האנציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארצישראלית 


כרך תשיעי 
במרבד-ב ת־ שבע 




חברה להוצאת אנציקלופדיות בע״בל 
ירושלים - תשי׳ח - תל־אביב 




^וס 4£ ק 010 ץ 0 ^ £1 


הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע״ם 

מאיר (ז״ל) וברכה פלאי 


הפרד סודר ונדפס בדפוס מסדה בע״ס, רמת־גן. ההגהות — על־ידי עוזר רבין וי. גבריאלי. 
התמונות הצבעוניות נדפסו בדפוס מסדה. הגלופות הוכנו בציבק 1 גראםיה מ. פיקובסקי. ירושלים. 

ציור ומיפוי — ב. י. ברוייר; עוזרים: נחמה שפירא, רבקה קלירם !■־, !•׳• , 


כל הזכויות שמורות להוצאה, ביהוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 

.סז. 1 ,זוא^יזז&סס 0 אן 1.1$11 פט<ז 1 < 1 ס 4£ יז 01.0 זו 0 א£ זמסז&זזיזסס 
, £1 .*פ$ז אז םפיז׳אז*? 



1 


המערכת הכללית לברד ט׳ 


העורך הראשי: 
פרום׳ כ. נ תג יה ו 


מנהל המערכת: 
א. פלאי, . 4 * 


המערכת המרכזית 

מחלקת מקצועות היהדות : פרופ׳ יהושע גוטמן 
מחלקת מקצועות הרוח : פרום , יוסף קלוזנר, פרום׳ כ. נתניהו 
מחלקת מקצועות הטבע : פרום׳ ישעיהו ליבוביץ 
מחלקת מקצועות הטכניקה: פרום׳ שלמה אטינגן 
עורך־מישנה כללי : שמחה כ״ץ, 

המזכירות המדעית 

המזכיר הכללי: 

שמחה כ"ץ, 

ש. כ״ץ,.^/מקצועות־היהתת. ד״ר פנינה נוה (כת שלה); יהודית פלדמן־זילפרפניג, .*ג / מקצועות־הרוח 
ד״ר ג. ליכוכיץ/ מקצועותיהטבע! מלבה טיגן, . 50 / בוטאניקד, וזואולוגיה 


עורכי המדורות הראשיים ככרך 


ד״ר מ. אכי־יונה .. גאוגראפיה היסטורית של א״י ז 
ארכאולוגיה כללית ואדצישראלית 

פרום׳ מ. אגנימלן*. גאולוגיה 

פרום׳ ש. אדלר, . 5 .מ.ע (עורך־יועץ) .. ביולוגיה 

ד״ר ח. אורמיאן.פסיכולוגיה 

פרום׳ א. אלכסנדר. פיסיקה 

פרוס׳ כ• אקצין . מדעי־המדינה 

פרום׳ ד. אשכל . מטאורולוגיה 

פרוס׳ י. כףתור ,. .. מינראלוגיה; פטדוגראסיה 

פרוס׳ ר. כקי.. .. סטאטיסטיקה ודמוגראפיה כללית 

ר״ד א. י. בראוור.גאוגראפיה 

פרום׳ ש. ה. ברגמן ., .. פילוסופיה כללית 

פדום׳ יהושע גוטמן מקרא; ספרות יהודית הלניסטית* 

חכמת־ישראל 

ד״ר פ. ע, גרדנוויץ . מוסיקה 

א. מ. הברמן. ביבליוגראפיה 

פרוס׳ מ. זהרי.בוטאניקה 

פרופ׳א.זילברנר סוציאליזם; תולדות המחשבה הכלכלית 


ד״ר ש. ז. חשין ) 

פרוס׳ ג. טדסקי (עורד־יועז)\ 
ד״ר א. טרטר,ובר .. .. 
ד״ר ע. יאסרהופמאן .. 
ש. ייבין, . 1/1 ,. ,. 

ד״ר א. מ. ירושלם 


ש. כ״ץ,.*. 4 * 


. .. תורת־המשפט 

סוציולוגיה של היהודים 

.אמנות 

.. ,. אגיפטולוגיה 

היסטוריה כללית ביה״ב 
ובתקופה החדשה 
תולדות היהודים ברוסיה 


ר״ד יהושע ליבוביץ .תולדות־הרפואה 

פרוס׳ ישעיהו ליבוביץ .. מדעי־הטבע; רפואה 
פרוס׳ סול (שלמה) ליפצין .. .. ספרות יידית 

פרום׳ כ. מזר.המזרח הקדמון 

פרוס׳ א. א. מנדילוב ■.ספחת אנגלית 

ד״ר פ. נוה (בת שלה).. .. תודת־הספרות; אמנות 

(עודכת־מישנה) 

פרוס׳ ב. נתניהו תולדות היהודים ביה״ב המאוחדים; 

תולדות הציונות במערב 

פרום׳ מ. צ, סגל .פרשנות״המקדא 

פרוס׳ ח. י. פולוצהך .בלשנות כללית 

פרוס׳ ש. פינם .י פילוסופיה יהודית 

פרוס׳ מ. פלסנר . אסלאם 

פרוס׳ ח. פרי(סלאום) בלשנות וספרויות רומאניות; 

ספרות גרמנית; תאטרון 

פרוס׳ א. ה. פרנקל . מאתמאטיקה 

פרום׳ א. צ׳ריקובר (ז״ל) היסטוריה יוונית ורומית 
פרום׳ ר. קבנר (ז״ל) עורד־יועץ .. היסטוריה כללית 
פרוס׳ י. קלוזנר .. .. .. תולדות הבית השני; 

ספרות עברית חדשה 
ד״ר בצלאל(ססיל) רות תולדות היהודים באיטליה 

ובאנגליה 

פרוס׳ מ. ריינר (עורך יועץ) . טכניקה 

פרוס׳ מ. שטקלים . פרהיסמוריה 

פרוס׳ ג. שלום .קבלה 

י. שמעוני . המזרח החדש 
























רשימת המחברים המשתתפים בברך ט׳ 


אבי־יונה מיכא< ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / גאוגראפיה היסטורית של 
אדץ־ישראל! ארכאולוגיה כללית וארצישראלית 

אבנימלך משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / גאולוגיר, 

אבנרי(ליכטנשטיין) גבי, ד״ר 

חיפה / תולדות היהודים בגרמניה, בספרד ובצרפת! חכמת־ישראל 

אוליצקי אריה ל., ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / באקטריולוגיה 

אופנהיימר חנן, ד״ר 

רחובות, מרצה בפאקולטה לחקלאות, האוניברסיטה העברית / 
חקלאות 

אחימאיר אב״א, ד״ר 

רמת־גן / היסטוריה של רוסיה! ספרות רוסית 

אטינגר שמואל, ד״ר 

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / תולדות־היהודים ברוסיה 

אלטצאואר משה, ד״ר 

תל־אביב, חבר־הוראה באוניברסיטה העברית / בלשנות סלאווית 

אלקושי גדליהו, ד״ר 

ירושלים / ספרות עברית חדשה 

אנקורי צבי, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / קראות 

אפלבאום שמעון, ד״ר 

ירושלים, חבר־מחקד באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 

אקצין בנימין, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מדעי־הסדינה! משפט 
קונסטיטוציוני! יחסים בינלאומיים 

ארז יהודה 

גבעת־חיים / הערך: תד בן־גוריון 

אריאל אהרון, 

ירושלים / היסטוריה כללית חדשה 

אשבל רב, ד" ר 

ירושלים, פרופסוד־חבר באוניברסיטה העברית / מטאורולוגיה 

אשתור אלי, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / אסלאם! תולדות היהודים 
בארצות המזרח בימי־הביניים 

באומגאדדט דוד, ד״ד 

ניו־יורק, פרופסור באוניברסיטת .קולומביה״ / פילוסופיה חדשה 

בואנו דה מסקיטה דניאל מ., ד״ר 

אופספורד, פרצה באוניברסיטה / היסטוריה כללית בימי־הביניים 
ובתקופת הרנסאנס 

בודנחיימר שמעון, ד״ד 

ירושלים, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

בילסקוב־יאנסן פרדריק יוליוס, ד״ד 

קופנהאגן, פרופסור באוניברסיטה / הספרויות הסקאנדינאווידת 

צלום חייב קארל, ד״ד(ז״ל) 

ירושלים / ביזאנטיניסטיקה והיסטוריה של ארצות הבאלקאן 

בן־חיים זאב, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / בלשנות עברית 


בךטוביה אדם, ד״ר 

חיפה, התחנה לחקר הדיג היפי / זואולוגיה 

בן שמאי מאיר הלל, ד״ד 

ירושלים / בימיה! פיסיקה 

בן־תור יעקב, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־זזבר באוניברסיטה העברית ומנהל המכון 
הגאולוגי שליד משרד־הפיתוח / מינראלוגיה ופטרוגראפיה 

בראודר אברהם יעקב, ד״ד 

ירושלים / גאוגראפיה 

בראוור משה, 

תל־אביב / גאוגראפיה 

ברגמן שמואל הוג 1 , ד״ד 

ירושלים, פרופסור אפריטוס באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 
כללית וחדשה 

ברימן שלמה, ד״ד 

ירושלים, חבר־פחקר באוניברסיטה העברית / ספרות עברית חדשה 

גאנצל ברנאדד דוב, ד״ד 

ניו־יורק / היסטוריה של מדינות אמריקה הלטינית 

גוגנהיים קארל, ד״ד 

ירושלים, םרום 0 ור*חבר באוניברסיטה העברית / רפואה 

גולב נחמן, ד״ד 

מדיסון, מודה באוניברסיטה של דיסקונסץ / העיד: אהוץ בן־מאיר 

גומסרץ יחיאל גדליהו, ד״ד 

ירושלים / לארינגולוגיה 

גלפר נתן מיכאל, ד״ד 

ירושלים / תולדות היהודים בפולניה ובאוסטריה 

גרבל אירנח, ד״ד 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / בלשנות כללית 

גדצל פלורה 

ירושלים / גאססדונומיה 

גרדנוויץ פ. עמנואל, ד״ד 

תל־אביב / מוסיקה 

גרינץ יהושע מאיר, ד״ד 

ירושלים / מקרא! ספרים חיצונים! מזרח קדמת 

דייוים, קאתברט קולין,. 1 \ 

אוכספורד, מרצה באוניברסיטה / הודו 

דינור בו־ציון 

ירושלים, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית / היסטוריו¬ 
גראפיה יהודית 

האזרחי פפיטה ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / פילוסופיה חדשה 

הברמן אברהם מאיר 

ירושלים, מנהל ספריית שוקן / ביבליוגראפיה! השירה העברית 
בימי־הביניים 

הורביץ שמואל, ד״ד 

ירושלים, פרופסוד־חבר באוניברסיטה העברית / חקלאות 

הורוביץ יהושע, ד״ר 

בני-ברק / ספרות רבנית! ספרות המחשבה היהודית 



13 


רשימת המדוכרים 


14 


הירש שמואל 

חיפה / העיד: בקר (חלק) 

הלר יום!* אליהו, ד״ר (ז״ל) 

לונדון, לשעבר מורה באוניברסיטה / תולדות הציונות 

השמשוני אפיה, ארכיטקט 

חיפה, מרצה ראשי בטכניון — מכון טכנולוגי לישראל / ארדיכלות 

ויינגארטן שמואל הפהן 

ירושלים / הערך: היהודים בבראטיסלאווה 

וינצנץ אנדז׳יי, ד" ר 

פאריס / ספרות פולנית: היסטוריה של פולניה 

ויץ־־כהן לאה, . 50 . 1.10 ,. 11 * 1.10.1 
ירושלים / גאוגראפיה 

ולטש פליכם, ד״ר 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / פילוסופיה חדשה 

זהרי מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

זילכרנר אדמונד, ד״ר 

ירושלים, פרוםסור־חבר באוניברסיטה העברית / סוציאליזם: תולדות 
המחשבה הכלכלית 

השין שניאור זלמן, ד״ר 

ירושלים, שופט בבית־הסשפט העליון / תורת־המשפט 

טדסקי גד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תורת־המשפם 

טיכרגר פרידריד, ד״ר (ז״ל) 

ירושלים / נצרות 

טל יום!* 

ירושלים / מוסיקה 

טרגן מלכה, . 150 * 

ירושלים / בוטאניקה: זואולוגיה 

טרטר,וכר אריה, ד״ר 

ירושלים, לשעבר מרצה באוניברסיטה העברית / סוציולוגיה 
ודמוגראפיה של היהודים 

יאפדהופמאן עדית, ד״ד 

ניו־יורק / אמנות 

ייכין שמואל, . 4 

ירושלים, מנהל אגף־העתיקות, משרד החינוך והתרבות / המזרח 
הקדמון (אגיפטולוגיה): מקרא 

יפה כנימץ,.■״ 14 . 11 ,. 4 . 4 * 
■ירושלים / היסטוריה כללית חדשה 

ירדני־אגמון גליה, . 8.4 

ירושלים / תאטרון 

ירושלם אדמונד מאיר, ד״ר 

ירושלים / היסטוריה כללית בימי־הביביים ובתקופה החדשה 

כהן ארנסט 

ירושלים / כלכלה 

כהן יהודה פנחס (לאו), ד״ר 
ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: 
זליג ברודצקי (חלק) 

כהן ישראל, . 8.4 

לונדון / הערך: בנימין "השני" 

כהן שלום יעקב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית: הערך: 
בקורת 


כהנא יצחק זאכ, ד״ר 

ירושלים / תולדות היהודים בצ׳כוסלובאקיד. 

כהנא פנואל, ד״ר 

ירושלים, אגף־העתיקות, משרד החינוך והתרבות / אמנות קלאסית 

כ״ץ אכרהם יצחק, ד״ר 

ניריורק, פרופסור באוניברסיטה / הערך: בתי־מדרש לרבנים 
בארצות־הברית 

כ״ץ מאיר, ד״ר 

ירושלים / מוסיקה 

כ״ץשמחה, . 4.4 ? 

ירושלים / תולדות־היהודים ברוסיה: ספרות רוסית והיסטוריה של 
רוסיה: ספרות יידית 

לויצקי יעקב, ד״ר (ז״ל) 

ירושלים, לשעבר פרופסור באוניברסיטה העברית / מאתמאטיקה 

לורף נתנאל, 1 \, םגן־אלון? 

קולומבו, מזכיר ראשון בצירות ישראל בציילון / היסטוריה כללית 
בתקופה החדשה 

ליכוכיץ גרטה, ד״ר 

ירושלים / פיסיקה 

ליכוכיץ יהושע, ד״ר 

ירושלים / תולדות־הרפואה 

ליכוכיץ ישעיהו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / כימיה: ביולוגיה: 
רפואה 

ליכנה אליעזר 

ירושלים / סוציאליזם 

ליפצין פול(שלמה), ד״ר 

ניריורק, פרופסור ב״סיטי קולג , ״ / ספרות גרמנית: ספרות יידית 

מייזל יום!*, ד״ר (ז״ל) 

ירושלים, לשעבר מנהל הארכיון הכללי לתולדות ישראל / תולדות 
היהודים בגרמניה 

מנדילוכ אכרהם אדם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / בלשנות וספרות 
אנגלית 

מנדלסון היינריר, ד״ר 

תל־אביב, דקאן הפאקולסה למדעי־הטבע באוניברסיטה של ת״א / 
זואולוגיה 

מרידוד רעננה, . 14.4 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / ספרות יוונית 

מרכום שמעון, ד״ר 

ירושלים / תולדות היהודים בארצות המזרח והבאלקאן 

נוה פנינה, ד״ר (פ. כת שלה) 

ירושלים / ספרויות מערב־אידופיות! אמנות 

סגל משה צכי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור אמריטום באוניברסיטה העברית / מקרא 
וסרשנות־המקרא 

סימון עקיכא ארנסט, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: לאו בק 

סירמונטה יוסן* כרוך, ר״ד 

ירושלים / פילוסופיה של יה״ב: ספרות איטלקית 

סלומניצקי ישראל, אגרונום 

רחובות, התחנה לחקר החקלאות / חקלאות 

פאנכר אליאן 

פאריס / ספרות צרפתית 



15 


רשימת המחברים 


16 


פוזנאנסקי אדוארד יצחק יעקב,. 1111 ? 
ירושלים / פילוסופיה חדשה 

פולוצקי ח. יעקב, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בלשנות כללית 

פןסטר אידרים ליואלין, ד״ר 

אופספורד, פרופסור באוניברסיטה / הערך: ברטניה 

פיינמן דניאל אבוחב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית 

פינם שלמח, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / פילוסופיה יוונית! 
פילוסופיה יהודית ואסלאמית ביה״ב 

פלדמן אליהו, 

ירושלים / תולדות היהודים ברומניה 

פלדמן יהודית,. 11 ? 

ירושלים / ספרות צרפתית 

פלוסר דוד ג., ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / ספרות קלאסית! נצרות 

פלזור מילטון 

באפאלו, מנהל בפועל של המחלקה ללימודים כלליים באוניבר¬ 
סיטה / הערך: היהודים בבפלו 

פלסנר מאיר, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית 1 אסלאם 

פראגר יוסף, ד״ד 

חיפה / נורולוגיה ופסיכיאטריה 

יו 

פרוינד (אביאלי) שלמה, ד״ד 

תל־אביב, מנהל האגף לבעלי־חיים, משרד החקלאות / הערר: בקר 
(חלק) 

פרי(פלאום) חירס, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בלשנות וספרויות רו* 
מאניות; ספרות גרמנית 

פרנקל אברהם הלוי, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מאתמאטיקה 

פרנקל בנימין זאב, ד״ד 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / פיסיקה 

צובל משה נחום, ד״ד 

ירושלים / ספרות רבנית; ספרות המחשבה היהודית 

צ׳ריקובר אביגדור, ד״ד(ז״ל) 
ירושלים, לשעבר פרופסור באוניברסיטה העברית / היסטוריה 
עתיקה 

קארטר הנרי 

אוכספורד, בית־הדפום האוניברסיטאי / תולדות הדפוס 

קו#ן* לותר, ד״ד 

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / אסלאס 

קורן ברטראם וולאם, ד״ר 

פילאדלפיה / הערך: יהודה פיליפ בנג׳מין 

קלוזנר יוס! 8 , ר״ר 

ירושלים, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית ! תולדות בית 
שני! ספרים חיצונים; נצרות קדומה! ספרות עברית חדשה 

קלינגהופר האנס, ד״ר 

ירושלים, פרופסוד־חבר באוניברסיטה העברית / תורת־המשפט 

קלצניק פיליפ מורים 

שיקאגו, נשיא ״בני ברית״ / הערך: בני ברית 

קפטנברג־גלאדשטיין רות, ד״ר 

חיפה / תולדות היהודים בבוהמיה; ספרות צ׳כית 


קפלן צבי 

ירושלים / תלמוד! ספרות רבנית 

קרמל נצל 

חולון / תולדות הישוב החדש בא״י! תולדות הציונות! חבמת־ישראל 

רכין חיים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / בלשנות עברית 

רבינוביץ צבי מאיר,. 11 ? 

תל־אביב ) חסידות! ספרות רבנית 

רכינזון מררבי, ד״ר (ז״ל) 

ירושלים / ספרות עברית חדשה 

רוזלאר מרדבי, ד״ד 

ירושלים / סברות הולאנדית 

רוזן חיים, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / בלשנות כללית 

רוזן שבתאי, עו״ד, . 8 ״ 11 

ירושלים, היועץ המשפטי במשרד החוץ / משפט בינלאומי 

רוזנחד לואים, ד״ד,. 8 .? 

ליוודפול, פרופסור באוניברסיטה / הערך: זליג ברודצקי(חלק) 

רוטנשטרייך נתן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית ודקאן הפאקולטה למדעי־ 
הרוח / פילוסופיה כללית חדשה 

רות בצלאל (ססיל), ד״ר 

אונסםורד, מרצה באוניברסיטה / תולדות היהודים באיטליה 
ובאנגליה 

רמוס־גיל קארלום, ד״ד 

ירושלים, חבר־הוראה באוניברסיטה העברית / הספרויות הספרדית 
והפורטוגיזית 

רצהכי יהודה, .. 4 

תל־אביב / תולדות־היהודים בתימן 

שדלוב אהרון, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

שזר זלמן 

ירושלים, יו״ר הנהלת הסוכנות היהודית / הערך: יצחק בן־צבי 

שטקלים משה, ד״ר 

ירושלים, םרוםסור*חבר באוניברסיטה העברית / פרהיסטוריה 
ואנתרופולוגיה 

שטרנברג משה, .\ . 4 ? 

ירושלים, חבר־הוראה באוניברסיטה העברית / פילוסופיה חדשה 

שייבר אלכסנדר, ד״ד 

בודאפסט, מנהל בית־המדרש לרבנים / ספרות הונגאדית 

* 

שיף 1 פריץ, ד״ד 

חיפה, מנהל המוזיאון העירוני לאמנות חדישה / אמנות ישראלית 

שלום גרשם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / קבלה 

שליט אברהם, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה! 
תולדות הבית השני 

שנער פסח, ד" ר 

פילאדלפיה, מרצה ב״דדופסי קולג׳״ / הערך: ברברים 

שפיר אומו עמנואל 

ירושלים / פילוסופיה כללית 

שראל משה,. 8 

ירושלים / סוציולוגיה ואנתרופולוגיה 

תורן חיים,. 11 ? 

ירושלים / ספרות עברית חדשה 



ראשי־תיבות של שמוח המחברים 


ם. ש, 

= האנס קלינגהופר 

ה. קל. 

= אב״א אחימאיר 

א. אח. 

מ. שר. 

= זאב בךחיים 

ז. ב. ח. 

= אברהם אדם מנדילוב 

א. א. מ. 

נ. ג. 

= זלמן שזר 

ז. ש. 

= אלי אשתור 

א. אש. 

נ. ל. 

= חנן אופנהיימר 

ח. או. 

= אדם בן־טוביה 

א. ב. 

נ. מ. ג. 

= ח. יעקב פולוצקי 

ח. י. פ. 

= אירנה גרבל 

א. ג־ל. 

נ. ר. 

= חירם פרי(פלאום) 

ח. ם. 

= אהרון אריאל 

אה. א. 

ס. ל. 

= חיים קארל בלום (ז״ל) 

ח. ק. ב. 

= אברהם הלוי פרנקל 

א. ה. ם. 

ע. א. ם. 

= חיים רוזן 

ח. ר. 

= אביה השמשוני 

א. הש. 

ע. י.־ה. 

= חיים רבין 

ח. רב. 

= אדמונד זילברנר 

א. ז. 

פ. ג. 

= חיים חורן 

ח. ת. 

= אריה טרטקובר 

א. ט. 

ם. ה. 

= יוסף אליהו הלר(ז״ל) 

י. א. ה. 

= אברהם יעקב בראוור 

א. י. בר. 

פ. ו. 

= יהודה ארז 

י. אר. 

= אדוארד יצחק יעקב 

א. י. י. ם. 

פ. ט. 

= יעקב בן־תור 

י. ב. 

פוזנאנסקי 


ם. י. ב. 

= יוסף ברוך סירמונטה 

י. ב. ס. 

= אברהם יצחק כ״ץ 

א. י. כ. 


= יחיאל גדליהו גומפרץ 

י. ג. ג. 

= אריה לאו אוליצקי 

א. ל. א[ו], 

ם. כ. 

= יהושע הורוביץ 

י. הו. 

= אליעזר ליבנה 

א. לב. 

פ. ם. ק. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= אידריס ליואלין פוסטר 

א. ל. פ. 

פ. נ. 

= יוסף טל 

יו. ט. 

= אברהם מאיר הברמן 

א. מ. ה. 

ם. ע. ג. 

= יצחק זאב כהנא 

י. ז. כ. 

= אדמונד מאיר ירושלם 

א. מ. י. 

ם. ש. 

= ישראל כהן 

י. כ. 

= אנדז׳יי וינצנץ 

אנ. ו. 

ם. שנ. 

= ישעיהו ליבוביץ 

י. ל. 

= אוטו עמנואל שפיר 

א. ע. ש. 

צ, א. 

= יעקב לויצקי(ז״ל) 

י. לו. 

= אליהו פלדמן 

א. 6 . 

צ. אנ. 

= יוסף מייזל (ז״ל) 

י. מ. 

= אליאן פאנבר 

א. פ. 

צ. ם. ר. 

= יהושע מאיר גרינץ 

י. מ. ג. 

= אדנסס כהן 

אר. כ. 

צ. ק. 

= ישראל סלומניצקי 

י. ס. 

= אברהם שליט 

א. ש. 

ק. ג. 

= יהודית פלדמן 

י. ם[ל] • 

= אהרון שולוב 

א. שו. 

ק. ק. ד¬ 

= יהודה פנחס לאו כהן 

י. ם. כ. 

= אלכסנדר שייבר 

א. שי. 

ק. ר.־ג. 

= יוסף פראגד 

י. פר. 

= בנימין אקצין 

ב. א. 

ר. מ. 

= יוסף קלוזגר 

י• ק¬ 

־= בן־ציון דינור 

ב. ד. 

ר. ק.*ג. 

= יהודה רצהבי 

י. ר. 

= ברנארד דוב גאנצל 

ב. ד. ג. 


= לאה ויץ־כהן 

ל. ו. כ. 

= ברטראם וולאס קורן 

ב. ו. ק. 

ש. אט. 

= לותר קופף 

ל• ק- 

= בנימיו זאב פרנקל 

ב. ז. ם. 

ש. אם. 

= לואים רוזנהד 

ל. רו. 

- בנימין יפה 

ב. י. 

ש. ב. 

= מערכת 

מ. 

= בצלאל רות 

ב. ר. 

ש. ה. 

= משה אבגימלך 

מ. א. 

= גדליהו אלקושי 

ג. א. 

ש. ה. ב. 

= מיכאל אבי־יונה 

מ. א. י. 

= גליה ירדני־אגמון 

ג. י. א. 

ש. ה. ו. 

= משה אלטבאואר 

מ. אל. 

= גרמה ליבוביץ 

נ. ל. 

ש. הי. 

= משה בדאוור 

מ. ב[ר]- 

= גצל קרסל 

ג. ק. 

ש. ז. ח. 

= מאיר הלל בן שמאי 

מ. ה. ב. 

= גרשם שלום 

ג. ש. 

ש. י. 

= מיכאל זהרי 

מ. ז. 

= דב אשבל 

ד. א. 

ש. י. כ. 

= מלכה טרגן 

מ. ט. 

= דניאל אבוהב פיינמן 

ד. א. ם. 

ש. כ. 

= מאיר כ״ץ 

מ. כ. 

= דוד באומגארדט 

ד. ב. 

ש. מ. 

= משה גחום צובל 

מ. נ. צ. 

= דניאל מ. בואנו 

ד. מ. ב. ד. מ. 

ש. פ. 

= מאיד פלסנר 

מ. ם. 

דה מסקיטה 


ש. פ. 

= מילמון פלזור 

ם. סל. 

= דוד ג. פלוסר 

ד. ם. 

ש. רו. 

= משה צבי סגל 

מ. צ. ס. 

= היינריך מנדלסון 

ה. מ. 


= מרדכי רבינזון 

מ. רב. 

= הנרי קארמר 

ה. ק. 


משה שטרנברג 
משה שראל 
נחמן ג ולב 
נתנאל לורך 
נתן מיכאל גל 3 ר 
נתן דוטנשטריין 
ס 1 ל (שלמה) ליפצין 
עקיבא ארנסט סימון 
עדית יאפרהופמאן 
פלורה גרבל 
פפיטה האזרחי 
פליפם ולטש 
פרידריך טיברגר (ז״ל) 
פרדריק יוליוס 
בילסקונדיאנסן 
פנואל כהנא 
פילים מורים קלצניק 
פנינה נוה (בת שלה) 

ם. עמנואל גרדנוויץ 
פריץ שיף 
פסה שנער 
צבי אבנרי 
צבי אנקורי 
צבי מאיר רבינוביץ 
צבי קפלן 
קארל גוגנהיים 
קאתברט קולין דייויס 
קארלוס רמום־גיל 
רעננה מרידוד 
רות קסטנבדג־ 
גלאדשטיין 
שמואל אטינגר 
שמעון אפלבאום 
שמעון בודנהיימר 
= שמואל הורביץ 
שמואל הוגו ברגמן 
שמואל הכהן ויינגארטן 
שמואל הירש 
שניאור זלמן חשין 
שמואל ייבץ 
שלום יעקב כהן 
שמחה כ״ץ 
שמעון מרכוס 
שלמה פינס 

שלמה פרוינד (אביאלי) 
שבתאי רוזן 



ראשי־תיבות וקיצורים 


א״ב = אלף בית 
אב״ד = אב בית־דין 
אדמו״ר = אדוננו, פורנו ורבנו 
אדר״נ = אבות דרבי נתן 
אה״ב = ארצות־הברית 
אה״ע או אהע״ז = אבן העזר 
או״ח = אורת חיים 
או״ם או או״ם = אומות פאוחדות 
אח״ב = אהד־כך 
איט' = איטלקית 
איכ״ר = איבה רבתי 
אנג׳ או אנגל׳ = אנגלית 
אע״פ = אף־על־פי 
אעם״ ב = אף־על־פי־נו 
אד״י = (ה)אלהי ר׳ יצחק (לוריא) 

אשכנזי ר׳ יצחק 

ארם' = ארמית 
ב׳ = בבלי 
ב״ב = בבא בתרא 
ב״ח = בית חדש 
ביה״ד = בית־הדין 
ביהכ״ג = בית־חכנסת 
ביהמ״ד = בית־המדרש 
בבור׳ = בבורות, בכורים 
בב״ם = בבל מקום 
ב״ם = בבא מציעא 
בסד׳ או בם׳ = במדבר 
במד״ר או בפ״ר = במדבר רבה 
בס״ה = בסך הכל 
בעה״ח = בעלי־החיים 
בעש״ם = בעל שם טוב 
ב״ק = בבא קמא 
ב״ר = בראשית רבה 
ברא׳ או בר׳ = בראשית 
ברב׳ ־־ ברכות 
ג׳ = גראם 
גים׳ =־ גיטין 
נ״כ = גם כן 
גרם׳ ־= גרמנית 
דב׳ = דברים 

דה״א או דחי״א = דברי היפים א׳ 
דה״ב או דהי״ב = דברי הימים ב׳ 
דו״ח ־= דין וחשבון 
ת׳ =־ דניאל 
די״י = דברי ימי ישראל 
ה״א = ה׳ אלפים! הלכה א׳ 
ד,ו׳ = הושע 
הונג׳ = הונגארית 
הוצ׳ =־ הוצאה, הוצאת 
הל׳ = הלבה, הלכות 
הגז׳ = הגזבר 
הנ״ל = הנזכר למעלה 
הקב״ה = הקדוש ברוך הוא 
וגר = וגומר 
ויק׳ = ויקרא 
ויק״ר = ויקרא רבה 
וכד׳ = וכדומה 
וביו״ב = וביוצא בזה 
ז״א או ז. א. = זאת אוכרת 
ז״ל = זכרונו לברכה 
ח״א ־־ חלק א׳ 
ח״ב = חלק ב׳, וכיו״ב 


חב״ד = חכמה, בינה, דעת 
חו״ל = חוץ לארץ 
חול׳ = חולין 
תו״מ = חושן משפט 
חז״ל = חכמינו זכרונם לברכה 
חיד״א = חיים יוסף דוד אזולאי 
ח״ן = חכמה נסתרה 
השמ״א = חשמונאים א׳ 
חשמ״ב = חשמונאים ב׳ 
יבם׳ = יבמות 
יה״ב = ימי הביניים 
יהו׳ = יהושע 
יו״ד = יורה דעה 
יוו׳ = יוונית 
יו״ם ־= יום סוב 
יו״ר = יושב ראש 
יחזק׳ = יחזקאל 
ילק״ש = ילקום שמעוני 
יצ״ו =־ ישמרהו צורו וגואלו 
ידוש׳ או יר׳ = ירושלמי 
ירם׳ = ירמיהו 
יש׳ ־־ישעיהו 

יש״ר ־־ יצחק שמואל דג׳ו 

או יוסף שלמה רופא (פקאנדיאה) 

ית״ש = יתברך שמו 
כה״י או כ״י = כתב־היד 
כה״ע = כתב־העת 
כה״ק ־־ בתבי־הקודש 
כיו״ב = כיוצא בזה 
כי״ח = כל ישראל חברים 
כנ״ל =־ כנזכר למעלה 
כ״ם = כמה פקומור 
כת׳ = כתובות 
כת״י = בתבי־יד 
לאט׳ = לאסינית 
לםה״נ = לספירת הנוצרים 
לפס־״נ = לפגי ספירת הנוצרים 
פ׳ =־ פטר 
מה״ר = מורנו הרב 
מהר״ל = מורנו הרב ר׳ ליווא (מפראג) 
םו״מ =־ משא ומתן 
מו״ג = מורה נבוכים 
פו״ק ־־ מועד קטן 
מי׳ = מיכה 
מל״א = מלבים א׳ 
מל״ב = מלכים ב׳ 
מלח׳ ־־ מלחמות 
מ״מ = מילימטר 

ממ״ע, מ״ע, מע״ק = מטר מעוקב 
מנח׳ = מנחות 
מם׳ או מס. = מספר 
מם׳ = מסכת 
מס״ב = מסילת־ברזל 
מסה״ב = מסילה־הברזל 
מ ״ץ או מו״ץ = מורה צדק 
מ״ר = מטר מרובע 
משנ׳ = משגיות 
נדר׳ = נדרים 
נו׳ = נולד 
נחם׳ = נחמיה 
ס׳ = ספר 


סט. = סנט 
סי׳ = סימן 
ס״ט = סנטימטר 
סמ״ג = ספר מצוות גדול 
ספ״ק = סנטימטר מעוקב 
סמ״ר = סנטימטר מרובע 
סנה׳ = סנהדרץ 
ספר׳ = ספרדית 
ס״ת = ספר תורה 
ע׳ וגם עי׳ ־= עיין 
ע״א, ע״ב = עמוד א/ עמוד ב׳ 
עבה״י = עבר הירדן 
ע״ד = על דבר 
עוב׳ = עובדיה 
ע״ז = עבודה זרה 
ע״י =־ על יד, על ידי 
עי״ז = על ידי זה 
עיר׳ = עירובין 
ע״כ = על כן 

עבו״ם = עובדי כוכבים ומזלות 
עכ״ם = על בל פנים 
עם׳ = עמוד, עמודים 
ע״נ = על נהר 
ע״ע = עיין ערך, עיין ערכים 
ע״ס או עפ״י = על פי 
עפ״ר = על פי רוב 
ערב׳ = ערבית 
ע״ש =־ על שם 
סדר״א = פרקי דרבי אליעזר 
פי׳ - פירוש 
פס׳ = פסחים 

פסיקתא דר*כ ־־ פסיקתא דרב כהנא 
פסי־ר = פסיקתא רבתי 
םםד״פ ־• פראנקפורט דמיין 
צ״ל = צייד להיות 
צרם׳ = צרפתית 
ק״ג = קילוגראם 
קדט׳ = קדמוניות 
קה״ר = קוהלת רבה 
קיד׳ = קידושין 
ק״ם = קילומטר 
קמ״ר = קילומטר מרובע 
ר׳ = ראה! דבי, רב, ראש 
ראב״ד = ר׳ אברהם בן דוד 
ראב״ד = ר׳ אברהם בן דאוד 
ראב״ח = ר׳ אברהם בד חייא 
ראב״ע = ר׳ אברהם אבן עזרא 
רא״ט = ר׳ אליהו מזרחי, ר׳ אליעזר 

מגרמיזא, ר׳ אליעזר ממיץ 
רא־׳ש = רבנו אשר בן יחיאל 
רדב״ז = ר׳ דוד בן זסרא 
רד״ק = ר׳ דוד קמחי 
ר״ה או רה״ש =־ ראש־השנה 
ר״י =־ ר׳ יהודה, ראש ישיבה 
ריב״ז = ר׳ יוחנן בן זכאי 
ריב״ש = ר׳ ישראל בעל שם 
רי״ף = ר׳ יצחק אלפסי 
רלב״ג = ר׳ לוי בן גרשום 
רפ״א = ר׳ משה איסרלש 
רמב״ם = רבנו פשה בן מימון 
רמב״ן = ר' משה בן נחמן 
דמב״ע = ר׳ משד, אבן עזרא 



ראנזי־תיבות וקיצורים [המטיר] 


רמח״ל = ר' משה חיים לוצאטו 
ר 1 ״ק = ד׳ בחמן קרובמאל 
רס״ג = ר׳ סעדיה באון 
רשב״א = ר׳ שלמה בן אדרת 
רשב״ג = ר׳ שלמה אבן גבירול 
רשג״ם = ר׳ שמואל בן מאיר 
רשב״ץ = ר׳ שמעון בן צמח (דוראן) 
רש״י = רבנו שלמה יצחקי 
ר״ת = ראשי תיבות; רבנו תם 


ש׳ = שנה, שנת 
שד״ל = שמואל דוד לוצאטו 
שה״ש = שיד השירים 
שהש״ר = שיר השירים רבה 
שו׳ או שום' = שופטים 
שו״מ = שפייאר, ורמייזא, מגנצא 
שו״ע גם ש׳־ע = שולהן ערוד 
שר׳ת = שאלות ותשובות 
שי״ר = שלמה יהודה רפאפורט 


שמ׳ = שמות 

שמ״א או ש״א = שמואל א' 
שמ״ב או ש״ב = שמואל ב׳ 
שמו״ר = שמות רבה 
ש״ם = ששה סדרים 
תהל׳ = תהלים 
ת״ח = תלמיד חכם 
תנ׳־ד = תורה. נביאים, כתובים 
תשב״ץ = תשובות ר׳ שמעון בן צמחןדוראן) 



;:$'1 


1 




נוה־המדבר ואדי א 5 ־יןךידאת בסיני, ׳ 8 הארכאו?ונים סיהים אותו עם הריע ברנע 


ך״י^ךנר, או ם?ר ?מךבר ׳ החלק הרביעי של ספר התורה. 

שמו הקדום היה "חומש הפקודים" (משגה יומא 
ז/ א/ מנחות ד/ ג , ), משום שפרשיותיו הראשונות עוסקות 
בפקודי ישראל. וכעין זה הוא שם הספר בתרגומים העתי¬ 
קים: ״מספרים״ ( 101 * 4010 .׳> בתרגום השבעים, "ספרא 
דמנינא" בפשיטתא, "מספרים" ("סומנוא) בוולגאטה. אח״כ 
התחילו קוראים לו "ספר נידבר" (ברא׳ רבה פס״ד) או 
"וידבר" (ירר מגילה ג/ א׳>, על שם המלה, שבה פותח 
הספר, ולסוף "ספר במדבר" (ברא׳ רבה פ״ג), על שם המלה 
"במדבר", שאף היא נמצאת בפסוקו הראשון. 

הספר מכיל את סיפור המעשים שנעשו והחוקים שניתנו 
בזמן שעבר מהקמת־המשפן וקידוש־הכוהנים (שמוח מ, א— 
לג, ויק׳ ח—י) עד עריכת הסידורים להתנחלות העם בכנען. 
לפנינו המשך הסיפור של תולדוח־ישראל שב״שמות" 
וב״ויקרא", המכוון בעיקרו להסביר כיצד נעשה ישראל 
לעם־ה׳ לאחר שכרת עמו אלוהיו את בריתו בסיני והשכין 
את שכינתו במשכן, וכיצד התחילה מתגשמת ההבטחה של 
הארץ לישראל. רגילים לחלק את הספר לשלושה חלקים, לפי 
שלוש התקופות בתולדות*העם, שהוא עוסק בהן: (א) מאחר 
הקמת המשכן עד המסע מסיני, א—י, י! (ב) בדרד מסיני 
לערבות מואב, י, יא—כב, א! (ג) בערבות מואב, כב, ב—לו. 
אך מכיוון שמעשה קודח ומצוות פרה אדומה (טז—יט) עדיין 
קשורים בפרשיות המשכן, מוטב לחלק אח הספר לפי תכנו 
לשני חלקים: א) מעשי הדור של יוצאי מצרים, א—יט! 
ב)מעשי הדור של באי כנען, כ—לו. 

התוכן. בדומה לס׳ שמות, מכיל ם׳ במדבר סיפורי 
מעשים ומאורעות וגם חוקים! אבל שלא כבס׳ שמות, אין 
החוקים המפורטים בו קשורים תמיד בסיפורים סמוכים להם 
והם מפוזרים בחלקי־הספר השונים — אפשר, לשם גיוון ספ¬ 
רותי. חוקים אלה הם ברובם השלמות לחוקים שכבר ניחנו 
בספרי־התורה הקודמים או בספר זה עצמו. ודוגמה לדבר: 
חוקי טומאה וטהרה (ה, א—ד, פרק יט, פרק לא, כא—כד), 


חוקי קרבנות (ה, ה—י, פרק ו, טו, א—לא, פרקים כח—כט) 
וחוקים אחרים הרבה. שיטה זו של הצעת החוקים בשיעורים־ 
שיעורים במקומות שונים היא תכונה קבועה של הצעת 
התחיקה בתורה, וטעות היא לייחס תופעה זו לתוספות של 
מחוקקים מאוחרים. 

א) החלקעלדוריוצאי מצרים (א—יט) כולל: 

1 . פרשת המיפקדים (א—ד). כאן בא מיפקד העם 
(מבן עשרים שנה ומעלה) לשבטיו וסידור השבטים בארבעה 
דגלים בחנייתם מסביב למשכן ובמסעם (א—ב); מיפקד 
מיוחד של שבט לד לזכריו (מבן חודש ומעלה), חנייתם 
מסביב למשכן ועבודתם במשכן(ב—ד). סיגנונם של פרקים 
אלה מתייחד בהרחבת־דברים, כפל־לשון וחזרות. הרחבה זו 
באה, כנראה, מתוך החיבה היתרה של המחבר לכל הקשור 
במשכן, עבודתו ומשרתיו (חיבה, שביטוי לה אנו מוצאים 
גם במקומות אתרים בתורה, כמו בשמ׳ כה—לא, לה—מ). 

2 . פרשת החוקים (ה—ו). חוק שילוח טמאים מן 
המחנה (ה, א—ד) קשור בעבודת הלויים במשכן, שהאציל 
מקדושתו על מחנה־ישראל. ומכיוון שענייני־טומאה מסורים 
לכוהן, בא אחריו דין מעל באיש שאין לו גואל — דין, שלפיו 
יש להחזיר את הגזילה לכוהן (ד" ה—י). אחריו באה פרשת 
סוטה (ה, יא—לא), שאף בה מופיע הביטוי "מעל מעל", 
ואחריה באה פרשת הנזיר (ו, א—בא), שבדומה לפרשת* 
סוטה אף בה הפועל העיקרי הוא הכוהן, ושתיהן נקראות 
"תורה" (ה, פט* ו, יג, פא), שהיא סוג של חוקים מיוחדים 
לכוהנים. לסוף באה המצווה של ברכת כוהנים ונוסח הברכה 
(ו, כד—כז). 

3 . חנוכת המזבח (ז, א—פח). פרשה ארוכה זו 
מפרטת את הקרבנות, שהביאו הנשיאים לחנוכחיהמזבח. 
הקרבת־קרבנות זו התחילה ביום הקמת המשכן (ז, א). 
כלומר בא׳ בניסן, חודש שלם קודם המיפקד (א, א), ונמשכה 
שנים־עשר יום. נראה, שפרשה זו כולה קשורה בפרשת 
הקמת המשכן (שמות מ, יז—לג) ונקבעה כאן אחר פירוט 






27 


כמדבר או ספר במדב,־ 


28 


התפקידים של הלויים במשכן (ד), שלהם ניתנו העגלות 
והבקר שהובאו ע״י הנשיאים (ז, ג—ט); ז, פט הוא (כפי 
שכבר רמזו קדמונינו) מעין הערה לויקרא א, א. הפסוקים 
א—ד בפרק ח הם כעין השלמה לשמות מ, כד—כה, שבאה 
להודיע, שאחר הקמת המשכן הוטלה מצות העלאת־הנרות 
על אהרן (השווה גם ויק׳ כד, א—ד). ייתכן שהפסקות ז, 
א— ח, ד היו שייכות כולן למגילה אתת, שנכללה כאן. 

4 . ט ה ר ת ה ל ו י י ם (ח, ה—בב). בפרשה זו אנו חוזרים 
לעניין הלויים, שהדיון בו הופסק בסוף פרק ד, מתואר כאן 
הטקס של כניסת הלויים לעבודת המשכן, דוגמת טקס 
המילואים של הכוהנים (ויק׳ ח—י). נוסחת הפרשה נתרחבה 
הרבה ע״י כפילות ותוספות, שגרמו לכפילת ההנפה של 
הלויים גם ע״י משה (פרק ח, יג, טו) וגם ע״י אהרן(פרק ח, 
יא, יב), נראה, שכל פרשה זו וכן גם הפיסקה על גילם של 
הלויים הכשרים לעבודה (ח, כג—בו) באו כתיקון והשלמה 
לפרק ד, כג, ל. קביעת גיל נמוך יותר לעבודת־הלויים, כפי 
שאנו מוצאים בסדק שלפנינו, באה, אפשר, אחר קביעת המש* 
כן בשלה (יהד יח, א), כששוב לא היתה מוטלת על הלויים 
עבודת־משא. מן הראוי להעיר כאן, שדוד הנהיג גיל נמוך 
אף מזה להתחלת עבודתם של הלויים (דה״א כג, כד~בז). 

5 . פרשת פסח שני (ט, א—יד). פרשה זו היא השלמה 
לפרשת הפסח בשמות פרק יב, ונתנסחה בצורה שתתאים גם 
לדורות הבאים (פסוקים י—יד). 

6 . ה מ ם ע מ ס י נ י (ט, טו — י, לו). פרשה זו פותחת 
במעשים, שהיו כרוכים במסע לארץ־ישראל, תחילה בא 
תיאור המסע מסיני בהנהגת האלוהים (כפי שהבטיח ה׳ 
למשה, שמות לג, יד), שנסתמלה בשכינת הענן על המשכן 
בשעת חנייתו, בהתרוממותו של הענן בזמן המסע ובהליכתו 
לפני העם כמדריך. פעולות אלו מתוארות בסימון חגיגי 
(ט, טו—כג). מצןת החצוצרות באה להודיע לעם על 
התחלת־המסע ועל סדר מסעם של השבטים לדגליהם (י, 
א—י). פירומו של סדר זה בא בפרק י, יב—כח. 

קודם הנסיעה הזמין משה את חובב חותנו (גיסו) להצ¬ 
טרף לישראל בנסיעתם לכנען בנימוק, שבקיאותו של חובב 
בדרכי־המדבר תהיה לעיניים לישראל במקומות חנייתם 
(כט—לב). המסע הראשון נמשך שלושה ימים (לג—לד). 
שירת הארון במסעו ובנוחו (לה—לו) נראית כעין הבאה 
מתוך מזמור על מלחמות ה' באויביו, חכמי התלמוד אמדו. 
ששני פסוקים אלה הם פרשה לעצמה, וסימנו אותה בנונין 
הפוכות (בבלי שבת, קט״ו—קט״ז). 

7 . פרשת קברות ה תאו ה (יא). תיאורי ההתנהגות 
של העם במסעות מסיני דומים לתיאורי התנהגותם במסעות 
מים־סוף לסיגי. גם עכשיו היה העם מתלונן על קשי החיים 
במדבר והיה מתמרד בה׳ ובמשה. מקרה ראשון מעין זה 
אירע בתבערה — כנראה, התחנה הראשונה במסע מסיני. 
סיפור־המעשה נמסר בקיצור מרובה (יא, א—ג; השווה 
דב׳ ט, כב), המקרה השני מסוג זה, שאירע בקברות־התאוה, 
מסופר בפרטות ובציוריות. הפרטים קשורים כאן זה בזה 
קשר הגיוני ואין יסוד לדעה, שלפנינו הרכב של שלושה 
עניינים שונים, שהם נטולים משלושה מקורות שונים: מעשה 
הזקנים, מעשה השליו ותלונת־משה. 

8 . מעשה מרים ואהרן (יב). גדולתו הרוחנית של 
משה באד. כאן לידי ביטוי בסיפור על קנאת מרים ואהרן 
באחיהם, על ענוותנותו היתרה של משה (השווה לזה את 


בקשתו, שרוח־הנבואה תשרה על כל העם, יא׳ כט), ועל 
עדותו של אלוהים, שנבואתו של משה נעלה מזו של כל 
שאר הנביאים. 

9 . פרשת המרגלים (פרקים יג, יד). בדומה לחטא־ 
העגל, מתואר גם חטא־המרגלים כמאורע כביר, ששינה את 
מהלך ההיסטוריה של הדור < אך התוצאות של שני החטאים 
היו שונות זו מזו. אחר חטא־העגל נתחדשה הברית בין ה׳ 
וישראל, ואילו חטא־המרגלים נסתיים בגזירת מיתה במדבר, 
שנגזרה על הדור של יוצאי־מצרים. אחר חטא-המרגלים 
מסופרים רק מעשי קודח ועדתו, ומכאן ואילך נעלמים 
מעינינו הדור של יוצאי מצרים וקורותיו במשך שלושים 
ושמונה שנים. המאורעות המסופרים לאחר מכן נוגעים 
לדור החדש, שנועד להגשים את ההבטחות של הברית, שכרת 
ה׳ עם האבות. 

מעשה־המרגלים הירבה להעסיק את הלבבות במשך דורות 
הרבה, והסופרים הקדמונים הפכו בו ודרשו בו, וכך נכנסו 
לתוך פרשה זו במה תוספות והרחבות. החשובות שבהן הן: 
"שמעו כי אתה... את שמעך" (פרק יה פסוקים יד—טוז 
כו—כז", כת—כט, לג—לה, ולתוך תוספת זו נכנסו עוד תוס¬ 
פות: פסוקים בז־, ל—לב, לו—לח). ההמשך המקורי של יד. 
כה הוא יד, לט. הנסיונות, שניסו בעלי שיטת־המקורות, 
למצוא בתוספות ובהרחבות מקורות מיוחדים לא עלו יפה. 
אחר מעשה המרגלים באים כמה חוקים (טו), שהראשונים 
שבהם מיועדים רק לזמן ישיבתו של ישראל בארץ, והאחרים 
קשורים זה בזה ע״י עניין משותף או אף ע״י ביטוי משותף 
בלבד. 

10 . פרשת קודח (טז—יז). מעשה קורח והחוקים הכרו¬ 
כים בו (יח) הם המשך לפרשת המשכן וקדושתו. לאמיתו 
של דבר, הם שייכים לפרקים הראשונים של הספר, אלא 
שנקבעו כאן מפני שהמרד אירע זמן מסויים אחר מעשה- 
המרגלים, כשעבודת־המשכן כבר היתה נהוגה לפי החוקים 
המפורטים למעלה. הרצאת הדברים בפרק טז היא ברורה 
והגיונית, ואינה נותנת מקום לסברות של בעלי שיטת־ 
המקורות, שניסו לראות בפרק זה הרכבה של שנים־שלושה 
מקורות מנוגדים. הפיסקה על עשיית המחתות ציפוי למזבח 
(יז, א—ה) והסיפור על המטות (יז, טז—כו) נראים כעין 
תוספת של מדרש־אגדה. לפרשת־קורח קשורים החוקים על 
מתנות כהונה ולויה שבפרק יח, וגם ה״תורה" של פרה 
אדומה המסורה לכוהנים (יט). 

ב)הםרקעלדורבאיכנען (כ—לו) כולל: 

11 . תיאור סופו של דור המדבר ותחילת 
הכיבוש (כ—כב, א). אחר התיאור של מעשה־קורח אין 
המספר מתעניין עוד, כאמור, בדור של יוצאי־מצרים, שנגזרה 
עליו כליה. מכאן ואילך תכליתו העיקרית היא לספר על 
התגשמותה של הבטחת ה׳ לישראל. המאורעות הבאים 
נוגעים, איפוא, לשנת הארבעים: המריבות האחרונות של 
דור־המדבד, התלונות הקשורות במי־מריבה(כ, ב—יג), עניין 
נחש־הנחושת (כא, ה—ט), מותם של מרים ואהרן (כ, א- 
כג—כט), המלאכות לאדום(כ, יד—כא), המסעות(כא, י—כ) 
וראשית הכיבוש(כא, א—ג, בא—לה). בתוך רשימת-המסעות 
הובא קטע מספר מלחמות ה׳ (כא, יד—טו) וקטע משירת־ 
הבאר (כא, יז—יח), ובתוך הסיפור על כיבוש עבר־הירדן 
הובא שיר המושלים על מפלת־מואב ביד סיחון(כא, כז—ל). 

12 . פרשתבלעם (כב, ב—כד, כה). פרשה ז 1 קשורה 



29 


במדבר או ספר במדבר — במה 


30 


בסיפור על כיבוש האמורי, הבא לפניה, ובסיפור על מעשה 
זמרי וכזבי, הבא אחריה. אך כבר הבחינו חכמי־התלמוד 
בדבר, שפרשה זו היא מעין חיבור בפני עצמו ("משה כתב 
ספרו ופרשת בלעם ואיוב", בבלי בבא בתרא י״ד, ב׳! ירוש׳ 
סוטה פ״ה, ה״ו). תכליתו של חיבור זה היא לספר, שגם נביא־ 
הגויים הוכרח להתנבא על גדולת ישראל ונצחונותיו. לתוך 
הפרשה נכנס סיפור עממי על בלעם והאתון (כב, כב—לה), 
והוא סאטירה על נביא־הגויים המתפאר, שהוא חוזה "גלוי 
עינים" (כד, ד, טז). ההמשך המקורי של כב, כא הוא כב, לו. 
ארבעת שירי־הנבואה שבפרשה זו קשורים בסיפור העיקרי 
ונובעים ממנו. בשיר הראשון מתנצל בלעם, שאינו יכול 
לקלל את ישראל (כג, ח), בשיר השני הוא מתנצל, שהוא 
מוכרח לברך את ישראל (כב, כ), בשיר השלישי נהפך הקוסם 
לחוזה מחזה שדי (כד, ד), וברביעי הוא מזכיר בפירוש את 
הגויים, שינחלו מפלה מידי ישראל (כד, יז רפו׳)* בפרק כד, יז 
הוא מרמז על מפלת מואב בידי דויד (שמ״ב ח, ב), ומכאן 
הסיקו כמה מן החוקרים החדשים, שהפרשה נתחברה בימיו של 
דויד או אחריהם. אך נראה, שזוהי נבואה קדומה, שנתקיימה 
בדויד. המאורע כולו מתאים יפה לתקופת הישיבה של ישראל 
בערבות-מואב. הפסקות של כד, יח—כב מדברית רק על 
שכני מואב בדרום, ואין בהן זכר לכנענים ולשאר אויבי- 
ישראל בארצו. הדברים נתחברו, איפוא, קודם כיבוש־כגען. 

13 . ההכנות להתנחלות בארץ (כה—לו). אחר 
מעשה זמרי וכזבי (כה, א—יח) באים כמה מעשים, שכולם 
הם בגדר של הכנות להתנחלות בארץ: המיפקד של באי 
כנען (כו), המקביל למיפקד של יוצאי מצרים, המתואר 
בתחילת הספר* מעשה בנות־צלפחד וסמיכת יהושע (כז, 
א—יא, יב—כג). לכאן נצטרף החוק בנוגע לתמידים ומוס¬ 
פים (כח, א—ח. ט—לא) והחוק בנוגע לנדרי אשה, ששימש 
הוראה לראשי־המטות שבידיהם היו מסורים חיי־המשפחה 
בישראל (ל, ב—יז). אח״כ באים: תיאור המלחמה במדין, 
שחנו בקרבת ישראל בשדה מואב (השווה ברא׳ לו, לה), 
והחוקים שנתקשרו בה (לא); התנחלות ראובן וגד וחצי 
המנשה בעבר־הירדן (לב); רשימת המסעות, שנכתבה ע״י 
משה סמוך למותו, ומצות הורשת הכנענים מן הארץ (לג, 
א—מט, נ—נו); ערי הלויים וערי המקלט ודיני־רוצח הקשו¬ 
רים בהן(לה, א—ח, ט—לד), ולסוף דיני בת יורשת, שבאים 
כהשלמה למעשה בנות צלסחד (פרק לו). — וע״ע תורה. 

הפירושים לב׳ של: רש״י, רשב״ם, ראב״ע ורמב״ן; א. כהנא, 
תרע״ד (מיוסד בעיקר על י< 3 ז 0 ); מ. צ. סגל, מסורת ובקורת, 
תשי״ז, 104-76 ! הנ״ל, מבוא המקרא, תשט״וי, עט׳ 101-95 , 
116-115 ! י. ליוור, דמותו של בלעם במסורת המקראית, ארץ 
ישראל, ספר ג , (תשי״ד), 97 ־ 100 , והספרות שם. הפירושים 
הלועזיים לב'של ; 1903 , 5011 ) 0 ־ 83 . 8 ; 1886 , 111111300 <£ 
,־ 1 ־ 13012108 .מ ;׳ 1912 ,׳ 35 ־ 01 . 8 . 0 ; 1903 , 0 ־ 13012108 .מ 
- 10190 ,!־׳! 1111 . 8 . 8 ; 1893 < 1 /! 4 !> 01 >>/ 1 11 ) 1 > מ', 1% * 1114 ) 7.1911 
, 11 ) 1 ־ £1551 . 0 ;״ 1913 ,. 7 . 0 ) 1/1 /ס ■ 101141 ) 141 ) 1/1 10 11011 ) 114 > 
111104114411011 / , 0 ־ 111 ־ 1 ? . 11 . 8 ; 1934 ,. 7 !) 1 ״ מ; § 114411 ) 1 < £19 

- 1941 ,. 7 . 0 ) 1/1 ס! 

מ. צ. ס. 

במה, מבנה, ששימש בתקופת־המקרא בא״י ובארצות 
הסמוכות לה לצרכי פולחן, בעיקר להעלאת 
קרבנות. את הב׳ היו,בונים׳ כנראה אבנים (הש׳ מל״א יא, 
ז; יד, כגי מל״ב כג, ח, טוי דבה״ב לא, א! לג, גי 
ועל כך מעיד גם הפועל ,נתץ/ הרגיל בהריסת ב׳). הב׳ 
היתה פתוחה לכיפת־השמים ועפ״ר עמדה על גבעה גבוהה 
ותחת ,עץ רענן׳ (מל״א יה כג; מל״ב יז, י; ישע׳ סו, ב); 
אך לפעמים היו בונים אותה גם בעמק (עי׳ י רמ׳ ז, לא: 


יט, ה—ו; לב, לה; הש׳ גם שם יז, ג). הב" היו מצויות 
סמור לעיר (שמו״א ט, כה), בשער העיר (מל״ב כג, ח) או 
בתוכה (מל״א יג, לב י מל״ב יז, ט, כט י כג, ה; יחז׳ ו, ו). 
בב׳ היה מזבח ([עי׳ מל״א ג, ד]; מל״ב כג, טו; הושע 
י, ח י ישע' לו, ז) ועל־ידו היו עפ״ר מצבות (ע״ע) ואשרות 
(ע״ע), ששימשו, לפי השקפתם של בני־הזמן (דבר׳ ז, ה; 
יב, ב—ג: טז, כא—כב; והש׳ מל״א יד, בג; מל״ב יז, ט—יא; 
כג, טו; ירט׳ יז, ב; דבה״ב א, ג), סמלים ועדות לגילוי 
האלהות במקום (הש׳ ברא׳ כח, יח—כב; לא, מה—גב; 
ר׳ גם שט׳ כד, ד). הב ׳ — לכל הפחות, הב׳ ״הגדולה״ — 
הכילה גם "לשכות" למושב ולאכילת "זבח העם" (עי׳ שמו״א 
ט, כב), וכנראה גם תאים בשביל ,הכוהנים׳ (ואצל עובדי- 
האלילים גם פסילים — הש׳ מל״ב יז, כט, ועוד). בניין כולל 
כזה היה נקרא בשם "בית ב׳" (מל״א יב, לא: יג, לב; 
מל״ב יז, כט; כג, יט). ב׳ גדולה היתה בגבעון (מל״א ג, 
ד; דבה״א טז, לס: דבה״ב א, ג, יג), אע״פ שלדרגה של 
חשיבות מיוחדת הגיעה, כנראה, רק אחר חורבן שילה (ע״ע). 
מלבדה היו ידועות הב" שנמצאו בגבעה (שמו״א י, ה, יג), 
ברמה (שם ם), בבית־אל (שם ז, טז; מל״א יב, לא—לב; יג, 
א—ב; מל״ב כג, טו, ועוד), וכנראה גם בגלגל (שמו״א ז, טז; 
י, ח; טו, כא, ועוד! הושע ד, טו; ט, טו; יב, יב! עמום ד, ד; 
ה, ה ועוד). מצפה (שופ׳ יא, יא: כ, א; כא, א—ה, ח; שמו״א 
ז, טז, ועוד), נוב (שמו״א כא, א), עפרה (שופ׳ ו, כד; ח, 
כז), שכם (יהו׳ כד, א, כו), חברון'(שמו״ב טו, ז—יב) 
ומכמש (שמו״א יד, לה). מידותיהן של ב" אלו היו, כנראה, 
קטגות־ביחס: בחפירות, שנערכו בארץ־ישראל בשכבות 
מתקופת השופטים והמלכים, לא נתגלו שרידים של ב" אף 
במקומות, שבהן נחשף כל התל כולו, כגון במגידו ובא-נצבה 
(מצפה י), ולעומת זה נמצאו שרידים של ב" מחה לתחום 
ישראל, ביחוד ברקם־פטו־ה. 

קרוב לעבודת־הב" היה, כנראה, הפולחן, שהיה מקובל 
על האבות של עם־ישראל: בכל מקום שהאבות (ע״ע) היו 
באים אליו היו בונים מזבחות (ברא׳ יב, ז—ח; יג, ד, יח; 
לא, נד; לג, כ; לה, ג) או מצבות (כח, יח—כב; לא, יג: לה, 
יד, כ), וכן היו נוטעים עצים (כא, לג) ומתיישבים בקרבתם 
(יב, ו: יג, יח ועוד). בתורה (שמות—דברים), חוץ מבשני 
מקומות, שבהם נצטווה העם לסלק את הבמות האליליות 
(ויק׳ כו, ל: והשמדתי את במותיכם; במד׳ לג, נב: והורשתם 
את כל יושבי הארץ... ואת כל במותם תשמידו), לא נזכרה 
הב׳ כלל. אך התורה (שמות כג, כד; לד, יג: דבר׳ יב, ב—ג; 
הש׳ גם ויק׳ כו, א) גוזרת בכמה מקומות על הפולחן, שהיה 
נהוג בב׳: היא מצווה לאבד את "כל המקומות אשר עבדו 
שם הגויים... את אלהיהם על ההרים הרמים... ותחת כל עץ 
רעגן"(דב׳ יב, ב) ואוסרת על עבודה כיוצא בה אף כשהיתה 
מכוונת לה׳(שם יב, ד) מחשש שע״י עבודה מסוג זה יתקרב 
העם לדרכיהם של עובדי־האלילים (שנד לד, יב— טו, שופ ׳ 
ב, א—ד). אעפ״ב מסתבר, שבאותו זמן נתייחדו לעבודת¬ 
ה׳ גם כמה במות קדומות ואחת מהן היתה, אפשר, הב׳ שבגב¬ 
עון (וע״ע גבעונים). כמו־כן שימשה לפעמים הב׳, שהוקמה 
להקרבת זבחים לה׳, גם לצורך הפגנה נגד האליליים (כמו 
בימי גדעון, שום׳ ו, כה—לב, ובימי אליהו, מל״א יח, כ—לב) 
וגם כמרכז ליראי ה׳ (שמו״א ט, כב). לפי עדותו של ספר 
מלכים, נמצאו ב" בסוף ימיהם של מלכי-ישראל בכל ערי- 
ישראל, "ממגדל נוצרים עד עיר מבצר" (מל״ב יז, ט). אך 
באותו זמן עצמו גברה גם ההתנגדות לב״ מצד הנביאים: 



31 


במה — במה, יעקב 


32 



שרידי־בסה שנחשפו בפנירו, מתקופת הברונזה הקדוסה (סוף האלף השלישי 
לפטה״ס. הקטרים! 10 ט' ו 8.70 טי. טתוך 1948 . 01110380 }ס . 11017 , 11 , 10 >!>!££^! 


עמום (ז, ט), הושע (ד, יג, טח ח, יא, יג! ט, טח י, ח). 
ישעיהו(יז, ח > וע׳ נז, ה ואילך), מיכה (א, ה) וירמיהו(ב, 
כ; ז, לא ן יז, ג; יט, ה ); וזהו גם יחסד של אהד ממזמורי 
תהילים (עח, נח). הב" נראו לנביאים כ״במות און, חטאת 
ישראל" (הוש׳ י, ח). ביטוי חריף להתנגדות זו ביתן ביהוד 
במסר מלכים. בעל ספר זה דן כל מלך ומלך מבחינת יחסו 
אל פולחו־הב". "רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים 
ומקטרים בבמות" היא מליצה חוזרת בספר זה כמעט ביחס 
לכל המלכים, ובכללם אלה שעשו את "הישר בעיני ה׳" 
(מל״ב יב, ד! יד, ד* טו ד, לה, והש׳ טז, ד). הב" חיו, 
לפי בעל ספר מלכים, גם אחת מן הסיבות לגלותו של ישראל 
(מל״ב יז, ס וגו׳). נסיונות להסרת הב" כבר נעשו בימי אסא 
ויהושפט, אך רק בימי יאשיהו בוטלו הב" כליל! יאשיהו 
טימא את כל המזבחות, שהיו ביהודה "מגבע ועד באר 
שבע", נתץ את כל הב" האליליות, שהיו ביהודה ובשומרון, 
והרג את כל "כהני הבמות" שבשומרון (כלומר את הכוהנים 
האליליים, שהיו עפ״ד סריסים) וביהודה (מל״ב כג). 

על סיבותיה של מלחמה חריפה זו בב״ — לאחר שהיתה 
קיימת ללא הפרעה במשך זמן ארוך — כבר עמדו הקדמונים. 
המחקר החדש, ביהוד זה שקשור בשמו של ולהאוזן (ע״ע), 
מניח, שמתחילה היתה העבודה בב" לא רק כשרה בעיני 
הדוגלים בתודת-ישראל, אלא אף היתד. דרך־העבודה היחידה, 
שהיתה מקובלת עליהם — מה שמשתקף אף בספר הברית 
(שמות כ, כא—כב; שם כד, ד וגו׳). התפתחותה של המלחמה 
בב" היתה קשורה, לפי השקפה זו, בהתנגדותם של הנביאים 
להעלאת קרבנות — ללא הבדל מקום. אבל מכיוון שלבטל 
עבודה זו מעיקרה לא יכלו, השתדלו, לכל הפחות, לצמצמה 
ולרכזה במקום אחד — בירושלים, הואיל וע״י כך קל היה 
להשגיח, שלא תתקשר במנהגים אליליים. דבר זה נתאפשר 
אחר חורבן שומרון, כשהישוב היהודי־ישראלי צומצם לארץ- 
יהודה הקטנה בלבד. בהשפעתו של ספד דברים (שנכתב לפי 
אותת השקפה באותו זמן ולאותה תכלית), הדס יאשיהו 
את הב". 

בניגוד להשקפה ז!׳ יש להניח, שהמלחמה בב" באה לא 
מתוך המלחמה בקרבנות, אלא מתוך החשש לעבודזרזרה 


ונימוסיה. בדומה לזה נתרכזה כל השחיטה 
באוהל סועד (ויק׳ יז) מחשש עבודת- 
השעירים (השוכנים, לפי האמונה העממית, 

במדבר — ישע׳ יג, כא). נראה, שהנביאים 
נלחמו בב" לא מתוך כוונה למעט את 
עבודת־הקרבנות, אלא מתוך השאיפה לה¬ 
עמידה על טהרתה. הב" נעקרו מפני שה¬ 
מלחמה באלילות לא היתה עתידה להצליח, 

אלמלא בוערו הללו תחילה. 

התלמוד מבחין בין הזמן, שבו היו הב" 

מותרות, ובין הזמן, שבו היו אסורות! עד 
שהוקם המשכן במדבר היו הב" מותרות 
ועבודת-הקרבנות היתה מוטלת לא על הכו¬ 
הנים אלא על הבכורות (בבלי זבחים קט״ו, 

ב׳! תום׳ קרבנות י״ג, א׳ < ירו׳ מגילה ע״ב, 

ב׳), ואילו משעה שהוקם המשכן היו הב" 

אסורות! כשבאו ישראל לארץ והמשכן 
היה בגלגל והארון היה במחנה (במשך 
תקופת-הכיבוש) הותרו הב" שוב (אץ 
איסור ב״ אלא ״כל זמן שהארון מבפנים״)! כשבאו לשילה 
(יהו׳ יח, א). והמשכן והארון חזרו להיות יחד, נאסרו 
הב״ שוב. משחרבה שילה (והארון היד■ במקום אחר: בקרית* 
יערים ובירושלים) חזרו והתירו את הב". משהועבר הארון 
לירושלים נאסרו הב", ושוב לא הותרו אלא במקרים יוצאים 
מן הכלל, "להוראת שעה", ע״י נביא או מלאך (כמו שאגו 
מוצאים בסיפור על גדעון, או על נבואת אליהו בהד- 
הכרמל). בזמן שהיו הב" מותרות היו מבחינים, לדעת התל¬ 
מוד, בין ב׳ גדולה — במת ציבור (סימנה: "אהל מועד נטוי 
כדרכו, אין הארון נתון שם״ — תום׳ זבח׳ י״ג, י״ט — כפי 
שהיה הדבר בגלגל, בנוב ובגבעון) — לבמת יחיד, שאדם 
עושה "על פתח חצרו ועל פתח גינתו" ו״בראש גגו". ב׳ 
גדולה דינה כמשכן ובמקדש: אינה כשרה אלא בכוהנים 
ומקריבים בה כל קרבנות־ציבור: ואילו ב׳ קטנה אין מקרי¬ 
בים בה אלא עולה ושלמים והכל כשרים להקריב. 

לפי התלמוד דשאים גויים, הואיל ואין הם מצווים על 
שחוטי־חוץ, לבנות להם ב". "כל אחד ואחד בונה לו ב׳ 
לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה". לישראל אסור לסייעם 
ולעשות שליחותם אבל מותר להורותם (זבח׳ קט״ז, ב׳). רבי 
נתן לאנטונינוס הוראות כיצד לבנות מזבח־קטודת ולהקטיר 
קטורת (ירו׳ שם), ורבה הורה לשני גויים כיצד להעלות 
קרבן, ששלחה אמו של שבור 11 — איפרא הורמיז (בבלי 
זבחים שם). ב׳, שנבנתה קודם איסור הב", אסור, לדעת 
התלמוד, להרסה, הואיל ואין קדושתה בטלה. 
וע״ע דברים. 

נ. טורטשינר, במה, ידיעות החברה העברית לחקירת א״י 
ועתיקותיה, 1934 ! צ. קארל, מציאת ספר התורה בימי 
יאשיהו, תרביץ, שנה כ״ב, ספר ג׳—ד׳, 135-129 ! ח. ז. 
ריינם, נהנים ונביאים, תש״ב, 58-45 ! יחזקאל קויפמן, 
תולדות האמונה הישראלית, ח״א, תשי״ר 2 ! שלום זמירין, 
יאשיהו ותקופתו, תשי״ב, 62-37 . 

י. ם. ג. 

ב$ה, מנכןב — מ 1 ת 80011 ( 31101 ( — ( 1575 , על-יד גרליץ — 
1624 , גרליץ), תאוסוף פרוטסטאנטי, שזכה לכינוי 
״הפילוסוף הגרמני״ ( 110111005 .!€: 15 ! 11 ק 11050 * 1 ק). ב׳, שהיה 
בנם של עובדי־אדמה, למד בצעירותו את מלאכת־הסנדלרות. 


33 


גמה, יע 5 !כ—כנדה 


34 


לאחר שנדד במשך שבע שנים ממקום למקום כמתמחה 
במקצוע׳ התיישב סמוך לשנת 1600 כרב־אומן בגרליץ, 
שבה גם הקים משפחה. באותה תקופה התחיל חוזה חזיו¬ 
נות וטוען, שזכה להתגלותו של אלוהים; הוא התעמק 
בכתביהם של בעלי־מסתורין ואלכימאים, ובשנת 1612 
סיים את חיבורו -£בו\, 1 מ 1 610 ־ 11 זש£־ 01 ^? ש 11 > זש 1 > 0 , 3 ז 0 זנ 1 \׳ 
£3118 ("אורורה, או עליית־השחר"), הכולל את חזיונותיו 
ודעותיו התא 1 ם 1 םיות. לחיבור זח נמצאו קודאים־מעריצים 
מרובים; אך ב׳ נרדף ע״י הכמורה שבעיר־מושבו משום 
דעותיו האפיקורסיות על טבע־האלוהים, וכה״י של חיבורו 
הוחרם. אע״ם שהכנסיה גם אסרה עליו לחבר חיבורים חד¬ 
שים, לא עברו שנים מועטות וב׳ התחיל כותב שוב. מ 1618 
עד מותו חיבר כ 30 כתבים, שבהם דן — בלשון כבדה 
ומקורית ובאמצעות מושגים מעולם־האלכימיה — בטראגיות 
שבהוויה ובמהותה של הנפש. בסוף ימיו הופרו דעותיו 
כמתאימות לרוח הפרוטסטאנטיות, אך עוד קודם לכן הוברחו 
כה״י שלו (או העתקים מהם) להולאנד, שבה היה לו חוג־ 
חסידים, שגדל והלך. כאן אף יצא לאור החיבור הראשון 
של ב/ שנדפס בחייו — 1510 ־ 011 ״ 2 § 0 /״\ •! 06 ("הדרך 
אל המשיח״), 1624 . 

רעיונותיו המיסטיים של ב׳ עוררו הדים בחוגים רחבים 
בגרמניה באמצעות שיריו של אנגלוס סילזיוס (ע״ע). אך 
במשך 100 שנה ויותר נחשב ב׳ כמיסטיקן מחוסר הגות 
יסודית. שינוי בהערכתו בא בתקופת הפילוסופיה הרומאנ¬ 
טית, שראתה בו אחד מן הגילויים האפיינים של הפילוסופיה 
הלאומית של גרמניה. בצידם של שלינג והגל, עסק בביאור 
כתביו ביהוד פראנץ פון באדר. כיום נחשב'ב׳ כהוגה־דעות 
בעל משמעות בתולדות הזרם הפאנתאיסטי. 

הרעיונות העיקריים, המסתמנים במחשבתו של ב/ הם: 
האלוהים מקורו בתהום היולית (("זגת^זס או 3 >תסז 8 ם 0 ), 
שאין בה הבחנה הכרתית בין טוב לרע! היקום הוא תוצאה 
של שאיפת האל להוויה — שאיפה, שהיא טראגית מעיקרה 
משום הסחירות שבתכונותיו; אך יסוד החיים ויסוד התנועה 
הם בסחירות אלו. ב״התפתתות" (אצל ב׳: 8 ב £1111 .אל€ג״׳\ 5 ב 1 .ו 7 ) 
של הטבע האלוהי מתגלות שבע תכונות — מהן טובות, מהן 
רעות, ותכונה אחת אמצעית, שמגשרת אותן; תכונות אלו 
משתקפות גם בטבע הדומם ובאדם! אם האדם מפתח מתוך 
רצונו את שאיפת ההתגברות על הניגודים שבטבעו, מסייע 
בידו "כריסטוס", שהוא ההתגלמות של התכונה המגשרת 
שבטבע־האל. 

מהולאנד, שבה יצאו רוב כתביו של ב׳ ב 1634 — 1642 
(קצתם בתרגום וקצתם במקורם), עברה, כנראה, תורתו 
לאנגליה; גם כאן ניחרגמו כתביו ע״י אגודות מיוחדות, 
הבמניסטים( 1515 םשבו 86111 ), שנתמזגו במרוצת־הזמן עם הקוי־ 
קרים; וכן נוסדה באנגליה ב 1697 אגודה של חסידיו בשם 
"האגודה הפילאדלפית". חיבוריו ניתרגמו גם לצרפתית 
ולאיטלקית. משום הקושי הברור בהבנתם יצאו כמה מבח- 
רים מספריו העיקריים: ״מקראות ב׳״ (בנ 110 ג 501 ש״ 1 -. 8 038 ) 
בעריכת פ. האנקאמר, 1925 , ועוד; מהדורה שלמה של 
כתביו (ב 11 כרכים) יצאה ב 1942 — 1955 . 

.£ .^\ ; 1924 , 2 * 51011141 * 0 . 14 111 ) 51 * 0 ,. 8 ./ ,עוז! 3 * 301 14 .? 

,ומומ 3 * 1 מז 80 . 14 ; 1924 , 8.5 ./ 003 

? 41 { 014 8.5 ./ 11455 { 1 ז 81 • 1 * 0 ( * 1 :> 0 י $0 ; 1925 ,. 8 £*ז 14 

- 110 ־ 01 . 14 ; 1936 , €715 ^ 411 ) 1 ( 17 ( 0 [ ,ך 1 $€5 • 41 * 701 * 11 ^ 1 **(* 2115 * 7 * 

. 1955 ,. 8 ./ ,״ 51 

ס. נ. 



במיה קנבית ;סס 1 > 0 
ציור בצבעי־מים, נאורג ארט ן*£־ 1 ו £1 ), 1742 


במיה ( 15011$ ( 911 ), סוג־צמחים משבט ה ב מ י י ם שבמש¬ 
פחת החלמיתיים (ע״ע); סוג אחד משבט זה היא 
הכחנה (ע״ע). 

' הב׳ מונה כ 200 מינים טרופיים. החשוב שבהם — הב׳ 
הנאכלת ( 6501110111118 . 11 ), צמח־תועלת שמוצאו מחבש. 
זהו צמח עשבי חד־שנתי, זקוף, מסתעף, שגבהו מגיע עד 2 מ/ 
העלים הם דמויי־כף, בעלי 3 — 10 אונות; הפרחים בודדים, 
וצבעם צהוב עם כתם אדום במרכזם; הפרי הלקט מזוות, 
שארכו 12 — 30 ס״מ, והוא מכיל זרעים ירוקים־כהים. — 
את הב׳ מגדלים בארצות טרופיות ותת־טרופיות, ביחוד 
בהודו, בשתי צורות: 1 ) זן בעל גבעול נמוך וענף, שפריו 
משמש ירק למאכל. ההלקטים נאספים בלתי־בשלים, קודם 
שהעלו סיבים. הם נאכלים מבושלים, כתבלים, או בשימורים 
בתוספת מיץ־עגבניות! הפריק רפ הרירי משמש להצמגת 
מרקים. ערכה התזוני של הב׳ אינו מרובה, אך היא עשירה 
בקארוטין ובוויטאמין 0 . הזרעים מחזיקים כ 20% שמן, 
שמשמש תחליף לשמן־זית, ובזרעים הקלויים משתמשים 
בארצות־המזרח כתחליף לקפה. 2 ) זן בעל גבעול ישר 
ומעוט־הסתעפות, שמסיביו מכינים חבלים, חוטי־קשירה ואף 
נייר.—העלים והגבעולים של הב׳ משמשים מזון לבהמות.— 
תרבות הב׳ הוכנסה לאירופה ב 1216 . בא״י איו חב , רווחת, 
אך בשנים האחרונות נתרחב שטח גידולה. 

מינים אחרים של ב׳ הם: ב׳.קנבית ( 111118 ( £1.03111131 ), 
שמגדלים בעיראק, פרם, הודו, יאווה, סודאן ועוד כצמח־ 
מטווה, שסיביו משמשים תחליף ליוטה; עליה הצעירים 
נאכלים כירק, ומזרעיה מפיקים שמן לתעשיית־סבון וגם 



35 


במיה—כן״אכ״י, איתמר 


36 


למאכל. צמח זה, שנקרא בערב׳ ד,וא, אפשר, הגלגילון 

הנזכר במשנה (עד׳ ג׳—ד׳).— ב' אדומה ( £3 } 1311 >נ $31 .!?), 
שמגעת לגובה של 4 * 2 מ׳< מגבעוליה מפיקים סיבים של 
"פשתת־רוזל" ( 8050116 ) לתעשיות של שקים וחבלים ושל 
נייר, ומפירותיה הבשרנים החמוצים— את המשקה רוזל. — 
31361010501105 .מ(מערב׳ "אבי־המושק"), שמולדתו היא ה 1 דו 
ותחום־גידולו העיקרי בזמננו — מארטיניק, מכיל בזרעיו 
שרף ריחני, שמשמש בתעשיית־הבשמים. — הב׳ הנאה 
( 81110X1518 ־ 1083 . 9 ) מגודלת גם בא״י כשיח-נוי משום פרחיה 
הגדולים האדומים־ורודים (לפעמים לבנים או עקודים)! בסין 
מפיקים מהם חומר־צבע לצביעת גבות־העיניים ועור־ 
הנעליים. — 11.111130005 , שיח או עץ, מן הצמחים הנפוצים 
ביותר באיי־אוקיאניה! בעל גבעול עבה מאוד, עשיר בתמרים 
ריריים. הפולינזים משתמשים בסיביו להתקנת כובעים 
ולקשירת סיגרים ובעצו הקל לבניית סירות. 

י. ס. 

?מין(; 1 * 01 , 8301130 ), עיירה באפגאניסטאן, כ 125 ק״מ 
צפונית־מערבית לקאבול. — ב׳ יושבת בחבל שבט־ 

הזארה, בעמק שבו עובר נהר סאר־חאב, בגובה של 2,600 
מ׳ מעל פני־הים. צפונית לב׳ נמצא המעבר הנקרא על שמה, 
מעבר־ב׳ — שבהרי הינדוקוש, שבו עוברת הדרד מקאבול 
לעמקו של נהר אמו־דריה — לפנים קו־החיבור בין בקטו־יה 
(ע״ע) ההלניסטית והודו. ב׳ מפורסמת בעתיקות מרובות מן 
התקופה הבודהיסטית באפגאניסטאן (מן המאה ה 2 עד ה 8 ). 
בסביבותיה יש מאות מערות, ששימשו מקומות־מגורים 
לנזירים בודהאיים, ובכמה מהן נשתמרו גילופים ופסילים, 
שמעידים על מזיגה של אמנות הלניסטית והודית־בודהאית. 
מן הפסלים שנשתמרו בסביבות־ב׳ מפורסמים שני פסלי 
בודהא, שמתארים אותו כשהוא עומד. פסלים אלה נחצבו 
מן הסלע! גברים: 35 מ׳ ו 53 מ׳, ולראשיהם עולים בכבש. 
פסלים קטנים מאלה מתאדים את בודהא כשהוא יושב. טיח- 
גבם מכוייר באופן אמנותי ומוזהב כיסה בעבר פסלים אלה. 
עולה־רגל סיגי הסיאן־צאנג הניח אחריו את תיאור המקום 
וקדשיו משנת 630 . באותה תקופה היתה ב׳ עיר־הבירה של 
אחת מהמלכות החונים הלבנים! ב 1164 — 1214 היתד, בירה 
של שושלת מוסלמית מבית גורי. ב׳ העתיקה נחרבה ב 1222 
על־ידי ג׳נגיז־חאן, והעיירה שבזמננו בנויה ק״מ אחדים 
ממערב לחרבותיה. החרבות, המושכות אליהן תיירים, נחקרו 
ב 1923 ע״י הצרפתים פושה וחבריו. 

א^ךוי — 80110 1689 — 1640) — ■^!)11x3 ), מספרת 
אנגלית. ב׳ היתד, בתו של ג׳ון אמים ( 5 ! 1 ז"/) מוריי 
( שץ ז\\> שבקנט! נראה, שילדותה ונעוריה עבדו עליה בסורי- 
נאם, במקום שפגשה, לסי דבריה, את המעניין ביותר 
בגיבורי־סיפוריה, אורונוקו. לפי השמועה נישאה ב 1658 
לסוחר לונדוני ממוצא הולאנדי בשם ב/ שמת כשהיתה 
בת 26 . בקיץ 1666 פעלה באנטוורפן כסוכנת חשאית של 
המלד צ׳ארלז 11 . לאחר שנה היתד, שוב באנגליה, וייתכן 
שישבה זמן־מה בכלא משום שלא יכלה לשלם את חובותיה. 
ב 1670 כבר עסקה בפעולה ספרותית ואף היתד, האשה 
האנגליה הראשונה, שנתפרנסה מן הספרות. היא חיברה 
12 נובלות, 19 מחזות, שירים מרובים וכתבים שונים אחרים 
וזכתה לכינוי ״אסטריאה שאין דומה לה״ (-! 10000 110 ־ 1 
10 ^51x303 ג 31 ! 3 ק). קברה נמצא באגף המזרחי של מנזר- 
וסטמינסטר. 


יצירתה הראשית, שנחשבת ליצירת־מופת. היא הנובלה 
81376 80731 1110 זס , 0x0000100 ("אודונוקו, או המלך- 
העבד"), שנתפרסמה סמוך ל 1678 ! בסיפור זה, שעלילתו 
מתרחשת בסוריגאם, מגוללות קורותיהם המעציבות של 
הנסיך הכושי היפה וד,משועבד אורונוקו ושל אהובתו החינ¬ 
נית אימוינד־ה. ב׳ אינה מטחת דברים נגד העבדות כמוסד, 
אך היא מבעת אהדה חמה לסבלותיו של אורונוקו כיחיד, 
והיא קדמה לרוסו במה שהעמידה זה מול זה אח האצילות 
והתמימות של הילידים עם השחיתות והאכזריות של נוצרים 
תרבותיים מבני־אירופה. 

שאר סיפוריה הם מזיגה של ראליזם עם רגשנות ודמיו¬ 
ניות יתרות: הם ראויים לציון בעיקר משום שסייעו בסלילת 
דרכו של הרומאן במאה ה 18 . מחזותיה ושיריה הם אפיינים 
לחיבורים ממדרגה שניה של תקופת הרסטוראציה — מחוכ¬ 
מים, מתוכננים היסב ושטחיים. 

ב 1915 נתפרסמה הוצאה חדשה של כתביה בששה כרכים, 
בעריכתו של מונטגיו סאמרז ( 8001010x5 ). 

יסמא , 0 ג 1 ק . 0 . 1 ־[ ; 927 [ ,. 8 .ע 

. 544-559 , 1934 , 4 * 1 }\? 13 

ד. א. פ. 

בן־אב״י, איתמר ( 1882 , ירושלים — 1943 , איסם אוי־נג׳, 
אה״ב), עיתונאי עברי ועסקן ציוני! בנו של 
אליעזר בן־יהודה (שראשי־התיבות של שמו מהווים בצירופם 
את המלה "אב״י" שבשמו של ב׳), ע״ע. ב׳ היה הילד הראשון 
בזמן החדש, שלשון־אמו היתה עברית, ועוד בנערותו 
התחיל מפרסם בעיתונות העברית, שערך אביו, מאמרים, 
סיפורים ושירים. ב 1903 השתתף בתחרות ספרותית של 
העיתון היומי "הצופה" בווארשה, וסיפורו "המכתב" זכה 
להכרה מטעם חבר-השופטים (לווינסקי, פרץ וקלוזנר) ונת¬ 
פרסם בקובץ של סיפורי־התחרות לקבלת־הפרם (וארשה 
1903 ). ב׳ למד בביהמ״ד למורים של כי״ח בפאריס ובמכון 
למדעי-המזרח של האוניברסיטה בברלין. כשחזר לארץ 
( 1904 ) התחיל משתתף בעריכת העיתונים של בן־יהודה, 
"הצבי" ו״האור", והכנים לתוכם מרוחה של העיתונות האי¬ 
רופית והאמריקנית באותם הימים. בתקופת מלחמת-העולם 1 
שהה עם בני־משפחתו באד,"ב; אחר המלחמה חזר לא״י ויסד 
בירושלים ב 1919 את העיתון היומי "דואר היום"׳ שנערך 
על־ידיו עד 1929 . מ 1924 ואילך ערך גם את השבועון 
האנגלי־היהודי בירושלים ץ ¥00101 \ 31051100 ?, וכן שימש 
כתב ירושלמי של ה״טיימז" וה״דילי מיל" בלונדון ושל כמה 
עיתונים צרפתיים. ב׳ הצטיין כנואם בכמה לשונות וביקר 
בארצות שונות בשליחותןשל הקרנות הלאומיות וכן בשליחות 
מפעלי-ההתיישבות של בני־המושבות, שב׳ השתתף בייסוד 
אירגונם, "בני-בנימיף. ב 1939 יצא בשליחות הקהק״ל לאה״ב, 
וכאן מצא את מותו. ארונו הועלה לארץ ונטמן בירושלים. 

ב׳ היה בעל מזג סוער ושאף לחידושים נועזים בשדה־ 
המדיניות ובשדה־הלשון. בין השאר טען להחלפת הא״ב 
האשורי בלאטיני, שבאותיותיו פירסם את השבועון "דרור" 
ואת ספרו "אבי" (ביוגראפיה של א. בן־יהודה), והטיף 
(בשנות ה 30 ) לחלוקתה של א״י לקאגטונים יהודיים וער¬ 
ביים. בכל הצעותיו, כמדיניות כתרבותלת, בלטה שאיפתו 
לעשות את עם־ישראל עם עצמאי מבחינה מדינית וקשור 
לעמי־המערב מבחינה תרבותית. הביוגראפיה שלו נכתבה 
ע״י חמדה בן יהודה (״נושא הדגל״, 1944 ), ובסופה גם ניתן 



37 


בן־אב״י, איתמר—בן־אדיר 


38 


מבחר ביבליוגראפי מכתביו בעברית ובלועזית. כן הוצא 
לזכרו קובץ בהוצאת המועצה של עיריית־נתניה ( 1947 ). 

ג. א. 

בן־אביגדזר — כינויו הספרותי של אברהם ליב שלקו־ 
ביץ — ( 1867 , ז׳אלודוק, פלך וילנה — 1921 , 
קארלסבאד), סופר עברי מתקופת חיבודציון; מחלוצי 
המר׳לות העברית המודרנית. למד בצעירותו בישיבות והכין 
עצמו לרבנות, אד עוד בבחרותו נעשה משכיל, התחיל לומד 
"חכמות חיצוניות" והתכונן לכניסה לאוניברסיטה באירופה 
המערבית. ב 1887 בא לקובנה, שבה פעל הרבה כעסקן של 
"חובבי־ציוך, ושם יסד אגודות ללימוד הלשץ העברית 
ותולדות־ישראל. לאחר שישב זמנית בווילנה נשתקע ב 1891 
בווארשה, שבה שימש כמזכיר של אגודת "בני־משה" (ע״ע). 
בפעולתו הספרותית התחיל ב 1889 , שבה פירסם ב״המליץ" 
שגי מאמרים בעניין יישוב א״י ואת הסיפור "אליקים 
המשוגע״. ב 1891 יסד בווארשה את ההוצאה של "ספרי־ 
אגורה", ששמה לה למטרה להגיש לקורא העברי חוברות 
קטנות בספרות יפה מותאמות לציבור־הקוראים הרחב הן 
מצד לשונן הטבעית והקלה ותכנן העממי והן מצד מחירן 
הזול. "ספרי־אגורה" שימשו ביטוי לתנועת "המהלך החדש" 
בספרות העברית, שביקשה לחדש את פניה של ספרות זו 
ולהכניס לתוכה מדרכי האמנות הראליסטית, שהיו מקובלות 
באותו זמן באירופה המערבית. ב״ספרי־אגורה" פירסם ב״א 
כמה מסיפוריו הראליסטיים ("לאה מוכרת הדגים", "אהבה 
וחובה״, ״רבי שפרה״), רומאן היסטורי מזמן גידוש־ספרד: 
"לפני ארבע מאות שנה", ועוד. הצלחת "ספרי־אגורה" בשוק־ 
הספרים עוררה את ב״א לייסד ב 1893 , יחד עם כמה מחבריו 
ב״בני־משה", את הוצאת "אחיאסף" בווארשה, ואף עיר את 
שלושת הכרכים הראשונים של ״לוח אחיאסף״ (תרנ״ד— 
תרנ״ו), שבהם פירסם אחדים מסיפוריו. כן השתתף באותו 
זמן ב״המליץ", ב״פרדס" (א׳) ובמאסף "הזמן", שהוציא 
עזרא גולדין. ב 1896 נפרד ב״א מעל הוצאת "אחיאסף" והקים 
הוצאה חדשה בשם "תושיה", שהוציאה מאות ספרים, בעיקר 
בספרות יפה (מקורית ומתורגמת), והשתדלה לעודד כשרו¬ 
נות צעירים. בפעולתה של הוצאה זו נתבלט קו אפייני 
ל״המהלך החדש". , נטיה למזג עבריות עם כלליות, טיפוח 
העניין בבעיות אנושיות־כלליות וריבוי התרגומים מלשונות 
זרות. ב 1901 יסד ב״א שבועון משובח לבני־הנעורים בשם 
״עולם קטן״, וב 1904 חידש בווילנה את הוצאת העיתון היומי 
"הזמן", שיצא קודם לכן בפטרבורג. עבודתו כמו״ל בלעה 
את כל כוחותיו, ומשנוסדה "תושיה" המעיט ב״א בכתיבה. 
ב 1913 יסד את הוצאת "אחיספר", שהוציאה כמה ספרים 
חשובים, וביניהם את הקובץ "נתיבות", שב״א השתתף 
בעריכתו. עם סיומה של מלחמת־העולם 1 תיכנן ב״א כמה 
תכניות למפעלים ספרותיים רחבי־הקף, שבטלו עם מותו 
הפתאומי בקארלסבאד, שלשם בא להשתתף בקונגרס הציוני 
הי״ב. 

ב״א היה מן הראשונים בספרות העברית החדשה, שהעמיד 
במרכז־סיפוריו לא בעיות של הציבור היהודי אלא של 
יחידים מישראל, את השקפותיו על הספרות העברית ואת 
תביעותיו ממנה (נאמנות למציאות היהודית, עממיות, הת¬ 
נגדות לסיגנון המליצי, קריעת חלון לספרות האירופית) 
ביטא ב״א בבהירות מרובה בסיפורו "מנחם הסופר", שבו 


גברה המגמתיות הפובליציסטית על הציוריות הטהורה. 
ואולם לא תמיד נשאר ב״א נאמן להשקפות אלו: הוא לא 
הדיר את עצמו גם מן האלגוריה ("שני חזיונות", על תחיית 
עם־ישראל ברוח דעותיו של אחד־העם, שגרם לפולמוס 
ספרותי בין ליליינבלום ובין אחד־העם), ובסיפורו ההיסטף־י 
הנזכר, "לפני ארבע מאות שנה" (שיצא במהדורה מקוצרת 
לבגי־הנעורים בשם "דון מיגואל", תרס״ז), רווחת המליצה 
הפאתטית. ערכם הספרותי־האמנותי של סיפורי ב״א אינו 
גדול,' אך מרובות זכויותיו כמחדש פניה של הספרות העב¬ 
רית וכמחדיר את היסוד האירופי-ד,מודרני לתוכה בסוף 
המאה שעברה, וכן כחלוץ של המו״לות העברית החדשה. 

בךאביגדור (קובץ), 1916 : י. פיכמן, בן־אביגדור, התקופה, 

י״ב (תרפ״ב), ענד 480-477 ! י. ח. ברנד, כל כתבי, ח׳, תר״ץ, 

עמ ׳ 459-458 : פ. לאחובר, תולדות הספרות העברית החדשה, 

ג׳, תרצ״א, עם׳ 21-14 ! א. ר. מלאכי, מסות ורשימות, תרצ״ז, 

עמ ׳ ק״נ-קנ״ו: ר. בריינין, כל כתבי, ג׳, ת״ש, ענד 144-143 ! 

י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, /יו. 
תשי״ד 2 , 194-193 ! הנ״ל, מבוא ל״דון מיגואל", מהדורה 
חדשה, תש״ח: הנ״ל, קיצור תולדות הספרות העברית ד,חד¬ 
שה, 1954 , עם׳ 130-128 . 

ג. א. 

בן־אףיר —כינויו הספרותי של אברהם רוזין — ( 1878 , קרו- 
צ׳ה, פלך מוהילוב— 1942 , ניריורק), סופר ועסקן יהודי 
סוציאליסטי. — ב׳ היה בן לסוחר אמיד, שירד מנכסיו! נתחנך 
בנעוריו חינוך מסרתי ע״י סבו מצד אמו, הרב יעקב אהרנסון, 
ודודו הרב שלמה אהרינסון(ע״ע). כשהיה בן 16 נסע לאודסה 
כדי לעמוד בבחינות כאבסטרן, וכאן נתפס לרעיונות 
הלאומיים והמהפכנים־הסוציאליסטיים, שהיו רווחים אז 
בציבור היהודי. מאורסה עבר למינסק ומשם לחארקוב. אחר 
הקונגרס הראשון פירסם ב״המליץ״מאמר(מאמרו היחידי של 
ב׳ בעברית) בזכותה של הציונות המדינית מייסודו של הרצל 
ונגד תורתו של אחד־העם. ב 1901 עבר לפאריס. כאן למד 
באוניברסיטה הרוסית החפשית (שבה הורו פרופסורים 
רוסיים בעלי השקפות ראדיקאליות, שהוברחו לעזוב את 
רוסיה). כשחזר לרוסיה פידסם ב׳, אחר הפרעות בקישינב 
( 1903 ), כרוז קורא לייסודה של מפלגה יהודית, שתמזג 
בתכניתה את הרעיונות המהפכנים־הסוציאליסטיים עם מט¬ 
רותיו הלאומיות של עם־ישראל. תכנו של כרוז זה — שהטיף 
לטריטוריאליזם סוציאליסטי, מצד אחד, ולאוטונומיה לאומית- 
מדינית של היהודים בארצות־מגוריהם, מצד שני — הונח 
לאחר מכן ביסוד מצעה של מפלגת־הפועלים היהודית 
הסוציאליסטית (י. ס.־םרפ |חק 06 ] ברוסית, או ה״סימיס־ 
טים״), שב׳ היה אחד ממייסדיה ( 1906 ). ב׳ גם נבחר לוועד 
המרכזי של מפלגה זו ונתמנה עורך בטאוניה <תק €6 ברוסית 
ו״פאלקם־שטימע״ ביידית). אחר מהפכת מארם 1917 היה 
פעל במרכז "מפלגת־הפועלים הסוציאליסטית היהודית 
המאוחדת", שקמה מתוך איחוד מפלגת ה״סימיסטים"(י. ס.) 
עם מפלגת ם. ס. (מפלגה טריטוריאליסטית, שנסתעפה מן 
הציונות הפרולטארית), והיה מעורכי עיתונה היומי "די נייע 
צייט". באותה תקופה פירסם את הקונטרסים "בעיות־הקהילה" 
(״קהילה־פראגן״, 1917 — על הקהילה כזרוע של האוטונומיה 
הלאומית) ו״בעיית־לשוננו" ("אונזער שפראבן־םראבלעם", 
11918 שבו מען ב׳ — ״מטעמים סוציולוגיים״ — בזכות 
היידית). לאחר שבמפלגה "המאוחדת" גברה המגמה הקומו¬ 
ניסטית פרש ב׳ ממנה ( 1919 ), וב 1921 יצא מרוסיה. שנה 
עשה בקובנה ואח״כ השתקע בברלין. ב 1925 נתפרסם ספרו 



39 


כן אדיר—כן אשד, אהרן 


40 


"במערבולת החיים והמחשבה" ("אין כאאס פוין לעבן און 
דענקעך) — אסופת מאמריו מן התקופה שלאחר המלחמה על 
בעיות סוציאליסטיות, ביחוד ויכוחיו עם הקומוניזם. ב 1925/27 
ישב ב׳ בא״י בלא שהיה פעיל בחיים הציבוריים. ב 1927 
חזר לברלין. משם עבר (ב 1933 ) לפאריס, ולאחר כיבוש 
צרפת ע״י הנאצים ( 1940 ) הגיע לאה״ב. גם בעשור האחרון 
לחייו הוסיף ב׳ להטיף לטריטוריאליזם; אך עיקר פעלו 
בתקופה זו היה השתתפותו בעריכת האנציקלופדיה הכללית 
ביידית ("אלגעמיינע ענציקלאפעדיע"), מתחילה בפאריס 
ואח״כ בנידיורק, שבה גם סירסם שורה של ערכים גדולים. 

ש. כ. 

ר׳ בנאה (|נ, יה ), מחכמי א״י בסוף תקופת־התנאים ובתחי¬ 
לת תקופת-האמוראים. ישב בטבריה (בראשית 
המאה ה 3 לסה״נ). רוב דבריו נמסרים בתלמוד ע״י תלמידו 
ר׳ יוחנן (ע״ע), אבל כמה מהם הובאו גם בקבצים של 
ספרות־התנאים. המאמרים. שנשתמרו ממנו, הם בעיקר 
בתחום־האגדה, כגון: "כל העוסק בתורה לשמה תורתו 
נעשית לו סם חיים" (תענית ז/ א , ); "תורה מגילה מגילה 
ניתנה" (גטין ם/ א׳). האגדה התלמודית מספרת על חכמתו 
של ר׳ בי, על בינתו ברמזים וחידות ועל כשרונו השיפוטי, 
שבזכותו נתמנה כדיין ע״י השלטונות הרומיים(ב״ב נ״ח, א׳). 
לר׳ ב׳ מיוחסת התקנה, שלפיה כל דיין, שהועמד לדין, אפילו 
בדיני־ממונות, ויצא חייב, אינו ראוי לשמש דיין (ב״ב נ״ח, 
א^-ב , ). בדומה לתקנה זו אנו מוצאים גם במשפט הרומי, 
ולדברי הביוגראף של הקיסר אלכסנדר סורוס, הנהיג הקיסר 
את החוק הנידון בהשפעתם של היהודים (.׳יש 5 . 1 \! ב)!ז\ 
7 . ב׳ השתדל לציין מערות־קברים כדי שידעו 

להיזהר מפני הטומאה — מה ששימש נושא לכמה אגדות 
עליו, כגון ז 1 שלפיה ביקר את קברו של אדם הראשון וכד׳ 
(ב״ב נ״ח, א׳). לר׳ ב׳ היה בית-מדרש בטבריה, שהתקיים, 
כנראה, גם אחר מותו זר׳ יוחנן תלמידו היה דורש בו 
(ירושלמי, שבת, פי״ב, ה״ג [י״ג, ג , ]). יש משערים, שבחי¬ 
רתה של טבריה כמקומה של הישיבה המרכזית בא״י נעשתה 
בהשפעת העובדה, שבעיר זו היתה קיימת הישיבה של ר׳ ב׳. 

ב. ז. בגר, אגדות התנאים, ב׳; א. היימן. תולדות תנאים 

ואמוראים, תר״ע, ערד ר בנאה. 

בןי״אמוז^ (ל^ 02 חז 3 תש 8 ), אליהו 3 ן אברזקם ( 1823 , 
ליוורנו — 1900 , שם), מחבר ספרים בחקר דת- 
ישראל ובפרשנות־המקרא. שימש רב ודרשן בליוורנו ומורה 
בבית־המדרש לרבנים באותה עיר. מחיבוריו העבריים יש 
להזכיר: א) "אימת מפגיע על ארי", ביקורת על טענותיו 
של ר׳ יהודה אריה ממוידנה בספרו "אדי נוהם" נגד ספר 
הזוהר וחכמת-הקבלה (ליווית( תרט״ז); ב) "גר צדק", 
הערות וביאורים לתרגום אונקלום (שם תרי״ח) 1 ג) "ניר 
לדוד״, פירוש לספר תהלים (שם תרי״ח); ד) "אם למקרא"׳ 
ביאור לחמשת חומשי־התורה, כולל חקירות והערות על־פי 
חכמודהלשונות, מדע־הקדמוניות וההיסטוריה של ארצות- 
המזרח (פאריס ולימדנו תרכ״ב—כ״ה); ה) "טעם לש״ד", 
השגות ותשובות לספר הוויכוח של שמואל דוד לוצטו (ע״ע) 
על חכמת-הקבלד, ועל קדמות ספר הזוהר (לימדנו תרס״ג )! 
ו) "יענדדבאש", על איסור שריפת־המתים לפי המקרא והתל¬ 
מוד (שם תרמ״ו; מהדורה שניה: תרס״ו) 1 ז) מבוא כללי 
לתורה שבעל־פה, לתועלת תלמידי בית-המדרש לרבנים בלי- 


מרנו(נדפס בירחון ״הלבנון״, ירושלים, 1864 ,עמ׳ 73 ואילך). 
באיטלקית ובצרפתית פירסם ב׳: א) £55001 10811 ) 3 ״ 810 
(״תולדות כת-האיסיים״, אוסף הרצאות), 1865 ; ב) - 10 \. 
100010 ) 01100 1000310 01 0 ׳ג 1 ג 1 [ 0310 ("המוסר היהודי והמוסר 
הנוצרי״, בצירוף עיונים על עיקרי האיסלאם), פאריס, 1867 ! 
מהדורה שניה: פירנצה, 1925 ׳ בצירוף הקדמה מאת דאנטה 
לאטם על חיבוריו של ב׳; הוצאה מתוקנת בצירוף ראש- 
דבר מאת יהושע יהודה (בודרי-נשטל [- 0110113 א־ 7 ! 1 ) 800 
101 ], 1946 ) 1 ג) 6 :ז 1 ח 3 רת 110 ' 011 151301 ("ישראל והאנושות"), 
שבו הצביע ב׳ על גילויים של מגמה אנושית כללית בעיקרי- 
הדת, בחוקים, בעבודת־האלהים ובהיסטוריה של עם־ישראל; 
״פתח דבר״ לספר זה נתפרסם בלימרנו 1885 ; מהדורה 
שלמה, שמכילה גם מחקר על בעיית הדת האוניוורסאלית, 
יצאה בפאריס 1914 , בצירוף הקדמה של יאסינת לואזון 

1 ח $0 ׳< £0 30101110 ׳< 1 ־ 1 ]; ד) - 010£0 ת 3 0 01080131103 10010£13 

103 ! (״תאולוגיה דוגמאטית ואפולוגטית״ — חכמת־האלהות, 
הכוללת תורת שרשי-האמונה ושיטת חסניגוריה עליהם, 
כרך א/ לימדנו 1877 ). אפיינית לכתביו של בי, ביחוד בתחום 
של פרשנות־המקרא, היא הבלטת חשיבותה של תורת-הקבלה 
בהגות הדתית של היהודים. 

בהשפעת אישיותו וכתביו של בי קיבל עליו הסופר 
הצרפתי הקאתולי אמה פליר (ע״ע) את דת־ישראל. 

ש. י. פין, כנסת ישראל נ׳ ע״ב; ז. ציטלין. קרית ספר 
( 4 זק 611 ), עט׳ 19 ; י. א. בן־יעקב, אוצר הספרים, תרל״ז־ 
תר״ם, עם׳ 35 סי׳ 678 , עט׳ 398 סי׳ 178 ; דנטד, לסם, "אני 
מאמין׳׳ של פילוסוף יהודי — החכם אליהו בן־אמחג, תש״ג; 

- 035 . 17 ; 1901 , 1 /£) 102 ( 101 ()£ £110 11 > ) 1 )? 0 6 1/110 , 1,3065 . 0 
' 110111 (> 011 > 111111171 )!#)!ז 110110 111 11 10 ) £111 11 ) 1111 €11 , 0 ) 50 
, 0111111 ) 111 )■ 011 ) 107101 £0 , 0 ) 31116 ? ; 4-6 , 1913 , 0/1111 

ח 1 ) ) 10£ !) 11 ! 1 ' 1 /£) 1102 ( 110 ) 8 0/1 ( £11 , 1 |) 3 מץ 43 ׳ז .[ ; 1926 

.ק ,[ 1928 ] 4 , 01 ע , 1 (^■^) 1 ( 110 ^ 011 ) 11£ ) 8 / 0 )! 111111111 1011/1 ) 1 

.( 15-19 

מ. נ. צ. 

בן־אפר, ע״ע ךננ ג יפ, עמ׳ 965 . 

בן א^טר׳ אסלן (המכונה בערב׳ אבו סעיד), האחרון 
והחשוב במשפחה של בעלי־מסורה׳ שפעלה בטבריה 
במשך שישה (או חמישה) דורות רצופים, מן המחצה השניה 
של המאה ה 8 ואילך. ב׳ חי במחצה הראשונה של המאה ה 10 
כפי שאפשר להסיק בעקיפים מן הרשימה ב״כתר" (כ״י של 
המקרא), השמור בקהילת-זזלב שבסוריה. לפי רשימה זו ניקד 
ב׳ ו״מסר" את ה״כתר" של חלב (ז״א רשם בו את המסורה), 
שנכתב ע״י שלמה בן בויאעא — "סופר מהיר" נודע, שספר־ 
תורה אחר, שנכתב על־ידיו(כיום: בספריית לנינגראד, מצחף 
17 , האוסף השני של פירקוביץ), נוקד ו״נססד" ע״י אחיו בשנת 
930 . כן ידוע לנו, שבשנת ״אש לממלכת יונים״(= 989 ) כבר 
לא היה ב׳ בחיים, כי סופר כה״י של ספר הנביאים הראשונים, 
השמור אף הוא בלנינגראד (מצחף מם׳ 39 , מן האוסף השני 
של פירקוביץ), מזכיר את שמו בתוספת: "נוחו בגן עדן". 
ב׳ היה, איפוא, בן דורו של סעדיה גאון, וכנראה, גדול ממנו 
בשנים. נגדו כתב רס״ג את התשובה "אעא מעלי", שהיא 
כתב-פולמוס נגד דעזת־הקראים. 

השאלה, שהיתה שנויה במחלוקת במאה הקודמת, אם ב׳ 

היה קראי, הוכרעה בזמננו לחיוב לאחר שנתגלתה התשובה 
הנזכרת של רס״ג, שזכרה כבר בא בהשגותיו של דונש על 
רס״ג (עמ׳ 21 , מס׳ 72 ). מתוך תשובה זו ברור הדבר, שב/ 
איש־ריבו של רס״ג, היה מן העוסקים בפסורח-המקרא וזהותו 



41 


כן אשר, אהרן 


42 



מנה״י של המקרא (ה״כתר") השמור בחלב. מיוחס לאהרן כן אשר 


עם אהרן בן אשר, איש־המסורה המובהק, 
נראית ע״י כך מוכחת. מתוך הנחת לןךאותו 
של ב׳ מסתברות יותר השקפותיו על ספרי- 
המקרא ומידת סמכותם לגבי ההלכה (למשל, 
דקדוקי הטעמים, § 3 : "סדר הנביאים". שלום 
התורה כמעמד התורה ולמדים ממנו 
הוריה כתורה״) ועל הניקוד — השקפות, 
שהן נעוצות בהלכה הקראית. מתוך מקבילות 
סיגנוניות ורעיוניות, שעולות מ״מחברת בן 
אשר" (עי׳ להלן), משירת־הגפן של אביו 
ומרשימה, שצירף אביו לכ״י של ספרי הנבי¬ 
אים, שכתבו "לקץ שמונה מאות שנה ועשרים 
ושבע שנים לחורבן הבית השני״(ז״א ב 895 ! 
שמור בקאהיר בביהכ״נ של הקראים), ניכר, 
שגם האב, משה בן אשר, היד, קראי, וקרוב 
להניח, שהקראות באה להם כמורשה מש¬ 
פחתית. יצויין, שראש השלשלת, "אשר הזקן 
הגדול", חי לפי המשוער במחצה השניה של 
המאה ה 8 , והיה איפוא בן דורו של ענן, 
מייסדה של כת-הקראים. 

ב׳ נתפרסם עד מהרה כמוסמך ביותר 
באנשי-המסורה הטברנים, וכבר ב 989 — 
אפשר, כיובל שנים אחר מותו — מעיד סופרו 
של כ״י לנינגראד (מצחף מם׳ 39 ) על עצמו, 
לציון דיוק העתקתו, שכתב וניקד ומסר "מן 
הספרים המוגהים אשר [ניקד ומסד] אהרן בן 
משה בן אשר". מכאן שספרים, שניקד ומסד 
ב׳, שימשו מופת לאותו סופר, ונדאי אף 
לסופרים אחרים. הרמב״ם הוסיף לביסוס תהילתו של ב׳ 
ולהתפשטות סמכותו בישראל ע״י מה שסמך את ידו על 
מסורת ב׳(אמנם רק בעניין הפרשיות הסתומות והפתוחות!) 
לפי כה״י של התנ״ך, שנמצא אז במצרים: "ועליו היו הכל 
סומכין לפי שהגיהו , בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו 
פעמים רבות כמו שהעתיקו (ז. א. כפי שמסרו) ועליו 
סמכתי בספר התורד, שכתבתי כהלכתו" (יד החזקה, הל׳ 
ספר תורה, פ״ח, ה״ד). מקובל להניח, שהספר, שסמך עליו 
הרמב״ם, הוא הוא הספר הנמצא היום בחלב, וראיה לכך: 
דברי סעדיה בן דוד אלעדני בפירושו על יד החזקה (שם): 
"הספר שסמך עליו הגאון ז״ל עדיין הוא היום במדינת צובה 
והיא חלב ויסמוה אלתאג׳ (=וקוראים לו הכתר)... ומכתוב 
פי אכרה(ו) (־וכתוב בסופו) אני אחדוך בן אשר 
ש ח ג ה ת י ו וכר, ואני ראיתי וקראתי בו" (כ״י של הבודל- 
יאנה, 372 .*״״מ, דף קל״ח ע״ב; ע״ם 1116 ׳ , £31116 .? 
0611123 0 ־ 0311 , עט׳ 58 ). אך קאסוטו, שעיין ב״כתר" בחלב, 
הטיל ספק בכך (עי׳ , 1 , 1 ז 11 ן 6111 ת 65131 'ד ¥61115 , £31116 .? 
1951,164 ). אף אין ודאות גמורה בדבר, שב׳ ניקד ומסר את 
ה״כתר" של חלב, שכן הרשימה שבכה״י, הנזכרת למעלה, 
נכתבה אחר מותו של ב׳("ונקד ומסר... אדון הסופרים ואבי 
החכמים וראש המלמדים... היחיד בדורותיו מר רב אהרן בן 
מר רב אשר תהי נפשו צרורה בצרור החיים,..") ויש בה 
אי-דיוק בציון שלשלת אבותיו, ואילו דבריו של סעדיה 
אלעדני, שלפיהם כתוב בסוף הספר "אני אהרון וכר", לא 
אושרו ע״י קאסוטו. 

מסורת־ב׳ היא היום מסורת־המקרא המקובלת בישראל, 


אך אין פירושו של דבר, שהנוסח של המקרא במהדורות 
המצויות הוא בדיוק כפי שיצא מתחת ידו של ב׳. עיקר 
ההבדלים שבין המהדורות המצויות לבין עצמן ובינן לבין 
כה״י השונים, המוחזקים כתובים וגקודים לפי מסורת ב׳, 
הם בדרכי שימת הטעמים, וביחוד בדרך שימת המתג, בשוני 
השימוש בשוואים ובחטפים בצורות דיקדוקיות מסויימות — 
הבדלים, שאין בהם משום חשיבות בעיניו של הקורא 
הרגיל. הבדלים אלה נתהוו במרוצת-הדורות, עפ״ר מתוך 
זיקה לשיקולים דקדוקיים, שפעמים הם מוטעים. יתר על כן: 
הבדלים מסויימים בניקוד ובמסורה מצויים אף בכתבי־היד, 
שהם, לפי המקובל, ממוצאו של ב׳. מכאן — ומעדותו של 
מישאל בן עוזיאל ב״ספר החילופים״ שלו — אגו למדים, 
שב׳ בקט בזמנים שונים דרכי־ניקוד שובות במלים מסויימות. 
מותר, איפוא, לומר, שכתבי-יד ממוצאו של ב׳ מעידים על 
שלבים שונים בהתפתחות שיטתו בניקוד. 

ב׳ היה גם מראשוני המדקדקים וממניחי יסודותיו של 
הדיקדוק העברי. חיבורו "ספר דקדוקי הטעמים" או "מחברת 
בן אשר" (כפי שקורא לו רד״ק, בפירושו לשופטים ו, יט) 
הוא אוסף של כללים בדיקדוק ושל ידיעות במסורה, שהם 
שלובים זח בזה. חכמת־הדיקדוק עדייו אינה נראית כאן 
כמקצוע בפני עצמו. המעלה המיוחדת של חיבור זה היא מה 
שמתוך כללי-הדיקדוק שבו מתגלה הרקע הבלשני של 
מלאכת־הנקדנים, והניקוד מואר מתוכם. הספד נדפס לראשונה 
במקראות גדולות, מהדורה א׳( 1516/18 ), ולאחרונה, ב 1879 , 
במהדורה של בר ושטרק, שבה בערך החומר לפי סדר ענייני 
ובצורה שונה מזו, שבה נדפס במהדורה הראשונה. 


43 


בן אשר, אהרן—בנכנשה דה פורטה 


44 


עיקרו של הספר כתוב בסיגנון מליצי מחורז ובלשון 
שהיא רווחת בחיבוריהם של הפייטנים, להוציא חלקים 
מסויימים, שכוללים רשימות של מסורה בלבד, וקטעים 
אחדים אחרים. בדרך כלל יש להניח, שהקטעים, שלא נכתבו 
בסיגנון זה, לא משל ב , הם. אין לשונו של ב׳ נקיה מהשפעת 
הערבית, ביחוד במונחי־הדיקדוק. 

הספר כולל שתי חטיבות: א) רשימות־מסורה בדומה 
לאותן שהן ידועות לנו מחיבורים אחרים, כגון "אכלה ואכלה" 
(ידוע׳ שאף ב׳ חיבר רשימות כאלו׳ ולא ברור, מה מתוכן 
נכלל בספר זה): הסעיפים 57 — 76 (להוציא 71 ) במהדורת 
בר ושטרק! ב) ענייני־דיקדוק, שהם נדונים אף היום בספרי־ 
דיקדוק ללשון־המקרא: הסעיפים 4 — 56 ו 71 . 
עיקרי הנושאים הדיקדוקיים שבספר הם: 

(א) מתחומי תורת ההגה והכתב: כלי הדיבור 
ותהליכי הדיבור? מקומות החיתוך של ההגאים ? ניקודן של 
אהח״ע? בגדכפ״ת קשות ורפות? הגיה כפולה של רי״ש (רי״ש 
דגושה ורפה); אמות הקריאה אוי״ה והשפעתן על הניקוד? 
התנועות (בלשונו: "מלכים")׳ סדרן כשלעצמן וחילופיהן 
בנטיות המלים? כללי השווא הנע והנח? האותיות מורו־ 
תיהן? טעמי־המקרא וכללי שימתם. 

(ב) מתחומי תורת ה צ ו ר ו ת. ב׳ מבחין בין אותיות־ 
יסוד לאותיות־השימוש. המושג "שורש" כהגדרתו מימי חיוג׳ 
(המאה ה 10 ) אינו ידוע לו, אבל הוא משתמש במונח "נטע" 
לציין את צורת היסוד של מלה: הנטיה היא יציאת המלה 
מ״נטעה" הן ע״י סמיכות והן ע״י הצטרפותן של אותיות 
בוהכלמ״ש למלה. בהסכם עם ההשקפה המקובלת בדיקדוק 
הערבי הוא גוזר את צודות־הפועל (ה״זמנים") מן השם, וכך 
מונה ב׳ בנטיית־השם גם את הפועל ("או זמן יפול על השם 
ויעשה פועל״, § 36 ). בפסקה קשה וסתומה בחלקה (§ 71 ) 
נמנים שמונה חלקי־דיבור (״סדר המךבר״), והם: 1 ) השמות! 
2 ) מלות־השימוש ("האותות")? 3 ) הריבוי("קהל"! השווה 
דונש בהשגותיו על מנחם, הקדמה, עמ׳ 5 , ב׳: "מת״ן 
לנקהלים״! 4 ) הפעלים (״המלות״ — 6183 ׳!)! 5 ) הזמנים 
("התמורות", השווה שם, § 36 : "וכאשר תבנה אלה הזמנים 
על שם תמיר דרכו ונאמו בו״) ? 6 ) כינויים ("הדבקות", 
והשווה דונש, שם: ״סימן ל״ב לדבקים״)! 7 ) המקורים 
(״המצדירות״)? 8 ) התמורה ("עין הבדלה"). קביעה זו של 
שמונה חלקי־דיבור, לעומת הקביעה המקובלת של שלושה 
חלקי־דיבור, יש בה עניין משום ההקבלה שבה למה שאגו 
מוצאים בספתת־הדיקדוק היוונית. 

ספר דיקדוקי הטעמים חשוב לא רק להכרת מנהגיהם 
המיוחדים של הנקדנים השונים והמגמות שהדריכום בקביעת 
הניקוד אלא אף להכרת עולמם הדיקדוקי הכללי של בעלי־ 
המסורה המאוחרים, שהניחו את היסודות לבניין הדיקדוק 
העברי בדורות שלאחריהם. 

ש. פינסקר, ליקום , קדמוניות, תר״ך, עם׳ ל״ב! י. ה. שור, 
.החלוץ״, מחברת ר, תרכ״ב, עם׳ 67 ואילך! אבן ספיר, ח״א. 
1866 , עט׳ י״א—כ׳! ח״ב, 1874 , עט׳ קפ״ה ואילך! ב. ז. 
בכר, נצני הדקדוק, תרפ״ז, עם׳ 41-27 ! ד. ילין, תולדות 
התפתחות הדקדוק העברי, תש״ה, עם׳ 29-6 ! ס. צ. מגל, 
מבוא המקרא, ספר רביעי, תשי״בי׳, עט׳ 899-896 , ובייחוד 
שם, הערות 15 , 17 ! ז. בן־חיים, תורת התנועות לרב 
סעדיה גאון, לשוננו, י״ח, תשי״ג, עט׳ 94-92 ! ב. קלאר, בן 
אשר, מחקרים ועיונים בלשון השידה ובספרות, תשי״ד, ענד 
319-276 ! מ. ד. קאסוטו, ההוצאה החדשה של התנ״ך. 
,הארץ״, ט״ז בניסן תש״ט ( 15.4.1949 ), עט׳ 4 ! .?$ז״ז . 1 
10 ( 1 , 2 > 3 ז 0 . 11 ; 112 , 1862 , 1 , 1407007111117115 407 0050/110/110 

1014071 8011 4501107 117)4 410 14755070 (110181, XX [1871!, 


- 110 0 ^ 411 ^/ 0 0:77 ,: 7301 ) 5 ״ 1 . 14 . 1 ! • 830 .{ ;( 49-59 , 1-12 
17771 111 ^ 170711 ) 5 ! 8 . 017 / 7171110/10 , 820110 .'׳*\ ; 1879 , 11771 ( 07 ! 7 7 
7/177 ,״חב?!) .[ ;( 293-304 ,[ 1895 ] , 2488 ) ■ 41 / 7/1777 87777 

, 1421110 . 8 ; 43-49 , 1922 , 11 , 801/7571710 0714 !)) 8 % 171 1777 ' 17 
007117571 00170 110 ' 7 ,. 1 ) 1 ; 7 192 , 1 , 180510715 405 11050701071 
8071 7010 ( 1101 10 /' 7 ,. 14 ; 1947 ,( £00171705 30 / 110010/1 7 / 10 ) 

,. 14 ;( 161-168 ,[ 1951 ] , 1 , 0510771071114771 ']' 801115 ) . 45/107/433 
■ 0 א 007111711 ) 811710 110177010 1/10 / 0 80x1 ־ 45/107 8011 7/10 
״ 1 ;( 161-170 ,[ 1955 ] 0/710111771 707£ /)א . 3 . 14 1011011771 
, 1405070107150/11110 707150/1071 ) 1 ' 7 407 50110(2, 007 81/70110X1 ק!, 1 
; 1936 ,\ 07077170011 771050701150/1071 ■ 2111 ,ץע 0 ״ 1 •א ; 1937 
77101 * 01 / 8/10 ) . 53 /■ 1 81/710 45/107 8011 8/10 , 80101107 .£ .] 

.( 17-25 ,[ 1950 ] , 11 , 31114105 01015 / 1 / 01 

ז. ב.־ח. 

בן 3 ג־בג׳ תנא, כנראה בן המאה ה 1 לסה״נ. באבות (ה׳, 
כ״ב) מובא פתגמי: "הפיך בה והסיר בה דכולה 
בה״ (=הפוך בה והפוך בה !בתורה] — שהכל בה). פתגם 
זה מיוחס במקום אחר (אבות דר׳ נתן, פרק י״ב) להלל. 
בברייתות נמסרו כמה דבדי־הלכה בשמו של ב׳ (עירובין 
כ״ז, ב' ועוד). בשאלה, אם מותר לאדם לעשות דין לעצמו, 
נמסר בשם ב׳: "אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא 
ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו ואמור 
לו: שלי אני נוטל ד (בבא קמא כ״ז, ב׳). יש מזהים עם ב׳ 
את יוחנן בן בג־בג, ששלח שאלה אל ר׳ יהודה בן־בתירה 
בנציבין, והלה שיבח אותו כ״בקי בחדרי־תורד." (תוספתא, 
כתובות, ה/ א׳). יש אומרים, שהיה גר (עי׳ חגיגה, ט/ ב׳! 
תוספות ד״ד, בר־הי־חי), ויש מזהים אותו עם אותו גר, 
שגיירו הלל. 

ב. ז. בכר, אגדות התנאים, כרו א׳, פרק א׳! א. היימן. 
תולדות תנאים ואמוראים, חלק ב׳ (תר״ע), ערך יוחנן 
בן־בג־בג. 

בן במיח, ע־ ע אבא סיכןן־א. 

3 ^?^^ או ( 01516 ש׳\ 0 ש 8 ,:ז 8611¥61115 ), שמה 

של משפחה יהודית ספרדית ענפה, שכמה מבניה 
זכו לפירסום ושהיא נזכרת לראשונה בתעודות־בארצלונה 
ב 1079 . בני־ב׳ נפוצו על־פני ספרד ופרובינציה, ואחר גירוש* 
ספרד גם בארצות־המזרח. בין הקרויים בשמה של משפחה 
זו ידועים: 1 ) יהודה בן אברהם ב׳ (גו׳ ב 1433 בטולדו), 
מצאצאיו של אברהם בנבנשתי מסוריה (ע״ע)! היה ממגורשי 
ספרד ופעל הרבה לביסוסה של קהילת סאלוניקי מבחינה 
רוחנית וחמרית! 2 ) יהושע בן ישראל ב׳ — אחיו 
של ר׳ חיים בנבנשת (ע״ע) בעל פירוש לירושלמי 
("שדה־יהושע") ופירוש לתפילות, שחיברו ר׳ משה קורדו־ 
בירו והאר״י (״עבודה תמה״)? 3 ) עמנואל ב׳, יליד 
ויניציאח, שהיה מדפים באמסטרדאם ושנתפרסם ביחוד 
בהוצאת־הש״ס שלו( 1644 — 1648 ), הכוללת גם חלק מהשמ¬ 
טות הצנזורה, — ועיין שאר הערכים בשם ב/ 

בנבנ^ך! דה פורטה ( 0143 ? 151 46 םש׳\ת 86 ) מוילפרנקה 
( 3113368 ? 361 163 ! 3 ז 1113£ ז \) שבקאטאלוניה (מת 
1268 ), מאנשי־הכספים היהודיים ומרבי־המלוכה באראגון 
בזמנו של יעקב ( 311116 [) 1 . ב׳ עסק במסחר־התבואה והיו לו 
גם טחנות־קמח בבארצלונד" בשנות ה 50 וה 60 למאה ה 13 
שימש גזבר־המלך ( 83116 ) בבארצלונה ולעיתים גם בגרונה, 
לרץ־ה ופרפיניאן. בהזדמנויות שונות הילווה סכומים גדולים 
למלך ולשרים וקיבל תמורתם זכיונות על הכנסות ממלכתיות 
במחוזות שוגים של קאטאלוניה ובאיים הבלאריים. פעם גם 
נמסרה לו אספקת הכסף למיטבעח של בארצלונח, ובמשך 



45 


בנבנשת דה פורטה—כנכנשת יהודה בן שלמה בן לביא דה לה קכלריה 


46 


זמן מה אף חכר אוחד!. בהשפעתו של ב׳ פטר המלך (ב 1264 ) 
את אחיו של ב/ אסטרוג דה פו׳רטה, מגזירת־הגירוש, שהטיל 
עליו על שחירף וגידף את ישו בשעת ויכוח, והסתפק בעונש־ 
ממון. 

י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תש״ד, (מפתח) 1 

-■ 8111 ) 4 ס 1 ז $110 ז 11 11 11410$ ! 1.0$ , 8308 ץ 111111 ) 80 ז!! .־ 1 ? 

; 1910 ,. 1 10022 ($18108 £ 31 801:1(2110 41 ]<21x11 סס 
.()י:£! 1111 ) 1942 , 11 , 11110 ) 5 מ 1 0122$ [ 6 ^* 7 , 191611111311 

ב 3 בנ? 1 ף 1 , וידל (יוסף) 3 ן ב׳ ןן עלטה ( 131 ) 81 מס□ 

3 !־ 311£1 נ 031 13 16 ) : 1181 ז£נ!תש 8 סשנ!), משורר עברי, 

שפעל בספרד בסוף המאה ה 14 ובתחילת המאה ח 15 . ב׳ היה 
בן למשפחה אמידה בסאראגוסה, שנתפרסמה בשם בן־לביא; 
ב 1413/14 חיה בין המשתתפים בוויכוח הדתי, שנתקיים 
בטורטוסה (ע״ע), ולאחר מכן המיר את דתו. 

את מלאכת־השיר למד מן המשורר שלמה דפירה (ע״ע). 

אך ב׳ פיתח, ביחד עם כמה מחבריו, סיגנון של סאטירה 
שירית, שהיה בו משום חידוש גדול בזמנו. בדומה לנובלות, 
שהיו מקובלות בספרות האירופית בימיו, חיבר מעשה על 
זקן, שחמד צעירה. מעשה זה׳ "עופר ודינה", נכתב בצורת 
"מחברת" (כלומר, צירוף של פרוזה מחורזת ושירים שקו* 
לים) וזכה לתפוצה מרובה בין גולי־ספדד, אע״פ שאניני- 
הדעת נתרחקו ממנו משום ניבול־הפה שבו. — ב' כתב גם 
שירי ידידות ואהבה, וכן חיבר שירי־קודש. 

התנצרותו של ב׳ גרמה בשעתה למבוכה בין המשוררים 
חבריו, שכמה מהם קיוו תחילה, שב׳ יחזור לדת-אבותיו! 
אך תקוותם לא נתקיימה. ב׳ קיבל אחר התנצרותו כמה 
תפקידים רשמיים, שאיפשרו לו להתערב גם בענייני הקהי¬ 
לות היהודיות, ונראה, שביחסו לבני־עמו לשעבר הסתייג 
מכל גילוי של אהדה. ב׳ עסק גם לאחר שהתנצר בעבודה 
ספרותית, ביחוד בתרגומים מלאטינית לקאסמיליינית. 

ה. שירמן, השידה העברית בספרד ובפרובאנס, ב׳, תשי״ז, 
619-592 (ביבל. מפורטת שם, עמ' 699 ). 

חיים ?]־ י^ךאל (ש 0 ״ג/ 1603 , קושטה - 
תל״ג/ 1673 , אזמיד), מראשי חכמי־התורה הספרדיים 
בדורו ומגדולי הפוסקים שקמו אחר ר׳ יוסף קארו (ע״ע). 
רבו המובהק של ב׳ היה ר׳ יוסף ב״ר משה מטראני 
(מהדימ״ט), אך ב׳ למד תורה גם מפי ר׳ יוסף סאמיגה. 
ב 1624 , כשהיה אך בן 21 , נתקבל כחבר בבית־הדין של 
עיר־מולדתו ושימש כממונה על איסור והתר. באותה שנה 
התחיל מחבר את ביאורו המפורט על ספר מצוות גדול 
(סמ״ג) לר׳ משה מקוצי, שקרא לו "דינא דחיי". ספר זה, 
שנדפס בקושטה על-פי כ״י חסר כשבעים שנה אחר מות 
מחברו, כולל שני חלקים: הראשון (שיצא בשנת תק״ב) דן 
במצוות עשה והשני (שיצא בתק״ז) במצוות לא תעשה. 
ב 1643 — 1655 שימש ב׳ רב בעיר תיריא (ס■"?), הסמוכה 
לאזמיר. ב 1655 קבע את מושבו באזמיר וב 1661 , עם הזדקנו¬ 
תו של הרב הכולל לעדת אזמיר, ר׳ יוסף אישקפה (ע״ע), 
נתמנה ב׳ כממלא מקומו בהוראת איסור והתר ובשיפוט 
בדיני־אישות. אחר פטירתו של אישקפה (תכ״ב) היה ב׳ רבה 
היחיד ו״מרא דאתרא" של קהילת אזמיר. ב 1665 מינתה 
מועצת חכמי־העיר (בהסכמתו של ב׳) את לפפא (ע״ע) 

־ ז־ ז 

כממונה על דיני־ממונות, אלא שבסופה של אותה שנה כבר 
הודח זה האחרון ממשרתו ע״י המון מעריציו של שבתי צבי, 
שלפפא החרימו וגזר עליו מיתה. אחר התאסלמותו של שבתי 
צבי השתדלה קבוצה קטנה בקהל-אזמיר להשיב את לפפא על 


כנו, והדבר לא עלה בידה. מתוך כך הסתכסך ב , עם לפפא, 
והדו של סיכסוך זה נשתמר בחיבוריהם של ב׳ וכמה מן 
החכמים בני־דורו, יחסו של ב׳ לגבי התנועה השבתאית 
בכללה היה שלילי בהחלט, אלא שכרודף שלום ובורח מן 
המחלוקת לא מצא במקרים מסויימים עוז בנפשו להתנגד 
בגלוי לרובם של בני־עדתו, שנפתה לבם אחר שבתי צבי ובני 
סיעתו. — עמדתו הפשרנית לא פגעה בכבודו ובסמכותו כאחד 
מגדולי הפוסקים בישראל. חיבורו הראשי, "כנסת הגדולה", 
נתקבל בחוגי הרבנים הספרדיים והאשכנזיים כקובץ מוסמך 
של פסקי-דינים והכרעות-חכמים, שאפשר להורות על-פיו 
הלכה למעשה, "ובלעד[י]ו לא ירים איש מורה הוראה הבקי 
בדרכי הוראה את ידו בשום הוראה" (חיד״א ב״שם הגדו¬ 
לים"). בספר זה, הכולל שמונה כרכים גדולים, הביא ב׳ 
וביאר באופן שיטתי את כל המסקנות וחידושי הדינים הנמ¬ 
צאים בתשובות ובשאר חיבורי־ההלכה של גדולי האחרונים 
מזמנו של ר׳ יוסף קארו ואילך, וכן קצת פסקים של חכמים, 
שקדמו לר״י קארו ושזה האחרון השמיט את דבריהם. בחייו 
של ב׳ נדפסו רק שלושה חלקים בלבד מחיבור זה, והם: 
״כנה״ג״ לאורח חיים, ליוורנו תי״ח! "שיירי כנה״ג" לאורח 
חיים, אזמיר תל״א! "כנה״ג" לחושן משפט, חלק א/ אזמיר 
ת״ך. חלקי-הספר, שנדפסו אחר מותו של ב/ הם: "כנה״ג" 
ליורה דעה. חלק א׳, קונשטנטינא תע״ו! חלק ב/ שם תע״א 1 
חלק ג/ שם תע״ז; "כנה״ג" לאבן העזר, אזמיר תצ״א(הוצאה 
חדשה: לבוב תרכ״א); "כנה״ג" לחושן משפט חלק ב/ 
בצירוף כמה נספחים ממחברים אחרים, אזמיר תצ״ד. — 
חידושי דינים נוספים של ב׳ לחושן משפט נמצאים בס׳ "בני 
חיי" לר׳ חיים ב״ר מנחם אלגאזי, שיצא באורטאקויה (סמוך 
לקונסטאנטינופול), תע״ב. 

חשיבות מכמה בחינות נודעת גם לקבצי תשובותיו של ב׳ 
לארבעת חלקי ה״טורים", שקרא להם "בעי חיי". מהם נדפסו 
תשובותיו לאורזדחיים חלק ב׳ (סאלוניקי תקס״ג), רי״א 
סימנים ליורה דעה וכ״ד סימנים לאבן העזר (שם תקמ״ח), 
וכן תשובותיו לחושן משפט, בשני חלקים (שם תקנ״א). 

ב׳ חיבר גם חידושים למס׳ סנהדרין בשם "חמרא וחיי", 
שלא נשתמרו בשלמותם. הוציאם לאור ר׳ בנימין רפאל חיים 
מורינו בצירוף הגהות וליקוטים מכ״י של חידושי הראשונים 
בשם "חמר חיור עתיק" (ליוורנו תקס״ב). עוד כתב ב׳ ספר 
בשם "פסח מעוביך, שכולל אוסף דינים לבדיקת חמץ 
והלכות ערב פסח וסדר לילי יום טוב הראשון של פסח, 
מלוקט מתוך חיבוריו "כנה״ג" ו״שיירי כנה״ג" (ויניציאה 
תנ״ב). 

יורש מקומו של ב׳ כרב הכולל של קהל־אזמיר היה בנו, 

ישראל (ת״ד/ 1644 —תפ״ט/ 1729 ). 

ד. קונפורמי, קורא הדורות, מהדורת ד. קאסל, תר״ה, כ״ז ב׳! 

ה. י. ד. אזולאי, שם הגדולים, בערכו ובערכי הספרים כנה׳־ג, 
בעי חיי, דיבא חזיי, פסה מעובין; חיים מיכל, אור החיים, 

סי׳ 862 ! יעקב ששפורטש׳ ציצת נובל צבי, הוצ׳ י. חשבי, 
תשי״ד! ישראל יעקב עמדין, תורת הקנאות, ד׳, ב׳ו ש. ברב־ 
פלד, לתולדות מאורעות שבתי צבי, "קובץ על יד", הוצ׳ 
מקיצי נרדמים, תרנ״ט; מצבות רבני אזמיר, "עניני שבתי 
צבי״, ד,וצ׳ אהרן פריימן, תרע״ב, עמ׳ 142 , סי׳ 20 ! דניאל 
בן אליה גיראסי, "אודה ה׳", דרוש ה׳ (ויניציאה תם״ב)ו 
ג. שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, חשי״ז 
(מפתח)! .ךח 3851 ק 61 202 \ 36(2, 04], x ־ 01 . מ. נ. צ. 

ב;בנ^וק יהוו־ה בן ?זלמה ןן לביא דר. לה קבלריה 

— 13 ס!) 1 ג 31 ״ 1 תשב! ת 0 מ 53101 םשנ 1 1¥61115£ זש 8 
13 ־נס 311 ל 03 — (מת 1411 ), פינאגסיסטן יהודי בסאראגוסה. 



47 


בנבנשת ידדדה בן שלמה בן לביא דח לח קבלריה—בנבנשתי, ששו! בן יצחק בן יוסף 


48 


ב׳ שיתף פעולה עם סוחרים נוצריים מבארצלונה ומגרלבד. 
בסוף שנות ה 70 של המאה ה 14 שימש כבאנקאי וגובה־מיסים 
של רכוש כנסייתי (של המסדר על שם יוחנן ושל הארכי¬ 
הגמון מסאראגוסה). מ 1380 ואילך מילא תפקידים דומים 
לאלה בשירותו של פדרו ׳\ 1 , מלך אראגון — ביתוד בסארא־ 
גוסה ובמחוזה. מ 1383 ואילך עסק גם בחכירת־המכס, וב 1386 
החכיר לו המלך את גביית מכם היצוא לקאסטיליה ומיסים 
מסויימים בקלעת־איוד, לשם פרעון חובות, שהיה חב לו. 
בימיו של חואן 1 הופסקה, כנראה, פעולתו הציבורית של ב׳ 
ולא נתחדשה אלא בימיו של סרטיו(ע״ע). בתעודות מ 1396 
נזכר ב׳ שוב כשולחני וחוכר־מיסים של הארכיהגמון של סך- 
גוסה. ב 1401 נשא ונתן, כמורשה של המלך, עם ה״מעמדות" 
בענייני־המיסים וגם השתתף במו״מ על התתתנות בתי־ 
המלכות של אראגון ונאווארה. מטעם המלכות טיפל ב׳ גם 
בענייניהן של כמה קהילות. ב 1381 נתמנה כחבר בוועדת- 
המיסים של קהילת אלקניס, ב 1394 — כבורר בענייני מיסיס 
וארגוניות בקהילת טרואל, וב 1403 הוטל עליו להשכין שלום 
בקהילת דארוקה ולקבוע את סדרי ההנהגה שלה. ביתו שימש 
בית-ועד לחכמים. בימי הפרעות של 1391 מצא שלמה דפירה 
(ע״ע) מקלט בביתו וגם שימש מורה וידיד לבנו. ב׳ עמד 
בקשרים גם עם ר׳ חסדאי קרשקש ועם ר׳ יוסף אורה בונה, 
רבה הראשי של נאווארה, בעניינים משפטיים. גם שלמה 
הלוי ויהושע הלורקי, שהמירו אח״כ את דתם, הרופא אסטרוק 
רימוך והריב״ש היו קשורים בו בקשרי־ידידות. יהושע בן 
יוסף הלורקי (לא המומר) חיבר, לפי בקשתו של ב/ את ם׳ 
גרם המעלות (על המזונות והתרופות), ויוסף וידאל, בנו של 
ב/ תירגם ספר זה מן המקור הערבי לעברית. ב' גם עורר 
את מאיר אלגואדיש ואת זרחיה הלוי לתרגם לעברית את 
ם׳ המידות לאריסמו ואת ס׳ הפלת־הפילוסופיה לאלגזאלי. 

ש. ז. ח. הלברשטם, ישורון לקאבאק, ט , (תרל״ג), 10-6 ; 

מ. שטיינשניידר, המזכיר, ט״ו( 1875 ), 60-56 ! י. בער, תולדות 
היהודים בספרד הנוצרית, תש״ה (מפתח); דיואן של שלמה 
בן משולם דאפיירה, הוצאת ש. ברנשטיין, חש״ג; -״;־ 51 
1111 11/101 ! ! 01 ,:־ 83 . 8 ; 762 , 328 , 209-11 , 110 ,־ 1 ־ 1:1 ־ 1111 ־ 5 
, 84 ? 1 !(! 5 , 2 ־) 05 | 031 0/11■. 1, 1929, 1104; 8. 1x11 

. 123-6 , 1-40 ,( 1943 ) 111 

צ. א. 

בנבנע&תי (^ 15 ח^\ 1 ז 86 ), אברהם, מסוריה ( 13 ז 50 ), 

מנכבדי היהודים בקאסטיליה ומעשיריהם בימי 
חואן 11 ( 1406 — 1454 ). בתעודות־המלכות הוא נזכר מ 1420 
ואילך. המלך הצעיר מסר את הנהגת-המדינד. לידי שני אצי¬ 
לים, ואלה הטילו על ב׳ להבריא את משק־הכספים שנתערער. 
ב׳ חכר את המיסים והמכסים בכל המלכות ואירגן את גבייתם 
בעזרת מנגנון של חוכרי־משנה, שברובם היו יהודים. כמו־כן 
סיפק כסף ותבואה לצבא, שחנה על גבול אנדאלוסיה. 
לבקשתן של הקהילות נתמנה ב 1432 ע״י המלכות לשופט 
עליון על כל יהודי-קאסטיליה ולמחלק של מעמסת־המיסים 
בין הקהילות* תארו הרשמי היה: "רב של תצר־המלד"(ג 31 *[ 
156:1101 ־ 4 1:0 ־ 001 13 * 4 ). באותה שנה עצמה כינס את 
מורשי הקהילות וחכמיהן בוואליאד(ליד, וביחד עמהם תיקן 
תקנות לשם חיזוק מעמדה של יהדות־ספרד, שנתרופף הרבה 
אחר השמדות ההמוניים בימי הפרעות של 1391 ובימי הווי¬ 
כוח בטורטוסה ( 1413 — 1414 ). ב׳ התנגד לתפיסה האלגורית- 
הפילוסופית של ערכי-הדת, שהיתה רווחת בין המשכילים 
מבני־זמנו, ודגל בחידושה של האמונה התמימה ובהקפדה 
על שמירת המצוות לפי המסורת. "תקנות־ואליאדוליד", 


שנקבעו ביזמתו, נועדו להבטיח תלמוד-תורה. תפילה כציבור 
ודין־צדק בבתי-הדין הישראליים, לחלק את המיסים חלוקה 
צודקת, לאסור מותרות במלבושים ובחגיגות משפחתיות 
ולמנוע מלשינות והפרת משמעת בקהילות. צורח אירגונה 
של יהדות קאסטיליה ומשטר־חייה. כפי שנקבעו בתקנות 
אלו, עמדו בתקפם עד גירוש־ספרד. 

י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תש״ה (מפתח); 

מ 6 ///ז/ 0/6 ,־ 13361 ; 4 י .# 141 , 4 , 3 , ¥111 

. 309 , 305-6 , 280-1 , 1936 , 11 ,מ 6 /מ//£$ מ 6 ^ 6 //*ן. 6£/7 ומי/ 

|{ב^ 1 תי(ס 1 $£ ״ 0 ׳גמ 80 ), מ^ה; רופא יהודי תורכי, ממוצא 
ספרדי, שחי במהצה השניה של המאה ה 16 . כרופאו 
של הוזיר הגדול סיאחיש פחה, רכש לו השפעה מרובה בפולי¬ 
טיקה התורכית, בדומה לזו שהיתה לשלמה אשכנזי (ע״ע), 
ששיתף לפעמים פעולה עם ב , . ב 1582 היה אחראי במידה 
גדולה להחזרתו של פטר החיגר כהוספודאר של מולדאוויה. 
ב 1583 הציע — ביחד עם מנהל ענייני־המטבע, היהודי 
ניסים — להכניס תיקונים בערך המטבע, ואלה הביאו 
לידי מרד היאניצ׳ארים. בשותפות עם היהודי דוד פסי(ע״ע) 
והאיטלקי פאולו מאריאני, ובסיועו של השגריר הבריטי באר¬ 
מון, פעל בהצלחה בביגוד למדיניות של שלמה אבן יעיש 
(ע״ע), הדוכס של מיטילני. מדיניותו של ב׳ בתורכיה היתה 
מכוונת לכריתת ברית עם ספרד ומשום כך נתמנה ב 1598 
על־ידי ממשלת־תורכיה, ביחד עם שני מוסלמים, כבא־כוחה 
במ&א־ומתן שלה על שלום עם ספרד. מאחר שהממונים 
עברו על ההוראות, שניתנו להם, נידונו לגלות. כדי להימלט 
מעונש זה קיבל עליו ב׳ את האיסלאם, אך הדבר לא הועיל 
לו. הוא מת כאסיר פוליטי ברודוס. 

ב. רות, תולדות בית נשיא, תשי״ג; ס 7141-0 ,־: 0312111 
; 109-110 .קק ,!! 111104 ! 1 > !( 141 [ ,.ס; ; 101 , 1931 ,:/״>/ 
. 246-7 , 7 \ 1 ,! 111 >!!.! 411 ! 1 ? 10 ! 1 ) % 011 !'\ ,־:־!:: 013 

בנבנ^תי (־";"^חשמ), *?מואל, רופא ומתרגם יהודי 
באראגון במחצה הראשונה של המאה ה 14 ; ישב 
בטאראגונה ( 1322 ) ובסאראגו׳סה וב 1356 עדיין היה בחיים. 
ב׳ נמנה על אנשי־התצר של מלך־אדאגון, פדרו 1¥ , והיה 
רופאו הפרטי של דון מנואל, אחי־המלך. סמוך' ל 1300 תירגם 
לעברית את ״ספר הקצרת״ להרמב״ם — כנראה, מתיד תר¬ 
גום ללאטינית; לשידתרגומו היא מלבבת ושוטפת, אלא 
שכתבי־היד שנשתמרו לקויים בשגיאות. — יש מייחסים לו 
גם תרגום עברי של "תנחומי־הפילוסופיה" לבואטיוס. 

ספר הקצרת להרמב״ם, בתרגומו של שסואל בנבנישטי 

(י״ל ע״י ז. מונמנר), 1940 ! , 111 ע , 718 ,־ו־ 1 > 1 ־ 110 ־ 10$ ־: 5 
! 1 ( 1 ,:־ 83 . 8 ; 767 , 496 . 110 ,. 13 ; 84 ^ ; 91 ,צ 1 ; 125 , 85 
. 434 , 172 , 1929 , 1 ,ה! 11 ו 3 ק$ 1 ז! 1 ! 1 

ב;ב:^תי ( 516 ״״׳״״£), ##ח ןן ן?חק ןן יוסף 

( 1131 — 1209 ), מדינאי יהודי קאטאלוני! משורר 
עברי ונדבן. ב׳ נכנם בצעירותו לשירותו של רוזן בארצלובה. 
אח״ב שירת את אלפונסו 11 ( 1162 — 1196 ) ואת פדרו 11 
(מ 1196 ואילך), מלכי-אראגון, כרופא, מתורגמן (לערבית), 
יועץ מדיני, שליח דיפלומאמי ו״גזבר" בבארצלונה ובמקומות 
אחרים. כמרכן שימש שותף להנהגה הכספית של המדינה. 
תמורת הלוואות לאוצר־חמלך קיבל הכנסות ממלכתיות 
שונות. כדוגמת אצילי־הארץ היה פטור מתשלומי־מיסים 
ומופקע מדינם של שופטי־המלך ושל קהילות-ישראל, ואף 
חתם (בעברית) על תעודות ממלכתיות בצד רבי־הפלוכה, 



49 


בנכנשתי, ששת בן יצחק בן יוסןש — כגגאזי 


50 


בראה, שהיה בעל השכלה כללית רחבה: היו לו קשרים עם 
אחד מן המלומדים המוסלמיים, שהיה מקורב למלך מארוקו, 
והיה בקי בספרי דברי־הימים של מלכי־האומות. כמו־כן 
נשתמדו כתבי־יד שלו בעניינים רפואיים, ב׳ היד, אחרון 
ה״נשיאים" היהודיים בספרד. בתוקף כתב־זכויות, שקיבל 
מן המלך, קבע את סדרי בית־הכנסת בבארצלונה. ס׳ משנה 
תורה להרמב״ם נחשב בעיניו כספר יסודי לפסקי־הלכות. ב׳ 
הגן בתוקף גם על השקפותיו הפילוסופיות של הרמב״ם מפני 
התקפותיו של ר׳ מאיר ד,לוי אבולעפיה (ע״ע). ר׳ בנימין 
מטודלה ור׳ יהודה אלחריזי, שראוהו בשעת ביקוריהם בבאר־ 
צלונה, מספרים בשבחו, יצחק אבא מארי (בעל ם , העטור) 
מודד, לו על העזרה, שב׳ הושיט לו, ויוסף בן זבארה הקדיש 
לב׳ מיטיבו את ם׳ השעשועים שחיבר. 

י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תש״ה, 594 ; 

, 1929 , 1 , 71 ) 1 ( 1111 ) 5 1101 ) 11111111 ) 1111 111101 [ ) 01 ,־ 8301 . 7 ן 
. 62-3 , XXX1X ,/££ .״״״״')״ב* .ם ; 1174 . 1126 

צ. א. 


. 1 

1 £ 


הרמאן באנג 


5 ?^׳ 5 *^* 0 [ — § 1 ז 83 ןזסזזזש!! — ( 1857 — 1912 ), מספר 
דאני. ב׳ היה בנו של בומד וחשב את עצמו לצאצא 
של האצולה הדאנית העתיקה. 
בנעוריו ניסר, את כוחו כשחקן, 
אך ניסיון זד, לא הוכתר בהצלחה! 
לעומת זה נעשה לאחר זמן מבקר 
תיאטרוני מצויץ ובמאי מקו׳רי 
ומוכשר. בפאריס אף ביים בשביל 
לינץ! פו( 06 ? £״ 8 ! 1.1 ) — השחקן 
ומנהל התיאטרון הנסיוני ל׳אוור 
— מחזות של איבסן. ב׳ מת 
באה״ב, שביקר בהן לשם שורה 
של הופעות: הוא נמצא גוסס 
ברכבת בדרך לקאליפורניה. 

ב׳ הרגיש את עצמו כל ימיו בודד וערירי, וברומאנים 
ובנובלות העיקריים שלו היטיב לבטא את גורלם של הבוד¬ 
דים. באהבה ללא גבול הוא מתאר את הטראגיקה המשותפת 
לשני סוגים של בני־אדם: הבודדים הקטנים של חיי יום־יום 
והבודדים הגדולים של חיי־האמנות. מן הדמויות המרובות 
מן הסוג הראשון בולטת אשתו הענוגה של מנהל תחנת־ 
רכבת, שבעלה אינו מבין לרוחה; אין בה שום דבר מיוחד; 
אלא שהיא נחנקת בסביבה שטחית וריקנית! בלא שתבחין 
בדבר בבירור, היא סובלת מהעדר של שירה ושל רגשות 
טהורים (״ליד הדרך״, 1886 ! ניתרגם עברית ע״י י. רבינוביץ, 
תרפ״ח), 0 מוך לסוף פעולתו הספרותית, כתב ב׳ שני רומאנים 
גדולים, שגיבורם הראשי הוא אמן: ״מיכאל״ ( 1904 ) ו״בלי 
מולדת״( 1906 ! ניתרגם לעברית ע״י ח. ש. בן־אברם, תרפ״ג). 
ברומאן הראשון מתאר ב׳ צייר צרפתי גדול. שהוא קורא לו 
בשם קלוד זורה ( 61 ־ 201 ); הוא אוהב אהבה צנועה את 
מיכאל, אמן צעיר מחוסר־כשרון, אך יפה כדמותו של אל 
יווני. ילד-שעשועיו זה עוזב את "רבו" בגלל אשה, ואינו בא 
אף אל מיטת־מותו, הגיבור של הרומאן השני הוא יוהאן 
אויהאזי (ץ 1132 ןס 0 ^ 00 , כנר מחונן בעל לאומיות כפולה, 
שהיה סובב בעולם ובא למסע־קונצרטים לדאניה, מולדת 
אמו! במשך שעד, קלה הוא מקוה לכבוש כאן לעצמו לב¬ 
אשה ומולדת, אך עד מהרה חוזרת ומשתלטת עליו ההרגשה, 
שהוא זר, "בלי מולדת", ושאין תקנה לבדידותו. 


לב׳ יצא שם לא רק בסקאנדינאוויה, אלא אף בארצות 
הדוברות גרמנית. תרגום גרמני של כתביו ב 4 כרכים נת¬ 
פרסם ב 1919 . הוא הנציג העקבי ביותר של הסיגנון האימ¬ 
פרסיוניסטי. אין ב׳ מגלם את דמויות גיבוריו ע״י פירוט 
מעשיהם, אלא ע״י מסירת דבריהם בלבד. כשהוא מתאר איזה 
מצב אינו נוקט בדרך הניתוח של הסיבה והמסובב, אלא 
ממה את העובדות כסדרן ולפי דרך התרשמותן בחמשת 
החושים. צורת־כתיבתו, שאינה מחוסרת מלאכותיות, תרמה 
בלא ספק לשינוי הכיוון באמנות־הרומאן בארצות הסקאנדי- 
נאוויות והגרמניות. יצירותיו ניתרגמו גם לאנגלית, צרפתית 
וללשונות אחרות. 

■ 0 14 ) 71 ) 1 ( 17 11 ) 1 ! 171111 ) 11 214111 11 ) 5111111 ,. 8 .)£ , 1 | 30 נ| 1 ש;)ט 1.3 .ט 

. 1937 , 7111111111 

ס. י. ב. 

!מאד (*<£>, 1321 (§נ 1 ש 8 ), עיר־הגמל השניה בגדלה 
בלוב (ע״ע) ואחת משתי ערי־הבירה שלה! בירת 
ברקה (קירנאיקה), שהיא אחד משלושת החבלים הפדראליים 
של לוב. ב׳ יושבת בקצה הצפוני־המזרחי של מפת סידרה 
(ע״ע לוב) על רצועה צרה שבין מלחה (סבחה בערב׳) 
ממזרח ובין הים התיכון ממערב. דרומית־מערבית לעיר יש 
מפת קטן, שהוכשר בסוף שנות 1920 לשמש נמל לספינות 
גדולות. האוכלוסיה של ב׳ ממה כ 70,500 נפש ( 1956 ) — 
ברובם המכריע סוניים דוברי ערבית והשאר — יהודים וזרים. 
מקורותיה הכלכליים: סחר־חוץ (יצוא של שעורה, שמן־זית, 
שימורי דג־התמוס, עורות וצמר־צאן! יבוא של סחורות־ 
תעשיה, נפט, ועוד), דיג, שליית ספוגים מן הים, הכנת מלח 
ממי־הים, טחינת־קמח, עצירת שמן־זית ובורסקאות. — מב׳ 
יוצאים כמה כבישים, שהתקינו האיטלקים והבריטים, לפנים־ 
הארץ ולטריפולי, ושתי מס״ב, אחת מהן לבדקה (ע״ע) 
שבצפון־המזרח ( 109 ק״מ) והשניה לסולוק שבדרום־המזרח 
( 56 ק״מ). 

היסטוריה. ב׳ נוסדה קרוב לשנת 500 לפסה,"נ ע״י 
ארקסילאוס ז\ 1 , מלך קירני, שהושיב בד, יוונים וקרא לה 
בשם אוהספרידס (שנתקצר להספדים או הספרידם)! תלמי 111 
לבית סלוקוס קרא לה בתיקי על שם אשתו ( 235 לפסה״נ), 
ובשם זה נקראה העיר עד המאה ד, 13 או ה 14 . ב׳ זכתה 
לפריחה בתקופה ההלניסטית, במידה מרובה — ע״י הישוב 
היהודי הגדול, שהיה בה. היא נחרבה קרוב לשנת 670 בתקו¬ 
פת הכיבוש המוסלמי. במאות ה 12 —ה 14 השתמשו הג׳נובנים 
בנמלה של ב׳(שנקראה בזמנם בתיק)! אח״כ נעזבה העיר 
שוב ורק במחצה הראשונה של המאה ד, 16 , כשהיתה בידי 
התורכים, התחילה להיבנות מחורבנה. היא נקראה אז מרסה 
(נמל־) אבן גאזי על שם קדוש מקומי. המתיישבים באו 
ברובם ממסורתה שבמדינת־טריפולי(משבטי־המדבר), ולסוף 
מאי־כרתים. מאז שימשה ב׳ תחנת־מוצא לסחורות של הסו- 
דאן המזרחי והתיכון. מן המחצה השניה של המאה ה 16 עד 
המחצה השניה של המאה ה 19 היה השלטון־בפועל בידי 
תקיפים מקומיים. בתחילת המאה ה 19 היה מספר התושבים 
בב׳ כ 2,000 נפש (כמחציתם יהודים), בתחילת המאה ה 20 — 
כ 19,000 נ׳. האיטלקים כבשו את ב׳ באוקטובר 1911 , אבל 
רק אחר מלחמת־העולם 1 התחילו בפיתוחם של העיד ונמלה. 
האיטלקים הקימו שכונות חדישות על שפת המפרץ ובברכה, 
פרבר מעבר למלחה, דרומית־מזדחית לב׳. ב 1938 ישבו בב׳ 
יותר מ 64,000 נפש, מהם כ 19,000 איטלקים וכ 3,000 יהודים. 



51 


בנגאזי — בנגואולך, ימת■ 


52 



טראבלוס (טריפולי) וקהילת בנגאזי. לכל 
אחת מהן היה ביכ״ב מיוחד, אך רב אחד 
שימש בשתיהן. מ 1867 ואילך היה הוועד 
המרכזי של "חברת כל ישראל חברים" 

משתדל להגן על יהודי־העיר מפני נגי־ 

שותיהם של השלטונות ותושבי־המקום, 

וב 1868 שוחררה, הודות להתערבותו, 

נערה יהודיה, שנחטפה ע״י ערבים. 

יהודי־ב׳ היו ברובם בעלי־מלאכה 
ובמיעוטם סוחרים ורוכלים, שעסקו במס¬ 
חר עם הילידים שבסביבה או בדרך הים 
עם טריפולי ואלכסנדריה. לחבלי־המדבר 
לא הגיעו סוחרי־ב׳ היהודיים. 

ב 1860 הוקם בב/ במקום ביהכ״ג העתיק "בנגאזי", ביכ״נ 
חדש בסיגנון האורי־ספרדי. בתהילת המאה ה 20 הורו כאן 
בביה״ס העברי גם איטלקית וחשבון, אך חלק מילדי־היהודים 
למד גם בביה״ס האיטלקי, שבו שימש מורה מיוחד ללימודים 
העבריים. ב 1940 מנחה קהילת ב׳ כש 3,0 נפש. ב 1944 למדו 
בביודהספר העברי בב׳ יותר מ 400 תלמיד ותלמידה. מימי 
מלחמת־העולם 11 ואילך הלך הישוב היהודי בב׳ ונידלדל. 
בימי שלטודהנאצים עמדה הקהילה על סף הכליון. בתקופת 
השלטון הבריטי פרצו פרעות ביהודי ב׳ ב 1945 וב 1948 . 
בתחילת 1950 נמצאו בב׳ רק 350 יהודים. 

ישראל בן יוסף בנימין, מסעי ישראל, 1859 ! נ. סלושץ, 
מסעי בארץ לוב, ב׳, תשי ג! ש. אפלבאום, יהודי קידנאיקה 
וסרדם בזמן טריינום, ציון, שנה י״ט, ספרים א׳-ב , , תשי״ד! 

מסימסעמ/ ז 1 ! 2 11 ( 1 0 ) 7-1 ) 40 ז 0 א סין 71 ) 114 (  41 1 ) 4 

) 411141 ! ) 111 ( 0 !) 1 ) 11 ) 4 €011 ! ) 1/1 מי! 1 ) €07711711171111 

. 1950 ,!! £11 


בננאזי: טראר. כללי של הנטל , 

לא הגיעו סוחרי־ב׳ היהוד 

בתקופת השלטון האיטלקי שימשה ב׳ מרכז להתיישבות ב 1860 הוקם בב/ במקום ביהכ״ג העתיק ״ 1 

החקלאית האיטלקית בקירנאיקה. בימי מלחמת-העולם ח, חדש בסיגנון האורי־ספרדי. בתהילת המאה 1 

בתקופת הקרבות באפריקה הצפונית בין הבריטים והגרמנים בביה״ס העברי גם איטלקית וחשבון, אך חלק 1 

( 1941 — 1942 ), עברה ב׳ 5 פעמים מיד ליד עד שנשארה למד גם בביה״ס האיטלקי, שבו שימש מורה מ 

סופית בידי הבריטים, שהמליכו בה ב 1949 את אמיר הסנוסים העבריים. ב 1940 מנחה קהילת ב׳ כש 3,0 נפק 

(ע״ע), מוחמד אדרים אלסנוסי, על קירנאיקה. לאחר שנת־ בביודהספר העברי בב׳ יותר מש 4 תלמיד ו 

מלך על כל לוב, ב 1951 , נעשתה ב׳ אחת משתי ערי־מושבו. מלחמת־העולם 11 ואילך הלך הישוב היהודי 

א. י. בר• בימי שלטודהנאצים עמדה הקהילה על סף ה• 

היהודים. לדברי יוסף בן מתתיהו, התיישבו יהודים השלטון הבריטי פרצו פרעות ביהודי ב' ב 

לראשונה בסביבת ב׳ בזמנו של תלמי 1 . בחורבות בתיקי בתחילת 1950 נמצאו בב׳ רק 350 יהודים. 

נמצאה מצב ת־שיש מפארוס ועליה כתובת יוונית מ 24 לסה״ג׳ ישראל בן יוסף בנימין, מסעי ישראל, 1859 ! 
שתכנה הוא: ההחלטה, שנתקבלה בחג־הסוכות מטעם הקהילה ל ״׳? 1 ת . 2 ג י "י 

היהודית בב׳ לעטר את ה&רסקטוס מארקוס טיטיוס בכל חג ! 07 ^ 171 ^ * 171€ *> 4 ז 0 א !?[ "פ ,! 1 

וראש־חודש ולהנציח את שמו על עמוד־שיש מיוחד באמפי* ,/!!סס[ , 1.304511111 . 5 ;( 1906 , 7 ״' 0 !ג ״ 1 ) 

, . ) 11 ) 7414 ) 171 / 0 5 ) €01171171 1411511771 ) 171 171 / 

תיאטרון על ש״ניהל את עסקי־הציבוד באהבודאדם וביושר־ 
לבב גמור". כמדכן פורשו בכתובת ז 1 שמותיהם של תשעת 
זקני־העיר (הארכונטים), שחתמו על ההחלטה (שמות אלה 
חם ברובם יווניים, ורק אחד מהם חוא רומי ואחד עבדי, כלי־פריטה ממשפחת־הגיטארה, שמשמש בעיקר 

יוסף). כתובת אחרת מאותה תקופה לערך דנה בשיקומו של בתזמורת הג׳ז (ע״ע). הב׳ הוא ארוך-צוואר, בעל 

אותו אמפיתיאטרון ע״י אחד מחברי־הקהילה. כתובת יוונית ארבעה מיתרים וגוף דומה לתוף־מסגרת, שהוא פתוח בצידו 

מ 56 לסה״נ, שנתגלתה ב 1938 , כוללת הבעת חודה לפרנסי התחתון ! צליליו, הדומים לצלילי תופים, משמשים ליצירת 

הקהילה וחבריה, שתרמו לתיקון בית-הכבסת. רשמים ריתמיים בלבד. — מוצאו של הב׳ הוא ערבי־תורכי, 

תכנן של הכתובות היווניות מעיד, שקהילודב׳ היהודית והוא קרוב מצד תכונותיו לכמה כלי-נגינה של עמי אסיה 

היתה מאורגנת כחטיבה בפני עצמה׳ ובצורה ז( הכירו בה ואפריקה, כגון הלירה הנובית, הקראר החבשי והביוה היא־ 

השלטונות, ומכאן הכינוי המיוחד, שנתכנתה בו: ״!)(!?!!גס״ פאנית. שימושו נתפשט לאפריקה המערבית, ומשם — 

המעיד על צורה מסויימת של הנהגה עצמית. השימוש באמפי־ באמצעות הכושים — לאמריקה. כיום בונים אותו בארבעה 

תיאטרון לצרכים יהידיים מיוחדים לא היה רווח בקהילות־ גדלים שונים, שהמקובל שבהם הוא זה של ב׳-הטנור,שמיתריו 

ישראל בארצות-הגולה בתקופה ההלניסטית־הרומיח. עפ״ר מכוונים כמיתרי הוויולה (דו־סול-רה־לה). המיתר הגבוה 

השתמשו לצרכים מעין אלה, שעליהם מדברות הכתובות ביותר סמוך לנמוך ביותר והוא קצר ב% משאר המיתרים. 

היווניית־היהודיות, בתחום ביהכ״נ. 

בימי מרד-טריינוס ( 116 — 118 לסה״נ), ואח״ב בתקופת ב^ואולו, !מת*(נו £111 ׳^ 8 ״ב 8 ^ 1.3 ), ימה רדודה בצפונה 
השלטון הביזאנטי, היה גודלה של קהילת־ב׳ כאותו של שאר של רודזיה הצפונית, כ 250 ק״מ דרומית־מערבית 

יהודי קירנאיקה (ע״ע). ביה״ב נשתקעו בב׳ יהודים (מטרי־ לימת טאגגאנייקה* חוצים אותה קו־הרוחב הדרומי ׳ 36 ־ 11 

ם 1 לי וממקומות אחרים), שניהלו מסחר של תיווך בין וקו־האורך המזרחי ־ 30 . הואיל וגד(תיה של הימה נמוכות 

אפריקה המערבית, אפריקה הפנימית ומצרים. מלבד זה עסקו משתנה שטח פני־מימיה לפי עונת־הגשמים. שמחה של ימת 

בספנות, במלאכות ובעבודת־האדמה. ב׳ עם הביצות הגובלות בה הוא בממוצע ש 9,8 קמ״ר. גובה 

במחצה הראשונה של המאה ה 16 נתחדש הישוב היהודי פני־מימיה הוא בממוצע 1,143 מעל סני־הים! עמקה המאבסי־ 

בב׳. ב 1821 מצא הנוסע האנגלי ביצ׳י(י< 6 ^^ 8 ) בב׳ כש 2,0 מאלי: 6 מ/ מי־הימה יוצאים לנהר לואפולו, שהוא פלג של 

תושבים, וחלק גדול מהם — שכלל, לדבריו, את.ראשי המס־ הקונגו. הימה עשירה בדגים ובחופיה מרובות חיות־טרף 

הר וכשרון־המעשה״ — היו יהודים. בנימין ״השני״ (ב 2851 גדולות! הישוב בסביבתה דל מאוד. את ימת־ב׳ גילה 

לערד) מצא בב׳ 400 משפחות יהודיות ושתי קהילות: קהילת ליוינגסטון(ע״ע) ב 1868 ובקרבתה מת ( 1873 ). 



53 


גן־גוריון, דוד 


54 



דוד כדגוריח 


בן־גוךיו־ן, דוד (נו׳ י״ז בתשרי תרמ״ז/ 16 באוקטובר 1886 , 
סלוגסק, פולניה), ראש־הממשלה הראשון של 
מדינת־ישראל, — ב/ שנתייתם מאמו כשהיה בן 11 שנה, קיבל 
את ראשית חינוכו היהודי ב״חדר המתוקך, שיסד אביו, 
אביגדור גרין. מאביו, שהיה מחלוצי חובבי־ציון בפולניה, 
ירש ב' — בצד נאמנותו לערכי היהדות — גם את מסירותו 
לציונות. מסירות זו, וכן נטייתו לפעולה ציבורית, כבר 
נתגלו בגיל צעיר. בעודו נער יסד ב׳ בעיר־מולדתו אגודה 
(בשם "עזרא") לחינוך ציוני ולהנהגת הלשון העברית 
כלשון־דיבור. בקיץ 1904 עבר לווארשה, שבה התפרנס 
פעבודת־הוראה בבית־ספר יהודי והוסיף לעסוק בפעולה 
ציונית: נלחם בטריטוריאליזם, והשתתף בוועידה הראשונה 
של פועלי־ציון בפולניה, שנתקיימה בדצמבר 1905 , ובשניה — 
זמן קצר קודם שעלה לארץ. ב׳ התכונן בווארשה לבחינות 
לשם כניסה לבית־ספר טכני. אך בעצם תקופת השתקעותו 
בלימודים, וזמן קצר לאחר שכתב לרעו: "אבל איך שיפול 
דבר עתידי, לא אוואש מהשגת השכלה גבוהה, פילוסופית 
וטבעית", נתעורר בו הרצון לעלות לארץ! והוא פנה לאוסיש־ 
קץ (ערב פורים תרס״ה/ 1905 ) בשאלה אם רצויה ואפשרית 
העליה לארץ בתנאים, שהיו קיימים באותו זמן. 

בט״ז באלול תרס״ו הגיע ב׳ לחוף יפו, ועוד באותו יום 
הלך לפתח־תקוה! כאן עסק בכל עבודה שנזדמנה לו: סבלות, 
פיזור־זבל, קטיף ובניין. במשך תקופה מסויימת עבד גם 
בכפר־סבא, שבה ישבה בימים ההם משפחה יהודית אחת 
בלבד. כחודש לאחר שבא לארץ(בסוכות תרס״ז) כבר השתתף 
בכינוס של פוע״צ בא״י, שבו נבחרה ועדה לעיבוד הנחותיה 
הרעיונמת של המפלגה. הוועדה נתכנסה ברמלה וניסחה את 
ה״פלאטפורמה של רמלה", שהושפעה מאוד מן הפלאטפורמה 
של המפלגה הרוסית, שנוסחה בוועידת פולמאווה. ב׳ עמד 
בראש הזרם, שדרש להבליט את המיוחד שבבעיות העם 
היהודי, ובהתאם לכד טען לקביעת דרכים מיוחדות לתנועה 
הסוציאליסטית בתוכו. חלק גדול היה לו, לב׳, בהשתחררותה 
של המפלגה הא״ית מן המטען הרעיוני של המפלגה הרוסית, 
וכתוצאה מכך נעשתה המפלגה בארץ ארצישראלית יותר 
בכל תפיסתה (היחס לעברית, להתיישבות עובדת וכד׳). 

אחר חג־הסוכות תרס״ח ( 1907 ) עלה לגליל, השתקע 
בסג׳רה, ועבד אצל אחד מאיכרי המקום ובחוות יק״א. בקיץ 


1908 נסע לרוסיה כדי להתייצב לצבא, ולאחר שחזר משם 
(בטבת תרס״ט) עשר. שוב קרוב לשנה בגליל (בכינרת, 
סג׳רה ועוד). בסתיו תר״ע עבר לזכרון־יעקב, שבה נמצאו 
סיכויי־עבודה לאחותו, שציפה לעלייתה הקרובה. תקופה 
מסויימת עבד גם בבת־שלמה. 

אע״פ שלא השתייך רשמית ל״השומר", נשא בעול 
השמירה וההגנה, ואף השתתף כציד של פועלי סג׳רה באסיפת 
באי־כוח האיכרים והפועלים במושבות הגליל, שהתכנסה אחר 
רציחתם של השומר י. קרונגולד והאיכר ש. מלמד בפסח 
תרס״ט ( 1909 ), כדי לדון בענייני־הביטחץ. ב׳ נבחר לוועד־ 
הפועל, שעליו הוטל להגביר את הביטחון ע״י תוספת של 
פועלים עבריים ורכישת הנשק הדרוש. 

בוועידה הששית של פועלי ציון (פסח תר״ע) נבחר (עם 
י. בן־צבי ורחל ינאית) כחבר המערכת של כה״ע "האחדות", 
שהתחיל מופיע בירושלים בתמוז תר״ע. ב׳ עבר לירושלים 
והתפרנס בה בדוחק גדול מנתינת שיעורים. בחורף תרע״א 
תרגם את ספרו של ו. זומבארט, "הסוציאליות והתנועות 
החברתיות במאה הי״ט", שנתפרסם תחילה בהמשכים 
ב״האחדות" ואח״כ כספר מיוחד. 

בתחילת חורף תרע״ב ( 1911 ) נסע לסאלוניקי כדי ללמוד 
משפטים באוניברסיטה התורכית שלה. תכניתו היתה — כפי 
שכתב ברשימה אוטוביוגראפית — ליעשות עורד־דין, "ובחור 
כזה להקדיש את חייו להתבצרותו האזרחית והמדינית של 
הישוב העברי בארץ־ישראל", ועם זה היה בדעתו לקשור 
קשרים עם היהדות הספרדית בסאלוניקי ועם תנועת־הפועלים 
היהודית במקום, שהחשיבן הרבה מבחינה ציונית. במשך 
החדשים המועטים, שבהם שהד, בסאלוניקי, למד תורכית 
ואירגן קבוצה קטנה של פועלי־ציון. בסוף קיץ תרע״ב( 1912 ) 
עבר לקושטה, למד משפטים באוניברסיטה שלה ושימש 
מזכיר לאגודת התלמידים היהודיים, שכללה עשרות אחדות 
של סטודנטים יהודיים מא״י (ביניהם יצחק בן־צבי וישראל 
שוחט) ומארצות אחרות. ב׳ שימש ציר בקונגרס הציוני 
הי״א ובוועידה העולמית השלישית של פוע״צ, שנתקיימה 
באב תרע״א, ובה נבחר לוועד הבריח העולמית של פוע״צ. 

בשעה שהיה בדרכו לארץ כדי לבלות בה את חופשת־ 
הלימודים פרצה מלחמת־העולם 1 . בז׳ בניסן תדע״ה גורש ב׳ 
מן הארץ׳ כנאשם בהשתייכות לארגון ציוני חשאי המתנגד 
לאינטרסים של הממלכה העותמנית, וביחד עם חברו י, בך 
צבי, שאף הוא גורש אז מן הארץ מאותה סיבה, "הוסע" 
לאלכסנדריה של מצרים (אע״פ ששניהם התעתמנו ואף פעלו 
להתעתמנותם של היהודים נתיני ארצות זרות, שישבו אז 
בארץ). כאן לא חייבו את יזמתם של ז. ז׳אבוטינסקי וי. 
טרומפלדוד להקמתו של גדוד יהודי למלחמה בתורכים, כיוון 
שהאנגלים לא היו, לדעתם, מוכנים לשלוח את צבאם לא״י, 
בעוד שהשתתפותו של גדוד יהודי בחזית אחרת היתה 
עלולה להמיט סכנה על הישוב היהודי בארץ, בלא שתתן 
סיפוק לאומי ליהודים. 

ב 1.5.15 (ד׳ סיוון תרע״ה) הגיעו ב׳ ובךצבי לניו־יורק 
והתחילו כאן בארגונה של תנועת "החלוץ", שתעודתה היתה 
"לגייס ולהכשיר את צבא־העבודה הראשון בשביל ארץ־ 
ישראל". באותו זמן עצמו השתתפו ב׳ ובן־צבי ביצירתה 
של תנועת הקונגרס היהודי, שנעשתה עד מהרה תנועה 
עממית. ב׳ שימש מזכיר ועד־התעמולה של תנועה זו, ולשם 
הפצת רעיונותיה ברבים ביקר בערים הרבה באה״ב (חורף 
1915/6 ). אגב כך נוכח, שהידיעות שהיו רווחות אז בציבור 





55 


פן־גוריון, דדי 


56 


היהודי על א״י היו מצומצמות ביותר, ולפיכך חיבר, ביחד 
עם י• בן־צבי, ספר מקיף ביידית על א״י — תולדותיה, 
משקה, אוכלוסייתה, וכד'( 1918 ). — בדצמבר 1917 נשא את 
פאולינה ס(נבז, ילידת מעסק, שבאה בנערותה לאה״ב. 

עם כביסתן של אה״ב למלחמה התחילו ב׳, בן־צבי ואי¬ 
שים אחרים מעוררים תנועה של התנדבות לגדוד עברי(קול 
קורא להתנדבות זו נתפרסם בחתימתם ב 5.3.18 ). באחד 
ביוני 1918 כבר היה ב׳ במחנה־האימובים בויגדזור! משם 
נשלח למצרים׳ ועם הגדודים העבריים חזר לארץ־ישראל. 

בעוד הוא לובש מדי־צבא התחיל בפעילות נמרצת 
בגדודים ובתנועת-הפועלים העברית לשם איחודה של תנועת־ 
הפועלים בא״י. ב׳ היה מראשי יוזמיה של ועידת האיחוד 
בפתח־תקוה, שהקימה את ההתאחדות הציונית־סוציאלית 
"אחדות העבודה" (ע״ע), ומאז לא החמיץ שום הזדמנות 
לפעול לשם איחודה המקצועי והפוליטי של תנועת־העבודה 
הארצישראלית. ב 1930 נוסדה מפא״י, מתוך איחודן של 
אחדות־יהעבודה והפועל־הצעיר (ע״ע)! ב׳ הוא מנהיגה מאז 
ועד היום ( 1958 ). 

ב׳ היה גם מיוזמיה של הסתדרות העובדים העברים הכל¬ 
לית בארץ, וט 1921 עד 1935 שימש מזכירה הכללי. הוא היה 
הארדיכל, הבנאי ומכוון הדרך של ההסתדרות בענייני-פנים 
ובענייני-חוץ. אע״ם שלדעתו נועדה לפועל העברי בארץ 
שליחות מיוחדת בהגשמתה של הציונות, עשה ב׳ תמיד 
מאמצים לשיתוף־פעולה בין תנועת-העבודה ובין חוגים אחרים 
בישוב, בציונות ובמדינה. כחבר הוועד הזמני ליהודי א״י, 
ואח״כ כחבר הוועד הלאומי, היה מבוני ארגונו של הישוב 
העברי בא״י. במושב הראשון של אסיפת־הנבחרים השניה 
(טבת תרפ״ו) קבע ב׳ בהרצאתו את יסודות האוטונומיה 
הלאומית של הישוב בתקופת-המאנדאט. 

מימי הוועידה הציונית העולמית בלונדון ב 1920 עד תקר 
מתה של מדינת-ישראל השתתף ב׳ בכל ההכרעות החשובות 
של התנועה הציונית: כציר בקונגרסים, כחבר הועה״ם 
הציוני, כחבר הנהלת־הסוכנות (מן הקונגרס הציוני הי״ח) 
וכיו״ר הנהלת-הסוכנות בירושלים (מן הקונגרס הי״ט). 
ברובה של תקופה זו נלחם, מצד אחד, בממעטי-הדמות של 
הציונות מבית-מדרשה של "ברית־שלום" (הוא לא הסיח 
דעתו ממטרת הציונות, כפי שהגדיר אותה בקונגרס הציוני 
הי״ד [ 1925 ]: -הציונות פירושה בניץ מדינה. ברגע שנוטלים 
מהציונות את יסודה הפנימי הזה היא מסתרסת ומתרוקנת 
מתכנה"), ומצד שני, ב-תובעי-המרובה", שנתרכזו במפלגה 
הרוויזיוניסטית. בתהלידהביצוע של המשימות הציוניות 
החשיב ב׳ פעולה מעשית מודרגת והתנגד להכרזות על מדינה 
עברית, שלא היה בהן, לדעתו, כדי לקדם תהליך זוד בהתאם 
לכך התנגד בקונגרס הציוני הי״ז לתביעתם של הרוויזיו¬ 
ניסטים להכריז באותו קונגרס על המטרה הסופית של 
הציונות. 

ואולם משנתפרסמו מסקנותיה של ועדת־החקירה הברי¬ 
טית (״ועדת פיל״) ב 1937 , טען ב׳ להסכמה עקרונית של 
הציונות להצעתה של הוועדה להקים מדינה עברית בחלק 
מן הארץ, מאחר שראה גם במדינה כזו אמצעי יעיל ביותר 
לגישומה של הציונות. עם זה הטיל ספק בנכונותה של 
הממשלה הבריטית לפעול בכיוון המלצותיה של הוועדה, 
ולפיכך הציע בקונגרס העשרים לדחות את ההכרעה בשאלה 
זו עד לאחר שיתבררו תכנה של ההצעה ועמדתה של 
הממשלה הבריטית. 


בפברואר 1939 השתתף ב׳ בוועידת "השולחן העגול" 
בלונדון, שבה כבר נסתמנו התכניות האנגליות, שסוכמו 
אחר־כך בספר הלבן של 1939 . ב׳ נלחם בתכניות אלו, 
שנועדו לגזור על הישוב מעמד של מיעוט נצחי, גם בוועידה 
וגם אחריה. בקונגרס הציוני הכ״א הגדיר את קו המאבק נגד 
מדיניות הספר הלבן במלים אלו: "אנו צריכים להתנהג 
כאילו היינו המדינה בא״י, ואנו צריכים להתנהג כך עד 

שנהיה, ולמען נהיה, המדינה בא״י.-אנו עומדים בריב 

חמור וטראגי עם הממשלה האנגלית ובחזית זאת לא נוותר 
ולא נירתע כמלוא הניסה". ב׳ נלחם בתכנית ה״ספר הלבן" 
ע״י הגברת ההעפלה לארץ והקמת נקודות־התיישבות חדשות 
באיזורים, שנאסרו להתיישבות יהודית. הוא חייב את ההת¬ 
נגדות למדיניות הבריטית האנטי־ציונית גם לאחר שפרצה 
מלחמת־העולם 11 , ועם זה תמך בהשתתפות פעילה במלחמה 
בהיטלר ע״י יצירת יחידות עבריות במסגרת הצבא הבריטי. 
"עלינו לעזור לאנגלים במלחמה כאילו לא היה ספר לבן, 
ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא היתד, מלחמה" 
במלים אלו של ב׳ היתה כלולה סיסמת הפעולה של התנועה 
הציונית באותה תקופה. 

ימים אחדים לאחר שפרצה המלחמה השמיע ב׳ את 
התביעה להקים מדינה יהודית מיד לאחר סיומה של המלחמה, 
ולרעיון זה הטיף בארצות השונות, שביקר בהן ב 1940/41 
(אנגליה, ניו-זילנד, אוסטראליד" אה״ב). ב׳ היה מלזמיה של 
ועידת בילטמ 1 ר באה״ב (מאי 1942 ), שהחלטותיה ("תכנית 
בילטמור") אושרו ע״י הסתדרויות ציוניות ארציות שונות, 
ע״י הקונגרס של יהודי אה״ב וע״י הוועד־הפועל הציוני. 

ב 1945 ביקר ב׳ במחנות של שארית־הפליטה בגרמניה 
וכן השתתף בוועידה של שארית-הפליטה (ב 1946 ), שבה 
אמר: "לא נשקוט עד אשר האחרון מכם הרוצה בכך יצטרף 
אלינו בא״י לבנות יחד את המדינה העברית." 

. בוועידה הציונית העולמית הראשונה שלאחר מלחמת- 
העולם 11 , שנתקיימה ימים אחדים אחר נצחונו של ה״ליבור" 
בבריטניה בבחירות לבית־הנבחרים, הזהיר ב׳ את הציונים 
שלא יסמכו יותר מדי על ה״ליבור", שגילה תכופות אהדה 
לציונות. מדיניותו של בוץ (ע״ע) אימתה את חששותיו של 
ב/ ובשנים שלאחר מכן החריף ב' את המאבק במדיניות הספר 
הלבן ע״י עידוד ההעפלה והגברתה וע״י הרחבת ההתיישבות 
גם באיזורים, שההתיישבות היהודית היתה אסורה בהם לפי 
החוק. ב״שבת השחורה״ ( 29 ביוני 1946 ), שבה הגיע לשיא 
מסע-הדיכוי של השלטונות נגד המנהיגות המוכרת של 
הישוב (נאסרו חברי הנהלת הסוכנות, ראש הוועד הלאומי, 
ראשי עיריות ועסקנים), היה ב׳ בחו״ל, ומשם כתב: "אל 
יאוש ואל אשליות. לא מסדה ולא וישי. אם צפויים לנו ימי 
מאבק קשים ומרים, נזכור שאין אנו מתכוננים לקרב אחרון 
ואין נפשנו מבקשת למות עם פלשתים. — עם זה יש לדעת, 
שברגע שאנו משלימים ומרכינים ראשינו ואין בנו רצון 
והתמדה לעמוד בשער — אנו מתחילים להתגלגל במדרון 
המוליך לתהום". ב׳ נלחם אז בכל מי שטען, בשם הצורך 
"לשמור על הקיים", לנסיונות של התפשרות עם הממשלה 
הבריטית אף במחיר של ויתור על תביעות-היסוד היהודיות, 
ועם זה התנגד. בחריפות למעשי הטרור של אצ״ל ולח״י. 
שראה בהם סכנה למאבקה של הציונות ואפשרות של מתן 
עילה לשלטונות למסע־ענשים חמוד נגד הישוב■ ב׳ הופיע 
לפני הוועדה האנגלית-אמריקנית במארס 1946 , לפני הוועדה 
המדינית של עצרת האו״מ שלא מן המניין בליק סאפסם 



57 


כן־גוריון, דוד—כנגל 


58 


במאי 1947 ׳ ולפני ועדת־האו״מ ביולי 1947 ׳ והגן בתוקף על 
תביעתה של הציונות להקים מדינה יהודית. 

ב׳ היה גם ממכווני דרכה המדינית של ה״הגנה" במחתרת 
במשך כל שנות קיומה! אך ביהוד גברה פעולתו בתחום זה 
אהר מלחמת־העולם 11 . ב׳ ראה מראש את התקפתן של 
ארצות־ערב על הישוב העברי בא״י, ובקונגרס הציוני הכ״ב 
(דצמבר 1946 ) ובישיבת הועה״ם הציוני׳ שנתקיימה אחריו 
(אוגוסט 1947 )׳ התריע על הסכנות, שהיו כרוכות בהתקפה 
זו, ותבע להעמיד את ענייני הביטחון בראש דאגותיה של 
הציונות. ביוני 1945 הניע קבוצה מידידיו באה״ב לרכוש 
מכונות משוכללות לייצור נשק ותחמושת. בקונגרס הכ״ב 
קיבל עליו את תיק־הביטהון ופעל הרבה לחיזוק ה״הגנה" 
ע״י הרחבתה, שיפור־האימונים של חבריה, וביחוד על־ידי 
המרצתה של פעולת־הרכש והגדלת הקפה. 

ב 18 באפריל 1948 נתמנה ב׳ כראש "מנהלת העם" וכמנהל 
ענייני הביטחון של היישוב. ב 14 במאי אותה שנה (ה׳ באייר 
תש״ח) הכריז ב״מועצת־העם" על תקומתה של מדינת־ישראל 
ועל ייסודה של הממשלה הזמנית, שבה שימש ראש הממשלה 
ושר־הביטחון. בהנהגתו זכה צה״ל לנצחונותיו המפוארים על 
הכנופיות הערביות ועל צבאותיהן של מדינות ערב, שפלשו 
לארץ. אה ר הבחירות לכנסת הראשונה נתמנה ב׳ (בה׳ אדר 
תש״ט) שוב כראש־הממשלה ושר־הביטחון; אך בדצמבר 
1953 פרש מן הממשלה והתיישב בשדה־בוקר. ב׳ נימק 
פרישה זו בטעמים אישיים: בין השאר בהרגשה, ששוב לא 
יכול היה לעמוד במתיחות הנפשית, שהיתר, כרוכה במילוי 
תפקידיו בממשלה. בסוף פברואר 1955 חזר לחברות בממשלה 
כשר־הביטחון ובתחילת נובמבר 1955 נתמנה שוב כראש־ 
הממשלה. כשהציג את הממשלה לפני הכנסת אחר ה״עסקה 
המסחרית״ הצ׳כית־המצרית הכריז: "אם קווי שביתת הנשק 
ייפתחו מעבר לגבול למחבלים ולמרצחים — לא ייסגרו עוד 
בפני מתגוננים ועומדים בשער". שנה לאחר מכן עמד בראש 
"מבצע קדש", שתוכנן על־ידיו בשיתופם ובידיעתם של 
אישים בודדים בלבד. 

ב׳ הוא מתנגד חריף לטוטאליטריות מימין ומשמאל 
וחסיד נלהב של שיטות הדמוקראטיה, שבה הוא רואה לא רק 
עיקרון אנושי יקר, אלא גם הכרח חיוני לבניין הארץ ולקיבוץ־ 
הגלויות. מפני־כן נשמע תמיד לרוב גם כשהכרעות אלו היו 
בניגוד לדעתו. ואולם אין ב׳ נוח לוותר על דעותיו והוא שב 
ונלחם עליהן כל אימת שהוא מוצא הזדמנות מתאימה לכך. 
בשנים האחרונות הוא נתון בוויכוח קשה עם מנהיגי־הציוגות, 
ביחוד באה״ב, על הגדרת מהותה ומעמדה של הציונות ועל 
קביעת צורות הקשר בין המדינה ובין תפוצות־הגולה. הוא 
מסתייג מכל "אידיאולוגיה צייני ת", שאינה מחייבת את 
המחזיקים בה לעלות לא״י, באופן שאין, לדעתו, ולא כלום 
בינם ובין יהודים לא־ציונים, שמתייחסים בחיבה למדינת־ 
ישראל. את כוח־הדחף שבקיבוץ־הגלויות ובבניין־המדינה 
הוא רואה בתודעה ההיסטורית, שמקורה בתנ״ך, ואחד 
מעיקריה הוא החזון המשיחי, שהוא תופסו תפיסה חברותית, 
תרבותית ומוסרית. ב׳ מדגיש את זיקתו המיוחדת לתקופה 
הקדומה של תולדות־ישראל — מימי האבות עד החשמונאים 
הראשונים — התקופה, שבה חובר התנ״ך, השקול, לדעתו, 
כנגד כל היצירה הלאומית, שנוצרה אחר חתימתו. 

ב , הוא גם סופר פורה. הוא כתב אלפי מאמרים וחוברות, 
שקצתם כונסו בספרים "אנו ושכנינו", "ממעמד לעם", "מש¬ 
מרות", ״במערכה״ ( 5 כרכים), "בהילחם ישראל", "חזון 


ודרך״ ( 5 כרכים), וקצתם תורגמו ללשונות שונות. הוא 
עוקב אחר דברי־מחשבה שמתפרסמים בעברית, ולעיתים 
קרובות הוא מגיב על דברי סופרים במאמר או במכתב. 
כאות־הוקרה על פעולתו הרוחנית-התרבותית הוענקו לו פרם 
בובליק ע״י האוניברסיטה העברית בירושלים ( 1949 ), פרס 
ביאליק ע״י עיריית תל־אביב( 1952 ) ופרסים ספרותיים אחרים, 
וכן הוכתר בתואר דוקטור של כבוד ע״י הסמינאר התאולוגי 
היהודי באה״ב ( 1952 ) והאוניברסיטה העברית ( 1955 ). 

י. אר. 

(באנג׳ #11 ת 36 , בלשונות הינדו: בנגלה), ארץ בצפון־ 

המזרח של חצי-האי ה 1 דו, בגליל התחתון של 
הנהרות גנגס (ע״ע) וברהמפוטרה (ע״ע), שהיתה (עד 1947 ) 
פרובינציה בקיסרות הבריטית ההודית. לפי התחומים, שנק¬ 
בעו לה ב 1912 , כללה פרובינציה זו שטח של כ 214,000 קמ״ר 
ואוכלוסיה של כ 61.5 מיליון נפש ( 1941 ). עם חלוקתה של 
הקיסרות ב 1947 נכלל החלק המערבי של ב/ שנקרא מאז 
ב׳ המערבית (. 8 1 *> 7 ו\), ברפובליקה של הודו, והחלק 
המזרחי, הנקרא מאז פאקיסטן המזרחית ( 15130 ^ 2 ? ז £3$ ), 
בפאקיסטאן (לאחר שסופחו אליו כמה שטחים קטנים). ב׳ 
המערבית היא מדינה מסוג א׳ ברפובליקה של הודו ועיר־ 
הבירה שלה היא קלקוטה (ע״ע). שטחה: 76,334 קמ״ר 
ומספר אוכלוסיה כ 25 מיליון ( 1951 ), מהם קרוב ל 80% 
בראהמנים. שטחה של ב' המזרחית הוא 141,152 קמ״ר ומספר 
אוכלוסיה כ 42.1 מיליון ( 1951 ), מהם כ 80% מוסלמים. 
עיר-הבירה שלה היא ך?ןה (ע״ע). 

ב׳ היא ברובה הגדול שפלת־מישור, שנוצרה מסחף־ 
נהרות, ובמיעוסה (במזרח, בצפון ובדרום) שטת־גבעות. 
הדלתה, המשותפת לגאנגס ולבראהמאפוטרה, הולכת וכו¬ 
בשת — ע״י סחף הנהרות — שטחים מתוך מפרץ־ב/ המישור 
גבוה דק במקצת מפני־הים (בקאלקוטה, במרחק של 170 
ק״מ מן הים, מגיע הגובה ל 7 מ׳ בלבד) ומפני־כן חלש 
כאן נגר־הנהרות — מה שגורם לכך, שבקיץ — בעונת גשמי־ 
המונסון העזים (ע״ע הדו, אקלים) והפשרת־השלגים בהימליה 
(ע״ע) — עולים הנהרות על גדותיהם, מציפים שטחים נר¬ 
חבים וגורמים לפרקים (כגון ב 1950 ) אבדן־נפשות ונזקים 
מרובים. גם הסופות החזקות, הבאות ממפרץ־ב , , מסבבות 
לפעמים אסונות כבדים. ב 1876 נספו בסופה כמאה אלף נפש. 

על האקלים, הצומח והחי ע״ע הדו. 

הישוב. מספר תושביה של ב׳ כולה הוא כ 67.1 מיליון 
והצפיפות הממוצעת בה היא של 308 נפש לקמ״ר 1 בב׳ 
המערבית, שבה נמצא הכרך הגדול קאלקוטה ושנוסף על כך 
יש בה תעשיה מפותחת, מגעת הצפיפות ל 327 נפש לקמ״ר! 
ואילו בפאקיסטאו המזרחית היא 298 נפש לקמ״ר. הישוב 
בב׳ בהקפה השלם הוא ב 80% כפרי וב 20% עירוני, אך 
במזרח אין אחוז-העירונים מגיע אף ל 5% , בעוד שבמערב 
הוא למעלה מ 45% . כ 92% מן התושבים מדברים בנגאלית 
(ע״ע הדו, לשונות), אך מדוברים בב׳ עוד כ 90 לשונות 
וניבים של שבטים קטנים, ביחוד בשטח־הגבעות. ב 1947 היו 
54% מתושבי־ב׳ מוסלמים ו 42% בראהמנים. חלוקת־הארץ 
גרמה לבריחה מבוהלת של הבראהמנים, שנמצאו במזרח. 
לב׳ המערבית ושל המוסלמים, שנמצאו במערב, לפאקיסטאן 
המזרחית. חילוף־האוכלוסים נמשו אף כיום ( 1957 ), אף 
אם בקצב איטי, ומהומות בינעדתיות מתחדשות לפרקים. 

הכלכלה. יותר מ 80% משטחה של ב׳ הם מעובדים, 
ומהם משמש הרוב לגידול־אורז. בתנאים נוחים מקבלים בב׳ 



59 


מגל—בנגלור 


60 


שלושה יבולים של אורז בשנה. כ 2.5% מן השטח המעובד 
משמשים לגידול צמחי-שמן שוגים? כ 17.5% לגידול קנה* 
סוכר, ירקות ופירות שונים לצרכי המקום, טאבאק ותה. 
5% מאדמת־ב׳ משמשים לגידול יוטה, וכמעט 80% מן 
התוצרת העולמית ביוטה באים מבאן. חלוקתה של ב׳ סיבכה 
את דרכי כלכלתה. היוטה, טחורת־היצוא החשובה ביותר, 
גדלה בעיקר במזרח, ואילו בהח״ר לעיבודה של היוטה וכן 
תעשיות שונות אחרות נמצאים במערב — אחור של מכרות־ 
פחם ( 25% מכל הפחם שברפובליקה של הודו) וברזל. 
ב׳ הפאקיסטאנית שואפת להשתחרר מכל זיקה לבהח״ר 
ולנמלים הטובים שבב׳ המערבית, והיא טורחת בפיתוחה 
של תעשיה ובבניית נמלים משלה. 

ה י ש ו ב י ם ו ה ת ח ב ו ר ה. בב׳ המזרחית חשובה, זולת 
עיר־הבירה ד?ןה (כ 400,000 תושבים ב 1951 ), עיר־הנמל 
הראשית צ׳יטגוגג, המונה כ 125,000 תושבים ( 1951 ). מן 
הערים שבתחום קאלקוטה, בירתה של ב׳ המערבית, מתקרבת 
הוברח ( 3 -!/׳\ 0 ^) לאוכלוסיה של חצי מיליון נפש. לב , 
המערבית שייר נודדהקיץ המפואר שבהימאלאיה, דארג׳ילינג. 

אמצעי־התחבורה העיקרי בב׳ הם הנהרות. ספינות שטות 
במעלה הבראהמאפוטרד, עד אסאם — מרחק של 1,300 ק״מ 
מן הים. גם הגאנגס והרבה מזרועותיו משמשים לתנועת- 
ספינות קבועה לכל אורך מירוציהם בתחומי ב׳. ספינות־ים 
עולות במעלה הדלתה עד 200 — 300 ק״מ ממפרץ־ב׳. ב׳ 
קשורה לשאר חלקי־הוחי גם ע״י רשת של מס״ב וכבישים, 
שהיא צפופה בב׳ המערבית ודלילה בב׳ המזרחית. מ 3,500 

הק״מ של מס״ב שבב׳ נמצאים כ 2,600 ק״מ בב׳ המערבית. 

מ. ב. 

היסטוריה. משערים, שהשם ב׳ או בנגלה ( 83112313 ) 

בא מן השם ונגה או בנגה, שבו נקראה ממלכה עתיקה, 
שהיתה חלק מן הקיסרות של מאוריה במאה ה 3 לפסה״ג. 
אחר התפוררותה של קיסרות זו היתה ב׳ נתונה במצב של 
אנארכיה, שנמשך מאות שנים, עד שבמאה ה 4 לסה״נ נכבשה 
ע״י השליט האדיר משושלת גופטה, סאמוךרגופטד, (ע״ע 
הדו, היסטוריה). במחצה הראשונה של המאה ה 7 היתה ב׳ 
חלק ממלכתו של הארשה. אחר מותו של הארשה ( 647 ) חזרה 
ונשתררה בב׳ אנארכיה, שנתקיימה בה עד המחצה השניה 
של המאה ה 8 , שבה גשתלטה בב׳ שושלת פאלה הבודהיסטית. 
שושלת זו משלה בב׳ יותר משלוש מאות שנה ונתפרסמה 
במפעלי־התרבות שהקימה ובסבלנות שנהגה בה בבני 
דתות אחרות. במאה ה 12 מוגרה שושלת פאלה ע״י השושלת 
הבראהמגית של סנה. 

ב 1119 — 1202 השתלטו המוסלמים על ב׳ ועל שכנתה 
ביהר. הכובשים המוסלמיים, שלא נתקלו בהתנגדות, החריבו 
את הארץ, ואת הנזירים הבודהיסטיים רצחו. מאז עד שנכבשה 
ב׳ על־ידי הבריטי קליד (ע״ע), ב 1757 , שלטו בב׳ מוסלמים, 
שלעיתים הכירו במרותה של דלהי ולעיתים היו שולטנים 
עצמאים. במאה ה 16 התחילה מורגשת פעילות של בני- 
אירופה בב׳, מתחילה של הפורטוגיזים. המושבה המסחרית 
הבריטית הראשונה בב׳, הוגלי, נוסדה ב 1651 . ב 1690 יסדו 
הבריטים את מושבתם בקאלקוטה. 

במחצה הראשונה של המאה ה 18 , עם שקיעת שלטון 
המ 1 גולים, היה הנאוואב (-המושל) של ב׳ שליט עצמאי. 
המפורסם בין הנאוואבים של ב׳ היה עלי וארך , חאן, שעמד 
ב 1742 — 1751 בפני חמש פלישות של המהדטים (ע״ע) 
מדרום־המערב. יורש(, סיראג׳־אל־דולה, השתלט ( 1756 ) על 


המושבה האנגלית שבקאלקוטה והשליך 146 אנגלים לתוך 
״הבור השחור״ (שבו נספו 123 מהם ביום אחד). קליו כבש 
ב 1757 את קאלקוטה ובזה התחילה השתלטותם של הבריטים 
על ב׳ כולה. מאז הועלו והורדו הגאוואבים ע״י הבריטים. 
נסיונו של המוגול הגדול בדלהי להחזיר לעצמו את השליטה 
על ב׳ סוכל ע״י נצחונו המזהיר של הקטור מנר( (ע״ע) בבוכסר 
( 1764 ). וורן היסטינגז (ע״ע), שנתמנה מושלה של ב׳ 
ב 1772 , נעשה, בתוקף'״חוק ההסדר״ ( 4.01 868111311112 ) של 
1773 , הנציב הראשון של ב׳. בשנות כהונתו ( 1772 — 1785 ) 
התבסס המינהל הבריטי בב׳. ב 1793 , קבע הנציב. לירד ק 1 רנ־ 
וולים, את מם־הקרקעות, וה״זאמינדארים" (אדוני־האחוזות 
וג 1 בי־המיםים) המקומיים הוכרו כבעלים החוקיים. קירנווליס 
קיווה, שעל־ידי תקנות אלו יגן על האריסים והחוכרים 
מפני דיכוי. כשלון תקנותיו הביא לידי חקיקת "חוקי החכירה 
הבנגאליים״ ( 4.015 ץ 0 ת 10113 ׳ 8011831 ) בין 1859 ו 1941 . 

ב 1874 הופרדה אסאם מב׳ והועמדה תחת מרותי של נציב 
מיוחד. ב 1905 , בתקופת כהונתי של לורד קרזין כמשנה- 
למלך בהודו, חולקה ב׳, מטעמים מינהליים, לשתי פרובינ¬ 
ציות: 1 ) ב׳ המערבית, ביהר וא וריסה! 2 ) ב׳ המזרחית 
ואסאם. עד 1912 ישב המשנה־למלך הבריטי(הנציב העליון) 
של הודו בקאלקוטה? אך באותה שנה הועברה הנציבות 
העליונה לדלהי, בירתה של הודו מימי המיגולים. על־פי 
״חוק הממשל ההידי״ ( 4.01 113 ) 111 0£ 1 ת 0 רממז 0 ע 00 ) מ 1935 
ניתן לב׳ מעמד של פרובינציה אוטונומית. כשהסתלקה ברי¬ 
טניה משלטונה בהודו ( 15.8.47 ) פרצו מהומות בב׳! המוס¬ 
למים, במקום שהיו הרוב, ערכו טבת בבראהמנים, וכן עשו 
הבראהמנים למוסלמים במקומות שהאחרונים היו בהם המי¬ 
עוט. מתוך כך התחילה מנוסה של המיעוטים, שהקיפה כמה 
מיליוני נפשות. ההודים נתנו לבנגאלית מעמד של לשון 
רשמית שניה בב׳ המערבית! הפאקיסמאנים הנהיגו בב׳ 
המזרחית את לשון אורדו(עם הכתב הערבי), כנהוג בפאקי־ 
סטאן המערבית, אבל ב 1954 הוכרחו להכיר בזכותן של 
הלשון הבנגאלית וכתבה. 

ז ^ 11 ג 1 \ י 1-5.5.0 ; 1924 ,. 8 { 0 ^? 181110 ׳< 7 מ>£ .־ 1 ג 1 >ון 2111 ג}ל 11,0.1 

; 1924 ,? #111 1 /! 111 ז 8 ז> 11778 0781141 , 1718 > זז) 81/1 ,. 8 /ס ץז 181110 
. 1948 , 7108 > 8 1411:771 ,. 8 / 0 {(? 181110 ל) 771 ,־ 1 ^־ 531 .ן 

א. ק. ד. 

בנגלה, עיע אנגולה. 

בנגלה, זרם־, ע״ע אנגולה. 

בנגלור ( 831123101-0 ), עיר בדרומה של הודו! מושב השלטון 
של מדינת סיסור (ע״ע) ושל מחוז ב׳. מספר 
תושביה כ 780 אלף ( 1951 ). ב׳ שוכנת כ 130 ק״מ צפונית- 
מזרחית לעיר מיסוד, במרחק כמעט שווה מחופי המערב 
והמזרח של הודו, ובגובה של 900 מ׳ מעל פני־הים. משום 
גבהה אין אקלימה קשה! הטספראטורה השנתית הממוצעת 
שלה היא ״ 233 ? הטמפראטורה הממוצעת במאי היא ״ 30.5 
ובדצמבר — ״ 20 . הודות לאקלימה, הנוח לישוב אירופי, 
נתפתחה ב׳ בתקופת השלטון הבריטי. כיום היא עיר-תעשיה 
חשובה, צומח־דרכים ומחנה צבאי מן הגדולים ביותר ברפוב¬ 
ליקה של הודו. העיקריים בענפי-התעשיה שבה הם: טכסטיל 
(כותנה, משי וצמר), בורסקאות (בעור צבעוני), קרונות 
לרכבות ומטוסים, מוצרים כימיים שוגים (ביחוד סבון, תמרו¬ 
קים ותרופות), חרסינה וזכוכית, לבנים, חפצי־אזבסט, רהיטים 
וכלים שונים עשויים עץ יקר, מבשירי־חשמל' וצרכי־מזון 



61 


בנגלור—בנגקוק 


62 


(ביתור עצירת־שמנים). ב׳ היא גם מרכז תרבותי חשוב: 
יש בה אוניברסיטה, בתי-ספר גבוהים למקצועות טכניים 
(לאויריה, לראדיו, לקולנוע) וגן בוטאני. היא בנייה לפי 
תכנית אירופית י יש בה.רחובות רחבים ופארקים, שכונות־ 
גנים לאמידים ושכונות־תעשיה בקצווי־הכרך. בעיר ארמון 
של המאהאראג׳ה. 

א. י. בר. 

בננלי, המפרץ ה/ ?דע ד,די, האמן ינום ה¬ 


ןבג׳מין, יהון־ה פיליפ — 301111 ( 860 ק 11111 ? 11111211 — 
( 1811 , סט. תומאס, איי ורג׳ין — 1884 , פאריס), 

מדינאי ועורך־דין יהודי אמריקני. הוריו של ב/ שבאו לאה״ב 
מאנגליה, התיישבו 
בצ׳ארלסטון, קארו־ 
ליינה הדרומית, ואחר 
בך בודלמינגטון, קא־ 
רוליינה הצפונית. ב׳ 
היה בעל כשרונות 
מצויינים ונתקבל ל¬ 
אוניברסיטה של ייל 
כשהיה אך בן 14 שנה, 
אך מחוסר־אמצעים 
הפסיק את לימודיו 
לאחר שביקר באוני¬ 
ברסיטה כשנתיים. ב־ . , 

יהודר פילים בננ׳טין 

1828 יצא עם משפחתו 

לנידאורלינז, במקום שהתמסר ללימוד משפטים. ב 1832 נעשה 
עורר־דין ונשא אשה קאתולית ממוצא צרפתי. ב 1834 נתפרסם 
ע״י תקציר פסקי־הדין של בתי־המשפט בלואיזיאנה, שהוציא 
בהשתתפותו של אחד מחבריו. במשך זמן מה עסק במטעי- 
סוכר, אך לאחר שנגרמו נזקים למטעיו מחמת הצפה של 
נחר־מיסיסיפי, חזר ב 1847 למקצוע הפרקליטות וזכה להצלחה 



מרובה במשפטים, שבהם ייצג חברות חשובות בפני בית- 
המשפט העליון. באותו פרק זמן נבחר ב׳ פעמיים כחבר 
בית־המחוקקים של לואיזיאנה, השתתף בשתי ועידות של 
המדינה לקביעת החוקה וב 1852 נבחר מטעם מדינתו לסנאט 
של אה״ב, שבו הגן בנאומים מצויינים על העבדות בדרום. 
ב 1854 הביא לפני הסנאט בקשה בשם יהודי אה״ב, שהממשלה 
תתערב בעניין ההפליה האנטישמית בשווייץ (ע״ע ארצות- 
הברית, היהודים, כרד ר, עם׳ 222 ). כשנתבטלה מפלגת- 
הוויגים ב 1856 , עבר ב' אל הדמוקראטים ולאחר שנתיים 
נבחר שוב כסנאטור של אה״ב. ב׳ שימש בכהונה זו עד שנפר¬ 
דה מדינת לואיזיאנה מאה״ב (ב 1861 ). כשהורכבה ממשלת- 
הקונפדראציה בדרום, נתמנה ב׳ ע״י הנשיא של מדינות- 
הדרום, ג׳פרסון ד־יוויס, למילוי תפקידים שונים בממשלה. 
מתחילה היה תובע כללי ואח״ב שר־המלחמה ( 1861 — 1862 ). 
מפני התבוסות שנחל הדרום במלחמת־האזרחים בתחילת 1862 
נמתחה על ב׳ ביקורת קשה ונשמעו דרישות שיפוטר. הנשיא 
שיחרר את ב׳ מתפקידו כשר־המלחמה ומינה אותו כשר- 
החוץ. בתפקידו זה קשר ב׳ קשרים עם מדינות־אירופד, וגיסה 
להשיג את הכרתן בממשלת-הדרום. הצעתו של ב', שעבדים 
מתנדבים לצבא־הדרום ישוחררו, נפגשה בהתנגדות. עם 
נפילת הדרום ב 1865 נמלט ב׳ לאנגליה. הוא הגיע לשם 
בשנתו ה 54 , כשהוא חולה ומחוסר-אמצעים. לאחר חצי-שנד, 


נתקבל למעמד עורכי־הדין וגם כאן עלה במהירות במקצועו. 
ב 1868 הוציא "מחקר על החוק של מכירת רכוש פרטי", 
שהוכר כספר יסודי בתחום זה. הצלחתו של ב׳ כעורך־דין 
היתה גדולה וב 1872 הוכתר בתואר 00110561 2066115 ). — 
ב׳ הוכר כאחד מגדולי־הנואמים בעולם בזמנו וכמה מנאומיו 
נכללו באספים שוגים כדוגמה של פרוזה אמנותית. 

. 8 . 7 .( ,״ £0111 .( . 14 ; 1906 ,. 8 .? .( (ס 1 ( 11 ,״ 81111 .ק 
,/( 3 ) 500 ( 0 ) 1310/1 ( 7 1 ( 11 / 13 )( 1011 / 110 / 1 / ) 1 ( 1 (ס 5 ^ 11 ו( 1 ))) 1 - 0 ? ח 1 ) 

( 0 30101 ) $101 ,^!•ו 11 םל> 11 .{ . 8 ;( 63-85 ■ק , 1904 , 12 •סא 
./ 9 . 8 ; 1943 ,. 8 .? .( , 211 ־ 14 .ם . 8 ; 1939 ,) €0113 1031 ) 1/1 
,. 18 ; 1951 ,/ 0 ^ 1 11/11 () ) 1 ( 7 0/111 /■/' 0 ) 1 4/1 ) 0101 !/ ,ח! £0 
. 1954 ,. 71131 . 111 )( ./) 111 (/ /■■ 01111 )€ 191/1 1/1 3 )/ 5 1111 

ב. ו. ק. 

ב {ג קרי ( 8302153 או 830153 ), אי אינדונזי, דרומית-מזרחית 
לסומטרה (ע״ע), שהוא אחד ממקורות-הבדיל 
החשובים שבעולם. שטחו כ 11,330 קמ״ר (ובצירוף האיים 
הפעוטים הסמוכים לו: כ 11,780 קמ״ר) ומספר איכלוסיו 
כ 250 אלף ( 1956 ). את אי־ב', המשתרע מדרוס-המזרח לצפון־ 
המערב (האורך: 225 ק״מ< הרוחב: כ 110 ק״מ), חוצים קד 
הרוחב הדרומי ׳ 30 ס 2 וקו־האורך המזרחי ס 106 . בין ב׳ 
וסומאטרה מפריד מיצר־הים ב/ ובין ב׳ והאי ביליטון, הידוע 
גם הוא באוצרות־הבדיל שבו — מיצר־הים גאספאר. לב׳ 
כמה מפרצים, שהגדול שבהם, מפרץ קלאבאט (בצפת), חודר 
30 ק״מ לתור האי. במבנהו דומה אי־ב׳ לחצי־האי המאלאי, 
שממנו נותק ע״י הצפת-הים. ברובו הוא ארץ של גבעות, 
שמתרוממות עד לגובה של 692 מ׳ בצפון ושל 654 מ׳ בדרום. 
חלקי־ב׳ הגבוהים בנויים שכבות־גראניט, שבתוכן צפונים 
עורקים של בצרי בדיל, ברזל ומאנגאן. בדיל בכמות ראויה 
לניצול נמצא גם בחצץ ובחול של הנהרות המרובים שבאי. 
האקלים הוא משןני. הכמות השנתית של הגשמים, המצויים 
בכל חדשי־השנה, היא בין 221 0 ״מ ל 347 ס״מ. רובו של 
האי מכוסה יער טרופי. התושבים הם ילידים ( 60% ) משבטי- 
המאלאים (ניבי לאמפונג), שמוצאם הוא בעיקר מסומאטרה 
הדרומית, וסינים ( 40% )׳ שבאו לב׳ בעיקר במאות ה 19 
וה 20 . הילידים עוסקים בחקלאות (גידול אורז׳ עצי־פרי 
וירקות לצרכי־המקום, ופלפל ליצוא) ובדיג! הסיגים עוסקים 
בהפקת-מתכות ובמסחר. בימי השלטון ההולאנדי ישבו בב׳ 
כאלף אירופים. עיר־הבירה היא פאגגקאלפינאנק, השוכנת 
בלב האי; הנמל החשוב ביותר הוא מיגטוק, במרכז איזור־ 
המכרות שבצפון־המערב. 

א. י. בר. 

בנגקוק ( 83021502 , בלשון תאי — "עיר עצי-בר נושאי 
פרי״! השם הרשמי: קדונג תפ [ 111615 ׳ 11118 ז£ = 

הבירה החדשה]), עיר־הבירה של תאי'(ע״ע) ונמלה הראשי. 
יושבת על נהר מנם (ע״ע), כ 33 ק״מ משפנו במפרץ־סיאם. 
מספר תושביה (ותושבי־פרבדיד, בכלל): ב 1,175,000 ( 1947 ), 
כמחציתם סינים (כ 400,000 ), בורמגים ומאלאים. יש בב׳ גם 
מושבה אירופית, שתופסת מקום' חשוב במסחר ובמקצועות 
החפשים. 

ב׳ מוקפת תעלות וזרועות־המנאם׳ שבהן שטות סירות 1 
מפני־כן כינוה "ויניציאה שבאסיה". תושביה מתפרנסים 
ממסחר, ממוסדות השלטון והתרבות, המרוכזים בה, ומתעשיה 
ומלאכה. כ 80% מסחר־הזזוץ של המדינה עובר דרך ב׳, 
המשמשת צומת־תחבורה חשוב של דרכי-המים, היבשה 
והאויר. סירות ורפסודות מביאות לב׳ סחורות־יבוא מכל 





67 


כן־גריץ (כדדיצ׳בסר,'), מיכה 'וסף—כנדה, ז׳ילין 


68 


הגרמני/- 15136 זש!) 118 ט 1 ק 1115 160 > ־ 0861 , 12103 ־ 031 1 ) 1111 511131 

111156116111161181011 ("סיני וגריזים, על מקורה של האמונה 
הישראלית״), שפורסם אחר פטירתו ( 1926 ) ושהוא מוקדש 
לחקר שדשיהם של חמשת חומשי־התורה וספר־יהושע על־פי 
המקורות השונים של התורה שבעל-פה: מדרשי ההלכה 
והאגדה, התרגומים והפירושים. במחקרו זה שם לו ב׳ למטרה 
להגיע לגבול שבין מסורת הר־סיני שבדת ישראל לבין 
מסורת הר־גריזים, שבה מחזיקים השומרונים, ולגלות את 
מקורות המסורת הדתית של בני יהודה ושומרון. בניגוד 
לדעה המקובלת, שהשומרונים קיבלו את תורתם מן היהודים 
אחר גיבושה הסופי והכניסו בד. שינויים, מסתמך ב׳ על 
מסו׳רת״השומרונים דוקה, מביא הוכחות, שהיא קדומה 
ממסורתיהיהודים, ומבקש למצוא גם בתורה את הניגודים 
שבין תורת־סיני לתורת־גריזים. דרך חקירתו של ב׳ ב״סיני 
וגריזים" מבוססת בעיקרה על בדיקת המקורות המקראיים ועל 
ניתוחם, ועל כך הוסיף תקר מעמיק בביאורים ובפירושים 
המרובים שחוברו להם במרוצת-הזמן, שגם בהם הוא מגלה 
את הניגודים שבין מסורת־השומרונים למסורת־היהודים. 
המסקנה העיקרית, שאליה הגיע ב׳ בחיבורו זד" היא, שנוסף 
על ברית־סיני ועל הברית בערבות-מואב נכרתה עוד ברית 
אחת קדומה בין אלוהים וישראל אחר כיבוש א״י, והיא 
הברית הקשורה בהר־גריזים, שבזמן קדום כבר נתקדשה 
בהכרת האומה כשווה בדרגה לברית־סיני, ואפשר, אף כנעלה 
ממנה. מסקנה זו לא נתקבלה על דעתם של החוקרים, אבל 
הרבה בקיאות וחריפות הושקעו בביסוסה. 

כתביו. כתבי ב׳ המכונסים יצאו לראשונה ע״י הוצאת* 
שטיבל ( 20 כרך, 1921 — 1925 ), ולאחרונה במהדורה חדשה, 
בשלושה כרכים גדולים (הוצאת "עם עובד", תל־אביב 
תשי״א—תשס״ז). 

ב׳ פירסם כמה ספרים גם ביידית. בהתאם להשקפתו, 
שלשון זו מתאמת לפי מהותה בעיקר ליצירות קלות, בעלות 
אופי עממי, טבועים חיבוריו היידיים בחותם העממיות. כל 
כתביו ביידית כונסו ב 6 כרכים בשם "כתבים פון א ווייטען 
קרוב״ (״כתבים של קרוב רתוק״), 1924 . 

על שמו של ב , נקראים היישוב החקלאי שדות־מיכה בחבל 
לכיש במדינת־ישראל זהספריה העירונית "בית מיכה יוסף" 
בתל־אביב. 

איגרות מי״ב אל י. ח. ברנר (בירחון "מאזניים", כרך זד, 
חרצ״ז, עמ ׳ 77-70 , וכרך י״ג, תש״א. עם' 159-151 , 267-261 , 
364-360 ); רחל בךגריון, חיי מי״ב (בראש "כל סיפורי 
מי״ב״, תשי״א, עם׳ 12-7 ) 1 עמנואל בן גריון, "לאור הנר", 

ימי חייו האחרונים של מי״ב (בשנתון .דבר", תש״ו עמ׳ 
176-166 ) ; א. אפשטיין, "על דרך הסיפור של ברדיטשבסקי" 
(״מקרוב ומרחוק״, תש״ד, עט , 125-119 ) ; י. ח. ברנד׳ "כל 
כתבי י. ח. ברנד״, וש [תרם "ח], עט׳ 218-176 ; צ. דויסלאוו־ 

סקי, ״יחידים ברשות הרבים״, תש״ג, עט׳ 42-18 : ר. כצנלסון, 
״מסות ורשימות״, תש״ו, עם׳ 84-37 ; פ. לאחובר, "תולדות 
הספרות העברית החדשה*, ג׳, חלק ב׳, עם׳ 139-71 ; הנ״ל, 
״ראשונים ואחרונים״, ספר ב׳, תרצ״ה, עם׳ 69-31 ; הנ״ל, "ימי 
בדדיצ׳בסקי האהדוניט״ (כנ״ל, עט׳ 77-70 ); הג״ל, "שירה 
ומחשבה״, תשי״ג, עט׳ 121-94 ; י. פיכמן, "ברדיצ׳בסקי 
כמספר״(״כל סיפורי מי״ב״, תל־אביב תשי״א, עם׳ 28-13 ); 

ש. צמח, ״בארצות נוד״, תל־אביב תרפ״ה, עט׳ 34-32 : 

א. א. קאבאק. "ברדיצ׳בסקי המספר" ("השילוח", 
[ 1913 ], ענד 84-75 ); י. קויפמן, "שינוייהערכים" ("גולה 
ונבר״, 11 [תר״ץ], עט׳ 404-386 ); י. קלוזנר, קיצור תולדות 
הספרות העברית החדשה, הוצאה ט׳, תשמ״ו, עט׳ 135 , 137 - 
139 ; ע. קלוזנר־אשכול, "השפעת ניטשה ושופנהאואר על 
מי״ב״, 1954 ; מ. קלינמן, ב״גזית", א [תש״ח], חוברות 
א׳-זד; י. רביגוביץ, ב״התקופה״, זזזא (תדפ״ב), 445-429 . 

ג. א. 


3 ( 001/2 '[ א( 0121/523 '[ (- 3 חזז 3 [ 1 ) 830 , 601138111 ( 1 ) 830 

810 ), עיר־נמל בבורנאו (ע״ע) הדרומית־מזרחית: 

יושבת על שפכו של נהר מארטאפורה לנהר־באריטו, כ 38 
ק״מ משפנו של זה האחרון לים־יאווה. ב 1930 מנתה ב׳ 
65,700 נפש. קודם 1941 ישבו בה כ 000 ׳ 5 סינים, כ 1,900 
אתרים מבני המזרח הרחוק וב 950 אירופים. הילידים הם 
ברובם מוסלמים, כי מיה״ב המאוחדים עד שנות ה 80 של 
המאה ה 19 היתה ב׳ עיר־בירה של שולטנות מוסלמית 
(שנקראה על שמה). ספינוח־ים עולות בנהרות, שב׳ יושבת 
עליהם, לפנים האי, ודרך ב׳ עוברת התוצרת של גלילות 
הנהרות הללו לשוקי־העולם, ביהוד נפט גלמי, גומי גלמי, 
עצים(רו׳טאגג, ועוד), יהלומים וזהב, בצר־ברזל ופתם.בתי*ב' 
בנויים על קורות תקועות בקרקע־הנהר או על דוברות שטות 
במים, והתחבורה בה נעשית בסירות. — ההו׳לאנדים התחילו 
סוחרים עם ב׳ ב 1606 . ב 1711 יסדו בה מושבת־מסחר וב 1787 
עשו חוזה עם השולטן, שנעשה בךחסותם. בתחילת 1941 
נכבשה ב , ע״י היאפאנים; ב 1945 חזרה לידי הולאנד ומידיה 
הועברה ב 1950 לאינדונזיה. 

ב;ד, מכס (מרדכי) — 1 ) 830 — (נו׳ 1900 , נאומסטיס, 

ליטה), צייר יהודי־אמריקני. ב׳ נתייתם בילדותו 
ונתחנך ע״י סבתו; תחילה למד בחדר ואת״ב בגימנאסיד" 
התחיל מצייר בגיל מוקדם וכשהיה בן 20 הלך לברלין בדי 
להתמחות בה בציור. ב 1923 עבר לפאריס, שבה ישב עד 
מלחמת־העולם 11 , ובאותן השנים ביקר כמה פעמים באה״ב 
לשם סידור תערוכות מיצירותיו. ב 1940 עבר לקאליפורניה, 
במקום שרכש לו עמדה מכובדת כצייר. ב 1948 נעשה אזרח 
של אה״ב. 

עיקרי ליצירתו של ב׳ הוא המבע הניתן בה להרהוריהם 
ורגשותיהם של אנשים עטופי־בדידות. ביהוד זכתה בה להת¬ 
גלמות נאמנת הבעת הצער העמוק, המלא תבונה, שבעיניהם 
של ילדים יהודיים. אך נוסף על צער ויגון תהומיים, בוקע 
מיצירותיו של ב' אמון באדם ובחיים. תמונותיו רכ 1 ת־הצבעים 
ומטושטשות-הרקע, שאין בהן כלום מן האנקדוטה או 
הז׳אגר, נתחבבו ביותר על אותם מתובבי־הציור המבקשים 
את היסוד האנושי באמנות. מן המפורסמות שביצירותיו: 
״הנאשם״ ( 1938 ); ״דם וזעה ודמעות״ ( 1941 ); "בדתה" 
( 1942 ) ; ״זכרו אותנו״( 1944 ; דיוקן של שני ילדים יהודיים 
מקרבנות־השואה). ב׳ צייר גם תמונות־נוף הרבה, דיוקנות־ 
עצמו ודיוקנות של אתרים, ביניהם של הנשיא רוזוולט 
( 1934 ! הבית הלבן) ושל ח. נ. ביאליק (האוניברסיטה 
העברית, ירושלים). תמונותיו נמצאות במוזיאונים של ארצות 
הרבה, בכללם במוזיאון תל-אביב ובביודהנכות "בצלאל", 
ירושלים. 

; 1935 ,. 8 . 34 ,$ ת 6 ז 16 ? .? ; 1932 ,. 8 . 11 , , 86 ־ 0601 

. 1945 ,. 8 . 34 / 0 4,1 6 * 7 ,־ 4111161 ) 7 .* 

בט־ה א 1 ךי 5 טל, ע״ע אורו 2 ו', תולדות. 
53 ךה, איי׳, ע״ע סולוקים, אי'־ה*. 

|נךה, [׳'ל[[ — 13 ) 860 101160 — ( 1867 , פאריס — 1956 , 
פונטני־או־רוז [ 80868 -צ 311 -ע 603 זמ 0 ?], על־יד פאריס), 

סופד והוגה־דעות צרפתי יהודי. מבית־הספר הממשלתי 
לאומנויות ותעשיה עבר ב׳ לסורבונה, שבה סיים את חוק- 
לימודיו מתוך התמחות בהיסטוריה ופילוסופיה. חיבורו הרא¬ 
שון כלל ניתוח אמיץ של תופעות השחיתות בחברה הצרפתית. 



69 


כנדה, ז׳ילין — כן־דוד, לצרום 


70 


ששימשו רקע למשפט דרייפום (, 2:3006 ׳< 8 £ 013102065 
1898 ). מאמרים אחרים מתקופתו הראשונה נתפרסמו בכתב- 
העת של שארל פגי (ע״ע), "מחברות השבועיים". ב׳ כתב, 
ביחוד בשנים הראשונות לפעולתו הספרותית, רומאנים 
אחדים, שמגלמים את תפיסת־עולמו השכלתנית ומוסרו 
הקפדני, ביניהם ביהוד 01011031100 '£ ("הסמיכה לכהונה"), 
1912 . — ואולם בעיקרו של דבר היה ב׳ הוגה־דעוית, והצורה 
הספרותית, שהיתר■ 
חביבה עליו ביותר 
להבעת דעותיו, היתד. 
המסה. תורתו היא 
הגנה על השכל, המדע, 
המחשבה האחראית 
("רוחם של אראסמום, 
דקארט ושפינ 1 זה") 
בפני פולחן האינטו¬ 
איציה (כולל גם האמ¬ 
נות והשירה,ה תועלת, 
ההצלחה, הפרסומת, 
הממון, המפלגה) וב¬ 
כלל בפני "שירות ה¬ 
עולם הזה"; רצינותו, 
יושר-מחשבתו ועוז לשונו היקנו לו — למדות קפדנותו ותקי¬ 
פותו היתרות — יחם של כבוד והוקרה מצד קוראיו, שנעשה 
מושרש ומקובל יותר ויותר. 

בכמה מספריו הראשונים ־ 11111050 ! 006 □ 0 6 תז 11$ ז 50 §־ 801 
1 >ז 111 < 10£ ס 1013 ) 6 ״ 1 ק ("ברגסוניזם או פילוסופיה של הנע", 
1912 ) ועוד, תקף ב' את ברגסון משום אי־השכלתנות שלו; 
ב 1 ס 1168 ק 801 ( 1919 ) שלל ב' את רוב סופרי דורו, כגון רימן 
רולאן, פול קלידל, מורים בארס, ז׳ורז׳ מורל, ידידו לשעבר 
שארל פגי, ועוד, ותקפנותו גברה עוד במפורסם שבכל ספריו, 
05 ״!:> 5 ־ 1 > 113111500 !ע (״בגידתם של אנשי־הרוח״, 1927 ), 
שבו הוקיע את הוגי־הדעות והסופרים בני־זמנו, ואת המשכי¬ 
לים ובעלי המקצועות החפשים בכללם, על שמכרו או הפקירו 
למדינה, לחברה, למפלגה, למשפחה וכד׳ את השכל — זה 
הנכס היקר שירשו מקודמיהם, לוחמי דרור, צדק ובינה: 
נטישת השירות לשכל והאמיתית הנצחיות לשם ההצלחה 
הזמנית היא בגידתם של ה״קלריקאים" (כלומר האינט¬ 
לקטואלים, שהרי בספר זה ועוד בכמה מספריו שכתב 
אח״כ — "נעוריו של קלריקאי", "בן־כמודה בתוך עולם־ 
החולין״ [ 1938 , 516016 16 1305 > 16201611 170 ] ו" מחברות 
של קלריקאי״, 1949 — תופס ב , את המונח 01611005 במשמעות 
שהיתה לו ביה״ב, כלומר במובן של "תלמיד־חכם", כמעמד 
וכדרגת השכלה והבנה, לעומת 131005 , "הדיוט"). המסקנות 
של תפיסת־עולמו, הקפדנית והדיחה כל פשרה, משמשות יסוד 
להשקפותיו בתחומים שונים כגון תאולוגיה, היסטוריה, אס¬ 
תטיקה ועוד, כפי שמעידים ספריו האחרונים ("נסיון של דיון 
שיטתי על היחסים בין אלוהים והעולם", "תולדות הצרפתים 
ברצונם להיות אומה", "נאום אל האומה האירופית", "צרפת 
הביזאנטית", "על הפיוטי", "הרהורים של קבור חי", "זכרו־ 
נות בין קבר לקבר", ועוד). כן יש לציין את התלהבותו של 
ב׳ לרעיון הדמוקראטיה ואחוות־העמים ואת גאוותו על יהדותו. 

.? ; 1930 , 171 * 1 הסח? 4 ? 1 ־ 1 0 ) #6 16 { 1 4 ח# . 3 ./ , £€34 .£ . 1 ? 

; 1943 , 765 ־ $1467 %* 461 176 ה 6 1617101115 61 1765 * 1411 , 10 ) 80 
. 1945 , 61670 1701113071 0 ,£ , 0€ וזט 13 \ . 0 

ה. ס. 


|ן־דוד, לצייס [אלעזר] — 1 >ד\ 13 > 860 £323105 — ( 1762 . 

ברלין — 1832 , שם), מאתמאטיקן, פילוסוף ומחנך 
יהודי-גרמני, ב׳ למד באוניברסיטות של גמינגן והאלה. 
ב 1792 — 1797 ישב בווינה והרצה הרצאות פומביות על 
הפילוסופיה של קאנט. ב 1802 נעשה עורך מדיני של העיתון 
26111108 6 נ 61501 ס 6 ק$ 1 >ח 0 - 16 > 130 ־ 1 (שבו השתתף זמן־מה 
גם צונץ). ב 1806 נתמנה כמנהל (ללא תשלום) של בית־ 
הספר היהודי החפשי בברלין ( 615011016 •!? 1001150116 ) , וניהל 
אותו עד 1826 . לבי״ס זה יצא שם, והלק ניכר מתלמידיו 
היו נוצרים עד שהממשלה אסרה עליו ב 1819 לקבל תלמי¬ 
דים שאינם יהודים. כאות־הכרה להגנתו על ענייניהם של 
היהודים ולזכויותיו המדעיות, מינתה "החברה לפיתוח 
התרבות והמדע של היהודים״ ( 1 > 00 £011:01 ז £0 1/61-610 
ס 6 !> 0 ! •! 16 > 50113£1 ס ¥1556 \) ב 1822 את ב׳ לחבר-כבוד שלה; 
על כתב־המינוי חתמו גאנז, צונץ ומוזר. 

ב׳ התחיל את פעולתו המדעית ב 1785 במחקר על תורת- 
הצבעים. ב 1786 פירסם חיבור "על תורת הקווים המקבילים" 
וב 1789 את ספרו - 05610300161 ^ 1081501160 61061 ¥6150011 
11060111101160 013111601311501160 16 $ > 5612002 ("ניסיון להס¬ 
ברה לוגית של האינסוף המאתמאטי״; הוצאה שניה, 1796 ). 
רעיונו העיקרי הוא שהקטךעד־איגסוף אינו כמות, אלא 
איכות אינטנסיווית. מאחר ש^> אינו כמות, 3 ־= 3 +^. 
המאתמאטיקנים אברהארד וקסטנר העריכו את כשרונו של 

ב׳ וקסמנר כתב עליו, שידי¬ 
עותיו במאתמאטיקה הן מרו¬ 
בות כל-כך, שהוא ראוי לכל 
פרופסורה. ב 1795 הופיע 
ספרו "הרצאות על ביקורת 
התבונה הטהורה״ — הרא¬ 
שון לשורה של ספרים, שהק¬ 
דיש להסברת תודתו של 
קאנט. במשנתו של קאנט 
הגיעה, לדעתו של ב/ הת¬ 
פתחותה של הפילוסופיה 
לשיאה. שלא כשלמה מימון, בן־דורו, אין ב' רוצה לשכלל 
את משנתו של קאנט, אלא להסבירה בלבד. ב 1796 יצאו 
ה״הרצאות על ביקורת התבונה המעשית״ ( ¥0116500860 
¥610001:1 . 1 >! 3 !ק! 16 > £111111 116 > 01161 ), בצירוף "נאום על 
המטרה של הפילוסופיה הביקדתית", וגם ה״הרצאות על 
ביקורת כוח־השיפוט". ב 1797 פירסם "תרומות לביקורת של 
הטעם״, שדנות בחלוקת האמנויות, וב 1799 את ה״מסה על 
תורת״הטעם״ ( 6 ! ו 105101 :) 3 תז 1 {:> 06$ ! 6106 ¥6150011 ), שכוללת 
את האסתטיקה שלו, הבנויה על זו של קאנט. ב 1798 סיים 
את דיוניו על קאנט ב״הרצאות על יסודות-ההתחלה 
המטאפיסיים של מדעי־הטבע״ ( 116 > 61 ( 61 ¥0116500860 

־ 13£ { 0556050 מ 3101 א 161 > 16 > 0 ט!§ 0£3085 ^ ת 51$0116 ץ 11 ס 613 ות 

160 ; על ספרו של קאנט הנקרא בשם זה). ב 1801 הכתירה 
האקאדמיה הממלכתית של המדעים בברלין את מחקרו "על 
הראשית של הכרחנו״ ( 0056161 1008 ק 5 !ס 160 > 01161 
116001015 !£) בפרס ואף הוציאה אותו לאור ( 1802 ). 

בעבודת־פרם זו נסתיימה פעולתו הפילוסופית של ב׳. 
בשלושים השנים האחרונות של חייו הקדיש את עבודתו 
הספרותית לבעיות־היהדות בלבד. בכתבים אלה משתקף 
המאבק של הדור היהודי הראשון שלאחר מנדלסזון על 
יהדותו. ב׳ ראה ברפורמה את האמצעי היחיד למניעת התנצ־ 




?אצארוס בדרור 





83 


כנדלו, מטאו — כנדרי 


84 


שיקספיר("רומיאו ויוליה", "הלילה השנים־עשר", "מהומה על 
לא־מאומה") ולטראגדיה "הדוכסת ממאלפי" של ג׳ץ ובסטר 
( 1614 )! בספרד ניכרת השפעתו בסיפוריו של סרוואנטם 
ובכמה ממחזותיהם של ליפה דה וגה ותלמידיו. שיריו של ב , 
( 0 ז 116 זס 2 ו 031 , 1544 ! מוקדש למארגריט סנאווארה) הם 
חיקוי חלש לשירי־פטרארקה. כל כתביו יצאו 1934/351 
בשני כרכים, בצירוף מב 1 א חשוב מאת גז 10 ק 

-)* 2 }) €272 161 > )' 2 ) 111 )/ 7192 0 * 1 11 > 110110710 8¥110 ./\ 7 , 4381 ? .£ 
, 10722/70740 ) 110107 )< 87101 . 1 \ , 111111 ^ 401 ? .ס ; 1900 , 7210 )€ 

ת 1 ) , 8 70 )/ 7 1 ) 4 710 ) 7 } 0 ) 5 4110 י 013 ח 3 ז? 01 ״ 1 ; 1900 
, 81 ־ 78 . ¥01 , 110110720 70 * 7012 ) 11 ) 1 110 ) 4 7107100 ) 0207001 
; 1-62 , 5 192 , 11 , 110120710 0 ) 112512 )י 7201 0 * 1 ,- 14 ;( 23 — 1921 
0712110 * 1 ,. 8 , 14 ,ו( 01 )סי 1 )) < 1 . 0 ; 1932 ,. 8 . 14 י 1£0 ! 0 וז 0£ ־ן 8 . 0 

, 1949 ,) 7 ) 111 ) 7200 21 ) 

1 י. ב. ם. 


??־לס[/ (יולירם פרידריך) — 111111$ () ()■!ג□(!!! 

תתגךת^ת 8€ (ן( 10 ז 1 ) 1£ ־ו? — ( 1811 , ברלין — 1889 ׳ 
דיסלדורף), צייר יהודי גרמני. ב/ שנתחנך בחוגי המשכילים 
של עיר-מולדתו, קנה לו עוד 
בנעוריו שם של צייר מצויץ. ׳ י 

תחילה למד אצל ו. שד 1 ב(ע״ע) 
ואחר״כך נצטרף ל״אסכולת־ 
דיסלדורף" הראשונה, שאנ¬ 
שיה ציירו תמונות היסטוריות 
ברוח קלאסיציסטית ולירית. 
18311 — 1835 צייר את הידו¬ 
עות בתמונותיו, ביניהן "גולי- 
בבל האבלים", "ירמיהו מקונן 
על חורבן־ירושלים", ו״האמ־ 
גויות על־יד מעיין השירה". 

ב 1835 נשא ב׳ , 1 אשה את א. בגרסא! 

אחותו של מורו, הפסל שדוב, ובאותה שנה התנצר. ב 1838 
נתמנה פרופסור באקאדמיה לאמנות בדרזדן, ובעיר זו גם 
צייר תמונות־קיר מרובות בארמון המלכותי. ב 1859 ירש 
את מקום מורו כמנהל האקאדמיה בדיסלדורף, ובמשרה זו 
שימש עד 1867 . כאחד מן המכובדים שבציירי־דורו הירבה 
ב׳ לצייר גם דיוקנות של אנשי־שם (ביניהם של קלארה 
שומאן), — הרבה מיצירותיו נמצאו במוזיאונים של ברלין. 
כן עשה אילוסטראציות ליצירות ספרותיות (ביניהן ל״שירת 
הביבלונגים" ול״נתן החכם" של לסינג), אף הן בסיגנון נאו־ 
קלאסיציסטי. — בנו, ר ודולף ב׳, היה אף הוא צייר ידוע 


- 5 ) 07 172 ' )) 7010 01 ^ 7.0 ) 1/2 271 1 ) 0 ) 5 ) 77 ) 7/2 ,ח ח 3 רח 0016 80 .£ 
. 1859 י (ו 5€1 ע 0 ז( 1 . 0 .! 5 ת 10 *בת 13 ק\£ ו 111 ׳\\) 72 ) 4 


53 ךק, לוחיג אוגוסט, ריטר פון — 18 * 1,114 

1£ ש 41 שתש 6 00 ׳\ :וס 1 ) 8.1 — ( 1804 — 1881 ), מצביא 
אוסטרי. כבן 18 נכנס ב׳ לצבא האוסטרי, שבו עלה במהירות 
מדרגה לדרגה. בשנות 1848/9 הצטיין בקרבות באיטליה 
ובהונגאריה, ועוד יותר מכן — בקרב על-יד סולפרינו (יולי 
1859 ? ע״ע אוסטריה־הונגריה, עמ׳ 989/90 ). כתוצאה מכך 
נעשה ב׳ הגנראל החביב ביותר על העם באוסטריה. ב 1860 
נתמנה ראש המטה הכללי, ושנה לאחר־מכן — מפקד הצבא 
באיטליה האוסטרית. סמוך למלחמת אוסטריה נגד פרוסיה 
ואיטליה ב 1866 מסר הקיסר פראגץ יוסף לב׳ לא את הפיקוד 
העליון באיטליה, אלא בזירת־הקרב בצ׳כיה, שב׳ כמעט לא 


הכיר אותה. ב׳ הוכה ע״י הפרוסים בקרב המכריע, שנערך 
על-יד קניגגרץ ( 12 ג־נ 1128 ז 6 .> 1 , כיום: ש׳\ 10 ג ז £ 
3.7.1866 ) ופוטר מתפקידו. הוא הועמד לחקירה לפגי בית־דין 
צבאי, שבוטלה בדצמבר לפי פקודתו של הקיסר. מאז חי ב׳ 
כאיש פרטי בגראץ שבשטיריה, והשמיד את כל ניירותיו, 
שהיו קשורים במלחמת 1866 . לפי המחקרים החדשים לא היה 
ב׳ אחראי למפלה במידה שהיו סבורים קודם לכן, וגורלו 
הטראגי והאופן שבו נשא אותו הביאו לו מעריצים הרבה. 
בין הספרים שנתחברו עליו יש להזכיר את הרומאן של אדית 
זלבורג. 6 < 1 ג 11 ; 18$81 ת £6 ז 6 <ם (״אמונת המלך״), 1906 . 

1 ) 0 ,. 141 ;' 1904 ,)■ 1 ) 1  £311 ), עיר־נמל קטנה בפרס, 

בפינה הדרומית־מזרחית של הים הכספי, בכניסה 
הצרה למפרץ־גורגאן; תחנת־המוצא הצפונית למסילת־הברזל 
הטראנס־איראנית, ההולכת לבנדר שפור (ע״ע) שעל חוף 
המפרץ הפרסי. ב׳ ש׳ (נמל-השאה) נוסדה ב 1926 וידשה 
את מקומה של בנדר גאז, השוכנת 15 ק״מ מדרום לה, שעמקו 
של גמלה פחת והלך מחמת הסחף ושוב לא היה יפה למעגן 
ספינות גדולות. בימי מלחמת־העולם 11 שימשה ב׳ ש׳ נמל 


לאספקת צרכי-המלחמה, שניתנו ע״י מעצמות־המערב לברית־ 
המועצות. מאחר שתנועחדהמסחר בין סרס ובדית־המועצות 
היא מועטת, וברובה היא מרוכזת בסאהלוי שבחוף הדרומי- 
מערבי, הקרובה מב׳ ש׳ לשני הכרכים הפרסיים טהראן 
ותבריז, לא נתפתחה ב׳ ש׳ אלא במקצת. 

בנךר *טפור ־ 111 <ן 5112 ז 13 >ת 3 פ), עיר־נמל 

פרסית בצפונו של מפרץ־פרם, בקצה לשון־הים 
הקטנה חור־מוסא. הנמל נבנה ב 1932 , כשהתחילו סוללים את 
מסה״ב הטראנם־אידאנית מב׳ ש׳ לבנדר שאה שעל הים 
הכספי. בימי מלחמת־העולם 11 , כשנשלח ציוד מלחמתי 
לס. ם. ם. ר., נודעה לב׳ ש׳ חשיבות מדובה. לאחר שגם 
חורם־שהר (ע״ע), הנמל שעל שאט אל ערב, הקרוב לעבדן 
(ע״ע), עיר־הנפט רבת־התנועה, חובר במסד,"ב עם הקו 
הטראנס־איראני, ירד ערכה של ב׳ ש׳. — השם ב׳ ש' פירושו 
נמל־ש׳ (שמם של שלושה מלכים פרסיים משושלת הסאסא־ 
גיים! ע״ע פרס, היסטוריה). 

3 ן סלד, שמם של כמה מלכים, שמלכו בארם דמשק (ע״ע). 

א. בן הדד הראשון, בן טברמן בן חזיון (מל״א 
טו, יח), בן ד 1 רם של אסא מלך־יהודה ( 913 — 873 לפסה״ג) 
ובעשא מלך־ישראל ( 900 — 877 ). אם לדון לפי מקום הימצאה 
של המצבה, שהקים ב״ה זה בכפר סמוך לחלב (לפי קריאתו 
של אולברייט: "נצבא. זי. שם בר הדד בר טבר[מ]ן [ב]ר 
חזי[ן] מלך ארם למראה למלקרת. זי נזר לה ושמע לקלה״ — 
ותרגומו: מצבה זו שם בר הדד... מלך ארם לאדוניו למלקרת, 
אשר נדר לו ושמע בקולו), השתרעה בימיו מלכות ארם 
דמשק עד נהר־פרת. סיוע לסברה זו אפשר למצוא בעובדה, 
שמלכות זו הוקמה בסוף ימי שלמה ע״י שר־צבא מצובה 
(מל״א יא, כג—כד), ולפיכך יש להגיח, שכללה גם את 
ממלכת־צובה. גם יתכן, שאבי־השושלת, חזיון, בא מעבר- 
הנהר (בשם זה נקרא גם מייסד שושלת של מדינה ארמית 
בארם נהריים), אע״פ שאפשר התחתן ב&לכי צור וצידון 
(ועל־כן עבד למלקרת, אל-הצידונים), כאביו (השו׳ מל״א 
טו, יט! דבה״ב טז, ג) היה גם הוא קשור בקשרי־ברית 
למלכי ישראל ויהודה, אך כשפרצה המלחמה בין בעשא, 
מלך־ישראל, ואסא, מלך־יהודה, נתרצה לאסא, ששלח לו "את 
כל הכסף והזהב הנותרים באוצרות בית ה׳ ואת אוצרות 
בית [ה] מלך", פנה נגד מלכות־ישראל וכבש מ^ךה את "עיון 
ואת ח ואת אבל בית מעכה ואת כל כנרות על כל ארץ 
נפתלי" (מל״א מו, כ). 

ב. בן הדד השני, בן דורו של אחאב ( 869 — 850 ). 
בכתובות האשוריות הוא נקרא הדדעזר(אדד־אךוי — 
תג> 1 י ) — ואפשר, שזה היה שמו הפרטי. על מעמד ההגמו־ 
נות, שהיה לו בסוריה, אגו למדים מן המספר המרובה של 
״מלכים״, שנאספו לפי פקודתו למלחמה בישראל ( 32 במס¬ 
פר — מל״א ב, א). גם הכתובות האשוריות, המספרות על 
ברית של שנים־עשר מלכים סוריים, שנתארגגה נגד אשור, 
מזכירות אותו תמיד לראשונה. במלחמתו באחאב עלה בידו 
מתחילה לשים מצור על שומרון, אך אחאב החליט להתנגד 
לב״ה כשתביעותיו של זה האחרון נעשו קשות ביותר, ואף 
היכה אותו במלחמה. כש״לתשובת השנה" פתח ב״ה שוב 
במלחמה באחאב, הוכה צבאו שגית באפק (כנראה, בעמק־ 
יזרעאל) והוא עצמו נפל בשבי. בברית-הידידות, שכרת 
לאחר מכן עם ישראל, התחייב להחזיר לישראל את הערים 



87 


בן הדד — כנוא דה סנט־מור 


88 


הישראליות שהיו ברשותו ובן לשים לסוחרים מישראל 
חוצ 1 ת בדמשק (מל״א כ). כשלאחר שלוש שנים לא הוחזרה 
רמות גלעד בעבר־הירז־ן, יצא אחאב, בסיועו של יהושפט 
מלך יהודה (ע״ע), למלחמה על ארם׳ ובה נפל אחאב חלל 
(שם, בב). נראה, שבין המלחמה השניה והשלישית באחאב 
עמד ב״ה בראש הברית (שבה השתתף גם אחאב) של 
מלכי־סוריה, שנערכו למלחמה באשור על-יד קרקר שבארץ־ 
חמת ( 853 לפסה״ג). ב״ה הביא עמו למלחמה זו 1,200 רכב 
ו 20,000 רגלי (לעומת 700 הרכב ו 10,000 הרגלי של מלך־ 
חסת ו 2,000 הרכב וססס׳סז הרגלי של אחאב). שלמנאסר 111 , 
מלד־אשור, עלה כמה פעמים גם אחר מלחמת־קרקר על 
סוריה ( 849 , 848 ׳ 845 ), אך נראה, שלא עלה בידו לפעול 
פעולות של ממש נגד ארם. ב 842 , באותו זמן עצמו שהומלך 
יהוא בישראל, הומת ב״ה, כשהוא מוטל חולד" על־ידי תזהאל 
(מל״ב ח, כח), שתפס את המלוכה בארם דמשק (מל״ב ח, 
ז—טח מל״א יט, טו). 

ג. בן הדד השלישי בן חזאל, בן דורם של יהואחז 
( 815 — 801 ) בן יהוא ויואש בנו ( 801 — 786 ). בתחילת ימי־ 
מלכותו נתפשטה מלכות־ארם על חלק מכריע מתחומה של 
סמלכת־ישראל׳ ואפשר׳ שב״ה אף הוסיף על כיבושי אביו ז 
מלכות-ישראל עמדה אז בשפל־המדרגה (ליהואחז לא נשארו 
אלא 10 רכב, 50 פרשים ו 10,000 רגלי — מל״ב יג, ז). ב״ה 
עמד בראש הברית של מלכי־סוריה הצפונית (קוד* עמק, 
שמאל, גרגם, מיליז, ועוד), שהוקמה נגד זכר (זכרו) מלך 
חמת ושמה, ללא הצלתה, מצור על חדךך. ב 805 חידש אדד־ 
נירארי 111 ( 810 — 782 )׳ מלך אשור׳'את המלחמה בארם־ 
דמשק (שהופסקה זמנית אחר מותו של שלמנאסר 111 ), צר 
על דמשק וב 802 כפה את ב״ה (שהכתובות האשוריות מכנות 
אותו בכינוי הארמי *פרא" נאדון]), לשלם לו מס כבד: 
2,300 כיבר־כסף, 50 כיכר־זהב, 5,000 כיכר־ברזל, מלבד כל 
מיני רקמה ומסת־שן, ועוד). תבוסה זו סייעה ביד ישראל 
להשתחרר מן העול הארמי. סימני־השיחרור הראשונים כבר 
בראו בימיו האחרונים של יהואחז (עי׳ מל״ב יג, ה), אבל 
ביהוד הצליח בכך יואש, בנו של יהואחז: "שלש פעמים הכהו 
יואש דשב את ערי ישראל" (מל״ב יג, כה). ארם דמשק 
התחילה יורדת אז ממעמדה השלטוני בסוריה, ובדור שלאחר 
מכן עברה ההגמוניה בסוריה למלכי ישראל ויהודה. 

ד. לפי דעה, שהובעה ע״י וינקלר ומייאר היו רק שני 
מלכים בארם בשם ב״ה! לדעתם, ב״ה שחי בימי בעשא הוא 
גם ב״ה שפעל בימי אחאב. אך לפי פשוטם של הכתובים 
(במל״א כ, לד) ולפי מרחק הזמן, שעבר בין מלחמת־בעשא 
לעליית־חזאל, נראה, שאין יסוד להשערה זו. 

וע״ע אחאב ! אלישע! אסא ! בעשא! יהואחז ז יואש. 

מלבד הפירושים העתיקים והחדשים (השר ביחוד ■ 8 • 1 

1951 ,!%ה 81 / 0 * 800% 7/10 ,^ 1£1 מ 180 ח 610 ): ,■ 100100 ^ . 14 
- €0 ,. 1 > 1 ; 66-7 , 1892 , 11£011 ו 00/11 ! 1171100 411101101710x1110/10 
(ס 1111712 ) 8 , 0 ־ 5£1 ן 6435 . 3 ) ; 154 , 1895 , 1 , 7100011 0/110/110 : 
■ 11004 117 ( 7/100710011 )£ , 1 ) 51 ־ 1 ב 12.15 ) 1.1 . 64 ; 1900 , 7/001 ) £001 1/10 
411101 , 361102 ) 8 . 14 . 0 .£ ;' 1915 , 111 , 7/11% )ס 120 ק.- 1 . 1001 
01%05 * 1 1101 0010/110/110 , 161 ) 1 ) 1 . 8 ;- 40 , 1918 , 117-001 0011 
( 0 8.000041 411010711 , 11 ונ]ת 6 ) 1 :>נו* 1 .ם .ס ;' 1925 , 11 , 117-001 
, 681 , 611 , 568 , 563 ,( 1925 ) 1 , 7101110 ( 8011 004 71-10 ( 411 
4001 ■ 1/01 51001011117011 71-110/10 ( 1 010 , 6.11 . .(/ ; 740 , 739 , 735 
,געגע ש 8.11 ;(- 233 ,( 1934 ] 20640 ) 00 ■ 71 ( 411 ■ 401 £171111-110/1 
411 . 8111101 , 3 מגח 011 . 61 ;- 512 , 1934 , 43 . 110 () 81/711 801/110 
.? .' 5 \ ;- 65 ,( 1939 ) 111 , 77-011111 ( 80 40 140100 
,( 1945 ) 100 ; 32 ,( 1943 ) 90 ; 23-40 ,( 1942 ) 87 , 84508 
. 1 מ , 10701 0 ו/" 7 :וזו) 801-104 811111001 1/10 ,.!>! ; 10-22 
.( 3-69 ,( 1949 ) 1 , 1 ) 11618161 ״!? ״ 1 

י. מ. ג. 


בן המלך והןזיר. ע״ע ברלעם ףואסף; 

בן־הגום, גיא, ע״ע ןרועלים. 

בנוא, ?יר — )! 8000 0 ־ 1 ־ 101 ? — (נר 1886 , אלבי), מספר 
צרפתי. ב׳ בילה את ילדותו באפריקה הצפו¬ 
נית, שבה שירת אביו כקצין, ואף הוא עצמו שירת בגדוד 
זואווים באלג׳יריה. לאחר שלמד משפטים והיסטוריה שימש 
ספרן במשרד־החינוך של הממשלה ( 1914/23 ). כבר בספריו 
הראשונים ) 1 ־ 61118511131 ^ ( 1918 ) ו 10 > 11 ח 43 ז. 6 ע 1 ("אטלאנ־ 
טיס״, 1919 ), שזכו לתפוצה עצומה, נתגלה כאמן של סיפורי 
הרפתקות ואהבה. ב׳ יודע לעורר את סקרנות הקוראים ע״י 
הצגת מצבים בלתי־צפויים ועלילות רבות־תמורות על רקע 
לא רגיל. ברומאנים הקלים והמרתקים שלו, שכל שנה מופיע 
אחד מהם, מוליך ב׳ את קוראיו כמעט לכל קצווי־תבל. מקום 
העלילה של ״באר יעקב״ ( 1925 , 13006 60 11115 !ק 10 !ס! 0 ? 
(״המלך המצורע״, 1927 ), 8061531500 (״בת־שבע״, 1938 ), 
0 ז 0 \<' 6 030 (- 53101 (״עכו״, 1940 ), 01 * 6 תס^ס?" 3 ? ("גיזת* 
הזהב״, 1953 ). ב׳ פירסם גם שני קבצי־שירה 136111110110 ( 1 
( 1914 ) ו 105 ת 113 קקג!$ 05 ? (״המתחננות״, 1920 ). ב 1931 נבחר 
לאקאדמיה הצרפתית. 

8. 1^311150(1, 0:0 )7-071x61110/10 8010 x 10100 x 6 / 111102 , 1938. 

א. פ. 

ב 13 א לה םגט~מ 1 ר ( 0 ־ 13111 ^- 0 ) 5310 60 800011 ), מקפר 
צרפתי מאמצע המאה ד, 12 . קרוב לוודאי, שמוצאו 
מסם. מור ( 0 ־ $3101066301 ) שבמחוז טורן ולא מסט. מור 
( 0 ־ 83101 - 1601 ) שבמחוז שאמפאניה. אם ב׳ הוא אותו 
) 800001 0 ־ 1631511 , שחיבר את "תולדות דוכסי־נורמאנדיה" 
(עי׳ למטה), היה ואסאל של הנרי 11 , מלך אנגליה( 89 — 1154 ), 
ומקורב לפמליה של מלך זה. בין 1154 ו 1173 חיבר ב׳ את 
ה״רומאן של טרויה״ ( 010 ־ 11 ־ 60 00130 ?) ב 35,000 טורי־ 
חרוזים בני שמונה הברות, שמגולל את תולדותיה של טרויה, 
ממסע הארגונאוטים אליה עד להריסתה, מתוך שימוש בכל 
האגדות הקדומות על מלחמת טרויה וגיבוריה (כולל האגדות 
המספרות על גורלם של גיבורים אלה אחר הריסת העיר, עד 
מות אודיסוס) ובחלקים אחרים של המיתולוגיה היוונית. 
אפוס זה, שמשום סיגנונו החי ואמנות־הסיפור שלו היה ראוי 
לתפוצה העצומה שזכה לה, הוא השלישי בשלושת האפוסים 
( 010 ז־ד , £0035 , 05 ^ 111 ; בלא יסוד יוחסו שלשתם לב׳), 
המהווים את הסוג הספרותי החשוב של אמצע המאה ה 12 , 
המכונה ה״רומאן העתיק״: העולם העתיק מתואר ביצירתו 
של ב׳ בדמות חיי-החצר של האבירים הנורמאניים, ועל 
החומר, שמצא ב , במקורותיו, הוסיף הרבה מערכות־מלחמה 
ודו־קרבות והרפתקוודאבירים אחרות מפרי־דמיונו, וביחוד 
פיתח, מתוך הבנה פסיכולוגית דקה, כמה אפיזודות של 



89 


בנזיא דה סנט־מור—בנויל, תאודור דה 


90 



פאריס והלנה נכנסים לעיר טרויה 
טתור נ״י של .רומאן טרויה" סאת בנוא דה סנט-מור 
(הספרית הלאומית, פאריס) 


אהבה. בין אלו נמצא גם הסיפור על אהבת טרואילוס בן 
פריאמוס לבדיזאיס או קר־סידה (שנתגלגל, באמצעות התר- 
גיס של גויז־ו דלה קולונה [עי׳ למטה] והרומאו המחורז 
310 זן £1105 של בוקאצ׳ו לידיו של צ׳וסר ושימש אח״ב חומר 
לטראגי־קומדיה "מרואילום וקרסידה" של שיקספיר). כן 
הכניס ב׳ לרומאן שלו חומר למדני מרובה — למשל, על 
מבנה-העולם, על ארצות ועמים, על חיות ואבנים טובות. 
מקורותיו העיקריים של ב׳ היו שני סיפורים לאטיניים, 
שהראשון שבהם, !תבנס־ניד 136111 101-1$ זו 110 <ן£ ("יומן של 
מלחמת־טרויה", המאה ה 3 או ה 4 לםה״נ), יוחס ביה״ב לאיזה 
דיקטים מכרתים ( 515 ״ 010 ז 0 5 ץ 1 :>!ס, שנלחם כביכול על צידם 
של היוונים) והשני: 01£10 ז' 1 ' 110 ) 13 <36 0x01 ז 510 נ 11 ("תולדות 
חורבנה של טרויה", מאמצע המאה ה 6 לםה״נ) יוחס ביה״ב 
לאיזה דארם מפריגיה ( 81115 ץ- 111 ? 031-05 , שנלחם כביכול על 
צידם של הטרויינים)? דארם שימש לב׳ בחלק הראשון של 
סיפורו ודיקטים בחלקו השני. 

ה״רומאן של טרויה״ — שממנו נשתמרו כ״י מרובים, 
בכללם כמה עם עיטורים מפוארים — עובד במאה ה 13 
בגרמנית (פעמיים: ע״י הרבורט פון פריצלאר, בשם ; 1,101 
סמ״ז׳ ״ס/י [שיר־טרויה", 1216 ״], וע״י קונראד פון וירצבורג 
[מת 1289 ] בשם 8 ״£ 15011 ״ 3 [ס•!! •!סס ["מלחמת־טרדה"[, 
שניהם בחרחים), בלאטינית (בשם 15 ״ 10 } 0 נת 051 !) 13 ז 0 ] 1$ ^ 
130 סזי 1 ["חולדות הריסתה של טרויה", בפרוזה] ע״י גוידו 
דלה קולונה [מת 1290 ״] — עיבוד, שזכה לתפוצה מרובה), 
ובמאה ה 14 באנגלית (ס׳גסז־ד 0£ 50080 ["מצור־טרויה"], 
וכחלק של 13115 ״^ £ 05 $ 10 ״ 00 ["וידויו של אוהב"] מאת 
ג׳ון גאואר [ע״ע], אף אלה בחרוזים), בספרדית, באיטלקית, 
ביוונית, ועוד, ושימש ביה״ב מקור לסופרים הרבה.— הרומאן 
הוקדש למלכה אחת — כנראה, לאלאונור מאקוויטאניה, 
רעייתו של הנרי 11 הנזכר. 


למרות מה שהחוקרים מחולקים בדבר, יש רגליים לסברה, 

שב׳ הוא אותו ״מאגיסטר בנוא״, שחיבר בשביל הנרי 11 
את הכרוניקה ״תולדות דוכסי־נורמאנדיה״ (עד 1137 ), שאף 
היא נכתבה סמוך ל 1170 בחרוזים (כ 43,000 טורים) ובסגנון 
רטורי עשיר, מתוך התחרות עם הכרוניקה ״ £0 10 > ״ £0013 
של וצר, (ע״ע) ועל־פי מקורות לאטיניים, ביחוד על־פי 
״ £1 ״ 0110 -:)״ 531 10 > " 10 >״ס (המאה ה 11 ). 

ה״רומאן של טרויה״ יצא בהוצאה ביקרתית ( 1904/12 , 

ב 6 כרכים) בעריכת ל. קונסטנס ( 5 ״ 513 ״ 00 ), שהתנגד 
לזיהויו של ב׳ עם מחבר ה״כרוניקה״ו זו האחרונה יצאה 
( 1836/44 , ב 3 כרכים) ע״י פ. מישל ( 114101101 ס" 5 > 015 ״ 3 ז£, 
שייחם לב , ׳ אד בלא יסוד מספיק, גם פואמה נורמאנית 
מחורזת על חיי תומאס מקנטרברי. 

; 1870 ,. 015 ׳! 2 ,.׳( 7 ) 4 ( 800101 ) 1 ) 0 . 14 ! . 5 ) 4 . 8 ,׳< 01 ן 
- 8 ( 110 1 ) 4 0 )^ 8(311x11110 מסו , 1 ) 111 ) 1311 ) 10111 ס/ס ,£!>ז 0 .׳וו 
11115 ( £10 1 ) 0 , 1146 ^ . 8 ; 1897 ,. 1 \ ■ 5 ) 4 . 5 . 1 ,)^ 153 ) 0 
- 10 ) 141 ) 11 ) 8(11011' 1 800100 4( 11. *< 30 ! — ( 1879 , ונסן, על־יד 
פאריס — 1936 , פאריס), היסטוריון וסופר צרפתי. 

ב׳ היד, בן למשפחה רפובליקנית, אך בהשפעתם של מורים 
ברם ( £21-005 ) ושארל מורא ( 35 זז 11 ג 4 ו 1 ) הפך בנעוריו למלו¬ 
כני וזמן קצר לאחד מכן געשה מראשי משתתפיו של העיתון 
המלוכני 3150 ?״ 3 ז? ״ס״ס^ — תפקיד, שבו שימש עד סוף- 
ימיו. ב׳ נתפרנס בעיקר מן העיתונאות ופירסם, בעיתונים 
ובתבי-עת שונים, אלפי מאמרים (שעסקו בפוליטיקה חיצו¬ 
נית, אך זמן־מה גם בביקורת תיאטרונית). שהרבה מהם כינס 
אח״ב בספרים, אך עם זד, חיבר גם קבצי־סיפורים אחדים, 
וכן כמה ספרי־מחקר היסטוריים בתחום המאות ה 19 וה 20 , 
ביהוד בתולדותיהן של צרפת (שבמשטרה הרפובליקני ראה 
את גורמי אסונותיה) וגרמניה (שתקשנותה הדאיגה אותו 
תמיד). לכל ספריו מגמה לאומנית ועוקץ פולמוסי, והם 
מצטיינים בכוח־תפיסה חד ובניתוח חריף של הבעיות (ביחוד 
הדיפלומאטיות והכספיוח) יותר מבברק־סיגנון ויכולת של 
תיאור. ספריו העיקריים: ״לודוויג 11 מבאוואריד,״ ( 1900 )* 
״הרפובליקה של ביסמארק״( 1907 ? בו טוען ב׳, שביסמארק, 
כדי להחליש את צרפת, סייע בהפיכתה לרפובליקה)? "תו¬ 
לדות שגי עמים״ ( 11916 על איבת־הנצח של גרמניה לצר¬ 
פת), ״כיצד נולדה המהפכה הרוסית״ ( 1917 ! על סמך 
שליחותו ברוסיה בערב התפרצותה של המהפכה)? "התוצאות 
המדיניות של השלום״ ( 1920 ? נבואת תקומתה ונקמתה של 
גרמניה)? ״ £1113110 (״דורות״, סיפורים, 1922 )? "תולדות 
צרפת״ ( 1924 )? ״נאפוליוך ( 1931 )? "תולדות הרפובליקה 
השלישית״ ( 1935 ). ב 1935 נבחר ב׳ לאקאדמיה הצרפתית 
(כיורשו של פואנקארה). 

; 1939 ,. 5 ,/ ? 4 ? 4 .^ 1 

€1 . 5 ./ * 4 5€€ * $61 0 ^ 1 , ¥14141 .? 

. 1944 ,? 101 ■£?)* 

ח. ם. 

3 נויל, תאותר ךה — 1110 ׳\״ 83 10 > :״ 1116x10 ׳— ( 1823 , 
מולן — 1891 , פאריס), משורר צרפתי. ב׳, שהיה 
בן למשפחת-אצילים ליבראלית, חי רוב ימיו חיי־שלווה 










91 


כנדל, תאדדוד רה — פנונמה, חסינטו 


92 


כשהוא שקוע ביצירה ספרותית. הוא פירסם כעשרים קבצי־ 
שירים׳ שההשובים שבהם הם: 1£8 > 1311 ז 3 נ) 5 ^ 1 ("הקארי־ 
אטידות"׳ 1842 ), 1x5 (״הנטיפים״, 1846 ), - 1£ זז\׳ 

65 ) 5 ׳ 111£5 נ 1 בח 3 מ! £1 £5 !> 0 ("אודות רוקדות 
על חבל״, 1857 ), וכן כתב כתריסר מחזות, רובם בחרוזים, 
שיפי־הצורה שלהם מרובה מערכם הדראמאטי: £ש 1201 !תג> 
( 1866 ), 15£ ־ 101 ? ( 1870 ), 113 ת 13 ) £1 < 1 ( 1876 ), ועוד. גם כתב 
רומאן, כמה נובלות ודברי־פרוזה אחרים, שבהם ראויים 
לציון מיוחד 3156 ןמ 3 ־!£ 0£51£ ק 10 > 3116 ־ 611111 ? ("חיבור קטן 
על השירה הצרפתית״׳ 1872 ), "תולדות הרומאנטיקה" 
( 1874 ) 51 ־ £5 50115x1111 !\ (״זכרונותי״, 1882 ). 

,. 8 ז > 4 .!/־ 7 ,ת 160 >£קז 013 .{ ; 1912 ,. 8 ) 1 ! . 171 ' , 11$ :>□? .£\ 

. 111 77111011117101 ! 1 111 107111111111111110 014 . 510111110 .[ : 1925 

. 1/1 4 0 "^ 510100111 £ 01 " , מ 1 : ו ££ נ\ $0 , 14 .£ ; 1927 ,. 8 ? 4 

. 1942 ,. 8 417 

י. 8 ל. 


33 ( 12 ^ 7 *>, חם י 3 ט 1 — 111102 ת 1513 ע £111£ י\ 3 ס 80 301111:0 [ — 

( 1866 , מאדריד — 1954 , שם), מחזאי ספרדי. ח׳ 

ב/ שהיה בנו של רופא ולמד משפטים, התחיל את פעולתו 
בספרות בחיבור שירים ( 1893 , 505 !£¥) וסיפורים ( ¥1131105 , 
״ציציות-זרעים״, 1893 ), אבל עד מהרה (ב 1894 ) עבר, עם 
״הקן של הזולת״ ( 0110 ( 3 10 > 1 מ £1 ) לכתיבת מחזות והמשיך 
בענף־יצירה זה (בהפסקות קצרות) עד שמת (בגיל 88 ) 1 
נשתיירו ממנו יותר ממאה וחמשים מחזות, רצינים ועליזים, 
בחרוזים ובפרוזה, וארצו רואה בו את גדול מחזאיה המודר¬ 
ניים אחר אצ׳גךי(ע״ע), שכמותו קיבל אף ב׳ את פרם־נובל 
לספרות ( 1922 ). — את מפעלו התיאטרוני של ב , אפשר 
לחלק לשני מדורים:א) מחזות ראליסטיים! ב) מחזות 
פאנטאסטיים. 

א) המחזות הראלי סטיים. באלה יש לכלול 
קבוצה של חיבורים, שעיקרם הוא סאטירה סוציאלית — 
כגון £00001013 10 ת 0£ (״אנשים ידועים״, 1896 ) < 3 ו> 11 זזס 0 £3 
35 ז £1£ 135 16 ) (״סעודודהחיות״), 1898 — ושבהם שם ב׳ 
ללעג את משפחות־האצולה ואת אורח־חייהן. שורה של מחזות 
אחרים מתארת משפחות־בורגנים שנתעשרו, המבלות את 
חייהן הריקים מתוכן בשיחות סאלוניות נבובות! כאלה הם: 
0 :> ££1 ז< 11 מ 110 £1 (״האיש הקטן״, 1903 ), סתסזס ££> £0535 
(״ורדי סתו״, 1905 ), 65 < 11 !ת 13$ !ס? ("על גבי העננים", 
1909 ), 05 ת£! 51 105 16 > 1053 13 (״מצבת החלומות״, 1911 ), 
כן יש לכלול בסוג הראליסטי את מחזותיו מחיי־הכפר, שבהם 


חיקה את דרך דיבורו של ההמון הקאסטילייני. האפיינים 
שבין אלה הם 13 ) £11161-1 31 ומ £3 (״השנואה״), 1913 , ו £3 
3 ת! 3 3 ־ 56601 (״הגברת בעלת־הבית״), 1908 , המשלימה עם 
תעלולי־האהבים של בעלה ואף נהנית מהצלחותיו, כשהיא 


מתנחמת בדבר, שרק היא אשתו. 


ב) המחזות הפאנטאסטיים ו ה אידיאליס¬ 



טיים. כמה מאלה, כגון 1£1£105 ־ס 83 (״קרבנות״, 1901 ) 
ו 6 :) 1111£311 ״ 31 ת!!^ (״הנפש המנצחת , / 1902 ), אפשר להעמיד 
בשורה אחת עם המחזות—כסמליים כראליסטיים־למחצה—, 

שהוכנסו לצרפת על־ 

ידי מטרלינק וקיו־ל 
( 61 ־ 11 !:)) ולאיטליה 
על־ידי אנריקו בוטי 
ורוברטו בראק 1 . נוסף 
על אלה כתב ב׳ שורה 
של מחזות, שתכנם 
הוא דמיוני בהחלט: 

3£10 ג 531 101 > סלססח £3 
(״ליל־השבת״, 1903 ), 

6 נ 861 1£683 ז 1 ז? ("היד־ 

רוממותה התינוקת", 

1904 ) ( 5011613 6 £3 
ל 0£53 ת 11 ק 135 10 > 

("אולפן הנסיכות", 

1909 ), יש עוד לציין 
את המחזות הגרוטס¬ 
קיים, וביניהם ביחוד 
את הקומדיה £05 


105 ) £3 ־!£ £5£5 ־נ 1€ ת 1 


(״האינטרסים שנוצרו״, 1907 ), שהיא נחשבת לטובה שבכל 
יצירותיו ושבה — יותר מבכל שאר מחזותיו — מתגלה 
חוש־ההומור הדק של ב׳> ה״אינטרסים שנוצרו" מבוסם 
על דמויות מן הקומדיה העממית האיטלקית (קומדיה דל 
ארטה, ע״ע) ועל מוטיווים, שהם מיוחדים לתיאטרון הספרדי 
המסרתי. שני הגיבורים, ההרפתקן לאנדרו ומשרתו קדיספין, 
המאחד את התפקיד של ה 1080 :> 3 ־! 2 שבמחזה הספרדי המסרתי 
עם זה של העבד הקומי, רב־התחבולות, שבקומדיה של 
האינטריגות מפלאוטום וטרנציוס עד שיקספיר, מולייר 
וה" ק ומדי ה דל ארטה", מסמלים שתי מגמות שבאדם: הראשון 
הוא משורר רומאנטי, שוחר חלומות ואהבה? השני מכיר את 
המציאות ומבין לשפלותם וחולשותיהם של בני־אדם ורוקם 
תחבולות לשם ניצולן של תכונות אלו. כדי להשיג לבעליו 
העני את ידה של אהובת־נפשו, בתו של פוליצ׳יניילה העשיר, 
יוצר משרתו רשת-אינטרסים, שהוא מסבך בה את כל הנוגעים 
בדבר (האב, ה״קאפיטאנו", בעל־האכסניה, המתווכת־לזנות 
ועוד) עד שכולם מוכרחים לקבל את שקריו כאמת, ואף 
נעשים שותפים להם מרצון. 

בין שאר מחזותיו של ב׳ בולטים עוד 0£ ן> 053 י 11 ז 3 מ! £3 
• 31 רת 1 ? £־ 1 ג> 65 זנ 31116£110 ת! (״הצדקנים המושחתים״, 1907 ), £1 


05 ־ 11111 105 £11 10 > 0 ז 116 ) 1 ז 6 זק 3 10 6 נ!ן> 6 ק 1 :>ת 1 ־ 1 ק ("הנסיך 
שלמד הכל בספרים״, 1919 , אחד מכמה מחזות שכתב בשביל 
תיאמרון־לילדים), ז 10 מ 3 060 <£ 16 ) 10116$ :> :! £6 ("שיעורים 
באהבה הטובה״, 1924 ), 138 ) 23 !!££ 135 ) ¥1 ("חיים שנצלבד, 



93 


בנונטה, חפינטו—כנונטו 


94 


1928 ), 6 ׳\ 6 !ת 16 ) 13 ׳< 0 ת 1.3 (״כלת השלג״, 1934 ), וכן כמה 
מן המחזות, שכתב בשנותיו האחרונות: 05 !ג; 3 ק ץ 55 /י^ 
(״עופות וציפרים", 1940 ), 2 נ 831 ־! 3 ו״ 3 ¥ (״והיה מר״, 1941 ), 
ועוד. אחד ממחזותיו האחרונים, ^ 21 ז 6 קתז 1 ז 6 :ז 43 ^ ("האם 
השלטת״, 1950 ), שהצליח ביותר, מציג אשה יהודיה גבר¬ 
תנית, סימפאטיה למרות רודנותה, שהיא חיה בספרד אחר 
מפלתו של היטלר, שלטת כמלכה בכל המקיפים אותה וכן 
בבנה, כנר גדול, ומתפייסת לסוף, אחר התנגשויות דראמא־ 
טיות, עם כלתו הנוצריה < ב׳ מפגין במחזה זה אהדה והערצה 
לעם היהודי ביחד עם רוגז מרובה על הציונות וארץ־ישראל, 
שבה שולטים, לדבריו, הקומוניזם, האמריקניזם והאתאיזם. 

סיגנונו של ב׳ הוא מצועצע במקצת לפי טעמו של הקהל 
שבשבילו כתב — קהל, שמעדיף סיגנון שנון. הבעיות מוצאות 
את פתרונן מתוך לגלוג וספקנות בלא שהן מגיעות לידי 
מעמד טראגי. הטכניקה הדראמאטורגית של ב , (שזמן מה 
היה הוא גופו שהקן ומנהל להקת־שחקנים) היא מעולה. 
החסרונות, שכמה מבקרים מוצאים במחזותיו, הם: אי-פעולה, 
הוסר־התלהבות והעדר גיבורים אמיתיים, וכן אינטלקטו־ 
אליזם מסויים. מפעלו הדראמאטי הרבגוני, שמשתקפות בו 
מגמות מרובות ושונות של התיאטרון האירופי החדיש למיניו, 
הוא בסך־הכל אקלקטי מדי ומשום כך הוא חסר פרצוף אחיד 
ותפיסת־עולם אישית ממש. אף־על־פי־כן זכה ב/ שנתכנה 
"ברנארד שו הספרדי", להשפעה עצומה על התיאטרון 
בספרד ובארצות הדוברות ספרדית ואף הוצג הרבה מחוץ 
לארצו. — ב 1940 יצאו כל כתביו(שחיבר עד אז) ב 7 כרכים. 

■ז 1 ז 5 ,׳׳\\ ; 1917 , 11 . ¥01 , 113, 1.01 • 1 x 6110101 ׳.׳< \׳. 06 62 ז 6 נ 1 . 8 

111 ׳( 111110 111 ,. 8 ./ ,״• 14231 . 4 • ;( באנגלית ) 1924 ,. 8 ./ , 1116 

, \ 01411(0, X ק €011111111 1.1111011410 ) 6 01 <ז €110611 ; 1925 , 0810 
.(עם ביבליוגראפיה) . 8 .\ ;( 1944 ) 

ק. ר.־ג. 

בנונטו ( 6010 ׳\ 16 !ש 8 ), העיר הראשה של מחוז בשם זה בחבל 
קאמפאניה שבאיטליה הדרומית. מספר תושביה 
49,000 ( 1948 ). תושבי־ב׳ הם בחלקם חקלאים, שעוסקים 
בגידול טאבאק, דגן, גפנים, זיתים וירקות, ובחלקם תעשיי¬ 
נים, שמייצרים שוקולאדה וממתקים אחרים, ליקר מיוהד 
(בשם סטרגה), שהוא קשור באגדה מקומית, לבנים וגפרו¬ 
רים. — בב׳ שרידים מרובים מן התקופה הרומית. החשוב 
שבהם: קשת-ניצחון לכבוד הקיסר טריינום ( 115 לסה״נ). 
כן יש בב׳ כמה כנסיות ומנזרים מיה״ב. הקתדראלה שלה (מן 
המאות ה 9 — ה 12 ) נהרסה בהפצצה ב 1943 . 

ה י ס ט ו ר י ה. ב׳ היתה ישוב סאמניטי והרומים כבשוה 
סמוך ל 300 לפסה״ג. לפי המסורת נקראה לראשונה מאלונטום 
(במסותשעש!^ — מזל ביש) ואהר נצתונם של הרומים על 
פירוס (ע״ע) ב 5 ד 2 לפסה״נ החליפו המנצחים את השם בב׳ 
(~מזל טוב). בימי הרומים היתד, ב׳ צומת־דרכים חשוב! 
כאן נפגשו דרך אפיוס ( 12 קק\ 7 13 ׳<}, שהוליכה מרומי 
לברינדיזי, ודרך טריינוס ( 3 ת 3 ; 3 ש¥ 13 ע), שחיברה את ב׳ 
עם בארי. 

ב 545 לסה״ג החריבו את ב׳ הגותים, אך הביזאנטים בנוה 
מחדש. סמוך ל 570 כבשוה הלאנגובארדים ועשוה בירת 
דוכסות, שנקראה על שמה והקיפה את רובה של איטליה 
הדרומית. דוכסי־ב׳ שמרו על עצמאותם גם כשאיטליה היתד, 
כבושה ע״י קארולוס הגדול ( 774 ) ואח״כ ע״י מלכי-גרמניה 
(ע״ע איטליה, עמ ׳ 732/5 )׳ והסתכסכו לעיתים קרובות עם 



פנונטו: קתדראלה מ; הטאוח הס—ה 12 
(נהרסה במלחפודהעולם השניה) 

הביזאנטים והמוסלמים. באמצע המאה ה 11 סופחה ב׳ 
למדינת־הכנסיה, אע״פ שהיתה מובלעה במלכות־נאפולי, 
בעוד ששאר חלקי־הדוכסות עברו לידי הנורמאנים, ששלטו 
בנפולי (ע״ע). 12663 התקיים על־יד ב׳ קרב מפורסם, ששם 
קץ לשלטונה של שושלודההוהנשטאופים באיטליה הדרומית. 
.מאז עד 1860 — בהפסקות קצרות, שכללו את תקופת שלטונו 
של טלירן(ע״ע) בב׳ כנסיך בחסד נאפוליון( 1806 — 1815 ) — 
היתד, ב׳ בידי האפיפיורים. ב 1860 סופחה לממלכת־איטליה. 

היהודים ב ב׳. במאה ה 9 כבר היתד, בב׳ קהילה 
יהודית, שבה פעל המקובל אהרון מבגדאד. ב 1065 גיסו 
שלטונות ב׳ להכריח רבים מבני הקהילה להתנצר׳ ועל כך 
גיגה אותם האפיפיור אלכסנדר 11 . סמוך ל 1170 מצא 
בנימין מטח־לה (ע״ע) בב׳ כ 200 יהודים, שבראשם עמדו 
ר׳ קלוניסוס, ר׳ זרח ור׳ אברהם. יהודי ב׳ עסקו אז, כנראה, 
במלאכת-הצביעה. ביה״ב המאוחדים התחילו עוסקים בהלוואה 
בריבית. עסק זה נאסר במאה ה 15 ע״י הארכיהגמון קאפצ׳ה 
(שססקבס). יהודה מרודוס נשלח בעניין זה אל האפיפיור 
והצליח לבטל את הגזירה. בימיו של האפיפיור פאולוס 1¥ 
( 1555 — 1558 ) נפגעו יהודי ב׳, כשאר היהודים במדינת־ 
ר,כנסיה, ע״י הגזירות, שהוציא עליהם אפיפיור זה, ונידלדלו 
כל־כך עד שהרבה מהם הוכרחו להתנצר. שאר יהודי־ב׳ 
גורשו מן העיר ב 1569 , בשעת הגירוש הכללי של היהודים 
מן העיירות שבמדעודהאפיפיור. ב 1617 הוזמנו יהודים 
לשבת בב׳, אבל ב 1630 הואשמו כמה מאותם שנענו להזמנה 
זו בהרעלודבארות, ומאז אין בב׳ ישוב יהודי. 

-־ 21 דן 01 ש 1 \ ; 1895-6 8 ,. 8 £1 1 ) 0111 £01111 1 ) 151071 , 111:1 ־ $€1 ! .£ 
; 1899 ,. 8 21 > 1 ) 0111 1 ) 1011 ) ס)^^ 0$070 10 0 211 ז 17%0 ) 7720721 1 , 11111 
- 1 ג ¥6$5 ) . 8 £2 701 ( 01 011 י 10 )־ £0113.1 .**.ק ; 1909 , 801201/01110 ,.!>! 

- 2112071 ) 212 ) 7201111 701 <[ 0 011 , 0111 ־ 01 ־ £61 . 4 ־ 1 ;( 1899 , 1€0 ז 3£11 ־ז 1$ 10 
. 1946 , 1 ( 1101 172 )/) 01 [ 7120 / 0 ץ 1115107 , 0. 110111 ; 1915 , 112012010 

ב. ר. 



95 


כנוצי, יוסף—גנז׳, ז׳ק כריסטין 


96 


בנ 1 צ י , י 01 ן*— ) 6256 ) 6306021 — ( 1849 , סנטגאל [- 82601 
831 ] — 1926 , בודאפסט), היסטוריון יהודי של 
הספרות ההונגארית, בלשן וסופר פילוסופי. בצעירותו למד 
ב' תלמוד מפי י. י. גולדציהר (ע״ע) והיה בדעתו לעסוק 
ברבנות, אך אח״כ העדיף על כך את ההוראה בבית־ספר 
תיכון. לאחר שהוכתר הדוקטור לפילוסופיה באוניברסיטה 
של לייפציג, נתמנה (ב 1878 ) כמורה ללשון ולספרות ההוג־ 
גאריות בגימנאסיה של ביודהמדרש לרבנים בבודאפסט, 
וב 1892 — כמנהלו של ביודהמדרש למורים היהודי בעיר 
זו — משרה, שכיהן בה עד שמת. ב 1878 נעשה ב׳ דוצנט 
פרטי, ולאחר מכן — פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה של 
בודאפסט. מ 1879 ואילך היה חבר־כתב של האקאדמיה 
למדעים ההונגארית. 

התחומים העיקריים של פעולתו המדעית היו: 1 . תול¬ 
דות הלשון והספרות ההונגאריות — תחום, 
שבו פירסם כמה מחקרים, בכללם ביוגראפיות של מיקלוש 
רוואי ( 31 ^ 66 ), הבלשן ההונגארי הראשון ( 1879 ), ושל 
המשורר ההונגארי, קארוי קישפאלודי( 3 — 1882 )< 2 . פילו¬ 
סופיה. ב׳ היה מיוצרי הלשון הפילוסופית ההונגארית 
המקצועית ויסד את הספריה הפילוסופית, שבה הוציא עשרות 
כרכים מכתבי־המופת הפילוסופיים בתרגומים ! 3 ) ספרות 
יהודית־הוגגארית. עם ב. ז. בכר (ע״ע) יסד והוציא 
את כה״ע ההונגארי־היהודי לחכמת־ישראל 16 ) 251 ז 3 ץ 38 !ו! 
5260116 ( 1884/91 ), וכן היה ממייסדי החברה היהודית- 
ההונגארית לספרות, שמ 1896 היה גם המזכיר שלה והעורך 
של שנתוניה (עד 1899 עם באכר, ואח״כ — עד 1918 — 
לבדו) וכן של החיבורים שנתפרסמו על־ידיה, יחד עם באכר 
ושמואל קראום הוציא ב׳ תרגום הונגארי של המקרא ב 4 
כרכים ום 1922 עד 1927 הוציא — יחד עם איגנאץ גאבור — 
את הספריה היהודית העממית, שבה יצאו לאור 19 כרכים קט¬ 
נים בעריכתו. ב׳ עורר את הסופרים והחכמים היהודיים של 
הונגאריה לעסוק בחכמת־ישראל, בין השאר ע״י מכתביו, 
שהרבה מהם נתפרסמו בדפוס. 

, 0 -ו 0 ! 16 ו 11 ו-וס( 60 016 * 76 ״** )ז״ ./ . 8 ׳ןץמ 0 )^ 7 גמ£ 

, 941 [ ,\סץ 160 ת 1 *והס 1 101 ( 6 531011, 8.10x6 ז 6 מז $26 ; 1919 

. 374-394 

א. שי. 

בנ 1 ת צל?חר בן חפר מבני גלעד בן מכיר משבט מנשה 
'(במד׳ כז, א; כו, כח—לד! וע׳ דבה״א ז, טו), 

חמש אחיות בדורו של משה, שנתפרסמו ע״י התקדים המש¬ 
פטי בזכויות־הירושה של הנשים, שנקבע לפי דרישתן. — 
כשנפקדו קודם כיבוש־הארץ המשפחות, שהיו זכאיות לנחלה 
בעבר־הירדן המערבי, באו חמש ב׳ צ'—מחלה, נעה, חגלה, 
מלכה ותרצה — לפני משה והעדה ותבעו חליק בירושת־הארץ 
כבנים, מאחר שאביהן לא הניח אחריו בן. משה הסכים 
לדרישתן, אבל מחשש שמא תוהב נחלתן לשבט אחר אם 
תנשאנה מחוץ לשבטן, הותנה ע״פ דרישת ראשי־האבות של 
השבט (במד׳ לו, א), שרק "למשפחת מטה אביהם תהיינה 
לנשים" (שם שם׳ ו). בקשר לכך נתחדש גם דין כללי, שהבת 
יורשת במקום שאין בנים׳ אלא שדינה להיות לאשה לאחד 
מבני השבט (במד׳ לו, ו—י). ב׳ צ׳ מילאו אחר התנאי והיו 
לנשים "לבני דודיהן" (שם לו, יא), וכשנתחלקה הארץ 
בנחלה׳ קיבלו את חלקן ב״עשרת החבלים" של מנשה (יהו׳ 
יז, א—ו). 


תביעתן של ב׳ צ׳ היתה נעוצה בגורם חברותי חשוב. 
במשפחה הפאטריארכאלית, שבה היתד, חוזרת נחלתו של 
אדם, שמת בלא בנים, למשפחתו של המת, היה קיים חשש 
טבעי, שנישואים עם בני שבט אחר סופם לחבל בנחלת- 
השבט לטובת השבט של החתן. ומאחר שנישואים כאלה היו 
תופעה רווחת (הש׳ במדבר לב, מא לדבה״א ב, כא—בג ז ועי׳ 
שופ׳ כאז עז׳ ב, סא! נחמ׳ ז, סג), בא חוק הירושה של 
במד׳ ל״ו לעכב התפתחות זו כדי לקיים את יחודו של השבט, 
אע״פ שבפועל היתה זו גזרה שאי-אפשר היה לעמוד בה: 
במרוצת־הזמן ניטשטש היחוד השבטי ובימי שלמה כבר 
נתחלקה הארץ לפי עקרונות גאוגראפיים (מל״א ד). עם זה 
נתקיימה אף בתקופה מאוחרת ביחס המגמה, ש״יהא אדם 
מידבק בשבטו ובמשפחתו" (ירו׳ כתוב׳ פ״א, ה״ה! ועי׳ 
יהודית ח׳, ב׳; טוביה ד׳, י״ב ז ה׳, ט^י״ד) ומשתדל לשאת 
קרובות (הש׳ למשל יבמות ס״ב, ב׳ ומקבילות). דין הירושה 
שנקבע בתורה לב׳ צ׳ נתקבל בדיני־הירושה בישראל (ע״ע 
ירושה). 

חכמי המשנה והתלמוד היו סבורים שהחוק, שלפיו בת 
לרשת חייבת להינשא לאחד ממשפחת מטה אביה, לא היה 
נוהג אלא בדור של באי־הארץ, ואילו לאחר מכן הותרו 
השבטים לבוא זה בזה (ב״ב קכ״א, א׳). על ב׳ צ׳ אמרו, 
שנטלו "שלושה חלקים בנחלה"! שהרי הארץ גתחלקה, 
לדעתם, לפי מניין יוצאי-מצרים, ונטלו הן את חלק אביהן, 
ואת חלקו של אביהן בנכסי חפר אביו ואת חלקו המיוחד 
כבכורו של חפר (ב״ב קט״ז, ב׳, וכד). 

מקום נחלתן של ב׳ צ׳ לא נתפרש בכתוב, אך קרוב 
הדבר, שנחלתן היתד, ממערב לשכם. לפי "חרסי שמרון", 
שהם מתקופת בית יהוא, היה הפקיד, שהיה ממונה על הבאת 
יין ושמן למלך־ישראל מחבל שכם, ממונה גם על חגלה! וכן 
קרובה ההשערה, שתל אל פוצה (ע״ע) שממערב לשכם היה 
מקומה של תרצה (ע״ע) — בירת־ישראל מזמנו של בעשא 
עד זמנו של עמדי(מל״א טו, לג! טז, כג! שה״ש ו, ד) — 
שבדומה לחגלה אפשר נקראה אף היא על־שם אחת מב׳ צ/ 
קרוב הדבר, שבסביבה זו היה גם החבל של "חפר", אבי 
צלפחד. 

באגדה התלמודית מתוארות ב׳ צ׳ כחכמניות, דרשניות 
וצדקניות (ב״ב קי״ט, ב׳). 

י. ס. ג. 

133 ', |'ק ?("'סט[[ - 6350386 151:1311 ־ 011 30011165 ) - 

( 1653 , רואן — 1725 , האג), תאולוג, מדינאי והיס¬ 
טוריון צרפתי. ב׳ היה בן למשפחה אמידה של משפטנים 
וכמרים מגורמאנדיה (אביו, אנרי ב׳, הצטיין כנואם בבית- 
הנבחרים וכסופר על ענייני נורמאנדיה). בן 23 נתמנה 
ב׳ ככומר בכנסיה הרפורמית ההוגנוטית שבעיר־מולדתו, 
וב 1686 , לאחר שבוטל הצו של ננט ( 1685 ), עזב את צרפת 
והתיישב בד,ולאנה שבה זכה לכבוד גדול כמדינאי וכתאולוג. 
מ 1691 היה כומר ברוטרדאם ומ 1709 — בהאג. בסיכסוכים 
שנתעוררו בין צרפת וארצות־השפלה, שימש כמה פעמים 
כמתווך ואף נטל חלק בכריתת הברית המשולשת ביו צרפת, 
אנגליה ואה״ש ב 1717 . מכות זו החזיר הדוכס מאורלאן,עוצר 
צרפת, לב׳ את אחוזותיו, שהוחרמו בזמן רדיפת ההוגנוטים. 
ב׳ — שוולטר העריך אותו כ״איש־מדינה יותר מהכומר״ — 
פנה אל הצרפתים הרפורמיים בעצה להישמע לעוצר ( 1720 ). 
בהולאנד פעל כהיסטוריוגראף רשמי וחיבר שני כרכים על 



97 


גנז/ ז׳ק כריסטין — בן־זאב, יהודה ליב 


98 


תולדות הולאנד משלום מינססר עד זמנו (ז, 1716 ! 11 , 
1726 ). — ב׳ הירבה להתפלמס בשאלות תאולוגיות והיסטו¬ 
ריות (בתחומים אלה כתב כעשרים וחמישה חיבורים) — בין 
השאר עם בוסיאה (ע״ע), שב׳ נחשב כמתנגד העיקרי שלו. 
על החשובים שבחיבוריו התאולוגיים — שנתקבלו גם על 
הקאתולים — נמנים: "ההיסטוריה של הכנסיות הרפורמיות" 
( 2 כרכים, 11690 מהדורה נרחבת 1725 ) ו״ההיסטוריד. של 
הכנסיה מישו עד הזמן האחרון״ ( 2 כרכים, 1699 ). אך את 
עיקר פירסומו הקנה לו ספרו "ההיסטוריה והדת של היהודים 
מימי ישו עד ימינו" ( 01£5 { 165 > 16112100 13 ;!€ 
711 — 1706 , 0165601 3 ' 0 ן> 05 ( 151 ־נ 11 כ>- 6$0$ ן 160015 ); הוצאה 
שניה, מורחבת ומתוקנת: 
ב 1716/26 ), שב׳ יעד 
אותו לשמש כהשלמה 
והמשך להיסטוריה של 
יוסף בן מתתיהו. הספר 
נתפרסם בחמישה כרכים, 
ולפי תכנו נתחלק לשבעה 
ספרים: (א) מצבה של 
יהודה תחת שלטון בית- 
הורדום! (ב) תולדות ה¬ 
כיתות בימיו של ישו 
וחורבנה של ירושלים, 
השומרונים, הצדוקים 
(שני פרקים־ת וספות מו־ 
קדשים לקראים, לעקרונו¬ 
תיהם, לתולדותיהם ולמצבם בזמנו של המחבר), הפרושים 
והאיסיים (בכלל זה — פרק מוקדש לשאלה: אם האיסיים 
נעשו יהודים־נוצריים ואם יסדו את המנזרים) וה״הרודיינים" 
(מצדדי בית־ד,ורדום)! (ג) תולדות הנשיאים ביהודה וראשי- 
הגולה בבבל, דורות החכמים מחורבן־ירושלים ואילך! אפיים 
ויצירתם של חכמי־התלמוד, האמוראים, הגאונים, אנשי- 
המסורה והמקובלים: וכן תורת־הקבלה ומוריה! (ד) עיקרי 
האמוגה ותולדות הדת היהודית מימי חורבן־ירושלים ואילך; 
(ה) מנהגי היהודים ונימוסיהם; (ו) תפוצת־השבטים במזרח 
ובמערב עד המאה ה 8 : (ז) תולדות התפוצות מן המאה ה 8 
עד המאה ה 18 : בראש החיבור באה "תכניתה של היסטוריה 
זו" (כעין מבוא) ו״רשימה של המחברים", שספריהם שימשו 
מקורות לספר. 

התעניינותו של ב׳ בתולדות־ישראל יסודה במחקריו 
בתולדותיה של הכנסיה, שמהם למד על רציפות יצירתו 
הדתית־התרבותית של ישראל ועל המשך השפעתו בתיי- 
הרוח הכלליים. למרות מה שב׳ חסר היה ידיעה מספקת 
בלשון העברית (הוא השתמש בעיקר בתרגומים לאטיניים) 
ולמרות מה שספרו על תולדות־ישראל לקוי מבחינה ספרו¬ 
תית (סיגנון יבש, ולפעמים העדר יכולת להשתלט על החומר 
המרובה), זכה ספר זה להשפעה מדעית־ספרותית וחברותית־ 
מדינית כאחת. המעלות הניכרות בספר הן: אהבת-האמת 
של חוקר, ביקורת שנונה של איש-מדע וכשרון לצרף צירו¬ 
פים היסטוריים. ע״י חיבור זה ניתנה בפעם הראשונה לקהל- 
הקוראים הנוצרי — ולאחד זמן גם לציבור המשכילים 
מישראל — האפשרות להכיר את תולדותיו של עם־ישראל 
אחר החורבן, שהמחבר השתדל לתאר אותן בנאמנות ומתוך 
הבנה לגורלו של העם, שב׳ מדמה אותו ל״הסנה הבוער באש 


ואיננו אוהל״. — ספרו של ב׳ יצא בכמה מהדורות, ניתרגם 
לאנגלית, וחלק ממנו תורגם גם לעברית ע״י אלישע פונטך- 
מולי ב 4 חלקים בשם "קורות העיתים מחורבן בית שני עד 
היום הזה״ (התרגום נשאר בכ״י). — ב 1713 חיבר ב׳ ספר 
שני בהיסטוריה הישראלית בשם "עתיקות היהודים, או 
הערות ביקרתיות על הרפובליקה העברית" ( 165 נ 0 ן 111 ח\ 1 

016 ) 11 ( 16001 13 ־ 501 06$ ^ 6111 065 [)־ 1160131 00 , 016$ ! 131 ) 0 [ 

!ע 61 ־ 1 ל 165116 )), בקשר לתרגום הצרפתי של 1163 ( 6001 ־! 06 
001 זס 36 ־ 1 ל 6 ל של פטרום קונאוס (ע״ע), שנתפרסם באותו 
זמן. 

ש. ברנסלד, דורשי רשומות, השלח, כרך ב/ עס׳ 201-198 ! 

84311 ( 11 ;(, 1061{1161 801(10^6, 1/16010^1611, 601111016111116, (11{110- 
1110(6 011111(011611, 1880 ; 81 . / 0 $(, 111 , 7, 16 , 174 ; 0 ( 36 ( 2 ;, X , 

. 104 , צ .! ,/££ ; 315-318 

ב. ד. 

בן־זאב, יהה־ה ליב ( 1764 , לילוב, סלך קלצה שבפול¬ 
ניה — 1811 , וינה), סופר, מילונאי ומדקדק עברי 
בתקופת־ההשכלה. ב׳ נשא אשד, בגיל 13 ועבר מעיירת־ 
מולדתו לקראקוב, עיר־מגוריו של חותנו׳ ובעיר זו נתפס 
להשכלה והתחיל עוסק בסתר בתנ״ך ובדיקדוק, וכן גם 
במדעים כלליים. לאתר שישב כאן כשלוש שנים ( 1777 — 
1780 ) נדד למרחקים לשם השתלמות ולשם פרנסה ובמשך 
שנות־נדודיו אלו ( 1780 — 1787 ) היה מלמד בעיירות שונות. 
ב 1787 הגיע לברלין, נתקרב לחוג של סופרי־״המאסף" ופיר־ 
סם בו שירים, משלים ומאמרים. אח״ב ישב בברסלאו( 1790 — 
1799 ) ובווינה ( 1799 — 1811 ), שבהן שימש כמגיה וכעורך 
בבתי־דפום עבריים. 

ב׳ הצטיין בצתות־לשונו, ששימשה דוגמה ומופת לסופרי • 
דורו ולסופרי הדור שבא אחריו. חיבוריו העיקריים הם: 
1 . ״תלמוד לשון עברי״ ( 1796 ) — דיקדוק עברי ראשון, 
שביסודו הונחו המסקנות של חוקרי־העברית הגרמניים במאה 
ה 18 . תירוש מרובה יש בחלקו החמישי, הכולל את התחביר, 
תורת־הסיגגוין וה פרוסודיה של הלשון העברית. הספר יצא 
בהרבה מהדורות ובעיבודים < 2 . ״אוצר השרשים״ ( 1807 — 
1808 ), בשלושה חלקים: שני החלקים הראשונים מבארים 
ומתרגמים לגרמנית את השרשים שבמקרא לפי סדרם האלפ¬ 
ביתי, והחלק השלישי הוא מילון גרמני-עברי. גם ספר זה 
יצא במהדורות הרבה, ולמהדורה החמישית ( 1879 — 1882 ) 
נוספו, ע״י הבלשן משה שולבוים (ע״ע), שני חלקים נוספים! 
3 . ״בית הספר״ ( 1802 ), בשני חלקים — ספר ללימוד הקריאה 
והדיקדוק של הלשון העברית ביתד עם כרסטומתיה, שכוללת 
משלים וסיפורים מקוריים ומתורגמים. אף ספר זה זכה 
למהדורות מרובות; 4 . ״מבוא אל מקראי-קודש״ ( 1810 ) — 
קובץ מבואות לססרי-המקרא, בעקבות החכם הגרמני איכהורן 
(ע״ע). ספר זה, שהכניס לספרות העברית את ההשקפות 
על כתבי-הקודש של בעלי ביקורת־המקרא, השניא את 
מחברו על האדוקים, שהתחילו רואים אותו כראש־הכופרים! 
5 . ״חכמת יהושע בן סירא״( 1798 ) — תרגום עברי של ספר 
בן סירא, בצירוף התרגום הסורי העתיק, תרגום גרמני, ביאור 
והקדמה מפורטת; 6 . ״מגילת יהודית״ ( 1799 ) — תרגום עברי 
ותרגום גרמני של ספר יהודית, בצירוף ביאור קצר: 7 . מה¬ 
דורה חדשה של ״אמונות ודעות״ לר׳ סעדיה גאון ( 1789 ), 
עם שני פירושים של המהדיר: 8 . "מליצה לפורים" (וינה 
הש״ד) — קובץ פארודיות לתפילות ולסליחות המקובלות. 




99 


בן־זאב, יהודה ליכ — בנז׳ה, לואי גיסטו 


100 


ב״ז הגדיל לעשות להפצת ההשכלה וידיעת הלשון 
העברית גם ע״י דקדוקו ומילונו, שזכו לתפוצה עצומה, וגם 
ע״י מבואותיו לתנ״ך, שבהם היה חלוץ ביקורח־המקרא 
בספרות העברית. מפני-כן שימש במשד כמה דורות כסמל 
ההשכלה העברית גם בחוגי המשכילים וגם בחוגי מתנגדיהם. 

ראובן פאהן, יהודה ליב בן־זאב, בתוך "פרקי השכלה", 
תרצ״ז, עט׳ 54-31 ! י. קלוזנד, היסטוריה של הספרות 
העברית החדשה, 1 , תשי״ב 2 , עט' 190-178 ! ג. באדר, מדינה 
וחכמיה, תרצ״ד, עט׳ 46-44 . 

ג. א. 

בנןאלךךי ) יד ( 16 >׳ג 1611 > 11 ; 2 מ 6 כ 1 ), האלדהיד(ע״ע) הארומאטי 
הפשוט ביותר, 030 • 0 6 8 5 — "שמן השקדים 
המרים". הב׳ הוא נוזל שמנוני חסר־צבע ושובר־אור חזק, 
בעל ריח נעים אפייני. נקודודהרתיחה שלו: ־ 179 ! משקלו 
הסגולי: 1.058 ! נמס מעט במים ( 0.3% ) והרבה בממוססים 
אורגאניים. — הב׳ שכיח בטבע כמרכיב של האמיגדלין(ע״ע) 
ושל גליקוזידים (ע״ע) אחרים מכילי־ציאן, המצויים בשקדים 
מרים ובגלעיני שזיפים, אפרסקים וכד׳! אפשר להפיקו מן 
הגליקוזידים ע״י הידרוליזה אנזימאטית או חומצית. הב׳ 
הנקי אינו ארסי (הארסיות של תכשיריו הטכניים מקורה 
בחומצת־הכחול הבאה מן האמיגדאלין). 

ברוב תכונותיו הכימיות — כגון בכושר ההתחמצנות 
וההתחזרות, הסיפוח והקו׳נדנסאציה עם חומצודכחול, עם 
הידרוכסילאמין, הידראזינים מותמדים וכד׳ — דומה הב׳ 
לאלדהידים (ר׳ שם) האליפאטיים. הוא מצטיין בנטיה מדובה 
לאוטואוכסידאציה באויר, שהופכת אותו לחומצה בגזואית 
(ע״ע בנזואית, חמצה): 

03 0 6 8 5 .00 י- , 1/ 2 0 + 85.080 * 0 , 

וכן לאוכסידורדדקציה בין־מולקולארית (דיסמוטציה, ראק- 
ציית־קאניזאד(׳), שמתרחשת בסביבה בסיסית ומפיקה חומצה 
בנזואית וכ 1 הל בנזילי: 

; 05.0008 * 0 0 6 8 5 .030 

+ •*— 1008 + + 

03,03 .,:, 0,8 0,35.030 

הב׳ הוא מוצר של התעשיה הכימית ז חומר־גלם לסינתזה 
הטכנית שלו משמש הטולואול (ע״ע). שימושיו הטכניים 
מרובים: הב׳ הנקי משמש כנותן טעם וריח בתעשיית־מזונות 
(שימורים) וכתוספת בשמית לסבונים, וכן כאב־חומר לסינ¬ 
תזה של תכשירים פארמאצומיים שונים! הב׳ הטכני הוא 
חומר־מוצא לסינתזה של צבעי טריפניל־מתן (ע״ע) ושל 
תרכבות הקנמו׳ן (ע״ע) י בעבר היה מקובל כאינסקטיציד 
(ע״ע), ביהוד לביעור הכינה. — תולדי-הב׳ שכיחים בעולם־ 
הצמחים בשפנים אתריים (ע״ע) ומופקים גם בשיטות סינ¬ 
תטיות לצרכי תעשיית-התמרוקים, למשל: האלדהיד הסאלי- 
צילי (ע״ע סליציל) שמן הורדיים. 

הב׳ נמצא לראשונה ע״י מונטרס( £5 -מת 10 ל> ב 1803 בשמן 
הנדיף של שקדים מדים. הוא הוכן ע״י ליביג (ע״ע) וולד 
(ע״ע) ב 1837 ע״י פירוק האמיגדאלין. הסינתזה הראשונה 
שלו בוצעה ב 1868 , ומ 1870 הוא מופק בקנה־מידה טכני. 
תפוקת־הב' באה״ב בלבד הגיעה ב 1950 ל 1,500 טונות, 
ומחירו בשוק היה כ 1.20 דולאר לק״ג. 

* 414-420 , 11 ,* 76671x01 }ס . 161 ( £716 י ץ€וח 0111 '^ 1 ז £1 

, 244 ־ 235 ,^ 1 , 116 ( 1€1 /€ . €6/111 ) , 7 ) . 1 } 1 ץ £716 1948; {]11x14X715 

.״ 1953 

מ. ה. ב. 


במךךין (סת״^תסל; שמות נרדפים: אמפטאמין, נובי- 
דרין), 0 -פניל-איז 1 פד 1 פיל-אמין ( 1 ), סם סינתטי, 

מעורר ומעודד, מקבוצת החמרים הסימפאתיקו-מימטיים(ע״ע 
סימפתיקוס). מצד מבנהו הכימי קרוב הב׳ לאדרנלין (ע״ע) 
ולאפדרץ (ע״ע), ובדומה להם הוא מגביר את לחץ־הדם. 
לעומת זה הוא פועל רק פעולה מועטת על חילוף־החמרים 
(סוכר-הדם). החומר כבר ידוע מ 1890 ואילו׳ אד לשימוש 
רפואי לא הוכנס אלא אחר 1930 , כשהוכרח השפעתו המיוחדת 
על המה (ע״ע). במנות של 5 — 20 מ״ג, שנקלטות דרך הפה, 
הוא פועל על גזע־המוח, מעורר את המרכזים במוודהביניים 
המוסתים אח השנה והערות, מגביר ומתיש את הפעילות 
הכללית של האדם, מסיר מעצורים נפשיים, מבטל הרגשת 
עייפות, משפר את מצב־הרוח, מקל את התפיסה ואת ריפוד 
המחשבה. משתמשים בב' כתרופה נגד התקפי-תרדמה שמעין 
האפילפסיה (ע״ע), נגד הקיפאון שבפרקינסוניזם (ע״ע), וכן 
במצבי י חולשה גופנית ונפשית כללית. 

משום פעולתו המעודדת והמדרבנת נתחבב הב׳ גם 
בחוגים רחבים של בריאים, ובשנים האחרונות נתפשט 
השימוש בו כאמצעי־עזר להתגברות על עייפות, מצב-רוח 
רע וכד'. במלחמת־העולם ח השתמשו בו כל הצבאות (קודם 
פעולות מיוחדות) להפגת שינה ולדירבון החיילים. כשב' 
נלקח לעיתים רחוקות ובמקרים מיוחדים בלבד (כגון לפני 
הרצאה, בחינה, ישיבת-לילה וכד׳), אינו גורם בדרך-כלל 
נזק. אך שימוש ממושך בו עלול להביא לידי תוצאות לא־ 
רצויות מבחינה גופנית ונפשית כאחת, כגון נדודי־שינה, 
עליית לחץ־הדם והתפתחותה של להיטות אחר ב׳, שקשה 
להתגבר עליה. — התקוות, שתלו פסיכיאטרים בב' כאמצעי 
יעיל נגד דכא 1 ן (ע״ע) אנדוגני, לא נתאמתו: אין הוא 
פוטר את החולים ממצב־רוחם החולני, ולא עוד אלא שהוא 
מגביר את מתיחותם ופחדם. 

קרוב לב׳ מבחינת מבנהו ודומה לו מבחינת פעולתו הוא 
הפרויטין ( 11 ). 

, 08 — 08 -, 03 — ך׳ן 

8.8 ^ ^ 

3 = 3 . 1 
* 08 = 8 . 11 

' $1147711460 465111116 61 1176 ) $7116 , 1111 ^ 1 -ן;>ז \ 80 .ס 

,/ 1 ) 4 ) 6 ^ 116 4 ) 7167116 15567716 ( 5 ) 11 ) 647X6X15 ־ 1 ) 7716 165 ) 116 [ 117 ז 1247 ץ?) 

, 259 ־ 244 ^\ 1 , 0/16 17116 . 66/171 ) . 4 11117724715 ; 1948 

. 1953 3 

י. סר. 

3 נז ; ה< ל^א י ג י םט 1 —ז 18€ ו 81 —( 1856 ׳ 
סטראסבור — 1936 , ל׳יל אדן [מ!^ 1/1516 ], 

מצפון לפאריס), סייר יהודי־צרפתי! מחוקרי אפריקה המע¬ 
רבית. כששירת ב׳ כקצין בצבא־צרפת במושבה סנגל נשלח 
בתפקידים שונים לדרום־הארץ ולגלילות הגובלים בה. פרי 
מחקריו הראשונים היה חיבור חשוב על לשונם של שבטי- 
במבדה. ב 1887 נסע מסנגל לנהר־ניגר העליון, ומשם לארץ 
חויף־השן, והיה האירופי הראשון שביקר בעיר קונג (כיום 
בצפוגה של ארץ חוף־השן). משם הגיע לגמל גראן־באסאן 
(ומ 83553 1 ?תגז 0 ). ב 1893 נתמנה מושלה של ארץ חוף־השן 
וב 1897 — מנהל המחלקה לענייני-אפריקה במשרד־המושבות 
בפאריס. ב׳ היה מחשובי החוקרים של אפריקה בסוף 
המאה ה 19 וממרחיבי השלטון הצרפתי באפריקה המערבית. 
מחיבוריו ידועים ביותר: מפה של הסודאן המערבי ( 1890 )! 



101 


מז׳ה, לואי גיסטו — מזול או מזן 


102 


6 דת 5 !מ 13 .ז 15 ז £101 16 ו 1151 זו 1512 , £1£6 זו £5613 ("עבדות׳ איסלאם 
ונערות״, 1890 ) 61 ^מ 11 > 0 16 > £6 201 ג! 3 ז^! 1 ^ 1 טס("מן הניגר 
למפרץ-גיניאה דרד ארצות קונג ומוסי", 1891 ) £111:1 מ 1 ז 56 £6 
ז 31611 ז 10 קצ 6 ' 1 16 > (״שבועת הסייר״, 1904 ) 1 16 > 11 ־!£? £0 
1 מ 1813 י 1 (״סכנת־האיסלאם״, 1906 ). על שמו נקראה עיר־נמל 
בארץ חוף־השך: בנז׳ויל ( 1116 ז>ז 86 ט 81 ). 

בו;ז 1 אית, הנזצה(באנג׳ 36161 86112016 ), החומצה הארומא- 
טית הפשוטה ביותר, 0,3 5 .0003 : גבישים חסרי־ 

צבע (גקודת־ההיתוך: ״ 122 ), שהם מסיסים במידה מועטת 
במים קדים, הרבה יותר — בתמים, והרבה — בכוהל ובאתר. 
ההה״ב מצויה — בצורת אסטרים של כהלים ארומאטיים — 
בשמנים אתריים ובשרפים בשמיים של עצים טרופיים שונים 
(צרי-בנזואי [בנזואין], צרי־פרו וצרי־טולו ממיני >ט£- 1 ץ;ז 5 
ו 11 ס 1 ץצ 1-0 ץ 1 \), וכן היא מופעת בשתךסוסים (ובמקצת גם 
בשתן של בגי־אדם) כחומצה היפורית — דיפפטיד עם 
גליצין (ע״ע אמיניות, תמצית): 0003 ., 08 .א 3 6 .00-3 ־ 0 . 
בטכניקה היא מיוצרת בשיטות שונות, בעיקר ע״י חימצון 
טולואיל ותולדי־בנזיל אתרים, ברימה להפקת הבנזאלדהיד 
(ע״ע): 

0003 . } ז 6 1 ס ►־־־ 3 5 .08 3 ־ 0 
שימושיה של החה״ב הם מרובים ושונים. התומצה החפ־ 
שית או מלח־הנתרן שלה מקובלים כתמרים מחטאים ומשמ¬ 
רים בתעשיית־מזונות — במארגארינה, ריבית, מיצי־פירות, 
שימורי־בשר —, וכן כתוספות לטאבאק. הצריכה השנתית 
של נתרן־בגזיאטי לצרכים אלד. נאמדת ב 7,000 טינות. 
אסטרים של החה״ב משמשים כאינסקטיצידים, כתמרי־בישם 
וכחמרי־גלם בסינתזה של חמרי-צבע. בנזיל־בנזיאטי וכן 
צרי־פרו — המכיל אסטר זה — הם אמצעים יעילים להשמדת 
טפילי הגרדת (ע״ע) בעיר המנוגע. 

האיסטור עם ח״ב ("בנזיאילאציה") היא ראקציה חשובה 
בכימיה האורגאנית האנאליטית והסינתטית — ראקציה, 
שהיא מבוצעת באמצעות אחד מתולדי־החה״ב: בנזיאיל־ 
כלוריד, 0,35.0001 , או אלמימת החה״ב, 2 0 (סס. 0,3 6 ). 
חמרי־טבע בעלי פעילות ביולוגית מרובה, שהם תולדי 
החד,"ב, הם הקוקאין(ע״ע), חומצת הסליציל (ע״ע) והוויטא־ 
מין החומצה ק-אמיני־בנזואית. מתולדיה הסינתטיים של 
החה״ב: החומצה האנתראנילית — אב־חומר לסינתזה של 
האינדיגו(ע״ע) — והסכריו(ע״ע). 

, 459-477 , 11 { . 01 ה^: 761 . 1 ז 01€7 / 0 ,־ €1 ךמו 1 ז 0 -^ 1 ־ 1 

, 274-284 י ז\ 1 *ממן>מ/ 17# ; 1948 

* 1953 

מ, 

|( זוטא (בן זיטא), אבי אלסרי, פרשן ופולמוסן קראי 
במאה ה 10 . כמה מביאוריו של ב׳ הובאו ע״י אברהם 
אבן עזרא בפירוש־התורה ובספר־העיבור ונדחו על־ידיו מתוך 
הערות עוקצניות (לדוגמה, שמ׳ כ, כג! בא, לה! כב, כח). 
בהקדמתו לפירוש־התורה שלו ע״פ ״שיטה אחרת״ — כלומר, 
לא ההקדמה המובאת בחומשים, אלא זי שפורסמה מתוך כ״י — 
מונה הראב״ע גם את ב׳ עם חכמי־הקראים, שאין דעתו נוחה 
מדרכם הפרשנית. בהעדר של כל עדות ממקורות קראיים 
ושריד ספרותי כלשהו משל חכם קראי בשם ב/ שימשו 
ההבאות של הראב״ע המקור היחיד לפרטים ביוגראפיים על 
ב׳ והיסוד העיקרי להשערות בנוגע לטיב פעולתו. מן 
הדברים המצרים על ב , בפירוש הראב״ע (שט׳ כא, כד), 


שלפיהם כאילו התווכח סעדיה גאון עם ב׳ פנים אל פנים, 
וכן מתוך הערתו של הראב״ע ב״שיטה האחרת" (ויק׳ כג, 
טו) בדבר שתי תשובות, שהשיב הגאון לב׳, מתקבל הרושם, 
שב׳ היה בךזמנו ובן־ארצו של סעדיה ( 882 — 942 ). יש מי 
שהסיק, איפוא, שהפרשן הקראי ישב בבבל והתנגש עם 
הגאון שם, ויש מי שקבע את מושבו של ב׳ במצרים והניח, 
שכאן דוקה התפלמס עם סעדיה הצעיר קודם שזה האחרון 
עלה על כס־הגאונות. מכאן גם נבעה ההנחה, שבל מה 
שהביא הראב״ע בשמו של ב׳ שאב מפירושו של סעדיה 
על התורה, ואילו ב׳ עצמו לא נזקק לפולמוס בכתב ולא 
הניח אחריו כתבים. 

ואולם קטע מתוך פירוש רבני בערבית לספר שמואל, 
שפירסם י. מאן ב 1935 , מבטל מיסודן סברות ביוגראפיות 
אלו ומחייב את קביעת מושבו של ב׳ בירושלים ואת דחיית 
זמן־פעולתו לתקופה מאוחרת יותר. המחבר מונה את "אל־ 
מעלם אבו אלסרי אבן זוטא" בשורת ה״מלמדים הירושלמיים" 
הקראיים (מעלמי אלמקאדסה), כגון יוסף בן נח ויפת בן 
עלי, שפעלו בסוף המאה ה 10 , ומעלה על נם את השגיח של 
קבוצת־חכמים זו לעומת רמתם הנמוכה של פרשנים קראיים 
כסלמן בן ירוחם, חסן בן משיח, ואף יעקב אלקרקסאני, 
שזמן־פעולתם חל כידוע בתקופת־חייו האחרונה של סעדיה 
גאון. 

הצעתו של מאן — לזהות את אבו אלסרי בן זוטא עם 
עלי הכהן בן זיטא, שבנו יהושע חתם על כתובה קראית 
בירושלים ב 1028 — אינה אלא בחזקת השערה בלבד. 
תעלומת־ב׳, שהיא כיום גדולה משהיתה, לא תתברר כל עוד 
לא יתגלו הקטעים מפי׳ התורה לסעדיה, שמהם שאב חראב״ע, 
לפי הנחת החוקרים, את החומר על ב׳. רק אז יתברר אם 
צדקה הנחה זו — וממילא כיון הטכסט המאוחר של מאן 
לב׳ אחר — או אם הוטעה הראב״ע ע״י הסופרים הקראיים 
(וב׳ בכללם), שנהגו להביא, אף ימים הרבה אחר מותו של 
סעדיה, את דברי־הפולמוס שלהם נגדו בלשון משתמעת 
כוויכוח אישי. אף אין זה מן הנמנע, ש״ב׳" שימש כינוי 
כללי בלבד וש״זוטא" לא היה שמו הפרטי של אבי החכם, 
וכן שאבו אלסרי ב׳ זה היה אישיות קראית מפורסמת 
מסוף המאה ה 10 , שנקראה אמנם בשם "אבו אלסרי", אך 
נודעה בספרות הכת בעיקר בשמה העברי ובהשמטת הכינוי 
ב׳. עם אישורה של סברה זו היתה מתבטלת פליאת שתי¬ 
קתם המדומה של המקורות הקראיים לגבי חכם מבני הכת, 
שהשאיר רושם אפילו בספרות יריביו מן הרבניים. 

גם יהודה אבן בלעם מזכיר את ב׳ ומביא את התנגדותו 
של זד, האחרון לאחד מן הפירושים של עגן בן דויד (יחז׳ 
יה, ו). הסתייגות זו מענן ותורותיו אף היא מסימניה של 
האסכולה הקראית הארצישראלית מסוף המאה ה 9 ואילך. 

; 173 , 100-1 , 1862 , 1 5 ) 1 ) ) 55/115/11 ) 0 , 51 ־ 111 ? .[ 

,■" 1 > 11 :״: 81 ש 1 ז? .^ 1 ;(חלק מן ההערות) 11-12 , 32-33 , 11 
; 70 ,. קק\/ 1 , 2-3 , 8 ־ £87 0 ( 11 / 0 1%5 ז 111 ז£\ ) 1/1 סס 11 ( £550 
-״* 020 ? . 5 ; 132-33 ,( 1891 ) ^^^ XX ,/££ ,תנ 1501 ש״ 15 • 1 

תקציר עברי של ] 203-212 ,( 1896-97 ) 1 ״ 3 נ ,״ 51 

/>״;> 75x15 ,״״* 1.14 ;(המאמר ב״אוצר ישראל', ג׳ 98 ב— 99 א 
. 95-96 , 67 , 58 , 33 , 31 , 18 , 1935 , 11 , 5 ) 511x11 

צ. אב. 

ב;ז 1 ל ( 201 ת 6 נ 1 ) או ב^ן ( 6 ח 126 ז 6 ל, לפי הטרמינולוגיה 
המדעית האנגלית), פחמימן, 0 6 3 8 , אב־גוף של 
התמרים הארו&טיים (ע״ע כימיה אורגנית). הב׳ הוא נוזל 



103 


בגזול או כנזן 


104 


דק, חסר־צבע, אבל שובר־אור נמרץ ( 1.504 = פ ם), בעל ריח 
אפייני! צפיפותו: 0,88 , נקודת־היתוכו: ־ 5 , נקודת־רתיחתו: 
ס 80 ! אינו נמס במים ואינו ממם מים, מתערב בהרבה 
ממוססים אורגאניים וממס שומנים ותרכבות אורגאניות 
מרובות אחרות, וכן הלוגנים (ביהוד יוד). הב׳ דליק מאד 
ובוער בלהבה מאירה ועשנה. 

הב' נמצא לראשונה ע״י פרדי (ע״ע) ב 1825 בתדחיס 
הגאזים של שמן־האדמה. מיטשרליך (ע״ע) הכין אותו ב 1833 
וקרא לו תחילה ״בנזיד! השם "בנזול" ניתן לו ע״י ליביג 
(ע״ע). ב 1845 גילה א. ו. הופמן(ע״ע) את מציאותו של הב׳ 
בשיעורים ניכרים בעיטרן־הפחם, ובמשך כ 100 שנה היה 
חומר אחרון זה המקור העיקרי להפקת ב/ 

בירורו של מבנה־הב׳ הוא פרשה גדולה בתולדות־הכימיה, 
והבנתו היא אבן־פינה בתורת המבנה הכימי. מן האנאלוגיה 
של שורת הפחמימנים האליפאטיים מתחייבות לגבי חומר 
בעל נוסחת-הב׳ תכונות פיסיקאליות וכימיות של גוף לא¬ 
רור, כדרך האולפינים (ע״ע) או תולדי האצטילן (ע״ע)! 
אך בפועל נבדל מהם הב׳ מבחינה זו, אע״פ שאינו מתנהג 
גם כגוף אליפאטי רווי(ע״ע פרפין): הוא ניתן להידרוגנאציה, 
מספח לעצמו בתהליך זה 6 (ולא 8 !) אטומי-מימן' והופך 
לתרכובת ״ 0,11 (ולא " ט 0 6 !), הדומה לפאראפין. לפיכך 
מסתבר, שהב׳ נבדל ממבנה השרשרת הפתוחה בעלת שני 
הקצוות, וקקולה (ע״ע) השיג לראשונה ב 1865 בדרך הציור 
האינטואיטיווי את תמונת המולקולה של הב׳ כטבעת סגורה— 
כמשושה, שב 6 פינותיו ערוכים 6 אטומי-פחמן, שהם קשר 
דים קשרים פשוטים וכפולים לסירוגים ( 1 , או — בציור 
סכמתי — 11 ). חלוקת המולקולה ל 6 קבוצות מ-כ> שוות 
מתחייבת מן העובדה, שהחלפתי של אחד מן המימנים במת- 
מיר אינה גורמת אלא להתהוותו של תולד אחד, בלא 



איזומרים. נתברר, שנוסחת־קקולה כוחה יפה להסברת ראק־ 
ציות כימיות מרובות של הב׳ ותולדיו, אך עדיין היא מוקשית 
מפני כמה גילויים כימיים' ופיסיקאלים. אין הקשרים 
הכפולים בב׳ מתנהגים כקשרים הכפולים של האולפינים במה 
שנוגע לסיפוחם של הלומים ולנטיה להתחמצנות, ואין בהם 
מן העודף של ערך שבירת־האור שבקשרים כפולים רגילים 
ולא מן התוספת של ערך זה ש בקשרים כפולים מצומדים(ע״ע 
אולפינים), ואף לא מספקטרום־הבליעה האפייני לאחרונים. 
קשיים מיוחדים להבנת מבנה־הב׳ גרמה בעיית האיזומריה 
(ע״ע): מן התפיסה הסטאסית של הב׳ (ציור 1 ) מתחייבת 


/\ /\ 



מציאותם'של שני איזומרים ( 111 , 1¥ ), ואילו למעשה לא 
נמצא אלא ב׳ אחד! כמרכן נמצאים, אחר הכנסתם של 2 
מתמירים למולקולה, 3 איזומרים( 2,1 = 6,1 ! 3,1 = 5,1 ! 6,1 ) 
ולא 4 כמתחייב מציור 1 ( 2,1 = 6,1 ). גם מבחינה אנרגטית 


נבדלים הקשרים הכפולים שבגרעין־הב׳ מן הקשרים הכפולים 
המצויים באולפינים! המולקולות של הב׳ וצאצאיו הן יציבות 
הרבה יותר. לעומת זה ניידים יותר המימנים של הב/ והם 
גם נוחים להמרה בשיירי ניטרו וסולפו (ר׳ להלן). לשם 
הסברת מהותו המיוחדת של מבנה "ארומטי" זה הוצעה ע״י 
י. תילה 0 > 1 ש״דד .ן) ב 1899 תורת "הערבויות החלקיות": 
הב׳ הוא מערכת של 3 כפולים צמודים, ש״שיירי" ערכויו־ 
תיהם כובלים זה את זה ומתלכדים זה בזה, עד שאין הם 
פועלים כלפי־חוץ — ומכאן יציבותה של המולקולה: 



נסיונות אחרים להסברת היציבות היחסית של הב׳ ושוויונן 
של כל הקבוצות מס-טס מוצגים בנוסחות זו ו!ע, שאינן 
מניחות את הדעת. 

בעיוח־היסוד של מבנדדהב׳ נפתרו בדור האחרון ע״י 
תורת הרזונאנציה או המסומריה האלקטרונית של הקשר 
הכימי(ע״ע) הקוואלנטי. מסתבר, שאין להבין את מבנה־הב׳ 
אלא מתוך הדינאמיקה של חלוקת האלקטרונים על־פני 
המולקולה, שמצבה-בפועל הוא כעין "גלאים" של כל צירופי־ 
האלקטרונים האפשריים, בעיקר לפי הנוסחות 111 ו 1¥ , 
ובמקצת אף לפי ¥11 , ¥111 וצ 1 , ומצב זה יציבותו מרובה 




מזו של כל מצב פרטי כשלעצמו! לשון אחרת: האנרגיה 
הפוטנציאלית נעשית מיעוט, ודבר זה נראה בחוש בגידול 
חום־ההתהוות או חום־השרפה, שהוא 1,039 קאלוריות במול 
ב/ כנגד 999.6 הקאלוריות הניתנות לחישוב מנוסחת־קקולה. 
אנרגיית־הרזונאנציה היא, איפוא, כ 40 קאלוריות לכל מול ב/ 
והיא המקנה לגרעין הארומאטי את יציבותו. נמצא, שכל 
הקשרים שבטבעת־הב׳ שורם ה* וכולם תופסים מעין עמדת־ 
ביניים בין הקשר הפשוט והכפול. מסקנה זו מצאה את 
אישורה השלם בבדיקה הרנטגנויגראפית: טבעת־הב׳ היא 
משושה סדיר מישורי, והדוחק'בין כל 2 פחמנים סמוכים 
הוא 1.394 (כנגד 1.544 בפאראפיגים ו 1.344 באולפי־ 
נים). בזה הוכר שלד מולקולת־הב׳ כיחידת־המבנה של סריג־ 
הפחמן הבא בצורת גרפיט (ע״ע). 

הב׳ ניתן לדאקציות כימיות מרובות ומשמש אב־חומר 
למספר עצום של תרכבות, מהן חמרי־טבע ומהן מוצרים 
סינתטיים, שבמולקולות שלהם מופיע השייר החד־ערכי 
(- 5 מ € 6 , פניל) או הדו־ערכי (^ט״ס, פנילן) של הב׳. 
התהליכים' הסיגתטיים החשובים ביותר מבחינה שימושית 
הם: הראקציה עם חומצה גפריתנית (סולפונאציה, 
וביחוד — הראקציה עם חומצה הנקנית (ניטראציה, 

מ ב 50 • 5 מ^ + 0 ,ט מ 0 3 § • סט + ט • 5 ט 6 נ> . x 

ח׳ 

גנזול-סולפתית 


, 0 ^׳,^€ + 0 ,מ _ ,סז? •סט + ט 6 מ 0 6 . %1 

ניטרדבנזול 





105 


מזול או כנזן — כן־זומא, שמעון 


106 


מן הניטררבנזול (ע״ע) אפשר להפיק את האנילין (ע״ע) 
ואת כל צאצאיו. 

הב׳ הוא מוצר של התעשיה הכימית הכבדה. הוא מופק 
בזיקוק עיטרן־הפהם, שבחלקו הקל ביותר, היוצא לראשונה 
(עד ״ 170 ), הב׳ וההומולז׳גים שלו (ר׳ להלן) הם כ 60% . 
חלק גדול מן הב׳ הנדיף נמצא בגאז־הפחם ומופרש ממנו ע״י 
רחיצת הגאז בנפט. הב׳ הןלמי (הטכני) מעורב בטולואלל 
(ר׳ להלן) ובתיופן (ע״ע)! מן הראשון משחררים אותו ע״י 
זיקוק־מקטע מדוקדק, מן השני — רק ע״י טיפול כימי מיוחד, 
שמיקר את הב׳ הכימי הנקי. מימי מלחמת־העולם 11 ואילך 
התפתח בקנה־מידה תעשייני ייצור ב׳ משמן־אדמה בשיטות 
קאטאליטיות: מנפטנים (ציקלוהכסאן ומתיל־ציקלופנטאן) 
ע״י דהידר 1 גנאציה, ומפאראפינים (הכסאנים) ע״י ציקליזא- 
ציה והידרוגנאציה. 

יש גם שיטות סינתטיות להרכבתה של מולקולת־הב׳ 
מחמדים פשוטים יותר, כגון הסינתזה ע״י פולימריזאציה של 
אצטילן (ע״ע). ערכן הטכני של השיטות הללו מצומצם, 
ולעומת זה נודעת להן חשיבות ניכרת במחקר. 

התפוקה העולמית השנתית של ב׳ קודם מלהמת־העולם 11 
הגיעה ל 4 * 1 מיליון טונות׳ ובה נטלה גרמניה חלק בראש 
(כ 45% ). היום נאמדת התפוקה השנתית ב 2 מיליון טונות, 
מהן כ 800,000 טונות באה״ב (רובם משמן־אדמה), כ 300,000 
בגרמניה המערבית, השאר בעיקר באנגליה, צרפת ובלגיה 
(על התפוקה בבריה״מ אין נתונים). מחירו של הב׳ בשוק 
העולמי הוא כ 0.20 דולאר הגאלון (= 4 ) 3 ליטר). 

שימושיו הטכניים של הב , מרובים ביותר. כמויות גדולות 
של ב׳ נשרפות כדלק למנועי שרפה פנימית: אמנם כשהוא 
לעצמו אין בו כדי לשמש תחליף לבנזין (ע״ע) מפני הפיח 
המרובה שהוא מעלה בבעירתו; אך כשהוא מעורב בבנזין 
הוא נשרף בנקל כליל, וע״י עירובו בבנזין אפשר לנהוג 
חיסכון בחומר אחרון זה. הב׳ הוא ממם מצויין של חמרים 
אורגאניים שונים וממצע מתאים לראקציות כימיות שונות. 
הוא משמש אב־חומר לסינתזות חשובות: של חמרים פלאם- 
טיים (פולי-סטירן, נילון), פגול, אנילין, אינסקטיצידים 
(גמכסן, ד. ד. ט.), ועוד. 

הב׳ הוא חומר אנטיספטי, אך אין תכונה זו ניתנת 
לניצול־בפועל מחמת ארסיותו היתרה גם לאדם. מפני נדי- 
פותו של הב׳ כרוכה באדיו סכנה מרובה לעוסקים בעיטרד 
הפחם ובתולדות זיקוקו בלא אמצעי־זהירות מתאימים. הב׳ 
הוא רעל־עצבים! הרעלה חריפה באדי־ב׳ גורמת שיכרון, 
שאחריו באים איבוד־החושים ומוות, הרעלה כרונית בכמויות 
קטנות של אדי־ב׳ מתבטאת, מצד אחד, בליקויי הדפנות של 
צינורות־הדם, וכתוצאה מכך — בשפכי־דם פנימיים׳ ומצד 
שני — בפגם במנגנון היצירה של כדוריות־הדם הלבנות, 
שמביא לידי התמעטות מספרן של כדוריות אלו עד כדי 
היעלמותן הגמורה. משום כך נעשו נסיונות להשתמש בב׳ 
לטיפול ריפויי בלוקמיה, אך בלא הצלחה. 

מן הב׳ נגזרת שורה הומולוגית של פחמימנים 
ארומאטיים בעלי הנוסחה הכללית ( 6 < "), שהם 

ב" מותמרים בשיירים אלקיליים. הומולוגים של הב׳ מצויים׳ 
יחד עם הב׳, בעיטרן־הפחם, ומופקים בדרך הזיקוק־למקוטעים! 
הם ניתנים גם להכנה סינתטית מן הב׳. 

ה ט 1 ל ו א ו ל והכסילולים אף הם מוצרים טכניים, שמו¬ 
פקים מעיטרן־הפחם בקני־מידה תעשייניים. הטולואול הוא 
אב־חומר של הטריניטרו־טולואול (ע״ע חמרי־נפץ) ושל 


נקודת־ | צפי¬ 
! רתיחה! פות; 

נוסחה 

הומולוגים של ב׳ 

1 

0.871 

״ 111 

0.135.014, 

!טולואול(טולואו) 


״ 144 



0 - פסילול (־פסילו) 


״ 135 

0611. (0115)2 


ת 1 - " " 


״ 137 



| <ע- " " 


״ 136 

. 14 ־ 145.0 ־ 0 1 

אתיל־בנזול (־בנזן) 

0.86 

״ 177 

!>-00111(0145) (1-03117) 

וקימ 1 ל(קיםן) 


¬ הטולואידין, ההומולוג של האנילין, שעמו הוא משמש לסינ 
תזה של חמרי־צבע חשובים. הקימול שייך לשורת הטרפנים 
(ע״ע) ומופיע בשמנים אתריים של צמחי-בושם שונים. 

כימיה אורגאנית תיאורטית (הסתדרות הכימאים בא"י, 

£>*> 8072 % 011 / 200 ~ ? ירושלים, מס׳ 6 ), תש״ז 

020, 1897; \¥ י .חז 011€ , 25 ) , 8 3/170 [ 100 י מש 3 > 1 ב 

39, 125), 1926: £. 110$611 

420-442), 1948; 1.. £1 2470 ) $17140 /ס 7 ( 7/2007 7/20 ז ז©$ש 

311(1 8.030(10714 0] 47017131x0 €0111 £0!4113$ (01171371, 07%37110 

1 }/ 01240$1471 , 0 זס 11 >\ £11 .£ ;* 1948 ,( 117-213 , 1 ,^ 7 ) 0/1077114 

.ותש 011 ) ^ 8 . 4 1%171£ }/ 10 ) £12114 . 1 )/ 40/23 ) 2027 71714 . 00/171 ) 467 171 ' 

. 4 . 1 ^ 7 ( £710 11771372724 ( 1 ) 8071201 ; 1951 ,( 55 , 3 , 16 * $11 111 ) 111 

.* 1953 ,( 303 ־ 292 , ,. 0/10772 . 00/272 ) 

מ. ה. ב, — י. ל. 

בךז 1 מא, #מע 1 ץ׳ תנא, שעיקר־פעולתו חל בתחילת המאה 
ה 2 לסה״ג; בן דורו של רבי עקיבא. ב׳, שהיה, 

כנראה, תלמידו של רבי יהושע (עי' חגיגה, ט״ו, א ו גזיר, 
נ״ט, ב׳; ועוד), נמנה רק על תל מ יד י־ החכמים (עי' 
קדושין, מ״ס, ב׳ ועי׳ רש״י שם; ועוד) והיה מן "הדנים 
לפני חכמים" בסנהדרין שביבנה (סנהדרין, י״ז, ב׳, ועי׳ רש״י 
שם). אעפ״ב נחשב לחכם גדול, ואמרו שמי שרואה בחלום 
את ב׳ "יצפה לחכמה" (כרכות, נ״ז, ב׳). ב׳ הצטיין במדרש־ 
הכתובים, ורוב דברי־ההלכה, שנשתמרו ממנו בספרות- 
התנאים, מיוסדים על מדרש־הכתוב (משנה ברכות, א/ 
ה'! ועוד). אמרו עליו: "משמת בדזומא בטלו הדרשנים" 
(משגה סוטה, ט׳ ט״ו). גם באגדה נשתמרו דברים, שנמסרו 
בשמו ושהם מנוסחים במשפטים קצרים וממצים. בין אלה 
מפורסמים דבריו: "כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא 
פת לאכול: חרש וזרע וקצר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד 
ולש ואפה — ואחד־כד אכל, ואני — משכים ומוצא כל אלו 
מתוקנץ לפני! וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא 
בגד ללבוש: גזז ולבן ונפץ וטור, וארג — ואחר כך מצא 
בגד ללבוש, ואני — משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני! 
כל אומנויות שוקדות ובאות לפתח ביתי — ואני משכים 
ומוצא כל אלו לפני" (ברכות, נ״ח, א׳< ובמקבילות). כמה 
מדבריו נעשו פתגמים מהלכים, כגון: ״איזהו חכם? — 
הלומד מכל אדם; איזהו גיבור — הכובש את יצרו; 
איזהו עשיר? — השמח בחלקו; איזהו מכובד? — המכבד 
את הבריות" (אבות, ד/ א׳). ב׳ נמנה עם ארבעת החכמים 
שנכנסו לפרדס, ועליו נאמר ש״הציץ ונפגע" (חגיגה י״ד, 
ב׳). — בתוספתא חגיגה (ב/ ג) מסופר, שבשעה שסיפר 
ב׳ לרבי יהושע מה שראה כשהיה צופה במעשה־בראשית, 
קרא רבי יהושע לתלמידיו: כבר בן־זומא מבחוץ; לאחר 
ימים מועטים מת ב׳. 

ב. ז. בבר, אגדות התנאים והאמוראים, א/ תרס״ג, פרק י״ג, 

ט״ז; א. היימן, תולדות תנאים ואמוראים, תר״ע. 

מ. 



107 


מזידין — מזין או גזולין 


108 


בו^זידין (£ת 11 > £1121 ל), דיאמין ארומאטי, 4,4 ׳-דיאמינו־די־ 
פניל ( 1 ): עלעלים לבנים, שנקודת-היתוכם 127 0 ז 
מסיסים אך במקצת במים קרים, מסיסים יותר (כ 1% ) במים 
חמים, ובמידה מדובה — בכוהל. הב׳ הוכן לראשונה ב 1845 
ע״י צינין מתו! חיזור של אזו־בנזן(ע״ע אזו), שנוצר באחד 
משלבי־הביניים של תהליך החיזור של ניטרו־בנזן (ע״ע) 
(ע״ע) לאנילין(ע״ע). ב 1863 גילה א. ו. הופמן(ע״ע), שחב׳ 
נוצר בתהליך זה ע״י שיחלוף תוך־מולקולארי יחיד במינו, 
שחל בהידראזו־בנזן ( 11 ) בהשפעת חומצות. אטומי־המימו 
שבעמדת־פארא ( 44 ׳) נודדים אל החנקן, וגרעיני הבנזן 
מסובבים ומובאים לידי צימוד: 

7 



.ז 1 . 1 


ב׳ מופק גם חיום בקנה־מידה תעשייני ע״י חיזור של 
ניטרו־בנזן ו״שיחלוף־ב׳". ב 1949 הגיעה התפוקה באה״ב 
לכ 1,500 טונות בשווי של 1.70 דולאר לק״ג. ב׳ משמש אב־ 
חומר לסינתזה של חמרי־צבע, שצובעים כותנה בלא עיבוד 
מוקדם, כגון אודם־קונגו (ע״ע אזו, עמ ׳ 348 ), וכן כראגנט 
באנאליזה להכרת יונים מתכתיים ואניונים אנאורגאניים 
שונים. — ייתכן, שהב׳ הוא בעל תבונות קארצינוגניות (ע״ע 
סרטן) ושהוא מן הגורמים להתפתחותם של גידולי שלפוחית־ 
השתן בפועלי־אבילין. 

ד א ק צ י י ת - ב׳ של הדם מתבטאת בהופעתו של צבע 
ירוק-כחול בשעת המגע של עקבות־דם בתמיסה של ב׳ 
בחומצת־חומץ בנוכחות 1 2 0 2 *. לראקציה זו חשיבות בחקי¬ 
רות פליליות. 

??זין או 3 ?זלין, שם כולל לתערוכות של פחמימניש(ע״ע), 
אליפאטיים או אליציקליים, בעלי טמפראטורות־ 

רתיחה לא-גבוהות, שהם נוחים לדלקה ונשרפים בלא שיור! 
הדלק ההכרחי למנועים בעלי שרפה פנימית ז מחמרי-הגלם 
החשובים ביותר להפעלת התעשיה החדישה והתחבורה 
הממונעת ביבשה, בים ובאדר. — ב׳ נקי הוא נוזל חסר־צבע 
ובעל ריח אפייני) אינו מתערב עם מים, אבל ממוסס כל 
מיני חמדים אורגאניים, כמוצקים כנוזלים. הוא נשרף בלהבה 
מעוטת־אור וחסדת־פיח, אך רבת־חום! ערך־השרפה כ 11,500 
קאלוריות. תערובת אדיו עם אויר (חמצן) היא נפיצה מאד. 
התבונות הפיסיקאליות של הב׳ משתנות לפי הרכב התערובת 
ולפי טיב המרכיבים. גבולות-הרתיחה הם: ־ 50 — ־ 180 בקירוב, 
גבולות־הצפיפות — 0.69 — 0.77 בקירוב. הב' נוח להיטען 
השמל ע״י חיכוך, ולפעמים די בטילטול כבסים בב׳ כדי 
להפיק ניצוצות, ולפיכך מחייב שימושו זהירות יתירה. עיקר 
הפחמימנים שבב׳ הם מסדרת הפרסינים (ע״ע) או הנפטנים 
(ע״ע) משורות ״ 0 —,ס (הכסאנים, הפסאנים, אוקטאנים). 
עם קצת איזומרים נמוכים וגבוהים מהם; בצד אלה יש גם 
אולפינים, צאצאי בנזול (ע״ע) ועוד. כל מקטעי־הב׳ יחד 
(ר׳ להלן) מכילים, לכל הפחות, 1,000 פחמימנים מן השורות 
0 4 — 12 ס, ומהם בודדו וזוהו יותר מ 100 . 

ב' טכני מופק מחמרי־גלם טבעיים או בשיטות סינתטיו׳ת. 
דרכי־ההפקה מחמדים טבעיים משתנות לפי מקורות־ההפקה. 
עיקרי המקורות הטבעיים הם גאדחאדמה ונפט (ע״ע) גלמי. 
גאזים טבעיים מצויים בעיקר באיזורי נפט ופחם, ותפוצתם 


הגאוגראפית קרובה לשל אלה. בצד המתן (ע״ע), שאינו 
הופך לנוזל אלא בטמפראטורה נמוכה מאד ולפיכך אינו 
ראוי לשמש כב׳, מחזיק הגאז הטבעי מספד פחמימנים 
שלמעלה מן המתאן, שהפרשתם מן הגאז הטבעי מספקת ב׳ 
"טבעי" כמוצר־לוואי של הפקת־הגאז ממקורות טבעיים. 
כ 10% מן הב׳ המשוןק בעולם באים כיום ממקור זה. 

בשלוש דרכים מוציאים ב׳ טבעי מגאז: בלחץ, בשטיפה 
ובספיחה. הפשוטה שבהן היא הראשונה, שהיתה גם ראשונה 
לשימוש בזמן. על-ידי הגברת־הלחץ והנמכת־הטמפראטורה 
מתעבים הפחמימנים הבינונים והגבוהים והם ניגרים ונקווים 
בתחתיתו של כלי־הלהץ; מפעל חרשתי ראשון מסוג זה נבנה 
ב 1904 . אבל אין זו שיטת־הפקה זולה, וביחוד מגאז ששיעור 
הב׳ שבו מועט* לפיכך נדחתה שיטה זו מפני שיטת השטיפה, 
שבה נשטף הגאז ע״י שמן מינראלי (מוצר־נפט) קל. השמן 
ממוסס קצת מכל הפחמימנים שבגאז, אבל בשיעור ניכר 
יותר— מאלה שנדיפותם קטנה משל אחרים. המפעל הראשון. 
שבו הונהגה שיטת־השטיפה, נבנה באה״ב ב 1913 , ורוב הב׳ 
(גאזולין) הטבעי שבמדינה זו מופק בימינו באותה שיטה 
עצמה. בדרך זו מופרשים למעשה מן הגאז הטבעי כל 
הפחמימנים שמן הפגטאן ומעלה וכ 90% של הבוטאן, וקצת 
מן הפחמימנים שלמטה ממנו. ע״י זיקוק התמיסה של השמן 
המינראלי בזרם אדי-מים מוציאים ממנה את הפחמימנים 
הקלים, והשמן חוזר לתפקידו הראשון, וחוזר חלילה. 
בשיטה השלישית משמש פחם כסופה (ע״ע אדזורפציה). 
מפעל ראשון, שבו הופעלה שיטה זו, הוקם ב 4919 אבל 
שיטת־הספיחה לא כבשה אח דרכי הייצור. הצד השווה 
שבמוצר הגלמי של שלוש שיטות אלו — שהוא מחזיק 
פחמימנים נמוכים שמן המתאן ועד הבוטאן; אין זו תכונה 
רצויה בב׳, שע״פ 'הכללים שנתקבלו בטכניקה הותר לו 
להחזיק קצת בוטאו בלבד. לפיכך הב׳ הטבעי הגלמי טעון 
זיקוק. 

הפקת ב׳ מג פ ט גלמי נעשית בשתי דרכים: בזיקוק 
ישיר או בפיצוח) פריו של הראשון הוא "ב׳ ישר" ושל 



וופקת בנן י 1 ע״י זיקוק י׳ 8 יר ׳ 58 ׳טמן־ארטה (סכמה) 

השני — ב׳-של־פיצוח. ב׳ ישר הוא תערובת של פחמימנים, 
שיוצאים מן הנפט הגלמי בגבולות הטמפראטורות ס 40 — ס 200 
בקירוב. תערובת ז( מתפרקת למקטעיה ע״י זיקוקים מצומ¬ 
צמים בגבולות ס 40 — ס 70 , ס 70 — ס 90 , ס 90 — ס 150 , ס 150 — ס 180 , 
וכו׳? הראשון הוא "אתר פטרולי", שמחזיק בעיקר פנטאן 
והכסאן, השני— "ב׳ קל״'(הכםאן והפטאן), השלישי— "ב׳ 
בינוני״ (הפטאן ואוקטאן), הרביעי — "ב׳ כבד" (אוקטאן 




109 


בנזין או גזולין 


110 


ולמעלה ממנו), וכו , . המקטעים הללו ניתנים להפרדה 
למקטעים מצומצמים יותר, הבל לפי טיב השימוש, שהתזקיק 
מכוון אליו, כ 40% מתפוקת־הב׳ העולמית נעשית היום 
בדרך ז 1 (וע״ע בקו, עמ ׳ 308 , תמונה). 

מקטעי הנפט הגלמי, שנקודת־ד,רתיחה שלהם היא למעלה 
מ 200 0 ושמבחינה כמותית הם עיקרו של הנפט ד,גלמי, אך 
שאינם ראויים לשמש כב׳ בעינם, הופכים אף הם למקור 
הפקה של ב׳ ע״י פיצוח (^ת&סגדס), כלומר: פירוק 
הפחמימנים הגבוהים לנמוכים מהם. בטמפראטורות גבוהות 
בהרבה מנקודת־הרתיחה שלהן נקרעות המולקולות השרשר־ 
תיות (הישרות או המסועפות) הארוכות של הפחמימנים 
הגבוהים (השמנים הכבדים שבשמן־האדמה), וקטעיהן חוד 
דים ומסתדרים בצורת מולקולות קטנות יותר, פאראפיניות 
ואולפיניות! למשל: 

8 ^ 4 ־^ + 10 ^ 4 ־-* 

, 0.3 + ״ 3 ־ 0 " " 

0 + 4 מ, 0 + ,מס + ,, 0 4 3 19 8 

ן 0 + 0,6 * 0 

הפיצוח לשם הפקח ב׳ מצליח ביותר בשמן־אדמה העשוי 
בעיקרו פאראפינים, ז״א מולקולות שרשרתיות, כגון שמן־ 
האדמה הפנסילוויני, והוא יעיל פחות לגבי שמן־אדמה 
נפטני, ז״א טבעתי, כגון הרוסי. טיבם של מוצרי־הפיצוח, 
ז״א הגודל המולקולארי הממוצע שלהם, תלוי בתנאי הפיצוח: 
בממפראטורד* בלחץ ובארכו של זמן־הטיפול. לפיכך אפשר 
לקבוע בדרך אמפירית את התנאים, שבהם מתקבלת ניצולת 
מאכסימאלית של פחמימנים בעלי משקל מולקולארי בינוני, 
שהם ראויים לשמש כב׳, הפיצוח מבוצע בשתי דרכים: 
בשיטה התרמית (פירוליטית) — ז״א ע״י הפעלת טמפראטו־ 
רות גבוהות (בלחץ גבוה) שהיתד, נהוגה בעבר! בשיטה 
הקאטאליטית, שהיא מקובלת ביותר בזמננו מחמת יתרונותיה 
הטכניים. הפיצוח הקאטאליטינעשה בטמפראטורות ס 350 - ס 560 



ובלחצים של 10 — 70 אטמוספירות. שיטה זו מעלה את ניצולת 
הב׳ מן הנפט הגלמי עד 40% — 50% , לעומת 10% — 20% 
שמתקבלים בזיקוק הישיר! ולא זו בלבד אלא שב׳ של פיצוח 
קאטאליטי משובח באיכותו מב׳ של זיקוק ישיר (ר׳ למטה). 
כקאטאליזאטור משמש טין טבעי מלובן או חומר סינתטי 
מורכב מתערובת של סיליקה ואלומינד, (, 0 ״ 1 ^ - * 310 ), 
כמחציתו של הב׳ המופק היום הוא ב׳-של-פיצוח. 

כמויות קטנות של ב׳ מופקות גם מזיקוק של ,,עיטרן- 
ראשית", שמתקבל מזיקוק יבש של פחם בטמפראטורות 


נמוכות־ביחם ושבו עולה חלק הציקלופאראפינים על זה של 
החמרים האח׳מאטיים (ע״ע עטרן). 

הביקוש העצום של ב׳ לצרכים טכניים, הגדל והולך 
משנה לשנה, גורר תלות כלכלית של החברות, שהגיעו 
לדרגת תיעוש גבוהה, בבעלי המקורות הטבעיים של ב׳ — 
מעיינוודהנפט, ותלות זו גוררת גם תלות מדינית וצבאית. 
לפיכך מפתחים בארצות תעשייניות, שהן עניות במעיינות־ 
נפט, שיטוודייצור סינתטיות, שמשתמשות בחומר־גלם מצוי 
בשפע — הפחם. עיקרן של שיטות אלו היא ההידדוגנאציה 
(חיבור־מימן) או ההידרוגנוליזה (פירוק ע״י מימן) של פחם 
או של תרכבותיו. החשובות שבשיטות אלו עד היום הן זו של 
ברגיוס (ע״ע) וזו של פר. פישר וטרופש. 

בשיטת ברגיוס מיוצר נפט סינתטי מעיסה של פחם־חום 
טחון, מושרה בשמן מינראלי, שלה מוסף קאטאליזאטור 
(תחמוצות של ברזל ומוליבדן) ודרכה מועבר זרם של מימן 
בטמפראטורה של ״ 450 ובלחץ גבוה (כ 150 אטמוספירות), 
לפי התהליך הסכמתי: 1 ט 1 מ״ 0 , 00+100 . בתהליך זה 

נוצרים גם הומולוגים גבוהים לרוב, שחוזרים ומפצחים אותם 



0 פע 5 5 זיהוק י 5 םיצזח ׳ 58 נפט (טבטאם) 

לב׳ בדרך קאטאליטית. בדומה לכך מבוצעת ההידרוגנוליזה 
של שמנים כבדים שמשמן־האדמה לב׳ בסיוע קאטאליזאטר 
דים של יולפראם, מוליבדן, תוריום. הקשיים הטכניים 
הכרוכים בשיטה זו נובעים מן ההכרח להפעיל ראקציה 
כימית בין מוצק או נוזל ובין גאז. קושי זה נמנע בשיטת 
פישר־טרופש, שהיא כולה קאטאליזה של גאזים: ב׳ 
מיוצר מגאז־המיס (תערובת של פחמן חד־חמצני [ 00 ] 
ומימן) בלחץ רגיל ובטמפראטורה נמוכה־ביתס( ־ 200 — ס 250 ) 
בנוכחות קאטאליזאטור של קובאלט, ניקל ותוריום, בתהליך 
זה נוצרים תחילה שורשנים חפשים של -,מס-, לפי 
המשוואה: -,מס- + 0 ,מ +— , 20 + סס, והללו מצ¬ 
טרפים לשרשרות (פאראפינים) או לטבעות (ציקלופאראפי- 
נים), הכל לפי המסיבות. 

נסיונה של גרמניה במלחמות־העולם 1 ו 11 הוכיח, שמבחי¬ 
נה טכנית אפשר להפיק בדרכים אלו ב׳ בקנזדמידה גדול 
מאד. אך מבחינה כלכלית עדיין אין הב׳ הסינתטי יכול 
להתחרות בב׳ ה״טבעי" בשוק העולמי, מאחר שהתהליכים 
הסינתטיים דורשים הרבה מאד אנרגיה ודלק ומייקרים ביותר 
את המוצר. לפיכך עדיין שולט בשוק הב , הבא — במישרים 
או בעקיפים — ממעיינות־הנפט. 

מרובים ושונים מאד שימושי הב׳ בענפי הטכניקה. כחומר* 





111 בנזין או גזולין ■ 

ניקוי וכממוסס תוא משמש במכבסות ("ניקוי כימי"), בבתי- 
דפוס (ניקוי אמתות) ובתעשיית הקאוצ׳וק? לצרכים אלה 
משמשים מיני ב' קל (שרותהים עד ״ 140 ). אבל יותר מכל 
מרובה חשיבותו כדלק, כלומר: כמקור של אנרגית תרמית 
במנועי־שרפה, ובייחוד בכלי־תחבורה ממונעים! כדלק- 
מנועים משמש ב' כבד (שרותח עד ס 200 ). שימוש זה הוא 
עיקר סיבתה של תצרכתו העצומה, שהלכה וגברה בשנים 
האחרונות במהירות יתרה והגיעה ב 1950 לשיעור של 150 
מיליון מונות (בקירוב) לשנה. לצרכים השימושיים השונים 
מותאמים המקטעים השונים של הב/ הנבדלים זה מזה במידת 
נדיפותם ובנקודות־ההדלקה שלהם! למשל: כב׳ למנועי- 
מטוסים משמש בעיקר המקטע הרותח בין 140 0 ל ״ 160 , כב׳ 
לכלי־רכב — המקטע הרותח ביו ״ 180 ל ״ 200 . כל מקטע הוא 
תערובת של פחמימנים מרובים, בעלי נקודות־רתיחה שונות. 
לפיכך עולה, במשך השרפה במנוע, טמפראטורת־הדתיחה 
של הב׳ הנשאר, מאחר שהמרכיבים גמוכי־הרתיחה מתאדים 
ונשרפים תחילה? ועל-כן חשובים להערכת שימושיותו של 
הדלק ש נ י גבולוודהרתיחה, התחתוד והעליון. המרכיבים 
גבוהי-הרחיחה מתאדים ונשרפים לאחר שהמכונה נתחממה 
מחום־השרפה של המרכיבים הקלים. לפיכך — כדי שלא 
ישתייר כלום במכונה — ראוי שהגבול העליון לא יהא גבוה 
מדי. טיבו של הדלק המתאים בכל מקרה תלוי בטיב־המכונה 
וגם במסיבות האקלימיות. מיני־ב׳ קלים מדי, שאינם יפים 
כדלק כשהם לעצמם, מתערבים במיני־־ב׳ כבדים מדי, שגם 
הם לבדם אינם טובים לשימוש באקלים קר! זהו, למשל, 
עיקר שימושו של הגאזולין הטבעי, המופק בתעשיית הגאז 
הטבעי (ר׳ למעלה). 

י אחת מן הבחינות הקובעות בהערכת טיבו של הב׳ כדלק 
הוא "מספר־האוקטאן" שלו (ע״ע אוקטן). ב׳ טוב הוא בעל 
מספר־אוקטאן גבוה, שאינו "דופק" הרבה. ה״דפיקה" 
10 :>סתאל), שאינה נעימה ואינה יפה למכונד" נגרמת ע״י 
שריפה שקודם זמנה וגוררת ביזבוז של אנרגיה. מספרי- 
האוקטאן הנהוגים, למשל, בב׳־של־מכוניות הם בגבולות 
68 — 80 , ואילו בשביל ב״־של־מטוסים נדרשים מהפרי־אוקטאן 
גבוהים מאלה. מוצרי־הב׳ המופקים בשיטות הפיצוח הקאטא־ 
ליטי (ר׳ למעלה, עט' 109 ) מצויינים במספרי־אוקטאן 
משובחים ( 77 — 93 ). נטייתו של הב׳ לנפיצה מהירה פוחתת 
ומהירות שריפתו נעשית נוחה יותר לוויסות עם ריבוי אחוז 
הפאראפינים המסועפים (כגון איזו־־או־קטאן, ע״ע אוקטן) 
בב׳ ? וכן פועלים כ״מונעי־דפיקה" פחמימנים משורת הבנזול 
(ע״ע), הכהלים המתילי והאתילי, וביחוד שיעורים קטנים 
של החומר הסינתטי: עופרת ארבע-אתילית, 4 ( 5 מ, 0 )ל?. 
בשעת השימוש ב״אנטי־נוק" זה עלולה עופרת לשקוע בגלילי- 
השריפה, וכדי למנוע את הדבר מוסיפים לב׳ קצת אתילן 
דיברומי : ע״י כך נוצרת אבקה של עופרת 

דיברומית (,■!פל?), שנהדפת החוצה בכוח אדי־השריפה. ב׳ 
כזה נקרא ב׳ אתילי. 

בהפקת ב׳ כמוצר תעשייני בקנדדמידה גדול הוחל רק 
בראשית המאה ה 20 . התפוקה העולמית גדלה תוך 50 שנה 
פי 100 בקירוב. ב 1930 כללה 57 מיליון טונות, ב 1938 — 80 , 
ב 1948 — 121 , ב 1950 — 140 מיליון טונות, וב 1957 הגיעה 
(לפי אומדן) ל 170 מיליון טונות. בראש הארצות המייצרות 
עומדת אה״ב (כ 75% )! על התפוקה בברה״מ — שהיא, 
כנראה, ניכרת — אין נתונים. 


כף־חיים, פאול 112 


1951 

1948 

1938 


% של 
התפוקה 
העולמית 

באלפי 

מונות 

באלפי 

מונות 

% של 
התפוקה 
העולמית 

באלפי 

טונות 

ארץ 

0.8 

1,358 

414 

0.5 

422 

איסליה 

1.5 

2,496 

— 

2.6 

1,092 

אינדונזיה 

0.8 

1,423 

1,236 

1.1 

894 

ארגנטינה 

73.1 

117,985 

95,796 

74.9 

60,306 

אה״ב 

1.2 

2,005 

1,481 

0.4 

302 

בחריץ 

1.9 

3,165 

630 

0.4 

311 

בריטניה 

0.9 

1,519 

94 

1.7 

1,409 

גרמניה 

1.0 

6,641 

493 

0.3 

256 

ד,ולאבד 

1.3 

2,129 

482 

0.2 

130 

־ ונזואלה 
פרס 

2.4 

3,920 

1,781 

2.8 

2,222 

צרפת 

3.7 

6,085 

4.074 

2.7 

2,185 

קאנאדה 


161,300 

121,000 


80,500 

תפוקה עולמית 
(בלא ברה״ם) 


הב׳ הוא ארסי ככל שאר הפאראפינים. שתיית ב׳ או 
נשימת אדיו גוררות הרעלות קשות. הרעלה חריפה מתבטאת 
במצבים של שיכרון, עווית, התאטות קצב הנשימה והדופק, 
התכחלות השפתיים, התעלפות; ילדים מתים לפעמים מהר¬ 
עלת ב׳, אך מבוגרים לא הצליחו להתאבד אף ע״י שתיית 
ליטר של ב׳, למרות הצריבה והכאב העצום, שנגרמו למעיים. 
ההרעלה הכרונית מתבטאת בחוסר־תאבון, בחילה, כאבי- 
ראש, רטט, דלקת לחמית-העין והרירית של דרכי-הנשימה, 
הפרעות פסיכיות (בעיקר ליקויי-זיכרזן), שינויים בתמונת- 
הדם. לשם מניעת הרעלה בב׳ מתוך עיסוק קבוע בו, יש 
לדאוג לאיוורור יעיל, שמרחיק את אדי-הב׳. 

וע״ע דלק? מנוע! נפט? פרפינים? נפטנים! 
בנזול. 

/ 0 ׳( 0/0£ מ£:>< 7 1 ס 1611116 ? 0 16 ?' 1 .מ . 115$-0 ־ 01 .¥\■ 

,. 16111 ?€ . £$$1 /ס . 01611011 5 0 ק־ 1 סו 1 ז ;* 1942 , 61101611171 ? 

56161166 16 ? י! נ ב 1:31 גתט< 1 .£ .\/.- 001£5 ז 8 . 6 ;. 1949 4 , 374-389 

. 26111 ?€ /ס . 161 ( £116 ,זש 1 ד 1 ו 01:1 -: 1 זנ^ ; 1950 , 61101614112 ? / 0 
. 172 ? 166 . 1 > . 1 }?ץ 16 ז£ 111115 ) 1311171 ; 1951 , 112-117 , ¥11 ,./ 0 מו/;>< 7 
- 40101 ?) 1% ,( 361 ) £1 , 14 15 )§?)!£) ¥1 ,( 6 ^/ 81612510 ) 1¥ ,. 16111 ?€ 

1957 ־ 3 195 ,^ 11611717111161 

מ. ה. ב. 

ןמן, ע״ע ב^זזל. 

בן־חטה, ע״ע ךגניים, עמ׳ 1965 סטה. 

|ךס*ים, פאול — שמו המקורי: פרנקנבורגר — (נו׳ 1897 , 
מינכן), קומפוזיטור ישראלי. ב׳ קיבל את השכלתו 
המוסיקאלית באקאדמיה המלכותית של מינכן ובאוניברסיטה 
שלה והופיע כפסנתרן ומנצח בכמה מערי־גרמניה. ב 1933 
עלה לא״י והשתקע בתל־אביב, במקום שהוא עוסק בחיבור- 
מוסיקה ובהוראת נגינה'בפסנתר? בשנים הראשונות לישיבתו 
בארץ גם הופיע כפסנתרן ומנצח. ב 1945 קיבל את פרס-אנגל 
של עיריית תל-אביב בעד הסימפוניה הראשונה שלו (הוש¬ 
למה ב 1940 ) שהיתה גם בין היצירות, שהתזמורת הפילהאר־ 
מונית הישראלית ניגנה בסיורה באה״ב ובקאנאדה ב 1951 . 

ביצירותיו המוקדמות של ב׳, שחוברו בגרמניה, בולט 
חוש לירי דק, ואילו ביצירותיו הישראליות ניכר גם הגיוון 
המזרחי האפעי. ביצירותיו לפסנתר (בעיקר בסונאטינה, 
ב״נעימה עם ואריאציות״ ובסונאטה של שנת 1954 ) הצליח 
ליצור סימון פסנתרי חדש, שאף הוא מגוון גיוון מזרחי — 
השג, שהוא פרי של קישוטים עדינים, קצב רבגוני ושימוש 
מחושב בדושת־הפסנתר. ב׳ חיבר שתי סימפוניות, ״יזכור״— 
פואמה לכינור ולתזמורת, מוסיקה קאמרית, אוראטוריה בשם 



113 


גן־חיים, פאול — בנט 


114 


"יורם", "פאן" (לסופראנו ותזמורת), קונצ׳רטו לכלי־מיתר, 
״מוסיקה לכלי־מיתר", 1955/6 ״, קוינצ׳רטו לפסנתר ולתזמורת, 
שירים, שירי־מקהלה, "גליון־שירים" למקהלה, "נעים זמירות 
ישראל" לנבל, צ׳מבאלו ותזמורת ו״רון עברי" למקהלה. 
כמדכן חיבר "קאנטאטה ליטורגית" ומזמורי-תהלים לקול־ 
סולו ולמקהלה. ב 1954 חיבר מוסיקה לסרט ״גבעה 24 אינה 
עונה״. — ב׳ קיבל את פרס־ישראל למוסיקה, תשי״ז. 
פ. ע. גרדנויץ, עולם הסימפוניה, 3 1946 , עמ ׳ 447 — 451 * 
הנ״ל, מוסיקה קאמרית, 1948 , עט׳ 436 — 439 ! הנ״ל, עולם 
20011 ( 1 ^ 1953 ? #1 | £711 11431 11 ^ 1114 > 4/ 1151 € , 112 ^ 1611 * 3 ־ 01 .* 1 
. 1951 , 1 ^ 2 >ז 13 / 0 6 ן// 

פ. ע. ג. 


|ן״ד 1 ךצית ("!!!־!^תץ?), קבוצת צמחים ממשפחת המרכ¬ 
בים (ע״ע)! בעבר נחשבה כסוג בפני עצמו, אך 
כיום היא נכללת בסוג החרצית (ע״ע). אחדים ממיניה של 
קבוצה זו מקובלים כצמחי־נוי משום פרחיהם היפים. מינים 
אחדים ידועים בריחם החריף, הנובע מן השמן האתרי שהם 
מכילים! מפרחיהם מכינים את אבקת ה״פליט", המשמשת 
להדברת חרקים. מינים אחדים: חרצית־הפירתרון(בן־חרצית 
במובן המצומצם: ת! 11:01111 ־ 1 ^־ 1 ;) 1010 ת 1 ן 1 ז 1161 ; 1 בז 5£1 ץ־ 1 ! 01 או.?), 


הגדלה בהרי הקארסט בצפון־מערב הבאלקאן! החרצית 
האדומה ( 05011111 ־! . 0 ), הנפוצה באסיה המערבית מן הקאור 
קאז עד פרם! מינים מצויים ביאפאן, באפריקה המזרחית 
ובבראזיל מספקים את הפירתרון — "אבקת־החרקים הקאור 
קאזית, הפרסית או הדאלמאטית", אינסקטיציד יעיל מאד 
נגד זבובים ויתושים! מטונה של סרחי ב״ח מופקים 
כ 50 ק״ג של האבקה. החמרים הפעילים בב״ח — הפיר¬ 
ה ר י נ י ם — הם אסטרים (ע״ע) של קטו־פהלים טבעתיים 
מטיפוס 1 עם חומצות בעלות טבעת משולשת מטיפוס 11 . הם 
נדיפים ומסיסים בממוססים אורגאניים. אין הם ארסיים לגבי 
יונקים (והאדם בכלל), אך לחרקים הם גורמים שיתוק מידי 
ע״י פעולת הלם עצבי־שרירי. השימוש בפירתרון, שהיה 
ידוע לעמי־המזרח מימי־קדם, התפשט מאד גם במערב בדורות 

1 ) 000 010 

ג 1 



ג 000011 - 


ג 1.011 ) 011:0 . , 1 ) 0 - 


האחרונים. אה״ב, למשל, ייבאו ב 1885 כ 300 טונות, ב 1919 — 
כ 1,500 וב 1945 — כ 9,000 טונות מחומר זה. אחר מלחמת־ 
העולם 11 נדחה הפירתדון למשך זמךמה מפני האינסקטיצי־ 
דים החדישים הסינתטיים (ד.ד.ט., גאמכסאן וכד), אך 
משנתברר שמרובים הם זני־החרקים, המחוסנים בפני שאר 
האינסקמיצידים, נעשה הפירתרון שוב מקובל ביותר (וע״ע 
אינסקטיצידים). 

,: 4111101 ) .£ ; 1922 ,ז 611155 גת 0 .ז 

, 1954 ,( 10 , 714111 )דו*ק*£) !**(?!/!)■!ץ , } 

ס. 


5 נט ( 1 ג 1 ! 83 ), שם של תבל־ספר היסטורי בדרום־מזרחה של 
הונגאדיה שמלפני 1919 ! ב 1919 — 1952 נקרא בשם 
ב׳ חבל מינהלי רומני, שכלל את רובה של ב' ההיסטורית 

ד ־-־ 


( 18,715 קמ״ר), ובו נמצאה עיר־הבירה ההיסטורית של ב׳, 
טימישוארה (טמשוואר בהונגארית). לפי החלוקה המינהלית 
של רומניה מ 1952 נכלל הב׳ הרומני ברובו בחבל טימי־ 
שויארה, ואילו שאר חלקיה של ב׳ ההיסטורית ( 9,035 קמ״ר) 
הם מ 1919 ואילך בידי יוגוסלאוויה וכלולים בחבל וז׳יוו׳דיגה 
שברפובליקה הסרבית. — השם ב: נגזר כנראה מן המלה 
"באך, שמובנה בסלאווית "אדוך או "שר" וששימשה תואר 
לנציב־קרואטיה עד סוף ימיו של השלטון ההאבסבורגי. היו 
עוד בנאטים על הספר ההונגארי־התורבי, ולפיכך נקרא 
חבל־ב׳, שהיה הגדול והחשוב שבהם, בשם הב׳ הטמש־ 
וואדי. — תבל־ב׳ ההיסטורי הוא יחידה טבעית מסויימת 
בתחומיה: גבולותיו הם: בדרום — הדאנובה, משפך הטיסה 
עד שער־הברזל! בצפון — נהר מורש! במערב — הטיסה, 
ובמזרח — הרי-טדאנסילוואניה. 

ב' היא ארץ עשירה בחקלאות, שהיא מרוכזת בה בשפלה 
שבמערבה (חיטה, מאים, טאבאק, גפן), וכן ביערות ובמכרות 
(פחם חום׳ ברזל, נחושת), שהם מצויים בעיקר בהרים 
שבמזרחה. הודות לעץ, לפחם ולברזל שבה, התפתחו בב׳, 
ביחוד בעיר־הבירה שלה, גם תעשיות של טכסטיל ומתכת, 
ובכללן תעשיות של מכונות וחלקי־רכבת, בירת ב׳, 
טימישוארה, משמשת צומת לקווי מס״ב, שיוצאים לשפלת־ 
הונגאריה,' לטראנסילוואניה ולבאלקאן. 

היסטוריה. ב 107 — 275 לסה״ג נמצא תחומה של ב׳ 
ההיסטורית בידי הרומים ונכלל בפרובינציה ךקיה (ע״ע) 
אסולנסיס. בצפון־מערבה של ב׳ עבר חגר־מגן(לימס) ר 1 מי. 
מאמצע המאה ה 3 עד הכיבוש המדיארי (בסוף המאה ה 9 ) 
החזיקו בב׳ עמים ושבטים שונים: גותים ( 250 ), הונים ( 375 
ו 439 ), בולגארים ( 528 ), סלאווים דרומיים ואווארים. מלכי־ 
הונגאריה מסרו את ב׳, שהיתה חבל־ספר, לנציבים צבאיים 
בעלי אוטונומיה רחבה, שנקראו בשם "באנים". משנבוסו 
הסרבים בפני התורכים ( 1389 ) שימשה ב׳ סלע־מחלוקת בין 
התורכים וההונגארים. ב 1459 הגיעו לב׳ הפליטים הסרביים 
הראשונים. ב 1526 נכבשה ב' על-ידי התורכים, שהחזיקו בה 
עד 1716 . בתקופת־שלטונם התיישבו בב/ שהיתה אז סאנ* 
ג׳אק מיוחד, רומנים מאולטניה. לאחר שנתחזק השלטון 
ההאבסבורגי בב׳ וחלפה הסכנה התורכית (עם שלום־ 
בלגראד, 1739 ) התחיל השלטון מושך לב׳ מתיישבים מגרמניה 
הדדומיודמערבית(שובים) וגם מן הארצות השכנות (סרביה, 
ואלאכיה והונגאריה), והללו החיו את שממותיו של החבל, 
שנחרב מחמת המלחמות וחוסר־הביטחון, ששרר בו מן המאה 
ה 15 ואילך. פריה של התיישבות ז( הוא ישוב מגוון מאוד 
מבחינה אתנית ולש(נית. השלטון ההאבסבורגי בב׳ על כל 
חלקיה היה צבאי עד שנת 1779 , שבה סופח רובה של ב׳ 
להונגאריה, ורק איזור צר בדרומה של ב , נשאר תחת שלטון 
צבאי קיסרי עד 1873 . אחד מרד ההונגארים בבית־האבסבורג 
( 1849 ) נקרעה ב׳ מעל הונגאריה ואורגנה, ביחד עם מחוז־ 
באצ׳קה הסמוך לה, כחבל אוסטרי! אך ב 1860 הוחזרה 
להונגאריה. בשלום טריאנון ( 1920 ) הוצאה ב , מידי הונ־ 
גאריה וחולקה בין רומניה (שני שלישים) ויוגוסלאוויה 
(שליש אחד). במלחמת־העולם 11 נפלה ב׳ בידי הגרמנים 
וב 1944 כבשוה הרוסים, שהחזירוה לרומניה. 

יהודים. בתקופת השלטון התורכי בב׳ התיישבו כאן 
יהודים ספרדיים, בעיקר מסאלוניקי, ברובם הגדול — בעיר־ 
הבירה (ע״ע טימישוארה). עם מנוסתם של התורכים מפני 



115 


כנט — בננז, גסמלי בן מרדכי 


116 


האוסטרים ב 1716 נשארו בב׳ רק יהודים מועטים, וכובשיה 
של עיר־הבירה לא מצאו בה אלא 12 משפחות יהודיות. ב 1739 
היו בעיר זו 46 משפחות יהודיות, מהן % אשכנזיות, שבאו 
מארצות־הקיסר. השלטון, שמשך לב׳ מתיישבים מעמים 
שונים מקרוב ומרחוק, דחק את רגליהם של היהודים בב , 
וצימצם את מספרם עד פדי כמות מבוטלת. לאחר ההקלות, 
שניתנו ליהודים ע״י הקיסר יוסף 11 , נמצאו ב 1787 בב׳(לפי 
המפקד, שנערך באותה שנה) 612 נפש מישראל (כלומר, 
קצת יותר מאחד לזלף באוכלוסיה). לכל יהודי־ב׳ הותר 
להשתמש רק בבית־קברות אחד (בעיר־הבירה). לפי המפקד 
ההונגארי האחרון (מ 1910 ) היו בב , 20,643 יהודים, מהם 
6,022 בעיר־הבירה, שבה התרכזו היי־הרוח של יהודי ב׳. 
במאה ה 19 נטו יהודי־ב׳ להתבוללות ולהזדהות עם המאד־ 
יאדים, שהיו האומה השלטת בחבל. משעברה ב׳ לידי רומניה 
ויוגוסלאוויה נתפשטה הציונות בתוך יהודי ב׳, אבל הלשון 
ההונגארית הוסיפה להיות מדוברת ביניהם, ובכלל זה אף 
בין אותם מהם שנולדו בב' לאחר שהחבל יצא מרשותה של 
הונגאריה. 

א. י. בר. 

ב;ט, אינוק ארנולד — :): £001101 £710011 — 

( 1867 , האנלי, סטאפורדשיר — 1931 , לונדון), סופר 
אנגלי. אביו היה פרקליט, ואף ב׳, לאחר שנתחנך בבתי־ 
הספר שבעיר־מולדתו, נעשה פקיד של עורך־דין. לאחר שזכה 
בפרס בעד סיפור קצר, פרש מן הפרקליטות והקדיש את 
עצמו לספרות. ב 1893 עבר ללונדון וכאן נתמנה עורך של 
כתב־עת לנשים והירבה לפרסם מאמרים על נושאים שונים. 
ב 1900 עבר לפאריס, במקום שישב 10 שנים ונשא צרפחיה. 
בימי מלחמת־העולם 1 שימש מנהל התעמולה הבריטית 
בצרפת. 

למרות מה שב׳ השתדל להעמיד פנים של קוסמופוליטן 
ואיש העולם הגדול, נשאר ביסודו איש הפרובינציה, וברו־ 
מאנים החשובים המועטים שחיבר מתוארים החיים בערי־ 
התעשיה בסטאפורדשיר, מחודמולדתו. חיבוריו בענייני מדי¬ 
ניות, מוסר וספרות, ובן תיאורי מסעותיו, התופסים את 
רוב 80 הכרכים של כתביו׳ לא יצאו מכלל עיתונאות. את 
מקומו בספרות קנה לו ע״י סיפוריו על ״חמש הערים״: 1113 ! 
5 ת*\ 70 71%0 £7110 נ> (״חנה בת חמש הצרים״, 1902 ) 73-1 
5 ח׳*! 70 0 ׳\ £1 1110 0 £ 105 (״מעשיות מחמש הערים״, 1907 ) 7 
ץ 11 מ! £3 ■ 1£01 ז 3 ! 1 ץ 13 ס 7110 (״משפחת קליהנגר״׳ 3 כרכים, 
1910/16 )! 7310 י 05 ג 71 ו\ 0101 7110 (״סיפור הזקנות״, 1908 ). 
ברומאנים אלה, וכן ברומאן שלו 810115 ת 3 ת!ץ £100 ("סימטת־ 
המדרגות של רייסימן", 1923 ), שעלילתו מתרחשת בלונדון, 
נתגלה ב׳ כגדול הסופרים הבריטיים מן האסכולה הנאטורא־ 
ליסטית. ב׳ היטיב למסור אווירה באמצעות תיאור מדוקדק 
ושפע של פרטים. מעשי יום־יום וחיים צדי־אופק בערי־ 
השדה משתקפים בסיפורים אלה כבאספקלריה! אך למרות 
גישה ראליסטית ז 1 היתד, בו, בב , , נימה רומאנטית, שמצאה 
ביטוי בעיקר ברומאנים הסנסאציוניים ובקומדיות ההיתו¬ 
ליות שלו, שהאפיינית שבהן היא 03101 7110 ("יוצא דופן"). 
כל חיבוריו נכתבו מתוך ערות־רוח ותשוקת־חיים, וברו־ 
מאנים הנזכרים, שבהם ידע לבלום את נטייתו לשטף־ 
כתיבה, הגיע לרמה ספרותית גבוהה מאוד. מחזותיו המועטים 
זכו כולם להצלחה! ביניהם — 4110510110$ ג ("ציוני־דרך", 


1912 ) ו 0 ־ 01 ] 00 ׳,י 1 > 4 , : 01031 7110 ("ההרפתקה הגדולה", 

1913 ) , יומניו, שהם מעניינים ביותר, נתפרסמו אחר מותו 
( 1932/33 ). 

. 1948 ,. 5 . 4 ,״ 110 ^ .׳ 3 \ ; 1939 ,. 8 . 4 ,ס 0311 ז 11 ס£ג.ז . 0 

א. א. ם. 

בנט 00 מ 80 ), מרדכי בן אבךהם ( 1753 , צ׳ורגו 05111-1 
26 ], פלך וייסנבורג, הונגאריה — 1829 , קארלם- 
באד), רב־המדינה במוראוויה בסוף המאה ה 18 ובשליש 
הראשון של המאה ה 19 ! מראשי החכמים התלמודיים בזמנו. 
ב׳ למד תורה בישיבת פיורדה (באוואריה) מפי הרב יוסף 
שטיינהארט, בעל שו״ת "זברון יוסף". ב 1784 נתמנה דיין 
בניקולסבורג (מוראוויה). ב 1787/8 כיהן כרב בלונדנבורג 
(מוראוויה) ובשוסבורג (• 31 ״ 835 , הונגאריה), ומ 1789 ואילך 
שימש רב וראש־ישיבה בניקולסבורג ורב־המדינה במוראוויה. 
לישיבתו של ב׳ בניקולסבודג נהרו תלמידים מקרוב ומרחוק 
ומספרם הגיע ב 40 שנות רבנותו לכמה אלפים. מחיבוריו של 
ב׳ נדפס בחייו רק "באור מרדכי", חידושים על ספר המצוות 
של ר׳ מרדכי בן הלל ( 2 כרכים, וינה תקס״ה—תקע״ג). אחר 
מותו נתפרסמו חיבוריו: "מגן אבות", על ל״ט אבות־מלאכות 
האסורות בשבת (ז׳ולקווה תקצ״ה! מהדורה שניה, ובראשה 
הערות מאת ר׳ שלום מרדכי הכהן, פיטרקוב תרס״ד)! "הר 
המור", קובץ שו״ת, ונלווה עליהן ס׳ "חכמת שלמה" לר׳ 
שלמה קומש, תלמידו של ב׳(פראג תרכ״א)! "פרשת מרדכי", 
שו״ת לפי סדר ארבעת חלקי שולחן ערוך, בצירוף הערות מאת 
המו״ל, ר׳ אברהם יצחק גליק (מרמרוש־סיגט תרמ״ט)! 
"תכלת מרדכי", דרושים באגדה וחידושים על מקומות שונים 
בתלמוד, בצירוף תולדות המחבר (לבוב תרנ״ב )! "מחשבת 
מרדכי", חידושי אגדה לחמשה חומשי תורה (מונקאטש 
תרס״ב)! "חידושי מהר״ם בנט", הנקרא גם כן "דברי 
מרדכי", חידושים על טור ושולחן ערוך יורה דעה, הלכות 
בשר בחלב ותערובות, בצירוף חידושים מאת המו״ל, ר׳ 
אברהם יונגרייז (פאקש תרס״ו). 

ב׳ נלחם נמרצות בסיעת המחדשים, ובמיוחד באהרן 
חורין (ע״ע), ומיחד, בתוקף על ייסוד ההיכל הרפורמי 
בהאמבורג. עם זה גילה הבנה מסויימת לצרכיהם הרוחנים 
של בני־דורו. על־פי בקשת השלטונות עיבד ב׳ תכנית של 
לימודים למתעתדים לשמש ברבנות וכלל בתכנית זו גם 
לימודים חולונים. הצעותיו נתפרסמו ב״תולדות ר , מרדכי 
בנט" של בנו ר׳ יעקב אברהם (אופן תקצ״ב). בהשפעתו 
של ב׳ חיבר בנו, נפתלי בנט (ע״ע), ספרי־עזר (בעברית 
ובגרמנית) ללימוד עיקריה של אמונת-ישראל. 
ר. פרבר, םאר מרדכי, תשי״א. 

מ. נ. צ. 

|נט, נ?^לי ?ן מחיכי ( 1789 /תקמ״ט, ניקולסבורג - 
1857 /תרי״ח, שאפה, מוראוויה), רב ומחבר! בנו 
השלישי של ר׳ מרדכי בנט (ע״ע). שימש רב וראש־ישיבה 
בעיירה שאפה ( 50113££3 ) מתקצ״ו/ 1836 עד תרי״ח/ 1857 . 
ב׳ חיבר: א) "ברית מלח", ביאור על הלכות דם ומליחה 
שבשולחן ערוך יורה דעה (פראג תקע״ו)! ב) "אמרי שפר", 
הספד על ר׳ משה סופר [ע״ע] (פרסבורג ת״ר)! ג) "מספד 
גדול וכבד מאד", הספד על אביו ר׳ מרדכי בנט (וינה תק״צ)! 
ד) "אמונת ישראל", הצעת יסודי הדת בדרך שאלות ותשובות 
לשם חינוך בני־הנעורים מישראל, עברית וגרמנית (פראג 



117 


בנט, נפתלי כן מרדכי — בנטיווליר 


118 


תקצ״ב); ה) "תורת דת משה וישראל", על עיקרי־האמונה, 
עברית וגרמנית (שם תקפ״ז). על תכנם של שני החיבורים 
האחרונים נתפרסמה ב״כרם חמד" (חלק א', מכתבים ג׳ וד׳) 
חליפת איגרות בין יצחק שמואל רג׳יו(יש״ר) מגוריציה ובין 
ב׳. לזכר הדליקה הגדולה, שנפלה בשאפה בכ״ד במינן תקפ״ב 
( 1822 ) והחריבה כמעט כליל את שכונת־היהודים שלה, 
גזר ב׳ על בני-קהילתו לצום ולומר סליחות בציבור באותו 
יום בכל שנה ושנה. מנהג זה נתקיים בקהילה עד ימי 
השואה של מלחמת־העולם 11 . 

הקדמת ב׳ ומכתב אביו בראש ״ברית מלח״; ד. פויכסןבג, 
ספר היובל לכבוד ר׳ אריה שורץ, עמ׳ 550 ואילך 1 אהרן 
נלדן, שם הגדולים החדש, חלק ב/ אות ב׳, סי קל״ט ז ח. 
פלש, 3 ן,ז ,^ 1 , 95 : ר. פרבר. פאר מרדכי, תשי״א, עכד 
55 ואילך. 

מ. נ. ד. 

בנטו, לעונות, ע״ע אפךילןה, אתנוליגןה, לשונית. 

בנטויץ'! נזךמן (מתתיהו) — 05 ז; 13 \ ?ס מ 3 מ 1 ז 0 א 
11 :> 1 ׳%: 1 ת 36 — (נו׳ 1883 , לונדון), משפטן בריטי 
יהודי; מלומד ועסקן ציבורי.— אביו של ב׳, ה ר ברט (צבי) 
ב׳( 1856 — 1932 ), שהיה פרקליט נודע ומומחה לדיני־הקופי־ 
רייט (ערך במשך יותר מ 25 שנה את כה״ע החשוב למשפטים 
31 תזט 0 ( ^ 11161 ׳), היה מראשוני חו״צ באנגליה ואירגן 
( 1898 ) את העליה־לרגל לארץ־ישראל של חברי "ברית 
המכבים״, אגודה של יהודים אנגליים משכילים; ב 1916 — 
1918 היה חבר המועצה הציונית המדינית, שהוקמה בלונדון 
ביזמתו של וייצמן. — נ׳ ב׳, שלמד משפטים בקימבריג׳ 
( 1901/5 ), פעל ב 1908 — 1912 כעו״ד בלונדון. ב 1913 נתמנה 
מפקח על בתי־המשפט במצרים ומרצה בביה״ם למשפטים 
בקאהיר. בימי מלחמת־העולם 1 ( 1915/18 ) שירת בהצטיי¬ 
נות בצבא הבריטי בחזית ארץ־ישראל ונשתחרר בדרגה של 
מיג׳ור. מ 1920 היה התובע הכללי של ממשלת ארץ־ישראל, 
ובתפקיד זה פעל הרבה למודרניזאציה של בתי־הדין בארץ 
ולהחלפתם של החוקים וסדרי־הנוהל התורכיים באנגליים. 
ב 1930 נערכה התנקשות בחייו של ב׳ ע״י ערבי קנאי, וב 1931 
התפטר ב׳ ממשרתו בממשלת א״י משום מדיניותה האנטי- 
ציונית. 

ב 1932 נתמנה ב׳ פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניבר¬ 
סיטה העברית בירושלים. ב 1933 — 1936 שימש המנהל של 
הנציבות לענייני הפליטים היהודיים מגרמניה מטעם הבר־ 
הלאומים. ב 1951 פרש מכהונתו באוניברסיטה ויצא לפנסיה. 
ב׳ חזר לאנגליה, במקום שפעל לטובת האוניברסיטה ולטובת 
הפליטים היהודיים מגרמניה. ב׳ חיבר שורה ארוכה של 
ספרים בתחומי היחסים הבינלאומיים, הציונות, אדץ־ישראל, 
היהדות ההלניסטית( 5,1912 ג 111 ק 105£ ! 13£115,1910 ) 11 (- 110 ב 1 ?) 
ובעיות הפליטים, שכמה מהם נחשבים כספרי-יסוד. כן חיבר 
ספר על י. ל. מגנם ( 1954 ; עברית: 1956 ), שב׳ היה קרוב 
לדעותיו המדיניות(ע״ע בדית שלום),והיה מעורכי ה 1511 ׳* 16 
^ 16 ^ 26 בלונדון ב 1910 — 1913 וב 1932 — 1934 . 

אשתו של ב׳, הלן קארוליין, שימשה ( 1956/7 ) יו״ר של 
מועצת־המתוז של לונדון. 

; 1940 , €7 ¥61111 1771 ^ ¥11 16 ( 7 ,. 8 . 77 , 1611 ^ 11 ) 86 .ז< 1 ) 30 . 14 
; 1932 , 7 ) ¥6171 7 ) 6 * 11 <ז 0 ז¥ 1716 מ;׳׳ 8 , 1611 ^ 11 ) 86 .א 
,׳ת>¥\ 171 ז £7€ .^ 0.71 ¥\ ; 1941 /¥ 7100 1106671 ^ 

.(אוטוביוגראפיות) 1946 

ב. ר. 


1033 [, 0010 לירט —ח 0 ] 1 זש 13 : 131:1 ־ 110111351 '!'—( 1782 , 
הילזבורו [ 1115201-0 !!], קארוליינה הצפונית — 

1858 , ואשינגטון), מדינאי אמריקני. כבן 8 נתייתם מאביו, 
שהיה אנגלי משכיל, אך אמו, שהיתה אף היא בעלת־השכלה, 
נתנה לו חינוך טוב — מה שלא היה רגיל באותם הימים 
בחבלים, שהיו סמוכים לגבול האינדייני. ב 1799 עברה מש¬ 
פחתו למדינת־טנסי. כאן עבד ב׳ כמורה, חקלאי, עורך־דין, 
נטל חלק בענייני־הציבור ונבחר ב 1809 לסנאט של מדינתו. 
מ 1815 ואילך פעל בסנט־לואיס שבמדינת-מיזורי בעורך־דין 
וכעיתונאי רב־השפעה. מ 1820 עד 1850 שימש נציגה של 
מדינת־מיזורי בסנאט של אה״ב ומנהיג הדמוקראטים של 
המערב. מ 1824 ואילך נמנה עם חסידיו של אנדרו ג׳קסון 
(ע״ע) ונלחם עם זה האחרון נגד הבאנק המרכזי של 
אה״ב (ע״ע אה״ב, עמ׳ 173 ). ב׳ התנגד לזכויות־היתר, שמהן 
נהנו הסוחרים והבאנקים, ודרש, שהקרקעות הממשל¬ 
תיים יימכרו במחירים נוחים למתיישבים חדשים. אע״פ 
שהיה בעל־אחוזות ובעל־עבדים, התנגד מנעוריו לעבדות, 
ולפיכך הסתכסך מ 1850 ואילך עם מפלגתו ואיבד את מושבו 
בסנאט. — החשובים שבכתביו המרובים הם: ' ¥6315 17 ־ 1211 
^ ¥16 (״סקירה של שלושים שנה״, 1854/6 ; תיאור פעולותיו 
של הסנאט האמריקני במשך תקופת שירותו* של ב׳ 
בתוכו), 111 ; 0 ז£ 00112165$ 01 0623165 01126 1 ת 6 ת 211118€1 .^ 
1859 0 ; 1789 ("קיצור הוויכוחים בקונגרס של אה״ב", ב 16 
כרכים, 1857 — 1861 ). 

, 61£5 !\ . 1 \ .¥\ ; 1887 ,. 8 . 71 . 71 ' 7 , 1100501/611 סזס^ססןדד 
,. 8 . 77 . 711 , 5 ז 80£6 . 14 .{ ; 1904 ,. 8 . 17 . 171 /ס ^ 71 1€ ! 7 
; 1945 , $ 071 } # 7 > 1 / 0 771 € ״־ 1 [ י ז 0 §תנג 10 ן) 50 . 4 ? ; 1905 

111 ) 4771 € 716 /} 1 * 111 )€.¥ 71 ־ 50141710 ,. 8 . 77 . 771 , 01111 ) 8 . 8 .£ 
.( 1953 ץ 111 ( , 1 ) 1 10 ז 771£10 

בנטי־ווליו ( 3611111/08110 ) , שמה של משפחת־אצילים בבו¬ 
לוניה, שנזכרת בתעודות מן המאה ה 13 ואילך. 

משפחת־ב׳ נתחזקה בבולוניה ע״י המדיניות המתחלפת ורבת 
המזימות, שניהלה כלפי האפיפיור והכנסיה הרומית — להלכה 
אדוניה החוקיים של העיר. בני המשפחה הידועים ביותר הם 
ג׳ובאני 1 , שהגיע ב 1401 לשלטון בבולוניה, אך נוצח ב 1402 
ע״י הויסקונטי (ע״ע) ממילאנו ונרצח זמן קצר לאחר מכן 
ע״י יריביו. גורל דומה נפל בחלקם של בנו, אנטון גלאצו 
( 03163220 ססזג!^), יוריסטן, ששלט במשך תקופות קצרות 
בבולוניה (ב 1420 ו 1435 ), ובנו של זה האחרון, אניבלה (-פג 
11111316 ), נסיך בולוניה ב 1438 — 1445 . כשבנו של אניבלה, 
ג׳ובאני 11 (ר׳ למטה), היה בן 3 , מסרו אזרחי־העיר את 
השלטון לשאר־בשר של המשפחה, סאנטה ב׳( 1446 — 1462 ), 
שעשה שלום עם האפיפיור וחידש את שיגשוגה של העיר 
והאוניברסיטה שלה. יורשו היה ג׳ובאני הנזכר. הוא נמנה עם 
הנסיכים החשובים ביותר של איטליה בזמנו ובזכות פעולתו 
נעשתה עידו אחד מן המרכזים של תרבות־הרנסאנס. אך 
ב 1506 גורש מבולוניה ע״י האפיפיור יוליוס 11 וב 1508 מת 
במילאנו. בנו׳ אגיב א לה, חזר, בחסותם של הצרפתים, 
לבולוניה ( 1511 ), אך הוגלה ממנה לאחר זמן קצר, ומאז 
ועד המאה ה 20 התגוררה משפחת־ב׳ בפרארה, בלא שהיתה 
לה השפעה מדינית כלשהי. מבניה של המשפחה בתקופה זו 
נתפרסמו הקארדינל גויד 1 ב׳ ( 1579 — 1644 ), שהצטיין 
כהיסטוריון, והקארדינאל קורנליו ב׳( 1668 — 1732 ), שתיר¬ 
גם לאיטלקית את האפוס תבאיס ( 1162315 '!) של המשורר 
הרומי סטאטיוס. 

. 1937 , 710 ^ 8010 /ק *. 8 7716 , 4 < . 0 



119 


בנמיכג, פרדריק גדנט — בני־ברית 


120 


13 "]" (י י ק - 8211£1118 : 3111 ־ 01 1011 ^ 1 ) 10 ? — 

( 1891 , אליסטון, קאנאדה — 1941 , ניופאונדלנד), 

פיסיולוג ופארמאקולוג קאנאדי. ב׳ רכש את השכלתו הרפו־ 
אית באוניברסיטה של טורונטו. הוא שירת בצבא הקא־ 
נאדי במלחמת-העולם 1 והצ¬ 
טיין בקרבות. אהר המלחמה 
חזר לעבודה רפואית בטו־ 
רלבטו*, במעבדתו של מקלאוד 
(ע״ע)! ב 1921 נתמנה מרצה 
בםארמאקולוגיה.ע״י מאמר של 
משה ברון הופנתה תשומת-לבו 
לאפשרות של הריסת רקמת- 
הלבלב בלא לפגוע בהורמון 
שבתאי־האיים. בשיתוף עם צ׳. 
ה. בסט(ע״ע)—שעדיין היה אז 
סטודנט — הצליח ב׳ ב 1921 
לבודד את האינסולין (ע״ע), 
ושני החוקרים הצעירים, יחד 
עם מקלאוד, הכניסוהו לשימוש רפואי ב 1922 (ע״ע סכרת). 
ב 1923 הוענק לב׳—ולמקלאוד— םרס־נ 31 ל לרפואה. בהנאה 
הכספית מן הפרס שיתף ב׳ את שותפיו בעבודה: בסט וקוליפ. 
באותה שנה נתמנה ב׳ פרופסור למחקר רפואי בט 1 רןנטן. 
ב 1930 נפתח שם "מכודב׳". ב 1934 הוענק לב׳ תואר־אצילות. 
עבודותיו המאוחרות עסקו בחקר־הסרטן. במלהמת־העולם 11 
שימש מנהל השירות הרפואי בצבא הקאנאדי ואחד מראשי 
המחקר המדעי הצבאי של בריטניה. ב׳ נספה בתאונה של 
אוירון צבאי בדרכו לאנגליה. 

. 194 6 , 2010 ) 17 5 *£ 1721172 ) 8 , 15 זז £13 . 5 

|;טינק שמה של משפחת־אצילים (ידועה 

מ 1304 ואילך) בארצות־השפלה, אנגליה וגרמניה. 

אחד מבניה של משפחה זו, ויליאם ב׳ ( 1645 — 1709 ), 
הכין את פלישתו של המלך וילים 111 (ע״ע) לאנגליה, נשאר 
יועצו הקרוב של המלך וזכה בתואר הרוזן( 6311 ) של פורט־ 
לנד. אחד מצאצאיו היד. הלורד ויליאם ק א ו נ ד י ש ־ ב׳ 
(. 8 ־ 11511 ) 611 ^ 103 1774 — 1839 ), שנכנס בצעירותו לצבא 
וכיהן ב 1803/7 כנציב במאדראס שבהודו. ב 1811 היה מפקד 
הגדוד הבריטי בסיציליה והכריח את פרדינאנד, מלך־נאפולי, 
להעניק לתושבי־האי חוקה לפי דוגמת החוקה הבריטית 
(ע״ע נאפולי, היסטוריה), ב 1813/15 השתתף במלחמות 
בספרד ובאיטליה וב 1827 — 1835 שימש כנציב עליון(־ 06:16 
זס״ז^סס 31 !) בהודו הבריטית׳ תיקן שם את החינוך ואת 
שיטת־השיפוט, אסר את שריפת־האלמנות ודיכא את כת־ 
המרצחים של התאגים ( 1111185 ׳). 

1073 , 80556111 .[ ; 1892 ,. 8 1261, 8073. #11110x1 ט 80 . 0 .ם 

— 1811 , 1 ( 51011 / 0 111077 )^) 1 ) 00 87111511 1 ) 1171 . 8 1771 ) 1111 

. 1956 , 1814 

בן־אחיו של הקודם, הלורד ג׳ורג׳ ק א ו נ ד י ש־ב׳( 1802 - 
1848 ), שימש ב 1822 — 1824 כמזכיר של'דודו, ג׳ורג׳ קנינג 
(ע״ע); ב 1828 נכנס לבית־הנבחרים הבריטי כנציג של 
מפלגת־הוויגים ותמך בחוקים, שנועדו להכניס רפורמות 
ליבראליות (ע״ע בריטניה, היסטוריה), בכללם בהצעה 
לשיווי הזכויות של היהודים. ב 1834 עבר לאופוזיציה השמ¬ 
רנית בהנהגתו של רוברט פיל (ע״ע); אך כשזה האחרון 
ביטל את המכס על התבואה ב 1845 , הצטרף ב׳(עסדיזראלי) 


למתנגדיו של פיל, ואף מכר את סוסי־המרוץ המפורסמים 
שלו כדי לממן את פעולתו המדינית. 

; 1851 ,ון 1/1 ן 70 !!סו 8 1001 ( 011 ? 4 ,. 8 ) 07% ) 0 8073 . 1513611 (£ . 8 

,ץ 6 ז 1 .א . 0 ; 1892 ,. 8 ) 0007% )!■ 801 ( 0 £1/6 8.00111% ,!משא .ן 

. 1937 , 0(71110X1071 ׳{, 11 (, £01 871%113/1 7/1 6 

א. מ. י. 

בגטלי, ריצץ״ד — ץ 16 :זמ 86 1 >- 1131 :> 111 — ( 1662 , אולטון, 
יורקשיר — 1742 , קימבריג׳), מחוקרי הלשונות 
והספרויות הקלאסיות. ב׳, שהיה חניך האוניברסיטה של 
קימבריג׳, שימש עד מותו 0011666 ץ 11£ ז 1 ז' 1 ' £ם : 1135161 *. 
מחקרו החשוב על ;מכתבי פלךיס״ ( 1697 ), שבו הוכיח ב׳ 
שמכתבים אלה נתחברו במאה ה 2 לסה״ג ושהם מיוחסים 
בטעות לפלריס (ע״ע), העמיד את ב׳ בראש מבקרי הנוסח 
של הספרות הקלאסית. משאר עבודותיו של ב׳ חשובות 
ביהוד ההוצאות של כתבי הורציוס ( 1711 ). טרנטיוס ( 1726 ) 
ומניליוס ( 1739 ). בשנות ה 30 של המאה ה 18 'ע 0 ק ב׳ בחקר 
הומרום ובין השאר הוכיח, שהרבה מן התופעות שהן מיוח¬ 
דות למשקלי האפוס החומרי מקורן בהעלמותה של האות 
דיגמה, שהיתה קיימת בכמה דיאלקטים יווניים עד המאה 
ה 2 לפסה״נ. — העקרון: "ההגיון עדיף ממאה כתבי-יד" 
היה נר לרגליו של ב׳ בכל מחקריו. 

חלק מכתביו של ב׳ כונס ב 3 כרכים ב 1836/42 . ב 1842 
נתפרסם על־ידי ו 1 :זז 0 ׳״ 15 )ז ¥0 \ .ס קובץ של אגרותיו (בשני 
כרכים). 

,^ 0131 .{ 1 > 311 ^ 111010111 זג 8 1 .^ ; 1882 ,. 8 , 136 ^( . 0 .מ 

. 1908 ,. 8 / 0 ץ*/? 6110 £ 70 * 8 

בני־^להים, ע"?י מלאכים. 
^.יאם, ע״ע ?מים. 

ב£לאם עיירה בסוריה. על חוף הים התיכון. 

מ 1952 ואילך היא משמשת מוצא לנפט המובא 
מכרכור שבעיראק בצינור בעל קוטר של 30 אינץ׳, שמסוגל 
להעביר 12 מיליון טון בשנה. התושבים הם ברובם הגדול 
ערבים סוניים, ובמיעוטם עלאויים ונוצרים. מלבד בדיג 
ובעבודה בגמל הם עוסקים בגידול זיתים, מאבאק ותולעי- 
משי. — ב׳ היתה בתקופה העתיקה בתחומה של ממלכת אמד 
(ע״ע). ביוונית נקראה לוקאס או באלאניאה, ומכאן 

בא שמה הערבי של ב׳ (ואין לערבב ב׳ ז 1 בב׳ שבגליל 
מקורות־הירדן, ע״ע פמיס). מן המאה ה 2 לפסה״נ ואילך היתה 
ב' עיר הלניסטית! אח״כ היתד. עיר נוצרית, ששימשה מושב 
לבישוף. הצלבנים כבשוה במסעם הראשון בדרכם לירושלים 
והחזיקו בה מ 1099 עד 1285 . בב׳ נשתמרו רק שרידים 
מועטים מימי־קדם. 

!נ;י־?ף י ח, הסתדרות יהודית בינארצית לקידום ענייניהם 
של היהודים והעקרונות של ההומאניות. נוסדה 
ב 1843 בניו־יורק. מטרותיה המקוריות היו: לטפח בין היהו¬ 
דים את עיקרי־המוסר, וביחוד את חיבת־הצדקה, לחזק בתוכם 
את יחסי הכבוד והחיבה אל הארץ, שבה הם חיים, ולעורר 
אותם לתמיכה במדעים ובאמנויות. 

ב״ב מונה כ 350,000 חברים ב 33 ארצות, רובם המכריע 
באה״ב ובקאנאדה ( 185,000 גברים ב 1,000 לשכות ו 125,000 
נשים ב 600 סניפים) והשאר באמריקה הלאטינית, באירופה, 
באוסטראליה, באפריקה ובישראל ( 10,000 איש ב 150 לשכות 



6 . נ. בנטינג 



121 


בני־ברי־ת — בני־ברק 


122 


וסניפים! בכללם 50 לשכות בישראל). אירגוני־הנוער של 
ב״ב מקיפים 28,000 צעירים וצעירות. 

המיבנההאירגוני. ״הלשכההגדולה״ — המורכבת 
מן הנשיא, הנבחר לשלוש שנים, שבעה סגנים, גזבר ומז¬ 
כיר — היא בעלת הסמכות העליונה בהסתדרות. היא מתכנ¬ 
סת בקביעות פעם בשלוש שנים, וחבריה נבחרים ע״י הלשכות 
המחוזיות. ועדת־המנהלים ( 5 ז 00 זש 305 > 0£ | 8031£ ), המור¬ 
כבת מן המנהיגים הראשיים של ההסתדרות, מקיימת אסיפות 
שנתיות, והיא הגוף המדריך בפרק הזמן שבין האסיפות 
השלש־שנתיות. המשרד הבינארצי של ב״ב נמצא בוואשינג־ 
טון׳ בירת אה״ב. 

לפי חוקת ב״ב, מוסמכות חמש ועדות לפקח על הפעולות 
השונות: הוועדה נגד הוצאת דיבה, ועדת בני ברית־הלל 
(ר׳ להלן), ועדת הנוער של ב״ב, הוועדה לשירות־מקצועי 
והוועדה לאמריקניות ולעניינים אזרחיים. הפעולות של נשי 



הססל של הסחדרוח נני־בריוז 


ב״ב מתנהלות בהדרכת המועצה העליונה של הנשים, המור¬ 
כבת מנשיאה, מן הנשיאה לשעבר של כל מחוז ומנציגה 
נבחרת ספל מחוז. 

לשכות־הגברים וסניסי־הנשים מתרכזים ב 11 לשכות גדו¬ 
לות. הלשכות מ 1 עד 7 הן של אה״ב וקאנאדה. הלשכה 
הגדולה מס׳ 14 מקפת את ישראל, הלשכה הגדולה מם׳ 15 
מקפת את בריטניה הגדולה ואירלאנד. הלשכה הגדולה מם׳ 
19 מקפת את ארצות אירופה שמתח לתתוס-ההשפעה 
הסובייטי, ולשכה גדולה אחרת (מס׳ 20 ) — את ארצות 
אמריקה הדרומית. הלשכות 8 — 13 , שהקיפו את ב״ב ברוב 
הארצות של יבשת־אירופה, בטלו בתקופת השואה. חברות, 
מועצות, ועידות ואירגונים אחרים קיימים במקומות שונים 
כדי לספק את הצרכים הרגילים של הלשכות בתחומי פעולתן. 

ב״ב, ביחד עם ועד־המורשים ( 5 ש 1 זטנ 01 ט 0£ 1 >ז 803 ) של 
יהודי בריטניה וועד־המורשים של יהודי אפריקה הדרומית, 
מהווים את הגוף של הוועד המתאם של המוסדות היהו¬ 
דיים — גוף לא־ממשלתי, שנהנה ממעמד של מייעץ למועצה 
הכלכלית והחברותית של האו״מ. 

הפעולות. כשנוסדה ב״ב עדיין לא היו מעשי־צדקה 
בקנה־מידה רחב מקובלים בציבור היהודי האמריקני. כתוצאה 
מפעולותיה של ב״ב, נוסדו כמה מן המוסדות המפורסמים 
הראשונים של היהודים באמריקה, שטיפלו בחולים ושעסקו 
בתמיכה ביתומים וזקנים. 

אך הסתדרות ב״ב היתה מעוניינת תמיד גם בטובתם של 
היהודים שמתח לאה״ב (בין השאר פיתחה שיטה של הושטת 


עזרה למהגרים ויזמה סיוע לנצרכים בין יהודי אירופה 
בתקופת מלחמת־העולם 1 ), וכן היה לה תמיד עניין מיוחד 
בא״י ובמדינת-ישראל. ב 1865 שלחה הסתדרות זו 4,500 
דולאר למשה מונטיפיורי (ע״ע) לשם סיוע לקדבנות של 
מגיפת החולירע בארץ ובעשרות השנים שלאחר מכן הקציבה 
בקביעות תרומות לחברת־כל־ישראל-חברים בצרפת, כדי 
שתחולקנה למוסדות בארץ־הקודש. על סף המאה הנכחית 
התחילה הסתדרות ב״ב מסייעת סיוע כספי ישיר לספריה 
הלאומית בירושלים ולטכניון בחיפה. אחר מלתמת־העולם 1 
אספה קרן של 25,000 דולארים לפיתוח הדיור בא״י והעניקה 
סטיפנדיות אחדות לאוניברסיטה העברית. 

ב 1936 ושוב ב 1941 , תרמה ב״ב 100x100 דולארים לקהק״ל 
לשם קניית אדמה לייסוד של מושבות על שמותיהם של 
אלפרד מ. כהן והנרי מונסקי, נשיאי־ב״ב לשעבר. בשנה 
הראשונה לקיומה של מדינת-ישראל שלתה ב״ב למדינה 
החדשה חמרים ומכשירים שונים בשווי של 4 מיליוני דר 
לאדים. נוסף על כך תמכה במרץ במגבית היהודית המאוחדת 
באה״ב, והפצתן של אגרות־חוב ישראליות נעשתה חלק 
בלתי־נפרד מפעולותיה. סעיפים אחרים בתכנית־הפעולה של 
ב״ב כוללים את האחריות של ב״ב ל״מוסד הלל" (ר׳ 
להלן) באוניברסיטה העברית, בניינו וריהוטו של בית- 
הילד בישראל ע״י מועצת־הנשים העליונה, האחריות לשי¬ 
קומם של יוצאי-צבא בתל-השומר ונסיעתה של חורשת 
ב״ב ביער־הקדושים הגדול. 

ב״ב התעניינה גם בעבודה תרבותית בין היהודים, ועם 
זה ניהלה מלחמה באפליה. לשם מטרות אלו אורגנו על-ידיה 
רשת של ספריות, משרדי-נואמים ומחאות ציבוריות. הספ¬ 
ריות הראשונות, שנוסדו ע״י ב״ב, הוקמו בניריורק, בסיג־ 
סינאנד ובסן־פדאנציסקו בשנות 1850 ו 1860 . מ 1913 ואילך 
גברה בב״ב המגמה למסירתן של הפעולות החינוכיות התר¬ 
בותיות, וכן פעולות ההגנה, לרשותן של סוכנויות־קבע 
מיוחדות. הליגה של ב״ב נגד השמצה נלחמת באנטישמיות 
ועובדת לשם הרחבתן של זכויות־האדם. ועדת בני ברית־הלל 
מפקחת על ״מוסדות הלל״( 131:1005 ) 11€18000 ו 81 ), שעוסקים 
בהקניית השכלה יהודית לתלמידים יהודיים באוניברסיטות 
שונות. 

ענף חדש אחר של ההסתדרות, קרן מונסקי של ב״ב, 
עוסק עכשיו בהקמת בניין בוואשינגטון, שישמש מושב 
להנהגה הראשית של ב״ב (בנייתו תעלה כמיליון דו׳לאר). 
בבניין זה תימצאנה בין השאר "ספריית ארבע החירויות ע״ש 
פראגקלין ד. רוזולט", המוחזקת ע״י נשי ב״ב, ותערוכה של 
עבודות היסטוריות ואמנותיות, שתדגים את ההיסטוריה של 
היהודים באה״ב. 

€1171 11 ? 5101 ) ? 11 ' 1 ' 7 ?$ (ס \ 1 ! 11 ח? 0 !/ . 711/1 ' 8 1101 ' 8 , 0501 ? . 8 

7101 ' 8 / 0 0 01151111111011 ; 1943 ,( 45 .!סע ,) / 800 ■ 07 ? צ 115/1 ) 1 ?[ 

, 1 ( 111 ' 8 1701 ' 8 15 7/115 ,(. 04 ) זמי 111535 . 11 ; 1953 , 511 / 1 ' 8 

1111171 ? 4171 1 ( 1 ן ? 14% 0011/171 ?*. , 1£11 מ 2 )ע 1 א . 11 .' 19531 
. 1953 , 5 ? 55 ? 1 /)/)// ■!? 01/1 /> 011 ץ 71 ) 1 ?[ 

ם. מ. ק. 

3 גי־בךק, בתקופה העתיקה — עיר בנחלת דן (יהושע 
יט, מה)! בתקופה החדשה — עיר במחוז תל־אביב, 

סמוך לרמת־גן. מספר תושביה כ 30,000 ( 1956 ). מקומה של 
ב״ב העתיקה — כ 8 ק״מ ממזרח ליפו וכ 6.5 ק״מ מדרום ליר¬ 
קון, בקירבח הכפר הערבי אבן אברק, שבתחומו הוקם 
בתשי״א כפר־המסזיבים! מקומה של העיר החדשה — באמצע 
הדרך בין תל־אביב ופתח־תקוה. 


123 


בני-כרר, — כניה (במאתמאטיקה) 


124 


בשנת פלישתו של סנחריב לא״י ( 701 לפסה״נ) היתר. 

ב״ב כפופה לאשקלון. ידיעות על ישוב יהודי בב״ב נשתמדו 
מן המאות ה 1 —ה 3 לסה״ג. ישיבת ב״ב, שבראשה עמד ר׳ 
עקיבא, היתה מפורסמת בתקופת-התנאים (סנה׳ ל״ב, ב׳; 
שם צ״ו, ב׳), והמקום היה ידוע באותה תקופה בפוריותו 
(כתוב׳ קי״א, ב׳). בתקופת־הצלבנים היתה בב״ב מצודה 
והמקום נקרא בשם בומברק ( 30 מנ 1 ומס 8 ). 

ב״ב החדשה נוסדה בתרפ״ד ע״י יהודים חרדים מעולי- 
פולניה על אדמה, שקנו מן הכפר הערבי אבן אברק. הישוב 
שמר על האופי הדתי, שנועד לו מתחילתו, וכיום מצויים 
בו שש ישיבות, שארבע מהן הן המשך לישיבות שנתקיימו 
בגולה, ומוסדות*חינוך דתיים אחרים. — רוב תושבי ב״ב 
מתפרנסים מתעשיה, מלאכה ומסחר. מצויים כאן 35 בח״ר 
לטכסטיל, 34 בח״ר ובתי־מלאכה לענפי־מתכת, ועוד מפעלי 
תעשיה ומלאכה, ביחוד לצרכי מזון, משקה והלבשה. ב 1950 
קיבלה ב״ב מעמד של עיר, ותחום שיפוטה של עיריית ב״ב 
מקיף שטח של 7,088 דונאם. — בב״ב ישב בסוף ימיו הרב 
ישעיה קרליץ (ע״ע), המכונה על שם ספרו "חזון־איש". 

ב 3 "בתיךה ("זקני־בתירה"), בניה של משפחה מפורסמת 
בישראל, שהוציאה מתוכה במשך כמה דורות, בסוף 
ימי־בית־שני ובתקופת־התנאים (לערך מן המאה הראשונה 
לפסה״נ עד המאה ה 2 לסה״נ), תלמידי־ חכמים נודעים. יש 
משערים, שנקראו כך על שם העיר בתירה שבצפונו של עבר־ 
הירדן (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, י״ז, 26 ). — 
כפי שמסתכם ממקורות תלמודיים שונים (ירושלמי פסחים, 
ר, ה״א! שם, כלאים, ט׳, ה״ג; שם, בחובות, י״ב, ה״ג; 
בבלי פסחים, ס״ו, א׳: שם, בבא־מציעא, פ״ה, א׳! בראשית 
רבה, פרשה ל״ג), עמדו בראש העם, לגבי ענייני דת ודין, 
בתקופה שקדמה לנשיאותו של הילל, כמה אישים ממשפחה 
זו, שנקראו "בני־בתירה" (לפי הנוסח שבבבלי) או "זקני* 
בתירה״ (לפי הנוסח שבירושלמי); אבל הללו ויתרו על 
עמדתם המכובדת לטובת הילל — משום שעל השאלה, אם 
הקרבת קרבן־הפסח דוחה את השבת, היתד. להילל מסורת 
מפי שמעיה ואבטליון, שלפיה קרבן־הפסח דוחה אח השבת; 
משראו בני-ב׳ שהילל גדול מהם בתורה — "הושיבוהו בראש 
ומינוהו נשיא עליהם". משום מעשה זה נחשבו ב״ב כסמלים 
של ענוותנות גם בימיו של ר׳ יהודה הנשיא, שאמר עליהם: 
״כל מה שיאמר לי אדם — אני עושה, חוץ ממה שעשו ב״ב 
לזקני [הילל], שירדו מגדולתן והעלו אותו״. — המקורות 
התלמודיים אינם מוסרים לנו את שמותיהם הפרטיים של 
ב״ב, ונתעוררו בין החוקרים השערות שונות על כך. לפי 
המקורות שבירושלמי היו ב״ב נשיאים. בשאר המקורות 
התלמודיים לא כונו בכינוי זה בפירוש, אבל ממשמעות־ 
הדברים מסתבר, שקודם שנתמנה הילל כנשיא שימשו הם 
בנשיאות. לפי י. א. הלוי(ע״ע), מילאו ב״ב תפקידי־נשיאות 
בשעה שלא היתד. סנהדרין בישראל (אפשר, בתחילת ימיו 
של הורדוס), וכשראו שהילל גדול מהם — ויתרו על הנהגתם 
למענו. נראה, שכמה מבניה של משפחה זו זכו להשפעה גם 
אחר החורבן, כשהיתה הסנהדרין ביבנה, שהרי מסופר על 
ר׳ יוחנן בן־זכאי, שנמלך בדעתם של ב״ב ביחס לקביעתה 
של הלכה מסויימת, אף היא בקשר לשבת — אם יש לתקוע 
בשופר ביבנה בראש־השנה שחל להיות בשבת —, אבל לא 
קיבל את דעתם (עי׳ ראש־השנה כ״ט, ב׳). — כמה מן התנ¬ 


אים, שהיו ידועים בשם זה, נמנו, כנראה, על אותה משפחה 
עצמה, כגון: ר׳ יהודה בו־בתירה, ר' יהושע בן־בתירה ור׳ 
שמעון בךבתירה. 

י. א. הלוי, דורהז־הראשוניס, חלק א/ כרך ג׳, עם׳ 89-36 ; 

כרד ה׳, עם׳ 199-190 ; א. היימן, תולדות תנאים ואמוראים, 

תר״ע, א׳, עם׳ 365 ואילך; 1, 115-120 \ 101 \ ״ו. 11 

צ. ק. 

בנץ־ר, יענ^ב — ־>;) 1 >ן ״ 8 6 — ( 1720 ?, גיבראל־ 

טאר — 1785 ), דיפלומאט יהודי מארוקני. ב׳ היה 
בנו של אברהם ב׳, שפעל בשירותם של הבריטים בטטואן. 
ב 1763 — 1772 עבד ב׳ כמתרגם בקונסוליות הבריטיות 
בטטואן, טאנג׳יר, מוגאדיר ובמקומות אחרים; ב 1766 תיווך 
בכריתת אמנה בין אנגליה ומארויק(, ולאחר מכן הוענקה לו 
פנסיה מטעם הממשלה הבריטית. ב 1768 שימש סגן־הקוגסול 
בסאלי. ב 1772 בא לאנגליה בשליחות רשמית מטעם מושל־ 
מארוקו ונתקבל בחצרו של המלך ג׳ 1 רג׳ 111 . 

,^ 11171 ^ £71 / 0 1111 ) 0 ( 1 1101 ( 1110 11 ) 111 / 0 1 ) 11 ! 1111 ' 11111 \ 

0111110111  111 מ 8607 
1,1 ת 0 ק £8 ),ובירחון הגרמני לחכמת־ישראל נתפרסם 

על רומאן זה מאמר נלהב של החוקר המפורסם דוד קאופמן 
(ע״ע), ידידו של סמולנסקיו. כל אלה ביחד עוררו, כנראה, 
בלבו של ב״י את רעיון תחיית-ישראל על אדמתו ההיסטורית: 
משתחררים עמי־הבאלקאן הקטנים ומעוטי-התרבות — ומפני 
מה לא ישתחרר גם עס-ישראל ? והרי סמולנסקין הוכיח אז 
בספרו ״עת לטעת״, שישראל הוא לא כיתה דתית אלא עם — 
ויהא שאינו אלא ״עם־הרוח״ —׳ ובספרו "עם־עולם" דיבר 
גדולות על "תקות־ישראל" לתקומה מדינית בארצו. והש¬ 
תחררותם של עמי־הבאלקאן הוכיחה, שכל עם השואף 
להשתרש בארצו ההיסטורית ולדבר בלשונו ההיסטורית 
משיג שאיפה לאומית ז 1 . ומפני־מד, לא ישאף גם עם-ישראל 
לכלי — הרי גם לו יש ארץ היסטורית — ארץ-ישראל, 
ולשון היסטורית — הלשון העברית, וכלום אץ הדבר חסר 
אלא לעורר תנועה לאומית לשיבת ישראל לארצו וללשונו. 
ב״י עצמו מתאר בחגיגיות מדובה כיצד עלה הרעיון על דעתו 


בימי מלחמת רוסיה בתורכיה לשם שיחתר 
בולגאריה: "בימים ההם פתאום כמו בפתחו 
השמים ואור מבהיק, אור צח ומצוחצח, הב¬ 
ריק לפני עיני, וקול פנימי אדיר קרא באז¬ 
ני : תחית ישראל על אדמת אבות" (מילון 
הלשון העברית, המבוא הגדול, "הקדמה", 

עמ ׳ 1 ). ב״י גילה את רעיונו זה לסופרים 
עבריים בפאריס, אך הללו התייחסו בביטול 
לתכנית-התחיה שלו. ואולם במקרה נזדמן 
לב״י עיתונאי רוסי נוצרי, שהתייחס אל 
התכנית בחיוב, ויעץ לב״י, שיפרסם את 
רעיונו בעיתון, שיהודים הם קוראיו. אז כתב 
ב״י את מאמרו "שאלה לוהטה", שנדפס 
ב״השחר״ (שנה 5 , חוברת ו/ ניסן, תרל״ט) 

של סמולנסקין(לאחר ש״המגיד" סירב לפר¬ 
סמן). סמולגסקין, שחשב את הרעיון 
שבמאמר לדבר שקודם זמנו, פירסם את 
המאמר בשינוי-שם ("שאלה נכבדה") 

ובחתימת א. בךיהודה, שמו של הסופר החדש מכאן ואילך. 

מאמר זה שימש התחלה של תנועה חדשה בישראל, 
תנועת חיבת־ציון, וההמשך שלה — הציונות. מצויים בו כל 
היסודות של תפיסת-עולם לאומית חדשה: תביעה, שעם- 
ישראל יתחיל לגשם את הרעיון המשיחי בפועל — מדיניות 
יהודית! שיתחיל להתיישב על הקרקע בארצו — יישוב ארץ־ 
ישראל! שהלשון העברית תשוב לתחיה בפועל — הדיבור 
העברי החי, ולסוף, שהספרות העברית תתחדש ותטיף לחיי- 
תרבות חדשים — תחייודהרוח. 

בפאריס פגש ב״י בתייר גציל זליקוביץ (ע״ע), שסיפר 
לו, שבמסעו׳תיו בארצות אסיה ואפריקה היה מדבר עם היהו¬ 
דים שבארצות הללו עברית, ובכן אין הלשון העברית לשון 
מתה כלל. וכשחלה ב״י בחורף של שנת 1878 בשחפת ועלה 
על דעתו, שיירפא בארץ־ישראל החמה, שבה גם יוכל להתחיל 
בגישום רעיונו, פנה אל קרל נטר(ע״ע) בבקשה, שיסדר אותו 
בארץ. נטר הכנים אותו לבית-המדרש למורים של "כל ישראל 
חברים" בפאריס כדי שיתכשר בו לשמש מורה ב״מקוה-ישר־ 
אל". ובבית־מדרש זה שמע ב״י את שיעוריו של האשוריולוג 
פרופ׳ יוסף הלוי — מי שהיה ציוני קודם הציונות —, שהטיף 
לחידוש־מלים בעברית עוד ב״המגיד" בשנות-הששים למאה 
הי״ט, ואת רוב שיעוריו היה קורא לפני תלמידיו בעברית. 
וכשנתחזקה מחלתו של ב״י והוכנס לביה״ח של רוטשילד 
בפאריס, שכב שם חולה גם החוקר הירושלמי א. מ. לונץ 
(ע״ע), שדיבר עמו עברית בהברה ספרדית וסיפר לו, שבני 
העדות העבריות השונות שבירושלים יכולים לנהל שיחה 
ביניהם רק בעברית במבטא הספרדי. וכך נתחזקה דעתו של 
ב״י, שאין תקוה לישראל לשוב ולהיות עם אחד בארצו אלא 
אם יחיו בניו את הלשון העברית בדיבור ובמבטא הספרדי 
דוקה, שבו מלמדים עברית באוניברסיטאות ועל-פיו מוע¬ 
תקים השמות שבתנ״ך בתרגומי־המקרא שבלשונות העתיקות 
והחדשות. 

את החורף של 1880/81 בילה ב״י באלג׳יריה החמה. משם 
שלח שני מאמרים חדשים ל״השחר" ברוחו של המאמר 
הראשון ("ועוד מוסר לא לקחנו" ו״מכתב לבן-יהודה"), 
וב״החבצלת" פירסם עוד ב 1880 שני מאמרים "לשאלת 
החינוך", שבהם דרש להחליף את לשונות-ההוראה הזרות 



129 


בן־ידודדה, אליעזר 


130 


בבתי-חספר שבארץ בלשון העברית. בסוף החורף של 1881 
חזר לפאריס בהחלטה תקיפה לעלות מיד לא״י. הוא פנה 
לישראל דב פרומקין(ע״ע) בשאלה, אם זה האחרון יוכל לתת 
לו עבודה בשכר מועט בעיתונו "החבצלת", ופרומקין הסכים 
לכך. ב״י מיהר לצאת לארץ דרך וינה, ושם ראה את סמולג- 
סקין, שחזר אז מרוסיה בעצם ימי־הפרעות, שהתחילו בדרום־ 
רוסיה באחרון של פסח תרמ״א, והודה לב״י, שטעה בהנחתו, 
שעם־ישראל יכול להתקיים בעולם כ״עם־הרוח" בלבד. 

ובדרכו לא״י הציע ב״י במכתב לשנ״ה יונאס ולבתו, 
שתבוא דבורה לווינה, תינשא לו ויסעו ביחד לא״י. הנערה, 
שלימדה אותו רוסית, הסכימה לכך, ודרך רומניה וקושטה 
הגיעו שניהם לקאהיר, שבה נישאו זו לזד- בתחילת תרמ״ב 
(אוקטובר 1881 ) הגיעו ליפו, ומיד הודיע ב״י לאשתו, שמהיום 
ולהבא אז ידבר עמה אלא עברית בלבד, וכשנולד בנם 
הבכור, בן־ציון (איתמר בן אב״י, ע״ע), לא שמע מפי אביו 
ואמו שום לשון זולת עברית. וכך נוצר בא״י הבית העברי 
הגמור הראשון. 

כדי להתחבב על האדוקים, היודעים עברית שבספר וקל 
להם, איפוא, לדבר עברית, נהג ב״י מתחילה כמנהגם: גידל 
זקן ופיאות והשפיע על אשתו, שתחבוש פאה בכרית. אבל 
נוהג זה לא ארך הרבה. עד מהרה הרגישו יהודי־ירושלים, 
שהעברית אינה בשביל ב״י לשון דתית קדושה אלא לשון 
לאומית חולונית, ולדיבור העברי יש רק תכלית לאומית- 
מדינית בעיניו. אז נהפך ב״י לחפשי קיצוני עד כדי לרשום 
את עצמו כ״בן-בלא-דת" — כיהודי לאומי בלבד. ועד מהרה 
שינה את חניכתו פרלמן (ועל־פי הדרכון הרוסי: אליאנוב) 
לשם ב״י (ששוב לא שימש לו ככינוי ספרותי בלבד) ואף 
נעשה נתין תורכי (ודאי, גם מפני שיצא מרוסיה בדר¬ 
קון זר). 

עוד ב 1882 יסד ב״י, ביחד עם י. מ. פינס, דוד ילין, יוסף 
מיוחס וד״ר א. מזי״א, את האגודה "חחית-ישראל", שהונחו 
ביסודה חמשת העיקרים הללו: עבודת־האדמה והשתדלות 
להגדיל את הישוב הפרודוקטיוד בארץ, תחיית הלשון העב¬ 
רית בדיבור, חידוש הספרות והמדע העבריים ברוח לאומית, 
חינוך בני-הנעורים ברוח עברית־לאומית ואנושית-כללית 
כאחת ומלחמה ב״חלוקה". 

בשנות 1882 — 1885 עבד ב״י ב״החבצלת" ואף התחיל 
מוציא הוספה לעיתון זה בשם "מבשרת ציוך. ובאותן השנים 
היה גם מורה בבית־הספר של חברת "כל ישראל חברים" 
בירושלים לאחר שהורשה לו ללמד את הלימודים העבריים 
בעברית בלבד בלא תרגום ללשון אחרת. וכך נוסד בית- 
הספר הראשון, שלכל הפחות חלק מלשון-ההוראה 
היתה בו העברית. ב 1885 פירסם ספר־גאוגראפיה של 
הארץ בשם "ארץ־ישדאל", ומאותה שנה התחיל מוציא 
עיתון שבועי בשם "הצבי", שאחר־כך היה יוצא פעמיים 
בשבוע בשינוי שם (״הא 1 ר״), ולסוף — אחר המהפכה של 
התורכים הצעירים — נעשה עיתון יומי ונתקיים עד מלחמת' 
העולם 1 . במשך שנים אחדות (מ 1900 ואילך) היה ב״י גם 
מוציא שבועון בשם ״השקפה״, שמ 1904 יצא פעמיים בשבוע. 
עיתוניו של ב״י נלחמו ב״חלוקה" ובעד עבודת־האדמה 
והישוב החדש, וביחוד בעד תחיית הלשון העברית בדיבור, 
ולשם כך עסק הרבה בהרחבת-הלשון על-ידי חידושי־מלים 
ותרגומים מלשונות לועזיות. היו בעיתונים של ב״י חסרונות 
הרבה, שנבעו ברובם ממצבם החמרי הקשה של עיתוניו ומן 


הסביבה הירושלמית הדלה. אבל עם כל חסרונותיו היה 
"הצבי״-״האור" העיתון האירופי הראשון בעברית: לא 
רק שהרס ראשון את המחיצה בין עגייני־יהדות ועניינים 
אנושיים־כלליים, אלא שעד כמה שלא הפריעה לכך הצנזורה 
התורכית החמודה אף היה דן על כל החיים המדיניים והמד¬ 
עיים הכלליים כעיתון מדיני־ספרותי בלשון חיה של עם 
חפשי בארצו(ע״ע אדךישראל, העתונות, עמ ׳ 1061 ואילך). 

השחפת של ב״י דבקה בדבורה אשתו, שמתה בכ״ב באלול 
תרנ״א — והיא אך בת 36 שנים. ב״י נשאר אלמן צעיר 
וחולני ומטופל בשני יתומים קטנים! ולפיכך פנה במכתב 
אל אחותה של דבורה, בילה (פאולה), תיאר לה את מצבו 
הקשה וביקש. שתבוא לארץ כדי להיות אם לילדי־אחותה. חצי 
שנה אחר פטירתה של אשתו באה האחות לירושלים, נישאה 
לב״י, שינתה בעצתו את שמה הלועזי לעברי ונקראה מאז 
חמדה בן־יהודה, ואף למדה עברית עד כדי לכתוב 
בה שורה של סיפורים קטנים ונאים, שנדפסו ב״הצבי" 
וב״השקפה". ולעומת זה היא שחיזקה את הקיצוניות של 
ב״י ביחסו השלילי לדת־ישראל ובכל התנהגותו החפשית 
עד לידי זילזול גמור בכל המסורת העברית. ובירושלים 
עיר־הקודש אי-אפשר היה שלא יעורר הדבר שנאה עזה אל 
ב״י מצד האדוקים הקנאים. 

ועל זה נוספה מלחמתו של ב״י ב״חלוקה" ובממונים על 
ה״כוללים". הקנאים שברבני-ירושלים לא אחת החרימו אותו 
ואת עיתונו ללא הועיל. לא נשאר לס 1 י הקיצונים שבאדוקים 
אלא להלשין אותו אל הרשות התורכית. והזדמנות למלשי¬ 
נות היה מאמר של שנ״ה יונאם (עי׳ למעלה) בשם "מצמת 
צריכות כוונה", שנדפס ב״הצבי" בערב חנוכה, תרנ״ד, ובו 
היתה מליצה משכילית רגילה: ״נאסוף חיל ונלך קדימה״ — 
מליצה, שהמלשינים סילפו את מובנה כשתירגמו אותה 
בשביל המשטרה התורכית: "נאסוף צבא ונעלה על המזרח". 
ב״י נאסר כ״מורד במלכות" ונידון לשנה של מאסר. הדבר 
היה מסוכן לא דק בשביל ב״י המשוחף אלא בשביל הישוב 
כולו: נמצא מורד בין היהודים, והימים ימי עבד־אלחמיד 
(ע״ע). המלשינות ותוצאותיה עוררו התרגשות מרובה בכל 
תפוצות־ישראל < הבארון רוטשילד, שב״י הגן תמיד על • 
המושבות והפקידים שלו, בא לעזרה! הוגש עירעור יעל פסק- 
הדין וב״י יצא זכאי. 

ואולם הצנזורה התורכית התחילה מחמרת מאז בכל מה 
שנדפס ב״הצבי". ועל־כן התחיל ב״י עוסק ביותר בשאלות- 
הלשון, שלא היה בהן פסול בעיניה של הצנזורה. וכך נשתקע 
ב״י יותר ויותר ב״מילונו", שהתחיל מאסף חומר בשבילו 
מן היום, שבא לארץ והתחיל מדבר עברית, ומתוך כך התחיל 
מדגיש מחסור במלים לצרכי הדיבור העברי החי והפשוט. 
לשם איסוף מלים בלתי״שגורות, שנשתמרו בכתבי-יד עב¬ 
ריים, ולשם קיבוץ־כספים להדפסת-המילון הירבה ב״י לנסוע 
לארצות-אירופה, ואח״כ עבד גם בספריות שבאמריקה. מ 1910 
ואילך התחיל מדפים, בעזרת תומכים שונים, את "מילון 
הלשון העברית הישנה והחדשה" כרך אחד כרך, ולאחר שמת 
דאגה חמדה אשתו, שלא תפסוק הדפסת המילון. 

ב 1890 יסד ב״י, יחד עם דוד ילין, ד״ר מזי״א, ועוד, את 
"ועד־הלשוך, שעתיד היה להניח יסוד ל״אקאדמיה ללשון 
העברית", שאף עליה חלם ב״י מ 1920 ואילו כ״מדרש הלשון 
העברית״, ב״י שימש יו״ד ב״ועד-הלשוך מ 1890 עד יומו 
האחרון. 



131 


בן־יהודה, אליעזר — בניה לדקה 


132 


בימי הוויכוחים בדבר הצעת־אוגבדה (ע״ע) היד• ב״י מן 
המצדדים בהצעה, כתב מאמרים בזכותה ב״הצבי" ואף 
הגן עליה במחברת מיוחדת בשם "המדינה היהודית"(וארשה 
תרס״ה). אז נתרבו מתנגדיו גם מן הציונים הבאמבים("ציוני־ 
ציוך), שלא הסכימו להחליף את ציון במדינה אפריקנית. 
ולעומת זה קנה ב״י את עולמו במלחמתו ב״חברת־העזרה" 
("הילפספדאין") הברליגית, שניסתה להעדיף בבתי־הספר 
התיכונים, שקיימה בארץ, ובטכניון, שעמד להיווסד אז 
בחיפה, את הלשון הגרמנית על העברית כלשון־ההוראה. 
למרות מה שהיה ב״י תלוי במובן חמרי בראשי־החברה, 
שסייעו אותו בהוצאת־ה״מילוך. 

בימי מלחמת־העולם 1 , כשרדף ג׳מאל־פחה את הציונות, 
השמיע ב״י בעיתונו את הקריאה: "יהודים, היו עותמא- 
נים!״ — כדי שלא יגורשו מן הארץ רוב היהודים, שהיו אז 
נתינים זרים. אבל גם זה לא הועיל לזכותו בעיני הפקידים 
התורכיים, שהכירו אותו כציוני נלהב. הוא פחד להישאר בארץ 
ולסבול בה ביחד עם כל הנשארים בתוכה — ויצא לאמריקה. 
כאן עבד לשם השלמת־המילון בספריות הגדולות(עי׳ למעלה) 
וכאן גם כתב את ספרו "עד אימתי דיברו עברית?"(תרע״ט). 
ב 1919 חזר לארץ, וביחד עם א. מ• אוסישקין (ע״ע) השפיע 
על הרברט סמואל, הנציב העליון׳ שיכריז את הלשון העב¬ 
רית כאחת משלש הלשונות הרשמיות בארץ. לשם השלטת 
העברית בארץ יסד את האגודה "שפתנו", וכן שימש 
באותם הימים מזכיר לוועד המכין של האוניברסיטה העב¬ 
רית. הוא מת מיתה קלה, בלא ייסורי־גסיסה, בליל־שבת, 
אור ליום שני של חנוכה, תרפ״ג — בעצם היום, שבו הושם 
במאסר כמורד במלכות־תורכיה 29 שנים קודם-לכן. — כמה 
מכתביו כונסו אחר מותו בקובץ: "ישראל בארצו ולשונו" 
(ירושלים תש״א), וכן נתפרסם חיבורו: "אבות הלשון העב¬ 
רית" חלק א: רבי עקיבא" (שם׳ תש״ו). על שמו נקראו 
המושבה אבן־יהודה בשרון הצפוני ורחובות מרכזיים בירו¬ 
שלים ותל-אביב. 

11 . פעולתו. פעולתו התרבותית של ב״י מסתעפת 
לחמישה סעיפים: א) החיאת הלשון העברית בדיבור. — דיב¬ 
רו עברית בארץ, ואפילו בחוץ־לארץ, גם לפניו. אבל דיבור 
ארעי זה בא מתוך קדושת־הלשון(בשבת אסור לדבר בלשון- 
חול) או שימש לתכלית מעשית, כדי שתהא אפשרות ליהו¬ 
דים בני עדות שונות להידבר ביניהם. לב״י שימש הדיבור 
העברי לתכלית מדינית־לאומית׳ ומלחמתו הארוכה והקשה 
בעד הדיבור העברי היתה כמלחמודהלשונות במלכות 
אוסטריה־הונגאריה או בפולניה הרוסית בתקופת הצאריזם, 
או כמלחמת האירים באנגלים בעד לשונם המיוחדת. ב״י 
סבור היה, שבלא לשון עברית חיה ומדוברת בפי העם 
היושב בארצו לא תהיינה אפשריות לא תחיה לאומירדמדיגית 
ולא תחיה לאומית־תרבותית. בזה היה ב״י שונה מסמולנסקין 
ולילייגבלום ואף מהרצל, שציירו לעצמם מדינה יהודית 
בלא לשון עברית שלטת בתוכה. על רעיון זה נלחם בלא 
לאות ובלא ויתורים במשך יותר מארבעים שנה (תרמ״ב— 
תרפ״ג) ואף זכה לדאות בגישום שאיפתו: תחיית הלשון 
העברית בדיבור אחר אלפיים שנה ויותר של חיים בספר 
בלבד — תופעה, שאין לה תקדים בהיסטוריה האנושית; 
ב) ב״י יצר את הסיגנון העברי הפשוט, העממי, בספרות. — 
הוא נלחם במליצות הנפוחות ובביטויים ובצורות הארכאיס־ 
שיים, שעבר זמנם ופסקה חיוניותם. פשטות וממשיות דרש 


מן הפרחה העברית, שהיתה עד ימיו מליצית׳ פרחונית 
ומעורפלת. ולתכלית זו תירגם כמה סיפורים מלשונות שונות 
בלשון פשוטה ועממית. כך היא, למשל, לשונו העברית של 
תרגום הרומאן 1 ח 86 ־ 1 \׳י״ 1 לאמיל זולא בשם "הממון"׳ שמק¬ 
צתו פידסם בעיתוניו! ג) ב״י היה הראשון במחדשי מלים 
עבריות בהתמדה ובאופן שיטתי. — חידשו מלים גם לפניו, 
בזמנו ולאחריו׳ אבל אף אחד מן המחדשים לא עסק כמותו 
בחידוש־מלים לצרכי החיים הממשיים, ההולכים ומתחדשים 
יום־יום בדיבור ובעיתונות, במדע ובספרות. ודאי, הרבה 
מחידושיו לא הצליחו ולא נקלטו! אבל אף אחד ממחדשי־ 
הלשון בעברית לא זכה להשריש בלשון זו מספר מרובה כל־ 
כך של מלות, דרכי־דיבור וצורות לשוניות חדשות, כפי שזבה 
לכך הוא; ד) מפעל־חייו הגדול ביותר של ב״י, זולת 
החייאת הדיבור העברי, הוא "מלון הלשון העברית הישנה 
והחדשה״. — מעלתו הגדולה הראשונה של מילון זה היא — 
שהוא כולל את כל המלים העבריות הידועות לנו היום מכל 
תקופותיה ושכבותיה של הלשון העברית׳ ומעלתו השניה 
היא, שהוא מסודר כסידורם של המילונים האירופיים ללשו¬ 
נות החיות, ולא על־פי שרשי־המלים. כסי שהיה נהוג במילו¬ 
נים העבריים, שקדמו למילונו של ב״י. אפייני הדבר, שב״י 
נועז להשמיט מתוך המילון המקיף שלו את כל המלות 
הארמיות ושאר המלות הלועזיות׳ המצויות במקרא, בתלמוד 
ובמדרש ועוד, שאינן שמיות; ה) ב״י היה הראשון, 
שנלחם בקנאות הדתית הקיצונית, ששלטה בירושלים עד 
ימיו. — ודאי, בהעמדתה של הלאומיות העברית על הלשון 
בלבד ובמלחמתו במסורת הישראלית בת אלפי־השנים הגיע 
לידי קיצוניות! אבל יתכן, שאילמלא שבר ב״י את הכבלים 
הקשים ביותר, שנכבלו בהם רגלי הישוב הישן בארץ׳ לא 
היתה מדינת־ישראל חולונית יכולה להתהוות ולהתקיים 
כיום הזה. 

א. בן יהודה, החלום ושברו, "התורן" השבועי, שנה ד׳ ושנה 
ה' (המאמר נדפס שנית בספר: ״ישראל בארצו ובלשונו״) — 
אוטוביוגראפיה, שלא נשלמה; "המבוא הגדול" להמילון, כדו 
מיוחד(העשירי); ספד הזכדון לסופדי־ישראל של נ. סוקולוב, 
תרמ״ט, עמ׳ 189 ואילך; י.קלו:נר, א. ב״י, ת״ש; הנ״ל, 
יוצרים ובונים, 1 (חרפ״ה), 246-222 (שלשה מאמרים)! הנ״ל, 
קיצור תולדות הספרות העברית החדשה, מהדורה תשיעית, 

עמ ׳ 99-94 ; איתמר בן אבי, תולדות אב״י, חרם,״ד; ד׳נ״ל, אבי 
(בכתב לאטיני), תרפ״ד! חמדה בן יהודה, ב״י, חייו ומפעלו, 
ת״ש; הנ״ל, נושא הדגל, 1944 ; א. ב״י (הוצאת "ספרית 
ראשונים"), תש״ג; קבצים עוסקים בתולדותיו ובפעולתז: 
ספר הזכרון לאליעזר ב״י, בעריכתו של ר. בריינין, תרע״ח; 
בן־יהודה, בעריכתו של י. קלהנד, תרס״ד; י, כנעני, אליעזר 
בדיהודה (ביבליוגראפיה ספודמת של כל מאמרי ב״י וכן של 
מאמרים שנכתבו עליו), תרפ״ט. 

י• ק■ 

בניה לוכןד! ( 1,11113 — בסרבוקרואטית = חמי לו- 

קאם [הקדוש]), עיר ביוגוסלאוויה, בצפונה של בוסניה 
(ע״ע); בירת מחוז (אובלאסט), שנקרא על שמה, יושבת 
בבקעה פוריה (בגובה של 163 מ׳ מעל פני־הים), במקום 
שנהר־ורבאניה נופל אל נהר־וובאס. מספר תושביה כ 33,200 
( 1950 ): גוצרים־אורתודוכסים, מוסלמיים, קאתולים ויהודים 
מועטים. ב׳ ל׳ משמשת שוק לתוצרת החקלאות (דגן, פי¬ 
לות — ביהוד שזיפים—וטאבאק) וגידול-המקנה של סביבתה. 
סמוך לה נמצאים מכרות של פחם חום ומעיינות־מרפא חמים, 
שהם ידועים מימי הרומים. יש בה מפעל־מים חשמלי ובתח״ד 
לטכסטיל, ^וכר-ע)ע 1 רים, עיבוד־טאבאק ומוצרי־חלב. מס״ב 



133 


בניה לוקה — בני־ישדאל 


134 


מחברת את ב׳ ל׳ עם קרהמסילה הראשי שבמדינה (זאגרב— 
בלגראד). 

ב׳ ל׳ נזכרת לראשונה במאה ה 15 . ב 1527 הקים 
בה פרהאד־פחה מסגד, הקיים בה עד היום. ב 1588 — 1638 
היתה בירת בוסניה. ב 1879 , כשכבשו האוסטרים את ב׳ ל/ 
היה בה רוב מוסלמי; כיום הרוב הוא נוצרי־אורתודוכסי. 
ב 1805 היו בה 226 יהודים, ב 1895 — 336 , ב 1927 — 
457 . 

- 00020 •<*>/ 1 { 1 ז 1 { 115€ ? 2 ; 1926-7 , 11 , 1 , 

. 1 ^ , 1905 , 11 ^^ 11 [ '/״>/> 11€ {$,ג!ז£ 

בניויאני ( 860114601 ), שס־המשפחה של כמד, אנשי־שם 
בפירנצה במאות ה 15 וה 16 . מהם ידועים ביותר: 

1 ) ג׳ י ר ו ל מ ו ב׳ ( 1453 , פירנצה— 1542 , שם), משורר 
איטלקי. בנעוריו כבר קנה לו שם בהשכלתו הקלאסית, 
ובזכותה נתקבל לפמליה של לורנצו די מדיצ׳י. היה מראשי 
המדברים ב״אקאדמיה האפלטונית", והשקפותיהם של מאר־ 
סיליו פיצ׳ינו(ע״ע), ראש האקאדמיה, ופיקו דלה מירנדולה 
(ע״ע), שעמו התיידד ב׳ ביותר, ניכרות בשירת־האהבה שלו. 
את תורת־האהבה האפלטונית, שהורו פיצ׳ינו ופיקו, הביע 
ב׳ בשיר אלגורי־פילוסופי גדול בשם 6 ־ 30101 ' 0302011611611 
(בסטאנצות), שפיקו כתב עליו פירוש ארוך (השיר והפירוש, 
ששניהם חשובים לתולדות־הפילוסופיה, נדפסו אח״כ בהוצאת 
שיריו של ב׳, 1519 ). בהשפעת פיקו הוסיף ב׳ על לימודיו 
גם את לימוד הלשון העברית, וכפרי התעניינותו בתחום זה 
נשתמרו (בספריה הלאורנציינית בפירנצה) כמה קטעים 
של תרגומים מעברית ומילון עברי־לאטיני ולאטיני־עברי 
בכתב־ידו. 

כשג׳ירולמו סוונמלה (ע״ע) עלה על הבמה הרוחנית 
והמדינית של פירנצה, בא שינוי ברוחו של ב׳: ממשורר 
והוגה־דעות חולוני הפך לקנאי דתי מחסידיו של סאוונארולה. 
ב' החליט לגנוז את רוב השירים, שחיבר בנעוריו, ולהקדיש 
את עצמו מכאן ואילך לכתיבת הימנונים דתיים. אך חלק 
משירי־הנוער שלו (שניכרת בהם השפעתם של דאנטה, פט־ 
רארקה, לו־רנצד די מדיצ׳י ופוליציאנו) פירסם ב׳ ב 1500 
בצירוף ביאור ארוך, שבו הוא מפרש אותם ברוח דתית, 
בשם ג) 1 ק ב 1.1 ק 110 1601 י\ 8601 0111100 ־ 14161 16 > ס 1 ת 6 רתרחס 0 
116116223 46113 6 310066 46110 $006111 61 03112006 506 
103 ־ 411 . ההוצאה הנזכרת משנת 1519 , שנתפרסמה בשם 
1601 ־ 8600 001100 ־ 14161 41 6 ־ 61 ק 0 , היא קובץ מורחב של 
שיריו (כולל גם כסה מן ד, 31146 ?, כלומר מן ההימנונים, 
שחיבר בתקופת סאוונארולה). נשתמר ממנו גם חיבור 
מעניין על הטופוגראפיה של התופת ביצירתו של 
דאנטה. 

2 ) דומניקו ב׳ ( 1460 — 1507 ), המכונה 111.0 :>: 5001 
(כלומר, "דונם סקוטוס [ע״ע] הקטן", רמז לחריפות שכלו 
ולמגמתו האפלטונית בתאולוגיה), אחיו של ג׳ ב/ היה 
פרופסור לתורת־ההיגיון בפיזה ונמנה אף הוא על אנשי 
ה״אקאדמיה האפלטונית" וחסידיו של סאוונארולה, שאת 
תורתו הסביר בספרים אחדים. 

3 ) א נ ט ו נ י ו ב׳( 4450 '— 1502 ), שפעל כרופא בפירנצה 
והיה, אפשר, קרובם של 1 ו 2 , נחשב לאבי הפאתולוגיה 
האנאטומית: בספרו 630515 11011110 ־ 0101 311411:15 06 ("על 
הסיבות הנסתרות של המחלות״, פירנצה 1507 ) קבע ראשון 


את הגורמים לכמה מחלות פנימיות, שאותם גילה על סמך 
ניתוחייגוויות מרובים ומדוייקים. 

0. 80 , 6'. 8 . (107(011110, 1906; 11. 0355310, : על ג׳ירול. ב־ 

011 8,87(1 (1 8 11(11'?18 4(1 8111(11(11)1(1110, 1918. 

11112011 ) 0110 010 ) 10711711 11 , 1 ת 61 קמו 86 . 0 ; 323-24 .ין ( 

11'011101( 11(1 8(111(1(111 (11 0. 8110 (1(11(1 \0)(1114(110 (81(131(1 
(11 11107. 71(0-7(0107/11/1, 111 ־ 031 .£ ;( 360-76 . 1922 . 1 . 5 ־ , 

3/. 81(1110, 0. 8 . ( 6". 81(0 ( 81107 1111 ) 1 ) 0 ) 07111 . 010711 חו . 
1101., 1-11, 1942). 

\. 06112 על דונזניקו ב־: ,. 810/011 . 1 ) 11 ) 41 ׳ 11 ) 1 ! 810110 , 006 ד 
1902, 51 . 771 55. 

.\. ?1166100111. 5107111 4(110 01 (4111011, 11, :' על אנטוניו ב 
1855. 

. ח. פ 

?ניחםן(,^ עיירה מצרית על חופו המזרחי של 
הנילוס, סמוך לאמצע הדרך בין אשמונין ומיניה 
שבמצרים התיכונה. ידועה בשרידים העתיקים שבקרבתה, 
ביהוד במערכת הקברים (החצובים בסלע) של מושלי 
המחוז הששה־עשר של מצרים העליונד., מחוז הזמר 
(צץ 01 ). בסידרת״המחקרים, שהוציאה ה״קרן [האנגלית] 
11 1 קץ§£), פירסמו החו¬ x^101 לחקר מצרים״ ( 004 ? 31100 ־ 
קרים האנגליים, פרסי א. ניובדי(ע״ע) ופ. ל. גריפית (ע״ע), 
ארבעה כרכים, שכוללים את תכניותיה של המערכת הנזכרת 
ותצלומים של הכתובות והציוריס־בצבע שעל כתליה. 
לתולדות־ישראל חשוב בעיקר אחד מן הציורים הללו, 
שנמצא בקברו של ח׳גומדותפ 111 , מושל־המחוז בימיו של 
מנוסרת 11 . ציור זה מתאר שיירה של בני־עאמו (ע״ע 
א״י, היסטוריה, עמ ׳ 248 ; מצרים; עאמו), בת 37 איש, 
שבראשה עמד "מושל ארצות נכר" אבישר (או אבישי?), 
כשהיא באה לפני מושל־חמחוז הנזכר (ר׳ כרך א״י, תמונה 
צבעונית, מול עם׳ 247/8 ) בשנה הששית למלכות מנוסרת ח 

( 1890 לפסה״ג בקירוב). 

סמוך למערכת־הקברים שעל־יד ב׳ נתגלה מקדש לאלה 
פח׳ ת (אלה־חתולה), שהוא ידוע בכינויו היווני ספיאוס 
ארטמידוס. במקדש זה, החצוב בסלעים, המתרוממים ממזרח 
לעמק־חנילוס, נמצאה כתובת היסטורית חשובה של המלכד, 

חאתשפסות (ע״ע). 

?. £. 14655 6611893-1894 . 1-11 , 81117011 111 ) 8 ,(■ 1 ־ : £. £. 
1111111111, 8(111 1107011, 111-157. 1896-1900; ]. 11. 816351661 ־ , 
411(1(111 8.(1(11(17, 11, § 321 ; ?06166 31161 14055 , '1'0 (0^!'(1{1/11!((1 
8 1 -, 8 / , 0361111,66 11 ,\ ; 163-164 .ין,; . 137 ,ץו/ק 7 >?^ 0 ו 81 ו , 
XXX^^ (1946), 1814 . 13261011 ־ 01 31111 316111.161 ? ; 43-56 .י;,ן ., 
XXX^^^ (1947), 11 ) 1 ) 411 , 036111366 . 1 ? .\ 6 ; 12-33 .וןון / 
8.^/111(111 0110111(1711(0, 11, 1947, 1 89 ;.}} 85 ; 51 . י 1 י ; £. 
£16101011 61 . 370 , 10 .לןון . נ 1952 , 6 /י/י;^'. 7 , 1166 !ו 6 ו. 7 ' .ז 
ש. י. 

בני־יהוךה, שמה של מושבה יהודית ממזרח לים־כינרת. 
שנתקיימה מ 1886 עד 1920 ; נוסדה ע״י בני־צפת 
על שטח של 3,500 דונאם, שהשתרע כ 3 ק״מ צפונית־מזרחית 
לעין־גב (כיום: בתחום הסורי), על־יד הכפר הערבי ביר 
שקום. למרות התמיכות, שקיבלה המושבה מחו״ל, לא יכלו 
מתיישביה להחזיק מעמד. ב 1912 שוב לא ישבו בה אלא 
3 משפחות וב 1920 — רק משפחה אחת, שנרצחה ע״י פורעים 
ערביים בימי המהומות של אדר תר״פ. 

בן .יחיא, תם, ע״ע תם בן ,יחיא. 

בני״י^ראל (מבוטא: 151361 8606 ), קיבוץ של יהודים 
בני־חודו, שבעבר ישבו בעיקר על־יד בומבי(ביהוד 
בקרבת קולבה) ובסביבתה הקרובה ושכיום הם נפוצים גם 
בשאר חלקיה של הח־ו ובארצות הגובלות עמה. מבחינה 



135 


בני־ישראל — בנימין 


136 


אתנולוגית.הם דומים ביותר להודים, באופן שאין לקבוע 
בבירור, אם מוצאם הוא מגרים או מיהודים, שנתערבו באוב־ 
לוסיה המקומית וקיבלו את סימני-ההכר שלה. ב׳-י׳ עצמם 
טוענים ברוב הדגשה, שהם ממוצא עברי טהור. הם מכונים 
בפי שכניהם בשם - • 1611$ ז 2 ע 1211 !$ נ כלומר אנשי־שבת 
עוצרי־שמן — מה שמציין הן את מידת שמירודהשבח 
האסיינית להם והן את מלאכת עצירת-השמן, שהיתה עיסוקם 
העיקרי עד הזמן האחרון. הידיעות על ההיסטוריה הקדומה 
של ב׳-י׳ הן מועטות ושום נוסע קדום אינו מזכירם בפירוש. 
מסורת רונחת בתוכם אומרת, שאבותיהם באו מצפון, טבעו 
ברובם בים כשספינתם התנפצה אל החוף המערבי של הודו 
והמועטים מתוכם שניצלו עלו על היבשה סמוך לכפר בשם 
באוגאון(ת 30230 א) ונאחזו בארץ. ב׳*י׳ היו נוהגים להצביע 
על שני תילים, שבהם הובאו המתים למנוחות. קשה לקבוע 
אם יש בסיפור זה גרעין של אמת, נוסף על מה שהוא משמש 
רמז לדבר, שב׳־י׳ באו להודו מעבר לים. העובדה, שב׳-י׳ 
מכנים את עצמם בשם זה, בעוד שהשם "יהודי" לא היה ידוע 
להם עד הזמן האחרון, שימשה יסוד לסברה, שמוצאם הוא 
מעשרת השבטים. הנחה מתקבלת על הדעת היא זו שמייחסת 
להם קשר אל השומרונים, שהרבה מהם הוגלו מזרחה אחר 
מרידותיהם במאות הראשונות לסה״ג. הנחה זו עשויה להס¬ 
ביר את העובדה, שהמנהגים והמצוות של היהדות המסרתית 
היו זרים בתכלית לב׳־י׳. ב׳־י׳ לא ידעו עברית, סרט למלים 
שבקריאת "שמע". לא היו להם ססרי־תורה, ואף לא שאר 
ספרי התנ״ד, התלמוד וכר. השרידים העיקריים של מנהגי- 
ישראל שנשתמרו בידם היו עריכת בריח-מילה ושמירת- 
השבת. כן קיימו בצורה מטושטשת כלשהי את המועדים — 
שכונו בפיהם בשמות הודיים — של ראש־השנה (יום אחד 
בלבד), יום־הכיפורים, סורים, פסח ותשעה באב. בפסח, 
למשל, לא אכלו מצות ולא ערכו סדר. מצוות אחרות, 
שנשמרות ע״י ב׳-י׳, הן מנהגות, שסיגלו לעצמם משכניהם 
ההודיים ושאין להם הקבלה במסורת היהודית. קיימת גירסה, 
שמספרת על תחיה דתית של ב׳־י׳ במאה ה 10 — תחיה, 
שבאה כביכול בהשפעתו של דויד רחבי, יהודי מקוצ׳ין. 
גירסה זו היא מפוקפקת מאד, מאחר שמשפחת־רחבי הגיעה 
להודו, כסי שמסתבר כיום, רק במאה ה 17 . אף אם אירעה 
תחיה כזו בפועל, לא היתה לה אלא השפעה קלושה. על כך 
מעיד המצב הדתי של ב׳-י׳, שתואר למעלה ושנתגלה לנוסע 
דוד יחזקאל רחבי ( 1721 — 1791 ), סוחר מקוצ׳ין, ■בשעת 
ביקורו בבומבי בסוף המאה ה 18 . זה האחרון פתח בפעולת- 
המסה נמרצת בין ב׳-י׳, שהיתה מכוונת להכניסם לתחום 
היהדות המסרחית, והללו נענו לו ברצון. תעמולה דתית 
דומה נעשתה ע״י חייל יהודי מקוצ׳ין שמואל יחזקאל 
( 1796 בע׳), שבנה ביכ״ג בבומבי כדי לקיים נדר שנדר 
כשהיה שבוי-מלחמה. כתוצאה מכך הוכנסו ב׳־י׳ במשך זמן 
קצר לתחום היהדות המסרחית. הם הנהיגו בתוכם את סידור- 
התפילות הספרדי ואת המצוות היהודיות המקובלות, ושוב 
לא הוסיפו להחזיק בידם אלא מקצת מן ההלכות המוזרות, 
שקיימו בעבר, ומן המנהגות העממיים של שכניהם ההודיים. 
עד מהרה הודפסו בהודו ע״י ב׳־י׳ מהדורות חדשות של 
סידוו״התפילה הספרדי, שסיגלוהו לעצמם בצירוף תרגום 
בלשון-מאהראטי. חלק מסויים בהתעוררות הדתית של ב׳־י׳ 
יש לזקוף לזכותם של מיסיונרים נוצריים, שסייעו להם 
בעבודה החינוכית וקירבו אותם להבנתו של התנ״ך! אך 


תעמולתם של המיסיונרים, שנתכוונו לתכליות אחרות, החטי¬ 
אה את מטרתה. כשבאו לבומבי, בתחילת המאה ה 19 , יהודים 
יוצאי בגדאד ועיראק, נתחזקה ההשפעה של היהדות 
המסרתית על ב׳־י׳, אע״ם שמשטר־הכיתות ההודי שימש 
מחיצה מסויימת בין ב׳-י׳ ובין הבאים. תקופת השלטון 
הבריטי חוללה שינויים נמרצים בחיים החברותיים והכלכליים 
של ב׳-י׳. הרבה מהם נטשו את הכפרים והערים הקטנות של 
מחוז קונקאן, שבהם י י שבו עד אז, והיגרו אל בומבי, שגדלה 
ונתרחבה. הסיומת ״קאר״ (־= "בן העיר"), הרווחת בשמות 
המשפחה של ב׳-י׳, מעידה על מקומות־מוצאם ונדודיהם. משום 
יתרון השכלתם הועסקו הרבה מהם כלבלרים ופקידים בחברה 
הבריטית וההודית־מזרחית. מספר ניכר מהם נעשו חיילים 
מקצועיים וכמה מאלה אף הגיעו לדרגות גבוהות. בתקופה 
האחרונה נפוצו ב׳־י׳ מבומבי לכרכים אחרים בהודו ובארצות 
הסמוכות (ראנגון, סינגאפור, ועוד), וכן ללונדון. אך בומבי 
מוסיפה לשמש מרכזם העיקרי. — מספרם של ב׳-י׳ בהודו 
נאמד ב 17,000 — 18,000 נפש ( 1954 ). עד אותה שנה עלו 
כ 1,200 מהם לישראל. 

ב. ר. 

?{ימין/ אחד משבמי־ישראל בתקופת-המקרא. 

השם. לפי המסורת, נקרא בשם זה צעיר בניו של 
יעקב (ע״ע) ובנו השני מרחל׳ שמתה בשעה שילדה אותו. 
הוא היה גם הבן היחיד של יעקב, שנולד בארץ־ישראל 
(בר׳ לה, טז ואילך). מאחר שנחלתו שכנה מדרום לנחלת 
בגי־יוסף, ומאחר שלפי המסופר במקרא התנחל שבט ב׳ בשט¬ 
חו אחר התנחלותם של בני יוסף (יהו׳ יח, יא), היה מקובל 
לחשוב, שהשבט נקרא על שם נחלתו(מימין = מדרום למוש¬ 
בות אפרים ומנשה). אך משנתגלו הארכיונים של מארי(ע״ע) 
נמצא, שבתעודות אלו נזכרים תכופות שבטי נודדים שמיים־׳ 
מערביים בשם בני ןמ י נ, שהתקיפו את ממלכת מארי 
(במאה ה 18 לססה״נ). אין זה מן הנמנע, איפוא, שראשיתם 
של בני ב׳ היתה בערבות הפרת התיכון, ולאחר שנחלו 
תבוסה מידי מלך מארי הצטרפו בתי-אב משלהם אל משפחה 
האבות (ע״ע) ונדדו עמהם לא״י. לעומת זה אפשר להניח, 
שגם במארי וגם בא״י גרמו מסיבות גאוגראפיות ד 1 מות (כגון 
ישיבה או נדידה אל מדרום לשטח מסויים) למתן שמות 
דומים ליחידות אתניות שונות (בתעודות מארי נזכרים גם 
בבי-שמאל — בני הצפון, בצסון־מערבה של מארי, ובסביבה 
זו קמה אחר כאלף שנה ממלכת שמאל = יאדי). 

ארץ בנימין(שום׳ כא, כא) משתרעת על־פני חלקה 
הצפוני של רמת הו״יהודה ועל־פני שלוחותיה המערביות 
של רמה זו עד גבול השפלה במערב. במזרח לא כללה את 
החלק המדברי של ההר, שהשתפע וירד אל עמק־הירדן, אך 
הקיפה את נווה-יריחו וסביבתו בעמק עצמו. זהו שטח של 
שדות-בעל ומטעי-הדים, שמניב יבולי־ברכה כשמטפלים בו 
בחריצות. מעיינותיו מרובים משל ארץ־יהודה שמדרום לו. 
אך מועטים־ביחם משל הר־אפרים שמצפון לו. סמוך למעיי¬ 
נות התרכזו ישובים קדומים ביותר, אך עם התפשטות 
השימוש בבורות ובריכות לאגירת מי-הגשמים נתרבתה 
צפיסות-הישוב בתחום ב׳. 

נחלת השבט ועריו. ם׳ יהושע (יה, יא—כ) מתאר 
בפרטות את הגבולות של נחלודהשבם, ואלה תואמים את 
תיאור גבולו הצפוני של שבט יהודה (גבול הדרום של ב׳) 
וגבולו הדרומי של בית־יוסף (גבול הצפון של ב׳), שכלל 



137 


מימין 


138 


בפועל גם את גבול המזרח של ב׳; את גבול המערב פוטר 
המקרא בפסוק אחה שמקשר את תיאור גבול הצפון אל 
תיאור גבול הדרום (יהר יה׳ יד). 

לפי תיאור הגבולות נכללה ירושלים (ע״ע) בנחלת ב/ 

וגם נזכרה במפורש בין ערי ב׳ (שם, שם, כא—כה), אע״פ 
שבני-ישראל לא השתלמו סופית על העיר אלא בימי דויד. 
נראה, שבברכת־משה נרמז, ששטח־המקדש היה נמצא בגבול 
ב׳: "ידיד ה׳ ישכון לבטח עליו, חופף עליו כל היום, ובין 
כתפיו שכן" (דב׳ לג, יב). מסורת־התנאים מחלקת את שטחה 
של ירושלים בין ב׳ ובין יהודה: "מה היה בחלקו של 
יהודה? הר הבית, הלשכות והעזרות! ומה היה בחלקו של 
בנימין? אולם והיכל ובית קדשי הקדשים! ורצועה היתה 
יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה 
היה מזבח בנוי" (יומא י״ב, א׳! מג׳ כ״ו, א׳! זב׳ נ״ג, ב׳! 
קי״ח, ב׳). יתכן שמסורת זו משקפת את המצב, שנתהווה 
אחר כיבושה של ירושלים ע״י בני־ישראל, כשבעיר הת¬ 
יישבו בעיקר משפחות של שבס יהודה, ואילו הר-הבית 
נשאר בעיקרו בגבול ב׳. גם המסורת על השכינה, שהיתה 
שרויה בגבול ב׳ בלבד, מקבלת למסורת זו ומשלמת אותה! 
"אמר רבי: בארבעה מקומות שרתה שכינה על ישראל: 
בשילה ונוב וגבעון ובית־העולמים (ביודהמקדש)! ובכולן 
לא שרתה אלא בחלק בנימין, שנאמר ,חופף עליו כל היום׳! 
כל חפיפות לא היו אלא בחלקו של בנימין" (זב׳ קי״ח, ב׳). 
ואמנם מרובים היו בנחלת־ב׳ מקומות קדושים, שכן מלבד 
גבעון, נוב וירושלים נכללו בה גם הגלגל (יהו׳ ד, כ ואילך), 
ביודאל (בר׳ כח, יא ואילך! לה, א—טו), מקום המזבח 
שביו העי ובין בית־אל (בר׳ יב, ח), גבעת־בנימין (=גבעת 
האלהים: שמ״א י, ה ואילך), מצפה (שמ״א ז, ו! ועוד) 
והגבעה של קריית־יערים (שמ״א ז, א; שמ״ב ו, ג). 

הערים, שנמנו על נחלת־ב׳ לפי ם׳ יהושע (יח, כא—כח), 
מתחלקות לשתי קבוצות. האחת כוללת את הערים׳ שנמצאו 
בחלקה המזרחי של הנחלה: 1 ) יריחו! 2 ) בית־חגלה(כנראה, 
בסביבות עץ־חגלה—עידחג׳לה): 3 ) עמק קציץ ו 4 ) בית- 
הערבה׳ בעמק הירח (אע״ם שמקומן של שלוש הערים 
האחרונות עדיין לא נקבע בבירור)! 5 ) צמרים (את מקומה 
קובעים בסביבות ראם אלזימרה, אך יש חולקים על זיהוי 
זה)! 6 ) בית־אל (ביתק)! 7 ) העוים; 8 ) הפרה [כנראה, 
בנחל פרת (ואדי קלת)]! 9 ) עפרה (אלטיבה)! 10 ) כסר 
העמוני (יש מציעים לזהותו עם ח׳רבת כפר עאנא, והדבר 
מוטל בספק)! 11 ) העסני, ו 12 ) גבע (ג׳בע), בהר שממזרח 
לפרשת־המים. הקבוצה השניה נמצאה'בחלקה המערבי של 
הנחלה, בהר שממערב לפרשת־המים: 1 ) גבעון (אלג׳יב)! 
2 ) הרמה (אלראם)! 3 ) בארות (שרבים מזהים אותה עם 
אלבירה)! 4 ) המצפה (לדעת רוב החוקרים — תל אלנצבה 
[קרי: אלנסבה])! 5 ) הכפירה (ח׳רבת אלכסירה)! 6 ) המוצה 
(ח׳רבת בית מזה)! 7 ) רקם! 8 ) ירפאל! 9 ) תראלה! 10 ) צלע 
האלף! 11 ) יבוס (היא ירושלים)! 12 ) גבעת קריית ערים 
(דיר אלאט׳הר). בסיכום שבסוף הפסוק נאמר: ערים ארבע- 
עשרהי וחצריהן, אך אין הרשימה כוללת אלא שתים־עשרה 
ערים! ואף לפי גירסת השבעים, הנבחנת בין גבעת ובין 
קריית ערים, אין מספר הערים מגיע אלא לשלוש־עשרה 
בלבד. ברור, שאין הרשימה מונה את כל ערי־הנחלה, 
ובמקומות אחרים במקרא נזכרות גם ערים אחרות באותם 
התחומים עצמם (למשל, ענתות [יהו׳ כא, יח]! עזמות [נח׳ 


יב, כט], עלמון [יהו׳ כא, יח]! עטרות [יהו׳ טז, ב! יח, יג]'! 
עית (יש׳ י,' כח)! ליש(ה) [שם ז שם׳ ל]! מכמש [שם שם, 
כח])! לפיכך יש לראות בערים אלו מרכזים של חלוקות- 
משנה מינהליות, ואת הרשימה כולה — כחלק של רשימת- 
מקומות, שציינה את החלוקה האדמיניסטראטיווית. והואיל 
ורשימת הישובים בנחלת יהודה (יהו׳ טו, כא־סג) כוללת 
עשר יחידות, שביחד עם השתיים של בנימיו שנמנו למעלה 
הן מצטרפות לשנים־עשר מחוזות (השווה מל״א ד, ז), יש 
לייחסה לימים שלאחר חלוקת הממלכה לשתיים, וכנראה, 
לזמנו של יהושפט, שפעל הרבה באירגונה של מלכות־יהודה 
(דהי״ב יז, ב, ז ואילך! יט, ד ואילך). 

כמה מן הערים הללו נוסדו זמן מרובה קודם הכיבוש 
הישראלי! ואף ברית ארבע ערי החוי (ע״ע) — גבעון 
והכפירה ובארות וקרית ישרים (יהו׳ ט, ז, יז) — ודאי 
שקדמה לכיבוש הישראלי. 'ערים אחדות נוסדו ע״י המת¬ 
יישבים הישראליים — מה שנתברר בכמה מקרים על-ידי 
החפירות שנערכו בתיליהן׳ כגון בגבעת־בנימין (תל אלפול! 
אולברייט, מטעם בתה״ס האמריקנים לחקר-המזרח, 1922/3 ! 
1933 ), תל אלנצבה (מצפה?! באדי, מטעם המכון הפאציפי 
לחקר־הדת, 1926 — 1935 בהפסקות), ענאתא וראם אל ח׳רובה 
(בירן [ברגמן]—בליר, 1935 ). 

תולדות השבט. שבטי־רחל, וב׳ בתוכם, התיישבו 
בחלק המרכזי של ההר, שהיה מיוער ברובו ולא היה מיושב 
בצפיפות קודם הכיבוש! ובמידה שהיו קיימים שם ישובים 
מן הזמן שקדם להתיישבות הישראלית באו עמהם המתנחלים 
לידי הסדר של שלום בלי שקיבלו עליהם את מרותם של 
הוותיקים(ע״ע א״י, היסטוריה: הכיבוש הישראלי). משום כך 
גם שמרו בני־רחל ביתר שאת על הרגשת החופש ואי־התלות 
שלהם, ומהם בעיקר יצאו המעוררים והמזרזים למלחמות 
התגוננות ותנופה בשארית הכנעני בארץ ובפולשים מבחוץ, 
כמו אהוד בן גרא בן הימיני (שום׳ ג׳ יב ואילך) ודבורה 
אשת לפידות (שום׳ ד, ד—ה). מב' יצאו גם מניחי היסוד 
למלכות־ישראל ולהדברת כוחם של הפלשתים: שמואל (ע״ע) 
ושאול (ע״ע). 

לפי המסורת המקראית, לא היה ב׳ מן השבטים עשירי- 
האוכלוסים. במפקד הראשון, שנערך במדבר, מנו פקודיו 
חמישה ושלושים'אלף וארבע מאות גברים מבן עשרים שנה 
ומעלה (במ ׳ א, לז! ב, כג), כלומר: ב׳ היה האחד־עשר בין 
השבטים מבחינה מספרית. במפקד השני כבר היה מספרם 
של אנשי ב׳ מרובה יותר, וכלל חמישה וארבעים אלף ושש 
מאות יוצאי צבא (במ׳ כו, מא), באופן שב׳ עלה לדרגה 
השביעית במניין השבטים! אך בכמה כתבי־יד של תרגום 
השבעים (תה״ש) הגידסה היא: חמישה ושלושים אלף וחמש 
מאות, ז״א שהשבט נשאר במקום האחד־עשר. 

לפי מסורת אחת מנה שבט ב׳ עשר משפחות: בלע, בכר, 
אשבל, גרא׳ נעמו׳ אחי, ראש, מסים׳ חפים, ארד (בר׳ מו, 
כאי). לפי מסורת אחרת (במ׳ כוי, לח—מא) נמנו עם השבט 
רק שבע יחידות: בלע, אשבל, אחירם, שסופם, חוסם (בני 
ב׳), ארד, נעמו (בני בלע ונכדי'ב׳). מסורתיזו אינה מונה 
את משפחות בכר וגרא! נעמן וארד (בסדר הפוך) הם כאן 
בני בלע! שלוש המשפחות של אחי, ראש ומרפים הן כאן 
שתיים: אחירם ושפופם! חופים הוא חופם. רשימות־יחס 
מפורטות יותר נשתמרו בס׳■ דודא (ז, ו—יב! פרק ח! ט, 
לה—מד). שתיים מהן משקפות מסרות על הסתעפותן של 




139 


בנימין 


140 


המשפחות העיקריות בשבט בנימין. האחת (דה״א ז, ו—יב) 
מונה רק שלוש משפחות עיקריות: בלע, בכר וידיעאל; 
שפם דחפם הם כאן בתי־אב: בני־עיר (וכנראה, יש לגרוס 
בני עירי, הנזכר בפסוק ז׳ כצעיר בניו של בלע), 
ומלבדם נמנים עם בני־בלע עוד ארבעה בתי־אב: אצבון, 
עזי, עזיאל, יף־מות. השם ירימות דומה לשם מקום, שנמצא 
בהר יהודה המערבי (ודרגת ירמוך). בגי־בכר כללו תשעה 
בתי־אב: זמירה (ובתה״ש 4 : זמריה), יועש, אליעזר׳ אל־ 
יועיני, עמדי (ובתה״ש: עמריה), ירמות (השווה למעלה 
בין בני בלע), אביה, ענתות, עלמת(ובתה״ש. 1.110 : עלמות) ; 
ושלושה מאלה'יש להם זיקה לשמות מקומות: ירמות(השווה 
למעלה), ענתות (כנראה, ראם אלח׳רובה על־יד ענאתא) 
ועלמת (השווה עלמון, כנראה עלמית). לידיעאל היה רק בן 
אחד — בלהן (השם טיפוסי למשפחות שעיריות־חוריות ? 
השווה בר' לו, כ—כח), וממנו נפלגו שבעה בתי־אב: יעיש 
(קרי יעוש 1 השווה למעלה, יועש מבני בכר), בנימין, אהוד, 
כנענה, זיתן, תרשיש, אחישחר ז ואל זה האחרון אפשר 
לקשור גם את חושם, אם נגרום בדה״א ז, יב: חשם בנו 
אחישחר (במקום בני אחר). הרשימה האחרת (דה״א ח, 
א—ה) נדחסת לבנימין חמש משפחות: בלע, אשבל, אחרח, 
נוחה ורפא; עם בלע נמנו תשעה בתי־אב: אדה גרא, אבי־ 
הוד, אבישוע, נעמו, אחוח, גרא (פעם שניה!), שפופן, חורם. 
בפסוקים שלאחר מכן ניתנים קטעי־יחוס, שאינם מגיעים 
עד בנימין. פסוק ו׳ באותו פרק עצמו פותח בהודעה ז ואלה 
בני אחוד, ויש לשער, שהכוונה היא רק לגירסה אחרת של 
השם אחרח (הנזכר למעלה בין בני־בלע) או אהוד (הנזכר 
ברשימה הראשונה של ם׳ דה״א ביו בני בלחן). רשימת בני 
אחוד (דה״א ח, ו—יב) כוללת שמונה־עשר'בתי־אב (בנים, 
בני בנים ושלשים של אחוד) והאחרון שבהם עמד (בכ״י 
רבים וכן בתה״ש שמר), שבנה את אונו ואת לוד 
ובנותיה. בין כל אלה מצויים כמה שמות, שיש להם זיקה 
לשמות של ישובים: רפא (כיום רפאת, על־יד הרמה), אדר 
(השווה עטרות אדר, כלומר עטרות של ביודהאב אדר, יהו׳ 
יח, יג, בתיאור גבולה הצפוני של נחלת־ב׳), עמד—שמר 
(הקשור להר־שומרון באפרים), שאנשיו יישבו את אונו 
ולוד וסביבותיהן בשפלת־לוד (והשווה להלן). לאחר מכן 
(דה״א ח, יג—כז) באה רשימה, שביסודה מונחות חטיבות 
ישוביות (יושבי אילון, יושבי ירושלים), אלא שנזכר בה, 
לכל הפחות, ראש בית־אב אחד הנמנה עם בני שחדים בן 
אחוד (אלפעל), ואפשר עוד אחד (שמע—שמעיז' השווה 
משעם בן אלפעל הנזכר); וכיוון שכך (שאר ראשי בתי־האב 
נקראים אחיהם; כנראה, יש לגרוס בפסוק י״ד במקום 
״ואחיו״: ואחיו, או ואחיהם, ששק וירמות), דומה שנעשה 
כאן ניסיון לייחס על ב' (על־ידי שוזרים ואחוז־; ר׳ למעלה) 
משפחות, שישבו בנחלת־ב׳ ושייחוסן לא היה ברוד כל צרכו! 
ויש לשים לב לדבר, שאחד מהם (בריעה) נמנה גם על בני 
אפרים (ע״ע) וגם על בני אשר (ע״ע). — לשמותיהם של 8 
מ 44 בתי־האב של רשימה זו יש זיקה לשמות של ישובים: 
ערד (גוש קרקעות בשם ערדה בסביבת־עטרות), ישמרי־ 
עמדת (השווה למעלה: שמר), חנן (אילון בית חנן), חנניה 
(אפשר, בית אענאן), עילם (השווה עלמת—עלמון), עני 
תותיר, (השווה ענתות), פניאל (קרי: פנואל 1 אע״פ שישוב 
בשם זה נתקיים, עד כמה שידוע לנו, רק בעבר־הירדן 
המזרחי). ולאחר מכן באה רשימה, שמתייחסת על אבי גבעון 


(שם שם, כט—מ; והרשימה המקבלת לה בפרק ט, לה—מד). 
עיקרה מגילת־היחם של משפחת שאול המלך, המיוחם כאן 
לאבי גבעון(לפי גירסת הרשימה המקבלת: יעואל — קרי: 
יעיאל — אבי גבעון; השווה למעלה, ידיעאל) ולמעכה 
(ע״ע יהודה), כלומר למוצא מעורב של ישראלים וגבעונים. 
בין בתי־האבות הנזכרים ברשימה זו (וברשימה המקבלת 
לה) מצויים תשעה, שלשמותיהם יש זיקה לשמות של 
ישובים: גדור (ח׳רבת ג׳ךירה), מקלות (ר׳ להלן), (ערה 
(קריית יערים י), עלמת (ר׳ למעלהא עזמות (חזמה), מוצא, 
רפיה (השווה למעלה רפא), אלעשה (השוכנת בגבול נחלת־ 

אפרים, ע״ע), חנן (ר׳ למעלה). 

י 1 

רשימות אלו מלמדות על מזיגה, שבאה בין הישראלים 
ובין התושבים הקדומים של הארץ במשך תקופת־ההתנחלות; 
על אותה תופעה עצמה מעיד גם מספרם הניכר של שמות 
כנעניים, ומהם גם תיאופוריים, כגון: אשבל, נעמו, יעוש, 
ענתות, אחישחר, אביהוד, אבישוע, שחדים, אחיחד, מלכם, 
ששק, בעל, מלכישוע, אשבעל, מריב־בעל, מלך׳ עזמות. כן 
מלמדים אותנו השמות וקטעי הידיעות ההיסטוריות, שלפע¬ 
מים הם מצורפים אליהם, על מלחמת־התפשטות בלתי־פוסקת, 
שנערכה בתקופת ההתנחלות והשופטים נגד המובלעות הכנ¬ 
עניות בתחומי הישוב הישראלי, ובעיקר נגד ממלכת היבוסי 
בירושלים, שהביאה לידי התנגשויות בין היבוסי ובין בני- 
יהודה ולידי מזיגת המשפחות של שני השבטים (השווה 
דה״א ח, ו). עם נדידתו של שבט דן מנחלתו המקורית 
בסביבות צרעה־אשתאול וממערב להן, גברה ההתנצחות, 

11 :־ ץ 

ובד, התערב עכשיו גם גורם שלישי — אפרים. על התפשטות 
זו מלמד לא רק הקטע, המייחס את אונו ולוד לשבט בנימין 
(ר׳ למעלה), שאולי אפשר היה לחשבו בקושי לתוספת 
מאוחרת, המשקפת את המצב בימי שיבת-ציון (השווה נח , 
יא, לד—לה; אע״פ שגם כאן לא תהא התופעה מובנת אלא 
אם כן נניח, ששרשיה היו נעוצים במצב קדום הרבה יותר), 
אלא אף המסורת על התנגשויות בעמק־אילוו ובתחום 
מירוצו המרכזי של נחל־שורק (דה״א ח, יג). יש ליתן את 
הדעת גם על ההשערה, שהישובים, הנזכרים ברשימתו של 
תחותימס 111 (במם׳ 100 ו 106 ) והמתייחסים לפי סדר- 
הרשימה לשטחי עמל־אילון ומירוצו התיכון של נחל־שורק, 
יש לזהותם עם מקלות (מס׳ 106 : מקרתו, שהוא, כנראה, 
שמה הקדום של חמתן־אמאוס, על שם המעיינות החמים 
שנבעו כאן עוד בתקופת־התלמוד) ועם ארך (מם׳ 100 : 
ארתו). אם השערה זו נכונה היא, הריהי עלולה לשמש חיזוק 
להנחת ההתפשטות של בני-ב׳ בתחומי שבט דן והטמיעה 
של משפחות מקומיות (מימי הכיבוש המצרי במאה ה 15 
לפסה״ג) בשבט ב׳. עם הנחה זו מתיישבות יפה גם הידיעות 
על גבורתם של בני־ב׳ וכשרונם הצבאי(שופ ׳ כ, טו ואילך). 
תכונותיהם אלו ושאיפות ההתפשטות שלהם טיפחו בהם רוח 
של התנשאות והתבדלות והביאו אותם לידי התנגשות עם 
שכניהם, בני שבטים אחרים, סמוך לסוף תקופת-השופטים 
(שם יט, יד — כ, מח). אמיתותה של מסורת ז( מתאשרת גם 
ע״י פרשת המלכתו של שאול, שכן אלמלא נתקיימו קשרי־ 
משפחה הדוקים בין בני ב׳ ואנשי יבש־גלעד לא היה שאול 
דוקה חייב לצאת לעזרתה של עיר זו(שמ״א יא, א ואילך). 
ימי השפל היחסי, שבאו על שבט ב׳ אחר התבוסה שנחל 
מידי שכניו, פתחו פתח לבני אפרים ויהודה לדחוק את 
רגליהם של בני־ב׳ בתחומי התפשטותם (השווה, למשל, דה״א 



141 


בנימין — בנימין כן יונה ממודלה 


142 


ז, כא—כד). אך ידידה זו במצבו של השבט לא נתקיימה 
לאורך־ימים! ומשגפתחה הרעה מדרום־מעדב, והפלשתים 
פשטו בהר המרכזי, באה ראשית ההתמרדות בכובש הפלשתי 
משטח ב׳. 

במחציתה הראשונה של מלכות־דויד היתה ההתנגדות 
לשלטונו חזקה למדי בב׳. התנגדות זו, שבלא ספק ניזונה 
מזכר ריבונותו של בית־שאול, באה לסוף לידי ביטוי חריף 
במרד של שבע בן בכרי הימיני. לאחר מכן ידע דויד לפייס 
את בני־ב׳ ולקשרם אל ביתו. ייתכן, שלתקוסה זו יש לייחס 
את קביעתה של נחלת־ב׳ כמחוז אדמיניסטראטיווי מיוחד 
(וע״ע דוד; שלמה) ואת הפרדתר. ממהוז־אפרים. מכאן ואילך 
דבקו בני ב׳ בבית־דויד ונשארו נאמנים לו אף בזמן חלוקתה 
של הממלכה אחר מות שלמה. שטח נחלתם של בני ב׳ נשאר 
כלול ברובו בתחומיה של ממלכת־יהודה, אע״פ שבימי ראשו¬ 
ני מלכי יהודה וישראל התנהלה בחבלי־ב׳ מלחמה ממושכת 
על הצבת גבול של קבע בין שתי הממלכות — מלחמה, 
שנסתיימה רק עם עלייתה של שושלת עמרי וכריתת הברית 
בין יהודה וישראל. 

בימיה האחרונים של ממלכת־יהודה שוב לא הצטיינו, 
כנראה, בגי ב׳ ברוח קרבית, ונראה, שארצם סבלה פחות 
משאר חבליה של ממלכת־יהודה בימי הכיבוש הבבלי. אחר 
חורבן ירושלים ניסו הבבלים להקים בב׳ מרכז אדמיניסמרא־ 
טיווי לארץ הכבושה, עם הפקדתו של גדליהו במצפה. בימי 
שיבת־ציון חזרו הרבה מבני ב׳ לחבל אחוזתם בהר ואף 
בשפלת־לוד. 

וע״ע אפרים; ארץ־ישראל, היסטוריה; דן; יהודה; 
שבטי ישראל. 

ש. קליין, ציון (מאסף), ב׳ (תרפ״ז), 16-1 ; ב. מייזלר, תו¬ 
לדות ארץ־ישדאל, א/ תרצ״זז, 222 ואילך, 252 ואילך, 260 
ואילך; הנ״ל, ידיעות החברה לחקירת א״י ועתיקותיה, י , 
(תשי״ג), 73 ואילך; ש. ייבין, ציון ט , (תש״ד), 50-49 ; 
הנ״ל, מערכות, כ״ד-כה (תש״ה), 61 ואילך; כ״ו-כ״ז 
(תש״ה), 59 ואילך; הנ״ל, ארץ־ישראל, ג , (תשי״ד), 37-36 ; 
הנ״ל, ירושלים, ב'—ה׳ (תשט״ו), ה , —ט׳ן ,ז 1 8 11 ז 16 ^ .? .־,׳ו 
5 , 44503 ,:״ 0001 .־ 1 ׳ .? ;מ״״גי! ,( 1922-3 ) 4 , 44503 
011111-91 ■ 119 ■ 40 ? 311914111111191 ? 01 , 411 , . 4 , ;. 5 > 105 ,( 1923/4 ) 

:. 0 94 ,( 1934 ) 31 , 3/3 ,. 10 ;. 1 ) 26 , 1925 , 0 הו)!? 40 > 3 191 
.? ./יי ;. 0 6 .( 1934 ) 13 , 01 ! 14111 !? 1 .ס ! 5/14410 , 0082 * 0 ־ 61 ? . 4 , 
,( 1935 ) 58 . 111:4 ,. 10 ;. 8 9 .( 1934 ) 56 , 34503 ,זל?״נ 11 ל. 
, 1311 ? .? ..? ; 189-196 ,( 1935 ) 58 , 7.033 , 540111 .}\ ; 13 

34503, 62 (1936), 28 (1.; 1/114., 22 1.; 

?. \1. ,45:61, 040^1x3/11? 4? 1:1 3x1(11197?, 11, 1938. 53-56: 

0. 005410, /11?1019^?1 01111X914, 11, 981-996; .4. 54313111.11, 

. 6 226 ,( 1950 ) 9 , £5 אן 
ש. י. 

בנ ־ ימץ, מלך הכוזרים. ע״ע מריה. 
בנןמין ןן א?ךהם נון הענוים, ע״ע ענו, בנןמין 
י 5 ן אברהם. 


בנימין בן אליעזר הבהן ויטלי , - [בר״ת: רב״ך]— 
( 1651 , אלסנדריה, פיימונט — 1730 , רג׳ו), מקובל. 

רב״ך, שהיה מראשי תלמידיו של ר , משה זכות (ע״ע) במאני 
טובה, שימש כרב בעיר־מולדתו(עד 1682 ) ואח״כ ברג׳ו. הוא 
נתפרסם כדרשן ומשורר, אך ביהוד כמקובל, ונחשב לאחד 
מעמודי־התווך של קבלת האר״י באיטליה. גם רוב פיוטיו 
(״עת הזמיר״, 1707 ) נכתבו על דרך־הנסתר, בין השאר 
חיבר הערות והגהות מרובות על כל כתבי האר״י, שהלק 
מהן נדפס בהוצאות של כתבים אלה (בפרט בדפוסי קורץ). 
ספריו נכתבו ברוח הקבלה הסגפנית. ב׳ נתקשר בקשרי- 
ידידות עם אברהם רוויגו במודנה ושאף לעלות עמו לארץ־ 


ישראל, אך כל תכניותיו בכיוון זה נכשלו, לפעמים ברגע 
האחרון ממש. יחד עם רוויגו הצטרף ב׳ לסיעת המאמינים 
בשבתי צבי (ע״ע) גם אחר המרתו. והיה במשך עשרות־ 
שנים מראשי השבתאים הנסתרים באיטליה, בלא שסר מדרך 
התנהגותו הסגפנית. ב׳ נמנה עם הדוגלים העיקריים בשבת¬ 
אות מתונה, "חסידית", שביקשו לאחד יהדות מסרתית עם 
אמונה במשיחותו של שבתי צבי. בספריו הנדפסים לא הביע 
את דעותיו השבתאיות במישרים, אבל בספרו "אלון בכות" 
(על מגילת־איכה, 1712 ) נועז לפרש את הקינות בהמנוני־ 
תרועה על הגאולה׳ על־יסוד הנחה שבתאית בנוגע לשינוי 
משמעותן לעתיד לבוא. לביתו היו באים רבים מראשי־השב* 
תאים של דורו, וב׳ היה גם מאסף ידיעות נוגעות ל״אמוגה" 
והירבה להתעניין בכל גילוי חדש של נביא שבתאי. כן היה 
רבו של חיים מלאך (ע״ע) בתקופת דבקותו בשבתאות 
המתונה. בכתביו הפריד בין קבלת האר״י והקבלה השבתאית 
החדשה של נתן ה״נביא" מעזה. ברדיפות על השבתאי 
נחמיה היון סירב להשתתף ( 1714 ). אחד מקונטרסיו השב־ 
תאיים, "סוד אדנות אדונינו [ש״ץ] מפי מהד״ן" (ר׳ נתן), 
נתפרסם ע״י פריימאן. חתנו וממלא־מקומו ברבבות ברג׳ו, 
ר׳ ישעיה בסאן׳ היה רבו של משה חיים לוצטו (ע״ע), 
וכשנודע לדב״ך הישיש על גילויי הרמח״ל בקבלה, סנה 
אליו במכתבים ושאלות על שורש נשמתו ותיקונה. חלק 
קטן מחליפת האגרות בינו ובין רבו משה זכות נדפס 
ב״אגרות הרמ״ז״ ( 1780 ) ; חלק אחר עדיין נמצא בכ״י. 
קובץ גדול של דרושיו ("גבול בנימין") נדפס בזקנותו 
( 1727 ). אחדים מפסקי ההלכה שלו נדפסו ב״פחד יצחק". 

א. פריימאן, ענייני שבתי צבי, 1913 , עט׳ 108-93 ; ג. שלום, 
חלומותיו של השבתאי י' מרדכי אשכנזי, 1938 , פרק ז׳ 
וי״א; י. זונה, בם׳ היובל לכבוד אלכסנדר מארכם, 1943 , 

עם' 93 — 95 : ,[ 1897 ] , 41 , 07 'ס/./ ח 1 ) תת 3 ת 1 ' 111 ג^ 1 16:11 ,ו! 

.( 7011-708 .י! 

ג. ש. 

בנימין בן .יהוז־ה מחמי, ע״ע בזצקו, בנימין בן 
יהון־זז. 

בנ ז ימץ בן יזנה מטח־לה, נוסע יהודי, שחי במחצה 
השניה של המאה ה 12 . מחברים לא־יהודיים קוראים 
לו לפעמים ״רב״ — אד נראה, שב׳ לא חיה דב ממש. מדבריו 
ב״ספר־המסעות״ שלו מסתבר, שב׳ יצא למסעותיו בין 1159 
ו 1167 ושמסעות אלו נמשכו, לכל הפחות, כ 5 — 7 שנים ולכל 
היותר 14 שנים (תאריך שובו לספרד ממסעותיו הוא 
תתקל״ג— 1172/3 ). אם כך ואם כך, היה ברשותו זמן מספיק 
כדי לשהות בכל מקום, שתיאר בספרו. מטרת נסיעותיו היתה, 
לפי המשוער: מסחר באבני-חן, שהרי לא אחת גילה עניין 
בסחר־האלמוגים. "ספר-המסעות" של ב׳ נכתב בגוף שלישי, 
וכפי שנאמר בו במפורש, נתחבר לפי רשימות, שנרשמו 
בשעת־הנסיעה. ב׳ יצא מטוךלדי שבצפוךספרד ונסע דרך 
סאראגוסד. וטאראגונה לבארצלוגה, ואח״כ דרך גרונה (גירוג־ 
דה) לפרובינציה. הוא נותן דו״ח מפורט למדי ממה שמצא 
בערים שבאיזור זה וסחכמי־ישדאל, שישבו בהן: נארבונה, 
בזיה ( 5 -מ 21 ־> 8 ; בדרש), מוגפליה, לרגל, פוסקיר (- 111€ ן> 05 ? 
5 *> 1 ; פושקיירה), ארל ( 165 ־ 1 ^; ארליש), ועוד,יוכן מקדיש הוא 
תשומת־לב ניכרת לחיי־הכלכלה של האיזור. ממרסי הפליג 
לג׳נובה, ומשם נסע דרך פיזר. לרומא. נראה, שכאן שהה 
זמן ניכר, שהרי הוא נותן תיאור מפורט מעתיקותיה של 





147 


כני־משה — כנין, ג׳ץ 


148 



ודרומה. את תכונת האגודה ומטרתה בירר אחה״ע במאמרו 
״דרך החיים״ — שנחשב אחר־כך לכתבה העיקרי של האגו¬ 
דה— ובמבוא לספר־התקגות שלה ("מילואים לדרך־החיים"). 
תפקידם של ב׳ מ׳ היה לשמש חבר "כוהנים" לעם, כדי 
להכשירו לתחיה בארץ־האבות, המטרה העיקרית של ב׳ מ׳ 
היתד, לאומית״מוסריח: "להרחיב את מושג הלאומיות 
ולעשותו למושג נעלה ונשגב, לאידיאל מוסרי, אשר במר¬ 
כזו — אהבת ישראל, ובהקפו — כל מידה טובה". חברים 
חדשים נתקבלו בטכס של "קידושים", לאחר שבועת־הבטחה, 
"בשם אלהי ישראל" (לפי שינוי־הגוסח בשנת תרנ״א: 
..באמונת לבבי ובכל היקר והקדוש לי"). האגודה נתחלקה 
ל״לשכות", וכל אחת מריו בחרה מתוכה מנהיג ו״יועצים". 
בראש ב׳ מ׳ עמד אחד־העם ("הנשיא לב׳ מ׳"), כמנהיג 
הלשכה המרכזית שבאודסה. מספר החברים לא עלה מעולם 
על מאה, אך מאחר שהיו ביניהם "טובי חובבי־ציוך זכו 
להשפעה ניכרת בתנועת חיבת-ציון כולה. כשנוסד ב 1890 
הוועד הרשמי של חובבי־ציוו ("הוועד האודיסאי") נבחרו 
לוועד זה שלושה חברים מב׳ מ׳ (אחד־העם, יהושע אייזנ־ 
שטדט ויעקב ברזילי), וכן גם נבחרו שלושה חברים מב׳ מ׳ 
לוועד הפועל שביפו. עיקר פעולתם של ב׳ מ׳ היה בשטח 
החינוך: בא״י סייעו בייסוד בתי־ספר עבריים והיו ממנהלי 
בית־הספר הראשון בארץ, וברוסיה הכשירו את הקרקע 
לייסודם של "חדרים מתוקנים". לשכת ב׳ מ׳ שבווארשה 
("ישורון") השתתפה בייסודה של המושבה "רחובות" ובהקמת 
הוצאת־הספרים "אחיאסף". אך עד מהרה נתגלו קשיים 
פנימיים וחיצונים: חוסר תכנית מעשית קבועה וברורה, 
חילוקי־דעות בין החברים בדבר מטרת האגודה ודרכי- 
עבודתה׳ והמלחמה, שנלחמו בה חובבי־ציון ה״מעשיים", 
מצד אחד, והחרדים־האדוקים בא״י, שחשדו את ב׳ מ׳ בכפירה 
ובנטיה לרפורמה דתית׳ מצד שני. בש׳ תרנ״א מסר אחד- 
העם אח הנהלת ב׳ מ׳ ללשכה הווארשאית, שנעשתה הלשכה 
המרכזית, והוא נשאר רק המנהל הרוחני. בתרנ״ג עברה 
ההנהגה ללשכת יפו, ועם זה בוטלו כמה מן הטכסים, שהיו 
כרוכים בקבלודחבדים, וצומצמו תקנותיה של האגודה, כדי 
להניח מקום להתפתחות חפשית. אחד־העם עצמו הכיר בדבר, 
שהאגודה "לא מצאה את דרכה" וש״אין בה רוח־חיים 
אמתית", ולפיכך הציע בשנת תרנ״ה "להרוס אח החומה 
הפנימית שמסביב לאגודה ולהפכה למפלגה גלויה". הצעתו 


זו נתקבלה, אע״פ שהלשכה ביפו הוסיפה 
להדפיס חודש־חודש את ה״עיתוף שלה 
"מכתבים מארץ־ישראל", בחחימת שם- 
העילום "בית-לוי". בשנת תרנ״ו הודיע 
אחד־העם, ש״באה העת להתיר את האגו¬ 
דה". אסיפת ב׳ מ , , שנתקיימה באודסה 
בקיץ של אותה שנה, אמנם החליטה על 
המשכת קיומה של האגודה, אלא שהחלטה 
זו לא היה בה ממש. אגודת ב' מ׳ בטלה 
מאליה עם עלייתה של הציונות המדינית. 

אחד־העם- כל כתביו בכרך אחד, תשי״ג, 

עמ ׳ תל״ז-תם״ט ("נסיון שלא הצליח")! 

תס״ט, ת״ע, תפ״ח, תפ״ט ("פרקי זכרו- 
נות");י״א-ט״ז ("לא זה הדרך"); י״ז- 
י״ט ("הכהנים והעם")! אגרות (ספתח: 

בני־משה); ש. סשרנוביץ, "בני־משד, 

ותקופתם", תרע״ד! א. דרויאנוב, כתבים 
לתולדות חיבת-ציון, כרך ג/ עט׳ 560 , 

1080 , 1098 , 1321 ; בךאביגדוד, "אחד* 

העם ובני משה״(ב״נתיבות״, וארשה, תרע״ג, עט' 290-238 ); 

י. אייזנשמדט (ברזילי), "חוזה בהקיץ", ב״לוח ארץ־ישראל", 
בעריכת א. מ. לונץ. שנה י״א (תרס״א), עט׳ 142-57 — סיפור 
אוטוביוגראפי־דמיוני, שמכיל זכרונות מתקופת ייסודה של 
אגודת ב־ מ׳(דאה גם כתבי י. אייזנשטדס, 1913 )! י. קלחנר. 
היסטוריה של הספרות העברית החדשה, 91 ', עט׳ 107-100 ; 

ע. א. סימון, "אגודת ,בגי משד,/ בחינת ,ברית׳ " (ב״הארץ", 
גליון 9775 מיום 9.10.51 ); א. סימון־י. א. הלר, אהד העם, 
האיש, פעלו ותורתו, תשט״ז! ) 01171 ,ת 1 ) 50 ח 1 נ 1 סא .!ג. 

,( 386-388 ,[־ 11916-191 1 .-, 1114 1 ) 0 ת 1 ) } 01 ' 1 

י. א. ה. 

1 י;ין, ג׳ 1 ן — מ 3 ץ 11 ״ 8 111 ( 0 ! — ( 1628 , על־יד בדפו׳רד — 
1688 , לונדון), סופר דתי ומטיף אנגלי. בי, בנו של 
פחח, למד זמן־מה בב״ס עממי ונעשה אח״כ אף הוא פחח. 
1644/46 שירת בצבא הפארלאמנטארי־פוריטאני. ב 1648 נשא 
אשה עניה וחזר לעבוד בפחחות. באותם הימים הירבה להת¬ 
חבט בשאלות של דת ומוסר, ראה את עצמו נדון לגיהינום על 
שלא דקדק במצוות ואף שמע קולות־תוכחה מסתוריים, שכבר 
הטרידו אותו קודם לכן. עינויי־נפשו פחתו וב׳ התגבר על 
המשבר הפנימי שלו כשהצטרף (ב 1653 ) לעדה פוריטאנית 
בבדפורד, שהיתר, קרובה ברוחה לבאפטיזם. כאן התחיל 
דורש ברבים על חזיונותיו והשקפותיו הדתיים, ודרשותיו 
הקנו לו שם. באותה שנה מתה אשתו, ושלוש שנים לאחר 
מכן התחתן ב׳ שנית. ב 1660 , כשהתחילו הרדיפות על אנשי 
הכיתות הפורשות עם חזירתו של צ׳ארלז 11 לשלטון, הושם 
ב׳ בכלא. בחקופת־מאסרו, שנמשכה כ 12 שנים (בהפסקה 
אחת), חיבר ופירסם ספרים וקונטרסים הרבה בענייני-דת, 
שהחשוב בהם הוא 0£ 110£ לס 0 ! 11118 ) 1101111 .^ 306 ־ 01 

8 ־ 51111161 ("שפע החסד לגדול בחוטאים"), שבו הוא מפרט 
את עינויי-רוחו ומתאר את "גילוי־השכינה", שזכה לו. ב 1672 
נעשה כומר בבדפורד, אך ב 1675 נאסר שוב, כנראה, 
לשנתיים. 

החיבור, שבו קנה ב׳ את עולמו, הוא 5 ־ו״״ 118 ק 6 ! 7£ 

6 רתס 0 10 15 ¥111011 \ 1131 '! ס! 1 > 1 זנ ¥0 \ 115 ־ 1 '!' מזסז? 655 ־ 081 ־ 1 ? 

("דרך הצליין מן העולם הזה לעולם הבא"), הנמנה עם 
יצירות־המופת של הספרות האנגלית. אע״פ שחיבור אלגורי 
זה עוסק בטיהור־הנפש לפי תפיסתם של הקאלוויניסטים, 
נתקבל על רוב הזרמים שבנצרות משום ההומאניות שבו, 
מצד אחד, וצורת-ו־,תיאור הראליסטית שלו, מצד שני. — חלק 
א׳ נתחבר בזמן מאסרו של ב׳ ב 1675 ויצא ב 1678 . 



149 


בנין, ג׳ון — בן יעקב, יצחק איזיק 


150 



נ׳וז בניאז. פורטרט •עצוייר על־ידי נ. פאד 5 ר( 1 :> 11 >ב 5 ), 1084 


ה״צליין" — הנקרא בשם "כריסטיאן", כלומר נוצרי סתם — 
עוזב את אשתו ובניו ובורח מ״עיר־ההרס" כשקופה של 
עוונות תלויה לו מאחריו; הוא עובר במקומות כגון "ב 1 ץ־ 
היאוש", "גיא־צלמוות" ו״יריד־ההבלים", עד שהוא מגיע 
למחודחפצו — ״ציון עיר־ה׳״. — חלק ב׳ (יצא ב 1684 ) 
מתאר את דרכם של אשת הגיבור, כריסטיאנה, וארבעת 
בניהם אל עיר־האלוהים. 

הדמויות והמצבים הנדונים ב״דרך הצליין" נטולים מחיי 
יום־יום ומאגדות־העם; לפעמים הם מתוארים בהומור דק 
ובעדינות רגשית, בסיגנון מבוסם על התרגום האנגלי של 
המקרא ומתוך התאמת הרקע המקראי לדת הקאלוויניס־ 
טית. שמות של דמויות כגון ״הענק יאוש״(- 1311 ) 65 <£ 03111 ) 
ושל מקומות כגון "יריד־ההבלים"(:"ב? נעשו נכסי 

צאן־ברזל של הלשון האנגלית. עד סוף המאה ה 19 נחשב 
"דרך־הצליין" לספר הנפוץ ביותר, שנכתב במקורו באנגלית; 
הוא ניתרגם ליותר ממאה לשונות וניבים, ביהוד על־ידי 
מיסיונרים. 

נוסף על "שפע־החסד" ו״דרך־הצליין" כתב ב׳ עוד קרוב 
ל 60 חיבורים. מאלה יש חשיבות ספרותית לשניים — 1116 
מ 13 מ£> 83 .־! £4 0£ 063111 1 ) 311 81£6 ("חייו ומותו של מר 
נבל׳/ 1680 )׳ ו! 3 ^ ׳! £101 1116 (״מלחמת־הקודש״, 1682 ). 
הראשון, המבשר את דדך־כתיבתו של דם( (ע״ע), הוא 
תיאור ראליסטי מדרך־חטאיו של בורגני, שבו מתייחס ב׳ 
בכבוד לערכי המעמד הבינוני (הגדול בחטאים — פשיטת* 
רגל לשם מרמה); השני הוא אלגוריה׳ שתכנה נרמז בשמה 
השלם: "מלחמת־הקודש, שערך שדי בשטן כדי לכבוש מידיו 
את בירת־תבל; או: מפלתה וכיבושה של העיר,נפש־האדם׳". 

במשך קרוב ל 200 שנה היה פירסומו של ב׳ מיוסד 
בעיקר על רעיונותיו הדתיים־ד,מוסריים ועל כשרון־ההטפה 
שלו. אך לאחר שנתפרסמה העבודה של ר. סאותי על ב׳ 
(׳ 501111161 ! מב 1 א להוצאה של ״דרך־הצלייך, 1830 ), התחילו 
מחשיבים יותר את הערך האמנותי של חיבורי ב/ וכיום הוא 


נחשב כמסיים המסורת של הרומאן העלילתי של יה״ב 
וכמבשר הרומאן החדש, המגולל את חיי־הנפש של הדמויות 
הפועלות. 

.:>< 1  1 ב 31 . 11 . 111 " 

, 0 * 0 ־ 01 ■[ ; 1854 , 1111 ( £71111717 10 )^ £710 ס! ,. 16 ' ;( 1830 

. 31 .? . 011 ) 192 , 1885 ,)!!ס ׳!) 1 ) 071 1171115 ,!/ £ 1 1-111 ,. 5 ./ 

1 ^ 07 ) 1/1 / 0 1 ( 1 /^ 70 ^ 170 {} £7 , 113111500 .) 3 ;( 113111500 

. 1932 ,.£ ./ 01 

ב;ין, וזמרי־, ע״ע ח?זךי־ב;ןן. 
ב 3 :ן עף־ם, ע״ע עיר. 

בגי סויף או בגי ם 1 י ף (— £ץ 3 ׳\\ 1511 ת 83 , 
16£ ! 5 !״ 86 ), עיר במצרים, כ 108 ק״מ מדרום 
לקאהיר, על השפה המערבית של הנילוס; בירת מחוז, שנקרא 
על שמה. מספר תושביה: כ 57,000 ( 1947 ). ב״ס מעבדת את 
תוצרת החקלאות וגידול־המקנה שבסביבה (כותנה, צמר־צאן 
ומיץ של קנה־סוכר) וסוחרת בה. יש כאן גם תעשיות של 
נעליים וסיגריות ומחצבות של אבני־בניין, — שטחו של מחוז 
ב״ס, הגובל בצפון במחוז־גיזה ובדרום במחודמיניה, הוא 
1,070 קמ״ר ומספר־אוכלוסיו: 612,000 ( 1947 ). ערים אחרות 
במחוז ב״ם הן בוש וביבה. מתחנת מסה״ב אל־וסטה שבמחוז 
מסתעף קו מס״ב לאל־פאיום. 

בן נ$כ|ב, .י?חק איזיק ( 1801 , ראמגולה, על־יד וילנה - 
1863 , וילנה), הביבליוגדאף העברי המודרני הראשון. 

בנעוריו השתקע בוילנה, שבה השתלם — נוסף על לימודי־ 
התלמוד — בדיקדוק הלשון העברית. תחילה עסק במכירת 
ספרים, ואח״ב גם בהוצאתם. מתוך כך בא בקשרים עם חכמי 
דורו: צונץ, שטיינשניידר, ילינק ואחרים. לאחר שישב כמד, 
שנים בריגה עבר ללייפציג, וכאן פירסם את הקובץ "מכתמים 
ושירים שונים״ ( 1842 ), שמכיל 185 מכתמים וכן מספר 
שירים, בעיקר מתורגמים, בצירוף מאמר על תורת השירה, 
שעיקרו: מהות המכתם ותולדותיו בספרות היוונית, הר 1 מית 
ובשירה העברית ביה״ב. כן הוציא ב׳ בלייפציג את ספרו 
של ידידו אד״ם הכהן לבנזון: ״שירי שפת קדש״ ( 1842 ), 
מהדורה הדשה של "חובות הלבבות" לר׳ בחיי אבן פקודה, 
בצירוף פירושים משלו ומבוא גרמני מאת א. ילינק, וחיבר 
דים אחרים מיד,"ב, ועוד. לאחר שב׳ הזד (ב 1848 ) לווילנה 
הוציא שם, יחד עם אד״ם הכהן, את התנ״ך ב 17 כרכים 
(וילנה, תר״ח—תרי״ג), עם פירוש רש״י, תרגום גרמני 
באותיות עבריות מתוך ד,"ביאור" של משה מנדלסזון (ע״ע) 
וכן ביאורים חדשים של לבנזון ו״קיצור תקון סופרים", 
שחיבר הוא עצמו בשם "מקראי קודש". הוצאה זו של המקרא 
מילאה תפקיד חשוב בהפצת ההשכלה בין יהודי רוסיה; 
המשכילים השתמשו בה לא רק ללימוד המקרא, אלא אף 
ללימוד הלשון הגרמנית. ב׳ הגד, אז גם רעיון להוציא סידרה 
של ספרי־יסוד עבריים, במהדורות מתוקנות ובצירוף מבואות 
בשם "קרית ספר לחכמת ישראל", אך לא הספיק להוציא 
ממנה אלא את החלק הראשון של "מאור עינים" לר׳ עזריה 
מן האדומים, וילנה, תרכ״ג ( 1863 ) ! החלק השני נתפרסם 
ב 1866 , אחר מותו של ב׳. 

ב׳ חשב תחילה להשלים את "שפתי ישנים" לשבתי 
משורר בס (ע״ע), אבל ההשלמות והתוספות נתרבו כל־כך, 
שראה צורך לחבר ספר חדש. הספר "אוצר הספרים", שב׳ 
עמל בהכנתו כ 20 שנה, נתפרסם ע״י בנו, יעקב בדיעקב, 
ובסיועו של משה שמיינשניידר, וילנה תרל״ז—תר״ם ( 1877 — 
1880 ). חיבור זה, שבו ברשמו 17,000 ספרים, שראו אור עד 



151 


בן יעקב, יצחק איזיק — כנלוגס 


152 


1863 , וכן גם כ״י עבריים מרובים, הוא מן המפעלים הביבליו־ 
גראפיים הגדולים ביותר בספרות העברית, ב׳ לא הסתפק 
ברישום שמות-הספרים, אלא הוסיף בצידם ציובים קצרים 
על תכנם של הספרים ועל ערכן של ההוצאות השונות. למרות 
מה שכיום שוב אין ספרו של ב׳ מספק את תביעותיה של 
הביבליוגראפיה העברית, עדיין לא בטלו חשיבותו וערכו 
השימושי, ביחוד במה שנוגע לכתבי־יד עבריים. 

ב׳ היה גם פעיל בחייה הציבוריים של קהילודוילנה, 
וביחוד נלחם בתיקונים, שהונהגו בשנות ה 50 של המאה 
ה 19 בבית־המדרש לרבנים בווילנה. 

בנו, יעקב ב ן־ יעקב ( 1858 — 1926 ), שהיה סוחר, 
באנקאי ועסקן ציוני, הוציא את "אוצר הספרים" של אביו 
( 1880 ), ואח״כ התחיל מעבד ספר זה בצורה מורחבת ועל-פי 
כללים חדשים, מתוך שמירה על המסגרת הכרונולוגית 
( 1863 ). לדברי חתנו, פרום׳ משה שור (שפירסם תיאור של 
כתב־היד ב 60 * 8000100-8131 , "העולם" ו״יווא־בלעטער"), 
כלל הספר, שהגיע בסך הכל לשישים אלף ערכים, 12 כרכים 
גדולים. ב׳ וחתנו ניסו ללא הצלחה לקבל תמיכה להוצאת 
הספר ממוסדות מדעיים שובים, ובימי־השואה בפולניה אבד 
כתב־היד. "אוצר הספרים" בצורתו הראשונה יצא שנית 
בדפוס־צילום בביריורק. 

א. מ. הברמן, יצחק אייזיק בן־יעקב בעל אוצר הסטרים׳ יד 

לקורא, תשי״ב, עס׳ 6-1 ! ייוו״א בלעטער, ח׳( 1935 ). 138 - 

146 ! 38-40 .<ן ,( 1927 ) 11 ,■ 10 וו 814 -סה 1 סהס 5 . 

?(;י* 2 ךם, ע״ע £ךם. 

א?ךהם ( 1811 , דרוסאו, בוהמיה — 1878 , לונדון), 

סופר ועיתונאי יהודי( מראשוני מבשריה של הציו¬ 
נות. ב׳ למד רפואה באוניברסיטה של פראג, אך עם זד. 
התמסר ללימודי־התלמוד ולחקר-חמקרא. בפראג התיידד עם 
משה שטיבשנידר (ע״ע) הצעיר, שיסד בעיר זו אגודת- 
סטודנטים כדי "להקים מחדש את העצמאות היהודית בארץ־ 
ישראל". ב׳ הצטרף אליו ונעשה הרוח החיה בפעולות־ 
התעמולה של האגודה. ב 1838 עבר לווינה, שגם בה למד 
רפואה, כאן ריכז סביבו סטודנטים יהודיים ויחד עם אלברט 
לוי הקים אגודה חשאית (בשם £111116111 010 ) להגשמת 
הרעיון של חידוש הקהיליה היהודית בארץ־ישראל ע״י 
הגירה המונית מסודרת של יהודים לארץ־אבוחיהם. לשם כך 
בא בדברים עם אדולף פרמיה וב 1841 נסע ללונדון כשהוא 
מצוייד במכתבי-המלצד. של בית־רוטשילד לשם ניהול מו״מ 
בעניין יישוב א״י עם חוגים יהודיים בעלי־השפעה. ב׳, שלא 
מצא בלונדון עידוד ניכר לתכניתו, הוסיף להטיף כאן 
לרעיונו בעל־פה ובכתב — ביחוד באמצעות כה״ע 7116 
36011 [ 0£ 106 ס 7 \( 1841 — 1848 ), שבעריכתו השתתף; כמו־כן 
עורר באמצעותו של עיתון זה אח דעת־הקהל היהודית על 
פעולותיהם של המיסיונרים, ביהוד בא״י. כשפסקה הוצאתו 
של הלססג( 0£ ¥0106 יסד ב״ את השבועון 1$11 .* 61 ( 7116 
0111001016 , שערך אותו ב 1854 — 1869 וכן ב 1875 — 1878 . 
גם בתקופה זו השתמש ב׳ בכל הזדמנות מתאימה (כגון בימי 
מלחמת־קרים) כדי להעלות על הפרק את שאלת תקומתם 
של היהודים בא״י, וכן תמך בכל פעולה, שהיתה מכוונת 
ליישוב הארץ (בין השאר סייע לקארל נטר בייסוד ביה״ם 
"מקוח-ישראל"). ב׳ נתערה גם בציבוריות היהודית באנ¬ 
גליה; היה ממייסדי ה״אנגלו-ג׳ואיש אסוסיאישוך ומראשוני 
מנהיגיה; עם זה נלחם בהתמדת על שיווי זכויותיהם של 
היהודים ברוסיה ובארצוח־הבאלקאן. 


ב 1876 , כששאלת המזרח הקרוב צפה ועלתה שוב על 
סדר-היום של המדיניות הבינלאומית, קרא ב , לשיתוף־פעולה 
מצד כל האירגונים היהודיים במערב כדי שעגייני-היהודים 
לא יקופחו בשעת הדיונים על שאלה זו, בערב הקונגרס 
הברליני ( 1878 ) ובזמן דיוניו של קונגרס זה הטעים ב׳ 
במאמריו את החשיבות של יישוב א״י ע״י היהודים במסגרת 
הפתרון של בעיות המזרח הקרוב. 

ב׳ תירגם לאנגלית את התנ״ך וכתב מונוגראפיה על 
הרמב״ם בשם 165 ) 431010111 ^ 0£ 111118$ ■!^ 1 ) 30 £1£6 7116 
( 1847 ); כן תירגם לאנגלית את ספר־המסעות של ר׳ פתחיה 
מרגנסבורג ( 1851 ) וחיבר ספר פולמי נגד טענותיהם של 
נוצרים אנטישמיים: - 3 צ£ 601:10115 ( 011 5 ' 50 ת 16 ס 0 ק 0 ! 8151 
1 ) 01106 ( 1863 ). אוסף הרצאותיו בשם 1 > 6 ץ 6 ז!ז 511 ! 13150 ) 11 ( 
יצא ב 1874 . אחר מותו פורסמו 43 מכתבים משלו, שנדפסו 
ב. 00 ־ 011 6141511 ), בשם ׳ 615 ( 3 £601310 1 ) 5110111 1 ץ ¥11 \. 

נ. מ. גלבר, אגודת סטודנטים באוסטריה וגרמניה בשנות 
1842-1836 , ״שיבת ציוץ״, א׳, תש״ו, עט׳ 125-106 ; -״ 1 ־ 51 .א 

,. 61111 .* 1 ) 1 ! ./ .* 21111011 .#ס/סיז^ז^/ ,■ 161 ) 61 ת $68 

,. 1 * 0 * 01 .׳״■)/ ; 251 , 1878 , 146112611 ; 135 . 1 , 1878 

/ 10113 ) 146 / 0 ׳ס 0 מס 1 ) 016 ; 1879 1111 ( ,ץ 143 ; 1878 , 1878 

! * 11 { 10 \! 10 *£*ס ,־) 06186 , 14 ; 22 , 14 , 

. 1927 , 1145 * 2 . 10/1111 
נ. מ. ג. 

ןן י^ךאל, ןן יוסף, ע״ע מ;<טה בן י&ראל. 

בן 5 ל^א ^בוע, מעשירי ירושלים בימי חורבן בית שני! 

חותנו של רבי עקיבא (ע״ע). מסופר עליו, שהצטיין 
בנדבנותו, ואמרו, שנקרא בשם "בן כלבא שבוע" משום 
"שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב יוצא כשהוא שבע" 
(גטין נ״ו, א׳). כן מסופר, שבזמן מלחמת-החורבן הבטיחו 
הוא ושבי חבריו העשירים — נקדימון בן־גוריון ובן־ציצית 
הפסח — לספק את מזונותיהם ושאר צרכיהם ההכרחיים של 
בני־ירושלים בתקופת־המצור, והיה בידם כדי סיפוקם של 
צרכים אלה למשך כמה שנים, אלא שה״בריונים" שרפו את 
אוצרותיהם כדי שהנצורים יוכרחו לפרוץ את המצור ויילחמו 
בחרוף*נפש (שם; ועוד). על שריפה "הצידה, שהיתר! 
מספקת... למצור שנים לא מעט" מספר גם יוסף בדמתתיהו 
(מלחמות־היהודים, 4,1 ), אע״פ שאינו מזכיר את שמותי¬ 

הם של ב׳ וחבריו. — האגדה מספרת, שרחל, בתו של ב , , 
נישאה לר׳ עקיבא — שהיד. בנעוריו רועה־צאנו של ב׳ — 
בניגוד לרצון אביר" שחדירם מנכסיו, ואף השפיעה על 
ר׳ עקיבא שיעסוק בתורה, אך לאחר שנים, כשר׳ עקיבא 
נתפרסם כחכם גדול בתורה, נתפייס חותנו עמו ונתן לו את 
מחצית־הוגו(כתובות ס״ג, א׳; ועוד). 

א. הייסן, תולדות תנאים ואמוראים, חלק א/ תר״ע, ערך 
בן־כלבא־שבוע. 

בן $3 ר 1 ן(ק?ר 1 ן), ו?חק, ע״ע אןן ק?רון, ל?חק. 

ן^לוכם, ראשי־תיבות של שלוש מדינות — בלגיה, הולאנד 
( 1 ) 161130 ) 76 <) ולוכסמבורג (שמנו בסוף 1955 
כ 20,029,000 תושבים) —, שהן מאוחדות בברית־מבס. — 
ב 5 בדצמבר 1944 נחתם בלונדון חוזה ליצירת בדית־מכס בין 
בלגיה ולוכסמבורג, שהיו מאוגדות בברית כלכלית מ 1921 
ואילך, ובין הולאנד. בדית־המכס עצמה הוקמה רשמית ב 29 
באוקטובר 1947 , לאחד שבבריסל הוחלפו אגרות-האישור של 
החוזה ולאחר שהפארלאמנטים של שלוש המדינות סמכו את 
ידם על הקמתה של ב/ החוזה קיבל תוקף באחד ביאנואר 
1948 . 



153 


כנלוכס — כן מאיר, אהרן 


154 


עם הפעלת החוזה בוטלו מכסי־היבוא בין שלוש המדינות, 

אך ההגבלות הכמותיות על היבוא נשארו בתקפן. הגבלות 
אלו בוטלו בהדרגה, וכיום מתנהל למעשה בין תברוח־הברית 
סחר חפשי. במשך שבע השנים הראשונות לקיום החוזה גדל 
הסחר ההדדי בין בלגיה—לוכסמבורג ובין הולאנד ב 300% 
בקירוב. 

מדינות ב׳ החליטו שלא להסתפק בברית־מכם, אלא לפעול 
לשם איחודן הכלכלי הגמור. ביצועו של איחוד זה נדחה כמה 
פעמים, בעיקר בהשפעת מאזן־התשלומים בין הולאנד ובל¬ 
גיה, שהוא לרעתה של הראשונה. איחוד כלכלי חלקי, כצעד 
לקראת איחוד גמור, הופעל מיום 1.10.1949 . 

הסכם, שקיבל תוקף ב 16 ביולי 1955 , התיר העברה חפי 
שית של הון בין איזורי־המטבע של בלגיה—לוכסמבורג, מצד 
אחד, והולאנד, מצד שני. כתוצאה מזה נתאפשר להון בלגי, 
שהיה מוקפא בהולאבד בתוקף תקנות־המטבע ההולאנדיות, 
לזרום לבלגיה, וכן נתאפשר לכל ארץ לגייס מלוות בשוק- 
הכספים של חברתה. 

חוזה, שנחתם בהאג בד ביוני 1956 , מבטיח לפועלים, 
שהם אזרחים של מדינות ב׳ ושיוצאים מארצם למדינה אחרת 
של הברית, זכויות שוות לאותן של פועלי המדינה המארחת— 
מה שמאפשר לבטל את דשיונות־העבודה בברית־העמים של 
ב׳. חוזה זה עדיין הוא טעון אישור פארלאמגמארי. 

המושב הראשון של "המועצה המייעצת הבינפארלאמנ- 
טארית של ב׳" (ה״פארלאמנט״ של ב , ) נתקיים ב 22 בפב¬ 
רואר 1957 . המועצה קיבלה עליה להמליץ בפני המדינות 
החברות על אמצעים להשלמת איחודן הכלכלי, לטפל ביהסי- 
תיירות, ולדאוג להבטחת שיתוף־פעולה במדיניות־החוץ ויצי¬ 
רת תחיקה אחידה בשלוש המדינות. 

א. ז. 

|^לי/ 0 □ — 8606111 8601 — ( 1875 , פראטו — 1950 , 
צואלף [ 203811 ], על־יד ג׳נובה), מחזאי איטלקי. 

ב/ שניהל בצעירותו ביח״ר לרהיטים אמנותיים, זכה לראשית 
פידסומו ע״י יצירותיו בשידה ( 1  £18110 11 ["בן- 
הזמן], 1905 ) והיה זמן־מה, ביחד עם פ. ט. מרינטי (ע״ע), 
עורכו של הירחון הפוטוריסטי 06513 ?. ב 1908 הוצג מחזהו 
סח!!? 11 > 3 ־ 013501161 73 ("המסכה של ברוטוס", מראגדיה 
על בית־מדיצ׳י), ומיד נמנה עם בחירי המחזאים של איטליה 
בזמנו. מאז כתב מחזות הרבה, וב 1927 אף הקים להקה 
דראמאטית משלו. כלאומי נלהב היה ב׳ מאנשי הפמליה של 
ד׳אנונצל ושימש מושל אזרחי במדינה, שזה האחרון הקים 
19191 בפיומה. 19211 — 1924 היה ציר בבית־הנבחרים. 
במלחמת־חבש השתתף כמתנדב! זכרונותיו מאותה מלחמה 
הופיעו בשם 163 ז£.\ 2 ״; 10 (״אבי באפריקה״, 1936 ). אחר 
מלחמת־העולם 11 הצהיר, שהוא דוגל בשמאל. 

ערך קיים יש רק לשלושת מחזותיו הראשונים של ב/ 
שניתרגמו לכמה לשונות: ״המסכה של ברוטום״, 71811013 
( 1909 ), וביחוד 1611686££6 > 06113 73 ("סעודת ההלצה המ¬ 
רה"׳ 1908 ) — טראגדיה־בחרוזים מימי הרנסאנס (שב׳ עיבד 
אותה אח״כ גם כאופרה, עם מוסיקה מאת אומברטו ג׳ורדאני, 
1924 ). במחזות אלה מתוארת, בדראמאטיות מרובה ומתוך 
הבנה פסיכולוגית, התמודדות בין אדם חזק, גם-רוח, ובין 
אדם חלוש ובזוי, שמנצח בכוח שכלו. ב׳ קרוב לד׳אנוגציו 
הן מצד הסיגנון הלירי הנשגב שלו והן מצד אותה מיסטיקה 


חושנית לוהטת, שהוא נותן לה ביטוי ביצירותיו! אך עם 
זה יש לראות אותו כמבשרו של פירנדלו (ע״ע), ביחוד 
במצבים הפאראדוכסאליים, שבהם הוא מעמיד את הנפשות 
הפועלות — כגון במשברים, שנובעים מקרע בין עולמו 
הפנימי של האדם ובין המציאות. בתקופת השלטון הפא- 
שיסטי כתב ב׳ מחזות בנוסח האידיאליזם הסימבוליסטי 
וברטוריקה לאומנית, ביניהם הקומדיה 61-16  11 
(״מחרוזת־הפנינים״, 1926 ) ופואמה דראמאטית גאה בשם 
3 ת 1 < 1 ז 0$6 ז? 6 01£60 (״אורפיאום ופח׳סרפינה", 1929 ). בשנו¬ 
תיו האחרונות חזר ב׳ לדרך כתיבתו הקודמת ( 63800 11 
[״העכביש״], 1937 ! 301:3 ? [״פחד״], 1947 , ועוד), אך בינ¬ 
תיים נתפתחה גישה חדשה מעיקרה לבעיות־הדראמה ושוב 
לא זכו יצירותיו של ב׳ להצלתה. 

- 111 ^ 1 1-0 ) 81 ) . 8 . 5 , 1 [!£ ו 1 :>:> 02 . 8 : 1913 ,. 8 . 5 , 31:1221 ? .ז 

-ממס 110 ! 10 ) 011-0 ) 1 1110 11 ,. 8 . 5 , £311 ;( 1927 , 4 :• 101 

,.! 16 ; 1937 , 1/0110110 0110 ) 1 11 ,ס 0 זות\י,' 0 . 5 ; 1929 , 0%/110 ק 
. 1938 , 11010%10 ז// סי 41101 ז ח 1 

י. ב. ס. 

ן;לקםר, סבקוטין, ע״ע בללקסר, סבםט:ן. 

בךמאיר, אסלן, ראש־ישיבה בארץ־ישראל בתחילת המאה 
ה 10 לסה״נ; התייחס על משפחת הנשיאים בא״י 
וישב, כנראה, ברמלה. 

בזמנו של ב׳ היו היחסים בין הרבנים והקראים בארץ- 
ישראל מתוחים ביותר. על אבותיו אומד ב/ ש״כמה פעמים 
ביקשו השונאים להרגן ועשה שדי למען שמו", ואילו על 
עצמו הוא מספר: "עבר[ו] עלינו צרות רבות ורעות וחבי¬ 
שת בית האסורים ועינוי הכבל ומ[לק]ות עד לצאת הנפש 
[ביום ז] הכפודים ראשונה ושנייה מתחת ידי בני ענן השו¬ 
נאים" (הדברים בכתבו ב 922 לסה״נ). סמוך ל 920 נסע ב׳ 
לבגדאד כדי להתלונן שם לפני הרשות המרכזית על מעשי- 
האיבה של הקראים נגד היהודים הרבניים. לאחר שחזר 
מבבל הגה ב׳ את הרעיון להחזיר לא״י את המנהיגות הדתית 
העליונה ביהדות, שעברה מא״י לבבל כמה דודות קודם 
זמנו. מסתבר, שחוגים שונים בבבל תמכו במידת־מה ברעיונו 
של בי. ב׳ התחיל — כבצעד ראשון לגישום תכניתו — במאמץ 
להעביר את הסמכות לא״י בשאלת קביעתם של החגים והמו¬ 
עדים ולוח־השנה בכללו — שאלה, שבתקופת המשנה והתל¬ 
מוד היתד, מסורה להחלטתם של המוסדות המרכזיים בא״י. 
בסוף ד׳ אלפים תרפ״א או בתחילת תרפ״ב הודיע ב׳ לישובי 
ישראל בארצות־הגולה ובא״י, שהחדשים מרחשץ וכסלו 
בתרפ״ב יהיו חסרים, כלומר בני כ״ט יום כל אחד. בהתאם 
לכך עתיד היה ראש השנה של תרפ״ד לחול ביום השבת 
ולא ביום ב׳ לשאחריו, שבו היה חל אילו היו חדשי מרחשלו־ 
כסלו נחשבים למלאים (ע״ע לוח). 

השינויים, שהציע ב׳ בלוח, עוררו התנגדות מצד כמה 
מחכמי־ההלכה, וביחוד מצדו של רב סעדיה גאון (ע״ע). 
רס״ג ניסה כמה פעמים להוכיח לב , , שחישובי־השנים המקוב¬ 
לים נכונים הם ושאין מקום לשינויים, שב׳ ביקש להנהיג 
במועדי-החגים. אך ב׳ עמד על דעתו ונתן פירסום להצעותיו, 
וע״י כך ביקש לקבוע בפועל את סמכותו של ראש־הישיבה 
בא״י בקביעת לוח־השנה ומועדי־החגים. רס״ג הגיב על 
מעשה זה בפניה לב , בנימוקים ענייניים, שנתבססו על הלכות 
עיבור־השנה וקידוש־החודש, ומאחר שחשש, שמא יחוגו את 
חגי־ישראל במקומות שונים במועדים שונים, פנה גם הוא 



155 


כן מאיר, אהרן — מנה או מרז 


156 


לקהילות־הגולה והזהיר את ראשיהן נגד קביעת מועדי־החגים 
לפי הצעותיו של ב/ נתברר, ששוב אי־אפשר היה למנוע 
קרע בעניין זה בין קהילות־ישראל השונות, ובשנת ד׳ אלפים 
תדפ״ב חגגו בני א״י, וכנראה גם יהודי מצרים, את הפסח שני 
ימים קודם לבני בבל׳ ובהתאם לכך קבעו גם את ראש־השנה 
שלאחריו. פילוג זה בין קהילות־ישראל הסעיר בזמנו את 
היהדות כולה, והד לדבר אנו מוצאים גם בספרות הסורית. 
וכך מציין הסודי אליהו איש נציבין: "שנת שלש מאה ותשע 
(להג׳רה) התחילה בשבת י״ב אייר שנת ארל״ב ליוונים 
(= לשטרות), בה נפלה מחלוקת בין היהודים שבמערב(א״י) 
לבין היהודים שבמזרח (בבל) בחשבון חגיהם. היהודים 
שבמערב קבעו ראש שנתם ביום השלישי בשבת ואלד, שבמז¬ 
רח ביום החמישי בשבת״ (. 3136 .ט .ז׳( 1.5 מ 38 ז?, 8361118611 
84 , 1884 , 2,18 ק 861 ,־ס&זס!*!!?). הקראי סהל בן מצליח 
ביקש להסיק ממחלוקת זו, שחישובי־הלות של היהדות 
הרבנית הם מחוסרי־יסוד (עי' ש. פינסקר, לק וטי קדמוניות, 
נספחים, עמ׳ 36 ). 

הפולמוס בין ב׳ ומתנגדיו בשאלה זו נמשך זמן מה גם 
לאחר מכן, אך ב׳ יצא מנוצח, ולא היה נשאר זכר לנסיונותיו 
לשינויים בלוח "לולא עמל חוקרי קדמוניות אשר העלוהו 
רגע אחד על במת החזיון" (בורנשטיין). ע״ע לוח; סעדיה 
גאון. 

ח. י. בורג שטיין, "מחלקת רב סעדיה גאון ובן מאיר בקביעת 
שנות ד״א תרפ״ב—תרס״ד", ספד היובל לכבוד נחום סאקא־ 
לאוו, וארשה, תרס״ד ( 1904 ), עמ ׳ 189-19 (תדפיס מיוחד: 
וארשה, תרס״ד [ 1904 ])* הנ״ל, "דברי ימי העבור האחרו¬ 
נים", התקופה, תמוז-אלול, תרפ״ב, עמ ׳ 292-228 (ובמיוחד 
ענו 270-237 ): א. אפשטיין, הגורן, חוב׳ ה׳ (תרס״ו), עמ ׳ 
142-118 (= מקדמוניות היהודים, תשי״ז, עמ׳ ת״כ-תמ״א): 
; 230-226 ; 173-210 ,( 1901 ) ^ X0 ,/££ ,"מ) 8 ק£ \ 

, 1116 ־ 11131 ־ 01 . 4 , ; 152-160 ,( 1898 ) 8£5,, X מגמ. 07 ק . 3 

- 1 ) 8 ,פו 1816 ן*סק£ . 5 ; 543-557 ,( 1914-1915 ) ז\ ,( 5 א) אע/ 

71 ) 1 /), £30341 1 ( 17 11117 ) 7 ) 131 117111 ) 111 ) 111 ) 1 ) 0 /״ 6 

; 1921,69-88 , 03071 533413 ,■! 43116 ^. 14 ; 92-103 , 1913 , 7 ) 111 ! 

,. 610 ) 31751171 ? 3114 ,קץ%£ 171 17101 ) 7/1 , 0 ^ 143 .! ; 419 — 409 
3114 * 7 '7x1 ״ 10 ; 49-57 , 11 ; 61-66 , 50-55 , 1 , 1920-22 
, 44-45 , 11 ; 676 , 655 , 459 , 335 , 256 , 70 , 1 , 1931-5 , 7 ) 51,141 

. 133-134 

נ. 1 . 

בן מ#יס אבו אלחסן, ע״ע חסן, בן 9 יטיח. 

בננה או מזז ( 3 ! 31 מ 23 [שם, שמוצאו מלשונות הילידים 
של גיניאה־קונגו ושהוכנס ללשונות האירופיות 
ע״י הפורטוגיזים]! השם הבוטאני: 41153 ־?), סוג של עשבים 
רב־שנתיים ממשפחת המוזיים (ע״ע). הסוג כולל כ 70 מינים 
ולמעלה מ 200 זנים, מהם צמחי־מאכל וצמתי-סיבים. הב , 
היא אחד מצמחי־התועלת הקדומים ומן החשובים ביותר 
לאדם, בעיקר בשל פריה — ענבה גדולה, שציפתה יבשה 
או בשרנית, והיא טובה למאכל. הב׳ היתה מתחילה נפוצה 
באיזורים הטרופיים של אפריקה, אסיה הדרומית-מזרחית 
ועולם האיים האוסטראלו-אסייתיים, ומשם הועברה — לשם 
גידולה בתרבות — לאיזורים טרופיים אחרים (אמריקה המר¬ 
כזית והדרומית, אוקיאניה) ולמקצת איזורים תת־טדופיים. 
גידולה דורש אקלים חם וגשום — בדרך־כלל טמפראטירה 
שנתית ממוצעת של למעלה מ״ 23 (עם טמפראמורות־הבשלה 

* : וז 

של ״ 26 —״ 29 ) ולא פחות מ 2,000 מ״מ של משקעים שנתיים 
(אך את מקום הגשמים יכולה לתפוס השקאה מלאכותית), 
מיני־הב׳ הם צמחים בעלי פקעת או קנה־שורש, שהוא 
הגזע האמיתי של הצמח. עליהם גדולים מאד — עד 2 — 4 



א׳עכו 5 ־כאנאנות בן 10 ימים 


מ׳ ובסיסיהם, העשויים בעין נדנים, עוטפים זה את זה 
ומהווים גזע מדומה. התפרחת נטויה כלפי מטה; הפרחים 
חד־מיניים — אבקניים בקצה התפרחת ועלעיים בבסיסה. 

1 ) ב" כ״עצי־פרי". שלושת המינים החשובים ביותר 
הם: הב׳ המצויה (תז 111 מ 1£ <ן 4.53 \), ובכללה הזן התרבותי 
הנפוץ ביותר 01101 ! 4 \ 0105 ; הב׳ הגבוהה (- 3:3 ־ 1 .^ן 
11151303 )< הב׳ הנמוכה ( 0390111151111 . 1 \). המינים התר¬ 
בותיים מצטיינים בתכונת הפרתנוקארפיה — עשיית פירות 
חסרי־זרעים. סיבת הדבר נעוצה! כנראה, במבנה הכרומ 1 סומי 
שלהם: מספר הכרומוסומים היסודי הוא 11 , והצמחים טרי- 
פלואידיים, ז. א. מכילים בחלקיהם הוגטאטיוויים 33 כרומו־ 
סומים, ואין הם יוצרים במיאוזה גמטוח סדירות ואחידות. 
התרבותם של מיני־הב׳ החשובים ביותר בתרבות היא, איפוא, 
וגטאטיווית בלבד — ע״י חלוקת קנה־השורש או הפקעת 
לנצרים־בנות. 

המין הרווח ביותר בתרבות ובסתר העולמי היא הב׳ 
המצויה — עשב דמוי עץ או שיח, שגבהו מגיע ל 4 — 5 מ׳. 
ממנה ידועים היום מאות זנים חקלאיים. יש זנים בעלי פידות 
גדולים, עד 20 ס״מ באורך וכ 5 ס״מ ברוחב! מספר הפירות 
לכל אשכול הוא כ 50 . יש במין זה גם זנים, שפירותיהם 
עושים זרעים. פירותיהם של רוב הזנים נאכלים חיים ושל 
זנים אחדים — רק לאחר בישול. זניו של מין זה הם המהווים 
היום את עיקר מטעי־הב׳ באיזור הטרופי. 

שניה בהקף תפוצתה היא הב׳ הנמוכה, שקומתה אינה 
מגעת אלא ל 1.5 — 2.5 מ׳ ופירותיה קטנים יותר (עפ״ר 
10 — 12 ס״מ), אך מספר חפירות לכל אשכול גדול יותר 
(כ 200 ואף יותר מכן). מין זה עמיד יותר בפני טמפראטורות 



157 


כנגה או מוז 


158 


נמוכות ובפני רוחות! לפיכך רווח גידולו בעיקר באיזורים 
של אקלים תת־מרופי וים־תיכוני. 

פרי-הב׳ (בלי הקליפה), שעיקרו הציפה, מכיל 70% — 
75% של מים, 18% — 24% של פחמימה ראויה לניצול (רובה 
המכריע סוכר ומיעוטה עמילן), כ 1.2% של חלבון, 0.3% של 
חומר שומני, 1% — 2% של תאית, כמות ניכרת של מינראלים 
וכמויות בינוניות של ויטאמינים שוגים: ערכו הקאלורי: 
90 — 110 קאלוריות ל 100 ג/ ז״א יותר מרוב פירות־אילן. הוא 
מאכל מזין וטעים, שמתאים ביהוד להזנת ילדים.—לפי דיני* 
ישראל אין הב׳ — החסרה גזע אמיתי — נחשבת לאילן, 
ולפיכך אין מברכים על פריה "בורא פרי העץ" אלא "בורא 
פרי האדמה" (שדע אדה ר״ג). 

קמח־הב", המיוצר מפירות בשלים, הוא בעל ערך תזוני 
מרובה 1 טעמו מתוק. ס ו כ ר * ב" מיוצר מפירות מיובשים. 
ע״י התססת מיץ־ב" מיוצרים משקאות חריפים, שהם מקוב¬ 
לים בעיקר בארצות אמריקה התיכונה. 

תרבות־הב' היא קדומה מאד. הפרי נזכר בספרות סאנם- 
קרש ובכתביהם של סופרים יווניים ורומיים (פליגיום). הער¬ 
בים ביה״ב שיבחו אותו כחומר־מזון חשוב. תפוצתו מאסיה 
הדרומית־מזרחית על־ 
פני אוקיאניה באה, 
כנראה, עם הנדידה 
הפולינזית. לאמריקה 
הוכנסה הב׳ מן האיים 
הקאנאריים ע״י הס¬ 
פרדים. בא״י היא 
ידועה מן התקופה 
הערבית (כנראה, מן 
המאה ה 10 ) ואילך. 

לגידולה של הב׳ 
בתרבות בדרך הווג־ 
טאטיווית מנצלים 
את הנצרים, שקנה־ 
השורש מצמיח בכל 
שנה ושמהווים יחד 
משפחת־נצרים. לאחר 
שהנצר־הבכור מסיים 
את מחזור-חייו, כור¬ 
תים אותו ומרחיקים 
אותו מן המטע, ובמ¬ 
קומו מוכנים ועומדים 
נצרים אחרים של אר 
תה משפחה להמשיך אשכ^-באנאנות ב׳ 6 ? 

את קיום המטע. 

על מידות השגיה של תרבות־הב׳ משפיעים לא רק 
גורמים אקלימיים אלא גם גורמי מחלות ומזיקים, וכן 
העמידות של הב׳ כנגדם ואפשרויות ההגנה מפניהם. בין 
המחלות הקשות הפוגעות במטעי־ב״ — רקבונות-שורש, 
שנגרמים על־ידי חידקים ופטריות, ומחלות-גזע ורקבור 
פרי, שנגרמים על-ידי פטריות! בין המזיקים — קרציות 
והכנימה השחורה. 

היבול והשיווק העולמי. היבול השנתי העולמי 
של הב׳ נאמד ב 11 — 15 מיליון טונות. רוב היבול של ארצות 
אסיה הדרומית־מזרחית נצרך ע״י תושביהן שלהן, וידיעות 


מדוייקות על הקף הגידול ברובן אינן בנמצא. אך ידוע, 
שבהודו, למשל, נטועים 1% מיליון דונאם מטעי־ב". גם 
אוסטראליה, אפריקה הדרומית ומצרים מגדלות כמויות ניכ¬ 
רות לשוק המקומי. 

לפי אומדנם של מוסדות־מחקר חקלאיים בינלאומיים 
הגיע ממוצע־היבול השנתי ב 1948 — 1952 ל 2 /' 11 מיליון טר 
נות, שהתחלקו לפי הארצות (ב%) כלהלן: 


בראזיל. 26 

הודו. 21 

טאבגאנייקה. 18 

אמריקה המרכזית. . . . 7 

איי ה 1 ד 1 המערבית . . . 5 

הפיליפינים. 4 

קולומביה ואקוואדור . . . 3 

מכסיקו. 3 

האיים הקאנאריים . . . 2 

ארצות אחרות. 11 


מפות: ע״ע אמריקה הדרומית, עט' 281 ! אסיה, עמ׳ 908 ! 
אפריקה, עמ ׳ 324 ! אפריקה הדרומית, עמ ׳ 378 . 

השיווק הבינלאומי של ב" בקנה־מידה רחב התחיל 
במחצה השניה של המאה ה 19 עם הקמתם של בתי-קירור 
לאחסנת הפרי ובניית ספינות מצויירות במחסני״קירור, לשם 
הפחתתה של סכנת־הריקבון נוהגים לקטוף את הפירות לצר־ 
כי יצוא כשעדיין הם בוסר ולשלוח אותם במצב זה! כשהמש־ 
לוח מגיע למקומו מגיחים את הפירות לשם גמר הבשלתם 
בבתי איחסון, וכיום אף נוהגים להפעיל עליהם אתילן(ע״ע), 
שמחיש את ההבשלה. מאז עלה הרבה הקף הסחר הבינלאו¬ 
מי בב״, ועדיין הוא מוסיף לעלות. הוא הגיע ב 1948 ל 2 
מיליון טונות וב 1954 ל 2.9 מיליון ט׳, שהן יותר ממחצית כל 
הסחר הבינלאומי בפירות. ארצות־היצוא העיקריות הן 
מדינות אמריקה המרכזית, איי הודו המערבית ומדינות 
הצפון של אמריקה הדרומית! ארצות אלו מספקות יותר 
מ 80% של כלל השיווק העולמי, וגידול הב" וייצואן הם 
ענף עיקרי בכלכלה של כמה מהן. היצואנים העיקריים הם 
(באלפי טונות): 


1954 

1948 

ארץ 

אפריקה המערבית 

260 

50 . 

הצרפתית . . 

470 

40 . 

1 אקוואדור .... 

240 

180 . 

בדאזיל .... 

160 

280 . 

! ג׳אמאיקה . . . 

? 

40 . 

י גוואדלופ .... 

150 

140 . 

גוואטמאלה . . . 

300 

280 . 

וזונדוראם . . . 

? 

200 . 

מכסיקו .... 

? 

40 . 

ניגריה .... 

220 

100 . 

פאנאמה .... 

190 

100 . 

האיים הקאנאריים . 

210 

140 . 

קולומביה . . . 

350 

80 . 

קוסמה ריקה . . . 


השינויים הניכרים בחלקן של ארצות שונות ביצוא בשנים 
האחרונות נגרמו ע״י מחלות הרסניות (ר׳ למעלה, עמ׳ 157 ), 
שפגעו קשה בג׳אמאיקה, מכסיקו, קובה והונדודאס! כדי 
למלא את החסר הוקמו מטעים חדשים נרחבים באקוואדור, 
קולומביה, בראזיל וקוסטה ריקה. 

בראש יבואגי־הב" עומדת אה״ב, הקונה יותר ממחצית 
היצוא העולמי. ארצות אירופה המערבית הן לקוחות חשובים 
של מגדלי־הב׳ באמריקה המרכזית ובאיים הקאנאריים. צרפת 














159 


בננה או מוז 


160 



קטיח־באנאנות מסמע בוזמדוראס (אמריקה המרכזית) 


קולטת בעיקר את פירות מושבותיה, ארגנטינה — אח היבול 
הבראזילי. 

חשיבות מכרעת בהתפתחותה של תרבוח־הב׳ בארצות 
אמריקה ובאירגון השיווק הבינלאומי נודעת לחברה האמ¬ 
ריקנית .ס 0 :ז״ר!? (נוסדה 1871 ), המרכזת בידה 

כ 4 ) 2 מיליון דונאם של מטעים, מהם כ 600,000 דונאם של 
מטעי־ב". חברה זו נעשתה גורם מכריע בכלכלתן של כמה 
מן המדינות הקטנות באמריקה המרכזית, ובעקיפים אף 
במדיניות הפנימית שלהן ("רפובליקות־הב""). 

גידול הב׳ בא"י. בא״י מגדלים בעיקר את הב׳ 
הנמוכה, ובקנה־מידה מצומצם מאד — את הב׳ המצויה 
(המכונה גם הב׳ הערבית). המטעים מרוכזים בעיקר בעמק־ 
הירדן(ב 1956 : 5,000 דונאם) ובאיזור־החוף ( 9,000 דונאם), 
ואף כאן הם זקוקים להגנה מפני הרוחות, שניתנת להם 
בצורת מעברי־רוח. הב׳ דורשת כמויות־מים מרובות להש־ 
קאתה ( 2,000 — 3,000 ממ״ע לדונאם במשך שנה)! היבול 
נאמד ב 3,000—2x100 ק״ג לדונאם. — בדרך־כלל אין אקלי¬ 
מה של א״י יפה ביותר לגידול הב׳ משום החורף, שהוא בכל 
האיזורים קר וארוך מן הרצוי לגידול זה. מבחינה זו 
עדיף עמק־הירדן מאיזור־החוף, אלא שבזה האחרון תנאי- 
הקרקע מתאימים יותר. מטעי עמק־הירדן מתקיימים רק 
למשך 3 יבולים, ואילו מטעי איזור-החוף מאריכים ימים 
הרבה יותר. בעונת 1955/6 שווקו בישראל 22,000 טונות 
של ב׳, וכן התחיל מתפתח בשנים האחרונות יצוא־ב׳ קטן 
לארצות-אירופה. 

2 ) מין־ב׳, שאינו מגודל לשם סירותיו אלא לשם סיביו, 
הוא ב נ נ ת - ה ס י ב י מ ( 1. 10x11115 ו 1 ), שתחום גידולה העיק¬ 


רי הוא בפיליפינים, במקום שהיא נקראת אבאקה (^ 6 ^). 
צמח זה מספק את קנבוס־מאנילה, שהוא סיב חזק 
וגמיש, עמיד בפני לחות ומתאים ביותר לתעטיית חבלים, 
ביחוד לצרכי הימאות. קנבוס־מאנילה מופק מסיבי הנדנים 
של העלים. בננת-הסיבים אינה גדלה אלא באיזורים, שאק־ 
לימם חם ולה בקביעות ושגשמיהם מרובים בכל עונות־ 
השנה. בפיליפינים תרבותה היא ענף חקלאי ותיק! בשנים 
האחרונות ניטעו מטעים גם באמריקה המרכזית. התפוקה 
העולמית השנתית הממוצעת של קנבום־מאנילה ב 1948 — 
1952 היתד, 150,000 טובות, שמהן סיפקו הפיליפינים כ 90% . 

3 ) המיז האפריקני, הב׳ החבשית ( 5616 ״€ . 1 \), הוא 
צמח, שגבהו מגיע ל 13 מ׳ ואורך־עליו ל 6 מ׳. פקעתו הגדו¬ 
לה נאכלת מבושלת, וטעמה כעין לחם־חיטה. באיזורים 
מסויימים באפריקה היא משמשת אחד מן המזונות העיקריים 
של הילידים. 

י. זמירץ, סדריו לגידול ב", תש״ד! מדריד ביבליוגראפי 
לגידול הב׳(משרד החקלאות, הוועדה המייעצת לענף הב"), 

11955 ־ 1£ ) ¥11 \ ש!) .£ ; 1911 , 1411115 ^ 51 ) 885208 ) 1 ־ 0 ,£ח £11 ״ 11 

- 5 ^ 5 ,)) 5 ) 0551551 ) , 1011811051 ז 3% ? .¥\ ; 1912 ,) 1(5518114X1 
, 15 ) 001 ׳<££ .£! .? ; 2 1921 , 5 ) 115 181 ) 5 ) 00551551 . 0713 71121111051 ) 015 
8571052£ )) 318 8513 €1111115815051 , 5 ( 015105 115 : 80510520 ) 3/1 ' 

.( 1 ; 1935 ,) 8855852 01€ , €1 קנןט״ד .¥ ; 1927 , 80035 ) 51 ) 518 
. 0 ; 1935 , 103811051 <{*) 5051 1 ) ' 5 ) 8518511 < 1 * 1 ,ן £30 ^\־ ££1 

05 (€51 318(0(, 1935; 1(1., 015€85€5 0/ 1/1( 38518518, 
1935; 1(1. ? 7/1( 38518518 151 0(511X81 4551(71(0 (!<185145(, 147), 

11051 ) 50311 ? 38518518 0513 '׳מ י ז£) 11€1 *ד . 5 " 643£1£5$-8 . £4 ; 1941 
8513 51 )) 05 151 ) 515 ) £551 , 711500 \ . 64 . 0 ; 1946 ,) 7583 8513 

. 1948 , 0013 
מ. ז, - ח. או. 


/ 



הבאנאנה החבשית( 0 ז 5£ ח€ 641153 ) 


161 


בן־נח — בךנפתלי, משה 


162 


בן־נח, כינוי רו׳וח בספרות התלמודית והרבנית — בדיונים 
על מצוות, שלא-יהודים חייבים בהן — לכל מי 
שאינו מישראל. מקורו של כינוי זה הוא בהשקפה הישראלית 
הקדומה, שאע״ס שהתורה ומצוותיה ניתנו בכללן לישראל 
בלבד, מצדות גם חובות אנושיות־כלליות, שנצטוו בהן בל 
הנבראים בצלם מימי אדם הראשון ואילך. במקרא כבר 
מדובר על חובות מוסריות, שנתחייבו בהן כל בני״האדם 
כולם עוד קודם מתן־תורה. כך, למשל, נצטוו נוח ובניו אחד 
המבול: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו... ומיד האדם, 
מיד איש אחיו, אדרוש את נפש האדם... שופך דם האדם 
באז־ם דמו ישפך״ (בר׳ ט, ד—ו) ; בני ד ו ר המבול נענשו 
על "בי מלאה הארץ חמס" (שםו,יג)ו פרעה ואבי¬ 
ט ל ך נענשו על שלקחו את אשת אברהם (שם יב, יז : כ, 
יח); אנשי סדום ו ע מ ו ר ה נענשו על "חטאתם כי כבדה 
מאד״ (שם יח׳ כ); ה׳ הוריש את יושבי ארץ-כנען מפני 
בני־ישראל "בגלל התועבות" שעשו (דב׳ יח, יב). בספרות 
החיצונית הקדומה מובע הרעיון, שכמה מן המצוות, שנצטוו 
בהן ישראל בסיני, כבר נצטוו בהן נוח ובניו בשעתם (עי׳ 
ספר היובלות, ו—ז). 

המקורות התלמודיים קובעים שבע מצוות, שבהן נתחייבו 
בני-נוח: א. דיניו! ב. ברכת־השם (=בלשון "סגי 
נהור": שלא לקלל את ה׳)! ג. עבודה זרה! 
ד. גילוי־עריות! ה. שפיכות־דמים! ו. גזל; 
ז. אבר מ ן־ החי (=שלא לאכול אבר או בשר שנפרש 
מבעל־חיים בעודו חי; סנהדרין נ״ו, א׳; ובמקבילות). 

מצנת ה״דינין" כוללת את החיוב "להושיב בתי־דיניך 
(סנהדרין נ״ו, ב׳) כדי שלא יעשה אדם דין לעצמו. 
ויש סבורים, שנכללו במצווה זו אף "דיני גנבה ואונאה 
ועושק ושכר־שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות- 
נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולווה ודיני מקה וממכר" 
(רמב״ן על התורה, בר׳ לד, יג). בספרות הרבנית המאוחרת 
מצויים דיונים בשאלה אם חייבים בני־נוח לדון בכל פרטיהם 
של הדינים הנזכרים לפי דיני־התורה, או שיכולים הם לדון 
בפרטי־הדינים לפי שיקול־דעתם ומצפונם (שר׳ת הרמ״א, 
י׳! שו״ת חתם־סופר, ו׳, י״ד; העמק־שאלה, לשאילתא 
ב׳). — שאר שש המצוות הן מצוות "לא תעשה" בלבד: 
שלא לעבוד עבודה זרה, שלאלשפוך דם, וכד׳. 

כמה מן התנאים היו סבורים, שנוסף על שבע המצוות 
הנזכרות יש עוד דברים, שהוזהרו עליהם בני־נוח שלא 
לעשותם, כגון: אכילת דם מן החי! סירוס! כישוף: 
כלאים (סנהדרין נ״ו, ב׳). ויש שהוציאו מכלל שבע המצוות 
את ה״דינין" ו״ברכת־השם" והכניסו במקומן "סירוס" 
ו״כלאים" (שם). לדברי התלמוד, נכללו ב״שבע המצוות" 
הנזכרות רק מצוות שיש בהן "שב ואל תעשה" (ואף מצות 
"דיניך׳ שיש בה "קום עשה ושב ואל תעשה" [שם נ״ט, 
א׳] — ״קום עשה משפט ושב ואל תעשה עול״, רש״י שם)! 
אבל יש מצוות של "קום עשה" בלבד, שעל כמה מהן נצטוו 
אף בני־נוח, ואלו לא נכללו ב״שבע המצוות" הנזכרות (עי׳ 
סנהדרין נ״ח, ב׳). אחדים ממפרשי־התלמוד סבורים, שעל 
מצוות "קום עשה", שנצטוו עליהן בני־נוח, נמנית גם מצות 
״צדקה״ (= תמיכה בעניים — חידושי הר״ן, סנהדרין 
נ״ו, ב׳). 

בתלמוד נקבע הכלל: "כל מצוד. שנאמרה לבני־נח 
ונשנית בסיני, לזה ולזה (= לישראל ולגויים) נאמרה; 
[נאמרה! לבני־נח ולא נשנית בסיני — לישראל נאמרה 


ולא לבני-נוח" (סנהדרין נ״ט, א׳)! הכוונה היא כאן לאיסו¬ 
רים, שכבר היו בני-ישראל מצויינים בקיומם קודם מתן־ 
תודה, ואילו העכו״ם נפטרו מהם, ומפני־כן לא חזרה תורה 
להזהיר עליהם. 

בתלמוד נרמזו פעם "שלושים מצוות, שקיבלו 
עליהם בני־נח", אבל נמנו שם רק שלוש, שהם 
מקיימים בפועל, וביניהן: "שמכבדין את התורה" 
(חולין צ״ב, א׳—ב׳). ויש מי שפירש, ש״שלושים מצוות" 
אלו אינן אלא פרטי מצוות, שנכללים כולם ב "ש ב ע 
המצוות" של בני־נוח (ר״ע מפאנו: "עשרה מאמרות", 
מאמר "חיקור־דיך, ג׳. כ״א). אך בירושלמי מובאת המימרה 
הנזכרת בשינוי־נוסח: "שלושים מצוות, שעתיד ין בני¬ 
נה לקבל עליהך (ע״ז פ״ב, ה״א). ולפי מימרה אחרת: "כ ל 
המצוות עתידין בני־נוח לקבל עליהם... ובסוף הן עתידים 
לחזור בהך (שם). 

חכמי־ישראל ראו במצוות בני־נוח דברים, שהאדם עצמו 
מסוגל להכיר בערכם, גם אילמלא נצטווה עליהם מן התורה. 
כמה ממצוות בני־נוח נמנו בדברי-תנאים כ״דברים שאילמלא 
נכתבו [בתורה], דין הוא שיכתבו״ (יומא ס״ז, ב׳ — ומעין 
זה: ספרא לויקרא י״ח, ד׳). — הרמב״ם קובע, שמצוות 
בני־נוח הן דברים ש״חדעת נוטה להן" (הלכות מלכים, ט׳, 
א׳), ועם זה — ש״כולן הן קבלה בידינו ממשה רבנו" (שם), 
ו״הודיענו [הקב״ה] ע״י משה רבנו שבני־גח מקודם נצטוו 
בהר (שם, ח׳, י״א). ולדברי הרמב״ם, גדול ערכו של המקיי־ 
מן מתוך אמונה בתורה משל מי שמקיימן מתוך הבנתו 
שלו: "כל המקבל עליו שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה 
מחסידי אומות־חעולם ויש לו חלק לעולם הבא, 
והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן 
הקב״ה בתור ה... אבל אם עשאן מפני ה כ ד ע ־ ה ד ע ת.,. 
אינו מחסידי אומות־העולם אלא מחכמיהם" (שם, 
ח/ י״א — לפי גירסת מהר״ם אלשקר בשו״ת, סי׳ קי״ז: 
הגירסה הרגילה בדפוסים: ״ולא מחכמיהם״ — קרוב לוודאי, 
שהיא משובשת). הבחנה זו בין מקיימי שבע־המצוות מתוך 
אמונה לבין מקיימיהן מתוך "הכרע־הדעת" והעדפתם של 
הראשונים על האחרונים מצויות גם במקורות קדומים יותר 
(משנת ר׳ אליעזר, פרשה ששית, הו־צ׳ אנלי׳ב, עט׳ 121 , 
ועוד). בשאלת הענשים החמירה ההלכה בבני־נוח יותר 
מבישראל! ב/ שעבר על אחת משבע המצוות, חייב מיתה 
(סנה׳ נ״ז, א׳)! ולא ז( בלבד, אלא שהוא חייב מיתה אף אם 
גזל סכום, שאינו בכלל גזל לפי דיני ישראל (פחות משוה 
פרוטה). בדיני־גזל וכן בשאר מצוות בני־נוח יש גם חומרות 
אחרות בהלכה, שאין דוגמתן ביחס לעבירות של בני-אדם 
מישראל (סנה/ נ״ו—נ״ז). 

כמה מן החוקרים רואים במושג "מצוות בני־נוח" את 
גרעינם של רעיון החיק הטבעי(ע״ע) והחק הבינלאמי(ע״ע). 

רמב״ם, הלבות מלבים, פרקים ח׳-ט׳-י׳! ר׳ יוסף אלבו, 

ספר העיקרים, מאסר ג׳ < פרקים י״ד-ט״ו! צבי הירש חיות, 

תורת־גביאים, תקצ״ו, פרקים י׳-י״א! -״/ "־ת,ת 3 ממז 011 .*ז 
•ןזן> 5 98 , 1927 ?(ן[?! . 11 ^ 11011111 

צ. ק. 

5 ךמ|תלי/ ם#ה(לפי אחרים: יעקב) בן דוד, אחד מבעלי 
המסורה במאה ה 9 או ה 10 לסה״ג! 'לפי המשוער — 

בן זמנו של בן אשר (ע״ע). ספרות המסורה כוללת רשימות 
של כ 850 "חילופים" בנוסח־המקרא בין ב׳ ובן אשר. המקור 
העיקרי של הרשימות הללו הוא, כנראה, ספרו של מישאל 
בן עוזיאל (בין 950 ו 1200 ), שהועתק ב״עדת דבורים" 



163 


בףנפתלי, משה — בן סורר ומורה 


164 


וב״מקדמה" של שמואל חרופא (שחי בערך ב 1350 — 1420 ). 
רשימות מתוך מקורות אחרים מצויות בספרו של כ. ד. 
גינזבורג, "המסורה", א/ 571 — 591 ; ג/ 6 — 36 , 175 — 190 . 
יש אי־התאמה מרובה בין חרשימות השונות. יצחק בר עיבד 
רשימה מתוקנת (בנספחים לד.וצ׳ התנ״ך של בר ודליטש, 
1880 ואילך), אך נסיון וה של תיאום מבוסם על הנחות 
מופרכות. 

כ 13 כתבי-יד, רובם מקוטעים, זוהו ע״י רפאל אדלמן 
כשייכים לאסכולת ב״נ, ותוארו על־ידיו בספרו של ם. קאלה 
5 ת ¥6516 \ 365 ת 0 ן 0 ש 850 ג 1 \, ח״ב, עבר 52 — 68 . תכונותיהם 
העיקריות הן ו 

א) סימני־ניקוד נוספים: 1 ) סימון אלף עיצורית על־ידי 
נקודה בתוכה; 2 ) סימון ויו ויחי עיצוריות! 3 ) הסימן של 
חטף־קמץ משמש גם לקמץ קטן. 

ב) צורות שונות של סימני־ניקוד: 4 ) ה במקום ה; 

5 ) שין ושין מנוקדות בתוך האות; 6 ) השווא של החטפים 
מובאת בתוך האותיות ח, ע. 

ג) שימוש שונה של סימנים: 7 ) ח, ע סופיות בלא פתח 
גנובה מסומנות בשווא; 8 ) כל העיצורים, להוציא ח, ע, ר, 
נושאים דגש קל ורפה לפי הכללים הידועים של בגדכפ״ת < 
9 ) המתג שכיח כאן הרבה יותר משהוא בכה״י של ב״א. 

ד) הבדלי״מבטא: 10 ) לישראל במקום לישראל, וכך 
בכל לב״ו לפני יוד שוואית! 11 ) שוני מרובה בשימושים 
של חטף־פתח ושווא נע ונח! 12 ) פתח גנובה באה רק 
אחר הירק; 13 ) הבדל בלתי־מחוור בביטוי השם "יששכר", 
14 ) במלה "בתים" יש הדגשה חזקה (לפי מישאל). 

ה) הבדלים בשימוש הטעמים. 

ו) לפי כמה רשימות מצויים חילופים מועטים לא רק 

בניקוד, אלא אף בנוסח עצמו (גינזבורג, ״מבוא״׳ עמ׳ 246 ! 
ש. ה. בלאנק, \, 0 ס 3 ו, ¥111 ( 1931/2 ), עט׳ 229 — 225 . 

בכלל אין שני כתבי־יד מתאימים זה לזה בשלמות מצד 
ניקודם. אין הוכחה לדבר, שב״נ, כדוגמת אהרן בן־אשר, הכין 
נוסח שהיה מופתי בעיניו, ואפשר מאד, שכמה מן התכונות 
הנזכרות יוחסו בזמנים מאוחרים לב״נ רק מפני שהיו ידועות 
כמנוגדות לשיטת בן־אשר. עם זה אין למצוא כ״י של בן־אשר, 
שהוא נקי לגמרי מגירסות לפי ב״נ, ובכלל זה: הטופס, שיצא 
בהוצ ׳ קיטל, ימהר׳ ג׳, ושלפי דעת מהדיריו הוא מייצג את 
נוסחתו המקורית של בן־אשר (למשל, יש בו ב 9 מקומות 
יאכלגו, בעוד שלפי בן־אשר היה צריך להיות: יאכלנו). יש 
סמוכים לדבר, שבין יהודי-גרמניה גברה בתחילת יה״ב שיטת 
ב״נ! לסי דברי אליהו בחור ("מסורת המסורת", הוצ ׳ גינז- 
בורג, עמ׳ 114 ), ״אנשי מזרח סומכין על קריאת בן נפתלי" — 
אך מי הם "אנשי מזרח" (ודאי לא ה״מדנחאי" של המסורה)?■ 
נוסח המקרא המקובל ברוב ההוצאות, שהוא מ 1524 (לפי 
מהדורתו של ברחיים), מכיל, בדומה לרוב כה״י מ 1200 
בערך, גירסות של ב״ב במידה לא קטנה. כללי־המתג הנהוגים 
כיום הם פריה של מזיגה זו. 

אע״פ שהרמב״ם (יד, הלכות ס״ת, ח׳ ר׳) המליץ על 
נוסח המקרא של בן־אשר (לפי כה״י שהיה בקאהיר) כעל 
נוסחה נאמנת, אין להסיק מכאן, שהכריע את הכף נגד ב״נ 
(שאת שמו אינו מזכיר כלל)! ואולם הרד״ק (במבוא למילון) 
כבר מודיע בפירוש, ש״אנחנו סומכים על קריאת בן אשר". 

בנוגע לתכונות מם׳ 1 , 2 , 8 , 10 יש התאמה בין שיטת 
ב״נ והניקוד הארצישראלי. גם העירבוביה בין פתזדקמץ 


וצירודסגול שבניקוד הא״י נמצאת ברוב כה״י של קבוצה זו. 
לעומת זח סבור קאלה, ששיטתו של ב״ג "מדאה התקדמות ניכ¬ 
רת, בהשוואה לזו של בן־אשר, בעקביות ובדיוק של הניקוד". 

מ. צ. סגל, מבוא המקרא, ד׳, תשט״ז 4 , 896 - 899 ! . 011 

, 5 )^ 1 7 ) 5 27114 4 ^ 70771 ! 1164 ^ 00771 ,* 14855072 6 * 7 ,£־! 011151911 .ס 

€7111001 - 160 ) 4255076 ! 1€ ! 1 10 11071 €. 171170414 ,. 1 ) 1 ; 1880-1905 

י וזוזג 1 ^ .[ ; 286 ־ 241 , 1897 , 16 * 81 ! 7611 * 6 }* 6 * 1 / 0 1111071 )£ 

1 ) 1117711 ) 7 1116 1171467 1716 ) 82165 771 1 ) 217 171 75 ) 61 * 6 * 7 

465 48550761€71 ! , 0 ]ו 1 ג£ .? ; 49 ־ 43 . 1922 , 11 

516715, 11, 1930, 45-68; 115., 7*6 0470 06711x2, 1947, 67-76; 

1*1 £7 * 450 / 8671 , 2 ) 501111 ק 8176116 066 : 1211 { 1¥2 8671 X1 

467 71767556*677 !4250761671, 61716 61* *27141(417% 465 !41- 

56*261 *. 1!22161, 1 { = 80717167 0716711 . $11(4., XX¥) > 1937. 

ח, רב, 

ןן־נץ, ע״ע וי^צ׳במקי, מ 1 ךים. 

בן ם 1 ךד ומורה, בן סר מדרכי המוסר ומורד בהוריו עד 
שאין הם יכולים להשתלם עליו. לדברי התורה, 

צריכים הוריו להביאו "אל זקני עירו... ואמרו אל זקני 
עירו: בננו זה סורר ומורה, איננו שומע בקולנו, זולל 
וסובא — ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת" (דברים כא, 
יח—כא). — ההלכה מגבלת דיני בסו״מ מבחינות שונות. 
מבחינת הגיל: רק אדם שהוא למעלה מגיל י״ג שנה 
ויום אחד ולמטה מגיל י״ג שנה ושלשה חדשים עשוי 
להיות נדון כבסו״מ, ומכאן ש״אין ימיו של בן סודר ומורה 
אלא ג׳ חדשים בלבד" (סנהדרין ס״ט, א׳)! מבחינת המין: 
״ב ן — ולא ב ת״ (משנה, סנהדרין ח/ א , )! מבחינת 
החטא: "אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב [מעות] 
משל אביו דאכל ברשות אחרים" (משנה, שם, שם, ג׳), 
ודוקה אם במעות שגנב קנה בשר בזול — ואכל, יין בזול — 
ושתה" (עי׳ סנהדרין ע״א, א/ ורש״י, שם), ודוקה אם אכל 
״ט ר ט י מ ר בשד״ ושתה ״ח צ י * ל ו ג יין האיטלקי" (מש׳ 
שם, שם, ב׳), ודוקה בבת אחת (עי׳ תוספתא׳ סנהדרין, 
י״א, ו׳), ודוקה אם אכל ושתה בחבורה שכולה ריקים (עי׳ 
סנהדרין ע׳, ב׳, ורש״י שם), ודוקה אם חזר וחטא לאחר 
שהתרו בו והלקוהו (משנה, סנהדרין ח׳, ד׳). לדעת ר׳ 
יהודה, יש גם צורך בדבר, ששני ההורים יהיו דומים 
זה לזה מבחינות שונות. למשל: "אם לא היתד׳ אמו 
שווה לאביו בקול ובמראה ובקומה — אינו נעשה בן 
סורר ומורח״ (סנהדרין ע״א, א׳)! ״היה אחד מהם [= מן 
ההורים] גידם או חיגר או אילם או סומא או חרש — אינו 
נעשה בן סורר ומורה" (משנה, סנהדרין, ח׳, ד׳). ביחס 
להטלת העונש דרושה הסכמה גמורה מצד שני ההורים: 
"היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, אביו אינו רוצה ואמו 
רוצה — אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהיו שניהם 
רוצים״ (שם); ״רצו אביו ואמו למחול לו — מוחלין לו" 
(ספרי, דברים, פ׳ רי״ח! סנהדרין פ״ח, ב׳; ועוד). הגבלות 
אלו עשו את חוק־התודה ביחס ל״בן סורר ומורה" נטול מן 
המציאות: ״אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל זה תרטימר 
בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי — אביו ואמו מוציאין 
אותו לסקלו? — אלא דין בן סורר ומורה לא היה ולא 
עתיד להיות! — ולמה נכתב? — דרוש וקבל שכר" 
(סנהדרין ע״א, א׳). מחוק בלתי־מציאותי זה למדו חכמי־ 
ההלכה לקח מוסרי: ״בן סורר ומורה — נדון על שם סופו: 
ימות זכאי — ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים— הנאה 
להן והנאה לעולם" (משנה, סנהדרין, ח/ ה׳)! "רבי יוסי 
הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי* 



165 


כן פורר ומורה — כן־סירא 


166 


לוג יין האיטלקי — אמרה תורה: יצא לבית־דין ליסקל? 
אלא הגיעה תודה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, 
ש[ל]ם 1 ף — מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו [=הרגלו] 
ואינו מוצא — ויוצא לפרשת־דרכים ומלסטם את הבריות — 
אמרה תורה: ימות זכאי — ואל ימות חייב, שמיתתן של 
רשעים — הנאה להן והנאה לעולם" (סנהדרין ע״ב, א/ 
ובמקבילות). 

צ. ק. 

5 ך?זטךא ׳ יהודי מצרי מסוף ימי הבית השני, שנסקל בפקו¬ 
דת בית־הדין שבלוד בעוון כשפים והסתה לעבודה זרה 
(ידוש׳ יבמות מ״ו, ד; שם, שבת י״ג, ד; בבלי שבת ק״ד, 
ב/ קי״ג, ב , , כ״י מינכן). ב׳ היה, לפי המשוער, אחד ממשיחי־ 
השקר, שקמו בסוף ימי הבית השני (קדמוניות כ/ ח׳, ר). 
מזהים אותו עם האיש שבא ממצרים והוליד אחריו המון־עם 
להר־הזיתים (כ 4,000 איש במספר, לפי מעשי השליחים כ״א, 
ל״ח), במקום שהתעתד, לפי ההבטחה שנתן להם, להפיל 
לפניהם את חומות־העיר, אך הפרוקוראטור פליכס התנפל 
עליהם פתאום ועשה בהם הרג רב. אמנם מן המסופר בקד¬ 
מוניות (שם) נראה, שמשיח־השקר ממצרים נעלם ושוב 
לא נודע עליו דבר, מה שאינו הולם את סופו של ב׳ כפי 
שהוא מתואר במקורות התלמודיים. 

בבבל, בתקופת־האמוראים, זיהו את בן סטדא עם בן 
פנדרא— כלומר, עם ישו הנוצרי, ואמרו, שסטדא היה כינויה 
של אמו (על שום שסטתה [״סטת דא מבעלה״] — שבת 
קי״ג, בי, כ״י מינכן), וכן שפנדרא היה אביו האמיתי, בעוד 
שאביו הורגו היה פפום בן יהודה. אבל מאתר שפפום בן יהודה 
היה בן דורו של ר׳ עקיבא (ברכות ס״א, ב , ), נראה (עי׳ תוס¬ 
פות שבת ק״ד, ב׳, ד״ה בן סטדא), שנתערבבו כאן דורות 
שונים אגב ערבוב שם אשתו של פפוס בן יהודה, מרים מגדלא 
(גודלת שער נשים — רש״י לגטין צ׳, א׳), עם שם האשה 
חולת־הרוח (לוקס ת/ ב'), שהיתה כרוכה אחר ישו — מרים 
המגדלית (מתיא כ״ז, נ״ו, ס״א), ושמה של זו עם זה של 
אם ישו. גם בין סופו של בן־סטדא, כנזכר למעלה, לסופו 
של ישו אין למצוא התאמה. מבחינה פסק ההלכה נודעת 
חשיבות לדרך מיתתו של בן־סטדא, שחכמינו עליו עדים 
בבית סמוך, ועל יסוד דברי העדים הוציאוהו להורג (עי׳ 
סנה׳ ס״ז, א! ידוש׳ שם כ״ה, ג׳—ד׳). 

ערוך השלם, בערכו < צ. פ. חיות, הגורן, ד׳, ל״ג ואילך< 

י. קלוזני, ישו הבצרי, 6 1954 , 31-28 < , 4 [: 0 נ 1-1 ;>ו 1 ; 8 -*>גזז 3 
. 385 , 1922 , 0145 ^ 4011 ^ * 03 

י. מ. ג. 

בן־סיךא (״י> 201 , 3011 ־ 511 ), ממשל משלים עברי, שחי 
בירושלים במאה ה 2 לפסה״ב. שמו המלא היה: שמעון 
בן ישוע בן אלעזר בן סירא (ב״ם העברי, נ , , ל״ט! נ״א, בסוף; 
ובמקורות עבריים אתרים); בהקדמה לתרגום היווני של 
ספרו הוא נקרא "ישוע", ובשם זה הוא נזכר עפ״ר במסורת 
הנוצרית, אבל המסורת העברית נראית עיקר. ב' היה ירד 
שלמי ובן דורו הצעיר של שמעון הצדיק, שב׳ מדבר בהת¬ 
להבות בשבחו (פרק נ , ). בהקדמה לתרגום היווני של ם׳ 
ב״ס, מספר נכדו של ב׳, שתירגם את הספר, שהתרגום 
נעשה לאחר שנת 132 לפסה״ג (שבה הגיע המתרגם למצ¬ 
רים) ; מכאן אפשר להסיק, שב , סיים את כתיבת ספרו בערך 
בשנת 170 לפסה״נ. ב' היה שייד למעמד החכמים והסופרים 
והיה מלמד בבית־מדרש משלו (ב״ס נ׳, נ׳). נראה, ששו׳נאיו 


העלילו עליו איזו עלילה, שהמיטה עליו סכנת-מוות׳ אך ב׳ 
ניצל מסכנה זו (נ״א). 

ספרו של ב׳ נקרא עפ״ר בשם "חכמת בן סירא", אבל 
אפשר, שמחברו קרא לו "דברי שמעון בן ישוע", במצוי 
בחתימה לקטעים העבריים. הספר מתחלק לשמונה סדר 1 ת, 
שבראש כל אחת מהן בא שיד בשבחם של החכמה והחכם. 
הסדרה האחרונה (מ״די—נ׳) נקראת "שבח אבות עולם". 
והיא מהללת את גדולי־ישראל שבספרי־המקרא. הפרק האח¬ 
רון של סדרה זו (נ׳) מיוחד למהללו של שמעון בן יוחנן 
הכהן, הוא שמעון הצדיק. רוב הספר מורכב ממאמרי־חכמה, 
מנוסחים בצורה פיוטית, דוגמת הפתגמים שבם׳ משלי, אבל 
יש במפר גם מזמורי תפילה ותודה (ל״ו, א׳—י״ב: מ׳, כ׳— 
מ״ו; מ״ב, כ״א—ל״ה; מ״ג, ועוד), וגם שירי מוסר-השכל 
על נושאים מחיי יום־יום ועל-מאורעות היסטוריים, דוגמת 
המזמורים בס , תהלים (ב״ס ט״ו, ט״ז! י״ח, י״ג; ל״ד, י״ט— 
ל״ה; מ׳—מ״א, מ״ד ואילך). בסוף הספר בא נספח (נ״א), 
שמכיל שני שירי הלל ותודה ושיר אלפביתי על החשיבות 
שבקניית־חכמה. 

ם׳ ב״ם מכוון להרגיל את האדם לאהבת החכמה והמוסר! 

הוא מלמד את האדם מידות טובות ומעשים טובים, נימוס 
ודרך־ארץ במאכל ובמשתה, בדיבור ובשתיקה, בעבודה 
ובעסק, בלימוד ובהוראה, בעוני ובעושר, בבריאות ובחולי; 
וכן הוא משתדל ללמד את האדם, שיעשה את כל מעשיו 
בהשכל ודעת, במתינות, בזהירות ובפקחות, כדי שפעולותיו 
תבאנה לו ולאחרים את התועלת הדרושה. הוא מורה 
את האדם כיצד הוא צריך להתנהג בחוג־משפחתו, עם אביו 
ואמו, עם אשתו ובניו ובנותיו, עם עבדו ובהמתו! וכיצד הוא 
צריד להתנהג בחברה עם עני ועשיר, שר ושופט, צדיק 
ורשע, חכם וכסיל, אוהב ושונא, לווה ומלוח, חולה ורופא. 
ועל הכל הוא מטעים, בדומה לס׳ משלי, שידאת־ה , היא 
ראשיתה ואחריתה של כל החכמה כולה. 

הספר נכתב ברוח המקרא ובלשונם של ספרי-המקרא 
המאוחרים, אבל הוא טבוע בחותם־זמנו והוא משקף יפה 
את החיים החברותיים בדורות שקדמו לימי החשמונאים. 
בעיניהם של חכמי-ישראל הקדמונים היה הספר חשוב מאד 
(כמעט כמו ספר משלי), ופתגמיו, בהזכרת שמו של ב׳ 
ובלא הזכרת שמו, מפוזרים בכל הספרות התלמודית ומובאים 
ע״י תנאים ואמוראים כאחד. כמה ממאמריו נמצאים גם 
בספרים החיצונים, בספרי הברית החדשה ובספר אחיקר 
הסורי, וגם בכתביהם של אחדים מחכמי-ישדאל הראשונים 
ביה״ב. ביהוד גדלה השפעתו של ב׳ על התפילות והפיוטים 
העבריים הקדומים. 

בספרות התלמודית מובאים דבריו של ב׳ בתוספת המלה 
"דכתיב" (שכתוב), הרגילה בהבאת פסוקים מן המקרא, 
ופעם הוא נמנה בפירוש על ספרי הכתובים ("משולש בכתו¬ 
בים דכתיב״ וכר, ב׳ ב״ק צ״ב, ב׳; ב״ס כ״ז, ט׳; י״ג, י״ח). 
אעפ״כ לא נתקדש הספר ולא זכה להיכנס לאסופת התנ״ך, 
וכמה מן האמוראים אף היו סבורים, שהוא אחד מן הספרים 
החיצונים ואסרו את הקריאה בו (ב׳ סנהד׳ ק׳, ב'; י׳ שם, 
פ״י, ה״א). עם זה היו החכמים נוהגים לדרוש בקהל על דבריו, 
וכך עברו פתגמיו בעל־פה מאיש לאיש, ומתוד כד נשתנתה 
צורתם ולשונם, ופעמים אף נתנסחו בעברית המשנאית, 
שהיתה מדוברת בפי החכמים, ואף בארמית, כמו שהם 
רגילים להופיע בספרות התלמודית. ליקוטים מפתגמים אלה, 



167 


כן־סירא — הן־עמי, מרדכי 


168 


שהיו רווחים בעם, נאספו לקבצים קטנים על שם ב/ ולא 
תמיד לפי סדרם המקורי בם׳ ב״ס, ביחד עם פתגמים שאינם 
של ב/ ואף בלוויית פסוקים מספרי המקרא. לפיכך אנו 
מוצאים, שחכמי־התלמוד מייחסים לב׳ פתגמים, שאינם שלו 
כלל, ואף פסוקים מן המקרא. 

המקור העברי של ס׳ ב״ס שוב לא היה מצוי בדורות 
שאחר רב סעדיה גאון. בתקופת־ההשכלה ניתרגם הספר 
לעברית מתוך תרגומים לועזיים (יהודה בן זאב, יצחק זקיל 
פרנקל, ועוד). אך ב 1896 גילה שניאור זלמן שכטר (ע״ע) 
דף אחד מן הספר המקורי בין קטעים של הגניזה, שנתגלתה 
בקאהיר (ע״ע גניזה), ובמשך ארבע שנים לאחר מכן נתגלו 
ע״י שכטר וחכמים אחרים קטעים הרבה מתוך ארבעה כת״י 
שונים, שכוללים כמעט שני שלישים של כל הספר. ב 1929 
גילה יוסף מארקום קטע מכ״י חמישי, שמכיל 46 פסוקים, 
קטעים אלה אינם לפעמים אלא שברי־פסוקים בלבד. ויש 
בהם הרבה שיבושים, השמטות וסירוסים, וגם הרבה תוספות 
וכפילות בלשון־המשנה. אעפ״כ יש להניח, שנשתמרה בהם 
נוסחה קדומה ומקורית. 

ם׳ ב״ם נתקבל לתוך המקרא של תרגום השבעים, וממנו 
לתוך הביבליה הנוצרית. הוא ניתרגם גם לסורית ע״י נוצרי 
(כנראה, יהודי מומר) בשנת 300 לסה״נ לערך. גם נוסחת 
התרגומים הללו היא משובשת מאד, אבל על־פי השוואה 
של הנוסח העברי עם שני התרגומים אפשר עפ״ר לשער את 
נוסחת הספר, כסי שיצאה מיד מחברו הקדמון. 

ם. צ. מגל, חכמת בן הירא (תרצ״ג)! הג״ל, ססר בן סירא 

השלם, תשי״ג (עם ביבליוגראפיה מפורטת) ן. 501603 .א 

1906 3€5 (שלושה כרכים)• 

מ. צ. ס. 

בךםיךא ׳ אלפא ביתא ך־ ׳ ספר קטן, שמכיל עשרים ושנים 
פתגמים קצרים בארמית ועשרים ושנים פתגמים 
קצרים בעברית, כולם לפי סדר האלפבית. הסידרה הארמית 
נראית קדומה מן העברית. כמה מן הפתגמים שבשתי הרשי¬ 
מות נמצאים בצורה אחרת בס , בן־סירא או בספרות התל¬ 
מודית. אחר כל פתגם בא ביאור בעברית, שכולל סיפורים 
על בן־סירא ודברים, שכביכול נאמרו על־ידיו! תכנם הוא 
עפ״ר גם והמוני ואינו חסר גם ניבול־פה. הסיפורים מיוסדים 
על אגדה המונית כעורה, שלפיה היה בן־סירא בן בתו של 
ירמיה הנביא, שנתעברה מאביה באופן משונה, ובילדותו 
הפליא את הכל בחכמתו. הספר הקטן נמצא בנוסחות שונות, 
וכנראה נתחבר בתקופת־הגאונים. 

ד. צ. פרידמן וד. ש. לוינגר, וזאת ליהודה [בלוי], תרס״ו ז 
מ. צ, סגל, ספד בן מירא השלם, תשי״ג (מבוא). 

בךעזאי/ שמע ן ן, מבני הדור השלישי של התנאים! ישב 
בטבריה בתחילת המאה ה 2 לסה״ג! נקרא עפ״ר בספ¬ 
רות התלמודית בשם "בן־עזאי" סתם. ב׳ היה, כנראה, תלמידו 
של ר׳ יהושע בן־חנניה ומסר הלכות בשמו(משנה, יומא, ב׳, 
ג׳! ועוד), וכן היה נחשב כ״תלמיד־חבר" של ר׳עקיבא(בבא־ 
בתרא קנ״ה, ב׳). הוא הצטיין בשקדנותו, ואמרו עליו: "משמת 
בן־עזאי בטלו השקדנים" (משנה, סוטה, ט/ ט״ו). כדי שלא 
להיבטל מלימודיו לא נשא אשה׳ אע״פ שאמר: "כל מי 
שאין עוסק בפריה ורביד. כאילו שופך דמים" (יבמות ס״ג, 
ב׳). לשם התנצלות אמר: "ומה אעשה שנפשי חשקה 
בתורה! אפשר לעולם שיתקיים על-ידי אחרים" (שם). יש 
אומרים, שנשא אשה ופרש ממנה (סוטה ד, ב׳). לפי אגדה 


תלמודית, אירס לו ב' את בת( של ר׳ עקיבא, שבדומה לאמה 
התנתה עם חתנה, שיעסוק בתורה (כתובות ס״ג, א׳), אך 
כפי הנראה לא נשא אותה (שם, תוספות, ד״ה ברתיה). — 
ב׳ נמנה באגדה התלמודית על הארבעה ש״נכנסו לפרדס", 
ונאמר עליו, ש״הציץ ומת" (חגיגה י״ד,. ב׳). כנראה, מת 
בנעוריו ולא הספיקה לו השעה להיסמך, ולא קיבל את 
התואר "רבי", ולפיכך לא נמנה עם החכמים אלא עם ה״תל- 
מידים" (תוספתא, קדושין, ג׳ ט׳! בבלי־קדושין מ״ט קב׳! ועי׳ 
רש״י שם), ה״דנים לפני חכמים" (סנהדרין י״ז, ב׳). אעפ״ב 
היה ידוע כחכם גדול ואמר על עצמו: "כל חכמי-ישראל 
דומין עלי כקליפת־השום חוץ מן הקרח הזה [ר׳ עקיבא — 
רש״י]" (בכורות נ״ח, א׳). ואף חכמי־הדורות המאוחרים, 
כשרצו להטעים את גדלותם שלהם בתורה, אמרו: "הריני 
כ ב ן ־ ע ז א י בשוקי-טבריה" (קדושין כ׳, א׳). מדבריו 
באגדה נשתמרו כמה פתגמים, שהם רווחים בישראל עד 
ימינו, כגון: "הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה׳ שמצוה 
גוררת מצוד. ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה — מצוה, 
ושכר עבירה — עבירה״ (אבות ד׳, ב׳). או: "אין מלכות 
נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימה" (יומא ל״ח, ועוד). 
לעומת ר׳ עקיבא, שאמר על הפסוק: ,"ואהבת לרעך 
כמוך׳ (ויקרא, יט, יח) — זה כלל גדול בתורה״, אמר ב׳: 
",זה ספר תולדות אדם׳ (ביום ברוא אלהים אדם, בדמות 
אלהים עשה אותו] (בראשית ה, א) — זה כלל גדול מזה" 
(ספרא, קדושים ד׳! ובמקבילות). — ב׳ היה נודע בחסידותו, 
עד שאמרו: "הרואה בן־עזאי בחלום יצפה לחסידות" (בר¬ 
כות נ״ז, ב׳). יש מונים אותו בין "עשרה הרוגי מלכות" 
(איכה רבתי, ב׳, ה׳). 

ב. ז. בכר, אגדות*התנאים, כרך א׳ (חרס״ג), סרק י״ג, סי׳ 

ס״ו! א. היימן, חולדות תנאים ואמוראים, תר״ע. חלק ג׳, 

הערך: שמעון בז־עזאי. " ס 


כן־פפי(רכינזביץ׳), מרדכי ( 1854 , וידחובקה, פלך פו- 
דוליה — 1932 , תל־אביב), מספר ופובליציסטן 
יהודי רוסי. אביו של ב׳, ר׳ יעקב׳ היה חסיד תלמיד־חכם, 


ממשפחת ה״רבי" ר׳ 
יחיאל מיכל מזלו־ 
צ׳וב, וב׳ קיבל חינוך 
מסרתי, שהשפיע על 
כל יצירתו הספרו¬ 
תית ועל כל תפיסת־ 
עולמו. לאחר שנת¬ 
ייתם מאביו בעודו 
ילד עברה עליו ילדו¬ 
תו מתוך עוני, ומתוך 
כך הכיר את חייהן של 
השכבות העניות ביש¬ 
ראל — מה שהטביע 
חותם של עממיות על 
סיפוריו. ככל שאר 
בני־גילו למד תחילה 
ב״חדר", אבל כשעב¬ 
רה משפחתו לאודסה למד גם ב״ישיבה" שלה, שבה לימדו גם 
לשונות ומדעים. פרץ סמולנסקין(ע״ע) ואלימלך איש נעמי 
עשוהו ״משכיל״: ב' נתקבל לגימנסיה רוסית, ואח״כ לאוני¬ 
ברסיטה האודסאית. ב 1881 , כשהיה סטודנט, פירסם בעיתון 


טרדכי בדעמי 



169 


כן־קמי, מרדכי — בגפי, תאודור 


170 


"ראזסווייט" את מאמרו הראשון, שבו הטיף, ככל המשכילים 
בזמנו, להנהגת לימוד הרוסית בין היהודים, אך עם זה דרש 
לחבר ברוסית ספרי־לימוד מיוחדים לילדי־ישראל, שיתנו להם 
מושג מגיבורי־ישראל ההיסטוריים. בזה כבר היה ניצח 
של לאומיות עברית. וכשפרצו ב 1882 הפרעות ביהודים 
בדרום־רוסיה נעשה ב׳ לאומי בוער באש־אהבתו לעמו, 
ובנאומיו הנלהבים שפך את זעמו על הממשלה הצאריסטית, 
שגרמה לפרעות, על העיתונות הרוסית, שהצדיקה את הדין 
על היהודים, ועל האינטליגנציה היהודית, שלא נלחמה את 
מלחמת־עמה. ב׳ כבר הטיף אז לאירגון של אגודות להגנה 
עצמית נגד הפורעים, ואף נסע לפאריס כדי להשתדל לפגי 
"חברת כל ישראל חברים", שתקל את מצבם של פליטי- 
הפרעות, שנתקבצו אז בברודי — עיר־הגבול בין רוסיה 
ואוסטריה. מפארים שלח לירחון הרוסי־היהודי "ווסחוד" 
"מכתבים מפארים", שחתם עליהם בשם "ריש גלותא" ושהם 
מלאים אהבה לעם־ישראל ולכל קדשיו. עוד באותה שגת 
1882 עבר מפארים לז׳נווה, שבה ישב עד 1887 , ושם התחיל 
כותב את סיפוריו הראשונים, שהם מלאים חיבה עמוקה 
לחגי־ישראל ולמנהגים הנאים ולאגדות הפיוטיות הקשורים 
בהם: "חנוכה", ,,פורים", "ל״ג בעומר", ו״ליל הושענא רבה" 
ו״תשעה־באב בבית חוכר יהודי", וכן כתב אז את הסיפורים 
"צדיק בא לעיר" ו״בךיחיד", מימי החוטפים (כולם ב 1883 ), 
את הסיפור הגדול ״בעל־תפילד.״ ( 1884 ) ואת המיניאטורה 
״אושר פתאומי״ ( 1886 ).. כל הסיפורים הללו עשו רושם חזק 
על המשכילים מישראל הקוראים רוסית בר 1 ך הלירי שבהם 
ובאמונודהתו׳ם העממית,' שהם חדורים בה, וקירבו אותם 
ליהדות. — ב 1887 חזר ב׳ לאודסה וישב בה עד 1905 . כאן 
פירסם את סיפוריו "דראמה קטנה", "מנוסה", "דרך הגבול", 
ואת הסיפור האוטוביוגראפי "ילדות", שבו נצטייר ההווי של 
היהדות הישגה בדתיותה העמוקה ובעממיותה המקורית) וכן 
גם פירסם אז את רשימותיו הפובליציסטיות "מסע בליטה" 
(״ווסחוד״, 1894 ) ו״קול קורא במדבר״ (שם, 1900/01 ), 
שאינם אלא מחאה עזה נגד הגזירות והרדיפות של הממשלה 
הצאריסטית, מצד אחד, ונגד ההתפרקות של משכילי־ ישראל 
מכל ערכי־היהדות ומכל חובותיהם לעמם הנרדף, מצד שגי. 
באותו זמן פירסם גם קבצי סיפורים וציורים לילדי־ישראל 
ולנוער היהודי, וכן שורה של סיפורים ביידית. 

ב׳ היה חבר הוועד של חובבי־ציון באודסה משנת ייסודו 
(ב 1890 ). היה ציר של הקונגרס הציוני הראשון ושל כמה 
משאר הקונגרסים ההרצלאיים והעריץ את הרצל במידה 
כזאת, שישב "שבעה" ונהג שאר מנהגי־אבלות אחר פטירתו. 
בתקופת ישיבתו באודסה היה גם מורה בתלמוד־תורה, 
שמנדלי היה מנהלו, וב׳ דבק במנדלי כל הימים ונתן תיאור 
נהדר ממנו ב״התקופה״, כרך כ״ד. ב 1905 , כשפרצה המהפכה 
הראשונה ברוסיה, עזב ב׳ את רוסיה ושוב נתיישב בז׳נווה. 
ב 1923 השתקע בארץ־ישראל) כאן ישב מתחילה בחיפה 
ולסוף בתל־אביב. 

כמה מסיפוריו של ב׳ ניתרגמו לעברית ע״י ביאליק, 
ואחדים מהם ניתרגמו גרמנית, צרפתית ויידיוב בעברית 
יצאו כספרים מיוחדים: ״כתבי בן עמי״ ( 1914 ), "סיפורים 
לילדי־ישראל״ ( 1932 ), ״סיפורים לנערי־ישדאל״ ( 1932 ) 
ו״אישי־רורנו״ ( 1932 ). — מה שמציין את סיפוריו וציוריו 
המרובים הוא: ב׳ אינו מתאר את החיים המסרתיים היש¬ 
ראליים כאדם, שעומד מחוצה להם ומסתכל בהם מן הצד, 


אלא כמי שחי בתוכם, משתתף במנהגיהם הדתיים והלאו¬ 
מיים, אוהב אותם בכל לבו ומחבב אותם על קוראיו. מכאן 
האור הפנימי השפוך על־פני כולם והשירה המתנגנת מאליה 
שבתוכם. יופי של קדושה יש בהם ואהבה עמוקה לעם־ 
ישראל הנרדף והמעונה, שבאה מתוך הערצת הגבורה של 
העם, שסבל כל־כך על אלהיו ותורתו ונשאר נאמן לשניהם. 
פעמים שהוא מגיע בציוריו לידי רגשנות יתירה והתפעלות 
רומאנטית, אבל אי־האמצעיות והתום והקדושה שבהם שובים 
את לבות הקוראים, בייחוד של הילדים והנוער. — על שמו 
של ב׳ נקרא רחוב בתל-אביב. 

אחד־העם, על םרשת־דרכים, ווו (תר״ץ), 65-64 : י. קלוזנר, 
יוצרי־תקושד, וםסשיכי־תקושה, תשי״ז, עם' 117-107 : "העו¬ 
לם" (השבועון), תרע״א, גליון י״ז (ליובלו של בן־עמי): 
. 142-4 ,״ע! ,יי 1 זמ 6 ד 01 ו;א 6{)01(33 9111x11 ק £8 ,־ 1 ק 66 זומ 11 . 0 

י. ק. 

3 ן־?טוךה (גם: 3 ן ?טורי; בן ?מידן), תנא, שחי 
בסוף המאה הראשונה ותחילת המאה השניה לסה״ג. 

מפורסמת המחלוקת בינו ובין רבי עקיבא בשאלת: "שנים 
שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם 
שותין שניהם — מתים, ואם שותה אחד מהן — מגיע לישוב. 
דרש בך־פטורא: ,מוטב שישתו שניהם וימותו — ואל ידאה 
אחד מהם במיתתו של חברו , : עד שבא רבי עקיבא ולימד: 
,וחי אחיך עמך (ויקרא כה, לו) — חייך קודמים לחיי 
חברך״ (בבא מציעא, ס״ב, א׳ — ומקבילה בספרא, בהר, 
פרשה ה׳ ן בשינדים קלים). בעיה זו נדונה גם בספרות 
הפילוסופית הסטואית ובספרות המושפעת ממנה (עי׳ - 0106 
90 — 89 , 23 , 111 , ££10115 ס 06 , 0 ־ 1 ). 

ב. ז. בכר, אגדות־החנאים, א׳, תרש״ג, שדק ד׳, ו׳< אחד־ 
העם, על שתי הסעישיס (על־שרשת-דרכים, ד׳): א. קמינקא, 
כנסת, תרצ״ט, 352/3 : ש. פינם, "שנים שהיו הולכים במד¬ 
בר"... תרביץ, שנה ט״ז (תש״ה), עם' 240-2,38 . 


???י, תאזתר — ץ £6 מ 86 • 01 ! 11600 ־ 1 ׳ — ( 1809 — 1881 ), 
בלשן־מזרחן גרמני! יהודי מומר. ב׳ היה בנה של 
משפחת יהודים כפריים, שישבה בנרטן (מסז־&א), סמוך 
לגטינגן! לעיר אחרונה זו עברו הוריו בנערותו ובה ישב מאז 
עד סוף ימיו. ב׳ למד פילולוגיה קלאסית בגמינגן אך עבודו¬ 
תיו הראשונות בתחום זה(כגון ״מילון־שרשים יווני״, 1839 ) 
נעשו מתוך חיפזון והיו לקויות בחוסר-דיוק. בתחילת פעולתו 
המדעית התעניין גם בבעיית יחסה של הלשון המצרית אל 
הלשונות השמיות 
( 1844 ). כמו־כן הרבה 
לעסוק בגילגולי המו־ 
טיווים בספרות־הסי־ 
פור העולמית ובמקו¬ 
רותיהם המזרחיים, 
בייחוד ההודיים. אך 
בעיקר התרכזה עבו¬ 
דתו יותר ויותר בבל¬ 
שנות ההודית, שב- 
מרוצת־הזמן געשה 
אחד מגדוליה. שני 
דיקדוקי - הסאנסקרט 
שלו (ה״שלם״, 1852 , 
וה״קצר״, 1855 ) שי- 
משוזמן־מרובה ספרי- 


: <׳: 





? 


תאודור ננסי 



171 


בנסי, תאודור _ כך־צבי, זאג 


172 


י 10 ד במקצוע זה! נוסף על בר היה ב׳ מן הראשונים" שסללו 
דרך להבנה הלשונית של הודה, אך לא הספיק לכתוב את 
ספרו על דיקדוק לשון־הוז־ה, שלשמו פרח שנים הרבה. 

ב׳ נתמנה מרצה באוניברסיטה של גטינגן כשהיה אך 
בן 25 (ב 1834 ). ב 1848 — לאחר שנתנצר — נתמנה פרו־ 
םם 1 ד שלא מן המניין וב 1862 — מן המניין. אע״פ שההת¬¬ 
קדמות האקאדמית של ב׳ היתה איטית מאוד — מחמת היחס 
העוין אליו מצידו של הינריך אולר (ע״ע) — היתה לו 
השפעה מדעית מרובה! היה מורה מחונן והתברך בתלמידים 
מצויינים שהעריצוהו, ביניהם יעקב וקרנגל (ע״ע) ותאודור 
נלדקה (ע״ע). בשביל "תולדות המדעים בגרמניה" של 
האקאדמיה הבאווארית חיבר ב׳ את הכרך על "תולדות 
הבלשנות רהפילולוגיה המזרחית״( 1869 )! הפרק על ראשיתה 
של הבלשנות המשווה ועל הרקע הרוחני שלה הוא ממבחר 
העבודות, שנכתבו על נושא זה. 

,( 1 ־־׳־";־/ז!" ת 1 ) ;. 8 , ז 5 ־ 1 ת־£ 

419 ה 1 8.1 ) 012 ! 1 * 1 !/ 014 > ■ 40 ? 1  1 מ 1 מ>,ז\, 

ח. י. ס. 

ב^ץ׳, רלף גימסון — €ב 01 תנו 8 0110500 ( 11 ק 831 — (נו' 
1904 , דטרויט), המתווך מטעם האו״מ בא״י ב 1949 
ובעל פרס־נובל לשלום. בי, נכדו של עבד כושי, נתייתם מאביו 
ואמו כשהיה בן 12 . בבחרותו התפרנס כפועל ולמד מדעי' 
המדינה באוניברסיטה של לוס אנג׳לס, שבה סיים את חוקי 
לימודיו בהצטיינות ב 1927 . ידידיו קיבצו 1,000 דולארים 
כדי לאפשר לו שנת־לימודים נוספת באוניברסיטה של האר־ 
ווארד. אח״ב נתמנה מורה למדעי-המדינה באוניברסיטה של 
הכושים (׳<ז 1 מ;>׳י 11 !ס 1 >- 31 ׳ £10% ) בוואשינגטון. בייחוד הת¬ 
עניין בבעיות של העמים והארצות הקולוניאליים ושל 
הארצות הנתונות תחת חסותן של מדינות זרות. לשם בירור 
מצבם של עמים וארצות אלו נסע ב׳ ב 1933 לאפריקה 
הצפונית והמערבית וב 1936/7 לאפריקה המזרחית ולאסיה 
המזרחית. ב 1942/44 מילא תפקידים חשובים בתחומים 
קולוניאליים במפקדה העליונה של צבא־אה״ב, וב 1944 נכ¬ 
נם למשרד־החוץ לשם מילוי תפקידים דומים, והיה הכושי 
הראשון, שהגיע לעמדה זו. ב 1946 נתמנה כראש המחלקה 
לשטחי־נאמנות ( 1105100  6 :> 1 ״ס 
? 0 ב> 48 <ס ,-! 3165110 ? !<>£ 58100 ״״), שהציעה את חלוקת- 
הארץ. בקת 1948 בא ב' לא״י כעוזרו של הרוזן ברנדוט 
(ע״ע), ולאחר שנרצח זה האחרון נתמנה לראש הוועדה 
הנזכרת. במשך חצי־שנה (יאנואר—יולי 1949 ) תיווך במשא- 
ומתן המסובך, שנתקיים באי רודוס, בעניין שביתת־הנשק 
בין ישראל ומדינות־ערב. כאות־הכרה לפעולת־תיווך זו 
הוענק לב׳ ב 1950 פרס-נובל לשלום. זו היתה הפעם הרא¬ 
שונה, שפרס־נובל ניתן לאדם שאינו מן הגזע הלבן. 

בפברואר 1954 נתמנה ב׳ כראש ועדת האו״מ, שעליה 
הוטל לבדוק את התכניות הסותרות לניצול כוחות־המים 
של הירדן. באוגוסט אותה שנה נעשה ב׳ אחד מן המזכירים 
של האו״מ, וחדשיים לאחר מכן נתמנה ראש ועדת האו״מ 
לניצול האנרגיה האטומית למטרות־שלום. 

. 1952 ,. 8 ./ , 101355 ־ 2 ״£ . 1 

א. מ. י. 


בך^בי, |אב ( 1904 , ריקי [ 41 < 8 ], פולניה — 1952 , ירו¬ 
שלים), פסל ישראלי. בתחילת מלחמת־העולם 1 עבר 
אביו של ב׳(שהיה, כנראה, בעל-מלאכה) עם משפחתו לעיר 
יקאטרינוסלאו שברוסיה, וכאן גם למד ב׳ בביה״ס. ב 1918 
חזרה המשפחה לפולניה, וב׳ נכנם לביה״ם לאמנות בווארשה. 

כשאר פרחי־האמנים 
היהודיים במזרח־ 

אירופה, נמשך ב , 

לבית־הספר "בצלאל", 

שאליו בא ב 1924 , 

ולמד אצל בורים שץ. 

אף בתקופת־לימודיו 
כבד הגיעה יצירתו 
לרמה אמנותית ניכ־ 


זאב בז־צבי 


ר ת, כפי שמוכיחים 
שגי דיוקנות-גברים 
מאבן ירושלמית שבי¬ 
צע ב 1926 (האחד של 
הפסל ישפן). במשך 
שנה הורה ב' ב״בצל־ 

אל" פיסול! ומשנסגר 
"בצלאל" עבד במשך 
שנים באמן עצמאי. ביחוד עשה ראשי־דיוקן בריקוע־נחושת 
(טכניקה, שהוחייתה ע״י בורים שץ) וביציקת־גבם. מ 1929 
ואילך נשתחרר ב׳ מתפיסות־האמנות של מ 1 רו (שהמשיך 
במסורת הנאטוראליסטית הרוסית ברוחו של אנטוקולסקי) 
והגיע לשלב־התפתחות עצמאי, שבו נתן ביטוי פאתטי ומתוח 
לפני־האדם! פסליו (כגון מסכת־הנחושת הגדולה של שץ, 
1929 ) נועדו לעשות רושם מונומנטאלי מרחוק. במשך 10 שנים 
פיסל ראשים, שנראו כבנויים מקוביות־ענק("טשרניחובסקי", 
״ביאליק״, 1931 . ״דוד שור״, ״דיזנגוף״, 1932 ! "שמריהו 
לרך, 1934 ! ״ברוניסלאו הוברמך, 1935 ! "מסקיך, 1936 ), אך 
דבר אין לסיגנון זה ולקוביזם האירופי, שלא היה קיים בפיסול. 
סיגנונו של ב׳ לא צמח מתוך שאיפה לפירוק אנאליטי של 
הנושא, כמו הקוביזם הקדום של פיקאסו, אלא מתוך מגמות 
דומות לאותן שהיו קיימות בפיסול העתיק של מצרים והמזרח 
הקדום. בצד הראשים הנזכרים כייר דמויות של נשים ונערות 
(בחומר ובגבם) וכן קומפוזיציות לתבליטים. ב 1934 הקים 
בשביל יריד-חמזרח בתל-אביב דמות-ענק של "זורע"(שנהר¬ 
סה) ועשה סקיצה בשביל הפסל "אשת־לוט" (שלא בוצע). 

כשנפתח ביה״ם ״בצלאל החדש״ ( 1936 ) נתמנה בו ב׳ 
מורה לפיסול. ב 1937 ביקר בצרפת ובאנגליה, שבהן גם סידר 
תערוכות מיצירותיו. כשפרצה מלחמת־וזעולם 11 חזר לארץ 
ועשה את הביצוע הראשון של ה״זעקה״ — יד מורמת 
לשמיים, שהיא סמל לזוועה ולמרי של היהדות נוכח השואה 
באירופה — נושא, שב׳ חזר אליו פעם אחר פעם. סיגנון 
פיסולו נשתנה בינתיים: הצורות נתרככו ועם זה נעשו 
פשוטות יותר ("ג׳ימז מאפסטוך, "הור־בלישה", "הרוזן ססיל 
מצ׳טווד״, ״הארי סאקר״ — כולם נוצרו באנגליה). ב 1936 
הוקמה בקריית-ענבים מצבת-זיכרון לנערה שמתה: ״צילה״ - 
אבן גבוהה ומעוגלת במקצת, שבה מרומזת דמותה של 
הנערה. אמנותו של ב׳ מתקופה זו מעידה על חיפוש 
מתמיד של הצורה הטהורה, שאינה מגעת לידי הפשטה 
גמורה, אלא מבטאת את מהותו של האדם המתואר. ב 1947 




173 


כךצגי, זאב— בףצבי, יצחק 


174 



ז. בדעבי; ״הזורע" (טלט), 1934 

גמר ב׳ את המצבה הגדולה השניה שלו—"לזכר ילדי הגולה" 
(משמר־העמק). פסל זה, שניצב בפשטות נוגעת עד הלב 
בצל עצים, הוא המצבה רבת־הרוישם ביותר, שהוקמה עד 
היום לזכר קרבנות־השו׳אה. 

ב 1947 הלך ב׳ לקפריסין כדי להקל לפי כוחותיו — ע״י 
הוראת אמנות — את גורלם של יושבי-המחנות. ב 1949 חזר 
ל״בצלאל". אמנותו׳ בטהרתה משתקפת בפסל ראשו של הטייס 
החלל, מתתיהו סוקניק (גבם לבן, 1949 ), שקווי־הפנים שלו 
מעוצבים בכוח מרובה, באופן שכאילו רואים אנו לפנינו את 
המת. ב׳ פיסל עוד באותו אופן עצמו דיוקנים של משה שרת, 
הצייר אשהיים, ולאחר הרבה נסיונות גם את הדיוקן של ב. 
כצנלסון ( 1950/1 ). שלב נוסף בהתפתחותו נרמז בתבליט 
״ברכודהאדמה״. — דמותו האמנותית והרוחנית שימשה 
מקור־השראה לדור-הפסלים, שקם אחריו בארץ. יצירותיו 
של ב׳ נמצאות במוזיאו׳נים ובאספים פרטיים בא״י. 
בתערוכת־האמנות בוויניציאה ב 1956 ייצגו פסליו את הפיסול 
הישראלי. 

מ. נרקיס, זאב בן צבי, קטלוג לתערוכת זכרון, תש״ג! ח. 
גמזו, הפסל בו צבי, חש״ה! ק. שורץ, פסלים יהודיים, 1954 . 

פ. ש. 

3 ך?ב/ ו$חק (נו׳ 1884 , פולטאווה, אוקראינה), נשיאה 
השני של מדינת ישראל. ב׳ הוא בנו בכורו של צבי 
שימשלביץ׳(שמשי), שהיה — לפי "מגילת היוחסין" שחיבר 
(ירושלים ת״ש) — דור ששי לר׳ משה אשכנזי מאיוויא 
(תלמיד־חבר לגר״א מווילנה). אביו של ב׳ שימש פקיד 
בחברות מסחריות שונות והלשון המדוברת בביתו היתה 
רוסית. אד ב׳ קיבל את ראשית חינוכו ב״חדר" המסרתי 
ואחר־כך ב״חדד מתוקן", שאחד מן המודים בו היה אז״ר 
(ע״ע רביגויביץ, אלכסנדר זיסקינד). האב, שהיה לפרקים גם 


מורה לעברית, נמנה על "בני-משה" (ע״ע) ונסע בתרנ״א — 
בשליחות ״אגודת האלף״ ממינסק — לא״י, כדי לברר את 
האפשרות להתיישב בה. מחמת המשבר, שפקד אז את הישוב 
היהודי החדש בא״י ("שנת הבהלה"), לא נתגשמה תכנית 
העליה של המשפחה, וב׳ עצמו לא ביקר לראשונה בארץ 
אלא ב 1904 (ושהה אז בה שני חדשים). ב 1901 נתקבל ב׳ 
לגימנאסיה ולמד בה עד 1905 . מיד לאחד מכן נכנס לאוני¬ 
ברסיטה של קיוב, אך הפסיק את לימודיו בה עם השביתה 
הכללית, שפרצה בה באותה שנה. בימי הפרעות של נובמבר 

1905 היה ב׳ פעיל בהגנה העצמית היהודית בפולטאווה, 
ובסופה של אותה שנה התחילה גם פעילותו באירגונה של 
מפלגת פועלי־ציון במחוז פולטאווה. בוועידת-היסוד של 
מפלגת פוע״צ־ 0 ״צ ברוסיה, שנתקיימה בפולטאווה ב 1906 
ושבה הציע ב. בורוכוב (ע״ע), ידיד נעוריו של ב׳, את 
תכניודהיסוד של המפלגה, שנתפרסמה בשם "הפלאטפורמה 
שלנו", נבחר ב׳ כחבר הוועדה, שנקבעה לשם ניסוחה הסופי 
של התכנית. עיקר חלקו של ב׳ בתכנית זו, שנעשתה אח״כ 
המצע הרעיוני העיקרי של המפלגה הנזכרת, היה בפרקים 
הדנים בניתוח המציאות בא״י ובהתוויית דרכי הקמתו של 
ה״מרכז הטריטוריאלי" היהודי בא״י. 

בחיפוש, שנערך ביוני 1906 בבית הוריו של ב׳ ע״י 
המשטרה הרוסית, נתגלה מחסן־הנשק של ההגנה העצמית 
היהודית בפולטאווה, שב׳ עמד בראשה. אביו של ב׳ נדון 
לגלות־עולם בסיביר (הוא עלה לארץ לאחד שריצה את 
״עוונו״ במשך 16 שנה) ז כן נאסרו אז דודתו (אשת אביו), 
אחותו ואחיו, אהרן ראובני(ע״ע) * אך ב׳ עצמו נמלט. הוא 
נסע לווילנה, וכאן הוסיף להשתתף בחשאי בעבודת הוועד 
המרכזי של מפלגת פוע״צ. אחר הוועידה הגלילית של המפ¬ 
לגה במינסק יצא ב , למסע־תעמולה לטובת המפלגה בין 
הסטודנטים היהודיים בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ. בווינה 
נפגש עם ש. קפלנסקי (ע״ע) ועם עסקנים אחרים ויצר את 
הקשרים הביךארציים הראשונים של מפלגות פוע״צ. בסוף 

1906 חזר לווילנה, שלשם עבד מרכז המפלגה לאחר שנאסר 
ב. בורוכוב. בתחילת 1907 עלה ב׳ לארץ. באותה שנה כבד 
השתתף בקונגרס הציוני השמיני בהאג כציד של מפלגת 
פועלי-ציון בא״י, וכן נבחר בוועידה העולמית הראשונה 
של ברית פועלי-ציון (האג, קיץ 1907 ) כנציגה של בדית 
זו בארץ. ב 1909 היה ב׳ בין מייסדי אגודת "השומר"(ע״ע), 
שהוקמה ביפו. בתחילת 1908 עלתה לא״י גם רחל ינאית 
(ע״ע), שהשתתפה עם ב׳ בהנהלת מפלגת פוע״צ בארץ, 
בתנועת "השומר" ובאירגוני-הישוב ונישאה לב׳ בסופה של 
מלחמת־העולם 1 ( 1918 ). ב׳ ורחל ינאית היו גם בין מייסדי 
הגימנסיה העברית בירושלים ( 1909 ) ומראשוני מוריה. 

אחר המהפכה התורכית השניה ( 1909 ) נסע ב׳ לתורכיה 
בשליחותה של מפלגת־פוע״צ כדי לחקור חקירה מקפת את 
מצבם של הפועלים והאינטליגנציה היהודית בתורכיה. הוא 
ביקר באיזמיר, קושטה, סאלוניקי, בירות ודמשק וקשר קש¬ 
רים עם הקהילות היהודיות בעדים אלו ועם מנהיגיה של 
תנועת-הפועלים בתוכן, וכן עם המפלגה הדאשנאקית של 
הארמנים, שמאז היתה בעלת-בריתה של מפלגת םוע״צ. 
באותם הימים נפגש לראשונה (בסאלוניקי) גם עם שרידי 
כת־השבתאים, ששימשו לאחר מכן נושא למחקריו של ב׳. 
ב 1910 יסד, יחד עם רחל ינאית, זאב אשור ואחרים, את כה״ע 
הסוציאליסטי העברי הראשון בא״י, "אחדות", שיצא במשך 





175 


בך־צבי, יצחק 


176 


חמש שנים וחצי בירושלים (תר״ע—תרע״ה)! ובאותה שנד, 
עצמה התחיל ב/ שנעשה נתין עותמאני, לומד משפטים 
באוניברסיטה ־של קושטה, כדי שיוכל להסתייע בהשכלה 
משפטית לצרכי העבודה הפוליטית של מפלגת םוע״צ 
במדינה. מקושטה שלח שורה של מאמרים ל״אחדות" על 
מדיניותה של תורכיה ועל חייהם של היהודים בה. כשפרצה 
מלחמת־העולם 1 הפסיק ב׳ את לימודיו וחזר לארץ. בימי 
רדיפותיו של ג׳מאל פחה על הציונות נסגר ה״אחדות"; 
ב׳ וד. בדגוריון(ע״ע) נאסרו 
ושניהם נדונו לגירוש מן הא¬ 
רץ (ניסן תרע״ה). לאחר זמן 
הגיעו לניריורק. כאן יסדו 
( 1915 ) את תנועת "החלוץ" 
באמריקה והקימו לה סניפים 
בהרבה מעריה. בניו-יורק חיב¬ 
רו ב׳ ובן־גוריון ספר גדול 
ביידית על "ארץ־ישראל, בע¬ 
בר ובהווה״ ( 1918 ), שהכיל 
ידיעות מקיפות על הגאוגרא- 
פיה, ההיסטוריה, המדיניות, 
האוכלוסיה, המסחר והתעשיה 
של א״י באותו זמן. כן ערכו 
את הספר "יזכור" (ביידית) 
לזכר השומרים בארץ, שנפלו 
על משמרתם. יחד עם פ. רו־ 
טנברג (ע״ע), ח. דימלובסקי 
(ע״ע), נ. סירקין (ע״ע) וב. 
בורוכוב היו בן גוריון וב׳ 
ממכוניה של תנועת הקונגרס 
היהודי באה״ב וממנסחי דרי¬ 
שותיו של הקונגרס לוועידת- 
השלום. עם ראשית כיבושה 
של א״י ע״י האנגלים עוררו 
בן־גוריון וב' תנועת התנדבות 
לגדודים עבריים והיו בין הראשונים למתנדבים. ב 1918 
הגיעו למצרים, ומשם באו לא״י כחברי הגדוד העברי של 
הצבא הבריטי ״קלעי המלך״ (ע״ע הגדודים העבריים). עוד 
כשהיה בגדוד גמלה בב׳ הכרת הצורך באיחוד מפלגות הפו¬ 
עלים בא״י, ובוועידת הייסוד של ״אחדות העבודה״ ( 1919 ) 
נבחר ב׳ למרכזה של המפלגה. 

בימי הפרעות שערכו הערבים בירושלים (בפסח תר״פ, 

ב 21 לנובמבר תרפ״ב ובאב תרפ״ט) פעל ב׳ בשורות ההג¬ 
נה, ועם זה ייצג את הישוב היהודי במו״מ עם השלטונות. 
בקיץ 1920 השתתף בוועידת םוע״צ, שהתקיימה בווינה 
ושבה נתפלגה התנועה ונוסדה ברית פוע״צ המחודשת. 

באוקטובר 1920 נתמנה ב , ע״י סר הרברט סמואל (ע״ע) 
כחבר המועצה הממשלתית. אך אחר הפרעות ביפו (מאי 
1921 ) והפסקת העליה שבאה אחריהן, התפטר ב׳ מן המועצה 
לאות מחאה על מדיניותה של ממשלת־המאנדאט. עם ייסודה 
של הסתדרות העובדים הכללית (ע״ע) נבחר ב׳ למזכירות 
הוועד הפועל שלה. ביולי 1925 ייצג ב׳ — יחד עם ד. בן- 
גוריון וח. ארלוזורוב (ע״ע) — את ההסתדרות בוועידת 
פועלי האימפריה הבריטית, וכן ייצג את אחדות־העבודה 
ומפלגת פוע״צ בקונגרסים בינלאומיים אחרים של פועלים 


ובקונגרסים של האינמרנאציונאל הסוציאליסטי. חלק ניכר 
מעבודתו הציבורית הקדיש ב׳ לירושלים ולישוב היהודי 
בה. ב 1927 נבחר לראשונה כחבר מועצת עיריית ירושלים. 
אחר מאורעות תרפ״ט עזב את העיריה כמחאה נגד עמדתה 
של ההנהלה הערבית של העיר בזמן הפרעות ולאחריהן) 
אך בספטמבר 1934 נבחר שנית לעיריה. 

משעה שהוקם הוועד הלאומי נבחר ב׳ להנהלתו, תחילה 
כחבר, אח״כ כיו״ר ( 1931 ) ולבסוף כנשיא (מ 1945 ). ב׳ 

השתתף כציר בכל הקונגרסים 
•הציוניים, שנתקיימו בשנות 
ה 20 , וכיו״ר הוועד הלאומי 
השתתף כנציגו של הישוב 
היהודי בחגיגות ההכתרה של 
המלך ג׳ורג׳ הששי בלונדון 
( 1937 ) ובוועידת השולחן הע¬ 
גול, שנתקיימה באותה עיר 
ב 1939 . 

ב׳ נודע, בין השאר, גם 
כפובליציסטן פורה, ומאמריו 
המרובים, שנתפרסמו בשמו 
ובכינויים שובים, מפוזרים 
בעיתונים שובים. קצתם כונסו 
ב״כל כתביו"(א׳-ה׳, תרצ״ה- 
צ״ז). 

אחד הקמת המדינה נבחר 
ב׳ מטעם מפא״י לכנסת הרא¬ 
שונה (בשבט תש״ט) וחזר 
ונבחר לכנסת השניה (תמוז 
תשי״> 1 ). לאחר שמת ד״ר ח. 

וייצמן, נבחר ב׳ — ברוב 
קולות של הכנסת — כנשיא 
המדינה (כסליו תשי״ג), וב- 
מרחשןן תשי״ח חזרה הכנסת 
ובחרה בו כנשיא לחמש שבים 
נוספות. הודות לפשטות הליכותיו ואורזדחייו של בי, צניעותו 
האישית וזיקתו לכל חלקי העם על שבטיו ועדותיו נעשתה 
הנשיאות — בצד תפקידה הרשמי והקוגסטיטוציוני — מוסד 
עממי קרוב ללבו של כל אזרח בישראל. לפופולאריות של 
הנשיא בקרב כל שדרות־העם סייעו גם מגעו המתמיד עם 
חוגים שונים בסיוריו המרובים, וכן פתיחת בית־הנשיא 
(בחול־המועד של פסח ושל סוכות) לכל הבא. בר עומד גם 
בראש המכון לחקר קהילות ישראל במזרח, שנוסד על־ידיו 
ב 1948 ושנקרא (מתשי״ג) בשם "מכון בן צבי". 

את עבודתו בחקר תולדותיו של עס-ישראל התחיל ב׳ 
בנעוריו ( 1904 ), ומאז לא פסק מלעסוק בה. בתרע״א פירסם 
("השלח" כ״ד) את מאמרו "הגורמים הכלכליים־החברותיים 
של מרידת החשמונאים", שהוא טבוע בחותם חיפושיו 
המארכסיסטיים. העבודות הספרותיות-המדעיות העיקריות, 
שפירסם לאחר מכן, מוקדשות לחקר הכיתות והעדות ביש¬ 
ראל (שומרונים, קראים, שבתאים, "עדות המזרח", הרריים 
ושאר נדחי ישראל לעדותיהם) ולידיעת ארץ־ישדאל, ישוביה 
הקדומים, עתיקותיה, חוקריה, אוכלוסיה, עממיה, שייריה 
ומסורותיה. מחברתו על "הישוב היהודי בכפר פקיעין" 
(תרפ״ב) שימשה התחלה לשורת מחקריו על הישובים החק- 



יצחק בדצבי 



177 


פן־צכי, יצחק — בן־ציון, שמחד! 


178 


לאיים שקדמו להתיישבות החדשה, שרובם כונסו אח״ב 
בספרו "שאר ישוב" (תרפ״ז, ובכרך ב׳ של כתביו). מחקרים 
אלה הוקדשו לתולדות הישובים החקלאיים היהודיים הקדר 
מים, שבניהם לא הלכו בגולה, כשפרעם, כפר יסיף, דיר אל 
קאמר, חצביה, סעסע, ציפורי־חצוד, ועוד. מחקריו על העדות 
נסתייעו ע״י מגעו הבלתי־אמצעי עמהן וע״י גילוי של תעד 
דות היסטוריות, שלא נתפרסמו קודם לכן. את סקירותיו על 
הישובים הלא-יהודיים בארץ כינס ב׳ בספרו "אוכלוסי 
ארצנו״ (תרצ״ב), שנכלל — יחד עם ספרו על האוכלוסיה 
היהודית בא״י ״אוכלוסינו באת״ (תרפ״ט) — בכרך ה׳ 
של כתביו (תרצ״ז). פרי מחקריו בתולדות השומרונים 
הוא "ספר השומרונים" (תולדותיהם, מושבותיהם, דתם 
וספרותם, תרצ״ה), שהוא ספר־יסוד בתחום זה. במסגרת 
הספרית לידיעת א״י מיסודה של החברה לחקירת א״י ועתיקו¬ 
תיה פירסם ב/ ע״פ כתב־יד מקורי, את "מסעות א״י לר׳ משה 
באסולה", שעד אז היה ידוע בשם "מסעות הנוסע האלמוני 
מליוורנו משנת רמ״ב". במבוא מפורט, שהוסיף לספר זה, 
קבע ב׳ את זהותו של המחבר, תולדותיו ומקומו בתולדות 
העליות. ספרו "נדחי ישראל", שנתפרסם בעברית בשתי 
מהדורות, זכה לפרס ביאליק (תשי״ד) וניתרגם גם לאנגלית, 
לספרדית ולצרפתית. החשוב שבמחקריו ההיסטוריים המרו¬ 
בים לתולדות־הישוב הוא ספרו הגדיל "ארץ ישראל וישובה 
בימי השלטון העותומני"(תשט״ו), שהוא מבוסס על תעודות 
תורכיות ממשלתיות־ארכיוניות, מצד אחד, ועל לקט הידיעות 
ההיסטוריות, הכלולות בספרות השו״ת הענפה של התקופה, 
מצד שני. יבול פירסומיו של ב׳ מגיע לעשרים ספר ולמאות 
מאמרים מדעיים ופובליציסטיים. לציון יובל השבעים של ב׳ 
הקדישה החברה לחקירת א״י, שב׳ היה מפעיליה במשך שנים 
הרבה, את הכרך הרביעי של הקובץ "ארץ־ישראל". רשימת 
כתבי־ב' (בשנים תרס״ד—תש״ד), שנערכה ע״י י. גריגץ, נת¬ 
פרסמה ב״ידיעות החברה העברית לחקירת א״י ועתיקותיה" 
(תש״ה, חוב׳ ג—ד)< הוספות לה נתפרסמו ב״יד לקורא" 
תשי״ב. רשימה ביבליוגראפית שלישית של כתביו המדעיים 
נתפרסמה ע״י מ. בניהו בקובץ "ארץ־ישראל", ספר ד׳, 
והושלמה ברשימת "כתבי יצחק בן צבי הפובליציסטיים", 
שפירסם ש. שונמי ב״יד לקורא" תשט״ז, א—ב. 

ז. ש. 

3 ;צי? 3 ר, עמנואל- ז 860210£6 1016030061 — ( 1865 , 
שטוטגארט — 1935 , ריגה), חוקר גרמני־פרוטס־ 

טאגטי של המקרא וא״י. ב 1898 — 1902 שימש מרצה למקרא 
באוניברסיטה של ברלין. ב 1902/11 ישב בירושלים, וכאן 
הורה במוסדות נוצריים וכן בבתי־הספר של חברת "עזרה". 
לאחר מכן שימש פרופסור למקרא באוניברסיטות של טורונ¬ 
טו שבקאנאדה ( 1912/5 ), מידוויל ( 00116 ) 0363 ) שבאה״ב 
( 1915/8 ) ולסוף בריגה (מ 1921 עד שנפטר). — ב 1897 — 
1902 ערך ב' את ה ־ 103 ) 3135 ? 0601561160 368 ) 1 ) 50061 ) 261 
666105 ^ — בטאון החברה הגרמנית לחקירת־א״י, וכן היה 
עורכם של מורי-הדרך לא״י וסוריה לשנות 1890 ו 1912 , 
שיצאו בהוצאת בדקר (ע״ע). 

ספרו העיקרי של ב׳ 0816 !ס 03 ס 6 \; 33606315006 ("אר¬ 
כאולוגיה עברית״), 3 1927,1892 , הוא ספר־עזר מסכם בתחום 
הארכאולוגיה המקראית. בספריו £001£6 166 ) 0001166 
( 1899 ) ו 01600116 166 ) 8001166 ( 1901 ) פירש את ספרי מל¬ 
כים ודברי-הימים, כן חיבר את הספרים הבאים: - 166 ) 811 


16 ) 810611100 206 31135 ("אטלס-תמונות לחקר־המקרא"), 
1905 (ואח״ב בכמה מהדורות)! 156361$ 6 ) 065001011 ("תול¬ 
דות ישראל״), 1904 , 3 1927 , ות 1 ) £10015 1 ) 00 ) 13010$ 
ת 066 סס 1£$0 מ £6 100 > ("יהויסטן ואלהיסטן בספרי־מלכים"), 
1921 . — בתחילת עבודתו המדעית היה ב׳ נאמן לאסכולה 
של ולהאוזן (ע״ע), ואילו אח״כ נטה אחר האסכולה הפאן- 
בבלית. 

בן־ציזן, £מחה — הכינוי הספרותי של שמחה אלטר גוט¬ 
מן — ( 1870 , טלנשטי, בסאראביה— 1932 , תל־אביב), 

מספר עברי. ב 1899 השתקע באודסה והורה, יחד עם ביאליק, 
ב״החדר המתוקן", שהלימודים בו היו לפי שיטת "עברית 
בעברית". ב׳ יסד באודסה, יחד עם ביאליק ורבניצקי, את 
הוצאת הספרים "מוריה" וערך בה את המחלקה לבני- 
הנעורים. פירסם את המקראה ״בן עמי״ ( 3 חלקים, 1904 — 
1911 ) — כרסטומאטיה מעולה, שזכתה לתפוצה מרובה. כן 
השתתף עם ביאליק ורבניצקי בחיבור "סיפורי־המקרא" 

לילדים. מ 1905 עד 
סוף ימיו ישב בא״י. 

ב׳ יסד וערך, עם דויד 
ילין, את הקבצים 
הספרותיים־ המדעיים 
״העומר״(יפו, 1907 ־ 

1909 ), שבהם השתת¬ 
פו טובי הסופרים 
העבריים בא״י ובגו¬ 
לה. ב 1911 ערך אח 
הירחון לבני־הנעודים 
"מולדת", שנוסד באו¬ 
תה שנה. ב 1918 — 

1919 ערך אח "שי", 

התוספת הספרותית 
לשבועון "חדשות 
מהארץ"! ב 1919 'ערך 
את קבצי "האזרח", 

ובמשך זמן קצר 
( 1930/31 ) את השבועה "בוסתנאי". ב׳ היה פעיל גם בשדה 
העסקנות הציבורית ונמנה עם מייסדי השכונה "אחוזת בית", 
גרעינה של תל-אביב. 

את עיקר פירסומו קנה לו ב׳ ע״י סיפוריו. בתקופת 
יצירתו הראשונה, בימי ישיבתו בחוץ־לארץ, היה ב׳ ראליס- 
טן מובהק, שהושפע במידה מרובה ממגדלי מו״ם, אך הראלי־ 
זם שלו חסר את היסודות של התוכחה והסאטירה המנדלאיוח. 
הנושא העיקרי של יצירתו עד עלייתו לא״י היא העיירה 
הבסאראבית בסוף המאה שעברה, בהתפוררותה ובהתנוונותה, 
כשהדלות מעבירה אח דור ה״אבות" היהודיים על דעתם 
ומוסריותם, וברדיפתם אחר "פרנסה" אינם מבחינים באמ¬ 
צעים ושוקעים בחמדנות גסה׳ שמעוררת רגשות־בוז בליבות 
בניהם, ואילו דור ה״בנים" שואף להימלט מעמק־הבכא׳ אך 
אינו מסוגל למלחמת־הקיום, וגישתו לחיים לקויה בהפשטה 
יתירה ובהעדר זיקה ישירה וטבעית לבעיותיהם. בסיפוריו 
אלה תופסים מקום חשוב זכרונותיו של ב׳ מימי ילדותו 
ונעוריו, שבהם נתבטאה מחאה נוקבת נגד ההתעללות בנפשו 
של הילד היהודי, הנרצצת גם במחנק ה״חדר", שב׳ נתן 
ממנו תיאור מזעזע. עם מיטב סיפוריו מן העיירה הבסארא־ 



יין. בז־ציח 



179 


בך־צדן, שמחה — בני! 


180 


בית נמנים: "נפש רצוצה", "מעבר לחיים", "על קצה־גבול־ 
הילדות", "זקנים", "חיים של פרנסה", "משי". משעלה לא״י 
בא מסנה בכיוון־יצירתו של ב׳: מתוך הרגשה נכונה, שהיש 
העיקרי של א״י, כפי שהיתה בימי העליה השניה׳ לא היה 
ראלי אלא ח ז 1 נ י, נטש ב׳ את דרכו הראליסטית ועבר 
לליריקה פיוטית וחזונית־סמלית. ברוח זו נכתבו הפואמות־ 
בפרוזה שלו "רחל" ו״לויים", שהן פגומות מבחינה אמנותית, 
אך מציינות תחנה בתהליך הכיבוש, שכבשה היצירה העברית 
המודרנית את הנוף הארצישראלי. בסוף ימיו כתב ב׳ את 
הנובלות ההיסטוריות הגדולות "מגילת־חנניה" (מזמן בית 
שני) ו״מעשה הנזירה" (מעשה יהודית והולופרנס), שהוד 
קדומים חופף עליהן. ב׳ הצטיין גם כמתרגם, ותירגם כמה 
מיצירות־המופת של השירה הגרמנית: "הרמאן ודורותיאה" 
לגתה ( 1917 )! ״וילהלם מל״ לשילר ( 1924 )! "צלילים", 
מבחר משירי־היינה ( 1923 )! "ארץ אשכנז, הגדה של סתיו" 
להיינה ( 1938 )! וכן תירגם־עיבד את "בצאת ישראל ממצרים" 
של ג, אברס — סיפור מחיי עם־ישראל במצרים הקדומה 
ויציאתוימשם( 1927 ). נוסף על כך חיבר מונוגראפיות על בני 
ביל״ו, על המושבות גס־ציונה וגדרה, וערך אנתולוגיה על 
ה״כותל המערבי בדברי ימי ישראל" (ספריית "לנוער" של 
הקרן הקיימת), וכן פירסם ״ 50 זמירות לילדים", עם מוסיקה 
מאת י. אנגל ( 1923 ). — בתחילת עבודתו הספרותית כתב 
ב׳ ביידית. כתביו המקובצים יצאו לראשונה ב 1914 (שני 
כרכים) ולאחרונה בכרך אחד גדול, עם ציורים מאת בנו 
נחום גוטמאן ( 1949 ). 

ביבליוגראפיה של חיבוריו בסוף כל כתביו, 1949 . עט׳ 405 - 
408 ! קטעי אוטוביוגראפיה, בספר הנ״ל, עמ׳ 31-25 ! מבואו 
של י. פיכמן לספר הג״ל! י. קלוזנר, שב״צ, שגי מאמרים, 
יוצרים ובונים, 11 . 1929 , עם׳ 199-183 ! א. אפשטיין, שב"צ, 
בתוך: סופרים, ניו־ידרק 1935 , עם׳ 45-19 ! י. ח. רבניצקי, 
שב״צ, ״דור וסופריו״, 11 , עט׳ 115-106 ! השבועון "מאזניים", 
שנה רביעית, תרצ״ב, גליון 6 , לזכר שב״צ. 

ג. א. 

בך?ייצית הכפת (או: הן?זף>. מעשירי ירושלים ומנכבדיה 
בזמן חורבן בית־שני(עי' גטיןנ״ו, א׳! אדר״ג, ו׳! 

ב״ר, מ״ב, א׳! איכ״ר, א׳! קה״ר ז׳! פדר״א, כ׳). מסופר, שב׳ 
וחבריו העשירים, שהיו ברשותם אוצרות של מיצרכים חיו¬ 
ניים, שהיו עלולים להספיק לשנים הרבה, הבטיחו לספק 
את צרכיהם של בני־ירושלים בימי מלחמת־החורבן, אבל 
ה,,בדלנים" שרפו את האוצרות (ע״ע בן־כלבא־שבוע). 

השם "בן־ציצית" הוא, אפשר, צורה עברית של השם 
"ק ר י ם פ ו ס" ( 115 < 51 ״נ>), המשמש גם כשם עצם פרטי, 
שמובנו בלאטינית הוא: בעל־תלתלים. השם נזכר פעמים 
אחדות ב״חייו״ של יוסף בן מתתיהו ( 33 , 382 , 388 ) כשמו 
של אחד בן טבריה (קריספום בן קמצא קומפסוס), בעוד 
שב' שלפנינו הוא בן ירושלים. להוראה הנזכרת מתאים גם 
הביטוי: ציצית ראשי(יחד ח, ג). הצורה היוונית,\ 1071£80 ז 5 א 
במובן כנף־הבגד, ששימושה ברוב המקרים ברבים 1 ) 1£8 מ) 1 ן ? *, 
באה גם בתרגום אונקלוס לשם תרגום המלה "ציצית" (במ׳ 
טו. לח), וייתכן ששתי צורות־השם (היוונית והולמית) נת¬ 
חלפו לפעמים. בתקופת־התלמוד אנו מוצאים אמוראים גם 
בשם כריססא וגם בשם כרוספדאי. 

ש. קליין, לחקר השמות והכבדים, לשוננו, כרך א׳; עבד 1346 

,ן 611 ]$נן£ .זי? ,[ ; 527 111 3 , 11 * 4 *}[ ז 040 * 0 0 .מ 

.( 263 , 1919 ,[^ 40 ז) 2011011 ** 14 * 101150/1 ** 1 ?- 0% ** 1110108 }? 


בןק ׳ מפעל, שמטפל בעסקות של בספים, אשראי׳ וכדומה, 
בכסף שבחלקו הגדול הופקד בו. 

א. הפק יד י־ הב׳. הקף התפקידים, שבהם מטפלים 
הב", אינו שווה בכל הארצות. ספק הוא אם קיימת ארץ 
בעולם, שבה מטפל מפעל באנקאי אחד בכל המשימות, 
הנחשבות כמשימות של ב׳, בעת ובעונה אחת. עפ״ר מחולק 
הטיפול במשימות השונות בין הב" על יסוד העקרון של 
חלוקת־עבודה! לפעמים קרובות מייסדים הב" תברות־בנות 
לשם מילוין של משימות מיוחדות. בדרך כלל אפשר לסכם 
את תפקידי־הב״ כלחלן: 

1 .שמירת־כספים. מכמה טעמים אין זה רצוי לבעל־ 
הכספים להחזיק את הכסף בביתו: א) הכסף עלול ללכת 
לאיבוד מחמת גניבה או דלקה! ב) הכסף אינו מכניס ריבית. 
כשבעל־הכסף מוסר את כספו לב׳, הוא נפטר משני החסרונות 
הללו במידה שהב׳ שלו הוא בטוח. 

2 . מ ת ן א ש ר א י, הכספים, שהב׳ מקבל מן המפקידים. 
מאפשרים לו להעניק מילווח מחוך נקיטה של אמצעי־ 
זהירות מסויימים. הלווה חייב לשלם ריבית בעד ההלוואה 
שהוא מקבל. ודבר זה מאפשר לב׳ לכסות את הוצאותיו, 
לשלם ריבית למפקיד וגם לחלק דיווידגדה לבעלי־המניות. 

3 . ש י ד ו ת י ם. כאן יש להזכיר, קודם כל, את ביצוע־ 
התשלומים. הב׳ מסדר את התשלומים בשביל לקוחותיו, 
ולכך נודעת חשיבות עצומה במשק המודרני. אילו היו 
הבריות צריכים לבצע אח כל התשלומים בכסף מזומן, היה 
הדבר כרוך בטורח לאין שיעור. יותר שגדולים חם הסכומים 
של התשלומים ויותר שמקבל־הכספים רחוק ממקומו של 
המשלם, יותר מרובים היגיעה, הסיכון וההוצאות, שבהם 
כרוכה העברתם של הכספים. כאן בא הב׳ לעזרה. החייב 
בפרעון יכול לסדר את פרעונו בשתי דרכים: או שהוא 
שולח למקבל־הפרעון המחאה אל הב׳ של המקבל, או שהוא 
מייפה את כוחו של הב׳ שלו לרשום את הסכום לזכותו 
של המקבל. 

שירותים אחרים של הב׳ הם שמירתם של ביירות־ערך 
וחפצי־ערך אחרים, וכן ביצוען של כל משימות־הפיקוח 
הקשורות בשמירה זו, כגון גזירת התלושים, זכויות אחרות 
של טובת־הנאה, וכד׳. 

כתוצאה מן האופי הבינלאומי של המסחר ממלא מימונם 
וביצועם הטכני של היבוא והיצוא תפקיד, שערכו גדל והולך, 
ומשום כך מתרחב יותר ויותר בפעולותיהם של הב" התחום 
של עיסקות האקרדיטיווים! בעסקות אלו קשורה הוצאת 
שוברי-קבלד, וכן נתינתה של ערבות באנקאית. 

4 . מסחרבביירות־ערך. בכלכלה המודרנית ממלא 
המסחר בניירות־ערך תפקיד יוצא מן הכלל. המשק הציבורי 
והמשק הפרטי משיגים חלק גדול מן ההון הדרוש להם ע״י 
הוצאת ניירות־ערך! אם בצורת איגרות־חוב (בעיקר במשק 
הציבורי) ואם בצורה מניות (בעיקר במשק הפרטי). מרובים 
הם המשקיעים את חסכונותיהם בניירות־ערך ומספרם של 
המשקיעים מתרבה והולך. בארצות הרבה קונים ומוכרים 
הב" ניירות־ערך בשביל לקוחותיהם תמורת דמי־תיווך (קו־ 
מיסיון). 

5 . עסק י* א מימיה. במסחר בניירות־ערך קשורות 
עסקות של אמיסיה (הנפקה). כשלקוח חשוב של הב/ כגון 
מפעל תעשייני גדול, זקוק לסכום כסף גדול מאד לשם 
הגדלת ייצורו (או לאיזו מטרה אחרת), הוא נוהג למכור 



181 


"יו 


182 



אמור ׳ 56 בניעי־באנק בניו־יורלן 


לשם סיפוק צרכיו אלה מניות או איגרות־חוב. רק לעיתים 
רחוקות פונה המפעל במישרים לקהל הרחב, הקונד. ניירות־ 
ערך. זהו צעד מסוכן מדי, שכן אי־אפשר לדעת מראש אם 
הקהל יעמיד את הסכומים הדרושים לרשות המפעל. משום 
כד סונה עפ״ד החברה התעשיינית בהצעודהמכר שלה 
למוסד כספי, שמתחייב (לאתר שבחן ביסודיות את טיבו של 
העסק) לקבל לידיו את ניירוח־הערד שיוצאו. רק במקרים 
יוצאים מן הכלל קונה המוסד הכספי את מלוא הכמות של 
גיירות־הערד המוצעים. עפ״ר מקימים סיגדיקאט לקבלת 
הניירות ( 31:6 ^>מץ$ בשיתוף עם מוסדות 

כספיים אחרים, ולאחר שהוסכם על העיסקה, מציעים מוסדות 
אלה את המניות או את איגדות־החוב לקהל הרחב. אם הקהל 
קונה את כל ניידוח־הערד שהוצאו, זוכים המוסדות ברווח 
הגון! ואם לא קנה הקהל אלא חלק בלבד, אנוסים הם 
-לדגור" על השארית והם משתדלים למכרה קמעה קמעה, 
לפעמים מתוך הפסד ניכר. בעיח דומה לזו קיימת בשעה 


שמדינה או רשות עירונית מקומית מנסה לספק את צרכיה 
הכספיים ע״י הוצאת נייח׳ת־ערך. 

עסקות כאלו אפשר לבצע באמצעותם של ב" או של 
חברות מיוחדות לאמיסיה (הנפקה)׳ אם חוקי־הארץ אינם 
מתנגדים לכך. באה״ב נאסר לפני שנים אחדות על הב" 
לטפל בעסקים אלה! באנגליה מרוכזות עסקות אלו ברובן, 
לפי מנהג המקום, בידיהן של חברות מיוחדות. 

6 . מחן מ ש כגת ו ת. מן האמור למעלה אנו למדים, 
שאחד מן התפקידים העיקריים המוטלים על הב" הוא לספק 
את צרכיו של המשק באשראי. אבל המשק זקוק לעיתים 
לאשראי לזמן קצר ולעיתים לאשראי לזמן ארוך. לאשראי 
לזמן קצר זקוק בראש ובראשונה המסחר, שהרי הסוחרים 
קונים'סחורות וממהרים לשווק אותו! ואילו לאשראי לזמן 
ארוך נזקקים לשם הקמתם של בתי־חרושת חדשים או לשם 
בנייח בתים לדיור. 

כפי שנראה להלן׳ אין ב׳ רגיל רשאי בדרך כלל להעניק 





183 


כניו 


184 


אשראי אלא לזמן קצר בלבד, שכן גם האשראי שמעניקים 
לו מפקידיו לא ניתן לו עם״ר אלא לזמן קצר. למעלה כבר 
הוסבר כיצד מספקים התעשיה ומוסדות ציבוריים את צרכי־ 
הם באשראי לזמן ארוך. אבל גם המשימה הגדולה של מימון 
הדיור זקוקה לאשראי בהקף גדול. בעיה זו נפתרת בחלקה 
ע״י המדינה, חברות־ביטוח, קופות־חיסכון ובני־אדם פרטיים. 
אבל בכמה ארצות משתתפים בפתרונה גם הב". מכיוון 
שההלוואות הניתנות ע״י הב" למשכנתות לבניין־בתים אינן 
נפרעות אלא במשך שנים הרבה, מוכרחים הב" להשיג את 
הכספים הדרושים לכך ע״י מכירת איגרות־חוב לזמנים 
ארוכים. למטרה זו הקימו כמה מן הב" מחלקות מיוחדות. 
אך בדרך כלל נתברר, שסידור כזה הוא בלתי־יעיל, ולעיתים 
תכופות אסרה המדינה, המפקחת על העסקים, עירבוב כזה 
של תחומי האשראי לזמן קצר ולזמן ארוך. באותן הארצות, 
שבהן משתתפים הב" בעסקי־משכנתות, הונהגה משום כך 
חלוקה מדוקדקת של העבודה. כלומר, הב" למשכנתות מצ¬ 
טמצמים בענף־עסקות זה בלבד. אך לעיתים קרובות מקימים 
את הב׳ למשכנתות כחברה-בת של הב׳ הכללי, כפי שנהוג, 
למשל, במדינת־ישראל. יתרונו של דבר הוא במה שהחברה־ 
האם יכולה להפיץ בנקל את איגרות־החוב של הב׳ למשכני 
תות בין לקוחותיה המרובים, הקונים באמצעותה ניירות־ 
ערך. חוץ מזה יכולה החברזדהאם להעניק, בעזרתה של 
החברה־הבת, הלוואות לזמנים ארוכים ללקוחותיה הזקוקים 
לאשראי — דבר, שהיא עצמה אינה רשאית לעשותו. 

7 . הוצאת ש ט ר י ־ ב א נ ק. הקף האשראי, שהמדינה 
והמשק זקוקים לו במידה גוברת והולכת, גדול לפרקים 
מיכולת החיסכון של בני־העם. מכאן נבע הרעיון לייצר 
כסף מלאכותי או אמצעי־תשלום מיוחדים. כמכשיר מתאים 
לכך נחשב השטר הבאנקאי ("באנקנוט"). זוהי התחייבות־ 
תשלום מצד הב׳ בסכום מסויים. שיטה זו ממלאת את תפקידה 
כל עוד לא זועזע אמונו של הקהל בבטיחותו של השטר הבאג־ 
קאי. בדרך כלל יודעים האוכלוסים לשפוט נכונה בנידון זה, 
ומשום כך אין הוצאת שטרות כאלה ע״י הב" יכולה להצליח, 
אלא אם כן מובטחים הם ע״י סכומים רשומים לזכותם בב" 
אחרים או באוצר־ד,ממשלה, או ע״י פקדונות־זהב או ע״י 
תביעות מבוססות מארצות אחרות (מטבע־חוץ). בעבר נהגו 
מדינות הרבה להרשות הוצאת שטרות כאלה כמעט ללא 
הגבלה! אך נסיון עגום, שנרכש בתחום זה מחמת השימוש־ 
לרעה בחופש זה, גרם לנקיטת אמצעי־זהירות. מתן ההתרים 
להוצאת שטרות צומצם יותר ויותר ? ההתרים, שכבר ניתנו, 
בוטלו אף הם; וכמעט בכל הארצות רוכזה הוצאת־השטרות 
בידי מוסד מרכזי אחד ויחיד. 

עובדה זו נכונה גם לגבי אה״ב, שבה קיימים מטעמים 
פורמאליים או מדיגיים־פנימיים שנים־עשר ב" פדראליים. 
לאמיתו של דבר, מהווים כולם אירגון אחיד. ב"'מרכזיים 
אלה נמנים עם המוסדות החשובים ביותר של המשק הלאר 
מי! התפקידים המוטלים עליהם הם שמירה על יציבות־ 
המטבע, ובמידה מרובה— פיקוח על מחזורים ק(ניונקטורא־ 
ליים. תפקידם הוא רב־ערך גם מעבר לגבולות־הארץ, כי אין 
הם יכולים למלא את תפקידם אלא מתוך שיתוף־פעולה הדדי ז 
הם משתפים פעולה למעשה, אף אם לא להלכה, עם מוסדות 
בינלאומיים, כגון עם "הבאנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח" 
בוואשינגטון ("הבאנק העולמי") ועם קרן המטבע הבינ¬ 
לאומי. 


ב. סוגים של ב". לא זו בלבד שאפיים וצביונם של 
הב" שתים בארצות שונות, כפי שנראה להלן, אלא שאף 
בכל ארץ וארץ מצויים סוגים ומיבנים של ב", שהם שונים 
זה מזה. להלן נפרט את הסוגים השונים, אך יש לציין, 
ששכיחות גם צורות־ביגיים. 

1 . ב" לפי ש י ט ת ־ ה ר י כ ו ז (בניגוד לשיטת־הסני- 
פים). עד 10 פה של המאה ה 18 היתד, נהוגה בעולם־הב" שיטה 
של ריכוז חמור: הב׳ של אותו זמן, שלא היה גדול ביותר, 
היה כולו בבניין אחד. ברוב הארצות נשתנה נוהג זה בקצב 
מהיר מתחילת המאה ה 19 ואילך. הב" מיהרו לפרוש רשת 
של סניפים, שסמיכותה גדלה והלכה, מתחילה על מחוזם, 
ואח״ב על־פני הארץ כולה! לפעמים גתפשטו גם מעבר לתחומי 
ארצם והשתכנו בחוץ־לארץ, אם בשמם שלהם ואם באמצעותה 
של חברה־בת. התפשטות זו באה ע״י ייסודן של חברות 
חדשות, וכן ע״י מיזוגם של הב" עם מוסדות ישנים רבי־ 
חשיבות. תהליך זה אירע בעולם כולו כמעט באורח ספונטא¬ 
ני, במידה שתחיקתן של הארצות השונות לא הפריעה אותו 
(בדומה לאיסורים, שפורסמו בחלקים שונים של אה״ב). 
כתוצאה מתהליך זה של מיזוג נשארו אחד 100 שנה במקום 
אלפי הב" הקטנים, שהיו קיימים מתחילה, מוסדות כספיים 
ענקיים מועטים, שריכזו בידם את רוב רובו של העסק 
הבאנקאי. אפיינים למצב זה התנאים באנגליה, גרמניה 
וקאנאדה. הסיבות לנצחובה של שיטה זו הן שתיים: 
(א) רשת־הסניפים יוצרת קשר בין הלקוחות, שמספרם גדל 
והולך, באמצעות אותו ב׳ עצמו, ומשום כך סידור עיסקות־ 
התשלומים בין הלקוחות הוא קל יותר משהיה אילו היו 
חשבונותיהם רשומים בב״ שונים! (ב) ביחד עם גידולו של 
ב׳, שבא כתוצאה מהרחבת רשת־הסניפים, פוחחת והולכת 
מידת־הסיכון! עובדה היא שמספר מקרי־ההתמוטטות של 
ב" פחת והלך עם גידולם. 

2 . ב" ל ם קד ונו ת, הצורה הקלאסית של הב׳ היא זו 
של הב׳ לפקדונות. במונח זה מתכוונים אנו למוסד, שעוסק 
בעיקר בקבלת כסף בתורת פיקדון ובהשקעתו מתוך זהירות 
יתרה. ב׳ כזה משתדל, בראש ובראשונה, לקנות שטרות 
מסחריים לזמנים קצרים או שטרי־אוצר ממשלתיים, אף הם 
לזמן קצר, להלוו׳ת כספים מובטחים ע״י ניירות־ערך ממדרגה 
ראשונה ולהעניק ללקוחותיו הלוואות׳ שגפדעות באורח או¬ 
טומאטי. מולדתם של מוסדות אלה היא אנגליה. כיום שוב 
אין הב" באנגליה שמרנים כל־כך, כפי שהיו במאה ד, 19 , והם 
מרחיבים בזהירות את הקף עיסקותיהם. לעומת זה נעשה 
הסוג הנזכר של ב׳ מצר יותר באמריקה — משעה שהחוקים 
האמריקנים הכריחו את המוסדות הכספיים להנהיג הפרדה 
בין הפעולות של ב׳־לפקדונות לבין עסקי־אמיסיה. 

3 . ב" להשקעות. ב" כאלה או ב׳ לאמיסיה הם 
ילידי המאה ה 19 . הם נוצרו בשעה שצדכיהם הכספיים 
של המדינה ושל המשק נתבלטו במידה יתרה עם התרחבות 
מסגרת פעולותיהן של המדינות, וכשד״מהפכה התעשיינית 
ובניית מסילות־הברזל דרשו השקעות־כספים במידה גוברת 
והולכת. פתרונן של בעיות אלו נתאפשר ע״י הצטבדות־ההון 
בתוך חוגים מסויימים, שנתרחבו והלכו. עבודה חלוצית 
בתחום זה נעשתה, קודם שחב" התחילו עוסקים בה, על־ידי 
אנשי־הממון הגדולים, ובראש וראשונה ע״י בית־דוטשילד! 
אבל מעט־מעט הכניסו את עצמם הב", שנתחזקו יותר ויותר, 
לתוך עסק זה, שהיה כרוך ברווחים גדולים. אותה תופעה 



185 


פנק 


186 


עצמה נתבלטה לאחר מכן — ובמידה פחותה מזו — גם 
באה״ב ? את ההגבלות החוקיות עקפו כאן במשך זמן מה ע״י 
הקמת חברות־בגות, עד שאירעו מעשי־שחיתות, שהניעו את 
השלטונות לאסור על הב" לפקדובות את הטיפול בעסקי- 
אמיסיה. האמיסיה היא עסק מכניס רווחים גדולים, בתנאי 
שהוא נעשה מחוך נקיטתם של כל אמצעי הזהירות הדרושים. 
בעבר היה הדבר בולט עוד יותר* לאחר מכן, דאגו רשויות־ 
הפיקוח הממשלתיות לכך, שרווחיהם של הב" לאמיסיה 
יצומצמו, ועם זה יצומצמו ההפסדים האפשרים של הקהל 
הרחב ואנשי־הכספים. פיקוח זה של השלטונות גבר והלך. 

עסק האמיסיה נתן לב", מלבד רווחים גדולים חד- 
פעמיים, גם יתרונות קבועים חשובים, שכן הוצאה של 
ניירות־ערך, אם מצד המדינה ואם מצד מפעלים פרטיים, 
היתד. גורמת לכך, שמקבל־הבסף היה נעשה לקוח קבוע של 
הב/ ולעיתים קרובות היה הדבר גם כרוך בקבלת זכויות-יתר 
(אופציות) חשובות של ניירות־ערך. כשהאמיסיה היתה נ 1 געת 
למפעל־תעשיה פרטי, היו נוהגים לצרף להנהלת־המפעל, לכל 
הפחות, נציג אחד של הב׳ י ואף דבר זה היה כרוך בטובת- 
הנאה כספית ניכרת בשביל הב/ בקשר לאשראי הנובע מן 
האמיסיות נתברר בכמה ארצות, שההון הפינאנסי כוחו גדול 
מכוחו של ההון התעשייני. הב" ניצלו תכופות את פעולות 
האמיסיות לשם הגברתו של היצוא, לפעמים גם למטרות 
מדיןיו׳ת, אגב טיפול במלוות ממשלתיים. בדרך כלל נוהגים 
הב" להלוות כספים לארצות ידידותיות. בעבר היתר. תופעה ז 1 
רווחת בעיקר בצרפת? כיום אינה נדירה באה״ב. האמיסיה 
גורמת להגברת היצוא בשעה שמחייבים את הצד המקבל את 
המילווה לבצע את קניותיו באותה ארץ, שבה שווקו שטרי- 
המילווה. בדור, שבעניינים כגון אלה עובד הב' עפ״ר מתוך 
שיתוף־פעולה עם הממשלה. 

4 . ב" ל מ ש כ ג ת ו ת• הב׳ מסוג זה ממלא תפקיד תשוב 
מאד ביחוד ביבשת־אירופה, אבל גם באיזורי־כלכלה צעירים 
יותר, כגון ארצות אמריקה הדרומית, מצרים וישראל. ברור, 
שב׳ כזה מוכרח להשיג את האמצעים הדרושים לו בדרכים 
שונות מאותן של הב׳ לפקדונות, העוסק במתן־אשראי לזמן 
קצר בלבד. הב׳ למשכנתות מוכרח להוציא אובליגאציות 
לזמנים ארוכים. כל זמן שערך־המטבע הוא יציב, מקובלות 
האובליגאציות של ב"׳ שהם מבוססים כהלכה׳ על הקהל, 
ולעומת זה אין עליהן קופצים בתקופות של אינפלאציה. 
משום כך יש להם, לב" למשכגתות, עניין חיוני בשמירה על 
יציבות־המטבע. 

5 . ב" של פועלים. עם התחזקותה של תנועת האיגו¬ 
דים המקצועיים נולד הרעיון בדבר אגירת ההון של האיגוד 
המקצועי, שגדל והלך׳ וכן בדבר אגירת חסכונותיהם האי¬ 
שיים של החברים בב" משלהם; כספים אלה נועדו לשמש 
את צרכיהם של הפועלים ומפעליהם, כך קמו ב" של פועלים, 
ביחוד באה״ב ובגרמניה. מצדדיהם הנלהבים של מוסדות 
אלה קיוו, שהב" המיוחדים של הפועלים ישמשו מכשיר 
רב־ערך לחיזוקה של תנועת־הפועלים. תקווה זו, שטופחה 
ביחוד באה״ב, לא נתגשמה בהן אלא במידה צנועה מאד, 
ואחת מן הסיבות לדבר היתה: חוסר זהירות בניהול־העניי־ 
נים. דוב הב״ לפועלים באותה ארץ הוכרחו להתחסל; אך 
ב" אחדים מסוג זה קיימים שם עד היום. מהם מצליח ביותר 
ה ־ 6£18301 ז 3 מ 131831 מ.^, הנשען בעיקר על האיגוד המקצועי 
של ענף־הקונפקציה, שרובו ככולו יהודי. להצלחה מרובה 


יותר זכה בגרמניה, קודם משטרו של היטלר, ה־״ 1£ !>נ 1 ז^ 
־ 1 * 821 של האיגודים המקצועיים החפשים. 

יתכן, שהנסיון המוצלח ביותר להקמת ב׳ של פועלים 
נעשה עם ייסודו של "באנק הפועלים" בתל-אביב. ב' זה 
הוקם הודות ליזמתו של ארתור רופין (ע״ע), שנתכוון לר¬ 
אותו כמוסד מרכזי של משק-הפועלים בישראל. הון־המניות 
של הב׳ ניתן בעיקרו ע״י הסוכנות היהודית לא״י. במרוצת־ 
הזמן סיפקה לו, לב/ כספים הסתדרות־העובדים הכללית 
על כל ענפיה, שכוחה גדל והלך במהירות. "באנק־הפועלים" 
משתתף במימונם של המפעלים ההסתדדותיים המסועפים, 
וכן קשור בו מספר מרובה של תברות-אשראי שיתופיות 
בארץ. באה״ב יסד הב׳ את ״אמפאל״ ( 31 קמ 1 .\ 0 — המכשיר 
הכספי של משק־הפועלים הישראלי באמריקה. 

באנגליה קיים מוסד, שמבחינה מסויימת הוא מקביל לב׳ 
הפועלים: ה־ 1 ת 83 ץ! $0€16 ש ¥11010531 \ €י\ 1 .ז 3 ז 0 קס-סכ> במאג־ 
צ׳סטר. זהו מכשיר כספי רב־ערך של הקוא 1 פראטיווים הצר¬ 
כנים במקום, שהם קניינו של ציבור־הפועלים. 

6 . ב" חקלאיים. המשק החקלאי ברוב הארצות זקוק 
ביותר לאשראי — לאשראי לזמן ארוך (למשל, בשעה 
שאיכר דל־אמצעים קונה לו נחלה נוספת, או בשעה שמתכ¬ 
ננים עבודות־פיתוח גדולות) ולאשראי לזמן קצר (כגון 
לצרכי זריעה). לא תמיד יכולים ורוצים הב" הרגילים לספק 
את האשראי בריבית נמוכה, שהיא הכרחית במקרים 
אלה. משום כך היה האיכר נופל לפעמים קרובות בידיהם 
של נושכי־נשך. בעיית האשראי החקלאי נפתרה לרא¬ 
שונה בצורה מופתית בגרמניה עם הקמתם של מוסדות 
כספיים מיוחדים בשביל החקלאות. לצרכי האשראי לזמן 
ארוך נוסדו עוד במאה ה 18 "לאנדשאפטן", כלומר ב" 
למשכנתות חקלאיות? ואילו לצרכי האשראי לזמן קצר 
נוסדו במאה ה 19 האגודות השיתופיות הכפריות מייסודו של 
רייפאייזן ( ״ש 11£015 ש 3 ; "הב׳ של האדם הקטן"). אגודות 
שיתופיות אלו הקימו לאחר מכן את הב" המרכזיים שלהן. 

שיטה זו מצאה לה מחקים בארצות אחרות הרבה. אבל 
בעיית האשראי החקלאי הזול היא קשה כל־כך, שרק לפעמים 
רחוקות ניתנת היא לפתרון ע״י ב" פרטיים, לא ציבוריים. 
משום כך הוצרכה המדינה כמעט בכל הארצות החקלאיות — 
וקודם כל, באה״ב — להתערב בדבר ולהושיט את עזרתה. 
בדרך כלל משתמשת המדינה, לשם ביצוע טכני של סיועה, 
במוסדות שפועלים בשיטה באנקאית. 

7 . ב" שיתופיים. השכבות דלות־האמצעים באוכלו- 
סיה (האיכרים, בעלי־המלאכה והפועלים) קשה להם עפ״ר 
להשיג אשראי בב" הרגילים, אם לשם ייצור ואם לשם צרי¬ 
כה. כדי לספק את צרכי־האשראי שלהם, נוסדו קופות־ 
מלווה שיתופיות. אגודות-אשראי אלו נבדלות מן הב" הרגי¬ 
לים במה שהשאיפה שלהן לרווחים היא מצומצמת ביותר. 
אם הין זוכות לעדפים של הכנסה, משמשים עדפים אלה 
בדרך כלל לאגירת קרנות שמורות. כמרכן אפינית לאגודות 
השיתופיות חובתו של כל חבר להכניס סכום כסף קטן, 
שמהווה את חלקו באגודה, ונוסף על כך לערוב לסכום גדול 
יותר ? אין הלקוח זכאי לקבל אשראי מן האגודה אלא אם 
כן גרשם בה כחבר. כיוון שהחברים המבקשים הלוואה אין 
בידם, כרגיל, נכסים, שעלולים לשמש ערובה לפרעונה, דור¬ 
שת עפ״ר האגודה, שהלווים ימציאו לה ערבים מבין שאר 
החברים. 



187 


בנק 


188 


הב' השיתופי מתאים לחוג־עסקות מצומצם. במקרה 
שהב" השיתופיים גדלים עד למעלה משיעור מסויים, הם 
הופכים תכופות לחברות־מניות. לפי הנוהג הרגיל מצטרפות 
האגודות השיתופיות השונות לאיגודים׳ שיש להם ב׳ מרכזי 
משלהם. 

8 . ב״ ל ח י ם כ 1 ן. בהשפעת השאיפה להניע לחיסכון גם 
בני־אדם מעוטי־אמצעים הוקמו במאה ה 19 קופות־זזיסכון 
בשני עברי האוקיינוס האטלאנטי. ביבשת־אירופה הוקמו 
מוסדות כאלה בעיקר ביזמתן של הרשויות המקומיות או 
ביזמתה של המדינה, ואילו באה״ב הוקמו ביזמתם של אזר¬ 
חים פרטיים. הודות לפשטות המיבנה של מוסדות אלה היו 
הוצאות ניהולם קטנות ביותר. רק בדרך זו אפשר היה לאגור 
סכומים זעירים וזערערים, ועם זה — לשלם בעדם ריבית. 
ב" רגילים סירבו עפ״ר לקבל עליהם תפקיד זה, שנראה 
בעיניהם רחוק משכר. 

הצלחת חב" לחיסכון בכל מקום ומקום היתה גדולה 
במידה שאין לשערה; הם התפתחו וגדלו בארצות הרבה 
עד שהפכו למאגר־ההון הגדול ביותר. 

ההבדל בין הב״ לחיסכון לבין ב״ אחרים הוא זה: הכס¬ 
פים המופקדים ביד הראשונים נשארים ברשותם, כרגיל, 
במשך זמן ארוך יותר מן הפקדונות בשאר הב"; הגורם 
המכריע הוא כאן קבלת-חסכונות, בעוד שבשאר הב" הוא 
מתן־הלוואות. כיוון שהכספים נשארים ברשותו של הב׳ 
לחיסכון זמן מרובה יותר, כפי שהוכיח הניסיון, אפשר להש¬ 
קיע חלק גדול מכספי הב׳ בעסקות לזמנים ארוכים. משום 
כך הב" לחיסכון הם בכל מקום ומקום גורם חשוב בשוק- 
המשכנתות. 

9 . ב" קולוניאליים או ב׳ של ארצות שמעבר לים. 
לשם תמיכה באימפריאליזם הכלכלי השתמשו גם בב" מיוח¬ 
דים׳ שהוקמו לתכלית זו בארץ־האם או בארצות־המושבות. 
ב" קולוניאליים אלה היו, כרגיל, חברות־בנות של אחד מן 
הב" הגדולים במולדת או של כמה ב" כאלה. דוגמה טיפוסית 
לכך הוא "באנק־עותומאן", שנועד לפעול בקיסרות התורכית. 
דוגמה אחרת הוא ״באנק־בארקלים״ (.ס. 0 , ס), חברה־בת 
של ב׳ לונדוני, שנקרא באותו שם עצמו. 

מטרתם של מוסדות כאלה היא, כמובן, לשרת את משקה 
של ארץ־האם, לקדם ולממן את היבוא ואת היצוא שלה, 
ולסייע בידי סוחריה השולחים את סחרם אל מעבר לים. 
אבל אין להתעלם מן העובדה, שב" קולוניאליים אלה הביאו 
תועלת מרובה גם לעולם־העסקים המקומי שבארצות שמעבר 
לים, בייחוד מכיוון שהמערכת חבאנקאית שלהן היתה בלתי־ 
מפותחת. 

10 . ב" מרכזיים. בלא ב" מסוג זה ספק הוא אם אפשר 
היה, שהמערכת הבאנקאית בכללה תפעל כהלכה. אין ארץ 
מודרנית בעולם, שאינה מסתייעת במוסדות אלה. הם שמקנים 
למשק־הכספים את הגמישות הדרושה, ובכל ארץ הם מעין 
באנק־הבאגקים. הם מסייעים בידי הב" הפרטיים השונים, 
ראשית, ע״י נכלו־משנה של שטרות, ושנית, ע״י מתן- 
הלוואות בשעה שאותם הב" צריכים להיענות לתביעות 
נרחבות לכספים. הדבר הוא בגדר יכלתם כיוון שהם מוסמכים 
להוציא שטרי-כסף בתחומים 'מסויימים. אבל בדרך כלל 
רואים הם את תפקידם כרחב הרבה יותר. קודם כל, הם 
מנהלים מדיניות של קוניונקטורה. לתכלית זו הם קובעים 
את "שער־הריבית". בשעה שמינהלת-הב׳ סבורה, שרצוי לזרז 


את הפעולות המשקיות, היא מפחתת את שער-הריבית, שלפיו 
היא קונה שטרות. והיפוכו של דבר: אם היא חוששת לניפוח 
הספסרות או להשקעות מופרזות, ביחוד בתעשיה, היא מעלה 
את שער הריבית. 

עם זה חייב הב׳ המרכזי לדאוג תמיד ליציבותו של המט¬ 
בע, ובקשר לכך לפקח בקפדנות על התחייבויות-התשלומים 
לארצות־חוץ ועל שער־החליפים. בהתאם לכך הוא משתדל 
להשפיע על הב", על התעשיה ועל הממשלה, שיימנעו 
מניסויים מסוכנים. מכאן אגו למדים, מה חשוב הוא שיתוף- 
הפעולה בין הב׳ המרכזי והממשלה. בארצות דמוקראטיות 
מחייב הדבר, שהב׳ יהא בלתי־תלוי ברוב המקרי הקיים 
בפארלאמנט. משום כך נוהגים להעניק למנהלו של הב׳ 
המרכזי אי-תלות מסויימת אף באותם המקרים המתרבים 
והולכים, שהב' נמצא בהם בידי הממשלה. למטרה זו נוהגים 
לקבוע, שהאישים המנהלים את הב׳ אץ לפטרם ואין להח¬ 
ליפם. 

11 . ב״ בינלאומיים. מלחמות־העולם 1 ו! 1 עירערו 
את יציבותו של המטבע, בעיקר באותן הארצות, שהשתתפו 
במלחמה, וכתוצאה מכך זועזע קשה גם המסחר הבינלאומי. 
משום כך היה צורך בהקמת מוסד בינלאומי לאיזון היחסים 
הכלכליים בין המדינות. אחר מלחמת־העולם 1 גרם הדבר 
לייסודו של הבאנק הבינלאומי לאיזון התשלומים, שהוקם 
ב 1931 בבאזל. בהנהלתו של ב׳ זה מיוצגים בראש וברא¬ 
שונה מנהלי כל הב" להוצאת שטדי־כסף הקיימים באירופה. 
כיום הוא פועל כמוסד לקביעת־השערים מטעם "האיגוד 
האירופי לתשלומים". 

אחר מלחמח־העולם 11 הוקם ב 1945 , מתוך שיקולים 
דומים, אך הפעם על בסים נרחב הרבה יותר וכמכשיר של 
האומות המאוחדות, "הב' הבינלאומי לשיקום ולפיתוח" 
(״חבאנק העולמי״) בוואשינגטון, שבייסודו השתתפו 28 
מדינות. הוא מעניק מילוות־פיתוח בסכומים גדולים מאד 
למדינות־החברות; האמצעים הדרושים באים בחלקם מהון 
עצמי, אך בעיקר — ע״י מכירת התחייבויות, שהן רשומות 
לזכותן של המדינות. 

ג. מצבה של הבאנקאות בארצות שונות. 
כמעט בכל הארצות נתגלו במאת־השנים האחרונה מגמות־ 
התפתחות דומות. אעפ״כ קיימים גם כיום הבדלים אפיינים 
בבאנקאות של הארצות השונות. הצדדים המשותפים לבאג* 
קאות בכל הארצות הם, קודם כל, הנטיה להתלכדות במיבנים 
כספיים מועטים, אך גדולים, והמעבר מב", שנועדו למשימות 
מיוחדות, לב" בעלי הקף פעולה אוניוורסאלי. מספרם של 
התפקידים, שמטיל על עצמו הב׳, מתרבה והולך בלא הפסק, 
ואה״ב הן מבחינה זו, אפשר, יוצא מן הכלל יחיד. כמרכן 
ניכרת בכל ארץ וארץ הנטיה להגברת הפיקוח של המדינה! 
בכל מקום ומקום מחייבים את הב" לפרסם דו״חות על 
פעולותיהם, בעיקר מאזנים. בכל מקום גדלה והולכת הש¬ 
פעתם של הב" המרכזיים על מערכת האשראי ועל עסקי 
האמיסיה. 

לעומת זה יש לציין הבדלים גדולים מבחינת חלקה של 
המדינה במערכת הב". ברור, שחלק זה גדול ביותר בארצות 
הקומוניסטיות, שבחן נטלה המדינה לידיה את כל מערכת- 
הכספים. אחריהן באות הארצות הסוציאליסטיות׳ שבהן מת¬ 
בלטת ביחוד השפעתה של המדינה על הב" המרכזיים; 
בשאר הארצות נשארה מערכת־הב" בידיה של היזמה 



189 


בנק 


190 


הפרטית, אלא שגם בחן קיים פיקות ממשלתי נמרץ פחות או 
יותר מצד הב׳ המרכזי. 

1 . א נ ג ל י ה. באנגליה, הארץ הקלאסית של הקאפיטא- 
ליזם, מתבלט כיום ריכוז מופלג של הבאגקאות. חמישה 
מוסדות ענקיים, "חמשת הגדולים", ריכזו בידיהם את חלק• 
הארי של עסקי־הב׳ כולם. הם פרשו רשת סמיכה של אלפי 
קופות־לפקדונות על־פני הארץ כולה, לרבות את הפינות 
הנידחות ביותר; בעזרתן סופגים הם את חסכונות־האוכלוסים, 
ועל יסודם הם מעניקים אשראי. כוחם גדול ביותר גם מטעם 
נוסף: קופות־החיסכון והאגודות השיתופיות לאשראי אינן 
ממלאות באנגליה אלא תפקיד קל־ערך. 

במשך זמן מרובה היתד, נהוגה במערכת־הכספים האנג¬ 
לית חלוקת-עבודה מדוקדקת: הב" הגדולים הצטמצמו בעס¬ 
קות באנקאיות במובן הצר של המלה, כלומר, בעיקר, בקבלת 
פקדונות ובהשקעתם הזהירה באשראי ובשטרות לזמן קצר, 
שטרי־האוצר ( 115 ) 6 ץ־״ 11£351 ׳), וכן בתשלומים ובעמקות 
של אקרדיטיווים. בעשרות־השנים האחרונות נתרחבו התפ¬ 
קידים בהדרגה. כך, למשל, משתתפים כיום "חמשת הגדו¬ 
לים" גם בעסקות של ניירות־ערך, קומיסיון ועסקי-אמיסיה. 
כן הם משתתפים באורח פעיל בעסקי הדוויזים והתשלומים 
הבינלאומיים. עם זה בולט אף כיום בעסק־הכספים האנגלי 
השימוש בעקרון חלוקת־העבודה יותר מביבשת-אירופה. 

בעסק־האמיסיה ממלאים תפקיד חשוב עד היום הבאנקים־ 
הסוחרים הישנים, כגון רוטשילד (ע״ע), ברינג(ע״ע), שידר 
(ע״ע), וכד׳. בתי־עסק ותיקים אלה שב״סיטי" הלונדונית 
משמשים כיום גם כאקצפטנטים, שעליהם מושכות חברות- 
מסחר שונות באנגליה "ומחוצה לה את שטרותיהן. קו 
אחר, שמציין את שוק־הכספים האנגלי, הוא קיומם של 
מוסדות לנכיון־שטרות, שעוסקים במקח וממכר של שטרות 
מסחריים ושטרי־הממשלה מתוך מגע מתמיד עם ה״באנק 
של אנגליה״ ( 1 * £081311 0£ * 83111 ). ב׳ זה, שנוסד ב 1694 , 
שימש מופת ודוגמה לב" מרכזיים וב" לשטרי־כסף במדינות 
אחרות. ה״באנק של אנגליה" זכה לכבוד ולאמון במידה 
שכמעט אין דוגמתה בתחומים הלאומיים והבינלאומיים של 
כל הב" שבעולם. עד לזמנים האחרונים נוהל ב׳ זה באופן 
בלתי־תלוי ע״י אנשי הממון של ה״סיטי", אף אם מתוך 
מגע מתמיד עם האוצר הבריטי. כיום יש לה, למדינה, זכות 
של דעה מכרעת במינוים של מנהליו. ערכה של לונדון 
כמרכז באנקאי בינלאומי עלה גם משום שב" מרובים 
מארצות-חוץ מקיימים סניפים ב״סיטי". 

2 . ארצות־הברית. התפתחותה של הבאנקאות באמ¬ 
ריקה היתד, בכיוון שונה מזה. עד לפני זמן קצר לא היו 
כיימים בהן, באה״ב, ב״ גדולים מרובי־סניפים; ובמשך 
עשרות שנים לא היה בהן ב׳ מרכזי כלל. שוני זה מדרך 
התפתחותה הרגילה של המערכת הבאנקאית לא היה פרי 
של התפתחות טבעית; הוא בא כתוצאה מהתערבותם המדי¬ 
נית של השלטונות. חלק גדול של העם האמריקני, ובראש 
ובראשונה חוגי־החקלאים, שבעבר היו אדירי־השפעה, וכן 
המדינות החקלאיות הבודדות, היו חדורים אי־אמון עמוק 
כלפי אנשי־הממון בכלל וכלפי וול-סטריט (ע״ע) בפרט; 
משום כך התנגדו במשך זמן מרובה להקמתו של ב׳ מרכזי, 
שמפני השפעתו חששו. 

פעמיים בתולדותיהן של אה״ב בעבר הוקמו ב״ מרכזיים: 

־ האחד — ב 1782 , ה״ב׳ הראשון של אה״ב", שפעל בהצלחה 


במשך 20 שנה; וה״ב׳ השני של אה״ב״׳ שפעל מ 1816 עד 
1836 . בשני המקרים לא חודש הזיכיון, בעיקר מטעמים 
מדיניים. כמעט 80 שנה הוכרחה הארץ הענקית, שהתפתחה 
בקצב מהיר, להתקיים בלא השפעתו המאזנת והמפקחת של 
ב׳ מרכזי. אין ספק, שהדבר גרם נזק מרובה למשק. רק 
ב 1914 הצליחו האמריקנים לכונן את "מערכת הרזרווה 
הפדראלית" (בו! 51€ ׳ל 5 31 ז 16 * £6 ). 

מובן, שהמדינות הבודדות התאמצו לעכב, עד כמה שאפ¬ 
שר, את הקמתו של ב' מרכזי, הואיל וחששו להתגברות כוחה 
של ואשינגטון במידה יתרה. השפעתן של מדינות אלו היא 
שגרמה גם להגבלות, שהוטלו על הב" המרכזיים ושמהן היו 
פטורים הב" הפרטיים. התתוקה של המדינות הבודדות הת¬ 
נגדה להרחבת סמכותם של הב" מעבר לגבולותיהן של 
המדינות הבודדות. אע״פ שמספר־הב" פחת והלך בעשרות- 
השנים האחרונות — תחילה מחמת פשיטות־רגל תכופות —, 
גדול מספרם מאד גם עכשיו׳ כפי שמראה הטבלה שלהלן: 


מסם ד הבא נקים בארצות־ה ב רית 


1954 

1945 

1935 

1930 

1925 

1920 1 

1 14465 

14,542 

16,047 

23,855 

28,479 

29,715 ! 

בעלי הון 

קטנים, 

של ב" 

ששירותיהם 

מלמד, 

הניסיון 


זעיר, עולים ביוקר מרובה יותר מאותם של הב״ הגדולים • 
רק בקושי מסוגלים הם לתכנן את חלוקת־הסיכון בצודה 
מנחת את הדעת; ומשום כך אנו רואים תכופות, שטעויות 
ושיבושים הורסים את עצם קיומו של הב׳ הקטן; כמרכן 
קשה להם להשיג עובדים, שהם מומחים ממדרגה ראשונה. 
מסיבות אלו היתד, התמוטה בין הב" האמריקנים לפעמים 
מזעזעת ממש: בשנות המשבר של 1930 — 1933 הפסיקו את 
פעולותיהם לא פהות מ 9,106 ב" באמריקה. 

מאז השתפר המצב במידה מכרעת, קודם כל, ע״י הנהגת 
ביטוח ממשלתי של הפקדונות ופיקוח ממשלתי חמור על 
פעולת הב". מובן, שבצידם של הב" הקטנים, .המרובים 
ביותר, קיימים, ביחוד במרכזים הכספיים הגדולים, כגון 
ניריורק, בוסטון ושיקאגו, מוסדות-ענק באנקאיים! אבל 
הללו מקיימים סניפים, בדרך כלל, רק בעיר, שבה נמצא 
מרכזם, ולפעמים גם בהוץ־לארץ. יוצא מן הכלל בנידון זה 
הוא ה״באנק של אמריקה״ (סש״שמז^ 0£ * 83111 ) ; ב׳ זה, 
החוסה בצל חוקיה הנוחים של קאליפורניה, מקום־מרכזו, 
פיתח דשת ענפה של סניפים, כנהוג בארצות אחרות; לפי 
ההקף של פקדונותיו הוא הגדול שבב" בעולם כולו. 

במשך זמן מרובה היתד! נהוגה במערכת־הכספים האמ¬ 
ריקנית חלוקודעבודה כגון זו שקיימת באנגליה. עסק- 
האמיסיות, שהוא מפותח באה״ב במידה שאין למעלה הימנה, 
היה נחלתן של חברות-הכספים הגדולות בוול־סטריט, כגון 
של בית מורגן (ע״ע); בעסק קרוב לזה — בהוצאת ניירות- 
ערך כדי לסחור בהם — היתד, קיימת חלוקת־עבודה בינם 
לבין המון חברות-תיווך זעירות. ולסוף, משבאו שנות ד,ספ- 
סרות המבוהלת (מ 1929 ואילך), התחילו גם ב" גדולים של 
מניות משתתפים בעסק זה, שהוא מכניס רווחים גדולים 
אלא שסיכונו מרובה. במידה שהדבר נאסר עליהם מטעם 
החוק, עקפו הב" את האיסור ע״י ייסודן של חברות־בגות. 
אך לאחר שהוגלו בתחום זה מעשי-שחיחות חמורים, 
ולפעמים גם פליליים, אחזה הממשלה המרכזית באמצעים 
חריפים ביותר. כיום מתוחם באמריקה קו־תחום נמרץ בין 




191 


גניו 


192 


עסקי־הפקדונות לבין עסקי־האמיסיה, ושני הענפים כאחד 
נתונים לפיקוחה החמור של הממשלה. הדבר הביא בלא ספק 
לידי הבראתו של משק־הכספים האמריקני, שהיה קודם לכן 
פרוץ ומחוסר־םייגים. 

באותו כיוון עצמו השפיעה גם הקמת מערכת הרזרווה 
הפדראלית, המרכזת כיום בידיה — בכלל תפקידיה כבאנק 
מרכזי — את הוצאתם של שטרי־הכסף. מבחינה פורמאלית 
קיימים 12 ב״ לרזרווה פדראלית; אך מדיניותם נקבעת ע״י 
המרכז בוואשינגטון. 

3 . קאנאדה. בארץ זו מורכבת המערכת הבאנקאית 
ממוסדות כספיים אחדים גדולים מאד, שלהם מסונפת רשת 
החבה של סניפים. קאנאדה היא אחת מן הארצות המועטות, 
שהקימו להן ב׳ מרכזי בתקופה מאוחרת מאד (רק ב 1934 ), 
וב׳ זה נתון כולו בידי הממשלה, שברשותה נמצאות גם 
מניותיו. 

4 . צרפת יש.לה, בדומה לאנגליה, ב" גדולים אחדים 
לפקדונות, שלהם יש רשת־סניפים נרחבת, אבל מספר- 
החשבונות בב" אלה קטן בהרבה משהוא בב" האנגליים; 
גם מחזור־ההמחאות מצומצם הרבה יותר משהוא באנגליה; 
ניהול-עסקים במזומנים עדיין ר 1 וח מאד; אפייני לצרפת 
הוא השימוש המרובה בשטרות. ספק מושך שטר על לקוחו¬ 
תיו ? הב׳ מנכה את השטר! בין נכסיהם של הב" לפקדונות 
ממלאים השטרות תפקיד חשוב יותר מהלוואותיהם. 

על־יד הב" לפקדונות קיימים "באנקים לעסקים"( 5 ש 1£111 !ג 8 
5 שז 3££31 ' 3 >) מרובים, שעוסקים בעיקר במימונה של התעשיה. 

לב׳ המרכזי של צרפת ש! £ 5116 >מ 83 ), שנוסד 

ב 1800 ע״י נאפוליון׳ נודעת חשיבות עצומה לא רק בצרפת, 
שבה הוא מממן את פעולותיה של הממשלה, אלא אף 
במערכת־הכספים הבינלאומית; במשך תקופה ארוכה היה 
מעמדו שווה למעמדו של ה״באנק של אנגליה", ולפעמים 
אף חילץ את הב׳ האנגלי מן המיצר. עד הזמן האחרון היה 
השלטון על מכשיר אדיר זה נתון בידי קבוצה קטנה מן 
השכבה העליונה של בעלי־ההון הצרפתיים; ואילו כיום 
מובטחת למדינה ההשפעה המכרעת על הנהלת ענייניו. 

5 . גרמניה. למערכת הבאנקאית של גרמניה אפייני 
היה קיומם של באנקי-ענק אחדים, שעסקו בעסקי־פקדונות 
דעסקי-אמיסיה כאחד ומילאו בשעתם תפקיד חשוב בתיעושה 
של גרמניה, מנהליהם של ב" גדולים אלה ישבו, רובם 
ככולם, בוועדים המנהלים של מפעלי־התעשיה הגדולים ושל 
מפעלים חשובים אחרים. אחר התמוטטותו של המשטר 
הנאצי פיצלו בעלות־הברית את הב" הללו והפכום למוסדות 
איזוריים; אך יש להניח, שהסדר זה לא יתקיים לאורך־ימים. 

מלבד הב" המועטים הללו קיימת בגרמניה מערכת של 
ב" למשכנתות, וכן רשת שלמה של ב" שיתופיים מקומיים. 
נוסף על כך קיימים מוסדות כספיים של המדינה ושל המו¬ 
עצות הכפריות. המדינות הקטנות, הגובלות בגרמניה, כמו 
שווייץ, הולאנד ובלגיה, יש להן מוסדות כספיים, שהם בנויים 
לפי שיטה דומה לזו שהיא נהוגה בגרמניה. ארצות ניטרא¬ 
ליות, כמו שווייץ, השכילו למשוך אליהן סכומי־כסף עצומים 
מן "ההון הבורח", שבעליו מצאו לו מקלט בתוכן. 

6 . מדינת־ישראל. בעוד שבתחילת התקופה של 
השלטון המאנדאטורי תפסו את המקום הראשון־במעלה 
בארץ סניפים של ב" מארצוודחוץ׳ הרי במרוצת־הזמן עברו 


הפעולות הבאנקאיות העיקריות לידי ב״ מקומיים אחדים; 
ב" אלה בנויים לפי מתכונת הב" לפקדונות באנגליה, אבל 
עוסקים הם גם באמיסיה ובעסקי־משכנתות, אם בעצמם ואם 
על-ירי חברות־בנות. מלבד זה קיימים גם כמה ב" שיתופיים, 
שמהם שייכים לחלק האזרחי של הציבור ומהם למשק- 
הפועלים. אלה האחרונים כפופים ל״ב׳־הפועלים", שהחבר 
למעלה. זמן קצר אחר הקמת המדינה יסדה זו ב׳ חקלאי, 
וב 1954 הקימה ב׳ לשטרי־כסף. 

ד. בעיות מיוחדות. — 1 . מתחריהם של הב" 
המתחרה המצליח ביותר של הב" לפקדונות בארצות 
הרבה הוא הדואר. הדבר נכון לגבי אותן הארצות, שבהן 
מספק הדואר שירות־תשלומים או מקבל פקדונות־חיסכון. 
הדואר מותאם למטרה זו עוד יותר מן הב", כיוון שהוא 
מקיים רשת ענפה מאוד של סניפים, שמתפשטת אף על־פני 
הכפרים הנידחים ביותר. מלבד זה יש להזכיר כאן במיוחד 
את קופות־החיסכודלבניה באנגליה ואת אגודות־הבניה 
באמריקה. 

בקליטת חסכונות זעירים מתחרות בב" גם האגודות השי¬ 
תופיות לאשראי וקופוודהחסכון. בעיסקות האמיסיה וניירות־ 
ערך נוטלים חלק, מלבד הב״, גם ה 155111118110115£5 (חברות 
להוצאת ניירות-ערך) וחברוח־סרסרות. לעומת זה פחתה 
במידה מרובה השפעתם של הבאנקאים הפרטיים, שהיתה 
גדולה בעבר. 

2 . ערכה של חלוקת־הסיכון. אף הניהול הזהיר 
ביותר לא יימלט מטעויות בתחום האשראי. אין ב׳, שלא 
נכשל במרוצת-הזמן בתחום זה. משום כך נוהגים הב" לפי 
הכלל היסודי, שיש לחלק את הסיכון בזהירות ולהימנע 
ממתן אשראי גדול מדי ללקוח אחד. רצוי להם, לב", לחלק 
את ההלוואות בין איזורים גאוגראפיים ובין ענפי־מסחר 
שונים, שכן לפעמים קרובות פוגע המשבר בחבל-ארץ אחד 
או בענף מסחרי אחד, בעוד ששאר חבלי־הארץ או ענפי- 
המסחר אינם נתונים ללחצו. אבל גם בקבלת פקדונות 
בוחרים הב" לנהוג במידת־הזהירות. מוטב לו, לב׳, שיהיו לו 
הרבה מפקידים קטנים משיהיו לו מפקידים גדולים מועטים, 
שהרי קשה להעלות על הדעת, שכל המפקידים הקטנים 
יתבעו את החזרת פקדונותיהם בבת אחת; ולעומת זה יש 
מקום לחשש, שפקדונות גדולים, רשומים לזכותם של 
יחידים, עלולים להידרש — כולם או רובם — לפתע פתאום. 
במידה שהב׳ קטן יותר וחוג עיסקותיו מצומצם יותר, 
קשה לו להסדיר את הלוקת־הסינון בצורה מנחת את 
הדעת, ובה במידה מרחפת עליו סכנה של הפסדים ופשיטות- 
רגל. עובדה זו היא גורם חשוב בתהליך המיזוג בבאנקאות, 
הגובר והולך. מוסדות גדולים, שחוג־עסקיהם רחב יותר, 
מסוגלים גם להתאים את עצמם לצרכיהם של ענפי־מסחר 
שונים במידה יעילה הרבה יותר משמסוגלים לכך הב" 
הקטנים, הנסיון מוכיח, שצרכיהם של ענפים שונים לאשראי 
אינם מתגלים בעת ובעונה אחת. כך, למשל, זקוקה החקלאות 
לכספים מרובים בתחילת-העונה ויכולה לפרוע את חובותיה 
אחד הקציר. לעומת זה קיימים ענפי־תעשיה, שהם זקוקים 
לכסף בעיקר בסתיו, באותה תקופה שבה זורמים כספי־ 
הפרעון מידי החקלאים אל הב". מובן, שמוסד כספי גדול 
יכול לספק את הצרכים העונתיים השונים במידה מנחת אח 
הדעת מתוך גמישות מרובה מזו שמסוגל לה ב׳ קטן. 

מתוך ההכרח לחלק את הסיכון בחוג־עסקים רחב ביותר 



193 


מק 


194 


מסתברת העובדה׳ שב״ שהם בעלי משימות מיוחדות — כגון 
ב" לענפי־תעשיה מיוחדים׳ ב" של פועלים או ב" של מפל¬ 
גות — קיומם כרוך בסכנות מיוחדות. 

3 . הוצאת־פקדונות מבוהלת הסכנה 

הגדולה ביותר לקיומם של הב״ היא — או יותר נכון: 
היתד׳ בעבר — בהלה, שתוקפת את הקהל. אי־אמון מוצדק 
או בלתי־מוצדק של הציבור בב׳, וכן משברים מדיניים, גרמו 
תכופות לבהלה בתוך קהל המפקידים, באופן שכולם מיהרו 
אל הב" כדי להוציא מהם את פקדונותיהם. שום מוסד כספי, 
ויהא הגדול והזהיר ביותר, אינו יכול להחזיר את כל פקדו־ 
נותיו ואף לא אחוז גדול מהם בבת אחת: שכן חלק גדול 
מאד של הכספים הללו הולווה ע״י הב׳ לזמנים ארוכים 
פחות או יותר: בלא עזרה מן החוץ מוכרח ב׳ כזה, שהמון 
המפקידים המבוהלים צובא על פתחיו, להפסיק את תשלומיו 
אף בשעה שהאקטיו שלו עולה בהרבה על הפאסיו. גם 
במקרה זה תהא הסכנה, המאיימת על מפעל קטן, מרובה מזו 
שנשקפת למפעל גדול. במקרה של משבר כזה נודעת חשי¬ 
בות מכרעת לקיומו של ב׳ מרכזי מנוהל כהלכה. הוא יחוש 
לעזרתו של הב׳ הנתקף וימציא לו כספים על־יסוד נכין׳ן- 
משנה של שטרות או ע״י מישכון של נכסים, וכד/ כי הפסקת 
תשלומים מצד ב׳ אחד נשארת לעיתים רחוקות בבחינת 
תופעה בודדת. היא גורמת עפ״ר לאי־מנוחה גם בין מפקי־ 
דיהם של ב" אחרים. הדבר עלול לגרום לבהלה המונית, 
שקשה מאד לשכך אותה לכשתפרוץ: בהלה כזו* עלולה 
להכריח את הממשלה להכריז על מוראטוריום ועל "שבתוך 
בעבודת־הב". אשנביהם של כל הב" נסגרים אז לתקופה 
קצרה או ארוכה — פעולה׳ שהשפעת השפעה הרת־אסונות 
על המשק הלאומי כולו. המקרים ■הידועים ביותר של בהלה 
באנקאית המונית, שהיו להם תוצאות מרחיקות לכת ביותר, 
אירעו באה״ב ובגרמניה בתחילת שנות ה 30 של המאה 
הנכחית. בשתי הארצות הללו הוחרפו על־ידי כך המשברים 
הקשים, שכבר היו קיימים בהן, במידה גדולה עוד יותר. 

4 . ביטוח פקדונות. כדי למנוע את הישנותן של 
הפרעות כאלו הותקן באד,"ב ב 1933 , לפי חוק הבאנקאות 
של גלאס־סיגאל ( 311 § 3 ש 01355-8 }, ביטוח של כל פיקדון 
עד לסכום של 5,000 דולאד מטעם הממשלה המרכזית. ע״י 
כך נקבעה תקנה, שמנעה במידה מכרעת בהלות באנקאיות 
ופשיטות־רגל של ב". מאז נעשו פשיטות־רגל של ב" באה״ב, 
שהיו תכופות כל־כך בתקופה הקודמת, תופעה נדירה מאד. 

5 . פיקוח באנקאי. הנסיון העגום של פשיטות־הרגל 
הבאנקאיות כבר עורר במאה ה 19 , וביחוד במאה ה 20 , את 
התביעה להגברת הפיקוח על עסקי-הב/ כתוצאה מכך הותקן 
פיקוח זה, לפעמים בצורה חמורה מאוד, בשלוש דרכים 
שונות. בארצות מרובות הוכרחו הב", לפרקים ע״י לחץ של 
דעת־הקהל ולעיתים ע״י השלטונות, לפרסם דיניבדוחשבונות 
פומביים על עיסקו׳תיהם. פירסום זה נותן, בין השאר, את 
ההזדמנות לעיתונות המקצועית להעביר את המאזנים תחת 
שבט־הביקורת. אין זה בגדר סוד, שגם ב" מכובדים מאוד 
נוהגים "לסרוק" את מאזניהם ערב פירסומו של הדו״ח: 
הביטוי המקצועי לכך הוא "קישוט חלונות־הראווה". הטלה 
זו של "כחל ועורק על הפנים" מתבטאת במה שסמוך ליום 
המכריע, עפ״ר ה 31 בדצמבר, מצמצמים את מתן ההלוואות 
ללקוחות, כדי להראות עדפים נזילים גדולים. אין ספק, 
שהערמה זו לא זו בלבד שהיא מטעה, אלא שהיא גם מזקת 


למשק הלאומי, שהרי המשק, הזקוק לאשראי, בא משום כך 
לידי מצוקה בצאת השנה. 

הצורה השניה של הפיקוח מתגשמת ע״י הב׳ המרכזי, 
בחלקה באורח בלתי־פורמאלי: הב׳ המרכזי מביע לפני הב" 
הפרטיים "משאלות" ונותן להם "עצות טובות" מסויימות: 
וכיוון שהב" הפרטיים יודעים, שבשעת משבר יהיו זקוקים 
לעזרתו של הב׳ המרכזי, הם מקבלים את ה״משאלות" 
וה״עצות" כפקודות ומצייתים להן בהקפדה. ולסוף, גם 
המדינה עצמה פועלת תכופות כמוסד מפקח על הב". היא 
דורשת מהם למסור לה לעיתים מזומנות דינים־וחשבונות 
מבוססים על מספרים מדוקדקים ומחייבת אותם להחזיק 
ברשותם מכסה מינימאלית של רזרוות נזילות. אך לפעמים 
משארת היא את הפיקוח על הב" בידיו של הב׳ המרכזי. 

6 . הב׳ ו ה תעש יה. התפתחותה המהירה ללא תקדים 
של התעשיה במאות ה 19 וה 20 לא היתה אפשרית בלא 
העזרה המאורגנת מצד עולם־הכספים. עזרה זו הוגשה בחלקה 
בצורת מתן אשראי ובחלקה ע״י מימוש האמיסלת ("הוצאת 
ניירות־ערך"). מכאן נבעה, ביחוד בתחילת התפשטותה של 
התעשיה, תלות מסויימת — ולעיתים בולטת מאוד — של 
התעשיה באנשי-הממו׳ן, והללו ניצלו תכופות את התעשיה 
למטרותיהם הפרטיות. החוגים נותני־הכסף והמתווכים בהשגת 
הכסף נהגו להבטיח לעצמם מקומות בוועדים המנהלים, 
ולפעמים קרובות השיגו לעצמם, במישרים או בעקיפים, 
טובת־הנאה כספית ניכרת. ביחוד הכניסה ההוצאה של 
ניירות־ערך רווחים גדולים, לעיתים — גדולים מן הראוי, 
ומזמן לזמן אף נתגלו מעשי־תרמית. באותם הימים היו נוהגים 
להטעים את הניגוד בין הון "חמסני" לבין "הון יוצר", 
ואהדתה של דעת־הקהל היתה נתונה לתעשיה, מעשי- 
השחיתות בתחום זה ועדיפות כוחו של עולם־הכספים פחתו 
והלכו במרוצת־הזמן, אף אם לא נעלמו כליל. תהליך זה יש 
לזקוף לא רק על חשבון התערבותם של המוסדות המחוקקים 
בלבד — התערבות׳ שהיתה לפעמים נמרצת מאוד —, אלא 
גם על חשבון התפתחותה של התעשיה: שכן המפעלים 
הגדולים, שנוהלו כהלכה, אגרו מרווחיהם סכומי-כסף ניכרים, 
שגדלו והלכו במשך הזמן. בתוקף עובדה ז 1 יכלו הללו 
להגשים במידה גוברת והולכת את תכניותיהם באמצעות 
ההון העצמי שלהם, ושוב לא היו זקוקים למימונן של 
חברות־הכספים, שהיו נוהגות להכתיב להם את תנאי־ההלוואה. 
אפשר, איפוא, לקבוע, שבמרוצת־הזמן נשתנה יחם־הכוחות 
בין עולם־הכספים ובין התעשיה, ושינוי זה היה לטובתה של 
התעשיה. בדרך כלל נתבלטו מעשי־השחיתות שנזכרו למעלה 
ביחוד באותן הארצות, שבהן נמצאו עיסקות־האמיסיה בידיהן 
של חברות מיוחדות, ואילו בארצות, שבהן רוכזו עסקים 
אלה בידי הב" הגדולים, היו מעשי־התרמית נדירים יותר. 
בסיכומיו של דבר, אין להתעלם מן העובדה, שהב" מילאו 
תפקיד רב־עדך בהתפתחותה של החעשיה, וע״י כך בכלכלה 
הלאומית המודרנית בכללה. 

7 . ההון הפינאנסי וכספים מן החוץ. הב" עובדים 
בעיקר בכספיהם של אחרים: האמצעים של הב׳ עצמו, הן 
בצורת הון־מניות והן במלאי של מטבע, אינם ממלאים אלא 
תפקיד מצומצם ביותר. מבחינה זו שונה מקצוע הבאנקאות 
מכל שאר ענפי־המשק, שכן אלה האחרונים עובדים, או 
צריכים לעבוד, בעיקר בהון עצמי משלהם. 

רק ענף־הביטוח בלבד דומה מבחינה זו למקצוע 



195 


בג? 


196 


הבאנקאות. בשני ענפים אלה גם יחד אין ההון העצמי חשוב 
אלא כאמצעי לעורר את אמונו של הקהל. ההון העצמי אינו 
כשמש כאן אלא ערובה מפני סיבון במקרה שיהא צורך 
בכיסוי הפסדים. משום כך נוהגים הב", המנוהלים לפי 
שיטות שמרניות, לצרף שנה־שנה חלק גדול מרווחיהם להון־ 
המילואים שלהם. שיעור כספי־המילואים המופרשים מן המאזן 
מגיע בב" הרבה לשיעורו של הון־המניות. עם זה מתאמצים 
מוסדות מנוהלים כהלכה לאגור גם הון־מילואים סמוי, שאין 
מפרסמים את שיעורו. הדבר מתגשם ע״י הערכת סעיפי־ 
האקטיו למטה משיעורם המציאותי. כספי־מלאי מוצנעים 
אלה יש להם יתרון על כספי־המלאי הגלויים: במקרה של 
הפסדים אפשר לשאוב מהם בלא שהדבר יזדקר לעין. 

העובדה, שהון־המניות משמש רק ערובה מפני סיבון, 
מתבלטת בארצות שונות, וביחיד באנגליה, שבה פורעים 
בעלי־המניות לב" במזומנים רק חלק קטן מהון־המניות. 

בב" הגדולים שבאנגליה מהווה הון־המניות, שנפרע 
במזומנים, ביחד עם הרזרוות הגלויות, רק אחוז אחד בלבד 
מכל שאר הכספי* שהב' משתמש בהם. מובן, שעל חשבון 
ההון העצמי יכולים הב"■ להקים את בנייניהם המהודרים 
ולספק את הציוד הפנימי, שההוצאות הכרוכות בו עולות 
משנה לשנה. כי הצורך בראציונאליזאציה של המפעלים 
ועליית המשכורות של הפקידים מכריחים את הב" להנהיג 
שיטת־מיכון קפדנית ולרכוש פעם בפעם מכונות שונות, 
שמתקינים לעבודות משרדיות. 

הרצון להגן על הציבור ע״י הבטחת הונו העצמי של הב׳ 
הניע כמה מדינות לחייב את כל מי שמבקש רשיון לפתיחת 
ב׳ במתן הוכחה, שיש ברשותו הון עצמי בשיעור מסויים. 

8 . ההפרש בשיעור־הריבית. בהערכת הבאנקאות 
נוהגים תכופות למתוח ביקורת על ההפרש המופרז, כביכול, 
הקיים בין שיעור הריבית, שהב׳ משלם, ובין הריבית, שהוא 
דורש מן הלווים. אך בחינה יסודית של הדברים מביאה 
לכלל מסקנה, שברוב המקרים ההפרש הוא מוצדק. שכן הב" 
יכולים, מטעמי בטיחות ומשום הצורך שיש להם בליקווידיות 
של ההון, להלוות לנזקקים רק חלק מן הכספים, שהופקדו 
בידיהם, ואילו חלק אחר מהם הם מוכרחים להחזיק ברשותם 
בלא שיכניס להם ריבית כלשהי. נוסף על כך הם מוכרחים 
להשקיע חלק מכספם בשטרות ממדרגה ראשונה לזמנים 
קצרים או בניירות־ערך ממשלתיים, שמכניסים ריבית נמוכה. 
מלבד זה, הרי ניהול העסקות של הב׳ כרוך בהוצאות מרובות, 
שגדלות והולכות, בראש ובראשונה — בתשלום משכורות 
וכד׳. נוסף על כך מוכרחת הנהלה נבונה להביא בחשבון 
מידה מסויימת של סיכון, שקיימת תמיד בעסק האשראי. 

נמצא, שבדרך כלל אין יסוד לטענה, שההפרש בין 
שיעורי־הריבית של הב׳, הנזכרים למעלה, הוא גדול מדי. 
ההתחרות בין הב" לבין עצמם וכן בין הב" לבין מוסדות 
אחרים יש בה, בדרך כלל, כדי להבטיח את הציבור מפני 
הפרזות בנידון זה. מקרים של שימוש לרעה מצד הב" 
מצויים בארצות נחשלות ועניות בהון. 

9 . הב" והמדינה. בין המדינה ובין הב" קיימים 
יחסים משני סוגים. מצד אחד רואות רוב המדינות חובה 
לעצמן לפקח על הב" כדי להגן על הציבור מפני ספסרות 
ולשמור על יציבותו של המטבע? מצד שני, המדינה היא 
לקוח חשוב מאוד של הב", ביחוד כלווה• כי צרכיה הכספיים 
של המדינה המודרנית הם מרובים וגדולים מאוד, וספק הוא 


אם היה בכוחה לספק אותם אלמלא עזרתם ותיווכם של הב". 
.הענקה של מילוות למדינה היא, בדדך כלל, עסק טוב בשביל 
מוסדות־האשראי! כך, למשל, רכישת שטרי־האוצר לזמנים 
קצרים של מדינה בריאה היא אחת מן העסקות החביבות 
ביותר על הב" משום שהיא גם אחת מן העסקות הליקווידיות 
ביותר. לעומת זה׳ הענקת הלוואות למיניסטריון־הכספים 
בתקופות־משבר או מתן אשראי למינהל גרוע עלולים להעמיד 
את הב" במצב קשה. בזמנים קשים ביותר אנוסה המדינה, 
שמערכת־הכספים שלה נתרופפה, לכפות על הב" מתן־ 
הלוואות, ביחוד ע״י הוצאת מילוות־חובה. 

שונה מזה בתכלית הוא תפקידה של'המדינה כמכשיר 
של פיקוח על הב". נוסף על התקנות הקיימות ברוב המדינות, 
המחייבות את הב׳ לפרסם את מאזניהם, דורשת הממשלה 
לפעמים קרובות אינפורמאציה נוספת על המצב הפנימי בב". 
בקשר לכך מתפרסמות לפרקים תקנות, שמחייבות את הב" 
במינימום של הון ליקווידי. לגבי תקנות אלו מתבלטת 
בארצות הרבה "תנודה" מסויימת, כלומר: עיתים מקילים 
בהן ועיתים מחמירים, הכול לפי הרצון לעודד את הקוניונ¬ 
קטורה או לדכא אותה. פעולת־פיקוח זו,נמסרת לב׳ המרכזי 
או נעשית ע״י מוסד מיוחד, שהוקם )לתכלית זו בלבד. 
במקרים מיוחדים ממנות הממשלות קומיסארים לטיפול בב׳ 
זה או אחר ז ביהוד נהוג הדבר לגבי ב" למשכנתות. 

תנאים מיוחדים קיימים לגבי הב" המרכזיים. כאן יש 
לציין את גידול השפעתה של המדינה בקידה גוברת והולכת; 
תופעה זו נתבלטה ביחוד לגבי הב" המרכזיים של אנגליה 
ושל צרפת, שעוד לפני זמן לא מרובה נהנו ממידה גדולה 
של אי-תלות. 

האמצעי הקיצוני ביותר, שנוקטת המדינה לחיזוק הש¬ 
פעתה על הב", הוא, כמובן, ההלאמה. מחוץ לתחומי העולם 
הקומוניסטי אין נוהגים להשתמש באמצעי זה. אבל בארצות 
שונות קיימים מוסדות כספיים, שבהם המדינה היא בעל־ 
המניות היחיד, או בעל־המניות הראשי? והמדובר הוא כאן 
על מפעלים שאין עמם סיכויים לרווחים, כגון ב" לאשראי 
חקלאי. 

אד. כ. 

היסטוריה (עד סופה של המאה ה 18 ). עסקים מסוגם 
של עסקי־הב׳(כגון שמירת פקדונות פר{זיים, עסקי־הלוואות 
ופרעון תשלומים) כבר בוצעו בבבל העתיקה על־ידי מוסדות 
מינהליים גדולים — כלומר, בתי־האוצר ן 8 זל ארמנות־המלכים 
ושל בתי-המקדש, בממלכה הבבלית המאוחרת, בין המאות 
ה 7 וה 5 לפסה״נ, משתתפים בעסקי־הב׳ במידה הולכת וגדלה, 
בצידם של הארמונות ובתי־המקדש, גם סוחרים פרטיים. 
איגיפי מסיפאר (המאות ה 7 — 6 לפסה״ג) ומוראשו מניפור 
(המאה ה 5 לפסה״ג) היו סוחרים גדולים כעלי מוניטין, שנטלו 
חלק גם בעסקי־ב׳ (ארכיון־העסקים של מוראשו נתגלה 
בחפירות). 

בערים־המדינות של יוון העתיקה נוזזלו עסקי־ב׳ הן ע״י 
בתי־מקדש (של סאמוס, אפסו* ד־לוס, ועוד) והן ע״י סוחרים 
פרטיים. בשם השולחן של החלפן נקרא גם הבאנק (טרא־ 
פזה — ;ס;!?*"(*!), ומאותו שם עצמו נגזר גם שמו של 
הבאנקאי (מדאפזיטם — ןה״טראפזה" שימשה 

מקום לשמירת־כספים ומנגנון לפרעון־תשלומים כאחד. 
ה״טראפזיטס" השתמש בפקדונות, שןמסרו לידו, למתן־ 
הלוואות לעסקי־מסחד ? הסוחר היה נזקי)! לבאנק לשם ביצוע 




197 


בני! 


198 


תשלומיו ולשם קבלת הלוואות (ברובן לצרכי הסחר הימי). 
פאסיו׳ן, הבאנקאי האתונאי הידוע (המאה ה 4 לפסה״ג), היה 
גם סוחר ותעשיין. 

ברומי העתיקה נקרא הבאנקאי 1115 ־ 31 זמ 26 ז 3 . ה 11 ־ 11131 צ> 8 ־! 3 
(כלומר, הבאנקאים), שהיו עפ״ר בני משפחות מיוחסות, 
סנאטורים ואצילים, מילאו תפקיד חשוב בחיי־הכלכלה של 
רומי! הם פיתחו את שירות־החליפים ואת הנוהג של פרעו!" 
חובות באמצעותם, ומתוך כך גם את הפנקסנות. דומי היתה 
מרכזה של הבאנקאות באימפריה! בערים אחרות של איטליה 
היה לבאגקים אך הקף־פעולה מצומצם בלבד. ובפרובינציות 
היו נדירים ופרימיטיוויים. 

נדידות־העמים שמו קץ להתפתחותה של הבאנקאות הרו¬ 
מית העתיקה. מתקופה זו עד למסעי־הצלב פעל רק סוג אחד 
של מתווכים מקצועיים בעסקי כספים ואשראי — החלפנים, 
שבדקו את משקלן של המטבעות ואת שיעורי־המתכת 
שבהרכבן, והחליפו מטבע במטבע. סיבות שונות גרמו 
לדבר, שהחלפגים נעשו גורם חיוני: ( 1 ) ריבוי מספרן של 
הטריטוריות הקטנות׳ שלכל אחת מהן היה מטבע משלה! 
( 2 ) טביעה בלתי־מדוייקת! ( 3 ) שינויים תכופים בהרכבה 
של המתכת!( 4 ) זיופים במשקלי־המטבעות,וכיו״ב. הנסיכים 
ושלטונות־הערים נזקקו לחלפנים הן לשם רכישת החמרים, 
שהיו דרושים לטביעה, והן לשם טביעתם של מטבעות חד¬ 
שים• משום כך היה עסק־החלפנות קשור לעיתים קרובות 
בקבלת זיכיון ממלכתי לטביעת־כספים. החלפנים — שהת¬ 
אגדו תכופות באגודות — תיווכו מתחילה רק בעסקי-מטבע 
ממש. אך מזמן מסעייהצלב ואילך פעלו גם־ בענייני הפקדות 
ותשלומים מקומיים וכן כמתווכים בעסקי אגרות-תשלום 
בינמקומיים. בתקופת מסעי־הצלב מופיעים גם ראשוני מלווי* 
הכסף המקצועיים. 

בין האחרונים מילאו היהודים תפקיד בולט. ההתפתחות 
המרובה, שבאה בסחרה של אירופה המערבית בתקופת 
מסעי־הצלב, כמעט שעשתה מיותרת את פעולתם של היהו¬ 
דים במסחר הבינלאומי — שעד אז היו מראשי העוסקים בו. 
מתוך כר פנו היהודים לעסקי־הלוואות — תחום׳ שבו עדיין 
לא נאחזו הנוצרים אלא במידה מועטת בלבד ושנוסף על כך 
צומצם בו חופש־הפעולה של הנוצרים משום האיסור של 
נטילת־ריבית שהטילה עליהם הכנסיה. אך במידה שנתרבתה 
הזריזות הכלכלית של הנוצרים, פחת הצורך ביהודים אף 
בתחום זה. הראשונים, שהתחילו מתחרים ביהודים במקצוע- 
ההלוואות, היו האיטלקים׳ משום שארצם קדמה לשאר ארצות 
בהתחדשותו של השיגשוג הכלכלי, וכך עלה בידם להניח 
את היסודות של הבאנקאות המודרנית. 

במאה ה 12 כבר נמצאו בג׳נובה חלפנים, שאפשר להג¬ 
דירם כבאנקאים במובן של זמננו. הללו היו מקבלים פקדו־ 
נות, נותנים אשראי לסוחרים, מבצעים תשלומים מקומיים 
בפקודת לקוחותיהם, ומוציאים פקודות־תשלום לערים אח¬ 
רות. בעיקר היו נותנים אשראי לסוחרים לשם עסקות מעבר 
לים ( 13 מ 111 ז 013 13 < 11 זז 03 ), שגם הם עצמם היו נוטלים בהן 
חלק בצורת 11013 :> 1 מ 1 מ 00 (השקעה על־יסוד שותפות). חלפנים 
אלה נקראו 11 ־ 1 צ> 311011 נ 1 (על שם ספסלי־החלפנות שלהם, 
שנמצאו בכיכר עירונית). 

את הפקדונות, שהיו נמסרים לידם, היו הבאנקאים משקי¬ 
עים בעסקי־סחורות—דבר, שהיה גורם לקשיים כשהמפקידים 
היו רוצים, שיחזירו להם את כספם. הפסדים בעסקייסחורות 


גרמו תכופות להתמוטטויות של באנקים, שבהן קיפחו המפ¬ 
קידים את כספם. כתוצאה מכך תיקנו ב 1374 בוויניציאה 
תקנה, שאסרה על הבאנקים לעסוק בעסקי-סחורות. לאחר 
זמן הותר לבאנקים לעסוק בעסקים אלה בתנאי שישתמשו 
לשם כך בכספם שלהם, אך לא בפקדונות של לקוחותיהם. 
בפועל הוסיפו הבאנקים לראות את הפקדונות כהלוואות, 
שהשימוש בהן היה נתון לבחירתם החפשית. 

כנסיות ומנזרים כבר הופיעו כבאנקאים במאה ה 10 . עפ״ר 
היו נותנים הלוואות קטנות־ביחם לאיכרים חפשים וחפשים־ 
למחצה, שמישכנו בידם את אדמותיהם. במאה ה 11 נתנו 
מנזרים הלוואות ניכרות לקיסרים היינריך 111 והיינריך ז\ 1 . 
המזומנים של המנזרים נצטברו ממתנות ותרומות גדולות, 
וכן מסכומי־כסף גדולים, שהופקדו ברשותם. במאות שלאחר 
מכן, כשנוסדו המיסדרים הדתיים השונים (הטמפלארים, 
ד״מיסדר הגרמני, מיסדרי היוהאניטים והפראנציסקנים), נת¬ 
רחבה עוד יותר פעולתם הפינאנסית של מוסדות-הכנסיה. 
חשיבות מרובה נודעה ביחוד לעסקי־האשראי של מיסדר־ 
הטמפלארים. מסוף המאה ה 12 עד תחילת המאה ה 14 היה 
מיסדר זה המוסד הבאנקאי החשוב ביותר באירופה, עם מרכז 
אחד ( 1 מ 111 קומ 16 ) בפאריס ושני בלונדון, ועם סניפים בערים 
שונות בצרפת ובמזרח הקרוב. 

חשיבות יתרה בעסקי האשראי של יה״ב (ביחוד במאות 
ה 14 וה 15 ) נודעה לחלפנים האיטלקיים. שלוש החברות 
המסחריות והבאנקאיות המפורסמות ביותר באיטליה של אותו 
זמן היו של משפחות בארדי, פרוצ׳י ( 61110:1 ?) ואצ׳יואולי 
( 11011 ( 0013 ^) בפירנצה׳ שעליהן נוספה עוד זו של משפחת 
אלברטי, וביחוד — במחצה השניה של המאה ה 15 — זו של 
משפחת מדיצ׳י. קבלת־פקדוגות על-ידי באנקים אלה, וע״י 
באנקים אחרים הרבה, התנהלה באיטליה בהקף רחב. בעד 
הפקדונות שילמו הבאנקים ריבית גבוהה (בפירנצה: מ 8% 
עד 12% ) — מה שמשך אליהם מפקידים מרובים. נוסף על 
פקדונות בריבית קבועה נתקבלו גם פקדונות, שלבעליהם 
הובטח חלק ברווחי־העסקים. 

ההתמוטטות של בתי־העסקים (הבאגקים) האיטלקיים 
הגדולים באה מחמת אי־תשלומי־חובות מצד המלכים, והיתה 
בלחי־נמנעת. במחצה הראשונה של המאה ה 14 פשטו את 
הרגל באנקים איטלקיים מרובים. שלושת הבאנקים האיטל¬ 
קיים המכובדים ביותר — של בארדי, פרוצ׳י ואצ׳יואולי — 
הוכרזו במחצה הראשונה של המאה ה 14 כפושטי־רגל, לאחר 
שפעלו במשך יובל-שנים ויותר. 

במאה ה 15 התבלט בית־העסקים של משפחת מדיצ׳י 
בפירנצה, שנוסף על עסקיו הנרחבים בסחורות, עסק גם כב׳ 
ונתן הלוואות הן לנסיכים והן לסוחרים ולבעלי-מלאכה. 
במאה ה 14 וה 15 זכו לעליה גדולה גם הבאנקים של ג׳נובה 
וויניציאה — בראש ובראשונה הבאנק המפורסם של משפחת 
סוראנצו ( 31120 ־ 501 ) בוויניציאה והבאנק של משפחת צ׳נ־ 
טוריו׳ני ( 1 מס 1 ז 111 ח 06 ) בג׳נז׳בה. 

האיטלקים פיתחו את הבאנקאות לא רק באיטליה בלבד. 
מתחילת המאה ה 13 (ואפשר, אף קודם לכן) ניהלו עסקי- 
באנק מעבר לאלפים: בצרפת, אנגליה וגרמניה. ביהוד היו 
פעילים בתחום זה אזרחים של ערים לומבארדיות — מה 
שגרם לכך, שהסוחרים מארצות־הדרום נקראו באירופה בשם 
"לומבארדים". גם תושבי העיר הצרפתית הדרומית ?ןא 1 ר 
( 8 ־ 031101 ) פעלו הרבה במערב־אירופה כמתווכי־אשראי 



199 


מק 


200 


מקצועיים. במאה ה 13 נדחקו רגליהם של ה״לומבארדים" 
וה״גןאורסינים" ע״י הטוסקאנים, ובמאה ה 14 ביהוד ע״י אנשי 
פירנצה. הבאנקאים האיטלקיים נתמכו ע״י חצר־האפיפיור, 
שנסתייעה בהם בגביית מס־הכנסיה וגם סייעה בידם להרחיק 
את היהודים מעסקי־הכספים של חוגי־העילית. האיטלקים 
הקימו סניפים בכרכים אירופיים שונים מחוץ לארצם, והגיעו 
במסעות־המסחר שלהם לכל חלקי-אירופה. בכל מקום הנהיגו 
סכתבי־אשראי והצליחו להבטיח לעצמם למשך מאות שנים 
את המונופולין על עסקי־באנק. היו בידם פקדונות גדולים, 
שאיפשרו להם להעניק אשראי גדול ביותר למלכי אנגליה 
וצרפת ולהשתלט על משקן של הארצות הללו. השנאה 
אליהם לא היתד, מועטת מזו שהיתה רווחת אל היהודים, 
שבינתיים ירדו כמעט בכל אירופה לדרגת סתווכי־אשראי 
מסוג נמוך, כגון מלווים־בעבוט קטנים. נישולם של האיטלקים 
מתחום זה היה קשה לאין שיעור מנישולם של היהודים. 
בעוד שבסוף יה״ב מילאו היהודים רק תפקיד מצומצם־ביחם 
בהלוואת־כספים, הגיעה באותו זמן העצמה הפינאנסית של 
האיטלקים לשיאה: בתקופה זו שיגשג בית־מדיצ׳י, שקיעתה 
של עצמה זו התחילה דק במאה ה 16 . בין הפירמות העולמיות 
הגרמניות של אותה תקופה יש לציין במיוחד את בית פוגר 
(• 11 £ 8 £ 1 ?). 

בסוף יה״ב נוהלו עסקי־באנק לא רק ע״י באנקים פרטיים. 
במאה ה 15 נוסדו גם כמה באנקים ציבוריים חשובים, כגון 
״שולחן החלפנות״ ( 030181 16 > 113 > 73 ) בברצלונה ( 1401 ), 
וביחוד ״בית גיאורגיוס הקדוש״ ( 0 ! 2 ש 0 !ס ח 83 11 > 03$3 ) 
המפורסם בג׳נובה ( 1407 ). באנק זה העמיד לרשות הרפוב¬ 
ליקה של ג׳נובה את הכספים׳ שהיו דרושים לה ופרע את 
תשלומיה תמורת מקורות־הכנסה ממלכתיים שונים ומושבות, 
שנמסרו לידיו. הבאנק נוצר מתוך איחודם של איגודי הנושים 
המרובים של מדינת־ג׳נובה באירגון כולל. זמן קצר לאחר 
שנוסד הועברו לרשותו כמעט כל מקורות־ההכנסה והמושבות 
של ג׳נובה. 

031081 16 > 731113 בברצלונה ו״בית גיאורגיום הקדוש" 
בג׳נובה היו חלוצי הבאנקים הציבוריים, שהוקמו במאות 
שלאתר מכן בהולאגד ובגרמניה. אין לעדבב באנקים אלה 
עם ה 1$ ) 3 ז 16 ק 0100665 (המוסדות לגמילות־חסד) של יה״ב: 
אלה היו הקדשי-מצווה בעלי אופי כנסייתי, ומטרתם היתח 
להעניק אשראי זול־ביחם לשכבות העניות של האוכלוסיה. 
הם גבו ריבית בשיעור של 8% :— 15% מהלוואות שניתנו 
לאביונים, ומהם צמחו בתי־העבוט המודרניים, 

כתוצאה מן התגליות הגאוגראפלת הגדולות הועתק 
במאה ה 16 מרכז־הכובד של המסחר העולמי מן הים התיכון 
אל האוקיינוס האטלאנטי. האיטלקים איבדו בהדרגה את 
המונופולין על הבאנקאות׳ שנעשתה נכס משותף לעמי' 
התרבות האירופיים. עסקי הכספים והאשראי גדלו בשיעור 
עצום. הצורך בכספי־הלוואות עלה פלאים, הן משום הת¬ 
רחבותו של המסחר והן משום התפתחותה של אמנות- 
המלחמה המודרנית (חיל־שכירים, נשק חם). השליטים 
הוכרחו תכופות להפסיק את תשלומי-חובותיהם, ופשיטות- 
רגל ממלכתיות כאלו גרמו לשקיעתם של באנקים מרובים, 

כתוצאה מן הליקויים, שפגעו במסחר־במזומנים — וביחוד 
כתוצאה מירידת טיבן של המתכות, שבהן נטבעו המטבעות, 
ומזיופי־מטבעות — ביקשו הסוחרים לצמצם עד כמה שאפשר 
את השימוש במטבעות בעסקותיהם. משום כך נתפתחו עסקי- 


סילוקים, שכבר התנהלו במאה ה 16 במידה רחבה בירידים 
של ליון, ג׳גובה וקאסטיליה. נוסף על! כך נתקבלה יחידת- 
ערך מדומה (כלומר, משקל קבוע של זהב), שנקראה 
030 16 > ! 601 , 50811<10 <16 031x111 . במטבע זה (או יותר 
נכון: ביחידת־חישוב זו) חושב ערכם !של המטבעות המוח¬ 
שים, ובו נעשו גם כל התשלומים בירידים. במאות ה 16 והד 1 
כבר היה "כסף באנקאי" זה שליט בשוןן הבינלאומי. 

נראה, שהנטיה להפוך את ה״כסף הבאנקאי" למוסד 
קבוע שימשה במאות ה 16 וה 17 אחד מן המניעים העיקריים 
לייסודם של הבאנקים הציבוריים. עא־פי דוגמת הבאנקים 
הנזכרים של ג׳נובה ובארצלונה נוסדו במאה ה 17 כמה 
באנקים ציבוריים (ממלכתיים): 8160 161 > 83060 בוויני- 
ציאה ( 1619 ), 16 מ 1$56183 ׳\\ באמסטרדאם ( 1600 ), 16 ״ 01x1 ־ 1 ! 
של האמבורג ( 1619 ), 011083016 של נירנברג ( 1621 ), וכן 
ה״באנק של אנגליה״ ( 1694 ). ארבעת הבאנקים הראשונים 
הנהיגו ״כסף באנקאי״ משלהם ( 83000 6 > 3 ^ 1 בהאמבורג, 
ס״ 16£10 ס 83 באמסטרדאם וכד , ). ערכם של פקדונות־הלקוחות, 
שהופקדו בסוגי־מטבעות שונים, חושב ונרשם ב״כסף הבאב־ 
קאי", ולסוחר נפתח אשראי בהתאם לחישוב זה. 

באנגליה כבר בוצעו במאה ה 16 תשלומים באמצעות 
פקודות־תשלום, בתיווכם של הצורפים, שמנעו את השימוש 
במטבעות פחותי־ערך. הצורפים גם קיבלו פקדונות חמורת 
תשלום־ריבית, וכן נצטברו בידם בתחילת המאה ה 17 סכומי־ 
כסף ניכרים. כנגד הפקדונות הוציאו שטרות־חוב או קבלות 
( 0016$ $' 8 ז 11 ס$£> 801 , ובזמן מאוחר יותר 0016$ $' 8301660 ), 
שהפכו לשטרי־כסף ממש. פעולות-התשלום באנגליה בוצעו 
במידה מרובה ללא שימוש במזומנים, אלא באמצעות,׳קבלות- 
הצורפים" הללו. הצורפים, שנתנו הלוואות הן לסוחרים והן 
למדינה, גם הנהיגו חידוש נוסף בדרכי־התשלומים — את 
ההמחאה (צ׳ק, 06 !> 686 ). במרוצת המאה ה 18 הגיע מחזור 
הצ׳קים בלונדון לממדים, שהמריצו את הבאנקאים שבעיר 
לייסד מיסלקה ( £10056 01631108 ) לשם חישוב תשלומי־ 
הצ׳קים ( 1775 ). 

ה״באנק של אנגליה״ ( £0813061 0£ 83016 ) נוסד ב 1694 
ע״י בעלי־הון פרטיים; הזיכיון ניתן להם בתנאי, שילוו כספים 
לממשלה. הבאנק קיבל פקדונות לא רק לשם שמירה, אלא 
גם לשם עשיית עסקים (ניכוי שטרות, הלוואות נגד משכון 
[עסקי לומבארד], הלוואות תמורת שיעבודי־קרקעות [מש- 
כנתות], ועוד). המפקידים לא נדרשו להכניס את כספם אך 
ורק במטבעות מסוג מסויים, או בהמחאות של באנקים אחרים, 
אלא יכלו להשתמש לתכלית זו בשטרי־באנק של ה״באנק 
של אנגליה", שהיו נפוצים במחזור־התשלומים עוד יותר 
מ״קבלות-הצורפים". שטרות אלה (שכוחם היה יפה גם לתש¬ 
לומים למיניסטריון־האוצר) היו מתחילה כתובים ביד ובזמן 
מאוחר יותר — מודפסים. בשעת יסודו לא ניתן לבאנק זה 
המונופולין על הוצאת שטרי־כסף; אך חוק, שנתקבל ב 1707 , 
קבע, שכל עוד קיים ה״באנק של אנגליה" לא תורשה באנגליה 
הוצאת שטרי־כסף ע״י כל חברה, שיש בה יותר מששה שות¬ 
פים (כלומר, ע״י חברות־מניות— 3016$ ס 1 מ 00 70101510616 ). 
כתוצאה מתקנה זו לא נוסדו באנקים חדשים באנגליה במשך 
תקופה ארוכה. רק באנקים פרטיים הורשו, כמו קודם לכן, 
להוציא שטרי־באנק. אך עד מהרה פסקו גם הם מלהוציא 
שטרות בלונדון, כי משום יתרון כוחו של ה״באנק של אנגליה" 
נתרופפה העמדה, שהיתה להם קודם לכן בשוק-הכספים. שוגה 



201 


בנק — מקס, ג׳וזן! 


202 


מזה היה המצב בערי־המהוז: ה״באנק של אנגליה" לא הקים 
בהן סניפים עד אמצע המאה ה 18 , ועל־בן צמחה שם שורה 
של באנקים קטנים יותר׳ שנתנו הלוואות לסוחרים, ניכו 
שטרות וגם הוציאו שטרי־באנק, אם הוסמכו לכך. הבאנקים 
הציבוריים ביבשת־אירופה, בניגוד ל״באנק של אנגליה"׳ 
לא עסקו במתן אשראי למסחר ולמלאכה. 

בשדה האשראי הציבורי נתחדשו במאות ה 16 , ה 17 וה 18 
כמה חידושים חשובים: א) במקום הבאבקים הזרים התחילו 
מופיעים מלווים מקומיים! מאמצע המאה ה 16 נתקבלו באנ¬ 
גליה, ומאמצע המאה ה 17 בצרפת, הלוואות מבאנקאים 
מקומיים ז ב) הממשלות גייסו את הלוואותיהן באמצעות 
בורסות מקומיות; ג) במידה שהאשראי המקומי לא הספיק, 
נסתייעו הממשלות בגיוס הלוואותיהן בבורסות בחוץ־לארץ! 
במאה ה 16 , סופק צורך זה ע״י הבורסות של ליון ואנטורפן, 
ובמאה ה 17 ע״י הבורסה של אמסטרדאם. כתוצאה י מזה 
התגבשה בבורסות דעה מסויימת על כושר התשלום של 
השליטים השונים, שגרמה לתנודות בשער של איגרות*החוב, 
שהוצאו למכירה עם כל מילווה ממלכתי חדש. חידוש נוסף 
היה במה שהלוואות הוצאו גם ע״י חתימה פומבית. כד כבר 
נהגו לעשות באנגליה ובצרפת במחצה השניה של המאה 
ה 17 . באנגליה תיווך ה״באנק של אנגליה" בהחתמה הפומ¬ 
בית! בהולאנד נחתמו המלוות בלשכות ממלכתיות, ללא 
מתווכים כלשהם. גם באוסטריה נהגו כך בחלק מן ההלוואות. 
באמסטרדאם, פראנקפורט ע״נ מיין׳ ג׳נובה וז׳נווה נמצאו 
באנקאים, שפעלו כסוכניהן של ממשלות שונות ועסקו במיוחד 
בהפצתן של הלוואות ממלכתיות בחוגים רחבים, באופן 
שהאמיסיה של המילוות לא בוצעה בבת אחת אלא בהדרגה. 
האשראי הציבורי היה מפותח ביותר באנגליה והולאנד. 
בעוד ששליטיהן של ספרד, צרפת וגרמניה השתמשו תכופות 
באמצעי הבדוק של פשיטת־רגל ממשלתית, הקפידה המדינה 
באנגליה והולאנד׳ מתחילת המאה ה 18 ואילך, על מילוי 
התחייבויותיה, והדבר היה לברכה לאשראי הציבורי. 

אנגליה היתה גם הראשונה, שהנהיגה נכיון־שטרות: 
הבאנקאי קנה את השטר, שהועבר לרשותו ע״י הסבה 
(:זמםדת^זס^מו) לאחר ששילם את הסכום הנקוב בו בניכוי 
אחוז מסויים. נכיון־השטרות נמנה על עסקי ה״באנק של 
אנגליה", שגבה 2 % /< 4 ריבית משטרות אנגליים ו 6% משט¬ 
רות זרים. באירופה הוחל בנכיון־שטרות בתקופה מאוחרת 
הרבה יותר׳ ובגרמניה הונהג רק בסופה של המאה ה 18 . 

להתפתחותם של עסקי הב׳ והאשראי היתה חשיבות גם 
בשינויים, שתלו בהדרגה בחוקים בדבר הריבית. נטילת* 
ריבית היתד, אמנם רווחת מאוד ביה״ב, אך עם זה הוקעה 
כחטא ונאסרה על הנוצרים לא רק ע״י הכנסיה, אלא גם ע״י 
המדינה. לעומת זה נחשבת נטילת־ריבית בעת החדשה כמות¬ 
רת מבחינה עקרונית. מניחים, שהמלווה היה מרוויח אילו 
השתמש הוא עצמו בהונו ושלפיכך זכאי הוא להתנות מתן 
הלוואה מהון זה בקבלת ריבית, שהיא חלק מן הרווח, שהל 1 וה 
עתיד לזכות בו מן השימוש בהלוואה. אך עם הביטול של 
איסור־הריבית נקבע שער־ריבית מאכסימאלי. השער החוקי 
של הריבית בהולאנד הועמד ב 1640 על 5% ולאחר 15 שנה 
הורד ל 4% באנגליה היה המאכסימום מ 1545 ואילך 10% , 
מ 1624 ואילך 8% , ומ 1652 ואילך 6% . במחצה הראשונה של 
המאה ד, 17 נאסר בצרפת לקבל יותר מ 6% ריבית, ועבירה 
על תקנה זו נענשה בעיקול סכום־הקרן. אך הבריות ידעו 


לעקרן* תקנות אלו בדרכים שונות. באנגליה, למשל׳ קיבלו 
הצורפים במאה ה 16 מלווים פרטיים 33% ריבית ויותר, ואף 
המדינה הוכרחה לשלם להם 12% וגם יותר מכן. גם בארצות* 
השפלה יכלו המלוים לקבל בעד הלוואות במסיבות שונות 
אחוזי-ריבית גבוהים כפי שדרשו. 
1716/20 הבאנקאי הסקוטי ג׳ון לו(׳ 1,3% ) הקים בצרפת ב 
באנק דומה לבאנקים ״מוציאי הפתקים (= שטרות)", שהיו 
רווחים אז באנגליה. הניהול הגרוע של באנק זד" שהקים 
לצרכיו חברות־מניות נכלניות׳ עסקי־הספסרות שנעשו במניו¬ 
תיהן של חברות אלו, והתמוטטותם של כל המפעלים הללו 
לאחר זמן קצר, גרמו להסתייגותו של הקהל מבאנקים 
מוציאי־שטרות ובלמו את התפשטותם בארצות אחרות 
באירופה. על כך נתווספה העובדה, שכל הבאנקים מוציאי־ 
השטרות, שנוסדו במאה ה 18 בארצות־אירופה (בדאניה, 
נורווגיה, רוסיה, ועוד), נעשו במוקדם או במאוחר בתי־ 
חרושת להדפסת כסף־נייר ממשלתי. בהשפעתם של הנסיונות 
השליליים המרובים׳ שהיו לציבור בתחום זה, התנגדה דעת־ 
הקהל בכללה להוצאתם של שטרי־באנק נוספים. רק ייסוד 
ה״באנק של צרפת״ (**נ״ת? 16 > 6 נ 1 ן 11 ! 80 ) ב 1800 וניהולו 
המצויין׳ וכן התפשטותן של ידיעות יסודיות יותר בדבר 
הבאנקאות האנגלית (התפשטות, שהומרצה ע״י ההערצה 
הכללית כלפי המוסדות האנגליים, שנעשתה רווחת במחצה 
הראשונה של המאה ה 19 ) סילקו בהדרגה דעה קדומה זו. 
על היהודים בבאנקאות בתקופה החדשה, וביתר פר־ 

טות — גם ביה״ב, ע״ע יהודים, כלכלה. 

1/0 ),^ ¥011 ¥105 1/011 050/110601115 ^ 001101 100110 ? ,״■־ 1 ׳? . 0 .זו\ X011 
,'1111 801111011 10 ( 4 ,■ 0501111180 ? תס׳י . 13 ; 1838 , 11111 ) 011111 א מ 
001(150/1011 8010/10, 051011010/1 1111(/ 1101 50/111/01!0, 1874; 

?. 80(3, 51011(1 11011(1 1/0(110, 1874; 111510110 , 0011,1015 .א 
1105 1/(111(11105 011 ¥101100, 1881 2015 005 , 018 ( 11001 )£ . 8 ; ־ - 
01501 (101 ¥14%£01, 1896; 4 ¥115501)/ 0 / 8011/(111/£ 111 011 5110 
¥001/101! 0011110501 , 108 ) 01 * 510 . 13 ; 1896 ,. 10,15 4 , 0110115 א 
¥1510115:11/0500 111 1 />050111/0101 8011101(5101151^1111^ (101 0050 1/1 
55. (3101^10, 1898-99; 0 00111001155 <¥ 811510055 ,ץ 012 .ז .א / 
¥611105/151, 30115 0( 8610 , 00005131 .א ; 1898-1912 ,!!)!/!//א 
1/05 100110540105 001111110 6501)1155011101155 (!0 016(115, 1901; 83. 
3718110, /. ; 1903 , 516010 11/0 '\א 011 0 ' 1 א 611 10/1 (,/ ס 110 ( ¥10111 ס 
1904 , 1050110 ^ 40 .' 6 110 ( 80511 ס/ 60 ¥11550110 , 105 ) 1103 ) 11 . 4 ׳ ; 

8. ?. 3331 0310 . 0 ; 1904 ,(( ¥1011115151106 / 0 0060 1/10 , 01 ק , 
300501- 55516 13' 11550/1.0/15^050/110/110 601 /116011 1111 1615501- 
01501, 1908-24; 801115 605 0050/110/150 601 54115 ׳ 3301208 ■ א - 
15/050115 1111 141501511111, 19 1 9 ; 0. 0011301, ¥115501)) 0/ ¥6060111 
8011/5,5 0/ ¥55110, 1927'; 0. ץ 115501 .¥ ¥1110110116 ,'{£׳״ 00 ■א 
011101110 ^ 611 , 1111501101 * 1 33 .( ; 1928 10 , 350505 16111506 5/10 }ס 
11550/10/55^010/110/150, 1928-29; ]. ¥415 14 , 1911100 30 /י . ס - 
101)1 051101 .? .\׳ ; 1934 , 5 ) 80111 110 ( 111 ? 101 ) ¥115101 5/10 /ס , 
£011)1 ¥415501)1 £11 ¥606150110110011 1 י ! !! 111 ) 80511 11 ) 10 ) 430 /ס - 
10/10, 1943 ; 511 ]0110 013)1113111, 1006 ^ £1 (ס (/ 111 ) 8 10 /ד , 

2 *015., 1945; 19. 33. 8115111055 , 831111001 .( .א 3011 ׳< 30011 ן 
¥1001100 0116 8001(11111, 1947; 33. '01111 ' 7 ,* 1001 ) 100 ? ■א 

¥00115 0116 ¥¥1001105 0/ 81111/( ¥10)111611)), 1949; ¥40116- 
(11615011)1(0/1 601 3500551015501150/10/500 *, 11, 1924. 

. א. ז 

3 נכ[ם, סר נ׳זזף — 11 ( 10563 ־ 511 — ( 1743 , לונדון— 
1820 , שם), חוקר־טבע אנגלי. ב׳ היה בן למשפחה 
עשירה ולמד באוכספורד — בין השאר מדעי-הטבע. הרכוש, 
שירש עם מות אביו( 1764 ), איפשר לו להתמסר כליל לתחו¬ 
מי התעניינותו המדעית, וכשהיה אך בן 23 נבחר כחבר של 
ד,״חברה המלכותית״. ב 1767 יצא לניו־פאונדלנד ולאבראדור 
ואסף שם צמחים וחרקים הרבה. ב 1768 — 1771 ליווה את 
קוק (ע״ע) במסעותיו בספינה ש 011 ׳\ג 16 > £0 , שצויידה על 



203 


בנקם, ג׳יזח—בן־רובי, יצחק 


204 


חשבונו של ב/ הוא חזר עם מספר צמחים חדשים, שהיו 
בלתי־ידועים עד אז. ב 1772 ביקר באיסלאנד וחקר את 
ההברידים. בדל 17 נבחר כנשיאה של ה״חברה המלכותית". 
לאוסף־הצמחים ולספריה שלו יצא שם ולסוף סופחו למוזיאון 
הבריטי. מספר של איים והרים, וכן הסוג "בנקסיה" מן הפרו- 
טאיים (ע״ע) וצמחים אחרים, בקראו על שמו של ב/ נוסף על 
פעולתו המדעית העצמית התבלט כפטרון־המדעים וכתומך 
באנשי־מדע. 

■ 51 1 / 0 ?{!^ 1 )!!' 1 ' , 1 ) 50111 .£ ; 1909 ,. 8 ./  0 :! 1 מ 11011 :! 0£ 1151017 1 .£), וב 1849/66 הופיעו ששה 
כרכים נוספים של היסטוריה זו. בתקופת פעולתו כציר של 
אה״ב בברלין ( 1867/74 ) המשיך בעבודתו המדעית וב 1874 
הופיע הכרך האחרון של ההיסטוריה הנזכרת, שבו הגיע ב׳ 
בהרצאת תולדות־אה״ב עד 1776 . במהדורה מתוקנת של חיבור 
זה, שיצאה ב 6 כרכים ב 1883/85 , השלים ב' את ספדו, באופן 
שהקיף את תולדות־אמריקה עד שנת 1789 וכלל בו גם את 
תוכן ספרו על תולדותיה של חוקת אה״ב (ס* 0£ 9151017 

, 513105 111111011 1110 0 £ 0005111111100 1 £ 1 £ 0 £ 0101311011 ? 

1882 ). בהתאם לתורתם של מוריו הגרמניים ביסס ב׳ את 
חיבורו על מיסמכים, שחלק מהם גילה הוא עצמו באה״ב, 
בריטניה וארצות אחרות, מגמת־החיבור היתה דמוקראטית 
ואנטי־בריטית, והספר זכה להצלחה יוצאת מן הכלל: שלושת 
הכרכים הראשונים יצאו עד 1852 ב 15 מהדורות, ותרגומים 
של הספר נתפרסמו בצרפתית, גרמנית ובלשונות אחרות. 
כיום יש לספרו של ב׳ רק ערד היסטורי בלבד. 

מלבד ה״היסטוריה" שלו פירסם ב׳ גם נאומים ומאמרים 
חרבה, וכן הדפיס בנעוריו שירים. 

; 1908 ,. 8 . 0 [ס £611675 1 > 11 *> 6 [ 14 י 6 ז\\ 10 ל ¥01£0 \ . 1 \ 

,: 1 * 8355€ . 5 ■ 7 ', 1944 , 86/761 ? 3/177211 ) 87 ,. 8 . 0 . 8 .? 1 

"7/16 \{1£ £7716716 ? £071 ; 10716675 ? ץז 3 1,1167 י x^107675 0] 

81470?£<171 011111176, 1935; 50111£51 6 ^£ 16 /* 7 ,.־ 11 ,־ £01 ח 

0/ ]861(5071, 1945. 

• א. מ. יי 


בנקרזפש, הוברט האו — £1 סזס 1 ז 03 ס׳מס]!! 001 נ 91111 נ — 

( 1832 — 1918 ), היסטוריון אמריקני. ב׳ נולד בגרב־ 

וויל ( 013071116 ) שבמדינת־אוהאיו ונשלח משם ב 1852 
כמוכר־ספרים לסאן פראנציסקו. בעסק זה עבד 16 שנה, 
ומתוך כד אסף 60,000 כרכים וכתבי-יד על אמריקה המער¬ 
בית מאלאסקה עד פאטאגוניה. מ 1868 ואילך אירגן מפעלי- 
ספרות ופירסם בעזרת משתתפים מרובים את תולדותיה של 
אמריקה המערבית מאלאסקה עד אמריקה המרכזית (- 915 \ 
813105 £10 301 ? 00 ! 0£ 1017 , ב 39 כרכים), שיש להם עד היום 
ערד כאוסף של חומר היסטורי ואתנולוגי. את ספרייתו מכר 
ב 1905 לאוניברסיטה של ברקלי בקאליפורניח. בשנות־חייו 
האחרונות פירסם חיבורים אוטוביוגראפיים׳ בכללם "סקירה 
פוליטית ואישית של העבר״ ( 31101 01111031 ? ,תס 11 ססק 5 סס 1 ס 0 

1912 , 01501131 ?). 

. 1946 £!!! / 0 מעד.ג; 7 ג/// ,.ע ./ז ,^ 10 ) 0112 י,', 1 .ן 

בנר, י 1 הן — 101131103001 —( 1596 — 1641 ), מצביא שורי. 

ב׳ השתתף במלחמותיו של המלך גוסטאו 11 אדולף 
ברוסיה ( 1614 — 1617 ) ובפולניה ( 1621 — 1629 ) ומ 1630 ואילך 
נלחם בגרמניה. חוא הצטיין בקרב על־יד ברייטנפלד(צפונית־ 
מזרחית לליפציג, ספטמבר 1631 ), ואחר מותו של גוסטאו 
אדולף נמסר לידיו הפיקוד על הצבא השוודי בגרמניה הדרו¬ 
מית. לאמנות־חמלחמה שלו היו אפייניות תנועות-צבא 
מהירות ומפתיעות. את נצחונותיו החשובים ביותר נחל על־יד 
ויטשטוק 10 סס 711151 ו׳\) בבראנדנבורג ( 100 ק״מ צפונית־ 
מערבית לברלין, אוקטובר 1636 ), בקרב נגד הצבאות של 
הקיסר והנסיך־הבוחר של סאגסוניה, ועל־יד חמניץ ( 1639 ), 
בקרב נגד צבא הקיסר. — מכתביו לאופסנשרנד, (ע״ע) 
הוצאו לאור ב 1893 . 

.(שוורים, 3 כרכים} 1908/10 ,.£ ./ , 1111 ־ 01 ( 8 .ס .ן 

בן־תב' ( 1 ( 800101 ), י?ד!ק ( 1876 , סאלוניקי — 1943 , 
ז׳נווה), פילוסוף יהודי. ב׳ היה בנה של משפחה 
נודעת ביהדות תורכיה, שהקימה מתוכה רבנים ושד״רים. 
לאחר ששימש מורה בב״ס עממי בפיליפופול שבבולגאריה, 
נסע לינה שבגרמניה ולמד פילוסופיה■ אצל רודולף אוי?!ן 
(ע״ע). ב 1900 , כשהיה מבקר בסורבונה, התחיל מתעניין 
בפילוסופיה הצרפתית של הזמן, והשתתפותו בקונגרס הפילו¬ 
סופי השני בז׳נווה ( 1904 ) הביאה אותו במגע אישי עם 
ראשי האסכולות הפילוסופיות בצרפת. ב׳ החליט להתמסר 
לחקר הפילוסופיה הצרפתית החדישה ולהפיץ את רעיונותיה 
בארצות אחרות, וביחוד בגרמניה, שבה כמעט לא היתד, 
ידועה אז הפילוסופיה הצרפתית שלאחר קונט. עם זה 
שאף ב׳ להפיץ את ידיעת הפילוסופיה האידיאליסטית הגר¬ 
מנית בצרפת. מ 1907 עד 1914 שמע אח הרצאותיו של 
ברגסון בפאריס, ובאותו זמן גם נתבקש לעריד תרגום 
גרמני מספרו של ברגסון "חומר וזכרוך. ב׳ עשה עבודה זו 
בעזרתו של ברגסון, ואגב כך שוחח לעיתים קרובות עם זה 
האחרון על שאלות פילוסופיות, דתיות, חברותיות ומדיניות. 
ב׳ רשם לו פעם בפעם את תכנן של השיחות הללו׳ וכך 
נוצר הספר "זכר ומת על אנרי ברגסוך ( 5111 8011700115 
1942 , 8012500 90011 ), המשמש כיום מקור חשוב להכרת 
אישיותו של ברגסון. 

בתקופת מלחמתיהעולם 1 הרצה ב׳ באוניברסיטה של 
ז׳נווה על הפילוסופיה הצרפתית והגרמנית של זמנו, ואחר 



205 בךרוכי, יצחק—בנש, אדורד 206 



ננארם: מקד׳טים וצליינים עי נהר נאננם 


המלחמה ביצע סוף־סוף את החלק הראשון מתכניתו המקו־ 
רית: תיאור הפילוסופיה הצרפתית החדישה, לראשונה נת¬ 
פרסם תיאור זה בצודה מקוצרת באנגלית (-חזש 1 מס 0 שנת־ 
1926 , 21106 •!? }ס . 11002111 ז ץ 0636 ק) ובגרמנית (' 11110 ? 

, 61611 ־ 211111 ־ 1 ? מ 1 :ז 3£ ׳\\ 062661 0106 ת 86 תג 1 ומ 6 ז 81 £ד[ 156 נ 1 ק 50 

1928 ). 19331 יצא הספר בשלמותו בצרפתית בשם 1,65 

1062106 } 00016161 1116 ^ 1111050 (} 13 6 ( 0 001162018 168 61 80116065 

63006 ? 60 . ב׳ חיבר את ספרו, בין השאר, על יסוד שיחות 
מקיפות עם ההוגים, שעליהם כתב. — אחר מותו של ב׳ 
פירסם ידידו, אכסל שטרן, ספר ליקוטים מתוך השקפותיו 
על הדעת והמוסר ( 1947 , 0106316 61 06 ח 31553 תמ 00 ). 

ש. ה. ב. 

בנרם ( 8603665 ; השם הרשמי מ 1948 ואילך: בנדם), 
עיר בצפונה של הודו (הרפובליקה), במדינת אוטאר 
פראדש, על הגנגס (ע״ע)! העיר הראשה של מחוז, שנקרא 
על שמה! המקום המקודש ביותר בהודו זה יותר מ 2,000 
שנה (בהודו רווחת האמונה, שהעליה לב׳ והרחיצה בה בנהר 
מטהרים מעוון). מספרם של תושבי־הקבע שבב׳ כ 350,000 
( 1951 ) ! המספר השנתי הממוצע של הצליינים, המבקרים 
בה, הוא למעלה ממיליון. מקור־פרנסתה העיקרי הוא הצליי¬ 
נות והתרומות הבאות מן החוץ בשביל המסתופפים בצל 
1,450 המקדשים הבראהמנים שבעיר. מלבד זה משמשת ב׳ 
שוק ומרכז לעיבוד התוצרת החקלאית של מחוזה, וכן קיימות 
בה מלאכות־מחשבת בצורפות (זהב וכסף), אריגה, רקמה 
ופיתוח־נחושת, שאף הן מבוססות בעיקר על תנועת עולי- 
הרגל. ב׳ משמשת מרכז ללימודי־דת ובאוניברסיטה הבראה־ 
מנית הגדולה, שנוסדה בה ב 1916 מצירוף של קולג׳ים 
שונים, ניתן מקום בראש לחקר הסאנסקרט וספרותה. הרחו¬ 
בות הצרים של העיר העתיקה ושפת־הנהד השמאלית' — 
שאליה יורדים במדרגות־שיש לאורך של 6.5 ק״מ — הומים 


כל הימים מצליינים, אנשי־דת וקבצנים וספרות וקופים מקו¬ 
דשים. למרוח הפיקוח הממשלתי על הבריאות, מרובה בב׳ 
התחלואה, המובאת לעיר בעיקר ע״י הזרים. 

ב׳ נוסדה, לפי המסורת, ב 1200 לפסה״נ, והיא נזכרת 
בשם ומסי או קאשי בכתבי-הקודש ההודיים שבלשון סנס- 
?ןרט (ע״ע). במאה ה 6 לפסה״נ הטיף בסביבותיה בודהא 
(ע״ע), וב׳ נעשתה עיר קדושה למאמינים בו. במאה ה 7 
כבר נדחקו רגליהם של הבודהיסטים על־ידי הבראהמנים, 
ובמאה- ה 11 היתד, ב׳ עיר־הבירה של ממלכה בראהמנית 
גדולה. ב 1194 לסה״נ נכבשה ב׳ ע״י המוסלמים, שבידיהם 
נמצאה עד 1775 . המוסלמים ראו את ב׳ כ״עיר־הכפירה" 
ועשו שמות במקדשיה. ריחוד הצטיין בזה המוגול אורנגזיב 
(ע״ע), שאף הקים בב׳ מסגד שעולה בגבהו ובתפארתו על 
כל המקדשים הבראהמנים, שנשתיירו בה. מאלה האחרונים 
מקודשים ביותר "מקדש הזהב" שיוחד לאל סיוה, ו״מקדש־ 
הקופים״ — היכלה של דורגה רעייתו. מן התקופה הבודהאית, 
וביחוד מימי־הזוהר של מלכות אשוקה (ע״ע), שרדו בב׳ 
חרבות מפוארות, שמרובים הנוהרים אליהן מן הארצות 
הבודד״איות. ב 1775 נכבשה ב׳ ע״י הבריטים. אע״ם שהללו 
לא התערבו בדברים שבדת אלא במידה שהמנהגים הקדומים 
נראו להם פוגעים בבריאות או במוסר, כגון השלכת גוויות 
מתים לתוך־חנהר ושריפת אלמנות עם הגוולת של בעליהן, 
התקוממה ב׳ כסה פעמים לשלטונם ( 1781 , 1784 , 1799 , 
1852,1809 , 1857 ). המוסדות ללימוד־סאנסקרט שבב׳ נתמכו 
ע״י אוצר הממשלה הבריטית. 

א. י. בר. 

אן״ 1 ךד — 86065 1 > 36 /י £6 — ( 1884 , קוזלאגי, בו¬ 
המיה — 1948 , סזימובו אוסטי, שם), מדינאי צ׳כי. 

ב/ בנה של משפחת־איכרים עניה, נשלח מכפד־מולדתו 
לפראג, שבה למד בגימנסיה הומאניסטית. ב׳ פירנם את 




207 


כנש, אדורדי-בנתם, ג׳רמי 


208 


עצמו ע״י מתן שיעורי־עזר לתלמידים. ב 1904 נתקבל לאוני־ 
ברסיטה של פראג׳ שבה למד מתחילה פילולוגיה ואח״ב 
מקצועות היסטוריים ומדיניים. ב׳ סיים את תקופת־הלימודים 
שלו בצרפת: הוא למד משפטים בפאריס ובדיז׳ון, שבה 
הוכתר ב 1908 כד״ר למשפטים. מ 1909 הורה כלכלה לאומית 
באקאדמיה־למסחר הצ׳כית שבפראג; ב 1912 נתמנה כמרצה 
וב 1922 — כפרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטה הצ׳כית של 
פראג. מצד השקפותיו המדיניות 
היה ב׳ תלמיד של ת. ג. מסריק 
(ע״ע). לאחר שפרצה מלחמת- 
העולם 1 יצא ב׳ מצ׳כוסלובאקיה 
(הוא הוכרח לגנוב את הגבול), 
וביחד עם מאסאריק התחיל 
מנהל בארצות־האנמאנטה תעמו¬ 
לה לשם שיחרורו של העם 
הצ׳כי ופירוקה של הקיסרות 
האוסטרית־הונגאדית. אחר המל¬ 
חמה נתמנה שר־החוץ ברפוב¬ 
ליקה הצ׳כוסלובאקית החדשה, 
וב 1921/22 שימש ראשיהממשלה 
שלה. מדיניות־החוץ שלו היתה מבוססת על מגע הדוק של 
ארצו עם צרפת ועם ארצות ה״אנטאנטה הקטנה", שהוקמה 
על־ידיו ואיחדה את צ׳כוסלובאקיה עם רומניה ועם יוגוסלא־ 
וויה. במדיניות־הפנים שלו פעל ב׳ לפי עקרונותיה של 
המפלגה הצ׳כית חלאומית־הסוציאליסטית, — מפלגה בלתי- 
מאדכסיסטית של פועלים ובורגנים זעירים — שעליה נמנה. 
ב 1935 נתמנה ב/ לפי המלצתו של מאסאריק, שהסתלק אז מן 
הנשיאות, לנשיא־הרפובליקה. ב 1938 פרש ב׳ מכהונתו ואף 
יצא מארצו לאחר שנמסרו להיטלר (בהתאם להסכם־מינכן) 
החבלים של צ׳כוסלובאקיה, שתושביהם היו גרמנים. ב 1941 
הוכר ב׳ ע״י בעלות־הברית כראש הממשלה־בגולה של צ׳כו- 
סלובאקיה, שמושבה היה בלונדון. ב 1943 הלך למוסקווה 
וכרת חוזה־ידידות עם רוסיה. ב 1945 חזר לאךצו כגיבור 
לאומי, נטל לידיו את ראשות־הממשלה ואף נבחר מחדש 
כנשיא המדינה ( 1946 ). כשעלו הקומוניסטים לשלטון בצ׳כו־ 
סלובאקיה ( 1948 ) סירב ב׳ לחתום על החוקה החדשה, שקבעו 
למדינה, וביוני אותה שנה הסתלק מן הנשיאות. חדשים 
אחדים לאחר מכן מת. 

ב׳ היה הומאניסטן ראליסטי׳ שנתחנך על רעיונותיה של 
תרבות-המערב. הוא דגל בריבונות של העמים הקטנים (בין 
השאר היה ידיד של התנועה הלאומית היהודית) והאמין 
באפשרות להבטיח את עצמאותם ע״י חוזים ובריתות. הטרא־ 
גיקה, שציינה את סוף־ימיו, נבעה בחלקה מהתמוטטותה של 
אמונה זו על-ידי ההתפתחות המדינית במרכזה של אירופה 
ובמזרחה, 

נוסף על נאומים מרובים ועל מאמרים בענייני מדיניות 
וסוציולוגיה, כתב ב׳ את הספרים הבאים: 5 -ו 01 ת £1 ^ 1 ■ 1 ^ 
("זכרונות־המלחמה שלי״), 1928 * -ד.א - ]ש [> 111 ז 411£5£3 . ז 6 ם 
תסמס!! (״מרד הלאומים״)׳ 1939 ; 1 >ח 3 137 ) 10 " ׳ 365 ־ 06171061 
׳מסזזס״תס־ד ("הדמוקראטיה היום ומחר"? תרגום עברי: 
תש״ה), 1939 ; 1 ז 666101 ז־ 1 ־ £01 511118816 5 ' 0266110510731613 
(״מאבקה של צ׳כוסלובאקיה על החירות״), 1941 ; 161 5651 
73114.7 5761076 11116 ־ 11 > 6x1111 2 ("שש שנים של גלות ושל 
מלחמת־העולם 11 ״), 1947 ; 3:11611 ? (״זכרונות״), 1947 : 


^161110118: £17 \ 6 א 1 ) 311 ז 3 ז \\ ' 611 א 10 41101011 ^ 001 ־ 

1954 , 7 ־ ¥10101 (תרגום מצ׳כית; "זכרונות: ממינכן למלחמה 

ולניצחון"). 

1.. £15 8 ; 1934 , 1 * 0$£6 (* £1 %61 * £1 ? 2 1 * 11 ,םםג 1 ממש . 

8 ., $101631*1x11 0/ €6711*01 £1**0{*6, 1935; 0 ,^ 1 ש 0115 קב? .ץ *\ 

£, 8 ., 1937; 0. 1135, 8 . 0 / (7 '266^0310^0^10, 1940; ¥. 

.{ . 5 )€ , 5 ׳< £ 5$3 ,. 8 .'*<£} * $ 11111 $ 0 6 ^ 11136 *^ * 6 <£ , € 115011 ^ 

. 1946 ,. 8 .ז( 1 י 21€ . 0 ; 1945 ,(ע^ 00€05 ק 0 

ס. ו. 

בך^ן, ישוב חקלאי בשרון, ממזרח ללוד, שכולל שני 
גופים נפרדים: במזרח — "כפר נוער"(ב״ס חקלאי 
ופנימיה, נוסד ב 1927 ) עם 1,500 דונאם וכ 540 נפש ( 420 
חניכים בני 6 — 17 שנה ב 1956 ): במערב — מושב־עובדים 
(נוסד ב 1952 ) עם 2,736 דונאם ו 225 נפש, שרובם ככולם 
מן העולים שבאו לארץ אחר תקומת־המדינה. 

על ב׳ עברו תמורות הרבה משעה שחברת אנגלו־פלשתינה 
קנתה (ב 1904 ) 2,080 דונאם מאדמת הכפר הערבי בית עריף. 
חברת־מניות של יהודים מרוסיה יסדה ב 1905 בב׳ ביח״ר 
בשם ״עתיד״ לעצירת־שמן ולתעשיית־סבון. ב 1907 עברה 
אדמת־ב׳ (חוץ מן החלקה של ביהח״ד הנזכר) לידי הקק״ל, 
שמסרה אותה לישראל בלקינד (ע״ע) לצרכי הקמתו של 
בי״ס חקלאי. מוסד זה לא הוציא את שנתו וב 1909 התחילו 
נוטעים בב׳ את יער־הרצל, בעיקרו כרם־זיתים, שמספר־עציו 
היה ב 1914 קרוב לרבבה. מנהל הנטיעות, יצחק וילקנסקי, 
פיתח בב׳ גם חווה להכשרת פועלים חקלאיים ולנסיונות 
במשק זעיר מעורב• הקק״ל הקימה בב׳ גם שכונה לתימנים, 
שעידי במסגרת ביה״ס "בצלאל" שבירושלים. יער-הרצל 
נחרב ברובו בימי-המלחמה, וגם פעולת ביהת״ר ועבודת 
"בצלאל" בב׳ הופסקו באותו זמן. אחר המלחמה הוקמה 
בב׳ חוות־נסיונות חקלאית של ההנהלה הציונית ועל חלק 
מאדמתה יושבו איכרים זעירים אחדים. ב 1926 הועברה 
החווה לרחובות והאדמה והבניינים נמסרו לביה״ס החק¬ 
לאי. — כפר־הנוער נוסד ב 1927 ע״י חוג מיהודי־גרמניה, 
וחניכיו הראשונים היו מ״בית־הילדים", שנוסד בקובנה 
בשביל יתומי המלחמה והמהפכה הרוסית. מטרת ביה״ס היא 
לחנך עובדים למשק מעורב ברוחה של "א״י העובדת" מתוך 
"יחס כבוד" לערכי המסורת היהודית. ב 1933 הורחב ביה״ם 
לקליטת נוער מגרמניה. — למושב החדש, שנוסד בתשי״ב, 
נמסרו אדמות נטושות. 

א. י. בר. 

(ירמיה) — 86111:113111 ץוזז 6 ז 16 — ( 1748 , 

לונדון — 1832 , שם), פילוסוף אנגלי; מגדולי 
המתקנים של החוק והמשפט בזמנים החדשים. ב׳, שגם 
אביו וסבו היו עורכי־דין, נתחנך באופספורד ולמד משפטים 
ב!"!! 5 'מ 01 ;>מ 81 . אך עד מהרה זנח את מקצוע הפרקליטות, 
ומאז התרכז בכתיבת מסכתות בשאלות המשפטים והמידות. 
גם מתוך אותו חלק מכתביו, שנתפרסם בחייו, נמסר הרוב 
הגדול לדפוס לא על ידיו אלא על־ידי ידידיו, וביניהם 
ג׳ון סטיוארט מיל (ע״ע), ג׳ורג׳ גרוט (ע״ע) ופרנסים פליס 
(ע״ע). יחסו של המחבר אל כתביו הוא מקרה נדיר וכמעט 
יחיד במינו בתולדות הספרות החדשה. מתוך 75,000 הגליו- 
נות של כתבי-היד שלו׳ השמורים בספריית ץ! 51 ־ 11761 !ס 
011686 [£ בלונדון, מרובים הם הכתבים, שלא נדפסו עד 
היום. 

ספרו הראשון: 1 מ 16 מ 0 ז 0076 מס )מ 6 ימ 38 ז? \ ("קטע על 



אדוארד בנ׳ש 



309 


בנתם, ג׳רמי—כףתערוגות 


210 


הממשל"), שיצא ב 1776 (לאחר שפירסם מאמרים אחדים 
בעילום־שם), כלל התקפה נמרצת על המשפטן המהולל 
ביותר בזמנו, ויליאם בלקסט(ן. אע״פ שגם מסכת זו נת¬ 
פרסמה בעילום־שם, הביאה לב' פירסום מסויים, והיא שזיכתה 
אותו, זמן מועט אחר הופעתה, בידידות( של המדינאי הלורד 
שלברן ( 6 תז 11 נ 511611 ; לאחר מכן : לאנסדאון [ 116 ^ 10 ) 1,3115 ]), 
שנמשכה עד סוף ימיהם המשותפים. מאחר שהיה בלתי־תלוי 
מבחינה כספית, דחה ב' את כל ההצעות, שהוצעו לו, לעבוד 
לטובת איזו מפלגה מדינית או לטובתם של מנהיגי־מפלגות. 
ב 1785 נסע לרוסיה 
(דרך צרפת, איזמיר 
וקו׳שטה) וישב בה 
עד 1787 ; אחיו, סא־ 
מיואל, היה אז פעיל 
ברוסיה כמהנדס בשי¬ 
רות( של הנסיך פ(- 
טי(מקין, שתיכנן ב¬ 
אותם הימים את הק¬ 
מתו של איזור־תעשיה 
נרחב בדדום־רוסיה. 
ברוסיה כתב ב׳ את 
ספרו 0£ 6 :> 1 ! 6£6 ס 
׳(■! 17511 ("הגנה על 
ההלוואה - בריבית"), 
שעורר ויכוחים מרובים. הספר מבוסס על ההנחה, שאין 
השלטון רשאי להתערב בעניינים כלכליים, ועל־כן אינו 
זכאי להגן על הל(דם; כל אדם הוא השופט הטוב 
ביותר של ענייניו. לאחד שחזר ב׳ ללונדון דרך וארשה, 
ברלין והאג, פירסם ב 1789 את יצירת־המופת הפיל(ם(פית 
והמשפטית שלו, 315 ־ 101 \ ׳ 01 ,> 10 ק 101 ז 1 -ז? 116 ! ס! 1011011 ! 1 ) 0 ז 1£ ; 1 
מ 0 ״ 1,6 8 1513 3001 ("מב(א לעקרונות המוסר והתחוקה"), 
פרי עבודה של 15 שנים, שבה הסביר את עקרונות תורת־ 
המידות שלו. תכניתו של ב' לשיפור הבניה של בתי- 0 (הר, 
שנועדה לאפשר השגחה מרכזית על כל האסירים, — תכנית, 
שהיא ידועה בשם ״פאנאופטיקון״ — לא זכתה מתחילה 
להצלחה; אך במרוצת־הזמן הונהגה בבתי־הסוהר בקובה 
ובאחדות ממדינות־אה״ב. פירסום בינלאומי קנה לו ב׳ לרא¬ 
שונה ע״י המהדורה הצרפתית של חיבורו - 161£215 ) 31165 ז 7 
611316 ? 61 0111116 131:1011 ("מסכות על החקיקה האזרחית 
והפלילית״), 1802 ; מהדורה זו הותקנה על-יסוד כתבי-יד 
וה״מבוא״ ע״י אטין ךימ(ן (:זמסת״סס), מי שהיה מזכיר( של 
מיראב(, שפירסם חיבור זה שנים הרבה קודם שיצא המקור 
האנגלי של הספר (באמריקה יצא בינתיים תרגום אנגלי של 
הספר הצרפתי). ה״מסכות" תורגמו עד מהרה לכמה לשונות 
וכרכים נוספים מכתביו של ב׳ נתפרסמו ע״י דימ(ן בצרפ¬ 
תית. — ב 1792 העניקה האסיפה הלאומית הצרפתית לב׳, 
בתורת תושב־חוץ׳ את התואר של אזרח צרפתי; ואע״פ 
שכמה ארצות אחרות ביקשו להזמינו לשם קודיפיקאציה 
של חוקיהן, שוב לא יצא ב׳ — לאחר שחזר מרוסיה — מאנ¬ 
גליה אלא לשם ביקורים קצרים אחדים בצרפת. באנגליה 
התחילה השפעת מחשבתו של ב׳ להיות מורגשת רק לאחר 
שמלאו לו שישים שנה — לאחר שהכיר את ג׳ימז מיל (ע״ע), 
שיסד ביחד עם אחרים את האסכולה התועלתנית ואת כתב- 
העת ^ 6 ;י\ 1£6 ■ 61 :ז 11115 !״ ¥65 \ ( 1824 ) לשם הפצת הפילוסופיה 


של ב׳, המיוסדת על עקרון התועלת או על עקרון האושר 
הגדול ביותר של מספר האנשים הגדול ביותר. רק שנתיים 
אחר מותו של ב׳ הופיע ב 1834 חיבורו הידוע ביותר בתורת- 
המידות, ^ 06001010 ("תורת-החובות"), ורק תשע שנים 
לאחר מכן הופיעו עשרים ושניים החלקים של כתביו, שכונסו 
ע״י מזכירו ג׳ון בורינג; אך כמה וכמה מחיבוריו, שנתפרסמו 
בדפוס, לא נכללו במהדורה ז(. 

על כל התיקונים המרחיקים. לכת בתחומי המידות, 
החברה, החוקים והמשפטים, שב׳ המליץ עליהם, לימד זכות 
מתוך הסתמכות על עקרון אחד ויחיד: השגת האושר הגדול 
ביותר. ב׳ הודה, שרעיון זה היה ידוע יפה גם לפניו, אלא 
שהוא השתמש בו והגן עליו בעקביות מרובה יותר מכל 
אחד מקודמיו. בכתביו המרובים בשאלות החוק והמידות 
השתדל ב׳ להוכיח, שכל שאר יסודות־המוסר שעליהם בנו 
הפילוסופים את תורוח־המידות שלהם — כגון החוש המוסרי, 
המצפון ומוסר־הטבע — דומשמעיים הם, ולפיכך עלול כל 
אחד מהם לשמש לקבוצה אחת של בני-אדם יסוד להתנהגות, 
שהיא סותרת בהחלט את ההתנהגות, שמסיקים בדין מאותו 
עקרון עצמו בני־אדם בעלי תפיסת־חיים אחרת. ועוד: ב׳ 
יחס לתוצאותיה של התנהגות־האדם חשיבות גדולה הרבה 
יותר מלמניעים הנפשיים שלה, שהרי בפועל — כמו שהטעים 
ב' —, בשעה שאנו מציינים את המניעים, מניחים אנו ללא 
ביקורת הערכה מוסדית מסויימת, ואילו הערכה זו צריכה 
להיות ת כ ל י ת ו של משפטנו המוסרי ולא הנחה מוקדמת 
לו. לעומת זה: ההסתמכות על תוצאותיהם של מעשי־האדם 
מבססת את ההערכה המוסרית על עובדות ניטראליות, על 
הנתונים הקיימים־בפועל והצפויים לעתיד של ההתנסות 
בהנאה ובכאב. 

הפילוסופיה של ב׳ — המשפטית, המוסרית והכללית — 
זכתה להשפעה מרובה כל־כך, שהשנים שבין 1825 ובין 
שנת מותו של ג׳ון סטיוארט מיל ( 1873 ) כונו כתקופת- 
הבנתאמיזם באנגליה. יתר על כן: ב׳ סייע במידה מכרעת 
בבירורן של כמה בעיות חיוניות׳ שעדיין הן מעסיקות את 
עולם־התרבות של זמננו: המלחמה באנטישמיות ובכל 
הפליה גזעית או לאומית; אירגון של שלום בינלאומי 
מתמיד; שיחרור המושבות; יצירת חבר-לאומים ובית־דין 
לסיכסוכים בינלאומיים; קודיפיקאציה של החוק האנגלי 
והאמריקני! צימצום עונש־המוות; שיפור חוקי הפאטנטים; 
בניית תעלות; ביטול עונש מלקות בבחי־הספר! חינוך 
אנציקלופדי; מניעת אכזריות כלפי בעלי־החיים! ייסוד 
באנקים לחיסכון והמחאות־דואר! יצירת לשון בינלאומית; 
בעיות הסמאנטיקה! הקומוניזם והביסוס הביקרתי של 
חורת־הסידות. 

־ 13 < ,£ ; 1 , 01 ? , 1900 ז 111111101-101%$ י>; 77 ,ת 11£ ק£ן 15 

; 1901 , €> 1 { 111050£/11£ ?ק 1£ * 11€011$1 ) 10 114 ) 1011011 * 101-1 0 ^ 1 י ץ׳ 10 

. 1952 , 1 ( 040 ' 1 01 1€ !% 1 )ה 0 1 ה 10 ) /מ״> 5 , 1£ >ז £3 וז 1 ט 83 ,( 1 

ד. ב. 

?("תערובות, אחד מבניה של ארץ כבושה, המוחזקים 
ברשותו של הכובש כערובה, שהעם המשועבד 
יפעל לפי רצונו של המנצח, מתוך הנחה, שאם לא יעשה כך 
יוצא בה״ת להורג או ישאר בשבי זמן בלתי-מוגבל. 

המנהג של נטילת ב׳ לצורך זה, עפ״ר מבני־האצולה ומן 
המקורבים למלכות, כבר היה קיים בימי־קדם. המקרא מספר, 
שאחר נצחונו של יהואש מלך ישראל על אמציה מלך יהודה 



ג/ בנתאם 



211 


בך־תערובות—בס, שבתי 


212 


לקח יהואש "את כל הזהב והכסף ואת כל הכלים הנמצאים 
בית ה׳ ובאוצרות בית המלך ואת בני התערובות וישב 
שומרונה" (מל״ב יד, יד ז דה״ב כה, כד). בערבונות חיים 
כאלה, שניטלו בתקופות השונות, אפשר להבחין שני סוגים 
עיקריים: א) ב", שנוטלים ממדינה כדי שתבצע בנאמנות 
את המוסכם בחוזה מדיני חשוב, ביהוד תנאים כגון החזרת 
שטחים כבושים וכד׳ * ב) ב", שנלקחים ע״י צבא פולש לשם 
ערובה, שהאוכלוסיה תימנע ממעשי־איבה ומפגיעות בצבא- 
הכיבוש. בני־הת׳ מסוג א׳ היו עפ״ר אצילים, ולפעמים אף 
נציגי־המדינה, שניהלו את המו״מ וחתמו על ההסכם. המדינה, 
שקיבלה אותם, בהגה להבטיח, שעם ביצוע ההסכם יסתיים 
שביים ויוחזרו לארצם. המקרה האחרון של מתן ב״ת מסוג 
זה אירע בשנת 1748 , כשאנגליה נתנה כערבון לצרפת שני 
לורדים עד שיוחזר האי כף ברטון (מ 0 *מ 8 שתבכ>) על-פי 
חוזה־השלום של אכן, שנחתם באותה שנה. האצילים הוחזרו 
לאחר שנה. ב״ת מן הסוג השני היו עפ״ר קצינים צבאיים, 
שנמסרו לידי המנצח כפיקדון למילוי תנאי־הכניעה. אך 
בתקופה החדשה הונהג שינוי בתחום זה. במלחמת גרמניה— 
צרפת ( 1870 ) לקחו הגרמנים בשבי אזרחים שלא מן הצבא — 
נכבדים או בני־אדם מן השורה — במגמה להרתיע ע״י כך 
את האוכלוסיה מלבצע פעולות־איבה. דוגמות לנטילת ב״ת 
מסוג זה אנו מוצאים גם במלחמת־הבורים. אך במלחמת־ 
העולם הראשונה וביחוד בשציה, היו הגרמנים נוהגים לא רק 
לקחת ב״ת אלא אף להרגם, ביהוד אחר מעשי־חבלה של 
פארטיזאנים ואנשי־גרילה. במגילת לונדון ( 8.8.1945 ) של 
בית־הדין הצבאי הבינלאומי נכללה "הריגת בני תערובות" 
ברשימת פשעייהמלחמה, ומבצעיהן של רציחות אלו נידונו 
על מעשיהם. במדינת־ישראל פורשה עמדה זו בחוק לעשיית 
דין בנאצים ובעוזריהם, תש״י— 1950 (ספר החוקים, מס׳ 
57 ). אמנת ז׳נווה מספר 4 משבת 1949 בדבר הגנת אזרחים 
בימי־מלחמה אוסרת (בסעיף 33 ) להעניש אדם על עבירה 
שלא עבר הוא גופו, וכן היא אוסרת מעיקרם מעשי־תגמול 
כלפי אזרחים. בסעיף 34 של אותה אמנה נקבע בבירור, 
ש לקיחתם של ב״ת אסורה. 

. 11 . 03 ) ׳,/״.) 81 הס 110£1 ץ 11£ ? 1 , 110,111 חסי],[() .. 1 .£ ״ 1 

־ 7711 ,) 1211 )^ 7 1 >ז £0 ; 589-92 , 11 \ 1952 .(זנ 01 גחזש]חג.ז 

; 1 ( 800 871111/1 ) 6 ) 0/0 3 ! 0 / 0 1£ ז 11 ! 1 ){ 

.( 296-310 ,[ 1918 ] ז\ 3/ 1 * 11 ■, XX מ 0 >/ 3 מ^מ/ / 0 

ש. רו. 

בם, שמו של אחד מן הרוחות העממיים או האליליים 
השניים־במעלה במצרים הקדומה. ב׳ תואר תמיד 
כננס מעדות־גוף ועקום־רגליים! זקנו מגודל פרא ועל ראשו 
עמרת־נוצותן עפ״ר לשונו משורבבת ותלויה מפיו! יש לו 
זנב־ברדלס אחד ואבר־מין מופרז. פיטרי סבור׳ שבשם ב׳ 
נקרא נמר־הציד ( 313 ( 1 ״( ^מסתץ 0 ), אך לא נמצאו סמוכים 
לכך. לדעת גארדינר כלול בהיארוגליף של השם ב׳ סימן, 
שמציין את הדג £״ 3 נ 51 ג 311 נ 1 ק 0£ ס:ם£?; אך קשה למצוא קשר 
בין ב׳ ובין דג זה. 

ב׳ מופיע רק בשרידים ובכתובות שמסוף ימי השושלת 
ה 18 (המאה ה 14 לפסה״נ). בעיקרו הוא רוח טוב, שמגן 
על האדם, והוא פטרון הנגינה, הריקודים וטיפוח־הגוף. 

נמצאו חלקי מיטות ומסעדי־ראש, שקושטו בדמותו של 
ב׳. יתכן, שמתחילה לא נחשב ב׳ אלא כמעורר ומחזק 
את כוח־הגבר, אך במרוצת־הזמן הפך לרוח שומר ומגן 


על בני-האדם כשהם יש¬ 
נים וערים. כן נתפרסם 
כמגן לנשים הרות וליו¬ 
לדות ־ ובראה שאפיו 
האיתטי המקורי גרם, 
שנעשה גם פטרון לטי¬ 
פול בגוף וכן לנגינה 
ולריקודים — פעולות, 
שהיו קשורות, אפשר, 
מעיקרן במאגיה אידו- 
טית. 

כיוון שב׳ לא נמנה 
על האלים הראשיים, לא 
נבנו לו מקדשים מיוח¬ 
דים. בעיקר שימש בתפ¬ 

קיד אפי ט י 1 פסי ב ק מיעדת האל בם. ־סלו, מאגד״יל. הלובי, ־איים 
ולוחיות מפני עין־הרע, 

שבהם הוא מתואר — מימי אל-עמארנה עד התקופה הרו¬ 
מית — כשהוא לעצמו או ביחד עם סמלים או דמויות 
אפיטרופסיים אחרים. 

;( 188-190 . 1405 ) 40-41 , 1911 ^ , 01-16 ? .־ 1 . 1/1 
— חבוח-ס! .\־, ;( 1905 — 1886 . 1405 ) )\^ 15. XXX^^^—XXX ? 

, 11 ■ר) 1 > ^־/א^־ס/סיס׳זז ,,ייסקגזס . 11 

■ 120 ה 11£10 ?% 016 , 30 ( 11 ־ £1 ; 85 .׳ג . 5 , 1926 

,■ט>ח 7 הז 8 ? 0 ח 110 ז 03 . 11 . ; 395 , 147 , 1934 

, 99 * 1952 ,)!/ ,־ € 1 ם 0 € 1 $ .״ 1 

״ 161 > €) 0 €$€% 1 €% , 1 !תגי! 3 . 14 ; 1858 , 0 %£$$ '{? 

. 1896 

א. מ. ה. 

03 ה, ךנה — 835801 0 ת 80 — ( 1855 , לינוויל — 1924 , אל־ 
ג׳יר), מזרחן צרפתי. למד ב״ביה״ס ללשונות מז¬ 
רחיות חיות" וב״ביה״ס ללימודים גבוהים" שבפאריס! ב 1880 
נתמנה פרופסור לערבית בביה״ם הגבוה למדעי־הרוח באל- 
ג׳יר, ומ 1884 עד סוף ימיו שימש מנהלו של מוסד זה. 
ב 1881 — 1900 ערך מטעם הממשלה הצרפתית מסעי־מתקר 
בארצות אפריקה הצפונית. 

ב׳ היה מייסדו של חקר הלשונות הברבריות והפולקלור 
הברברי, מכתביו בתחומים אלה יש לציין : - 105 8010 x 100 סא 
810 נ! 803 (״רשימות למילונות ברברית״), 1883/8 , 

סידרת חיבורים על ניבים ברבריים (לאחרונה ,ס-״מז״מגתס 
1908 1:01131087 110110011311-0 > ) 0 1131081105 >) ואספים של 
סיפורי־עם ברבריים. 

ב׳ עסק גם בספרות הערבית: - 10 ח 3 30380 0$10 סק 1.3 
110 !> 1 מ 15131 (״השירה הערבית שלפני האיסלאם״), 1880 . אחד 
מוחו נתפרסם חיבורו 105 > 1 ז 10£0 סס 00011 $ , 000105 מ 0111 41110 ^ 
303805 ("אלף ואחד מעשיות, סיפורים ואגדות ערביים"), 
1924/7 , בשלושה כרכים. כמרכן תירגם לצרפתית את 
הספדים החיצונים מחבשית ( 1893/99 ). 

בנו, אגרי ב׳ ( 1893 — 1926 ), חיבר, בין השאר, £5531 
80080005 105 > 00311100 ) 110 13 5110 ("מסה על ספרותם של 

הברברים"). 

;(כולל ביבליוגראפיה מפורטת) 1923/5 ,, 8 

. 1928/9 ,. 8 1-10111 131 ז 10 ת>^ 1 

ב?ה 1 יןן (״*׳ 8358113 ״ 3 ־>), ד.ץויןר יןנכןב ( 1679 — 
1750 ), חוקר המקרא והספרות התלמודית. ב/ בן 
למשפחת מהגרים קאלוויניסטיים מהולאנד, נתמנה ב 1701 
מורה ל״פילולוגיה הקדושה" בגימנסיה בהנאו, עיר־מולדתו, 
ואחר־כך (מ 1716 ) היה מנהל־גימנסיה בצרבסט. ב׳ התעניין 


בספרות הרבנית ואף עורר את תלמידיו לעסוק בה. הוא 
חיבר והוציא יותר מ 100 ספרים — בכללם ס׳ תהלים עם 
פירוש עברי מלוקט (חע״ב) ו״סוגיות התלמוד" של משה 
בן דניאל מרוהטין בצירוף תרגום לאטיני של ב׳ ( 1714 )! 
העובדה, שהתרגום נתפרסם זמן קצר־ביחס לאחר שהמקור 
ראה אור בגאליציה (ז׳ולקווה, תנ״ג/ 1693 ), מעידה על קשריו 
ההדוקים של ב׳ עם מלומדים יהודיים. כן תירגם ב׳ ללאטי־ 
נית חלק ממשנה־תורה לרמב״ם. ב 1707 בערך הקים ב׳ 
בהאנאו בית־דפוס עברי, ובו הדפים את ספריו וכמה ספרים 
עבריים אחרים, ביניהם את פירוש התורה ליצחק אברבנאל 
(ע״ע) עם סימני פיסוק ומפתחות ( 1712 ). בהקדמתו להוצאה 
הנזכרת של ס׳ תהלים הודיע ב׳ על כוונתו להוציא את כל 
כתביו של יצחק אברבנאל, אלא שהדבר לא נסתייע בידו. 
ב׳ נבחר כחבר האקאדמיה למדעים בברלין. 

בסו׳ ה 3 ?ז? 1 נן ( 83550 5083511011 ), רופא ופילוסוף צרפתי 
מן המחצה הראשונה של המאה ה 17 ! מחלוצי 
החשיבה המדעית החדישה. ב׳ היה רופא ולמד באקאדמיה 
של פונט־א־מוסון ( 8401158011 ־ 3 ־ 001 ?) שבלורן. חיבורו הראשי 
"פילוסופיה־של־הטבע כנגד אריסטו בשנים־עשר ספרים" 
(^ 11801 X1 מ 010100 ) 3015 / ./י 1 > 3 11311103115 8130 ק 811050 ?) יצא 
לאור ב 1621 בז׳נווה. — משנתו הפיסיקאלית והכימית של ב׳ 
קובעת לה מקום בין משנתו של ג׳ורדנו ברונו (ע״ע) לז 1 
של דקדט (ע״ע). קרוב לוודאי, שהושפע הרבה מן הראשון 
והשפיע לא מעט על השני, וכן על כל החוג של החוקרים 
הפאריסאיים, שחידשו את תורת האטומים, וביחוד על גסנדי 
(ע״ע)! הרבה מהם מזכירים את שמו של ב׳ לשבח. בחורה־ 
החומר שלו נתכוון ב׳ להשלים בין דעותיהם של אנכסגורם 
(ע״ע), דמוקריטוס (ע״ע) ואפלטון (ע״ע), ולהקים על הצד 
השווה שבהם תו ר ת-אט ו מ ים חדשה, שיש סיפק בידה 
לבאר את עיקרי התופעות הטבעיות. לפי דעתו, מורכב כל 
היש מחלקיקים דקים מאוד, הם האטומים, שלפי טבעם הם 
שונים זה מזה ואינם משנים את טבעם גם בתרכובת. ב׳ היה 
הראשון בפיסיקנים החדשים, שתפס תפיסה ברורה אח מושג 
המולקולה. הוא סבור, שהאטומים הלא־נראים מצטרפים 
לחלקיקים נראים במעלות שונות: ראשונה, שניה וכר, עד 
שהוויה והפסד בטבע אין פירושם בהכרח הרכבה מאטומים 
או הפרדה לאטומים, אלא הרכבה לתרכובת גבוהה במעלה 
או הפרדה לתרכובת נמוכה במעלה! ומכאן הרבגונות שבעולם 
הגופים הטבעיים. — ב׳ דחה את תורתו של אריסטו (ע״ע) 
בדבר ה״צורה" כסיבה פועלת, ובזה תקף את תפיסודהטבע 
של האסכולסטיקה. לפי בי, צורות האטומים קבועות ועומדות 
ללא שינוי משעת הבריאה! היסודות הם עצמם בלתי משתנים 
(סובסטאנציות). ה״טבע״ בלבד — שהוא אלוהים, או רוח 
שלם בדעת וביכולת — הוא הכוח המניע והסיבה הפועלת 
בכל. כל תנועה נעשית ע״י רוח זה באמצעות חומר דק מאד 
ואחד בטבעו — ה״אתר" (ע״ע), הממלא אח הרווחים בין 
האטומים! ב׳ מזהה אותו עם ה״ריק" של דמוקריטוס. האתר 
מלא תנועה בתוך עצמו וע״י כך הוא מפעיל את האטומים 
ומביאם לידי תנועה, שהיא־היא ׳סיבת ההתקשרות וההת¬ 
פרדות, ההתכנסות (צפיפות) וההתבדדות (קלישות). כנראה, 
היה ב׳ הראשון, שהבחין את מצבי-הצבירה ביחסיהם ההדדיים 
הנכונים (הוא דוחה בהחלט גילגול "מים" ב״אויר" כגילגול 
יסוד ביסוד) והסביר את גילגוליהם זה בזה, וכן אח תופעות 
החום והקור, בדרך קינטיח־מכאנית כשינויי-תנועה בלבד. 



215 


כסו, סבסטין—בסומולנד 


216 



בא 0 .'נ 1 ו?נד: כפר על י 5 ירים 


אולם — שלא כתפיסה המדעית החדישה — לא בתכוון בכר 
ב׳ לשינויי־תנועה בין מולקולה אחת לשניה, אלא לשינויי־ 
מבנה בתוך המולקולה גופה! במחשבתו עדיין לא הבשילה 
ההבחנה הברורה בין תהליך פיסיקאלי לכימי. — כברונו כך 
החזיק אף ב׳ באטומיסטיקה מאתמאטית. הצד השווה שבתו־ 
רותיהם, שאין האטומים אלא אבק־עולם בידי האתר הנע 
בתוך עצמו והצר — אגב תנועתו — את צורותיו של העולם 
הנראה! הוא — נפש־העולם, והאט,ימים — גוף־העולם. אעפ״ב 
יש בין ב׳ ובדונו הבדל גדול בעיקרה של המגמה. ב׳ אינו 
כרוך אחר הבעיות המטאפיסיות שבתורת־הטבע, ואין 
במשנתו מקום למושג המונדה ולאטומיסטיקה של החלל! 
הנושא של פעולת הרוה בעולמו הוא האטום הגשמי של יסוד 
מסויים בלבד. 

. 467-481 , 1890 , 1 , 2 ) 1 ^ 1,355 .א 

מ. ה. ב. 

בסוטו^ד ( 1 > 1013£1 ע 83$ ), ארץ־חסות בריטית במזרחה של 
אפריקה הדרומית. גבולותיה: מדינת אוראנג׳ במערב. 
ארץ־הכף בדרום־המזרח ונאטאל בצפודהמזרח! שטחה 
כ 30,230 קמ״ר ומספר אוכלוסיה (ב 1946 ) כ 565,000 , מהם 
כ 1,700 לבנים. ב/ שהיא כולה בגלילו של נהר אוראנג/ 
העובר בה מצפון־המזרח לדרום־המערב, היא ארץ־הרים 
במזרחה ובצפונה (השיא 3,100 מ , ) וארץ־רמות במערבה 
ובדרומה (הגובה הממוצע: למעלה מ 2,000 מ'}. אקלימה 
דומה לזה של מדינת אוראנג׳ (ע״ע אפריקה הדרומית, 
ברית), אלא שהוא קר יותר וגשום יותר משום גבהה המרובה 
יותר של ב׳. ביוני יורדת לפעמים הטמפראטורה בתחומי 
הגובה הממוצע עד ל 0 ס!-. הגשמים יורדים בעיקר בקיץ 


(נובמבר—מארם), ושיעוריהם ברמה — כ 500 מ״מ לשנה, 
בהר — כ 750 מ״מ. הצמתיה הטבעית מורכבת בעיקרה 
משיחים ועשבים, שמשמשים מרעה לבקר. בהרים נשארו 
שרידי־יער. 

התושבים הם בני השבטים של סוטו־צ׳ואנה, מגזע הבאג־ 

טו (באסוטו — אנשי־סוטו). הם עם מוכשר לעבודה וכמה 
רבבות מהם מועסקים ע״י לבנים מחוץ לב׳ במכרות הזהב 
והיהלומים ובעבודות קשות אחרות ונחשבים לטובי־הפועלים. 
האוכלוסיה הלבנה בב׳ מורכבת מפקידים, מיסיונרים וסו¬ 
חרים, ועבודת־האדמה, וכן העבודה במכרות, אסורה לבניה. 
בהשפעת המגע עם הלבנים קיבלו כמחצית בני־ב׳ את 
הנצרות! רובם פרוטסטאנטים ומיעוטם קאתולים. הישוב 
צפוף ביותר באיזודיהנמוך ביותר, הגובל באוראנג׳. עיר־ 
הבירה, מאסרו, שבה כ 4,000 נפש, יושבת על הגבול המערבי. 
מקורות־הפרנסה: חקלאות מכוונת לסיפוק צרכי־האיכר, 
גידול בקר וצאן (קצתו לשם יצוא: בהמות, עורות וצמר), 
ועבודות מחוץ לב/ — פרט למסה״ב הקצרה, המחברת את 
מאסרו עם קו בלומפונטידדרבן, אין בב' מס״ב. 

ב׳ מחולקת ל 9 מחוזות,' ובכל מחוז כמה נפות קטנות. 
שהן תחומי־מושב של שבטים קטנים. ראשי־השבטים, שעפ״ר 
הם מושלי־הנפות, כפופים למנהיג ממשפחת מושש, שנתון 
לפיקוחו של הנציב הבריטי (ז€מ 115510 מךת 00 1 ח 10 > 8€51 ), 
היושב בב/ זה האחרון מקבל את סמכותו מן הנציב 
העליון, הממונה על ב׳ ועוד שתי מדינוודילידים באפריקה 
הדרומית (בצ׳ואנאלנד וסואזילנד). מ 1903 ואילך מתכנסת 
בב׳ בכל שנה אסיפה מייעצת של ראשי־השבטים, שכוללת 
100 חברים. 


מ. ב. 



217 


כסוטולנד—גסוי, יעקב 


218 


ה י ם ט ו ר י ה. עד המאה ה 19 היה תחומה של ב׳ מאוכלס 
על־ידי בושמנים (ע״ע אפריקה, עמ׳ 316 — 321 ), שלא יכלו 
לעמוד בפני שבטי הבאנטו, שעלו מצפון, ובפני הבורים, שהוד 
קדמו מדרום. מ 1800 ואילך נדחקו הבושמנים ע״י הבצ׳ואנה 
מגזע הבאנטו, שמנהיגם מושש (ע״ע) ליפדם ( 1815 — 1837 ) 
ללאום הבאסוטו. הבורים הופיעו באיזור שמצפון לנהר־ 
אוראנג׳ בזמן הנדידה הגדולה שלהם ( 1835 — 1837 ). הסיכ־ 
סוכים בין הבאנטו לבין הבורים גרמו להתערבותם של 
האנגלים, שמדיניותם הקולוניאלית היתה מבוססת ברוב 
המקרים על תמיכה בילידים נגד המתיישבים ההולאנדיים. 
ב 1842 אסר מושל מושבודהכף סר ג׳ורג׳ נאפיר (ז 10 קגא) 
על התקדמות נוספת של הבורים מצפון לנהר־אוראגג׳ 
וב 1843 כרת חוזה עם מושש על הקמת מדינת־הילידים ב׳, 
בחסותה של בריטניה, בשטח הנהריים אוראנג׳ וקאלדון 
("ס^ס). — הסיכסוכים בין הבורים ובין הבאסוטו, וכן 
בין הבאסוטו ובין שאר שבטי־הבצ׳ואנה, נמשכו גם אח״כ. 
לאחר שבריטניה הסתלקה (ב 1854 ) משלטונה העליון על 
מדינת־אוראנג/ פרצו ב 1865 קרבות בין הבורים לבין הבא־ 
מוטו. מאחר שידם של הבורים היתה על העליונה, חזרה 
בריטניה ופרשה, לפי בקשתו של מושש, את חסותה על ב ׳ 
( 1868 ). לפי חוזה 1869 בין בריטניה לביו אוראנג/ סופחה 
לתחומה של אוראנג׳ ״הטריטוריה הכבושה״ — הרצועה 
הסוריה שממערב לגהר־קאלדון, וב 1871 — לאחר שמת 
מושש — סופחה ב , למושבת־הכף. המרד בשלטון הבריטי, 
שפרץ בדרומה של ב׳ בראשותו של מוירוזי ( 051 ז 101 \), 
1879 , היה מלווה בקרבות קשים ונסתיים עם כיבוש בירתו 
של מנהיג זה. ב 1883 הונהג בב׳ שלטודבית, וב 1884 הופ¬ 
רדה ב׳ ממושבת־הכף, והשלטון העליון עליה הועבר למשרד־ 
המושבות הבריטי. ב 1903 הוקמה בב׳ מועצה לאומית, מור¬ 
כבת בעיקרה משליטים מקומיים, שהיא קיימת עד היום (ר׳ 
למעלה) ושהחלטותיה אינן מחייבות את המושל הבריטי. 
אפריקה הדרומית רוצה בסיפוחה של ב׳ לתחומה — דבר, 
שמתנגדים לו הן בני־ב׳ והן בריטניה. 

7/46 ,מ 10 ז 11 <£ .£ ; 1909 , 105 * 1 * 30 7/16 י ו £1 י 3 > 3£ ^ 1 . 0 

* 1 ( 1 / 0 3146 7/16 . 0 ; 1923 , 1 ) 2 * 305141010 / 0 0 ) 3050 

. 1950 , 305010 

א. אח. 

?פוי ( 1 ׳\ £35€ ), משפחה יהודיודאיטלקית ממוצא גרמני. 

בעברית קראו לעצמם בניה בשם "בת־שבע" ובראשי־ 

תיבות: ב״ש. השם נפתלי היה מצוי במשפחה, ולפיכך נטלו 
להם אחדים מהם כסמל ראש של צבי, בהתאם לברכת יעקב 
(בראשית מט, כא), ונודעו בשם בסד צ׳רוטו ( 110 ^זת 0 — 
באיטל׳: צבי קטן), ואחדים — סירה, בהתאם לברכת משה 
(דבר׳ לג, כג), ונודעו בשם בסף דלה גונדולה ( 1013 >! 61 § — 
באיטל׳ סירה). לא ברור מה היתההקרבה שבין משפחה זו 
ומשפחת בסוי בפרג (ע״ע בסוי, יעקב, אציל לבית טרויאני 
ברג). האחים אברהם ויוסף אברהם, בניו של שבתי מתתיה 
בת־שבע, היו מדפיסים בסאלוניקי( 1594 — 1605 ). יוסף אברהם 
נעשה אח״כ מדפים בדמשק ( 1605 — 1606 ) בעוד שאחיו 
שימש כמגיה בדפוס ורונה. 

במאה ה 18 היגרו אחדים מבניה של משפחת ב , לאנגליה; 

מהם ומצאצאיהם יש להזכיר את נפתלי ב׳ ( 1738 — 1808 ), 
ששימש נשיא של ועד שליחי־הקהילות באנגליה ; נתנאל ב' 
( 1792 — 1869 ), שהיה עורך־הדיו(הפרקליט) היהודי הראשון 


באנגליה* ג׳ורג׳ ב׳ ( 1794 — 1845 ), שהיה ארדיכל נודע! 
ג׳ימז פלדיו ב׳( 1832 — 1871 ), מחוקרי הודו; יעקב ב׳ צ׳רוטו 
( 1682 — 1783 ), הידוע יותר בשם ג׳ימז צ׳רוטו, שנתפרסם 
כמוסיקאי, קומפוזיטור וצליסטן, שהנהיג באנגליה את הנגי¬ 
נה בצ׳לו, ובנו ג׳ימז צ׳רוטו( 1746 — 1837 ), אף הוא מוסיקאי, 
שהיה מטובי הצ׳ליסטים האנגליים בזמנו. שניהם, האב והבן, 
חיברו יצירות קאמריות שונות, ביהוד לצ׳לו. הרוב של בני 
משפחה זו (שעמהם נמנתה אמו של בנימין דיזראלי) לא 
השתייכו לקהילה היהודית. 

ב 5 ף (בת-שבע), יעכןב, אציל לבית טרויאגברב - 

8 ז 6 נ 11 ז:>גז:>־ 1 ' 1 ו 01 ׳\ ־ 1161 >£ ,ו׳\ 635$£ 311013 ( — ( 1580 , 

פראג — 1634 , מלדה בולסלאב [יונגבוגצלאו]), יהודי־חצר 
בוהמי. ב' היה ממשפחה פראגית אמידה ובצעירותו כבר עסק 
במסחר גדול והשיג כתב־זכויות מן הקיסר רודולף 11 (ע״ע), 
שפטר אותו מן ההגבלות, שהיו מוטלות על שאר היהודים, 
הן לגבי מו״מ והן לגבי מקום־מגורים; כמרכן שוחרר ב׳ 
מענידת הטלאי הצהוב. לכתב־זכויות זה היה שותף גס אחיו 
בכורו של ב/ אך בתואר "יהודי־חצר קיסרי" נקרא אך ב׳ 
לבדו ( 1611 ). בימי מלחמת שלושים השנה (ע״ע) עלה ב׳ 
לגדולה משום הצורך במזומנים, שגבר אז ביותר. ב 1621 
פיחתה הממשלה את ערך־המטבע, וב׳ נעשה ספק־הבסף 
הרשמי היחיד של המיטבעה המלכותית. כדי להגדיל את 
הכנסות־הקיסר הופקדה ב 1622 טביעת־המטבעות בידי חברה 
פרטית, שבין 14 חבריה היו ב׳ והמצביא ולנשטין (ע״ע); 
ב׳ געשה אז ממקורביו של המצביא, והידידות ביניהם נת¬ 
קיימה עד סוף ימיהם. החברה הנזכרת שילמה לאוצר־המלבות 
דמי־חכירה בשיעור עצום. ב' נשא בנטל העיקרי, ובזכות זו 
הועלה — יומיים אחר ייסודה של החברה — לדרגה של 
אצילות עוברת בירושה, ואף הוענק לו מגן־אצילים (דמות 
אריה בצבע תכלת עם שמונה כוכבים אדומים בשדה ירוק) — 
המקרה הראשון למתן מעמד מעין זה ליהודי ב״קיסרות 
הרומית הקדושה". החברה הביאה לב , מחים, ונוסף על כך 
היו לו הכנסות לא מועטות מעסקי המינזבעה, אך בפי העם 
כונה המטבע המופחת "שמילסמאלר" (שיבוש מ״סימיליס- 
טאלר״, דומה לטאלר) — כינוי, שהיה עשוי להזכיר את חלקו 
של יהודי בתהליך האינפלאציה. ב 1623 פורקה החברה, 
וקרנו של ב׳ התחילה יורדת. 

נוסף על אויביו מן הנוצרים, חיו לב׳ שונאים אף בין 
היהודים. ב׳ לא התכחש לעמו, ולא עוד אלא שבדומה 
לנגידי־ספרד ביה״ב, וליהודי-החצר בגרמניה כ 100 שנה 
אחריו, היה פעיל בתוך עדתו. הוא דאג להרחבת הרובע 
היהודי בפראג ע״י קנייתם של 40 בתים, שנתפנו עם גירושם 
של הפרוטסטאנטים מן העיר. ב׳ נבחר לפרנס־הקהילה ( 1618 , 
1620 ) וגם לראש-הקהל ( 1627 ). הוא גם הגן על אחיו בשעת־ 
צרה: כשנכבשה פראג על-ידי הקיסר פרדינאגד 11 ( 1620 ), 
שדדו חייליו את העיר, אך מפחד השומרים המיוחדים, 
שהופקדו על הרובע היהודי, לא נגעו ביהודים לרעה. כן 
הציל ב׳ את ר׳ יום־טוב ליפמן הלר (ע״ע) ממאסר על־ידי 
מה שנתן לקיסר סכום־כסף גדול ככופר-נפש ( 1629 ). אך 
מתנגדיו של ב׳ טענו, שבהנהלת ענייני-הקהילה, וביחוד 
בחלוקת-המיסים, לא נהג בלא משוא־פנים. נתאדגנה נגדו 
מפלגה, שכונתה בשם ״החלק שהכבידו עליו״ (- 86 ז 6 !> 
1 * 76 16 ז^! 301 ), כלומר, הקבוצה שסבלה ביותר מלחצם 



219 


בםוי ׳ יעל,כ—בסוס קסידם 


220 


של המיסים, ■שהוטלו על־ידי ב׳ ומפלגתו. ב 1631 נאסר ב , 
בפקודת הקיסר וכל רכושו הוחרם, ומשערים, שיד שונאים 
מן היהודים היתה בדבר, כמו שהיתה גם במאסרו הנזכר של 
ר׳ יום־טוב ליפמן הלר. ב׳ הצליח להשתחרר מן המאסר, 
ולאחר שיחתרו פנה לא לפראג, אלא לעריו של ולנשטיין, 
במקום שנפטר הדשיים אחר רצח המצביא. 

יו״ט ליפמן הלר, מגילת איבה, 1837 < <׳<£ .£ 

016 ) £ 716 £ 6 $ £ 671 0 / 271 [ 4761551 £ £ 46 2.611 ■? 214 4612 ) 1 [ 70 £ 67 ? 

^ 212 [ 06 , 00 ^ 1111 ) 001 .£ . 4 ;( 1927 , 870% 111 144611 [ 

- 144612 [ 1 ) 1471 144611 [ , 1 ) 001 . £1 ; 11/1 ) 0164 8 146 ) 141 [ ס 21414 
. 1934 , 80/1771612£ £617161714611 

ר. ק.ע. 

בס 1 לו! ( 638013 )׳ שמה של משפחה יהודית ענפה׳ שכמה 
מבניה באיטליה ובא״י נתפרסמו במאות ה 15 —ה 18 
כרבנים, סופרים ומגיהים. מוצאה של משפחה זו הוא, כנראה, 
מבאזל, ומכאן שמה. השם באזיליאה ( 6381103 ■— הצורה 
הלאטיגית־איטלקית של שם העיר באזל) זהה׳ כנראה, אף 
הוא עם השם ב/ המפורסמים שבבניה של משפחה ז 1 הם: 
משה בן מרדכי (ר׳ להלן) ושלמה אביעד שר שלום בזילאה 
(ע״ע). 

משה בן מרדכי ( 1480 , פיסארו — 1560 , צפת)׳ היה 
חותם בכינוי: צרפתי׳ ואפשר, שמוצאו היה מצרפת. ב/ שהיה 
רב בעיר־מולדתו, תמך בהוצאת הזוהר ע״י תלמידו עמנואל 
מבנונט(, וה״פסק" שלו בנידון זה נדפס בראש הספר "תיקוני 
הזוהר״, מאג טובה שי״ח. ב 1521 עלה לרגל לא״י ושהה בה 
יותר משנה וחצי. הדו״ח על נסיעתו (בכתב־ידו של ב׳) 
היה לעיניו של ר׳ עזריה מן האדומים (מאור עינים, פרק נ״ז׳ 
חוצ׳ קאסל, עמ׳ 450 )׳ הקורא לו בשם: "קונטריס מהלך 
הגאון הר״ר ר׳ משה באסולה דל". בפעם הראשונה נדפס 
הדו״ח בעילום שמו של המחבר בתוך הספר "שבחי ירוש¬ 
לים" של יעקב בן משה חיים ברוך (ליווינו תקמ״ה) בשם: 
"פרשת אלה מסעי ישן נושן לא׳ קדוש בשנת רפ״א ורפ״ב". 
י, בן־צבי, שהצליח לזהות את המחבר, פירסם מחדש את 
המסע ע״פ כתב־יד (ירושלים 1938 ). ספר זה, שנתחבב על 
קהל־הקוראים, בין השאר משום בהירות־ההדצאה שלו, זכה 
למהדורות הרבה! מעלות אחרות של המחבר, שניכרות 
בספר, הן: חוש־ביקורת, הבחנה בתנאים הכלכליים והחברו¬ 
תיים, שמצא במקומות מסעותיו, וחיבה לאמת. במקום שלא 
היה ב׳ בטוח בנכונותם של הדברים שהוא מעלה על הכתב, 
הוא מוסרם בשם "יש אומדים". בסופו של הספר ניתנים: 
תיאור מן החיים הציבוריים של הקהילה היהודית בירושלים, 
ידיעות על נהר־סמבטיון, כפי שלקט ב׳ מן השמועה, והודאות 
לתירים. כשחזר ב , ממסעו התיישב באנקונה, שבה נתמנה 
ראש־ישיבה. כאן ניהל ב 1556 את ההתנגדות לחרם, שגרציה 
נשיא (ע״ע) השתדלה להטיל על נמל-אנקונה, כתגמול על 
טריפת האנוסים שם. בפנייתו לרבני-תורכיה בעניין זה 
ציין, ששארית־הפליטה של קהילתו עדיין חיה בנמל אנקונה 
והחרם עלול להמיט עליה שואה. הצעתו היתה: לבטל את 
החרם על הסוחרים שסחרו עם אנקונה או להתיר לכל קהילה 
להחליט בשאלה זו על דעת עצמה. בסוף ימיו חזר ב׳ לא״י 
והתיישב בצפת, במקום שנתקבל בכבוד ע״י רבני-המק־ם, 
ובתוכם ר׳ משה קורדובירו. 

י. בן צבי, מסעות א״י לד משד, באסולט, תרצ״ח (תש״ג) 2 ; 

א. יערי, מסעות ארץ ישראל, תש״ו! ב• רות, בית בשיא, 

תשי״ג. 

ב. ר. 


בס![/ כלי-נשיפה עשוי עץ? נקרא בלשונות אחדות בשם 
פאגוט (; 3800 ?). יש לו פיה בעלת שני קנים, 

שהמנגן מחזיק אותה בין שפתיו. לא ידוע היכן, אימתי וכיצד 



<יאםח 


הותקן הב׳ הראשון. במקורות הספרותיים אינו נזכר קודם 
סופה של המאה ה 16 . הצורה המודרנית של הב׳ היא פרי 
עבודתם של ממציאים מתחילת המאה ה 19 . 

בסזם (; 0 קקף 8 ), אחשדדפן של בקטריה (ע״ע) וסוגךיאנה 
(ע״ע) בימיו של דריוש 111 (ע״ע), מלך פרס. 

אחר המפלה שנחלו הפרסים מידי אלכסנדר מוקדון (ע״ע) 
בגוגמלה (ע״ע), ב 331 לפסה״נ, ליווה ב׳ את דריוש שנר¬ 
דף על : ידי המנצח, בדרכו אל הפחוות הרחוקות במזרח, אך 
בדרך החליטו גדולי-פרם להיפטר מן המלך החלש ולהכיר בב׳ 
כבמנהיג לאומי לצורך המלחמה במוקדונים. ב׳ ציווה להמית 
את דריוש וברח לבאקטריה. כאן הכריז את עצמו כמלך- 
פרם ושינה את שמו לארתחששתא, אך לא הצליח באירגון 
כוחות-ההתנגדות והוסגר בידי אלכסנדר ע״י מי שהיה בעל- 
בריתו של ב׳(ספיטאמנס, שליט מוגדיאנה). לפי פקודתו של 
אלכסנדר הוצא ב׳ להורג באכזריות מרובה ביותר. 

בסוס׳ אופיחיום ( 638808 8 < 111 ) 11£1 ^) ,היסטוריון רומי, שחי 
במחצה הראשונה של המאה ה 1 לסה״נ. כתב על 
המלחמות בגרמניה (כנראה, בימי טיבריוס קיסר) ועל 
תולדות זמנו (כפי שמסתבר, ממותו של יוליום קיסר ועד 
31 או 50 לסה״נ). ספריו שימשו מקור חשוב להיסטוריונים 
מאוחרים יותר, אך לא נשתמרו עד זמננו. לפי השקפותיו 
הפילוסופיות נמנה על האסכולה האפיקוראית. 

( 02 ( 13 , ?[( י בט(ם כן י ק'לי( 0 ( 638808 03601110$ 2001108 )), 

מצביא דומי? בן דורו של קיקרו. ב׳ השתייך 
למפלגתו של פומפיוס (ע״ע) ואחר מותו של זה האחרון 
( 48 לפסה״ג) ניסה לעורר בסוריה מהומות נגד מצביאיו של 
יוליוס קיסר, וביחוד נגד סכסטוס קיסר, נציבה הלגיטימי 
של סוריה. אף עלה בידיו של ב' להעביר אחד מן הלגיונות 
לצידו? בהתקוממות נהרג סכסטום. בינתיים נרצח יוליוס 
קיסר ( 44 לפסה״ג) ומצביאיו צרו על העיר אפאמיאה, שבה 
הסתגר ב׳. ב׳ לא נכנע להם, אך העמיד את עצמו, ביחד 
עם הצדים, לפקודתו של קסיוס לונגינום (ע״ע). במכתבו 
לקיקרו מספר קאסיוס כיצד הכריח את ב׳ להיכנע לו. 

03 ( 0 , 2 ןםיוס ( 638808 0308108 ), ליריקן רומי, שחי באמ¬ 
צע המאה הראשונה לסה״נ. היה ידידו של משורר 
הסאטירות הרומי, פו־סיוס פלקוס ( 34 — 62 לסה״נ), שב׳ גם 
הוציא את כתביו. קוינטיליינוס, בן זמנו של ב׳, מעדיך אותו 
כמשורר הלירי היחיד, הראוי להיזכר אחר הורציוס (ע״ע) ? 
אך שיריו לא הגיעו לידנו. נשתמר רק חלק מחיבוריו על 
המטריקה הרומית, שהוקדש לנידון קיסר. 

011111(111311115, 17151 . 07 ( 11 ., X > 1, 96 ; 56/1<1112'11 051145 , 867111 ' 

56/26 1416705147£6 £ 6 / 116 / 116 *, 11 , 1927 , 385 . 




221 


כסט, צ׳רלז דדכרט—כםמ!!ז׳פ־ריומץ 


222 


בשש, צ/רלז הךבךט - :״ 8 163 זגב 0 - (נו׳ 

1899 ), פיסיללו׳ג קאנאדי. ב׳ למד רפואת באוניברסי¬ 
טות של טורונטו ולונדון ובצעירותו כבר נתפרסם ע״י השגיו 
במחקר. כשהיה סטודנט תת¬ 
חיל עובד במחיצתו של פ. ג. 
בגטינג (ע״ע), והיה עוזרו 
וחברו בהפקת האינסולין 
(ע״ע) מן הלבלב. ב 1929 נת- 
מנד. פרופסור לפיסיולוגיה 
בטורונטו, ומ 1941 הוא מנהל 
את "מכון בנטיגג וב׳ למחקר 
רפואי" שבעיר זו. נוסף על 
חלקו בתגלית הגדולה של 
האינסולין ובחקירת חילוף־ 
החמרים הקשורה בה, יש לזקוף 
לזכותו עבודות חשובות על 
פעולת־השרירים, על היסטא־ 
מין ומכאניזם ההלם, על כולין ועל הפארין. — מספריו: שות׳ 
׳< 1 > 80 1 ! 113 זג 141 (״גוף האדם״), 1932 (עם נ. ב. טילור)! 116 ? 
301:100 ■!? 540011031 0£ 8351$ $101081031 ־< 11 ? ("היסוד הפיסיו¬ 
לוגי של הטיפול הרפואי״), 1937 (עם נ. ב. טילור). 

בסטוז׳ב ( 66 >ו<ץ £607 ), שמם של ארבעה אחים ממשפחת- 
אצילים רוסית, שהשתתפו במרד־הךקבריסטים 
(ע״ע) ב 1:1825 . גיקולי אלפסנדרוביץ׳ ( 1791 — 1855 ) 1 
2 . אלכסנדר אלפסנדרוביץ׳ ( 1797 — 1837 )! 3 . מיכאיל 
אלכסנדרוביץ׳ ( 1800 — 1871 )! 4 . פיוטר אלפסנדרו- 
ביץ׳ (מת ב 1840 ). 

בהשפעתו של ק. פ. רילייב (ע״ע) נצטרפו האחים ב׳ 
ל״חבדה הצפונית" הסודית, שתיכננה את המרד. אחר כשלון 
המרד הוגלו ניקולי ומיכאיל לסלנגיגסק שבסיביר, שבה 
הקימו משק לדוגמה! ניקולי, שהיה בעל כשרונות רב- 
צדדיים, עסק גם בציור, בכתיבת מאמרים על נושאים 
כלכליים ובהמצאות טכניות. שניהם השאירו אחריהם זכרו- 
נות רבי-עניין על המרד, מאסרם ומקום־גלותם (נתפרסמו 
ב 1917 בשם. 8 68 <לז 3 ק 6 6008018883883 ). הצעיר שבאחים, 
פיוטר, הוגלה לקאווקאז, וכאן נפצע בזמן המלחמה הרוסית־ 
התורכית ( 1828/9 ). הוא מת מתוך טירוף-דעת. 

החשוב והבולט שבאחים הוא ב ס ט ו ך ב ־ מ ר ל י ג 0 ק י, 
אלכסנדר אלפסנדרוביץ׳ ( 1797 — 1837 ), הידוע 
בכינויו הספרותי מרלינסקי ע״ש העיירה מרלי, מקום מושבו 
של גדוז״הגווארדיה שבו שירת כקאפיטאן. משנכשל המרד, 
שב׳ השתתף באירגונו במידה ניכרת, נידון מתחילת למעצר 
ביאקוטסק, ואח״כ לשירות צבאי בדרגת טוראי בקאווקאז. 
לאחד שהשתתף בקרבות הרבה חזרו והעלוהו, ב 1835 , לדרגת 
קצין. הוא נפל, סמוך לכף אדלר, בהתנגשות עם הלוחמים 
ההרריים. — ב׳, שפעולתו הספרותית התחילה ב 1819 , היה — 
אחר רילייב — הדמות הספרותית הבולטת ביותר בחבורת 
הדקאבריסטים. קודם המרד ערך, ביחד עם רילייב, אח 
3 כרכי האלמאגאח הספרותי 380383 33 מנן 8 ת 00 ("כוכב- 
הצפון״), 1823/5 , שמרובה היתד, השפעתם על קהל־הקוראים 
הרוסי. ב' פירסם בהם בין השאר מאמרים של ביקורת 
ספרותית, אך שם קנה לו בעיקר ע״י סיפוריו חדורי הרומאנ¬ 
טיקה — ברוחם של ולטר סקוט וויקטור הוגו —, שנכתבו 


בעיקרם בקאווקאז, כגון "אמלט-בק" ( 1832 ), "מולדדנור" 
( 1835/6 ), "הנקמה", ועוד. היריעה הרחבה, שגולל ב׳ ושבה 
תוארו נופי-קאווקאז האכזוטיים, אוכלוסיה הססגונים על 
אורח-חייהם ומנהגיהם, וכן הקרבות בין הרוסים ותושביה 
ההרריים, פירנסו את דמיונם של הקוראים במרכזה של רוסיה 
בתקופת-הדיכוי של גיקולי 1 (ע״ע). יצירתו של ב' הועמדה 
אחר־כד בצל על־ידי יצירותיהם של פושקין ולרמונטוב 
(שהושפע ממנו בתכנים הקאווקאזיים שביצירתו). וביחוד 
נתערערה עמדתו בספרות הרוסית לאחר שבילינסקי (ע״ע) 
מתח(ב 1840 ) ביקורת קטלנית על "הסיגנוין הפרחוגי־המנופח 
והעלילה המלאכותית" שביצירתו של ב׳. עם זה יש לציין, 
שב׳ סלל — בטובים שבסיפוריו(כגון "שומר־נואם", "הטוראי 
אווצ׳קין״, ועוד) — את הדרך לראליזם בספרות הרוסית, 
והשפעתו מגעת עד גוגול (ע״ע). חשיבות מיוחדת נודעת 
לאיגרותיו של ב׳, שהן, אפשר, הטובות שביצירותיו. מהדורה 
שניה של כל כתביו׳ ב 12 כרכים, יצאה ב 1847 . 

, 003111168113 00603886 1103306 , 1111 ) 803111101 ." 1 . 8 
, 80 ז 1 ס 68 ק 38 זס£ . 11 ; 4 — 552 , 160 — 126 , 1901 .ז 

- 860 . 11 8 03,0680833 . 11 . 88 ) 1.1 ז־ 110 ק 36 )! #6 

,. 1 .־ד , 8 ס 801 ק 36 >ו 6 מ 1883888 * 60080 ; 1907 ,( 68 * 17 
- 660 .^ . 4 ; 1931 ,^< 8681 <ץ 6607 6008018883883 ; 1925 
. 1949 . 1 . 8138 ,מ 088 מ 38 ק 808-513 <ץ 1 ־ 

ש. כ. 

§סטון.׳ב או 5 םט$ן'ב*ךיומ י ן 

משפחת־אצילים רוסית, שכמה מבניה פעלו בשי¬ 
רותו* של בית־המלכות הרוסי. ראשיתה של המשפחה במאה 
ה 15 , אך השם הכפול ב׳-ר , ניתן לראשונה ע״י פיוטר הגדול 
ל( 1 ) פיוטר מיכאילוביץ׳ ב׳־ר׳ ( 1664 — 1742 ), שמילא 
תפקידים מדיניים ברוסיה ושוגר בשליחויות דיפלומאטיות 
לחו״ל. ביחוד הצטיינו בתחומים אלה שני בניו: הבכור,( 2 ) 
הגראף מיכאיל פ ט רוב י ץ׳ ( 1688 — 1760 ), שקיבל את 
חינוכו בברלין, היה בעיקרו דיפלומאט ושימש כשגריר וכציר 
מיוחד באנגליה, שוודיה, פולניה, בברלין ובווינה, וביחוד 
הצעיר, ( 3 ) הגראף אלכסיי פטרוביץ׳ ( 1693 — 1766 ), 
שקיבל אף הוא, כאחיו, את חינוכו בגרמניה. זה האחרון, 
שפעל בשליחויות דיפלומאטיות שונות מחוץ, לרוסיה, 
נעשה — בימיהן של אנה איונובנה (ע״ע) וביחוד של יליזוטה 
פטרובנה (ע״ע) — אחד ממדינאיה הראשיים של רוסיה. 
ב׳־ר׳ היה מקורב לבירון, הדוכס של קורלאנד, שמרובה 
היתד. השפעתו על אנה. ב 1744 — 1758 כיהן כקאנצלר. 
האוריינטאציה האנטי־פרוסית של ב׳-ר/ שביקש להישען 
במדיניות־החוץ שלו על ברית עם אוסטריה ואנגליה, סיבכה 
את רוסיה במלחמת שבע השנים ( 1756 — 1763 , ע״ע). קרנו 
של ב׳ ירדה בסוף ימי קיסרותה של יליזאווטה, והשפעתו 
בטלה כליל לאחר שנתקסר פיוטד 111 (ע״ע), שהיה אוהד 
לפרוסיה ושב׳-ר , זמם להעביר את זכויותיו על כסא־המלוכה 
לטובת בנו פול (ע״ע). 

; 5 — 1894 , 6 — 4 .ז־, 00088 ? 14010083 , 00308868 . 0 
3 * 6061 80 00103 3 מ) 8301 קז־ 0080-360 ץ? , 88 >!מ 6 ,ש 
4 ) 3 ) 41 * 8.1 , 1 ) 311 ( £31111 . 4 . ; 1902 , 803881 0 ס 1618 ; 8 אסס 
. 1895 , 0715 }!})! ) 1 ! ?ד!) 011 

ןןזטח׳ב־ךיומין, קעסט;טץ ניקו(:ביץ— 560 .^.>! 

11111 ( 01 !?- 68 > 1 <ץ 7 — ( 1829 — 1897 ), היסטוריון 
רוסי. ב׳ שימש פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה של 
פטרבורג, שבה גם הוכתר בתואר דוקטור בזכות מחקרו "על 
הליטופיסים (= הכרוניקות) הרוסיים עד סוף המאה ה 14 ״ 



צ׳. ה. כסט 



223 


פסטוז׳נדריומין—בסטין, אדילח 


224 


( 1868 ). בי. שהיה קרוב על־פי השקפותיו לסלאוויאנו- 
פילים, חיבר שורת מחקרים על "התנצרותה של רוסיה", 
"ולאדימיר מונומאך וצאצאיו", על התקופה הטאטארית 
ומלכות מוסקווד* וכן מאות מאמרים. או את מקומו בחקר 
ההיסטוריה הרוסית הקנה לו ספרו "היסטוריה רוסית" 
(מ״קסזס״ ממססץק, שני כרכים, 1872 , 1885 ), המקיף את 
תולדות־רוסיה סן התקופה הקדומה ער מותו של איוואן 
האיום — ספר, שהעמיד את ב׳־ר׳ בראש האסכולה הפטר־ 
בורגית בהיסטוריוגראפיה הרוסית. מתור נאמנות לאסכולה 
זו, שטענה לאובייקטיוויות במחקר ההיסטורי והתנגדה להח¬ 
דיר בו השקפות היסטוריוסופלת, הטעים ב׳־ר׳ את חשיבות 
הבחינה הביקרתית של המקורות ההיסטוריים, אד עם זה היה 
סבור, שמתפקידיו של ההיסטוריון הוא לחשוף את "התודעה 
העצמית הלאומית", המתבטאת, לדעתו, בהווי, במנהגים 
ובספרות. ב 1890 נבחר ב׳ כחבר של האקאדמיה הדוסית. 

1 ! 1131111 >!< } 1 נן 16 * 0 , 10 ז.קץ 1 * 111 .? . 6 

. 1899 , 1113 !א 10 ?- 683 > 1 ל:ץז־:>€<£ . 11 .> 1 

3 םק 1 !א, פךךך י ק —:) 835713 —( 1801 , בקרבת 
באיון — 1850 , רומא), כלכלן צרפתי. ב/ בן 
למשפחת־סוחרים אמידה, היה בזה אחר זה סוחר, בעל־אחוזה 
ושופט־שלום, יועץ, ולסוף ציר באסיפה המכוננת של 1848 . 
בצעירותו התחיל מתעניין בכתביהם של סמית וסי (ץ $3 ) 
ובתעמולה לחופש־המסחר של קוברן ובריט (: 61-18111 ). 
במרוצת־הזמן אירגן בבורדו אגודה לחופש-המסחר, ואגודה 
דומה ניסה לארגן אף בפאריס. — ב׳ סבל ממחלת גרון 
וריאות אנושה, שממנה מת. 

בי היה ביסודו פובליציסטן יותר משהיה חוקר• כסופר 
הצטיין בשנינות ובברק, ובביקורת שמתח על תקנות שונות 
של הממשלה, השכיל להשתמש במשל ובסאטירה, וע״י כך 
עשה תקנות אלו לצחוק בעיני הבריות. ב׳ הסביר את הערך 
הכלכלי בשירות שניתן ליחידים או לציבור, ואת ערכי- 
החליפים דאה ביחס מספרי בין השירותים. דמי־אריסות, סבר 
ב/ הם תגמול להוצאות, שנעשו כדי להגדיל את פוריותה של 
האדמה. משום חולשתה של שיטתו מן הבחינה העיונית, 
כמעט שלא ניכר רישומו בהתפתחותה של המחשבה הכל¬ 
כלית. אעפ״כ היו דעותיו מקובלות בזמנו בצרפת, ודבריו 
הובאו פעמים הרבה ע״י התומכים במסחר חפשי באה״ב. 

כתביו כוללים: ״קוברן והליגה״ (, 1.18116 13 ! 6 ח:> 1 >כ 001 
1845 ) ! ״סופיזמים כלכליים״ (, 11£$ ן>! £0011001 $£וזז$. 1 ! 1 ק 0 י 5 
1848 — 1845 ), ״הרמוניות כלכליות״ (־ 600 111011165 ־ 131 ־ 1 1.6$ 
11165 > 11 ז 01 ת) — חיבור בלתי־גמור, שרק הכרך הראשון שלו 
יצא אתר מוחו של ב׳ ( 1850 ). כל כתביו (שנערכו ע״י.? 
311101161 ? בצירוף קורות-חייו מאת ץ 1603 ח 0 ? 16 > . 6 ; מה¬ 
דורה שניה, 1862 — 1864 ) כוללים 7 כרבים. 

, 7001107111110 ' 1 , 10111 1117 ( ' 1 , 8011101 0017110 7 ' 1 , 361 ) 81 15 ס} 1 | 0 -נ? 

. 1906 

א. ז. 

בסטיד! ( 835113 ), בירת־נפה והנמל הראשי בקורסיקה* 
מספר תושביה כ 87,000 ( 1955 ). ב׳ שוכנת בקצהו 
הצפוני־מזרתי של האי — הקצה הקרוב ביותר לאיטליה 
ולצרפת והיא משמשת מרכז לסחרה של קורסיקה עם 
ארצות אלו! דרכה עוברים היצוא של תוצרת האי: שמן- 
זית, פידות (בכללם הדרים), ירקות, דגים ואלמוגים׳ והיבוא 
אליו: מזונות ומוצרי־תעשיה. — עד סוף המאה ה 14 נמצא 


במקומה של ב׳ כפר־דייגים; ב 1380 , כשכבשו אנשי-ג׳נ 1 בה 
את האי, הקימו במקום אסטראטגי זה מצודה (מכאן השם 
ב׳ — מצודה באיטלקית), ששימשה מאמצע המאה ה 15 
מושב לנציבה של געובה בקורסיקה. עם חילופי השלטון 
בקורסיקה (ע״ע) במאה ה 18 איבדה ב׳ את חשיבותה המדי¬ 
נית. — במאה ה 19 נתפתח הרובע המודרני של העיר. בב׳ 
מוזיאון לתולדותיה של קורסיקה. 

3 ם? 1 יל^ה (בצרפ׳ 83311116 — בניין מבוצר), שמה של 
מצודה במזרחה של פאריס. הב , הוקמה ב 1369/82 
על־יד השער ע״ש אנטוניום הקדוש! במשך המאות ה 16 
וה 17 הורחבה הב׳ ושימשה מבצר־מגן כלפי פולשים ומת־ 
מרדים כאחד. מלכתחילה היתד. הב׳ גם בית־סוהר. בצינוקים 
התת־קרקעיים שלה היו נכלאים פושעים פליליים, בעוז־ 
שהקומות העליונות של הבניין שימשו כלא לעבריינים 



כיכו׳ט ר,באםטי?יה ב 14 ביו?י 1789 
עיזר של 3 ריי_ר (־ 16111 •!?), ד,?זבו 

(או מתנגדים) מדיניים או דתיים, שתיו שם בדרך כלל 
בנוחיות, ולפעמים אף עם נשיהם. בעשרות־השנים שקד¬ 
מו למהפכת 1789 נעשתה הב' סמל של העריצות המל¬ 
כותית. משום כך הותקפה ונכבשה ע״י המון מהפכני 
ב 14.7.1789 ! השומרים נהרגו ושבעת האסורים שנמצאו בה 
שוחררו. לאחר שנכבשה הב׳ ציוותה המועצה החדשה של 
פאריס להרוס את המבצר, ובמקומו הוקם ב 1840 עמוד־ 
זיכרון לחללי המהפכות של 1789 ו 1830 . — יום כיבושה של 
הב׳ הוא יום חג לאומי בצרפת. 

- 1866 ,. ¥015 19 ,. 8 10 46 65 ( 111 ( 066 65 ^ 1 , ¥3155011 8.3 .״ 1 01 .? 

,, 8 10 46 65 ( 111 ( 160 ) 61 46 $ ח ££ 6 ^ 1 , 0013110 ־ 81 '? 11001 ? .? ; 1909 
,^ 011311 .? ; 1893 , 1370-1789 ,. 8 10 , מטמז 8311 .? ; 1899 
. 1946 ,. 8 10 46 $6156 10 61 $1661716 ! $06 

ב 9 י 5 :ן, אדולף — 83511311 401£ ^ — ( 1826 , ברמן — 1905 , 
מ 31 ק 5 0£ 011 ?, טרינידאד), אתנולוג גרמני. ב׳, 

שהיה בנו של סוחר אמיד, למד משפטים באוניברסיטה של 
היידלברג, ביולוגיה באוניברסיטות של ער, ווירצבורג ורפואה 
באוניברסיטה של פראג, שבה סיים את חוק-לימודיו במקצוע 
זה ב 1850 , מ 1851 עד 1859 שירת כרופא בספינות, שביקרו 
באוסטראליה, ניו-זילאנד, פרו, מכסיקו, סין, הודו, תורכיה, 
מצרים, ארצות־ערב ואפריקה המערבית. ב 1861 — 1863 הש¬ 
תתף במסע שני להודו, לסין וליאפאן ואח״ב ביקר במדבר- 
גובי, בדרום־סיביר ובקאווקאז. במסעות אלה חקר ב׳ את 



225 


בסטין, אדולן?—כסיליום 


226 


הפולקלור, המיתולוגיה, המנהגים, הדתות והאמונות של 
העמים השונים, שעמהם בא במגע, ומתוך כד בא לכלל 
מסקנה שבדתות, בלשונות ובמבנה החברותי של העמים 
מצויים כמה קווי־יסוד, שהם משותפים לכולם. 

ב 1865 נתמנה ב׳ פרופסור לאתנולוגיה באוניברסיטה של 
ברלין. הוא צבר וסידר אספים אתנוגראפיים ב ־ £111 40561110 * 
בברלין ועמד בראש בית־נכות זה עד שמת. 

כן פעל רבות באירגון המחקר האתנולוגי בגרמניה וב 1866 
יסד את בתב־העת £1110010216 • £01 1£1 :ו 2611568 , וכן היה 
ממייסדי החברה - 0 ס£ו£ , 010210 ק 0 ז 11 ז 0 \/! £11 :)£ג 06$6118011 
1 ) 00 10816 . ב׳ היה חוקר ונוסע שלא ידע 
עייפות והשתתף במסעות מסוכנים ביותר. מסעיו תוארו על־ 
ידיו בספריו המרובים (כ 200 ) ובמאמרים, שפירסם בכתבי- 
עת שוגים. 

בטטיריום, ע״ע פ״סיולוגוס. 

בם/ אג 01 ט י ג 1 — £3351 8051100 ^ — ( 1773 , לודי — 
1856 , שם), חוקר־טבע איטלקי; מאבות המיקרו* 
פאתולוגיה. ב׳ למד משפטים באוניברסיטה של פאוויה, 
ועם זה שמע הרצאות 
במקצועות הטבע וה¬ 
רפואה מפי וולטה 
(ע״ע), סקרפה(ע״ע) 
וספלנצני '(ע״ע). ל¬ 
אחר שסיים את חוק- 
לימודיו באוניברסיטה 
שימש כפקיד-משפטן 
בלודי, אך בעיקר 
עסק בחקלאות ובבדי¬ 
קות חקלאיות-מדעלת 
באחוזתו. ב 1835 הו¬ 
ציא את ספרו על מח¬ 
לת ה״קאלצינאציה" 
אן ה״מוסקארדינה" אנ 1 םטינו נסי 

של תולעי המשי, ובו קנה את עולמו כאחד מחלוצי הפך־ 
זיטולוגיה (ע״ע). ב׳ פירסם עוד ספרים אחדים על מחלת 
תולעי־המשי, וכן על מחלות מידבקות בבני־אדם. הוא הוכיח, 
שמחלת תולעי־המשי מועברת ע״י טפיל מעולם־הצומח, וגם 
ציין את הדרך להשמדתו. הוא הגיע להשג זה, אע״פ שמחמת 
רפיון־עיניו לא הצליח לראות את הטפיל במיקרוסקופ! בסוף 
ימיו היה כמעט עיוור. הטפיל תואר בפרוטרוט רק לאחר 
זמן — ונקרא על-שמו של ב׳: 83551303 115 ץזז 80 . ב׳ היה מן 
הראשונים, שבאו לכלל הכרה, ש״כל המחלות המידבקות 
של צמחים ושל בעלי־חיים, ובכללם האדם, נגרמות ע״י 
יצורים טפיליים״ ( 1851 ). — כל כתביו של ב׳ הוצאו במה¬ 
דורה חדשה ב 1925 . 

- 71 ) 7 < 1(7 ?071X11 )[ק ¥07%07/1 7 ) 71 )!!)) 7 )! 7 £171 , 1105161 ]״? ״ 1 

. 11 .א ; 1933 ,( 221-246 , 37 ,!! 10711 ) 10711 0117 . 8 . 4 :) 117 ) 1 

. 81111 ) ) 01 ) 011 / 0 / 071 ) 1 ( 1 4. 8. 07171 1/1( ?077X1110 ,ז 0 (); 1 א 

. 1944 ,( 97-107 , 16 ,. 71 ) 14 !! £11 

יה. ל. 

ב?זיאר׳ 1 '[ בפט'םט, הדוכס של איסטריה — -ק 83 1630 
16 ז 1$1 '£> £110 ) , 8685161:6$ 6 ) 115 ( 1768 — 1813 ), 

גנראל צרפתי. היה בצעירותו ספר, ואח״כ טוראי בגדוד 
שומרי־המלך. ב׳ היה בין מגינר של לואי ך\ x בשעת 


ההסתערות המהפכנית על ארמון הטילרי( 10.8.1792 ). בשעת 
מסעו של נאפוליון לאיטליה ( 1796/7 ) עורר ב׳ את תשומת- 
לבו של נאפוליון ע״י אומץ־לבו וכשרונו הצבאי. עד מהרה 
עלה בדרגה, הצטיין כגנדאל בהתקפה על עכו ( 1799 ), וב¬ 
קרבות על-יד מארנגו ( 1800 ) ואוסטרליץ ( 1805 ). היה בין 
16 הגנראלים, שנאפוליון העניק להם ב 1804 את התואר 
"מארשאל של האימפריה" ( 11-6 נןבמ£י 1 ) £131 :) 6 ־ 121 *). ב 1808 
נלחם בספרד. ב 1809 היה לו חלק מכריע בניצחון, שנחל 
נאפוליון על-יד ואגראם, ובאותה שנה נתמנה דוכם־איסטריה. 
ב׳ השתתף במסע לרוסיה ( 1812 ) ונפל בשעת סיור קודם 
הקרב על-יד ליצן ( 1.5.1813 ). — החיילים אהבו אותו משום 
אומץ־לבו ושנאת־הבצע שלו. 

46 ^ 06 ^ 30 6 ^ 1 , 05 ־ 6055101 ; 1913 ,. 2 ,! 0 ( 1131 .\ 2 

. 1952 ,. 3 0.1 ^ 66 ז 1 ) 171 16 111€€ ז 3 £ 1 ) £7371 13 

בסילידס (;ף 8 ״ג 01 ס 8 ), ראש של אסכולה וכת גנוסטית 
באלכסנדריה באמצע המאה ה 2 לסה״נ. ב׳ כתב 
פירוש בעשרים וארבעה ספרים על האוואנגללן ולפי מקור 
אחד גם חיבר אוואנגליון לפי נוסח מיוחד משלו. תורתו 
ידועה לנו מתוך סיכומיה, שנעשו ע״י מתנגדיו הנוצריים, 
ומן הקטעים מתוך כתביו המובאים בספריהם. לדברי היפו־ 
ליטוס היה, לפי תורת ב; זמן, שלא היה בו אלא האין; אלא 
שאף הבימוי "האין היה" אינו מדוייק. באותו זמן רצה 
ה״אב", המצוי העליון (שמהותו אינה ניתנת לתפיסה), 
לברוא את העולם. אך למעשה ברא מתחילה את "זחדהכל" 
(""ןס־ןזגס׳״מז!), שבו היו כלולים זרעי כל הדברים הקיימים 
בעולם. בזרע זה היו שלושה חלקים של בנות (מלשון בן). 
הבנות הראשונה נתעלתה בכוחות עצמה לדרגת האב־האל; 
הבנות השניה נזקקה, כדי לבצע עליה זו, לכנפיים — ז״א 
לרוח; אלא שלאחר עליה זו לא נשארה הרוח אצל האל, 
שכן הוקצה לה מקום בין העולם העל־קוסמי והקוסמוס. אחר 
שתי עליות אלו יצא מן הזרע הארכון הגדול, שליט־ 

העולם, שהיה חכם וחזק מכל כוח אחר בעולם; הוא הוליד 
בן, שעלה עליו במעלתו, ושניהם יצרו את השמים. אחר־כך 
בא ארכון שני, שיצר את עולם־השפל. זמן שלטונו של 
הארכון הראשון היה מאדם עד משה, ושל השני — ממשה 
ואילך. לשם גאולת הבנות השלישית בא האוואנגליון, המש¬ 
פיע על הבנות הראשונה. הבנות הראשונה מעמדת את אביה 
על כד, שאין דבר שהוא למעלה ממנו, והכרה זו נתפשטה 
בהדרגה עד שהגיעה לישו, וממנו באד. גאולת הבנות 
השלישית. 

ב׳ האמין בגילגול-הנשמות. לדעתו, כל סבל, וענויי־ 
הקדושים בכלל, הוא בבחינת עונש על חטא: אך אין האל 
סולח על פשעים, שנעשו בכוונה תחילה, 

בנו של ב׳ תפס מקום חשוב באסכולה שיצר אביו, ואף 
הוא הציע את תורתו של ב/ 

06 .£ ; 1855 , 771 ) 1 !\ 5 >!/ 0711111071177 ( 001 , 11 ־ 41111101 ) . 61 
. 14 ; 56 ־ 39 .קק , 1925 ,) 11771 ) 11 ! 710 ;) 1 ) !) 07101117/11 
. 196-256 .קק , 1936 , 0710171 ) 01 

ש. 0 . 

בסיליום (; 0 ; 8 ^סס 8 ) הגדול ( 0 329 — 0 379 ), מקדושי 
הכנסיה הנוצרית. ב׳ נולד בקיסריה שבקאפאדוקיה 
למשפחה נוצרית מיוחסת. את ימי-ילדותו בילה בנאוקיסריה, 
כפר קטן בפונטוס (ע״ע); לאחר מלן חזר אל עיר־מולדתו 
וכאן למד רטוריקה ופילוסופיה. כדי להרחיב את השכלתו 
נסע לקושטה ולאתונה, במקום שהתיידד עם בן ארצו, 




227 


בסיליוס—פסיליוס 1 


228 


גרגלריום מגזיאנזוס (ע״ע) ובא במגע עם יוליינוס ה״כופר". 
כשחזר לקיסריה הורה זמן קצר רטוריקה. ב 356 הוטבל 
לנצרות, כמנהג הזמן, אע״פ שכבר היה נוצרי. אח״כ יצא 
לסוריה, א״י ומצרים כדי להתחקות על דרכיהם של המסתג¬ 
פים, כי אידיאל־החיים שהללו דגלו בו קסם לו מצעירותו. 
כשחזר לאסיה הקטנה הצטרף לכמה מבני־משפחתו (ביניהם 
אמו ואחותו הגדולה) ולרמה חברים לדעה, וביחד עמהם 
עיבד אחוזה קטנה, ירושת אביו, באמי ( 1£51 !מ.^), על חופו 
של נהר־איריס ($״ 1 ). במקום זה, שהיה מרוחק מן הישוב, 
חי ב׳ חיים של התבודדות, תפילה ולימוד, שהשתלבו 
בשעות של עבודה מעשית ובפעולות של חסד. ב' התנגד 
לדרכי חייהם של ה״אנאק 1 רטים", הנזירים החיים איש איש 
בבדידותו, ואורח־החיים שהנהיג בחבורתו שימש דוגמה 
לאירגון חיי־הצות של קהילות-נזירים בנצרות המזרחית* 
כן חיבר שני קבצי־כללים, ששימשו מדריכים לנזירי הכנסיה 
האורתודוכסית היוונית ואף השפיעו לא מעט על תקנות- 
הנזירים של בנדיקטוס הקדוש (ע״ע). 

ב 362 הזמין אוזביוס, הגמ 1 נה של קיסריה, את ב' לעירו 
והסמיכו* לכומר. ב׳ פעל עם אוזביוס נגד נסיונו של 
יוליינוס להחזיר את האלילות למעמדה הרשמי בקיסרות. 
אך השניים נפרדו עד מהרה זה מזה מטעמים של התחרות 
אישית וב׳ חזר לבדידותו באמי, זמן קצר אח״כ בא שגית 
לקיסריה בהשפעת הפצרותיו של ידידו גרגוריוס מנאזיאנזום. 
ב 370 , כשמת אוזביוס, נבחר ב , להגמון במקומו. 

רוב כתביו של ב׳ הם בעלי אופי אפולוגטי והומילטי. 
כתביו העיוניים יותר, שנכתבו לצרכי פולמוס עם יריביו, 
הושפעו במישרים מן הוויכוחים שהיו רווחים בזמנו על 
מהותו של השילוש בנצרות, וביחוד על מהותה של 
רוח-הקודש (ביניהם ״מסכת על רוח־הקודש" — ריסז :^ 11 
אחר 371 ). לא כל כתביו נשתמרו, וכן 
מטילים ספק בדבר אם כמה מן הכתבים המיוחסים לו חוברו 
על־ידיו. בין כתביו: ( 1 ) ה מ 0 זש 1 מש 2 ^ 1 (ששת־הימים): 
אוסף של תשע דרשות על חמישה מששת ימי־בראשית, 
( 2 ) שלוש־עשרה דרשות על ספר תהילים ו( 3 ) מספר 
מרובה של דרשות אחרות לעת־מצוא, בין האחרונות ראויה 
לציון דרשתו אל הנוער, "על הצורה שבה אפשר להפיק 
תועלת מן הספרות ההלנית"; בה מובעת ההשקפה, שגם 
בספרות האלילית יש צדדים חיוביים בשביל הנוצרי, 
ולפיכך יש צורך במזיגה של שתי התרבויות, הרומית־ 
ההלניסטית והיהודית־הנוצרית. — ספר התפילות (תקנות 
התפילות — *"*"פ), שחובר על־ידי ב/ קיבל 

במדוצת־הזמן בכנסיה היוונית תוקף רשמי. 

ב/ אחיו, גרגוריוס מניסה (ע״ע), שהיה גם תלמידו, 
וחברו של ב׳, גרגוריוס מנאזיאנזוס, נתפרסמו בשם "שלושת 
הגדולים מקאפאדוקיה". הכנסיה היוונית מכבדת את זכרם 
של ב/ גרגוריוס מנאזיאנזום ולהאנם כריסויסטוסום ביום 
״שלושת ההיאדארכים״ ( 30 ביאנואר). — כל כתבי ב , 
נתפרסמו בג 0 ש 2 ז 0 10813 סזזג? של בכרכים 29 — 

32 (מ 1857 ואילך). 

; 1926 ,. 015 ׳< 4 , 211215 * 1 . 8 . 51 ,£ע 011 ש^! 61 1 ־ 31 ־ 1 ־ £1 ? 06 •א 
, 11 . 1 ג ; 1934 , 151112 ־ 11211211 ' 1 ) 2 . 8 ) 5010 , 0 חחסזז 11 ס 0 .זז?■ 

; 1939 , 02201 1/12 . 8 . 51 )ס ג־,?מ//" / 0111 2 ) 1 * 1 1/12 
; 1949 , 805112 501211 £2 142 {> 1 ) 105 < 1710 05€252 '* 1 , 311113013 .ם 
805111145 125 ! 821120$ 122 ! , 5011210 5£121111 02 , 1£5 זז״מ . 14 
. 1956 , 105 < 00$1 2111110215211211 '! 122 > 511142/111155 ! 211117 

ח. ק. ב. 


בסיליום 1 — — (אחר 812 — 886 ), קיסר 

ביזאנטי; מייסדה של השושלת המקדונית. ב׳ היה 
בן למשפחת־איכרים, שהעתיקה את מושבה מארמניה למקדו- 
ניה. בצעירותו (ב 1840 ) בא לקו׳שטה: כאן שימש תחילה 
כסייס אצל אחד ממקורביו של הקיסר מיכאל 111 ואח״כ עבד 
בשירות החצר באותו תפקיד ובתפקידים אחרים. מרצו וכש¬ 
רונותיו, נישואיו עם אחת ממשרתות־המלך והפכפכנותו של 
הקיסר היו לו לעזר בעלייתו המפתעת בחצר הביזאנטית, עד 
שצורף לפמלייתו של מיכאל וקורב לשלטון. כשנתעורר חשד 
בלבו של מיכאל, שבאדדאס דודו מתכוון להשתלט על הכתר, 
רצח ב׳ את בארדאם בפקודתו של הקיסר ( 866 ) וצורף אל 
השלטון במקומו של הנרצח. כשראה ב׳, שפטרוגו מיכאל 
נתכוון להעניק את חסדיו לחצוץ אחר, רצח ב׳ את מיכאל 
ונתקסר במקומו ( 867 ). 

ב׳ היה שליט תקיף ומוכשר ונתן דחיפה נוספת לתהליך- 
העליה, שציין את תולדותיה של הקיסרות הביזאנטית במחצה 
השניה של המאה ה 9 . ב 867 ניסה להתפשר עם הכנסיה 
הרומית ע״י פיטוריו והגלייתו של הפאטדיאדך פז׳טיוס (ע״ע), 
שנחשב למין ע״י האפיפיורות הרומית. פעולתו המדינית 
והצבאית של ב׳ נתפשטה במידה שווה למזרח ולמערב, 
ראשוני מאמציו היו מכוונים לחידוש ההשפעה הביזאנטית 
בבאלקאנים. ב 867 הטיל הצי הביזאנטי את מרותו על כל 
החוף הדאלמאטי כשהניס את הערבים, שצרו על ראגוזה 
(ע״ע דוברובניק); איזודי־הבאלקאן, שהיו מיושבים סלא- 
ווים, הודו בכפיפותם לקיסרות, דאלמאטיה הוקמה כמחוז 
אדמיניסטראטיווי(ס!!^) נפרד והכנסיה הבולגארית הכירה 
מחדש בהגמונות הביזאנטית ( 869 ). באיטליה הדרומית חסם 
בי׳ בהצלחה את ההתפשטות הערבית: ברי (ע״ע) נכבשה 
,ב 871 ע״י לואיס 11 , מלך הפראנקים, שהיה, יחד עם האפיפיור, 
בעל בריתו של ב׳. שתי הצלחות, שב׳ זכה להן אח״ב בקרבות 
ימיים בים הטירני ( 880 — 881 ), ביססו כיבושים אלה, אע״פ 
שלא עלה בידו למנוע את נפילתה של סיראקוסי, בירת סיצי¬ 
ליה, בידם של הערבים ( 878 ). מלחמותיו של ב׳ במזרח נועדו 
להרחיק את הערבים מגבולות הקיסרות: מצביאו של ב׳, 
כריסטופורוס, זכה ב 872 לניצחון מזהיר על הפאוליקינים 
(ע״ע), בעלי בריחם של הערבים, שפלשו פעמים הרבה לתוך 
אסיה הקטנה. גם המלחמות בערבים עצמם, אע״פ שלא הביאו 
לידי תוצאות ממשיות, תרמו לחיזוקה של הקיסרות. אך הת¬ 
חזקותו של ב׳ באיטליה הדרומית, דחיקת רגליה של הכנסיה 
הרומית מבולגאריה והרחבת פעולותיהם של המיסיונרים 
הביזאנטיים בין הסלאווים הביאו שוב לידי קילקול יחסיו של 
ב׳ עם רומא. דבר זה גרר את החזרתו של פוטיוס אל כס 
הפאטריארכות ( 877 ) ואת העמקת הקרע שבין שתי הכנסיות 
(שנתבטאה בהחלטות הכנס של קושטה, 879 ). 

ב׳ פעל נמרצות גם בתחומי מדיניות־הפנים: אירגן מחדש 
את המינהל, את שיטת תשלומי־המיסים ואת הביקורת על 
הפקידות. ואמנם מפעלו הגדול, שהשתלב יפה עם המסורת 
המשפטית הרומית-הביזאנטית, היה פרסומם של שני ספרי- 
עזר לחוק: ספר ״החוק השימושי״ (:> 0 >; 6 ׳\ ?״ 0 ; 6x6 ?>*) וספר 
"ההדרכה אל החוק" (יי 10 ן 6 ׳ו טסד ?ץ־סן״ס׳״סונ*). ספרים אלה 
נתחברו ביוונית שכן הלאטיניח שוב לא היתד, מובנת 
במזרח — מה ששימש צעד נוסף להפרדה תרבותית גמורה 
בין שני חלקי הקיסרות הרומית. 

כקיסרי־ביזאגטיון שקדמו לו רדף אף ב' את היהודים 



229 


בסיליום !—בסיליקה 


230 


בכל תחומי־שלטונו: זכר לרדיפות אלו אנו מוצאים במגילת 
ר׳ אחימעץ בן פלטיאל, שחוברה באיטליה הדרומית ב 1054 . 
ב/ שלפי המסורת היה שרוי בסוף ימיו במרה שחורה משום 
מיתתו של בנו בכורו קונסטאנטינוס, מת בתאונת־ציד. תולדו¬ 
תיו סופרו ע״י נכדו, הקיסר קויבסנטיבוס 11 ־׳\, פורפירוגניטום. 

מגילת אחימעץ, הוצאת ב. קלאר, חש״ו ו ,. 8 . 1 ,! 08 ז\ 

1/1 !>0X01X1 40 8)1X01100, 1908; 011 . !>10111, 8. 1. (111 ¥1^11X01 '¥ 

■ 011 ' 1 01 £0 !ס■'-/ , 40012 ^ . 19 ;( 157-180 , 1927 , 1 ,! 1110 ) 8)1x0x1 

, 475 ,[ 1933 ] 8 , 010111 8. 1 (111 8^X0X110X1 ק 11 < 0 ' 1 40 £1X10 

40 1^, 10/110x10 חז 0 ׳ 1 פ .? ;( 223-260 ,[ 1934 ] 9 ; 550 

. 1950 , 10£01140 1 ) 110 ס) 111 / ,: 1101111 ' 1 

ח. ק. ב. 

?סיל״וס 11 , בולגרוקטונוס (קוטל־הבולגרים) ? 0 ו 6 .(:ד ״ 80 
;ס׳ 1 ס 1 * 196 סץ.גי 1 ס 0 — ( 958 — 1025 ), קיסר ביזאנטי ז 
האחרון לשושלת המקדונית. ב׳ הומלך ב 963 יחד עם אחיו 
הצעיר קונסטאנטין: היה מתחילה תחת חסותו של אביו 
החורג ניקפורום פוקאם ( 963 — 969 ) ולאחר מכן תחת חסותו 
של המצביא יוהאנם צימיסקם ( 969 — 976 ). גם לאחר שנעשה 
שליט יחיד (אחיו, שהיה שותפו-לשלטון, לא התערב מעולם 
בענייני־המדינה) לא תפס למעשה את רסן־השלטון אלא 
לאחר שהתגבר על באסיליום לקאפנוס, שר־הפנים הכל יכול, 
ועל שני שרי־צבא, בארדאס סקלרוס ובארדאם פוקאם, 
שבתמיכתם של חוגי־האצולה היו המושלים האמיתיים בקי¬ 
סרות. ב 979 התגברו ב׳ ובאסיליוס לקאפנוס על בארדאם 
סקלרוס ע״י מה שהעמידו כנגדו את ביארדאם פוקאס, וב 985 
נפטר ב׳ משני עוזריו, הגלה אותם ונעשה שליט ממש. 
פעולתו הראשונה של ב׳ היתה פלישה לבאלקאנים, במקום 
ששמואל, הצאר של הבולגארים המערביים, ניסה להקים 
ממלכה בולגארית גדולה על חשבונה של ביזאנטיון, 
כשהוא מנצל את חולשתו של השלטון המרכזי, שהיה עסוק 
במריבות פנימיות. בנסיון צבאי ראשון זה נחל ב , מפלה 
(על-יד סופיה, 986 ), שגררה התקוממות מחודשת של יריביו 
הפנימיים באסיה הקטנה. בראש המתקוממים הופיע שוב 
בארדאם פוקאס, שהגיע עם חילותיו עד שעריה של קושטה: 
ב׳ ניצל (בקרב על־יד אבידוס, 989 ) הודות לעזרה, שהחיש 
לו הנסיך ולדימיר מקיוב (ע״ע). 

עכשיו עמדה לפני ב׳ המשימה של מיגור האצולה הפאו- 
דאלית, שבימי קודמיו הצליחה לרוקן את התפקיד הקיסרי 
מכל משמעות. ב׳ השיג את מבוקשו ע״י ביטול כל החוקים, 
שהיו מכוונים לטובתם של בעלי־האחוזות, אנשי הכמורה 
הגבוהה והמנזרים. במקרים הרבה החרים את רכושם לאוצר 
המדינה > אף צמצם בתוקף תקנותיו את שטח קרקעותיהם. 

ב 991 סנה ב׳ מחדש אל הבאלקאנים והתחיל מכין את 
הקרקע המדיני לבידודו של הצאר שמואל בתוך שבטי 
הסלאווים השונים, שהיו באיזור! אך מפלה, שנחלו צבאותיו 
מידי הפטימידים (ע״ע), הכריחה אותו לצאת אל הגבול 
המזרחי. ב׳ חיכה את חילות הערבים על־יד חלב (ב 995 
וב 999 ) ומכאן פנה אל איזוד־הקאווקאז. רק ב 1001 יכול 
היה להופיע שוב בגבול המערבי ולהגשים באופן שיטתי את 
הכנעתו הגמורה של שמואל. כיבושם של הבאלקאנים, צעד 
אחר צעד. נמשך עד 1018 ! שמואל נוצח ע״י ב' ב 1004 ליד 
סקופליה והודבר סופית במעבר־קלאידיון ( 1151011 ^ 1 ^ 1 , על־יד 
נהר סטרומה) ב 1014 : ב/ שהתמרמר על התנגדותם העק¬ 
שנית של הבולגארים, ציווה לעוור 15,000 מחייליהם, שנשבו 
על-ידיו, ורק למעטים מהם השאיר עין אחת כדי שיוכלו 


להוליד את חבריהם לעיר אוכרידה, בירתו של שמואל. 
למראה השבויים המעוורים מת הצאר הבולגארי. קיסרווד 
הבולגארים בטלה וחולקה למחוזות אדמיניסטראטיוויים, 
שבראשם הועמדו מושלים ביזאנטיים. ב׳ רק העניק אוטונו¬ 
מיה יחסית לכנסיה הבולגארית. 

בתקופת־חייו האחרונה התרכז ב׳ בחיזוקה של הקיסרות 
באסיה, הרחיב את גבולותיה עד תוך תוכה של ארמניה 
ועד הקאווקאז, וסיפח אליה את גאורגיה ואת המחוזות 
איבריה ווספווקן (״ 1:2 -! מדיניותו של ב' באיטליה 

הדרומית הוגבלה ע״י כוחן של הקיסרות והכנסיה הרומיות 
ועם זה ע״י הופעתם של הנודמאנים, שהתחילו פולשים 
לתוכה בתחילת המאה ה 11 . בהשפעתם של האפיפיור וקיסר 
גרמניה פרצו נגדו מרידות (בבארי ב 1009 וב 1018 ), שהוד־ 
ברו ע״י ב/ ואף נעשה נסיון ע״י הקיסר היינריד ח לפלוש 
לתוך המחוז, שהיה מוחזק ע״י הביזאנטים. אעפ״כ עשה ב׳, 
קודם מותו, הכנות לכיבושה של סיציליה מידי הערבים. 

ב׳ השאיר אחריו מדינה פורחת, שהשתרעה מהרי- 
הקאווקאז עד הרי-הבאלקאנים ומן הים השחור עד הים 
האדריאטי. באפיו החזק, בכשרונותיו המדיניים וביחוד 
במסירותו המתמדת לענייני־המדינה, האדמיניסטראטיוויים 
והצבאיים כאחד (ב׳ חי כל ימיו בצניעות ואף לא נשא אשה) 
הביא את הקיסרות לשיא כוחה והשפעתה — שיא, שאליו 
לא הגיעה מימיהם של הקיסרים הך?!ליו 0 (ע״ע) ויוסטי- 
נינוס (ע״ע). 

1 : 

0. 81:11111 1 (<} 00 ק 0 ! 0 '¥ ,׳ 2£1 ז€י 1 תז x 0 x 111 x 10 £ 10 //411 ס X :101:10, 

!, 1925*; 11, 1900; 5. ¥1111 1/10 / 0 /(' ¥111101 4 ,סבבחסמטא 
8111£011011 8x1181x0, 1930; <3. 0.*[ 1/10 (ס ןן 01 ): ¥¥1 י ץ> 1 ,, 0£01 ־ 
8^x01111x10 51010, 1956, 264-279 ( .(עם ביבליוגראפיה 

ח. ק. ב. 

סילמס ולנטינוס, שם של מחבר, שנקרא על כתבים ? 
17 כימיימ-אלכימיים, שהוציא לאור בתחילת המאה ה 
יוהנם תלדה ( 16 > 0€1 ! 1 ז׳ .!) מפרנקנהאוזן (תירינגיה). על 
ב׳ אמדו, שהיה נזיר בנדיקטיני בן־יהמאה ה 15 , שחי באו־ 
פורט שבגרמניה. אך הדעות המובעות בכתבי-ב׳ אינן הולמות 
יפה את תכונת המדע של המאה ה 15 , והן קרובות בעיקרן 
לדעותיו של פרצלסוס (ע״ע). היום נוטים רוב החוקרים 
לדעה, שכתבים אליה נתחברו סמוך לזמן הופעתם! לא נודע 
מי היה מחברם האמיתי (ואפשר, שתלדה עצמו חיברם), 
וספק אם ב׳ היה ונברא. החיבורים כתובים קצתם בלאטינית 
וקצתם בגרמנית. מלבד תוכן אלכימי — שהוא עיקרם — 
הם כוללים גם תיאורים ותצפיות בעלי ערך מדעי. בין השאר 
מתאר המחבר תרכובות של ארסן, ביסמוס, אבץ, כספית, 
וביחוד את האנטימון ותרכבותיו,' ומזכיר את הזהב הרועם, 
את סוכר־העופרת, את הקנקנתום הירוק ועוד. 

0656 ^ 16/116 1295-298 , 1890 י , 

303; 90 73 , 32 , . 0/16771 ./ 611 ^ 071 ./ . 7 , 5 } . 8 , €1 ןתךת ), 

1919; " 8 . 1>31219 . 2 ,. 7155 * 1171 ) 1 )^ 1 016 ) . 8 , 110 ג 1 ת?>ב 1 ב ), 
1921; . 1942 ,( 13 ,. 16 ) 57971 ) 8/1 1 ) 56167111 } .¥ . 8 ,ן 1£1 ) 11 !¥ג 

3 םילירןה (בלאט׳ 2511102 ל), בתקופה הרומית — בניין 
ציבורי מקורה בצורת מלבן. השם הלאטיגי ב׳ בא 
מן השם היווני: ,"סזס (ה״סטיו המלכותי"), שבו , 
היה נקרא ביוון בית־עמודים, ששימש מתחילה כבית־משפט 
בלבד! הכינוי "מלכותי" בא ממה שבאתונה היה הארכתן 
השלישי, שהיה השופט הראשי, נקרא "ארכוין־המלך" 
ןו 6 .ג 101 ס 5 )). בתקופה ההלניסטית הורחבו בנייניהם של בתי- <; 



231 


בסליקה 


232 



ה 6 ;י 0 ש? הנאסי^יקה ע 5 ־שם סאניכח הקדושה, רוטא. חטאה ח 5 5 סח״נ 










233 


בסיליקה—בסיסים 


234 


המשפט כדי שיוכלו לשמש מחסד, לאנשי־העסק, שהיו מצי 
טופפים על־יד מושבם של השופטים, עד שמקום־החתקהלות 
געשה עיקרו של הבניין, ואילו המושב של בית־המשפט תפס 
רק מקום קטן בקצה של הב/ הב׳ הקלאסית הטיפוסית, כפי 
שתוארה ע״י קיקרו והאדריכל ויטרוביום, היתה הצר קטורה 
(או מכוסה) מוקפת עמודים. הב/ שנמצאה בקירבת השוק 
הראשי, הפורום, שימשה מקום־פגישד, לאנשי־העסקים, וע״י 
כך הפחיתה את הצפיפות בשוק עצמו. המקום, שהוקצה 
לבית־המשפט בב/ היה מופרד משאר הבניין ע״י שורת- 
עמודים וסורג. בב״ מסוג זה מבחינים שני טיפוסים: הטיפוס 
המזרחי, שבו נמצאה הכניסה הראשית מצירו הארוך של 
המלבן, והטיפוס המערבי, שבו נקבעה אותה כניסה מן הצד 
הקצר. בתקופה הרומית (ואף אתריה) היה הטיפוס המערבי 
המקובל ביותר. ברומא הוקמו הב" הראשונות ע״י אמיליום 
(במאה ה 2 לפסה״ג) וע״י יוליום קיסר, ובין השאר שימשו 
לאסיפות מדיניות. ב" מסוג זה נתגלו בארץ בשומרון(מזמנו 
של ספטימיוס סורום) ובכמה ערים בעבר־הירדן, כגון גרש, 
קנת, ססמיה, א־צנסין ועוד. שני טורי-עמודים, שעברו 
לארכה של הב/ חילקו אותה לאולם־תווך (במרכז) ולשתי 
סטראות (מן הצדדים)! בקצה שמול הכניסה היה נמצא חדר 
נוסף, כחצי־גמץ עגולה, שהיה נקרא אפסים $ חדר זה שימש 
מושבו של בית־הסשפט. בדרך כלל היו הסטראות נמוכות מן 
האולם המרכזי ועל טורי־העמודים גבנו יציעים, שבהם היו 
מטיילים הסקרנים ומסתכלים במה שהיה נעשה באולם 
למטה. — בתקופה הרומית הורחבה הוראתו של המונח ב׳ 
באופן שציין לא רק בית־ועד לסוחרים, אלא אף בית לאסיפות 
בכלל! ביחוד נתכוונו בכך לאולם, ששימש באסכולות של 
הפילוסופים ובבתי־העשירים להקראות ולהרצאות. בב" אלו 
היתה האפסים המקום, שיוחד למרצה או למורה, המתואר 
עפ״ר כיושב בה על הקאתדרה שלו, ושוב לא היה בהן מקום 
לסורג מבדיל בין האפסים והקהל! כל האולם היה מופנה 
בהן אל הבימה, שנקבעה כאפסים! גומחה זו עם הגג הקעור 
שלה שימשה מרכז אקוסטי. טיפוס זה של הב , שימש בניין- 
אב לבתי-הכנסת ולכנסיות, שנבנו בצורה זו. — במקורות 
התלמודיים מדובר על שלושה מיני־ב״ — של מלכים (אר¬ 
מון), של מרחצאות ושל אוצרות (ויקרא רבה קע״ח, ע״ד), 
וכן נזכר בהם, שהב׳ שימשה מקום ביודהמשפט (שמות רבה 
קט״ו, ע״ב) ומקום למכירת־חיטים (באשקלון! תוס׳ אהילות 
פרק י״ח, סוף). 

דוגמה קדומה של בניין בסיליקני אנו מוצאים ב״סטיו 
המלכותי", שהיה בנוי, לפי תיאורו של יוסף בן מתתיהו 
(קדמוב׳ ט״ו, 416-411 ), לאורך הח 1 מה הדרומית של הד- 
הבית! סטיו זה הוקם ע״י הודדוס כשחידש את בניין ביהמ״ק. 
לב׳ זו היו ארבעה טורי־עמודים, שגובה כל אחד מהם היה 
7 מ/ ארכה של הב׳ היה סטאדיון אחד ( 185 מ׳)! רחבו של 
אולם־התווך היה 30 אמה וגבהו 60 אמה! רחבן של הסטראות 
היה 20 אמה וגבהן 30 אמה — מה שנתן לבניין צורה של 
ב׳ ממש. בירושלים נמצאו שני עמודים חצובים למחצה 
מתוך סלע, שלפי גדלם יש להניח, שהיו מיועדים לב׳ זו, 
אלא שנסדקו ונעזבו במקום. יתכן, שהורדוס בנה את הסטיו 
שלו לפי דוגמת ביהכ״ג היהודי הגדול באלכסנדריה, המתואר 
כ״מין באסיליקי גדולה, סטיו לפנים מסטיו"(תוספתא, סוכה, 
ד/ ו'). אפשר מאוד, שהביטוי "סטיו לפנים מסטיו" מתייחס 
לאולם־התווך, שהיה בנוי בין שתי סטראות; אך יש משערים, 
שהכוונה היא לסטיו נוסף, שעבר באולם־הב׳ ל רחב ו. 


צורה זו של סטיו היתה טיפוסית לבתהכ״ג מן הסוג הקדום, 
ששרידיהם נתגלו בגליל. בניינים אלה, שהם מן המאות 
ה 3 —ה 4 לםה״נ, הם, כנראה, מסוג הב׳ המזרחית! היו נכנסים 
לתוכם מן הצד הרחב, אלא שהחזית הצרה כללה את החלון 
ואת שער־הפאר, שהיו מכוונים לצד ירושלים. בניגוד לכך 
קיבלו הנוצרים את טיפוס הב׳ המערבית! רוב הכנסיות 
הקדומות (במאות ה 4 —ה 6 ) נבנו לפי דוגמתה, אע״פ שהמונח 
ב׳ עצמו שוב לא היה מקובל. כך, למשל, מסביר הנוסע מבור¬ 
דו ( 333 לסה״ב) בחיבורו הלאטיני את המלה ב׳ במלת - 1 מז 10 > 
בב" הנוצריות הקדומות שימש האפסים מקום מושבם 
של כוהני־הדת! מקומו של המזבח נקבע לפניו וחלק זה של 
הבניין הופרד משאר חלקיו ע״י סורג, שעבר לרוחב הכנסיה. 
כשהכנסיה היתה צמודה לקבר של קדוש, הוסיפו לה בקצה 
בניין נפרד: מעוגל או פוליגונאלי. לפי צורה זי נבנו 
הכנסיות הראשונות בא״י ובשאר ארצות, כגת כנסיית־המולד 
בבית־לחם, כנסיית־הקבר בירושלים, הכנסיה של פטרום 
הקדוש ברומא, ועוד. במאה ה 5 הוסיפו לכנסיות הב׳ בצד 
הקדמי פרוזדור (גארתכס) ובצד האחורי שני חדרים (חדר 
מימין לב׳ וחדר משמאל לה),ששימשו למטרות-פולחן.בכמה 
מקרים הוסיפו לכנסיה עוד בניין, באופן שביחד קיבלו צורה 
של שתי־וערב (טרנספט), כמו בכנסיית טבעה שעל שפת־ 
הכינרת. במאה ה 6 השכילו הבונים הביזאנטיים להרכיב על 
הב׳ כיפה, וע״י כך הפכו אותה מבניין נמוך ומארך לבניין 
מרוכז שבפנימו חלל גבוה. בתהכ״נ מן הסוג המאוחר (כגון 
זה שבבית־אלפא) נבנו אף הם לפי תכנית־הב׳! האפסים 
שימש מקומו של ארון־הקודש, שלצדדיו הוצבו שתי מנורות, 
והגומחה הופרדה מן האולם ע״י פרוכת. לפניה היתה במה 
נמוכה, ובה מקום מיוחד לגניזה. מעל לטור העמודים או 
האומנות, שהפריד בין אולם־התווך והסטראות, נמשכו יציעים 
ששימשו כעזרת־נשים. — מלבד הב׳ כבניין דתי היו קיימות 
בא״י בתוך הישוב היהודי גם ב" למטרות חולוניות. בניין 
אחד מסוג זה (בגודל של 15x40 מ׳) נתגלה בבית־שערים. 
הוא מורכב מחצר קטורה מרוצפת, פרוזדור, וב׳ בעלת שני 
טורים, שכל אחד מהם כולל חמש אומנות! בקצה־הבניין, 
מול הכניסה, נמצאה בימה נמוכה. כנראה, היה זה בית־הדין 
בימיו של רבי. 

מ. אבי־יונה וש. ייבין, קדמוניות ארצנו, א׳, עם׳ 200 ואילך! 

; 1913 , , 0 מ 12 ז 11£1 ג£ . 14 , 0 

; 1914 , 1 ,) 101/10111 . 01 ) 01 - 1 : 11 ' 11 1 ■ 1111111 ¥ ,ז<.!קג 1 { 0 !? 038011 

. 1916 , 011111110 ח 1 י׳* £ 0 8 י> ״ ׳ 55 ,• £ £ 1 ״ 1 ׳ 2 ) 3 ז 1 ו . 11 £0111 

מ, א. י. 

03 יסיים (=ב״), בכימיה — קבוצה גדולה של תרכובות(או 
של קבוצות־אטומים), אי־אורגאניות ואורגאניות. הב" 
מצויינים בפונקציה כימית מסויימת, שהיא עומדת כנגד 
הפונקציה של החמצות (ע״ע)! יחסי־הגומלים בין שתי 
הפונקציות הללו באים לידי ביטוי באירועים אפינים וחשובים 
ביותר של המציאות הכימית. 

הב׳ ניתן להגדרה באפנים שונים. 1 ) מבחינת תורת 
היונים (ע״ע) הקלאסית, ב׳״הוא אלקטרוליט (ע״ע אלקטרו־ 
ליזה), שמפריש יוגי־הידרוכסיל < ־ 00 ) במים. בהגדרה 
זו אחוזה הגדרה שניה: 2 ) ב׳ הוא גוף, שמתחבר עם 
חומצות ומוליד ע״י כך מלח ומים ( = תהליך הסתירה). 
שתי הגדרות היסטוריות אלו מצמצמות את מושג הב/ אך 
כוחן יפה לתיאור ראשון של גילויים ותהליכים כימיים 
מרובים. בכימיה החדישה (מ 1923 ואילך) באה הכללה 
והעמקה של מושג הב/ הגדרתו הרחבה ביותר של מושג 



235 


בסיסים 


236 


זה— מבחינת הקשר הכימי— ניתנה ע״י ג/ נ. לואים (ע״ע): 
3 ) ב׳ הוא גוף, שמבנהו האלקטרוני כולל זוג אלקטרונים 
פנויים, שהם מזומנים לשמש יקשר כימי (קואורדינאטיווי) 1 
לשון אחרת — גוף, שהוא בבחינת "נותן־אלקטרונים". הגדרה 
חדישה מצומצמת יותר, אבל גם נוחה יותר לתיאור ההת¬ 
נהגות הכימית של הב״, היא זו של ברנסטד ( 1 ) 0 ) 61115 ־ 81 ) 
ולוריי (?• 1 ^ 1 ): 4 ) ב׳ הוא גוף מושך יוני־מימן (פרוטונים, 
+ 0 )! לשון אחרת — "נוטל־פרוטונים". הגדרה ( 4 ) כוללת 
את כל התכונות הנדרשות ע״י ( 1 ) ו( 2 ), אבל אינה עושה 
אותן תנאי ז היא יפה לכל ממוסס, ולא למים בלבד, וכן אין 
לפיה יצירת־המים תנאי צמוד ליצירת־מלח. 

מ( 4 ) מתחייב, שתכונותיו הכימיות של בי נקבעות ע״י 
שני גורמים: טיבו של אותו חלק שפועל כנוטל־פרוטונים, 
ומקור הפרוטונים הניטלים. לפי הכימיה הקלאסית — ( 1 ) 
ו( 2 ) — עיקרי הגופים הבסיסיים האי־אורגאניים הם התחמו¬ 
צות של רוב המתכות, וכן כמה הידרידים של אלמתכות מן 
הטור ר,¥ של המערכת המחזורית, ביחוד אמוניה (ע״ע)! 
אלה ואלה מצטרפים למים ויוצרים הידדוכסידים ומצטרפים 
לחומצות מוצרים מלחים ( 1 — 11 ). מאותה בחינה עצמה הולם 
השם ב" גם את תולדיה האורגאניים של האמוניה— האמינים 
(ע״ע), ובכללם האלקלואידים (ע״ע) ( 111 ). יוני־הידרוכסיל 
בתמיסה מימית, שהם הגילוי החותך של בסיסיות, ניכרים 
בשינוי הצבע של אינדיקטור (ע״ע) מתאים. 

־ 200 + ++ 08 2 ,( 00 ) 08 *־ ס,מ + 0 ־ 0 ) 

0,0 + 08504 ■י־ 0,504 + 080 1 ־ 1 

־ 00 + + , 00 2 00,00 י - 0,0 + , 00 ) 
־נס+ + 04 א^ 0401 מ <- 001 +, 100 ־ 11 

' 00 + + 0 3 00 3 ס 2 חס[״ 0 3 00 ס] י- 0,0 + 00 5 ״ 0 ס 1 
01 + + 0 3 00 3 ס £■ 01 [ 0 3 00 3 ס] ■י- וס 0 + ־ 0 3 00 ס 111 1 

לפי התסיסות החדישות — ( 3 ) ו( 4 ) —, אין ההידרו- 
פסידים של מתכות ( 10.00 ), המחזיקים במולקולה שלהם 
את הקבוצה ההידרופסילית או מפרישים אותה במים במצב 
מיונן, ב" מצד עצמם: ב׳ הוא יון־ההידרוכסיל עצמו, 
הנוטל פרוטונים (או דוטרונים) ממים (כפי שמוכח מחילוף 
המימן בדוטריום, יען) או מיון־האמון (/י): 

000 + ־ 00 £ ־ 00 + 0,0 .¥! 



ה״בסיסים החזקים״ של הכימיה הקלאסית ( 800 * 1 , £08 
וכד , ) נראים עכשיו כתרכובות דמויות־מלחים, שבסיסיותן 
באה מן היון ־ 0 ס. 

לפי הגדרת ברנסטד (ר , למעלה, 4 ) נעשית ה״בסיסיות" 
תכונה של ב ל התמרים, שאינם נבדלים זה מזה אלא בערכה 
הכמותי היחסי של תכונה זו. לעומת הבסיס החזק ־ 00 
(לפי ¥) היון ־ 01 הוא בסים חלש מאד, מאחר שב ¥1 נוטה 
שיווי-הסשקל במידה מכרעת לצד שמאל: 


+ 0,0 + ־ 01 

001 + 0,0 

<->1 ^ 

01 + 

<+> 


0 : 0:0 

•* 0 : 01 : + 6:0 

0 

0 


מטעם זה יש גם אניונים של חומצות שהם בבחינת ב", מפני 
שהם נוטלים פרוטונים מחומצות ( ¥11 ) או אף ממים ( ¥111 ) 1 
במקרה האחרון הם משאירים יוני־הידרוכסיל, ונמצא שהם 
ב״ גם לפי( 1 ) וגם לפי ( 4 ): 

0,0 + 00,0000 2 + ס 0 3 + ־ 00,000 ) 

0 ־ 8 + ־ 8,004 י 4 + ס 0 3 + ־ 0004 1 • 11 ע 

־ 00 + , 000 ; 41 0,0 + ־, 80 1 

־ 200 + , 0,00 1 , 20,0 + ־, 00 1 • 1 " ׳י 

יון־הביקארבונאט מסוגל להופיע כב׳ או בחומצה — 
כנוטל־פרוטזן או כמוסר־פרוטון 1X1 ) ־. 

20,0 + , 00 £ 0,0 + ־, 000 ) 

+ 8,0 + ־,סס 2 0,0 + ־ 0003 1 • ג 1 

האניון ־, 00 הוא ב׳ שנוטל שגי פרוטונים, ומפני־כן 
הוא ״דוחומצי״; ובן אומרים, שהאניון ־ 08 הוא "חד- 
חומצי". כללו של דבר: מספר הפרוטונים, שב׳ נוטל מסבי¬ 
בתו, הוא מידת ה״חומציות" שלו. סביבה זו היא בדרך־כלל 
הממוסס של הגוף הבסיסי, ועל־כן קוראים לכל ממוסס נוטל 
פרוטונים "בסיסי". אחר (ע״ע) אתילי׳ למשל, הוא ממוסס 
״בסיסי״ (או "פרוטופילי" — אוהב־פרוטונים) ממין זה, 
ובהמסת חומצות הוא מצטרף אליהן ומוליד מלחי אוכסוניום 
(ע״ע). פונקציה "בסיסית" זו של החמצן אינה מצומצמת 
בממוססים אורגאניים מסוג האתרים! אף המים נעשים 
פרוטופיליים בסביבה עשירה בסרוטונים, ואין יון־המימן 
של חומצה בתמיסת־מים יון חפשי, אלא יון של אופסוניום 
כדוגמת יון־האמון (^. 


,,(+) 

0 

8 ( 0 ' 


0 : 6:0 

+ : 0:0 51 

0 : 0:0 

+ : 6:0 

8 

0 

0 

0 


נמצא, שהמים הם בחזקת גוף פרוטופילי או "בסיסי" 
לעומת חומצה חזקה, אבל בחזקת גוף "פרוטוגני" (מוסר- 
פרוטונים) לעומת ב׳ חזק יותר, כגון אמוניה ( 11 ). מציאותם 
של גופים ״אמפיפרוטיים״ (כלומר: כסולי-יחס לעומת פרו¬ 
טונים) היא ראיה לדבר, שהתכונה הבסיסית של גוף היא 
יחסית ולא מוחלטת. כל הגופים, שהמים מגלים כלפיהם 
תבונה פיושוגנית, הם ב" ביחס לגופים אחרים, שהמים נוהגים 
בהם נוהג פרוטופילי. ב״ סתם — במשמעו הרגיל של המונח — 
הם החמרים הנושאים בסולם־הערכים לפי 0 ־! (ע״ע המצות) 
מספרים גדולים מ 7 . 

מידת ה "ח ו ז ק" של ב׳ מעין האמוניה, שהיינון שלה 
מתואר במשוואה 

־ 00 + + 004 2 0,0 + , 00 , 

ניתנת להגדרה מספרית בערכיהם של שני קבועי־היינון: 

קבוע היינון הבסיסי 

[ 0 ס][ + , 00 ] 

.. 00 = ״*־ 

או קבוע היינון החומצי של יודהאמון 

[ ג 00 ][ + ס, 0 ] 

. 1 = 

[ + , 00 ] 

מכפלת שני הקבועים הללו שווה למכפלת־היונים של המים 
([־מ 0 ][ + 0 ־ 8 ]). 



237 


בסיסים—בםמר, דזכרי 


238 


במקרה הראשון מידת היינון היא מבת האמוניה הכללית 
הקיימת כ [ + 04 ג?]; במקרה השני — המנה הקיימת כ 0 3 !י. 
להלן רשימה של כמה ב״ לפי סדר סזקם: 

טבלה 1 

בסיסים 

; 00 
־, 18 ? 

־מס 

0 3 * 

' 0003 
־ 0.000 
0,0 

0.0000 
־ 081 

ה"ב" החזקים" הקלאסיים׳ שאינם ב" לפי התפיסה החדי¬ 
שה׳ אינם ניתנים להגדרה בערכי ״ 0 או , 0 ולא להכללה 
בסבלה 1 . 

ואלה הם ערכי החוזק היחסי של מספר ב" (תולדי האמר 
ניה) לפי ערכי קבועי־חיינון (בטמפראטורה רגילה): 


טבלה 2 

06 

1 

בסיס 

1^10* 5 

1 

מ 1 ־ 10 א 6 

אמוניה 

10- 8 א 3.1 

״- 10 א 3.3 

הידראזין (״ 0 * 4 ?) 

9 ־ 10 א 1 

6 ־ 10 1 x 

הידרובסילאמין( 0 ס 00 2 ) 

*־־ 10 ^ 4.8 

ג 1 ־ 10 ^ 2 

003002 

7x10"* 

11 ־סז א 1.5 

(002)800 

3 ־ 10 ^ 7 

| 12 ־ 10 א 1.4 

(002)20 

5^10* 4 

ס 

>< 

0203002 

3 ־ 10 א 1.3 

12 ־ 10 א 1 

(0203)2140 

<) 1 ־ 10 א 4.1 

5 ־ 10 א 2.6 

אנילין 

8 ־ 10 * 1.6 

6 ־ 10 6.4 x 

פירידין 

2.5 x 10 11 

1 ־ס! א 4 

פירול 


וע״ע אלקטדוליזה! המצות! יונים! מלחים. 

ם. ה. ב. 


2 סל, פרירריןי ןילהלם — 0655£1 1 ־מ €1 ר 11 !¥\ 1€11 :נ 1 > 11€ י 1 — 

( 1784 , מינזץ— 1846 , קניגסברג), תוכן ומאתמאטיקן 
גרמני. ב׳ היה בצעירותו שוליה של סוחר בברמן, אך שקוד 
היה על לימודי המאתמאטיקה והאסטרונומיה. ב 1804 חישב 
את מסילת השביט (ע״ע) של הלי על סמר התצפיות׳ שנעשו 
בשעת הופעתו ב 1608 , והראה את חישובו לאולברם (ע״ע), 
שפירסם חישוב זה וסייע לב׳ בקבלת משרת עוזר במצפה־ 
הכוכבים שעל-יד ברמן. ב 1810 נתמנה ב׳ פרופסור בקניגס־ 
ברג, ובזכות מחקר מצויין על השביט של 1807 הופקדה בידו 
הקמתו של מצפה חדש באותה עיר. ב , שימש מנהלו של 
מוסד זה מיום חנוכתו עד שמת, ובתקופה זו פתח פרק חדש 
בתולדות האסטרונומיה (ע״ע) המדוייקת, וכן פעל פעולה 
חשובה בגאודזיה (ע״ע). 

אחד מחידושיו המכריעים היה פיתוחה של שיטת־צימצום 


בתצפיות של כוכבי־שבת לשם קביעת מקומו המדוייק של 
כוכב — שיטה, שב׳ הביא אותה לידי שכלול אחרון ב 1830 
ושהיא מקובלת עד היום. ע״פ שיטה זו מיין תחילה ב 1818 
3,222 כוכבים לפי תצפיותיו של ברדלי (ע״ע). בין 1821 
ו 1833 ערך יותר מ 75 אלף תצפיות בכוכבים שעד הגודל 
התשיעי, ומספר הכוכבים, שמקומותיהם נקבעו בדיוק מדוק¬ 

דק, הגיע מתוך כד עד 
50,000 . ב׳ היה הראשון, 

שמדד ב 1838 את ריחוקו 
המוחלט של כוכב־שבת, 

כשמצא שהפאראלאכסה 
של הכוכב 61 שבברבור 
( 1 ת 3 ׳< 0 61 ) ערכה ״ 0.31 
(ע״ע אסטרונומיה, עמ ׳ 

792 ). — מתצפיותיו בת¬ 
נועותיהם של סיריוס 
ופרוקיון הסיק ב׳ ב 1844 , 

שכל אחד מכוכבים אלה 
הוא כפול—דבר, שהוכח 
בדרך הראיה הישירה רק 
זמן מרובה אחר מותו. — מחידושיו ומדידותיו המרובים של 
ב' בגאודזיה יש לציין את תיקון אורד־הממוטלת בקניגסברג 
ובברלין ( 1826 ), את המדידה המדוייקת של קשת קו־האורך 
בפרוסיה המזרחית ( 1831/2 ) ואת העמדת שיעור־השיטוח 
של כדור־הארץ על הערך 1/299 (ע״ע ארץ, עמ׳ 1049 ). כמד 
כן המציא מכשיר־מדידה חשוב. 

נוסף על פעולתו כצפאי דייקן הצטיין ב׳ גם בניתוח 
המאתמאטי העיוני. הוא מצא ופיתח את "הפונקציות הגלי¬ 
ליות" (הנקראות גם על שמו), שכבר היו ידועות לפניו 
למאתמאטיקנים שונים, אלא שחקר אותן ראשון חקירה שיט¬ 
תית ופיתחן לשם חישוב מסלוליהם של כוכבי-לכת ( 1817 , 
1824 ), — ב׳ היה סופר מדעי פורה ביותר, מחברם של יותר 
מ 700 מאמרים ומחקרים, וכן הירבה לבוא בכתובים עם 
מלומדים שונים. חשיבות מיוחדת יש לחליפת־המכתבים בינו 
ובין אז׳לברס וגאוס (ע״ע). 

-?■! 8 0.11 . 8 ,. 14 ; 1861 ,!!?: 3 ! 3 '} 1 13 ! 14 ״־)13*5011055, 0x0511 1x1^1x11115x1 <ו 5 ,־מ 1 ז* 

.' 1938 



סר הנרי בסטר 


מ. ה. ב. 


3 סן או בסב' ( 301 * 833 ,״ £2553 ), שם של משפחה יהודית 
איטלקית, שכמה מבניה זכו בזמנם לפירסום. 

החשובים שבהם הם: 

( 1 ) ישעיה בן ישראל חזקיה ב׳ (מת ב 1739 )! 
שימש רב בצ׳גמו ( 0 * 0:0 ), פאדובה, פרארה ורג׳ו. הרבה 
מתשובותיו נתפרסמו בחלק השני של "תודת שלמים", שחיבר 
בנו, ישראל בנימין (ר׳ להלן, 2 ). תשובות אחרות משלו 
כלולות ב״פחד יצחק" ליצחק למפרונטי. כמרכן הניח אחריו 
בכ״י תשובות מרובות, פירושים תלמודיים, מספר גדול של 
שירים, הערות לאוואנגליונים, דרשות וספר "כור לזהב", 
שמכיל הערות ביקרתיות על "הליכות עלי" לשלמה אלגזי. 
עם תלמידיו נמנה משה חיים לוצסו(ע״ע); חליפת־המכתבים 
שלהם כלולה בקובץ אגרותיו של זה האחרון, שהוציא ש. 
גינצבורג. 

( 2 ) ישראל בנימין בן ישעיה ב׳ ( 1701 — 1790 ), 

רב ברג׳ו; בנו של ( 1 ). הוא היה המחבר של 001-003 83 
05£ ש* £5 ^ המכיל שירים בעברית ובאיטלקית לכבוד פראג־ 
צ׳סקו 111 , הדוכס של מודנד. ( 1753 ), ושל אוסף דומה ("שי¬ 
רים על השמינית״, 1750 ). ספרו "תודת שלמים" (ויגיציאה 
1741 , 1791 ) כולל בחלק הראשון שלו ("זבח תודה") חומד 
הלכי משל עצמו, ובחלק השני ("לחמי תודה") תשובות של 
אביו. מספר גדול של כתבים אחרים שלו (שירים, דרשות 
ועוד) נשתמר בכתב־יד. ב׳ היה מפורסם כאחד מן המשו¬ 
ררים המצוייינים של זמנו, ולפי המלומד הנוצרי דה רוסי, 
היה נערץ בחוגי הנוצרים. 

ב. ר. 

בסנו ( 8355300 ), עיר באיטליה הצסונית־המזרחית! יושבת 
על נהר־ברנטה, כ 30 ק״מ מצפון לפאדובה, לרגלי 
האלפים ר,ונציבים. מספר תושביה כ 1936) 12x100 ). 

ב׳ נזכרת"ככפר ב 1085 וכמבצר ב 1175 . מן המאה ה 15 
עד המאה ה 18 היתד, תחת שלטונה של ויניציאה. ב 1796 
היבה נאפוליון את האוסטרים סמוך לב/ נשתמרו בב׳ המצודה 
שלה, שהיא מן המאה ה 13 , וכמה בניינים וכנסיות מיד,"ב. 


בב׳ נולד הצייר ג׳אקומו דה פונטה, הידוע כג׳קופו בסגו 
(ע״ע), שעבודותיו נמצאות בקאתדראלה. בימי מלחמת- 
העולם 11 נגרם נזק מרובה ליצירוודו־,אמנות שבעיר. 

מ 1252/65 יש ידיעות על עסקים, שנעשו על־ידי יהודי 
בביטוח של קרקע בב/ בתחילת המאה ד, 14 ביקשה מועצת־ 
העיר ממלווי־כסף יהודיים ממוצא גרמני, שיבואו וימלאו את 
מקומם של המלווים הטוסקאנים, מפני שהללו, מתוך תאוות- 
הבצע שלהם, השתמשו לרעה במונופולין, שהחזיקו בו קודם 
לכן. ב 1475 , אחר עלילת־הדם בטרנסו, הצליח ברנארדינו דה 
פלטרה (ע״ע) להסית את הנוצרים תושבי-ב׳ ביהודי־העיר, 
וכתוצאה מכך ביקשו הראשונים מממשלת־ויניציאה רשות 
לגרש את היהודים! אך רשות זו לא ניתנה. בתקופת המלחמה 
של הליגה של קאמברי ( 1509 ) הוכרחו היהודים לשלם 
לממשלה סכום גדול, וזמן קצר לאחר מכן גורשו. מכאן 
ואילך שוב לא ישבו יהודים בב/ אבל השמות "בסאך 
ו״בסאני", שמעידים על מוצאם של בעליהם מב/ שכיחים 
בין יהודי איטליה. 

2 > 011 111x11 ,נ 311 קקט 11 ) 0 . 0 ; 1884 ,. 8 111 0. 6**1113*1, 510x10 

/ 0 8., 1907; 0. 0. 0**013, 80550x10, 1910; 0. 80 * 11 , ]1x1x5 

, 1946 , 1 ( 1101 

ב. ר. 

בםנ 1 ׳ ג׳קופז — 83553110 0 ק 13€0 ; שמו האמיתי: ג׳אקומו 
דה פונטה (מסס? 13 *) — ( 1517 , באסאנו — 1592 , 

שם), צייד של תמונות דחיות ומיתולוגיות! מראשוני האם־ 
נים, שהנהיגו ביצירות מסוגים אלה תכונות של ציור-הז׳אנר. 
ב׳ השתייך לאסכולת־הציור של ויניציאה ולדור־הציירים, 
שיצר את הסימון הקרוי מנידיזם. ב׳ למד בוויניציאה 
באולפנו של בוניפאציו פיטאטי( 1 * 3 * 1 ?), שעמו עבד ב 1530 ! 
אך עם זה למד הרבה על ציור־הנוף מתמונותיו של מיציאן, 
צייר דמויות אדוכות-גפיים כאותן של פרמיג׳אנינו, וביצירו¬ 
תיו מתקופה מאוחרת יותר בולטת ביהוד השפעתו של 
טינטורטו (בהטלת צבעים בהירים על רקע כהה). נושאיו 
העיקריים היו חיות ואגשייכפר, בדומה לאותם שראה בימות־ 
השוק בעיירתו. באלה נהג למלא את תמונותיו, שנשארו 
עם זה דתיות על־פי אפיין ותכליתן. גם בנופיו ניכרים קווים 
חדשים: חלקיהם אינם סדורים באופן מלאכותי, כמו שהם 
אצל קודמיו, ומשתקפת בהם ראיה מציאותית יותר. ב׳ 
נמנה עם אותם מציירי ויניציאה, שעמדו לראשונה על 
החשיבות של האור והאויר ביצירת רשמי הנוף ודמותו 
הכללית. משום כך, וכן משום החן הכפרי שבתמונותיו, הוא 
מן האמנים המלבבים ביותר של התקופה. גם היה קולו־ 
ריסטן ממדרגה ראשונה, שידע להעניק לצבעיו זוהר של 
אבני־חן. השפעתו ניכרת בין השאר ביצירותיו של אל 
גרקו הצעיר. 

לב׳ היו 4 בנים, שאף הם היו ציירים: פדאנצ׳סקו 
(נר ב 1549 ), שסייע לאביו בציור הפרסקות בארמון־הדוכס 
בוויניציאה, ג׳ א מ ב ט י ס ט ה (נר ב 1553 ), ל א נ ד ר ו (נו׳ 
ב 1557 ) וג׳דולאמו (נר ב 1566 ). 

תפוקתו של ב׳ היתד, מרובה ובית־מלאכתו היה גדול 
ופעיל. יצירותיו נמצאות במוזיאונים מרובים באיטליה, גר¬ 
מניה, אנגליה, ועוד. 

י 1$£ ז 3 ! 1015 ז£# 1£ { 1 /ס €11611011 ? 1 * 771 ,ו! 50 ו 61 ' 861 * 6 

, 8 1933 .[ 11 > */־ 7 ^/ 7 , 11111 ) 86 8 ; 64-70 .קק ,* 1906 

ע. י.חז. 



241 


פסקים 


242 



ניאהופו באסאנו: ,,האביב", אוסף פארו־, ?ונדון 


?סקים, בני עם קטן, שיושב בגלילות־הספר של ספרד 
וצרפת, בקצה המערבי של הפירניאים ובמזרתם של 
ההרים הקאנטאבריים. הם קוראים לעצמם אוסקאלחינאק, 
כלומר דו׳ברי אוסקארה (באסקית). הרומים קראו להם 
¥35001105 , ומכאן שמם: ¥351:0$ בספרד' ו 6$ ג 835111 בצרפ׳ 
ובאנג/ הואיל והב׳ הם ברובם דו־לשוניים, תלויים אומדני 
מספרם בנטיותיהם הלאומיות של האומדים• לפי אומדן מקו¬ 
בל הם מונים כססס, 750 נפש, מהם: 500,000 בספרד, 150,000 
בצרפת׳ והשאר בארצות לד, פלאטה ובצ׳ילה. מספרם פוחת 
והולך משום התבוללותם באומות השולטות בגלילותיהם, 

הב׳ ניכרים בקלסתר־פניהם, שיש בו צירוף יחיד במינו 
של קווים אנתרופולוגיים, משערים, שהם דומים ביותר 
לטיפוס האדם מן התקופה הפאלאוליתית המאוחרת, ששרידיו 
נמצאו במערות קרו־מאניון בצרפת בדפארטמנט של דור- 
דוניה. וכשם שהטיפוס האנתרופולוגי הפיסי שלהם קדום 
מאד, כך גם לשונם היא מן הקדומות ביותר (ע״ע בסקית, 
לשון), ואף במנהגיהם ובהרגלי־עבודתם נשתמרו יסודות מן 
התקופה הפרהיסטורית. 

הב׳ מצויינים בגבורתם ובאומץ־לבם ובאהבתם לחירות 
מדינית. בכשרם למלחמה פארטיזאנית בהרים הם עולים 
על כל שבטי-ספרד. עד לפני דורות מועטים עסקו בספנות 
ובשוד־הים, ואף כיום עדיין מצויים בתוכם מבריחי־מכס 
נועזים. מהם יצאו כמה אישים גדולים׳ ביהוד בין אנשי- 
הדת. ב׳ מלידה היו איגנציוס לויולה (ע״ע), המייסד של 
מסדר הישועים, וחברו הישועי, פראנסיסקו חאווייר(ז 46 י 3 ^ 
והדומיניקני סראנסיסקו דה ויטוריה. 

הגלילות הבאסקיים בספרד ( 16$ > 183 !ס 50 ב¥) כוללים את 
הפרובינציות הספרדיות אלאווה, גיפוסקואה וביסקאיה, ששט¬ 
חן 7,260 קמ״ר ומספר אוכלוסיהן: כ 962,000 ( 1950 ). במובן 
הרחב נכללים בגלילות אלה גם הפרובינציה נאווארה שבס¬ 
פרד, ששטחה 10421 קמ״ר ומספר תושביה 383,000 , ודרומו 
של הדפארטמנט הצרפתי בם פירבי ( 665 ת 6 זץ? 835565 ). 
הפרובינציות הבאסקיות במובן המצומצם הן בכללן ארץ- 


הרים עשירה במחצבים, ביהוד ברזל (שמספק יותר מ 2/3 
מתפוקת הברזל של ספרד) ופח* ומתוך כך נתפתחה בהן 
תעשיית הברזל והפלדה (בכלל זה: מכונות), ובנמל הראשי 
של ארץ הב/ בילבאו (ע״ע), אף מצויות מספנות גדולות. 
בהרים הנשקפים על מפרץ־ביסקך, (ע״ע), מרובים המש¬ 
קעים, והודות לכך יש בהם יערות, שמספקים עצים למספ¬ 
נות ולתעשיית-רהיטים. מן התוצרת החקלאית מפורסם 
כסחורת-יצוא תירוש־התפוחים הבאסקי. זן־הבקר חבאסקי 
מצטיין בכושר-העבודח שלו, ואם מפטמים אותו הוא מספק 
בשר רב וטוב. הערים החשובות ביותר הן: בילבאו (בפרו¬ 
בינציה ביסקאיה), שהיתה בירת החבל האוטונומי של הב׳ 
ב 1936/7 , סאן סבאסטיאן, העיר הראשה והנמל של גיפוס־ 
ק ואה (כ 90,000 נפש), וויטוריה, בירת אלאווה ומרכז- 
התעשיה שלה (כ 45,000 נפש). התפתחותה של התעשיה 
הכבדה, המרכזת פועלים הרבה במקומות-עבודה מועטים, 
הכשירה את הקרקע להתהוותם של ארגוני־פועלים חזקים, 
שבתקופת מלחמת־האזרחים הספרדית ( 1936/39 ) תמך רובם 
הגדול בממשלה הרפובליקנית־השמאלית, עד שהפרובינציות 
הבאסקיות נכבשו אחר מלחמה כבדה ע״י המתקוממים הימ¬ 
ניים ב 1937 . 

הב׳ יושבים בגלילותיהם הנזכרים, לכל הפתות. מתקופת־ 
האבן המאוחרת. שרידי תרבותם מתקופת־האבן החדשה 
המוקדמת שייכים לטיפוס מיוחד בחוג־התרבות הפירניאי, 
הנקרא בשם הטיפוס הבאסקי. בעוד ששרידי תקופות־האבן 
שנתגלו בארצם מרובים הם, מועטים הם הממצאים מתקופת- 
הברונזה ותקופת-הברזל הקדומה. המחקר הפדהיסטורי הו¬ 
כיח, שהב׳ אינם קרובים לאיברים ושקדמו לאחרונים באלפי 
שנים בהתיישבותם בחצי־האי. על מגעם של הוואסקונים 
ברומים יש לנו ידיעות ראשונות מימי המרד של סרטוריוס 
ב 77/6 לפסה״נ. במשך כל תקופת־שלטונם בספרד לא פגעו 
הרומים באוטונומיה של הב׳ אלא במידה מצומצמת בלבד, 
ולפיכך שמרו להם הב׳ אמונים כשבאו לתחומם הכובשים 
הגרמנים הסויאבים ואחריהם הויזיגותים, שכבשו בתחילת 



243 


כפרןים—בסקרויל, ג׳ון 


244 


המאה ה 5 את כל חצי־האי. ב 300 שנות־שלטונם לא הצליחו 
הויזיגותים להטיל מרות שלמה על הב/ ואח״כ לא עלה 
הדבר גם ביד הפראנקים שמעבר לפירניאים. הכיבוש המוס¬ 
למי פגע בב׳ רק במקצת. בתחילת המאה ה 10 נוסדה בתחו¬ 
מם ממלכת־גאווארה, שהיתה חלוצת השחרור של ספרד מידי 
הכובשים המוסלמיים, גם בשאר גלילות־הב׳ נתקיימו באותו 
פרק־זמן שררות נוצריות קטנות, בין 1200 ו 1370 הצטרפו 
נאווארה ושאר השררות שבארץ־הב/ זו אחר זו, לכתר- 
קאסטיליה, לאחר שקאסטיליה הבטיחה להן" שתכבד את 
זכויותיהן וחוקיהן המיוחדים. לפקודותיו של מלך־קאסטיליה 
ולחוקי הקורטם הספרדי לא ניתן תוקף בפרובינציות הבאס־ 
קיות קודם שאושרו על־ידי האסיפות המחוקקות של 
הפרובינציות, שהיו מאוחדות בברית פדראלית. הערים הוסי¬ 
פו להיות מעין רפובליקות קטנות. המשטר הליבראלי, 
שהוקם בספרד אחר מותו של פרנאגדו ¥11 ( 1833 ), שאף 
לבטל את האוטונומיה של הפרובינציות ולחזק את השלטון 
המרכזי׳ ולפיכך הצטרפו הב׳ למורדים הקלריקאליים, שתמכו 
בזכותו של דון קארלוס — אחיו של פרנאנדו (ע״ע ספרד, 
היסטוריה) — לכתר. אחר תבוסתם של הקארליסטים ב 1876 
צומצמו זכויותיהם של הב/ אבל עוד נשארה להם הזכות 
לגבות מיסיס ולשלם לאוצר־המדינה סכום כולל, לפי ד. 0 כ־ 
מי'ם מיוחדים, שהיו נעשים מזמן לזמן, אחר ביטול המלוכה 
בספרד ב 1931 היו הב׳ מנאמני השלטון הרפובליקני־הסו־ 
ציאליסטי. בסוף 1933 הגישו לקורטס במאדריד הצעת חוקה 
אוטונומית לפרובינציות הבאסקיות, ואף הנהיגו את לשונם 
במשרדי־הממשלה ובבתי־הספר בצד הלשון הקסטיליינית. 
חוקה זו, שהיא דומה לזו של קאטאלוניה, אושרה והונהגה 
רק ב 1936 , כשפרץ המרד הפאשיססי. ב 1937 , בימי מלחמת־ 
האזרחים, הפציצו הגרמנים מן האויר את גרניקה׳ עיר־ 
תעשיה בביסקאיה, שהיא קדושה לב/ מפני שבד. עומד אלון 
עתיק, שתחתיו היתה מתוועדת האסיפה המחוקקת של 
הפרובינציה במשך מאות שנים. ב 1937 ביטל הגנראל פראב־ 
קו את האוטונומיה של הב/ ובכלל זה את זכויותיה של 
הלשון הבאסקית, ורק לפרובינציה אלאווה הניח אוטונומיה 
בגביית־מיסים, 

, 3 ( 0 זג! 1 0310 .[ ; 1930 , 1 ) 801414 1/10 / 0 )/ 800 ,ק 02110 .א 

. 1950 , 1111141 ) 11 ) 011 ׳ 1 ) 11011 ) 8011 , 01£$£ .ז^י ; 1949 , 15005 :' 1 1,05 

א. י. בר. 

בסקית, ל#זן (בפי דובריה: אוסקארה [גז 80 נ £1 ]), שם 
כולל לקבוצה של ניבים, שהם'מדוברים ע״י הבאם- 
קים נוסף על לשודהמדינה שלהם (ספרדית או צרפתית). 
ניבים אלה, שנבדלים אלה מאלה במידה ניכרת (בעיקר 
במערכת־ההגיים), לא זכו מעולם למעמד רשמי ומשום כך 
לא נתאחדו ללשון כללית. מספר דובריהם נאמד ( 1952 ) 
ב 600,000 בספרד וב 100,000 בצרפת! כמו־כן מצויים אלפים 
אחדים של דוברי־ב׳ בין הבאסקים שהיגרו לארצות־אמריקה 
ושהם מאוגדים באגודות לטיפוח הלשון־הב׳(הללו אף מוצי¬ 
אים כתבי־עת בלשון זו). 

על מוצאה של הב׳ רווחות דעות שונות: (א) יש מייחסים 
את הב׳ ללשון האיברית (הלשון העתיקה של חצי־האי 
הפירניאי והאיזורים הסמוכים לו), שממנה שרדו כמה כתו¬ 
בות (ו. פון הומבולט [ע״ע], ובעיקר ה. שוכרס [ע״ע]); 
(ב) יש מוצאים קירבה בינה ובין הלשונות הברבריות(גבלנץ 
[ע״ע] ושוכארט); (ג) ויש רואים בה שלוחה של משפחת 


הלשונות הקאווקאזיות (הרוסי נ. י. מר [ע״ע] והצרפתים 
ר. לפון וז׳. דימזיל [ 1 ;.?שךח! 1 ( 1 ])! (ד) כמדכן יש מציינים 
צדדים שווים בה וביאפאנית ובכמה לשונות אינדייניות של 
אמריקה הצפונית. 

מבנה הלשון. במערכת־ההגיים ראויה לציון מיוחד 
מציאותם של עיצורים (קונסונאנטים) נשופים ("ק ,"ז , 6 אל) 
בצידם של ההגיים הפשוטים ק , 1 ,אל, שנכנסו לב׳ בהשפעת 
הלשונות הרומאניות, וכן עיצורים חיכיים ,'אל 
שני מיני * (חזק וקל)! ריבוי השורקים (ביניהם הגה, שמק¬ 
ביל, כנראה, לשי״ן השמאלית הקדומה בעברית). 

מערכת־הצורות מיוסדת על אגלוטינציה (ע״ע), כלומר 
על צירופם של שרשי־המלים — שאינם משתנים — לתוספות־ 
תצורה, שמספרן עלול להגיע ל 5 או ל 6 ! באמצעותן של 
"'מלות־יחס" כאלו אפשר להביע בב׳ יחסים מרובים ושונים 
בין חלקי־המאמר. הפועל כולל צורות מרובות, שמציינות 
זמנים ודרכי־פעולד. שונים. התחביר מורכב ומסובך ביותר. 
ראוי לציין, שהיחס בין הפועל, הפועל והמושא (מקבל־ 
הפעולה), כגון במשפט ״האיש אוכל את הלחם״, מובע — 
בדומה לנהוג בלשונות הקאווקאזיות — בצורת "ע״י האיש 
נאכל הלחם". 

שמות־המספר, המציינים עשרות מ 20 ומעלה, מבוססים 
על המספר 20 ; כגון 30 — ״ 20 ועוד 10 ״! 40 — "שוב עש¬ 
רים" 50 — ״שוב 20 ועוד 10 ״ וכיו״ב. 

אוצר־המלים כולל מספר גדול של מלים שאולות, רובן 
מלשונות רומאניות ומיעוטן מקלטית, גרמנית, ערבית, ועוד. 

הספרות הב׳. הספר הבאסקי הראשון שנדפס ( 1545 ) 

הוא קובץ־שירים של הכומר דצ׳פארה ( 0 -ן £1 נ} 10 ! 00 מ). לאחר 
מכן נתפרסמו בעיקר תרגומים של ספרות דתית וחיבורים 
מקוריים מועטים! מ 1880 ואילך נתפתחה בב׳ ספרות יפה 
ממש (רומאנים, שירים, מחזות). קיימת גם ספרות עממית, 
שנמסרת בע״פ ושהיא כוללת סיפורים, שירים ופאסטודאלות, 
שנתפתחו מן המיסטריות (ע״ע) של יה״ב! קצתו של חומר 
זה זכה לאיסוף ולפירסום. 

16171 י £נ 11 תס 0 ג״ 1 .ס ;.ז! , 1907 , 41465 * 1 ) 2 * 16 ) £114 £6$ 266146 
;( 2 70 — 257 , 1952 2 , 16 ) 1 * 0 111 * 0641721465 065 £11 ) 6 * 41 * 24 

14 16 ) 162 ז £1 07 16$ > 167726 ( 701 (^ 4114 4611461 ) 4 ) 61 '€ , 1011 ^ 1 .מ 
6 ** 011121415714 16 ) . 1 * 171 ' 1 16 ) 67677665 ^ 00 £11 ) 154446 )( 1 46 * 14712 
7176 ) 074772727 ,^ 133£1 .? ;( 1951 , 24715 16 ) 117216672116 * 1 16 > 
7476 ) 107777 ^ 016 , 1£ ) 01311 ;( 1947 , 1 , 1 ) 1471214 £11 ) . 616 424146 < 1 

. 8 3 ־ 192 6 , 11$ >) 172 ) 7 {- 46 * 4 * 2 ) 6 

א, גיל. 

3 ?) 5 ]ך[ י ל/ !' 1 [ — 1110 ־\ז€אל 5 ג 8 חאלס] — ( 1706 , וולורלי 
[ץ 16 ז 6 ע 01 ^\], ווסטרשיר—" 1775 , ברמינגאם), מדפיס 
וצייר־אותיות אנגלי. מנעוריו היה ב׳ אמן־כתיבה, טבלה 
במוזיאון לאמנות בברמינגאם, שעליה חרותות אותיות בצד 
רות וסגנונות שונים ושמודיעה על מלאכתו של ב׳ ונכונותו 
לחרות כתובות על מצבות, היא הדוגמה היחידה, ששרדה 
מאמנותו הקאליגראפית. ב 1750 לערד התחיל מעצב אותיות־ 
דפוס מטיפוסים שונים וב 1754 פירסם אוסף מדוגמותיו הרא¬ 
שונות והכריז על מהדורה חדשה של כתבי ורגיליום (ע״ע) 
בהוצאת בית־הדפוס שלו. הספר, שהופיע בד 175 , הוציא לב׳ 
שם באירופה כולה. אח״ב הדפים כ 50 ספרים הדורים, בכללם 
חמש הוצאות של ספר התפילה האנגליקני( 1760-2 ), וביבליד. 
בתבנית פוליו ( 1763 ), שנדפסה בבית־הדפוס של אוניבר¬ 
סיטת קימבריג׳ באותיותיו של ב׳ ובהשגחתו. האוניברסיטה 



245 


בסקרויל, ג׳ון—בסרביה 


246 


של אוכספורד הזמינה אצלו אותיות יווניות, שבהן הדפיסה 
את הברית החדשה ( 1763 ), כשלונו של ב׳ להפוך את הרפוס 
שלו לעסק נושא את עצמו עכר את רוחו, ובשנותיו האחרו¬ 
נות אף ניסה — ללא הצלחה — למכור את ציודו. הציוד 
נמכר רק אחר מותו (ב 1779 ) לבומארשה ( 15 ג 011 זג 1 ז 863111 ), 
שהעבירו לקל ( 111 ;>£) שבבאדן והדסים בו מהדורה של 
כתבי־ללטר. 

בעיצוב טיפוסי־אותיותיו פנה ב׳ עורף לצורות המסר- 
תיות, שהועתקו מכה״י של סופרי הרנסאנס האיטלקי, ולמופת 
שימשו לו הכתובות החרומות בנחושת של אמני־הכתב 
בזמנו. בני־רורו נתרשמו מן הנוי והדיוק של עבודתו. החן 
הטבוע בספריו נבע לא רק מצורת האות, אלא גם מן הרווחים 
הגדולים למדי, ממלאכודההרפסה המדוייקת, מן הדיו הסמי¬ 
כה, שיוצרה בבית־מלאכתו, מן הנייר החלק, שרק אז הוכנס 
לשימוש, ומשימתו של ב׳ להעביר את היריעות המודפסות 
תחת מכבש חם. ספריו מעוררים עד היום התפעלות בפשטו¬ 
תם האצילית, בפרופורציות המצויינות שלהם ובשלמות 
סגנונם. ב׳ היה מגדולי המעמדים בכל הדורות כמו שהיה 
מגדולי המעצבים של צורת־האות, וטעמו ניכר בכל חלקי 
עבודתו. הוא נכשל רק ביציקת אותיותיו היווניות. 

עבודתו של ב׳ כמדפים ויוצק־אותיות שיפרה הרבה את 
מלאכת־הרפום באנגליה. הוא ובניידורו, האחים פאולז 
( 011115 ?) מאדינבורו, יצרו את המסורת של הדפסת־ספרים 
הרודה, שאומנים בריטיים הצטיינו בה במשך 50 שנה. 
אותיות 1110 ׳ 5 ־ 01 :! 8351 , שצורתן הועתקה מדוגמות האות הרו¬ 
מית והאיטלקית של ב/ הונהגו במכונות-הסידור ב 1924 , 
והן מן הרווחות ביותר בהדפסת־ספרים באנגליה ובאה״ב. 

1110 /ס !(? 111110 ,(ססשא . 8 .ז ; 1937/9 ./ ,מ 006 ש 8 ./י\ 

. 1952 , 1080800 .? ץ 6 . 1 >? , 101 -< 1 ! 1 זס £0 ? £0111 111/1 ^ £0 0111 

ה. ק. 

בסרביה ( 3813 ־ 805531 ; ברום׳ 36113 ק 50003 ), חבל־ארץ 
טבעי והיסטורי בדרוס-מערבה של ס.ס. 0 .ר. — 

גבולותיו: הדניסטר בצפון־המזרח, הפרוט במערב, הדאנובה 
בדרום, הים השחור בדרום־המזרח ובוקובינה בצפון־המערב. 
שטחה של ב׳ כ 46,500 קמ״ר, שמהם נכללים כ 70% בתחומה 
של הרפובליקה המולדאווית וב 30% בתחומה של אוקראינה 
(בשני חלקים נפרדים, שהגדול שבהם הוא בצפון־המזרח 
[שפלודהחוף של הים השחור], והקטן — בצפוךהמערב 
[במרכזו שוכנת העיר חוטין]. ב 1940 , כשב׳ היתה כולה 
בתחומה של רומניה, מנתה האוכלוסיה שלה כססס, 2.530 
נפש. 

ב׳ היא המשך של הטבלה הפודולית. חלקה התיכון, בין 
קישינב ואונגני׳ הנקרא קודחי באקולואי( 1 840111111 ת 1 >ס 0 = 
הגבעות המיוערות של נחל באקול), הוא החלק המורם בה 
ביותר ( 475 מ׳ מעל פני־הים). פרט לבליטה זו, שממנה 
זורמים כמה נחלים גם למזרח, שופעת הטבלה לדרוס-המזרח, 
וממרחק של עשרות ק״מ משפת-הים — לדרום. הטבלה 
מבותרת ע״י עמקי נהרות ונחלים לרצועות צרות וארוכות, 
שהן בנויות שכבות של אבני־משקע שלישוניות מאוחרות 
(פליוקן), ובכללן אבני־חול קשות, שמופיעות ביהוד בקודרו 
באקולואי, ורביעוניות, שמצויות בשפלת־החוף. לשונות־הים 
הארוכות והצרות (לימאנים), שחדרו לעמקי־הנהרות מצד 
שפכיהם, והביצות, המצויות לאורך עמקי-הנהרות עד פנימה 
של ב , (בעמק הפרוט: עד 35 ק״מ מצפון ליאסי), מעידות 
על שקיעתה של המבלה בעבד גאולוגי מאוחר. — קרקעה 


של ב׳ הוא ברובו אדמה שחורה, שהיא מפורסמת בפוריותה 
ורובצת על גבי שכבות של ליס. אדמה זו מכסה את החלקים 
הנמוכים של ב/ וביחוד את שפלת-החוף, הנקראת ערבת- 
בוג׳אק (* 3 א< 3 ץ 5 ), ומשם היא' מתפשטת צפונדדמזרחה עד 
שפכו של נחל־באקול. היא מופעת שוב בצפון מעבר לגבעות 
קודרו באקולואי, בערבת־בלצי ( 1 ^ 831 ). בחלקים הגבוהים 
של ב׳ הקרקעות הם חומים ופחות פורים ובהם מצויים 
היערות המועטים שבחבל. 

אקלימה של ב׳ הוא יבשתי, וככל אקלים מסוג זה 
הוא מצטיין בניגודי־טמפראטורה גדולים: קיץ חם וחורף 
קר. בקישינב, בירת ב׳, היושבת לרגליהן הדרומיוודמזרחיות 
של גבעות-קודרו, הטמפראטורה הממוצעת ביאנואר היא 4 0 ־ 
באפריל 9 0 , ביולי ״ 22 , באוקטובר ס 10.5 , ובממוצע השנתי — 
9 0 . ברובה של ב׳ המשקעים פחותים מ 400 מ״מ לשנה, ורק 
בק 1 דרו באקולואי הם למעלה מ 500 מ״מ. תגבורת הגשמים 
חלה בתחילת-הקיץ. 

ב׳ היא ארץ חקלאית: כ 70% מאדמתה מעובדים. את 
המקום הראשון בשטח וביבול תופס התירם, ושניים לו 
מבחינות אלו הן החיטה והשעורה. ב׳ היא הראשונה בחבלי 
ס.ם.ס.ר. מצד ההקף של גידול-הגפן. האחוז של שטח־הכרמים 
באיזוריה גדול ביותר בקודרו. מלבד זה מגדלים בה עצי־סרי, 
ירקות וטאבאק. חשיבות שביה במעלה (אתר החקלאות) יש 
בב׳ לגידול־המקבה (צאן ובקר). היער תופס רק אחוזים אחדים 
משטחה וב׳ זקוקה לעצים מן החוץ, המובאים אליה בדוברות 
על־פני הרנייסטר והפרוט. התעשיה עוסקת בעיבודה של 
התוצרת החקלאית: טחנות-קמח, יקבי־יין, בתח״ר לכוהל 
וטאבאק. בחוף־הים עוסקים בדיג ובהכשרתו של הידוג 
ליצוא לחבלים אחרים בם.ם.ס.ר. 

התושבים. מפקד נאמן לא נערך בב׳ מפני שהרוסים 
והרומנים, ששלטו בב׳ חליפות מ 1812 ואילך, השתדלו 
להבליט את זכותם על הארץ ע״י מה שהפריזו במספרם של 
בני־עמם בב׳ ופיחתו את מספרם של שאר היסודות. אך 
אין ספק בדבר, שדוברי-הרומנית הם רוב מוחלט בב׳ 
ושהאוקראינים הם בה מיעוט גדול. בניהם של עמים אלה 
יושבים בעיקר בכפרים ועוסקים בחקלאות! בעיר היו 
היהודים עד 1941 רוב מוחלט או יחסי. הרומנים מרוכזים 
בחלק התיכון, בקודרו ובאיזורים הסמוכים! האוקראינים 
הם רוב מוחלט בצפוךהמערב, על גבול פודוליה ובוקובינה. 
בערבות־בוג׳אק — שהן ארץ התיישבות-חדשה מן המחצה 
הראשונה של המאה ה 19 — היה עד 1940 ישוב מעורב, 
שאף לאחד מיסודותיו לא היה בה רוב מוחלט. מלבד רומנים, 
אוקראינים ויהודים ישבו כאן גם בולגארים (במושבות 
חקלאיות), שמספרם נאמד בשנות ח 30 ב 180,000 נפש! 
גרמנים (גם הם במושבות חקלאלת), כ 70,000 ! יוונים וארמ¬ 
נים (בערים)! גאגאוזים (עי׳ להלן! בכפרים)! וצוענים 
נודדים. מן התמורות, שחלו מאז באוכלוסיה, ידועות בבירור 
אלו: הנאצים הוציאו את בני-עמם מב׳ על יסוד החוזה הרוסי" 
גרמני מ 1940 (ר׳ להלן),היהודים הושמדו, פרט למועטים שגלו 
לרוסיה האסייתית, ולעומת זה התיישבו בב׳ רוסים הרבה. 

החשובה בערי-ב׳ היא עיר-הבירה קישינב (ע״ע), היושבת 
בלב־הארץ. בלצי(ע״ע בלץ), שהיא צ 1 מת של מס״ב, לשבת 
בתוך הערבה הנקראת על שמה. מבצר חשוב ועיר מסחר 
ושוק על גבולה של פולניה (אח״כ: גליציה) היתה במשך 
מאות שנים חוטין (ע״ע). נמל על הדנייסטר במקום מוצאו 
מן הגיא היא טיגינה (בנדרי, ע״ע). על הלימאן של נהר זה 

> י ז ••• !ע • * ־ 



247 


בסרביה 


248 


יושבת בילגו׳רוד תיסטרובסקי (ע"ע) או אקרמאן. נמל על 
הדאנובה ד,יא איזמאיל (ע״ע), 

היסטוריה. דרום־המזרה של ב׳ נכבש ע״י הרומים 
ב 106 לסה״ג בימיו של טרעוס קיסר, ועל שמו נקרא הלימם 
(חגר־הביצורים), ששרידיו ניכרים עד היום על־פני הקרקע. 
ב׳ הרומית היתה חלק מו הפרובינציה של דאקיה התחתונה, 
אבל התושבים היו שבטים סקיתיים: הרפים ( 11 ק!ב^) 
בחוף־הים, פיקינים ( 1 ״ 01101 ?) על הדאנובה וקו׳סשובו׳קים 
( 001 נ 1 ס; 0051 ) בפנים־הארץ. עם פלישתם של הגותים המע¬ 
רביים לתחומה של ב׳ יצאו הרומים מדאקיה ( 278 ), שבטים 
שונים עברו כאן בתקופת נדודי־העמים (ע״ע רומניה, היס¬ 
טוריה) בלא שהשאירו אחריהם זכר בארץ. באמצע יה״ב 
עברו או ישבו כאן זמנית אוגרים, פצ׳נגים וקומאנים. חוקר 
הלשונות הבאלקאניות, י. ק. יירצ׳ק 111-02010 ), סובר, שהגא־ 
גאוזים, שלשונם תורכית ודתם' נוצרית־אורתודוכסית, הם 
שרידים של הקומאנים. במאה ה 11 נכללה ב׳ (או קצתה) 
בנסיכות־קיוב הדוסית. סמוך לאמצע המאה ה 14 היתד, ב׳ 
חלק של ממלכה ואלאכית (רומנית) גדולה, שנקראה ב׳ על 
שם השושלת השלטת, שאביה ומייסדה היה באסאראבה 
( 3 ג 83$31-31 ). השם ב , הוגבל אחר-כך לארץ שבין הפרוט 
והדנייסטר, שמ 1367 עד 1812 היתד, חלק מנסיכות־מולדאווה 
וכשאר חלקיה של נסיכות זו היתד, כפופה לשלטון התורכי 
מסוף המאה ה 15 ואילך. סולימאן 11 נתן ב 1569 את ערבות* 
בוג׳אק לטאטארים הנוגאיים, שהיו מתנפלים על הארצות 
השכנות, שודדים ולוקחים שבדים, כדי למכרם לעבדים 
בתורכיה. במלחמותיהם בתורכים במאה ה 18 וב 1806/12 
חדרו הרוסים לב׳, ובחוזה־שלום שנחתם ב 1812 ויתרו התור¬ 
כים לרוסים על ב׳, פרט לערבות־בוג׳אק עם השפך של זרוע־ 
הדאנובה, שנפלו ביד הרוסים ב 1829 והוחזרו על-ידיהם 
לתורכיה (למעשה לרומנים) אחר מלחמת־קרים ( 1856 ). 
בהתאם להחלטות של קונגרם־ברלין ( 1878 ) נמסר לרוסים 
שוב חבל זה תמורת דוברוג׳ד" שהיתה קודם לכן תורכית 
וניתנה לרומניה. ב׳ נעשתה פלך רוסי, והשלטון הצארי 
החזק, שהעניק לתושבים ביטחון של החיים והרכוש, שקד 
על הושבת־איכרים על אדמתה הפוריה. גם ליהודים נפתחה 
ב׳ ללא הגבלות. משערים שמ 1812 עד 1914 גדל הישוב בב׳ 
מ 400,000 נפש עד 2,000,000 . אסיפה לאומית של תושבי־ב/ 
שנתכנסה בקישיגב בדצמבר 1917 , הכריזה על ב' כעל רפד 
בליקה מולדאוזית במסגרת פדראציה רוסית, אבל ביאנואר 
1918 כבר החליטה רפובליקה זו להסתפח לרומניה, ום.ס.ם.ר, 
שהוכרחה להודות בדבר, הקימה רפובליקה מולדודת (ע״ע 
מולדויה) חדשה מעבר לדגייסטר. בקיץ 1940 סיפחה 0 .ס.ס.ר 
את כל ב׳ לתחומה בהתאם לחוזה שחתמה עם היטלר, אבל 
שנה לאחר מכן, כשפרצה המלחמה בין גרמניה ו 0.0 ,ס.ר, 
נכבשה ב׳ ע״י הגרמנים, שהחזירוה לבעלי-בריתם הרומנים. 
אלה האחרונים החזיקו בב׳ עד שנת 1944 , שבה חזרו 
והשתלטו על.החבל הרוסים. הללו סיפחו את רובה של ב׳ 
לרפובליקה המולדאודת שלהם, ואת מיעוטה (בכלל זה 
צפון־המערב של ב׳ ועדבות־בוג׳אק) לאוקראינה. ב׳ פסקה 
מלהתקיים כחבל־שלטון, וכיום היא רק שם היסטורי בלבד. 

א. י. בר. 

יהודים. מן המאה ה 15 ואילך הירבו סוחרים יהודיים 
ספרדיים מקושטה להשתמש בנתיב המסחרי, שעבר לאורך 
ב׳(דרך אקרמן, קיליה, רני, חוטין) וקישר את ארצות-המזרח 
ואת חופי הים השחור עם ארצות הצפון, ובייחוד עם המרכז 


המסחרי בלבוב. באותו זמן עצמו היו גם סוחרים יהודיים 
מפולניה הדרומי ת־ מזרחית (אח״ב: גאליציה) מבקרים בעדי* 
היריד ובתחנוודהמבס בב׳. מתוך כך נוצרו בצפונה של ב׳ 
ובמרכזה גרעינים של ישובים יהודיים, שדחיפה להתפתחותם 
ניתנה ע״י הפליטים של גזירת ת״ח, שחלק מהם נמלט לב׳. 
בתחילת המאה ה 18 כבר נמצאו ישובים יהודיים קבועים 
בכמה מערי*היריד של ב/ ואילו סמוך לסופה של אותה 
מאה נמצאו יהודים הרבה ברובם של הישובים העירונים 
ובכפרים מרובים (שבהם התיישבו לפי הזמנתם של האצילים, 
שהיו מעוניינים בפיתוח אחוזותיהם). 

בדומה לשאר תושבי־המדינה היו היהודים נתונים לחסדם 
של הנסיכים ותלויים בשרירות־לבם, כפי שאירע ב 1726 , 
כשיהודי העיר אוניצקני נפלו קרבן לעלילת־דם. בערים, שהיו 
נתונות לשלטונם הישיר של התורכים (חוטין, בנדרי וערי ב׳ 
הדרומית), לא הוגבלו היהודים בזכויותיהם אלא במקצת. 

משסופחח ב׳ לרוסיה( 1812 ) הוצרכו היהודים, לפי התקנון 
של 1818 , להצטרף לאחד משלושת המעמדות: סוחרים, 
עירונים ועובדי־אדמה, וזכויותיהם וחובותיהם הושוו בדרך 
כלל לאותם של שאר התושבים (לא הופלו לרעה אלא במה 
שנגע בזכויות לשמש בשירות ממשלתי ולקנות אחוזות 
מאוכלסות איכרים). הפריווילגיות הישנות, שקיבלו מנסיכי- 
מולדאוויה, נשארו בתקפן, וע״י כך הוענק ליהודי־ב׳ מעמד 
מיוחד, ששיחרר אותם מן הגזירות וההגבלות השונות, שהיו 
קיימות אז לגבי יהודי רוסיה. אך מאמצע שנות ה 30 ואילך 
באו שינויים לרעה במעמד זה. ה״חוקה היהודית", שנקבעה 
בשביל יהודי רוסיה ב 1835 , חלה גם על יהודי ב׳; וב 1839 
הופעל אף בב׳ האיסור לגור במרחק של 50 ו־יוךסט (כ 53 
ק״מ) מן הגבול המערבי. ב 1851 ניתן צו להפעיל בב׳ גם את 
חובת השירות הצבאי, שהיתה מוטלת על יהודי-רוסיה. 
במחצה השביח של חמאה ה 19 נכללו יהודי-ב׳ במסגרת 
המשפטית, שנקבעה בשביל היהדות הרוסית כולה. 

חשיבות מיוחדת לגבי יהודי־ב׳ באותה תקופה נודעה 
להגבלה הנזכרת ביחס לישיבתם ברצועת־הגבול. לפי חוזה- 
פאריס ( 1856 ), נמסר חלק מב׳ הדרומית לרומניה, וע״י כך 
נכללו ברצועת־הגבול מקומות־ישוב מרובים, ובכללם קישינב. 
האיסור לא קויים בקפדנות ואלפי יהודים התיישבו באיזור זה, 
אע״פ שהיו נתונים לסכנת-גירוש. ואמנם צווי־גירוש הוצאו 
נגדם כמה פעמים ( 1891/92,1886,1879,1869 ), ונוסף על כך 
נעשו הגירושים של יהודים בודדים מתופעות־הקבע של ב׳. 

יהודי האיזוד הדדומי־מערבי של ב׳ ("ב׳ החדשה"), 
שסופה לרומניה לפי חוזו־,־פאריס, היו במשך 21 שנה 
שותפים לגורלם של יהודי רומניה מחוסרי־הזכויות. ב 1872 
פרצו פרעות בערי האיזור — איזמאיל, קגול, ואלק 1 ב — 
שעוררו הד רחב בדעת־הקהל היהודית והלא־יהודית באירופה 
וגרמו לפעולה דיפלומאטית נמרצת מצד מדינות־אירופה 
ואה״ב לטובת הנפגעים. כשחזרה ״ב׳ החדשה״ לרוסיה כ 1878 , 
הותרה הישיבה בה לאותם היהודים, שהיו רשומים בספרי־ 
המיסים הרומניים ביום כניסתו של הצבא הרוסי לאיזור. 

ד,״תקנות הזמניות״ מן ה 3 במאי 1882 , שאסרו על יהודי- 
רוסיה להתיישב בכפרים ולרכוש בהם נכסים, פגעו קשה 
ביהודי ב׳, שחלק ניכר מהם ישב בכפרים. — הפוגרום של 
קישינב ( 1903 ) שימש פתיחה לנחשול של פוגרומים, שהציף 
את ב׳, כמו את דובו של ״תחום־המושב״, ב 1905 . מהפכת 
1917 הביאה שוויון־זכויות גם ליהודי־ב׳. עם סיפוחה של ב׳ 
לרומניה אחר מלחמת־העולם 1 נעשו יהודי־ב׳ שותפים 



249 


בסרביה 


250 


לגורלם של היהודים במדינה זו (ע״ע רומניה, יהודים). 

דמוגראפיה. לפי הספירה, שנערכה ע״י מושלי־ 
המחוזות ב 1817 , נמצאו באותה שנה בב׳ 2,274 משפחות 
יהודיות! אך לפי אומדנים שונים, היה מספרם של יהודי־ב׳ 
גדול יותר: כ 15,000 — 20,000 נפש. ב 1836 הגיע מספרם 
ל 43,062 , ב 1867 — ל 94,045 (בלא ״ב׳ החדשה״) וב 1897 — 
ל 228,620 או ל 11.8% מכלל האוכלוסיה. שיעור גידולה של 
האוכלוסיה היהודית בב׳ היה מן הגדולים ביותר בתחום־ 
המושב. אחר מלחמת־העולם 1 , ב 1920 , נמצאו בב/ לפי 
הספירה שנערכה ע״י המשטרה הרומנית, 267,000 יהודים. 

הריכוזים היהודיים הגדולים והצפופים ביותר נמצאו 
במחוז קישיבב ובמחוזות הצפוניים (סמוך לשטחי ההתיישבות 
היהודית הצפופה בפודוליה ובגאליציה) והלכו ופחתו כלפי 
דרום. לפי המפקד של 1897 ישבו בערים של ב׳ — 109,703 
יהודים או 48% ! בעיירות — 60,701 או 26.5% ; בכפרים — 
58,216 או 25.5% . שיעור האוכלוסיה היהודית ביחם לאוב־ 
לוסיה הכללית היה אז: — בערים — 37.4% , בעיירות — 
55.7% , בכפרים — 3.8% . 

כלכלה. — עד אמצע המאה ה 17 לערך עסקו היהודים, 
שביקרו בב׳ או התיישבו בה, בעיקר במסחר עם הארצות 
הסמוכות. מן המחצה השניה של המאה ה 17 ואילך, משבאו 
לב׳ המהגרים היהודיים מאוקראינה ומפולניה, אנו מוצאים 
גם בב׳ חוכרי־אחוזות, מחזיקי בתי־מרזח בכפרים, חנוונים 
וסוכנים ואנשי־ביניים, שתיווכו בין האצילים לבין האיכרים. 
הכלכלה היהודית בב׳ התחילה לובשת את הצורה, שהיתה 
לה בארצות הסמוכות, 

במשך המאה ה 19 היה לכלכלה של ב׳ בכללה אופי 
אגררי מובהק, והדבר הטביע את חותמו גם על הפעילות 
הכלכלית של היהודים, שמילאו בתקופה זו תפקיד ראשון 
במעלה בשיווקה של התוצרת החקלאית. ב 1836 — 1853 
הוקמו בב׳ 17 מושבות חקלאיות יהודיות, כמעט כולן במחוזות 
הצפוניים, על אדמה פרטית, שנקנתה או נחכרה מבעלי־ 
אחוזות נוצריים ויהודיים. ב 1858 נמצאו במושבות אלו(פרט 
לאחת מהן, שנעזבה בינתיים) 10,589 נפש. לפי הסקר, 
שנערך ע״י יק״א ב 1899 , נמצאו ב 6 המושבות, שעדיין היו 
קיימות אז, 1492 משפחות: 7,782 נפשות, ומהן 53% 
בעלי־אדמות. רק 31.5% מן המשפחות עסקו בעבודות חק¬ 
לאיות. אך יהודי־ב׳ עסקו בחקלאות גם מחוץ למושבות ז הם 
היו חוכרים חלקות־אדמה קטנות בכפרים או על־יד עדים 
ועיירות ומגדלים עליהן טאבאק, כרמים ועצי־פרי. 

עד 1882 יכלו היהודים לרכוש אדמות בב , באין מפריע, 
ובאמצע המאה עברו לידים יהודיות שטחים ניכרים למדי. 
ב 1857 פנו האצילים בב׳ בבקשה אל השלטונות להחיות את 
החוק המולדאווי הישן, שאסר על היהודים קניית קרקעות, 
אך בקשתם נדחתה. ב 1880 נמצאו בבעלות יהודית 106,031 
דסיאמינות של קרקע (כ 1,166,000 תנאם) או 2.5% מן האד¬ 
מות הראויות לעיבוד בב׳; נוסף על כך החזיקו אז היהודים 
בחכירה עוד 206,538 דסיאטינות (כססס, 2,272 תנאם). בסוף 
המאה — בהשפעת ה״תקנות הזמניות״ של 1882 — פחת 
במידה ניכרת שטח־האדמות, שהיה ברשותם של היהודים. 

המסחר בב׳ היה ברובו בידי יהודים. ב 1881 היו 9,316 
יהודים ( 79% מכל הסוחרים בפלך) עסוקים במסחר. ב 1897 
סחרו 58% מן הסוחרים היהודיים בתוצרת חקלאית; 22.3% 
מכל האוכלוסיד, היהודית בב׳ התפרנסו מענף זה. — מספרם 
של בעלי־המלאכה היהותים בב׳ היה קטן מאד בתחילת 


המאה ה 19 , אך הלך וגדל במשך הזמן. ב 1881 היו בעלי־ 
המלאכה היהודיים בב' 51% מכלל בעלי־המלאכר. בפלך! 
ב 1897 התפרנסו ממלאכה 61,167 יהודים. המקצוע הנפוץ 
ביותר בב׳, בדומה לפלכים האחרים של תחום־המושב, היה 
ענף־ההלבשה. 

חינוך ותרבות. עם המהגרים מפולניה ומאוקראינה 
חדרה לב׳ במאה ה 18 החסידות (בקישינב כיהן אז כרב 
ר׳ זלמן משארגורוד, מתלמידי הבעש״ט) ובמחצה הראשונה 
של המאה ה 19 התפשטה החסידות בב׳ בקצב מהיר. בשנות 
ה 30 וה 40 של המאה ה 19 נראו בב׳ הניצנים הראשונים של 
תגועת־ההשכלה. ב 1839 נפתח בקישינב, ביזמתו של בצלאל 
שטרן (ע״ע), בית־הספר היהודי החילוני הראשון בב׳, 
ובהתאם למדיניות החדשה של ממשלת ניקולאי 1 לגבי 
החינוך היהודי, נפתחו גם בב׳ בתי־ספר יהודיים ממשלתיים. 
בשנות ה 70 התחילו המשכילים והסוחרים האמידים בין 
יהודי־ב׳ שולחים את ילדיהם לבתי־ספר רוסיים, אך ב 1894 
עדיין למדו 60.9% של כל הילדים היהודיים בגיל בית־הספר 
בחדרים. ממיפקד האוכלוסיה של 1897 נתבדר, שרק 21.7% 
מיהודי־ב׳ ידעו לקרוא רוסית, 

בסוף המאה ה 19 ובתחילת המאה ה 20 קמה בב׳ שורה של 
משוררים וסופרים, שכמה מהם תפסו מקום חשוב בספרות 
היידיח והעברית: אליעזר שטיינברג, יהודה שטיינברג, 
ש. בן־ציון, יעקב סיכמו, שמואל ליב בלנק, חיים גרינברג. 
בספרות התורנית היה פעיל רבה הכולל של ב׳, ר׳ יהודה 
ליב צירלסון. 

ציונות. קבוצה קטנה של חובבי־ציון קמה בב׳ בשנות 
ה 80 ופעלה בעיקר בקישינב! בראשה עמד מאיר דיזנגוף 
(ע״ע), שהשתתף כציר בוועידת־דרוסגניק (תרמ״ז). בסוף 
שנות ה 80 ובתחילת שנות ה 90 הורגשה גם בב׳ תכונה 
מסויימת לעליה לא״י, שהומרצה ע״י המצב המשפטי והכל¬ 
כלי. באסיפת־היסוד של הוועד האודסאי (אפריל 1890 ) 
השתתפו גם 7 צירים מב׳, מהם 6 מקישינב. בקונגרס הציוני 
הראשון השתתף כציר מטעם ציוני־ב׳ הד״ר יעקב כהן־ 
ברנשטין(ע״ע) מקישינב, ועליו הוטל אח״כ להקים בקישינב 
מרכז להסברה לכל ציוני רוסיה; המרכז, שחיה ידוע בשם 
״לשכת־הדואר״, פעל עד 1901 . 

על מצבם הדמוגראפי, הכלכלי והתרבותי של יהודי־ב׳, 

וכן על התנועה הציונית בתוכם מן הזמן שלאחר מלחמת־ 
העולם 1 ואילך, ע״ע רומניה, יהודים. 

א. ב. גוטלובר, מסע ברוסיה החדשה, המגיד, תרכ״ד; בסרביה 
(קובץ), תש"א; ש. הלל׳ם, סקירה על התפתחות החבוך 
העברי בבסרביה, שבילי החנוך, תש״ג, חוב׳ 1 ־ 2 ! הנ״ל, 
סופרי בסרביה, התקופה. ל׳-ל״א, תש״ו! פרקי בסרביה, 
מאסף לעברה של יהדות בסרביה, חוב׳ א׳, תשי״ב! מ. שא־ 
ראנד, א דריטל יארהונדערט אירישע קאאפעראציע אין 
בעסאראביע ( 1933-1901 ), 1934 ; נחמן הדבערמאן. חסידים 
און חסידות אין בעסאראביע, ייווא בלעטער, אססנא, 1955 ; 

די אידן אין בעסאראביע סאף 70 און אגהויב 80 יאדו פון 
אוא י״ה (כתב יד ארכיון ייווא, ניו־יורק); , 83 ־ 101 . 14 
,־ 1415101 . 1 ; 1925 , 11 ; 1915 , 1 , 800100 ( 0173 €011101111x1 /־,/ 

- 1 ־ £1 14 ) 111108 ) 11 . 111 ־ 311515 ^ . 1 ; 1923 , 0810 ־ 80101 0110 ( 1 / 
;(כתב״יד, ארכיון ייווא, ניריה־?]) 151008101 ) 8 "י! ־׳"*"^ 

. 0 . 8 ; 1862 ,־ 06.330x1 מ 360:3 קה 5600 ,>וץ! 3311 

- 33 > 8111 ק 060 11 ^^>נ^ 16 ' 1 ^ 0^^030X ק 71683333, □0338111 X 
; 1874 , 668 ק 68 030>1<6111111 83031011111X651 ת 11 01108 >! 
- 1136 ) 36 11 83663611116 06 > 61101 ק £8 , 111 ־ £36811111 . 8 
- 611 ת 0 ק 68 ^ 11115 ק 66 ץ־ 1 ^־ 11 ) 1 ) 3 ד 1060331 6 1611116 ) 833 
־ 83337631 ץ 16681111 ' 13711 !) 076 ! 21 ) ; 1884 , 80601111 08011 
־ 113 ) >ו 1111 ק 0-060 > £1 ; 1893 ,^ 65 קא 6 0 1 ־ 1 קץ 37 ק 31176 
668 ק 68 6111111 > 3 ־ 11030 *ס־. 114661 אט 011 אב. 06 760113308 

. 1904 , 1-11 , 80661111 8 
א. £ 



251 


כסריון — בסתאני, אל־ 


252 


ב$ךי 1 ן — ■\<״ 1 ״ 501 >ז> 1 ו 8 —( 1402 , טראפזונט— 1472 , דאתה), 
חשמן והומאניסטן ביזאנטי־איטלקי. ב׳ הובא בצעי¬ 
רותו לקושטה, שבה למד (ב 1415 — 1422 ) את האמנויות 
החפשיות וחונך לכמורה. ב 1423 קיבל עליו את נדרי־הנזירות 
ושינה את שמו המקורי (יוהאנם) לב/ ב 1431 נעשה כומר 
ויצא לעיר מיסטרה (ע״ע), שבה למד פילוסופיה ומאתמא־ 
טיקה אצל גמיסטוס פלת 1 ן (ע״ע). ב 1437 נתמנה ארכיהגמון 
של ניקיאה ועם זה צורף באותה שנה אל המשלחת היוונית, 
שבאה לכנס האפיפיורי, שנתקיים אז בפרארה שבאיטליה, 
כדי לדון עם נציגיה של הכנסיה הקאתולית על איחודו של 
הכנסיות הרומית והיוונית. בפרארה ואח״כ בפירנצה, שאליה 
תעתיק הכנס את מושבו, זכה ב׳ להצלחה מרובה! הוא שיכנע 
את רוב בני ארצו שיסכימו לחתום על הסכם האיחוד, 
שלדעתו היה עלול לעורר את המערב להצלת הקיסרות 
הביזאנטית הגוססת. ב 1439 נחתם הסכם זה, אך כשחזר ב׳ 
אל ארצו מצא בה מתנגדים מרובים לתכניתו, והללו הסיתו 
בו את העם. אז העדיף ב׳ לחזור לאיטליה, שבה מינה אותו 
( 1439 ) האפיפיור אוגניום ־ע! לחשמן. מכאן ואילך תפס ב' 
מקום חשוב במדיניות של הוואטיקאן. בין השאר שימש 
שליח של האפיפיור בבולוניה ( 1450 — 1455 ), שבה פעל 
להשקטת הרוחות של המתקוממים לשלטון האפיפיורי. 
כשליחו של האפיפיור בוויניציאה, בגרמניה ( 1460/61 ) 
ובימיו האחרונים בצרפת ( 1472 ) ניסה לעורר את המדינות 
הללו למסע־צלב נגד התורכים כדי להקים מחדש 
את הממלכה הביזאנטית! אך לא מצא אזניים קשובות 
לדבריו. 

תשובה מפעולתו המדינית היתד, פעולתו של ב׳ כהומא־ 
ניסטן. בתקופת ישיבתו ברומא נתרכזו סביבו המלומדים 
היווניים, שנמלטו מקושטה. עם זה בא במגע מתמיד עם 
חוגי ההומאניסטים האיטלקיים, שנתעוררו בהשפעתו ללמוד 
יוונית ולקרוא את יצירותיהם של סופרי־יוון בלשונם. כדי 
להציל את שרידי תרבות־ארצו, שהועמדה בסכנת־כליה ע״י 
הכיבוש התורכי, כינס ב׳ מספר מרובה של כתבי־יד יווניים, 
וכמה מהם אף תירגם מיוונית ללאטינית. ב 1468 תרם את 
אוסף כתבי־היד היווניים שלו (שהיה הגדול באספים מסוג 
זה בזמנו) לרפובליקה הוויניציאנית (והאוסף שימש יסוד 
לספריה על שם מארקום הקדוש שבוויניציאה). בורניציאה 
גם הראה ב׳ את מתינותו כלפי היהודים ואת נטיותיו 
הליבראליות! הוא התנגד למסע־ההסתה האנטי־יהודי, 
שניהל אז בתחומי־הרפובליקה המטיף יוהאנס מקפיסטרנו 
(ע״ע). 

בין כתביו של ב' בולט בעיקר ספרו 1:103111011113101-6111 
1310018 ? (״נגד משמיצו של אפלטוך), 1469 , שבו התפלמס 
ב׳ עם המלומד האריסטוטלי בן עירו גאורגיוס מטראפזונט, 
שביקש להוכיח (בחיבורו 1810 !.ו׳, 1310018 ? 3110 ־ 131 ! 00111 
16118 — "השוואה בין אפלט 1 ן ואריסטו") את יתרונה של 
הפילוסופיה האריסטוטלית על ההגות האפלטונית. ב׳ טען 
כנגדו, שאפלטון עלה על אריסטו בתאולוגיה ובמטאפיסיקה, 
וכן הטעים את אי־יכלתם של הנוצרים לקבל את הפילוסופיה 
האריסטוטלית בלא להגיע לידי כפירה, בעוד שתורת האי¬ 
דיאות האפלטוניות התאימה, לדעתו, להפליא להשקפה 
הדתית הנוצרית. 

ב׳ חיבר גם כמה חיבורים דוגמאטיים על טכסי-הכנסיה 
ושירים מועטים ביוונית. כתביו נתפרסמו ברובם ב ־ 311-0 ? 


01-3603 13 * 10 של 6 ״* 11 \ (כרך 161 ) ! כמה מחיבוריו עדיין 
הם בכתב־יד. 

1 > 1 ) 0 ) ) 1 < 0 ! 71011 ) 8 ז') 1 ) ' 21/1 0£6 '//) 86 , 1161 רוו 83611 . 0 

7/1 6 , 831111311 . 14 .[ / 4 ׳ 61161 ) £115 . 0 . 8 ; 1917 ,*""#"•דיס/** 

/ס 01 // 6 /:ס/ ס!) 66 // 8/330 מ 6 ? 7 1/1 6 / 0 ץ 11 <) 0 !ס 7/111 •> $? 1 ז €1 1 ) 1471 ,. 8 . 4 / , 838 , 1 

- 16040 ^ 1 חו) . 8 .// ,תתברת 8 :> £15 |' 8 . 8 ; 1929 

* 411 X 81 ) 4 * 011 ), 19-46. 

בסתאני, אל־ שמה של משפחה לבנונית נו¬ 

צרית, שכמה מבניה נתפרסמו כמלומדים וסופרים. 

1 ) בוטרום אלב׳ ( 1819 — 1883 ), שיסד עיתונים אחדים, 
התחיל מפרסם ב 1875 אנציקלופדיה ערבית (דאירת אל־ 
מעאן־ף, עד אות ע׳) מתוך מגמה להפיץ את תרבות־אירופה 
בין בגי-עמו. מפעל אנציקלופדי זה, שבו המשיכו אחר מותו 
של בוטרום אחדים מבני־משפחתו, שימש דוגמה לאנציקלר 
פדיה של מחמד פריד בי וג׳ך. כמו־כן חיבר ב׳ מילון ערבי 
גדול בשם מחיט אלמחיט ("מקיף המקיף" [כלומר, ים־ 
הלשון])׳ שיצא גם בצורה מקוצרת. מילון זה אמנם מבוסס 
בעיקרו על היצירות הלכסיקאליות של יה״ב׳ אך הוא כולל 
גם חומר לשוני מאוחר. 

2 ) סלימאן אלב׳ ( 1856 , בירות — 1925 , ניריורק), 
מממשיכי האנציקלופדיה של בוטרום! היה. גם עיתונאי 
ומדינאי. בין השאר תירגם את האיליאדה של הומרוס לער¬ 
בית מן המקור היווני. ב 1913 נתמנה שר המסחר והחקלאות 
בממשלת התורכים הצעירים וסיכל את רכישת אחוזות־הכתר 
בעמק בית־שאן ע״י הבארון רוטשילד׳ שאנור פאשה כבר 
הסכים לה. 

( 3 ) עבד אללה אלב׳ ( 1850 — 1930 ) התמחה במקצועות 
של הלשון' הערבית ועסק בהוראתם. הוא חיבר מילון ערבי 



253 


בסתאני, אל־ — בעז, 6 רנץ 


254 


בשם אלבסתאן("הגן")׳ הדומה בהקסו ובאופן עריכתו למי¬ 
לוני של בוטרום, אלא שנעדר ממנו החומר הלשיני הפוסט־ 
קלאסי. עבד אללה גם הכין קיצור של מילון זה בשם 
"פאההת אלבסתאן" ("פירות־הגן")׳ ושתי המהדורות זכו 
לתפוצה מרובה. 

- 767 .<ן , 11 . 5 , 646-647 .ק ,־ 11 ,* 041 ,"" 113 ו| 0616£ ז 8 . 0 ( 1 
-ג) , 111 . 5 , 04 £ ( 2 . 81151301 .׳ 1 . 5 , £1 ; 390 .ק , 111 . 8 , 768 
. 416 .נ! , 111 . 8 , 041 ( 3 .!״ 811513 . 9 . 5 , £1 ; 348-353 

אלבסתאן, כרך 1 , בירות 1927 , מט׳ 4-3 . 

ל. ק• 

בעי בן שלמה, אבי סבו של דוד (ע״ע) המלך. ב׳ היה 
מבית נחשון בן עמיבדב (רות ב, א; ד, בסוף), 

נשיא שבט־יהודה בדור־המדבר (במד׳ א, ז). לפי דבה״א 
(ב, גא) יישב שלמא את בית לחם (שלמא אבי בית לחם) 
וממנו נסתעפו המשפחות, שיישבו גם את נטופה הסמוכה 
ועוד מקומות עד מנחת וצרעה. ב׳ היה גיבור־חיל (כלומר, 
בעל־נכסים או בעל־אחהה), ובשדותיו עבדו "נערים" ו״נע־ 
רות". כקרוב למשפחתו של אבימלך, שהיה בעלה של נעמי, 
חמותה של רות (ע״ע), "גאל" ב׳ את רות ולקחה לאשה 
ומתוך כך עבר לרשותו גם הרכוש, שירשה מחמיה (ע״ע 
רות). מנישואים אלה יצא לאחר כמה דורות דוד מלך 
ישראל (רות, שם! דבה״א ב, ט—טו). דמותו של בי, כפי 
שהיא מתוארת בספר רות, היא דמות של אדם נשוא־פנים 
בעירו בתקופת־השופטים. 

מובנו של השם ב׳ אינו ברור כל צרכו! יש מסמיכים 
אותו לשורש הערבי "בע׳ז", שמובנו "להיות חריף". אך 
אפשר, שהוא קיצור משם מורכב, כגון בעוז־יה (על־דרך 
בצל־אל! בסוד־יה). יש סברה, שזה היה מובנו של השם 
"בעז", שבו נקרא אחד מן העמודים שעמד במבוא בית־ 
המקדש. 

מ. צ. סגל, ספר רות (ספר זכרון לאשר גולאק ולשמואל 
קליין), תש״ב, עם׳ 132-119 ; ש. ייבץ, ראשיתו של בית דוד 
(״ציון״, שנה ם׳ [תש״ד]), עם׳ 69-49 , .,/״,£ ,,[ו;!ח 11 ו 81 .\\ 

. 36 . 1939 

בעז, — 8035 3112 ■!? — ( 1858 , מינדן, וסטפאליה — 
1942 , גיריורק), אנתרופולוג אמריקני יהודי. ב׳ 

למד באוניברסיטות של היידלברג, בון וקיל, ובזו האחרונה 
אף הוכתר ב 1881 כד״ר לפילוסופיה (בפיסיקה וגאוגראפיה). 
ב 1883/4 ערך סיור 
מדעי לחקר האסקי¬ 
מואים שבארץ־באפין 
ותוצאות־מחקרו נת¬ 
פרסמו בספרו: 116 ־ 1 ־ 

£5101110 0606631 

( 1888 ), ב 1885 נת¬ 
מנה עוזר במוזיאון 
האתנוגראפי המלכו¬ 
תי בברלין ודוצנט 
לגאוגראפיה באוני¬ 
ברסיטה של אותה עיר. 
ב 1888 — 1892 שימש 
דוצנט לאנתרופולו¬ 
גיה באיניברסיטה 
של קלאדק, אה״ב. ב 1888 התחיל — מטעם "האיגוד הבריטי 
לקידום המדע״ — בחקר אורח־חייהם של השבטים האינדיי־ 
ניים בחוף הצפוני של האוקיינוס השקט, ב 1899 נתמנה 


פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטה של קולומביה בניר 
יורק, ובמהרה זו כיהן 37 שנים. 1901/051 שימש גם כמנהל 
המחלקה לאנתרופולוגיה ב״מוזיאון האמריקני לתולדות 
הטבע" שבניו־יורק. ב 1910/12 השתתף במשלחת אנתרופולו־ 
גית-אתנולוגית למכסיקו. ב 1931 נבחר כנשיאה של "החברה 
האמריקנית לקידום המדע". ב׳ הביא למחקר האנתרופולוגי 
גישה אמפיריסטית, שהצטיינה בדיוק מדעי, בחומרה הגיונית 
ובהתנגדות להנחות מוקדמות, שלא נסתמכו אלא על השערות 
בלבד. הוא דגל באיסוף קפדני של העובדות ובפירושן ע״י 
היזדקקות לעובדות אחרות, ולא לרקובסטרוקציות היסטוריות 
ספקולאטיוויות. הודות לידיעותיו'הרבצדדיות יכול היה אף 
להשתמש בשיטת ההשוואה ההיסטורית והבין־תרבותית, 
ולנתח יל יסוד תרבותי על רקע יחסיו וקשריו למסכת התר¬ 
בותית הכוללת (ר׳ ספריו: ׳ג^סןסקסת*".^ 0606631 ("אנ¬ 
תרופולוגיה כללית״ [נתחבר בשיתוף עם אחרים)), 1938 ; 
011111116 3 ת 3 £3080386 , 8300 (״גזע, לשון ותרבות״), 1940 , 
ב׳ התנגד לשימוש בעקרונות של ההתפתחות הביולוגית 
בתחום ההתנהגות האנושית הנלמדת ודחה כל תיאוריה של 
התפתחות חברותית חד־כיוונית (מכאן התקפותיו על תורת־ 
ההתפתחות של מורגאן וטילור). 

ב׳ הנהיג רישום מנהגים ומסורות בלשון המקורית של 
החברה הנחקרת ושימוש בחומר זה לחקר התרבות. חידושיו 
בתחום הלשוני שימשו בסיס למקצוע הבלשנות המשווה (ר׳ 

00 ^ 1 £3080386$ 130 ( 106 61-1630 וזז 31 1116 0£ 0015 ( 11 ) £111 1 , 

בארבעה חלקים, 1911 — 1941 ). כמו־כן תרם למחקר המשווה 
של האמנות, הריקוד, המוסיקה והפולקלור של העמים •הפרי־ 
מיטיוויים, ואף היה ממייסדי "החברה האמריקנית לפולקלור" 
ועורך כתב־העת שלה. בין השאר נתן פירוש מתקבל על 
הדעת לאמנות של האינדיינים בצפון־המערב של אה״ב — 
אמנות, שעד ימיו היתה בבחינת חידה. כן הראה את השפעת 
הטכניקה האמנותיח על הצורה, ואת היחס בין האמבות 
הגאומטרית והנאטוראליסטית (עי׳ ספרו 1 ז\ 6 ע 111 תז 1 זק — 
״אמנות פרימיטיווית״, 1927 ). נוסף על כך חקר את תפוצתם 
ונדידתם של מוטיווים, טיפוסים ועלילות בסיפורי־עם. 

מחקר־השדה הגדול ביותר של ב׳ נעשה במסגרת פעולותיה 
של משלחת־חקירה לאיזור הצפוני של האוקיינוס השקט ( 116 ־ 1 ׳ 
סס 161 ( 60 ק*£ 301£10 ? 5106611 [ קס 065 , ובו הראה על קיומם של 
קשרים תרבותיים וגופנים בין שבטי־האינדיינים באיזור זה 
ובין הילידים בסיביר הצפונית-מזרחית ( 0£ 1931611161 .£ 116 ־ 1 ־ 
1909 ,( 66151306 ׳\ 011 ם 730 \). תרומתו לאנתרופולוגה הפיסית 
הוא הדו״ח, שהגיש ב 1910 לוועדת־ההגירה באה״ב על 
השינויים בצורה הגופנית, שנתגלו בצאצאיהם של מהגרים 
לאה״ב—דו״ח, שנתפרסם בספרו: ץ 11 ( 806 ת! 0130805 
160601863065 0£ 206$ ( 1911/12) £0660 0£ 06X66616 ). על-ידי 
שימוש בשיטות סטאטיסטיות ביומטריות למדידה השוואתית 
של הורים ובנים, הראה ב׳ את הוסר-יציבותן של תכונות 
גופניות שונות, ומתוך כך סלל דרך לגישה דינאמית, ולא 
מיונית־תיאורית בלבד, לאנתרופולוגיה הפיסית. כמו־כן 
השתדל להראות במחקריו, שאין לייחס הבדלים בכושר שכלי 
להבדלים שבגזע. 

עיקר תרומתו של ב׳ לאנתרופולוגיה ניתנת, איפוא, 
לסיכום כלהלן: 1 ) הכנסת גישה אמפירית־סדעית! 2 ) הדגשת 
הצד ההומאניסטי־התרבותי! ערכו וכבודו של האדם קיימים 
ועומדים בכל התרבויות. "אין הבדל יסודי בין דרכי החשיבה 
של האדם הפרימיטיווי ואותן של האדם התרבותי" (כדבריו 



פראנץ בועז 


255 


בעז, פרנץ — בעל 


256 


בספרו הידוע ביותר: ח 13 \.;)״ 10111 ■!? 110110£ ^ שגד 1 ; 1938 }* 
3 ) ניתוח היסטורי״השוואתי של תרבויות; 4 ) חקירת היחס 
בין נתונים ביולוגים־גזעיים וחברותיים־תרבותיים, שהראתה 
על העדר קשר הדוק בין גזע ואישיות, וביססה באופן מדעי 
גישה של סבלנות גזעית ותרבותית (עי׳ ספריו: £>ח 3 306 ? 
1945 ,ץ) 016 ס 5 10 ) 06010013 וחז 016 ס 4 \ [ 3111 87 ס 01 קסז 1 (]ת. 5 ׳ 
1932 , 1.1£6 . 

ב׳ היה הדמות המשפעת ביותר באנתרופולוגיה האמרי¬ 
קנית בסוף המאה ה 19 ובמחצה הראשונה של המאה ה 20 . 
תפיסתו ומחקריו שימשו בסים לאסכולה האנתרופולוגית 
האמריקנית, "אסכולת ב׳", שמייצגיה העיקריים הם א. ספיר, 
א. ל. קרבד, ר. ה. לוי, קלארק ויסלר, ועוד. 

, 171 % }? 40 ! 1116 171 143 / 2 >! /ס 7116 ,. 8 .*/ , 5110 ¥ 112 .[ 

,. 8 , 8 י $ז€ו! 01 !)חפ י ־ €1 < 0€1 ־ £1 .״ 1 .\ 2 ; 1953 

1 ז 1611€0 ת 4 / 7116 01 61 . 0 ^ 1 ז 1 סמו 10 \) 1858-1942 
1 ) 0.11 . 8 ,$רת 13 [ 11 ^\ .[ ; 1943 ,( 2 1 ־ 1 גין , 3 .סא , 54 . 01 ^\ ,/* 10%1 
, 194-209 .קק , 11 . 01 ^\ , י 117 %*! 1 7110 , ) 1 € 011 , / 26 ? 41 / 

1 ז 110 ז 4186 171 6114 $ ז 7 8666711 ,־!€$! €׳*\ב 61 00113 ;( 1936 

, 2 .סא , 43 . 01 ^\ , ז * 010 % 1 <} 0 ז 411111 071 16 ז 16 ת 4 } 0 $ 010 %¥ ' 1111 ה 4 / 

.( 1941 6 \ן 111 ־ 11 זק.^ , 1 : 1 ־ 31 ? 

מ. שר. 


3 על, האל הראשי של הכנענים. — א. ב׳ היה נחשב כאל 
השמים, הרעם, הגשמים והפריון, ומכאן כינוייו: 

בעל שמים ("בעל שמם"), צירוף רווח מן המאה ח 14 
לפסה״ג ואילך; רוכב ערבות ("רכב ערפת"), וגם אליאן, 
שפירושו, כנראה, אלוהי־האון (אדיר בגבורה). באוגרית 
(ע״ע).היו מתארים אותו כגיבור־מלחמה בעל־קרנים — רמז 
לפריון ולכוח־שור —, שמחזיק בידו האחת אלה ובידו השניה 
ברק, ולרגליו מהלכים זרמי־מים — הגשמים. במצבה אחת 
מן המאה ה 13 הוא חבוש כובע בדמות חרוש וננסים בצידג 
משכנו של ב׳ היה ב״הר*צםוך (ומכאן שמו: "בעל צפוך), 
הוא ג׳בל אל־אקרע של היום (בתקופה היוונית-הרומית — 
הר קסיוס) שמצפון לעמק־אנטיוכיה. 

לפי המיתולוגיה הכנע¬ 
נית שבכתבי אוגרית [וכן 
לסי פילון מגבל (ע״ע)] 
היה ב׳ נחשב* כבנם של 
אל ואשרה (ע״ע), או אלת, 
ואחיהם של מות (כנראה 
סמל המוות ומלך השאול) 
ושר-של-ים ("זבל־ים", 
"שופט נהר"). זמן רב היה 
ריב בינו ובין אחיו על 
המלוכה בארץ. בעזרת אל 
החרשים כת׳ר־וחסיס — 
שמסר לידו שני מקלות — 
ניצח ב׳ את שר־של־ים. 
באישורו של אל, ובדומה 
לשאר האלים, בנה לו ב׳ 
בית, אבל למות לא יכול; 
במשך זמן מה אף הוכרח 
להיות כפוף לו (הוא פו¬ 
נה אליו במלים: "עבדך 
אנ[י]"). "בשדה שחללמת" 
הומת ב׳ על־ידי לויתנים בעל פפל גרתזה.מא■גדיה(ראס שנירה) 




(בהם "לויתן וחש 


בריח* לויתן נחש 

1 

עקלתון"), שליחיו 


של מות. אל התאבל 

• : 

על בנו, ישב לארץ 

׳ 1 י' 

והתגודד, ואשרה 

■ ■ ו 

! 11 ■ . 
% 1 

אשתו כבר גמרה 

בדעתה להמליך אל 

אחר בארץ, אבל 


בעזרת נר האלים: 

ו - 

״נרת שפש ( = 

1 צ%• - 

שמש)" מצאה אותו 

: ן ■ ; 4 

ז ' 5 • 

אחותו(אלת־הקי*ב) 1 

ענת ונקמה את נק¬ 

1 '׳׳ • י■ י 

מתו; היא הורידה 

ן :־ 

את מות שאולה, 

1 • ׳ 1 ; 

ואילו ב׳ קם, ע״י 

,"־י: 

פעולות מגיות, ל- 


תחיה ונשתלט על 

; ; 

הארץ. במיתוס נכד 1 


נו ת גם נשיו : פדרי 1 


בת אר, טלי בת רב, ■ 

״ ׳ 1 • '׳/.:■ ןצ- 

וארצי בת יעבדר, ■ 


שאינן, כנראה, אלא " 

ן 

1 צ - : י 

סמלים מוגשמים של 


רוחות. שהם מיוח־ 

נע? 

* 1 1 11 ו 4 ; 111 1 ^ ■י ווו 

סים לב׳ גופו : אור, 

תבליס 1 

טל, ארץ וכד. 


>■ ■•-׳׳׳ 


1 י ' ' : /־־ 


; ־ ■ ׳ ־■;■ 
צ 

. ," 




אותו למקום מסויים (כמו ב׳-חצוד! ב׳־צפון), או שייחדו לו 
תכונות מסויימות (כמו ב׳-זבוב; ב׳-ברית. ב׳־פעוד), אע״פ 
שבדרך כלל היתד. שלטת האמונה׳ שב׳ הוא אל קוסמי, 
ותחום־שלטונו הוא העולם כולו. 

ב. פולתן־הב׳ היה נפוץ גם הרחק מגבולה של ארץ־כנען. 
משנשתלטו החיקסוסים במצרים נעשתה עבודת־הב׳ רווחת 
גם בארץ זו, ביהוד במצרים התחתונה: היו מזהים אותו עם 
האל המצרי סת, או עם אל־המלחמה מונת ובנה של אלת- 
השמים נות. בתעודה אחת מימי השושלת ה 19 נזכרים ב" 


קדש וב׳־צפון בחוג האלים ממוף (, 1303 )ק 6£7 \׳ 11€03 ]ס 81611 
89 , 1 ך\). כן היו קיימים מקדשים לב' במצרים. מסוף ימי 
השושלת ה 18 (מימי אחנאתן) נזכר "נביא" לס, שנקרא 
בשם כנעני ( 16 , 1 .ז^ד ס״ 1 ). מימי השושלת ה 22 מדובר 
ב״נביא בית ב׳״ במ 1 ף (, 1924, 11 ,.ז! 101 .ח 1 • 7368 ,• 361 ) 06 ? . 0 
8169 .סס , 233 ). סמוך לשיח׳ סעד ממזרח לים-כינרת נמצאה 
מצבה׳ שמתארת את רעמסס 11 כשהוא מקריב לב׳־צפון. 
באותה תקופה אנו מוצאים גם שמות פרטיים מצריים, 
שכוללים את המלה ב׳. 

בתקופת כיבושה של א״י ע״י בני־ישראל חדרה עבודת 
הס גם לתוכם. אביו של גדעון בנה מזבח לב׳ (שוס׳ ו, כה 
וגו׳). 4 בשכם עבדו לב׳־ברית (שם ח, לג, שהיה נקרא גם 
אל־ברית — ־ט, •מו), שטבעו אינו ידוע בבירור (עי׳ על כך 
להלן). אין זה מן הנמנע, שבאותה תקופה שימש השם ב׳ 
כיבוי לה׳, כפי שמעידים שמות פרטיים — כמו: איש־בעל, 
מריבעל, בעלידע — (דה״א יד, ז). תוקף מרובה ניתן 


257 


בעל — פעלבן 


258 


לעב־דת הב׳ במלכות־ישראל בהשפעת נךשואיו של אתאב 
עם איזבל (ע״ע). פולחךהב׳ לא בעקר מישראל עד ימי 
יהוא, וגם לאחר מכן (כפי שאנו למדים מדורסי־שמרון) היו 
נוהגים לקרוא לילדים בשמות, שכללו את המלה ב׳ (ועי׳ גם 
הושע ב, יח). ע״י עתליה בת אחאב הוכנסה עבודת הב׳ 
לזמן מה גם ליהודה: הוקם מקדש לב׳, שבראשו הועמד 
הכוהן הכנעני מתן(שם רגיל אצל הפיניקים; מל״ב יא, יח). 
אך עברו שנים מועטות ועבודת הב׳ שורשה מיהודה על־ידי 
פעולתו של יוידע הכוהן. 

ג. הבעלים השונים. — לבעל־ברית, הנזכר 
למעלה, היה בימי אבימלך מקדש בשכם, שממנו ניתן כסף 
לאבימלך, כדי שישיג את המלוכה. יש מי שסבר, שבעל'יזה 
נקרא כך על שום שישראל כרתו במקדשו ברית עם אנשי־שכם. 

ב ע ל ־ ז ב ו ב י(סל״ב א, ב) היה אלהי עקלון. משמעותו' 

של כינוי זה היא, אפשר, המושל בזבובים (בחסירות נמצאו׳־; 
תכשיטים בצורת זבובים), אך* יתכן גם שכינויו המקורי 
היה ב׳ ז ב ו ל״-והוא שר השדים (מתיא י׳, כ״ה; י״ב, כ״ד, 
כ״ז; מדקוס ג׳, כ״ב; לוקס י״א׳ ס״ו, י״ח—י״ט)-או $ר של¬ 
ים במיתולוגיה הכנענית: זבל־ים, ובישראל הסבו את שמו. 
לגנאי : ב׳ זבוב. 

בעל פעור. לאל.בשם זה היו עובדימ״במואב ובמדין 
(במד׳ מ, כה), וגם בני־ישראל נמשכו •אחר פולחנו (שם 
כה, ג! דב׳ ד, ג; יחד כב, יז; תהילים קו, כה—לא). 
בספרות היהודית־ההלניסטית ראו בפולחן זה מיסמריות של 
זימה. בתלמוד (משנה סנהדרין ז/ ו׳! בבלי ס״ד, א׳! עבודה 
זרה מ״ד, ב׳; ספרי במדבר קל״א; ילק״ש להושע תקכ״ו) 
אמרו, שעובדיו של ב׳־פעור היו פוערים עצמם לכבודו 
בפניו. 

ב ע ל ־ צ ם ו ן היה אלהיהם הראשי של בני־אוגרית. 
מושבו היה ב״צררת״ צפון. אך היו עובדים לו גם בצידון: 
בחוזה בין אסרחדון מלך־אשור לבעל מלך צידון נמנה ב׳ 
זה עם האלים, שהיו ערבים לשמירת החוזה. בתקופה שלאחר 
החיקסז׳סים עבדו לו במצרים (עי׳ למעלה) ומקום היה לו 
על גבול־מצרים, שנקרא בשמו (שמות יד, ט). מקום זה 
קובעים אחדים בקרבת הים הסירבוני. אחרים מזהים אותו 
עם ג׳בל חסן, הנמצא במרחק של 24 ק״מ מצפון לסואץ, 
ואולברייט — עם תחפנחס (= דפני). 

רישומים לאמונה הקדומה בכוחותיו של ב׳, ביחוד בקשר 
לגשמים, נשארו גם בעברית המאוחרת, דוגמה לדבר: "שדה 
(-בית)־בעל" (ב״ב כ״ח, א׳) היא שדה מושקית על־ידי 
גשמים, בניגוד לשדה שלחים או ל״שקיא״; "ערבה של בעל" 
(תוספתא סוכה ב', ח׳) — ערבה׳ שגדלה כשהיא משופעת 
בגשמים. במליצה אמרו גם: "מטרא בעלה דארעא" (תענית 
ו/ ב׳). 

ח. א. גינזברג, כתבי אוגרית, תרצ״ו; מ. ד. קאסוטו, האלה 

ענת, תשי״א! ו. ס. אולברייט, מתקופת האבן ועד הנצרות, 

1953 (לפי המפתח: בעל, בעל ברית שמים, בעל צפון). 

; 19 , 70 ,? 8X501*6 (1926), 45-6; 8X501 ,:זו 121 זנ 11 \׳ .ע 

,: £161 } £155 . 0 ; .££ 271 .<] ,( 1927 ) ז 01 \ . 51 ן 4 ,ת 50 ! 1 ׳\\ 

,. 16 ;( 1-30 ) 57 ;( 54-58 ) 53 ; 86-88 .נ!ק ,( 1933 ) 51 ,? 2X1 

.־ 5011361£61 \ 1 . 0 ; 1939 , 37071 >[ 1 ( 111 ):) 111 }$ 1 ) 1171 170 ת 1 ) $6/1 £05 

156/16 ^ 106711 /? 7/16 , 0160160 . 0 ; 39-41 , 1939 , 1 , 1120711160 

£611%1 071 71(11/1 ?11110 1(0)1 8^/71115, 1939; 11. (16 1.308:116, 

[.(!5 16X16$ (16 £05-$/1071270-01*20!11 616., 1 ־ 0105 ; 1945 , 2 ־ 

!>61 70 £0516771 607 /^ 11 ז 16 : 6 ז 4 / , 61 ־ 001131 ־ 1 ? 10 ,^־ x15, 1950, 

00 ) שמע (ב 1660 ) אגדה זו גם 
מסי יהודים. נוסעים אחרים מוסרים אגדה, שלפיה נבנתה 
ב׳ ע״י אשמדאי, מאחד שאין בכוחו של אדם להסיע אבני־ 
ענק כאותן שבחומת־המצודה של ב , . קזויני יחם את בנייתן 
של מצודות־ב׳ לשלמה המלך וסיפר, שבב׳ נמצאו בזמנו בניין 
מוקדש לאברהם אבינו ומנזר נוצרי על שם אליהו הנביא. 

למרות צודת־הכתיב הערבית של שם־העיר (בעלבן*), 
סבור רוב החוקרים, ששם זד. אינו אלא צורה מאוחרת של 



בעובד; ■שרירים סטקדיג־יופ״טר 





259 


בעלבד 


260 



בע?נר: מראה כמי. באופק נראים הרי־ה?ב;ו! 


השם "בעל־הבקעה" [=בקעת הלבנון]! במקורות תלמודיים 
נזכר מקום בשם בעל בכי (מעשר שני ה, ה! תוספתא שם, 
ג׳ ט״ז! חום' מכשיריו ג/ ג׳), גם ייתכן, שה" יריד שבעין 
בכי", שתכמי־התלמוד מדברים עליו כעל מקום־קבע של 
עבודה זרה (ע״ז, י״א, ב׳), מרמז לראם אל עין שעל־יד ב׳, 
בתקופה ההלניסטית נקרא המקום בשם הליופולים והיה 
מפורסם במקדש־זוס, שעמד בו. נראה, שבימי אוגוסטוס 
קיסר הוענקו למקום זכויות של מושבה רומית, ועל־כן נקרא 
בשם קולוניה יוליה אוגוסטה פליכם. בניית המקדש המפורסם 
של העיד, שבהקפתו התחילו בראשית התקופה הרומית, 
נסתיימה רק במאה ה 3 ; בימי הקיסרים נירון, אנטונינוס 
פיוס וקאראקאלה הושלמו שלבי־־בניין שונים. בין השליטים 
השונים, שגמלו חסדים לעיר, היה גם המלך היהודי, אגריפאס 
1 . ספטימיוס סורום קיסר העניק לעיר זכויות שונות, אך 
חורבנה של תדמור ב 272 , שגרם לשינוי דרכי־האורחות 
המסחריות, פגע בה קשות. בתחילת השלטון הנוצרי שימשה 
ב׳ מצודה להלניות, אע״פ שהקיסרים קונסטאנטיגוס 1 ותאו־ 
דוסיוס 1 הקימו בה כנסיות נוצריות. ב 554 נהרס חלק גדול 
ממקדש ב׳ ע״י ברק ואש! אך ב 580 עדייו הוכרחו השל¬ 
טונות לדכא בב׳ אגודה חשאית של עובדי האלים הישנים. 
הערבים כבשו את ב׳ ב 635 , ומאז הלך ונשתכח השם היווני 
הליופוליס. נוצרים היו מצויים כאן עד 1042 ! בימי מסעי- 
הצלב הפכו המוסלמים את המקדש למבצר. המקום היה 
נמצא ברשותם של שליטים דמשקאים שונים, בני שושלת 
בוריד ( 1075 — 1174 ) ובני איוב ( 1174 — 1260 ). ביברס (ע״ע) 
ביצר את ב׳ מחדש. בתקופת השלטון התורכי— עד שקושטה 
הטילה את מרוחה השלמה על הבקעה ( 1851 ) — משלו 
במקום בפועל אמירים מבני המשפחה המתואלית של חרפוש. 
בדורות האחרונים לשלטון־התורכים השתייכה ב׳ לפחות- 


דמשק. הצרפתים סיפחוה ללבנון, בניגוד לרצון הרוב של 
תושביה, שהוא מוסלמי. 

בניקוי החרבות של ב׳ עסקה משלחת גרמנית ב 1898 — 
1905 ובמלאכה ז( המשיכו הצרפתים בין 1920 ו 1939 . ההיכ¬ 
לים של המקום הוקדשו לבעל המקום, הדד (שנקרא אח״כ 
בשם יופיטר הליופוליטאנום), ולבעלתו, עתו־עתה (שאח״כ 
זוהתה עם ונוס), וכן לתמוז(אדוניס-באככוס)^ באופן שהפול¬ 
חן היה מכוון לשלישיית־אלים. ההיכל, שהיה מוקדש לבעל 
ולבעלת, היה גדול מהיכל תמוז־באפכוס! שניהם עמדו, 
סמוכים זה לזה, בחקרא של ב׳. להיכל הגדול היו עולים 
בטור־מדרגות, שרחבו היה 50 מ׳! משם היו נכנסים לבנייד 
השער ( 3 ש 13 ץ<ן 10 ?), שהיה בעל סטיו של י״ב עמודים 
ושמשני צדדיו התנשאו מגדלים. מעבד לבניין זה נמצאה חצר 
בצורת משושה (ההסאגון), שאורך כל אחת מצלעותיו היה 
60 מ'! בשנים מצדדיו נמצאו השערים, ולאורך שאר הצדדים 
נמצאו האולמות, בצד האחורי של המשושה היה השער 
הגדול, ודרכו היו נכנסים לעזרה ( 113x135 מ׳), שבמרכזה 
עמד מזבח־הקרבנות! לאורך צדדיו הארוכים של מלבן־ 
העזרה נבנו גומחות (שהיו מעוגלות ומרובעות לסירוגים); 
מסביב לחצר נמשכו סמיווים. משני צידי המזבח היו מקוות 
( 20 7.50 x מ׳). במזרח־העזרה הוליך טור־מדרגות מונומנ¬ 
טאלי אל ההיכל ( 87 47 x מ׳), שהיה מוקף טור כפול של 
עמודים ( 19 בצד הארוך, 10 בחזית־המקדש) < גבהם היה 
19 מ/ ועליהם היה נשען זיז־הגג המעוטר (גיסון), שגבהו 
היה 5.30 מ׳. יסודותיו של ההיכל הוקמו על קימורים תת־ 
קרקעיים עצומים ( 120 5x מ / ), שהעלו אותו בגובה ניכר מעל 
פני-השטח. בחלקו המזרחי של ההיכל נראים מעל ליסוד: 
סלע, שגבהו 7 מ/ ושלוש אבנים עצומות, בגודל של 19 4 x מ/ 
שמשקל כ״א מהן עולה על 750 טון ושכבר נתפרסמו 




261 


בעלבך — כעל־מחשבות 


262 


בימי־קדם כטריליתו׳ן(שלש-האבנים) של ב׳. — גודל שטחו 
של היכל באככים שמדרום להיכלם של בעל ובעלת הוא 
69 א 36 מ׳! הוליד אליו טור בעל שלושה רבדים ו 33 מדרגות. 
שער־ההיכל מעוטר בדגמים מעולם־הצומח (בעיקר של גפן 
וחיטה, סמלי באככום והדד). בפנים־ההיכל נמצאו שתי 
אומנות ובתוכן מדרגות, שהיו מוליכות אל הגג. גם 
הקיר הפנימי של האולם ( 27 * 22.50 מ׳) היה מעוטר בדגמים 
שונים, והיו בו גומחות לפסלים. טור־מדרגות נוסף עלה 
לדביר (אדיטון). היכל זה נשתמר היטב־ביחם. היכל שלישי, 
עגול, שהוקדש לונוס, נבנה בין החקךא והעיר. דרומית 
לעיר נמצאות מחצבות עתיקות, מקום מחצבי האבנים 
הגדולות של ההיכל! באחת מהן נשארה אבן מסותתת — 
הגדולה שבעולם, 4x21 מ/ שמשקלה עולה על 780 טון 
ושמשום־מה לא הוצאה משם. עיטורי־ההיכלים בב׳ בוצעו 
בסיגנון מעורב: הלניסטי ומזרחי, שמצטיין בפאר חיצוני 
יותר מבעדינות ומוב־טעם. 

. 11 ז ; 298 .ק , 1868 , 070£7■. 1171 701791x11 ,זש 11 צל 6111 א 
.( 1928 ) צ 1 , 7/0 ^ 5 ,!סחזב? . 3 ■ ; 1921-5 ,)/ 4 (03.), 80011x7 נ 11 >£ 

^ 1 ז \ 1, !/>., X שקנז 00 .? ; 103-125 .י )ק ,( 1929 ) 97-100; X .קי! 
, 1 ! 7 < 80011 117 :) 81111017 ,)טט 1 \/ . 81 . 81 ; 321-323 .קי] ,( 1936 ) 

. 1928 
מ. א. י. 

?על הנס, ר׳ סאיר, ע׳ע ר׳ סאיר ?על הנם. 
?עלות׳ ע" ע קנין• 

?עלי־חיים, פלחך, ע״ע ךתזו 1 פויפיטיףזת. 

?על״מח^בזת — כינויו הספרותי של ישראל (איזיד 1 ר) 
אלישב — ( 1873 , קובנה — 1924 , שם), סופר 
יידי. ב/ שהיה בן למשפחת־סוחרים אמידה, נתחנך מתחילה 
בישיבת־גרובין(קור־ 
לאנד), שהיוודלימד 
דיה היה ברוח תנועת 
המוסר מיסודו של ר׳ 
ישראל סלנטר (ע״ע) 
ושעם זה הורו בה גם 
את הלשון הגרמנית, 
גאוגראפיה וחשבון. 
לאחר שסיים גימנסיה 
ראלית בשווייץ למד 
ב׳ באוניברסיטות של 
היידלברג וברלין, 
וב 1901 השלים את 
חוק־לימודיו ברפואה. 
למרות חינוכו המק¬ 
צועי נעשתה הספרות, 
וביחוד הספרות היסה, 
התחום הראשי של התעניינותו. תחילה כתב ב׳ בגרמנית 
וברוסית ואח״ב עבר לכתיבה ביידית. ב׳ התחיל משתתף 
בעיתון "דער יוד", שנערך על־ידי חברו־ללימודים יוסף 
לוריד,, פירסם בו ( 1899 ) את ביקרתו הראשונה (על יצירתו 
של מורים רוזנפלד) ואח״ב שורה של מאמרי־ביקורת נוספים 
(ביניהם מאמר על מנדלי מדם). ב 1901 השתקע ב׳ בווארשה, 
וכאן הושפע ביותר מי. ל. פרץ (ע״ע). מלבד מאמרי־ביקורת 
סירסם ב׳ בעיתון "דער פדיינד" ובקבצי "די יידישע ביבליא־ 
טעק" ועוד, מסות, פובליציסטיקה וכן מאמרים פופולאריים 
על נושאים מדעיים, סליטונים ואף שירים. בתקופת־יצירתו 


הראשונה ( 1901 — 1908 ) כתב ב׳ את חלק־הארי של הטובים 
שבמאמרי־הביקורת שלו (ביניהם על י. ל. פרץ, שלום- 
עליכם, שלום אש, ש. פרוג, ה. ד. נומברג) וכן מאמרו "צוויי 
שפראכן — איין־איינציקע ליטעראטור", שבו ביקש בי, 
שנטייתו ליידית לא ביטלה את חיבתו לעברית, להטעים את 
אחדותה של ספרות־ישראל למרות כפילותה הלשונית (עב¬ 
רית ויידית). לאחר כמה שנות־נדודים, שבהן ישב ב׳ בווילנה, 
קובנה וריגה, חזר והשתקע, ב 1912 , בווארשה. כאן פירסם — 
נוסף על מסות־ביקורת — "רישומים והירהורים" ("שטריכן 
און געדאנקן"). החשובות שבמסות-הביקורת שלו מאותה 
תקופה הן "דריי שטעטלעך" (על העיירה היהודית בספרות 
היידית, כפי שתוארה ביצירותיהם של י, ל. פרץ, שלום אש 
ווייסנברג) ו״די לעצטע ליטערארישע עפאכע". 

בתקופת מלחמת־העולם 1 שירת ב׳ כרופא צבאי, ועם זה 
פידסם אז, בשעה שהופעתם של עיתונים ביידית היתה 
אסורה ברוסיה, מסות ספרותיות בשבועון הציוני ־ 611 ק £8 
־ 113111 >!< מ 3 אנ>. אחר מהפכת־פברואר השתקע ב׳ בפטרו־ 
גראד, וכאן כתב שורה של מאמרים פובליציסטיים (שאח״ב 
נקבצו בספר ״אונטערן ראד״, 1927 ). דו־לשוניותה של 
ספרות־ישראל העסיקה את ב׳ גם במאמרו "אונדזער צוויי־ 
שפראכיקע ליטעראטור און די באלפור־דעקלאראציע". כציוני 
פעיל מתקופת הקונגרסים הראשונים (ב׳ היה חבר בפראק־ 
ציה הדמוקראטית) תבע ב׳ הכרה ממלכתית בשתי הלשונות, 
עברית ויידית, והכרה בייחודה של השניה כלשון־המעשה 
של הקיבוץ היהודי ברוסיה ושל הראשונה כלשון הלאומית, 
המקשרת את עם־ישראל בעברו ההיסטורי, מצד אחד, ואת 
חלקי-העם בינם לבין עצמם, מצד שני. ב 1921 עזב בי אח 
רוסיה וחזר לקובנה. המשבר המשפחתי והנפשי, שפקד את 
ב׳ קודם לכן, נתן בו את אותותיו. אך החיבה וההערצה, 
שרחשו אליו בני־עירו, עודדו את ב׳ לפעולה ספרותית 
מחודשת. סופרים יידיים צעירים מכל התפוצות היו שולחים 
אליו את יצירותיהם וציפו לחוות־דעחו הביקרתית ב״שיחות 
על הספרות" ("ליטערארישע שמועסך) שלו. מקובנה עבר 
ב׳ ( 1922 ) לברלין. מכאן היה שולח את מאמריו לעיתונות 
היידית באה״ב ובפולניה. אך דיכאון נפשי, ביחד עם מחלה, 
הטרידו את ב׳ יותר ויותר. לאחר שניסה — ללא הועיל — 
למצוא ?!רפא לעצמו בבתי־הבראה שונים בגרמניה ובאיט¬ 
ליה חזר לקובנה, שבה מת. 

ב׳ היה הראשון בספרות היידית, שעשה בה את הביקורת 
ענף ספרותי מיוחד. אך חשיבותו אינה רק בראשוניותו 
בתחום זה בלבד: ב׳ חונן בכשרון לחדור לעמקי היצירה 
הסיפורית ולחשוף את אפיו של כל אחד מגיבוריה. גיבורים 
אלה עולים מתוך כתביו כאילו הם עומדים חיים לנגד עינינו 
וכאילו שומעים אגו את קולם וחשים במיוחד ובעצמותי 
שבכל אחד מהם. ב׳ שבה את לב הקוראים גם בדרך כתיבתו, 
המצטיינת במידה בלתי־רגילה של נועם, שלווה וציוריות. 
כבעל תרבות רחבה, יהודית וכללית, הרחיב ב׳ את אפקו של 
הקורא היהודי ע״י מה שהכניס לספרות היידית קני״מידה 
ומושגים אסתטיים, שהיו מקובלים בספרות האירופית. ב׳ 
ידע לא רק להעריך הערכות קולעות ומקוריות את אבותיה 
של הספרות היידית החדשה, אלא אף לגלות סופרים חדשים 
ולפרסם את יצירותיהם ברבים. ב׳ דאג לטיפוחה של ספרות- 
ישראל — בין השאר מפני שביצירה הספרותית העברית 
והיידית כאחת ראה גורם הכרחי לחיזוקה של הלאומיות 
היהודית. 



נעל־מחשנות 



263 


בעל־כזחשכות — בערה 


264 


מבחר כתביו("געקליבענע שריפטן") של ב׳(ב 5 כרכים) 

יצאו בווילנה ב 1910 — 1915 , וחזרו ונדפסו שם ב 1923 
ובווארשה — ב 1929 . כרך אחד של כתבים נבחרים ("געקלי־ 
בענע ווערק") יצא בניו־יורק ב 1953 . מתרגומיו ליידית 
מלשונות אחרות יש לציין את "אלטניילאנד" של הרצל 
(וארשה, 1902 ). 

ז. רייזען, לעקסיקאן פון דער יידישער ליטעראטור, ח, 

1927 , 766-744 ; ש. ביגער. לעזער, דיכסער און קריטיקער. 

1928 , 565-495 ; ש. אלישיב (סרידמאן), די מששוזה עלי" 

אשעוו אין קאוונע, בספר ״ליטא״, 1951 , 1372-1324 , 

ש. כ. 

5 ?ל #ם, בהברה העממית היהודית מיסי־הביניים ואילך 
ובספרות-ישראל מאותה תקופה. ביחוד בספרות של 
הקבלה והחסידות — אדם, שיודע את סוד השם המגורש 
ושאר "שמות קדושים" ויודע גם לפעול פעולות מופלאות 
בכוחם של שמות אלה. הכינוי ב׳ אינו מחידושי־הלשון של 
המקובלים וכבר היה שגור בפיהם של אחרוני גאוני-בבל. רב 
האי גאון אומר באחת מתשובותיו: "העידו כי ראו פלוני, אדם 
ידוע מבעלי השם, בערב שבת במקום פלוני ונראה במקום 
אחר מהלך כמה ימים". ובמשמעות זו דיבר על "בעלי 
השמות״ (בערבית: אצחאב אלשמות) ופעולותיהם ר׳ יהודה 
הלוי (ס׳ הכוזרי, מאמר ג/ נ״ג) המבקר אותם קשה. במסורת 
של חסידי-אשכנז הוכתרו בתואר זד. פייטנים אחדים, כגון 
ר׳ שפטיה ובנו אמיתי מפייטני איטליה הדרומית (בס׳ 
ערוגת הבושם לר׳ אברהם בן עזריאל). מקובלי־ספרד מדב¬ 
רים על "בעלי־שמות" מאמצע המאה ה 13 ואילך, ואחדים 
מהם אף מבחינים בין בעלי־הספירות ובעלי־השמות כמש¬ 
תמשים בדרכים שונות בחכמת־הקבלד" ר' יצחק הכהן, ר׳ 
טודרום הלוי אבולעפיה ור׳ משה די ליאון מדברים על מגמה 
זו בין המקובלים בלא שהם נותנים בה טעם לפגם, ואילו 
אברהם אבולעפיה כותב על בעלי־השם בזלזול. בסוף יה״ב 
נעשה המונח ב׳ גם תואר לכותביהן של קמיעות מיוסדות על 
שמות קדושים (למשל, בס׳ שושן סודות לר׳ משה מקיוב). 
מספרם של בעלי־השם הידועים מן המאה ה 16 ואילך הוא 
מרובה, בפרט בין יהודי גרמניה ופולניה. כמה מהם היו 
רבנים ותלמידי־חכמים חשובים׳ כגון ר׳ אליהו לואנץ 
בפראנקפודט ע״נ מיין ובוורמס, ר׳ אליהו בעל־שם מחלם 
או ר׳ זקל אריה ליב ווךמסר (הב׳ ממיכלשטאט), אבל מרו¬ 
בים היו בתוכם גם חכמים, שלא עסקו אלא בקבלה בלבד, 
כגון ר׳ יואל ב׳ מזאמושץ ור׳ אלחנן "בעל־הקבלה" בווינה 
(שניהם במאה ה 17 ), ד׳ בנימין ביניש הכהן מקרוט(שין 
(בתחילת המאה ד. 18 ) ור׳ שמואל אסינגן. במאות ה 17 וה 18 
נתרבו גם ב" שלא היו תלמידי־חכמים כלל, אלא שכוחם 
האמיתי או המדומה לרפא חולים משך אליהם את הציבור. 
ב׳ כזה היה לפעמים קרובות מעין מיזוג של בעל קבלה 
מעשית, שפעל באמצעות תפילות, קמיעות והשבעות, ־ושל 
רופא עממי, שידע "סגולות" של החי, הצומח והדומם. 
הספרות של אותו זמן מלאה סיפורים ועדויות על ב" מסוג 
זה, שלפעמים הם כתובים מתוך ביקורת של אפיים או פעו¬ 
לותיהם. בייחוד נחשבו בעלי־השם למומחים בטיפול בחולי־ 
רוח ובגירוש רוחות רעות (ע״ע ךבוק). מייסדה של החסידות 
החדשה, ד׳ ישראל בעל שם טוב, פעל במשך כל תקופח 
פעולתו הציבורית כב׳; התואר "בעל שם טוב" כבר הוא 
מצוי קודם זמנו ואינו מציין מעלה מיוחדת או הבחנה בין 
נושאיו ובעלי־השם הרגילים. כך, למשל, נתכנו בתואר זה 
ר׳ אלחנן בעל שם טוב׳ שנפטר 1651 , ר׳ בנימיו מקרוטושין 


(בשער ספרו שם טוב קטן, זולצבאך 1706 ) ור׳ יואל, שהיה 
חותם ״בעש״ט״, בדומה למייסד־החסידות. במאה ה 18 זכה 
לפירסים מרובה "בעל שם מלונדון", חיים שמואל פאלק, 
שנקרא בפי הנוצרים ״דוקטור פאלק״ (נפטר 1782 ). — 
ההשערה של מלומדים אחדים, שהתפשטותה של השבתאות 
היתה כרוכה במידה מרובה בפעולתם של ב", שנסעו ממקום 
למקום, לא נתאמתה. מכתביהם של ב" אלה נתפרסמו כמה 
ספרים על קבלה מעשית ו" סגולות ורפואות", כגון ם׳ תולדות 
אדם ( 1720 ) וס׳ מפעלות אלהים ( 1727 ), שנסדרו ע״י ר׳ יואל 
בעל שם [השני] מתוך כתבי זקנו ר׳ יואל בעל שם [הראשון], 
ם׳ שם טוב קטן ( 1706 ) וס׳ אמתחת בנימין ( 1716 ). האגדה 
העממית נאחזה בפעולותיהם של בעלי־השם, ולפעמים גם 
המציאה דמויות מדומות, כגון ר׳ אדם בעל שם מבינגן. 
גיבורם של ספודי-מעשיות ביידית, שנדפסו עוד במאה ה 17 . 
האגדה החסידית יצרה אח״כ קשר דמיוני בינו לבין ר׳ 
ישראל בעש״ט. המשכילים ראו בדרך כלל ב״בעלי־השכ" 
רמאים והרפתקנים. 

ג. פרילוצקי, זאטעלביכער שאר יידישן סאלקלאר. כרך ; 1 

( 1917 ), עם' 40 - 42 ! 1171 " 171421710 ' 1714 € 1 )¥\" 01 € . 21£ ח 011 .] 

- 111 ) 771 724 € 7 ) 1 ? $€11 41 ) 1 [ , 1 ?£€$ . 15 19211 ,€)/ ¥01 11 11415 €/ 1 € ( 

172 ? $11 11 ) 1 ) 8 ? 1/2 י ז 10 [>^ . £4 ;([ 1892 ] 62 • 01 ׳\ , 010/711$ ) 71€€ 

[ 0 . $00 ¥115701 .׳**״>/ ? 1/2 / 0 5 ) 01 1 .) 1 ) 2715 ) 1 ' 7 ) 1,0724071 / 0 

.( ז \ , 1114 ) £7181 

ג. ש. 

בעל ש□ טוב, י^ו־אל, ע״ע י?$ך#ל בעל י$זם ט 1 ב, 
בעקובה, ע״ע עךאק. 

בעו־ה, כינוי כולל לשינויים כימיים מסויימים, שמתחוללים 
בגופים מוצקים, נוזלים וגאזיים ושהם כרוכים. 

לדעה רבים, בהופעת אש. . 

.•טבע הב/. מבחינה כימית אין הב׳ אלא ח י מ־ 
צדן — התחברות החמצן עם החמרים, שמהם מורכב הגוף 
הבוער (המתחמצן); פרי הב׳ הן תחמוצות. הב׳ כרוכה 
בפליטת חום, אך לא תמיד בפליטה של אור נראה, 
ואף לא בכל המסיבות בשינויי-טמפראטורה ניכרים. אבל 
מפני חשיבותה של חב׳ בתולדות־התרבות כמקור של אור 
וחום לצרכי האדם (ע״ע אש), נתייחד תחילה השם ב׳ ככינוי 
כולל לתהליכי חימצון, שיש בהם פליטה ניכרת של אור וחום 
(ר׳'שמ׳ ג, ב) — כשם נרדף ל ש ד פ ה י(ר׳ שם כב, ה; לה, 
ג), שאינה אלא חימצון מהיר של דלק, ז. א. של חמרי־ב׳. 

התפתחות המושג. ההסברה המדעית של הב׳ אינה 
ניתנת.להפרדה מן הדעות בדבר טבעו של התהליך הכימי 
בכלל, ולפיכך כרוכות תולדותיה של הסברה זו בתולדותיה 
של הכימיה(ע״ע). כל עוד נחשבה האש כיסוד כימי, ראו בכל 
ב׳ את התחברותו של יסוד זה עם הגוף הבוער, ובדעה זו 
החזיקו במשך כל יה״ב׳ אע״פ שכבר היה בין חכמי־יוון 
במאה ה 4 לפסה״ג מי ששם לב לעובדה, שאין ב׳ שלא בנוכחות 
אויר. בתקופת האלכימיה (ע״ע) היתד, הגפדית מוחזקת 
שורש הדליקות של כל חומר בוער. בזמן החדש התחיל 
ר ו ב ר פ בויל (ע״ע) חוקר את טבע הב׳ בשיטה ניסויית. 
כימית־אנאליטית ( 1660 ). הוא ותלמידו רוברט הוק (ע״ע) 
הראו, שפחם וגפרית אינם נדלקים ואינם בוערים אף 
בחימום גדול מאד בכלי סגור שנתרוקן מאויר, אבל ניצתים 
מיד בחימום מסויים משד,וחזר האויר לכלי; וכן מצאו, 
שתערובת של הגופים הללו עם מלחת־אשלגן נדלקת ובוערת 
גם שלא בפני אויר. מכאן הסיק בויל, שהב׳ תלויה בגוף(יסוד 



265 


כעדה 


266 


או תרכובת) — ״ד!ומר־האש״■ — שנמצא גם באדר וגם 
במלחת! הואיל ומצא׳ שמחבת מוסיפה משקל כשהיא נש¬ 
רפת באדר ("קלצינציה"), הסיק שבשעת הקאלצינאציה 
מתחבר "חומר־האש" עם המתכת. הוק הכיר ( 1665 ), שאיו 
הלהבה אלא תערובת של אויר וחלקיקים "גפריתיים", כלומר: 
בוערים או מתפרדים׳ שבשעת התרוממותם הם פועלים אלה 
על אלה. טבעה של הב׳ נתברר יותר ע״י ג׳ון מיאו (ע״ע), 
גם הוא מתלמידיו של בויל. מיאו הראה ( 1674 ), שעם שריפת 
נר (או דלק אחר) בכלי סגור מתמעט האדר בכלי ושלאחר 
דעיכת הלהבה אין האדר הנותר יכול לקיים עוד ב׳ חדשה! 
וכן ראה ומצא, שפעולת נשימתם של בעלי־חיים במקום כלוא 
דומה לזו של שריפה. מכאן הסיק, שאין בין ב׳ לנשימה ולא 
כלום מצד עיקר טבען. בדרך זו בא מיאו לכלל דעה, שיש 
שגי מיני חלקיקים: (א) חלקיקים בוערים, שנמצאים בכל 
חומר דולק! (כ) חלקיקים "ניטרדאדריים", שבאים מן 
השמש ומתחברים אל החלקיקים האדריים הטהורים (שמצד 
עצמם אינם לא פועלים ולא נפעלים) שבאדרה העליונה. שני 
ממי־החלקיקים הללו נדחים זה מפני זח, וכל אימת שהם 
נוגעים זה בזה הם מיטלטלים ונקלעים אילו־ ואילד במהירות 
עצומה, וזוהי הופעת החום והאור: כהוק היה גם מיאו סבור, 
שאין אור וחום אלא תנועה של חלקיקים גשמיים. במאה 
ה 18 שלט במדע מושג־הב׳ המיוסד על תורת הם ל 1 גי ס־ 
טון (ע״ע כימיה), שלפיה מורכבים כל הגופים משני 
״עיקרים״ — "דליקות" (או "פלוגיםטון״>, ו״אפס־דליקות"! 
הב׳ נתפרשה כתהליך של פליטת פלוגיסטון: בשעת הב׳ 
נפלט הפלוגיסטון והולד לו, ומה שנשאר (אפר) הוא "אפס־ 
דליקות". לאחר שגילו שלה (ע״ע) ופריסטלי (ע״ע) 
את החמצן׳ הורע כוחה של תורת־הפלוגיסטון בביאור התו¬ 
פעות. לסוף הראה ל וו א ז יה (ע״ע), שהחמצן הוא 
היסוד הפעיל שבאויר, המקיים את הב׳ ואת הנשימה. ב 1777 
סתר לאוואזיה את תורת־הפלוגיסטון כולה והניח את היסוד 
להשקפה המקובלת במדע עד היום. הוא לימד שני עיקרים: 
(א) חומר־דלק אינו בוער אלא בנוכחות חמצן! (ב) בשעת 
ב׳ מתחבר החמצן עם החומר הבוער, ולפיכך מוסיף החומר 
השרוף משקל כמשקל החמצן המתחבר. 

תהליך הב , . — א. הב׳ המהירה. חמרי־דלק 
מובהקים, כגון מימן, נפט, פחם וכד׳, נשמרים יפה באדר 
ואינם נדלקים מאליהם בטמפראטורה רגילה. מכאן, שמגעו 
של חומר־דלק בחמצן אינו מספיק בכל המסיבות לשם 
חימצון מהיר שעם להבה׳ ואיו דבר זה נעשה אלא לאחר 
הכשרה מתאמת, למשל: ע״י העלאת הטמפראמורה ל״נקודת־ 
ההצתה". אבל משהובא הדלק לנקודה זו במקום אחד, שוב 
אינו צריך להצתה נוספת לשם שריפת כולו או חלק אחר 
ממנו׳ הואיל והחום הנפלט מחמת החימצון שבמקום ההצתה 
מספיק עפ״ר להעלאת הטמפראטורה בסביבה הסמוכה׳ וכך 
מתפשטת הב׳ בכל החומר. אין העלאת טמפראטורה זו אלא 
הפעלה של מספר מולקולות, שמכשרתן לתהליך־החימצון. 
לא תמיד נטענת עליהן אנרגיית־ההפעלה בצורת חום! פעמים 
היא באה בצורת הקרנה. תערובת של מימן וחמצן, למשל 
עשויה להשתרר בעינה כל עוד היא שרויה בחשכה גמורה; 
אבל די בקרן־אור של שמש(ביתר דיוק: בגלי-אור בעלי אורך 
מסויים שבתוך קרן־אור זו) כדי שתוצת בה, בתערובת זו, ב׳, 
שמתפשטת מיד בצורה של התפוצצות אדירה (ע״ע גז רועם)! 
והוא־הדין בתערובת של מימן וכלור, וכד׳. כללו של דבר: אין 
ההצתה וההקרנה אלא השקעת אנרגידדשל־הפעלה, שמכשרת 


את קצתו של החומר הבוער לפתיחת ב׳, שיש לה המשך, 
שהוא עפ״ר שריפה מהירה! זו באה לפעמים בצורת הת¬ 
פוצצות, שאינה אלא התפשטות מהירה מאד של הלהבה. 

ב. הב׳ ה ש ק ט ה. - ב׳ שקטה מצויה בצורות מצורות 
שונות בטבע ובטכניקה. מתכות, למשל, אינן משתמרות 
בעינן באדר, אלא "נשרפות" מאליהן בלא להבה (ולכאורה 
גם בלא פליטת חום) — הן "נאכלות" או "מהלידות", ואין 
זה אלא מעשה־חימצון. וכן מתחמצן חומר־הרקמות שבגוף 
החי בפליטת חום בינוני, אבל בלא להבה. באמת גם צורות־ב' 
אלו אינן נעשות בלא הכשרה מיוחדת. המתכות, למשל, אינן 
מחלידווז באדר יבש לגמרי, ומכאן שאדי־המים משמשים 
כאן כמכשירי־ב׳! וכן אין הב׳ שבגוף החי נעשית בלא 
מיצועם של אנזימים (ע״ע פרמנטים), שמפעילים את החומר 
הנשרף או את החמצן השורף או את שניהם, וכך הם מכשירים 
אותם למעשה־ההתחברות בלא שהם עצמם נשארים בסופו 
של דבר מחוברים בפרי השריפה, אע״פ שהם נזקקים לחמרים 
הפועלים בפרקי־ביניים של התהליך. זה טיבה של הב׳ 
הקטליטית (ע״ע קטליזה), המתהווית בטמפראטורה שלמטה 
מנקודת־ההצתה, והיא בדרך כלל שקטה ואיטית מפני שיש 
שהות לחום הנפלט להתפזר (ובב׳ הביולוגית יש להתפזרות 
זו חשיבות חיונית). ב׳ זו היא הטרוגנית, והיא שריפת־ 
הפנים. כלומר: היא נעשית על־פני השטח העליון של גוף 
מוצק, ושטח זה הוא עיקרו של מקום־הפעולה, שלא כ ב׳ 
ההומוגנית, הנעשית במרחב מלא גאז, שבו כל מקום הוא 
מקום־הפעולה. לפיכך כרוכה הב׳ הקאטאליטית בתהליכי 
שטח־הפנים (ע״ע אדזורפציה), שאינם סובלים טמפראטורות 
גבוהות. מבחינה זו יש להבחין בין ב׳ זו ובין הב׳ שעל־פני 
גוף מוצק לוהט (בלא להבה), שאינה נעשית אלא אם כן 
הטמפראטורה של השטח הלוהט היא גבוהה מזו של נקודת־ 
ההצתה (ע״ע דיד). 

ג. השתלשלות הב׳. בב׳ ההומוגנית כבהטרוגנית 
נודעת חשיבות מיוהדת (גם בטבע וגם בטכניקה) לב׳ 
השקטה, כלומר: לב/ שמספר המולקולות הנשרפות בה 
ביחידת־זמן הוא מועט ביחס לכלל מספרן של המולקולות, 
הנמצאות בתחומי המערכת הנדונה והמיועדות 'לשריפה. 
מנת־ב׳ זו תלויה בגורמים הרבה, שהחשוב שבהם היא 
הטמ&ראטורה, ותלות זו אינה מן הפונקציות הפשוטות. 
בדדך-כלל, כל העלאת־טמפראטורה (בייחוד בב׳ הומוגנית) 
מגדילה תחילה את מהירותה של הב׳ משום שכל השקעת 
חום (אנרגיה) מבחוץ מגדילה את מספרן של המולקולות 
המופעלות ("חונדההפעלה"), מפרידה בין אטום לאטום 
במולקולה החומר המתחמצן (וכן בין האטומים שבמולקרלת 
החמצן) ומכשירה ע״י כך את החימצון. אם חום־ההפעלה. 
בצירוף החום הנפלט מן המולקולות הנשרפות במקום מסויים, 
מתפזר בסביבה ואינו מספיק כדי להעלות את הטמפראטורה 
בשום מקום עד כדי פליטת אור (להיטה, להבה), הרי כל 
המערכת (בין שהיא הומוגנית ובין שהיא הטרוגנית) שרויה 
בטמפראטורה שלמטה מנקודת-ההצתה, וזהו בדרדכלל תנאי 
לב׳ שקטה. מבחינת התאוריה של התרמודינמיקה (ע״ע). 
מן ההכרח שתימצא מנה של ב׳ (שיוד־המשקל התרמו- 
דינאמי) בכל טמפראטורה שהיא, ואפילו נמוכה! אלא 
שייתכן, שבתערובת נחונה של דלק וחמצן בא שיווי־משקל 
זה לידי גמר באיטיות מדובה כל־כך, עד שבפועל אין לה 
למנה התרמודינאמית כל ערך שימושי׳ ואין הב׳ ניכרת 
כלל בטמפראטורה הנדונה. גם המהירות של עיצוב שיווי- 



267 


כעדה — מטיספים 


268 


המשקל וגם שיווי־המשקל עצמו תלויים בסמפיזאטורה. בגז 
רועם (ע״ע), למשל, ביכר שיעורה של מגת־הב׳ אף בטנד 
פראטורה של ״ 100 , ומ ס 300 ומעלה ערכה גדל והילד יותר 
ויותר׳ אבל בלא "התפוצצות"׳ כלומר: בלא התפשטות 
השריפה במהירות עצומה ( 2,000 — 3,000 מ׳ בשניה), שהיא 
התפשטותה של הלהבה, שנולדה במערכת-השריפה מתוך 
השגתה של נקודת־הצתה במקום אחד. במערכת של ב׳ הימי־ 
גנית, כגון גאז רועם או תערובת של אדי פחמימנים וחמצן, 
אין ההתפוצצות הכרח של ב/ אם זו מוחזקת למטה מנקודת* 
ההצתה. תנאי זה ניחן להשגה ע״י מיהול התערובת בגאז 
שאינו נשרף במסיבות הנתונות׳ או אף ע״י אספקת עודף של 
אחד מן הגאזים המשתתפים בתהלידיהשריפה. אין הב׳ 
נעשית התפוצצות אלא אם כן נשרפת התערו׳בת בטמפרא- 
טורה שלמעלה מנקודת־ההצחה שלה, ואין נקודת־ההצתה 
מושגת אלא בגבולותיהם של שני הרכבים מסויימים. דוגמית 
לערכים אלה ניתנות בלוח שלהלן: 


!-! 

מחאן באדר ! 

מיפן באויר 00 באויר 


גבול גבול 

גבול ■ גבול גבול גבול 


תחתון; עליון 

תחתון עליון : תחתון! עליון 


5.4 י 14.8 

!ויו 

4.1 75.0 12.8 ן 72.0 

דליקות: ! 

חומר נשרף ! 
באחוזי-נפח 

״ 660 

״ 570 ״ 680 

נקודת־ | 

ההצתה 

כגון אדי-המים 

׳ משפיע על מהלך המשכה, 

גם פרי־הב 


בשריפת מימן או הפחמן הדו־חמצני בשריפת דלק־פחמן 
(כגון סס׳ מוצרי־נפט, וכד , ); ובידוע שבלא משב־דוזז טוב 
(המביא לידי איוורור, חידוש האויר או החמצן והסעת 
הגאזים שהם פרי־השריפה) הב׳ כבה. 

ד. מ נ ת־ ה ב׳ היא החלק של המולקולות הנשרפות 
בפועל. מבחינה תרמידינאמית יש לחשב מנה זי ביחם למ 1 ׳־ 
לקולית שקיבלו את אנרגייח־ההפעלה בלבד׳ ואנרגיה זי 
היא׳ לפי ההלכה החרמידינאמית, פונקציה של הטמפראטוירה 
בלבד• אד תהליך הב׳ עשוי בדרך כלל שרשרת של ראקציות, 
שבאות כחוליות אחוזות זי בזי או כשרשרת מסועפת. מן 
הראיות למציאותי של מכאניזם זה — פעולתם של חמרים 
מסויימים, שהם משמשים כמעכבים או כמסייעים בתהליך 
הב , : כך׳ למשל, איו סס נשרפת אלא בנוכחות של 
אדי־מים, ודי בקורטוב של יסא כדי להנמיך הרבה את 
נקודת־ההצחה. בסופו של דבר נמצא, שמנת־הב , אינה תלויה 
בפועל בטמפראטורה בלבד, אלא גם בתהליכי השירשור 
והסיעוף של ראקציות-ביניים, שבהם מעורבים לא רק המי־ 
לקולית השורפות והנשרפות אלא גם אטומים חפשים ושברי- 
מולקולות ממינים שונים. 

וע״ע דלק; נפט; נשימה; פחם. 

' €0171 3 11x617 הס * £1161 , £115501 .ק .מ 3 ) 30 בדו 1 ^ 131 ־ 1 \ד .* 1 
.!>ת 50 מ¥זסז .ז .ס 1 >ח 3 0 חס 8 ; 192 6 , 11311071 • 011 ! 11011x1 !ע 1 \ ,ש 61 £ 1 ז .מ .£ ; 67-68 
. 246-248 , 57-60 ■חי! , 1955 ,! 8 ״!)! 

י. מ. ג. 

. בעע״ט, ע״ע יעךאל בעל עם טוב. 

בפטיסט י ם (טבלנים, מן המלה היוונית טבי¬ 

לה), נוצרים פרוטסטאנטיים, שרואים בטבילה של 
המאמין המבוגר תנאי עיקרי לחברות בכגטיוחיהם. הב , 
דוחים את טבילח־התינוקות, הנהוגה בשאר הכנסיות הנוצ¬ 
ריות, בטענה שמן הראוי שלטבילה תקדם תשובה (עי׳ 


מ. ה. ב. 



269 


כפטיסטים — בפין, דלים 


270 


מעשי השליחים, ב/ ל״ח), ואילו תינוקות אינם יכולים 
לעשות תשובה. לפיכך מי שמצטרף לב' חייב טבילה אף 
אם כבר נטבל לנצרות בינקותו. טבילת־הב׳ אינה הזיה או 
התזה, כמו שהטבילה היא בשאר הכנסיות הנוצריות, אלא 
טבילת הגוף כולו! היא נעיז אישור להיטהרות* של האדם 
מעוונותיו ולכניסתו לחיי־אמונה חדשים. 

החוגים הראשונים של הב׳ צצו בכנסיות הרפורמיות של 
אנגליה במאה ה 17 . דמות מרכזית של תנועת־הב׳ בראשיתה 
היה ג׳ון סמית (ו 1 !ץתז 8 ! מת 1612 ) ; מחסידיו יצאו באנגליה 
הב׳ הכלליים ( 5 ז 11$ ק 83 30001-31 >), שדגלו — בניגוד לקאל- 
וויז וחסידיו, שהאמינו בגזרה קדומה (ע״ע) — בחופש־הדצון 
בנוסח של ארמיניום (ע״ע). אך ב 1633 קמו באנגליה גם ב׳, 
שקיבלו את דעתו של קאלווק ביחס לגזרה הקדומה ! הללו 
נקראו בשם הב׳ ה״מיוחדים" ( 515 ״ק 83 זג 1 נ 1 :> 11 ז 3 ?). שתי 
הקבוצות לא היו שותפות בהשקפותיהן אלא בעניין־הטבילה 
בלבד. הב׳ סבלו באנגליה רדיפות דתיות קשות, ביחוד אחר 
שנת 1660 (ע״ע בריטניה הגדולה, היסטוריה). מן הב׳ 
הקאלוויניסטיים האנגליים נתפרסם ביהוד הסופר ג׳ון בנין 
(ע״ע). תקופת הרדיפות של הב׳ נסתיימה ב 1689 עם הכרזת 
הסבלנות הדתית באנגליה. 

במאה ה 18 נמו הרבה מן הב׳ הכלליים, שהיו מתונים 
בדעותיהם, לדעות אונימאריות, ומתוך כך לא ראו בישו אלא 
אדם בלבד, ואילו הב׳ המיוחדים הבליטו יותר ויותר את 
היסודות הקאלוויניסטיים שבאמונתם; אך בסופה של המאה 
ה 18 , כשנתרופפה — בהשפעת ההשכלה והתנועות הדתיות, 
שהיו קשורות בה — האמונה בגזרה הקדומה, נעשו אף הב׳ 
המיוחדים מתונים יותר, עד שב 1891 נתאחדו שתי הקבוצות 
של הב׳ האנגליים לאיגוד הב׳ של בריטניה הגדולה ואירלאנד 
( 0131111 ־ 11 1 ) 30 11310 ־ 81 031 ־ 01 0£ 170100 ז 115 ק 83 110 * 1 ). 

באמריקה יסד את כגסיית־הב׳ הראשונה רוג׳ר ויליאמם 
ב 1639 . התנועה נתפשטה, ובדרכן של כיתות נוצריות אחרות 
באה״ב, נתפלגה לפלגים הרבה. קהילת־הב׳ בניריורק נוסדה 
בתחילת המאה ה 18 . ב 1765 נוצרה קבוצת־הב׳, שיום־השבת, 
ולא היום הראשון, הוא יום־המנוחה השבועי שלהם (ומכאן 
שמם: 8301181$ ץ 11-03 :זו! 0 ־,י 80 , "הב׳ של היום השביעי"). 
ההתעוררות הדתית, שבאה באה״ב באמצע המאה ה 18 , גרמה 
להתהוות קבוצה חזקה של ב׳, שנקראים "הב' הנפרדים" 
( 83011815 50031 - 310 ). בתחילת המאה ה 19 נשתפרו ארגוניהם 
של הב׳ באה״ב והתנועה גברה ! בין השאר יסדו הב׳ הרבה 
סמינארים תאולוגיים וב 1928 היו להם יותר מ 100 בתי־ספר 
גבוהים לחינוך הכמרים שלהם. בימי מלחמת־האזרחים 
באה״ב נתפלגו הב׳ לצפוניים ולדרומיים — פילוג, שהוא 
קיים עד היום:.הב׳ הדרומיים הם שמרנים מן הצפוניים. 
הכמרים של קהילות הב , הכושיים מילאו תפקיד חשוב 
במאבקם של הכושים באה״ב על שיווי זכויותיהם האזרחיות. 

בגרמניה נוסדה עדת־הב׳ הראשונה ב 1834 ע״י יוהאן 
אונקן( 1 ז 0 *> 1 ו 0 ) מהאמבורג, שטבל את היהודי יוליוס קבנר 
( 84 — 1806 ) — לאחר זמן: ממנהיגיהם ומשורריהם של הב׳. 
בצרפת נוסדו קהילות־הב' הראשונות ב 1832 , באיטליה — 
ב 1866 ובספרד — ב 1888 . במרוצת המאה ה 19 נתפשטה התנו¬ 
עה גם בשאר ארצות־אירופה. כנסיות הב׳ לפלגיהן השונים 
מונות היום ( 956 !) יותר מ 21 מיליון חברים: מהם 17 מיליון 
באמריקה הצפונית, חצי מיליון ברוסיה (שנמנים על ארגון 
הב׳ הבינלאומי! מספרם של שאר הב׳ ברוסיה, שאינם שיי¬ 


כים לאירגון זה, מגיע לפי אומדן ל 2 מיליון), 350,000 באנ¬ 
גליה. מספרם של הב׳ בארצות הקאתוליות זעום ביותר. 

חשובה היא הפעולה המיסיונרית של הב/ באנגליה נוסדה 
ב 1792 החברה הבאפטיסטית המיסיונרית 1$0 זק 83 11 * £0811 
•■״ 80010 ), שעשתה נפשות לאמדנת־הב׳ מתחילה בהודו ואח״כ 
גם בארצות אחרות, ביחוד באפריקה, ום 1877 גם בסין. גם 
הב׳ שבאה״ב יסדו ב 1814 חברה מיסיונרית, שפועלת ביחיד 
באסיה! חברה דומה נתארגנה ב 1845 ע״י הב׳ ה״דרומיים" 
באה״ב, שפועלת בין השאר גם בא״י(מ 1923 ). מספרם של הב׳ 
בישראל ( 1957 ) הוא כ 100 וקהילתם הראשית היא בנצרת. 

840111 ? 7/1 ; 1864 , 11111 ק 84 !)!/%)ק 10 )\> 11 '■! 

!/) 111 ) 1 ) 0 ,תחבוח £06 .( : 1923 , 8401111 1111/1 ־ £1 /ס '(' 1711101 4 , 
. 1922-3 , 11 ) 1111 <) £11 11 ) 11 ) 1111 ) 4 ■ 1 ) 1 > ) 1 
ד. פ. 

בפין, אי* ( 1 ) £130 מ 83££1 ), אי בים־הקרח הצפוני, בתחום 
המינהל של הטריטוריות הצפוניות־מערביות שבקאנא־ 

דה. שטחו 530x100 קמ״ר, והוא השני בגדלו(אחר גרנלאנד) 
באיי ים־הקרח הצפוני והחמישי בגדלו בין האיים שעל־פני 
כדיר־הארץ. אי־ב׳ משתרע ביו קווי הרוחב הצפוני ' 61 0 52 
ו־־ 74 וקווי האורך המערבי ׳ 19 ם 61 ו׳ 11 ס 90 . בין אי־ב׳ וחצי־ 
האי מלויל ( 1110 ׳\ 101 א) מפריד מיצר־ים לא עמוק (רחב* 
25 — 30 ק״מ), שבו מצויים כמה איים קטנים! בינו ובין 
לאבראדור(שלה הוא דומה ביותר מצד המבנה שלו) שמדרום 
לו מפריד מיצר־האדסון(עמקו: יותר מ 200 מ׳ ורחבו 125 — 
250 ק״מ), ובינו ובין גרנלאנד (הנמצאת 360 ק״מ ממזרח 
לו) מפריד מפרץ־באפין בצפון ומיצר־דיויס בדרום. אי־ב׳ 
משתרע מדרום־המזרח לצפון־המערב באורך של 1,700 ק״מ. 
רחבו המאכסימאלי הוא בחלקו הדרומי(כ 900 ק״מ) והמיני- 
מאלי בצפונו ( 190 ק״מ). האי מפורץ מאוד, ביחוד במזרח 
ובצפון, ששם נמצאים פיורדים מרובים, ובתוכם, בקצה 
הצפוני, אדמיראלטי אינלט — אחד מן הארוכים שבפיורדים 
שעל־פני כדור־הארץ. 

אי־ב׳ מתרומם מן הים על מוסד-היבשה של קאנאדה 
וכולו טבלה של שכבות ארכאיות ופלאוזואיות. במערב מכו¬ 
סות השכבות הקדומות שכבות־סחף עבות. במזרח גולשים 
קרחונים אל הים. בדרום־המערב נמצאות שתי ימות גדולות, 
שמפשירות בקיץ. שיא־הגובה באי: 3x100 מ׳. 

צמחיית* של אי־ב׳ דלה מאוד, אבל עולם־החי שבו ובים 
הסמוך לחופיו הוא עשיר, ועליו מתפרנסים כ 2300 האסקי¬ 
מואים׳ המפוזרים בחופי הדרום והמערב. ממשלת-קאנאדה 
מקיימת באי תחנות־מטאורולוגיות ומשטרה. מארטין פרו- 
בישר (ע״ע) היה הסייר הראשון, שביקר באי ( 1576/8 ). — 
למפרץ באפין, ששטח* כ 750,000 קמ״ר, הגיע ראשון ג׳ון 
ז־יויס ב 1585 , ולכל ארבו של המפח עבר לראשונה וילים 
בפין (ע״ע), שעל שמו נקראו המפרץ והאי. 

א. י. בר. 

?? 1 ין׳ — 83££10 רדז 11113 ^\\ — ( 1584 — 1622 ), ספן 

אנגלי, שגילה וחקר את המפרץ והאי הנקראים על 
שמו ועוד כמה גלילות בים־הקרח הצפוני מצפון לאמריקה. 
ב 1612 השתתף כנווט במסע-מחקר ארקטי בהנהלתו של 
ג׳ימז הול ( 7311 *) כדי למצוא מעבד צפוני מן האוקיינוס 
האטלאנטי אל האוקיינוס השקט! ב 1615/6 השתתף באותו 
תפקיד במסע דומה בהנהלתו של רוברט בילוט 0 ס 1 ץ 8 ). 
הוא הגיע עד לקו־הרוחב הצפוני ׳ 45 ״ 77 — קו, ששום אדם 



271 


כפין, ויליט — כפלו 


272 



מראו כללי של באפא 5 ו 


לא הגיע אליו אחריו במשך 236 שנים. ב׳ היד. מן הספנים 
הראשונים, שהשתמשו במדידת זוויות שבין הירח והכוכבים 
לשם קביעת האורך הגאוגראפי בים, וקביעותיו היו נמנות 
ואושרו לאחר זמן כשהומצאו מכשירי־המדידה המדוייקים. 
ב 1617 נסע להודו בשירות ה״חברה [האנגלית] של הודו המז¬ 
רחית"׳ אך נהרג במצור׳ ששמו האנגלים והפרסים על האי 
קישם (במבוא למפרץ הפרסי), שבו החזיקו הפורטוגיזים. 

. 1881 , 1012-22 ,. 8 .׳)( / 0 .(. 63 ) 1 ח 3 ן] 11 ז 3 * 1 .א . 0 

3 פל 1 ( ££310 נ 81 ), עיר באה״ב, סמוך לגבולה של קאנאדה, 
על הקצה הצפוני-המזרחי של ימח-אירי(ע״ע).מספר 
תושביה כ 580,000 ( 1950 ). ב׳ יושבת על נחל־ב׳ ( 811££310 
ומכאן שמה), על־יד מוצאו של נהר־ניאגךה (ע״ע) 

ומדרום לתעלת־אירי, המחברת את ימת־אירי ואת שאר 
שלוש הימות הגדולות עם נהר האדסון, הנופל לים בניריורק. 
הודות למצבה הגאוגראפי נעשתה ב׳ ■נמל מסחרי גדול. 
שטת נמלה הוא כ 2,750 דונאם ואורך רציפיו כ 61 ק״מ. דרך 
נמל־ב׳ מועברים תבואה, בצר־ברזל ותוצרת-ברזל כבדה מן 
המז־דב אל המזרח ומוצרי־תעשיה מן המזרח אל המערב. 
ב׳ מחוברת עם המערב והמזרח גם על־ידי 6 קווים 
של מסילת-ברזל, ושני גשרים מתוחים מעל נהר־ניאגארה 
מחברים אותה עם החוף הקאנאדי שמולה. לא פחות מכמרכז 
של מסחר ותחבורה חשובה ב׳כעיר־תעשיה, ובהקף־התעסוקה 
שלה היא נחשבת לעיר־התעשיה התשיעית שבאה״ב. ב׳ 
מייצרת ברזל ופלדה ומהם — מכונות שונות, ביחוד מכו¬ 
ניות, אך יש לה גם תעשיית־אוירונים, תעשיות כימיות 
וטחנות-קמח גדולות. מחמת קפיאת־המים בחורף שובח הנמל 
מדצמבר עד מארם. 


תושבי־ב׳ הם■ ברובם בני דור שני ושלישי של מהגרים 
איריים, פולניים, גרמניים ואיטלקיים. ב׳ היא עיר קאתולית 
בעיקרה — מה שניכר בין השאר בכנסיות ובמוסדות־החינוך 
הקאתוליים המרובים שבה. בב׳ מצויים כמה בתי־ספר גבו¬ 
הים וכמה מוסדות־תרבות חשובים אחרים: אוניברסיטה 
(שנוסדה ב 1846 ), כמה קולג׳ים, שמשתייכים לחברות או 
לעדות דתיות שונות, אקאדמיה לאמנות ( 1874 ), ספריה ציבו¬ 
רית (בת כ 766,000 כרכים) ובית־נכות למדעי־הטבע. 

היסטוריה. האדם הלבן הראשון, שהתיישב בב׳ 
ב 1758 — לאחר שהנציב הצרפתי של קאבאדה כרת ברית 
עם שבטי־האינדיינים בסביבה — היה צרפתי׳ שעסק בציד 
(לשם מסחר בפרוות) ובחקלאות. אחר מלחמת־השיחרור 
האמריקנית ( 1783 ) נשארה ב׳ בידי אה״ב׳ ובאותו זמן לא 
מנו הלבנים בב׳ יותר מ 25 נפש. ב 1798 נקנתה אדמת-ב׳ 
והסביבה עליידי חברת־התיישבות הולאנדית, שיסדה על ב׳- 
קריק ישוב בשם ניו-אמסטרדאם והתוותה ב 1803/4 את 
תכניודרחובותיו, שהיא עיקרה של תכנית ב׳ אף כיום. השם 
ניו־אמסטרדאם לא נקלט, ונשאר השם ב׳. ב 1808 ישבו בב׳ 
43 משפחות. כישוב־ספר בנקודת־מעבר חשובה נפגעה ב׳ 
קשות במלחמה בין אה״ב ובריטניה ב 1812/4 < אך אחר 
מלחמה זו התחילה ב׳ מתפתחת בקצב מהיר. ב 1816 הוכרה 
רשמית כבפיז ב 1818 התחילה ספנות-הקיטור בימת-אירי 
וב׳ נעשתה אחד מנמליה החשובים. ב 1825 נפתחה תנועת- 
הספינות בתעלה, המחברת את ימת־אירי עם נהר-האדסון 
וב 1826 כבר עבדו בה, בתעלה זו, כ 1,100 אניות. ב 1832 , 
כשהיו בב׳ 10,000 נפש, קיבלה זכויות של עיר. ב 1836 הגיע 
לב׳ קו מסה״ב הראשון וב 1843 הותקן בה הסילו המכאני 
הראשון בעולם. מפעל־החשמל, שהוקם על הניאגארה 




273 


כסלו — כצ׳ואנלגד 


274 


ב 1896 ׳ סיפק לב׳ זרם זול׳ ומאז התפתחה בה במהירות 
התעשיה, שמשכה לב׳ מהגרים הרבה׳ ביהוד פולניים ואיטל¬ 
קיים. ב 1900 נערכה בב׳ התערוכה הפאנאמריקנית. מק-קינלי, 
נשיא אה״ב, נרצח בב׳ ע״י אנאדכיסטן איטלקי בשעה שביקר 
בתערוכה זו. ב׳ נתנה לאה״ב שני נשיאים, את מילארד 
פילמור ( 1850 } ואת גרובר קליוולאנד (ב 1884 ו 1892 ), ובה 
גם פעל זמךמה הסופר מארק טוין (כעורכו של העיתון 
"אפספרס"), והדירה, שבה היה דר, קיימת עד היום. 

יהודים. ב 1825 הכריז מ. ע. נח (ע״ע) בכנסיה בב׳ 

על ייסודה של "סדינת־אררט" ליהודים באי הגדול שבנהר* 
ניאגארה. אבךהיסוד שמורה עד היום בבית־הנכות של 
האקאדמיה לאמנות בב/ ב 1830 באו לב׳ מתיישבי-הקבע 
היהודיים הראשונים. ב 1847 נתארגן במקום ביהכ״נ הראשון 
("ביודאל") ע״י קבוצה של יהודים מפולניה ומגרמניה, 
ובאותה שנה הוקמה גם אגודה מיוחדת לשם סיפוק צרכיה 
של הקהילה היהודית כולה. ב 1850 פרש הגרעין הגרמני 
מ״בית־אל" ויצר לו קהילה מיוחדת בשם "בית־ציוך, בהש¬ 
פעת הזרם הרפורמי׳ שהונהג בב' ע״י ד״ד יצחק מ. וייז. 
יהדות ב׳ סיפחה כמה מוסדות סוציאליים, הומאניטאריים 
וחינוכיים, וכשהגיע לאה״ב בשנות ה 80 הזרם הגדול של 
מהגרים יהודיים מאירופה, כבר נמצאה בב , קבוצה מושרשת 
של יהודים מיוצאי־פולניה, שסייעה להאחזותם של כמה 
ממהגרים אלה בעיר. לשכת החינוך היהודי, שנוסדה ב 1930 , 
תומכת בבתי־הספר של הקהילה וכן גם בבי״ס תיכון ובקולג׳ 
ללימודי־היהדות. שבועון אנגלי־אמריקני, שיוצא זה יותר 
מ 30 שנה, משמש כלי־ביטוי ליהדות־ב/ 

כיום נמצאים בתחומי ב׳ 14 בתי-כנסת: 9 של האורתו¬ 
דוכסים, והשאר של ה״שמדנים" והרפורמיים. 

! 111100 ) $111111 ) 11110 ( $11 <ן 1 1 ) 111 ) 1 ) 111 ) 1/1 (ס ׳ 00 >״״ , 3114 ? . 5 
:( 289-304 ,[ 1879 ] 1 ,^ 1 ) 5001 01 ) $1111011 0 ( 0 ( $111 ) 1/1 ( 0 
7,1011 ■ 801/1 1 ) 00 ( 1847 ) 8.1 ■ 80/1 1 ) 11 ) 1 <<)'! ( 0 1 ) 8001 ■)/)*";זג 

.(- 1864 ) 

א. י. בר. - ס. פי. 

ןצ׳ואנל;ד ( 1 ז 1 ז 1312 ז 113 ! 3601 ) , ארץ בלבה של אפריקה 
הדרומית! נקראת על שם תושביה'שבטי־בצ׳ואנה. 

שטחה כ 845,000 קמ״ר ומספר אוכלוסיה כ 520,000 . ב׳ מחו¬ 
לקת ע״י נחל־האכזב מולופו, העובר בה ממזרח למערב 
ונופל לנהר אוראנג/ לשני חלקים: צפוני, שהוא ארץ־חסות 
בריטית (שטחה: כ 710,000 קמ״ד, ומספר תושביה: כ 300.000 
[ 1950 ]), ודרומי, שנקרא בשם ב׳ הבריטית (. 8 81 - 111511 ) 
ושמ 1895 ואילך הוא מחוז בארץ־הפף (שטחו: כ 135,000 
קמ״ר, ומספד תושביו: כ 220,000 ). עיר־בירתו של החלק 
הצפוני היא מפקינג ( 8 מ 1 אל 13£6 *ן) ושל הדרומי פריבורג 
( 8 ־ ¥ 178111 ). — ב׳ מוקפת ארצות, שכולן במנות על חבר 
העמים הבריטי: במזרח — רודזיה הדרומית, טראנסוואל 
ומדינת א 1 ראנג׳! בצפון־המזרח — רודזיה הצפונית! בצפון־ 
המערב ובמערב — חבלי אפריקה הדרומית־מערבית! 
בדרום — ארץ־הכף. 

ב׳ היא ארץ־רמות יבשה, שגבהה מגיע ל 800 — 1x100 מ׳ 
מעל פני־הים. בה נמצא רובו הגדול של מדבר קלהדי(ע״ע) 
ולדובה אין מוצא אל הים. המשקעים נבלעים ברובם בקרקע 
ובמיעוטם הם מתרכזים בכמה נחלים, שיורדים לאגנות 
אטומים. שלושה אגנות גדולים כאלה נמצאים בצפון: אוקא־ 
וואנגו במערב, שאליו זורם גהר־אוקאוואנגו מצפון, מאקא- 



שוק של יייד׳ם בנצ׳ואנלנד 


ריקארי במזרח ונגאמי מדדום לאוקאוואנג(. בדרום יורדים 
נחלי־אכזב לנהרות מולופו ואוראנג/ קצה צפודהמזרח הוא 
בגליל( של נהר זאמבזי וקצה־המזרח בגלילו של נהר לימי 
פופו. ב׳ בנויה שכבות קאדו (ע״ע אפריקה המזרחית, עם׳ 
286 , ואפריקה הדרומית, עמ׳ 368 ), שבמזרח ובדרום־המזרח 
הן חשופות ובשאר חלקי־ב׳ הן מכוסות חול או משקעים 
של בצות ונהרות. 

אקלימה של ב/ השוכנת ברוחב הדרומי ״ 18 —״ 28 , הוא 
סובטרופי ערבתי, ואפיינים לו הבדלי־טמפראטורה גדולים 
(בין היום והלילה, וכן בין הקיץ והחורף) ומשקעים מועטים. 
הטמפראטורה הממוצעת של יוני היא ״ 14 —״ 17 ושל יאנואר 
״ 21 —״ 24 . בקיץ עולה הטמפראטורה יום־יום עד למעלה 
מ ״ 30 ובלילות־החורף היא יורדת לעיתים קרובות עד ל ״ 4 - 
גשמי־הקיץ פוחתים מצפון־המזרח לדרום־המערב, מ 500 מ״מ 
עד 200 מ״מ, וכן פוחתת גם צפיפותה של הצמחיה. כמות־ 
המשקעים משתנית משנה לשנה במידות ניכרות. הצמחיה 
היא זו של סאוואנה יבשה (ע״ע אפריקה, עמ ׳ 301/2 ) : עשב 
גבוה בקיץ ועצים בודדים. הואיל והמים מצויים ברובה שיי 
ב׳ בעומק לא מרובה, אפשר לנצל את הצמחיה -למרעה 
הבקר (כמיליון ראש בארץ־החסות בלבד) והצאן(כ 700,000 
ראש באותה ארץ), שמהם בא עיקר פרנסתם של הילידים. 

פרט ל 2,300 לבנים ו 1,800 אסייתיים, תושביה של ב׳ 
ארץ־החסות הם כולם ילידים. זכות הישיבה של לא-ילידים 
היא מוגבלת. רובם הגדול של הילידים הם בצ׳ואנים מגזע 
באנטו, קרוביהם של הבאסוטו (ע״ע בסוטולנד, וע״ע אפרי¬ 
קה, עמ׳ 319 ), ומיעוטם בושמנים והוטנטוטים. אלה האחרו¬ 
נים נודדים בחלקי-ב׳ היבשים ביותר שבמערב. הגדול 
בשבטי-הבצ׳ואנה הוא שבט באמאנגוואטו היושב במודה! 
מספר בניו מגיע ל 100,000 ומרכזו היא סרואה ( 16,000 נפש). 
שניים לו במעלה הם שלושה שבטים, שכל אחד מהם מונה 
כ 40,000 נפש! בדרום — שבט־באנגוואקצה, שמרכזו בקאניה 
( 12,000 נפש), ושבט-באקונה, שמרכזו במולפולולה ( 9,000 
נפש), ובצפון — שבט־באטאוואנה. שבט יחשוב הוא גם 
באקגטלה, בדרופ-המזרח של ארץ־החסות, ומרכזו היא מו- 
צ׳ודי( 7,000 נ׳). השלטון השבטי הוא רחב, אך נתון לפיקוח 
בריטי. כשליש מן הגברים, המוכשרים לעבודה קשה, עסוק 
בעבודה שכירה מחוץ לב/ ביצוא המצומצם של ארץ־החסות 




275 


בצ׳ואבלנד — פצל 


276 


תופסים עורות וצמר 90% והשאר — זהב ואזבסט. במזרחה 
של ארץ־החסות עוברת (מ 1898 ) מסה״ב מקיפטאון לרודזיה 
הדרומית. על קו זה יושבות מפקינג ( 5,000 ג׳) וסריבורג 
( 7,200 נ׳). רק אחדות משאר הדרכים שבב׳ סלולות וראויות 
לשימוש בימוודהגשמים. ב׳ ארץ־החסות נתונה, יחד עם 
בסוטולנד וסוואזילנד, למרות 1 של נציב בריטי עליון, הממד 
נה עלינציביהן המיוחדים של שלוש ארצות אלו. 

ראשוני־האירופים שביקרו בב׳ הגיעו אליה בסוף המאה 
ה 18 . בתחילת המאה ה 19 התחילו באים לכאן מיסיונרים. 
מ 1821 עד 1871 פעל בב , המיסיונר הסק 1 טי רובדט מופאט 
££30 ס^) לא רק כמטיף לנצרות, אלא גם כמי שניסה 
להחדיר לב׳ כמה מערכי התרבות המערבית וכמי שסיגל 
את הכתב הלאטיני ללשון־ב׳. מ 1841 סייע למופאט החוקר 
דוד ליוינגסטון (ע״ע). במחצה השניה של המאה ה 19 , עם 
נדידתם של הבורים צפונה, נדחקו שבטי־הבצ׳ואנה מטראנס־ 
וואל ומארץ־הכף, שבהן ישבו, לשטח־הערבה של ב׳. מאימת 
הבורים הוכרחו ראשי-השבטים לבקש את חסותה של ברי¬ 
טניה, שניתנה להם ב 1885 לאחר שהבריטים מיגרו שתי 
רפובליקות בוריות, סטללנד וגושן, שהוקמו בדרומה של ב׳. 
ב 1895 סופחה ב' הדרומית לתחומי ארץ־הכף הבריטית, 
שהפכה לפרובינציה בברית אפריקה הדרומית ב 1910 . הצפון 
נעשה ארץ־חסות כפופה למיניסטריון־המושבות הבריטי. 

אפריקה הדרומית תבעה וחזרה ותבעה, שארץ־החסות ב׳ 
תיספח עליה, אך תושבי-ב׳ מתנגדים לכך. חוקי ההפליה 
הגזעית לגבי השחורים, הקיימים באפריקה הדרומית, אינם 
נהוגים בב׳. סערת־רוחות גדולה קמה בב׳ ב 1950 — 1952 
לאחר שראש שבט באמאנגוואטו, סרצה האמה ( 13 ת 3 ן 10 ), 
נשא באנגליה אשד, לבנה. ממשלת אפריקה הדרומית, המת¬ 
נגדת לנישואי־תערובת, והרבה מנכבדי באמאנגוואטו דרשו 
את הדחתו של סרצה. בהשפעתה של דרישה זו'אסרה הממ¬ 
שלה הבריטית על סרצה לחזור לארצו. גזירת הגלות נתבטלה 
ב 1956 ע״י הממשלה בלונדון והקג 1 טלה (מועצת־השבט) 
בסרואה, בתנאי שסרצה ודודו צ׳קדי חמה ( 10131113 ) יוותרו 
בשמם ובשם יורשיהם על הנשיאות. הותר להם להשתתף 
במדיניות השבט ולהבחר לקג 1 טלה, וכן הוטל עליהם לשתף 
פעולה עם הנשיא הממונה ע״י הבריטים. בסופה של אותה 
שנה חזר סרצה לסרואה ונתקבל בתשואות ע״י עמו. אחריו 
באו אשתו ושני ילדיו. 

א. י. בר. 

בצ 1 לד, קךל (כריסטיאן אדנסט) — ״ 01115113 ) 0311 
862016 ( 51 ״!£ — ( 1859 , דונאוח־ת, באוואריה — 

1922 , היידלברג), מזרחן גרמני. מ 1883 ואילך היה עורכו של 
כה״צ 1111118 :) £015 : 1111£1 :> £6115 ! £11 2611$01111£1 , שב׳ יסד 
ושנקרא מ 1887 ואילך 6 ו 010# ו 1 ץ $5 \/ ־! £0 50£111£1 ז 261 . מ 1894 
ואילך שימש פרופסור ללשונות שמיות בהיידלברג. 

ב׳ פעל בעיקר בחקר הלשון והספרות האשורית והבבלית. 
ב 1888 — 1893 ערך את הקאטאלוג של ספריית אשורבניפל 
(ע״ע) שבמוזיאון הבריטי (נתפרסם באנגלית ב 20 כרכים, 
ובגרמנית ב 5 כרכים, 1889/9 ). כן חיבר . 1 ץ 355 -. 1 ׳לל 3 נ 1 016 

. 7 . 4 . 135 > £111 ^״ 86116111:11 11116 £>ת 11 ח£ז 150£111£ ז 6111 .£ 

("כתבי־היתדות הבבליים והאשוריים וחשיבותם להבנת 
המקרא״), 1904 ; ״ 611.83800 ע! 10 א (״נינווה ובבל״, 1926 ). 
אחר מותו נתפרסם מלונו ! 010583 . 1 ץ 55 \ 1 -.ת 0 [ץ 838 ע״י 
תלמידו א. גצה ( 006126 ). נוסף על כך עסק ב׳ בספרות 


ה^יית ( 5011 ] £611 ) . 11 1 ( 1150 ץ 8 . 13121161116 ( 50 1316 ; 8 — 1883 ) 

וכן בלשון ובספרות החבשית. 

1 * 2 . 1 > . 1 )^ 4 . 1 > 68 111 ) . 8 , 13011 

.? 261x11 מ 1 ) . 8 , 1 ) 86201 ;( 1923 י 55€ ג 0 ! . 1151 (־. 1111 ? 

ביבליוגראפיה) 57-72 , 1924 . 1 . 8 ז* 1 { 

.(של כחביו 

בצ׳מןי, אליזה, ע״ע ב 1 נ 9 ך 9 ה, מ^פחה. 
בצורים, ע״ע מלצן־ים ובציו־ים, 

בצ ׳ ני, ינ 1 ^ 6 — 31105 ( 0 ״ 83053 — ( 1763 , טאפולצה — 
1845 , לינץ), משורר ומהפכן הונגאדי. בזמן"שהיה 
פקיד ממשלתי בקאשאו השתתף באגודות החשאיות, שנוסדו 
ע״י איגגץ יוז׳ף מרטינוביץ (ע״ע) ודגלו בעקרונות של המה¬ 
פכה הצרפתית. על כך נידון למאסר של שנתיים בקופשטיין 
( 1794 — 1796 ). כשנשתחרר ממאסרו התיישב בווינה. ב 1809 , 
כשנכנס נאפוליון לעיר זו, ערך ב׳ את התרגום ההונגארי של 
הכרוז הצרפתי אל האצולה ההונגארית. כשנסוגו הצרפתים 
מאוסטריה עבר ב׳ לפאריס, אולם אחר מפלתו של נאפוליון 
נפל ביד האוסטרים ונכלא במצודת שפילברג. ב 1816 הועבר 
ב׳ ללינץ. כאן ישב כמעט 30 שנה, עד שמת. 

ב׳ היה המשורר הפוליטי החשוב הראשון של הונגאריה. 

היה בעל אופי סוער ומרדני, התפעל מן המהפכה הצרפתית 
ויצא חוצץ נגד השליטים מדכאי־העמים בלשון בוטה וחריפה. 
בקופשטיין נשתנה הכיוון של שירתו! ב׳ כתב אז אלגיות 
על מאסרו. מהדורה חדשה של כל כתביו התחילה יוצאת 
בבודאפסט ב 1953 . 

ב^ל, 1 ) באגאטומיה של צמחים — ע״ע גאופיטים, עם׳ 154 . 

2 ) בצל־הגינה ( 3 ה 06 1 ז״ 1111 \ 0 , צמח מסוג 
השום (ע״ע); גידול תרבותי חשיב באיזורי האקלים הממוזג 
והתת־טרופי, שבצליו ועליו משמשים למאכל־אדם. מוצאו — 
מאסיה המרכזית; מרכזי־משנה של התפשטות( הראשונית — 



בצ 5 ־ר,נעדז ( 3 ין 06 !״ 111111 ,) 

1 . • 5 טח פורח; 2 . נצ 5 נובט; 3 . תפרחה; 4 . פרח; 5 . אבקנים 




277 


בצל — בצלאל 


278 


המזרח הקרוב ואחור הים־התיכץ. זני־בר של הב׳ נמצאו 
באסיה המרכזית. 

הב׳ הוא מצמחי-התרבות הקדומים ביותר. הוא נזכר בכתו¬ 
בות מצריות מתקופת הממלכה העתיקה כצמח מקודש ונמצא 
מצוייר על־גבי מצבות מצריות, שעליהן גם צויינו סכומי־כסף 
גדולים, שהוצאו לשם הספקתו לפועלי־הסיראמידות. הוא 
נזכר גם בתורה, בדבריהם של יוצאי־מצרים (במד׳ יא, ה). 


היש ידועים כ 400 זנים של 
בה״ג, שהם שונים בצרכיהם 
ובתגובותיהם מבחינת טיב־ 
הקרקע, עונת־הגידול, אורך 
יום־התאורה, הטמפראטורד" הע¬ 
מידות בפני מחלות ומזיקים, 
וכן הם נבדלים זה מזה בצבעי¬ 
הם — אדום, לבן, צהוב או 
צבעי־ביניים! בצורתם — פחד 
סח, עגולה, סגלגלה! בגדלם 
ובמידת חריפותם. 

בה״ג הוא צמח דו־שנתי. 
חלקו שבתוך האדמה כולל את 
הב', המורכב מ״עוגת־הבצל״— 
הגבעול האמיתי המקוצר של 
הצמח שממנה נוצרים ניצני- 
התחדשות. מן ה״עוגה" יוצאים עלים גליליים, ארוכש 
ונבובים! בסיסם לבן ועבה. וחלקם העליון ירוק ודק ועשוי כעין 
אבוב. הב׳ מורכב מן החלקים התת־קרקעיים הבשמים של 
העלים, והללו הם גלדי־הב׳, הערוכים בצורת נדנים, שעוטפים 
זה את זה. קצתם של העלים החיצונים ( 6 — 7 ) מתייבשים 
ומשמשים כמגיני־הב׳ — אלה הם הקשקשים הצבעוניים 
המיוחדים לכל זן. מקצה של עוגת־הבצל צומח עמוד־הפריחה, 



בצ 5 : חתר־אזרר 
1 . עונודהב־ד; 2 . ציר; 
;ידים; 4 . ניצדהתחד׳צות 


המסתיים בתפרחת כדורית, דמויית־סוכך ומרובת־פרחים. 
הפרחים לבנים או לילכיים במקצת, בעלי 6 עלי־עטיף, 6 
אבקנים ועלי בן 3 עלי־שחלה. הפירות — הלקטים קלפיים, 
שזרעיהם שחורים ומזוותים ומורכבים בעיקר מאנדוספרם. 
עם נביטת הזרעים מופיע הפסיג מעל פני־הקרקע — תופעה 
לא־רגילה בחד־פסיגיים. 


את בה״ג מגדלים ב 3 שיטות: 1 ) מזריעה ישירה בשדה! 

2 ) משתילה! 3 ) מבצלצלים — בצלים זעירים (כ 1.5 ם״מ, 
שמשקלם עד 2 ג׳), שהם מכונים בסי הירקנים "זרעים" 
ושמתקבלים מזריעה צפופה בעונת החורף. בדרךיכלל השימה 
( 3 ) היא המקובלת ביותר, אך בא״י מרבים להשתמש בשיטה 
( 2 ), וגם שיטה ( 1 ) הולכת ומתאזרחת. יש גם זנים, שמצמי¬ 
חים בתפרחת בצלצלים עליים בלבד או בצלצלים בצירוף 
סירות! ויש שבצליהם מורכבים מכמה שננות, שכל אחת 
מהן עלולה להתפתח — משנשתלה בנפרד — לבצל מורכב. 


את בה״ג מגדלים בעיקר לשם "בצליו". הרכבם הוא: 
מים — 87% , חלבון — כ 1% , סוכר מסים — כ 8% , תאית — 
כ 2% , חמרים מינראליים — כ%%! ויטאמינים:, 8 ו 8 2 וקצת 
ב>; ערכו הקאלורי — כ 45 קאלוריות ל 100 ג׳. הערך התזתי 
של הבצל מועט, אך חשיבותו מרובה כתבלין חריף ונותר 
טעם במזונות. הוא נאכל חי או מיובש וטחון. ריחו וטעמו 
באים בעיקר מאליל-פרופיל-דיסולפיד, 


(,א 0 8.00.08 - 8 . ד מ ג 0 ); 


חריפותו מתבטאת בכושר־הדמעה ומקורה בתיואלדהיד 
א/ 

הפרופילי, ^ 5 .0 א, 0 • 

שטחי גידול־הב' באה״ב תופסים יותר מ 100,000 אקרים, 
והייצור השגתי מגיע ל 900,000 טונות! בקאנאדה — כ 6,000 
אקרים וכ 40,000 טונות. שטח גידולו של הב׳ בישראל הקיף 
ב 1954/5 כ 20,000 דוגאם. — מזיקים, שמסכנים את גידולו, הם 
״זבוב״הב'" (גגי 14 זח 1 ; ג 1 תז 10 ץ 11 ) והפטריה - 116 גז 0 נן 05 ח 0 ז 0 ? 
* 01 ) 110 * $ 11 , , 

1 |?לאל/ ביורספר לאמנות ולאומנות בירושלים, שמכשיר 
מומחים בשלושה תחומים: גראפיקה שימושית 
ואילוסטראציה, מלאכת־מתכת, אריגה ורקמה. מ 1955 כולל 
ב׳ גם מדרשה להכשרת מורים לאמנות ולמלאכת-^חשבת! 
התואר "בוגר אמנות" ניתן מ 1956 לתלמידים, שמתמחים 
במקצועותיהם שנה אחת, נוסף על ארבע שנות־הלימוד 
הרגילות. 

שיטות־ההוראה של ב׳ מושתתות על יסודות הלימוד 
האקאדמי והצרכים השימושיים כאחד. מספר התלמידים מן 
המניין (בגיל 16 — 30 ) הוא כיום ( 1957 ) כ 130 , כמחציתם 
מילידי־הארץ, ומספר התלמידים בשיעורי־הערב — כ 100 . 
חבר־המורים כולל כ 20 , ביניהם מטובי האמנים בארץ (מהם 
מבוגרי ב׳). מקורות־ההכנסה של ב/ חוץ משכר־לימוד, הם 
בעיקר תמיכות של ויצ״ו והקרן האמריקנית למוסדות תרבות 
בישראל! משרד החינוך והתרבות של ממשלת־ישראל 
מעניק לב׳ הקצבה קטנה! לרשותו של ביה״ס עומדות 5 
קרנות למתן סטיפנדיות ופרסים. 

ב׳, במבנה הנכחי שלו, הוקם ב 1935 ונקרא במשך כמה 
שנים "ב׳ החדש". בראשו עמדו, זה אחר זה, י. בודק(, מ. 
ארדון־ברונשטיין וי. שטיינהארט, ומ 1956 מתנהל המוסד ע״י 
י. שכטר. רישומם של בוגרי־המוסד ניכר, חוץ מבתחומי־ 
ההוראה, גם בתחומים הרבה של התרבות החמרית בישראל: 
בתוצרת הספר העברי על כל צדדיה, בכרזות מסחריות, 
ציבוריות וצבאיות (וע״ע גרפיקה, כרך י״א, מול עמ׳ 
663/4 ), במתן צורה למוצרי תעשיה לסוגיהם, ובייחוד 
בתעשיית הטכסטיל (גם מחוץ לגבולות ישראל), בעיצוב 
תכשיטים, ובענף מטופח במיוחד — בחידוש צורתם של כלי- 
הקדושה המסרתיים. 

ב׳ נוסד ב 1906 על־ידי פרופ׳ ב 1 רי 0 שץ (ע״ע) כמרכז 
לאמנות עברית מקורית ולתעשיה חדשה בא״י. להבטחת 
קיומו של המוסד נוסדה אגודת ב׳, שמושבה היה בברלין! 
אגודה זו, שהיתה מסונפת להסתדרות הציונית, דאגה 
הן לגיוס תרומות לב׳ מתאי־ההסתדרות בארצות השונות 
והן להפצת המוצרים! הון יסודי לא היה בידיה. מדי שנה 
היו מאות גברים, נשים ובני־נוער פונים אל ב׳ (ששכן אז 
באותו בניין, שבו הוא שוכן כיום) כדי למצוא עבודה בבתי- 
המלאכה שלו. המנהל הקפיד על האופי התעשייני־למחצה של 
התוצרת, וזו נעשתה לפי דרישתו בסיגנון סינתטי, שהיה 
מיועד להפוך לסיגנון "עברי"! תחומי־הפעולה העיקריים 
היו חיטוב בעץ ובשן, תעשיה של שטיחים ותחרים, עבודות 
מתכת וגגרות עדינה. מספר המועסקים עלה מ 100 ב 1908 
ל 460 ב 1911 . באותה שנה נעשה גם נסיון התיישבותי ע״י 
ב׳, שהיה צריך לשמש התחלה להמשך (שלא בא). נוסדה 
מושבת־הפועלים בן־שמן, שבה יושבו 14 צורפים תימנים, 



279 


בצלאל — בצקת 


280 



כנייד ,בצ 5 אל", ירדשזים 


שבני־משפחותיהם עסקו במשק חקלאי. — ב 1912 נתמנה 
ריכארד גולדברג כמנהל נוסף לב׳ כדי" להעלות את הרמה 
המקצועית של תוצרתו ולהגביר את תפוצתה. ביה״ם אמנם 
הצליח להתקיים גם אחר מלחמת־העולם 1 — תמיד במיגבלות 
הרעיוניות, שהוטלו על העובדים והתלמידים ע״י שץ — עד 
שנסגר ב 1928 מחוסר אמצעים כספיים: שוב אי־אפשר היה 
להפיץ בארץ ובתפוצות כמות ניכרת של מוצרי־ב׳, שמספר 
העוררים עלי טיבם וסיגנונם עלה יותר ויותר. גם מצד הוראת 
הציור והגראפיקה לא סיפק המוסד את תביעות, המוכשרים 
בתלמידיו, שביקשו להם אכסניות של לימוד מעבר לים (ועי׳ 
כרך א״י, 1070 ואילך). 

אחת מפעולותיה של אגודת ב' ופרוס׳ שץ היתד. הקמתו 
של בית־הנכות הלאומי ב׳, שהפך ביובל השנים 
של קיומו מאוסף מקרי של דברי־אמנות למקום של כינוס 
שיטתי ומרכזי הן של אמנות יהודית מסרתית והן של יצירות 
אמנות כלליות. בית־הנכות, הנתמך ע״י אגודת־ידידים והקרן 
האמריקנית הנזכרת, הוא רכושה של ההסתדרות הציונית. 
הוא מקיים ספריית־אמנות עשירה, מפרסם בקביעות בולטין 
ובמשך תקופה מסויימת גם הוציא רבעון בשם "אמנות" 
כמו כן הוא מארגן תערוכות חשובות, בכללן בינלאומיות. 
ב. שץ, בצלאל, תולדותיו, מהותו ועתידו׳ 1911 (!): הנ״ל, 
מכתב גלוי לקונגרס הציוני הט״ו, תרפ״ז: ילקוט .בצלאל" 
(רבעון), תרס״ח ;? 11 ז 10/1 ? %01 ? 8 70 • 7/16 

. 1111/11 .!) : 30 < 4 !. 1.8 , ץ , 11 )^ו?י 11 ) 11 ו /ד. 11 ) 25 ?) 11 / 0 031072 ??() 

. 1951 י 1 ? 0 '\$\ 111 ? 1 א? 5 1 ) 0.11 1% ) 111211 ) 7 

פ. נ. 


|צלאל בן אולי בן חור משבט יהודה׳ מומחה לעבודות 
במתכת׳ באבן ובעץ׳ שנתמנה ע״י משה לעמוד 
בראש החרשים, שעסקו במלאכת המשכן וכליו וכן בהתקנת 
בגדי־השרד של הכהנים (שמות לא, א—יא; פרקים לו—לט). 
ב׳ נסתייע באהליאב בן אחיסמך משבט דן, מומחה לחרושת 
ולרקמה (שם). 

בעשיית המשכן והכלים ע״י ב׳ רואה המקרא את ביצועה 
של תכנית, שה׳ התווה לפני משה בהר (שמות כה, ט, מ; 
כו, ל! כז, ח; במדבר ח, ד). את הרעיון, שבניינו של בית* 
המקדש צריך להיות ערוך לפי תכנית אלוהית, אנו מוצאים 
גם בחזון ירושלים והמקדש של יחזקאל (מ׳ ב ואילך). גם 
בעל דבה״י א׳(כח, יט) קובע, שבניין המקדש הראשון ניתן 
"בכתב מיד ה׳". רעיון מעין זה מצוי גם אצל אומות אחדות, 
כגון בכתובות של גודא, מלך לגש, על הבניינים שהקים 
בארצו ובכתובות של הבבלים בעניין המקדש של מרודך 
בבבל. — בהקבלה להשקפת־המקרא על רוח־האלהים, שנת¬ 
מלא בה ב׳, רואה גם סילון בב׳ סמל להתבוננות אלהית 
ממדרגה נסוכה מזו של משה, והוא מסיק מתוך השם ב׳, 
שב׳ הכיר את האלהות מתוך ראיית צל האלהות, ז״א מעשי־ 
האלהות ולא האלהות עצמה. גם חכמי־התלמוד רואים 
במלת ב׳ רמז לדבר, שב׳ היה בצילו של אלהים׳ כלומר 
עמד בסוד הגבורה׳ ומתוך כך הכיר את דמות המשכן של 
מעלה, שלפיה עשה את דמות המשכן של מטה (ברכות נ״ה, 
א׳). לכשדו לעסוק במלאכת המשכן וכליו זכה ב׳, לדעתם, 
מפני שידע "לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ" (בר¬ 
כות, שם). 

מובנו של השם ב׳ הוא: בצל־אל, כלומר בחסותו של 
אלוהים (והשווה: "יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן", 
תה׳ צא, א) ונמצאו שמות כעין זה גם באכדית: אנ-צל בל 
(בצל בל), אנ-צל־נבו׳ וכד׳. 

י. מ. ג. 

ןצלאל בן יואל ר 1 ;ם?ךג, ע"ע רז^ברג׳ {צלאל 
בן מאלי 

בצקת ( 0411:1113 או גמז£( 064 , מיוד 4 >״!ו 6 )' 0 ), תפיחה, בפאתו־ 
לוגיה — שם כללי להצטברות בינתאית של נוזלים 
ברקמות מחמת הפרעה בתהליך חילוף-הנוזלים. המונח ב׳ 
משמש ביחוד לציון הצטברות-נוזלים ברקמה התת-עורית; 
היא ניכרת מן החוץ בהתהוותן של נפיחות ובמצבו הספוגי- 
פלאסטי של העור (במקום מצבו האלאסטי התקין), באופן 
שלחץ־האצבע משאיר בו שקע, שאינו מיטשטש אלא לאס. 
שם נרדף לב׳ הוא מימת ($<ן 1-0 [>ץ 11 , מיוו׳^ס&יז, מים)! שם 
זה מקובל ביותר לציון הצטברות־גוזלים בחללים הפנימיים 
של הגוף. 

מבחינה פיסיולוגית הב׳ היא ביטוי לעירעור שיווי- 
המשקל התקין בין הלחץ הקולואידי־אוסמוטי של הדם ובין 
הלחץ ההידרוסטאטי אוילפגימה במחיצה בין הנוזל שבצינו¬ 
רות ובין הנוזל שמחוץ לצינורות, וכתוצאה מזה — למעבר 
מוגבר של נוזלים מכלי־הדם אל הרקמות. 

הנוזל הבצקתי הוא בדרך־כלל מעוט־חלבון ומעוט־תאים 
ועשיר בכלורידים ובאלקטדוליטים אחרים! משקלו הסגולי 
הוא עפ״ר למסה מ 15 ס. 1 . יש להבחין בין ב׳ סתם ובין ב׳ 
דלקתית, שבה מצטבר תפליט עשיר בחלבון, בתאים ובקרישי 
פיברין, שמשקלו הסגולי עולה עפ״ר על 1.018 . 




בצרים ומינראלים* 

1 . זהב; 2 . נחושת; 3 . כסף; * 4 . גפרית: 5 . גלנה; 6 . פיריט; 7 . כלקו׳־פיריס; 8 . בדרנים; 
• 9 . פלואוריט; • 10 . אופל; 11 . המטים; 12 . רזדונרוזיט! 13 . אזורים; 14 . מלבים; 15 . אריטריט; 
• 16 . לזוריט; • 17 . סרפנטין; • 18 . ענבר. 

* ' ז 


האנציקלופדיה העברית 






281 בצקת 

הב׳ היא סימן לדיבוי מים ומלח בגוף, והיא נמדדת 
בעיקר בעליה במשקל־הגוף. הגורמים להפרעה זו שונים הם: 
לחץ אוסמוטי־קולואידי ירוד של הפלאסמה מחמת הפחתת 
ריכוז־החלבון בתוכה; לחץ הידרוסטאטי מוגבר בגימיות 
מחמת גודש במחזור; לחץ אוסמו׳טי מוגבר או לחץ מכאני 
מופחת ברקמות; חדירות מוגברת בדפנות הנימיות מחמת 
חבלה או דלקת! חסימה בדרבי־הלימפה. הב׳ אינה מחלה 
מסויימת, אלא תופעה קלינית משותפת למחלות שונות, 
שהשכיחות שבהן הן: אי־ספיקת הלב; שחמת־הכבד; מתלות־ 
פלי 1 ת — הן נפריטיס זהן נפדתה! תגובות אלרגיות; ליקויי־ 
תזונה; הפרעות מכאניות'מקומיות. 

המכאניזם של ב׳ שמחמת אי־ספיקת הלב הוא צירוף של 
התפוקה המופחתת של הלב עם אספקת־דם מופחתת לכליות, 
שבעקבותיהן באים עצירת מלח ומים בגוף, גידול נפח 
הנוזלים שמחוץ לתאים, גודש והחרבות הלחץ בוורידים 
ומימיות, התמעטות ריכוז החלבון בפלאסמה. הגורם האחרון 
הוא המכריע בב׳ שמחמת מחלות נפרוטיות של הכליות, 
ואילו בדלקת־כליות חריפה נפגעות דפנות כלי־הדם ונפגם 
הסינון בפקעיות. ב׳ של סתימת דרכי־הלימפה או של מעצור 
מכאני בוורידים עלולה להיגרם ע״י גרורות־גידולים, שחפת 
של בלוטות־הלימפה, דלקות, תולעים (אלפנטיאזיס, ע״ע); 
המיימת, הכרוכה בשחמת־הכבד, באה"מחמת המעצורים 
במערכת וריד־השער. הפרעה מקומית בלבד, כגון פקקת 
בווריה עלולה לגרום להתנפחות הרגל. ב׳ היא תופעת־לוואי 
של אוויטאמינתות מסויימות, ביהוד של הברי־ברי והסקור־ 
בוט, וכן של תת־תזונה כרונית ("נפיחות־רעב"), שגוררת 
התמעטות של חלבוני־הדם. ב׳ מקומית פתאומית וחולפת 
(״ב׳־קוינקה״ [ש 11 :> 1 ז״; 2 )]) מופיעה לפעמים כביטוי ל״עצבת־ 
הצינורות״ ( 0815 ז 11 שח 0 ! 8 מג), שהיא — כנראה — תגובה 
אלרגית על גירויים כימיים מסויימים מן החוץ (חמרי־מזון, 
סמים וכד׳) או תוצאה מהפרשת היסטמין (ע״ע) או המרים 
דמויי־היסטאמין ברקמות. ב׳ טוכסית נגרמת ע״י חמרי־רעל 
מסויימים, שפוגמים בתקינותן של דפגות־הציגורות, כגון 
ארם הנחשים והדבורים. 

הטיפול בב׳ תלוי בטיב גורמיה. בב׳ השכיחה שמחמת 
חולשת־הלב עיקר הטיפול הוא הגברת תפוקת־הלב, והתרופה 
המובהקת לכד הם סמי הדיגיטליס (ע״ע); אמצעים להגברת 
ההשתנה הם תכשירים אורגאנו־מתכתיים של הכספית(ע״ע). 
מנוחה פיסית מוחלטת — ע״י שכיבה ממושכת —, שמקילה 
את עומס־הלב, וכן דיאטה דלת־מלח, מסייעות להפרשת 
המים מן הגוף דרך הכליות. נגד ב׳־קווינקה פועלים אדרנלין 
(ע״ע) והמרים אגטי־היסטאמיגיים. במקרים של הצטברות־ 
מים בחלל הבטן או החזה, מוציאים את המים ע״י ניקוב. 

חקר הב׳ והטיפול בה הם פרקים גדולים בתולדות 
הרפואה. הב׳ נזכרת גם במקורות העבריים העתיקים. הב׳ 
שמחמת רעב היתה ידועה מימי־קדם ("מזי רעב" [דב׳ לב, 
כד] — אונקלוס: נפיחי כפן; וכן שבת ל״ג, ע״א; תענ׳ 
י״ט, ע״ב; ב״ב צ״א, ע״ב). מהות הב׳ מוגדרת הגדרה 
מצויינת: ״אדם משוקל — חציו מים וחציו דם... פעמים 
שהמים רבים על הדם, ונעשה אךר(פיקוס (=?״>י 1 זנ״ן) 8 יא 
מימי)" (ויק״ר ט״ו, ב׳). ייתכן,'שגם בהךךקון, הנזכר 
הרבה בתלמוד (בר , כ״א, ע״א; שם ס״ב, ע״ב; שבת ל״ג, 
ע״א; עיר' מ״א, ע״ב! יומא ס״ו, ע״ב [רש״י: ..."צבות־ 
הבטן"...]), המכוון הוא לב׳. גם יוסף בן מתתיהו מסביר 
את צבות־הבטן של הסוטה (במד , ה, כא—כז) כב׳ מימית 


-כצר 282 

(קדנד ג׳, 6,11 ). ביה״ב השתמשו הרופאים היהודיים במונח 
"שיקוי" בהוראת היקוות־מים בגוף. את הב׳ שמחמת נשיכת־ 
נחש מזכיר רש״י (שמ׳ כב, כד): "נחש נושך חבורה קטנה 
ברגלו, ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו". 

ב' מ מ א י ר ה — מחלת־זיהום, שנגרמת ע״י חידק סגולי, 
אי־אוירני, עפ״ר כתוצאה מזיהום־פצעים (ע״ע מקק גזי). 

ב׳ רירית — ע״ע קרטיניזם; תרים, בלוטת וד; תי־ 
רוכסין. 

; 1911 , 190/1 ,?* 1637%1 \> 1110 * 1 $011-101711113 41 ! ! 8 ,יירסשת*! • 1 
.? .[ ; 1931 ,* 2736 /ק 10 ? * 16 * 3012 61 * 311 ? 61 * 80 , 1111101 
,.ק 1101 521101 -.ז!.{ .[) 8367710 0113 180/67 , 1 *?או 503 י ג־ 1€1 ?> ג 1 
? $011147 1 * 0 ? 11 / 0 * 71017110 ^( 1 .[ ; 1950 ,( 159 י 17 

? 711 י ^ז^ת 81111 ״ 1 . 4 * ; 1952 ,( 578 , 525 , 2 . 163 \ . 873 ) 

,( 127 , 7 , 1071 * 0176130 ) $0111176 806 * 0 ^ €071 / 0 11 * 110 * ס 0710% 

, $700800 11 * * 6 *^ 701 * 8160 0713 * 81133 , 11 >חב 1 ז 3 ן 5 . 1 ־ 1 ; 1953 
10 * 8361 / 0 * 1 ( 1 * 11100110121 י תב 11 ז 011 . 14 .ן ; 1954 

. 1956 ,( 423 , 21 ,. 03 ) 3 ./ . 3171 ) 108071 * 8071 

יה. ל. 

בצר, ריכוז של חומר מינראלי, שניתן לניצול כלכלי. במובנו 
המקורי לא ציין המונח ב׳ אלא מירבצים מנוצלים 
לתפוקת מתכות, אך בזמן האחרון הורחב מובנו ונכללו בו 
גם מירבצים אל־מתכתיים, כגון פוספאטים, ואפילו מירבצי 
המלחים הפשוטים. מינראלים נוזלים (כגון מים ונפט), וכן 
קאוסטדפיוליתים (כבול, פחם, ועוד), אינם נכללים במושג ב׳. 

בהגדרתו של המונח ב׳ נכלל גורם כלכלי; לפיכך קרה 
לא־פעם, בהשפעת ההתפתחות ההיסטורית והשינויים שבאו 
בתחום הטכנולוגיה, שמירבץ מינראלי רגיל הפך לב׳. שינויים 
כאלח נגרמו לפעמים ע״י מציאת שימושים טכניים חדשים 
לחסרי־גלם, שכבר היו ידועים קודם לכן. דוגמה לכך הם 
מלחי האשלג (ע״ע), המצויים במקומות שונים על־גבי 
שכבות של מלח־בישול: עד לתגליותיו של ליביג (ע״ע) 
על חשיבותו של האשלגן בחקלאות לא נחשבו מירבצים אלה 
כב״ אלא כפסולת שיש לסלקה, ומכאן כינוים: "מלחי־פינוי"; 
את״ב נעשו אוצרות־אדמה יקרים ביותר. בתקופת כיבוש 
מכסיקו ע״י הספרדים נחשבו לב" רק מירבצי הזהב והכסף, 
אך לא מירבצי העופרת והאבץ, הנמצאים במקומות הרבח 
תחתיהם, והספרדים היו נוהגים להפסיק את העבודה במכרות 
כשאזלו הריכוזים הגדולים של כסף וזהב (בוננסות) בחלקם 
העליון של העורקים; רק בתקופה מאוחרת יותר התחילו 
בניצול מירבצי העופרת והאבץ. דוגמה מן החווה הם מידבצי 
האורן(ע״ע), שרובם ככולם הופרו פב" רק בתקופת מלחמת־ 
העולם 11 . המחקר הטכנולוגי האינטנסיווי, המבוצע כיום 
בתכונות המתכת טיטן (ע״ע), הופר מירבצים שונים של 
תרכבותיו — המינראלים תטיל ואילמניט — לב". גורם שני, 
ההופד מידבציס מינראליים רגילים 'לב", הוא עצם ניצולם 
של מירכצים עשירים וחיסולם המהיר, המחייב מעבר לניצול 
מירבצים מינראליים דלילים יותר, שלא נחשבו מתחילה 
לב״. דוגמה לכד הם מירבצי־הנחושת: לפני כ 50 שנה לא 
נחשב מירבץ־חנחושת כב/ אלא אם הגיע בו ריכוז־המתכת, 
לבל הפחות, ל 10% , ואילו כיום מנוצלים בתנאים אופטימא¬ 
ליים מירבצי־נחושת, שמכילים 0.6% של נחושת בלבד. 

יעילות ניצולו של מירבץ מינראלי תלויה הן בגורמים 
גאולוגיים והן בגורמים כלכליים: א) הקפו הכמותי של 
המירבץ — לגבי כל חומר מינראלי קיים גבול כמותי תחתון, 
שלמטה ממנו אין ניצולו כדאי. גבול זד, הוא גבוה בדרך־כלל 
בתמרים זולים ונמוך יותר במתכות נדירות או אצילות; 
ברזל, למשל, אינו ראוי להסקה אלא ממירבצים שמכילים 



283 


כצר 


284 


כמה עשרות מיליוני טונות, ואילו אף כמה עשרות ק״ג בלבד 
של זהב במירבץ עלולים לההשב כב׳ ז ב) טיבה של התר¬ 
כובת הכימית, שבה מופיע החומר המבוקש. אלומיניום, 
למשל, רווח מאד במינראלים סיליקאטיים, אך בתנאים 
רגילים אין מנצלים מירבצים אלה מחמת ההוצאות המרובות, 
שבהן כרוך בידודה של מתכת זו מסיליקאטים; להפקת 
אלומיניום משמשים רק המירבצים הנדירים יותר, המכילים 
את המתכת בצורת תחמוצת או הידרוכסיד! ג) הרכבו הכימי 
של המירבץ כולו — ז.א. נוכחותם של חמרי־לוואי רצויים או 
לא-רצויים בתוך הב׳, נוסף על החומר העיקרי. מירבצי־ 
הברזל של שוודיה הצפונית עשירים בזרחן, ותוספת זו מנעה 
במשך זמן ממושך את ניצולם, שנתאפשר רק לאחר שהומ¬ 
צאה שיטת תומס (ע״ע ברזל). בצרי אלומיניום מרובים 
אינם ניתנים לניצול מחמת אחוז גבוה מדי של סיליקר- 
לעומת זה עשויים תמרי־לוואי רצויים להפוך לב/ שהוא 
כדאי מבחינה כלכלית, מירבץ שניצולו לא היה כדאי בלעדי¬ 
הם, דוגמה לכך הם מירבצי-עופרת מרובים, שבדם מצוי 
אחוז קטן של כסף, וכן סירבצי־נחושת מסויימים, שמהם 
ניתן להפיק כמויות קטנות של זהב כתוצרת־לוואי! 
ד) צורתו של המירבץ. — מירבצים מופיעים בשכבות 
רצופות או בסידרה של עדשות! כגופים לוחיים בעלי 
נטיות שונות בעובי משתנה; בצורת דייקים או בצורת 
עורקים קטנים ומתפתלים. יש מירבצים, שהם נמשכים לאורך 
שטחי־המגע הבלתי־סרירים שבין שני סוגי־סלעים, ויש שמר 
פיעים בפיזור ובצורה בלתי-סדירה בסלעים. צורות אלו של 
המירבץ קובעות את שיטות ד,כריה, ומשום כך במידה מרובה 
גם את הוצאות הייצור. 

רוב מירבצי־הב״ מכילים שני סוגים של חמרים: מינרא¬ 
לים של החומר המבוקש עצמו — והם הנקראים מינראלים 
של הב׳ או ״ב׳״ סתם ומינראלים אחרים מחוסרי ערך 
כלכלי — ה,,טפל" (ש £11 מ £2 ) של הב׳. במקרים הרבה עולה 
כמות־הטפל בהרבה על כמות הב/ ומירבצים כאלה דורשים 
עפ״ר טיפול תעשייני מוקדם — בשיטות מכאניות או בשי¬ 
טות כימיות — לשם ריכוז המינראלים של הב׳ ("העשרה") 
ולשם הכשרתו של המירבץ להפקת החומר המבוקש." 

כל הב" נוצרו במבע ע״י תהליכי-ריכוז מיוחדים, שעל- 
ידיהם התרכז חומר טבעי מסויים במקומות מוגבלים בשיעור 
מרובה מריכוזו הממוצע בטבע, לפעמים — פי כמה וכמה. 


לוח א. 


מקדם־ההעשרה 

ריכוזים 

רגילים 

בבצרים 

ויכה ממוצע 
בקרום 
כדור־הארץ 
(חל' במיל׳) 

מתכת 

2 - 5 

16—25% 

81,300 

,41 

6 — 12 

30—60% 

50.000 

?£ 

85 — 400 

0.6—3% 

70 

ג 01 

125 — 750 

0.5-3% 

40 

ח 5 

150 — 300 

1.5-3% 

100 

191 

200 — 1,200 

חכ>]/£ 6 — 1 

0.005 

ן? 

350 — 550 

35—55% 

1,000 

111 ל 

400 — 2,800 

3—20% 

80 

ת 2 

500 — 1,000 

0.2—0.4% 

4 

ז 1 

1,300 — 2,100 

26—42% 

200 

01■ 

1,500 — 15,000 

0.15—1.5% 

1 

ז*\־ 

2,000 — 7,000 

3—10% 

16 

?11 

4,000 — 12,000 

4—12 8/100 

0.001 


5,000 — 9,000 

5—9% 

1 

50 

18,000 — 50,000 

370—1,0008/100 

0.02 


50,000 — 500,000 

1-10% 

0.2 

81 

250,000 —1,500,000 

0.5—3% 

0.02 

138 


ריכוזו של יסוד כימי מסויים בתוך מירבץ בהשוואה אל 
שכיחותו הממוצעת של אותו יסוד בסלעי כדור-האר׳ן נקרא 
מקךם-הך,עשךה. 

מ י ו ן מ י ר ב צ י - ב". מירבצי־הב" ניתנים למיון לפי 
דרך התהוותם, ז. א, לפי טיבם של התהליכים הגאולוגיים, 
שהביאו לידי העשרתם המקומית של יסודות כימיים 
בטבע. שני התהליכים העיקריים ביצירת סלעים הם התגב¬ 
שותה של המגמה (ע״ע) — אם בתוך קרום כדוד־הארץ 
(תהליכים פלוטוגיים) ואם על־פני כדור־הארץ (תהליכים 
וולקניים) ותהליכי שקיעה (סדימנטציה) על-פני שטח 
כדור-הארץ — אם במקווי־מים ואם על*גבי שטת יבשתי 
(ע״ע גאולוגיה). 

ל ו ח ב. 


מיון גנטי של מ י ר ב צ י * ב", 

I . מירבצים מאג מת יי ם. 

7 

א. מירבצים אורתרמאגמתיים: 1 . מירבצים מפוזרים! 

2 . מירבצי־הפרדה! 3 . מירבצי־חדירה סולפידיים; 

ב. מירבצים פירז־מטאסומתיים! 

ע ז 

ג. מירבצים פגמאטיטיים! 

ד. מירבצים הידרו־הרמאליים: 1 . מירבצים פנומאטוליטיים, 

2 . מירבצים היפו־תרמאליים; 3 . מידבצים מסרתרמא־ 

לייס! 4 . מירבצים אפי־תרמאליים. 

II . מידבצי־שקיעה. 

א. משקעים כימיים; 

ב. משקעי־הוזאדווז! 

ג. מידבצים מכאניים; 

ד. סירבצי-יתרה 1 

ה. מירבצים מחמת המחזור של מי־תזזום; 

ו. מירבצים של חימצון והעשרה משנית. 

לקבוצה 1 משתייכים כל המירבצים המתכתיים — פרט 
לאלה של האלומיניום ולחלק ממירבצי המאנגאן והברזל 
וכן קצת מירבצים אל־מתכתיים, כגון מירבצי יהלומים ואבני־ 
חן אחרות, נציצים, פלואוריט, באריט, פצלות־שדה וכד/ 
מירבצים, שריכוזם הוא תוצאה של התגבשות הסלעים המאג- 
מתיים הרגילים, כלולים בקבוצה 1 , א: 1 ) במירבצים 
א 1 דתו-מאגמתיים מפוזרים מופיע המינראל של הב׳. 
במפוזר ובריכוז נמוך בתוך סלע מאגמתי רגיל. מן הסיג־ 
ראלים, המופיעים בסוג זה של מירבצים, רק יקרייערך 
ביותר עלולים להוות ב" בעלי ערך כלכלי, כגון ה י ה ל ו¬ 
מים של דרום־אפריקה, המפוזרים פיזור רב בתוך סלע 
אולטרא-בסיסי, וכן מירבצי-ה פלטינה בגוש נוריטי (ע״ע 
גברו), שאף הם מצויים באפריקה הדרומית! 2 ) גם 
מ י רב צ י*ה ה פ ר ד ה(סגרגאציה) נוצרו בשלב ההתגבשות 
המאגמתית העיקרית, אך' המינראלים של הב/ שבדרך כלל 
חם כבדים משאר המינראלים המאגמתיים, התרכזו ריכוז 
מקומי מתוך הניתכה המאגמתית בשעת התגבשותה, עפ״ר 
בתחתית הגוף המאגמתי או בשוליה אותם המירבצים, 
שנוצרו בשלב מוקדם של הדיפרנציאציה המאגמתית, קשו¬ 
רים בסלעים בסיסיים או אולטרא־בסיסיים, כגון ■מירבצי 
הכרומיט של תורכיה, רויזיה ועוד, וכן בצרי־האילמניט, 
הקשורים לפעמים בסלעים מקבוצת הגברה כאותם שבהרי 
אדרונךק במדינת ניריורק. לפעמים נוצרים מירבצי־הפרדה 
גם בשלבים מאוחרים יותר, על־ידי ריכוזם של גבישים 




285 


בצר 


286 


מתודהניתכה המאגמתית, כגון מירבצי המגנטיט—העשירים 
בטיטאן— של שוודיה הצפונית, שהם קשורים בסיאניטים. 
במקרים אחרים בעשה הריכוז קודם התחלת תהליך ההת¬ 
גבשות מחמת אי־מסיסותה של גיתכה סולפידית בניתכה 
המאגמתית הסיליקטית הראשית. מירבצי־הפרדה סולפידיים 
הם, למשל, מירבצי ה נ י ק ל של סדברי (ץז 11 כ 11 > 511 ) שבקא- 
נאדה, וכן בצרי הניקל והנחושת של אינסיזנה 
באיזור הכף של אפריקה הדרומית ; 3 ) מירבצי־חדירה (איב־ 
טרוזיה) סולפידיים מתגבשים מתוך נתכות סולפידיות דומות, 
שחדרו קודם התגבשותן לתוך סלעי הסביבה. על קבוצה זו 
נמנים כמה מירבצי־ניקל נורווגיים, ואפשר גם הרבה 
מירבצי־פיריט, שיוצרים גופים עדשתיים אינקונפורמיים 
בתוך סלעים זרים. 

ב. מאגמות מרובות משחררות, בתהליך התגבשותן או 
עם גמר התגבשותן, כמויות גדולות של חמרים גאזיים, עשי¬ 
רים בתרכובות נדיפות של מתכות כבדות. גאזים אלה 
חודרים לתוך סלעי-הסביבה ויוצרים בראקציות כימיות 
בטמפראטורות גבוהות (״ 1,100 — 500 ) את מירבצי הב" 
הפירו־מטאסומאטיים ע״י החלפת חמרים (מטאסומאטוזה): 
חסרים מאגמתיים נכנסים לתוך סלעי־הסביבה וכמות מקבילה 
(לפי הנפת) של חמרים מוצאת מסלעים אלה. למשל: 

301 4 + 00 8 ־י ־ 0801 + *— 08005 + 211 8 0 + 801 1 * 2 

בצר סלעי־ גאזים סאגמתיים 
הסביבה 

מירבצים מסוג זה קשורים עפ״ר במאגמות בעלות הרכב 
כימי בינוני ומתהווים ביהוד במגע עם סלעי־סביבה קאר־ 
בונאטיים, שהם רגישים למטאסומאטוזה. המינראלים המתכ¬ 
תיים של מירבצים אלה הם עפ״ר תחמוצות, סולפידים, ארס־ 
נידים או מלחי־סולפו, והמינראלים של הטפל הם בעיקר 
סיליקאטים של סידן(של ברזל. המירבצים נמצאים בשטח- 
המגע בין הסלע המאגמתי ובין סלעי־הסביבה או במרחק 
מועט ממנו, והם בעלי צורה לא־סדירה ועפ״ר בעלי ממדים 
קטנים (עד כדי כמה עשרות מיליון טון). קבוצה ז( כוללת את 
מידבצי המאגנטיט של ק(רנו 1 ל (פנסילוויניה), חלק ממירבצי 
הנחושת של מורנסי (אריזונה), את מרבצי הבדיל של 
פיטלןרנטה (פינלאנד), את מרבצי המו׳ליבדן של אזגור (מא־ 
רוק() ואת מירבצי הגראפיט של הרי-אדרונז־ק (ניו־יורק). 

ג. בניתכה המאגמאתית הסיליקאטית, שנשארה אחר התגב¬ 
שותם של המינראלים המאגמתיים העיקריים, מרוכזים יסו¬ 
דות כימיים נדירים, שלא נתגבשו בשלב המאגמתי העיקרי 
מחמת ריכוזם הנמוך או מחמת היותם בעלי יונים מגודל 
לא־מתאים, שמגע את כניסתם האיזומ(רפית לתוך המינרא־ 
לים העיקריים של הסלעים המאגמתיים (ע״ע גאוכימיה). 
ניתכות פגמאטיטיות אלו חודרות לתוך סלעי־הקרום 
ומתגבשות בהם בצורת דייקים או עורקים. מירבצים פגמא- 
טיטיים כאלה הם, למשל, הקולומביט והטאנטאליט שבאוס־ 
טדאליה המערבית; העפרות הנדירות, שעיקרן מינראלים 
של איטריום וצריום עם כמויות ניכרות של תוריום; כמה 
ממירבצי האוראן החשובים, כגון אותם של ימת־הדוב 
הגדולה שבקאנאדה. פגמאטיטים מכילים גם מירבצים אל־ 
מתכתיים, כגון: מינראלים של ליתיום, כסיליקאטים (נצי־ 
צים) או כפזיספאטים; בריל (ע״ע); קריאוליט — שממנו ידוע 
בעולם מירבץ אחד בלבד (בגרנלאנד), שהוא בעל חשיבות 
כלכלית. באוגטאריו שבקאנאדה, בנורווגיה ובקולה שבצפון־ 


רוסיה נמצאים פגמאטיטים עשירים באפאטיט, שמהם 
מופקים פוספאטים. הפגמאטיטים הם מקום־הימצאותן העיק¬ 
רי של רוב אבני־החן, כגון אודם(רוביו), איזמרגד, אקווא־ 
מארין, זירקון ועוד — בבורמה, הודו, מאדאגאסקאר, בראזיל 
וארצות אחרות. הפגמאטיטים מכילים את המירבצים החשו¬ 
בים ביותר של נציצים (הודו, קרולינה ועוד) ושל פצלות־ 
שדה (בעיקר קאנאדה וסקאנדינאוויה). גם מיני־קווארצה 
נקיים ביותר, הדרושים בתעשיה האופטית, מופקים ממירבצים 
פגמאטיטיים. 

ד. בשלב הפגמאטיטי מאבדות הנתכות המאגמתיות את 
רוב תכנן הסיליקאטי, ומן התמיסות הנותרות — שהן מי¬ 
מיות, חמות מאד ועדיין עשירות בתרכובות מינדאליות — 
מתגבשים מינראלים, שיוצרים את המירבצים ההידרו־ 
תרמאליים. התמיסות, הנובעות מן המרכז המאגמתי, 
חודרות לתוך סלעי־הסביבה לאורך קווי־תולשה, שבהם מת¬ 
גבשים הסמרים המומסים בהדרגה. עם ירידת הטמפראטורה 
שוקעים המלחים זה אחר זה בהתאם לתנאי שיווי־המשקל 
הפיסיקו־כימיים המשתנים. לפעמים מתחלת ההתגבשות 
בתנאים על־קריטיים, שבהם מופרשים המירבצים הפנומאטו־ 
ליתיים, עפ״ר בשולי הסלע המאגמתי; בשלב ההיפו־תרמאלי 
(״ 500 — 300 ) עדיין שוקעים המינראלים בקרבת הגוף המאג־ 
מתי המקורי; בשלב המסו־תדמאלי (״ 300 — 200 ) ובשלב 
האפי־תרמאלי ( ס 200 — 50 ) עלולים המירבצים לשק 1 ע ברי¬ 
חוק מרובה מן המרכז המאגמתי, ולפעמים נודדות התמיסות 
קודם התגבשותן הסופית למרחקים גדולים כל-כך, ששוב 
אין אפשרות ליחס את מירבציהן (ה״טלמאגמתיים") לאינ־ 
טרוזיה מאגמתית מסויימת, 

המירבצים ההידרו־תרמאליים הם הנפוצים ביותר בין 
מירבצי־הב׳. מתכות מסויימות, כגון זהב ונחושת, יוצרות 
מירבצים בכל אחד מן השלבים ההידרו־תרמאליים. מתכות 
אחרות מיוחדות לשלב אחד או לשלבים מסויימים אחדים; 
למשל: מירבצים של כספית ושל תליום נוצרו בשלב האפי* 
תרמאלי בלבד, מירבצי העופרת והאבץ — בעיקר בשלב 
המסו־תרמאלי, ואילו המוליבדן מופיע בשלבים הפגומאטר 
ליטי וההיפו-תרמאלי בצורת מינראלים מסויימים ובשלב 
המסו־תרמאלי בצורת מינראל אחר. 

מבחינת מקומם אפשר להבחין במירבצים ההידרו־ 
תרמאליים בין שני סוגים: 1 ) התגבשות המיגראלים בחללים 
שבסלע ומילוים של חללים אלה לפי 4 צורות־גיבוש עיק¬ 
ריות : עורקים בסדקים פתוחים, שהיו קיימים או שהורחבו; 
מירבצים באיזורי-סידוק טקטוניים; מירבצי-קומות בצורת 
רשת מסועפת של עורקים קטנים, שחוצים את הסלע! 
שוניות־אוכף, שבהן שוקעים המינראלים במישורי-דבידה, 
שנפתחים לאורך צירים אנטיקלינאליים כתוצאה מקימוט. 
ניצולם של מירבצי קומות מחייב את כריית הסלע כולו; 
2 ) החלפה מטאסומתית, שבה יוצרות התמיסות מקום לתו־ 
צרות התגבשותן ע״י קורוזיה והמסה של מרכיבים מינראליים 
בתוך סלע קיים צפוף. במירבצים אלה מבחינים 3 טיפוסים: 
מאסיוויים, שהם גושים רציפים; מירבצי־לוד (שנ> 10 ), שמת־ 
פשטים לאורך מישורים, תעלות או קירות; מירבצים מפוזרים 
בפיזור דק בסלע כולו. 

צורתם האפיינית של המירבצים הפנומאטוליטיים ( 1 ,ד, 1 ) 

היא זו של מירבצי־החלפה מפוזרים. כמעט תמיד הם קשורים 
בסלעים חמוצים מסוג הגראניטים, שבהם גדלו גבישי טורסלין 
והאורתוקלאזים המקוריים הפכו פטדה או קאולין (ע״ע); 



כצר 


288 


287 


תפוקת בצרים ומינראליב 
תפוקת הארצות ב% !ארצח 


*8 



80 

211 


011 

בוכסיט 

\10 

׳\\(ריכוז 
עם 60% 

<31- 

741 

7411 

ש? 



מתג 

מתכת 

מתכת 

מתכת 

מתכת 

מתכת 

מתכת 

בצר 

כרומיט 

מתכת 

בצר 

בצר 



30.2 

| 949.7 

5,106 

169,100 

2.271 

מיליון 

1.679 

2.64 

10.65 ] 
מיליון ] 

21,000 

50,100 

2.8 

161,000 

6.5 

293 

תפוקה עולמית ובטובות) 


מיליון 

מיליון 

מיליון 

מיליון 

מיליון 



. 

— 

— 

_ 


— 

— 


_ 

_ 

. 

_ 

_ 

_. 


אוגאבדד,.... 

— 

— 

— 

— 

־־ 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 


אוסטריה . . . 

5.3 

2.6 

— 

— 

8,7 

13.6 

— 

— 

י- 

3.7 


— 

— 

— 


אוסטראליה. . . 


־ 

— 

— 

— 

— 


— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 


אוקיאניה . . . 

— 

— 

— 

18.3 

— 

— 

— 

6.0 

־־ 

— 

— 

— 

— 

— 


אינדונזיה . . . 

־״ 

— 

36.4 

י- 

4.4 

2.3 

— 

1.6 

— 

י־ 

— 

־ 

י- 

— 


איטליה .... 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

־־ 

— 

— 

— 

— 

— 


אלג׳יריה . . . 

— 

, - 

־־ 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

י- 

— 

־־ 

יי* 

— 


אנגולה .... 

— 

— ־ 

— 

־— 

— 

— 

-י 

— 


־־ 

— 

— 

— 

— 


אפריקה הצרפתית 

— 

— 

־" 

— 

— 

1.2 

— 


— 

— 

— 

י- 

— 

— 


ארגנטינה . . . 

1.1 

5.7 

4.9 

"־ 

26.9 

21.0 

31.9 

17.6 

83.9 

11.4 


— 

1.5 

40.4 


ארצות־הברית . . 

3.6 

— 

— 

19.5 

1.3 

1.8 

— 

— 

— 

5.3 

— 

— 

— 

— 


בוליוויה .... 


— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

3,3 

— 

־* 

— 

— 


בורמה .... 

_ 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

2.0 

— 

י- 

•2.3 

— 


בראזיל .... 


— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

_ 

— 

5.1 


בריטניה הגדולה . 

— 

1 28.4 

6.0 1 ־ 

-- 

6.7 

7.6 

9.6 

+ 6.0 

— 

15.0 

21.4 

15.5 

30.8 

4 15.0 


ברית־המועצות . 

— 

2.1 

— 

— 

— 

— 

— 

! 1.3 

— 

— 

— 

־״ 

12.6 

־ 



— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

19.1 י 

— 

-. 

— 

— 

— 

— 


גוויאנה (הבריטית) 

— 

— 

— 

-. 

— 


י- 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 


גרמניה (המזדהית) 

!.1 

— 

— 

-- 

3.2 

3.0 

— 

— 

— 

— 

— 

_ 

— 

4.4 


גרמניה (המערבית) 

־ 

34.4 

— 


— 

2.4 

1.7 

— 

— 


19.5 

— 

11.7 

— 


אפריקה הדרומית . 


— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 


18.1 

1.3 


הודו. 

_ 

— 

— 

— 

— 

_ 

— 

*3.3 

— 

— 

— 

— 

_ 



הונגאריה . . . 

.6 

— 

— 

— 

— 

— 

— 


— 


— 

_ 

— 

— 


הונדוראס . . . 

..3 

-- 

1.2 

— 

2.8 

— 

1.6 


*— 


1.4 

_ 

3.0 

— 


יאפאן .... 

.5 


9.9 

— 

1.7 

4.7 

1.2 

4.3 

1.0 

- 

3.8 

— 

— 

— 


יוגוסלאוויה . . 

- 

— 


■-. 

— 

— 

י¬ 

1.9 

— 

• — 

— 

_. 

_ 

_ 


יוץ. 


— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 


_ י 

— 

_ 

__ 

1.9 


לובסמבורג . . . 

־ 




— 



־־ 


— 

— 

— 




מאדאגאסקר . . 

;.1 

1.2 

5.5 

— 

7.9 

13.4 

2.6 

י־ 

— 

— 

•־ 

- 

1.0 

— 


מכסיקו .... 

־ 

— 

— 

33.8 

— 

— 

— 



-- 

־־ 

— 

— 

— 


מאלאיה .... 

" 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

־ 

— 

— 

י־ 

*— 

2.4 

— 


מצרים . . . , 

־ 

— 


— 

— 

4.1 


— 

— 

־־״ 

— 

— 

5.7 

— 


מרוקו .... 

־ 

— 

— 

— 

— 

_ 


־ 

— 

— 

־־ 

— 

— 

— 


נורווגיה .... 

־ 

— 

— 

5.1 

— 

— 

— 

־־ 

— 

־י 

— 

־־ 

— 

־־ 


ניגריה .... 


— 

— 

— 

— 

י־ 

— 

25.1 


— 


־־ 

י־ 

— 


סורינאם . . . 

- 



— 

— 

— 

— 

־־ 

־־ 

-- 

־־ 

— 

— 

— 


סיירה לאונה . . 

־ 

— 

2.7 

4.1 

־־ 

— 

— 

— 

— 

31.5 

~־ 

— 


1.0 


סין. 

- 

-י- 

30.1 

— 

3.3 

3.3 

— 

— 

־־ 

4.5 


— 


־־ 


ספרד ..... 


— 

— 

— 

־־־ 

1.1 

— 

'־ 

— 

— 

— 

— 

— 

— 


פולניה .... 

־ 

— 

— 

־ 

— 

־־־ 

— 

— 

— 

9.3 

— 

— 

— 

— 


פורטוגאל . . . 

־ 

1.2 

י- 

— 

-י־ 

־ 

־־״ 

י־ 

— 

— 

11.9 

— 

— 

— 


פיליפינים . . . 




־ 

— 

— 

2.5 

־־ 

־* 

— 

— 

— 

— 

־־ 


פינלאנד .... 

5 

— 

־־ 

־־ 

4.7 

4.9 

1.2 

־־- 

־* 

1.5 

-־ 

־־ 

—* 

-־ 


פרו. 


־־ 

— 

— 

— 

— 

14.4 

— 

11.9 



_ 

— 

1.1 


צ׳ילה .... 


— 

— 

_ 

— 

— 

— 

-־ 

— 

— 


— 

— 

-• 




— 

— 

— 

־־ 

-- 

— 

י~ 

— 

— 


— 

— 

— 


צ׳כוסלובאקיה . . 


— 



׳־ 

־— 

— 

10.6 

־־ 

1.5 

— ־* 

— 

— 

12.0 


צרפת .... 


־ ־ 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

י¬ 

2.8 

— 

2.4 

•־ 




1.3 

— 

— 

י- 

— 

־־ 

־־־ 

— 


— 

— 




קולומביה . . . 

9 

1.2 

— 

8.1 

3.9 

— 

7.3 


— 

¬־ 


— 

1.1 

'־ 


קונגו הבלגית . . 


— 

— 

— 

— 


־ 


— 

4.2 


י־ 

•י 

י־ 


קוריאה .... 


— 

— 

— 

— 

— 

— 

"־ * 

י¬ 

— 

3.2, 

5.7 

— 

־' 


קלדוגיה החדשה . 

2 

12,9 

— 

— 

13.6 

8.5 

9.3 

— 

¬־ 

־" 

— 

77.3 

— 

1.5 





— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

־־ 

— 

־ 

— 


קפריסין .... 


1.5 

— 

— 

1.0 

— 

12.0 

- - 

— 

— 

— 

— 

— 

— 


דודזיה הצפונית . 


־ 

־ 

— 

— 

— 

— 

) - 

— 

— 

10.7 

— 

— 

י־* 


רודזיה הדרומית . 


— 

— 

־ 

1.7 

י־ 

— 

— 

— 

1.0 

— 

— 

י־ 

5.5 


שוודיה .... 


— 

— 

— 

״־־־* 

1.3 

— 

— 

— 

י־ 

— 

־ 

— 

— 


תוניסיה .... 


— 

— 

— 

— 

— 

— 


יי 

— 

21.5 

— 

— 

־־־- 


תורכיה .... 


— 

— 

5.6 

— 

— 

— 


— 

4.2 

— 

— 

— 

יי 


תאילנד .... 


1950 * 


1949 * 

























289 


כצר 


290 


ארצות־העולם (שנת 1951 ) 

זסיקות מ 1% ולמעלה]) 


סצלוד 

שדה 

גציצים 

גרפיט 

פלואו־ 

רים 

אזכשט 

יהלומים 

ז 0 ?] 
באונטריו), וכן בבראזיל! בקלגורלי([ 11£ ז 031800 ], אוסטר¬ 
ליה המערבית) מצויים — נוסף על זהב מתכתי — גם טלו־ 
רידים שונים של מתכת זו. מירבצים היפו־תרמאליים אחדים 
הם: מירבצי-נחושת עם טורמאלין(ברדיו [ן £1 )> 3 ז 8 ], צ׳ילה)! 
מירבצי העופרת והאבץ (גלנה, ע״ע! ספלריט) של ברוקן 
היל ([ 9111 11 * 8101 ], וילז הדרומית החדשה), שמהן מופק 
כסף כתוצרת־לוואי. 

במירבצים מסו-תרמאליים ( 1 ,ד, 3 ) שולטת הקורצה (ע״ע) 
כטפל, לפעמים יחד עם קארבונאטים; בסלעי־הסביבה חלה 
ברוב המקרים סיליציפיקאציה או סו־יציטיזאציה או מתפת¬ 
חים מינראלים של חרסית. המינראלים האפיינים ביותר של 
הב׳ הם סולפידים, סולפ-ארסנידים וסולט־אנטימונידים. 
הקבוצה המסו־תרמאלית כוללת מירבצי זהב עם קוואדצה 
(בסירה נוואדה, קאליפורניה)! את רוב מירבצי עופ ר ת¬ 
הא בץ שבעולם, עפ״ר גאלנה יחד עם ספלריט, עם סידריט 
או בלעדיו (ידוע ביחוד מחוז־המכרות של קר ד׳אלן 
([ 16116 .\ 1 ' 1 > 006111 ], אידאהו, אה״ב); עורקי כסף־בדיל 
בפוטוסי([ 01051 ?],בוליוויה)! מירבצי ההחלפה של עופרת- 
כסף במכסיקו, שמהם הופק בתקופת שלטונם של הספרדים 
(עד המאה ה 19 ) רוב הכסף שהיה בעולם! עורקים של 
קובאלט וניקל (אונטאריו, קאנאדה)! עורקים של 
נחושת (מונטאנה, אה״ב). 

שלוש המתכות האפייניות למירבצים האפי־תרמאליים 
( 1 , ד, 4 ) הם: כספית, תאליום ואנטימון! אך מופיעים 
בהם גם מרבצי כסף, עופרת ואבץ. המינראלים הטפלים הם 
סיליקה, בעיקר בצורת כלקדון, הידרו־סיליקאטים, כגון קאו־ 
לין או זאוליתים, ובמקרים הרבה גם קארבונאטים וסולפאטים. 
מפורסמים מירבצי הכספית (קינובר [ 985 ] יחד עם סמיב־ 
ניט [ 2 5 3 < 81 ]) של אלמאדן בספרד, המצויים גם באיסטדיה 
(יוגוסלאוויה) ובקאליפורניה ? מירבצי סטיבניט בלבד נפו¬ 
צים ביחוד בסין! מירבצי כסף־זהב וקווארצה בתוך אנך־ 
זיטים נוצלו במשך מאות שנים בטראנסילוואגיה ובמקומות 
אחרים! מירבצי זהב־ארגנטיט נתגלו בנוואדה! מירבצי 
ארגנטיט בלבד — במכסיקו! מירבצי זהב בצורת טלורי־ 
דים — בקולורדו(בסלעי־געש מן השלישון). מירבצים אפי־ 
תרמאליים הם גם גושי הנחושת המתכתית, הנמצאים באיזור 
של ימת־סאפיריור בצורת מילויי חללים בסלעי־בזלת של 
העד-קאמבריון. 

11 . מירבצי־שקיעה (סדימנטאציה) מכילים בעיקר 
ב״ אל-מתכתיים, אך גם מירבצים של 3 מתכות חשובות: 
אלומיניום, מאנגאן וברזל. 


מישקעים כימיים ( 11 ,א) נוצרים בים או באגמים 
מתוך תמיסות־בליה, שהסיעו חמדים בהמסה אמיתית או 
בהמסה קולואידאלית! הקלו שקעו במרוכז בסביבה כימית 
מתאימה. עם מרבצי־הברזל מקבוצה זו נמנים: לימונים או 
בצרי-ברזל של ביצות — בקאנאדה ובשוודיה! סידריט ימי, 
עפ״ר עשיר בחרסית! מירבצי־ברזל ימיים אואוליתיים — 
לימ 1 ניט, המטיט או סיליקאטים. לקבוצה זו שייכים כמה 
ממירבצי-הברזל החשובים בעולם, כגון: המירבצים מן היורה 
שבאנגליה ובצרפת! מירבצי וובינה (ב״ 3 כ 31 ׳^\) שבניופאונד־ 
לנד, מן האורדוביקון! מירבצי-הברזל מן הסילור באיזור 
האפאליצ׳ים במדינות־המזרח של אה״ב! המירבצים העיק¬ 
ריים של ברית־המועצות שבאיזור קריווי־רוג (אוקראינה)! 
על קבוצה זו נמנים גם מירבצי-הברזל המפוספסים, שמופי¬ 
עים במקומות הרבה (הודו, אה״ב, ועוד) בסלעי העד־ 
קאסבריון ושבהם מתחלפים פסים של בצרי־ברזל בפסים 
של סיליקה אדומה. — קטני־הממדים במירבצי־המאנגאן 
נוצרו בביצות (פיגלאנד), אך החשובים שבהם הם ממוצא 
ימי, כגון הסירבץ הגדול בסלעי־משקע מן האיאוקן שבאיזור 
צ׳אטורה, בקאווקאז. מוצא ימי יש לייחס גם לריכוזי המאנגאן 
מן הקארבון שבאום ב 1 גמה, בסיני המערבי, ומן הקאמבדיון 
שבתמנע, בנגב של א״י. — איזור של מרבצי־פוספאט חשו¬ 
בים נמשך מאפריקה הצפונית (מארוקו, אלג׳יריה, תוניסיה, 
מצרים) דרך ישראל עד עבר־הירדן, וכן מופיעים פוספאטים 
בהרי־הסלעים במערב אה״ב ובאיזור קארא-טאו שבאסיה 
המרכזית. כל אלה מירבצים ימיים שנוצרו כמשקע כימי, 

מתוך מים רדודים בקרבת החוף או בעמקים גדולים יותר 

; 1 י 

בלב ים, מתוך התמיסה הדלילה של מי־הים. מירבצים אלה 
מופיעים בשכבות רצופות בעלות עובי של 1 — 2 מ׳, שמת¬ 
חלפות לסירוגים בפצלים, גיר או צור. — מירבצי נחושת 
סדימנטאריים ימיים הם תופעות נדירות! מהם סולפידים 
(צפחוח־הנחושת של מאנספלד, גרמניה המרכזית) ומהם 
קארבונאטים, סיליקאטים ופוספאטים (תמנע! ע״ע א״י, 
תמונה צבעונית, מול עט׳ 135/6 ). 

ב.מישקעי התאדות (אופוראציה) ( 11 ,ב) שוקעים 
עם התנדפותם של אגני־מים מלוחים־סגורים (כגון אגמי- 
מדבר) או סגורים־למחצה(לאגונות ימיות). הנפוצים בין מיר־ 
בצים אלה הם ריכוזי הגבס והאנהידריט שברוב ארצות- 
העולם! בא״י הם נמצאים, למשל, בעמק-הירדן הצפוני 
(גשר), בנחל-רמון ובאיזור יטבתה—באר־אורה. משקעי ימת־ 
אראן(״ 6 ^ 0 ) שבקאליפורניה עשירים בסודה! אגמים בעמק- 
המוות בקאליפורניה הדרומית, בנוואדה, בבוליוויה, צ׳ילה, 
טיבט ותורכיה עשירים במלחי־בור. תנאי התהוותם של 
מירבצי־המלחת של צ׳ילה, המכילים גם יוד, עדיין לא 
נתבררו כל צרכם. מירבצי הליט (מלת־בישול מינראלי), 
שמופיעים בשכבות שעביין מגיע לפעמים לכמה אלפי מטרים, 
מצויים — בין השאר — במדינת ביו-יורק, בטכסאם ועל־יד 
המפרץ הפרסי, ובא״י — בהר־םדום. החשובים שבמישקעי־ 
ההתאדות הם מירבצי ה א שלג: בשטאספורט (גרמניה 
המרכזית), באלזאם, בספרד ובטכסאס. 

מידבצים מכאניים ( 11 ,ג) נוצרו בפעולת המיון 
של מלם זורמים או — לעיתים רחוקות יותר — של רוחות 
או גם של גלי־הים לאורך חופים, ובהם רוכזו בנפחים 
מצומצמים המינראלים המבוקשים, שהיו תחילה מפוזרים 
בנפח גדול של חמרי־בליה. מירבצים אלה מכילים עפ״ר 



293 


בצר —בצרה 


294 


גרגרים כבדים בעלי יציבות כימית מרובה, כגון: ריכוזי 
זהב אלוביאליים (אוסטראליה, קאליפורניה, אלאסקה, סי¬ 
ביר)! מירבצי פלאטינה (אוראל, קולומביה)! תחמוצת־בדיל 
בצורת קאסיטריט (מאלאיה, ניגריה)! מונזיט — פוספא־ 
מים של עפרות נדירות ותוריום (בראזיל, הודו, קארולינה). 
לקבוצה זו שייכים גם כמה ריכוזים של אבנים טובות, כגון 
של יהלומים (קונגו, גאנה, בראזיל, אפריקה הדרומית), של 
ספירים וארמים (דרום־מזרח אסיה), וריכוזי זירקון, רוטיל 
ואילמניט, שמופיעים לאורך חופי האוקיינוס ומנוצלים, למשל, 
בריפיסק (;>ג 1 !> 1£1$ ן 8 ) שעל-יד דאקר. תופעה מיוחדת בין 
המירבצים המכאניים הם המירבצים המרוכזים והעשירים 
של חלוקי־הפוספאט ( 18 /) שבפוטוסי 
(בוליוויה); 3 ) איזור ההעשרה הסופרגנית — תמיסז׳ת־הבליה, 
שמוססו את המתכות באיזור־המיצוי, נפגשות בחילחולן 
כלפי מטה בסולפידים שבסלע המקורי, ובהשפעתם מוחזרות 
המתכות מחדש ושוקעות במרוכז. כך, למשל, נוצרו השכבות 
העשירות בסולפידים של נחושת ובמינראלים של כסף שבמג־ 
רות של רי(ץב 8 ) ומורנסי( 1 :>מ£-! 10 \) באריזונה; 4 ) מתחת 
לאיזור־ההעשרה משתרע סלע המירבץ המקורי, דל-הב , . 

תפוקת הב" בעולם. מירבצי-הב" למיניהם מחולקים 
מבחינה גאו׳גראפית באופן בלחי־שווה ביותר, וחמרים מסויי־ 
מים מרוכזים במיוחד בחלקים מצומצמים של כדור־הארץ. 
בלוח שבעט , 287 — 290 מסוכם גודל התפוקה השנתית וחלקן 
של הארצות העיקריות בתפוקה של כמה מן הב" החשובים, 

; 1913 , 1-11 , ^ 1 > 7 * 772111 5 * £11 5 * 3 316 ) 77 ,ץמת £311 10 > ״ 1 
167 > 77 * 751311 * £0£ 10 ( 1 . 1 ? .¥-־ 5011 טז£ .? - ■£ג 50111 ץ 60 

, 1 * 1 1££ א! .? ; 1914 , 111 ־ 1 ,* 177 * 51 * 0 . 14 77 * 7011 * $4/72 77 * 17 > הס 011 \ £10551/1 { . 1 ־ 7101141 .* 2 ( * 7514 *¥ 
:* 1933 , 705115 }*(£ 701 *מ $41 ; 1925 , 12 * 751311 * 0£ ! 

; 1940 ,? 010£ * £7 072077110 / ס 5 * 5£1 * £7171 י 5 ת 0 דח 1 ז £1 
, 1 014161111 ) £1 ח 5011 ; 1943 ,? 171314517 177 7015 * $4171 , 0110$ ( 

. $4 ;* 1949 , 11, 1941/4; 14., £7x0 ־ 1 ,* 773 * 1 ^ £72 . 3 . £0/2717 
,ח £3115111 .£ ; 2 1947 , £ 05115 *(£ ! 70 * $4112 00017110 *£ ,מב 1 מ 831£ 

. 0 — ת 0 ץ £0 311 ^ ;* 7 1949 * 171171 5 * £14 5 * 3 * 0£1 ! 0 * 0 
* 1/2 / 0 5 ** 50147 *£ 3 ) 7 * $4272 * 7/1 ,ו 1 ס 5 ז 011 ? 105 ^ 60 

. 1952 , ¥0713 [ 

י. ב. 

ב^ךה׳ שמן של שלוש ערים עתיק 1 ת בעבר־הירדן המזרחי. 

1 ) עיר בבשן, דרומית להרי־חוורן. ב׳ נזכרת 
ברשימת ערי א״י של תחותימס 111 (מס׳ 23 ) ובמכתבי תל 
אל־עמרנה ( 197 ) בצורה בצמה. במקרא אינה נזכרת, אך 
יתכן שהיא זהה עם ״ 800000 ,'שבה התקיים ישוב יהודי בימי 
החשמונאים (חשמ״א ה/ כ״ו). גדולתה של ב׳ התחילה ב 106 , 
כשסופחה ממלכת־הנבטים לאימפריה הרומית! מב׳ יצא 
הכביש לאילת (שבנה טריינוס) ובה גם קבע את מחנהו 
הלגיון ה 3 הקירני (פטולמאיוס ה/ ט״ז, ד׳). זמן־מה לאחר 
מכן נעשתה ב׳ בירת הפרובינציה ערביה — מעמד, שהיה לה 
עד סוף התקופה הביזאנטית (א(נ 1 מסטיק 1 ן, 46,10 )! מן המאה 
ה 3 ואילך ישב בב׳ גם אדכיאפיסקופוס נוצרי. במאה ה 3 
הועלתה ב׳ לדרגת קולוניה רומית! במאה ה 4 היתה עיר 
פורחת, בעלת קשרים מסחריים עם פרם וערב. — ישוב 
יהודי התקיים בב׳ גם בתקופות הרומית והביזאנטית; במקו¬ 
רות התלמודיים נזכר ביהכ״ג של ב׳(שבת כ״ט, ב׳> וחכמים 
הרבה ישבו בעיר (כגון ר׳ יונה, ר׳ אלעזר, ד׳ ברכיה) אע״פ 
שיהודיה לא הקפידו במצוות! על מציאות ביכ״ג בב׳ מעידים 
גם שרידים ארכאולוגיים. — ב׳ נכבשה ע״י הערבים ב 635 . 
היום היא עיירה בשם בצרא-אסכי שם, בעלת 2,000 נפש בקי¬ 
רוב. עזרידי העיר העתיקה כוללים חומה, רחובות מצטלבים, 



295 


גצרדז — עצרה 


2% 


קשת־ניצחון, תיאטרון(שנשתמר היטב), מגדלי־קבורה, בתי־ 
מרחץ (בחלקה הצפוני־מערבי של ב׳ מצויים מעיינות) וברכה 
גדולה ( 148 א 19 מ׳) מן התקופה הרומית. הקתדראלה הנו¬ 
צרית, שנבנתה ב 512 , חשובה משום מבנה הכיפה שלה, 
שהוא מן הדוגמות הראשונות של הכיפה הביזאנטית. בב׳ 
מצויה עוד כנסיה אחת בעלת מגדל־פעמונים ומנזר (דיר 
בחירה׳ על שם הנזיר, שאצלו התאכסן, לפי המסופר, מוחמד 
בשעת ביקורו בב׳). המצודה, שהוקמה בב , ב 1202 ע״י 
השולטן הממלוכי אל־עדיל, נבנתה מסביב לתיאטרון הרומי. 

ספר הישוב, א/ ׳עדך ב׳; 

-־ז\/) 74 וץ 5 ; 1-84 , 1904-1909 , 111 , 06/0 * 44 ■ 10 .) 

; 225-270 .קי! (^חס 1 זקי־ 801 מ 1 ) ; 215-295 .נןנ! , 011 

.(!ק , 5 ? 1 !} €11111 .ז 0 נ> 1 ^י\ 00 ; 286 .ק . 11 י .? 0€0% י 4 > 811011 עד שנת 1789 .—נראה, שישראל ב״ק (ע״ע), 
שאף הוא נתפרסם כמדפים, לא היה קשור במשפחה ז(• 
; 264-266 , 845 [ , ■ 11£1 { 111 * 11 ■ 21/1 ,/־ח 1 ;, 7 .. 1 

ס. האק, משפחות ק״ק פראג, תרנ״ב, עם׳ 48-46 ! ; 282-303 
ח. ד. פרידברג, תולדות הדפום העברי בערים האלה שבאי¬ 
רופה התיכונה אוגשבורג, אופיבאד... פראג..., 1935 , עמ׳ 
26-19 ! א. טויבר, מחקרים ביבליוגרפיים, תרצ״ב, עם׳ 14-9 ; 

א. יערי, הדפוס העברי בארצות המזרח, תרצ״ד, עט׳ 15-14 , 
20 -, 22 ! ש. לוי, הדפום הראשון בירושלים, תש״א. 


א. מ. ה. 



299 


300 


ב״ק—כק, אנרי 


3 ״ק (ר״ת של בני־קודש), שמם של שני מדפיסים ועסקנים 
יהודיים (אב ובנו), שפעלו בא״י במאה ה 19 . 

1 , ישראל ב׳ ( 1797 , ברדיצ׳ב — 1874 , ירושלים), 
חלוץ הדפום העברי בא״י בזמן החדש. ב 1816 — 1825 עסק 
בהדפסת ספרים עבריים בברדיצ׳ב. כשהיה כבן שלושים 
עלה לא״י׳ התיישב בצפת וחידש בה את הדפוס העברי 
לאחד הפסקה של 245 שנה. כאן הדפיס ששה ספרים. עם זה 
עסק באותם הימים בחקלאות, והמשק, שהקים על הר־מירון, 
נחשב בזמנו כמשק למופת. בימי הרעש של 1837 (שבו 
נחרבה צפת) ומרידות־הדרוזים של 1838 נהרסו ביודהדפוס 
והמשק כאחד, וב׳ עבר לירושלים. כאן הקים בתר״א ( 1841 ) 
בית־דפום עברי (הראשון בעיר ז 1 ), שמילא תפקיד תשוב 
בחייה התרבותיים של ירושלים העברית. ב׳ היה מראשי 
המדברים בכוללות-החסידים ועושה־דברו של ר׳ ישראל 
מרוז׳ין. הודות לפעילותם של ב׳ ובנו ניסן (ר׳ להלן) הוקם 
בירושלים ביהכ״נ המרכזי של החסידים "תפארת ישראל" 
( 1872 ), שנקרא גם בשם ביהכ״ג של ניסן ב״ק. ב 1863 התחיל 
ב׳ מוציא את כתב־העת "חבצלת", שנפסק לאחר זמן קצר 
ונתחדש לאחר כמה שנים ע״י חתנו, ישראל דב פרומקין 
(ע״ע! וע״ע ארץ־ישראל, עתונות עברית). 

2 . ניסן ב׳ ( 1815 , ברדיצ׳ב — 1889 , ירושלים), בנו 
היחיד של 1 . סייע לאביו במלאכת־ההדפסה בצפת וקשר 
קשרים עם מחמד עלי (ע״ע) בימי שלטונו של זה האחרון 
בא״י. ב׳ היה עסקן פעיל של פוללוודהחסידים ושימש נציגו 
של הרבי מסאדיגורה, ר׳ אברהם יעקב• נעשה שתדלנו של 
הישוב בפני השלטונות הירושלמיים ועשה הרבה להמתקתן 
של גזירות שונות. בדומה לגיסו. עורך ה״חבצלת", ישראל 
דב פרומקין, היה משוחרי־ההשכלה בירושלים ומיוזמיהם 
של כמה מפעלים בעיר, כגון הקמת השכונה "קריה נאמנה", 
שנקראה מתחילה בשם "אהלי משד, ויהודית", אך לסוף 
נודעה יותר בכינויה: "בתי ניסן ב״ק". שכונה זו נועדה 
ליישובם של חסידים, בניגוד לשאר השכונות, שנבנו כולן 
ע״י אשכנזים פרושים ("מתנגדים"). יחד עם פרומקין היה 
בין הלוחמים בסדרי ה״חלוקה" הירושלמית, ובתדמ״ד היה 
ממייסדי החברה "עזרת נידחים"׳ שנלחמה במיסיון והקימה 
את שכונת־התימנים בירושלים. 

״חבצלת״, שנה ה/ תרל״ה. גל׳ 7 ; א. יערי, הדפום העברי 
בארצות המזרח, א׳, תרצ״ז, עם׳ 22-20 (רשימת הספרים 
שהדפיס י״ב בצפת); ש. לוי, הדפום הראשוז בירושלים 
(רשימת הספדים, שנדפסו בבית־דפוסו של י״ב בתר״א- 
תרל״ה), תש״א! ג. קרסל, "הלבנון" וה״חבצלת", תש״ג: 

ס. גרייבסקי, ספר־הישוב, תרצ״ט, עמ׳ 28-27 ! הנ״ל, זכרון 
לחובבים הראשונים, חרפ״ז, עמ׳ 16-14 ! מבחר נתבי י. ד. 
פרומקין, בעריכת ג. קרסל. תשי״ד. 

ג. ק. 

ןק, אוג^זם — 80601611 — ( 1785 ,קארלםרוך,ה— 

1867 , ברלין), מלומד גרמני, שיסד את האסכולה 
ההיסטורית בחקר ספרותה של יוון והיה ממניחי היסודות של 
האפיגראפיה היוונית־, מתלמידיהם של פ. א. וולף (ע״ע) 
ושליארמכר(ע״ע). ב׳ הטעים ראשון את חשיבות כתביהם של 
סופרי־יוון העתיקים להכרת התנאים ההיסטוריים־הכלכליים 
של יוון הקדומה, בניגוד לשאר בני־דורו, שהתעניינו בעיקר 
בתכנה של ספדות־יוון הקלאסית מן הצד הפיוטי או הרעיוני. 
מחקרו המקיף מבחינה זו הוא; ־ 0101 :) 1.0131181131 !; 51.1 ־! 06 
(״הכלכלה המדינית של האתונאים״, 1817 ). אגב 
מחקריו בתחום זה הניח את היסוד לחקר הכתובות היווניות 


והוציא לאור את שני הכרכים הראשונים של ר,- ה 51 נ 1 ק־ז 00 
£10111101 0x3603x1101 ק 5611 ( 1828 — 1843 ). חשיבות מרובה 
יש למהדורה הביקדתית של כתבי פינדרוס (ע״ע), שהוציא ב׳ 
בשלושה כרכים.־ הכרך הראשון ( 1811 ) כולל את הטכסט, 
ציון המשקלים והערות ביקרתיות לנוסח! הכרך השני 
( 1819 ) — את הפירושים העתיקים ( 50110113 ) לשירי פינדא־ 
רום, והשלישי ( 1821 ) — תרגום ללאטינית ופירוש של ב׳, 
שאף הוא נתחבר בלאסינית. 

,^זס [ 111 € 011 נ ־ 112 ^סבתג! 1 . 11 

. 1921 

5 ק, אנלי — 116 ! 8600 ץ 10 ו 96 — ( 1837 , פאריס — 1899 , 
שם), מחזאי צרפתי. אביו של ב׳ היה רואה- 
חשבונות, ואף ב׳ עצמו היה מתחילה פקיד (במשרות שובות). 

חייו היו קשים ורבי-אכזבות — מה 
שמסביר במקצת את הלך־הרוח 
הפסימי שבמחזותיו (ובקומדיות שלו 
בכלל). את פעולתו התיאטדונית הת¬ 
חיל ב 1867 בכתיבת הליברטו לאופרה 
"אשורבניפל" של ידידו ז׳ונסייר 
( 0011016x6$ . ב 1870 הוצגה הדראמה 
הרומאנטית שלו, "מישל פופה״ (- 41 ? 

60 ק 311 ? 01101 ) וב 1871 — ־ 6 ׳\ 6 [ת£ י , 1 
]״ 0 ״! ("החטיפה"). שני המחזות לא 
נתקבלו בחיבה, ומתוך יאוש נטש ב׳ 

את התיאטרון ועבר לעיתונאות. ב 1878 חזר וחיבר שני מחזות 
בני מערכה אחת, אך גם אלה לא זכו אלא להצלחה מועטת 
ביותר, ואף שני מחזותיו העיקריים, המוכרים כיום כמעולים, 
צ 6311 נ 0011 1.05 (״העורבים״), 1882 , ו 16 ) 151011 ־ 31 ? £3 ("הפא־ 
ריסאית״), 1885 , לא זכו להערכה שהיו ראויים לה, עד שביים 
אותם, שנים אחדות לאחר מכן, אנדרה אנטואן ( 110106 !\)) 
ב״תיאטרוו החפשי״ ( 6 זל £1 11631 x 6 ?׳) שלו, עם רז׳אן (- 116 
0306 הנערצת בתפקיד "הפאריסאית"; מאז אין הם מוצאים 
מרשימת המחזות המוצגים של התיאטרון הצרפתי הלאומי. 
"העורבים" היא דראמה סוציאלית מזעזעת בדבר אלמנה 
אמידה, אם לארבע בנות, ששותפיו של בעלה המנוח ועורכי- 
דין גוזלים ממנה את כל רכושה, עד שאחת מן הבנות, בת עש¬ 
רים, מקרבת את עצמה לטובת משפחתה ע״י מה שהיא נישאת 
למושחה שבכל ה״עודבים" העטים על המשפחה, והוא בן 
ששים. — "הפאריסאית" היא קומדיה צינית על אשה גנדר¬ 
נית, שבוגדת גם בבעלה וגם במאהבה, עם מאהב שני. 

ב׳ ראוי להחשב כאבי הנאטוראליזם בתיאטרון וכגדול 
המחזאים בצרפת בסוף המאה ה 19 . במסגרת של עלילה 
פשוטה ביותר הוא מצליח ליצור טיפוסים בולטים ומשכנעים, 
ברובם אנטיפאתיים, ואוירה של חיים אמיתיים! הוא 
מראשוני הדראמאטורגים, ששם בפי גיבוריו את לשון- 
הדיבור היום־יומית. בולטת בב׳, שהיה בעל ׳הומור צורב, 
מזיגה של ציניזם כלפי עלובי־החיים ושל רחמים עליהם 
והבנה לגורלם, וכשרון מובהק לניתוח פסיכולוגי, ביחוד של 
טיפוסים שליליים. בצדק ניתן לסיגנונו ולאסכולתו הכינוי 
111631x6 0x1161 ("תיאטרון אכזרי"). משפע המחזות הנאטורא־ 
ליסטיים, שנכתבו באותה תקופה בצרפת, נשארו כיצירות 
בעלות עדך לדורות רק "העורבים" ו״הפאריסאית" של 
ב/ — מלחמתו על פיתוחו של תיאטרון דאליסטי, שחושף 
את נגעי החברה ואת הפגמים שבסדריה, משתקפת בספרו 



אנרי בלן 



301 


בק, אנרי—בל!, לאו 


302 


הפולמי 65 ־ 0116161168110:64211 (״מריבות ספרותיות׳/ 1891 ) 
ובספר זכרונותיו 06 ^ 31001 ־ 11 ! ■ 001:601 00 י 3 5 ־ 6011 ^ 5011 

(״זברובות של מחזאי׳/ 1895 ). — ברחוב ד׳פאריסאי, הנקרא 
על שמו, עומדת אנדרטה שלו מאת אוגיסט רודן. — ב 1926 
יצאו כל כתביו בד כרכים. 

; 1921 ,)? 1.181 )? 81 ) 781 ) 1 ? 111 1 ? 111 )י 1 > 101 1 ) 811 , 106 ס 101 / 

, 566 .£ ; 1929 1011 1 ) ) 1 ) 18 ,. 8 . 77 , 0011 ) 034 ..־ 1 

1927 ,. 018 ׳! 3 ,. 8 . 81 , 11 :>: 1 ׳\ 11:0 ס 113 ־ 1 \ 4 ; 1926 4 ,. 8 . 77 

. 1938 , 11 ) 111 ) 0711 ) 1411 ^/ 0 ו 1\■^x,^8({|(x \סן. 7 ;(המחקר העיקרי) 

ג. י. א. 

|ק ( 86014 ), ייזף ( 1894 — 1944 ), מדינאי פולני. ב'השתתף 
בלגיון הפולני, שנלחם בפיקודו של פילסודסקי 
(ע״ע) במלחמת 1914 — 1918 על צידה של אוסטריה נגד 
רוסיה. עם תפיסת השלטון בפולניה ע״י פילסודסקי ב 1926 , 
הוכתר ב׳ בתואר של קולונל ונעשה מן המקורבים ביותר 
לפילסודסקי. ב׳ סימל את "שלטון הקולונלים" בפולניה 
בשנים שקדמו למלחמת־העולם 11 . מינויו (ע״י פילסודסקי) 
לשר־החוץ בנובמבר 1932 ציין מפנה במדיניות־החוץ הפו¬ 
לנית : התקררה ידידותה של פולניה לצרפת ונחלשה זיקתה 
של פולניה לחבר־הלאומים (ע״ע). ב׳ ביטל את ההתחייבות 
הבינלאומית של פולניה ביחס למיעוטים הלאומיים שבתחו¬ 
מיה וניסה להקים, בהגמונותה של פולניה, את ה״חגר 
הסאניטארי״ — גוש מרכז־אירופי מים־הקרח הצפוני עד 
הים האגיאי, שנועד להפריד בין גרמניה לרוסיה. ב 26 
ביאנואר 1934 נחתם חוזה לאי-התקפה בין פולניה וגרמניה 
למשך 10 שנים — דבר, שהקל על תיטלר את סיפוחן של 
אוסטריה וצ׳כיה. מתוך הסתמכות על חוזה זה, הכריח ב׳ 
את ליטה להכיר גם להלכה בווילנה כבעיר פולנית. אחר 
חוזה־״מינכן" (ע״ע) השתתפה פולניה בביתורה של צ׳כר 
סלובאקיה כשסיפחה לתחומה את עיר־המריבה צ׳שין(ע״ע) 
ויצרה גבול משותף עם הונגאריה לאחר שזו האחרונה 
סיפחה אליה את רוסיה הקארפאטית. תחת לחצה של דעת־ 
הקהל הפולנית דחה ב' את דרישתו של היטלר לסיפוחם 
של דאנציג והפרוזדור הפולני(ע״ע) לגרמניה— דבר, שגרם 
למפנה חד במדיניות־החוץ של פולניה והביא לידי הכרזתו 
של נוויל צ׳סברלין, שלפיה נעשתה אנגליה אחראית לגבו¬ 
לות 'פולניה. מחשש שהצבא הסובייטי יעבור דרך פולניה, 
התנגד ב' לכריתת ברית בין אנגליה־צרפת־פולניה ובין 
רוסיה. עם פלישתו של הצבא הגרמני לפולניה, בספטמבר 
1939 , מצא ב׳ מקלט ברומניה, שבה מת. 

. 1939 .) 01 ) 8 1 ) €01011 ,׳<ש 1 ז 113 . 43 1 

בקי זעיסמונד — 86014 1 ) 100 מ 51£15 31408 ( — 

( 1761 — 1840 ), פילוסוף ומאתמאטיקן גרמני; 

תלמידו של קאנט. מ 1796 ואילך היה פרופסור בהלה, 
מ 1799 — ברוסטוק. ב׳ הסכים להצעתו של קאנט, שיחבר 
קיצור של כתביו הביקרתיים, ובחליפת-המכתבים, שהיתה לו, 
לב/ עם מורו תוך כדי עבודה זו (מ 1791 ואילך), עורר 
שאלות, שנוגעות בעיקרן בתורתו של קאנט על האחדות 
של האפרצפציה או של ה״אני חושב" ב״ביקורת התבונה 
הטהורה". "כיצד אפשרית הפרת־האובייקטים על־ידינו?" 
היא הבעיה העומדת במרכז עיוניו. משאלה מרכזית זו נבעה 
משנתו של ב' בדבר הסינתזה ה״ראשונית" של השכל, 
היוצרת את מושג האובייקט. 

נושא הכרך הראשון של ה״קיצור" הוא הביקורת של 


התבונה העיונית והמעשית. לצורך העיבוד של "ביקורת 
כוח־השיפוט", הכלול בכרך השני, קיבל ב׳ מקאנט את כתב־ 
היד המקורי של המבוא ל״ביקורת כוח השיפוט", שקאנט 
לא פירסם אותו אלא הביא במקומו כמבוא לספר הנזכר 
נוסח קצר יותר. כנספח לקיצור של הספר עצמו פירסם ב׳ 
תמצית מפורטת של כתב-יד זה בשם ־ 2,01 ת££ת 140 :נ 16 מ 0 .ו 7 
:ז 61151643£ ) 4 ס • 161 ) 114 :> 1 ־ 1 £ 4116 10 £101611008 ("הערות למבוא 
לביקורת כוח־השיפוט"). הנוסח השלם הופיע לראשונה 
ב 1914 בהוצאת כתבי־קאנט ע״י קאסירר, כרך 5 . 

ב , ראה את עצמו, לאחר חקירותיו המעמיקות בכתבי־ 
קאנט, כפרשן המוסמך ביותר של מורו ובמידה מסויימת 
אף כמתקן של הפילוסופיה הקאנטית. במכתביו הודיע לקאנט 
על תכניתו להציע שיטה טראנסצנדנטאלית צרופה, שתהא 
מבוססת על רעיון ה״סינתזה הראשונית", הנזכר למעלה. 
תכנית ז 1 ביצע ב' בספרו ,:! 10014 ) 543001 0168110860 £10218 
ח 016 ־ 61 ׳\\ : 860146111 1816 ) 811050 י 1 1115086 ־ 141 116 ) 16108640 ) 4 208 
01055 ("נקודת־המבט היחידה, שממנה יש לשפוט את הפילו¬ 
סופיה הביקרתית"), שיצא ככרך השלישי של הקיצור. 

ב' אומר: האובייקטים הפועלים על חושינו אינם בחזקת 
דברים כשהם לעצמם; על אלה אין אנו יודעים כלום (ע״ע 
דבר כשהוא־לעצמו). העצמים הפועלים עלינו אין להבינם 
אלא כתופעות. כיוון שהסבר זה של פעולת העצמים עלינו 
הוא אידיאליסטי, תיאר פיכטה ( 1797 ) את ספרו של ב׳ 
כהכשרה המעולה ביותר להבנת תורודהמדע שלו. אך ב׳ 
חלק על כך, ודבק במשנת הפילוסופיה הביקרתית בצורה 
שנתן לה קאנט. — עמדתו של קאנט עצמו כלפי תפיסתו 
של ב׳, כפי שבוטאה ב״נקודודהמבט היחידה", היתה אמנם 
מוויבוח ממושך עמו ביחס לנדון — מה שמוכח בייחוד 
מחליפת־המכתבים בין קאנט 'וטיפטרונק. — קונו פישר 
שלילית, אך הוא הוסיף להוקיר את ב׳ וביקש להימנע 
בספרו הגדול על קאנט גורס את גישתו של ב/ 

ב' חיבר עוד את הספרים הללו: - 14411:1 ז 16 ) 155 ־ 0000411 
816 ! 1 ) 11111 ) 7 111111 ,) 154116 ? .£ 
- 011 ט£-§ 1 ת 0 ז£ .־ 01 ; 1910 ,: 1€0111 141111 , 8 . 5 ./ ,( 116 :),.!ס? ./י\ 

-) 8.11 ?) 111 ) 1 111 081 810111(111 11(1 8(111111(1X14112 ,־ 61 ) 11615 
•) 8 ) 111 ) 8 ?)?) 8 ) 1011 )< 1 11111 ,) ¥10811 11 $. — כיושב־ 
ראש "נציגות היהו¬ 
דים ברייך״ (- 11610315 
6111611108 ^) מ 1933 
ואילך, הקדיש את 
עצמו להגנה על שא¬ 
רית זכויותיהם של 
יהודי־גרמניה בימי 
שלטון הגאצים. ב־ 
1943 הובא לטרזינ־ 
שטט (ע״ע). 'במאי 
1945 עבר ללונדון 
ונעשה נשיא ה״מועצה של יהודים מגרמניה״ ( 03 00110011 
? 0130 ־ 001 וחס-!! 5 ׳ 1 ׳! 06 ויושב־ראש של ה״איגוד העולמי 
למען היהדות הסרוגרסיווית" (- 108165 ? ז £0 14130100 ז 0 ^ץ 
106131501 511-0 ). מ 1948 כיהן בחדשי־החורף כפרופסור 
לתולדות־הדת בבית-המדרש לרבנים של היהדות הרפורמית 
באה״ב בסינסינאטי ( 0011026 901011 ־״ 961116 ). ב 1947 
וב 1951 ביקר בישראל. 

ב׳ היה הוגה־דעות פילוסופי־תאולוגי בעל השכלה כללית 
רחבה, ועם זה היה דרשן, היסטוריון של הדת ובעל השכלה 
יהודית יסודית. ההכרה, שהיה חדור בה, שהוא מושרש 
עמוק בעולמה הדתי־הרוחני של היהדות, נתנה בלבו בין 
השאר את הרעיון להכתיר את פרנץ ח׳זנצויג(ע״ע), כשהיה 
חולה אנוש, בכתר־הרבנות. הכרה זו גם העניקה לו את הכוח 
לפעילותו המחנכת וההוראתית במחנה טדזינשטאט, הוא 
הגשים בחייו את דמותו של ה״קדוש", בחינת "עד האמו¬ 
נה" — דמות, שתופסת מקום מרכזי גם במשנתו העיונית. 

ארבע שנים לאחר שפירסם ב׳ מאמר על ספרו של אדולף 
פון הרנק (ע״ע): "הרצאותיו של הארנאק על מהותה של 
הנצרות״ (¥\ 10 *ן, 45 , עמ׳ 97 — 120 ), יצא ב 1905 ספרו 
העיקרי 015 ט 360£ > 11 [ 165 ) 65611 ׳\\ 035 ("מהותה של היה־ 

דות"). ספר זה הופיע אח״ב ב 10 מהדורות נוספות בגרמנית, 
ובן נתפרסם בתרגום אנגלי ( 1936 , 1948 ) ויאפאני. בנוסח 
של הספר במהדורה השניה ( 1922 ) ניכר, שב׳ השתחרר מן 
האפולוגטיקה, הקונפסיונאליזם והראציונאליזם הגמור, שהיו 
שליטים בחיבור בצורתו הראשונה. ההשפעות של המיסטיקה 
והלאומיות על מחשבתו של ב׳ גרמו, שלמד לראות בקטביות 
הדיאלקטית שבין "הסוד והצו" את עיקרה של היהדות. 
"אמנם, לפי ב/ אין ה,צווים׳ מצטרפים מן ההכרח למערכת 
,מצוות/ שמעצבוח אורת־חיים מחויב וקבוע, אלא הם מופי¬ 
עים מזמן לזמן כהוראות לפעולה, כעין ברקים שמבקיעים 
מתוך ענן ה,סוד׳". מבחינה זו נשאר ב׳ יהודי ליבראלי; אך 


רחוק היה מכל התבוללות רוחנית — ועמדתו כלפי הנצרות 
והציונות תוכיח. בנצרות ראה ״דת רומאנטית״ (- 0013011 ? 
1922 , 0118100 ? 50110 ) של הרוח המופשטת לעומת הדת 
הקלאסית של הרוח המתגשמת: היהדות. ב׳ לא היה ציוני, 
אך כבר ב 1897 סירב להסכים למחאתם של רוב רבני־גרמניה 
נגד כינוס הקונגרס הציוני הראשון במינכן. בבניין א״י ראה 
סיכוי רב־ערך להגשמתה של רוח-ישראל, אך לא ערובה 
להגשמתה, שהיתה עלולה, לדעתו, להיכשל בכל מקום, ועם 
זה אף להצליח בכל מקום שבו קיימת עדה יהודית, השואפת 
לכך באמת. 

מספריו של ב׳ יש לציין גם את 1161601001 ץ 101 686 ׳׳\\ 
(״דרכים ביהדות״, מאמרים ונאומים), 1933 ! 101 !) 05 .^ 
131111305600160 ("משלושת אלפי שנים"; קובץ חיבורים), 
1938 1 5 ץ £553 1161 ) 0 1 ) 30 113115065 ? 116 ז ("הפרושים 
ומסות אחרות״), 1947 ; 5610 , 1300 א 6161 , 165 ) 1543101001 
14:1108 !ף\\ 56100 1 ) 00 10 ! ¥6 \ ("הרמב״ם, האדם, יצירתו 
ופעולתו״), 1954 ; ¥0116 016565 (״העם הזה״), 1955 . 

ב 1954 הוקם על שמו של ב׳ מכון לחקר תולדות-ישראל 
בארצות הדוברות גרמנית(משרדיו: בלונדון, בניו-יורק ובירו¬ 
שלים). בסוף 1956 נתפרסם השנתון הראשון של "מכון ל. ב.". 

ליום הולדתו השבעים ( 1943 ) הופיע ססר־יובל. שהוחרם ע״י 
הנאצים. — ליום הולדתו השמונים הופיעו שלשה ספרי־ 
יובל; אהד מהם: . 1188 >} ^ 600/50601)/ 1 80.006x0/1/0 

180 • 101 €0101011 . 0 .)( 631-861 , 1953 0 . 1 ! 8 23 והס . 8 ״ 1 .־!ס 
010 )£ ג׳״? 0£ 5 ) 1016165 408 8181115 61£ 0£ ת 10166110 נ 1 

10 <£ , 00601 11118 5 !הה/! 0060 , 511000 .£ ; 1x50800 ,ץת 3 ת 1 ז €6 
760 ; 51101/11/08 ז ׳ 8 , 8061110 . 18 .£ ; 1948 , 86 <׳}! הסהסא 
/ס 3 160 13x0/03 הס 611113001 160 / 0 5100100 0 / 1 * 0 x 0/0011 
; 1949 , 284-298 ,. 8 . 6 ,. 8 . 63 . 8 ס/ 013 / ! 0 ,/*■ 00000100 310x1 
/ו/קס 0 §סו 61 ו 8 ה ,. 8 . 7 /ס :%ה 0/11 ? 5 \ 760 ,ז 6 ח 10 '׳\\ . 8 ' 1 
;( 1954 , 3 . 40 ? , 1 , 01 ז \ , 80061000 01013 . 8161 ה 1 15/113100 

לזכר! של ב , ! , 310 ) 1 ) 8 . €1 10 6£08665 א 16101511 0£ 00 |) 550013 \, 

.[,!€ , 8 / 600 ) . 8 .,/ .חח 1 .וח 111£ .£ 2 ) 1 )£ ; 1956 .:>£<£ ,. 1  000 ^ 1 ־ ("האדמה הטובה׳/ 
1931 ), שזכה בפרס פוליצר, הוסרט וניתרגם ליותר מ 20 
לשונות (בכלל זה לעברית, ע״י פסח גינזבורג, תרצ״ג). 
חייהם כבולי־המסורת של איכר סיני פשוט בשם ואךלונג 
ואשתו־שפחתו, אדלאן, מתוארים בספר זה מתוך הבנה ובסג¬ 
נון פסודו־מקראי, שהולם יפה את הנושא האפי והאכזוטי 
שלה. סיגנון זה נראה פחות מתאים לתכנים של ספריה 
המאוחרים יותר, שבהם מתוארת עפ״ר ההתנגשות בין 
ארחות־החיים המערבי והמזרחי בסין המודרנית: "המהפכן 
הצעיר״ ( 1932 , תרגום עברי ע״י א. ראובני, תרצ״ד), "בנים" 
( 1932 ), ״האשה הראשונה, וסיפורים אחרים״( 1933 ), "האם" 
( 1935 ), ״בית־מריבה״ ( 1935 , תרגום עברי ע״י ד. קמחי, 
תרצ״ו), ״הלב הגאה״ ( 1938 , תרגום עברי, תש״ט), "הפאט־ 
ריוט״ ( 1939 ), ״אלים אחרים״ ( 1940 ), "זרע הדראקוך 
( 1942 ) ו״הקיסדת״ ( 1956 ). הספרים "הגולה" ו״מלאך לוחם" 
( 1936 ) הם אוטוביוגראפיות. ״כל בני־אדם אחים הם״( 1938 ) 
הוא תרגום של רומאן סיני קלאסי. כן יצאו אספים של 
מסותיה והרצאותיה. 

בבל חיבוריה הטעימה ב/ ש״בעולם זה אין למנוע תמו¬ 
רות, בין לטוב ובין לרע". בסיפוריה מתגלית הרגשה דקה 
ופעמים אף מעמקת של טבע־האדם ומניעיו הפנימיים. 

ש. י. כ. 

בל/או ( 830311 ), העיר הראשה של חבל־ב׳ שבמזרחה של 
רומניה. מספר תושביה כ 54,000 ( 1956 ). ב׳ יושבת 
לרגליהם המזרחיות של הרי־הקארפאטים (בגובה של 160 מ׳ 
מעל פני־הים) על נהר־ביסטריצה, סמוך לשפכו לנהר סיריט 
(פלג של הדאנובה), ועל מסה״ב צ׳רבובצי־גאלאץ, במקום 
שמסתעפת ממנה מס״ב, שעולה בעמק הביסטריצה לתוך 
הקארפאטים. ב׳ משמשת מרכז עירוני לסביבה עשירה 
בחקלאות, במקנה, במשק־היער ובנפט. בב׳ מצויים טחנות־ 
קמח, בתי־חרושת לשימורי־בשר, לעיבוד־עצים, לטכסטיל 
של צמר (שמיכות), לכלי־חרס ולבורסקאות ובתי־מלאכה 
לתיקון מכונות (ביחוד חקלאיות). סמוך לב' יש בתח״ר 
גדולים לנייר מתאית־עץ. בב׳, שהיתה עד 1813 מקום מושבו 
של הגמון אורתודוכסי, יש שתי כנסיות מן המאה ה 15 . — 
קודם מלחמת־העולם 11 היו 25% מתושביה יהודים. 

יהודים. ב 1803 לא נמנו בב׳ אלא 58 ראשי־משפחה 
משלמי־מיסים 1 אך מספרם של היהודים בב' הלך וגדל במשך 
המאה ה 19 : כ 540 ב 1831 , 3,819 ב 1859 ו 7,902 ( 48.3% 
מכלל האוכלוסיה) ב 1899 . ב 1930 נמצאו בב׳ 9,593 יהודים 
( 30.8% מכלל האוכלוסיה), שרק 50.8% מהם חצהירו על 
היידית כלשון־האם שלהם. ב 1824 ו 1892 היו בב׳ עלילות־דם, 
ופרעות ביהודים היו תופעה חוזרת בתולדותיה של הקהילה. 
בימי מלחמת־העולם 11 רוכזו בב׳ היהודים, שגורשו מערי־ 
השדה ומן הכפרים של המחוז, באופן שב 1942 נמצאו כאן 
כ 13,000 יהודים. ב 1944 ניתן סעד ל 5,983 מיהודי ב׳. — 
מרבני־ב׳ ידוע ר׳ יצחק מבוטושאן ( 1803 — 1858 ), שנלחם 
בחסידות. 

0 /;י; 8 )£ן 7 !? 0111 ( 0111011 ? 80411 . 41 (ש 21 י 31 ז״ 506 .£) 0004 ) 6.4 

111 ) 83 ] .\ 3 ) 0 '\ : 1885 , 8110011 1 ( 1/1 ) 110511 10 ,) 0/1111:11 } 112 1111 

. 1193 11 $ ! 0 • 107111 (( 1/011 1.0 ,ן 1 זז;ו 805 


בקדלי, אנטו־ניז — 86003010111 10 תס 111 \! ־ המכונה -ג? 11 
3 :ז 1 תו־ו 0 מ (איש פאלרמו) — ( 1394 , פאלרמו — 1471 , 

נאפולי), הומאניסטן איטלקי. ב׳ למד זמדמה משפטים 
בסיאנה אך פרש ממקצוע זה והתמסר לספרות. הוא קנה לו 
פירסום, ביחוד בחוגי ההומאניסטים, שעליהם נמנה, הודות 
לסיגנעם הצח של שיריו הלאטיניים (עי׳ למטה), וב 1429 , 
כשישב בפאוויה, מינה אותו הדוכס פיליפו מאריה ויסקונטי, 
שליטה של מילאנו, כמשורר רשמי של חצרו, מתוך תקווה 
שב׳ יכתוב אפוס על מעשיו ועל בית־נסיכותו. ב 1432 הוכתר 
ב׳ בפארמה ע״י הקיסר סיגיסמונד ב״דפנת־המשוררים". 
הואיל וב׳ הכזיב את התקוות, שתלה בו אדוניו, הוכרח לעזוב 
את פאוויה וזמן־מה שהה שוב בפאלרמו. מ 1434 ■עד סוף ימיו 
ישב בחצרו של אלפונסו 1 , מלך נאפולי, וכאן תרם תרומה 
מרובה להפצתו של ההומאניזם באיטליה הדרומית! הקים 
דור של תלמידים והיה מייסדה של האקאדמיה הנאפוליטנית, 
שנקראה מתחילה על שמו 3 מ 13 ת 0 :זמ\. (ולאחר זמן:־ 01113 ? 
1113113 על שם תלמידו, ג׳ובני ג׳וביו ©לבטנו, ע״ע, שעלה 
בחשיבותו על רבו). יצירתו הספרותית העיקרית כלולה 
בספר־השירים הלאטיני שלו, 5 ג 1 :ז 11 > 0 ־ 111 ק 3 ת 1 ז 1-16 ("האנדרו¬ 
גינוס", 1425 ), שבו צייר, בשורת אפיגראמות, את חיי־ 
הפריצות של הנוער בזמנו ואת הרפתקות־האהבה שלו ושל 
חבריו. הספד, שסיגנונו שימש מופת ללאטינית המחוךשת, 
הוא מקורי בתכנו ותפיסתו ומשמש ראי נאמן של צד מסויים 
בתפיסודהעולם של הרנסאנס! בצורתו הוא חיקוי של האפי־ 
גראמות של מרטיאליס (ע״ע) ושל השירים הפרוצים של 
ה״אנתולוגיה לטינה״ הנקראים 30363 ״? 3 ״ 1 ותז 3 ס. ערך־מה 
יש גם לספרו ההיסטורי (יותר נכון: אנקדלטי) של ב׳: 
״אמריו ומעשיו של אלפלנסל מלך אראגון" (*> 61101:18 06 

רתג 1 ת 3£0 ש\׳, 6£1$ ־ 1 51 ת 110 ק 1 \ 1 £30115 ) ולמאות מכתביו של 

ב׳ לחבריו ולמלומדי־זמנו: הם חדורים ברוח ההומאניזם 
ומשקפים את ארחות־החיים של תקופתו. 

2 ) 60 ) 0 ? . 0 . 1 ) 0 , 1-01111155 !/קב!(('??/! 1111130 ) 300 ? 111 ) 1 >זת\• 

8310321 .. 1 ; 1908 , 01£ ^\ •ש? . 6 ־ ;* 1892 , 1842 ,(עס פירדנט) 
; 1891 , ¥0110 5111 0 110 (( 001 ס 0 ? 1111 5111111 , 836634101 . 8 £ 

׳ 743 . 61 ; 1894 ,. 8 , 4 105 > ;)/'״׳) 1 111111 01 ( €01 . 6 . 61 

, 1924 , 41550051 ■) 150151 ( €0 , 7.13 ) 03 . 8 ; 1902 ,. 8 . 4 , 1310 
, 110 ( 1111111010 (^ 001 10 !' 1 11 > 5/010 , 6011101 ) 00 . ; 7-82 . 01,1 . 8 

. 1925 

א. אח. 

יהודים. במאה ה 18 היתה קיימת בב' קהילה של יהודים 
פרסיים, שבאו לכאן מצפון־פרס. תושבי־המקום ההרריים, 
מוסלמים קנאים, רדפו את היהודים ואף העלילו עליהם, 
ב 1814 , עלילת־דם. למרות ההגנה, שהשלטונות הרוסיים 
ביקשו להעניק ליהודים, עקרו אלה האחרונים לעיר קובה, 
אף היא בפלך ב׳, שבה היתה קהילה גדולה של יהודים 
"הרריים"; אך לאחר זמן יחזר חלק מהם ונשתקע בב , . 

פרק חדש בתולדות הקהילה היהודית בב׳ נפתח בשבות 
הסד של המאה ה 19 . למרות האיסורים וההפרעות מצד 
השלטונות להשתקעותם של יהודים יוצאי רוסיה האירופית 
בב׳ ולהשתתפוחם במפעלי־הנפט, שהתחילו מתפתחים אז 
בעיר ובסביבותיה, גדל חלקם של היהודים במפעלים אלה — 
הן כבעלי־זכיונות והן כבעלי־מקצוע. בשנות ה 90 של המאה 
ה 19 היה חלק ניכר מחברות־הנפט הגדולות מאורגן בסינדי- 
קאט, שבראשו עמדו הרוטשילדים. בסוף המאה ה 19 התחילו 
מתארגנים בב׳ גם מוסדות של הקהילה וכן של התנועה הציר 
נית. אך לפי המפקד של 1897 לא מנתה קהילת־ב׳ באותה 
שנה אלא 2,341 יהודים בלבד, רובם יהודים קאווקאזיים 
("הרריים") ומיעוטם יהודים מרוסיה האירופית. לפי המפקד 
של 1923 כבר ישבו בב׳ ובסביבתה התעשיינית הקרובה 
16,859 יהודים ממוצא אירופי ו 1,081 יהודים הרריים (מתוך 
אוכל וסיח כללית של 336,982 נפש). מספרם של היהודים 
בב׳ הוסיף להתרבות גם בתקופת השלטון הסובייטי; ב 1926 


נמנו בב׳ 21,955 נפש מישראל ( 5% מן האוכלוסיה כולה), 
מהם 19,583 יהודים אירופיים, 1,985 יהודים הרריים ו 427 
יהודים גרוזינים; ב 1939 נאמד מספרם ב 30,000 . 

י. י. טשארני, ספר המסעות בארץ קוקז ובמדינות אשר 
מעבר לקוקז, תרמ״ד. 


3 ק 1 ני (ץח 0 > 831 ), הר* (או יער־), גוש־הרים בהונגאריה, 
צפונית־מערבית לימת בלטון (ע״ע). ארכו (בהקבלה 
לימה) כ 110 ק״מ, רחבו 30 — 40 ק״מ וגבהו (בהר־קרש 
[ 65 ־ 61 .)!)) 713 מ׳. הר־ב׳ בנוי ברובו גיר טריאסי־עד־קרטוני; 
בחלקו הדרומי־מערבי מצויות גם מטליות־בזלת רחבות; 
חלקו התיכון בנוי גראניט יאבני־יסוד אחרות. בעמק, החוצה 
את ההר ממערב למזרח, עוברים כביש ומס״ב לבודאפסט. 
בעבר היה ההר מיוער (אלונים ואשור) ושימש משכן לחבו¬ 
רות לסטים (בהונגארית: בטיארים). לאחר שהיער נגדע 
ברובו, ניטעו בהר (על שכבות־הגיר) כרמי־גפן נרחבים, 
ביחוד במדרונים הפונים לימת־באלאטון. מהר־ב׳ מפיקים 
ב 1 כסימ לתעשיית־האלומיניום של הונגאריה (וליצוא), בצר־ 
מאנגאן וליגניט. העיר הגדולה שבהר־ב/ וספדם ( 6111 זק 52 ^\; 
כ 22,000 נפש), יושבת על הדרך החוצה את ההר. 


בקונץ, מיכאיל א^ס?ךר 1 ביץ׳ — 

״מ״ — ( 1814 , טודז׳וק, פלך טור — 1876 , ברן), 

מהפכן והוגה־דעות רוסי; מאבות האנארכיזם במאה ה 19 . 
ב׳ היה בן־אצילים וילדותו 
עברה עליו באחוזת־אביו, . 
פריאמוכינו שבפלך טור(עכ¬ 
שיו חבל-קאלינין). ב 1828 — 
1833 שירת כקצין בפטרבורג 
ובפולניה! אך השירות הצ¬ 
באי לא היה לרוחו של ב׳, 
וב 1835 התפטר מן הצבא. 
ב 1836 — 1840 חי במוסקווה 
ונמנה על החבורה של סטג־ 
קויץ׳ (ע״ע), שהתעניינה 
באמנות ובפילוסופיה מופ¬ 
שטת, זמן־מה דבק במשנתו 
של סיכטה (ע״ע), אחר-כך 
נתקרב לחבורת הרצן(ע״ע) 

ובילינסקי (ע״ע), שהירבתה לעסוק בבעיות־הציבור. ב 1840 
נסע ב׳ לברלין וכאן נעשה הגלייני שמאלי. המאמר 
המהפכני הראשון של ב', "הראקציה בגרמניה, הערותיו של 
צרפתי״, שעליו חתם בשם '״ז׳יל אליזר״, פורסם ב 1842 
באחד מן "השנתונים הגרמניים", שיצאו בעריכת ארנולד 
רוגה. מאמר זה מסתיים באמרה: "תשוקת-ההרס היא 
תשוקת־יצירה". מאחר שב׳ סירב להיענות לדרישתם של 



מ. א. באקונין 


השלטונות לחזור לרוסיה נשללו ממנו זכויותיו ותואר־ 
האצילות שלו, וכן נידון שלא בפניו לעבודת־פרך ולהחרמת 
רכושו. ההופעה הראשונה של ב׳ כנואם מהפכני נתקיימה 
ב 29 בנובמבר 1847 בפאריס, בנשף, שהיה מוקדש למרד 
הפולני של 1831 . בנאומו התקיף ב׳ את הצאר ניקולאי 1 ואת 
משטר־הצמיתות בארצו, והתנבא על קירבת בואה של המהפכה 
ברוסיה. לפי דרישתה של הממשלה הרוסית גורש ב׳ מצרפת. 
כדי להפיג את הרושם, שעשה נאומו של ב׳, הפיצה הממשלה 
הרוסית, באמצעות שגרירה בפאריס, שמועת־כזב, שב׳ הוא 
סוכנה. שמועה זו נסתננה — בצורת כתבה מפארים— לעיתון 



311 


בקמין, מיכאייל אלכסנדרוכיץ׳ 


312 


£תט 2£11 £! 61 א, שיצא בעריכתו של קארל 

מארכס, אך שום אדם — אולי פרט למארנס — לא נתן אימון 
בדיבה זו, ואף עיתונו של מארכס הוכרח להכחישה. 

מערב המהפכות של 1848 עד אחר התקוממות הפולנים 
של 1863 הטיף ב׳ לרעיון הפדראציה של המדינות הסלא- 
וויות — רעיון, שלדעתו של ב׳ אפשר היה להגשימו על־ידי 
שיחרורה של פולניה, פירוקה של הקיסרות האוסטרית־ 
הונגארית ומיגורו של המשטר הצאריסטי. ב׳ השתתף בקונ¬ 
גרס הכל־סלאווי, שנתקיים בפראג ב 1848 , ובמרד הצ׳כים, 
שהתחולל בפראג — בהשפעתו של קונגרס זה — ב 12 — 17 
ביוני אותה שנה. עם דיכויו של מרד זה נמלט ב׳ לגרמניה, 
פירסם את ה״מנשר אל הסלאווים", שבו קרא לטישטוש 
ההבדלים הלאומיים בין הסלאווים ולשילובה של התנועה 
המהפכנית הכל־סלאווית בתנועה המהפכנית של שאר ארצות 
אירופה. לאחר שב , ניסה לשווא לקומם את צ׳כיה, עמד בראש 
ההתקוממות בדרזדן ( 4 — 9 במאי 1849 ). לאחר כשלונה של 
התקוממות זו נתפס ונידון ב 1850 למיתה על-ידי בית-הדין 
הסאכסוני. דינו הומתק למאסר־עולם, וב׳ הוסגר בידי 
ממשלת־אוסטריה, שחזרה והסגירה אותו(ב 1851 ) בידי השל¬ 
טונות הרוסיים. אלה כלאו את ב׳ — תחילה במבצר פטרופאו־ 
לובסק שבפטרבורג ולאחר מכן במבצר שליסלבורג ( 1854 — 
1857 ). ניקולאי 1 , שביקש לגלות ע״י ב׳ את תכניותיה של 
המחתרת הפולנית, הציע לו — באמצעות סוכניו —, שיכתוב 
לו בגילוי-לב, "כבן ברוח לאב ברוח". ב׳ נאחז בהצעה זו, 
מתוך תקווה לשיחרור, וכתב לצאר את ה״וידוי", שבו העמיד 
פנים של חוזר בתשובה והסביר את מעשיו המהפכנים 
כפרי־בוסר מבחינה שכלית ונפשית גם יחד. עם זה הסתפק 
במשפטים כלליים ולא גילה לצאר דבר של ממש. לאחר 
שמת ניקולאי 1 , הומתק דינו של ב׳: הוא הוגלה לסיביר, 
שמושלה היה אז דודו, הגראף מורוויוב־אמורסקי(ע״ע). ב , , 
שהיה למעשה חפשי, הפר את הן־הצדק, שנתן לשלטונות, 
וברח* דרך יאפאן ואמריקה הגיע, ב 1861 , ללונדון. כאן חידש 
את פעילותו המהפכנית. מתחילה ניסה להשתמש לצורך 
זה בכתב־העת של ידידו חרצן, ו; 0 > 101 י. 0 > 1 ("הפעמון"), 
אך השקפותיו הקיצוניות' של ב׳ לא נתקבלו על דעתו 
של הרצו המתון. כשלונן של המהפכות ב 1848 מוטט את 
אמונתו של ב׳ באפשרות הצלחתה של המהפכה באירופה. 
עכשיו היה סבור, שלמהפכה מסוגלים רק הסלאווים, ועל 
כולם הרוסים, שה״מוז׳יק" (האיכר) שלהם מאורגן לא על 
יסוד קניין־הפרט של הקרקע, אלא על יסוד ה״אובשצ׳ינה" 
(הקהילה הכפרית) והפועל שלהם מאורגן ב״ארטל" (ע״ע), 
בניגוד להמון האירופי האנוכיי, ההמון הרוסי הוא בעל חוש 
קולקסיווי; בהמונים הרוסיים חיה מסורת המרידות העממיות 
של רזין (ע״ע) ופוגצ׳וב (ע״ע). מתוך ההמון הרוסי יצאו 
הקוזקים (ע״ע), הרסקולניקים (ע״ע) ושאר הכיתות המת¬ 
בדלות, שלדעתו של ב׳ היו חדורות ברוח־מרד. ב׳ עודד את 
הפולנים במרד 1863 וניהל תעמולה בין הקצינים הרוסיים, 
שיעברו לצד הפולנים. לאחר שנכשל המרד הפולני ונכזבו 
התקוות, ששוחרי־החופש ברוסיה תלו ברפורמות של אלכ¬ 
סנדר 11 , פנה ב׳ עורף להשקפותיו הפאן־סלאוויות ודבק 
באנארכיזם מיסודו של פרודון(ע״ע). ב 1867 נבחר ב׳ למרכז 
של "הליגה לשלום ולחופש", אבל בוועידתה השניה של ליגה 
זו(שנתקיימה ב 1868 בברן) פרש ממנה. ב׳ הקים את ה״אל־ 
יאנס הבינלאומי של הדמוקראטיה הסוציאליסטית", שהיתה 


בעלת מגמה אנארכיסטית. עוד קודם לכן, ב 1864 , נתקבל ב׳, 
לאחר שנפגש בלונדון עם מארכס, לאינטרנציונל (ע״ע) 
הראשון, וב 1868 נתקבל לסניף של האינטרגאציונאל בז׳נווה. 
אך בין ב׳ למארכס לא שרר שלום. מארכם שנא את ב׳ ה״רו- 
סי", ואילו בי. שהיה שונא-גרמנים, האשים את מארכס בפאן- 
גרמניות. אעפ״כ תירגם ב׳ לרוסית את "המאניפסט הקומו¬ 
ניסטי" והיה הראשון, שהתחיל בתרגום "הקאפיטאל" לרוסית. 

מצדדיו של ב׳ באינטרנאציונאל היו בעיקר בסקציות של 
הארצות הלאטינלת (ספרד, איטליה, שווייץ הצרפתית). כדי 
להיות גורם משפיע באינטרנאציונאל ביקש ב׳, שה״אליאנס", 
שאיגדה בתוכה את האנארכיסטים תומכיו, תתקבל כגוף 
שלם לאינטרנאצלנאל ! אך בקשה זו נדחתה. אז הקים ב׳ 
אירגון סודי בשם "האחווה" כדי להנחות את האינטרנאציו־ 
נאל ברוח השקפותיו. מאז ניטשה מלחמה רבת־התנגשויות 
בין שני הפלגים שבאינטרנאציונאל, שבראשו של אחד מהם 
עמד מארכס ובראשו של השני ב׳. לשם הפצת דעותיו 
ברוסיה התקשר ב׳ עם נצ׳יב (ע״ע), ועמו חיבר את "הקאט־ 
כיזם המהפכני", שרעיונו המרכזי היה: המטרה הטובה 
מקדשת אף את האמצעים הפסולים, אבל האמצעים הפסולים 
של נצ׳אייב הרחיקו מזה האחרון אפילו את ב׳. הקשר בין 
ב׳ לבין נצ׳אייב גרם נזק לשמו הטוב של ב׳ והקל על 
מארכס את מלחמתו בו. ב 1870 גורש ב׳ מן הסקציה הז׳נווית 
של האינטרנאציונאל, ואז הקימו ב׳ וחסידיו את "הפדראציה 
של היורה". אך ב 1872 (בקונגרס־האג) גורש ב׳ מן האינטר־ 
נאציונאל. ב׳ אירגן אז את האינטרנאציונאל האנארכיסטי, 
שעליו נספחו הפדראציות הספרדית, האיטלקית, היורית, 
הבלגית, ההולאנדית והאנגלית. הקרע באינטרנאציונאל בין 
מאדכם לבין ב׳ היה הגורם העיקרי להתחסלותו ב 1876 . 

מלחמת צדפת-פרוסיה ( 1870/1 ) הגבירה את מרצו של 
ב׳ המזדקן. בנצחונה של פרוסיה ראה ב׳ את נצחונו של 
עקרון הממלכתיות המשעבדת על עקרון־החירות, ואת הצלתה 
של צרפת ראה במרד הפועלים והאיכרים ובהריסתו של 
המנגנון הממלכתי. ב׳ עצמו נטל חלק במרד ליון ( 28 בספ¬ 
טמבר 1870 ), אך ב״קוסונה הפאריסאית" לא השתתף עוד, 
מאחר שכבר היה אכול־אכזבה ואף התנבא לכשלונה של 
ה״קומונה". 

בשנים האחרונות לחייו שוב לא האמין בהצלחתה של 
המהפכה בעתיד הקרוב. באותן השנים ערך סיכום שיטתי 
של השקפותיו וחיבר את ספריו: "האימפריה הקנוטו־גרמנית 
והמהפכה החברותית״ ( 1871 ), "ממלכתיות ואנארכיזם" 
( 1873 ), ״אלוהים והמדינה״ ( 1882 ), "הפדראליזם, הסוציא¬ 
ליזם והאנטי־תאולוגיזם" ( 1895 ). בחיבורים אלה נתבטאו 
עיקרי תפיסת־עולמו של ב׳: הדת והמדינה הם אבות־ 
השיעבוד ומשום כך 1 ) אין חירות האדם אפשרית בלא 
שיעשו בני־האדם כופרים בעיקר! 2 ) הריסת המדינה, על 
כל' צורותיה וגילוייה, היא תנאי־סוקדם הכרחי לחירות 
אמיתית! 3 ) המאבק הפוליטי פסול משום שאין הוא עשוי 
להביא לידי חורבן המדינה, שאפשר להשיגו ע״י פעולה 
מהפכנית בלבד. מהפכה כזו תוכל להצליח רק על־ידי 
פעולתן המסורה של קבוצות־מהפכנים קטנות ובעלות מש¬ 
מעת חזקה. יש ללמוד מן המיסדר הישועי במה שנוגע 
ל״טישטוש הפרט ורצונו הפרטי לשם פעולה ואירגון קולק־ 
טיוויים". ב׳ ראה את תקוותה של המהפכה בהמונים מחוסרי- 
הכל, מחוסדי־המשמעת וחדורי הדוח המהפכנית, שאין להם 



313 


בקונץ, מיכאיל אלכפנדרוכיץ׳ — בקט, תומס 


314 


מה להפסיד; המהפכה אינה צריכה להשאיר מן הבניין הישן 
אבן על אבן, ורק אח״כ יש להתחיל בבניה מחדש! כדי 
לחולל את המהפכה יש להקים את "ברית המהפכה העולמית 
לעומת ברית הראקציה העולמית". 

עמדתו של ב' כלפי היהודים היתה עוינת בגלוי, וסיכסו־ 

כיו עם מארפס, הס וסוציאליסמים יהודיים אחרים גרמו 
להתגברותה של איבה זו. הוא ראה את היהודים כ״לאום 
מתרחר־ריב, מנצל ובורגני". "העולם היהודי כולו", כתב ב׳ 
ב 1872 , "אינו אלא כת מנצלת אחת, עם אחד של עלוקות, 
טפיל אחד טורף, המקושר והמרותק יחד בכל נימיו, לא רק 
מעבר לגבולות של עמים ומדינות, אלא אף מעבר לכל 
חילוקי״דעות בעניינים מדיניים". מבחינה זו, הוסיף ב׳, אין 
הבדל גדול בין אדם כמארכס ובץ הרוטשילדים. 

מצדדיו של ב׳ מילאו תפקיד במהפכה הספרדית של 1873 . 

ב׳ גופו השתתף בהתקוממות של בולוניה באוגוסט 1874 , 
שבה ביקש לשווא את המוות. שנות־חייו האחרונות עברו 
עליו באיטליה מתוך מחסור ובדידות. ב 1875 כתב ב׳ לאליזה 
רקלי (ע״ע): "ההמונים משוללים עכשיו מחשבה מהפכנית, 
תקווה ותשוקה", "אני עייף ומאוכזב"( "ההמונים התייחסו 
באדישות לשיחרורם שלהם". 

ב׳ השפיע על התנועה המהפכנית הרוסית של שנות הסד, 
וביחוד על תנועת ה״הליכה אל העם". ספרו "ממלכתיות 
ואנארכיזם" שימש כעין אוואנגליון לחלק גדול של הנוער 
הרוסי באותו זמן. גם להופעתו האישית נודעה השפעה 
מרובה: הוא עשה רושם עמוק על הבריות במראהו, בחזונו, 
באמונתו ובתקיפות־דעתו. עם זה היתה אישיותו מלאה 
סתירות וניגודים: כשם שהיה בעל להט מהפכני, כך היה 
חדור בהלך־מתשבות של אציל רוסי מבטן ומלידה. מצד אחד, 
היה אינטרנאציונאליסטן, ומצד שגי — פאגסלאוויסטן ושונא 
גרמנים ויהודים. אישיותו המברקת משכה אליה את תשומת- 
לבם של גדולי המספרים הרוסיים. רודין, הגיבור הראשי 
ברומאן בשם זה של טורגנייב, הוא ב׳* הצעיר בתקופה 
שקדמה לשנת 1848 ; ואילו דוסטוייבסקי תיאר את ב׳ בדמות 
סטאוורוגין — גיבורו הראשי של הרומאן ■"שדים". 

חליפת־המכתבים בין ב׳ לבין הרצו ואוגאריוב נתפרסמה 
בז׳נווה, בעריכת דראגומאנוב, ב 1896 (מהדורה שניה: פטר- 
בורג 1906 ). ב 1919/22 יצא ברוסיה אוסף של כתבים נבחרים 
של ב׳ ב 5 כרכים ( 8 ח 68 אחדס 0 16 נ 1 א 311 ק 1136 ). מבחר 
אחר של כתביו ואיגרותיו יצא ב 1934/5 ברוסיה ב 4 כרכים 
בשם מ 11106 ז 14 ממו 861 מדס 0 16 ו 1 ל 3 ק 6 ס 0 . תרגום צרפתי 
של כתביו יצא ב 1895 — 1913 ( 6 כרכים), תרגום גרמני( 3 כר¬ 
כים) ב 1921/24 , ותרגום שלם של כל חיבוריו לספרדית, 
ב 5 כרכים, יצא בבואנוס איירס ב 1924/29 . לקט של כתביו 
יצא באנגלית ב 1953 בעריכת ג. ס. מאבסימוף (- 0 ? 1110 ־ 
מו 210111$ מ^ 10 ) $01011:1 :. 8 0£ ץ 11 נן 50 ס 1111 ? 1€3.1 ס 11 ). 

א. זילברנר, הסוציאליזם המערבי ושאלת היהודים, 1955 ! ביד 

גראפיוז מפורטת (בגרמנית) שלב/ב 3 כרכים, מאת מ. נמלא! 
( 1:1311 * 1 . 4 \> נדפסה בשכפול וטפסים ממנו! !ממורים במוזי¬ 
און הבריטי, בספריית האוניברסיטה של קולומביה ובכמה 
ספריות של רוסיה; •גמ>/ 4 . ,ז 30114 נ 51 !ט: 8 . ל 1 

-סי/ 10 0 ו<ו 5 /י 11 > 1 וחס$ 10 01 011/1171 ^ 80 ,זסווקס! 1 .? . 6 ; 1924 
1  1 : 1915 ,גונמ 1 זז 5 א 63 
; 1920 ,. 6 . 114 , 0100 ! 6 ־ 01 . 0 ! ; 1925 , 3 ת 1 ]וזץ>ו 63 

, 11 ( 01106 11 .! 1 סס .ק 6 ס 0 . 10,111 ! . 6 . 114 ,ו! 6 ,ו 1 ק 6 '! .מ 
,. 6 . 4 \ 1 1111 ({) 3 ק־זס 011 1 < 11331 ק 4316 \ 1 ; 1917 ,. 6 .ז 

. 1925 ,. 6 . 4 \[ ,אן*:! 11030110 . 8 ; 33 — 1923 , 3 — 1 . 1 

א. אח. 


בקור־חזלים, לפי המסורת היהודית — אחת מן המצוות 
שבין אדם לחברו. חכמי־ישראל בתקופת־התלמוד 
הפליגו בערד ב״ח, ואמרו: [מצות] "ב״ח אין לה שיעור". 
אפילו מאה פעמים ביום"(נדרים ל״ט, ב׳). מצוות ב״ח נמנית 
עם הדברים, ש״אדם אוכל סירותיהן בעולם הזה והקרן 
קיימת לו לעולם הבא" (שבת קכ״ז, א , ). מסופר על "תלמיד 
אחד מתלמידי ר׳ עקיבא, שחלה ולא נכנסו חכמים לבקר( — 
ונכנס ד עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו — חיה. 
אמר לו [לר׳ עקיבא]: רבי, החייתני! — יצא ר , עקיבא 
ודרש כל מי שאין מבקר חולים — כאילו שופך דמים!" 
(נדרים מ/ א , ). 

גם הקב״ה מתואר ע״י חכמי־התלמוד כמבקר חולים: 
״אמד רבין, אמר רב: מנין שהקב״ה זן את החולה? — 
שנאמר (תחלים מא, ד): ,ה׳ יסעדנו על ערש דוי׳... מנין 
שהשכינה שרויה למעלה ממיטתו של חולה ? — שנאמר: 
,ה׳ יסעדנו על ערש דוי׳״ (נדרים מ/ א׳; והשווה שבת י״ב, 
ב , ). וכן אמרו: "הקב״ה ביקר חולים, דכתיב: ,וירא אליו 
ה׳ באלוני ממרא׳ (בראשית יח, א ז הקב״ה בא לבקר אח 
אברהם החולה) — אף אתה בקר חולים" (סוטה י״ד, א׳). 

בית־שמאי ובית־הלל נחלקו בשאלה אם מבקרים חולים 
בשבת! בית־שמאי אמרו: "אין מבקריו חולין בשבת", 
ואילו ״בית הלל מתידיך (שבת י״ב, א') < והלכה כבית־הלל. 
ואמרו חכמים, שהנכנס לבקר חולה בשבת — אומר: "שבח 
היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא" (שבת, שם). 

מצות ב״ת כוללת גם טיפול בחולה, במשכבו ובחדרו וגם 
תפילה מיוחדת לשלומו, ומכאן החשיבות המרובה שהיתה 
למצוד, זי בתנאי־קיום, שבהם נעדרו בחי*חולים ומקומות־ 
מרפא ציבוריים או פרטיים. דברי ר׳ עקיבא: "כל מי שאין 
מבקר חולים כאילו שופד דמים" התאימו, ודאי, למציאות 
מסויימת בחיי־העם בזמנו. — הרמב״ם קובע, שאע״פ שמצות 
ב״ח היא ״מדבריהם״ (= מדרבנן) — הריהי נכללת במצנת 
התורה: "ואהבת לרעך כמוך" (הל׳ אבל, י״ד, א , ). 

מצות ב״ח היתה מקובלת בישראל עד הדורות האחרונים, 
והחברות לב״ח תפסו מקום חשוב בין החברות הציבוריות 
השונות, שהיו קיימות בישראל. 

צ. ק. 

בקו# והצע, ע״ע סצע ובקוש. 

בר ) חנל 1 5 ת (בקכנלים), ע״ע ??? 3 לים. 

בקט, תיסם — 01:01 * 8 111011135 ׳ — (לערך 1118 , לוג־ 
דון — 1170 , קנטרברי), ארכיבישוף של קנטרברי! 

קדוש של הכנסיה הקאתולית. ב׳, שהיה בנו של סוחר ממ 1 צא 
נורמאני, קיבל חינוך אבירי ותא 1 ל 1 גי. ב 1142 נצטרף לפמליה 
של הארכיבישוף תאובאלד מקנטרברי, ששלח אוחו לאוסר 
( 0x0:00 ^) ולבולוניה לשם השתלמות בחוק הקאנוני. בהש¬ 
פעתו של תאובאלד מינה אותו מלך אנגליה, הנרי 11 (ע״ע), 
כמנהל של לשכת־המלך ( 1115 ־ 030001131 ), וב׳ נעשה ידידו 
ויועצו הקרוב ביותר של הנרי. אע״פ שהיה כומר, השתתף 
כלוחם אמיץ־לב במסעי־מלחמה וחי תיי־פאר באציל חולוני. 
אחר מותו של תאובאלד מינה אותו המלך לארכיבישוף 
של קנטרברי ( 1162 ) — כלומר, לראש הכנסיה האנגלית 
וביקש להגביר בעזרתו את תלותה של הכנסיה במלד• אולם 
בב׳ בא אז שינוי מפתיע: הוא נעשה מצדד מושבע של 
דרישות-הכנסיה לפי תורתו של האפיפיור גרגוריוס ! ¥1 



315 


בקט, תומס— בקטריה 


316 



רציחתו של .",ומאם בקט. סיגיאטזרוז א;נ^ית 11900 — 1200 . 
הטוזיאה הבריטי, לונדון 


!ע״ע) והתחיל חי כנזיר מסתגף, הקרע בינו ובין המלך 
נתגלע ביאנואר 1164 כשב׳ התנגר נמרצות להחלטתו של 
המלך — החלטה, שהסכימו לה האצילים וגם הגמונים 
חרבה — לחזק את סמכויות־המדינה כלפי הכמורה ובפרט 
כלפי כמרים פושעים (חוקי קלרנדון — - 11 ( 0 ב 101 ) £11 ־! 013 
51111111011 $ ). כתוצאה מכך הפך המלך לאויבו הגלוי של ב׳ 
והעמידו לדין. ב׳ ברת (בנובמבר 1164 ) לצרפת ובסיועם 
של לואי 1 ד\, מלך צרפת, והאפיפיור אלכסנדר 111 המשיך 
במלחמתו נגד חוקי־קלארנדון. ביולי 1170 נקבעה פגישה 
בין ב׳ ובין הנרי 11 בצרפת, ולמראית־עין הושג פיוס; אך 
גם לאחר שחזר לאנגליה עמד ב׳ על דרישותיו בנוגע 
לזכויותיה של הכנסיה, הדבר היה למורת־רוחו של המלך, 
ודברי־הטינה שהשמיע על ב׳ גרמו לכך, שארבעה מאביריו 
רצחו את ב׳ בקאתדראלה של קנטרברי ( 29.12.1170 ). רצח 
זה — שהמלך לא ידע עליו מראש — עורר באנגליה ובעולם 
הקאתולי בכללו התמרמרות עצומה, ולא עברו אלא שנים 
אחדות וב׳ הוכרז כקדוש ע״י הכנסיה הקאתולית ( 1173 ). 
בהשפעת השינוי בדעת־הקהל, שנגרם ע״י הרצח, הוכרח 
המלך לוותר על חלק מן הזכויות, שנטל לעצמו בענייני 
הכנסיה, וב 1174 אף חזר בתשובה במקום־הרצח. 

העליה לקברו של ב׳, שגעשה הקדוש העממי ביותר של 
אנגליה׳ ניתארה ביצירת־המופת של צ׳וסר (ע״ע), "סיפורי 
קנטרברי"; הבניין, שהוקם על קברו של ב/ נמנה במשך 
יותר מ 300 שנה עם מקומות־הקודש החשובים ביותר של 
הכנסיה הקאתולית, ומשום כך נהרס ב 1538 לפי פקודתו של 
הנרי 11 ך\. גורלו של ב׳ שימש נושא לסיפור "הקדוש" 
(^![!שך!! 06 ) של קונראד פרדיננד מאיר, לטראגדיה "ב׳" 


של אלפרד טניסון ולמחזה "הרצח בקאתדראלה" של ת. ם. 
אליוט. 

16 /) ־ 107 671015 ) 0 י ^ז 3 ({ק 6 ו 51 . 8 1 * 30 ת 780 ן€( 01 א . 0 .ן 

, 0,118 6 [ 71 , 1 $ * 1 ז 40 ג .] ; 1875-1885 ,. 8 . 711 /ס 1 ( 07 ) 8/15 
, 7 / 107110 $ ) 50172 י ו 101 ןב 811 . 1 ־ 1 ;־ 1885 ,. 8 . 7/1 / 0 80771 

,!( 80$06 *£/// 0718 476 / 1 ) 0/1 115 / 1 § £72 7/16 . 1 ־^ . 2 ; 1926 2 

£ 6£6128 1/16 / 0 ) 711671 ^ 066610 16 / 7 י ך ]/ ו \ 0 ־] 8 . 8 ; 1931 

, 16$ ^ 00 ^ .פ ; 1940 ,. 8 . 7/1 י ז! 1 * 1 *>ק 8.5 ; 1936 ,. 8 . 7/1 /ס 
,ץ 0€ ם 08 . 8 . 0 ; 1951 ,. 8 . 7/1 / 0 146$ ^ 001160 01 ^ 1560 ק £ 7/16 
. 1956 , 1071 ^ 471 ^ 1 0 ) . 8 £10771 

א, מ. י. 

3 ^טךה, ע״ע ,חיךאבד. 

$לן£זוץה ((י׳״סיסז/׳״ס&ן, בתקופה העתיקה — מדינה הלניס¬ 
טית בתחומי אפגאניסטאן הצפונית של זמננו. 

תולדותיו הידועות של תחום־ב׳ מתחילות בימיו של כורש, 
שכבש את הארץ. אלכסנדר מוקדון, שכבש את ב/ יסד בה 
כמה ערים יווניות. אחד מותו נכבשה ב׳ על־ידי סלוקום 
ניקאטור. סמוך לשנת 255 הצליח דיודוטום, פחת ב/ יווני 
על־פי מוצאו, להשתחרר משלטון הסלוקים ולהכריז את עצמו 
כמלך. הוא ויורשו, דיודוטום 11 , נלחמו בהצלחה בסלוקים 
ושמרו על עצמאותם. אמנם אנטיוכוס 111 , במסעו הגדול 
בתחומי הפחוות הצפוניות, ניצח את המלך אוטידימוס, אך לא 
הצליח לכבוש את עיר־בירתו בקטרה והוכרח להודות במל¬ 
כותו ובעצמאותו ( 206 לפסה״ג). מדינת־הסלוקים לא היתה 
חזקה למדי, שתוכל להחזיק בפרובינציה רחוקה זו. נוסף על 
כך הבין אנמיוכום, שהממלכה הבאקטרית העצמאית תוכל 
להגן על הערים היווניות בב׳. אחר המפלה, שנחל אנטיוכוס 
מידי הרומים ( 190 לפסה״נ; ע״ע אנטיוכום 111 ), הצליחו 
אוטידימוס ובנו דמטריום לכבוש את אראכוסיה וחלקים 
מפונג׳אב. ע״י כך קמה מדינה יוונית־הודית רחבה במזרח 
הרחוק, אלא שמדינה זו לא האריכה ימים. בשעה שדמטריוס 
התקדם לתוך הודו התקומם לו אוקראטידס, איש־צבא, והכריז 
עצמו למלך. המדינה הגדולה התחילה מתפוררת למדינות 
קטנות ומעמדם המדיני של היוונים ירד פלאים. במערב 
הצליחו הארשאקים לכבוש חלקים מן הממלכה הבאקטרית. 
במחצה השניה של המאה השניה לפסה״ג הופיעו מן הצפון 
הטוכארים, שהיו, אפשר, ממוצא מונגולי, וכבשו את סוגדיאנה 
(היום תורכסטאן) ואת ב׳. רק בהודו הצליחו השליטים 
היווניים להחזיק מעמד עוד במשך זמן קצר. אך באמצע 
המאה הראשונה לפסה״ג אגו מוצאים את הממלכה ההודית־ 
סקיתית במזרדדאיראן ובמערב־הודו ובראשה את השושלת 
הקושאנית. המפורסם בין שליטיה של שושלת זו היה המלך 
קנישקה (לערך 123 — 153 לסה״ג). בימיו התפשט הבודהיזם 
באיראן המזרחית. השושלת הקושאנית התחילה שוקעת 
במאה ה 3 עד שנשתעבדה ע״י האותאליטים, ה״הונים הלב¬ 
נים", במאה ה 6 . עם השתלטותם של הערבים על איראן בא 
הקץ לשרידי ההלניזם במזרח. 

חשיבותו של שלטון היוונים בב׳ ובהודו היתה בהתפש¬ 
טותה של התרבות ההלניסטית בתחומים אלה ובהשפעתה של 
התרבות המקומית, ביחוד באמנות. 

מקורות ; י ת 3 תז^ ; 204 ,^ 1 ,זס^ס־!^ ; 516 .ק ,^^ X 

. 29 , 111 

01190 \ 865 016 ^06/1^01^67 4.16X0718615 \\ 

)/ 0166 ,־ £1 מ 43171 > .? ; 1879 , 17182671 14718 171671 ) 801 111 01055671 
. ז \\ ; 1886 , 171810 0718 8061110 / 0 £171£5 1/116 !(€$ 0718 
. 2 1951 . 171810 0718 710 ) 806 171 5 ) 01661 7/16 . 0 ־ 731 

א. ש. 







317 


בקטריולוגיה 


318 


5 קטרי 1 ל 1 גיה, ענף של המיקרוביולוגיה (ע״ע), שעוסק 
בצמחים החד־תאיים הפרימיטיוויים — ה ח י ד ק י ם 
(ע״ע). עפ״ר כוללים במקצוע זה גם את מחקר הנגיפים 
(ע״ע), אך בזמן האחרון יש נטיה להפריד מחקר זה מן הב׳ 
ולעשותו מקצוע בפני עצמו(וירולוגיה). המחקר של המיקרו־ 
אורגאניזמים הצמחיים מקבוצות האצות (ע״ע), וכן של בע״ח 
חד־תאיים, אינו נכלל — לכל הדעות — בתחום הב , . 

תולדות־הב׳. התפתחותה של הב׳ — יותר מזו של כל 
ענף אחר של הביולוגיה — הושפעה במידה מכרעת ממגמות 
שימושיות: מן השאיפה להכיר את החידקים המזיקים, כדי 
למנוע את הנזקים הנגרמים על־ידיהם׳ ואת החידקים המו¬ 
עילים — כדי להפיק מהם את מלוא התועלת האפשרית. 
מחמת ריכוז המחקר בתחום זה בבעיות מעשיות ושימושיות 
הוזנח זמן מרובה המחקר־לשמו, ושטחים הרבה לא עובדו 
כלל. גם היום מתייחם עיקר ידיעותינו בב׳ לאותן קבוצות- 
החידקים, שעוררו את תשומת־לבם של רופאים, וטרינארים, 
חקלאים ותעשיינים. בבעיות כלליות יותר של הב , לא הת¬ 
עמק רוב החוקרים אלא דרד־אגב׳ אך יש לציין, שהפתרונים 
של בעיות כלליות דוקה הביאו בכמה מקרים תועלת מרובה 
להתקדמותה של הב , השימושית. 

תולדות־הב׳ קשורות קשר אמיץ ביותר בתולדות האמצעים 
הטכניים המיוחדים, הדרושים לחקר המיקרו-אורגאניזמים, 
ובפיתוחן של שיטות השימוש בהם כאחת. שיפורים בשיטות- 
הצביעה, שיכלול המיקרוסקופ, וכן השימוש בשיטות מיקרו־ 
כימיות ומיקרופיסיקאליות ואימונולוגיות, גררו תגליות 
חדשות במחקר הבאקטריולוגי. שיטות אלו הולכות ונעשות 
מורכבות ועדינות יותר ויותר. התקופה האחרונה בב׳ נמצאת 
בסימן האולטרא־סינון, האולטרא־צנטריפוגה והמיקרוסקום 
האלקטרוני. 

ראשיתה של הב , נעוצה בחקר המחלות המידבקות 
והמגפות. בתקופה הטדם־מיקרוסקופית — ואף בתקופה 
העתיקה — כבר נמצאו חוקרים ששיערו, שגורמיהן של 
המחלות המידבקות הם יצורים חיים. ו ר ו (ע״ע) הביע את 
הדעה, שבע״ח זעירים ( 30101310013 ) עלולים לחדור לגוף־ 
האדם ולגרום למחלה. בתקופת־הרנסאנס חיבר פרקסטוריוס 
( 5 ס 1 י 1 ס 30351 ז?) מורונה את הספר 1006 ^ 00013 06 ("על 
ההדבקה״, 1546 ), הכולל את הסברה, שמחלות מידבקות 
מועברות על־ידי ״חומר מידבק חי״ ( 001 ־^ 1 ׳י ! 0000381110 ) . 
השקפות דומות הביע ב 1762 פלנציץ ( 160012 ?) מווינה, 
שהטעים את תכונת הסגוליות של כל מחלה ובא לכלל 
מסקנה, שרק המציאות של גורם סגולי לכל מחלה מידבקת 
יש בה כדי להסביר תופעה זו. 

בינתיים התפתחה הטכניקה המיקרוסקופית. ב 1659 הודיע 
אתנסיוס קירכר (ע״ע), שראה במוגלה ובדם של חולי־דבר, 
וכן בדזלב, בגבינה ובחומץ, המוני "תולעים קטנים"; אך יש 
להטיל ספק בדבר, אם באמת אפשר היה לו להגיע במכ¬ 
שירו הפרימיטיווי להגדלות מספיקות להבחנתן של צורות־ 
החידקים. ההודעה הוודאית הראשונה על ראיית חידקים, 
מלווה בציורים מיקרוסקופיים מדוייקים, היתה זו של אנתוני 
ון לויונהוק (ע״ע) מ 1683 . אך לויוונהוק נמנע מהסקת מס¬ 
קנות מרחיקות־לכת ולא האמין, שהחידקים(= 30101310013 ), 
שמצא בהפרשות של הפה והמעיים, עלולים לחדור לתוך 
רקממדהגוף ולגרום למחלה. ההוכחה הניסויית לגרימת 
מחלות מידבקות ע״י חידקים לא ניתנה אלא דורות הרבה 


אחריו. ב 1767 הדביק הנטר (ע״ע) את עצמו בעגבת ע״י מה 
שהרכיב בגופו חומר, שניטל מגופו של חולה־עגבת. ניסוייו 
של ג׳נר (ע״ע), 1796 , הראו את האפשרות של הדבקת 
אדם באבעבועות־הפרה ופתחו פתח לחיסון בפני מחלת 
האבעבועות השחורות (ע״ע אבעבועות, הרכבת א׳; וע״ע 
אימונולוגיה). 

בעיית־יסוד בקביעת מק:מם של החידקים בעולמ-החיים 
היתה זו של האביוגנזה (ע״ע) או ההטרוגנזה שלהם: 
כלום נוצרים החידקים בדרך הרביד, הביולוגית או מתהווים 
הם מח 1 מר דומם׳ כגון חמרי עובש וך?ןב, שבהם הם מופיעים ו 
המחלוקת בשאלה זו העסיקה את המדע יותר מ 100 שנה. 
ב 1745 טען נידם (ע״ע) על סמך ניסוייו, שחידקים נוצרים 
בנוזלים אורגאניים, נתונים בבקבוקים חתומים, גם לאחר 
שהושמד בהם כל יצור חי על־ידי הרתחה. אך ב 1769 
הראה ספלנצני (ע״ע), שקיימים תידקים בעלי עמידות 
מרובה בפני חום ושרק לאחר חימום ממושך אפשר 
להכין מצעים ״עקורים״ ( 5061:116 ), שבהם — כל עוד הם 
מבודדים בהחלט מעולם־החי — אין חידקים מתפתחים. 
תילוקי־הדעות נמשכו עד אמצע המאה ה 19 , כשהוצגה הכ¬ 
רעה סופית בדבר בוויכוחו הגדול של פסטר (ע״ע) עם 
מצדדי ההטרוגנזה ( 1860 — 1876 ). פאסטר קבע, שחידקים 
מסויימים יוצרי־נבגים אינם מושמדים במים רותתים ( ס 100 ) 
אלא רק בחימום של ס 120 באוט 1 קלו (ע״ע), וכן שחמרים 
יבשים, כגון כלי־זכוכית, ניתנים לעיקור בחום יבש של 
דבר אחרון זה מושג גם ע״י הרתחה חוזרת לפי שיטת טינדל 
(ע״ע). המסקנה העיונית מניסוייו של פאסטר היחה סתירת 
תורת ההטרוגנזד, של החידקים (וע״ע ביולוגיה, עם׳ 337 ), 
והתוצאה המעשית — האפשרות של הכנת כלים ומצעים עקו¬ 
רים, שבהם ניתן לזרוע ולגדל תרביות נקיות של כל מיני חי- 
דקים רצויים לחוקר, בלא לחשוש לזיהומם ע״י חידקים אחרים. 

באותה תקופה התחילה התפתחותו של חקד־החידקים 
לשמו, ללא תלות בבעיות רפואיות או היגייניות. ב 1786 
ניסה לראשונה הדני א. פ, מילר למיין את "האינפוזו־ 
ריות״ — השם, שבו כונו כל היצורים המיקרוסקופיים שגדלו 
בנוזל אורגאני —, ואף תיאר כמה פרטים של מבנם, אהרנברג 
(ע״ע) נתן ב 1838 תיאור של הצורות החשובות ביותר ושל 
ההבדלים היסודיים שביניהן, וכמה מן המונחים שטבע נת¬ 
קיימו במקצוע עד היום, כגון 301:61:1010 מ 110 ס?) ודאון ( 1€ ו 1 ב:\ 02 ) את 
גורם הגחלת(ע״ע). נוסף על כך הטעים פאסטר את השינויים 
המתהווים באלימות ("וירולנטיות") של החידקים ואת 
האפשרויות הצפונית בשימוש של זנים מוחלשים לייצור 
תרכיבים (ואקצינות) נגד הדבקות ע״י הזנים האלימים. 
בדרך זו יצר את שיטות ההרכבה נגד החולירע של העופות, 
הגחלת והכלבה באותה תקופה פיתח ר. קיך את הצד הטכני 




321 


גקנזדיולוגיד! 


322 


של המחקר: את שיטות הצביעה של חחידקים ואת גידולם 
על מצעים מוצקים׳ כגון ג׳לטינה ואגר־אגר (ע״ע). ק 1 ך, 
עוזריו ותלמידיו הצליחו לבודד גזעים נקיים של חידקים 
מרובים. לגדל אותם בתרביות נקיות ולהוכיח את ה״פאתר 
גביות״ שלהם, ז״א את מבעם כגורמיימחלות — בהתאם 
לשלוש הדרישות של הנלה (ר׳ למעלה). ואלו הן אחדות 
מן התגליות היסודיות, שנעשו בתקופת-זוהר זו של הב׳: 

טבלה ב 

1865 העברת השחפת מחיה נגועה לחיה אחרת (וילמן 

[ח 1 וזז 1110 ^]) י ן 

1874 תיאור גורם־הצרעת (האניז) 

1876 בידוד תרביות נקיות של גורם־הגחלת (קוך) 

1879 תיאור גורם־הזיבה (ניסר [זש 55 ״א]) 

1880 גילוי גורם סיפוס־הבטן (אברה [ £ 601 - 16 ]) 

. 1881 תיאור הסטאפילוקוקוס (אוגסטוז [ 085100 ]) 

1881 תיאור גורם־הדיפתריה (לצריך [ 106 ז 20 ? £ 0 ], קלבס 

[ 1065 א]) 

1882 גילוי גורם־השהפת (קוד) 

1883 גילוי גורם־החולירע (ק 1 ך) 

1883 בידוד הסטרפטוקוקוס (פלאיזן [ 061015011 ?]) 
1883/4 בידוד גורם־הדיפתריה (קלבס, לפלר [״ 0 ) £0 ]) 

1884 גידול גודם סיפום־הבטן בתרבית (גאסקי [ץ£}) 03 ]) 

1884 גרימה ניסויית של צפדת בחיית־ניסוי (ניקולאיאר 

[- 710013101 <]) 

1885 גילוי גורם שושנת־החזיריס (לפלר) 

1885 גילוי גורם הרעלת־הדם המדממת של הבקר (קיט 

[״;*]) 

1886 גילוי הפנומוקוקום (פרנקל) 

1886 גילוי חידק־המעיים 006 . 8 (אשריו [ £501101106 ]) 

1886 גילוי גורם דבריהחזירים (לפלר) 

ן 1887 גילוי גורם השיבתה (וייפסלבאום) 

1887 גילוי גורם קדחת־מאלמד, (ברוס [ 811100 ]) 

1889 גידול גורם־הצפדת בתרבית נקיה ובידוד הרעלן י 
(קיטאסאטו) 

; 1889/90 גילוי גורם שחפת־העוסות (ריוולטה [ 3 ז! 0 -״א], 
מאפוצ׳י [ 01 ט 43££ א]) 

1 1892 גילוי גורם נמק־הפצעים(ולץ׳ [ 0106 '׳י\], נטל [ 11 ב 1 ) 11 א ]) 

ו זר/• •\ 

1 1894 גילוי גורם הדבר (ירסן [ ¥01510 ], קיטאסאטי) 

• 0 

1895 בידוד גורם טיפוס־העופות (מור [ 0 ! 400 ג]) 

1896 הבדלה בץ גורם השחפת של האדם וגורם שחפת־ 

הבקר (ת. סטית) 

, 1896 בידוד גורם־הבוטוליזם ש ארמנגן [ 1 ת 80 ס 0 תז £1 30 ^)) 

1897 גילוי גורם הפלת־הבקר (באנג [ 8 תג 8 ]) 

1898 גילוי גורם הצורה הקשה של הדיסנטדיה (שיגה 

ן [ 56163 ]) 

| 1905 גילוי גורם העגבת (שאודיץ [ 506301.11011 ]) 

חשיבותה של האנטיספטיקה (ע״ע חטוי) בניתו¬ 
חים ובמילדות הוטעמה לראשונה על־ידי ז מ ל ו י ס (ע״ע) 
ב 1847 — 1849 . ליס ט ר עמד על הדמיון שבין תהליכי התסיסה 
והריקבון, שתוארו ע״י פאסטר, ובין תהליכי הריקבון שבתוך 
פצעים, ושיער שגם האחרונים נגרמים ע״י חידקים. מחקריו 
הביאו לידי פיתוחה של הטכניקה האנטיספטית (ב 1867 ) 
וסללו את הדרך להתפתחותה של הכירורגיה החדישה. המכ¬ 
ניקה האנטיספטית, שמטרתה היתה השמדת החידקים, פינתה 


במרוצת־הזמן את מקומה לטכניקה ה א ס פ ט י ת, שמטרתה 
למנוע מלכתחילה את כניסתם של החידקים לשדודהניתוח 
ולתוך הפצעים. 

הב' החקלאית התפתחה ללא קשר אל המחקרים 
הרפואיים. חוקרי-הקרהע תמהו על הצטברות הניטראטים 
בתוך הקרקעות למרות שטיפתם המתמדת ע״י מי- 
הגשמים. על סמך השערה, שכבר הובעה ע״י פאסטר 
ב 1862 , הראו ב 1877 — 1879 שלזינג ( 501110651118 ), מינץ 
( 40012 <) וורינגטון (" 810 ״ 1 זב¥\), שהניטראטים נוצרים 
ע״י חידקים שבקרקע? וארינגטון אף הניח, שבקרקע פועלים 
שני מינים של חידקים כאלה: חידקים, שהופכים את האמון 
לניטריטים, וחידקים, שמחמצנים את הניטריטים לניטראטים. 
השערה זו אושרה ב 1890 ע״י וינוגראדסקי, שבודד ותיאר 
את שני סוגי החידקים הללו. ב 1888 תיארו הלריגל (- 13611 
16861 -!) ווילפארת ( 31-1:11 ) 111 ^) את החידקים החיים על 
השרשים של הקטניות וקושרים את חגקן־האויר. ב 1895 
תיאר וינוגראדסקי חידקים אי-אוירנים׳ שהם חיים בקרקע 
ומסוגלים לקשור את חנקדהאויר? הידק אוידני קושר 
חנקן חפשי (אזוטובקטר [ע״ע!) תואר ב 1898 ע״י ביירינק 
801161-10010 ). זה האחרון גם הצליח לגדל את רת 11 !ל 1111120 
ת 11 !ז 053 מ 11 חב> 168 — קושר־החנקן שמשדשי־הקטניות — 
ולהוכיח סופית את קשירת החנקן בלא חיים משותפים בין 
צמח והידק. 

הב׳ של ה!זלב ותוצדות־החלב התפתחה במחצה 
השניה של המאה ה 19 , ביהוד ע״י העבודה החלוצית של 
ה. ו. קון(תת 0 כ>. 13 ; 1859 — 1917 ) ושל רסל ( 131158611 ) 
באה״ב. קון היה הראשון, שקבע את השפעתם של החידקים 
על הטעם של החלב ותוצרות־החלב. 

הב׳ של הצמחים התפתחה על יסוד תגליתו של 
ת. י. בדיל ( 601-1-111 . 1 . 111 ) ב 1878 , שמחלת הדליקה 
6118110 ) של עצי־האגס נגרסת ע״י הידק, ומחקרו של וקר 
(■ 310061 ^), שגילה ב 1883 את גורם הצהבת של הןקינטון. 
ענף זה של המחקר הבאקטריולוגי פותח ביהוד ע״י ארווין 
סמית ( 5011111 £0530 ) וחבריו באה״ב. 

הב׳ התעשיינית התפתחה מימי פאסמר ואילך 
בעקבות מחקריו המרובים על יצירת הכוהל והחומץ. א. כר. 
האנזן ( 13305611 .■ 0111 .£) חקר את תנאי חייהם וגידולם 
של השמרים. מאז פותחו, נחקרו ונוצלו למטרות שימושיות 
תהליכים ביוכימיים מרובים בעקבות עבודותיהם של באק־ 
טריולוגים וכימאים: יצירת החומצה הבוטירית, חבוטנול, 
חומצת הלימונים, האצטון, חומצת-החלב, ועוד. — בשנים 
האחרונות התפתח ענף חדש של הב׳ העיונית וחשימושית, 
שהוא קשור ביצירת חפרים אנטיביוטיים (ע״ע) 
ע״י פטריות וחידקים. 

כיום מבחינים בב׳ כמה כיוונים של מחקר עיוני ושימושי, 
שכל אחד מהם מתפתח כמקצוע בפני עצמו. 

המורפולוגיה חוקרת את צורת החידקים ומודדת 
את גדלם על־ידי הסתכלות מיקרוסקופית■ היא מגדרת את 
צורותיהם היסודיות השונות: הנקר, המתג, חלוליינית, הפסי־ 
קון, וכד׳. היא קובעת אם החיידקים הם בעלי־תנועה או 
מחוסרי־תנועה, אם הם מכילים נבגים ובאיזה חלק של תא־ 
גופם, וכר׳. העמדה ההדדית של החידקים קובעת את הגדרתם 
כנקדים משורשרים או אשכוליים, כנקדיים זוגיים או כגאם־ 
קיות או כסארצינות בקבוצות. שימות הצביעה של חידקים 
ע״י צבעי־אנילין מבליטות סטרוקטודות עדינות של גוף 




323 


בקטריולוגיה 


324 


החידק: שוטונים< קופסלת, גרגירים של חמרי־אגירה, ועם 
זה הן מאפשרות להבדיל בין חידקים "יציבים" בפני חומצות 
ובין חידקים "לא־יציבים" בפניהן. חשיבות מיוחדת יש 
לחלוקתם של החידקים לשתי קבוצות על־סמך־ הצביעה לפי 
גרם (ע״ע): החידקים הגראם־חיוביים והגראם־שליליים. 

במבנה של תא־החידק מבחינים כיום כמה חלקים: דופן־ 
התא; הציטופלאסמה עם הקרום הציסופלאסמתי; גופיפים 
כרומאטיניים, שנושאים את פונקציות הגרעין. לעומת זה 
אין הקופסיות חלקים חיוניים של התא, ובזמן האחרון נת¬ 
עוררו ספקות לגבי חיוניותה של דופן־התא, לאחר שהצליחו 
בשימה מיוחדת להמים אותה וליצור "פרוטופלאסטים" חיים 
מחוסרי־דופן. 

הכימיה המיקרוביולוגית מתארת את הרכבם 
הכימי של החידקים, עוקבת אחר התהליכים של חילוף־ 
החומר שלהם, חוקרת את מקורות הפחמן ומקורות החנקן, 
שכל חידק מסוגל לנצל בהתאם לטיפוס חילוף־החמרים שלו, 
פתוח באוטוטרופיה (ע״ע) וסיים בטפיליות מוחלטת. המחקר 
הביוכימי גילה מספר של ויטאמינים, שהם דרושים לתידקים, 
וכן סגוליות עדינה קתצרוכת של חידקים מסויימים לוויטאמין 
מסויים, ולפעמים לחומצה אמינית מסויימת. משום כך אפשר 
להשתמש בחידקים לקביעה כמותית של ויטאמינים וחומצות 
אמיניות, והשיטות המיקרוביולוגיות הנקוטות לשם קביעות 
אלו אינן נופלות בדייקנותן מן השיטות הכימיות. הכימיה 
המיקרוביולוגית חוקרת את תהליכי הנשימה והתסיסה של 
החידקים וקובעת את תוצרות־הביניים והתוצרות הסופיות 
של התהליכים הללו/ וכן נחקרות פעולותיהם הסינתטיות 
של החידקים בתנאים שונים (וע״ע ביוכימיה). מלבד החלוקה 
של החידקים לאומוטרופיים והטרוטרופיים לגבי פחמן, 
מבחינים ביניהם לפי הדרגות השונות של תלותם בתרכבות- 
החנקן: הטרוטרופים פרוטוטרופיים, שמסתפקים במלחי־אמון 
כמקורות־דונקן, והטרוטרופים אופסוטרופיים, שצריכים לחומ¬ 
צות אמיניות. 

בשיטות ה בי ו פיס יקה נחקרים הנתונים הפיסיקא- 
ליים של החידק — כגון המשקל הסגולי והמסה שלו — לפי 
מהירות שקיעתו בצנטריפוגה או אולטראצנטריפוגה. בחקי¬ 
רות אחרות נבחנים השפעת מתח־הפנים'והלחץ האוסמוטי 
על החידקים, התנהגותם בשדה חשמלי, בצינורות נימיים 
במסננים שונים, והתנהגותם כלפי חמרים סופחים, וכן נקב¬ 
עים מטענם החשמלי, יצירת אור ע״י חידקים מאירים ויצירת 
חום בתהליכים אכסותרמיים. גורמים פיסיקאליים שונים 
נחקרים מבחינת י פעילותם בהשמדת חידקים ונבגיהם — 
כאמצעי־חיטוי, כגון חום׳ קרינות שונות, גלי אולטרא־קול, 
זרמי־חשמל. להפרדת מקטעים שונים מתוך תמציות של 
חידקים משמשת שיטת האלקטרופורזה, המבוססת על הבד¬ 
לים במהירות הנדידה בשדה חשמלי. — הביופיסיקה אף 
פיתחה שיטה חדשה לשמירה על חידקים לזמנים ארוכים: 
היא מבוססת על הקפאתם בטמפראטורות נמוכות מאד — 
שבהן החידקים עמידים — וייבושם המהיר בריק. 

הכימות רפי ה ותורת החיטוי הכימי. תחום- 
המחקר הראשון נוסד ע״י פ• אהרליך (ע״ע), השני — 
ע״י ליסטר. בזמננו קשורים שטחי המחקרים הללו קשר הדוק 
בכימיה המיקרוביולוגית, העוקבת אחר הפעולות המזרזות 
והפעולות המעכבות של חמרים שונים על חמרי-התא ועל 
תהליכי-החיים של החידקים, כגון עיכוב הנשימה ע״י ןי 1 :).\ 1 
מחמת התקשרות רעל זה עם הברזל והנחושת של אנזימי- 


החימצון, או פעולת מתכות כבדות המתחברות עם קבוצות־ 
$9 של אנזימים שונים, או פעולת חמרים המתחרים במטא- 
בוליטים נורמאליים מבחינת ההתקשרות באנזימים מסויימים. 

הגנטיקה של החידקים. בתולדות־הב׳ עמדו זו 
מול זו תורת הרב־צורתיות (וח״וזויןזסו״״^ק) של נגלי 
ותורת החד־צורתיות (רחג 1 ו 1 נןז 0 ות 0110 דוו) של קוד. לפי 
התורה הראשונה קיים בעולם־החידקים רק מין אחד, שהוא 
מסוגל ללבוש צורות שונות ולקבל תכונות חדשות; לפי 
התורה השניה קיימים מיגים הרבה של חידקים, שלכל אחד 
מהם צורה מיוחדת לו, וכל סשיה מצורה זו אינה אלא סימן 
של התנוונות או זקנה. תורה שניה זו נתאמתה ביסודה׳ אך 
לא בפרטיה: כל מין של חידקים הוא, אמנם, בעל צורה 
ותכונות אפייניות ומיוחדות לו, אך קיימות גם סטיות מן 
הצורה והתכונות ה״נורמאליות", שאינן קשורות בהתנוונות 
או זקנה. התמדת הצורה והתכונות דור אחר דור מחייבת 
את מציאותו של מנגנון תורשתי׳ בדומה למנגנון הגנים 
בצמחים ובעלי־חיים רב־תאיים, אך עדיין לא הוכח בוודאות 
אם קיימים בחידקים מבנים אנאלוגיים לכרומוסומים. בהתאם 
לתנאי־הגידול מופיעים בתרביות של חידקים שינויים מור- 
פולוגיים, פיסיולוגיים ובלכימיים, למשל: אבדן האלימות — 
שינוי חשוב מבחינה מעשית, מאחר שחידקים חיים מגזעים 
לא-אלימים הם התרכיבים הרצויים ביותר לחיסון מוקדם 
בפני מחלות, שנגרמות ע״י הגזעים האלימים; שינויים בכו¬ 
שר ההתססה של סוכרים או הפירוק של פרוטאינים או 
חומצות אמיניות מסויימות; שינויים בדרישות תזונתיות; 
דכישת יציבות כלפי חמרים אנטי־באקטריניים, ולפעמים 
אף שימושם של אלה האחרונים כחמרי־מזון הכרחיים לחידק. 
כל השינויים הללו מתהווים לפעמים בהדרגה ולפעמים 
פתאום! לפעמים הם נראים כמודיפיקאציות פנוטיפיות הפי¬ 
כות, אך לפעמים גם כמוטאציות גנוטיפיות׳ שמאפשרות את 
בידודם של המוטאנטים מתוך האוכלוסיה בדרך של ברירה 
מתאמת. מכאניזם התורשה והמוטאציה בחידקים ובעיית 
התהוותם של שינויים תורשתיים בהם על־ידי השפעות־חוץ 
עדיין לא הובררו כל צרכם, ועדיין לא הוכרע אם הגנטיקה 
של החידקים מזדהית עם זו של יצורים, שתאיהם הם בעלי 
גרעין, וביחוד עם זו של הרב־תאיים. על מחקרים בדבר 
מציאות רביה ע״י זיווג מיני בחידקים׳ המלווה בהתהוות 
של צירופי-גנים חדשים׳ ע״ע ח י ד ק י ם, 

הב׳ ה מ גד ר ת. מספר עצום של סוגי־חידקים תואר 
ע״י אנשי־מעבדה, רופאים, וטרינארים, חקלאים, ועוד. לשם 
מיונם וסידורם של סוגים אלה נתקבלה בב׳ מבחינה עקרונית 
השיטה הדואלית של לינה, המקובלת בזואולוגיה ובבוטא־ 
ניקה. אך הסכמה סופית בדבר מערכת־מיון שיטתית של 
עולם החידקים עדיין לא הושגה. על נסיונות־המיון הראשו¬ 
נים של אהרנברג, כהן ונגלי ר׳ למעלה, עמ׳ 318 . ב 1895 
הציע מיגולה ( %1113 ^) לחלק את החידקים לשתי סדרות: 
ג 1 ז 6 מ 3 נ 11 !£, שאינם אוגדים גפרית, וג 1 ז:£ן 0 בנ 101 ת 7 , אוגרי- 
גפרית, וכן הציע לחלק את הסדרה הראשונה ל 3 משפחות: 
נקדיים (^ 30 ^ 00 ), מתגיים (שב 30€ תשן 630 ), לולייניים 
( 6 בש 0 ר.!! 1 ־ 11 נז 8 ). המערכת של למן־נוימן (־ב €1 ן<-חן 131 זו 11 :>, 1 
תתבדח) מבוססת על עקרונות מורפולוגיים בלבד; היא 
כוללת את משפחותיהם של החידקים שאינם מראים נטיה 
ליצירת סבכי־חוטים והתענפויות — והם הנקדיים, המתגייס 
והלולייניים בקבוצה אחת, ואת היוצרים סבכי-חוטים 
והתענפויות בקבוצה שניה: ^:*ץדמסתדס^. נסיונות־המיון 


ס 



325 


פקטדידלוגיה 


326 


של אורלה־ינזן ( 13-1€05611 ז 0 ), 1909 , מביאים בחשבון את 
הפעולות הביוכימיות של החידקים ושיקולים או 1 לוצי 1 ניים; 
בין השאר, למשל, מאוחדים, לפי תפיסה זו, כל החי- 
דקים יוצרי חומצת־החלב במשפחה גדולה אחת — 30 נ 30101 < 1 
130€36 ז 16 . ב 1917 — 1920 עיבדה ועדה של האגודה המיקרו* 
ביולוגית האמריקנית תכנית־מיון, שנתקבלה ע״׳י החוקרים 
והמחברים החשובים בתחום הב׳ המגדרת! אך אח״כ הוכנסו 
בה שינויים מרחיקי־לכת בלא אישור מצד גוף מוסמך. 
האגודה המיקרוביולוגיה הבינלאומית מינתה ב 1947 ועדת- 
מיון בינלאומית (עם ועדות־משנה שונות למשפחות מיוחדות 
של חידקים) לשם הסדרה סופית של תחום־מחקר זה. על 
מצב המיון בהווה ע״ע ח י ד ק י ם. 

הב׳ הרפואית והווטריגאדית חוקרת את פעי¬ 
לותם של החידקים כגורמי מחלות של בני־אדם ובעלי־חיים 
שונים! את דרכי חדירתם לתוך הגוף: דרך כלי־העיכול, 
כלי־הנשימה, דרכי-השתן, דרכי-המין ופצעים חיצונים! את 
בעיית האלימות וכל הקשור בה! את יצירת הרעלנים ע״י 
חידקים ותגובת־הגוף על חדירתם: יצירת נוגדנים, גיוס 
תאים־בלענים, שינויים בטמפראטורה ובחילוף־החמרים של 
הגוף המודבק, תופעות דלקתיות. 

הב׳ הסאניטארית עוקבת אחר החידקים הפאתו* 
גניים שמחוץ לגוף החי. היא קובעת את משך קיומם במים, 
באויר, במאכלים ובמשקאות שונים, באדמה ובמי־שפכים 
ובתוך חרקים מעבירי־המחלה. במקרים הרבה אין * צורך 
להוכיח את נוכחותם של החידקים הפאתוגניים עצמם! ריבוי 
גדול של חידקים בכלל ושל חידקי־המעיים בפרט במים, 
בחלב, בגלידה ובמשקאות שונים משמש הוכחה מספקת 
לזיהום ע״י צואה של אדם או בעלי-חיים שונים. הבאקטדיו- 
לוג הסאניטארי בוחן גם את השיטות השונות של עיקור 
באמצעים כימיים או פיסיקאליים (ר׳ למעלה, עמ ׳ 318 ). 

אימונולוגיה (ע״ע). משעה שנתפרסמו ניסוייו 
היסודיים והמוצלחים של פאסמר בחיסון נגד הגחלת, החולי* 
רע של העופות והכלבח (ד למעלה) קשורים ההלכה והמעשה 
של תיםון בני־אדם ובעלי־חיים ע״י תרכיבים ונסיובים קשר 
אמיץ במדע הבאקטריולוגי. 

הב׳ הדיאגנוסטית. הצורך באבחנה מהירה של 
המחלה המידבקת לשם החשחה של עזרה מתאמת לחולה 
ולשם נקיטתם של אמצעי־בידוד מתאימים גרם להתפתחותה 
של הב׳ הדיאגנוסטית׳ שמטרתה היא לשפר אח שיטות־ 
הבדיקה׳ להגדיל את האחוז של התוצאות החיוביות ולמנוע 
טעויות. הב' הדיאגנוסטית חוקרת את כל השלבים של 
הבדיקה וקובעת לה כללים: הזמן המתאים והצורה המתאמת 
של נטילת החומד לבדיקה, צורת המשלוח, שיפור הצביעה 
בבדיקה המיקרוסקופית, הכנת מצעים מבררים, שמאפשרים 
את הגידול של החידק הפאתוגני המבוקש בלבד אגב עיכוב 
גידולם של חידקים מלווים. בזמן האחרון נתפתחה שיטה 
דיאגנוסטית, שמשתמשת בנסיובים דיאגנוסטיים לשם אגלו־ 
טינציה (ע״ע) של החידקים. 

הב׳ של עולם־הצומח חוקרת את התפתחותם של 
המיקרואורגאניזמים הפאתוגנים לצמחים, מקום־מגורם, אופן 
חדירתם לתוך הצמח (כגון דקירה ע״י חרקים) ודרכי הת¬ 
פשטותם בתוכו. כגורמי־מחלות באים בחשבון חידקים, 
נגיפים ופטריות. גם בעיות־החיסון נחקרות, וכן נעשים 
נסיונוודריפוי בחמרים כימיים סינתטיים וחמרים אנטיביו־ 
טיים. חקר מיוחד מוקדש לחידקים גורמי גידולים של צמחים 


משום דמיונם לגידולים של בני-אדם ובעלי־חיים. אד מסתבר, 
שהגידולים של הצמחים, הנגרמים ע״י מיקרואורגאניזמים, 
נבדלים הבדל יסודי מן הגידולים הממאירים באדם ובבעלי־ 
חיים. — מלבד הב׳ של הצמח החי קיימת גם ב׳ שימושית 
של העץ הטכני, שנועדה למניעת ריקבון בעץ ע״י פטריות. 

הב׳ של הקרקע. חידקי־הקרקע מבצעים פירוק של 
כל פגרי־החיות, כל הצמחים המתים וכל חמרי־הפסולת 
האורגאניים המופרשים מן האורגאניזמים החיים. התהליכים 
המיקרוביולוגיים הללו כוללים מבחינה ביוכימית: יצירת 
דו־תחמוצת הפחמן ומלחי־אמון מחלבונים ומשתנה, יצירת 
חומצות מצלולוזה, מפקטין וליגנין; יצירת ניטריטים מאמין׳ 
וניטראטים — מניטריטים (ר׳ למעלה, עט׳ 322 ). בכוחה 
של האנרגיה, המופקת מכל תהליכי־החימצון, מסוגלים חיד־ 
קים מסויימים לבצע קשירת חנקן (ר׳ למעלה). לעומת 
תהליכים אלה קיימים תהליכים של דניטריפיקאציה: יצירת 
ניטריטים מניטראטים והמשך התהליך עד יצירתו של חנקן 
חפשי או אמון! החמצן המשתחרר בחיזור הניטראט גורם 
לחימצונם של חמרים אחרים. חידקים הם גם נושאי מחזור* 
הגפרית בקרקע. — כל התהליכים הללו, הכרתם׳ השליטה 
בהם וניצולם בכיוונים מתאימים, הם בעלי חשיבות מכרעת 
לחקלאות (ע״ע קרקע). 

רוב החמרים האנטיביוטיים בודדו מתידקי-הקרקע. — 
זיקתם הסגולית של כמה מחידקי־הקרקע ליסודות מסויימים, 
כגון נחושת, מוליבדן, מאגנזיום, מאפשרת את השימוש 
בשיטה מיקרוביולוגית לקביעה כמותית של היסודות הללו. 

הב׳ של המים עוסקת בזיהום המים ע״י חידקים 
פאתוגניים ומשתמשת בקביעת מציאותם של חידקים מופר¬ 
שים מבני-אדם ובעלי-חיים בתוך המים כבאמצעי־ביקורת 
לדרגת-הזיהום < מבחינה זו היא ענף של הב׳ הסאניטארית 
וחלק משירותי הבריאות הציבורית. עם זה היא חוקרת את 
התהליכים השונים המתהווים במים לאחר שזוהמו ע״י חומר 
אורגאני: שקיעה, פירוק בתנאים אי-אויריים, חימצון, 
השפעת־האור, תהליכים ביולוגיים שנגרמים ע״י אצות 
ירוקות, חד־תאיים, תולעים, זחלים של חרקים ורכיכות, 
מנקודת-מבט ביולוגית כללית חשובה העובדה, שנמצאו 
חידקים בקרקע־הים בעומק של אלפי מ׳! בא״י נמצאו חיד־ 
קים במי ים־המלח ובקרקעו. 

הב׳ של מי־השפכים חוקרת את פעולת־החידקים 
בתהליכים השונים של פירוק הפסולת האורגאנית: בשלב 
הראשון— יצירת אמון, פנדל, אינדול, גאזים! בשלב השני— 
יצירת ניטריטים; בשלב השלישי והסופי — יצירת דו* 
תחמוצת הפחמן, מים וניטראטים• לחקירות אלו נודעת 
חשיבות מיוחדת בטיפול בבעיות הבריאות הציבורית. 

הב׳ של המזון חוקרת את התנאים, שבהם אפשר 
למנוע קילקול־מזונות מחמת התפתחותם של חידקים ופט¬ 
ריות, ומפתחת שיטות לשמירה ממושכת של חמרי-מזון, 
ביחוד לצרכי יצוא! דוגמה לבעיות, שהיא עוסקת בהן, 
היא ההגנה על פירות־ההדר מפני צמחיית־החידקים המת¬ 
פתחת על-פניהם. שיטות השימור הן האספטיקה, ז.א. מניעת 
זיהום־המזון, או עיכוב התפתחות-החידקים על־ידי אמצעים 
פיסיקאליים וכימיים מתאימים: ייבוש, המלחה, ריכוזי-סוכר 
גבוהים, קירור, הקפאה, עישון, החמצה, פיסטור, חימום 
וסגירה הרמטית, או ה 1 ספת חומר-חיטוי למזון. 

הב׳ של החלב ותוצרת־החלב היא בעלת שתי 
פנים: מבחינה שלילית היא חוקרת את החידקים הפאתד 



327 


בקמריולוגידז — בקטריופ; 


328 



ציור ו. סיטיו — תא־רידק (ווו 111 -ו:>ו: 31 נ 01 :>י 15 \) •םנ״ נטפלים אליו: כדטמאל — תא־חידק ׳צנהסלא כ" (צילום מיקדו־הופי־אלשטרוני, 

הגדלה פי 30,000 ) 


גניים שבךולב, שמקורם בפרה החולה: גורמי השחפת׳ הפא־ 
ראטיפוס, הקדחת הגלית, או בעובד הרפת והמחלבה: טיפוס־ 
הבטן, דיפחריה, שנית וכד , ! מטרתה בחקירות אלו היא 
מניעתו של הסיכון,'הנשקף לאדם מן החלב המזוהם. מבחינה 
חיובית היא מטפלת בחסיסוח המועילות לצרכי־האדם והבג־ 
רמות ע״י חידקים סגוליים, כגון יצירת מיני־גבינה, יוגורט, 
לןפיר, לפן וכד/ 

ה ב׳ ה ת ע ש י י נ י ת כוללת היום את החקירה׳ הפיתוח 
והניהול המדעי והטכני של תהליכי־ייצור חשובים מרובים: 
ייצור של בהלינו חומצה בוטירית, אצטון, חומצת־לימונים, 
חומצת־חלב; עיכול הצלולוזה לשם הכנת מספוא; גידול 
שמרים כחמרים מזינים ובמקורות של דטאמינים! תעשיית 
בירה ויין! סינתזה של שומנים ופרוטאינים ע״י טורולות; 
יצירת חומצת־החומץ! תעשיית שמרים לאפיית־לחם ולתסי¬ 
סה הפהלית! תעשיית החמרים האנטיביוטיים. 

תורת הנגיפים (ע״ע) נעשתה ענף־חקירה מיוחד, 
ששיטותיו שונות מאותן של המחקר הבאקטריולוגי. במס¬ 
גרתה של תורה זו נעשה חקר הפקטריופגים (ע״ע) 
פרק בפני עצמו. 
וע״ע חידקים. 

,) 111 ־ 101 15 ) . 7 : 1910 , 83110111 01 ץו 5 10 ■>(! 7 . 111111011 ■וי! .ז 
עברית: ציידי החידקיס (תת׳) 1926 ,: 0 ו<ו 8111 !>ג 1 ס 110 \ 1€ !ד 
״ 73 , 811110011 .#י;(י. למדן), 1932 ; (תרג׳ א. כרמלי), תשס״ 1 
1 י/ 31 ,!< 3 (\; ,־,״ 0 ז 13 ; 1938 ,(^ 8301001010 / ס /(■ 1:101 ( 8 

(■ 5 101 סו ( 7 :: 11 (/זץ/ז 4/10 . :■/ 000:0 , 30 בתז; 04 . 9¥ ; 940 [ , 1 ( 13134 ■(! 
- 830:010 ,ז 0 חח 1 ; 7 .׳, 0 , 7 : 1942 . 10410/170 \ ('( 1.380:310 (ס 

.' 1948 .׳ת"/ 

א. ל. או. 


בקטריופג (ש 38 ר 1 ק 0 נ־ €1 ]:> 3 < 1 ; יור ? 0 ץ!>ק>, זולל: "זולל־ 
חידקים״), גורם מדביק — ולפעמים הורם או ממס — 

חידקים. הב״ נתגלו ב 1915 — 1917 ע״י הבאקטריולוג הבריטי 
פ. ו. טוורט ( 0/01-1 ז .?) והצרפתי פ. ד׳ארל (.ק 
6116 ז־> 13 ' 3 >), בלא שהיה קשר בין שני החוקרים; השם ב , 
הומצא ע״י השני. 

מבחינות הרבה דומים הב" לנגיפים (ע״ע), המנגעים 
צמחים ובע״ח ואח האדם וגורמים למחלות שונות: לעומתם 
נראים הב" בנגיפים של ההידקים. נדלם של הב" הוא מסדר־ 
?דלם של הנגיפים הקטבים או הבינונים — עשרות או מאות 
אחדות של !"!ז, ולפיכך הם מסוגלים כמותם לעבור דרד 
מחיצות־סינון, ואין הם נראים אלא במיקרוסקופ האלקטרוני. 
בדומה לנגיפים של צמחים ובע״ח אין לגלות בב" שום סימני־ 
חיים כשאינם נמצאים במגע הדוק עם תא חי או בתוך תא 
כזה. הב׳ כשלעצמו הוא חלקיק מחוסר פעילות: אין הוא 
צורך חמצן או מזון, אינו מפריש כלום ואינו מתרבה בשום 
מצע דומם. אך כשהוא בא במגע עם תא־חידק חי הוא הופך 
לגורם ביולוגי פעיל ביותר, שמחולל תוך כדי דקות אחדות 
מהפכה גמורה בחילוף־החמרים בתא הנגוע ומעורר אוחי 
ליצירת מאות ואלפים חלקיקים כמותו (ציור 1 )! לאחר זמן 
קצר נבקע קרומו של התא הממולא חלקיקי־ב/ החלקיקים 
נשפכים החוצה עם הפרוטופלאסמה, וכל אחד מהם מסוגל 
מיד לחזור על תהליך ההדבקה של תאים אחרים. בדרך זו 
עלולה הדבקה של תרבית־חידקים בקצת ב , להביא לידי 
השמדתה של התרבית כולה. 

גילויו של הב׳ והמחקר המרובה, שהוקדש לו בשנים 


329 


ברטריופג 



ציור 2 . הב' יי £" של 0115 ־ 1111 1000€0115 ץב 1 קג 51 
(צילום סיקרוסקופי־אלקטדוני, הגר^ה פי 100,000 ,> 


האחרונות, הגבירו אח ההתעניינות בבעיות־יסוד של הביו־ 
לוגיה — כגון תחימת התחום בין הדומם והחי, המעבר מן 
הדומם אל החי ועצם מו? 6 ג־החיים. מסימני ה״חיים" בב׳ 
הפועל ומתרבה בחידק — ספציפיות, הבדלי־אלימות ומוטא־ 
ציות: 1 ) הב' אינו גורם מנגע כללי לחידקים, אלא קיימים 
ב" מרובים, שהם נבדלים זה מזה ביכלתם לנגע מינים 

ז 


330 

מסויימים או קבוצות של מיני־חידקים מסויימים — ומבחינה 
זו יש להבחין בין "מינים" של ב", בדומה למיון של 
אורגאניזמים חיים! 2 ) ניתן להבחין בין "זנים" שונים 
של ב׳, בהתאם לעצמת פעולתו של הב׳ על החידק, הנמדדת 
במהירות ההתרבות בפונדקאי ובמהירות המסתו של זה 
האחרון, וכן מתגלים לפעמים הבדלים באלימות בפעולתו של 
ב׳ אחד על זנים שונים של חידק מסויים ז 3 ) בהשתלשלותם 
של "דורות״־הב׳ מתרחשים פעם בפעם שינויים פתאומיים 
בקצת מתכונותיו, ושינויים אלה מועברים ל״דורות" הב¬ 
אים — בדומה למוסאציות. 

יש ב" בעלי אלימות מועסת, שההתקפה שלהם על 
חידקים אינה גורמת להמסתם של חידקים אלה אלא 
מצטמצמת בהדבקה סמויה בלבד, שהקנה לנתקפים תבונות 
ביולוגיות חדשות. — ב" מצויים בטבע בעיקר במקומות־ריכוז 
של חידקים — בקרקע, בצואה ובמי־שפכים. הב" מאבדים 
את כושר־ההתרבות שלהם עם התחממותם עד לטמפראטורות 
של ״ 55 — ס 80 , וכן כשהם מוקרנים בקרני- x או באולטרא־ 
סגול. 

במיקרוסקופ האלקטרוני נראים הב" לא בחלקיקים אמור¬ 
פיים או גבישיים אלא בגופים "מאורגנים". הם מורכבים 
מ״ראש" כדורי או סגלגל, שיעטרו הוא מסדר־הגודל של 
!) 01 80 — 50 , ומ״זנב״ באורך של 1 ) 01 250 — 100 (ציור 2 ), והם 
עשויים "קליפה" ותובן: הקליפה היא חלבונית־שומנית, 
התוכן — החומצה הךסאוכסיריבו־נוקלאית, החומר העיקרי 
של הברומוסומים. כשב' תוקף תא־חידק הוא נדבק בתא 
בקצה־זנבו! קצה זה חודר את קרום־התא, ותכנו של הב׳ 
נשפך לתוך הפדוטופלאסמה של התא ונבלע בה< לאחר זמן 
מועט מופיעים בפרוסופלאסמה המבנים של ב״ חדשים — 
תהליך, שמסתיים בהתבקעות התא (ציור 3 ). הוכח, שכשרו 
של הב׳ להדבקת הידק, עם בל התוצאות של הדבקה זו, מותנה 
בחומצה הנוקלאית בלבד, ואילו הקליפה שנתרוקנה מתכנה 
עדיין מסוגלת היא להידבק בקרום־החידק, אלא ששוב 'אינה 
גורמת לו שום נזק. — מסתבר, שהתרבותו של הב׳ בחידק 
אינה פרי של "רביה" בכוח עצמו, ז״א של הפקת צאצאים 
מגופו — בדומה לרבייתם של האורגאניזמים החיים, אלא 
פדי פעולה קאטאליטית של החומצה הנוקלאית של הב׳ 
על מכאניזמי חילוף־החמרים בחידק, המכוונת אותם ליצירה 
של חומצה נוקלאית כמותה. לפיכך אין "רביה" זו אלא מעין 



ציור פעוותיהגוטיים בי; תירק וני; באחטריופאג — תיאור כבסתי-דיאנרמתי: 

א ב' נספח ??רום־החא: ב. חב׳ :חרוק; טתכנו, תתא טטו?א חומצה נוקיאית שי הב׳: נ. התא המתפורר משחרר הסו: יחידות חדשות 
ש* הב׳ וסכאניזם זה הוכח ?"י סיטח הסרוטאי, ש? הב׳ בנסרית ראדיואקטיווית 1 " >: *ל 1 וסיטון חחוטצה הנוחיאית שי חב׳ בזרחז 

דאדייאהטיווי 1 ״יח) 




331 


בלןטרידפג — כקיה 


332 


אוטוקאטאליזה כימית — בדומה לפעולה שפועלים הגנים 
שבכרומוסומים בשעת המיטוזה של התא. הב' פועל כעין 
"גך ערטילאי זה שחדר לתוך התא מן החוץ. 

מבחינה שימושית חשובים הב" כגורמי הפרעות בתהליכי- 
ייצור תעשיינים, שמבוצעים באמצעות חידקים, כגון בהפקת 
חומצת־ח 1 מץ על־ידי תסיסה. ברפואה ניסו להשתמש בב" 
כאמצעי־הדברה נגד חידקים במחלות זיהומיות. התקוות, 
שנתלו בטיפול זה, נתבדו: הוכח, שברוב המקרים נמצאים 
בין החידקים אחדים — אולי מוסאנטים שהם עמידים 
בפני הב׳ ומהם מתפתח במשך זמן מועט זן עמיד. 

י. ל. 

באריזת, ?דע חחיקים• 

3 ק י , דקרה בנימיין — 830111 010 ־ 0031 ! ! 1 — ( 1875 , טו- 
ריבו — 1951 , רומא), כלכלן וסטאטיסטיקן יהודי 
איטלקי. ב׳ השלים את לימודיו בתורת־הכלכלה בביה״ס 
הגבוה למסחר בוויגיציאה ( 1896 ). בין 1904 ו 1908 ערך את 
הבסאון של משרד־העבודה האיטלקי לחקר מצב האבטלה 
והעבודה, ובין 1909 ו 1921 ניהל את השנתון - £00 113113 ׳.! 
0111103 ״, שנוסד והוצא על־ידיו. 19150 ואילך הורה סטא- 
מיסטיקה וכלכלה באוניברסיטות שונות באיטליה — מ 1927 
ואילך ברומא. ב 1938 , עם הנהגת החוקים האנטי־יהודיים 
באיטליה, עלה לארץ. מ 1940 עד 1946 שימש מרצה לכלכלה 
בביה״ם הגבוה למשפט ולכלכלה בתל־אביב. ב 1946 חזר 
להוראה באוניברסיטה של רומא. 

ב׳ הניח את היסוד לחקר תנודות־המחירים ולחקר הש¬ 
פעתן של תנודות אלו על כלכלת־המדינה, וכן כתב כמה 
מחקרים על ההיסטוריה הכלכלית של תקופת התקומה 
האיטלקית ( 0 ז 011 ומ 81 ־ £1501 ). בשנות ה 20 התקרב אל הציו¬ 
נות, התחיל מתעניין בהיסטוריה הכלכלית של עם־ישראל 
וחקד במיוחד את היחסים הכלכליים בין ישראל לעמים 
בתקופת־הגלות. 

בין חיבוריו של ב׳ יש לציין את "עקרונות מדע הכלכלה" 

( 40 — 1937 , 11 — 1 , 000110111103 50101123 31 1 ק 01 מ 1 ־ 1 ?) ז "עם" 
ישראל מפוזר ובנוי מחדש״(, 11110 ־ 100511 ־ 01 $0 ז 0 ק 315 3010 ־ 151 
1952 ) 1 מבוא לתרגום העברי של "המאמר על יהודי ויניציאה" 
לשמחה לוצאטו ( 1950 ). 

;(ן)ן) 5 416 , 1931 , 5061016 *גמ׳ץס//?/ 111 ) . 8 , 11 ) 11 גת £1 ״ 1 

.( 1950 , 361€ ז 15 י ^ 3 ח 8.35$€£ ) . 8 . 8 11 ) 0710x6 מ :* '*//!•ס 5 

בנו של ב/ רוברטו ב׳ (נו׳ 1909 , רומא), הורה אף 
הוא (מ 1932 ואילך) סטאטיסטיקה בכמה מן האוניברסיטות 
של איטליה. ב 1938 עלה לא״י. ב 1947 נתמנה פרופסור 
לסטאטיסטיקה באוניברסיטה העברית, ומ 1949 הוא גם מנהל 
את הלשכה המרכזית לסטאטיסטיקה ולמחקר כלכלי של 
ממשלת־ישראל. ב׳ פירסם, בין השאר, שורה של מחקרים 
על הדמוגראפיה של האוכלוסיה היהודית בא״י. 

3 ק ז יה ( 1013 /י), סוג של צמחים משבטיהביקיים ממשפחת־ 
הפרפרניים שבסידרת הקטניתיים (ע״ע). הסוג 
מונה כ 150 מינים, מיעוטם גידולי-תרבות ורובם צמחי־בר. 
בא״י גדלה בר, בין השאר, הב' הצרפתית ( 1011515 וסלז 3 מ .*), 
שפרחיה ארגמנייס-סגולים ותרמילה משונן לאורך התפרים, 
הרווחת כגידול־תרבות בצרפת בקרקעות דלות ובאיזו־ 
רים שחונים. הב׳ התרבותית ( 3 ^ $31 .*) מוצאה, אפשר, 
מן הב׳ צרת־העלים ( 0113 ) 30x11511 .*), המצויה גם היא 


כצמח־בר כמעט בכל איזודי־הגידול בא״׳י, וכן בחלקים 
גדולים של אירופה, אסיה המערבית ואפריקה הצפונית. הב׳ 
התרבותית מקובלת בעיקר כגידול־שחת, ובמידה מצומצמת 
יותר — כגידול מספוא ירוק. 

הב׳ כבר תורבתה בעולם העתיק. במאה הראשונה לפסה״נ 
היתה ידועה ברומא כמקור של מספוא ירוק וזבל ירוק. בתל¬ 
מוד (תוספת׳ מעש׳ ג׳! יר׳ מעש׳ ה׳, ח׳; חלה ד׳, י״א) נזכרת 
ה״ביקיא״ ( או "ביקייה") בין גידולי-התרבות של א״י 
כמספוא לבהמות. מסתבר, שחדרה לא״י דרך אלכסנדריה 
של מצרים. 

הב׳ היא צמח חד־שנתי. עליה מנוצים ומצויירים עפ״ו 
בקנוקנות או בזיפים, שמסייעים לצמח להיאחז בצמחים 
שכנים. הפרחים פרפרניים. הפרי תרמיל, שמכול 2 זרעים א־ 



ביקיה תרבותיח ( 3 * 5311 71013 ) 

א. פרח; ב. זרע 

יותר ונפתח בשעת ההבשלה. לגרעיני־הב , טעם מריר מחמת 
האלקלואידים (ע״ע) שבהם; אך גרעינים טחונים, לאחר 
שהופגה מרירותם, יכולים לשמש להזנת בקר. 

הב׳ התרבותית — גבהה כדי 50 — 100 0 ״מ והיא נוטה 
להשתרע על־פני הקו־!ע* אורך התרמיל — 6 — 7 0 ״מ, גודל 
הזרעים — כ 3 מ״ם; היא מותאמת'לקרקעות קלות ככבדות. 
הב׳ הארגמנית ( 03 ז 11 ג 4 :!וקס־״ 3 -*) גבהה כדי 80 — 200 
ס״מ, תרמילה (ארכו: 2 — 4 ס״ר) שעיר וזרעיה קטנים! היא 
מותאמת רק לקרקעות כבדות. בא"* מגדלים את שני המינים: 
הראשון גדל במשך כל תקופת־הגשמים ונקצר בתחילת 
אפריל; השני פורח באביב ונקצר בסוף־אפריל או בתחילת 
מאי.—בארצוודהצפון מגדלים—נוסף על הב׳ התרבותית— 
גם את הב׳ השעירה ( 111053 •!־ .¥), שהיא יותר עמידה 
בפני הקור. 

בא״י מגדלים את הב׳ בתנאי בעל ושלחים כאהד. משום 

: ז 

שרועם של צמחי־הב׳ נוהגים — לשם הקלתה של מלאכת־ 
הקצירה ולשם ריבויו של היבול — לזרו , ! אותם ביחד 
עם צמחי־דגן (שיבולת־שועל או חיטה), שבהם נאחזת הב׳ 
ועמם היא נקצרת! אך דבר זה אסור מן התורה משום כלאים 
(ע״ע). טיבה של השחת המופקת מן הב׳ נקבע: 1 ) לפי 
הרכבה של השחת: היחס בין קטניות ודגנים (עפ״ר כ 60% 
קטניות) ובין עלים וגבעולים (עפ״ר כ 40% עלים), מציאותם 



333 


בקיה—בלוינגם 


334 


של עשבים רעים׳ וכד׳! 2 ) לפי הצבע — המושפע מכמות 
הקארומין, מעונת־הקצירה, מן ההתייבשות בשמש או מן 
ההרטבה בגשם או בטל: 3 ) לפי הדיח — שהוא נעים בשחת 
טריה, נעדר בשחת מיושנת, חריף כשיש בב׳ ערב של צמחים 
שפתניים או צמחי־ביצו׳ת, עביש בשחת שנרטבה. הערך 
התזוני של השחת הוא — בהתאם לטיבה — מ 31 עד 48 
יחידות־מזון ל 100 ק״ג. 

ההרכב הכימי של הביקיה (%) 


אפר , 

שומן 

תאית 

סוזמי־ 

סות 

חלבון 

מים 


! 2.0 

0.3 

4.2 

מסיסות 

6.3 

3.8 

83.4 

צמח ירוק 

8.1 

2.1 

25.4 

36.6 , 

16.9 

10.9 

שתת־ב׳ 

8.6 

1.8 

26-6 

40.7 

12.0 

10.3 

שחת-ב׳ — 
שיבולת-שועל 

3.2 

1.7 

6.0 

49.8 

26.0 

13.3 

גרעינים 


את המקום הראשון בגידול הב׳ בעולם תופסת בריה״מ: 
יותר מ 5 מיליון הקטאר; את השני — אה״ב: כ 2 /' מיליון 
הקטאר; אחריהן — גרמניה, הונגאריה, פולניה, בולגאריה, 
ועוד. 

במשק החקלאי היהודי בא״י הב׳ היא סוג־השחת המקובל 
ביותר, ב 1956 תפסח שטח של כ 475,000 דונאם ( 1 / 3 ב׳ 
תרבותית ו% ב׳ ארגמנית), שהוא כ 76% מכל שטחם של 
גידולי־השחת בארץ. היבול הממוצע היה כ 300 ק״ג שחת־ב׳ 
לדונאם. הקסם של שטחי הב׳ לזרעים הגיע באותה שנה 
ל 21,000 דונאם. 

מיני־ב׳ אחרים, שהם חשובים בעיקר להזנת־בהמות, הם 
הפול (ע״ע) והב ד שי נ ה (ע״ע). 

ש. ה. 

בקילר ד׳אךנז, פמסוא־תזמא ן*ה - - 0 ןןי 1 ־- 0£ 5 ?״ג 1 'ל 

460303 .' 3 83601363 32 0135 — ( 1718 , פאריס — 

1805 , שם), סופר צרפתי. ב׳, שחונן ביכולת של כתיבה 
רהוטה, אבל שעם זה היה מחוסר-עמקות, התחיל כותב שירים 
בגיל רך. מתוך כך נתוודע לוולטר, שהסביר לו פנים ותמך 
בו, עד שב׳ נתמנה ב 1748 , על סמך המלצתו של וולטר, לכתב 
ספרותי של פרידריך 11 , מלך פרוסיה, בצרפת, ובתחילת 
1750 אף הוזמן לחצרו של אותו מלך. אך כשוולטר בא ביולי 
1750 לסן-סוסי (ע״ע) השתבשו היחסים בינו ובין ב׳, וזה 
האחרון עבר לחצרו של מלך סאכסוניה בדרזדן. סמוך ל 1755 
חזר ב׳ לפאריס ומאז התמסר לכתיבת שירים, טראגדיות 
מלאות אימה (שרק אחת מהן, €0010110868 36 000116 1.6 , 
1764 , הוצגה ב 1790 ), וביחוד של רומאנים סנטימנטאליים. 
לפי המתכונת של ריצ׳רדסון (ע״ע) שזכו במשך זמן־מה 
לפרסום מרובה מכפי שהיו ראויים לו(עתסב? , 1160116 קס£, 
ועוד כמה עשרות). את רוב הרומאנים שלו ערך המחבר 
בשתי סדרות: : 5601101601 30 65 ז\ 660 ק£ ("מבחן־הרגש", 
81 — 1772 , 12 כרל), $60511116 11001016 '! 36 061358601601.5 
(״שעשועי אדם רגיש״, 93 — 21,1783 כרך). 

ב׳ נשתכח עוד בחייו, ואח שנותיו האחרונות חיה מתוך 
עוני. אעפ״כ זכה להוציא שנתיים קודם מותו את כל כתביו 
ב 24 כרכים ( 1803 ). המכתבים, שקיבל מהרבה מגדולי זמנו 
(ביניהם פרידריך 11 , וולטר, מידבו, גוטשד ועוד) ושנתגלו 
אחר מות בנו באיזה מושב־זקנים בעיירה דרומית, הם מן 
החשובים שבאספי-האוטוגראפים שנשתיירו מן המאה ה 18 . 


ערכן העצמי של יצירותיו(מחזותיו המלודראמתיים וסי¬ 
פוריו הבכיינים) הוא מועט! אך יש להן חשיבות לתולדות- 
הספרות, משום שב׳ הוא מן הראשונים שהעבירו מאנגליה 
(הוראס וולפול, אדוארד יאנג) לצרפת את אפנת הכתיבה 
ה״קודרת״ ( 6 ־ 1 < 011 ס 5 6 ־ 8601 16 ), כלומר, הרגשנית והחדורה 
בהלל-רוח של אימה (לילד" סערות, קברות, מערות, רצח, 
שיגעון וכד׳): מפני־כן מייצג ב׳ כמעט יותר מכל סופר 
אחר את לידתו (סמור ל 1760 ) של הטעם הפוסט־קלאסי או 
הטרם־רומאנסי בספרות הצרפתית והאירופית. 

י ותות 1 ז 0 .ס־ווונז 01 ^ 

: 1857 ,^ 6 01 ^( 1 * 16 1 ? 5 * 1 ,זס 400501 ^ 

/*>/ 7 > . 771 .'■/ .:>^־ז 1116-9€ ז\ ב 1 10 > . 8 

. 920 ! / 119401 77 

ח. פ. 


3 קי;^ם ( 8061610811301 ), תואר של רוזנים ( £361$ ) ודו¬ 
כסים אנגליים, שהוענק במשך מאות־שנים, מ 1097 
ואילך, למשפחות שונות, שהידועות שבהן היו של ויליד: 
( 665 ! 31 ׳\, עי׳ למטה), שפילד ( 6££1613 ! 51 ) וגרנויל (ע״ע) 

■ן 71 ן • 

החשובים שבמקבלי תואר-האצילות של ב׳ היו: 

( 1 )ג׳ורג׳ ויליךז, הדוכס של ב׳( 1592 — 1628 ), 
מדינאי אנגלי. כשהיה בן 22 נתקבל בחצרו של המלך ג׳ימז 1 , 
והודות להליכותיו הנעימות וחכמתו המדינית נעשה עד מהרה 
יועץ רב־השפעה של 
המלך. ב 1619 נתמנה 
מפקז״הצי. ב 1623 קי¬ 
בל את התואר: דוכס 
של ב׳. גם לאחר 
שצ׳ארלז 1 ירש את 
כסא־המלוכה ב 1625 
החזיק ב׳ בעמדת־ 
השלטון שלו. ב 1625 
תיווך את נישואיו של 
המלך הצעיר עם הנסי¬ 
כה הנריאטה מאריה, 
אחותו של לואי 111 ^ 
מלד־צרפת. אך משום 
השתייכותה של הנסי¬ 
כה לכנסיה הקאתולית 
לא ראו חוגים רח¬ 
בים באנגליה הפרוטסטאנטית נישואים אלה בעין יפה. 
באותה שנה פתחה בריטניה, בהשפעתו של ב', במלחמה 
נגד ספרד, והצי האנגלי נחל מסלה כשהתקיף את נמל.קאדים 
( 03312 ). כן סייע אז לממשלתיצרפת במלחמתה בהוגנוטים, 
אך שנתיים לאחר מכן ( 1627 ) תמך בהוגנוטים נגד צרפת. 
מדיניות הפכפכנית זו, שגרמה להוצאות מרובות, עוררה 
התנגדות נמרצת, והפארלאמנט הגיש פעמיים קובלנות נגד 
ב׳. אך המלך הוסיף ליתן בו אמון ופיזר את הפארלאמנט. 
ב 1628 הכין ב׳ שוב מסע לטובת ההוגנו׳סים, אך נרצח בנמל 
פודטסמות ע״י קצין, שרחש לו איבה מסיבות בלתי־ברורות! 
מותו של המדינאי השנוא נתקבל בברכה ע״י העם האנגלי. 

/ס זן 01/1 ) 111 • 1111/111 1011 / 1 ^ 111 /ס ץ ) 11510 ? ,זשתנ 8 זצ 0 . 8 . 5 

)) 80 / 11/111 . 01665 .? ; 1875 , 1624-1628 , 1 1 ) 01/111 111/1 > . 8 

)) 01/1 01 ) 01 ) 1/1 , 1 | 1 £ ח < ז > 03 . 8 . 0 ; 1930 111105 )* ן - 01 ) 0 /ס 

51 ) 11 , 1 - 5 ) 11111 ) 01$ ) 0 ,( 01501 11113 ^ 5 ,!.״ 80 . 13 ; 1939 ,. 8 ) 0 

. 1930 ,,מ /ס ))/ 0/1 



נ־ורג' ויליירז, הדונם ר,ראשו; ע? 
נאקיננאם, ציור של פ.פ. רובנס 




335 


פקי:גם — כקל, הנרי תומס 


336 


( 2 ) ג׳ורג׳ וילירז, הדוכס של ב׳ ( 1628 — 1687 ), 

בנו של ( 1 ), מדינאי וסופר. נתחנך עם ילדיו של המלך 
צ׳ארלז 1 , נלחם במלחמת־האזרחים נגד קרומול וברח ב 1651 
להולאנד. סמוך לשיבתו של צ׳ארלו 11 למלוכה ( 1660 ) נעשה 
אחד מיועציו של המלך׳ וב 1667/74 היה אחד מחברי־ 
הממשלה. חיי־ההוללות שלו הרסו את בריאותו ואת עשרו! 
הוא מת ללא יורשים. — ב/ שהיה אדם מוכשר וחריף־שכל, 
חיבר כמה קומדיות* הידועה שבהן היא 531 -ו 63 ! 861 116 ז־ 
(״החזרה״* נדפסה 1672 ), שבכתיבתה היו, כנראה, לב׳ שות¬ 
פים. זוהי פארודיה על כמה טראגדיות פאתטיות, שנתחברו 
בזמנו. בין השאר פוגעת יצירה זו בדדיידן, וזה האחרון הת¬ 
נקם בבי, כשתיאר אותו בדמותו של זמרי בפואמה הסאטירית־ 
האלגורית שלו ״אבשלום ואחיתופל״ (יצאה ב 1681 ). 

3 ה 0 :>? 5 . 0 ץ!>!;_! ,־ £1 ת[>זג 0 1 ) 6 ז 1£ מו'ו\ 

. 1949 ,!" ¥1111 י מבתז(ןף.ו 01 .׳ 5 \ . 11 ; 1903 ,. 8 01 

א. מ. י. 

בקיננם או ב׳־עיר (וו 81131 ת 1 ^ 0 ס 8 , 811116 -. 8 ), מחוז 
(ץ 1 ת 012 :>) באנגליה, שגבולו הדרומי־מזרחי נמצא 
במרחק של 20 ק״מ מלונדון בהקפה הרחב. השם ב׳ ציין 
באנגלית־סאכסונית נוח של יער־אשור (באנגלית מאוחרת: 
66611 י 61 ז> 0 771 <,/ , 18 ) 141111111 . 11 . 0 

. 1949 

ר. מ. 

בלןל, הנל' £5111 — 16 * 161 * 8 138 ת 110 ז״ עז 13611 — ( 1821 , לי 

[ 1.66 ], קנט — 1862 , דמשק), היסטוריון ופילוסוף־ 
של־היסטוריה אנגלי. ב׳ היה בנו של סוחר עשיר, וכשמת 
אביו נסע ב׳ עם אמו ליבשת־אירופה ושהה בה כמה 
שנים ( 1840 — 1844 ). כשחזר לאנגליה הקדיש את כל זמנו 
למחקר, שנועד להסתכם בספר ענקי (בן 15 כרכים) בשם 
״תולדות התרבות באנגליה״ (ת 1 מ 0 נ 111231 ׳\ 01 01 ז<־! 1$10 ןן 
161 * 1813 *£). אד ב׳ לא הספיק לסיים אלא את שני הכרכים 
הראשונים של ספרו (יצאו בד 185 ו 1861 ), שאינם משמשים 
לו אלא מבוא בלבד. בריאותו של ב׳ היתד. לקויה מילדותו 
וב 1861 נסע לשם הבראה לארצות־המזרח. הוא ביקר במצ¬ 
רים, סיני וא״י —.בכלל זה בירושלים* אך בנצרת הותקף 
בקדחת, ושבועות אחדים לאחר מכן מת בדמשק. 

ב׳ ריכז את התעניינותו באנגליה לא משום שארץ זו 
היתה מולדתו, אלא מפני שדימה למצוא בתולדותיה את 
הגילויים המאלפים ביותר של חוקי הקידמה בציוויליזאציה. 
ב׳ היה נתון להשפעת האסכולה הסטאטיסטית מייסודו של 
הבלגי ל. א. ז. קטלה (ע״ע), שלפיה משועבדות התופעות 
המוסריות לסטאטיסטיקה. בהתאם להשקפה זו הורה ב׳, 
שההתפתחות המוסרית אינה מותנית ע״י יחידים, אלא ע״י 
הגורמים המתמידים בחיי־החברה, וכד בא לכלל הרעיון, שיש 
לגלות את החוקים הכלליים, הקובעים את דרכה של הקידמה 
האנושית * רק ע״י גיאים של חוקים אלה תיעשה ההיסטוריה 
מדע. חוקי־ההיסטוריה הם, לפי ב׳, חוקי־הטבע ( 81031 ץ 11 ג* 
5 * 131 ) — החוקים, שלפיהם משנה הטבע את האדם ושכוללים 
את השפעת האקלים, טיב־הקרקע וכדומה, וחוקי־הרוח (- 11611 * 
5 * 31131 *) — החוקים, שלפיהם משנה האדם את הטבע ואת 
חייו שלו. מן החוקים הראשונים אפשר ללמוד, מפני־מה 
הפסיד הטבע רק בתנאי־האקלים של אירופה מהשפעתו 
והאדם נהפך לאדוני־הטבע. התקדמותה של התרבות מסתברת 
בחוקי־הרוח, ביחוד בשכל ובדעת. ההתפתחות השכלית 
שימשה יסוד להתקדמות, ובכלל זה: ההתקדמות של המוסריות 
בפועל, בעוד שעיקרי ־המוסר נשארו כמעט ללא שינוי. 



337 


בקל, הגרי מומס — בלולה 


338 


מכאן דברי הרמן כהן ("אתיקה של הרצון הטהור", בגר¬ 
מנית׳ 1907 , ענד 450 ): "במשנתו, שלפיה אין התקדמות 
תאורטית.במוסר׳ כופר ב׳ בתורת־המידות". ב׳ טען בהתלה¬ 
בות לחופש ולשחרור ממשטרי־חסות כנסייתים וחברותיים- 
מדיניים, וכן הטיף לשלום. האהדה, שבה קיבלו הקוראים את 
ספרו, העידה, שב׳ ביטא את רוח־הזמן באנגליה. — שאר 
חיבוריו של ב׳ וכתבים מעזבונו נתפרסמו אחר מותו(ב 1872 ) 
בשלושה כרכים בשם 0511111010115 ? 303 $נוסשמ 4150€113 א 
. 8 .!רד . 9 0£ 70483 \\. 

; 1900 , 344-375 , 111 111/1 ^ה£ 1/10 . 11 שי 1 ת*ז 5 ״ 1 

, 1 , 10 ^ 111, 010 ?/111010(>/11( ( 1(7 0(10/110)11( 011 50X1010 ־ 1:11 } .? 

. 922 ! 

א. ע, ש. 

בקלה (מספרד׳ של יה״ב: 83031130 ), 2 סוגים של דגים 
ימיים מבת־סדרת חסרי־הקוציים, שנמנים על שתי 
משפחות קרובות זו לזו ביותר; שניהם בעלי חשיבות כלכלית 
מרובה. מסימניהם המשותפים: העדר של קוצים בסנפירים, 
שקרניהם רכות ופדוקות! סנפירי־הבטן קודמים לסנפירי־ 
החזה! שלפוחית־הםחיה אטומה. 

1 ) ב׳ - ג ד ו ס ( 03305 ) הוא דג הימים הקרים הצפוניים. 
המין 010141103 . 0 מצוי באוקיינוס האטלאנטי בין קווי־ 
הרוחב ״ 75 ו ־ 40 — מן האיזור הקטבי בצפון עד מפרץ־ 
ביסקאיה בצד האירופי וכף־הטרס בחוף האמריקני בדרום —, 
וכן באוקיינוס השקט במימי אלאסקה וים־ברינג ובשפך נהר־ 
קולומביה. מקום הריכוז של סוג זה הוא סף־הים של 04303 
83085 מדרום לניו־פאונדלנד. — ארכה המאכסימאלי של 
הב׳ — 1.5 מ׳, ומשקלה מגיע ל 50 — 70 ק״ג. צבעה מורכב 



צייי 1 . 0 ) 35 ( 1:1103 ־ 1001 030115 ) 


עפ״ר מגונים של אדום ואפור עם כתמים כהים! בטנה לבנה. 
לב׳ 3 סנפירים בגב ו 2 (בשחי ציציות קטנות) מתחת ללסת 
התחתונה, הקצרה! ראשה, פיה ועיניה גדולים. הב׳ היא דג 
טורף, שניזון מסרטנים, רכיכות, דגים קטנים וכד׳. לאורח־ 
חייה של הב׳ אפיינית נדידה עונתית, בעיקר בין המים 
העליונים והתחתונים. בימי־הצפון מגעת הב׳ לחופים בעונת־ 
החום וחוזרת למים העמוקים יותר כשמתקרבת תקופת־הקור. 
בעונת־ההטלה — שהיא בחופים האירופיים בחדשי מארס־ 
אפריל ובחופי אמריקה בחורף — נודדים הדגים בהמוניהם אל 
החופים, אל איזזרי המים הרדודים. מקומות ההטלה — במים 
מלוחים מאוד לאורך חופי נורווגיה עד איי־הלופוטים בצפון, 
מדרום לאיסלאנד, על־יד איי-אור^ני, וביחוד על-יד חופי 
ניו־פאונדלנד. הנקבה מטילה מספר עצום ( 4 — 6 מיליון) של 
ביצים פלאגיות, שלןמרן 1.4 — 1.8 מ״מ. רובן משמש מזה 
ליצורים אחרים, ואך מועטות מהן מגיעות לגמר התפתחותן. 
מן הביצים בוקעים זחלים (על התפתחותם ר׳ להלן). 

הב׳ האלאסקית ( 5 ס 1131 ג 1 ^סז 30 מ!. 0 ) מצויה בשפע 
בים־ברינג, במים הרדודים של אלאסקה וקאנאדה ודרומית 
מהם עד אורגון. — הסוג מלוה ( 3 /י 1 :> 13 ) הוא דג טורף 
גדול, אחד מן הדגים הפורים ביותר: הנקבה מטילה 



ציור ב. דיג הבק 5 ה בחופי נידפאונדמד: 

המשרת הידוג וציור מ 1 ־:נ 17 ו 

כ 28 מיליון ביצים. — המין 1013 8013 הוא הדג היחיד 
בקבוצת-הב׳ החי במים מתוקים. 

הב׳ היא הדג השני — אתר המליח — בחשיבותו לדיג 
העולמי. הדיג נעשה בספינות־מכמורת, בחכות ורשתות. 
מרכזי־הדיג הם ימי ניו־פאונדלנד, גרנלאנד, איסלאנד, נור¬ 
וגיה, שפיצברגן, איי-פרור. הארצות העוסקות בדיג־הב׳ 
הן(לפי חלקן בו): קאנאדה, צרפת, אה״ב, בריטניה, פורטו־ 
גאל. את הב׳ התחילו דגים בנורווגיה במאה ה 9 , באיסלאנד — 
במאה ה 10 . במאות ה 13 — 14 התחילו עוסקים בדיג זה 
האנגלים וההולאנדים. במאה ה 16 גילו הצרפתים את ריכוזיה 
של הב׳ ב 8$ ת 83 04303 . בניו־פאונדלנד תופס דיג־הב׳ מקום 
מרכזי בכלכלת־הארץ, וב 30% מכל האוכלוסיה מתפרנסים 
מענף זה, שהטביע את חותמו על החיים החברותיים והתרבו¬ 
תיים של האי. לנוף החופי של ניו־פאונדלנד אפיינים 
ה 5 ש £138 — מקומות־מישטח לדגי־ב׳ לשם הכשרתם לייבוש 
ולמליחה. השלל השנתי הממוצע כאן הוא ב 300,000 טונות! 
השלל השנתי העולמי ב 1951 נאמד ב 2.7 מיליון טונות, מהם 
באירופה כ 1.2 מיליון! ידוג זה כלל כ 500 מיליון דגים. שוויו 
של הידוג היה כ 40 לי״ש הטונה באנגליה או כ 110 דולאר 
הטונה באה״ב ובקאנאדה. 

הב׳ נמכרת בשוק מיובשת, מלוחה או מעושנת. משנש־ 
תכללו שיטות-ההקפאה והותקנו ספינות־קירור מובאת לשוק 
גם ב׳ טריה או בצורת "פילה". מן הב , הטריד! מפיקים שמן- 
דגים (ע״ע), שמספק ויטאמין־ם; מן הראש והעצמות מייצרים 
קמח־דגים! ביצי־הב׳ נמלחות ונמכרות כמזון לסרדינים! 
משלפוחית־השחיה מכינים חומר דומה לדבק ( 151081355 ). 

מ. ט. 

2 ) ב'־ 1115 ;):)נ 1€411 \. המין 105 :>:> 01£410 ■ 1 \ רווח על-יד 
החופים האירופיים של האוקיינוס האטלאנטי, וכן בים התיכון, 
ובכלל זה על־יד חופי א״י. זהו דג, שארכו הוא %— 114 מ׳ 
ומשקלו מגיע עד 20 ק״ג! צבעו בדרך־כלל אפור! ראשו 
גדול, עיניו גדולות, פתח־לועו ארוך, לסתותיו מצויירות 
בשורות אחדות של שיניים חזקות! סנפיר־הגב השני וסנפירי־ 



ציור 3 , בק^דן ( 1115 סם 11 !־!שדח . 1 \) 


339 


בקלה — כקלץ, ארנולד 


340 


השת ארוכים. ב׳ ז 1 היא דג שורף מובהק, שניזון מדגי־קרקע 
שונים, סרטנים וכד/ בים התיכון שוכן הדג בחורף בתחומי 
המים הרדודים, ואילו בקיץ הוא נודד למי־המעמקים! יתכן, 
שהנדידה קשורה בהטלה או בנסיגה מפגי המים המחוממים 
או בחיפושי־מזון. בים האירי כיוון הנדידה הוא הפוך. — 
עונת־ההטלה של הב׳ הא״י היא בחורף. הנקבה מטילה ביצים 
פלאגיות, שקטרן כ 1 מ״מ, ומהן בוקעים לאחר עשרות־שעות 
אחדות זחלים בגודל של 3 מ״מ. הזחל מקבל צורה של דג 
מבוגר, כשארכו מגיע ל 30 מ״מ. אח״כ גדלה הב׳ בקצב של 
8 — 10 0 ״מ לשנה, ואחר השנה השלישית מרובה מהירות- 
הגדילה בנקבות מבזכרים. הזכרים מגיעים להתבגרות מינית 
בשנה ה 3 , הנקבות — בשנה ה 4 — 5 , כשגדלו מגיע ליותר 
מ 35 0 ״מ. 

מינים אחרים של 5 ״ 01 :א 11 ז 16 * חיים על־יד חופי־המערב 
של אפריקה, בצפון־המערב של האוקיינוס האטלאנטי, לאורך 
החופים המזרחיים של אמריקה הדרומית, ובאוקיינום השקט — 
על־יד החופים המערביים של אמריקה הצפונית והדרומית. 

דיג ה 4. 0161110x105 ? בססינות־מכמורת ובחכות הוא 
ענף חשוב של הדיג לאורך החופים המערביים של בריטניה 
יאירלאנד, ובשנות־שיא מגיע השלל ל 20,000 טונות. על-יד 
החופים האטלאנטיים של אמריקה הצפונית מגיע הידוג 
השנתי של המין 1$ ־ 14.81110631 ל 10,000 טוגות. בדיג הא״י 
מגיע השלל השנתי של הב׳ ל 100 — 200 טוגות — כ 10% — 
15% מכלל ידוג־המכמורת. 

.; 5137 . 1 ר 1 ג\?) 7011 ) 1 >^ ס] 1 ס 0 1 ) ¥101 £ 1 ) 11111 )¥ . 11 

1 ) 111 > €} ¥101 ?>/ 77 ,^ 110 ^ 1 !-! . 1 . 0 ;( 208 , 1933 ,( 01 ק 12 < . 2001 

. 1934 ,ץ 61 ^ ¥15 €} 11 > ¥1 

א. ב. 

בקלי, ך י קךד 1 — 830:116111 1110:31x10 — (נר 1891 , 
בולוניה), סופר איטלקי. ב׳ התחיל מתפרסם 
כמבקר ספרותי ( 3116 ־ 161161 1 חס £6551 תס 0 1 ״וידויים ספרד 
תייס״ז, 1932 ) והיה אחד ממייסדיו של הירחון הנאו־קלאסי 
800113 1.3 (״המשמרת״, 23 — 1919 ), שהטיף לעזיבה אל 
כתיבה פשוטה ועניינית, כתגובה למגמות של ה״פוטורים־ 
טים" וה״דקאדנטים". את התאוריות האסתטיות של הנאו־ 
קלאסיציסטים הגשים ב׳, הלכה למעשה, בכמה רומאנים, 
וביחוד בטרילוגיה ״הטחנה שעל נהר־פו״ ( 161 ! 01111100 11 
40 — 1938 ,ס?) — בלא ספק הטוב שברומאנים האיטל¬ 
קיים, שנתפרסמו בין שתי מלחמות־העולם. רומאן זה מספר 
את קורותיה של משפחת טוחנים ודייגים, פתוח בתקופה 
המהפכה הצרפתית וסיים במלחמת־העולם 1 . בתיאורי האפיים 
ומהלך החיים הפרטיים של בני־המשפחה משולבת תמונה 
אפית כבירה של תולדות־איטליה באותה תקופה ושל רוח- 
הזמן המשתנה. 

;( 1942 , 0££1 '{> 5077/0/7 111 ) . 8 11 > 11721 > 10111 6 ז¥ , 37.1 ־ 001 ב? .ק 
. 1952 ,. 8 .? 1 , 00131113 '*! .? ; 1943 ,. 8 

בקליט ( 831161116 ), החימר הפלסטי(ע״ע) הראשון, שהוכנס 
לשימוש טכני נרחב 1 הוכן ע״י ל. ה. בקלנד (ע״ע) 

ב 1909 ונקרא על-שמו. הב׳ הוא קו־פולימר (ע״ע סולימרי- 
זציה) של חמרים פנוליים (פנול, קרסול וכד׳) ושל פורס־ 
אלדהיד׳ שמצטרפים למאקרו־מולקולות רשתיות, ואף שלש־ 
ממדיות. הב׳ קיים ב 2 צורות: כגוף סמיך, שניתן לחיתוך 
וליציקה בדפוסים או למריחה על־סני שטחים (ב׳־ 8 ) < כגוף 
מוצק קשה, שאינו חוזר וניתך בחום ושהוא עמיד ביותר 



פוולקולת־באקליט: נקודות •צהורות •-אטומי־פוזס;, נקודות 
לננות—אטומי־!חטצ;; אטומי־המיסו לא סוסנו 

כלפי מים, ממוססים אורגאניים וראגנטים כימיים (ב׳-כ>). 
האפשרות להכין ב׳ בצורת־ 8 ולהפכה לצורת־ס היא חיסור 
לשימושיותו. הב׳ משמש חומר־גלם לכלים שונים, לידיות. 
כפתורים וכד׳, כחומר ציפוי וחיפוי לעץ ולרהיטים, וביחוד 
כחומר־בידוד חשמלי מצויין. 

בקלין, ארנ 1 לד — 186011.110 ) 001 !^ — ( 1827 , באזל — 
1901 , סן דומניקו שעל־יד פיסולה), צייר שווייצי. 

ב׳ למד ציור בדיסלדורף, בלגיה ופאריס והשלים את הכשרתו 
האמנותית ברומא ב 1850/7 . מ 1874 ואילו ישב בעיקר באי¬ 
טליה, אע״פ שביקר לעיתים קרובות בשווייץ ובגרמניה, 
שבהן עלה פירסומו על זה של כל אמן אחר בדורו. הוא היה 



ארנולד בקליז: קנטאור וניסםה. הנאלריה הלאומית, ברלין 




341 


בר,לץ, ארגולד—כקמן, מכס 


342 



מרכזו של חוג אמנותי, שעליו נמנו הפסל 
אדולף פון הילדבראנד והצייר האנס פון 
מארה; הסופר השווייצי ג ומפריד קלר 
היה אחד מידידיו הקרובים. השפעתו על 
דור־האמנים החדש בגרמניה, בשווייץ 
ובאיטליה היתה מרובה, ואף הצייר הסיר־ 
ראליסטי ג׳ורג׳ו די קידיקו למד ממנו 
בצעירותו הרבה. — ב׳ התעמק בין השאר 
ביצירתם של הולביין, פוסן, רובנס 
והאסכולה של הנצרנים; הוא צייר דיוק־ 
נות, אלגוריות, נופים דמיוניים — שבהם 
ניכרת השפעת הסביבה האיטלקית — וכן 
את הדמויות של המיתולוגיה הקלאסית, 
כגון מדוזה, דיאנה, פאן, נפטון, טריסונים, 
נימפות וסאטירים. הממדים של תמונות- 
השמן שלו הם לפרקים גדולים ביותר, 
ובסיגנונו ניכרת המסורת של האסכולה 
הקלאסיציסטית. הקהל הרחב נתפעל מן 
הרומאנטיקה שבגופים הים־תיכונים שלו 
ומן הגשמיות הרעננה בתמונות־העירום 
שצייר, והעתקים מתמונותיו ברוח הקלא¬ 
סית׳ כביכול, וכן תמונות קודרות משלו, כגון,.דיוקו־עצמו 
עם המוות", היו מצויים באלפי בתים. ואולם בעיני המבינים 
שוב לא נחשב כצייר גדול בסוף ימיו. ב 1905 התקיף המבקר 
מאייר־גרפה את ב׳ (ת 11 *> 86 311 ? ! 06 ), ומאז ועד היום 
עוד נצטמצמה ההערכה החיובית של יצירתו. אעפ״ב עדיין 
מוצגות תמונותיו במקומות־כבוד במוזיאונים של באזל, 
ציריך ומינכן; וכן הן מצויות באספים גרמניים שונים, 
ביניהם בברלין, דרזדן והאמבורג. 

01 > 1 ) 801 ס-ד 1 סי 01 ו) • 0 ) 11 ) 0 ) 11111 -. ,. 8 .?/ , 501111118 י \: ,זז 

-? 1461 ; 1902 — 1892 ,<ז?וו/קו>יו!ן 8/1010 ח 1 1 ־ 10 ) 11111 )) : 12 > 
; 1925 ,. 8 , 0511111 חסי! .? ; 1901 ,. 8 י ו?ו 8615$01 ח 16 \ ש!;]', 1 ־ 1 

11.1X1510110, 1)0■ " (;1011111/11;" 8. (10 !<;11 2111 ((111111- 

011 ) 0111 ■ 4410 ו, מ, 6 ,. 8 .■ 5011061061 .? . 14 ;( 1940 
- 01/111111-14111 ) €1 . 8 . 4 . ■ 0 ) 010108 )) ; 1943 ,;)! 111111 • 0 ) 0011 

. 1951 561 ב 8 , 1101111118 

ע. ירה. 

5 ל[לנד/ לא 1 ה^ךוייק — 1 ־ 83610613111 110 ז 1 > 1 ס 13 סש? — 

( 1863 , גנט — 1944 , ניו־יורק), כימאי ותעשיין 
בלגי־אמריקני. ב׳ למד באוניברסיטה של גנט והורה שם 
כימיה עד 1889 ; ב 1890 נסע לצרכי מחקר לאה״ב ונשתקע 
שם. לאחר כמה המצאות בשדה הטכניקה הפוטוגראפית 
(״נייר־ולוכם״) ועוד, הכין ב 1909 חומר פלאסטי, שנקרא על 
שמו (ע״ע בקליט). לשם ניצולה של המצאה זו נוסדה 
״חברת הבאקליט הכללית״, שב׳ היה נשיאה עד 1939 
ושהכמות השנתית של חומר פלאסטי שיוצרה על־ידיה הגיעה 
בשנים האחרונות לחייו של ב׳ ל 100,000 טונות. ב׳ היה 
פרופסור לטכנולוגיה כימית באוניברסיטת קולומביה וב 1924 
נשיאה של החברה הכימית האמריקנית. הוא פירסם הרבה 
מאמרים בעניינים מקצועיים ובבעיות התעשיה הכימית. 

??{ 0 [׳ $*{ 00 — 8601011131111 11$1 ז£ — ( 1853 — 1923 ), 
כימאי גרמני. ב׳, ששימש פרופסור לכימיה באוניבר¬ 
סיטות של גיסן, ליפציג וברלין, התקין את התרמומטר(ע״ע) 
הנקרא על שמו, שסייע הרבה בשיכלול השיטות של קביעת 


מארב :י,טא:: ד,?יוד״ 19 — 1018 

המשקל המולקולארי בדרך האבוליוסקופיה (ע״ע) והקריאו־ 
סקופיה (ע״ע). בכימיה האורגאנית גילה את ההפיכה התוכ־ 
מולקולארית של קטוכסימים לתולדות של אמידי־חומצות 
(ע״ע אוכסימים, עט׳ 847 ). ל״שיחלוף־ב׳" זה נודעת חשיבות 
עיונית ושימושית בחקר בעיות האיזומריה (ע״ע) ובשיטות 
ההרכבה של תרכבות אורגאניות. 

039 — 1 ! 1 ז 3 תז 86016 — ( 1884 , לייפציג — 

1950 , ניו־יורק), צייר גרמני אכספרסיוניסטי. ב׳ 

למד באקאדמיה של ויימאר, בפאריס ובאיטליה. ב 1905 
התיישב בברלין ונעשה מחשובי הציירים בגרמניה. בצד 
קומפוזיציות גדולות על נושאים דתיים ומיתולוגיים ואף על 
מאורעות שאירעו בימיו, כגון ״טביעת הטיסאניק״ ( 1912 ), 
צייר נופים, טבע־דומם ודיוקנות, וביחוד שורה ארוכה ש־ 5 
דיוקנות־עצמו. כן עשה תחריטים וליתוגראפיות — ביניהם 
על נושאים מקראיים — ופסלים, בתקופת מלחמת־חעולם 1 
ואילך נתחזקה מגמתו להדהים את הצופה ע״י חשיפת הצד 
האכזרי והחולני שבחיי־זמנו — למשל, בתמונה "החלום" 
( 1921 ), המתארת ילדה, ומסביב לה מטורפים שסועי־אברים. 
מתוך התעניינותו בצד האכזרי שבחיים, וכן בבעיות הטכ¬ 
ניקה של הציור, נמשך אל אמנים מיה״ב כגון מלסקירכנר, 
שהשפעתו בלטה בציוריו של ב׳ בסוף תקופת-המלחמה. 
בתמונותיו של ב׳ מאותה תקופה מופיעות כמה תכונות של 
הציור הגותי המאוחר: דמויות בעלות ראשים וידיים גדולות 
מדי ממלאות את חלל־התמונות הצפוף, והן מוארות מצדדים 
שונים ונראות מזוויות שונות, משום שב׳ נטש את האחדות- 
של־האור־והפרספקטיווה, שנדרשה ע״י הציור האקאדמי. 
דבר זה הוסיף הרבה לכוח־המבע של תמונותיו, בדומה למה 
שאנו מוצאים באמנות של יה״ב וכן ביצירותיהם של כמה 
מציירי זמנו. התמונה הידועה הראשונה מסוג זה היא "ישו 
והנואפת״ ( 1917 ); אחריה באו ״הלילה״ ( 1918 ) ו-,תמונת- 
משפחה״ ( 1920 ; במוזיאץ לאמנות מודרנית, ניו־יורק). 
לאחר כמה שנים של פעולה צלחה בפראנקפורט, שבה הורה 



343 


בר,מן, מכס— בקסט, ניר,ולי(נח) 


344 


מ 1925 באקאדמיה לאמנות, הוכרה ב׳ (ב 1932 ) ע״י הנאצים 
לחזור לברלין, שממנה ברח ב 1937 מאימת־השלטון לאמסטר־ 
דאם. מכאן ואילך עסק ב׳ ביחוד בנושאים סמליים, מבוטאים 
בקומפוזיציות שופעות מרחב ואומרות כבוד (למשל, "המלך", 
1937 * ״סילוק הספינפסים". 1945 ). 

ב 1947 עבר ב׳ לאה״ב, וב 1949 זכה בפרס הראשון 
בתערוכת "הציור באה״ב"; סמוך למותו השלים את התמונה 
המשולשת הגדולה "הארגונאוטים". יצירותיו נמצאות במוזי¬ 
אונים של גרמניה, הולאנד, שווייץ ואה״ב. 

. 13056051610 ? .יגג ,־ 1360861 ? , 6 ) 36 <)׳ז 6 ו 6 ןג • 1 ,־ 013561 . 0 

. 8 ־ 60661 ) 861 .מ 19481 ,. 8 . 1 \ , 0130 ־ 0101 . 14 ; 1924 ,. 8 . 1 \ 

עס ביבליוגראפיה ורשימת) 1939 ,. 8 . 1 \ , 1331156051610 . ז ג\ 

היצירות). 

ע. י.־ד. 

בכ!ן, ג׳ 1 ן — " 3 ו 8 >״ 8 ״ 08 ] — ( 1875 , פרת, סקוטלאנד — 
1940 , מונטריאל, קאנאדה), סופר ומדינאי בריטי. • 

ב׳ למד באוניברסיטות של גלאזגו ואופספורד, הוסמך ב 1901 
לפרקליטות והיה מזכירו הפרטי של לורד מילנר, כשזה 
האחרון שימש נציב עליון באפריקה הדרומית. במלחמת־ 
העולם 1 שירת כמנהל מחלקת־המודיעין של בריטניה 
וב 1927/35 היה חבר בבית־הבבחרים. בשנת 1935 נתמנה 
כמושל הכללי של קאנאדה והועלה לדרגת לורד טוידזמור 
(־ 1111 תז 668$ ׳*ג 7 ). 

ב׳ כתב כמה סיפורי־הרפתקות וממאנים היסטוריים, שמצ־ 
טיינים בכוח־הריתוק שלהם ובסיגנון בהיר ומלא חן. הידועים 
ביותר בין סיפוריו הם: 5 קש $1 6 ת 1 א 7111117 786 ( 1915 ), 
ש 11 ת 13 מתששז 0 ( 1916 ), 008 ׳*ג 11:011 ( 1928 ), שמתארים את 

פעולותיהן של חבורות־ריגול בינלאומיות במלחמת־העולם 
1 . — בין הביוגראפיות שלו יש לציין את ספריו על 
יוליוס קיסר ( 1932 ), ולטר סקוט ( 1933 ) וקרומול ( 1934 ). 
ב׳ חיבר גם את תולדות מלחמת־העולם 1 בשם 01 13151:017 
•! 3 ^ :ז 3 :״ב> 186 ( 1921/22 ) ואוטוביוגראפיה בשם 17 סר 0 ש 4 ן 
־ 8001 שלז 90185 , שיצאה אחר מותו( 1941 ). 

. 1947 , 1145 ?} 81 11114 ׳*/*׳ 11 1115 ץ 8 ,. 8 ./ ,ןןגו 1 :> 011 . 0 , 5 

בקסם, לב (לא 1 ן) — זסאג 6 .נע; שמו האמיתי: שמעזן 
רוזנבךג — ( 1866 , פטרבורג — 1924 , פאריס), 

צייר יהודי־רוסי. ב׳ למד תחילה באקאדמיה לאמנות בעיר־ 
מולדתו, אך ביקש להכיר את זרמי־האמנות החדשים 
וב 1895/98 השתלם בפאריס. כאן הצטרף לקבוצת-אמנים, 
שיסדה לאחר מכן בראשותו של דיאגילב ברוסיה את תנועת 
האמנות המתקדמת, שנקראה ע״ש כתב־העת שלה קוז\^ 
בטזססץאס!! ("עולם־האמנות"). בכתב־עת זה השתתף ב׳ 
ברישומים, ובאותו זמן הצליח גם בפעולתו כתפאורן של 
התיאטרון הקיסרי. ב 1906 היה ב׳ בין מארגני התערוכה של 
האמנות הרוסית בפאריס. משהתחילה להקת הבאלט הרוסי 
של דיאגילב (ע״ע בלט), עורכת הצגות בפאריס ( 1909 ), 
גרמו התפאורות והתלבושות שלה, שהרבה מהן תוכננו ע״י 
ב׳, למהפכה בטעמו של הקהל הצרפתי, שהתפעל משלל 
הצבעים החיים, שבהם בלטו האדום, הכתום והזהב, ומן 
השימוש ביסודות של סיגנונות מזרחיים שונים (צפוד 
אפריקנים, פרסיים, טאטאריים, רוסיים עתיקים, ועוד), שפע 
זה הוטעם ע״י ב׳ משום שהתנגד לנטיות הנאטוראליסטיות, 
ששלטו אז באמנות הבימתית! התפאורות והתלבושות של 
ב׳ היו דמיוניות־אגדיות, אך עם זה היו מבוססות, בהתאם 
למנהגם של אנשי "עולם־האמנות" הרוסי, על מחקר קפדני 



ל באהסט: תפאזרה ׳ 515 בטדז ב׳שב י 5 הבא 5 ט "תסר" 


בארכיטקטורה ובפולקלור של עמי־המזרח. בין הבאלטים 
המפורסמים, שבהם ניכר היה חלקו של ב׳ ביותר, היו 
"שחרזאדה" ו״ציפור־האש". הפוסק בלבושי־נשים בפאריס 
של זמנו, פוארה 60 ־ 011 ?), יצר בהשפעת סיגנונו של ב , את 
ה״אפנה המזרחית", וכן יש למצוא את סימניה של השפעה זו 
אף בריהוט של התקופה. 

ב' ביקר עם הלהקה הנזכרת בלונדון, רומא, ברלין, ועוד. 
בתקופת מלחמת־העולם 1 נתפזרה הלהקה, וב' שהה זמן־מה 
עם דיאגילב בשווייץ. אך כשנתארגנח הלהקח מחדש ב 1918 , 
הסתכסך ב׳ עם דיאגילב, שביקש לחדש את התפאורה ברוח 
האמנות המודרנית ודחה את רישומי־הבמה, שהכין ב׳ בשביל 
הצגת "החנות הפאנטאסטית". 

ב׳ צייר גם תמונות לשמן: ״אימת־קדומים״ (־ 01 ־ 1 ־ 761 
16 1 11115 !ם 3 ; רשמי־מסע ביוון), שהציג בתערוכת ה״סאלוד 
הפאריסאית ( 1906 )! "ניז׳ינסקי בוויניציאה", ועוד! אך עולים 
עליהן רישומיו בשחור־לבן — למשל, של איזידורה דונקאן, 
ז׳אן קוקטו, ועוד. ב 1922 הוצגו ציוריו בניו־יורק, וב 1927 
נערכה תערוכת־זיכרון של יצירותיו בלונדון. 

; 1913 ,. 8 ? 4 /!/ 1 >ז 0 ^ 4 ,ג 001£31 כ) .] 

? €05111711 11714 <('? 5€€716 07 / £125 51 ?(] 8/5 .ז 1€ >ז 1-10 - 0 . 0 

,. 8 .€ ? 4 ? 151011 11 , £¥105011 .! ; 1913 ,( 1116 51x410 ת 1 ) 

; 1927 , 5 ^ 07 ^ 1 4 ? 1€411 ז 1 :. 8 י 5 ז 1€ !ז 0 1 *ת 3 £311 )! .. 1 ; 1924 
. 1934 , 83 ־ 01 ;>ץ>ז 0 ן* ,. 071083 ^ €0 . 1 ־ 1 

ע. ידה. 

5 ל|?זט, נ ר ק 1 לי ({{[) — 1.68119 ד 113 ת 14 3148021311 

זסא £3 —( 1842 , מיר— 1904 , פטרבורג), סופר ועסקן יהודי 
ברוסיה. ב׳ למד בבית־המדרש לרבנים בז׳יטומיר, שבו שימש 
אביו (יצחק משה ב׳) מורה לתלמוד, ואח״ב באוניברסיטה 
של פטרבורג. לאחד שהוכתר כמוסמך למדעי־הטבע נשלח 
על חשבון מיניסטריון־ההשכלה הרוסי לגרמניה. כאן השתלם 
בפיסיולוגיה, בין השאר בהדרכתו של הלמהולץ (ע״ע). 
ב 1867 נתמנה פריוואט־דוצנט לפיסיולוגיה באוניברסיטה של 
פטרבורג, וב 1871 ניתנה לו קאתדרה במקצוע זה. ב׳ פירסם 
שורה של חיבורים בפיסיולוגיה, ביחוד בזו של מערכת- 
העצבים. מ 1886 שימש כחבר הוועדה המדעית שליד 
מיניסטריון־ההשכלה. 

ה״סופות בנגב" עוררו את ב׳ להתעניין בשאלה היהודית. 

את פתרונה של שאלה זו ברוסיה ראה ב׳ בהענקת שיווי- 
זכויות גמור ליהודים ובשיפור מצבם החמרי והמוסרי. ב׳ 



345 


בקסט, ניקולי(נח)— בקפומי, דומגיקו 


346 


נעשה עסקן מכובד ומוכר בציבור היהודי בריסיה. עם במה 
נציגים יהודיים אחרים השתתף כ״מומהה" בוועדת־פלן 
( 8 — 1883 , ע״ע), שתפקידה היה לבחון את החוקים הנוגעים 
ליהודים, שהיו נהוגים ברוסיה, וכן כתב שורת מאמרים 
(בחלקם בשמות בדויים) על בחינות שונות של שאלת היהו¬ 
דים וחייהם ברוסיה, שנתפרסמו בעיתונות היהודית והכללית. 
גם תירגם לרוסית את ספרו של פרנץ דליטש (ע״ע) להגנת 
התלמוד נגד עלילותיו של רולינג(ע״ע) וחיבור של א. מילר 
נגד עלילת־הדם. — כשמלאו מאה שנה למותו של משה 
מנדלסזון פירסם ב׳ חוברת לזכרו. 

בקעצוריים ( 53x163830636 ), משפחת־צמחים מקבוצת 
מפורדי עלייהכותדת* קרובה מאוד לורדיים (ע״ע) 
ולטבוריתיים (ע״ע) ומרובת מינים (צמחי־נוי וצמחי־מאכל). 
השם ב׳ מקורו באמונה העממית, שעל׳ידי אכילה מצמח 
זה — הגדל בסדקי־סלעים — אפשר לבקע אבנים בשלפוחית־ 
השתן. משפחת־הב״ מונה 80 סוגים וכ 1,100 מינים, שהם 
רווחים בארצות הממוזגות והצפוניות, הרבה מהם — בהרים 
הגבוהים. רובם עשבים חד־שנתיים או רב־שנתיים ומיעוטם 
שיחים ועצים. עליהם מחוסרים עלי־לוואי! הפרחים קטנים, 
בעלי 5 — 10 אבקגים, והשחלה בת 2 עלי־שחלה חפשים או 
מאוחים. הפרי — הלקט או ענבה. 

הסוג בקע צור ( 53x16-383 ), החשוב בסוגי-המשפחה, 
כולל כ 400 'סינים— עשבים חד־שנתיים או רב-שנתיים, בעלי 
קנה־שורש תת־קרקעי. אלה הם צמחים אלפיניים מובהקים. 
שהם אפיינים לבתי־גידול טרשיים של הרים גבוהים ולאיזור 
הארקטי! מגדלים הרבה מהם כצמחי־נוי בגני־סלעים. המין ב׳־ 
החורש ( 8.116361-3063 ) גדל בר בא״י. המין הננסי -גסתז. 5 
313 !(:> דומה בצורתו החיצונית לטחבים! פרחיו בעלי צבע 
ארגמן. — הסוג דמז־מנית ( 81865 ) מונה כ 110 מינים — 
שיחים קוצנים או לא־קוצנים, שהם נפוצים באיזורים הקרי¬ 
רים והממוזגים! פירוחיהם — ענבה עסיסית מרובת־זרעים. 
מגדלים למאכל את הדומדמנית השחורה ( 11 ו 11 -! 18 מ .א), 
ילידת אירופה ואסיה הצפונית, שמבחינים בה שפע של זנים 
גנניים, וכן מינים שונים של דומדמניות אדומות. הפירות, 
העשירים בווימאמין 0 , נאכלים חיים או משמשים למאפה, 
להכנת ריבות, פודינגים ומשקאות חריפים (ליקרים). — קרוב 
מאוד לסוג זה הוא הסוג חזרזר ( 01-05511131-13 ). 

סוג, שכולל מינים של צמחי־נוי הדורים ביותר, הוא 



כקעצור אלפיני (.ק 6 53x10283 ) 



דומרמנית וחזרזר 

1 — 2 . דוטדמנית אדוטה (תז 11 ז< 1 נזז 65 י 11 א), הפירות: לבנים או אדוטיס; 
3 . דיסדטנית ׳שחורה (ומנותחת .א); 1 — 0 . חומר (ב 1 ז 1113 .! 05 זל) או 
ם 2 ק$!ז:> 36 ״ע .א). הפירוח: ירוקים, צהובים או אדומים 

הידראנגיאה ( 803 ס 3 ז 1 >ץ 13 ). ההידראנגיאה התרבותית 
( 113 ץ 11 קסז 30 ת 1 '. 13 ) היא צמח־תרבות ותיק בסין, יאפאן 
והרי־הודו! בפי הגננים היא מכונה ת ו ך ט נ ס ן ה. זהו שיח 
בעל תפרחות גדולות, שצבע פרחיהן ארגמן, אלא שבקרקעות 
עשירות בברזל ואשלג הוא משתנה לכחול. הסוג כולל כ 80 
מינים, שהם נפוצים באמריקה הצפונית והדרומית ושגם 
ביניהם מצויים מינים המצטיינים ביפי הגביעים של פרחיהם 
הצבעוניים. — הסוג דאוציה ( 06111213 ) כולל שיחים, שאח¬ 
דים מהם ידועים כצמחי-נוי! הם מצויים בעיקר באסיה 
המזרחית והמרכזית. — מיניו של הסוג פילדלפוס (- 11113 ? 
11115 ^ 361 ) הם שיחים ירוקי-עד או ירוקי־עדילמחצה, בעלי 
פרחים לבנים ריחנים מאוד! מוצאם מאסיה ומאמריקה הצפו¬ 
נית. — הסוג פרנסיה ( 31-035513 ?) כולל 50 מינים של עשבים 
רב־שנתיים, הגדלים באיזורים הצפוניים והארקטיים! - 3 ק .? 
11151:1-15 נפוץ כצמזדביצות. מ ז< 

5 קםומי, ד 1 מניק 1 ;— 86003611111 000160100 — ( 1486 , 
סיאנה — 1551 , שם), צייר איטלקי, שהיה ממייסדיה 
של אסכולת המניריזם (ע״ע) בטוסקאנה. רובם של נושאי 
תמונותיו הם דתיים, ומיעוטם — מיתולוגיים ואלגוריים. 
לאחר שחיקה במשך זמן את סיגנונו של רפאל הגיע ב׳, 
מתור התעמקות בתמונותיו של מיכאל־אנג׳לו, לסיגנון, 
שמצטיין מצד המבנה בפרספקטיווה נועזת, ומצד הצבע — 
בצירופים מחוכמים ובניגודי אור־וצל, שמבשרים את הגישה 
של אמני-הבארוק. 




347 


בקסומי, דומניקו—בקר 


348 



ר. בקאפומי: משה מוציא סיס ם! הס 5 ע. ח?ק סתסונת־פסיפס 
ברצפת הקתדראלה של סיאנה 

בעיר־מולדתו נשארו הרבה מיצירותיו, שבטובות שבהן 
נחשבות "היי קאתרינה הקדושה" (סמוך ל 1512 ) ו״לידת 
מרים״( 1543 ). ב׳ צייר גם בפיזה ובג׳נובה, ובשנותיו האחרו¬ 
נות עשה גם פסלי־ברונזה, בעיקר של מלאכים. 

■>> 1 ן> 1 > 1 > 1 ) 1 > 0 ז> 1 ! 1 ק 1 . 0 ) 11111111110 ) 01-1 ' 1111 > 10 ) 510 , 1 יונוןמ 6 ^ג . 3 . 

- 0 מ 1 ! 1 :א 311 > . 1 * 1 ;( 53 תמונות — 423-500 , 1932 ,צ 110. 1 <)> 

ביבליוגראפיה מקפוז,) 1933 , 3, 11 ׳\ו 0 פותמ 1 ת£:>ל 2 ז.> 1 

50 תמונות), 

בקפ 1 ךד, ו י לים — 1 )זס£] 11113018601 ^ 1 — ( 1760 , פונטי 
היל [ 111 ך 1 ;ו 011 ז]*גיפורד, וילטשיר — 1844 , בת), 

סופר אנגלי. ב/ שהיה בנו של ראש־העיר של לונדון, ירש 
כשהיה בן 9 רכוש עצום. הוא קיבל חינוך פרטי והירבה 
לסייר באירופה. ב 1784/95 ו 1805/20 היה חבר הפארלאמנט. 
את ביתו בפונטהיל בנה פעמיים מחדש, ואף הוסיף לו מגדל 
בגובה של 90 מ/ שהתמוטט עד מהרה, ואז בנה ב' מגדל 
אחר במקומו. פזרנות יוצאת־דופן ניכרת גם ברומאן, שעל־ 
ידיו קנה את מקומו בספרות, "ואתק" ( ¥318011 < 1786 ) — 
סיפור מזרחי על חליף חושני וסאדיסטי, שמוכר את נשמתו 
לשטן. ב׳ חיבר את הסיפור בצרפתית והתאמר, שכתב אותו 
בהעלם אחד בשלושה ימים ושני לילות. אע״ס שגדלו של 
הספר אינו סותר אפשרות זו, יש להניח, שב , הפריז בחת־ 
פארותו. נראה הדבר, שעסק בו במשך זמן ניכר ושמתחילה 
נתכוון לכתוב אותו כמעשיה על המזרח ברוח וולטר, אלא 
שבתהליך היצירה נתגבש לסוף הסיפור ביצירה מקורית 
של אכזוטיות דמיונית, שבה ממוזגים חריפות־שכל צינית 
עם האימים ורוח־ההילולה של "אלף לילה ולילה". הספר 
נמנה עם היצירות הקלאסיות הזעירות של הספרות האנגלית, 
בזכות הדפים האחרונים, המתארים בכוח בלתי־מצוי, כיצד 
נשרפים ליבותיהם של הנדונים לדראון־עולם באש־הגיהינום. 


ב׳ הוסיף על ספרו ״ואתק״ שלוש ״אפיזודות״ — אף הן 
סיפורים מזרחיים —, שנופלות בערכן מיצירתו העיקרית 
(הן נדפסו רק בתחילת המאה ה 20 ). מעניינים יותר הם שני 
ספרייהמסעות של ב', "איטליה, בצירוף רשימות על ספרד 
ופורטוגאל״ ( 1834 ) ו״זברונות מן המנזרים של אלקובה 
ובאטאליה״ ( 1835 ), ושתי הסאטירות שלו על יצירות־ספרות 
בזמנו, ״כתיבת רומאנים מודרנית״ ( 1796 ) ו״זכרזנוה ביו¬ 
גראפיים של ציירים מפורסמים״ ( 1824 ). 

1 ) 811 . 8 . 5 ; 1932 ,. 8 .^ 1 / 0 ״>/ ב 1 ,־ו€ע 011 .^ .( 

-^ 00 ־ 81 . 13 ; 1937 ,. 8 ,תבתזק 0113 . 0 ; 1930 

. 1956 /ס 1 /^ €811 1€ ? 7 ,סבתו 

ד. א. פ. 

בקי ( 30 ח!׳\ס 8 ), קבוצה (בת־משפחה) של מעלי־גרה (ע״ע 
גרה) ממשפחת גבובי־הקרניים, מסידרת שסועי־ 

הפרסות (ע״ע). לקבוצה זו שייכות הבהמות החשובות ביותר 
לאדם מבחינה תרבותית ומשקית. 

הב' הם בע״ח גדולים ומסורבלים, בעלי ראש כבד, שפה 
עליונה קרחה, קמט־עור תחת הצוואר והחזה וזנב ארוך. 
רגלי״הב׳ מוצקות, ובהן מפותחות רק 2 אצבעות ( 11 ! ו 1¥ )> 
מן האצבעות 11 ו¥ נשתיירו רק שרידים. שיני־הב׳ — 32 , 

ונוסחת ו : 3 _ 711 ץ• מערכת־השיניים עשויה לאכילת מזון 

צמחי! בלסת העליונה נעדרות בל החותכות (ציור 1 ). — 
המפותח בחושי־הב׳ הוא חוש־הריח! לעומתו הראיה לקויה 
מאוד. 


קבוצת־הב׳ כוללת סוגים שונים, שהחשובים שבהם הם: 



ציור ז. — ו. נו?גו?ת הב׳ (הקרן הימנית הוסרה!; צ. ה?סת 
התחתונה; 3 . ״.) 1 טוחנת 


הביזון(ע״ע)! התא( (ע״ע)! היק (ע״ע)! בקר־הג׳ונגל 
והבקר האמיתי(במובן המצומצם), שעליהם נמנים הגזעים 
המרובים של בקר־הבית. 

בקר־הג׳ונגל (,! 8180 ) בולל חיות־בר ובהמות־בית, 
השייכים ל 3 טיפוסים, שהם קרובים זה לזה מאוד ואף דומים 
מאוד במבנה־הגולגולת לב׳ האמיתי: (א) הגדול והחזק שבהם 
הוא הגא ו ר ( 8.2301-08 ), שהוא גם הגדול שבגזעי בקר־הבר. 
הפרים גדלים עד לגובה של 1.7 — 1.8 מ׳! בעיקר מפותח חלקו 
הקדמי של גופם, וע״י הארכת חוליות־גבם נוצרת דבשת 
גרמית. צבע גופו של הגאור חום עד שחור, ורגליו לבנות. 
קרניו גדולות וחזקות, ארכן מגיע עד 1 מ׳, בסיסן רחב 
מאוד, צבען צהוב עד ירוק, וחודיהן שחורים. טיפוס זה מצוי 
כחיית־בר בלבד — בהודו, בבורמה ובמאלאיה! (ב) הגאיאל 


349 


נקו 


350 



ציור 2 . — גא י אל ( 0013118 ־ £1 08 ( 811 ) 



ציור — באגטנג ( 5 ט 130 [!מ 50 81805 ) 

( 3118 :!״<״£ . 8 ) הוא, כנראה, טיפוס מבויית של הגאור, שלו 
הוא דומה מאד במבנה גופו וצבעו, אלא שהוא קטן ממנו 
(ציור 2 }. הוא מצוי בהרי הודו הצפוגית־המזרחית! (ג) 
ה ב א נ ט נ ג ( 1130118 ) 5011 . 8 ) הוא הקטן שבקבוצה זו, אך 
הוא נחשב ליפה שבהם. גופו חום־שחור, רגליו לבנות, וסימנו 
המובהק הוא כתם לבן גדול על ירכיו האחוריות (ציור 
3 ). הוא מצוי בבורמה, במאלאיה ובסומאטרה. הצעירים נית¬ 
נים לביות, שלא כמבוגרים. טיפוס מבויית של הבאנטנג 
הוא ב ק ר ־ ב א ל י, המצוי בכמה מאיי אינדונזיה. הפדות 
מניבות חלב בכמות קטנה, שמספקת להנקת הוולד בלבד. 
הבשר טעים לאכילה. 

בקר אמיתי ( 805 ). סימן־הכר זואולוגי מיוחד לב׳ 
האמיתי היא ההשתכרות של ציר־הקדקוד שלו עד כדי יצירת 
זווית חדה בין המצח והעורף. שאלת מוצאו של בקר־הבית 
( 15 * 13111 . 8 ) — כלומר, אם התפתח מצורת־בד אחת או 
מצורות־בר אחדות — עדיין לא הוכרעה. לפי דעה אחת, 
שהיא המקובלת ביותר, אביה של קבוצה זו הוא ש ו ר ־ ה ב ר 
( 5 ט 1 מ 1£0 מ 11 זת . 8 , 171115 ), שהיה נפח באיזורים נרחבים 
באירופה, באסיה המרכזית ובאפריקה עד להכחדתו בתקופה 
היסטורית מאוחרת למדי * באירופה נצוד האחרון ממין זה 
ב 1627 . הוא נזכר ותואר הרבה ע״י סופרים מן העת העתיקה 
(למשל על-ידי יוליוס קיסר) ומיה״ב, ואפשר לשחזר אותו 


ע״ם התאורים הללו, ואף על־סמך מימצאי־שלדים. זה היה 
בע״ח אדיר, שגבהו היה 1.80 — 1.90 מ/ שערו הארוך היה 
חום־כהה עד שחור, פס בהיר עבר לאורך גבו ומסגרת 
בהירה הקיפה את פיו. ראשו היה ארוך וצד, וקרניו הארוכות 
והחסוגות היו עגולות ובעלות פניה צדדית וקדמית (ציור 4 ). 
מניחים, שצאצאיו הישרים הם גזעי־השפלה של הולאנד, 
בלגיה, גרמניה הצפונית, וכן כמה גזעי־בשר אנגליים. 

יתכן, שגזעים קדמונים של בקר־הבית האירופי — בקר* 
הביצות, שנקרא גם ״ב׳ קצר־הקרך ( 05 ז 06 ץ 1 ( 30 ז 8 . 8 ) ו״ב׳ 
ארוך־המצח״( 0115 ז 81£ ח 8.10 ) — מיוצגים ע״י המאובנים של 
ב׳ קטן מזה הרבה, ארוך־מצח וקצר-קרגיים, שנמצאו במבני* 
הכלונסאות של שווייץ ובביצות האירופיות. — כיוון שלא 
נמצא באירופה טיפוס־בר של בקר־הביצות הנזכר, מניחים, 



ציור 4 , — שור־הנר ( 5 ט 1 ח 1130 ס 1 ז 1 ] . 8 ) (שיחזור) 


־' *י״&זיזי׳ 


שהגיע לכאן — מסתבר, בסוף תקופת־האבן החדשה — עם 
נדידות העמים מאסיה, כנראה, מאסיה הקטנה. כן מניחים, 
שהב׳ קצר־הקרן אינו צורה עצמאית אלא צורת־ניוון של 
שור-הבר האסייתי, שנתפתחה מתוך מוטאציה ונתקיימה ע״י 
השפעות ביות. טיפוס זה של ב׳ קצר־הקרניים כולל היום 
את הב׳ החים השווייצי ואת בקר־ג׳רזי, וכן שורה של גזעים 
אסייתיים ואפריקגים. 

סתומה היא שאלת המוצא של גזעי־הב׳ של ב ק ר ־ ז ב ו 
( 5 ט 110 ) 1 ! 1 . 8 ,!! 208 ) ושל גזעי־הב׳ הקרובים לו במזרח 
הרחוק. הזבו רווח בעיקר בהודו ובשכנותה, וכן גם באפריקה! 
הגזע קרוי גם "בקר־גבנון", משום הכר השרירי או השומני 
המיוחד, המצוי בו 
מעל הצוואר (ציור 
5 ). מסתבר, שיצירת 
הגבנון היא מוטאציה, 
שהתאימה לתנאי* 
החיים של הערבה על 
החילופים בין זמני־ 
שפע וזמני־מחסור 
שבה. לא נמצאו 
צורוודבר של הזבו, 
ואין לגזור אותו מן 
הבאנטנג. יש להניח, 
שהזבו מוצאו מטיפוס אסייתי של שור־הבר או משור־בר 
שנכחד בתקופה פרהיסטורית בהודו ( 110115 ) 101113 ! . 8 ), 


מ 


"י!׳- 


ציור 5 . — ונו ( 11008 ) 0 ! . 8 ) 


שמקומו היה בין שור־הבר והבאנטגג. 

מן הביולוגיה של הב׳. קרניים מצויות בשני המינים, 

אך בדרך־כלל הן כבדות יותר בזכרים. גודל הקרן וצורת 
עיקומה שונים בגזעים השונים. שלא כבמעלי־גרה אחרים, 
הקרניים הן חלקות ולא טבעתיות! הן יוצאות מן הגולגולת 
ישר, בלא פיתול, ופונות בכפיפה קדימה (שלא כבעז). 







351 


בקר 


352 


בקרני־הפרה משאיר כל הריון רישום בצורת העמקה טבע¬ 
תית. מאחר שהמלטה ראשונה מתרחשת כרגיל בגיל של 
2 — 3 שנים, מעידה טבעת אחת על גיל כזה, וכל טבעת 
נוספת — על שנה נוספת. שנה ללא הריון ניכרת במרחק 
המרובה יותר שבין טבעת לטבעת. סימן אחר להכרת הגיל 
בב׳ צעיר הוא מצב השיניים: עגל נולד עם 2 חותכות 
ו 12 טוחנות ומשלים את שיני-החלב שלו עד גיל 4 שבו¬ 
עות♦ בגיל 2 ץ 1 שנים מתחלת התחלפוודהשיניים, שאינה 
מסתיימת אלא בגיל 4% — 5 שנים. — הב׳ מצטיין בעבי 
עורו: 3 — 4 מ״מ, בקצה־הזנב וברגליים 5 מ״מ — עובי מרובה 
מזה של כל שאר בהמות־הבית. — מספר בלוטות־החלב 
בעטין־הב׳ הוא 4 — בניגוד ל 2 שבעטין־הצאן.— על התאמת 
האנאטומיה והפיסיולוגיה של הב׳ לאורח־חייו כאוכל־עשב 
ע״ע גרה. 

ה בדל י־ ה מ ין המשניים בכל הגזעים של בקר־ 
הבית הם ניכרים. הפר גדול וכבד מן הפרה. ראשו חזק 
וקצר, חלק־גופו הקדמי מפותח יותר מן האחורי! ערפו חזק 
וצווארו עבה יותר, וקמט־עור גדול וכבד נשמט ממנו ומן 
החזה. הפר מסוגל להרביע את הפרה החל מן החודש ה 10 
לחייו, אך נוהגים להשתמש בו מגיל 1 — 1% שגה ואילך! 
פרים משובחים מסוגלים להרבעה עד גיל 8 — 10 שנים. פר 
אחד משמש בדרך־כלל 60 — 100 נקבות ברפת, 30 — 40 נקבות 
כשהעדר במרעה. בשנים האחרונות התחילו מנהיגים 
להפרות פרות בהזרעה מלאכותית (ע״ע). — הפד 
הוא בדרך־כלל בעל התנהגות שקטה, אך הוא נוח לרגוז 
כשהוא מגוךה. ואז הוא נעשה תקפני מאד. פר מורגז ומש¬ 
תולל מסוכן לבהמות ולאדם בנשקו — הקרניים, שהוא מפעיל 
אותן בכוח האדיר של שרירי־ערפו ("שור גגח"! מלחמת־ 
פרים). הפר המסורס — השוד — מאבד עם כמה מסימני- 
המין המשניים הזכריים שלו גם את פראותו! הוא מידמה 
במקצת לפרה ונעשה שקט ונכנע, אך אין הוא מאבד את 
כוחו. מכאן הנוהג לסרס פרים לשם הכשרתם כבהמות־עבודה. 
הסירוס מבוצע עפ״ר בסוף זמן היניקה, ז״א בגיל 6 — 8 שבו¬ 
עות (יש לציין, שבלשון־המקרא, וכן בשימוש הרווח בדיבור 
ברוב הלשונות, משמשים המונחים "פר" ו״שור" בעירבוביה). 

הפרה בכל גזעי־הב׳ קטנה מן הפר בקומה ובמשקל, 
ואבריה עדינים יותר. חלקי־גופה האחוריים רחבים מן 
הקדמיים, ראשה קל יותר, קמט־העור שמתחת לצוואר (הפי- 
מה) פחות מפותח ואינו נשמט למטה. 

בדרך־כלל מסוגלת הפרה להתעבר עד גל 12 — 15 שנה, 

אך תוארו גם מקרים של פרות בנות 18 — 20 שנה שהמליטו. 
ההריון, שתקופתו בבקר־הבר 7 חדשים, נמשך בבקר-הבית 
כ 9 חדשים ושבוע (כ 280 ימים). קודם ההמלטה מתחילים 
העטינים לתפוח. בדרך־כלל ממליטה הפרה ולד אחד בלבד, 
שיוצא לאויר־העולם כשהוא מסוגל לעמוד מיד על 
רגליו. 

נהוג לייחס את המונח "עגל" לזכר עד גיל של שנה, 
ומכאן ואילך קוראים לו "ם ר". לנקבה קוראים "ע ג ל ה" 
עד גיל של 20 — 21 חודש. העגלה הגדלה המעוברת נקראת 
"מבכירה" בחדשי־ההריון הראשונים ומיד אחר ההמלטה, 
ואח״כ היא נקראת "פרה". 

ביות הב׳ והתפתחות הגזעים. כיוון שהשימוש 
בחיות־הבית קדם להיסטוריה האנושית, אין בידנו ידיעות 
על ראשתו של ביוודהב׳ מבחינת מקומו, זמנו ומסיבותיה 


מניחים, שתהליך־הביות התחיל קודם תקופת־האבן החדשה 
או עכ״פ בתחלתה, וכן שלא היה הביות פעולה מכוונת 
ורצופה מצד האדם, אלא פעולה שבוצעה באופן בלתי־תלוי 
בזמנים שונים ובמקומות שונים, ובאסיה ובאירופה אף חזרה 
ונעשתה כמה וכמה פעמים. עמי התקופה העתיקה נזקקו 
לבקר־הבר ולבקר־הבית כאחד לסיפוק צרכיהם. עדות בטוחה 
למציאותו של ב׳ מבויית בתקופת־האבן החדשה המאוחרת 
מצויה בכתובות העתיקות ביותר של השומרים, ואחריהן 
בכתובות של המצרים וההודים. באפריז, שנמצא בחורבות 
היכל באור־כשדים (סמוך ל 3000 לפסה״נ), כבר מתוארים 
החליבה ועיבוד־החלב. יש להניח, שהנימוק הראשון לביות 
הב׳ לא היתה התועלת הכלכלית: בשר השיגו אז ע״י ציד, 
ובקר־הבר גם לאחר ביותו נתן חלב רק בשביל גידול השגר. 
נראה, שהמניע הראשון היה דתי — השמירה על הב׳ הקדוש 
או גידול של בהמות לקרבן! רק אח״כ באה ההכרה בערך 
הכלכלי של הב׳ כבהמת־עבודה וכספק־חלב. הגידול המכוון 
של ב׳ לבשר הוא תופעה של הזמן החדיש. בזמן העתיק לא 
נעשתה שום השבחה של טיב הב׳ ע״י ברירה מצד האדם: 
העמים העתיקים היו רק מרבי בהמות, אך לא מטפחי בהמות, 
ויותר משהחשיבו את הב׳ מבחינת תועלתו הכלכלית העריכו 
אותו כסימן של אמידות וכוח. הגזעים השונים הראשונים של 
בקר־הבית נוצרו ע״י ברירה טבעית — ע״י הכלאות מקריות 
בעקבות נדידות־עמים וע״י הסתגלות לתנאי האקלים והקרקע 
באיזורים השונים! הרבה מהם נשארו עד היום בגדר גזעים 
טבעיים, שנבדלים זה מזה בעיקר בסימנים זואולוגיים, 
ובעיקר שימשו כבהמות־עבודה וספקי-זבל. הראשונים, 
שהנהיגו ברירה מכוונת בגידול הב׳ שלהם, היו הרומים, אך 
פעולתם בתחום זה נשתכחה. 

רק במאות השנים האחרונות נתפתח גידולם של גזעי- 
התרבות המודרניים, הנבדלים זה מזה הבדלים ניכרים 
בגדלם, בצורתם, בצבעם ובתנובותיהם, ז״א: במה שהם 
מספקים — או מה שניתן להפיק מהם — לצרכי־האדם. 
זוהי תוצאת המאמצים המשותפים, שנעשו ע״י מטפחים 
מצטיינים בודדים ואחריהם ע״י חקלאים מרובים, מתחילה 
בעיקר באנגליה (מ 70 ד 1 ע״י ביקול [ 611 ^ 56 ) 82 ]), אח״כ 
בהולאנד, צרפת ושווייץ, ולסוף בכל שאר ארצות־התרבות. 
גזעים לחלב, לבשר או לעבודה וגזעים מכוונים לתועלת 
כפולה או משולשת, נוצרו ע״י העדפה מכוונת ומחושבת 
של השגים מסויימים, לפעמים על חשבון סגולות אחרות 
של הב׳! וכך נוצרו גם הצבעים השונים והצורות הטיפוסיות. 
מטרות-השימוש השונות מוצאות את ביטויין גם במבנה-הגוף. 
הב׳ לבשר — אם הוא מקבל תזונה נכונה — הוא בעל גוף 
נמוך ומרובה־שרירים, שנראה מן הצד כמקבילית! קו־הגב 
ישר, הצוואר קצר, הדבשת רחבה, הראש קטן ורחב, הרגליים 
קצרות וחסונות. לעומת זה יש לנקבות של גזעי־החלב, 
משום מיעוט השרירים, מראה זוויתי, ומפני־כן אפשר להבחין 
בבירור בשלדן; גופן ארוך, וצורתו דומה יותר למשולש — 
חזה צר, מתניים רחבות ורגליים ארוכות ודקות! העור דק 
ועפ״ר מלא קמטים דקים בצוואר! העטין גדול, ובולטים 
בו ורידים חזקים. בין גזעי הב׳ לבשר ולחלב קיימים 
הבדלים פיסיולוגיים. המזון הניתן לפרות־חלב מעל לכמות 
הדרושה לקיומן נהפך בעיקרו לחלב, וכנגד זה בבקר- 
הבשר — לבשר ושומן! בדרך־כלל אין האחרונים מפיקים 
חלב אלא כדי הזנת העגל שהמליטו. — מבנה־הגוף של הב׳ 



353 


פקד 


354 


המכוון לכמה מטרות — למשל, לחלב ולבשר כאחד — הוא 
מטיפוס-ביניים. — מספר הגזעים והתת־גזעים, שפותחו בשי¬ 
טות ההשבחה השונות, מגיע לעשרות הרבה. 

המיון היעיל ביותר של גזעי בקר־הבית נעשה לסי תועל¬ 
תם, ולא לפי סימני-הכר זואולוגיים (כגון מבנה הגולגולת 
או אורד־הקרניים). 

גזעי־חלב. הב׳ הפריזי (או הולשטיני־פריזי) הוא 
בקר-החלב הגדול ביותר,' מרבודהחלב ביותר והנפח ביותר 
בעולם. מוצאו מהולאנד הצפונית ופריזלאנד המערבית. גזע 
זה נוצר בתנאי אקלים ומזון מעולים במרעה לח ופירה 
ונמוד מפני-הים, ומתיר ברירה בסשן־ מאות שנים, שהיתה 
מכוונת לתפוקת־חלב מרובה. רק במאה ה 19 התחילו 
בהבאתו לארצות אחרות, והיום הוא מגודל כמעט בכל חלקי 
אירופה, באמריקה הצפונית והדרומית, באפריקה הדרומית, 
בא״י ועוד, הן על טהרתו — לפעמים בסטיות מקומיות מן 
הגזע המקורי — והן בהכלאה עם גזעים מקומיים. 

הב׳ הפריזי הוא שחור־לבן עם תיחום ברור של הכתמים. 
בזמננו מתפשט יותר ויותר הנוהג להסיר את קרניו בדרך 
מלאכותית. גבהו הממוצע (בדבשת) כ 135 ם"מ. המשקל 
החי של פרות מבוגרות (בנות 5 — 6 שנים} הוא 550 — 700 
ק״ג, לפעמים עד 800 ק״ג! משקל הפרים — 900 — 1,200 ק״ג, 
לפעמים עד 1,500 ק״ג. תנובת-החלב מרובה מאד, אך אחוז- 
השומן בחלב נמוך־ביחס: התפוקה השנתית הממוצעת של 
פרות בעדרים בינוגים בהולאנד ובאר,״ב היא 4,000 — 5,000 
ק״ג חלב עם 3.5% שומן, בעדרים טובים— 6,000 — 7,000 ק״ג 
עם 3.6% — 4% שומן. ע״י ברירה מיוחדת מגיעים לפעמים 
לתפוקת־שיא שנתית של 10 , 000 — 15 x 100 ק״ג חלב או 350 — 
600 ק״ג שומן־חמאה. הב׳ הפריזי מאחר להתבגר, זקוק למזון 
משובח, עמיד בפני קור אד לא באותה מידה בפני חום, 
ועם זה מוכשר להסתגל לתנאי אקלים והחזקה שונים, ומכאן 
תפוצתו הגדולה. 

הגזעים האנגליים. ג׳רזי (ץ 56 ז 16 ) הוא גזע- 
החלב הקטן, אד הנאה ביותר והממהר ביותר להתבגר. הוא 
מצטיין במבנה־גוף עדין, מארד וסימטרי. גזע זה נוצר באי 
ג׳רזי שבתעלת לה־מאנש — כנראה, מתוך הכלאה של ב׳ 
מברטאניה ומנודמאגדיה. בתחילת המאה ה 19 הובא לאנגליה 
ילאה״ב, ששם ביררו אותו לסי ממדי-גוף ותנובת-חלב גדו¬ 
לים יותר. הטיפוס "ג׳רזי אמריקני" הוא כיום המצוי ביותר 
גם בניו-זילאנד, אוסטראליה, אפריקה הדרומית וקאנאדה. 
בקד-ג׳רזי מתאים לאיזורים החמים, משום עמידתו בפני 
חום יבש או לח. צבעו — מצהוב־בהיר (ללא כתמים) עד 
חום, אפור וכמעט שחור. הגיוון המצוי והנאה ביותר הוא גון- 
האיילה עם בני־גון כהים במשהו וטבעת לבנה מסביב 
לפה! הפרים הם בדרך כלל כהים מן הפרות. באה״ב פיתחו 
גם טיפוס של ג׳דזי בלא קרניים. גבהן של פרות־ג׳רזי הוא 
כ 1.10 — 1.20 מ׳, משקלן 350 — 400 ק״ג, ומשקל הפרים — 
550 — 800 ק״ג. תנובת-החלב אינה מרובה ביותר׳ אך טיבו 
של החלב עולה על זה של כל שאר הגזעים לחלב, ותכולת־ 
השומן היא בממוצע 5.3% ! לפיכך מתאים גזע זה במיוחד 
לתוצרת של שמנת •וחמאה. פרות־ג׳רזי טובות מעדרים 
בינונים מניבות 2,500 — 3,000 ק״ג חלב ו 130 — 160 ק״ג 
חמאה, ומעדרים טובים — 3,500 — 4,000 ק״ג חלב ו 180 — 200 
ק״ג שומן־חמאה בשנה! הושגו אפילו תנובות בודדות של 
10,000—8x100 ק״ג של חלב עם 500 ק״ג של שומן־חמאה. 


הגזע ג ך נ זי (ץש 8 חשש 1 ! 0 ) נוצר באי-התעלה הנקרא 
בשם זה והסמוך לג׳רזי, ורק לערך ב 100 השנים האחרו¬ 
נות נתפתח לגוע עצמאי. הוא הובא לאנגליה הדרומית- 
המזרחית, לאה״ב ולקאנאדה! ביבשת אירופה לא נתקבל 
גזע זה. בקר־גרנזי דומה לזה של ג׳רזי, אך הבהמות גדולות 
וחזקות יותר, הצבע — צהוב־אדמדם, צבע־איילות או חום־ 
בהיר עם כתמים לבנים לא־סימטריים. המשקל של הפרות 
המבוגרות 375 — 600 ק״ג, של הפרים — 600 — 1,000 ק״ג. 
תנובת-החלב עולה במשהו על זו של פרות־ג׳רזי, אך תכולת־ 
השומן נמוכה במקצת מבחלבן של האחרונות ( 4.8% — 5% ). 
גזע זה מיטיב להתאקלם באיזורים חמים מן הגזע הפריזי, 
אך נופל מבחינה זו מגזע-ג׳רזי. 

הגזע ארשיר ( 6 ז 11 ןז 6 נ 1 ^.) וגאלובי (ץ 3 ^\ 03110 ) הם 
בהמות שחורות, קטנות מבני הגזעים הקודמים ומחוסרות- 
קרניים; בשרן — ביחוד של אותן שהן מגזע אברדין־ 
אנגס— הוא מן המשובחים ביותר. בקר-גאאבי מסוגל לעמוד 
בתנאים אקלימיים של קור וערפל, ולפיכך מגדלים אותו 
גם בקאנאדה וברוסיה, וכן ייצאו אותו לארצות אחרות. — 
הגזעים הדרום־אנגליים ססכס 30 * 1$ ו 5 ) וךו 1 ן (תס-\ 06 ) 
קרובים זה לזה. צבעם אדום־כהה עד חום, קרניהם ארוכות; 
משקל הפרות המבוגרות — 500 — 600 ק״ג, משקל הפרים — 
700 — 900 ק״ג. בניו של הגזע הראשון יוצאו בעיקר לאפריקה 
הדרומית ושל האחרון — לצרפת, לאמריקה הצפונית והדרו¬ 
מית, לאוסטראליה ועוד. 

גזע- ש א רול ה ( 01315 ז 113 כ>) הוא בקר־הבשר היחיד, 
שמקורו בצרפת (מרכז־הארץ). בניו של גזע זה לבנים או 
צהבהבים, גופם ארוך ונמוך, קרניהם ארוכות ודקות. דרישו¬ 
תיהם מבחינת המזון והטיפול הן גבוהות למדי, אך הם 
נוחים לפיטום ומספקים בשר משובח ביותר. משקלן של 
הפרות, שגדלו בתנאי־מרעה, הוא כ 500 — 550 ק״ג, של הפרות 





ציוד 21 . פרודחלב קצרת־זזסח 


ו ציור 22 . פרת סיסנטאל 

ציורים 0 .— 23 . נועי בקר: 0 .— 14 . גזעי־חלב: 13 .—סע. גיעי־ב׳צר; 21 - 


ציור 23 , פר סימנטאל 


בקר דו־תבלית* 


ציור 6 , פרה פריוית 


ציור 8 . פרת נ׳רזי 


















359 


8 ?ןר 


360 


המפוטמות — כ 600 ק״ג ושל הפרים המפוטמים — 900 — 1,000 
ק״ג. הגזע מגודל גם בקובה ובמדינות־הדרום של אה״ב, 
ששם מפליאים אותו בגזעי־בשר אנגליים ובגזעי־בראהמה 
(עי׳ להלן). 

טיפוסי-בשר של גזע־זבו. משום מיעוט בשרם של 
גזעי־הבשר האירופיים להסתגל לאיזורים הטרופיים והתת־ 
טרופיים, על אקלימם ומחלותיהם, הולך ומתפשט מתחילת 
המאה ה 20 השימוש בגזע־זבו (עי׳ למעלה, עמ׳ 355 ) ההודי 
במדינות־הדרום של אה״ב, באמריקה הדרומית ובמושבות 
האירופיות באפריקה. טיפוס, שנוצר בטכסאס ובניו־מבסיקו 
מהכלאה של טיפוסי־זבו שונים, נקרא (ע״ש מוצאו ההודי) 
גזע ברא ה מ ה, וממנו פותח על־ידי ברירה גזע־בשר 
מובהק. זהו ב׳ לבן עד אפור־מכסיף, בעל פימה גדולה, 
דבשת ואזניים ארוכות ושמוטות. משקל הפרות, שגדלו בתנאי- 
מרעה — כ 500 ק״ג, של המפוטמות — 600 — 700 ק״ג, של 
הפרים המבוגרים — כ 800 ק״ג ושל המפוטמים — 1,000 — 
1,100 ק״ג. בבראזיל נוצר מתוך הכלאת הטיפוסים ההודיים 
הגזע אינדו־בראזיל, הדומה לבראהמה, אך הקטן 
ממנו. — הגזע 0 א גטה ג ר ט ר ו ד י ם הוא הצעיר בגזעי־ 
הב׳ בעולם ! הוא נוצר בטכסאם מתוך הכלאת קצרי-קרן עם 
גזע־בראהמה, ומ 1940 ואילך הוא מופר כגזע בפני עצמו. 
צבעו אדום־כהה, כעין הדובדבן! הוא חסר דבשת, אך יש 
לו פימה גדולה וקפל־הטבור. הוא גדול וארוך מקצרי־הקרן! 
משקלם של הפרים המבוגרים מגיע עד 650 ק״ג בלא פיטום. 
גזע זה יוצא לאמריקה המרכזית והדרומית ולאוסטדאליה 
והגיע בזמן האחרון גם לא״י. 

ה א פ ר י ק א נ ד ר הוא טיפוס אפריקני של הזבו, שנוצר 
באפריקה הדרומית ע״י המתיישבים הראשונים מבני־ב׳ 
מקומיים ע״פ שיטת־ברירה בכיוון של הגדלת הגוף, פיתוח 
השרירים ושיפור הצורות, לשם השגת שורי־עבודה חזקים 
יותר, מאחד שבאותן הארצות נהגו להשתמש בב' בעיקר 
כבהמת־משיכה. צבעם של בני גזע זה הוא צבע-הדובדבן 
(בהיר עד כהה)! ברוב תכונותיהם דומים הם לבני גזע- 
בראהמה, אלא שהם קלים מן האחרונים וקרניהם ארוכות 
ומופנות לצדדים. תנאי האקלים התת־טרופי של אפריקה 
הדרומית יפים להם! הם עומדים בפני המחלות הטרופיות 
וטיב בשרם משובח. בתנאי־המרעה המקומיים מגיע משקלן 
של הפרות המבוגרות ל 550 — 650 ק״ג. 

ב׳ דו־תכליתי (גזעים מגודלים לחלב ובשר 
כאחד). מאחר ששתי המגמות הללו מנוגדות זל״ז במידה 
מדובה מבחינה פיסיולוגית, אין להשיג השגי־שיא בשני 
ענפי־התפוקה. פרות מגזעים שטופחו לשם שתי המטרות 
כאחת אינן מספקות אלא כמויות-חלב בינוניות, אך הן ממה¬ 
רות להשמין, ועגליהן ניתנים לשיווק לשם בשר תוך זמן קצר 
ביחס, בדרישותיהם למזון, לטיפול ולריפות נופלים גזעים 
אלה מגזעי־החלב המובהקים, אך עולים על גזעי־הבשר, 
ומשום כך אינם מתאימים למשקי מרעה נרחבים. הם מצליחים 
ביותר במשקים קטנים או בינונים, שבהם מצויים תנאי־עבודה 
ותנאי־מזון נוחים, יתרונם של גזעים אלה הוא בקלות 
המרובה, שבה הם ניתנים לסיגול לצרכי־השוק: כשמחירי- 
החלב הם גבוהים ותנאי־העבודה נוחים, אפשר להכשיר אותם 
בעיקר לתנובת־חלב, וכשמחירי־הבשר ושכר־העבודה גבו¬ 
הים — לתנובת־בשר. 

ק צ ר י־ ה ק ר ן לתנובת־חלב נוצרו בדרך הברירה 


מקצרי־הקרן המגודלים לתנובת־בשר בלבד. בצבעם, בגדלם 
ובדרישותיהם לגבי מזון הם דומים לאבותיהם, אלא שהם 
גבוהים וארוכים מהם במקצת, שריריהם מפותחים פחות, 
ועטיניהם גדולים יותר ופחות בשדנים! משקלם קל יותר, 
אף לאחר פיטום. תנובת־החלב שלהם היא בין 2,000 ו 6,000 
ק״ג לשנה עם 3.8% — 4% שומן. פרות בודדות מניבות 
8,000 — 10,000 ק״ג, עם 350 — 400 ק״ג שומן. גזע זה נפוץ 
מאך באנגליה, באוסטראליה ובקאנאדה, וכן באה״ב. — הגזע 
0115 ? התהווה מהכלאת גזעים אנגליים שונים. צבעו — 
מאדום־בהיר עד צבע־דובדבן כהה! הוא מחוסר־קרניים 
ובעל גודל בינוני. המשקל של הפרות המבוגרות (ללא 
פיטום) מגיע עד 500 — 550 ק״ג, זה של הפרים בגיל 16 
חדשים — עד 350 — 375 ק״ג ושל הפרים המבוגרים — עד 
1,000 ק״ג. תנובת־החלב מגעת בתנאי־מזון נוחים ל 3,000 — 
3,500 ק״ג לשנה עם 3.6% — 4.0% שומן! תנובת־השיא 
היתה: כ 9,000 ק״ג חלב ו 400 ק״ג שומן. בני גזע זה יוצאו 
לבראזיל ולאמריקה המרכזית, לדדובדאפריקה, לאוסטראליה, 
לניו־זילאנד, לקאנאדה ולאה״ב. 

ב׳ שלש־תכליתי (חלב — בשר — עבודה), 
עליו נמנים רוב הגזעים הפרימיטיוויים של אסיה ושל 
אפריקה, וכן הרבה מן הגזעים והטיפוסים של אירופה המזר¬ 
חית והדרומית שלא הושבחו אלא במקצת. ההשגים בשלוש 
המגמות בגזעים אלה הם בדרך־כלל מועטים מאד. עיקר 
התועלת שבהם — בעבודה, שבה משמשים שוורים ופרות 
כאחד, ואילו תנובת־החלב אינה עולה בדרך־כלל הרבה על 
צדכי־הוולד, ואף תנובת־הבשר נופלת מזו של גזעי־התדבות 
האירופיים. אולם בתנאי־מרעה טובים נוהגים השוורים 
והפרות להשמין יפה. ע״י השבחה שיטתית בדרך הברירה 
הצליחו להתגבר על הקשיים הפיסיולוגיים ולהגיע לידי 
השגים ניכרים בכל שלוש המגמות בגזע אחד. החשוב 
שב״גזעי־צידוף" אלה הוא גזע ם י מ נ ס א ל (־ 1€0 מ 5101 
131 ), שמולדתו בשווייץ המערבית. כאן נהפך ב׳ כפרי, בעל 
גוף גדול לא־הארמוני ועצמות גסות, לגזע־תרבות, שהוא 
שקול במבנה־גופו. צבעו אדום או צהוב עם כתמים לבנים! 
הראש עפ״ר בולו לבן. גזע זה הוא מן הגדולים שבגזעי־הב׳! 
גבהן של הפרות המבוגרות מגיע ל 1.45 מ׳ ומשקלן ל 700 — 
750 ק״ג, גובה־הפדים — ל 1.55 — 1.60 מ׳ ומשקלם ל 1,000 — 
1,200 ק״ג. תנובת־החלב מרובה מאד, כשמביאים בחשבון 
את השימוש המשולש, והיא מגעת בממוצע ל 3,500 ק״ג עם 
3.7% שומן, כשהפרות אינן עובדות! פדות בודדות מני¬ 
בות אף 5,000 — 6,000 ק״ג חלב. הפרים ממהרים להתבגר, 
נוחים לפיטום ומס&קים בשד, שאינו שמן ביותר, אך סיביו 
גסים במקצת. גודל־גופם ושרידיהם החזקים מכשירים אותם 
מאד לעבודת-השדה. במשקים הקטנים שבשווייץ ובאירופה 
הדרומית משתמשים לצרכי-העבודה אף בפרות. לגזע זה 
נודעת חשיבות גם מחוץ לגבולות ארץ־מוצאו, והוא נתקבל 
ברוב ארצות־אירופה! במקומות שונים שימש יסוד לגזעים 
ולטיפוסים חדשים, כגון גזע מ(נבליאר בצרפת. 

ש. הי. 

ג י ד ו ל ־ ב׳ הוא אחד מן הענפים הגדולים של החקלאות 
ושל הכלכלה העולמית. הב׳ הוא כוח־העבודה העיקרי במשק 
חקלאי שלא הגיע למיכון ולמינוע. החזקת ב׳ במשק חקלאי 
היא גם האמצעי היעיל ביותר לשמירה על פוריות הקרקע, 
הודות לחמרים הדשנים מזבל־הבהמות (צואה ושתן) המוח- 



361 


בקד 


362 


זרים לקרקע המידלדלת ע״י פלחה. אך עיקר חשיבותו של 
חב׳ הוא בבשרו לאכול ולעכל כמויות גדולות של מספוא גם 
ולהפוך אותו לחלב ולבשר הראויים לאכילת אדם. הפרה 
החולבת מייצרת את הכמות הגדולה ביותר — מכל בחמות־ 
המשק — של מזונות לבני־אדם תמורת מנת־מספוא מסויימת. 
שור־הבשר נופל ממנה מבחינה זו, אך לעומת זה הוצאות 
העבודה והטיפול בבקר־החלב גבוהות הרבה מן ההוצאות 
לטיפול בבקר־הבשר. (תמונות: ע״ע אורנג/ עמ ׳ 297/8 < 
אמריקה הדרומית, עט׳ 283/4 ! אפריקה, תמונה צבעונית, 
מול עט׳ 343/4 ! ארגנטינה, עם׳ 670,668 ). 

יש הבדל עצום בין הערך הכלכלי של עדרי־הב׳ האירו¬ 
פיים, האמריקנים והאוסטראליים ובין זה של העדרים האסיי־ 
תיים ועדריהם של השבטים מגדלי־הב׳ האפריקנים. בכמה 
מארצות התרבות החקלאית המתקדמת עדרי־הב׳ הם חוט־ 
השדרה של הכלכלה הלאומית, כגון בהולאנד, דאניה וניר 
זילאנד — בעיקר מבחינת תנובת־החלב ותעשיית החמאה 
והגבינה, ובארגנטינה, אורוגוואי ואוסטראליה — בעיקר 
מבחינת תעשיית־הבשר. באסיה ובאפריקה תורם הב׳ רק מעט 
■ לרמת־החיים של הילידים, מאחר שהעדרים מוחזקים בתנאים 
פרימיטיוויים ביותר ותפוקתם מועטת. בארצות אלו משמש 
הב׳ בעיקר כבהמת־עבודה! לפעמים הוא מספק גם מעט חלב 
בעונת־הגשמים ובמידה זעומה — גם בשר, לאחר שמילא את 
תפקידו כבהמת־עבודה. בהודו הבראדימנית הב׳ — האסור 
בשחיטה —, המצוי בארץ זו במספרים גדולים, לא זו בלבד 
שאינו מביא תועלת מרובה, אלא אף הפך לרועץ לכלכלת־ 
הארץ, שהוא מוצץ את לשדה. 

המסחר הבינלאומי בב׳ חי מקיף כ 2 — 2% מיליון ראשי־ב׳ 
לשנה ( 1950 — 1952 ). החשובות שבארצות היצוא הן איר־ 
לאנד, קאנאדה וארגנטינה, ובארצות־היבוא — בריטניה, 
אה״ב, גרמניה המערבית. 

ג י ד ו ל ־ ב׳ בישראל. הב׳ המקומי המקורי בא״י של 
זמננו הוא גזע הב׳ ה ע ר ב י הקטן, שגבהו כ 106 ס״מ ומשקלו 
200 — 250 ק״ג. הבהמות הן ברובן שחורות־לבנות ובמיעוטן 
אדומות או אדומות עם כתמים לבנים. ב׳ זה מוחזק על־ידי 
הפלחים בתנאים פרימיטיוויים ביותר וניזון בעיקר ממרעה, 
עם תוספת מועטת של מספוא, שניתנת לו לעיתים רחוקות. 
תנובת־החלב שלו מועטת — 600 — 700 ק״ג בשנה, ועיקר 
חשיבותו לפלח ככוח־עבודה. משתמשים לעבודה בעיקר 
בשוורים, אד במידה מרובה גם בפרות. 

במאה ה 19 הביאו המתיישבים הגרמניים לארץ פרות 
מסוריה ומן הלבנון — את הפרה הדמשקאית (ר׳ למעלה, 
עט׳ 355 ) ואת הפרה ה ב ירו ת י ת, שהיא צורה מבוייתת 
ומטופחת של הפרה הערבית, ומניבה בתנאים רגילים 
1,500 — 2,000 ק״ג ובתנאי־החזקה מתוקנים עד כדי 3,000 
ק״ג לשנה. גם שני הגזעים הללו לא סיפקו את הצרכים 
של החקלאות העברית האינטנסיווית, שהתחילה מביאה — 
אחר מלחמת־העולם 1 — גזעי־ב׳ משובחים מאירופה ואמ¬ 
ריקה. תחילה הובאו פרות מן הגזע השווייצי החום ומגזעים 
צרפתיים שוגים, אך לסוף הועמד היבוא על הגזע הפריזי 
(ר׳ למעלה, עט , 353 ) השחור־לבן בלבד. הובאו בעיקר 
פרות לשם הכלאה עם הגזע הערבי המקומי ועם הב׳ 
הדמשקאי והלבנוני, ויבוא זה הוגבר מאד אחר תקומתה של 
מדינת־ישראל. פעולה זו הוכתרה בהצלחה יתרה והביאה 
לידי יצירת גזע פריזי־ישראלי, שמן הדור ה 4 — 5 להכלאה 
ואילך אינו נבדל כמעט במראהו ובשפע חלבו מן הגזע 


גידול הבקר בעולם 
(ראשי־בקר במיליונים) 


1954—1953 

1938—1935 ; 


ארצות־הגידול 

(ממוצע) 

(ממוצע) 


העיקריות 


ן 


אירופה 

16.9 

15.6 


צרפת . . . 

15.5 

15.6 1 . 


גרמניה . . . 

10.7 

8.9 1 . 


בריטניה . . 

10.0 

? 1 • 


פולניה . . . 

| 9.0 

7.9 


איטליה . . . 

5.1 

4.3 [ , 


יוגוסלאוויה . . 

4.5 

4.1 


אירלאנד . . 

4.1 

. י . ז 


ספרד . . . 

3.2 

3.3 


דאניה . . . 

3.0 

2.8 1 . 


הולאנד . . . 

2,9 

. ! ז 


רומניה . . . 

2.8 

ז 


שוודיה . . . 

2.4 

1.6 


בלגיה . . . 

2.4 

. ! ו 


הונגאריה . . 

2.3 

2.6 


אוסטריה . . 

1.6 

1.7 


שווייץ . . . 

1.5 

? 


נורווגיה . . 

1.5 

ן 


פורסוגאל . . 


•102 

•106 

ס״ה 

•63 

•60 

3 רה״מ . 



אסיה 

*162.2 

*•138.0 

הודו . 

24.1 

24.4 

יאקיסטאו . . . . 

24 

? 

סין. 

10.7 

9.3 

תורכיה. 

8 

י 

סיאם. 

5 

? 

בורמה. 

286 ־ 

•227 

ס״ה 



אפריקה 

19 

18 

חבש. 

11.7 

11.9 

אפריקה הדרומית . . 

6.6 

5.2 

טאנגאנייקה. . . . 

6.1 

5.3 

מאדאגאסקאר . . . 

•94 

*80 

ס״ה 



אמריקה הצפונית 

94.7 

66.0 

אודב. 

9.4 

8.2 

קאנאדה . . . . 

131.3 

95.9 

ס״ה 



אמריקה הדרומית 

57.6 

40.7 

בראזיל. 

45.3 

33.2 

ארגנטינה . . . . 

15.5 

9.0 

קולומביה . . . . 

7.8 

8.3 

אורוגוואי . . . . 

139.8 

104.5 

ס׳־ה 



אוקיאניה 

15,6 

12.8 

אוסטראליה . . . . 

5.8 

4.3 

ניו־זילאנד . . . . 

21.6 

17/7 

ס״ה 


! העולם. 695 • 856 • 


מפות: ע״ע אירופה, עמ׳ 129 ! אפריקה, עמ ׳ 325 ! 
אפריקה הדרומית, עט׳ 378 ! ארצות־הברית, עט׳ 71/2 . 
גידול בקד במזרח הקרוב 
(ראשי־בקר באלפים, 1953/4 }•*♦ 


1,510 


1,356 

מצרים. 

487 


56 

ערב הסעודית. 

35 

לבנון. 

32 

ירדן. 

130 


220 

ארץ־ישראל(בתקופת־המאנדאט) 


• אומדן. *• כולל חואים. 

*•* מהימנותם של הנתונים המספריים בנוגע לארצות הערביות 
מוטלת בספק. 






















363 


גקר 


364 


הפריזי המקורי ועם זה הוא מותאם במיוחד לתנאים האקלי¬ 
מיים של הארץ. בשנים האחרונות מובאים לשם השבחה 
נוספת גם פרים סריזיים (הולשטין) מאה״ב ומקאנאדה. עדר- 
החלב הישראלי מורכב, איפוא, כיום מפרות שחורות־לבנות, 
שברובן הן צאצאי הכלאות של גזעים שונים — פרות ער¬ 
ביות מקומיות, פרים דמשקאים, לבנוניים, שווייציים, פרות 
ופרים פריזיים ממוצא הולאנדי, גרמני, אמריקני, קאנאדי. 
תנובת־החלב הממוצעת של הפרה הישראלית היא מן הגבו¬ 
הות בעולם, ועדיין היא נמצאת בקו־העליה. היא הגיעה 
ב 1956 ל 4,200 ק״ג (עם 3.6% שומן) בשנה, לעומת 2,000 
ק״ג ב 1927 . הפרות הרשומות בספד-העדר הישראלי אף 
הגיעו ב 1956 בממוצע ל 4,800 ק״ג (עם 170 ק״ג שומן), 
לעומת 3,600 ק״ג ב 1934 (שנת הייסוד של ספר־העדר) 
ו 4,000 ב 1950 . 

עדר־החלב הישראלי מנה בתחילת 1957 כ 40,000 פרות 
חולבות וכ 40,000 עגלות, לעומת 33,000 חולבות ו 20,000 
עגלות, שמנה 19531 , ולעומת 6,000 חולבות ו 4,000 עגלות 
שמנה עדר*החלב של הישוב היהודי בא״י ב 1927 . 

גידול ב׳ לבשר הונהג במשק העברי באופן שיטתי רק 
מ 1950 ואילך. הובאו פרים ופרות מגזעי־בשר משובחים 
(בראהמה, הדפורד וכד׳ — ר׳ למעלה, עמ׳ 356 , 359 ) לשם 
גידולם בזנים טהורים או לשם הכלאתם עם הגזעים המצויים 
בארץ. ענף זה מבוסם על ניצולו של מדעה טבעי בשטחים 
שאינם ניתנים לעיבוד חקלאי, בביצות ובמדרוני־ההרים, 
וכן על ביצול שלפים ומרעה זרוע. מספרם של ראשי־הב׳ 
המוחזקים בעיקר ליצירת בשר הגיע 19571 ל 25,000 . 

את ההשקעות בענף הב׳ לחלב ולבשר בישראל עד 1957 
אומדים ב 148 מיליון ל״י, מזה אינוונטאר חי — כ 98 מיליון 
ל״י< בניינים, מיתקנים וציוד — כ 50 מיליון ל״י. את ההכ¬ 
נסות הכוללות של משק־ב' זה — חלב לתצרוכת עצמית 
ולשיווק עירוני, בשר וזבל — אומדים ב 74 מיליון ל״י. 

עדרי־הב׳ של הערבים מנו בתקופת־המאנדאט כ 200,000 
ראש והושמדו כמעט כליל במלחמודהעצמאות. הם חזרו 
ושוקמו עד להקף משוער של 25,000 ראש. לפי זה מגיע 
המספר הכללי של ראשי־ב׳ בישראל בערד ל 130,000 — 
כ 80,000 לחלב וכ 50,000 לבשר (ולעבודה). 

מ. 

מ ח ל ו ת ־ ב׳. מן הבחינה הכלכלית של ענף־הרפת, הן 
בארצות נחשלות והן בארצות בעלות תרבות חקלאית רמה, 
נודעת למחלות־הב׳ חשיבות מרובה ביותר. הנזק, שנגרם 
ע״י תחלואת בהמות במשך שנה אחת ( 1954 ) באה״ב, נאמד 
במיליארד דולאר. 

מחלות מידבקות, שעלולות להתפשט ולגרום למגפות, 

כגון דבר־הב/ טריפאנוסומיאזה, הדלקת המידבקת של קרום 
החזר, והריאה, מחלת הפח והטלפיים, מחלות נגרמות על־ידי 
פירופלאסמות, השחפת, ההפלה המידבקת, לפטוספירוזות 
וכד׳, מסכנות בארצות צפופות-ישוב את אספקת־המזון לאוב־ 
לוסיה, הזקוקה לחלבון מן החי, והן עלולות להרוס משק 
פרימיטיווי, שחקלאותו תלויה בכוח-העבודה של הב׳. מגפת- 
דבר־הב׳ בקניה בשנות ה 90 של המאה ה 19 כמעט שחיסלה 
את אוכלוסיית הב׳ וגרמה להפחתה ניכרת באוכלוסיית 
השבטים! הללו התחילו נודדים מארצם ומוכרים את עצמם 
לעבדות כדי להימלט מרעב. הטריפאנוסומיאזות באפריקה 
הטרופית, שבה קיימות המחלות הללו בצורה אנדמית, 


הטביעו את חותמן על צורת החקלאות ועל מבנה החברה 
באמורים הנגועים. מגפות הב/ שפרצו בשנות ה 90 של המאה 
הקודמת ותחילת המאה ה 20 באפריקה הדרומית והמזרחית 
ובשנות ה 20 — ה 30 של המאה הנכחית במשק העברי בא״י, 
מוטטו בתחומי־פגיעתן את ענף־הרפת. 

בארצות בעלות משק אינטנסיווי מפותח, כגון אה״ב 
ומערב-אירופה, הצליחו להדביר את דבר־הב׳ ודלקת קרים 
החזה וריאה. לעומת זד, גורמת מחלת הפה והטלפיים נזק עצום 
בארצות תרבותיות בעלות משק אינטנסיווי דוקה; והוא הדין 
לגבי השחפת וההפלה המידבקת, אמנם שחפת והפלה מידבקת 
מצויות גם בארצות מפגרות בעלות משק אכסטנסיווי, אבל 
הפיזור הרב של העדרים על־פני שטחים עצומים מפחית 
בארצות אלו את סכנת התפשטותן של המגפות, וערכו 
המועט של הב׳ במשק כזה (ר׳ למעלה, עמ' 361 ) אינו 
מצדיק אמצעי-שמירה כרוכים בהוצאות מרובות. כיוצא בו, 
מהווה דלקת־העטינים אחד מן הפגעים הכלכליים הרצינים 
ביותר במשק אינטנסיווי מחמת צימצום התנובה של פרות 
גזעיות יקרות, ולעומת זה אין למחלה זו חשיבות מדובה 
במשק אכסטנסיווי. 

שחפת-הב' וההפלד, המידבקת (ברוצלוזה) מסוכנות גם 
לאדם, העלול להידבק ע״י מגע ישיר, וביחוד ע״י החלב 
ותוצרת־החלב, וכל ממשלה חייבת לתכנן מלחמה במחלות 
אלו. 

דבר-הב׳ ( 1 זוב 1 ע 0 < 651151 ?): מחלה אפיינית לב/ שנגרמת 
ע״י נגיף. בתקופה הטרס-באקטריולוגית היתה נפוצה מאד ו 
היום היא מצויה בעיקר בעדרים הפרימיטיוויים באפריקה 
המרכזית והמזרחית ובמזרח הרחוק. הנגיף נמצא בכל 
הפרשות־הגוף ומועבר מבהמה לבהמה ע״י מגע ישיר, וגם 
ע״י מספוא, ריפוד, כלי־עבודה, בגדים, נעליים. המחלה מת¬ 
פשטת במהירות מרובה, סימניה: חום, דלקת כל הקרומים, 
דמם בעיניים, הפרעה קשה בעיכול, שילשול בלתי-פוסק 
ומוות אחר 7 ימים. התמותה מגעת ל 95% בהתקפה ראשונה 
ול 30% — 50% במגפות חוזרות. לא נמצאה תרופה למחלה זו, 
אך התוצאות של חיסון מונע הן מצויינות ומאפשרות את 
קיומם של עדרים גם באיזורים אנדמיים. 

על מגפת הפה ו ד,טלפי ם ע״ע. 

דלקת מידבקת של קרום החזה והריאה 

(ותגו/וסו( 00111:3£10$3 01113 ךת 11611 נ[ 0 ־ 16111 ?) נגרמת ע״י חידק 

קטן מאד מקבוצת הריקטסיות. בהמה חולה או מחלימה עלולה 
להדביק — גם אחר הבראתה — בהמות אחרות ע״י טיפות- 
ליחה שניתזות מפיה. התמותה היא כ 50% ! בבהמות שהבריאו 
נשאר נזק ניכר בריאות. נגד מחלה זו הוכן תרכיב מחסן 
יעיל. והודות לו — וכן הודות לפעולות סאניטאריות שונות 
(השמדת בהמות חולות ונושאות־טפילים, אמצעי־חיטוי) — 
כמעט שנעלמה המחלה מאירופה ומאה״ב. 

שחפת (ע״ע). בשלב הפעיל פוגעת המחלה בעיקר 
בריאה ובקדומה, גורמת לשיעול, והפרות נדזות יותר ויותר ? 
שחפת־העטין גורמת להעברת המחלה לפרות אחרות ולאדם, 
ביחוד ע״י החלב. החידק של שחפת-הב׳ מסוכן מאד לאדם, 
וביחוד לילדים, והפיקוח על הב׳ ושיווקו של החלב לשם 
שמירה מפני מחלה בינארצית זו הוא מחובתה של כל 
ממשלה. המלחמה בשחפת־הב׳ מבוססת על: א) אבחנה 
וטדינארית; ב) מיבחן־טובדקולין < ג) הרחקתן של בהמות 
נגועות מן העדר והשמדתן! ד) בדיקת הבשר בבתי-מטבחיים! 



365 


בקר — בקר, אוגוסט עמנואל 


366 


ה) פיקוח חמור. — הב׳ עלול גם להידבק ע״י חידקי-שחפת 
של האדם ושל התרנגולת. 

ברוצלו׳זה (ע״ע). 

לפטום פירוזה נגרמת ע״י חידקים מסוג הלפטוספירה 
( 3 ־ 11 ק 05 *ן* 1 ), הכולל מספר זנים פאתוגניים לאדם וליונקים 
שונים. המחלה מועברת ע״י מים מזוהמים, ע״י ריר־הפה 
וע״י נושאי־מפילים שונים, ביחוד נברנים (עכברי־שדה), 
כלבים ותנים. פרה שהבריאה עלולה להיות נושאת-טפילים 
ולהדביק פרות אחרות, וגם בני־אדם. סימני־המחלה: צהבת, 
הפרשת דם בחלב, שתן כהה או שחור. גם בפרות מבריאות 
ניכרים לפעמים קרובות סימגי־התנוונות, כגון עקרות והפ¬ 
חתה בתנובת־החלב עד כדי איבוד ערכן המשקי. הלפטו- 
ספירוזה היא סכנה רצינית גם לגידול־הב׳ בא״י. 

פירופלסמוזות (ע״ע ב ב ז י ה): שורה של מחלות, 
שמועברות לב׳ ע״י קרציות נגועות ומתבטאות בחום ממושך 
וחוסר־דם. האבחנה נעשית ע״י בדיקה מיקרוסקופית של 
הדם. צורות שונות של פירופלאסמוזה בא״י גורמות לתמותה 
של 17% — 40% . הנזק אינו מתבטא בתמותה בלבד, אלא אף 
בהתמעטות של תנובת־החלב, שגם אחר ההבראה היא נשארת 
ירודה במשך זמן מרובה. מחלה זו היא מן הבעיות הרצי¬ 
ניות ביותר של ענף גידול-הב׳. 

המלחמה בפירופלאסמוזה מבוססת על השמדת קרציות 
ועל חיסון מלאכותי של הב׳ ע״י תרכיב. בישראל קיים מנגנון 
ממשלתי מיוחד לחיסון זה. — בין הגורמות של מחלות אלו 
חמורה ביותר התילריה, שנגדה לא נמצאה תרופה ושגו- 
רמת לתמותה של 40% — 100% . המין 3 ) 311111113 13 ■! 116116 י! 
נפוץ באפריקה המזרחית והדרומית * אי־אפשר לחסן את הב' 
בגד מפיל זה. 

גחלת (ע״ע). 

טריפנוטומיאזות: שורה של מחלות, שנגרמות על-ידי 
מינים שונים של שוטוגים מסוג הטריפנוסמה. באיזורים 
האנדמיים, ביהוד באפריקה, מחלות אלו הן גורליות לקיום 
האדם והבהמה, והן עלולות לחסל כליל אח ענף גידול-הב׳ 
(ע״ע טריפנוסומה), 

מחלת״ב/ המופיעה רק בעדרי־החלב המטופחים של 
המשק האינטגסיווי, היא דלקח-העטין ( 4351:11:15 * או 
15 ;ז 1 מ! 1 מ 42 ן). היא נגרמת ע״י חדירת חידקים שונים — עס״ד 
דרך צינורות־הפיטמה, לפעמים גם בזרם־הדם דרך פצעים 
חיצונים — לתוך הרקמות מייצרוח־החלב, והיא גורמת להפ¬ 
רעות בייצור־החלב ולקילקול החלב, לפעמים עד כדי הפסקה 
גמורה של התנובה. במקרים קשים היא מלווה בחום מחמת 
אלח־דם כללי ועלולה לסכן את חיי הפרה. המהלה 
אינה פורצת אלא משפחתה התיגגודת* של רקמודהעטין 
לחידקים, כגון בתנאי החזקה לא-היגייניים, רצפה קרה, 
ריפוד רטוב, חבלות בעטין ופצעים בפי־הפטמה (כתוצאה 
מחבלות או מחליבה לא־נכונה), וכן בהשפעת מחלות אחרות 
(כגון מחלת הפה והטלפיים), שמקילות על התפשטות המזי¬ 
קים• ; 001 . 8 , 6$ מ 086 ץק • 3 סמאפילוקוקים וסטרפטוקוקים 
שונים גורמים למקרי-מחלה בודדים! 3111-6115 . 51 ו.ז) 8 
3831301:136 גורמים למגפות, שמתפשטות בכל העדר, במידה 
שהפרות נעשו רגישות לזיהום. האמצעים למניעת ההדבקה 
הם: נקיון ברפת, ריפוד יבש וחם בחורף, חליבה נקיה, 
יבשה וזהירה < פיקוח באקטריולוגי על החלב לשם גילוי של 


מקרים סמויים מן העין. החמדים האנטיביוטיים החדישים 
מאפשרים טיפול יעיל במחלה! הם מופעלים בצורת תמיסות, 
שבהן שוטפים את פנים־העטין, או בצורת משחות. 

נוסף על המחלות' הנגרמות ע״י חידקים, חד-חאיים ונגי¬ 
פים עלול ענף גידול־הב׳ להיפגע ע״י מחלות תזוניות, ביהוד 
ע״י הפרעות רציניות בעיכול, שמקורן בשימוש לא־נכון 
במרעה. כשתסיסת־המזון בכרס מוגברת ומוחשת במידה 
מרובה מן הרגיל(ע״ע גרה) עלולים להיווצר גאזים בכמויות 
יתרות, שגורמים למתיחות השרירים שבדפנות הקיבות! 
הפריסטאלטיקה מופרת, פי־הושט נסגר והבהמה אינה יכולה 
לפלוט את הגאזים בדרך הטבעית — ע״י גיהוק. התוצאה 
היאתפיחת־הברם (דח 15 ז 6160 חז) ובעקבותיה — הקטנת 
נפח־החזה והפרעות בפעולות הלב ובנשימה עד כדי סכנת־ 
מיתה. לשם טיפול במחלה יש לפעמים צורך להשתמש 
בשיטות כירורגיות — דקירה לתוך חלל הכרם או ניתוח 
לשם פתיחתו. תפיחת־הכרם מופיעה בעיקר בחדשי-החורף, 
כשהפרה אוכלת עשב צעיר בשפע, ביחוד כשהמרעה מכיל 
הרבה קטניות. לשם מניעת המחלה יש לדאוג לעירוב של 
קטניות ועשבים שוגים במרעה זרוע (מלאכותי), וקודם 
שמוציאים את הב׳ למרעה עשיר בקטניות יש להאכילו קצת 
שחת או קש כדי להמריץ את הפריסמאלמיקה ולאפשר עיכול 
פיסיולוגי תקין. 

על הב׳ בדת, במיתולוגיה ובפולקלור, ע״ע פר, פרה. 

י. כבשנה, גידול בקר, תרצ״ט! ש. הירש וה. שינדלר, 
הבקר הסורי וההולנדי-סריזי והכלאותיהם בישראל, 1957 ! 

.£ ; 1898 ,! 0001 1 ) 111 > <} 177 /< 8 , 16 ]( 1 ( 61 , \¥44 0 x 771 > ץ £ ■א 
- 8071 , 5 ת 02 .מ ; 1911 ,־׳ 8/714 0 . 1 > 8011771 . 14 מס *־׳{•, , 820101 
1 / 1 0 / 0 ? 00111 ) 7/1 ,,!־ 161 ) 530 . £1 . 4 ; 1915 , 11 ( 1 ) 2 ■ 14 0% ) 1 
,( 61 י ( 646 . 4 . 7 . 663111 ) ת 0 ג 161 ז 6 ומי 806111115 ; 1926 , 0714 '¥ 

■ 5 ״ 1 - ׳ 401110115 . 1 .£- 16$ ) 4 >£ .מ . 0 ; 1926 , 55-128 , 9 ■ ז 5 
עבר?):) * 1939 , 11011 ) 111 ) 70 ? 84/1% 1 ) 011 00111 0 /( 0017 , 210161 ? 

- 020160 . 1 * ;(גידול ב׳ וייצור חלב נתת׳ י. עצמו!), תשי״א 

210(1 , 1171 ( 1 / 1 . (1. 8/7141)1(11X11(111 14 . -/ 7 //(%(, 1944; 64. {43820. 

7 / 1 ( 171 /(( 11014 ! 7 ) 15 ( 01(1 0 / 00111 ( 111 ( 4711771011 , 1948: >4. 

64. 811885, 1404(771 87 ( 771 ! 0 / 1017 ( 1104 %, 1949; 4. 8100- 

- 4711 807777 / 0 11 /) 771 ) 7017 ק 1771 0714 1171 % ) 7 ) 87 , 116105 ) 40 . 64 
,קק 2 ח 5 . 8 . 8 ;* 1951 , 71 ( ) 720 ) 81714 , 20111 .ז 6 ו ;* 951 [ , 711011 
, 4171% ) 877 ) 00111 /( 0017 , 16 * 011011 . 0 .£ ;* 1952 .) 00111 -/)) 8 
- 87710/1 , 11114 / 1% ) 214 , 8116506 .(-' 011 ) 3 ? .ע . 11-0 ) 8611011 .( ; 1952 
;' 1953 , 11 — 1 ,) 7 ) 81011111 . 1 )/ 110 ) 1711 ( 1071414 . 4 1171% ) 8101 . 11 71471 % 

. 4 )•ק 70 ) 11 " 7 . 14 )/ 801/1010% . 2 ) 011 

. 1909 

3 ?ןר, גו?טו 1 אדו־לפו — ז 6 ב 31 > 800 301£0 \/ 0 ־ 005135 — 
( 1836 , סביליה — 1870 , מאדריד), משורר ספרדי. 

ב׳ היה בגו של צייר ביגוני, נתייתם כשהיה בו עשר, ונתחנך 
ע״י סנדקתו. כשהיה 
בן 18 עבר למאדריד 
מתוך תקווה להצלחה, 
שלא זכה לה בחייו. 
במאדריד ובשאר מקו¬ 
מות, ששהה בהם, חי 
חיי עוני ומחלה, כש¬ 
הוא מתפרנם מחרגו־ 
מים וכתיבת מאמרים 
בעיתונות (ביו אלה 
סידרה נוגעת עד הלב 
בשם 30530 031135 
06133 1 יח {"איגרות 
מן התא שלי״], 1864 ). 
מותו קודם זמנו נגרם, 
כנראה, ע״י חייו הע¬ 
לובים וע״י הדיכאון, 
שנשתלם עליו מחמת אהבה נכזבת ונישואים בלתי-מאושרים. 

שיריו של ב׳ נתפרסמו בחייו בעיתונות בלבד, וסטר כולל 
את כולם, 76 במספר, ומהם אחדים קצרים ביותר, יצא רק 
אחר מותו ע״י ידידיו( £111135 [״חרוזים״], 1871 ). עם הופע¬ 
תם של שירים אלה הוכר ב׳ מיד כמשורר גדול. שיריו הם 
סידרה של פואמות קצרות, שחושפות את סבלות אהבתו 
מראשית תקוותיו עד סוסן המר, הפרידה והמוות. נושאים 
אחרים, שחוזרים בשירים אלה, הם החלום וטיבה המיסתורי 
של השירה ושל ההשראה השירית. המשורר חולם על 
"הימנון ענקי ומוזר", שאין בכוחו לבטאו! משאלתו היא 
שדבריו יהיו בעת ובעוגה אחת "אנחות, צחוק, צבעים 
ותווים". שירתו של ב׳ היא כאילו מעורטלת מכל צעיף, 
והרושם החזק שהיא עושה נובע מנאמנותו של המשורר 
לרגשותיו כהוויתם, בלא שיפחיתם ובלא שיגבירם באמצעים 
שיריים ורטוריים. למרות עירום־הרגשה זה שבשירתו יש בה 
הארמוניה פנימית מושלמת, מעין צליל של יגון רך ומזוכך, 
שאין כדוגמתו בשירה הספרדית. 

נראה, שב׳ קרא תרגומים של היינה, שאליו נוהגים 
להשוותו, אבל קריאה זו, אם באמת היתד, עובדה, לא גרעה 
ממקוריותה הספרדית־האנדאלוסית של שירתו. בשירת־ 
אנחותיו, הפשוטה והישירה, נשמע הד משירי-העם האנדא־ 
ל וסיים, ה 000135 ! כרגיל באלה, מרבה גם ב' להשתמש 
באסונאנסות בלבד ולא בחרוז שלם. 

ב׳ היה גם פרוזאיקן גדול. כוחו בתחום זה נתגלה 
בשמונודעשרה ה 335 ו 61 ץ 16 ("אגדות") שלו, שהן סיפורים 
רומאנטיים ואף פאנטאסטיים, בנוסח א. ת. א. הופמן, על 
נושאים מזרחיים וספרדיים מסרתיים, על מתים שקמו לתחיה, 
על מכושפים, מטורפים וכד׳, ע״פ הרוב — על רקע של עבר 


היסטורי, שהסופר יודע להחיותו עד להפליא. ב׳ כאילו 
שיקע בסיפורת את כל אוצר־הסיגנון, ששלט בו ושנמנע 
מלהביאו בשיריו. 

תהילתו והשפעתו של ב׳ הן מרובות בכל העולם הדובר 
ספרדית. בתקופה, שבה ביכרו המשוררים את המליצה על 
מתן ביטוי לחוויה, היה ב' הראשון, ששר בספרדית על 
האהבה בלשון־הרגש הפנה. 

. 8 , 0 , 5 )^ 1 ) 1 * 5011 .<■/ ; 1950 , 1115 ) 1 * 11 * 001 011105 ,. 8 . 0 

01 סנ 1 ״״, 1 ״} . 8 . ^ . 0 , 0 ״ג 11 ־ 1001 \ . 113 ■| ; 1914 ,(בגרח׳> 

, 0 !סחס*/) 5 13 ) 0 *} ) 5 *! 50 05 ץ 50 ה£ , 311011,0 . 10 ; 1940 ,(",:ס!! 4,111 . 

. 1950 

ק. ר.—ג• 

ב 2 ןר, קךל הינריןז — ־ 0.13.8601101 — ( 1876 , אמסטר־ 
דאם — 1933 , ברלין), מזרחן ומדינאי גרמני. ב׳ 

נתמנה ב 1902 מרצה באוניברסיטה של היידלברג וב 1907 
הוזמן כפרופסור להאמבורג, שבה יסד את ה״סמינריון לתר 
לדו׳ת המזרח ותרבותו״ — המוסד הראשון לחקר האסלאם 
בכל גילוייו (דת, משפט, היסטוריה, תרבות, אמנות, מדע) 
מראשיתו עד זמננו. כלי-ביטוי לדעותיו שימש כתב־העת 
151301 ז< 1 (מ 1910 ואילך), שהוקדש לחקר האסלאם במובן 
רחב זה ושרכש לו עד מהרה מקום־כבוד בעיתונות המקצר 
עית הבינלאומית. ב 1913 עבר ב׳ לאוניברסיטה של בון, 
וב 1916 נתמנה יועץ במיגיסטדיון־ההשכלה הפרוסי! אחר 
מהפכת 1918 שימש מיניסטר להשכלה בקאבינטים שונים. בין 
פעולותיו העיקריות היו יסוד האקאדמ״ה של. המשוררים 
בברלין והרפורמה היסודית של הכשרת המורים העממיים 
ע״י הפיכת הסמינאריונים למורים ל״אקאדמיות פדאגוגיות". 
לאחר שהתפטר מתפקידיו בממשלה שימש ב׳ פרופסור באו¬ 
ניברסיטה של ברלין. ב 1932 השתתף כחבר במשלחת של 
חבר־הלאומים לחקירת מוסדות־ההשכלה בסין. רוב עבודו¬ 
תיו המדעיות, המוקדשות בעיקר להיסטוריה המדינית והכל¬ 
כלית של האסלאם, וכן לחקר גילויי־הדת העממיים, כונסו 
בקובץ 15130151031011 (שני כרכים, 1924 — 1932 ). 

, ז \] 1(0101151 ( 0(5 15107 * 1 , XX ־ 01 015 . 8 .// , 81001 . 13 

. 1950 <״£ ,. 8 . 13 . 0 ;( 175-185 .ק , 1937 

צקוץדוי״בובםנד!, צ ׳ זרה, מרקיז — - 80003013 6 ־ 06531 
80065303 — ( 1738 , מילאנו — 1794 , שם), משפטן 
וכלכלן איטלקי! מחלוצי המתקנים של המשפט הפלילי במאה 
ה 18 . ב׳ חונך באוניברסיטה הישועית בפארמה, ובצעירותו 
הראה נסיה למאתמאטיקה. בהשפעת כתביו של מונטסקיה 
התחיל מתעניין בבעיות־הכלכלה, וחיבורו הראשון( 1762 ) דן 
ב״הפרעות ותיקונים במערכת־המטבע במדינות מילאנו". זמן 
קצר לאתר מכן התחיל מוציא עם ידידיו, האחים ודי, את 
הקובץ הספרותי 03££0 11 . אך את עיקר פירסומו קנה לו 
בחיבורו 6 מ 06 30110 1901301111:10 ("על חטאים ועלענשים"), 
1764 . ב 1768 נתמנה ב׳ מרצה בקאתדרה למשפט י ולכלכלה 
שבאוניברסיטה של מילאנו. ב 1771 נעשה חבר המועצה 
הכלכלית העליונה של מילאנו, וב 1791 , שנים מועטות קודם 
מותו, נתמנה חבר המועצה לתיקון מערכת־המשפט בל 1 מ־ 
בארדיה. 

בספרו "על חטאים ועל ענשים" דן ב׳ בצידוק החברותי 
להטלת עונש על עבריין. הפשע הוא, לסי ב׳, פרי של 
הפרעה בחיי־החברה, והעונש צריך לשמש אמצעי לחיסולה 
של הפרעה זו ולמניעת חזירתה. לפיכך מן הדין למיין את 
החטאים, להתאים את העונש לחטא, ולטפל בעבריין במגמה 




369 


בקריהייבונסנה, צ׳זרה — בקרת 


370 


לתקן את מידותיו ולחנכו מחדש, במקום להטיל עליו ענשים 
אכזריים, שמקורם בגמול ושילם. מכאן התנגדותו החריפה 
לעונש־המוות ולטיפול הבלתי־אנושי בעבריינים, שהיה נהוג 
בימיו. מבחן־הצדק הוא, לדעתו, במידת־האושר, שביצוע הצדק 
מביא לאנושות. "חקיקה טובה", אמר, "היא האמנות של 
הבאת האדם למאבסימום־האושר ולמינימום־המצוקה". 

לספרו של ב׳ היתד. השפעה עצומה. במשך 18 חדשים 
יצא ב 6 מהדורות. ב 1766 נתפרסם בתרגום צרפתי בצירוף 
פירוש של מחבר אלמוני ומבוא מאת וולטר. ב 1768 ניתרגם 
לאנגלית, ובצורה זו נודעה לו, לספר, השפעה מרובה על 
בנתם (ע״ע), שהניח ביסוד השקפתו על המוסר את אבן- 
הבוחן של ב׳ להערכת אשרו של האדם (מידות התענוג 
והכאב). גם כמה מן התיקונים החשובים, שהוכנסו במשפט 
הפלילי של הרבה מארצות־אירופה, מקורם בחיבורו של ב ׳ . 

06 8 ־ 0111 3 , 1 )( 1 ) 51 ( 1111 ) 10111 ) 10 ) 1111 ) 111 ?■ 1 * 11 ) 1 ) 1111 * 51 ,. 8 . 0 

1.010 011111111111 ))■וו/? , ס 50 ק 111111 ? . 0 ; 1910 ,׳< ז 1 ) ח 8 .ן .£ 

,) 1101 )<} 4111110 1 ) 4 510110 . 110 ־ו 1 נן 5 . 11 ; 1923 , 15 ) 101111 ) 8 

; 1929 ,) 1101 ) 1 } 550 ) 1100 } 11 ) . 8 . 0 , 0111 ־ 131 < ש !) ; 1926 

, 10 זס 51 .ן ; 1938 ,. 8 .£ 41 10 ) 1 ) 0 '! ) 1,110 1 ) 1 , 13110110 ^ . 4 . . 2 > 
. 3 — 272 , 1950 , 1.001 (ס 1100 ) 81111 004 )) 8100111 ) 1 ) 1 

ש. ז. ח. 

ן?ןךל, אנרי א;טואן — 1 שזשו 0011 ש 8 שדו 01 :)ח.\/ !זחש!־! — 
( 1852 — 1908 ), פיסיקן צרפתי, מגלה הקרינה הראדיו־ 
אקטיווית. ב׳ היה בן ונכד לפיסיקנים חשובים, ששימשו 
כפרופסורים ב 116 שזט 31 מ 6 ־ 11151:011 '(> ש 56 ג!^ בפאריס. ב׳ ירש 
את הקאתדרה של אביו ב 1892 , וב 1895 נתמנה פרופסור 
ב 119116 ! 011 ש: 1 ׳< 01 נ! £0016 בפאריס. על סמך החקירות, שחקר 
את הפוספורסצנציה של מי¬ 
נראלים שונים^ גילה ב 1896 
את הקרינה העצמית של 
מלחי אורן (ע״ע), המסו¬ 
גלת להשחיר אח לוח- 
הצילום דרך חיץ מסתיר. 
גילויה של קרינה זו, שנק¬ 
ראה מתחילה על שמו, היה 
ראשית מחקר הראדיואק- 
טיוויות והצעד הראשון לק¬ 
ראת התפתחותה של הפי¬ 
סיקה הגרעינית. ב 1899 — 
1900 הראה וצילם ב' את 
הטיית קרני־? ע״י שדה מאגנטי. ב 1903 הוענק לו— בשיתוף 
עם הזוג קירי(ע״ע) — פרס-נובל לפיסיקה. — ב׳ פירסם גם 
מחקרים במאגנטיות ובאופטיקה, וכן בפיסיקה של השמש. 

11 !ז 00 ב 1 .) 01,11 א ; 802 ,( 1908 ) , 5 )) 11 )!) 5 5 ) 4 . 11 ) 1 ) . 11 ) 8 

. 414 ,( 1908 ) 

3 ?|ךת, חוות־דעת מושכלת על יצירות בתחומי הספרות 
והאמנות; מקצוע ספרותי, שמקיף את גילויי־הדעת 
מסוג זה ועוסק בבירור היסודות, השיטות והעקרונות, שעלי¬ 
הם יש לבסס דיונים ביצירות ספרותיות. המונח המקובל 
ברוב הלשונות האירופיות (- 1 ־ £1 , 1119116,0011103 ־ 0111101501,01 
1110 וכד׳) גזור מן הפועל היווני שפירושו, "הבחן, 

שפוט״ > במלה המקראית ב׳ (במובן של חקירה׳ ויק׳ יט, כ) 
התחילו משתמשים בהוראה זו בעברית בתקופת־ההשכלה, 
אע״ס ש״השורש בקד לא הונח בלל בעברית לעניין הבדיקה 
והבחינה בדבר משפט" (אליעזר בן יהודה). 


הב׳ בספרות.— א. בעיית הגדרתה ותחומה 
של הב׳ הספרותית. יסודות מסויימים של הב׳ במובן 
הרחב עלולים להימצא בכל דיון על דברי-ספרות. אד 
הגדרה של הב׳ במובן המצומצם מחייבת להוציא מכלל הב׳ 
את סוגי־הדיון הגובלים בתחומה ואף משתלבים עמה לעיתים 
קרובות. בעיקר יש להבחין בארבעה תחומי־גבול אלה של 
הב׳ הספרותית: 

1 ) ב׳ ־ ה ט כ ס ט י ם, המשמשת בעיקר את החקירה והע¬ 
ריכה של טכסטים קדומים והמסתעפת לשני ענפים (למשל, 
בחקר-המקרא): ב׳ "נמוכה", שעוסקת בקביעת הנוסח הטוב 
ביותר י וב׳ "גבוהה", שעוסקת בבעיות של סגנון, זמן־החיבור. 
הצורה הספרותית, וכד׳. 

2 ) ההיסטוריה של הספרות, העוסקת בראש 
ובראשונה באיסוף של עובדות ובתיאורן, אך אינה יכולה 
לוותר על ב׳ כשהיא באה להכריע בשאלות אלו: א) איזו 
עובדות הן ספרותיות או מתייחסות לספרות וראויות מפני- 
כן להיכלל בתיאור ההיסטורי! ב) מה הם העקרונות, שלפיהם 
יש לקבוע אח הקפו ותכניתו של תיאור זה! ג) מהי החשי¬ 
בות היחסית של מחברים, תקופות וזרמים וכד׳ בתיאור 
הכללי של הספרות. 

3 ) ההיסטוריה והב׳ של אמנויות אחרות. 
מאחר שיסודות מסויימים של האמנויות השונות, שהספרות 
היא אחת מהן, משותפים לכולן, חלים (בשינויים מתאימים) 
דברים הרבה, האמורים בב׳ הספרותית, גם על הב׳ של אמנויות 
אחרות(למשל בארוק בארדיכלות, במקביל לבארוק בספרות). 

4 ) הפילוסופיה של האמנות או ה אסתטיקה 
(ע״ע), המקפת בדיוניה גם את הספרות, כאחד מן המקורות 
של יופי וחוויות אסתטיות. 

כל תחומי־הגבול הללו אינם כלולים, איפוא׳ בב׳־הספרות 
במובן המצומצם ואינם נדונים כאן אלא דרך־אגב בלבד. 

נוסף. על מה שתחומים אלה מתמזגים לפעמים קרובות 
עם תחומי הב׳ הספרותית, גורמת לקשי הגדרתה של האח¬ 
רונה גם העובדה, שהכתיבה הביקרתית אינה מסוג אחד: 
ב׳ נכתבה ע״י משוררים, חוקרים, פילוסופים, אנשי־מדע, 
עיתונאים, ועוד, ובצורות מרובות ושונות — בפרוזה ובחרו¬ 
זים, בסיפור ובדדאמה, במסה ובמחקר, בצורת סקירה, 
פירוש, מבוא, דו־שיח, איגרת, ראיון, ביוגראפיה, אוטוביו־ 
גראפיה, ועוד. בתחום הדראמה יש להזכיר, למשל, אח 
הוויכוח המשעשע בין איסכילום לאוריפידם בקומדיה "הצפר¬ 
דעים" של אריסטופאנם! הלעג של מולייר (ב״האיסטניסיות 
המגוחכות״) לניפוח הלשוני של תקופת־הבארוק! הדיון על 
הקומדיה הצרפתית הקלאסית בקומדיה "מולייר ו 15 הקו¬ 
מדיות החדשות שלו" של גולדוני: הדיון בעקיפים על 
הזרם הקלאסי והרומאנטי ב״פאוסט", חלק ב׳, לגתה ("ליל־ 
ואלפורגיס הקלאסי": התגלות הלנה, מות אופוריון); הפול¬ 
מוס האנטי־רומאנטי בקומדיות' "המזלג הרה-האסונות" 
ו״אודיפוס הרומאנטי" של אוגוסט פון פלאטן! הפארודיה על 
דרכי השיר של הרנסאנס ב״סיראנו דה ברז׳ראק" של אדמון 
רוסטאן. בתיאור מקיף של הספרות הביקרתית אפשר, איפוא, 
לכלול את כל תולדותיה של הספרות, כפי שהן משתקפות 
בחיבורים, שנכתבו במגמה ביקרתית! ואת אלה ייתכן 
לחלק לפי האומות, כפי שעשו סנטסברי (ץזטנ! 15 מ! $3 ) וולק 
¥611610 \) בהיסטוריות־הביקורת שלהם. 

יש להוסיף, שקיים ספק בדבר, אם אפשר להסדיר את 




371 


כקרוז 


372 


כל נתוניה של הב׳ בחטיבה הגיונית ושיטתית אחת ולקבוע 
בה התפתחות רצופה* שהרי מוצאים אנו בב׳ — כמו בספ¬ 
רות בכללה — גידול וניוון, חיפוש וגיבוש, הרבה סופרים 
משנים מעניינים ומספר מועט של הוגי-דעות גדולים, שכת¬ 
ביהם השפיעו השפעה מכרעת וקיימת. משום כך ראוי יותר 
להגדיר את הב׳ כאמנות, ולא כמדע. 

ב. בעיות-יסוד של הב׳, העובדה המרכזית בב׳ 

היא היצירה כפי שיצאה מידי מחברה והחוויה שהיא מעו¬ 
ררת במבקר. עיקרה של היצירה הוא צורתה* אך המבקר 
צריך להתבונן בה לא כבדבר כשלעצמו, אלא לאור יחסי- 
הגומלים, הקיימים בינה ובין מערכת מורכבת של גורמים 
היסטוריים, פסיכולוגיים וכד׳. ביחסי-גומלים אלה אפשר 
להבחין ארבע עילות, לפי דוגמת ארבע העילות האונטו־ 
לוגיות, שמבחין אריסטו, אבי הב׳ הספרותית (עי׳ למטה): 

1 ) "העילה החמרית". זו כוללת את חוויותיו של המחבר, 
שבהן אפשר להבחין שני מכלולים: (א) חוויותיו האישיות 
מכבר׳ כלומר כל מה שראר להופיע בתיאור ביוגראפי שלו 
או בניתוח פסיכולוגי של אישיותו* ו(ב) המורשה התרבו¬ 
תית שלו על כל צדדיה (במינוח של טן [;)״ 131 ]: "גזע, 
סביבה, זמן"* החברה, הלשון, ההיסטוריה, המסורת הספרו¬ 
תית, מיתולוגיה, ועוד). לשני המכלולים הללו נתן גונדולף 
את השמות "חורה קמאית" ו״חוויה השכלתית"( < 5 ו 11 נ 1 :> 1 ז 6 ־- 1 ז_ 1 

* 1 תנ 1£1 ז:£-צ 11£ נ 11 > 811 ). 

2 ) ה״עילה הגישומית", הדרושה להמחשתה של כל אחת 
מן האפשרויות הבלתי-ספורות הטבועות ב״חמרים" הללו. 
מנקודת-המבט של הביוגראפיה, עילה זו היא ה״הזדמנות" 
של כתיבת־היצירה * מנקודת־המבט של הפסיכולוגיה, זהו 
תהליך־היצירה עצמו, שתחילתו נעוצה בגורם כלשהו, 
ש״משרה" על הסופר את רוחה של היצירה, כלומר, מניע 
להתהוותה. 

3 ) "העילה הצורנית". זהו הדבר המתגלה למי שקולט 
את היצירה בשלמותה כחטיבה אחת: זהו אותו ה״הסדר" 
של ה״חמרים", או "אירגונם" (מושג נטול מן הביולוגיה), 
שבסיבתו היא כזו ולא אחרת, הן במיוחד לה והן בטיפוסי 
שבה. כשם שכל פרת הוא גם סרט וגם נציג של סוג, כך 
גם כל חיבור הוא יחיד במינו במובן מסרים, ועם זה הוא 
ניתן למיון צורני, כגון לסי שלישיות־הסוגים: "שיד—אפוס— 
דראמה״, ״קומדיה—טראגדיה—סאטירה״, ״סיגנון נשגב— 
בינוני—פשוט", או לפי אפני הטיפול בנושא, וכד׳* ולניתוחם 
של יסודות צורנים אלה מכוונת הקריאה הביקרתית בעיקרה. 

4 ) ה״עילה התכליתית". בעילה זו של היצירה הספרותית 
אפשר להתבונן משתי בחינות: (א) מבחינת התפקיד (או 
המטרה), שלו(או לה) נועדה היצירה בכללה (כיצירה, שכמה 
מתכונותיה משותפות גם לשאר יצירות), ובייחוד ביצירה, 
שאותה דוקר, ביקש המחבר לכתוב* ו(ב) מבחינת הביצוע 
המושלם של האפשרויות הטמונות בה — כלומר, מושלם 
במובן, שלפיו עץ-אלון חסון הוא ההגשמה המושלמת של 
ה״אלוניות" (זוהי דרגת־ההגשמה, שאליה מתכוון אריסטו 
כשהוא אומר, שהטראגדיה "מצאה את צורתה הטבעית" 
ב,אודיפוס המלך של סופוקלס). על הבחינה הראשונה אין 
עוררים (הרי מובן מאליו, שאפשר לכתוב, למשל, שירים 
כדי לבדר׳ להביע רגש, להטיף לערכים או לרעיונות, וכד׳ 
משאר התכליות הכלליות של השירה כסוג ספרותי)* אך 
לעומת זה חלוקות הדעות ביחס לבחינה השניה, מאחר שיש 


דוחים את מושג ה״תכליתיות" בספרות מעיקרו. כמה מן 
המבקרים המודרניים, המניחים אח העילה התכליתית ביסודן 
של יצירות-הספרות, מבחינים בה בין (א) ערכים "שימו¬ 
שיים", שחשיבותם היא במד. שהם מסייעים להבלטתם של 
הערכים הכלולים בסוג (ב), ובין (ב) ערכים "תכליתיים", 
שהם תכלית לעצמם. 

ניתוח זה של עילות־היצירד" שמעביר לתחום הב׳ הספרר 
תית את שיטתו האונטולוגיה של אריסטו, מעניק למבקר 
קני־מידה חשובים להערכותיו. לפי קני־מידה אלד" יצירה 
ספרותית מעולה היא זו שמוציאה אל הפועל את התכונות 
הטמונות בעצם טבעה של הספרות, וביחוד שהיא ( 1 ) כוללת 
חוויות עשירות, חשובות ומעניינות, בין שהן אישיות ובין 
שהן על־אישיות (כלומר, מיוחסות לנושאים, שהמחבר שאב 
מן המציאות או הדמיון — מיתולוגיים, היסטוריים, חברותיים 
וכד׳ — שעל יסודם הוא בונה את עלילת יצירתו) * ( 2 ) שו¬ 
מרת הד מן הרגש הכן והחזק, שהישרה אותה* ( 3 ) משקפת 
בבירור אח הצורה ההולמת אותה לסי טבעה, כלומר את 
הסוג הספרותי, שהיצירה נמנית עליו! ( 4 ) מכוונת למטרה 
מסויימת ומוציאה מן הכוח אל הפועל את הערכים האמנו- 
תיים, הענייניים, המוסריים וכד׳, הטבועים בנושא ובמסיבות 
הקשורות בו. 

בעיית הקביעה של יסודות־הב׳ מסתבכת בפועל ע״י 
העובדה, שלא רק היצירות טבועות בחותם זמנן ובחותם 
האקלים הנפשי של מחברן, אלא שאף השיפוט עליהן מושפע 
מהשקפות זמנו של המבקר וממזג־נפשו. ומאחר שיש גם 
לב׳ גורמי-התהוות ומכלול־ערכים משלה ("עילות"), יתכן 
מספר בלתי־ מוגבל של יחסי־גומלים בין "חיי־היצירד," ו״חיי־ 
הביקורת". עובדות אלו מביאות אותנו לכלל מסקנה, שבב׳ 
הספרותית אין פסקי-דין סופיים: התסיסה התאורטית של הב׳ 
כמו של הספרות בכללה, טעונה מדור לדור בדיקה מחדש 
והשלמה. 

את היחס הקיים בין סעולודהמחבר ותוצאתה, שהיא 
היצירה, מצד אחד, ובין פעולת־המבקר ותוצאתה, שהיא 
החיבור הביקרתי, מצד שני, אפשר לציין בדיאגראמה 
כלהלן: 


השיר ביחסים שלו 

מבקר 


משורר 

4 

\ חוויה 

1 . 

4 


מקורות 

10 ילה חננרית ודשומימ) / 

— צורות 

!ע¬ 

צורות -^ נוסח השיר 

4 

מקורות 

/ * 

*ורניז!) \ 

4 

מטרות 

<עייוז תכיייזית) 




כאן ניכר, שהשיר עצמו נמצא במרכזה של מסכת יחסים 
אורגאניים (שאין, כמובן, אפשרות לתאר אותם על כל פר¬ 
טיהם בדיאגראמה). כפי שראינו, כל אחד מן המונחים שלנו 
הוא מורכב ביותר, ויש בו מגמה להוליך אותנו מן הטכסט 
עצמו לכיוונים שונים: מקורותיו של המשורר מוליכים 
אל הביוגראפיה, הפסיכולוגיה, וחולדות התרבות* הצורות 
והמטרות שלו — אל תולדות הספרות, התורות של השירה 
וסוגי השירה, ושיקולים מוסריים וחברתיים! חוויותיו של 




373 


גקרת 


374 


המבקר מוליכות לתחום האסתטיקה ואל "הרפתקותיה של 
נפש בחברת יצירות־מופת" (אנאטול פראנס); והתחקותו 
אחר צורות ומקורות מביאה אוהו לתחומים כגון פרוסודיה, 
תולדות־הלשון, הדגמים של ציורים פיוטיים, ובכלל — 
לתולדות־הספרות ביחסן ליצירה המוגמרת ולא לתהליך 
התהוותה. 

החיצים מצד המחבר מסמנים את הכיוון הכללי של סדר 
התהוותה של היצירה, את הגלגול של ( 1 ) מקורותיה 
השובים (האובייקטיוויים והסובייקטיוויים) אל ( 2 ) הצורה 
היחידדדבמינה והכוללת שקיבלה, ואת( 3 ) מטרותיה המקריות 
והסופיות. — התיצים מצד המבקר מורים על השלבים 
המקובלים בניתוח החוויה, שעוררה היצירה בקורא, והם 
קושרים ( 1 ) חוויה זו אל ( 2 ) הבחינות הצורניות של היצירה 
ואל ( 3 ) הנתונים מתולדות־הספרות המתייחסים אליה. לדעת 
קצת, קיים במיטב הב׳ רק הבדל כמותי, ולא מהותי, בין 
ה״יצידודמחדש" של המבקר ובין ה״יצירה" של המחבר: 
במידה שאנו קוראים איזו יצירה מתוך ביקרתיות, בה במידה 
אנו תופסים את טיבו של המשורר, ומתוך כך נעשית הב' 
שלנו עצמה יצירה. 

ג. סקירה היסטורית. כל תקופה או טיפוס של ב׳ מגלים 
או מבליטים גורמים נוספים במסכת המורכבת של היצירה. 

י מ י־ ק דם. הב׳ הספרותית פותחת עם אפלטון ומגעת 
עד מהרה לשיאה עם אריסטו, שכמה היסטוריונים מוצאים 
בדיוניו תשובות עקיפות לדברי־הביקורת, שהשמיע אפלטון 
על המשוררים ועל הסופיסטים. מקום עיקרי במחשבתו של 
אפלטון תפסה המטרה העליונה ("האידיאה של הטוב"), וכל 
הערותיו על השירה נעשו רק אגב דיונים אחרים — על 
החינוך (המדינה, ג׳) ועל המדינה האידיאלית (המדינה, 
י׳). במקום האחרת הוא דן את השירה לכף־חובה על שהיא 
פונה אל הרגשות יותר מאל התבונה ועל שהיא נותנת 
"תמונה מסולפת של המציאות... מרוחקת מן האמת בשלש 
דרגות"(מן האידיאה אל המציאות, מזו האחרונה אל ראיית- 
המציאות׳ ומזו אל השיר). אך אפלטון עצמו היד. משורר 
(דרמטורגן ויוצר־מיתום), וב״איוך וב״פיידרוס" תיאר את 
המשורר כמוכה ב״טירוף אלוהי". ב׳ ספרותית ממש אין 
למצוא בדברי־אפלטון אלא במידה מועטת; אעפ״ב השפיע 
אפלטון השפעה עמוקה, באמצעות האסכולה הנאו־אפלמוגית 
(פלוטינוס ופורפיריוס), על הביקורת ביה״ב ובעת החדשה, 
וביחוד על מבקרים, שהיו גם משוררים. 

בניגוד לגישתו של אפלטון, שהיא ספקולאטיווית ודדוק- 
טיווית, זו של אריסטו היא בעיקרה אנאליטית ואינדוקטי־ 
ווית. את תרומתו הגדולה של אריסטו לב' יש לראות הן 
ב״רטוריקה" והן ב״פואטיקה" שלו. בראשונה מתוארת 
אמנזת־השיכנוע ביחסיה אל מטרות־הדברנות (המדינית, 
המשפטית והמשבחת): ה״דטוריק*" מתחלקת לשלושה 
חלקים: א) אתוס— "האופי האישי של הדובר" (=״מקור"); 
ב) פאתוס — ״הכנסת המאזינים להלך־רוח מסויים״(= "תכ¬ 
לית"), ו(ג) לוגוס — "ההוכחה האמיתית או הנראית־לעין, 
הכלולה בדברי הנאום עצמו״ (= "צורה"). קיים קשר ברור 
בין אלה ובין המחזה (כולל אמנות־המשחק), מצד אחד, 
והפסיכולוגיה, מצד שני. הדיון על הסגנון (רטוריקה, ספר 
ג׳), עוסק בעיקר בפרוזה׳ אך מצוטטים בו דברי־שיר הרבה, 
והמוסבר בו חל גם על השידה. 

ה״פואטיקה" היא שריד מאוסף של רשימות-הרצאות, שבו 


מנתח ארי סטו בדרך שיטתית אח הטראגדיה היוונית, ובמי¬ 
דה מצומצמת יותר — את האפוס (החלק על הקומדיה לא 
נשתמר); כיסוד לדיוניו על טבעה של היצירה הספרותית 
משמש מושג ה״חיקוי" ("מימסיס"), מאחר שעיקרה של 
האמנות כלול, לדעתו, בהגשמת' השאיפה האנושית של חיקוי 
המציאות. הוא מבחין בחיקוי שלושה צדדים: א) האמצעים, 
שלהם נזקק הסופר, ב) הנושאים, שבהם הוא עוסק בחיבורו 
ו(ג) הדרך, שבה הוא מבצע את החיקוי. 

על שאר הדיונים החשובים שב״פואטיקה" נמנים אותם 
שעוסקים במקורה של השירה; בעלילת הדראמה ובאפיין 
של הנפשות הפועלות בה; ב״היטהרות" (קאתארסיס) של 
נפש־הצופה ע״י האימה והחמלה, שמעוררת בו היטראגדיה; 
בגיבור הטראגי; בלשון הפיוטית; ובדימוי (מטאפורה). 

בתקופה שלאחר אריםמ 1 נטו התיאורטיקנים היווניים של 
הספרות לצמצם את הב׳ לדקדוק (ביחוד באלכסנדריה של 
מצרים) ולרטוריקה (דמטריוס פאלראום׳ דיוניסוס מהאלי- 
קארנאסוס, פלוטארכוס, לוקיינוס). הגדול שבהם היה המחבר 
של מסה מעולה בשם "על העילאי"( ? 0 <ן\";.)?:ה! או "על 
הנשגב בספרות": הוא נקרא ע״י החוקרים בשם פסודו- 
לונגינוס, ויש דעה, שהורה במאה ה 1 לםה״נ ברומא (ע״ע 
לונגינוס; אסתטיקה). מחבר זה עמד על כך, שמקורות 
הגדולה הספרותית יכולים להיות הן בנפש ("מחשבות 
גדולות" ו״רגשות עזים, שמשמשים מקור-השראה") והן 
בחברה ("בזמננו יש בכל רחבי תבל מחסור בספרות גדו¬ 
לה") ; אך תשומת־לבו הוקדשה בעיקר לאמצעים הרטוריים, 
שמהם עשוי סיגנון נעלה: הסוגים השונים של תפארת־ 
המליצה (טרופים)׳ ביטויים ציוריים ונועזים, וצירוף של 
כל יסודות'השיר "באופן שיהיו גוף חי אחד" (את תורתו 
זו הוא מדגים ע״י ניתוח של אחד משירי סאפפו). לונגינוס 
מעמיק בבירורם של הערכים הספרותיים ובהסברת מהותה 
של אותה הנאה עליונה ("התעלות" או אכסטאסיס), שגו¬ 
רמים קטעים ספרותיים מסויימים׳ ה״מכים בשומע כמו 
ברק", ובדבר זד, סייעו לו ידיעותיו בספרויות שונות (הוא 
ידע לאטינית ובמידת־מה גם עברית: הוא מצטט "ויאמר 
אלהים יהי אוד, דהי אור"). בכל אלה הוא עולה אף על 
אריסטו, ויש בו הרבה מן התפיסה המודרנית. 

הרומים, שהיו מחוננים בחוש מעשי מובהק׳ פיתחו 
בעיקר את הרטוריקה (קיקרו, סנקה וקווינטיליינוס ב״תורת־ 
הדברנות" שלו). המשוררים טיפחו את הוראת מלאכת־ 
השירה ונטו לשמרנות ("אם רצונך להצליח, כך תעשה"; 
הוראציום באיגרתו המחורזת על "אמנות השירה", וכן 
ב״סאטירות" שלו ובאיגרות אחחת; יובנאל ומארטיאל 
במכתמיהם). ביחוד ניסח הוראציוס את המוסכמות של זמנו 
במימרות מגובשות וקלות־לזכירה, וכך נשתמרה המסורת 
היוונית ביה״ב׳ כשנשתכחה ה״פואטיקה" של אריסטו. הלאטי- 
נים המאוחרים היו ברובם מדקדקים ופרשנים (אולוס גליוס, 
מאקרוביוס, סרויוס בפירושו לוורגיל, מארטיינום קאפלה, 
דונאטום). 

ימי־הביניים. כשלתפיסה מעשית זו של הרומים 
נוספה — בהשפעת הנצרות — העדפת התוכן על הצורה, פסקה 
ההתעניינות בב׳ הספרותית, ובמשך קרוב לאלף שנה לא 
באה בה אלא התפתחות מועמת בלבד. עם תחיית האפלטו־ 
ניזם במאה ה 12 נתעורר מחדש העניין במסורת הרטורית, 
וחשיבות מרובה בתולדות־הב׳ היתה להבחנת ארבע הדרכים 



375 


כקרת 


376 


בפירוש־המקרא (פשט, רמז, דרוש, סוד)׳ שנתבססה על 
כתבי פילון האלכסנדרוני, כפי שהיא מובאת ב - 160 ( 21 מ 1 מ 8111 
108103 של תומאס מאקווע((חלק א/ שאלה א׳, סעיף 10 ). 

בתקופת־המעבר מיה״ב אל הזמן החדש מ(פעת דמות- 
הענק של דאנטה, שרב(. המלומד ברונט( לאטיני, הכניס 
לתוך פירוש( י ל״רט(ריקה" של קיקר( דיונים ביקר- 
תיים חשובים משלו. באיגרת־ההקדשה לקאן גראנדה דלה 
סקאלה ( 1318/19 ) הסביר דאנטה, שיש להבין את ה״ק(מדיה 
האלוהית״ לפי ארבע הדרכים הנזכרות ! ובספרו "על הדב¬ 
רנות בלשון־העם״ ( 113 ת 116 ן> 610 1118201 ׳! 06 ) מצוי הראשון 
והחשוב בדיונים המ(דרניים על לשון־השירה, שבו מגן 
דאנטה על זכויותיה של לשון־הדיבור האיטלקית בפני התבי¬ 
עות של הלאטינית הקדומה ושל יה״ב. 

הרנסאנס. להחדרת הרוח הקלאסית של הספרות 
העתיקה לתוך הספרויות המודרניות העולות הטיפו ההומא־ 
ניסטים והמשוררים של הרנסאנס בכמה כתבים ביקרתיים: 
באיטליה — פטדארקה, ב(קאצ׳(, מארק( ג׳יר(לאמו וידה 
(״על אמנות השירה״, 1520 ), ט(רקוואטו טאס( (ב״דיאל(- 
גיס״), ועוד רבים ז בספרד — חואן ואלדס ("דו־שיח על 
הלשוך, 1536 )< בצרפת — משוררי ה״פליאדה": די בלי 
(״להגנתה ושבחה של הלשון הצרפתית״, 1549 ) ? ר(נסאר 
(״קיצור אמנות השירה הצרפתית״׳ 1565 ), ויוליוס קיסר 
סקאליגר (״פ(אטיקה״, 1561 ) ! באנגליה — סר פיליפ סידני 
(״סניגוריה על השירה״, 1583 ), סמואל דניאל ("הגנה על 
החרוז״, 1602 ?) ובן ג׳(נס(ן? ובצפון — אראסמוס ומארטין 
א(פיץ (״הספר על השירה הגרמנית״, 1624 ). כל אלה משק¬ 
פים את חבלי־ר״לידה של אידיאלים, שנוצרו מת(ך הערצתם 
של הקלאסיקנים ותגוב(ת־נגד. לנימה הר(וחת של "סניג(ריה" 
ו״הגנה״ נזקקו אותם מן המבקרים, שהחשיבו — בהשפעת 
אפלט(ן — מגמ(ת מוסריות ודתי(ת יותר מערכים ספרותיים. 
נ(סף על ספרים אלה בדבר תפקידי הספרות בכללה נכתבו 
כמה חיבורים על שאלות טכניות יותר — כגון על תפארת- 
המליצה, על משקלים וחרוז, ועל סוגי-השירה. 

יסודותיה של הב׳ המודרנית הונחו למעשה ע״י הגילוי־ 
מחדש של ה״פ(אטיקד,״ לאריסט( — בעיקר באיטליה, שבה 
נתפרשה בלאטינית ( 1481 ), ניתרגמה ללאטינית ( 1498 ) 
ונדפסה ביוונית ( 1508 ). בתחום זה פעלה שורה ארוכה של 
מבקרים; טריסינ(( 1529 ), דניאל(( 1536 ), ר(ב(רטל(( 1548 ), 
מיגטורנ( ( 1564 ), פיק(ל(מיני ( 1575 ) ופאטריצי ( 1586 ). כן 
תרמו לכך תרומות חשובות סקאליגר הנזכר והמלומדים 
הה(לאנדיים היינסיוס ( 1611 ) ופ(סיום. 

במיוחד יש להזכיר את ה״פירוש" של קאסטלוטר( 
(סז 61 ׳! 02$:61 ) משנת 1570 . אע״פ שחיבור זה, מצד המבנה 
ונושאי־הדיון שלו, מקביל ל״פ(אםיקה" של אריסט(, הוא 
מטפל בבעיות מתוך עצמאות. מחבר זה היה הראשון, שניסח 
בקפדנות את הכלל הנוקשה של "אחדות" הזמן, המקום 
והעלילה בדראמה! ושלא כבני־דורו הגדיר את מטרת־השירה 
כגרימת הנאה, ללא כל מגמה של חשיפת־האמת, מתן־תועלת 
או מוסר־השפל. בשעה שצ׳ינתי( ( 110 ( 001 ; סמוך ל 1540 ) 
וג׳אק(מ( מאצ(ני (ב״הגנת הק(מדיד, של דאנטה״, 1572 ) 
דיברו בזכותם של המשוררים המ(דרניים לעומת הקדומים, 
כבר התרחקו במידת-מה מתפיסת־הספרות של אריסט(; וכך 
עשו גם טאם( (״דיונים על השיר ההר(אי״, 1594 ) וגוואריני 
(״ילקוט השירה הטראגיק(מית״, 1599 ). בכל זה נתגלתה רא¬ 


שיתה של המרידה במרותו של אריסט(, ולפעמים גם ההכרה 
בזכותו של המשורר לכתוב בלא התחשבות ב״כללים" עתיקים. 

ה נ א( ־ ק ל א ס י צ י ז ם. במאה ה 17 נעשתה ספרוודהב׳ 
עשירה ורבג(נית כל-כך, שמכאן ואילך נוצרך להסתפק 
בציון הזרמים והדמויות העיקריים. בתקופה ז( הונהגה המלה 
"ב׳" במובנה המ(דרני ונתפתחה סינתזה קלאסית מתוקנת 
(נא(־קלאםית), שהיתה מבוססת על צירוף תורתם של 
אריסט(, הוראציוס, קווינטילייגום ולונגינום — "השקפה על 
הספרות, שביסודה היתה — בשנת 1750 — כאותה שהיתה 
מקובלת ב 1550 " (ולק, עי׳ בביבליוגראפיה), את עקרונות 
הנאו־קלאסיציזם ניסחו בעיקר: בצרפת — מאלרב (- 1421 ( 
1161-66 ), וכמה חברים של האקאדמיה הצרפתית (נוסדה 
ב 1634 ), ביחוד רנה ראפן ( 111 ק 112 ), שהבחין בחשיבות( של 
ה״בלתי־ניתן לניתוח״ ( 11101 >- 16-5215 :- 6 ( 16 ), אך הטיף גם 
ל״שכל ישר״ ( 5 ח 6011 56 ), בואל( (״אמנות השירה״, 1674 > 
גם תירגם את לונגינוס), פנל(ן, ו(לטר, דידר(, ובים(ן ז 
באנגליה — דריידן, ריימד (: 16 ז 1 ץ 11 ), דניס ( 0611111$ ), פ(פ, 
אדיס(ן, סמיואל ג׳(נס(ן, וסר ג׳ושוא ךנ(לדז! באיטליה — 
מבקרים כגון גראווינה ומוךט(רי; ובגרמניה — לסינג. 
באנגליה היתר, ר(וחת בב׳ הנטיה להקל בתביעות מן היצירה, 
בניגוד לצרפת, שבה נהגו להחמיר? לגישה המקילה של 
האנגלים גרמו המ(פת הנעלה של שיקספיר וגאווה טבעית 
במסורת הלאומית. 

כהמשך להכרת הרנסאנס באריסט( כבפוסק יחיד, ביקשו 
בסוף המאה ה 17 לזה(ת את תורותיו עם ״חוקי־השכל ״! 
ובזמן מאוחר יותר, כשדרכי־הספרות הלכו ונתרחקו מן 
ההלכה הביקרתית, הוכר הטעם הטוב כקנה-מידה עיקרי, 
ביחוד ע״י שפטסברי (ע״ע! וע״ע אסתטיקה). תפיסת האמ¬ 
נות והספרות של אריסט( כחיקוי של הטבע נתפרשה בדרכים 
שונות: בהתחשבות בדבר, שמא(רע מתואר עלול להתארע 
בפועל! כהבלטת טבע-האדם בכללו בניגוד לקווי־אופי אינ¬ 
דיווידואליים! כעיצוב של דמויות אידיאליות! וכהטעמת 
הגמול הראוי, שמקבלות בעד מעשיהן הנפשות הפועלות 
ביצירה ("צדק פיוטי"). כן נתגלתה נטיה לנתח את השיר 
ע״פ קאטגוריות מבודדות ז( מז( ולהפריד בין הצורה ובין 
הת(כן: בזה האחרון דנו על סמך הבחנה בהבדלי־דרגה בין 
הערכים המוסריים, והחשבת הצורה הביאה לידי קביעתם 
של ״כללים״ קפדנים פחות או יותר למלאכת־המשורר: 

, 1 ) 156 ׳\ 36 01 ת . 6:661 ׳\ 0 :) 115 ) 0111 0£ 111165 ( 11056 ־ 1 
1 > 1126 ) 161110 ־ת 13:1116 < 6111 , 51111 6 ־ 31111 א 6 ־ 1 .^ 

("כללים אלה, שאותם גילו, ולא המציאו, קדמונים, גם הם 
טבע, אך טבע שהוסדר לשיטה", פ(פ). 

הספרות מוינה לסוגים ( 860105 ), מתוך טיפוחם של הסו¬ 
גים שהיו נהוגים בימי־קדם והתווססותם של סוגי־שיר שונים, 
של הטראגי-קומדיה, של האפ( 0 הר(מאגטי (אריוסטו), של 
האפוס ד,הר(אי־בורלםקי (בואל(, פ(פ! ע״ע אפוס), של 
הרומאן והמסה המ(דרניים, וכד׳. 

מתוך תשומת־לב מוגברת לצרכי הקוראים והצופים 
שבתיאטרון באה הטעמת התועלת המוסרית שבספרות, ואילו 
ההנאה ממנה נתפרשה — לכל הפחות, להלכה — כאמצעי 
(כדברי הוראציוס 16166:3:6 ! ? 811 0111111 -! 16556 ) 0 :(} : 11 ^ 
06:26 ק — ״גם להועיל וגם להנ(ת מבקשים המשוררים״)! 
ה״היטהרות" (קאתארסים) ע״י הטראגדיה נתפסה כאזהרה 
וכמוסר־השכל לצופים (ק(רני) ? ולרעיון העתיק של שיכנוע 



377 


בקרת 


378 


ע״י רטוריקה נוספה הטעמת החשיבות של מסירת רגשות 
מתוך שימושים שונים בתיאוריות הפסיכולוגיות של לוק 
(למשל בחיבוריו של הנרי הום, לורד קימז — [ 16$ יתג 1£ ]). 
וכשנעשה ה״ג׳נטלמן" המשכיל גם דמות מופתית וגם "הקהל 
האידיאלי" של הסופר׳ עלתה חשיבותה של בעיית ה״טעם 
הטוב״ (בצרפת: בואור [ 5 ־ 1110111 ! 80 ] ודיבו [ 0111305 . 8 .!] 1 
באנגליה: יום, שפטסברי, אליסון׳ ואחרים). 

במסגרת של סינתזה נאו־קלאסית זו 1 נתגבשו בהדרגה 
המגמות החדשות. התעניינות גדלה והולכת בהבעה עצמית 
הגבירה את הטעמת הסובייקטיוויות בתיאוריה של האסתטי¬ 
קה וראתה את היסודות של הטעם האמנותי ברגש המובע 
ביצירה והמתעורר על־ידיה (דידרו׳ הגב׳ דה סטאל, צ׳רלז 
לם [ 0111113 ]). הפילוסופיה הנסלגית של הובס ולוק הוליכה 
אל הנאטוראליזם, שסימניו הראשונים כבר ניכרו במבקרים 
כגון סמיואל ג׳ונסון ולסינג. עם התרחקותם של המדעים 
מעולמו המאתמאטי־פיסיקאלי של ניוטון, ובכיוון של הת¬ 
עניינות גוברת בביולוגיה, געשה רעיון ה״אורגאניות" רעיון 
מרכזי: מעכשיו משמש סמל לשיר לא "ראי", אלא "מנורה", 
שמאירה מכוח האור שבפנים, או "צמח", שיש לו חוקי- 
גידול משלו (גתה, קאנט, שילד והגל בגרמניה ז מ 1 רגאן 
[ 311 §־ 101 ^] וקולריג׳ באנגליה). השוואת היצירה הספרותית 
לאורגאניזם חי נתקשרה בהכרת העובדה, שבספרות באה 
התפתחות היסטורית — הכרה, שכרוזיה הראשונים בעת 
החדשה היו ויקו ( ¥100 ) והרדר׳ אך שאריסטו כבד נתן 
לה ביטוי. לסינג ב״לאוקואוך ( 1766 ) אסר על השירה 
לטפל בנושאיה בדומה לדרך־הטיפול של הציור (הוראציום: 
0515 סנ! □: 101:111 ז 3 ^! 01 ,: 101 ^ 0130 ). ההיסטוריון של הספרות, 
בין שהוא שייך לאסכולודהפשווים ובין שהוא נמנה על 
אסכולה אחרת, שם לב בדרך כלל גם לבעיות של צורה 
ולערכים מוחלטים ז אד אפיינית לו ביותר ההתעניינות 
במסיבות, שבהן נולדה היצירה, ובן במסורות ובמקורות. 

צורות. כתגובה על ההפרזה בחקר גורמי־היצירה, שנת¬ 
גלתה בין בעלי השיטה ההיסטורית, חזרה "הב׳ החדשה" 
(שימיה, לאמיתו של דבר, כימי ה״קריאה המושכלת") אל 
הניתוח המעמיק וה״הסבר" של טכסטים ספרותיים בודדים. 
ניתוח זה מקיף בדרך כלל את השלבים הבאים (בכיוון מן 
המוחש אל המופשט): צליל (קצב והאדמונית, משקלים), 
לשון(סמאנטיקה, תורת־הסיגנון), תמונה ודימוי, סמל ומיתוס 
("הפילוסופיה של צורות סמליות", קאסירר). אם הנדון הוא 
יותר מטכסט אחד, מתרומם הניתוח הצורני של היצירה 
לחקר ההתפתחות הסיגנונית של יוצרה, וכן לחקר הסוגים 
הספרותיים, העתיקים והחדשים (שירה, דראמה, סיפורת, 
וכד׳). במידה הולכת וגדלה עוסקות כיום ההיסטוריות של 
הספרויות בהתפתחותם של היסודות הצורנים. 

מטרות. את אלו אפשר לחלק לישירות ולמוחלטות. 

(א) למטרות הישירות מתייחסות שאלות כגון אלו: לשם 
מד, נכתבה יצירה זו: לבדר, ללמד, לעורר רגש, להניע 
לפעולה? בשביל הבמה, כתב־עת, סרט, שידור, או ספר? 

(- £0 \ 0£ 81161:0110 " ", 6$ ׳\ 4011 ל 0£ 31 וזוו 1 ז 3 ־ 01 ' , 8111156 . 8 

״ 65 ^ 11 ). (ב) בבדיקת התכליות המוחלטות מתחשבים המב¬ 
קרים יותר ויותר בדבר׳ שערכיה הסופיים של הספרות 
משולבים בערכיהם הסופיים של החיים. הפוריסטים והפור־ 
מאליסטים מנסים לנסח ערכים אלה במונחים ספרותיים, 
כגון "חידוש הלשון" (ר׳ למעלה: המשמעות השניה של 
ה״עילה התכליתית"). אך הב׳ מוצאת עפ״ר את קני־המידה 
לשיפוטה באחת מתפיסות־העולם או תפיסות־החיים המקר 
בלות: האינדיווידואליסטית (למשל, כמה מן הרומאנטיק־ 
נים, ההדוניזם של פיטר, תורת ההבעה של קרוצ׳ה), החברו¬ 
תית (כגון ה״תרבות" ו״ב׳־החיים" של ארנולד, מארכסיסטים 
מהפכנים, דמוקראטים ליבראליים, שמרנים, לאומיים), או 
הדתית (יוונית עתיקה, יהודית, קאתולית, פרוטסטאנטית, 
הינדואית, וכד׳). דוגמה בולטת של שיעבוד הערכים הצותים 
לצרכיה של החברה ולרעיון הגאולה הדתית אנו מוצאים 
ב״מחי אמנות?״ של טולסטוי ( 1898 ) ובשאר מפותיו הבי- 
קדתיות. 

תפקידים. כשם שד,ב׳ עלולה להתבטא בכמה צורות, 

כד יש לה גם כמה וכמה תפקידים. התרומות המרובות של 


היוצרים עצמם לב׳ הן סימן לדבר, שהיא עשויה למלא תפקיד 
חשוב ביצירותיו של הסופר ובהתפתחותו האמנותית. אך 
בדרך כלל אין הב׳ מכוונת לשיפור דדכי־היצירה של המחבר 
דוקר" אלא לסיפוק צרכיו של קהל־הקוראים, ותפקידה 
העיקרי הוא כעין תיווך בין המחבר (או היצירה) ובין 
הקורא. במילויו של תפקיד זה עלול המבקר להבליט מטרות 
שונות בתקופות שונות של פעולתו. מן המטרות המרובות 
שצויינו בהגדרות השונות, שניתנו לב׳ ע״י המבקרים, מת¬ 
בלטות המטרות הבאות כעיקריות: 

1 ) הבנה של היצירה; זו נקנית באמצעים שונים, מן 
ההסבר הפשוט ביותר עד הבלטת הגונים הדקים ביותר של 
ההבעה והכוונה; 2 ) הנאה מן היצירה; התענוג המעודן, 
הנגרם ע״י הניתוחים השקולים והמחושבים, הכלולים במסה 
ביקרתית מעמיקה, שונה מן התענוג הספונטאני, הנגרם ע״י 
קריאה בלתי-ביקרתית; ו( 3 ) הערכה. מצד אחד, עלולה 
ההערכה לשקף את הטעם הרווח בקהל, ומצד שני, היא עלולה 
לשים את הדגש על הצורך בשיפור הטעם, כשנראה למבקר 
שרמת טעמו של הציבור או של חלק ממנו היא ירודה. ביסודן 
של שתי מגמות אלו טבועה השאיפה להגיע לידי שיפוט נכון 
בתכלית — כלומר, שיפוט, שראוי להיות משותף למבקרים 
בכללם — מטרה אידיאלית, שמתגשמת במציאות אך לעיתים 
רחוקות. 

סיכום. אע״ם שהרבה ממבחר־השגיה של הב׳ המודר¬ 
נית הושגו מתוך התרכזות בנושא מוגבל או בבעיה מצומ¬ 
צמת, משקיפים גם כיום חשובי המבקרים (כגון אליוט) על 
היצירה הספרותית מתוך אותה רחבות־מבט, שתופסת את 
הספרות, וביחוד את השירה, על כל צדדיה וענפיה. ב׳ גדולה 
היא נדירה, כמו שנדירה היא שירה גדולה באמת, שהרי 
מתגלמת בה כל אישיותו של המבקר, והיא מחייבת צירוף 
בלתי־רגיל של כשרונות. לסוף יש לומר׳ שהב׳ יכולה אמנם 
ללמוד הרבה מן הפילוסופים ואנשי-המדע; אך כדי שתוכל 
למלא את תפקידיה העיקריים, מן ההכרח הוא שתכיר בטבעה 
המיוחד כאמנות ובהשפעה המרובה הנודעת לה על תהליכי 
היצירה. 

על ב' בפילוסופיה, ע״ע דוגמטיזם ובקרת. 

על ב׳ באמנות, ע״ע אסתטיקה. 

על ב׳ במוסיקה, ע״ע מוסיקה. 

על ב׳ של טכסטים, ע״ע פילולוגיה. 

לתורת הב׳ הם־: אדיסטו, על אמנות הפיוט, תרגם והוסיף 
מבוא והעדות ם. הק, תש״ז! א. ברש, תורת הספרות, תש״ה! 

ל. אברקרופבי, עקרוני כקורת הספרות, תרגם מאנגלית י. 

אלל, תש׳־׳י $ )( £14115171/67 1771 0651012 1 ) 1 ז 11 1011 ( 06 , ¥31261 < . 0 

7)65 010)17675, 1923; 1. £. 11101131(35, ?717161?165 0/ 09(6707? 
€7111015171, 1925; 14., ?700(1001 071(1015171, 1939*; X. $. £1101, 

7)96 1156 0 / ?06(7 1 \ ; 1933 , 1015771 ) 071 ( 0 1156 16 () 1 ) 071 ץ . 
606140, 47 ־^!!וברד .£ ; 1934 ,? 7 ) 06 ? 111 67715 )) 0 ? 01 <}?) 16 (ס 
0101, ?6)16x10715 5197 10 671 ( 14146 , 1939; !. 7. 811164 ) ץ 16 ק .), 

010(107107? £ 077715 , 1015771 ) 071 .¥ . 5 : 1476 ) 670 ) 01 1 ) 7 071 ׳מ /ס , 

760)1711196, 1943; 8. 01 10 ) 70 ) 171 065101 <} 104 , 006 ־ X10716 0110 
071(100 6 5(0710 016110 {?065 1946 , 1470 ) 670 ) 161 16110 ) € 10 ־ *; 

\7 011 1607165 () 165 , 167716 ( 7701 } 16 ־. 5670976 ) 11 116 }) 07111 1-0 , 3114 ־ , 

10 77161)10(16, 1946; 8. £. £!> 1151071 [ ? 4717260 16 ( 7 , 0130 ׳ : 

4 5 ( 194 ? 112 ()16 61)10(1$ 0/ 0(16772 10(6707? 071(1015172 
(£11813116 3116 60 ־ 1 ־ ¥31 < 306 :* ¥61161 < 10 ; 1948 ,(. 8 . 17 116 ז , 
7)1607? 306 ־ 61£61 ק 5 ס 03166 .£ ; 1949 , 1476 ) 670 ) 10 (ס >¥. ?. 

£11950 , 076 ) 670 ) 71 070511/6 ? 771 סס /? 0 ? 1 (<} £70 ס 11 ¥. £3 £071551067 16 ( 1110 ( 700 ק 5 05 ( 7 ,־ 561 ץ ){, 

1954 •; 1956 , 1410 ) 670 ) 10 0 ) 165 ( 7000 ?<} 4 9001 ) 071 , 3101165 ( 1 .ס . 

£. 00106661 לתולדות הב , הס' ; : 8671765 465 1071 ) 6, 17£1/0199 ־ 



381 


בקרת — כר, הקונפדרציה של 


382 


10 0-1111)11(, 1898; ]. £. 5{ 10 ) 111 (ס ( 1411101 4 ,ת־ו 83 ת 1 י ) 

€14(4(4501 40 1)1( 1(0011100(( , 1899; 0. 831 -! 111 4 ,׳<־וגז 156 מ 
€01101 (ס 1 {-< 0 ו x1 004 1*1(10■') 10*1( ¥015 3 ) )ק 1.111-0 הו .), 
1900-1904; 0. 83001 10 0-111(0 101(10110 (1)011000) 4011' 

00)1(11114 ( 10151(0 01 1111101010(010, 1910; 1. 831)8111, 14( 
41011(1■! 0/ 4404(1-0 11(11(11 €1111(15x1, 1912; 0. 123 ג 8 ג 0 ז , 

1.0 (!!!! £77,1915 * 014 )) 5 :( 110110110 ) 10110 ) 11 ) 1 סס ; 

8. 13. 81.1101101■, 4111)011('1 1/1(01) 41 ) 110 004 ( 11 ) 10 /ס ), 
1923; 0. 5. 831<1\¥111924 ,) 1001 4 ה 0 ) 1011 ) 1/1 111 ) 1 ) 411 < ג ; 

10., 44(41(1011/1(1011( 004 10(11( !13 .//' .[ ; 1928 , 1400 ס . 
141101115, 101(101) €1111(1110 10 40)141111) (2 ¥015.), 1934; 

101., £11£111/1 111(101) €1111(1110: 1/1( 44(41(1-01 1/101(; 1(- 
0015100((; 171/1 004 181/1 €(011411(! (3 ¥015.), 1950-52; 8. 
\4'011010, 4 4411101) ¥015 ) 1750-1950 : 1101 ) €1111 10 ) 4404 / ס . 
1-8), 1955 ; 511. 1431111, 5(1(0(( 04 ( ) 11 ) 51/1 ) 4 04 ס x01(01: 

4 51144) 40 1010('! €1111(01 44(1/104, 1953. 

]. £. $£>10831 10 ) , 11 ־ x111/1) €1/14(01 ; אנתולוגיות של ב׳ ס׳ 
£150)1 31 ־ £31 .£ ; 09 ־ 1908 ,( 01141 )€ 0118 ) 111 )/ 1 ) 5 ) 18 / ס , 

1(! 0115 10(11 < ־ 01180 . 33 . 14 ; 1925 ,) 1 ) 117 ) 1 /\. 411 5 ) 11 ן [, 
111(101) €14110101: 11010 10 01)4(0, 1940; 0. 1¥. ^110 ת 
308 33. 33. 01311941 ,)) €10 10 ) 1 ) 10 : 4101 ) 0 414 ( 101 ) 10, 141 ־ ; 

8. \¥■ 8(31101311 (0(1.), [£0x1418 004 401(11(00] €14144)14(1 

8011111 . 33 .( ; 1949 , 1928-4940 , 4101 ) €1414 סו 1 ( £110 004 
. 1951 , 5 ) €1414 01 ) €1 ) 18 , 105 ־ 31 ? ./ 1 ,י .£ 1 ) 30 

ש. י. כ. 

בפ|.ךת הם?ןךא, ע*ע מקךא, 

בר(ק £3 ), עיר־נפה בפלך (א 1 בל 0 ט) ויביצה שבאוקראינה. 

ב׳ יושבת על נהר־רויב ( 08 ?)׳ המשתפך לבוג 
הדרומי (ע״ע). ב 1935 מנתה כ 6,000 נפש. יותר ממחציתם 
יהודים. ב׳ היא מרכז לגליל חקלאי, שהוא מצויין בגידול 
עצי־פרי. היא מייצרת סופר, ספירט, שימורי־פירות, לבנים 
ודעפים מחוסר. 

היסטוריה. ב׳ נבנתה (מ 1452 ואילך) על תילה של 
עיר־המבצר רוב, שנחרבה ע״י הטאטארים. בימי המלך הפולני 
זיגמונט 1 (ע״ע) נקראה בשם ב/ לכבוד אשתו, שהיתה 
נסיכת בארי שבאיטליה. ממשלת־פולניה טיפחה את ב׳ 
וביצרה אותה משום ששימשה עמדת־ספר מול פלישות* 
הטאטארים. לפי כתב־הזכויות, שניתן לב׳ ב 1540 , פוטרו 
המתיישבים בה (אוקראינים, ארמנים ויהודים) מכל מם ומכס 
במשך 12 השנים הראשונות לישיבתם בב ׳ . ב 1566 שיחרר 
זיגמונט 11 (ע״ע) את כל אוכלוסי־ב/ ללא הבדל דת, ממיסי 
בית, מכס־היי״ש, ועוד, תמורת התחייבותם לספק חמרי־בניה 
לביצורה של המצודה. ב 1648 כבשו הקוזאקים (ע״ע חמל־ 
ביצקי) את ב׳ והרגו את כל הפולנים והיהודים, שהיו בה. 
ב 1651 העלו הקוזאקים והטאטארים את ב׳ באש ושוב ערכו 
טבח בפולנים וביהודים. ב 1672 — 1699 נמצאה ב׳, יחד עם 
שאר חלקי פודוליה, בידי התורכים. ב 1699 חזרה ב׳ לפולניה 
בהתאם לחוזר, קרלוביץ (ע״ע). ב 1768 — 1776 שימשה ב׳ 
מרכז הקונפדראציה האנטי־רוסית (ע״ע בר, הקונפדרציה 
של) וסבלה משום כך רבות. ב 1793 סופחה לרוסיה. ב 1796 
נכללה במחוז־מוהילוב שבפלך פודוליה. 

היהודים. ב 1556 נחתם חוזה בין העירונים של ב׳ 
ובין יהודי־העיר, שלפיו היו האחרונים רשאים להחזיק בבתים 
שהיו ברשותם; כן הושוו היהודים בחובותיהם לשאר התר 
שבים < בזמן מלחמה היה כל בית יהודי חייב לספק סוס < 
היהודים הוגבלו בנסיעות מסחריות לערי־המחוז של ב׳ 
ונאסר עליהם לשכן בב' יהודים מערים אחדות. זיגמונט 11 
אישר חוזה זד, בסים בווארשה, 1556 , בנוכחות באי־כוחם של 
יהודי־ב , , אברהם קושקה ו״חיה (יחיאל) חתן [-חתנו של] 
ישראל". עד גזירת ת״ח (ע״ע חמלניצקי) היתה קהילת ב׳ 
מן העשירות שבקהילות אוקראינה. ב 1648 כבשו הקוזאקים 


את ב׳ אחר הגנת־יאוש של הפולנים והיהודים. קריבוגוס, 
כובש ב׳, "פשט מעל כל היהודים את עורם בעודם בחיים". 
ועוד מספרת הכרוניקה הרוסית: "איש־סודו של חמלניצקי, 
קריבונום, דקר עד מוות בבאטורין (כלומר, בב׳) למעלה 
מחמשה עשר אלף ליאחים (שם גנאי לפולנים בפי הרוסים 
והאוקראינים) וז׳ידים" (שם גבאי ליהודים בפי הרוסים). 
לפי נתן נטע הנובר (ע״ע), הגיע מספר ההרוגים בקהילת 
ב׳ לאלפיים נפש לערך (לפי מחבר הספר "טיט היוך׳ היו 
אז בב׳ 600 משפחות יהודיות). ב 1661 היו בב׳ רק 20 בתים 
יהודיים, בכללם שני בתי־מרזח, ש״בהתאם לחוקה, שניתנה 
מקרוב״ פוטרו ממיסים. לפי מפקד 1765 הגיע המם, שנגבה 
מיהודי ב׳, ל 579 זהוב, בעוד ש״בעד הרבנות משלם הרב 
אלף זהובים פולניים״. לפי המפקד של 1897 מנו יהודי־ב׳ 
באותה שנה 5,773 נפש בתוך אוכלוסיה של 9,982 . ב 1910 
היה מספרם של יהודי־ב׳ 10/150 (בתוך אוכלוסיה של 
22,000 ). ב 1919 נערך פוגרום ביהודי־ב׳. ב 1923 מנתה 
קהילת־ב׳ כ 5,000 נפש (בתוך אוכלדסיד, כללית של 9,500 
לערד). 

נתן נטע הנובר, יון מצולה, תרפ״גז ח. י. גורלאנד, לקורות 
הגזרות על ישראל, 1892-1887 : א. ד. רוזנטל, מגילת הטבח, 
1927 < 1111 11311 ־ 501 ,פסקפאסז־סס? . 31 

, 118 740x118 א £ 606110 - 0 )) 0 € ץ? , 3300111 ש ק . 0 ; 1872 

. 1903 , 111 

א. את. 

בר או ברוא (בגרמ׳ • 831 , בצרפ׳ 1015 ־ 831 ), חבל היסטורי 
בצרפת הצפונית־מזרחית, משבי עבריו של נהר מז 
(בהולאנדית: מאס); שטחו — כ 4,000 קמ״ר. ע״י החלוקה 
המדינית של 1791 נכלל בתחומיהם של הדפארטמנטים מז 
( 1011$£ \) ומרת־מוזל ( 10$£116 \ €1 111£ ־ $011 \). — חבל ב , 
היה במאה ר, 10 רוזנות גרמנית. מן המאה ה 11 ואלך נהגו 
רוזני־ב׳ לצדד עם מלכי־צרפת, וב 1301 סופח לצרפת החלק 
של הרו׳זנות שממערב לנהר, יחד עם העיר בר־לה־ךיק, 
ומאז נקרא ״ב׳ המלכותית״ ([ 3 ■£<״ 015 ־ 1 ־ 831 50 ); המחצה 
השניה, שנשארה באימפריה הגרמנית, הועלתה ב 1355 
לדרגת דוכסות. ב 1431 סופחה הדוכסות ללורן (ע״ע) וביחד 
עם שאר חלקיה של ארץ זו עברה ב 1766 לצרפת. 

- 143 32 1 ) 161 ' $4 ס 01 . 14 ; 1912 , £011041 1 ( 10 ) 1 , 60 ־ 4331 . 4 ) 
,ו 4 ) 1 זה 4 / .£ ; 1922 , 1301 0 )' 14 (ו 41 וך . 8 ) 4 00117 ) ) 1 , 005 ) 
. ג 1940 ,) 02 ) 04( €(!(84(81( 4(1 4(1115(8(0 11(!1x1 

בר, הקונפדרציה #ל, ברית של פאטריוטים פולניים, 
שנתארגנה ב 1768 בבר (ע״ע) נגד התערבותה של 
רוסיה (באמצעות הציר שלה בווארשה, הנסיך רפנין) 
בענייניה הפנימיים של פולניה. מרכזי־הכוח שלקונפדראציית־ 
ב׳ היו: אוקראינה — בהנהגתם של אדם קראסינסקי 
(הבישוף של קאמנץ), יוזף פולאסקי (מפקדה הצבאי של 
הברית) ומיכאל 'קראסינסקי (מנהיגה המדיני) ז פלניה 
הגדולה — בהנהגת מאלצ׳בסקי, וליטה — בהנהגתם של פאץ 
והנסיך ק. ראדזיוויל. לקונפדראציה התנגדו רוסיה, הפולנים 
הפרל־רוסיים עם ק. בראניצקי בראשם, שנתאחדו ב 1767 
בקונפדראציית ראדום הפרררוסית, וההמון האוקראיני עם 
גונטה וז׳לזניאק בראשם (ע״ע הידמקים). קוגפדראציית־ב׳ 
טעתה טעות חמורה, כשהכריזה ב 1770 על התנגדותה למלך 
פולניה, סטאניסלאראוגוסט פוניאטובסקי, ועל־ידי כך דחפה 
אותו, ביחד עם הממשלה הפולנית החוקית, לתח־ המחנה 
הסרדרוסי. קונפדראציית־ב׳ ביקשה עזרה נגד רוסיה 





383 


בר, קונפדרציה של—בר, הרמן 


384 


בתורכיה, צרפת ואוסטריה. צרפת שיגרה לעזרת הקונפדרציה 
כסף ומספר של קצינים עם הגנרל דימוריה (ע״ע), שנתמנה 
מפקד עליון של הקונפדראציה, בלא שהצטיין לא כמצביא 
ולא כמדינאי. אוסטריה, שהקונפדראטים תלו בה תקוות 
מרובות, עברה לצד אויביה של פולניה. קונפדראציית־ב׳ 
שימשה אמשלה למלחמה בין רוסיה ותורכיה ( 1768 — 1774 ) 
ולביתור הראשון של פולניה( 1772 ). רוסיה, שעודדה מתחילה 
את מרד האוקראינים בפולנים ( 1768 ), חזרה בה אח״ב 
מתמיכה זו והשתתפה בדיכויו של המרד. מלחמו ת־הקונפד־ 
ראציה גרמו לחורבן רב בפולניה. הצבא הרוסי, בפיקודם 
של אפראקסין וקרצ׳טניקוב, היכה, בברית עם הפולנים 
הפרו־רוסיים, את צבא הקונפדראציה של ב , , שההנהגה שלה 
עברה ב 1770 לשלזיה ואח״ב להונגאריה. 

.־נ? . 011 ; 1930 , 11 ^) 807 , 1 ) $1 מץ 1:2 ון 0 תס.>ז ./׳ו 

. 1834 71 / 0 <) 0 מו־> 2 \, , 2 ;>ו , 0111110111 

א. אח. 

בי/ אלזלן — ■!■ 8111 ס 0 ! 3 \ 2 — ( 1756 — 1836 ), מדינאי אמרי¬ 
קני. למד משפטים, הצטיין כקצין במלחמת־השיחרור 
של אה״ב ( 1775 — 1779 ), פעל את״כ כעודך־דין מצליח בניו־ 
יורק וכיהן 1791 — 1797 כנציגה של מדינת ניו־יורק בסנאט 
של אה״ב. ב׳ תמך במדיניותו של ג׳פרמ׳ן (ע״ע), וכשזה 
האחרון נבחר ב 1800 לנשיא־אה״ב נעשה ב׳ סגנו. ב 1804 
הציג ב׳ את מועמדותו למשרת המושל של מדינת ניו־יורק, 
אך נכשל בבחירות, בעיקר בהשפעת התקפותיו החריפות 
של אלכסנדר המילטון (ע״ע) על מדיניותו ועל אישיותו, 
וב׳ הרג את יריבו בדו־קרב. הדבר עורר התמרמרות בציבור 
וב׳ הוכרח לעזוב את ניו־יורק. הוא פנה למערב וגיסה להקים 
לעצמו — כנראה, ב 1805/6 — תחום־שלטון עצמי ממערב 
למיסיסיפי, בחבל שהיה כמעט בלתי־מיושב, משום כך הועמד 
לדין, אך זוכה אחר משפט ממושך ( 1807 ). אעפ״ב הוסיפה 
דעת־הקהל להתקומם לו וב' ראה הכרח לעצמו לברוח 
לאנגליה. ב 1813 חזר לארצו, ומאז ואילך עבד שוב כעורך- 
דין בניו־יורק. 

; 1952 ,. ¥01 2 ,. 8 .!/ , 0110 ז 1££ תת 11 \ 1 >תב 4£11 תבז 3 ץ . 43 . 5 

,׳ 50113011001 .א ; 1936 , 1177011177 * 1 מיו . 8 . 43 . 5 

. 1937 ,.£ . 3 . 

בר (״?ש), ןך;הךד [!ששכר דב]( 1801 /תקס״א. דךזדן - 
1861 /תרכ״א, שם), חכם תורני, סופר ועסקן מדיני. 

בימי עלומיו של ב׳ היו בתי-הספר היסודיים בסאכסוניה 
סגורים בפני ילדי-ישראל, 
והיהודים לא הורשו להקים 
בתי־ספר לעצמם. ב׳ רכש את 
השכלתו מפי מורים מומחים, 
שלימדוהו בבית הוריו את 
לימודי־היהדות וגם מדעים 
כלליים, וביחוד לשונות חיות 
וספרויותיהן. לאחר זמן שמע 
את הרצאותיו של הפרופסור 
וילהלם קרוג באוניברסיטה 
של לייפציג על תורתו של 
קאנט. קרוג, שהיה לוחם 
אמיץ לשיווי הזכויות של 
היהודים בגרמניה, קירב אליו את ב/ וביזמתו הגיש ב׳ 
בשנת 1833 למועצת־המדינה של סאכסוניה כתב־בקשה 
בדבר האמאנציפאציה של היהודים. בוויכוח, שנתעורר בקשר 


לבקשה זו, הביע קרוג כהבר-המועצה את הזדהותו הגמורה 
עם תביעותיהם של היהודים. הפניה למועצת־המדינה, וכן 
תזכיר דומה, שהוגש למועצה על־ידי ב׳ ב 1842 , הביאו לידי 
הקלות וויתורים חשובים לטובתם של היהודים. בשיתוף 
פעולה עם ר׳ זכריה פרנקל (ע״ע), רבה של עדת דרזדן 
מ 1836 עד 1854 , עלה ביד ב׳ להעביר במועצת־המדינה 
הצעת חוק, שלפיה קיבלו יהודי דרזדן ולייפציג רשות להקים 
להם קהילות מאורגנות, וכן בתי-כנסת ובתי־ספר יסודיים 
(עד 1840 הוכרחו יהודי־דרזדן לערוך תפילות בציבור בדי¬ 
רות פרטיות). ב 1824 יסד ב׳ בעירו אגודת צעירים יהודיים 
לשם השתלמות בידיעת המקרא על־פי חיבורי הפרשנים 
העבריים של יה״ב, וכן לשם עיון בספרות המחקר והפילו¬ 
סופיה הדתית העברית, וב׳ היה להם למדריך ומורה. ב 1829 , 
כשמלאו מאה שנה להולדתו של משה מנדלסזון, יסד ב׳ 
בדרזדן את "אגודת מנדלסזון לקידום האמנות, המדע וה¬ 
מלאכה בתוך הנוער היהודי". על־יסוד חקירותיו בתחומי 
היהדות הוענק לו ב 1834 מטעם האוניברסיטה של לייפציג 
התואר "ד״ר של כבוד" 

מחיבוריו השונים של ב׳, שנכתבו כולם בגרמנית, יש 

לציין את אלה 1 א) ' £1 ^ 5010 . 11 11811300 ( 361 811011 03$ 

1856 , 3506101 ־ 61141 360 20 8311015 ("ספר היובלות ויחסו 
אל המדרשים״); ב) 301 80011 335 111661 ־ 01 /י\ 610 4006 ? 

1857 , 0611300 ( (״עוד על ספר היובלות״) ז ג) - 21.61:3 80600 
1859 , 5386 . 3601 ■ 301 11££38$1108 .( 2 0306 63015 ("חיי אברהם 

לפי השקפת האגדה היהודית״) 5 ד) 0306 40305 ? 86600 

1863 , 3£1110111 ־ 1 'ל 010 , 5380 . 1101 [ 400 0££35500£ .\ 2 ("חיי 

משה לפי השקפת האגדה היהודית", קטע מעזבונו הספרותי 
של ב׳); ה) $161101 ן 50611£ 161105011615060 ! .ס 6110500610 ? 
1852 , 100 ) 0 ( : 40 ("פילוסופיה ומחברים פילוסופיים של 
היהודים", על־פי ספרו הצרפתי של שלמה מונק, בצירוף 
ביאורים ומילואים). 

ש. י. פץ, כגסת ישראל, עם׳ 180-178 ; - 80-71 , 01 ) 2111 << . 2 
\ 01 , ¥ 01 £ \ . 5 ; 1863 , 11713 ~* £12 < 10€1 ££71 ,'(££% . 3 ^) 1 ! 

. 430 ; 1863 ,■ 8€€7 3 ץ 1 >\{ 71 ■ 8€7 

מ. נ, צ. 

הר מ ן — 8360 111300 ־ £101 — (לינץ, 1863 — מינכן, 

1934 ), מבקר, מספר ומחזאי אוסטרי. ב׳ פעל בעיקר 
בתחומה של קבוצת־סופרים בשם ״וינה הצעירה״ (- 008 ( 
תס!^ 1 ), שנתאדגנה — לדבריו, ביזמתו — ב 1891 ; סופרים 
אלה, שהיו ברובם יהודים (מה שגרם לכך, שאף ב׳ נחשב 
ע״י רבים ליהודי) ושב׳ טען שהוא שגילה אותם, היו דבריה 
של הספרות האוסטרית ב 25 השנים, שקדמו למלחמת־העולם 
1 . קבוצה זו כללה את ארתור שניצלר, הוגו פון הופמאנס־ 
תאל, ריכארד בר־הופמאן, פטר אלטנברג, פליכם זאלטן 
ותיאודור הרצל, וכן השפיעה על סטפאן צווייג, יעקב ואסר- 
מאן וריינר מאריה רילקה. ב׳ היה מחבריה הפורים וחרב־ 
צדדיים ביותר. 

בחיבורו ״לביקורת המודרניות״ (- 40 ? ז 10 ) 111110 ^ 7111 

1890 , 00 ־ 401 ) הביע ב׳ את התנגדותו לנאטוראליזם בשעה 
שתנועה זו זכתה לשליטה בכיפה. בספרו המעניין והמעורר 
למחשבה ״כבישת הנאטוראליזם״ ( 405 11141108 ^ 0601 1310 

1891 , 5 ג 3115011 ־״ 311 א) כבר דגל ב׳ באסכולות, שאך צצו 
באותו זמן — הנאודומאנטיים, הסימבוליסטים והדקאדנטים. 
עם נצחונם של אלו נעעוה ב׳ הדובר של הנוער האכספרסיו־ 



המחוכמים מחנה ושובבותה של וינה בזמנו, וכמחזאי הוא 
זכור בעיקר על שום הקומדיה שלו, ״הקונצרט״ ( 1909 ), 
שאף בה מתוארת וינה בפקחות. יומניו ורשימותיו האוטו־ 
ביוגראפיות הם מקור חשוב להבנת האסתטיקנים היהודיים 
של וינה, שבתוכם גדל תאודור הרצל. 

בר (•! 836 ), |לי?מן י?חק ( 1825 , מוסבאך — 1897 , ביבריך 
ע״נ וינוס), מדקדק וחוקר המסורה. ב׳ היה תלמידו 
של וולף (זאב) הידנהים (ע״ע). יחד עם פרנץ ד־ליטש (ע״ע) 
פירסם ב 1860 מהדורה מוגהת של ספר תהלים. ב 1869 — 1895 
הוציא את רובם של ספרי-המקרא לפי נוסח בדוק של 
המסורה. פראנץ דליטש הקדים לכל כרך וכרך, פרט לשני 
הכרכים האחרונים, שהופיעו אחר מותו של ב׳, הקדמה בלא- 
טינית, ופרידריך דליטש צירף מאמרים על השמות הבבליים 
בספרי דניאל. עזרא ונחמיה וקטעי מילון של הבבלית שבספר 
יחזקאל. ב׳ גם חיבר כמה חיבורים במקצוע טעמי־המקרא 
(״תורת אמת״, רדלהיים תרי״ג; "תקון הסופר והקורא", שם, 
תרט״ז, ועוד), הוציא לאור ס׳ דקדוקי הטעמים מאת אהרן 
בן אשר (לייפציג תרל״ט) וצירף את הגהות המסורה ל״מק־ 
ראות גדולות" (הוצאת ראם, וילנה תרנ״ד). כמו-בן ערד 
את "סדר עבודת ישראל" עם ביאור משלו (בשם "יכין 
לשון״) — נוסח התפילה המדוייק ביותר עד היום (רדלהיים, 
תרכ״ח ועוד). האוניברסיטה של לייפציג הכתירה את ב׳ 
בתואר דוקטור לפילוסופיה לאות הוקרה של עבידתו המדעית. 

014/1 ( ; 467 , 1895 , 011111711$ ^ 14 [ $£5 ) 1% * £1114 . 2 %€171£112£ 411 
1€ ז 1£1 ז*€% 411 ; 12 י 12/3/1897 
. 212-3 

בר (^ער), י?חק — ״ 83 . 1 112 ־ 1 ? — (נו׳ 1888 , חאלבר־ 
שטאט, גרמניה), היסטוריון יהודי. אביו של ב׳ 

היה סוחר אמיד, יודע ספר ושומר מסורת. את חינוכו היסודי 
קיבל ב׳ בבי״ם יהודי והוסיף ללמוד תורה ותלמוד בביהמ״ד 
המקומי ואצל הרב של עיר־מולדתו גם כשהיה תלמיד בגיפד 
נאסיה ההומאניסטית. אח״כ לסד באוניברסיטות של ברלין, 
שטראסבורג ופרייבורג פילוסופיה, פילולוגיה קלאסית והיס¬ 
טוריה, בעיקר של יה״ב (אצל בלוב ופינקה). 

מ 1919 ואילך היה ב׳ מן העובדים המדעיים של ה״אקא- 
דמיה לסדעי־היהדות" בברלין, שעל־ידיה גם נשלח פעמיים 
לספרד (ב 1925/6 ) לשם כינוס חומר תעודתי מתוך ארכיוניה 
לתולדות היהודים בספרד הנוצרית. ב 1928 נתמנה מרצה 
לתולדות-ישראל ביה״ב באוניברסיטה העברית בירושלים; 
ב 1930 נעשה כאן פרופסור לאותו מקצוע, ומאז עמד 
בראש החוג להיסטוריה ישראלית באוניברסיטה העברית. 
כן כיהן באוניברסיטה זו כפרופסור להיסטוריה כללית ביה״ב 
( 1932 — 1945 ). ב׳ הוא אחד ממייסדיו ועורכיו של ״ציוו״ — 
הרבעון לחקר תולדות־ישראל, מעורכיהם של "הספריה 
ההיסטוריוגראפיה" ו״ספר הישוב" ומראשיה של החברה 
ההיסטורית הישראלית. — התחום ההיסטורי הראשון, שהיד־ 
בה לחקור בו, הוא תולדות היהודים בספרד הנוצרית. בתחום 
זה חיבר "מחקרים לתולדות היהודים באראגון במאות ה 13 

וה 14 " ( 6168 ־ 0181 ( 10 1111 1611 ) 11 ( . 3 > 6 ) 065681611 . 2 1161160 ) 8 
8 )־ 811116161 ז 38 ( . 14 . 11 . 13 . 6 מ 16 ת 380 ־ 1 \ 1 ), 1913 ; "חקירות 
בדבר המקורות והחיבור של שבט־יהודה" (- 61511681111 ) 0 □ 
1613 ) 611 ( ) 6 ( $1161 . 1 ) 100 ) 051 <} £001 11111 ) 211611611 > • 61 ( 111 ££11 ), 


הספרדית״ (- 0656111611 8611 ס 15 ת 3 <} 860-5 ס 116115 ( . 1 ) 0816016 ־ 1 ? 
. 61 .( 60116 ( 1636 ^ . 61 611165 ־ ¥61 . 61 זז 61602813 תסק 1:1:65 ס£] 16 

1925 ,. 061 ( . 61 . ¥ 155 \])! מאמרים על אבנר מבורגום, על 
הוויכוחים הדתיים, על יצחק אברבנאל (שם! ותרביץ, ח׳), 
ועוד; "היהודים בספרד הנוצרית", אוסף תעודות בשני 
כרכים ( 1929 , 1 , 30160 (}$ 151:1161160 ־ 6111 1111 1161611 ( 16 □; 
1936 , 11 ), ו״תולדות היהודים בספרד הנוצרית״ ( 2 חלקים, 
תש״ה). חשיבות ספריו ומחקריו של ב׳ בתחום זה היא בתקף 
תפיסתו ההיסטורית וברוחב ידיעותיו, בדייקנותו בפרטים 
ובכשרו להכללה היסטורית — תכונות, שסייעו בידו להפיץ 
אור חדש על מצבם של יהודי־ספרד גם מבחינה כלכלית 
וחברותית, גם מבחינה משפטית ומדינית וגם מבחינה דתית 
ורוחנית. אוסף-ד.תעודות שלו על "היהודים בספרד הנו¬ 
צרית" — הכולל ביאורים והערות, מחקרים ועיונים וביבליו¬ 
גראפיה עשירה—הוא ספר־מופת בהיסטוריוגראפיה היהודית. 
ב׳ הראה בו לא רק בקיאות מרובה בהיסטוריה ובספרות 
העבריות והכלליות של יה,"ב, אלא אף הניח בו יסוד איתן 
ורחב לתפיסה חדשה של תולדוח-ישראל בספרד הנוצרית — 
תפיסה, שאח״כ סוכמה על-ידיו בספרו העברי הנזכר על נושא 
זה. ממחקריו ההיסטוריים של ב׳ באירגון היהודי הפנימי, 
התפתחותו ותולדותיו יש חשיבות מרובה לספרו על "ספר 
הפרוטוקולים של יהדות-המדינה בדוכסות קלווה״ ( 35 □ 
208111015 ־ 167 ( . 1 ) 1 ( 161156113 ) 11 ( 3061 □ . 61 010160111311611 ־ 1 ? 
6 ׳ £163 ), 1922 , ולמחקרו על "היסודות וההתחלות של אירגון 
הקהילות היהודיות בימי-הביניים" (ציון, תשי״א). השיטה, 
שב׳ נוקט בתחום זה, מכוונת לחשיפתם של הכוחות הפני¬ 
מיים, שקבעו את דמותו של הקיבוץ היהודי במסגרת 
ההיסטורית הכללית והתנאים המקומיים. ב׳ סבור, שיסודותיו 
של אירגון הקהילה הונחו בדורות הראשונים של הבית השני 
ושהקהילה היא יצירה, שנבעה מעצם ההוויה הדתית והלאו¬ 
מית של העם ו״שלא הגלות הולידה אותה", אע״פ שצורות־ 
אירגונה נשתנו בהתאם לתנאי הזמן והמקום. 

מחקריו של ב׳ בתחום עולמו הדתי הרוחני של 
עם־ישראל מימי הבית השני עד ימי הקבלה— "ארץ־ישראל 
וגלות בעיני הדורות של ימי הביניים", "המגמה הדתית- 
החברתית של ספר חסידים" (ציץ, ג׳), "הרקע ההיסטורי 
של ד״רעיא מהימנא׳" (שם, ד,׳), "היסודות ההיסטוריים של 
ה,הלכה"׳ (שם, י״ז), "החסידים הראשונים בכתבי פילון 
ובמסורת העברית" (שם, י״ח), מחקרו המקיף על "עם 
ישראל, הכנסיה הנוצרית והקיסרות הרומית מימי ספטימיום 
סברוס ועד ראשית ימי קונסטנטינוס" (שם, י״א), וכן ספריו 
״גלות״ (גרמנית — 1936 ! אנגלית — 1947 ) ו״ישראל 
בעמים" (עיונים בתולדות ימי הבית השני ותקופת־המשנה 
וביסודות ההלכה והאמונה), תשט״ו — מצטרפים יחד לראיה 
כוללת חדשה ומקורית של כל מהלכה של ההיסטוריה היהו¬ 
דית, כוחה המניע של היסטוריה זו הוא, לסי ב/ ביצירתם 
הדתית־החברותית הבלתי־פוסקת של חוגי חסידים ואנשי- 
מעשה, מאמינים נועזים ומתקני-עולם, שידעו להנחיל לעם 
כולו, או ליסודות הפעילים שבו, את אמונותיהם ודעותיהם 
ואת הלכות-החיים, שנקבעו על-ידיהם; וכל זה מתוך קשרי 
קירבה ושיתוף עם העולם שמחוץ ליהדות בהתפתחותו 
הרוחנית־הדתית וההברותית-המוסרית. אע״פ שב׳, המגלה 


(ע״ע). נמצא, שפעילות־ת״ב של החלקיק היחיד נמצאת סלח לה על כר לעולם ושוב לא ראתה אותו. 
ביחס ישר לטמפראטורה וביחס הפור לצמיגות־הממוסס ב 1856 יצא הרומאו חסודיוליולי מל 1 !! !',■,!,*י.,* 


399 


בדאון, תומם — בדאון, תנועת־ 


400 


אך שלא הספיק להרצותן מחמת מותו המוקדם (נתפרסמו בהרכב הדם, בהסדר החום בגוף, בפונקציות של יתרות־ 
אחר פטירתו בשם:־ £411 016 £<> 5101007 ׳<ו(? 6 * ח! 5 ץ £553 הכליות. לעת זקנתו עורר ב׳ סערת־רודוות ע״י ניסויים, שביצע 
תג״ת — ״מסות על הפיסיולוגיה של הרוח האנושית״, בגופו שלו בתמצית־אשך של שפנים ושבהם הצליח — לפי 


407 

היסטוריה. ב 1180 , כשנלקחה דוכסות סאכסוניה (ע״ע 
גרמניה, עמ ׳ 424 ) מהינריך הארי (ע״ע), נשארו ביד זה 
האחרון אחוזותיו הפרטיות שבין האלבה התחתית והתר 
התיכון ביחד עם הערים ב׳ ולינבורג. נכדו של הינריך, אוטו 
״הילד״ (מת ב 1252 ), קיבל ב 1235 מן הקיסר פרידריך 11 
את התואר דופם־ב׳. במאות ה 13 — ד> 17 נתחלקה דוכסות־ב׳ 
לכמה נסיכויות (ב/ לינבורג, גרובנהאגן, גטינגן [ע״ע], 
קאלנברג [ 61:8 ( 0316111 ] , כיום חורבה מדרום להאנויבר), וולפג־ 
ביטל,'ועוד. במשך המאה ה 16 הונהגה הרפורמאציה בכיל 
חלקי־ב/ 

בחלק הצפוני של ב׳ הוקמה במאה ה 17 גסיכות־הבוחר 
של האנובר, ובדרומה — הדוכסות של ב׳־וולפנביטל. ב 1807 - 
1813 היויכלולות שתי הנסיכדות במלכות'וסטפליה (ע״ע). 
ב 1815 הוחזרה דוכסות־ב׳ למעמדה הקודם. ב 1830 גורש 
הדוכס קארל מב׳ ע״י מהפכה. אחיו, וילהלם ( 1830 — 1874 ), 
נתן חוקה חדשה, הצטרף ב 1868 לברית הגרמנית הצפונית 
(ע״ע גרמניה, עמ ׳ 454/5 ), וב 1871 נעשתה ב׳ מדינת־ברית 
ברייך הגרמני ( 312,000 תושבים! ב 1939 : 580,000 ). ב 1918 
נעשתה ב׳ רפובליקה, זמן קצר שלטו בה קומוניסטים. ב 1931 
השיגו הנאצים את ההשפעה המכרעת במדינה. בתקופת־ 
שלטונו של היטלר ( 1933 — 1945 ) נתאחדה ב׳ עם אנהלט 
(ע״ע) ליתידת־מינהל. ב 1945 כבשו הבריטים את השמח, 
ומ 1.11.1946 ב׳ היא מחוז( 61$ ־ 10 ) בסאכסוגיה התחתית. 

1 ) 1471 1 ך 1€ { 1$€ ז€ס 110 ){ 4 > 1 / ? 16 > ? 1 ) 1 ? 1 ) £7 81/7110 , 0 ^ 1x1 .'׳ג 

.{/ 0 ^ 0 ,תתצ 111 ?ח 1101 .׳\ . 0 ; 1908 ,£ 111 71 ) 1 ! 

,ת^יגמב{()!! . 0 ; 1882/92 3 ,ץ£/ #111101 ? 8 1 > 1412 . 8 071 < 1 

0€$£111€ 1116 (165 81 £7-20^14127$ 8., 1908; ]<211?8x14'!2 <16$ (*£- 

$€!11£1(41' (1(1 5 81 €2-2,0£111771 8., 1902 8. 

א. י. בד,- א. מ. י. 

יהודים. בתחילת המאה ה 12 כבר ישבו יהודים 
בדוכסות ב׳ וב 1137 מסר המלך את החסות עליהם לידי 
הדוכס. ידיעות מפורשות על ישיבת יהודים בב׳ (פרט לעיר 
הראשית) קודם המגפה השחורה נשתמרו רק מבלנקנבודג 
( 1233 ) ומהלמשטט ( 1247 ). בעיר ב׳ נוסדה קהילה רק בסוף 
המאה ה 43 הדוכסים והעיר גם יחד היו מגינים על היהודים 
וגובים מיסים מהם. התנאים הכלכליים ומעמדם המשפטי 
של היהודים היו נוחים למדי, ויהודים ממאגדבורג, גוסלר, 
הילדסהיים, שטגדל, מייסן ומקומות אחרים בגרמניה הצפונית 
היגרו אל העיר. בתחילת חמאה ד, 14 התרכזו היהודים ברחוב 
מיוחד להם, שהיד, סמוך לשוק ולמצודת־הדוכם, ובאמצעה 
של אותה מאה הגיע מספרם עד 150 לערך. יותר ממחציתם 
נספו בפורענות, שבאה עליהם בימי המגפה השחורה, והשאר 
ניצלו מידי ההמון ע״י שלטונות־העיר והדוכס מגנום. ב 1364 
עברו היהודים לרשותה הבלעדית של העיר. ב 1417 הורשו 
יהודי גוסלאד, שברחו מעירם מחמת עקת־המיסים, להשתקע 
בב/ ב 1510 העלילו על יהודי ב׳(העיר) עלילת חילול לחם־ 
הקודש, ו 16 מהם גורשו מן העיר. ב 1543 נערכו גם בתחומי- 
ב׳ התנפלויות על היהודים בהשפעת כתבי־השטגה, שפירסם 
אז לותד, וב 1571 גורשו היהודים מן הדוכסות. אמנם בהש¬ 
תדלותו של הקיסר הותר להם לחזור אליה שבע שנים לאחר 
מכן, אבל ב 1590 חודשה פקודת־הגירוש, והפעם לא הועילה 
גם התערבותו של הקיסר. בתחילת המאה ה 17 שוב הותר 


408 

(ע״ע) היה "יהודי־החצר" שלו, החליף מכתבים עם משה 
מנדלסזון בשאלות פילוסופיות ודתיות, הזמין את זה האחרון 
לבקרו ועורר אותו לחבר את ספרו ״שעות־בוקר״ (- £4018611 
1611 ) 511111 ). דוכס זה ביטל ב 1805 את מכס־הגוף, שהיה 
מוטל על היהודים. בית־הספר, שיסד יעקובזון ב 1801 בזזן 
( 566560 ) — ביה״ס הראשון לילדי־ישראל, שהלימודים בו 
התנהלו ברוח-ההשכלה —, נפתח בחסותו של הדוכס. "מת¬ 
קדם" היה גם ביה״ס ע״ש סאמסון, שנפתח בוולפנביטל זמן 
מה אח״כ ( 1807 ) ושמרדכי יוסט ויו״ט ליפמן צונץ היו 
מתלמידיו. ב 1807 — 1813 היתד. ב׳ חלק ממלכות־וסטפאליה, 
וליהודים בה ניתן שוויון אזרחי. ב 1814 , עם מפלתו של 
נאפוליון וביטולה של מלכות־וסשפאליה, שוב נפסלו היהודים 
למשרות ציבוריות וזכות־הבחירה נשללה מהם! אך ב 1832 
הוחזרה להם זכות זו ואף נפתחו לפניהם כהונות נמוכות 
בשירותים הציבוריים. ב 1845 בוטל נוסדדהשבועה המיוחד 
ליהודים, וב 1848 הותרו נישואי־תערובת. ב 1844 נתקיימה 
בב׳ אסיפת־הדבנים (הסיגודה) הראשונה, שדנה בתיקון 
נוסח־התפילות! מיוזמיה היה ר׳ לוי הרצברג, רבה של ב׳ 
( 1842 — 1884 ), מספרם של היהודים במדינה עלה מ 968 
ב 1855 ל 1750 ב 1928 . לאחר מכן באד, ירידה במספר זה. — 
ב׳ היתה ממעוזי-הנאצים בגרמניה הצפונית. 

; 4-5 . 1115 , 1925 .£׳(},*) (/ 8.50 | 81 ־. 8 , 1 ז 11 גחתץש 11 .א 

מ,* ^ 006 ־, 00 ' 1 • 5 ?!ס , 1561161 ? .זז 

.( 53-64 ,[ 1937 ] !זהו , 0 ) 7.0 ) * 0 ־ 7 

צ. א. 

בךאילה ( 863113 ), עיר־גמל על הדאנובה ברומניה הדרומית־ 
מזרחית. מספר תושביה 96.000 ( 1950 ). — ב׳ 

יושבת בקצה המזרח של הטבלה הוואלאכית, היורדת כאן 
חלולה לשפת-הדאגובה השמאלית, במקום התחברותה של 
זרוע הדאנובה הישנה( ¥66113 01103163 ) עם הזרוע העיקרית 
שלה ובמרחק של 170 ק״מ משפכה של הדאנובה לים וכ 15 
ק״מ מדרום לשפכו של הסירט לדאנובה. נמל־ב/ שאליו מגי¬ 
עות ספינות־ים בעלות 10,000 טון, מצויד במכשירים חדישים 
לטעינת־דגן, וכן מועברים דרכו עצים וחמרי־גלם אחרים 
מתוצרת־המדינה. הנמל משמש גם לדיג(בנהר ובים), התופס 
מקום חשוב בכלכלת־העיר (חלק משלל הדיג מיוצא אף לחוץ־ 
לארץ). התעשיה עוסקת בטחינודקמח, בעיבוד־עצים (בכלל 
זה: רהיטים), בתיקון קטרים וספינות ובשאר עבודות ברזל 
ופלדה, בייצור־מלט, באריגת־שטיחים ובמלאכת-עור. 

ב׳ ידועה מן המאה ה 14 . ב 1470,1462 ו 1770 פקדו אותה 
שריפות, שבהן נהרסה כליל. ב 1544 — 1828 היתה בידי התור¬ 
כים, שקראוה איבראילה. בימיהם היה לעיר ערך צבאי. עם 
התפתחותה של ספגות־הקיטור על הדנובה (ע״ע) וסלילת 
מסה״ב, המחברות את ב׳ עם מרכזי החקלאות, גידול־המקנה 
והיערות שבמדינה, נעשתה ב׳ עיר־נמל חשובה, בעלת 
קשרים בינלאומיים. ב׳ של היום נבנתה לפי תכניות משנת 
1830 . 

יהודים. ב 1828 , עם גמר השלטון התורכי בב/ היו בה 
רק 21 משפחות יהודיות. בתקופת השלטון הוואלאכי הלכה 
וגברה ההגירה של יהודים לב/ אע״פ שהמתיישבים היהודיים 
נתקלו בקשיים מצד השלטונות המקומיים והמרכזיים. ב 1860 


כראונשויג—בראילה 





409 


גדאילה — כראשית 


410 


פלגותד. של הקהילה לשני מחנות יריבים ולביטול מוסדותיה 
חאירגוניים עד שנת 1905 , שבח הוקמה מחדש הנהלה מרכ¬ 
זית אחידה. ב 1930 נמנו בב׳ 7,134 יהודים ( 10.4% מכלל 
האוכלוסיה) וב 1942 — 5,075 יהודים ( 6.7% מכלל האוכלו־ 
סירס. ב 1940 — 1944 הוחרמו ע״י השלטונות מנכסיהם של 
יהודי־ב׳ 521 בניינים ז 107 ספינות. 

( 111 ) ? 111 1€ )ז 1$ 11 ^ 14111 11 * €0 11 ! / 0 ? 10770£ ^ 1 י 3 ז 6 ז?< 1 .ת!£ 115101 < 
20/77 ^ 4 111 * 1 ^ 1 ז 1 !??• 1 .¥ , 130 ) 1 וזזש$ . 5 ; 1906 

. 1936 , 1 ( 11 ) €$ . 10 ) 031 17% 

א. י. בר. - א. סל. 

מר״אילן (עד 1949 : ברלין), מאיר ( 1880 , וולוז׳ין — 
1949 , ירושלים), עסקן ציוני; ממנהיגיה של תנועת 
המזרחי (ע״ע). — ב/ שהיה בנו של הרב נפתלי צבי יהודה 
ברלין (ע״ע), למד מילדותו בישיבת אביו, בוו׳לוז׳ין. משנס¬ 
גרה ישיבה זו למד בישיבת טלז/ ואח״כ בבריסק (אצל הרב 
חיים סולוביצ׳יק, ע״ע) ובנובהרדוק (אצל זקנו, הרב מ. מ. 
אפשטין, ע״ע). חדור מנעוריו ברוח דתית־ציונית, הצטרף ב׳ 
בצעירותו לתנועת־״המזרחי" ועד מהרה נעשה מראשי עסק¬ 
ניה. ב׳ שימש ציר של תנועה זו בקונגרס הציוני ה 7 בבאזל 
( 1905 ), שבו נמנה— בניגוד לרוב ב״המזרחי" — על "ציוני- 
ציץ", ששללו את הצעת־אוגאנדה. בקונגרס הציוני ה 10 
(באזל, 1911 ) נתמנה ב׳ חבר הוועד הפועל של "המזרחי" 
ומזכיר כללי של תנועת המזרחי העולמית. ב׳ נעשה הרוח 
החיה בתנועה זו ומנהיגה בפועל; הירבה לבקר לשמד, 
בארצות שובות והיה ראש המדברים בוועידותיה ומייצגה 
העיקרי בכינוסים ציוניים ויהודיים אחרים. ב׳ הוא שניסח 
את סיסמת המזרחי: "ארץ־ישראל לעס-ישראל ע״ם תורת 
ישראל״ — והטעים, שאין כאן שלושה יסודות שונים, אלא 
שלושה גילויים של אחדות אחת — היא היהדות השלמה. 
הודות לפעילותו של ב׳ גדלה תנועת המזרחי ונסתעפה 
בארצות הרבה. ב 1910 — 1914 ישב ב׳ בברלין; ב 1915 חזר 
לאה״ב, שבהן עסק — נוסף על עבודתו לטובת ״המזרחי״ — 
גם בעניינים יהודיים־כלליים: יסד את ה״צנטראל־רליף" 
ו״עזרת־התורה" לשם הבטחת סיוע לישיבות באירופה, שמצבן 
החמרי נתערער בתקופת המלחמה, והיה בין מייסדיו של 
ה״ג׳וינט" (ע״ע) ואף שימש סגן־נשיאו וראש ועדת־התדבות 
שלו. מ 1925 היה חבר הדירקטוריון של הקהק״ל. 

ב 1926 עלה ב׳ לא״י, התיישב בירושלים וריכז בידיו את 
רוב ענייני המנהיגות של ״המזרחי״. ב 1929 — 1931 היה חבר 
האכזקוטיווה הציונית, ואחד מתפקידיו היה ניהול עבודת 
העזרה לנפגעי הפרעות בא״י ב 1929 . ב 1930 נבחר ב׳ גם 
לחבר האכזקוטיווה של הסוכנות היהודית המורחבת. ב׳ היה 
מן התומכים במאכסימאליזם ציוני, והתנגד לרעיון ה״דו־ 
לאומיות״ בא״י ולתכניות של ״בריודשלום״ (ע״ע). ב 1933 — 
1934 היה חבר הוועדה הפוליטית המצומצמת שעל־יד הוועד 
הלאומי ליהודי א״י. ביחד עם הרב קוק היה מחותמי הכרוז, 
שקרא לגיוס אמצעים להגנת הנאשמים במשפט רצח אדלר 
זורוב (ע״ע), ואח״כ (ב 1935 ) התנגד לדחייתם של הרוויזיו¬ 
ניסטים (ע״ע) מן ההסתדרות הציונית. ב 1935 התפטר מן 
המרכז העולמי של "המזרחי", אך ב 1937 נבחר רשמית 
כנשיאה של תנועה זו. באותה שנה היה מראשי הגוש הביך 
מפלגתי של שוללי התכנית של חלוקת א״י, שהוצעה ע״י 
ועדת פיל (ע״ע א״י, עמ׳ 548/9 ). ב 1938 השתתף ב׳ בשיחות 
"השולחן העגול", שנתארגנו בלונדון ע״י הממשלה הבריטית, 


וכשנתגלו המזימות האנטי־ציוניות, שהיו לממשלה בטיחות 
אלו, תבע ב׳ להפסיקן < ומשלא נענו לתביעתו, הסתלק (עם 
כמה מחבריו) מן ההשתתפות בשיחות הללו. ב 1939 , כשנת¬ 
פרסם "הספר הלבך מטעם ממשלת המאנדאט, הציע ב׳ 
תכניח־פעולה, שקרא לה בשם "גאגדיזם קיבוצי": אי-שיתוף 
גמור מצד הישוב היהודי בא״י עם השלטון הבריטי — לא 
לקבל ממנו כלום ולא לתת לו כלום. מ 1944 היה חבר 
אסיפת-הנבחרים והוועד הלאומי ליהודי א״י. 

ב׳ היה מן התומכים בתכנית בילטמיר (ע״ע א״י, עמ׳ 
560 ), ומתחילה אף התנגד להצעות החלוקה של ועדת האו״מ 
ב 1947 . כשקמה המדינה אירגן ועדה של תלמידי-חכמים לשם 
בירור הבעיות המשפטיות של המדינה לאור המשפט העברי 
ולשם הכנת ספר־חוקים תורני בשבילה. כן היה מיו׳זמיה 
ומארגניה של "החזית הדתית המאוחדת" בכנסת הראשונה 
של מדינת־ישראל. 

ב׳ דאג לחינוך התורני. כשפרצה מלחמת־העולם 11 והורע 
מצבן של הישיבות בא״י, אירגן ב׳ את "מפעל־התורה", 
שהושיט סיוע לישיבות אלו. כמו־כן גילה פעילות ספרותית, 
עיתונאית ומו״לית. ב 1910 — 1914 בברלין וב 1916 — 1921 
בנידיורק ערך את ״העברי״ — שבועון ברוח דתית-ציונית, 
שהוקם על־ידיו. ב 1938 — 1949 היה עורכו הראשי של העיתון 
היומי של המזרחי, ״הצופה״. ב 1946/7 היה מעורכי הקבצים 
הספרותיים־התורנים "למועד", שב׳ גם יזם את הוצאתם. חלק 
ממאמריו כונס בספריו: "בשבילי התחיה" (ת״ש) ו״כתבי 
ר׳ מאיר בר־אילך (כרך א', תש״י). ב׳ כתב גם ספר־זכרונות: 
"מח׳לוז׳ין עד ירושלים" (נכתב ביידית; שני כרכים, ניו־ 
יורק, תרצ״ב, ובתרגום עברי — תל־אביב, תרצ״ט), וספד על 
אביו בשם "רבן של ישראל" (ניריורק, תש״ג). ב׳ יסד גם 
את האגודה להוצאת כתבי הרב קוק, יזם ואירגן את הוצאתה 
של האנציקלופדיה התלמודית והשתתף בעריכת שני כרכיה 
הראשונים. כן יסד את המכון להוצאת הש״ם הישראלי השלם, 
העוסק בהכנת הוצאה חדשה של הש״ס, בליווי מבחר פירושי 
הש״ס וחילופי גירסותיו השונות. — על שמו ניטע "יער־ 
מאיר" על אדמת הקהק״ל בסביבות גוש־עציון ולזכרו 
נוסדה — ע״י ״המזרחי״ באה״ב — האוניברסיטה הדתית 
"בר־אילן" שעל-יד רמת־גן. 

י. אריגור, אילן ונוסו, תשי״ב, מ. קרובה, הרב מאיר בר־ 

אילן, חשי״ד. 

צ. ק. 

בראיית, הספר הראשון של התורה ושל כל המקרא. 

השם. הספר נקרא על שם המלה הראשונה, 

שבה הוא פותח. בתרגום השבעים הוא נקרא בשם ? 1 ז> 8 יו 6 י 1 
המשמש כאן לתרגום המלה "תולדות" (ב, ד, ועוד), ובמי- 
לואו!; 0 ^״״.׳־(תולדות [או התהוות! העולם), על שם 
תכנה של הפרשה הראשונה. שם זה עבר גם לתרגום הלא- 
טיני (וולגאמה), 515 ^ 06 , וממנו ללשונות־אירופה. 

החלוקה. לפי קריאת התורה בציבור בשבתות, מתחלק 
הספר לי״ב סדרות, או, לפי המנהג הארצישראלי הקדום 
לסיים את קריאת־התורה בשלוש שנים — למ״ג סדרות. 
במסורה מחולק הספר לצ״א פרשיות, מ״ג פתוחות ומ״ח 
סתומות. בוולגאטה נתחלק הספר לחמישים פרקים, וחלוקה 
זו נתקבלה גם בספרי־הדפוס העבריים. אד חלוקות אלו הן 
מאוחדות ומלאכותיות ולא תמיד הן מתאימות לתוכן. בספר 
עצמו אין סימנים ברורים לחלוקת תכנו לפרקים מסויימים. — 



411 


בראשית 


412 


מבחינת תכנו הכללי יש לחלק את ספר ב׳ לשני חלקים 
ראשיים: 1 . ימי בראשית (א—יא), הכוללים שלוש פרשיות: 
הבריאה (א — ב,ג), אדם ובניו (ב,ד — ו,ח), נוח ובניו 
׳(ו, ט— יא); 2 . מעשי האבות (יב—נ), ואף חלק שני זה כולל 
שלושה חלקים: אברהם (יב — כה, יא), יצחק (כה, יט — כח, 
ט), יעקב (כח,י — נ), 

התוכן. ם׳ ב׳ אינו חיבור בפני עצמו, אלא כראשון 
לחמשת חומשי-התורה קשור תכנו מבחינה עניינית והגיונית 
בתכנם של ספרי־התורה הבאים אחריו. הנושא העיקרי, 
המשותף לכל החומשים, הוא הברית בין ה׳ וישראל, שהת¬ 
חילה בברית עם אברהם, שנתאשרה ליצחק וליעקב. ברית 
זן הביאה לידי יציאת־מצרים (שמות ב, כד; ג, טז—יז; 
ו, ג—ח) ומעמד הר־סיני (דב׳ ז, ח; י, טו, ועוד). החוקים 
והמשפטים, שפורשו בתורה, הם תנאי לברית זו. התוכן 
הכללי של ס׳ בראשית הוא, איפוא, מעשה הברית עם האבות. 
ספר זה מספר כיצד מכל באי־עולם נקרא אברהם לבוא 
לארץ, שנועדה לחיות ארץ־הקודש, וליעשות שם אביה של 
אותה אומה, שנבחרה מכל אומות־העולם לעבודת ה' ? כיצד 
מכל זרע-אברהם נבררה אחר גלגולים מרובים משפחת- 
יעקב להיות אומה נבחרת זו, וכיצד ירדה משפחה זו 
למצרים כדי שאסר דורות תיגאל מעבדות, תחדש את ברית־ 
האבות על־פי מצוות־התורה, ותחזור לארץ־האבות כדי לחיות 
בה כעם ה/ על הגורם לבחירתם של עם מיוחד וארץ מיוחדת 
לעבודת־ה׳ בעולם מסופר בחלק הראשון של הספר, והוא: 
השתקעותה של האנושות בחטא — דבר, שהיה בניגוד 
לתכלית המוסרית של הבריאה. לפיכך יעדה ההשגחה אומה 
אחת מכל אומות־העולם וארץ אחת מכל ארצות־תבל לשמיי 
רת התורה והמצוות, כדי שעל-ידיהם ייוודע ויתפרסם שם 
ה׳ בעולמו. 

א ( 1 ). הספר פותח בתיאור של בריאודהעולם במאמר ה/ 
בהתהוותו של העולם באופן מודרג מיסודותיו: מן הדומם, 
הצומח והחי עד האדם, ראש־היצורים, המציין את סיומה 
והשלמתה של הבריאה כולה. בהטעמה יתרה מובלטים כאן 
הצד הרוחני שבאדם, שנברא בצלמו ובדמותו של אלהים, 
והתכלית המוסרית של הבריאה, שעם סיומה באה ברכת 
הבורא ליום השביעי וקביעת קדושתו. שבע פעמים מספרת 
הפרשה, שה , ראה את מעשי הבריאה "וחנה טוב" או "והנה 
טוב מאד׳ (א — ב, ג). 

( 2 ) . הפרשה השניה מספרת על מעשי האדם בעולמו 
הטוב של הבורא, קלקלתו של האדם והשפעתה של קלקלה 
זו על הבריאה כולה. לשם כך חוזר הספר ומספר במפורט 
על יצירת האדם והאשה, חיי האדם בגן שבעדן באושר 
ובריעות עם הצומח והחי והמצלה שצינהו ה׳ (ב, ד—כה), 
הפיתוי של הנחש, שעורר באשה את התאווה לעבור על מצות 
ה/ והקללה, שעבירה זו הביאה על הנחש, האשה והאדם, 
ואף על האדמה, וגירושו של האדם מן הגן (פרק ג). מאז 
מתמיד החטא באדם. הקנאה הביאה את קין לרציחת אחיו, 
ולמך, מצאצאי־קין, אף התפאר בתאוות־הנקמה ובשפיכות- 
דמים (פרק ד). וכך גדלה רעת האדם בארץ במשך עשרה 
דורות עד שהחליט ה׳ למחות את האדם מעל פני האדמה 
(ה — ו, ז)• 

( 3 ) . המבול השחית את הארץ ואת כל החי, ורק נוח 
וביתו ניצלו בתיבה ביחד עם זוגות של בעלי־חיים (ו, ט — ח, 
יד). מכאן ואילך התייחס ה׳ ברחמים לבריותיו, הבטיח 


בברית שלא יהיה עוד מבול, ובירך את נוח ואת בניו, 
שיפרו וירבו וימלאו את הארץ (ח, טו — ט, יז). אך גם האנו¬ 
שות החדשה, שקמה אחר המבול, לא יכלה למלא את תעודת 
האדם בעולם, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (ח, כא). באו 
השכרות של נוח, הפריצות והזימה, ורוח של גאווה ומרד בין 
בוני מגדל־בבל (ט, יט—יא, ט). ושוב עברו עשרה דורות 
עד שהופיע האדם, שנועד להיות אביה של אומה נבחרת — 
אברהם. 

ב ( 1 ). עם המצלה, שנצטווה אברהם לצאת מן הסביבה 
האלילית לארץ אחרת, ניתנה לו ההבטחה, שיהיה לגוי גדול 
ולברכה בעולם, ובכנען הובטח לו, שארץ זו תינתן לזרעו. 
הבטחת הזרע והארץ היא הציר, שעליו סובבים הסיפורים 
שבספר ב׳ על אברהם. הוא קידש את הארץ במזבחות 
ובקריאה בשם ה/ אבל נוסף על כך נתנסה בנסיונות מרובים 
ועמד בכולם, כדי להוכיח במעשיו ובאמונתו, שהוא ראוי 
ליעודו הנעלה. בא רעב לכנען ואברהם ירד למצרים, ושם 
ניטלה ממנו אשתו. אך ה׳ שמר על טהרת האם של האומה 
הנבחרת(פרק יב). כשחזר לכנען הראה את נדיבות־לבו ללוט 
בן אחיו, וההבטחות על הארץ והזרע נתחדשו (יג). גבורתו 
ונדיבותו במלחמתו עם ארבעת המלכים (יד) הביאו לו את 
חידושן של ההבטחות ואת אישורן בצורת ברית חגיגית — 
בריח בין הבתרים (טו). כשעברו שנים הרבה ועדיין היה 
מחוסר בנים, פקעה סבלנותה של אשתו, וזו נתנה לו את 
שפחתה לאשה, שילדה לו את ישמעאל (טז). שוב עברו 
י״ג שנים ועדיין הוא מצפה באמונתו לבן, שיוולד לו משרה, 
וההבטחות חזרו ונתחדשו — הפעם בצירוף התוספת החשו¬ 
בה, שה , יהיה אלהים לזרעו. חידושה של הברית בא עכשו 
בלוויית סמל־המילה ובשינוי שמותיהם של אברהם ואשתו 
(יז). אח״כ בא הביקור של שלושת ה״אנשים", שהביאו את 
הבשורה בדבר הבן והפיכת סדום — בשורה, שבעקבותיה 
באו תחנוני אברהם אל ד,/ שירחם על העיר החוטאת 
(ית—יט), שוב ניטלה ממנו שרה, וה׳ שמר על טהרתה (כ), 
ורק אח״כ באה סוף סוף ראשית קיום ההבטחות עם לידת 
יצחק משרה, שהביאה לידי גירושו של ישמעאל מביתו 
(כא). במעשה העקדה (ע״ע) היה קשור הגיסיון החמור 
ביותר, שנתנסה אברהם באמונתו, אבל גם בניסיון זה עמד, 
והפעם בא על שכרו בחידוש סופי ואחרון של ההבטחות(כב), 
עם מיתתה של שרה (כג), נישואיה של רבקה ליצחק (כד) 
ושילוחם של בני הפילגשים, כדי שיצחק לבדו ישאר 
היורש בארץ, מסתיימת פרשת אברהם; אברהם מת וה׳ בירך 
את יצחק (כה). 

( 2 ). תכנה של פרשת יצחק מוסב אף הוא על הבטחת 
הזרע והארץ. גם יצחק זוכה ליורשים רק אחר ציפיה ארוכה, 
אבל ליצחק נולדו בנים תאומים, וההתחרות על ירושת־ 
אברהם התחילה בין הבנים עם הורתם. יצחק העדיף את 
הבכור עשיו, אך רבקה, בבינח-האם היתרה שלה, כיוונה 
לדעת-ההשגחה וצידדה בזכותו של יעקב הצעיר. ואמנם 
מצעירותו הוכיח עשיו, שלא היה ראוי לירושה הנעלה. הוא 
בזה את הבכורה ומכרה ליעקב בעד נזיד-עדשים (כה). 
בימי רעב נראה ה׳ ליצחק ואישר לו את בריתו עם אברהם 
על כל יעודיה. בדומה לאברהם ישב גם יצחק בין הפלשתים 
וחפר בארות, ואף עסק בעבודת־האדמה (כו). לסוף פרצה 
התחרות גדולה בין שני הבנים על הברכה של האב הזקן, 
במצות רבקה ובסיועה לקח יעקב את הברכה, שיעד יצחק 



413 


כראשית 


414 


לעשיו, ויעקב הוכרח לברוח מפני נקמתו של אחיו. לבקשתה 
של האם שילח יצחק את יעקב לחרן כדי שיקח לו אשה 
מבנות לבן, ואף בירך אותו ואישר לו את הירושה, שפורשה 
בברכת ה׳ לאברהם (כז — כח, ט). 

( 3 ). בדרכו של יעקב לחרן אישר ה׳ גם לו בחלום־הלילה 
(שראה בביודאל) את ההבטחות שנתו לאברהם: ירושת 
הארץ ובחירת זרעו(כח, יי—כב). בחרן נולדו ליעקב הבנים, 
שנעשו האבות של שבטי ישראל (כט—ל), ולאחר שישב 
עשרים שנה בבית לבן יצא בפקודת ה׳ לשוב לארץ־אבותיו, 
שאליה הגיע אחר מעצורים מרובים. הוא הוכרח להתגבר 
על התנגדותו של לבן, שרדף אחריו עד גלעד (לא), ולשפך 
את חמתו ש ל עשיו ש ל א נפנו אם על בנים. קודם שנפגש 
עם עשיו נאבק קשה עם "איש" (=מלאךן הושע יב, ה) 
ועמד בפניו, ומתנגדו בירכי ובישר לו, שינתן לו שם־הכבוד 
"ישראל". כשהגיע סוף־סוף לארץ וביקש להשתקע בשכם 
(לב—לג), הוכרת לנסוע הלאה מפני מעשה דינה (ע״ע; לד), 
ובבית־אל נראה אליו ה׳, קרא את שמו "ישראל" ואישר לו 
שוב את ההבטחות, שפורשו בברית עם אברהם. יעקב השתקע 
בבית־אבותיו בחברון (לה, כז), ואילו עשיו יצא את הארץ 
והתיישב בין תושבי הר שעיר (לו). כך הושגה ביעקב 
ובניו מטרת התהליך הארוך של הדורות — הקמת עם- 
הבחירה בארץ־הבחירה. 

הפרקים האחרונים של הספר מתארים את הגורמים 
לירידת יעקב ובניו למצרים ולהתיישבותם בגושן. מגמת־ 
הדברים היא, כנראה, לתאר את תכנית־ההשגחה — את 
גידולו של עם־ישראל בבדידות, הרחק מן ההשפעות הרעות 
של תושבי־כנעך. סימניה של תכנית ז 1 כבר נראים במעשה 
דינה ושכם, במעשה ראובן (ע״ע) ובלהה (לה, כב), במעשי 
בניו של יהודה (ע״ע), שנולדו לו מאשתו הכנענית, ובמעשה 
יהודה ותמר (לח). הספר מסתיים בברכות, שבירך יעקב את 
שבטי־ישראל (מט), בהעלאת עצמותיו לקבורת אבותיו 
בחברון, ובהבטחה, שנתן לבניו: "ואלוהים פקוד יפקוד 
אתכם והעלה אתכם... אל הארץ אשר נשבע לאברהם, ליצחק 
וליעקב" (נ). 

תכונת הספר וחיבורו, מלבד עניין הברית עם 
האבות כולל ס׳ ב' השקפות-יסוד אלו של דת־ישראל: יחודו 
של הבורא, בריאת־העולם במאמר כחטיבה האדמונית־ 
מוסרית, אחדותו של המין האנושי, שיצא מזוג־הורים אחד, 
קדושת־השבת, השגחת ה׳ על ברואיו, שכר ועונש, וכיוצא 
בהם. תורה זו לא נמסרה בספר בצורה דוגמאטית של מצוות 
ופקודות, אלא בצורת לקח נשמע מאליו מתוך־ הרצאת־ 
המעשים ומתוך יחסו של ה׳ אל האישים שבספר ולמעשיהם. 
יחיד ומיוחד הוא ספר זה במוסריות הזכה ובשגב האלוהי 
הנסוך על כל סיפוריו, בפשטותו האמנותית התמימה, בחינו 
וביפיו הפיוטי, בחכמת-החיים שבסיפוריו, ובאמת הפסיכולו¬ 
גית שבהם. רוחו ותכונתו של ספר זה עשו אותו ספר־חינוך 
מלבב ומאלף לדעת־אלהים ולהתנהגות מוסרית לא רק 
לישראל, אלא אף לכל האנושות ולכל הדורות, הגילים 
והמעמדות. 

המסורת הדתית מלמדת, שספר־ב׳, כשאר ספרי־התורה, 
נכתב ע״י משה על־פי ה/ ואמנם ראוי הוא ספר זה, שייחסו 
את חיבורו לאבי־הנביאים, ואף החקירה המדעית, הניגשת 
לשאלת חיבורו של הספר בלא דעה קדומה, לא תוכל 


להתנגד לייחוסו של הספר למשה. עתיקותו של הספר ברורה 
לכל מעיין. השמות: למך, נוח, שם, חם ויפת, ושמות אחרים 
שנזכרים בפרקיו הראשונים, שייכים רק לתקופה הטרם- 
היסטורית הרחוקה. והרקע החברותי והמשפטי, המשתקף 
בסיפורי-האבות, מתאים רק לתרבות המסויפו׳טאמית מן המחצה 
הראשונה של האלף השני קודם חורבן בית שני, כפי 
שמוכח מן הכתבו׳ת של נוזו שבארם־נהריים. בדומה לזה 
מתאים הרקע המצרי שבסיפורי יוסף למצרים מימי המחצה 
השניה לאלף השני, גם היחסים בין יעקב ללבן ובין יעקב 
לעשיו, המתוארים בספר, שייכים לתקופה קדומה, ואינם 
מתאימים כלל וכלל ליחסים שנתקיימו בין ישראל לארם 
ולאדום בתקופת־המלוכה, כפי שסבורים בטעות כמה מן 
החוקרים; וכן מתנגדים הסיפורים בדבר היחסים בין האבות 
והפלשתים (כ— כא, כו) ליחסים בין ישראל והפלשתים בימי 
השופטים והמלכים. ברור הדבר, שהפלשתים, שישבר בגרר 
בתקופת־האבות, היו עם אחר וקדום הרבה לפלשתים, שישבו 
על חוף־הים בתקופת־השופטים. יש להניח, שהחומר הגלמי 
המונח ביסודם של סיפורי־הספר ניטל מתוך מסורת, שהיתה 
חיה בישראל קודם כיבוש כנען. 

מן ההקבלות שבין הסיפורים על ימי בראשית ובין השרי¬ 
דים המיתולוגיים הבבליים (ביחוד בפרשת־המבול) יש לשער, 
שתחילת המסורת של ס׳ ב׳ נעוצה בארצות מסופוטאמיה 
ומשם הועברה דרומה ע״י אברהם ושמסורת זו הלכה ונת¬ 
פתחה במרוצת־הדורות עד שכללה את חיי־האבות כולם. 
כמרכן יש להניח, שמחבר־התורה בירר מתוכה את הסיפורים 
שבספר וסיגל אותם לצרכי תורתו ולתכניתה. אמנם יש 
בספר קצת סרטים מאוחרים, כמו "והכנעני אז בארץ" (יב, 
ו וכן יג, ז), "לפני מלך מלך לבני ישראל" (לו, לא), והשם 
"דן" במקום "ליש" או "לשם" (יד, יד* גם דב׳ לד, א; שו׳ 
יח, כט! יהד ים, מז), אבל אפשר, שאין כאן אלא תוספות 
ושינויים, שנעשו ע״י סופרים מעתיקים. 

אחידותו של הספר ושיטת המקורות. תוכן 
הספר מעיד על עצמו שלפנינו חיבור אחיד ושלם, שנוצר 
לפי תכנית מחושבת ולשם תכלית קבועה מראש, ושהמשכו 
נמצא בספרי-התורה הבאים אחריו. אך כמה מן החוקרים 
החדשים נאחזו בהבדלי־הסיגנון המרובים שבפרשיות שונות 
ובאלה ראו את עבודתם של כמה מחברים. מסקנה זי אינה 
הכרחית: גם מחבר אחד יכול לשנות את סיגנונו עם השתנותו 
של התוכן. טענו עוד, שיש בספר סתירות וכפילות, שאין 
לבארן אלא ע״י ההנחה, שהספר כולל קטעים של מחברים 
שונים. אד כמה מן הסתירות, שמנו החוקרים בספר, הן 
מדומות, וכמה מהן עלולות היו לנבוע מתוך מסורות שונות, 
שהיו בידיו של מחבר אחד. גם הכפילות, שצויינה במקומות 
שונים בספר, אינה כפילות ממש. ודוגמה לדבר: פרק ב׳, 
ד—בג, שאינו סיפור על בריאת־העולם, שהוא מקביל לסיפור־ 
הבריאה שבפרק א/ אלא סיפור על ראשית האדם בתבל 
ועל הגן בעדן, ורק דרך אגב הוא כולל פירוט נוסף של 
יצירת האדם והאשה, שנמסר בפרק א׳ באופן כללי. פרק י״ז 
אינו חזרה על פרק ט״ו, אלא כולל אח אישורה והרחבתה 
של הברית, המפורטת בט״ו. פרק כ׳ אינו חזרה על פרק 
י״ב, י״א—כ/ אלא סיפור־מעשה נוסף ושונה בפרטיו, וכך 
הם הסיפורים על בריחת הגר בט״ז, ו—יג, ועל גירוש הגר 
בכ״א, העוסקים בשני מאורעות ואינם למעשה אותו סיפור 
עצמו. 



415 


כראשית— כרכור 


416 


רק החיבה היתרה של המחקר החדש לשיטת הניתוח של 
הסבסם הביאה את רוב הוקרי־הספר הנוצריים להתעלם מן 
האחידות של תכנו ותבניתו ולהניח באמת ודאית, שהספר 
מכיל הרכב של חיבורים, שיצאו מידיהם של מחברים שונים, 
מתוך כך הומצאה שיטת המקורות, שעל־פיה מבארים את 
חיבורם של כל ספרי־התורה, ום׳ ב׳ בכללם — שיטה, שהיא 
שלטת היום במדע המקרא (וע״ע מקרא: ביקרת־המקרא! 
וע״ע תורה). 

הפירושים היסודיים מימי הביניים: רש״י, רשב״ם, ראב״ע, 

רמב״ן, ועוד! מ. ד. קאסוטו, מאדם עד נוח, תשי״ד! מנח 

עד אברהם (רק סדקים א-יא), תש״ח! ! 00 ,יוסשב[ . 8 

. 1924 , 0111 ־ 1 ' )) 4 8111/1 

פירושים לפי שיטוז־המקח־וח: 

אב׳ כהנא, פירוש מדעי, תרס״ד! . 14 ; 1913 ,״ז״ם . 8 . 5 

.[ ; 1925 , 001£ ט£ .£ ; 1924 , 00115011 •!£ . 0 ; 1922 , 1 *£|״ 011 

. 1930 ,־ 81010001 

מחקרים: 

מ. ד. קאסוטו, תורת התעודות, תש״ב! מ. צ. סגל, מסורת 

ובקורת, תשי״ן! , 11 ) 11 ) 0 1111 ) 0 ■) 111011 ) 1/11 ?>£ ,״ 035501 .ס 

. 1934 

מ. צ. ס. 


בראיית רבה, ע״ע אגד־ה. 


בךבג', ךיציךרי— 1138:0 ־ 1601 > •: £10113 — ( 0 1567 , לונדון — 

1619 , שם), גדול השחקנים באנגליה בימיה של 
אליזבת (ע״ע); בנו של ג׳ימז( 165 מ 3 !) ב׳( 0 1530 , סטראט־ 
פורר און איזון מס 1 > 0 ס 56:31£ ] ו — 1597 , לונדון), 

שבנה את התיאטרון האנגלי הראשון. ב׳ האב, שהיה תחילה 
חרש־עצים ואת״ב השחקן הראשי בלהקת הרוזן מלסטר 
(• ££1065161 01 £31-1 ), הקים ב 1576 , לאחר שנאסר להציג 
הצגות בחצרות של פונדקים, בית מיוחד להצגות בשורדיץ׳ 
( 011 ז 11 ) 6 ־ 5£01 ), מחוץ ללונדון, שהיה הראשון מסוגו באנגליה 
ונתפרסם משום כך כ״התיאטרוך (( 71163116 7116 ). ב 1596 
התחיל ב׳ האב בהקמת תיאטרון ה״בלקפרייארד׳(נקרא כך 
משום שנבנה על־יד מנזרם של ד. 5 ־ £1131 אל 8130 ) המפורסם, 
שהיה מקורה ושלאחר זמן שימש לבנו ריצ׳ארד להצגות 
בימי־החורף. דיצ׳ארד, שאומן למשחק ע״י אביו, נתפרסם 
כשחקן עוד קודם שמלאו לו עשרים שנה, ונעשה השחקן 
הראשי של להקת הלורד צ׳מברלין, שבה היה קשור גם 
שיקספיר. ב , הופיע ראשון בתפקידי האמלט, המלך ליר, 
אותלו, ריצ׳ארד 111 , ועוד, ובכלל בתפקידים הראשיים ברוב 
מחזותיו של שיקספיר, וכן במחזות של דראמאטורגים חשו¬ 
בים אחרים (קיד, בן ג׳ובסון, ,ובמטר, בומוגט ופלצ׳ר) והיה 
השחקן החביב ביותר על הקהל בזמנו. ריצ׳ארד ואחיו 
קאתבדט 0 ־ 0111111161 ) היו בעלי תיאטרון ה״גלוב״ — עסק, 
שבו שיתפו, בין השאר, גם את שיקספיר. דמותו של ריצ׳ארד 
ב׳ ויבלתו בשחקן היו בלא ספק לעיניו של שיקספיר כשכתב 
את מחזותיו. אע״פ שב׳ היה גוץ, הצטיין במיוחד, הודות 
לקולו המצלצל ולאמנות־ההבעה שלו, בתפקידים גיבוריים 
וטראגיים. הוא היה גם צייר מחונן, ודיוקו של שיקספיר, 
הידוע כ״דיוקן פלטון [ £611011 !״, מיוחם לו. 

. 1913 ,? 513$ . 5 .?/ ,$€ק 0 ז 5 . 0 . 0 


1313 [, ניילן^לס — ת 0 (£זג 8 8 ^ 7101101 ^ — ( 1640 ?— 1698 ), 
כלכלן אנגלי. ב׳ הוסמך כדוקטור לרפואה באוטרכט 
ב 1664 , ולאחר מכן עסק במשלחי־יד שונים. בין השאר היה 
ממייסדיו של המשרד הראשון לביטוח מפני־אש באנגליה 


( 1690 ). שמו ככלכלן מבוסם על מסבת קטנה בשם .סוגיה 
על המסחר״( 703016,1690 0£ 015000056 ), שבה הטעים את 
ערך־השימוש של סחורות, הפריך את התורה המרקאנטיליס־ 
טית בדבר מאזן־הסחר ולימד זבות על המסחר החפשי. 

. 11113 ) 01101711 ) 3161 ( 101 ! 110 1 / 1 ( !) 1 /) 1 ' 1 ]). משמעותם של ה״ברברים האבוסים" 
שבמקרא (מל״א ד״ ג! ת״י: עופיא פטימותא) אינה ברורה! 
לפי רש״י (ב״מ פ״ו, ע״ב) ורוב פרשני יה״ב, הם תרנגולים, 
ויש מטילים ספק בדבר שעופות הם. מן החוקרים החדשים, 
יש סוברים, שפירושה של המלה ב׳ הוא אווז, ע״פ הערבית 
:•<׳-• בא״י יש מכנים בטעות בשם ב׳— מתוך שיבוש מובנו 
של השם ״ברווז ברברי" — את הברווז אדום־הפנים( 031111113 

11105011313 ). 

ה. מ. 

5 ךבור, ג׳זן — ! 600 ־ 831 ״ 106 — < 1316 =, אברדיזל — 
1395 , שם), משורר סקוטי. ב׳, שהיה ב 1357 כומר 
באברדין, למד והורה אח״כ באוכספורד וב 1365 ו 1368 — 
כנראה גם בצרפת. מ 1373 ואילך כיהן בתפקידים שונים 
בחצר-המלוכה, ואח״כ קיבל פנסיה. 

סמוך ל 1375 חיבר את האפוס 05 ־ 81 78£ (בן 13,000 
שורות), הנחשב כאפום הלאומי של סקוטלאנד. נושא 
היצירה — עלילותיהם של המלך רוברט המכונה 000 ־ 81 7116 
והאביר ג׳ימז דאגלס, שבתחילת הסאה ה 14 שיחררו בגבו¬ 
רתם את סקוטלאנד מעולם של הפולשים האנגליים. 

הפואמה, שהיא בנויה לפי ה״תבאידה" של המשורר 
הרומי סטאטיוס ( 40 — 96 לםה״נ), כוללת עובדות היסטוריות 
הרבה! ההיסטוריון אנדרו מווינטון ( 1 !ס 10 חץ¥\) כלל חלק 
ממנה ב״כרוניקה של סקוטלאנד״ שלו(שנכתבה אחר 1408 ). 

לב׳ מיוחסות עוד שלוש יצירות: "רומאן־אלכסנדר", 
שעובד על־ידיו לפי הגירסה הצרפתית! אוסף של חמישים 
אגדות־קדושים (כ״י קימבריג׳), וקטע של ״סיפור טרויה״ — 
תרגום מן הפואמה הלאטינית "תולדות-טרויה" של המשורר 
הסיצילייני גוירו דלה קולונה, בן המאה ה 13 : אך עדיין 
טעון הדבר הוכחה', ישב׳ הוא מחברן של יצירות אלו. — 
הוצאה ביקרתית של 05 ־ 81 786 יצאה ב 4 כרכים ב 1870/89 
בעריכת $11x31 .^י 

./ 2211110121 [ 811122 1/12 /וחס 0/1022 /\\ 12 ( 7 ,ח׳מ״־ומ .־ד .ז - 1 

. 1937 , 52/1011100112 ' 1012101111 1101100012 012 י 1 £ ז 8 ■ 1 ; 1900 

ברבי ד׳או־רריי, דיל — ץ 111 ז\£־ 111 ^י 11 ^;) 8 ־ 831 10105 — 

( 1808 , סן־סובר־לה־ויקונט [־ 1£ ־ז £0 י 11-5301 ! 531 
1£ ו 011 :) 71 \, מחוז מאנש] — 1889 , פאריס), סופר צרפתי. 
יצירתו הענפה כוללת כ 50 כרך — דברי־ביקורת, סיפורים 
קצרים וכמה רומאנים, שהחשובים שבהם הם: 1£1116 ׳\ 00£ 
£55£ !ז 31 מ 1 (״אהובה זקנה״, 1851 ), £1££ :ת £1150 י 1 ("המכוש¬ 
פת", 1854 ), 1:8£5 ס 10 יי.:>ס • 311£1 י\ 1£ (£ £,_! ("האביר דטוש", 
1864 ! כמו הקודם — על רקע המהפכה הצרפתית) ובייחוד 
המפורסם שבספריו, קובץ־נובלות בשם 0£5 !> 836011 ) 1x5 
(״השטניות״, 1874 ). — ב׳, שהיה קאתולי לוחם, התנגד 
במרץ להרבה מן הערכים, שהיו מקובלים בזמנו, וביחוד 
לראליזם ולפוזיטיוויזם. כבן למשפחת־אצילים נורמאנדית 
היה אריסטוקראט בעל השקפות מלוכניות מובהקות בתקופת 
המהפכות, אבסולוטיסטן מושבע בתקופת הדמוקראטיה, תם 




419 


גרבי ד׳אורויי, ז׳ייל — כרביזדן, אסכולת■ 


420 


זה היה מעריץ את נאפוליון. ההערצה לאצולה ולערכים 
הקשורים בה משולבת אצלו בזילזול לכל מה שנראה לו׳ 
בינוני והמיני. — כמספר נשאר כל ימיך נאמן לאסכולה 
הרומאנטית ; תחומו המיוחד הוא הסיפור הפאנטאסטי והגרו־ 
טסקי, ברוחם של א. ת. א. הופמן ואדגאר אלן פו. מקום 
מרובה תופסים בסיפוריו דברים שלמעלה מן הטבע, כוחות 
של מיסתורין, ולא מועטים בהם גם הקטעים, שכמעט הם 
גובלים עם פורנוגראפיה, סיגנונו עשיר ומרתק ולתיאוריו 
יש עצמה מיוחדת. — חלק ממאמריו הביקרתיים והפולמץם 
המרובים כונס (מ 1860 עד 1906 ) בכ 20 כרך בשם הכוללז 

516016 ^ 65 (111 X^X תזרוז 0 ו 1 165 61 6$ ־ 1 ׳\ 0411 1x3 ("יצירותיה 
ואישיה של המאה ה 19 ״), וחלק — ב- 6111 :) 0011 111631:66 16 
ת 0631 ע (״התיאטרון של זמננו״; 5 כרכים, 1888/96 ), ועוד. 
סיגנונם של מאמריו הוא שנון ותקפני. 

; 1926-8 ,. 015 ) 17 ,. 11 זם . 68 , 17171 ^ 70771 771 ( £ 111 ) ,.^' 8 .פ .( 

. 19 ; 1946 . 8 , 11 ״ 03 .) ; 1902-1901 . 8 . 01616 . 6 

. 1946 .. 84 > . 8 .[ : £ 117117 571 1 ) 07071 17771177 > 7 * 1 , 036611 

י. פ. 

3 ך 3 י 111 ( 3805 ( 6361 ), המזרחי ביותר באיי האנטילים 
(ע״ע) הקטנים (״ 59 אורך מערבי); מושבה בריטית. 

שטחו של האי 430 קמ״ר ומספר אוכלוסין כ 215,000 ( 1951 ) ; 
ברובם שחורים או מעורבים ובמיעוטם ( 7% ) לבנים. 

ב׳ היא ארץ־גבעות (השיא: 364 מ , ); היא בנויה 
שכבות של גיר וחוור מן ד.שליש 1 ׳ן וגיר קוראלי רביעוני. 
הקרקע פוריה הודות לאפר הגעשי, שהרוח הביאה, כנראה, 
מן האי הגעשי סט. וינסנט (כ 160 ק״מ ממערב לב׳). אקלימה 
של ב׳, היושבת ברוחב הצפוני 13 0 , חם ולח, אבל הוא מן 
הבריאים ביותר באנטילים הקטנים. סופות קשות פוקדות 
את ב׳ כמעט בכל שנה. מן המאה ה 17 ואילך הציפוה 
סופות־הרס(הוראקאנים) בממוצע פעם ביובל. עונת הגשמים 
העזים היא מיוני עד דצמבר! בחורף האקלים נעים, החום 
ממוזג והגשמים מועטים, ובתקופה זו באים לב׳ תיירים 
למרגוע. הצמחיה הטבעית, שהיתה יער־עד בעל כמה מינים 
של עצים יקרים (מאהאגוני), נגדעה, ובמקומה ניטעו קני־ 
סוכר ובאנאנות. תעשיית הסוכר והרום היא החשובה 
שבתעשיות ב׳. אך מקור־הכנסה חשוב הוא גם הדיג. 

ב׳ משמשת תחנה לצי ולאויריה הבריטיים. הבירה היא 
עיר־הנמל בריג׳טאון ( 15,000 נפש) וביחד עם פרברים 
וישובים סמוכים היא מונה כ 70 אלף נפש. השלטון בב׳ הוא 
בידי מועצת־שרים, שבראשה עומד נציב בריטי ושהיא 
אחראית בפני אסיפת־נבחרים ( 24 צירים) ובפני מועצה 
מחוקקת (של 15 חברים), שמתמנית ע״י מלכת־בריטניה. 

תאריך גילויה של ב׳ ולאומיותם של המגלים (ספרדים או 
פורטוגיזים) אינם ידועים בבירור. ב 1625 נאחזו בב׳ בריטים 
ואחר 1660 עבר המינהל של האי, שהיה קודם לכן בידי בעלים 
שונים, לידי הכתר הבריטי. במאה ה 18 , כשפרח המסחר 
בסוכר, זכה האי לשיגשוג. אבל במלחמות בין אנגליה וצרפת 
(ואח״כ בין אנגליה ואה״ב) סבל האי מבחינה כלכלית. 
ביטול־העבדות ב 1834 עירער את יסודות־הכלכלה של ב׳; 
אבל ב׳ הצליחה להתגבר על הקשיים (שנוצרו עם ביטול 
העבדות) בהשגת כוח־אדם לצרכי המטעים והיא העשירה 
באיי האנטילים (ע״ע) הקטנים. 

א. י. בר. 

יהודים. המתיישבים היהודים הראשונים בב׳ היו אבר 
סים לשעבד, שברחו מברזיל (ע״ע) עם מפלתו של השלטון 


ההולאנדי בתוכה. באפריל 1655 קיבלו אברהם דה מרקאדו, 
קודם לכן זקן־הקהילה ברסיפה ( 1£6 :> 8.6 ) שבבראזיל, ובנו, 
דויד רפאל דה מרקאדו, שניהם רופאים, את הרשות להתיישב 
באי. ב 1656 הובטחה ליהודים בב׳ הגנה שלמה ובבריג׳טאון 
נוסדה קהילה בשם "נדחי־ישראל". באותו פרק זמן הוקם 
ביכ״ב בשם "צמח דויד" בספיטסטאון (ת׳\\ 510 :)ו 6181 ק$) שב¬ 
עבר השני של האי. המאה ה 18 היתה תקופה של שגשוג 
חמרי ליהודי ב׳ ומספר החברים של קהילת בריג׳טאון הגיע 
ל 147 . ב 1802 העניק בית־המחוקקים של ב׳ שיווי־זכויות 
גמור ליהודים — פעולה, שבה קדמה ב׳ לכל שאר חלקיה 
של האימפריה הבריטית(החוק אושר ע״י הפארלאמנט הבריטי 
ב 1820 ). הקהילה בספיטסטאון נתחסלה במשך המאה ה 18 , ועם 
השינוי, שבא ביסודות הכלכלה של האי, נידלדלה קהילת 
בריג׳טאון עד שבטלה אף היא בתחילת המאה ה 20 . בשנים 
האחרונות חזר והתיישב באי מספר מועט של יהודים. 

,( 8.510767 . 0 ; 1926 , 80760401 / 0 ( 8811107 4 ,׳)) 10 ־ 1131 .ז .'\ 

87011017117 070£708>6) 0/ 8., 1939; 7 '7011107(10711 0/ 167 

]7(4)116 8117! 0717<11 .107171:1 0] £11 £1004, X^^1; 81461171111071! 

, 23 , 17 , 5 . 015 ׳) , 1 ( 507171 81111071701 71111111 [ 17717011 ( 47 1117 /ס 

. 29 , 26 

ב. ר. 

ברביה, אנךיאוגיסט —• 161 ( 8361 6 :ו 118115 .^- 1 ־נח 116 — 

( 1805 , פאריס — 1882 , ניצה), משורר צרפתי. 

תהילתו מבוססת על קובץ־השירים 63 נ 1 ״ז 13 ("ימבים", 1831 , 
כלומר, "שירי־התקפה", לפי הוראת המונח אצל אדכילוכוס). 
שירים אלה, שהם סאטירות פוליטיות וחברותיות מזהירות, 
נכתבו(במשקלים שונים) כתגובה על מאורעות, שהיו קשו¬ 
רים במהפכת־יולי ( 1830 ); ב׳ מוקיע בהם אותם מבני־זמנו, 
שניצלו את המהפכה לטובתם האישית, את שחיתותם המוס¬ 
רית ואת רדיפתם אחר השלטון והבצע. בחלקים אחרים של 
הספד מלגלג ב׳ על התפשטות הפולחן לדמותו של נאפוליון 
בונאפארטה, שהיה שנוא עליו. לאחר זמן צירף ב , לקובץ 
זה כמה שירים נוספים, שביניהם ראויה לציון מיוחד הפואמה 
32366 ״[ ( 1833 ) — רשמי מסע באנגליה ואירלאנד — משום 
הרגש האנושי החם, שבו הוא מתאר את תנאי־חייהם של 
פועלי־התעשיה. הקובץ המורחב נקרא בשם ז 6 65 נ 1 תז 13 
65 מ! 06 ? ("יאמבים ושירים"). ב׳ חיבר עוד כתבים הרבה 
(ביחוד אחר גיל השלושים שלו, כשרוח־הקרב הסאטירי שלו 
הלך ורפה, ולסוף הוחלף באיזו מלאנכוליה כבושה): הקובץ 
68 ג 1 ן> 1 :> 3 מ 636 !> 5311665 (״סאטירות דדאמאטיות״), 1837 , 
״זמירות אזרחיות ודתיות״ ( 1841 ), סיפורים ודברי-פרוזה 
אחרים, זכרונות, ליברטו לאופרה "בנונוט( צ׳ליני" של 
ברליוז, תרגומים משיקספיר, בוקאצ׳ו, קולריג׳, ועוד; אך 
ה״יאמבים״ נשארו יצירתו החשובה היחידה. — ב 1869 נבחר 
ב׳ כחבר של האקאדמיה הצרפתית. 

; 11 . 01 ? . 1864 , 81115 ז 1$0 * 1 * 11 ז €0 ,£ ^ 8011 ת 1 ב 5 

; 1882 ,($€^ 2 ז 0 ^ . 8 . 1 ,/ ,^־ 13111 01£ 2£ ג 1 מ . 1 ־ 1 

. 1905 ,( 91€$ [) 101111 חסז . 8 ,€י 5601 .< 1 

יי. ם. 

ברביזון, אסכולת", אסכולה של ציירים (מן המחצה 
הראשונה של המאה ה 19 ), ששימשה חוליית־קשר 
בין הזרם הרומאנטי והאימפרסיוניזם; נקראת ע״ש העיירה 
ב׳ (בקצה המערבי של יער-פונטנבלו, כ 50 ק״מ דרומית- 
מזרחית לפאריס), ששימשה לאנשיה מושב (זמני או קבוע). 
הידועים ביותר שבהם — פ. א. תיאודור רוסו( 1812 — 1867 ), 



421 


ברכיזון, אסכולת־—ברביטור, כרביטורטים 


422 


ז/ פ, מילה ( 1814 — 1875 ), נ. ו. דיאס דה לה פניה ( 1808 — 
1876 ), שהיה תושב־קבע של ב׳ משנות ה 40 ואילך, ב, ק. קורו* 
( 1796 — 1875 ), וכן גם ש. פ. דוביגיי ( 1817 — 1878 ), שביקר 
בב׳ מזמן לזמן. משותפת לציירים אלה היתה החיבה אל 
הטבע וההתנגדות לציור האקאדמי, שהיה נהוג בפאריס. משום 
כך התיישבו בסביבה כפרית וציירו את הנוף כמו שהוא, בלא 
ששימש מצע למאורע היסטורי או מיתולוגי! אחדים מהם 
התחילו מציידים תחת כיפת־השמים, והראו בכך את הדרך 
לאימפרסיוניססים. הם היו האמנים הראשונים באירופה, 
שראו את הטבע כשלעצמו — אף בלא תוספוודהלוואי של 
דמויות־אדם או בנייני־פאר — נושא ראוי לציור, אך עם זה 
עדיין היה להם, בעיקרו של דבר, אמצעי של ביטוי להלך־רוח 
אישי. מבחינת העיצוב הצורני הושפעו בעיקר מציור־הנוף 
ההולאבדי של המאה ה 17 , ובפרט מיעקב וסלומון רויסדאל 
ומבראואר, ומבחינת התפיסה האמנותית — מן הרומאנטי־ 
ציזם. הנושאים החביבים עליהם היו עצים עקומי־ענפים, 
שדות־בור שוממים, שעליהם נטויים עננים, ודמויות בודדות 
על משעולי־חול. רוסו תיאר את הטבע כפראי ועגום. דיאס 
היה אף הוא בעל רוח קודרת וצייר מראות־שמיים דראמא־ 
טיים. מילה, שבא לב' ב 1848 , נטה יותר לתיאור של רגעיי 
שלווה בטבע והתעניין בחיים שבחוות הסמוכות. כן פעלו 
בב׳ כמה ציירי־חיות כגון טרואיון (מ 0 ׳< 710 ) ורוזה בונד 
(ז״:־ 801111 ) ופסל־החיות בארי(שץ 821 ). מציירי־ב/ שברובם 
הם נחשבים מזמן כנחותי־ערך, זכה קורו (ע״ע) בפירסום 
קיים, וכיום חוזרים ומגלים את מילה (ע״ע) כרשם מעולה, 
בעוד שקודם לכן נהגו לראות בו צייר אלגי, שקנה לו שם 
בזכות אחדות מתמונותיו, כגון "ברכת־הערב" ( 1115 ?§מ.^). 

; 1902 {ס 001 ( $€1 < 17.01 <}זס% €^' 1 ' ,ח 60 ת 1101 ' 1 ' . 0 .ס 

. 81-91 .קון, 1, 1946 < 1 ב׳מ;> 8 .( 

ע. י.-ר, 

ברביטור. בךבייטורטים ( €8 : 31 זנ 1 ] 1 ( 1 ! 2 ל, 1 נ 111 נ 1 ז 82 ),קבו¬ 
צה של חמרים כימיים סינתטיים! מסמי־השנה 
ומאמצעי־ההרגעה המקובלים ביותר ברפואה. כולם תולדי 
ה ח ו מ צ ה ה ב א ר ב י ט ו ר י ת [ 1 ] (או החומצה התיו־ 
בארביטורית [ 11 ], הדומה ל 1 ), שהיא די־אוראיד של החומצה 
המלונית (ע״ע) ומופקת על־ידי קונדנסאציה של האסטר 
המאלוני עם שתנה (או עם תיו־אוראה). 1 ו 11 עצמן אינן 
פעילות מבחינה פארמאקולוגית, והפעילות מותנית בהת¬ 
מדת המימנים שבמתילן ( 5 ) בראדיקאלים אורגאניים שונים 
( 111 ) — אליפאטיים רוויים או לא־רוויים, ארומאטיים, אלי־ 
ציקליים וכד׳! תרכובות אלו מתקבלות מן האסטר הסאלוני 
המותמר. הב" הוכנו לראשונה ע״י א. פישר (ע״ע) ב 1903 
והוכנסו לשימוש רפואי ע״י פון מרינג. 

כל הב" הם המרים גבישיים, שהם מסיסים במקצת במים 
קרים ( 0.5%-0.1% ) וביותר (כ 10% ) במים חמים. הם ניתנים 
להידרוליזה לחומצה מאלונית ושתגה. כולם חומצות הלשות; 
חומציותם באה מתוך השפעתם של שני הקארבונילים, 
הסמוכים לקבוצה האימינית, על המימן של קבוצה זו ( 111 ). 
הם אף מסוגלים לטוטומריה (ע״ע). המשווה להם מבנה של 
תולדי פירימידין בהידרוגנאציה חלקית (/י 1 ). לנזקקים להם 
הם ניתנים בצורת גלולות; מלחי-הנתרן שלהם, המסיסים 
יפה במים, יכולים להינתן גם בזריקה. במנות (למבוגרים) 
של 0.1 — 0.5 ג׳ מפילים הב״ היעילים תוך 4 ! — 2 / ג שעה 
תרדמה, שנמשכת משעה עד 4 שעות — ולפעמים עד 8 שעות 


ויותר — ודומה לשנה הנורמאלית, שממנה מקיץ האדם נפוש 
ומרוענן, עפ״ר בלא כל תופעות־לוואי. הב" פועלים בעיקר 
על גזע־המוח (מוודהביניים והמוח התיכון) — אפשר, ע״י 
עיכוב התהליכים של חימצוו־הסוכר ברקמות אלו. הב" 


* ־ . 6 



1 נ ־ע 


השונים נבדלים זה מזה בגודל המנה היעילה, שיש ליתן 
מהם, בתכיפות־הפעולה ובמשך־הפעולה. התכשירים המקוב¬ 
לים ביותר ממאות הב״ שהוכנו הם: 


מבנה כימי(לפי 111 ) 

שם פארמאצוטי 

מלח־ בא של ור 1 באל 

א. ורונאל או בארביטאל 

מדינאל 

ב. לוסינאל או פנובארביטאל *זז,,;)- = , 8 

15 ־ 1 * 0 — = 112 

־ 011 = 011 ־ 09 - = [ 

ג. דיאל 

115 ־ 0 - = ! 8 

.. 0112 . 011 .( 01 - 13 ) 0112 . 011 - = 82 

ד. אסיטאל 

ה. נסבוטאל או פנטובארביטאל 115 ־ 0 - = ! 8 

0112.0112.0115 . ( 0115 ) 09 -= 82 

95 ־ 0 - = ! 8 
% ־ 09-09 ^ 

־ 09 09 - = ־ 8 

7 ־ 092-09 

ו. טאנודודם 

0493 — = 83 

092 = 09111.09 - = ־ 8 
מלח- בא 

ז. פרנוקטון 

־ 09 - = ! 8 

^ 092-092 

092 09 - = ־ 8 

י 7 ״ 09-09 ^ 

ח. אוויפאן 


( 1 ) -0115 


עצמת־הפעולה גוברת בדרך כלל עם התארכות השרשרת 
במתמירים (מ 2 נ) עד 5 נ)); וכן היא מוגברת על־ידי קבוצות 
לא־רוויות. 

כמויות מופרזות של ב" גוררות תופעות־הרעלה, שמת¬ 
בטאות במקרים קלים במיחושי־דאש ובהרגשת לאות ודיכאון 
אחר השנה, במקרים קשים יותר — בבחילה, הקאה ושילשול, 





423 


כדכיטור, ברכיטורטים—כרבים, אגרי 


424 


פריחה בעור׳ חולשת הלב והנשימה, ולפעמים אף בחום, 
ובמקרים חמורים — במעין הלם. כמויות של 3 — 10 ג׳ הן 
המנות הממיתות הממוצעות! המוות נגרם על־ידי שיתוק 
הנשימה. מחמת ההפרש הגדול שבין המנה היעילה והמנה 
הממיתה מוחזקים הב" בדרד־כלל סמים לא־מסוכנים בשימוש 
מתאים, ומקרי-מוות הם עפ״ר תוצאה מאיבוד לדעת. אד 
גם בשימוש ריפויי ממושך יש לחשוש להצטברות של חמרי- 
הב׳ בגוף עד כדי התהוות של ריכוזים מזיקים. חשש זה 
קיים ביחוד לגבי התרכובות הפשוטות, כגון (א)—(ג), שהן 
יציבות למדי באורגאניזם ומופרשות ממנו בשיעורים ניכרים 
בשתן. לעומת זה התרכובות המסועפות, וכן בעלות הקשרים 
הכפולים, מותמרות־הפרום וכד׳ — כגון (ד)—(ח) —, נהר¬ 
סות במהירות בכבד וסכנתו מועטת. אך יש בני-אדם בעלי 
רגישות יתרה, שנפגעים אף ע״י מנות קטנות של ב"! וכן 
ידועים מקרים של להיטות אחר סמים אלה, שהתפתחה מתוך 
השימוש בהם ושהביאה לידי הרעלה כרונית. 

נוסף על פעולתם כסמי־שנה, משמשים ב" הרבה גם 
כסמי-הרגעה, משככי מצבי גריות של מערכודהעצבים 
ומונעי התכווצויות'ועווית. מבחינה זו מצטיין ביחוד הלומי- 
נאל (ב), הפועל לא רק על גזע־המוח בלבד אלא אף על 
המרכזים המוטוריים שבקליפה! ב׳ זה הוא אמצעי־הטיפול 
החשוב ביותר באפילפסיה (ע״ע). 

בארביטוראט יבעל סגולות מיוחדות הוא ה פ נ ט ו ט א ל 
0 \) — מלח־הנתרן של התולד האתילי־איזואמילי של החומ¬ 
צה התיו־בארביטורית. חומר זה, הנמס יפה במים, ניתן 


נ♦)(־) 



בזריקה תוך־ורידית לצרכי אנסתסיה (ע״ע) כללית. אע״פ 
שהשימוש בו טעון זהירות יתרה, מאחר שהמנה הממיתה 
מחומר זה אינה אלא ככפליים ממנתו האנסתטית, הוא 
מקובל מאד בכירורגיה, ביחוד בכירורגיה הצבאית בתנאי 
החזית, לצרכי ניתוחים גדולים משום המהירות של פעולתו 
והפשטות של צורת הפעלתו. 

השימוש בב" כסמי־שנה, גם שלא לצרכים רפואיים מוב¬ 
הקים, הולד ומתפשט בחוגים רחבים של הציבור עם ריבוי 
העצבנות ונדודי-השנה בתנאי החיים העירוניים החדישים. 
מחמת הסכנות הכרוכות בשימוש זה ללא הבחנה, יש לראות 
בו מכת־מדינה ונגע סוציאלי. ייצורם של הב" והמסחר בהם 
נעשו ענפים חשובים בתעשיה הכימית וברוקתות. ב 1952 
הגיעה הצריכה של סמי־ב׳ באה״ב בלבד ל 400,000 ק״ג 
בשווי של כ 10 מיליון דולאר. כמות זו מקבילה ל 4 ) 2 ג׳, ז״א 
ל 10 מנות בממוצע, לכל נפש בשנה. 

י. ל. 

בר־בי^ג ( 2 ת 81 -־ 8061 )- ףטזדה ( 1759 , מץ — 1805 , פא¬ 
ריס), מפרנסיה של קהילת־מץ בתקופת המהפכה 
הצרפתית. ב 1781 נתמנה ב׳ חבר של ועדת מלזרב (- 14316$ 
0$ ( 1 ־ 1101 ), שדנה בתיקון מעמדם של היהודים בצרפת. בשם 
קהילתו הגיש ב׳ לוועדה זו תזכיר, שחובר על-ידיו. באותו 


פרק־זמן השיב ל״קול זעקתו של האזרח נגד היהודים" 
( 5 ) 111 ( 105 6 ז.ותסס ת 0 ץ 0 ז 01 111 ) 1 ־ 01 1,6 ) מאת אובר-דיבאיה 
60 ׳( 3 נ 1 סנ 1 -צ 61 י 1 ס^), 1787 , ב״איגרת מאח יהודי ממץ"( 0 ־ £0:11 
1788 . 4 ) 4 401:2 ) 16 > ) 111 ( מעי)!), שבה תבע בשביל 

היהודים שוויון אזרחי, כזכות טבעית שמגעת להם. קונטרס 
זה זכה לתשומת־לבם של מיראבו, לאפאיט, רדרר והאב 
גו־גואר (ע׳ ערכיהם) וזה האחרון אף הירבה להביא מדבריו 
של ב׳ במסה שלו: "על ההתחדשות הגופנית, המוסרית 
והמדינית של היהודים". גו־גואר גם מינה את ב׳ בין עורכי 
כתב־העת 06 [) 111 ק 11110$0 ק 10 > 1003 > 1,3 , שבו פירסם ב' 
קטעים מ״נתן החכם" ללסינג ופרקי-ספרות אחרים בתרגזם 
צרפתי. — ב׳ הטיף לחינוכם של היהודים לעבודה פרודוק- 
טיווית וברוח ההשכלה החולונית ותבע מן הממשלה, שתארגן 
את יהודי־צרטת בצורה דומה לזו שנקבעה לאירגון הממלכתי 
של הפרוטסטאנטים( 1804 ), כדי לחזק את מרותה של הקהילה 
על היחיד מישראל. בין הקוראים העבריים נתפרסם ב׳ ע״י 
תרגום ספרו של משה מנדלסזון, "פידוך, לעברית (ברלין 
תקמ״ו). 

; 3/6-8 , 111 א ת 3 ,־וס 1 > 1 ות־ 01 נ 1 ' 1 " 20 , 11€ ן> 11 /ק 0 ! 1110 /ק 1 ^ 1 

,*/?/■ז, / 511111 . 11 1€ \ 1%111 !! 01 ./> ! 1111 ז) 1 > 11 < 1 ז 11 } 11 וז 010 

, 146-51 , 1911 

צ. א. 

בךביס! — 11550 נ 1 ז 183 ־ 81001 — ( 1873 , אניר [- 3 .^ 
0$ ־ 0101 ], על-יד פאריס — 1935 , מוסקווה), סופר 
צרפתי. ב׳ פעל תחילה כעיתונאי, ביחוד בתחום ביקורת- 
התיאטרון. היה חתנו של הסופר היהודי־צרפתי קטיל מגדס 
(ע״ע) ונהנה מחסותו. ליצירותיו הראשונות — קובץ שירים 
עדינים בשם $:> 15 > 0 ־ 1 ס 16 ת 1,0$ (״הנוצות של בת־יענה״, 1895 ), 
שני רומאנים מלאנכוליים: 5 :זת 113 קק $0 80$ ("המתחננים", 
1903 ) ו־ £61 ת £6 (״הגיהנום״, 1908 ), וקובץ־סיפורים בשם 
05 ־ 31111 $10113 ! (״אנחנו״, 1914 ) — לא נודעה השפעה מיוח¬ 
דת. כשפרצה מלחמת־העולם 1 התנדב לצבא, למרות מה 
שהיה חולה בשחפת, וב 1916 פירסם את יצירתו העיקרית, 
הרומאן המזעזע סס) 1.6 ("האש"), שעשה רושם כביר וזכה 
בפרס הספרותי על שם גונקור. ב׳ מתאר בו, ברומאן זה, 
שנכתב בצורת יומן של חייל, את זוועות־המלחמה בצבעים 
ראליים ביותר, בלא להעלים דבר מן הכיעור והאימה 
שבמלחמה ובלא להלביש אותה לבוש פאטריוטי-סנטימב- 
טאלי, כדרך מחבריהם של סיפורי־המלחמה שקדמו לו. 
ב׳ חזר מן המלחמה חדור רעיונות פאציפיסטיים, הומאניטא- 
ריים וסוציאליסטיים. זמן קצר אח״כ נספח אל הקומוניזם 
וכתביו הספרותיים שלאחר מכן משמשים כלי לדעותיו המדי¬ 
ניות. ב 1919 פירסם ב׳ סיפור־מלחמה שני בשם 10 ־ 0131 
(״צלילות״) — שם, שבו נקראה גם תנועה בינלאומית של 
סופרים בעלי השקפות קומוניסטיות, שנוסדה באותה שנה. 
ב׳ היה מנהיגה של תנועה זו ואף ערד את בטאונה הרשמי 
( 1919 — 1927 ). מחיבוריו הפוליטיים: -תזסס ת 0 ' 4 31-010$ ? 
0113111 ) ("דברי לוחם") , 1920 , $:) 100 > 10$ £0 0001030 001X0 
(״הפגיון בין השיניים״), 1921 . ב״ישו״ ( 1927 ) ו״הבוגדים 
בישו״ ($ס 0$ ! 10 > 100135 £0$ ), 1927 , עושה ב׳ נסיון של 
הקבלה בין תורת־האוואנגליון ובין התורה הקומוניסטית. 
ב 1935 פידסם ב׳ ספר על "סטאליך. 

; 924 ! ,. 8 . 77 , 1760:2 . 17 ; 1920 ,. 11.8 2:11 1 /?/!> 51/1 ,־ 11201 (] 5 

. 1946 ,. 8 . 7 ? , 164110 ? .ן : 0 11010$ ( 1 .[ 

י. ם. 




425 


כרבנט 


426 



חצי הדוכס ׳של בראנאנט בסאה ה 14 . מיניאטורה צרפחית, 1409 " , 

ד,ספריה הלאומית, פאריס 

ברבנט (בצרפ׳:ות 3 < 31 ז 8 — ברבן)׳ שם של חבל היסטורי 
בארצות־השפלה ז רובו כלול כיום בשני גלילות 
אדמיניסטראטיוויים, שאף הם נקראים בשם ב , : 

1 ) ב׳ הדרומית או ב׳ הבלגית, הגליל המרכזי 
בבלגיה (ע״ע, עמ׳ 743 ) — הגליל היחיד שבה, שאינו גובל 
עם חו״ל, ועיר־הבירה שלו — בריסל — היא גם בירת 
בלגיה. שטחה של ב׳ הוא 3,283 קמ״ר ( 10.7% משטחה של 
בלגיה), ומספר אוכלוסיו 1.89 מיליון (סוף 1955 ). צפיפות־ 
הישוב בב׳ מרובה מבכל שאר חלקי־בלגיה: 566 נפש 
לקמ״ר! וסיבת־הדבר: הריכוז הגדול של האוכלוסיד. בבריסל 
(קרוב למיליון). 

ב , היא ארץ של מישורים וגבעות נמוכות ורחבות (שיא־ 
הגובה: 139 מ/ דרומית־מזרחית לעיר־הבירה) וכולה שוכנת 
בגליל פלגיו הימניים של נהר־סחלדה (בצדם׳ אסקו). הודות 
לתעלה, המחברת אח הסחלדה עם נהר־מאס (בצדם׳ מז) 
ועוברת בלבה של בי, והודות לדרכי־היבשה המרובות הנפ¬ 
גשות בבריסל, נודעת לב׳ חשיבות יתרה בתחבורה לא רק 
בשביל בלגיה, אלא אף בשביל אירופה הצפונית־המערבית 
כולה. מכאן גם ערבה האסטראטגי המיוחד של ב׳. בב , עובר 
הגבול בין תחומי־הדיבור של הלשונות הפלאמית (שבה 
מדברים כ% מתושבי־ב׳) והצרפתית (המדוברת ע״י כ 1 / 3 
מתושביה). אדמת־ב׳ מורכבת מחול-טיט והיא מצויינת בפו¬ 
ריותה (ע״ע בלגיה, חקלאות)! אך תושבי־ב׳ מתפרנסים 
בעיקר מן התעשיה שבד״ ש 79% ממנה מרוכזים בבירה 
ובנפח שלה, את המקום הראשון במספר־העובדים תופסות 
תעשיות הברזל והפלדה, ביחוד מכונות! את המקום השני — 
תעשיות של חמרי־בניין ובניין! השלישי — תעשיית־המזון! 


הרביעי — תעשיות כימיות, ואחריהן טכסטיל, עיביד־עור, 
ועוד. פרי של מלאכת־מחשבת קדומה, בעלת מסורת של 
מאות שנים, הם התחרים של ב׳. 

ב׳ מתחלקת ל 3 נפות, שעריהן הראשיות הן בריסל, 
לובן (בצרפ׳ ח 31 ׳״ 1 ^ 1 ^ 1 ) וניול (בצרפ׳ 
1£8 !ש 1¥ ןי 1 ; בפלאמ' 1 ש׳\( 1 ני 1 ). 

2 ) ב׳ הצפונית (בהולאנד׳ ;ו 11 בנ 31 זנ 11 )זס 0 א) או ב׳ 

ה הול א נדי ת, גליל בדרומה של הולאנד, על גבולה של 
בלגיה. שטחו כ 4,905 קמ״ר, ומספר אוכלוסיו 1.38 מיליון 
( 1956 )! הגליל השני בשטחו והשלישי במספר תושביו בהו־ 
לאנד (כולל 15% משטחה של המדינה ו 12.5% מתושביה). 
ב׳ הצ ׳ היא מישור, שמגיע לשיא גבהו בדרום־המזרח ( 48 
מ׳). בקצה המערב יש בה שקעים נמוכים במקצת מפני־הים. 
ברובה הגדול היא שוכנת בגלילו של נהר־מאם. ושתי תעלות 
גדולות חוצות אותה: וילמס־ואו־ט מדרום לצפון ווילהל־ 
מינה־קאנאל ממזרח למערב. הקרקעות, שבחלקם הם לחים, 
משמשים ברובם לחקלאות (שיפון, תפוחי־אדמה, צמחי־ 
מספוא) ובמיעוטם למרעה! אך יש בב׳ גם מטליות־יער 
אחדות. החקלאות קשורה בחלבנות, שהיא ענף־הכלכלה 
החשוב ביותר. עשרות מחלבות גדולות, ברובן הגדול קו- 
אופראטיוויות, משווקות את החלב ואת מוצריו. תעשיה של 
טכסטיל, ביחוד של פשתן, אבל גם של כותנה וצמר, קיימת 
בערים טילבורג ( 126 אלף נ׳), הלמונד ובוקסטל! תעשיית 
מכשירי־חשמל מצויה באינדהובן (ע״ע). תעשיית־טאבאק 
מפותחת בכמה ערים. 

יותר מ 80% מתושבי־ב׳ הצ' הם קאתולים. אחוז הילודה 
בגליל הוא הגבוה שבגלילות־הולאנד — כ 29 לאלף נפש 
לשנה. האחוז הגבוה של הקאתולים באוכלוסיה הוא פרי של 
גורמים היסטוריים: בימי הקונטרארפורמאציה היתה הארץ 
בידי הספרדים, שביערו ממנה את ניצני הרפורמאציה (ר׳ 
להלן, היסטוריה). — בירת ב׳ הצ׳ היא סרטוכנבוס (בצפון) 
ובה כ 53 אלף נפש, שמתפרנסים בעיקר מתעשיה של 
מכשירי־חשמל, עיבוד־טאבאק ותעשיית־ברזל. 

א. י. בר. 

היסטוריה. ב׳ נזכרת לראשונה בשנת 870 כמחוז 
( 5 ״ 38 ק) של הפראנקים ממזרח לסחלדה התיכון. ב׳ היתד. 
חלק מדובסות לותרינגיה התחתונה (ע״ע), שנתפוררה במאה 
ה 11 לכמה שררות, ובכללן רוזנות־לובן (ע״ע), שבעליה 
שלטו על שטחה של ב׳ והרחיבו את מרותם בסוף המאה 
ה 11 גם על אנטוורפן. ב 1106 העניק הקיסר היינריך /ו 
לגודפריד, רוזן־לובן, את תואר הדוכס של לותרינגיה התח¬ 
תונה. מסוף הסאה ה 12 ואילך הכתירו נסיכים אלה את 
עצמם בתואר "דוכסי־ב"׳. משום שדרך־המסחר החשובה 
מברוחה (בריז׳) לקלן חצתה את ב/ התפתחו בבריסל, לובן 
ובמקומות אחרים מסחר ומלאכה, ביחוד מלאכת האריגים 
והמסחר בהם. לערים היד. גם כוח צבאי ניכר, והחיילים 
השכירים, שבאו מב׳, היו מפורסמים בכל אירופה המערבית. 
ב 188 ניצח ז׳אן 1 , דוכס ב׳, את הארכיהגמון מקלן על-יד 
וורינגן("^!"ס^, סמור לקלן) וע״י כד רכש את הרוזנות 
של לימבורג, מזרחית לב׳. המאות ה 14 וה 15 היו תקופת־ 
זוהר לדוכסות ולעריה. ב 1355 מת הדוכס ז׳אן 111 בלא 
שהניח אחריו יורש זכר. בתו ז׳אן ובעלה ונצל, דוכס־לוכסמ־ 
בורג, חתמו ב״כניסה בששון" (ש*< €1 ץ 0 ( ,ש 1$1 תס 0 ת 1 שג>׳ 815 
6 ״>ז 1 מש) שלהם לבריסל את המיסמך המפורסם, שאישר 



427 


ברבנב—ברברה 


428 


למעמדות של ב ׳ (הכמורה, האצולה והערים) זכויות מרחי¬ 
קות לכת, בין השאר את הזכות של הטלת־מיסים וכן את 
הזכות של הענקת משר 1 ת ציבוריות לבני־הארץ בלבד. 
זכויות אלו אושרו ע״י כל נסיכי-ב׳ עד 1792 , בערים 
שלטה מתחילה אוליגארכיה של יצרני־האריגים והסוחרים 
באריגים, שהיו מאורגנים בגילדה מיוחדת (בפלאמית 
1.31060-011616 ; בצרם׳ 16 ־ז 6 נ[ 3 ־ 1 ( 6 13 16 ) 111:10 ^ 1.3 ), אך במאה 
ה 15 הוכרחו הללו לשתף במינהל־הערים גם את בעלי- 
המלאכה. 

מ 1388 היתה ב׳ קשורה קשר הדוק בדוכסות־בורגונדיה, 

וב 1430 אף סופחה אליה. ב׳ היתד, המרכז התרבותי והכלכלי 
של מדינה עשירה זו , (ע״ע בורגונדיה, עט׳ 965 , וארצות־ 
השפלה, עמ ׳ 282 ). כחלק מבורגונדיה סופחה ב׳ ב 1477 
לתחום-השלטון של בית־האבסבורג. אחר מלחמת־השיחרור 
של ארצות-השפלה ( 1609 ) נשארה ב׳ בידי הספרדים, אך 
במשך מלחמת שלושים השנה נכבש חלקה הצפוני על־ידי 
ההו׳לאנדים. ב 1714 עברה ב׳ הדרומית לידי אוסטריה וב 1789 
שימשה מרכז להתמרדות נגד הרפורמות של הקיסר יוסף 11 
(ע״ע בלגיה, עמ ׳ 766/7 ). גם ב 1830 שימשה ב׳ מוקד 
למהפכה הבלגית. 

- 15111 ! 5 ) 3 ) 551105131 ) 1 מס 0551101 ( 1,0 ,£־!? 1106 [ז 60 ח פ/י .. 1 
■ 1/11/1 , 311608 ) 4 . 4 < ; 1902 , 1 ) 07 71 ) 77105 1511 5 ) 1% )(/ 5 ) 0111 ! 3 
) 77-3% ) 7 ( 1170 ) 01 , 8 ( 1 ) 101 ) 31 ) 3011111111 311 77117115151111071 

. 1954 ,( 1250-1306 ) 

א. מ. י. 

ברבנק, לותר — 113010 ־ 3111 1.1111166 — ( 1849 , לאנקאסטד 
[מאסאצ׳וסטס] — 1926 , סנטה ר(זה [קאליפורניה]), 
מגדל-צמחים אמריקני. 

ב׳ קיבל את השכלתו באקאדמיה של לאנקאסטר. מנעוריו 
התעניין בטבע. בהשפעתם של כתבי דארווין, ביחוד של 

החיבור - 190111 ־ 161 ) 110 1301$ ? 1 ) 30 401111315 , ) 0 ¥31-1311011 
651:1031:1011 , החליט ב׳ לייסד 

חוות־נסיונות ולהתמסר לגידול 
צמחים. לאחר שעבד 5 שנים 
בגינותיו בלוננבדג עבר ב 1875 
לקאליפורניה, וכאן יסד בסאג־ 
טה רלזה את חוות(, שבה ביצע 
את מיליוני ניסוייו והגיע 
להשגים מופלאים ביצירת זנים 
חדשים הן של פירות, תותים 
ואגוזים והן של ירקות, דגניים 
ופרחים. לעבודתו יצאו מוניטין 
בעולם כולו. ב׳ נתמנה מרצה 

", , 5 וחר ברבאנק 

(לתורת־ההתפתחות) באוני¬ 

ברסיטה של 61 ז 0 } 15130 ) 1.61311 ונעשה חבר בחברות מדעיות 
מרובות באה״ב ובאירופה. 

ב׳ פיתח שיטות של הכלאה והרכבה, שהביאו לידי תוצ¬ 
אות מזהירות ביותר. ההקף העצום של נסיונותיו — הוא 
טיפל ביותר ממיליון צמחים בשנה, ולפעמים ביצע יותר 
מאלף ניסויים בבת-אחת הסתכלותו החדה בכל שינוי 
והבדל שנתגלו באחד מחלקי הצמחים שטיפח, וכשרו לנצל 
אף ואריאציות קטנות לשם פיתוח מהיר של תכונות חדשות, 
עשו אותו לוושוב שב״יוצרי־הצמחים" בעולם. בין השגיו 
הראשונים — "תפוח־האדמה של ב׳", זן מעולה, שזכה 
לתפוצה מרובה. ניסוייו בזנים של שזיפים נמשכו 40 שנה, 


בזנים של תותים — 35 שנים. ב׳ גידל עד למתן־ביכורים 
20,000 עצי־שזיפים במשך 10 חדשים — דבר, שנחשב קודם 
לכן לבלתי־אפשרי ושעלה בידו של ב׳ הודות לתחבולה 
שחידש: הוא הרכיב שזיפים על שתילי־שקדים. בין השיפו¬ 
רים והשיבוחים המרובים שהשיג יש להזכיר: שזיף חסד- 
גרעין; פרי חדש, שנוצר מתוך הצלבה של שזיף ומישמש! 
צברים בלא קוצים ושערות דוקרניות> שושנה פורחת במשך 
שנה רצופה; אגוזים דקי-קליפה, ועוד. 

כוחו של ב' היה במעשה ולא במחקר מדעי ובעיון. הוא 
עצמו לא ירד לעומק המשמעות הגנטית של השגיו וכל ימיו 
האמין בתורשה של תכונות נרכשות ובשינוי התמידי והדצוף 
של הזגים, אע״פ שהכיר את טבעו האינדיווידואלי החזק של 
אורגאניזם הצומח (וע״ע גנטיקה, עכד 71/3 ). 

ב' סיכם את עבודותיו בשני ספרים גדולים: 15 ^ ,. 8 .. 1 
׳*! 10 ־ 1 ; 1915 — 1914 < ^^ 1—X י 165 ־ 61 ׳\ 0 :) 01$ 1 >ת 3 446130615 
19211 , ¥111 — 1 , 41311 ז £0 10 זס 4¥ 10 1 ) 6 מ 31 ־ו' 1 ' 6 ז 3 1301:5 ? 
וכן כתב אוטוביוגיאפיה: 5 ־ 7631 116 ! )ס 051 ׳\ 936 7116 
(״קציר השנים״), 1921 . 

- 3117/101 311 :)( 13 ¥10111 111 10115 ) 0 ) 05 7117 > 7 / , 006 ׳)) ז 113 . 5 

; 1906 ,. 8 .£ ( 0 ) 18011 0113 )( 13 ) 1/1 ( 0 111 ) 01 ) 31 ) 111 ) 110 

( 0 5 )))<) 35 ) 1 ( 1111 ) 1 ) 3 )!/־ 7 - 2 ^ 0110 .>! ,■ע 306 633 ־ 101 . 5 .( 1 
; 1916 ,. 8 . 0 , ¥ 1111301 ^ . 5 . 11 ; 1909 ,)/ 1¥01 5 '. 8 . 1 

, 806800 . 8 .£ ; 1921 , 5 ) 71 () 11 ~ 7 !) 10172 (¥ 5 ) 3 . 8 , 161 ) 160 ), 1 

, 6 ז 3 ׳) 1101 ., 1 .¥\ ; 1927 ,. 8 . 0 (ס 55 ) 11 ). 1 0113 )( 13 1 ( £051 ) 1/1 
. 1945 , 7 ) 075 / 11 ' 87 50 ) 11 ( 0 171 5 ) 81 3 :. 8 ״ 1 

ג. ל. 

בךבך 1 > ( 83113363 ), שמה של קדושה נוצרית. תולדות חייה 
של ב/ הנמנית עם הקדושים גם על־ידי הפנסיה 
הקאתולית־הרומית וגם על-ידי הכנסיות האורתודוכסיות- 
המזרחיות, שייכות לתחום האגדה, והנסיונות לברד את דמותה 
ההיסטורית נתנו מקום לוויכוחים מרובים בין המחברים של 
תולדוודהקדושים (חגיוגרפיה). לפי מסורת אחת, נכלאה ב ׳ 
בתוך מגדל ע״י אביה, דיוסקורום, סוחר עשיר, עובד־אלילים, 
שישב בניקומדיה שעל-חוף הים השחור (בירתה של הפרו¬ 
בינציה הרומית ביתיניה). ע״י כליאתה של ב׳ ביקש דיו־ 
סקורוס למנוע את התנצרותה, שעליה נתבשר בחזיון. פעם, 
כשיצא מן העיר לזמן קצר, חדר רוח־הקודש לתוך הכלא 
והחסד האלוהי האיר את לבה של ב', שהפכה לנוצריה. 
כדי להפגין את אמונתה בדתה החדשה, הדוגלת בשילוש, 
ציוותה על משרתיה, שיקבעו שלושה חלונות בחדר־הרחצה 
שלה. כשנודע לאביה דבר התנצרותה של ב , מסר אותה 
למארטיניינוס,נציבה הדומי של ביתיניה,שעינה אותה עינויים 
קשים כדי שתסתלק מן הנצרות; ב׳ עמדה בניסיון ומארטי־ 
ניינוס גזר עליה דין־מוות. אביה, שנהנה ממחזה־עינוייה, גם 
ביצע את פסק־הדין: הוא כרת את ראשה של בתו, אך נפגע 
מיד במקום־מיתתה בברק מן השמים. משום הברק, שבו 
כאילו נתגלם כוחה, נחשבת ב׳ כפטרונית של עושי כלי- 
הנשק וההורים (כי גם בתוך המכרות שכיחה סכנת־מוות 
מפני התפרצות פתאומית של אש), ומפני שישבה במאסר 
במגדל, היא נחשבת אף לפטרונית של בנאים ואסירים. 
נראה, שאגדה זו, שנוצרה במאה ד. 3 או ה 4 בתוך חוגים 
נוצריים בארצות־המזרח של הים התיכון ושלאחר זמן נת- 
פשטה במערב, אינה אלא האגדה היוונית על דנאי (ע״ע) 
בלבוש נוצרי. 

באמנות תוארה ב׳ עפ״ר כשהיא עומדת על-יד מגדל 



429 


כרכרד!—בדברים 


430 



באדבארה הקדושה. ציור סאת האנס מט 5 ינג. המאה זז 15 

בעל שלושה חלונות. בתמונתו של רפאל "המאדונה הסיכס־ 
טינית" היא מ 1 פעת כסמל האמונה הנוצרית. מפורסמת 
ביותר יצירתו של ג׳קופו פלמה (ע״ע): תמונת־המזבח של ב׳ 
הקדושה שבכנסיית "סאנטה מריה פורמוזה״ בוויניציאה. — 
יום־זכרונה של ב׳ הוא הארבעה בדצמבר. בארצות אירופה 
המרכזית נוהגים ביום זה לשים ענפים של עצי־פרי בתוך 
צנצנודדמים, וכשענפים אלה מניצים בחג־המולד, משמש 
הדבר לנוצרים מאמינים סימן לפוריות או לאושר באהבה. 
. 1896 ה 1 11116 . 5 

ד. ם. 

בך 3 רוםה, ע״ע נוריך־ריך 1 . 

3 ךבךי־ ג׳קזפז־ לי — 1 ־ 831 ־ 831 ׳%׳ 0 נן 3€0 (; שמו האמיתי: 

יעקב ואלד — ( 1440 ״, ? — אחר 1516 , בריסל?), 

צייר וחרט, כנראה ממוצא גרמני, שפעל באיטליה. ב 1500 
נתמנה ב/ שעד אז ישב בוויניציאה, צייר־חצר של הקיסר 
מאכסימיליאן, ובאותה שנה צייר ב׳ את התמונה "המלך 
אוסוואלד", שהיא הקדומה ביצירותיו שנשתמרו. שלוש שנים 
לאחר מכן נכנם לשירותו של הנסיך־הבוחד פרידריך החכם 
מסאכסוניה, שבחצרו התיידד עם לוקס קרנך האב (ע״ע). 
ב 1507 עבר לשירותו של הדוכס ממקלנבורג, שאת דיוקנו 
צייר באותה שנה (הציור שמור באוסף פרטי באמסטרדאם), 
וב 1511 הצטרף לחצרה של הדוהסת מארגדיט (מבורגונדיה) 
בבריסל, ונראה, שמאז לא עזב עיר זו. — עיקר חשיבותו של 
ב׳ בתולדות־הציוד היה בתפקיד, שמילא בהתפתחותו של 
ךירר (ע״ע) הצעיר. זה האחרון נפגש עם ב , ב 1494/5 בווי־ 
ניציאה, ונראה, שב׳ הורה אותו את השימוש בפרופורציות 
הקלאסיות ובנושאים קלאסיים, אע״פ שבתקופה מאוחרת 
יותר ניכרת השפעתו של דירר על סיגנונו של ב/ בין שאר 


ההשפעות הבולטות בתמונותיו, ביחוד בציורי־הנשים שלו, 
יש לציין את זו של ציירי ויניציאה, ובתחריטיו — את זו 
של מנטניה (ע״ע). יצירותיו נמצאות ברובן בגרמניה, מהן 
בדרזדן(התמונות "קאתרינה הקדושה", "בארבארה הקדושה" 
ו״ישו מברך״ משנת 1503 ) ובמינכן (בפינאקותקה), שבה 
נמצא הטוב שבציוריו, "טבע דומם עם שלל־ציד". נשתמרו 
גם כמה מרישומיה למשל "קליאופאטרה" שבמוזיאון הבריטי. 
28 תחריטים מעשה־ידיו נמצאים באספי־גראפיקה שונים, 
ביניהם — "קרבן לפריאפוס", "מארס וונוס", "ישרהתינוק 
ומשפחתו" ו״טריטון ובת־גלים". 

/ס ! 505 001 0110/1 ) 1 110 ) /ס 10/11 // 061/010$ ?!; 77 3610 . 5 

י* ./ , 11 ז 1 ! 0 ׳\ז:׳ 8 ״ 1 ; 1936 , 459-519 , 11 ד\א , 01 / 111112 ? 

.(עם ביבליוגראפיה מפורטת) 1944 

ע. י.-ה. 

|ך 3 רים, האוכל 1 סיה הידועה הקדומה ביותר של אפריקה 
הצפונית־המערבית. השם ניתן תחילה ע״י הרומים, 

שקראו לב/ כלכל שאר העמים, שלא דיברו יוונית או רומית, 
בארבארים ( 1 ־ 831831 ), ובהשפעתם נקראו כך הב/ בשינויים 
קלים, ע״י אירופים וערבים עד היום. מכאן השמות ׳ 5 ־ 1331 ־ 831 , 
1€ ־ 8£1 ־!ש 8 , שבהם נתכנתה ארצם על־ידי האנגלים והצרפתים. 

מוצאם הגזעי של הב׳ עדיין הוא שנוי במחלוקת. בדיקת 
הנתונים האנתרופולוגיים וההיסטוריים מלמדת, שאין הב' 
גזע טהור או אחיד, אלא ערב של כמה טיפוסים שונים, 
שקלטו בלא הפסק יסודות אתניים זרים: שמיים, חמיים, 
הודו־אירופיים וכושיים. ההבחנה המקובלת בין הב׳ והערבים 
מבוססת על הלשון בלבד, וזו אין בה כדי לשמש אבן־בוחן 
מספקת לקביעת זהותם הגזעית של הב/ מאחר שמן הכיבוש 
המוסלמי הראשון, וביחוד מפלישת השבטים הערביים הלאל, 
סולים ומעקל לאפריקה הצפונית־המערבית ולצחרה במאה 
ה 11 לסה״ג, התקיים באיזור תהליך־טמיעה רצוף. הלשון 
הברברית, המיוחסת ע״י האסכולה של מדסל כהן למשפחת 
הלשונות ח״שמיות־חמיות" (פרוטו־שמיות), מפוצלת לכמה 
קבוצות של להגים, שדובריהם, המתרכזים בהרים ובצחרה, 
הם בטריפוליטניה 23% , בתוניסיה 1% , באלג׳יריה 29% 
ובמארוקו 40% — 50% מכלל האוכלוסיה המוסלמית. אחוזים 
אלה כוללים גם את דוברי הערבית, שלשון־אמם היא ברברית. 
החשובות שבקבוצות־להגים אלו הן: א. התשלחית, המדוברת 
בפי השלוח באטלאס הגבוה המערבי, בסוסיובאנטי-אטלאס? 

ב. התאמאזיגת, המדוברת בפי הבראבר (=צנהאג׳ה) באט־ 
לאס התיכון, באטלאס המרכזי, ודרומה־מזרחה ממנו עד איזור 
המעבר אל הצחרה, וכן בקביליה הגדולה שבאלג׳יריה! 

ג. הלהגים הזנאתיים, המדוברים בפי תושבי הדיף ושלוחותיו 
המזרחיות, שני שבטים שבאטלאס התיכון והמרכזי והשאויה 
של הרי אוראם שבאלג׳יריה המזרחית. מקום מיוחד קובעת 
לעצמה לשון התוארג של הצהרה, התאמאשק. לשון ז 1 

־־ ־ג ־־.־ ז־ ד ד 

נחשבת כקרובה יותר ללשון הברברית הקדומה, ה״לובית", 
הידועה לנו רק מכמה מאות כתובות׳ שפיענוחן החלקי נת¬ 
אפשר על־ידי גילוי הכתובת הדדלשונית (פונית־״לובית") 
של המאהוליאון שבדוגה ( 011283 ( 1 !תוניסיה]), ב 1631 . 
סימני־הכתב המצויים בהן יצאו מכלל שימוש, חוץ מאלה 
שבכתובות ה״תיפינאג" של התוארג, שנתגלו תחילה ב 1804 . 
מכאן שהספרות הברברית, זולת חיבורים אחדים שנכתבו 
בא״ב הערבי(חיקויים אפיקורסיים של הקוראן, כמה מסכתות 
בענייני דוגמאטיקה, פירושים לספרי-דת, כמה חיבורים 


431 


ברברים 


432 


ו* 



׳שוק ׳של ברברים כסידי־ג׳ליל (סארוסס 


בענייני־יוחסים, ועוד), היא ספרות שבעל־פה. עיקרה — 
משלי־חיות, אגדות ופרקי־שירה קצרים, שהם חסרים תנוסה 
ודמיון יוצר. "הסיפורים הברבריים ערכם בערך רומאן פילי־ 
טוני גרוע או סרט־ראינוע בינוני"(אנרי באסה). 

לעומת הגיוון של הב׳ מן הצד האתני והלשוני, ניכרת 
אחידות מרובה באו׳פי ובמנטאליות שלהם. הם מצטיינים בדרך 
כלל ברוח־לחימה, כוזדסבל והתמדה, חסכנות והסתפקות 
במועט, זריזות וכישר טכני, גישה מעשית וישירה, כושר 
הסתגלות ושמרנות גם יחד, דביקות ברגב ובמשפחה, 
קנאות לחופש, רוח־מרי ופלגנות ורגישות לכבוד. חלק מהם 
(יוצאי הסום, המזאב, הקאבילים) הם בעלי יזמה דצר 
מסחריים, נוחים לקשור מגע עם הזר ונוטים להגר זמנית. 
אחרים (אנשי הריף והאטלאס התיכון) חם בדלנים, פראים, 
קנאים ושונאי־זרים. 

האיסלאם לא העמיק לחדור לתוך הב׳. אע״ם שהם סוניים 
קנאים (פרט לאיים האבאדיים במזאב, בג׳רבה ובג׳בל 
נפוסח), אין הם יודעים את עיקרי־האיסלאם ומקיימים את 
מצוותיו אלא במידה מצומצמת בלבד. מאפילים על אלה 
פולחן הקדושים ("מאראבוטיזם"), חיי המנזרים הצופיים 
("זאויות") וחוקות המסדרים הדתיים, שבחסותם נשתמרו 
הרגה אמונות וטקסים טרם־איסלאמיים, שהם קשורים בעונות־ 
השנה ובאמונה ברוחות ובכוחות־הטבע. גם ההלכה המוס¬ 
למית (ה״שרע") לא דחקה כליל אח דיני־הנוהג הברבריים 
הקדומים ("קאנון, ערף, אזדף"). מידת חדירתה נעה בין 
השלוח שבמארוקו הדרומית ותושבי־המזאב, שבתוכם לא 


נשתיירה מן הערף אלא השבועה הקיבוצית ("תאגאלית") 
בלבד, מצד אחדי, ובין הבראבר שבאטלאס התיכון י ותושבי 
קאביליה הגדולה, שבתוכם נשתמרו בשלמותם דיני־הנוהג 
בכל הנוגע לענייני אישות, ירושות (ביחוד שלילח זכות- 
הירושה מן האשה), נכסים־לא־נדים ונוהל משפטי, מצד שני. 
הזנאתה, היושבים באטלאס התיכון ובאוראס, מציינים שלב־ 
ביניים בהתפתחות זו. 

חב' יושבים ברובם בכפרים ועוסקים בחקלאות (מטעים, 
תבואה). חלק ניכר מהם הם רועי־צאן ניידים למחצה (באד 
ראם ובאטלאם התיכון), קצתם ניידים גמורים (בצחרד. 
ובשוליה), וחרבה מחם מהגרים לזמנים קצרים או ארוכים 
למרכזי־הישוב הגדולים באפריקה ובצרפת, שבהם הם עובדים 
כפועלים בתעשיה ובמכרות (הקאבילים) או כחנוונים ובעלי 
עסקים זעירים (בני הסום והמזאב). קצתם מתפרנסים מדיג 
(בסאפי ואגאדיר). המכובדת שבתעשיות־הבית שלהם היא 
תעשיית־חשטיחים. יושבי־הכפרים דרים בבתי־חומר שטוחי־ 
גג, הנוודים יושבים במחנות־אהלים(דואר) או בסוכות־ענפים 
בצורת חרוט (נואלח), יושבי נאות־המדבר (ה״חראתיו") 
חיים בשכונות מלוכדות ומבוצרות("קצור"), ואילו הפרולטא־ 
דיון העירוני החדש, שהוא ממוצא כפרי, יושב בפחונים וכד/ 

החברה הברברית מפוצלת ליחידות שבטיות, שהן מפול¬ 
גות באורח מסרתי לשני קיבוצים יריבים (לף, צף). החשובה 
ביחידות אלו בין יושבי־הקבע היא ה״תקבילת״ (או: ח׳מס, 
ערש), הכוללת קבוצת־כפרים ומונה בסך הכל 200 — 306 
"אשים" (בתי־אב). התקבילת היתה כמעט תמיד קהיליה 





433 


ברברים 


434 


אוטונומית (מעין קאנטון), מנוהלת ע״י מועצה של ראשי 
בתי־אב ("ג׳מאעה"), שבידיה נתרכזו כל הסמכויות. מתוכה 
נבחר, למשך שנה אחת בלבה המקדם ("הממונה"). לפעמים 
עלה בידי זה האחרון לתפוס את'השלטון ביחידתו, להרחיבו 
מתוך ניצול קשרי לף וחיתון על היחידות והשבטים הסמוכים, 
ולהתמנות "קאיד" ("מנהיג") מטעם הממשלה המרכזית. 
בצורה זו קמו במארוקו הדרומית, מסופה של המאה ה 19 
ואילך, הפיקודים הגדולים של הגלאוה, הגונדפה והמתוגה. 
פעמים שסכנה חיצונית הביאה לידי היבחרותו של 'מנהיג 
לשעת־חירום על־ידי איגוד. של שבטים, ופעמים שהמנהי¬ 
גות נוצרה בתוקף יחוס שריפי או סגולות של קדוש או 
קריאה לרפורמה דתית. כד נולדו השושלות הברבריות של 
המראבטים (ע״ע) והמוחדים (ע״ע). אך יצר הפלגנות, המרי 
והאנארכיה, השולטים בב׳, מוטטו עד מהרה ממלכות אלו, 
כמו שהכשילו פעם אחר פעם אף את מאמציהן של השושלות 
השריפיות במארוקו (הסעדיים והעלויים) להטיל את מרוחן 
ומיסיהן על ההר. תושבי־ההר נשארו במצב של פרישה 
("סיבה") עד גמר הכיבוש הצרפתי. 

כשפרשו הצרפתים את חסותם על מארוקו( 1912 ) ביקשו 
להנהיג בה "מדיניות ברברית", שמגמתה העיקרית היתה 
לקיים ולחזק את היסוד הברברי כגוש נבדל ושונה מן 
היסודות הערביים, למנוע בעד חדירה נוספת של השרע 
והלשון הערבית לתוכו ולקרבו לצרפת, ללשונה ולתרבותה. 
לשם כך ניתן עידוד רשמי לחקר המדעי של הב׳? הוגדרו 
ומוינו השבטים בהתאם לכפיפותם לשרע או לדיני־הנוהג 
הברבריים, כונסו דינים אלה ותוקנו ברוח ההשקפות המקוב¬ 
לות במערב? חוזקו או הוקמו מחדש מועצות-הזקנים הבר¬ 
בריות, כמשקל שכנגד לקאיד, נציג השולטן, וניתנו או 
הוחזרו להן סמכויות משפטיות? נוסדו בתי־ספר מיוחדים 
לבניהם של הנכבדים הברבריים, שבהם לא ניתן כל חינוך 
ערבי או מוסלמי. במאי 1930 החתים הרזידנט (המושל) הצר¬ 
פתי הכללי לוסיאן סאן (: 831111 ) את השולטן מוחמד בן יוסף 
על "דהיר" (פקודח־חוק מטעם השולטן), המחייב את ייסודם 
של בתי־דין ברבריים, כולל ערכאה ראשונה ועירעורים, 
מינוי קומיסארים צרפתיים על־יד בתי־דין אלה והעברת 
סמכויות השיפוט הפלילי באיזורים הברבריים מידי בית־הדין 
השריפי הגבוה ברבאט (המייצג את השולטן) לידי בתי־דין 
צרפתיים. צעד זה הניע את "המארוקבים הצעירים", שבהם 
נתעוררה ההכרה הלאומית בהשפעת מלחמת הריף ותנועת- 
הרפורמה האסלאמית ("סלפיה"), שבאה מן המזרח הערבי, 
לפתוח בתעמולה אנטי־צרפתית ברחבי העולם המוסלמי, 
שבה נאשמה צרפת בביצוע מדיניות מכוונת להוציא את 
הברברים מתחום האסלאם. ב 1934 תיקנו הצרפתים את 
ה״דהיר הברברי", אך בינתיים קמה במארוקו תנועה לאומית 
ערבית, שנתנה את אותותיה גם בתוך הנוער הברברי השבטי, 
ביהוד בסביבות המרכזים המסרתיים הגדולים (פאס, מכנאם, 
רבאט־סלא ומראכש) וכן בערי־הפיתוח שעל התוף האטלאנטי 
(קאזאבלאנקה, פור־ליאוטי, מזגאן וסאפי ואת אגאדיר) שבהן 
נתקבץ פרולטאריון גדול מן ההינטרלאנד הברברי. הפרעות, 
שנערכו ביהודי וג׳דה וג/ראדה (יוני 1948 ), בוצעו על-ידי 
כורים ברבריים, שהוסתו על־ידי הלאומנים הערבים. בטרור, 
שפרץ באיזורים העירונים המארוקנים אחר הדחתו של 
השולטן ( 20.8.53 ) ושהגיע לשיאו בטבח ואד־זם ("השבת 
השחורה״, 19 באוגוסט 1955 ), נטלו יסודות ברבריים חלק 


בולט. בסתיו 1955 עברה הפעילות הטרוריסטית הברברית 
להרי הריף והרי בני סנאסן (מארוקו הצפונית־מזרחית) 
ונמשכה שם חדשים מרובים. 

במארוקו הדרומית, שבה שררו תנאים מדיניים וחברו¬ 
תיים שונים מאלה שבאטלאס התיכון, נשענו הצרפתים על 
מנהיגי השבטים הברבריים הגדולים (ה״קאידים הגדולים"), 
ששיתפו פעולה עם צרפת תמורת ה״יד החפשית", שקיבלו 
בתחומי־שלטונם. הפיקוד של שנים מהם, הגונדפי והמתוגי, 
כבר פורק בשבות ה 20 , ואילו אחד מהם, הפיקוד של הגלאווי, 
הפחה של מראכש, הוסיף להתקיים ונעשה עמוד־התווך של 
המדיניות הרזידנציאלית. כשהגיעו הניגודים בין הרזידנציה 
והשולטן עד משבר (יאנואר—פברואר 1951 ), הביא הגלאווי 
"שלושים אלף" פרשים ברבריים חמושים עד שערי רבאט 
ופאם כדי להכריח את השולטן לקבל את האולטימאטום 
הצרפתי, ומאז פעל, בעידוד השלטונות הצרפתיים ובשיתוף 
עם ראשי המיסדרים הדתיים, לשם החלפתו של השולטן 
וביטולה של המפלגה הלאומנית הקיצונית "אסתקלאל". בזה 
חזר הפחה על מעשה אחיו סי מדני, שביצע הפיכת־ארמון 
ב 1907 . אך הדחתו של השולטן מוחמד בן יוסף לא הביאה לידי 
שבירת ההתנגדות הלאומנית, אלא הגבירה אותה והכריחה 
את הגלאווי לחזור בו מדרכו ולבקש את סליחתו של השולטן, 
שישב אז בגולה בפאריס (בנובמבר 1955 ). ביאנואר 1956 
נפטר הגלאווי ותחום מימשלו שולב במבנה המינהלי החדש, 
שהוקם ע״י הממשלה המאר 1 קנית העצמאית. 

במארוקו הצפונית נתקלו הספרדים מראשית 
חדירתם לאיזור זה ( 1911 ) בהתנגדות עקשנית של שבטי 
הריף וג׳באלה, שהגיעה לשיאה עם מרידתו של מוחמד בן 
עבד אלברים משבט וריאגל. לאחר שהנחיל את הספרדים 
מפלה ניצחת באנואל ( 1921 ), הקים לו המודד "קהיליה 
ריפית" אוטונומית,' שהתקיימה בחלקה עד כניעתו במאי 
1926 . במרידתו בספרדים ראה עבד אל-פרים מלחמת־שיחרור 
לאומית במובנה המודרני, שעם סיומה המוצלח קיווה להקים 
מדינה צנטראליסטית על יסודות מערביים, בנוסח תורכיה 
או מצרים, ואילו השבטים שנהו אחריו נתכוונו לג׳האד 
(= מלחמת־מצןה) מסרתי, שבא להגן על יחידותם השבטית. 
משהושלט מחדש השקט באיזור התגייסו צעירים ריפיים 
מרובים לצבא הספרדי, במלחמת־האזרחים בספרד תרמו 
החיילים הברבריים תרומה ניכרת לנצחונו של פראנקו. 

באלג׳יריה, שסופחה לצרפת ב 1834 , הועמדו הב׳, 
כשאר התושבים, תחת שלטון צרפתי ישיר. קאביליה הגדולה 
נהנתה תחילה מאוטונומיה מינהליח ומשפטית מקומית, אך 
מרד מוקו־אני (ראשית 1871 ) הביא לידי ביטולה של אוטו¬ 
נומיה זו. הוכנסו לחבל שופטי־שלום צרפתיים, ששפטו אמנם 
בדרך כלל בהתאם לדיני-הנוהג הקאביליים. 

קירבתה של אלג׳יר, פעולתם של המיסיונים השונים 
(ביחוד הקאתוליים) בחבל, ההגירה של פועלים קאביליים 
למרכזי החרושת והמכרות במטרופולין והתגייסותם של 
קאבילים מרזבים לצבא-צרפת, גרמו, שהילידיס מתושבי- 
החבל הושפעו יותר מכל קיבוץ ברברי אחר מאורח־החיים 
והתרבות האירופיים. לתהליך זה היו שתי תוצאות שונות 
זו מזו בתכלית. מצד אחד, הביא לידי יצירתה של קבוצת 
קאבילים משכילים, שדגלו בהתבוללות צרפתית שלמה, ומצד 
שני, דחף הרבה מן הקאבילים, ששוב לא השלימו עם מצבם 
הכלכלי והחברותי העלוב, לזרועותיהם של הקומוניזם 



435 


כדברים—ברג, אלבן 


436 


והלאומנות הערבית. אחר מלחמת־העולם 11 ניכרו בחבל סימ¬ 
נים של תחיה אסלאמית, שבאה בהשפעת חכמי־הדת הרפור¬ 
מיים (ה״סלפיים"). התפתחות זו, ובן הטבע הקשה של החבל 
ותושביו והרושם שעשתה באלג׳יריה הענקת העצמאות לתוני¬ 
סיה ולמאתקו, יש בהם כדי להסביר, מפני־מה נעשתה קאבי־ 
ליה הגדולה המרכז השני במעלה של ההתקוממות, שפרצה 
באלג׳יריה ב 1 בנובמבר 1955 . המרכז הראשון, הגוש של הרי 
אוראס, שאף הוא איזור ברברי מובהק ודומה מצד תכונותיו 
הטבעיות לקאביליה, היה מרוחק מהשפעת התרבות הצרפתית 
והיה נתון, במידה מרובה מקאביליה, להשפעה הערבית 
והאסלאמית, שקרנה מבתי־הספר הרפורמיים שבקונסטנטיגה 
וביסכרה, וכן מתוניסיה הסמוכה. מימי מלחמת־העולם 11 
ואילך נתרבו בחבל זה מעשי השוד והאלמות, מצד אחד, 
ומעשי־הדיכוי של כוחות־הביטחון, מצד שני. אך את הדחיפה 
החזקה ביותר קיבלה תנועת־המרי באוראס מצד המנהיגים 
של המורדים חתוניסיים, שנמלטו לכאן (קיץ 1955 ) עם 
התקדמותו של הצבא הצרפתי בתוניסיה. 

תושבי ד,מזאב הברבריים ויוצאיו בעח״הצפון כמעט 
שלא נתנו יד לתנועה הלאומית האלג׳ירית. החנוונים המזא־ 
ביים בערי־החוף אף שימשו מטרה לפגיעותיהם של הטרוריס¬ 
טים הלאומנים כשסירבו להיכנע לסחטנותם של האחרונים. 
עם זה היה יחסם הכללי של המזאבים לשלטון הצרפתי שלילי 
או בלתי־אוהד. כמוסלמים קנאים, שנמנים על פת האבאדים, 
ומתוך הסתמכות על הבטחת אי-ההתערבות, שניתנה להם 
ב 1857 ע״י המושל הצרפתי הכללי ראנדון(ת 19 > 1 וב 11 ), סירבו 
המזאבים להכיר בשלטון־הכופרים ובסיפוח של תבלם למטרו¬ 
פולין, שבוצע ב 1882 . מאז נכנסו ל״מצב של סוד", שהתבטא 
באי-שיתוף-פעולה עם השלטונות, יחסים אלה גתחדדו עוד 
כשהונהג בחבל חוק-לימוד־החובה, וביחוד שירות-החובה 
בצבא הצרפתי. המזאבים ערערו ללא הצלחה על פקודה זו 
בפני מועצת־המדינה ( 1925 ). אך מדיניותו הנבונה של המו¬ 
של הכללי ויאולט ( £ ״ 710116 ץ), שהסכים להעמיד את מכסת 
המתגייסים על מספר סמלי בלבד, הרגיעה את הרוחות. 

על בעיית ההתייהדות בין הברברים ועל מסודות יהודיות, 
שרווחות בתוכם, ע״ע מרוקו, יהודים. 

5 ) 011111771 ) 5 ) 1 1 ) ) 111 (< £01 £0 ,^) 6 ח־ 11 > 0 ) £6 . 4 > 8 311010311 !•! . 4 
- 1 ) 3 5 ) 11 ?■ 101111 ) 1111 10 ■ 5111 £15111 , 835561 . 1 ! ;' 1893 , 5 ) 1 ^ 017 !! 
- 213 .נןנן, 5 192 , 7710171 ) 11 ) 1 > ) 0 ) 310 )£ ,ץ:־ 31 }^ 14 ; 1920 ,!))) .? ,זסתג 1 ז 0 .. 1 , 835561 . 81 1 ) . 4 ז 3 ?) 256; £ 1 ( (1 11x110 
,) £30115 .£ , 1 >ז 5£1113 ט/ ״ 1 ,ח 0 )־ 131 ! 0 . 4 , 06165166 .ן , 31 * 0601 
, 06 ^ 3 ) 8100 . 8 6 1 ז 861131 ־א 11611311 ^ .£ , 31 } 60 ׳\ 0 ז?- 1 * £6 .£ 
, 116 ^ 3 ) 11011 . 8 ;( 1926 , 1 6113556 ' . 11 , 8103511 .? , 1 > 1 ) 13 ) 86 .ז 0 
; 1930 ,) 0 ) 310 1111 31111 ) 1 1111715 ;, 106 /^ 1/3 ' , ) 1 1 ) 5 ))) 7 /)) 3 1.15 

£0 ) )) 72 /)) 17 ))! 00111771 ) 011 ) 11 1111 ■) 1 ( 7 ) 1 ) 10 ? £6 .'< 0 ז 3 !\ . 0 

.( 7-70 .^י; , 1939 ,) 0171 ) 51111 1 ) ) 1171 ) 0716 ז)) 111 ) 31£ )) 0/1 )£ 

פ. שנ. 

ברבו־יח, ע״ע ערטניתיים, 

בי־ג ( 8 ז 86 ), חבל היסטורי גרמני מימין לרינום התחתון, 
שמרכזו היתה העיר דיסלדורף. רוזנות־ב/ שנזכרת 
לראשונה במאה ד. 12 , עברה ב 1348 לידי הרוזנים של ייליך 
(ע״ע). ב 1380 הועלתה לדרגת דוכסות, ששטחה היה 2,800 
קמ״ר לערך. ב׳ גבלה אז בצפון בנסיכות־קלוה, במזרח 
ברוזנות־סארק, בדרום ברוזנות־סיין ובמערב (מעבר לנהר) 
באדליהגמונות של קלן. 

ב 1511 — 1609 שלטו בב׳ הדוכסים של קלוה (ע״ע), 

ומ 1614 ואילך — הנסיכים הבוחרים של פפלץ (ע״ע), 


שנעשו ב 7 ד 17 גם דוכסי־באוואריה. ב 1806 ויתרה באוואריה 
על ב׳ לטובת נאפוליון, שסיפח לב' שטחים גובלים והפך 
אותה ל״דדכסות גדולה" (מ״ה^ממסוזצגס-גס), שהקיפה 
כ 17,000 קמ״ר עם 900,000 תושבים. ב 1815 סופח כל איזור 
זה לפרוסיה. 

, 5 * 14713 15 £/ 1 £ 71 §? 8 £ 10 3 £$ ^ 50 .מ 

1863 , £171$ ז*/ 1751 ( 1£ ?{ 0€5£ 1 ז* 1 /* 15 ^ז* 8 5 * 3 1 \ 7 ז 11$€11 * 2 ;'* 1908 
13 ז %1 -ץ 0 ס ? 1 (£ ,־ 5131 ( 1 ,ז׳ 31 א .[ י ח 5€113 ז 13 \ .א ;.מ 

- 1954 , 5 * 4713 )£ ? 1 £ 1 /:) £ 1 $ - ז * 8 5 * 3 3111 * ! #£5 1 € (;> 11 € 11 % 11 (*$*% 

יהודים. עד סופה של המאה ה 18 ישבו בגבולותיה של 
דוכסות־ב׳ יהודים מפוזרים בקהילות קטנות, שבטלו פעם 
בפעם בעטיה של פורענות או מסיבות כלכליות ונתחדשו ע״י 
השתקעותן של כמה משפחות באותם הישובים עצמם. מ 1424 
(שנת גירושם של היהודים מקולוניה) ואילך גדל מספרם 
של היהודים בב׳, למרות מה שגורשו ממנה זמנית ב 1461 . 
מי שהיה רבה האחרון של קולוניה השתקע בדויץ, הסמוכה 
לקולוניה, ומגורשים אחרים מצאו מקלט בעיירות אחרות 
בב/ בתחילת המאה ה 15 , כשנתאחדו ב׳ וייליך, נוצר אירגון 
משותף ליהודי שתי המדינות. במועדים מסויימים נתקיימו 
כינוסים, שבהם הוחלט על חלוקת־המיסים ומינוי-הרבנים 
ותוקנו תקנות לשם חיזוקן של הקהילות, כגון בדבר מניעת 
פניה לערכאות, הבטחת תלמוד־תו׳רה וכד/ במאה ה 18 נת¬ 
קיימו כינוסים אלה אחת לארבע שנים, פרט לימי־מלחמה. 
הדוכסות הגדולה של ב/ כפי שהוקמה ע״י נאפוליו׳ן, כללה 
כמד, קהילות קדומות, כגון דיסבורג וזיגבורג(מתחילת המאה 
ה 12 ), דו׳רטמונט, אסן, זו׳סט, הם (מן המאה ה 13 ), רקלינג־ 
האוזן ואונה (מן המאה ה 14 ). עם ביטולה של הדוכסות 
הגדולה וטיפוח שטחה לחבל הרינום הפרוסי( 1815 ) התחילה 
פרשה חדשה בקורותיהם של ידיודי־ב/ שהיתה משותפת להם 
ולשאר יהודי החבל. 

ד. קויפמן, מפנקס העדה של דיסלדורף, אוצר הספרות, ג׳, 

16-7 ; ה* 1 /* £1$ ■ 7 * 8 2 ? 17 1 ? 143£ { ? 36 €} 1 { 0 \ 1 { 0£5€ ■? 2.11 , 11 :) 15 ־ 81 . 0 

, 1 ז 1 ו £1113 ט 3 ^ 1 .( 1 ;( 7 , 6 , 4 . 3 זת , 1879 ,) 17 * 1550 5 * 0 ) * 14713 
. 199-200 , 1 , £71 )) 151 (*$ . 005 

ןךג, אלבן — 8 ז 86 — ( 1885 , וינה — 1935 , שם), 

קומפוזיטור אוסטרי. ב/ בנה של משפחת־סוחרים 
אמידה, נחל ב 1906 ירושה, שאיפשרה לו ליצור ללא דאגה 
חמרית. כשהיה בן 15 חיבר את זמירותיו הראשונות, לפי 
מלים של אורם, פליישר וואלטר פון דר פוגלויידה. ב 1904 
הפיר בווינה את ארנולד שנברג (ע״ע), שממנו למד אח״ב 
את תורת-הקומפוזיציה. ב׳ נתקשר בו בקשדי־ידידות עמוקים 
ולו אף הקדיש את החשובות ביצירותיו: שלוש היצירות 
לתזמורת (איפוס 6 ), הקונצ׳רטו הקאמרי וד,או׳פרד, "לולד". 
ב 1913 נוגנה בווינה לראשונה יצירה תזמרתית של ב׳: 
השירים מספר 2 ו 4 מתוך מחזור שירי־אלטנברג (אופוס 4 ), 
בניצוחו של שנברג. השירים נתקבלו כשערוריה משום החי¬ 
דושים הקיצונים שהיו בסיגנונם, והיה צורך להפסיק את 
ניגונם. מקרה זה השאיר רושם עמוק על ב/ ואפשר, שמכאן 
נבע מנהגו להתרחק מן הבריות. שנה לאחר מכן גמל בו 
הרעיון להלחין את הדראמה של גאורג ביכנר, "ווצק", לאחר 
שראה אותה על הבימה. ב 1924 הוצגו קטעים מן היצירה 
בצורה קונצרטאנמית בפראנקפורט, בניצוחו של שרכן. קו׳נ- 
צרט זה הקנה לב' פירסום עולמי. בדצמבר 1925 ' נתקיימה 
הצגודבכורה של האופרה "ווצק" בשלמותה בבית האופרה 
הממלכתית בברלין, בניצוחו של קלייבד. אחר ההצלחה 



437 


ברג, אלבן—בדגה, תאומיל 


438 


הכבירה, שזכתה לה בברלין, הוצגה אופרה זו על־פני בל 
הבימות הגדולות שבעולם. ב׳ כתב אח״כ קונצ׳רטו קאמרי 
לפסנתר, כינור ו 13 כלי־גשיפה! את ה״סוויטה הלירית״ — 
רביעיית מיתרים, שבה השתמש לראשונה בעקביות בשיטת 
שנים־עשר הטונים! אריה לקונצרט ״היין״ (לפי בודל ר) — 
קטע בשביל האופרה השניה שלו, "לולו" (מלים: פראנק 
ודקינד), שהמערכה השלישית שלה לא הושלמה משום מותו 
המוקדם של ב׳. בקיץ 1935 , תוך כדי עבודתו בתיזמור של 
אופרה זו, התחיל בכתיבת קונצ׳רטו לכינור, בעידודו של 
הכנר האמריקני לואי קראסגר. קוגצ׳רטו זה, שהוא דומה 
לתפילת־אשכבה, חובר בהשפעת מותה של ידידתו בת ה 18 , 
מאנון גרופיוס (בתה של אלמנת ג. מאלר)! אך היצירה היתד. 
מעין תפילת־אשכבה של היוצר עצמו: ביצוע־הבכודה שלה 
נתקיים ב 1936 בבארצלוגה כשב׳ לא היה עוד בחיים. 

שפת־הצלילים של ב׳ מצטיינת במזיגה יחידה־במיגה של 
הלכי־רוח מסרתיים ומודרניים. בצעירותו כבר הגיע לידי 
סינתזה, שכדוגמתה אנו מוצאים רק בכמה מיצירות־הזקנה 
של רבו. 

; 1931 ,( 10 ) 11 1 ז)) 1011 \ 1 ת 1 ) 10 ) 1 ) €111 1 / , 1 ! 10 י) 0 

ז) 1 > 111111/1 ! ,זסתזס׳וו . 13 .£ ; 1937 ,. 1 ) 1 

; (■ 1 ) €111011 מ 70 !מ 60 מ.) 8/1 .!/ , 5631-16 . 11 ; 1949 

. 1949 ,}/ 1 ) 111 \. 11 ) 11 ?) 1 > 10 ז 1 1 ) 1 ) ) 1111 ) 81111010 , 41-1.10110 . .^\ . 711 

יו. ט. 

בו־ג ( 328 ז 8 ), ?ר וילים מרי ( 1862 — 1942 ), ובנו סר 
וילים ל 1 ךנם (נו׳ 1890 ), פיסיקנים אנגליים. 

ב׳־האב למד בקימבריג׳ וב 1886 נתמנה פרופסור למאת- 
מאטיקה ופיסיקה באדיליד שבאוסטראליה; מ 1909 שימש 
פרופסור לפיסיקה בלידז, אנגליה, ום 1915 — פרופסור לאותו 
מקצוע באוניברסיטה של לונדון. ב 1920 הוענק לו תואר- 
אבירות, וכן זכה 
לאותות־הצטיינות 
מרובים. — ב׳ הבן 
נולד באוסטראליה, 
למד תחילה שם ואחר 
כך בקימבריג׳ ונעשה 
חבר־למחקר של אביו. 
ב 1919 נתמנה פרופ¬ 
סור לפיסיקה במנצ׳ם־ 
טר וב 1938 בקיט־ 
בדיג׳. תואר־אבירות 
הוענק לו ב 1941 . האב 
והבן זבו יחד בפרס־ 
נובל לפיסיקה ב 1915 . 

ראשית מחקריו של 
ו. ה. ב׳ באוסטראליה הי תה בתחום הראדיואקמיוויות. הוא 
גילה, שאפשר לחלק את קרני־״הנפלטות מראדיום לקבוצות 
שונות־טווח, ומכאן הסיק, שתכשירי הראדיום המתפרק 
מכילים מספר יסודות שונים פולטי קרני־". ארבעת היסודות 
שב׳ הרגיש במציאותם הוכרו ככ> 83 (ביסמוט),.\! 3 א (פו- 
לוניום), 86 (אמאגאציה) ו 83 עצמו. 

אך מפעל־חייהם המשותף של האב והבן היה סיתות 
האנאליזה של מבנה־הגבישים בעזרת קרני־^ לאחר שלאואה 
(ע״ע) הכיר ע״י פיזור קרני־ x בגבישים את המבנה הסריגי־ 
השלש־ממדי של הגבישים, עלה ביד הב" לשוות לניסוי זה 
צורה פשוטה ושימושית ולהסבירו כתופעה דומה להחזרת- 


אור! אטומים, שנמצאים בגביש במישור אחד, פועלים 
כמישור מחזיר, וקבוצה של מישורים מקבילים גורמת להת־ 
אבכות קונסטרוקטיווית בתנאי המשוואה 

51110 26 = X ת 

(מ = מספר שלם [קטן], ג = אורך־הגל של קרני־^ 1 ! = 
המרחק בין המישורים המקבילים, 0 = הזווית בין הקרן 
הראשונית והמישור המחזיר). 

ב׳־האב הוכיח את מציאותו של ספקטרום אפייני של 
קרני־\ לכל יסוד, וב׳־הבן חישב לראשונה מתוך עצמת 
ההחזרות השונות את אופן סידור־האטומים בגביש. — 
שיטת־ב׳ נעשתה אחד מן האמצעים החשובים ביותר 
שברשותו של המחקר הפיסיקאלי־הבימי לשם קביעת מבנהו 
הכימי של חומר. 

וע״ע גביש! קריסטלוגרפיה! רנטגן. 

־ ׳ י ב. ז. פ. 

5 ךגךין ( 32311111 ־ 81 ), שם־המשפחה של מדפיסים נוצריים — 
בני משפחת־אצילים מוויניציאה —, שעסקו בהד¬ 
פסת ספרים עבריים בשנות ש״י— ת״ע ( 1550 — 1710 ). 
היועצים של בני־המשפחה והמביאים לבית־הדפוס, וכן 
מזמיני־העבודות בבית־דפוסם, היו יהודים. ספר "משנה תורה" 
לרמב״ם, עם פירושים שונים ועם הגהות של ר׳ מאיר קצגלג־ 
בוגן, שנדפס בוויניציאה (ש״י/ 1550 ),נדפסגםע״יבית־דפוס 
אחר בוויניציאה (ש״י—שי״א), ובשאלת ההתחרות בין בתי־ 
דפוס אלה פסקו ר׳ מאיר קצנלנבוגן והרמ״א לטובת ב׳. ויכוח 
זה בשאלת־ההתחרות יצא אח״כ מתחום־ישראל וגרם 
לשריפת התלמוד ושאר ספרים עבריים בשנות שי״ג—שי״ד 
( 1553 — 1556 ) ואף לאיסור, שהוטל על הדפסת ספרים עבריים 
בוויניציאה למשך עשר שנים. בשנת שכ״ד ( 1564 ) חזרה 
משפחת־ב׳ להדפיס ספרים עבריים. ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי 
(ע״ע) עדייו ראה בוויניציאה את בית-הדפוס של ב׳. מלבד 
"משנה תורה" להרמב״ם (שנדפס בו פעמיים) יצאו מתחת 
מכבש( ספרים שונים בדרוש ובהלכה, ספרי־תפילה, וכן 
החלקים הראשונים של "פחד יצחק" לד׳ יצחק למפרונטי. 

ח. ד. פרידברג, תולדות הדפום העברי במדינות איטליה והר, 
1934 , עמ ׳ 55-53 ! ; 0/6513/5-6 ״ , 1871 ■ת ,. 11 > 80 ./*£ 

מ, $^! 800 ) 1 ) 11 ) 11 /,. !■ 1 )} 401 / ?!/ז .חס,־!ס! .עו .ם 

. 372-375 , 1909 

א. מ. ה. 

?רגדי ( 81-323 ), עיר בקצה הצפון של פז׳דטוגאל! בירת 
מחוז מיניו ומושב הפרימאט (הכומר הראשי של 
המדינה). מספר תושביה כ 32,200 ( 1950 ). ב׳ היא השוק 
הראשי למחוזה החקלאי והיא עוסקת בכמה ענפי־תעשיה 
בממדים קטנים (כובעי-לבד, נעליים, זיקוק־סוכר, סכינים, 
ועוד). התיירים הנמשכים לבגיינייהפאר שבב׳ והמוני הצליי¬ 
נים, העולים להר הסמוך לה, שעל ראשו בגויה כנסיה על 
שם ״ישו הטוב מן ההר״, הם מקור־הכנסה חשוב לעיר. — 
ב׳ נקראה ברקו־ה( 1811513 !ו 7 3 ז 3€3 ז 8 ) בימי הרומים ושימשה 
מרכז לשבט הבראקאריים. מ 712 עד 1040 היתה בידי המוס¬ 
למים. בתחילת המאה ד, 12 היתד, עיר־הבירה של פורטוגאל. 
במאה ה 16 פיאר את ב׳ בבניינים נהדרים הכומר העשיר 
דום דיאגו מסוסה. 

ברגה, תאופיל— ( 105 ) 1311 ־ 011 * 1 ) 110 ב 1 ק 111€0 ( 1 ז 11 ג 1 ! ¥031 ) 
323 ־ 81 — ( 1843 , פונטה דלגאדה [האיים האזו¬ 
ריים] — 1924 , ליסבון), חוקר, סופר ומדינאי פורטוגיזי. 





439 


ברגה, מאופייל—בדגלסון, דודי 


440 


ב/ שהיה בן למשפחה עניה ובנעוריו שוליה של מדפים, הת¬ 
מיד בלימוד עצמי עד שהוכשר להתקבל ללימודי המשפטים 
וההיסטוריה באוניברסיטה של קוימברה. ב 1868 השיג את 
הקאתדרה לספרות פורטוגיזית באוניברסיטה של ליהבון. 
ב 1910 נבחר נשיא זמני של המדינה, ובתפקיד זה שימש עד 
שנת 1911 , שבה נבחר אריאגה כנשיאה הראשון של פורטו־ 
גאל! משהתפטר אריאגה מתפקידו במאי 1915 נתבקש ב׳ 
שוב לשמש נשיא עד סיומה של תקופת־הנשיאות באוגוסט 
אותה שנה. 

ב׳ היה סופר פורה ביותר; נוסף על חמשה קבצי־שירים, 

שני אפוסים ודראמה, חיבר חיבורים מרובים בפילוסופיה, 
משפט, סוציולוגיה, תולדות־הספרות, פולקלור ואסתטיקה 
(בסך הכל יותר ממאה כרכים ומספר עצום של מאמרים 
ורשימות). כוח־היוצר שלו היה גדול כל־כך, שב׳ המשיך 
במחקר ובכתיבה במרץ שלא נפגם גם בשנים האחרונות 
לחייו, לאחר שנסתמא בשתי עיניו. 

בפילוסופיה היה ב׳ פוזיטיוויסטן ובמדיניות רפובליקני 
נלהב. חיבוריו הפילוסופיים מעידים לפרקים על חוסר כשרון 
למחשבה פילוסופית עקבית, והם החלק החלש ביותר של 
מפעלו כסופר. גם ליצירתו בתחום־השירה, שהתחילה בגיל 
16 , אין חשיבות מרובה. חיבורו העיקרי בתחום זה: ¥1530 
0$ ק 1 מ 6 : 30$ (״חזיון הזמנים״, בארבעה כרכים, 1894 ) הוא 
מעין אפוס פילוסופי על תולדות האנושות. לאפוס זה מקביל 
האפוס השני שלו: 1180653 :: 0 ? . 3012 ( ("נפשה של פור- 
טוגאל״, 1902/5 , שני כרכים). יש בשיריו בתים, שמצויים 
בהם ניצוצות של השראה! אבל בדרך כלל הם פרוזאיים. 
את כוונותיה האסתטיות והחברותיות של שירתו הסביר ב׳ 
באוטוביוגראפיה שלו: 111613613 133 ; \ 36 300$ 113160:3 () 
(״ארבעים שנה של חיים ספרותיים״, 1903 ). חשיבותו של ב׳ 
היא במה שהיה הראשון, שחקר באופן שיטתי את תולדות 
הספרות הפורטוגיזית מראשיתה עד ימיו שלו — חקירה, 
שסוכמה בכמה עשרות כרכים. בסוף ימיו הכין סדרה חדשה 
של רוב מחקריו בתחום זה, בשם "תולדות הספרות הפודטו־ 
גיזית״ ( 20 כרך, 1909 — 1920 ). למדנותו של ב׳ היא עצומה, 
אבל הוא חסר כושר ביקרתי מספיק מבחינה אסתטית והיס¬ 
טורית, ועיקר הערך של חיבורו הוא ביבליוגראפי. תרומה 
נוספת של ב׳ לחקר תולדותיה של הספרות הלאומית הפודטו־ 
גיזית היא ההוצאה הביקרתית של כ 1,000 שירים של הטרו־ 
באדורים הפורמוגיזיים הקדומים (- ¥311 33 03£101006110 ס 
0303 ), שהוציא ב 1878 , זכן חשובים מחקריו בפולקלור הפור־ 
טוגיזי, ביניהם : 0:1118116$ <ן 0013006110 ! 6 03001006110 
(״ספר שירים ורומאנסות פורטוגיזיות״, 3 כרכים, 1887 ), 

113315665 6 3$ ^ 01611 , 00511111165 $60$ 005 8 ^^!!!!סק ס׳ 01 ? ס 

(״העם הפורטוגיזי במנהגיו, אמונותיו ומסורותיר׳), 1885 , 
ועוד. 

10 ז 2 ח■^ 42£ ^ן)^ז^ 14 ^ ; 1893 , X. 7 \ 8. 6 <2 5142 017x2 

ג 111 ק 3 ז 110 £ < 611 ) . 8 .' 7 16 > 11 (13,6 7x1611121 ט 2011 16 > ( 1908 — 1858 ) 
6 ז 0114 ז 6 *' 1 32 10, #15*6x16 ]£־ 1£11£11 ? 66 ; 1915 ,( 3 מ 0£1113 ש 1 ׳ 

, 21 ^ 76(315*2, 1915; !€* 1 { 1101 < 841 4 ) 11 * 3 > 0 ח 41 ) 81411 : 277114771 > 8 '?? 8 ) . 56€ 461 

.( 52-54 [ 1941 ] ז \ € 11 >' 4€<1 41 8 * 7 §( 41 ) 10 , X 

ב. ר. 


443 


ברגמן, פון—ברגמן, שמואל הוגו 


444 


?ה©[/ פזן ( 601300 ־ 861 מס׳י), שס״המשפחה של שבי 
רופאים גרמניים, אב ובנו. 

1 ) א ר נ ם ט ם 1 ן ב׳ — . 8 .׳! ז 0$ ־!£ — ( 1836 , ריגה — 
1907 , ויסבאדן), רופא־מנתח. ב׳ היה ממוצא גרמני־באלטי. 
ב 1860 נתמנה מרצה וב 1871 פרופסור באוניברסיטה של 
דורפאט. במלחמה הרוסית־תורפית של 1877/8 שירת ככי־ 
רורג בצבא הרוסי. מ 1879 שימש מנהל המחלקה הכירורגית 
האוניברסיטאית בווירצבורג ומ 1882 פעל באותו תפקיד 
בברלין. ב׳ היה מחשובי נציגיה של הכירורגיה הגרמנית 
קודם שנתפצלה הכירורגיה לכמה מקצועות, ועבודותיו 
משקפות את האוניוורסליות של הגישה הרפואית. הוא הגיע 
לוד&גים השובים בשטחים שונים של הרפואה, אך ביהוד 
התמחה בטיפול בפצועי־מלחמה, וכן היה מחלוצי הכירורגיה 
של המוח. עיקר גדולתו של ב׳ היה בפיתוח שיטת האספטיקה 
(ע״ע חטוי) לשם מניעת זיהומים ניתוחיים; הוראותיו בעניין 
זה נעשו כללים מקובלים בכל הכירורגיה החדישה. 

. 1925 4 ,. 8 .׳* .־£ . 10112 ( 1 (:> 11 ( 1 . 4 

2 ) ג ו ם מ א ף פ ו ן ב׳ — . 8 .׳\ ׳\ 3 ז 0115 — 1878 , וירצ- 
בורג — 1955 , מינכן), בנו של ( 1 ), רופא פנימי. ב׳ היה 
מנהל המחלקות הפנימיות בקליניקות האוניברסיטאיות 
במארבורג( 1916 ), פראנקפורט ( 1920 ), ברלין( 1927 ) ומינכן 
( 1946 — 1953 ). פעילותו המדעית עמדה בסימן ד,עליה המת¬ 
מדת של המחקר הפיסיולוגי ברפואה הפנימית. מ 1925 ואילך 
ערך והוציא, עם פיסיולוגים וקלינאים אחרים, את החיבורים 
המסכמים 311101061501160 () 1 ) 110 013160 ־ 001 361 1 ( 110 ( 143031 
81010£16 ץו 1 ? ו ס 117.1 :> 16 \ 60 ־ 10061 ־ 361 11011 ( 11 ) 1330 ; בספר 
האחרון ניתנת — ע״י צות של מחברים — תמונה שלמד, של 
הרפואה הפנימית, להלכה ולמעשה. השפעה מדובה על 
דרכי החשיבה הרפואית נודעה בשעתו לספרו 11006116 .אל 0 ס£ 
3111010616 ? (״הפאתולוגיה הפונקציונאלית״, 1936 2 ,1932 ), 
שבו הוטעם חלקם של הליקויים התפקודיים בגרימת השינויים 
במבנה־האברים במחלה; בדרך זו ניסה — בין השאר — 
להסביר את התהוותו של כיב־הקיבה. מחקריו ביחסי־הגומלים 
בין תהליכים פסיכיים ופיסיים הביאוהו לידי עיון בפילו¬ 
סופיה של הטבע והחיים, שבה חיבר בזקנתו את הספר 
$114 ץ 11 ? 06 ־ 010361 316 1 ) 00 210$ ). 4 . 365 113 < ¥613 \ 03$ 
(״תמונת-עולמו של הרופא והפיסיקה החדישה״, 1943 ). — 
ב' כתב אוטוביוגראפיה: 003 06501161160 , £110145011311 
111106 ( 0051 ( 1,01 • 0101061 3111 101160 ־ £1 ("זכרונות, קורות 
וחוויות על בימת־חיי״, 1953 ). 

יר. ל. 

ןממן, ט 1 ךבךן אולו־ף — 60130 ־ 861 010£ 0 ־ 61 ( 1 ־ 01 * 1 — 
( 1735 — 1784 ), כימאי שוודי. למד מדעי-הטבע 
באוניברסיטה של אופסאלה, הודה שם מאתמאטיקה ופיסיקה, 
וב 1767 נתמנה פרופסור לכימיה ולמינדאלוגיה. ב׳ היה 
מחשובי הבימאים בדור, שבו הגיעה לסופה התקופה 
הפלוגיסטונית בתולדות הכימיה (ע״ע). במאמרו "המשיכה 
הבוררת״ ( 3 ( 61001:11 301:10 ־ 4111 ,) , 1775 , חקר את מהות ה״קוד־ 
בה״ הכימית — האפיגיות (ע״ע כימי, קשר) — והעמיד אותה 
על כוח של משיכה הדדית, שבו ראה את סיבתם של התהלי¬ 
כים הכימיים ושנתפס על-ידיו כניתן למדידה: אם החומר € 
דוחה את חברו 8 מן התרכובת 48 ! ותופס את מקומו ומוליד 
את התרכובת 4 . 0 , הרי זה מפני שהמשיכה היחסית בין . 4 
ובין 0 גדולה מזו שבין 4 ! וביו 8 . ב׳ ראה את הקורבה 


הכימית שבין שני גופים ככוח קצוב ועומד בעינו; הוא ערך 
לוחות, שמראים, למשל, את מעלת הקורבה היחסית של 
חומצות שונות למתכת מסויימת, מאחד שכל חומצה שבשורה 
דוחה את זו שלאחריה ונדחית מפני זו שלפניה מזיקתה 
לאותה מתכת. לפי דעתו של ב/ אין כוח־המשיכה של הקור־ 
בה הכימית אלא צורה מיוחדת של כוח־המשיכה של הכובד 
והוא נקבע ע״י נדלם וצורתם של חלקיקי־היסודות. תורתו 
של ב׳ היתד, ההשג הסופי של הכימיה הישנה בהסברת הקשר 
הכימי, והיא לא נדחתה אלא מפני הגישה האנרגטית־כמותיח 
של בדתולה (ע״ע), הפותחת את תקופת הכימיה הפיסיקאלית 
במובנה החדיש. — מחקריו האיכותיים והכמותיים של ב׳ 
תרמו תחמה חשובה להתפתחות הכימיה האנאליטית, וכמה 
משיטותיו מקובלות בענף זה עד היום. ביהוד פיתח ב׳ את 
השיטות לחקירת מחצבים לשם קביעת הרכבם האיכותי 
והכמותי. משאר חידושיו ומחקריו המרובים ראוי לציון 
תיאור( בדבר התכונות הפירואלקטריות של הפורמלין(ע״ע). 
כל כתביו נאספו והוצאו ב 6 כרכים ב 1790/1 וניתרגמו ללשד 
גות שונות. 

מ. ה. ב. 

בך;©[ (בשוודית: בחמן), _ילםר (פרדריק אלז׳ריוס) — 
60130 ־ 861 ( 1115 ־ £1661 114 ־ 031 )£) ־ 310131 ( 13 — ( 1883 , 

ארברו, שוודיה — 1931 , ברלין), מחזאי ומספר שוודי. ב׳ היה 
בנו של באנקאי בעיר קטנה ולמד פילוסופיה והיסטוריה 
באופסאלה ובאיטליה. — מתחילה כתב סראגדיות, ואח״ב — 
קומדיות, וע״י מחזותיו תרם לחידושה של הבימה השוודית, 
שנתקרבה מתוך כך אל התיאטרון הצרפתי. ב׳ היטיב להבחין 
בקווי־האופי המיוחדים של טיפוסים אנושיים שונים, ותיאר 
אותם ביצירותיו בראליות ובנימה גרוטסקית (ופעמים אף 
צינית), כשהם מסובכים בעלילות דמיוניות או משונות. רקע 
לעלילות אלו סיפקו לב׳ תקופות שונות וארצות רחוקות 
(ב׳ ביקר בין השאר בארצות הים התיכון), אך בעיקר חיי 
העיר והעיירה בשוודיה של זמנו. מ 1910 נחשב ב׳ למספד 
החשוב ביותר בשוודיה. כמה מסיפוריו ניתרגמו לאנגלית 
(ביניהם: $' 003 ; 3 ־ £01 ־ 0111 303 ־ 30301011161 ־ 01 116 * 1 
01 ־ £11 310 0£ 13633 110 * 1 ; 0101113 ) ולגרמנית (למשל: 
00 ־ 4.010111 , והדראמות 0101$ [ 636011 ׳ 4 \ 8 ו 61$ זק 0861 א ־ 061 ). 
ב׳ היה חלוש־גוף ונתון מזמן לזמן בדיכאון נפשי, וכמה 
מיצירותיו משקפות את חולניותו. 

- 11 ) 211 ) 5 ) 1/1 / 0 ץ־ 1-111101 ) 7/1 ,( 1 * 8133140 .'ל . 03 ) 83011 . 0 

, 1938 ,)■ 1-111141 ) 1.11 1011 י 21 ת 

ןממן, *שמואל הוגו (נו׳ 1883 , פראג), הוגה־דעות עברי. 

ב׳ למד פילוסופיה בפראג ובברלין, ובאמצעותו של 
אנטון מארטי, שהיה מורו בפראג, התקרב לפרנץ ברנטנו 
(ע״ע). ב׳ היה אז חבר של חוג-הסטודנטים הציוני/,בר־ 
כוכבא״ ומ 1903 ואילך פירסם מאמרים על ענייני הציונות. 
באותם הימים בא במגע עם מ. בובד (ע״ע), שהשפיע עליו 
השפעה של קים. 

מ 1907 עד 1919 היה ב׳ ספרן של ספריית־האוניברסיטה 
בפראג, אך מ 1914 עד 1918 שידת בצבא האוסטרי. ב 1919 
עבר ללונדון והיה שם המזכיר הראשי של המחלקה לחינוך 
ולתרבות בהנהלה הציונית, וכן היה כאן ממארגני ועידת 
היסוד של מפלגת ה״התאחדות" (ע״ע), שנתקיימה בפראג 
ב 1920 . באותה שנה עלה ב , לא״י ונתמנה כמנהלו הראשון 
של בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, שנקרא אז "בית 



445 


כתמן, שמואל חוגו—כדגגסה 


446 


עקד הספרים הלאומי״ — תפקיד, שבו שימש עד 1935 . ב׳ 
השתתף בוועידת־היסוד של הסחדרות־העובדים, שנתקיימה 
בחיפה ( 1920 ), ונבחר בה כחבר לוועד הפועל של ההסתדרות. 
מ 1928 היה גם מרצה — ומ 1935 פרופסור — לפילוסופיה 
באוניברסיטה העברית. ב 1935 נבחר כרקטור הראשון של 
האוניברסיטה העברית וכיהן בתפקיד זה עד 1938 . כן היה 
מן העורכים הראשונים של הרבעון הביבליוגראפי "קרית- 
ספד׳/ שהתחיל יוצא ב 1924 . הוא עורך לפילוסופיה כללית 
ב״אנציקלופדיה העברית" ואחד מן העורכים של הרבעון 
הפילוסופי "עיון" ב׳ היה חבר של "הפועל הצעיר" ואח״ב 
חבר של "ברית שלום" מיסודו של ד״ד מאגנס, ונתן ביטוי 
לדעותיו בשאלות המדיניות הציונית בהרצאות ובמאמרים. 
ב׳ עמד בראש משלחת הישוב היהודי לוועידה הפאר 
אסייתית, שנתקיימה בנידדלהי ב 1947 . 

בהגותו של ב׳ ניכרים שני כיוונים עיקריים: מדעי ודתי. 
ביחסו לבעיות ההכרה המדעית אפשר להבחין שתי תקופות. 
בתקופה הראשונה הושפע מברנטאנו, עסק בעיקר בניתוח 
התופעות של התחושה והברירות (אוויתציה) וכתב ספר 
מקיף על הפילוסופיה של ב. בולצנו (ע״ע): - 1111050 ־ 031 -! 80 > 1 ־ ¥01 \ 1115011€ ק. בתקופתו השניה 
הושפע ביותר מן האסכולה הקאנטית החדשה, ובעיקר מהרמן 
בהן (ע״ע) וא. קסירר (ע״ע). — ב׳ חיבר ספרים על 
״הפילוסופיה של עמנואל קאנט״ ( 1927 ), על "הפילוסופיה 
של שלמה מימון״ ( 1932 ) ועל הוגי־דעות של המאה ה 20 
(״הוגי הדור״, 1935 ), וכן ״מבוא לחורת ההכרה״ ( 1940 ), 
ו״מבוא לתורת ההגיון״ ( 1953 ), שבעדו קיבל את פרס־ 
ישראל למדעי־הרוח ב 1954 . פרי עבודתם המשותפת של 
ב׳ ונתן רוטנשטרייך הוא תרגום "ביקורת התבונה הטהורה" 
של קאנט לעברית, שיצא בתוספת מבוא של המתרגמים 
ב 1954 . 

בעיוניו בשאלות האמונה והדת התרחק ב׳ מן חראציו־ 
נאליזם והאנתרופוצנטריות (ע״ע) של גדולי ההוגים בעת 
החדשה (וביחוד קאנט). עיונים אלה מושתתים על רעיונות- 
יסוד, שקיבל מתורותיהם של רודולף שטייגר, מ. בובר, 
פראנץ ח׳זנצווייג, והוגי־דעות אחרים, יהודיים ונוצריים, וכן 
הוגי־דעות הודיים, כגון אורובינדו (ע״ע). ב׳ שואף להחיות 
את האמונה כחוויה בלתי־אמצעית וכ״סגישה" עם האל. הוא 
מטעים את האופי ה״דיאלוגי" של פגישה זו ורואה את צורות 
הגשמתה העיקרית בתפילה ובשמיעת קריאתו של אלוהים. 

מחיבוריו של ב׳ יש לציין עוד: 21101 ״ 010-511011111186 ; 1 
01308 ו 01 ס־ 3111 /(\ 10001:00 ־ 101 ־> 2 ת£ג> 1 ׳\£ ־ 161 > ז 1£0 לס־ 1 ? ("מח¬ 
קרים על בעיית הברירות של התחושה הפנימית״), 1908 * 
. 8 • 1 ־ 1 ״״׳' , 111-58 , 40515 ^ 01-10 ^ (״דברי משה״), 1913 ! 
101-0531001 ג> 00 0 !■׳* 13 (״יבנה וירושלים״), 1919 * זסם 

1175110 ? ת 881£ ״נ 1 ( ■ 101 > מ! 15.301531805012 135 > 1100 1 נן 15.301 

(״המאבק על חוק הסיבתיות בפיסיקה החדישה״), 1929 * 
״אלוהים ואדם במחשבה החדישה״, 1956 . 

הגות, תשורה לש. ה. ב. במלאת לו ששים שגה, תש״ד 
(כולל: ב. שוחטמן, ביבל׳ של בתבי ש. ה. ב., 1944-1903 )* 
עיון, כרך ה׳, חוב׳ א׳, מוקדשת לש. ה. ב. בן השבעים, 1954 . 

נ. ר. 

בך 3 ן (" 801-8£ ), עיר-נמל בדרום־מערבה של נורווגיה* 
מספר תושביה: כ 115,000 ( 1956 ). ב׳ היא העיר 
השניה בנורווגיה בגדלה ובחשיבותה מכמה בחינות: מסח- 



נרגז: מראה העיר על חצי־אי שני! וזנמל חזפיורד פורר. 


רית, ימית, תעשיינית ותרבותית* בדיג ובסחר־הדגים היא 
תופסת את המקום הראשון. ב׳ יושבת בפנים הביפיורד, 
לרגליו של הר תלול, שמתרומם לגובה של 300 מ׳ מעל פני־ 
הים. הטמפראטורה נוחה בה כל השנה* הגשמים תכופים 
ומרובים. ידועה המימרה הגרמנית: "יורדים גשמים כמו בב׳". 
ענפי־התעשיה העיקריים שלה הם: מספנות וכל הדרוש 
לציודן של אניות־סוחר (ע״ע נורוגיה, ספנות), ברזל, אלו¬ 
מיניום" מבשירי־חשמל, מלאכת-עץ (רהיטים, פסנתרים), 
טכסטיל וטתיגת־קמח מדגן מובא מחדל. הודות לבניינים 
ההיסטוריים שבה והודות לרמה המשתרעת בקרבתה, המש¬ 
משת לספורט־החורף, יש גם תנועת־תיירים בב׳. מרכז החיים 
הרוחנים היא האוניברסיטה. בב׳ קיימים גם בתי־נכות טובים 
למדעי-הטבע, לדיג, ל תעשיה ולאמנויות הציור והפיסול. 

ב׳ נוסדה ב 1075 בשם בירגוין (=מרעה-הרים). במאה 
ה 12 כבר הותר. עיר־מסחר בינלאומית (בעיקר בדגים). ב 1350 
היתד. ב׳ אחת מ 4 המושבות הגדולות של ההאנזה, שהשתלטה 
על העיר וסחרה והחזיקה בה עד 1560 . בעבר היתד, ב׳ בנויה 
מעץ ועליכן נשרפה כמה פעמים (לאחרונה ב 1916 ). כיום 
אין עוד בתייעץ בפנים העיר. בימי מלחמת־העולם 11 ניזוקה 
ב/ אך הריסותיה תוקנו. 

$ךגךןלןן, ע״ע סחנוודה^מךה* 

בך 3 נםה ( 383053 ־ 81 וגם 81-383023 ; בקלטית 1113 * 81-183 ), 
עיירה בפינה הצסונית־מערבית של סורטוגאל * בירת 
מחוז, שנקרא על שמה, בגליל ההיסטורי טראס-אוס־מונטס 
( 100105 \ 05 11-35 ). מספר תושביה כ 8,800 . היא מחולקת 
לעיר תחתונה חדשה ולעיר עליונה עתיקה (מיה״ב), שהיא 
מוקפת תומה* בזו האחרונה יש מצודת־אבירים, שהוקמה 
ב 1187 ושימשה, מאמצע המאה ה 15 ואילך, מושבם הראשי 
של דוכסי ב׳ (ע״ע). מחוז ב׳ ( 6,545 קמ״ר* האוכלוסיה: 


447 


ברגנסה — כרגסוז, אנרי 


448 


כססס, 230 [ 1952 ]) הוא הררי ומתפרנס מחקלאות (דגנים, 
גפנים, זיתים ושאר עצי־פרי, ירקות ופשתן) וגידול־מקנה 
(בקר וצאן), והעיירה משמשת מרכז לעיבודה של תוצרתו 
ולשיווקד" אך יש בה גם בח״ר לטכסטיל ולשוקולאדה. ב׳ 
מחוברת במס״ב לעיר־הגמל פורטו (ע״ע) וע״י שדה־התעופד, 
שבה — לקווי־האויר של פורטוגאל. 

בב׳ התקיימה קהילה יהודית, לכל הפחות מן המחצה 
השניה של המאה ה 13 עד גירוש היהודים מפורטוגל (ע״ע). 
לפי המס, שהעלתה קהילה זו ( 30,000 רייס), יש להניח, 
שמנתה כמה מאות משפחות. את מספרט של צאצאי־האנוסים 
בב׳ (ובכפרים הסמוכים לה), שעדיין יש להם זיקה לדוד 
ישראל, אומדים ב 2,500 עד 3,000 . בשנות ה 20 של המאה 
הנכחית חזרו כמה מהם בגלוי ליהדות וב 1927 יסדו קהילת־ 
אנוסים, שנתמכה ע״י הוועידה המרכזית של רבני אה״ב 
(הרפורמיים). 

בבראזיל קיימות שתי ערים בשם ב׳ — אחת מהן בצפון־ 
המזרח של מדינת פארה, על חוף־הים, והשניה במדינת סאן 
פאולו, כ 60 ק״מ מצפון לסאן פאולו העיר. 

?י^סה (ג ? 80830 ), בית־מלכים פורטוגיזי, שנקרא על 
שם העיירה העתיקה ב׳ (ב 1955 : 8,800 תושבים) 
שבצפוךמזרחה של פורטוגאל. אבי־השושלת היה אלפונסו 1 
(מת 1461 ), בנו הבלתי־חוקי של ז׳ואן( 050 () 1 , מלד־פורטו* 
גאל. ב 1442 הוענק לאלפונסו התואר דוכס של ב׳ והמשפחה 
הגיעה עד מהרה להשפעה מכרעת במלכות, בימיו של אל־ 
פונסו ׳\, מלך פורטוגאל, הקיפו האחוזות של משפחת־ב׳ 
חלקים נרחבים משטח־המדינה והדוכס מב׳ היה ראש־השרים, 
אך בימי יורשו של אלפונסו, ז׳ואן 11 , שימשה משפחת־ב׳ 
מטרה ראשונה בתכנית החיסול של השפעת האצולה, שבה 
דגל המלך הנזכר, והדוכס מב׳ (פרנאנדו 11 ) הוצא להורג. 
איש־סודו של דוכס זה, וכנראה גם מנהל־עסקיו, היה דון 
יצחק אברבנאל (ע״ע), שהיה מקורב גם לאחרים מראשי 
משפחת־ב׳ ושכמותם הוכרח לברוח מפורמוגאל לאחר שנאסר 
הדוכס. — אחר שיחרורה של פורטוגאל מן השלטון הספרדי 
( 1640 ) הגיע ז׳ואן, דוכס ב׳, לכסא־המלוכה, וצאצאיו שלטו 
בפורטוגאל עד תמהפכה ב 1910 ובבראזיל מ 1822 עד 1889 . 

.. 8 46 הס* 11£110, 711*101?6 46 €1 46 /<* ?>1X1 ך>ס 0 . 5 ו 

116 ) {ס 570/7 > 7116 . 0116 ז%( 7 ה 120 > 2 ה 4 < ^מנ^ז 13 ־ 1 . 8 ;* 1889 
16 ) 0 * 1 011 ( 1 , 1111 געמ 1££3 < . 8 ; 1942 , 1211 ) 86 / 0 * 1 ) 2 ה 0£0 ? 8 
. 263-264 , 26-32 ; 23-24 .קק , 1953 , 61 ה 0 י) 

?.תנץ, ?דע טירול ופ 1 ךאךל!ךג. 

ברגנר/ אליזבת — ) £61:800 0111 נ) £11$3 — (נו׳ 1897 , 
דרוהוביץ׳, גאליציה), שחקנית יהודיה של הבימה 
והסרט. ב׳ השתלמה בווינה באמנות־המשחק ( 1915 — 1919 ) 
והופיעה על הבימות של וינה, מינכן וברלין. עד מהרה נמנתה 
עם הטובות שבשחקניות־אירופה, משום הנשמה הרוטטת 
שידעה להפיח בכל דמות שגילמה, כגון רוזאלינד ודולה של 
שיקספיר, וביחוד "העלמה יוליד." של סטרינדברג ו״להאנה 
הקדושה״ של ג׳. ב. שו( 1924 ). בבימוי של בעלה, ד״ר פאול 
צינר () 021006 ), הופיעה ב׳(מ 1923 ) ב 15 סרטים < הטובים 
שבהם הם הסרטים האלמים (כגון "ניו" ["[א], "העלמה 
אלזוד), שבהם יש משקל מיוחד לליריזם החולמני שלה, וכן 
הופיעה בסרטים אחרים, שהופקו בפאריס(ב 1931/33 ) , בכללם 
״הפה החולם״, שזכה לפירסום מרובה. ב 1933 נתיישבה בלונ¬ 
דון וב 1936 מילאה שם את התפקיד הראשי במחזה "הנער 
דויד" מאת ג׳. מ. ברי, שנכתב בשבילה. בשנות המלחמה 


השתקעה ב׳ בניו־יורק, במקום שזכתה להצלחה (ב 1946 ) 
בתפקיד "הדוכסת ממאלפי" של ג׳ון ובמטר. אך בסרט 
האמריקני מהיר־הקצב ורב־העלילה לא עלה בידי ב׳ להבליט 
את אישיותה. יתכן שאפיה וכשרונה המיוחדים באו לידי 
הביטוי המושלם ביותר בסרט ״חיים גנובים״ ( 6 ) £1 8101611 , 
1939 ), שבו ממלאת ב׳ שני תפקידים. 

466 { 014 1114611 ;^ 1928 , 1927 ,. 8 .£ ,־ ו £ 10 £ 5$6 .\ 7 

. 1928 , 6 ה 81111 611611 * 46141 

ס. נ. 

3 ך^ם 1 ן (ברקסון), שם של משפחה יהודית בווארשה, 
שהקימה כמה אישים ידועי־שם. בגי המשפחה היו 
מצאצאיו של שמואל זביטקובר, הסוכן הבאנקאי של מלך־ 
פולניה האחרון, סטאניסלאב פוניאטובסקי ( 1764 — 1795 ). 
ב 1780 קנה זביטקובר הנזכר שטח אדמה לבית־קברות 
יהודי בפראגה, הפרבר של וארשה, ועל־ידי כך הניח 
יסוד לישוב היהודי במקום. אשתו השניה של זביטקובר, 
יהודית מבית לוי בפראנקפודט ע״נ אודר, חינכה את ילדיה 
חינוך חוילוני. רובם התנצרו, והקימו אח המשפחות של 
פרנקל, אסטדייכר ופלאטאו, שמילאו תפקידים חשובים בחייה 
הכלכליים של פולניה. 

רק בנו של זביטקובר מאשתו הראשונה, בר (ברק), 
נשאר ביהדותו, ובימי השלטון הפרוסי נטל לעצמו את 
שם־המשפחה זוננברג, הוא ואשתו תמר (תמריל) הקימו 
ביכ״נ בפראגה ( 1807 ) וביתם שימש בית־ועד לחסידי פולניה. 
בניהם, שקיבלו את שם־המשפחה ברגסון (או ברקסון), כבר 
דגלו בהתבוללות. בין בני המשפחה היו הרופא יוסף ב׳ 
(נולד ב 1812 ), ששימש מרצה לרפואה באוניברסיטה של 
וארשה ( 1841 — 1861 ) והמוסיקאי מיכאל ברגסון, אביו של 
הפילוסוף אנרי ברגסון(ע״ע). אחדים מצאצאיה של משפחת־ 
ב׳ היו פעילים בחיי הקהילה הווארשאית והקימו מפעלים 
תעשיינים בפולניה. 

ע. 1 . פרענק, משומדים אץ פוילן, ורשה 1923 ! י. שאצקי, 

געשיכטע םו 1 יידן אץ וארשע, ו-וח, 1947 — 1953 . 

במ 10 ן, א?(־ , (לואי) — £500 ) 86 ( £0111$ ) 1 ז 1160 — 
( 1859 , פאריס — 1941 , שם), פילוסוף צרפתי יהודי.. 

אביו היה צאצא של משפחה יהודית מיוחסת מווארשה (ע״ע 
ברגסון), ואמו היתה יהודיה אנגליה. לאחר שסיים את חוק־ 
לימודיו בתואר־אגרז׳ה (מוסמך להרצות בליציאון! 1881 ), 
לימד פילוסופיה בליציאון של אנז׳ד ($ז 86 ״\ 1 ) ולאחר מכן 
בזה של קלרמון־ פרן(^תב־״סן-זתסדתז^ס), שבו הידצה את 
הרצאותיו המפורסמות על הצחוק, וכאן, בשעת טיול בשדות, 
עלה על דעתו לראשונה הרעיון בדבר המהות החיה, הנמשכת 
והצומחת של היקום. ב׳ לא היה אז אלא כבן עשרים וחמש, 
ומאז עד סוף־ימיו פיתח רעיון זה והביעו בצורות חדשות 
ומשתנות לפי טיב הבעיות, שעסק בהן. ב 1889 חזר לפאריס, 
במקום שפירסם את עבודת־הדוקטור שלו: • 8111 £5831$ 
6005016006 13 46 65 ) 110016413 10110665 ) 165 ("מסות על 
הנתונים הבלתי־אמצעיים של ההכרה״, 1889 ) והירצה בלי- 
ציאון ע״ש אנרי וב״אקול נלרמאל סיפריד" (סמינאר 
למורים אקאדמיים) ז ב 1900 נתמנה פרופסור לפילוסופיה 
בקולז׳ דה פראנם. קהל רב מנבחרי־פאדיס היה מבקר בהר¬ 
צאותיו ; הרצאות אלו וספריו, ביהוד 1-166 ) 63 ־ 61 ס 0111110 ׳ 61 י£ 
(״ההתפתחות היוצרת״, 1907 ) — שהצטיינו בין השאר בסיג־ 
נון בהיר ומבריק — הקנו לו שם־תהילה בצרפת ומחוץ לה. 
ב 1914 נבחר כחבר לאקאדמיה הצרפתית, וב 1928 זכה בפרס־ 



449 


ברגסון, אנרי 


450 


נובל לספרות. — ב׳ היה פעיל גם בענייני־מדינה, ביחוד 
בענייני־חוץ, ועמד בראש משלחת צרפתית לאה״ב. ב 1940 , 
אחר כניעתה של 
צרפת לגרמנים 
החזיר ב׳ לשלטו־ 
נות־צרפת את כל 
אותות־הכבוד ה¬ 
צרפתיים שהוענקו 
לו, דחה את הצ¬ 
עתם של השלטו¬ 
נות להוציאו מכלל 
הגזירות, שגזרו 
על היהודים, ועמד 
שעות ארוכות 
בתור, כשהוא חו¬ 
לה ותשוש, כדי 
להרשם ברשימת־ 
היהודים. מתוך כך 
נשאר נאמן ליה¬ 
דות, למרות מה 
שבשנותיו האחרו¬ 
נות התקרב אל הקאתוליות, והוא מת כיהודי ב 1.3.1941 . 

מחקריו מכוונים רובם ככולם לתפיסה ולפירוש של 
ה״משך" ( 66 !״^) וה״תנועה" ( 01009610601 ) לא כמושגים 
קפואים, שהם מוגדרים ע״י השכל, אלא כחוויות, שנתפסות 
ע״י האינטואיציה בשעה שהיא משתחררת מן הכבלים, 
שההכרה השכלתנית כובלת בהם את התופס ואת הנתפס. 
היסוד הדינאמי של המשך, שהוא הזמן הזורם, הוא 
בלבד חודר, לדעתו של ב/ לעמקי• המציאות. ה״זמן" בא 
להדיח את העולם הסטאטי של ההכרה, ואילו מושג ה״זרם" 
בא להורות כאן על השינוי התמידי החל בו, בזמן — שינוי, 
שאינו נגרם ע״י מניע חיצוני אלא ע״י אנרגיה פנימית: "החנף 
החיוני״ ( 9031 6130 ), שהוא כמעין המתגבר. המשך הממשי 
של החנף החיוני הוא יסודו של העולם, ואילו החומר והתודעה 
אינם אלא ביטויים או יצירות של הזרם המרכזי בפיצוליו 
השונים. התודעה יכולה לתפוס את מהותה של הממשות הן 
בראשוניותה הטהורה של הממשות כמשך, והן בהתאבנותה 
ובהתעצמותה כחומר קיים בחלל. כן יש לתודעה דרכים שונות 
להכרת עצמה: מצד אחד, דרך ההכרה השכלית הבלתי- 
משתנית, ומצד שני, דרך התפיסה האינטואיטיווית של מהו¬ 
תה כמשך תודעתי (ב׳ כאילו שינה את ה 00203115 605 של 
דקארט ל 101:305 > 605 ), כרוח חיה ומשתנית, צומחת ומת¬ 
פתחת בזמן. מכאן, שהגורם המעצב של התודעה הוא הזיכרון. 
בזיכרון נשמרת דמותו של המשך, בו מצטברים כל השגי 
העבר ובו "צומח העבר לתוך ההווה". הדוגמה המפורסמת 
של ב׳: מן הנמנע לקרוא פעמיים אותו שיר עצמו, שכן אם 
ישתמרו ללא שינוי כל הנתונים הכרוכים בקליטת השיר 
ע״י תודעה מסויימת, ישנה זכרה של הקריאה הראשונה 
עצמו את טיבה של הקריאה השניה. באינטואיציה שבמהות 
הזיכרון אנו תופסים את מהותנו שלנו כתודעה־ומשך-חי, 
ובכוחה של אינטואיציה זו אנו תופסים גם אותו משך חי 
עצמו, המשך היוצר, שהוא הממשות המוחלטת: "במוחלט 
זה אנו חיים, מתנועעים וקיימים. אמנם ידיעתנו אותו היא 
בלתי־שלמה׳ אד עם זה אינה יחסית או חיצונית או מותנית. 
אנו משיגים את הממשות עצמה במובן העמוק ביותר של 


המלה ע״י המחקר המתקדם הן של המדע והן של הפילוסופיה, 
כשהם מאחדים את מאמציהם ומשלימים זה את זו". 

השקפה זו של ב׳ גלומה אף בתורתו על התפקידים 
השונים של האינסטינקט, השכל והאינטואיציה, והיא מעידה 
בבירור, שאותם שראו בו נציג של תורות אנטי-ראציונאליות 
לא ירדו לסוף דעתו. כפי שב׳ מפרט בספרו המרכזי, "ההתפת¬ 
חות היוצרת״, התקדמה התפתחות־החיים בשלושה כיוונים: 
הוגטאטיווי. האינסטינקטיווי והראציונאלי. האינסטינקט הוא 
כושר השימוש במכשירים אורגאניים, אד הוא משול לידיעה 
מעשית עיוורת. השכל הוא כושר העשיה והשימוש במכשירים 
אי־אז׳רגאניים, והוא ידיעה של סגולות־העצמים, שהיא מלווה 
תודעת־עצמה. כשניתנת לשכל השהות לפתח את ידיעתו, הוא 
דן בכל מושאיו כאילו היו מכשירים אי-אורגאניים, וכן רואה 
הוא את הממשות החיה עצמה באספקלריה של מכאניזם 
נמול־חיים. תפיסה מעוותת זו עשויה לבוא על תיקונה ע״י 
האינטואיציה, שהיא אינסטינקט מפותח בעל תודעה עצמית 
ושבכוחו לשבור את "הקרח שעל־פני הנהר ולחדור אל 
המים החיים הזורמים תחתיו". גילויי האינטואיציה, שהם 
נדירים וחטופים, ניתנים לעיבודו של השכל, ועל השכל 
מוטל לבררם ולהעריכם. בזה כלול בפועל תפקידה העיקרי 
של הפילוסופיה: שמירת הצינור הפתוח, המופנה כלפי 
הממשות החיה, שממנו שואבים את מימיהם הפילוסופיה 
והמדע כאחד. ב׳ ראה, איפוא, באינטואיציה את האמצעי 
היחידי, שעל־ידיו אפשר להחזיר מזמן לזמן גמישות ראשונית 
לשיטות המדעיות המאובנות ולקרבן אל הממשות. 

יש לציין, שב׳ הכיר בעובדה, שאפשרות התפיסה 
הישירה של הממשות, אע״ם שבכוח היא מנת־חלקה של 
התודעה האנושית בכללה, אינה מתגשמת בפועל אלא בבני- 
אדם מועטים בלבד. כבלים חזקים של הרגל כובלים את 
האדם במציאות החברותית, המוסרית וההכרחית, שהוא 
מצוי בד" ורק יחידי־סגולה מוכשרים לנתקם. מכאן ההערכה 
היתרה של המיסטיקנים הדתיים הגדולים, שב' הגיע לכללה 

בס^( 06118100 13 16 > 61 0100316 13 16 > 065 * 5001 צ 160 > 5 ^ 1 

(״שני המקורות של המוסר והדת״, 1932 ). ב׳ רואה בהם, 
במיסטיקנים אלה, את טיפום־האב של כל אלה שזכו לנתק 
את הכבלים הנזכרים ולצלול למקורות-החיים. ומכאן באה 
בשנות-חייו האחרונות גם התקרבותו לקאתוליות (שבתחילת 
מחקריו תקף אותה), ביחוד בצורה הנאו־תומיסטיח, שלבשה 
בתורתו של ז׳אק מוייטן. 

מחיבוריו של ב׳ ניתרגמו לעברית (על־ידי יעקב לוי) 
"הצחוק"(תרצ״ח), "אנרגיה רוחנית"(תש״ד), "מבוא למט־ 
פיסיקה", "האפשרי והממשי" ו״האינמואיציה הפילוסופית" 
(תש״ז), ״מחשבה ותנועה״, מסות והרצאות, 1953 . 

ה. ברגמן, הוגי התר, תרצ״ה, עט׳ 178-166 ! ב. סוקולוב. 
אישים, ווו (על משפחתו של ב׳), תרצ״ה! מ. בובר, ברגסון 
והאינטואיציה (מבוא לתרגום ה״אנרגיה הרוחנית" של ב׳, 
תש״ד); פ. ולטש, חיי ברגסון ומשנתו (מבוא לתרגום 
ה״מבוא למטפיסיקה", ועוד, של ב׳, תש״ז)! 1/86 ,עסא £0 .£ 

- 501115 <)!? 8 £6 . 133 ) 86 1 : 1912 ,. 8 ./ 7 : 6 // 66 מ 0 מ ? 1 / 11 ) 1 / 11 / 050 ) 
; 1914 ,? 11 ? £ 501115 ?? 8 111 > 167 ־ 7111 ? 1 ' 5111 ,. 1 >! ; 1912 , 16 ״ 
, 113111 ־ 431 ? .{ : 1914 , £67687 ? 1111 ) 8/111050 £786 , ז 6116 א .\ 

£6 , 111113116161 £ . 4 : 1913 , £ 70816886 ־/ 7,6 ? 1 ' 1 /<) 11050 ' 1 / 1 ) £8 
- 30156 ( ; 1928 .. 8 . 77 , 0116931167 .( ; 1923 ,? ו 50 / ח 50 ^?? 8 

, 71117817186 ? 1 !? . 8 , 6 ־ 311161 ? 41106 ; 1931 .. 8 , 77 . 11011 ׳>£! 
; 1937 ,?(< 1151 >/> 11 ) !? 76 ״ 861£10817 , £611111131111 , 011 ; 1932 
, ז 6 ! 1 ב ׳> 0116 . ן ; 1941 ,? 1 % > ז 1 וו 01 1 ז $0 1 ? ? 11 0 ! ,. 8 , 65500 ־ 01 . 4 
־ 7111 7 ־< 681 ׳ 11 ! 0 ' ל • , 061110111 . 1 ; 1941 , 101 £ 88 £ 6 ״ 16 67 £75817 
,^ 111 ) 8/111050 8/7 / 0 80015 , 8611311516111 . 8 ; 1942 ,. 8 . 77 
. 1955 ,־; 61711187611 . 8 , 16 ) 140556-83511 . 14 , 8 ; 1943 

ס. ה. 




451 


גרגשטרסד, גוטחלןן—גיד, ויליט 


452 


3 דו;^ 191 ר 0 ר, !))טהלף — • 5501 ב־ם 85 ־נס 6 ? 00111101 — 
( 1886 — 1933 ), מזרחן־בלשן גרמני. לאחר שהיה 
מורה ללשונות קלאסיות, התמסר ללימוד הלשונות השמיות 
והאסלאמיות. בתקופת מלחמת-העולם 1 , כשהיה פרופסור 
באוניברסיטה של קושטה, עסק בחקר הדיאלקטים המדוברים 
בסוריה ובא״י. בתחום זה חיבר: ת:>ד 1 ץ 8 ת 0 ׳\ * 113 גו 01 ג-!ת 8 
- 03 600 ־ ) 0131610 3111501160 ־ 31 21101 ; 1915 , 103 ) 3135 ? 1 ) 110 
6 ) 30016 11001 01160 ) 13 ^ 3103150116 ־ 61131 ^ 1 ; 1924 , 1 , 0351011$ ) 
31031501160 ) 0603 0165 ) 010553 ( 1915 , 11113 ' 13 ^ 3115 6 )\ £6 
1013,1921 ' 163 סס* 5 ) 0131610 . ב׳ התחיל בהוצאת המהדורה 
ה 29 של 3100131110 ) 0 3150116 ) 1611 ? מאת גזניום, אך לא 
סיים אותה (הופיעו רק שני חלקים:-)) 1 ) 5011 , 008 ) £10161 
1929 , 5001 ) 6 ^ ! 1918 , 6 ) 1611 ) £30 0001 ). מלבד מחקריו 
הלשוניים (, 001160 ק 3 1501160 ) 01 ) 56 116 > מי 008 ) 011 ) £10 
1928 ), שבהם קנה לו שם עולמי(לאחרונה החזיק בקאתדרה 
החשובה של מינכן), עסק ב׳ בעיקר בתרגומים הערביים 
מיוונית ובמשפט האסלאמי — מקצועות, שחידש את המחקר 
בהם מיסודו( 1913 , 8011016 56106 0001 01511310 נ 0031011 )); 
3131501160 ) 3 0001 ס 1$0116 )ץ 5 116 > ) 6 ( 61 { 151130 1130 00310 )) 
- 1513 665 00012686 ) 0 321 — 1925 , 200860 ) $6 ) 6136 ס־ 03160 
1935 ,) 80113011 . 1 ■זי • 58 ) 11 , 5 ) 116011 011501160 ). נוסף על כך 
חקר את תולדות הנוסח של הקוראן (ראה: , 6160106 א . 1 
505 ) 20 ) 665 6 ) 0650111011 , מהדורה ב׳, חלק 3 ) והכין אוסף 
גדול של כתבי־יד קוראניים עתיקים לשם חקירת הגירסות. 
עבודותיו המקיפות הופסקו ע״י מותו המוקדם מחמת מקרה־ 
אסון, שקרהו בהרי האלפים. 

ב׳ היה אויב של הנאציזם ונתן ביטוי נמרץ להתנגדותו 
לאנטישמיות. 

ז 06 ,^[ 001150113 . 14 ; 60-62 , 1936 , ז \ 1*1*, XX ,}^ 

.(עם ביבליוגראפיה חלקית) 185-191 , 1937 ,ז\^ 1*16*7, xx 

ברד, משקע אטמוספירי מוצק, עשוי גרגירי־קרח. הוא יורד 
מענני קומולו־נימבום (ע״ע עננים) אחר סופת־ 

ברקים. אין הב׳ יורד אלא אם הטמפראטורה על־פני הקרקע 
היא למעלה מ״ס. טמפראטורת הגרגרים היא ״ 15 -— ״ 0 . 



ווורות שונות של נרגירי־ברד 

1 . גרגיר בדורי: 2 — 3 . פיראסירי, דסוי-אנס: 4 . 7 ירור טיסוסים 
שונים; 5 .— 6 . גבישי: 7 .— 8 . דמוי־אפרסק: 3 . כדורי־מתוספס 


בארצות האקלים הממוזג יורד ב׳ רק בעונה החמה 
ובשעוודהיום! בארצות סובטרופלת — בעונות־הגשמים, 
ובהן הוא עלול לרדת בכל שעות־היממה כתוצאה ממעבר 
של חזית קרה והשתלטות של גופי אויר קר. בארצות החמות, 
החסרות הבדלים עונתיים ניכרים, מצוי הב׳ בכל עונות־ 
השנה. באיזורים הלטביים אין ב׳ יורד. 

הב׳ נוצר ע״י עליית זרמי־אויר רוויי־אדים מן השכבות 
האטמוספיריות התחתונות לגובה רב, שבו שולטות גם בקיץ 
טמפראטורות נמוכות, למטה מגקודת־״ס. עם התרוממות 
האויר הלח באות התקררות ורוויה, וכתוצאה מזה — התעבות. 
טיפות־מים עלולות לפעמים להחזיק מעמד בקירור־יתר, אך 
הן קופאות כשהן מגיעות לאיזור שבו מצויים גבישי־שלג, 
המשמשים גרעינים — לא־שקופים — לגרגירי-הב׳. בהסעה 
חוזרת של זרמי־האויר כלפי מעלה ומטה מצטברות על 
הגרעין שכבות קונצנטריוח של קליפות־קרח, מהן חסרות 
אויר ושקופות ומהן מכילות בועות־אויר ומשום כך מחוסרות 
שקיפות. קטרם של הגרגירים הוא בדרך־כלל בין 1 ל 50 
מ״מ, ועפ״ר אינו גדול מזה של אפונה• אד לעיתים רחוקות 
מגיעים הגרגירים לממדי־ענק! כך, למשל, מסופר שב 1935 
נפלו בספרד גושי־קרח, שקטרם תיה 15 0 ״מ ומשקלם 1.5 
ק״ג. התהוותם של גרגידי־הענק מותנית במהירויות אנכיות 
של 30 מ׳ בשניה ויותר. — סופות־ב׳• מצויות בשכיחות 
מרובה באיזורים מספקי לחות — יערות, ביצות, אגמים. 
הופעות תרמיקה מקילות את התהוות הב/ במעלי־הרים 
(בכיוון זרימת־הרוח) יש תמיד יותר ב׳ מבמורדותיהם. 

מבחינים 4 צורות טיפוסיות של גרגירי־ב׳: 1 . הצורה 
הכדורית־אליפסויאידית, שהיא השכיחה ביותר! 2 . הצורה 
הפיראמידית, דמוייח־האגס, הנוצרת מן הצורה הכדורית תוך 
נפילה בזרם־אויר חזק 4 3 . צורת גלגל או אפרסק! 4 . צורת 
גביש. 

עפ״ר אין סערודב׳ נמשכת יותר מרבע־שעה( אך הנזקים 
הנגרמים לחקלאות בפרק-זמן זה עלולים להיות גדולים. 
חברות של ביטוח מפני נזקים פיתחו גם ענף מיוחד של 
ביטוח מפני ב/ — במזרח הים התיכון, ובכלל זה א״י, שכיח 
הב׳ ביותר בחדשי מארס—אפריל ועלול לסבב נזקים ניכרים 
לפרדסים הפורחים ולשדות תבואת־החורף. גם הב׳ היורד 
בא״י ביאנואר—פברואר פוסל במות מרובה של פרי. 

בזמן האחרון געשו בכמה מארצות-אירופה גסיונות לפזר 
ענני־ב , ע״י ראקטות, אך לא הושגו תוצאות של ממש. 

7/16**204^1161111^ 46* !411*10 5 $)\ 06 € , 1911; 

1101111 ־ x1(: !1937 , #€11 ! * 46 111 11£ > 1 * 16/1€ **€< 716£611 016 £־ ; 

1 \ £. 50111 ( 1113 ( 1 ( 1 , 171111 ^146*(. //. 30506 .? 16 ^ .ץ ., 

64, 3), 1938; 1 ,*€ 1*446 <10 16 £*616 ( 361 /. ? 01 * 1 ״ 

1611446 < 16 * <:61 6 * 11 ( 6 $, 2 , 89), 1939; 31141411 £ 

14. /414] 16*1471 £ 465 06£61$ (4*17, 4. 71 ; 1940 ,( 68 ,.* 0% * 4 ץ 
111 6114 * 61116 ? 0 * 7 1061 *^? 111 1017 * 16 * 6 ^׳ 1 ,ת 80 ? 70 ) . 0 .א 
/ 417110 *$/ 16*16 € 0 * 166 # 1 * 6 * 106 0/ 17011 { 3141 . 44119 . $ 46 (. 506 ., 

27, 47), 1946. 

. ?וי׳ ג׳מ ליד׳ 9 לויןיה 

ברד, ויליס — 6 )ץ 3 1111303 ^ — ( 1543 — 1623 ), קומ¬ 
פוזיטור אנגלי. היה אחד מילדי המקהלה המלכותית 
בלונדון וב 1563 נתמנה אורגאניסטן של הקתדראלה בליג־ 
קולן. ב 1569 נכנם לשירות המלכותי, אד הוסיף לשמש גם 
בלינקולו בתפקיד הנזכר, עד שנתמנה (ב 1572 ) האורגא- 
גיסטן של הקתדראלה בלונדון. ב 1575 קיבל ב׳ — יחד עם 
מורו וחברו טאלים ( 13111$ ׳) — מן המלכה אליזאבת רשיון 





453 


ברד, ויליט—ברדורדין, תומס 


454 


בלעדי (למשך 21 שנה) להדפסתן ומכירתן של יצירות 
מוסיקאליות. באותה שנה הקדישו שני הקומפוזיטורים למלכה 
קובץ של שירים דתיים מפרי־עטם. במשך ימי־חייו הסתכסך 
ב׳ כמה פעמים עם השלטונות! הוא היה קאתולי רומאי 
והכנסיה האנגליקנית התנכלה לו, אך המלכה, שהוקירה 
אותו, הגנה עליו. ב׳ נמנה עם הקומפוזיטורים האנגליים 
החשובים ביותר של כל הזמנים! הוא היה המייסד של 
אסכולת מחברי־המדריגאלים האנגליים והיוצר של מוסיקה 
נאה ומעודנת לכלי־המנענעים של התקופה (־ 1411 ? 131 ז 81 ז 1 /ו 
516 ). בשדה המוסיקה הכנסייתית חיבר יצירות עזות־רושם 
הן בשביל הכנסיה הקאתולית והן בשביל האנגליקנית. 

כולל רשימה מפורטת) 1948 ,. 8 . 7 יז ,,!^ 6110 ? . 14 נ)תטרז! £4 

.(של כל יצירותיו 

(" י 1 , 5 ל — 4 זץ 8 ווץ £1 /\£ 4 ־ 816831 — ( 1888 — 

1957 ), סיר אמריקני של איזורי־הציר של כדור־ 

הארץ. ב׳ סיים את חוק־לימודיו באקאדמיה לימאות באנא־ 
פולים (מרילנד) ב־ 
1912 ! שירת עד 1918 
בצי־המלחמה האמרי¬ 
קני ! עבר אחר־כך 
לאויריה של הצי, וב- 
1930 נעשה אדמיראל־ 
משנה. ב 1925 ניהל 
את משלחת מק־מילאן 
לגרנלאנד וב 1926 טס 
בלוויית פלוד בנט 
משפיצברגן אל הציר 
הצפוני, והשנים היו 
הראשונים, שהצליחו 
לעבור על ציר זה 
בטיסה. במשלחתו ה¬ 
ראשונה לאנטארק- 
טיס ב 1928/9 (שכללה 
106 איש) הקים ב׳ על 
הקרח הימי במפרץ- 
רום תחנת־מחקר אר¬ 
עית, שקרא לה "ליטל 
אמריקה״(= אמריקה 
הקטנה). משם טס ב- 
1929 אל הציר הדרו¬ 
מי, והיה הראשון, 
שעבר בטיסה גם מעל לציר זה. ב׳ יצא עוד אל הציר הדרומי 
בשלוש משלחות, שנקראות על שמו(משלחות-ב׳), ב 1933/4 , 
1939/40 ו 1946/7 , שכל אחת מהן היתד, גדולה מזו שקדמה 
לה. האחרונה היתד, הגדולה במשלחות, שיצאו בזמן מן הזמ¬ 
נים לחקירה גאוגראפית! השתתפו בה כ 4,000 איש, שציודם 
כלל 13 ספינות, 20 אוירונים וסד מכוניות, שהיו מותקנות 
למסע על־פני שלג וקרח. משלחת זו, שנתפצלה לכמה קבר 
צות, צילמה כ 9,000 ק״מ מקו־החוף ושטח-אדמה של 875,000 
קמ״ר, ששום אדם לא ראה קודם לכן. מלבד זה צברו 
החוקרים חומר מרובה, פרי של בדיקות ותצפיות, להכרת 
האנטארקטים. ב 1955 הוטל על ב׳ לארגן משלחת אמריקנית 
לאנטארקטים במסגרת תכניות־הפעולה לשנה הגאופיסיקא־ 
לית הבינלאומית ( 1957/58 ). באוקטובר 1955 יצאה משלחתו 


(שכללה 1,600 איש ו 9 ספינות) אל האנטארקטים למשך 
4 שנים. בי, שעלה על יבשת האנטארקטים ב 29.12.55 , קבע 
את מקומה של התחנה האמריקנית הראשית על חופו של 
מפרץ קינאן (ץ 83 8.310311 ), כ 1,300 ק״מ מן הציר. אח״כ 
חזר לאה״ב, שבהן מת בתחילת 1957 . ב׳ הצטיין גם בפעולות־ 
מלחמה וזכה לאותות־כבוד מרובים כחוקר וכחייל כאחד. — 
וע״ע אנטארקטיס, ביבליוגראפיה. 

|.ךךה ( 81x43 ), עיר בדרומה של הולאנד בחבל ברבנט 

(ע״ע) הצפונית. מספר תושביה: כ 100.000 . ב׳ היא 
עיר של מסחר ותעשיה: היא מייצרת מכונות, משי מלאכותי 
ושכר ומעבדת קאקאו! היא מושב של הגמון קאתולי ויש 
בה אקאדמיה צבאית. לכמה מבנייניה, ששרדו מיה״ב, יש 
ערך היסטורי ואמנותי. 

ב׳ קיבלה זכויות של עיר ב 1252 ! ב 1566 נתארגן בה 
המרד של ארצות־השפלה בשלטון הספרדי ("הסכם ב׳"). 
ב 1667 נחתם בה "שלום־ב׳", שלפיו ויתרו ההולאנדים לאנ¬ 
גלים, בין השאר, על אמסטרדאם החדשה, ששמה שונה 
אח״ב לנידיורק. 

3 רךוךך י ן, תומם — £מ 41 ז 3 ״י 3 4 ־ 81 111011135 — ( 1290 , 

צ׳יצ׳סטר — 1349 , למבת, על־יד לונדון), פילוסוף, 

תאולוגן ומתמטיקן אנגלי. ב׳ למד והורה באוניברסיטה של 
אוכספורד, סמוך לשנת 1330 נתמנה מחלק־נדבות (- 61601081 
105 ־ 031 ) של אדוארד 111 , ואח״ב היה המודה הפרטי של מלך 
זה, שעמו גם יצא למלחמה ב 1338 בחבל־הרינום, ואחר־כך 
בצרפת. ב 1348 נעשה ב' הארכיהגמון של קנטרברי, אך מת 
בדבר קודם שהגיע למקום־מושבו. כתלמידו של דונם סקוטוס 
(ע״ע), וכשאר הוגי־הדעות מן האסכולה של אוכספורד, 
התרחק ב׳ מן הכיוון התומיסטי(ע״ע תומם מאקוינו), ששלט 
באסכולאסטיקה המאוחרת, והסתמך על שיטותיהם של אוגום־ 
טינום הקדוש, של אנסלמוס מקנמרברי ושל הפראנציסקנים 
האנגליים. בספרו העיקרי: 61381001 ? 3 ־ 06160011 031153 06 

001 ־ 630531 111016 ׳! 46 61 (״ על הגנת העניין האלוהי מפני 
הכפירה הפלגיינית ועל תכונת הסיבות״! חובר קודם 1335 
ונדפס לראשונה ב 1618 ) מקבל ב׳ את הוכחתו של אנסלמוס 
למציאותו של אלוהים ומטעים, שאמיתותו של מושג־האלהות 
מוכחת מתוכו. על הנחה ראשונית זו מבסס ב׳ את דעתו 
בשאלת הבחירה החפשית. ב׳ קיבל את הטענה, שהיתר, 
רווחת בפילוסופיה של יה״ב ושלפיה ההנחה שהאל יודע־כל 
סותרת את הנחת חופש־הבחירה של האדם. השאיפה להציל 
את חופש־ד,בחירה — סבר ב׳ — מביאה בהכרח לידי הגבלת 
הקפה של ידיעת־האל, ומתוך כך לידי כפירה. ב׳ בא לכלל 
מסקנה, שהאדם לא נחן בסגולת הבחירה החפשית. אין הוא 
יכול לבחור בטוב ולמאוס ברע, והצלתו תלויה רק ברצונו 
המוחלט והבלתי־מוגבל של האל. השקפה זו, שהיא וולונטא- 
ריסטית ביסודה ושרואה באל את הסיבה היחידה לכל הקים 
("דטרמיניזם תאולוגי"), בישרה את השיבה אל אוגוסטינום 
ואל הנצרות הפאולינית. משום כך נתבססו על תורתו של 
ב׳ הוגי-הדעות של כל הזרמים הרפורמיים בנצרות במאות 
ד, 15 וה 16 . 

ב׳ השפיע במישרים על השקפותיו של תלמידו יוהאנס 
ויקליף, המזכיר את ב׳ בכתביו לפעמים קרובות, ובמידה 
לא מועטת גם על דעותיהם של שפינוזה ולייבניץ בשאלת 
מהותו של החופש. מרובה היתד, גם תרומתו להתפתחות 



אדמירא? ר. א. ברר 



455 


כרדורדין, תומם—בררייב, ניקולי. אלכסנדרוביץ׳ 


456 


המחשבה הפיסיקאלית והמאתמאטית של המאה ה 15 . עבודו¬ 
תיו העיקריות בתחומים אלה הן: -סםזסקסזק 16 > 5 נז 30131 זיד 
וחסנ 0 : 1 ומ 18115 ״ (״מסכת על יחסי־התנועות״), 1495 , שדנה 
בבעיות הדינאמיקה 1 3 י 13115 ג 1 :> 6 ג; 5 1 181061103 ־ 1 \ 1 ("הארית¬ 
מטיקה העיונית״), 11495 3 ?ג 1311 נו 0 שנן 5 13 ז 161 ז 01 ש 0 ("הגאו־ 
מטריה העיונית״), 1495 . כמו־כן חיבר ספר על "אמנות 
הזכירה״ ( 3 ׳\ 311 ז 10 ן 1 שרת 8 !\ 1 ), שנשאר בכתב־יד. חיבורו <] 
11118115 ש 2 ת 11 סס 0 15 ־ £111111 ("על המקריות שבעתיד") נתפרסם 
בחלקו ב 1935 (ע״י 13 זש 8 !\ . 8 ב 11 ש׳\\ 5 ש 151 ש 0 זש(> 15 !\! 
*־* £1.01111613116 , כרך 11 , עמ׳ 1169 — 1180 ). — ב׳ כונה ע״י 
בני־זמנו 1115 >ח! 0£1 זק ! 10010 ! ("החכם המעמיק"). 

■ס■!!/*! 111111 15 ו 414£14511 ■ 111110 ) 5 ■ 1 ) 11 ,. 8 מסע . 7 , 1.31111 .' 1 . 1 
.[ 1928 ] 47 , ) 111 ) 1 ' 11 ) 5 )^ 1 ז) 11 )) 1 ' 11 ./ 111 ) 11 ) 115 ) 2 111 } ${ 11 ) 1 ^ 1 
) 4 ) 11 ) 1110 ))<} ,. 8 ) 4 . 7 5111 1 ) 1111 ) 11 )). 11 ,. 14 ;( 333-356 

, 5 ) 111 ) 1 ^ 11 )) ) 111 ^ 1111050 ^ ) 4 1 ) )) 111101 <' 4 ) 1111 ) 8 סע) 111 ) 811 

151 ) 4 ) 01 ) 0111 )<} ) 1 , 1510 * 1411:11 .א ;( 217-233 ,[ 1929 ] \ 1 
, 143161 . 3 •, ; 1937 ,) 11 ) 11 08 <־ 111 > 15 ) 811 0 1 ) 4 ) 1 '010(11 2 0 0x10 
.ע .ק 03 , 1949 , 1 )) 14 ) 111 <)!< 11 [ .' 211 171 ! 15 ) 00111 ))( 1414 ) 80 ) 1 ־ 0 

י. ב. ם. 

ברך' 1 ב (־\ 0 (ש[>־ 831 ; בגרנד: 1£6111 ־ 831 ; בהונג 7 : 831113 ), 
עיירה במזרחה של סלובאקיה, כ 15 ק״מ מגבול 
פולניה, ובה כ 6400 נפש ( 1950 ) * יושבת בעמקו של נהר 
טופלה שבבסקידים המערביים (ע״ע קרפטים), בגובה של 
277 מ׳ מעל פני-הים, על דרך מסחרית קדומה (כיום: כביש) 
לפולניה, ובה התחנה הסופית של מסה״ב העולה מםרש 1 ב 
לצפון. ב' ידועה כיום במעיינות-הרפואה שעל־ידה. — בשעה 
שנוסדה במאה ה 13 היו בה מכרות זהב וכסף, שנוצלו ע״י 
כורים גרמניים. מתקופת פריחתה במאות ה 13 — ה 15 שרדו 
בה כמה בניינים נאים בסיגנון גותי ובסיגנודהרנסאנס. קודם 
שנסללה מסה״ב הנזכרת תיווכה ב׳ במסחר בין הונגאריה 
ופולניה — ביחוד בסחר-היין, שיהודים עסקו בו. בסופה של 
המאה ה 18 , הקימו יהודים מפולניה בב׳ קהילה, שמנתה 
ב 1939 כ 550 נפש. 

ןךףיב, ניקובי אלכם;ךרוביין׳— 0166 !ק £6 .\ 7 .££ — 

( 1874 , קיוב — 1948 , קלמר, על-יד פאריס), הוגה־ 

דעות רוסי. כשהיה ב׳ סטודנט, הוגלה לזמן קצר לוולוגדה 
על פעילות מהפכנית. אח״ב עבר לאסכולה של ה״מארכסיזם 
הלגאלי״ (ע״ע פ. סטרובה). ב 1900 פנה עורף למארכסיזם. 
ב 1909 השתתף ב׳ בקובץ ! 86 x 1 ("תמרורים"* ע״ע סטרובה). 
ב 1922 גורש מרוסיה ע״י השלטון הסובייטי, השתקע בברלין 
והיה מראשי "האקאדמיה הדתית פילוסופית" של המהגרים 
הרוסיים.ב 1924 — 1939 ערר ב׳ בפאריס את כתב־העת שיסד 
."־ץ ח ("הדרך"), וכן את ההוצאות הרוסיות של 

מחשבתו של ב׳ היא דואליסטית. בהוויה מתחוללת מל¬ 
חמה בלתי־פוסקת בין הרע ובין הטוב, בין החומר ובין 
הרוח, בין האובייקט ובין הסובייקט, בין המציאות ובין 
"הדבר כשהוא לעצמו", בין השיעבוד ובין החופש, בין 
הכנסיה (והתאולוגיה) ובין הנבואה. מחשבתו של ב׳ חדורה 
הרגשה חריפה של "שלטון הרע בהוויה". "העולם הזה הוא 
רע, אבל אנו מוכרחים לחיות בד. הרע בהוויה, בטבע, 
מתבטא במלחמת־הקיום, בסבל ובמוות. הרע מונח ביסוד 
האובייקטיווי של ההוויה, שהיא קיבוץ של תופעות חמריות. 
אין ב׳ מטיף לכניעה, לקבלת-הדין, אלא למלחמה במציאות, 
שגילוייה הם הטבע, החברה והפרט. החיים החברותיים עמו¬ 
סים חטא ושקר, שמתבטאים בשלטון, בכנסיה ובנישואים. 
אד "יש לחייב את החיים משום כוח־היצירה שבהם". 


בהגותה של ב׳ נתגבשו ארבעה מושגים חיוביים: האי¬ 
שיות, הרוח, היצירה והחופש. החופש שולט במלכות־שדי. 
בחיינו מבצבץ ומתגלה החופש פעם בפעם תור מלחמתנו 
בשיעבוד, בטבע. 

יחם 1 של ב׳ לאלוהים הוא פרומיתאי. אין האל השליט 
היחיד והמוחלט בהוויה. האל אחראי לרע. אלוהים, כשברא 
את העולם, לא השתמש בשעת מעשה במלוא כוחו. הוא בחר 
להעניק מידה ידועה של חופש ליצירה גופה. 

בעיית־האדם עומדת במרכז מחשבתו של ב׳. הפילוסופיה 
הדתית של ב׳ היא תורת־האדם יותר משהיא תורת־האלהות. 
קיים קשר בין אדם למקום. בלא אלוהים, האדם מחוסר־כוח 
ולמעשיו אין תכלית * אך אלוהים פועל במציאות באמצעות 
האדם. מלכות-שדי — זהו האידיאל הסופי, המתגשם והולך 
לא רק ע״י האל, אלא גם ע״י האדם. באדם מתגלמת שניות. 
במהותו הגופנית שקוע האדם בטבע, אבל ברוחו הוא שואף 
לחופש. ״האדם — מטרה לגאולה". והאדם נגאל לא על-ידי 
סיגוף ונזירות, כפי שסוברת הנצרות, אלא ע״י יצירה. כוח- 
היצירה הטבוע באדם בא לו מכוחו של אלוהים, שברא את 
האדם לשם סיפוק תביעת־היוצד שבו. היסוד של "צלם- 
אלוהים" צפון באדם ברוחו, ב״אני" שלו, באישיותו. סיבת 
החטא הקדמון נעוצה בטבע יותר משהיא נעוצה באדם. 
באדם קיימת התרוצצות בין האישיות (פרסונאליות) ובין 
הפרט (אינדיווידואליות). הפרט שייך לטבע, ועל־כן חלים 
עליו חוקי השיעבוד והמוות. האישיות — תופעה רוחנית, 
ובה יסוד החופש שבאדם. הפרט עדיף מן החברה, הכלל. 
אבל אין הפרט יכול להתקיים בלא הזולת. בדידות— פירושה 
אבדון. "אני" מוצא אח עצמו באמצעות "אתה". לפרט נש¬ 
קפת סכנת האובייקטיוויזאציה עם השתלבותו בציבור, ועם 
הקמתם של מוסדות מאובנים במקום שיתוף־גומלים. 

בעיית-המוסר תופסת מקום חשוב בהגותו של ב׳. המוסר 
עבר שלוש דרגות־התפתחות: מוסד־החוק של התנ״ך, מוסר* 
התחיה של האוואנגליון ומוסר־היצירה. ב׳ נלחם בנצרות 
בשם המוסר החדש. לסוף עמד ב׳ על האבסולוטיות והנצחיות 
של חוקי-המוסר, שאינם זקוקים לאישור של המדע. "המוסר 
שייד למלכות־החופש ולא למלכות-ההכרח". 

מכל הגילויים החברותיים שלל ב׳ במיוחד את הבורג¬ 
נות — לא כתופעה כלכלית, אלא כתופעה פסיכולוגית ואנטי- 
אמנותית. משום קשריה אל הבורגנות, שלל ב׳ אף את 
הדמוקראטיה, שתיהן מחוסרות אמונה בערכים העילאיים, 
חדורות בפולחן־הקרתנות ולהוטות אחר הבלי העולם הזה. 
את הדמוקראטיה שלל ב 7 גם משום רדיפתה אחר הרוב* 
הפלבאיות הורסת את התרבות, מטשטשת את פרצוף האדם 
ומבודדת אותו. ההמון אינו זקוק למה שקוראים "חופש 
מדיני". ב , חייב לא את הליכוד הדמוקראטי של האזרחים 
לפי מחוזות ומפלגות, אלא את ליכודם המקצועי. הוא העדיף 
את העבדות העתיקה והצמיתות של יה״ב על הקאפיטאליזם 
המודרני. ב׳ התייחס בחיוב אל הקאפיטאליזם הראשוני, שצץ 
בערים החפשיות של יה״ב והתבטא במיוחד באמנות ההולאנ־ 
דית. לעומת האטאטיזם המארכסיסטי, העמיד ב׳ את הקואופ־ 
ראציה של פרודון (ע״ע). ב׳ מצא בסוציאליזם, שקרא לו 
״פרסונאליזם״, יסוד הומאני: נגד השיעבוד למכונה, למשק, 
בלא להשגיח באדם. גם לאחר שפסק להיות מארכסיסטן, 
העריץ ב׳ במארכסיזם את הפאתוס ואת ביקורת הקאפיטא־ 
ליזם. גם כששלל את הבולשוויזם בכללו, חייב בו את החדרת 
התרבות להמון ואח מה שהוא מגשים, לדעתו, את "יום- 



457 


ברדייב, ניקולי אלכסנדרוכיץ׳ — גרדיצ׳ב 


458 


הריך, שבו נענשים הפרט והכלל על פשעיהם. הרוולוציה 
מתהסלת מאליה. מכאן השלילה, ששלל ב׳ את הקונטרה־ 
רוולוציה הדוחקת את הק׳ן ללא הצלחה. בימי מלה״ע 11 
נעשה ב׳ פאטריוט רוסי־סובייטי, "כי רוסיה הצילה את האנו¬ 
שות מן ההיטלריזם". ב׳ דאה בסובייטיזם התגלמות "הרעיון 
הרוסי" הסלאוויאנופילי. מתץ* שלילת הקאפיטאליזם בא 
ב׳ לשלילת־המערב. האינטליגנציה הרוסית, והקומוניסטית 
בכללה, חדורה דתיות ואוניוורסאליות, עם כל קוצר־הראיה 
המארכסיסטי שלה. "האידיאה הרוסית" היא כללית יותר מן 
המערבית, היא נוצרית יותר ומטרתה "אחרית־הימים". 
המהפכה הרוסית — תחנה בדרך ל״ירושלים חדשה". 

ב׳ היה הוגה־דעות רוסי טיפוסי. בעיות המטאפיסיקה 
ותורת־ההכרה — הבעיות המרכזיות של המחשבה המער¬ 
בית — הן לב , שניות במעלה. ב׳ התנגד לקלאסיציזם, 
למשוכלל, לשיטתי, לוודאי. אין הוא משפיל את עצמו, לדב¬ 
ריו, עד כדי מתן הוכחות. ב׳ לא חשש להגזמות וסתירות. 
חסר היה חוט מחשבתי אחד ויחיד. אין ב׳ מציע את רעיונו¬ 
תיו "ראשון ראשון ואחרון אחרון", אלא בצורת פסוקים 
מקוטעים, אפוריזמים, זעיר שם זעיר שם. קשה לקבוע היכן 
מסתיימת אצל ב׳ הפילוסופיה והיכן מתחלת התאולוגיה או 
הפילוסופיה של ההיסטוריה. מחשבתו של ב׳ היא סינתזה 
של פילוסופיה, תאולוגיה, אתיקה, פילוסופיה של ההיסטוריה, 
חתירה לתיקון־עולם, דידאקטיקה. אין זו מחשבה מופשטת; 
היא מבוססת על המציאות החברותית, אלא שהיא מבקשת 
לפרשה פירוש פילוסופי. 

ב׳ כתב בעיקר ברוסית, אבל החשובות שביצירותיו נת¬ 
פרסמו גם בגרמנית, אנגלית, צרפתית, ועוד. הספרים■ העיק¬ 
ריים של ב׳ הם: 1 ^ 08060 118 < 04 נ> 11.30 < 1 > ("הפילוסופיה 
של החופש״), 9 1911 0 י 01 * 0070680 ^ 6886 ק 803 סקוז 1 \ 1 
(״השקפת-עולמו של דוסטוייבסקי״), 1916 ! -ק 80 ד הס 181 * 0 
961:183 (״מהות היצירה״), 11916 - 186 ן 6 ק 0 140806 
0886 * 86 (״ימי־הביניים החדשים״), 1924 י 33 א 00 ץק 
ממ* 11460 ז 11110 ץ 1 ג 1 ג 0 * 11 מאקסהסצמסח 138 ו 03 מ'זמה 6 ק 
\ג 3 מ 376 (״הפסיכולוגיה הדתית הרוסית והאתיאיזם הקו¬ 
מוניסטי״), 1931 * 1 * 16880 * 6 ק 008 8 3 * 96.3086 863 ^ 0 
6 ק 8 א 1 (״גורל האדם בעולם של זמננו״), 11934 33 *:> 0 ץק 
63 גה (״האידיאה הרוסית״), 1946 . 

- 111 >! >/>״:>!״ •א >•״>,״״־>£ < 6 . 11 1545 ז) 1  6 ״£״ 111-151:001100 ס 
11111 ־ 631 — ( 1761 — 1808 ), פילוסוף גרמני. אביו 
של הפילוסוף שלינג (ע״ע) היה דודו של ב׳ ומורו הראשון. 
ב' שימש ב 1789 — 1790 מורה לפילוסופיה באוניברסיטה 
התאולוגית של טיבינגן (וירטמברג), שבה למדו באותו זמן 
הגל והלדרלין. אחר־כד הלה'פרופסור לפילוסופיה בשטוט־ 
גארט.' 

בחיבורו ^ 51 ׳< 4612011 < ־ 161 > 11118 ־ 501 ־ 1 ( 1 4611 ־ 11561 6 } 16 ־ 81 
(״מכתבים על מקורה של המטאפיסיקה״), שיצא ב 1798 
בעילום־שם, הכריז ב׳ על הפגחאיזם (ע״ע). ב 1800 הופיע 
ספרו העיקרי י ^! 608 ס $16 ־! 0 ־! 46 155 ־ 300041 > ("קווי-יסוד 


לתורת ההיגיון הראשוני"! השם בשלמותו כולל ששים 
מלים). — כנגד הפילוסופיה הביקרתית של קאנט טען ב׳ 
בחיבורו £160160121:16516 511050011150110 ? ("תורת־יסוד 
פילוסופית״), 1802/6 , ש״אין אנו מכתיבים לטבע את חוקי־ 
שכלנו, אלא מכירים אותו באמצעות חוקי-שכלנו, משום שאף 
חוקים אלה הם חוקיו של הטבע". ב׳ גרם זהות גמורה של 
חוקי־ההכרה וחוקי־ההוויה. הוא הושפע מלייבניץ, ותפיסתו 
היסודית היתד, קרובה גם לזו שהובעה בעקרון של שפינתה: 
"סדר המושכלים וקישורם הוא כסדר הדברים וקישורם" 
(תורת המידות, ספר ב/ משפט 7 ). ב׳ קדם לשלינג בחידוש 
המטאפיסיקה של הזהות, שהגיעה אח״כ להתפתחותה השלמה 
בפאנלוגיזם של הגל. אך לדעתו של ב׳, אין הזהות של 
החשיבה וההוויה קיימת אלא בתחום הצורה בלבד. "החשיבה 
כחשיבה״ היא מהותה של ההוויה ! חוקיות הגיונית זו היא 
צורתו הממשית של העולם החמרי. שלינג וגם הגל למדו 
הרבה מרעיונותיו של ב׳, אע״ס שסירבו להודות בדבר. 

בתורת־ההיגיון גילה ב׳ את זהותה של המחשבה בתור 
מחשבה: תוכן־המחשבה הוא אחד ויחיד ואינו מתרבה עם 
ריבוי פעולות החשיבה (ע״ע בולצנו! היסרל)! וכן רואה 
ב , בצורה ההגיונית הזהה של כל חשיבה גם צודת־הוויה 
אוניוורסאלית! הלוגיקה היא אונטולוגיה. העקרון של החשי¬ 
בה בתור חשיבה הוא יסוד ההומה ויידדד דינאמי של העולם, 
שמעצב את הקוסמוס מן החומד. באופן זה מסביר ב׳ את 
התפתחותו של העולם. התפתחות זו מגעת לשיאה בדוח- 
האדם, בהכרתו, וביחוד בפילוסופיה: יסוד-הראשית חוזר 
אל עצמו׳ תוף שהוא חושב את עצמו ומכיר את עצמו. 

ב׳ חיבר, קודם שפיתח את תודת*ההגיון שלו, גם 
5110500516 ? 01314115056 1186016106 ^, ("פילוסופיה מעשית 
כללית״), 1795 , ו 5802131100 .^- 14660 461 00561:26 416 ־ 0561 
(״על חוקי האסוציאציה של המושגים״), 1796 . 

467 1 ?€ 1 ס 1 *ח £01 ת״\ 

116 ? 06561116 . 4 516111111$ * 00 , 15561156/1 ^ 1 " €11161 6/1 ) 1/6751 . 111400 

; 479-492 , 1848 , 1 . 54 , 111 .* 41 , 1 / 1 / 6 ) 14050 ?? { 116116761 467 

, 41611 ) 0111511 ^ 1 ) $>? 11$171 ?> #6 67 ^ס $15 ס 0 ז״ 5 , 0 . 0 , 1 ^ 50 ־ 31 ^ 1 .ק 

.( 437-452 , 1925 

א, ע. ש. 

ברדיב, ע׳ע .ולשית, ס?חת. 

ברךי^סק (*:> 38 גק 56 , מ 1939 : אוסיפנקו), עיר במחוז 
(אובלאסט) זאפורוזץה שברפובליקה האוקראינית 
הסובייטית. מספד אוכלוסיה כ 51,000 ( 1939 ). ב׳, שהיא עיר- 
נמל על חופו הצפוני של ים־אזוב, משמשת מקום־מרפא- 
והבראה, אך יש בה גם מפעלים של תעשיה כבדה וקלה. 
היא נוסדה ב 1827 , וברוסיה הצארית היהה כלולה בפלך 
הטאוךי. 

ב 1847 ישבו בב׳ ובערי־המחח שלה 572 יהודים. ב 1864 
מנתה קהילת־ב׳ 753 נפש. לפי המפקד של 1897 היו בב׳ 
3,048 יהודים ו 258 קראים (בתוך אוכלוסיה כללית של 
26,4% נפש), ואילו ב 1923 ירד מספרם של היהודים בב׳ 
ל 2,112 . 

|ךךיךב ( 968 זו>ןק £6 ), עיר באוקראינה (ע״ע) בחבל 
ההיסטורי של ווליניה! בירת נפה (ראיון) במחוז 
(אובלאסט) דיטומיר! יושבת על נהר גנילופיאס, הנופל 
לטטדב (פלג ימני של הדנייפר), ובצומת של מס״ב לקאזא־ 



459 


ברדייצ׳ב 


460 


טין, דימומיר ושפטובקה. ב 1939 היו בה 66,000 תושבים, 
רובם יהודים. עד 1918 היתד, ב׳ בעיקר עיר של מסחר (בדגן, 
בקר, סוסים וכלי־רכב) ומרכז לעיבור־סבק ז כיום היא עיר- 
תעשיה, שמעבדת תוצרת של חקלאות (סוכר, #כר וקמח) 
וגידול-מקנה (בורסקאות ובשר) ומייצרת מכשירים ומכונות 
לחקלאות ולבח״ר לסוכר. העיר היא גם מרכז לחינוך כללי 
ומקצועי. 

ב׳ נזכרת לראשונה בתעודה משנת 1320 , שבה נתן אותה 
הנסיר הליטאי גדימין לאציל טישקוויץ׳, לאחר זמן עברה 
למשך תקופות קצרות לידי בעלים אחרים, אבל לסוף חזרה 
לבית־טישקוויץ׳ וברשותו נשארה כל ימי משטריהצארים. 
אדמת־ב , נמסרה בחכירה לעירונים, אבל לא נמכרה להם. 
בברית־האיחוד, שנכרתה בין פולניה וליטה ב 1569 , עברה ב׳, 
ביחד עם שאר חלקי ווליניה, לפולניה. מאמצע המאה ה 16 
היא נזכרת כעיירה. בסופה של אותה מאה בנה בה יאנוש 
טישקוויץ׳ טירה, ששימשה אחר־כך (מ 1627 ) כמנזר של 
הכרמליתים היחפים. המנזר קיבל איקונין עתיק של האם 
הקדושה, וב׳ נעשתה מקום-עליה לצליינים, ומתוך כך שימשה 
גם מקור־פדנסה ליהודים. בימי המלחמות של 1648 — 
1660 נפגעה ב׳ קשות. ב 1648 נשדד המנזר, והנזירים, 
שנמלטו סן העיר, לא חזרו אליה אלא ב 1663 . ב 1765 
נתן המלך לב׳ זכות לקיים בה עשרה ירידים בשנה, וכך 
נעשתה ב׳ שוק חשוב, השני במעלה באוקראינה (אחר קיוב). 
הכרמליתים סייעו בפיתוחה של העיר גם ע״י מה שבנו חנויות 
מאבנים לסוחרים זרים, קיימו בית־ספר תיכון והקימו דפוס 
(ב 1760 ). במחצה הראשונה של המאה ה 18 כבר היו היהודים 
הרוב בעיר. שמה של ב׳ שימש בפי הפולנים שם נרדף לעיר 
יהודית. ב׳ היתד, גם עיד־מבצר: ב 1768 שימשה מרכז לקוני 
פדראציה הבארית וב 1793 לטארגוביצית. ב 1793 נפלה בידי 
הרוסים, ואז התחילה ירידתה הכלכלית, שממנה התאוששה 
רק ב 1812 , כשהרבה מסוחריה התעשרו ע״י אספקת דגן 
לאודסה, שבה שרר אז רעב. במשך המחצה הראשונה של 
המאה ה 19 נעשתה ב׳ המרכז המסחרי החשוב ביותר של 
רוסיה הדרומיודמערבית. מרידות הפולנים ב 1830 ו 1863 
גרמו לחיסול המרכז התרבותי הפולני, שהתקיים בב׳ מן 
המאה ה 17 ואילך מסביב למנזר הכרמליתי: ב 1831 נסגר 
בית־הספר, ב 1840 הועבר הדפום לז׳יטומיר, ב 1864 בוטל 
המנזר הכרמליתי ובניינו עבר לרשותם של השלטונות (כיום 
הוא משמש כבית־נכות). ב 1844 הוכללה ב׳ בפלך־קיוב 
וב 1845 הוכרזה כבירת נפה (אויזד). בתקופת השלטון הקומד 
ניסטי סופחה שוב לווליניה (ז׳יטומיר). 

בסוף שנות ה 80 למאה ה 19 נאמד מספר תושביה של ב׳ 
ב 80,000 ! ברובם הגדול היו יהודים. ב 1920 ירד מספר התו¬ 
שבים ל 840 72 ובהם היו 80% יהודים. המספר הוסיף לרדת — 
כנראה, עם הגירתם של יהודי רוסיה לכרכים. 

יהודים. פרט לשתי ידיעות מ 1593 16021 על יהודים 
בודדים מב/ אין לנו עדות לקיומו של ישוב יהודי במקום 
אלא מ 1721 ואילך. ב 1732 העניקה בעלת־העיר כתב-זכויות 
לחבורת־החייטים היהודית בב/ שהתיר להם שלא להיזקק 
להכרעות־הקהל בענייניה של החבורה. עם התפתחותה של 
ב׳ כעיר־שוק (מ 1765 ואילך) גדלה בה בהדרגה האוכלוסיה 
היהודית: לפי הספירה של 1765 היו בב׳ 1,220 יהודים 
(וביחד עם יהודי הסביבה: 1,541 ), ב 1789 היו בה 1,951 
( 2,460 ). ב 1794 הפקיע בעל־העיר, הדוכס ראדזיוויל, את 


זכות־השיפוט מידי הרבנים, "הרואים את תועלתם בלבד", 
והעביר אותה לידי ביח־דין, שנבחר ע״י כל יהודי-העיר ברוב 
קולות. נראה, שהדבר נעשה על רקע המחלוקת שבין החסי¬ 
דים ומתנגדיהם, כי ברבע האחרון של המאה ה 18 הפכה ב׳ 
למרכז חשוב של החסידות. עם התפתחותה של העיר התחילו 
משמשים בה ברבנות תלמידי־חכמים מפורסמים (ר׳ ליבר 
"הגדול", ר׳ יוסף "חריף", ועוד) ומסופה של אותה מאה עד 
שמת (ב 1809 ) ישב בה על כסא־הרבנות ר׳ לוי-יצחק מב׳ 
(ע״ע), 

ב 1797 אישר הדוכס בעל־העיר ל 7 סוחרי־בדים יהודיים 
בב׳ את זכות המונופולין למסחר-הבדים בעיר. במחצה הרא¬ 
שונה של המאה ה 19 היחה הפעילות המסחרית בב׳ מרוכזת 
בידי יהודים. — יהודים יסדו בב׳ עשרות חברות מסחריות 
גדולות ובתי־באנק, שהיו להם סוכנויות בערי רוסיה הפנימית 
ואף בחו״ל. סוכניהן של אחוזות־האצילים בסביבה, שתוצרתן 
החקלאית היתה נמכרת בירידי-ב׳, היו אף הם יהודים. 
הגירתם והידלדלותם של האצילים הפולניים אחר המרד 
של 1863 שימשו מכה קשה למסחר היהודי בב׳; וההגבלות 
על התיישבות היהודים בכפרים (לפי "התקנות הזמניות" של 
1882 ) וגזירות אחרות של השלטון החמירו עוד יותר את 
מצבם הכלכלי של רוב יהודי־העיר. בסוף המאה ה 19 נזקקו 
כ 20% מכל יהודי-ב׳ לתמיכתם של מוסדות-צדקה. 

העליה העיקרית במספר היהודים בב׳ באה אף היא 
במחצית הראשונה של המאה ה 19 . ב 1847 הגיע מספרם 
ל 23,160 איש וב 1861 ל 46,683 (הקהילה השניה בגדלה ברו¬ 
סיה). לאחר מכן התחילה הירידה: ב 1897 מנו יהודי־ב׳ 
41,617 נפש ( 80% מאוכלוסיית העיר), ב 1917 — 37,487 
וב 1920 — 29,778 ( 71.7% מכל התושבים). לסי המפקד 
של 1926 ישבו בב׳ 30,812 יהודים ( 55.6% מכלל האוכלוסיה) 
ומספד דומה לזה של יהודים ישב בה, כנראה, ב 1939 . עד 
מלחמת־העולם ז ספגה ההגירה את הגידול הטבעי של 
האוכלוסיה היהודית בעיר, אך אחר המהפכה התחילה יציאה 
מהירה של יהודים מב׳ ואחוזם באוכלוסיה ירד בהתמדה עד 
מלחמת־העולם 11 . 

בסוף המאה ה 19 עסקה כמחצית המפרנסים היהודיים בב׳ 
במלאכת־בפיים, רובם בענפי החייטות, הסנדלרות, עבודות 
עץ ומתכת, וכד׳. כ 2,000 איש היו פועלים שכירים. שאר 
היהודים התפרנסו ממסחר. ב׳ נעשתה אחד מן המרכזים 
החשובים של ה״בונד". אחר המהפכה גדל האחוז של 
הפועלים השכירים בב׳, וחלק ניכר מן היהודים נקלט במנגנון 
המדינה. 

רעיונוודההשכלה התחילו מתפשטים בב׳, ביחוד בין 
המשפחות העשירות, בתחילת המאה ה 19 . טוביה פדר (ע״ע) 
ישב בסוף ימיו בב , . בהשפעתו של יצחק בר לוינזון(ריב״ל) 
התארגן חוג־משכילים בב׳ עוד בשנות ה 20 ! בשנות ה 30 היה 
פעיל בו ביותר הרופא ישראל רוטנברג. מחוג זה יצא גם סבם 
של המוסיקאים אנטון וניקולאי רובינשטיין, שהמיר את דתו. 
למשכילים התנגד הבאנקאי יעקב יוסף הלפרין, שהיה בעל 
השפעה ניכרת בחוגי-החסידים והיה אף מקורב לשלטונות. 
ביה״ס העממי הראשון ברוסית נפתח בב׳ ב 1850 , אך מספר 
תלמידיו היה קטן אף לאחר מכן. עם ירידתה הכלכלית של ב׳ 
התחילו העשירים־המשכילים עוזבים את העיר ועוברים לערים 
הגדולות. מחמת דלותו של רוב האוכלוסיה היהודית נמנע 
מחלק גדול של הילדים לבקר אף ב״חדרים". לפי המפקד של 



461 


ברדיצ׳ב—כרדלי, פרנסים חרברט 


462 


1897 ידעו רק 58% מן הגברים ו 32% מן הנשים לקרוא 
ולכתוב באיזו לשון שהיא. 

בתקופת השלטון הסובייטי נפתחו בב׳ בתי-ספר ביידית 
וב 1924 נפתח בה גם בית-דין ממשלתי— הראשון באוקראינה 
כולה, שלשונו הי תה יידית. במפקד של 1926 הצהירו 28,584 
מיהודי-ב׳ (מכלל 30,812 היהודים שישבו בעיר) על יידית 
כלשון־אמם. אך כבר בתהילת שנות ה 30 נשמעו תלונות 
על קיפוחה של היידית במשרדי הממשלה בב/ עד אמצע 
שנות ה 30 יצא בב׳ כתב־עת ביידית פעמיים בשבוע בערך. 
הפעילות התרבותית היהודית בב׳ פסקה כליל קודם מלחמת- 
העולם 11 . 

הנאצים הקימו פלוגודהשמדה בב׳ בתחילת יולי 1941 . 

מיד לאחר מכן התחילו רציחות המוניות, אך עם זה הוקם גטו 
בעיר. ב 5 באוקטובר אותה שנה חוסל הגטו וכל היהודים 
שהיו בו הושמדו. לפי ידיעה אחת נמצאו אחר המלחמה 
(במארס 1946 ) בב׳ כ 6,000 יהודים. 

ש. אט. 

ןךךי^ב?קי, מיכה יוסף, ע״ע בן־נריזן, מיכה יוסף. 

3 ר־ךי^ן — 05 ״ 1653 זז 83 — ( 154 — 222 ), אסטרולוג והוגה־ 
דעות סורי. ב׳ נולד באורפה (אורחי-אדסה) למשפחה 
פרסית מיוחסת, והוא נקרא על שם נהר־דיצן, העובר בעיר־ 
מולדתו. ב 179 התנצר, וזמן מסויים ישב בחצרו של אבגר 
(ע״ע), מלך אורחי, שהיה ידוע בנטיותיו ליהדות ולנצרות, 
וכאן נוצרה תורתו, שהיא מזיגה של נצרות, פילוסופיה 
ואסטרולוגיה. 

משנתו בנצרות דוחה את ההתגלות, בעוד שבתורת- 
הבריאה שלו ובהשקפתו על השילוש ניכרת שאיפה לפשרה 
בין התפיסה הנוצרית האורתודוכסית ובין הגנוסיס (ע״ע). 
150 המזמורים שכתב ב׳ הניחו את היסוד לספרות הסורית. 
מייחסים לו גם כתבים שובים אחרים, ובתוכם "המזמורים 
(האודות) של שלמה" ו״הספר על חוקי המדינות", שעיקרו 
נתחבר על־ידיו. ב׳ דוגל בספר זה בחירות הרצון האנושי, 
שאף שבעת כוכבי־הלכת אינם יכולים, לדעתו, להטותו מדרכו. 
חבורת חסידיו של ב/ שגילתה נטיח לתורת־הגנוסיס ותורת־ 
מאני ושהנצרות הרשמית דנה אותה ככת של מינים, התקיי¬ 
מה עד הסאה ה 10 לערך ונתפשטה עד סין וכוראסאן. 

. 11 ?/* 76 ) 0/10111 133156 , 7.11* /}05/^55(/115<. 11X11 .'־ 1 

, 1922-24 , 111/1111 ) 34, 4 [1910]; 13., 111 0x11/11 01X15 ,!//*!ח 01111 
1 ) 2x1(50/1x1 ת 1 ) 811/1111 70/1 . 8 ,■ 1 ש 1 ) 801136 , 14 . 14 ; 140 — 129 
.( 21-74 , 1932 , 0/110 ו 050/1 ^ה 1/0/10 א •״)/ 

בך 1 ל 1 , ? 5 יחל! — 11811 30113 ־ 81 <; 16 ש 0113 — ( 1833 — 1891 ), 
מתקן סוציאלי בריטי. ב׳ הצטרף בצעירותו לחוג 
ה״חפשים בדעות" 66 ■!?), חסידי האתאיזם וחד־ 

פובליקניזם. ב 1860 — 1863 חפיץ דעות אלו כנואם וב 1866 — 
1891 כעורך של שבועון בשם "המתקן הלאומי" ( 31 מ 3110 א 
ז 6 מ״ £6£0 ), שבו נלחם על חירות הדיבור והמחשבה, וכן על 
תיקונים במצבם של הפועלים, הגבלת־הילודה וכד׳. מ 1874 
ואילך סייעה לו בפעולותיו אני בזנט (ע״ע)• אך ב 1886 
הופסק שיתוף־פעולה זה מפני שב׳ התנגד לסוציאליזם. 
ב 1880 נבחר ב׳ לבית־הנבחרים כראדיקאל מתקדם, אך סירב 
להישבע את השבועה הדתית, המוטלת על חברי־הפארלאמנט 
עם כניסתם לתוכו, ורק אחר מאבק של 8 שנים הצליח 
להשיג, שיסתפקו בהצהרת "הן־צדק" שלו במקום שבועה. ב , , 
שבמשך שנים הרבה נחשב ליוצא־דופן ולפורק עול, זכה 


בסוף־ימיו להוקרה של חוגים רחבים. חוץ ממאמריו המרו¬ 
בים, פירסם אוטוביוגראפיה ( 1873 ), ספר בשם 06 ־ £1 ׳ 1116 ׳ 
16 §§ 0 ־ 811 עז 3 ז״ 6 ות 113 ש 3 ? עורו ) 0 ץז 0 ז 5 ("האמת על מאבקי 
בפארלאמנט״), 1882 , וספר על "הפועלים והחוק" (• £311001 
( 1891 , ׳* £3 1 ) 30 ). 

;׳' 1895 ,. 8 ■ 01 / 0 •>/!./ ,(בת 1 נ 0 ל ב') ־ 1 שתת 11311811-80 ) 3 ז 8 . 44 

,. 8 . 0/1 ,(. 60 ) ז 11 טונ 0111 . 0 .( ; 920 ( ,. 8 . 0/1 , 15011 ז 6 נ 801 .( 

. 933 [ / 0 1 < 10 < 0/10/111 

?רולי, ג ,י םו — ׳< 116 > 3 ז 8 30065 [ — ( 1692 — 1762 ), אם* 
טרונום אנגלי. ב׳ למד תאולוגיה באופספורד וכיהן 
זמן־מה ככומר אנגליקני, אך מנעוריו עסק כחובב בתצפיות 
אסטרונומיות, וב 1718 נבחר כחבר בחברה המלכותית. ב 1721 
עזב את כהונתו, ומאז התמסר כולו לאסטרונומיה, תחילה 
כפרופסור באוכספורד, ומ 1742 ואילך כאסטרונום מלכותי 
ומנהל מצפה־הכוכבים בגריניץ׳. ב 1729 גילה את האברציה 
(ע״ע) של האור וב 1748 אח הנוטציה (ע״ע ארץ, עמ׳ 1053 ) 
של הלבנה (ע״ע). שפע מדידותיו המדוייקות במעמדי־ 
הכוכבים סיפק חומר תצפיתי רב־ערך להתפתחותה של 
האסטרונומיה החדשה! אך מדידות אלו נתפרסמו רק ומן 
מרובה אתר מותו ומלוא חשיבותן לא הוכרה אלא על־ידי 
בסל (ע״ע). 

5 ל!ל י / הנרי — ץ 116 > 3 ז 8 ץזח 16 ל — ( 1845 , מאנצ׳סטר — 
1923 , אוכספורד), בלשן ולכסיקוגראף אנגלי. לאחר 
שסיים את חוק־לימודיו בבי״ס תיכון בצ׳סטדפילד געשה ב׳ 
פקיד בבית־מסחר. אך במשך 20 השנים, שבהן עבד כפקיד, 
הקדיש את רוב זמנו הפנוי לחקר הלשון האנגלית והמקצועות 
הגובלים בה, ורכש ידיעות יוצאות מן הכלל בלשונות המודר¬ 
ניות והקלאסיות (כולל עברית) ובספרות האירופית הקדומה. 
ב 1884 השתקע בלונדון, ומ 1889 ואילך היה מן העורכים של 
הץז 3 ״ 0 ״ 010 £0811511 1 !־ £01 א ס, המילון ההיסטורי השלם 
ביותר, שחובר בשביל איזו לשון שהיא: מובאות בו תול¬ 
דותיה המפורטות של כל מלה, שהיתה בזמן מן הזמנים 
בשימוש באנגלית — האטימולוגיה של המלה, שינויי הכתיב 
שלה במרוצודהזמן, והתפתחותה מצד המשמעות שלה, 
המוסברת ע״י ציטאטות עם תאריך. שאר כתביו של ב׳ 
כוללים אחת מן ההיסטוריות היסודיות הראשונות של הלשון 
האנגלית: 11511 §״£ 0£ £״ 1 אל 43 < £116 ׳ ( 1904 ) ומהדורה 
מחודשת של המילון לאנגלית בינונית של סטראטמן( 1891 ), 
שהיה הספר המוסמך בתחום זה עד שתופיע המילון לאנ¬ 
גלית בינונית של קוו (״״ £0 ) וקורת ( 013111 .£) ב 1953 . 
בעבודותיו של ב , מסתמן שיא של הבלשנות ההיסטו¬ 
רית והתיאורית של המאה ד, 19 , שלפיה השינויים הבאים 
בלשון נובעים מעצם טבעת של הלשון ושלפיכך אין הלכסיקו־ 
גראף צריך לפסוק הלכה בשימושם, אלא לציינם בלבד. 

11. 8■ 8711/1 <1 |^x/110:x /ס 8. 81-1(186*, 7716 0011x11x1/ 81((>0x5 
. 1928 ,(כולל גב ביבליוגראפיה) 

ברךלי, פרנסים הרבךט—ץ £16 > 3 ז 16 ז 6 < 1 ז 6 [£ 15 :>״ 3 ז?— 
( 1846 , קלאפהאם — 1924 , אוכספורד), פילוסוף 
אנגלי. ב׳, בנו השמיני של כוהן אנגליקני, השתלם בפילו¬ 
סופיה באוכספורד, שבה ישב גם לאחר שסיים את חוק- 
לימודיו כ״חבר״ (׳* £6110 ) של האוניברסיטה. ביחד עם קרד 
( 031111 ), גדין ובוזאגקט נמנה ב׳ על האסכולה האידיאליס¬ 
טית האנגלית, שהפיצה דעות הגלייניות באנגליה במחצה 
השניה של המאה ה 19 . ספריו העיקריים — 81001165 £1111031 



463 


ברדלי, פרנסים הרברט—ברדלס או נמר־ציד 


464 


(״מחקרים בתורודהמידות"), 1877 , 1.0210 0£ 8 ? 1 ק 11101 ז? 
(״עקרונות הלוגיקה"), 1883 , ו 8631117 303 0£ ת 3 זגססק\ 1 
(״הופעה וממשות״), 1893 — זכו לתהילה מרובה. ספרו 
האחרון, שצויין, עם פירסומו, ע״י קרר כ״גילוי הגדול ביותר 
אחר קאנט", נמנה עד היום עם היצירות המעולות של 
הפילוסופיה האנגלית. העזה רעיונית בצד זהירות של ניסוח 
וידיעת־המידה, אירוניה, רגישות אסתטית, סיגנון מנופה, 
עשיר ושנון כאחת, היו לו, לב/ לעזר כשבא להביע את 
דעותיו, המסובכות לפרקים. בדומה לברקלי וליום לא היסס 
מלעקוב בעקשנות אחר הנחותיו הנועזות ביותר עד לקצה 
גבול האפשרות המחשבתית. עבודתו זכתה להוקרה כללית 
והוא נתכבד בכיבודים אקאדמיים וציבוריים. 

בספרו היסודי הראשון, "מחקרים בתורת־המידות", כבר 
קבע ב׳ את ההנחה, שלאחר זמן פיתח בהרחבה בספרו "הופעה 
וממשות" ב׳ דחה את השקפתם של המוראליסטים, שהמוס¬ 
ריות מבוססת על מוסר־כליות אישי ועל שיפוט של ה"שכל 
הישר", וכן את השקפותיהם של התועלתנים וההדוניסטים, 
שלפיהן המוסריות היא אנוסזת ותענוג אמיתי. ב׳ העמיד 
במקומן את הציווי הקאטגורי של קאנט, אמנם כשהוא מעוצב 
באופן קונקרטי במצבו המיוחד של כל אדם: "מעמדי וחובר 
תיו״ ( 301168 11$ 813110113011 ץ 1 ח). בזה ניסה ב׳ לראשונה 
לבסס את השקפתו בדבר "אידיאליזם ראלי", שמנחת קשר לא־ 
ינותק בין הסובייקט, על מוגבלותו המיוחדת, ובין האבסולוטי 
הבלתי־מוגבל והמושלם, שעמו שואף הסובייקט להתאחד. 
התאחדות זו אפשרית בדרך התפיסה, החשיבה, ההכרה, 
הרצון והרגש, ואילו מידות התגשמותה שונות ומרובות הן, 
שהרי התאחדות גמורה אינה ניתנת להשגה לשום סובייקט 
שהוא: כל סובייקט תופס, מכיר ומרגיש לפי יכלתו המוגבלת 
בלבד. עם זה אין להצביע על טעויות מוחלטות של הסוב¬ 
ייקט ; שכן בכל משגה יש מן האמת, ובכל אמת מן המשגה. 
האמת הכוללת המוחלטת ( 16 ס 8501 \) 1316 ), שהיא למעלה 
מהשגתנו המציאותית, היא בלבד נקיה מטעות, ואילו כל 
אמת שבידנו אינה אלא חלקית בלבד. 

ב״עקרונות הלוגיקה" הציע ב׳ אבחנה ברורה בין השיפוט 
במשמעותו ההכרתית־הלוגית ובין פעולת*השיפוט, שהיא 
עובדה פסיכולוגית. אף בספרו זה נלחם באסכולה התועלתנית־ 
האמפיריסטית האנגלית, ביהוד בתורתו של מיל על המצע 
האסוציאטיווי של הסקת מסקנות ישירות ( 06 מ 6 ז £6 ס 1 ) ובתר 
רתו של בין (״ 831 ), שלפיה מבוססת פעולת הזיהוי הלוגי 
על אמונה פרימיטיודת, שעל יסודה רשאים אנו לצפות, 
שהדברים הנמצאים כיום בכפיפה אחת, כגון הסוכר והמתי¬ 
קות, יימצאו כך אף מחר. מחקרו בקישוריהן המקריים 
וההכרחיים של סגולוודהדברים הביא את ב׳ לידי בדיקת 
טבעם של היחסים בכלל. 

ניסו לפרש את תורת ב׳ כהגליינית, אך הוא גופו התנגד 
לתפיסה זו, כיוון שראה עצמו נלחם ב,׳הפשטה חסרת־הדם" 
של ה״מוחלט" הראציונאלי של הגל. ב׳ דיבר על "מוחלט" 
ממשי וחי, שהוא צומת של רגשות, רצון, אתוס מוסרי 
והכרה כאחד — מה שגרם לכך, שרבים ראו את ב׳ כשפינו־ 
זיסטן. עם זה אפשר להבחין בכמה מרעיונותיו — ביהוד 
ברעיון ההתקרבות המודרגת של התודעה הסובייקטיווית 
אל הממשות המוחלטת, וברעיון ההגשמה הפנימית־האישית, 
המחיה מתור אהבה את המוחלט בלב האדם — קירבה אל 
האפלטוניות, דומה, שהאירוניה, המורגשת בדבריו כשהוא 
דן ב" תודעה הדתית", היתה מופנית במיוחד כלפי התפיסה 


האנגליקנית ולא כלפי התפיסה הדתית בכללה, שהרי הנחותיו 
בדבר המקור הראשון של הממשות ובדבר דרכי איחודה עם 
התופעה הם בגדר המסורת המיסטית המובהקת. בנקודה זו, 
כלומר ביחם־הגומלים שביו הטבע המופיע, החלקי, ובין 
המוחלט בכל תוקף ממשותו, מתקרבת תפיסת־עולמו של ב׳ 
לתפיסת־העולם הבודהיסטית־ההודית. וייתכן, שבכך יש אף 
להסביר, מצד אחד, את ההתעניינות המרובה הנודעת לתורתו 
בהודו של ימינו, השואפת לראציונאליזציה של אמונותיה, 
ומצד שני, את הזניחה היחסית של תורתו במולדתו. 

מספריו של ב' יש עוד להזכיר 01 10118 ) 0.81 יזק״ 68 ז? 7116 
1116017 111031 ־ 01 (״ההנחות של תיאוריה ביקדתית״), 1874 ! 
8631117 303 8 :> 0 ז 1 סס $ץ £$53 ("מסות על האמת והממ¬ 
שית"), 1914 , ו 5 ץ £$83 0011601:63 (״מסות מקובצות״), 1935 . 

צבי אדר, תורת הממשות של ברדלי, עיון, יולי 1951 ! 

ו$וו 41 ^ 0 ז?) . 8 ./ 7 .' 7 .־/ 1 ', / 0 ש^ 7 , 1.111 ) 1 ) 8 .מ . 1 ־ 1 

- 810 ) . 1.77.8 ,־ 138101 ..? . 81 ;( 1912 , ע 1 <ז?!> 0 ? 4 / ? 8 ?% 11 ?£ ? 171 ?$ ,. 8 . 77 .׳־/ 

-•! 1 נ!}\ . 13 .( ;(הגרמני של ״הופעה וממשות״, שיצא ב 1928 
. 11 ? . 0 ; 1935 , 1111 < ? 871 1 ו 1 / 7111 ? 1 ? 1 >[ 11 ו?? 80 11 ?? 71 7 ? 8 ,))בשן) 
. 1919 , 7111/11 ' 7 ? 8111.1 7111 ? ? 111011 ? 0 <ןקו 1 ?? 87 ,)ש 1 ז 11 ז 1 . : 1 

ם. ה. 

5 ךר^ 0 או {מר" ציד ( 08313 ( ^ 00 מ 401 ■; מכונה בהודו 
צ׳יטה [ 0866138 ]), טורף ממשפחת החתוליים 
(ע״ע). ?דלו כגודל הנמר, והוא דומה לו גם בגימור 
של פרוותו, שהיא חומה־צהבהבת ובעלת כתמים שחורים. 
ראשו של הב/ שהוא קטן ביחס לגופו, הוא בעל צורה 
חתולית מובהקת, ואילו בשאר חלקי־גופו דומה הב׳ במקצת 
לכלביים (ע״ע). הב׳ נבדל משאר החתוליים בגובה המרובה 
של רגליו ובציפרניו הגלויות תמיד, שאין הוא יכול להחביאן 
בקיפולי־עור. אישון־עינו של הב׳ עגול! בין העין והשפה 
העליונה של הפה עובר פס שחור, שהוא אפייני מאוד למין זה. 

מוצאו של הב׳ הוא, כנראה, מאסיה. נפח היה באי־ 
זורים ערבתיים מהודו ותורכיסטאן עד אפריקה הדרומית, 
אך בשטחים מרובים של איזור־תפוצה גדול זה הושמד, 
וכיום הוא מצוי באפריקה יותר מבאסיה. הב׳ נזון בעיקר 
מצבאים ומינים אחרים של אנטילופות קטנות או בינוניות. 
דרכו בתפיסת טרף שונה מזו של חתוליים אחרים: אמנם 
גם הוא מתקרב תחילה אל טרפו בזחילה עד למרחק מסויים, 
אבל אח״כ אינו מתנפל עליו בזינוק, אלא רץ אחר בעל־החיים 
הבורח מפניו! ברדיפה זו הוא מסוגל להגיע למהירות של 
110 ק״מ לשעה, המהירות המרובה ביותר, שנמצאה בבעל- 
חיים קרקעי אלא שהוא מתעייף עד מהרה, ואם אינו 
משיג את טרפו תוך ריצה של 2 /\ ק״מ בערך, שוב אינו 



ברדלס (גזגלסן \ץחסת! 0 \ג) 



465 


כרדלם או נמר־ציד — כרדרז, ריצ׳ו־ד 


466 


מוסיף לרדוף אחריו. כשהוא תופס את הטרף הוא מפילו 
במבות־רגלים והורג אותו ע״י נשיכות בגרונו. כרוב החתו* 
ליים הגדולים אין הב׳ אוכל כל יום, אלא יוצא לטרף אחת 
ל 3 ימים. 

ציד־הב׳ היה מקובל מימי־קדם במצרים, פרס, הודו וסין. 
בניגוד לשאר חתולי־בר ניתן הב׳ לביות אפילו כשהוא 
נלכד בבגרותו. עמי־אסיה נוהגים להשתמש בו לציד בהמות־ 
בר. את הב׳ המאולף לציד מחזיקים קשור ברצועה, ובשעת 
הציד מקרבים אותו בעגלה (וכיום: אף בג׳ים) לעדר של 
אנטילופות או צביים, כשראשו ועיניו מכוסים? במרחק 
מתאים מן העדר מגלים את עיניו ומשלחים אותו אל הטרף. 
הב׳ צד אותו לפי דרכו, אך מניח לציידים הבאים אחריו 
לקחתו ממנו. ביה״ב חדר ציד הב׳ לביזאנטיון, ומשם הגיע 
לאירופה המערבית. הוא היה מקובל מאוד בחצרות־מלכים 
ובאחוזות־אצילים, ביחוד בצרפת ? וילים הכובש הכניסו 
לאנגליה. ציורי־רקמה של ב" מופיעים בשטיחים וטאפיטים 
של יה״ב (כגון באלה שבניה [ע״ע]), ובשירי־ציד נזכרים 
ב״ עד המאה ה 18 . 

בא״י (בערבות־הנגב ובעבר־הירדן) היה הב׳ מצוי עד 
מלחמת־העולם 1 , שבה הושמדו שרידיו האחרונים באיזור זה. 

מין קרוב לב׳ הרגיל הוא ב׳־המלך (^" .^), המצוי 
ברודזיה הדרומית. הוא גדול מן הב׳, ועורו אינו מנומר 
בנקודות אלא חצוי רצועות ופסים. 

הב׳•(מיוד $ו.ג 1 > 6$6 ז 5 ) נזכר במשנה (ב״ק א׳, ד׳) בין 
חיות־הטרף: י. אהרני (ע״ע) זיהה אותו עם אך 

יש חוקרים שחולקים על זיהוי זה ומייחסים את השם ב׳ 
לטורפים אתרים מקבוצת־הנמרים. 

ה. ס. 

?רךפזךד ( £1 ־ 1£01 > 3 ז 8 ), עיר־תעשיה במחוז וסם ריידינג, 
בצפונה של אנגליה. מספר תושביה כ 287,000 
( 1953 ). ב׳ יושבת לרגליהם המזרחיות של הרי־הפיגינים, 
על פלג קטן של נהר־איר ( 6 ז 1 .\ 2 ) הסמוך. לתעשיית־הצמר 
של ב׳ — ענף־הכלכלה הישן והמפותח ביותר שבעיר — יצא 
שם בעולם, אך ב׳, שבסביבתה מצויים מכרות פחם וברזל 
ומחצבות־אבן, פיתחה גם תעשיות של מכוניות, מכונות 
ומוצרים כימיים. עד תחילת המאה ה 19 היתר, ב׳ עיר־תעשיה 
קטנה! אך עם המהפכה התעשיינית התחילה מתפתחת 
במהירות. להפצת תוצרתה בעולם ולהרחבת הייצור שלה 
סייעו ביחוד כמה סוחרים יהודיים מגרמניה, שהתיישבו בה 
קרוב לשנת 1830 . מבנייני־ב׳ יש ערך היסטורי ואמנותי 
לכנסיית־פטרוס (מסוף יה״ב) ולבית־העיריה (מ 1873 ). 

קהלה יהודית קיימת בב׳ מאמצע המאה ה 19 ? ביהכ״ג 
הראשון נבנה ב 1873 . ב 1880 נוסדה כאן קהילה רפורמית, 
שהיא הקהילה הרפורמית השניה, שנוסדה באנגליה (אחר 
לונדון). כיום יושבים בב׳ כ 700 יהודים. למרות מיעוט 
מספרם תופסים יהודי־ב׳ עמדה חשובה בעיר, וכמה מהם גם 
שימשו בכהונת ראש־העיר. יעקב מוזר, שמנדבתו הוקם 
בניין הגימנסיה "הרצליה" בתל־אביב, היה ראש־העיר של 
ב׳ ב 1910 . 

5 ךךח, גר 5 ך;ד אךרינסו־ן - - 5 ״ 130 ז^ 1 >״ 3 זל ז 0 6 

0 זס£> 6 ז 8 ״ 200 — ( 1585 , אמסטרדאם — 1618 , 

שם), משורר חולאנדי. אביו של ב׳ ביקש, שבנו יהיה צייר, 


אך ב׳ החלים לעסוק בספרות. שיריו, שהיו ברובם מיועדים 
לזמרה, נאספו רק אחר מותו ויצאו בשם "ספר־השירים הגדל 
המצחיק, העגבני והדתי". הספר כולל שירים עממיים, 
שירי־אהבה (בין השאר בצורות אפייניוח לרנסאנס 
כגון סונטות) ושירים דתיים. כמשורר דראמאטי חיבר ב׳ 
שני מחזות רומאנטיים — ״רודריק ואלפונסום״ ( 1611 ) 
ו״גריאנה" ( 1612 ) —, כמה דראמות רציניות, ביניהן "ליס־ 
לדד ( 1616 ), ומחזה בסיגנון הספרדי, "האביר האילם". אך 
בעיקר הצטיין בכתיבת קומדיות. ב 1612/13 הופיעו בין 
השאר "הקומדיה על הפרה" ו״הקומדיה על הטוחן". ב 1616 
תירגם להולאנדית את ה״סרים" לטרגטיוס בשם "הכושי". 
המעולה ביצירותיו הוא עיבוד של הרומאן הפיקארסקי 
״לאסאריו דה טורמס״ בשם ״הבראבאנטי הספרדי״ ( 1617 ). 
עיבוד זה הוא מחזה אמסטרדאמי מקורי, שבו מתגלמים 
כל ההומור, חוש־ההסתכלות הדק והיכולת השירית של ב׳, 
והצגתו מעוררת עניין עד היום.—מהדורה ביקרתית מכתביו 
של ב׳ יצאה לראשונה ב 1890 ושנית ב 1910/30 . 

) 104141 ^ 1 ז><£ , 5 ז 1£ ן£ו 1 > 8 , 8 .ן ; 1919 ,. 8 . 4 .€ , 1-11150 ? .[ 
,( 1932 , 1917 , 1913 , 01411 

ברדח, ריצ׳ןד — 8 ז 6 ו 011 ז 8 ג>־ 1131 :> 81 — ( 1757 , פלצנטיה, 
ניופאונדלנד — 1824 , לונדון), מיסטיקן אנגלי! 

מייסד התנועה הבריטית־ישראלית. לאחר ששירת בצי הבריטי 
ב 1771 — 1783 יצא לפנסיה בחצי־משכורת, אבל מטעמים 
דתיים סירב להישבע את השבועה, שהיתה נהוגה קודם 
קבלת המשכורת, ופירסם חוברת בעניין זה. כשהעלה על 
דעתו, שהוא מחונן במתנת־הנבואה, התחיל פונה במכתבים 
אל המלך, אל ראש־הממשלה ואל אישים ידועים אחרים בחיים 
הציבוריים כדי לנבא להם עתידות. לסוף בא לכלל מסקנה, 
שהוא משיח, שיעוז־ו הוא להשיב את העברים (בכך נתכוון 
לא אל היהודים, אלא אל האנגלים, שראו, לדעתו, את אור 
האמת) לארצם. שמה״בראדרז"(=אחים),ציין, לדבריו, שהוא 
מצאצאיו של יעקב, אחי ישו! ומכאן ואילך התחיל קורא את 
עצמו בשם בן־אחיו של האלוהים. ב 1794 פירסם את החלק 
הראשון של ספרו 105 :>:זב 1 ק 0 ז נ £ £1€ ז 0£ 
€5 מ! 1 יל 1 >ת 3 , שכלל דברי־נבואה על שיבת ה״עברים" 

לירושלים ב 1798 . המהפכה הצרפתית והמלחמות, שבאו בעק¬ 
בותיה, נראו בעיניו כפתיחה למאורע זה! החלק השני של 
ספרו נתפרסם באותה שנה. דעות אלו עוררו את תשומת־לבם 
של כמה מבעלי־הדמיון הקיצונים שבין אנשי־הדת באנגליה, 
ונתפרסמו הרבה חוברות, שבהן הובעה תמיכה בדעותיו של 
ב׳, והמזרחן נתנאל׳ בראסי האלהד ( 1 ) £331£16 ע־ 355 ז 8 ) הגן 
עליו בבית הנבחרים. היהודים לא הראו התעניינות בתנועה 
זו, ורק הפולמוסן דוד לוי(ע״ע) פירסם חוברת, ששמה ללעג 
את דברי ב׳. נתעורר חשה שתעמולתו של ב׳ נוצלה על־ידי 
היעקובינים לתכליות מהפכניות, והממשלה החליטה להו¬ 
ציא את פעולתו מכלל סכנה ע״י הכרזה, שב׳ הוא מטורף 
פלילי, וחבשה אותו (במארס 1795 ) בבית־המשוגעים. כאן 
נשאר עד 1806 . וגם לאתר שעברה שנת 1798 ונבואותיו 
לא נתקיימו, לא פסה אמונתם של תלמידיו בו, וקבוצה 
קטנה מהם הוסיפה להתלכד סביבו. עד סוף ימיו עסק ב׳ 
בכתיבת חוברות על המשטר ועל סיגנודהבניה בירושלים 
החדשה, ואף תיאר בפרטי פרטים את מדי הקצינים של 
המדינה. אחר מותו עברה המנהיגות של התנועה לתלמידו 
ג׳ון פינליסון ( 011 ;>ץ 13 ת 1 ?; 1770 — 1854 ). במרוצת־הזמן כמעט 



467 


ברדרז, ריצ׳רד—ברחה, טיכו 


468 


נשתכח שמו של ב , , אך לתורת "ישראל הבריטי" שלו עדיין 
יש רבבות חסידים באנגליה ובאמריקה. 

י. קלוזנר, מחקרים חדשים ומקורות עתיקים, 1957 , עם׳ 166 

ואילך; ; 1933 , 1 { 111 11£ < 417 11 ( 1 ( 0 ( 1110 <} 1 ^ 1 •* 7/1 , £016 

; 85-126 , 1936 , 11 ( 4111111 ( 1111 ( £ 71 £ .א 

-,ס 7 ׳! ,ז£( 1 !ש 0 . 14 .א ; 9 ־ 381 .ק(ן , 1111 - 11 ( ו 10 - 111 !! 1 <}/ 11111 ( 1101 ( 811 
. 1927 , 1 , 0 / 11117101 ( 2 ! 111 1111111 ( £110 

ב. ר. 

ןרך?ה, טיכו — ס 011 ץ 7 — ( 1546 , קנודשטרופ 

]שוודיה הדרומית, שהיתה אז חבל דני] — 1601 , 

פראג), אסטרונום דגי. ב׳ היה ממשפחת-אצילים וחינוכו נ 1 עד 
להכשירו לשירותיה מדינה. הוא נשלח על־ידי אביו תחילה 
לקופנהאגן ואחר־כך לאוניברסיטות של לייפציג, ויטנברג 
ודוסטוק לשם לימוד פילוסופיה ומשפטים. אך ב׳ מאס 
באורח־חיים של משפטן 
ופקיד ונמשך מנעוריו 
לצפ;ה בכוכבים, וכן 
שקד על לימודי הרפו¬ 
אה והאלכימיה, שבאמ¬ 
צעותן קיווה לרכוש את 
ההון הדרוש לבנייתו 
של מצפד,־כוכבים. כש¬ 
היה אך בן 17 שנה כבר 
גילה ותיקן כמה טעויות 
בלוחות האסטרונומיים 
האלפונסיניים (ע״ע 
אסטרונומיה, עמ ׳ 784 ), 
שהיו מקובלים עד ימיו. 
ב 1565 קיבל ירושה 
ניכרת מעזבונו של דוד עשיר, ומיד הקים לו בית־מחקר 
לאלכימיה ולאסטרונומיה על־יד טירת־מולדתו. שמו נתפרסם 
בעולם המדעי כשתיאר ב 1573 את ד,"נובה" ("הכוכב הח¬ 
דש"), הנקראת על־שמו, והוכיח, שמקומו של גרם שמימי 
חדש זה אינו במרחב כוכבי־הלכת אלא הדחק מעבר להם. 
באותה שנה נשא בת־איכרים, ודבר זה גרם לנידויו על־ידי 
בני־משפחתו. אך המלך הנאור פח־ריק 11 נעשה פטרונו, 
הזמינו ב 1574 להרצות הרצאות בקופנהאגן, ואח״כ אף מסר 
לידו טירה באי הקטן הון ( 0 ^י\ 11 ) שבסונד, סמוך לקופג־ 
האגן, ופסק לו קצבה שנתית. ב 1576 הקים כאן ב׳ בתמיכת 
המלך את מצפה־הכוכבים הגדול אוראניבורג ("סירת־ 
השמים") וציידו במכשירי־מדידה משוכללים, שהוא עצמו 
בנאם. כ 20 שנה עסק בתצפיות במערכיהם ותנועותיהם של 
הכוכבים וביצע מדידות, שמידת דייקנותן עלתה על כל מה 
שהושג בתחום זה לפניו. אוראגיבורג נעשתה מרכז לאסטרו¬ 
נומיה בזמנו, ואסטרז׳נומים, מאתמאטיקנים, פילוסופים ותאו־ 
לוגים פנו אל ב׳ בשאלות שונות. מחידושיו של ב׳ היתה 
ההוכחה (על־סמך מדידת הפאראלאכסה [ע״ע אסטרונומיה, 
עמ ׳ 792 ]), שהשביט שהופיע ב 1577 לא היה "אד" באויר 
"שלמטה מגלגל־הירח" אלא גוף כוכבי. הוכחה זו, וכן מחקרו 
על ה״נובה", סייעו לעירעור תמונת־העולם האריסטוטלית־ 
פטולמאית, ששללה אפשרות של שינויים וחידושים בעולם 
"שלמעלה מגלגל־הירח". 

אחר מותו של פרדריק 11 נתערער מעמדו של ב , . גרמו 
לכך — מצד אחד — השנאה, שהגו לו האצילים על נישואיו 
עם אשה שפלת־מעמד, ואיבתם של הרופאים אליו על שהושיט 


לעניים עזרה רפואית חינם, ומצד שני — גאוותנותו של ב/ 
שהיה נוהג להסתכסך עם מקורביו. ב 1596 הוצא המצפה מידו 
ובוטלה קצבתו המלכותית. אך ב׳ הספיק להוציא מאוראני- 
בורג את מכשיריו ואת רשימותיו, וב 1597 עזב את דאניה. 
תחילה התגורר בוואנדזבק, בחסות הרוזן של עיר זו, 
וברוסטוק, וב 1599 הוזמן ע״י הקיסר רודולף 11 לפראג, זכה 
לקצבה שנתית של 3,000 דוקאטים מידי הקיסר והקים על- 
יד פראג אוראניבורג חדשה. כאן שימש בשנתיים האחרונות 
לחייו כעוזרו במחקר ק פלד (ע״ע) הצעיר, שאחר מותו של 
ב , ערך והוציא את כתבי רבו. 

ב׳ הוא דמות אפיינית לתקופת־המעבר מן המדע הסכו־ 
לאסמי של יה״ב למדע החדש. תרומתו העיקרית לקידום 
האסטרונומיה היא מתודית — העלאת הדיוק של התצפית 
והחישוב לרמה הגבוהה ביותר, שהושגה בתקופה הטרס־ 
טלסקופית. עד שבא ב׳ היו נוהגים לקבוע את מקומו' של 
כוכב ברקיע ע״פ עמדת הלבנה — דבר, שגרר פגמים בדיוק; 
ב׳ החליף את הלבנה בנוגה, וע״י כך השיג דיוק גדול הרבה 
יותר. ביחוד שקד ב׳ על תיקון מדידת־זוויות. הוא בנה 
קוואדראנט־ענק של עץ, שסובב על צירו המאונך ולו חלוקת־ 
זוויות על טבעת של פליז, שאורר־הראדיוס שלה 6 מ׳ו משום 
ממדיו הגדולים של מכשיר זה היה דיוקו מרובה. אח״כ בנה 
מדזווית קטן מזה, אבל גם נוח לשימוש ממנו, שאורך־זרועו 
היה 1.6 מ/ לאחרונה בנה קוואדראנט אזימותי מפליז — אב־ 
דיוקנו של התאודוליט (ע״ע) שלנו —, שהיה בו כדי למדוד 
זווית של דקה אחת. ב , התקין כדוד־שמים מנחושת, שעליו 
סומנו מקומותיהם של כוכבי־השבת לפי מדידותיו; מעגליו 
של כדור זה היו מחולקים לדקות. ב׳ קבע אח מקומותיהם 
של 777 כוכבים, וקפלר כלל את מדידותיו ב״לוחות הרודול- 



טיכ 1 בראהה והקוואדואנט הנדול י&לו 
(ציור טספרו 103 מגן 1€01 מ €ג 1 ח 01 ח 0 ז 5£ \נ , 1602 ) 



טיכו פראהה 

(אוטוגראף> — ע״ע אוטוגרף, עט׳ 759 * 






469 


ברחה, טיבו — ברהמנה 


470 


פינים" שלו. תצפיותיו של ב׳ בתנועות כוכבי־הלכת סיפקו 
לקפלר חלק ניכר מן הנתונים המספריים, ששימשו לו חומר 
להסקת 3 עקרונותיו. אך דבקותו של ב׳ ברעיון הנושן של 
מרכזיות כדור־הארץ בעולם מנעה אותו מלקבל את שיטת 
קופרניקוס, ובמקומה הציע תמונת־עולם, שהיה בה משום 
נסיון־פשרה בין השיטה ההליוצנטרית והשיטה הגאוצנטרית: 
הוא השאיר את הארץ כמרכז נח של הסיבוב החדשי של 
הלבנה, הסיבוב השגתי של החמה והסיבוב היומי של כוכבי- 
השבת, אך הניח לכוכבי־הלכת להקיף את השמש (ע״ע 
אסטרונומיה, עט׳ 786 , 822 }. 

חיבוריו העיקריים של ב׳ הם: 516113 ג׳וסא 06 ("על 
הכוכב החדש״), 1573 ;- 0160113 3136 ־ 11 \ 513 מ 1 שג 1 תז 10 ז 0 ז> 5 \/ 
103 ״ (״המכאניקה של האסטרונומיה המחודשת״), 1598 — 
תיאור מכשיריו החדשים, אוטוביוגראפיה ותצפיות בתנודות 

מ 0 לול־הלבנה 1 11125111313 חי< 0.5 ־ 1 נ 1 21:26 *נ 1$131 ז 1 51X0110111136 .^ 

(״תרגילים באסטרונומיה המחודשת״), 1602/3 , 2 כרכים 
(בעריכת קפלר): א׳— קביעת מקומותיהם של 777 כוכבים, 
ב׳ — תצפיות בשביט של 1577 . כל כתביו הופיעו בפראג 
ב 1611 ובפראנקפורט ב 1648 , ולסוף — בהוצאה מדעית 
חדישה ב 15 כרכים מטעם האקאדמיה הדנית למדעים 
ב 1913 — 1929 . 

1 ) 1 ק) 8 ./ . 44 . 8 . 7 ,* 1435116 . 1 \ ; 1871 ,. 8 % 0 ץ 7 , 115 •[? .א .' 1 
- 031136 .? ; 1890 ,. 8 ." 7 ,ז 6 '{ 6 * 0 .£ ״ 1 . [ ; 1872 ,^ 8444 1/4 
. 8 ; 1921 ,( 120-130 , 11 ,.!! 774414444444 01 0 ) . 8 . 7 , 11131111 
.) 80 . 411140/4 .ץ 80 ) . 8 .' 1 / 0 ! 8704% 4117 > )( 81 ) 774 ' ,ץ 3 ז 0 
!) 7101 0/17 ){ 17 ) 774 ,? 0311 . 1 . .[ ; 1923 .( [ 7 1 \ 71 ,.[/ €0/44470 

. 1947 ,. 8 . 7 {ס 

(רומן; בעברית: דרך 1916 , 0011 ״*; !. 8 . 7 , 08 * 8 . 14 

טיכו ברהי לאלהינז, 1935 ). 

מ. ה. ב. 

בר״הזיפמן, ךי?ךד — תבו 3 מ 140£1 ־ז £1866 :נ 100113 —( 1866 , 
וינה — 1945 , ניריורק), משורר, מספר ומחזאי 
יהודי־אוסטרי. ב , היה בנו של עו״ד ממוראוויה, הרמאן בד. 
אמו מתה בשעת לי¬ 
דתו, ולאחר זמן אומץ 
ע״י דודו, התעשיין 
הווינאי אלוים ד.ופ- 
מאן. ב 1890 הוכתר 
ב׳־ה׳ כד״ר למשפטים 
באוניברסיטה של וי¬ 
נה, ומאז נמשך אל 
החוג הספרותי "וינה 
הצעירה״ (- 1108 ! 
מ 716 \\), שאליו נש־ 
תייכי ידידיו ארתור 
שניצלר, הרמן בר, 
פטר אלמנברג, *ויכם 
זאלטן ותיאודור הר¬ 
צל. את תשומת־לב 

הקהל הפגה אלין ר. כר־הופמן 

כשפירסם ב 1893 כרך דק של נובלות, שבהן ניכרת השפעתו 
של מופאסאן בבחירת הנושאים וזו של פלובר בסימון. שירו 
הלירי הראשון, ״שיר־עדשלמרים״( 1898 ),הואמשירי־הערש 
הפילוסופיים הנאים ביותר בגרמנית. המשורר נוגע בנימי- 
נצח: מקור־החיים האפל וקץ־החיים הכמוס, השביל העיוור 
והבודד, שבו אגו מהלכים כל ימינו, אי־היכולת שלנו למסור 
את העמוקות שבחוויותינו אף לקרובי-לבנו, והצורך הטראגי 


של כל דור ודור לחזור על שגיאות העבר וסבלותיו. תוהו 
ךברהר שולט, לכאורה, במבנודהעולם, אך מעבר לו רואה 
המשורר תכליתיות מסתורית ורציפות־קיום. כל יחיד נראה 
לו כחוליה הכרחית בשלשלת היסטורית של קבוצת־גורל, ולכל 
קבוצה כזו אורח־חיים משלה ותפקיד משלה בהתעלותו של 
האדם לרמת־תרבות נוספת. ברומאן היחיד שחיבר המשורר, 
8$ * 1060 ) 10 ׳ * 06 (״מותו של גאורג״), 1900 , מתברר דבר זה 
לגיבור בשעה שהוא מהרהר בפני המוות על משמעות־החיים! 
הוא מתרחק מקיומו האנוכיי כאפיקורסן אסתטי, מגלה 
את יהדותו ומטיל את עצמו לתוך המאבק של עמו על 
הצדק. במחזהו הראשון, 0121$ * 012 מסיר 3£ * 0 * 06 ("הרוזן 
משארולה״), 1904 , מגלה הגיבור את העדר הקבע שביחסים 
בין בני-אדם ואת חוסר־היציבות שברגשי־אנוש, אך עם זה 
הוא מצליח לקיים את אמונתו בקשר בין הורים וילדיהם: 
רציפות-קיום זו בעינה עומדת ותוסיף לעמוד, אף אם כל 
השאר יכזיב. דמותנו הנפשית מעוצבת ע״י עברו של הטיפוס 
האתני שלנו, ודמות זו גוזרת מצידה אח אודדדהחיים, שלפיו 
יחיו בני־בנינו עד סוף כל הדורות. 

יחסו של ב׳־ת׳ לבעיות־החיים הוא מקראי בעיקרו. כל 
מחשבותיו פונות לאלוהים, ובחזיונותיו יש משהו מן המסתו¬ 
רין ורוממות־הרוח של חזיונות הנביאים. בטרילוגיה המקראית 
שחיבר ביקש לקרב את ההשקפה העברית בשאלות־היסוד של 
ההוויה לתפיסתו של בן זמננו. החלק הראשון, 1228013$ 
31101 *'!׳ (״חלום יעקב״! הוצג ע״י ״הבימה״ [ 1925 , מוסקווה], 
בתרגומו העברי של בן ציון, תורגם שנית ע״י י. ליכטנבוים, 
1951 ), 1918 , מתאר את המשבר הפנימי, שעבר על יעקב אבינו 
בליל־השימורים בבית-אל — אותו לילה, שבו קיבל עליו ועל 
צאצאיו את ברכת־ה׳ ואת העומס שבברכה זו. תלקה השני 
של הטרילוגיה, 1 ) 0330 ש^מט! * 06 (״דוד הצעיר״), 1933 , 
עוסק במבחן, שבו הועמד דוד, צאצאו של יעקב. המחזה 
הושלם זמן קצר קודם עלייתו של היטלר לשלטון, ובו כלולה 
התשובה העברית לאידיאולוגיה הנאצית: כשם שלא כדאי 
לו, לפרט, לחיות לעצמו בלבד, כך לא כדאי לו, לעם, לחשוב 
בראש וראשונה על גדלותו שלו. הפרט חשוב רק במידה 
שהוא תורם לטובת זולתו! חשיבותו של עם מותנית בכך 
שיעניק מכושר־היצירה שלו לאחרים ויקשור את טובתו בזו 
של האנושות כולה. אדם נטול יצר-יצירה זה אינו אלא כדומן 
השדה, ועם — כעפר בפני ההיסטוריה. מן החלק השלישי 
של הטרילוגיה, ״דוד המלך״, הושלם רק קטע — 161 ק$* 0 ז \ 
1 > 1 ׳ 03$ 6018 !£ 20 * 6 :ז 1 ; 116 ' 161111 > £ט 3 ("פרולוג על הבמה"), 
1936 . ב 1936 סייר ב׳ בא״י! ממסע זה חזר נלהב וכמי 
שהשליך מעליו את נטל שנותיו. ב 1939 הוכרח להגר מאוס¬ 
טריה ונשתקע בנידיורק. בקובץ, שיצא ב 1941 ( $6 * 6 ׳\), 
אסף אותם משיריו, שייחס להם ערך מיוחד. הקטע "פאולה", 
שיצא אחר מותו( 1949 ), הוא תהילה לאשתו כתובה בפרוזה 
סיוטית, ובו משתקף הלך־הרוח הסתוי באוסטריה של זמנו, 
שחדר לחייו ועיצב את אישיותו. 

ד. פרישמן, מכתבים חדשים על דבר הספרות, "כל כתבי", 

ט ׳ , 1935 , עמ׳ נ״א-פ״ב, .£ ; 1936 ,. 71 -. 8 18 , 12111 ?;£ . 8 

1(31116*, 1?. 8.-17. (111 7)1( 17(14( 8x41471(74(444, ) 311 ., 1946); 

0 . 086 * 110126 *, 8. 8 .- 77 ., 87(4% 44417 87(1171117 7(5 7)1(741(4!, 

.(עם ביבליוגראפיה) 1947 
ם. ל. 

^רז־ומה וןרהמניזם, ע״ע *דו, ךת 1 ת. 
ברהמן׳ ע״ע ד!דו, דתות. 
ברהמנה, ע״ע וךה. 




471 


בדהמפוטרה — כרו, ז׳ן לראי 


472 


ברהמפוטרה ( 3 ־ 1 :וט< 131 תל 3 ז 8 ; בסאנסקרט: בנו של 
[האל] בראהמה), נהה שמוצאו מטיבט ושנופל 
למפרץ בנגל (ע״ע) בדלתה משותפת לו ולגנגם (ע״ע). 
ארכו: ב 2,900 ק״מ. — מקורות־הב׳, שנתגלו ע״י טון הדין 
ב 1907 , נמצאים מצפון להימליה (ע״ע) בקרבת קו־הרוחב 
ס 30 וקרהאורד 82 0 , כ 150 ק״'מ ממזרח למקורות־האינדוס, 
בגובה של 5,500 — 6,500 מ׳ מעל פני־הים. רחבו המאבסימאלי 
(בחלקו התחתון) — עד 10 ק״מ, עמקו — עד 12 מ'! כמות- 
מימיו (בשעת־הגאות) — עד 14,000 ממ״ע בשניה! הקף 
גליל־מימיו — 932x100 קמ״ר. בתחומה של טיבט, שבה הוא 
נקרא צאנגפו, זורם הב׳ מזרחה לאורך של 1,400 ק״מ והוא 
מגיע כאן'לרוחב מאכסימאלי של 3 ק״מ. פלגו הידוע ביותר 
בתחום זה הוא קיצ׳ו, שעליו יושבת לסה (ע״ע). מן העיר 
המסחרית שיגאצזה מזרחה, לאורך של 650 ק״מ, מסיע הב׳ 
סירות קלות, שהן עשויות מעור־היאק, המתוח על שלד־עץ, 
ובקיץ הוא משמש עורק־התנועה החשוב ביותר בארץ! 
בחורף הוא קופא. סמוך לקו־האורך ״ 95 פונה חב׳ דרומה 
וחוצה את ההימאלאיה בגאיות מתפתלים, תלולים וצרים, 
שעמקם מגיע עד 2400 מ׳. אורך אפיקו בגיאיות הללו הוא 
כ־ 320 ק״מ, ורחבו מצטמצם בכמה מקומות עד 50 — 60 מ׳. 
חלק זה של הנהר, הנקרא דיהאגג, לא היד, ידוע לחוקרים 
קודם 1913 , וכן לא היה ברור אם יש קשר בין הצאנגפו והב' 
עד שהבריטים פ. מ. בילי (ץ 83110 ) וה. מ. מורסהד עברו 
לכל אורך הנהר וציירו את מפת־עמקו. אחר־כך נודעו 
העמק והאפיק של הב׳ גם על־ידי צילומים מאוירונים. מן 
ההימאלאיה יורד הב׳ לשפלה של מדינת אסם (ע״ע) ומן 
העיר סאדיה ואילך, לאורך של 1,200 ק״מ, הוא משמש 
לספנות. בשפלה זו זורם הנהר, שכאן הוא כבר נקרא ב׳, 
למערב או לדרום־המערב לאורך של 800 ק״מ, ואח״ב הוא 
פונה דרומה. בכל דרכו זו הוא מתפצל לזרועות, שחוזרות 
ומתחברות זו עם זו ויוצרות איי־נהר מרובים. בחלקו התחתון 
זורם הב׳ בבנגאל הפאקיסטאנית, וכאן הוא מתחבר עם 
הגאנגס. עד המאה ה 19 היה הב׳ מגיע למפרץ כשהוא מופרד 
מן הגאנגס, אך נטייתו של הב׳ למערב ושל הגאנגס למזרח, 
מחמת הסתתמות אפיקיהם ע״י הסחף שהם משקיעים, גרמה 
להתחברותם. הדלתה רבת־הזרועות, שנוצרה ע״י שני הנה¬ 
רות, מקפת שטח של 80,000 קמ״ר. בשפלות אסאם ובנגאל 
יורד הנהר, באורך של 1,050 ק״מ, רק 120 מ׳. באמצע הקיץ, 
עם התגברותם של גשמי־המונסון ועם הפשרת השלגים 
והקרחונים בדרום־טיבט, עולה כאן הב׳ על גדותיו, מציף 
שטחים נרחבים, ומשקיע על־פניהם כמויות גדולות של טין, 
שהוא מביא מן ההרים. טין זה משמש גורם חשוב בהפריית 
שדותיהן של אסאם ובנגאל. 

הממשלה ההודית מכינה תכניות לניצולו של נגר־הב׳ 
בהרי־ההימאלאיה (באסאם הצפונית) לשם הפקתו של זרם- 
חשמל, שיספק את רוב צרכיהן של אסאם ובנגאל. 

6 ) 671 ז 6 { 86 111011 $ > 701111 46 ) 0611 , 111 ) 13 ) 101 * 511 . 0 

סז ? 7 ס< 0$$1 ? 0 ^ 1 י ץ!> 8311 .? ; 1940 ,. 8 1 ) 111 > 1%6$ ז 00 16 ^ 1 ס/ 

. 1957 , 71761 

מ. בר. 

5 ר 1 ׳ א 1 ד י ל 1 ן — :) 0 ז־ו 83 ח 1110 ) 0-0 ן 3011111 ץ 1 ־ 1 ־ 11110 ז! 03 — 
( 1791 — 1873 ), מדינאי צרפתי. מ 1811 ואילך עבד 
כעורך-דין בפאריס ומ 1827 ואילך נמנה עם מנהיגי האופוזי¬ 
ציה למלך שארל ^ הוא רצה ב" מלכות רפובליקנית", שבה 


יש לעם זכויות מרחיקות לכת, ופעל במהפכת־יולי ( 1830 ) 
להעלאתו של לואי פילים (ע״ע) לשלטון. כשזה האחרון לא 
נענה לדרישותיהם של ב׳ וידידיו, ובייחוד כשסירב להרחיב 
את זכוודהבחירה, אידגן ב׳ ב 1847 את "הנשפים לתיקונים" 
(^וצ״ז״ס&ז 300:5 >.רו 3 כ 1 ), שהאיסור שהוטל עליהם מטעם 
המלכות הביא ב 24.2.1848 לידי התפרצותה של המהפכה. 
נסיונו של ב׳ להצלת המונארכיה באותו יום נכשל. מדצמבר 
1848 עד אוקטובר 1849 שימש ב׳ ראש־הממשלה ושר־ 
המשפטים תחת נשיאותו של נאפוליון ( 111 ), אך התנגד 
לתפיסת־השלטון של זה האחרון ב 2.12.1851 (ע״ע צרפת, 
היסטוריה). ב׳ נאסר אז לזמן קצר, ואח״כ פרש מן החיים 
המדיניים. בשנים שלאחר מכן פירסם ספרים על בעיות 
מינהליות, וחיבר זכרונות, שיצאו אחר מותו ( 65 ז 101 מש 4 ז 
1875/77 ,. 01 י.י , 5 שמ 05111111 ק). 

. 1951 , 140 ^ 1 ? $01x11 <ז*ז 0  411 >) 1 ) 70 / 5 ) 1 1 ) . 8 . 8 , 1.00 
. 1946 , 7170 >!£ ) 4 5 ) 4 )יו 80 71 ) . 8 . 8 

ע. י.־ה. 

בתנסן, קךל — 86112:1131111 361 .>! — ( 1849 , ויסבאדן — 
1910 , לייפציג), חוקר גרמני בבלשנות ההודו־ 

אירופית המשווה. בגיל 28 התחיל בהוראה אוניברסיטאית 
כדוצנט בלייפציג, שבה נתמנה ב 1887 — אחר תקופה של 
שירות בפרייבורג שבברייסגאו — כפרופסור מן המניין 
ל״סאנסקרט ובלשנות משווה" (שלא כללה אלא את הלשו¬ 
נות ההודראירופיות). בשנות פעולתו בלייפציג היה 
מראשיהם של "המדקדקים הצעירים" (ע״ע בלשנות, עמ׳ 
970 ), והוא אף קבע את קווי-מחשבתם העיקריים ( 1878 ). 
הודות לפעולתו של ב׳ נתבססה השוואת הלשונות הר״ודו־ 


אירופיות ביסוס שיטתי ומוצק, ביחוד בתחום של תורת־ 
ההגה! התודות הקלאסיות של מקצוע זה משלו הן. ב׳ 
"שיחזר" את הגיי הלשון ההודראירופית ה״קדומה" כ״נום- 
חות־התאמה" של הגיי הלשונות ההיסטוריות (ע״ע בלשנות, 
עס׳ 979 )! השגו הבולט והמזהיר בתחום זה היה גילוי 
ה 80030$ 1383115 ! בהודו־אירופית (ע״ע) — הגה "שוטף" 
אפי, שטיבו בטיב תנועה, ז״א הוא יוצר הברה בלא עזרתה של 
תנועה אחרת (הסימון המקובל בתעתיק המדעי — ס! ,ס). 
ב׳ שיחזר הגה זה כ״יסוד המשותף" של חלקי־הברות אפיים 
ואחרים, שמקבילים זה לזה בלשונות השונות (כגון —ס!— 
או — 60 — בלאטינית, —!!מ— בטוטונית, — 3 — ביוונית 
ובהודית ובד , ; השווה את המלה ״מאה״: $3:301 = 11.01001 * 
[בהודו־אירופית] ,״• 6 * 0 *—*, 10114664,060:001 ?). עיקר תרו¬ 
מתו המדעית של ב׳ הם החיבורים המקיפים, שבהם סיכם את 
המחקר של תורת ההגה והצורות בלשונות ההודראירופיות. 
החשוב בחיבורים אלה הוא "יסודות הדקדוק המשווה של 
הלשונות ההודראירופיות"(ס 46 מ 116 ש 068161 ׳\ 466 1$$ * 060041 

3611611 !ג] 8 104086601301561160 466 06360013:118 , 1886 - 

1900 , 4 כרכים מאת ב , , וכרכים 5 — 7 , התחביר, מאת 
דלבריק [ 06111611618 ]), ששימש מוסת לעבודתו המקבילה 
של ברוקלמן (ע״ע) בתחום הלשונות השמיות. מהדורה 
מקוצרת ומתוקנת של ה״יסודות״ יצאה בשם - ¥668161 80626 ? 

ת 116 ש 63 נ| 8 104086601301561160 466 063010136118 6116046 

("הדקדוק המשווה הקצר של הלשונות ההודו־אירופיות"), 
1904 . כן חיבר דקדוק יווני. מ 1892 ואילך הוציא (ביחד עם 
הגרמניסטן שטרייטברג) את כה״ע הבלשני 10408661030156116 
06561100860 ?, שבו נתפרסמו הטובים שבמאמריו. 

ח. ר. 

?רוגש, הינךין 7 — 86085611 1461061611 — ( 1827 , בר¬ 
לין — 1894 , שם), אגיפטולוג גרמני; מגדולי 
המזרחנים של הדור השני שלאחר פיענוח ההיארוגליפים ע"י 
שמפוליון (ע״ע). כשרונותיו המזהירים של ב׳ ללימודים 
הומאניסטיים כבר נתגלו בילדותו, ובהשתדלותו של אלכסנ¬ 
דר פון הומבולט (ע״ע) נתמך ב׳ בלימודיו ע״י פרידריך 
וילהלם 17 , מלך פרוסיה. למרות השגיו המדעיים (עי׳ להלן) 
ולמרות קשריו אל חוגים חשובים ביותר, לא הצליח ב׳ בקאר־ 
יירה המדעית שלו. כמה שבים שימש בשירות הדיפלומאטי 
הפרוסי בפרס ובמצרים. אחר סיפוחה של ממלכת־האנובר 
לפרוסיה נתמנה כפרופסור בגטינגן, אך לא החזיק מעמד 
במשרה זו. אח״ב ניהל את ביה״ם לאגיפטולוגיה, שהוקם 
בקאהיר ע״י הח׳דיו אסמאעיל, אך מחמת המשבר המדיני, 
שפרץ במצרים בסוף שנות ה 70 , הוכרח לחזור למולדתו 
(כשהוא מוכתר בתואר "פחה"). אכזבתו האקאדמית האחרו־ 
נה היתד. אי־הצלחתז לרשת את הקאתדרה של לפסיוס (ע״ע) 
באוניברסיטה של ברלין, בשנות־חייו האחרונות לימד באוני¬ 
ברסיטה זו כפרופסור-שלא־מו־המניין. 

ב׳ היה מחונן בכוח-עבודה יוצא מגדר הרגיל, ופעולתו 
הספרותית הקיפה את כל תחומי האגיפטולוגיה. מקצועו 
המיוחד היה חקר הדמוטית (ע״ע מצדית, לשון), ששאמפוליון 
לא הספיק אלא להניח את יסודותיו, ויצירתו הגדולה והחשו¬ 
בה ביותר היתד, ה״מילון ההיארוגליפי־הדמוטי" (ב 7 כרכים, 
1867 — 1882 , שנדפס בפאקסימילה של כתב־ידו). כן שימש 
״דקדוק הלשון הדמוטית״ שלו ( 1855 ) ספר־הלימוד היחיד 
בלשון זו עד 1924 . 

ח. י. פ. 




475 


ברוד, מכם 


476 



מאבם ברוד 


?חד/ 9 ?ם — 1 ) 0 ־ 81 — (נר 1884 , פראג), סופד 

וקומפ 1 זיטור יהודי. בי, שהוכתר כדוקטור למשפטים 
ע״י האוניברסיטה הגרמנית בפראג, עבד כמה שנים כפקיד 
של ממשלת צ׳כוסלו־ 
באקיה — מתחילה ב־ 
הגהלת־הדואר, ואח״כ 
במחלקת־העיתונות 
של ראש־הממשלה: 
ב 1924 פרש מן הפקי¬ 
דות והצטרף אל ה¬ 
עיתון "פראגר טאג־ 
בלאט" כעו׳רך המדור 
לתיאטרון ולמוסיקה. 
בתקופת מלחמת־ 
העולם 1 , לאהד שבא 
במגע עם פליטים 
יהודיים שהגיעו מגא' 
ליציה לפראג, נעשה 
ב׳ ציוני, ומאז פעל 
בתנועה הציונית כעסקן וכסופר. הוא היה מן המייסדים של 
״המועצה הלאומית של יהודי צ׳כוסלובאקיה״ ( 1918 ) ונבחר 
בה כסגן־נשיא. משעלה לארץ ( 1939 ) ונתיישב בת״א, הוא 
פועל כיועץ דראמאטי של "הבימה" (שבשבילה המחיז את 
הרומאן שלו, "ראובני שר־היהודים", וכמה סיפורים של אח¬ 
רים) וכמבקר־מוסיקה. ב 1949 קיבל את פרם ביאליק בעד 
ספרו "גאלילאו הכבול". 

יצירתו של ב׳ היא רבצדדית. היא כוללת שירה, רומאנים, 
סיפורים, מחזות, מסות, כתבים פילוסופיים, תרגומים, ביוגרא¬ 
פיות, מאמרים ספרותיים, מוסיקולוגיים, פוליטיים וציוניים, 
ביקורת, ואף קומפוזיציות. אך יצירה רבגונית זו סובבת על 
ציר אחד, המשווה לה אופי אחיד, והוא חוויית ה״שלמות", 
שהאדם זוכה לה מתוך הרגשת היופי שב״ארוס" (אהבת האדם 
והחיים), ב״אתוס"(ההכרה וההגשמה של מוסר חי) ובהערצת 
האידסוף. לעיצובה של חווייה מורכבת זד מוקדש מפעלו 
של ב׳ כסופר־משורר ולבירורה התיאורטי מוקדשים חיבוריו 
הפילוסופיים. 

העיקריים והמפורסמים שבכתביו של ב׳ הם הרומאנים 
(כ 20 במספר), ואפשר להבחין בהם שני טיפוסים: רומאן 
האהבה והחוויה, והרומאן ההיסטורי. החשובים שבהם מן הטי¬ 
פוס הראשון הם: 0011111160 ! ,( 1908 ) ש 88 ץק 6 ד 1 ז 0 א 30111055 
100116 6106 ־ 00161 3021 )£ ,( 1912 ) ־ 8661 1 ) 01 תז.^ ,( 1911 ) 
51011 111311 6161 113011 , 311 ־ 81 10 ( 1 ,( 1922 ) 8.30865 60 ) ¥61 * 2 
11211 ק 6 ז 5 ,( 1930 ) 6 ( 1061 ־ 6161 61011 ־ 1 ז 231186 ,( 1927 ) 5611111 
, 311 ־ £1 016 ,( 1931 ) £ת 111 ) £01501161 ־ 061 ) 38 ! 035 00161 )) 80 


0130 100 ) ,־ 30011061 060 ,( 1933 ) ) 6011:3115011 010111 1116 
( 1952 ) ) 1105011 ׳* 110161 ־ 201 ("ארמון נורנפיגה", "יהודיות", 
"ארנולד בר", "פראנצי או אהבה ממדרגה שניה", "האשה 
הנכספת",'"ממלכת־הקסם של האהבה" [על קאפקה, ע״ע], 
"םטפאן רוט או שנת-ההכרעה", "האשד. שאינה מאכזבת", 
"הקיץ, שמבקשים להחזירו"). הרומאנים ההיסטוריים הם: 
) £015 , 8.608601 ,( 1916 ) )) 00 20 68 /י\ 31165 ־ 81 0110 ^ 7 
,( 1948 ) ] 60501131 ^ 30 ) 06 10 0311161 ,( 1925 ) 160 ) 0 ! ־ 161 ) 
( 1952 ) ) 6 ) 84615 ־ 061 ,( 1949 ) 11030180 ("דרכו של טיכ 1 
בראהה לאלהים" [שיא כל יצירתו], "ראובני שר היהודים", 


"גלילאו הכבול", "אונמבו" [על מלחמת השחרור של ישראל[, 
״המורה״ [על ישו: נוסח אחר הופיע בעברית בשם "אחות 
קטנה״, תשט״ז]). בין מחזותיו בולטים: - £5 8601810 £106 
,( 1920 ) ־ £3150861 016 ,( 1919 ) 10 ) 6 )) 86 016 ,( 1917 ) ז 86 ) 
( 1923 ) 2 ־ 8161 831865 15535 ־ 8131 ("מלכה ואסתר שמה", 
"המצילה", "הזייפנים", "לבה המפולג של קלאריסה", קומ¬ 
דיה)! שאול מלך ישראל"(יחד עם ש. שלום) והליברטו לאופ¬ 
רה של מארק לברי, "דן השומר" (יחד עם ש. שלום), הופיעו 
רק בעברית. בין קבצי־שיריו:,( 1910 ) 560 ־ ¥61 ס! 13868008 ׳ 
( 1949 ) 6 ) 1108 ) 06 606 !< ,( 1931 ) 6815 ) 06 165 ) 11686 016 
("יומן מחורז", "שיא הרגש", "שירים חדשים"). כן כתב ב׳ 
ביוגראפיות של היינה ( 1934 ) וקאפקה ( 1937 ) ושל הקומפו¬ 
זיטורים אדולף שרייבר ( 1921 ) וליאו יאנאצ׳ק ( 303068 !; 
1925 ). 

כתביו הפילוסופיים (בגרמנית): "השקפה ומושג" (יחד 
עם פליכס ולטש, 1913 ), ״אלילות, נצרות, יהדות״( 2 כרכים, 
1921 ), ״העולם־הזה והעולם־הבא״ ( 2 כרכים, 1947 ). בין 
כתביו הציוניים (גם-כן בגרמנית): "סוציאליזם בציונות" 
( 1920 ), ״במאבק על היהדות״ ( 1920 ), "ציונות כתפיסת־ 
עולם״( 1925 , ביחד עם פ. ולטש), ״הגזע והיהדות״( 1934 ). 

האידיאה היסודית של כל כתבי־ב׳ היא השניות: מצד 
אחד, אמונה איתנה בעולם אלוהי, ומצד שגי, ההכרה בסבל 
וברוע, ששום התפלספות אינה יכולה להצדיקם! משימת 
האדם היא השאיפה אל השלמות, שתביא לידי ביטולם 
של ניגודים אלה. תחנה מכרעת בדרכו זו של האדם (המתו¬ 
ארת ביחוד ביפה ובמפורסם שבכל ספריו, "טיכו בראהה") 
היא היהדות, שבה מתגשם ״הנס שבעולם הזה״ ( 035 
־ 161 ) 00 ׳*\ 5 ) 0165561 ; שמו של אחד מספריו, 1939 ), לעומת 
"המשכת העולם הזה" שבאלילות ו״שלילת העולם הזה" 
שבנצרות. 

נוסף על ההוצאות העבריות של חיבוריו, שכבר נזכרו 
למעלה, ניתרגמו לעברית מכתבי-ב׳: "דרכו של טיכו בראהה 
לאלהים", "ראומי שר היהודים", "הרפתקה ביאפאן", "הנערה 
הצ׳כית", "בטרם סבול", "הנחבא אל הכלים", "גלילאו 
הכבול", "פראנץ קאפקה", "הרפתקה של נאפוליון". 

בין הקומפוזיציות שלו יש חמישיה לפסנתר, שירים 
(ביניהם שנים למלים של קאפקה), קטעים לפסנתר, "יזכור 
עברי״ ( 210010 ־ 11681 111601 ! 860 , לפי מלים של ש. שלום), 
"מחולות־עם ישראליים". 

ב׳ הירבה לפעול לטובתם של סופדים ומוסיקאים שונים, 
וביחוד לטובת ידידיו, הקומפוזיטור אדולף שרייבר והמשו¬ 
ררים אוסקאד באום ופראנץ ורפל, וביותו— לטובת ידיד- 
נעוריו, פראנץ קאפקה, שבכשרונו המיוחד הכיר ב׳ במוקדם: 
הוא הוא שהציל את כתביו של קאפקה מכליה (ע״ע קפקה, 
פ.), סידרם, פירסמם ופירשם. 

פ. ולטש, מסה על מ. ב. (בתוך: מ. ב, "בסרם מבול", תש״ז, 

ע׳ 227-187 ) ! הנ״ל, דרכו של מ. ב. כמשורר וכהוגה־דעות 

(בתוד: מ. ב., "דאובני שד היהודים, מומחז ע״י המחבר", 

תשי״ד, ע' 108 ־ 120 ) 1 ,) 86 נוג( 0 זא :מי )^ , 5 ־ 2601 > 

, 11607 ) 0 , 7 ) 10 / 11 ( 1 ;( 1922 , 701147 ) 1,11 71 ) 14150 / 1 ) 4 7 ) 4 171 71 ) 1144 

- 5£6 ט 3 ז 16 ) , 5 50 . 0 ( 1 x 471510 % י. 8 . 14 1114 5110 / 171 / 1 ) 6 ) 0 ( 1 ? 4 ( 

11 ) 0 / 17 / 1 ( 8 14171 / 14 . 0111 % ¥685611, 1934); 1 x 1 ) .? מסי) ם 6 י) 56 

ת 0 י\ ת 6£686 § 5 נ 1 ג־ 861 , 61471510% ) 0 . 65 !'. 8 . 14 11 ;! 51 : 0 / 17111 ) 8 ) 

.( 1949 , 5515 עב־!־ .? .£ 

פ. י. 


477 


ברוד, צ׳רלז דנבר—בדודי 


478 


ןחד, צ/רלז ד; 3 ר — 810301 ■ 01101131 013:105 — (נו' 
1887 , לונדון), הוגה־דעות אנגלי. ב/ שקנה את 
השכלתו בקימבריג׳, נבחר כחבר (^ 6110 ?) בטריניטי קולג׳ 
שבאותה עיר. לאחר מכן נתמנה פרופ׳-עוזר ללוגיקה באוני¬ 
ברסיטה של סם. אנדרוס, פרופ׳ לפילוסופיה באוניברסיטה 
של בריסטול ופרופ׳ לתורת־המידות באוניברסיטה של קיכד 
בריג׳ ( 1932 ), שבה הוא מלמד עד היום. 

גישתו לפילוסופיה דומה לזו של האמפיריקנים, העוס¬ 
קים במדעים המדוייקים. ב׳ נוהג להציע את כל השיטות 
האפשריות לפתרונה של בעיה מסויימת, לבדקן מתוד אובד 
ייקסיוויות כמעט מושלמת ומתוך זהירות מרובה בנקיטת 
עמדה, וכן מתוך מאמץ לאחד את הצדדים החיוביים שלהן 
בלא לאבד כלשהו מיחרונותיהן. בלא משוא־פנים התעניין 
ב׳ אף בכל הנסיונות ה״פאראנורמאליים" וה״על-טבעיים", 
ששימשו למבצעיהם הוכחות להישארות־הנפש, אך גם בנידון 
זה נמנע מלחרוץ משפט והניח אפשרות להסביר את תוצאו¬ 
תיהם בדרך סיבתית־מבעית. בשיטה זו נקט אף בספרו 1 >ת 41 * 
ס: 3:0 זא 1 "! 1300 ? 1:5 30:1 (״הרוח ומקומו בטבע״), 1925 . 
הספר הוא ניתוח ממצה של ההשקפות השונות של החוקרים 
בדבר היחס בין הגוף והנפש. ב׳ מונה 17 אופנים של תסיסת־ 
השאלה. הוא עצמו בא לכלל מסקנה, שהרוח הוא מורכב! 
יש בו גורם נפשי וגורם גופני, והגורם הנפשי מסביר לא רק 
את ההתנהגות הרגילה של בני־האדם, אלא אף את האפשרות 
של התגלות תופעות "פאראנ 1 רמאליות" וגם של הישארות־ 
הנפש אחר המוות, אך אין זה מן הנמנע, מוסיף ב׳ מתוך 
זהירות, שיגיע זמן, שבו אפשר יהיה להעמיד את הגורם 
הנפשי על כוחות חמריים, שעדין לא נתגלו. זהירות מעין 
זו נקם ב , גם בספרו, שהקנה לו פירסום מרובה: ס׳"? 
) 71100:3 £1111031 06 65 קי<י 1 ־ ("חמישה טיפוסים של תורת־ 
המידות״), 1930 . אותה שיטת־חקירה, שמחייבת את השגת 
כל החומר העובדתי־הנסיוני האפשרי, בקשת הסבר סיבתי־ 
מבעי והימנעות משיפוט סוסי, מציינת את ב׳ גם כשהוא בא 
לדון בבעיה הדתית. אין הוא בא לשלול את החוויה הדתית, 
וכן אינו נוהג בה קלות־ראש, אך עם זד, אינו נכון לקבל בלא 
בחינה את עדותה ביחס למציאות האלוהות. מבחינה מדעית־ 
חינוכית אין טובה מגישה זו של ב:׳, ומפגי־כן השם שיצא לו 
באנגליה הוא בעיקר שם של מחנך ומורה בפילוסופיה, 
שמרגיל את תלמידיו בכושר־שיקול בלתי-משוחד, מדוייק, 
עקשני ומדעי. חיבוריו כוללים גם מחקר מעמיק בפילוסופיה 
של מקטגרט (- 11110 ? צ':ץ 483 ; 43073 \ז 0£ 13:1011 ) 8x31111 

ץ 11 ק 50 ). 

. 231-232 .ק , 1953 , 5 -<) 1 /ק 50 ס 111 /? £115/1 !<£ ) 7/1 , 331 ? ״ 1 

0 . ה. 

ברוךה ( 83:0:13 ), 1 . עיר בהודו הצפונית־מערבית > בירת 
מחוז־ב׳ שבמדינת בומבי! כ 370 ק״מ מצפון לעיר 
בומבי וכ 30 ק״מ ממזרח למפרץ קמבי. מספר תושביה: 
כ 211,000 ( 1953 ). — ב׳ היא צומת של דרכים ומס״ב ומרכז 
של גליל חקלאי, שהוא עשיר בכותנה, אורז ודגנים. היא 
משמשת שוק לתוצרת החקלאית של גליל זה ומרכז תעשייני 
לעיבוד כותנה וצמר (וכן לאריגת־יד אמנותית). כו יש בה 
בתח״ר למכונות, גפרורים, הלבשה ומוצרי־גומי. עד 1949 
היתה ב׳ בירח אחת מן הנסיכויות התשובות שבהודו (ר׳ 
להלן, 2 ). 


2 . שמה של נסיכות־ב׳, שקיומה פסק ב 1.5.1949 . שטחה 
הכללי היה: 21,250 קמ״ד! דובו הגדול היה מסביב לעיר ב׳ 
(ר׳ למעלה, 1 ) והשאר היה מורכב ממובלעות בחבל־בומבי 
ובחצי־האי קאתיאוואר. מספר התושבים היה 2,855,000 
( 1941 ). נסיכות־ב׳ נוסדה בתחילת המאה ה 18 . ב 1802 כרתה 
ברית־חסות עם הבריטים! בסוף 1944 צורפה לחבל־שלטון 
גדול, שכלל את מדינות־המערב של הודו וגוג׳אראט (- 3 ( 011 
: 3 ־ 1 ), אבל כמה מזכויות־השלטון נשארו בידי המאהאראג׳ה, 
שהוסיף ליהנות מהן עד שהודח ממעמדו ב 1949 . 

3 . מ 1949 ואילך מחוז במדינת־בז׳מבי, שכולל את רובה 
של נסיכות־ב׳ (ע׳ למעלה, 2 ). המובלעות, שהשתייכו לנסי¬ 
כות זו, לא צורפו למחוז, ולעומת זה סופחו אליו כמה 
נסיכויות פעוטות שכנות. 

ברוד 1 * מנואל — 4300£18:0:10 ^ — ( 1500 ״, פורטוגאל — 
1585 ״, תורכיה), רופא ומחבר מן האנוסים. אביו, 

דלניסיום רודריגז (מת 1541 ), שימש תחילה רופא בחצר- 
המלכות הפורטוגיזית, אח״כ עסק ברפואה בלונדון ובפרארה, 
ודמות־דיוקנו נשרפה ע״י האינקוויזיציה בליסבון. בדומה 
לאביו עסק גם מנואל ב׳ במשך זמן־מה ברפואה בלונדון, 
ואח״כ באיטליה! מחקרו על הדיאטה ( 3:10110 ־ 1 10 > ■ £1 < £1£ 
001118 , ויניציאה, 1559,1544 ) כולל ידיעות על תגאי־החיים 
החברותיים של האנוסים, שנמלטו לאנגליה. לסוף התיישב 
בתורכיה (כנראה, בקושטה), שבה חזר ליהדות בגלוי ובה 
גם חיבר ספר בשם "מעמי המצוות" (לא נשתמר, והוא נזכר 
ע״י אבן־וירגה ב״שבט־יחודה״, סעיף 64 ), שדן, בין השאר, 
בטעמי הקרבנות. כמה מטענותיו של ב׳ נגד הנצרות נזכרות 
ע״י אברהם בן יצחק הלוי בן מיגאש בספרו "כבוד אלהים" 
(קושטה, שמ״ה, דף קכ״ז ע״ב). 

תרביץ, ו', 162 * , 137 .קין , 1949 , 1 !<ז 1£10 <£ מין 005 ] , £0:11 . 0 

, 346 .קק , 1939 ,) 1 < 1 ) 11 >) $4 01111 105 ) 1 , 1 > ¥81 \ 1011 >ש 1 ז? .מ ; 279 

. 714 , 463-7 , 461 , 389 

ברזח׳ינסקי, קז׳ימיז׳ יהף — 151:1 ) 8:0:121 . 8.1 - 

( 1791 — 1835 ), משורר פולני! מחלוצי הרומאנטיקה 
ותאורטיקן של הספרות. המסה המפורסמת שלו "על הקלא¬ 
סיות והרומאנטיקה״ ( 0200301 ) 02005011:001311:5 ) £1333 ס), 
1818 , עוררה ויכוח חריף. ע״י תרגומיו לפולנית מיצירותיהם 
של הרדר, שילר, גתה, גרילסרצר ומקפרסון (שירי־אוסיאן) 
סלל י את הדרך לדומאנטיקה בפולניה, ובכיוון זה פעל גם 
כעורך כתב־העת 5 231¥5£1 ז ¥3 \ 1£ מ:? 3011 ? (מ 1822 ואילך) 
וכפרופסור לספרות באוניברסיטה של וארשה ( 1822 — 1831 ). 
סיסמתו היתה: הספרות הפולנית צריכה להיות קלאסית 
בצורתה ורומאנטית בתכנה. לפי תפיסתו של ב/ היתה הספ¬ 
רות הרומאנטית, ביחוד בגילוייה האידיליים והסנטימנטא־ 
ליים, זהה עם הרוח והרגש הלאומיים — תפיסה, שבאה 
לידי ביטוי נמרץ ביצירה הפיוטית הטובה ביותר שלו, האי¬ 
דיליה מחיי־הכפד: ״ויסלאו״ (^ 10513 ^י), 1820 . ב׳ הירבה 
להתעניין גם ביצירות־העם ופירסם קובץ של שירי־עם סלא- 
וויים ( 1826 ). 

, 1$ ) 12,1 ) 1 2 ז 11€ ת %62:1 , 2 :> 1 ׳ג\ 0 ת 1 ז< 00£ . 8 

. 1917 

בר 1 ךי ( 1 יח/ 0 ק 5 , ץ 1 > 8:0 ), עיר בפלך (אובלאסט) לבוב 
שבאוקראינה. לשבת בקצה הצפוני של הדמה 
הללינית-הפודולית בגובה של 234 מ׳ מעל סני־הים, בסביבת 



479 


בח־די 


480 


יערות וביצות ועל הדרך מלבוב לקיוב ולבילורוסיה. ב׳ 
מעבדת את תוצרת החקלאות (כישות), גידול־המקגה ועצי- 
היער שבסביבה. ב 1939 היו בה כ 12,000 נפש. 

היסטוריה. ב׳ נוסדה ב 1581 ע״י ההטמאן(שר־הצבא 
הפולני) סטאניסלאוז׳ולקווסקיעל אדמת־אחוזתו. עם ייסודה 
של העיר נתן לה מלך־פולניה זכות לקיים 3 ירידים בשנה. 
ב 1629 עברה ב׳ לידי ההטמאן סמאניסלאו קוניצופולסקי. הוא 
ביצר אותה, השיג בשבילה מן המלך זכויות' בדומה לאותן 
שהיו לערי־המסחר הגדולות ומשך אליה, ע״י מתן הנחות 
שונות, סוחרים ואומנים יהודיים, ארמניים, יווניים ואף 
סקוטיים. ב 1648 פגעו בב׳ קשה הקוזאקים וב 1651 הטאטא־ 
רים, והעיר נידלדלה. ברבע האחרון של המאה ה 17 עברה 
ב׳ לידי משפחתו של המלך סוביסקי, שהחזיר לעיר את 
מעמדה הכלכלי, ביחוד ע״י מתן'זכויות ליהודים. ב 1701 
עברה ב׳ לידי משפחת־המאגנאטים האדירה של פוטוצקי, 
שהחזיקה בה עד אחר 1820 . ההגנה, שניתנה ע״י בעלי־העיר 
לסוחרי ב׳ בעיר ומחוץ לה, היתד. יעילה ביותר, משום 
שלפוטוצקים היו אחוזות בכל רחבי־המדינה. כשכבשו את 
ב׳ האוסטרים ב 1772 היתה ב׳ עיר־המסחר השניה במעלה 
בגאליציה (אחר לבוב). יוסף 11 , קיסר אוסטריה, ששאף 
להגביר את המסחר במדינתו, פטר ב 1774 את ב׳ ממיסים 
ל 10 שנים וב 1779 אף נתן לה מעמד של עיר־מסחר חפשית. 
סחורות, שהובאו מפולניה, ומ 1793 מרוסיה, היו פטורות 
ממכס כל עוד לא הוצאו מתחונדהעיר. ב׳ נעשתה שוק־ 
חליפים לסחורות של אוסטריה והמערב מזה ושל רוסיה 
והמזרח מזה. ב 1879 , כשניטלו מב , הזכרות של עיר חפשית, 
התחילה ירידתה: ב 1880 מנתה האוכלוסיה שלה 20,000 
נפש, ב 1890 — 17,500 , ב 1900 — 17,360 , ב 1910 — כ 18,000 . 
ב 1914 — 1915 נפגעה ב׳ קשות על־ידי הצבא הרוסי שנלחם 
באוסמרים וב 1919 ע״י גדודי פטלורה האוקראינים. מ 1919 
עד כיבוש פולניה ע״י הגרמנים היתה ב׳ בתחומי־פולניה. 
ב 1939 כבשוה הרוסים וב 1941 חזרו וכבשוה הגרמנים. 
ב 1945 סופחה לאוקראינה. 

יהודים כבר ישבו בב׳ בסוף המאה ה 16 והיו מאור¬ 
גנים בקהילה. בשנת ת״ח ( 1648 ) היו בב׳ כ 400 משפחות 
יהודיות. לפי הפריווילגיה, שנתנו אדוני־העיר, הסובייסקיים, 
ליהודי־ב׳ ב 1699 , אחר שריפת הרובע היהודי בב׳ ( 1696 ), 
הותר לאחרונים להתיישב בכל חלקי ב׳ ולעסוק בה בכל ענפי 
המסחר והמלאכה, לייצר שכר־שעורים- יין שרוף ומי־דבש 
תמורת תשלום לבעלי־העיר. בית־הקהילה, בית־החולים 
ובתי־הדירה של הרב והחזן פוטרו ממס־הבתים. עד אמצע 
המאה ה 18 היה כוחם של הארמנים במסחר בב׳ יפה מזה 
של היהודים, אבל מימי בעלותם של הסובייסקיים ואילך 
הלכו היהודים והתגברו על מתחריהם, ובאמצע המאה ה 18 
היה סחרה של ב׳ מרוכז כולו בידי יהודים. לאומני-ב׳ 
היהודיים יצא שם בשזירה, סריגה ובצורפות, ותוצרתם 
נמכרה גם מחוץ למדינה. הפוטוצקים המשיכו במדיניות 
התמיכה ביהודי־העיר וחייבו את הסוחרים שבשאר אחוזו¬ 
תיהם לבקר בירידים של ב׳ ( 1742 ). 

הודות להצלחתם במסחר תפסו יהודי-ב׳ עמדה חשובה 
בחיי הציבור היהודי במדינה, בוועד של גליל־רייסין ואף 
בוועד ארבע ארצות. בכינוס של קהילות־רייסין, שנתקיים 
ב 1664 בסוירז/ התחברו נציגיה של קהילת־ב׳עם נציגיהן של 
קהילות ז׳ולקווה ובוצ׳אץ׳ נגד קהילת-לבוב, בירת רייסין, 


שהטילה את מרותה על הקהילות בערי-השדה. בוועד־הגליל, 
שנבחר באותו כינוס, קיבלה ב׳ 2 מקומות מתוך 7 . ב 1740 
נבחר נציגה של ב׳, דוב באב״ד, לפרנס הוועד של גליל 
רייסין. בקהילת־ב׳ שלטו במשך דורות כמה משפחות תקי¬ 
פות: באב״ד, שצ׳קלם, פרלם, ראפאפורט, ברוצ׳ינר, ביק, 
חיות, רבינוביץ וברנישטין. ' 

ב 1742 פקד הבישוף מלוצק, פ. ג. ק 1 בילסקי, על יהודי ב׳ 
להתווכח עמו בפומבי בביודהכנסת בענייבי־דת. כשסירב 
הבישוף להכיר בסמכותם של נציגי־העדה — הרופא ד״ר 
אברהם עוזיאל והדיין ר׳ יהושע לאשיצובד — להשתתף 
בוויכוח, כינסו פרנסי־הקהילה את באי־כוח היישובים 
שבסביבה, שבחרו בחבורת־נציגים, ואולם כשנתכנסה חבורה 
זו בב׳, פוזרה ע״י פוטוצקי, שאף עצר כמה מפרנסי־ב׳. 

באמצע המאה ה 18 פתחה קהילת ב׳ במלחמה נמרצת 
בתנועת הפראנקיסטים, שנתפשטה בסביבה. אסיפת־רבנים 
וועד ארבע הארצות, שנתכנסו יחד בב׳ ב 1756 , הטילו חרם 
על השבתאים והפראנקיסטים. ב 1772 נתכנסה בב׳ אסיפת- 
רבנים, שאיימה בחרם על החסידים. 

במלחמה בין המלך הפולני והרוסים בעלי־בריתו ובין 
הקונפדראציה הבארית ב 1768 — 1772 הוטל על יהודי-ב׳ 
לכלכל את הצבאות הלוחמים זה בזה, שעברו דרך העיר, 
ומצבם החמרי הורע ביותר. כדי להציל את הקהילה מהת¬ 
מוטטות נתן לה אדוני-העיר הלוואה. — עם סיפוחה של ב׳ 
לאוסטריה נשתפר מצבם של הסוחרים היהודיים, שמכאן 
ואילך היו פטורים מתשלומי-מכס על הסחורות, שבהן סחרו 
בגבולותיה של הקיסרות. ב 1779 — 1790 עמדו איגודי המוזגים, 
הנחתומים והקמחנים היהודיים במלחמה קשה עם בעלי־העיר 
בדבר המם שהיו מעלים לו, עד שהכריחוהו בעזרת השלטון 
בווינה להקל את עול־התשלומים. כשבוטל מעמדה של ב׳ 
כעיר חפשית עזבו הסיטונאים היהודיים את העיר ועברו 
ללבוב, לווינה ולאודסה, שעמה סחרו משעת ייסודה ושכבר 
היה בה אז קיבת של "בר 1 דיים" (בית־הכנסת הברודי). — 
ב 1756 היו בב׳ 7,191 יהודים, ב 1779 — 8,867 (יותר ממחצית 
התושבים), ב 1826 — 16,315 (בין 18,318 תושבים ז 89% ), 
ב 1910 — 12,188 וב 1921 — 7,202 . 

כמה מן הרבנים, ששימשו בב׳, היו מגדולי־התורה בזמנם. 
הראשון לרבני־ב׳ הידועים היד. ר׳ שאול קצנלבוגן, שנתמנה 
לרב קודם 1664 . מן הרבנים שבאו אחריו יש להזכיר את 
ר׳ יצחק קראקובר, אבי משפחת באב״ד (סוף המאה ה 17 ), 
ר׳ אלעזר רוקח ( 1718 — 1735 ), ור׳ אדיה ליב תאומים 
( 1815 — 1830 ). ר׳ משה שטיינברג ( 1929 — 1942 ) היה רבה 
האחרון של הקהילה. השפעה על היהודים בב׳ ובגאליציה 
המזרחית, במאה ה 19 , היתה ל״המגיד דמתא", ר׳ שלמה 
קלוגר (ע״ע), שקינא את קנאח־המסורת ונלחם במשכילים, 

ליהודי ב/ שהיו נוסעים לגרמניה, היה חלק חשוב בהפצת 
ההשכלה הברליגית בגאליציה. מראשוני המשכילים בגאלי- 
ציה, שישבו בב׳, היו ישראל מזאמוישץ, מנדל לפין מסאטא- 
נ 1 ב, יעקב שמואל ביק ונחמן קולכמאל. ב 1815 יסדה קהילת־ 
ב׳ בהשפעת המשכילים בית-ספר ראלי, שלשון-ההוראה בו 
היתד. גרמנית. באמצע המאה ה 19 ישבו בב׳ המשכילים דב 
בר בלומנפלד, יצחק ארטר ויהושע השל שור, בעל "החלוץ", 
שיצא בב׳ ב 1852 — 1889 . מילידי־ב׳, שפעלו בתחומי המדע 
והספרות, יש להזכיר אח המזרחן ד״ר מארקוס לנדא, 



481 


בדודי—ברודם, ראובן אשר 


482 


פרום׳ יעקב גולדנטל (ע״ע), הסופרים לאו* הרצבחדפרנקל, 
בנו של זה האחרון, ההיסטוריון פרופסור זיגמונד הרצברג- 
פרנקל׳ והרמן מנקס. בב׳ יסד ברל מרגליות, שנתפרסם 
בשם בדל ברודר (■ע״ע), קבוצת זמרים עממיים ("בראדער 
זינגער״). ב 1865 — 1890 הופיע בב/ בעריכתם של ברוך ודבר 
ובנו יעקב, השבועון "עברי אנכי" (יצא גם בשם "העברי"), 
שמגמתו היתה לפשר בין המסורת וההשכלה. 

במשך כל ימי השלטון האוסטרי בחרה ב׳ בצירים יהודיים 
לפארלאמנט הווינאי. ב 1907 בחרה ב׳ כציר לפארלאמנט זה 
בנשיא ציוני־גאליציה, אדולף שטאנד. אחריו נבחר ב 1911 , 
בעזרת לחץ וזיופים מטעם הרשות, המתבולל ד״ר הנריק 
קולישר. בתקופת שלטונה של פולניה המחודשת נתחדשו חיי־ 
הקהילה בהנהלתו של לאון קאליר. — לאחר שנכנסו הנאצים 
לב׳ כקיץ 1941 הושמדו יהודי־ב׳ עם רובם של יהודי פולניה. 

נ. מ. גלבר, תולדות יהודי בדודי, חשט׳־ו(בתיך עדים ואמ¬ 

הות בישראל, 1 ), 

ב. מ. ג. 

בחד (׳ 15 ) 81 - 0 ), חץ□ (הינךיך) ( 1868 , אונגור [אוז׳הו- 
רוד], צ׳כוסלובאקיה — 1942 , ירושלים), מראשי־ 

החוקרים של הפיוט הספרדי ושל השירה העבריח בימי־ 
הביניים. אביו של בי, ר׳ שלמה זלמן 3 ׳, היה דיין בעיר־ 
מולדתו וב׳ למד בתחילה בישיבת-פרסבורג ובבית־המדרש 
לרבנים האורתודוכסי של ע. ד״ילדסהיימר(ע״ע) בברלין. בעיר 
אחרונה זו למד גם באוניברסיטה וכאן גם נתקרב לאברהם 
ברלינר (ע״ע) ולשטינשנידר (ע״ע) והושפע משניהם. ב 1894 
הוכתר בתואר ד״ר לפילוסופיה על־יסוד הדיסרטאציה שלו על 
ר' יהודה הלוי(- 93 13 ) 161111 1011:00860 □ 460 211 מ 116 ) 8111 
1 , 16545 ). אותה שנה הוציא את החוברת הראשונה של 
"דיואן, והוא ספר כולל כל שירי אביר־המשוררים יהודה 
הלוי". בהוצאת שירי הלוי בצירוף פירוש נרחב המשיך עד 
תר״ץ ( 1930 ), אד ההוצאה לא נשלמה. 

ב׳ נתכוון לפרסם את שיריהם של כל חשובי המשוררים 
העבריים ביה״ב. ב 1897 התחיל מוציא את שירי ר׳ שלמה אבן 
גבירול, ב 1910 — את שירי שמואל הנגיד וב 1926 — את 
"מחברות־עמנואל", אבל מסיבות שונות לא הושלמו ההו־ 
צאו׳ת הללו. ב 1905 פירסם, ביחד עם ק. אלברכט׳ את הספר: 

״שער־השיר״ן - 3 ק 5 166 ) 10111:6656111116 □ 13156116 ( 116111161 1316 
0116 סק£ 1501160 < 015011-3631 , שב 1906 יצאה ממנו מהדורה 
אנגלית. ב 1922 הוציא ב/ ביחד עם מ. וינר, אנתולוגיה בשם 
"מבחר השירה העברית למיום חתום כתבי־הקודש עד גלות 
ישראל מעל אדמת ספרד״ — ספר, שזכה מיד למהדורה 
שניה ( 1923 ). ב 1896 התחיל ב׳ מפרסם את המאסף הביבליו־ 
גראפי 116 !( 1102631 ( 811 63150116 ( 1161 £116 1£1 ז 011 ל 2611 , שערל 
אותו עד 1906 ביחד עם א. פרימן (ע״ע). ב 1905 בא לפראג 
כמנהל ה״תלמוד־תורה" המקומי, ושבע שנים לאחר מכן נת¬ 
מנה לרב הכולל של העיר. ב 1930 , כשנוסד ע״י ש. ז. שו׳קן 
ה״מכון לחקר השירה העברית", הוזמן ב׳ לבוא לברלין כדי 
לנהלו, וב 1933 עבר ביחד עם המכון לירושלים. ב״מכון 
לחקר השירה העברית" העמיד ב׳ תלמידים, שהמשיכו את 
עבודתו המדעית ע״ם דרכו. בשנות־עבודתו במכון הוציא את 
״שירי החול״ למשה אבן עזרא ( 1935 ), וכן את ה״ביאור 
לדיואך, שהוא אוצר של ידיעות בכל הנוגע לשירה העברית 
בספרד בכללה. ב׳ הוציא גם את ה״דיואן" של אלעזר ב״ר 
יעקב הבבלי( 1935 ), וכן ערך את ספרי "ידיעות המכון לחקר 


השירה העברית״ ( 1933 — 1938 ), שאף בהם פירסם מקורות 
חשובים. ב׳ פירסם עוד מאמרים מדעיים הרבה בעברית 
("המגיד", "השילוח", "החוקר", "הקדם", ועוד), בגרמנית 
(בן¥\ 40 ין) ובהונגארית. 

ב׳ היה גם אחד מעורכי האנציקלופדיה היהודית־ד,אנגלית 
והאנציקלופדיה היהודית־הגרמנית והעברית, שיצאה בהוצאת 
"אשכול", וכן היה חבר בוועד־הפועל של חברת "מקיצי 
נרדמים". את דעותיו על הציונות הדתית, שעליה נמנה, הביע 
במחברת (בחתימת 831010011501111 ) בשם: : 1 י 1101 ק 1665 ) 1 ז \\ 
? 86112100 11056666 2100150105 466 ( 1898 ). 

ידיעות המכון לחקר השידה העברית, כרך ה׳. תרצ״ט (יצא 
ליום*הולדתו השבעים של ב׳)! א. מ. הברמן, הרב ד״ד חיים 
בדודי, ״גליוגות״ (תדצ״ח), 215-211 ! י. קלוזנר, ד״ד חיים 
בדודי ומפעל־חייו("יוצרי־תקוסה וממשיבי־תקופה", תשס״ז, 
162 ־ 166 )* 1930 , 1111 ־ 301 ,ץ 1 ) 870 ^ 1€ ז ¥1€171 1117 1 \%ז 1 ( ¥€5150 , 

א. מ. ה* 

?ר(! , ! אלכסגדר (שנד(ר) — ( 530406 ) 16x30466 .^ 
ץ 8664 — ( 1863 , אגד — 1924 , בודפאסט), מספר 
ומחזאי הונגארי יהודי, ב׳ היה עיתונאי בקולוז׳וואר ואח״כ 
בבודאפסט. הוא הו׳ציא לאור וכתב בעצמו את הירחון 61166 ? 
׳ 1 ^ £60 (״הספר הלבן״)׳ שממנו יצאו 12 כרכים. כן הוציא 
את השבועון ס 4 ס 0 ׳! 6 ! ("העתיד"). ב׳ היה בן־כפר שבא 
לעיר־הבירה, ומחייה של עיר ז 1 נטל את נושאיו. הוא חשף 
את התכונות האפייניות של בן פסט ומרובה זכותו בהתהוותו 
של ההומ 1 ר הפסטי. ב׳ הוא סופר־אזרח, שמבקר את החברה 
האזרחית. הוא גופו חשב את עצמו לנטוראליסטן, אע״ם 
שלעיתים הוא בעל־דמיון קיצוני. זכותו הספרותית היא במה 
שהכשיר והפרה את קרקע הפרוזה ההונגארית של המאה 
ה 20 . לשונו עתיקה ועממית ומעורבת בביב הפסטי, המת¬ 
הווה והולד. למרות הונגאריותו המובהקת פורצת לפרקים 
מתוך כתביו גם יהדותו. עדות לכך הן לא רק הדמויות 
היהודיות בסיפוריו הגדולים והקטנים ובמחזותיו, אלא גם 
מכתבו המפורסם אל גזה גרדוניי (ע״ע), שהוא שיר־תהילה 
ליהדות (נדפס מחדש: 111 ,9313435 , 1937 , מס׳ 17 ). ברו¬ 
מאן האחרון שלו (״רמבראנדט״, 1925 ) מתגבשים ידיעותיו 
וזכרונותיו היהודיים* לחוויה אמנותית. המחזה שלו "ליאון 
לאה״ ( £63 ס 0 ץ 1 ; 1905 ) הוא עלילת־אהבה בין בת-רב 
ונסיך רוסי גדול. מחזות אחדים משל ב׳ הוצגו גם בחוץ־ 
לארץ וכמה מיצירותיו הוסרטו. 

3 חך 0 ( 8630465 ), ךא*בן אשר — בר״ת: ראובן 
אבי״ב — ראובן אשר בן יוסף ברודם — ( 1851 , 

וילנה — 1902 , וינה), מספר עברי. עוד בילדותו נתפרסם 
כעילוי והיה מחדש חידושי־תורה, שהפליאו את שומעיהם. 
בהשפעת ספרי־השכלה עבריים, שנזדמנו לו בנערותו, נמשך 
אחר ההשכלה, אך עדיין לא נתרופפה אדיקותו הדתית, ורא¬ 
שוני מאמריו היו תורניים ונתפרסמו בכתב-העת של הרבנים 
הקנאים, ״הלבנון״, ב 1868 — 1869 . כשהיה בן 17 עזב את 
וילנה והתחיל בחיי-נדודים: למד זמן־מד, בבית־המדרש 
לרבנים בז׳יטומיר, ומכאן הלך לקיוב, ליקאטרינו׳סלאב, לני- 
קולאיב, ולסוף הגיע לא(דםה, מרכזה של תנועת ההשכלה 
העברית ברוסיה באותו זמן. בשנות־נדודיו אלו בא במגע עם 
סופרים עבריים הרבה, וביניהם ש״י אברמוביץ (מנדלי 
מו״ס) וליליינבלום, והושפע מן היחס הביקרתי אל המסורת 
היהודית, ששלט אז בספרות העברית, ומן התביעות לתיקונים 



483 


כרודס, ראובן אשר — ברודסקי 


484 


בדת ולשינוי סדרי-החיים בציבוריות היהודית, שדבריהן 
הראשיים היו ליליינבלום וי. ל. גורח׳ן. ב׳ פרש מן החקירה 
בתלמוד ובמדרש והתחיל מסיף במאמרים, בפיליטונים ובסי¬ 
פורים לתיקון תיי־ד,יהודים. ברוח זו נכתב הפיליטון הראשון 
שלו, ״שיח שעה אחת אחרי המוות״(״המליץ״, 1870 ). ב 1873 
פירסם ב״השתר" של פ. סמולנסקין את סיפורו הראשון 
"מסתרי בית צפניה" 
(מן הנובלות הראשו¬ 
נות בספרות העברית 
החדשה), שמתאר את 
ההתנגשות בין הדור 
הישן והדור החדש ב¬ 
יהדות. ב 1875 — 1879 
ישב בווארשה ובל¬ 
ב וב, וב 1876 — 1879 
היד עורכו־בפועל של 
הירחון "הבוקר אור", 
שנוסד ע״י א. ב. גום־ 
לובד (ע״ע), ופירסם 
בו חלקים מן הרומאן 
הגדול שלו "הדת וה¬ 
חיים", המתאר את המלחמה על התיקונים בדת בליטה 
היהודית ב 1869 — 1871 , וכן נובלות ראליסטיות, פיליטונים 
ורשימות־ביקורת על ספרים חדשים. באמצע 1879 עזב ב׳ 
את עבודתו ב״הבוקר אור" והלך לווילנה ולפטרבורג, שבהן 
שחה כשנתיים. נראה, שבאותו זמן נתפס לקוסמופוליטיות, 
שהרי במאמרו "בית ישראל", שפירסם באותם הימים(ב״מגיד 
משנה״ [של דוד גורדו!], 1880 , גל׳ 49 — 50 ), מתח ביקורת 
חריפה על רעיון הלאומיות, כפי שהטיף לו סמולנסקין בחו¬ 
ברות ״השחר״. ב 1882 — 1884 ישב ב׳ ברומניה. בהשפעת 
הפרעות ביהודי־רוסיה ( 1881 ) הסתלק ב׳ מדעותיו ד,קוסמו¬ 
פוליטיות ונספח לתנועת חיבת־ציון, ובכתב־העת היידי "יהו¬ 
דית" שב׳ הוציא וערך 18821 — 1884 בבוקארסט, עשה נפ¬ 
שות לרעיון יישוב א״י. ב 1884 עבר לגאליציה, נעשה 
אזרח אוסטריה, ונשאר במדינה זו עד סוף ימיו. ב 1884 — 1891 
ישב ב׳ בלבוב, וכאן התחיל מוציא ב 1885 כתב־עת ספרותי 
בשם "היהדות", שרק גליונות אחדים יצאו ממנו. כן התחיל 
באותו זמן בהוצאת סידרת־רומאנים בשם "עקד סיפורים", 
שבד, פירסם מהדורה שניה ומתוקנת מן החלקים של הרומאן 
שלו, "הדת והחיים", שנתפרסמו בשעתם ב״הבוקר אור", והו¬ 
סיף עליהם כמה פרקים — אך לא השלים את הספר, שנשאר 
לא־גסור. כן פירסם ב״עקד סיפורים" את ראשיתו של הרומאן 
השני שלו, "שתי הקצוות", החדור אידיאולוגיה לאומית־ 
יהודית, שמטרתה למזג את ההשכלה האירופית עם כל היסה 
והטוב שבמסורת הדתית היהודית. מהדורה שלמה של "שתי 
הקצוות״ יצאה אח״כ בווארשה ב 1888 . ב 1886 יצאה בווינה 
אסופת הנובלות שלו, ״זקנים עם נערים״. ב 1888 ערך את 
הספר השני מן השנתון "אוצר הספרות", שהוצא בקראקוב ע״י 
שאלתיאל אייזיק גרבר. ב 1890 פירסם בקראקוב מחברת בשם 
"אדם מיצקביץ׳ והיהודים", ובה ניתנה לראשונה בעברית 
סקירה על יחסו של גדול משוררי־פולניד, לרעיון תחיית־ 
היהודים בא״י. ב 1891 — 1893 התגורר ב׳ בקראקוב, והוציא 
את דו־השבועונים "הזמך ו״רות הזמן", שבהם פירסם את 
ראשיתו של הרומאן "מאין ולאןז", שהוא מעין המשך ל״שתי 


הקצוות", ואת ראשיתו של הסיפור "שירים עתיקים". 
ב 1893 — 1896 ישב שוב בלבוב וערך שם כתבי־עת יידיים 
בעלי כיוון לאומי. בסוף 1896 עבר לווינה, שבה שימש כסופרו 
של "המגיד החדש" והשתתף בפעילות בחוגי הנוער הציוני 
ב 1899 ערך את השבועון היידי "יידישעס פאלקסבלאט" 
ב 1900 — 1901 ערך את המהדורה היידית של השבועון "די 
ועלט", בטאונה הרשמי של התנועה הציונית, ומתוך כך בא 
במגע עם הרצל. בסוף ימיו ניגש לסיים את סיפוריו הלא- 
גמורים, אך לא המפיק לגמור אלא את הסיפור "שירים 
עתיקים" בלבד, שנדפס בשלמותו רק אחר מותו של ב׳ 
(קראקוב 1903 ). 

אע״ם שב׳ פעל הרבה כעורך וכפובליציסטן, עיקר תרומתו 
לספרות העברית היה בתחום הסיפור. ב׳ חונן בכשרון 
טבעי של מספר־אמן, אלא שמלתמת־הקיום הקשה, שהוצרך 
להילחם כל ימיו, אפיו הסוער, שטילטל אותו ממקום למקום, 
והאידיאולוגיה המשכילית־המלחמתית שלו, שטבעה חותם 
פובליציסטי־מגמתי על יצירותיו הסיפוריות, הפריעו אותו 
מלפתח בשלמותו את כשרונו הסיפורי. אעפ״כ עלה בידו 
להגיע לדרגה גבוהה של מספר ראליסטי. הרומאנים הגדולים 
שלו, "הדת והחיים" ו״שתי הקצוות", מגוללים יריעות־חיים 
רחבות ומשקפים את החמורות הרוחניות, שבאו בחברה 
היהודית באירופה המזרחית במחצה השניה של המאה ה 19 , 
מתוך הבלטת הזרמים האידיאולוגיים הראשיים, שפעלו בה: 
שמרנות דתית, השכלה ולאומיות, ב׳ היה גם מראשוני 
אמני-הנובלה בספרות העברית. בחלק גדול מיצירותיו תופס 
מקום חשוב הניתוח הפסיכולוגי, וב׳ מעמיק לחדור לנפשו¬ 
תיהם של גיבוריו וחושף את המלחמות הפנימיות, המתחו¬ 
ללות בהן. הפאבולה של סיפוריו היא עפ״ר פשוטה, ראלית, 
ודמויות גיבוריהם בהירות ובולטות. מבחינות אלו — ואף 
מבחינת המבנה האמנותי — עומדות יצירותיו הסיפוריות 
של ב׳ בשורה הראשונה של הסיפורת העברית בתקופת- 
ההשכלה. 

י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, 9 , תש"ט, 

461-397 (שם, עמ׳ 398-397 , ביבליוגראפיה מפורטת). 

ג. א. 

ברוךסלן', שם של משפחה יהודית־רוסית של בעלי־תעשיה 
ונדבנים, שהיו פעילים בחייה הכלכליים של רוסיה 
ובציבוריות היהודית והרוסית מאמצע המאה ה 19 ואילך. 
מוצאם של הב" היה ממשפחת שור, שהיתה מפורסמת 
במאה ה 17 ברבניה ועסקניה! אחד מבניה, מאיר שור, עבר 
מברודי לזלאטופול שבפלך קיוב בזמן שגאליציה המזרחית 
היתה כבושה בידי רוסיה, והחליף את שם־משפחתו ל״ברוד־ 
סקי", על שם עיר־מולדתו. למאיר שור־ברודסקי היו חמישה 
בנים, שנתעשרו כולם. מהם ישראל ב׳ ( 1823 — 1886 ) היה 
החלוץ של תעשיית הסוכר באוקראינה, בשותפות עם הרוזן 
בוברינסקי. ישראל ב׳ הקים באמצעיו כמה מוסדות־חסד 
יהודיים בזלאטופול ובקיוב. בניו,אליעזר(לאזאר)( 1848 — 
1904 ) וליב ( 1852 — 1923 ), הרחיבו את עסקי אביהם והיו 
גורם חשוב בפריחתה הכלכלית של אוקראינה. הם יסדו את 
המכונים הפוליטכני והבאקמריולוגי בקיוב, הקדישו 300 אלף 
רובל לבית-הספר למלאכה ליהודים באותה עיר ובנו את 
ביהכ״ג הגדול שהיה בה. הם העסיקו במפעליהם את הסופרים 
העבריים יהל״ל (י. ל. לוין ע״ע), אליעזר שולמן (ע״ע), 
ועוד. משפחת־ב , גילתה קוצר-ראיה ביחס לעתידם של חיתו־ 



485 


כרודסקי — ברודר, ברל 


486 


דים באירופח, כרוב "גבירי״-ישראל ברוסיה, שמלחמות־ 
העולם והמהפכה הקומוניסטית החריבו את רכושם הגדול. 
ההסתדרות הציונית ברוסיה ניהלה ללא הצלתה משא־ומתן 
עם ליב ב׳ על גאולתה של רחבת הכותל המערבי. ליב מת 
בעוני כשחוכרח לברוח מרוסיה בשנות־העשרים. 

אברהם בז מרדכי ב׳ — אחיו של ישראל ב׳ 
( 1816 — 1884 ), שהתיישב ב 1858 באודסה, היה חבר למועצת־ 
העיריה שלה. ב׳ חכר את "מכס־הבשר" (ע״ע רוסיה, 
יהודים), ואת ההכנסות מחכירה זו הקדיש למוסדות יהודיים. 
בין השאר בנה באודסה את ביודהכנסת הגדול, שהיה נקרא 
"בית־הכגסת של הברודים", ועוד. 

א רק אדי (אהרון) יפימוביץ׳ ב׳ ( 1862 — מת בפאריס 
בשנות ה 20 ), היה עו״ד מפורסם בפטרבורג, שב 1909 נבחר 
ציר ל "דומה" (ע״ע) מטעם מפלגת הדמוקראטים הקונסטיטר 
ציוניים (ק״ד), במקומו של המשומד פרגמנט. ב , הוכרת 
להסתלק מן החברות בדומה מפני שמושל־אודסה, טולמאצ׳וב, 
מצא פסול בכשרות היבחרותו: בתעודת־הלידה שלו היה 
רשום בשם "אהרון בן חיים", ואילו ב׳ נבחר בשם הרוסי 
"ארקאדי". 

א. אח. 


?רח־צקי, זליג ( 1888 , אולוויופול [כיום פרוומאיסק], או¬ 
קראינה — 1954 , לונדון), מאתמאטיקן ומנהיג 
ציוני. כשהיה ב׳ בן 5 היגר אביו, שהיה יהודי חרד ותלמיד- 
חכם, עם משפחתו ללונ¬ 
דון. ב׳ קיבל את ראשית 
חינוכו בבית־ספר יהודי 
עממי בסזרח־לונדון, 
ובאותו זמן עצמו למד 
גם בתלמוד־תורה. ה¬ 
כשרונות היוצאים מן 
הכלל, שגילה מנעוריו 
במאתמאטיקה, זיפו 
אותו בסטיפנדיה, ש־ 
איפשרה לו להמשיך 
בלימודיו בקימבריג/ 
בגיל 20 זכה בתואר 


ץ י־ 

׳־ \ 


. ז. 1 ו נקי 

של "וכחן בכיר" 

( 1308160 ^ • 860101 ), שניתן למצטיין שבמוסמכי־האוניבר־ 
סיטה במקצוע מסויים. בשנת 1912 נתקבל לאוניברסיטה 
שבליפציג, שבה המשיך בלימודים באסטרונומיה מאתמא- 
טית, ובשנת 1913 הוכתר בה בתואר דוקטור. ב 1914 
חזר לאנגליה, ובאותה שגה נתמנה מרצה למאתמאטיקה 
שימושית בבריסטול, וב 1924 נעשה פרופסור לאותו מקצוע 
בלידז. עיקר עיסוקו המחקרי היה בתחום האוירודינאמיקה 
העיונית, החשובה לפיתוח הטיס (בתחום זה חיבר: - 10 \ 
1920 , 13110 (]ס־ 101 / 1110 0£ 10$ ק 1-11101 ? 011301031 ), וכן כתב על 
תורת־היחסות הכללית. גם בהוראתו, שבה קבע מקום חשוב 
לאסטרונומיה המאתמאטית, הצליח מאוד! ב׳ חיבר ספר על 
ניוטון ( 1927 ) וכן פעל כפופולאריזאטור של המאתמאטיקה 


ומדעי־הטבע. ספרו 1311100131:105 ׳^ 0£ ^ת 03111 !א 0 ו 1 ז ( 1929 ) 
ניתרגם להולאנדית, ספרדית ועברית (״מאתמאטיקה מהי ?״, 
תש״ז). 

מצעירותו היה ב׳ ציוני מסור. כשהוקמה ב 1907 אגודה 
ציונית בקימבריג׳ נבחר ב׳ כמזכירה! בלייפציג שימש 


יו״ר של אירגון הסטודנטים הציוניים. בגיל צעיר נבחר 
כחבר הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית באנגליה! 
ב 1928 נבחר ע״י הוועד הפועל הציוני כחבר של הנהלת 
הסוכנות היהודית — תפקיד, שמילא עד להקמתה של מדינת־ 
ישראל, ומאותה שגה עד 1948 שימש ב׳ — שהיה מתומכיו 
הנאמנים של ד״ר וייצמן — ראש המחלקה המדינית של 
הסוכנות היהודית בלונדון. ב 1939 נבחר כנשיא( של "ועד 
שליחי־הקהילות״ של יהודי־בריטניה — כהונה, שעמד בה עד 
1949 . ב 1948 הסתלק ממשרתו באוניברסיטה של לידז והת¬ 
מסר כולו לעניינים יהודיים. בתקופת מלחמת־העולם 11 
סייע באירגון עליה "ב". כשעזב וייצמן את אנגליה ונבחר 
כנשיאה של מדינת־ישראל, נבחר ב׳ במקומו כנשיא ההס¬ 
תדרות הציונית באנגליה. 

ב׳ נמנה גם על חבר־הנאמנים והמועצה האקאדמית של 
האוניברסיטה העברית. ב 1949 — כשמת ד״ר י. ל. מגנם 
(ע״ע) — נבחר ב׳ כנשיאה של האוניברסיטה ונשתקע ביש¬ 
ראל. לאחד שעמד כשנתיים בראש מינהל האוניברסיטה, 
פרש מתפקיד זה מחמת מחלת־לב וחזר לאנגליה לשם טיפול 
רפואי. 

ב׳ היה גם חבר של החברות המלכותיות לאסטרונומיה 
( 8 ^ 11 ?) ולאוירונאוטיקה ( 08 ^. 8 ?), וזמן־מה שימש גם 
בתפקיד של נשיא אירגון המורים האוניברסיטאיים באנגליה. 
כן היה נשיא "מכבי" העולמי. 

י. ם. כ. - ל. רו. 

בר 1 ךר, 3 ךל — כינויו הספרותי של ברל מרגליות — 
( 1815 , ברודי, גאליציה — 1868 , קארלסבאד), 

משורר וחרזן עממי יידי, מחבר של באלאדות ודברי־בדחנות. 
בשם ב׳ נתכנה ע״ש עיר־מולדתו, שבה חיבר — תוך כדי 
עבודתו כעושה־מברשות — שירים ופזמונים בנוסח הבדחנים. 
לאחר זמן, משנשתפר מעמדו הכלכלי וב׳ נעשה סוכן לקניית 
זיפים מטעם בית־המלאכה שבו הועסק, נהג לשיר את יצירו¬ 
תיו, שאף נעימותיהן חוברו על־ידיו, בפונדקים, שבהם ביקר 
אגב נסיעותיו בעסקי־מסחרו. זמרים נודדים הפיצו את נעימו¬ 
תיו ושיריו, שמהם הושפעו ולול (בנימין זאב) זבארז׳ר 
(ע״ע זבדז/ ולול), אליקום צונזר ואברהם גולדפאדן. בשנות 
1860 הקים ב׳ את הלהקה הראשונה של זמךי-עם מקצועיים 
ביידית, שנדדה בגאליציה, הונגאריה ורומניה והופיעה 
בפונדקים ובתי־מרזח. הבמה, שעליה היו מציגים "זמרי- 
ברודי" (בראדער זינגער), לא היתד. אלא שולחן, שמשני 
צידיו עמדו שני נרות דולקים, בעוד שהטכסט לא היה 
מותאם כראוי להמחזה. אעפ״כ נחלו "זמרי־ברודי" בזמרתם 
ובמשחקם הצלחה מרובה וסללו את הדרך לתיאטרון היידי. 
שיריהם הראשונים נתפרסמו בקובץ ״שירי זמרה — דרייסיג 
הערלוכע בראדר לודער אין ריין יודש לשון", שיצא בפרס־ 
בורג ב 1860 לערך ונתפרסם במהדורה שניה בלמברג ב 1876 
ובמהדורות הרבה לאחר מכן. 

ב׳ הוא, אפשר, המשורר העממי הראשון ביידית, שיצירו¬ 
תיו אינן אנונימיות. ברוב שיריו הוא שר על גורלם המר 
של העשוקים ועלובי-החיים: הרועה, הקבצן, העיוור, בעל- 
העגלה, שואב־המים, השמש, המלמד וכיו״ב טיפוסים יהו¬ 
דיים מן השכבות הנמוכות שבחברה היהודית. לכל אחד 
מאלה מוקדש שיר כתוב בגוף ראשון. שאר שיריו מוקד¬ 
שים למאורעות־הזמן ולמוטיווים בעלי אופי כללי, כגון 




487 


כרודר, גרל — כרוזיים 


488 


חיי־המשפחה. הטבע וכידב. נימת השירים היא בדחנית־ 
פרימיטיווית. 

ש. ניגער, צוקונפם, 1925 , מם , 1 < ז. רייזען, לעקסיקאן פון 

דער יידישער ליסעראסור, 1 , 1926 , 401-395 ! - 0,1:1 . 14 .א 
. 70-100 , 1924 1 )/ 211 4111 , 1 ־ 1:1 

ם. ל. 

13 * 11 , ג׳ 1 ן — ?!!*״ס־״״ס 101111 — ( 1837 , רופסברי, מדינת 
ניו-יורק — 1921 , אוהאיו), חוקר-טבע, מחבר-מסות 
והוגה־דעות אמריקני. ב׳, שהיה בן־איכרים,למד באופן בלתי־ 
סדיר, היה מורה באילינוי ובניו־ג׳רזי ועבד כפקיד במשרד־ 
האוצר ( 1864/73 ). כאן הכיר את וולט ויטמן (ע״ע), והיה 
הראשון, שפירסם עליו מחקר ביוגראפי־ביקרתי — 0165 ^ 1 
1 ח 3 ת ¥11111 \ ״ 0 ( 1867 ). בשביל ה"^!, שיצא בניו־יורק, 
התחיל כותב ב 1861 מסות על הטבע, שעליהן מבוסס עיקר 
פידסומו ושבכתיבתן המשיר גם בתקופה, שבה פעל כמבקר־ 
באנקים של הממשלה ( 1873/84 ). ב 1884 התיישב בחןה על 
נהר־האדסון, ולשם היו באים מעריציו, שמספרם גדל והלך. 
תפיסת־עולמו, שנתבטאה במסותיו המרובות ( 23 כרכים, 
1904/22 ), כוללת יסודות מהגותם של אמרסון וויטמן, של 
תורת־ההתפתחות ותורת־ברגסון, וכן מסקנות מהסתכלותו 
בטבע, שהיתה דייקנית ורבת־הבנה יותר משהיתה מקורית. 
ב׳ היה סבור, שתגליות־המדע מעידות על אמיתותה של 
הרגשתנו האינטואיטיווית, שבעולם שלטת תכליתיות מוס¬ 
רית. מסותיו של ב׳ כתובות בסיגנון של שיחת־רעים והן 
חדורות הומור שלו ומאופק. 

, 305 ־ 264 , 161011116 ^ 1 112 ) 7126116 .^ 112 16 * 011 ^ 1 . 14 

1923; 0, 631x11$, 1^)6 0124 0/ /. 6., 1925; 0. 14. 

. 1930 ,. 5 / 0 2012 ^ 11611 16 (' 7 < 6 מז 0 < 051 

ברחיים ( 136 > 1 ! 12 !.£), משפחת עופות־מים, שכוללת כ 160 
מינים ונפוצה בעיקר בחצי-הכדור הצפוני. קרובים 
לה האלזים (ע״ע) והברבורים (ע״ע). אחדים ממיני־הב" 
בויתו ונעשו עופוודבית חשובים מבחינה כלכלית. 

משפחת־הב" אינה קבוצה אחידה. יש מחלקים אותה ל 2 
קבוצות: הב" השוחים או השטים והב" הצוללים ז ויש שמו¬ 
סיפים פירוט בחלוקה ומונים בב״ עד כדי 6 — 10 קבוצות. 
הסוג החשוב ביותר במשפחה — דיברו! ( 035 ^), מקבוצת 
הב" השוחים. 

הב" חיים עפ״ר סמוך לנחלים או מקווים של מים מתוקים 
או בקירבת ביצות, על־יד חופים רדודים. ברווזי־הים והב" 
הצוללים מבלים את רוב זמנם על-פני המים ובאים ליבשה 
רק לשם דגירה ולעיתים רחוקות לשם מנוחה. ברווזי־העצים 
והב׳ אדום־הפנים הם יושבי־עצים קבועים ומקננים בעצים 
חלולים. 

הב״ הם עופות בינונים עד גדולים. משקלם מ 300 ג׳ עד 
12 ק״ג (לפי מיניהם השונים). המינים הגדולים נחשבים 
לגדולים שבעופות־המים, שהם בעלי כושר־תעופה. 

מבנהו של המקור הוא מסימניהם האפיינים של הב". 
בדרך כלל המקור הוא רחב ושטוח, ובקצהו הקדמי מצוי 
אנקול קרני קשה ! הוא בעל שיניים קרניות דקות, שמהוות 
עם הלשון מכשיר-סינון: בניגוד לאווזים ולברבורים ניזונים 
הב" מבע״ח זעירים ומזרעים, שהם תופסים אותם תוך 
סינון של מים ובוץ. לברווזי־הים (מן הסוגים ־ 50 , 5611113 ) 01 
13 ש 13£6 ת, ועוד) סקור חזק (בדומה למקור־האווזים), המשמש 


לאכילת רכיכות וסרטנים דבוקים לסלעים. לברווזי־הדגים 
(מסוג צ 1 ! 2 ז 46 ז) מקור דק ומארך, אנקול ושיניים חדים 
ומותאמים לציד דגים. 

בין שלוש האצבעות הקדמיות של רגלי הב׳ מצויים 
קרומי־שחיה גדולים! האצבע האחורית קטנה מאוד. הרגליים, 
המחוברות לחלק האחורי של הגוף, מסוגלות להתנועע לאחור 
ולצדדים ומשמשות במים כמשוטים והגה. אך מבנה זה 
מכביד על ההליכה של הב׳ ביבשה. למינים המבלים רוב 
זמנם על־פני המים רגליים קצרות, ואילו למינים המרבים 
לשהות על היבשה רגליים ארוכות יותר. 

כסות סמיכה של פלומה עבה ונוצות, משומנת היטב ע״י 
שמן מופרש מבלוטת־שמן, מגינה על הב" מפני קור ורטיבות. 
נוצות גדולות וארוכות בצידי־החזה, שהן מופנות כלפי 
מעלה, יוצרות כיסים להניח בהם את הכנפיים בשעת מנוחה 
ולהגן עליהן מפני הרטבה. — רוב מיני הב" מחליפים את 
כסות־הנוצות פעמיים בשנה ואת אברוידהתעופה פעם 
בשנה — ואת כולן בבודאחת! לפיכך הם נשארים במשך 
תקופה של 1 — 1 1 / 2 חודש חסרי כושר־תעופה. במינים מרובים 
של ב" מתכסים הזכרים בסתיו ב״לבוש־כלולות" ססגוני. 

הב״ הם עופות בעלי כושר־תעופה מפותח > מעופם מעוף- 
חתירה. הברכיה עושה 80 ק״ר לשעה! הב׳ השרשיר (..£ 
60€3 ז 0 ) — עד 100 ק״מ לשעה. אך יש מינים אתרים מן 
הצוללים ( 2 ־ 0 x 7111 ), שכושר־תעופתם דל ושהם ממעטים 
לעוף. הב' הגדול ( 115 ז £6 קץ 011 בז 8 מאיי־פאלקלנד 

וארץ־חאש חסר כושר־תעופה כלשהו. 

ה ר ב י ה. ההזדווגות נעשית על־פני המים, במינים אחדים 
של ב" מתהדרים הזכרים לפני עונת-הדגירה בלבוש־הכלולות 
שלהם ומרקדים ריקודי־ראווה לפני הנקבות. הדו־פרצופיוח 
המינית במינים הרבה מתבטאת בצבע: הזכר צבעיו חזקים 
ובולטים והנקבה צבעה כהה! וכן בקול: הזכר יכול להשמיע 
רק טון אחד או שניים, שהם אפיינים לכל מין ומין, ואילו 
אוצר־הקולות של הנקבה עשיר יותר. אחר ההפריה מטילה 
הנקבה של מיני הב״ הגדולים 4 — 6 ביצים, ושל הקטנים — 
עד 15 . צבע־הביצים — לבן, צהבהב או ירקרק אחיד. 

הב" הם חברותיים מאוד, ובמינים מרובים קיימים חיי- 
משפחה משוכללים ביותר. שני בני־הזוג מחפשים מקום 
לקן — עפ״ר נבנים הקינים על-פני האדמה או בביצה, לפעמים 
גם בעצים חלולים או בקינים עזובים של עופות גדולים אח¬ 
רים. הקן עשוי עשבים ועלים יבשים ומרופד פלומה מגוף- 
האם. האפרוחים הבוקעים אחר הדגירה מכוסים פלומה צפופה, 
שהם משמנים אותה ועושים אותה בלתי־חדירה למים ע״י 
התחככות בנוצות המשומנות של אמם (אלמלא זה לא היו 
יכולים לשחות במים אלא בגיל שבו מתחילה בלוטת־השמן 
שלהם לפעול). האם מטפלת באפרוחיה בדאגה רבה, מוליכה 
אותם למקורות של מים ולמקומות עשירים במזון(חרקי־מים 
ותולעים), מגינה עליהם ומחממת אותם בקור, אך אינה מסיי¬ 
עת להם בחיפוש־מזון. האפרוחים גדלים במהירות מרובה 
ומשקלם מגיע בפחות מ 4 חדשים לזה של הבוגרים! רק גידול 
הנוצות והאברות מתאחר. 

החשוב שבמיני־הבר של סוג־הברווז היא ה ב רב י ה 
( 110113 ץ 11 שץ 131 ק ..£), הנפוצה בכל חלקו הצפוני של כדור- 
הארץ! בחורף היא מופיעה במצרים, הודו ופאנאמה, וגם 
בא״י, שבה היא אף דוגרת לעיתים, ובקיץ היא חוזרת ונודדת 
לארצוודהצפון. הזכר יפה מאוד בלבוש־הכלולות שלו: ראש 



489 


פרוזיים — פרוחה, פיו 


490 


וצוואר ירוקים־מבריקים, צווארון לבו, חזו? חום־ערמוני* 
כיסי־הנוצות אפורים, בעלי שירטוטים דקים ז הזנב שחור־ 
לבן, ובו שתי נוצות מסולסלות* הסקור צהוב והרגליים 
כתומות. לנקבה, וכן לזכר בקיץ, צבע חום משורטט בחום- 
כהה ובשחור. משקלו 
של הזכר כ 4 * 1 ק״ג, 
משקלה של הנקבה— 
1 ק״ג. מין זד, נחשב 
לאבי ברווז־הבית.— 
המין היחיד מן הסוג 
ב׳ החי בקביעות בא״י, 
הוא הב׳ המשויש 

( 5 ״ 081 ז ״ 5 גן§מ 3 ברכיה (.־ול־םץ^״־נק.*) 

הקטן, שמשקלו כ 350 ג׳. צבעו אפור עם נקודות בהירות, 
וכמעט שאין להבחין בין זכר לנקבה לפי המראה החיצון. 
תפוצתו: מהודו עד ספרד* בא״י הוא דוגר בעמק־החולה. 

ברווזי־העצים ( 3 מ 3 ץ:> 0 ז 4 ה 06 ) בוללים כ 80 מינים, 
המצויים באיזורים הטרופיים י רגליהם רחבות וארוכות יותר, 
הם מתיישבים בקביעות על עצים לשם מנוחה ומקננים בעצים 
חלולים. אחר התבקעות הביצים עפה האם מן העץ למטה, 
והאפרוחים צונחים אחריה, לפעמים מגובה גדול, בלא 
שיינזקו, מאחר ששלדם עדיין רד וגמיש ופלומתם משמשת 
להן מגן. — מין הב׳ אדו ם־ה פני ם ( 11313 :> 108 מ 3 מ 1 ז 031 ) חי 
על עצי היערות שעל חופי־הנהרות ובביצות של אמריקה 
הדרומית * זן אחד ממנו 3 וןת. צורת־הבר שחורה, בעלת ברק 
מתכתי וכתם לבן על הכנפיים. הזכר גדול הרבה מן הנקבה, 
וכן גדולות בזכר מבנקבה הבליטות החשופות האדומות 
שמסביב לעיניים ובבסיס־המקור. במין זה אין חיי-משפחה — 
תופעה חורגת מן הרגיל בקבוצת הב". 

המין 3115 ת 1 שץו 1 181113 * 013 מן ה ב"־ ה צוללי ם רווח 



מאוד באיזור הארקטי, 

בטונדרות ובמים של 
גרנלאנד, איסלאנד 
ואמריקה הצפונית. 

הוא מקנן בזרמים 
החזקים וצולל עד 
לעומק של 45 מ׳. עוף 
זה, וכן הצולל הנדיר 

115 :> 1 מ 10 ז:ז 131$ , החי 

בצפון החוף האטלאנ¬ 
טי האמריקני על חופים סלעיים, שגלי-ים חזקים מכים בהם, 


... .לי 


,( 2115 ־ €1 }^) 011001131115 ££5 '< 1 > 0 ק 1-0 

מברוחי־זזרגים 


הם מן הב" היפים ביותר בססגוניותם. 

בא״י, וביתוד בביצת־החולה, יציב ודוגר צולל־הביצות 
( 003 זץמ 3 ץ 1 ):וץ^)* בחורף מצוי הרבה הצולל החמדני (.. 6 


103 •!££), שצבע ראשו 
וצווארו הוא כעין 
החמרה. 

ברווזי - ב י ת. 
ראשיתו של ביות הב׳ 
נעוץ בתקופה קדומה 
מאוד. במשך הדורות 
פותחו זנים שונים — 
לבשר ולהטלה, וכן 
מגדלים כמה מינים 



נקבה זוכרי ם" ר!*; ( 1 ]:> 03 א) של ברוח־ 
הבית <ז 1 לבשר) 




לנוי. רוב הזנים הקיימים באירופה ובאסיה הם תוצאה של 
השבחה וברירה שנעשו בברכיה (עי' למעלה). באמריקה 
הדרומית בויית הב׳ אדום־הפנים קודם שבאו לכאן האירופים* 
הוא הובא לאירופה במאה ה 17 . 

הגידול המהיר של אפרוחי־הב" מסגל אותם במיוחד 
לשמש עופוודבשר. אד יש גם זנים שמרבים להטיל, עד 
כדי 200 ביצים בשנה (בממוצע). במאלאיד, פותח זן 
להטלה, שהוכנס לאירופה במאה ה 19 . אף־על־פי שביצי־הב׳ 
גדולות מביצי־התרנגולת (כ 90 ג׳) אין מרבים באכילתן, 
בעיקר משום טעמן, שאינו אהוב על רבים, וכן משום 
שביצי־הב׳ משמשות פונדקאים לטפילים או לחידקים גורמי 
מחלות שונות, כגון הפאראטיפום. גידול הב" אינו ענף 
עיקרי במשק־העופות, 
אלא ענף־עזר. רוב 
המשקים הזעירים 
מחזיקים ב" אחדים 
לפיטום (לבשר) או 
להטלה. מרכז מפורסם 
לגידול־ב" הוא האי 
לונג־אילנד שעל־יד 
ניו־יורק, שבו נמצאות 
להקות של 20,000 
עופות, שביציהם מודגמת בחממות במשך 28 — 30 יום, מאחר 
שדוב הזנים המבוייתים אינם דוגרים. 

באסיה הדדומית־המזרחית מוחזקים ב* על־יד שדות־אורז 
או בבריכות־דגים. הם ניזונים מן העשבים הרעים ומחרקים, 
תולעים וחלזונות, ובבריכות אין הם מתחרים בדגים בהשגת 
המזון, מאחר שאין הב" יכולים לאסוף אח מזונם אלא במים 
רדודים בלבד. בתנאי־חופש אלה מיטיבים הב׳ להתפתח 
מבצפיפות הלול, 

בארצות הצפון — בסקאנדינאוויה ובאמריקה הצפונית — 
רווח ציד ברווזי־בר בעונת־הנשירה לשם איסוף של נוצות, 
שמשמשות ללבוש ולריפוד. קל לצוד אותם, מאחר שהם 
חסרי־הגנה ואינם יכולים לעוף בעונה זו. ביהוד נצוד המין 
3 רת 0111$81 ומ 3 ״£* 13 מ 50 מברווזי־הים, שנוצותיו רבות ומב¬ 
היקות בלבנן. יש גם שאוכלים את ביציו. 

- 1922 ,^ 1 — 1 / 0 ץ 1112107 01 ׳** 211 >[ 6 זנ 1 ת 01 ו 1 ת 11 10 > ("זכרונות של איש־מעשה") 
כולל 22 רומאנים מן ההיסטוריה הספרדית של המאה ה 19 . 
בין הרומאנים שלו, שכולם הם יצירות־אמן מושלמות, בול¬ 

טים: ־ 1 ) 1113 ) ץ 05 ) 60 ׳) 10 , 35 ) 11 ) 60 ׳).^ ,( 1904 ) 113 ־ 11161 1313 (£ ,. 8 .? , 111 טתוש(£ . 13 ;( 1932 . 8 . 8 / 0 

. 1937 , 1 ז€^ז 6 ^\ 1 ז 16 ז £€1 מ/ €1111114 
ק. ר\ג. 

? 1 (^ 0 1 ^ 0 ( 0 ^( 0 ( 101115 ) 1 15 ) 000101 

1810115 ^ 115 ) 11 ) 8 ), מצביא דומי; ממקורביו של 
יוליוס קיסר (ע״ע). ב׳ השתתף במלחמותיו של קיסר בגאליה 
ועמד לצידו במלחמת־האזרחים כמפקד של חלק מן הצי. 
קיסר שלח אותו ב 48 כםרט(ר לגאליה המראנסאלפינית ונהג 
בו בכלל בנדיבות מרובה כל־כד, שפינה אותו בצוואתו 
לאחד מיורשי-המשנה שלו. אעפ״ב הצטדף ב׳ אל רוצחי- 
קיסר והשתתף בפועל ברצח. אחר ה 15 במארס 44 לפסה״ג 
ברח ב׳ מרומי והשתלט על גאליה הקיסאלפינית, שהובטחה 
לו ע״י יוליוס קיסר. אך באסיפה של הקורלת הרומיות (ע״ע 
רומי) הוחלט למסור את הפרובינציה לרשותו של אנם(ניו 0 , 
וזה האחרון עלה בראש צבא על ב׳, שנסגר בעיר מרטינה 
(מורנה של היום). הסנאט עמד לצידו של ב׳. מזה התפתחה 
המלחמה הידועה בשם "מלחמת מרטינה", שבה נוצח אנטוניוים 
והוכרח לסגת אל האלפים המערביים, וכתוצאה מכך שוחרר 
ב׳ מן המצור. לאחר שאוקטויינום (ע״ע אוגוסטום קיסר) 
כפה על הסנאט קבלת חוק, שלפיו נתבעו רוצחי־קיסר לדין, 
נידון ב׳ לגלות ונכסיו הוחרמו. ב׳, שנעזב ע״י חייליו בגאליה 
הקיסאלפינית, רצה להימלט אל סרקום ברוטוס (ע״ע) במוק־ 
דון, אך הוסגר ביד אנטוניום ע״י ראש שבט גאלי, ובפקודתו 
של אנטוניוס הוצא להורג ( 43 לפסה״נ). 

מקורות : - 00111 801141444 : 45 , 36 , 1 , 044/410 801114444 ,ז 03653 
. 1 צ , 01 ז 44441 : 0 < 14 04 40 > 1 ו 4114 ק 8 , 0 ) 0106 ; 11 , 111 ,״/״■> 

111190 : , 1891 , 1 ' 4 ) 2 7 . 03(4(113115611, 414£1411145 14*14 1(4X0 ג 
, 1 191 , 044441 / 0 11 ) €041414 !'■ 40101 >€ , 11011065 .א . 7 ;. 1 > 88 , 1 

. 55 90 
א. ש. 

םרק(ם י(נ,י(ם ( 115 ) 0 ) 8 15 ) 11101 0115 ) 43 ?), 

מנהיגם של הרפובליקנים ברומי ורוצחו של יוליוס 
קיסר (ע״ע). ב׳ היה בנו של מארקוס יוגיוס ברוטוס, שנשא 
את האחות ההורגת של קאטו, הקרוי קאטו האוטיקאי( 0 ) 03 



מסבע של סארקוס יוניוס בריסוס 


1060515 ) 0 ). כשב׳ היה כבן שמונה נהרג אביו 
בפקודתו של פומפיוס. הוא נתחנך ע״י דודו 
קאטו ברוח המפלגה האריסמוקראטית. כשפרצה 
מלחמת־האזדחים התחבר אל פומפיום, אע״פ 
שזה האחרון הוציא להורג את אביו• אד אחר 
הקרב על־יד פרסלוס ( 48 ) זכה לחנינה שלמה 
מצד קיסר ולא עוד אלא שהדיקטאטור נתן בו 
אמון גמור, מינה אותו לשליט של גאליה 
הקיסאלפינית ב 46 לפרטור ב 44 ואף הבטיח 
לו את השלטון על מוקדון. אעפ״ב התחבר ב׳ 
אל קאסיום במזימתו לרצוח אח קיסר. אחר 
ביצוע הרצח, תפס ב׳ את מוקדון. צבאותיו 


493 


ברומום, מרקום יומיום — פרויאר, שלמה זלמן 


494 


התחברו עם חילו של קאסיוס, שהשתלט על הפרובינציה 
הסורית, והתנגשו עם המחנות של אוקטאווייבום ואנסוניום 
על־יד פיליפי. בקרב הראשון היתה ידו של ב׳ על העליונה, 
אך הקרב השני נסתיים לטובתו של אנטוניוס. כתוצאה מן 
המפלה שם ב׳ קץ לחייו. ב׳ היה סופר מפורסם בזמנו ונמנה 
על האסכולה הסטואית, אך חיבוריו אבדו. 

דמותו של ב׳ הגיעה אלינו בשתי צורות: ב׳ של קיקרו 
שונה הרבה מזה של פלוטארכום. פלוסארכוס מתאר לפנינו 
ב׳ סטואי, שמעדיף את הצדק על רגשותיו. הוא נלחם במחנהו 
של פומפיום נגד קיסר, אע״פ שפ 1 מפיו 0 הרג את אביו • טעמו 
של דבר: לב׳ נראה, שפ 1 מפיוס נלחם על עניין צודק. אחר 
מפלתו של פומפיום נכנע ב׳ לקיסר, שקיבל אותו בסבר פנים 
יפות והשפיע עליו טובות. אך משבא ב׳ לכלל מסקנה, שקיסר 
הוא אויבה של החירות הרפובליקנית, לא היסס לעבור אל 
מחנה הקושרים ולעמוד בראשם. פלוסארכום מתאר גם את 
פורקיה, אשתו של ב׳, כגיבורה ראויה לגבורת־בעלה, ובכלל 
הוא משתדל להציג את שניהם באור של גיבורים קלאסיים 
(כוונה זו מורגשת, למשל, בתיאור של פרידת האיש מאשתו 
בערב יציאתו לאסיה). פלומארכום מייחס לב׳ שקט םס 1 אי 
אף בתוך הסכנות הגדולות ביותר. הרוח, הנגלית אליו כשהוא 
עובר מאסיה לאירופה ובערב הקרב ליד פיליפי והמעוררת 
בו את הרגשת הקץ המתקרב, אינה מוציאה אותו מן השלווה 
הסטואית: הוא מאבד את עצמו לדעת מתור הכרה, שמילא 
את חובתו. 

לעומת פלוטאדכוס מעמידנו קיקרו (במכתביו וכתביו 
הרטוריים) ביתר בהירות על אפיו הממשי של ב׳. ב׳ של 
קיקדו הוא אדם רצין (למרות גילו הצעיר), קר־רוח ושקוע 
במחשבות, כבד־החלטה ועקשן. — קיקרו היה ידידו של ב/ 
והקדיש לו כמה מחיבוריו: 5 שת 3110 ז 11 (ן 11$ > 11501113036 ־ 1 '; 
6 ש 0 * 3 זס 06 ; £10111115 06 ; כן קרא קיקרו את שמו של ב׳ על 
הדיאלוג, שחיבר על נואמים מפורסמים. 

(!קורות : - 71 ( 17 >} 04 06 $1111 1 <}£ , 0 ־ 1 ^ 01 \ 2711111$ , 111131X15115 ? 

; 12-35 ,^' 11076$; 04 2711111771 111*0■; 27x111$; 010 03551115^X1-1 
.^ 11-1 . €11/116 2611x171 י 0115 ב 1 קנן^ 

11190 ־[ : — 031111 ־ 111 ־ 1 ( 1 ;^ 1908 , 077115 $6$ 61 €1667071 י ־ 01£$1£1 פ . 0 

,?\- 2 ,־ 061261 . 14 ;. 11 21 , 20777$ 116 ! 16 ^ 36$6 ) , 6 ( 061 ־ 01 

40$ . 11 116 ? $1071076 $' €06107 .£ ;. 11 973 .ק 5 . 2-2, X 

. 5 450 , 1922 , 6114$ ? 71 ז 0 ? 46$ 01 ק 2717161 

א. ש. 

ברד א ר, ייוסף — ■ 705618161161 — ( 1842 , וינה — 1925 , 
שם), רופא יהודי אוסטרי. ב 1875 נתמנה ב׳ מרצה 
באוניברסיטה של וינה, אבל אח״כ עזב את ההוראה והתמסר 
לפראקטיקה נרחבת, כמומחה למחלות פנימיות ומחלות- 
עצבים. מחקריו בדבר השפעת הוואגוס על תהליך־הנשימה 
( 1868 ) ועל תפקידי שבלול־האוזן בקשר לעמידת הגוף 
ושיווי־משקלו ( 1874 ) לא איבדו את ערכם בנור(פיםיולוגיה 
עד היום. חקירותיו בריפוי ההיסטריה והנורויזות שימשו יסוד 
ראשון להתפתחות הפםיכ 1 אנאליזד. (ע״ע) של פרויד (ע״ע), 
שעמו חיבר ב׳ 2 עבודות ב 1892 — 1895 ; אך אח״כ נפרדו 
כיווני־הפעולה של שני החוקרים. — ב׳ היה במשך יובל־ 
שנים אחד מן הרופאים הפנימיים החשובים ביותר בווינה, 
כל ימיו היה מעורה בחיי הקהילה היהודית בעיר זו. 

. 1929 , 01106 1 זז €11771€1111$ ,־ 81X1161 

ברויאר, יצחק( 1883 , פאפה, הונגאריה — 1946 , ירושלים), 
ממנהיגיה הרוחנים של היהדות החדדית, וביחוד 
של תנועת אגדת ישראל (ע״ע), ב׳, שהיה בנו של הרב 


שלמה זלמן ב׳ (ע״ע) ועורך־דין לפי מקצועו, ייצג באגודת- 
ישראל את הכיוון הארצישראלי, שראה ברעיון יישוב הארץ 
ובניינה ברוח מסורת־ישראל את המשימה המרכזית בכל 
פעולותיה של האגודה. בהתאם לבך הגדיר ב' בספרו - 7465 
ת 1116 ס 51355 (״עקבות המשיח״! 1918 ) את תפקידה של אגודת־ 
ישראל כ״הכשרת עם־ישראל וארץ־ישראל לקראת איחודם 
המחודש תחת ממשלת האלהים״, ב 1936 עלה ב׳ לאת והת¬ 
יישב בירושלים. כאן הצטרף להסתדרות פועלי אגודת ישראל 
(פא״י), נעשה אחד ממנהיגיה המובהקים ואף ערך תכנית 
לפעולתה של הסתדרות זו ("לכיוון התנועה", תרצ״ו). אחר 
מותו נוסד מטעם פא״י מרכז לטיפוח הספרות החרדית בא״י 
בשם "מוסד יצחק ברויאר". מוסד זה הוציא את חיבורו של 
ב/ ״נחליאל״(תשי״א! הוצאה שניה בשם "מוריה", תשי״ד), 
שעוסק בבעיות החינוך הדתי. שאר כתביו ומאמריו העיוניים 
של ב/ שחיבר במשך תקופת ישיבתו בפראנקפורט ע״נ מיין, 
נכתבו כולם גרמנית, ולאחר שעלה לארץ ניתרגמו החשובים 
שבהם לעברית. ביהוד יש לציין את קובץ מאמריו והרצאותיו 
"ציוני דרך"(בתרגומו של מ. שפייזר, תשט״ו), שהוא מהדורה 
מורחבת של ספרו הגרמני בשם 682610860 ^, שיצא ב 1923 . 
משאר חיבוריו של ב׳ שלא ביתרגמו לעברית יש להזכיר: 
מ 161 נ[ 0 ־ 1 < 1611£ > 11 ( 035 (״בעיית היהודים״), 1918 ! 611 ^ 1 016 
ש״זגא •ני 8 ס £11 ק 50116 315 (״העולם כבריאה ובטבע״), 1926 ! 
11 111 ] 1611 > 7 11 21101 68 ׳\ו 610 , 11531-1 .£ 116116 061 ("הכוזרי 
החדש. דרך אל היהדות״), 1934 ! - 7431101131 1150116 >!]! 035 
1161111 (״הבית הלאומי היהודי״), 1925 . 

ב׳ כתב גם כמה סיפורים בעלי אופי מגמתי. הוא קנה לו 
שם אף מחוץ לחוגי היהדות הדתית כהוגה־דעות מקורי 
וכסופר פורה. 

מ. נ. צ. 

ברזיאר ( 81-61161 ), #לקה 1 לםן ( 1850 , גיטרה, סלובא¬ 
קיה — 1926 , פראנקפורט ע״נ מיין), רב ומחבר; 

ממנהיגיה של היהדות החרדית העצמאית(ה״פורשת") בד.ונ־ 
גאריה ובגרמניה. ב׳ למד תורה בישיבת ר׳ אברהם שמואל 
בנימין סופר (בעל שדת "כתב סופר") בפרסבורג, ואת 
השכלתו הכללית רכש באוניברסיטות גרמניות. תחילה שימש 
דב בקהילת פאפה (הונגאריה), ומתרמ״ט/ 1889 ואילך בעדת 
ישורון (:ו 586561150113£ תס 861181 . 151 ) בפראנקפורט ע״נ מיין 
כיורש מקומו של חותנו, ר׳ שמשון רפאל הירש (ע״ע). ב׳ 
הקים את "אגודת הרבנים החרדים בגרמניה", מחוך התנגדות 
ל״אגודת הרבנים נאמני התורה והמסורת", שחבריה נמנו גם 
על האירגון הכללי של רבגי גרמניה. כן פעל להקמת קהילות 
עצמאיות של יהודים חרדים בערי גרמניה, שלא היו כפופות 
לקהילות הכלליות המקומיות. ב׳ עמד גם בראש "האיחוד 
ההפשי לשם קידום ענייניה של היהדות החרדית", ועם ר׳ 
יצחק אייזיק הל וי (בעל "דורות הראשונים") זר׳ חיים 
סולוביצ׳יק (הרב מבריסק) השתתף בייסודה של הסתדרות 
אגודת־ישראל העולמית והיה גם ממכנסי ועירתה הראשונה 
בקאט(ביץ (סידן תרע״ב/ 1912 ), בידר של מועצת גדולי־ 
התורה וכחבר המועצה המרכזית של הסתדרות ז 1 , נודעה 
לו השפעה מרובה על החלטותיה של ה״אגודה" ועל כיוון 
פעולתה. ב׳ הידבר! לפעול להפצתו של לימוד התורה. ב 1890 
יסד ישיבת-בחורים בפראנקפורט — מוסד תורני-תינוכי, שב׳ 
ניהל אותו במשך שלושים ושש שנים והעמיד רבנים ותלמידי- 
חכמים הרבה. מעזבונו הספרותי נתפרסמו בדפוס מקצת 
חידושיו בהלכה ובהגדה: "דברי שלמה" (תש״ח). בגרמנית 



495 


כרויאר, שלמה זלמן—גרויי!, ג׳ימז פיץ־ג׳ימז 


496 



רף מתור ברויאריום של כדעפחת נריטאגי. 
הספריה ע״ע מארקוס הקרוע, ויניציאה 


יצא לאור בשם זה מבחר דרשותיו, שהרצה בפני קהל עדתו 
בשבתות השנה על ענייני פרשת השבוע ( 4 כרכים, 1930/35 ). 

מ. נ. צ. 

בוץיאריום (זח 111 ז 13 ׳\ש-זר 1 — בלאט׳: תקציר), ספר־תפילה 
של הנוצרים הקאתוליים. המונח ב׳, שמתחילה שימש 
לציון כל תקציר שהוא (כגוז תקציר חוקים, תקציר הוראות 
אדמיניסטראטיוויות, תקציר של עיקרי־האמונה וכד׳), קיבל 
במשך יה״ב המוקדמים את המובן המצומצם של "תקציר 
כללי הנוהג והפולחן" לאמירת התפילות וההודיות של ד,כנ- 
סיה הקאתולית. במשמעות זו היה המונח ב׳ מקובל עד המאה 
ה 11 ! מכאן ואילך כונו בשם ב׳ לא רק ההוראות לאמירת 
התפילות, אלא אף ספרי־התפילות עצמם. הב׳ כולל מבחר 
של תפילות הלל והודיה, תחינות, בקשות והימנונים, מלווים 
לספר־התהילים, שהוא עיקרו של המפר. סידור התפילות ודרך 
אמירתן נקבעו על־פי חלוקת היום לשעות־תפילה קבועות. 
חלוקה זו כבר היא מצויה בנצרות הקדומה, ונראה, שבאה 
לנצרות בירושה מסדרי התפילות של היהדות (ע״ע תפלה). 
לפי עדותו של פליניום הצעיר (ע״ע), נהגו הנוצרים 
הראשונים להתפלל תפילות מסויימות בשעות קבועות, ומשום 
כך נקראו תפילותיהם "שעות" או "שעות התקנון" (, 1101-3£ 
110111€30 ב:> 110126 ). תפילות אלו כללו את השעות הראשונה, 
השלישית, השישית והתשיעית (, 11113, (£1113, $6x13 ־ 1 יז 11013 
3 ם 0 מ) מ 12 שעות־השמש, שלפיהן חולק היום, תפילת־ערבית 
( 3 ז£ק$€׳%) ותפילה נוספת, שנאמרה אחר הסעודה הלילית 
( 16101111111 קמז 00 ). מחמת הקושי להתפנות לתפילה במשך 
היום, הזניחו המאמינים את אמירת ה״שעות" והעדיפו להק¬ 


דיש לתפילה את שעות־הלילה, מתוך כך נוצר המנהג של 
תיקונים ליליים והמנהג של קיום "אשמורות" ( 1811136 ׳$), 
ז״א קריאה בספרי־קודש ואמירת תפילות מיוחדות בלילות 
שלפני החגים. במרוצת־הזמן נדחה זמן־הקריאה של תפילות 
אלו יותר ויותר לשעת ״קריאת השכווי״ ( £31110111111$ ) — 
כלומר, לקראת הבוקר. מנהגים אלה נעשו חובה לכלל המא¬ 
מינים ואילו חובת התפילה בשעות-היום הרגילות ובימים 
רגילים נצטמצמה יותר ויותר, באופן ששוב לא חלה עוד אלא 
על מסדרי־הנזירים ועל מי שקיבל עליו את נדרי־הכמורה. 
משום אריכותן של תפילות אלו ומשום פיזורו בספרים שונים, 
הורגש הצורך לאחד את הנוסח ולרכזו בכרך שימושי אחד. 
כך נוצר אוסף־התפילות הנקרא ב׳, שכולל את התפילות 
המיוחדות לכל יום ולכל חג ושקיבל לראשונה צורה קבועה 
ורשמית ע״י האפיפיור גרגוריוס ¥11 ( 1074 ). משום חשיבותו 
כונה תקציר זה בשם תנטמגומסז מ 1311111 ׳ 1£$ נ 1 ("הב , הרומי"), 
שבו נוהגים להשתמש ברוב המקומות (יוצאת מן הכלל היא, 
למשל, העיר מילאנו , , שבה משתמשים עד היום בב׳ ע״ש 
אמברו׳סיוס הקדוש). במחיצת־הזמן הוכנסו בנוסח של הב׳ 
שינויים. הנוסח של הב׳ הרומי עובד ע״י פיוס ¥ (ב 1568 ), 
ואח״ב ע״י קלמנס ¥111 ( 1602 ) וע״י אורבאגיס ¥111 ( 1632 ). 
לפי החלטותיהן של ועידות־הכנסיה במאות ה 14 וה 16 חייב 
כל אחד מן הכמרים רמי־המעלה להתפלל על־פי הב׳ אם אינו 
רוצה לחטוא חמא־מוות. כלל זה אינו חל על הישועים, 
הפטורים מתפילות-קבע אלו, וכיום קיימת תנועה בכנסיה 
הקאתולית, שטוענת להנהגת הקל(ת בתחום זה גם במסדרי־ 
נזירים אחרים. 

הב׳ כולל פיוטים כנסייתיים מדורות שונים, שהם בעלי 
ערך ספרותי מרובה, ומשום כך הוא משמש תעודה ראשונה 
במעלה להתפתחותם של הרגשות הדתיים בנצרות. 

, 15 ־ 31 ? .? ; 1911 , 1 * 01 * 00 ? 0 * 101 ' 01 *<{ 60 0 * 1611101 , 8111/101 .ק 
. 1954 , 0020100 * 10 ^* 11111 10 60 101 * 01 ( 11 1.01 

ד. ם. 

?רוידם. אם־הם (נו׳ 1907 , וילנה), משורר עברי. מ 1923 

בא״י. היה ממייסדי "הסתדרות הנוער העובד" 

ובטאונה ״במעלה״; מ 1932 ואילך — מזכיר אגודת הסופרים 
העבריים בא״י. ב׳ הוא משודר פרולטארי: משוררם של העמ¬ 
לים וקשי־הגורל. עיקר כוחה של'שירתו בטבעיותה ובחום 
הנפשי הפנימי שבה, ובשירי־הארץ שלו יש הרגשת־טבע 
דקה וחרדת-קודש. ספרו "מאדם לאדם" (תש״ח) זכה 
בפרס־ברנר, ספרו ״מתנה״ (תשי״ג) — בפרס־ברש לספרות* 
ילדים ו״שרשים בסלע״ (תשט״ז) — בפרס לספרות יפה 
מטעם עיריית-חולון. שאר ספריו: "בתלם" (תרצ״א), "אש¬ 
נב" (תרצ״ד), "מבית" (תרצ״ו), "אמונים" (תרצ״ח), "קול" 
(ת״ש), "לעד" (תש״ג), "בצר" (תש״ו), "מגן ושיר" 
(תש״ח). לכמה משיריו נתחברו מנגינות והם מושרים בפי 
העם. 

*׳' 0 ? 1 ** 0 - , £5 ״ 31 (- 112 ? £5 ות 13 

±) 1 ׳יר 861 0£ 011106 — ( 1670 — 1734 ), מצביא צרפתי. 

היה בנם הבלתי-חוקי של הדוכס ג׳ימז מיורק (אח״כ ג׳ימז 11 , 
מלך בריטניה, ע״ע) ושל אראבלה צ׳רצ׳יל, אחותו של ג׳ון 
צ׳רצ׳יל (אח״כ: הדוכס של מרלבורו, ע״ע). ב׳ נולד בצרפת, 
קיבל חינוך קאתולי, וב 1687 הועלה ע״י אביו לדרגת הדוכס 
של ב׳. ב 1689 השתתף במסעו הבלתי־מוצלח של ג׳ימז 11 




497 


ברדק, ג׳ימז פיץ־גיימז—כרוך, מכס 


498 


לאירלאנד. במלחמת הירושה הספרדית( 1701 — 1714 ) הצטיין 
כמצביא צרפתי, נתמנה 17063 למארשאל של צרפת והיפה 
ב 1707 על־יד אלמנסה ( 53 ת 3 רח!\.) שבספרד מפה מכרעת את 
הצבא האנגלי, ב 1733/4 , בתחילת מלחמת הירושה הפולנית, 
פיקד על הצבא הצרפתי בעמק־הרינוס ונפל במצור, ששמו 
הצרפתים על פיליפסבורג. — היה מידידיו של מונטסקיה 
(ע״ע), שהשתתף בעריכת זכרונותיו של ב׳ (נתפרסמו 
ב 1778 ). 

. 1953 ,, 8 / 0 ? 4% * 0 101 {$ ז 40 ^ . נ 01 

בתך, ברברי 10 ^ 0 — 8310011 8130065 1 >־ 031 ־ 861 — 
(נר 19.8.1870 , קאמדן, קאוולינה הדרומית,) מדינאי 
וסינאנסיסטן אמריקני יהודי. אביו של ב/ שמעון ב/ שהיה 
רופא, עבר 18813 עם משפחתו מקאמה לניו־יורק, לאחר 
שסיים (בתואר של .^. 8 ) את לימודיו בקולג׳ של ניו־יורק 
( 1889 ), נתקבל ב׳ כפקיד אצל מתווך לנייוות־ערד בבורסה, 
ועד מהרה התחיל ב¬ 
עסקים עצמאיים, ואף 
רכש לו הון גדול 
ושם על־ידי שיפוטו 
הנבון בענייני־כלכלה. 
משום כך נתמנה ב- 
1916 על־ידי הנשיא 
וילסון כחבר בוועדה 
המייעצת למועצת 
ההגנה הלאומית, וב¬ 
מארס 1918 — ליר׳ר 
הלשכה לתעשיות־ 
המלחמה (- 10 ז ¥3 \ 

8031-01 110511165 ). ל¬ 

שם מילויו של תפקיד 
אחרון זה הוענקו לב׳ סמכויות מרובות ללא תקדים בכל 
הנוגע להעברת התעשיה לייצור מלחמתי ולתיכנון הפיכתה 
מחדש, בשעת הצורך, לתעשיה של ימי־שלום. ב 1919 שימש 
ב׳ יועץ כלכלי למשלחת אה״ב במו״מ לשלום בוורסאי, 
ואף הזהיר את אה״ב מפגי אבטלה נרחבת, בשתקבלנה את 
השילומים מגרמניה ואת חובות־המלחמה מבעלות-הברית 
בצורת סחורות. על דרך חיבורם של הסעיפים הכלכליים, 
הכלולים בחוזה־השלום, פירסם ספר (- 3 ק 86 1116 0£ 8138108 

1920 ,׳< 630 ־ 1 ' 1 ' 0116 0 £ 860010115 £0011011110 31101 1 - 31 : 100 ). 

בין שתי מלחמות-העולם הוסיף ב׳ לשמש יועץ בלתי- 
רשמי של נשיאי אוד ב! בייחוד עסק בבעיות, שהיו קשורות 
בתיאום התוצרת החקלאית עם התעשיה ובהכנת מלאי של 
חמרי־גלם אסטראטגיים למקרה מלחמה. בתקופת מלחמת־ 
העולם 11 חיבר ספר על התעשיה במלחמה (-מ 1 ח 103 ־ו 6 מ!.\/ 
1941 ,־! 73 ! 101 ־ 1701 086 ת! ׳ 5 ־ 10511 >) ושימש שוב יועץ כלכלי 
של הממשלה. במארס 1946 נתמנה כנציג אה״ב בוועדה 
לאנרגיה אטומית באו" מ והמליץ על הקמתה של רשות בינ¬ 
לאומית לפיתוח אטומי, שתהא בעלת מונופולין בכל הנוגע 
לשלבי הייצור של דלק אטומי ולשימוש בו, פתוח במכרות 
האוראניום וסיים במוצר המוגמר בכל הארצות (תכ נית¬ 
ב'). — בתקופת מלחמת־העולם 11 גילה ב׳ עניין גובר והולך 
בשאלת־היהודים. מתחילה תמך ביישובם של הפליטים היהו¬ 
דיים מאירופה באוגאנדה ואף ניסה לייסד קרן לצורך זה! אך 
אח״כ שוכנע בצדקתו של הפתרון הציוני ובתקופת המו״מ 


באו״מ על חלוקת הארץ והקמתה של מדינה יהודית בתוכה 
הביע ב׳ לפני מנהיגי אה״ב את תמיכתו בעמדה הציונית. 

אף בשנים האחרונות ניסה ב׳ להשפיע, באמצעות נאומים 
והרצאות, על מדיניות הפנים והחוץ של אה״ב בשאלות 
שונות. ב 1952 המליץ על בחירתו של אייזנהאואר לנשיא. — 
בין 1923 ו 1947 קיבל את התואר של דוקטור־כבוד משמונה 
אוניברסיטות אמריקניות. ב 1953 תרם ב׳, שכבר נתפרסם 
קודם לכן כנדבן, סכום של 32 מיליון דולאר להקמתם של 
שיכונים עממיים באה״ב. 

־ומטב{$ . 14.1 ; 1944 ,ה 2 > 1 ז $141651 1 { 10 ז 8€ ,. 8 . 8 , 14 ^ 1 .ב> 

,. 8 . 8 .* 1 ; 1946 ,. 8 . 8 

. 1950 . 0 / 0 011 ז 1 ז 80 

ב. ל. 

3 ר 1 ך< $" 0 [ — 81008 1 ) 011311 ־ £161 — ( 1886 , וינה — 1951 , 
ניו היון, אזדב), סופר אוסטרי יהודי. ב , , בן של 
תעשיין, למד בצעירותו מדעי־הטבע, מאתמאטיקה והנדסה 
ואח״כ היה מנהלה של חברה וינאית למסחר באריגים. רק 
בשנות ה 40 לחייו נטש את המסחר והתמסר כולו לכתיבה. 
שמו כסופר נתבסס עם הופעת יצירתו הראשונה — טרילוגיית־ 
הרומאנים • 1161 >ס 3 ׳>> 50813£ >;ס (״הסהרוריים״), 1931 , המג¬ 
למת ב 3 דמויותיה הראשיות את עירעור הערכים, שבא ב 3 
עשרות-השנים מ 1888 עד 8 ! 9 ! (לדרך־תיאור זו הוא קורא 
״פוליהיסטורית״). ברומאן 016556 0086830016 016 ("הגורם 
הסמוי״, 1934 ) הוא מעמיד את היחיד לעומת החברה. — 
בעזרתו של ג׳ימז ג׳ויס (שהשפיע עליו ושעליו כתב ב׳ מסה 
חשובה, 1936 ) ניצל ב׳ ב 1938 מכלא נאצי ונתמנה מרצה 
בססיכולוגיה־של-החברה בפרינסטון (אה״ב), שבה נתיישבו 
גם אלברט איינשטיין, תומם מאן וסופרים גולים אחרים. כאן 
השלים ב׳ את המפורסמת שביצירותיו, הרומאן הפילוסופי 
הנהדר 811 ־ 761 165 > 1001 ׳! 06 (״מותו של ורגיליוס״, 1945 ), 
שבחיבורו התחיל 19383 , כשישב בכלא אוסטרי וסבור היה, 
שמותו קרוב. בחזיונות־הגסיסה הקדחתנים של המשורר 
הרומי ניטשטש הגבול בין המציאות והחלום, בין החיים 
והמוות. — תודעת המוות בולמת גם בשאר ספריו של ב/ 
ביניהם קובץ נובלות: 16170186 >ח 21686 ! 666 ! 70 ("ענן שט", 
1949 ), כמה מסות פילוסופיות ושני מחזות, 15560 ׳>> 516 תת 6 ס 
סטס 516 35 ׳>> 01800 ("כי אינם יודעים מה הם עושים", 
1932 ) ו 8 ״טח 15118 ח£ 16 ס (״הכפרוד, 1933 ). ב׳ כאילו חש 
בניצוץ אלוהי, שחודר מזמן לזמן לתוך המציאות היומיומית, 
ובערכים חדשים, שמבצבצים ועולים על־פני השטת ממעמקי- 
הנעלם עם התנוונותם של הערכים הקיימים. סיגנונו הסיפורי 
הוא מקורי ביותר! זוהי פרוזה פילוסופית בעלת נימה לירית, 
שיש בה תכופות מרוודההימנון. שיריו ( 060110816 ) יצאו 
19533 בציריך, בצירוף הקדמה של ידידו, הפילוסוף אריך 
פון קאהלר. 

ו. קרפט, ״מות וירגיליוס" להדסן ברוך, בחינות, חוברת 3 
(מרחשון תשי״ג), עט׳ 50-35 ! 11/6 ״ 1 ) . 8 . 11 ,־ 1 ־״נ* 6 .ז 
:" 6 ־ £3111 " 161 > >£? 11 ז 16 ׳ת 50 ; 1936 ,( , \ X ,ץ 0-10 ' 7 1105 * 1 0x1 
. 1951 ,( 111 , 1101101 00 ת 1 ) . 8 . 11 , 16113 ׳> .£ ; 1946 ,. 8 . 11 

ס. ל. 

ברוך, יוסף מרקו, ע״ע מרקו ברוך, יוסף. 

?רוך, מ? 0 — 1838) —813x801108 , קלן — 1920 , ברלין), 
קומפוזיטור גרמני. ב׳ התחיל בחיבור של מוסיקה 
בנעוריו, והסימפוניה הראשונה שלו נוגנה בפומבי כשהיה 
אך בן 14 שנה. משסיים את חוק-לימודיו בתורת־המוסיקה 





499 


ברוך מבס — ברון- בן יצחק מחננשבדרג 


ו 


500 


עסק בהוראה ובקומפוזיציה וחיבר בעיקר יצירות למקהלה 
ולבימה. לאחר שערך ביקורים אחדים במרכזי־המוסיקה בגר¬ 
מניה, השתקע ב 1878 בברלין, שבה ניהל מקהלה. ב 1880 — 
1882 - שימש המנצח הראשי של החברה הפילהארמונית 
בליוורפול, אנגליה. ב 1883 — 1890 ניהל את חברת התזמורת 
של ברסלאו. ב 1891 
נתמנה פרופסור ל¬ 
קומפוזיציה באקאד־ 
מיה למוסיקה בבר־ 
לין. יצירתו של ב׳, 
על המלודיות הלב¬ 
בית מלאת ההבעה 
וההארמוניה שבה, 
אפיינית לזו של ה־ 
רומאנטיקנים המאוח¬ 
רים. את רוב יצירותיו 
חיבר למקהלה — עם 
ובלא ליווי תזמרתי. 
ביצירות אלו תרם 
לספרות המוסיקאלית הרומאנטית תרומות חשובות יותר 
מבקונצרמים שלו לכינור וב״כל נדרי״ שלו לצ׳לו ותזמורת — 
יצירות, שעדייו הן מנוגנות באולמי־הקונצרטים. 

. 1922 ,. 8 י 51 ץ 0 

ברוך ןן אבו־הם מקוסוב (מת תקמ״ב/ 82 ד 1 ), מקובל. 

ב/ שהיה תלמידו של ר׳ מנחם מנדל מויטבסק 
(ע״ע), שימש כמגיד בקוסוב (גאליציה). בדרשותיו ביקש 
לקרב את לב שומעיו לתורת־הקבלה ע״י הסברתה של תורה 
זו מתוך שימוש במשלים. לדעתו של ב׳, נתמעט לימוד 
הקבלה בזמנו בהשפעתם של ה״כופרים המאמינים בשבתי 
צבי", שהסתמכו על קבלת האד״י. בדומה למקובל ו" יוסף 
ארגם (ע״ע), מחבר "שומר אמונים", מפרש ב׳ את תורת 
הצימצום של האר״י (התורה, שלפיה צימצמה האלהות את 
עצמה לשם בריאת העולם הגשמי) לא כפשוטה, אלא במובן 
רוחני־סמלי, משל למורה שמצמצם את ידיעותיו ומסביר 
עניינים קשים, לפי מדרגת התפיסה השכלית של התלמיד. את 
המציאות החיצונית רואה ב׳ כלבוש של העולם הרוחני ז "כל 
הדברים הרוחניים מלובשים בלבוש גשמי". גם הקבלה מש¬ 
תמשת במשלים וסמלים מוחשים, ועל המקובל לפענח את 
התוכן הרוחני הגלום בסמלים אלה. ב׳ חיבר שני ספרים: 
״יסוד האמונה״ (תרי״ד) — פירושים למקרא ולסוגיות מן 
התלמוד, ו״עמוד העבודה" (תרכ״ג), שכולל מבוא ומפתח 
לקבלה ולחסידות. ספריו נכתבו בסיגנון קל ושוטף וסייעו 
להפצתם של רעיונות־הקבלה. 

מ. בודק, סדר הדורות החדש, 1897 . עם׳ 50 . 

ברוך §ן דוד יון, שתדלן יהודי בפולניה במחצה הראשונה 
של המאה ה 18 . ב/ שלמד תורה אצל יעקב יהושע 
פלק (ע״ע) ועם זה היה בעל השכלה כללית, מילא תפקידים 
חשובים בחיי היהודים בפולניה והיה ממנהיגיו של ועד ארבע 
ארצות. גם היה מחותנו של יעקב עמדן (ע״ע) ותמך בו 
במחלוקתו עם יונתן'איבשיץ (ע״ע), שנחשד בשבתאות. 
ביזמתו סולק ממעמדו הרב בלובלין, ר׳ חיים, שהיה מתומכיו 
של איבשיץ, והושם ב 1751 — ביחד עם אביו, אברהם חיים — 
בבית־הסוהר. ב׳ נלחם בשבתאים ואח״כ בפראנקיסטים גם 


בישיבות של ועד ארבע הארצות. כן עלה בידו כמה פעמים 
לקבל את תמיכתם של השלטונות בעמדתו של הוועד או 
בבקשותיו. 

כשגזר הארכיהגמון דמבובסקי לשרוף את ספרי־התלמוד 
פגה ב׳ — ביחד עם שתדלן הוועד, מרדכי מארקיל — 
אל המיניסטר בריל, וכן אל הנוגציוס האפיפיורי, בבקשה 
לבטל את הגזירה, וההשתדלות הוכתרה בהצלחה. פעולתו 
של ב׳ בקשר להאשמותיו של פראנק, שהיהודים משתמשים 
בדם־גוצרים, הביאה ליד השתדלותו של בריל אצל האפיפיור 
לטובתם של היהודים. כשהחליט פראנק ב 1764 לעבור עם 
מצדדיו אל הכנסיה הפראו 1 םלאווית, הצליח ב׳, הודות 
לקשריו עם כמה מאצילי רוסיה, לשכנע את הכמורה הרוסית, 
שכוונותיו של פראנק לא היו כשרות, ולהכשיל אף את 
נסיונו זה¬ 

י. היילפרץ׳ פנקס ועד ארבע ארצות, תש״ה, עס׳ 361 , 364 , 
378 , 400 , 407 ׳ 419 , 424 ! ס. בלבו, לתולדות התנועה 
הפראנקית׳ תדצ״ד! ; 1895 ,מ 7 /)ן/ 4 ז 7 1 \ מג>< 7 ,זגב 1 ^ 5 !ו 3 ז^ .)"ו 

-סז 110 , 6 ז 11 ו 6 איז 61 מ ,ק 1111110 ש 11 . 3111 

. 1914 , 1 א .ז־ , 3 ,ק 0 ק 2 א 0 יזנמ] 0 ! 61 ק 08 

נ. ם. ג. 

ברוך בן ,ילגיאל ה 9 ךז׳יבזז׳ (תקי״ז/ 1757 , מדז׳יבוז׳ - 
תקע״א/ 1810 , שם), צדיק של חסידים בפודוליה! 

היה בנם של אדל, בתו של ר׳ ישראל בעל־שם־טוב, ואחיו 
של ר׳ משה חיים אפרים מסודילקוב. ב/ שלמד חסידות מפי 
ר׳ פנחס שפירא מקוריץ (ע״ע), קבע תחילה ( 1780 ) את 
מושבו בטוילצ׳ין, אך נתקל שם בהתנגדות וחזר למדדיביז׳ 
( 1788 ). תלמידיו סיפרו בשבח תפילתו הנלהבת: כשהיה 
מגיע בקריאת "שיר השירים" בערב שבת לפסוק "ודגלו עלי 
אהבה", "כמעט שיצאה נפשו מגודל ההתלהבות וההשתו¬ 
קקות". ר׳ ב׳ תמך בעליית החסידים לארץ־ישראל מיסודם 
של ר׳ מנחם מנדיל מויטבסק (ע״ע) ור׳ אברהם מקליסק 
( 1777 ). בזכות זקנו הבעש״ט כיבדוהו צדיקי־דורו ומחלו 
לו על יחסו המעליב כלפיהם ועל הערכת עצמו המופלגת 
("בשביל נשמתי אין שום סתימה ונהירים לי כל סודות 
התורה"). את צדיקותו נהג ברמה ובעושר: ב׳ הירבה לקבל 
"פדיונות" מאלפי החסידים שנהרו אליו. בחצרו החזיק כליצן 
מיוחד את ר׳ הרשלי א 1 סטרופ 1 לר (ע״ע). בשנת תקס״ח 
( 1808 ) נסתכסך עם ר׳ שניאור זלמן מליאדי, שבא לפמליה 
לשם אוסף נדבות לטובת מגורשי הכפרים ברוסיה הלבנה, 
מאחר שב׳ ראה בזה הסגת־גבולו. על פרטי הסיכסוך סיפר 
ר׳ שניאוד זלמן במכתב גלוי, שפירסם נגד ב/ ספריו של ב׳ 
בחסידות הם: "אמרות טהורות" (ז׳יטומיר, תרכ״ד.) ו״בו־ 
צינא דנה, 1 רא" (לבוב, תר״מ). 

בוצינא דנהורא השלם (מהדורת ר. מרגליות), חש״ד! מ. 
בודק, סדר הדורות החדש, 1897 , עט' 23 ! ש. דובנוב, תולדות 
החסידות׳ תרצ״ב, עט׳ 205-8 ! ש. א. הורודצקי, החסידות 
והחסידים, תשי״ג! ח״ג, עם׳ י״ב-י״ז! י. ורפל, החסידות 
וארץ־ישראל, ת״ש, עם׳ ציט-ק״ב. 

צ. מ. ר. 

ברוך ןן ן?קב משקלוב, ע־ ע שיק, ברוך. 

ברוך בן ן$חק מרגנשבות, חכם תלמודי בן המאה ד, 12 . 

ישב בבית־דין ברגנשבורג ( 8 זנונ 51 מ 6 8 0 מ) יחד עם 
ר׳ יצחק הלבן מבוהמיה, תלמידו המובהק של רבנו תם, ועם 
ר׳ אברהם ב״ר משה ב״ר יואל. ב׳ ור׳ אברהם ב״ר משה 
ועמהם ר׳ יהודה החסיד ב״ר שמואל נחשבו כ״גדולי 
רגנשבורג״ (ספר חסידים, הוצאת מקיצי נרדמים, עם׳ 930 ). 




501 


כרוך כן יצחק מרגנשכורג—ביוד כן שמואל מצפת 


502 


ב׳ ור׳ יהודה החסיד היו רבותיו של ר׳ אברהם ב״ר 
עזריאל (ע״ע), בעל ס׳ ערוגת הבושם. לפי השערתו של 
אפטוביצר, נולד ב׳ לפני תת״ע/ 1110 . ר׳ יואל הלוי, אביו של 
ראבי״ה (ע״ע אליעזר בר׳ יואל הלוי), פנה בשאלה אל ב׳ 
ואל שני חבריו הדיינים הנזכרים, והם השיבו לו והסכימו 
לדבריו (ס׳ ראבי״ה, סי׳ תתרל״א). ב׳ נשא ונתן בדברי־ 
הלכה עם זקן חכמי־דורו, ר׳ אליעזר בן נתן ממגנצה (ראב״ן, 
ע״ע), שהחשיב את ב׳ ביותר, וכן עם ר״י הזקן (ר׳ יצחק 
ב״ר שמואל מז־מפןד). כמה מן החוקרים ביקשו לזהות את 
ב׳ עם ר׳ ברוך ב״ר יצחק מוורמיזה, מחברו של ם׳ התרומה 
(ויניציאה רפ״ג* ז׳ולקווה תקע״א), אבל כפי שנתברר, אין 
לקבל זיהוי זה, ואין ספק, שב׳ ובעל ס׳ התרומה שניים הם. 
ר׳ ברוך מוורמיזה, שכתב את ספרו סמוך לשנת תתקס״ב/ 
1202 , כלומד בערד תשעים שנה אחר זמן לידתו של ב׳, 
ושעלה לאחר מכן (לפי המשוער בשנת 1237 ) דרך קנדיאה 
לארץ־ישראל, לא היה, אפשר, אף בן־דורו של ב׳. 

ח. נ. דמביצר, בהוצאת ס׳ ראבי״ה, ברבות נ״ד ב׳! גרום, 
1 ^ 10 ^, 1885 , עט׳ 558 ואילו* - 8 . 11 .£ . 2 , 1907 , עם׳ 179 * 
הג״ל, 3 ^ 13 ) 111 031113 , 525 * ולס, 1904 , עט׳ 442 * 

א. אסטוביצר, מבוא לס׳ ראבי״ה, פרק ד, עט׳ 174 * פרק ח׳, 

עט׳ 326 ואילו* א. א. אורבו, בעלי התוספות, תשי״ג, עט׳ 
287-286 , 299 , 334 ; הנ״ל, תרביץ, שנה י׳, עט׳ 38-36 . 

מ. נ. צ. 

בחך בן מ#ה אבן בתך׳ חכם תלמודי ומפרש המקרא, 
שחי במחצה השניה של המאה ד> 16 ובתחילת המאה 
ה 17 . ב׳, שישב מתחילה בקושטה, השתקע אח״כ בוויניציאה, 
במקום שעסק, כנראה, בהגהת ספריהם של מחברים עבריים 
ובהכשרתם לדפוס. ב 1598/99 הביא לבית־הדפוס בוויניציאה 
את חיבורו ״קוהלת יעקב וקדוש ישראל״ — שני ביאורים 
לספר קוהלת, שאחד מהם כולל את פירוש הפסוקים ומציע 
את תכנם העיקרי בקיצור, והשני כולל י״ח דרושים וחקירות 
מעמיקות במגמתה הכללית של מגילת קוהלת. מתוך חיבורו 
זה של ב׳ מתברר, שמלבד בקיאותו בתורה קנה לו גם ידיעות 
רחבות בפילוסופיה ובמדעים הכלליים, וכן שהיה בן־בית 
בקבלה. ב׳ נשא ונתן בהלכה עם ר׳ יוסף ב״ר משה 
מטראני (מהרימ״ט), ובספר השו״ת של זה האחרון (קונ־ 
שטנטינא ת״א, סי׳ פ״ת ופ״ט) נתפרסמו כמה מן התשובות, 
ששלח לב׳ לוויניציאה, 

ד. קונפורמי, קורא חדורות, תרב״ה, דף מ״ד ע״ב! חיים 
סיכל, אור החיים, תרנ״א, סי׳ 632 * י. א. בךיעקב, אוצר 
הספרים, חד״ט, אות ר, סי׳ 17 * אות ק׳, סי׳ 57 * אות ת׳, 

סי׳ 742 . 

ברוך בן נר יה בן מךזסןה, סופרו של ירמיהו הנביא(ע״ע). 

ב׳ היה בן למשפחה מיוחסת בארץ ; אחיו, שריה, 

היה שר המנוחה (אפשר, אחד משרי־הטכס) של צדקיהו 
(ע״ע), מלו יהודה האחרון, וליווה את צדקיהו לבבל בשנה 
הרביעית למלכו* בידו מסר ירמיהו ספר־נבואה, שכלל את 
הפרקים נ—נא שבספר ירמיהו(ירם׳ נא, נט—סד). ירמיהו היה 
מכתיב לב׳ את נבואותיו וזה האחרון היה כותבן על מגילת־ 
ספר (שם לו, יח). בשנה הרביעית (ואפשר, גם בחמישית) 
ליהויקים הכתיב ירמיהו לב׳ את כל הנבואות שהתנבא עד 
אז וציווהו ללכת לביהמ״ק ולקרוא אותן באזני העם, שנתכנס 
אז — ביום הצום, שהוכרז בכסלו אותה שנה — בחצר־ 
המקדש. ב׳ עשה כך, וכשנודע הדבר לשרים ומהם למלך, ציווה 
המלך להביא את המגילה ולקראה לפניו. משפתתו בקריאה 


וקראו את משאות־החורבן קרע המלך את המגילד" זך?ןה 
לאש וציווה לאסור את ירמיהו ואת ב/ אלא ששניהם התחבאו 
וירמיהו הכתיב לב׳ מחדש את כל מה שהיה כתוב במגילה 
הראשונה ואף הוסיף על כך דברים הרבה (לו, לב). בשנה 
העשירית לצדקיהו, בזמן המצור של הבבלים על העיר, 
כשקנה ירמיהו שדה מאת חנמאל בן דודו, מסר את התעודות 
לידי ב׳ לשימן בכדי־חרס, "למען יעמדו ימים רבים" (לב, 
א—טז). השפעתו של ב׳ על ירמיהו היתד, מן המפורסמות. 
כשנהרג גדליהו בן אחיקם (ע״ע) ושארית הפליטה, שהת* 
יראה מנקמתו של נבוכדנאצר, שאלה את ירמיהו אם רצוי 
שישארו בארץ או ירדו למצרים, וירמיהו יעץ אותם להישאר, 
חשדו בו, שיעץ כך בהשפעתו של ב׳, שביקש, לדעתם, להסגי¬ 
רם ביד מלך־בבל משנאתו אותם. מתקופה קדומה יותר — 
מן השנה הרביעית ליהויקים — נשתמרה נבואה אישית לב׳ 
מירמיהו. ב׳ התאונן על מר גורלו, שהטיל עליו לחיות בימי 
צרה אלה, וירמיהו הוכיחו, שאין זה מן הראוי לחשוב על 
עניינים פרטיים בימי הרת־עולם, ועם זה הבטיחו שישאר 
בחיים למרות כל התלאות שעוד ימצאו אותו(מה).—כשהלך 
ירמיהו עם שארית־הפליטה למצרים, הלך עמו לשם גם 
ב׳ (מג, ו). 

באגדה התלמודית נחשב ב׳ — כירמיהו — ככהן 
ונביא וכאחד מצאצאיה של רחב (מגלה י״ד, ב׳ * סדר עולם 
כ׳ * ספרי, פיסקה ע״ת, עט׳ כ׳, ב׳ בד,וצ׳ איש־שלום). באגדה 
(ספרי, פיסקה צ״ט) מזהים אותו עם עבד־מלך הכושי, שהציל 
את ירמיהו מן הבור (ירט׳ לח). לפי המסורת של התלמוד 
(מגלה ט״ז, ב׳* סדר־עולם, פכ״ו) ולפי בן־מתתיהו(קדמוניות 
י׳, ט׳, ה׳), הוצא ב׳ עם ירמיהו ממצרים (לפי ב״מ — 5 
שנים אחר החורבן), הובל לבבל, ושם מת. שם גם התנבא 
בשנה השניה לדריוש, אך לעלות לא״י לא היה יכול מחמת 
זקנתו המופלגת. עזרא היה — לפי אותה מסורת — תלמידו, 
וכל עוד היה ב׳ בחיים למד עזרא ממנו, ורק לאחר שמת ב׳ 
עלה עזרא לא״י (שיר השירים רבה ה׳* מגלה ט״ז, ב׳). 

ביה״ב התהלכו בין יהודי־בבל אגדות על קברו של ב׳. 

לפי אגדות אלו היה קברו סמור לקברו של יחזקאל — 
במשהד עלי. והיה מעשה במלך ערבי מכאגדאד (בימיו של 
ראש־הגולה שלמה), שביקש לראות את קבריהם של יחזקאל 
ושל ב׳. משפקחו את הגל מצאו את ב׳ מוטל בארון-שיש 
ומראהו כמראה אדם חי. החליטו להסיעו בעגלה למקום 
מרוחק מקברו של יחזקאל, אך כשהגיעה העגלה למרחק של 
מיל מאותו קבר עמדה ושוב לא זזה — וקברו אותו שם 
(סבוב ד פתחיה, אצל אייזנשטין, אוצר מסעות, עט׳ 53 * 
גלילות א״י). 

י. מ. ג. 

בתך בן ריטואל מצפת, הרפתקן יהודי. ב׳ נולד בפינסק 
שבליטה ועלה'לצפת ב 1819 . הוא הצטיין באומץ־לב 
בלתי־מצוי ובידיעות רחבות בהוויות־העולם, בכלל זה 
בשימוש ברפואות טבעיות. דברים שנמסרו בשמו של שד״ר 
מצפת, שיצא לתימן בשנת תקפ״ה וחזר משם, גרמו להת¬ 
פשטותם של סיפורי־נפלאות בישוב היהודי בא״י על יהודי 
משבט־דן, שהשד״ר כאילו פגש בתימן, ועל בני־משה ועשרת- 
השבטים. שמועות אלו עוררו את ראשי־הקהילה בצפת לשלוח 
שלית מיוחד לאחים נידחים אלה, כדי שיבואו לעזרת אחיהם 
בא״י. לתכלית זו בחרו בב , , שתכונותיו הכשירוהו, לדעתם, 
להרפתקה נועזת זו. הם נתנו בידו איגרת לעשרת השבטים 



503 


ברוך בן שמואל מצפת—ברון־ הסו־רי, חזוף 


504 


והשביעוהו, שיתמכר לתפקיד זה בלבד ולא יסיח דעתו 
ממנו. 

בסוף שנת תקצ״ג ( 1833 ) הגיע ב׳ לתימן. רבני־הקהילה 
בצנעא קיבלוהו בסבר פנים יפות ואחד מבני־הקהילה ליווהו 
בדרכו עד היידאן, השוכנת בקצה הישוב הצפוני בתימן על 
גבול־המדבר — המקום, שלפי השמועה שימש מושבם של 
בני שבט־דן. ב׳ ומלווהו חדרו לתוך המדבר ומסרו את 
האיגרת לרועה אחד, שנראה להם כאחד מבני־השבט 
ושהבטיח להביא את התשובה לחיידאן. הם מיהרו לחזור 
לצנעא לימים הנוראים ויהודי חיידאן הבטיחו להעביר את 
התשובה, שקיוו לקבל, לצנעא. 

כשחזר ב׳ לצנעא התנדב לרפא את האימאם של תימן, 
אלמהדי, שהיה ידוע־חולי, מתוך הנחה, שע״י כך יוכל להס¬ 
תייע באימאם לשם מילוי שליחותו, כשעלה בידו לרפא את 
האימאם מינהו זה האחרון לרופא־החצר. ב׳ התחיל מתנשא 
על המוסלמים ועורר עליו את שנאתם וקנאתם. ב 1834 עלה 
אבראהים פחה על תימן וכבש אח מוכ׳א. ב׳ הבטיח לאימאם, 
שאם יתן לו אנשי-צבא ויתיר לו להילחם באבראהים פחה, 
יגרש את הכובש ממוכ׳א, בתנאי שיתמנה למושל־העיר. 
הצעתו שימשה תואנה בפי שונאיו של ב׳ להעליל עליו, 
שהוא מרגל מצרי, העלילה נתקבלה על דעתו של האימאם, 
ובאחד מן הימים ( 18 ביאנזיאר 1834 ), כשטייל עם ב׳ בגנו 
כמנהגו יום־יום, ירה בו והרגו. 

יעקב ספיר, אבן ספיר, 1866 , עט׳ צ״ג-צ״ו! א. יערי, שלוחי- 

א״י, תשי״א, עט' 147 ואילך. 

י. ר. 

בחך ב״ר שמואל מטננצה ( 1150 ס — 1221 ), פוסק ופייטן 
יהודי-גרמני. ב׳, שמשפחתו באה, כנראה, מצרפת, 

היה דיין במאגנצה והשתתף בחיבור תקנותיהן של הקהילות 
בזמנו. כמרכן היה מגדולי-התורה בדורו ו״ספר החכמה" שלו 
היה מקובל על חכמי־ישראל אף במאה ה 16 . י. נ. אפשטיין 
ייחס לב׳ את התוספות למסכת סוטה הנדפסות בהוצאות 
של התלמוד הבבלי. 

לסבל, שנגרם לקהילות־ישראל בגרמניה ע״י הגזירות 
והפורענויות, שבאו עליהן בתקופת מסע הצלב השלישי, ניתן 
ביטוי נמרץ בפיוטיו, ששלושים ושלושה מהם נשתמרו. 
פיוטים אלה, שקצתם שקולים, מצטיינים בגיוונם ובסיג־ 
נונם — לשון־המקרא משולבת בלשון־חכמים. כמה מפיוטיו 
של ב׳ עובדו על-ידיו שנית, כדי לחדש בהם דבר. סליחותיו 
נתקבלו על לבותיהם של המתפללים, ומשום החיבה שנודעה 
להן נקראו: ״ברוכה״, ״מבורכת״ וגם ״מבורך״. — בנו, ר׳ 
שמואל מבאמברג, היה רבו של ר׳ מאיר מרוטנבורג, ואף 
הוא היה ידוע בזמנו כאחד מגדולי־ההלכה וכפייטן. 

א. מ. הברמן, פיוטי רבינו ברוך ב״ר שמואל, ידיעות המכון 

לחקר השירה העברית, ר (תש־״ו), עט׳ מ״ז־־ק״ס! א. אסטו־ 

ביצר, מבוא לספר ראבי״ה, 1938 , עט׳ 329 —! א. א. אורבך, 

בעלי התוספות, 1955 , מפתח, בערכו! ,*"׳מ*"/ 

. 201 •ס . 1934 

3 חך הסירי. סזזך, ספר אפוקאליפטי מיוחם לברוך בן 
נריה, שתכנו הוא: החזיונות, שראה ב' בערב 
חורבן־ירושלים ואחריו. הספר נשתמר מקצתו ביוונית 
וכולו — בסורית, ומכאן שמו המקובל. 

תוכן הספר. (פרקים א'—ד׳) בעשרים וחמש ליכניה, כי 
שהיה מלך־יהודה, נצטווה ב׳ לצאת מן העיר הואיל והגיעה 
שעת חורבנה (כי כל עוד הוא ורעיו הצדיקים היו בעיר, לא 


היה הקב״ה יכול להחריבה). כמו־כן נודע לב׳ בחזון, שהחורבן 
לא יהא אלא לשעה ולא יפגע אלא בירושלים־של-מטה, שהיא 
בבואה של ירושלים־של־מעלה, הקיימת לעד! (ה׳—ח׳) למחר 
דאה ב׳ ארבעה מלאכים באים ומציתים בלפידים את העיר 
מארבע קצ 1 תיה, ומלאך חמישי יורד וגונז את כלי־הקודש 
עד לאחרית־הימים! (ט׳—י״ב) לאחר שבעה ימים נצטווה ב׳ 
להשפיע על ירמיהו, שיצא עם הגולים לבבל, ואילו עליו, 
על ב׳ עצמו, הוטל לעמוד לפני ההיכל. ב׳ מקונן על כך, שבבל 
עומדת על תילה ואלו ציון חרבה! (י״ג־כ׳) לאחר שעברו עוד 
שבעה ימים מגלה קול נסתר לב׳, שיזכה לחיות עד אחרית־ 
הימים! (כ״א—ל׳) לאחר שב׳ התקדש וצם שבעה ימים 
השיב לו הקול על שאלתו: "מתי קץ־הפלאות?", שהכל יבוא 
בעיתו, וכל עוד לא נבראו כל הנשמות הנועדות להיולד — 
לא יבוא הקץ. — (ל״א—ל״ד) ב׳ הלך אל העם ומתנבא על 
בניין־המקדש ועל חורבנו השני ואף על חידושו האחרון, 
שאז ״יתכונן לעולם״. — (ל״ה—מ״א) אח״כ הוא יושב על 
חרבות־המקדש ומראה נגלה אליו: יער שתול בבקעה והרים 
סביב לו. מול היער גפן ומתחת לה מעיין. המעיין גואה 
ומפיל את עצי־היער, ורק הארז שביער נשאר על עמדו. אך 
לאחר זמן-מה נגרף גם הוא ע״י מי־המעיין. פשר־המראה 
הוא: ההרים והיער — אלה הם ארבע המלכויות לעתיד 
לבוא! היעד הוא המלכות הרביעית! המעיין הם ימות־ 
המשיח! הגפן היא — המשיח, והארז הוא המושל האחרון 
של המלכות הרשעה (רומי). — (מ״ב—מ״ח) ב׳ יוצא לחברון 
ולאחר שצם כאן 7 ימים מודיע לו הקול: הצדיקים יקומו 
לתחיה באחדית־הימים, יתעלו ואף יעלו בחשיבותם על 
המלאכים. 

(נ״ג—ע״ד) המראה האחרון, שהמלאך רמיאל מפרש לו, 

הוא: עננה עולה מן הים ומטלת שתים־עשרה פעמים חשרות־ 
מים, שחציין שחורות וחציין בהירות! ברק מבריק מעל 
ראש העננה השחורה ומרפא את המקומות, שנשחתו על-ידי 
המים השחורים, ושנים־עשר נהרות עולים, אך נכנעים לברק. 
פשר המדאה: המים השחורים מרמזים על חטאי האדם(חטאו 
של אדם הראשון! חטאיהם של המצרים! מעשי־האמורי! 
חטאת־ירבעם! חטאי מנשה! גלות־בבל), ואילו המים הבהירים 
מרמזים על בחידי־האומה(אברהם וזרעו! משה ואהרן ויהושע 
וכלב! דוד ושלמה! חזקיה והצלתו מיד סנחריב! יאשיהו! 
ולסוף: תקומת־ירושלים בימי בית שני). המים השחורים 
האחרונים הם הזמן שבין בית שני לבין ביאת־המשיח: זמן 
של שנאת־חינם והפיכות סוציאליות, והברק האחרון הוא — 
מלכות־המשיח. 

(ע״ה—ע״ז) ב׳ מודה לאלוהים על מה שנגלה לו וכותב 
שני מכתבים: אחד (שתכנו ניתן בספר) לעשרת השבטים! 
ואחד (שלא נתפרט בספר) לשני השבטים וחצי־השבט. את 
המכתב הראשון הוא שולח ביד נשר ליושבים בבבל: ב׳ 
מבטיח גאולה קרובה לעם, אבל על העם לחזור בתשובה 
שלמה. 

בה״ס והספרות התלמודית. יש גקודות־מגע מרובות 
בין ספר זה ובין אגדות התלמוד והמדרש. גם לפי האגדה 
(פסיק״ר, הוצ׳ מאיר איש־שלום, עט׳ קל״א, א׳) מצווה ה׳ 
על ירמיהו לצאת מן העיר בערב חורבנה (ברוך, ב׳, א׳)! גם 
לפיה שורפים המלאכים את העיר (ו׳—ח׳), וכוהנים מוסרים 
מפתחות לשמים (תענית, כ״ט, א׳! ויק״ר, פי״ט, ו׳! פסיק״ר, 
שם! אדר״נ, ד׳ (ב׳)׳ ז׳ — ברוך, י/ י״ח). הוא הדין גם 



505 


ביוד הסורי, חזון■ — בדוד הבו-שי, ספר־ 


506 


בהשקפה על ב' הנכנס לגךעדן בחייו(י״ג, ג׳! והשווה ספרי 
לבמדבר, צ״ט), ובכמה מוטיווים אחרים, המשותפים לספר ב׳ 
ולאגדה התלמודית (ברוך, ס״ג, ה׳; סנה/ צ״ד, א'). 

כמרכן משותפת לספר ב׳ ולאגדה זו ההשקפה על ירו- 
שלים־של־מעלה, שכנגדה מכוון בית־המקדש־של־מטה, שנגלה 
לאדם (ספרי, דברים, ל״ז) ולאברהם בברית בין הבתרים 
(ב״ר, ט״ז, ח , * מ״ד, כ׳ — ברוך, ד/ ה׳); על הנשמות 
שב״אוצר" (ברוך, כ״ג, ד׳—ה׳ ול״ב, ב'? יבמות, ס״ב, א׳; 
ספרי, במדבר, קל״ט! אדר״ג, י״ב! שבת, קנ״ב, ב , ); על 
השפע והפריון לעתיד לבוא (כתובות, ק/ א , —ב , ), ועוד. — 
גם לכמה תפילות עתיקות יש בלשונות שבספר דמיון גדול 
(הש׳ י״א, ט , ; "ישני־עפר"! נ״ד, י״ח — מעין הלשון 
שבתפילת "נשמת"). 

בצורתו ובמגמתו קרוב ספר ב׳ לס׳ עזרא הרביעי (ע״ע), 
אלא שאין לקבוע איזה מהם נתחבר ראשונה. על כל פנים 
נתחבר ספר ב׳ זמן קצר אחר חורבן בית שני (עי׳ כ״ב, 
ב׳—ד׳) וקודם מרד בר כוכבא. הספר כולו הגיע לידנו 
בתרגום סורי, שנעשה מן התרגום היווני, ויצא לאור על־ידי 

א. מ. צ׳טיאני ב 1871 (,״'/י .£ , 0£3113 ־ 1 ק 61 3 ־ 8301 . 401111110 < 

180 — 113 .קק), וכן בהעתק פוטוליתי (מ 1876 — 1883 ). 
מקורו של הספר (עי׳ כ״א, י״ד) הוא בלא ספק עברי. 
וע״ע ברוך הכושי (החבשי) וברוך הילני. 

י. קלוזנר, הרעיון המשיחי בישראל, וו 4 ( 1956 ), 92-78 ! 
הנ״ל, היסטוריה של הבית השני, 1951 *־, 294-291 ! א. כהבא, 
ספרים חיצונים, כרך א/ ספר ב/ עם׳ שס״ב-ח״זן ,• 8011111 x 1 .£ 

. 13 •א ; 232 — 111223 ,. 0 )£ 11 ) 11 ) 11311 ! 1 ) 3 ) 11 /) 11 {) 5 ) 0 

1180 ץ 5 1116 רת 0 ז£ . 21151 ־ 11 / 0 711€ , 1€5 ־נב 011 

.״ 1 ;( 470-526 , 11 , 10 ! ח 1 ) 

, 11 ,. 8711 10 ) ■ 1 ! ^ז 80 / 0 ,£־ $13€1 ת 01 

.( 551-556 
י. מ. ג. 

בתך ןז?[ני, ם?ר*/ ספר־חזיונות מיוחס לברוך בן נריה, 
תלמידו של ירמיהו הנביא. הספר נשתמר בעיקרו 
ביוונית, ובקיצור נמרץ — גם בסלאווית. 

ת ו כ ן ה ס פ ר. ברוך בן נריה יושב על שפת נחל-קדרון 
ומתאבל על תורבן־ירושלים. כאן בא אליו מלאך ומביא אותו 
עד לנהר שאין לעבור עליו, ומשם הוא מעלה אותו לרקיע 
הראשון, אחר טיסה של 30 יום מגיע ב׳ לבקעה, שבה הוא 
רואה בני-אדם בדמויות זרות: פניהם פני שוורים, קרניהם 
קרני אילים ורגליהם רגלי עיזים וכבשים. המלאך מגלה לב׳, 
שאלה הם ב ו נ י מגדל־בבל. משם עובר ב׳ ביחד עם המלאך 
לרקיע השבי והוא מוצא כאן בני־אדם, שמראה־כלבים להם 
ורגליהם רגלי־אילים! אלה הם בני־האדם, שיעצו לבנות 
את המגדל. משם מגיעים ב׳ והמלאך לבקעה, היא השאול, 
שבה רובץ נחש. הנחש (כך הוא לפי הנוסח הסלאווי) שותה 
ממי האוקיינוס אמה אחת כל יום, שאילמלא כן היה האוק¬ 
יינוס, הקולט בלא הפסק את מימיהם של נהרות הרבה, עובר 
על גדותיו. אח״כ מראה המלאך לב׳ את העץ, שממנו אכל 
אדם הראשון — את הגפן. משם הוא מביאו למקום, שממנו 
יוצאת השמש במרכבת־אש, שבה נוהגים ארבעה מלאכים 
ושעליה יושב איש בעל עטרת־אש — הוא השמש. לפני 
השמש טס עוף גדול— הוא החול (פניכם), הניזון מטל וממן. 
החול מכסה בכנפיו את קרני־השמש הלוהטות, שאילמלא כן 
היה הכל נשרף באשן. השמש מהלך ברקיע השלישי, מלאכים 
נושאים אותו — ועל ראש־השמש עטרה. לעת ערב מסירים 
המלאכים את העטרה ומחדשים אותה כיוון שבמשך־היום 


נטמאה ע״י חטאיו של האדם. אח״כ מראה המלאך לב׳ את 
הלבנה, שהיתה פעם גדולה מאוד ונתקטנה מפני שחטאה 
בימי־הבריאה (או, לפי נוסח אחר, מפני שהאירה לאדם 
הראשון בשעה שחטא ואכל מעץ־הדעת). — משם מגיעים 
ב׳ והמלאך אל הרקיע הרביעי. כאן הם רואים בקעה ובה 
אגם, שבו שוחות ציפרים בגודל של פרים. לבקעה זו באות 
נשמות־הצדיקים — כנראה, אלו הן הציפרים — ומכאן שו¬ 
אבים העננים מימיהם בשביל הטל. משם הם באים לרקיע 
החמישי ומוצאים את שערו סגור. מיכאל פותח את השער 
כשהוא מחזיק בידו ספל. בספל זה נאספות דמעותיהם של 
הצדיקים, שמלאכים מביאים אותן בצורת פרחים בסלים. 
לאחר שמיכאל ממלא את סלי־הצדיקים (שנתרוקנו בינתיים 
מן ה״דמעות") שמן (סימן לשכר טוב לצדיקים), הוא סוגר 
את השער. ב , מוחזר למקומו והמלאך עוזב אותו. 

כמה מן הרעיונות שבספר זה דומים לאותם שבאגדות 
התלמוד והמדרש, כפי שהראה בייחוד לוי גינצברג. גם 
באגדה נאמר על בוני־המגדל, שהפכו לשדים וליליות. אף 
בה מדובר על כך, שהמלאכים נושאים את השמש (פדר״א, ו! 
ילקוט קהלת, תתקס״ז), ואף בה אנו מוצאים (חולין, ס׳ ב׳ו 
שבועות, ט' א׳! ב״ר, פ״ו), שהלבנה היתה "מאור גדול" 
כשמש, אבל הוקטנה מאיזו סיבה. גם שבעת הרקיעים נזכרים 
בתלמוד (חגיגה, י״ב, ב׳), המציין אף את שמו של כל אחד 
מהם. בספר נכללו, כנראה, דעות של בעלי־המרכבה ונצטרפו 
אליהן דעות חיצוניות שונות, שקשה לזהות את מקורותיהן. 
הרעיון, שנשמות-הצדיקים נהפכות לציפרים, מצוי בספר 
"הזוהר"(ב/ ז׳ ע״ב! ג׳, קצ״ו ע״ב! ועי׳ סנהדרין, צ״ב, ב׳). 
בעריכה האחרונה, כפי שהיא לפנינו, טיפלו ידיים נוצריות, 
כמו שאפשר להיווכח מתוך ד׳, י״ז, וכן יש תוספות נוצריות 
גם בסוף־הספר, י״ג, ד׳, אבל אין למצוא בו דעות גנוסטיות 
(כפי שהיה סבור ל. גינצברג). את הספר מזכיר לראשונה 
אוריגנס ( 11,3,6 ,*״ק״״״? 06 ), וברור, שלפניו היה נוסח 
יותר רחב מזה שלפנינו. 

בזמן החדש נתפרסם הספר לראשונה (ב 1866 ) על־ידי 
סטויאן נובאקוביץ׳ בנוסח סלאווי מיה״ב (עי׳ , 1116 ־ 5131 
205 , 111 ^. ב 1896 נמצא הנוסח היווני של הספר על־ידי 
א. ק. באטלר וב 1897 נתפרסם ע״י מ. ר. ג׳ימז( 3 ו!וןע־ז 0 סק\^ 

11 , 1013 ) 31160 ). 

. 11 .) 1 ת 1 ) 1 /) 11 -ו 84 / 0 ) 111 מס , ! 81111111 , 5 ) 11 ^ 111 ־ 1 

,[ 1913 ] 11 , 11 ו/קו 1 < 1£ ק) 3 ו! 81€ 11113 1 וו/<ןו! 1 ) 0 )(/ ) 11 ־ 7 , 5 ) 1 ־ 01131 

. 549-551 , 11 , 1 ו 31 )) 110 !) 811€ ^'־״־•/ , 18 ) 01026 ״ 1 ;( 527-541 

י. מ. ג. 

ברוך הכושי (החבשי),ס^ר־, סיפור־אגדה מן המאה ה 2 
לסה״נ על הנביא ירמיהו, ברוך בן נריה ועבז״מלך 
(אבי־מלך) הכושי! נשתמר ביוונית ובחבשית. 

א. כשהגלה נבוכדראצר את בני-ישראל ציווה ה׳ את 
ירמיהו, שיצא מירושלים קודם שיקיף אותה חיל־הפשדים, 
שהרי תפילתו של ירמיהו אינה נותנת להשחיתה למרות 
מה שראויה היא להיכבש ולהישחת מפני רוב־חסאיה. 
ירמיהו מתחנן לפני האלוהים, שהוא, האלוהים בכבודו 
ובעצמו, ישחית את ירושלים, כדי שלא יתפארו הכשרים, 
שניצחו את עיר־האלוהים. אלוהים משיב, שלא המלך נבו- 
כדראצר ואף לא חילו יוכל להיכנס אל העיר אם אלוהים 
לא יפתח את שעריה. ירמיהו קורע את בגדיו וזורק אפר 
על ראשו ובא אל בית־המקדש, ששם הוא מוצא את ברוך, 



507 


בריף הכושי, ספר 


508 


ומספר לו מה שנגזר על ירושלים והמקדש, ושניהם יושבים 
ובוכים. בשעה השישית בלילה באו אל חומת־העיר — והנה 
קול־שופר ומלאכים יורדים מן השמים ובידיהם לפידים בו¬ 
ערים והם מתייצבים על החומה. ירמיהו שואל את האלוהים, 
מה יש לעשות בכלי־הקודש שבבית־המקדש, ואלוהים משיב, 
שיקבור אותם ירמיהו מתחת לארמת־המקדש ויהיו טמונים 
ושמורים שם עד שיבוא המשיח, ירמיהו שואל עוד: מה 
יעשה לאבימלו (עבד־מלו) הכושי, שהוציא את ירמיהו 
מבור־הטיט, והאלוהים משיב, שישלח ירמיהו את אבימלך 
לכרמו של אגדיפם (כנראה, כרם־שלמה שבקדמוניות, ח׳, ז׳, 
ג׳), ואלוהים יסתיר אותו עד שישוב העם לירושלים ז ואילו 
הוא, ירמיהו, ייצא עם הגולים לבבל כדי שיתנבא להם שם, 
ואת ברוך ישאיר בירושלים. ירמיהו וברוך עשו כמצות־ 
אלוהים: הם קברו את כלי-המקדש והאדמה בלעה אותם, 
ואת אבימלך שלח ירמיהו לכרמו של אגריפס, לכאורה כדי 
שיביא משם מעט תאנים בשביל החולים מבני־העם. 

וכשהמלאך תקע בשופר גדול וקרא לכשדים לבוא לתוך 
העיר, ששעריה נפתחו לפניהם ע״י המלאכים, בא נבוכדראצר 
עם צבאותיו והגלה את כל העם. אז לקח ירמיהו את המפ¬ 
תחות של בית־המקדש וזרק אותם מול השמש ואמר לה, 
שתיטול את המפתחות ותשמור אותם עד שהאלוהים ידרשם 
ממנה, "כי אנו, היהודים, לא זכינו לשמור אותם מפני רוב 
חטאותינו". ירמיהו בכה, והכשרים הוציאוהו והיכוהו והוליכו 
אותו עם העם לבבל. ברוך שם אפר על ראשו, קונן קינה 
מרה על שבר־ירושלים ויצא לגור בתוך הקברים. ואבימלך 
הביא תאנים מכרם-אגריפ 0 בשעת־הצהריים ומצא עץ מצל 
ותמך את ראשו על כלי־התאנים כדי לנוח מעט — וישן 
שישים ושש שנים. וכשהתעורר משנתו פתח את כלי־התאנים 
ומצא את התאנים רעננות ומיצן מטפטף. וכדי שלא לאחר 
לשוב אל ירמיהו קם עם כלי-התאנים ונכנס לתוך ירו¬ 
שלים — ולא הכיר את העיר ואף לא את ביתו. ביקש אדם 
ממכריו — ולא מצא, וחשב, שיצא מדעתו. והנה ראה איש 
זקן בא מן השדה ושאל אותו: ״מה שמה של עיר זוי״ — 
והזקן השיב: "ירושלים היא". ואבימלך חוזר ושואל את 
הזקן: "היכן הם ירמיהו הנביא וברוך וכל שאר העם?", 
והזקן השיב: ״כנראה, אין אתה מבני עיר זו: הרי ירמיהו 
הוגלה לבבל עם כל העם כדי שינבא להם — והוא בבבל". 
אבימלך חשב, שהזקן משטה בו: הרי התאנים, שירמיהו 
שלח אותו לקחת בשביל החולים, רעננות ומיצן מטפטף — 
ואיד הספיק ירמיהו להגיע לבבל ז — ואבימלך הראה לזקן 
את התאנים. הזקן התפלא ואמר: "אין זאת שאלוהים לא 
רצה, שתראה באבדן־העיר, והדדים אותך במשך שישים 
ושש שנים". אבימלך שמח על זה והודה לה/ בא מלאך 
והוליך אותו אל בין הקברים, ששם ישב ברוך. הם שמחו 
זה על זה ועל הנס של התאנים, שראו בו רמז לתחיית־ 
המתים. וכשהתפלל ברוך שנית ושאל מאלוהים, איך ישלח 
מכתב לירמיהו לבבל, בא מלאך ואמר לו, שבבוקר של מחרת־ 
היום יבוא אליו נשר ועל־ידיו ישלח את המכתב. ברוך כתב 
את המכתב וקשר אותו לעורף־הנשר, שבא אליו כדבר- 
המלאך, ביחד עם חמש־עשרה תאנים מכלי־התאנים המופלא. 
הנשר הגיע לבבל וחיכה עד שעבר ירמיהו בהלוויית־המת. 
הנשר ביקש מירמיהו לכנס את כל העם כדי שישמע את 
הבשורה, שהביא מברוך ואבימלך * וכדי שהעם יאמין בדבריו 
ירד הנשר על הגוף של המת — והמת קם לתחיה. העם שמע 


את דברי־המכתב ובכה וחזר בתשובה, וירמיהו כתב מכתב־ 
תשובה לברוך ואבימלך, שבו הודיע להם, שהם צריכים להיות 
מאושרים, שאינם בבבל ואינם רואים, שהעם משתחווה לנבו־ 
כדראצר כמו לאל. את המכתב קשר ירמיהו לעורף־הנשר 
ואת התאנים נתן לחולים ולימד את בני-העם, שלא יעשו 
כמעשי העם הבבלי. גולי־בבל יוצאים לירושלים, אבל קודם 
שהגיעו אל העיר בדק אותם ירמיהו, אם יש ביניהם נושאי 
נשים נכריות, וכן מי שלא נימול (ש״יוכר באות החותם 
הגדול", השווה: "הברית, שחתמת בבשרנו" בברכת־ 
המזון). מי שלא נימול ולא הסכים לעזוב את אשתו הנכריה 
לא הותר ע״י ירמיהו, ברוך ואבימלך לבוא לירושלים; ובכן 
רצו האנשים הללו לשוב לבבל ? אך הבבלים מצידם לא 
נתנו להם לחזור לבבל, ועליכן בגו להם את העיר שומרון. 
ואלה שחזרו לירושלים ישבו בה שמחים והקריבו קרבנות 
בעד העם. ירמיהו התפלל תפילה נשגבת לאלוהים, וכשגמר 
אותה ועמד בבית-המקדש ביחד עם ברוך ואבימלך, נפל מת. 
ברוך ואבימלך הספידו אותו, והעם קרע את בגדיו וזרק 
אפר על ראשו ובכה בכי מר. 

בזה נגמר הסיפור. יש בו עוד תוספת נוצרית ברורה, 
שאינה מגוף*הסיפור, שהרי בנוסח אחר של הסיפור יש גמר 
אחר לו, ואף בו יש סימניינצרות, ושני הסיומים השונים הם, 
ודאי, תוספות מאוחרות. 

ב. שאין כאן היסטוריה ממש יש לראות מן הסתירות 
המרובות, שיש בספר זה למה שמסופר בספר־ירמיהו על 
הנביא, שלא הלך לבבל כלל, אלא למצפה, אל גדליהו בן 
אחיקם, ומשם הובל למצריים ולא לבבל. יש בסיפור־אגדה 
זה הרבה דברים משותפים לחזון ברוך היווני (ע״ע) ולחזון 
ברוך הסורי(ע״ע). בראש הנוסח החבשי באות המלים: "יתר 
דברי ברוך, שלא היו גנוזים (כלומר, לא "איגרת־ברוך׳ האפר 
קריפית), מן העת אשר הוגלו ישראל לבבל", והספר נקרא 
ע״י המתרגמים אותו מחבשית בשם "ברוך הכושי", ואילו 
המטפלים בנוסח היווני קוראים לו: €ג 11 ח€-ו? 31 ת:>רח 0 ק 11 בז 3 ? 
("יתר דברי ירמיהו"). שהנוסח החבשי הוא בכללו שלם 
יותר מן היווני כבר הוכיח אדוארד קניג (זט£ ז£״ 115011 :> 2 
. 1 מת\/, 19 . 5 , £76£111 , 1877 י 16010£10 דד 16 {:> 113£111 :)<י. 611 *< 1 ^ 01 * 1£ עו ■<ו 1 ! < 1 !< 3 ז נ 1 ;]! 1877,1406 

,חגותשנ! . 4 . :(היווני ומבוא אליו 
(שם, בראש הספר, התרגום החבשי); התרגום העברי: 1866 
השלם: י. קלוזנר, בספרו הנד, עמי 117-105 , 

י• ק• 

ברנלד, אל|ם;דר( 1877 , ברלין — 1930 , ירושלים), אדרי¬ 
כל יהודי? מחלוצי האדריכלות החדשה בא״י. ב/ 

שלמד ארדיכלות בברלין, שימש פקיד במשרד העבודות 
הציבוריות של פרוסיה. ב 1909 נתבקש ע״י הקוראטוריון של 
הטכניון לבוא לחיפה ולתכנן את בניין הטכניון. ב׳ נענה 
להזמנה זו וביקר לשם כך בארץ פעמים ( 1909 ו 1910 ). 
בהקמתו של בניין הטכניון ביקש ב' לגלם סיגנון-בניה חדש, 
שיהא בו משום מזיגה של ארדיכלות מונומנטאלית בנוסח 
המערב עם יסודות מן האמנות המזרחית של עמי-האיסלאם 
(בפרס, עבר־הירדן ומצרים). יסודות אלה, שמתגלים בעיקר 
בעיטורים, מקנים אופי מיוחד לבניין. ב 1924 השתקע ב' בא״י, 
ושימש פרופסור ראשון לאדריכלות בטכניון. 

ב׳ בנה בא״י שורה של בניינים ציבוריים, כגון ביה״ם 
הראלי, בניין אנגלו-פלשתינה (כיום: באנק לאומי לישראל) 
בחיפה, בית־החולים בעמק־יזרעאל, וכן חווילות פרטיות 
בחיפה (כגון בית־שטרוק), תל-אביב וירושלים, שבהם, וכן 
בתכניות־בניין מרובות שלא בוצעו (כגון בשביל בנייני 
האוניברסיטה העברית והסוכנות היהודית בירושלים), ניסה 
ב׳ להניח יסודות לסימון יהודי-לאומי בארץ. 

ברזל' ( 8005116 ), שמה של משפחת־אצילים צרפתית, ממוצא 
פיימונטי. 

פראנסוא מארי( 13016 * 5 ! 0 ?ת 3 ־ו?) דה ב׳ ( 1611 — 
1656 ) נכנס ב 1643 לשירות בצבא הצרפתי ועלה לדרגת 
גנראל. גם בנו, ויק טור מורים ( 106 ־ 3111 !\ ¥10106 ; 
1647 — 1727 ), ונכדו, פראנסוא מארי ( 1671 — 1745 ), 
הצטיינו כמצביאים, והאחרון קיבל ב 1745 את התואר "דוכס 
של ב׳״. בנו, ו יק טור פראנסוא ( 1718 — 1804 ), פיקד 
על צבאות צרפתיים במלחמת הירושה האוסטרית ( 1741 — 
1748 ) ובמלחמת שבע השנים ( 1756 — 1763 ). כמתנגד למה¬ 
פכה הצרפתית ברח ב 1789 לגרמניה ואירגן בה (ב 1792 ) 
צבא נגד המהפכה. 

בניגוד לו הצטרף בנו, ויקטור ק לוד ( 01311016 , 
1757 — 1794 ), למהפכנים, נלחם ב 1792/3 בתוך צבאם, אך 
הוצא להורג בתקופת־האימים. בנו א ש י ל ש א ר ל (- 01111 ^ 7 
165 ־ 0131 16 ( 1785 — 1870 ), נשא ב 1816 את אלברטין דה 
סטל, בתה של ז׳רמן דה סטל (ע״ע), ודגל כל ימיו במדיניות 
ליבראלית מתונה וחוקית. ב 1832 — 1836 כיהן כשר־חוץ 
וב 1835/6 גם כראש־הממשלה. היה ממתנגדיו של נאפוליון 111 
ואחר 1851 התמסר לעבודה ספרותית. בין השאר חיבד זכרו־ 
נות (*•" מ ^ע 50 ), שנתפרסמו ב 4 כרכים ב 1886/7 . כמרכן 


הוצאו לאור מכתבי-אשתו (,. 8 16 ) 6$$6 ו 01 ג 11 ) 1613 ) 1.611065 
1896 ). 

בנו של זה האחרון, אלבר ( 113601 ^; 1821 — 1901 ), 
חיבר ספרים היסטוריים ופילוסופיים, ואף היה פובליציסטן, 
שתמך בליבראליזם מתון ובכנסיה הקאתולית. אחר 1871 
צידד במדיניותו המונארכיסטית של מק־מאון (ע״ע). 
ב 1873/4 היה מיניסטר לענייני־חוץ וב 1877 (ממאי עד נו¬ 
במבר) ראש־הממשלה. זכרונותיו ( 1065 סת 161 *) נתפרסמו 
ב 1926 . 

א. מ. י. 

לואי־ויקטור, נסיך ד״ב — 16 ) 010106 ק , ¥10100 1115 <^ 1 
. 8 — (נר 1892 , ריפ), פיסיקן צרפתי; נכדו של אלבר דה 
ב׳ ואחיו של מורים דה ב׳. — ב׳ חונך בפאריס. מתחילה למד 
היסטוריה, אך ב 1913 פנה לפיסיקה. במלחמת-העולם 1 עבד 
בשירות האלחוטי. אחר 
המלחמה חזר למחקריו 
בשדה הפיסיקה העיו¬ 
נית. זמן-מה התעניין 
בפיסיקה הניסויית, 
בייחוד בהשפעת מחק¬ 
רים של אחיו, מורים 
דה ב׳ (ר׳ להלן), על 
קרני־\ וראדלאקטי- 
וויות, אך לסוף התרכז 
בתורת הקננטים(ע״ע). 
ב 1928 נתמנה פרופסור 
לפיסיקה עיונית בסור- 
בון. ב 1929 הוענק לו 
פרס־נובל לפיסיקה. כן זכה לאותות־הצטיינות ולכיבודים 
מטעם מוסדות מדעיים מרובים בצרפת ובחו״ל. 

בעבודת־הדוקטור שלו ( 1924 ) הביע ב׳ לראשונה את 
ההשערה על הטיב הגלי של החלקיקים האלמנטאריים של 
החומר. בהקבלה לשניות, שנתגלתה — בעקבות מחקריהם 
של פלנק (ע״ע) ואינשטין(ע״ע) — בטבע הקרינה ושמחיי־ 
בת לייחס לקרינה סגולות גליות (אורך־גל ותדירות) ותכונה 
אטומיסטית כאחת׳ הסיק ב׳ את המסקנה, שגם לחלקיקים 
האלמנטאריים יש לייחס, נוסף על תכונותיהם האטומיסטיות, 
תכונות של גלים. על-סמך שיקולים וחישובים עיוניים קבע 
ב/ שבין המסה (ת!) של חלקיק, מהירותו (ע) ואורך־הגל 
שלו 70 ) קיים קשר, שניסוחו הוא: י* = . 7 ( 1 ־ 1 = קבוע- 

׳ ז \ 1 ח 

פלאנק). 

להנחתו של ב׳ ניתן אישור ניסויי שלם תוך 2 — 3 שנים 
ע״י דיויסון(ע״ע) וע״י ג׳. פ. תומסון(ע״ע), שגילו את התו¬ 
פעות של עקיפת־האלקטרונים, שב׳ צפה אותן מראש. השגו 
של ב׳ נעשה אחד מאבני־הפינה של הפיסיקה החדישה, 
ועליו ביססו שרדינגר (ע״ע), היזנברג (ע״ע) וךירק (ע״ע) 
את מכאגיקת־הגלים. — ב׳ פירסם מאמרים מרובים, וכן ספרי- 
מחקר וספרים פופולאריים, על פיסיקת הקוואנטים ומכאניקת־ 
הגלים ועל הפילוסופיה של המדע. בשנים האחרונות הוא 
משתדל לחזור ולבסס את התיאוריה של מכאניקת-הקוואנטים 
על יסודות דטרמיניסטיים במקום היסודות של הסתברות 
שעליהם נוהגים לבססה כיום. 



■לזאי דר 3 רו?י 


ג. ל. 



511 


כרולי—כרום 


512 


מורים, דכס ד״ב — 08116 ־ 81 16 > 1110 > , 10€ ז! 1 ג 1 \ — (גר 
1875 > פאריס),* פיסיקן צרפתי! נכדו של אלבר דה ב׳ 
ואחיו של לואי דה ב׳. ב׳ חונך בבית־ספר לימאות. עד 
1904 שירת כקצין ימי! אחר-כך התחיל עובד בשדה 
הפיסיקה, תחילה במצפה של מדון(ס 10 >״ 546 ) ולסוף ב- €01 
6 :>ת 3 :!? 16 > 1686 . מחקריו הניסוייים מקיפים את הפיסיקה 
המולקולארית, תורת־ 
החשמל, הקרינות ה־ 
רנטגגית והדאדיואק־ 
טיווית והפיסיקה הגר¬ 
עינית. השגיו החשו¬ 
בים ביותר הם בת¬ 
חומי הבהרת ספקט¬ 
רום הבליעה של 
קרני- x ויחסי־האנר־ 
גיה הקוואנטיים בין 
קרני־ x ובין האלק¬ 
טרונים שבקליפת- 
האטום (ע״ע אטום). 

?ר 1 ם (יוד $ס 1 *ס>?> 0 , סרחון), יסוד כימי אלמתכתי, השלישי 
בקבוצת ההלוגנים (ע״ע). סמלו הכימי: ז 8 ! 

מספרו הסידורי: 35 ! משקלו האטומי: 79,916 ! תערובת 
של האיזוטופים (ע״ע) 79 ! 8 ו 81 ! 8 ! ערכותו כקאטיון: 1 , 
בקומפלכסים אניוניים: 5,3,1 . — בטמפראטורה מצויה הב׳ 
הוא נוזל כבד, סמיך, חום־אדום! משקלו הסגולי 3.1 ! קופא 
בטמפדאטורה של ״ 7 - ורותח ב ״ 59 . אדי־הב׳ הם חומים־ 
אדומים. ב׳ נמס במים במקצת : 4.3 ג׳ ב׳ ב ס 3.2,0 ג , ב ס 20 
ב 100 סמ״ע מים (מי־ב׳). ב׳ נמס באתר, בכוהל, בכלורופורם, 
ועוד. 

מוצאו של הב׳, שיטות־הפקתו והקף־תפוקתו. הב׳ 
אינו מצוי בעין בטבע, ונתגלה לראשונה ע״י הצרפתי א, י. 
בלר ( 1 >ז 8313 ) ב 1826 אגב פעולת כלור על מים מלוחים טב¬ 
עיים (מי־הים, מי אגמים וביצות). הוברר, שמלחי־ב׳ מצויים 
כמעט בכל המים המינראליים, וביחוד במי ימים ואגמים. 
ב 1858 נמצאו מלחי־ב׳ במלחי־הפינוי של שטאספורט (ע״ע 
אשלג), ובדורות האחרונים בריכוזים ניכרים, ואף גבוהים, 
בכמה ימות מלחות — במערב אה״ב, באיזור-הערבות ברו¬ 
סיה, וביחוד בים־המלח בא״י. שיעורו הכללי של הב׳ בקליפת 
כדוריהארץ נאמד ב 0.00016% , שהוא כ 1/300 משיעור הכלור. 
מי־ו־,אוקיינוסים מכילים בממוצע 65 מ״ג של ב׳ בליטר בצורת 
נתרן ומגנזיום ברומידיים: לפיכך הכמות הכללית של הב׳ 
בימים ובאוקייגוסים היא עצומה. אעפ״כ הוא יסוד נדיר 
ביחס, שהרי לשם הפקת טונה אחת של ב׳ יש להרחיק 
כ 20,000 טונות של מים. גבוה הרבה יותר הוא שיעורו של 
ב׳ בימות יבשתיות אחדות: בימת סרלז ( 863 8636165 ) 
בקאליפורניה — 0.08% , בים־המלח — 0.56% ! הכמות 
הכללית של מאגנזיום ברומידי בים־המלח היא כמיליארד 
טונות. 

הב׳ וכמה מתרכבותיו הם מוצרים של התעשיה הכימית 
הגדולה. התפוקה העולמית השנתית נאמדת ב 50 — 60 אלף 
טונות של ב׳, שמהם מספקת אה״ב מימותיה כ 90% — 80 . 
קודם מלחמת־העולם 11 סיפקו גרמניה וצרפת כמויות ניכרות 
של ב׳ ממכרות שטאספירט ואלזאס, וכן התחיל מתפתח 


תפוקת הברום (בטונות) 


א״י 

ן צרפת 

גרמניה 

אה״ב ! 

שבה 

— 

— 

650 

260 

1900 

— 

300 

500 ן 

550 

1920 

200 

600 

2,600 

4,100 

1930 

600 

800 

3,300 

16,000 

1938 

800 

— 

3,600 

?8,000 

1940 

900 

— 

— 

36,000 

1945 

— 1 

! 700 

2,200 

44,000 

1950 


בקנה־מידה גדול ייצור־ב׳ ממי ים־המלח. מחיר הב׳ בשוק 
העולמי בשנים האחרונות הוא כ 2 /< דולאר לק״ג. 

לשם סיפוק צרכיה הצבאיים פיתחה אנגליה בשנות 
מלחמת־העולם 11 הפקת ב׳ ממי־הים — שיטה, שהיעילות 
המשקית הכרוכה בה היא מועטת! התפוקה השנתית הגיעה 
ל 3,000 טונות. על ברית־המועצות נמסר, שייצרה ב 1936 
כ 700 טונות של ב׳. מפעל־הב׳ בא״י נחרב בימי מלחמת־ 
העצמאות ( 1948 )! הוא חוזר ומוקם עכשיו ( 1957 ) בדרום 
ים־המלח. 

לשם הפקת הב׳ מתמיסזת של תערובת־המלחים מפרידים 
תחילה את מלחי־הכלור של האשלגן והנתרן, עד שנשארים 
בעיקר מלחי כלור וב׳ של מאגנזיום. תמיסה זו מזליפים 
מראש מגדל למטה וכנגדה מזרימים זרם של כלור, הדוחה את 
הב׳ ותופס את מקומו: 

־ זפ + , 51601 י— 1 •£ * £5 518 

הכימיה של חב׳. הב׳ הוא האלוגן מובהק, שתופס 
עמדת־ביניים בין הכלור ובין היוד. האפיניות שלו למימן 
ולמתכות מועטת מזו של הכלור ומרובה מזו של היוד, ואילו 
מבחינת האפיניות לחמצן הוא נופל מן היוד ועולה על הכלור. 
לפיכך נדחה ב׳ מפני כלור בברומידים ודוחה יוד מיודידים, 
ואילו במלחי החומצות החמצניות נדחה הב׳ מפני יוד ודוחה 
את הכלור. שלא ככלור, ובדומה ליוד, אין הב׳ פועל על 
המים במישרים אלא בנוכחותו של חומר מחמצן בלבד. 

מימן ברומי, -. 88 , ניתן להכנה ע״י חיבור יסודותיו 
במישרים או מב׳, זרחן ומים. זהו גאז חסר־צבע ובעל ריח 
חריף, צורב, הדומה מבחינות הרבה למימן כלורי. הוא ספיג 
מאד במים (כ 200 ג׳ ב 100 סמ״ע בטמפראטורה מצרה), 
והתמיסה היא החומצה ההידרוברומית החריפה, 
שמלחיה הם ה בר ומי ד י ם. מימן ברומי נוח להתפרד 
ליסודותיו בחום ובהשפעת אור־השמש, וכן הוא נוח לחימצון 
ע״י חמרים מחמצנים. 

הפשוטימשבברומידים הם מלחי המתכות האל- 
קליות (ע״ע), כולל מלח אמון (ע״ע אמוניה): גופים 
גבישיים חסרי־צבע, שבטמפראטורה גבוהה הם מתנדפים בלא 
שיתפרקו. הברומידים של המתכות הכבדות החד־ערכיות 
(נחושת, כסף, זהב, כספית) מצטיינים במיעוט מסיסותם 
במים. החשוב שבהם מבחינה שימושית הוא הכסף ה ב רו¬ 
ט י ד י: גוף צהוב בהיר, שניתך ב ס 420 (ניתכה אדמדמת)! 
הוא מתפרד בפעולת אור (פוטוליזה), ביהוד ע״י הגלים 
הקצרים שבקרינה, וכן הוא רגיש מאד לקרינה ראדיואקטי־ 
ווית. זהו החומר המשמש בלוח ה צ ל 1 ם (ע״ע). 

מן התרכובות החמצניות של הב׳ הוגדרו כל צרכן החומצה 
החת־ברומיטית, 081-0 , ומלחיה ההיפוברומיטים והחומצה 
הברומאטית, ג סז 08 , ומלחיה הברומאטים. הם מתהווים ע״י 
הכנסת ב׳ לתמיסה של אלקאלי: 

0,0 + 513810 + • 1X381 י— ־ ז 8 + 2X800 

30,0 + 3 סז 088 + ■ 51X381 <— ,ז 38 -י 61X800 , 




513 


גרוס—ברומטר 


514 


או ע״י חימצון מי־ב׳, למשל: 

0 ־ 2081 + <— 0 @ 3 + 0 ג 11 + ג ז 20 

0 3 ז 288 + 10301 ►־-- , 501 + 60,0 + ,ז 8 

תרכובות אורגאניות של ב׳ מצויות במספר 
ניכר בכל משפחות הכימיה האורגאנית. הב׳ משמש בהן 
בפונקציה הד־ערכית, כשהוא קשור באטום־פחמן ותופס את 
מקומם של 0 או 00 וכד/ רובן הגדול של תרכובות אלו 
הוא פרי הסינתזה הכימית. חומר־טבע מעניין שמכיל ב׳ הוא 
הארגמן (ע״ע) הצו ר י. 

שימושים טכניים. שימושי הב׳ ותרכבותיו הם 
מרובים ושונים. הב׳ עצמו משמש הרבה במעבדה הכימית 
כמחמצן (מי־ב׳) וכראגנט באנאליזה האורגאנית ובביצוע 
של סינתזות מרובות. אך עיקר חשיבותו הטכנולוגית היא 
בתכשיריו האנאורגאניים והאורגאניים, המקובלים בענפי* 
טכניקה שונים: בשיפור דלק־מנועים, בצילום, בדפוס, 
בתעשיית־צבעים, ועוד. ל״בנזין אתילי", שהוא בנזין (ע״ע) 
המכיל שיעורים קטנים של עופרת טטראתילית למניעת 
דפיקה ("אנטי־נוק", ע״ע אוקטן), מוסיפים כמויות של אתילן 
דיברומי, נ ז 0,3 4 8 : בשעת עריפת הבנזין מתהווית עופרת 
ברומידית בצורת אבקה, שנדחית החוצה בלחץ האדים. 
ועל־ידי כך נמנעת הצטברות של עופרת בגליל. כמדות־הב׳ 
הנצרכות לשימוש טכני זה, שהוא חיוני בתחבורה הממונעת, 
ביהוד בטיס, הן ניכרות, והן בסימן עליה מתמדת בשנים 
האחרונות. על השימוש במלחי-ב׳ ב צ ל ו ם — ע״ע. הרבה 
צבענים סינתטיים מכילים ב׳! הידוע בהם הוא האאוזין(ע״ע). 

הפעולות הביולוגיות והריפו״ות של הב׳. 

הב׳ עצמו — ככל שאר ההאלוגגים — הוא ארסי מאד. 
פעולתו דומה לזו של הכלור! ככלור כך אף אדיו פוגעים 
קשה בעיניים ובקרומים הריריים של האף, הפה והגרת, 
וביחוד בריאה, וכן בעור. מרובים ושונים הם השימושים 
הביולוגיים של תרכבות־הב׳. מספר תכשירי־ב׳ אורגאניים 
הם חמרים מדמיעים, מהם בלתי־מסוכנים לחיים ומשמשים 
לצרכים משטרתיים, ומהם מסוכנים, שהיו ביו גאזי־הקרב 
במלחמת־העולם 1 , כגון אצטון ברומי ,־ 005 . 00 . 00,81 
("גאז־ 8 "). חשיבות מיוחדת נודעת לתכשירי־ב׳ ברפואה 
כסמים מרדימים ומרגיעים. פעולתו המובהקת של יון־הב׳ 
היא הפחתת רגישותה של מערכת־העצבים המרכזית, ומכאן 
כוחם של הברומידים בהרגעה, במניעת התכווצויות ובנסיכת 
שנה שקטה. עיקר הטיפול באפילפסיה (ע״ע) — עד להנהגת 
השימוש בלומינאל (ע״ע ברביטור) — חיה במתן יומ¬ 
יומי של ברומיד במנות של כמה ג׳ (עד 10 ג׳)! טיפול זה 
מונע התקפים או עכ״פ ממעיט את שכיחותם. אך השימוש 
הקבוע והממושך בתכשירי־ב׳ גורר לפעמים הרעלה כרונית — 
3 ממיזם —, שמשתקפת, מצד אחד, בפריחה בעור ומצד 
שני — בהתשת העירנות הנפשית והמעטת הפעילות הרוח¬ 
נית. גם תרכובות אורגאניות של ב׳ משמשות כסמים לשיכוך- 
כאבים, להרגעה ולהרדמה, כגון האדלין (ע״ע) והברומורל 
הקרוב לו, שמנות גדולות מהם פועלות כחמרי־גירוי על 
מערכת־העצבים המרכזית ויוצרות מצב של שיכרון. הטרי- 
בדום־אתנול, 0815.00,03 (אורטין), נעשה מקובל בכירור¬ 
גיה כחומר נארקוטי! אתיל ברומי׳ ■! 0 , 058 , משמש 
לאנסתסיה (ע״ע) של העור. 

■ 2 . 17101 !:>) 7 .! 77 ) 0/1 {ס ,ז>ויו 0111 . 8 .ס־^זוא .£ 

, 4 ) 7111 ) 071 .! 7 ו/)) 1 . 1 /י\> 1 > 7 1/11171071711 ; 1948 , 629-661 

." 1953 , 727-754 

מ, ד,. ב. 


ברום, מרי פי^ר - 1 מ 011£112 ־ו 8 ־ €161 ? ץ־ 1 ״ 0 (£ — ( 1778 , 
אדינבורו— 1868 , קאן), מדינאי, משפטן וסופר בריטי. 

מ 1800 ואילך פעל כעורך־דין בעיר־מולדתו וב 1802 היה 
ממייסדיו של ה״אדינבורו רוויו״ ("\ 10 ״ 86 .£) הליבראלי, 
שבו פירסם מאמרים מרובים על נושאים שונים בתחומי 
מדעי-הטבע, המדיניות, הספרות והאמנות. ב 1803 עבר ללונ¬ 
דון ומ 1810 ואילך היה (בהפסקה אחת בלבד, בין 1812 
ו 1816 ) חבר של בית־הנבחרים, שבו נתבלט כנואם שנון. את 
חיבת־הציבור רכש לו ביחוד ב 1820 , כשהגן על המלכה 
קארולינה בפני המלך ג׳ורג׳ 7 \ 1 (ע״ע) במשפט־הגירושים 
שלהם. ב׳ היה גם מן הלוחמים החשובים ביותר על הכנסת 
תיקונים בזכות־הבחירה ובפרוצדורה המשפטית, וכן על 
הפצת השכלה בהמונים, ביטול סחר-העבדים ושיחרור־ 
הכושים. ב 1828 הביע בבית־הנבחרים את מחאתו על 
שלילת שוויון־הזכויות סן היהודים. קודם לכן ( 1825/27 ) 
סייע בייסוד האוניברסיטה של לונדון כמוסד חפשי מכל 
הפליה דחית. 

בנובמבר 1830 נתמנה ב׳ לורד צ׳אנסלור, הוכתר בתואר 
״בארון של ב׳ ווו״ 0 ע 721 \ ג>״ 2 . 8 011 ־ 821 ), עבר לבית־ 
הלורדים ופעל בו לקבלת חוק־התיקונים ( 18111 ת־ו 86 £ 0 , ע״ע 
בריטניה, היסטוריה). משום מזגו הסוער והבלתי-יציב ומשום 
נטייתו לתככים הוכרח לפרוש מן הממשלה ( 1835 ), ומאז 
השתתף בפעילות בעבודה השיפוטית של בית־הלורדים 
ובוועדה המשפטית של מועצת־המלוכה (ש 16 ז 1 בדו 1 מ 1102100 ) 11 ( 
001111011 ץ״״? 6 * 0£ ). את שנות-חייו האחרונות בילה 
בקאן שבדרום־צרפת. 

כתביו של 3 ׳ ( 00115 ״ 11500112 \ 1 ) 20 1021 ־ 151:01 (£ , 0111:1021 

105 ־ 01 ^) יצאו ב 11 כרכים ב 1855/61 וב 1872/3 , ונאומיו, 
ב 4 כרכים — ב 1838 וב 1843 . בשנות־חייו האחרונות חיבר 
אוטוביוגראפיה (,. 8 (ו!ס 0 ץז €0 (£ (ס 0$ ות 71 1 ) 20 1.1£0 
1871 ,. 015 ״ 3 , 1501£ ן 11 ! 1 ״ 1-130 ״!), שאין לסמוך עליה 

הרבה. 

, 11 ג 1 ז 1 ק 5 \^ \ 1 ; 1906 , 11071 )) 10 ! 0/1 1071071 ) 11 [ ) 7/1 . 8 • 1 

- 171110 1 /!ו 1%1 ז 7 ת 1 ,. 111 ; 1927 ,ץ 071 ? 17/11% ) 1/1 07111 . 5 1.07/1 

,. 8 1.0711 , 1 ) 03113 .ז . 0 ;( 1944 ) 59 . 01 ״ ,/ 0 ) 1/1 ) 11 01 ) 71 

. 1935 

ב. י. 

ברזמברג, ע״ע ביךנזשץ׳. 

ברזמטר (מיוד ;.סנ> 1 > 0 , משקל, לחץ: מד־לחץ), מכשיר 
למדידת לחץ האויר (ע״ע) האטמוספירי. — מבחי¬ 
נים בין שתי צורות ראשלת של ב״: 1 ) ב׳ של נוזל, שבו 
מציין הגובה של עמוד־נוזל — עפ״ר עמוד כספית — את 
מידת לחץ־האויר! 2 ) ב׳ "יבש" (אנרואיד), שב( נקבעים 
שינויי הלחץ האטמוספירי ע״פ שינויי־הצורה של תיבת־ 
מתכת גמישה. 

1 ) הב" הראשונים הותקנו במאה ה 16 על-ידי טוריצ׳לי 
(ע״ע) באיטליה ופסקל (ע״ע) בצרפת. ב" אלה פועלים 
בהתאם לעקרון שיווי־המשקל ההידרוסטאטי בכלים שלובים 
(ע״ע אוירומכניקה! הידרוסטטיקה)! לחץ-האויר על־פני 
נמל מעמיד בשיווי־משקל עמוד-נוזל, שאינו נתון תחת הלחץ 
האטמוספירי. כשצינור סגור מצד אחד וממולא נוזל מועמד 
על פיו הפתוח בתוך נוזל בכלי פתוח, נופל הנוזל בצינור, 
עד שלחץ עמוד־הנוזל הנשאר משתווה ללחץ החיצון על* 
פני הנוזל. כשהנוזל בצינור הוא כספית (טוריצ׳לי), גבהו 
הממוצע — ברמת פני-הים — הוא בערך 76 ס״מ, כשהנוזל 



515 


ברומטר 


516 



ציור 1 , מדידת לחץ־האויר נכי־סים ע״י פאסקאל ברואן ב 40 ס 1 




הוא מים (פאסקאל) — כ 10 מ׳(ציור 1 ), מעל לעמוד־הנהל 
נוצר ריק — "ריק-טוריצ׳לי". ב׳־הגשתה — שלפי צורתו הוא 
שפופרת כפופה, ששתי שוקיה שוות בקטרן — וכן ב׳־ 
הבקבוק — שבו השוק הקצרה הפתוחה דומה לבקבוק 
אינם אלא שינויי־צורה קלים של אותו ב' (ציור 2 ). 

כנקודת־ס של המדידה 
משמש הגובה של פני- 
הנוזל הפתוחים. משום 
משקלה הסגולי המרובה 
נתקבלה הכספית לשי¬ 
מוש כללי כנוזל בארו־ 
מטרי. הצורות השונות 
של ב״־כספית נבדלות זו 
מזו ע״י שיטות־הכיול 
השונות: או שפני-הכס־ 
פית הפתוחים מועברים 
להתאמה עם נקודת-ס 
מסומנת במכשיר; או ש¬ 
במכשיר מותקנת סקאלה 
כפולה, והפרש־הקריאה 
בשתי השוקיים נותן את 
הערך המבוקש. 

הקשר בין לחץ־האויר 
ק, הגובה 11 של עמוד־ 
הנוזל ומשקלו הסגולי 
? נקבע על-פי הנוסחה 
!!•?■ס = ק, כשס הוא 


ו 



ציור 2 . בארומטרים של כססית. 
1 . רייךט 1 ריצ'לי: 2 . ב׳־נייטתה; 
3 . ב׳־בקמק. 


קבוע, התלוי ביחידוודהמדידה. .בב׳־הכספית מקובל לבחור 
1 = <>. 0 ולמדוד את לחץ־האויד במ״מ כספית ( 1 מ״מ 
כספית = •״סיד 1 )! 760 מ״מ כספית = 1 "אטמוספירה". 
במדינות אחדות מקובל למדוד את הלחץ האטמוספירי 
ב״מיליבאר״ (=לחץ של 1,000 ך י ן על סמ״ר; וע״ע מדות), 
שהוא אלפית ה״באר". גודל זה נקבע על־סמך החישוב, 
שלחץ של 760 מ״מ כספית (שמשקלה הסגולי בתנאי־התקן 
הוא 13.545 ) על סמ״ר הוא 1,033.3 ג , , שהם ברוחב גאוגראפי 
של ״ 45 (תאוצת־הכובד = 2 ־ 560 !״ס 980.62 ) 1,012,980 דין. 
נמצא, שבאר שווה בקירוב ל 750 מ״מ כספית, ז״א קצת פחות 
מאטמוספירה אחת. — במדידה המדוייקת יש להביא בחשבון 
את השפעות הטמפראטורה, הרוחב הגאוגראפי וגובה־המקום 
על המשקל הסגולי של הכספית וגם את גורם הנימיות 
בצינור. כתנאי-תקן נקבעו גובה פני־הים, רוחב גאוגראפי 
צפוני של ״ 45 וקוטד־צינוד שאינו פחות מ 4 ! ס״מ. השפעת 
הטמפדאטורה נקבעת בהתאם לנוסחה 011 ״ + 1 ) 0.6 = נ! 
(י> —המשקל הסגולי של הנוזל בטמפראטודה של יס [בב" 
אנגליים משמשת כנקודת־מוצא טמפראטורה של ״ 12 ] ! 1 — 
הטמפראטורה! 1 > — מקדם־ההתפשטות של הנוזל). בהתקנת 
ב׳־הכספית יש להקפיד על עמידה מאונכת ויציבה, הרחק 
ממקורוודחימום. 

2 ) ה ב׳ ה א נ ד ו א י ד י (מיור ? 9 6 ןו׳ד, לח: "בלי־לחות", 
כלומר מוצק) הומצא ע״י ויך ( 11 >;/ו) ב 1847 . הוא עשוי 
קופסח־מתכת שטוחה, חלולה ומרוקנת חלקית מאויר, שמכילה 
קפיץ * עביה של הקופסה נקבע ע״י שיווי־המשקל בין הלחץ 
האטמוספירי החיצון ובין מתח־הקפיץ הפנימי. שינויי צורת־ 
הקופסה מחמת השפעות לחץ־האויר מועברים ע״י מנוף 
ושרשרת דקה אל מחוג (ציור 3 ); הסקאלה, שאליה מכוון 
המחוג מכויילת ע״ם השוואה עם ב׳־כספית. בצורה, שניתנה 
לאנרואיד על-ידי בורדון, מוחלפת הקופסה בצינור־מתכת 



ציור 3 . אנרואיר (וידי) ןםנ 0 ה) 

1 . קופסה; 2 . קפיץ; 3 . סקרכח־טנופיס: 4 . סחוג 


כפוף מרוקן מאויר! כפיפות הצינור משתנית עם שינויי לחץ־ 
האויר עליו, מחמת ההבדל בגודל שטחי הפנים החיצונים 
והפנימיים של הצינור. הב" היבשים נוחים לשימוש מן הב" 
של כספיח; הם קטנים ואינם רגישים לטילטולים ולשינויי־ 
טמפראטורה. אך משום שינויי־הגמישות, העלולים לחול 
במתכת, יש מזמן לזמן להשוותם עם ב׳ של כספית. 

3 ) ב ב׳ ה ת רמי (היפסומטד) נמדד לחץ־האויר 
בשיטת־עקיפים — ע״י מדידת נקודת-הרתיחה של המים, 
שהיא פונקציה של לחץ־האויר. 

ע״י התקנת מכשיר־רשימה אוטומאטי בב׳ הוא הופך 
לבארוגראף (ציור 4 ). עפ״ר הבארוגראף הוא מערכת 
של אנדואידים, שמונחים זה על גבי זה ושפעולותיהם מצ¬ 
טרפות זו לזו — סידור, שמקנה למכשיר רגישות מרובה 
יותר. שינויים בלחץ־האויר גורמים להתכווצותם או הת¬ 
פשטותם של האנרואידים: הבארוגראף יורד ועולה, ועמו 







517 


ברומטר— ברומפילד, לואיס 


518 


יורד ועולה מנוף, שבקצהו נמצא מיתקן, הרושם קו על 
נייר כרוך על גליל סובב על צירו. הקו העקום או השבור, 
הנרשם ע״י המנוף, מראה את שינויי לחץ־האויר במשך 
תקופת־הרישום (שעות, ימים או אף שבוע). 

הב׳ הוא פמכשירי־היסוד של המטאורולוגיה (ע״ע) ושל 
הגאוגרפיה (ע״ע) הפיסית. מצד אחד הוא אמצעי עיקרי 
(ביחוד בצורת באחגראף) לעריכת מפה סינופטית ולתחזית 



ציור 4 . בארונראף 


מזג־האויר, וכן לחקירת חלוקת־הלתץ בגבהים שונים מעל 
פני־האדמה (חקר האטמוספירה) ומתחת לפני הים. מצד שני 
הוא האמצעי הפשוט והיעיל ביותר למדידת הגובה מעל 
פני־הים (בסקרים גאוגראפיים או בטיס); מדידה זו מבוצעת 
ע״פ "הנוסחה ההיפסומטרית" של תלות הלחץ 
הבאממטרי בגובה (ע״ע אויר, עמ׳ 822/3 ; וכן ע״ע בדאון, 
תנועת־). 

המדידה הבארומטרית מאפשרת גם את קביעת העומק 
מתחת לפני־הים בפעמוןהאמודאות (ע״ע).לחץ־האוירבחלל־ 
הפעמון הולך וגובר עם ריבוי העומק. אם 11 הוא שיעור 
עלייתו של הלחץ הבארומטרי בעומק ד, וסו" הם המש¬ 
קלים הסגוליים של הכספית ושל מי־הים, קיים השוויון: 
0 א ! 1 - ־ 1 ׳ * ס, ומכאן שערך־העומק הוא: 



בתוליים או אננסיים ( 8100161130:36 ), משפחה של 
צמחים חד־פסיגיים, שכוללת כ 2,000 מינים ב 45 — 50 
סוגים, כולם בני אמריקה הטרופית, ביחוד בראזיל. הב" הם 
ברובם עשבים רב־שנתיים 
נמוכי־קומה. עליהם ערוכים 
עפ״י רוב בשושנת בבסיס־ 
הגבעול ושוליהם מסתיימים 
בשיניים קוצניות. ארכם 
מגיע עד 1.5 — 2 מ׳. הפרחים 
ערוכים בקרקפות קיצוניות, 
באשכולות, בשיבלים, או גם 
בסכבדים, ועפ״ר הם מלווים 
בחפים צבעונים. כל פרח 
הוא בעל 2 דורים של עלי־ 
עטיף, שמהם הדור הפנימי 
צבעוני. רוב הב" אינם עו־ 
שים פירות אלא פעם אחת 
בחייהם, ואח״כ הם מתים. 
הפרי הוא ענבה או הלקט, 

טילנרסיית־הפקעות 

שהוא עטוף בעלי־העטיף ( 51115083 ג!,! 1 >חג 11 דד) 

חבלתי־נשירים, — רוב הב" הם אפיפיטים (ע״ע), שגדלים 


על גזעיהם של עצים, ואף על עמודים. סיני הטילנדסיה 
13061513 ) מתיישבים אף על חוטי־הטלפון. סוג זה הוא בעל 
תפוצה מרובה, וקצת ממיניו מתפשטים דרומה עד ארגנטינה 
וצפונה עד מדינות־הדרוס של אה״ב. הטחב הספרדי (.יד 
165 ) 050601 ) שמסוג זה הוא צמח־תועלת, שעליו וגבעוליו 



ברומליה ( 112 ;>ומ 0 ז 6 ) 

היבשים משמשים כ״עשב־ים" ברפדיות. מינים אחרים של ב" 
מספקים חומר סיבי לחבלים וכיו״ב. — צמחי הסוג ברומליה 
( 81-0016113 ) הם בעלי תפרחות מכבדיות ועלים משוננים־ 
עוקצבים! המין 113 י!. 8 מספק סיבים ארוכים דמויי־משי, שהם 
מקובלים בחרושת של מחצלות, רשתות וכד׳. — הסוג - 111 > 11 < 
! 1361110 מצויין בעליו הססגוניים דמויי־חלב. — הצמח החשוב 
והידוע ביותר בקבוצת הב" הוא האננס (ע״ע) התרבותי. 

. 1953 ,מ 66 י 3 ;ז,// 6 מ! 60 ע ,ז£! 8105 ."׳. 5 ג 
מ. ז. 

ברזמפילר, לואיס— 1 ) 161 ) 86001 1.01115 — ( 1896 — 1956 ), 

סופד אמריקני. ב׳ נולד במדינת־אוהאיו לצאצאיהם 
של חלוצים, שהתיישבו כאן במאה ה 18 . במלחמת־העולם 1 
שירת בצבא הצרפתי וזכה ב״צלב־המלחמח״ז אח״כ עבד 
בעיקר כעיתונאי וכמפיק תיאטרוני, עפ״ר בניריורק ובמשך 
תקופות שונות בצרפת, שבה העדיף את ערי־השדה על פאריס. 

הרומאן הראשון של ב׳, 1466 ץ 83 06660 1116 ("עץ־ 
הדפנה הירוק״), 1924 , היה חלקה הראשון של טטראלוגיח 
בשם 6 ק £503 (״בריחה״), ששאר חלקיה היו: 055655100 ? 
(״כיבוש״), 1925 , 41110100 , ׳< £361 (״ראשית־הסתיו״, 1926 ! 
זכה בפרס פוליצר) ו 30 נסס׳\\ 1 ) 000 \ (״אשת־חיל״), 1927 ! 
כל אלה מתארים — על רקע של תקופות שונות בתולדות 
אה״ב — את מאמציהם של יחידים להימלט משלטון המשפחה 
והמסורת. ברומאן 63£8 ק 5 340016 0£ 0356 5163086 £116 
(״המקרה המוזר של אני ספראג״), 1928 , תיאר את ההשפעה, 
שחיתה למותה של רווקה זקנה על חייהם של תריסר בני־אדם. 
בספרו 3660 ? 6 !ךד (״החווה״), 1933 , תיאר מאה שנה בחייה 
של משפחה מאוד,איו, ארץ־מולדתו. לאחר שביקר כמה 
פעמים בהודו — ביקורים, שהבכירו שני רומאנים ("הגשמים 
באר׳, 1937 ! ״לילה בבומבי״, 1940 ), התיישב ב׳ ב 1939 
באוהאיו, שבה עסק, בצד עבודתו הספרותית, בחקלאות. 








519 


כרומפילד, לדאיס—בדדנא, ישראל כן חיים 


520 


סיפורו ״רגב׳ פארקינגטון" ( 1942 ), שבו מתוארת גברת 

ניו־יורקית על מסכת קשריה ההברותיים, הושווה על-ידי 

המבקרים לרומאנים של ארית וארטון (ע״ע). — ב׳ פירסם 

עוד רומאנים הרבה, שני מחזות (אחד מהם המחזה של ספרו׳ 

הראשון), שלושה קבצים של סיפורים קצרים, *וכמה ברכים 

של מסות על תופעות חברותיות, שנכתבו מתוך מגמה 

שמרנית ומתוך הטעמת הטוב שבחיי־הכפר. — הרקע בסיפו¬ 

ריו של ב׳ הוא תכופות בלתי־רגיל, ומרובים בהם מצבים של 

מתח רגשי. ב׳ הצליח ביחוד בתיאור נשים, והרבה מסיפוריו 

הוסרטו. * י י¬ 

ש. י. כ. 

בחן, ךב 1 ךה ( 1887 , אוזדה, רוסיה הלבנה — 1956 , תל- 
אביב), מספרת עברית. ב 1911 עלתה לארץ־ישראל. 

ב 1911 — 1913 וב 1920 — 1923 ערכה את החלק הספרותי של 
השבועון "הפועל הצעיר", שנוסד ונערך במשך הרבה שנים 
על-ידי בעלה יוסף אהרנוביץ (ע״ע). בתקופת מלחמת- 
העולם 1 היתה בגולה, באלכסנדריה של מצרים ( 1919-1915 ). 
סיפוריה הראשונים נתפרסמו ב״המליץ" וב״השלח. ספרה, 
"קטנות" (חרצ״ג), הוכתר בפרם־ביאליק! ספרה "לעת עתה" 
(תש״ג) —בפרס־רופין וספרה ״פרשיות״ (תשי״א) — בפרס־ 
ברנד. שאר ספריה: "סיפורים" (חרפ״ז), "מה שהיד." 
(תרצ״ט), "משם" (תש״ו), "הלבך (תש״ז), "שברירים" 
(תש״ט), "מאמש" (תשט״ו). ביחד עם אליעזר שוחט ערכה 
את כתבי-בעלה. תירגמה את "מאדאם ב 1 בארי" לפלובר. 

סיפוריה הם הדים ועדים ממה שהיה. הצורה הממוארית 
של כמה מהם מוסיפה להם גון אישי־אינטימי. נושאי־יסיפוריה 
קצתם שאובים מן המציאות הארצישראלית, וברובם הגדול — 
מן החיים החמימים של העיירה הבילורוסית הקטנה, על כל 
הפשטות והחן שבהם. בתיאורי העיירה ובציור דמויותיה, 
בייחוד דמויות הנשים, בנות־ישראל צנועות וכשרות, שתום 
ושכל, רוך ואומץ־לב נתמזגו בהן כאחד, נתגלתה עצמותה 
של המספרת. אף בסיפוריה הקטנים, שיש בהם ציוריות דקה, 
מורגשת נעימה מיוחדת, נעימה של אשה־משוררת. היא 
נוסכת על ההווי היהודי, שהיא מתארת, רוח של חסד, חמלה 
ורחמים — רחמי־אשה. בסיפוריה מודגשת התוגה היהודית 
החרישית, פרי המציאות הגלותית האכזרית, בליווי הזוהר 
המיוחד והאצילות, שהיו בחיי־ישראל בתנאיה של מציאות 
זו. ההשראה הפיוטית שבסיפוריה אינה גורעת מן הריאליזם 
המובהק של הטיפוסים, המאורעות והמעשים, המתוארים בהם. 

ח. ח. 

3 ח|, ^ 6 ל 1 ם — ״ 0 ־ 831 ־!סץבמזז:!!^ 5310 — (נו , 1895 , 
טארנוב, גאליציה), היסטוריון יהודי. ב׳ נולד 
למשפחה עשירה ומכובדת (אביו, אליהו ב׳, היה באנקאי 
ובמשך שנים הרבה ראש־הקהילה בטארנוב) וקיבל מילדותו 
חינוך תורני וחילוני כאחד. לאחר שסיים ב 1913 את הגיס־ 
נאסיה בקראקוב ביקר כאן שנה אחת באוניברסיטה. ב 1914 
עבר לאוניברסיטה של וינה, וכאן הוסמך כד״ר לפילוסופיה 
( 1917 ), למדעי־המדינה ( 1922 ) ולמשפטים ( 1923 ). תוך כדי 
כך קיבל ( 1920 ) סמיכות לרבנות מטעם בית־המדרש לרבנים 
באותה עיר. לאחר שהורה היסטוריה בסמינאריון למורים 
יהודיים בווינה יצא ב 1926 לניו־יורק, שבה החמן לשמש 
מרצה־אורח במכון היהודי הניו־יורקי ללימודי־דת, ובמוסד 
זה הוסיף אחר־כך לכהן כפרופסור להיסטוריה וכספרן. 
ב 1931 , כשנוסדה באוניברסיטה של קולומביה בניו־יורק 
הקאתדרה להיסטוריה, לספרות ולמוסדות של עם־ישראל, 
נבחר ב׳ לישב בה כפרופסור. כיושב־ראש החוג למדעי- 


היהדות באוניברסיטה הנזכרת, נטל ב , חלק פעיל בעבודת 
הפאקולטה שלה להיסטוריה׳ ולזכותו יש לזקוף את העובדה, 
שמדעי־היהדות הפכו בה לחלק סדיר של הלימוד האקאדמי. 
מ 1954 ואילך הורה ב׳ היסטוריה יהודית, כפרופסור־אורח, 
בביודהמדרש לרבנים בניו־יורק. 

בעזרת ידיעתו הלשונית הרחבה, הכוללת גם את הלשונות 
הסלאוויות והרומאניות, ובעזרת הכשרתו המדעית המקפת, 
עלה בידו, בשדה מדעי־היהדות, לתרום שורה של תרומות 
יחידות במינן, שבהן הושם הדגש על ההתפתחות החברותית. 
מחקרו הראשון ( 1920 ) עסק בבעיה היהודית בפי שנשתקפה 
בקונגרס הווינאי. ספרו הגדול, 8011810115 1 > 1 ז 3 800131 ^ 
5 ^ 0 ( 1110 01 9151017 ("היסטוריה חברותית ודתית של 
היהודים״! הוצאה ראשונה בשלושה כרכים ב 1937 * מהדורה 
שניה מורחבת מאוד, מ 1952 ואילך! תרגום עבדי: "היסטו¬ 
ריה חברותית ודתית של עם־ישראל", א , , תשט״ו! ב , , תשט״ז! 
ג/ תשי״ז! תרגום צרפתי 1956 ), העמיד את ב׳ בשורת גדולי 
ההיסטוריונים היהודיים של כל הזמנים. משאר המחקרים 
החשובים של ב׳ יש להזכיר את : 7 ז 11 זס 1 זזךחס 0 1511 ^ 0 ! 7110 
״ 80110111110 מ 03 ו־ 1101 ז\, £110 £0 0 ־ 1101:111 ־ £1 5 1 ) 11 ג 9151017 115 
(״הקהילה היהודית — תולדותיה ומבנה עד תקופת המהפכה 
האמריקנית״), 1942 ( 3 כרכים)!! 3:10 בת 3115 ס 3£10 א חז 0 () 40 ג 
״ 8011810 (״לאומיות מודרנית ודת״), 1947 . סימני־ההכר של 
כתיבת ב׳ הם רבצדדיות, בושר רב לתפיסה סינתטית ובקי¬ 
אות יחידה במינה במקורות ספרותיים מרובים בלשונות 
שונות. ב/ שהיה המייסד והנשיא של "המכון ליחסים 
יהודיים״ ( 5 ״ 8013£10 019511 ( ״ 0 00 ״ 0 ז £0 ״ 00 ) ושהוא גם 
מעורביו של הרבעון למדעי־היהדות 01105 ס 5£ 500131 1019511 , 
תרם תרומה גדולה לתנועה, שקראה להתנערות תרבותית 
יהודית באה״ב ולשיקום אוצרות־התרבות היהודיים, שנשדדו 
באירופה ע״י הנאצים. ב ר 

בר^א, ;י^ראל בן חיים ( 1400 , ברין [בעברית: ברר 
נא] — 1480 , פראג), מגדולי הרבנים בגרמניה 
במאה ה 15 . ב׳, שלמד בין השאר הלכה מפיהם של ר׳ דויד 
סוידניץ ור׳ ישראל איסרלין, שימש כרב בעיר־מולדתו. בשנות 
ה 50 של המאה ה 15 עבר לרגנסבורג, פתח בה ישיבה ואף 
נתקבל כרב ע״י אנשי־שלומו. הדבר עורר את חמתם והת¬ 
נגדותם של התומכים בר׳ אנשיל סגל, שהיה מזמן רבה־ 
בפועל של עיר זו. אחר פטירת מתחרהו הוכר ב , כרבה של 
הקהילה. ב 1456 נכלא ל 13 יום — כנראה, כדי להמריץ ע״י כך 
את תשלום ״מם־ההכתרה״, שהטיל אז הקיסר פרידריך 111 על 
יהודי־העיר. — לעת זקנתו של ב׳(ב 1474 ) העליל עליו יהודי 
מומר, שב׳ קנה ממנו ילד נוצרי ושחט אותו כדי להשתמש 
בדמו. ב׳ הושם שוב במאסר והכנסיה דרשה לדונו למיתה. 
אך פרידריך 111 , קיסר גרמניה, וולאדיסלאו 11 , מלך 
בוהמיה, התערבו בדבר בהשתדלותה של קהילת־רגנסבורג! 
המומר הודה, שהעליל עלילת־שווא, וב׳ שוחרר מן הכלא, 
לאחר שהסתלק מכל תביעה לפיצויים על המאסר הבלתי- 
צודק. ב 1475 עבר לפראג. אחר ר״י איסרלין ור״י וייל נחשב 
ב , לבן־הסמך הגדול ביותר בין רבני גרמניה. ספרו, שו״ת 
מוהר״י מברונא, יצא בשתי מהדורות (סאלוניקי, 1798 ! 
שטטין, 1860 ) < הוא כולל ידיעות חשובות להכרת חייהם של 
יהודי גרמניה בזמנו. 

י. פריימן, מבוא ללקט יושר׳ תדס״ג-ד׳, x ו x1.-xxx , סיבון 

פ״ב! ש, א. הודודצקי, לקורות הרבנות, תרע״ד, עס' 44-37 ! 

,.? 1 . 5 . 6 ■!) 1 ) 111 €11 1 ) 11 [ ■ 1111 ־<>>/ ^סא 6 ־י^ 0 / ,־ 811101 . 8 

. 101-170 ,*! 



521 


כרונדם, מסן* — ברונו, ג׳ורדנו 


522 


?חנלס, י 1 םף ( 1867 , קאמיניץ־פודולסק — 1928 , ניו־ 
יורק), מחלוצי תנועת-העובדים היהודית והכללית 
באה״ב ומראשי התנועה הציונית באה״ב והקונגרס היהודי 
האמריקני. ב/ שהיגר לאה״ב ב 1888 , עבד תחילה כחייט, 
ועם זה למד בערבים משפטים באוניברסיטה של ניו־יורק. 
עד מהרה ניצל ב׳ את השכלתו המשפטית לשם הגנה 
על זכויותיהם המקצועיות של הפועלים, ובעיקר לשם מלחמה 
ב״שיטת־ההזעה" בבתי־המלאכה (ומ 51€ ץ 5 ק 0 ו €21-51 ז״צ). ב׳ 
היה ממייסדי האגודה המקצועית הגדולה של תופרי בגדי- 

נשים ( 170100 $'־ 1661 ־ ¥01 \ 001:01601 116$ ) 1.3 031:101121 ־ 10161 ) 

וכן של אגודות מקצועיות אחרות (של שחקני־הבימה והמד¬ 
פיסים היהודים). בשנים הראשונות לפעילותו הציבורית 
היד, קרוב בהשקפותיו לאנארכיזם, ואף נאסר כמה פעמים. 
ב 1897 נתקרב לקבוצתו הסוציאליסטית של י. ו. ך 03 (ע״ע), 
ואילו לאחר מכן היה בין מייסדי המפלגה הסוציאלדמוקרא־ 
טית באה״ב. באותן השנים השתתף בעיתון היידי "פאר־ 
ווערטס", שבו פירסם, בין השאר, סידרת מאמרים על תפקידם 
של הסוציאליסטים באיגודים המקצועיים. בהשפעת הפרעות 
בקישינב( 1903 ) נצטרף ב׳ לתנועה הציונית. כן היה ממייסדיו 
של הקונגרס היהודי האמריקני ומפעיליו וחבר המשלחת 
של יהודי אמריקה לוועידת־השלום בוורסאי ( 1919 ). מ 1910 
שימש במשך שנים אחדות יר׳ר ועדת־החינוך של מועצת 
העיר ניו־יורק. בתקופת־חייו האחרונה היה פעיל בהסתדרות 
הציונית באה״ב, שבה שימש כסגן־יו״ר של כבוד, וכן 
במוסדות יהודיים אחרים. בין השאר עמד בראשם של בית- 
המדרש העברי למודים "הרצליה" וחברת ההגירה היהודית 
"היאם". 

ב׳ תירגם ליידית את ספרו של ם. ק 1 פלי (,ץ 16 קס 8.0 .? 

3015 ־ 151 1601 ) 1051 ? 0£ 10601 ו 0301 קבת 1 שן! , !) — סיפור דמיוני 

על נשיא יהודי באד,"ב. " " 

ש, ר. 

ברונהילדה — 10 > 1111 ס! 1 ז 8 — (בערך 548 — 613 ), מלכה 
פראנקית. ב׳ היתה בתו של אתאנאגילד, מלך 
הוויזיגוטים, ונישאה ב 567 לזיגיברט, מלך אוסטרזיה (ע״ע), 
שאחיו חילפריך, מלך נוסטריה, נשא שנים מועטות אחר־כך 
את גאלסוינתה, אחותה של ב/ כשנהרגה גאלסוינתה — 
כנראה, ביזמתה של פרדגונז־ה, פילגשו של חילפריך, נת¬ 
עוררה מלחמת־נקם בין האחים ונשיהם, שהתנהלה בכל 
הגסות והאכזריות, שהיו טיפוסיות לזמנם. זיגיברט נרצח 
ב 574 ביזמתה של פרדגונדה, וב׳ שלטה 38 שנה באוסטרזיה 
ובבורגונדיה, מתחילה בשם בנה וביחד עמו, ואח״כ בשם 
נכדיה. כל אותן השנים הוכרחה להילחם באצולה התקיפה, 
שב 613 נתאחדה עם חלותר, בנה של פרדגונדה (שמתה 
ב 597 ), וב׳ הומתה באכזריות יתרה. 

. 1919 , 14€$ [> 1 ז 1 >ץ{ , 11 ^־ 111 ^ . 0 

בתנ 1 ( 1100 ־ 81 ) הקדוש ( 1030 ז, קולוניה— 1101 , לה טורה, 
קאלאבריה, איטליה), המייסד של מסדר הנזירים 
הקרסוזינים (ע״ע). כבן למשפחה אצילה נשלח ב׳ בצעירותו 
להתחנך בו־נס, ששימשה באותו זמן מרכז רוחני חשוב. 
כשחזר לקולוניה קיבל עליו את גדרי־הכמורה וזמן קצר 
לאחר מכן חזר לתס כדי להורות בבית־הספר, שבו היה חניך. 
ב׳ העמיד כאן תלמידים הרבה וביניהם הוגו הקדוש (ע״ע) 
ואוטו מלז׳רי (אח״כ: האפיפיור אורבאן 11 ). ב׳ דאג להפצת 
רעיונותיה ועקרונותיה של הרפורמה הגרגוריינית (ע״ע 


גרגוריוס ¥11 ). מתוך כך נסתכסך, בין 1075 ל 1081 , עם 
מנשה, הארכיהגמון של רנס! ב׳ האשים את מנשה ב״סימוניה" 
וטען, שקנה את משרתו מידיו של פילים, מלך צרפת. על־ידי 
כך המיט על עצמו סכנה והוכרח לעזוב את רנס. אע״פ שחצר־ 
האפיפיור הכירה בצדקת טענותיו של ב׳ ונתכוונה להחזירו 
למעמדו ברנם, בחר ב׳ בחיי־בדידות. כשביקר אצל תלמידו 
הוגו, בעיר גדנובל, יצא עמו אל גיא בלתי־מיושב באלפים, 
וכאן הניח את היסוד למנזר ( 1084 ), שנקרא, על שם המקום 
שבו נוסד, מנזר־שארטרז ( 50 ס 0 ־ 11 ־ 101121 בלאט׳ 0311111152 ), 
ובשם קרטוזיינים נקראו הנזירים, שהצטרפו אל ב׳. ב 1090 
הוזמן ב׳ לרומא: כאן פעל בצידו של אורבאן 11 במלחמתו 
של זה האחרון בהיינריך 1¥ ; אך שנה לאחר מכן יצא לקא־ 
לאבריה כדי לייסד שם מנזר חדש על חלקת־אדמה שוממת 
(היום: 81000 530 3 ־ 1 ־ 501 ), שהוקצתה לו ע״י אדוני המקום, 
הרוזן רוג׳רו ( 0 ־ 01 § 8 ס 11 ). ב' כתב פירוש לספר תהילים 
ולאיגרותיו של פאולום. בכנסיה "מריה דה־לי אנג׳לי" ברומא 
ניצב פסלו, מעשה־ידיו של אודון( 110116100 ) . 

' 3.11671 ־ 01 ^// 5/1 , 1 ^ £019 . 14 

.( 1899 , £71 11 > 14 ! 5 . 1 ( £€£6 

3 לונ 1 או 3 לון — 1111 ־ 81 , 11110 * 81 — ( 925 — 965 ); קד 1 ש 
נוצרי; בנו הצעיר של היינריך 1 , מלך גרמניה. 

ב׳ נועד ע״פ חינוכו לחיי־דת, אך ב 940 נתמנה קאנצלר־החצר 
ע״י אחיו, אוטו ז, מלך־גרמניה. שנה לאחר מכן נתמנה 
דיאקונוס ופעל נמרצות להשלטת התקנון של הנזירים הבג־ 
דיקטינים (ע״ע בנדיקטוס הקדוש) במנזרים, שהיו נתונים 
לפיקוחו. עם זה הקים מרכז לימודי, שהיה צמוד לחצר של 
מלכי־גרמניה, ואירגן בחצר צוות של פקידים מאומנים, 
שעתיד היה ליעשות עד מהרה מכשיר עיקרי של השלטון 
הקיסרי. ב 953 נתמנה ב׳ ארכיהגמון של קולוניה ומושל של 
דוכסות לותרינגיה. ב/ שהיה נאמן לאחיו, תקיף ובעל כשרו¬ 
נות מדיניים, השליט בדוכסות זו, שבה רבו המהומות, את 
מרותו של אוטו. ב 961 , כשנסע אוטו בפעם השניה לרומא, 
ניהל ב׳, עם וילהלם, הארכיהגמון של מאגנצה, את ענייני 
הקיסרות הגרמנית. כשחזר מצרפת, שאליה נשלח ליישב 
סיכסוך פנימי של בית־המלוכה הצרפתי, מת ברנס והובא 
לקבורה בקולוניה, בכנסיה של פנטלאוו הקדוש, שנבנתה 
על ידיו. ב 1870 הוכרז כקדוש. 

■< 1 >% )< 1 ! 115 ך %1 - 1 {!! 1 ז 10 ! 11 > ,־ 01 )} 1 *)? .? . 1 

״־>/, 01/0 1 ת 11 ,■ 1401161 ? . 14 .? ; 1870 , 1 ,! 81-1111 

מקורות) 1951 2 ,! 1 ח 4110 ו! 8 ס)!/[ %01 / 0 ו!\ 1 : 1938 ,ח)! 05 < 0 

.(לתולדות חייו של ב׳ 

ברוב.ו, נוןרךנו— 000 ־ 81 61300 ־ 0101 — ( 1548 , נולה, 
על־יד נאפולי — 1600 , הועלה על המוקד ברומא), 

פילוסוף ומשורר איטלקי. ב 1565 , כשהיה בן 17 , נתקבל 
למסדר הדומיניקני בנאפולי. ב 1572 נעשה כומר וב 1575 
הוסמך בתאולוגיה. למרות מה שב׳ הצטיין בלימודיו הטילו 
הממונים עליו ספק בכשרותן של דעותיו משום התעסקותו 
במקצועות מדעיים שונים. פעמיים הועמד במנזר לחקירה. 
לאחר שנאשם שוב בכפירה ברח ב׳ מן המנזר לרומא ( 1576 ). 
כאן פגע באחד מאנשי־המנזד, שהיה ממתנגדיו, והשליכו 
לתוך הנהר. שוב נפתחה נגדו חקירה, אך ב׳ ברח מרומא ואף 
הסיר מעליו את הלבוש הדומיניקני. הוא הלך לז׳נווה הקאל־ 
ווינית, וכדי שיוכל לחיות שם, קיבל עליו את דת־קאלווין. 
אם משום התנגדותו לאריסטו נתקל בקשיים מצד הרשויות 
והוכרח לעזוב את העיר. ב׳ הרצה הרצאות בטולוז ובפאריס, 



523 


כרמו, ג׳ ודדנו 


524 


שבה אף יכול היה להת¬ 
מנות כפרופסור אילמלא 
סירב להשתתף במיסה 
בכנסיה, מלו־צרפת, 

אנרי 111 , נטה לו חסד, 

וב׳ כתב ספר על אמנות- 
הזיכרון בשם 15 ז< 11 ־ת 1 < 06 
וחנ 111 ; £6 > 1 ("על הצללים 
של האידיאות"), שהק¬ 
דיש למלך. רעיונו העיק¬ 
רי היה, שמחשבות־האדם 
הן צללים של האידיאות 
הנצחיות והן קשורות זו 
בזו קשר אורגאני ומאי¬ 
רות את עצמן הדדית. בפאריס כתב ב , גם פירושים 
לתורת־ההגיון של רימונדוס לולוס (ע״ע). לאחר שישב 
בפאריס 3 שנים עבר ב׳ לאנגליה (אוכספורד, לונדון), 
במקום שפירסם את ספריו הפילוסופיים ואת חיבוריו נגד 
הנצרות, שהיו כתובים איטלקית. כשחזר ב 1585 לפאריס 
ניסה לקבל רשות לשוב אל הקאתוליות בלא שיהא נזיר, 
אך דשות ז 1 לא ניתנה לו. בפאריס הרצה הרצאות ופירסם 
״ 120 טענות על הטבע ועל העולם נגד האסכולה של 
אריסטו". הוויכוח הפומבי, שנערך על טענותיו, הביא לידי 
התרגשות בציבור השומעים, וב' הוכרח לעזוב את פאריס 
והלך לגרמניה. באן ניסה ללא הצלחה לקבל פרופסורה 
במארבורג, אך נתקבל באוניברסיטה של ויטנברג ולימד בה 
במשך שנתיים. כשראה שגם כאן צפויה סכנה לחירותו, הלך 
לפראג, במקום שנתקבל בכבוד ע״י הקיסר רודולף 11 , אוהב- 
המדעים. משם הלך להלמשטט ££6110516010 ), ושהה בה שנה 
וחצי, אך לאחר שמת הדוכס של הלמשטט קמו לו שוב 
מתנגדים, וב׳ הוכרח לעבור לפראנקפורט ולצידיך. כשהיה 
בפראנקפורט נפגש בשני מוכרי־ספרים מוויניציאה, שבאו 
לשם לרגל עסקיהם ושמעו על כוח־יצירתו הגדול של ב׳ ועל 
זכרונו המופלא. הם הביאו את הידיעה עליו לוויניציאה, 
ואזרח ויגיציאני נכבד בשם מוצ׳ניגו ( 0060180 ^), שרצה 
ללמוד ממנו את אמנות־הזיכרון, הזמינו להיות אורח בביתו 
וללמדו. ב׳ קיבל את ההזמנה, אך ההוראה לא עלתה יפה. 
מוצ׳ניגו היה מאוכזב וכשב׳ אמר לו, שהוא רוצה לעזוב 
את ביתו, מסר אותו לידי האינקוויזיציה. משפטו של ב׳, 
שנערך בוויניציאה, היה יכול להסתיים לטובתו, אך האפיפיור 
התערב בדבר ודרש את הסגרתו לרומא. ביולי 1593 הועבר 
ב׳ לרומא, וכאן הוחזק במאסר שבע שנים כשהוא נתון כל 
הזמן לחקירה משפטית; ניסו להשפיע עליו, שיחזור בו מתו¬ 
רותיו, שנמצאו מתנגדות להשקפותיה של הכנסיה. הוא סירב. 
ב 8 בפברואר 1600 הובא לפני שופטיו ושמע, מתוך כריעת- 
ברכיים, את פסק־הדין, שלפיו הוגדר ככופר עיקש, שאינו 
מתחרט על סטייתו. האינקוויזיציה מסרה אותו לכוח החולוני, 
ופירושו של דבר היה: דין־מוות. ב׳ קיבל את פסק־הדין 

במלים 016 111 560161111310 6 ־ 111001 011111 £01530 431011 ^ 
1310 ק 3661 680 ת 1131 { 4 £61115 ("אפשר, שאתם פוסקים את 

הדין עלי מתוך פחד גדול מזה שבו אני מקבל אותו״). ב 17 
בפברואר עלה על המוקד ב״שוק־הפרחים" ברומא. כשעמד 
על המדורה הגיש לו הכומר המוודה את הצלב. אך ב׳ פנה לו 
עורף. שלוש מאוח שנה אחר מותו הוקם לזכרו פסל במקום 
שבו נשרף. 


תורתו של ב׳. מפעלו הספרותי של ב׳ הוא כביר 
מאוד והוא משתרע על־פני 4,300 עמודים בדפוס. ההסברים 
של תורותיו הם מרובים ושונים ואף סותרים זה את זה (ראה 
על כך המבוא לספרו של ; 1.016111110 , "ג , . ב."). היסודות 
העיקריים של השקפותיו הם כלהלן: 

תפיסת־עולם חדשה בעקבות המהפכה הקופרני- 
קנית. הגורם העיקרי, שקבע את כיוון מחשבתו של ב׳, 
היתה תורתו של קופרניקוס. היחס בין אלוהים והעולם 
מבחינת תמונת־העולם החדשה — זו היתה בעיית־חייו. קופר- 
ניקום עצמו לא התעניין במסקנות הפילוסופיות, שהיו כרו¬ 
כות בתורתו. הוא לא נתכוון אלא להציע היפותזה, שהיה 
בה כדי להסביר את תנועות-הכוכבים בדרך פשוטה מזו 
שנתאפשרה במסגרתה של שיטת־פטולמאיום. אך ב׳ נתן 
להשערתו של קופרניקוס רקע קוסמי־רטאפיסי על־ידי מה 
שקשר אותה בפילוסופיה הנאו־אפלטונית. הוא הראה, 
שהתורה האסטרונומית החדשה — שב׳ נעשה מבשרה הנלהב 
באירופה — מביאה לידי המסקנה, שהעולם הוא אינסופי. 
מסקנה זו מרוממת את האדם רעל כל צימצומים רוחנים 
ומביאה עמה הרגשת־עולם חדשה. 

התפיסה החושנית לבדה אינה מספקת. הטענה 
הראשונה כנגד האינסופיות של העולם, שב׳ דן בה בספרו 
!(!חסת! 161 ! 6 6150 י\ 1 תנ 1 10£111110 י 611 ( 1 ("על היקום האינסופי 
ועל העולמות״), 1584 , היא: שתורה זו מתנגדת לחושים. 
על טענה זו משיב ב׳, שהאינסופי אינו עניין לחושים. מי 
שמבקש להכיר את האינסוף באמצעות החושים דומה למי 
שרוצה לראות בעיני-בשר את הסובסטאנציה. מי שרוצה 
להכחיש את מה שאינו נתפס בחושים מוכרח להגיע אף לידי 
שלילת מהותו שלו. לא החושים, אלא השכל הוא הגורם 
המכריע. החושים רואים רק את בבואת האמת! הרוח תופס 
אותה כמו שהיא. 

החלל האינסופי; ביקורת של תורת־אריסטו. 
החושים מטעים אותנו בנוגע לחלל. הם משלים אותנו 
להאמין, שאנו נמצאים במרכז האופק, אך אם נגיע לאיזו 
נקודה שעל גבול האופק נהא נתונים לאותה אשליה עצמה. 
החושים מעידים על סופיותו של החלל. אינך יכול לטעון 
לאינסופיותו של החלל כל עוד לא השתחררת משלטונה 
של התחושה. ב׳ מבקר קשה את התורה בדבר סופיותו של 
החלל, החוסה בצל סמכותו של אריסטו. תמיד ותמיד, בכל 
מקום שתציג את הגבול, מן ההכרח שיהיה עוד חלל ריק 
מעבר לו. בעיני אריסטו היה מושג של חלל ריק מושג 
שכולל סתירה פנימית, כיוון שהגדיר את החלל כקביעת 
הגוף שעליו סוגר החלל. ב׳ נלחם במושג זה של החלל, 
המזקיק אותו לגופים. תפיסה זו משמשת מחסום למעוף 
החפשי של המחשבה. את החלל יש להגדיר באופן שהתנועה 
תוכל להתבצע בו בכל הכיוונים וללא מעצור — עד לאינסוף. 
החלל האינסופי דרוש כמרכבה לכוח האינסופי, שהוא הביטוי 
לחיים האינסופיים של היקום. כך שיבר ב׳, כשהוא מסתמך 
על קופרניקום, את המוצקות של העולם האריסטוטלי הסופי; 
קופרניקום, אומר הוא, הוא ש״גאל את המדע שלנו מן הסוהר 
הצר, שבו ראינו את הכוכבים רק דרך נקבים מועטים", הוא 
הרם את החומות המדומות של הספירות, שסגרו על העולם 
בתפיסתו של אריסטו. כיום נראית התורה בדבר אינסופיותו 
של החלל כמובנת מאליה — והפיסיקה החדישה, שחזרה 
מפחינת־מה להנחת סופיותו של החלל, היתר, צריכה להילחם 
בהרגלי־חשיבה חזקים, שהניחו את אינסופיותו של החלל! 




525 


ברונו, ג׳ורדנו 


526 


אך כשב׳ בישר תורה זו היה בכך משום מעשה מהפכני, 
שפתח את הדרך להשקפה הרואה את כוכבי־השבת כ״שנד 
ש(ת", שמסביב להן סובבים כוכבי־לכת משלהן (על פרטי 
הפולמוס של ב׳ נגד אריסטו, ראה את ספרו הנזכר של 
;"!:!"!:"נ), עם׳ 109 ואילך). 

האל האינסופי והעולם האינסופי. החלל מלא אינ¬ 
סוף של עולמות, שמתנועעים בתוכו ; הוא מקום־הפעולה, 
שבו מתגלם כוח־הבריאה האינסופי של אלוהים. רק עולם 
אינסופי ראוי לאל האינסופי. הדבר לא היה הולם את חסדו 
וכוחו של האל, אילו היה בורא רק עולם סופי אחד, בעוד 
שיכול היה לברוא עולמות עד אינסוף. אסור לנו להניח, 
שאל בורא בעל שלמות אינסופית יברא משהו מוגבל ובלתי- 
שלם, שהרי היינו מוכרחים אז לבוא לכלל מסקנה, שהוא 
צר־עין ומתקנא בבריאתו ושיש בני־אדם נדיבים ממנו(טענה 
זו חוזרת אצל שפינחה). הקשר שבין אלוהים והעולם מחייב 
את אינסופיות(׳ נצחיותו ואחידותו של העולם, ובכלל זה 
את המסקנה, שקיימים בו, בעולם זה, עולמות סופיים לאין 
מספר, שכולם עוצבו באופן אחד בקוויהם היסודיים. טענה ז 1 
בדבר ההומוגניות של העולמות, של "השמים" ו״הארץ", 
מופעת לאחר מכן אצל דקארט כמובנת מאליה, אך בי, וכן 
קרשקאש, שקדם לו בזה, היו צריכים להילחם עליה. 

טראנסצנדנציה ו א י מ א נ נ צ י ה של אלוהים. 
אלוהים הוא האחדות של ההוויה, הפשטות הראשיתית 
המנצחת על הריבוי החושני ומאמתת אותו גם יחד, כי 
אלוהים רואה את הכל כאחד, ולא דרך ההבדלים. מה שמכונם 
ומקופל בתוך האל כאחדות, מתפתח בעולם לידי ריבוי; אך 
ריבוי זה אחדות שוררת בו. ב , רואה את הממשות כמפעל 
אמנותי, שרוחו של האמן שולט בכל חלקיו, או כאורגאניזם, 
שכל חלקיו קשורים זה בזה קשר הדוק. הניגוד שבין 
החלקים, השוני של הדברים, משמש את האחדות דוקה. 
גרמי־העולם מקיימים זה את זה ע״י כוח־המשיכה ההדדי 
שביניהם ומצטרפים למערכת אחת של סמיכות־גומלים. 

בהשקפה זו בדבר אחדות־העולם, שסוכמה אח״כ על־ידי 
שפינוזה בנוסחות קרות-שכליות, דוגל ב׳ מתוך להט חם 
של משורר. אחדות זו היא הסובסטאנציה האוניוורסאלית 
המונחת ביסודם של כל ההבדלים, והיא שמהווה את זהותם 
ואת האינדיפרנציה שלהם. "הטבע הטבוע", הנאצל ויוצא 
בהתמדה מתוך "הטבע הטובע", אינו אלא עצם אחד, שבו 
מתבטלים כל הניגודים. 

ואולם אחדות זו שבריבוי עדיין אינה האחדות השלמה, 
ולפי בי, צריכים אנו לצעוד עוד צעד אחד כדי להגיע 
אל האחדות המוחלטת, אל האל הטראנסצנדנטי. בשאלה, 
אם הנחת קיומו של האל הטראנסצנדנטי היא חלק אורגאני 
בשיטת־ב׳ או תוספת שרירותית ילה, חלוקות הדעות של 
החוקרים. מפרשים פוזיטיוויסטיים ואידיאליסטיים אחדים 
סבורים, שהנחה זו אינה נצרכת לגופה של משנתו. על כך 
משיב אולג׳יאטי (״ 3 ; 01 8 ): "אם נחפוץ להבין את ב׳ כמו 
שהוא, ולא כמו שהיינו רוצים שיהיה, אין אנו יכולים 
להתכחש לדבר, שהנחת האל הטראנסצנדנטי היא חלק מהותי 
של שיטתו; ואם אנו מוותרים על הנחה זו, ויתרנו על 
השיטה כולה" מפרשים אלה מגינים, איפוא, על תפיסה 
תאיסטית כנגד תפיסה פאנתאיסטית של שיטת ב׳. אלוהים 
מתגלה בתוך העולם, אך אינו ז ה ה עמו. גוצו ( 220 ג 01 ) 
במחקריו על השיחות של ב׳ בא לכלל המסקנה: "ההבחנה 
ביו אלוהים לבין היקום רופפת ונודדת, אך לעולם אינה 


מתבטלת. הטבע הוא פיתוח ( 110 ג:; 11 ק^ של אלוהים, ואלו¬ 
הים הוא הקיפול, הכינוס ( 0 ו:זג 110 ין!ת 00 ) של העולם". הנחת 
הטראנסצנדנציה של אלוהים באה לב׳ מתוך מקורות 
נאו-אפלטוניים; ההבחנה בין "כינוס" ו״קיפול" באה לו 
מניקולאום קוזאנום. 

נ ש מ ת ־ ה ע ו ל ם, אלוהים, כאימאגנטי לעולם, הוא 
נשמת־העולם, החודרת את הכל ומחיה את הכל; היא חיה 
בתוך העצמים, בדומה לאמן השוכן בפנים מפעלו, בחינת 
אידיאה וכוח־יוצר כאחד. כל הטבע נושם חיים אלהיים אלה. 
נשמת־העולם היא יסודם של החיים, הצמיחה וכוח־החישה 
שבכל הדברים החיים, הצומחים, החשים. יתר על כן: כל 
הדברים חיים. "אין שום אבן החסרה נשמה וחוש". ואל 
יטען הטוען, שיש דברים שאין בהם ניצוץ של חיים. אין 
הנפש חסרה גם כאן; היא רק נמצאת בכוח, נסתרת, והיא 
עלולה להתגלות. כשם שב׳ הסיק מתוך אינסופיות( של האל 
את המסקנה, שהעולם הוא אינסופי, ראוי לבוראו, כך הוא 
מסיק גם כאן: להניח, שאלוהים ברא דברים חסרי־חיים, 
פירושו, שאלוהים ברא פחות ממת שהוא יכול לברוא. 

נשמת־העולם מקשרת את כל הדברים, כשם שאבי־ 
המשפחה מקשר את כל אבריה. ואמנם נשמת־העולם היא לב , 
מה ש״ההארמוניה הקבועה מראש״ היתה אח״כ ללייבניץ: 
הנחה, שבאמצעותה ניסה להסביר את ההתאמה ההדדית 
שבין כל חלקי־היקום. בכוחה של נשמה זו סובבים וחוזרים 
החיים דרך כל חלקי־העולם ומקשרים אותם זה בזה על־ידי 
אהדה. כל יחידה שבעולם אינה אלא ההד והאספקלריה של 
כל שאר היחידות. בהתאם לכך מסביר ב׳ את ההשפעות 
המגיות המצויות בעולם כגילויים של סימפאתיה הדדית. 

נשמת־עולם זו היא עקרון־האחדות, ואילו העקרון של 
הריבוי הוא החומר. אך החומר אינו אלא האפשרות האינ¬ 
סופית, הסגולה הנצחית ללבוש צורה, שמתוכה מעצב אלוהים 
את הדמויות. כשם שהאמן יוצר דמויות, כך יוצרן האל 
האחד, וההבדל הוא רק במה שלאמן ניתן החומר כדבר־מה 
זר וחיצוני, ואילו החומר של הקוסמוס אינו לגבי הבורא 
אלא אפשרות אינסופית של גילום מחשבותיו. על השאלה 
הנדונה ע״י רבים, אם יש לציין את ב׳ כמטריאליסטן, השיב 
הניגסוואלד: "ב׳ הוא בלא ספק מאטריאליסטן, אלא שהחומר 
שלו אינו החומר של המאטריאליסטים". 

ה״חומר" הוא עקרון הריבוי בעולם, אך ריבוי זה אינו 
אלא בבואה, תךמית. כשם שהשמש האחת משתקפת בצורות 
שונות באספקלריות הרבה, בשם שקול אחד נשמע באופנים 
שונים ע״י שומעים הרבה, כך מתחלקת כביכול נשמת־העולם 
לאישים מרובים. ואם אומרים, שנפשו של האדם היא עצם 
אינדיווידואלי בפני עצמו, אין להבין את הדבר כאילו היתה 
נפרדת מן הנשמה הכוללת, אלא היא נשמת־העולם כשהיא 
פועלת בנקודה ז(. לפיכך אין להניח הישארות־נפש אינדי¬ 
ווידואלית. אנו מתייראים מפני המוות מפני שאנו סבורים, 
שאנו עצם אינדיווידואלי. האמת היא שנשמת־העולם האחת 
לובשת צורה ופושטת צורה; אך אינה יכולה למות. חיים 
ומוות הם ניגודים יחסיים! במוות דוקה, בחדלונה של צורת־ 
ההוויה הפרסית, מתגלית האמת: האוניוורסאליות של החיים 
הזורמים ומשתנים ונשארים באחדותם. 

ה מ ו נ א ד ו ת. בתורתו של ב׳ על נשמת־העולם מכרעת 
השאיפה לאוניוורסאליזם. אך קיימת במשנתו גם המגמה 
ההפוכה, האינדיווידואליסטית, ונראה, שהיא גוברת בכתביו 
האחרונים. ניקולאוס קוזנום (ע״ע), שבו ראה ב׳י ביחד עם 



531 


ברונזה, תקוכ-ת הי■ 


532 



ראיש פם 5 ש 5 ׳נ 1 ?יט אברי. ברונזה. נמצא נגינוה (ארמה קויוגג׳יקו 

ממתכות אלו, הוסיפה דלת־העם בארצם להשתמש בחומר, 
שהיה רווח מדורי־דורות ז ונמצא, שבזמן שהמלך, האצילים 
והאמידים כבר חיו בתקופת הברונזה (או הברזל), עדיין 
נשאר העם בכללו בתקופת האבן (או הברונזה). המעבר 
המודרג מן השימוש הבלעדי בחומר אחד לשימוש בחומר 
אחר חייב תקופות־מעבר ממושכות פחות או יותר, שאחת 
מהן, התקופה הכאלקוליתית (תקופת המעבר מתקופת האבן 
[ביוד ליתום! לתקופת הנחושת [ביוד כלקוס]), קיבלה — 
מתוך התחשבות בתכונותיה האפייניות ובארכה (בארץ- 
ישראל, למשל, נמשכה כאלף שנה בקירוב) — מעמד של 
תקופה ארכאולוגית עצמאית. בעיה נפרדת היא המעבר מן 
השימוש בנחושת נקיה לנחושת מעורבת בבדיל — מה שידוע 
בשם ברונזה (שם, שמקורו, כנראה, כדת 11 ט 11513 ) 1111 ־ 61 365 , 
״נחושת מברונדיזיום״ — עיר־התוף שבאיטליה הדרומית־ 
המזרחית). לדעתם של כמה חוקרים היה ראוי לקבוע 
"תקופת־נחושת" בין התקופה הכאלקוליתית ותקופת־הב׳, 
אך דעה זו לא נתקבלה בדרך כלל. 

ראשית תקופת־הב׳. בסוף תקופת־האבן החדשה 
(התקופה הנאוליתית) גילו במזרח הקדמון את השימוש 
בעפרות־נחושת כתחליף לאבן. דרך־הטיפול באבני־הנחושת 
היתה דומה מתחילה לדרכי־הטיפול, שהיו מקובלים בעץ, 
עצם ואבן — כלומר, בחמרים, שהיו מצויים קודם תקופת־ 
הב׳. האדם הקדמון היה חותך את הנחושת או מכה בה 
בפטישו• ואולם בדרך מקרה מצא, שאבני־הנחושת (וביחוד 
עפרות מלאכית או קופרית) נמסות באש חזקה ומהוות חומר 
חדש, שבדומה לטין אפשר לצקת אותו בצורות שונות, ואילו 
לאחר שהוא מתקרר הוא נעשה קשה כאבן. תגלית שניה 
באה מתוך השימוש בנחושת מעורבת (בדרך הטבע) בבדיל 
או באנטימון; נתברר, שתוספת של חמרים אלה מחזקת 


במידה מרובה את הנחושת, הרכה מטבעה. בהשפעתן של 
הבחנות אלו התחילו מוסיפים בדיל או תמרים מתאימים 
אחרים לנחושת בכורי־היתוך, וכך יצרו ב׳ ממש. במרוצת- 
הזמן נתברר עוד׳ שהתערובת הטובה ביותר היא זו שכוללת 
10% של בדיל ו 90% של נחושת. אך הואיל והבדיל היה נדיר 
במזרח הקדמון, והיה מובא ממרחקים גדולים, חלקו מועט 
יותר בכלי־הב׳ הקדמונים גם במצרים וגם בארם־נהריים. 

להבדיל מן העץ, העצם והאבן, שהיו מצויים כמעט בכל 
מקום׳ היו מקורות־הנחושת מרוחקים מן הבקעות של הנהרות 
הגדולים ושטחי־השלחים, שעובדו ע״י האיכר הנאוליתי. 
הנחושת נמצאה בשטחים מיוערים (באירופה) או בהרים 
נמוכים (באסיה). נוסף על כך היו תהליכי ההתכה, היציקה 
והעיבוד קשורים בידיעות טכניות מרובות, שהיו בלתי־ 
מצויות אצל עובד־אדמה רגיל. נוצר, איפוא, הצורך לכלכל 
קבוצות של כורים ונפחים, שעסקו במלאכה זו במיוחד. 
קבוצות אלו גרמו למהפכה תרבותית וחברותית, שהיתה 
קשורה במעבר מתקופת־האבן לתקופת־הב׳ ועם התפשטותו 
של השימוש במתכות התפשטה מהפכה זו בעולם הקדמון. 

יתרונו של החומר החדש על החמרים, שהיו בשימוש 
לפניו, התבלט מכמה צדדים. שאר החמר ים (עץ, עצם, אבן 
וכד׳) קבעו גבולות הכרחיים למידותיהם של הכלים, הואיל 
והכלים שהותקנו מהם געשו מתוך הקטנתו של החומר 
הגלמי. ע״י השימוש במתכת ניתנה לראשונה האפשרות 
ליצור כלים במידות הרצויות, שהיו מוגבלות אך ורק ע״י 
מידותיהם של הדפוסים שבהם נוצקו. עם זה היה המוצר 
המתכתי שווה לאבן בחזקו, ואפשר היה להעניק לו גם שפה 
חדה וגם חוד. יתרונות נוספים של כלי־המתכת היו מה 
שהשימוש בו נמשך זמן מרובה יותר ומה שהכלי עצמו שימש 
מקור של חומר גלמי כשהיה צורך בדבר. תמיד אפשר היה 
להחזיר את הגרזן, הסכין וכד׳ לכור־ההיתוך ולצקת מהם 
כלים חדשים. יתרונות אלה הניעו עם אחר עם, שבא במגע 
עם יריבים נושאי כלי־נחושת, להצטייד במהירות בכלים 
אלה כדי שיוכל לעמוד בפני אויביו. אך יותר שאנו מתרחקים 
ממרכזי־התרבות הקדומים, יותר פוחתת ההשפעה המהפכנית, 
שהיתר. למעבר מן האבן אל הנחושת. כך, למשל, לא גרם 
השימוש בנחושת בעמי אירופה הצפונית להתחלת המעבר 
ממשטר כפרי למשטר עירוני, שמציין את תרבויות־הנחושת 
הקדומות במצרים ובשומר. 

תחילת השימוש בב׳. לכלל נסיונות ראשונים לשימוש 
בנחושת הגיעו כמה עמים פרימיטיוויים בלא השפעות 
מבחוץ. כושים באיזור קאטאנגה שבקונגו ואינדיינים בקרבת 
האגמים הגדולים באמריקה הצפונית יצרו פסילים, סיכות 
ותכשיטים ממתכת על־ידי ריקוען של רצועות־מתכת בפטיש 
והפרדתן מאבני־נחושת בלא להיזקק לכור־היתוך. לאותה 
שיטה עצמה יש לייחס, אפשר, את ייצורן של סיכות- 
הנחושת, שנמצאו במצרים בקברים הטרם־היסטוריים, המש¬ 
תייכים לתרבות נגדה הראשונה. 

השימוש במתכת בקנה־מידה גדול התחיל, כנראה, באלף 
הרביעי לפסה״ג בפרס הצפונית־מערבית. נראה, שהידיעה של 
עשיית עבודות־מתכת נבעה ממרכז אחד, וממנו נתפשטה 
למרכזי־משנה שונים. ההבדלים המקומיים בצורות־הכלים 
ובשיטות־העבודה מרמזים על הסתגלות לתנאים מקומיים. 
התהוותם של מרכזים אלה היתה תלויה מתחילה בשני גורמי־ 
יסוד: מציאותה של המתכת ומציאותם של חמרי־הסקה 
לחימום כורי־היתוך. בתנאי המטאלורגיה הפרימיטיווית של 



533 


ברונזה, תקופת ה׳ 


534 


אותו זמן היו נזקקים לעצים או לםחם-עצים. הואיל ואף אחד 
משני מרכזייהתרבות הקדומים׳ מצרים ושומר, לא היה עשיר 
ביערות, והואיל ושניהם היו חסרים גם אוצרות-נחושת, הוכ¬ 
רחו תושביהם להשיג את הנחושת, בצורת גושים מותכים, 
מתושבי השטחים המיוערים, שהיו על גבוליהם. ההכרח להש¬ 
תלט על מקורות־הגלם מסביר את מסעותיהם של המצרים 
לסיני בימי השושלת הראשונה ואת מסעותיהם של מלכי 
אשור לאררטו (ארמניה). התכת־הנחושת התחילה בשטחים 
המיוערים ! שם למדו לערבב את החומר הגלמי בשכבות- 
עץ בתיד בזרות הפודים באדמה, ולהשיג בדרך זו את החום 
הדרוש להתכתה של המתכת ( ס 800 —״ 1083 ). 

המכרות הראשונים. מתחילה היו מתיכים את 
אבני־הנחושת, שנמצאו על פני־האדמה, אך לאחר שנוצלו 
אבנים אלו התחילו מבקשים גידים בבטן־האדמה. למכרה 
מסוג זה מרומז בספר איוב, פרק כח: מתוארים כאן המנה¬ 
רות התת־קרקעיות ("אבן אפל וצלמות"), השימוש באש 
לשם חימומה של האבן, שאח״ב היו סורקים אותה ע״י התזת־ 
מים ("תחתיה נהפך כמו אש"), פינוי האדמה של הרים 
שלמים, חציבת היציעים והטיית המים התת-קרקעיים ("הפך 
משרש הרים: בצורות יאירים בקע... מבכי נהרו׳ת חבש"). 
תפוקתם של מכרות־סיני, שבהם עבדו מימי השושלת הרא¬ 
שונה (המלך סממפסס חקק כתובת־ניצחון על־גבי סלע שמעל 
למכרות ב 2700 ' לפסה״נ בקירוב), הגיעה במשך אלף וחמש 
מאות שנה ל 10,000 טון. משלחות צבאיות היו יוצאות 
ממצרים להר־סיני לשם הפקת־הנחושת והגנה על הכורים 
מפני התקפותיהם של שוסי־המדבר. לשם כריית הנחושת 
היו המצרים משתמשים בשבויים כנעניים, כי לא הבדוים 
בסיני ולא המצרים עצמם היו מוכשרים לכך. היציעים 
במכרות-סיגי היו מאוזנים ונמשכו עד 40 — 50 מ׳ לתוך 
הסלע; הכורים השתמשו בכלי־אבן, כי כלי־הנחושת היו 
רכים מדי לצרכי החציבה. חיתוכו של החומר היה געשה בו 
במקום (על־כך מעידות ערמות־הסיגים), אך הצריפה נעשתה, 
כנראה, במצרים עצמה. ניצולם של המכרות הקדומים בוואדי 
מע׳ארה נמשך (פרט להפסקה בין השושלת ה 5 וה 11 ) עד 
1750 לפסה״נ בקירוב. מ 1600 לפסה״נ ואילך נתרכזו פעולות־ 
הכריח בצראביט אל־ח׳אדים, במקום שנמשכו עד 1200 
לפסה״ג• אותה שעה נסתיים ניצולם של מכרות־סיני, ומצרים 
היתה תלויה מאז ואילך ביבוא מקפריסין. 

כאן, בקפריסין, נמצא מרכז חשוב אחר של מכרות מן 
המחצה השניה של 
האלף השלישי לפני 
םה״נ; המכרות הללו 
סיפקו את צרכיה של 
מצרים מימי השושלת 
ה 18 ( 1580 — 1350 
לפסה״נ) ואילו) אחר־ 
כך שימשו גם את 
צרכיהן של טרויה, כר¬ 
תים ויוון, והיו מפור¬ 
סמים גם בימיו של 
הומרום. משמו היווני 
של האי (; 06 תט>!) 
באה המלה הרומית 
תזטזקגו^ שממנה נס¬ 
תעף שמה של הנחו¬ 



שת בכמה לשונות אירופיות. באירופה נתגלו מכרות מתקופת־ 
הב׳ בשטח נרחב, שמקיף את הונגאריה (עמק הטיסה), אוס¬ 
טריה (ביהוד טירול), גרמניה, צרפת, ספרד ופורטוגאל. 
לדוגמה ישמשו מכרות מיטרברג, באוסטריה, שנוצלו מ 1600 
לפסה״ג עד תקופת־הברזל ( 806 לפסה״ג בקירוב). היציעים 
במכרות היו בקוטר של 1 — 2 מ׳ והיו בהם "סולמות" עשויים 
בצורת מדרגות, שהותקנו ע״י חיטוב־עצים. את תקרות- 
היציעים היו מחזקים ע״י קורות-עץ! אורך־המנהרות הגיע 
עד 100 מ׳. לתאורה שימשו 
לפידים. מים לסדיקת־האבן 
היו נזרמים למכרה בגזעי־ 
עצים מקוערים (כעין אמות־ 
מים). הכורים השתמשו בכלי 
ב/ ובכלל זד, בפטישים. 

התפשטותה של תרבות־ 
הב׳ מן האלף הרביעי 
לפסה״ג ואילך. לפי כל 
הסימנים קדמה תרבות־הב׳ 
(היתוך ויציקה) של שומר 
לזו של מצרים. חפצי־הנחו־ 
שת הקדומים ביותר נתגלו 
בשכבת תל חלף (יותר 
מ 3500 לפסה״ג) ז תגלית 
היציקה שייכת לתקופת 
עביד־ארך ( 3500 לפסה״ג 
בקירוב). את היציקה היו עו¬ 
שים לראשונה בדפוסים פתו¬ 
חים ושטוחים. קודם שיצא 
האלף הרביעי הצליחו השו¬ 
מרים להשלים את הטכניקה 
שלהם ע״י המצאתה של 
שיטת ה״שעווה האבודה" 
( 6 ג 31 זש<ן £־ 011 ), כלומר ע״י 
מילוי חלל־הדפוס בשעווה, 
שהיתה נמסה בחום־המתכת 
ומפנה מקום לנחושת הנוז¬ 
לת. שימוש יחיד במינו של 
השומרים היה הציפוי של 
חמר בלוחות־נחושת דקים 
לשם עשיית פסילים ופסלים 
בגדלים שונים. — משומד נתפשטה מלאכת״הנחושת לסוריה, 
שבה נמצאו כלי־נחושת (פסילים, סיכות ונשק) בתקופת 
עמוק שמתאמת לתקופת השושלות הקדומות בשומר 
( 3500 — 3000 לפסה״נ). במחצה הראשונה של האלף השלישי 
לפסה״ג — כלומר, בזמן שבו משלו במצרים השושלות 
הראשונה והשניה (המאות ה 29 וה 28 לפסה״נ) — הגיעו 
שלוח 1 תיה של תרבות ז 1 לקיליקיה (מרסין י״ב) ולמרכזה של 
אנאטוליה (תקופת הנחושת של אלישר, היוק). במחציתו 
השניה של האלף ה 3 לפסה״נ מופיעות סיכות־נחושת בצורת 
ציפרים בטרויה, באיי הים האגיאי׳ בכרתים וביבשת יוון. 
זמנן של תרבויות־נחזשת קדומות אלו נקרא בשם התקופה 
ההלאדית הראשונה ביוון, המינואית הראשונה בכרתים 
והקיקלאדית הראשונה (ביחוד תרבויות פל 1 ס וסירו׳ס) באיי 
הים האגיאי; הן מתאימות לתקופת ג׳מדת־נאסר בשומר. 
סיכות אחדות בצורת לולאה כפולה מופיעות באסיה הקטנה 



פסי 5 ־:חר; 1 ת מסוריה. 
תהיית תקופת־הנרונזה 



535 


ברונזה, תקופת הי 


536 


(אלג׳ה הייק), בכרתים ובאי סירוס שבקיקלאדים בתקופה, 
שחופפת את ימי השושלת השישית במצרים ( 2450 — 2200 
לפסה״נ). קודם שיצא האלף השלישי חדר השימוש בנחושת 
לתסאליה (תרבות דימיני), בולגאריה ורומניה (תרבות 
בויאן); משם נתפשט אל מעבר להרי־הבאלקאנים, לצד 
האלפים; בשנת 2000 לפסה״ג בקירוב כבר קיימות היו 
תרבויות מבוססות על השימוש בנחושת באיטליה (תרבות 
לאגז׳צה), אוסטריה (תרבות מינכסהו׳פן) ובוהמיה (תרבות 
א 1 טיץ); ובמאתים השנים שלאחר מכן( 2000 — 1800 לפסה״ג) 
נתפשט השימוש בב׳ על פני אירופה כולה. חשובה ביותר 
היתה הופעתה של תרבות זו באנגליה, במקום שהבדיל של 
מכרות־קורנוואל שימש בסיס לתעשיית ב' אמיתית, שקובעת 
מקום מיוחד למוצרים של האיים הבריטיים בין הממצאים של 
אותה תקופה (בכללם: מסקאנדינאוויה הדרומית ומגרמניה). 

התפשטותה של תרבות־הנחושת ממקורה בפרס הצפונית* 
מערבית מזרחה כללה בתחומיה את הודו באלף השלישי 
לפסה״נ. בסין קשורה תקופת־הב׳ בתקופת־שאנג המאוחרת* 
ביחס ( 1300 — 1100 לפסה״ב). בין 2000 ו 750 לפסה״נ חדרה 
תרבות ז( גם לצפונה של אסיה, בעיקר לסיביריה המערבית. 

תקופת הב׳ בארץ־ישראל. בארץ נמצאות עפרות* 
נחושת בערבה בין ים־המלח ומפרץ־אילת; ניצולן התחיל 
בתקופה הבאלקוליתית ונמשך בתקופות הב׳ הקדומה והתי¬ 
כונה, במאות ה 18 — ה 13 לפסה״ג (על־ידי בני-אדום), בימי 
שלמה ומלכי-יהודה, ובהפסקות עד התקופה הערבית. במכרות 
אלה עברו מנהרות בין אומגות־סלע, ששימשו לתמיכתן של 
התקרות. בנחושת־הערבה השתמשו המתיישבים הכאלקולי- 
תיים בתל אבו מטר שעל־יד באר־שבע. בשרידי אחד מן 
הבתים, שנחשפו באתר זה, מצא ז׳ן פרו כמה קילוגראמים 
של נחושת גלמית (מלאכית) בצידם של שני גושי־צור ששימ¬ 
שו כסדנים. במקומות אחרים נתגלו תנורי־היתוך: אגנים 
מעוגלים(בקוטר של 0.40 ס״מ) עם דפנות עבים(עד 15 ס״מ). 



נולות־אלה מנחושת, ?ונתגלו בחפירות בת 5 אבו סטר ?! 5 יד באר־׳שבע 

העטרות שנמצאו מכילים 56% של נחושת נקיה, ולפי כל 
הסימנים הובאו מנחל פונון שבערבה• כורי־ההיתוך שנמצאו 
כאן הן קערות עגולות-בסים ובעלות פתח סגלגל ( 8x11 
ס״מ). אחר ההתכה היו יוצקים את המתכת לתוך דפוסים 
עשויים טין; כלי־הנחושת שנשתמרו הם אלות וידית מעו¬ 
טרת ומנוקבת, וכן סיכה, גליל וטבעות קטנות. בדיקות, 
שנעשו בשיטת קרבון 14 , הוכיחו, שהתרבות הכאלקוליתית 
בבאר־שבע משתייכת למאות ה 34 — 33 לפסה״ג; כלומר, 
זמנה מתאים בקירוב לזמנן של תרבויות הברונזה בסוריה. 

תקופת־הב׳ בארץ מתחלקת לשלוש תקופות־משנה: 
תקופתה ב׳ הקדומה ( 3000 — 2100 לפסה״נ), תקופת 
הב׳ התיכונה ( 2100 — 1550 לפסה״ג, כלומר עד גירוש 
החיקסז׳סיםממצרים) ותקופת הב׳ המאוחרת ( 1550 — 
1150 לפסה״ג, כלומר עד פלישת גויי*הים וראשית תקופת- 



חצובה עשויה ברונזה טטגידו. תקופת השופטים 

הברזל). כל אחת מתקופות אלו מתחלקת אף היא לתקופות- 
משנה, שתקופות־המעבר המפרידות ביניהן נמשכו לפעמים 
זמן מרובה־ביחס, כך מתחלקת ת קופ ת-הב׳ הקדומה 
לארבע תקופות־משנה, שהשניה שבהן מסמנת את נקודת־ 
השיא בהתפתחות התרבותית של התקופה, כפי שמעידות 
חפירות מגידו, בית-שאן ובית־ירח. מתקופה זו נמצאו במגידו 
דפוסי־יציקה; ביריחו—שבר של סכין־נחושת וטבעת־גחושת 
בצורת נחש עקלתון; בקבר על־יד לכיש נתגלו לשונות־ 
נחושת קטנות, שיצאו מכורי־היחוך אך עדיין לא קיבלו את 
צורתם הסופית. זוהי תקופה של התיישבות כנענית מפותחת! 
הישוב מרוכז בה בערי-מלוכה, ששליטיהן היו בעלי יכולת 
ארגונית וטכנית עד כדי ביצוען של עבודות ציבוריות 
בקנה-מידה גדול־ביחם (כמו האסמים בבית־ירח); ת ק ו ם ת¬ 
ה ב׳ ה ת י כ ו נ ה מתחלקת לשתי תקופות־משנה ע״י פשיטת 
החיקסוסים במאה ה 17 . במחצה הראשונה של תקופה זו 
נהנתה הארץ משגשוג חמרי תחת אפיטרופסותם של הפרעו¬ 
נים מן הממלכה התיכונה (השושלות ה 12 וה 13 ). עליה זו 
בתרבות החמרית ניכרת גם בריבוי הממצאים של כלי־ 
נחושת, וביחוד ב׳ (שנעשתה מצויה יותר במצרים מ 2000 
לפסה״נ ואילך). מתקופה זו הם חרבות־הב׳ ופגיונ 1 ת־הב׳ 
בעלי הווים להצמדת הידיות, סיכות־מחט לחיבור דשי־ 
הבגדים, פגיונות עשויים מקשה אחת, לפי טכניקה, שהיתר, 
רווחת בלוריסטאן(פרם), וסכין־הפיפיות, שנמצאו בתל בית* 
עגלים (תל עג׳ול). פלישת החיקסוסים, שעיקר כוחם היה 
ברכב־המלחמה שלהם, הביאה עמה גם את השימוש במתגים 
של ב/ שכמה מהם נמצאו בארץ. בתקופה זו מופיעים גם 
גרזיני־קרב וראשי־כידונים. חשיבות מיוחדת יש לדפוס 
מאבן־גיר, שנמצא בתל בית מרסים ושכנראה שימש לעובד־ 
מתכת נודד. בחזיתו של דפוס זה נמצאו שקעים ליציקת 
גרזן ופגיון, ובתחתיתו — שקע כפול לשני פגיונים, שהיו 
נוצקים, כפי שמסתבר, ביחד ואח״כ מופרדים זה מזה. — 
תקופה זו מצויינת בבניין מצודות גדולות, מבוצרות ע״י 



537 


ברונזה, תקופת ה*— ברונזינו, אנידלו 


538 


חומות־אבן וע״י חלקלקות מכוסות לבנים. בתקופת הב׳ 
המאוחרת חזרה לישנה ההגמוניה המצרית בארץ וחיל־ 
מצב מצרי נמצא שוב במגידו, בית־שאן ושאר נקודות־מפתח 
בארץ; אך במרוצת־הזמן נתרופף שלטון זה ורפיונו פתח 
פתח לפלישה הישראלית מן המזרח. הטכניקה של עיבוד־ 
הב׳ שמרה בתקופה זו על רמתה הקודמת, אך שום התקדמות 
לא באה בה. חדמש־הצוד מתקופת־הב׳ המאוחרת, שנמצא 
בבית־עגלים, מעיד, שלמרות השימוש בכלי־מתכת, שנתרבה 
והלו, הוסיפו תושבי־הארץ להשתמש בכלי־אבן. לתקופה זו 
משתייכים כמה מכלי־הב׳ האמגותיים, שנתגלו בארץ, כמו 
ראש־הדגל (העשוי נחושת יצוקה, מצופה עלי־זהב), שנמצא 
בבית־שאן המתאר את האלה המצרית חתור, ודגל דומה, 
מצופה־כסף, שנמצא בחצור. בעוד שראש־דגל זה, וכן 
פסל או׳סיריס (שנמצא בלכיש), העשוי באותה טכניקה 
עצמה, מסמלים את ההשפעות המצריות, הרי בגרזן־ 
הקרב, שנמצא בבית־שאן, ניכרת השפעה חיתית. גרזן זה 
עשוי בצורת יד בעלת אצבעות, ועליה חרות סמל־הסהרון. 
השפעה שלישית מודגמת ע״י פסלו של אל־המלחמה הסורי 
רשף, המתואר כחיל בעל מצנפת גבוהה, שמחזיק מגן בידו 
האחת ומניף חרב בידו השניה. — תקופת־הב׳ בארץ נס¬ 
תיימה בהדרגה עם פלישתם של "גויי־הים" והתרבות השי¬ 
מוש בכלי־ברזל (ע״ע ברזל, תקופת ה־). 

תרבות־הב׳במזרחהתיכוןובאירופה. בשו¬ 
מר מקפת תקופת־הב׳ את תקופת-הזוהר של התרבות העירו¬ 
נית השומרית, את זמן עלייתן של ממלכות אכד ובבל ואת 
תחילת התפשטותה של האימפריה האשורית. הצורך לספק 
מתכת גלמית לכורי־ההיתוך האשוריים הביא את מלכי-אשור 
לידי עריכתם של מסעות־מלחמה מרובים׳ בעיקר לארמניה. 
סרגון 11 מציין בכלל שלל־חמלחמה שלו 126 טון של נחושת 
גלמית ומאות פגיונים, ראשי־כידונים וכלים. אך לא עבר 



תבנית יש? מרכבה עישויר, ברונזה. נתגיהה בחפירות נתי־עקרב 
;ו 31 ־ז£\. ! 1 ^* 1 ). אישור 

זמן מרובה, ובימיו של מלך זה כבר החליף הצבא האשורי 
את נשק־הגחושת שלו בנשק־ברזל. — במצרים נכלל למעשה 
כל תור־פריחתה של ממלכת הפרעונים על שלושת חלקיו 
(הממלכה הקדומה, התיכונה והמאוחרת) בתקופת-הב׳. 
פלישת "גויי־הים" נושאי כלי־הברזל שמה קץ לשגשוגה של 
מצרים; המצרים עצמם הוסיפו להשתמש בכלי-הב׳ ורק 
השכירים היווניים של מלכי השושלת של פסמתיך (המאה 
היד לפסה״ג) השתמשו בכלי־ברזל, שהביאו עמם מארצם. 


ביוון כוללת תקופת־הב׳ את התקופות המינדאית והמיקנית 
וכן את ימי האכאים, עד הפלישה הדורית. גיבורי הומרוס 
נלחמים בנשק־נחושת, אע״פ שמצויים ברשותם גם כלי־ 
ברזל. בשאר חלקי־אירופה נסוגה תקופת־הב׳ רק באיטיות 
מרובה לפני תקופת־הברזל, ובאירופה הצפונית לא נעשה 
השימוש בכלי־ברזל רווח אלא בימי האימפריה הרומית. 

על השימוש בב׳ באמנות ע״ע מתכת, עבודות־. 

0. ^€011^X1^011 (1. 11 (1925), 

; 1950 ,ץ? 4 11/14111 ה 1 ^• 4€/011141 \ ,^( 1 ־ 01 ? .( . 11 ; 179-188 .קק 

ץ 13/01 }{ 4 ,.!)€ , 14311 . 11 1 ) 311 [>זגץךת 901 .{ .£ ,׳ 0 ^מ 51 .ו 1 ד> 

■ס 12 ס' 0/11 €< 2/11 > #61 י ו 1 :> 1 ־ 1 ו £1 . 11 ; 1954 ,^ 112010 ! 7€£ / 0 

!?ס 1/1 ,] 0 ־ 1 ־ €1 ? .( ; 1954 ,ץ 2€010£ > 1 ?€' 41 11/0114 014 111 * 10£1€ 

. 84 , 79-80 .יןק , 1955 , 0101101 ! 11x111010/1011 

מ. א. י. 

בר 1 נדנז, אניולו — 10131-0112100 סת 8 \/ — ( 1503 , פי¬ 
רנצה — 1572 , שם), צייר איטלקי. סיגנונו הושפע 
ביותר על־ידי פונטורמו (ע״ע) מאסכולת המאניריזם, שב׳ 
סייע לו בביצוע הפרסקות בכנסיית הצ׳רטוזה של פאדובה. 
ב 1530/32 עבד ב׳ בפסארו בשביל הדוכס מאורביגו, ולאחר 
מכן סייע לפונטורמו בציור של כמה תמונות־קיר (שלא 
נשתמרו) בחווילה פוג׳ו א קאיאנו של משפחת־מדיצ׳י. נוסף 
על כך זכה לפירסום בין חובבי־האמנות ובעלי־הטעם 
בפירנצה, ומשהשתתף בהכנת התפאורות לחתונת קוסימו 1 
ואלאונורה מטולדו( 1539 ) התחילה פעולתו כצייר־חצר רשמי. 
הוא ביצע דיוקנות הרבה של הדוכס, הדוכסת וילדיהם; אלה 
האחרונים הם בין דיוקנות־הילדים הקדומים ביותר, שנח¬ 
שבים כמייצגים דאנר זה. מ 1545 עד 1564 עסק (בהפסקות) 
בציור פרסקות על חיי־משה בקאפלה הפרטית של הדוכס 
ב״ארמון הישן"; משורת תמונות אלו נתפרסמה ביחוד: 
"המעבר בים־סוף". כן צייר את תולדות־יוסף בתורת דגמים 
לביהח״ר הדוכסי לשסיחי-קיר, ונוסף על כך צייר תמונות- 
לוח הרבה על נושאים דתיים ומיתולוגיים. ב 1546/8 ישב 
ברומא, וכשאר בני־דורו נתרשם ביותר מיצירותיו של 
מיכאל־אנג׳לו בקאפלה הסיכסטינית, ואף ביקש לסגל לעצמו 
את העיצוב הפיסולי של הציוד האפייני להן. ב 1557 סיים 
את הפרסקות של פוגטורמו בכנסיית לורנציוס הקדוש(נהרסו 
במאה ה 19 ); ב 1567 צייר שם את "עינוייו של לורנציוס". 
כאחד מן המכובדים שבציירי״פירנצה נבחר ב׳ — עם ואזארי 
ואמאנאטי — כנציג האקאדמיה של פירנצה בהלווייתו של 
מיכאל־אנג׳לו. — תרומתו העיקרית של ב׳ לתולדות האמנות 
הם דיוקנותיו, המשקפים בטוב־טעם וברומאנטיקה אפופת־ 
מיסתורין את בני העילית הפלורנטינית כשזו כבר התחילה 
מתנוונת — גברים ונשים בעלי פנים עצובים, שאין לפענח 
את הבעתם; אינטליגנטיים אך ללא רגש; עיני־השקדים 
הגדולות שלהם מבריקות מתוך לחלוחיות מיוחדת; חם 
לובשים בגדי־הדר, עדויים תכשיטי־פאד ומחזיקים ספרים 
באצבעות ארוכות.ועדינות, שלעולם אינן תופסות כהלכה; 
אלה הם בני־אדם שאין להם חלק בחיי-המעשה. אף הילדים 
נראים כמכונסים בתוך עצמם וכבלתי מוכשרים לצחוק 
ולשמוח, פרס לתמונה המפורסמת של ילד צוהל, שמחזיק 
בידיו ציפור. ב׳ לא נתבקש, או לא ביקש, לחדור לנפשותיהם 
של האנשים שצייר. 

שאר תמונותיו נחשבו כמלאכותיות וכגדושות־פרטים 
יותר מן הראוי עד שחזר ונתעורר בדורנו העניין בסיגנון 
המאנייריסטי, שב׳ נמנה עם מייצגיו העיקריים בפירנצה, 


539 


ברונזינו, אניולו—בררנטה, שרלוט, אמילי, אן 


540 



אג־ויו נרוגזינו: פורטרט " 1 ל למורציה פאנציאטיי,' 
גאלריה אופיצי, פירנצה 


ביהוד בזכות תמונות כגון "ונוס, אמור, הפתיות והזמן" 
( 1546 * הגאלריה הלאומית, לונדון), על הפרופורציות הבלתי- 
מציאותיות, המארכות, והקומפוזיציה המסובכת שלהן. הצב¬ 
עים הקרירים שבתמונותיו, והרשמים העדינים המובעים בהן 
בשחור ובכסף, מעניקים לאמנותו משהו יקר־ערך, ומרמזים 
על ידיעה מפוכחת של החיים, שמדברת אל המחשבה ואל 
החושים כאחד. 

משאר יצירותיו חשובות ביהוד: "גרדובאלדו 11 מאור־ 
בינו" (ארמון פיטי, פירנצה)! "אוגולינו מארטלי" (מוזיאון, 
ברלין)* "לוקרציה פאנצ׳אטיקי" (אופיצי, פירנצה): "המש¬ 
פחה הקדושה" (שם); "ביה דה מדיצ׳י" (שם)* "ההורדה 
מן הצלב״( 1545 * מוזיאון/בזאנסון)* ״קוסימו 1 ״ (מוזיאון, 
קאסל)* "אלאונורה מטולדו" (מוזיאון, ברלין)* "ישו בפתח 
השאול״ ( 1552 * מוזיאון הצלב הקדוש, פירנצה) * ו״אלאו־ 
נורה מטולדו עם בנד" דון גארסיה"(אופיצי, שם). 

0 ) 1 . 5 , ; 1911 ,. 8 884 110110 ,סוחזסווזס , } ,ז 1 ) 1 ךח 15011 >! 00 .'׳ 1 
עם רשימת} 928 [ 4 ח 8 ;) 18 ; 111 ,. 8 . 4 ,<}ממ 0 

,נ׳י ,צ 1 , 1811088 ! ;)■ 81 ' 4811 10118 ^ . 5 , ;(היצירות 
- 8188101 1 ; 4 118118111 111011 <) 1 ,חס €05 ז 86 . 8 ; 1933 , 75-115 
. 1952 , ( 11118 ז 8%8 ;; 4 8 <>; 1 /) . 8 ,ר 01 ו 1 ז;> 11 סש 8 .. 1 ; 1936 , 11181110 

ע. י. ־ה. 

?רונ^ה, שךל 1 מ ( 1816 — 1855 ), אמילי( 1818 — 1848 ), 
א[ ( 1820 — 1849 ) — ,ט 1 זמ\; ,ץ 11 ות£ , 1011€ ז 013 
10 ת* 0 ז 0 —, מחברות־רומאנים אנגליות. אביהן, הכומר פאט- 
ריק ב/ היה אירי ואמן היתה מקורנוול, והאחיות ב׳ ירשו 
מהוריהן את כוח־הדמיון הקלטי. בית־המשפחה היה במקום 
מרוחק וקודר בביצות־יורקשיר, והוא מתואר בספריהן. כאן 
חיו חיי־צער: אמן מתה ב 1821 ! שתי אחיות קשישות יותר, 
מאריה ואליזאבט, הוחזרו ב 1825 מן הפנימיה של ביה״ם, 
שבו נתחנכו, כשהן חולות אנושות בשחפת * אחיהן היחיד, 
בראנול, נעשה שתיין ומת ב 1848 לאחר שנים של חיי־ניוון. 


ב 1829 התחילו שלוש האחיות הצעירות מחברות שורה 
של ספרים קטנים — כתובים בכתב זעיר ביותר — על 
הרפתקותיהם של גיבורים וגיבורות שופעי-חיים בממלכות־ 
המיסתורין הרומאנטיות "אנגריה" ו״גונדאל". סיפורים ילדו¬ 
תיים אלה (שלפעמים סייע אחיהן בכתיבתם) שימשו הגר¬ 
עינים, שמהם נתפתחו לאחר מכן רומאנים ושירים גדולים. 

ב 1842 בילו שארלוט ואן שמונה חדשים כתלמידות בפני- 
מיה לנשים צעירות בבריסל. ב 1843/44 חזרה לכאן שארלוט. 
לפי השמועה, נתאהבה במנהל הנשוי, קונסטאנטן אדה 
(ז^ 14 ), שהיה אדם מוכשר. אם שמועה זו היא נכונה, 
ייתכן שמשהו מאהבתה, שהיתר. מחוסרת סיכויים, משתקף, 
יחד עם חומר מסיפורי ״אנגריה״, ברומאן האחרון שלה — 
"וילט" (ט 611 שז\), שבו מתוארת אהבתה הנואשת של מחנכת 
צעידה למנהל הנשוי של בי״ם לבנות בבריסל. מצב דומה 
מתואר ברומאן הראשון שלה, "הפרופסור", אלא שכאן 
תפקידי האשד. והגבר הם הפוכים. 

ב 1846 הדפיסו שלוש האחיות ספר־שירים בשם בדד, 
שממנו נמכרו שני טפסים בלבד. האחיות פנו לכתיבת רומא¬ 
נים. "הפרופסור" של שארלוט לא נתקבל ע״י המו״לים 
והופיע רק ב 1857 , אך ספרה "ג׳ין איר" (טזץ£ ־**ב() נדפס 
מיד ( 1847 ) וזכה להצלחה מרובה. באותה שנה נדפס 
"מרומי־סער" ( ££181118 :^ת״טש״/ע) של אמילי ו״אגנסגרי" 
(ץ 0 ־ו 0 5 טמ§.\ 7 ) של אן. ב 1848 הופיע סיפורה של אן, "הדייר 
של בית וילדפל״ ( 11311 1£11 > 1 ף\\ )ס 1 ת 3 ת 16 ־). עד יוני 
1849 מתו אן, אמילי ובראנול. שארלוט המשיכה בכתיבה 
וחיברה עוד שני רומאנים"שרלי" ( 1849 ,ץ 16 -ו״ן 5 ), על 
רקע מאבקם של הפועלים ביורקשיר, ו״וילט"( 1853 ). החברה 
הלונדונית העריצה אותה* בין השאר הכירה עכשיו את 
הסופרים תקרי(ע״ע), מתיו ארנולד (ע״ע) ואליזאבת גסקל 
(ע״ע). פחות משנה קודם מותה נישאה לכומר ארתוריבל 
ניקולס, שהיה עוזר של אביה. 

אן היתד, מוכשרת פחות 
הצטיינה בכנות של הרגשה 
ובחשיבה עצמאית, אך חסרה 
היתה את הלהט והמעוף, המ¬ 
צויים ב״ג׳ין איר" וב״מרומי־ 
סער". 

"ג׳ין איר" הוא הרומאן 
הידוע ביותר של שארלוט, 
הוא מסופר בגוף ראשון ע״י 
הגיבורה ג׳ין עזת־הרוח* חשי¬ 
בותו של הרומאן אינה בעלי¬ 
לתו המלודראמאטית, אלא 
באווירת הקדרות והמיסתורין 
שבו, בהדגשת הבעיות החמו¬ 
רות המתגלמות במצבי יום־יום, ובדמויות המצויירות 
בתנופה כבירה. חשוב מכל לש׳ ב׳ הוא המרד-בגורל של 
אשה, שבדידות, עוני ונחיתות מעמדית הם בעוכריה ושהיא 
עומדת במרדנותה עד לנצחונה הסופי מתוך הכרת יתרונה 
השכלי ואצילוודנפשה. 

שרשי הרומאן הגדול של אמילי ב/ "מרומי סער", 
נעוצים בחיי־הרוח העמוקים שלה * עדות להם משמשים גם 
שיריה, שבזכותם היא נמנית עם שתיים או שלוש המשוררות 
המעולות ביותר של אנגליה. עיקר כוחו של הרומאן הוא 


מאחיותיה. אמנם אף היא 



■טארליט ירונטה 




541 


כרונטה, שרלוט, אמיל', אן — גרמיו, צ׳זרה 


542 


במתה הכביר ובהרגשת־המציאות שבו, הכרוכים בהשקפתי, 
של המחברת, שלפיה עומד האדם בעצמותו המוסרית אף 
כשהוא בתיך בידי שלושה סוגי כוחות שמחוצה לו: כוחות־ 
הדוח הטרנסצנדנטאליים, החודרים לחייו הארציים של האדם, 
הכוחות האיראציונליים, המסתתרים בתת־הכרה והמניעים 
את האדם לפעולות בעל כרחו׳ והכוחות הנוצרים ע״י משטר־ 
החברה, שערכיו נובעים מצרכי התעשיה והמסחר. 

כל כתביהן של שלוש האחיות יצאו 1931/401 (ב 20 
כרכים ובצירוף ביוגראפיה) בעריכתם של 150 /*\ .׳ 1 .[ 
ות 0 * 2 ת 1 מ 1 ץ 5 .!. לחקר חייהן ויצירתו של האחיות ב׳ 

מוקדשת "חברת ב׳", שספדי־השנה שלה יוצאים מ 1895 
ואילו. מהדודה ביקרתית של שיריי אמילי נתפרסמה ב 1941 . 

■ 0 \, 1/10/1/1/1 80/1$ , 06611 .(£ ; 1929 ,. 8 . 4 , 14316 .ז . ז\ו 

, 0111/1/100/1 (ס ,/ £6 ) .' 85 7716 , 61 ז 0 } 611 ז 113 .£ .£ ; 1935 , #1 ו 11 /ן 
. 1950 , 810/1111 ■ 80111 77/6 ' . ח ,*! 14311 . 4 < .£ 3061 .£ ; 1941 

ד. א. פ. 

בתני ( 81 : 11001 ), ארץ־חסות בריטית בצפונה של בורנאו 
(ע״ע)> שטחה 5,750 קמ״ר ומספר תושביה כ 41,000 
( 1950 )< בהם כ 74% של ילידים (רובם מוסלמים), כ 25% של 
סינים וכמה מאות של אירופים; נקראת על שם עיר־הבירה 
שלה — עיר־נמל, שבה כ 11,000 נפש. — ב׳ מוקפת מכל צד, 
פרט לצד החופי שלה, ע״י המושבה הבריטית סאראוואק, 
ששלוחה ממנה נכנסת גם לפנימה של ב׳ ומחלקת אותה 
לשני חלקים: מערבי (שהוא הגדול) ומזרחי. ב׳ מייצאת 
קאוצ׳וק ונפט. בעיר־הבירה שלה יש בית־זיקוק לנפט. 

האיסלאם חדר לב׳ ממאלאיה במחצה השניה של המאה 
ה 15 . המושל אלאק בר־טאטה שהתאסלם קרא לעצמו מוחמד. 
יורשו, השולטן ברפת, ערבי מחג׳אז, הנהיג את החוק המוסלמי 
בכל הארץ. במאה ה 16 הטיל שולטן־ב׳ את מרותו על כל _ 
בורנאו. הספרדים כבשו את העיר ב׳ ב 1580 , אבל לאחר 
זמן קצר גורשו ממנה. גם התחנה המסחרית הבריטית, 
שהוקמה בעיר במאה ה 18 , לא התקיימה זמן מרובה. במחצה 
הראשונה של המאה ה 19 שימשה ב׳ קן לפירט ים מסוכנים: 
לשוד־ים זה שמו קץ הבריטים. ב 1841 קיבל הבריטי ג׳ימז 
כרוק (ע״ע) מן השולטן את סרוק (ע״ע) וב 1846 קיבלה 
הממשלה הבריטית את האי לאבואן הקטן, החשוב לשליטה 
בדרכי־הים מפני שהוא יושב במבוא למפרץ־ב׳. ב 2 ד 18 מכר 
השולטן את בורנאו הצפונית(ע״ע בורנאו, עמ ׳ 78/9 ) לחברה 
מסחרית בריטית, וב 1888 הוטלה חסות בריטית על שאר 
חלקי־ב׳. ב 1906 סולק השולטן מהנהלת־המדינה בפועל ורק 
הנשיאות במועצת־המדינה נשארה בידו. ב 1941 — 1945 היתה 
ב׳ כבושה בידי היאפאנים. הנציב הבריטי שבב׳ כפוף לנציב 
העליון שבמושבודהכתר סאראוואק. 

?רוני, לאזנרת — וח 0 -נ 8 €00031x10 ; מכונה גם: לאו־ 
נדדו ארטינו — ( 1370 ס , ארצו — 1444 , פירנצה), 
הומאניסטן איטלקי. ב׳ היה בן למשפחה בורגנית אמידה, 
התלהב בצעירותו מגל ההתחדשות הרוחנית, שעבר בימיו 
על־פני איטליה, ועל עיצוב דמותו השפיעה במיוחד קריאת 
כתביו של פטררקה (ע״ע). ב׳ למד משפטים בפירנצד" לאחר 
שארצו סופחה לעיר זו, וכאן גם התחבר עם קולוצ׳ו סלוטאטי, 
גדול ההומאניסטים בזמנו, שבהשפעתו התמסר ביתר שאת 
ללימוד הספרות הקלאסית (יוונית למד אצל המלומד הביזאנ־ 
טי מנואל קריזולוראם). ב 1405 עבר לרומא ונתמנה מזכיר 


של החצר האפיפיורית, ובתפקיד זה מילא שליחויות מדיניות 
תשובות במשך עשר שנים. משחזר לפירנצה ( 1415 ) נטל 
חלק בענייניה הציבוריים והמדיניים של העיר, וב 1427 אף 
נתמנה מזכיר העיר ( 6 ־ €300011161 ) — תפקיד, שבו שימש 
עד סוף ימיו. 

ב׳ שקד על חיבוריהם של כמה הוגים וסופרים יווניים — 
ביניהם אפלטון, דמוסתנס, כסנופון ואריסטו — שקצתם 
נשתכחו ביה״ב, ותירגם כמה מהם ללאטינית. גישתו לחיבו¬ 
רים שתירגם היתר, בעיקרה פילולוגית — מה שהיה חידוש 
בזמנו —, ובסיגנונו קמה לתחיה הלשון הלאטינית הקלאסית. 

כתביו המרובים של ב׳ כוללים את מבחר הרעיונות של 
ההומאניזם. בחיבורו על תורת־המוסר ( 3115 ־ 0101 15320210011 
81035013111101 €31001:11101 1 > 3 11030 <ן 41$0 — "מבוא לתורת 

המוסר, מוקדש לגלאוטו דיקאזולי") מביע ב׳ את הרעיון, 
שהאושר והטוב מזדהים בשרות של חיים אזרחיים תקינים 
מתוך יושר־לב, אומץ וגבורה. כן סבה שאיו סתירה עקרונית 
בין הדת הנוצרית ובין ההגות של העולם העתיק, שהרי גם 
זו וגם ז 1 שואפות למידות טובות, כגון צדק, הסתפקות במועט, 
גבורה והתחשבות בזולת! אלא שהעולם העתיק, בניגוד 
לנצרות, ראה צורך להגשים אידיאלים אלה בעולם הזה. 
מכאן התנגדותו להתבודדות ולסגפנות של יה״ב. ב׳ ביקש 
למזג את ההגות של התקופה הקלאסית ואת האמונה הנוצרית, 
הנתפסת בספריו כמצות אנשים מלומדה. 

כתביו העיקריים הם חיבוריו ההיסטוריים, ביהוד -מ! €0 

0111 ־ 31 ) 205 סססקתזס! 500 0011101 1115 ־ 31 ) 0100 ("תולדות קורות 

זמנד! דפוס ראשון: 1475 ! הוצאה ביקרתית: 1925 ) ו- €85 
^^ 130101 ?10000110! ?0^011 €1811 x ־ 101 ("תולדות העם 
הפלורנטיני [עד 1404 ] ב 12 ספר"! דפוס ראשון [בתרגום 
איט׳]: 1473 , במקור 1610 ; הוצאה ביקרתית: 1926 ). 
ספרים אלה, שהם מקור עשיר לתולדותיה של פירנצה, אינם 
כרוניקות יבשות; מבצבצת מתוכם ההשקפה, שכתיבת 
ההיסטוריה היא אמנות מיוחדת, שתכליתה להלהיב את 
הקורא למעשים גדולים ונעלים ולאהבת־המולדת. 

ב׳ חיבר גם שורה של דיאלוגים, שדנים במעמדה של 
הלשון האיטלקית ויחסה אל הלאטינית. לדעתו של ב׳, אין 
כלאטינית יפה לשימושם של חכמים, ולמרות מה שהעריץ 
את הסופרים הגדולים, שכתבו "בלשון יום־יום" (כלומר, 
באיטלקית), כגון דאנטה (שביוגראפיה מקורית וחשובה שלו 
חיבר ב׳ באיטלקית), פטרארקה חיוקאזרו, היו אלה האחרונים 
פחותים, בעיניו, במעלה מן הסופרים והמשוררים הקלא¬ 
סיים. — חייה הרוחנים של התקופה משתקפים גם במכתביו 
של ב׳, שבהם הוא מתגלה כגדול המפיצים של הספרות 
הקלאסית וכמבשרה של התקופה המודרנית. 

. 4 ? .״ 1 ח 1 ) ( 7 י! 11 11 ( 11 (( ¥1076 12 ( 11 ? 4 ( 01 (* ¥11 ./✓ . 8 

;( 2 1926 . 01. X^X ־\ ,* 6 ? 70 ק 5671 711 * 170111411 8011191 , 1 ־ 3101 ־ 1 ט 1 \ 

. 0 : 1890 ,* 67 ( 1 ^ 70 ^ 810 * 11 0114 ? 21 ( 04 ,€־ו 00 )\ "ז 

.* 2 ( 1101141 ^ ( 7 6 ( 61 * 1 ** ¥£10 * 46 1171 % < 6161 < 1 ? 1646 ?}\ 016 י ז 01£ ^\ 

1: 8. 4 76)1710* 11111110111*11*111 $1x110 ,חסזגמ . 1 ־ 1 ;* 1893 
6 ) 14/671 ' 61710 * 16 ^ €177071010 ' 61710 / 7711 1 (? 1171/1 ? 5 ? 11 ?* 111 {)ס* 
104677101 ( 1 * 46 1 ( 86%111 067 , 3581 * 01 .£ ; 1928 , 8716/6 11/14 
.() 1 ־ 19 , 1 ,£ ( 16/67117 01 < 1 {£ £6 11 * 061 *(( 6 ) 06721 

י. ב. ס. 

? !.ל^י- 0010 ־ 831 0 ־ 003531 ; גם 00105 ־ 831 - 

( 1538 , סורר״ איטליה התיכונה — 1607 , רומא), 

השמן והיסטוריון של הכנסיה הקאתולית. ב׳ בא לרומא כדי 



543 


ברוניד, צ׳זרה— ברונסרט פץ שלנדורף, פאול 


544 


ללמוד משפטים: ב 1561 סיים את חוק־לימודיו, אך בהשפעתו 
של פיליפו נרי (ע״ע) החליט להקדיש את חייו להפצת 
עיקריה של הקאתוליות ברוחה של הקונטרארפורמאציה! 
ב 1564 קיבל עליו את נדרי־הכמורה, ומאז היה דורש ברבים 
על תולדותיה של הפנסיה, שעל־ידי תיאורן ביקש לסתור 
את טענותיה של הרפורמה. ב׳ נתפרסם כנואם מוכשר. 
במרוצת־הזמן נמסרו לו תפקידים חשובים בחצר האפיפיורית, 
ולפעולתו נודעה השפעה מרובה ביהוד בימיו של קלמנם 7111 
( 1593 — 1605 ). ב 1596 נתמנה חשמן, ושנה לאחר מכן — 
הספרן הרשמי של הכנסיה! פעמיים היה מועמד לאפיפיוריות, 
אך מועמדותו נפסלה משום התנגדותה הנמרצת של החצר 
הספרדית, שהובהלה ע״י ספרו: 3 וו 1 :>ז 3 ת 10 מ 16 > 030130118 ?־ 
51011136 , שבו הוכיח את ריבונותה של הכנסיה על חבלי 
נאפולי וסיציליה, שהיו בידי הספרדים. בסוף ימיו של פיליפו 
נרי נבחר ב׳ על־ידיו כיורשו בהנהגת המיסדר של האד 
רמורינים (ע״ע). 

פירסומו של ב׳ בא לו בעיקר מחיבורו הגדול 13165 !מ\, 
£001651351:101 (״דברי ימי הכנסיה״) — אוסף רב־הקף של 
תעודות ומקורות לתולדותיה של הכנסיה מראשיתה עד 
1198 . שנכתב כתשובה לחיבור דומה של ההיסטוריונים 
הפרוטסטאנטיים ( 565 ח 6 §זטל 16 )§ 13 ^ 0110110100165 ). משום 
הטעויות המרובות שבהן נכשל מחברם של ה 3165 מ 1 ז 4 ., 
נמתחה עליהם ביקורת אף מצד היסטוריונים קאתוליים. אך 
מה שפוגם בייחוד בחיבור זה הוא הכיוון האפולוגטי והפולמי 
שלו, שהביא את מחברו לידי התעלמות ממקורות חשובים, 
מצד אומי, ולידי הטעמה יתרה של דברים קלי־ערך (שבהם 
ביקש להסתייע להוכחת הנחותיו), מצד שני. אעפ״כ עדיין 
משמש חיבור זה מכשיר־עזר חשוב לחוקרים, ולא בלא יסוד 
כונה ב׳ בזמנו בשם "אבי תולדות הכנסיה". 

ה 3105 ״״ 4 . יצאו לראשונה ב 12 כרכים בין 1587 ו 1607 . 
המהדורה האחרונה שלהם יצאה בין 1860 ל 1887 בבאר לה 
דיק ( 10 !ס 16 £30 ) והיא מכילה את המשך תולדותיה של 

הכנסיה מ 1199 עד 1582 — פרי עטם של מחברים שונים. 

113 * 1 73 , 100210 ^ . 1 ) ; 8 1898 .£ / 0 £{ב 1 € 7/1 ,• 1 ־ 101 * 1 .\. 

£ 111 11 € / ; 1907 ,. 8 31 ( 117 >־ €31 61 /} |/}!*|** 11 0 

€ 13 ' 7£01 , 000 <) . 6 ; 911 ! ,€ 111 3 $ ? 10 % ז 710 17 ■<'>/> 

.״ 1948 יק 0 , 11 , 13 {#?* 01101 )$ 7/0 ^> $10113 

י. ב. ס. 

בתניר ( 11131-1 ^ 81-011 ), שמה של משפחה צרפתית, שכמה 
מבניה במאות ה 18 וה 19 זכו לפירסום כאנשי־מדע 
וכאמנים. החשובים שבהם היו: 

( 1 ) אלכסנדר ב׳ ( 1770 — 1847 ), מינראלוג וגאולוג. 

א״ב עבד ב 1794 — 1796 כמהנדס־מכרות ואח״כ (עד 1800 ) 
כמורה למדעי־הטבע. מ 1800 ואילך היה מנהל ביהח״ר 
המפורסם לחרסינה בסוד, ותוך פעולתו בתפקיד זה החיה 
את אמנות־הציור על זכוכית, שכמעט נשתכחה, והניח את 
היסוד לכימיה הקדאמית. חיבורו על אמנות־הקראמיקה 

( 1165 ^ 301 ־ 061 301$ 165 ) 03116 '!') נחשב ליצירה קלאסית 

במקצוע זה. ב 1822 נתמנה א״ב פרופסור למינראלוגיה 
ב 130165 ? 3031110165 (. יחד עם קידה עסק בחקירת המבנה 
הגאולוגי של אגן־פאריס, ובמחקר זה הניח את היסודות 
לסטראטיגראפיה של תקופות ה^נוזואיקון בכלל, ובצרפת 
בפרט, כשהוא מתבסס — בדומה לווילים סמית, שקדם לו 
בזה שנים אחדות (ע״ע גאולוגיה, עט׳ 92 ) — על סדר 
הופעתם של המאובנים לסוגיהם. ב׳ פירסם ג־ם מחקרים 
חשובים על הסטראטיגראפיה של היורה (הוא שטבע מונח 


זד.) ושל הקרטיקון. א״ב דבק בדעותיו של קיויה (ע״ע) 
בדבר המהפכות הפתאומיות, שאירעו בתולדות עולם הצמחים 
והחיות במשך התקופות! אך למעשה סיפקו מחקריו, 
שלא מדעתו, עדויות להתפתחות המודרגת של היצורים 
האורגאניים. — א״ב תרם גם תרומה חשובה למינראלוגיה 
ולפטרוגראפיה. חיבורו על מיון מינראלוגי של "סלעים 
מעורבים״ (מאגמתיים), 1813 , הניח יסודות למדע הפטרו־ 
גראפיה, והרבה' מן המונחים הפטרוגראפיים, המקובלים עד 
היום, מקורם בספר זה. 

( 2 ) א דולף תאודור ב׳ ( 1801 — 1876 ), בוטאניקן, 
ממניחי־היסוד של הפאלאו־בוטאניקה! בנו של ( 1 ). א. ת. ב׳ 
למד רפואה, אך התמסר לבוטאניקה, ומ 1833 שימש פרופסור 
לבוטאניקה ב 130165 ? 0165 300110 ! בפאריס. ב 1822 פירסם 
מחקר חשוב על המיון ועל התפוצה הגאוגראפית של צמחי־ 
עבר מאובנים. מפעל־חייו העיקרי — שלא זכה להשלימו — 
הוא £0551165 ^ 6£6031 י 5 0165 11510106 ? ("תולדות הצמחים 
המאובנים״), 1822 — 1844 — חיבור גדול, שתכנו מודגם 
ומוסבר בציורים מרובים. כאביו היה גם א. ת. ב׳ חסידה של 
"תורת־הקאטאסטרופות" של קידה, אבל במחקריו מתגלית 
בבהירות ההתפתחות הרציפה דוקה של עולם־הצמחים במשך 
התקופות הגאולוגיות. 

: 0 !1 £ {<1X11//<- <7? £<*1/8X1$ .־( 1.3003 116 .״ 1 

.* 1940 

מ. א. 

5 ר $1 לסקי (או ברונלסקן), פיליפו -- 8011 0 קנ 1 .ור? 

( 8011116116500 ) 11611650111 - ( 1377 , פירנצה - 1446 , 

שם), ארדיכל איטלקי. אביו של ב׳, שהיה נוטריון, ביקש 
להכשיר את בנו לצורפות, וב׳ למד מקצוע זה ואף נעשה בו 
אומן מושלם! אלא שמנעוריו גילה עניין מיוחד בארכי¬ 
טקטורה. לאחר שנכשל בהתחרות לעיצוב דלתות־המתכת 
של חדר־הטבילה של כנסיית סאן ג׳ובאני — התחרות, שבד. 
זכה הפסל גיבדטי(ע״ע)—עבר ב' לרומא, השתלם בפיסול, 
פרספקטידה וגאומטריד. והחליט לפעול לשם החיאת הסיגנון 
הרומי הקלאסי. ב׳ היה הראשון, שהשתמש בפרספקטיווה 
המרכזית לצרכי התיכנון הארכיטקטוני. יחסי הנפח והמשקל 
בעבודותיו ברורים ומדוייקים, הפרסים הקלאסיים מעוצבים 
בטעם רב והקומפוזיציות מבוססות על יחסי־מידות מאת־ 
מאטיים הן בשטח והן במרחב. בניין האומפדלה דל אינוצ׳נטי 
בפירנצה (עי' ברך ה׳, עמ ׳ 721 ), שבהקמתו התחיל ב 1419 , 
נחשב כראשון לבנייני־הרנסאנס. 

-ן/!!■!? !) 11 ) 1111111 '! )! 0111111 ) 1 ) 0 111111 ^ 8011 , 833111 .( 

. 1892 ,. 8 .׳/ , £71 )[^);־! ח 0 '\ : 920 ! , 11 )/ 11111 111 ■> 6 מז* 0/1 מס'י 

?רז?םרט פון עלנדוךף, פאול — מסע 80005301 3111 ? 

}סס 1 ס 501161160 — ( 1832 — 1891 ), גנראל פרוסי וסופר 
בענייני־צבא. ב׳ נתקבל כקצין צעיר למטה הכללי של הצבא 
הפרוסי, השתתף במלחמת 1870/71 כמנהל־מחלקה במטה, 
עלה לדרגת גנראל וניהל את המו״מ הראשון על כניעת 
הצבא הצרפתי אחר קרב סדאן ( 1.1.1870 ). ב 1883 — 1889 
שימש מיניסטר־המלחמה של פרוסיה. ב׳ פירסם בין השאר 

ספר על 011101 01601611 ? 1111 0611603151:385 0165 0161151 060 

01686 .£ 103 ("תפקידי המטה הכללי בימי שלום ובימי מלח¬ 
מה" ! שני כרכים, 1905 4 ,1875/6 ), שתורגם לאנגלית (ב 1893 
ושוב ב 1905 ). ב 1954 פורסם !{ס!! 8 ־ 3£0 ! 685 ! 0 .£ 1686110165 .) 



545 


כדונסרנז פון שלנדורף, פאול — כרונר, הינריד 


546 


1870/71 (״היומן הסודי מימי מלחמת 1870/71 ״) שלו, המש¬ 
מש מקור חשוב לתולדותיה של אותה תקופה. 

א$ י ל — ■!ססססזפ £0111 — (נולד 1889 , וינטר־ 

תור), תאו*ל(ג שווייצי פרוטסטאנטי. מ 1924 הוא 
פרופסור לתאולוגיה שיטתית בציריך. ב 1953/55 שימש 
פרופסור לפילוסופיה ולאתיקה של הנצרות ב״אוניברסימה 
הנוצרית הבינלאומית" בטוקיו. ב׳ קרוב בהשקפותיו לפרו- 
טסטאנטיזם האנגלי, וביחוד ל״קבוצת־אוכספורד", שעליה דן 
בחיבורו על ״הכנסיה וקבוצת־אוכספורד״ ( 1 ( 0 •! 01111 786 
1937 ,ק 011 ז 0 01 ■ 31101 1116 0x1:01 ). 

ב׳ רואה את עצמו כשותף לקרל בדת (ע״ע) בביסוסה 
של שיטת ה״תאולו׳גיה הדיאלקטית" (ע״ע), השואפת לחי- 
דושם של עיקרי הנצרות המקוריים ברוח הדיאלקטיקה של 
קירקגור (ע״ע). תאולו׳גיה זו, התובעת מן הנוצרי את קבלת 
עול ההכרעה (יוד ; 01 }<>*} האישית בכל רגע מחייו, 
כונתה גם בשם "התאולוגיה של המשבר" שהוא שמו של אחד 
מספריו של ב׳( 01-1515,1931 0£ ץ 1X116 X86010$ . ב׳ ביקש, 
מתוך הסכמה עם ק. בארת, להחיות גם את ההכרה בתפקיד 
המרכזי, שנועד בנצרות לאמונה בישו כבמתווך בין האדם 
והאל. למטרה זו הקדיש את ספרו ״המתווך״ (,■ 1111161 * 1 ■! 06 
1927 ). אך ב׳ סטה מדרכו של בארת במה שביקש לגשר 
בין התבונה לביו ההתגלות (במשמעותה של התא 1 ל(גיה 
הנוצרית) מתוך העדפתה של האחרונה. בשאיפתו זו התקרב 


ב׳ לפילוסופיה הקאתולית, ביהוד בספרו 06801111101 035 
01-6101111860 0116 (״המצווה ומעמד האדם״), 1932 . לשם 
ביסוס דעותיו נזקק ב׳ גם לתורות, שמקורן מחוץ לנצרות, 
כגון עיונים פילוסופיים במהות האדם וכגון חורת ה״אני 
ואתה", כפי שנתנסחה ע״י מ. בובד (ע״ע). לעומת זה דחה 
בהחלט את תפיסות־העולם המודרניות ואת דרכי החשיבה 
החילוניות של התקופה החדשה. 

מ 1924 ואילך התנהל ויכוח בין ב׳ ובארת. תחילתו היתה 
במה שבארת דחה את הביקורת החריפה, שמתח ב׳, בספרו 
ז-! 0 /ו\ 0135 111101 $1110 ׳ל 01684 (״המיסטיקה והדבר״), 1924 , 
על ה״מיסטיקה" של שלייארמכר. אח״כ עמדה במרכז ויכו¬ 
חיהם סטייתו של ב׳ מדרכו של בארת, שכבר נזכרה למעלה. 
אך ניגודי־ההשקפות ביניהם החריפו במיוחד אחר השתלטו¬ 
תם של הנאצים בגרמניה: בארת יצא להילחם בגאציות, אך 
לא מצא את ב׳ בצידו! ואילו ב׳ האשים את בארת, 
שנסע ב 1948 להוגגאריה מתוך התפשרות עם הטוטאליטא- 
ריזם הקוימוניסטי. 

משאר ספריו של ב׳ יש להזכיר: מ״!*; 111101003016 ■ 5130111 ? 
831-111 1 ז 83 018 368 זת 065 ("שיחה עם בארת על טבע 
וחסד״), 11934 1108 ז<ן 5 ־ 461 > 1 /'\ 1 זז 1 8460508 ־ 061 (״האדם — 
דבר והיפוכו״), 1937 ! 10 ״ 3 מ 81 < 00 (״דוגמאטיקה״), 1946/50 . 

0 \ 0 ,. 1 ) 1 ; 1934 .£ הס ,ר{זז 8.1 

,׳ $11040 הי , ) 4 הסי) ,; ¥011 . 14 ; 1954 , 1 ה 1€0 !$ 

. 1954 .ה 0 ?/ 010 יס 8 /ס .£ .£־! . נ 1 ; 1950 

א. ע, ש. 

3 רו 3 ר, דייריו — ־ 1111 ־ 61 1011 ־ £1111 ^| 

ז 6 מ — ( 1840 — 1915 ), חוקר גרמני 
של תולדות המשפט בגרמניה ובאנגליה. ב׳ 

נולד באוסטריה העילית, למד באוניברסי¬ 
טות של וינה, גטינגן וברלין, וב 1868 נת¬ 
מנה פרופסור למשפט באוניברסיטה של 
לבוב. אח״כ הורה גם באוניברסיטות של 
פראג, שטדאסבוירג וברלין. תחוס-התעניי- 
נויתו העיקרי היה תולדות המשפט הגרמני 
בתקופות הקדומות וחקר המוסדות המשפ¬ 
טיים והחברותיים העתיקים של הפראנקים 
ושל העמים הקרובים אליהם במערב־אירו־ 

פה. ב׳ היה סבור, שבמשפט האנגלרנורמא־ 

ני אפשר למצוא פחדון־מה לשאלה: מה 
היה משפט־הירושה הטוטוני הטהור קודם 
שהושפע ע״י המשפט הרומי ? לפיכך ניגש 
לבחון את החומר הנוגע לכך המצוי בכת¬ 
ביהם של גלגויל (ע״ע) וברקטון (ע״ע), 

וכן את המנהגים הנורמאניים העתיקים. 

פרי מחקריו בתחום זה הוא ספרו ־ 30 035 
1 מ 516 ץ 8£01865 ז£ 15086 ת 01311 ז 81000 ("שי¬ 

טת הירושה האנגלו־נורמאגית״), 1869 . 

ספרו השני בתחום ההיסטוריה של 
המשפט האנגלי הוא - 1£ ! 6 • £61 656810816 !) 

100815$ ת 0 101 5051161160 ) 8.668 1156860 

("קיצור תולדות המקורות של המשפט 
האנגלי״), 1909 , שבו סיכם את תולדות־ 

הספרות של המשפט האנגלי בשלוש תקו¬ 
פותיה החשובות: האגגלדסאכסית, האג־ 

גלו־נורמאנית והתקופה שמן המאה ה 14 עד 
בלקסטון (ע״ע). שני הספרים הנזכרים 








547 


כדוגר, הינריך — כדוס, דיויד 


548 


הם תרומה חשובה לחקר תולדותיו של המשפט האנגלי. בין 
השאר עלה בידו של ב׳ להוכיח בהם את המקור הפראנקי 
של השפיטה ע״פ חבר־מושבעים במשפט האנגלו־נורמאני. 
אך גילת־הכותרת של עבודתו המשפטית הם חיבוריו: 
8608155650810816 0611160110 (..תולדות המשפט הגרמני"). 
1887 — 1892 . ו' 1611:5011611116011185650111011 ) : 16 : 7:00:12056 ) 
6 : (״קווי־היסוד של תולדות המשפט הגרמני״), 1909 . חיבו¬ 
ריו אלה הם מקורות בני־סמך לתולדות המשפט הגרמני, וכן 
לתולדותיו של המשפט הרומי כפי שנקלט בגרמניה. 

. 011 ) . 11 . 77 / 0 !■ 10 ) ¥11 !)) 0 ) 00/1 ) 11 ' 7 , 1 ) 44:11:130 .עו . 7 ז 
. 1618 }! 11 ע\ . 14 .? ; 174 , 1 , 1911 . 015 ׳! 3 , 151160 ? ., 1 . 11 

.מ , 1925 , ץ 101 ! 1 /¥ 111/1 ^ £0 / 0 1 ))• 5010 1 ) 011 ■ 7/11 
, 1943 , )) 1 !)!)>! 1 < 1 ! 1 (! 1 { 1 ( 0 !)'( 0111 ) 1 / 0 !) 1 ( 011111 , 1 ) 90110 

. 229-230 

ש. ז. ח. 

ברז^ר: קונסטנטין — ־ 81-11111161 1005:90:10 ); כינויו של 

: 6:1861016 ^ 4 1 ) 01 <) £60 ( 1862 — 1937 ), הוגה־ 

דעות גרמני יהודי. ב׳ היה נכדו של עקיבא ודטהימר, ששימש 
רב ראשי באלמונה. בזמן לימודיו באוניברסיטה של ברלין 
הושפע מרעיונות נאוקאנטייניים, אך אח״כ נשתחרר מהש¬ 
פעה זו ויצר לו שיטה משלו, שלה הטיף בשורה של ספרים. 
עד השתלטותם של הנאצים חי בפוטסדאם שעל־יד ברלין, 
ומ 1933 — בהאג > ב׳ ראה את עצמו כ״מתבודד". 

ב׳ התנגד לקאנט, וכן לכל אפיסטמולוגיה ו״פילוסופיה 
אסכולתית". ברעיונות־היסוד של שיטתו הסתמך על אפלטון, 
ויותר מכן על שפינוזה (כפי שמעיד ספרו: 565611 8010029 
1910 , 1111 ;£). ו. ברנארד (עי׳ להלן, ביבליוגראפיה) מתאר 
את משנותיהם של שפינוזה ושל ב' כזהות בעיקרן וכמצמר־ 
פות למסכת אחת. — "ב׳ הוא מאמריאליסמן של השכל 
ואידיאליסטן של הרוח״ (ביקל, 1951 ). חיבורו העיקרי הוא 
018 ^ 4 0111 ־ 1 1 ) 110 0615:15611 1611 > 011 ׳\ 0611:6 016 ("על 
המחנים ועל העם״), 1908 . 

במרכז משנתו עומדת האבחנה בין שלושת כשדיה 
ותחומיה של החשיבה במובן הרחב, הכוללת רגש ורצון: 
1 ) השכל המעשי, המשמש את החיים, הוא נחלתו של כל אדם; 
הוא תודעת־המציאות האנוכית-החמרנית. הוא מכוון להכרח 
העולם, והוא כולל את המדעים; 2 ) הרוח, כלומר החשיבה 
המתרוממת מעל לאמת היחסית שבמעשה ובמדע, חותרת 
להכרת ההוויה האחת, הנצחית והמוחלטת. הרוח, המוצא את 
ביטויו בדגש המתלהב של האמן, בחיבה למסתורין כחתירה 
אל המוחלט ובפילוסופיה כדעת־הנצח, הוא נחלתם של מו¬ 
עטים בלבד; 3 ) "האמונה הטפלה", שהיא דרך־החשיבה של 
הרבים, של "ההמון" ( 47018 ). אמונה זו היא תמונת־סלף 
של הרוח. בעוד שהשכל המעשי תופס את היחסי כיחסי 
בלבד, מרוממת ה״אמונה הטפלה" את היחסי לרמת המוח¬ 
לט. — כחלק ממשנתו על החברה, המדינה והאומר* שב׳ לא 
ראה בהן אלא גילויים של אנזכיות, שמניעה את החיים 
המעשיים בכל תחומיהם, טען להתבוללות גמורה של היהודים 
ונלחם בציונות. 

ספריו של ב׳ מצאו להם קוראים נלהבים בזמנו, ביחוד 
אחר מלחמת-העולם 1 . עם חסידיו נמנו גוסטאב לנדאואר 
(ע״ע) וולטר רטנאו (ע״ע). ב 1924 נוסדה בברלין אגודת 
ק. ברוני. כיום קיים בהאג מוסד ק. ברונר בינלאומי. אתר 
ביקל יצר אחר מותו של ב׳ שיטה פיאסופית, המבוססת על 
כמה מרעיונותיו של ב/ 


על חיבוריו העיקריים של ב׳ נמנים גם : 161111285 ) 11 [ ־ 061 
1101611 [ 116 : 00:1 (״שנאת־היהודים והיהודים״), 1918 ; 3 1919 ; 
0611165 165 ) 6560 ^ 4 195 > : 16 ) 0 01:151118 : 01156 ("כריסטוס 
שלנו או מהותה של הגאוניות״), 1921 ! £86,84900 , 01686 
8 נ 6 < 44 !> 1 ! 11 (״אהבה, נישואים, גבר ואשד,״), 1924 : 4:15 . 
195681108 ' 01611160 (״מיומני"), 1928 ( 41:1:6:1311801115 

1116311501115 1 > 00 (״ממריאליזם ואידיאליזם״;, 1928 ! 4700 
8139165 168 ) 1108160 }? 160 ) 1 ) 110 160 ) 11 [ : 16 > 1108:60 }? 160 ) 
(״על חובותיהם של היהודים וחובותיה של המדינה״), 11930 
8160508 16 ־ 06:60113:1 (״האדם ללא פסוח״), 1951 . 
מ. שפי, הפילוסופיה של ק. ב., כתובים, שנה 5 , 1930/31 ; 

ב. רפפורט, סבע ורוח, תשי״ג, עמ׳ 171-67 הפילוסופיה של 
ק. בדונר (אנתולוגיה ומבוא), תל־אביב 1957 ! - 0601610 -. 8 . 0 
־))' 11 . 0 ,£ ; 1927 ,)/'()¥{ 1 ( 1 ) 171 )! 7 ) 1112 .£ ■ -) ¥011 ,)) 80113 

( 1160 * 11 , ( 7 . 8 . 1111(1 ¥ 1 . ( 1111(11 ]^ 1 ( 1 X 1 ( 11 (, 1928 ; 11 '. 66 : 0 * 1 ( 1 , 

, 1 '))$);£ ״ 1 ; 1934 1 ) 011 1 ). 1 ( 1111 ) 5 ) 0 ^ 111 ) 111010 )¥ ) 711 

,חב 1 ז״) 8 . 41 151 . 63 ! 11 ))/ה)( 7 !) 11111/10111 ¥\ 11111111 ) 1111 ) 11 ) 11-1 

. 1953 

א. ע. ש. 

ברום ( 8:006 ), משפחה סקוטית ממוצא נורמאני. אבי- 
המשפחה, אברט דח ברום ( 8:05 ), בא לאנגליה 
עם וילים הכובש (ע״ע) וקיבל אחוזות באנגליה הצפונית. 
לבנו, אברט, הוענקו ע״י דויד 1 , מלך סקוטלאנד ( 1124 — 
1153 ), אחוזות ברוזנות (ץ: 0000 ) דמפריז ( 165 :} 1 ס 011 ), 
בסקוטלאנד הדרומית־מערבית. אחד מצאצאיו, רוברט דע 
( 1210 — 1295 ), ניסה ב 1290 — ללא הצלחה — לתפוס את 
כסא־המלכות של סקוטלאנד. אך נכדו, רוב ר ט 47111 
( 1274 — 1329 ), המפורסם שבבני-המשפחח וגיבורו הלאומי 
של העם הסקוטי, הוכתר ב 1306 כמלך וניצח ב 1314 את 
הצבא האנגלי בקרב המכריע על־יד באנוקברן (׳ 8300008 
80 : 0 , סמוך לסטרלינג [ 811 : 1105 ]). בשנה שלאחר מכן שלח 
את אחיו, אדוארד 11 (מת ב 1318 ), לאירלאנד כדי לחתור 
כאן תחת שלטון־חאנגלים. אחר קרבות ממושכים, שבהם 
גילה רוברט ב׳ כשרון צבאי מזהיר, ביחוד במלחמת־גריליה, 
עלה בידו להבטיח ב 1328 את אי־תלותה של סקוטלאנד 
באנגליה. 

^{ 3 x^ 11 , 1 } 1 € 8 ( 1 ^ 2 , 1897 ; 2 \. 

116 '! ,\ו 0 זז 153 . 1 \ .£ ; 1934 , $€015 / 0 ,. 8 

. 1934 1 ! 0 *? 1 

ברום, (סר) דיויד — 8:000 1 ) 1 ־ 091 : 51 — ( 1855 , מלברן 
[אוססראליה] — 1931 ), רופא ובאקטריולוג בריטי. 

כשהיה בן חמש עבר עם הוריו מאוסטראליה לסקוטלאנד; 
למד רפואה באדינבורו. ב 1883 הצטרף לחיל-הרפואה של 
הצבא הבריטי ושירת בו עד 1919 באיזורים קולוניאליים שו¬ 
נים של האימפריה. ב 1908 הוענק לו תואר-אצילות. — בימי 
שירותו במאלטה גילה ב׳( 1887 ) את החידק חגורם את קדחת- 
מאלטה ובהמשך מחקריו פיענח בשלימות את האפידמיולוגיה 
של מחלה זו. בעקבותיו נתגלתה קבוצה שלימה של חידקים 
דומים, גורמי מחלות דומות לקדחת־מאלטה בבעלי-חיים 
ובאדם. חידקים אלה נקראו ע״ש ב׳ ברוצלות, והמחלות — 
ב ר ו צ ל ו ז ח (ע״ע): הן חשובות ביותר מבחינה וטרינא־ 
רית. — ב 1894 , בימי שירותו באפריקה הדרומית, גילה ב׳ 
את הטריפאנוסום גורם המגד* המחלה המשמידה בקד באיזו־ 
רים נרחבים באפריקה: גם מיקרואורגאניזם זה נקרא על 
שמו( 8:0061 .:?׳), יחד עם אשתו, לידי ב/ ביצע ב׳ מחקרים 



549 


בדוס, דיויד — כרוסוס 


550 


קלאסיים על טריפאנוסומים אפריקנים של חיות־בית וחיות־בר 
והוכיח את העברתם על-ידי זבוב־הצצה, וכן חקר (מ 1903 
עד 1908 ) את הטריפאנוסומיס גורמי מחלח־השנה באדם, 
ביחוד באוגנדה. 

על ב ׳; ,( 1931 ) 11 ; 1067 ,( 1931 ) 11 . 81-11 

. 79 ,( 1932 ) , 1 , 1 > 110 סא . 0611 .) 80 .? 80 ; 1270 

ש. א. 

3 ר 01 / לוא[ ללי — 05 זז 83 16 ! 050 [ — ( 1496 , ויזאו — 
1570 , פומבאל), היסטוריון פורטוגיזי. ב׳ נתחנך 
בחצרו של המלך מנואל ושירת את יורש־העצר דון ז׳ואן 
(אח״כ ז׳ואן 111 ). ב 1525 נתמנה גזבר ה״משרד של הודו", 
ומ 1532 ואילך שימש מנהלו של משרד חשוב זה. כשהתפטר 
ב 1568 מתפקידו, זכה לגילויי-הוקרה מיוחדים מצד המלך. 

עוד בצעירותו חיבר ב׳ נובלה אבירית ברוח זמנו בשם 
101111x10 ־ 0131 ־ 101 ! 3 ־ 61 ק £01 10 > 000163 ("כרוניקה של 
הקיסר קלארימונדו"). קודם שהתחיל בעבודתו כהיסטוריון 
כתב חיבורים קצרים רבי-עניין, ביניהם 013 ) 06 ? 163 ק 80 
( 1532 ) — שיחה בין הזמן, ההבנה, חופש־הרצון והשכל על 
"סחורתם הרוחנית". אך פירסומו מבוסס על ספרו ההיסטורי 
״אסיה״ (בן 40 כרכים), המחולק ל 4 דקאדות ( 06631135 ; 
״עשרות״) — בחיקוי לספריו של טיטוס ליוויוס שיצאו 
זו אחר זו ב 1552 , 1553 , 1563 ו 1615 (האחרונה בעריכתו של 
ז׳ואן באפטיסטה לאוואניה [ 3 ! £3¥301 ], על סמך כ״י וחומר־ 
מחקרים, שהניח אחריו המחבר). הספר דן בתגליות הגאו־ 
גראפיות של הפורטוגיזים ובשלטון הפורטוגיזי באסיה. לשם 
כתיבתו קרא ב , בין השאר כרוניקות ותעודות מרובות על 
המזרח הרחוק, ואף קנה לו עבד סיני, שיתרגם בשבילו חלק 
מכתבים אלה. עיקר כוונתו של הספר: האדרת שמה של 
פורטוגאל! אין ב׳ מגלה כל יחס ביקרתי כלפי ארצו, ובמקום 
שהאמת אינה הולמת את כוונותיו הוא בוחר להתעלם ממנה. 
בשטף ההרצאה האפי־הרטורי משובצים תיאורים חיים ומענ¬ 
יינים של ארצות וערים, של תנאי־מסחר ומנהגים, של דג־ 
החרב וסרטנים, של עצי־תומר ורוחות־המוינסוו ועוד. משום 
הסיגנון הנשגב והשקול של "אסיה" נמנה ב׳ עם גדולי- 
הסופרים של פורטוגאל. אך הספר משמש גם מקור היסטורי 
חשוב. — דיאוגו דה קוטו ( 10 נ 1 <ס; 1542 — 1616 ) המשיך 
במפעל והוסיף עוד תשע "דקאדות". מהדורה שניה של 
"אסיה" יצאה ב 1778/88 , עם ביוגראפיה של בי ע״י 161 !ם 13 *ז 
3 ״ 3 ? 16 > 1 מת 6 ז\ $6 ובצירוף מפתח. — נוסף על "אסיה" ביקש 
ב׳ לכתוב את הספרים ״אירופה״, ״אפריקה״, ״בראזיל״ — על 
תולדותיה של פורטוגאל ועל פעולותיהם של הפורטוגיזים 
באפריקה הצפונית ובאמריקה הדרומית. — ב׳ חיבר עוד 
שתי עבודות, על המסחר והגאוגראפיה, שהאחרונה שבהן 
נכתבה בחלקה בלאטינית. לקט של חיבורים שונים משל ב׳ 
(!;;■";/ 1 )הובא לדפוס ב 1869 ע״י הרוזן של א סוד ו ( 0 [! 66%6 \,). 

ק. ר.־ג. 

?תם, פזל — 011556 ־ 81 3111 ? — ( 1844 — 1912 ), סוציאליסטן 
צרפתי. ב׳, שהוסמך כרופא, נספח בצעירותו על 
התנועה הסוציאליסטית, נמשך לתוך ענייני הקומונה של 
פאריס, ולאחר תבוסתה של הקומונה עזב את צרפת. כשהיה 
בשודיץ נתוודע אל באקונין, סיגל לו אח רעיונותיו, ושיתף 
פעולה עם הפדראציה של יורה. לאחר שניתנה (ב 1879 ) 
חנינה למהפכנים של 1871 , חזר לצרפת, עבד זמן קצר עם 


ז׳יל גד (ע״ע) ופול לפרג (ע״ע), אך ב 1882 ניתק את קשריו 
עמהם, ונעשה מנהיגה של ה״פדראציה של העובדים הסו¬ 
ציאליסטיים" ( 506131181:6$ $' 1 ״ 31116 '\ 3 ־ 1 ' 1 ' 165 ) 6116131100 ?), 
שהיתה ידועה בשם הקבוצה ה״פוסיביליסטיח" או המפלגה 
ה״ברוסיסטית". במשך שנים הרבה היה חבר של עיריית־ 
פאריס. ב 1906 נבחר לבית־הנבחרים. 

ה״פוסיביליזם", כפי שהוצע ע״י ב/ הניח את קיומם של 
שלבים מרובים בהתקדמות לקראת המטרה הסופית של 
הסוציאליזם, והמליץ על שלשלת של תיקונים גיתניס-לביצוע 
בתוך מסגרתו של המשטר החברותי הקיים. — ב׳ חיבר את 
״הקניין הקיבוצי והשירותים הציבוריים״ ( 161:6 זק 0 זש £3 
1883 , 131168 ״!] 1665 '\ז 56 61168 6 ^ 60116611 ), והיה עורכו של 
השבועון 01613166 ■!? £6 ("הפרולטארי"). 

. 1911 , 0 ) 0011611101 ') 1.1-0 .)•| 6 ג 111111 ז־ 1 ■צ 

?רוסה, ע״ע בוו־סה ( 811183 ). 

?רוסה׳ ?וץםוא־ז׳ 1 זף־ףנןט!־ר- - 16 ז \- 11 ס 1086 ׳ 01$ ;>״ 103 

81-01158315 ■! 10 — ( 1772 — 1838 ), רופא צרפתי. 

ב׳ שימש רופא צבאי בחילו של נאפוליון. ב 1814 נתמנה 
רופא ראשי בביה״ח 366 ז 16-0 !- ¥31 בפאריס וב 1831 — פרו¬ 
פסור לפאתולוגיה כללית באוניברסיטה של פאריס. ב׳ פיתח 
תורה מיוחדת בדבר טיבן של המחלות, שהיא מבוססת על 
בראוניניזם (ע״ע בראון, ג׳ון) ושוללת את מציאותן של 
מחלות מוגדרות, שמתייחדות במהלכן הקליני ואיתורן 
האנאטומי. לדעתו של ב׳, אע״פ שלכל מקרה־מחלה קווים 
מיוחדים לו בלבד, אין המחלות שונות זו מזו אלא בעצמת 
גירוייהן, וכולן אינן אלא "דלקות", שהן תגובות של הרק¬ 
מות על הגירויים. לכולן שורש אחד: הפרעות במערכת 
הקיבה והמעיים. הטיפול הנכון הוא הרעבה והקזת־דם. ב׳ 
כונה "הרופא צמא־הדם ביותר בהיסטוריה". 

ב׳ סיכם את תורתו ב 1808 בספרו - 111162 ! 168 ! £1181011:6 

1168 [ 0016 ז!) 6 130101311005 ) 10 011 0338165 ("תודת הדלקות 

הכרוניות") וב 1816 בספר - 11 ! 16 ת 6106111065 165 ! 6x30360 ׳£ 
1665 ק 0 !> 3 ! 260613160160 63165 ("בחינת התורות הרפואיות 
המקובלות"). תחילה עוררה תורתו את התנגדותה הנמרצת 
של כל הפאקולטה לרפואה בפאריס, ורק אחר שנים של 
מאבק וויכוח נתקבלה לזמן־מה — ואף זה בצרפת בלבד. 

, 32 ,. 1 ) 1€ .^ 50 ./( 80 . 8101 ) . 8 .' 1 ./ \ 1 .ת $10 ם 11011 . 0 .] 

,נ>:ז: 01 ח 13011 . £3 .[ .? ; 1939 ,( 405 
. 1939 ,. 8 :ח 1€0 

ברוס 1 ם (?"!!""!!*!ימ ; 0$$11$ ז 86 ), היסטוריון ותוכן בבלי, 
שחי במחצה הראשונה של המאה ה 3 לפסה״נ. ב׳ 

נולד ב 350/340 לפסה״נ ושימש כוהן של בל (מראדך) בבבל. 
בין 293 ו 280 פירסם ביוונית את ספרו שהציע 

את תולדותיה של בבל מראשיתן עד זמנו של אלכסנדר 
מוקדון, וכן את מסקנותיה של תורת־התכונה הבבלית. את 
הספר הקדיש לאנטיוכוס 1 סוטר (ע״ע). אח״כ עבר ב׳ לאי 
קום, שהיה בתחום שלטונם של התלמיים, והקים כאן בית־ 
מדרש לתכונה. שמו של ב׳ יצא בין אנשי־המדע היווניים 
כמי ש״פירסם את האסטרונומיה ואת הפילוסופיה של הכשדים 
בין היוונים״ (״נגד אפיון״, 1 , 128 ), וכן ייחסו לו את 
ההמצאה של שעוךשמש. רווחת היחה גם אגדה, שהאתונאיס 



551 


כרוסום — כדוסילוב, אלכסי אלכסייויץ׳ 


552 


הקימו לו אנדרטה כגמול על "נבואותיו האלהיות בלשון 
של זהב״ (פליניום, 3115 ־ 1 ג 1 ) 3 ת 13 ־ 1415101 , 1/11 , 123 ). לימים 
ייחסו לו גם את חיבורה של הסיבילה הבבלית (או המצרית) 
(פאוראניאס, צ, 9 ,12 ; סווידאם, בערך 

חשיבותו של ב׳ היא במה שהביא בספרו, במקום סיפורי־ 
הבדים על תולדות אשור ובבל, שנעשו מקובלים על הסופרים 
ההלניסטיים, אוסף של ידיעות, שהעתיק ממקורות, שהיו 
כתובים בכתב־היתדות. הכרונולוגיה שלו ממלבי־בבל האח¬ 
רונים, משמש־שם אכן (סאמוגם) עד נבונאיד, וכן הידיעות 
ההיסטוריות שהוא מביא, תואמות עם מה שמלמדים אותנו 
המקורות, שנתגלו בדורות האחרונים. חוסר־העניין, שהיה 
לקוראים לא־בבליים ברשימות ארוכות ממין זה, נוסף על 
סיגנונו, שאינו על טהרת היוונית, לא הקנו לו, לב/ קהל־ 
קוראים גדול, והסופרים ההלניסטיים הוסיפו להימשך אחר 
סיפורים דמיוניים, כאותם של קטסיאם. אבל ב׳ שימש מקוד 
חשוב (עפ״ר במיצועו של אלכסנדר פוליהיסטור) לסופרים 
יהודיים, שומרוניים, ולאחר־זמן גם נוצריים, שביקשו למצוא 
בו סיוע לדעותיהם בדבר קדמותם של סיפורי־המקרא ומהי¬ 
מנותם. מן הסופרים ההלניסטיים, שהשתמשו בב׳ — עפ״ר 
לצרכי כתיבת תולדות אשור ובבל —, ראויים להיזכר 
פוסידוניוס (המאה ה 1 לפסה״ג), המלך יובא 11 ממאוריטנןה 
(בתקופת אוגוסטוס) ואבידנוס. 

הספר מחולק לשלושה חלקים. החלק 

הראשון דן ב״חכמת" הבבלים, ומביא את סיפורי־המיתוס 
על "תולדות השמים והארץ והמים והבריאה הראשונה", 
שסופרו כביכול על-ידי יצור אגדי בשם אואנס, שיצא (בדויד 
שקדם למבול) מן "הים האדום" (המפרץ הפרסי), ולימד את 
בני-האדם את מעשה הכתב ונימוסי־התרבות, את דרכי- 
הפולחן ותורת־התכונה. כמרכן כולל החלק הראשון הגיונות 
על הגורמים למבול של מים, שכבר אירע, ולמבול של אש, 
שעתיד להתארע, ועל אורך־החיים של האדם. במבוא לחלק 
זה ניתן תיאור קצר של ארץ־בבל ותושביה. החלק השני 
כולל את דברי־ימיה של בבל מימי מלכה הראשון עד השתל¬ 
טותם של האשורים על הארץ ( 732/31 לפסה״ג). בפרטות 
מדובר כאן על עשרת המלכים, שקדמו למבול! על המבול; 
על 86 המלכים, שמשלו (לפי האגדה) אחר המבול (במשך 
00 ס, 36 שנה!), ועל חמש השושלות ההיסטוריות, שמשלו 
בבבל עד לנבונציר. החלק השלישי עוסק בתקופת השלטון 
האשורי בבבל ( 731 — 626 ), בדברי-ימי השלטון הכשדי 
( 625 — 539 ) ובתקופת שלטון־פרס בבבל עד ימיו של אלכסנ¬ 
דר מוקדון ( 538 — 331 ). 

בספרו של ב׳ ניכרת נטיה ליישב את הניגודים בין 
האלים — ניגודים, שהם מתוארים במקורות הקדומים —, וכן 
בולטת בו המגמה ליתן צורה רוחנית יותר לכמה מן המסורות 
המקובלות. כסיסותרום (נח הבבלי* אותנפשתם ב״גלגמש") 
ניצר מן המבול בזכות יראת־האלוהים שלו — דבר, שאין לו 
זכר במקורות הקדומים, וכן אין כסיסותרוס מובא ל״גיא־ 
הנהרות", כמו שאנו מוצאים בסיפורים השומריים והבבליים, 
אלא הוא עולה השמימה* שלא כמו בסיפור האשורי, אין 
התיבה נחה על הר-נצר, אלא על הר־אררט. ניכרת כאן גם 
כוונה לראות בסיפורי־הבריאה הבבליים תיאורים אלגוריים 
של תהליכי־טבע. אפיינית לו, לב׳ — אע״ם שגם כאן הוא 
נשען, כנראה, על מקורות —, הסכמה הכרונולוגית שלו, 
המקפת את חיי־העולם מראשיתם עד כליונם במבול של אש 


( 12 x 100 שנה אחר אלכסנדר מוקדון) במסגרת של 600 סרים 
(סר 3,600 שנים) או 2,160x100 שנים. 

הספר אבד ברובו. שרידים ממנו נשתמרו בספריהם של 
יוסף בן מתתיהו, אוזביוס וסינקלוס. האוסף האחרון של 
שרידים אלה מצוי בספרו של פ. שנאבל ( $0111131161 ): 
6031110 ) 1.1 $0116 נ 151 ת 116116 -ב 1 :> 18 מס 1 עג 31 ל 116 ! (>ך 111 861-08805 
( 1923 ). 

״א . 5 ; 316 ־ 309 .עק ,* 0 * 05 { 86 , 88 , 

\ןק , 96 , 84508 ) 111 $ < 711 16 ( 1 / 0 ? 711 , 1 * 01114 1€1% ־ו 1 

, 1010£16 ' 4$$$1 30 071 ^ 8.^011^x1 )נ}ע 13 !-תתגרחו{^ 1 ;( 18-28 

י. מ. ג. 

ברוסטר, סר ךיו י ד — • 5161 ** 6 ז 18 ) 1 * 03 510 — ( 1781 — 
1868 ), פיסיקן סקוטי. ב׳ למד תאולוגיה באוניברסיטה 
של אדינבורו והוסמך לכהונה, אך נטש את השירות בכנסיה. 
התרכז בעבודה מד¬ 
עית והצטיין במחק¬ 
ריו באופטיקה (ע״ע). 
ב 1815 נעשה חבר 
החברה המלכותית * 
ב 1832 הוענקו לו 
מעלת-האבירות וקצ¬ 
בה מטעם המדינה, 
וכן זכה לאותוח־הצ־ 
טיינות מרובים מטעם 
ממשלות ומוסדות- 
מדע באנגליה ובאר¬ 
צות אחרות. ב 1838 
נעשה מנהל האוני¬ 
ברסיטה של סט. אנד־ 
רום, ומ 1859 עד סמוך 
למותו היה נשיא האוניברסיטה של אדינבורו. — ב' חקר 
את חוקי קיטוב־האור בשעת שבירה והחזרה וגילה את 
קיטוב־האור הנגרם ע״י לחץ וחימום; הוא מצא גבישים 
כפולי־צירים (ע״ע גביש; קריסטלוגרפיה) וחקר את הקשר 
בין תכונותיהם האופטיות ותכונותיהם הקריסטאלוגראפיות; 
כן חקר את חוקי ההחזרה המתכתית ובליעת־האור. מהמצאו¬ 
תיו הטכניות באופטיקה נודע ערך מרובה לשיכלולים 
שהכניס בסטראוסקופ (ע״ע); נוסף על כך חידש את צורת 
הקלידוסקום (ע״ע). — ב׳ הירבה בפעילות ספרותית־מדעית 
כעורך של כתבי־עת ואנציקלופדיות וכמתבר הביוגראפיה 
הגדולה של ניוטון. תרומה חשובת לאירגון הפעולה המדעית 
ולהחדרת המדע למציאות החברותית תרם ע״י ייסוד "האגודה 
הבריטית לקידום המדע״ ב 1831 . 

ברוסילוב, אל$םי אלכסייויץ׳ — ! 101 !.!״ץק 6 .£. 4 — 
( 1853 — 1926 ), מצביא רוסי. במלחמה הרוסית- 
תורכית של 1877 שידת בחיל־הפרשים בחזית קאוקאז. 
בתחילת מלחמת 1914 — 1918 פיקד על הגיס השמיני, שכבש 
את גאליציה הדרומית־מזרחית ואת בוקובינה. במארס 
1916 מונה כמפקד "החזית הדרוס-מערבית"׳ שנמשכה 
מפולסיה עד הגבול הרומני. אחר הנסיגה הגדולה של הרוסים, 
בקיץ ובסתיו 1915 , תיכנן הפיקוד הרוסי אופנסיווה בעלת 
ממדים מצפון לפולסיה, בעיקר באיזור מולודצ׳נו. ההתקפה 
מדרום לפולסיה צריכה היתה לשמש כאמצעי הסחה. לפקודת 
ב׳ עמדי 4 גייסות, שכללו 38 דיוויזיות של רגלים ו 12 



סר ריויר ברוהטר 




553 


ברוסילוכ, אלפסי אלכסייויץ׳ — כרו*׳', פדריגו 


554 


דיודזיות של פרשים, וברשות האוסטרו־גרמנים, שעמדו 
מול ב׳, היו 37 דיוויזיות של רגלים ו 9 דיוויזיות של פרשים. 
ב 14 במאי 1916 פתחו האוסטרים בהתקפה על טרנמינו, ולפי 
בקשת האיטלקים פתח ב׳ ב 4 ביוני בהתקפה. ב 7 ביוני 
נכבשה לוצק(ע״ע), וב 10 ביוני התחילו האוסטרים חוצים את 
הפרוט מתור נסיגה ללא סדר. רובו הגדול של הצבא הרוסי 
בחזית הדרומיודמערבית נמצא בהתקדמות, ביחוד באגפים 
הצפוני (מראפאלובקד, עד דובנו) והדרומי (מטארנופול עד 
רומניה), ב 17 ביוני נכבשה צ׳רנוביץ. לאור הצלחתם, שעברה 
את כל המשוער, הזניחו הרוסים את תכנית ההתקפה שלהם 
מצפון לפולסיה והתחילו מרכזים צבא נוסף מדרום לה. אך 
הפיקוד הגרמני־אוסטרי, שנסתייע ברשת־דרכים ענפה יותר 
מזו של הרוסים, הצליח להעביר לכאן צבא מרובה מזה 
שהעבירו הרוסים. הינדנבורג (ע״ע) נתמנה כמפקד עליון 
בחזית המזרחית עד לביוב; מדרום ללבוב נמסר הפיקוד 
למעשה לידיו של הגנראל הגרמני פון זקט. בסוף יוני ערך 
הגנראל הגרמני פון לינזינגן התקפת־נגד בכיוון לוצק, 
שעצרה את התקפת הרוסים בלא שהביאה לידי כיבושם של 
שטחים ניכרים. ב 28 ביולי כבשו הרוסים את ברודי ושבו 
כ 404100 אוסטרים. ב 28 ביולי — 10 באוגוסט ערכו הרוסים 
באיזור ביצות־קובל התקפת־נפל, שעלתה ב 55,000 אבידות 
לחיל הגווארדיה. ב 10 באוגוסט כבשו הרוסים את סמאניס* 
לאבוב. "התקפת ב׳" החזירה לרוסים את ווליניה המערבית, 
חלק מגאליציה המזרחית ואת כל בוקובינה. הרוסים שבו 
350,000 חיילים, בעיקר אוסטרים, ותפסו 400 תותחים. אבידו־ 
תיהם בהתקפה זו — בכלל זה אבידותיהם בפעולות־ההסחה 
שנעשו בצפון(באיזורי אגם נארלץ/ ברנוביץ/ ריגה) — היו 
למעלה ממיליון. מטרות ההתקפה היו: להחליש את לחצה 
של אוסטריה על איטליה ואף להוציא את אוסטריה משורות 
הלוחמים; לעצור את העברתו של צבא גרמני מן המזרח 
לחזית וירדן * להקל על ביצוע התכניות הצבאיות של הצרפ¬ 
תים והאנגלים באביב ובקיץ 1916 . 

ההתקפה הרוסית מדרום לפולסיה היתה המאמץ הצבאי 
הרוסי האחרון גדול־הממדים במלחמת 1914 — 1918 . האבירות 
שיברו את תחו של הצבא הרוסי וסייעו להתפוררותו הגמורה 
ב 1917 . 

במאי—יוני 1917 שימש ב׳ המפקד העליון של צבא 
רוסיה. במאי 1920 מונה ב׳ ע״י השלטון הסובייטי לידר 
"המועצה המיוחדת על־יד הפיקוד העליון", שהיתה מורכבת 
מכמה גנראלים צאריסטיים, שמטעמים פאטריוטיים העמידו 
את עצמם לשירותה של הממשלה הסובייטית. ב׳ מונה למפקד 
חיל־הפרשים בצבא האדום, אך ב 1924 התפטר מתפקיד זר" 

א. אח. 

ברז?׳ה, ע״ע תחיה הצפוניח; 

?תציי, 5 ךריג 1 — 0€1 סז 83 180 ז 636 ? — ( 1526 , אור־ 
בינו — 1612 , שם), צייר איטלקי. בצעירותו התעמק 
באותן מתמונותיו של טיציאן, הנמצאות בפסארו, וב 1555/57 
ישב ברומא והעתיק בה תמונות של רפאל. ב 1560 הוזמן 
ע״י האפיפיור להשתתף בקישוט של ארמון-בלוךר. דומה, 
שהפרסקות של קורג׳ו, שראה כאן, הביאו לראשונה את ב׳ 
לידי מגע עם האמנות של צייר זה, שלאחר זמן השפיע על 
ב׳ ביותר. שאר ימיו, פרט לתקופות הקצרות, שבהן שהה 
בפרוג׳ה ( 1567/69 ) וביקר בפירנצה ( 1579 ), ישב ב׳ בעיר- 



פדריגו באדוצ׳י: פראנצ׳סקו מאריה דידז רונרה. 

גאלדיה אופיע•׳, פירנצה 

מולדתו וצייר מספד מרובה של תמונות דתיות וכמה דיו־ 
קנות. את סיגנונו העצמי, שהוא מאנידיסטי בעיקרו, פיתח 
כשכבר היה בגיל־העמידה, ותקופת־יצירתו הפוריה ביותר 
היתה לאחד שנת ה 50 שלו. היו לו כמה תלמידים, שהידועים 
שבהם הם אלסנדרו ויטאלי ולואיג׳י לאנצי. 

בניגוד לרוב הציידים של איטליה התיכונה בזמנו, הש¬ 
תחרר ב׳ עד מהרה מן ההשפעה המכרעת של מיכאל־אנג׳לו 
ולקח לו למופת את ציידי ויניציאה ופארמה, וכך נעשה 
מגדולי הקולוריסטים בדורו. שוב אין למצוא בתמונותיו 
דמויות מחוטבות כפסלים — מה שהיה בהתאם לאפנה של 
של התקופה; דישום־הדמויות שלו מצטיין באלגאנטיות 
מסויימת, ותמונותיו, השופעות בכללן אור, מעידות גם על 
הבחנה מרובד, ברשמים, הנוצרים מתוך ניגודי אור וצל. 
התנועה היא מסימני־ההכר של יצירתו, ואף את הרושם של 
החלל מאחרי המחזה העיקרי היה נוהג ליצור ע״י תנועה 
מלוכסנת — כלפי מעלה או לתוך העומק. משום טיב התנועה 
שבקומפוזיציות שלו, ראו בו אחד מיוצרי סיגנון־הבארוק. 
גם בדיוקנות שלו ניכרות הקישוטיות ורחבות־התפיסה של 
התקופה החדשה. כל אמנותו הייתה טבועה בחותם של עליזות 
וטוב־טעם כאחד. — נשתמרו כמאה תמונות ממנו, מאות 
רישומים וכמה תחריטים. 

יצירותיו העיקריות: "סבסטיאן הקדוש״ ( 1557 ; הקא־ 
תדראלה, אורביני); "הורדת ישו מעל הצלב"(הקאתדראלה, 
פרוג׳ה); "מנוחה בשעת הבריחה למצרים" ((פיגאקותקה, 
הוואטיקאן); ״המאדונה של העם״ ( 1579 ; אופיצי, פירנצה); 
"פראנצ׳סקו מאריה דלה רובדה״ (סמוך ל 1580 ; שם); 
״קבורת ישו״ ( 1582 ; כנסיית הצלב, סניגאליה); "הבשורה" 
( 1583 ; פינאקותקה, הוואטיקאן); ״טרויה בוערת״ ( 1587/89 ; 
גאלריה בורגזה, רומא); "המאדונה עם המחרוזת" (כנסיית־ 
הצלב״, סניגאליה); ״אל תגעו בי״( 1590 ; פינאקותקה, מינכן); 


555 


כרוצ׳י, סדריגו—ברוצקוס, דב (בורים) 


556 


"פז־ריגו מאורבינו בינקותו״ ( 1605 ! ארמון פיטי, פירנצה) ז 
ועוד. תמונותיו נמצאות גם בלובר, בברררי׳ בפראדו ובמו* 
זיאונים מרובים אחרים. 

171 111 } 1 ) 1 ) 0 ) 80 1 ) 1 ז* 111%4 ז 8£8 0/1 ,. 8 ■'/ ,,)) 56111113/50 ,\. 

,) 41 ז 0 ׳) 0 . 51 ; 1909 01 1 !ןה 14 ה< 1 ) 20 8.1 . 8 ,. 1 ) 1 ; 1909 , 1 )- 1 ) 401 \ 

•\ 1 ; 183-188 , 1929 , 11 , 7 ! 1 <ו 811 1101 ) 116110111 • 1 ) 1 > ) 111 ) 111 ) 1 ) 0 
- 879 ■קק, 1 ד\ •נ! ,צ 1934,1 , 1170 > 111 > 11 ) 07 ' 11 ) 1 5107111 ,וזו 1 ז 01 '\ 

. 953 

ע. י.-ה. 

3 רוצל 1 זה ( 66110515 ״־! 8 >, מחלה סגולית מידבקת של בבי- 
אדם ובהמות, שנגרמת על־ידי מיני חידקים מן הסוג 
ברוצלה ( 1106113 ־ 81 ). בגלל הצורה האפיינית של עקומת- 
הטמפראטורה בחולים (ר׳ להלן) נקראת המחלה גם קדחת 
גלית (- 61 ) £61 011113111 ״״)ז שמות אחרים — קדחת־מלטה או 
מחלודבאנג. גורמי־המחלה הם מתגים גראם־שליליים, 
מחוסרי־תנועה ומחוסרי-נבגים, שאינם יוצרים חומצות וגא־ 
זים על מצעים מכילי־פחמימות. המינים השונים נבדלים זה 
מזה מבחינת רגישותם לצבעים שונים. 

המין 60515 ) 1611 ״ .־! 8 גורם למחלות־עיזים ומועבר אל 
האדם ע״י מגע בהפרשות של עיזים נגועות, וביחוד ע״י 
שתיית חלבן. המחלה תוארה לראשונה ב 1861 , כשפגעה 
בחיילים של חיל־המצב הבריטי במאלטה, והגורם נתגלה 
ב 1887 ע״י ד. ברום (ע״ע) בטחול של אדם, שמת מאותר. 
מחלה. ב 1906 בודד המתג משתן וחלב של עיזים וכבשים 
במאלמה, שנמצאו נגועים, ובזה נקבע מקור־הנגע. המין.ז 8 
11$ ז־ 01 נ 31 נתגלה ב 1879 ע״י הוטרינאר הדאני ב. בנג בחקי¬ 
רותיו על ההפלה המידבקת של פרות. המין $ג״ 81.5 נמצא 
ב 1914 ע״י טראום בחזירים. גילוייהן של המחלות הנגרמות 
ע״י שלושת המינים הללו הם דומים, וב 1918 הובר בבדיקות 
סרולוגיות שיטתיות ע״י אלים אוונס ( 5 ״ 3 <£), ששלשתם 
קרובים זה לזה מבחינה אימונו׳לוגיח. 

מיני ברוצלוית מצויים בכל חלקי־העולם, אבל תפוצתם 
של המינים השונים מוגבלת בכמה ארצות: ברוצלת־ 
החזירים לא נמצאה בישראל ובכל ארצות־האיסלאם; הברו־ 
צלה של הפלת־בקר לא נמצאה בהודו. בבני־אדם מצויה 
המחלה ביחוד בין עובדי בתי־מטבחיים, רפתנים, וטרינארים 
ומטפלים בבשר ובחלב או במוצרי־חלב של עיזים. 

הב׳ בבקר היא מחלה ממושכת, והיא מתגלית בזמן- 
ההריון ז החידקים מתרכזים בתוך קרומי־העובר, סותמים 
את אספקת־הדם וגורמים להפלה. מחלודהאדם עלולה לפ¬ 
עמים להימשך 1 — 2 שנים. תמונת־המחלה היא רבגונית; 
סימניה העיקריים: עליות וירידות חוזרות של חום־הגוף 
(מכאן השם "קדחת־גלית"), כאבים בעצמות ובפרקים, הת¬ 
נפחות בלוטות־הלימפה והטחול, דלקת־העצבים, כאבי־ראש, 
חולשה כללית, חוסר־תאבון, עצירות. האבחנה נעשית ע״י 
בידוד החידקים מתרבית־הדם, ע״י גילוי צמתנים סגוליים 
בנסיוב של החולה, או ע״י מיבחן־עור עם "ברוצליך. 

במלחמה בב׳ שבבני־אדם לא נמצאה שיטת־חיסון יעילה. 
לשם מניעת המחלה יש לשמור על הרפתות מפני זיהום 
ולהקפיד על פיסטור של חלב ומוצריו, אך ביחוד יש לעקור 
את מ(קדי־המחלה בעדרי בקר וצאן. סמים יעילים לטיפול 
בחולי־ב׳ הם חמרי סולפה (ע״ע) מסויימים, סטרפטומיצין 
ואכרומיצין(ע״ע אנטיביוטיים, חמרים). מעדרי־הבקר אפשר 
לעקור את הב׳ ע״י חיפוש שיטתי של פרות נגועות והרחקחן. 
בדיקת הנסיוב או החלב נעשית ע״י תבחין־צימות, שהוא 


חיובי בפרות נגועות ושלילי בבריאות. להגנת עדרי-הבקר 
מפני המחלה מסייע חיסון ב תרכיב חי, המופק מגזע מוחלש 
( 19 ) של 311011:118 . 81 . בדרך זו הצליחו בא״י עוד בימי 
המאנדאט הבריטי לסהר מב , את העדרים של רוב המשקים 
הקיבוציים, אך המחלה מוסיפה לקנן במשקים יהודיים 
פרטיים קטנים, שהשמדת הפרות החשודות בב׳ כרוכה בהפ¬ 
סדים קשים בשבילם, וכן בישוב הערבי. — המקרה הראשון 
של ב׳ בין יהודי א״י נתגלה ב 1912 בירושלים. מאז חזרו 
ונרשמו מקרים, רובם בשכונות של הישוב הישן בירושלים, 
שבהן נמכרת גבינת-צאן מתוצרת ביתית, עפ״ר ערבית, שלא 
נבדקה בדיקה באקטריולוגית קודם שהובאה לשוק. עם 
התפתחות גידול־הצאן ביישובים היהודיים אחר הקמת 
המדינה, ביחוד בנגב הצפוני, גברה סכנת ההידבקות בב׳ 
וגדל מספר מקריה, שהגיע לכמה עשרות בשנה (ב 5 החדשים 
הראשונים של 1957 — 87 ), רובם בבאר־שבע וסביבותיה. 

י, רוזנסקי - ד. ובר - א. להסן - ש. ם. באלי, ברוצלוסיס בנ¬ 
גב הצפוני (הרפואה נ״א, חוב׳ א׳), 1956 ! ,״ז 1 ״׳*י .? 
'* 6 ״>/מ/ 14€6110 ז 8 ,מסגתןסו! , ! ; 1931 €^^ 1 ז 80 

- 4111 > . 0.113 1 ז 0 !\ מ/ . 8 י ת 51€50 > 141141 . 1 ; 1935 , 1€ { 514/1 מ/ מס// 

; 1949 1/1131110111 ) . 8 . 14 ; 1943 , 111015 

; 1952 ,( 107 , 11 ,./מ 1€ ז 0 . 163 \ 4110 ) . 8 , 1 ) 011121 .. 1 
. 3 0$1€ ז 1€ ( 1 ' 11113 . 8011101 . 2 ?<] 5 ,) 61 ־ 121 ^ .(-ב־ 1 עז 1411 .׳% .? 
. 1956 ,. 8 / 0 י ) 1 ח 1 ק 5 ; 1954 , 1€ ?: 1 !* 1101 

א. ל. א. 

?רחיקום, דיב (בודים) בן ךוד —״ 8 8 \ן סחק 50 
0 ז(>ז! 1 ז(ק 5 08114 !! — ( 1874 , פ 1 לאנגן, קורלאנד, 

עכשיו ליטה— 1938 , ירושלים), כלכלן ועסקן ציבורי יהודי 1 
אחיו של יהודה ב׳(ע״ע). ב 1898 סיים ב׳ את לימודיו במכון 
האגרונומי העליון בנובו־אלכסנדריד* היא פולאווי, שבפול¬ 
ניה. ב 1899 חקר ב׳, בשליחות יק״א, אח מצבה של החקלאות 
היהודית בפולניה, ליטר״ רוסיה הלבנה ואוקראינה. ב 1902 — 
1908 ניהל ב׳ את המחלקה החקלאית של יק״א ברוסיה 
והתפטר מחמת התנגדותו לשיטה הפילאנחרופיח המיושנת 
של יק״א. ב 1908 — 1917 שימש מרצה במכון החקלאי בפטר־ 
בורג. ב׳ היה חבר "המפלגה העממית היהודית" ("פאלקם־ 
פארטי"), שש. דובנוב היה הרוח החיה בה. בשאלות רוסיות 
כלליות נטה ב׳ למפלגה העמלנית־העממית (ח>זמ 08 גץקז) 
הסוציאליסטית, המתונה והאנטי־מארכסיסטית. ב 1922 היגר 
ב' מרוסיה. ב 1922 — 1932 שימש פרופסור במכון המדעי 
הרוסי בברלין. ב 1922 — 1924 היה פעיל בייוו״א (ע״ע). לאחר 
שעלה היטלר לשלטון עבר ב׳ לפאריס ומכאן עלה לא״י 
( 1936 ), התיישב בירושלים ונתמנה פרופסור לכלכלה חקלאית 
באוניברסיטה העברית. — חיבוריו העיקריים של ב׳, 
שנכתבו עברית, יידית, רוסית, גרמנית, אנגלית וצרפתית, 
הם: בעברית — "לתאוריה של הקואופראציה" (ב״ספר 
מאגנס״, תרצ״ח)! ״כלכלה חקלאית״ (תש״ב)! ברוסית — 
"ההרכב המקצועי של האוכלוסיה היהודית ברוסיה" 
( 1908 ), לפי החומר של מפקד־העם הכל־רוסי של 1897 ! 
"המושבות החקלאיות היהודיות של פלר־יקאטרינוסלאב" 
( 1913 )! ״השאלה החקלאית והפוליטיקה החקלאית״ ( 1922 )! 
״המשק הסוציאליסטי״ ( 1923 )! "הכלכלה של המשק 
הסוציאליסטי״ ( 1924 ). בגרמנית — 8 ״״ 1 אל:>ך\\ 6111 ״ 31-6 ז 8 .^ 
חשזו) 86 16 ( 1 1 ( 1925 ) 11 ת 1 ; 1581 ז> 1 תג ״ 1:10 ״ 01 ׳\ 6 זז 3 ז 8 \^ 1 ) 110 
" 10 ) 0111 י׳י 86 ״ $5156116 ״־! ז 16 ) 6 ) 81611 1 זז 1 5 ״ 1 מ x15 ז 13 \ 165 ) 
!( 1932 ) ;( 111111111 ־ 81 56106 061 ״ ח 13 נ;־| 1 ( 3 ( 11111 '־! / 06 !( 1928 ) 
ביידית — "די יידישע לאנדווירטשאסט אין מזרח אייראפע" 



557 


ברוצדןוס, רב (בורים) — ברול! 


558 


( 1926 ) 1 לאנגלית - 8.118813 161 ׳\ 50 111 1211111112 ? 1011110 ) £€0 

( 1935 ) 1 ובצרפתית — - 600 68 :> 160 ז 6 ק* 6 י(> 111 !.זז? יד, $5 ?ס 

.( 1937 ) 1168 ^ 10011 ) 

א. אח. 

?רו^קום, יהוו־ה (יוליום) בן דוד — -״ £36 

1 * 1 * £08 — ( 1870 , פולאנגן . קורלאנד , 

עכשיו ליטה — 1951 , תל־אביב), עסקן וסופר יהודי וציוני. ב׳, 
שלמד רפואה באוניברסיטה של מ 1 סקווה בשנות השמונים, 
נמנה על החוג של "בני ציון"(ע״ע חובבי-ציון) ופעל להקלת 
מצבם של היהודים, שגורשו ממוסקווה ב 1891 . לאחר שהוסמך 
כרופא ( 1894 ) התיישב בפטרבורג, השתתף בפעולתה 
של "חברת מפיצי (מרבי)־השכלה בין יהודי-רוסיה" ואף 
היה חבר המערכת של הירחון היהודי־הרוסי "ווסחוד" 
( 800 x 0 , 1 ), כן השתתף בפעולתה של יק״א בתוך יהודי־ 
רוסיה. ב 1902 פרש ממערכת ה״ווסחוד" מפני הכיוון האנטי' 
ציוני שנקט ירחון זה. מ 1905 ואילך היה חבר־המערכת של 
כתבי־העח הציוניים ברוסית: "החיים היהודיים"(- 680 ק £8 
113118 >!< 38 >!) ו״השחר" (< 1 ז 33086 ק) המחודש. בימי־ 
המהפכה של 1905 פעל ב״וועדה להשגת שיווי־זכויות" 
ליהודי־רוסיה. ב 1909 נבחר לוועד הפועל הציוני הגדול 
ולמועצה של "אוצר התיישבות־היהודים". ב׳ צידד ב״עבו- 
דה המעשית" בארץ וב״עבודת ההווה" בגלות. ב 1917 
נבחר ל״אסיפה המכוננת" הכל־רוסית מטעם "הרשימה היהו¬ 
דית" של פלך־מינסק. ב 1921 היה ב׳ המיניסטד לענייני- 
היהודים בממשלה הליטאית. ב 1922 נבחר לסים (הפאדלא- 
מנט) הליטאי. עם צימצומה של האוטונומיה היהודית בליטה 
התיישב ב׳ בברלין ופעל בהנהלת יוו״א (ע״ע), היה סגן- 
הנשיא של אז״ע (ע״ע אוזר.) וממייסדי המפלגה של הציונים 
הרוויזיוניסטיים. אחר עלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה 
היגר ב׳ לצרפת, נאסר אח״כ על־ידי ממשלת־וישי, הצליח 
להשתחרר ולהגר לאמריקה ולסוף עלה לא״י. ב׳ נתפרסם 
גם כחוקר בהיסטוריה הקדומה של יהדות־דוסיה. בניגוד 
לדעה המקובלת בדבר המקור הגרמני של יהדות מזרח- 
אירופה, צידד ב׳ בדעה הרואה את עיקר מוצאה בכזריה. 

כתבי־ב׳ פורסמו ברוסית, ביידית ובגרמנית. מהם ראויים 


להיזכר: "מדריך ביבליוגראפי לספרות הרוסית על היהודים", 
בהשתתפותו של ל. בראמסון (ברוסית, 1892 )! "מסמכים 
ורגסטים על דברי־ימי־היהודים ברוסיה״ (ברוסית, 1899 — 
1960 ); ״לתולדות־היהודים בקורלאנד״ (ב״ווסתוד״, 1896 )! 
"לתולדות היהודים ההרריים בקאוקאז" (בקבצי ייוו״א, 
1938 ) ! "איגרת של יהודי כוזרי מן המאה העשירית" (במח¬ 
ברת מיוחדת ברוסית, 1924 , ובאנגלית, 1935 ): "הוואריאגים 
והקולביאגים״(בקובץ 103 ׳! 0 ;> 10 > 1 ! 0 >נ 6013 דת 11 תס 4 א, ברוסית, 
1937 ): ״מוצאה של היהדות הרוסית״(ברוסית, 1939 )< "הכו¬ 
זרים ורוסיה הקיובית״ (ברוסית, 1943 ): "המקור הכוזרי של 
קיוב״ (באנגלית, 1944 ). 

א. אח. 

3 ר 1 ק, סיגנון בארדיכלות, בציור ובפיסול, שמקומו בתולדות 
האמנות האירופית הוא בין הרנסאנס (סוף המאה 
ה 16 ) והקלאסיציזם (אמצע המאה ה 18 ) ושמופרד משתי תקו¬ 
פות אלו ע״י המניריזם (ע״ע) מזה והרוקוקו(ע״ע) מזה. מט¬ 
רתו המוצהרת של אמן הב׳ היא להפתיע ולהפעיל.את המס¬ 
תכל ולהפכו לשותף בהלך־נפש מבוקש, ביחוד של התעלות 
דתית או רוחנית, אד גם של הערצה לכוח־שלטון מסנוור. 

על מוצאו של המונח ב׳ הובעו שלוש השערות. מהן מת¬ 
קבלת ביותר על הדעת ההשערה ( 1 ), שמוצאו מן המלה 
הפורטוגיזית 0€0 ־ 1 ז 3 כ! (^ "פנינה בלתי סימטרית"). בהוראה 
זו הונהגה המלה ב׳ במאה ה 16 גם באיטלקית, וממנה עברה 
כשם־תואר ללשונות אחרות לשם ציון דבר מוזר, מפתיע 
ויוצא דופן: ( 2 ) יש גוזרים את המונח מן המלה הלאטינית 
0€0 ז 3 נ 1 — השני מ 19 השמות לסוגי ההקש של תורת־ההגיון 
האסכולאסטית, שנקבעו במאה ה 13 כעזר מנמוטכבי (לפי 
המסורת — על־ידי האפיפיור יוהאנם 1 >ס 0 , ויש מניחים 
שבמאה ה 16 , עם ירידת כבודה של האסכולאסטיקה, התחילו 
מציינים במלה ב׳ רעיון מפולפל או אבסורדי: ( 3 ) רווחת גם 
הדעה, שהמונח נגזר משמו של הצייד פ. ברוצ׳י ( €1 :א)ז 83 ; 
1526 — 1612 ), מבעלי סיגנון־הב׳ הראשונים. — על כד יש 
להוסיף את הסברה ( 4 ), שהשם ב׳ בא מן המלה האיטלקית 
( 10 ) 00:0 מ 3 ג* המופעת עוד במאה ה 14 בהוראה של "ניצול 
מחוכם״ או ״רווח מפוקפק״ — ומכאן, אפשר. נתרחבה 
הוראתה לציון כל דבר "מעוקם" ומוזר בכלל. 



אניבאלה י!ארא 5 יי: ביסע־הסוח.־; •־.־ל באקנוד 


:אלריה פארנזר" רוטא 







5!61 


כדוק 


562 



הכנסיה ע״ש ..ארנעה־עשר הקדושים". פדאנקוניה העילית. 1 זארדינל:ב. ;ויסא; 


עם עליית הקלאסיציזם ופולתן־הטבע התחילו מציינים 
בשם־התואר ב׳ ״טעם רע״ — כלומר, את הטעם האפייני 
להגזמה הניכרת באמנות של המאה ה 17 . תפיסה שלילית זו 
של מהות הב׳ נמשכה גם במאה ה 19 עד שהמונה הונהג 
כהגדרה אובייקטיווית ע״י י. בורקהארדט בספרו 
( 1855 ), ולקראת סופה של אותה מאה התחילו חוקרי־אמנות 
באיטליה ובגרמניה מקדישים מחקרים מקיפים לתוסעות־הב׳ 
מתוך הערכה חיובית. בין אלה היה גם הספר "מושגי־יסוד 
בתולדות האמנות״ ( 1915 ,££) 1 ז 8 :> 8 110111111:116 (^ £111151:8 ) 
של ולפלין (ת 61££11 ^), שנתן למונחים ב׳ וקלאסיציזם 
משמעות רחבה ביותר, כזו של שני אבות־טיפוסים מנוגדים 
הקיימים בכל סיגנון אמנותי (סיגנון "ליניארי" או "קוד" 
לעומת סיגנון "ציורי"! "סגור לעומת "פתוח", "ברור" 
לעומת "בלתי-ברור" וכד). 

א. ארדיכלות. ניצניו של סיגנון הב׳ בארדיכלות 
כבר נראים הם באדריכלות של הרנסאנס המאותר ברומא, 
ובבניין בארוקי ראשון נחשבת כנסיית ישו( 1 ) 05 1568,11 ). 
לכלל התפתחות השלמה הגיעה ארדיכלות־הב׳ במאות ה 17 
וה 18 , ביהוד באיטליה ובארצות אירופה התיכונה והמערבית. 
מבחינה צורנית אף הב׳ הוא אחד מן הסיגנונות הקלאסיציס־ 
טיים, המשתמשים ביסודות של האדריכלות הרומית וההל¬ 
ניסטית. אך בין דרכי־השימוש של הרנסאנס ושל הב׳ ביסו¬ 
דות אלה קיימים ניגודים בולטים: הארדיכל של הרנסאנס 
מבסס את תכניותיו על מערכת של צורות מוגדרות, נתונות 
זו בצד זו מתוך שיווי־משקל צורני! ואילו הארדיכל של הב׳ 
משעבד את חלקי הבניין לתסיסה כללית־אחדותית, כשחלקי 
הקומפוזיציה מכוונים כולם להרגשתו של מרכז מסויים, בין 
כשהם ערוכים לארכם של צירים אסקיים (למשל, בארמון 


ורסאי, בתיכנון העיר קארלסרוהה, ועוד) ובין כשהם קבועים 
לארכם של צירים היפרבוליים, שתחילתם אפקיים וסופם 
נוטה כלפי מעלה (למשל, במבני כנסיות, שבהם הכיפה המר¬ 
כזית יוצרת רושם של המשך אינסופי! כן מקובל על אדרי¬ 
כלי הב׳ השימוש באמצעי ציור ואשליות אופטיות להשגת 
הארכתם המדומה של צירי־הראיה. בניגוד לאדריכלות של 
הרנסאנס, השואפת ליצירת חללים בעלי צורה מוגדרת 
ומרגעת, מעדיפה האדריכלות של הב׳ שימוש בצורות, 
שמעוררות הרגשה של תנועה בחלל. מפני־כן ממעטים 
ארדיכלי־הב׳ בשימוש בצורות הסטאטיות של הריבוע והמעגל 
ומרבים להשתמש בצורות של המלבן, האליפסה והחלזון! 
פינות־שיפוע וחללים בלתי-סימטריים, שחודרים זה לתוך 
זה, נמנים גם הם עם האמצעים המגבירים את תחושת החלל 
אצל הצופה. 

הרושם הפלאסטי במבנה הבארוקי הושג לא רק על־ידי 
אמצעים פיסוליים, אלא אף ובעיקר ע״י שימוש חדש וחפשי 
ביסודות-העיטור הקלאסיים—עמודים, גמלונים וכרכובים —, 
שבבניין הבארוקי הם מופרדים מן הקיר או מקושטים 
בתבליטים. גם מן הקירות עצמם ניטל האופי של שטיחות 
ע״י מה שבנו אותם מחלקים קמורים וקעודים לסירוגים (ר׳ 
תמונה, כרך ז׳, עמ׳ 994 ). הדגשת המרחב מסתייעת בב׳ גם 
ע״י השימוש בחדרי־מדרגות רחבים ומפוארים! פיתולי- 
המדרגות נבנו באופן שעין־ההולך חולפת על חלקי־המרחב 
השונים, ואף התאורה נועדה ליצור רושם דראמאטי — מה 
שהביא לידי תיכנוני־תאורה מסובכים ומעניינים. 

את ראשיתו של סיגנון הב׳ אפשר למצוא בכמה מעבודו¬ 
תיו של מיכאל-אנג׳לו: בכיפת־הענק של כנסיית פטרום, 
במדרגות של הספריח הלאורנטינית, ובבניין הקאפיטול 




563 


פרוק 


564 



הפנסיה ע"•: ניקולאוס הקדוע. פראג. דזארד־ני־ים: פריסטזק זק. איננא־ו דינצנהזפר 


ברומא. אך מיכאל־אנג׳לו׳ לא המשיך בדרך זו׳, ובעבודותיו 
המאוחרות כבר נראית השפעתו של המניריזם (ע״ע). 

במאה ה 17 נתעוררה תנועה, בעיקר ברומא, שמתוך 
!־אקציה למאנידיזם פנתה לעבודותיו ה״בארוקיות" של 
מיכאל־אנג׳לו. בראשה של תנועה זו עמד ק, מך־רנה, שהאריך 
את כנסיית פטרום ע״י הוספת אולם־כגיסה וע״י כך הפך 
אותה מבניין מרובע למארך. המפורסמים ביורשיו היו ג/ 
ברניני (ע״ע) ופ. בורומיני (ע״ע), שהכניסו לתיכנון האר¬ 
מונות רוח של חופש ותנופה מונומנטאלית, בניגוד לרוח* 
הצנע הנוקשית, שהיתה אפיינית לאדריכלות הרומית והסלו־ 
רנטינית שקדמה להם. בהשראתם הפכו טורי־העמודים, שהיו 
נוהגים לבנות בחצרוח־הבניינים, לחלק מן הצד החיצוני 


של הבניין. את תקופת־הב׳ אפשר לראות, איפוא, כמבשרת 
את ההשקפה הרוןחת בזמננו בדבר הצורך לשלב את חללי 
הפנים של הבניין עם חללי־החוץ שלו. 

אחר שנת 1670 עבר מרכדהכובד של סיגנון־הב׳ לאיט¬ 
ליה הצפונית (גנרני ויובארה [גז 2 ׳״ 1 ( 1 בפיימ 1 נט), ומשם 
לחצי־האי האיברי, לצרפת ואנגליה, גרמניה ואוסטריה. 

קיצוניותם של הספרדים בגיבוב של עיטורים וקישוטים 
יצרה סיגנון בעל צורות דמיוניות שנקרא "צ׳וריגרסקי", על 
שמו של הארדיכל חוסה דה צ׳וריגרה (מס 1811 זזו 11 ( 0 ; 1650 — 
1723 ), שהיה ממטפחיו של סיגנון זה. שיטת־בניה ספרדית זו 
הועברה ע״י הישועים לאמריקה הדרומית, ושם היתה מקר 
בלח זמן מרובה כ״סיגנון המיסיונים" או "סיגגון־הישועים". 









565 


ברוק 


566 


צרפת. לואי /ח x ראה בסיגנון־הב׳ אמצעי מתאים 
להאדרת שלטונו. לשם כך נסתייע בתכניותיו של ברניני 
(הארמונות של הלובר, ששימשו מופת לשאר ארמונות- 
השליטים באירופה)! האדריכלים העיקריים היו לה ו( ( 16 
ט!;/י) ומאנסאר (: 1 ־ 1311$31 \). צרפת תרמה לסיגנון־הב׳ אדרי¬ 
כלות פנימית שופעת דקוראטיוויות, ואת ארדיכלות־הגנים, 
שנעשתה ענף מיוהד ועיצבה צורות צייריות־מונומנמאליות. 
ענף זה נתקשר בשמו של לה נוטר (:"!סא ^ 1 ), המתכנן 
של גני ורסאי. 

בארדיכלות־הכנסיות של צרפת בתקופה זו ניכרת בדרך 
כלל השפעתו של סיגנון־הישועים" אך ב״רנסית האינוואלי- 
דים" בפאריס, שנבנתה ע״י מנסאר, מורגשת השפעתו של 
הב׳ האיטלקי (בעיקר במיתאר של כיפתה הענקית), אלא 
שהשפעה זו מתמזגת כאן עם האלגאנטיות וחוש־המידה 
האפיינים לצרפת. גם בינוי־הערים של תקופה זו עומד 
בצרפת בסימן האידיאלים המרחביים של הב׳ האיטלקי. 

אנגליה. סיגנון־הב׳ האנגלי נקרא "סיגנון סטיו* 
ארם" המבנה הדמוקראמי של החברה האנגלית והאירגון 
הכנסייתי של הדת הפרוטסטאנטית לא שימשו רקע מת¬ 
אים להקמת בנייני־פאר כנסייתיים או חולונים מרובים. 
נציגיה של האדריכלות האנגלית בתקופה זו היו בעיקר 
איניגו ג׳ונז וכריסטופר רן (ת 6 ז¥\), שהקים בין השאר 
את הכנסיה השניה בגדלה בעולם — הקאתאדראלה ע״ש 
פאולוס בלונדון לפי המתכונת של כנסיית־פטרום. כמה 
תיכנוני־ערים מופתיים נעשו גם־כן באותה תקופה, כגון זה 
של העיר באת. 

הארצות הדוברות גרמנית. בעוד שבארצות 
הצפוניות, הפרוטסטאנטיות, של גרמניה הוסיפה לשלוט 
המסורת של סיגנון הרנסאנס הגרמני, שנתבטא — לאחר 
תקופת־מעבר קצרה של שלטון סיגנון־הרוקוקו — בנא(־ 
קלאסיציזם חמור, נתפתח סיגנון־ב׳ עשיר ואף עליז בארצות 
הדוברות גרמנית הדרומיות והמזרחיות (באוואריה, פראג־ 
קוניה, אוסטריה, סאכסו׳ניה וחלקים מצ׳כיה ופולניה), שברובן 
הן קאתוליות. חשובי האדריכלים כאן היו י. ב. פישר פ 1 ן 
ארלך, י. ב. נוימן, י. פראנדאואר, י. ל. הילדברנדט, ושליטר 
(• 11111:61 ( 86 ), יליר־ברלין. בארמונות ובכנסיות שהוקמו כאן, 
בממדים קטנים משל אותם שנבנו באיטליה ובצרפת, ניכר 
עד מהרה המעבר לסיגנון הרוקוקו הקליל. מפוארים ביהוד 
הם הבניינים מסוג הכנסיה £1118611 ו 1 ת 2611 -נ ¥16 שע״נ מיין 
וכמה מכנסיות-המנזרים באוסטריה (מלק ואחרות) ז הארמו¬ 
נות נבנו לפי דוגמת ורסאי(שנברוך נימפנבורג ועוד). 

משעלתה שמשו של הנאו-קלאסיציזם במאה ה 19 נחשב 
הב׳ לסיגנון מעמת ופגום. אך במאה ה 20 נתפתחה גם בין 
האדריכלים השקפה, שמייחסת חשיבות לערכים הפלאסטיים 
של הב׳ ולזיקה שבינם ובין רוח־הזמן. 

0. 111001, 83X114X47111 147111 4(/{0(31117( 5(4:11(71111 40' 837"0(^ - 

7.01 171 11011(71, 1922; 00 ■ 7 ) 0 ,ז 110 זז 0111£3 ז *ו .ז X1 11(1 80 ' 

1 00/1 (, 1925; >1. ? 1943 ,)ז 0114 ) 1111 ) 17 / 1171 ) 1 ) £1410 .זססגי-יס ; 

5 . 010(11011, 5(741((, 7 41 ) 1 ' 11 {) 47 0714 ) 1711 ״ X11■(, 1943 . ^ 811101 , 

471 0714 47(/1:1(41117■( 111 £1'071((, 1953 . 

א. הש. 

ב. ציור ופיסול. עם התפשטות ההשקפה החדשה 
בדבר בניה, שבה מתמזגים האדריכלות, הפיסול והציור 
לסי עקרונות מסויימים, נתקבלה כעקרון־יסוד ההנחה בדבר 
החשיבות שביצירת רושם של תנועה מתמדת ושל שגב. 


לשם כך נזקקו האמנים לסממני הפרספקטיווה הבימתית, 
לחמרים עשירים ולחידושים בטכניקות של הפיסול והציור. 
הציירים הראשונים, שהגשימו גישה חדשה זו בסיגנונם 
הציורי, היו קאראוואג׳ו ואניבאלה קאראצ׳י, שפעלו ברומא 
משנות ה 90 של המאה ה 16 ואילך ויצרו שתי אסכולות, 
שאחת מהן היתה נוטה יותר לאידיאל הקלאסי והאידיאליסטי 
(קאראצ׳י), בעוד שהשניה שבהן היתה יותר ראליסטית 
ודראמאטית (קאראוואג׳ו). שני הזרמים הללו נתפשטו לשאר 
חלקי אירופה ע״י האמגים מחוץ לאיטליה, שעבדו זמנית 
'ברומא. מן הציירים האיטלקיים המרובים, שפעלו אז, יש 
להזכיר את אחיו של אניבאלה קאראצ׳י, לודוביקו, שתרם 
לטכניקת־הציור את החידוש החשוב של ציור תמונות על גבי 
שכבת־יסוד חומה (במקום לבנה) — דבר, שמאז היה לחוק 
בציור עד סופה של המאה ה 19 ! צייר־הפרסקות דומניקינו, 
וכן לנפרנקו, שצייר דמויות־תקרה שכאילו עולות השמימה, 
וגוידו רני, שבדומה לאחרים שנזכרו כאן נמנה על האסכולה 
הקלאסית. על האסכולה הנאטוראליסטית־הדראמאמית נמנו 
אוראציו ג׳נטילסקי וקארלו סרצ׳ני. 

שנות 1620 ^- 1680 נחשבות לתקופת־השיא של הב׳. בתקו¬ 
פה זו פעל ברומא ברניני, שחידש בין השאר את הפרוטומה 
הפסיכולוגית, המפתעת בתנופתה ובהבעתה החיה. תחום־ 
הפעולה העיקרי בציור הרומי באותו זמן היה ציור־הפרסקו, 
עם חידושיו של פיטרו דה קורטונה בציור־התקרות, שנעשה 
מופת לכל הכנסיות הקאתוליות בעולם. אך בצד התיאורים 
של מחזות שמימיים במרומי־התקדות, נתרבו גם הציורים 
של תמונות קטנות מחיי יום־יום, יצירותיהם של ציירים כגון 
דומניקו פטי ( 66 ?) וברנרדו סטרוצי, שנועדו להשפיע 
השפעה מרובה על ציירי הז׳אנר בארצות־הצסון. 

תקופת 1680 — 1710 היתד, תקופת הב׳ המאוחר, שבה 
נוספו על הנושאים הקודמים של הציור דיוקנות של נסיכי־ 
הכנסיה ושליטים חולונים (ואף הקדושים תוארו עכשיו 
בצורה חולונית יותר). בתקופה זו פרח שיתוף־הפעולה בין 
הארדיכלות, הציור והפיסול, בהשפעת התיאוריות של האמן־ 
הישועי אנדראה פוצו, שהוגשמו ע״י ברניני ואנשי אולפנו. 

בספרד הגיעה אמנות־הב׳ במאה ה 17 לשיגשוג מחוסר 
תקדים; ביצירותיהם של האמנים העיקריים, שהועסקו ע״י 
הכנסיה וחצר־המלכות, בולטת ההשפעה החזקה של איטליה. 
הצייר ריברה התעמק ביצירתו של קאראוואג׳ו! הוא חי 
בנאפולי, אך לציוריו יצא שם במולדתו. בדומה לריברה 
צייר פראנסיסקו סורברן בעיקר קדושים וחזיונותיהם. ולסקס 
הכיר את סיגנונו של קאדאוואג׳ו (מתוך עבודות של חיקוי 
ליצירותיו של אמן זה) עוד קודם שהלך לאיטליה, וכך נעשה 
נאטוראליסטן, שהצטיין בתיאור מעמדות מחיי יום־יום. 

בצרפת התאימו ציירי־הב׳ את האמנות הדתית האי¬ 
טלקית לחיי־החצר של לואי ^^ז x ולואי כאן גבר 
הזרם של הב׳ הקלאסי על זה של הנאטוראליסטי. את הראשון 
ייצגו פוסן ( 0055310 ?) וקלוד לוח (מ 31 ז־ 0100016 1x11 ), 
שעבדו תחילה באיטליה והשפיעו הרבה על שאר הציירים 
הצרפתיים בני־דורם. — התנועה החדשה הובאה לצרפת 
ב 1627 ע״י סימון וואה (ז 006 ״\), שלמד באיטליה מקארא־ 
וואג׳ו וגורצ׳ינו: סימנים של הנאטוראליזם החדש ניכרים 
בתמונות-המזבח שלו, וכן הכניס אשליות אופטיות לתוך 
תמונות־סרסקו. בלאנשאר ( 01 ־ו 113 :>״ת 813 ) הביא ב 627 ! לצר¬ 
פת את דרכי השימוש בצבע של האסכולה הוויניציאנית. — 



567 


במק 


568 



נ ־רמזזר: אמכרוסמה זזקדדג (ק־;! יזסיזיאו; נאוצז 

יוצאי-ז־ופן בציור הצרפתי של אותו זמן היו מרז׳ לטור רשמיים (כגון של לואי 1¥ ^ 1701 ). — בפיסול קיבלו 

(• 10111 ^ 1 ) והאהים לד. נן (ח!ב^ז)! אלה יצרו בהשפעת מברניני: פיז׳ה ס^״יז), שעשה דמדות עשירוודהבעה 

הנאטוראליזם של קאראוואג׳ו תמונות־ז׳אגר, שמתארות בשביל בית־העיריה בטול(ן ( 1656 ), ופסל־החצר של 

בצורה מקורית את חייהם של בבי־אדם פשוטים. אך רוב לואי קואזוו־ (^^ץ< 0 ). 

האמנים היו קשורים לחצר של ורסאי, לחוגי־האצילים בדרום הקאתולי של ארצות־השפלה (כיום: בלגיה) 

ולאקאדמיה. האמן הראשי של תקופת לואי שארל עלה כוכבו של רובנם. שהיה, בצד ברניני, המייצג הפורה 

לה ברן ( 81-1111 * 1 ), הביא ב 1646 מרומא את חידושיו של והגדול ביותר של אמנות־הב/ מתון־ מיזוגן של דרכי 

פיטרו דה קורטונה. יורשו של לה ברן היה פיר מיניאר האסכולות האיטלקית והפלאמית יסד אמנות חדשה, עשירה 

( 1 >ז 13 ז 118 \), שצייר אח התקרה בכנסיית בחושנותד. ומצטיינת בריאליזם בריא, בנטיה לדראמאטייח, 

לסי דוגמת תקרות־העגק האיטלקיות. יאסנת ריגו (- 81 בתנועה שופעת חיים ובטכניקת-ציור כמעט אימפרסיוניסטית. 

1 ) 11 ^) השיג אלגאנטיוח מלוטשת בציור של דיוקגות ואן דייק הניח אחריו שורה של דיוקנות אלגאנטיים; 




569 


כדוק 


570 


הוא־הוא שגרם לפיתוחו של ענף זה באנגליה, שלא יצרה 
באותו זמן אמנות בעלת שיעוריקומה בעגפי־ציור אחרים. 
במאה ה 17 פעלו באנגליה שלושה ציירי־דיוקנות, ויליאם 
דובסון האנגלי ושניים ממוצא זר, פיטר לילי(ץ 1 ^ 1 ) וג 1 דםרי 
נלר (-! 00110 .£). 

בהולאנד היה לסיגנון הב׳ אופי מיוחד, שנוצר מתוך 
העדר הצורך באמנות דתית בארץ פרוטסטאנטית זו. כאן 
הטביע הב׳ את חותמו על סוג־התמונות, שהוא מקובל על 
המעמד הבינוני, וביחוד גבר כאן הצד הנאטוראליסטי. רשמי 
האור והצל הדראמאטיים של האסכולה האיטלקית פותח! 
כאן — עד שלבשו צורה חדשה מיסודה — ע״י רמבראנדט, 
שבתמונותיו הפך האור הן לנושא והן לגורם פסיכולוגי. גם 
בנטייתו של רמבראנדט לתלבושות דמיוניות ניכר קו בא- 
רוקי. — פראג ם האלם היה צייר ראליסטי, שמילא את 
תמונותיו תנועה מרובה וצייר אף הוא בטכניקה אימפרסיו¬ 
ניסטית. יעקב רויסדאל תיאר את הנוף באור דראמאמי 
חדש. — המייצג האפייני של הב׳ המאוחר היה אדריאן ואן 
דר ורף, שצייר דיוקנות תיאטראליים בנוסח צרפת. 

בגרמניה התפתחה אמנוודהב׳ במאוחר. בסוף המאה 
ה 16 השתקעו כמה מטובי צייריה באיטליה, ביניהם אלסהיי־ 
מר (שנעשה החוליה המקשרת בין קאראוואג׳ו וציירי־הפנים 
ההולאנדיים), ובמחצה הראשונה של המאה ה 17 שותקו 
חיי-האמנות ע״י מלחמת שלושים השגה. אך בסופה של המאה 
ה 17 ובתחילת המאה ה 18 הובא לגרמניה סיגנון הב׳ המאוחר. 
עם הקמתם של בנייני־פאר ע״י הכנסיה והנסיכים בגרמניה 
הדרומית ובאוסטריה נוצרו תחומי־פעולה מרובים לציירים 
ולפסלים, מתחילה לאיטלקים, ואח״כ לדור חדש של אמנים 
מקומיים. סיגנון־הב' הלם את הנטיה הגרמנית לעושר- 
ההבעה, ותמונוודהפרסקו שנוצרו כאן עולות הרבה בדמיו- 
ניותן על הדוגמות הזרות, משום שהציירים הגרמניים חרגו 
ממסגרתם של חוקי־הארדיכלות הפורמאליים. באוסטריה 
יוצג סוג חזיוני זה של ציור ע״י י. מ. רוטמאיר (־תגגמוזס^), 
שקישט בתמונותיו את הארמונות והכנסיות של וינה, מלק, 
שנברון, זאלצבורג ועוד, מתחילה בנוסח רובנם ואח״ב 
בסיגנוךהרוקוקו. בבאוואריה פעל ק. ד. אזם, שעלה בדינא¬ 
מיות ובמונומנמאליות של יצירתו על רוב בגי־דורו. עם כמה 
מקרובי־משפחתו קבע את מראה־הפנים של כנסיות הרבה 
ע״י מיזוגן של כל הטכניקות של הציור, הפיסול והקישוט. — 
בצידם של הציירים פעלו גם פסלים, שבהם ניכר מעבר מהיר 
לרוקוקו, פרט לשניים מהם, שיצירתם היא מונומנטאלית 
ובעלת חדירה פסיכולוגית, ברוחו של ברניני: ב. פרמו׳זר 
בסאכסוניה ואנדראס שליטר בברלין. 

. 4 ;' 1907 , 1888 , )/ 80700 1 ) 1171 )) 710177071 )£ ,״ 6101 ^ . 9 

; 1897 , £0717 171 11711 ) 1 ) 801001 177 ) 1111712 )/ £7117 0117 , 16#1 א 

, 7710/1 ) £78711 , 11011771 171 . 8 177 ) 1117171 ? ) £71 , 3€11 ( €1$1 ז \\ .¥\ 

70/117/117 ) 0 ,ז[ 3 ז ¥0 < 1 . 81 ; 1924 , 711771 ))<) 5 1 ) 1771 1 ) 0717177/11071 

, 11 , ) 7181778717 )£ 7 ) 11 7 ) 11011 ). 7 1711 £117171 71 ) 71177/1 ). 1101 7 ) 1 ) 

. 11 ; 1929 ,( 1 ) 7 ) 8.71101 7 ) 4 712 ) 111 ) £71171 017 ) 93-211 

,) 1 ^ 11 . 0 / 0 /) 117107 ? ) 7/1 - 171 ) 0 ) 807001 ! £077107 

. 1938 
ע. י.־ה. 

ג. ספרות, השימוש במונח ב׳ גם לגבי הספרות הונהג 
בהתאם למגמה, הרווחת כיום, להרחיב את השימוש במונחים 
מתחום האמנות (כגון גותיקה ורנסאנם), באופן שיקיפו תקו¬ 
פה שלמה בתולדות התרבות בכללה על כל תופעותיה, ביחוד 
את המוסיקה והספרות, אך גם את המדיניות ומבנה החברה. 


ההבחנה בספרות "ברוקית" הונהגה לראשונה לגבי הספרות 
הספרדית (ע״י מגנדס פלאיו, סמוך ל 1880 ), אח״כ לגבי 
גרמניה והולאנד, אח״כ לגבי אנגליה, מאוחר יותר לגבי 
איטליה (בשם 80000115100 , ״סיגנון המאה ה 17 ״), ורק לסוף 
(בשנות ה 30 וה 40 של המאה ה 20 ) לגבי צרפת. בספרות 
הספרדית מקובלת הערכה חיובית של תקופת־הב׳ (וביחוד 
בזמננו, בהשפעת מסותיו של דמסו אלו׳נסס! לעומת זד, 
עדיין שלטת בספרות הצרפתית ההערכה השלילית של הב׳, 
הרווחת מזמנו של בואלו. מושג הב׳ בספרות עדיין לא הוגדר 
בבירור. החוקרים משתמשים בו באופנים שונים ביותר, 
בהתאם ליחס הרווח בארצו של כל חוקר בדבר גבולוודהזמן, 
ההתפתחות וההערכה של הב׳. יש מציינים בשם ב׳ רק מה 
שנחשב בעיניהם כ״פחות־טעם", כלומר, גיבוב ומלאכו¬ 
תיות ; אחרים מבקשים למצוא אופי בארוקי בכל אחד ואחד 
מן הסופרים, שפעלו בתקופת 150 השנים שבין תחילת הרבע 
האחרון של המאה ה 16 וסוף הרבע הראשון של המאה ה 18 . 
אך נסיונותיהם של כמה מן החוקרים להקיף את כל תופעות 
הספרות והמחשבה של תקופה זו במושג ב׳, נועדו לכשלון: 
חשובי האסכולות והסופרים שבארצות השונות נבדלים זה 
מזה הן באידיאלים האמנותיים שלהם והן בתפיסת־עולמם 
ובהשקפתם על חיי־האדם, ומשום כך אין טעם של ממש 
להכללתם בנוסחה היסטורית אחת. אין משמעות אמיתית 
לנוהג הרווח כיום, שלפיו מצרפים סופרים כגון סרונטס, 
שיקספיר, מילטון, 3 ופ, קורני, ראסין, מולייר, ואף הוגי־דעות 
כגון דקארט, שפינוזה, עם בעלי סיגנון הב׳ הקישוטי, כגון 
ג׳ון לילי, גונגורה, מארינו, ג׳ון דון, גריפיוס ודומיהם, כאילו 
אלה והללו הם נציגיה של אסכולה אחת, כביכול, ששמה 
"ספרות־הב׳". מושג כללי זה אינו עולה בקנה אחד עם 
העובדה, שמגמות־יסוד מסויימות בספרות של המאה ה 17 
מתנגדות זו לזו ניגוד חריף — כגון שכלתנות לעומת מיס¬ 
טיקה! הקלאסיציזם, שהגיע אז לשלטון בצרפת, הולאנד 
ואנגליה, לעומת ביטול המסגרת של הצורה ההארמונית, שציין 
באותו זמן את הסיגנון הספרותי בספרד, איטליה וגרמניה! 
ראליזם מובהק (כפי שהוא מופיע, למשל, ברומאן הפיקא־ 
רסקי ובכתבי קרדו, סקארון, גרימלסהאוזן ואחרים) לעומת 
הנטיה לאידיאליזציה חצרנית, האידיליה הפאסטוראלית, 
עדינות־הנימוסים, והעלאה של רמת־הסיגנון(ראסין, מילטון, 
פוגדל ואחרים). בפני ניגודים אלה באפיין של תופעות חשו¬ 
בות בספרות המאה ה 17 אין המושג של "ספרות הב׳" יעיל, 
אלא אם כן מגבילים אותו לאותן המגמות הסיגנוניות, שיש 
להן דמיון לסיגנון הב׳ האפייני באמנות. 

מגמה סיגנונית זו נקראה עוד בזמן פריחתה בשמות 
שונים בארצות שונות. בספרד נקרא סיגנון זה "גונגוריזם", 
ע״ש גונגורה (ע״ע), או 0011:0 081110 , "סיגגון משכיל"(כיום 
נהוג יותר לומד: קולטרניזם, ביחוד כציון לגנאי), וכן גם 
״ברוקיזם״ או ״קונצפטיזם״; באיטליה מציינים אותו בשם 
״מאריניזם״, ע״ש ג׳. מרינו (ע״ע), וכיום גם $6060115100 ; 
לגבי השלב הקדום ביותר, במאה ה 16 , נהוגים גם השמות 
״פטרארקיזם״ ו 000061118100 , ולגבי השלב המאוחד ביותר 
(המאה ה 18 ) — גם "ארקדיה"(ע״ע! וזה למרות מגמתה של 
אסכולה זו להתגבר על השפעתו של מאריגו)! באנגליה 
הוא קרוי בשם ״יופואיזם״ ( 5510 ״!לתט£), על שם הרומאן 
1105 ו 1 קט£ ( 1579 ) מאת ג׳ון לילי (ע״ע), וכיום גם מנריזם 
( 1030001-1810 )! בצרפת הוא נקרא "סיגנון פרציוזי" או 



571 


ברוק 


572 


לפי שם־התואר, שחיח חביב על וואטיר 
( 111-6 ) 01 ^),גז ד־ה בלזק (ע״ע), גב׳ סקידרי(ע״ע) והחוג של 
בית רנבויה 11601111160 ־ 31 ? ס!! 61 ) £46 ) ! בן נהוגים בצרפת 
השמות "מניריזם" ו״סיגנון מלאכותי״ (^ש 3££ 6 [ץ) 5 )! 
בגרמניה היה נקרא ״גיבוב״, "צעקנות" (־!ת 80 ,: 11151 ^ 8011 
8331 ), "סיגנון האפנה" ( 11 ) 65 ו 01 מז 13 \,) או אף "סיגנון רו¬ 
עים" ( 8011310151:11 ) ; השם "רוקוקו" לציון השלב האחרון 
(במאה ה 18 ), נהוג בספרות כמעט רק בגרמניה! בהולאנד, 
שבה אין רישומיו של סיגנון־הב׳ ניכרים אלא במקצת, הוא 
נקרא בשם 2110111 } 111 < 1 (״ניפוח״) או 01161166111 ^ 862 ("גי¬ 
בוב"). משאר הארצות יש עניין לכל היותר עוד בפורטוגאל, 
שבה נהוגים אותם הכינויים המקובלים בספרד, וכן גם 

801500111 : 15010 . 

היכן נולד סיגנון זה? הוא מופיע כמעט בעת ובעונה 
אחת, סמוך ל 1580 , בכמה מן הארצות הנזכרות, והיה מקובל 
בהן, עד המאה ה 18 , חוץ מבצרפת, שבה קטל אותו מולייר 
ע״י הקומדיה 11011103 ) 11 1001011505 ? 05 ^ 1 ב 1659 . 

החשובים שבסופרים, שכתבו בסיגנון הב׳ היו פעילים 
בין 1600 ו 1650 . מאלה יש להזכיר ביחוד את גונגורה 
ומארינו, שהשפיעו זה על זה ועל רוב שאר סופרי דורם! 
אעפ״כ אפשר לומר, שסימון־הב' הופיע תחילה בספרד, 
שהרי כמה מסימניו כבד נמצאים בפרוזה של אנטוניו 
דה גורה ( 01101-313 ; 1480 — 1545 ! ע״ע). מספרד עבר 
סיגנון־הב׳ לממלכת נאפולי, שבה פעל, מ 1468 ואילך, 
הקטלאני בנרטו גארת ( 0300111 ), המכונה באיטליה קארי- 
טאו ( 60 ) 1 ־ 031 ), בחצר־המלכות האראגונית, וחיבר שירה 
בספרדית ובאיטלקית. קווים בארוקיים מתגלים גם בשיריהם 
של כמה פטרארקיסטים אחרים מסוף המאה ה 15 (פאנפילו 
סאסו, טבאלדאו, סראפינו, ועוד). מאז נתקיימה השפעת־ 
גומלים בין איטליה וספרד, ושתיהן השפיעו על פורטוגאל, 
צרפת, אנגליה וגרמניה, בשתי ארצות אחרונות אלו נודעה 
גם השפעה מצד צרפת. אנגליה מצידה השפיעה במקצת על 
ארצות היבשת ע״י לילי, המחקה מצידו את גווארה! לפור- 
טוגאל ולגרמניה לא היתה כל השפעה מחוץ לגבולותיהן. 

לסיגנון־הב׳ בספרות כבאמנות אפיינית השאיפה להפתיע, 

לפי מימרה מפורסמת של מארינו: ״מטרת המשורר היא — 
להפליא! מי שאינו יודע לעורר תימהון מוטב שיהיה סייס!״ 
( £30 53 11011 0111 ; 113 ^ 1 ז 31 ־ 101 מ 13 111 ) 11 3 ] 106 ] 101 ) £ 
! 5101813 3113 3113 ׳! 10 ת 5111 ), למטרה זו מבקשים משוררי־ 
הב׳ להגיע בשתי דרכים: מצד אחד, ע״י פיתוח יתר של 
הקישוט הרטורי, ומצד שני, ע״י חידודי־מחשבה. שתי מגמות 
אלו מתמזגות לפעמים קרובות אצל אותו סופר עצמו! אעפ״ב 
הבחינו ביניהן בספרד כבין גילויים של שתי אסכולות 
נפרדות, שלכל אחת מהן היו חסידים בספרד ובשאר הארצות: 
אסכולת הקישוט הרטורי נקראה בשם קולטראניזם (־ 0111 
00311151110 )), ובראשה עמדו גונגורה ולופה דה וגה! אסכולת 
החידוד הרעיוני נקראה בשם "קונצפטיזם" ( 10 ת 115 ק 00 ״ 00 ), 
ובראשה עמדו גרסיאן וקוד(. הקולטראניזם אפייני בעיקר 
לשירה! הוא טיפח דימויים נרחבים ומפורטים, תחביר בלתי- 
רגיל, תקבולת קצבית של חלקי המשפט, מיזוג של תיאורים 
מתהומי החושים השונים, ממדעי־הטבע והטכניקה (ביחוד 
ביופואיזם), מלים למדניות, נדירות או מחודשות, צירופים 
של מלים נרדפות, פריפראזות מפתיעות, ובייחוד — תמונות־ 
לשון נועזות (כגון "כינורות בעלי נוצות" או "זרי־פרחים 


מצייצים", כדימויים לציפרים, וכיו״ב). הקונצפטיזם גיבב 
חידודי־מחשבה (באיט׳ 11 ) 00000 , וממנה עבר המונח לשאר 
הלשונות, שהשתמשו, נוסף על כך, גם במונחים אחרים: 
בספר׳ 381111023 ; באנגל׳ — בצד )!ססח״ס — גם )!׳ 15 ; בצרפ׳ 
1 ״ר! 0$ , 011110 !!) וטיפח ניסוח קולע ומימרתי, סאראדוב־ 
סים וביחוד אנטיתזות. שתי האסכולות מחשיבות ניסוח־ 
מחשבות או תיאורים מתוך שימוש בהבלטת־גיגודים מכוונת 
אל הדמיון או אל השכל, או — מה שנראה להן עדיף — 

לשניהם. 

הסיגנון הבארוקי העניק יופי פיוטי רב למשוררים מוכ¬ 
שרים, ואחר התנכרות של דורות לסיגגון זה, חוזרים ומערי¬ 
כים אותם בדורנו, ביחוד בהשפעת חיבוריהם של ת. ס. אליוט 
והבלשן והמשורר הספרדי דממו אלונסו. ואולם ההפרזה 
בסיגנון זה, שכיום מבחינים בינה ובין הב׳ המשובח ומציי¬ 
נים אותה בשם מנידיזם, הביאה לידי גיבובים מחומרי־טעם, 
ביחוד אצל ה^ 00010 ? הצרפתיים, אצל המשוררים הגרמניים 
בני האסכולה הסילזית השניה (ה 1 םמאנסולךאו, לוהנשטיץ 
ואחרים), ואף אצל האמן המפורסם של הקונצפטיזם, מארינו. 
גלגול חדש של סיגנון הב׳ על כל סימני-ההכר שלו היא 
הפרוזה של ז׳אן פאול הגרמני. מן היפים והנועזים בדימויים 
ובניגודים הפיוטיים, שהומצאו ע״י הב׳, נשמעים הדים לא־ 

מועטים בשירת דורנו. 
טפרות־הב , בכללה; 

?. 1 ' 110 חס?!}ס! ! 0 ! 44105 0 ) 0005140 ) 11 ו 15 ) €00%0 £0 , 35 וח ! 
<11/(0 10 680(1015(00, 1911; 001 ) 80 / 110 0610101 ) 8 ,זס' 10 / \ ,א (- 

1111*4111?, 1928; ? 032 , 5111(11 !141 €00001115100, 1934; 

5101011 , 00( 014(08615060 8. (1 410 1 ) 110 '() 0:0/11 00 <£ ״ 

2011, ס 1011 ) 1011 ) €1011 !-. ,) 014 ) 2 ) 13 1 .מ ; 1947 ,( 71-132 .ק ) 

1/1( 8. 8(0/11(111 111 1/1( !<0/110110( 1.11(101!(((( (111 €00180(0■ 

!1)/( €11(10114(( 1, - 10 ) 41 > , 105 ו 1118 ס 14 . 0 ; 1949 ,( 113-39 .ק 
1 ) 110 ? .ן .ס ; 1953 , 1 ( 11 ) 80 141 ) 01 )/ 8 1 ) 0/1 ) 114 ) 0 ) 80 ,/ 1100 ץ 1 /ק - 
11011, "8/1( 21%( 0) 1/10 80?01}11( 1610-60, 1953; /). 31 ץ 8 ח\נ , 

0(1 1 1/0(4(%00% 4(1 1(11(11101101101(11 8.-/0(10/11111% ( 1 ת 

80(506110%00 (1114 80(1(0/11111( XX\ ; 954 [ ,(, 35 7 7 3 .ק ,^ 1 ^ ז 

ספרד: 

-1. (10 035(10, £111(410 101/1( (1 €1(11(10/1111/10 (111 816110- 
1(00 4( 4/14101(1 £180/10101, 1-01. 42), 1870; 0. !)!32 ?13)2, 

£1 (11 ) 6011000 £1 , 201 ) 531 .£ ; 1940 , 8011000 1 ) 4 1114 ? 1 ק - 

80/101 (111 801(11/1 4(1 1/111111410 4( 101/0511%0010005 8/111611- 
001, 01101105 ^1165, XX\ ; 1944 ,(. 55 17 .? , 1944 ,^^^ ז 

פורטוגאל: 

41 . 0011 ( 1110 , <458(0101 40 11101011410 6011000, 1950; 

: איטליה 

0, 01000 , 50%%! 111110 1(11(101(11(1 110110/10 401 '600, 1911; 

0. 03102(0112, 11 4(1 8010000 (111 011(1110/11 0 

0011(1111 41 510110 1(11(10(10, . . 1-11 ; 1949 ,( 501 ־ 405 .ק 
111 ) \ 1  11 1 ) 4 ) 15111 ) 10 ) 01 ) 060 ) 211 .) 01 ״\!.? 
£.0171011(150/1(1 / 0/1(600/1 111, 10 ) 30 ) . 0 ; 1950 ,( 421-98 .ק , 

£0 801(111100 5141 8. (111 £011(1011(>44 ( 011(100 0(1 1(1(180, 

; 1954 ,( 131-218 ■ק 

צרפת: 

1,11(0(, 6(001(1! / (1 81(01(14!(!, 1896 3 ; £0 ,) 0011550 ,ן 
1111(1011110 40 1'6%0 60104214( (1) 810110(, 1953; 1.1. 03!1 )נ 1 סוחי , 

8. (1 £(1)0155410(( 80(1>%61110((0, 1925; 

?. ?1101111101 00% 1 ) 4 00410%00 ) 0 06111060 ! 0015105%0506 ,־ - 
1150/1(0 8.-111(101111, 1934; 

: ארצות־השפלה 

<9. ,'\ 1',1 ; 1946 ,/ 1414 ) 0 ) 174 40 ס! )/)!)ץ! )) 1 ) 80101 , 5 .? 1 נ 

גרמניה: 

14. 0 111201 ) £1103 .. 1 ; 1924 , 410/11140% -. 8 ) 111516 ) 0 , 5312 ץ , 

8. 1404 £01(01(0 11) 4(1 4011506(11 01061141)%, 1928 ־ ; £. 
'11007, £1)0(506110% 4(5 4(111506(0 8. (1 1 ) 11 ) 81 ) 111506 ) 0 ת - 

10/1(5506(1)1 )11( 10101010(14/115001060)1 1104 0(151(5%(506106!( 

X57 . 1940 ,(^^ד 

ח. פ. 





573 


כרוק— ברוק, רוסרט 


574 


ד. מ ו ס י ק ה. — במוסיקה לא התחילה תקופת־הב , בזמן 
אחד בכל ארצות־אירופה. באיטליה אפשר לקבוע את ראשיתה 
ב 1580 לערך, בעוד שבאנגליה שלטה אומנותם של מחברי- 
המאדריגאלים והב , התחיל בה דק לאחר המה עשרות שנים! 
והוא הדין בהתפתחותה של המוסיקה הגרמנית, את ס 1 פה 
של התקופה יש לראות בתחילת המחצה השניה של המאה 
ה 18 במותם של גאוני־המוסיקה, שסיכמו את השגי המוסיקה 
עד זמנם — באך והנדל. במוסיקה, כמו בספרות ובשאר 
האמנויות, היה למונח ב׳ מתחילה גון שלילי, אך עם בירור 
סגולותיהן המיוחדות של תקופות הרנסאנס והב , נעלם גון 
זה. לא תמיד אפשר למצוא הקבלה בדרכי־ההתפתחות של 
האמנויות השונות! בתקופת־הב , השפיעו הגורמים העיק¬ 
ריים בספרות ובאמנות גם על צורות־המוסיקה ודרכי הבעתה, 
אפייני הדבר, שתקופה זו — בדומה לתקופות אחרות — פתחה 
ביצירת סיגנון, שהקומפוזיטורים ראו אותו כ״חדש , / וסמוך 
לשנת 1600 כבר ראו את המוסיקה של תקופת הרנסאנס 
כ״מיושנת". ב 1594 נפטרו זה אחר זה שני אמני־הרנסאנם, 
שמיזגו וסיכמו את השגי המוסיקה של יה״ב והרנסאנס — 
פלסטרינה ואורלנדו לסו (ע״ע). באותו זמן חיבר המחדש 
הגדול קלאודיו מונטודדי (ע״ע) את יצירותיו הגדולות 
הראשונות, הופיעה הצורה החדשה של האופרה והתפתחו 
המוסיקה האינסטרומנטאלית והקונצרטאנטית. החידוש הבו¬ 
לט ביותר לעין בתקופת־הב׳ הוא החיסול הסופי של עצמאות 
הקולות במוסיקה הרבקוילית והעלית לשלטון של המוסיקה 
הנקראת ״מונודית״ — כלומר, המוסיקה, שבה גובר קול 
אחד (קולי או כליי) על שאר הקולות המשתתפים בביצוע 
היצירה המוסיקאלית. המוסיקה המונז׳דית שימשה ים 1 ד לכל 
הצורות של המוסיקה הקולית, כגון האוראטוריה, האופרה 
והקאנטאטה, ועם זה הביאה אף במוסיקה הפליית, שבה 
הוסיפו הקומפוזיטורים לטפח את הרבקוליות, לידי חלוקת 
הקולות לעיקריים ולמלווים. נוסף על כך גרם העקרון של 
ליווי המוסיקה (הקולית והכליית כאחת) בכלי־מנענעים 
(קונטינואו) גם לחיסול עצמאותם של קולות־המשנה. כלי־ 
מנענעים זה היה עפ״ר צ׳מבאלו או אורגאן והקומפוזיטורים 
רשמו למנגגיהם את קול הבאס בלבד, המקביל לקולות־ 
הזמרים או לכלי־המיתר הנמוכים ביותר, והוסיפו על כך 
מספרי־סימון כדי להדריכם ביצידת־ההארמוניה. משום כך 
מציינים את תקופת הב׳ גם כ״תקופת הבאס המסומן". הסגו¬ 
לות האפייגלת למוסיקה של הב׳ — מלבד הסיגנון המו־ 
נודי — הן הנטיה לסיגנון קונצרטאנטי, התפתחות ההארמוניה 
הפונקציונאלית, ההבעה עשירת הרגש והצורה הארכיטקטו¬ 
נית. כמו־כן אנו מוצאים בה גילויים ראשונים של גאווה 
לאומית בהשגים מוסיקאליים. אף התאוריה המוסיקאלית 
והפילוסופיה האמנותית מתפתחות בתקופה זו בדרכים חד¬ 
שות, המושפעות השפעה מכרעת מן הפילוסופיה הדאציו־ 
נאליסטית של התקופה ומן התגליות המדעיות, כגון: סדרת 
הטונים העליונים, משיכת־האדמה וכד , . המוסיקה האמנותית 
עדיין היא בתקופה זו נכס של המעמדות הגבוהים — האצי¬ 
לים, ראשי הכנסיה והסוחרים העשירים, וסיגנון־הב , המפואר 
כאילו משקף את המעמד החברותי של המוסיקה באותו זמן. 
המעמד הבינוני טיפח אז את המוסיקה בעיקר בחוגים ובמו¬ 
עדונים למוסיקה, שהחשובים שבהם היו חוגי־המוסיקה 
באוניברסיטות (קולגיום מוטיקום). באותו זמן נוסדו גם 
חברות של רמי־מעלה בעדים שונות, שלפניהן הופיעו זמרים, 


נגנים ווירטואוזים בינלאומיים, שהניחו את היסוד לקונצרט 
הפומבי. המוסיקאים והקומפוזיטורים, שהיו אז משרתיהם 
של בני המעמדות העליונים ונהגו ללבוש בגדי־שרד, הת¬ 
ארגנו באיגודים, שקבעו את השכלתם, הגדירו את זכויותיהם 
וחובותיהם ושמרו על רמתם המקצועית הגבוהה! מי שסולק 
מאיגוד כזה משום שעבר על תקנותיו וחוקיו עמד בפני 
סכנה של הרס כלכלי. היסודות החברותיים של מוסיקח־הב , 
מסבירים את הקשר ההדוק, שהיה קיים בין הקומפוזיטור 
ובין המבצע (בדרך כלל היו הקומפוזיטורים עצמם מבצעים 
את יצירותיהם) ובין הקומפוזיטור ומאזיניו. הקומפוזיטור 
חיבר כל יצירה ויצירה רק לקהל מסויים ולמועד קבוע, 
והמאזינים המשכילים הבינו כל חידוש, שהוכנס ליצירות 
החדשות. חשובי הקומפוזיטורים בתקופת הב , — וביחוד 
י. ם. באך, הגדול שבהם — הצליחו לחבר יצירות, שעמדו 
במבחן הזמנים. 

. 4 \ ; 1928 $? 1 > , 1315 ־ 1 .. 8 

. 1947 , 0 ־ £7 )" 3 > 0 , ( 86 2 ( 1 

פ. ע. ג. 

ג׳ימז, סר — 00116 ־ 81 100365 — ( 1803 — 1868 ), 

ראג׳ה (מושל) של םרוק(ע״ע)ז ממרחיבי האימפריה 
הבריטית במאה ה 19 . ב , נולד בקרבת בנאדס שבהודו לפקיד 
אנגלי, חונך באנגליה, נכנס לשירותה י של החברה ההודית- 
המזרחית (ץ 30 <ןמ!סכ> 1130 ) 10 £351 ), השתתף במלחמת 
הבריטים נגד בורמה ( 1826 ), שבה נפצע קשה, וחזר לאנ¬ 
גליה. אחר מות אביו ירש ב , הון ניכר, קנה את הספינה 
הקטנה "רויאליסט" 31150 ץס£) והפליג בה ב 1838 למסע- 
תגליות בקבוצת האיים האינדונזיים. הוא הגיע לסאראוואק 
שבמערבו של האי בורנאו וסייע לשולטן של ברוני (ע״ע) 
שבצפון־המזרח של סאראוואק לדכא מרד של הילידים. 
ב 1841 מינה אותו השולטן לראג׳ה של סאראוואק, וב׳ שלט 
כאן 22 שנה. הוא נלחם בשודדי־הים והשתדל להעלות את 
רמת־תרבותם של הילידים ואף לשתף אותם במינהל. ב 1847 
הועלה לאצולה הבריטית (בדרגת "סר"). את שגות־חייו 
האחרונות בילה באנגליה, לאתר שמסר את השלטון בסא- 
ראוואק לבן־דודו׳ סר צ׳ארלז ג׳ונסון ב , ( 1829 — 1907 ). בנו 
דורשו של זה האחרון, סר צ׳ארלז וינר ( 061 ץ¥) ב , (נולד 
1874 ), מסר ב 1946 אח סאראוואק לכתר הבריטי כמושבה. — 
מכתביו של ,רימז ב , (. 8 .ן ־ 511 0£ 5 ־ £61161 316 ׳\ 11 ? סן( , !) 
נתפרסמו (ב 3 כרכים) ב 1853 . 

: $21111 . 8 . 5 ; 1876 ,. ¥01 2 / 0 , כ 1 ס 30 | ״ 1 . 0 

1 ^־/ 771 י ש ^ 00 ז 6 . 5 ; 1879 ,. 8 •/ 01 ?/!״/ , 70110 

. 1953 / 0 . 8 ./ .£ ; 1939 , 1 ^ £ 4/0 

ןחק, חות־, ע״ע החייבות עתופית. 

בר 1 ק, רו 6 ךט— 6 ) 001 ־ 81 : 611 < £0£ — ( 1887 — 1915 ), משורר 
אנגלי. ב׳ נולד ונתחנך ברגבי (׳ 80285 ) והמשיך 
את לימודיו בקימבריג , , בעיקר בספרויות הקלאסיות ובספ¬ 
רות האנגלית. ב׳ פירסם דיסרטאציה על ג׳ון ובסטד ( 1913 ) 
וסיכום של רשמי מסעו באמריקה ב 1913 ("איגרות מאמ¬ 
ריקה"). את מותו מצא בדרכו לדארדאנלים כששירת כקצין 
בחיל־הים הבריטי במלחמת־העולם 1 . בכרך שיריו הראשון, 
שיצא ב 1911 , ניכר, למרות הבוסר שבו, כשרון מבטיח גדו¬ 
לות. פירסומו ואגדת־חייו נוצרו ע״י מה שהידיעה על מותו 
הגיעה סמוך להוצאת קובץ הסונטות הלאומיות שלו, ״ 1914 ״, 
שאחת מהן פותחת במלים: "אם מות אמות, אך זאת חשבו 



575 


גרוק, מסרט — ברוקגר, אנטון 


576 


עלי". רוח-האבירות המפעמת סונטות אלו נתנו: ביטוי 
לאידיאליזם, שבו בכנסו הרבה מצעירי אנגליד, למלחמת- 
העולם 1 . אך שאר שיריו נוטים להתחכמות המטאפיסית של 
ג׳ון דון (שהיה המשורר החביב עליו ביותר), אע״פ שיש 
בהם הומור שכולו שלו< יצירה נאה היא הפואמה "גראנט- 
צ׳סטר״ ( 1912 ,(0020101168x60 . ב 1946 הוציא 068 ץ 6 ) 1 .ס 
כרך מורחב של כל שיריו. 

. 1916 ,. 8 . 8 ,ז^ 3 ״\^ת 1 ־וס .( 

בר^ד 1 ךף*ח?או׳ אולמך פון — -^ 0€ ־ 61 1 ז 0 ע ן 1 ;> 1 ז 1 ס 

ג 0231 תב?- : )£זס 6 — ( 1869 — 1928 ), דיפלומאט גרמני. 

שירת בשירות הדיפלומאטי הגרמני מ 1892 ואילו וכיהן 
ב 1912 — 1918 כציר־גרמניד, בקופנהאגן, בדצמבר 1918 נת¬ 
מנה מנהל משרד־החוץ בממשלה הרפובליקנית הגרמנית, 
ובאפריל 1919 עמד בראש המשלחת הגרמנית בוועידת- 
השלום בוורסאי. תנאי־השלום, שהוצגו לגרמניה ע״י בעלות־ 
הברית (ע״ע גרמניה, עמ׳ 466 ), נראו לב׳ כבלתי־הוגנים 
וכבלתי־ניתנים לקיום, הוא דרש מממשלתו לדחותם,־ חרף 
סכנת החדירה של צבאות בעלות־הברית לגרמניה, שהיתר! 
ברוכה בדבר, וכשהחליטה הממשלה הגרמנית לחתום על 
חוזה־השלום התפטר ב' מתפקידיו בממשלה. בסוף 1922 
נתמנה שגריר־גרמניה ברוסיה הסובייטית ופעל להידוק היח¬ 
סים בין שתי המדינות. בהתאם לכך התנגד להתקרבותה 
של גרמניה למעצמות־המערב, שהתבטאה בחוזה לוקארנו 
( 1925 , ע״ע גרמניה, עמ ׳ 470 ). הוא פירסם 00141111160x6 
608211168 ') ססס 60 ) 1301 >£,) 1 ) 110 ("מיסמכים והירהורים על 
[שלום־] ורסאי״), 1925 3 . 

.מ ; 1929 ,,% . 8 / 08 ,ו 1 ] 1 ב 6 ט 11 -ת־ו 810 "ז 

051(8X6? $31551011 3.6$ 0?8/611 8. 8. (807$6111111 £6X1 211? 051- 
611?0$'31$6/16?1 0656/116/116, 11 , 1955 ). 

ןר 1 כןה, פול — 30181002 ? — ( 1824 — 1880 , פאריס), 
רופא !אנתרופולוג צרפתי. מ 1853 עד מותו היה ב׳ 

פרופסור באוניברסיטה של פאריס ומנתח ראשי בבתי־חולים 
בעיר זו. בתקופודעבודתו הראשונה עסק בפאתולוגיה, והיה 
מן הראשונים בצרפת שהשתמשו בשיטה הפאתולוגית־היסטו־ 
לוגית. באותה תקופה פירסם גם עבודות בכירורגיה. מ 1859 
ואילך התמסר לאנתרופולוגיה, סייע בייסודו של המכון 
לאנתרופולוגיה ( 1876 ), עסק בקראניומטריה (ע״ע גלגלת, 
עמ ׳ 771 ), ואף המציא מכשירים לביצוען של חקירות אלו. 
אך מפעלו העיקרי היה בחקר תפקידי־המוח ואיתור "מר¬ 
כזיהם". הוא נתפרסם בעבודתו על איתור כושר־הדיבור 
בפיתול המצחי השלישי של המוח בצד שמאל ( 1863 ) 
וביצירת מושג האפסית (ע״ע! ב׳ עצמו השתמש במונח 
116 וו 116 ק 3 ). אע״פ שהנורופיסיולוגיה החדישה אינה מכירה 
במושג "מרכז־הדיבור" במובנו של ב׳ (וע״ע דבור), יש 
לראות בתגליתו אחד מן המאורעות המכריעים בהתפתחות 
המחקר של מכאניזמי־המוח. 

?ת?ןד>אום, פח־ךויך ארנולר — 00016 ^ 0160111011 ? 

810010113118 — ( 1772 — 1823 ), המייסד של הוצאת־ 

ספרים גרמנית. ב׳, בגו של סוחר מדורטמונד, למד ב 1793/95 
באוניברסיטה של לייפציג, בייחוד לשונות, אח״כ עסק — 
ב 1795 — 1804 — במסחר אריגים בעיר-מולדויו ובערים שו¬ 
בות של הולאנד, אך ב׳ לא היה מרוצה בעיסוק זה, וב 1805 
יסד באמסמרדאם הוצאת־ספרים. ב 1808 קנה ב׳ את 5 


הכרכים של ה״לכסיקון לשיחות" ( 1(0111161831100816x1000 ), 
ששני סופרים בלייפציג חיברו ב 1796 — 1806 כדי לספק 
לקורא חומר עובדתי לשיחותיו. ב׳ חיבר, עם אחד מידידיו, 
את הכרך ה 6 , שהלכסיקון היה חסר, ו 6 הכרכים ביחד הקיפו 
כ 2,800 עמודים קטנים. הצלחת־המפעל היתה מרובה, 
וב 1819/20 כבר הוציא ב , את המהדורה החמישית, שנכתבה 
ע״י צות של מומחים במקצועות־המדע השונים. במהדורה 
זו, שכללה 10 כרכים (כ 10,000 עמוד), שימש הלכסיקון מופת 
למפעלים דומים באירופה ובאמריקה. ב 1817/18 העביר ב׳ 
את ההוצאה ללייפציג, המרכז של מסחר־הספרים בגרמניה. 

צאצאיו של ב׳ המשיכו בפעולתו ויסדו, בין השאר, ב 1890 
את הסניף של ב׳־עפרון בפטרבורג, שהוציא עיבוד רוסי של 
הלכסיקון. — לאחר שהוקמה ה״רפובליקה הדמוקראטית" 
של גרמניה המזרחית ( 1949 ) הולאם בית־ההוצאה בלייפציג, 
אך כבר קודם לכן, ב 1947 , נוסד סניף בוויסבאדן בגרמניה 
המערבית, שמוציא מ 1953 ואילך את המהדורה ה 16 ב 12 
כרכים. — מן המהדורה ה 15 שלו ( 1928 — 1935 , 21 כרך) 
נקרא הספר בשם ״ב׳ הגדול״ ( 800010113118 800886 060 ). 

1 ) 111 ?!¥ 016 ,. 1 * 1 ; 1872/81 י 1 € > ו 631 3 ,. 8 . 4 .¥ , 11308 * 001 ־ 81 
ז 36 0656 / 116/116 ; 1905 , 1805-1905 { . 8 . 4 , , 8 

. 1928 ,. 8 ¥111111116 

?ריקלקז׳ קול — חמ 3 חז 1 ^ 1 :> 0 ז 8 1 * 1 * 0 — ( 1868 , ר 1 ס~ 

טיק — 1956 , האלה), מזרחן גרמני. מ 1893 ואילך 
הורה לשונות־המזרח באוניברסיטות של בו־סלאו, קביגסברג, 
האלה, ברלין, ומ 1923 שוב בכרסלאו. ב 1932 , כשהיה רקטור 
של האוניברסיטה בעיר זו, התנגד בתוקף לנסיונותיהם של 
הסטודנטים הנאציים להשתלט על המכללה. ב' התמסר בעיקר 
לבלשנות השמית והתורכית, ויצר בתחום זה שורה ארוכה של 
ספרי״יסוד, בכללם: ־ 00301 1£0 > 608161011£0 ע 160 > 0110110188 !) 

03011£0 <% 0131114 160 861X1101801160 (״ קיצור של הדיקדוק 
המשווה של הלשונות השמיות״), בשני כרכים ( 1907/13 ) ! 

031X11014180116 00300013X114! (1928 2 ) 1.6X1000 5^01361101 

(״דיקדוק של התורכית המזרחית״, 1954 ). 

משאר עבודותיו נודעת חשיבות יתרה לחיבורו הגדול, 
3686111011x6 <160 303111801160 13x6021110 > ("תולדות הספרות 
הערבית״. בשני כרכים, 1898 — 1902 < 3 נרכי־מילואים יצאו 
ב 1937 — 1942 ) — מחקר, שעדיין לא נתחבר בדומה לו בשביל 
הספרויות של שאר לשונות-המזדח. לתפוצה רחבה זכה גם 

0 ^ 611400 111101 5X33X60 ׳) 7080111011X6 660 18131X11801160 ) 
(״תולדות האומות והמדינות האסלאמיות״), 1939 — עיבוד 
של תרומתו ל״היסטוריה העולמית", שנתפרסמה בהוצאת 
אולשטיין< ניתרגם גם לאנגלית ולצרפתית. בשנת מותו 
של ב׳ תופיע ספרו האחרון ^ 1 ץ 5 6603186116 ]? ("תחביר 
עברי"). 

ןרוקגר, א^מזן 8011614060 1(0X00 1824) , אנספלז־ן, 

על־יד לינץ — 1896 , וינה), קומפוזיטור אוסטרי, 

אביו של ב/ שהיה ממשפחת-איכדים, היד. מורה כפרי, ואף 
ב׳ עבד מתחילה בהוראה, אלא שעם זה עסק גם במוסיקה, 
וביחוד בנגינה באורגאן. ב 1849 נתמנה אורגאניסטן במנזר 
סט. פלוריאן ( 100130 ? . 50 ) וב 1856 בקאתדראלה בלינץ. ב׳ 
החליט אז להקדיש את חייו למוסיקה והתחיל לומד שיטתית 
את תורת-המוסיקה אצל זכטר ( 5668x60 ) בווינה ואצל קיצלר 
( 1 ( 1 x 2160 ) בלינץ. את הסימפוניה הראשונה שלו כתב כשכבר 



577 


ברוקגר, אגמון—ברוריה 


578 


היה בן 40 . מ 1868 ואילך ישב בקביעות בווינה, שבה שימש 
פרופסור למוסיקה בקונסרוואט 1 ריון ובאוניברסיטה. רק בסוף 
ימיו התחילו מכירים בגדולתו וביום הוא נמנה עם חשובי 
המלחינים של המאה ה 19 . ב׳ כתב בין השאר שלוש מיסות 
גדולות, טד. ראום (דתס 0 ס 10 ־), מוסיקה לתהילים קב ו־קנ, 
חמישיה לכלי־מיתר ו 9 סימפוניות. 

למוסיקה של ב׳ יש מטרה אחת ויחידה: להודות, להלל 
ולרומם יה ולהעמיד את אלוהים בהודו כנגד האנוש בשפ¬ 
לותו, אמונתו הדתית 
של ב' הי תה פשוטה 
ותמימה כאותה של 
איכר קאתולי (את 
הסימפוניה האחרונה 
שלו הקדיש "לאל ה¬ 
אהוב", פשוטו כמש¬ 
מעו), ואמונה זו הת¬ 
חברה אצלו עם שאי¬ 
פתו המיסטית של 
רומאנטיקן להתמזג 
עם האלוהות באמצ¬ 
עות הצליל. הרומאנ¬ 
טיקן שבב׳ ביקש גם 
לשחררו מכבלי המלה, מן הטכסט הקבוע מראש, שקיצץ את 
כנפי דמיונו המוסיקאלי. לפיכך פסק ב׳ במרוצת־הזמן לכתוב 
מיסות ויצירות אחרות לקולות ופגה אל המוסיקה הצרופה 
ואל הסימפוניה הקלאסית. בזד. הלך ב׳ בדרך, שהותוותה 
ע״י בטהובן וביחוד ע״י שוברם, אע״פ שהאופי הדתי של 
הסימפוניות שלו חייב סטיות מסויימות מדרך זו. בהתאם לכך 
אין הקצב של הסימפוניה שלו משתנה במידה מרובה מפרק 
לפרק, ובכל הפרקים — חוץ מבם?ןרצו — הוא מתון וחגיגי — 
מה שנועד לחזק את רושם המונומנטאליות של שיר־תהילה 
לאלוהים. וכן מכוונים להשלים רושם זה המשך הארוך של 
הסימפוניות ("נחשי ענק" קרא להן בראמס על דרך גנאי), 
התיזמור הערוך לפי תכונות האורגאן הכנסייתי והרחבתם 
של כל אחד משלושת הנושאים שבסימפוניה הקלאסית 
לקבוצת־גושאים. בקשר לכך תשוב במיוחד מבנה היצירה. 
כל פרק ופרק, וגם הסימפוניה בולה, נבנו בצורת "עליה 
בגלים", שלעיתים קצובות היא מופסקת ע״י "נקודות מנוחה", 
כלומר, ע״י הפגת-מתח זמנית. 

, 75 : 11114 [ ; 1938 2 , 1922-36 ,. 8 - נ (:> 1 ־ 0011£1 . 

. 0 ; 8 1925 ,ב 1 *זט£ .£ ; 1923 ,. 8 .)/ 1 ז 11€ ז 59711$/10 0:6 

. 1955 ,ץ? 11 ! $44 . 8 . 1 ־ 1 ; 1947 ,. 8 . 4 

מ. כ. 

5 ךןר (• 01 ׳י\ 3 ז 8 ), אמיהם ;ער|ב(נו׳ 1884 , סטרי, מדרום 
ללבוב), גאוגראף והיסטוריון יהודי. לאחר שסיים 
גימנסיה פולנית בקולומיה למד באוניברסיטה ובביהמ״ד 
לרבנים בווינה, ב 1909 הוכתר בתואר ד״ר לפילוסופיה על 
' 10 ^ חיבורו 10310 01011 ־ 1 ־ 005101 311 05 10 ׳\ 1 031121011 ( 1910 ). 
ב 1910/11 שימש מורה בגימנאסיה בטארנופול; בעיר זו 
בדק את ספרייתו של יוסף פרל, גילה בה את בתב-ידו של 
דב־בר בירקנטל (ע״ע) בשם "דברי בינה" על משיחי־השקר 
בישראל ופירסם את חלקיו המקוריים של כ״י זה ("פראנק 
ועדתו״) ב״השלח״ ( 1917 , 1921 ). כהמשך לחיבורו הגרמני 
הנזכר על גאליציה פירסם ב״השלח״ ( 1910 ) את מחקרו: 
"יוסף השני ויהודי גאליציה". ב 1912 עלה לארץ ונתמנה 


מורה בביהמ״ד למורים של חברת "עזרה" בירושלים ז בקיץ 
1914 עסק בהוראה בסאלוניקי וב 1915/8 בקושטה, במקום 
שגם שימש רב לעדה האוסטרית. לאחר עבודת־מחקר בגאו־ 
גראפיד. באוניברסיטה של וינה חזר בתש״ה לביהמ״ד למורים 
העברי בירושלים והורה בו עד תש״ט. בשנות תרצ״א—צ״ה 
סייר בלבנון, סוריה, עיראק ופרם ופירסם על ארצות אלו 
ספר לנוער (בשני כרכים) בשם "אבק-דרכים". ספרו הגדול 
בידיעת־א״י בשם "הארץ" (ואחר־כך "ארץ־ישראל") יצא 
בתרפ״ח (ואח״ב ב 4 מהדורות נוספות! האחרונה ב 1954 ). 
ב׳ פירסם גם ספרי-לימוד אחדים, אטלאס ומפות. ממאמריו 
המדעיים חשוב ביותר מאמרו על עלילת-דמשק(בספר־היובל 
של ש. קראום, 1937 ), המבוסם על חומר ארכיוני. מ 1949 
ואילך הוא מעורכי מדור הגאוגראפיה באנציקלופדיה 
העברית. 

5 תך י יה, בתו של ר׳ חנינא בן־תרדיון (ע״ע) ואשתו של 
ד' מאיר (ע״ע). ב׳ ידועה כאשד. היחידה, שדעותיה 
בהלכה נזכרו בספרות התלמודית ונתקבלו על דעתם של 
חכמי־זמנה, כפי שמעידה ההערה: "יפה אמרה ברוריה" 
(תוספתא, בלים־ב״מ, א׳, ר). עוד בתקופת ראשוני האמו¬ 
ראים היו רווחים סיפורים על הקף ידיעותיה המרובות (פסח׳ 
ס״ב, ב׳). מסופרים גם כמה דברים על הגובה המוסרי שלה: 
בני־אדם רשעים היו מצערים הרבה את ר׳ מאיר, והוא הת¬ 
פלל עליהם שימותו, אך ב׳ הוכיחה אותו במלים: "מה 
דעתך ז משום שנאמר (תהלים קד, לה): ״יתמו חטאים״ ז — 
וכי כתוב: ״חוטאי ם״? — "חטאים" כתוב!." בקש 
עליהם רחמים, שיחזרו בתשובה!" (ברכות, י׳, א'). כן 
מסופר באגדה, שמתו על־פניהם של ר׳ מאיר ואשתו שני 
בנים ביום־השבת, ור׳ מאיר היה אותה שעה בבית־המדרש 
ולא ידע על מותם. כשחזר לביתו, לא רצתה ברוריה לגלות 
לו את דבר מיתתם של הבנים, כדי שלא לצערו בשבת. אתר 
ההבדלה אמרה לו: "קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פיקדון, 
עכשיו בא — נחזיר לו או לא ?״ — אמר לה: "בתי, מי שיש 
לו פיקדון אצלו — אינו צריך להחזירו?״ — הראתה לו 
ברוריה אח בניהם שמחו. התחיל ר׳ מאיר בוכה. אמרה לו 
ברוריה: "רבי, לא כך אמרת לי, שאנו צריכים להחזיר 
הפיקדון ? — בך: ה׳ נתן — וה׳ לקח"... (מדרש־משלי ל״א, 
ועוד). כן מספרת האגדה על שנינותה של ברוריה: ד יוסי 
הגלילי היה מהלך בדרך, מצאה לברוריה, אמר לה: "באיזו 
דרך נלך ללוד ?״ — אמרה לו: ״גלילי שוטה! לא כך אמרו 
חכמים: ,אל תרבה שיחה עם האשה׳ז — היה לך לומר: 
,באיזה ללוד׳"." (עירובין נ״ג, ב׳). גם מסופר על ברוריה, 
שהתווכחה עם אחד מן המינים ביחס לביאור של פסוק 
בנביאים, והשיבה לו תשובה שנונה על שאלתו (ברכות, 
י׳, א׳)! וכן שהדריכה תלמידי־חכמים בדרכי לימוד-התורה, 
וכשמצאה תלמיד אחד, שהוא לומד בלחש, בעטה בו ואמרה: 
״ולא כך נאמר (שמואל ב/ כג, ה): ״ערובה בבל ושמורה?"— 
אם ערובה ברמ״ח אברים שלך — משתמרת, ואם לאו — 
אינה משתמרת.״״ (עירובין נ״ג, ב׳ — נ״ד, א׳). — דמותה 
של ברוריה שימשה חומר לכמה יצירות בלטריסטיות, בעב¬ 
רית ולועזית. 

א. היימן, תולדות תנאים ואמוראים, חלק א׳, ערך ברוריה ז 
מ. מרגליות, אנציקלופדיה לחכמי־התלמוד והגאונים, כרך א, 
ערך ברוריה! ז. יעבץ, חולדוודישראל, חלק ר, פרק ח/ עמ׳ 
157 — 155 ! גריץ-שם״ר, דברי־ימי-ישראל, חלק ב׳, פרק ט/ 

עם׳ 268 — 270 . 

צ. ק. 



אנטח נרוקנר 



579 


פרושיים — ברזויל 


580 


|ר 1 עיים ( 05$30030 ־ 1 ק! €1 ), משפחת צמחים מסידרת המחט¬ 
ניים (ע״ע)! עצים או שיחים גבוהים ירוקי־עד, 

שעליהם דומים לקשקשים או לשיכים קצרים, והם ערוכים 
בזוגות נגדיים או בדירים. הפרחים חד־מיניים וערוכים 
בתפרחות מבודלות — הזכריים לחוד והנקביים לחוד — על 
ענפים שונים של אותו עץ עצמו. הפרחים הזכריים ערוכים 
באצטרובלים קטנים, ולכל פרח הרבה אבקנים דמויי־קשקשים 
ונושאי מאבקים בעלי 2 — 6 שקי־אבקהז הפרחים הנקביים 
ערוכים באצטרובלים, מורכבים ממספר קשקשים נושאי- 
ביציות. הזרעים קטנים, בעלי שוליים דמויי־כנף; הם מכילים 
עובר, שהוא עפ״ר בעל שני פסיגים. 

הגדולים שבסוגים של משפחה זו הם: ערער (ע״ע), 
ברוש וקליטריס; סוגים ידועים אחדים: תויה, ליבו- 
קדרום (עי , להלן). 

הברוש ( 5 נ 0551 זי} €11 , כ 20 מינים) נפוץ בעיקר באיזור 
הממוזג של אירופה, אסיה ואמריקה הצפונית. המין הידוע 
ביותר הוא הברוש המצוי ( 5 ס:״ 1 י,יז 0 ק 5001 . 0 ), שמולדתו 
הן הארצות המזרחיות של אגן הים התיכון; הוא גדל בר 
גם בא״י (בגלעד ובאדום). שגי זנים למין זה: ( 1 ) הזן 
האפקי, הוא זן־הבר, שבדיו מפושקים; ( 2 ) הזן הצריפי, 
תוצר תרבות, שבדיו הדוקים אל הקורה. שניהם משמשים 
בא״י כעצי־יער ואילני־שדרות וכשוברי-רוח מובהקים. הברוש 
הוא אילן גבוה ומאריך ימים. עצו חסון וקשה, ועשוי 
להתקיים אלפי שנים; לפיכך היו משתמשים בו לפגים בספ¬ 
נות (השווה יחד כז, ה), ובמצרים העתיקה היו עושים ממנו 
ארונוודמתים. — מינים אחרים של סוג זה, שהם מקובלים 
כעצי-יער וכעצי־נוי(גם בא״י), הם: הברוש גדל־הפירות 
( 3 ג}־ 0031 ז 11130 . 0 ), יליד קאליפורניה, הדומה במקצת בגופו 
הרחב ובענפיו האפקיים לארז (ע״ע); הברוש האריזוני 
( 1200103 ־ 31 .סאשנופואפור־פחלחל; הברוש הפורטוגאלי 



הכרו׳ט המזווי ( 5 ת:)־ו 0171 <ןת££ל 5 ט 5 <״>זק! 01 ) נהר־הבית בירישלים 



נרגיע נדל־הפירות (צנ)ת 3 :> 0 ־ 1301 זו לט,! 5 ;>־ 1 ו; 04 ) בחזף קא׳ליפורניר, 


( 311103 ) 11151 . 0 ), שהוא בעל נוף אפור-כחלחל ופירות 
קטנים; ברוש הבכות ( 00111:15 ״). 0 ), שענפיו פחוסים 
ובדיו נטויים כלפי מטה, ■מוצאו מסין (תמונות נוספות: 
ע״ע איטליה, עט׳ 725/6 ; גוך, וינצנט ון. תמונה מול עט , 
375/6 ). — בשם ב׳ נוהגים לציין כיום עץ זה בלבד, ואילו 
במקרא מכונה גם הערער (ע״ע) הגבוה בשם ברוש. 

הסוג ק ל י ט ר י ס ( 15 ־ €311111 , 15 מינים) מוגבל בתפוצתו 
לאוסטראליה, קאלדוניה החדשה ואפריקה. הוא מצטיין 
בענפיו המפריקים ובאצטרובליו העשויים 4 — 8 קשקשים. 
במולדתם משתמשים בעצם של אילנות אלה לחרושת, 
ובמקומות שונים מגדלים אותם לנוי — למשל, בא״י שבה 
מגדלים לצורך זה את הקליטריס המרובע ( 15 ׳ 311 ׳ 11 ־ 11 > 3 טן>. 0 ) 
ואת הקליטריס השגיא ( 01111513 ־! .€). 

הסוג ת ו י ה ( 3 ( 1110 ־, 6 מינים) ניכר בענפיו הפחוסים, 
בעליו דמויי־הקשקשים, המהודקים אל הענפים והנושאים 
בלוטות בגבם; התפרחת הנקבית מורכבת מ 8 — 12 קשקשים 
בשרנים גדולים, ובבסיסו של כל קשקש 2 — 3 ביציות. התויה 
המערבית ( 3115 ) 00011100 . 111 ׳) היא ילידת אמריקה הצפונית, 
ולה צורת עץ; התויה המזרחית ( 3115 ) 00100 .!וד) היא, 
כנראה, ילידת סין הצפונית וקוריאה וצורתה צורת שיח או 
עץ עד גובה של 8 נד. שתיהן צמחי־תרבות ותיקים ומספר 
זניהן מרובה. בא״י מגדלים בעיקר את התויה המזרחית 
כשיח־משוכות. — הסוג ליבוקדרוס ( 11$ ־ 1311000011 , 9 מי¬ 
נים) כולל עצים ירוקי־עד, מפיקי שרף, ילידי אמריקה. 
אוסטראליה וסין, ומהם מינים, שגבהם מגיע עד 60 מ , . 

ע 

מ. ז. 

5 וןה,?ירםווךניןךה — 3223 ־ 81 10 ) 030 א־ 01 ׳ג 53 0 ־ 1 ־ 101 ? •— 
( 1852 — 1905 ), תייר צרפתי. ב , , שהיה בן למשפחת־ 

אצילים איטלקית, בא בנערותו לצרפת, שבה למד בבית־ספר 
לימאות בברסט ונכנס כקצין לצי הצרפתי. 1875 — 1877 ערך 
מסע־מתקר לאפריקה האקוואטוריאלית וקבע את דרכו של 
נהר אוגובה. בנסיעות אחרות ( 1879 — 1882 ) כבש ב׳ בשביל 
צרפת — ע״י חתימת חוזים עם ראשי-שבטים — את כל השטח 
שממערב לקונגו התחתון. הוא יסד את הערים בראזאויל 
( 1 110 ■! 1307.7.3 ) על־יד הקונגו ופראנסויל ( 1110 ׳\ 3000 ז?) על־ 
יד האוגובה, וניהל את המושבה הצרפתית החדשה (קונגו) 
מ 1883 עד 1897 . 

. 1932 ,. 8 ? 1 > י צ 011 ^<£ .? . 11 ; 8 1930 ,ו 1 ו 1 ז< 1 תו 0413 €!) .[ 

3 חףל, ע״ע קד^ג 1 הצרפתית. 



581 


ברזיל 


582 


ןחיל ( 813511 בפורטוג/ 11 * 3 ז 8 באנג׳)׳ רפובליקה באמי 
ריקה הדרומית, שמשתרעת בין מעלת הרוחב 
הצפוני ׳ 16 ־ 5 ובין מעלת הרוחב הדרומי ׳ 45 ״ 33 , וכן בין 
מעלות האורך המערבי ׳ 46 ״ 34 ו ״ 74 , שטחה כ 8,513,844 קמ״ר. 
מצויות רק שלוש מדינות בעולם, שעולות על ב׳ בשטחן: 
ס. ס. ס. ר., סין וקאנאדה. מספר תושביה של ב׳ כ 60 מיליון 
(באמצע שנת 1957 ). — ב׳ מקפת 47.5% משטחה וכמחצית 
אוכלוסיה של אמריקה הדרומית. 

השם'ב' כבר מצוי במפות מן המאה ה 13 . שרשו במלה 
הרומאנית 81-353 — גחלת, ובעיקרו אינו אלא תואר־השם 
3511€ ז 8 , שפירושו אדום כגחלת. שיערו, שבאיזו ארץ (אי) 
שבמערבו של האוקיינוס האטלאנטי גדלים עצים, שתוכם 
אדום. השערה זו נתבססה, כנראה, על העובדה, שגלי־הים 
פלטו לפרקים על חופי־אירופה, וביחוד על חופי האיים 
האזוריים, עצים מסוג זה, שלא היו ידועים לאירופים. כשגילו 
הסורטוגיזים את ב׳ ומצאו בה עצים אדומי־תוך, זיהו את 
הארץ החדשה עם ב׳ שצויינה במפות. 

ב׳ גובלת בכל הרפובליקות והמושבות האירופיות שבאמ¬ 
ריקה הדרומית, פרט לאקוואדור ולצ׳ילה. האורך הכללי של 
גבולותיה ביבשת הוא כ 15,720 ק״מ. הארוך בגבולותיה הוא 
גבולה עם בוליוויה (כ 3,120 ק״מ), הקצר שבהם הוא זה שבו 
היא שותפת לגואיאנח ההולאגרית ( 590 ק״מ). אורך חוף 
האוקיינוס האטלאנטי של ב׳ הוא כ 7,408 ק״מ. 

קצה־המערב של ב׳ הוא ממזרח לקדהאורך של ניריורק׳ 

זב׳ קרובה מכל שאר מדינות־אמריקה ליבשת של חצי־הכדור 
המזרחי. קו־האויר בין הערים דאקאר שבאפריקה המערבית 
ונאטאל שבב׳ המזרחית הוא רק כ 3,000 ק״מ. בחופה של ב' 
מועטים המפרצים, ואלה שמצויים בו הם כולם קטנים־ביחם 
באופן שרק אחדים מהם מתאימים לשמש מעגן לספינות- 
אוקיינוס גדולות. בזה דומים חופי-ב׳ לחופי־אפריקה שממולה. 
החשובים במפרצי־ב׳ הם המפרץ הסגור הקטן של דיו דה 
ז׳אנירו ומפרץ־מאנטום. סמוך לחוף מצויים כמה איים, ברובם 
הגדול פעוטים. הגדולים באיי־ב׳ נמצאים בשפכו של נהר* 
אמאזונאם, והגדול שבהם הוא מאראז׳ו ( 49,040 קמ״ר). לב' 
שייכים גם איים פעוטים אחדים, שהם מרוחקים מן היבשה ז 
סאן פאולו(מצפון לקו־המשווה), פראנאנדו די נורומה (כ״ 7 
רוחב דרומי) וטךינידאדה דו סול (כ״ 20 רוחב דרומי). 

המבנה. ב , היא ברובה ארץ של רמות וגבעות, שגבהן 
הממוצע הוא 600 — 700 מ׳ מעל פני־הים׳ אבל גם איזורי־ 
השפלה שבה הם ברובם שטחי גבעות נמוכות, ושפלת־מישור 
ממש אינה מצויה בב׳ אלא בעמקים הרחבים של הנהרות. 
הרמה הבראזילית (ע״ע אמריקה הדרומית, עמ , 261/3 ) היא 
כולה בתחום ב׳, פרט לחלק קטן ממנה, שהוא בתחום בו־ 
ליויה (ע״ע). מרמת גוואיאנח נמצא הרבע הדרומי בתחומה 
של ב/ גבוליה של ב׳ עם גוואיאנה הצרפתית, ההולאנדית, 
הבריטית והונזואלית עוברים בפרשת־המים שבין הנהרות 
הזורמים צפונה, 'לאוקיינוס האטלאנטי, ובין אותם שיורדים 
דרומה, לנהר־אמאזוגאם. בעוד שלצד צפון יורדת רמת גווא־ 
יאנה בשיפוע נוח, הרי אשדות־הדרום שלה, שהן בתחומה 
של ב׳, תלולות, באופו שהן נראות מדרום כהרים ואף 
נקראות ״סרה״ ( 3 ז־ 1 ש 5 — בפורטוג׳: רכסים מבותרים). 
הארוכה והגבוהה בסרות של גוואיאנה היא ס. פאקאראימה 
שעל גבול ב^-ונזואלה, המסתיימת במזרח — בפינודהגבול 
שבין בי, ונזואלה וגוואיאנה הבריטית — בהר רוראימה, 

ע ־ • ז 


שהוא העליון בשיאי־גוואיאנה ( 2,628 מ , ) והנקודה הצפונית 
ביותר של ב/ מסרה פאקאראימה יורד ריו(=נהד) בראבקו 
העשיר במים, שהוא פלגו של ךי 1 נגרו, גדול יובליו השמא¬ 
ליים של האמאזונאס. בסאות הק״מ האחרונים של האמאזו־ 
נאם מתקרבת רמת-גוואיאנה אל הנהר עד סמוך לעמקו; 
סרה אלמירים גובלת בקצה המערבי של הדלתה. מפלי-מים 
מצויים בנהרות עד למרחק של 70 ק״ר מן הדלתה של 
האמאזונאס. דיו בראגקו חתר את דרכו בסלעי*י 0 וד קשים 
של רמת־גוואיאנה ולא הספיק ליישר את אפיקו. לפי חוק בר 
(ע״ע בר, קרל) נוטים הנהרות בחצי־הכדור הדרומי לשמאל, 
ובהתאם לכך נוטה האמאזונאס צפונה, לצד רמת-גוואיאנה. 
אך יש סיבה נוספת לנטיה זו של האמאזונאס, והיא שהיוב־ 
לים הכבירים שלו באים כולם מן הרמה הגדולה שבדרום 
והם מטים את אפיק האמאזונאס צפונה על־ידי מה שהם 
ממלאים את הגדה הדרומית סחף. רמת־ב׳ מתקרבת לאמאזו* 
נאם מדרום עד כדי 50 ק״מ. משפלת־האמאזונאס הנרחבת 
יוצא הנהר לשפלה צרה יותר, שנקראת "צוואר־הבקבוק", 
ובה הוא ממשיך את דרכו עד הים. 

המבנה של רמת־ב׳ עדיין לא הוברר אלא בקווים כלליים 
בלבד. ירוע, שעיקרה של רמה זו הם הרי-קממים טרם־ 
קאמבריים ופאלאוזואיים, שטושטשו והפכו לכמעט־מישיורים 
(פיניפלין) ואח״כ נתכסו במשקעים מסוזואיים, ולסוף נש¬ 
תברו בכמה מקומות לגושים. הצורה'השלמת בנוף היא זו 
של רמת־מישור. מישור כזה נקרא בב׳ שאפאדה ( 13 ) 08303 ). 
הרמות שופעות בהדרגה לצד אחד (עפ״ר למערב) — וכאן 
מבתרים אותן רק עמקים רחבים ובלתי־עמוקים — ואילו 
לצד השני (עפ״ר למזרח) הן "נופלות" במדרונים תלולים, 
והאשדות מצד זה נקראות "סרה" (בדומה למה שנאמר 
למעלה על רמת־גוואיאנה). אך יש בב׳ גם גושים, שנראים 



רסיפה; מראה ח?קי של העיר 







583 


ברזיל 


584 


כהרים משני ציריהם; אלה הם הורסטים, כלומר גושים של 
קרום־הארץ, שנשארו במצבם הקדום או אף התרוממו בשעה 
שגושים סמוכים להם שקעו משני צידיהם. כן יש בב׳ נדים 
(באנג׳: של אבני־פרצים קשות, שחדרו בין שכבות־ 

משקע רכות, ושרדו לאחר שהשכבות הרפות כבר טושטשו 
ונעלמו. הרמה מורמת ביותר בדרום ופחות מכן במזרח, 
וחלקה העליון הוא בדרום־המזרח. סמוך לדיו דה ז׳אנירו, 
בירת ב/ מתנשאת הסרה דה איטאטיאיה, שאחד משיאיה 
מתרומם לגובה של 2,987 מ׳ מעל פני־הים והוא העליון 
שבשיאי־ב׳. 

נהרות ארוכים זורמים כמעט בהקבלה זה לזה לאורך 
הרמה צפונה, אל האמאזונאם. בין שפכו של נהר סאן פראג־ 
סיסקו(רוחב דרומי ״ 11 ) עד שפך הלה פלאטה (״ 35 ), לאורך 
של 3,300 ק״מ, אין אף נהר גדול אחד פורץ לו דרך אל 
האוקיינוס מתוך שולי־הרמה המורמים. יתר על כן: מדרום 
לקו־ההיפוד הדרומי מתקרבת פרשת־המים לחוף עד כדי 
כמה עשרות ק״מ בלבד, וממנה זורמים פלגים מערבה, 
לנהר פאראנה או לאורוגואי. בין רמת־ב׳ והאוקיינוס יש 
רק רצועות צרות ובלחי-רצופות של שפלות־חוף, בקצה 
הדרומי של ב׳(ברוחב של ״ 30 ) יורדת הדמה דרומה באשרות 
תלולות, שנקראות סרה ז׳ראל. בריו גראגדה דו סול, הדרומית 
שבארצות־הברית של ב׳, יש שפלת־חוף' רחבה ובה ביצות 
ולאגונות. הגדול שבאיזורי־הרמה המרובים והשונים הוא 
במערבה של הרמה, והוא ידוע בשמו הכולל מטו גרוסו(ע״ע). 
השם מציין יער סבוך, אע״פ שיער מצוי כאן רק בצפון, 
ואילו רובו של מאטו גרוסו הוא ערבת שיחים ודשאים, 
שמספקת מרעה אכסטנסיווי לעדרי בקר וצאן. המאטו גרוסו 
שופע בכמה סרות לשפלת נהר־פאראגואי העליון בדרום 
ולעמקו של נהר-גואפורה, פלג המאדירה, בדרום־המערב. 
שפלת-האמאזונאם — כלומר, החלק מגלילם של נהר זה 
ופלגיו שהוא נמוך מ 200 מ׳ מעל פני־הים — נמצאת ב 85% 
בתחומה של ב׳. ארכה בב׳ (ממזרח למערב), מן האוקיינוס 
עד גבול קולומביה או פרו, הוא כ 00 ^ 2 ק״מ, ורחבה (מצפון 
לדרום), מגבול ונזואלה עד גבול בוליוויה, כ 1,350 ק״מ. 
השפלה, שהיא סינקלינה קדומה, מתרחבת ממזרח למערב, 
מן האוקיינוס עד לרגלי־האנדים, שהם מחוץ לב׳! בקו- 
האורך ״ 60 , העובר על־יד מאנאום, מצטמצם רוחב- 
השפלה ל 450 ק״מ בלבד. בשפלת־האמאזונאס יש להבחין 
בין מישורי־הסחף הנרחבים שבעמקי־הנהרות ובין אחורי־ 
הגבעות, המרוחקים מן הנהרות. אדמת־המישורים נוצרה ע״י 
הנהרות, שהשקיעו כאן מין דק או חול שנתערבו בשפע 
של רקב צמחים ובעלי־חיים. אדמת־הגבעות נתהוותה ע״י 
ההתמקמקות הכימית של השכבות הגאולוגידת, המעמקת 
לחדור באחור המשוני הגשום עד למטה מ 100 מ/ גם שכבתה 
העליונה של אדמה זו מעורבת בחמרים אורגאניים מיערות־ 
העד, המכסים אותה זה תקופות גאולוגיות ארוכות. מישורי- 
הנהרות שונים ברחבם. יותר שמועט שיפועו של העמק אל 
האפיק ויותר שגדול שפע־המים בנהר בימי־הגאות, יותר 
רחב שטח־ההצפה. בהתאם לכך הולד שטח זה ומצטמצם עם 
התעמקותם של האפיקים ע״י חתירת־הנהרות. השפלה ואיזו- 
רים רחבים בגבעות ובהרים הסמוכים לה מכוסים יער־עד. 
היער הסבוך ביותר אינו זה שבתחום־ההצפה, אלא באיזורים, 
שאליהם איו מי־הנהרות מגיעים. הצפה ממושכת מונעת את 
התפתחותם של שיחי־עצים, מטפסים וצמחי טפילים גדולים, 



עיירה במדינת פרנאמבוקו 

שהש, ולא העצים גופם, מהווים את הסבך של היערות 
המשוניים. קודם שנשתכללה התחבורה האוירית היו הנהרות 
עורקי־התחבורה היחידים בשפלת האמאזונאס, והאיזורים 
שבין הנהרות, שאין לעבור בהם בסירות, לא היו ידועים 
כלל, ורק אוספי-צמג (גומי) נועזים היו חודרים מזמן לזמן 
לתוך יערותיהם הסבוכים. כיום מתעניין בתעלומות של 
יערות־העד לא רק המדע העיוני, אלא אף המדע השימושי 
(לצרכי־כלכלה). בלבם של יערות־העד נוסדו ישובים— מעין 
תחנות־ניסיון להרחבת שטחי־החקלאות בב׳ —, שהם קשו¬ 
רים לעולם שמחוץ ליערות ע״י תחבורה אוירית בלבד. 

האקלים. ב׳ משתרעת על פני ״ 39 מעלות־רוחב׳ שמהן 
נמצאות ׳ 45 ״ 28 מעלות בין קווי־ההיפוך, כלומר באיזור 
הטרופי המאתמאטי. ב׳ כולה, פרט לקצה הדרומי, היא באחור, 
שהטמפראמורה השנתית הממוצעת שלו (בגובה פני־הים) 
היא למעלה מ ״ 20 , כלומד, באחור החם. אך גבהה של הרמה 
גורם בשטח מרובה לממפראטורה נמוכה מ ״ 20 . ניגודי 
הטמפראטורה ביממה ובשנה הם קטנים בכל תחומי ב׳, פרט 
לחלק הפנימי היבש של צפוו־המזרח, השפעת האוקיינוס 
האטלאנטי — המתבטאת כאן בלחות־האויר היתרה ובריבוי 
המשקעים בכל חדשי־השנה — מורגשת בכל שפלת־האמאזו- 
נאס הנרחבת ובאשדות־המזרח של הרי־האנדים. ברמה מוג¬ 
בלת ההשפעה של האוקיינוס, כי שולי־הרמה המורמים לצד 
הים מכריחים את רוחות־האוקיינום לעלות בהם ולגלוש 
מעליהם לשטח־הרמה, ובירידתן הן מתייבשות ומתחממות. 
המשקעים ברמה פוחתים, איפוא, ממזרח למערב. 

לפי הטמפראטורה השנתית הממוצעת שלה מתחלקת ב׳ 
לשלושה איזורי־אקלים: 1 ) משוני, שבו החום השנתי הממוצע 
הוא למעלה מ ״ 25 < 2 ) מרופי,'שבו החום הוא בין ״ 20 ל ״ 25 ! 
3 ) ממוזג, שבו החום הוא למטה מ ״ 20 . השפלה שבאיזור 
המשווני גשומה מאוד, ביחוד שפלת־החוף שמצפון לאמאזו־ 
נאם ואיזור־הספר שבין ב׳ ופדו, שבו מידת־המשקעים 
השנתית הממוצעת היא למעלה מ 3,000 מ״מ. — בכל האיזור 
המשווני מצויים הגשמים בכל חדשי־השנה. והם מתגברים 
ביותר בשבועות, שבהם השמש קרובה לזניט. החלק הגשום 
פחות באחור זה היא הרמה שבצפון־המזרח ובצפון התיכון. 
כאן יורדים הגשמים בעיקר בקיץ (הדרומי), אבל אינם 
פוסקים כליל בשום חודש. בצפון גלילו של נהר סאן פראג- 
סיסקו נמצאים שטחים רחבים, שגשמיהם מועטים מ 250 מ״מ 
בשנה ויורדים כמעט רק בקיץ, ואילו החורף הוא בהם 
תקופתיחורב < ההבדלים בין שנה לשנה במידת המשקעים 
ובהתחלקותם גדולים כאן ביותר, ואף מצויות שנות-בצורת, 


585 


ברזיל 


586 


האקלים בבראזיל לגלילוחיה 


הלחות 

מידת־הסשקעים 
הממוצעת במ״מ 


הטמפראטורה הממוצעת 

הגובה 

מעל 

פני־הים 

במ ׳ 




היחסית 

הממוצעת 

בשבר, 

ב% 

בחודש, 

שמידת 

גשמיו 

היא 

המועטת 

ביותר 

בחודש 

הגשום 

ביותר 

בשנה 

בחודש, 
שבו החום 
נמוך ביותר 

בחודש 
החם ביותר 

השנתית 

הרוחב 

הגאוגראפי 

הדרומי 

החבל הטבעי 

שם המקום 

89 

12 

אוקטובר 

452 

אסריל 

2184 

״ 25.2 

פברואר 

״ 26.6 

נובמבר 

״ 25.8 

10 

' 5 ״ 1 

חבל־החוף הצפוני 

בלם 

*.* :׳ 

78 

35 

אוגוסט 

243 

מארם 

1773 

״ 26.5 

מארס 

״ 28.2 

אוקטובר 

״ 27.4 

45 

״ 3 

פנימה של שפלת־ 
האמאזונאם 

מאנאוס 

€1 

2 

אוקטובר 

178 

מארס־אפר. 

853 

״ 26.2 

יולי 

״ 28.6 

דצמבר 

״ 27.4 

207 

׳ 15 ״ 5 

צפוו־המזרח של 
הרמה 

קישראמובין 


10 

יולי 

325 

יאנואר 

1506 

" 16.8 

יולי 

״ 22.3 

פברואר 

״ 20 

857 

״ 20 

המזרח התיכון 
של הרמה 

פלו אוריזונטה 

ד ־ ־.־.• 

78 

43 

יולי 

137 

דצמבר 

1100 

״ 20.4 

יולי 

״ 26.1 

פברואר 

22.7 0 

60 

23* 

חבל-החוף התיכון 

ריו דה ז׳אנירו 


87 

נובמבר 

154 

מארס 

1373 

״ 11.3 

יולי 


״ 17 

210 

״ 31 

דרום־המזרח 
של הרמה 

ליוראמינטו 



שמכריחות את התושבים לנד(ד עם מקניהם למרחקים לבקש 
מרעה. החקלאות זקוקה להשקאה מתמדת. זהו חבל הערבה 
והבצורת היחיד שבב/ שהיא ברובה ארץ היערות הלחים. — 
האיזור הטרופי משתרע לאורך החוף מפרנאמבוקו עד 0 אנ־ 
טוס. פרט לתחומי ההרים הגבוהים שמצפון לקו־ההיפוך, 
אין המשקעים באיזור זה מרובים מ 2,000 מ״מ והם מצויים 
בכל ירחי־השנה. בפנים הרמה המשקעים פחותים משהם 
בחוף ויש הבדל במידתם בין הקיץ והחורף — הבדל, שהולך 
וגדל עם גידול המרחק מן האוקיינוס, עד 
שבמערבה של הרמה יש צורך בהשקאה. 
הטמפראטורות תלויות בגובה מעל פני־ 
הים, וכן בריבוי המרחק מן הים! במידה 
שגדל מרחק זה, בה במידה גדלים הניגודים 
היומיים והעונתיים, גבול־הצפון של האיזור 
הממוזג לאורך החוף הוא על־יד סאנטום, 
ואילו בפבים-הארץ הוא צפוני יותר. המש¬ 
קעים מצויים כאן בכל תקופות־השנה! 
קיפאון ושלג נדירים אף בהרים. 

הידרוגראפיה. רשת-הנהרות בב' 

היא העשירה ביוחר בעולם הן באורך נהרו¬ 
תיה והן בכמות של המים הזורמים בהם. 
כל נהרותיה של ב׳ כלולים בגליל האוקיי¬ 
נוס האטלאנטי. מגלילו של נהר־אמזונם 
נמצאים בתחום ב׳ כ 4,778,400 קמ״ר, שהם 
56.13% משטח־המדינה. הנהר נכנם לב׳ 
מפרו, על־יד העיר טאבאטינגה, בגובה של 
80 מ׳ מעל פני־הים, וזורם כ 3,800 ק״מ 
עד האוקיינוס! נמצא, שהשיפוע הממוצע 
הוא רק 21 מ״מ לק״מ, וזוהי הסיבה לאי¬ 
טיות זרמו ולהיקווח־המים העצומה באפיקו. 
הודות לכך יכולות אף ספינות־האוקיינוס 
הגדולות ביותר להגיע עד מאנאוס שבלב 
השפלה, וספינות־ים קטנות — עד איקיטוס 
שבפרו. פלגיו הגדולים של האמאזונאס, 


המסיעים ספינות, שבתחומי־ב׳ הם: מימין — הז׳אווארי או 
היאווארי, שארכו 950 ק״מ, הז׳ודואה, המתחבר עם זה האח¬ 
רון — 2,150 ק״מ, הפורום — 3,200 ק״מ, המדידה (ע״ע) — 
3,350 ק״מ, הטאפאז׳וס — 1,500 ק״מ והשינגו — 1,970 ק״מ! 
משמאל — הז׳אפורה — 2,800 ק״מ, הריו נגרו — 1,750 ק״מ. 
שלושת הנהרות הגדולים, שמהם מתחבר ריו דה לה פלטה 
(ע״ע פלטה): הפרגוי (ע״ע), הפרנה (ע״ע) והאורוגוי 
(ע״ע), מקורותיהם בב/ ובה נמצא גם חלק חשוב מגלילי" 


נראזיל: אשדוח איגואסו 






587 


ברזיל 


588 



כראזיל: כפר־י^ידים ביער־עד 


מימיהם. נהר־טוקאנטינס, הנשפך למפרץ שמדרום לאי מרז׳ו 
(ע״ע), ארכו כ 2,700 ק״מ. את המפרץ אפשר לראות כזרוע 
של האמאזונאם, ולפי זה אף הטוקאנטינס הוא יובל שלו. 
הטוקאנטינם משובש במפלי־מים מרובים, ומפני־כן יש בו 
ספנות רק למקוטעים. גם בנהר סאן פראנסיסקו, שארכו 2,900 
ק״מ, הספנות מקוטעת מפני המפלים שבו. הגדול שבנהרות 
הדרומיים, הנשפכים ישר לאוקיינוס, בשטח המיושב ישוב 
צפוף, הוא הפאדאיבה דו סול, שארכו 1,060 ק "מ* הוא נופל 
לאוקיינוס על־יד קאמפוס, כ 250 ק״מ צפונית־מזרתית לריו 
דה ז׳אנירו. במקומות שונים לארכו של נהר־אמאזונאס נמ¬ 
צאות (משני עבריו) ימות קטנות מרובות. על חופה של 
הדרומית שבמדינות־ב׳, ריו גרנדה דו סול (ע״ע), נמצאות 
שתי לאגונות גדולות, שהן כמעט נפרדות מן הים: ימת- 
פאטום (ארכה 250 ק 7 ׳מ, רחבה 50 ק״מ), המשמשת לספנות, 
וימודמירים, על גבול אורוגואי( 180 ק״מ ^ 35 ק״מ), שהיא 
רקיקה! ימה קטנה יש בלב האי מאראז׳ו. — השטח הכללי 
של תתומי־המים שבב׳ הוא 44,000 קמ״ר. 

ה אוב ל(ס יה. לפי מספר-אוכלוסיה, ב׳ היא המדינה 
השניה באמריקה והתשיעית או העשירית בעולם, אבל 
צפיפות־ישובה, שהיא 7 נפשות לקמ״ר׳ היא מן הקטנות 
שבעולם ומן הבינוניות באמריקה הדרומית. לפי המפקד 
של 1950 , יש הבדלים עצומים בין חבלי־ב׳ השונים במספר 
האוכלוסים ובצפיפותם. ב 56% מן השטח הרצוף של ב , , שבו 
נכלל כל הצפון ומדינת מאטו גדוסו שבמרכז, אין יותר 
מ 4% מאוכלוסי־ב׳ ופחות מ 2 נפשות לקמ״ר אחד. בשתי 


מדינות שכנות בצפון־המזרח ובמדינה אחת במרכז, שהיא 
גובלת בראשונות, הצפיפות פחותה מ 5 לקמ״ר. ואולם בחבל 
ר^בה ז׳אנירו, שבו נמצאת עיר־הבירה, הצפיפות מרובה 
^)^£ש לקמ״ר, ואף אם נוציא מן החשבון את המחוז 
הפדראלי של הבירה, שבו יושבים כ 2.3 מיליון נפש, עדיין 
תהא הצפיפות למעלה מ 52 נפש לקמ״ר. צפיפות של יותר 
מ 30 נפש לקמ״ר מצויה בשלוש המדינות הקטנות־ביחס, 
פאראיבה, פרנאמבוקו ואלאגואס בצפון־המזרח, שהן קרו¬ 
בות ביותר לאפריקה ולאירופה ושאקלימן החם אינו קשה 
ביותר מפני שהגשמים אינם מרובים בהן, ובמדינת סאן 
פאולו, שעיר־בירתה, סאן פאולו, היא כרך תעשייני בעל 
אוכלוסיה של כ 2% מיליון נפש! אך אף אם נוציא את 
אוכלוסי־הבירה מחשבון הצפיפות הכללית׳ לא תפחת צפיפות 
ז 1 אלא במידה מועטת־ביחס: מ 37.4 לקמ״ר ל 28 לקמ״ר. 
מדינה זו היא המרובה באוכלוסים במדינות־ב׳, ומכאן מש¬ 
קלה המדיני הגדול ברפובליקה. 

אתוז־הילודה בב׳ הוא, כמו בשאר הארצות הקאתוליות 
שרמת־השכלתן נמוכה, גבוה מאוד, וזה כיובל־שנים׳ משפח¬ 
תה התמותה הודות לשירותי־חבריאות, מתרבה האוכלוסיה 
בקצב מהיר מאוד. מ 1908 עד 1950 גדל מספרם של תושבי 
ב , מ 20.76 מיליון נפש עד קרוב ל 52 מיליון, כלומר כמעט 
ב 150% . הריבוי מחמת ההגירה הוא קטן-ביתם: ב 1950 היו 
97.65% מן הנפקדים בב׳ ילידי־הארץ. האחוז של ילידי־חוץ 
גדול ביותר בערי-החוף ובחבלי־הדרום. ב 1820 — 1950 היגרו 
לב׳ כ 5 מיליון נפש, אבל כנראה נשארה בב׳ רק כמחצית־ 





589 


ברזיל 


590 


אוכלוסי ברזיל ב 1956 

(לסי הארצות) 


הבירה 

(אוכלוסיה 

באלפים) 

התוססת 

באלפד 

נפשות 

• ב 1956-1908 

הגידול 

ב 1940 ־ 1956 

(באחוזים) 

צפיפות־ 

הישוב 

(לקמ״י) 

מספר 

האוכלוסים 

(באלפים) 

השטח 

(בקמ״ר) 

הארץ 


1,116 

44 

0.6 

2,116 

3,579,991 

הצפון 







רונדונןה (גואפורה), 

פורטו וליו( 10 ) 

היתה חלק 


0.2 

52 

242,983 

טריטוריה 


מאמאזונאם 






ריו בראנקו( 9 ) 

128 

72 

0.9 

143 

152,589 

אקרה, טריטוריה 

מאגאום ( 90 ) 

339 

32 

0.3 

579 

1,586,473 

אמאזונאס, טריטוריה 

בונה ויסטה( 5 ) 

ז * : ז ־ 

היתה חלק 

מאקרה 


0.1 

23 

230,660 

ריו בראנקו, טריטוריה 

בלט ( 225 ) 

614 

34 

1 

1,266 

1,229,983 

פארה 

מאקאפה ( 10 ) 

היתה חלק 


0.4 

53 

137,303 

אמאפה, טריטוריה 


מפארה 







8,494 

44 

14.8 

14,345 

1 969,736 

צפון־מזרח 

סאן לואים ( 80 ) 

1,182 

48 

5.5 

1,842 

332,174 

מאראניאן 

טרזינה( 51 ) 

790 

48 

4.8 

1,215 

251,683 

פיאואי 

פורטאלזד. ( 205 ) 

2,147 

51 

21.2 

3,147 

147,895 

סיארה 

נאטאל ( 95 ) 

708 

30 

21.1 

1,115 

53,069 

ריו גראנדה דו נודטה 

ז׳ואן פרואה ( 90 ) 

1,433 

35 

33.9 

1,919 

56,556 

פאדאיבה 

־ ד 

רסיפה ( 512 ) 

1,826 

49 

39.9 

3,916 

98,079 

פרנאמבוקו 

מאסיו( 99 ) 

408 

25 

42.8 

1,190 

27,793 

אלאגואס 







פרנאנדו דו נורוניה, 




22.2 

0.6 

27 

אי, טריטוריה 


11,824 

35 

16,8 

21,301 

1,261,027 

המזרח 

אראקאדו ( 68 ) 

266 

32 

32.5 

716 

22,027 

סרז׳יפה 

סאלוואדור ( 389 ) 

3,161 

40 

9.7 

5,496 

563,367 

באיה 

בלו אוריזונטה ( 338 ) 

4,127 

24 

14.4 

8-404 

581,975 

מינאס דראיס 




26.8 

272 

10,137 

סרה דוס אימורס 2 

ויטוריה ( 50 ) 

736 

25 

23.7 

938 

39,577 

אספיריטו סאנטו 

ניטרואי( 171 ) 

1,323 

41 

61.6 

2,623 

42,588 

ריו דה דאנירו, מדינה 

ריו דה דאנירו, 


2,102 

62 

2103 

2,852 

1,356 

מחוז פדראלי 


15,550 

56 

24.4 

20,186 

825,357 

הדרום 

סאן פאולו( 2017 ) 

, 8,065 

47 

42.8 

10,585 

247,222 

סאן פאולו 

קוריטיבה ( 138 ) 

2,607 

138 

14.7 

2,967 

200,857 

פאראנה 

פלודיאבופולים ( 95 ) 

1,446 

76 

19.5 

1,852 

94,798 

סאנטה קאתארינה 

ן ז • ז 

פורטו אלגרו( 375 ) 

3,432 

47 

16.9 

4,782 

282,480 

ריו גראנדה דו סול 


1,635 

70 

1.1 

2,132 

1,877,733 

המערב המרכזי 

קויאבה ( 24 ) 

433 

37 

0.4 

595 

1,254,821 

מאטו גרוסו 

גויאביה ( 40 ) 

1,197 

86 

2.4 

1,537 

622,912 

גואיאס 

ריו דה דאנירו( 2,852 ) 

38,620 

40.1 

7 

60,080 

8 8,513,844 

סך הכל 


1 . כולל 2,460 קמ״ר שבמחלוקת בין פיאואי וסיארה. . 2 . במחלוקת בין מינאס ז׳ראיס ואספירימו סאבטו. 
3 . כולל 43,959 קמ״ר של שטחי־מים שבפנים היבשה. 









591 


ברזיל 


592 



בראזי?: בתי־י 5 ידי 0 ע 5 נרות הריו נגרו 


המהגרים בלבד. בי 1 בל-ד,שנים שבין 1884 ו 1933 נכנסו לב׳ 
כמעט 4 מיליון נפש. ההגירה לב/ כמו לאה״ב, הגיעה לשיאה 
בשנות 1904 — 1913 , שבהן נכנסו לב׳ כססס, 07 ( 14 נפש. 
ב 1884 — 1903 היו האיטלקים 60% מן המהגרים לארץ, ואילו 
לאחר מכן התחילה ממשלת־ב׳ מכוונת את ההגירה באופן 
שתהא ברובה מפורטוגאל ומספרד ובמיעוטה מאיטליה ומשאר 
ארצות. ב 1908 — 1941 הותר ל 188,622 יאפאנים להתיישב 
בב/ מ 72 אלף המהגרים ב 1954 היו 30 אלף סורטוגיזים, 11 
אלף ספרדים, 13 אלף איטלקים ויותר מאלף ישראלים. בב׳ 
קיימת כיום מכסת־הגירה, והיא: 2% ממספרם של המהגרים 
ממדינת־המוצא שלהם ב 50 השנים האחרונות, וזכות להעלות 
את המכסה עד 3,000 נפש, בתנאי ש 80% מן המהגרים יהיו 
חקלאים או טכנאים. גידול האוכלוסיה מחמת הריבוי הטבעי 
וההגירה מן החוץ אינו שווה בכל החבלים. בחבל סאן פאולו 
העשיר גדלה האוכלוסיה ב 1908 — 1950 ב 200% , ולעומת 
זה יש ארצות, כגון אלאגואס וגואיאס, שבהן גדול הריבוי 
הטבעי מתוספת־האוכלוסיה — סימן להגירה פנימית לחב¬ 
לים עשירים יותר. 

כ 36.2% מן האוכלוסיה יושבים בערים ובישובים סמוכים 
להן, 63.8% מהם יושבים בכפרים, ובכלל זה שבטים נודדים 
ביערות־עד. בב' מצויים שני כרכים, שבכל אחד מהם יש 
יותר משני מיליון נפש (ריר דה ז׳אניידו וסאן פאולו), 
ועוד 38 ערים, שבכל אחת מהן ריכוז אוכלוסים של יותר 
מ 100,000 נפש. — ב 1950 התחלקה האוכלוסיה לפי הגזעים 
כלהלן: 61.7% לבנים (קראולים ומהגרים מאירופה ומסוריה 
ובניהם), 11% שחורים י(מן העבדים ששוחררו ב 1889 ), 
26.5% בני־תערובת של שחורים ולבנים, וכ 0.6% (כשליש 
מיליון) מבני אסיה המזרחית. 97.7% היו נתיני-ב' מלידה, 
0.25% קיבלו אזרחות בב׳, 2% היו נתיני־חוץ. 

א. י. בר. 

כלכלה. כשם שחבלי־ב׳ נבדלים זה מזה מצד תכונו¬ 
תיהם הטבעיות, כר הם שונים זה מזה בכלכלתם. הצד השווה 
שבכולם הוא מה שמקור־ההכנסה החשוב ביותר שלהם הוא 
הצומח: חקלאות, מרעה, יער. מ 8469,885 הקמ״ר של יבשת־ 
ב' נמצאים 00 ( 2,3224 קמ״ר ברשותם של אחוזות ומשקים פר¬ 
טיים (ב 1950 נמצאו בב׳ כ 2,064,000 משקים כאלה). השטח 


המעובד בקביעות או לפרקים נאמד ב 1955 ב 2.4% משטחה 
של ב׳, שהם 8.22% משטחם של המשקים. מ 8.22% אלה 
1.9% מעובדים בקביעות (מטעי קפה, קאקאו, הדר ועוד 
וגני־ירקות בקירבת־הערים) ו 6.32% מעובדים רק לפרקים. 
היער תופס 56.4% משטחה של ב׳ ו 24.2% מאדמת המשקים, 
הקף האדמות ללא ניצול שבמשקים מגיע ל 14.8% משטחם. 
ברובה הגדול של ב' מועטים הם הישובים הסמוכים זה לזה; 
השטחים המעובדים אינם אלא מטליות קטנות בתוך יערות 
וערבות־דשאים. כ 3 / 4 מן המשקים וכ% מקרקעותיהם מוחז¬ 
קים בידי בעליהם. כ 5.6% מן המשקים וכ 23.6% משטחם 
מנוהלים על־ידי מיופים לכך מטעם בעלי־האחוזות או מטעם 
חברות מסחריות, כ 18% מן המשקים וכ 10% מקרקעותיהם 



בראזי 5 : ניפוי קפה 



593 


בידל 


594 



גלילות־התפוצה הגדולים ביותר 
(האחוזים — לפי היבול ב 1955 ) 

היבול 

(באלפי טונות) ! 

השטח 

(באלפי דונאסים) 

הצמח 

מינאם ז׳ראיס 20% , ריו גראנדה דו סול 17% , סאן פאולו 165% 

7,310 

59,471 

תירם(מאיס).... 

סאן פאולו 40% , מיבאם ז׳ראיס 21.5% , פאראנה 20.6% 

1,067 

33,556 

קפה. 

סאן פאולו — כמחצית היבול, סיארה 10.6% , פאראיבה 10% , 
ריו גראגדה דו נורטה 7.6% 

^ 424 סיבים 
! 806 זרעונים 

26,132 

כותנה . 

סאן פאול ו 25% , ריו גראנדח דו סול 21% , מינאס ז'ראיס 18.5% 

3,809 (בקליפה) 

25,467 

אורז ...... 

מינאס ז׳ראיס 20% , פאראנה 19% , סאן פאולו 14% 

1,529 

23,112 

פולים ...... 

ריו גראנדה דו סול 82% , סאנטה קאתרינה 13% , פאראנה 5% 

1,212 

13,030 

חיטה . . 

סרז׳יפה 17% , סאנסה קאתרינה 11.5% , ריו גראנדה דו סול 11% 

15,485 

11,491 

מאניוקה ..... 

באאיה 40% , סאן פאולו 20% 

169 

11,511 

קיקלו. 

ריו דה ז׳אנירו 26% , פרנאמבוקו (רסיפה) 17% , באאיה 12.5% 

42,826 

10,828 

קנדרסוכר .... 

באאיה 97% 

1,546 

3,695 

קאקאו ...... 

ריו גראנדה דו סול 33% , באאיה 20% , סאנטה קאתרינה 16% 

1,493 

1,859 

טאבאק . 

סאן פאולו 36% , דיל גראנדה דו סול 30% , פאראנה 14% 

994 

1,858 

תפוחי־אדמה.... 

סאנטה קאתרינה 21% , ריו גראנדה דו סול 20% , 



תפוחי־אדמה מחוקים 

ריו גראנדה דו גורסה 10% 

1,056 

1,118 

(באטאטה) 

סאן פאולו 23% , מינאס ז׳ראיס 14.6% , דיו דה ז׳אבירו 13% 

223 

1,586 

באנאנות. 

ריו דה ז׳אנירו 21.7% , מינאס ז׳ראיס 18% , סאן פאולו 18% 

7,166 

846 

תפוחי־זהב ולימונים . 

באאיה 21% , אלאגואס 16% , פרנאמבוקו (רסיפה) 12% 

309 

630 

דקלי קוקוס באאיה . 

■ 7 

ריו גראנדה דו סול, סאן פאולו- סאנטה קאתרינה 

350 

50 

כרמי־גפן .... 















595 


כרזיל 


596 



בית זזרויגת יזייווס שונר כבראזי? 


הם בידיהם של כ 395,000 חוכרים ומחזיקים באדמה ללא 
תשלום. מספרם של העסוקים במשקים (בגיל שלמעלה מ 15 
שנה) קרוב ל 10 מיליון ( 1950 ), מהם כ 2.82 מיליון נשים. 
מספרם של הפועלים השכירים (בכללם כ 38% עובדים 
קבועים והשאר עונתיים) הוא למעלה מ 3.72 מיליון, מהם 
כ 720,000 נשים, אחוז השכירים גדול ביותר בחבלים שבהם 
מרובים המטעים וקטן בחבלי המרעה והמשק המעורב. 
מספרם הכללי של השכירים מעיד, שלמרות הקפו העצום 
של השטח הפנוי לעיבוד, קיים בב׳ פרולטאריון חקלאי רב־ 
מידות, שאין לו האמצעים הדרושים להתיישב על הקרקע, 
להקים משק ולסלול כבישים. 

מלוח א׳ אגו למדים, שאת המקום הראשון בשטח 
המעובד, כ 60 מיליון דונאם ( 1956 ), תופס התירס, לחמם של 
המוני־העם. אם נצרף אליו את המאניוקה, הפולים, קנה־ 
הסוכר, החיטה, ההדר והבאנאנות נמצא, שרובו הגדול של 
השטח המעובד משמש לאספקת מזונו של האיכר ושאר 
צרכיו של השוק המקומי. החיטה, הגדלה רק בדרום, מספקת 



בראזיל: הציר סל סנרו־סוכר 


רק אחוז קטן מתצרוכת התבואה של המדינה, וחיטה מובאת 
לב׳ משתי המדינות השכנות, אורוגוואי וארגנטינה. הכותנה, 
שגידולה הולד ומתרחב, משמשת לתעשיית־הטכסטיל, שהיא 
הגדולה בתעשיות של ב׳ ומספקת לא רק את צרכי־הארץ, 
אלא אף קרוב ל 15% מן היצוא שלה ( 1955 ). הקפה הוא 
סחורת־היצוא העיקרית של ב׳(כ 61% מערך היצוא). מטעי־ 
הקפה תופסים 33.6 מיליון דונאם. גם הקאקאו הוא סחורת־ 
יצוא (כ 8.7% מערך היצוא). 

בחבלי־היער שבצפון ובקצה הדרום של ב׳ מתפרנסים 
כ 27,000 עובדים מליקוט חמרים שונים מעצי היער: כססס, 78 
טון מן האגוזים של דקלי באבאסו, כ 67,000 טון של עלי 
מאטה (המשמשים להכנת משקה חם, מעין תה), כ 35,600 
טון של אגוזי פארה, כ 29,500 טון של קאוצ׳וק גלמי (כמות, 
שאינה מספקת אף את צרכיה של ב׳ עצמה), כ 5,600 טון 
של דונג מעץ הקארנאובה, המשמש לתעשיית תקליטי־ 
גראסופון, ועוד כתריסר המרים אחרים, מלבד עצי־היער 
היקרים, המשמשים לתעשיית רהיטים (לצרבי הארץ 
וליצוא). 

בד בבד עם החקלאות הולד ומתרחב גידול־המקנה וב׳ 
התחילה אף מייצאת בשר (לפי־שעה בכמות קטנה בהשוואה 
לשכנותיה, ארצות לה פלאטה). בסוף 1955 היו לה כ 63.7 
מיליון גולגלות־בקר (מהן כ 20% במינאס ז׳ויאיס, 14% בריו 
גראנדה דו סול, כ 13.7% בסאן פאולו, וכ 12% במאטו גרוסו, 
אע״פ שהיא ארץ־מרעה נרחבת), כ 18.5 מיליון כבשים 
וכ 9.9 מיליון עיזים. הגז הביא ב 1955 27,520 טונות של 
צמר — כמות קטנה בהשוואה לצרכי־הארץ. 

מציאותם של זהב( 1693 ) ויהלומים(בתחילת המאה ה 18 ) 
במינאס ז׳ראיס משכה לכאן עד אמצע המאה ה 19 מהגרים 
מחוץ־לארץ וחקלאים משפלת־החוף. אך התקוות, שנתלו 
באוצרות־אדמה אלה, היו מוגזמות. ב , דלה בזהב ובאבנים 











597 


כרזיל 


598 



נראזי 5 : יבוש פו 5 י ?פה 


יקרות, כמו שהיא דלה בפחם, בנפט ובמתנות הזולות. 
בהפקת חמרי־מחצב עסקו בב׳ ב 1950 רק כ 32,800 איש. 
ב 1955 הפיקה ב , 2.27 מיללו טונות של פחם, 3.38 מיללן 
טונות של בצר־ברזל וססס, 581 טונות של מלח (מבריכות- 
איור). ב׳ עשירה בכוחות־מים, האצורים במפלים המרובים 
של נהרותיה הגדולים, אבל מקורוודכלו אלה רחוקים 
ממרב זי־התע שיה, הנמצאים ברובם הגדול בחבלי סאן פאולו 
ובסביבותיה של עיר־הבירה, דל דה ז׳אניול. הפוטנציאל של 
מפעלי־החשמל הגדלים הגיע בסוף 1955 ל 3.081,554 קלו- 
ואט, מהם כ 79% מכוח־המים ו 21% מדלק. ב 1950 הגיעה 
תפוקודהחשמל של מפעלים אלה לס 9.5 מיליארד קילוואט- 
שעה, כ 35.3% מזה לתעשיה. 

ה תעשי ה של ב׳ מתקדמת בקצב מהיר. לפי המפקד 
של 1940 נמצאו בב׳ 45,360 מפעלים תעשייניים, שבהם עבדו 
737,863 פועלים (פרט לפקידים ומנהלים), ואילו ב 1953 הגיע 
מספד המפעלים ל 88,846 ומספר הפועלים ל 1,215,000 . כ 43% 
מן הפועלים היו מרוכזים בסאן פאולו וה 13% — בעיר־ 
הבירה. ענף התעשיה הגדול ביותר הוא הטכסטיל, המעסיק 
יותר מרבע מכל הפועלים (ב 1950 כססס, 310 איש). תעשיית 
המזונות והמשקאות תופסת את המקום השני לפי מספר 
הפועלים העסוקים בה ( 204,100 ב 36,400 מפעלים). בעיבוד 
מחצבים (פרט למתכות) עבדו ב 1950 108,000 פועלים 
ב 12,725 מפעלים, במתכות ובמכאניקה — כ 110,000 פועל 
ב 3,000 מפעלים בערך? שני הענפים האחרונים (המרוכזים 
בעיקר בעיר־הבירה ובסאן סאולו) מתרחבים בקצב מהיר, 
ובסוף 1953 כבר עבדו בהם 139,000 פועלים. תעשיית־העצים 


(ובכללה תעשיית־הרהיטים) העסיקה בסוף 1953 112,000 
פועלים. בהלבשה ובהנעלה — ענפים, שבהם משתתפים 
יהודים באחוז ניכר — הועסקו בסוף 1953 81,000 פועל. 
תעשיית־הנייר העסיקה בסוף 1953 27,400 פועלים, והתעשיה 
הכימית (בכלל זה ייצור תרופות) — 60,800 פועלים. 

ארכן הכללי של מסה״ב שבב׳ הוא כ 37,200 ק״מ 
( 1955 ) — אודך מועט בהשוואה לגודל הארץ — ומצומצמת 
היא גם רשת הכבישים שמחה לערים: בס״ה כ 75,000 ק״מ. 



נראזי?: עצי־קאוצ׳ו? 





599 


כרזיל 


600 


מפני-כן, ומפני המרחקים העצומים בין הישובים השונים, 
נודעת חשיבות מרובה בתחבורה הפנימית של ב׳ לאויריה. 
צי־המסחר של ב׳ כולל כ 400 ספינות בעלות נפת הללי של 
כ 895,000 טון. 

א. י. בר. 

חוקה ומשטר. משחוסלה המונארכיה ב 1889 , ב׳ היא, 
מבחינת המבנה החוקתי שלה, רפובליקה פדראלית ( 20 
מדינות, 5 טריטוריות, איזור פדראלי, שכולל את עיר־הבירה) 
לפי דוגמת אה״ב. לפי החוקה הקיימת (מ 1946 ), עומד בראש 
המדינה נשיא, שנבחר (יחד עם סגן־נשיא, המכהן כיו״ר 
הסנאט) לחמש שנים ע״י האוכלוסיה. הנשיא, אם הואשם 
ע״י בית־הנבחרים, נידון ע״י בית־המשפט הפדראלי העליון 
על עבירות רגילות, וע״י הסנאט על עבירות, שהן כרוכות 
במילוי תפקידו. הנשיא ממנה ומפטר את שרי־הממשלה, 
שבדומה לו הם אחראים על סוגי־העבירות הנזכרים בפני 
ביהמ״ש העליון ובפני הסנאט. סמכות־החקיקה נתונה בידי 
בית־הנבחרים (הנבחר לארבע שנים, בבחירות יחסיות, בהת¬ 
אם לגודל האוכלוסיה, אך כולל לא פחות מ 7 נציגים מכל 
מדינה ומן האיזוד הפדראלי ונציג אחד מכל טריטוריה) 
והסנאט (הנבחר לשמונה שנים, בבחירות רוביות ? 3 נציגים 
לכל מדינה ולאיזור הפדראלי). זכות־הבחירה האקטיווית 
נתונה לכל אזרח מגיל 18 שנה ומעלה וזכות־הבחירה הפא- 
סיווית לבית־הנבחרים — מגיל 21 ומעלה ולסנאט — מגיל 
35 ומעלה. ההשתתפות בבחירות היא חובה עד גיל 65 . 
חיילים ושאינם יודעים לקרוא ולכתוב אינם רשאים לבחור. 
לנשיא זכות־וטו לגבי הצעות־חוק, אך שני הבתים המחוק¬ 
קים רשאים לקבוע כניסת חוק לתקפו גם נוכח וטו. קיימים 
בתי־משפט פדראליים ובתמ״ש של המדינות הבודדות, והרא¬ 
שונים רשאים לבדוק לאור החוקה את חוקיותם של חוקי- 
המדינות, של הוראות הרשות המבצעת, ואף של חוקים 
פדראליים. 

קיימת הפרדה בין המדינה והדת, אבל השפעתה של הדת 
הקאתולית חזקה, ביחוד לגבי דיני-משפחה, ואין גירושים 
תופסים בב/ החוקה קובעת מערכת רחבה של זכויוודהפרט, 
ובכללן הזכויות של הבעת-דעות ואירגון־מפלגות! אבל מפ¬ 
לגות ואירגונים, ש״תכניתם או פעולתם נמצאת בסתירה 
למשטר הדמוקראטי, המבוסס על ריבוי מפלגות ועל הבטחת 
זכויות-היסוד של האדם", אסורים. בהתאם להוראה זו, הוכ¬ 
רזה ב 1947 המפלגה הקומוניסטית כבלתי־חוקית. מצב־מצור 
יכול להיות מוצהר ע״י המוסד המחוקק — או, כשאינו יושב, 
ע״י הנשיא — לתקופה של, לכל היותר, 30 יום או לתקופה 
של מלחמת־חוץ > וכל עוד נמשך מצב־המצור, רשאי הנשיא 
להפעיל סמכויות מרחיקות לכת, כולל התערבות בזכויות- 
הפרס. תיקונים לחוקה נכנסים לתקפם אם נתקבלו ע״י שני 
בתי־המחוקקים פעמיים, במשך שני מושבים רגילים, ברוב 
מוחלט של כל חבריהם, או אם נתקבלו במושב אחד ברוב 
של שגי־שלישים מכל חבריהם. אבל הצעות־תיקון, שהן 
מכוונות לחסל את הפדראציה או את המשטר הרפובליקני, 
לא תובאנה לדיון בכלל. 

כמו ברוב המדינות של אמריקה הלאטינית, ניכרת אף 
בב׳ לפרקים הנטיה לראות את עיקרם של החיים המדיניים 
כהתמודדות בין מנהיגים יריבים ומצדדיהם, ועדיין מוטל 
בספק הדבר, באיזו מידה מקובלת שיטת הבחירות החפשיות 
ע״י האז׳כלו׳סיה וע״י השכבות המעוניינות ביותר בשלטון 


(הקצונה, בעלי-האחוזות) כדרך היחידה לקביעת-המשטר, 
פעמים הרבה בתולדות הרפובליקה נקבע השלטון ע״י שימוש 
או איום בכוח צבאי, וכן ידועים מקרים (ביחוד בתקופת 
נשיאותו הראשונה של ד״ר ג׳טוליו׳ ורגם), שבהם הופעל לחץ 
לשם מניעת שינויים בשלטון בדרכים דמוקדאטיות. גם החו¬ 
קה לא הצליחה בתנאים אלה לשמש מסגרת יציבה למשטר, 
ומרובים המקרים, שבהם הופסקה זמנית תחולתה של החוקה, 
בוטלה, שונתה בניגוד להוראותיה או הוסרה בפועל. מזמן 
שנקבעה חוקתה הראשונה של ב׳ ב 1824 אירע הדבר, לכל 
הפחות, שמונה פעמים: ב 1834 , 1889 , 1891 , 1926 , 1930 , 
1934 , 1937 ו 1946 . בין 1930 ו 1945 התפתח המשטר בכיוון 
של צנטראליזם, ריכוז סמכויות רחבות ביותר בידי הנשיא, 
צימצום חריף של הזכויות הפוליטיות, מדיניות כלכלית מתוכ¬ 
ננת, שנועדה למעט את השפעתם של משקיעים זרים, ושי¬ 
פור מצבם של המעמדות דלי־האמצעים ע״י תחיקה סוציא¬ 
לית, אחד 1945 חזרה ב' במידה מרובה למסורת הדצנטרא- 
ליסמית ולליבראליזם פוליטי, וסמכויותיו של הנשיא צומצמו. 
אך נשארה בתקפה הנטיה לשיפורים סוציאליים, לכלכלה 
מתוכננת, ולשיחרור החיים הכלכליים מהשפעתם של גורמי- 
חוץ. למדינות ניתנו שוב זכויות רחבות של שלטון עצמי, 
אבל הרשמות חפדראליות רשאיות להתערב בניהולם של 
ענייני־המדינות בשעת־חירום. 

3 . א. 

משפט. בב׳ נוהג (מ 1916 ) קודכס אזרחי, שקצתו 
הועתקה מקבצי-חוקים אירופיים שונים, ביחוד צרפתיים 
ופורטוגיזיים, וקצתו מבוססת על מנהגים מקומיים. קודכס 
זה, הכולל 1,807 סעיפים, מורכב מחלק כללי (ובו שלושה 
ספרים: על אישות, על נכסים ועל אקטים משפטיים) ומחלק 
מיוחד (ובו ארבעה ספרים: דיני משפתה, קניין, חיובים 
וירושה). אפייניות ביותר לקודכס זה הן ההוראות בנוגע 
להקדשות (ס׳ 24 — 30 : כל אדם רשאי לייסד הקדש, ואף 
לתועלת פרטית, אך לעולם נתון ההקדש לפיקוח ממשלתי) 1 
בנוגע לזיקתו של הבעל להסכמת אשתו בביצוע עסקות 
מסדימות, כגון העברת זכות־הבעלות בנכסי־מקרקעים או 
מתךערבות (ם׳ 235 ), ולזיקתה של אשה להסכמת בעלה 
לגבי אותן עסקות ולגבי פעולות מסויימות אחדות, כגון 
התעסקות במקצוע כלשהו (ס׳ 242 )< בנוגע לקיומה של 
שותפות-נכסים בין בני־זוג, בהעדר כל הסכם אחר ביניהם 
מלפני הנישואים (ם׳ 258 — השותפות חלה גם על רכוש, 
שהיה בבעלותו של אחד מהם קודם הנישואים) < בנוגע לאי- 
אפשרות מוחלטת לנתק את קשר הנישואים בין איש לאשתו 
ע״י גירושים, בהבדל מפירוד (ם׳ 315 — ראה גם ם׳ 163 של 
החוקה), ובנוגע לזכותם של צאצאים ושל הורים — באין 
צאצאים — לרשת את מחצית העזבון של מורישם, אף 
כשמצמה בצוואתו הוראה מתנגדת לכך (ס' 1721 . הוראה זו 
אינה חלה לגבי בן־זוגו של המוריש). 

לקודכס האזרחי הוקדם (ב 1942 ) חוק־מבוא, שבו גובשו, 
מלבד כמה כללי פרשנות, עקרונות אחדים של המשפט 
הבינלאומי הפרטי, כגון תחולת המשפט של מקום־המושב 
בענייני כשרותו של אדם למקח־וממכר, שם ודיני משפחה 
(ם׳ 7 ) ; כפיפותם של מקרקעים ומיטלטלים למשפט של 
מקום מציאותם (ס׳ 8 ) וכפיפותם של חיובים למשפט המקום 
שבו נוצרו(ם׳ 9 ) < ואישור פסקי־דין זרים ע״י בית-המשסט 
העליון כתנאי מוקדם להוצאתם לפועל (ס׳ 15 ). 



601 


ברזיל 


602 


בענייני-מסחר עדיין נוהג הקודכס המסחרי משנת 1850 , 
אע״ם שמאז הוכנסו בו תיקונים מרובים ויסודיים. משאר 
חוקי המשפט הפרטי ראויים לציון חוק השטרות ( 1908 ), 
שביטל כמה צורות־שטר מיושנות, ובחידושיו הושפע מן 
החוק הגרמני; חוק זכות־היוצרים ( 1924 ); החוק של חברות- 
מניות ( 1940 ); חוק פשיטת הרגל ( 1945 ), וחוק הפטנטים, 
סימני-המסחר והמדגמים ( 1945 ). 

קודכס הפרוצדורה האזרחית משנת 1939 אימץ את השיטה 
של קיום תהליכי־המשפט העיקריים בישיבה פומבית (- 1 ] 11£ )! 1 ב 
13 :>) וניהולם בעל פה (ם׳ 263 ואילך), במקום השיטה של 
חילופי טענות בכתב, שהיתד. נהוגה קודם לכן בכל שלבי- 
הדיון. עם צורות מיוחדות של הפרוצדורה האזרחית, המת¬ 
נהלת בפני בתי־המשפט הרגילים, נמנה ה^ ס^ג 01 מ 13 ת 
(ם׳ 319 ואילך), שהוא תרופה כללית (עומדת 
לרשותו של הפרט ומובטחת לו אף בחוקה, ס׳ 141 , § 24 ) 
לפגיעות שנפגע הפרט בזכויותיו ע״י השלטונות המינהליים. 

המשפט הפלילי מבחין בין פשע (ס"!!") לעוון(- 3 *ז״ 00 
מתוך התחשבות בחומרת העונש הקבוע בחוק לגבי 
כל עבירה. בהתאם לחלוקה זו , כלולים דיני־הענשים בשני 
מעשי־חקיקה נבדלים: בקודכס הפלילי, 1940 , החל על 
פשעים, ובחוק העוונות, 1941 . לשניהם הוקדם (ב 1941 ) חוק־ 
מבוא משותף, המגדיר בצורה כללית את סוגי העבירות 
הללו. סדרי הדין הפלילי מוסדרים בקודכס הפרוצדורה 
הפלילית, 1941 . בחוק זה מצויות, בין השאר, הוראות בדבר 
מתן צו 11$ ^ 00 צ £3 < 1131 (ם׳ 609 ואילך) — אף זה מאמצעי- 
ההגנה על הפרט המובטחים לו ע״י החוקה הברזיליינית (ס׳ 
141 § 23 ). 

החקיקה בדיני־עבודה, כולל ביטוח סוציאלי, מפותחת 
מאוד. חוקים אלה כונסו ב 1943 באוסף הנקרא בשם - 001180 
110 [ 3 < 31 ז 1 10 > 1615 138 ! 30 ^ 13 >;[ ("מיזוג דיני העבודה"). 

רוב החוקים המתקדמים בתחום המשפט הפלילי וסדרי- 
הדיון ובתחום התחיקה הסוציאלית נחקקו בימי כהונתו הרא¬ 
שונה של ג׳טדליו* וארגאם ( 1930 — 1945 ). 

, 0 וו/ 1 ו 1 ו/ו 7 1111011/1 ,גזסז־ו^ 7 ! ז 3 תז:> 310 ז ^' 

. 56 י> 1 - 1451 ״ ¥010 4 
ה. קל. 

ה ל ש ו ן ו ה ד ת. ה ל ש ו ן השלטת בב׳ היא פורטוגיזית 
(בשינויים קטנים מלשונה של פורטוגאל), אך קיימים רי¬ 
כוזים של איטלקים׳ גרמנים ופולנים, מצאצאי המהגרים 
במאה ה 19 , השומרים על לשון־אבותיהם. השלטון שואף 
להשלטתה של הפורטוגיזית, ולפיכך הוא מטיל הגבלות על 
הוצאתם של עיתונים בלשונות זרות ועל התרכזותם של 
בני לשון זרה אחת במושבה אחת. בכל מושבה חדשה 
מחוייבים להימצא, לכל הפחות, 30% של בראזיליינים. — 
ד ת ם של 93.5% מן האוכלוסיה היא (לפי המפקד של 1950 ) 
קאתולית, של 3.35% (כ 1,741,000 נפש) פרוטסטאנטית 
(בעיקר גרמנים לותרנים), של כ 1.6% (כ 825 אלף נפש) 
אלילית פרימיטיווית. יש להניח, שמספרם של עובדי־האלילים 
הוא בפועל מרובה יותר מאחר שנצרותם של הרבה מבני 
השבטים האינדייניים.אינה אלא רשמית בלבד. מספרם של 
הבודהאיים ובעלי דת שינטו היה ב 1950 : 153,000 , מספרם 
של היהודים — כ 70,000 (עי׳ להלן, יהודים), ושל האתאים־ 
טים — 274,000 . 


חינוך, השכלה ומדע. לפי המפקד של 1950 היו 
בב׳ 49.6% מן התושבים בגיל שלמעלה מ 15 שנה אנאלפבי¬ 
תים (ובין הנשים בלבד באותה הגבלח־גיל: 54.73% ). החי¬ 
נוך היסודי הוא פיוס חובה להלכה בכל ב׳ והוא ניתן חינם 
על־ידי שלטונות המדינות והעיריות; אך יש גם ב״ם פרטיים 
של הכנסיה, ועוד. ב 1952 למדו בב׳ כ 5,652,000 תלמידים 
בב״ס עממיים, ב 1954 למדו כ 536,000 תלמידים בב״ם 
תיכונים כלליים, כ 98,000 בב״ם תיכונים למסחר, כ 60,000 
בבמ״ד למורים, כ 65,000 בב״ס גבוהים. קיימות ( 1954 ) 8 
אוניברסיטות ממשלתיות ו 3 של הכנסיה הקאתולית. האוני¬ 
ברסיטה הראשונה נוסדה בב׳ ב 1920 בדיו דה ז׳אנירו. כמו¬ 
כן קיימים ( 1954 ) ב״ס מקצועיים גבוהים וכמה מוסדות 
מדע ומחקר בעיר־הבירה הפדראלית ובערי־הבירה של המדי¬ 
נות. ספריות מדעיות גדולות קיימות רק בדיו דה ז׳אנירו: 
אחת מהן היא הספריה הלאומית ( 16 > 31 תס 301 א 1£03 ס 11 ג 311 
0 ז £1 ״ 3 ן 310 ), שנוסדה ב 1810 , והשניה היא זו של 

הארכיון הלאומי ( 31 ״ס 301 א ס׳\ 0111 ז.^), שנוסד ב 1838 . בכל 
אחת מהן יש יותר ממיליון כרכים, מאות אלפי חוברות 
וגם כתבי־יד. בספריה העירונית של סאן פאולו יש 162,000 
כרכים ואוסף של כתבי-יד. חלקה של ב׳ במחקר, בספרית 
ובאמנות צנוע ביחס למספר אוכלוסיה ולעשרה של הארץ, 
אבל הוא הולך וגדל בקצב מהיר. ב 1952 יצאו בב׳ 230 
עיתונים יומיים, שתפוצתם הכללית• הגיעה ל 5.75 מיליון 
טפסים ליום. ב 1955 היו בב׳ כאלפיים בתי-קולנוע עם 
1,383,454 מקומות-ישיבה — מספר קטן ביחס לאוכלוסייתה 
של ב׳. 

אמנות. בתקופת הכיבוש האירופי של ב׳ פרחה בארץ 
זו — כמו בשאר ארצות-אמריקה — מסורת קישוטית של 
הילידים, שסימני־השפעתה ניכרים אף ביצירות הנוצריות 
של ב׳ מאותה תקופה. הכנסיה העסיקה ציירים, פסלים 
וגלפים בביצוע קישוטים ותמונות-מזבח לכנסיות המרובות 
שהוקמו. אמנים אלה, שהיו ברובם נזירים (או מולאטים, 



בראויל: כנסיה כסיננוז מודרני ליד כלו אוריזונטה 
(האדריכל: או. נימאיר) 





603 


ברזיל 


604 



פה? "הנביא דניא? והאריה" כהונגוניאס שבסרינת מינאם ז־ראים 
והפסל; א. ט. ?יםבו; 1 

שלמדו מהם), הלכו בעקבותיו של סיגנון־ה בארוק, שהיה 
ר 1 וח אז בקישוט־כנסיות בספרד ובפורטוגאל; אך הביצוע 
היה בדרד־כלל לקד. כשהגיע לב׳ ב 1637 המושל ההולאנדי, 
הרוזן מ 1 ריס מנאסאו־זיגן, הביא עמו כמה אמנים אירופיים; 
הידועים שבהם היו הגרמני זכריאם וגבר וההולאנדים גרב* 
ראנדט ון אקהאוט ( £010110111 ) ופראנס פוסט. אמנים אלה 
תיארו את יב׳ בסיגנון של ציור־הנוף ההולאנדי בתמונות 
מרובות, שקצתן נשתמרו הן בב׳ והן באירופה. פוסט 
( 1612/84 ) ישב ברסיפה עד 1644 , אבל הוסיף לצייר מראות 
של ב/ בצירוף דמויות הולאנדיות וכושיות, גם לאחר שחזר 
להארלם; ב 1645 עשה אילוסטראציות לספרו של קאספאר 

ואן ברלה 87351113 מ 1 0010711111170 07 נ! 80711111 . 

במאה ה 18 עדיין עבד רוב האמנים בשביל הכנסיה. 
דלתות הכנסיות, חלונות־השושן והמשקופים.קושטו בגילופים 
מאבן־סיד? קישוטי־הפנים המפוארים כללו תבליטים ופסלים 
למזבחות, ציורי תקרה, תמונות ולוחות־קראמיקה, שתיארו 
מעמדות מתיי־הקדושים. באמנות של תקופה זו נתמזגו 
יסודות אירופיים עם מוטיווים של מסורת הקישוט האינ- 
דייני! ביהוד הצטיינו גילופי־העץ בשפע כמעט אללי. 
נשתמרו רק שמותיהם של אמנים מועטים, ואף לאלה קשה 
עפ״ר לייחס בוודאות יצירות מסויימוח. עם היוצאים מן 
הכלל הבודדים נמנה אנטוניו פראנסיסקו ליסבו׳ן( 03 ( 1,151 ), 
המכונה אליז׳אדיניו (ס 111111 > 3 (! 10 ^; ״הננס בעל המום״) — 
גלף, פסל ואדריכל, שעשה את תריסר פסלי־הנביאים (בגודל 
טבעי) שבכנסיית קונגוניאס ( 007120711135 ). פסלים אחדים 
מתקופת־ההתיישבות היו מנואל אינאציו דה קוסטה, פדרו 


דה קוניה ( 0110113 13 !) ופרי אגוסטיניו דה ז׳זום ( 701 = 1 
05115 ! 30 205110110 \,). מרובים יותר הם שמות־הציירים 
שנשתמרו, ביניהם הנזיר הבנדיקטיני הפלאמי ריקארדו דו 
פילאר (מת 1700 ), מנואל דה קוניה, מנואל דה קוסמה וז׳וזה 
דה אוליוירה (מת 1809 ), שצייר תמונות־קיר בארמון־המושל. 

שינויים ניכרים במצבה של האמנות הבראזליינית חלו 
בתחילת המאה ה 19 , עם ייסודה של האקאדמיה לאמנויות 
( 1816 ) ע״י ז׳ואן ¥1 , שביקש להחדיר לארצו מרוחה של 
האמנות החדשה, שצמחה אז באירופה וביחוד בצרפת, והזמין 
לשם כך כמה אמנים לדיו דה ז׳אנירו. בראשם עמד ז׳ואקן 
לה ברטון ( 8701071 1,0 .!), שהביא לב׳ מיצירותיהם 
של הציירים, שהיו אז מקובלים ביותר בצרפת ג לברן 
( 71111 ( 1x1 ), פוסן ( 01155111 ?), גורצ׳ינו ( 0110701110 ), קארלו 
דלצ׳י ( 00101 ) וקאנאלטו ( 0371310110 ). מתוך כך הכירו 
ציירי ב׳ לראשונה את היסיגנון, שהיה שליט באותו זמן באי¬ 
רופה. בין מורי־האקאדמיד, היו הצייר ז׳. ב. דברה( 006701 ), 
מתלמידי דויד, והפסל נ. א. טונה (ץ 311710 ־ 1 ׳), שאף הם 
הובאו מצרפת. מעתה השתלט בב׳ הסיגנון הצרפתי של 
המאה ה 18 ! פרחי־הפסלים נ תרשמו ביותר מן הסיגנון 
האקאדמי של רודולפו ברנארדלי, מחסידיו של טונה. — גם 
פדרו 11 הביא לב׳ אמנים מרובים, שהנהיגו ציור אלגורי, 
תמונות-קרב ודיוקנות ברוח האספולה הרומאנטית. ציירים 
מב׳ התחילו משתלמים בפאריס: פדרו אמריקו למד אצל 
אנגר ( 1712705 ) וורנה ( ¥077101 ) וצייר, לאחר שחזר לארצו, 
תמונות היסטוריות ודתיות. יוצרן של תמונות הוסטוריות 
היה גם ויקטור מיריס ( 417011105 !*) דה לימה. 

רק ברבע האחרון של המאה ה 19 התחילה מתפתחת בב׳ 



כנסיה משנת 1783 נאורו— בירתה הישנה ׳ 50 סדינת פינאס זיראיס 
(הארדיכ 5 : י׳ 1 זה טריירה אראוהה) 








607 


ברזיל 


608 


אמנות חולונית, שכללה ציור ראליסטי של גופים ובני־אדם 
(ביניהם של טיפוסי-ילידים) * אך המגמות האקאדמיות לא 
בטלו מעיקרן עד מלחמת־העולם 1 , כשנתעורר זרם נסיוני 
יותר. חיי־האמנות נתרכזו בתקופה זו בריו ובסאן פאולו, 
ולאחר שנתקיים בזו האחרונה "השבוע של האמנות המודר¬ 
נית" (ב 1922 ) הוכרה עיר זו כמרכזה של תנועת האמנות 
המודרנית. בין מקודות־ההשפעה אחר המלחמה נתבלט בעי¬ 
קר הצייר המכסיקני דיאגו דיברה ע״ע) 1 אך עם 

זה מוסיפה האמנות של ב׳ לינוק ממקורות אירופיים: לכך 
סייעה השתקעותם של אמנים אירופיים ידועי־שם בב׳, כגון 
לזר סגל ( 1890 — 1957 , ע״ע), והעובדה שסאן פאולו משמשת 
מקום כינוס דו־שנתי ("ביאנלה") לתערוכה של האמנות 
המודרנית בעולם. — מן הציידים מבני־ב׳ זכה לפירסום 
עולמי קאנדידו פודטינארי (נולד 1903 , ע״ע), ביהוד בזכות 
תמונות־הקיד הענקיות שצייר בספריית הקונגרס של אה״ב 
בוואשיגגטון ובבניין האומות המאוחדות בניריורק. הרבה 
מאמני־ב׳ נוטים לגראפיקה יותר משהם נוטים לציור* כמה 
מהם מתעניינים ביחוד בטיפוסים ובצורות של הילידים 
(ראליזם במובן המקובל), אחרים — בנושאים מתחום 
מלחמת־המעמדות (״ראליזם סוציאלי״) * וכן יש תנועה של 
אמנות מופשטת. רובו של הציור הבראזילי ניכר בטיבו 
הפלאסטי, שיש לו לפעמים קרובות אופי אכספרסיוניסטי. 

0. £ 111x105, 86^14671(1 )1151071(1 (1(15 [1X165 110 870X11, ]941; 

.מ .[ ; 1944 ,. 8 0 מ $17111170 1 .> 1 > 1 > ; 15107 ( 1 105 > .ן 

€!> י 1 \ ; 1945 , 1 ) €5£, 1*0 $ 171114[(2 1)7 (15110 71(1 001116171 $0X0716 ־ 01 

- 1£1 .ין , 14111 0 :> 11 שזז\\ג, 1 . 1 > 0 , 870511 תנ) י 1£ > 2 ־ 1 ^ 1 ו\^ 

. 1947 ,( 194 

מ. 

מוסיקה, הקומפוזיטור הראשון בתקופת הקולוניזאציה 
היה ז׳וזה מאוריציו נונם גארסיה ( 1767 031x1:1 — 
1830 ), שחיבר בעיקר מוסיקה דתית. אחריו בא פדאנססקו 
מאנואל דה סילוה ( 5111/3 63 1 :) 13011 \* 1795 — 1865 ), מחבר 
ההימנון הלאומי של ב׳ ומייסד הק 1 נסרוואטוריון בריו דה 
ז׳אנירו (כיום: ביה״ם הלאומי למוסיקה). המוסיקה הברא- 
זיליינית של המאה ה 19 נכתבה בעיקר ע״י קומפוזיטורים, 
שחונכו באירופה, ביחוד באיטליה. המחבר הראשון של 
יצירות סימפוניות מקוריות היה לאופולדו מיגז ( 2 ש 811 ו 1 ״ן; 
1850 — 1902 ). על סך המאה ה 20 קמו לב׳ יוצרי־מוסיקה, 
שהיו בעלי מגמות לאומיות ושהתעניינו בפולקלור המוסיקלי 
של ארצם, המכיל יסודות פורטוגיזיים, ספרדיים, אמריקנים 
ואינדייניים ושחוקר הנעימות העממיות מוצא בו תכונות 
מעניינות גם מצד עיצובן של המלודיות וגם מצד האידגון 
של המיקצב. החשוב שבהם הוא היטור וילה־לובוש (ע״ע), 
שאסף ידיעות על חייהם של הילידים בב' והיה הראשון 
ששילב מנגינות אינדייניות ביצירותיו. בהשפעתו התחילו 
מתעניינים גם קומפוזיטורים צפוךאמריקנים ואירופיים 
בפולקלור העשיר של ב׳ — ביניהם דאריום מיו, שחי בב׳ 
זמן ניכר. בזמן האחרון פועלים בב׳ בין השאר המלחינים 
אוסקאר לירנצו׳ פרנאנדם ( 2 ש 113116 ש:>?), קאמארגו גוארניירי 
([• 003111161 ), פראנסיסקו מיניונה (ש״סס^ז), ארנסטו נא־ 
זאו־ת, ז׳וזה סיקירה והאנס-יואכים קלרויטר (ש 11116 :״ 11 ש £0 ). 

נוסף על ביה״ס למוסיקה הנזכר קיימים בב׳ עוד מוסדות 
לחינוך מוסיקאלי, בכללם הפאקולטות למוסיקה שבאוניבר- 
סיטות של ריו וסאן פאולו. 

. 1945 . 11 ']!'?€ 1 111 / :? 1,1111 111 ) 111 ! / 1 . .' 151£5 ח 1 ח 810 .(< 

ם. ע. ג. 


היסטוריה. א. ב׳ כמושבה פ ו ר ט ו ג י ז י ת 
( 1500 — 1808 ). - 1 . ג י ל ו י זז א ר ץ. האירופי הראשון, 
שרגליו דרכו על אדמת ב׳, היה הספרדי ויסנטה יאגים 
פינסון (ע״ע), שב 1492/3 השתתף במסעו הראשון של קו¬ 
לומבוס. בפברואר 1500 גילה את שפכו של גהר־אמאזונאס, 
אך הספרדים לא מצאו אז עניין בארץ. זמן קצר לאחר מכן 
נשלח האדמירל הפורטוגיזי פדרו אלווארס קברל (ע״ע) עם 
צי של 13 ספינות להודו המזרחית. לפי עצתו של רסקו דה 
גמה (ע״ע) עקף קאבראל את האיזור נטול־הרוחות שבחופה 
המערבי של אפריקה, והפליג מערבה בקשת רחבה, עד 
שהגיע ב 22 לאפריל 1500 לאמריקה הדרומית, סמוך למקומה 
של העיר באיה ( 831113 ) בזמננו, למפרץ הנחיתה קרא 
״פוךטו סגורו״( 568010 0 * 01 ? = נמל מבטחים) < הוא הכריז 
על שלטון־פורטוגאל בארץ זו וקרא לה "איליה דה ורה 
קרוס״ (.?! 01-1 ¥ 61-3 63 11113 = ״אי הצלב האמיתי״) — 
כינוי, שבו נקראה ב׳ במפות מתחילת המאה ה 16 . אך גם 
לפורטוגיזים לא היה עניין מיוחד בארץ חדשה זו; וקאבראל 
המשיך — לאחר ששהה בה זמן קצר — בדרכו אל הודו 
המזרחית, התיאור המדוייק הראשון של מבנה־החוף ניתן 
ע״י אמריגו וספוצ׳י (ע״ע), שערך מסעות אחדים לאורך 
החדף עד ל״ 52 רוחב דרומי* הוא אף כינה כל נקודה בחוף, 
שאליה הגיע, על שם הקדוש היומי בלוח הקאתולי! שמות 
אלה נשתמרו בערי־חוף מרובות של ב׳ (סאן ויסנטה׳ סאן 
אמרו, ועוד), 

2 . תחילת ההתיישבות הסוד ט וגי זי ת. עיקר 
התעניינותה של פורטוגאל באותו זמן היה מכוון לאסיה 
הדרומית, מקור־התבלים׳ ולא לארץ החדשה, שנראתה דלת־ 
סיכויים. במשך שנים לא שימשה ב׳ לפורטוגיזים אלא 
כתחנה במסעות להודו המזרחית וכספקת העץ האדום 
יקר־הערך, עץ־ב׳, שעל שמו נקראה הארץ לאחר מכן. 
הפורטוגיזים לא מצאו בב׳ מדינות משגשגות מן הסוג של 
מדינות האינקה או האצטקים, שנכבשו ע״י הספרדים * ובני¬ 
גוד למנהגם של הספרדים בארצות־אמריקה (ע״ע אמריקה, 
עמ׳ 182 ), לא נאחזו הפודטוגיזים בפנים־הארץ והסתפקו 
בכיבושם של גלילות־חוף בודדים, שבהם הוקמו מחסנים 
לעץ־ב׳ ומדכזי-שוק קטנים לסחר־חליםים. עם זה נחשבה 
כל הארץ ממערב לחוף — במידה שהיתה ידועה לאדם 
הלבן — כרכוש-הכתר של פורטוגאל, והמסחר לאורך החוף 
הוכרז במונופולין של הכתר והוחכר לבעלי־ספינות פורטוגי- 
זיים. פעולות־יישוב ממש התחילו בב׳ רק כשנתעורר החשש, 
שמא תפול הארץ המוזנחת בידי מעצמה זרה, בעקבות 
פעולתם הערה של פירטים ספרדיים, וביחוד צרפתיים. 
ב 1530 נשלח מארטים אפונסו דה סוסה ( 50 ״ £0 ) 1,4 ״״ז 13 *ן 
501123 ש 6 ; 1500 — 1560 ) עם חמש ספינות ומאות אחדות 
של מהגרים למערב. בסאן ויסנטה, סמוך לעיר סאגטוס של 
ימינו, נוסדה המושבה הפורטוגיזית הראשונה׳ שהיו לה 
ממדים כלשהם. אדץ־הכיבוש ניתנה כאחוזות־הסקד עוברות־ 
בירושה לסוסה, לאחיו ולמקורבים אחרים של החצר. סוסה 
חילק את הארץ ל 15 מחוזות־ניהול או קאפיטאניות (- 113 ק 03 
13$ ת) 1 בראשה של כל קאפיטאניה עמד דונטריו (= מי 
שזכה במתן), שבידיו היו כל זכויות הניהול והשיפוט, ובין 
השאר הותר לו גם לשעבד אינדיינים עובדי־אלילים ולמכור 
אותם כעבדים לפורטוגאל. עכשיו ויתר הכתר על המונופולין 
הקודם, ולעומת זה הטיל מכסי יבוא ויצוא, וכן נטל לעצמו 



609 


כרזיל 


610 


חלק חמישי מכל המתכות היקרות ואבני־החו שנמצאו בב/ 
ומעשר מכל תוצרות־הארץ. הכנסות אלו הוצאו ברובן על 
הגנת־הארץ, ומשום כך לא היתד. ב׳ מושבה מכנסת־רווחים 
עד סופה של המאה ה 17 , כשנתגלו בה זהב ויהלומים. כוונתה 
של ממשלת־פורטוגאל היתה, שה״דונטריוס" יכשירו את 
הקרקע, יקימו על חשבונם מקומות־ישוב ויכבשו את שטחי־ 
העורף. ואולם לשם כך נעדרים היו הכוחות הדרושים. לא 
נמצאו מועמדים להגירה לב׳ מעיטת־הסיסייים, ומשים כך 
נקטו בפתרון־החירום של־ יישוב המושבה החדשה ע״י 
אסירים־גולים ( 0686603005 ), ובניגוד לנוהג במושבות 
האנגליות לא שועבדו מוגלים אלה לבעלי־ 
האחוזות, אלא הותר להם לרכוש קרקעות. 
במשך מאתיים שנה היו מגלים לב׳ אסירים 
ועבריינים, ובמשך זמן מרובה דבק בב' 
תרהקל 1 ן של מ 1 שבת־גלות, לאחר מכן 
הוגבל סוג המהגרים־הגולים לצפיז בלבד, 
אך הבאתם לב׳ נתבטלה כליל רק אחר 
הכרזת־העצמאות ( 1822 ). 

מחוסר עובדים במספר הדרוש לא היו 
בעלי־הקרקע (ה 161605 מ 5615 ) יכולים בדרך 
כלל להכשיר ולעבד מאחוזותיהם אלא 
חלקים מסדימים בלבד. מתחילה גידלו רק 
את צמחי־המזון של האינדיינים, כגון תירם 
ושורש־מאניוק, ורק לאחר זמן הונהג גידו¬ 
לם של קנה־הסוכר, טאבאק וכותנה. 

כל "קאפיטאניה׳ כללה רצועת־חוף 
באורך של 200 — 400 ק״מ עם שטח ערפי 
בלתי־מוגבל! להלכה הפרידו בין הקאפיטא* 
ני 1 ת גבולות, שהיו מקבילים לקוד־הדוחב 
הגאוגראפיים. השטחים המיושבים של הקא־ 
פיטאניות היו מבודדים זה מזה ע״י איזורי־ 
שממה נרחבים; בפנים־הארץ היה רק 
מקום־ישוב גדול אחד — פיראטינינגה, שממנה צמחה אח״ב 
העיר סאן פאולו. מישובי־החוף הגיעו לכלל חשיבות.• 
פרנאמבוקו, סאן אמארו, וביחוד סאן ויסנטה. 

3 .'שיפור המינהל, החתירה לצסון־הארץ. 
התפשטותם של הפורטוגיזים לפנים־הארץ נמנעה פעם בפעם 
ע״י האינדיינים; אך גדולה מזו היתד. הסכנה, שארבה ליושבי 
החופים מצד שודדי־הים. הפחד מפני השתלטותה של מעצמה 
זרה על הארץ הגיע לסוף את הממשלה הפורטוגיזית לעשות 
צעד נמרץ: הוחלט לשוות למינהל של הארץ צורה אחידה. 
כמושבו המרכזי של המינהל החדש נבחרה באיה, ולשם 
נשלח ב 1549 טומה דה סוסה ( 1563-1500 ; 501123 06 6 ת 01 ד), 
שהוכיח (בהודו המזרחית) את כשרונו כמצביא ומדינאי; 
אליו נלוו חיילים, כמרים וכמה מאות של מתיישבים. במשך 
כ 200 שנה נשארה באיה בירת־המושבה. שלושת המושלים 
הראשונים — סוסה (עד 1553 ), דוארטה דה קוסטה( 1553/57 ) 
ומם דה סא ( 1557/72 ) — וכן נוברנה, מנהיגסשל הישועים 
שהגיע עם סוסה׳ הם שיצרו ב 1550/70 את המושבה הפורטו־ 
גיזית ב׳ מתוך הישובים הבודדים, שהיו קיימים עד אז. 
ואולם למרות הקמת הממשל המרכזי הסד רק חלק מן 
הקאפיטאניות לרכוש־הכתר ממש, בעוד ששאר הקאפיטאניות 
נשארו גם להבא נסיכוי 1 ת־הפקד, שהקשר ביניהן ובין הממשל 
הכללי היה רופף; זוהי אחת מן הסיבות לדבר, שהאופי 


הפדראליסטי נשתמר עד היום במבנה המדיני של ב/ 
במחצה השניה של המאה ה 16 נתפשט השלטון הפורטו־ 
גיזי מבאיה צפונה; בקרבות תמידיים עם האינדיינים הגיעו 
הפורטוגיזים לשטחים׳ המהווים כיום את המדינות סרז׳יפה 
(ש 3 ז 10 מ), להכשירו חלקו׳ודיער לחקלאות 
ולמרעה וגידלו בהמות. 

המחסור בנשים לבנות ונטייתם של הפורטוגיזים להת¬ 
חבר עם בני גזעים אחרים גרמו להתערבות מהירה של 
הפורמוגיזים עם האינדיינים! צאצאיה של תערובת־דם זו 
היו מוכשרים להסתגל לאקלים הטרופי, וכתוצאה מכך נת¬ 
אפשרה התפתחותה של המדינה הגדולה היחידה, שהוקמה 
לסי מתכונת אירופית, באיזור החם והלח. 

בין מעורבי-הדם (בפורטוגיזית £311£03 מ 1 ) הצטיינו ביחוד 
אלה שנתרכזו בסאן פאולו ושנקראו בשם 5 ס 1£1110 מג 1 מ 
(ממלוכים: צאצאים של" לבנים ונשים אינדייניות). הם־הם 
שנעשו הכובשים של פני׳ם־הארץ, הודות לתכונות שירשו 
מעם־האם, כגון אומץ ויצר־נדודים, וכן משום בקיאותם 
במנהגיהם של האינדיינים. הם היו יוצאים בחבורות מש¬ 
פחתיות גדולות, שנקראו "באנדיראנטים" ( £5 :ז 1 ז 1£11:3 )מ 13£1 , 
מג״^מגל—דגל), למסעות שנמשכו לפעמים שנים אחדות, 
והגיעו לאיזורים המרוחקים ביותר של ב׳. במסעות לדרום 
ולדרום־המערב גילו את הנהרות אורוגוואי ופאראגוואי, 
ובצפון — את רמות פיאואי (׳ 1311115 ?). בסוף המאה ה 17 
סייעו "באנדיראנטים" ממאן פאולו בהכנעת ה״רפובליקה 
של פאלמאדס" ( £5 ש 3 בת 21 ?), שהוקמה סמוך ל 1680 ביערות 
שמדרום־מערב לפרנאמבוקו על-ידי עבדים כושיים שברחו. 
בקרבות התמידיים עם האינדיינים העמידו ה״ממלוכים" את 
מיטב הטוראים והמפקדים. ציד־האדם האכזרי, שהיה נערך 
על האיבדיינים, רוקן במרוצת־הזמן שטחים נרחבים מאוכלו־ 
סייתם. גם החיפוש של זהב ואבנים טובות שימש מניע 
לחדירתם של הרפתקנים לפנים־הארץ, שהיה בלתי־ידוע, 
ה״סרטאו" ( 561130 ). בין המתיישבים כאן, ה״סרטאנז׳וס", 
היו רק לבנים מועטים ז משום שליטתו של היסוד האינדייני 
באוכלוסיה היתד. הפורטוגיזית לשון רשמית בלבד׳ ואילו 
המתיישבים וכמריהם דיברו בלשון האינדיינית טופי-גוראני, 
שהפכה, לאחר שקלטה מלים פורטוגיזיות, ל״שפה הכללית" 
( 86131 1108113 ) והיתה מדוברת משפך האמאזונאס דרומה 
עד לנהר לה פלאטה. 

עבודת־חלוץ חשובה ביותר בפיתוחה של ב׳ מכמה 
בחינות עשו הישועים, שגם תרמו הרבה לחקר-הארץ. בדומה 
למיסיונים הספרדיים בפאראגוואי יישבו את האינדיינים 
המנוצרים בכפרים ( 3111633 ) ולימדו אותם עבודה סדירה. 
ע״י כך — מאחר שאסור היה לשעבד אינדיינים נוצריים — 
הצילו אינדיינים אלה מן העבדות — מה שעורר את זעמם 
של בעלי־המטעים. 

5 . ההתקפות של ש ו ד ד י * י ם. המלחמות הזעירות 
המתמידות בילידים לא סיכנו את קיומה של המושבה הצעי¬ 
רה ! אך סכנה כזו ארבה לה מצד אויביה מבחוץ. במשך מאה 
שנה ויותר איימו על תוף־ב , פירטים אנגליים, צרפתיים 
והולאנדיים, שהיו מוגנים ע״י הציים של מדינותיהם. למרות 
האיסור, שהוטל מטעם ממשלת־פורטוגאל על סחר־החליפים 
בין הצרפתים והילידים׳ נמשך מסחר זה גם אחר ייסודן של 
הקאפיטאניות ! ובעוד שהפורטוגיזים נתרכזו בבאיה ופד־ 
נאמבוקו, היו שודדי־הים הצרפתיים נוחתים בעיקר במפרץ 
המצויין של ריו דה דאנידו, ב 1555 הגיע לכאן שודד־הים 
הצרפתי הנודע וילגניון ( 1116831811011 ^), שנסתייע על־ידי 
האדמיראל קוליניי'(ע״ע), ועד היום נקרא אחד מן האיים 
שבמפרץ על שמו של שודד זה. בספינתו הביא גם הוגנוטים, 


שביקשו להם מקלט בב׳. אבל המושבה של הצרפתים הוכנעה 
אחר שנים מועטות ע״י המושל הפורטוגיזי מם דה סא, 
שיסד כאן ב 1567 את העיר ריו דה ז׳אנירו כעמדת־מגן בפני 
התקפות. 

6 . ה הול א נ די ם ב ב׳. משעת סיפוחה של פורטוגאל 
לספרד ב 1580 (ע״ע פורטוגל, היסטוריה) התקיפו אויביה 
המרובים של ספרד גם את ב׳. האנגלים הציתו פעמיים את 
סאנטוס, וסביבותיה של באיה נחרבו, וסמוך ל 1600 שדדו 
האנגלים והצרפתים את רסיפה. אך קשה ביותר היתד, 
פגיעתם של ההולאנדים > הם הצליחו להתיישב בצפונה של 
ב׳ ולהקים שם במשך כמה עשרות שנים מושבה פורחת. 
ב 1621 נוסדה ה״חברה ההולאנדית להודו המערבית"! 
ב 1624/25 כבשה חברה זו לזמן־מה את עיר־הבירה באיה, 
וב 1630 השתלטה על רסיפה־פרנאמבוקו, המרכז של מטעי- 
הסוכר העשירים ביותר. התחילה מלחמה עקשנית בין 
הספרדים וההולאנדים על השלטון בחוף הצפוני, וב 1635 
נמצאו כל הקאפיטאניות מפרנאמבוקו עד מאראניאן ביד 
ההולאנדים. לשיא השפעתו הגיע השלטון ההולאנדי במושבה 
("הולאנד החדשה") בתקופת כהונתו של המושל הכללי, 
הרוזן יוהאן מוריץ מגאסאו( 1637/44 ). מנסיונם בהודו המז¬ 
רחית עמדו ההולאנדים על מידת ההשפעה, שיש לפאר 
חיצוני על גזעים לא-לבנים. רסיפה — שנקראה מעכשיו 
מאוריצסמאד — זכתה להידור של עיר־בידה אירופית, ואף 
הוזמנו אליה אמנים ומלומדים מאירופה. מספר המהגרים 
עלה עד מהרה; וביניהם היו גם הרבה יהודים מהולאנד, 
שנמשכו לכאן על־ידי הסבלנות הדתית, שהיתה נהוגה 
במושבה החדשה. אך המנהלים הקמצנים של החברה להודו 
המערבית לא ראו בעין יפה את השימוש בהכנסותיה הגדלות 
והולכות של הארץ לשם פיתוחה התרבותי של המושבה, 
והמושל הודח ממשרתו. ב 1640 בטל שלטון־ספרד בפורטו- 
גאל, וב 1642 אירגנו דוברי־הסורטוגיזית בב' מרד נגד המיבהל 
ההולאנדי. מחשש של התקפות־תגמול על מושבותיה בהודו 
המזרחית עשתה פורטוגאל מתחילה רק מעט כדי לסייע 
למורדים, אך אלה האחרונים נלחמו במרץ (ב 1645 עלה בידם 
לכבוש את פרנאמבוקו), ובקרבות אלה נתגלתה בפעם 
הראשונה מעין תודעה לאומית בראזיליינית. מחמת המלחמה 
הימית והמסחרית הכבדה, שהיתה נטושה בשנות ה 60 של 
המאה ה 17 בין ארצות-השפלה ובין אנגליה, לא יכלו ההו־ 
לאנדים לתמוך כראוי בבני־המושבה < מפני-כן אבדה להם 
ב 1654 רסיפה ועמה כל הולאנד החדשה, וב 1661 דתדו, 
תמורת פיצויים כספיים, על תביעותיהם בב׳. 

7 . הגילוי של שדות הזהב והיהלומים. סמוך 
לסוף המאה ה 17 גילו "באנדיראנטים" ממאן פאולו מרבצי- 
זהב עשירים בעמקו של אחד מפלגי נהר סאן פראנסיסקו, 
ומאז נתגלו שנה־שנה, ולפעמים חודש־חודש, מרבצים חד¬ 
שים. תחום ממצאי-הזהב נקרא מיגאס הראיס ( 315 ז 0£ 411125 ? 
= המכרות הכלליים)( הוא הופרד מסאן פאולו ונחשב לתחום 
עצמאי, ועד מהרה נעשה אחד מן התחומים העשירים ביותר 
של המושבה. במשך מאה שנה היתה ב׳ ארץ־הזהב של כדור־ 
הארץ. לאנשי סאן פאולו היתה אמנם הזכות הבלעדית 
לניצול המכרות של מינאם ז׳ראיס תמורת תשלום מסוייםג 
אך לא היד, בכוחם למנוע את בואם של אלפי מחפשי־זהב 
מאיזור־החוף ושל הרפתקנים מרובים מפורטוגאל. כמה 
מגלילות־החוף נתרוקנו מיושביהם — ובלב השממה קמו 



613 


כרזיל 


614 


ערים חדשות, ששימשו התחלה ליישובן של מדינות־ב׳ העיק¬ 
ריות בזמננו. חדירתם של הזרים גרמה למלחמת־אזרחים 
ממש. אך בין הזרים — שנקראו "בעלי־מגפיים"($סכ 021 נ 11 ו!£; 
בניגוד ל״באנדיראנטים״ ה״יחפים״) — היו גם בעלי־הון, 
שעבדו במכרות בעזרת עבדים כושיים בהצלחה מרובה 
יותר מאנשי סאן פאולו, שברשותם היו רק אינדיינים, 
שהתאימו פחות לעבודה במכרות. אחר קרבות־דמים, שנמ¬ 
שכו כמה שנים, גברו הזרים! הם הרחיקו את אנשי סאן 
פאולו מן האיזורים העיקריים — דבר, שהממשלה ראתה 
אותו בעין יפה, משום שרק לאחר שבירת כוחם של אנשי 
סאן פאולו יכולה היתה להגביר כאן את השפעתה. ה״באנ- 
ך־יראנטים", שהוברחו ממינאם ז׳ראיס, פנו עכשיו צפונה־ 
מערבה והגיעו לגויאס ( 32 ץ 8 0 ) ומאטו גרוסו, ששם נתגלו 
בשנות ה 20 של המאה ה 18 מרבצי-זהב חדשים. באותו זמן 
( 1729 ) נמצאו גם שדות־היהלומים הראשונים. גילויו של 
הזהב, שהממשלה הפורטוגיזית קיבלה חמישית ממנו, וכן 
גילוים של שדות-היהלומים, שנעשו אף הם לאחר זמן מונו¬ 
פול ממשלתי, שימשו מקור־הכנסות עשיר לקופת־המדינה 
של פורטיגאל וגרמו בה להתפתחותה של כלכלה בזבזנית. 

8 • אירגון המסחר. במשך זמן מסויים היה לאוצרות- 
המכרות מקום עיקרי בחיי־הכלכלה של ב׳! אך עם זה נשארו 
הסוכר, ומן המאה ה 18 ואילו: הטאבאק, הכותנה והקפה 
מוצרי־יצוא חשובים של הארץ. כל עוד הי תה ב׳ מושבה 
פורטוגיזית, הותר המסחר עם הארץ־האם בלבד. בדומה 
למעצמות קולוניאליות אחדות, בודדה גם פורטוגאל את 
מושבותיה מן המסחר העולמי. נוסף על כד דוכאה בב׳ הת¬ 
הוותן של תעשיות מקומיות, בהתאם לשיטת המרקנטיליזם 
(ע״ע). עד המאה ה 18 חל איסור אף על הדפסת־ספרים. 
היתה מותרת רק אריגת־בית, שבה הותקנו בדים גסים 
למלבושי־העבדים. 

לאחר שהפורטוגיזים נלחמו במשך שנים בחברה הד,ו- 
לאנדית להודו המערבית והכירו לדעת את עצמת הצי שלה, 
נוסדה ב 1649 בליסבון, לפי דוגמת החברה ההולאנדית, 
חבדת־מסחר לב׳ ( 81-3811 10 :> 13 ו 1 מ 3 ק 1 מס 0 ), שלה הובטח 
המסחר הבלעדי עם ב׳, וב 1682 נוספה עליה החברה של 
מאראניאן ( 301130 ־ 131 ^ 10 > 3 ״ 1 ״ 3 קתז 0 כ>), שקיבלה זכות בל¬ 
עדית לניהול המסחר בב' הצפונית. הצי המזויין של חברות 
אילו איפשר שוב קשר ימי סדיר בין ב׳ ובין הארץ־האם. אבל 
החלפת המונופול הממשלתי במונופול של חברות פרטיות 
הביא לידי סיכסוכים מתמידים בין החברות ובין סוחרי 
המושבה ופקידיה. ההתנגדות לחברות אלו מצד האוכלוסיה 
הגיעה עד לידי מרידות, שחזרו ונשנו עד שהאחרון שבמונו־י 
פולין השנואים בוטל בהחלט ב 1721 . אעפ״כ נתקיימו צורות 
מסויימות של נוהג־המסחר הקודם. מי שביקש להגיע לב׳ 
כסוחר יכול היה לעשות את הדבר בחסותו של הצי הגדול, 
שהפליג אחת לשנה מליסבון. רק בקרבת החוף הבראזילייני 
היו נפרדות כמה ספינות קטנות מגוף הצי ויוצאות לנמלים 
השונים, שבהם היו נערכים הירידים הגדולים. כאן היו 
נקנים מוצרי־הארץ ונמסרות סחורות־היבוא האירופיות, 
ולאחר מספר שבועות היו הסוחרים האירופיים מפליגים 
מבאיה לליסבון בחסותן של ספינות־הליווי המלכותיות, 
שלידיהן היו נמסרות הכנסוודהכתר בזהב ואבני־חן ושאר 
המיסים. 


9 . המינהל! התיקונים של פומבאל. מרידות. 
מבחינה מינהלית היתד, ב׳ נתונה לפיקוחו של מיניסטריון- 
המושבות ( 0 מ 311 מ 31 -ו:ו 11 !ס $£111 מ 00 ), שנוסד ב 1642 בליסבון. 
בב׳ עצמה נוסדה הנהלה מרכזית, שבראשה עמד מושל 
כללי, שמקום־מושבו היה בבאיה! אך סמכותה של הנהלה זו 
נצטמצמה ע״י המרחקים הגדולים בין מקום־מושבה וחלקי- 
הארץ השונים. מושליהן של 18 הפרובינציות ראו את עצמם 
כשליטים עצמאים בפועל! אך גם השפעתם היתה מצומצמת 
משום ליקויי־התחבורה. השלטון האמיתי היד, בידיו של ראש־ 
העיר או מנהל-המחוז (זסמז ס 1:3 ק 03 ). 

שינוי במינהל בא עם פעולתו של המדינאי הגדול, המאר־ 

קיז מפומבאל, שהנהיג בב , תיקונים חשובים, בדומה לאותם 
שהנהיג בזמן־שלטונו בפורטוגאל. פומבאל העניק לארץ 
אחדות פוליטית מסויימת על-ידי מה שהממשלה קיבלה 
לידיה את האחרונות שבקאפיטאניות העצמאיות. מבנה- 
הפרובינציות, שהיה עד אז רופף, חוזק ע״י ביטול זכויותיהם 
של ראשי־העיר ומנהלי־המחוזות. באותה תקופה עבר מרכז- 
הכובד הכלכלי של הארץ דרומה. חלף זמן פריחתן של 
פרנאמבוקו ובאיה, וגברה השפעתן של מדינות־החוף העשי¬ 
רות, הסמוכות לאיזורי־המכרות, ומשום כך הועבר מושב- 
הממשלה ב 1763 מבאיה לריו דה ז׳אנירו. לפי פקודתו של 
פומבאל גורשו הישועים גם מב׳, כמו שגורשו מפורטוגאל. 
כתוצאה מכך נתפוררו ישובי האינדיינים: כל המאמצים 
שהושקעו בניהולם ע״י הדיוטות עלו בתוהו. — פומבאל 
הנהיג גם שיטות חדשות להפקת-הזהב! נתפתחה התעשיד" 
שהיתה עד אז מצומצמת ביותר, והקשר המסחרי עם פורטו- 
גאל שופד. 

בזמן שלטונו של פומבאל נתיישבו סיכסוכי־הגבולות 
הממושכים עם הספרדים. הפורטוגיזים הגיעו בדרום עד 
חופו הצפוני של נהר לה פלטה. על-ידי החוזה המדיני של 
אילדפונסו ( 1777 ) נקבע הגבול הדרומי של ב': חבל־הארץ 
שליד הריו גדאנדה דו סול הוכר כרכוש פורטוגיזי, ואילו 
השטח של אורוגוואי שבזמננו ניתן לספרדים. בעשרות־ 
השנים האחרונות של המאה ד, 18 הורגשו גם בב׳ ההשפעות 
של תנועת־ההשכלה הצרפתית ושל מלחמודהעצמאות 
הצפון-אמריקנית. בחלקים מרובים של הארץ פרצו הת¬ 
קוממויות שדוכאו. החשובה שבהן היתה זו שאורגנה נגד 
השלטון הפורטוגיזי במינאם ז׳ראים, בהנהגתו של הקצין 
סילף שאויר שכונה טירדנטס ( 1788/89 ). 

ב. ב׳ כ מ ונא רב יה ( 1808 — 1889 ). — 1 . שלטונו 
של ז׳ ואו ¥1 ( 1808 — 1821 ). בסוף נובמבר 1807 , כשגדו־ 
דיו של נאפוליון התקרבו לפורסוגאל, נמלטה משפחת־המלך 
בספינתימלחמה אנגלית לב׳. הנסיך השליט — מי שהיה 
אח׳׳כ המלך ז׳ואן ¥1 —׳ שמשל בשם אמו חולת־הרוח, הגיע 
ביאנואר 1808 לבאיה ונתקבל בהתלהבות ע״י האוכלוסים. 
ב 1815 נעשתה ב׳ מדינה עצמאית במסגרת "הממלכה המאוח¬ 
דת של פורטוגאל, אלגארווה וב״׳. ע״י כך נשמרה הארץ — 
בניגוד לאמריקה הספרדית — מן המערכה הכבדה על העצ¬ 
מאות, ונשארה אחידה מבחינה מדינית. באותו זמן נפתחו 
נמלי־ב' בפני ספינות זרות, ובוטלו כל ההגבלות, שהושמו 
על התעשיה במושבה. דבר זה היה ביהוד לטובת המסחר 
האנגלי, והשפעת ההון האנגלי על הכלכלה של ב , היתה 
מכרעת עד תחילת המאה ה 20 (עי׳ למעלה). מטעם חצר־ 



615 


ברזיל 


616 


המלד נקראו לארץ אמנים ומלומדים הרבה, נוסדו בתי־ססר 
וניתן עידוד להגירה מאירופה. 

עם התעוררותה של תנועודהעצמאות בבואנוס אירס 
(ע״ע ארגנטינה, עמ׳ 679/80 ), פרצו שוב סיכסוכים בגבול 
הדרומי של ב׳. כשהשלטונות הספרדיים במו׳נטווידאו פנו 
לז׳ואן ¥1 בבקשת סיוע נגד המורדים ( 1811 ), שלח המלד 
צבא לדרום, ולאחר שנים מועטות ( 1817 ) סיפחה ב׳ את 
אורוגוואי לתחומה. — מחמת מהפכה, שפרצה בפורסוגאל, 
הוכרח ז׳ואן ¥1 לחזור לליסבון ב 1821 . כממלא־מקומו השאיר 
בב׳ את בנו, פדרו. בב׳ נתקיימו אז בחירות של נציגים 
לאסיפה המחוקקת בליסבון, אך באותו זמן עצמו הוגברו 
בפורטוגאל המאמצים לביטול החידושים, שהונהגו בב׳, 
ולחידושו של המינהל הקולוניאלי בשינויים מסויימים. צעד 
כזה היה גודם בלא ספק להכרזתה של ב׳ לרפובליקה, ומשום 
כך הצטרף פדרו לתנועת־העצמאות, שמנהיגה היה ז׳וזה 
בוניפסיו דהיאנדרז־ה (ע״ע). אחר מלחמה קצרה הוכרחו 
הגדודים הפורטוגיזיים לעזוב את הארץ, אנדרדה הקים 
ממשלה הדשה, וב 7 בספטמבר 1822 הוכרזה עצמאותה של 
ב׳ על גבעת איפיראנגה שליד סאן פאולו. בדצמבר אותה 
שנה הוכתר פדרו כקיסר ב׳. בתיווכה של אנגליה הכירה 
פורטוגאל בב׳ העצמאית. 

2 . פדרו 1 ( 1822 — 1831 ). פדרו ביקש להנהיג בב׳ של¬ 
טון אבסולוטיסטי ונתקל בהתנגדות חריפה מצד האסיפה 
המחוקקת, שנתכנסה במאי 1823 . כשניסה הקיסר לפזר את 
האסיפה המרדנית, הכריזה זו האחרונה על עצמה כאסיפה 
מתמדת. פדרו פקד אז על חייליו לגרש את נציגי-העם מבית- 
הנבחרים (נובמבר 1823 ) — צעד, שהביא לידי מהומות 
בחלקים מרובים של הארץ. ב 1824 עיבדה הממשלה חוקה 
בעלת כיוון ליברלי, הוקם פרלמנט בעל שני בתים (סנאט 
ובית־נבחרים) 'והובטחו חופש הדת והעיתונות, וכן זכות־ 
הקניין והשוויון בפני החוק. אך הניגוד בין הכתר ובין 
נציגות־העם נשאר בתקפו, משום שהעם התמרמר על פעולו¬ 
תיו האבסולוטיסטיות של השליט, שחזרו ונשנו. בפרנאמ־ 
בוקו ובפרובינציות הגובלות בה נוסדה ב 1824 רפובליקה, 
״הברית של קו־המשווה״ (־ז 30 > 4 ג 11 !,>! 1 30 > " 2 ;> 21 ת 6 [ €0 : 1 ו 001 ), 
ורק לאחר חצי שנה דוכא מרד זה, באותו זמן פרצו מרידות 
גם בדרום הקיצוני, בתחומה של אורוגוואי בזמננו, שתושביו 
ביקשו להיספח על ארגנטינה. הדבר הביא לידי קרבות 
ממושכים, עד שאורוגוואי הופרה כמדינה עצמאית, לפי 
הסכם־שלום, שנחתם בריו דה ז׳אנירו ב 1828 לאחר הת¬ 
ערבותה של אנגליה, שחששה לאינטרסים המסחריים שלה 
באיזור של נהר לה פלאטה. 

המהומות בצפון והכשלונות בדרום ערערו את השפעתם 
של השלטונות וחיזקו את האופוזיציה. סיבוך חדש נוצר 
כשמת ז׳ואן 1 ־׳^ בליסבון ( 1826 ) ופדרו הוכרז כמלו־פודטו־ 
גאל. הוא אמנם ויתר על זכויותיו לכס־המלוכה הפורטוגיזי 
לטובת בתו הקטינה מריה דה גלוריה׳ אך עם זה ביקש 
להבטיח לעצמו השפעה מסויימת זחל ניהול עסקי־המדינה 
בפורטוגאל — דבר, שעוד הגביר את חששותיהם של תושבי־ 
ב׳ מפני הקיסר. הידיעות על המהפכה בצרפת (יולי 1830 ) 
חיזקו את מתנגדיו של הקיסר בארץ, ופדרו החליט לוותר על 
השלטון לטובת בנו בן החמש ולחזור לפורטוגאל (אפריל 
1831 ). — לאחר שפדרו נשא אחת מבנותיו של הקיסר 


האוסטרי פראנץ 1 , התחילה הגירה ממרכז־אירופה לב׳. בין 
השאר באו אז לראשונה חוקרים אירופיים לפנימה של ב׳: 
הגרמנים להן ספיכם 0 ״ק 5 ).וםיליפ מארטיוס ( 1817/20 ). 

3 . פדרו 11 ( 1831 — 1889 ). שליטים! מלחמות; 
קידום כלכלי; הגירה מאירופה. פדרו 11 נתחנך 
בקטנותו באפיטרופסותו של אנדראדה; במקומו פעלו מת¬ 
חילה שלושה שליטי* עד שהכומר השאפתן דיגו אנטוגיו 
פיז׳ו ( 0 ( 61 ?) הצליח ב 1835 להיבחר כשליט יחיד. אך הת¬ 
נהגותו הרודנית עוררה איבה קשה אליו בפארלאמנט, ומשום 
כך הוכרח לאחר שלוש שנים לפנות את מקומו למנהיג 
האופוזיציה, אדאנז׳ו לימה, שהיה השליט בשנות 1837/40 . 
בשנים אלו זועזעה הכלכלה של ב׳ קשות על-ידי מרידות. 
לממדים הרצינים ביותר הגיעה מלחמת־האזרחים בדרום, 
בריו גראנדה דו סול ( 1835/45 ), ושם אף הוכרזה הרפובליקה 
של ריו גראנדה ( 3650 ) 311 ־ 01 1-110 3 :> 11 נ 01 נן:> 8 ). שימיה היו 
ספורים בלבד. לסוף ראו הכל רק פתרון אחד לחיסולו של 
המצב הפרוע — בהכרזה מוקדמת על בגרותו של הנער פדרו 
ובהעלאתו לכם־השלטון. ביולי 1840 השליט הפארלאמנט 
את פדרו, ולאחר זמן מועט הוכתר כקיסר. מתחילת שלטונו 
ניסה פדרו לגשר את הניגודים הפוליטיים ע״י ממשל פאר־ 
לאמנטארי קפדני• הוא הצליח לדכא כמה מרידות קטנות, 
שפרצו בפרובינציות, לסיים את השורה הארוכה של מלחמות־ 
אזרחים להחזיר את הסדר במדינה לישגו. 

אע״פ שפדרו 11 היה רודף־שלום מובהק, נסתבכה ב׳ 
בתקופת שלטונו בשורה של מלחמות עם הארצות השכנות. 
בשהתערב הרודן הארגנטיני רוסאס במהומות שהתחוללו 
באורוגוואי, פרצה מלחמה, שבה נטלו חלק גם המדינות 
השכנות, פאדאגוואי וב׳. לגדודים בראזיליינים היה חלק 
ניכר בקרב המכריע, שנערך ב 1852 על־יד מונטה קאסרוס 
(ע״ע ארגנטינה, עמ׳ 681 ). ב 1865/70 ניהלה ב/ ביחד עם 
אורוגוואי וארגנטינה, מלחמה עקשנית ברודן של פאראגוואי, 
פראנסיסקו סולאנו לופס, שביקש להשיג לארצו מוצא אל 
הים, המלחמה נסתיימה במפלתה של פאראגוואי, וב׳ זכתה 
בחבל־ארץ מצפון לנהר־אפה. 

פדרו 11 היה אדם משכיל ביותר וידיד נאמן של האמנות 
והמדעים. הוא היה דמות מופתית של מלך קונסטיטוציוני, 
בקי בענייני מינהל ונבון בהנהגת פינאנסים. כתוצאה מן 
האמון האישי, שרחשו לו באירופה, הצליח להשיג לארצו 
מלוות בתנאים נוחים. באמצעות ההון הזר הוקמו קווי־ 
טלגראף (מ 1852 ),נבנו מסילוח־ברזל (מ 1854 ), שופרו נמלים 
ונוסדו מיתקגי־תעשיה לניצול אוצרותיה הטבעיים של הארץ. 
בשנים שבין 1840 ו 1890 עלה הייצור בב׳ פי עשרה בערכו. 

עם זה התחיל בא לב׳ זרם־מהגרים חזק מאירופה. עד 
תחילת המאה ה 19 היתה אסורה כמעט בתכלית הכניסה ללא- 
פורטוגיזים; כי החוף המזרחי של אמריקה הדרומית שימש, 
כאמור, מטרה להתקפות של מעצמות אירופיות (עי׳ למעלה, 
עמ׳ 611/12 ), ומשום כך חששו הפורטוגיזים לכל נסיון של 
התיישבות זרה. עם השגת העצמאות נשתנה המצב מבחינה 
זו מיסודו; אך עד סמוך ל 1850 עדיין היתד. ההגירה מצומ¬ 
צמת מאד. ב 1850/75 נכנסו לארץ כ 230,000 מהגרים. 
ב 1875 — 1901 — יותר משני מיליונים, בעיקר איטלקים, 
פורמוגיזים וספרדים, אך גם מאות אלפים גרמנים ואוסטרים, 
ומ 1908 ואילך גם יאפאנים. מספר התושבים, שהיה ב 1840 
6 מיליון, הגיע ב 1890 ל 14 מיליון. 



617 


ברזיל 


618 


4 . שאלת העבדות. בתקופה, שבה חלו שינויים 
מרחיקי־לכת אלה בחיי־הכלכלה של ב׳, נשארו בעלי המט¬ 
עים הגדולים השכבה השלטת בארץ. שכבה זו מנתה כחצי 
מיליון נפש. מתוכה יצאו הפקידים הגבוהים, הקצונה וכמעט 
כל המנהיגים המדיניים. עשרה היה מבוסם על העבודה של 
עבדים, שיבואם בתקופה זו הגיע לממדים עצומים — למשל, 
60,000 ב 1840 , בעלי־האחוזות התנגדו לשיחרור־העבדים, 
אבל המהגרים מאירופה והכמורה התנגדו לעבדות. החלוץ 
החשוב ביותר של שיחרור־העבדים היה המשפטן הגדול 
ז׳ואקים נאבוקו ( 1849 — 1910 ). המאבק נמשך קרוב ל 40 
שנה. ב 1850 חל איסור חוקי על יבוא־עבדים; ב 1871 שוחררו 
עבדי הכתר והמדינה וכן כל הילדים, שנולדו לשפחות; 
ב 1885 נתקבל חוק ממה ביחס לכל העבדים בגיל שלמעלה 
מ 60 שנה, וב 1888 בוטלה העבדות מעיקרה ע״פ החלטת הפר¬ 
למנט, בלא שניתנו פיצויים לבעלי־העבדים. פדרו 11 התנגד 
לתקנה אחרונה זו! אך באותו זמן שהה חולה באירופה, 
והחוק אושר ע״י בתו איזבל (אשתו של הרוזן הצרפתי 
א — ! £1 ; 1842 — 1922 ), שהיתה אז השלטת בפועל בב׳ 
ונלחמה נמרצות בעבדות. מספר־העבדים כבר הופחת באותו 
זמן ל 500,000 — 600x100 , בעוד שב 1871 היה 1,700,000 . 

5 . מפלת המוגארכיה. ביטול העבדות קומם לקיסר 
את בעלי־הממעים, שהיוו את האצולה של ב/ נוסף על כך 
היה קיים בב׳ מ 1870 לערך זרם רפובליקני חזק. גם בין 
הקצינים מרובים היו המתנגדים לקיסר שוחר-השלום. משום 
כך לא קמה כל התנגדות לדבר, כשהמצביא האהוב על העם, 
מנואל דאומרו דה פונסקה׳ אחד מן הגיבורים של המלחמה 
נגד פאראגוואי(עי׳ למעלה), תפס בעזרת גדודיו את בנייני־ 
הממשלה והכריז על הקמתה של רפובליקה ( 15 באוקטובר 
1889 ). פדרו ח עזב את הארץ ומת ב 1891 בפאריס. המהפכה 
עברה ללא שפיכות־דמים. 

ג. ב׳ כרפובליקה (מ 1889 ואילך). 1 . תחוקה חדשה; 
רודנות צבאית ( 1889 — 1894 ). פונסקה עמד בראשה של 
ממשלה זמנית, שביצעה ב 1890 את ההפרדה בין המדינה 
והכנסיד, והנהיגה נישואים אזרחיים. בפברואר 1891 קיבלה 
האסיפה המחוקקת חוקה חדשה — חוקת "ארצות־הברית של 
בי״ ( £1-3511 ס 0 105 ) 1/111 130105 ,!£) —, שהיתה בעיקרה מפ¬ 
עלו של המשפטן הגדול רוי ברבוסה ( 1849 — 1923 ). לאסיפה 
שימשה מופת החוקה של אה״ב של אמריקה. הפרובינציות 
הקודמות הפכו למדינות־ברית בעלות זכויות רחבות, ובכללן 
הזכות להחזיק צבאות עצמאים ולגבות מכסי־יצוא. 

האסיפה המחוקקת בחרה בפונסקד. כנשיא, ובמצביא פלו־ 
ריאנו פישוטו( 01x010 ?) כסגן־נשיא. כלכלה מדינית מוטעית 
הביאה לירידת ערך המטבע עד כדי חציו, וכתוצאה מכך 
פרצו מהומות בכמה ממדינוודהברית, והצי מרד בנשיא. 
מסני־כן ויתר פונסקה בנובמבר 1891 על כהונתו לטובת 
פישוטו. זה האחרון דיכא באמצעים אכזריים ביותר את 
ההתקוממויות שפרצו במדינות ואת מרד הצי ( 1892 ). בסתיו 
1894 חלה פישוטו והתפטר סן הנשיאות. 

2 . נשיאים אזרחיים; הסדרת הפינאנסים 
( 1894 — 1909 ). הראשון לנשיאי־ב׳, שהיה אזרח ולא איש־ 
צבא, היה פרודנטה דה מוראם בארוס ( 1841 — 1901 ), עו״ד 
ממדינת סאן פאו^ו ומנהיג ותיק של המפלגה הרפובליקנית. 
בתקופת כהונתו ( 1894/98 ) עלה בידו לבטל את ההשפעה 
השלילית שהיתה לצבא על המדיניות. ולנהל את הממשלה 


מתוך נאמנות לעקרונות פארלאמנטריים. הוא שאף לקימומה 
של המדינה המזועזעת ולהבראת משקה הפינאנסי• אך גם 
נשיאותו של בארוס לא היתה פטורה ממאבקים פנימיים. 
שוב נתעוררה מרידה בדרום, שמעולם לא היה שקט: במדינת 
דיו גראנדה דו סול. ויותר ממרידה זו נמשכו הקרבות, שפרצו 
באיזור באיה בין מגדלי־הבקר של פנים־הארץ, ה״ז׳אגונ־ 
קוס״ ( 038110005 , ובין בעלי־המטעים שבחוף. לשם חיסולם 
של קרבות אלה היה צויד בהפעלתם של כוחות־צבא מרובים. 

גם יורשו של בארוס, מנואל פראס דה קאמפוס סאלס 

( 831163 צ 0 קמ 031 16 ) . 37 ־ 1 ־ 61 ? €1 ט 1311 \; 1898 - 1902 ), היה 

מבני סאן פאולו. בידו עלה להבריא את המטבע הבראזילייני. 
המלחמה באינפלאציה, ששררה בארץ, הצליחה כתוצאה 
מעליית ההכנסות ומד,שגת הלוואה של 8.5 מיליון לי״ש, 
שניתנה ע״י בית־רוטשילד הלונדוני. הון אנגלי הושקע בב׳ 
גם לאחר מכן, עד שנדחק אחר מלחמת־העולם 1 ע״י הון 
מאה״ב. — כאחד מן המושלים המעולים של הארץ פעל 
רודריגם אלום ( 05 \ 1 \, 18065 ־ 11 ) 0 ? ; 1902 — 1906 ), שהיה אף 
הוא ססאן פאולו. הודות לו הפכה ריו דה ז׳אנירו ממוקד של 
מגפות — עוד בסוף המאה ה 19 היו פורצות בד. תכופות 
מחלות טרופיות, כגון קדחת צהובה וחולירע — לפיד בריא 
בעל תכנון מודרני ובעל נמל מסודר למופת. בזמן כהונתו 
של אלום נסתיים סכסוד־גבול ממושך ביו ב׳ ובוליוויה על 
השלטון באיזור-אקר (=עכו), החשוב משום עשרו בקאו־ 
צ׳וק. הסדר זה, וכן חיסול המחלוקת בעגייני־גבולות בין ב׳ 
ובין ארגנטינה וגוואיאנה, היו פרי מאמציו של המדינאי 
הבראזילייני הגדול ז׳וזה מריה דו ריו בראנקו( 1845 — 1912 ). 
בתקופה זו — סמוך ל 1900 — שלטה ב׳ בשוק העולמי לגומי, 
הודות לתפוצתו הגדולה של עץ־הגומי הבר בגליל האמאזו־ 
נאס! עמדה זו איבדה ב׳ זמן קצר קודם מלחמת־העולם 1 
כתוצאה מהתפשטותו של הקאוצ׳וק, שהופק במטעים של 
אסיה הדרומית־המזרחית. 

3 . הבעיות של משק־הקפה. האחרון בשורה של 
הנשיאים האזרחיים, אפונסו מורידה פנה ( 3 ז 61 ז 40 \ 50 ח 0 ?}\, 
6003 ?; 1906/9 ) ממינאם ז׳ראים, השיג ע״י תקנות פינאנסיות 
נבונות את ייצובו של המטבע הבראזילייני. בזמן כהונתו 
נעשו גם המאמצים הראשונים מצידה של המדינה להתגבר 
על הקשיים, שנבעו מייצור עודף של קפה, שהיה מ 1850 
יאילד מוצר־היצוא העיקרי של הארץ. סמוך ל 1900 ירד 
מחיר־הקפה לכדי שליש ממחירו הקודם, משום ההתרחבות 
המהירה של שטחי-המטע במדינת סאן פאולו. נעשו כמה 
נסיונות־נפל לסילוק המשבר, ולסוף נחתם ב 1906 חוזה 
להסדר המסחר בקפה בין מדינות סאן פאולו, ריו דה דאנירו 
ומיגאס ז׳ראים. בעזרת קבוצה בינלאומית של בעלי־הון נקנה 
רוב היבול הבראזילייני ואוחסן בכמה נמלים גדולים מתוך 
כוונה להביאו לשוק העולמי ברגע המתאים. הממשלה הוכ¬ 
רחה עוד כמה פעמים למצוא פתרונים לקשיי-השיווק. עם 
הגברתו של ייצור-הקפד, מצד מדינות אחרות של אמריקה 
הלאטינית, באו במקום התקנות של ב׳ הסכמים בינלאומיים 
(ע״ע קפה). 

4 . מ ל ח מ ת ־ ה ע-ו ל ם 1 . חבר־הלאומים.קשיים 
כלכליים. בחירותיהם של ארבעת הנשיאים האזרחיים 
הנזכרים התנהלו בשקט (בדרך כלל המליץ הנשיא היוצא 
על יורשו), ואילו הבחירות של 1910 היו סוערות. הממשלה 
הציעה את המצביא הימם דה פונסקה, אחיין של דאודידו 



619 


ברזיל 


620 


(עי׳ למעלה). הוא אמנם נבחר׳ אך הוצרך להאבק קשות 
עם כמה ממדינות־הברית, ושוב נזדעזע משק־הפינאנסים של 
ב׳, בין השאר מחמת קשיים בשוקי הקפה והגומי. 

אחר פונסקה נבחר בנשיא ונססלאן בראז ( 81 - 22 )׳ ששי¬ 
מש קודם לכן כמושל של מינאס ז׳ראים. כהונתו חלה בזמן 
מלחמת־העולם 1 ׳ שב׳ נקטה בה מתחילה עמדה ניטראלית 1 
ואולם לאתר שהגרמנים הטביעו ספינה בראזיליינית, הופסקו 
באפריל 1917 היחסים הדיפלומאטיים עם גרמניה, ולאחר 
שהוטבעו ספינות נוספות הוכרזה באוקטובר אותה שנה מל¬ 
חמה על גרמניה. כל חלקה של ב׳ במלחמה היה מה ששלחה 
למימי אירופה כמה ספינוודקרב וליבשת — גדודים אחדים, 
שלא הספיקו להשתתף בקרבות. 

ב 1920 הצטרפה ב׳ לחבר־הלאומים׳ אך ב 1926 יצאה 
ממנו משום שלא הוכרה כמעצמה זכאית לנציגות מתמדת 
במועצת־החבר. היא חזרה אליו רק בימי מלחמת־הענלם 11 
( 1943 ). 

בשנים האחרונות של מלחמת־העולם 1 ובשנים הראשו¬ 
נות שבאו אחריה זכתה הכלכלה הבראזיליינית לשגשוג 
זמני, שבמשך גם בתקופת יורשו של בראז — אפיטאסיו דה 
סילווה פסוא ( 65503 ? 2 ׳! $11 * 4 10 ^ 1 ת£! 1919/22 ). לפיכך 
אפשר היה לבצע אז בריו דה ז׳אנירו תערוכה בינלאומית 
מפוארת לציון שנת־המאה ( 1922 ) של עצמאות ב/ 

אך הקשיים הכלכליים והמדיניים הלכו וגברו בזמנם של 
שני הנשיאים שבאו לאחר מכן — ארתור דה סילוה ברנאר־ 
ד 1 ס ( 1922/6 ) וואשינגטון לואיס פרירה דה סוסה ( 1926/30 ). 
בשנים אלו הורגש לראשונה אי-שקט סוציאלי בין פועלי- 
החקלאות שבאחוזות הגדולות ופועלי־התעשיה. עד אז לא 
שימשו הבחירות ביטוי ממשי לרצודהעם. האוכלוסיה הכפ¬ 
רית וחלק גדול של פועלי־התעשיה היו אנאלפביתיים ומחד 
סרי בגרות מדינית, ובעלי־המטעים היו קובעים בשביל 
פועליהם את המועמד, שהיו בוחרים בו. דבר זה נשתנה 
כשהקצידלשעבר, לואיס קארלוס פרסטס ( 5 שז$£׳!?; נר 
1898 ), התחיל עובר בארץ ומקרב בהרצאותיו את הפועלים 
לרעיונות המארכסיזם. אמנם לסוף הוכרח (ע״י כוחות- 
הצבא) לעזוב לזמן־מה את בי, אך התנועה שעורר השפיעה 
גם לאחר מכן על מדיניות־הפנים של ב׳. 

5 . רודנותו של וארגאס ( 1930/45 ). תקופת־ 
כהונתו של ברנארדוס ידעה מהומות׳ בין השאר מרד צבאי 
בסאן פאולו (ב 1924 ). יורשו, ואשינגטון לואיס, הצליח 
להחזיר את הסדר לארץ ולסלק אחד מן הקשיים בכלכלתה 
של ב , ע״י הרחבה מתוכננת של דרכי־התחבורה. אך המשבר 
הכלכלי העולמי׳ שפרץ ב 1929 , היה כרוך באסונות גם לב׳, 
שהיא בעיק״ה ארץ של גידול־הקפה. משום כך היתד. בחירת־ 
הנשיא ב 1930 מלווה במאבק קשה במיוחד* בב׳ היה מקובל 
הנוהג לבח 1 ר לסירוגים בנשיאים מתוך אחת משתי המדינות 
העיקריות, סאן פאולו ומינאם ז׳ראים. ואשינגטון לואים היה 
מסאן פאולו, ומשום כך רווחת היתד. הסברה, שיורשו יהא מן 
המדינה השניה. אך לואים תמך במועמדותו של מושל סאן 
פאולו, ז׳וליו פרסטס. לזה האחרון קם מתחרה חזק: המושל 
של מדינת ריו גראנדה דו סול, ד״ר ז׳טוליו ורגס (ע״ע* 
1883 — 1954 ). פרסטסיאמנם קיבל את רוב הקולות בבחירות, 
שנתקיימו במארס 1930 , אך וארגאס התייצב בראש "תנועה 
נגד אילי־הקפה מסאן פאולו" ומצא תומכים במינאם ז׳ראיס 
ובמדינות אחרות. הצד האירגוני של התנועה היה בידי ידידו 


אוסוואלדו אראגיה ( 113 ב 31 ז 1 /; גו׳ 1894 ) — מדינאי מוכשר 
מאד, שמאז עמד במשך 20 שנה ויותר בראש המיניסטריונים 
החשובים ביותר של ב/ בתחילת אוקטובר עלה וארגאס בראש 
תומכיו המזויינים על דיו דה ז׳אנירו, הכריח את ואשינגטון 
לואיס להתפטר קודם שנסתיימה תקופת־כהונתו, ונטל לידיו 
(ב 3 בנובמבר) את ראשות הממשלה הזמנית. אחת מפעולותיו 
הראשונות היתה ביטול החוקה של 1891 . כיוון שפורקו הגופים 
המייצגים — הן המקומיים והן הלאומיים —, נקבעו החוקים 
ע״י הממשלה. אף בחוקי־הרפורמה הראשונים כבר נסתמנה 
התקדמות ניכרת בתחומי הכלכלה הציבורית והפרטית, הב¬ 
ריאות והחינוך. הונהג חינוך־חובה ללא תשלום לגיל ביה״ס 
היסודי * הוקם מיניסטריון לעבודה! הפועלים אורגנו באיגר 
דים* נתקבלו חוקים להגנת הפועלים, והתחילו בייבושם 
של שטחי־הביצות הנרחבים במדינת דיו דד. ז׳אנירו. לאחר 
שבמדינה המתקדמת ביותר, סאן פאולו ( 1932 ), התחולל 
במשך כמה חדשים מרד, שבראשו עמד המושל סלס אולי- 
ויירה ( 3 ־ 11 ש׳\ 011 ) — מתנגדו החזק ביותר של וארגאם —, 
שנחשב כנציג האינטרסים הבריטיים בב׳, הוכרח וארגאם 
לכנס שוב את נציגות־העם. זו האחרונה קבעה ב 1934 חוקה 
חדשה, שהנהיגה בחירות סודיות וזבוח־בחירד. לנשים. בהת¬ 
אם לחוקה ז 1 נבחר וארגאם ל 4 שנים כנשיא. אך בנובמבר 
1935 פרצו מהומות קומוניסטיות בפרנאמבוקו ובדיו דה 
ז׳אנירו. הן דוכאו במשך שבוע ימים׳ אך הניעו את ואר- 
גאס להכריז על ה״מדינה החדשה" (ס׳\ 0 א 1€ > 3 ! £5 ). במקום 
המושלים׳ שמוצאם היה עפ״ר מן האצולה של בעלי־האחוזות 
הוותיקים, נתמנו למינהל המדינות "מפקחים" (- 611 '\ז 10 ת 1 
־ 101 ) שוארגאס בחר אותם מתוך תומכיו* כן נתמנו מחדש 
המנהלים של רוב המשרדים המקומיים. מתחילה נחשבה 
ד,"מדינה החדשה" כצורה אמריקנית של הפאשיזם, שהיה אז 
רווח באירופה. כי ב 1932 הקים פליניו סאלגאדו ( 110 * 11 ? 
52183110 ) במדינת סאן פאולו את ה״איגטגראליזם" (כלומר, 
תנועה׳ שנועדה להקיף את האדם על כל צדדיו), שהיה דומה 
ביותר לפאשיזם ולנאציונאל-סוציאליזם הן במטרותיו והן 
בהופעותיו החיצוניות. האיגטגראליסטים אף הטיפו לשנאת- 
יהודים — סיסמה, שעד אז לא היתה מקובלת בב׳. התנועה 
נתמכר. ע״י התושבים הגרמניים והאיטלקיים של ב׳ ונתפשטה 
במהירות. אבל ב 10 בנובמבר 1937 הפתיע וארגאם את 
העולם במבצע־בזק נוסף: הקונגרס פורק והוכרזה חוקה 
חדשה, שריכזה את הפיקוח על המדינה כולה בידיו של 
הנשיא * בחירת נשיא חדש נדחתה לזמן בלתי־קבוע. עם זה 
בוטלו כל המפלגות המדיניות, והאינטגראליסטית בכללן. 
במאי 1938 התמרדו האינטגראליסטים נגד וארגאס והתקיפו 
את ארמונו! אך לאחר שעות מועטות דוכאה המרידה. במשך 
השנים שלאחר מכן היה וארגאם הרודן הבלתי־מוגבל של 
ב׳, וה״מדינה החדשה" נשארה הסיסמה השלטת. למטרות 
הקודמות — הקטנת הניגודים הסוציאליים והטבת מצבן של 
השכבות הרחבות ע״י תחוקה סוציאלית יעילה — נוספה 
גם השאיפה ליישב ולפתח את איזורי-השממון הנרחבים 
שבפנים־הארץ ע״י תנועת ד,"נדידה למערב". גם לאחר מכן 
היו סימני-ההכר של מדיניות וארגאס הטעמת הרעיון הלאומי 
וצנטראליזאציה מרחקת־לכת. 

עם התפרצותה של מלחמת־העולם 11 נקטה ב׳ עמדה 
ניטראלית, אך עד מהרה הלכה והתקרבה למעצמות־המערג 
לאחד שנכנסו אה״ב למלחמה (דצמבר 1941 ) מסרה להן ב׳ 



* 


621 

בחופה הצפוני בסיסים לתחבורה האוירית והימית׳ שהיתה 
להם חשיבות צבאית מרובה משום קרבתם לזירת־המלחמה 
שבאפריקה. רשהופגזו באוגוסט 1942 חמש ספינות בראזי- 
לייניות, הכריזה ב׳ מלחמה על גרמניה ואיטליה ושלחה 
למעצמות־המערב גדוד־עזר׳ שהשתתף בקרבות באיטליה. — 
שנות־המלחמה הביאו לידי עליה מרובה בתעשייתה של ב׳, 
שלרשותה הועמדו בשנת 1939 סכומים גדולים לתכנית־ 
חומש. 

אנגליה ואה״ב לא ראו את הממשל הרודני של וארגאם 
בעין יפה. גם בב׳ בחרבו — ביחוד בצבא — מתנגדי הרוד¬ 
נות, שהיתה זמן מרובה מקובלת על העם. משום כך נהג 
וארגאם, מנובמבר 1943 ואילך׳ להזכיר בנאומיו את אפשרות 
חידושן של החירויות הפוליטיות. בסוף פברואר 1945 הודיע 
על אירגונן של בחירות חדשות ז כן הצהיר, שלא יהא מועמד 
לנשיאות, והקל במקצת את הצנזורה על העיתונות. באפריל 
נתן חנינה לאסירים מדיניים — ביניהם הקוימוניסטן לואים 
קארלוס פרסטם (עי׳ למעלה), שהיה כלוא מ 1936 . זמדמה 
קודם לכן חודשו היחסים המדיניים עם רוסיה, שהיו מנותקים 
מ 1917 . 

ואדגאס הציע כיורשו את מיניסטר-המלחמה שלו, המצ¬ 
ביא אוריקו גספר דוסרה. אך כמה מן התקנות שפירסם 
עוררו חשש, שבכוונתו להמשיך בעמדתו כרודן; העיתונות 
תקפה אותו בחריפות וב 30 באוקטובר 1945 הכריח( הצבא 
להתפטר. בהתאם לחוקה קיבל עליו נשיא בית־המשפט 
העליון את הנהלת־המדינה. 

בינתיים חזרו ונתארגנו בב׳ המפלגות המדיניות, שמהן 
זכתה ברוב־קולות בבחירות המפלגה הסוציאל־דמויקראטית. זו 
האחרונה אינה מפלגת-פועלים מארכסיסטית במובן האירופי׳ 
אלא מפלגה ליבראליודדמ 1 קראטית, שנתמכת ע״י שכבות 
שונות של האוכלוסיה. כמפלגה השניה בגדלה נתבלטה 
ה״ברית הלאומית הדמוקראטית", שמייצגת את חוגי הבורג¬ 
נות. אחריה באו ״מפלגת פועלי ב׳״, שנוסדה ב 1945 ע״י 
וארגאס, ו״המפלגה הס(ציאליסטית-הפרוגר 0 יווית", שמק(מה 
בין המפלגה הסוציאל-דמוקראטית הנזכרת ובין מפלגת- 
הפועלים. נוסף על כך נוצרו כמה מפלגות קטנות, שביניהן 
מעניינת המפלגה הנוצרית-הסוציאלית, השואפת לכינון 
כנסיה בראזיליינית לאומית, שתהא בלתי־תלויה באפיפיור. 

הבחירות של דצמבר 1945 היו החפשיות ביותר, שנתקיי¬ 
מו בזמן מן הזמנים ברפובליקה; בהן נבחר כנשיא הגנראל 
דוטרה ( 1946/50 ) בתמיכתם של הסוציאל־דמוקראטים ושל 
וארגאס. גם וארגאס וגם פרסטס נבחרו לסנאט. 

ב 1946 קיבל הפארלאמנט חוקה חדשה, שלפיה נבחרים 
חבדי-הקונגרם בבחירות ישירות וסודיות• חובת־הבחירה 
חלה על גברים ועל נשים עובדות בגילים בין 18 ו 65 שנה. 
הורחבו חוקי הפועלים, שבוצרו ע״י התחיקה של 1937 . נוסדו 
לשכות־בוררות לבירור סכסוכים בין נותני־עבודה ועובדים. 
כן קיבלה הממשלה יפוי־כח לדכא את כל האירגונים, שבי¬ 
קשו להשתלט על השוק הבראזילייני ע״י נסיונותיהם לשתק 
את ההתחרות החפשית. החוקה קבעה את קיומם של חופש־ 
הדיבור-והעיתונות, עם הסייג של איסור ההפצה של משפטים 
קדומים בענייני גזע ומעמד, בעל-פה או בכתב > לא הוכרו 
מפלגות, שלא נתבססו על עקרונות־הדמוקראטיה, ומשום 
כך נאסרה במאי 1947 המפלגה הקומוניסטית כבלתי־חוקית. 
סימן־ההכר של נשיאות־דוטרה הי תה השאיפה לניהול 


622 

דמ 1 קראטי של ב׳. בתקופת־כהונתו גם חלה הכרתה של ב׳ 
בישראל (בפברואר 1949 ). 

בבחירות לנשיאות של סוף 1950 ניצח וארגאס את ג(מס 
בתמיכתם של מפלגת־הפועלים, המפלגה הסוציאליסטית- 
הפרוגרסיווית ובוחרים בלתי״מפלגתיים מרובים׳ וביאנואר 
1951 קיבל עליו שוב את ניהולם של ענייני־המדינה. הוא נהג 
אמנם ברוח של סוציאליזם מדיני ומתוך אהדה לפועלים, אך 
כנשיא לא קיים מה שציפו ממנו על יסוד פעולתו בשעה 
שהיה מדן. בעיקר הכזיב ב׳ את תומכיו ע״י פעולתו בקשר 
להורדת יוקר־המחיה. נכשלו כל הנסיונות של ריסון האינ¬ 
פלאציה הדוהרת, ועד מהרה התחילו רוב העיתונים מתקי¬ 
פים את הנשיא. ביהוד נתרבו התלונות על שחיתות ופרוטק־ 
ציוניזם׳ שהלכו וגברו. דובר האופוזיציה היה העיתונאי 
הצעיר קארלוס לאסרדה (ב 1 >*>:> 1.3 ). לאחר כמה התנכלויות 
להמית את לאסרדה אורגנה התנקשות, שבה נהרג בן־לוויה 
שלו, קצין בחיל־האויר. התחלה חקירה עצמאית מטעם 
האויריה — הנהנית מהוקדה יתרה בב/ שבה חל במקומות 
הרבה מעבר ישיר מעגלת-השוורים לאוירון! בחקירה זו 
נתברר, שהמשתתפים ברצח היו משומרי-ראשו האישיים 
של וארגאם. כתוצאה מזה דרשו מפקדי-האויריה, ובראשם 
אדוארדו גומם, את התפטרותו של הנשיא. אך זה האחרת 
איבד את עצמו לדעת ב 24 באוגוסט 1954 . ניהול-המדינה היה 
עכשיו בסמכותו של סגן-הנשיא, ז׳ואן קפה פליו ( 010 ( 
51110 ? ^ 03 ; נר 1899 ). הוא שימש בתפקיד זה עד שחלה 
בנובמבר 1955 , והנהלת־המדינה נמסרה לידיו של ד(בר בית־ 
הנבחרים. אך זה האחרון הודח לאחר ימים מועטים משום 
שנחשד כמתמרד( 3 ]״י 8011 ), שביקש למנוע מן הנשיא הנבחר 
קוביצ׳ק את הכניסה לכהונתו. בלחץ־הצבא הופקד ניהול- 
הביניים של המדינה בידיו של יר׳ר הסנאט עד שהתחילה 
תקופת־כהונתו של יוסלינו קוביצ׳ק 15011010 ני 11 ג£ 11150051110 ; 
נר 1901 ! 31 ביאנואר 1956 ). קוביצ׳ק, שהוא צאצא של 
מהגרים צ׳כיים, הצטיין קודם לכן כמושל בעל־מרץ במדינת 
מינאס ז׳ראים. הוא ממייסדי המפלגה הסוציאל־דמוקראטית, 
ואע״פ שהיה ממקורביו של וארגאם, נחשב כבעל דרך 
ממוצעת. במסע-הבחירוח תואר קוביצ׳ק כיורשו של וארגאם, 
ששמו עדיין משמש כוח*משיכה מסויים בציבור הרחב. 

,. 015 ^ 10 , 1 ■ 8732 40 1516710 ) 8 , 00160 ? £01:113 46 .? .[ 

,. 8 171 6 ) 1 ) 010711017 ) 1 ) 601107141506 035 ,ת£ן) 3 עו . 11 ;. 11 1905 
,. 1/018 5 ,. 8 110 701 )*! 6710 ) 8115 , 0 )^גו 1 ח־וגע . 8 .£ ; 1921 
.? 1 ; 1926 ,. 8 01 51 ) 0 ( €0711 ) 76 , 1 ! 3 $ א .א ;* 1926-1936 
:תרגום אנגלי) 1930 ,. 8 10 > 615167170 00 ) 8077710 , 031080138 
10715 ) 10 ) 8 ) 1 ) 7107710 ) 01 , 13111 .? ״ 1 ;( 1939 ,. 8 01 1 ( 8115107 !/ 
, ז :>) 5 ש 6333011 •א . 81 ; 1932 ,. 8 07111 . 71 . 5 . 11 ) 16 71 )) 157 )) 6 

; 1933 ,) 1171 ))< 8 0711 ) 815 5 ) 1 .. 8 171 )> 71 ) 771 : 71 ) 877 156 ) 871 
1935 , 5 )<ןי(' 1 ' ) 8107107711 /ס •( 571111 1 / ,. 8 , 6100111300 .£ .( 

- 00771 40 811516710 , 610 >£ . 5 ;(עם ביבליוגראפיה נזקפת) 
, 03101011 .? ; 1950 ־ 1938 ,. 015 ׳\ 10 ,. 8 710 5115 ) 1 ) 4 7071810 ) 

40 507101 6710 ) 8115 ,. 16 ; 1939-1947 ,. 018 ׳ 1 4 ,. 8 40 8115/6710 
: 712010 ) 5 ) ) € 050-070714 , 0 זי< 6 ז? . 0 ; 1939-1941 ,. 1/018 3 ,. 8 

0011077110 ) ) 4 ) 771 . : !)) 7 0 506 170 ) 670511 07711110 ( 40 00 ) 8077713 

) 16 0714 75 ) 4051 ) ) 86 ־ :תרגום אנגלי) * 1943 , 70171070601 ) 
615167100 00 ) 8077710 , 1.11113 0111/0113 68 . 63 ;( 1946 , 5 )/ 5101 
5 ) 710 ) 5 05 . 0111103 63 ,£ ; 1944 , 170 ) 670511 ) 710010/1011404 40 
11100 ) 6 ) 8 :תרגום אנגלי) 1944 16 , ( 405 * 0001 ) 4 707160 ) €07/1 ) 

) 16 ! 17 17011 ) 8 :מהדורה מקוצרת ; 1944 , 8006107145 ) 16 ! 11 
עם ביבליוגראפיה) 3341 .? .. 1 ץ 6 . 06 ,. 8 ;( 1947 , 8006107145 
1735 ) 80714 435 811516710 ,ץ 30 03 * 7 .£ 60 . 4 . ; 1947 ,(מקפת 
- 17:511 0/14 ) 081 ) 8 ,. 8 , 5011111 .£ .ז ! 1951 .. 1/018 2 , 05 ) 8311115 
, £1101111010 .ע . 33 . 06 ,. 8 0714 11801 ) 807 ;* 1954 , 1005 ) 111 

, 715 ) 51146705111 1071 ) 801011110 ■ 11708 ) ) 01 , 31601 ^ 3 .£ ; 1953 
והשווה את הביבליוגראפיות שבערכים: ז׳ואן 1/1 ;) ; 1955 

.(פדרו 1 : פדרו ח 

ב. ד. ג. 


ברזיל 



623 


ברזיל 


624 


יהודים. — א. עד סופה של המאה ה 19 ,למרות 
סד. שהחוק הפורטוגאלי אסר, ב 1532 — 1577 , על התיישבות 
של אנוסים בארצות שמעבר לים, היגרו כמה אנוסים לב/ 
קצתם מתוך שאיפה לרווחים חמריים וקצתם מתוך רצון 
להיפטר מלחץ־החשדות, שהעיק עליהם בארץ־מולדתם. יש 
סברה, שפרנאנדו דה מורוניה, הסייר של בראזיל, היה 
ממוצא של אנוסים. עדודהאנוסים בב׳ היתד. עשירה ורבת- 
השפעה וכללה ביו השאר מספר ניכר של רופאים. בב׳ 
לא הוקם מעולם בית־דיו אוטונומי של האינקוויזיציה, כדוג- 
מת זה שהוקם במושבות הספרדיות באמריקה הדרומית, אך 
רשויות האינקוויזיציה ביקרו לעיתים מזומנות בב׳ וב 1580 
נשלחה משם, בפעם הראשונה, קבוצת אנוסים, שהועמדה 
לדין בליר׳בון. רדיפות נוספות נגד האנוסים אירעו מזמן 
לזמן, ביחוד בשעת המצוד הגדול ב 1618 , 

עם כיבושה של באיה ע״י ההולאנדים, שהחזיקו בה 
ב 1624 — 1626 , חזר מספר של אנוסים בגלוי ליהדות — 
מעשה, שנענשו עליו לאחר שפורטוגאל כבשה את העיר 
מחדש. לכיבוש ההולאנדי של ב׳ הצפונית ב 1630 — 1654 
היתד. השפעה מרחקה לכת על גורלו של קיבוץ־האנוסים 
בב/ נמסר, שיהודים ואנוסים הגישו להולאנדים הכובשים 
עזרה צבאית חשובה. זמן קצר אחר הכיבוש הגיעו לב׳ 
הצפונית יהודים מרובים מאמסטרדאם, ואליהם נצטרף זרם 
של מהגרים מן האנוסים ילידי-המקום. ברסיפה (=צור) 
קמה הקהילה "צור ישראל" ובפרבר של סאוריסיה נוסדה 
הקהילה "מגן אברהם". כן נתארגנו קהילות יהודיות קטנות 
בטאמאריקה, וקרוב לוודאי גם בפאראיבה. ב 1642 הובא 
מאמסטרדאם יצחק אבוהב דה פונשיקה כדי שישמש רב 
ברסיפה. חיבורו(בכתב־יד),',זכר עשיתי לנפלאות אל", הדן 
בהצלתה של קהילתו בשעת המצור הפורטוגאלי ב 1646 , 
היא היצירה העברית הראשונה, שנכתבה ביבשת אמריקה. 
מן ההסכמות והרשומות של קהילת רסיפה משנות 1649 — 
1654 , שנשתמרו ונתפרסמו בזמן האחרון,' ניכר, שקהילה זו 
ביקשה לנהוג בכל דבר ודבר לפי הדוגמה של קהילת 
אימסטרדאם. 

חיי־הדת של יהדוודב׳ קופחו להלכה ע״י כמה איסורים, 
שנבעו מאי־סבלנות. אך בפועל לא סבלו יהודי־ב׳ אלא 
מהגבלות מועטות בלבד, ועם זה נהנו מרווחה כלכלית גדולה, 
שבאה בעיקר מענף־הסוכר, שבו היתה אחיזתם חזקה במיו¬ 
חד. לאתר שנתפרקה קהילת־רסיפה ב 1654 , עם כיבושה של 
העיר ע״י פורטוגאל, חזר חלק מיהודי הקהילה לאמסטרדאם 
והנשארים סבלו מרדיפות האינקוויזיציה. הפליטים היהודיים 
מרסיפה, שנתפזרו ברחבי אמריקה, הקימו קהילות חדשות 
באיי הודו המערבית ואף בניו-יורק. 

אעפ״כ הוסיפו אנוסים פורטוגאליים לזרום לב/ שאליה. 

גם הוגלו במאות ה 17 — 18 הרבה אנוסים שהורשעו על־ידי 
האינקוויזיציה על קיום יהדותם בסתר. בתקופה זו נעשתה 
דיו דה ז׳אנירו המרכז העיקרי של האנוסים בב/ אחר 
תקופה של רגיעה יחסית (במחצה השניה של המאה ד. 17 > 
חידשה האינקוויזיציה את פעולותיה בתחילת המאה ה 18 . 
ב 1709 הורשעו בליסבון 13 אנוסים בראזיליינים, ב 1711 
הירשעו 50 , ב 1713 — 78 , ב 1714 — 26 , ב 1720 — 5 . 

הדראמאטורגן הפורטוגיזי הידוע אנטוניו דה סילוה, 
שהועלה על המוקד בליסבון ב 1739 , נולד בב׳ למשפחת 
אנוסים, שקיימה בקנאות את יהדותה בסתר. בחלק האחרון 


של המאה ה 18 פחתה בב׳ השפעת האנוסים, מאחר שרובם 
(ביחוד מילידי המקום) הלכו ונתבוללו בכלל התושבים. 
לאחר שפסקה פעולת האינקוויזיציה ( 1773 ) והונהגה סבלנות 
דתית בב׳ ( 1821 ) התיישב בב׳ מספר של יהודים ספרדיים, 
שבאו מאיי הודו המערבית, ואליהם נתווספו במרוצת-הזמן 
יהודים מיוצאי אפריקה הצפונית (מארוקו), סוריה וארצות- 
הבאלקאן. 

ב 1828 הוקמה בפארה (בלם) הקהילה היהודית המוכרת 
הראשונה. קהילות אחרות הוקמו ברסיפה, באיה, מאנאוס, 
ובזמן מאוחר יותר בדיו דה ז׳אנירו. לפי מפקד התושבים 
ב 1900 הגיע מספרם הכללי של יהודי־ב׳ באותה שגה ל 1,021 . 

ב. במאה ה 20 . בשנים הראשונות של מאה זו בא לב׳ 
מספר מסויים של מהגרים יהודיים מאירופה המזרחית, ועם 
סיומה של מלחמת-העולם ה 1 נאמד מספרם הכללי של יהודי 
ב׳ ב 5,000 נפש. זרם המהגרים היהודיים לב׳ גדל עם צימצום 
אפשרויות ההגירה לאה״ב. בשנות ה 20 באו לכאן בעיקר 
יהודים ממזרח-אירופה (רוסיה, רומניה, פולניה) ובשנות 
ה 30 פליטים מגרמניה. בסך הכל נכנסו לב׳ בתקופה שבין 
שתי מלחמות־העולם יותר מ 45,951 מהגרים יהודיים— החלק 
העשרים של ההגירה היהודית כולה באותה תקופה. בינתיים 
הוגבלה כניסתם של יהודים לב׳ (בעיקר ע״י חוק־המכסה 
מ 1934 וע״י פקודות שהוצאו בשנים שלאחר מכן) י אד 
הגירתם של יהודים לב׳ נאסרה גם בימי מלחמת־העולם 11 
וגם בשנים הראשונות אחריה; מאז פחתה והלכה עד ששוב 
כמעט אינה קיימת. 

בנוגע למספרם של יהודי ב׳ בזמננו יש להבדיל בין 
הנתונים הרשמיים לבין אומדנים ממקורות יהודיים. לפי 
מפקד־התושבים של 1950 נמצאו באותה שנה בב׳ 69,957 
יהודים, ואילו לפי האומדנים היהודיים — 130,000 . סיבת 
ההפרש היא מה שהמפקד מציין את התושבים לפי דתם, 
וכך אינו מונה בכלל הקיבוץ היהודי אותם מן היהודים שלא 
הכריזו על אמונתם או שהכריזו על עצמם כעל קאתולים 
(מספר ניכר מאלה נכנסו לב׳ בימי מלחמת־העולם 11 בעזרת 
הוואטיקאן). ההערכה היהודית קרובה, איפוא, הרבה יותר 
אל המציאות; לפי זה היהודים הם כ 0.2% של האוכלוסיה. 
הם מפוזרים בכל חלקי הארץ (בסוף שנות ה 20 כבר ישבו 
ב 93 מקומות), אך קהילות יהודיות גדולות־ביחס קיימות 
בעיקר בסאן פאולו (כ 45 אלף), דיו דה ז׳אנירו ( 40 אלף), 
פורטו אלגרה ( 12 אלף), רסיפה ( 00 ( 24 ), בלם ( 2000 ), בלו 
אוריזונטה, קוריטיבה (כל אחת כ 1,500 ) ועוד קהילות אחדות 
של אלף נפש. 

בתחילת המאה ה 20 נעשו בב׳ נסיונוח של הושבת יהודים 
על הקרקע, אך התוצאות לא היו מעודדות. ב 1904 נוסדה 
ע״י "איק״א" המושבה "פיליפסוך במחוז ריו גראנדה דו סול 
וב 1912 הקימה "איק״א" באותו מחוז מושבה שניה, גדולה 
הרבה יותר, בשם "קטרו אירמאוס". שחי המושבות, שאוכ¬ 
לוסייתן הגיעה עד כדי 1,200 נפש, הצליחו להתבסס מבחינה 
כלכלית, אך כמו בארגנטינה הקרובה כך נסתמנה אף כאן 
נטיח של יציאה אל הערים, והאוכלוסיה של המושבות 
פוחתת והולכת. רובם של יהודי ב׳ עוסק במסחר, אך כמו 
בשאר ארצות אמריקה הלאטיניח ניכר גם בב׳ מעבר איטי 
לתעשיה ולמקצועות חפשים. מבחינה זו קיימים הבדלים 
בין מקום למקום. בסאן פאולו, שהיא המרכז התעשייני של 
הארץ, תופסת התעשיד, את המקום הראשון בחיי היהודים, 



625 


ברזיל—ברזיגה 


626 


ויש גם לציין, שפליטים יהודיים מגרמניה תרמו כאן 
לפיתוחם של ענפי-תעשיה שונים. 

החלוקה המקצועית של יהודי־ב׳ בתחילת שנות ה 50 
היתה בערך כלהלן (באחוזים): 


מקומות 

סאן 

ריו דה 

המקצוע 

אחרים 

פאולו 

ז׳אנירו 

מסחר נודד ומסחר בתש־ 

40 

10 

30 

לומים לשיעורים . . 

45 

30 

40 

צורות אחרות של מסחר 

5 

45 

! 15 

תעשיה .. 

7 

10 

! 10 

פועלים ופקידים . . . 

מקצועות חפשים ושירו* 1 

3 

5 

5 י; 

תים ציבודיים . . ., 

100 

100 

! 100 

1 


מצבם הכלכלי של יהודי ב׳ הוא בדרך כלל טוב; יש 
בהם מספר ניכר של עשירים ואמידים 1 עוני כתופעה בעלת- 
ממדים אינו ידוע בתוכם. גם מעמדם האזרחי מבוסס למדי. 
העקרון של שוויוךזכוי 1 ת לכל התושבים מופר בחוקת הארץ 
(האחרונה משנת 1946 ) ובדרך כלל שומרים עליו גם בחיי 
יום־יום. שנאת־ישראל לא הצליחה מעולם להתפשט כאן 
בחוגים רחבים — אף לא בימי הנאצים, כשהצירות הגרמנית 
בב' ניסתה לשסות את האוכלזסיד, הכללית ביהודים. לעומת 
זה סובלים יהודי־ב׳ לא מעט ממדיניות־ההטמעה של 
המיעוטים ברוב, המקובלת על ממשלת־ב׳. בימי המשמר 
חדיקטאטורי של וארגאס נאסר פירסומם של כתבי-עת 
בלשונות זרות ואע״ם שהאיסור היה מכוון בעיקרו נגד 
הגרמנים והיאפאנים, נסגרו גם שני העיתונים היידיים, שהו¬ 
פיעו באותם הימים בארץ* כמו־כן נתחסלה פעולתה של 
ההסתדרות הציונית כתוצאה מאיסור, שהוטל על פעולתם 
של אירגונים בעלי אופי בינלאומי בב׳. ההגבלות הללו 
נתבטלו ברובן עם סיומה של המלחמה, אך מדיניות ההטמעה 
בתקפה עומדת, והיא אחת מן הסיבות להגבלות הקיימות 
על כניסתם של מהגרים יהודיים, 'הנחשבים ליסוד שלא קל 
להטמיעו מבחינה לאומית. 

פרט לקומוניסטים (המופיעים כאן עפ״ר בשם "פרוגרסי* 
ווים") ופרט לקבוצות קטנות מפליטי־גרמניה, הדוגלות 
במסורת של התבוללות ליבראלית, משתייכת יהדות ב׳ 
לתנועה הציונית ולאירגונים המסונפים לה. במקומות העיק¬ 
ריים בארץ הוקמו קהילות (שנקראות כאן "פדראציוח"), 
המאחדות את רוב האירגונים והמוסדות היהודיים; קהילות 
אלו נתאחדו ב 1951 באירגון כללי, שנקרא "הקונפדראציה 
של יהודי ב׳", ושהוא מסונף לקונגרס היהודי העולמי. 

אפיה של יהדות ב׳ בא לידי ביטוי גם במפעלה החינוכי 
ובעיתונותה. מוסדות־חינוך מרובים הוקמו בעיקר בשתי 
הערים המרכזיות וגם במקומות אחרים ! מספרם הכללי מגיע 
עד כדי חמישים. את המקום בראש בין מוסדות אלה תופסים 
בתי־הספר העממיים, אך על־ידם יש גם מספר לא קטן של 
בתי־ספר תיכונים, בכללם שני בתי-מדרש למורים ובית־ספר 
מקצועי אחד. מספר תלמידיהם של מוסדות אלה מתקרב 
לארבעת אלפים (כ 20% מילדי־ישראל בגיל בית־הספר). 
בכל המוסדות משמשת לשון־ד,מדינה כלשון־ההוראה במק¬ 
צועות הכלליים! למקצועות היהודיים מקדישים במוסדות 
אלה משתים עד שלש שעות ביום. הפעולה החינוכית נעשית 
מתוך משא ומגע עם המחלקה לענייני־החינוך בגולה של 
ההסתדרות הציונית העולמית. 


בב׳ יוצאים גם עיתונים יהודיים, בעיקר ביידית ובפורטו־ 
גיזית. ביידית מתפרסמים עיתון אחד (פעמיים בשבוע) 
ושלושה שבועונים! בפורטוגיזית — שני שבועונים ושני 
ירחונים, שאחד מהם מוקדש בעיקר ליחסי ב׳—ישראל. פרט 
לשבועון אחד של הקומוניסטים, כיוונם של כל העיתונים 
הוא ציוני. 

חלקם של היהודים בחיים הציבוריים הכלליים אינו 
מרובה. בין המדינאים היהודיים, שפעלו בב׳ במאה ד, 19 , 
יש להזכיר את ד,בארון דנים דה _ 0 מואל (ממוצא פולני) 
ובמאה הנכחית — את צירי הפארלאמנט סאלו בראנה אהרון 
שטינברדך והוראציו לאפר! זה האחרון היה במשך זמן מה 
גם שר־האוצר של ב׳. בין אנשי־המדע היהודיים, שקמו בב׳, 
ידועים הבאקטריולוג פרופסור ארטורו מוזס (היה נשיא 
האקאדמיה הבראזיליינית למדע ב 1933/34 ) והפרופסור פריץ 
פייגל, מחשובי הכימאים בעולם (הוא גם נשיא הקונפדראציה 
של יהודי ב׳). מן האמנים זכו למקום־כבוד המוסיקאי בדנאר־ 
דו סגל ("מוצארט הבראזילייני") והצייר־הפסל לאזאר סגל. 

,ץ! 151 י\£- 1 .'ל ; 1923 , 41111 ■!£ סה * 1411111 [ 01 , 1411111 3.0110 . 8 

111111 ) 0 * 11 1101 . 11111 , 1120110 א . 2 .ז ; 1936 , 11 * 11 ■!£ 110 1 ) 0 * 11 

II ) 11 * £0 ) 111 [ 0 101/11 )£ ) 711 ,ז 1120 ת 2 ו/ע . 4 . ; 1942 , 0111 *£ סו! 

■ 11 ( £141 11000 : 1954 ) £101111 141 ) 31 ) 1/1 111 *•! 111101 * 11 * £0 1411111 ) 1 

III ) 2 ,* 1 ) 1 ) 30 0.1 ) 1 * 1110 /{ 140111 )[ 011 ) 14 ) 410 ) 111 / 0 11 * 0110 ) 

/ 0 ** 11411 ) 111 * 511£0 ) 1/1 171 14/1 )[ ) 7/1 .. 4 ו ;( 1411 א 1 ) 10 

— 189 ,( 1956 ) 18 , 1 ) 144/1 ! 3 30/101 . 11/1 ' 14 )[) 7 0101410! £*0X11 ) 

,* 01 ) 11 // 1111 * 14 )[ 1 * 810010, 4 31114* 0 / £*0X1110 .ז , 14 ;( 198 

;([ 1934 ] 33 .| 0 י\ ,. 300 . 14411 .׳ 14 )[ . 11 * 4 .!/ £ 11 ) /■ 165 ~ 21 < 11 

**' 014 [ 14100 ) 0 * 4 * 1 * 0 ) חס ) 1 /^ £1 ! 14 ) 31 , 1 צ> 11011 זוס £1 . 8 .. 1 
.( 3-64 ,[ 1955 ] 341 ,!*) 111 ׳ 411 1011/1 )[ ה 0 )' 1 *) 1 זו 4 ) 

ב. ד. — א. ט. 

בך?ינה (ברוסית: 3 ! 1 !! 63 ק 66 ; בפי העם הבילורוסי: 

ברוזה), נהר בבילוחיסיה. הב׳ הוא פלג ימני של 
הדנייפר! ארכו 587 ק״מ, שמהם ראויים כ 500 ק״מ לתנזעת 
סירות ורפסודות! מבוריסוב (ממה מהלכות בב׳ גם ספינות- 
קימור. הב׳ יוצאת מן הגבעות הליטאלת־הביילורוסיות 
שבקצהו הדרומי של מחודפולוצק (מג 1 בה של 234 מ׳ מעל 
פני־הים), זורמת תחילה לצפון־המזרח, אח״ב לדרום, חוצה 
את בוריסוב ובובדויסק, פונה לסוף לדחם־המזרח ונשפכת 
לדנייפר בגובה של 146 מ׳ מעל פני־הים, כ 21 ק״מ צפונית- 
מערבית לרצ׳יצה. מתחילת דצמבר עד תחילת אפריל הנהר 
קפוא. הואיל וגליל־מימיר, של הב׳ עשיר ביערות. מרבים 
להשתמש בה לשם הסעת עצים לאוקראינה. בתחילת המאה 
ה 19 נחפרה תעלה, שמקשרת את הב' עם נהר־ד־ווינה, הזורם 
לים הבאלטי. עמק־הב׳ משובש בביצות נרחבות ורק בנקודות 
מועטות יכולה לעבור בו דרך מסחרית או צבאית. בערים 
ובעיירות שעל הב׳ היו קהילות יהודיות חשובות. סחר העצים 
והסעתם היה בעיקרו בידי יהודים. 

מבחינה אסטרטגית משמש נהר־ב׳ המגן הטבעי המערבי 
של תסיח והמעצור הטבעי הראשון בפני פולשים מן המערב. 
גם הביצות והיערות שמשני גדות־הב׳ משמשים מעצור 
לפעולות צבאיות בעלות ממדים. מפני־כן היו פעולות־התקפה 
צבאיות מצד מערב מתנהלות בעיקר מצפון לב׳, בפרשת- 
המים שבין ד,ב׳ לבין הדווינה המערבית. 

ב 26 — 28 בנובמבר 1812 חצה את נהר־ב׳ צבאי של 
נאפוליון בנסיגתו מרוסיה, נאפוליון, עם שארית הפליטה של 
״הגיס הגדול״, שמנה עכשיו כ 80 — 90 אלף איש, מחציתם 



627 


ברזינה — כרזל 


628 


ללא נשק, הגיע לבודיסוב (ע״ע). בעקבותיהם של הצרפתים 
התקדם ממזרח עיקרו של הצבא הרוסי, בפיקודו של קוטוזוב 
(ע״ע)? מצפון־המזרח התקדם ויטגנשטין (ע״ע) ועל הגדה 
הימנית של הב׳ חנה האדמיראל צ׳יצ׳אגוב. זה האחרון היה 
סבור, שהצרפתים עמדו להצות את הב׳ מדרום לבוריסוב, אך 
נאפוליון בחר כמקום־חציה את כפר סטודיאנקה, כ 15 ק״מ 
מצפון לבוריסוב. למרות הקרח הצף והמחסור בחמרים, 
הצליח חיל־המהנדסים בפיקודו של אבלה להקים שני גשרים. 
ב 26 בנובמבר חצו את הב׳ הקורפוסים של אודיגו וני. בצהרי 
ה 27 בנובמבר חצה נאפוללן את הנהר בראש הגווארדיה. 
מכאן ואילך הופרע הסדר. הגשר השני כרע פעם בפעם תחת 
עומס התותחים והציוד, והרוסים, שהתקרבו בינתיים, התחילו 
מרעישים בתותחיהם את הגשרים. המארשאל ויקטור — 
המפקד של המאסף הצרפתי, שחנה בגדה השמאלית של 
הנהר — חיפה על הנסיגה כשהוא נכנס בקרב עם ויטגנשטין, 
בליל ה 29 בנובמבר חצה ויקטור את הנהר, כשהוא שורף 
אחריו את הגשרים ומפקיר את הפצועים, החולים והנחשלים. 
בחציית הב׳ הפסיד נאפוללן כ 50 אלף חייל ו 80 תותח. 
בווילנה לא הצליח ני אלא לרכז סביבו בסך הכל כ 30 אלף 
חייל מוכשרים לקרב. אבל הרוסים לא הצליחו לשבות את 
נאפוליון. הרוסים ראו באדמיראל צ׳יצ׳אגוב את האשם 
העיקרי באי־הצלחתם זו ורעיון זה ביטא קרילוב(ע״ע) במשל 
על זאב־המים, שערך ציד על העכברים. 

במלחמה בין רוסיה הסובייטית ובין פולניה ( 1919 — 1920 ) 
שימשה הב׳ קו־שביתת־הנשק-למעשה, לאחר שהגיס ה 4 
הפולני הגיע בסוף הקיץ של 1919 לגדה הימנית והפסיק את 
התקדמותו בבילורוסיה. ביולי 1920 עלה ביד הגיס ה 16 
של הצבא האדום להצות את הב׳ בכיוון למינסק. 

בקיץ 1941 ניטשה על־יד הב׳ מערכה כבדה בין הרוסים 
והגרמנים ונסתיימה בנצחונם של האחרונים, שפרצו להם 
מעבר. ב 1944 פרץ שנית קרב על־יד הב׳ בין הדוסים והגר¬ 
מנים הנסוגים, והפעם היתה ידם של הרוסים על העליונה. 

א. אח. 

בחל (לאט׳ תז״-מש)), יסוד כימי מתכתי, מן הקבוצה 
11 ך\ של המערכת המחזורית! המתכת החשובה 
ביותר מבחינת ערכה השימושי! חומר־הגלם העיקרי של 
התרבות הטכנית ב 2,000 — 3,000 השנים האחרונות. — סמלו 
הכימי: 0 ?! מספרו הסידורי: 26 ! משקלו האטומי: 55.85 ! 
איזוטופים: 54 , 56 , 57 , 58 (שיעוריהם ב%: 6.04 , 91.57 , 
2.11 , 0.28 )! ערכויותיו: 2 , 3 . 

צורות גבישיות. גבישי־הב׳ — פריט ( 110 זז 0 )) — 
נמנים על המערכת הקובית (ע״ע קריסטלוגרפיה) ומופיעים 
בצורות אנאנטיוטדופיות (ע״ע אלוטדופיה) אחדות! הגילגו־ 
לים ההדדיים מצורה אחת לשניה חלים ב״טמפדאטורות קרי¬ 
טיות" מסויימות. למטה מטמפראטורה של ״ 912 קיים ב׳-", 
שתא־גבישו היסודי הוא קוביה ממורכזת־הגוף, בעלת 9 
אטומים (ציור 1 ) ומקצוע באורך של 2.86,4 ! מ 912 0 עד 
' 1,390 — ב׳-ץ, שתא-גבישו היסודי הוא קוביה ממורכזת־ 
הפנים, בעלת 14 אטומים (ציור 2 ) ומקצוע באורך של 3.59,4 ! 
מ ״ 1,390 עד נקודח־ההיתוך — ב'- 5 ,שהוא דומה לצורת־", 
אלא שאורך מקצועו הוא 2.93,4 . הצורות השונות נבדלות 
זו מזו בתכונותיהן המכאניות, החשמליות, המאגנטיות וכד׳, 
וכן בכושר המסת פחמו (ר׳ להלן). 




ב׳ טהור (שמכיל לא יותר מ 0.01% סיגים) הוא מתכת 
נוצצת כעין הכסף, שניתכת ב ״ 1,535 ורותחת סמוך ל ״ 3,000 . 
משקלו הסגולי: 7.9 ? קשיותו: 4.5 . אחת מסגולותיו המיוח¬ 
דות היא הפרומאגנטיות (ע״ע מגנטיות)! היא מצויה בב , -" 
בלבד ופוחתת והולכת עם עלייתיהטמפראטורה, עד שהיא 
נעלמת בטמפראטורה של ״ 760 ! אך עם קירורו של ב׳ זה 
היא חוזרת ומופיעה. 

מקור הפרומאגנטיות — במבנה האלקטרוני של אטום- 
הב׳ (ציוד 3 ), המכיל בתודקליפתו (! 3 5 אלקטרונים בעלי 
ספין בכיוון אחד כנגד אלקטרון אחד בלבד בעל ספין בכיוון 
הפוך (ע״ע אטום׳ עמ׳ 488 ) ? לפיכך המומנט המאגנטי של 
האטום החפשי הוא ( 4 מאגנטוני־בור). מידת המאג- 
נטיות של הב׳ במצביו השונים, בטמפראטודות שונות 



ובהשפעת זרמים חשמליים נקבעת ע״י השפעת־גומלין בין 
האלקטרונים הלא־מזוןגים של אטומים שכנים בגביש, בהת¬ 
אם לגאומטריה של הסריג ולהכוונת צירי־הספין שלהם. 

לא זו בלבד שב׳ טהור הוא קשה להכנה ויקר־המציאות, 
אלא שמחמת רכותו היחסית אף ערכו השימושי הוא 
מועט. הוא נוח• לריתוך, לחישול, לריקוע ולמשיכת־חוטים, 
אך (שלא כפלדה, עי׳ להלן) אי־אפשר להקשותו ע״י עיבוד 
תרמי ולהכשירו לשמש חומר־גלם לרוב המכשירים והכלים. 

תכונות כימיות. ב׳ נקי נוח לחימצון. הוא נשרף 
באור בהיר בחמצן, ובפיזור דק אף באויר, ופרי־השרפה 
היא התחמוצת המאגנטית 0 4 ג ־>?; הוא נשרף גם בכלור 
ובאדי־גפרית ומפיק ב׳ כלורידי (, 01 ־*) או סולפידי ( 8 ©י 1 ). 
בלהט אדום הוא מפרק את המים ודוחק את המימן מתוכם: 
, 411 ■י־ 6304 ? <— 411,0 •י- 6 ־ 31 . אך באויר נוטה הב׳ לחימצון 
גם בטמפראטורה מצויה— מה שמתבטא בתהליך ההחלדה, 
המביא לידי התהוות מימות שונות של התחמוצת ג 0 ,י>? 




629 


ברזל 


630 


( 9,0 □ . 0 3 ־ ־>?). ההחלדה היא פרי פעולת משולבת של 
המים והגאזים המומסים בהם (בעיקר פחמן דו־המצני) בסיוע 
העירובים המצויים בב/ והיא מזורזת ע״י מגע בתמיסות 
של אלקטרוליטים. ב׳ נקי אינו נתקף ע״י אויר יבש או ע״י 
מים נקיים בתכלית בטמפראטורה מצויה ! אך מאחר שהב׳ 
הרגיל אינו נקי בתכלית והאדר מכיל תמיד פחמן דו־חמצני 
ומים, מעלים כלי־ב׳ תמיד חלודה. פני הב , החלוד מבותרים 
ומפוררים (איכול, קורוזיה}. האיכול מתפשט על־פני הגוף 
וחודר אף לעומק, והוא מביא במרוצת־הזמן לידי התפוררותו 
של כל הגוש, איכול זה הוא תהליך כעין האלקטרוליזה 
(ע״ע): די ששני מקומות של גוש־ב׳ יהיו נתוניים בתנאי- 
איורור שונים כדי שיופק הפרש של פוטנציאל וייווצר מעין 
תא אלקטרוכימי(ע״ע אלמנטים גלוניים)! המקום שאיורורו 
מועט — חימצונו מרובה,' והוא מחליד ראשונה. בחורים או 
בשקעים שבב׳ האיורור מועט משהוא על פניו, ולפיכך 
נעשים מקומות אלה מרכזים של איכול מעמיק והולך. ככל 
שפני־הגוש חלקים, קטנה מהירות ההחלדה: ב׳ ממורק 
מחליד פחות מב׳ מחוספס. ב׳ ממורק, שחיממוהו באדר או 
באדי־מים, מצטפה בדוק של תחמוצת, המשמש הגנה טובח 
מפני החלדה נוספת בטמפראטורה מצויה. 

לפי מקומו בשורת־המתח של המתכות, דוחה הב׳ את 
המימן מחומצות מהולות ומפיק את המלחים המתאימים. 
יוצאת מכלל זה חומצה חנקנית מהולה, שהיא מוחזרת ע״י 
ב׳ לאמוניה (ע״ע). בחומצה הנקנית בעלת ריכוז בינוני 
נוצר ב׳ ניטרטי, אך בחומצה הנקנית מרוכזת אין הב , נפעל 
כלל והוא עובר למצב של "סבילות", שבו אינו פועל גם 
על חומצה הנקנית מהולה. גם גופים מחמצנים אחרים, 
כגון חומצה כרומית, מימן על־חמצני וכד/ עושים את הב׳ 
ל״סביל״. מצב זה הוא פרי ציפוי בדוק של תחמוצת או — 
אפשר — בשכבת גאז. הסבילות חולפת מחמת שיפשוף, 
חימום בגאז מחזר (מימן) ומגע באבץ הטובל בחומצה 
חנקנית מהולה. — ב׳ אינו נפעל בשיעור ניכר מאלקאלי 
אלא בטמפראטורה גבוהה. 

מוצא הב׳. הב׳ הוא היסוד השכיח ביותר בגופו של 
כדור־הארץ כולו, ואפשר שחלקו בו כ 35% . מן הגאד 
כימיה (ע״ע) ומן הגאופיסיקה (ע״ע) מסתבר, שגוף־הארץ 
מעומק של 2,900 ק״מ עד מרכזו עשד כולו ב׳ (או נתך של 
ב׳ וניקל). אך גם בקליפת־הארץ, הנתונה למגענו ולבדיקתנו 
הישירים, הב׳ הוא המתכת השניה (והיסוד הרביעי — אחר 
החמצן, הסיליציום והאלומיניום) מבחינת השכיחות. קליפת- 
הארץ מכילה כ 5% של ב/ בעיקר בצורת סיליקאטים. מתכת 
אלמנטארית מצויד. רק בכמדות קטנות בסלעי־בזלת, וכן 
במטאוריטים (במטאוריטים של ב׳־ניקל כ 90% ; בממוצע של 
החומר המטאוריטי כ 29% ). רק בגרנלאנד מצאו גוש־ב' 
גדול, שמשקלו הוא למעלה מ 25 מון, וכנראה שמוצאו ארצי, 
תרכבות־ב׳ מצויות במי מעיינות ונהרות; ריכוז הב׳ בימים 
אינו אלא כ 0.002 ג׳ בטונה, אך במים מינראליים של 
מעיינות־מרפא מסויימים הוא מגיע ליותר מ 0.01 ג׳ בליטר. 
הב׳ הוא מרכיב קבוע של רקמות צמחים ובעלי־חיים. ב 1702 
מצא למרי את הב׳ באפר־צמחים, וב 1747 הוכיח מאנגוני 
את מציאותו בדם־האדם. האנאליזה הספקטראלית מראה, 
שהב׳ מצוי בשמש ובגרמי-שמים הרבה (ע״ע אסטרו־ 
פיסיקה), — תרכבוידב׳ מצדות כמעט בכל מקום בקרום־ 
הארץ, והגונים הצהובים־חומים־אדמדמים של רוב הקרקעות, 


האדמות, החולות והסלעים מעידים על כך. אך לא כל 
אדמה שמכילה ב' היא בגדר בצרי-ב/ הפקת הב׳ מעפרות, 
שבהן הוא מצוי בפיזור דק — וביותר בצורת סיליקאט —, 
צורכת אנרגיה עצומה וטעונה הוצאות מרובות, עד ששכרה 
של הפעולה יוצא בהפסדה. בצרי־הב׳ אינם אלא עפרות 
מרוכזות של תרכבות־ב׳ במירבצים, שהם ראויים מבחינה 
משקית ואנרגטית לכריה לשם הפקת המתכת (וע״ע בצר). 
בדרך־כלל הם מכילים למעלה מ 30% של ב׳, ועיקרם תרכיביח 
חמצניות של הב׳ (ר׳ להלן), דק מקומות מועטים על־פני 
כדור־הארץ הם בגדר מירבצים של בצרי-ב׳. הרבה גורמים 
קיבעים, אם המקום ראוי לבדיה או לא! החשובים שבהם — 
הקף המירבצים, הרכב הבצר וטיב מבנהו, התנאים המקומיים 
של התעבורה והעיבוד, וכד׳. לשם הפקתה של המתכת מעפרו" 
תיה דרושות כמויות גדולות של פחמים (קוקס), וכדאי יותר 
להביא בצרים למקום פחמים מלהביא פחם למקום הבצר. 
מטעם זה נוצרו מרכזי התעשיה של הב׳ והפלדה בגלילות 
עשירים בפחמים, כגון פנסילוויניה המערבית באה״ב וחבל־ 
הרור בגרמניה, ואילו ארצות אחרות, שהן משופעות בבצרי־ 
ב' מעולים אבל עניות בפחמים, לא נעשו מרכזים לתעשיית 
ב׳ ופלדה, אלא יצרנים של בצרי-ב׳ ליצוא. צירוף של בצרי- 
ב׳ מעולים עם קרבת שפע של חמרי־דלק הוא תנאי ראשון 
במעלה להתפתחותה של תעשיית־ב׳. 

בצרי־יב׳. ידועים כמד. מאות מינראלים, שבהרכבם 

משתתף הב׳, אך רק מועטים מחם ראויים להיחשב כבצרים 

של המתכת (במובן הכלכלי). החשובים שבהם הם: א. מגנ¬ 

ט יט ( 6 :ז 1 :ז 16 ז 13£ מ),( 72.4% ב׳ להלכה), שמכיל לפעמים 

אחוזים ניכרים של טיטאן. הוא שייך לקבוצת הספינל (ע״ע), 

מתגבש במערכה הקובית, עפ״ד באוקטאהדרונים! צבעו 

ושירטוטו שחורים, בךקו מתכתי. המינראל מאגנטי מאד. 

הוא מופיע בגרגרים או באגרגאטים מאסיוויים! קשיותו: 

6 ; משקלו הסגולי: 5.2 . המאגנטיט הוא עפ״ר ממוצא מאגמתי, 

אך הוא נוצר גם במטאמורפוזה. — ב. ה מ טיט ( 1£0 ז 1161113 ), 

,ס,^, ( 70.0% ב׳ להלכה)! מתגבש במערכה הרומבוהדרית, 

עפ״ר ברומבוהדרים שטוחים, צבעו שחור עד אפור, שירטוטו 

אדום (מכאן י שמו — "אבן־דם"). קשיותו: 6 ! משקלו 

הסגולי: 5.2 . ההמאטיט אינו מאגנטי. הוא נוצר בעיקר 

בתהליכים הידרותרמאליים וסדימנטאריים. — ג. ל י מו¬ 

ג י ט — תערובת של שני מינראלים עיקריים, שהם מימות 

של תחמוצת-הב׳: גתיט ( 06111116 §), ( 011 ) 60 ?-ג>, ולפי- 

דוקרוציט ( 1£ ו 06 ז 1£106 נן 10 ), ( 011 ) 160 ־ 7 , עם 63% — 59 

ב׳. שניהם מתגבשים במערכה המונוקלינית ומכילים 

אחוז משתנה של מי-ספיחה. צבע הלימוניט חום-שחור עד 

צהוב, ושירטוטו חום! קשיותו: 5 — 5.5 . הוא מופיע באגד־ 

גאטים תרכיזיים, בצורת קרומים או כחומר אבקתי. הלימוניט 

הוא הצורה היציבה של תרכבות-ב׳ בתחום הבליה, וכן הוא 

מופיע כמשקע סדימנטארי. — ד. סידריט ( 16111:6 > 51 ), 

,סס־־! ( 48.2% ב׳ להלכה), מתגבש במערכה הרומבוהדרית. 

צבעו צהוב־בהיר עד חום! שירטוטולבן! קשיותו: 4 — 4.5 ! 

משקלו הסגולי: 3.89 . הסידריט הוא ממוצא הידרותרמאלי 

וסדימנטארי, והוא נפוץ בעיקר בסלעי־המשקע של העד־ 

קמבריון. — ה. ס י ל י ק ט י ם של ב׳ — מינראלים קריפמו- 

קריסטליניים ירוקים מקבוצת הכלוריטים (ע״ע). הם מופי¬ 

עים עפ״ר כאגרגאטים גרגריים, שהם לפעמים בעלי מבנה 
- ¥ 





631 


ברזל 


632 


אואוליתי. קשיותם: 1 — 3 ; משקלם הסגולי: 3.2 . — ו. על 
פ ירי ט ים — ע״ע. 

רוב הבצרים מכילים כמה מן המינדאלים הנזכרים במעורב. 
בצרי־הב׳ הדלים ביותר, הניתנים לניצול״ מכילים 30% — 27 
של ב׳ ן האחוז הממוצע בבצרים המנוצלים כיום הוא כ 50% , 
ואילו העשירים שבבצרים מכילים 60% ב׳ ויותר. כל בצרי־ 
הב' מכילים המרים כימיים נוספים בזיהומים. כמה מהם 
הם רצויים, כגון מאנגאן — המבוקש בתעשייודהפלדה, 
וקארבונאט*הםידן — שהוא נפח בעיקר במרבצים סדימג־ 
טאריים ושנובהותו מורידה את נקודת־ההתכד, של הבצר. 
תוספת של המרים אחרים היא בלתי־רצויה ועלולה לבטל 
את ערכו הכלכלי של הבצר. תוספות כאלו הן, למשל, 
סיליקה (, 510 ) בשיעורים שלמעלה מ 12% — 10 , וכן גפרית 
בשיעור שלמעלה מ 1% . לא־רצויים הם גם: קובאלט, כרום, 
ואנאדיום, נחושת, אבץ, עופרת (הגבול העליון המותר: 
0.05% ), מוליבז־ן, וולפראם, ביסמוט (מותר בעקבות בלבד), 
ארסן (הגבול העליון המותר: 0.03% ). גם אחוזים ניכרים 
של טימאן, שמעלים את נקודת־ההתכה של הבצר, הם בלתי־ 
רצויים. חומר מזהם בעל חשיבות מיוחדת במטאלורגיה של 
הב' הוא הזרחן (ר , להלן, עמ׳ 642/3 , 647 ). 


לוח א 

התפוקה השנתית של בצרי־ב׳ (במיליוני טונות) 
ובארצות־הייצוד העיקריות) 


1955 

1956 

1937 

1913 


121.1 

109.8 

73.2 

63.0 

אה״ב . . . 

•60 

*45 

*27 

9.5 

ברה״מ . . 

55.5 

33.1 

33.2, 

21.9 

צרפת . . . 

**19.0 

•*12.3 

11.9 

28.6 

גרמניה . . 

18.9 

15.3 

13.9 

7.5 

שוודיה . . 

18.1 

14.5 

13.4 

16.3 

בריטניה . . ! 

10.4 

3.6 

1.7 

1.8 

קאנאדה (עם 
ניו־פאונדלנד) 

9.3 

0.2 

— 

— 

ונזואלה . . 

7.9 

4.8 

6.1 

5.2 

לוכסמבורג . 

5.1 

3.3 

1.8 

0.4 

הודו ... 

4.6 

2.2 

0.5 

— 

בראזיל . . 

4.3 

2.3 

2.5 

9.9 

ספרד ... 

4.0 

2.6 

2.0 

0.8 

אוסטראליה . 

*4 

*3 

7 

— 

סין .... 

3.9 

2.8 

2.4 

7 

אלג׳יריה . . 

*361 

*276 

•198 

•177 

תפוקה 

עולמית 


* אומדן •• גרמניה המערבית 


כל סוגי הבצרים השונים (ע״ע בצר) מופיעים בין בצרי־ 
הב׳, שהם נפוצים מאד בעולם. מלחייב' הטבעיים ניתנים 
בנקל להובלה בתוד קרום כדור־הארץ. בטמפדאטורות הגבו־ 
הות של סלעים מאגמתיים הם מובלים בעיקר בצורת גאזים 
האלוגנידיים: כלורידים או — לעיתים רחוקות יותר — 
פלואורידים. בטמפראמורות הנמוכות של תנאי פני־השטח 
תלויים אופני ההובלה בפוטנציאל־החימצוץ של הסביבה. 
בסביבה חומצית (ביצות, אגמים מדבריים) ובתנאים חיזוי 
ריים מובל הב׳ בתמיסות אמיתיות בצורת היון הדו־ערכי. 
בסביבה בסיסית ובתנאים חימצוניים הוא מובל בתמיסה 
קולואידית במצב תלת־ערכי; התמיסות הקולואידיות מיוצי 
בות ע״י קולואידים אורגאניים. 

תפוקת בצרי־הב׳ עולה על 350 מיליון טון לשנה. 


ארצות־התפוקה העיקריות הן: אה״ב (כ 33% ), ברה״מ וצר¬ 
פת (כ 15% כל אחת), גרמניה, שוודיה ובריטניה (כ 5% כל 
אחת). 

ב׳ הוא אחת מן המתכות המועטות, שהמלאי הידוע שלה 
בשכבות קרום־הארץ הניתנות לניצול מבטיח אספקה סדירה 
לתקופה ארוכה. בניצולם של כמה מן המירבצים הגדולים 
ביותר לא נעשה עד עכשיו כמעט דבר. כ 90% מן המלאי 
העולמי הידוע של בצרי-ב׳ מרוכזים ב 7 איזורים: אמריקה 
הצפונית, צרפת, בריטניה, בריודהמועצות, אפריקה הדרו¬ 
מית, הודו, בראזיל. 


לוח ב 

המלאי של בצרי־הב׳ בעולם 
(מירבצים גדולים, שמציאותם ודאית או מסתברת) 


טונות • 

ברזל 

מיליוני 

בצר 


ארץ 

2,300 

5,000 


אפריקה המרכזית . . 

2,700 

6,500 


אפריקה הדרומית . . 

2,000 

6,600 


ארצות־הברית . . . 

5,000 

11,400 


בראזיל . . . . 

5,200 

12,700 


ברית־הפועצות . . 

1,300 

4,400 


בריטניה . . , . 

800 

2,500 


גרמגיה . . . . 

3,600 

6,000 


הודו. 

800 

1,500 


ונזואלה . . . . 

1,500 

4,100 


סין. 

2,400 

4,100 


סירה לאונה . . . 

750 

1,500 


הפיליפינים . . . 

2,300 

7,400 

צרפת (עם אפריקה הצפונית) 

3,200 

6,700 

. 

קאנאדה , . . . 

1,500 

3,200 


קובה. 

1,200 

2,300 


שוודיה . . . . 

400 

1,100 

* 

תורכיה . . . . 

41,000 

*95,000 


ס״ה . . . . 


• כל המספרים אומדנים. 

לפי שיעורי הניצול של מירבצי־הב׳ בעולם בשנים האח¬ 
רונות (עי׳ למעלה, לוח א) מספיקות הכמויות שבלוח ב 
ל 250 שנה. על ממד שיקולים גאולוגיים יש מקום להשערה, 
שעוד כמות גדולה מזו פי ארבעה טמונה בקרום־הארץ 
בשכבות הניתנות לניצול — בעיקר בתחומי ברה״מ, אה״ב, 
אפריקה הדרומית, קובה, הודו ובראזיל. 

מירבצי-הב׳ החשובים בעולם. 1 ) קירונאווארה 
( 3 ז 33 ׳\ 2 ״טז 0 !) בשוודיה הצפונית — גדול המירבצים של 
בצרי־ב׳ בעלי האיכות הגבוהה שבעולם. זהו רכס, שארכו 
2.8 ק״מ וגבהו כ 350 מ׳, ולארכו — לוח של בצר־ב׳ מאסיווי, 
שעביו 30 — 150 מ׳. המירבץ הוא אורתומאגמתי, והוא נמצא 
בתוך סלעי העד-קמבריון, בין סיאניט־פורפיר בבסיסו ובין 
קווארצה־פורפיר בגגו. עיקרו — מאגנטיט; המינראלים 
הטפלים — אפאטיט ופירוכסן. ההרכב הכימי הממוצע: 
71% — 56 1.8% — 0.03 ' 1 . 0.7% — 0.5 510 , 1.5% ; 510 , 

0.7% 0 3 ג !^, 3% 030 , 0.3% ־ 0 !ד. — 2 ) הר־ויסוקאיה 
((ל 3 >!ס 0 ^ 8 ) באוראל — מירבץ פיממטאסומתי בגבעה, 
ששטחה 1.5x2 ק״מ וגבהה מעל סביבתה כ 80 מ׳. סלעי־ 
הסביבה הם מן הדוון, והם בנויים שכבות של גיר ושל טופים 
אנדזימיים עם אינטחמיות של סיאניט, שהביאו לידי מטא- 
מורפוזה צסלעי־הסביבה. הבצר, שעיקרו מאגנטיט, מופיע 
בצורת עדשות, שעביין 1 — 15 מ׳. ההרכב — 65% — 45 6 י*. 











633 


ברזל 


634 



1.0% — 0.01 ק. מירבצים דומים נמצאים גם בחרים אחרים 
באוראל, וכן בהרי־אלטאי בסיבית באי אלבה, בפנסילוויניה, 
בנידמפסיקו וביוטה שבאה״ב, בתורכיה ועוד. — 3 ) גבעות 
זיגרלאנד ( 1 )״ 12 ז 51£8€ ) בגרמניה המערבית, ממזרח לרי־ 
נום — איזור של סידרה עבה של צפחות ואבני־חול מן המון 
עם עורקים הידרותרמאליים של סידריט בעובי של 2 — 20 'מ׳ז 
הטפל — קווארצה. הבצר מהיל כ 30% ־ין ו 6% — 4 "מ. 
4 ) מירבץ־אואינזה ( 01110223 ) בהרי־האטלאס שבאל־ 
ג׳יריה המזרחית — בסלעי־גיר מן האפטיון, שהוחלפו בכמה 
מקומות בפעולה הידרותרמאלית בבצר-ב/ גוף־הב׳ הגדול 
ביותר ארכו 4 ק״מ תביו עד כדי 60 מ׳. המינראל המקורי — 
סידריט,' שהפך במרוצת־הזמן ע״י חימצון להמאטיט, והוא 
מכיל יותר מ 50% ־יז; הטפלים — קאלציט, באריט, פלואו־ 
דיט. מירבצים המאטיטיים אחרים מן הטיפוס של החלפה 
בגיר נמצאים בכמה מקומות נוספים באלג׳יריה ותוניסיה, 
באירופה המרכזית (צ׳כוסלובאקיה, אוסטריה), בבריטניה 
התיכונה; מירבצים מאגנטיטיים מטיפוס זה — באפאליצ׳ים 
ובמדינות־התוך של אד,״ב. — 5 ) בצרי מ י נ ט ( 6 ]]שת 11 \) 
בלודן ובשטחים הסמוכים של לופסמבודג, בלגיה וגרמניה. 
הם נמצאים בסלעים מן הליאס, בין אבני־חול מן חאלניון 
( 3100120 ^). העובי הכללי של הסידרה הבדזלית הוא 25 — 60 
מ׳, ובה 3 — 7 אפקי־בצר, כל אחד בעובי של 1 — 6 מ׳. הבצר 
הוא משקע ימי מובהק, שרובו המאטיט, והוא מורכב אואו־ 
ליתים קטנים, ש?ןטרם פחות מ 2 /! מ״מ. הרכבו הממוצע — 
30% 6 ?, 1.8% — 0.5 ?, 12% — 5 080 , 20% — 7 , 310 . — 
6 ) בצרי־הב , של ק ל י נ ט ו ן, באפאליצ׳ים, מוויסקונסין עד 
אלאבאמה. אלה הם משקעים ימיים מן הסילות שמופיעים 
לסירוגים עם פצלות, גיר ואבני־חול בכמה אפקים, שעביים 
מסנטימטרים אחדים עד 9 מ , { עיקרם המאטיט. הבצרימכיל 
בממוצע 60% — 50 16 . מירבצים דומים של ב׳ ימי אואוליתי 
נמצאיםבניו־פאונדלנד. — 7 ) מירבצי ימת־סאפיריור, 
במדינות מינסוטה, ויסקונסין ומישיגן באה״ב ובחלקים 
הסמוכים של קאנאדה, בסלעים מן העד־קמבריון — מן המיר־ 
בצים הגדולים בעולם והסמוכים לפני־הקרקע וניתנים לניצול 
בכריה פתוחה. אלה הם בצרים צורנים עקודים, כנראה 


ממוצא סדימנסארי, שהיו במקורם סידריט וגתחמצנו 
אחר כך להמאטיט תוך שטיפת רוב הסיליקאט מן הבצר. 
הרכב תבצר — 62% — 50 0.1% ?, 7-8% , 510 , 

2% , 111,0 . — 8 ) מירבץ ק ריווי רוג ( 8 ס 0 ״ק>נ 
- 01 ?) באוקראינה, גם הוא מן העד־קאמבריון — בצרי־ב/ 
שנמשכים בפס בעל אורך של ש 1 ק״מ ורוחב של 3 — 5 ק״מ, 
בתוך סידרה של צפחות ואמפיבוליטינ^ עביו של אופק־הב , 
העיקרי כ 50 מ , , עיקרו — המאטיט; הטפל — קווארצה. 
כריכוזים מקומיים מופיעים בתוך סידרה ז 1 גוםי־ב/ שארפם 
100 — 1,000 מ , ועביים 15 — 100 מ׳. ההרכב הממוצע של 
הבצר — 68% — 55 6 ־ 5 , 13% — 23 , 310 , 0.04% — 0.025 ?, 
0.45% — 0.08 ״ 61 . — 9 ) לאותו טיפוס עצמו שייכים גם 
המירבצים העצומים במחוזות ביהאר ואוריסה ב הוד ה¬ 
ס!) בצרי קונאקרי בגיניאה הצרפתית—מירבץ־יתרה גדול, 
שנוצר ע״י בליית' הסלעים באקלים הטרופי, שגרמה לשטיפת 
הסיליקה וכמה מרכיבים אחרים של הסלע והותירה לטריט 
עשיר בב/ שעיקרו לימונים והמאטיט, בעובי של 60 מ׳ 
ויותר. הוא מכיל יותר מ 50% !>? וקצת!ס. דומה לו במוצאו 
ובטיפוסו בצר־הב׳ של קובה.— 11 ) בצרי־ בילבאו 
בספרד, בשוליהם הדרומיים של הפירניאים, בסידרה של 
אבני־חול וגיר מן האלביון! נוצרו ע״י החלפת הגיר בפעולה 
הידרותרמאלית בסידריט, ואח׳׳כ ע״י חימצון ושטיפת הגיר. 
כך נתהוו בצרי־יתרה בצורת גופי־ב/ שעמקם כדי 30 מ׳ 
ושהם משתרעים על־פני שטח של 1x3 ק״מ. הם מכילים 
57% — 50 6-9% , 510 , 1.3% — 0.5 !! 61 ; ? ו 5 נעדרים. 

12 ) האיטביריטים ( 65 ;ו 1 ז 1 נ 1131 ) של מינאס דראיס 
(בראזיל) הם, אפשר, הריכוז הגדול ביותר של בצר־ב׳ 
בעולם. הם נמצאים בתוך סידרה עד־קאמברית של סלעי־ 
משקע מטאמורפיים, מורכבים בעיקר מקווארציט, אבני־חול 
ופיליטים עם עדשות גדולות של גיר שישי, שאליהן קשורים 
בצרי־הב/ גם הם בצורת עדשות. לפעמים הם המאטיט נקי 
( 65% ומעלה), ולפעמים המאטיט מעורב בקווארצה 
(=־ איטאביריט, 65% — 50 6 ־ 1 ). לפי מוצאם הם בצרי״משקע. 

בא״י נמצאו בצדי־ב׳ מ 2 סוגים: 1 ) בצר הידרותר־ 
מאלי — בסלעי הקנומן בכמה מקומות לאורך ההעתקים 







635 


כרזל 


636 



של נחל־פארן ונחל־כרכום. זהו המאטיט, ששקע בחללים 
פתוחים של סלעי־הגיר ובחלקו החליף את הגיר, והוא מופיע 
בצורת גופים לא־סדירים או ברשת של עורקים, שחוצים 
את הסלע בכל הכיוונים. תכולת־הב׳ מגעת ל 60% ומעלה, 
אך כמות־הבצר היא מועטת. — 2 ) בצרי־ב' ימיים 
אואוליתיים מופיעים בסלעי־הקו־טיקון התחתון בהר־ 
בתור, במכתש הגדול, בהר־תבור, בגליל המרכזי ובאיזור 
דמים בצפון. רק המירבץ האחרון עשיר במידה, שיהא ראוי 
לניצול. בחלד אבני־גיר לחוור מופיע האופק הברזילי, שעביו 
2.2 מ׳ ושהוא צופן בו אואוליתים של המאטיט ולימ 1 ניט, 
ביחד עם כמות קטנה של סיליקאטים של ב׳ ז הוא מכיל 
30% — 28 ־ז ודומה למינטה של לורן. הוא משתרע לאורך 
מחשופיו כ 4 ק״מ ונמשך', כנראה, עם כיוון השכבות יותר 
מ 300 מ׳. 

הכנת ב׳ נקי בהחלט מבצריו אינה מן הקלות. בעבד 
היה מתקבל — בצורת אבקת־ב׳ שחורה — על־ידי חיזור 
התחמוצות בזרם־מימן. צורה נקיה מאד של ב׳ מתכתי אפשר 
להכין ע״י פירוק ב׳ קארבונילי(עי׳ להלן, עמ׳ 637 ) בטמפד 
ראטורה גבוהה. היום מקובלת שיטת האלקטרוליזה (ע״ע). 
הב׳ המתקבל בשיטה זו הוא פריך משום שהוא אוצר מימן, 
ובצורה זו הוא נוח לכתישר- חימום עד כדי להט אדום 
מרחיק את המימן ומקנה למתכת גמישות ורקיעות. לב׳ 
אלקטרוליטי נמצא שימוש מצומצם בתעשיה המטאלורגית 
בייצור נתכי־ב׳ מעולים, וכן — בצורת אבקה — כתכשיר 
פארמאצוטי בטיפול בחוסר־דם. 

תרכבות־ב׳. ( 1 ) תרכובות חמצניות. משלוש התח¬ 
מוצות של הב׳ זו של הב׳ הדו־ערכי (ס© , *) היא גוף שחור, 
מאגנטי, גבישי ! באויר היא מתחמצנת עד מהרה לתחמוצת 
הב׳ השלש־ערכי. היא תחמוצת בסיסית, הנמסה בנקל 
בחומצות ומולידה מלחי־ 11 ©?. ההידרוכסיד המקביל לה, 
,( 08 )־?, מתקבל כמשקע לבן בהוספת אלקאלי או אמוניה 
למלחי־ 11 ©? שלא בפני אויר? אם התמיסה מכילה אויר — 
המשקע הוא ירקרק. — התחמוצת המאגנטית 3 0 4 *? מצויה 
בטבע כמינראל מאגנטיט. באופן סינתטי היא מתקבלת 
ע״י שריפת ב׳ או תחמצות־ב׳ באויר או בחמצן, והיא התח¬ 
מוצת היציבה ביותר. אין לה תכונות בסיסיות, והמסתה 


בחומצות מפיקה תערובת של מלחי " ©? ו ז 11 ©?. לפיכך 
משערים שהיא תחמוצת מורכבת — אפשר, מלח־הב׳ של 
החומצה הברזיליח המשוערת, ־ ס©? 0 ־ ,(,ס 111 ©?) 11 *?. - 
תחמוצת הב׳ השלש־ערכי מצויה בטבע כהמאטיט, ומתקבלת 
באופן סינתטי כאבקה אדומה ע״י חימום מלחי־ב׳ באויר! 
זהו "אודם־הצורפים", המשמש כצבעו. גון־הצבען תלוי בטמ־ 
פראטורה של הליבון, הקובעת, כנראה, את גדלם של 
הגרגרים. האבקה, שהוכנה בטמפראטורה נמוכה, נמסה 
בחומצות על נקלה; לא כן פרי הליבון בטמפראטורד, גבוהה. 
בקרבת ס 1,300 מתפרקת תחמוצת זו והופכת ל 8 0 4 ־?. - 
ההידרוכסיד 3 ( 0 ס)©? הוא גוף חום־אדמדם ספוגי, שמת¬ 
קבל ע״י השקעה באלקאלי מתמיסות של מלחי־ 111 ©?. הוא 
נמס בנקל בחומצות, ומלחיו נופלים בתמיסה תחת הידרו־ 
ליזה מופלגת ן מתמיסות כאלו קל להכין תמיסה קולואידית 
של ,( 08 )־? (ע״ע דיאליזה! קולואידים). 

( 2 ) מלחים. הב׳ מפיק שתי שורות של מלחים: מלחי 
הב׳ הדו־ערכי (++©?> ומלחי הב׳ השלש־ערכי ( + ־י + ©?). 
הראשונים הם ברגיל חסרי־צבע במצב מגובש אלמימי 
וירוקים־חיוורים במימות ובתמיסות. רוב החמרים המחמצנים 
פועלים עליהם בתמיסות, ותמיסותיהם הניטראליות אינן 
יציבות אף באויר! מלחים אלה מסוגלים לפעול כמחזרים. 
החשוב שבמלחים אלה הוא הסולפאט, ס ־ 50 4 .70 ©?, 
ק נ ק נ ת ו ם ירוק, שמצוי גם כמחצב בטבע ושהיה ידוע 
מימי־קדם והיה משמש ברפואה ובהכנת דיו (ע״ע); לצורר 
אחרון, וכן לצרכי צביעה וכצרבן, הוא משמש עד היום. 
בתעשיה מכינים אותו מפיריטים (ע״ע), ע״י חימצונם באויר 
ושטיפתם במים. הקנקנתום הירוק מסיס במים, בחימום הוא 
מתפרד לפי המשוואה: 

50 3 ־ 4 , 50 ־ 4 0 3 ,©? ׳— 50 4 ©?ז, 

וראקציה זו שימשה במשך זמן מסויים להכנת חומצה גפ־ 
ריתנית. 

מלחי־+++©? צבעם ברגיל צהוב, אע״פ שבתמיסה הם 
מופיעים בגון חום מחמת ההידרוליזה, שמביאה לידי התהוות 
ההידרוכסיד. מלחים אלה ניתנים לחיזור למלחי־ ++ ©? על* 
ידי חמרים מחזרים שונים. השכיח שבמלחי־ +++ 6 ? הוא 




637 


ברזל 


638 


הכלוריד. בצורה אלמימית, 601 3 י 5 , אפשר לקבלו ע״י העברת 
זרם כלור יבש על-פני ב׳ מחומם ! המלח המתהווה בדרך זו 
הוא נדיף. המלח נמס הרבה במים, ומן התמיסה נפרשת 
המימה ס נ 60 ., 01 ־? ; הוא נמס גם בממוססים אורגאניים 
(אתר, בגזול, כוהל). — מן הסולפאטים של הב׳ השלש־ערכי 
חשוב המלח הכפול 240,0 . 3 ( 50 4 ), 6 ־ 5 ., 5,30 , אלום של 
ב׳(ע״ע אלום). 

ב׳ מתקשר — במישרים או בעקיפים — לפחמן חד־חמצני 
ויוצר ב׳ קארבונילי: קבוצת התרכובות המשונות 
,( 00 ) 6 ־ 5 , ,( 00 ) 6 ־ 5 , ״[,( 00 )־>?], שהו בטמפראטורה רגילה 
נוזלים או מוצקים צבעוניים! אין להן אופי של מלחים, 
ועם התחממותן הן חוזרות ומתפרקות למרכיביהן. 

מלחים ק ו מ פ ל כ ם י י ם. הב׳ יוצר כמה טיפוסים 
של מלחים קומפלפסיים, שהידועים שבהם הם הפרוציאנידים 
והפריציאנידים: 

,[,(א 0 ) 6 11 ' 5 ] 16 1 4 ו 1 ו ^גאס} 1 "־*]! 1 •" 

( 1 ־י!* = קאטיון חד־ערכי)! האניונים שבהם עשויים אטום־ב׳ 
(דו־ערפי ושלש־ערפי) ו 6 קבוצות־ציאן. "כחול־ברליך או 
"כחול פרוסי" או "חול טרנבול" ( 131111 ״-! ״ד) הוא מלח־ב' של 
שתי החומצות המתאימות — חומר בעל צבע פחול־פהה עז, 
לא־מסיס במים ובחומצות, שהתהוותו משמשת ראקציית-הכר 
רגישה ואפיינית מאד לב׳ באנאליזה הכימית. חומר זה 
נמצא לראשונה ע״י תעשיין פרוסי בברלין ב 1704 . מלחי- 
האשלגן של שתי החומצות, שהם חמרים גבישיים ומסיסים 
במים, נקראים ״מלחי־דמים״ — הצהוב, [״(^ 0 ) 6 ־ 5,15 
האדום, [ 6 (א 0 ) 6 י 5 ], 5 — משום שמפיקים אותם מדם ומרק- 
מות אחרות ע״י טיפול באשלג ונסורת־ב׳. הם משמשים 
ראגנטים להכרה אנאליטית של כמה מתכות כבדות, שיוצרות 
עמם משקעים אפיינים בעלי צבעים שונים: ב , —פחול־ברלין 
(עי׳ למעלה)! נחושת — חום־אדמדם עם המלח הצהוב, ירוק־ 
צהבהב עם המלח האדום! אבץ — לבן עם הצהוב, תרוג עם 
האדום! כסף — לבן עם הצהוב, תונדאדמדם עם האדום. 

ת ר פ ו ב ו ת א ו ר ג א נ י ו ת ש ל ב׳, שהן מצויות בטבע, 

הן פורפיריני־הב׳, הכלולים בהמוגלובין ובאנזימים מקבוצת 
הציטוכרום. לצרכים טכניים שונים הוכנו כמה תרכובות 
סינתטיות, ביחוד מלחים של חומצות אורגאניות, כגון 
אופסאלאט. לאקטאט וציטראט—בדפוס וברפואה, טאנאט — 
בייצור דיו, ועוד. 

ב' בביולוגיה וברפואה. הב׳ הוא מן היסודות 
הביופיליים, והוא תופס מקום בראש "חמרי־העקבות", הנכ¬ 
ללים ברקמותיהם של צמחים ובע״ח וההכרחיים להזנתם 
התקינה. צמחים ירוקים אינם מתפתחים בקרקע חסרת־ב', 
מאחר שב׳ דרוש למנגנון של יצירת הכלורופיל! בקרקע 
הקושרת ב׳ לוקים הצמחים במחלת הכלורוזה. ב׳ נכלל בקבו¬ 

צות הפרוסתטיות (קו־אנזימים) של כמה אנזימי־חימצון 

•% ? /- 

של צמחים ובע״ח, אד בעיקר הוא מצוי בגופותיהם של 
בע״ח עילאיים כמרכיב של ההמוגלובין(הכולל 0.336% ב׳) 
והסיוגלובין. גוף־האדם מכילי כ 0.006% ( 4 — 5 ג׳) של ב׳, 
יותר ממחציתו בכדוריות האדומות של הדם וכמות ניכרת 
ממנו — בשרירים! ריכוז־הב׳ בנסיוב־הדם הוא כ 0.1 — 0.2 
מ״ג %, והוא קשור כאן בחלבון. הכבד, הטחול, הפליה ומות־ 
העצמות אוגרים ב׳ בצורת פריטין, שהוא חלבון שבו נבלע 
ב׳ הידרוכסידי-פוספאטי קולואידאלי! מסתבר, שהפריטין 


הוא מקור־אספקה של ב׳ לצרכי יצירת כדוריות אדומות. 
בחילוף־החמרים נוהג הגוף חיסכון במלאי־הב׳ שלו! רובו 
של הב׳ המשתחרר מן הכדוריות האדומות הנהרסות מנוצל 
לסינתזה חדשה של המוגלובין. רק כ 10% ממנו הולכים 
לאיבוד — פחת שיש למלאו ע״י ב׳ מן המזון. התצרוכת 
היומית בפועל של האדם בב׳ נאמדת במ״ג אחדים בלבד, 


והיא מרובה באשה מבאיש משום הפסדי־הדם בווסת, וכן 
היא גדלה הרבה בתקופת־ההריון ובילדים בשעת התפתחותם 
הגופנית. מחסור של ב׳ במזון גודר תוסר־דם בצורת 
אנמיה תת־כרומית. תרפבות־הב׳ שבמזונות נספגים בק 1 שי 
בגוף! לפיכך דרושה במזונות תכולת־ב׳ גבוהה, שנאמדת 
ב 15 — 20 מ״ג ליממה, לסיפוק תקין של צרכי־הגוף. המזונות 
העשירים בב׳ הם בשר וביצים! מן החמרים הצמחיים — תרד 
ומיני־קטניות. בדגניים מרוכז הב' בעיקר בקליפות־הזרעים 
(סיבי־הקמח)! לפיכך יש מבחינה זו יתרון ללחם השחור על 
הלחם הלבן. החלב דל בב׳, וזה חסרונו של מזון מעולה זה. 
הילוד מביא עמו מלאי של ב׳ בכבד, שמספק את צרכיו 
במשך חדשים אחדים. אך הזנתו של תינוק במשך זמן ארוך 
בחלב (חלב־אם או חלב־פרה) בלבד גירדת אנמיה. 

ברזל בחמרי־מזון 

(מ״ג ב 100 ג׳) 


בשר (ממוצע) . 
לב, כליות 
כבד . . 

ביצים . . . 

תלב . . . 

שיבולת־שיעל . 
לחם שחור 
לחם לבן . . 

אפונה שריח . 
אסונה מיובשת 
פולים שדיים . 
חפוחי־אדמה . 
תרד . . . 

שזיפים מיובשים 
תפוחי־זהב . 
בננות . . . 


2 — 3 
עד 6 
עד 12 
3 

0.2 

5.2 

3.0 

0.9 

1.9 

6.0 

1.1 

1.1 

3.4 

3.5 
0.3 
0.6 


עיקר שימושו של הב׳ ותרפבותיו ברפואה הפנימית הוא 
בטיפול באנמיה, שבאה מחוסר-ב׳ או אחר איבוד־דם מחמת 
פציעה או אחר מחלות מתישות. הב׳ ניתן בצורת אבקה של 
ב׳ טהור, שהוכן ע״י חיזור (ת 111 :זשט(> 6 •! !ת!"":־?), במנות של 
0.1 — 0,5 ג׳ ביממה! התכשיר נמס בחומצה המלחית של 
הקיבה. משתמשים גם בגלולות של ב׳ קארבונאטי או לאק- 
טאטי. — כלוריד הב׳ השלש־עדפי הוא חומד צורב את 
הרקמה החיה וגורם להקרשת־דם. לפיכך משתמשים בו 
בתחבושות להפסקות דמם מפצעים. 

הב׳ הטכני. כל תכונותיו המכאניות, ואף החשמליות 
והמאגנטיות, של הב׳ משתנות מיסודן משחדרו לתוכו כמויות 
פלשהן של המרים זרים, מתכתיים ואל־מתכתיים, שהחשוב 
שבהם מבחינת השפעתו על טיב הב׳ הוא ה פ ח מ ן. הדרכים 
המקובלות להפקת הב׳ מבצריו גורמות ממילא לעירוב או 
לקישור של פחם במוצר. סוגי־הב׳ הטכניים, שהם חמרי-הגלם 
הראשונים במעלה ובכמות, הם כולם צירופים של ב׳ ופחם, 
עפ״ר בתוספת כמויות קטנות של יסודות אחרים. מבחינת 
הרכבם ותכונותיהם מתחלקים סוגי־הב׳ לשתי קבוצות גדו¬ 
לות, שלכל אחת מהן שימושים מיוחדים לה: 

















639 


ברזל 


640 


א. ב׳ מרובה־פחמן (מ 2,2% עד 4.5% ) — ב׳ חי, 

ב' גלמי או ב׳-יציקה. סימניו: קשיות, פריכות, נקודת* 
היתוך נמוכה, נזילות טובה אחר ההיתוך. 

ב. ב' מעוט־פחמן (מ 0.1% עד 1.5% ) — ב׳־נפחים, 
פלדות. סימניו: גמישות, רקיעות, חשילות, נקודת־היתוך 
גבוהה. 

המטאלורגיה של הב׳ — הכנת (א) ו(ב) — קשורה 
בהפקת טמפראטורות גבוהות, והיא צורכת דלק רב (פחם). 
מבחינה כימית הפקת (א) היא תהליך של ח י ז ו ר תחמצות* 
הב׳. (א) משמש חומר־גלם להפקת (ב), שהיא תהליך של 
חימצון — שריפה חלקית או שלמד, של חמרי־הלוואי 
המעורבים ב(א). . 

המערכת ב׳ ־ פ ח מ ן היא מסובכת מאד וכוללת, לכל 
הפחות, 7 מרכיבים שונים: ( 1 ) פריט (ר׳ למעלה, עט׳ 
627 ) בצורותיו האנאנטיוטרופיות השונות \ ( 2 ) אוסטניס 
( 6 זות 6 :ז$ב 21 ) — תמיסה מוצקת של פחמן בב׳־ד (ציור 4 ), 
שמכילה מ 0.85% עד 1.7% פחמן! ( 3 ) מארטנסיט (-משד 31 תז 
ש:!*) — תמיסה מוצקת של פחמן בב־-"(ציור 5 ) ! ( 4 ) צמג־ 
טיט (שז״תשדתשס) — התרכובת ב׳ קארבידי׳(:> 6.6% )! 


ציור 4 . אוסטניט ציור 5 . מארטנסיט 

לב;—ברז? שחור—פחמן 


הב׳ הטהור הוא כולו ( 1 ), שגבישיו נראים יפה במיקרו¬ 
סקופ במקום הגרד או השבר של המתכת. בב׳־יציקה מבחי¬ 
נים 2 סוגים — אפור ולבן: בראשון ניכרים בתמונה המיקרו־ 
סקופית שכבות של ( 1 ) בצד ( 7 )! השני הוא תערובת 
של ( 1 ) ו( 4 ), וזה האחרון מתפרק בחום. ( 5 ) עשוי שכבות- 
שכבות משני מרכיביו, שהם בעלי קשיות שוגה! אחר מירוק 
המתכת בולטות השכבות הקשות יותר, ודבר זה גורר מזגי 
אורות וגונים, כשאור נופל בזווית מסויימת, ומכאן שם 


״ 0 





( 5 ) פרליט (ש: 11 זשק) — תערובת אוטקטית של ( 1 ) ו( 4 ) עם 
פחותי מ 0.85% של פחמן! ( 6 ) לדבוריט (£:ז 1 ־ 1 ג 1 ( 1 ש 1 ) 16 ) — 
תערובת אומקטית של ( 2 ) ו( 4 )! ( 7 ) פחמן גראפיטי חפשי. 
התהוותם של המרכיבים השונים וקיומם מותנים בטמפרא- 
טורה של הניתכה ובריכוז הפחמן שבה. שינויי־טמפראקורה 
גוררים מעברים ממצב 
למצב, שהם מושפעים 
גם מן המהירות של 
שינויי־הטמפראטורה. 
מכאן ההבדלים הגדר 
לים בתכונותיהם של 
סוגי־הברזל הטכניים ,*,"־ן 

בהתאם לתנאי ציור 0 . עקום־ההייחור על הטערכח 

בודם, ברזל—סחט! 



די 




'■זי: 






{. 1. 1_ 




- 1- {• 1.4 



ילב 1 ״ ז ־! 


••*־*־ז'״־ 

־: 



] ־ 4 ! \ 

סמ׳ז 



ז^־יז 

• : : 




ז ז ז • 




: 1 !> 

^ : ■ : 





| ן 












: 



ך י י* 

-דז׳ ז 

א*יי 4 


• . 


־ 

.11:: 

- 




; : ! ז 

־ ; 1 . 


י־ 







* ־►- י ■ך 

ו| 1 ו. 



0 

1 




ג 


נקודת־ההיתוך (או נקודת־הקיפאון) של הב׳ מונמכת ע״י 
הפחמן המומס בו. בעוד שמסיסות־הפחמן בב׳ היא פונקציה 
של הטמפראמורה, הרי נקודת־הקיפאון של הניתכה היא 
פונקציה של תכולת־הפחמן. בטמפראטורה של ס 1,240 ממוסס 
ב׳ כ 5% פחמן, ואילו השפל של נקודת־הקיפאון — ״ 1,130 ־ 
מושג בניתכה של 4.3% פחמן: ההרכב האוטקטי (ציור 6 ). 
כשתמיסה רוויה של פחמן בב׳ מצוננת לאט, היא מפרישה 
( 7 ) ! בצינון איטי של תמיסה מהולה מופרש ממנה ( 2 ) — 
ובשני המקרים מגיע הנוזל להרכב האוטקטי (ציור 7 ). 


החומר (״כעין הפנינה״).( 1 ) הוא רך וניתן למשיכת־חוטים! 
( 3 ) ו( 4 ) קשים מאוד ופריכים; ( 5 ) הוא בעל תכונות ממוצ¬ 
עות בין ( 1 ) ובין ( 3 ) ו( 4 ), והוא המתאים ביותר לשימושי 
הפלדה. ( 2 ) אינו נוצר ואינו יציב אלא בטמפראטורה 
שלמעלה מ ״ 800 , בצינון איטי מתפרד ( 2 ) ל( 1 ) ו( 4 ), אך ע״י 
צינון מהיר, המוריד את הטמפראטורה בבת־אחת למטה מן 
הנקודה הקריטית, אפשר להחזיקו זמן ממושך בעינו במצב 
מטאסטאבילי או להפכו ל( 3 ) קודם שהוא מספיק להתפרד 
ל( 1 ) ו( 4 )! טיפול כזה נקרא "היסוס" הפלדה! הוא מרבה 
את קשיותה וממעיט את גמישותה. "הרפיית" הפלדה מבוצעת 
ע״י חימום, שאינו מגיע לטמפראטורה הקריטית, ואחריו — 
צינון מהיר: בדרך זו הוסר ( 3 ) ל( 5 ), והפלדה נעשית נוחה 
לעיבוד (ציור 8 ). 

תולדות הב׳ והמטאלורגיה של הב׳. על ראשית 
השימוש בב׳ ע״ע ברזל, תקופת ה*. 

אפים של השלבים הקדומים בתולדות המטאלורגיה של 
הב׳'אינו מחוור כל צרכו, אבל מסתבר, שהשיטות שעדיין 
היו מקובלות ביה״ב לא היו שונות בעיקרן מן השיטות 
של הזמנים הקדומים. שני גורמים ראשיים קבעו את מהלך 
ההתפתחות הטכנולוגית של הפקת־הב׳: חמרי הדלק המחזר 
ודרכי החימום! אחד מאמצעיה של הטכניקה הפרימיטיווית 
היתד, הבירה ה״קאטאלונית" (ע״ש המימצאים הארכאולוגיים 
בספרד הצפונית־מזרחית [ע״ע איבריה, עמ׳ 606 ]), שהיתה 





641 


ברזל 


642 





א. ב. נ. 

ציור 8 . טיסרו־צילוטים של המבנה של סוני ברזל וסלדה. א. ב׳־נטחים לבו: בהיר—צטנטיט, כד.וז— 8 ר 5 יט 100 x 1 ): 

ב. פלדה, 0.3% םחמ 1 : בהיר—סרים, כהה—פרלים (>< 100 ); נ. פלדה #ימקטית 61 רלימ): שבבות סריט וצטנטיט 1,000x1 ) 


מין בור עשוי לבנים או אבגים. את חבצרים המפוררים 
לפיסות קטנות והמעורבים בגיר ומין היו מחממים בלהב 
פחמי־עץ במשך כמה שעות אגב ליבוי והוספת דלק. שיטות־ 
הליבוי נתפתחו בהדרגה עם התקנתם של טיפוסי־מפוחים 
שונים במצרים העתיקה, בסין ובהודו. בשיטה זו חוזרו 
הבצרים, ונתקבלה מתכת ספוגית לוהטת ספוגה ומכוסה 
סיגים, ששימשו מגן לב׳ מפני פעולת האויר. הטמפראטורה, 
שניתן להשיגה בשיטה זו, לא היה בה כדי להביא את גוש 
הב׳ הגלמי לידי היתוך׳ אלא לידי ריכוך בלבד. אח״כ היו 
מפרקים את הכירה ומקישים בפטישים על הגוש הספוגי 
הלוהט כדי לשברו, להוציא ממנו את הסיגים עד כמה 
שאפשר וללכד את הלקי־הב׳ לגוש צפוף (חישול). כל מיני־ 
הב/ שהופקו במישרים מן הבצרים עד אמצע המאה ה 14 
לסה״ג, היו מינים של ב׳־נפחים ולא של ב׳־יציקה. מב׳ זה 
ידעו לעשות פלדה בשיטה עקיפה: היו מחממים זמן מרובה 
את ב׳־הנפחים יחד עם פחמי־עץ בתוך כלים סגורים (בלי 
אויר), עד שהב׳ היה סופג פחמן והיתה נוצרת פלדה, שע״י 
חימום והקשה חוזרים ונשנים לסירוגים היו מקשים ומשפרים 
אותה. שיכלול חשוב ראשון בשיטת הליבוי בא בסוף המאה 
ה 13 , כשמפוחי־היד או מפותי־הרגל הוחלפו במפוחים מונעים 
בגלגלי־מים. בטיפוס מפותח זה של הכור הקאטאלוני הופקו 
כ 50 ק״ג של ב׳־נפתים במשך חמש שעות. שינוי מהפכני 
במטאלורגיה של הב׳ בא סמוך לאמצע המאה ה 14 , כשחוט* 
צאו — באירופה המרכזית (גרמניה) או באנגליה — כבשנים 
גדולים, גבוהים עד כדי 4 מ׳, שבהם נערמו העטרות, הסיגים 
ופחמי־העץ שכבות־שכבות — אב־טיפוסו של התנור הרם 
החדיש. במיתקנים אלה שוב אי־אפשר היה לכבות את 
הלהבה ולהדליקה לעיתים קרובות! התהליך נעשה רצוף 
והמלאכה תבעה בקיאות ומומחיות. הטמפראטורה הגבוהה 
הרבה יותר, ההשהיה הממושכת בתנור והמגע המהודק בין 
העפדות לחומר־הדלק והגאזים המחזרים הפיקו שלא במת¬ 
כוון מוצר עשיר בפחמן, שנקודודהיתוכו היתה נמוכה הרבה 
מזו של המוצרים, שהופקו קודם לכן, ולפיכך אפשר היה 
להתיכו מיד ולצקת את הנתך הניגר בתבניות: ב׳־יציקה. 
ב׳ זה לא היה השיל כב׳־הנפחים הספוגי, אלא הרבה יותר 
קשה ופריך, ומפני־כן לא החשיבו אותו מתהילה ביותר: 
אבל במרוצת־הזמן למדו להפוך אותו לב׳־נפחים ולפלדה. 
הקף ההתפתחות של התעשיה המטאלורגית של הב׳ היה 
מוגבל מחמת התלות בעץ כחומר־דלק, והגבלה זו היתה 


מורגשת ביותר בבריטניה, שהיתה עשירה בעפרות־ב׳, אך 
עניה בתומר־דלק מחמת בירוא היערות. מן המאה ה 17 ואילך 
נעשו נסיונות הרבה לחזר עפרות־ב׳ בעזרת פחם־אבן(קוקס), 
שהוא המצוי בשפע באדמת בריטניה, והדבר בוצע לראשונה 
בקנה־מידה גדול ב 1709 ע״י אברהם דרבי, ובזה נפתח פרק 
הדש במטאלורגיה של הב׳. ב 1767 המציא הנרי קורט את 
שיטת־המירוס ( 8 ו 111 ג> 1 > 11 ק) להפקת ב׳ חשיל מב׳־יציקד, 
בעזרת פחמים בתנור־להב במגע עם חאויר. ב 1816 שיכלל 
רוג׳רס שיטה זו, שבה משתחרר הב׳ מעיקר הפחמן שלו 
ומכמה עירובים אחרים על־ידי חתחמצנותם. המצאות אלו 
ואחרות כיוצא בהן, יחד עם המצאת מכונח־הקיטור, איפשרו 
את בנייתם של כבשנים גדולים וגבוהים והפכו את ייצור* 
הב׳, שהיה מבוצע עד אז בכמויות קטנות בלבד, לתעשיה 
עצומח־ממדים. בהפקה של הב׳ הגלמי קדמה אנגליה — בדור 
אחד או בשני דורות — לכל שאר חלקי־העולם, ותפוקתו בה 
עלתה מ 20,000 טונות בשנה בתחילת המאה ה 18 ל 4 ) מיליון 
טוגות בסופת ול 2 /! 1 מיליון באמצע המאה ה 19 . דחיפה חזקה 
להתפתחותה של תעשייודהב׳ ניתנה ע״י הצרכים, שנתרבו 
והלכו, של בניית מסילות־הברזל. מסוף המאה ה 18 ואילך 
נתפשטו השיטות הבריטיות באירופה ובאה״ב של אמריקה. 
חידוש חשוב הוסיף ג׳. ב. נילסון ב 1830 : הוא הראה, שאפשר 
להנהיג חיסכון רב בחומר־דלק ע״י חימום מוקדם של האויד 
המושב בכבשן. — במחצה השניה של המאה ה 19 פותחו 
השיטות החדישות לייצור פלדות. ב 1858 המציא הנרי בסמר 
(ע״ע) האנגלי את שיטח הקונורטור, שעיקרה השבת־אויר 
דרך ב׳-יציקה מהותך ושמאפשרת לסיים בחצי־שעה פעולה, 
שנמשכת כמה ימים בשיטת־המידוס. הפלדה, שמחירה הופחת 
ע״י כך מסד לי״ש ל 15 לי״ש הטונה, נעשתה מוצר המוני. 
בשיטה זו נוצרת "פלדה קלה", בעלת שיעור־פחמן מועט־ 
ביחס, שדחקה במרוצת־חזמן את ב׳־המירום בבניית מסילות־ 
ברזל, ספינות ומכונות. בשנות ה 60 המציאו הגרמני סימנם 
(ע״ע), מצד אחד, והצרפתים אמיל ופיר מרטן, מצד שני, 
שיטות להפקתה של פלדה זוימב׳־יציקה ע״י התכתו עם 
המאטיט או עם גרוטאות של ב׳ על אח פתוחה או על 
קרקעיתו של תנור־להב. בשיטות אלו חוסכים הוצאות־דלק 
מרובות, והפלדה המתקבלת בתנור עולה באיכותה על פלדת־ 
בסמר. — הצד השווה שבכל השיטוח הללו הוא שלא 
היה בהן כדי להרחיק מן הב׳ עירובי־זרחן, ופלדה שמכילה 
אף כמות מועטת של זרחן מפסידה את גמישותה ונעשית 














643 


כדזל 


644 


פריכה. לםיפך נתעכב ניצולם של מכרות־ב׳ גדולים, שבהם 
מעורבים בצרי־הב׳ בפוספאטים. ב 1875 מצא ם. ג , . ת 1 מאס 
דרך לסילוקו של פגם זה ע״י ריצוף הקונדרטור של בסמר 
(או האח מיסודם של סימנם־מארטן) בחומר בסיסי, שסופג 
את תחמוצת־הזרחן. אע״פ ששיטת בסמר־תומאס יעילה הרבה 
משיטודהמירוס, לא נתקבלה באנגליה מכוךתה אלא לאחר 
זמן, משום שהתעשיה האנגלית כבר השקיעה הון מרובה 
בפיתוח המיתקנים לשיטת־המירוס, והשיטה החדשה נח־ 
פשטה מתחילה ביבשת־אירופה (בעיקר בגרמניה) ובאה״ב, 
שתעשיית־הב׳ שלהן עדיין לא היתה מפותחת כל־כד. ב 1878 
הנהיג סימנם תנוד של קשת חשמלית לשם הפקת פלדה, 
וב 1887 נבנה תנור־האינדוקציה! אך שיטות אלו הגיעו 
למלוא התפתחותן רק במאה ה 20 . בסוף המאה ה 19 הגיע 
הייצור השגתי העולמי של ב׳ ל 40 מיללו טונות, של פלדה — 
ל 30 מיללו טונות. — בדורות האחרונים פותחו שיטות 
לייצור סוגי־פלדה בעלי סגולות מיוחדות — מבחינה מכא¬ 
נית, תרמית, חשמלית או כימית סוגים, שבהם מוחלף 
הפחמן בשיעורים שונים של יסודות מתכתיים שונים ("נתכי־ 
פלדה" או "פלדות אצילות")* וכן פותחו בהדרגה שיטות 
העיבוד בחום, שקובע במידה מרובה את התכונות המכאניות 
של מיני הב׳ והפלדה. — באמצע המאה ה 20 הגיע הייצור 
העולמי השנתי של ב׳ ל 150 מיליון טונות ושל פלדה — ל 200 
מיליון טונות. 

הפקת ב׳ ג ל מ י. התנור הרם החדיש הוא מבנה גלילי־ 
חרוטי, שגבהו 30 — 40 מ׳ (ציור 9 ). דפנותיו החיצוניות 



ציור 9 . תנור רס חדיש 


עשויות לותות־ב/ ותוכו רצוף לבנים בעובי של 2 /< מ ׳ , אורו 
הקוטר הפנימי של אילרו הרחב ביותר הוא כ 6 מ/ של 
קרקעיתו — כ 3 מ׳. בראש התנור נמצאים פעמון־מילוי מכאני 
ויציע, שאליו מעלים את הבצרים במעלית * הגאזים יוצאים 
דרך פתח שבל 1 ע-התנור. סמור לקרקעית מצויים 2 מיקל* 
חים — עליון להוצאת הסיגים ותחתון להוצאת הב׳ וכן 
נקבים, ובהם קבועים נחיריים, שדרכם נלחץ זרם אדר לוהט 
לתוך התנור. מערבבים את בצרי־הב׳ בתמרים יוצרי סיגים 
סיליקאטיים: גיר או דולומיט, אם הטפל של הבצר הוא 
חומצי (סיליקה או אלומינה) * קווארצה או צפחה, אם הוא 
בסיסי. המיטען המוכנס לתנור מורכב ממנות של תערובת זו, 
שמתחלפות במנות של קרקס. הפחמן נשרף בזרם האויר החם 
העולה מלמטה למעלה: 

200 יי״- , 0 + 20 , 

והפחמן החד-חמצני מחזר את תחמוצת*הב/ וכן את תרכבות 
הסאנגאן, הצורן, הגפרית, הזרחן, ועוד, הנמצאים כחמרי- 
לוואי בבצר. ואלו הראקציות העיקריות המתרחשות ברמות 
שונות של התנור: בחלקו העליון, בתחום טמפראטורה של 
״ 600 — 500 , 

, 300 + 0 ־? 2 +• 300 + * 0 ,]), שבו קביע סריג־לבנים; 
הגאזים נשרפים במגדל זה ומחממים את הלבנים עד ללהט. 
אח״כ מועבר דרך המגדל זרס-אויר מן החוץ, שמתחמם 
כשהוא עובר על-פני הלבנים המחוממות! זרס-אויר זה מגיע 



645 


פרזל 


646 


לנחיריו של התנור הרם ומשמש להסקתו (ציור 10 ). — גם 
הסיגים — סיח־אלומיניום סיליקאטי הנוצרים בתהליכי 
השריפה בתנור הרם, מנוצלים לאחר שהוצאו מן התנור והוק־ 
פאו בדפוסי־חול לאבנים? הללו משמשות לריצוף־דרכים או 
כאבני־מלס. — בארצות עניות בפחם, אד עשירות במקורות 
של אנרגיה חשמלית, כגון איטליה ושוודיה, משתמשים 
להפקת ב׳־יציקה בתנורי קשת חשמלית (עי׳ להלן, עמ׳ 648 ), 
שבהם משמש קוקס לצרכי חיזור בלבד ולא לצרכי חימום. 



עיור 10 . תנור רס (סכמה) 

1 . פתח 5 אויר; 2 . סנרי־קאופר בהידורו (חימום האויר); 3 . צינור־ 
הנאזים: 4 . סנננוז להפעלת המעלית: 5 . סננכו! להפעלת הסגר של פתח־ 
הלוע; 6 . סנרל־האופר בחיסוטו. התגור עצמו ממולא ׳עכבות נצר 
והוקם לסירוגין 

הב' המופק מן התנור ניתן — כשעדיין הוא ניגר — 
להעברה כמות־שהוא למיתקנים להפקת פלדה (עי׳ להלן), אך 
אפשר גם להקפיאו בזיפוסי-תול או דפוסים מוצקים בצורת 
בלוקים. ב' גלמי (או ב׳־יציקה) זה מכיל תמיד כמויות 
ניכרות (עד 4.5% ) של פחמן, מלבד עירובי צורן, גפרית, 
מאנגאן, ולפעמים גם זרחן ועוד — כל אלה קצתם מומסים 
בב׳, קצתם קשורים בו וקצתם מפחדים בו בפיזור דק 
(עי׳ למעלה, עט׳ 639/40 ). ב׳ גלמי גיתד ב" 1,200 בערך; הוא 
קשה, אך משום פריכותו אינו השיל ואינו רתיך, ואי־אפשר 
לעבדו בהקשה אפילו בהו* כי שבירותו עומדת בו עד 
נקודת־ההיתוך. בדומה לקרח מקטין ב׳־יציקה את נפחו 
בהתכתו, והניתכה מתפשטת בהקפאתה. לפיכך נוח לצקת 
ב׳־יציקה בכל מיני צורות, בדפוסים, בתבניות וכד׳? וכן 
משמש ב׳ זה לייצור של כלים ומכשירים, שחמרם דורש 
קשיות, אך אין שימושם כרוך בזעזועים ודפיקות מרובים 
ביותר — כגון תנורים, מימות, תפצי־נוי וכד/ 

מבחינים בין שני סוגים של ב׳־יציקר" הנבדלים זה 
מזה בעדיפות של חמרי־לוואי מסויימים שבהם. ב׳־היציקה 
האפור מכיל הרבה צורן ? ניתכתו ניגרת בקלות וצמי־ 
גותה מועטת, ולפיכך הוא מתאים ביותר לעבודות־יציקה. 
ב׳־היציקה הלבן מכיל הרבה מאנגאן (לפעמים עד 20% ) ; 
הוא קשה יותר ומשמש בעיקר להפקת פלדה וב׳־גפחים. 

ב׳־נפחים נעשה מב׳ גלמי בהוספת גרוטאות של ב׳ 
בתנור־להב (תנור-מירוס), שהוא רצוף המאטיט 0 3 1 ־ © 1 ), 
כשמעל למתכת מושב זדם אויר לוהט (ציור 11 ). בניתכה 
בוחשים במוטות ארוכים, כדי להגדיל את שטח המגע עם 
האויר. האויר וריצוף־החנור מתמצנים כמעט את כל הפחמן 
לפחמן דו־חמצבי, שפורץ ויוצא, וכן את המאנגאן, הגפרית, 
הצורן והזרחן, היוצרים סיגים. עם הוצאת העירובים מן 
הב׳ עולה נקודת־היתוכו, באופן שאינו ניגר, אלא מוצא 
מן התנור בצורה ספוגית־בצקית, כשהתחמוצות מעורבות 


לוח ג 

התפוקה השנתית של ב׳ גלמי (במיליוני טונות) 
(ארצות־הייצור העיקריות) 


1955 

1950 

1937/38 


79.2 

62.4 

27.4 

אד,״ב . . . 

*32.7 

*20.5 

•14.3 

ברה״ם . . 

19.8 

10.3 

18.1 

גרמניה . . 

14.0 

10.3 

7.7 

בריטניה . . 

12.2 

8.2 

6.0 

צרסת . . . 

6.0 

2.3 

2.7 

יאפאן . . . 

5.9 

3.8 

3.0 

בלגיה . . . 

3.4 

2.7 

2.1 

לופסמבירג . 

3.4 

2.4 

0.9 

קאנאדה . . 

3.4 

1.6 

0.9 

פולניה . . 

*3.3 

*2.0 

1.3 

צ׳כוסלובאקיה 

3.2 

2.8 

2.4 

שאד ... 

2.2 

1.8 

1.6 

הודי . . . 

2.0 

1.3 

1.0 

אוסטראליה . 

1.7 

0.9 

0.6 

אוסטריה . . 

♦210 

*140 

•92 

תפוקה 

עולמית 


• אומדן 

במתכת. ע״י הקשות בפטיש־קיטור סוחטים מן החומר כמעט 
את כל הסיגים ואח״כ מערגלים ממנו ריקועי־פחים. — ב׳־ 
נפחים אינו מכיל אלא כ %% של פחמן. הוא ניתך ב ״ 1,520 , 
אד בניגוד לב׳־יציקה הוא מתרכך מטמפראטורה של " 1.000 
ומעלה וניתן במצב זה לעיבוד בידי נפחים. הוא צמיג, רתיך, 



ציור 11 , תנור־להב (מירוס) 


חשיל ונוח למשיכת־חוטים, אך אינו ניתן להקשיח. בעבר 
שימש לייצור של פרסות־סוס, מסמרים, שרשרות, עגנים, 
כלי־חקלאות וכד; אך שימושו הולך ופוחת בדורות האחרו¬ 
נים, כשהוא נדחה מפני הפלדה הקלה (מבחינה מסויימת 
אפשר לראות את ב׳־הנפחים כפלדה קלה מאד). באנגליה 
הופקו ב 1882 2.8 מיליון טונות ב׳־נפחים (בשיטת־המירוס; 
התפוקה פחתה ב 1905 עד 1.2 מיליון טונות וב 1937 — עד 
0.1 מיליון. 

גם פ ל ד ו ת מופקות מב׳־יציקה בשיטות שונות, שהעיקר 
בכולן — הפחתת שיעור הפחמן בב׳ ע״י חימצון: (א) שיטת 
בסמר (חומצית או בסיסית [שיטת תומאס])? (ב) שיטת 
סימנס־מארטן; (ג) שיטות חשמליות. 

יא) תהליכי בסמר ותומאס מבוצעים בכור נייד, שצורתו 
כעין ״אגם״ (ציור 12 ), שגבהו 4 — 5 מ׳ ולןטרו בחלקו הרחב 
ביותר 3 — 4 מ׳ ושניתן להטיה לצדדים ע״י סיבוב על ציר 
אפקי ("קונוורטור"). הוא עשוי ריקועי־פלדה, שתוכם רצוף 
לבנים. פתחו פתוח למעלה, ובקרקעיתו מצויים נקבים, שבהם 
קבועים צינורות להזרמת אויר. מטעינים את האגס ב 10 — 50 
טוגות של ב׳־יציקה מותך, המוזרם מן התנור הרם, ודרד 
הניתכה מועבר בלחץ זרם־אדיר מלמטה למעלה. פחמן, צורו, 
מאנגאן, ועוד, מתחמצנים במרץ, וחום־השריפה מעלה את 
הטמפראטורה ומחזיק את המתכת במצב ניגר. שלהבת כחולה 
של סס לוהט פורצת מפי האגם, ואילו רוב חמרי־הלוואי 







647 


ברזל 


648 


האחרים יוצרים תחמוצות, שצפות על־פני המתכת, התהליך 
מסתיים תוך 15 — 20 דקות, ואח״כ מוסיפים לניתכה את 
השיעורים הרצויים של פחמן, מאנגאו וכד/ מטים את האגם 
למצב אסקי ומזרימים את המתכת לדפוסים לשם הקפאתה 
בצורת בלוקים. 

ריצוף־האגס, שהונהג על־ידי בסמי, הוא של אבבי־צור 
("ריצוף חומצי"). בריצוף זה אין התהליך משיג את מטרתו 
כשב׳־היציקח בא מבצר, שמכיל גם פוספאטים: תחמוצת־ 
הזרחן אינה מצטרפת לסיגים הצפים על־פני ביתכת־הסתכת 
באגם אלא מתמוססת בה ופוגמת בתכונותיה המכאניות 
המשובחות של הפלדה. במקרים אלה מרפדים את האגם — 
ע״פ הצעת תומאס — בדולומיט או בגיר, שמתפרקים בחום 
לסיד ומאגנזיה ("ריצוף בסיסי"), והללו סופגים וקושרים את 
תחמוצת־הזרחן מן הניתכה: 

־ ( 4 סק) 208 3 י—־ 0 4 ,י 1 + 3080 . 

לאחר שנתרווה הריפוד הבסיסי בפוספאט, כותשים אותו 
לאבקה, שמשמשת חומר־דשן פוספאטי בחקלאות ("קמח* 
תומאס"). 

ב) בתהליך סימנס־מארטן מותכת תערובת של ב׳־יציקה, 
גרוטאות של פלדה או של ב׳־נפחים והמאטיט בשיעורים 
מתאימים באח פתוחה בתנור־להב, שהוא מוסק בגאז־דלק 
ומוקף — לשם חיסכון בחומר־דלק — משני צדדיו במיתקן 
מעין מגדל־קאופר (עי׳ למעלה, עמ ׳ 644 ). גאזי־השריפה, 
היוצאים מצד אחד של התנור, מועברים דרך םריג*הלבנים 
ומחממים את הלבנים לטמפראטורה גבוהה ז אח״כ הופכים 
את הכיוון של זרימת הגאזים, וגאז־דלק חדש ואויר נכנסים 
לתנור דרך אותו צד עצמו ומתחממים בדרכם, בשעה שגאזי־ 
השריפה נפלטים מן הצד שכנגדו — וחוזר חלילה, באופן 
שהדלק והאויר המגיעים לתנור מחוממים תמיד מחומם של 



גאזי־השריפה שקדמו להם (ציור 13 ). בדרך זו מושגת בתנור 
סמפראטורה גבוהה מאד. התנור קולט מיטען שמגיע 
ל 300 — 400 טונות, והתהליך הך 1 ל בו ד 1 מה לאותו שמתרחש 
באגם־פסמר, אלא שכל המלאכה נמשכת 5 — 20 שעות, 
בהתאם לגודל המטען. גם כאן מרפדים את התנור ריפוד 



בסיסי כשמשתמשים בב׳ מכיל זרחן. תהליך סימנס-מארטן 
כרוך בהוצאות מרובות מאלו הכרוכות בתהליד־בסמר, אך 
יתרונו הוא במידת הדיוק המתאפשרת בו מבחינת הקיצוב 
של הרכב הפלדה, וכן באפשרות להשתמש בגרוטאות מכל 
המינים, והוא הללך ודוחק את תהליך בסמר מן השימוש. 

ג) בשיטות החשמליות מיוצרות פלדות נקיות 
מאוד ובעלות הרכב מדוייק. התהליך מבוצע בגרוטאות או 
בפלדה נלמית, שהוכנה באחת מן השיטות הקודמות, בתנור 
סגור, שמוסק בשני אפנים: 1 ) זרם חשמלי מובל לתוך 
התנור דרך אלקטרודות גדולות (בקוטר של 25 — 75 0 ״מ) 
עשויות מגראפיט, שביניהן נוצרות קשתות חשמליות הפו¬ 
לטות הרבה חום (ציור 14 ). כל תהליכי החימצון והחיזור 
נעשים באמצעות עירובים של המרים מחמצנים ומחזרים. 
לשם הפקת טונה של פלדה מחומר קר דרושות כ 800 קילו• 
נאט־שעות של חשמל < 2 ) דרך חוט מוביל, הלופף כור־חרס, 
מועבר זרם־חילופים בעל תדירות גבוהה, שמשרה זרם משני 
במטען ומגביר את הטמפראטורה שלו. 

תכונות־הפלדה תלויות במידה מרובה בשיטות של העיבוד 
המכאני או התרמי, שתל בה לאחר שהניתכה הפכה למוצק. 
העיבוד המכאני כולל עירגול או חישול. על־ידי כל אחת 



צמר 12 . אנס נססר־תוניאש נפעווח 

/•זי 


ציור 1-1 . הפקת פ 5 דר. בתנור שו השח וושמ 5 יח 










649 


פרזל 


650 



ציור 15 . חישול פלדה במכבש 


מפעולות אלו משווים לפלדה מבנה פנימי משובח באמצעות 
לחץ מכאני בטמפראטורה של להט לבן, שממעט את החללים 
הפנימיים, משפר את המבנה הגבישי ומרבה את החוזק. 
בעירגול נלחצים מטילי־הפלדה הלוהטים בין 2 גלילים 
הסובבים על ציריהם בכיוונים הפוכים. לחישול משתמשים 
במכבש הידראולי (ציור 15 ). העיבוד התרמי כולל את 
חחיסום ואת ההרפיה (ר׳ למעלה, עמ ׳ 640 ). 

ה ם ל ד ו ת הן' סוגי־ב/ שמכילים 1.5% — 0.25 של פחמן. 
נקודות־היתוכן ממוצעות בין זי של ב׳־יציקה וזו של ב׳־ 
נפחים (״ 1,500 — 1,400 ). הפלדה מצטיינת בחזקה, בגמי־ 
שותה, רקיעותה וחשילותה, והיא ניתנת להקשה*, על־ידי 
היסום. משום כד היא חומר־הגלם המתאים לייצור מכונות 
וכלי־עבודח, ביחוד להבי־סכינים, מקדחים, משורים, קפיצים 
וכד/ וכן קני־רובים וקני־תותתים. פלדות בעלות תכונות 
מיוחדות מופקות ע״י הוספת יסודות מתכתיים שונים בשיער 
רים שונים (מלבד הפחמן), מהן כמד. מתכות כבדות נדירות- 
למחצה — "פלדות־נתכים" או "פלדות אצילות". החשובים 
שבתוספות אלו הם: אלומיניום, צורן, מאנגאן, כרום, ניקל, 
קובאלט, מוליבדן, ונדיום, ניוביום, וולפראם, טאנטאל. תר 
ספת של מ 1 \ (עד 12% ) או ס (עד 14% ) או גא (עד 5% ) 
מעלה את הקשיות. פלדה קשה וחזקה ביותר, המתאימה 
לחלקי־מכונות, שהם טעונים כושר עמידה בפני חיכוך 
ושחיקה מרובים, מכילה 18% ¥\, 4% 10 ^ 2 ו 1% ׳\; בזמן 
האחרון התחילו משתמשים לתכלית זו בתוספת של 73 . 
פלדה לא-מחלידח לסכינים, מספריים וכד׳ מכילה כ 12% ס, 
ולפעמים גם קצת •א ו״^ן; פלדה לא־מדולידה לחלקי־ 
מכונות, שמתחממים או שנוגעים תמיד במים — כ 18% 
ס ו 8% 1 א (פלדה לבניין־ספינות). פלדה מכילה 36% 1 א 
הוא האינור (ע״ע). — פלדת־סיליציום מופקת ע״י חתכת 
גדוטאות־ב' עם קווארצה ופתם בתנור חשמלי. ריכוז של 
5% ויותר של ! 5 מקנה לפלדה כושר־חיזור חזק; ריכוז 


של 20% — 14 51 — כושר־עמידה בפני חומצה, ופלדה כזו 
משמשת לייצור כלי־קיבול בתעשיה הכימית הכבדה. 

בשנים האחרונות הולכת ומתפשטת הפקת פלדה מגרר 
טאות־מכונות, כלים ומיתקנים מב , או מפלדה, שנתיישנו 
ונפסלו לשימוש, והם חוזרים ומותכים למתכת גלמית. בכמה 
מן הארצות המייצרות פלדה מגיע אחוז־הגרוטאות בחומר־ 
הגלם להפקתה של פלדה חדשה ל 60% — 50 . 


לוח ד 

התפוקה השנתית של פלדה (במיליוני טונות) 
(ארצות־הייצור העיקריות) 


1 1955 

1952 

1948 

1937/8 

1913 

1900 


117.0 

99.2 

79.7 

39.0 

31.3 

10.2 

1 אה״ב . . . 

•42 

•30 

•16 

•17 

4.7 

2.2 

ברד,״ם . . 

23.5 

15.5 

5.7 

20.8 

17.3 

6.4 

גרמניה . . 

22.2 

18.8 

15.0 

11.8 

7.7 

4.9 

בריטניה . . 

12.6 

10.0 

7.2 

6.8 

4.6 

1.5 

צרפת . . . 

10.4 

6.4 

1.7 

6.1 

ז 

ז 

יאפאן . . . 

6.4 

4.3 

3.8 

3.1 

2.4 

0.6 

בלגיה . . . 

5.9 

3.2 

2.1 

2.2 

0.9 

0.3 

איטליה . . 

•5.4 

•3.6 

2.6 

2.1 

— 

— 

צ׳כוסלובאקיה 

4.9 

3.2 

1.9 

1.4 

— 

— 

פולניה . . 

4.5 

3.8 

2.9 

1.3 

1.0 

0.1 

קאנאדה . . 

3.6 

2.7 

2.4 

1.9 

1.3 

0.2 

; לוכסמבורג . 

3.5 

2.6 

1.2 

2.3 

— 


סאר . . . 

2.5 

2.1 

1.4 

1.2 

0.05 


אוסטראליה . 

2.3 

1.7 

1.3 

1.1 

0.6 

0.3 

! שוודית . . 

2.0 

1.5 

1.0 

0.7 


— 

אוסטריה . . 

1.9 

1.6 

1.3 

1.0 

0.1 

— 

ן הודו ... 

1.8 

1.4 

ז 

ז 

ז 

ז 

1 הונגארידז . 

•290 

•220 

1*160 

•125 

*75 

•28 

! תפוקה עולמית 


• אומדן 


הפלדה במשק ובכלכלה. ההתפתחות המתוארת 
בלוח ד׳ ובדיאגראמה (ציור 16 ) משקפת את תהליך התיעוב 
המהיר של החברה האירופית־האמריקנית (ושל החברות 
המושפעות ממנה) במשך 2 — 3 הדורות האחרונים. תצרוכת 
הפלדה היא אמת־מידה מובהקת לאפיו התעשייני של משק- 
ארץ, ועד לפני זמן מועט היתד. מוחזקת בדרך־כלל גם 
אמת־מידה לרמת־החיים הממוצעת של האוכלוסיה. אך כוחו 
של כלל זה פקע בדור האחרון, משרבו המשטרים המפתחים 
בקצב מוגבר תעשיה כבדה — שהיא ביסודה תעשיית־ 
פלדה — על חשבון סיפוק אמצעי־הצריכה של האוכלוסיה. 

התצרוכת הגבוהה ביותר של פלדה מצויה באה״ב — כ 700 
ק״ג לנפש בשנה; בבריטניה ובגרמניה (המערבית) — כ 450 
ק״ג; בצרפת (עם חבל־הסאר, המסונף לח מבחינה מש¬ 
קית) — כ 300 ק״ג; בבריה״ט — אולי כ 250 ק״ג; ביאפאן — 
כ 120 ק״ג! אך בהודו ובסין רק כ 4 — 5 ק״ג. 

על טיב הצרכים החיוניים, שהפלדה ממלאת בחברה 
תעשיינית מובהקת, אפשר לעמוד ע״פ הרשימה של חלוקת 
תצרוכת הפלדה בבריטניה ב 1937 , ז״א קודם שהתחילה 
המהפכה התעשיינית־הכלכלית, שהיתה כרוכה במלחמת־ 
העולם 11 ובתוצאותיה ובהמצאות הטכניות־מדעיות החדי¬ 
שות. מכמות כללית של כ 10 מיליון ט 1 ן של פלדה שימשו: 
לצרכי בניין — כ 20% , למכונות — כ 15% , לדוודים, חביות, 
קופסות וכד׳ — כ 12% , לבניין־ספינות — כ 10% , להפקת 
לולבים, אומים, מסמרות, ברגים — כ 9% , למסילות-בדזל — 
כ 7% , למכוניות ואופניים — כ 7% , למכרות־פחם — כ 5% , 
להנדסה חשמלית — כ 3% , למכשירים וכלים — כ 1% , וכד/ 








651 


ברזל 


652 



בצרי־ב/ ב׳ ופלדה הם סחורות חשובות במסחר הבינ¬ 
לאומי. מדינות עשירות במירבצי־ב/ אך עגלת בפחם או 
מפגרות בתיעושן הכללי, מייצאות את בצריהן, ואילו כמד, 
מן המדינות התעשייניות המפותחות מוכרחות לספק חלק 
מצרכי תנוריהם הרמים ע״י יבוא מן החח. כ 15% מבצרי-הב׳ 
הנכרים בעולם אינם נצרכים בארצות הפקתם אלא נמכרים 
בשוק העולמי. בראש היצואנים עומדות שוודיה, צרפת (עם 
אלג׳יריה) וצ׳ילה ! בראש היבואנים — בלגיה ולוכסמבורג, 
גרמניה, בריטניה, ובמידה הולכת וגוברת גם אה״ב. המסחר 
הבינלאומי בב׳ ופלדה עצמם הוא מצומצם, מאחר שהוצאות- 
ההובלה של המתכות גדולות הרבה (ביחס לשוויה של 
הסחורה) מאותן של המוצרים המופקים מהם! בעיקר משווקים 
ב׳־יציקה וגרוטאות לשם הפיכתם לפלדה. — בשנים שקדמו 



למלתמת־העולם 11 היה מחיר הב׳ הנלמי (מן התנור הרם) 
22 זללאר לטונה (ממוצע של 1934 — 1938 ), אתר המלחמה — 
49 דולאר (ממוצע של 1947 — 1952 ) ! מחיר הפלדה(מן הכור) 
היה באותן השנים 52 ודד דולאר. ביבשת־אירופה (גרמניה) 
היה מחיר הב׳ הגלמי בממוצע של 1952 — 1954 290 מארק. 

תמונות נוספות: ע״ע ארצות־הברית, עם׳ 69/70 ! גרמ¬ 
ניה, ענד 408 ! גרמנית, תרבות: אמנות, עמ' 590 . 

ב׳ באמונות, במיתולוגיה ובפולקלור. חשיבותו 
החיונית של הב׳ לאדם משעה שהוחל בשימוש בו בחברה 
האנושית לצרכי שלום — ועוד יותר מזה השימוש בו לצרכי 
מלחמה —, עוררה את הדמיון והצמיחה אגדות ומגיה. רבים 
תהו על מקור ידיעת האדם להפיק את המתכת מעפרותיה. 
בהרבה עמים נפתה האמונה, שהב׳ נסה , מן השמים כמתת 
האלים לבני-אדם (אולי זכר לב׳ המטאורימי [ר׳ לעיל, עט׳ 
629 ])! יש סבורים, ש;, 0 ^ 015 (יוד, ברזל) קרוב ל 51,1118 
(רבים 1:2 :> 1 > 51 , לאט׳, כוכבים). אולם גם הוגי־דעות מתפלספים 
עסקו בבעיית מוצא הב׳. לפי לוקרטיוס (ע״ע), נתגלה הב׳ 
לאדם בעקבות שריפת יערות על אדמות שהכילו בצרי־ב׳. 
אומנות הנפחות (ע״ע) זכתה בתרבויות רבות ליחס מיוחד 
מצד העם — יחם מהול פחד והערצה, בדומה ליחס לקסם 
ולכישוף. מכרות־הב׳ העתיקים בהודו היו נתונים לחסותו 
של אל מסויים, שלו הוקדש פולחן מיוחד. לב׳ — כחומר 
שממנו עושים נשק — מיוחסת סגולת הגנה (כקמיע) מפני 
שדים ורוחות־מתים. כמה שולטנים מאלאיים שומרים בבתי- 
גנזיהם גוש-ב׳ מקודש, המגלם את תקפם וחסנם. חוקי טבו 
(ע״ע) ביחס לב׳ מרובים ונפוצים מאד. מלכי קוריאה, האר־ 
כונטים של פלאטיה היוונית וחברי אגודת האתים הארווא־ 
ליים הרומיים היו אסורים במגע בב׳. אסור היה להכניס 
כלי־ב' למקדשים יווניים, וכן הוטל איסור על שימוש בכלי־ 
ב׳ בבניינו ובתיקונו של גשר-הטיבר הקדמון הקדוש ( 005 ? 
1115 ^ 1 < 1 ג! 5 ) ברומא. 

בתורה אין הב׳ נכלל במתכות המשמשות למשכן ולכליו 
(שט׳ כה, ג), ואיסור מפורש מוטל על השימוש בכלי־ב׳ 
בהכנת אבני-המזבח (שם כ, כב) ואבני־הבניין למקדש (סל״א 


ציוד 16 . 







653 


ברזל — ברזל, תקופת הי 


654 


ו, ז): הב' כסמל המלחמה והמוות בפסל לגבי סמלי השלום 
והחיים (משג׳ מדות ג/ ז"). 

י, קלוגאי, שבע מתכות, 125-87,1937 ! מסחר ותעשיה במזרח 
הקדמון(ד,וצ׳ החברה העברית לחקירת א״י ועתיקותיה), 1946 ז 

07111 . 1007% סס ) 12111 ■}■< " 7 4 , 401101 ) .׳¥ ./ 

. 4 1 /) 11  060111 . 8 ; 1935 ,) 7 ) £1170 70 1 ) 4171 ! £07000 , 1937105 . 0 
) 7/1 ,) 11 ן} 1 י 71 ז ¥2310 . £1 . 0 ;* 1936 , £1170 ) 11 ) 11011 ))/ 01 ( 1 
- £1 . 4 . 11/1 ) 0 , 80011 ״ 1 ;( 1936 ,ץ) 11 ו[>ו)מ^) 1700 / 0 £07010% 
711 ) 4001011 ) 71 ) 0401 / 10 ) 51 ) 1 ( 1 ,׳(: 20170151 ) 8 . 8 ;* 1937 , 01 ) 1 
,ו 01 ז 1 ( ¥11£ \ . 14 - 0103705 . 14 .א ; 1939 ,. 01 .ס 1500-700 
, 8111-11 ., 1 .ם ; 1939 , ׳; 1 /!)ס 0%7 ! 1 ס 5111 01 ) 71 ) 0 ) 701 ) 511 01 ) 11 ) £70 
- 1 ) 11 ) €3 . 4 < ./ ; 1940 , 10% ) 7/7001 ) 51 / 0 1 ( 1111107 ) 000701 )£ ) 7/1 
1700 ) 0 0110% ) 77 0714 710% ) 5/10 , 401:10% ! ) 711 , 13001$ ? . 8 . 0 

004 5/7(1, 1940*; 8. 19111101, 5.171011117% 7 4. £11701, 1943*; 

£. 140x1101, 101770011000/ 51771 007/(1, 1943; £. ]. !'(;10110[;. 

£ 7770111 !4710/1717%;', 1-111, 1944; 14. 8. 0103705 —]. ( ,. 

7 0 , 0 ) £111001 . 0 ; 1946 , 1700 — / 51710 7/17 ,נ 801 ון 1 זז 110 ' 1 ' 
,) £471110/11 17 ( 1 , 117 -. 1 ) 83 .? ; 1950 , 11 )/ 9 . 4 ) 0007701 ) £11 
- 104111 004 71 ) 10117 )£ 8/07/4 , 2101100110100 . 99 .£ ;* 1951 
; 1952 , 0 ) £11 01 ( 1 ,• 01 ( 140014131 . 14011-0 . 14 ; 1951 , 1 ) 171 
-)!!% 1 ) 1 1117 70111170 ) 101 ( 5 ,(. 04 ) • 4307101 < ״ 1 - 8100401 
. 0 — 4011 ־<ס 8 ¥311 . ¥2 ; 1952 , 1-11 , 700047 40 77 [ 47 0170/1 
) 1/1 /ס 71 ) 007 !)£ 701 ) 5110 ) 7/1 , 11500 ) 80 . ¥2 .£- 8077105 
- 71 .£ ,ץ 11 01 נ! 8001 .( . ¥2 - , 41110111500 .£ ; 1952 , 56-66 , 1£0714 
" ב 1955 ,? 510/11 111 801 ז , 5011001 - 1 ; 1953 , 711 ) 51 77/71% ) 0 % 

מ. ה. ב, - י. ב. - י. ל. 

בחל, ובקופת ד", השלישית והאחרונה בשלוש התקופות, 
שלפיהן מחלקת הארכאולוגיה את תולדותיו של 
האדם הקדמון (ע״ע ארכאולוגיה? התקופות הפלאוליתית* 
הנאוליתית, הכלקוליתית ; ברונזה, תקופת ה־). ראשיתה של 
תקופה זו נעוצה בזמן, שהב׳ תפס בו את מקומה של הברונזה 
כחומר הגלמי העיקרי של הכלים, שעליהם גתבססה התר¬ 
בות החמרית של האדם: כלי עבודה ומלאכה וכלי־מלחמה. 
מבחינה זו חיה האנושות אף כיום בתק׳ הב/ שהרי ממתכת 
זו עדיין מייצרים את רוב המכונות התופסות את מקומם של 
הכלים הקדמונים בתחומי הייצור והתחבורה השונים; וכך 
אפשר לומר, שתק׳ הב׳ כבר נמשכת זמן ארור מזה שנמשכה 
תקופת־הברונזה (עד עכשיו: 3,100 שנה בא״י לעומת 1,800 
השנים של תרבות־הברונזה); אד מובן, שאין להשוות את 
אורך זמנה של תקופה זו לזמנים הארוכים יותר לאין שיעור 
של תקופת־האבן. — תקופת־הב׳ בארץ־ישראל מוגבלת ע״י 
רוב החוקרים לשנים 1200 לפסה״ג— 586 לפסה״ב — כלומר, 
לזמן שעבר מן הפלישה הפלשתית עד חורבן ירושלים בידי 
הכשרים; את התקופות המאוחרות יותר, אע״פ שהיו מבוס¬ 
סות מבחינה חמרית על השימוש בב/ מציינים בשמות 
היסטוריים, כגון: התקופה הפרסית, ההלניסטית ובד׳. 

ראשית השימוש בב׳. ייתכן, שהמלה היוונית 
; 0 ? ןז 015 (=ברזל) והמלה הלאט׳ 5115118 (=כוכב, ובריבוי 
10:3 ) $1 ) הן ממקור אחד. על כל פנים היה הב/ שנודע 
לראשונה בימי־קדם, ממקור מטאור , , ואפשר להכירו לפי 


הכמות המרובה של ניקל, הבלולה בו. מחמת הרבבו דומה 
הב׳ המטאורי בתכונותיו לפלדה, וקשה לעבדו בשיטות 
הידועות לחרשי־הנחושת, לפיכד לא היו מעבדים ממנו אלא 
גושים קטנים בלבד והיו נותנים להם צורת טבעות, קמיעות 
וכד׳. לסוג זה שייכים חרוזי־הב , , שנמצאו בקברים הטרם־ 
שושלתיים בגחה שבמצרים ( 3500 לפסה״ג בקירוב). ' 5 ש־ 
טעויותיהם שלי שמות־הב׳ במצרית ("נחושת שחורה מן 
השמים") ושל שמו בשומרית ("מתכת השמים") מעידות אף 
הן על המקור המטאורי של הב/ שהוכנס לראשונה לשימוש. 

התכת־הב/ בקנה־מידה גדול התחילו משתמשים בב׳ 

רק במאה ה 15 לפסה״נ באסיה הקטנה• בארץ זו ובאיזורים 
גובלים בה, בהרי־הטאורוס והרי־ארמניה ובקאוקאז — וכן 
בהרי פרם הצפונית — נמצאו מכרות־הב׳ החשובים במזרח 
הקדמון. החום הדרוש להפקת־ברזל גבוה מזה שדרוש 
להפקת־נחושת, ולפיכך מצרכת הפקת־הב׳ טכניקה מפותחת 
יותר. התכת־העפרות עדיין לא היה בה כדי ליצור את זרם־ 
המתכת, והיה צורר בתהליר נוסף של חימום ועיבוד(בפטיש) 
עד שהברזל היה מתגבש לגוש ביו הסיגים. מתחילה לא היה 
החומר החדש נראה עולה בערכו על הנחושת והברונזה: 
עיבודו דרש מאמץ מרובה יותר, ושפותיהם של כלי-ב/ 
שנעשו בפטיש, היו מתקהות עד מהרה. רק אחר־כך מצאו, 
שע״י ריקועו של הב׳ בפטיש וחימומו לסירוגים, וכן ע״י 
טבילתו במים קרים, אפשר ליצור כלי־ב׳ חזקים מכלי- 
הנחושת. נוסף על לר היו עפרות־הב׳ מצויות יותר, ועיבוד 
הכלים מב׳ הוכר לסוף גם כזול יותר מתוצרת־הברונזה. כר 
מילא הב׳ תפקיד ראשוני בכריתת־היערות ובייבוש־הביצות, 
שהביאו עמם את הרחבתו של השטח המעובד. 

הב׳ במזרח הקדמון. האגדה היוונית מייחסת בצדק 
את תגלית השימוש בב׳ לעמים שוגים בצפונה ובמזרחה של 
אסיה הקטנה: הדקטילים, החליבים, הכאבירים, הקורסים 
והתלורים — יצורים אגדיים למחצה, שהפיקו את הב׳ מן 
ההרים, שבהם "צמח". בעיקרו של דבר, מיוחסת התגלית 
לחליבים, שהיו משועבדים למלכי-החיתים, ויש להניח, שתג- 
לית זו נעשתה ב 1400 לפסה״ב בקירוב בהרי אסיה הקטנה. 
במשד מאתיים שנה, עד לחורבנה של הממלכה החיתית ע״י 
גויי־הים, היו מלכי-חת היחידים, ששלטו בתעשיית־הב/ 
חליפח־המכתבים בין המלר החיתי חתושיליש 111 ( 1281 — 
1260 לפסה״נ) ומושלו בהרי־כיזובדנה מעידה, שבאותו זמן 
עדיין הפיקו ב׳ בכמדות קטנות בלבד ואר ורק בהרי־ארמגיה. 
דבר זה מתאשר גם ע״י מכתביו של רעמסם 11 , מלד מצרים 
( 1292 — 1225 לפסה״ג), למלר החיתים. כלי־הב׳ מאותו זמן, 
שנמצאו במקומות שונים במצרים, כגון פגיון־הב׳ בקברו של 
תותעגחאמון, הם מתנות של מלכי־החיתים. פלישת גויי־הים 
לאסיה הקטנה גירשה שבטים רבים, שהיו בקיאים במלאכת- 
הב/ דרומה ומזרחה, באופן שהשימוש בב׳ נתפשט בשנות 
1200 — 1000 לפסה״ג בפרג/ מעבר להרי הקאוקאז, ועד לסו¬ 
ריה וארץ־ישראל. כמעט באותו זמן עצמו הגיעה ידיעת 
השימוש בב , (אפשר, שוב כתוצאה ממגע עם גויי־הים) לאי¬ 
טליה הדרומית ומשם לאומברים, שישבו מסביב לבולוניה 
(תרבות מנפרדו׳ניה). משם התפשטה ידיעה זו צפונה, להרי- 
האלפים (תרבות האלשטאט, המאה ד, 7 לפסה״ג), ומשם, 
במאה ה 8 , אל מצפוץ לאלפים (חרבות לאוזיץ בשלזיה 
ותרבות לה־טן בגאליה). בסביבות ורוצלאו(ברסלאו) נתגלו 
מ 30 עד 50 אלף תנורים קטנים, כ״א בצורת בור בעומק של 




655 


כרזל, תקופת ה־ 


656 



פגיוז־ברול, שנטעא בסברו של תותענחאמח. הידית עשויה זהב והראש שלה בדולח 


60 ס״מ ובעל דפנות־טין בעובי של 10 ם״מ. בבורות אלה 
היו שמים את עפרות־הב׳ ומתיכים מהן גושים במשקל של 
עד 10 ק״ג. בהאלשטאט היו משתמשים בתנורים גדולים 
יותר׳ שבהם היו מתיכים את העפרות בין שכבות של פחם־ 
עצים בתנור חצי־כדורי עשוי עץ מצופה טין. — ביוץ מופיע 
הב׳ לראשונה בכלים בודדים בקברים מיקניים מן המאה 
ד, 15 לפסה״נ וכן הוא מופיע באותו זמן בכרתים, עס״ד 
בצורת טבעות; הב׳ נהשב אז כשווה בערכו לזהב. במצרים 
למדו את מלאכת טבילת הב׳ במאות ה 10 —ה 8 לפסה״נ, אך 
תקופת־הב׳ ממש לא התחילה שם אלא במאה ה 7 לפסה״ג, 
עם הופעתם של השכירים היווניים. כלי־הב׳ המצריים הקדר 
מים ביותר. שנמצאו עד היום, הם מן התקופה האשוירית ( 670 
לפסה״נ בקירוב); בו בזמן נתפשט השימוש בב׳ לנוביה 
ומשם — לסודאן ולשאר חלקי־אפריקה. במסופוטאמיה הת¬ 
חילה תקופת־הב׳ בימי חמלו האשורי תכלתי־נינורתה 11 
( 889 — 884 לפסה״נ), ומאז נעשה השימוש בב׳ רווחי יותר 
ויותר. בארמונו של סדגון 11 ( 722 — 705 לססה״נ) בחורסבד 
(דור־שרו־כן) נמצאו מוטות־ב׳ בלתי־מעובדים במשקל של 
150,000 ק״ג. בתעודות אשוריות מדובר על 4,000 ק״ג של 
ב׳ שנלקחו כשלל; פעם אחת נשלחו לאשור ממארי 18,000 
ק״ג של ב׳, יבוא מדמשק. העובדה׳ שהאשורים מדברים רק 
על "עובדים במפוחים" ולא על כורי־היתוד, מלמדת, שהיו 
מביאים את הב׳ לארצם בצורה מותכת ושהמדינה היתה 
מחלקת אותו לחרשים, שהיו מייצרים ממנו את כלי־המלאכה 
ואח הנשק. בכרכמיש מופיעים כלי־ב׳ ב 1200 לפסה״נ בקי¬ 
רוב ; באוגרית (דאס שמרה) נמצא גרזרברזל משובץ בחוטי־ 
זהב ( 1400 לפסה״נ בקירוב). 

מרכז קדום אחר של תרבות-הב׳ התפתח בהודו, שבה 
הצליחו ביחוד בייצור פלדה. נדירותה של הנחושת בהודו 
ושפע הב׳ שבה מסייעים לדעה, שבארץ זו לא קדמה 
לתקופת־הב׳ תקופת־ברונזה. חרבות פרסיות עשויות פלדה 
הודית נזכרות בכתביהם של סופרים יווניים, ובתקופת 
הקיסרות הרומית למדו אומני־המערב את המלאכה ההודית 
והפיצוה באירופה הדרומית. תחנה חשובה במזרח הקרוב 



נדזז־ביז? ען חט א ד ת רד.ו—וזו■! לפטה״נ. נמצא נאונריח (ראס •שטרח). 
הסח עשייה ברינזה רישננצת זהב 


בדרך התפשטותה של אומנות הודית זו היתה דמשק, ועוד 
ביה״ב מרבים סופרים ערביים לשבח את הב׳ ההודי. טולדו 
הספרדית היתה מפורסמת ביה״ב (מתקופת השלטץ המוסלמי 
ואילך) במוצריה ה״דמשקאיים", להבי-פלדה משובחים; 
ומספרד נתפשטה אומנות זו על-פני אירופה המערבית, 

תקופת הב׳ בארץ־ישראל. המקרא מזכיר, שתובל־קין 
היד. הראשון ל״כל חרש נחשת וברזל״ (בר׳ ד, כב); תובל 
ומשך נמנים עם בני־יפת (בבר׳ י, ב), וכנראה יש לזהותם 
עם עמים, שישבו על חופי הים השחור. את העובדה, שהב' 
נזכר כמה פעמים במקרא כשלל־מלחפד. בתקופת־הכיבוש 
(במדבר לא, כב; וכן יהושע כב, ח; וכלי־ב׳ בספר במדבר 
לה, טז; דב׳ ג, יא, ערשו של עוג מלך הבשן; יט, ה; כז, ה), 
יש להסביר כאנאכרוניזם. לעומת זה מה שמסופר במקרא, 
שלכנענים, שישבו בבית־שאן ובעמק־יזרעאל, היה רכב־ב׳ 
(יהושע יז, טז, יה; שופטים א, יט), משקף אמנם מצב היסטר 
רי, אך מתקופה מאוחרת יותר. אין ספק, שהפלשתים ובעלי- 
בדיהם בין גויי-הים הביאו עמם את כלי־הב׳ ושתקופת־הב׳ 
התחילה בארץ עם פלישתם ( 1200 לפסה״נ בקירוב). כשהוא 
מדבר על כלי־הנשק של גלית הפלשתי מזכיר מחבר ספר- 
שמואל את חניתו, ששקלה "שש־מאוח שקלים ברזל״(שמו״א 
יז׳ ז). הפסוקים המפורסמים בשמו״א יג׳ יט—כב, המתארים 
את ההעדר של חרשים בישראל ואת הצורך של בני־ישראל 
להיזקק לחרשי־הפלשתים לשם ליטוש המחרשות, האיתים, 
הקרדומים וכד׳ דנים, כפי שיש להניח, בחרשי־ב׳ ובכלי-ב׳, 
אע״פ שהדבר לא נזכר בפירוש במקרא. עם נצחונותיו של 
דוד נתרבו כלי־הנשק של ב׳ שנמצאו ברשותם של בני 
ישראל, כפי שמעיד הסיפור על כיבוש רבת־עמץ (שמו״ב 
יב, לא). המסורת המקראית מתאשרת ע״י הממצא הארכ¬ 
אולוגי : כלייהב׳ הראשונים נתגלו בארץ בתל בבית-עגלים 
(תל אל עג׳ול), שבו נמצא ב״קבר פלשתי" פגיון בעל להב 
של ב׳ וידית של נחושת — כלומר, הב׳ שימש רק לחלק 
השימושי ביותר של הכלי משום שהיה נדיר, ואילו החלק 
החשוב פחות היה עשוי נחושת. באותו קבר נמצא גם צמיד־ 
ב׳; והשימוש בב׳ לתכשיטים מראה על הערך המרובה, 
שייחסו לו באותה תקופה. בתל ג׳מה נמצאו כלי־עבודה עשו¬ 
יים ב׳(מחרשה ואת), שהם הקדומים ביותר שנתגלו בארץ. 
במגידו נתגלה כוד־היתוך מתחילת תקופת השלטץ הישראלי 
( 926 לפסה״ג בקירוב). הממצא של כלי־ב׳ הוא בדרך כלל 
דל מזה של כלי־נחושת, הואיל והב׳ מחליד ומתפורר ביתר 
קלות. 

בראשית תקופת־הב׳ בארץ נערך המאבק בין בני־ישראל, 
שפלשו ממזרח ונתבססו בהרי אפרים והגליל, ובין הפלשתים, 
שישבו מתחילת התקופה בשפלה. בשלבים הראשונים של 
המאבק היתה יד הפלשתים על העליונה — במידה מרובה 
הודות לכלי־הברזל המשוכללים, שהיו ברשותם. לחצם של 
הפלשתים גבר והלך עד שהאיחוד של שבטי-ישראל על-ידי 
המלכים הראשונים, שאול ודוד, הביא עמו את גירושם של 


657 ברזל, תקופת ה¬ 



כלים חכלאיים עשויים ברזל. נמצאו בחפירות נתל ג־מה 
שליד בית־רעים 

הפלשתים מתחומי־ישראל ושבירת־כוחם במרכזיהם. מאז 
נמצאו בידי בגי־ישדאל כלי־ב׳: גדזיני־ב׳ נמצאו בידי גוזרי 
העצים" כפי שמעיד הסיפור על אלישע (מל״ב ו, ה—ז) ו 
צדקיהו" נביא־השקר בימי אחאב" עשה לו קרני־ב׳ (מל״א 
כב, יא), האיסור של הבסת ב׳ על מזבח ה/ המפורש בדברים" 
כז, ה, משקף, כמובן, את המצב בסוף ימי בית ראשון(וחשו׳ 
המקום המקביל בשמ׳ כ, כב, שבו אין מתכת זו נזכרת כלל 1 
לאותה מסקנה אנו מגיעים מהקבלת המונחים "גרזן" ו״ברזל" 
בדבר׳ יט, ה). העובדה, שבדברים ח, ט, מתוארת א״י כ" ארץ 
אשר אבניה ברזל"׳ משקפת אף היא מציאות מאוחרת יותר! 
בם׳ איוב כח, ב, מדובר על ה״ברזל מעפר יקה" כעל דבר 
ידוע לכל. יחזקאל (כז, יב, יט) מזכיר פעמיים את הב׳ בין 
הסחורות המובאות לצור. גם העובדה, ש״כור הברזל" משמש 
סמל לארץ־מצרים, בית־העבדים, בכמה מקומות במקרא(דבר' 
ד, כ; מל״א ח׳ נא; ירמ׳ יא, ד), וכן מה שעול־הברזל נזכר 
כמד, פעמים כסמל־העבדות (דבר׳ כה, מה; ירט׳ כה, יד) 
מעידים׳ שהשימוש במתכת זו וידיעת התהליכים הטכניים 
להתכתה היו רווחים באותה תקופה. 

- 5£11, 3. 17. £11171 (10 £111111X1 ת 01 נ 1 'ן-' 0££1£1 א- 0 ז 1£3 -:> 0£2 נ) 

.( .א ;( . 11 61 , 1925 , 111 , 1 ז£ג £1 . 1 )£ , 0 * ¥072010/110/1 7/07 071 ) 1 

: 0 < ," 11712 ( 14110 1 ) 1171 7111111712 5 , 2 ! 1730117 *£" ,ל£נ!ז 0 '- 1 

- 711/1 { 0 ¥1111072 14 , 11311 •א £ 11 ־ 41 ■( 110101 . 5 .£ ,־ 1££1 ] $1 
.( 592-599 ■< 1 ת , 17071 .זע) 1955 , 7101022 
מ. אדי. 

ברזליי הנלעךי, מעשידי־גלעד ומנאמניו של דויד מלך־ 
ישראל. מוצאו היה מרוגלים שבעבר־הירדן (לפי 
ההשערה: ברסיניח, 9 ק״מ דרומית־מערבית לאירביד). ב׳ 
מתואר במקרא כ״איש גדול מאד"" כלומר כעשיר מופלג, 
עתיר־נכסים (שמו״ב יז, כז; יט, לב—לג). בימי מרד אב¬ 
שלום כילכל ב׳ את דויד כשזה האחרון ישב במחנים, וכשחזר 
דויד לירושלים, לילה אותו ב׳ עד יריחו, אבל את הזמנתו 
של דויד, שיבוא לירושלים וישב בהיכל־חמלך, לא קיבל ב׳ 
מחמת זקנתו המופלגת, ולעומת זה שלח עם דויד את בנו, 
כמהם (או: כמהו)׳ שמאז היה (עם בני־ביתו) מאוכלי שולחך 
המלך (מל״איב, ז). נראה, שלכמהם ולקרוביו יוחדה שכונה 
על־יד בית־לחם, ששימשה להם מקום־מגורים קבוע, ולפיכך 


■ ברזלי, סלוטורה 658 

נקראה בשם ״גרות כמהם״ (ירמיה מא, יז). — בדורות של 
בית ראשון נתחתנו משפחות־כהנים עם נשים מצאצאיו של ב׳ 
הגלעדי ונקראו על שמו: "בני ברזלי". בדור של שיבת־ציון 
(עזרא ב, סא; נחמיה ז, סג) נפסלו צאצאיהם לכהונה (אך 
אפשר, שהוכשרו את״כ, כמו שאנו מוצאים במשפחת הקוץ). 

השם ב׳ אינו ידוע ממקום אחר, אבל נראה שהיה רווח 
בעה״י (עי׳ שמו״ב כא, ח). — על ב׳ כתב י. ל. גורדון את 
הפואמה האידילית "דוד וברזלי". 

בן־זלי, : יהו#ע ( 1855 , קלצק — 1918 , לוזאן), סופר עברי; 

מעסקני הישוב העברי בארץ־ישראל. ב׳ קיבל חינוך 
מסרתי, וכן הושפע מספרות ההשפלה העברית. משנתבגד 
עסק במסחר ובתרמ״ז ( 1887 ) עלה לא״י והתחיל מפרסם 
מכאן מאמרים ב״המליץ" וב״הצפירה" על בעיות־הישוב. 
בתרמ״ח חזר לרר 
סיה, ולפי עדותו 
של אחד־העם בזב־ 
רובותיו, היו ב׳ 
וא. א. לוברסקי 
מהוגי רעיון "בני 
משה" והם שהצי¬ 
עו לו, לאחד-העם, 
את ראשות־האגר 
דה. ב 1890 עלה 
שנית לא״י, נתמ¬ 
נה מזכיר הוועד 
הפועל של חובבי- 
ציון ביפו, וביחד 
עם יהודה גרזובם־ 
קי ערך את הירחון 
"מכתבים מארץ- 
ישראל". פעילותו הציבורית הקיפה כמה וכמה תחומים: בעיות 
הפועלים, בתי־הספר, המושבות וגורל־האיכרים, בית־העם 
והגימנסיה בירושלים, כרמל מזרחי, ועוד ועוד. אח״כ עבד 
בסניפי אפ״ק ביפו ובירושלים ופיטוריו בשל מרדנותו עוררו 
הדים מרובים בישוב. ב׳ פירסם בעיתונות העברית סיפורים 
הרבה מחיי־הישוב, והיד, מן המספרים הראשונים שכתבו 
על נושא זה. חלק מכתביו כונס בכרך אחד, שיצא בתרע״ב. 
כשפרצה מלחמת־העולם 1 יצא לשווייץ ושם נפטר. עצמותיו 
הועלו לארץ ב 1933 ונטמנו בירושלים. 

ד. תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, א׳, 151-150 ! 

א. ר. מלאכי, "הדואר", כ״ד אלול תשט״ז; מ. סמילנסקי, 

משפחת האדמה, נ/ תש״ד, 60 — 65 . 

ג. ק. 

3 ךזלי, סלוטורה •— 33121131 ש 3101 צ 531 — ( 1860 , טרי* 

אסטה — 1939 , רומא), מדינאי איטלקי יהודי. ב׳ 

היה בנו של יוסף (^ 0111x6 ) ברזילי ( 1824 — 1902 ), שהיה 
בקי בלשונות־שם ושימש מזכיר של הקהילה היהודית בטרי- 
אסטה. ב׳ הצטרף ללוחמי־השיתרור האיטלקיים וכשהיה בן 
18 נאסר לשנה ע״י שלטונות־אוסטריה. אח״כ למד בבולו¬ 
ניה, היה מעורכיו של העיתון 111811113 1,3 , שיצא ברומא 
( 1883 — 1891 ), ונכנס לבית־הנבחרים ב 1890 . התלהבותו 
האירדנטית היתד, מרובה כל־כך, שנתפרסם כ״הציר של 
טריאסטה". ב׳ הטיף לכניסתה של איטליה למלחמה נגד 
גרמניה ואוסטריה ב 1915 , ובאותה שנה נתמנה מיניסטר 



יהושע נרז 5 י 









ברחה: הכיכר הגדורה. 

לשטחים המשוחררים בממשלתו של סאלאנדרה. ב׳ היה 
מנציגיה של איטליה בוועידת־השלום ב 1919 ! ב 1920 נעשה 
סנאטור. 

3 ך 1 ני/ ךנ י אל — 1£1 ת 03 1 ץמש 2$ ז £6 — ( 1776 — 1836 )׳ 
משורר הונגארי. ב/ שהיה בעל אחוזה גדולה, היה 
כותב שירים בשעות הפנאי. שיריו נתפרסמו לראשונה ב 1813 
והביקורת השלילית שמתח עליהם פרנץ קלצ׳אי גרמה, שב׳ 
כמשורר נאלם. נאום־האזכדה של קלצ׳אי על ב׳ תיקן 
במאוחר מקצת מן המעמת. ב׳ הגן על זכויותיה היתרות של 
האצולה ועל חוקת־המעמדות העתיקה. גם יחס( ליהודים 
נקבע ע״י המושגים, שהיו מקובלים בזמנו. יהודי הכפר היה 
בעיניו אדם מושחת. בשירתו הגיע לשיאו החיקוי של "הכיוון 
ההומאניסטי", בלומר של המשוררים היוונים והרומיים 
(וביחוד של צורות־החרוז שלהם). ב׳ הוא הנציג הגדול 
ביותר של שירת האודות הקלאסית העתיקה בהונגאריה. 
כמשורר היה תלמידו של הוראציוס וממנו נטל גם אח 
תפיסת־עולמו: את הערצתו למידותיהם השלמות של הקד¬ 
מונים ואת תוכחתו על ההתנוונות הלאומית של האחרונים 
("אל ההונגארים"). באודות הפילוסופיות שלו עוסק ב׳ בענ¬ 
ייניים כגון דתיות, שביעת־רצון, ?ברה ("תפלה", "חלקי", 
"חורף ממשמש ובא"). הרגשה אחרונה זו מגלה בו את 
השפעת הורם שקדם לרומאנטיקה. שירי־ב׳ מצטיינים בכוח 
לשונם, בעושר תמונותיהם ובשלמות צורתם. מהדורה ביקר- 
תית של שיריו הוצאה ע״י או. מרניי ( 1 ץת 6 ז 1£ \), ב 1936 . 

13 ־ 1 רק סרנין, סירנו לה, זי׳ע סירנו ךה !ך!׳רק. 


במרכז — םגד 5 ־ד,פעסונים 

3 ךדזהי איי ?ריז' (בפלאמית £8£ גת 8 , בצרפ׳ $£#נ 1 מ 8 ), 
עיר בבלגיה המערבית, במרחק של כ 12 ק״מ מן 
הים הצפוני. מספר תושביה — בהקפה המצומצם — ב 53,000 
( 1956 ), בהקפה הרחב (עם פרבריה המרוחקים) — כ 80,000 . 

השם ב/ שמובנו בפלאמית "גשרים", בא מן הגשרים 
המרובים שבעיר. ב׳ נבנתה מלכתחילה על נחל ריד. (שץ 8£ ) 
באיזור-ביצות. במרוצת־הזמן הותקנה רשת מסועפת של 
תעלות, שעוברות בעיר ומקיפות אותה. תעלות מחברות את 
ב׳, היושבת בגובה של 9 מ׳ מעל פני־הים, גם אל הים, שעל 
חופו יושבת כאן זברחה ( 11£8£ זנ 2661 — ב׳ הימית). בעמוקה 
שבהן מהלכות ספינות, שהן שקועות במים עד 7.5 מ׳. 

תושבי-ב/ שהם ברובם הגדול פלאמים, מתפרנסים ממלא¬ 
כה, תעשיה, תיירות ושירותי-הגמל. בין המלאכות חשובה 
ביותר מלאכת־המחשבת של תחרים, שבה יש לב׳ מסורת 
של מאות שנים. חשיבות ממדרגה שניה נודעת לתעשיות 
של חפצי־מתכת קטנים, לבישול־שעורים ולעיבוד שמרים 
משכר, לנגרות־רהיטים ולעבודות־דפוס. ב׳ בכללה, חוץ 
מפרבריה החיצונים החדשים, שמרה על צורתה מיה״ב, 
ומפני־כן היא משמשת מרכז־משיכה לתיירים. רחובותיה 
צרים, קצרים ועקלקלים ויש בה סימטות בלתי-מפולשות. — 
מבנייני־ב׳ מפורסמים ביותר השוק המקורה (מן המאות 
ה 13 — ה 16 ) ומגדל־הפעמונים הסמור לו (שגבהו 108 מ׳), 
יית-העידיה, הבנוי בסיגנון גותי (מן המאה ה 14 ), שבו 
מצויים 48 פסלים של רוזני פלאנדריה ורוזנותיה, כנסיות 
אחדות מפוארות, מקושטות בתמונות ובפסילים, בתי-נכות 
ובתים של סוחרים יחסנים (פאטריציים). א. י. בר. 




661 


ברחה או פריז׳— ברחל 


662 



ברחה: בנייז העיריה בפ 5 אם דה בורג 


היסטוריה. בתקופה הרומית היה במקומה של ב׳ 
כפר-דייגים. במאה ה 7 כבר היה למקום אופי עירוני וב' 
נזכרת בשם. הלאטיני 1126056 * 81 11 ז 111 ק 10 ת 111 א. ב׳ קרובה 
לים מכל ערי פלאנדריה, ומכאן עדיפותה עליהן. באלדוין 11 ׳ 
הרוזן של פלאנדריה, הקיף את ב׳ חומה ( 867 ) ומ 1093 עד 
1180 היתד. ב׳ מקום־מושבם העיקרי של רוזני-פלאנדריה. 
במאה ה 11 כבר נמצאה ב׳ בקשרים מסחריים עם אנגליה 
(ביחוד לאחר שזו האחרונה נכבשה ע״י הנורמאנים, 1066 ), 
דאניה וגרמניה הצפונית. הצמר הגלמי האנגלי היה מובא 
לשם עיבודו לב/ וב׳ נעשתה גם מרכז המסחר בצמר זה. 
אחר מסע-הצלב הראשון נעשתה ב' השוק הראשי לסחורות, 
שהובאו מן המזרח לאירופה שמצפון לאלפים. ב 1190 אישר 
הרוזן באלדווין 111 ׳\ אוטונומיה עירונית רחבה לב/ שזכויו¬ 
תיה התרחבו והלכו במאת־השנים שלאחר מכן. ב 1240 קיבלה 
ההאנזה הפלאמית, שסוחרי־ב' מילאו בה תפקיד מכריע, 
כתב־זכולת בלונדון. מאמצע המאה ה 13 עד אמצע המאה 
ה 14 הגיעה ב׳ לשיא פריחתה. ב׳ היתד. אז הנמל העיקרי 
של אירופה הצפונית וכונתה "ויניציאה של הצפון". מספרן 
של האגודות המקצועיות בב׳ הגיע ל 80 , והחשובות שבהן 
היו של האורגים, הבוטשים, הגוזזים והצבעים. ביחוד 
פרתה בב׳ תעשיית־המותרות של אריגי צמר, משי, קטי¬ 
פה ומרבדים. בב׳ היו בתי־מסחר של ויניציאה, ג׳נובה, 
פירנצה וערי־גרמניה. במאות ה 13 — ה 16 שימשה ב׳ מחסן 
של ערי־ההאגזה. בב׳ התחרו חנט ואיפר — הערים העי¬ 
קריות לתעשייודהצמר. ב׳ היתד, קומונה פאטריצית, שעל 
ההשפעה עליה התחרו אנגליה, צרפת ופלאנדריה. ב 1301 
מסרו הפאטריצים את ב׳ לפיליפ / 1 ! (ע״ע), מלך צרפת, 
אד זה האחרון שאף לצמצם את תירותן של הערים הפלאנ־ 
דריות, ומתוך כך גרם למרד האומנים של ב/ שבראשו 
עמדו המנהיגים של האגודות המקצועיות (-!!תל 65 מ 1 )בבת 


260156 ), ב 18 במאי 1302 נרצחו בב׳ יותר מ 4 אלפים איש 
מחיל־המצב הצרפתי. המאבק, שנמשך כשנה ללא הכרעה. 
נסתיים בשלום של פשרה, שלפיו נשאר השלטון בב׳ בידי 
הפאטריצים והאומנים גם יחד. המהומות החברותיות, והס- 
תתמותו של מפרץ־זווין הקטן, שעליו ישבה ב/ גרמו 
לירידתה של ב׳ מאמצע המאה ד, 15 ואילך, ואנטוורפן נבנתה 
מחורבנה של ב/ ב 1488 עברו המושבות של הסוחרים 
הזרים, שהיו בב/ לאנטוורפן; ב 1505 העבירו הפוגרים (ע״ע) 
וב 1545 ההאנזה את משרדיהם הראשיים מב׳ לאנטוורפן, 
בעלת הנמל העמוק שעל הסחלדה. 

במחצה הראשונה של המאה ר, 16 נתעוררה ב׳ לפריחה 
לתקופה קצרה, בעיקר משום התפתחות המסחר עם ספרד. 
ב׳ עדיין נחשבה אז לעיר השניה בחשיבותה בארצות־ 
השפלה. הגלייתה של האוכלוסיה הפרוטסטאנטית מב׳ בימי 
המרידות נגד ספרד בארצות־השפלה וכיבושו של סלויס 
( 811115 ), נמל־ב/ ע״י הולאנד ( 1604 ) סיימו את ירידתה של 
ב/ שכונתה אז בשם ״ב׳ המתה״ ( 16 * 0101 ב 81112651 ). 

ב 1704 , בזמן מלחמת ההולאנדים עם צרפת, צרו ההולאג־ 

דים על ב/ שהיתה תפוסה על-ידי הצרפתים, וכבשוה. 
ב 1708 — 1709 וב 1745 — 1749 היתה ב׳ בידי הצרפתים. ב 1794 
נכבשה ע״י הצרפתים וסופחה לצרפת, ומאז עד 1814 היתה 
ב׳ בירת הדפארטמנט של לים ($?. 1 ). 18143 סופחה ב׳ 
להולאנד, ב 1830 — לבלגיה. במאה ה 19 התחילה פריחתה 
הכלכלית המחודשת של ב׳. העמקת התעלה לזברחה ב 1900 , 
שהורות לה יכולות ספינות-ים בינוניות להיכנס לנמל־העיר, 
הפכה את ב׳ לנמל הרביעי של בלגיה (אחר אנטוורפן, חנט 
ואוסטנדה). גורם נוסף לפריחתה המחודשת של ב׳ היא 
התפתחותה של התיירות. — מאוקטובר 1914 עד אוקטובר 
1918 היתה ב׳ כבושה ע״י הגרמנים ושימשה בסיס לצוללות 
הגרמניות, שפעלו נגד אנגליה. ב׳ נכבשה שנית ע״י הגרמנים 
במאי 1940 והיתד, בידם עד ספטמבר 1944 . 

1217271 1-1 ) 1 17111121121 111 211 ^ 11111 ) 811112/121 8111££25 , 1££ ק 6 ב 11 . 8 

, 15 ) 1,6 . 4 ? : 1910 , 25 ^ 8117 , 0110108 . 4 . ; 1908 , 1 ) 211111021 ^ 8 

211 8111££2 , ¥6116 311 * 1 . 1 ־ 1 ; 1926 , 051 ? 115 11111 > 25 ^ 8111 

, 2 ^ 8112 ,*! 0601 * 81 ״ 1 . 1 60 : . 8 . 8 ,־ 11301161 )£!■)? . 1 . 4 < 
- 6 ) 835 ¥30 . 8 ; 1907 , 0 ) 1 ) 8/10 . 8 . 8 , 1.00 16 ) 140110 . 0 61 
. 8 . 8 ,) 01061 . 0 ; 1908 , 0 ) 1 ) 840 . 8 . 8 ) 3 1 )<} 001 ) 1 ) 1 ). 1 ,־ 1361 
01 ) 1 ) 810101111 0 ) 1 /) 1 !) 110 ! 1 
,. 63 ם 13 זזז 06 ) , 8110 )! 11 , 8 . 8 01 ! 1 / 10$ ) 000 ) 111 ,ץ 03 
- 80 ) 41101 ) 01 , 168130861 ־ £1 .( . 18 ;( 1952 ,. 68 . £081 ; 1924 

!110(111(1!( 18010(1, ¥ 01 . X 1 ¥, 1937 ; 0 . ) 68116153 , 8. 8. 80 

1800011111180 )!<£ ,׳< ת ) 10 ¥ 0 ' 1 .? ; 1938 , 201 100 ) 1 ה! 1010 \ 
. 1955 , 1 ^ 8010110 ) 1/1 ,. 8 , 0300 ) 055 ) 0 .? ; 1948 ,. 81 . 8 . 8 . 8 

ע. י.־ה. 

?ךטהולץ. ברתולד - 6111012 ־ 81 ג> 1101 ו! 86 - ( 1862 , 
פרייברג, מוראוויה — 1936 , ברנו), היסטוריון 
גרמני־יהודי. ב׳ למד באוניברסיטה בווינה בהדרכתו של 
תאודור זיקל (! 816166 ), התנצר בצעירותו והשתתף ב 1886 — 
1892 בהוצאתם של ה״מקורות לתולדות־גרמגיה״ (- 19101111 
103 ) 0130136141510 ) 06 06013 !).ב 1892 נתמנה היסטוריון של 
מוראוויה, ומ 1900 ואילך ניהל את הארכיון של ארץ זו. את 
עבודתו המדעית ריכז בחקר תולדותיהן של מודאוויה ובר 
המיה, ועל נושא זה פידסם כמה חיבורים חשובים. ב׳ טען, 
שהגרמנים בארצות אלו הם צאצאיהם של השבטים הגרמ¬ 
ניים, שישבו בתחום הסודטים קודם פלישתם של הצ׳כים. 
בשנות־חייו האחרונות עסק בתולדות־היהודים במוראוויה 
ביה״ב, פירסם חיבור על נושא זה ( 1611011611 ! 065011101116 
1934 ,־ 11116131161 !! 101 1913111611 ס!) וכן קובץ של מקורות, 
שעליהם הסתמך ( 101160 ! 16 ) 0061160 201 06x011101116 
1935 , 60 ) 1311 .! 10 ). 

- 6110 )>)/ ! 11 ) 111 * 10 1 ) 8 0 )^ 11140 ) 1111 ( 1 ״ 8 . 8 , 1 ( £68116 . 0 
. 1938 , 8308 . 52 , 1£ ז 111 /)!) 0 (! 11 /) 11 /)!) 0 ) 11 ) 1111 )!)* 


3 ר־ט 1 ביה — השם הספרותי של פינחס פרנקל — 
( 1875 ״, ואסילקוב, פלך קיוב — 1934 , ניצה, צרפת), 

סופר, מבקר וחוגד״-דעות עברי. חיה בודד בחייו האישיים 
ומתרחק מעסקנות ציבורית. הירבדי לכתוב מאמרים פובלי¬ 
ציסטיים, מאמדי־ביקורת ומסות ספרותיות, שפירסם בייחוד 
ב״השילוח" ("בראשית ספרותנו החדשה"! הערכה ביקרתית 
של "רשימות" לג. שוסמן! ועוד), וכן השתתף בקובץ 
"העתיד" של ש״י איש הורוויץ (מאמרים על מהות־היהדות). 
נתפרסם במחקר "להשתלשלות התורה הסוציאליסטית" 
("השילוח", ברכים ם״ז וי״ם), שהיד. בשעתו חידוש בספרות 
העברית, במאמריו בתודת־המוסר ("מספר־המידות", שם, 
כרכים כ״ה וכ״ז), ועוד. כן חיבר את "ספר־הנזירים" (על 
הפרישות והסגפנות בישראל) וכמה מאמרים מעניינים, 
שנדפסו ב״העולם", ביניהם מאמר על הרצל בשם "ויהי 
בישורון מלך״, שעשה רושם חזק בשעתו. — ב 1901 עבר 
לדור בשווייץ. ב 1906 פירסם בגרמנית ב 1160 ) 510 ) 06 ) 86 
את ספרו: 1116 ק 1111050 ג} 065011101115 56106 1 ) 00 8001616 

("באקל ופילוסופיית־ההיסטודיה שלו"). ב׳ גם תירגם לעב¬ 
רית את האוטופיה הסוציאליסטית של אדוארד בלמי (ע״ע), 
01 ז 3 ׳ס 83016 1x016102 , בשם ״בעוד מאה שנה״ ( 1895 ), ואת 
ה״אוטואמאנציפאציה" של פינסקר (ע״ע) ואת "תולדות- 
המאטריאליסמוס" של פ. א. לאגגה. 

מ. י. בן־גריון, בשדה־ספר, ח ( 1921 ), 103-91 . 

י. ק. 

ברטזלומאו. פלא — 1010101060 ) 83 3 ) 8 — ( 1472 , פירנ¬ 
צה — 1517 , ויניציאה), מגדולי הציירים בתקופת- 
השיא של הרנסאנס. ב , , ששמו המקורי (קודם שנעשה נזיר) 
היה בצ׳ו דלה פורטה ( 13 ) 0 ? 16113 ) 830010 ), התחיל לומד 
ציור בגיל 12 בבית־המלאכה של קוסימו רוסלי. כאן למד 6 
שנים וגם התעמק ביצירותיהם של מזצ׳ו, גירלאנדאיו, 
לאונדדו ופיליפינו. כחסידו של סאוונארולה היה ב 1496 בין 
הציירים ששרפו את יצירותיהם החולוניות. בשיתוף עם 
אלברטינלי צייד ב׳ ב 1497 "בשורה" בשביל הקאתדראלה 
שלי וו׳לטרה, ושנה לאחד מכן הוזמנה אצלו תמוגת "יום־ 
הדיך לכנסיית־מדיה החדשה בפירנצה. ב 1500 נכנם למנזר 
בפראטו (סמוך לפירנצה) ונדר שלא לצייר עוד. אך לאחר 
שנה הועבר למנזר 'ע" ש מארקום הקדוש בפירנצה, שהיה 
ידוע כמרכז לטיפוח אמנות (בין השאר פעל כאן בעבר 
הנזיר־הצייר הגדול פרא אנג׳ליקו). כאן הותר נדרו ב 1504 
וב׳ נתמנה המנהל של בית־הרלאכה לציור. ב 1508 שהה 
שלושה חדשים בוויניציאה, וב 1514 נסע לסיאגה ולרומא! 
כאן לקתה בריאותו ומאז לא הבריא. 

הנושא, שהיה חביב על ב׳ ביותר, היתד. המאדונה על 
כם־מלוכה כשמסביב לה עומדים קדושים! בנעוריו היה מצייר 
את המאדונה על רקע־נוף, אך במרוצת־הזמן בחר לצייר 
אותה לפני קיר חלק, כשדמויות הפמליה שלה ניצבות עפ״ר 
על מדרגות, והמאדוגה מוגבהת מכל השאר. הקומפוזיציה 
מהווה לפעמים קרובות משולש, שבזוויתו העליונה נמצא 
ראשה של המאדונה. מבנה זה, ביחד עם ההבעה המאופקת 
של הדמויות ועם השלווה והדרת־הכבוד השופעות מהן, 
משווה ליצירותיו של ב׳ פשטות מונומנטאלית. בכמה מתמד 
נותיו, כגון ב״השליחים", שבהן אנו מוצאים תנועות נרגשות, 
ניכרת ההשפעה של מיכאל-אנג׳לו, ואילו הגונים החמימים 



669 


כרטולומאו, פרא—ברמולמ׳י, ג׳וליו 


670 



פרא ברטולומאו: "קרושה" (רישום־ניס. אופיצי, פירנצה 


של צבעיו הם תולדה של אסכו׳לת־ויניציאה. כן למד מן 
האור־וצל של לאו׳נארדו. 

ב׳ היה גם מן הרשמים המעולים של זמנו והשיג בתחום 
זה פלאסטיות מופלאה. עד 1508 עשה רישומי־עט, ולאחר־ 
מכן רשם בגיר. כ 880 מרישומיו (שברובם הם סקיצות 
לתמונותיו הגדולות) נמצאים באספים הגראפיים החשובים, 
ביהוד של ויימאר (כ 400 ), פירנצה (כ 200 ), הלובר, המוזיאון 
הבריטי וברלין. 

החשובות בתמונותיו של פרא ב׳ הן: ״יום הדין״ ( 1499 ז 
פרסקו בכנסיה ע״ש מארקוס, פירנצה — שלא כולה היא 
מעשה־ידיו) ז ״דיוקנו של סאו 1 נארולה״ (שם)! "ישו מתגלה 
בדרך לאסאוס" ( 1505/6 : לובר)! "הבתולה כמלכה, עם 
שני קדושים״ ( 1509 ! הקאתדראלה, לוקה)! "כלולותיה 
של קתארינה הקדושה״ ( 1509 ! לובר)! "פטרום", "פאולום" 
( 1514 ז הוואטיקאן)! "אמו של ישו מתאבלת על מותר 
( 1515 > פיטי, פירנצה) ז ״ישעיהר; "איוב" (אופיצי, 
פירנצה). 

10 '! ן<}קגמ 1£ .'" 1 ; 1899 , 811051 ) 101 : 150 / 1 ^ 1 ־,;ג/ ,ת 1 ח)!רו/י\ . 11 

; 1903 , 0 ) 401 ! 500 000 ) 50/1111 ) 41 1104 80110 0/0110 . 8 

)) 0110 ) 8101 ) 41 004 , 8 810 , 2 זת 6 [ 6 < 031 תסצ . 11 

. 1922 ,)) 0015100 ). 8 

ע. י.־ה. 

ברטזלום — 031-101115 — ( 1314 — 1357 ), משפטו איטלקי. 

ב׳ נולד בסאסופראטו ( £61-1-3£0 ס 3358 ) שבאיטליה 
התיכונה ומכאן כינוין: ב' דה סאסופראטו. מ 1343 ואילך 


הורה משפט רומי באוניברסיטה של פרוג׳ה והוציא לה מוני¬ 
טין. ב׳ נחשב לגדול המפרשים של המשפט הרומי באסכולת 
ה״פרשנים״ — הקומנטטורים או הפוסט־גלוסטורים — המ¬ 
פורסמת, שקמה באיטליה במאה ה 14 . פירושיו נתקבלו 
כאסמכתות בבתי־המשפט. שיטתו בפרשנות־המשפט היתה 
להוציא מן הטכסטים הרומיים עקרונות ותורות, שנראו לו 
הולמים את צרכיו של המשפט הנ 1 הג ומתאימים לתנאי- 
החיים בזמנו. המשפט המקובל באיטליה — שנוצר מן החומר 
המגוון, שסופק ע״י ה״קורפום יורים", שיטות המשפט הקא- 
נוני והפאודאלי ומנהגים וחוקים מקומיים — הוא בראש 
וראשונה פרי עבודתו של ב/ במחקריו בתחום זה נתקל ב׳ 
בבעיות, שהיו כרוכות בהתנגשות חוקים: היחסים של 
הערים־המדינות של איטליה נתהדקו בימיו, כתוצאה ממסחר 
פורח ומתפשט! חוזים נעשו בעיר אחת ונועדו לביצוע 
בעיר אחרת! אזרחים של עיר אחת רכשו להם נכסים בעיר 
אחרת! נישואים בין־מדינתיים נעשו שכיחים! חטאים ונזי- 
קים נעשו ע״י זרים! נוצר, איפוא, הכרח לפתור את הבעיות 
המשפטיות שנבעו מתנאים אלה, וקודם כל, לקבוע את 
תחולת המשפט המתאים. מכאן בא מחקרו המפורסם של ב׳ 
על התנגשות־חוקים, ששימש חיבור בן*םמך במשך מאות 
שנים ושערכו העיוני לא פחת עד היום. 

נראה, שלב׳ חייבים אנו אח ההכרה בעקרון, שה 1001 ^ 
מכריע בשאלת תקפו של אקט משפטי — חוזה או צוואה! 
שהמשפט של מקום־הביצוע מכריע בשאלות, שנובעות 
מהפרת־החוזה! ש ה £01-1 מ 1 קובע בענייני פרוצדורה ועתידה 
ושענייני־עבירה נחתכים לפי החוק של המקום, שבו נעשתה 
העבירה. ב׳ הכיר באוניוורסאליות של המשפט הרומי; עם 
זה קבע, שחוקים מסויימים תקפם מוגבל לבני־האדם ולחפ¬ 
צים, המצויים בתחומי סמכותו של הריבון שחקקם, ואילו 
חוקים אחרים יש להם ת 1 קף גם מעבר לתחומים אלה. להבדל 
זה נודעת חשיבות מרובה ביותר במחקרים החדשים על 
התנגשות-החוקים, שנתחברו בספדות־המשפט האירופית. 
מבחינה זו יכול ב׳ להיחשב כמייסד המדע המודרני של 
המשפט הבינלאומי הפרטי. 

משאר חשובי ספריו של ב׳ יש לציין את חיבוריו: "על 
פרוצדורה", "על ראיות", ו״פירוש על קובץ החוקים של 
יוסטיניינוס". ספרו האחרון נחשב בכמה ארצות כבן־סמד 
שווה בחשיבותו לקובץ-החוקים גופו. 

; 1914 ,(: 86311 .מ .| -<י 1 . ע ) 0105 * 1 )ס 11 ) € 00/11 ) 1/1 00 . 8 
) 1/1 10 80511100 8115 ; 11010 )/ 50150 / 0 . 8 ,£! 60 ׳% . 8 . 14 . 2 > 
1111515 [ 01 ) €1 ; 1913 , 111 ^ 1011 ( 8 ־ 08 ) 801111 ! 10 ) 41 ) 4 ! / 0 1 ) 8815101 
, 1914 ,( 1430:011 .£ 3011 100611 ) 130 ^ .[ . 1 ) 6 ) 14/0114 ) 1/1 /ס 

0111 * 1 800100 / 0 5 ) 11 ) 1 ) 8110 ) 1 / 1 ' ,) 1101 ) 10 ) 8 .״ 1 . ז \\ ; 45-57 
. 176 , 1938 , 0111 * 1 10 ) 404 ! 10 101100 ) 8 11 ) 1/1 004 

ש. ז. ח. 

3 ךט 1 ל 1 צ'י, ג'(ל י 1 — £010001 ז 83 0111110 —( 1613 , צלנו, 
מחוז ויטרבו — 1687 , רומא), ביבליוגראף והנראים־ 

טן איטלקי נוצרי, ב' למד עברית מפי המומר'ג׳ובאני 
באטיסטה (לשעבר יהודה) יונה מצפת. ב 1651 נתמנה 
פרופסור לעברית ולספרות רבנית ב-ץלקסשא רם! 1 ! 001168 
101-11111 0 =ביה״ס למומרים ברומא), ובאותו זמן עצמו שימש 
מזכיר עברי בספריית־הוואטיקאן. ב׳ נתפרסם בעיקר על-ידי 
ספרו 1111€3 ל 036 818110111603 3 מ 438 !ן (בעברית: "קרית 
ספר והוא חיבור גדול שבו נכתבו כל ספרי היהודים"), שיצא 
ברומא בארבעה כרכים — האחרון: בעריכת קארלו ג׳וזפה 







671 


כרטולוצ׳י, ג׳וליו—ברמולי דניאלו 


672 


אימניונאטי — ב 1675 — 1693 * אימבלנאטי הוסיף גם כרך 
חמישי, שמכיל ביבליוגראפיה של חיבורים בלאטיבית על 
יהודים או על היהדות. עבודה גדולה זו, שמעידה על בקיאותו 
המרובה של ב׳ בחומר, היא העבודה השיטתית והמקפת 
הראשונה, שנתחברה בביבליוגראפיה של הספרות העברית. 
היא שימשה יסוד ל 1163 ז 1 < 1 נ 831 816110111663 של וולף ולעבו¬ 
דות מאוחרות יותר באותו תחום. חיבורים מסויימים, שנראו 
בעיני ב׳ כחשובים ביותר, מובאים כאן בשלמותם במקורם 
העברי ובתרגום לאטיני. פה ושם ניתנו גם סקירות על תול¬ 
דותיהם של מהברים חשובים. הביוגראפיות של פרשני- 
המקרא, הכלולות בספר (כגון רש״י, הראב״ע, הרד״ק, 
הרלב״ג, אברבנאל) נתפרסמו גם ב 3 ^ 111 נ!ל 83 0316013 ^ של 
1 ) 1 * 8613 (אוטרכט, 1702 ). עבודות אחרות של ב׳ נשארו 
בכתב־יד. 

. 468 . 11 , 1 ) 11211 ' 4 וזס!) 77 ) 5 . 14 . 0 

בךט 1 ל 1 צי, פרנצ׳סקו — 831401022.1 0 :> 65 :) 311 ז? — ( 1728 , 
פירנצה — 1815 , ליסבון), חרט איטלקי, שנטל חלק 
חשוב בחיי־האמנות של אנגליה. כבנו של צורף־כסף התחיל 
מתכשר כאמן בילדותו ואח״כ למד ציור באקאדמיה של עיר־ 
מולדתו. מ 1748 למד חריטה בוויניציאה, שהיתר, אז מרכז 



ם. באדשולוצי: ,האלה פ 5 ורה עם קח השפע", תחריט 

חשוב לאמנות ז(; במשך שש שנים עבד בבית־המלאכה של 
יוסף ואגנר, שבו גם נדפסו עבודותיו הראשונות (בלא 
חתימה). לאחר שרכש נסיון מרובה בעירם של טיאפולו, 
גווארדי וקאנאלטו נתפרסם ב׳ כחרט מעולה, ומשביצע סידרה 
של 12 תחריטים לפי רישומים'של גורצ׳ינו יצא שמו אף 
מחוץ לגבולות ארצו. ב 1764 עבר לאנגליה, בהתאם להצעתו 
של ר. דאלטון — סוכן, שנשלח לאיטליה ע״י ג׳ 1 רג׳ 111 , מלך 
אנגליה, כדי לקנות יצירות-אמנות ולשכור חרטים, שיידעו 
להעתיקן. בלונדון קנה לו ב׳ שם גדול דדידים הרבה; שנה 
לאחר שבא לכאן כבר היה חבר ב״אגודת הציירים", שגם 
הציגה את יצירותיו. כשפג תקפו של החוזה, שהיה לו עם 
חצר-המלך (ב 1766 ), התחיל עובד בשביל בוידל( 1611 >ץ 80 ), 


שהיה אז אחד מן המו״לים העיקריים של הדפסי־תחריטים. 
ב׳ היה מן החברים־המייסדים של ה״אקאדמיה המלכותית" 
( 1769 ) ועמד בראש בית־מלאכה פעיל, שבו העסיק עד 50 
תלמידים ועוזרים. אד למרות מה שזכה לפירסום מרובה לא 
היה מצבו הכלכלי מבוסם מעולם, ולמר 1 ת מה שעבד קשה כל 
ימיו הוכרח — לאחר שנים של קיום על סף פשיטת־הרגל — 
לסגוד את חנות־התחריטים, שהחזיק יחד עם בנו גאטאנו. 
משום כך החליט ב 1801 לנסות את מזלו בפורטוגאל, במקום 
שהוצעה לו משרה ע״י הנסיך־העוצר. ב׳ נעשה נשיא האקא־ 
דמיה של ליסבון, אך מצבו החמרי לא שופר, ולסוף — 
כשפלשו הצרפתים לעיר ב 1807 — נתערער כליל. הוא מת 
בחוסר כל — אביון, שכשרונו נתנוון, אע״פ שהוסיף לעבוד 
עד ימיו האחרונים. 

בתחילת פעולתו האמנותית הלד ב׳ בדרך החריטה של 
סטפאנו דלה בלה: הוא חיקה את קווי־העט של הרישומים 
שהעתיק, וכך יצר תחריטים, שהצטיינו בעיקר בקווי־ההקף 
העדינים שלהם. ב׳ נהג לרכז את האור באמצעה של התמונה; 
ע״י כך הבליט את הדמויות העיקריות בעוד ששאר התמונה 
היה שרוי בצל. כשבא לאנגליה עדיין השתמש בטכניקה 
איטלקית זו, אך לאחר זמן סיגל לו גם את האמנות של 
חריטת נקודות (המאפשרת תיאור מדוקדק יותר של הנושא), 
שכבר היתה אז באפנה. ע״י צירוף של שתי הטכניקות נעשה 
ב׳ אחד מטובי החרסים של כל הזמנים. הפורטרטים הראשו־ 
שונים שלו נעשו ב 1776 ע״פ תמונות של ללי (ץ 1.61 ) ודפו־ 
סיו הראשונים — לפי תמונות של ו־נולךז׳ ב 1782 • אד עד 
סמוך ל 1790 חרט בעיקר את יצירותיהם של גדולי הציירים 
האיטלקיים, שנושאיהם הדתיים והמיתולוגיים נעשו ע״י כד 
חלק מאספים פרטיים מרובים. במרוצת־הזמן הירבה לשתף 
פעולה עם צ׳יפדיאני ואנג׳ליקה קאופמן. ביחד עם עוזריו 
יצר ב׳ כ 2,550 תחריטים, ביחוד לפי תמונות של שני האמנים 
שנזכרו, וכן של גורצ׳ינו, רני, מרטה, פלגריני, פיאצטה, 
אמיקוני, הוגארת, קוזוי, גינזבורו, רנולדז, רומני, סטותרד 
( 1 ) 81011131 ), וסט, ויטלי, סיקירה ( 3 ז 61 טן) $1 ), ועוד. כמו־־כן 
עשה אילוסטראציות לספרים הרבה; בין השאר לכתביהם 
של אריוסטו, שיקספיר ומילטון. רוב יצירותיו נמצא כיום 
באספים הגראפיים של בודאפסט (יותר מ 1,000 ), דרזדן, 
פירנצה, המוזיאון הבריטי, וינה. 

ב' היה אמן פורה ורבצדדי כל־כד, שמתחריטיו בלבד 
אפשר לקבל מושג רחב למדי מן המאה ה 18 — האפנות, 
המנהגים, ההשקפות הדתיות והמיתולוגיות והטעם האמנותי, 
שהיו רווחים בה. אמנם נכון הדבר, שכל אלה מתגלים 
ביצירתו רק מצידיהם הנעימים בלבד, ומפגי־כן פחת אח״ב 
במידה ניכרת העניין במפעלו של ב , . אך אנגליה חייבת לב׳ 
חוב גדול, כי בעיקר הודות לו נעשתה לונדון מרכז של 
חריטת תחריטים ומכירתם, וציירים אנגליים מרובים נעשו 
ידועים לראשונה בארצות־חוץ ע״י ההעתקים מיצירותיהם, 
שניתנו בתחריטיו. קאטאלוג להדפסי תחריטיו של ב' יצא 
ב 1928 במילאנו(בצרפתית) ע״י 161/65016 ) ו 0313111 

. 1907 ,. 5 .ת ,■! £311 .מ 
ע. י.־ה. 

בדטולי, דניאלו — 1011 ־ 831 031116110 — ( 1608 , פרא- 
רה — 1685 , רומא), היסטוריון איטלקי. ב/ שהצטרף 
לישועים בגיל 15 , ביקש להיות מיסיונר במזרח הרחוק׳ אך 
נצטווה ע״י הממונים עליו לעסוק בהוראת הדת. תחילה היה 



673 


ברטולי, דניאלו—כרטון, ריצ׳רד פרנסים 


674 


מורה במוסד ישועי בפארמה, ולאחר מכן — דרשן. דרשותיו 
הצטיינו בסיגנון שוטף ומזהיר וגרמו למפנה באמנות ההטפה 
והדרוש. ב 1650 הוטל עליו לחבר את ההיסטוריה הרשמית 
של המיסדר, שעל חקירתה וכתיבתה שקד שנים הרבה 
( 00511 11 > 12 ת 8 בק 1 ־חס 0 10113 > 13 ־ 15101 ; 28 כרכים, 1650 — 
1673 ). 1671/73 שימש דקאן של המכון הישועי לתאולוגיה 
ברומא. 

ספריו של ב׳ נחשבו לספרי־מופת עד התקופה הרומאנ¬ 
טית משום סיגנונם המלוטש ותכונת התיאורים שבהם, שהם 
חגיגיים ואנושיים כאחד. חיבורו על תולדות-הישועים משמש 
עד היום מקור חשוב לחקר תולדותיהם של עמי־אסיה, כיוון 
שב׳ הסדיר את הדינים וחשבונות המקוריים של אחי־המסדר, 
שפעלו בארצות אלו בזמנו וקודם לכן, לפי העקרון הגאד 
גראפי(ולא הכרונולוגי). שלא ככתביהם של שאר הישועים, 
שבהם שולטים יובש ושיגרתיות, שופעים ספריו של ב׳ אמר 
נה בחיים והתפעלות אמיתית ממעשיו של הבורא. ברוח זו 
הדורים גם ספריו המדעים: 10113 > 0 0 מ 510 ת 10 00113 
0851000 ־ 1 ? (״על המתח והלחץ״), 1677 ; ׳ 10 > , 80000 001 
1110 >ט ׳ 1011 > 3101001010 1 ־ 00101 ־ 11 ("על הצלילים, הרעידות 
ההארמוניות והשמיעה״), 1679 ; 10113 > 0 811130010 001 
11321000 * 0038 (״על הקרח וההתקרשות״), 1681 . בחיבורים 
אלה מבקש ב׳ למצוא פשרה בין המסקנות של המדע 
הנסיוני, שנתחדש בזמנו (הוא אף משבח את גלילאו), ובין 
העקרונות של המדע האסכולאסטי. עמדה פשרנית מעין זו 
נקט גם בשאלות סיגנון ובבעיות הספרותיות, שעליהן דן 
בכמה חיבורים (על הדקדוק, תורת־הכתיב, הסימון ותורת 
ההבעה). בחיבורים אלה טען ב׳ לזכותו (אמנם המוגבלת) 
של הסופר לחירות ההבעה, ונלחם בדקדקנות ובקנאות צרות- 
האופק, שהיו רווחות בספרות של זמנו , . 

כל כתבי ב׳ ( 0 ־ 01 ?ס) יצאו ב 39 כרכים ( 1825 — 1844 ). 

. 8 .<£ 11 > ס £10£1 ,ס״קוחס־ז"! .? .? ; 1931 ,. 8 .<£ , 8011031 

1 >) 1<10), 1942; 0. 1131201, 0 <1x0 ז 0 < 0£01 י 1 ) 1107 ) 1 11 ח 1 ) 

, 10 ! 7 )) 1 ) 5 1 ) 1 > 7110 )£ 11 ) £710 )!ן 1 זו'£ תו) . 8 ) £044 1 ) 1 > 0 ) 11 ) £41 

. 1944 , 101-1311 

י. ב. ס. 

בךט 1 ן, אנן־רה, ע־ע סיר־ראליזם. 

ברטוין, ר 1 ברט — ס 0 ; 1 ז 1 * 011 8 נ 1 ס> 1 — ( 1576 , לסטרשיד — 
1640 , אוכספורד), סופר אנגלי. ב׳ נתחנך'באוכס- 
פורה נעשה ב 1614 כומר וכיהן במקומות שונים; מ 1599 
ואילך ישב כחוקר ב ^ 001108 10011 * 011 181 ־ 011 של אוכם־ 
פ 1 רד. ב׳ התעמק בכל ענפי הספרות העתיקה והחדשה 
והיה מן האישים המלומדים ביותר באנגליה — ולא רק 
של זמנו בלבד. כסם נגד מצבי־הדיכאון, שתכפו עליו, חיבר 
את ״בדיקת המרה השחורה״ (־ 140130 ! 0 £ ץ 0 ־ 113101 1110 ׳ 
׳ 011015 ), ספר זה, שיצא ב 1621 , היה היחיד מחיבוריו, שנדפס 
בחייו והקנה לו פירסום של קים. 

הספר הארוך פותח בהקדמה בשם "דברי דמוקריטום הבן 
אל הקורא", שהיא סקירה סאטירית של הבלי־אגוש. חלקי- 
הספר הם: (א) ההגדרות, הסיבות, הסימנים והטיב של 
המרה השחורה! (ב) דרכי הריפוי של המחלה; (ג) מחקרים 
מיוחדים על מרה שחורה, שיסודה בדת, ועל זו שיסודה 
באהבה. — לפי מה שהיה מקובל בזמנו, תפס ב' את המרה 
השחורה לא כסימן של מחלה אלא כמחלה בפני עצמה — 
"מחלה, שהיא נחלתו של כל אחד מעמנו מבטן ולידה"; 


יסודה בחוסר-השלמות של האדם מבחינה מוסרית ופסיכולו¬ 
גית, שבסיבתו אינו מוכשר להסתגל אל העולם הסובב אותו. 
בנושא זה מטפל ב׳ מנקודוודמבט מרובות, מתוך רחבות של 
ידיעות ועמקות של הבנה, עד שבסופו של דבר הוא מקיף 
את חיי־האדם מכל צידיהם — עיסוקיו, מגמותיו, פעולותיו 
החברותיות והמדיניות והרקע הקוסמי שלו, כפי שכל אלה 
משתקפים בעיניו של הומאניסטאן, שהוא מחודד בתרבות־ 
הרנסאנס. 

ב׳ ניסה בחיבורו לברר את האמת בכל עניין שדן בו ע״י 
ניתוח יסודי ושיטתי של כל הדעות, שהובעו ע״י בני-סמך 
באותו עניין. מצד הסיגנון התוצאה היא מזיגה נפלאה של 
הבאות — עפ״ר בלאטינית — בלשונו האנגלית של ב׳ עצמו, 
שפעמים היא למדנית ומתנהלת בכבדות ופעמים רהוטה. מצד 
התוכן, התוצאה היא אוסף מתמיה של ידיעות, אמונות 
ודעות ומעשיות; ערכן של אלו מוגבר ע״י שנינותו 
האירונית הקלה של ב׳, אהבת-החיים שלו ואהדתו אל האדם 
הסובל והתועה. 

על מעריציו של ב׳ נמנו ד״ר ג׳ונסון וסופרים אנגליים 
אחרים, כגון לורנס סטרן(ששאב חומר מספרו של ב׳ בשביל 
הרומאן שלו "טריסטראם שנדי"), צ׳ארלז לם וקיטם. 

אחר מותו של ב׳ יצאו לאור החיבורים הקטנים, שכתב 
בלאטינית, ביניהם • 1135101 קס 105 וו 1 ? — קומדיה משעשעת על 
החיים במכללות. מן המהדורות השונות של ספרו הגדול יש 
להזכיר את זו שיצאה בעריכתם של דל ( 0011 ) וג׳ורדאן־ 
סמית ( 51111111 -ת 13 >ז 10 ). 1927 , וכן את זו שפירסם ג׳קסון 
ב ץ־ 21 ז< 131 8 ' 1311 מ׳ 5 ז 0 ע£ ב 1932 . 

1926 , 3 .* נ ! , 1 ,.* $06 . £# 0 £ ו £ 074 ^ 0 x 

, 1 ) 111 ) 814.710711 0 ; 1 ([*) 110 £ 70 ^ 81 , 01x1311-31111111 [ .? ;(מוקדש לב') 
2 * 1101 ) 411 1111107 [ 17207721141 ^ 0 , 5011 ./ י \ . 11 ; 1931 

,. 8 . 11 /ס ץ 21017 {€ץ 7 81 , 5 ת 3 ׳\£ . 6 ; 1937 ,^ 1 ס 1 [ 2120 ) 1 ^ 4 \ 

. 1944 

ד. א. פ. 

בךט 1 (* פרגס^ס — 1 : 011 ־ 8111 —י 

( 1821 , טורקי, ח־ובשיר — 1890 , טריאסטה), סייר 
!וסופר אנגלי. ב 1842 נכנם לשירות הצבא בהודו, כדי להשתלם 
בלשונות הודיות (ביחוד סינדית), בפרסית ובערבית. הודות 
לגון־פניו הכהה ולשליטתו בלשונות־המזרח נחשב פעמים 
הרבה לבן המזרח. ב 1853 התחפש כשיך פאתאני ועלה לרגל 
למכה ומדינה; הספר, שחיבר על מסע זה, 0 * 1181101380 ? 
40003 ! 1 >״ 3 . 13 ז 11 > 40 ן £1 ("עליה לרגל למדינה ולמכה", 
1855 ), הקנה לו פירסום מרובה משום חריפותה של הסתכלותו 
ומשום סיגנונו המתובל בהומור, באותה שנה השתתף במש¬ 
לחתו של ג/ ה. ספיק (ע״ע) לסומאלי, וב 1855 הגיע לבדו— 
כשהוא מתחפש כסוחר מוסלמי — להדר, שהיתה אז העיר 
הראשה של אמירות ומבצר של קנאות מוסלמית. ב׳ היה האי¬ 
רופי הראשון, שעלה בידו להגיע לעיר זו, ואת רשמיו ממסעו 
זה סיכם בספרו המצויין "צעדים ראשונים באפריקה המזרחית" 
( 1856 ). ב 1858 גילה, ביחד עם ספיק, את ימת־טאנגאנייקה, 
ומאז יצא לו שם של אחד ממרחיבי האימפריה הבריטית, 
ואף הועלה לאבירות. ב 1860 חקר את אורח־חייהם של המור¬ 
מונים באה״ב ותיאר אותם בספרו ״עיר הקדושים״ ( 1861 ), 
ב 1861 נכנס לשירות של משרד־החוץ הבריטי. תחילה נתמנה 
קונסול באי פרנאנדו פו (במפרץ־גיניאה). בשנות כהונתו 
במקום זה ביקר בקאמרון, בדהומי ובגליל הקונגו התחתון 
וכתב שוב רשמים ממסעותיו. ב 1864 הועבר כקונסול 



675 


ברטון, ריצ׳רר סרנפיס—ברטרן וודז, חפכסי 


676 


לבראזיל, סייר בפגימה של מדינה ז 1 וכתב עליה ( 1116 ׳ 
1869 , 803211 0 £ 9181113085 ) וגם על פאראגוואי ( 1870 ). 
ב 1869/71 היה ב׳ קונסול בדמשק, ועל־יסוד סיורים שערר 
באותן השנים כתב את ספרו: "ארץ־מדין" ( 1879 ). בדמשק 
נסתכסך עם יהודים בעלי חסות בריטית, שהיו מלווים בריבית 
לערבים! עמדתו האגטי־יהודית, הניכרת בדו״ח שלו וכן בכמה 
מקומות בספריו, הושפעה, אפשר, מעמדתה של אשתו הקא- 
תולית, שבאה במגע עם נזירים קאתוליים מן החוגים של 
מארגני עלילת-הדם של 1840 . כתוצאה מן התלונות, שהגישו 
כנגדו יהודי דמשק למשרד־החוץ הבריטי, הועבר ב׳ לטרי- 
אסטה, שבה שימש קונסול עד שמת. ב׳ ביקר גם באיסלאנד 
(וכתב עליה: 1875 , 111016 ׳ 1003 ) 171 ) ובכמה מגלילות 
אפריקה המערבית. 

ספריו של ב׳ זכו בשעתם לתפוצה מרובה משום שסיפקו 
את הסקרנות להכרת ארצות לא נודעות, שהיתה רווחת 
בזמנו. אך שמו כסופר מתבסס בעיקר על התרגום האנגלי 
שלו ל״אלף לילה ולילה״ ( 16 כרכים, 1885/88 ), הנחשב 
כספר־מופת. התרגום, הנאמן מאוד למקור, מלווה בהערות, 
שבהן מסביר ב׳ ברוב בקיאות את המנהגים המתוארים 
בסיפורים, ביחוד בתחום חיי־המין. — משאר ספריו יש 
להזכיר את תרגום ה״לואיזיאדים" לקאמואנש מפורטוגיזית 
לאנגלית ( 1880 ). — מבחר של כתביו יצא ב 1924 בעריכת 
60260 ? , 1 \ .א (,׳ו 0108 ס 00 11 )מ\! מס 60$ <ן 3 ? 68 ) 56160 

, 610 03761 ^. 

; 1893 ,. 8 . 8 . 8 ■ 511 ס 101 קס € (ס )( ס ! ) 11 '!' , 011 ) 6110 153661 

, 611260 ? , 61 •א ; 1907 ,. 8 . 8 ■ 511 01 ). 8 6 ־ 77 , 00886 .? .¥\ 
. 1923 ,. 8 . 8 . 8 ■ 511 / 0 ^ 08 )^ 818110 1 >) 0101 הה 4 1 ז 1 / 

א. י. בר. 

בו־טון דה לום ארחם, מנואל — 010 130061 81 x 1 : 60 * 
96006005 105 — ( 1796 , קל, לוגרוניו — 1873 , 

מאדריד), מחזאי ספרדי. ב׳ למד באוניברסיטה של מאדריד 
והשתתף במלחמת־השחרור הספרדית נגד נאפוליון. שימש 
מנהל הספריה הלאומית ומזכיר האקאדמיה המלכותית הספר¬ 
דית. הוא כתב כמה פואמות, שירים קצרי-טורים ( 11135 ־ 1611 ) 
ושירים בעקבות אנקראון, אך את מעמדו בספרות קנה לו 
על־ידי מחזותיו (יותר מ 100 ). הראשון שבהם, 62 ( 76 13 \ 
711116135 ("אבעבועות־רוח לעת זקנה״), הוצג ב 1824 , ומאז 
ועד להצגת המחזה האחרון שלו — 0000013165 56011805 805 
(״החושים הגופנים״), 1867 , היה ב׳ המחזאי דבחזהשפעה 
ביותר בספרד. אע״פ שפעולתו חלה בחלקה בימי השיא של 
הרומאנטיקה ואע״ם שכמה מיצירותיו, כגון £1603 ("הלנה"), 
1834 , קרובות לרומאנטיקה מכמה צדדים, נהג ב׳ ללגלג על 
תנועה זו, למשל בקומדיה 010080 6516 0 6 53 * £31 65 1080 
(״הכל הוא הלצה בעולם הזה״), 1835 . ב׳ תפס וידע להבליט 
את הקווים הטיפוסיים לחיי־העיר ולחיי־הכפד. ב 861 £500613 
033101010010 (״בית-ספר לנישואים״), 1852 , הוא מתאר את 
המעמד הבינוני של ימיו. אך לפרקים ניכרת גו, כמו אצל 
לאגדרו דה מורטים ( 1760 — 1828 ), ששימש לו כמופת, הנטיה 
למוסר־השכל ולסאטירה: 50801005 805 £05 ("שגי בני- 
הדוד״). בקומדיה 76035 ץ 81160616 * (״תמות ותראה״), 1837 , 
הוא מבליט את הצביעות של אוהבים ורעים, שמתגלית עם 
מיתתו של קרוב וידיד. 

הרבה ממחזותיו הם מערכונים מורחבים, כתובים ברוח 


היצירות של תור־הזהב הספרדי, למשל:- 6 ( 010 500 06 ( 6 £0 
068 (״מה הן הנשים״), וביחוד הטוב שבמחזותיו, 0 , 1306613 !* 
065 ) 105 86 0031 3 (״מארסלה, או מי מן השלושה״), 1831 — 
על אשה שבזה למחזריה. 

ב׳ חיבר גם כמה מחזות היסטוריים בינוגים, ביניהם 
132380 קות£ 61 6003080 ? 000 ("דינו של דון פרנאנדו") 
ו 0 1£05 ם ¥611180 (שניהם ב 1837 ). 

כל כתביו של ב׳ יצאו לראשונה ב 1883/84 ב 5 כרכים 
עם הקדמה מאת הארצנבוש ( 260805611 ) 930 ). 

ק. ר• 

ממן 1 (!?, הם 5 מ י ( 5 ) 0660160 §^ ¥70085 00 ) 8061 ), 

ההסכמים שהושגו בוועידת או״מ לענייני מטבע 
וכספים, שנתקיימה ביולי 1944 בעיר־הנופש הקטנה ברטון 
וודז, ניר המפשיר, אה״ב. הסכמים אלה היו בעיקרם שנים: 
אחד מהם המליץ על ייסודה של קרן־מטבע בינלאומית, 
והשני — על ייסודו של באנק בינלאומי לשיקום ולפיתוח. 
שני המוסדות התחילו בפעולתם ב 1946 . בתחילת 1947 כבר 
הגיע מספרן של הארצות, שנצטרפו לשני המוסדות, ל 44 
(כמספרן של האומות, שהשתתפו בוועידת ב׳ ו׳) ובתוכן היו 
כל המדינות הגדולות, פרט לרוסיה הסובייטית ולארצות, 
שנלחמו בבעלות־הברית המערביות בתקופת מלחמת־ 
העולם 11 . עשר מדינות אחרות, לרבות יאפאן והרפוב¬ 
ליקה הפדראלית של מערב־גרמניה, נצטרפו אל המוסדות 
הללו לאחר מכן. מושב המשרדים הראשיים שלהם הוא 
בוואשינגטון. 

מטרותיה הרשמיות של קח״המטבע הבינלאומית (שההון 
שברשותה הוא בערך 8.8 ביליון דולארים אמריקנים) 
הן: 1 ) לטפח שיתוף־פעולה בינלאומי בתחום המטבע, 
באמצעותו של מוסד קבוע, שמתקין את המנגנון להתייעצות 
ולשיתוף־עבודה בבעיוודהמטבע הבינלאומיות! 2 ) להקל 
את התפשטותו ואת גידולו המאוזן של הסחר הבינלאומי, 
ולטפח ולקיים באורח זה רמות גבוהות של תעסוקה והכנסה 
ממשית! 3 ) לטפח את יציבות החליפים, לקיים סידרי- 
חליפים מתוקנים בין החברים, ולמנוע פיתוח של חליפים 
שמקורו בהתחרות! 4 ) לסייע בקביעת מערכת־תשלומים 
רבצדדית לטראנסאקציות שוטפות ובביטולם של הסייגים 
לחליפי־־חוץ, המפריעים לגידולו של הסחר העולמי! 5 ) לנטוע 
ביטחון בחברים ע״י העובדה, שבתנאי של מתן ערובות 
נאותות יועמדו לרשותם האמצעים הכספיים של הקרן, וליתן 
להם באופן זה הזדמנות לתקן אי־התאמוית במאזני-התשלומים 
שלהם בלא להסתכן בצעדים, שעלולים להרוס את השגשוג 
הלאומי והבינלאומי! 6 ) לקצר את התקופה של אי־שיווי־ 
המשקל במאזני־התשלומים הבינלאומיים של החברים, וכן 
להפחית את מידת הקפו של אי-שיווי-משקל זה. 

כדי להשיג מטרות אלו, נועדה הקרן למלא כמה תפקידים 
מיוחדים: 1 ) לדאוג לחילופי אינפורמאציה מתמידים בעניי¬ 
נים אלה בין המדינות, שנצטרפו לקרן! 2 ) לקבל מכל ארץ 
הצהרה על הערך הראשוני (בזהב) של המטבע שלה! 
3 ) לקבוע נוהג מסודר לתיאומים של שערי־החליפים לאחר 
זמן! 4 ) להושיט סיוע כספי לארצות זקוקות לעזרה ע״י 
שמירה על שער־החליפים, שנקבע למטבע שלהן! 5 ) לסייע 
בביטולם של סייגים חמורים לחליפים, בצימצום מספרם של 
שערי־החליפים ובעקירתן של ההפליות הנהוגות. 

כל חבר חייב להכניס לקרן את הסך של דמי־השתתפות, 



677 


כרטון וודז, הסכמי—ברטוק, כלה 


678 


שהוטל עליו(חלק ממנו יש לשלם בזהב) — סך, שהוא מיוסד 
בכל מקרה על ההכנסה הלאומית של הארץ. כך, למשל. 
המיכסה של אה״ב היא 2,750 מיליון דולאר, של אנגליה — 
1,300 מיליון דולאר, של איסלאנד — 1,000,000 דולאר. 
מכסתו של כל חבר קובעת גם את הסך של מטבע־חוץ, שהוא 
יכול להשיג מן הקרן כמשען למטבע שלו בתנאים שנקבעו 
מראש. כוודההצבעה של כל מדינה הוא בערך לפי שיעור 
המכסה שלה. הקרן מתנהלת ע״י מועצת־מנהלים, שכל חבר 
ממנה בה מנהל אחד. אך הפעולות הממשיות הן בידי קבוצה 
של 16 מנהלים־בפועל, שכל זמנם מוקדש לקרן; מאלה 
מתמנים חמישה ע״י חמש המדינות בעלות המכסות הגדולות 
ביותר, מדינה מדינה ובא־כוחה < ושאר המנהלים נבחרים ע״י 
שאר החברים. 

בדומה לקרן, יש גם לבאנק העולמי כ 50 חבר. אין מדינה 
יכולה להצטרף לבאנק בלא שתהא חברה בקרן. הבאנק 
מנוהל כמעט באותו אופן עצמו, שבו מנוהלת הקרן. פקידיהם 
הראשיים של שני המוסדות הם בעלי אותם התארים עצמם ! 
הם נבחרים באותה דדך עצמה, ואף כוח־ההצבעה שלהם 
נקבע באותו אופן עצמו כיוון שלמדינות, המשתתפות בהון־ 
הבאנק בסכומים גדולים- כוח-הצבעה מכריע בהנהלת 
ענייניו. ההון של הבאגק הוא בקירוב 8,000,000,000 דולאר, 
והתרומות של המדינות הנמנות עם הברי־הבאנק הן בעדך 
כתרומותיהן לקרן. 

הבאנק נוסד כדי להקל בהשגתן של הלוואות־חוץ 
בטוחות ארוכוודמועד לצרכי שיקומם ופיתוחם של "שטחים 
נחשלים". אך מלבד מטרה כללית זו יש לו גם מטרות 
מיוחדות, והן: לסייע בקביעתם של שערי־ריבית ותנאי־ 
מילווה מתקבלים על הדעת, לעודד את גידולו המאוזן 
של ה 5 חר העולמי, ולפתח את הרבצדדיות של ההשקעות 
הבינלאומיות. 

הבאנק יכול להקל מתן מילווים, או להעניק מילווים, 
בשלוש דרכים עיקריות; ראשית, אפשר לו לערוב למילווים, 
בשלמותם או בחלקם, שניתנים ע״י משקיעים פרטיים בצינו¬ 
רות הרגילים של ההשקעה הפרטית! שנית, אפשר לו להעניק 
מילווים במישדים מן הקרנות שברשותו! שלישית, אפשר 
לו להעניק מילודם מן הקרנות, שלוה ממשקיעים פרטיים 
בארצות שהן חברות בבאנק. ב 1952 היה סך־הכל של המיל־ 
ווים שנתן הבאגק קרוב ל 2,000,000,000 דולאר. קודם 
שהבאנק בא להלוות כספים לארץ מן הארצות או לערוב 
למילווה, חייב הוא לחקור בדבר כדי להיווכח, שהתכנית 
עשויה להביא רווחים. המילווה טעון אישור גם מצד הנציגים 
(המשתתפים במועצת־הבאנק) של המדינה שבשבילה נועד. 

- 0 ו 131 זז 0 זחן ; 0715 ח 3 6011 :> 1 < 1 ן$ת 0 נ> 86 107 ; 83111 031 

! 77101107111 ) 1711 ,[־) 1111 ־ 1 ־ 1101101311 < 11110111311011.11 ; 70715 })!! 

.(, 0 . 13 , 1011 ־^ 1110 י 31 '\\ ) '{) 511717 5 ' 711 ^ 1 101 ) 171071 •} 

א. ז. 

ברטו־נוב, : יה #1 ע זאב (נר 1879 , וילנה), שחקן עברי. 

ב׳ היה'בן עניים ונועד ע״י הוריו ליעשות בעל־ 

מלאכה, אך נמשך מנעוריו לדקלום ולמשחק. כשהיה בן 20 
הצטרף לחוג של חובבים, שהציג במה מערכונים. עד 1905 
היה ב׳ מורה ושחקן־חובב לסירוגים, אך מ 1905 ואילו לא 
עסק אלא בשחקנות בלבד (הוא הופיע בווילנה ובערים 
אחרות כחבר ללהקות רוסיות ויידיות). ב 1912 נפגש בביא־ 
ליסטוק עם נחום צמח (ע״ע) והשנים אירגנו להקה והכינו 


את הצגת "הנודד הנצחי" לדימוב. הצגת־המחזה, אע״ם 
שנתקבלה יפה (בין השאר נערכה לפני צירי הקונגרס הציוני 
הי״א בווינה), לא היה בה אלא משום התחלה ללא המשך. 
הלהקה נתפרקה מחוסר אמצעים וב׳ חזר לנוע על־פני בימות 
רוסיות. אחר המהפכה הוזמן לארגן את התיאטרון היהודי־ 
הממלכתי באודסה; אח״כ אירגן תיאטרון צבאי בחזית, עמד 
בראש תיאטרון יהודי ממלכתי במינסק, גילם בהצלחה 
מרובה את "טוביה החולב" במוסקווה, עד שב 1922 נצטרף 
ל״הבימה", ומאז נזדהתה דרכו האמגותית עם זו של התיא¬ 
טרון העברי. 

ב׳ הוא אחד משחקני־האופי המובהקים של הבימה העב¬ 
רית, ועם זה הוא מבעלי הדמות העצמאית, שאינה מיטשטשת 
כליל בשום תפקיד ובשום איפור. הוא גילם ב״הבימה" שורה 
רבגונית של כששים דמויות, שמהן בולטות ביהוד דמויות 
יהודיות עממיות, וכן דמויות פאטריארכאליות ומעניינות 
של זקנים. עם זה הוא מן המעולים שבקרייגים־האמנים, ואף 
הורה קריאה אמנותית בקורסים שונים ובביה״ם הדראמאטי 
של ״הבימה״. במאי 1950 , ליובלו השבעים, העניק לו משרד 
החינוך והתרבות של ממשלת־ישדאל את התואר של "בחיר 
האמנות בישראל". 

ג. י. א. 

גגוסזגית, ליטון, ע״ע כןלמיות, לשונז־ת. 

3 ךס 1 ק, נלה — 8613 — ( 1881 , נדיסנטמיקלוש 

[הוגגאריה הדרומית, כיום יוגוסלאוויה]" — 1945 , 

גיריורק), קומפוזיטור הונגארי, כשהיה בן 9 התייתם ב׳ 
מאביו, שהיה מנהל 
של בי״ס חקלאי. את 
ההדרכה הראשונה 
בנגינה בפסנתר קי¬ 
בל מאמו, שהבחינה 
בכשרונו ועברה עמו 
לפרסבורג. כאן למד 
ב 1893/99 נגינה בפס¬ 
נתר וקומפוזיציה אצל 
פ. ארקל, וכאן הכיר 
גם את דוהנניי, שב¬ 
עקבותיו הלך אחר 
כך לבודאפסט, כדי 
ללמוד שם בקונסד־ 
וואטוריון. בבודאפסט 
השתלם ב׳ בנגינה 
בפסנתר אצל תומאן, 
מתלמידיו של ליסט, 
ובקומפוזיציה אצל ה. קסלר, שהיה מורם של שלושת הקומ¬ 
פוזיטורים ההונגאריים החשובים של המאה ה 20 : ב׳, דוה־ 
נאניי וקודאלי. ב׳ נתחנך על טהרת הרוח של המוסיקה 
הגרמנית הרומאנטית; ואע״פ שביקש להשתחרר מהשפעתו 
של בראמם כשפנה בבחרותו אל האסכולה של ואגנר וליסט, 
עלה רק ב 1905 על דרך מיוחדת לו. באותה שנה ערך עם 
ידידו דוהנאגיי את מסע־המחקר הראשון שלו לשם איסופן 
של מנגינות-העם ההונגאריות (שנסתלפו בביצועיהן של 
תזמורות־הצוענים) בצורתו המקורית. כתוצאה ממסע זה 
פירסם "עשרים שירי־עם הונגאריים לקול־זמרה ולפסנתר" 
( 1906 ). מאז עסק ב׳, נוסף על כתיבה מקורית, בחקר שיטתי 





679 


ברטוק, בלח— ברטיון, אל פרנס 


680 


של הפולקלור המוסיקאלי בהוגגאריה ובארצות הסמוכות לה; 
כן ערד מסע לאפריקה הצפונית לשם חקר המוסיקה הער* 
בית, וב 1920 פירסם את חיבורו "המוסיקה העממית של 
הערבים בביסכרה ובסביבתה". בזכות חיבוריו המרובים על 
הפולקלור המוסיקאלי ובזכות אוסף מנגינות־העם שלו 
(הבולל יותר מ 6,000 נעימות) נמנה ב׳, מ 1930 ואילה עם 
החשובים בחוקרי המוסיקה העממית. כיוצר מקורי זכה להע¬ 
רכה במולדתו רק ב 1917 , עם הצגת מתזה-המחולות: "הנסיך 
המגולף מעץ". ב 1918 נתקיימה הצגת־הבכורה של האופרה 
שלו: "מבצרו של האביר כחול*הזקך, וזמן קצר לאחר מכן 
הושמעה גם רביעייודהמיתרים השניה שלו. מאז ואילך נמנה 
ב׳ עם גדולי הקומפוזיטורים חהובגאריים. יצירותיו החשובות 
ביותר כוללות את הקונצ׳רטו הראשון והשני שלו לפסנתר 
( 1926 , 1931 ); ״קאנטאטה חילונית״ ( 1930 ) — יצירה 
למקהלה ע״פ באלאדה רומנית עתיקה! מוסיקה לתזמורת 
של כלי־מיתרים, צ׳לסטה וכלי־הקשה ( 1935 ) וקונצ׳רטו 
לתזמורת ( 1944 ). 

ב 1940 התיישב ב׳ במהגר פוליטי באה״ב. בסוף ימיו עבד 
בעת ובעונה אחת בחיבורן של שתי יצירות חדשות — 
הקונצ׳רטו לוויולה (לפי הזמנה של אמן־הוויולה פרימרוז) 
והקונצ׳רטו השלישי לפסנתר. שתי הפארטיטורות נשארו 
בצורה מקוטעת! אך הודות לסימון מדוקדק של התיזמור 
אפשר היה להשלימן אחר מותו. 

יצירותיו של ב׳ נחשבות בדרד כלל כיצירות הונגאריות 
לאומיות. אד יש לציין שבחיבוריו העיקריים, וביחוד בשש 
הרביעיות לכלי*מיתרים, אין למצוא הבאות פולקלוריסטיות 
או השאלות מלודיות משירי־עם. רוח־העם מוצא כאן מבע 
חדש — במיקצבי-ניגוד נועזים ובצירופי-צלילים מתמיהים, 
שעדיין הם זרים לאזנם של בני־דורנו. 

- 516 11 ; 1948 , 180 7(1x115 ״ ז>!מ 0 מ״ז 00$ ,. 8 . 8 ,ע 1 ז 10 ז 1 ?( 1 .! 

. 1953 ,. 8 . 8 01 ) 051 ^ 1 0511 )[ 71 ) 7/1 , 011$ ״ 

יו. ט. 

3 ךטי, ג׳וזפה ( 9 ך^ט 1 ני 1 ) - 0 ־ 19131 ) 0 קק 0111$0 

0111 ־ 631 (ס 1 מס 0 ת 3 — ( 1719 , טורינו — 1789 , לונ¬ 
דון), מבקר ספרותי ופובליציסטן איטלקי. כשהיה ב׳ בן 16 
ברח מביודהוריו וזמדמה התגורר אצל דודו, שהיה מזכיר 
הדוכס של העיר גוסטלה ( 0113813113 ). אחר־כך נדד במשך 
שנים אחדות באיטליה הצפונית, חזר לטורינו, שמע בה 
הרצאות על הספרות האיטלקית, עבר לוויניציאה, שבה הת¬ 
יידד עם האחים גוצי(ע״ע), ושהה זמן מה במילאנו. ב 1742 
נתמנה על האספקה למבצר בקוני. — ב׳ סירסם שירים ביקר־ 
תיים ומכתבי־פולמוס נגד כמה מסופרי־זמנו, וכתוצאה מכך 
נאסר עליו לפרסם כתבים נוספים. ב 1751 היגר ללונדון, סיגל 
לעצמו את הלשון האנגלית, והיה ממקורביו של ד״ר ג׳ונסון. 
ב׳ חיבר מילון אנגלי־איטלקי ( 1760 ), ספר על רשמי מסעו 
באירופה ( 1770/71 ) ומסות בביקורת ספרותית, שבמה מהן 
נועדו לקרב את הספרות האיטלקית לקוראים האנגליים. 
ע״י כתביו אלה קנה לו פירסום ניכר באנגליה. ב 1760 חזר 
לאיטליה ופירסם את ה״מכתבים המשפחתיים״ ( 6611010 

1762 , £300111301 ) ואת הדו-שבועון 1011003013 £011813 63 

(״השוט הספרותי״), 1763/65 . כתבים אלה שימשו גורמים 
למה שנחשב בזמנו בשערוריות ציבוריות, וב׳ הוכרח לעזוב 
את ארצו. בלונדון, שבה השתקע עכשיו לצמיתות, נתמנה 


מזכיר לקורספוגדנציה הזרד, ב״אקאדמיה לאמנדות היפות", 
ומאז ואילך הוענקה לו תמיכה מטעם המלך. 

ב׳ הצטיין בשנינות ובכושר-ויכוח. תכונות אלו ניכרות 
בעיקר ב״מכתבים המשפחתיים" שלו, שבהם נלחם בכתבנות 
השדופה והשיגרתית ובסיגנון הארקדי (ע״ע ארקדיה), 
שעדיין שלט בספרות האיטלקית. ב׳ ביקש להנהיג באיטליה 
את הדעות האסתטיות והתרבותיות, שהיו רווחות באירופה 
במאה ה 18 . לשם הפצת רעיונותיו, יצר בכתב־העת שלו, 
"השוט הספרותי", את הדמות המוזרה של "אריסטארקו 
שוחט־שור״ ( 0 טנ 131 !מ 503 01813000 ^) — אדם משוגה וחולני, 
שמצליף בשוט־ביקרתו על כל סופרי־הדור באיטליה, ועם 
זה הוא טוען לסיגנון ברור, ענייני ומובן לקורא. ע״י תביעות 
אלו השפיע ב׳ על התחדשותה של הספרות האיטלקית, נתן 
את הדחיפה הסופית לשיחרורה מסיגנון־המליצה של המאות 
ה 17 וה 18 ופתח את הדרך לתפיסה אסתטית וביקרתית 
חדשה. 

/ 0 * 51 1 € . 8 , 0 . 1700 1 ?ה €78718 ) 1€1 18 , 110 ג\ 0 ( 1 

, 1001001 ? * 1 ; 1932 , 8871111 € 1715071 ( 0 [ , 0118176 * 1 €071 11 ז 78$$0 

- 71 1 ). 1 , £ 11111 [ 01 ? .? ; 1942 ,. 8 . 0 11 ) 8710111101 1 ) 1 { 110£78 ( 811 

. 1947 , 67151#7€0 \' 4 1/0118 

ברטיון, אלפז^ס — 1:11100 ־ 861 — ( 1853 , פא־י 

ריס — 1914 , שם), אנתרופולוג צרפתי. ב׳ היד, בן 
ואח לרופאים, שעסקו הרבה בבחינות החברותיות של הרפו¬ 
אה. ב׳ הלך בעקבותיהם, ולאחר שלמד רפואה פנה למחקרים 
אתנוגראפיים ואנתרופולוגיים, ביהוד למחקרים הקשורים 
בחקירה פלילית רפואית. מ 1880 היה מנהל שירות־הזיהוי 
של המשטרה בפאריס. ב׳ המציא שיטה יעילה לזיר,דם של 
פושעים, שמשתדלים להעלים את זהותם במסווה של שמות 
בדויים וע״י שינויים מלאכותיים במראם ותארם. שיטתו — 
שהיא ענף מיוחד באגחרופומטריה (ע״ע אנתרופולוגיה פי¬ 
סית, עט׳ 709 ) — נתקבלה בארצות הרבה ומשמשת לפעמים 
גם היום בחקירות פליליות. במומחה־המשטרה הופיע ב׳ 
ב 1899 במשפט דריפום (ע״ע) לפני בית־המשפט העליון כדי 
להעיד על אמיתות ה״נ 100631 > 00 ג 1 "; אחר גמר המשפט הוכרח 
לפרוש ממשרתו. 

שיטתו של ב׳ — ה״ברטיונאד״ — מבוססת על העובדה, 
שאין שני בנייאדם שווים ביחסי־האורד של חלקי־השלד 
ובכמה סימנים אנאטומיים אחרים, שנשארים קבועים בכל 
זכר מגיל 20 ומעלה עד סוף ימי־חייו. על־פי שיטה זו אפשר 
לקבוע בוודאות, אם חשוד שנעצר הוא זהה עם פושע, שבבר 
נתפס פעם ושמידותיו נרשמו באותו זמן! זיופי-שם או 
שינויי-צורה חיצונים אין בכוחם עוד להטעות את המשט¬ 
רה. — ב׳ קבע 11 ערכי־מדידד, כמותיים (אורד־הגוף, מרחק 
פרישת־הידיים, הגובה בישיבה, אורד הראש ורחבו, רוחב־ 
הכתפיים, אורך האוזן הימנית, אורד הרגל השמאלית, אורך 
האמה השמאלית, אורד הזרת השמאלית, אורך הזרוע התחתר 
נה השמאלית), שבצירוף ציונים איכותיים סטאנדארדיים הם 
מאפשרים זיהוי אינדיווידואלי בטוח. בין הציונים המתארים 
נחשב צבע־העיגיים כחשוב ביותר, מפני שאינו ניתן לשום 
זיוף. בתיוק לפי קבוצות־גודל מוסכמות מגעת שיטת־ב׳ 
ל 729 סוגים שונים, שקביעתם מיוסדת על חלוקה ראשונית 
לבעלי ראש קצר (פחות מ 187 מ״מ), ראש בינוני( 187 — 194 
מ״מ) וראש ארוך (מ 194 מ״מ ומעלה). אח כל המדידות 
אפשר לבצע ולרשום תוך 5 — 7 דקות, וכן אפשר לבצע 



681 


ברעיון, אלפוגם—גדמיסלוה 


682 


במשך דקות אחדות את השוואתה של "תמונה מדוברת" זו 
עם מאות תמונות רשומות. 

היום משתמשים ב״ברטיונאז׳" רק ביחד עם שיטת הדק־ 
טילוסקופיה (ע״ע), ובמקומות הרבה נדחתה הראשונה כליל 
מפני השניה. 

מחיבוריו של ב': שמזש^סדת 1116 ק 2 ז 08 ת £111 ("אתנוגרא־ 

פיה חדישה״) 1883 ! 6 ־ £1101311 נ!; 16 ו 1 ון 3 ז 08 :> 80 <ע £3 ("הצילום 
המשפטי"), 1890 ! 116 ך>!־!ז 6 וד 1 נ£ר! 0 ־] 311111 ו) 10 :וג:> 1£1 :זת 16 ) 1 ("זיהוי 
אנתרופומטרי"), 1893 . 

,. 8 . 4 ! 1 ז 0 י 1 /מ 0 מ, 0 /ן>מ£י, 5 0x4 ,׳<זט 8 חס־׳ג 

,מ 0 וז 5 ס 1 // 1 מז>/>/ / 0 !<ז?ו 4 ץ 5 . 8 0 ^־ 7 ,,(־ 1001308111 ^ . 7 \ .א ; 1895 

; 1909 ה 1110 סו) 1 !ה? 1 > 1 '.] , 1 )ז 03 ס£ .£ ; 1896 

, 110111111 .א ;* 1923 , 0,0 , 501100101101:1 . 1 ־ 1 

- 11/0 מס^ס״מ^ססן . 1 > . 14 11 ^ 0 ) 10:1 ץ)} 11 ! 0 5)151x111 14. ??8x1$ (1x5 

■ 0 8x5 ,י£ ,!ס^ס׳ו . 0 ;* 7 192 ■ 1 > 4/1011x11 

.* 1941 ,. 8 . 44 ' 41 ?;׳! , 111100 ־ 801 . 8 ; 1931 ,£ 11 * 4017X111x41115X111 

ג. ל. 

ברקוינו (טמ 13 ז 3 ־ 1 ע), שמה של משפחה רומנית, שכמה 
מבניה חיו מדינאים בעלי שם. החשובים שבהם היו: 

1 ) יון (מ 10 ) קונסטאנטין ב׳ ( 1821 — 1891 ), 
שהיה בנם של בעלי־אחוזות ("בויארים") בוואלאכיה. 
ב 1841 — 1848 למד בפאריס ונחפם לליבראליזם של אירופה 
המערבית. ב 1848 השתתף בהתקוממות הליבראלית, שפרצה 
אותה שגה במולדתו ודוכאה עד מהרה! ב , ברח לפאריס 
וללונדון והתקשר כאן עם מאציגי ומהפכנים אחרים. ב 1857 
חזר לארצו, תמך ב 1859 בבחירתו של אלכסנדר קוזה 
( 01123 ) כנסיכן של ואלאכיה ומולדאוויה, אך אח״כ געשה 
מתנגדו, יזם — עם אחרים — את עלייתו של קארל לבית 
הוהנצולרן לשלטון ברומניה החדשה ( 1866 ), וב 1867/68 
שימש ראש־הממשלה. בימי המלחמה הגרמניח־צרפתיח 
( 71 — 1870 ) הסתכסך עם נסיכו, ששאף לנצחונה של גרמניה, 
בעוד שב׳ ורוב הרומנים אהדו את צרפת. מ 1876 עד 1888 
היה ב׳ שוב ראש־הממשלה והיה לו חלק מכריע במאורעות 
המדיניים, שאירעו באותן השנים בארצו (ע״ע רומניה, 
היסטוריה) > בין השאר היה אחראי למדיניות האנטי־יהודית 
של רומניה באותו זמן(ע״ע רומניה, יהודים). בשנות־שלטונו 
האחרונות איבד ב׳ הרבה מתמיכת־הציבור — בין השאר, 
מחמת שערוריות כספיות, שפרצו בחוגי הפקידות הגבוהה, 
וב 1888 נכשל בבחירות לפארלאמנט והתפטר. אוסף כתביו 
המדיניים של ב , יצא ב 1903/12 ע״י ד. א. סטורזה ( 5111123 ) 
בצירוף מבוא ביו׳גראפי. 

2 ) יון (המכונה יונל — 101161 ) קונסטאנטין ב׳ 
( 1864 — 1927 ), בנו הבכור של ( 1 ). השתלם בפאריס כמהנדס, 
אך אחד מות אביו הקדיש את עצמו למדיניות ומ 1896 ואילך 
שימש כמה פעמים מיניסטר בממשלות של ד. א. סמורזה. 
ב 1909 , לאחר שמת זה האחרון, נעעיה ב׳ ראש־הממשלה! 
במשרה זו החזיק עד יאנואר 1911 , ושנית מיאנואר 1914 , 
אחר מלחמות הבלקן (ע״ע). כשפרצה מלחמת־העולם 1 
(אוגוסט 1914 ) הניע ב׳ את המלך קארול, בהתאם לדעת־ 
הקהל, להכריז על הניטראליות של רומניה, בניגוד להוד 
חייבותה כלפי גרמניה ואוסטריה, וב 1916 אף העמיד את 
ארצו לצידן של מעצמות־המערב ורוסיה. ביאנואר 1918 , 
לאחר שהצבא הרומני הוכה על־ידי הגרמנים, התפטר ב' 
מראשות־הממשלה. בסופה של אותה שנה, אתר מפלתן של 
גרמניה ואוסטריה" נעשה ב׳ ראש־הממשלה הראשון של 
"רומניה הגדולה" החדשה וייצג את מדינתו בוועידת־השלום. 


משנתברר לו, שלפי חוזה סן־ז׳רמן (ספטמבר 1919 ) לא 
היתר, רומניה עתידה לקבל את כל הבנט (ע״ע), שהובטח 
לה ב 1916 , אלא רק את חלקו המזרחי, סירב ב׳ לתחום על 
החוזה והתפטר. מיאנואר 1922 עד מארם 1926 שימש שוב 
דאש־הממשלה. בתקופה זו שלט כמעט כדיקטאטור, הנהיג 
חוקה חדשה למדינה המורחבת, הפעיל רפורמה אגרארית 
מקפת, הנהיג את זכות־הבתירה הכללית והחשאית, ובמידת־ 
מה תיקן גם את מצבם של היהודים. בהשפעתו נשללה 
ביאנואר 1926 זכות־הירושה מן הנסיך קארול, בנו הבכור 
של המלך פרדינאנד (ע״ע רומניה, היסטוריה). ביוני 1927 , 
חמישה חדשים קודם מוחו, נתמנה שוב ראש־הממשלה. 

3 . וינטילח (* 1 ״״^) ב׳ ( 1867 — 1930 ) שירת בכל 
הממשלות של אחיו יונל כמיניסטר־הכספים והיה אחראי 
למדיניות הכלכלית שלהן. אחר מותו של יונל היה במשך 
כשנה ראש־ד,ממשלה — עמדה, שממנה הודח ע״י מפלגת־ 
האיכרים. 

4 . ד י נ ו(קונסטאנטין) ב/ ( 1866 —ל), בנו של ( 1 ), עסק 
בעניינים הכלכליים של המשפחה. בתקופת מלחמת־העולם 11 
עמד בראש המתנגדים לשלטונו של אגטונסקו(ע״ע), ולאחר 
שנחתמה שביתת־הנשק עם הרוסים (אוגוסט 1944 ) היה זמן־ 
מה חבר־הממשלה. הוא מת במאסר סובייטי. 

ח. ק. ב. - א. מ. י. 

ברטינורו, ע 1 בןץה, ע״ע ע 1 ב!ץה מברטינורו. 
נרטינץ, עלום־, ע״ע מאו/־הענים׳ סלס^ת־, 

זירטיסל^דו (בצ׳כית ובסלובאקית 31151273 ־ 81 , בגרמ׳ ־ 1655 ? 

8 ־ 8111 ! בספרות־ישראל — פרשבורג, בהונג׳ -ס? 

ץת 250 ), עיר־הבירה של סלובקיה(ע״ע) ושל מחוז־ב׳! יושבת 
על הדאנובה לרגליהם הדרומיות של הקארפאטים הקטנים, 
בגובה של 130 מ׳— 200 מ׳ מעל פני־הים, במבוא לשפלת־פאנו־ 
ניה (הונגאדיה) העליונה — ארץ הדגן, היין והמקנה —, ובה 
נפגשות דרכים מארצות הקארפאטים, הטודטים והאלפים. 
באוכלוסיה שלה, המונה כססס, 185 , מיוצגים יסודות מכמה 
עמים: סלובאקים תושבי־הקאדפאטים, מאדיאדים חושבי־ 
השפלה וגרמנים מהרי־האלפים, שהיו עד סוף המאה ה 19 רוב 
מוחלט בעיר. כמו־כן ישבו כאן עד השואה יהודים, שהיו בין 
עמי־ד,מיעוט ראשונים(או שניים) במניינם וראשונים במשקלם 
הכלכלי. ק״מ אחדים ממערב לב׳ מתאחדות זרועות הדאנובה 
המפולגת, שיוצרות כאן איי־נהר, וק״מ אחדים ממזרח לה 
מתפלג חנהד שנית, ורק בתחום שבין התפלגויות אלו אפשר 
היה לגש 1 ר גשרים על־פני הזרם הכביר. מצבר, הגאוגראפי 
של ב׳ מזכה אותה, מבחינת התחבורה המסחרית והצבאית, 
כמעט באותם היתרונות שיש לווינה, השוכנת אך כ 55 ק״מ 
ממערב לב׳: היא עיד־גשר ועיר־נמל באחת. כל עוד היתה 
ב׳ בתחום האימפריה ההאבסבורגית אי־אפשר היה לה לנצל 
את היתרונות הללו מחמת קירבתה של וינה עיר־הבירה! 
כיום היא צומת של מס״ב בצ׳כוסלובאקיה, ובארץ ז 1 היא 
שניה במעלה אך לפראג! ממנה יוצאות מסילות צפונה — 
לבתו ופראג! מערבה — לווינה! דרומה־מזרחה — לבודא־ 
פסט! צפונה־מזרחה — לקושיצה ולחבל האוקראיני שמדרום 
לקארפאטים. קודם תקופת השלטון הקומוניסטי היתה ב׳ 
בעיקרה עיר־מסחר, ששלחה את תוצרת החקלאות וגידול־ 
המקנה של מחוזה למערב ולצפון־המערב ואת תוצרת 
התעשיה הצ׳כית למזרח ולדרום. כיום מתפרנסת ב׳ בעיקר 



683 


ברמיסלח־ז 


684 



בראטיפלאווה. מראה המצודה ע? חוף־רדאנונה 


מן התעשיה ומשירותי-התחבודה שלה. התעשיה עוסקת 
בעיבורה של תוצרת החקלאות, היער וגידול־המקנה (קמח. 
יינות, שכר־שעורים, שימורי־בשר, עץ מעובד, נייר), בטכס־ 
טיל, ובייצור מכונות (ביחוד חקלאיות), נשק ודינאמיט. 
כמרכז מזקקים בב׳ נפט, שמוזו־ם אליה מימי מלחמת־ 
העולם 11 בצינור, שיוצא מנמל 'מלניק שעל נחר לאבה 
(ע״ע אלבה), מצפון לפראג. ב׳ היא גם המרכז התרבותי 
הסלובאקי' הראשי. יש בה אוניברסיטה (מ 1919 ) ומוסדות- 
תרבות אחרים. 

ב׳ מורכבת מעיר עתיקה, שבעבר היתד. מוקפת חומה, 
והיא גרעינה של העיר, ומפדברים, שמתפשטים ביחוד לעבר־ 
השפלה למזרח ולצסידהמזרח. ממערב לעיר מתרוממת 
גבעת־המצודה ( 83 מ׳ מעל חוף־הנהר). במצודה, החרבה 
מ 1811 , היתה בעבד טירה של מלכי־הונגאריה ועל־ידה עמד 
בית מועצת־המדינה. לרגלי־המצודה, במזרח ובצפון, נמצא 
הפרבר היהודי (הגטו), כי היהודים היו נתונים לחסותם של 
המלכים ושל רוזני בית פאלפי, שטירתם היתה סמוכה 
לטירת־המלכים. בתחום הגטו נמצאים שני בתי־כנסת גדולים, 
אחד (בצפון) לחרדים (משנת ה׳ קנ״ט) ואחד (בדרום) 
לנאולוגים (מתקנים). בב׳ מצויים כמה בניינים, שהם בעלי 
חשיבות היסטורית: בנייני העידיה וכנסיית סט. מרטינוס, 
שבהקמתם התחילו במאה ד, 13 , וכמה בנייני־פאר מן המאות 
ה 17 וה 18 . 

היסטוריה. ב׳ נזכרת לראשונה ב 907 כמבצרו של 
וראטיסלאו, הדוכס של מוראוויה ( 1110 ?־ 115 ג 1 ג 2 טז 8 ), שנכבש 
באותה שנה ע״י המאדיארים ושימש לאחר מכן כמבצר חולש 
על הגבול האוסטרי. מ 1200 לערך יישבו מלכי־הונגאריה בב׳ 
סוחרים ובעלי־מלאכה גרמניים, שקראו לעיר בשם פרסבורג 
(שהיה שמה הרשמי עד 1860 ), אך המאדיארים קראו לה 


פוז׳ון(ץת 0250 ?). ב 1291 ניתנו לב׳ זכויות של עיר. מ 1541 , 
כלומר, לאחר שרובה של הונגאריה נכבש ע״י התורכים, 
עד 1784 היתה ב׳ עיר־הבירה של החלק המערבי של הוג־ 
גאריה, שנשאר בידי בית־האבסבורג, ומקום־התכנסותה של 
אסיפת־המעמדות (מועצתיהמדינה) ההונגארית. בסוף 1805 
נחתם בב׳ החוזה הידוע בשם "שלום־פרסבורג" בין נאפוליון 
וקיסר־אוסטריה, 

מ 1861 עד 1918 היה שמה הרשמי של ב׳ פוז׳ון, ומחמת 
התנאים המדיניים והכלכליים, ששלטו בהונגאריה אחר 1867 
(ע״ע הונגריה, היסטוריה), נמשכו אליה מאדיארים וסלו- 
באקים מרובים. בעוד שהגרמנים היו ב 1880 63% של 
האוכלוסיה והמאדיארים והסלובאקים היו מיעוט, הגיע האחוז 
של הסלואבקים והצ׳כים ב 1927 ל 51% ואילו האחוז של 
הגרמנים ירד ל 24% . כמדכן היו אז בעיר 18% מאדיאדים 
ו 3% יהודים לאומיים (רוב היהודים הכריזו על עצמם כגר¬ 
מנים או סלובאקים). 

בסוף 1918 נעשתה ב׳ עיר-הבירה של סלובאקיה (במס¬ 
גרת המדינה הצ׳כוסלובאקית), קיבלה את שמה הנכחי והת¬ 
פתחה במהירות למרכז כלכלי ורוחני של חבל'גדול זה. 
בתקופת הכיבוש הנאצי ( 1939 — 1945 ) היתד, ב׳ בירת סלו¬ 
באקיה ה״עצמאית״. אחר 1945 גורש מב׳ רובם של תושביה 
הגרמניים. 

. 1954 , 0 < 101 ו 011 ז 8 ,חב')$ו 2 נ£ .£ ; 1943 ,גן 1116 נ> 5 

א. ס. י. 

יהודים. מסוף המאה ד, 10 נשתמרו ידיעות על יהודים, 
שבאו לב׳ ממוראוויה ובוהמיה. מכאן ואילך אין זכר ליהודים 
בב׳ עד 1291 . עד 1345 שילמו היהודים דמי-חסות לאוצר־ 
חמלו? ב 1345 חויבו גם במיסי-העיר. עסקיהם של היהודים 
בתקופה זו היו ברובם עסקי-כסף! אך היו בין היהודים גם 








685 


כרטיסלוה—ברמניה 


686 


בעלי־מלאכה, סוחרים וגם בעלי־כרמים, שעסקו בייצור יין. 
ב 1360 גורשו יהודי ב׳ ביחד עם שאר יהודי הונגריה (ע״ע) 
ומצאו להם מקלט בעיירה האוסטרית האינבורג שעל הגבול. 
ב 1367 אגו מוצאים שוב יהודים בב׳, שרכשו כאן גם 
נכסים־לא־גדים. ב 1371 הנהיגה העיר את "ספר היהודים", 
ששימש לקביעת היחסים הכספיים בין היהודים והנוצרים. 
את תולדותיהם של יהודי ב׳ מאז עד הגירוש של 1526 
מציינות נגישות חוזרות ונשנות, שגרמו לדילדולם החמרי. 
ב 1392 פטר המלך זיגמונד את הנוצרים מלשלם ריבית בעד 
הלוואות, שקיבלו מיהודי־ב/ וב 1441 פטרה אותם המלכה 
אליזבט גם מתשלום הקרן. הרבה מיהודי-ב׳ ביקשו לעזוב 
את העיר, אך ולאדיסלאו 11 פקד ב 1506 למנוע בכל האמ¬ 
צעים את יציאתם מן העיר ולהחרים את רכושם של אלה 
שכבר יצאו. 

ב 1410 לערך שימש כרב בב׳ ר׳ אייזיק טירנא, בעל ספר 
המנהגים. לפי עדותו של ר׳ ישראל איסרלין היה נמצא 
באותם הימים ( 1450 ) בית דין מוסמך בב׳, ועדות זו מת¬ 
אשרת גם ע״י תעודות רשמיות מאותה תקופה. 

מזמן גירוש היהודים מהונגאריה ( 1526 ) עד סמוך לסופה 
של המאה ה 17 לא היו יהודים בעיר. ב 1692 קיבל ר׳ שמואל 
אופנהימר (ע״ע) רשות להתיישב בפרבר העיר. ב 1693 הת¬ 
יישב כאן גם שמעון מיכל, אביו זקנו של היינה. ב 1699 מינו 
השלטונות את שמעון מיכל לראש היהודים, והוא בנה כאן 
בית־מדרש וגם רכש את ביח-הקברות הראשון. 

לפי רשימה משנת 1709 נמצאו באותה שנה בב׳ 189 
משפחות יהודיות. ב 1714 קיבלו יהודי הגטו כתב־חסות 
ראשון, שנתחדש ב 1732 וב 1752 ובכל פעם שאחד מבניהם 
של בעלי-המקום קיבל לרשותו את אחוזת אבותיו. לפי כתב- 
חסות זה היו היהודים רשאים לסחור בב׳ בכל סחורה שהיא, 
לבנות בתי־כנסת ולנהוג בכל ענייני־דת לפי תורתם. — 
בתקופת שלטונה של מריה תרזיה ( 1740 — 1780 ) נהגו נציגי 
הקהילות של יהודי־הונגאריה להתכנס בב׳ לשם דיון על 
חלוקת מס־הסבלנות וגבייתו. 

הראשון מיהודי ב/ שנעשה "פרנס המדינה", היה ר׳ 
אברהם טהבן. הרב האחרון בב׳, שהיתר. לו סמכות של "כוח 
בית דין״, היה ו״ מאיר ברבי, שעם פטירתו ( 1794 ) בטל 
כוח השיפוט והטלת־העונש, שהיה לבתי־הדין היהודיים לפי 
פקודת־הסבלנות של יוסף 11 . מ 1807 ואילך שימש כרב בב׳ 
ר׳ משה סופד בעל חת״ם סופר, שיסד כאן ישיבה גדולה, 
ששימשה מרכז לתורה גם מחוץ לגבולות הונגאריה! כן יסד 
בב׳(ב 1821 ) בי״ס למלאכה ולאומנויות — הראשון מסוג זה 
בכל הונגאריה. 

בשבוע של פסה 1848 פרצו פרעות בב' בזמן הדיון 
בפארלאמנט על מתן זכות-בחירה ליהודים. ב 1848/49 נפרצו 
חומות הגטו. 

משעברה ב׳ לרשותה של צ׳כוסלובאקיה והוכרזה כעיר- 
הבירה של סלובאקיה שימשה מרכז למוסדות־הציבור השונים 
של הישוב היהודי במדינה. בב׳ יצאו אז גם כמה עיתונים 
יהודיים וגם שבועון עברי בשם ״היהודי״. ב 1927 נמצאו בב׳ 
כ 11,000 יהודים בתוך אוכלוסיה של 123,000 . בתקופת 
מלה״ע 11 חוסלו יהודי ב׳ בכלל שאר יהודי סלובאקיה. מיום" 
הכיפורים תש״ה ( 1944 ) ואילך היו נשלחות שבוע שבוע 
חבורות מיהודי־ב׳ לאושוויץ והדבר נמשך עד לשבועיים 



נשים ברטוניות נת 5 בו?ות ססרתית 

קודם מפלת־היטלר. רק מועטים מיהודי־ב׳ נשארו לפליטה. 
י, גרינואלד, קורות עיר פרעסבודג וגדוליה, תרע״א; הנ*ל. 
היהודים באונגאריא, תרע״ג! , 01-11511 ? .£ 

. 1933 , 1-11 13 , 1 ) $1 

ש. ה. ר. 

?ךט;ןה (בצרפ׳ 81-6128116 [ברטני]! בברטוגית [ע״ע ברטו־ 
ניות, לשונות] 81612 ; באנג' 81111307 ; בלאט׳ של 
יה״ב - 1411101 112111113 ־ 81 [בריטניה הקטנה]), חצי-אי בצפון־ 
מערבה של צדפת ושם היסטורי של חבל־שלטון מלפני 1791 , 
שכולל את 5 הדפארטמנטים (מחוזות) פיניסטר, מורביאן, 
קוט די נור, איל דה וילן ולואר התחתון, בס״ה כ 00 ^ 35 'קמ״ר. 
מספר תושביו: יותר מ 3.1 מיליון ( 1953 ), מהם כ 1.2 מיליון 
דוברי ברטונית׳ שהם מרוכזים בעיקר במערבו של חצי־האי. 

ב׳ משתרעת בין תעלת לה־מאנש בצפון ומפרץ ביסקאיה 
בדרום. ארכה (ממזרח למערב) כ 280 ק״מ, רחבה המאפסי- 
מאלי כ 200 ק״מ. היא ארץ של גבעות, שגובה שיאן הוא 
391 מ׳, אגנות מישוריים ועמקים רחבים. בלבו של הגדול 
באגנות יושבת הבירה ההיסטורית: רן(ע״ע). בחוף מרובים 
מפרצים קטנים מסועפים, שמעמיקים לחדור לתוך היבשה, 
ביהוד בעמקיהם של נהרות ונחלים, ובקרבת־החוף — איים 
קטנים הרבה. זהו איזור־הוף, שהוא יפה ביותר לפיתוחם 
של דיג וספנות. השכבות הגאולוגיות, הרווחות בשלישים 
הצפוני והדרומי, מורכבות מגראניטים וצפחות גבישיות מן 
התקופה הארכאית, ואילו השליש הפנימי, הגבוה יותר, בנוי 
שכבות-משקע פאלאוזואיות. גיר נאומי מצוי רק במטליות 
קטנות, ביהוד מסביב לנאנט ומדרום לרן. השכבות הקדומות 
הוקמטו בהקמטה ההרצינית (ע״ע אירופה, גאולוגיה, וע״ע 
צדפת, גאולוגיה) ואח״ב טושטשו ע״י ארוסיה. ע״י שקיעה 
מאוחרת חדר הים ליבשת-ב׳, יצר את המפרצים וניתק מן 
היבשה מטליות קטנות, שנעשו מתוך כך איים. 



687 


ברמניה—כדמרן, אגרי 


688 


האקלים הוא אוקיינו׳סי. בחורף החוף הצפוני חם הרבה 
יותר (בהשפעת זרם־המפרץ) מן הדרומי. הטמפראטורה 
הממוצעת של החוף הצפוני בחורף היא ■׳ 6 —־־ 8 , ומשום כך 
מגדלים כאן ירקות מבכירים לשוקי בריטניה וצרפת ; בפנים 
הארץ ובדרומה מצויים עד 50 ימי־קיפאון בשנה. בקיץ חם 
יותר בדרום מבצפ(ן: הטמפראטורה הממוצעת ביולי— 
אוגוסט בצפון היא ״ 16 ; בפנים ובדרום ־־ 18 . מידת־המשקעים 
מרובה: 80 — 150 ס״מ בשנה, ללא הבדל מרובה בין חודש 
לחודש. 

כלכלתה של ב׳ מבוססת על החקלאות, גידול־מקנה, דיג, 
ספנות ותעשיה. איזור־החוף, הנקרא בברטונית "ארמור" 
(=על הים), עשיר ביותר בכל ענסי־הכלכלה ויישובו צפוף, 
ביהוד במערב — במחוז פיניסטר, שבו נמצא הנמל הגדול 
ברסט (ע״ע). הפגים (ארגואט בברטונית) דל ויש בו שטחי- 
בר,' שהם משמשים למרעה אכסטנסיווי לבקר ולסוסים. בב׳ 
זורעים שיפון, שעורה, שיבולת־שועל, חיטה ותפוחי־אדמה. 
מעצי־הפרי רווח ביותר התפוח, ותירוש־תפוחים הוא המשקה 
המשכיר, הנפוץ ביותר בב , . בחקלאות קשורה החלבנות, 
המוציאה אח תוצרתה לשוק. דייגי־ב׳ מפליגים לימים רחו¬ 
קים׳ לחופי איסלאנד וניופאונךלנד. מדרום לניופאונדלנד 
שרדו לצרפת ממושבותיה באמריקה הצפונית בסיסי־דיג 
באיים הקטנים מיקלון וסט. פייר, ובני־ב׳ הם שמנצלים אותם 
בעיקר. את שלל־הדיג (מקרוב ומרחוק) מכשירים בנמלי־ב , 
ליצוא, לשימוש מיידי ולשימור. מקור־הכנסה חשוב לב׳ הם 
גם התיירים, הנמשכים לחופי הרחצה והמרגוע שבה ולשרי¬ 
רים הפרהיסטו׳ריים שבתחומה. 

ערי-ב׳ התשובות ביותר הן רן(ע״ע) בפנים, ברטט(ע״ע) 
בחוף, נ_נט (ע״ע), נמל-ים על נהר־לואר, סט. מאלו ( 00 ( 114 
נפש, 1950 ) בצפון, לותיאן (זם 6 מ 10 , 414x10 נפש ב 1936 ) 
יואן ( ¥3111165 , עירם של חונטים [ע״ע] מימי יוליוס קיסר) 
בדרום. 

היסטוריה. בימי-קדם היתד. ב׳ החלק המערבי של 
חבל ארמורי?!ה. משום כך נקראת מערכת-הגבעות שבחבל זה 
המאסיו הארמוריקני(ע״ע אירופה, עט׳ 103 , מסה). ב׳ מפור¬ 
סמת במצבוחיה המרובות מתקופת־האבן המאוחרת ותקופת- 
הברונזה (מנהירים, דולמנים וקרומלקים), שנשתמרו ביותר 
באיים. ב 57 לפסה״ג חדרו לארמוריקה לגיונותיו של יוליוס 
קיסר, וספינות־מלחמה רומיות הגיעו לחופיה. הרומים נתקלו 
בהתנגדות חזקה ביבשה ובים, ביהוד מצד שבטי־הונטים, 
שישבו בדרום. לאחר שנכבשה הארץ ע״י הרומים, ולאחר 
שדוכאה המרידה הגדולה שפרצה נגדם ב 52 , הונהג בארמו־ 
ריקה שלטון רומי, שהתקיים בה כ 600 שנה. החבל נכלל 
בפרובינציה של לוגדונום (ליון). תושבי ב׳ נעשו במרוצת- 
הזמן רומאנים בלשונם. במאה ה 5 , לאחד שהרומים יצאו 
מבריטניה והאנגלו-סאכסים נשתלטו בה, נמלטו בריטים 
מרובים, ביהוד מן המערב (מתצי־האי קורנוול ומוילז) 
לארמורי^ה המערבית, שבדורות שלאחר מכן נקראה — על 
שם תושביה החדשים, שנעשו הרוב בארץ — בריטניה 
הקטנה. שטחי־היער הנרחבים, שהיו במזרחו של חצי־האי, 
בודדו אותו מפראנקיה והכבידו את החדירה לתוכו אף בימי- 
שלום, ועל אחת כמה — בימי מלחמה, והברטונים יכלו 
לקיים את לשונם, מנהגיהם וסדרי-החברה שהביאי עמהם 
מבריטניה. 

קארולום הגדול לא כבש מב , אלא מטלית קטנה בלבד. 

בימי בנו לודוביקוס החסיד הותקפה ב׳ מצד הים על־ידי 


הנורמאנים. כדי לעמוד בפניהם התאחדה ב , תחת שליט אחד 
בשם נומנואה, שנלחם בפולשים והתגבר עליהם ז אבל כדי 
להבטיח את החזית המזרחית וגם כדי לקבל עזרה מן 
הפראנקים הודה במרותו העליונה של לודוביקוס. בימי יורשו 
של לודוביקום, קארולוס ה״קךח", פרק גומנואה, הנחשב 
לגיבור הלאומי הראשי של ב/ את עולה של פראנקיה מעליו 
( 846 ). באמצע המאה ח 10 שמרו הברטונים על עצמאותם 
בהנהגת אלן בארבטורט (מת ב 952 ). מסוף המאה ה 10 עד 
סוף המאה ה 11 התחרו רוזני רן, גאנט וקורנואי זה בזה 
בשאיפתם לשלטון עליון על ב׳.' נסיונו של ויליאם הכובש, 
מלך אנגליה ודוכס נורמאנדיד. השכנה, להטיל את מרותו 
על ב׳ הוכשל ב 1085 ע״י אלן פרז׳אן, שהדף את צבאות־ 
הפולשים; אבל סיכסוכים פנימיים הכריחו את דוכס בי, 
קונאן 1¥ , לבקש את עזרתו של הנרי 11 , מלך אנגליה, ולהשיא 
את בתו יורשתו לז׳ופרוא, בנו'של חגרי 11 . ב 1171 עלה 
ז׳ופרוא 11 על כסא־הדוכסות של ב׳. בתו יורשתו של דוכס 
זה נישאה לפייר (פטרום) מדרה 0 עו:מ 0 > ממשפחת קאפט 
(זשק 03 ), ענף של השושלת, שמלכה בצרפת. עד 1488 ישבו 
בניה של שושלת זו על כסא־הדוכסות של ב , . יורשתו של 
פראנסוא 11 , הדוכס האחרון של ב , , נישאה למלד־צרפת, 
וכך עברה ב׳ במישרים לידי המלך, אך נשארו לה הפאר־ 
לאמנט המיוחד וחוקי-הארץ הקדומים שלח. בימי מלחמת 
מאודהשנים שימשה ב׳ סלע־מחלוקת בין אנגליה וצרפת 
ושדה לקרבות־דמים בין היריבים. אעפ״ב זכתה באותו זמן 
עצמו לפריחה כלכלית ותרבותית. סלכי־צרפת הבטיחו לב , , 
שלא יגדעו מזכויותיה האוטונומיות הרחבות, וכל פעם שניסו 
להטיל על ב , שלטון בלתי־מוגבל או צנטראליסטי (עם 
מינהל מפארים) נתקלו בהתנגדות עקשנית ואף במרד. 
כשביטלה המהפכה הצרפתית את האוטונומיה של ב׳ וחילקה 
אותה לפלכים מרדה ב , , ביחד עם ואגדי השכנה, בממשלת- 
המהפכה ( 1793 ), והוכנעה רק מתוך שפיכות-דמים מרובה. 
במאה ה 19 נתבמאה הבדלנות של ב׳ יותר בתחומי הלשון 
והתרבות מבשדה המדיניות. במאה ה 20 גברה שוב הנטיה 
המדינית הבדלנית בב/ אבל בשנות שלטונם בב , בתקופת 
מלחמת־העולם 11 ( 1940 — 1944 ) לא הצליחו הגרמנים לנצל 
נטיה זו לטובתם. 

על היהודים בב׳ ע״ע צרפת, יהודים. 

, 716 ^ 87650 46 1510176 . 3 זש ש 1 ־ 661 ־ 801 3 ! 

611146 , 6 * 83556-876108 ¥0 ,* 1311 ! 3 ^\ . 0 ; 1896-1914 *. ¥015 6 

46 ¥11510176 ,ץג 01 ק 011 ; 1907 , 111117101716 1 $ 1116 ) 7 § %60 46 

46 ¥11510176 ,ז 1-830¥€11 ח 531 ? 1 > ש 1€11 זג 1 ס .£ ; 1932 , 876102716 

,: 115501 ^ . 3 ; 1936 *. ¥015 2 , 0157 $ [ 7105 £ £ 17165 ! 07 465 876102716 

, 876502716 10 46 141510176 . 11 ; 1937 , 876502716 ¥0 

. 1943 

א. ל . ם. - א. י. בר. 

3 ך? 6 פלד, ע״ע בךדיזב. 

51 ךטךן ׳ אנך' — 1 ש 1 ו 3 ־חזש 18 זתש 13 — ( 1773 — 1844 ), גגראל 
צרפתי. ב , , שלמד אח מדעי־הטכניקה, נכנם ב 1792 
לצבא ונעשה קצין בגדוד-המהנדסים. בתפקיד זה ניהל 
ב 1798 , בפיקודו של נאפוליון, את בניית המבצרים באלכסנ¬ 
דריה של מצרים. ב 1805 הצטיין בקרב אוסטרליץ (ע״ע), 
ונאפוליון מינה אוחו כשלישו. מאז נמנה ב , עם המקורבים 
ביותר אל הקיסר ונטל חלק חשוב בכל מסעותיו. ב , גם ליווה 
את נאפוליון לגלותו בסט. הלנה, במקום שזה האחרון הכתיב 
לו את זכרונותיו על מסעותיו במצרים ובסוריה, שנתפרסמו 
ב 1847 . אחד מותו של נאפוליון חזר ב , לצרפת. ב 1840 
השתתף בהעברת עצמותיו של נאפוליון לפאריס. 



689 


ברט רן דה בודן—ברי 


690 


!חזרןךד,בזןן — 0 זס 8 16 ) 8611130 — 

( 1140 ״ — לפני 1215 }, טרובאדור 
פרובנצאלי. 45 השירים שלו שנשתמרו 
מתארים ברובם מאורעות פוליטיים וקר¬ 
ביים, שאירעו בסוף המאה ה 12 . נוסף 
על שירים אלה, שהם מסוג הסירונטז, כתב 
גם כמה קאנצונות־אהבה. למרות חוסר 
הליטוש החצרני שבשיריו זכה ב׳ להערכה 
מרובה כמייצג הנאמן ביותר של השירה 
הפוליטית והמלחמתית בין הטרובאדורים. 

ב/ שהיה הרוזן של מבצר אוטפור 
( 1 >- 16£01 נ £131 ), נסתכסך עם אחיו על 
בעלות־המבצר וגורש מאוטפור על־ידי רי־ 
צ׳ארד לב־הארי, שבא לעזרת אחיו. נראה, 
שלאחר זמן נתפייס ב׳ עם ריצ׳ארד ואף 
כתב שני שירים בקשר למסע־הצלב שלו! 
אך פטרונו היה הנסיך אגרי קורט־מנטל, 
אחיו של ריצ׳ארד, שעל מותו חיבר ב׳ שתי קינות נאות. — 
דבריו של ביוגראף בן המאה ה 13 גרמו לסברה, שב׳ הוא 
שסיכסך את בניו של הנרי 11 , מלך אנגליה, באביהם וגרם 
למרידותיהם בו (ע״ע בריטניה, היסטוריה). דאגטה קיבל 
סברה זו כאמיתית וקבע לב׳ מקום בתופת בין מחרחרי־ 
הריב (שירה 28 }. 

ב 1196 נכנס ב׳ למגזר. היה לו בן, שאף הוא נקרא ב׳ 

דה ב׳ ושכתב שירים אחדים בסיגנון דומה לשל אביו. 

, 6 \ 67 ? 8 56106 14114 7617 ( €6 1 ז 5€1 ״. 8 .׳£ . 8 ,£ח 1 ךו 1 ךו 5111 

, 0407475 ?( 87044 465 1165 (ק 70 § 10 < 1 1.65 , 11 £ 3 . 11 גכ 1 ג 0 11 . 0 ; 1879 

. 1931 ,<% ■׳* . 0 ; 1885 

בך^ע, קךל — 15611 ־ 831 31-1 ) 1 — ( 1832 — 1888 ), חוקר־ 
ספרות גרמני. ב׳, שהשתלם בין השאר אצל ו. גדים 
(ע״ע), נתמנה ב 1858 פרופסור לבלשנות גרמנית ודומאנית 
באוניברסיטה של רוסטוק וב 1871 — בזו של היידלברג. 
מהוצאותיו הביקרתלת המרובות מספרות יה״ב יש להזכיר 
את שירת הניבלונגים (שב׳ גם תירגם אותה לגרמנית 
חדשה), את יצירותיו של ללפראם מאשנבאך ואת שירת 
קודרון. מ 1868 היה ב׳ עורכו של כתב־העת הבלשני ׳• 061 
0131113 . בתחום הרומאניסמיקה עסק ביחוד בתולדות השירה 
הפרובנצאלית, הוציא את שירי הטרובאדור פירה וידאל, 
את שירת רולאנד, ועוד. כן תירגם לגרמנית את "הקומדיה 
האלוהית" של דאנטה, הרבה ממחקריו עוסקים בשאלות 
המטריקה, שבה גם השתמש כגקודת־מוצא לקביעת הנוסח 
הביקרתי. 

, 116 ( 70$ § 810 4614156116 671161716 § 411 111 ) . 8 ,׳ 0011:1161 

61 ,ע 46 071467166 ^ €07765 . 1 \ ; 1903 

, 1930 < ( 671 § 56117471 16 ( 156 § 111010 (^ 614 (^ 1 10 ) 80715 0051071 

. 1931 

בך י (״ 83 ), עיר־גמל באיטליה הדרומית על חופו של הים 
האדריאטי! בירתה של אפולדז (ע״ע). מספר 
תושביה: כ 263,000 ( 1949 ). ב׳ מוציאה לשוקי־העולם את 
התוצרת החקלאית של אפוליה (יין, שמן-זית, שקדים, חרו¬ 
בים, תאנים). תעשייתה המסועפת עובדת לצרכי איטליה 
ולשם יצוא, בעיקר לארצות המזרח של הים התיכון! היא 
כוללת התכת ברזל ופלדה, בניית מכונות והתקנת מרכבים 
למכוניות ומכשירי-חשמל! זיקוק־נפט וייצור טכסטיל, טא־ 
באק׳ שימורי־מזון ואיטריות. בב׳ אוניברסיטה (שנוסדה ע״י 
מוסוליני ב 1924 ) ובי״ס גבוה למסחר. — העיר העתיקה, על 



הקאתדראלה של בארי 

נמלה הישן והקטן, בנויה על בליטה קטנה שבחוף, והיא נראית 
כעיר מיה״ב: היא מוקפת חומה ורחובותיה צרים, קצרים 
ועקלקלים! העיר החדשה (שנבנתה מ 1813 ואילך) בנויה 
לפי תכנית דומה לזו של כרכי־אמריקה (רחובות ישרים, 
ארוכים ורחבים, מקבילים זה לזה או חוצים זה את זה 
מודות ישרות)! היא גדולה פי עשרה ויותר מן העיר 
העתיקה ולה נמל חדיש ונרחב. — בעיר העתיקה יש כמה 
בניינים היסטוריים: כנסיות בסיגנון רומאני מן המאה ה 11 ! 
אחת מהן היא הקתדראלה, שבה משמש הארכיהגמון! בכנסיה 
אחרת נמצא קברו של סן ניקולה, שהמוגים באים להשתטח 
עליו. כן יש בב׳ טירה מן המאה ה 13 . 

ב׳, שנקראה בימי הרומים בשם באריום ( 11101 * 831 ), לא 
היתד. בימי־קדם עיר חשובה. ב 1002 הציל אותה צי ויניציאני 
מידי המוסלמים מסיציליה, ששמו עליה מצור. עד 1071 היתד. 
בידי הביזאנטים ואז עברה לידי הנורמאנים. ב 1098 נתוועד 
בה קונציליון גדול של הגמונים רומיים ויווניים, כדי לדון, 
בנוכחותו של האפיפיור, בבעיית מוצאו של רוח־הקודש. 
בתקופת־הצלבנים שימשה ב׳ נמל חשוב לתחבורה עם 
המזרח. לאחר שנמצאה במשך מאות שנים תחת מרותם של 
אדונים שונים, ביחוד מבית־ספורצה ממילאגו, נעשתה ב 1557 
חלק ממלכות־נאפולי. היא איבדה הרבה מחשיבותה במאות 
ה 17 וה 18 , אבל קמה לתחיה במאה ה 19 . ביחוד התפתחה 
בתקופת־הפאשיזם כשער למזרח, לבאלקאנים ולצפון־אפדיקה. 
השלטון הפאשיסטי בנה בב׳ נמל חדש, מצדיד במיתקנים 
חדישים, סידר בעיר תערוכות־שןקים והקים בה תחנת־ראדיו 
מכוונת למזרח. בתקופה, שאיטליה נגררה בה אחר גרמניה 
הנאצית, ניהלה תחנת־ב׳ תעמולת־הסתה בין הערבים נגד 
בריטניה והיהודים. במלחמת־העולם 11 שימש נמל-ב' בסים 
צבאי. מפגי־כן ניזוקה העיר בהפצצות, מתחילה על־ידי 
בעלי־הברית, שנלחמו באיטלקים ובגרמנים, ואח״כ — משנכ¬ 
בשה ע״י הבריטים (ספטמבר 1943 ) — ע״י הגרמנים. נזק 
קשה נגרם ביחוד לעיר העתיקה כשספיגה נושאת נשק 
נתפוצצה בנמל ב 9.4.45 . אחר המלחמה הוקמו ההריסות בב׳, 
והעיר חזרה למסלול-חייה הקודם. 

יהודים. הקהילה היהודית בב׳ היתה מן העתיקות 
באיטליה! אך שלא כמו בכמה מן הערים הסמוכות, לא 
נמצאו בה מצבות-קברים מתקופת הרומים. בתקופה הביזאנ¬ 
טית נעשתה ב׳ אחד מן המרכזים החשובים ביותר לחיי־ 




691 


ברי—כרי, אנמואן־לואי 


692 



א. ל. בארי: אריה נלחם בנח< 6 (ברונזה). לובר, פאריס 


היהודים באיטליה. המאמר המובא ב״ספר הישר״ לרבנו תם: 
״בי מבארי תצא תורה ודבר ה׳ מאוטרנטו״, נחשב כמוצדק: 
קהילת-ב׳ שימשה בתקופה הביזאנטית מרכז־הקליטה לחידו¬ 
שים בחיי־הרוח היהודיים, שנתחדשו בארץ־ישראל ובבבל, 
וממנה היו מועברים חידושים אלה, דרך איטליה, לאירופה 
המערבית. לפי האגדה, יצאו מב׳ "ארבעת השבויים", שהפיצו 
תורה בחלק המערבי של הים התיכון ב 972 . כחלק מן האימ¬ 
פריה הביזאנטית, נכללה העיר ב״גזרות השמד" של קיסרי- 
המזרח, ובערך ב 932 נערכה בה התקפה על הרובע היהודי, 
שנמשכה שני ימים וגרמה להרג של יהודים הרבה ולהריסת 
בתהכ״נ שהיו בעיר. במאה ה 11 עמד בראש ישיבת־ב׳ משה 
בן חלפו. עם העברת המרכז של חיי־הרוח היהודיים באיטליה 
צפונה ירדה חשיבותה של ב/ בימי־השמד של 1290 הוטבלו 
באונם לנצרות בב׳ 72 משפחות יהודיות, אבל את עקבותיהם 
של אנוסים אלה אפשר למצוא אף במאות הבאות, ואפילו 
ב 1463 אירעה התפרצות נגדם. ההתנפלות, שנערכה על 
היהודים בב׳ בימי הכיבוש הצרפתי (ב 1494 ), שמה, כנראה, 
קץ לקיומה של הקהילה, ומאז ואילך אין זכר ליהודים בב/ 
ב 1943 התיישבו בב׳ ובסביבתה פליטים יהודיים מרובים 
(בעיקר מן הבאלקאנים), שעזבו את המקום אחר המלחמה. 
המרכז של הרובע היהודי מיה״ב בב׳ עדייו ידוע כ 13 ) 3 ־ 511 
3£0£3 מ $1 16113 > ובבית־הגכות המחוזי שבב׳ מצויות כמה 
מצבות־קברים יהודיות — אפשר, מן המאה ה 10 . 

; 1909 ,. 8 , 011055£ נ 31 ־ 131 ) .? ; 1886 ,, 8 41 8101111 , 30310110 . 5 , 

. 11 ; 1913-15 , 53, 1.0 1/110 41 8 . 7101 700010 X^X ־ 801 1,3 . 8 

- 071071 111441 11 ^ 40 811 / 1110 ). 8 0 177010110 ) 0 * 5511 ( 0 , 17071 X 10711 

; 1946 , 7 ( 1101 171 014/1 ) / 0 1 ( 1411107 , 15016 . 0 ;( 1934 ,'׳\ 1011 , X 

111 1162051, 007 / 1140 0071 {400/701, 1939?; ]. 1431111, 70X11 \ .£ 
, 1931 , 1 , 7 ( 411107 ) 1111 ( 014 [ 171 51144101 14 ) 0 

ב. ר. 


?ר' ( 7 ־ 1 ־ 861 ), חבל היסטורי בצרפת המרכזית בתחומי 
הדפאדטמנטים של שר (־ 01101 ) ואנדר ( 6 ־ 11 >מ 1 ). 

בדרומו של חבל-ב׳ מגדלים תבואה, בעיקר חיטים, בצפונו — 
שעיקרו שטחי־מרעה — מגדלים כבשים, שמספקים צמר 
מפורסם. שטחו הכללי של החבל: 13,500 קמ״ר. 

בשמו של החבל נשתמר זכר לשם השבט הקלטי של 
הביטודיגים, שישב בו בימי־קדם. ביה״ב המוקדמים היתה 
ב׳ רוזנות פראנקית, שהשתייכה עד המאה ה 10 לאקדטניה 
(ע״ע). מתחילת המאה ד, 12 ואילך היתה נתונה לשלטונם של 
מלכי־צרפת. מ 1360 ואילך היו מלכים אלה מעניקים את ב׳ 
כדוכסות לצעירים שבבני משפחת־המלך. ב 1790 , בזמן המה¬ 
פכה, חולק החבל בין הדפארטמגטים הנזכרים. אבל לאחד 
שחזרו הבורבונים לצרפת ( 1814 ) העניק לואי ^^^ 7 \ x את 
התואר "דוכם־ב׳" לבן־אחיו שדל פרנן ב׳ (ע״ע), שהיה 
הדוכס האחרון של ב׳. 

414 41110170 ) , 103 ־ 6131 . 61 . ; 1916 ,. 8 40 11 ( 70 ) 70 , 0 110003 .£ 
. 1934 , 80747/707171011 474 ) 0 . 8 

בךי ׳ אנ.ט'אן״לואי — 0 ץ־! 83 1115 ס״[- 0 ס 1 ס£מ.^ — ( 1796 , 
פאריס— 1875 , שם), פסל צרפתי. ב׳, שהיה בנו של 
צורף־כסף וחרט, למד בנערותו את מקצוע אביו. ב 1812/14 
שירת בצבא־נאפוליון, ומ 1816 למד ציור ופיסול. משנכשל 
במה פעמים בהתחרות על פרס־רומא, חזר למקצוע־הצורפות. 
מתחילת פעולתו באמן התעניין בתיאורם של בעלי-חיים, 
צייר ופיסל לפי החיות שב״גן הטבע" של פאריס, ולמד אצל 
חוקרי-הטבע ביפון וקיוויה. ב 1831 הציג בתערוכת־הסאלון 
נמה קבוצות של חיות,'ביניהן "נמד טורף תנין", וב 1833 
הציג שם שש קבוצות של חיות, ביניהן "אריה נלחם בנחש" 
(נקנה בשביל גן־הטילרי), וזכה להצלחה מרובה. קבוצותיז 



693 


ברי, אנטואן־־ליאי—כריאכסים 


694 


הצטיינו בראליזם ובהבעה של תאווה חזקה, וניכרת בהן 
תפיסת־הטבע הנסערת של הצייר ז׳ריקו, שציינה חידוש גדול 
בפיסול ועוררה התלהבות ותימהון, מאז הועסק ב׳ על-ידי 
במה מתומכי־האמנות מן האצילים וע״י הממשלה: עשה 
תבליטים מוטבעים בשביל "עמוד יולי" שבכיבר־הבאסטיליה 
( 1838 ), ״אריה נח״ בשביל אחד משערי־הלובר ( 1847 ) 
ושבעה נשרים בשביל גשר־ינד" ב 1837 דחו שוסטי־החערוכה 
את מוצגיו, וב׳ סירב להציג עד שנת 1851 , שבה הוחלפו 
השופטים, — נוסף על פסליו הגדולים, פיסל גם קבוצות זעי¬ 
רות של תיאורי־ציד וחפצים של אמנות שימושית. בתערוכה 
העולמית של 1855 זבה באות־כבוד על עבודותיו אלו 
ובאותה שנה אף נתקבל ללגיון־הכבוד. ב 1848/51 שימש 
מנהל המחלקה להעתקות-גבס בלובר, וב 1854 הורה באקא־ 
דמיה רישום לפי הטבע. על פסליו הגדולים נמנים: קישוטים 
ל״גשד החדש״ ( 1851 ), קבוצה בשביל הבן של ביתן סילי 
(ץ 5011 10 >) בלובר, שבה מתואר "נאפוליון כשליט על ההיס¬ 
טוריה והאמנויות", ארבע קבוצות לחזית־החצר של הלובר, 
שמתארות את השלום, המלחמה, הכוח והסדר ( 1854 ), פסל 
של נאפוליון כשהוא רכוב על סוס בשביל מצבת־זיכרון 
באז׳אצ׳ו ( 1862 ) ושני פסלים של עלמים או אלי־נהר, שהם 
ניצבים בכניסה של חצר־הקארוסלה בלובר ( 1866 ). ב 1868 
נבחר ב׳ כחבר באקאדמיה לאמנות. 

ב׳ החיה בפיסול האירופי את הסוג הנשכח של תיאורי־ 
חיות לשם עצמם. עוד בחייו הוזמנו 120 העתקות־ארד 
מיצירותיו לגאלריית קורקוראן בוואשינגטון. ב׳ הניח אחריו 
ציירים, רישומים והדפסי־אבן, שנמצאים באספים צרפתיים 
ואמריקנים. 

. 8 ; 1889 , 1101 ) 5011 ) 111 . 8 /ס 01111 ){ 1-1 ,׳( 8.3 80 . 08 

; 1926 ,. 8 .״ 7 ,־ 61 ) 1 ) 5311 . 011 ; 1890 ,. 8 ) 11 ) 0111 ) 0 *-! , 531111 

. 1940 ,. 8 ץ< 11 ) 101 ) 01 ) 5 , ¥01:11 ׳״ 196 ,מ 1 נ 561 נ 1 ז\ נ 31 )ו 01 ק 0 )) 16 ג 

5 . י.־ה. 

?לי, 2 ׳ 00 ׳' 1 , סר — 16 ־ 1 ־ 831 ׳*( 4311110 ^ 65 רת 2 [ 810 — 

( 1860 — 1937 ), מספר ודראמאטורגן בריטי. ב׳ נולד 
בסקוטלאנד ולמד באוניברסיטה של אדינבורו. ב 1885 עבר 
ללונדון והתחיל בפעולה עיתונאית, ב 1888 פירסם קובץ של 
רשימות על ההווי בכפר־מולדתו ז ב״אידיליות" אלו ( 1 > 01 .ו 7 
115 ^ 1,101111 ) כבר מתגלים ההומור והפאתום, הסנטימנטאלי 
במקצת, שהם סימז־ההכר לרוב כתביו. ברומאן "הכומר 
ד,קטף ( 1891 , ■ 1:01 * 1141111 01110 1110 ), שזכה בזמנו לתפוצה 
מרובה, יש מזיגה של הומור וסיפור־אהבה רומאנטי. בתחום 
הרומאן חיבר ב׳ עוד שני ספרים שיש בהם חומר אוטוביר 
גראפי — ״טומי הרגשני״ ( 1895 ־ ץ 1 מ 1001 ׳ 8001101011131 ) 
ו״מימי וגו־יזל" ( 1900 ). 

מחזותיו של ב׳ הועלו על הבמה מ 1893 ואילך וזכו 
להצלחה יתרה, וב 1897 המחיז ב׳ גם את "הכומר הקטך. 
אד למרום־פירסומו כמחזאי הגיע ב׳ בעשור הראשון של 
המאה ה 20 על־ידי מחזות כגון "קריצ׳טון הנפלא״ ( 1110 ־ 
1903 , 0110111:00 16 < 31 ־! 11 מ^) — סאטירה פקחית על הבדלי- 
המעמדות! ״פיטר פאן״ ( 1904 ), חזיון דמיוני מעולם־הילדות, 
שנעשה אחד מן הספרים החביבים על ילדים בלשונות 
הרבה! ״עליזה יושבת־הבית״ ( 0,1905 ־ 11 י 1 ־ 1:110 ־ץנ 1100-811-1 \.) 
— תיאור של זקנה! "כל אשה יודעת זאת" ( ץז 6 ע £ 3£ !!ז\\ 
1908 130 מ 0 /¥), שמטפל בחכמה במצב של משולש־ 

אהבה בחיי זוג נשוי. משאר מחזותיו זכו לפירסום "נשיקה 
ללכלוכית״ ( 0101101:0113,1916 ! £0 155 .>! 3 ), "ברוטוס היקר" 


( 1917 ,* 0111 ־ 81 ! 003 ) ו״מרי־רוז" ( 1920 ). מן המערכונים 
המרובים שחיבר נחשב כטוב ביותר "מראה תריסר הלירות" 
( 70010 1 >סט 0 ? 0 ־< 01 ^ 7 7110 ), שבו מובלט בצורה קומית 
ההבל שבהצלחה. — ב 1913 הועלה ב׳ לדרגת בארון וב 1922 
הוענק לו אות־הכבוד . 4 \. 0 . 

שמו של ב׳ נעשה שם נרדף לרגשנות מעורבת בהומור 
ובדמיון, אך מבקרים הרבה מעדיפים על הרפתקותיו בארץ־ 
החלומות—כגון "פיטר פאך—את הקומדיות שלו! וההומור 
שלו מתגלה בעילויו על הגבול שבין הקומדיה והטראגדיה. 

. 1938 ,. 8 ./ ,ת 0 ) 1£ ז 11 ־ו 3 ס .ז 8 ו 
ש. י. כ. 

ב 1 " י / הדוכס של — , 01102001 ־ 701 * 0113010 

51 ־ 1 ־ 801 10 > ס״ם — ( 1778 — 1820 ), בנו של שארל, 

הרוזן של ארטוא (ע״ע), שנעשה אח״כ שארל ^ מלד צרפת 
(ע״ע). אע״פ שהדוכם לא השתתף בחיים הפוליטיים, נרצח 
ב 14.2.1820 ע״י הפועל פייר לובל ( 01 ׳\טס 7 ), אויב קנאי של 
הבורבונים, שביקש להשמיד את נצר־השושלת האחרון. 

אחר מותו של ב׳ ילדה אשתו, פרדינאנד לואיז ( 1798 — 
1870 ), נסיכה גפוליטאנית־בורבונית, את בנם אנרי. ב 1830 , 
לאחר ששארל סולק מן השלטון, ניסתה לשווא להושיב את 
אגרי על כסא-המלד, ואף יזמה לתכלית זו את מרד־הנפל, 
שאורגן ב 1832 בונדה (ע״ע). 

1011 ( 1 10 1 ) ) 1 < 1 10 10110/10111 1 ) 011 ( 11 ) 51 , 1 ) 130 ־ 6311111 ) 0113 . 8 . 8 
; 1900 ,. 8 11 ! ) 11 ) 11 ) 00 14 , ג 1 זז 111 ' 1 ' .א ; 1820 ,. 8 111 ) 110 110 
- 11110 : 1 ^/ 1 1 ) 4 0101100 ) 001 ) 14 ,׳( 1 ) 8 ) 1 ) 5311 16 ) ) 116 ) 50 16 > .ס 

. 1951 ,. 8 76 > ) 11 ) 11 ) 411 10 ) 4 1 ) 1 ) 1 

3 ך י סי^ט ארמונךז ( 10100015 >£ . 81 ץזט 8 ), עיר־שוק 
באנגליה, במחוז סאפולק המערבית, 97 ק״מ צפונית־ 

מזרחית מלונדון. כ 20,000 תושבים ( 1951 ). ב׳ מייצרת הכ¬ 
שירים חקלאיים, סופר, שכר־שעורים, תרופות, ועוד. מתחילה 
נקראה ברי(ץז 60 = עיר), ואח״ב הורחב שמה לב׳ סט. אד־ 
מונדז על שם המנזר הגדול שבה, שנוסד ב 630 ונקרא אח״ב 
על שמו של אדמונד, האחרון למלכי אנגליה המזרחית 
( 08113 .£ 1 * £3 ), שנהרג ע״י הדאנים ב 870 ונקבר במנזר זה. 
במאה ה 12 נודעה למגזר ב׳ חשיבות מרובד" וראשי-המנזר 
היו גם אדוני־המקום. פרטים מרובים על חייו הפנימיים של 
המנזר ידועים לנו מן הכרוניקה של ג׳ויסלין מבריקלונד 
( 1 > 0100 > 31 ז 8 10 > 11 ע 01 ץס 1 ), שתומאס קארלייל השתמש בה 
בספרו "העבר וההווה". 

יהודים התיישבו בב׳ לראשונה במאה ה 12 . היו להם 
עסקי־כסף עם המגזר. ב 1181 העלילו עליהם עלילת־דם, 
ובימי מסע־הצלב השלישי ( 1190 ) נערך כאן טבח ביהודים! 
אח״ב גורשו היהודים מב׳ בפקודת אבי־המנזר שמשון ובהס¬ 
כמת המלך. בב׳ יש בית מיה״ב, שנקרא בשם "היכל משה" 
( £4311 י* 0 *ס^), אך אין שום סימנים לדבר, שהיה לבניין 
זה איזה קשר אל היהודים. 

ןךיאןסים — ?.י| 01 !י 80 — (המאה ה 4 לפסו־,"נ, נד באסיה 
הקטנה, כנראה בפריה), פסל יווני. מסורות ספרותיות 
שונות נותנות מקום לסברה, שב׳ התמחה בפסלות באתונה, 
כנראה אצל סקופס (ע״ע), לערך ב 360 — 350 ! אח״ב הלך 
עם רבו להאליקארנאסוס, ומאז פעל בעיקר כפסל־החצר של 
הדיאז־וכים (ע״ע) בארצות-המזרח. יצירותיו: ( 1 ) פסלי 



695 


בריאכפיס — בריאן, אריפטיד 


696 


פולחן של אסקלפיום והיגיאיאה במגארה האטית (לא נשתמ¬ 
רו){ ( 2 ) קישוטי תבליט של בסים, שבו חרותה חתימתו 
(המוזיאון הלאומי, אתונה)> ( 3 ) ב 350 לערך נקרא ב/ ביחד 
עם סקופאס, טימותאוס ולאוכארס, להכנת ה״מאוסוליאון" 
(בניין הקבר המשפחתי של מאוס 1 לוס, מלך כוחן). ב׳ קיבל 
עליו את עבודת הפסלות בחלק הצפוני של הבניין, וכמה 
תבליטים של בניין זה, שהם מצויים במוזיאון הבריטי, מיוח¬ 
סים לוז ( 4 ) פליניוס מייחם לב׳ פסל של סלרקו׳ם ניקאטור׳ 
מלך סוריה ( 312 — 281 ) ! ( 5 ) חמשה פסלי־ענק של אלים באי 
רודוס ז ו( 6 ) פסל־שיש של דיוניסוס בקנידום. 

ביחס לשני פסלים מפורסמים אחדים קיים ספק אם דם 
יצירותיו של ב׳ או של איזה ב׳ אחר (שאפשר היה נכדו). 
פסלים אלה, שהטופס המקורי שלהם לא הגיע לידנו, הם: 
( 1 ) פסל־הפולחן של אפולון (כשהוא מנגן בלידה) במקדש 
שהיה בדפני של אנטיוכיה (דמות־הפסל נמצאת חקוקה על 
גבי מטבעות הלניסטיות), ו( 2 ) פסל־הפולחן של סאראפיס 
בסדאפיאון של אלכסנדריה, כנראה מזמן שלטונו של 
ת?*מי 11 פילאדלפום, מלך מצדים ( 285 — 247/6 ; נשתמרו 
העתקים וחיקויים מרובים של פסל זד, מן התקופות ההלניס¬ 
טית והרומית— בשיש, באבן כהה או רבג 1 נית, ובבח׳נזה). — 
המסורת העתיקה מונה את ב׳ עם גדולי הפסלים היווניים. 

116 { 6501110 0 ז %%1 1 ז 146116 ^} 1 ז^€$ 01£ 1 

— 1316 . 10$ י־ 1 ) { 61 ^ 1)61 £611 0x166 מ^מ״)/ז/'^ ז 16 > 

; 1897 , 5 . 5 , ¥1550100 (-ץ 1 * 01 ? , 1 ז€כ 1101 . 0 ; 1868 ,( 1327 

- 651 ?) 1 > 01 קק 1.1 . 0 ,־מ ^?? 5 *?*מ?/^ 7 111 ,§ 11111 שךז 1 ^ 

\ 10$11 ? 16 ^ 16611156 ז§ 016 ,. 1 ) 1 ; 1925 1 * 11 )? ■ 111 } 1 } 1 ז^ 56 

,־!שלש!?! .}׳יי 1 ;( 1950 , 1 , 111 , 6 10010 ! 1■ <4x6 ?£ 

. 1955 , 6 §.^ 1€ ) 1161167115 1116 / 0 ?* 77 

פ. כ. 

בריאל, ןהון־ה ןד $לי?זר ( 1722-1643 ), פרשן, פוסק 
וסופר. — בימיו של ר׳ משה זכות (ע״ע) נמנה ב׳ 

עם חברי ביה״ד במאנטובה וכשמת ר״מ זכות (תנ״ח/ 1697 ) 
התחיל ב , מכהן כרבה של הקהילה. עם תלמידיו נמנים: 
ר' יצחק לאמפרונטי ור׳ שלמה אביעד שר שלום באזילאה. 
בפולמוס, שנתעורר בשאלת החרם על כתבי השבתאי נחמיה 
חיון, עמד ב׳ על צידו של החכם צבי(ע״ע אשכנזי, צבי) ואת 
התנגדותו החריפה לחיון הביע במכתבי־פולמוס, שחיבר נגדו 
ונגד שיטתו. מתוך יחסו השלילי של ב׳ לשבתאות נבע גם 
יחסו השלילי לקבלה. מספריו המרובים נדפס רק ספרו "כללי- 
הדקדוק״ (מאנטובה 1729 ). מחיבוריו שנשארו בכת״י יש 
להזכיר: פירושיו לנ״ך וספרי פולמוס וויכוח נגד הנצרות, 
כתובים איטלקית זעברית. לעת פצוא חיבר גם שירים, וגם 
תירגם מלאטינית לעברית את איגרות מנקה. בהספד, שחיבר 
על ב׳ תלמידו שמשון הכהן מודון ("ציר הצירים" ויניציאה 
1722 ), מכנה שמשון את מורהו: "התלמודי הפילוסוף וזך 
הרעיון". 

ח. י. ד. אזולאי, שם הגדולים, בערכו; גירונדי, חולדות 
גדולי ישראל וגאוני איטליה, עם׳ 129-127 ; כרם חמד, ח״ב, 
1836 , עט' 115 , 119 ; אוצר נחמד. ווו, עס׳ 168 ; אוצר סוב, 
1878 , עט׳ 84 ; גדץ־שםר, חלק ח׳, עם׳ 340 , 374 ; ציון ר, 

עם׳ 605 ־ 1607 ז 11 * 0 ז 016 . 1101 016 ,־ 1£1 ) €1 מו $€1 ת 1 ^ 5 . 14 

.( 88-89 , 1900 ,ן?\ 0 !\) מ?/*"/ 

?ויאן׳ אמין לזמני ךה, ע״ע לומבי וה !ויאן, אקזין• 

בריאן, אךיסטיר — 8113001 — ( 1862 , נאנט— 

1932 , פאריס), מדינאי צרפתי. ב׳ היה בנו של 
פונדקאי; למד משפטים ונעשה עורך־דין. בצעירותו נספח 
על השמאל והתחיל משתתף בעיתוניו; כתב בשביל 1,6 


0 !י} 00 ? (״העם״), וזמן־מה היה עורכו של 010100 ^ 1 ^ 1 
(״הפנס״). לאחר מכן עבר אל סס^לסקס? 01110 ? 1.11 ("הר¬ 
פובליקה הקטנה״), וב 1904 אל 713011:0 ! 711 ?ע ("האנושות"), 
שיסד ביחד עם ז׳ו׳רס (ע״ע). ב 1902 נבחר כציר לבית־ 
הנבחרים. ב׳ נטל חלק 
בראש בהכנת החוק ל¬ 
הפרדת המדינה מן הכנ- 
סיה, וכדי לבצע חוק זה 
הסכים ב 1906 לקבל לידו 
את החיק של חינוך ופול¬ 
חן בקאבינט של סאריאן 
( 531-1-1011 ). הצלחתו של 
ב׳ בביח־הנבחרים היתה 
שלמה, אך ב׳ הוצא מן 
המפלגה הסוציאליסטית 
המאוחדת (מארס 1906 ) 
על שהסכים לשמש כמי- 
ניסטר בממשלה בורגנית. 
באוקטובר 1906 , כשקלי- 
מאנסו הקים את ממשלתו 
הראשונה, נתמנה בה ב׳ כמיניסטר לחינוך. כשנפלה ממשלת־ 
קלימאנסו ביולי 1909 , הרכיב ב׳ את הקאבינט הראשון שלו, 
כשהועמד פנים אל פנים מול שביתת כללית במסילות־הברזל 
בצרפת ( 1910 ), שהוכרזה ע״י "התאחדות הפועלים הכללית" 
( 311 ^ 113 ' 11 ?> 00001310 31:100 ־ 01 ^ 0 ) 000 ), קם ב׳(שבתחילת 
שנות ה 90 של המאה ה 19 דגל בעצמו ברעיון השביתה הכל¬ 
לית) ושבד אותה ע״י מה שקרא "אל הדגל" את כל עובדי 
מסילוודהברזל בגיל של שירות צבאי. בפברואר 1911 התפטר 
ב׳ מראשות־הממשלה, ב 1912 היה מיניסטר-המשפטים בממ¬ 
שלת פואנקארה, וב 1913 (יאנואר—מארס) היה שוב ראש- 
ממשלה. 

כשפרצה מלחמח־העולם 1 קיבל ב׳ את תיק־המשפטים 
בממשלתו של ויויאני, וכשנפלה ממשלה זו באוקטובר 1915 , 
הרכיב ב , קאבינט של אחדות לאומית 5 אך ב׳ נאשם בהעדר 
של תקיפות בניהולה של המלחמה, ובמארס 1917 , לאחד 
התבוסה שנחלו בעלוח־הברית בבאלקאנים, הוכרח להתפטר. 
מאז עד 1920 כמעט לא נטל חלק בעסקי-ציבור. 

ביאנואר 1921 הרכיב ב׳ ממשלה חדשה. ב׳ השתתף בוו¬ 
עידה לפירוק הנשק הימי בוואשינגטון, הואשם, שלא ידע 
לשמור על ענייניה של צרפת, וביאנואר 1922 התפטר שוב 
מראשות־הממשלה. ב 1925 שימש מיניסטר לענייני-חוץ 
בממשלת פנלווה. אחר הסכם לוקארנו (אוקטובר 1925 ), 
שבמשא־ומתן שקדם לו מילא ב׳ תפקיד רב־חשיבות, גברה 
השפעתו במידה עצומה. יחד עם גוסטאו שטרזמאן ואוסטן 
צ׳מברלין קיבל את פדס־נובל לשלום לשנת 1926 . באותה 
שנה הדכיב קאבינט חדש — הקאבינט העשירי שלו. הוא היה 
היוזם של אמנת קלוג(-בריאן), שנידתה את המלחמה 
כבלחי־חוקית ושעליה חתמו 15 אומות בפאריס,ב 27 באוגוסט 
1928 . ב 1929 היה שוב ראש־ממשלה. 

ב' השתתף בוועידות בינלאומיות מרובות וקנה לו השפעה 
מדובה בתבר־הלאומים, שבו נתבלט כדוגל בסיסמת "ארצות- 
הברית של אירופה" ולימד זכות על הרעיון בדבר בוררות- 
חובה כאמצעי שיש להסתייע בו במקום המלחמה. 

. 1952 ־ 1938 י . 8 ! 0 ׳\ 6 , €2, 8x1011(1, 50. 116, 5011 ££1*0X6 ־]ג $11 . 0 

א. ז. 




697 


בריאן, וילים ג׳נינגז—בדיאנשון, שרל־ז׳ילין 


698 


בריאן, ךילים - 311 ץז 8 £5 ״ 111 ״ 6 ( ״ 7111131 ^ - 

( 1860 סאלם, אילינוי — 1925 . דיטון [ממוע״ס], 

טנסי), מדינאי אמריקני. ב 1887 התיישב ב׳ בלינקולן, עיר- 
הבירה של מדינת־נבראסקה, שבה שימש כעו״ד. ב׳ נתפרסם 
כנואם מזהיר, נעשה מנהיגה של המפלגה הדמוקראטית 
בנבראסקה וב 1890 נבחר כציר לקונגרס. הוא התנגד למכסים 
הגבוהים, שהוטלו על סחורות־חוץ ושלא הביאו, לדעתו, 
תועלת אלא לבעלי בתי־חרושת בלבד, בעוד שלהמוני־העם 
גרמו נזק משום שהביאו לידי העלאת־המחירים. בן דרש 
להרבות בטביעת מטבעות־כסף כדי להקל על תשלום חובר 
תיהם של האיכרים (ע״ע אה״ב, עמ׳ 187 ). מ 1896 ואילך 
היה ב׳ מנהיגה של המפלגה הדמוקראטית באה״ב ומועמדה 
לנשיאות, אך בבחירות לנשיאות, שנערכו באותה שנה, 
ואוד׳כ ב 1900 וב 1908 , נחל כישלון. ב 1912 סייע ב , למועמדם 
של הדמוקראטים לנשיאות, ורדרד ויל סדן (ע״ע), במלחמת־ 
הבחירות, ואחר נצחונו של וילסון נתמנה ב׳ ב 1913 מיניסטר- 
החוץ! אבל ב 1915 התפטר ממשרה זו, מפני שכפאציפיסטן 
מושבע לא הסכים למדיניותו של וילסון במלחמח־העולם 1 . 
ב׳ היה בעל השקפות דתיות וב 1925 , שבועות מועטים קודם 
מותו, הגן על אחד מחוקיה של מדינת-טנסי, שלפיו נאסר על 
מורי־הביולוגיה להורות את תורתו של דארווין בדבר מוצאם 
של בני־האדם מפני שהיא סותרת את המסופר בספר בראשית. 
ב׳ פירסם כמה חיבורים בשאלות מדיניות וספר־־זכרונות 
( 1925 , 3 ז 01 תז 16 \). 

10 !" 7 ,ז 10 זג 5 נ ! 11 . 11 . 3 ) ;* 1936 ,. 8 ./ .׳מ , 5 ווז 11113 '% . 0 . 887 
. 1937 , 01107 ( €07071 2 ( 50411 ( €71 

ןךיאן, ז׳ן ךד 7 , ע״ע זץ ךה בךיאן. 

בתנט, (יליס ?[ל[ — 1 ״ 3 ץז 5 ״ 011116 — ( 1794 , 

_קמינגטון, מאסאצ׳וסמס — 1878 , ניריורק), עיתו¬ 
נאי, מסאי ומשורר אמריקני. ב/ בנו של רופא אמיד, שהיה 
גם חובב ספרות, למד בהארווארד ונעשה ב 1815 עורך־דין. 
במקצוע זה עבד במקומות שונים, עד שהשתקע ב 1825 
בניריורק, יסד בה עיתון לענייני ביקורת ספרותית ונתקבל 
למערכת של "עיתון הערב הבידיור^י", ששלוש שנים לאחר 
מכן נעשה עורכו הראשי. ב/ שהיה בין הלוחמים הנמרצים 
על מסחר חפשי ושיחרור העבדים, נמנה עם מייסדיה של 
המפלגה הרפובליקנית ועם הדמויות המכובדות ביותר 
בעיתונאות של אה״ב. 

מנערותו הצטיין ב׳ כמשורר, וספד־שיריו הראשון הופיע 
כשהיה בן 15 . המפורסמים בשירי הטבע וההתבוננות שלו הם 
1 ׳ £088 ־- 73161 \ 3 סיד ("לעוף מים") ו $15 נן 310 ״ 13 וד ("הרהורים 
על המוות״), 1817 . כן כתב תיאורים אידיליים ודראמאטיים 
מחיי חאינדיינים, כגון ״ £401101:31 ן״ 6 ״ז״״ 40 ן ("הר המצ¬ 
בה"), וסמוך למותו חיבר שיר פילוסופי ארוך, 10011 ? 116 ־ 1 ־ 
7631-5 0 £ ("שטף השנים"). ב 1870/72 תירגם לאנגלית את 
ה״איליאס" וה״אודיסיאה" (בחרוזים לבנים). 

בששת הכרכים של כל כתביו ( 1883/84 ) כלולים גם 
מסות מצויינות על סופרים ותיאורים ממסעות, שערך באמ¬ 
ריקה, באירופה, במצרים ובא״י ( 1849 ). 

( 1 ( 10 [ ! 7 . 0■ 8., 1011/1 8x11-001 מ ) 0 ץו/ק £70 סו 8 !/ י מ 1 *\ 308 > . 9 

[ 0 0 ( 81 ,"\ 610 § 81 .[ ; 1883/84 , 00 ( 401 ( 101 ) €07105 80111010 ! 8/1 

, 5 ^ 1,61 ? ״ 1 / 18 ; 1905 ,. 8 ,׳ 8138165 / 88 ; 1890 ,. 8 . 0 • 7 מ 

. 1924 ,. 8 , 010101 [ , 81010011 


!ריאניזם ני^פזרום - 10$ > 6 <)>ו 1 א 1 א ? 10 ע׳!£ז 8$1 — 

( 1062 — 1137 ), מצביא וכרוניסטן ביזאנטי. בי היה 
בן למשפחה אריסטוקראטית, שהשפעתה היתד. ניכרת 
בהנהגה המדינית בביזאנטיון: כשהתרופף שלטונו של הקיסר 
מיכאל ¥11 (ע״ע) ניסה אביו של ב 7 , שאף הוא נקרא ב׳ נ , , 
להשתלט על הכתר, אלא שנוצח ע״י אלבסיוס קומננוס, 
המצביא של מתחרהו, ניקפו׳רו׳ס בוטאניאטם, נתפס וסוגוור. 
ב 1096 נשא ב , את אנה קומננה, בתו של אלכסיוס, שבינתיים 
נעשה קיסר, ומאז שמר אמונים למשפחה הקיסרית. כמצביא 
מעולה אירגן בהצלחה את ההגנה על קושטה כשגודפרוא 
דה בויון צר על העיר בראש צבאות הצלבנים ( 1097 ). 
ב 1108 ניהל את המשא־ומתן לשלום בין אלכסיוס והגסיך 
בוהמונדוס, ובשמת אלכסיוס ( 1118 ) סירב לתת יד לקנוניה, 
שאורגנה ע״י אשתו וחמותו כדי להושיבו על כס־הקיסרות. 
כחניך מובהק של תקופת הרנסאנס הספרותית הביזאנטית 
של המאה ה 11 , שמכוונה הרוחני היה מיכאל פסלוס, הש¬ 
תלם ב , ברטוריקה ובהיסטוריה. בשנותיו האחרונות התחיל 
בחיבור תולדות הקיסרות בתקופתו של אלפסיוס קומגגוס. 
עבודה זו מתארת את קורות מלכותו של אלפסיום בין 1070 
ו 1079 , ולאחר מותו של ב׳ נמשכה עבודתו בכשרון מרובה 
יותר ע״י אשתו, אנה קומננד" הספר דומה בצורתו לכרוניקה 
משפחתית, שבאה להלל ולפאר את שושלת הקומננים. ע״י 
כך מתקרב הספר ליצירה רטורית ונפגם טעמו כספר היס¬ 
טורי שמתאר באובייקטיוויות אח המאורעות, אע״פ שב׳ 
השתמש להכנתו במיסמכים רשמיים ובסקירות בעל־פה 
ובכתב שעמדו לרשותו. לשונו היא פשוטה, תמימה ותמ¬ 
ציתית, תם זה מעידים כמה מן הביטויים המצויים בה על 
השכלתו הרטורית של המחבר השואבת פה ושם מסו׳פרי- 
המופת של יוון. כתבים אחרים, שחיבר ב׳ בתחומי הפילו¬ 
סופיה, הרטוריקה וההיסטוריה, לא הגיעו לידינו. 

,ז $686 .[ ; 1-216 , 127 . 8701 , €10000 10 ^ 8010010 , 6 ח 112 \ 
0105 ( 081 ) 1/11 . 1 . 111 ( 01 [ . 11 4 ( 111 . 10 405 07 ) 1 ( 11107 /{ . 2 '{ 8 
■ 141010 . 2 ץ / 1 401 . 0010/1 ,ז> 3611 ( 1 וז 111 ז^ ; 1888 , 105 ־ 11 ( 01 ^ 81 

, 5 1010 0 ( 2011111 ( 8 1/10 ( 0 ׳( 8/11101 ,ץ 5 ( 15 ס^ס 0$15 .ס ; 1897 , 111 ) 

. 1956 
ח. ק. ב. 

בריאיון, עךל־ן־י^ן -״ 61-1300110 111160 ן־ 165 ז £13 כ) — 

( 1783 — 1864 ), מאתמאטיקן וכימאי צרפתי. ב , למד 
בבי״ם למהנדסים, וכקצידארמילריה השתתף במסעי־המלחמה 
של נאפוליון. ב 1818 נתמנה פרופסור בבי״ם לארטילריה, 
ובבימאי תרם להכרת חמרי־הנפץ ותהליך־ההתפוצצות. ב׳ 
היה ממניחי־היסוד של הגאוממריה הפרויקטיוית (ע״ע), 
ומתוך שימוש בהנחותיו של פסקל (ע״ע) פיתח — באמצעות 
עקרון־הדואליות — את תורת חתכי־החרוט. משפט חשוב 
בתורת העקומים מן המעלה השניה הוכח לראשונה ע״י ב׳ 
ונקרא על שמו. 

משפט־ב׳: נתון מעגל או עקום אחר מן המעלה השניה 
(אליפסה, פאראבולה, היפרבולה, זוג־ישרים) וששה ישרים, 

ע 1 1 <• 

שהם משיקים לקו זה. נסדר את המשיקים כרצוננו בשש-צלע 
ונסמנם ב! 3 , * 3 , , 3 , 34 , ג 3 , ־ 3 (ציור). את נקודח-החיתוך של 
^ עם 1 + ,ן 3 נסמן ב 11+1 ^ 4 ״ ואת נקודת־החיתוך של , 3 
עם ! 3 קדקדי שש־הצלע הם, איפוא: 3 ־■^, 34 ^, 

45 ^< 56 ^< 41 ^• 

ב ־ ^ גדולים הציונים ב 3 יחידות מן הציונים המתאימים 
ב"!/! שני קדקדים אלה נמצאים זה כנגד זה ולפיכך הם 



699 


בריאנשון, שרל־ז׳ילין — כריג׳ז, רדברט 


700 


נקראים נגדיים. יש עוד שני זוגות של קדקדים נגדיים: 

ו 34 ^, 91 \>. לפי משפטו של ב׳, עוברים שלושת 
הישרים, הקושרים את הקדקדים הנגדיים, דרך נקודה אחת — 
״נקודת ב׳״ — המתאימה לשש־הצלע. בציור היא מסומנת 
ב 8 . 

בגאומטריה הרגילה (האוקלידית) איו תוקף כללי למשפטו 
של ב/ אם, דרך משל, המשיק , 3 מקביל ל 3 3 , אין הקדקוד 


3 ג 



בנמצא, וסשפט־ב׳ נעשה חסר מובן. בגאומטריה הפרו־ 
ייקטיווית, שבה "נפגשים" המקבילים בנקודות לא־אמיתיות 
("אינסופיות"), יש למשפטו של ב׳ תוקף כללי. משפט זד, 
הוא המשפט "הדואלי" למשפטו של פאסקאל, שהוכח כ 200 
שנה קודם לכן. אם נתונים חמשה משיקים שונים של עקום 
מן המעלה השניה, מאפשר משפטו של ב , לבנות כל מספר 
של משיקים נוספים, וכן כל מספר של נקודות החלות בעקום, 
ע״י שימוש בסרגל בלבד. — חיבוריו החשובים של ב׳: 
1461110116 ; 1806 , 16216 > 111 ) 5660 111 > 601111365 16£3065 ) 5 165 5111 
- £1305 165 ) 0116 ־> 111 1817 1 , 116 ) 01 1 ) 56600 111 ) 1121165 165 5111 
- 160 ) £00 63611005 ־ 1 165 * 501 1116 ) 6111011 £5531 ; 1818 , 53165 * 61 >! 

. 1825 , £65 ת 3 ץ 

-^ק 10 ^ 45 1115 1£10£ ?ס' 1 14 . 0331 * 165 , 111510x1^1^ 1x5 

. 1837 , 370 ,<״)־> 111 01x1/104x1 1 x 1 ! 

י. לו. 

בריאת־העזלם, ע״ע העולם, בריאת־העולם. 

ברי־בד (מסינגהאלית [לשון־צילון]: 811311 = חולשה, א( 
מהינדוסטאנית: 1 * 861 = כבש! ביאפאנית: קאקה), 

מחלה, שנגרמת על־ידי מחסור בתיאמין (ויטאמיו! 8 ; ע״ע 
ויטמינים) במזון. המחלה נפוצה בעיקר במזרח הרחוק, אד 
היא מצויה גם באפריקה ובאמריקה הדרומית — באוכלוסיות, 
שתזונתן מבוססת על אורז. הב׳ כבר תוארה במאה ה 17 , אך 
נתפשטה בצורת מגפה רק במאה ה 19 , משהתחילו משתמ¬ 
שים בטחנוודאורז מונעות ע״י קיטור, שאינן טוחנות את 
האורז אלא אד "מלטשות" אותו, ז" א מסירות את הקרומים 
העדינים, החופפים את הגרעין והמכילים את רוב התיאמין. 

למחלת־הב׳ תסמונת כפולה: מצד אחד, התנוונות מערכת־ 
העצבים — מה שמתבטא בדלקת רב־עצבית ( 1115 ז 1 ו 06 ץ 01 ס), 
עם הפרעות בתחושה וברפלכסים ועם שיתוקים, בעיקר 
ברגליים, ובשלב קשה יותר גם בידיים ובחלקי־גוף אחרים 1 
מצד שני, הפרעות במחזוד־הדם — התרחבות הצינורות, 
ירידת לחץ־הדם, החשה ואי-קצב של פעולת־הלב, וביחוד 
התרחבות־הלב; מחלת־הלב היא־היא סיבת מותו של החולה 
הנספה בב/ כל אלה הם מסימניה של ה״ב׳ היבשה"! במקרים 
של "ב׳ לחה" מתווספת לתסמונת זו בצקת (ע״ע), בעיקר 
ברגליים ובחלק התחתון של הבטן והגב. " 


הדברת הב׳ התחילה ב 1882 : טאקאקי, ראש השירות 
הרפואי בצי היאפאני, חיסל את המחלה בין המלחים היאפא־ 
ביים, כשהוסיף בשר, דגים וירקות לתפריט שלהם! תחלואת־ 
הב׳ בין המלחים, שבשנות 1878 — 1882 הקיפה מ 23% עד 
40% מהם, ירדה מיד עד למטה מ 0.5% . ב 1897 מצא איקסו 
(ע״ע), שעופות שניזונו מדיאטה של אורז מלוטש חלו 
בדלקת רב־עצבית, שסימניה דומים לתסמונת האפיינית לב׳ 
של האדם ושהיא ניתנת לריפוי ע״י אותם המזונות עצמם 
(סובין של אורז) המרפאים ב׳. לסוף (בשנות ה 30 של המאה 
ה 20 ), הוכר, שביסודה של הב׳ — הפרעה בחילוף חמרי־ 
הסוכר: התיאמין דרוש לגוף כאבן־בניין לקו־אנזים (ע״ע 
פרמנטים) המשתתף בפירוקם של חמרי־ביניים מסויימים, 
הנוצרים בשרשרת הראקציות של הגליקוליזה (ע״ע) ושל 
הנשימה (ע״ע) הפנימית! בהעדר תיאמין מצטברים המרי־ 
ביניים ארסיים אלה בגוף: ריבוי החומצה הפירובית (ע״ע) 
בדם ובשתן, וכן במערכת־העצבים המרכזית, הוא הסימן 
הביוכימי האפייני למחלה. 

הדרך הפשוטה ביותר למניעת ב׳ בארצות של אוכלי-אורז 
היא אכילת אורז לא־מלוטש. אולם מאחר שקהל־הצרכנים 
מעדיף את האורז המלוטש הלבן על האורז הגלמי הגם, 
הוצע לשפר את האות על־ידי תוספת של תיאמין ושל 
ויטאמינים אחרים מקבוצת־ 8 . שיטה זו הוכנסה ב 1948 
לשימוש ניסויי באיזור באטאן שבפיליפינים. לאחר שהניסוי 
הוכתר בהצלחה, התפשט בשנים האחרונות השימוש באורז 
משופר, שגרר בכל מקום שהונהג בו ירידה גדולה בתחלואה 
ובתמותה בב׳. 

ק. ג. 

ןריג, ע״ע ןז.׳נ. 
ןךינ׳, ע׳ע קלפים, מ^סקי־. 
ןךי?ךה עברית, ע״ע זזטי^ה ןהון־ית ל 1 ך 1 ?ות <חי״ל). 

בךיג ׳ ז, רו 3 ךם — 1265 ) 1 * 81 ;)* 8.0861 — ( 1844 — 1930 ), 
משורר ואסתטיקן אנגלי. ב׳ עסק ברפואה עד גיל 
של 38 , ומאז ואילד הקדיש את עצמו לספרות. ב 1883 הופיעה 
יצירתו הראשונה, הדראמה הפיוטית "פרומיתום מעניק־ 
האש״ ( 61 ׳! £ 86-01 6001618605186 ?), ולאחר מכן חיבר עוד 
תשע יצירות דראמאטיות, רובן על נושאים קלאסיים. ב 1913 
הוכתר כ״סשורר החצר״ ( 13066316 061 ק). כל יצירותיו, מן 
הראשונה עד האחרונה שבהן, הפואמה 0£ 165136060£ 186 
זל 86301 (״צוואת היופי״), 1929 , הן תעודה לחיפוש היפה 
ע״י אדם, ששלט באמצעים המשוכללים ביותר של תרבות־ 
הכתיבה האירופית. חוץ מן הדראמות הפיוטיות הנזכרות 
למעלה, חיבר (בין 1890 ו 1925 ) כמה כרכים של שירה לירית, 
וכן פירסם מסות הרבה, ברובן על בעיות הספרות והלשון 
האנגלית, שכונסו ב 30 כרכים ( 1927/38 ). מ 1903 ואילך 
נזקק ב׳ לצורות שונות ביותר של הפרוסודיה הקלאסית, 
שבה שלט למופת. גם כמה ממסותיו — ביניהן אחת על 
סילטון ( 1887 ) ואחת על קיטס ( 1895 ) — עוסקות בבעיית 
הטכניקה השירית. כעורך הצטיין בהכנת הלקט של דברי 
פרוזה ושיר בשם ת 13 \ 16110£ ס 8 186 (״רוח אנוש״), 1916 . 
שזכה בשעתו לתפוצה רחבה, ובהכשרתם לדפוס של שירי 
ידידו ג׳. מ. הופקינז(ע״ע). 


. 1940 ,. 8 .? 7 , 500 קמנ 10 וד . 8 



701 


כריגיטה—כריג׳מן, פרסי וילימז 


702 


3 ךי^יטה — 81181113 , 33 ) 181 ־ 81 , 18x1 ־ 81 , 1801 > 1 ז 8 — ( 453 
פוכארט [ 0011311 ?]! כיום: 831181101 , אירלאנד — 

523 ), קדושה נוצרית; הפטרונית של האירים. ב׳ יסדה באיר־ 
לאנד מנזרי-נזירות מרובים ודרכי־הסיגוף, שהנהיגה במנזרים 
אלה, נעשו מקובלים על הנזירות האיריות יותר מאותם 
של הבנדיקטינים (ע״ע). לפי האגדה, התבודדה ב׳ שנים 
הרבה בתוך תא בנוי לדגלי אלון עתיק: במקום נוסדו 
כנסיה ומנזר, שכונו בשם 3 ז 13 > 0111 (כיום 0 ז 13 ) £111 ), ז״א 
כנסיית־האלון או תא־האלון. כן מסופר עליה, שאחר מותה 
הועברו חלקים מגווייתה לאלזאם ולליסבון — מקומות, שפול־ 
חנה רווח גם בהם. — שמה של ב׳ קשור בכמה מסורות 
איריות קדומות, שבהן נשתמר זכר קלוש לפולחנה של 
האלילה קריז־ון ( 011 זי 1% >״ £0 ), שהיא קרם (ע״ע) הקלטית. 

007110 , 1 ) 003223 . 8 ; 1888 , 7710£ )< 1411 5071010711711 46/0 

, 14 ^ 871 ./$ , 5 ז 1 ^י 30 א . 81 ״ 1 ; 1923 , ץ 1 !\ 1107 ! 0171 / 0 ! 81071777 

. 1907 

בויגיטה או ביו־גיטה — 21112 ־ 181113,811 ־ 81 — ( 1303 , 
פינסטאד [ 1513£1 ! 1 ?], על־יד אופסאלה — 1373 , 

רומא), הקדושה הנוצרית המפורסמת ביותר באירופה הצפו¬ 
נית. ב׳ היתד, נתונה מצעירותה להשפעת החינוך הדתי, 
שקיבלה מהוריה ושעורר בלבה חזיונות והזיות־מסתורין. 
כשהיתה בת 13 השיאוה לאילן* גודמאדסון, ששימש לאחר 
מכן מושל של אוסטרוגוטיד" ואורח־החיים שלה ושל בעלה 
היה חדור ברוח של חסידות דתית. פירסומה של ב׳ והשפעתה 
גברו בשוודיה ומחוץ לה, לאחר שפעולותיה לשם הדת, 
ובמידת-מה גם פעולותיה המדיניות, הביאו אותה לחצרו של 
מלך־שוודיה, מגנום אריקסו! (ע״ע). משמת בעלה ב 1344 
התחילה רואה חזיונות לעיתים קרובות יותר, וכן גברה 
בה הנטיה לסיגוף: כשישבה במנזר אלוסטרה ( 3 ־ 173511 ^) 
הכתיבה תיאורים ותוכחות מחזיונותיה לאבי-המנזד, פטרום, 
שתירגם את דבריה משוודית ללאטינית, ובתרגום זה נת־ 
פשטו עד מהרה באירופה בשם ״גילויים״ ( 013110110$ ^ 80 ) : 
עיקרם הם אזהרות למין האנושי ולאנשי־הכמורה, שיזנחו 
את חטאיהם ויחזרו בתשובה, וקצתם הם הרהורים בעלי 
אופי מיסטי ורוח שירית. באותו זמן יסדה ב׳ את "המיסדר 
האוגוסטיני של הגואל הקדוש" (לנזירות), שנתפרסם בעם 
בשם "מיסדר־ב׳", כן הקימה את המנזר של ודסטנה — הרא¬ 
שון למנזרים של מיסדר זה שבו כונסו ספרים הרבה 
ושנעשה במרוצת־הזמן מרכז תרבותי לאירופה הצפונית. 
ב 1350 נסעה ב׳ לרומא כדי להשפיע על האפיפיור, שיכיר 
במיסדרה — דבר, שלא זכתה לו אלא ב 1370 , בימיו של 
אורבאן 7 \. ב 1372 עלתה לרגל לא״י ובדרכה חזרה משם 
מתה ברומא. ב 1391 הוכרזה כקדושה. 

ר,"גילויים" תפסו מקום חשוב בספרות־ד,מסתורין של 
יה״ב ושימשו יסוד לספרות השוודית. הם נדפסו לראשונה 
ב 1486 , ב 8 כרכים. בין 1857 ו 1884 נתפרסמו 5 כרכים של 
נוסח הגילויים בשוודית עתיקה על־פי כתב־יד מן המאה 
ה 14 (ע״י 1^161X101108 .£ .'!). 

■ 109117 .>! 1/17 7111 " $7/1017470 0071 . 8 11771727 !) 1 ( 1 , 101 ) 813 . 0 

- 1/04 . 011 81721170 1711127 ! 0777 , 101803563 .[ ; 1891 , 0711171 

. 1940/43 , 971710 

ם. ס. 

5 ך' 0 מן׳ §ךםי — 1311 מ 18 > 1 ז 8 18 מ ¥11113 \ ץ 0 ז 0 ? — 

(נר 1882 , קימבריג/ מאסאצ׳וסטס), פיסיקן 
ופילוסוף אמריקני. ב׳ למד באוניברסיטת הארווארד, ואף 


לאחר שסיים בה את חוק־לימודיו נשאר קשור אליה 
כחוקר ומורה (מ 1926 כפרופסור) בפיסיקה עד שפרש 
מן ההוראה ב 1954 . ב׳ זכה להוקרה בינלאומית וקיבל אותות־ 
הצטיינות הרבה! ב 1946 הוענק לו פרס-נובל לפיסיקה. 

תחום מחקריו הניסוייים העיקריים — תכונות החומר 
הנתון תחת לחץ גבוה מאוד. בניסוייו הגיע עד ללחץ 
של 2 ־ 1 ס 0 £8 425,000 . הוא גילה צורות אלוטרופלת (ע״ע 
אלוטרופיה) ופ 1 לי־ 
מורפיות של המרים 
שונים, שמתהוות בת¬ 
נאי לחץ וטמפראטו־ 
רה שונים, כגון הזר¬ 
חן (ע״ע) "השחור" 
ו 4 צורות שונות של 
קרח, הוא הראה, ש־ 
הצמיגות גדלה בדרך־ 
כלל במידה עצומה 
עם הלחץ ושהמים 
יוצאים מכלל זה. 

מתוך עיסוקו ונם* 

לנו המעשי במחקר 
המדעי בא ב׳ לכלל 
דיון בבעיות לוגיות 
ומתודולוגיות, שנו¬ 
געות למבנה התאוריה המדעית, משמעות המושגים, היחס בין 
הנתון האמפירי והמערכת העיוגית-מאתמאטית וכיו״ב, ותרם 
תרומה חשובה לפילוסופיה של המדעים. לפי השקפתו של ב/ 
מוגדרת המשמעות של מושג פיסיקאלי על-ידי פעולות 
ניסוייות (״אופראציות״ [ע״ע אופדצלנליזם]), שקוב¬ 
עות את דרכי השימוש במושג הנתון. למשל: משמעותו של 
המושג "אורך" (פיסיקאלי) מוסברת בשלימותה ע״י פעולות 
המדידה במעבדה בעזרת סרגל או בעזרת קרני-אור. משאלתו 
של ב׳ היא — לא לייחס למושג פיסיקאלי משמעות אמפירית 
אלא במידה שאפשר להגדירו ע״י אופראציות. גם את הגדרתם 
של מושגים, שאינם ניתנים לתצפית ישירה, כגון אלקטרון 
או שדה חשמלי, יש להעמיד בסופו של דבר על מושגים, 
שניתנים להגדרה בלשון תצפיתית. ב׳ מעמיד את ההגדרות 
האופראציונאליות שלו מול ההגדרות המילוליות, המייחסות 
למושג תכונות, שעלולות להיות חסרות משמעות נסיונית: 
"אם רצונך להבין את הפיסיקה, עליך להסתכל במה שהפי- 
סיקן עושה, ולא להקשיב למה שהוא אומר". 

מגישה זו נובעות כמה מסקנות, שנראות פאראדוכסאליות 
לחסידי התפיסה המסרתית: (א) כל קבוצה של אופראציות 
מגדירה מושג נפרד. יש — למשל — להבחין בין מושג של 
"אורך", שמוגדר בעזרת סרגל (שיטה מישושית), ובין מושג 
של "אורך", שמוגדר בעזרת קרני-אור (שיטה אופטית)! 
(ב) למושג יש משמעות דק בתוך התחום, שבו אפשר לבצע 
אח האופדאציות המגדירות אותו! אם רוצים אנו להשתמש 
במושג הנתון מעבר לתחום זה, צריכים אנו לתכנן אופרא- 
ציות חדשות, שאפשר לבצען בתחום החדש (אכסטראפולא- 
ציה), וייתכן שע״י כך ישתנו תכונותיו של המושג (למשל: 
"חד־זמניות" של מאורעות קרובים זה לזה ו״חד-זמניות" 
של מאורעות רחוקים זה מזה — לכל אחת מהן תכונות 
מיוחדות לה). אם לא נשמור על כללים אלה, עלולים אנו 




703 


כריג׳מן, פרסי וילימז—בריום 


704 


לעמוד בפני פאראדוכסים ומשברים במערבת-המושגים שלנו, 
כפי שהועמדנו בפניהם ע״י תופעות פיסיקאליות, שהביאו 
לידי יצירתן של תורת-ד,קוואנטים (של פלאנק) ותורת־ 
היחסות (של אינשטין). התורה האחרונה משמשת לב׳ דוגמה 
קלאסית להתגברות על קשיים אלה ע״י ניתוח אופראציונאלי 
של המושגים. בתחום האופראציות המותרות כולל ב , — נוסף 
על פעולות ניסוייות מוחשות — גם פעולות ?וכליות, שכינה 
אותן בשם "פעולות של נייר ועפרון" ( 00011 <£ 1 >מ 3 ז*ן 3 ק 
3:1005 ־ 0001 ), כגון: פעולות של דדוקציה לוגית ושל מאת- 
מאטיקה. כן ניסה להחיל את שיטת הניתוח האופראציונאלי 
על תחומים אחרים — מחוץ לפיסיקה —, בייחוד על הלוגיקה, 
המאתמאטיקה ומדעי־החברה. 

תפיסתו של ב' מרחיקה לכת בכיוון האמפיריציסטי, והיא 
קרובה במגמתה האנטי־ספקולאטיווית לתורות דומות של 
האמפיריזם הלוגי, הפראגמאטיזם ודומיהן. השפעתה הורגשה 
ביחוד בתחום הפסיכולוגיה, שבה נעשו נסיונות חשובים כדי 
לעמוד על המשמעות הנסיונית של מושגים פסיכולוגיים 
בעזרת ניתוח אופראציונאלי. אולם דוקד. כמה פילוסופים, 
שהם קרובים בהשקפתם הכללית לתפיסתו האמפיריציסטית 
של ב׳(כגון קרנפ [ע״ע] וחבריו), מתחו ביקורת על תורתו. 
ב׳ אינו שולט בכלים המדוייקים־הסמליים של הלוגיקה 
החדישה, ומשום כך לוקה תורתו לפעמים באי־דיוק בהגדרת 
המושגים. בעיקר טוענים נגד ב׳, שהמושג המרכזי שלו — 
ה״אופראציה״ — אינו מחוור כל־צרכו, ביחוד לאחר שהתיר 
גם את השימוש ב״אופראציות של נייר ועיפרון", ובזה 
פתח פתח למושגים ספקולאטיוויים ולבעיות ה״מדומות" 
(החסרות תוכן נסיוני), שביקש להיפטר מהן. טענה אחרת 
היא, שהשקפותיו של ב׳ על הקשר בין מושגים עיוניים 
ובין המושגים הניתנים להגדרה בלשון תצפיתית, הן פשט¬ 
ניות וסכמאטיות מדי. משאלתו להעמיד כל מושג עיוני על 
מושגים ניתנים להגדרה בעזרת אופראציות (כלומר, בלשון 
תצפיתית) — ספק אם היא ניתנת לביצוע, והמחקרים החד¬ 
שים יותר מוכיחים, שיחס זה בין מושגים עיוניים ובין 
הנתונים הנסיוניים הוא לאין ערוך יותר מסובך משהיו 
רגילים לחשוב, וששיטות הניתוח האופראציונאלי אינן 
מספקות, ואף לא תמיד הולמות, את שיטות עבודתו של 
הפיסיקן למעשה, ב׳ עצמו הכיר בצדקתן של כמה מטענות 
בירןרתיות אלו, ובירור העמדה האופראציוגאליתהולך ונמשך 
זה 30 שנה בספרות הפילוסופית. 

מספריו של ב ׳ :! 1926 , 1175105 ? ת־ 01 ן>ס 1 \ 0£ 1.0810 11£ ד 
1 ) 80000 5 י 510150 ז < 1 ?? 19311 , 0 ־ 1:055111 ? 11811 ? 0£ 1175105 ? 

0£ 0 ־ 131:01 < 110 ?" ; 1934 ," 10080010111:0 ^" 10 £0301100 
30:1 131 ן 1£1 ׳\ 011 ס 1 : 10101118001 110 ?" 19361 , 1110007 11751031 ? 
11751031 ? ■ 0111 0£ 801110 0£ 0 ־ 13101 < 1110 19381 , 5001017 
.־ 1955 , 117510151 ? 3 0£ 15 ) 15, 1952( ?££10x10 <ן 00 ח 00 

,'< 40/11111 < 10 } £1 ח $016 ) מ)/// 3 מ 0 // 0 -מי/ 0 / 0 510/0 1 (< 7 

.(סימפוזיון טל אופראציונאליזט ; 1954 . 001 

ג. ל. - א. י. י. ם. 

בריה, לןך;טי פןלוביץ׳ — .ח. 1 ;- ( 1899 - 
1953 ), מדינאי סובייטי! גרוזי לפי לאומיותו, מהנדס־ 

בנאי לפי השכלתו. ב 1917 פעל ב׳ בתעמלן בולשווי בחזית 
הרומנית. ביחד עם סטאלין ואורדז׳וניקידזה, הכין את כיבושה 
של גרוזיה ע״י הצבא האדום ואת סיפוחה'לרוסיה הסובייטית 
( 1921 ). מ 1921 ואילך היה פעיל בבולשת הסובייטית, מתחילה 
בקאווקאז, במקום שהשתדל בחיסולן של התנועות שדגלו 


בעצמאות לאומית בגרוזיה, ארמניה ואזרביג׳אן. ב 1931 עמד 
ב׳ בראש הטיהור של ה״סטיה הלאומית" במפלגות הקומו¬ 
ניסטיות של טראנם־קאווקאז. פעולה זו הסתכמה ב״מונו־ 
ליטיות בולשווית״ — כלומר, בטישטוש האופי הלאומי של 
עמי הקאווקאז הדרומי ובסובייטיזאציד, הגמורה שלהם. 
ב 1931 נתמנה ב׳ "מזכיר ראשון" של הוועד המרכזי של המפ¬ 
לגה הקומוניסטית הגרוזית וב 1932 — של טראנם־קאווקאז! 
ע״י כך נעשה הדיקטאטור של קאווקאז הדרומית. ב 1935 
פורסם ספרו של ב , : "לשאלת ההיסטוריה של האירגונים הבול־ 
שוויים בטראנס־קאווקאז", שיש בו הפרזה מרובה בהערכת 
מקומו של הבולשוויזם בכלל ושל סטאלין בפרט בתולדות- 
קאווקאז (לאמיתו של דבר, עד הכיבוש הסובייטי היה חזק 
בגרוזיה המנשוויזם ובארמניה היתה חזקה הדאשנאקיות). 
ב 1934 , בוועידה ה 17 של המפלגה הקומוניסטית ברוסיה, נבחר 
ב'כחבר של מרכז־המפלגה. ב 1938 , כשנסתיים הטיהור האכזרי 
של סטאלין, שנתקשר בשמו של יז׳וב, נתמנה ב׳ במקומו 
של יז׳וב כקומיסאר לענייני־פנים של ם. ם. ס. ר. ב 1941 נת¬ 
פנה ב׳ מ״מ יו" ר מועצת הקומיסארים הכל־סובייטית. בזמן 
המלחמה עם גרמניה ( 1941 — 1945 ) היה ב׳ חבר ועד־ההגנה 
הממלכתי. במאי 1944 נתמנה ב׳ מ״מ היו״ר של ועד זה 
(שבראשו עמד סטאלין). ב 9 ביולי 1945 הוענק לב׳ התואר: 
"מארשאל של ברית־המועצות". אחר מותו של סטאלין נת¬ 
פנה ב׳ מ״מ יו״ר מועצת־המיניסטרים ומיניסטר לענייני־ 
פנים. הניגודים שנתגלעו בין יורשי סטאלין, גרמו לנפילתו 
של ב/ ב 18 — 23 בדצמבר 1953 התקיים בדלתיים סגורות 
בנשיאותו של המארשאל קוביב משפטם של ב' ו 6 ממקורביו, 
מראשי הממשלות הסובייטיות באוקראינה ובגרוזיה, וביניהם 
ו. ג. ךקאנ 1 סוב, מזכיר המפלגה הקומוניסטית בגרוזיה וציר 
ברית־המועצות בגרמניה בזמן שנחתם חוזה מולוט 1 ב־ריבנ־ 
טרופ (אוגוסט 1939 ), ב׳ הואשם בבגידה ובריגול (מ 1919 
ואילך) לטובת בריטניה והתנועות הלאומיות בקאווקאז 
הדרומית, וב 23 בדצמבר 1953 הוצא(עם ששח חבריו) להורג. 

א. אח. 

בריה־םורן, א;ו 7 לם - 11131 - 53731 - 10 ־ 81 011101010 \ 1 - 

( 1755 , בלי — 1826 , פאריס), סופר צרפתי. ב׳ 

שימש במה פעמים במשרות ציבוריות, ברח משלטונו של 
ח׳בספייר לחו״ל, מתחילה לשווייץ ואח״כ לאה״ב, וחזר 
ב 1794 לפאריס. ב׳ התעניין בכלכלה מדינית וכתב עליה כמה 
חיבורים, וכן גם מסה על תולדות הדו־קרב. סמוך למותו 
פירסם את ספרו הגדול ״הפיסיולוגיה של הטעם״ (- 117510 ? 
8001 ג! 1 > 10810 ), שבזכותו נתקשר שמו לתרבות האכילה 
והאירוח. הספר כולל שיחות חריפות ומעניינות על אמנות 
ההסבה לשולחן, שהן משולבות בסיפורי־מעשיות על מנהגי¬ 
הם של עמים שונים. כן יש בספר מירשמים להבנת מאכלים 1 
אך המחבר לא התעניין בתבשילים כשלעצמם, אלא בקשר 
בין אכילה תרבותית ובין צורת־חיים מעודנת. משום בך גינה 
את האכילה חסרת הטעם בפרהסיה בפי שהיתה נהוגה 
בחצרות־המלכים. לספר, שניתרגם לכמה לשונות, נודעה 
השפעה מרובה. לכמה מהוצאותיו — מהן גם בקיצור — יש 
ערך אמנותי. 

בר־י־זחאי, ד #?ועזן, ע״ע ר׳ #?ועזן פר־יזחאי. 

3 ךיום ( 8301003 ), יסוד כימי ממשפחת המתכות האלקליות- 
עפרתיות (ע״ע). סמלו הכימי: 83 . מספדו הסידורי: 

56 . משקלו האטומי: 13736 ! איזוטופים: 130 , 132 , 134 , 



705 


כריום—כריומנים 


706 


135 , 136 , 137 , 138 . — הב׳ הוא מתכת לבנה בעץ הכסף 
ודומה לסידן (ע״ע). משקלו הסגולי: 3.6 . נקח־ת־היתוכו: 
850 0 . 

חלקו של הב׳ בהרכב קרום־הארץ נאמד ב 0.025% , חלקו 
במי־הים — ב 0.00005% בלבד; ברקמות של צמחים ובע״ח 
אין הוא מצוי בשיעורים ניכרים. מחצב־הב' הנפוץ ביותר 
הוא הסולפאט ב ר י ט (ר׳ להלן); נדיר ממנו הקארבונאט, 
* 8800 , ויתריט. — בתחילת המאה ה 17 כבר הורגש, 
שכאריט שקלוהו עם פחם זורח בחושך לאחר שהוצג באור; 
היו סבורים, , שהוא מין זרחן. שלה (ע״ע) הראה, שמחצב זה 
הוא סולפאט של תחמוצת לא־ידועה, שמציאותה אושרה 
ע״י לוואזיה (ע״ע). ב׳ מתכתי בצורת אמלגמה (ע״ע) הוכן 
לראשונה ע״י דיר (ע״ע) ב 1808 בדרך האלקטרוליזה, שבה 
שימשה כספית כקאתודה: אחר אידוי הכספית נשתייר 
הב׳ — וזוהי דרך הפקתו עד היום. 

תרכובות. מבחינה כיסית דומה הב׳ לסידן ולסטרונציום, 
אלא שהוא עולה עליהם בפעילותו. בשעת מגע באויר הוא 
קולט חמצן במרץ ומתחמצן. התחמוצת הפשוטה, 0 ־ 8 
("באריטה קלויה"), מתקבלת גם ע״י פירוק פירוליטי של 
הניטראט או של הקארבונאט או ע״י חיזור הקארבונאט 
בפחם. תחמוצת זו היא אבקה לבנה, שעם נגיעתה במים 
היא נהפכת להידרוכסיד, ,( 00 ) 88 ("באריטה כבויה"), אגב 
פליטת חום בשיעור מרובה מאד (בדומה ליחס שבין סיד 
קלוי וסיד כבוי). חימום התחמוצת באויר עד ס 400 מביא 
לידי התהוותה של העל־תחמוצת , 880 ; התהליך הוא 
הפיך: 

" 400 

, 2880 , 0 + 2880 
ס 400 

העל־תחמוצת היא אבקה לבנה, שאינה מסיסה במים ושהיא 
מתפרקת בהשפעת חומצות. — הבאריטה מסיסה במים; היא 
בסיס חזק, שתמיסתו אלקאלית מאד. — רוב מלחי*הב׳ הם 
מעוטי־תסס במים; הסולפאט 80 4 * 8 אין מסיסותו מגעת אלא 
ל 2.4 מ״ג בליטר (כלומר 1:420,000 ), ואף בחומצה אינו 
נמס במידה ניכרת. לפיכך משמשת תמיסה של הב׳ הכלורידי 
או הניטראטי ראגנט באנאליזה דבימית להכרת החומצה 
הגפריתנית או מלחיה ע״י יצירת משקע: 

8880,4 י — , 80 + ++ 88 . 

תרכבות־הב׳ הנדיפות בטמפראטורה גבוהה צובעות את 
השלהבת בצבע ירקרק. מלחי־הב׳ המסיסים במים או בחומצה 
הם ארסיים וגורמים להרעלת הקיבה והמעיים ולהפרעות 
עצביות״שריריות. 

שימושים. המתכת גופה אינה משמשת, בעיקרו של 
דבר, אלא כמרכיב בנתכי מסיבים וכ״נטלו" של שפופרות 
אלקטרוניות לשם יצירתו של ריק מופלג (ע״ע קתודה, שפו¬ 
פרת¬). העל־תחמוצת חשובה כחומר־מוצא להפקת מימן 
על־תחמצתי (ע״ע) או חמצן נקי. מן המלחים משמש הסול- 
פאט כצבען לבן. עם השקעתו של מלח זה מתמימות 
של מלחי־ב׳ עם חומצה גפריתנית מתקבלת אבקה דקה 
מבהיקה — ״לובן יציב״ ( £1x6 סס 13 < 0 המשמשת בחיפוי־ 
נייר, כדי להפיק משטח־הדפסה טוב, ובן בציור-שמן; היא 
מצטיינת בכוח־חיפוי גדול, ביציבות כימית ובמיעוט ספיחה 
לגבי חמרים מזהמים. צבען משובח אחר מסוג זה הוא 
הליתופון — תערובת של 70% ב , סולפאטי ו 30% אבץ סול־ 


פידי. הסולפאט משמש בצילומי־תטגן בחומר־מילוי לחלל 
בלי־העיכול, מאחר שהוא מטיל־צל חזק ואינו נספג ברק¬ 
מה. — ב׳ ניטראמי משמש להפקת התחמוצת והעל-תחמוצת 
ולייצור ״אש ירוקה״ בתעשיית זיקוקים. — ב׳ סולפידי סופק 
מן הסולפאט ע״י חיזור בפחם: 

400 + 883 י — 40 + , 8380 ; 

זוהי אבקה גבישית, זורחת באפלה בהשפעת עירובי כמויות 
זעירות של מתכות כברות (ע״ע פוספורסצנציה) ומשמשת 
צבען מאיר בחושך (עי׳ למעלה); צבע־האור הנפלט ממנה 
תלוי בטיב התערובת ובטמפראטורה של ההכנה. 

3 א ר י ט ( 16 ץז 3 ל) או פ צ ל ת כבדה (ז 3 ק 8 ץ״ €3 \ 1 ) 

הוא ב׳ סולפאטי טבעי: , 8380 ' — הבצר העיקרי של הב׳. 
הוא מתגבש בגבישים רומביים מרובי־מישורים, שמופיעים 
עפ״ר בגושים בעלי צורות רבגוניות מאד (למשל: ע״ע 
גביש, עמ׳ 231/2 , ציור 1 ב), אך לפעמים גם בגבישים בודדים 
מפותחים עד להפליא. הבאריט הנקי הוא שקוף וחסר־צבע! 
עירובי חמרים זרים משווים לו עכירות וגונים חומים או 
כחולים. קשיותו 3 — 3.5 ; משקלו הסגולי 4.5 — 4.6 , שהוא 
ערך גבוה במידה לא־רגילה לבצרים מסוג זד" ומכאן שמו 
(מיוו׳ כבד), וכן שם היסוד. בארים הוא מן 

הבצרים השכיחים; הוא מצוי בגידים של סלעי־משקע, 
לפעמים עם בצרי עופרת ואבץ, באירופה המרכזית והדרומית, 
בבריטניה, באמריקה הצפונית, באפריקה הצפונית ועוד. — 
הבצר הבקי והמחון לאבקה דקה משמש לאותן המטרות 
הטכניות כסולפאט המופק בחעשיה הכימית ע״י השקעה, וכן 
הוא המקור הטבעי העיקרי — בצד הוויתריט (הקארב ו¬ 
נאט) — להכנת מלחי-הב׳. 


תפוקת הבארים 
(באלפי טונות) 


1950 

1935 

ארץ 

54 

41 

איטליה . . . 

631 

198 

אה״ב . . . . 

94 

78 

בריטניה . . . 

ז 

75 

ברה״ם . . . . 

311 

347 

גרמניה . . . 

21 

6 

הודו . . . . 

21 

25 

יוון .... 

56 

17 

צרפת(עם אלג׳יריה) 

54 

20 

קאנאדה . . . 

1.400 

800 

תפוקה עולמית 
(אומדן) 


מ. ה. ב. 


^ריומניים ( 3 ז 16 ק 61-0 מ 61 לק£ או 3 ז 6 זת 16010 ?; מיוו׳ - 1 יק>£ 
;>ס 0 **!, חי־ליום), סדרה של חרקים, ששמם ניתן להם 
על שם קוצר החיים של פרטיהם המבוגרים: רובם אינם 
מתקיימים אלא ימים אחדים בלבד, ומינים אחדים מהם — 
פחות מיום. לעומת זה הם מאריכים ימים בשלב־החפתחותם 
כזחל יותר מכל חרק אחר — מ 3 חדשים עד 3 שנים. הב׳ 
הקיימים הם שרידים של סדרה גדולה ומסועפת, שהיתר, 
נפוצה מאד בעידנים גאולוגיים של העבר. היום ידועים 
מהם כ 1,000 מינים, מלבד מינים טרופיים, שעדיין לא נחקרו. 

אורך־הב׳ מגיע עד 25 מ״מ; גופם רך ומוארך. בקצה 
גופם 3 זיזים ארוכים. כנפיהם הקדמיות גדולות ועדינות; 
הכנפיים האחוריות קטנות, ובקצת מן המינים הן מנוונות 







707 


בריומנים—בריוסוב, ולדי יעקוהלביץ׳ 


708 


לגמרי. מערכת-העיכול שלהם אינה מכוונת לקליטת־מזון. 
גפי״הפה מנוונים ביותר, והב׳ אינם מסוגלים לאכול. 
הוושט — שהוא רחב בדרגת הזחל — נעשה צר במבוגר 1 
הקיבה הופכת לאיבר אוירוסטאטי, שהמעי הקדמי משמש לו 
שסתום: איבר זה מתמלא אויר ומתנפח, ועל-ידי כך פוחת 
משקלו הסגולי של גוף החרק. המבוגרים חיים על־פני מקוד¬ 
מים שונים, וחייהם אינם כוללים אלא מסע־הפריה (מעוף־ 
כלולות), שבו הם מזדווגים ואחריו הם מטילים את ביציהם 
ומתים. אברי־המין של הב׳ הם פרימיטיוויים ביותר. במינים 
שתקופת־חייהם קצרה מאד מוטלות הביצים עפ״ר בשני 
גושים דבוקים, שהם נפרדים ליחידות מתוך מגע במים ז 



פחוזר־חייו ׳טל ד.נרי 1 ם 

1 . בונר: 2 . וחל בוקע סהנ׳טל האוזרח כפים; 

3 . טכביוי (נילנול הזח 5 האחרוס; 4 . וחל בפיס 

מספר־הביצים שהנקבה מטלת מגיע עד 4,000 . במינים 
שתקופת־חייהם ארוכה יותר מספר-הביצים בכל גוש הוא 
מועט הרבה יותר. 

זחלי־הב׳ חיים במים, קצתם הם צמחונים וקצתם טורפים 
(שניזונים מבע״ח זעירים). מנגנון־הנשימה שלהם מורכב 
מזוגות אחדים של עלעלים דקי דפנות(לוחיות־נשימה) משני 
צידי־הבטן, שבהם עוברים צינורות, הנמשכים לאורף־הגוף: 
הללו הם טרכיות־זימים. — הב׳ עוברים גילגול־למחצה. על 
זחליהם עוברים יותר מ 20 נשלים, האחרונים שבהם לאחר 
שהחרק כבר גידל כנפיים פעילות. כשהם מגיעים לפרקם, הם 
עולים על פני־המים, משילים את עורם, ומתוכו מופיע חרק 
מכניף, שפורח מיד באדר ושממנו מתהווה, אחר הנשל 
האחרון, הבוגר הסופי. בשעת בקיעת הב׳ הבוגרים, המתרחשת 
עפ״ר לפנות ערב, מתנשאים מעל גדות מקווי-המים, שבהם הם 
שוכנים, עננים כבדים של חדקים אלה. — זחלי־הב׳ ממלאים 
תפקיד חשוב בשיוד־המשקל הביולוגי באגמים ובנחלים, 
שבהם הם משמשים מזון לדגים. 

מיני־הב׳ המצויים בא״י הם: הבריום הקטן ( 010603 
נסס־ £1 : 110 >) בעל זוג־כנפיים אחד, משריץ זחלים חיים ז 
הבריום הגדול ( 163:3115 ־ 01 311386313 ?), שצבעו כצבע 
פרפר־המשי, והוא מעופף באביב בהמונים על הירדן בשעות־ 
הבוקר המוקדמות. 

א. שו. 


בדום, דניאל לוי(דון מי?ל) לה—-ז 16123 ן* 11 ג״ 0 ם 

105 : — ( 1625 , מונטיליד, [קורדובה] — 1701 , 
אמסטרדאם), משורר וסופר ספרדי יהודי. אביו של ב/ סימון 
דה ב/ היה אנוס מפורטוגל שהשתקע במונטיליה. ב 1659 
היגר ב׳, כנראה מפחד האינקוויזיציה, לליוורנו, וכאן חזר 
ליהדות. לאתר זמן עבר לניצה < אחר־כך ישב בבריסל 
( 1664/72 ) והתנצר שוב למראית־עין נדי שיוכל לשרת 
בצבא הספרדי, שבו נעשה קצין. ב 1674 התיישב באמסטר- 
דאם כיהודי הדד והיה פעיל ב״חבורות הקדושות" של יוצאי 
ספרד בעיר זו. — ב׳ ביקר בארצות הרבה והגיע עד הודו 
המערבית 1 רשמי מסעותיו מתוארים בכתביו המרובים. 

יצירתו של ב׳ כוללת שירים ומחזות ברוח הבארוק, וכן 
חיבורים היסטוריים, גאוגדאפיים ועוד. ספר־שיריו הראשון 
יצא ב 1663 בבריסל בשם ״פרחו של אפולון״ ( 16 ) : £10 
0010 .^) 1 ב 1674/78 יצא הספר במהדורה חדשה בשם "שי¬ 
רים מפורסמים" ( £3310535 06513$ ?), שכללה גם שלשה 
מחזות: ״בקשת חסד מן האויב״ ( 10 ־ 31 ־ 3100311 • £2701 ־ 111 >£?), 
״השיר וחמקסם״ ( £3033:0 31 10:0 >[ £103310 ), ו״הספדדי 
באוראן״ ( 0:33 £3 £$03301 £1 ). אך רוחו הבארוקית של 
ב׳ מתגלית ביחוד בספר־השירים ״מקהלת המוזות״ ( £1 
1672 , 114353$ 135 6 (> 0 ־ 001 ), שבו מחולקים השירים ע״פ 
נושאיהם — כנראה, לפי הדוגמה של קודו — לשערים, 
שנקראים על־שם תשע המוזות (למשל, היצירות שעניינן 
עולם השמיים — "אוראניה״ז שירי־אהבה — "אראטו"! 
קינות — מלפומני"). 

כנהוג בשירת־ספרד של דורו כתב גם ב׳ שירי-תהילה 
לתומכים, וכן הירבה בכתיבת שירי־אהבה וסאטירות משעש¬ 
עות, ואילו שירי־היאוש, שכתב לסי האפנה הספרדית, אינם 
הולמים את תיי־ד,שלווה שחי באמסטרדאם. הנאים שבשיריו 
הם בשערים "פולימניה" ו״אראטו". ב׳ ידע לצייר בחן 
ובקלות מצבים ורגשות ברוחו של גונגורה (ע״ע), שעליו 
ביקש לעלות בשירתו, ומכאן הסטיות המרובות מן המקובל 
אף בסיגנון הבאדוקי הנועז. הביקורת הספרותית (למשל, 
מננדס פלאיו) התיחסה זמן רב בשלילה לשירת ב׳, כמו 
לאסכולת־גונגורה בכללה. אך יחם זה נשתנה עם שינוי־ 
הערכים הכללי בחקר חולדוודהספדוח. 

זיקתו הלבבית של ב׳ לעס-ישראל מתגלית בשיריו על 
נושאים מקראיים, ביניהם תולדות יעקב ורחל (בשער 
״אוטרפי״)! ביחוד נתפרסמה הסונטה שלו על מות רחל, 
שבה מתואר כאבו של יעקב בכל עצמת התיאור הבארוקי. כן 
חיבר ב׳ מחזה אלגורי להאדרת מקדשי־השם בספרד, "נצחון 

האמת״ ( 23 ־ £301 ץ 3 ב 1 30 76:01301 13 3 ־ 003:1 ) ז כדוגמת 

קאלדרון מציג כאן ב׳ את הנפשות הפועלות כרעיונות שונים, 
כגון'האמת, חופש־הרצון וכד/ 

משאר חיבוריו עוסק אחד (ץ £6 13 £ 01 $£־ £102 ץ 1,3065 
£17103 >) בסופרים ומשוררים יהודיים ספרדיים, (נדפס ב £1 ? 
33 — 1 , 7111 חג). רשימה של כל כתבי-ב׳ פירסם קייזרלינג 
( 26 — 16 , £$033013 110:663 <£!£). כתביו יצאו בכרך ^^£ X 

של ה £20330165 65 ־ 3101 ^ £03 : 110 ל 81 . 

, 00101771 £ןק 07001 11111071 11 ^ 10 : 107110 < 10 ז 112 ז 01$10 , 110551 06 

. 1859 , 256-289 , 1  £ז 30111011 ש 8 ז £111111 
2611 (״תולדות התרבות של הזמן החדש״ [עד שנת 1250 !, 
2 כרכים), 1900/1 ! ־ 161 > 0656126 1116 1 ) 00 30 נ $10£601 ־ 00 
("המבנה המודרג והחוקים של תולדות־ 




711 


בריזיג, קורט—ברימון 


712 


העולם״), 1905 ׳ * 1950 ; מ 0 [>־ 01 ׳\\ £0501110111:11011011 נמסיע 
(״על ההתהוות ההיסטורית״, 3 כרכים), 1925/28 ; מ! 0 ז\ 
011180 :[ £0801110111110110 1001111011 •!£ 1 ) 1111 501X1 ("על הישות 
וההכרה של עניינים היסטוריים״, 4 כרכים), 1935/43 ; 1910 
011801111011 ^ 1 ■ 101 > 00801110111:0 (״תולדות האנושות״, 5 כר¬ 
כים), 1930/55 . 

ע. א. מימת, מאמר על ב׳, עיון, כרך ז, ע׳ 245-242 . 1956 ; 

£. 1401118, ^074071 01! 00!0/>10/110. 8. 171 1017X771 

. 1940 ,*■ס׳מ 
א. מ. י. 

ברים! גזן — : 81-18111 1889—1811) — 1011x1 ), מדינאי 
בריטי. ב/ בן למשפחה של קויקדים, היה מן 
הראשונים מבני המעמד הבינוני שנבחרו לבית־הנבחרים 
( 1843 ). יחד עם ידידו קובדן (ע״ע) אירגן את האגודה 
נגד חוקי־התבואה ( £032110 ׳* £2 11-00x11 ״^), שתבעה — 
כנציגתם של התעשיינים ופועלי־התעשיה ובניגוד לעמדתם 
של בעלי־האחוזות — את ביטול המכס על תבואת־יבוא. 
לאחר שהושג הביטול ( 1846 ) התעניין ב׳ במצבם של האיכ¬ 
רים האיריים ודרש תיקונים בתנאים של חכירת־הקרקע 
ובמעמדה של הכנסיה הקאתולית באירלנד. כן תמך בחוק, 
שהתיר את חברותם של יהודים בבית-הגבחרים (נתקבל 
ב 1858 ), והשתדל בהעברת הממשל בהודו מידי חברת הודו 
המזרחית לידי הממשלה הבריטית. כקויקר וכפאציפיסטן 
התנגד ב׳ בחריפות למלחמודקרים ( 1855 ) ומשום כך נפגמה 
לזמן מה אחדת־העם אליו. בימי מלחמת־האזרחים באה״ב 
היה ב/ בניגוד לדעת הרוב בבריטניה, מאוהדי הצפון 
וממעריציו של לינקולן. באותן השנים ( 1858 — 1867 ) נלחם 
במרץ על הרחבת זכות־הבחירה. 

ב׳, שהיה נואם נלהב ומלהיב, נמנה עם גדולי־הנואמים 
של בריטניה. במשך רוב השנים, שישב בבית־הנבחרים, היה 
בין חברי־האופוזיציה. במשרות ממשלתיות שירת אך שנים 
מועטות בלבד ( 1868 — 1882,1873/4,1870 — 1884 ) בממשלות 
של גלדסטון. אך ב 1886 התרחק מגלדסטון מפני שב׳ התנגד 
להענקת אוטונומיה שלמה לאירלאנד. 

קבצי נאומיו של ב׳ נתפרסמו ב 1869,1866 ו 1879 , אגרו־ 

תיו ב 1885 ויומניו ב 1930 . 

; 1881 ,. 8 ./ /ס ! 7000/10 ) 5 0714 71/0 7110 , 8011111 . 8 . 0 
.* 1925 ״ 8 ./ /ס 0 ( 11 7/10 ,תבי\ 01 י\ 0 <ד . 0 

נ. י. 

בייט, ויצ׳ן־ד — 18111 ־ 81 1 >- 8101131 — ( 1789 , בריסטול — 
1858 , לונדון), רופא אנגלי. ב׳ למד רפואה באדינ¬ 
בורו ולונדון. עוד כשהיה סטודנט השתתף במשלחת מדעית 
לאיסלנד ותיאר את החי והצומח של האיזור שנחקר. לאחד 
שסיים את חוק-לימודיו בלונדון השתלם בווינה ובברלין. 
ב 1814 נסע מווינה להונגאריה, ואת רשמיו תיאר בספר 
( 1818 ) מלווה ציורים מושלמים, מעשי־ידיו. כשרונו בציור 
עמד לו לב׳ גם אח״כ בסיכומי מחקריו המדעיים באנאטוסיה 
הפאתולוגית. שנים הרבה היה ב , קשור לביה״ח - 51105 /!!ס 
1131 ק בלונדון, שבו נעשו רובי מחקריו. 

תרומתו הגדולה של ב׳ להתפתחותה של הרפואה כלולה 
בהכרת מהותה האנאטומית־הפאתולוגיתשל דלקת־הכליות 
( 1827 ) ומהלכה הקליני של מחלה זו, הקרויה עד היום 
"מחלת-ב , ". מלבד זה תיאר ב׳ את הסכדת וצואת־השומן 
במחלות הלבלב ( 1833 ), את הכילוי הצהוב של הכבד ( 1836 ), 


מקדה של מחלת־אדיסון, ביחד עם קשריו לנמק של יותרת- 
הכליה ( 1831 ), מקרים של התכווצות־שרירים חד־צדדית, 
שנקראו אח״כ ע״ש ג׳קסון (ע״ע), ועוד. 

תגליתו של ב׳ בדלקת־הכליות היא הכרת הצירוף של 3 
סימנים יסודיים: בצקת (ע״ע), הפרשת חלבון בשתן ושי¬ 
נויים אנאטומיים בכליות. הוא הבחין 3 צורות של שינויים 

כאלה: 1 ) כליה דלת - ._ 

כלי־דם עם התנוונות 
(כנראה — נפדוזה)! 

2 ) פליח לבנה גדולה 
עם גירעון מועט! 

3 ) כליה קטנה, מצו¬ 
מקת ומגורענת. ב׳ 
אף הכיר, שבמקרים 
הרבה מלווה מחלת- 
הכליות בהגדלה ניכ¬ 
רת של הלב השמאלי 
למרות העדר של 
מחלת-לב עצמית. עם 

ריצ׳רד פריט 

עתדיו קבע ב׳ גם 

שורה של הפרעות ביוכימיות, שמלוות את מחלת־הכליה — 
תופעות, שלא נקלטו בהכרה הכללית ברפואה אלא שנים 
הרבה לאחד מכן — כגון היפו-פרוטאינמיה (מיעוט חלבון 
בדם), ליפואידמיה (ריבוי שומן בדם) ואורמיה(ריבוי שיתנה 
בדם). עם עוזרו ג. טוינבי הכיר ב׳ בערך הכביר של השי¬ 
נויים, המתהווים בפקעיות־הכליה ( 1842 ). נוסף על התצפיות 
האנאטומיות צבר ב׳ תצפיות חשובות על המהלך הקליני של 
דלקודהכליות והוכיח, שמקרים מרובים מתרפאים ואין 
רישומיהם ניכרים בבדיקות הגופה שלאחר מיתה. תגליותיהם 
של ב׳ ועוזריו הן עובדות־היסוד, שעליהן מוסיפה להתבסס 
תורת מחלות־הכליות גם אחר כל ההתקדמות, שחלה בינתיים 
בהכרתן ובמיוגן של מחלות אלו(וע״ע כליה). 

; 1927 ,^ 1277117 !>ז . 5 , 5 זז 0 ק^ 11 >) 1 ק £105 $יץ 311 > 

21 ) 71 ^ 11 071 . 8 .?/ ] 0 €71 ^ 1 ) 8 11 ) £171 071 י תגת 051 .}/ .\ 4 
/ס 12110715 ^ €071X71 .£ \ד . 14 .זיז ; 1937 

0£ . 8. 8. <17171 1115 04550£1<21?5 10 8^71(21 015€<15€ (41x11 

. 1954 ,( 5-21 , 94 .״־!^״ 1 


בריטזן (מסז^״ם), עיד־רחצה באנגליה, על חוף התעלה 
האנגלית, כ 80 ק״מ מדרום ללונדון. מספר תושביה 
כ 156,000 ( 1951 ). — ב׳ בנויה על רצועה צרה שבין הים 
לטור־גבעות, לאורך דרכים, שמוליכות ללונדון וללואיס 
( 05 ^ £0 ) — עיירה צפונית־מזרחית לב׳. במערב מחוברת 
ב׳ עם שכנתה הוב ( 0 ׳\ס 81 ), המונה כ 70,000 נפש ( 1951 ). 
לב׳ שפודים נוחה לרחצה והשעות, שבהן נראית בה החמה, 
מרובות מבלונדון. על יתרונות אלה, שמושכים אליה קייט¬ 
נים, מבוסם עיקר פרנסתה של ב׳. אך תושביה עוסקים גם 
בדיג ובתעשיות של מזון, הנעלה ומכשירי־חשמל; וכן יש 
בה בת״ם עם פנימיות (בשביל תלמידים שלא מבני־העיר). 

ב/ שנקראה מתחילה בריתלמסטאון, היתה עד אמצע 
המאה ה 18 כפר־דייגים. רופא מלואים היה סבור, שמי־הים 
בב׳ הם מלוחים ביותר וששתייתם והרחיצה בהם הם סגולה 
למחלות שונות, והתחיל שולח לב׳ מתרפאים. ב 1782 הקים 
בה הנסיך מוילז (אח״כ ג׳ורג׳ /ח) חווילה, ומאז נמשכו לב׳ 
יחסני לונדון משיריה, וב׳ נעשתה אחד מנאות־המרגוע 


713 


ברימון—בריטנר, הוגו 


714 



ברייטון: נינר־נ 1 רפ 1 ה 

המפורסמים שבעולם. ב 1841 חוברה עם לונדון במס״ב, ועם 
שיפור־התחבורה נעשתה ב׳ פרבר מרותק של לונדון. ב 1928 
הורחב התחום העירוני של ב׳ וכיום הוא מקיף כ 52 קמ״ר. 

יהודים התיישבו בב׳ לראשונה בסופה של המאה ה 18 
וקהילה יהודית נוסדה בה בתחילת המאה ה 19 . כיום ( 1950 ) 
יושבים בב׳ ובהוב ב 4,500 יהודים. 

בשם ב׳ נקראים גם 10 ישובים באה״ב, ישוב אחד בקאנא־ 

דה, 1 באי טרינידאד ו 2 באוסטראליה, שאחד מהם, על חופו 
של מפרץ פורט פיליפ (ץ 83 8111115 ? ) 01 ?), סמוך למלברן, 
הוא מקום־רחצה בעל אוכלוסיית־קבע של 40x100 נפש. 

א. י. בר. 

?ריט^יזת, ל׳פו־נזת, ע׳ע $לטיזת, לעונזת; 
וליטית, לשזן. 

בן*יט י נגו*/ י 1 הן'??[ב — ז £1111180 ־ 81 08 ^ 31 ( תמ 13 ! 0 ( — 

י ( 1701 , ציריך — 1776 , שם), חוקר שווייצי של 
הספרות הגרמנית. ב׳, שהיה פרופסור לעברית וליוונית 
בגימנאסיה של עירו, יצא יחד עם י. י. בודמר (ע״ע) נגד 
המגמה השכלתנית בשירה, שהיתר, רווחת בזמנו בגרמניה, 
וע״י כך הכשיר את הקרקע לתפיסה פחות פורמאליסטית של 
מהות השירה (וע״ע גרמנית, ספרות, עמ' 563 ). דעותיו 
כלולות בין השאר בספרו 5£ ״ 11£11 ו 101 ס £150116 ״£ ("אמנות־ 
שירה ביקרתית"), 1740 . — ב׳ פעל גם בתחומים של חקר 
המקרא ותולדות שווייץ. 

% ( 147141 }( ( 414 040 ,סס 3 ון 1 נ!זנ 11 ־נ . 4 < : 1897 ,. 8 ./ ./ ,•מת 11 > 80 . 11 
' 40111 107 ) (! 10 ( 171 ( 201100 €! 0 , 1.308 .. 1 . 0 ; 1925 . 1 ( 274710 171 
, 1117140710 ( 17 ( 4 )[ . 18 400 ^ 171 )^ 4710 ! 01477 10 <( 4 / 010 ) 5011 1071 ( 00 
1 ( £1107117 171 ) 10 ) £ 1470 0714 . 8 4 ה 0 80417107 , £3100 ./י\ .ן ; 1939 

. 1941 , ץ ? 00 <( 7 

בריטן, בנג׳מין — מ 1 ££ 6 ז 111 8 מז 3 [ח 86 — ( 1913 , לוסטופט 
[ 1 ) 05:0 ׳\\ £0 ], אנגליה), קומפוזיטור אנגלי. ב׳ 

למד נגינה בפסנתר אצל הארולד סמואל וקומפוזיציה אצל 


פראנק בריג' והמשיך בקונסרוואטוריה המלכותית למוסיקה 
בלונדון אצל ארטור בנג׳מין וג׳ון אירלאנד. את תשומת- 
הלב של העולם המוסיקאלי משך אליו תחילה בפסטיוואלים 
של החברה הבינלאומית למוסיקה חדישה, שנתקיימו ב 1934 , 
1936 ו 1938 . לפירסום עולמי זכה ב 1945 , עם ביצוע האופרה 
שלו ״פיטר גריימז״ ( 105 ״״€ ז 6£6 ?) — דראמה מחיי עיי¬ 
רה של דייגים, מאו¬ 
תן שנמצאות באיזור 
החוף האנגלי הצפוני, 
שבו נולד ב׳ ושבו 
הוא יושב ישיבת- 
קבע. האופרה הוא 
התחום, שב׳ הצליח 
בו ביותר. יצירותיו 
האופראיות מצטיינות 
ביחוד בהבלטת רקע 
של מיסתורין ובתי¬ 
אור דראמאטי של נפ¬ 
שות, והן מאחדות 
בתוכן את הסימון 
הזמרתי עמוק ההבעה 
של פרסל ( 111 x 611 ?), 
גדול הקומפוזיטורים האנגליים העתיקים, עם עקרונות 
צורתיים והארמוניים חדישים. בין האופרות המאוחרות 
של ב׳ יש לציין את "חטיפת לוקרציה", "אלברט הרינג", 
"גלוריאנזד׳ (אופרה לכבוד ההכתרה של המלכה אלי- 
זאבת 11 ), "סיבוב הבורג". כן כתב באלט בשם "נסיך 
הפאגודות" ו״הבה נעשה אופרה" (הדרכה לילדים). את רוב 
האופרות שלו חיבר בשביל "להקת האופרה האנגלית", שב׳ 
הוא אחד ממנהליה. ב׳ כתב גם מוסיקה לסרטים, יצירות 
קאמריות ותזמרתיות — כגון ״סינפונייטה״ ( 1932 ) ו״סירד 
פוניה פשוטה״ — 1934 ) —, מחזורי שירים, שביניהם בולטים 
שירים מקראיים, ומוסיקה למקהלה. כמו־כן עיבד שירי־עם 
אנגליים וצרפתיים. 

. 1948 ,. 8 . 8 , 11116 ^־ ./ע .£ 

פ. ע. ג. 

?ר י טנ ז יה הוןד 1 לה, ע״ע הט^לכה די^אחךת <טל 
בריטניה דלדולה ואיךל^ד הספוגית. 
בןיט;יה החריפה. ע״ע ביכזטךק, הארכיןלנום #ל. 

ה*ג 1 — ז 0 ח 01£ ז 8 1-11180 — ( 1873 , וינה — 1946 , 

קלירמונט [£מ 0 םז 6 ז 13 כ>], על-יד לוס אנג׳לס), כלכלן 
סוציאליסטי וינאי. ב', בנו של סוחר יהודי, עבד ב 1894 — 
1918 כפקיד בבאנק גדול, שב 1914 נעשה אחד ממנהליו. 
מ 1906 ואילך היה פעיל באגודה המקצועית של פקידי- 
הבאנקים, שהיתה בלתי־מפלגתית, אך הביאה את ב׳ במגע 
עם חוגים סוציאליסטיים, ואחר־כך — סמוך להתפוררותה 
של המונארכיה האוסטרית (סתיו 1918 ) — גם עם מנהיגי- 
המפלגה. אלה האחרונים הזמינו אותו לנהל את ענייני-הכספים 
של עיריית־וינה. ב׳ הצליח להתגבר על המשבר הכלכלי 
הקשה, ששרר באוסטריה ב 1919 — 1922 (ע״ע וינה), והנהיג 
מדיניות־מיסים חדשה, שנפלה למעמסה על האמידים והקלה 
על המוני־העם. מדיניות זו איפשרה בין השאר את בנייתן 
של 60,000 דירות זולות ונוחות לפועלים ושימשה מופת 
לערים אחרות באירופה המרכזית והמערבית, 



בגג׳מיז ברים! 









715 


ברימנר, הונו—בדיל, חינריך 


716 


ב 1932 חלה ב׳ והתפטר ממשרתו. שבועות אחדים קודם 
נפלתה של וינה ביד הימלר (מארם 1938 ) עזב את העיר. 
ב 1939 — 1942 עבד עבודות־מחקר באוניברסיטה של קליר־ 
מונט. — ב׳ פרש ב 1901 מן הקהילה היהודית, אך לא התנצר. 

,( 1956 ) 4 מ ״ , )) ,. 8 .// , 61101 ( £ 3110 } . 13 

. 166-199 

31 (" יט*£ יל, ר 1 ד 1 לף — ! 816115011610 1£ ס 1 ס £0 — ( 1874 , 
קלן — 1943 , מחנה בוכנוואלד), מדינאי גרמני. 

ב׳ למד כלכלה מדינית באוניברסיטה ונכנס ב 1903 לחיים 
המדיניים כליבראל שמאלי. ב 1912 הצטרף לם 1 ציאל- 
דמו׳קראטים והיה בין הנוצרים המועטים בעלי החינוך 
האקאדמי, שנועזו אז להיספח על מפלגה זו. בתקופת מלחמת- 
העולם 1 הצטרף ב׳ לסויציאלדמוקראטים הבלתי־תלויים 
וב 1915 — 1923 ניהל את שבועונה של מפלגתו: - 50213 ! 06 
1151 ("הסוציאליסטן"). ב 1918/19 כיהן כמיניסטר־הפנים 
בפרוסיה וב 1920 נבחר לרייכסטאג הגרמני. כאן פעל בייחוד 
כדובר של מפלגתו בענייני־חוץ וטען למילוי התחייבויותיה 
של גרמניה כלפי יריביה לשעבר. משום כך הותקף קשות 
ע״י אנשי־הימין (ע״ע גרמניה, עם׳ 466/70 ). ב 1933 ברח 
לצרפת, שבה הוסגר ב 1940 לידי הנאצים. הוא מת בסתיו 
1943 במחנד,־הריכוז של בוכנולד (ע״ע מחנות־רכוז). 

ןויזיסן, ע*ע 3 ךםנ 1 נה. 

?ליל ( 1 ץ 61 נ 1 ), מינראל, בריליום־אלומיגיום סיליקאטי: 

, 3860 . 41 , 01.6810 = 6 ( 5103 ), 41 ,* 8 ; 

הבצר העיקרי של הבריליום (ע״ע), ששיעורו בב׳ מגיע 
ל 5% . הב׳ מתגבש בגבישים הכסאגונאליים מובהקים, 
בפריסמות שהן נושאות לפעמים פיראמיד־ות בבסיסיהן(ציור 
ע״ע אזמרגד). משקלו הסגולי: 2.7 < קשיותו: 7.5 — 8 ז 
נקודת־היתוכו:״ 1,420 . הסריג הגבישי משוכלל ביותר: הוא 
בנוי טבעות משושות של קבוצות סיליקאט טטראאדרי 
[, 310 ], כשחמצן אחד משותף לכל 2 טטראאדרים שכנים 
(ציור 1 ) ! הטבעות מסודרות זו על גביי זו בעמודים, כשהן 
קשורות זו לזו מן הצד ע״י אטומי־ 41 (משושי־הקואורדינא־ 
ציה) ואטומי־סם (מרובעי־הקואורדינאציה). — הב׳ הרגיל, 
שגבישיו עכורים או שקופים־למחצה וגוניהם כחלחלים- 
ירקרקים־צהבהבים עד לבנים־אפורים, אינו חומר נדיר, והוא 
נפוץ — אף אם בשיעורים קטנים — בסלעי־אש מרובים, 
ביחוד בפגמאטיטים! גבישיו, הממלאים חללים בסלע, 
מגיעים לפעמים לממדים ענקיים (עד כדי משקל של כמה 
טונות). — ביה״ב שימש הב׳ המלוטש כזכוכית אופטית! 

צמר 1 . 

המונח הגרמני ל״משקפים״( 1116 ־ 81 ) נגזר מן המלה ב/ כיום 
מגעת התפוקה העולמית השנתית של ב׳ ל 00 ( 54 — 6,000 
טונות, שמהן מספקת בראזיל כ 40% , אפריקה הדרומית 
כ 30% ואה״ב כ 20% . 

פינים נדירים של 3 ׳ אציל, שמצטיינים בשקיפות, בברק 


ובצבעים עזים ומבהיקים, נמנים עם היקרות שבאבנים הטו¬ 
בות (ע״ע)! צבעיהם באים להם מתוספות זעירות של 
תחמוצות מתכתיות זרות שונות. מינים כאלה הם: האזמרגד 
(ע״ע); האקוואמאריו("מי־הים") הכחול (בראזיל, ציאן, 
מאדאגאסקאר) וההליודור הירקרק — שניהם מכילים ברזל! 
המורגאניט הוורוד נצבע ע״י כמויות קטנות של צזיום. 

ב׳־הזהב ( 1 ע־ 61 נ 1 ס 5 ץזנ 01 ) הוא בריליום אלומינתי, 
,(, 410 ) 86 . זהו מינראל אציל נדיר, שהוא מצוי במשקעים 
אלוביאליים ולפעמים גם בגראניטים ובפגמאטיטים — 
בבראזיל, בצילון ובאוראל. הוא מתגבש בפריסמות א 1 רתו־ 
רומביות, לפעמים בגבישי־תאומים או בגושים כוכביים (ציור 
2 ). משקלו הסגולי: 3.6 — 3.8 ! קשיותו: 8.5 — מן המינרא־ 
לים הקשים ביותר! גוני מיניו השובים: צהובינדירקרקים, 
לפעמים עם זוהר כחלחל מתחלף. המין אלכסנדריט, 
שמוצאו באוראל, הוא מן האבנים הטובות היקרות! גבישיו 
הירוקים מבהיקים באור מלאכותי בצבע אדמדם, כעץ 
פלואורסצנציה. 

וע״ע אבנים טובות, לוח צבעוני! אזמרגד! בריליום. 

מ. 

בדיל, אלחנן (אדולף) — 101£ > 1124 ״ז 8 - ( 1846 , קויטין 
[ת 61 ז 6 ( £0 ], מוראוויה — 1908 , פראנקפורט ע״נ 
מיין), חוקר במקצועות היהדות: בנו של הרב יעקב בדיל 
(ע״ע). מחקרי־ב׳ כתובים כולם גרמנית ומהם ראויים להיזכר: 

35011 ־ 11 ) 41 < 1 ) 110 13110001 101 £160161116 11116116 ס 13 ק 15 ס 1601 ? 

(״היסודות הלועזיים בתלמוד ובמדרשים״), 1869 : 1130111:60 ׳ 
1:1101 ־ 110 . 1 נ 1 ו< 1 < 301 ז 8 101 100160 ! 016 ("מלבושי היהודים 

בתקופה הקדומה שלאחר התנ״ן*"), 1873 ! . 030 ־ 530131 • 61 ( 1 
! 601316001 ? 2001 ! £31200 ׳ ("התרגום השומרוני לחומש"), 
1875 ! 16016 ס £132 - 1 ק 11 ס 051 ת 13 \ 61 ( 01 $1001160 111150116 .£ 
01 ! 0£0 ג 0 20 £3120015 ' . 5301311130 0165 ("מחקרים ביקרתיים 
של קטעי כתבי־היד מן התרגום השומרתי שבאופספורד"), 
1875 ! 530131113061 0161 £11613101 1 ) 00 065011101116 201 
(״להיסטוריה ולספרות של השומרונים״), 1876 : 86111326 
! £1161310 11101-01601501160 ! 016 £6001015 ! 20 ("תרומות 
לידיעת הספרות היהודית־הגרמנית״), 1877 . ב׳ פירסם גם 
הרבה מאמרים ומסות בענייני היהדות בכתב־העת -! 3 ! 0 קס? 
61 ( 111 8616111002 201 ! 13116 ( 4003151 ^ 116 ס 113£111 נ> 111$$605 \ 
060 ס 0£6551 ס£ 31161 1616 ) 261111 £111 1601001 ) 10 0135 , שיצא 
ב 1881 — 1908 בעריכתו. 

סינרין( , , רוזן — 8111111 0 ס׳\ 3£ ! 0 , 1461011011 — 
( 1700 — 1763 ), מדינאי סאכסוני. מ 1720 שימש פאז׳ 

בחצרו של אוגוסט 11 (ע״ע), הנסיך־הבוחר של סאכסוניה 
ומלך פולניה. למרות מיעוט השכלתו עלה במהירות לעמדות 
גבוהות ומ 1731 כיהן כממונה ראשי על המיסים. בסכסוכים, 
שפרצו בקשר לירושת כסא־המלך בפולניה אחר מותו של 
אוגוסט 11 , סייע ב׳ לבךהמלך, אוגוסט 111 , בהשגת הירושה 
(ע״ע פולניה, היסטוריה), ובימי ממשלתו של זה האחרון 
היתד, לו השפעה מכרעת על מדיניותן של סאכסוניה ופולניה 
ואף היה אחראי להשתתפותה של ארצו במלחמות נגד פרו¬ 
סיה ב 1756 . ב׳ צבר רכוש עצום, שבא ברובו ממקורות־ 
המדינה, אסף ספריה בת 62,000 כרכים ובנה לו ארמון 
מפואר בדרזדן על־יד "הטרסה של ב׳" המפורסמת. 

. 1929 ,. 8 1 ז 0 ס 0$ * 0 ,ץמ^ 0¥105 ז 30 



ציור 2 . 



717 


בדל, יוסף—בריל, נחמיה 


718 


ןךיל ( 11 מ 8 ), יוסף — ידוע יותר בשמו הספרותי איו״ב 
ממינסק (ר״ת: ״אני ייסף בריל״) — ( 1839 , 

הורקי, פלך מוהילב ע״נ דניפר— 1914 , מינסק), סופר והומו־ 
ריסטןעברי. ב׳ למד ב״חדרים" ובישיבות של שקלוב, ויטבסק 
ומינסק, שבהן התחיל קורא בסתר בספרות העברית החדשה 
ונעשה משכיל וסופר. כל ימיו היה מורה ומנהל בית־ספר. 
מאמרו הראשון נדפס ב״המגיד", שנה ב/ ומאז פירסם מאמרי- 
ביקורת ופיליטונים סאטיריים גם ב״הכרמל" וב״המליץ", 
ושירים ופתגמים — גם ב״הבוקר אור", השתתף גם במלחמ¬ 
תם של הסוציאליסטים בסמולנסקין(ע״ע) ופירסם שיר חריף 
נגד זד. האחרון ב" אסיפת חכמים" (תרל״ה, חוברת ג׳) של 
בן-גץ (ע״ע), חלק מחליםודהמכתבים שלו עם סופרים עב¬ 
ריים נתפרסם ב״אוצר מכתבים וסיפורים" של יהודה רוזנברג 
( 1882 ). ב׳ תירגם לעברית (תרל״ח) את המחזה "איש יהודי" 
670 ] 1116 ) של ר, קאמברלנד ( 13116 !:א 1 וז 01 :)), כנראה 
מגרמנית. בייחוד היו מפורסמות בשעתן הפארודיות שלו: 
״משנת־מבקרים או מסכת-ביקורים״ (״השחר״, 7111 , 317 — 
324 ) — סאטירה על המבקרים העבריים והביקורת העברית, 
״מדרש־סופדים״ (שם, כרכים x^—x ) — סאטירה על הסופ¬ 
רים העבריים ועל מצב התרבות בין יהודי-רוסיה, שעוררה 
רוגז והתמרמרות בין המורים והסופרים העבריים ברוסיה; 
״מגילת-תענית״ (״כנסת ישראל״ של שפ״ר, 593,1 — 605 ) — 
סאטירה על המתבוללים> "קיצור שולחן ערוך" הומוריסטי 
למורים ולמלמדים (אוצר־הספרות, 111 , חלק "סטירא והומור", 
עמ ׳ 17 — 34 ). אחר פטירתו נשארו ממנו בכ״י שירים, סיפר 
רים (מתורגמים ברובם), דיקדוק עברי, ובייחוד "מלון דרבנן 
השלם" על־פי א״ב. 

תולדות־איו״ב ואוטוביוגראסיה): אוצר־הספרוח, 17 , 643 ־ 
650 ! ״סםר־זכרון לסופרי־ישראל" של סוקולוב, עם׳ 11 
(ביוגראפיה קצרה)! הצפירה, 1880 , גליון 48 (בגד "מדרש 
סופרים״)! י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החד¬ 
שה, 7 ־ , 117 ־ 118 1 . 5 ) 43 , 201110 .ז*\ 

|ךי״ל ( 81111 ), ןחיאל ( 1836 , טולצ׳ין? — 1886 , לונדון), 
מאבות העיתונות העברית בא״י. מצעירותו היה 
ב׳ ידוע־נדודים וזמן מה ישב בבוקארסט והיה ממקורביו של 
המלבי״ם. בסוף שנות ה 50 עלה לא״י וכאן נשא את בתו של 
יעקב ספיר (ע״ע) ונתערה בישוב האשכנזי בירושלים. מירו¬ 
שלים שלח כתבות לעיתונות העברית בחו״ל ותיאר בהן את 
הנעשה בישוב. עם יואל משה סלומון(ע״ע) ומיכל הכהן הקים 
את בית־הדפוס העברי השני בירושלים ובו התחיל מוציא 
בתרכ״ג ( 1863 ) את הירחון ״הלבנון״ — כתב־העת העברי 
הראשון, שיצא בארץ. כשהופסק "הלבנון" לאחר שנה (ע״ע 
ארץ־ישראל, עמ , 1051 ) יצא ב׳ לפאריס, וכאן חידש (ב 1865 ) 
את הוצאת עיתונו, מתחילה כדרשבועון ואח״כ כשבועון. 
בימי מצור פאריס ( 1870 ) עבר ב׳ למאגנצה, הקים בה בית־ 
דפוס עברי והמשיך ב 1872 בהוצאת הלבנון השבועי כתוספת 
עברית ל״איזראעליט״ ( 151:36111 ■מס), השבועון הגרמני של 
החרדים הקיצונים, שיצא בעריכתו של ד״ר לחמן. עיתונו 
של ב׳ היה נאמן ל״חלוקה" ולרבני-ירושלים ועמד על משמר 
האמונה והדת. עם זה הטיף ליישוב הארץ על סמך הנסיון 
חישובי של בני הישוב הישן (השכונות החדשות מחוץ 
לחומת-ירושלים, פתח־תקוה, ועוד). לאחר שהוקמו המושבות 
הראשונות בא״י עלה ב׳ לארץ בראש קבוצה קטנה של 
איכרים יהודיים מכפר שעל־יד רוז׳יגוי (לאחר זמן הוקמה 
בשבילם המושבה מזכרת־בתיה (עקרון]). אך ב/ שנסתכסך 


עם הירש, המנהל של מקוה־ישראל, ונתנסה עם העולים 
בחבלי־ההיאחזות הראשונים, חזר לחוץ־לארץ מאוכזב וסיפר 
על נסיונותיו בספרו: "יסוד המעלה" (מאגנצה, תרמ״ג). 
ב 1884 נשתקע ב׳ בלונדון והתחיל מוציא כאן שבועון יידי 
"השולמית", שלא האריך ימים. סמור למותו חידש כאן את 
״הלבנון״ (שממנו אף ׳הוציא 11 גליונות). בימי ישיבתו 
בפאריס ובמאגנצה פירסם ב׳ גם כמה כתבי־יד עבריים 
מיה״ב. 

ג. קרסי, "היבנון" ו״וזבצלת", תש״ג< יועקסיקאן פון דער 
יידישער ליטערטור, א- 1956 . 474-471 . 

ג. ק. 

?(־'ל ( 21-611 ), (?נקב ( 1812 , נז׳י-ראוסגיץ, מו׳ראוויה — 
1889 , קויטיין [ממז^ס^נ], שם), חוקר בספרות 
התלמודית. למד בישיבות של ב(ניהד ( 1 > 113 ץמ 80 ), פרס־ 
בורג ובודאפסם והוסמך לרבנות מל-ידי חותנו, ר׳ נחמיה 
טרביטש. מ 1843 עד שנת־פטירתו כיהן כרב בעיר קויטיין. 
עם תלמידיו נמנים בניו, אלחנן ונחמיה ב׳ (ע״ע), ודוד 
קאופמן (ע״ע), שהצטיינו כחוקרים במקצועות היהדות. 
מספריו, שניכרות בהם בקיאות גדולה בספרות התלמודית 
והרבנית ונסיה ביקרתית-מדעית מובהקת, יש להזכיר אח: 
4161350111111 ^ 11116 מ 11 תז £11 ־ 131 *: 61 ( 61 1860 ) ג £0150111 ("מחק¬ 
רים בתרגומים ומדרשים״), 1852 , הוספות והגהות ל״איגרת- 
ביקורת" של רצ״ה חיות (ע״ע)< "דורש לציון", על 
הסימנים שבתלמוד ( 65 ! 11 מ 731 665 116 ת 6611 ז 10 מ 6 ת 4 ג 016 ), 
תרכ״ד! וביחוד ״מבוא-המשנה״ — חיבורו העיקרי, 
הכולל: ח״א, תולדות גדולי־התורה מימות עזרא עד חתימת־ 
המשנה ודרכי־לימודם ( 1876 ), וח״ב, על שיטת רבי יהודה 
הנשיא בעריכת המשנה ( 1885 ). ב׳ פירסם מאמרים הרבה 
בכה״ע "בן חנניה", ו״הערות ופירושים" על נושאים שונים 
ב״בית-תלמוד", חוצ ׳ רא״ה דים. חיבורו האחרון "בן זקונים", 
חקירות בדברי חז״ל ( 1889 ), יצא לאור בימי-חייו האחרונים. 
צ. ה, חיות, איגרת ביקורת (הקדמה), תדי״ג * , 503011 . 15 
, 110 ) 20 . 7 \ ; 141 , 1908 , 7 * 701x1 1 מ! £מ>ז! 0 /מ>£ 

. 54 , 43 ,?* 8X1 

3 ריל, {ס?ןיה (נחום) — 1111 ־ 81 .א — ( 1843 , נוי-ראוסניץ 
'[ 1-113115511112 ו 6 א], מוראוויה — 1891 , פראנקפורט 
ענ״מ), חוקר במקצועות-היהדות ז בנו של הרב יעקב בדיל 
(ע״ע). את חינוכו התלמודי קיבל מאביו ואח״ב השתלם 
בביהמ״ד לרבנים בווינה בהדרכתם של ר׳ א. ה. וייס, 
ר׳ מאיר איש־שלום וא. ילינק. בווינה התקרב לתנועת- 
הרפורמה של גייגר. מתחילה כיהן כרב בביזנץ (מוראוויה), 
וב 1870 נקרא ע״י גייגר לשמש כרב בבית־הכנסת הרפורמי 
בפראנקפורט ע״ג מיין. מחמת דעותיו בשאלות־הדת התנגד 
לו ר׳ שמשון רפאל הירש (ע״ע)! וכן גרמה עמדתו הקיצונית 
בשאלת היחס בין האורתודוכסיה והרפורמה להתקפות אי¬ 
שיות חריפות עליו — מח שעורר אותו לותר על הרבנות 
ולהתמכר לעבודה מדעית. במחקריו הקיף את מדעי-היהדות 
לכל ענפיהם: חקר המקרא והספרים החיצונים, חקר ההלכה 
והאגדה, דברי־ימי־ישראל, פיוט ובלשנות. תוצאות חקירותיו 
נתפרסמו בעשרת הכרכים של השנתון שיסד: : 8601161 ־ 11 ) 13 
111 ) 3 ־ 16161 1106 £165011101116 . 66 ( ־ £61 ( 1874 — 1890 ), שרוב 
המאמרים בהם הם מפרי-עטו. ביניהם יש לציין את מחקריו 
על הקיסרים הרומיים בתלמוד ובמדרש, על ספר־שושנה, 
על מקור-התוספתא, על ספרי זוטא, על מלים לועזיות בתל¬ 
מוד ובמדרש, על האופי הספרותי של התלמוד הבבלי, על 



719 


כדיל, נחמיה—כריליי, אנמון ג׳וליו 


720 



ם. ברי 5 : בריאת החיות. נארריה ד 1 ריה, רוטא 


הפרשנות לספר־הושע, לקורות הגזירות על ישראל, ועוד. 
תכניתו להוצאת .!)!}ן ז !}} ז 12618 6 ו^- 1 ג־ 11 מ 0€ 

(בהמשך לכה״ע ש 111 <) 3 ז 1108 נ 811 .־מ 1 ש 11 מייסודו של שטיינ־ 
שניידר) נתגשמה רק מקצתה(יצא כרך אחד, 1891 ). מאמריו 
בעברית נתפרסמו בכד,"ע: "בית־המדרש", "בית־תלמוד", 
״הכרמל״ ו״אוצר־הספרות". — חשובות הן הערותיו למהדר 
רה השניה ( 1892 ) של הספר ^ 7011x3 שו 1 ש 115111 ש 11 ) 8 ש 0011 
של צונץ. נתפרסמו גם דרשותיו השונות מתקופת כהונתו 
כרב ( 1869 , 1891 , 1895 ). — ב׳ חיבר גם אוטוביוגראפיה 
(אוצר הספרות, 11 ןתרמ״ח], עמ ׳ 277 — 278 ). 

״האסיף״, 71 \ (תרנ״ד). 142 (מחלקה של ״יקרא דשכבי״)! 
— 138 .ק , 1891 . 1 , 201177 ( 4-47 ) €0117 ) 871111 , ז \׳. 717 [ 717010% א 
.׳ 4 \ ; 148-151 , 50-52 , 1 צ , 13170 ( 51 ( 40710 [ , 81-1111 . 4 . ;( 140 
5 ) 87741 ■א , 11 ־ 0011 . 8 ; 44 . 8 , 1891 , 814814 , 111111 ־ 2 

, 1115 ) 1 ־ 1 ? . 8 . 14 }ס ץזו 110 )־ת 1 ת 1 , 1 ( 1 /ק 110%73 < 1 ! 8 1511 ( 07 [ 777 

.( 219-246 , 1929 
י. הו. 

בךיל ׳ פאול — 8111 3111 ? — ( 1554 , אנטוורפן — 1626 , 
רומא), מציירי־הנוף הראשונים בארצות־השפלה. 

לאחר שלמד ציור בעיר־מולדחו — כנראה, מאביו, הצייר 
מחיא ב׳ האב — עבר, כשהיה בן 20 , לצרפת ומשם לרומא, 
שבה כבר ישב אחיו, מתיא ב׳ הבן. שני האחים הפלאמיים 
נתפרסמו בין אמני־ח׳מא, התיידדו עם האחים קרצ׳י (ע״ע), 
וקיבלו הזמנות מחיבות לתמונות. הם עבדו בשביל האפיפיו¬ 
רים השונים, ששלטו בימיהם, ובין השאר ציירו פרסקות 
בוואטיקאן. נושאיו העיקריים של פאול ב׳ היו נופים, 
שצייר לפי תפיסה רומאנטית, וכנהוג בזמנו — באולפנו, אך 
אחר הסתכלות יסודית בטבע. בכמה מציוריו מתוארות 


חרבות רומיות, אך ברובם אנו מוצאים מראות של יערות, 
עמקי־נהר וגבעות. שלשם גיוון נוספו עליהם דמויות מקראיות 
או מיתולוגיות קטנות, שמתמזגות עם סביבתן. ברוב תמונר 
תיו של ב׳ אפשר להבחין שלושה חלקים: משסה קדמי, 
משטח אמצעי ורקע, הבהיר שבחלקים הללו הוא הרקע, ואילו 
המשטח הקדמי שרוי באפלה. בצעירותו צייר ב׳ עפ״ר מראות 
בהקף קטן, אך במרוצת־הזמן נעשו ציוריו גדולים יותר 
ויותר. כמה מתמונותו מצויירות על לוחות־נחושת. ב׳ היה 
גם חרט. 

חותמו של ב׳ ניכר בסיגנונם של שני אמנים גדולים מאד — 
אלסהיימר וקלת־ לדרן. משום כך יש לראות בס׳ ב׳ חוליה 
חשובה בתולדותיו של ציור־הנוף. הרבה מתמונותיו חתומות 
בסימן של משקפיים קטנים (כפירוש שמו בפלאמית, "משק¬ 
פיים") ובסימן זה חתומות גם התמונות של אחיו, אלא שזה 
האחרון צירף לכך גם את האות 4 ג. הן נמצאות ברוב המוזי¬ 
אונים הגדולים, ביחוד בפירנצה, רומא, צרפת והולאנד. 
פרסקות משל ב׳ נשתמרו בכנסיית "סאנטה מריה אין 
טראסטורה" שברומא. 

ד /'■•־ 

:* 43111137 [ 371140 40 3 ^ 810 411 147111 101 * 1 035 ,ז־ץג 41 .א 
. 1930 ,. 8 . 8 , ז ־ ג 8 . 8 ; 1910 ,. 8 . 3 11714 

ע. י.־ה. 

?יילי, אנט 1 |־ ג׳וליו־ — 11 ד 1 ז 83 0111110 ת 10 ח\ 1 — ( 1836 , 
סאבו׳נדז — 1908 , קארקרה, על-יד םאב 1 נה), סופר 
ועיתונאי איטלקי. ב׳, שלמד משפטים והיה נואם מחונן, 
הצטרף בצעירותו לתנועת־השיחרור האיטלקית ושירת אותה 
כחייל (בפלוגות של גאריבאלדי), בעורך ובציר בפארלא- 
מנט. מ 1876 עסק בעיקר בחיבור רומאנים, נובלות וזברוגות! 


721 


בדילי, אנטון ג׳וליו—ברימור 


722 


ב 1894 נתמנה מרצה לספרות האיטלקית באוניברסיטה של 
ג׳נובה. 

כתיבתו של ב׳ היא שוטפת ותיאורית, וכבעל דמיון 
פורה ידע לתאר תקופות ומקומות שונים ביותר! אך ביהוד 
מצטיינים בכתביו תיאורי הסביבה, שבה נולד, וסיפורי 
המאורעות ההיסטוריים, שבהם השתתף. מעניינים הם זכרו־ 
נותיו, שיש בהם טבעיות ואמנות כאחת: 11 ) 31 ( 04111 מס 0 
110013 ! 1 ) 0116 ? 3116 (״עם גאריבאלדי בשערי רומא״), 1895 ! 
1 סס 810¥6 5011151611 (״חיוכי נעורים״), 1898 , ובאומו לזכר 
גאריבאלדי ( 1902 ). 

,^נזסזס . 8 ; 1926 51101 1 € . 8 . 0 , 0 [> 0 בז 10 \ .£ 

.* 1929 , 181-191 .קק , 1 , 1 ) 11014 0 < 141401 4 ^ 1 

|ךיליום ( 8617111001 ), יסוד כימי מתכתי, הראשון בטור 11 
של המערכת המחזורית. סמלו הכימי: 86 ; מספרו 
הסידורי: 4 ! משקלו האטומי: 9.02 . ב׳ הוא יסוד דוערכי, 
ומבחינה זו — וכן מבחינת מקומו במערכת — הוא במנה על 
המתכות האלקליות-עפרתיות (ע״ע), אך ברוב התכונות הכי¬ 
מיות הוא שונה מהן ודומה יותר לאבץ, לכספית או לנחושת, 
ובמקצת מתכונותיו אף לאלומיניום. ב׳ מתכתי עינו כעין 
הכסף! הוא קשה! משקלו הסגולי: 1.86 ! נקודת־היתוכו: 
ס 1,350 . 

ב׳ נתגלה ב 1797 ע״י ל. ב. ווקלן ( 11161111 ) ¥311 .א . 8 ) 
אגב בדיקת המחצב בריל (ע״ע), שהוא עד היום עיקר מוצאם 
של הס ותרכבותיו. ב׳ מצוי גם במחצבים נדירים אחרים, 
כגון גאח׳ליניט, כריזובריל, ועוד. חלקו בהרכב קרום-הארץ 
נאמד ב 0.0006% . — ס מתכתי הופק לראשונה ב 1828 ע״י 
ולר (ע״ע) על-ידי הפעלת אשלגן על ס כלורידי. בייצור 
הטכני של ס מעדיפים בזמננו שיטות אלקטרוליטיות. 

תרכבות־הס מתקבלות בתהליך ארור, שתחילתו 
הכשרת בריל ע״י התכתו עם סודה או עם נתרן פלואור- 
סיליקאטי. מלחי־הס טעמם מתוק — ולפיכך נקרא יסוד זה 
בצרפתית "גליציניום" (מיוו׳ ? 7^x6 , מתוק). הס עצמו 
וכל תרכבותיו הם ארסיים מאד. אף אבקת המתכת או תח־ 
מצתה מסוגלת לגרום להרעלות קשות, כשהיא נקלטת ע״י 
הנשימה. — ס ותרכבותיו צובעים את השלהבת בצבע 
אדום־ארגמן. 

שימוש הס היה בעבר מצומצם מאד, וכמעט שלא 
היה לו, ליסוד זה, אלא ערך מדעי־עיוגי בלבד. בזמן האחרון 
נמצאו למתכת שימושים ניכרים, שהולכים ומתרחבים, ביחוד 
כמרכיב בנתכים שונים, כגון מיני ברונזה (ע״ע). ברונזות- 
הס מצטיינות בתכונות מכאניות משובחות. נתכי אלומיניום 
וניקל עם ס מתאימים לצרכי הבניה של בלי־טיס. כל נתכי- 
הס יציבים בפני פעולות כימיות (איכול, החלדה). הס גופו 
משמש כיום כ״חלונות" בשפופרות־רנטגן, הואיל ומשקלו 
האטומי הנמוך עושה אותו נוח לחדירת קרני־רנטגן. ס — 
עפ״ר בצורת התחמוצת 360 — מוסצ׳ן ע״י קרגי־ס משמש 
מקור לנויטרונים בכורים אטומיים לצרכי ההפקה של אנרגיה 
אטומית (ע״ע) ולהפיכתו של אוראן לפלוטוניום (ע״ע 
טרנסאורנים). 

ם. ה. כ. 

ברילספוךד, וערי נואל — 1 ) 061813115101 א 1161117 — 

( 1873 — 1958 ), סופר ועיתונאי בריטי. ס למד מדעי- 
הרוח במכללת גלאזגו ואח״ב הודה בה שנתיים פילוסופיה. 


ב 1897 פרש מן ההודאה והתנדב לצבא היווני, שנלחם אז 
בתורכיה על סיפוחו של האי כרתים ליוון. ב 1903 ניהל 
את ענייני הסיוע הבינלאומי למוקדון, שמרדה בתורכים. 
בעיותיה של מוקדון נסקרו על־ידיו בספרו 101113 ) 1366 ^ 
(״מוקדוך), 1906 . 

ב 1907 הצטרף ס למפלגת־העבודה הבריטית ובאותה 
שנה התחיל כותב את המאמרים הראשיים בכה״ע הסוציא¬ 
ליסטי 131100 *. ס נתן את דעתו על הרקע הכלכלי של 
מיחץ־הזיון ובספרו 1 ) 1001 ) 30 51661 0£ ! ¥73 16 ת־ ("מלחמת 
הפלדה והזהב״), 1914 , יחם מירוץ זה לתחרות הקולוניאלית. 
ב 1917 נתפרסם ספרו 13110115 >! £ם 63806 ״[ ("חבר הלאומים"), 
שבו הציע תכנית לתיכנון כלכלי בינלאומי. 

משאר חיבוריו של ס יש לציין את ספרו על זכותה 
של הודו לחירות: 113 ) 10 זססן&סצ ("הודו המשועבדת"), 
1943 , וכן את ספרו על ברית־המועצות, 501-1615 186 ״ £401 
) ¥7011 (״כיצד פועלים הסובייטים״), 1927 , המגלה אהדה 
לברית־המועצות. אהדה זו חלפה אחר ה״טיהורים", שביצע 
סטאלין במתנגדיו. בתקופת ביקורו בפולניה וברוסיה 
(ב 1919 — 1920 ) עמד על מצבם של היהודים בארצות אלו 
ומתוך כך נעשה תומך בציונות. ב 1930 ביקר בא״י. 

בךימ 1 ר ( 8311701016 ), שמה של משפחת-שחקנים אמרי¬ 
קנית. מבניה ידועים ביחוד: 

1 ) מורים ס ( 1847 — 1905 ), ששמו האמיתי היה הרברט 
בליית ( 8171116 ) ! נולד בהודו להורים בריטיים, למד משפטים 
בקימבריג/ אח״כ קנה לו שם כאגרפן, אך לסוף החליט ליהפך 
לשחקן. ב 1875 היגר לאה״ב, שבהן הופיע על הבימה בתפ¬ 
קידים מרובים ושונים. ב 1876 נשא בפילאדלפיה את ( 2 ) 
השחקנית ג׳ורג׳אנה ס, בתה של השחקנית המפורסמת 
לואיזה דרו(^ 6 !ם), שרוב אבותיה היו שחקנים, לכל הפחות 
מן המאה ה 17 . שלושת ילדיהם (ר׳ להלן: 3 , 4 5 ) המשיכו 
כולם — ואף ביתר הצלחה — במסורת התיאטרון של מש¬ 
פחות דרו וס. 

3 ) ליובל ( £10061 ) ס (נר 1878 ) הוא שחקן, מוסיקאי 
וצייר מחונן. לשיא הצלחתו בתיאטרון הגיע ב״מאקבת" 
( 1921 ). מ 1925 ואילך הופיע בעיקר בסרטי ראינוע וקולנוע 
ובהצגות הראדיו. 

4 ) אתל ( £11161 ) ס (נר 1879 ) נחשבהל״כוכב״כשהיתה 
אך בת 17 . בין השאר מילאה את תפקידי אופליה (ב״האפד 
לט"), יוליה ("רומיאו ויוליד■"), פורציה ("הסוחר מוויני- 
ציאה"), וכן הופיעה במחזות מודרניים מרובים, כ״בית 
הבובות", "הדגן הוא ירוק", ועוד, וגם בסדטי-קולנוע. אתל 
ס נחשבת לאחת מן השחקניות המחוננות ביותר שבתיאט¬ 
רון האמריקני, ב 1928 פתחה בניריורק תיאטרון משלה. 
שלושת ילדיה גם הם שחקנים. 

5 ) ג׳ ו ן ס ( 1882 — 1942 ), בנם הצעיר של מורים וג׳ור- 
ג׳אנה, התחיל גם הוא מופיע על הבימה בגיל צעיר. היה 
גבר יפה־תואר, והתפרסם תחילה כשחקן בתפקידים של 
מאהב. במרוצת־הזמן התחיל מתעניין בתפקידים מסוגים 
אחרים, ומ 1916 ואילך הופיע בהצלחה במחזות כ״צדק" 
לגאלסוורתי, ״התחיה״ לטולסטוי, ״ריצ׳ארד 111 ״ לשיקספיר, 
וב 1922 הגיע לשיא הצלחתו בתפקיד "האמלט", שהוסיף 
להופיע בו, בניו־יורק ואח״ב בלונדון, עד 1925 . "האמלט" 
שלו נחשב לאחד מן הגילומים המצויינים של דמות זו. 



723 


ברימור—כרינג, יפי 


724 


לאחר מכן עבר להוליווד ושיחק בסרטים. ב׳ לקה בנטיה 
יתרה לשתיינות, שגרמה בשנות־חייו האחרונות לירידת 
כוכבו בתיאטרון. 

,(אוימובייויגראפיה) ■/ 4660 . מס /ס £0/1/61110121 , 1701016 ־ 831 0110 ( 

1944 , 66 מו 6 < / / 51066 , $81 711 0008 ,־ 161 ^סי! . 0 ; 1926 

(על ג׳ון ב׳). 

ג. י. א. 

?וין, ע״ע ברנו. 

ברין, גילם — 8111116 שת!! 01111131 — ( 1763 ׳ ברידלה-גירד 
[ 16 )־ 3-0311131 !-ש׳\ 1 ז 8 ], דרום צרפת — 1815 , אוד־ 

ביון), מצביא צרפתי. ב׳ היה בנו של עורך־דין ובצעירותו 
הלך לפאריס כדי ללמוד משפטים, וכאן עבד גם כעיתונאי. 
ב 1789 נעשה ממצדדיה הקיצונים של המהפכה. אע״פ שלא 
קיבל חינוך צבאי נתמנה ב 1793 כקצין, ואך שלוש שנים 
לאחר מכן עלה לדרגת־גנראל. ב 1798 הקים את הרפוב¬ 
ליקה ההלוטית (ע״ע שויץ, היסטוריה) וב 1799 גירש את 
הבריטים מהולאנד. ב 1806/1 השתתף במסע באיטליה וב 1804 
מינה אותו נאפוליון כמארשאל של צרפת. ב 1807 אבר, 
מסיבות בלתי־ידועות, חינו בעיני הקיסר, ובמסעות שלאחר 
מכן לא השתתף עוד. ב 1814 הצטרף ללואי ^^^ז\ x (ע״ע), 
אך ב 1815 עבר שוב לצידו של נאפוליון ופיקד על הצבא 
בדרום־צרפת. אחר מפלתו של הקיסר נרצח ב' ע״י חסידי־ 
המלך באוויניון. 

* 1 147 * $* 24 )) 1 ז %0 ) 1 \/ **/ 144 ) 8 ,[)־ 00001131 10 ) ] 1101 ד 01 ז\ .ק .ק 

. 1918 ,. 8 7720700/1121 

?רי^ג ( 1112 ־ 831 ), שמה של משפחת באנקאים ומדינאים 
אנגליים. 

ג׳ ו ן ב/ גרמני מברמן, היגר לאנגליה והקים ב 1717 , 
בקירבת אפזטר, בית־חרושת קטן לאריגים. בניו, פראנסיס 
( 1740 — 1810 ) וג׳ון, יסדו ב 1770 את העסק הבאנקאי "האחים 
ב׳ ושות , ״ (ץמ 3 ו! 1 מ 00 1 >״ 2 ;!־ 81-011161 . 8 ) ופיתחו אותו 
בהצלחה יתרה. פראנסיס ב׳ שימש באותם הימים אחד מן 
המנהלים של חברת הודו המזרחית וב 1792/3 אף היה יושב- 
ראש שלה. הוא היה מנאמניו של פיט הצעיר וב 1793 הועלה 
לדרגת באדונט. מ 1784 עד 1806 היה חבר של בית־הנבחרים 
מסיעת־הוויגים. 

אחר מותו עברה הנהלת הבאנק לידי בנו אלכסנדר 
( 1774 — 1848 ), ובימיו נתפשטו עסקי בית־ב׳ לאמריקה הדרו¬ 
מית ולרוסיה. אלכסנדר ב׳ השתתף גם בחיים המדיניים של 
בריטניה. ב 1834/5 היה שר־המסחר וב 1835 קיבל את התואר 
בארון אשבךטון ( 1011 ־ 5118111 \ 1 ). ב 1842 חתם באה״ב על 
חוזה־הגבול בין קאנאדה ואה״ב (ע״ע, עמ ׳ 173 ). 

אחר מותו ניהל את הבאנק בן־אחיו, תומאס ב׳( 1799 — 
1873 ), שהיה חבר־הפארלאמנט מ 1844 ואילך. אחיו הבכור, 
פראנסים תורנה יל ( 1111111 ז 780 ) ב׳ ( 1796 — 1866 ), 
היה אף הוא חבר־הפארלאמנט (מ 1826 ). ב 1839 — 1841 
שימש שר־הכספים, ב 1849 — 1852 — שר־הצי וזמן קצר קודם 
שמת הוכתר בתואר־האצילות של הבארון מנודתברוק 
10 סס־ 1 נ 111 !זסא). בנו, תומאס ג׳ ו ר ג׳ ב׳ ( 1826 — 1904 ), 
שימש ב 1872 — 1876 משנה־למלך בהודו וב 1880 — 1885 — 
שר־הצי. 

בראש הבאנק עמד בינתיים אדוארד צ׳ א ר ל ז ב׳ 
( 1828 — 1897 ), שב 1885 , בימי שיא הצלחתו של בית־ב׳, זכה 
לתואר של הבארון מרולסטוק ( 615101£6 \ 86 ). חמש שנים 
לאחר מכן בא השבר. מחמת השתממותה המתמדת של 


ממשלת־ארגגטינה מלהחזיר את כספי־ההלוואות, שבית־ב׳ 
היה ערב להם, נסתבכו עסקי־ב׳ במידה חמורה. בסוף 1890 
נודע הדבר, שבית־ב׳ עומד להפסיק את מילוי התחייבויותיו, 
שהגיעו לכדי 21,000,000 לי״ש. אותה שעה אירע דבר, שהוא 
מפורסם בתולדות־הפינאנסים: בית-ב׳ ניצל משואה על־ידי 
התערבותו הישירה של הבאנק של אנגליה. לאחר מכן נת¬ 
ארגן בית־ב׳ בצורה חדשה, כחברה בערבון מוגבל בעלת 
הון של 1,000,000 לי״ש. — אחיו של אדוארד צ׳ארלז היה 
א ולי ן ב/ שנודע בשם ל 1 רד קרומר (ע״ע). 

0/117 6 /> 0 ־/ 7 ״ 16,160 מ 4 - וזו 26111£ >?/ /ס 4/01116 7716 ,ץ 1114 ./י\ . 11 
. 1949 . 1763-1861 , 166 מ> 5 ס 0110 ס^ . 1011 ^ . 1110011 \) . 8 1/072 . 4 . 8 ,־)£<)ג 1 ז 0 תס^ 

147241 1011 ** 0 ,. 8 י #מ 81011 . 11 . 11 20155 . 13 ; 1917 ,( 1235 , 64 

. 11 :> 5 ב 15501 ׳% . 11 100 ) 110 ) * 721 ) 4 / 00 / 2 * 0 7214772 . 8 ; 1940 

; 1942 ,( 1940 ,ז 5£010 ןןס 11 ־ 10001 ־ £1 -. 8 ז 10 ) . 4014551 

7 * 0272 1 * 1 * 0 747241 7774722 )*־ 07 :. 8 . 17 . 8 . 14 £ 00 / 1 { . 8 , 3£ ב 5011 .ק 

. 1944 , 0 / 114122 * $07 

בדיננ, ויטוס י־דנםן. ע״ע ברי^ג ז ים־ 

ןריננ, ןם - (באנג׳ 563 102 ־ 861 ; ברום' 080 חאמק £6 
סקסוג), איזור צפוני של האוקיינוס השקט, שמת¬ 
חבר ע״י מיצר־ב׳(שרחבו 85 ק״מ) עם הים הצ׳וקצ׳י, שהוא 
חלק מים־הקרח הצפוני. ים־ב׳ משתרע בין מעלות־הרוחב 
' 15 ״ 51 —׳־ 67 ובין מעלות־האורך ׳ 20 ס 163 ממזרח לגריניץ׳ 
ו׳ 16 ״ 157 ממערב לגריניץ׳! במערב ובצפון־המערב הוא גובל 
בחופי־סיביריה, במזרח ובצפון־המזרח — בחופי־אלסקה 
(ע״ע), בדרום מציין גבולו קדקשת, שעליו במצאים חצי־ 
האי אלאסקה, האיים האלאוטיים (ע״ע) והאיים הקומאנדו־ 
ריים (השייכים לרוסיה). רחבו המאפסימאלי של ים־ב׳(מצפון 





725 


ברינג, ים•—ברינדיזי 


726 


לדרום) הוא 1,630 ק״מ וארכו׳ המאכסימאלי ממזרח למ¬ 
ערב — 2,410 ק״מ. שטחו נאמד בין 2,275,000 לססס, 2,292 
קמ״ר. עמקו הממוצע: 1,550 מ׳; במחציתו הצפונית־מזרחית 
(בכ 46% משטחו) אין עמקו מגיע אף ל 200 מ/ ואילו במח¬ 
ציתו הדרומית-מערבית (בכ 54% משטחו) יש תהומות של 
4,773 מ׳ו כמות־מימיו — כ 3,563,000 קמ״ע. — ים־ב׳ פורץ 
לתוך היבשות המקיפות אותו ויוצר מפרצים מרובים. הגדו¬ 
לים שבהם הם מפרץ אנדיר (ע״ע) באסיה ומפרצי נורטון 
ובריסטול באמריקה. משאר איי ים־ב׳ יש חשיבות לאיי 
דיומדם הקטנים שבמיצר־ב/ ששימשו גשר־מעבר לשבטים 
טרם־היםטוריים בדרכם מאסיה לאמריקה, אי סט. לורבס ואי- 
נוניואן, הסמוך לאלאסקה. קשת האיים האלאוטיים שבדח׳מו 
של הים מצמצמת את חדירת הזרם החם, העובר באוקיינוס, 
לים־ב׳, בעוד שמיצר־ב׳ הצר, שעמקו אינו מרובה מ 50 — 60 
מ/ אינו מאפשר אלא זרימה מועטת בשני הכיוונים: זרם 
חם מדרום לצפון לאורך חופי-אמריקה, וזרם קר, שעובר בו 
בכיוון הפוך על-יד חופי״אסיה. 

האקלים בחלקו הצפוני של הים מושפע מן היבשות 
הסמוכות לו! לפיכך מרובה ביותר הקור בחלק זה בחורף, 
והים,מכוסה כאן קרח עומד וגושי-קרח צפים. המיצר מתפנה 
מקרח רק בחדשי יולי—ספטמבר. החלק הדרומי. העמוק 
יותר, פנוי מקרח כולו, פרט לאיזורי־החופים שאינם עמוקים. 
בקיץ מכוסה ים־ב׳ לעיתים קרובות ערפל כבד, שהוא מסוכן 
לספנות. 

עולם־החי בים־ב׳ עשיר ביונקים, בדגים, בסרטגים וברכי- 
כות. ביחוד מגוון עולם־החי בחלק הדרומי מפני שפע 
הפלאנקטון שבו. רובם הגדול של המינים נמנה על הפאונה 
של האיזור הממוזג הצפוני ומיעוטם על הארקטי. בים־ב׳ 
צדים כלבי־ים, לווייתנים ודגים. כ 17% משלל הדיג של 
הסובייטים באוקיינוס השקט בא מים-ב/ כ 50% משלל־ 
הדגים של ים־ב׳ הוא הסלמון, כ 15% — הטרית הצפונית 
(הארנג). אה״ב עוסקות בדיג בחופיחם של אלאסקה והאיים 
הסמוכים לה. 

האירופי הראשון שהגיע לחופי ים־ב׳ היה הרוסי סימון 
(שמעון) דז׳נב, שחדר למיצרי־ב׳ ב 1648 . הראשון, שהגיע מן 
החוף האסייתי של ים-ב׳ לחוף-אלאסקה (ב 1728 ), היה ויטוס 
יונאסן ברינג ( 1681 — 1741 ) — דאני, שפעל בשירותם של 
הרוסים. ברינג חקר ומצא, שאין קשר יבשתי בין אסיה 
ואמריקה, ומאז נקרא הים על שמו. ב 1740 יצא בריגג לים־ב׳ 
במשלחת מחקר שניה, אך בשנה שלאחר מכן מת באי־ב/אחד 
מן האיים הק 1 מאנדוךיים. עד 1867 נמצאו כל חופי־ב׳ בידי 
הרוסים. ב 1821 אסר הצאר על ספינות זרות להתקרב לחופיו 
עד כדי מרחק של פחות מ 100 מיל. בריטניה ואה״ב מיחו 
נגר איסור זה, אבל לאחר שעברו אלאסקה והאלאוטיים לירי 
אה״ב ( 1867 ), צימצמו אף הן (על־פי חוקים מ 1868 ו 1873 ) 
את זכות־הציד של כלבי-הים בים־ב׳ גם מחת ל 3 המילים 
של המים הטריטוריאליים, ומשום כך הסתבכו בסיכסוך עם 
הבריטים, שהסתיים רק ב 1893 עם פסק-הדין, שהוצא לטובת 
הבריטים ע״י בוררות בינלאומית. 

א. י. בר. 

?רי^דיז*" ( 1151 > 11 ״ 8 — מן השם הלאטיני הקדום: 

1811101 ^), עיר־נמל באיטליה על מיצר־הים של אוט־ 

רנטו (ע״ע), העיר הראשה של מחודב׳. מספר תושביה 
כ 42,000 ( 1950 ). — ב׳ יושבת על לשון־יבשה קטנה בין שני 


מפרצים צרים, שנוצרו ע״י חדירת־הים לשפכיהם של שני 
נחלים. נמל־ב׳ מוגן היטב על-ידי המפרצים הללו וספינות 
בעלות גודל בינוני יכולות לעגון בו על-יד מזח, באופן 
שהנוסעים יכולים לעבור ישירות מן הספינה אל הרכבת. 
מפני שב׳ שוכנת במקום שחצי־האי האפניני מתקרב לחצי- 
האי הבאלקאני, נוח המעבר ממנה אל הבאלקאנים, ועי 
תנועת־מעבר זו מבוסם חלק ניכר מפרנסתה. אך ב׳ עוסקת 
גם בכמה ענפי-תעשיה (טחינת־קמח, שימור־מזונות, הכנת 
שמנים מגופרים, תיקון מכונות חקלאיות) ובדיג. כמדכן 
היא משמשת שוק לסביבה חקלאית עשירה (ע״ע אפוליה) 
ומושב לשלטונות של מחוזה. 

רובה של ב׳ היא עיר חדשה; אך נשתמר בה (בחלקה 
הצפוני-מזרחי) גרעין מן העיר העתיקה. מימי־קדם שרד בה 
עמוד בגובה של 19 מ׳, שציין את סופה של הדרך מרומי לב׳ 
(ויאה אפיאה), שהותקנה במאה ה 2 לפסה״ג; מיה״ב שרדו 
בה כמה כנסיות. באחת מהן משמש הארכיהגמון של ב׳ 
והגליל. 

הישובים הגדולים שבמחוז־ב׳ הם: אוסטוני (כ 28,000 
נםש),םאזאנו(כ 21,000 ), פראנקאווילה־פונטאנה (כ 21,000 ), 
סליה מסאפיקו (כ 20,000 ). 

היסטוריה. תושבי-ב' הקדומים היו המסאפיים, שבט 
אילירי. הרומים כבשו את ב׳ ב 266 לפסה״ב וב 244 נעשתה 
קולוניה לאטיגית. ב׳ שימשה לרומי נמל-מוצא ליוון ולמזרחו 
של הים התיכון. יוליום קיסר תפס אותה ב 49 לפסה״נ, 
כשרדף אחר פומפיוס. ב 836 נהרסה העיר ע״י הערבים, אבל 
במאה ה 11 נבנתה מחדש על־ידי מושל ביזאנטיני. ב 1071 
נכבשה ע״י הנורמאנים, בתקופת מסעי־הצלב שימשה מרכז 
חשוב לספנות. ב׳ ניזוקה קשות ברעש של 1456 . לפריחה 
חדשה זכתה ב׳ לאחר שנפתחה תעלת־סואץ ( 1869 ). ב׳ 
נעשתה אז הנמל החשוב ביותר לספינות, שהילכו מאירופה 
אל המזרח. בימי מלחמת־העולם 1 הועמק גמלה של ב׳, 
ששימשה בסים ימי חשוב, אך אחר המלחמה, כשתנועת 
הנוסעים והדואר עברה ברובה למארסי ובמיעוטה לשדה־ 
התעופה שברומא, התחילה ב׳ יורדת בקצב מהיר. ב 1927 
הוכרזה ב׳ לבירת פרובינציה ומתוך כך נתרכזו בה מוסדות 
השלטון של מחוזה. בימי מלחמת־העולם 11 , לאחר שמוסוליני 
פוטר ע״י המלך, ישבה זמן־מה (ספטמבר 1943 — פברואר 
1944 ) בב׳ הממשלה המלוכנית של איטליה. 

א. י. בר. 

יהודים. בימי-קדם ביקרו בב׳("פרנדיסיך) רבן גמליאל 
השני וחבריו בדרכם חזרה לארץ מרומא (משנה, עירובין, 
ד׳, א׳). נשתמרו בב׳ מצבות מן המאה ה 9 , שעליהן חרותות 
כתובות עבריות המעידות על קיומה של קהילה יהודית 
פעילה ובעלת תרבות. בנימין מטודלה מצא בב׳, ב 1165 
בערך, עשרה בעלי-בתים יהודיים, כולם צבעים. ב 1325 נעשה 
נסיון לכוף על יהודי־ב׳ את ההמרה לנצרות, אבל אחר-כך 
השתדלו שלטונות-העיר להחזיר לב' את היהודים, שברחו 
כתוצאה מנסיון זה. ב 1494 , בימי הפלישה הצרפתית, סבלה 
הקהילה קשות, אח״כ התאוששה זמנית, וקיומה הגיע לסופו 
עם גירושי היהודים ממלכות-נאפולי ב 1510/11 וב 1541 . 

011 .^ 1 ; 1896 , 1 * 10. (11 871x111 ־ 5101 י 5€011 \נ \י 1 

,? 1101 (ס 11$ ?[ ^! 77 . 0 ; 1915 ,^ 1107101 ) 1 ־ €7 ^ 

. 1946 

ב. ר. 



727 


כרינו, סרדינן — ברינין, ראובן 


728 


3 רינ 1 * םךך י נן — ! 86000 1 ) 6120 ! 1 > 66 ? — ( 1860 , בהרי- 
הולמים — 1938 , פאריס), בלשן צרפתי. ב׳, שהיה 
מ 1900 פרופסור בםורבונה, חקר את התפתחותה של הלשון 
הצרפתית, מתוך תשומת־לב מיוחדת לתנאי־החברה ולספ¬ 
רות. ספרו העיקרי הוא 31$6 } 1 ז 3 ־!£ 130806 1613 > ££13:0166 
1900 3 0610106$ 1£$ > ("תולדות הלשון הצרפתית מראשיתן 
עד 1900 ״), שיצא ב 12 כרכים מ 1905 ועד 1943 (הכרכים 
האחרונים בעריכת תלמידו של ב׳, ש. בדינו* [ 860116311 ]). 
גישתו ההיסטורית והפסיכולוגית לבעיות הלשון מתגלית 
גם בספרו המקיף 130806 13 61 60$66 ק £3 (,המחשבה 
והלשון״), 1922 . כן עסק ב׳ במתודיקה של הוראת־הלשון. 
מ 1925 היה ב׳ חבר באקאדמיה הצרפתית. 

) 1111/1011 [ 81 61 110 ) 61111 ) 666 ׳)מ 6 > 60 ) 11 ( 1 ) 10 ^ 818110 ,. 8 . 8 

.( 1938 ,! 11 ק 6 -) 1 /^ 111 , 801-0 66 

ברייתה פרךבן — 8600611£66 1 ) 10130 ) 66 ? ( 1849 , 

טולון — 1906 , פאריס), מבקר ספרותי צרפתי. את 
מאמריו הראשונים התחיל מפרסם ב 1875 ב>״ 061 16$ > 06 ^ 86 
£65 > 100 א; ב 1886 נתמנה מרצה ללשון ולספרות צרפתית 
661611661 ^ $0 00601316 £0016 , וב 1893 נבחר לאקאדמיה 
הצרפתית. מאותה שנה ואילך שימש עורכו הראשי של 
ה 866116 הנזכר. ב׳ היה בעל ידיעות רחבות והצטיין בגישה 
דידאקטית ובכושר ניתוח חריף, שקיבל לפעמים קרובות 
צביון של פולמוס. בשנותיו האחרונות דבק בעיקריה של 
הכנסיה הקאתולית ונלחם על שלטון המס 1 רת והדת במדי¬ 
נה. — תרומתו לתורת הביקורת הספרותית היה בפיתוחה 
של שיטה בדבר ,התפתחות הסוגים הספרותיים", המבוססת 
על תודודההתפתחות של ספנסר ודארווין. לדעתו של ב׳, 
כל סוג ספרותי בולד, גדל, מגיע לשיא שלמותו ומתחיל 
להתנוון, עד שהוא נבלע בסוג ספרותי חדש, שצמח מתוכו. 
את שיאה של הספרות הצרפתית ראה בגדולי התקופה 
הקלאסית בני המאה ה 17 , ועל כולם בבוסיאה(ע״ע), שביצי־ 
רותיהם מצא מוסריות וראליזם. לעומת זה ראה כתופעת־ניוון 
את האסכולות המאוחרות יותר — האינדיווידואליזם הרו¬ 
מאנטי, הנאטוראליזם, ואסכולת ה״אמנות לשם האמנות". 
את שיטתו זו הסביר ב , ב 06 ^ 0611 13 16 > סס 1 זס 01 ׳\ 6 '£ 
86031553006 13 015 ק £6 > (״ התפתחותה של הביקודת מתקופת־ 
הרנסאנס ואילך״, 1890 ), - £630 61163166 10 > 1165 ן> 0 ק 6 £6$ 
1850 — 1636 , 31$ ?(״תקופותיו של התיאטרון הצרפתי, 1636 — 
1850 ", 1892 ), 63006 ? 60 06 !> 61 ץ 1 06310 נן 13 16 > סס^סןס׳גס',! 
516016 30 x^x ("התפתחותה של השירה הלירית בצרפת 
במאה ה 19 ״, 2 כרכים, 1894 ). משאר ספריו יש לציין: 

£630£3156 1111£631066 13 $06 6$ סן> 061:1 £6$ > £10 ("מסות 

ביקרתיות על הספרות הצרפתית״, 8 כרכים, 1880 — 1907 ) 1 
ו״הרומאן הנאטוראליסטי״, 1883 . — כל כתביו יצאו ב 30 
כרכים. 

6 6 £6 , ץ 1 > ח 80 ״ 1 . 1 ; 1911 ,. 8 . 8 , 381161 ? .£ 

, 1933 ,. 8 . 8 , 111 > 6 >״ 93 [ .( ; 1932 ,. 8 , 1 ) 01633 .ע ; 1931 ,. 8 . 8 

י. ם. 

3 רינץ. ךאובן ( 1862 , ליאדי [רוסיה הלבנה] — 1939 , 
ניו־יורק), מבקר ומספר, סובליציסטן ופיליטוניסטן 
עברי. — ב׳ קיבל חינוך מסרתי, אבל בשנתו ה 15 נעשה 
משכיל. ציורו הראשון "גסיסודהסופר", על שעות־זזייו האח¬ 
רונות של סמולבסקין, שנדפס ב״המליץ״(תרמ״ח, גליון 59 ), 
עשה רושם. שנה אחר-כך פירסם ב״המליץ" ציורים מחיי 
העוני שבעיירה היהודית. ב 1892 עבר לדור בווינה כדי 


להשתלם בלימודים. ב 1894 יסד בווינה את הירחון "ממזרח 
וממערב", שבו ביקש להרחיב את גבולותיה של הספרות 
העברית ולגשר בין המזרח והמערב ובו פידסם מאמרים על 
הלמהולץ, טולסטוי, ניטשה, איבסן, ביחד עם מאמר על 
הגר״א,' ועוד! אבל מירחון זה יצאו רק 4 חוברות ( 1894 — 
1899 ). ב״לוחות־אחיאסף" פירסם כמה ציורים ושורה של 
ביוגראפיות והערכות 
של ת. הרצל, מ. גידמן, 
מ. לאצארוס, ג. קאר- 
פלס, ועוד. בתקופה זו 
כתב את שני ספריו: 
"פרץ בן משה סמולנס־ 
קין"(תרנ״ו) ו״אברהם 
מאפו" (תר״ס), שעשו 
רושם חזק ויצאו בכמה 
הוצאות (ביחוד הרא¬ 
שון). מאמרו המקיף על 
יל״ג׳ שפירסם בכרך 
הראשון של "השלוח", 
עורר התנגדות הדיפה 
מפני הביקורת השלי¬ 
לית, שמתח ב׳ על גור־ 
דון כמשורר, וכן פירסם 
ב׳ ב״השלוח" (כרך ג/ 
תרנ״ח,וכרך ז׳,תרס״א) 
את מאמרו על "סמולנסקין בתור מבקר". ב׳ היה 
הראשון, שעמד על ערכו של שאול טשרניחובסקי. ב״המ- 
ליץ״, תרנ״ג (גל׳ 164 ), קידם בברכה את שירו השני 
של טשרניחובסקי "משאת נפשי", וכן כתב הקדמה נלהבת 
לספר שיריו הראשון של טשרניחובסקי, "חזיונות ומנגינות" 
(תרנ״ט). עם ייסודו של השבועון "הדור" על־ידי פרישמאן 
הירבה ב׳ להשתתף בו בציורים ובמאמרים. הוא ערך 
את לוח העשור של "אחיאסף", תרס״ג, שבו פירסם את 
מאמרו "רעיונות על־דבר יסוד־סנהדרין", ומאמרים על בראג־ 
ך 0 , אנטוקולסקי, איזראלם, ר. א. ברודס, ועוד. כן השתתף 
בקביעות במאמרים בשאלות הזמן והספרות ב״הצופה" 
הווארשאי, שיצא ב 1903 — 1905 . עם סגירת העיתונים העב¬ 
ריים בימי המהפכה ברוסיה ( 1905 ) התחיל כותב בעיתונות 
היידית. ב 1911 עבר לאמריקה ויסד שם את השבועון 
"הדרור", שלא יצאו ממנו אלא י״ד גליונות. משם עבר 
למשך זמן קצר לקאנאדה וערך שם עיתון ביידית, אבל לאחר 
שנים אחדות חזר לניו-יורק והוציא כאן את הכרך הראשון 
של "כתבים נבחרים" (תרע״ז) שלו ואת החלק הראשון 
מ״חיי־הרצל" (תרע״ט), שבהם הגיע עד פתיחת הקונגרס 
הראשון. כמו־כן ערך כאן במשך כמה שנים (אחר מלחמת- 
העולם 1 ) את "התורן" השבועי והחדשי. בסוף־ימיו השתתף 
בעיקר בעיתונות ביידית ומיעט לכתוב עברית. מסעו לרוסיה 
ודברי־הסניגוריה שלו על השלטון הסובייטי שם עוררו עליו 
קיטרוג קשה בעיתונות העברית, ואף דבר זה הרחיק אותו 
מן המחנה של הסופרים העבריים. 

בשנות ה 90 של המאה ה 19 ובתחילת המאה ה 20 היה ב׳ 
מראשי המדברים בביקורת העברית ומכרוזי ה״מהלך החדש", 
האירופי-המודדני, בספרות. למקום זה זכה ב׳ לא בלא יסור. 
הוא עורר לשינוי־ערכים בספרות ותבע מן הסופר העברי 



ראובן ברייניז 



729 


ברמץ, ראובן—ברינשויג, לאון 


730 


עוז־רוח וחוש אסתטי. ביקרתו עוררה מחשבות והלהיבה 
לבבות, אך לא חיכתה שרשים ולא השפיעה לאורד ימים 
מפני שב/ אע״פ שהיה בעל פא תום ודמיון, חסר היה אידיאל 
ספרותי, שבשבילו יעבוד ולו יקדיש את מיטב־כוחו: "האי¬ 
דיאל של האידיאלים שלי הוא מעורפל, לא ברור כל־כך, יען 
כי יש לי אידיאלים לאין קץ״ (כל כתבי, כיד ג/ עט׳ 249 ). 
יש לציין, שב׳ היה גם אמן־הביוגראפיה ובעל סיגנון מבריק 
ומעודן. מבחר מתוך כתביו יצא בניריורק בשלושה כרכים: 
כרד א׳ (תרפ״ג) ן כרד ב׳ (תרצ״ו)! כרך ג׳ (ת״ש). ב׳ 
גם תירגם לעברית את "ירמיה הנביא" למ. לאצארום ואת 
"פאראדוכסים" לט. נורדאו. 

ם. לחובר, תולדות הספרות העברית החדשה, ספר שלישי, 
ח״ב, עט׳ 14-3 ! ז. פישמן, רשימה ביוגראפית ב״עין הקורא", 
חוב׳ א׳! י. פינמן, ״התקופה״, ברך י״ב ! "מגילת זכרון 
ליובל הששים״ של ב' בעריבת נ. סלושץ, תרפ״ג > ם. י. בן 
גריון, בשדה־ספר, ח ( 1921 ), 70-64 , ש. קרמר, לדמותו של 
ראובן ברייגין, "מאזבים", כרד י״א: נ. גורן, מבקרים 
בספרותנו, תש״ד. ענד 30-23 ! ר. שוחט, ברייגין בקץ ימיו, 
ת״ש; מוסף ל״דבר״ מיום 5 ליאנואד, 1940 ! י. קלוזנר, 
קיצור תולדות הספרות העברית החדשה, תשט״ו, עט׳ 
131-130 . 

ח. ת. 

?!־־יני?!׳ הי{!־^ — 00108 ־ 81 1011 ־ 96101 — (נו׳ 1885 , 
מינסטר), מדינאי גרמני. ב׳ למד תורת־הכלכלה 
ופילוסופיה, ב 1920 — 1930 שימש מנהל האגודות המקצו¬ 
עיות בגרמניה ( 1 > 00 נ 1131:1:51 ס 5 > 1 ־ 1 ס׳*זסס ־ 06111501161 ) ונבחר 
ב 1924 לרייכסטאג הגרמני כציר המרכז הקאתולי (ע״ע 
גרמניה, עט׳ 457/8 ). מ 1929 ואילך היה המנהיג של מפלגתו 
בפארלאמנט. ב 28.3.1930 מינה הינדנבורג (ע״ע) את ב/ 
שהיה איש־האמונים שלו, לראש־הממשלה. ב׳ השתדל קודם 
כל לשפר את מצבה הכלכלי של גרמניה, הציע להפחית את 
המשכורות של פקידי־הממשלה והשתדל להוריד את המחי¬ 
רים. כשהדייכסטאג לא הסכים להצעותיו פיזר אותו ב/ אך 
הבחירות נסתיימו בנצחון גדול של הנאציונאל-סוציאליסטים 
(ספטמבר 1930 ). משום שלא זכה לרוב בפאדלאמנט, הוכרח 
ב׳ לשלוט ע״י פקודות־הנשיא, כלומר בשיטה אבסולוטיסטית. 
מטרתו היתד, ליתן לרפובליקה הוויימארית יציבות מרובה 
יותר ע״י חיזוק זכויותיה של הממשלה כלפי הפארלאמנט. 
ב׳ קיווה למשוך אחריו את החוגים השמרנים, שהיו עד אז 
מתנגדיה של הרפובליקה, אך חוגים אלה התאחדו עם 
הנאציונאל-סוציאליסטים (ע״ע גרמניה, עט׳ 471 ) וב׳ הוכרח 
להסתייע ב 10 ציאלדמוקראטים, ועמהם נלחם במרץ ובהצלחה 
לשם בחירתו של הינדגבורג כנשיא-גרמגיה (אביב 1932 ). 
באותם הימים הצליח לסלול את הדרך לפתרונה הסופי של 
שאלת-חפיצויים (ע״ע גרמניה, עט׳ 470 ), ועם זה תיכנן 
תכנית להתיישבות של איכרים עניים באחוזותיהם הגדולות 
של האצילים בפרוסיה המזרחית. נראה, שתכנית זו גרמה 
להתנגדותו של הנשיא וב׳ פוטר פתאום מתפקידו ב 30.5.1932 . 
ב 1934 ברח לאה״ב מפני הסכנה, שנשקפה לו מן הנאצים, 
ונעשה פרופסור לתורת־הכלכלה באוניברסיטה של האר- 
ווארד. ב 1952 חזר לגרמניה כפרופסור באוניברסיטה של קלן. 
;' 1932 ,. 8 , 101161 < ; 1932 ,. 8 ;/^ 7 ;״;־>/־/ , 8661 . 11 . 8 

- 2611 111 ( ?)(? $ 11 ז : 1 ^ ן 1 ?) ז ?:^) !'. 8 ?: 11 * 511 < מ >; 2 , 001126 

.( 1953 

א. מ. י. 

ברעסק (> 01 ח 3 ק 6 ), עיר־תעשיה ברוסיה האירופית, כ 350 
ק״מ דרומית־מערבית ממוסקווה. יושבת על נהר 
דיסנה, פלג שמאלי של הדנייפר, ומשמשת צומת של מס״ב 


למוסקווד* ללנינגראד, לסמולנסק, להומל, לחארקוב ולוורו- 
בז׳. מ 1944 היא העיר ד,ראשה של מחוז, ששטחו כ 34,600 
קמ״ר ומספר תושביו יותר מ 1.8 מיליון. ב 1939 מנתה 
האוכלוסיה של ב׳ כ 87 אלף נפש. סביבתה של ב׳ עשירה 
בחקלאות, יערות ומחצבים. בב׳ נמצאים כורי־היתוך לברזל, 
בתח״ר למכונות (ביחוד מכונות לסלילת-דרכים), תעשיות של 
מלט וחמרי־בניין מחצביים שונים ותעשיית־עץ מסועפת. 
להתפתחותה של התעשיה בב׳ סייע הכבול המרובה שבסבי¬ 
בתה. בב׳ יש ב״ם גבוה לטיפול במשק היער. 

ב׳ נוסדה ב 1146 והיתה בירת־נסיכים מבוצרת ע״י הטבע, 

כי הנהר המתפתל כאן מקיף אותה משלוש רוחות. מן המאה 
ה 14 ואילך היתה ב׳ שייכת לליטה וב 1503 נכבשה ע״י 
מוסקווה. פיוט ר הגדול הקים כאן מספנה ובית־נשק. ב 1941 — 
1943 היתד, ב׳ בידי הגרמנים. ב׳ ודתה מחת לתחום־המושב 
היהודי ברוסיה. ב 1897 ישבו בה רק 1,321 יהודים, ב 1905 
נערכו פרעות ביהודי ב׳ ובהכ״ג חולל! ב 1923 ישבו בה 
1,755 יהודים. 

ברינעוע, לאון — 108 ׳! 8111215011 1869) — 1 x 011 , פא־ 
ריס — 1944 , שם), פילוסוף צרפתי. ב 1909 נתמנה 
פרופסור לפילוסופיה בסורבונה וב 1920 נבחר כחבר ל- 03 \> 
01003105 50100005 105 > 100110 >. ב/ שהיה מדברי האסכולה 
האידיאליסטית בצרפת, פירסם ספרים וכתבי־עת מרובים, 
שהידועים שבהם הם: 08001001 ( ס(; ^ 0103311 3 ״ 1 ("אופן 
ישותו של השיפוט״), 1897 ן 10 > 10 זו 13 3 1001100 ) 0 ־ 1011 
1 ״ק 05 ־ 1 (״מבוא לחיי הרוח״), 1900 ! החיבור ההיסטורי 
רב־הערך 00 3 > 1 :ז 013 ס 013111 1110 יןס 5 ס 1111 נן 13 10 > 05 ק 613 1.05 
(״שלבים בהתפתחות הפילוסופיה המאתמאטית״), 11912 
חיבור היסטורי נוסף בשם 0005010006 13 10 > 05 ז 8 סזק 1-3 
000111001310 , 111105 ק 13 1305 > ("התקדמותה של התודעה בפי¬ 
לוסופיה האירופית המערבית״), 1927 ; 13 61 031500 1.3 
0118100 ־ 1 (״התבונה והדת״), 1939 ) ־ 000 505 01 , 51110023 
3105 מסק 01 ס:ו ("שפינוזה ובני-זמגו"), 1923 3 . ב׳ עסק שנים 
הרבה ( 1897 — 1904 ) בהוצאה למופת של כתבי פאסקאל, 
וכן שימש זמן ממושך כעורכו של כתב־העת הפילוסופי 
הנודע 316 ־ 0101 10 ) סס ס 0 |ס 51 ז 115 ק 13 ס 01 10 > 06 ׳\ 86 . ב 1945 
הוקדש לזכרו קובץ של כתב־עת זה. 

ב׳ דגל באידיאליזם הכרתי, ולא הודה בשום קיום מחוץ 
לתחום ההכרה. האיראציונאלי, שבו נפגשת ההכרה ושנראה 
לה בקיים באופן עצמאי, אינו אלא גבולותיה של ההכרה 
עצמה, שבהם היא נתקלת מתוך השתאות וכאב. עם הת¬ 
קדמותה של הרוח מתרחבים גבולות־ההכרה, אך בין כך 
ובין כך צפונים רק בה בלבד האמת והקיום גם יחד. אלוהים 
אינו אלא ה״דבר״ ( 80 ־ 01 י\ 10 ... 051 0 ... 160 ( 1 ); הוא הכוח 
המניע והמחיה את ההכרה. קידומה של ההכרה — שהיא 
קרובה מאוד לפי תפיסתו של ב׳ ל״רוח המוחלט" של הגל, 
אך שבניגוד לדעתו של הגל, אינה כפופה לחוקיות הכר¬ 
חית — מתפצל לכיוונים שונים, שנקבעים לעיתים במקריות, 
מתוך חופש מוחלט — השקפה, שיש בה מעין נסיון של 
מיזוג תורתו של הגל עם זו של ברגסון. תנופתה היוצרת של 
הרוח המכרת היא היש היחידי. את תורתו של ב׳ יש, איפוא, 
לראות כפילוסופיה מוניסטית ואימננטית, שמזכרת לפרקים 
את זו של שפינוזה. ב' האמין, שעם קידומה של ההכרה 
והתנשאותו של האדם לשלבים גבוהים עתידה האנושות 



731 


בדינשויג, לאון—בריסטול 


732 


להגיע ל״ברית שלישית", שתוכל למלא את מקומה של 
"הברית השניה" ("הברית החדשה"). 

- £10116 ; 1949 ,. 5 32 1112 ^ 13050 (<) 2 ^ 1 ,!יג 1 ג 5011 שם . 1 \. 

. 0 . 14 ; 1934 , 30 ) 302 ) 001201 ? 1215 ) 1111 ?} 3150 ,16 ) 13133 , 17 ־ ¥61 
; 1934 , 1311111511 ■ 1/111 ) 111010 (<) 111 ) 3 325 ) 10 ( 1-25 , 11611 (ססגס 
,*גוגתז^ג ; 1925 ,. 8 ״£ 32 11112 ) 31111050 ) 1.11 , 00611160 .( 

32 21 ? 11 ) 511 {■ 11 ) 012111 ? 3 ? 8 . 21/11 ; 1934 ,. 8 32 3151212 ) 11132 

. 1945 , 0102232 

ם. ה. 

?דם, — 06 ץ 81 30165 ( — ( 1838 , בלפאסט — 1922 , 

סידמות, אנגליה), מדינאי, משפטן והיסטוריון 
בריטי. ב/ שהיה בנו של מורה, למד באוניברסיטות של 
גלאזגו ואוכספורד וכשהיה כבן 26 פירסם ספר על "האימ¬ 
פריה הרומית הקדושה״( 6,1864 ! 1 קמו£ 11001311 ץ 11161301 ), 
שזכה להערכה. ב 1867 התחיל פועל כערד בלונדון, אך שנה 
לאחר מכן נתמנה מרצה למשפטים באוכספורד ולימד שם 
עד 1893 . בהרצאותיו תיאר ב׳ את תולדות החוק האזרחי 
לא כחומר מיושן אלא כגורם חשוב בעיצובה של המחשבה 
המדינית באירופה. מ 1870 ואילך ביקר שבע פעמים באה״ב 
ואסף חומר לספרו על ארץ זו (־ססתובתסנ) ס 03 ״ 6 מ 1 \! 1116 
1888 , €31111 ״!) , ששימש זמן מרובה ספר־היסוד על אה״ב. 
ב 1876 נסע לקאוקאז ולארמניד* חיבר את הספר - 3115 ־ 71 
ז 3 ־! 13 .\ 7 303 03003513 ( 1877 ), ומאז היה ידידם וסניגורם של 
הארמנים. ב 1880 נבחר כנציג הליבראלים לבית־הגבחרים 
הבריטי וב 1886 ו 1892 — 1895 היה חבר־הממשלה. אחר מפלת 
הליבראלים ב 1895 נסע לאפריקה הדרומית, פירסם ב 1897 
את רשמיו מארץ זו ( 103 ־ £1 .\/ 8011111 0£ 005 נ 165$ קונ 11 } והת¬ 
נגד למדיניותה של בריטניה כלפי הבורים (ע״ע אפריקה 
הדרומית, עמ ׳ 395 ). 1905/6 כיהן כמזכיר ראשי לענייני- 
אירלנד, 1907 — 1913 כשגריר בריטניה באה״ב, לאחר שחזר 
"לאנגליה נתכבד בתואר וייקאוגט. ביולי 1914 התנגד לכני¬ 
סתה של בריטניה למלחמה! אך אחר-כך היה יו״ר הוועדה 
לבחינת מעשי־הזוועה של הגרמנים בבלגיה. בשנותיו האח¬ 
רונות עסק בחקר משווה של הדמוקראטיות המודרניות 
( 0601001-30165,1920 ״! 14046 ). נוסף על החיבורים הנזכרים 
כתב, בין השאר: 51017 [£־£ 111511 0£ 06111111165 1570 ־ 
(״מאתיים שנה של תולדות־אירלאנד, 1691 — 1870 ״), 1888 ! 

11146006 נ! 0115 { 31101 ץ ££15101 ת 1 116$ ) 5111 ("עיונים בהיסטו¬ 

ריה ובתורת המשפט״), 1901 ; 61 ׳\ 3 ז 7 0£ 1460100165 ("זכרו- 
נות־מסע״), 1923 . 

. 1927 ,. 8 ./ ,, £15116 ״! . 4 . . 14 

נ. ל. 

בריסגאו ( 31615830 ), חבל היסטורי בדרומה של בדן(ע״ע 
ומפה, עמ׳ 639/40 ). עד 1218 היה ברשותו של בית 
צרינגן. במשך המאות 13 וה 14 עבר חבל-ב׳ לידי בית הבס־ 
בורג (ע״ע), שבידו נשאר עד 1801 . באותה שנה קיבל 
הדוכס ממותה (ע״ע) את השטח וב 1805 סופחה ב , המערבית 
לבאדן, והמזרחית לווירטמברג, שוויתרה ב 1810 על חלקה 
לטובת באדן. 

. 5 ;* 1941 ,?> 81155 .£ . 11 ת 0 ז\ ן €1 נ 3115£€£€1 ־ 11€1 ,'/ 3 

- $1881 181 ז 110 זז 1€ מין ז 6  130 

61116 ! 73 ׳\ 46 — ( 1754 , עארטר — 1793 , פאריס), 

מדינאי צרפתי. ב 1781/2 פירסם ספרים משפטיים ופילוסופיים 
ברוחו של רוסו, עבד באותן השנים וגם אח״כ כעיתונאי 
וביקר באנגליה ובאה״ב ( 1788 ), שבהן התעניין בייחוד 
בבעיית שיחרור־העבדים. כשפרצה המהפכה הצרפתית הצטרף 
מיד ל״קלוב־היעקובינים", הצטיין שם כנואם מזהיר והוציא 
את העיתון ״הפאטריוט הצרפתי״( 1789 — 1793 ). ב 1791 נבחר 
כציר לאסיפה המחוקקת, וב 1792 — לאסיפה הלאומית. כאחד 
ממנהיגי המפלגה הז׳ירונדיסטית פעל בייחוד בוועדת־ההגנה 
והיה בין האחראים להכרזת המלחמה על אוסטריה ( 1792 ) 
ועל בריטניה ( 1793 ). אבל הוא התנגד לשלטון־הטרור של 
רובספייר וחבריו, ולכן נאסר ביוני 1793 והוצא להורג 
ב 31.10.1793 , 

זכרונותיו ( 0101165 ^ 14 ) פורסמו על-ידי בניו ב 4 כרכים 
( 1830/2 ) ! אוסף של אגרותיו וכתבים אחרים משלו (-! 00 
$! 16 ק 3 כן 61 43006 ״ 0 ו} 165 ) יצא ב 1912 . 

* 1 > . 8 , £11017 .£ ; 8 1912 . 8 ./ ,מ 11$1€1 ־ 0€1 ׳ €12 סס .מ 
,, 8 * 4 0 .£ ז 0 וח 1 ־ 1 ?' 1$ ס£מ 3 ז£ .ז ; 1915 

. 1932 

?לי 10 [, #{(־י — 8115500 ££6011 — ( 1835 , בורד — 1912 , 
פאריס), מדינאי צרפתי. ב/ שפעל בפאריס כעו״ד 
וכעיתונאי, נבחר ב 1871 לפארלאמנט כחבר השמאל הקיצוני. 
הוא תבע, ללא הצלחה, חנינה לאנשי הקומונה הפאריסאית, 
שנמצאו במעצר. בשנים שלאחר מכן תמך בחינוך־החובה 
העממי ונלחם בקלריקאליזם. ב׳ היה נשיא בית־הנבחרים 
מנובמבר 1881 עד אפריל 1885 , ואח״ב, במשך זמן קצר (עד 
יאנואר 1886 ), ראש־הממשלה. ב 1892/3 השתתף בגילויה של 
שערוריית־סאנאמה. ב 1894 — 1898 היה שוב נשיא־הפארלא־ 
מגט ומיוני עד אוקטובר 1898 — ראש־הממשלה. בתקופה 
אחרונה זו החליטה ממשלת־צרפת לברר מחדש את משפט 
דריפום (ע״ע). בשנים שלאחר מכן תמך בהצעות־חוקים, 
שהיו מכוונות לצימצום השפעתה של הכנסיה הקאתולית. 
מ 1906 עד מותו היה שוב נשיא בית־הנבחרים. ב׳ פירטם 
( 1902 ) ספר (שכלל את נאומיו) על הכנסיה הקאתולית ( 03 
1901 — 1871 , 41500015 ז 6 5 מ 010 מן 0 , 82400 ^ 00081 ) וזכרונות 
על עניין דרייפוס ( £05,1908 ץ 16 מ 6 ! 60115, 3 ££ 31 ,! 500 ) . 

בריסטול ( 8115101 ), עיר במערבה של אנגליה הדרומית, 
על קרהרוחב של לונדון! יושבת על נהר־איוון 
(ס 0 ׳$.\ 7 ), כ 13 ק״מ מהשתפכותו לתעלת־בריסטול, שהיא 
המשך השפך הרחב של גהר סודן (ע״ע). מספר תושביה 
כ 450 אלף ( 1956 ). בשעת גאות־הים מגיעות עד ב׳ 
ספינות-ים גדולות ובה נמצא הגשר האחרון על נהר־איוון. 
ב׳ היא הנמל המערבי הקרוב ביותר ללונדון ( 180 ק״מ) 



733 


בריסטול—בריסל 


734 


ולמרכז התעשייני הגדול של ברמיגגאם. רשת של תעלות 
ונהרות, שבה שלובים האיוון"והסוורן, ורשת של מס״ב 
מקשרות אותה לשני הכרכים הנזכרים ולמרכזי מכרות 
ותעשיה חשובים אחדים באנגליה הדרומית והתיכונה. הודות 
לכד התפתחה בנמל־ב׳ תנועה מדובה, שממנה מתפרנס אחוז 
ניכר של תושביה. סחורות היבוא הן: דגן, סוכר, פירות, 
טאבאק, שלחים, בקר (לשחיטה), נפט גלמי! סחורות־היצוא: 
תוצרת התעשיה הכימית, כותנה, מלח, 
בדיל, מכונות, מוצרי־נפט, זכוכית וכלי־ 
חרם (.חרם ב׳״ — 6 ז 3 /י\ 01 ז$״ 8 ). לפי¬ 
תוחם של ענפי־תעשיה שונים בב׳ סייעה 
מציאותו של פחם טוב בסביבה. ענף 
התעשיה החשוב ביותר בב׳ הוא כיום 
בניידאדרונים, ושניים לו במעלה — בניין 
ספינות ובךרןן, תעשיית מכונות, התכת 
ברזל, ייצור חלקים של בתי־עץ מוכנים 
להרכבה, עיבוד טאבאק וקאקאו וייצור 
שוקולאדה. — ב׳ היא המרכז החינוכי 
והתרבותי החשוב של בדיטניה הדרומית־ 
המערבית. באוניברסיטה שלה (נוסדה ב 1909 ) למדו ב 1950 
כ 2,100 תלמיד. — בתכניתה של ב׳ נשתמרה צורת גרעינה 
של העיד, שהוא מיה״ב, וצורת הפרברים שנבנו בה במאות 
ה 16 וה 17 . מסיבה זו רחובותיה ברובם עקלקלים. אחר החרם 
הרב, שנעשה בה בימי מלחמת-העולם 11 , יושרו והורחבו כמה 
מרחובותיה של ב/ אבל אפיה הכללי של העיר לא נשתנה 
ע״י כך אלא במקצת. 

היסטוריה. ב׳ נוסדה קרוב לשנת 1000 והתפתחה 
הודות למסחר עם אירלאנד (צמר, עבדים). בסוף המאה ה 11 
כבר היתד, אחת מערי המלך ואף היתה זכאית לטבוע 
מטבעות. ב 1337 הוקמו בה בתי־המלאכה הראשונים לאריגת 
צמר לצרכי יצוא. ב׳ סחרה אז עם צרפת ועם הארצות 
הכאלטיות. ב 1373 ניתנה לה פריווילגיה, שלפיה נעשתה 
מחוז בפני עצמו. ב׳ היא העיר השניה אחר לונדון, 
שזכתה בפריווילגיה זו. במאה ח 15 עשה גדולות לטובת ב׳ 
ראש־העיריה ויליאם קאנינג׳ס ($ש 118 ץמ 03 ), שיסד בד, 
(ב 1467 ) את .חברת הסוחרים הנועזים" (־ז 6 ^ 0£ ? 500161 
*:!סזגגזס&ע: 0113111 ). 30 שנה לאחר מכן הפליג מב׳, בהשפעתה 
של חברה זו, ג׳ון קב 1 ט (ע״ע) למערב וגילה את תופי אמ¬ 
ריקה הצפונית. במאה ד, 16 התחילה ב׳ סוחרת עם ספרד 
ומושבותיה ומספקת למושבות אלו עבדים מאפריקה. במאות 
ד, 17 וה 18 היה בידי ב׳ חלק חשוב מעסקי־המסתר האנגליים 
ה״משולשים": היא הביאה מוצרי־תעשיה מאנגליה לחופי־ 
אפריקה, משם הביאה עבדים למושבות באמריקה ומשם — 
סוכר וטאבאק לאנגליה. במחצה השניה של המאה ה 18 , עם 
התפתחות ד,תעשיה החדישה בלגקשיר ועם עלייתה של ליון" 
פול, התחילה ב , מפגרת בהתפתחותה, והרבה מסוחדיה עברו 
למרכזי המכרות שבאנגליה התיכונה. במלה של ב , , שלא היד, 
מתחילה נוח לספינות-הקיטור, וגם מכס-הנמל הגבוה, שהיה 
נגבה בה ע״י החברה הפרטית, שברשותה היה הנמל, גרפו 
לעיכוב התפתחותה של העיר. ב 1848 קנתה העידיה את הנמל 
והכשירה אותו למעגן של ספינות גדולות, אך ב׳ לא חזרה 
עוד לדרגת הנמל הראשון במערבה של אנגליה. ב 1940 — 
1942 שימשה ב׳ מטרה ראשית להפצצות האויריות של הגר¬ 
מנים, ובין בנייניה המרובים, שנהרסו בהפצצות אלו, היו גם 
בניינים היסטוריים מיד,"ב. בחומר, שניטל מן ההריסות 


ושימש משא־הכבדד, לספינות שהפליגו בימי המלחמה 
ללא מטען של סחורות לאה״ב, שפכו בניו־יורק סוללת-במל 
באגן הנקרא ״אגן ב׳״( 8.835111 ), 

בב׳ פעלו כמה מטובי הסופרים של אנגליה, ד. ז־פו(ע״ע) 
שמע בה את הסיפור על אלכסנדר סלקרק, ששימש יסור 
לספרו המפורסם .היי רובינזון קרוזו'והרפתקותיו". גם 
פאקולי ישב זמן מה בב׳. 


פירסומה המרובה של ב׳ באמריקה הצפונית גרם לכך, 
שיותר מתריסר ישובים באד,"ב נקראים בשם ב׳. בגדול 
שבהם, ב׳ שבקונטיקוט, יושבים כ 36,000 נפש ( 1950 ). — 
בשם ב׳ נקרא גם' מפרץ בים- 3 רינג (ע״ע). 

א. י. בר. 

יהודים. ראשית התיישבותם של יהודים בב , חלה סמוך 
ל 1100 . עסקי־הלוואות וסחר־עבדים היו אז מקורות*פרנםתם 
העיקריים. ב 1190 פקדו שלטונות-העיר שחובותיהם של הנד 
צרים ליהודים ירשמו במשרד ממשלתי. באותו פרק־זמן פסק 
יצוא־ד,עבדים לאירלאנד — מד, שגרם ליציאתם של יהודים 
סב , . ב 1275 התיישבו בב׳ כמה ממגורשי גלוסטר. עם גירושם 
של היהודים מאנגליה ב 1290 בוטלה גם קהילת-ב׳ ושוב לא 
נתחדשה אלא באמצע המאה ד, 18 . ב 1786 הוקם בב׳ ביכ״נ 
ברחוב ראשי. ביהכ״נ הקיים הוא מ 1870 . בב׳ יושבים כיום 
( 1957 ) כ 420 יהודים. 

בר^ל (בצרם׳ 801x61165 , בסל׳ 81:115561 , באנג׳ 1155615 ־ 81 , 
בגרט׳ 8015561 ), עיר־הבירה של בלגיה והעיר 
הראשה של הפרובינציה ברפנט (ע״ע)! יושבת על שתי 
גדותיו של נהר־סן ( 5611116 ), יובל קטן של הסחלדה, 15 — 75 
מ׳ מעל פגי־הים! מדרום לעיר'עובר גבול־הלשון בין הווא- 
לונים (המדברים צרפתית) והפלמים (ע״ע בלגיה, עט׳ 
743 ), ומחצית אוכלוסייתה של ב׳ משתמשת בשתי הלשונות 
כאחת. שליש מן התושבים מדבר צרפתית, ושישית מהם 
פלאמית. מספר תושביה של ב׳ כמיליון. 

ב׳ מורכבת מעיר תחתית, שכוללת אח גרעינה של 
העיר — תחום הישוב, שנוצר במאה ה 6 בתוך אי בנהר-סן 
והתפשט בעמק־הנהר לצד מזרח, ועיר עילית, שנבנתה 
בגבעות ממזרח לעמק מן המאה ה 11 ואילך. שני היישובים, 
ששטחם הכללי היה כחמישה קמ״ר, הוקפו במאה ה 14 תומה 
בצורת מחומש, שנהרסה ב 1819 — 1840 * השריד היחיד, 
שנשתייר ממנה, הוא שער אל ( 921 16 > 006 ?) שבדרומה 
של ב , . במקום החומה נסללו רחובות־שדרות רחבים. 
ב 1872 — 1874 כוסה נהר-סן (לאורך 2 — 3 ק״מ) ועל־פני 
אפיקו עוברים עכשיו הרחובות המרכזיים, שחוצים את העיר 
באורך של 3 ק״מ בקו כמעט ישר מצפון־מזרח לדדולדמערב. 
מרכזה של העיר העתיקה מרוחק במקצת היום ממרכז- 



בריסטול. טראר, כללי של העיר 



735 


ברימל 


736 



נריסל. נית־העיריה 


התנועה — ה״ככר הגדולה" (ש:> 13 ק ס 1 >ס 3 ז 0 ), שבה הוצאו 
להורג אגמונט והורן ביוני 1568 (ע״ע ארצות השפלה, עט׳ 
285 ) ושעל־ידה עומדים בית־העיריה (הוקם במאה ה 15 ) 
ובתי־הגילדות העתיקים. ב׳ במובן המצומצם מקפת את תחום 
העיר, שהיה מפנים לחומה, וכמה שטחים קטנים דרומית- 
מזרחית וצפונית לו. בשטח זה ישבו ב 1952 כ 185,000 נפש 
(ב 1926 כ 214,000 ). רוב האוכלוסיה, כ 800,000 נפש, יושב 
ב 19 הפרברים, שיש להם מיבהל עצמאי, אבל שלאמיתו של 
דבר הם חלק בלתי־נפרד של ב , . 

הכנסיה המפורסמת ביותר בב׳ היא זו שע״ש סנט גודולה 
( 11113 > 011 ;*! 8310 ), שנבנתה בסיגנון הגותי ב 1220 — 1273 . 
אך רובם של הבניינים שבעיר, שהם בעלי ערך היסטורי 
או אמנותי, הוקם במאות ה 18 וה 19 — תקופת התפתחותו 
הכלכלית הכבירה של בלגיה ובירתה, ביניהם ארמון־המלך 
( 1827 — 1829 ו 1905 — 1910 ) וארמון־המשפטים — הבניין 
הגדול ביותר באירופה, ששטחו כ 25,000 מ״ר (גדול ב 9,000 
מ״ר מכנסיית סנט פטרום ברומא). במאה ה 16 נחפרה תעלה 
באורך של 28 ק״מ ובעומק של שלושה מ/ שקישרה את ב׳ 
אל החלק התחתון של הסחלדה, וע״י כך אל הים, בשנות 
ה 30 של המאה ה 19 נחפרה תעלה שניה בת 74 ק״מ ובעומק 
של שני מ', מב׳ לשארלרוא שבאיזור הפחם, ומאותו זמן 
ואילך התפתחה בב׳ גם תעשיית ברזל ופלדה! תעשיה זו 
התרחבה עוד יותר כשהתעלה הנזכרת הועמקה בתחילת 
המאה ה 20 ל 6.50 מטר והוקם נמל בצפונה של ב/ נוסף 
על התעשיה הנזכרת, מבוססת כלכלתה של ב׳ במייה 


מרובה גם על הייצור של אריגים והמסחר בהם — ענף, שבו 
כבר הגיעה ב׳ לפירסום ביה״ב (ר׳ להלן). — ב׳ היא גם 
מרכזה של רשת מסילות־הברזל של בלגיה. בצפון העיר 
נמצא שדה־תעופה. 

ממוסדות־התרבות החשובים של ב׳ יש לציין את האקא־ 
דמיה למדעים (נוסדה ב 72 ד 1 ) ואת "האוניברסיטה החפשית", 
כלומר הבלתי־תלויה במדינה (נוסדה ב 1834 ). כן יש בב׳ 
ספריות גדולות, בכללן הספריה המלכותית (שבה גנוזים 
31,000 כתבי־יד עתיקים), ומספר בתי־נכות חשובים. לקונסר־ 
וואטוריון למוסיקה שבב׳ אוסף כלי־הנגינה הגדול שבעולם. 

היסטוריה. ב׳ נזכרת לראשונה במסמך של הקיסר 
אוטו 1 משנת 966 בשם ברואוכסלה ( 113 ש 10€3 ״ 8 ). במאה 
ה 11 הקימו רוזני ברבנט (ע״ע) מבצר ב״הר קריר״ (־ £011 
61-8 * 1 ^>) , במקום שבו עומד כיום ארמון־המלך. מכאן פיקחו 
הרוזנים הנזכרים על דרך־המסחר החשובה מברחה לקלן. 
כתוצאה מכך נתפתחו בב , (מ 1150 בערך) המסחר והייצור 
של אריגים והעיר גדלה במהירות. ב 1357 — 1379 הוקמה 
החומה (ר׳ למעלה) וב 1383 ירשה ב׳ את מקומה של לובן 
( 3111 ^ 1x ) כבירתה של בראבאנט. שלטון־העיר היה מתחילה 
בידי הסוחרים העשירים, אך ב 1421 הוכרחו לשתף את 
בעלי־המלאכה במימשל. ב 1455 כבר הגיע מספר התושבים 
ליותר מ 43,000 . מ 1482 ואילך שימשה ב׳ מקום מושב של 
המושלים ההאבסבורגיים ובימי הקיסר קרל ( 1519 — 1556 ) 
התפתחו בד, חיי־חצר מזהירים. ב 1522 נחתם בב׳ החוזה, 
שלפיו נמסרו ארצות־השפלה לרשות הענף הספרדי של 
בית־האבסבורג. בתקופת המרד בשלטון הספרדי ( 1567 — 
1609 ) נכבשה ב׳ ע״י המורדים, שהחזיקו בה עד 1585 . אחר 
החלוקה של ארצות־השפלה ( 1609 ) נעשתה ב׳ בירתו של 
החלק הדרומי, שמתחילה היה בידי ספרד ( 1609 — 1713 ) 
ואח״כ בידי אוסטריה ( 1713 — 1797 ). ב 1695 , באחת ממלחמו¬ 
תיו של לואי ^\ 1 צ נגד ספרד והולאנד, הופגזה העיר על*ידי 
הצרפתים והרבה מבנייניה נהרסו בשריפות. במלחמת הירושה 
האוסטרית ב 1746 כבשו הצרפתים את ב׳ לזמן קצר. 
בתקופת־המינהל הארוכה של המושל האוסטרי, הדוכס קארל 
מלורן ( 1746 — 1780 ), חזרה ובאה לב׳ עונת־פריחה, שמש¬ 
תקפת עד היום בבניינים הנהדרים, שנשתמרו בה מאותו 
זמן. אחר שנות הכיבוש הצרפתי ( 1794 — 1814 ) נעשתה ב׳ 
(יחד עם הג) בירתה של ממלכת ארצות־השפלה החדשה 
( 1815 — 1830 ). בשנים אלו התחילו בהריסת החומה (ר׳ 
למעלה) — מה ששינה את מראה העיר מעיקרו. ביולי 1830 
פרצה בב׳ ההתקוממות לשלטון ההולאנדי בבלגיה. ב׳ נעשתה 



בריסל. ארטידהטלר 











737 


בריסל—בריק (בייד), אנרי 


738 



ברים 5 . פנים ,בי 1 ז-הכנםת החד׳ט" 


עיר־הבידה של מלבות בלגיה ואחת מן הבירות המזהירות 
של אירופה. בשתי מלחמות־העולם ( 1914 — 1918 , 1940 — 
1944 ) היתה ב׳ כבושה ע״י הגרמנים. 

מחמת מצבה הגאוגראפי של ב׳ (בין מערבה של אירופה 
ומרכזה) ומחמת העמדה של הניטראליות היחסית, שנקטה 
בלגיה בשאלות מדיניות ברוב שנות קיומה, שימשה ב׳, 
משנות ה 70 של המאה ה 19 ואילך, מקום־בינוס של ועידות 
בינלאומיות חשובות, כגון הוועידה על כללי עריכת* 
מלחמה ב 1874 , הקונגרס השני של האינטרנציונל (ע״ע, עמ ׳ 
944 ) ב 1891 , הוועידות לשם המלחמה בעבדות ונגד המסחר 
בעבדים ב 1889 , 1899,1897 , ועידת הארצות המייצרות סוכר 
ב 1930 והוועידה של מארס 1948 , שבה נכרתה ברית־ההגנה 
בין בריטניה, צרפת וארצות בנלוכם (ע״ע), שאח״ב נכללה 
בהסכם של הארגון הצפון־אטלאנטי. — באפריל 1958 נפתחה 
בב׳ תערוכה כללית ובינלאומית. 

,. 3 16 ) 1/2116 10 ) 41 ) 10 : 7 * 131 , 5 ־ 311161 61 

;* 1928 ,. 3 ) 41 ) 17 * 014241( 2X114 י 62 ־ 1 ג 1 \ 65 ( 1 . 0 ; 1843-1845 

,)£?) ה 6 ץ 1720 014 . 3 ) 41 771107101 ) 1 16112 < 67 קק 10 )י 161 )£ ,- 3 > 1 

מ 3 ע . 1 \ ; 1941 ,) 14 ^ 1071 * 111 ?** $141 *£ ,. 3 , 5 ־ו 16 חת 6 ^\ .- 1 ; 1935 

. 8 ) 41 ) 1017 * £11 ,. 1 ) 1 ;* 1945 ,. 3 16 > 5 ) 2 ז 2£1 ז 0 *)£ י £דתדת 143 

. 2 :ז 1 מזנ $$1 , 111 ; 1945 , 1830 % ) 11 ^ 0 ^ 30147 ) 41 011 * 171411 1 ) 1 46 

) 1017 ) 14412 [ 1 ) [ 17011 * 0431711121 ) 4121111017 ; 1944 ,. 3 ) 41 ) £147 !£ 
, 1948 , 0141716 ^ 70 4114 ) 2101 ^ €0 10 ) 41 1 ) ) 11 ] 1$1£ ) 3 ) 4 

א. מ. י. 

יהודים. קהילת־ב/ שנוצרה כנראה במאה ה 13 ונזכרת 
במסמכים מן המאה ה 14 ואילך, נשמדה בתקופת המגפה 
השחורה ( 1348/49 ). הישוב היהודי בב׳ נתחדש אחר המגפה, 
אך הושמד שוב ב 1370 כשהיהודים שימשו קרבן לעלילה של 


חילול לחם־הקודש. ה״נס של גודול הקדוש", הקשור בעלילה 
זו, עדיין נחוג ע״י תושבי ב׳ הנוצרים ומשמש נושא לתמונות, 
ציורי זגוגיות, ושטיחי־קיר, המקשטים את הקתדראלה המקו¬ 
מית. שמות הרחובות, כגון מדרגות־היהודים (-(!מזמ^סן 
" 6 י!) ובד/ הם עדות לקהילה יהודית, שנתקיימה כאן ביה״ב. 
במאות ה 16 וה 17 , כשאנטוורפן נעשתה מרכז לאנוסי־ספרד, 
השתקעו כמה מן האנוסים גם בב/ וכן נהגו לבקר בב' (במאה 
הד 1 ) גם אנוסים מאמסטרדאם, שוודאי ערכו כאן תפילות 
בבתים פרטיים. במאה ה 18 , כשב׳ היתד, כפופה לשלטון 
אוסטרי, נקלטו כאן כמה יהודים אשכנזיים, שבאו בעיקר 
מגרמניה. ב 1713 , או זמן קצר אח״כ, נוצרה בעיר קהילה 
אשכנזית קטנה, שמנתה ב 1756 20 משפחות. ב 1830 , 
כשבלגיח נעשתה עצמאית, נקבע בב׳ מושבה של הקונסיס־ 
טוריה היהודית, אך משקלה היחסי של קהילת ב׳ בבלגיה 
פחת והלך עד מלחמת־העולם 11 ע״י ערכו העדיף של הישוב 
היהודי באנטוורפן. 

2 ריםק ךליטא, ע״ע ברסט־ליטז^סק. 

ב 1 *יק ( 2 ר 1 ך), אנ 1 * ץ — 1111 ־ 631 — (נו' 1897 ), 

רופא־עצבים צרפתי־יהודי. ב/ בנו של פסיכיאטר, 

התחיל בעבודתו המקצועית־המדעית ב 1925 . ב 1931 נתמנה 
רופא ראשי של המוסד לחולי־רוח של שאראנטון, ב 1946 — 
פרופסור בפאקולטה לרפואה בסורבונה, וב 1957 — יושב- 
ראש של החברה הצרפתית לנורו׳לוגיה. 

ו אשית מחקריו המדעיים של ב׳ היתה בהפרעות נפשיות 
שבאות מחמת גידולים במוח — עבודה, שמקשרת את הנודד 
לוגיה אל הפסיכיאמריה. את״כ עסק בהפרעות הקאטאטוגיות 
בתנועות הרצוניות, הקטטוניה (ע״ע) הוכרה כהפרעה פסיכו־ 
מוטורית, ותופעות דומות לה ניתנו להפקר. ניסויית בחיות 
ע״י רעלים — אלקאלואידים, טוכסינים, סמים סינתטיים, 
הורמונים. הוכח, שבהתאם לגודל המנה המרעילה מתקדמת 
ההפרעה מתופעות של שנה דרך קאטאלפסיה, קאטאטוניה 
ומצבים דומים להיסטריה עד לאפילפסיה^ בזה יצר ב׳ מעין 
פסיכיאטריה ניסויית בהשפעת רעלים. מאחר שמצבים כאלה 
ידועים במחלת הסכיזופרניה (ע״ע), נתנו ניסוייו של ב׳ 
דחיפה חדשה לחקירתה של מחלה זו. 

ב' שם לבו במיוחד אל העובדה, שהצליח ליצור באופן 
מלאכותי פסיכוזות של תקפנות בחיות. מימצא ניסויי זה 
עודד אותו לחקירות בקשרים שבין מחלות־חנפש ובין ליקויי 
ההכרה המוסרית באדם, ומאז ניכרת בו הנטיד. להרחיב את 
שדה הפסיכיאטרית עד לתחומי האנתרופולוגיה הכללית. 
נסיה זו גברה גם בהשפעת יחסו אל הערכים הדתיים- 
המוסריים של היהדות. ב׳ עסק בחקירות ביולוגיות ופסיכר 
לוגיות מבחינה היסטורית, בין השאר — בחקר המקרא, ולשם 
בך למד עברית! הוא השווה את הרפואה המקראית לזו 
של יוון והקדיש עבודות לחקר האמונה הדתית ולמוסר- 
הרפואה. יסוד השקפותיו הוא יחם הכבוד כלפי אישיות- 
האדם! משום כד הוא מתנגד לניסויים בגוף האדם לצרכים 
מדעיים, ואף לכל שיטת־ריפוי בפסיכיאטריה, שיש בה 
משום דיכוי האישיות או משום מיעוטה. — ב' פעיל בענייני 
היהדות והיהודים בצרפת. הוא יו״ר של החברה לתולדות 
הרפואה העברית בפאריס ושל שוחרי האוניברסיטה העברית. 
ב , ביקר והרצה גם בישראל. 

יה. ל. 







739 


כריקה, ארנסט וילהלם פון—בריתא 


740 


?חי^ה, אמ?זט וילהלם פון - 00 ׳\ ¥11116101 \ £11151 

0 * 81601 — ( 1819 , ברלין — 1892 , וינה), פיסיולוג 
גרמני. ב׳ היה מתלמידיו המובהקים של יוהנס מילר (ע״ע) 
בברלין* ב 1849 נתמנה פרופסור ומנהל של המכון הפיסיר 
לוגי בווינה. הוא היה חוקר רבצדדי ביותר* חקירותיו כוללות 
את הפיסיולוגיה של מחזור־הדם, העיכול, מנגנון־הראיה, 
תיפקודי העצבים, השרירים, מנגנון־הדיבור, ועוד. עבודותיו 
בתחום האופטיקה הפיסיקאלית של העין פילסו את הדרך 
להמצאת הא 1 פתלמ 1 םק 1 פ (ע״ע אוםתלמוסק 1 פיה) ע״י הלבד 
הולץ (ע״ע). ב׳ הצטיין גם בכימיה הפיסיולוגית ותרם ידיעות* 
ראשית לכימיה של החלבונים, שהיתה מקצוע חדש בזמנו. 
נוסף על עבודתו בפיסיולוגיה עסק גם באנאטומיה המיקרו- 
סקופית. — מספריו: * 1 ! 1 בסז 510 ץ 8 .!* . 5101 ץ< 1 ?. 1 > 12118£ >ת 11 זי_> 
11131116 :> 3 !ק$ . 1 > ("יסודות הפיסיולוגיה והסיסטמאטיקה של 
קולות־הדיבור״), 1856 , 2 1876 * £31800 .(> $101081£ ץ! 1 ? 
(״פי 0 יול 1 גיה של הצבעים״), 1866 ! -ץ 11 ? .( 111 0860 ג 51 ש 011 ^\ 
51010516 (״הרצאות בפיסיולוגיה"), 1873/74 , 2 1887 . 

. 1928 ,.£ .£ ,־* 811101 . 171 .£ 

?ר י כןנר, אלכסנדר — זסת^סטז^ — ( 1834 — 1896 ), 
היסטוריון גרמני־באלטי, שכתב בגרמנית וגם ברוסית 
על ההיסטוריה הרוסית, ביחוד של המאה ה 18 . לאחר שסיים 
את תוק-לימודיו באוניברסיטה של היידלברג נתמנה פריוואט 
דוצנט באוניברסיטה של פטרבורג ואח״כ פרופסור באוני¬ 
ברסיטות של אודסה ודורפאט־יוריב. ראויות לציון ביהוד 
שתי המונוגראפיות שלו (בגרמנית) על "פיוטר הגדול" 
( 1879 ) ועל ״יקאטרינה השניה״ ( 1883 ), המהוות חלק מן 
ה 050810816 1156016100 ^ ("היסטוריה הכללית"), שיצאה 
בעריכת אונקן (ע״ע). משאר עבודותיו של ב׳ חשובות: 
׳*׳ 01 * 055050111 ? 30 ׳*£ (״איוואן פוסושקוב״), 1878 * 86411356 
. 11 ־ 13111 . 17 101 15 * 1155130 ? 816 נ> 1111111865081 ? ■ 2111 ("לתולדות 
התרבות הרוסית במאה ה 17 ״), 1887 * 1105 ־ 315161 ק 0 -! £11 016 
15 * 1155130 ? (״האירופאיזאציה של רוסיה״), 1888 * ־ 06 
. 1311111 . 18 165 * 16 ) £0 21101 15 ( 1 15 * 1155130 ? 50810816 ("ת 1 ל־ 

דות־רוסיה עד סופה של המאה ה 18 ״, שני כרכים), 1896 , 
1913 . ב׳ ראה את מהותה של ההיסטוריה הרוסית באירופיאי־ 
זאציה של רוסיה. ב׳ שלל את העצמאות התרבותית של 
רוסיה והטעים את השפעתו של המערב עליה, וביחוד את 
השפעת האירופים, שהיגרו לרוסיה במשך המאות ה 17 וה 18 . 

בריקנה אלכסנךר — 061 * 81001 161 * 530 * 161 \ 1 — ( 1856 , 
טארנוי 10 ל — 1939 , ברלין), בלשן פולני. ב׳ למד 
באוניברסיטות של לבוב, דנה, לייפציג וברלין. ב 1878 — 
1881 שימש דוצנט באוניברסיטה של לבוב ואח״ב — במשך 
יותר מ 40 שנה ( 1881 — 1924 ) — פרופסור לפילולוגיה סלא- 
ווית באוניברסיטה של ברלין. עבודתו המדעית הכבירה 
(שנסתכמה ביותר מ 1,500 חיבורים) הקיפה את רוב השטחים 
של הפילולוגיה הסלאודת. מיטב עבודותיו ומחקריו הוקדשו 
לנושאים פולוניסטיים מתולדות הספרות, הלשון והתרבות. 
שיא עבודתו בחקר הלשון הפולנית הוא "הסילון האטימולוגי 
של הלשון הפולנית״, 1957 2 ,1926/27 . 

ב׳ הצטיין בכוח-עבודה מופלא והיה מחונן באינטואיציה 
ברוכה ובזיכרון מקיף * אך מזגו הסוער, והעדר של שיטה 
וסדר בהרצאת דבריו, וכן זלזולו בהשגי הדיאלקטולוגיה 
וחקר הלשון החיה, גרעו הרבה מערכן המדעי הטהור של 
עבודותיו הבלשניות. 


משאר עבודותיו יש להזכיר את "תולדות הספרות הרו¬ 
סית" (בגרמנית, 1905 ! בפולנית, 2 כרבים, 1923 — 1925 ), 
״תולדות הספרות הפולנית״ (בגרמנית, 1901 ! בפולנית 
* 1924 ) * ואת ארבעת הכרכים של חיבורו הגדול "תולדות 
התרבות הפולנית״ ( 1 — 111 , 1939 2 ,1931 , ו 1¥ , 1946 ), שבו 
הוקדש מקום ניכר גם לחיי היהודים בפולניה. 

?דירות, ע״ע אוידנציה. 

?דית (בצרם׳ ובאנג׳ 31113006 ), במשפט וביחסים הבינ¬ 
לאומיים — צורת התקשרות בין שתי מדינות או 
יותר, שיוצרת ביניהן קשר הדוק מזה שנוצר ע״י אמנה (ע״ע 
אמנה בינלאמית) רגילה. עיקרה של הב׳ הוא ההתחייבות 
לתאם את מדיניותם של הצדדים לגבי בעיות בינלאומיות 
מרכזיות, וביחוד — את פעולתן הדיפלומאטית או הצבאית 
כלפי מדינה שלישית או מספר של מדינות, לשם הבטחת 
יציבותו של המצב הבינלאומי בכללו, או לשם שמירה על 
בטחונם של הצדדים, או לשם שיפור מעמדם מבחינה אחרת. 
הסכם על תיאום דומה, שההתחייבויות של הצדדים נוסחו 
בו בצורה פחות מסוייגת, ידוע בשם אנטנטה (בצרס׳ 
6016016 — הסכמה). מאחר שהב" אינן מכוונות בדרד כלל 
לצמצם את חירותה של פעולת־הצדדים לצמיתות, הן נכרתות 
עפ״ד לתקופות־זמן מוגבלות. 

מבחינה אירגונית אפשר לראות בב" צורת־ביגיים בין 
אמנות רגילות, מצד אחד, ובין ארגונים בינלאמיים (ע״ע), 
אחודי־מדינות (ע״ע) או איגודי־מכם, מצד שניי. הקו המבדיל 
בין הב׳ ושלוש צורות־ההתקשרות האחרונות הוא מה שבב" 
אין אגו מוצאים מוסדות-קבע בינלאומיים בעלי מנגנון 
משלהם. התיאום מבוצע עפ״ר ע״י ממונים לכך מטעם כל 
אחת ממדינות־הברית, אע״פ שלפעמים מוקמים על-ידיהן 
מוסדות זמניים לשם ביצוע הב׳, כגון מפקדה צבאית משו¬ 
תפת, ועדת-תיאום כלכלית או מדינית וכד׳. חברות בב׳ היא 
סימן מובהק יותר לשיתוף־האינטרסים של הצדדים מחברות 
באירגון בינלאומי. 

ב!ץתא (בארמית: חיצונית), השם, שבו נקראת בספרות 
התלמודית כל משנה שלא נכללה בקובץ־המשניות, 

שערך ר׳ יהודה הנשיא (ע״ע). בבתי־מדרשותיהם של האמו¬ 
ראים הוקדשה תשומת־לב גם לב", שלפעמים יש בהן הבהרה, 
הרחבה ופירוט של הדברים שבמשנה, ופעמים מובאות בהן 
גם דעות מתנגדות לאותן שפורשו במשנה. האמוראים לא 
היו חייבים לדעת את כל הב" במידה שהיו חייבים לדעת 
את המשנה (עי׳ שבת י״ט, ב') ומשום כך נמצאו בכל בית- 
מדרש בגי־אדם מיוחדים, שלא תמיד היו תלמידי־חכמים 
מובהקים, אבל שידעו בעל-פה ב״ לרוב * הללו היו משמשים 
כספרים חיים, היו משמיעים את הב" שידעו, פעמים בלא 
שירדו לעמקן* ואילו החכמים, שהיו שומעים מפיהם את הב", 
היו דנים בהן ומפרשים אותן ולפעמים גם היו מתקנים 
את נוסחתן, כשנראתה להם משובשת (עי׳ יבמות מ׳, א׳ * 
ב״מ נ״ח, ב׳* שם ע״ו, ב׳). הדיון המרובה, שהיו דנים 
בבתי־מדרשותיהם של האמוראים בדברי הב", משתקף בשני 
התלמודים, הירושלמי והבבלי, שבהם מפורטים כמה מן 
הדיונים הללו ומובאות בהם ב" הרבה. כשמובאת ב׳ בתל¬ 
מוד קודם לה עפ״ר הציון: ״תניא״ (= שנויה), או: "תנא" 
(=שנה), "תגי" (=שונה), או: "תנו רבנן" (=שנו רבו¬ 
תינו), ואילו כשמובאת משנה מקבצו של ר׳ יהודה הנשיא, 



741 


בריתא—כריות דמשק, ספר■ 


742 


קודם לה עפ״ר הציון: ״תנו״ (־־שנינו), או: "מתניתיך 
(־־משנתנו). כמוסמכים ביותר נחשבו קבצי הב" של ר׳ 
חייא ור׳ אושעיא (עי׳ חולין קמ״א, א׳—ב׳), שנזכרים בתל¬ 
מוד בצירוף ציון ההקדמה: "תנו רבגך, וכן "משנת בר־ 
קפרא" ומשנתם של לוי ושל קרנא (עי׳ ב״ב קנ״ה ב׳: יומא 
כ״ד, א׳; ב״ק מ״ז, ב׳). ר׳ נתן סידר קובץ ב", שכלל את 
משנתם של חכמי־בבל הקדומים מתקופת־התנאים ושנקרא: 
"משנת ד׳ נתן". כן סודר קובץ כזה בבית־מדרשו של 
שמואל (״תנא דבי שמואל״ — עי׳ מגילה ל/ א׳). קבצי-ב" 
הם גם הקבצים שבידינו מתורתם של התנאים: מדרשי- 
ההלכה (ע״ע), התוספתא (ע״ע), ועוד. לכמה מן הב" המו¬ 
באות בתלמודים יש מקבילות בקבצים הנזכרים או שהן אף 
מובאות בהם באותה צורה עצמה (הב" שבירושלמי מתאימות 
בדרד־כלל לדברי התוספתא באותו ענייו) וכמה מהן אינן 
מצויות אלא בתלמודים בלבד. יש כמה קבצים של דברי 
תנאים ואמוראים, שנתפנו בפירוש בשם ב׳, כגון: "ב׳ דר׳ 
אלעזר בר׳ יוסי הגלילי״ — היא "ב׳ דל״ב מדות" (ע״ע 
אגדה)! "ב׳ דמלאכת המשכן" (יש משערים שאחד מנוסתיה 
היא ה״ב׳ דמ״ט מדות״, שהוזכרה ע״י קדמונים! וע״ע משכן) ז 
"ב׳ דמזלות"(ע״ע לוח). גם "סדר-עולם"(ע״ע) קרוי בתלמוד 
בשם ב׳. — יש שכינו את "פרקי דר׳ אליעזר" (ע״ע) בשם 
"ב׳ דר׳ אליעזר" ואת "אבות דר׳ נתך (ע״ע), וכן את פרק 
"קנין-תורה" הנספח למס׳ אבות (ע״ע), בשם "ב׳ דאבות". 
מדרש ״תדשא״ — מן המדרשים הקטנים (ע״ע אגדה) — 
מכונה גם בשם ״ב׳ דר׳ פנחס בן־יאיר״. — כמה קבצים קדו¬ 
מים, שעסקו בשאלות־הלוח, היו מכונים בשם ב׳, כגון: "ב׳ 
דרב אדא", "ב׳ דשמואל", "סוד־העבור" (ע״ע לוח). יש 
משערים, שהיתר. גם "ב׳ של משמרות הכהגים"(ע״ע כהונה). 

הב" המפוזרות בבבלי ובירושלמי כונסו ע״י מיכאל היגר 
בספרו ״אוצר־הברייתות״ ( 10 כרכים, חוצ׳ דבי רבנן, ניד 
יורק, תרצ״ח—תש״ח). בספר זה ממדינות הב" לסוגיהן 
השונים, בצירוף מבואות, ציוני-מקבילות וחילופי-גירסות. 
הב" מן הבבלי, שתכנן מדרש־ההלכד* כונסו וסודרו, לפי סדר 
המקראות, ע״י ע. צ. מלמד בספרו "מדרשי־הלכה של התנאים 
בתלמוד בבלי" (ירושלים, תש״ג). 

אגרת דב שרירא גאון, ר.וצ׳ ב. מ. לוין, חרט״א! ח. אלבק, 

מחקרים בברייתא ותוספתא ויחפן לתלמוד, תש "ד. 

צ. ק. 

ן!־ית בין המתריס, ע״ע !י&ראל, דת־. 

5 רית ד? 1 ^ק, ספר", חיבור, שמציע את השקפותיה של 
כת יהודית, שעזבה את אדץ־יהודה ונתיישבה בארץ 
דמשק. הכת נודעה לראשונה מתוך שני קטעים, שהם שתי 
נוסחות, של חיבור אחד, שגילה ש. ז. שכטר (ע״ע) בתוך 
קטעי הגניזה הקאהירית, ושאחד מהם (הארוך) נכתב, לפי 
השערת שכטר, במאה ה 10 , והשני (הקצר) במאה ה 11 או 
ה 12 . החיבור נכתב עברית מקראית, טהורה מכל תערובת 
ארמית. הסיגנון מלא שימושי-לשון מן המקרא וכולל גם 
ביטויים מאוחרים, שרובם נמצאים גם בלשון־המשנה. יש 
בחיבור דרשות לכתובים לפי רוח המדרש הקדום, וגם הבאות 
מספרים חיצונים כמו ס׳ היובלות ום׳ צוואות בני־יעקב. 
החלק הראשון של החיבור כולל דברי מוסר ותוכחה ואזהרות 
לבני־הכת, וגם דברי ויכוח וגידופים כלפי מתנגדי־הכת, והוא 
משמש כעין מבוא לחלק השני, המכיל את חוקי־הכת. העדר 
של רציפות הגיונית בדברי החיבור בכמה מקומות בשני 
חלקיו מעיד, שהחיבור בצורתו שלפנינו הוא קיצור של 


חיבור יוהד ארוך, וכן שאף הקיצור עצמו הגיע אלינו בצורה 
מקוטעת. 

החלק הראשון כולל קצת פרטים לתולדות הכת, כפי 
שנצטיירו בעיני המחבר. מקץ 390 שנה (יחזקאל ד, ה) 
לחורבן בית ראשון צמח "מישראל ומאחה" "שורש מטעת", 
כלומר ראשית הכת. עשרים שנה לאחר מכן קם "מורה 
הצדק", או "מורה היחיד"(קרא: היחד), שאירגן את המחזי¬ 
קים בתורתו בברית, הם "באי הברית החדשה". באותו 
זמן קם "איש הלצוך, או "מטיף הכזב", שהתעה את ישראל 
והרבה מבאי־הברית פרשו ממנה. הפורשים הוסגרו "לחרב 
נוקמת נקם ברית". "ובקץ חרבן הארץ", כשהתגברה הש¬ 
פעתם של "מסיגי הגבול", כלומר של מתנגדי הכת, יצאו 
המחזיקים בברית מעיר־הקודש "ונמלטו לארץ צפוף. המנהיג 
של "שבי ישראל היוצאים מארץ יהודה ויגורו בארץ דמשק" 
היה "המחוקק דורש התורה", שחקק חוקים "להתהלך בהם" 
בשביל הבאים "בברית החדשה בארץ דמשק" "עד עמד יורה 
הצדק באחרית הימים". אך היו גם בוגדים בברית, ששבו 
מדמשק ביחד עם "אנשי הלצוך, ועל אלו ושפמ 1 תם מאיים 
הכותב בענשים קשים. 

אנשי־הלצון הם ״בוני החיץ וטחי התפל״ (יחזקאל יג, י! 
כנראה, הכוונה היא לפרושים, שעשו סייג לתורה), שהלכו 
אחר מבוהל-רוח ו״מטיף כזב״, הם נלכדו ב״זנות״ — כינוי 
בפי המחבר לנשואי שתי נשים בחייהן, שהוא, לדבריו, גם 
נגד יסוד הבריאה. ודויד, שנשא נשים הרבה, לא קרא את 
התורה, שהיתח חתומה וטמונה בארון "עד עמוד צדוק", 
כלומר צדוק הכהן, שבניו "הם בחירי ישראל קריא י השם". 
וכן "לוקחים הם [אנשי־הלצון] איש את בת אחיהם ואת בת 
אחותם״ — מה שהוא (בניגוד להלכה המקובלת) ערלד,. גם 
אין הם שומרים הלכות־נידה כפי התורה, והם מטמאים את 
המקדש, ו״מדברים תועבה" ו״גדופים" "על חוקי ברית אל 
לאמר לא נכונו". ומפני שנטמא המקדש ע״י המתנגדים 
לתורות־הכת, קיבלו עליהם "כל אשר הובאו בברית לבלתי 
בוא אל המקדש להאיר אח מזבחו ויהיו(—ולהיות) מסגירי 
הדלת״ (מלאכי א, י) — כלומר, שלא להקריב קרבנות 
במקדש. 

החלק השני של החיבור עוסק בחוקי הכת ובסדרי־החברה 
שלה. חוקים אלה כוללים הלכות משפטים, שבת, מזבח, בית־ 
התפילה ועיר־המקדש, היחס לעובדי־אלילים, מאכלות אסר 
רים וטומאה. כמה מן ההלכות מתאימות להלכה המקובלת, 
אך כמה מהן מתנגדות לה ומתאימות להלכות המקובלות בין 
השומרונים והקראים, וכולן נוטות לחומרה. סדרי-החברה, 
שנקבעו ע״י מנהיגי־הכת, מטילים משמעת קשה על תבריח. 
אנשי-הכת בכל מחנותיהם מחולקים לארבעה מעמדות: 
כהנים, לויים, ישראלים וגרים, ושמותיהם צריכים להיכתב 
בספר. בראש כל מתנה עומד "כהן מבוגן בספר ה ה ג ו" 
(כנראה ספר החוקים), ועל־ידו "מבקר למחנה", שישמש 
מדריך ומחנך לאנשי־המחנה. 

הרבה השערות הובעו על זהותה וזמנה של הכת, אך תכנו 
של החיבור מעיד, שהכת התקיימה בזמן שהמקדש היה קיים. 
עם בריחתה של הכת לארץ דמשק ברחו לשם גם כמה 
ממתנגדיה ואויביה, והללו היו מסיתים שם את חבריה של 
הכת, שיבגדו בה ויפרשו ממנה. נמצא, שירושלים ודמשק 
היו כפופות אותה שעה לממשלות מתנגדות זו לזו, באופן 
שאפשר היה לפליטים מיהודה למצוא מקלט בארץ דמשק. 
מצב זה מתאים רק לימי החשמונאים. בריחתם של פליטים, 



743 


ברית דמשק, ססר* 


744 



רף ראשון של הספר ״כרית דמשק״. מתור הצילומים, שנתפרסמו זדי ש. ז. מכטר בססרו: 1910 ,לזס^ג ^״ 23401 ^ 0£ 5 )נ 161 ״ 138 ? 


גם מאנשי־הכת וגם ממתנגדיהם, מיהודה לארץ דמשק בדורות 
החשמונאים אסשר לייחס רק לזמנו של ינאי אלכסנדר, בשעה 
שאויביו, כפי שידוע לנו מיוסף בן מתתיהו ומן התלמוד, 
ברחו לחוץ־לארץ אחר נצחונו המכריע במלחמת־האזרחים 
הארוכה. אנשי־הכת היו שנואים על ינאי, מפני שהתנגדו 
לשימושם של החשמונאים בתפקיד הכהונה הגדולה, השייכת, 
לדעתם, לבני צדוק, ואפשר, שגם השתתפו במלחמת הפרו¬ 
שים נגד ינאי. לפי זה יש להניח סדר־זמנים זה בתולדות 
הכת: צמיחת הכת ("השורש") אירעה בימי שלטונו של 
יוחנן הורקנוס ( 135 — 104 לפסה״נ), כשנתגבשה התנגדותם 
של הפרושים לתפקיד הכהונה הגדולה של מלכי־החשמונאים. 
20 שנה (כלומר, חצי-דור) אח״כ קם ה״מורה", שאירגן את 


הכת בברית, ואחר מותו, שאירע בימי ינאי ( 103 — 76 
לפסה״נ), ברחו אנשי־הכת בסוף מלחמת־האזרחים לארץ- 
דמשק. בימי השקט של שלטון שלומית אלכסנדרה ( 76 — 67 
לפסה״ג) חזרו "אנשי הלצון" לירושלים ועמהם כמה מאנשי־ 
הכת. החיבור שלפנינו בצורתו המקורית נכתב, כנראה, אחר 
מותה של שלומית, בימי מלחמת האחים הורקניס ואריסטו־ 
בולום, כשפומפיוס עמד לעלות מדמשק על ירושלים ( 63 
לפסה״נ), ולמאורע זה מרמז הכותב במלים: "הוא ראש 
מלכי יון הבא לעשות בהם נקמה״, כי פומפיום היה אז — 
אדונם של כל המלכים במדינות ההלניסטיות, שנשתעבדו 
לרומי. ומכאן כינויו: "ראש מלכי יון". 

ממגילות ים־המלח, שנתגלו בשנים האחרונות, נראה, 



745 


כרית דמשק, ספד•—הכרית החדשה 


746 


שהכת הנדונה היתה קשורה למחבריהו של אותו המגילות. 
הרעיונות היסודיים, וכן הלשון והסימון של הקטעים שלפנינו 
מתאימים מכל הבחינות לאותם של המגילות. ספר החוקים 
של הכת הדמשקאית, "ספר ההגו" (או: "ההגי"), היה גם 
ספר־החוקים של בעלי־המגילות, והשם "היחד", שבו כינו 
את עצמם בעלי־המגילות, נמצא בצורה משובשת בקטעים 
אלה: "מורה היחיד (היחד)", "בני אנשי היחיד (היחד)". 
נוסף על כד, האישים הראשיים שבקטעים שלפנינו, "מורה־ 
הצדק" ומתנגדו "איש־הכזב", תופסים מקום של אישים 
ראשיים גם במגילות. כמו־כן נתגלו בין קטעי־המגילות גם 
כמה שרידים של ם׳ ברית דמשק. אין זה מן הנמנע, שהכת 
הדמשקאית היתה סיעה מיוחדת של כת היחד, שהיתה לה 
היסטוריה שונה משל כת זו בכללה. 

מ. צ. סגל, ספר בריח דמשק, השלח, כרד כו (תרע״ב), 

עם׳ 1306-286 הנ״ל, מסורת ובקורת, תשי״ז 1 א. מ. הברמן, 
עדה ועדות, חשי״ב 21140 - 1 0 /ס ,־ 01 ) 6 ^ 1 ! 50 . 5 

111 !/ 11 ) 111 )/ 10 •! 111 ) 20401 ׳)! 77 , 201010 . 5 ; 1910 ) 11 ) 1 

11 / 1 ) 10 ^ 10 ? ) 11 ) 20401 ) 11 ' 7 ,׳< 10 /יזס. 8 . 13 . 13 ; 1952 ,) 1111111 ) 0 ? 
) 11 ) 20401 ) 11 ' 7 , 113610 . 011 ; 1952 ,! 50011 0 ) 04 - 3 ) 0 ) 111 0114 

. 1954 ,! 111 ) 00011111 

מ. צ. ס. 

בךית״האךב?! (באנג׳ 111230£ \) 111116 ־ 0112111 ), הברית 
שהיתד. קיימת קודם מלחמת־העולם 1 בין גרמניה, 
אוסטריה-הונגאריר" איטליה ורומניה ושלפעמים קרובות 
קוראים לד, גם בשם "ברית־השלוש" ( 31113306 1£ ( 1 ״ 1 ), 
מתוך התעלמות מרומניה. ביחד עם "ברית השלש" (ע״ע) 
הנגדית היוותה את הציר העיקרי, שסביבו התפתחה מדיניות- 
החוץ של המעצמות הגדולות בסוף המאה ה 19 ובתחילת 
המאה ה 20 . 

בה״א נוצרה בהשפעת השינויים, שחלו באירופה אחר 
מלחמת 1870 , כשגרמניה, המנצחת והמאוחדת, חששה 
למלחמת־נקם ( 330116 ^ 6 !) מצד צרפת. לברית זו , קדמו: 
"ברית השתים" בין גרמניה ואוסטריה־הונגאריה מן ה 16/17 
באוקטובר 1879 והסכם "שלושת הקיסרים" (-• 315£1 .> 1-1 :מ 0 
11111111 ), מן ה 18 במאי 1881 , בין גרמניה, אוסטריה־הונגאדיה 
ורוסיה, שלפיו הבטיחו הצדדים זה לזה ניטראליות הדדית 
במלחמה של אחד מהם במעצמה גדולה אחרת (ז. א., ניטרא¬ 
ליות דוסית במלחמה בין גרמניה וצרפת, וניטראליות גרמנית 
ואוסטרית במלחמה בין רוסיה ואנגליה), ואילו אוסטריה 
קיבלה את הסכמתה של רוסיה לסיפוחן של בוסניה והרצגו־ 
בינה לתחומה. ביום 20.5.1882 נכרתה אמנה שלש־צדדית 
בין גרמניה, אוסטריה־הונגריה ואיטליה, שתקפה היה לחמש 
שנים ושנתחדשה חמש פעמים (לאחרונה ב 1912 ). 
ב 30.10.1883 הושלמה הברית על־ידי אמנה בין רומניה 
ואוסטריה־הונגאריה, שאליה הצטרפה גם גרמניה. 

מגמתו המקורית של ביסמדק (ע״ע), יוזמה של הברית, 
היתד, למנוע שיתוף־פעולה בין אוסטריה וצרפת ולהבטיח 
ע״י כך את יתרץ־כוחה של גרמניה לגבי צרפת. איטליה, 
שהיו לה תביעות טריטוריאליות גם מאוסטריה וגם מצרפת, 
הוכנסה לברית כדי לחזק את הלחץ על צדפת. הממשלה 
האוסטרית היתד, מעוניינת מצידה לנצל את הבריח כמכשיר 
של לחץ על רוסיה בקשר לניגודים בין שתי הממשלות 
באירופה המזרחית ובבאלקאנים. רומניד" שהיתה קרובה 
לרוסיה מבחינת הדת, אלא שבינה ובין רוסיה וכן בינה ובין 
אוסטריה היו ניגודי אינטרסים טריטוריאליים, הוכנסה לברית 
בהשפעתו של המלך, שהתייחס על שושלת הוהנצולדן(ע״ע). 


מתחילה מילאה הברית את התפקיד, שביסמארק נתכוון אליו, 
אך עם פיטוריו של ביסמארק מראשות הממשלה הגרמנית 
(ב 1890 ) קיבלה הברית אופי אנטי־רוסי. 

איטליה ורומניה לא נתגלו כחברות נאמנות לברית. 
כשפרצה מלחמת־העולם 1 (באוגוסט 1914 ) הבריזו שתיהן 
על הניטראליות שלהן, ולאחר שניהלו מו״מ טריטוריאלי עם 
כל אחד מן הצדדים הנלחמים, הכריזו מלחמה על אוסטריה- 
הונגריה — איטליה במאי 1915 ורומניה באוגוסט 1916 . 

, 1-111 , 41 ! 1 ( 1101111 ) 1 ) 1111 !) 4 1 ) 4011 ) 2 ! 00 , 008 ( 6166 ? . 13 
) 010114 10 1 ) ) 1111 )}, כתבי־הקודש 

של הנוצרים. השם היווני הוא תרגום של המלות 
העבריות "ברית חדשה" שבירמיהו, לא, לא: "הנה ימים 



747 


הפרית החדשה 


748 



,.** ;* ז ־ז־־ 1 ^י** סן ;** 4 ? 6 -.< * 

*״* 6 *.** £** 4 ***< 4 * 3 > 
** 1 ^*ן׳ 4 , 

**־***> * * ן*ץ״> כ** *;>**.-*י>ד 0 י 
* *י־ו״^ ן 4 .** ׳$*>***^, 
*^**'*י^ 

* 0 ^*שר©*מ**^־** 4 ***>־^־ . 
ץ 411 14 03 >* י* 

^ך}<*ז,*ן 1 ו,* 4 י ן׳ 1 ״ד?וו* סיך . 
י^ 4 י^*ן*ד 4 ,*<שי*־.*ף־״ 4 ^ז# י,',' 
****־ד 1 ? ׳>!׳מ*^ץ^וס״ד : 

.!!')'דו <׳ 4 4 * ג**< 0 א 0 י 11 - :. 
^.*?** 04 ז״ו<*£׳*י 0 *"• ©י>ד>•/ 
4 ד 7 >*־*<,ן׳* ** 4 *^ 4 יתד 74 ?>־ ; 
יג? 7 * 1 <זןי^:><ו 4 ׳>ך>ימ 
׳ < 1 ׳ז •**״* 4 **־ן* *#יי ״> 4 * 4 * 
/ ־*'***ז* 

< י 1 )־ד^ 1 *.ו *ן! ג 6 ^^ 1 ז; 4 
!׳■־ו׳ /■י 0 ;ך^ר* י^ר.** 4 ?■**׳ז ע 
"י\ו־ 4 * >י 

| 4 4 * *£*?> **> 5 > א ** א * ? 
1 ו*ווןו:>* 1 ו^ע־ז*} 4 ו*א.• 

ז ׳ 1 *■€ *►ס ־*,ן 1 > ** 4 <* 4 י ■ 

׳> ?* 

4 ז*^דז .- 

**ן 8 ־ד.י^ו 1 *♦< ז ז 0 ״>י> 44 סז 1 

* 8 *ן *ך* ^,*ץ< 4 .־€<־>^* 0 וי* 

1  - 

,׳*'#*י* ***-■־ד־* **{*;יתיי! 

א^ן***;* *) 1111 * 1 ? ס״ך• 

•ן***!־** ^**^* **>*** 8 

^^ץ 0 ^רי!ש/*״׳ז 


;'^-;•'^"ייי 

^*״ 0 ו׳*י*א• ** *ס-י/ייד* ׳* 

4 *;£? ■%דז*א* 0 3 4 <.־ש%**דד>י*׳ו 
-־ *)) 4 < ךי)} 4 ( 0 4 ) 0 ) 42.1 * * 
<״ג#*ד 6 * > ג 4 ין 0 ית^/^ *♦*־?׳ "* 
. 7% ***<*#דו )< 70 ו״י'-*,׳ן י< * 

י.** 7 * ש *-ז** 4 י ״ <£> *<*'?'?-״' { , 
־">^ 1 י 0 **.**** ^"| ז ׳;׳ 

■, %.* ?** >*•$.* 1.10/0 * 4 * 4 < 

״**־־>£*♦* ד.£*** ****¥>ר 

"^)"ז<>* 4 ^נ^^ד 14 ו 
^■״?״ 0 <£* א! 6 ) יא 4 ^רי׳^ , 

<£*>*£ג#*<* .** 0 ח־ 

. ')!(׳ 1 •׳^'! *מ>*־^ן* 04 * 4 י.* %<*י 
*;(*<*,!<****► !?׳***■***־***י '* 

^**£חייי* ?****?**:זד״־זיס ^^*ס/ג 

י^ןז 4 ^,*ץ־ 4 ז>ו 44 ***וון. 
יי#ויש׳*ס/י>חר>*ממ** 0 ^י, 

>*)£!'* 7 ^ד־ןיגפי*ד^ יחי* 

/ן!)** *היי** א 1 ** 7 *־> ס < ?>-״׳ 

׳ 44 ^ 1x €־><>** ו ז.*א 

א 4 ץ^ 7 א 0 י<* 1 ן*א 4 ^ 

*;)/•זי) *^ 0 <^ ׳ךםחמ>ן* ־' 

%\ *****א אןי >ס 1 *־*ו* י*דד 
; . ***־^ 4 ** 44 4 י *!*׳*ן 4 > **|■■יי/ 

־ ^<זא*<.**<^ 40 *©^גמ*ץ.< 0 ' , 

1.7 (*׳א*ןי•)**^ י -* 4 * ן.*( 4 ו־ 


1 §>'' י ' = 1% 

•>*.* 6 >*די׳^$>י, 

,*£££ 
<ן^ 5 *יז-*י>%* 
׳״;> . יי 
|״>ווא* 9 ין־*<<־.* 1 ו>ז־ז־!>ג ■י 
! **±*א<זז־'< 1 '*.*ו ן >ז) *•ך 

?׳*;"־י •* 1 י׳־ס•^*.*^!• 

*■ 4 *. 4 * 1 מ *■ 

■ /-.*״־ז־ 1 ס א * *-• 

? 180 ־ז־* 4 * ׳*דו ץ£ )רזסיז׳ 
ס&־זרס״זיסעיסע^* ס" 
,־ן*־> *ס,״ * גי'¥?%){*** '. 
*.*<► 0 <ל 1 < < י־ 0 .>.״ו'■*סיס •י, 
.״©ע־ ":וע>י,* 1 '־,,וי ©י׳;ז- 

־** !•יי־ד■* >*<<*;*>■׳־ ן"-־ י׳ 
**יוז־־״ו <ד- 5 > ־ז־,ךיס.►" 



־) *ןחר־ן * 44 * 7 * #! *ס י*# י|> 

■ל״י׳ג^זיוא^ססוץ^א*** 

■>***<*׳?׳* 19 * ׳*-* *חס* 4 *״ 4 

* מסיי* *י? 64 •• 4 *^ ׳'״*• 22 י' 
•זו ו* * ־ז;? ח > ש ס־־ד׳ך© ׳* *׳ריי 
^<ןיג יח*! 6 א 4 * *! י י 4 * 0 ״ד * ן 
'• 60 חי 4 *' 14 .* 1 • י י-'*׳ןי * 0 ^#י * 


** .* ־^>©ו ** ♦*■>*־־*״ 

*•ץ־ס<**/*** 74#5 ׳ :י 

***** ***־*?' * ** *^י*יי\^׳ 
.•**>*^ר** 0£ 21 ^ 06 יי* 

-.'*ז 0 רז,*־*,^*־*< 0 6 ז §>*>*$% 8 י 

זי 1 *י<*>**׳* 4 ^ 4 >־ד£י>* 4 * -. 

ן>וןיי 0 ^<)#^^ו* 1 ו־ 4 ' 1 ^ו 
.-* 2 )^* 0 ז 7 ! ת 0 .י 7 . 

>דז<*>ז-* ז ^י*׳׳ת 0 


*ן 1 > י* ♦*>* ,<>. 
,יז^י>-ך 1 **£** 4 * *- 


הכרית החדשה; דף! פחוד זזאיכרת א? הרומיים ישכב״ י חוואמיקאן סס. 79 ) 12 <ב״י 8 ) 
שנכתב במאה הרביעית 


באים, באום ה/ וכרתי את בית־ישראל ואת 
בית־יהודה ברית חדשה״; בסורית — "די־ 
תיקא חדתא". בירמיהו נאמר, איפוא, בפירוש, 
שה״ברית החדשה" תיכרת עם ישראל ויהודה 
ולא עם עמים אחרים ואיו כאן שום ניגוד 
לכתבי-הקודש של ישראל. אבל העמדתה של 
הבה״ח לעומת התנ״ד העברי, הנקרא בפי 
הנוצרים "הברית הישנה", כשתי בריתות 
מנוגדות זו לזו, כבר נמצאת באוואנגליון של 
לוקאס (כ״ב, כ׳) וכן באיגרות־פאולוס (קו* 
רינתיים א׳, י״א, כ״ה; שם, בי. ג׳, ו׳ וי״ד, 
ועוד). — הבה״ח מורכבת משני חלקים בלתי־ 
שווים בכמות ובאיכות: א) ארבעת האוואנ* 
גליונים (הבשורות על־פי מתיא, מארקום, 
לוקאם ויוחנן), וב) מה שנקרא ה״אפוסטו־ 
לוס" או ה״אפוסטוליקון", כלומר "מעשי־ 
השליחים״, 13 איגרות של פאולוס, "איגרת 
אל העברים״, 2 איגרות של פטרום, 3 איגרות 
של יוחנן, איגדת־יעקב ואיגרת־יהודה, ולסוף, 
"גליודיוחנד (האפוקאליפסה). ובכן בסר־הכל 
יש בבה״ח (ביחד עם 4 האוואנגליונים) 27 
חיבורים שוגים. 

1 . לא ממחבר אחד באו כל החיבורים שבבה״ח ולא בזמן 
אחד נתחברו, ואף לא בזמן שנתחברו נתקדשו ונתקבלו כולם 
על־ידי כל הכנסיות הנוצריות. המקורות של האוואנגליונים 
שבבה״ח הן המסורות שבעל-פה, שהשליחים ותל¬ 
מידיהם היו מוסרים לנצרבים מישראל מפשוטי־העם בארמית, 
ואפשר, לתלמידי־החכמים המועטים שביניהם בעברית, ואילו 
לנוצרים שבין הגויים — ביוונית. הספרות שבכתב של 
הבה״ח מתחלת באיגרות-פאולוס, שהכנסיות הנוצריווד 
האליליות היו מעתיקות אותן בטפסים מרובים וקוראות 
אותן בציבור בתוך העדות האליליות, שנעשו "משיחיות" 
("ס׳וס״-ק^, ונוצרים־אליליים מלומדים אף היו קוראים 
אותן ביחידות. — מן המסורות שבעל-פה עובדו אח״כ ונקבעו 
בכתב שלושת האוואנגליונים ה״סינאופמיים", כלומר, הנסק¬ 
רים בבת אחת מפני גודל־השיוויון שביניהם, ולסוף — גם 
האוואנגליון הרביעי, זה של יוחנן. האוואנגליון הראשון 
והקדום בין הסינאופטיים הוא — אע״ם שעדיין נשמעות 
דעות חולקות על כך (כגון דעתו של בראנדון, הקובע את 
זמנו של מארקום רק אחר החורבן) ד- האוואנגליון על־פי 
מ ארק ו ס, שנתחבר בערב חורבן הבית השני (לערך 
66 — 68 לסה״ג), אחריו נתחבר האוואנגללן על־פי מ ת י א, 
לערך 80 — 90 לסה״ב, והאחרון בין הסינאופטיים הוא האוואנ־ 
גליויו על־פי לוקאם, לערד 90 — 100 לסה״ב, ואחר הסיג* 
א 1 פטיים נתחבר האוואנגליון ע״פ יוחנן — ושוב נגד דעתם 
של כמה חוקרים אחרונים, לערך ב 115 — 125 לסה״ג. 

לא בל החיבורים שנתקדשו בנצרות נכנסו בבת אחת 
ל״קאנו׳ך של הבה״ח. חלק מהם נתקבל לתוכו לאחר זמן 
ולאחר מלחמה ארוכה וחלק מהם נדחה מתוכו לגמרי 
מצד רוב הכנסיות או מיעוטן. שהרי היו גם אוואנגליונים 
גנוזים, שבזמן ידוע נחשבו לקדושים ולחלק מן ה״קאבוף 
ולסוף נדחו ע״י חלק מן הכנסיות הנוצריות או גם ע״י כולן. 
מה שנוגע לספרים הגנוזים והחיצונים, שהיהדות לא קיבלה 
אותם בשעת חתימת-התב״ך, אבל נשתמרו בתרגום יווני או 


חבשי, סורי, ארמני או סלאווי, יש לציין, שנתקבלו כמעט 
כל הגנוזים וחלק מן החיצונים כחוליה אמצעית בין "הברית 
הישנה", כביכול, ובין הבה״ח על־ידי הפנסיה הקאתולית 
והאורתודופסית (ה״פראווסלאווית") וחלק יותר קטן מן 
החיצונים — גם ע״י הכנסיה הפרוטסטאנטית להסתעפויותיה. 
ביחוד גדלה המחלוקת בנוגע ל״איגרת אל העברים", 
שחלק מאבות-הכנסיה ייחס אותה לפאולוס וחלק מהם שלל 
אותה ממנו, וכן עוד בנוגע לכמה ספרים נוצריים קדומים, 
שבחלק מהם עדיין יש ריח של נצרנות יהודית (ה״דידאסה", 
"הרועה של הרמאס", ועוד). 

11 . הקובץ הראשון של הבה״ח נקבע, עד כמה שידוע לנו, 
לראשונה ע״י מ ך ק י ו ן (ע״ע), זד. הכופר באלהיותה וקדו¬ 
שתה של "הברית הישנה" והמאמין האדוק בפאולוס ובכל 
מה שהוא פאוליני. קובץ ראשון זה הוא לערד 1400 לסה״ג. 
האוואנגליון שלו הוא זה של ל ו ק א ס, תלמידו של פאולוס, 
וה״אפוסטוליקוך שלו הם 10 איגרות של פאולוס (ולא 13 
איגרות — מארקיון לא הכיר באותנטיות של "איגרות הרו¬ 
עים", של טימותיאום, של טיפוס ושל "אל העברים"). זהו 
ה״קאנוך הקדום ביותר של הנצרות עד כמה שידוע לנו. 
מסוף המאה ה 2 לסה״נ יש לנו הרשימה הידועה בשם 
ומטח 01-13 ז 1111-3 ל (על שם הספרן ממילאנו* מוראטורי, 
שגילה אותה). בה נמנו כל הספרים הכלולים בבה״ח בזמננו, 
פרט לאיגרות אחדות. לערך ב 160 — 170 לסה״ג חיבר 
אחד מאבוודהכנסיה, טאטיינום, בשביל הסורים המזרחיים 
האר מוגי ם ט יקה של 4 האוואנגליונים בשם ז%( 00 ״ £00 ז 10 ^ 
("על-ידי הארבעה"), שהכנסיות הנוצריות היו משתמשות 
בה הרבה שנים; אבל לא היה בה מרוחו האמיתית של 
אוואנגליון אחד ולא היתה אלא "פשרה" לשם סילוק הסתי¬ 
רות שבין הסינאופטיים ובין יוחנן ובין שלושת הסינאופטיים 
בינם לבין עצמם. לערד ב 200 לסה״ג כבר כללה הבה״ח 
כמעט את כל הספרים, שהיא כוללת בזמננו, כלומר, את 
27 החיבורים, שהם מקובלים בכל הכנסיות הנוצריות. היתה 




749 


הכרית החדשח — ברית, צמחי• 


750 


עוד מחלוקת ביחס לכמה איגרות-פאולוס, וכן בנוגע ל״גללף 
של י ו ח נ ן, והמחלוקת נמשכה עד לערך 600 לםה״נ ברוב 
הכנסיות הנוצריות, היווניות והלאטיניות, וביחיד בכנסיה 
הסורית המזרחית, אד לסוף נתקבלו כל 27 החיבורים 
המנויים למעלה. 

111 . הלשון של הבה״ח, בצורה שבה מצוי הספר בידינו, 

היא הלשון היוונית. אבל עדיין מורגשות בלשון זו שתי 
השפעות קדומות: ההשפעה של מקור ארמי־עברי, שהרי רוב 
מחבריהם של חיבורי הבה״ח היו נצרגים מישראל, שדיברו 
ברובם ארמית ובמיעוטם גם עברית משנתית. השפעה זו 
היתה מורגשת במארקוס ובמתיא בצורתם הראשונה (מאר* 
קום ומתיא הקדומים) ונשתיירה במקצת גם בצורתם היוונית 
שלפנינו, ואפשר גם באיגרת־יעקב ועוד בחלק מן האיגרות 
שבבה״ח (למשל, באיגרת־יהודה). השאר נתחבר יוונית 
מעיקרו. זוהי ההשפעה האחת. ההשפעה השביה היא השפעתו 
של תרגום־השבעים, שהשתמשו בו מחברי־הבדדח. ולפיכך 
יש בהם לא רק מלות ומשפטים ארמיים, כסי ששמעו התלמי¬ 
דים מפי ישו ושמרו בזכרונם מתוך הערצת־אומרם ("טליתא 
קומי" או "קום". "רבוני", אלהי, אלהי, למא שבקתני", ועוד), 
אלא גם מליצות וביטויים, שנשתמרה בהם רוחה של הלשון 
העברית מכלי שני. יוונית זו של הבה״ח היא בעיקרה לא 
היוונית הספרותית של התקופה, שבה נוצרה, אלא היוונית, 
שהיתה מדוברת בפי העם באותה תקופה, כפי שאנו מכירים 
אותה מתוך הכתובות והפאפירוסים היווניים המרובים, שנמ¬ 
צאו בדורנו במצרים ושעוסקים בדברים חמריים ועממיים, 
כמו פרוטוקולים של בתי־משפט, שטדות־חוב, כתבי-אמנה, 
שוברות, צוואות, חשבונות, ובד׳ז וכן כפי שאגו מכירים 
אותה מתוך "חרסיות" <.ס* 1 > 0 זס״> ומתוד איגרות פרטיות 
ורשמיות ופקודות ממשלתיות. מתוך כל אלה אנו מכירים 
את לשודהעם, שקוראים לה ף!■"("׳- ושהיא היא עיקר-הלשון 
של הבה״ח. 

מכיוון שרוב המחברים של חיבורי הבה״ח היו נצרנים 
מישראל או "יראי־ה׳" מבין הגרים שהתנצרו, מורגשת 
רוח־היהדות אף בתוך החיבורים, שמעיקרם נתחברו ביוונית 
עממית זו. עדיין רחוקה היא הבד,"ח מהאלהה גמורה של 
ישו ועל אחת כמה וכמה מן השילוש המאוחר, והמוסר שבד" 
ודאי, הוא מוסר יהודי, אבל מוסר קיצוני, ש״לא מעולם זה", 
שהרי ישו הוא המשיח, שנצלב ועלה לשמיים, אבל באחרית־ 
הימים שוב יחזור לעולם ("פרהסיר," — "!סזוס^״זג) ויישב 
על כיסא־המשפט "לימידהגבורה", ואחר "חבלו של משיח", 
שיקדם לביאת־משיח השניה והאחרונה, יתקע אליהו הנביא 
(ע״ע) ב״שופרו של משיח" (כלומר, של ימות־המשיח) 
ותשתלט מלכות-שמיים על הארץ! ובכו התקופה שבין 
הצליבה ובין ה״פרהסיזד היא תקופת־מעבר. ולפיכך המוסר, 
שצריך לשלוט בה, הוא מוסר לא בשביל עולם קיים אלא 
בשביל עולם עובר. בפרטות על זה עיין ערך "נצרות". 
י. קלוזנר, ישו הנוצרי, 1954 *, 11-1 < הביל, מישו עד פאולום. 

1954 *, |-||ן 405 11171 ) 0771371 ) 135 1/3143 005 ,)!שבח, 12 ־ 1 
■ 1011 ( 117 ) 15 ) 71111 ; 113 3 ) 0353/113/1 , 211111 . 111 ; 1889 , 200 ■ 13/11 
13 ^ , 1 ומ 11 ז 21 !ש 11 . 11 ; 1890 , 1888 , 1-11 , 11/10715 ) 1 113/101 
,?) 11 ( 53/1 ( 1/011% 5 ) 101 ( 117 ) 5 ( 1 01 * 1/0 5 ( 4 8113/10 413 ! 40 ( 11/11 
/ס ץ 5107 ו/ 2 1/13 / 0 ץ 3 < 1 ( $11 001001 .? . 0 ; 1907 

1/13 ,!?) $011 ..א ;״ 1896 ,)! 077137 ) 135 2/310 (!/) / 0 0071071 1/13 

13X1 0714 0071071 0 / 1/13 2/370 135(0771371(, 1913; |■ 1x11■ 

; 1907 , 0710715 ) 1 11311371 ) 0771371 ) 71311135 435 3 ) 0353/113/1 , 11 > 01 ק 
- 1131 435 ( 3 ) 01 ) 231 771 ! 03/13 (^ 5 £7133/1153/13 013 , 111111111 ־ 1 


2/310 113 ) / 0 5 ) £13771371 ( ן / 1 < 11 00 א .? ; 1901 , 5711115 ( 1371 

.* 1947 ,)/ 33 ( 0 ) 371 ( 077 ) 135 

י. ק. 

ןךית יוסף תר^זפלחר ע״ע ךויזיזניםטים; חרות. 
בךית־סילה, ע״ע כןילה. 
ברית־מכם, ע״ע הכם. 

כריח, צמתי", עשבים, שיחים ועצים ממשפחות שונות, 
שמכילים בעליהם, בשרשיהם ובפירותיהם פ פ ו¬ 
ניב י ם (ע״ע). תכשירים או תמציות, שמכינים מצמחים 
אלה, פעלים קצף במים ומכשירים אותם לשמש מי־כביסה; 
הם שימשו בעבר — ומוסיפים לשמש בכמה מארצות־המזרח 
גם היום — לצרכי־ניקוי, לריפוי מחלות־עור וכסמי־רעל 
(והשר ירמ ׳ ב, כב ז מלא׳ ג, ב). 

על צמחי־הב׳ נמנות: (א) משפחת הצפרניים (ע״ע), 
הכוללת שני סוגים: ( 1 ) בורית ( 13 ז 3 ״ 0 ק 53 ) — עשבים 



נ 1 רית־הרוקחים ( 0610101115 12 ז 3 מ 0 ק 53 ) 

א. עלה־סרח; ב. חתר־אורד של השתלה; ג. חתד־דוחב; 

ד. פרי: ה. זרע; ו. חתר־אירר של הזרע 

חד־שנתיים ודדשנתיים, הנפוצים באירופה ובאסיה המער¬ 
בית ז את הסאפוגין הפיקו בעיקר מעליו ושרשיו של חמין 
בורית־הרוקחים ( 311$ מ״ 0££1 . 5 ) 1 ( 2 ) סבונית (- 1 ס 30 ׳\ 
3 ״) — צמחים חד־שנתיים, ענפים בחלקם העליון ז סבונית- 
השדה ( $08043115 . 7 \), שגבהה מגיע עד 60 ס״מ, גדלה 
כצמח־בר וצמח־נוי גם בא״י ומכילה סאפונין בשרשיה. — 
(ב) משפחת הספינדיים (ע״ע) או ע צ י - ה ם ב ו ן, שמיניה 
נפוצים בארצות טרופיות. פירותיו של המין סב 1 נן (- 53 
!ט^״גת) — ״ענבי-סבוך — עשירים ביותר בסאפונין, ועד 
היום מבכרים אותם בסין על־פני הסבון הרגיל, ביהוד לניקוי 
שערות ובדי-משי עדינים. — (ג) משפחת הנרדיים (ע״ע): 
העץ קויליה סבונית ( 13 ז 3 מ 0 ק $3 3 ( 2111113 >), הגדל בפרו 
וצ׳ילה: קליפתו העשירה בסאפוגינים היא תכשיר־כביסה 
מסחרי. — (ד) משפחת הקטניתיים (ע״ע): סאפונינים (או 
חסרים דומים להם) מופקים מקליפת זרעיהם של עצים מן 
הסוג הטרופי נזם־הקוף (ת! 111 ( 41101:0101 ;?), מתרמיליהם של 
עצי גימנוקלדוס הסיני ( 515 מ 0 מ״ 01 1115 > 13 :) 3110 חץ 0 ) ומכמה 
מיני גלדיצ׳יה. — (ה) משפחת התה (ע״ע): זרעי עצים או 
שיחים של הקמליה ( 113 ^ 53531 01113 ומ 03 ), הגדלה במזרח 



751 


ברית, צמחי־—בריודשלום 


752 


הרחוק, נכתשים — לאחר שעוצרים את שמנם — לאבקה, 
שמכילה םאפ 1 נינים ומשמשת בדיג כחומר משתק דגים. — 
(ו) משפחת מרבי־חלב (:> 2 *> 8313 ץ 01 ק): מן המין ג 221 ץ 01 ? 
ב 68 ת $6 , הגדל באמריקה הצפונית, מפיקים הילידים תכשיר 
מכיל סאפונינים, המשמש תרופה לנשיכת־גחש! תכשיר עעזוי 
משרשיו של צמח זה מקובל ברוקהות כתרופה למחלות הקרו¬ 
מים הריריים של דרכי־הנשימה. 

ם. ט. 

סברית סיןד 1 עה ( 1113000 ^ 16 ת 531 1,2 ), הצהרה, שעליה 
חתמו בפאריס, ב 26 בספטמבר 1815 , אלכסנדר 1 
(ע״ע), הצאר של רוסיה, פרנץ 1 (ע״ע), קיסר אוסטריה, 
ופרירריך־וילהלם 111 (ע״ע), מלו פרוסיה. לבה״ק קדם חוזה 
שופון ( 1 מ 0 ומ 01311 ), ממארס 1814 , שלפיו התחייבו רוסיה, 
פרוסיה, אוסטריה ואנגליה שלא להניח מידן את הנשק עד 
חיסול שלטונו של נאפוליון. בהצהרת הבה״ק, המכילה שלושה 
סעיפים, מדובר על היחסים בין המעצמות, שיש לבססם על 
"האמת העילאית, שאותה מלמדים אותנו האמונה הקדושה 
והגואל שלנו", וכן על "הצדק, הרחמים הנוצריים והשלום". 
בהתאם לכך, "ישארו [השליטים] מלוכדים בקשרים בלתי־ 
מנותקים של האמת והאחווה" ויראו את עצמם, ביחסם 
לנתיניהם וצבאותיהם, כאבות של משפחותיהם. כמו־כן יראו 
את עצמם הממשלות הנזכרות ונתיגיהן כ״חברים ללאום 
נוצרי אחד". כל המעצמות, ש״תחלטנה חגיגית, שהן מודות 
בעיקרים הקדושים המחייבים שבתעודה זו", מוזמנות להיספח 
ל״ברית הקדושה". הצהרת הבה״ק, שאינה תעודה מדינית או 
דיפלומאטית, היא פרי ההשפעה, שנודעה לבארונית פון 
קרידנר (ע״ע) על אלכסנדר 1 , שתחת הרושם של פלישת 
נאפוליון לרוסיה ב 1812 פנה עורף להשקפות הליבראליות 
של מורו דה לה־ארפ (ע״ע) ונע&ה מיסטיקן ונוצרי אדוק. 
מתחילה נפגשה ההצהרה בספקנות. קיסר־אוסטריה ומלך־ 
פרוסיה, שלא העזו להמרות את רצונו של קיסר־רוסיה, חתמו 
עליה בלב ולב. פראנץ 1 ציין, שאם "תעמוד על הפרק שאלה 
מדינית, יצטרך לפנות לקאנצלר שלו, ואם תעמוד לפניו 
שאלה דתית יצטרך לפנות למי שלפניו הוא מתוודה". מטר־ 
ניך (ע״ע) הגדיר את הצהרת הבה״ק, כ״תעודה אפסית, 
שעוררה רעש רב", בעוד שקסלרי (ע״ע) ציין אותה, כערב 
של "מיסטיות עליונה והבל־הבלים". אבל כל שליטי־ 
אירופה — פרט לעוצר הבריטי, האפיפיור והשולטן — חתמו 
זה אחר זה על הצהרת הבה״ק. אנגליה נמנעה מכך משום 
מנהגה להסתייג מבריתות ביבשת! האפיפיור פיוס ¥11 נמנע 
מלחתום על תעודה דתית ביחד עם פורש (המלך הפרוסי) 
וסין (הקיסר הרוסי)! השולטן התורכי לא יכול היה לחתום 
על תעודה בעלת אופי נוצרי. למרות הספקנות והלעג, שבה 
נפגשה לראשונה הצהרת הבה״ק, היתד. לה השפעה מכרעת 
בעיצוב היחסים הבינלאומיים ב 1848-1815 , מאחר שהתאימה 
להלך־הרוח של ראקציה למהפכה הצרפתית ולנאפוליון, 
שהיה רווח באותה תקופה. היתה זו ברית מבוססת על עיקרי 
הלגיטימיות (ע״ע) במדיניות, וכן היה בה משום תשובה 
לראציונאליזם של המאה ה 18 , למהפכה הצרפתית ולמילי־ 
טאריזם של נאפוליון. אחר נצחובה של הקואליציה על נאפו־ 
ליון נראה היה לכמה מן המנצחים, שאין להסתפק בנצחון 
צבאי ובסידורים דיפלומאטיים בלבד, אלא שיש ליתן למשמר 
החדש גם ביסוס רוחני. חברי הבה״ק החליטו, שבמקרה של 
התמרדות באחת מן הארצות־החברות נגד השליט החוקי, 


יהיו חברי הבה״ק חייבים לבוא לעזרתו של השליט באמצעים 
צבאיים. התנועות הליבראליות והלאומיות של שנות ה 20 
גרמו לקונגרסים של ראשי הבה״ק באכן( 1818 ), קאדלסבאד 
( 1819 ), טרופאו ( 1820 ), לייבאך ( 1820 ) וור 1 נה ( 1822 ). 
הבה״ק התחילה מתפוררת בסוף שנות ד, 20 . אנגליה היתה 
הראשונה, שפנתה לה עורף, כשתמכה בתנועות־העצמאות 
של היוונים וארצות אמריקה הלאטינית. ניקולי 1 (ע״ע) לא 
היה מושפע ממטרניך, כפי שהיה מושפע ממנו אלכסנדר 1 , 
ותמך במורדים היווניים נגד שליטם החוקי, השולטן התורכי. 
הפיכת יולי בצרפת והמהפכה, שפרצה בבלגיה, 1830 , גרמו 
לכך, שצרפת, בדומה לאנגליה, נקטה עמדה של התנגדות 
כלפי הבה״ק מאחר שאף היא דגלה עכשיו בליבראליזם 
ובאי־התערבות. אבל כמה ממאורעות 1830 (בפילת המונאד־ 
כיה הלגיטימית בצרפת, המרידה בפולניה, ועוד), ליכדו את 
רוסיה, פרוסיה ואוסטריה מסביב לעיקרי הבה״ק — ליכוד, 
שהופגן בפגישת שני הקיסרים ויורש־העצד הפרוסי במינכנ־ 
גךץ ב 1833 . הביטוי האחרון של הבה״ק היתה האינטרוונציה 
הצבאית של רוסיה, 1849 , בהונגאריה. הבה״ק נעשתה שם 
נרדף לקשר נגד חופש־העמים. 

; 1908 , 11 הו ,) 0711011 ?) 00111110/1 ) 7 ס! 1 ) )<] 0 ? £11 ' 1 , 1 *ז 50 

; 1891 , 11 ,?ק 111170 '/ ) 1 > ) 11 ן) 011 וו 101  1 נ 1 ?ס . 4 
. 1954 ,)) 11111071 -) 501711 10 ) 11 ) 1-1111017 ,מ 1 ט£ז 11 ס 0 

א. אח. 

ןחית־שלום, אגודה יהודית ארצישראלית, שנוסדה בירו¬ 
שלים ב 1925 לשם טיפוח יחסי־ידידות בין היהודים 
והערבים ולשם מציאת פתרון מוסכם ע״י היהודים והערבים 
לשאלת עתידה של א״י. את הדחיפה לייסוד האגודה נתן 
המזרחן היהודי־הגרמני פרום׳ יוסף הורוביץ (ע״ע), שנזדמן 
בשנה הנזכרת בירושלים כדי להשתתף בחגיגות הפתיחה 
של האוניברסיטה העברית. בדרכו לירושלים ביקר בקאהיר 
ובדמשק, והתרשם מדבריהם של ידידיו מן הערבים, שהתנועה 
הערבית הלאומית עשויה להסכים להתיישבות יהודית בא״י, 
אם זו לא תישען על המאנדאט הבריטי ותיעשה מתוך 
שיתוף־פעולה עם הערבים. באמצעותו של ד״ר י. י. ריבלין 
נפגש הורוביץ עם ד״ד א. רופין, שהושפע מהשקפותיו של 
המלומד המפורסם והועיד מסיבה, שבה הרצה הורוביץ על 
בעיית היחסים בין היהודים והערבים. כתוצאה מן המסיבה 
נוסדה אגודת "ברית־שלום". על חבר המייסדים נמנו: ר׳ 
בנימין, ד״ר ש. ה. ברגמן, חיים קלוריסקי וד״ר יוסף לוריה. 
במשך הזמן הצטרפו לאגודה ד״ר גרשום שלום, ד״ד אברהם 
קצנלסון (אח״כ: ניסן), ועוד. 

מראשית קיומה של האגודה נתגלו בה חילוקי-דעות 
ביחס ליעודה. רופין נטה לקיים את האגודה כקבוצת־מחקר, 
שאינה מתעתדת לנקוט מדיניות מסויימת, אלא מביאה את 
מסקנות בירוריה וחקירותיה לתשומת־לבם של המוסדות 
הציוניים. לעומת זה שאפו ר׳ בנימין, קלוריסקי ואחדים 
לגבש מדיניות עצמית ולהיאבק על גישומה בציבור. ב״ש 
היתה האגודה הראשונה בא״י, שטיפלה בקביעות ובשיטתיות 
בבעיה היהודית־העדבית, ובדיוניה השתתפו רבים שלא נמנו 
עם חבריה, כגון מאיר דיזגגו׳ף, דוד ילין, דוד בן גוריון, ועוד. 
מחשבתה המדינית של "ברית שלום" התגבשה בתכנית 
ה״מדינה הדו-לאומית", ז״א ייסוד מדינה (פדראטיווית) בא״י 
המאנדאטורית השלמה, שבה יהיה ליהודים ולערבים משקל 
שווה בהנהלת ענייני־הארץ, בלא קשר למספר האוכלוסיה 



753 


כרית־שלום—גר־כוככא, שמעזץ 


754 


משתי האומות. ב״ש הוציאה לאור ירחון בשם "שאיפתנו", 
שנערך לראשונה ע״י ר , בנימין. העריכה עברה לידים אח¬ 
רות משנתברר, שהרוב של חברי האגודה מחולק עם העורך 
בשאלת־העליה. בעוד שהרוב נטה להסכים לצימצום זמני 
של העליה היהודית כדי להקל השגת הסכם עם הערבים, 
התנגד לכך ר׳ ב' גם מבחינתם של הערבים ותבע הסכם 
ערבי־יהודי על־יסוד "מאכסימאליזם ציוני". ב״ש הותקפה 
קשה ע״י רוב המפלגות בישוב (ביהוד ע״י הרוויזיוניסטים) 
והקפה נשאר מוגבל למספר מצומצם של משכילים. באמצע 
שנות ה 30 פסקה למעשה להתקיים. 

ב 1936 חודש האירגון, הפעם ביזמתו של ד״ר יצחק 
אפשטיין. האגודה החדשה נקראה בשם "קדמה מזרחה". על 
המייסדים נמנו גם הרב מאיר ברלין ודוד ילין. "קדמה 
מזרחה" היתה חדורה בהלכי־רוח פאנשמיים, אך לא הצטיינה 
במגמה ברורה ולא הצליחה לגבש את שאיפותיה בתכנית 
מדינית. "קדמה מזרחה" לא החזיקה מעמד זמן מרובה, 
ובערב מלחמת־העולם 11 נוסדה אגודה שלישית — "ליגה 
להתקרבות יהודית־ערבית". ה״ליגה", להבדיל מ״ברית 
שלום", היתד, איגוד של עסקנים יותר מקבוצה של הוגי־דעות. 
נמנו עליה עסקנים מפלגתיים מובהקים מפועלי־ציון־שמאל 
ו״השומר הצעיר", בצידם של כמה אנשי-ציבור מחוגי־ 
האיכרים, דוגמת משה סמילנסקי. "הליגה" לא התגבשה 
מעולם לגוף אורגאני, והיא ירדה מעל הבמה הציבורית עם 
תחילת המאבק נגד ממשלת־המאנדאט ב 1945 . 

כמגובשת יותר מן הקבוצות הנזכרות מבחינה אידיאו¬ 
לוגית יש לראות את האחרונה באגודות מסוג זה: "איחוד", 
שנוסדה ב 1942 ע״י י. ל. מאגנס, בהשתתפותם של מארטין 
בובר, ר' בנימין, מ. ר. כהן, ארנסט סימון, משה סמילנסקי, 
מרדכי ריינר והיינריך שטראוס. "איחוד" לא נתכוונה 
לתעמולה המונית. היא שאפה לגבש תכנית מדינית, שתזכה 
לתמיכה במחנה הערבי ובחוגי האינטליגנציה היהודית, 
ולקבוע עמדה במקרים של סיכסוכים דו-לאומיים בולטים. 
"איחוד" פירסמה ירחון (זמךמה: שבועון) בשם "בעיות". 
התפרצות המלחמה הישראלית־ערבית ומותו של י. ל. מאגנס 
הביאו את פעולותיה של האגודה לידי שיתוק. הפעולה נת¬ 
חדשה בתחילת שנות ה 50 , הן ע״י דיונים בכינוסים פנימיים 
והן ע״י הוצאת הירחון "נר" בעריכתו של ר׳ בנימין, שנבחר 
גם כנשיאה של האגודה. עיקר מגמתה של "איחוד", במקום 
המדינה הדו־לאומית, שתכניתה נעשתה בלתי־מציאותית: 
חיפוש דרך להבנה הדדית ולפשרה בין ישראל ומדינות־ערב 
והגנה על זכויותיו של המיעוט הערבי במדינת־ישראל. 
הרכבה של "איחוד", כד,רכבה של ב״ש, אגודת־האם שלה, 
הוא משכילי מובהק. 

א. לב. 

?ריכוכבא, שמעון, מנהיגה של מלחמת־היהודים בשלטון 
הרומי בשנות 132 — 135 לסד,"נ. משקבע לאופולד 
המבורגר (ב 1892 ) סדר מתקבל על הדעת במערכת־המטבעות, 
שיש לייחסן למלחמת ב״כ, קיימת מחלוקת בין החוקרים 
בדבר שמו הפרטי של ב״כ. רובם יחסו את הכתובת "שמעון 
נשיא ישראל", המצויה על גבי מטבעות אלה, לב״כ, והסיקו 
מכאן, ששמו הפרטי היה שמעון! ואילו אחרים היו סבורים, 
שבמטבעות נזכר שמו של מנהיג אחר ושאין מכאן ראיה 
לשמו של ב״כ. 


גם על הכינוי ב״כ נפלגו חכמים בדעותיהם. היו שסברו, 
שכינוי זה בא לו על שם מקומו (כוכבא בגליל או בעבר־ 
הירדן המזרחי — ואפשר, אף ביהודה), ואילו אחרים חשבו, 
שמקורו של הכינוי הוא ב 5 ה שאמר עליו ר׳ עקיבא: "דרך 
כוכב מיעקב" (במ ׳ כד, יז), אל תקרי כוכב אלא כוזב! 
ר׳ עקיבא כד הווה חמי ליה להדין בר כוזיבא הווה אמר 
היינו מלכא משיחה [ר׳ עקיבא, כשהיה רואה את בר כוזיבא, 
היה אומר: זהו המלך המשיח] (איכ״ר ב׳, ה׳! והשווה ירו¬ 
שלמי, תענית, פ״ד, ה״ח). אין ספק בדבר, שכינוי זה היה 
רווח בפי בני דורו של ב״כ, ומהם עבר למסורת הנו¬ 
צרית! שכן אבות־הכנסיה והכרוניסטים הנוצריים קוראים 
לו בר־כוכבא, ומסתמכים בכך גם על בן־דורו — יוסטי־ 
נוס העד. 

בספרות התלמודית נזכר ב״כ תמיד בכינוי בן [או בר] 
כוזיבא. יוצאת מן הכלל גירסת סדר עולם (כ״י מינכן): בר 
כוכבא (עי׳ הוצ ׳ רטנר, עמ׳ 145 ואילך). גם המטבעות היהו¬ 
דיות של התקופה נקראות בשם: "מעות כוזביות" (ב״ק צ״ז, 
ע״ב). כמה מן החוקרים ראו בכינוי זה שינוי במתכוון משמו 
האמיתי של ב״כ, והסבירו שינוי זה על שם סופו שהכזיב. 
אבל דעה זו קשה להלמה עם מסורת־החכמים, המשתקפת 
בדברים הבאים: "תניא, רבי נתן אומר: מקרא זה נוקב 
ויורד עד תהום: כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב! 
אם יתמהמה חכה לו, כי בוא יבוא לא'יאחר (חב׳ ב, ג)! 
לא כרבותינו, שהיו דורשים: עד עדן ועדנין ופלג עדן 
(דנ ׳ ז, כה)! ולא כר׳ שמלאי, שהיה דורש: האכלתם לחם 
דמעה, ותשקמו בדמעות שליש (תה׳ פ, ו)! אלא כר׳ עקיבא, 
שהיה דורש: עוד אחת מעם היא, ואני מרעיש את השמים 
ואת הארץ (חגי ב, ו)! אלא מלכות ראשון [כלומר, ימי 
החשמונאים] שבעים שנה, מלכות שניה [כלומר, ימי בית 
הורדוס] חמישים ושתיים, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים 
ומחצה"(סנה׳ צ״ז, ע״ב). אמנם היו חכמים, שהתנגדו לב״כ, 
כגון ר׳ יוחנן בן תורתא, שהגיב על קריאתו הנזכרת של 
ר׳ עקיבא בדברים: ״עקיבא 1 יעלו עשבים בלחייך, ועדיין 
[בן דויד] אינו בא"(איכ״ר, ב׳, ד,׳! והשווה ירושלמי, תענית, 
פ״ד, ה״ח)! או אותם החוגים, שמבית־מדרשם יצאה מס 1 רת 
פסלנית אחרת: "רבא אמר: דמורח ודאין [שמדיח ודן], 
דכתיב [שכתוב]: ולא למראה עיניו ישפוט." ושפט בצדק 
דלים והוכיח במישור לענוי ארץ (יש׳ יא, ג—ד)! בר כוזיבא 
מלך תרתין שנין ופלגא [שתי שנים וחצי], אמר להו [להם] 
לרבנן: אנא [אבי] משיח! אמרו ליה [לו]: במשיח כתיב 
דמורח ודאין, גחזי אנן אי מורח ודאין [במשיח כתוב שמריח 
ודן! בראה אם [אתה] מריח ודן] כיוון דחזיוהו דלא מורח 
ודאין קטלוהו [כיון שראוהו שאינו מרית ודן — הרגוהו] 
(סבה׳ צ״ג, ע״ב). אך מכאן אין להסיק, שבחוגי־החכמים 
מצאו לנכון לשנות את כינויו לבר כוזיבא. מן התעודות, 
שנתגלו ב 1952 במערות שבוואדי מרבעאת׳ מתברר, ששמו 
האמיתי היה שמעון בן כוסיבה, ומכאן שהשם ב״כ לא היה 
אלא כינוי. 

נראים הדברים, שב״כ היה קרוב קרבת־משפחה לבית 
חשמונאי, שכן ר׳ אלעזר המודעי(כפי הנראה, "אלעזר הכהן", 
ששמו טבוע בכמה ממטבעות-התקופה) היה דודו, וקשה 
להניח, שמשפחת-כהנים ממודיעין לא היתד. קרובה קרבת- 
משפחה לחשמונאים. 

יש להניח, שב״כ ניהל את פעולת ההכנות למלחמה זמן 



755 


בר־כוכבא, שמעון—כרכות, מסכת* 


756 


מסויים קודם שפרצה. צבא הלוחמים אומן והוכשר, כנראה, 
במחתרת, במערות של מדבר יהודה, וכאן נמצאו גם המחס¬ 
נים של כלי-הנשק. דיו קסיוס (ע״ע) מספר, שהיהודים 
"הכינו בכוונה כלי־נשק גרועים בין אותם שהוזמנו מידם 
[ע״י הרומים] כדי שייפסלו אלה, ואז יוכלו לשמרם לעצמם". 
תפסו את היישובים הטובים ביותר במדינה, וביצרום בחומות 
ובמחילות, כדי שיוכלו למצוא מקלט בהם בשעת הצורך, וגם 
כדי להבטיח לעצמם דרכי־חיבור סודיות מתחת לאדמה? 
במחילות אלו נקבו ארובות עד פני הקרקע, כדי שיחדרו 
דרכן האויר והאור" (תולדות הרומים ס״ט, י״א—ט״ו). בדי¬ 
קות ארכאולוגיות של שכבות מאותה תקופה מאשרות את 
דבריו של דיו. מבחינה זו מעניינת בעיקר מערה, שנתגלתה 
בקרבת עין גדי ושהחרסים, שנמצאו בה, הם מן המאה ה 2 
לסה״ג. פתחה של המערה הוסתר והוסווה כל־כך, שאינו 
נראה אלא'למי שעומד על־ידו ממש, ובתוך המערה נכרה בור 
מים גדול, שאף תעלות־הספקתו הוסתרו והוסוו. 

גם במדרשים נשתמר זכר להכנות המרובות, שנעשו 
לקראת המלחמה: "והיו לו [לבן כוזיבא] מאתיים אלף 
מקוטעי אצבע. שלחו לו חכמים,עד מתי אתה עושה לישראל 
בעלי מומין ?' אמר להם: ,והיאך ייבדקו ד אמרו לו: ,כל 
מי שאינו עוקר ארז מלבנון, אל ייכתב באסטרטיא (=צבא) 
שלך. והיו לו מאתיים אלף מכאן ומכאך (איכ״ר ב/ ה׳< 
והשווה ירושלמי, תענית, פ״ד, ה״ח). 

משפרצה המלחמה בגלוי הוכרז ב״כ לנשיא ישראל. אחד 
מן הדברים הראשונים, שעשה ב״כ בנשיאותו, היה טביעת 
מטבעות, שבהרבה מהם טבועה הכתובת: "שמעון נשיא 
ישראל״. בהרבה מהם נטבעו גם מנייני השנים: "לגאולת 
ישראל" (רק "שנה אחת") או: "לחרות ישראל" (רק 
״שנה ב״)? על מאמציו לקיים משמעת קפדנית בין פקודיו 
ועל טיפולו האישי בעניינים אדמיניסטראטיוויים וכל הכרוך 
בהם, מעיד גם מכתבו אל אחד ממפקדיו, שנתגלה בוואדי 
מרבעאת (ר׳ תצלום של המכתב בכרך ארץ-ישראל, עמ׳ 
401 — 402 ). ממכתב זה אפשר להסיק, שב״כ היה מהיר־ 
החלטה ונוקט לשון פסקנית. 

מסורת־החכמים מרבה לספר על כוחו וגבורתו האישיים 
של ב״כ: "ומה היה עושה בן כוזיבאז היה מקבל אבני 
בליסטרא באחד מארכובותיו וזורקן והורג מהן [מן האויבים] 
כמה נפשות ? ועל זה אמד ר׳ עקיבא כך" (כלומר, הדרוש על 
דרך כוכב מיעקב? איכ״ר ב׳, ה׳). בכתביו של היארונימום 
נשתמרה מסורת, שלפיה היה ב״כ פולט אש מפיו — מה שבא 
ללמד על טיבו העל־אנושי —, אלא שהיארלנימוס רצה 
לראות בדבר אחיזת־עינים בלבד: "בד־כוכבא, שסיבב את 
המרידה היהודית, היד, מלבה ברוח־אפו גבעול־קש מודלק, 
שהחזיקו בפיו, כדי שיהיו [הבריות] סבורים, שהוא פולט 
אש״ ( 31 , 111 ,מ 1 סת 1111£1 5115 זשי.י^\/ , 3 טרתץ 011 שר> 11 ־ 1 ). 

לפי מסורת־החכמים היה ב׳ לקוי בביטחון ץ 1 ר בכוחות 
עצמו: "ובשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים: לא 
תסעוד ולא תסכוף" [לא תעזור ולא תשחית] (איכ״ר בי. ה , ? 
והשווה ירושלמי, תענית, פ״ד, ח״ה), ועוד: "פגע בהון חד 
סבא, אמר להון: ,ברייא בסעדיכון מן אליוך. אמרו ליה: ,לא 
נסעוד ולא נסכיף׳" [פגע בהם (באנשי בר־כוכבא) זקן אחד, 
אמר להם: הבורא (יהא) בעזרכם מצרה. אמרו לו: לא 
יעזור ולא ישחית]. מסורת החכמים מרמזת, שגאווה נפשעת 
זו שימשה גורם לכשלון המלחמה: "מיד גרמו עו 1 נות 
ונהרגו" (שם, שם). 


ב״כ נפל, כנראה, בקרבות האחרונים על ביתר. מסורת־ 
החכמים מספרת: "...מיד גרמו עוונות, ונלכדה ביתר, ונהרג 
בן כוזיבא. ואיתיאו רישיה לגבי אדריאנום [והביאו את 
ראשו אצל הדריינוס]? אמר: ,מאן קטליה לדין׳ [מי הרג 
את זה] ז אמר לו חד גונתאי: ,אנא קטלתיה לדין׳ [אמר 
לו חייל אחד: אני הרגתיו], אמר לו: ,זיל ואייתיה לי׳ [לך 
והביאהו לי (את גופתו)]. אזל ואייתיה, ואשכח עכנא כריכא 
על צואריה [הלך והביאו ומצא נחש כרוך על צווארו]. אמר 
ליה [לו]: ,אילו לא אלהיה קטליה לדין, מאן הווה יכיל ליהג׳ 
[אילמלא אלהיו הרגת מי היה יכול לוז] וקרא עליו: ,אם לא 
כי צורם מכרם׳(דב׳ לב, ל)"(איכ״ר ב׳, ה׳? והשו׳ ירושלמי, 
תענית, פ״ד, ה״ח). 

לשם תיאור מפורט של מלחמת בר־כוכבא ע״ע ישראל, 
תולדות? ארץ־ישראל, עמ׳ 402 — 404 ? ביתר. 

גרץ־שפ״ר, דברי ימי ישראל, ב׳, תרנ״ג, 249-232 ! ז. יעבץ, 
תולדות ישראל, ר, תרם־׳ו, 123-112 ? ש. ייבין, מלחמת 
בר־כוכבא, תשי״ב 2 . פרק ג׳? הנ״ל, הערות לתעודות מוואדי 
מרבעאת מימי בר-בובבא, עתיקות א׳ (תשס״ז), 93-83 ! 

ג. אלת, חולדות היהודים בתקופת המשנה והתלמוד, ב׳, 
תשט״ז. 37-35 ! א. מ. הברמן, מכתבים מתקופת בר-כוכבא. 
מולד, כרך י״ב ( 1954 ), חוב׳ 72 , עט׳ 304-295 ! 
- 1-11111 11114 0 / 11 / 1 !" 1 1 //) 011 א מ ?/! ■ 11 / 1/0 £< 1 ז % ) 11 ) 0411 ( 1 ) 0 
- 0 )/ 1 111 1 ) )■/ 11111101 ■ 1111 £11111 ,: 8 זנ 01 נ 1 ת£- 0 ם .[ ; 1821 , 1-111/1 
תרגום עברי: י. דרננורג,) 1867 ,) 111 / 1 ) £01 10 ) 4 1 ! 1 / ק 81-0 
,-!^• 111 נ 1 ייזבמ ״ 1 ,(משא ארץ ישראל, תרנ״ו-ד 
; 682-8 , 1920 , 7/7 > ) ז 6 ז״ 8011 .£ ; 1892 ,\ 1 ) 0 ה/ 1 וח 1 סא ■׳״/ 

. 1 ; 276-294 ,( 1953 ) 0 , 88 ,* 411 ג . 1 .' 1 
,. 1114 ! ,#-!*!״!;ס .£ .מ ; 21-24 ,( 1953 .? 00 ) 131 ,) 84501 
88 ,. 14 ; 104-108 ,( 1955 ) 1 , 01 ( 4111 ,ח 1 ׳וו 76 ו . 8 ; 25-27 

1X111 (1956), 49 ££. 

ש. י. 

ברכות׳ ע״ע ו^פאת וס־כות. 

ברמת׳ הפכתי׳ המסכת הראשונה בסדר הראשון(זרעים) 
של המשנה, התוספתא, התלמוד הירושלמי והתלמוד 
הבבלי. עיקר תכנה: הלכות קריאת־שמע, תפילה וברכות. 
משנת ברכות פותחת ב״מאימחי קורין את שסע", דנה בזמני 
קריאת־שמע בערב ובבוקר ובשאר הלכות קריאת-שמע 
וברכותיה (פרקים א׳—ג׳), עוברת לדיני תפילה (פרקים 
ד^ה׳), ברכות-הגהנין, ובכללן ברכת־המזון(פרקים ר—ז׳) 
ואגב זה ל״דברים שבין בית־שמאי לבית־הלל בסעודה" 
(פרק ח׳), וחותמת בדיני ברכות־ד,הודאה (פרק ט׳). דומה 
לזה הוא גם סדר העניינים בתוספתא. במסכת־ב׳ שבתל¬ 
מודים מרובים דברי־האגדה, נוסף על ענייניה העיקריים 
של המסכת. 

הרמב״ם (בהקדמתו לפירושו למשנה) נותן טעם לדבר, 
שהמשנה פותחת במסכת ב׳: "שהרופא הבקי", יקדים תקון 
המזון בתחילת רפואותיו, על כן ראה החכם הזה (^ר׳ 
יהודה הנשיא, עורך המשגה) להתחיל בברכות, שכל מי 
שאוכל — אין לו רשות לאכול עד שיברך, ודאה לסדר 
בתחילת דבריו ברכות — כדי לתקן ה מ ז ו ן... ולפיכך 
דיבר על כלל הברכות... על המזונות ועל המצוות... ואין נכון 
לדבר על ברכות קריאת שמע — קודם שידבר על קריאת 
שמע עצמה ? לפיכך התחיל: מאימתי קורין את שמע״. — 
המאירי(בהקדמתו לספרו ״בית־ד,בחירה״) נותן טעם לפתיחה 
במסכת ב׳ — "להיות המסכת ההיא באה להעיר על עניגים 
נכבדים מפינות האמונה, בייחוד־השם ולהתפלל לפניו, 
להודות לו ולברכו"? ועוד: "להיות המסכת הזו סובבת על 
ענינים תמידים, לא יסור חיובם מן האדם רק שעות מספר״ ? 



757 


כרכות, מסכת■—כרפיה גן נטח־נאי הנקדן 


758 


ועוד: ״על דמיון,פתח דבריך יאיר׳ (תהלים קיט, קל) — 
להתחיל בברכה״. — ור׳ ישעיה מטראני האחרון אומר: 
"ראשית חכמה יראת ה/ על כן היה סדר רבותינו הקדושים 
להתחיל סדר המשנה ביחודו של הקב״ה ולקבל עליו עול 
מלכות שמים ועול תורה והמצוות ערב ובקר". 

היו זמנים ומקומות, שבהם היו רגילים לקבוע את מס׳ 
ברכות בסדר מועד, בראשו(כך הוא ב״הגדות התלמוד" וכך 
מוסר גם המאירי בהקדמתו הנזכרת) או בסופו (כך הוא 
בכת״י מינכן, בספר "אגודה" ובספר "מסורת־התלמוד"). 
לדברי המאירי סיבת הדבר היא "מצד שלא הורגל הלמוד רק 
בג׳ הסדרים." מועד, נשים, נזיקין... ראו הגאונים להעתיק 
משאר הסדרים מסכתות ידועות, להיות ידיעתם הכרחית", 
וביניהן — ״מסכת ברכות מסדר ז ר ע י ם — וחברוה בסדר 
מועד״. — אעפ״ב נשתמרה המסורת, שלפיה מקומה של 
מסכת־ב׳ הוא בראש סדר זרעים. 

צ. ק. 

3 ךנט, ברטזלד — 31-6031 1 ) 3611:01 — ( 1898 , אוגם־ 
בורג — 1956 , ברלין), משורר ומחזאי גרמני. ב׳ 

התחיל את דרכו בספרות בחיבור מחזה אפספרסיוניסטי 
בשם 13031 < : 161 > ן! 1 מ 1161 זחז 0 זד (״תופים בלילה״), 1922 , 
שבשבילו קיבל את פרס־קליסט. אה״כ כתב אופרה לימודית 
בשם 123330111 < 1£ > 3 ז 5 סס!) 311 ? 01 מס 61£ :ו £5 נן\; ("עלייתה 
ונפילתה של העיר מאהאגוני״), 1927 , שאת המוסיקה בש¬ 
בילה חיבר קורט דל (ע״ע). להצלתה מיוחדת זכה ב״אופרה 
בגרוש״ שלו ( 1929 י ז 0 ק 03036110 :נ§ 61 זס) — המבוססת על 
3 ז 6 ק 0 5 ־ז 3 § 863 ("אופרת־הקבצנים"), 1728 , של המחזאי 
האנגלי ג׳ון גי — שגם את המוסיקה בשבילה חיבר קורס 
ויל. 

התסכית של ב׳ 335 ־ 1361 ) 1,111 163 ) 1113 ? ("טיסתו של 
לינדברג"), 1929 , נחשב למופת של "התכליתיות החדשה" 
(: 530311633611 76116 <) — התנועה הספרותית, שירשה את 
האכספרסיוניזם] היה זה אחד מן הנסיונוח הראשונים 
לניצול האמצעי החדש של הראדיו לתכליות דראמאטיות 
רציניות. 

ב 1933 הוכרת ב׳ להימלט מגרמניה, ויצירותיו הוחרמו 
בגילויים של אמנות ניהיליסטית ומנוונת. את שנות־גלותו 
בילה ברוסיה, באה״ב ובשווייץ. ב 1939 כתב שורה של 
מערכונים סאטיריים מצויינים על גרמניה של היטלר בשם 
3161111610365 ־ 01 165 > £161101 11101 ! !?סז!!? ("פחד ומסכנות 
בממלכה השלישית"). כבעל השקפות קומוניסטיות חזר ב׳ 
אחר מפלתם של הנאצים לברלין המזרחית ונתמנה מנהלו 
של "התיאטרון הגרמני", ב 1951 העניקה לו גרמניה המזרחית 
את הפרס הלאומי. 

בןכט 1 לד, לא 1 פ 1 לד, רוזן— 1 ) 01 ז 03 ־ 0101861 ק 3££60 ז 0 — 
( 1863 — 1942 ), מדינאי אוסטרי־הונגארי. מ 1893 
ואילך פעל בשירות הדיפלומאטי של המונארכיה האוסטרית- 
הונגארית וב 1906 — 1911 כיהן כשגריר בפטרבורג, כאן הש¬ 
תדל בלא הצלחה לשפר את היחסים בין שתי המדינות, 
שנעשו מתוחים ביותר. ב 1911 נתמנה בניגוד לרצונו שר־ 
החוץ. הוא חשב, שאי־אפשר ליישב את הסיכסוך האוסטרי- 
סרבי אלא בכות־הנשק, והיה בין האחראים לאולטימאטום, 
שנמסר לסרביה ב 23.7.1914 ושממנו נשתלשלה מלחמת־ 
העולם 1 . ביאנואר 1915 התפטר ממשרתו וב 1916 — 1918 


שירת כפקיד גבוה בחצרו של הקיסר קארל. עם התפוררותה 
של אוסטריה־הונגאריה ( 1918 ) פרש מכל פעולה מדינית. 

. 1928 , 1908-1918 ,/(? 011 ? (/ 8 ו-<ו*ו 41 / ,ת 1 גזנ 11 ז? .? 

§ר 3 מםגךן ( 360031658301611 ), עיירה בקצה הדרומי־מזרחי 
של באוואריה באלפים הזאלצבורגיים ; בירת מחוז- 
ב׳, שהוא חבל מינהלי והיסטורי. מספר תושביה: כ 5,800 
( 1950 ). ב׳ מתפרנסת בעיקר מן התיירות, הנמשכת לאויר- 
ההרים הצח שבעמקה ( 568 מ׳ מעל פני־הים), המוגן מפני 
רוחות, לגופה הנהדר, לספורט-החורף, שסביבותיה יפות לו, 
ולמעיינות־הרפואה (מי־מלח לרחצה) שלד" רווחת כאן 
חדיטת־עץ אמנותית. — ב׳ נוסדה ב 1102 מסביב למנזר 
אוגוסטיני, ששלט במחוז עד 1803 . מ 1810 היא בתחום 
באוואריה. על ראש־הר סמוך לב׳ הקים היטלר את חווילתו 
הפרטית "ברגר,(ף", שכללה מקלט משוכלל מפני הפצצות 
מן האויר. 

ר־ ברכיה, אמורא א״י מבעלי־האגדה! מבני הדור הרביעי 
לאמוראים (במאה ה 4 לסה״ג). ב׳ היה תלמידו של 
ר׳ חלבו (ע״ע) ומסר את דבריו של רבו באגדה וכן הרבה 
מדבריהם של חכמים אחרים בתחום זה. שפע של מאמרים 
באגדה מובא בשמו במדרשים ובתלמוד הירושלמי, ומאמרים 
אחדים מובאים בשמו גם בבבלי. במדרשים מכונה לפעמים 
ב׳ גם בתואר: "הכהן". ב׳ דרש בשבחה של התורה (עי׳ 
ירושלמי, פאה, פ״א, ה״א) ובשבחם של תלמידי-חכמים (עי׳ 
בבלי, יומא, ע״א, א׳) ועורר לגמילות־חסדים: "אמר הקב״ה 
לישראל: בני, אם ראיתם זכות-אבות שמטה וזכות־אימהות 
שנתמוטטה — לכו והידבקו בחסד" (ירושלמי, סנהדרין, פ״ו, 
ה״א). הביע את הצפיה לנקמת ה׳ בצוררי ישראל (עי׳ איכה 
רבתי, ה׳, א׳) והטעים את יחודם של ישראל בעמים (עי׳ 
ויקרא רבה, כ״ז, ז׳) ואת אהבת ה׳ לישראל (עי׳ בבלי, 
תענית, ד , , א׳). ב׳ היה מנהיג ומורה־הוראה בדורו (ידוש׳ 
ברכות, י״א, ג׳), ואע״ם שמועטים הם דברי-ההלכה שלו 
שהגיעו אלינו, ניכר הדבר, שסמכותו מרובה היתד. גם בהלכה 
(ידוש׳ ר״ה נ״ח, ד׳). 

ב. ז. בכד, אגדות אמוראי א״י, ג׳, עם' 104-61 < א. היימן, 

תולדות תנאים ואמוראים, עם׳ 298-296 . 

3 ךכיה ןן נטר 1 נאי ד״נכ!ךן, ממשל, מתרגם, הוגה-דעות, 
מעתיק ונקדן עברי, שחי במאות ה 12 וה 13 — כפי 
שמסתבר, בנורמאנדיה, ובתקופה מסויימת גם באנגליה ("אי 
הים"). כינויו "הנקדן" מעיד, כנראה, שעסק בניקודם של 
ספרים עבריים. אך ב׳ ידע גם לשונות זרות ותירגם־עיבד 
כמה ספרים לעברית, בכללם את ה- 03111 2113651101165 ) 
63108 של אדלרדוס מבת, ספר־לעם במדעי־הטבע, שנתחבר 
במאה ה 12 ושב׳ קרא לו בשם "דודי ונכדי" או "השאלות" 
(מהדורת ה. גולאנץ, לונדון 1920 ). כמרכן סיכם והרצה ב׳ 
את הדעות, שהביע רב סעדיה גאץ בספרו "אמונות ודעות", 
וכן את דעותיהם של חכמים קדמונים אחדים, ב״ספר החיבור 
וספר המצרף״ (מהדורת גולאנץ, ל ונדת 1902 ). בחיבור זה 
חידש ב׳ כמה מונחים עבריים למושגים פילוסופיים. ידוע 
גם ספרו "כח האבנים" (לא נדפס), שבו מדובר על הכוחות 
המגיים שבאבנים ושאף הוא תרגום־עיבוד של ספר לועזי. 
המפורסם שבחיבוריו הוא "משלי שועלים", שתורגם־לוקט 
מספרי־משלים לועזיים, וביחוד מספר־המשלים הצרפתי 



759 


בדפיה בן נטרונאי הגי,דן—כילו, ג׳ואל 


760 


063165 ? של מאריה דד. פראנס. ב׳ עצמו אומר בהקדמתו: 
״הלא המה משלים שגורים בפיות כל צאצאי עילום / וכבר 
בספר העלום / אנשים מכל הלשונות / אך דתי מדתיהם 
שונות". בהקדמה זו כלולה הערכה של המצב המוסרי הירוד 
ביהדות אנגליה (אי־הים), כפי שנצטייר בעיניו של ב , : 
"כי הרשעים נושעים, ולא חן ליודעים, והצדיקים נאנקים, 
והמרים נמתקים, ובני בליעל עלו, והגבוהים ישפלו, והתפילה 
תפלה, והתהילה תהלה, והאלה עוולה, והמזימה זימה". והוא 
מסיים בדבריו: ״וטוב לי פת חרבה ועמלה / וזולתם ולא 
עמם בנחלה". ספר "משלי שועלים" זכה ל 18 מהדורות 
ולתרגומים ליהודית־אשכנזית ולגרמניה. מהדורה שלמה, על 
יסוד כתבי־יד, היא זו של א. מ. הברמן (ירושלים ותל־אביב 
תש״ו)! כל שאר המהדורות, ובכללן המהדורה הראשונה 
(מאנטובה שי״ז—שי״ט), נמצאו הסרות. יש שזיהו את ב׳ 
עם קרשפיה (קרשביא, קרשביהו) הנקדן, שאחד ממשליו 
(משל קיט) בכלל ב״משלי שועלים״ < אבל זיהוי זה הוא 
מחוסר יסוד. 

גם בנו של ברכיה, שישב ב״מדינת רדום" (כלומר דרום 
[ 0 ״ 61 ־!ס]), נתפרסם כמעתיק וכנקדן, ובהעתקותיו שהגיעו 
לידינו הוא מתכבד בכבוד־אביו ומכנהו "התנא והדייקן". 
ש. י. פץ, כנסת ישראל, תרמ״ז, עם׳ 203-202 ! חיים מיכל, 

אור החיים, תרנ״א, עט׳ 300-299 , סי׳ 650 ! עס׳ 614 < 
0311112 , 01088 . 13 ; 958-962 .ק , 1893 , 10 ? ,׳ £1 ז> £1 מל $01 מ £1 ) 5 
. 36-44 .ק ( 1903 ) ¥11 ,. 77.8 ./. 2 ; 180-185 .ק , 1897 , 1 ״״>*>״/ 

א. ם. ה. 

3 ך 5 ם, ניקילס — תז 6 נ 01 ז 86 1001305 א — ( 1620 , האר¬ 
לם — 1683 , אמסטרדאם), צייר, כנראה ממוצא 
בראבאנטי. אביו, שהיה מורו לציור, היה צייר הטבע־הדימם 
פיטר קלאס ( 013652 1610:0 ?) . ב 1642 נתקבל ב׳ כחבר באיגוד 
הציירים של עיר־מולדתו. ב 1677 עבד לאמסטרדאם. 

ב׳ צייר בין השאר כמה תמונות אלגוריות ודיונות 
מועטים, אך בעיקר צייד נופים, כמה מהם הולאנדיים, כגון 
כרי־מרעה, ואחדים בעלי אופי כללי או איטלקי יותר, וכן 
נופי-חורף מושלגים, נמלים, חורבות רומאנטיות, ביחד עם 
דמויות מקראיות או מיתולוגיות. ציורי־הנוף המאוחרים שלו 
שופעים חיים. כי הירבה לתאר בהם גם תמונות של רועים, 
פרות, כבשים וכלבים. על ציוריו אלה שפוך בדרך כלל אור 
חם וזהוב. 

תלמידיו של ב , היו אמנים נודעים, כגון ק. דידארדן 
( 3111111 ( 011 ), פיטר דה הוד ( 1300011 16 >) ויאן אוכטרפלט 
610 ׳! ■ 0011161 ). כן ידוע, שעבד במשותף עם הובמה ויעקב 
רויסדאל; ב׳ הוסיף בתמונותיהם לפעמים קרובות את דמו¬ 
יות האנשים והחיות, שהצטיין בציורם. יצירותיו מוצגות 
במוזיאונים הרבה, ביחוד באמסטרדאם, האג, לניבגראד, 
דרזדן, ברלין, מינכן, וינה ולונדון. 

. 1930 , 01:0 ^ 80 1121 ■ת/״מ/^ס 7 ! מת ,. 8 ,)( 810 .¥ 1156 

בר^ח־כהנים, עי ע הקן. 

בך?ח ^רון, עי ע מ?רים; פיוס, אל־. 

ןךל 3 ה, ז#ךריק פ^רוס— 118 -ט 6 ? 10 ״ 1 )ח 96 13 £ 6 ז 86 — 

( 1856 — 1934 ), ארדיכל הולאגדי. קיבל את חינוכו 
המקצועי באמסטרדאם ופראנקפורט וביחוד בציריך. לאחר 
תקופה של חיקוי אקלקטי, ביחוד של סיגנון הרנסאנס 
והסיגנון הגותי, התחיל מפתח סיגנון עצמאי ונעשה אחד 
מחלוצי האדריכלות המודרנית. ב׳ הושפע מן הארדיכל האמ¬ 


ריקני פרנק לויד־ךיט (ע״ע) והפיץ את רעיונותיו בהולאנד 
ובארצות אחרות. המפורסם בבנייניו של ב' הוא בניין 
הבורסה באמסטרדאם, המצויין בצורותיו הגאומטריות הפשו¬ 
טות, בשטיחות של הקיר, ובאפי( הכללי, שהוא מעשי וחמור. 
כן פירסם מחקרים על בעיות הארדיכלות וביחוד על שאלת 
הסיגנון בארכיטקטורה. — ב' היה מראשוני הארדיכלים 
שעסקו בבינוי־ערים, ובתפקיד זה שימש יועץ לעיריות אמס- 
טרדאם, האג ורוטרדאם. 

ברלד ( 8611301 , 8301301 ), עיר ברומניה בארץ מולדדה, 
על נהר ב׳. העיר הראשה של פלך הנקרא על שמה 
ובה כ 32,000 נפש ( 1956 ). 

ישוב יהודי מפותח למדי כבר היה קיים בב׳ בתחילת 
המאה ה 18 . ב 1738 ניתן ע״י נסידמולדאוויה צו, שלפיו 
נתמנה היהודי מרקו (מרדכי) כ״סטאחיסטי" (מנהיג) של 
יהודי ב׳ ״בהתאם לנוהג ישך. ב 1767 כבר דובר על "טור 
החנדות היהודיות״ שבב׳ וב 1819 היה בב׳ "רחוב-היהודים". 
ב 1803 היו בב׳ 53 ראשי-משסחה יהודיים < ב 1859 הגיע 
מספרם של יהודי־ב׳ ל 2,000 וב 1899 ל 5,883 ( 24.2% מכלל 
האוכלוסיה) ; ב 1930 ירד מספרם, מחמת הגירה, ל 3,727 
וב 1942 ל 3,224 . בב׳ אירעו מזמן לזמן התפרצויות אנטי־ 
יהודיות רציניות. ב 1838 הואשמו יהודי־ב׳ בחילול קדשי 
הנצרות ו 23 מחשובי־העדה וכן 3 נשים נאסרו והובאו לעיר 
הבירה > רק תמורת כסף רב ובהתערבות הקונסולים הזרים 
הוצאו לחפשי. בדצמבר 1867 נפרעו פרעות ביהודי־ב׳ על 
רקע של עלילת־דם: היהודים הואשמו ברצח של כומר, 
שעמד בראש ההסתה האנטישמית בעיר. — במחצה השניה 
של המאה ה 19 כיהן כרב בב׳ אייזיק טאובש, אחד מן 
הלוחמים על ההשכלה ועל זכויותיהם של יהודי רומניה. 

ברלן, ג׳ואל — 061836101¥ !—( 1754 , רדינג [ 8601011118 ], 
קונטיקוט — 1812 , זרנוביץ׳,' פולניה), משורר 
ופוליטיקן אמריקני. ב׳ היה מנהיגה של קבוצת סופרים 
צעירים מבוגרי האוניברסיטה של .ייל (ביניהם ג׳ון טרמבל 
[ע״ע] וטימותי דוויים [: 118111 * 01 ] — לאחר זמן נשיאה 
של ייל), שהיתה ידועה בשם "פקחי־הארטפורד"(ע״ש עיר־ 
הבירה של מדינח־קונטיקוט). לאחר ששירת ככומר בצבא 
המהפכה האמריקנית ( 1776 ) יסד עיתון בהארטפורד ( 1784 ) ! 
אך שנתיים לאחר מכן נעשה עורך־דין. הוא וחבריו 
ה״משוררים יוצאי ייל" היו בדרך־כלל שמרנים ופדראליסטים 
(כלומר, מחסידיו של אלכסנדר האמילטון) וכתבו בעיקר 
על ענייני פוליטיקה ודתן ביחד חיברו את "האנארכיאדה, 
שיר מאנגליה החדשה״ ( 1786/7 ) — סאטירה ארוכה לפי 
דוגמת שיר, שנתחבר קודם לכן באנגליה על הפוליטיקה של 
מפלגת־הטורים. — באותו זמן תירגם ב׳ את ס׳ תהילים, 
וחיבר את ״חזון־קולומבום״ ( 0011111111115 0£ 151011 ^ 116 ?" 
1787 ), שהיה נסיונו הראשון בכתיבת אפום אמריקני. ב 1788 
בא ב׳ לצרפת בעסקי־מסחר, וכשפרצה המהפכה תמך בה 
בהתלהבות, וב 1792 אף נעשה אזרח של צרפת. באותה שנה 
בא לאנגליה, שבה פגש את תומס פין (ע״ע), ובהשפעתו 
חיבר ״עצה למעמדות עדיפי הזכויות״ ( 1116 סז 6 ס 01¥1 .\ 7 
11686010601615 ׳\ 61 ?) — ניתוח של הפוליטיקה האירופית, שבו 
טוען ב׳, שהמדינה חייבת לייצג את האינטרסים של החברה 
כולה ולא של מעמד מסויים * חיבור זה, שהוא החשוב 
בכתבי־הפרוזה שלו, הוחרם ע״י ממשלת פיט ( 1793 ) וגרם 



761 


כילו, ג׳ואל — כרליוז, לואי אקמור 


762 


לקידום הדאקציה השממית בהנהגתו של אדמונד ברק. 
ב 1795/97 שימש ב׳ קונסול אמריקני באלג׳יריה; אחר־כך 
עשה הון בפאריס וב 1805 הזד לאה״ב. ב 1811 נשלח כציר 
בשליחות מסחרית לצרפת, וכשניסה להשיג את נאפולמן, מת 
מקור בעיירה פולנית. סמוך למותו, כשנתאכזב מ״נאפוליון 
הגדול", הכתיב סאטירה מרה בשם "עצה לעורב אהד 
ברוסיה". 

ב 1807 סיים ב׳ את האפוס שלו, "ה ק ו ל ו מ ב י א ד ה" 
( 1 > 13 < 1 ת 1 ס 1 ס 0 116 ־ 1 ׳), שהוא הרחבה של "חזודקולומבוס" 
הנזכר. אך חיבור זה לקוי בארכנות ובהעדר מעוף פיוטי. 
כיום זכור ב׳ בעיקר כמחברה של הפאסטוראלה ההומוריסטית 
והנעימה "ךיסת הקמח״ ( 1793 , 1111£ > 1 >ג 1 ? ץ 11381 116 ־ 1 ), 
הנותנת בסימון החיאי־בורלסקי ביטוי לרגשותיו של פאטריוט 
אמריקני שגלה לאירופה, כשהוא מעלה על נם את סגולותיו 
של מאכל לאומי. 

,!)■י 3 ״\ 40 ז ״ 1 ; 1895 , 7011001 / 0 01071 ! 7/1000 ,ז 10 עד . 0 - 1 ג 
ץ 1 ז 7.11 7/10 , 101 ) 2110 . 4 > .ז ; 1943 , 11/115 00710100110111 ס!{'!' 

ס?! 00011714 7/10 , 5505 גי 1 005 .ן ; 1943 ,. 8 ./ / 0 15 ( 00 
. 256-380 .עק , 1941 , 00 510011 

ש. י. כ. 

3 ר^טה ( 2311603 ), עיר־נמל במחוז ברי (ע״ע), בחבל 
אפוליה (ע״ע) שבאיטליה! שוכנת על חופו של 
הים האדריאטי, כ 8 ק״מ דרומית־מזרחית לשפכו של נהר- 
אופאנטו לים. מספר תושביה כ 64,000 ( 1949 ). — ב׳ היא 
נמל המסחר והמג החשוב ביותר שבין אנקונה ובארי והיא 
משמשת מרכז לעיבוד התוצרת החקלאית של עמק אופאנטו 
ושוק לתוצרת זו. תעשיותיה העיקריות: מלט, יין, כוהל, 
שימורי מזונות, מוצרים כימיים (בכללם תרופות) ועורות. 
מן הבניינים שבעיר, שיש להם ערד אמנותי, חשובים ביותר 
הקתדראלה, שהוקמה במשך המאות ה 12 — 15 , הכגסיה על 
שם הקבר הקדוש, טירה מבוצרת מן המאה ה 16 וכמה 
ארמנות-אצילים מן המאות ה 16 וה 17 . 

ב׳ ידועה מן המאה ד> 3 לפסה״נ בשם ברולום ( 83111111111 ). 
בתקופה הרומית שימשה חוף־דחצה לקאנו׳סה ( 0311053 ) 
הסמוכה לה. מ 1190 , לאחר שנצרת נפלה בידי המוסלמים, עד 
תחילת המאה ה 19 שימשה ב׳ מושב לארכיהגמון של נצרת 
(שהיה ארכיהגמון אך ע״פ תארו וללא חוג-פעולה). במל¬ 
חמות, שניטשו בין הצרפתים והספרדים בתחילת המאה ה 16 
על השלטון באיטליה הדרומית, נפגעה ב׳ קשה ב 1503 
ו 1528 . ב 1503 נמצאה במוקד־המלחמה ונתפרסמה במלחמת־ 
הביניים (״ההתגרות של ב׳״ — . 8 ! 1 > 13 > 115£1 >), שנתקיימה 
לפני חומותיה בין 13 צרפתים ו 13 איטלקים. במקום הקרב, 
שבו ניצחו האיטלקים, הוקמה מצבת־זיכרון. גם הטבע פגע 
בב׳ (ביחוד ע״י רעש ומגפות) והיא ירדה לדרגת עיירה. 
מסוף המאה ה 18 ואילו היא חוזרת ומתפתחת. 

ב׳ רחוקה כ 12 ק״מ מטרני (ע״ע), שבה היתה קהילה 
יהודית חשובה ביה״ב. ב 1501 ישבו בב׳ דון יצחק אברבנאל 
(ע״ע) ודון יהודה בגו, 

בדלי, וילים סס יל, בארון - 1 מ* 1 , 1 ״ ש 0 111301 !^ 
[א 1618111 ־ 8111 ] ץ 61116 זנ 81 — ( 1520 — 1598 ), מדינאי 
אנגלי. ב׳ היה בן למשפחת בעלי־אחוזות במחוז לינקולן, 
שרכשה לה נכסים מרובים בימיו של הגרי 7111 (ע״ע) ע״י 
קניית אחוזות של מנזרים. בין 1535 ו 1541 למד ב׳ באוניבר¬ 


סיטה של קימבריג׳ וקנה לו השכלה רחבה. אח״כ פעל 
כעורך־דין מצליח בלונדון וב 1548 נעשה מזכירו של הדוכס 
מסומדסט (ע״ע), שהיה באותם הימים השליט־בפועל באנ¬ 
גליה. לאחר שזה האחרון הודח ממשרתו( 1549 ) היד ב׳ כלוא 
חדשיים, אך עד מהרה רכש את אמונו של הדוכס מנורתסבר־ 
לנד, יורשו של סומרסט, וב 1550 נתמנה אחד משני המזכירים 
של הממלכה. בתקופת כהונתו זו הנהיג, בין השאר, תיקונים 
חשובים בשיטות־המסחר. בימי מלכותה של מרי 1 ( 1553 — 
1558 ! ע״ע) לא השתתף ב׳ בממשלה. הוא ישב באותם 
הימים באחוזותיו והתחיל בונה את ארמונו המפואר 
( 1101156 . 8 ) על־יד סטאמפורד שבמחוז־לינקולן! אך היה 
קשור קשר חשאי לאליזבת (ע״ע), וזו מסרה לו — מיד לאחר 
שעלתה על כיסא־המלוכה ( 1558 ) — את ההנהגה המדינית 
של אנגליה, שנשארה בידיו עד סוף ימיו. ב , היה אנגלי 
לאומי, גאה ונלהב. נתאחדו בו כוח שיקול זהיר עם כוח 
ביצוע, והחלטותיו בענייני־דת נבעו מנימוקים מדיניים בלבד. 
הוא הוציא לפועל את ניתוקה הגמור של אנגליה מכנסיית- 
האפיפיור, היה אחראי להוצאתה להורג של מרי סטיוארט 
( 1587 ! ע״ע) ותיכנן את המלחמה המוצלחת נגד ספרד 
( 1588 ). — ב 1571 העניקה לו המלכה את התואר "לורד ב׳". 

י 1 ! 111 ״ 5 .€ .(/ ;' 1906 ,. 8 10051 05001 7/10 ,־ 1 מט 44 . 8 .א 

20111 > 00011 1 ( 50000100 . 140 ,[> 62 א .ש ; 1934 , 00011 1111000 

()<10001 811x111)01/1, 1955 . 

ברליזז, לו אי אקטזר — 1102 ־ 861 ־ 160:01 ־ 1 00015 — 
( 1803 , על־יד גרנובל — 1869 , פאריס), קומפוזיטור 
צרפתי. בהשפעת אביו, שהיה רופא, התחיל ב׳ מתמחה 
ברפואה. אך ב׳ שאף להיות מוסיקאי, ולפיכך זנח את לימוד 
הרפואה, נכנם ב 1826 לקונסרוואטוריון בפאריס ולמד אצל 
ז/ פ. לסיאר (■ 1.650601 ) ואח״ב גם אצל רייבה ( 8616113 ). 
באותן השנים התאהב בשחקנית הנריאטה סמייתסון, שאדי- 
שותה אליו הביאה אותו לידי יאוש. את אהבתו, אכזבתו 
ויאושו ביטא ביצי¬ 
רתו הידועה ביותר: 
"הסימפוניה ד,פאנ* 
טאסטית, אפיזודות 
מחיי אמן״ ( 1830 ). 
באותה שנח, שבה 
כתב סימפוניה זו, זכה 
ב״פרס רומא", שאים־ 
שר לו לבקר באיט¬ 
ליה ( 1831/32 ). ב׳ 
לא נתרשם משרידי 
התרבות הקלאסית 
שמצא באיטליה, אלא 
מן האופי הפראי ודד 
רומאנטי של הארץ, 
כפי שתיאר אותו בסימפוניה שלו ״הארולד באיטליה״ ( 1834 ). 
לאחר הרפתקת-אהבים חדשה, שנסתבר בה עוד קודם שיצא 
לרומא, חזר לפאריס ונשא את הנדיאטה סמיתסון, שלסוף 
השיבה לו אהבה ( 1833 ). הכשלון החרוץ, שנחלה בפאריס 
( 1838 ) האופרה החדשה שלו, "בנונוטו צ׳ליני", גרם, 
שמאז ואילך כתב בעיקר בשביל אולם-הקונצרטים. אך 
בתחום זה נתקל בקשיים ממין אחר. במאה ה 18 עדיין כתבו 
המלחינים לפי דרישותיהם של מארגני חגיגות או אסיפות 



לואי איזטור פרליוו 



763 


פרליוז, לואי אר,טור—ברלין 


764 


מסויימות, שהקהל היה בא אליהן ממילא, אך ב' היה נוהג 
לכתוב לפי רוחו, ולפיכך היד, צורך לשדל את הקהל, שיבוא 
אל הקונצרטים שלו. ב׳ הוצרך לארגן קונצרטים אלה ואף 
לממנם, ולא הצליח בדבר! משום כך הוכרח להרוויח את 
לתמ 1 גם כסופר ומבקר בענייני־מוסיקה ומ 1859 ואילך 
גם כספרן בקונסרוואטוריון. רק פעם אחת בחייו ( 1839 ), 
כשקיבל שי כספי גדול מן הכנר פגניני כאות הערצה 
לכשרונו, כתב ב׳ מוסיקה ("רומיאו ויוליד,״ — סימפוניה 
דראמאטית, 1838/9 ) כשהוא סטור מדאגות כלכליות. 

בינתיים הורעו היחסים בין ב׳ ואשתו. מתוך שאיפה 
להיות רחוק מביתו, וכן לנצח על יצירותיו גם מחוץ לגבולות 
צרפת, הירבה ב׳ בנסיעות לתו״ל, ובין השאר ביקר בבלגיה, 
אנגליה, גרמניה, אוסטריה ורוסיה. בכל מקום נתקבלו יצירו¬ 
תיו בתשואות. אתר מותר, של הנריאטה ( 1854 ) נשא את 
ידידתו הוותיקה (מ 1840 ) מארי ריסיו ( 81 x 10 ). כמה שנים 
לאחד מכן עכרו את דוחו כשלונות מוסיקאליים(אי־ההצלתה 
של האופרה "הטרויינים") ואסונות משפחתיים (מיתתם של 
אשתו השניה ובנו היחיד). שנותיו האחרונות עברו עליו 
מתוך בדידות ועגמת־נפש. 

ב׳ היה הקומפוזיטור הצרפתי הרומאנטי החשוב ביותר. 
ביצירותיו שאף ליתן ביטוי לשפע של רגשות, עדינים וסו¬ 
ערים כאחד, באמצעים מוסיקאליים חדשים ועזי-רושם. הרעיון 
השליט ( 100 £1x2 >נ׳ 1 ) ב״סימפוניה הפאנטאסטית", החוזר בכל 
פרקיה בשינויים מסויימים, הוא — כיסופים לדמות של 
אשה אהובה. בין המצבים הנפשיים, שניסה לתאר בסימ¬ 
פוניה זו, היו "נחשול של תשוקה, הלומות בלי גבול, הזיות, 
התפרצויות של רגשי רוך וקנאה, זעם ופחד", ולביצוע 
הו־קויאם שלו היה לו צורך במקהלה, תזמורת מרכזית ו 4 
תזמורות־עזר, שכללו ביתד כ 500 — 800 משתתפים. תיזמורו 
המבריק, המלא גונים, הפתעות וחידושים (שהשפיע במידה 
מכרעת על התפתחותה של התזמורת החדישה), בא גם הוא 
להגדיל את עצמת הביטוי. ב" ביקש לתאר באמצעות המוסי¬ 
קה את הנשגב ואת הגרוטסקי בעת ובעונה אתת — דבר, 
שלפי הרומאנטיקן רקטור הוגו, היה עיקר תפקידה של האמ¬ 
נות בכללה. מכאן לא היד, אלא צעד אהד לבאנאליות, מצד 
אחד, ולהפרזה, מצד שני — שני ליקויים גדולים, שאנו 
מוצאים לפעמים אצל ב/ "במוסיקה של ב", אמר שומאן, 
"יש דברים, שאי אפשר לסבול אותם, דברים אחרים, שהם 
מצויינים, ועוד שהם גאוניים ממש. ב׳ מזכיר לי לפעמים את 
המלך ליד, חסר־היכולת, בכבודו ובעצמו". 

בדומה למה שאנו מוצאים אצל רומנטיקנים אחרים, מת¬ 
עורר דמיונו המוסיקאלי של ב׳ ע״י דברים שאינם קשורים 
בצליל דוקה, אלא בתמונות או מאורעות שהם מעבר לתחום 
המוסיקה, כתנועה ותמונה ציוריות ("קארנוואל ד 1 מאי") או 
דמויות מן הספרות שהיתר, חביבה על בני־זמנו ("פאוסט" 
של גתה). מפני־כן היה ב , גם אחד ממעצביה החשובים של 
המוסיקה התכניתית ושאף לתאר באמצעות צלילים תמונות, 
מאורעות וחזיונות מיוחדים (כגון ההליכה לגרדום ב״הסימד 
פוגיה הפאגטאסמית"). אך מהלך העלילה הפיוטית הספרותית 
הפריע בדרך כלל לפיתוח הרעיונות המוסיקאליים בתוך 
המסגרת הסימפונית. ב׳ ביקש פתרון לבעיה זו ע״י יצירת 
סימפוניה לתזמורת ולקול כאחד. מפני־כן כתב את "רומיאו 
ויוליד," כ״סימפוניה דראמאטית למקהלה, לקולות סולו 
ולתזמורת" ואת "דרכו של פאוסט לגהינום" כ״סיפור 


דראמאמי". אך הפתרון של ב׳ לא תמיד עלה יפה. ליסט 
(ע״ע) פיתה את ה״רעיון המרכזי" של ב׳ לשיטת הלייטמו־ 
טיווים ואת הסימפוניה התכניתית לפואמה הסימפונית. 

נוסף על היצירות, שהוזכרו למעלה, חיבר ב׳ "סימפוניית 
אבל ונצתון", בשביל תזמורת צבאית, תזמורת כלי מיתרים 
ומקהלה ( 1840 )< "ילדותו של ישו הנוצרי", אוראטוריד, 
( 1850/54 ) ! ״תפילת־הודיה״ (רתססם 10 ׳), לקולות סולו, 
מקהלה ותזמורת ( 1849/50 )! ״לליו ( 1.6110 ) או השיבה 
לחיים״, מונודראמה ( 1831 ) ! "באמרים ובנדיקט", אופרה 
קומית ( 1862 ), מאמרים הרבה על עגייני־מוסיקה וספר מקיף 
וחשוב ביותר על התיזמור ( €1 1 ז 10 :ז 3 :ז 1 ז 11111€ ז] 15 ז 1 ' 1 ) 0 :! 1 ג־ 1 , 1 ' 
1844 , 1105 ־ 00601 ! 11 ס 1 :! 3 ־ 110511 :>זס 6 ; הוצאה מורחבת 1856 ). 

ב׳ חיבר גם אוטוביוגראפיה בשם "זכרונות"( £5 : 1011 מ 46 !ז), 
שנתפרסמה לראשונה ב 1870 . 

; 1934 111 ( 0714 1 ז 10 \ )!<'! . 8 .ח ,■״״ז״ד • 1 .ז*י 

)<ן £1170 ' 1 1 ) . 8 , 011112105 ? 86 . 3 > ; 1938 ,. 8 . 74 , 1111101 . 14 .ן 

,/() 71111 ) 0 811 11 חס 801102 , 21111 ־ £31 .ן ; 1939 ,) 11 [>ו 07710711 ז 

. 1956 

מ. כ. 

בןליכי^ן, (.ץ [מב ׳ ] — ח 12 £ ז 1 ו 1101 ־ 1361 חס , !־ 0612 — 
( 1480 — 1562 ), אביר גרמני. כשהיה בן 24 נקטעה 
ידו הימנית בקרב ובמקומה הותקנה לו יד־ברזל! מאז כינוהו 
"האביר בעל יד־הבדזל". הוא השתתף בקרבות הרבה בגרמ¬ 
ניה הדדומית־מערבית וגם במלחמותיו של הקיסר קרל ^ 
(ע״ע) נגד התורכים ( 1542 ) ונגד צרפת ( 1544 ). ב 1525 היה 
זמן קצר ממפקדי האיכרים המתמרדים. — ג׳ חיבר אוטוביר 
גראפיה, שהיא תעודה כנה ומלאה עניין למנהגים ולהשקפות 
של בני-זמגו, ביהוד של מעמד־האצילים. היא נדפסה לראשו¬ 
נה ב 1731 (הוצאה הדשה: 1916 ) ושימשה מקור למחזה 
"ג׳ מב'" של גתה הצעיר. 

!) 4 ) 02101110111 ,ו 553€1 ס 14 ־ת;> 2 ת 0111 נ 14011 ¥011 0612 .? 

- 171 ) 81111 ) 1011 ) 11 ) 4 ■ 1 ) 0 , 1-3112 ? , 3 > ; 1861 ,. 8 . 0 . 0 )■ 81110 

* 1943 

בן־לין ( 1111 ־ 801 ), לשעבר — עיר-הבירה של מלכות-פרוסיה 
(עד 1871 ) ולאחר מכן של גרמניה (עד 1945 ) 1 
הגדולה בערי גרמניה והשלישית בגדלה בין ערי אירופה. 
מספר תושביה כ 3.5 מיליון ( 1955 ). שטחה: כ 884 קמ״ר, 
שמתחלקים (מיוני 1945 ואילך) ל 4 תחומי־כיבוש: במזרח 
ובצפון־המזרח — התחום הסובייטי: כ 403 קמ״ר עם אוכלו- 
סיה של 1.19 מיליון ( 1953 )! בדרום — האמריקני: 291 
קמ״ר, 1.053 מיליון נפש! במערב — הבריטי: 165 קמ״ר, 
0.644 מיליון נפש! בצפון— הצרפתי: 24.5 קמ״ר, 0.449 מיל¬ 
יון נפש. 3 התחומים של מעצמות־המערב מאוחדים בהנהלה 
מוניציפאלית אחת! ב׳ המזרחית, שהיא בירת ה״רפובליקה 
הדמוקראטית הגרמנית"(הקומוניסטית), היא עיירה נפרדת. 

ב׳ שוכנת בלב השפלה הגרמנית הצפונית, במרזב הקד- 
הוני הגדול (ע״ע אירופה, עט׳ 105 < וע״ע גרמניה, איזור- 
השפלה, עט׳ 400 ), במקום שהוא צר ונוח־ביחס למעבד 
מדרום לצפון. במרזב זה עובד גהר שפרה, החוצה את העיר 
ונשפך בקצה המערבי לנהר האול, פלגו של נהר אלבה. ב׳ 
יושבת כמעט במרחק שווה מן הנהרות אלבה ואודו/ ותעלות 
מחברות אותה עם שגי הנהרות הללו, ובאמצעותם עם רשת 
התעלות של גרמניה כולה. קודם 1945 היתד, ב׳ נמל־הנהרות 
השני בהקף־תנועתו במדינה (אחר דיסבורג שבחבל־הרור). 
ב׳ מרוחקת ממרכזה של גרמניה גם לצפון וגם למזרח. ב 1914 



765 


כרלץ 


766 



בר?י 1 : ת<ןח־פירםטגראם 5 אזזר י 8 שוקנ^ 1952 


היתה קרובה לגבול המזרחי יותר מלמערבי( 280 ק״מ לעומת 
430 ק״מ); ב 1919 — 1939 היה הגבול המזרחי רחוק מב׳ רק 
כ 160 ק״מ; וכיום אך כ 80 ק״מ בלבד. 

גבהה של ב׳ הוא בממוצע כ 45 מ׳ מעל םני*ד,ים. הנקודה 
התחתונה היא על שפת נהר־האול, במערבה של העיר ( 30 מ׳ 
מעל פני-הים); העליונה היא בגבעת־מיגל (מיגל־ברג) 
שבדרום־המזרח ( 115 מ׳ מעל פני־הים ו 83 מ׳ מעל פניה'של 
ימת־מיגל). גבעה זו ועוד כתריסר גבעות נמוכות ממנה הן 
מורנות של הקרחון הקדום. ימת־מיגל (שטחה: כ 7.5 קמ״ר) 
היא הגדולה בימות שבתחום־ב/ שכולן הן פרי פעולתו של 
הקרחון הקדום. גם אדמתה של ב' היא משקע הקרחון: חול, 
טיט ואבני־גרור קרחוניות. חלק ניכר משטח־העיר הוא 
אדמת־ביצות שיובשה. הצמחיה הטבעית היתד. כאן יער 
ועד היום קיימים בסביבות ב׳ שטחים רחבים של יערות 
מטופחים בידי אדם. יער, ימות ונהרות־מסתעפים־לזרועות 
הם היסודות של יפי־הנוף בפרברי ב׳ ובסביבתה. 

ב׳ חסרה תכנית כללית אחידה, וברבעיה השונים ניכרים 
תיכנונים חלקיים מתקופות שונות. קדמותו של גרעין־העיר 
שבמרכז הכרך ניכרת ברשת של רחובות קטנים. מתקופה 
מאוחרת יותר הן סביבות המוכות הגדולות, שמהן מסתעפים 
רחובות ב 6 — 9 כיוונים. השפעת תנאי־הטבע על כיווני הרחו¬ 
בות ניכרת במה שהקווים הישרים הארוכים ביותר הם בכיוון 
המרזב, כלומר ממזרח למערב. הארוך בקווים הללו מתחיל 
מזרוע השפרה, שהקיפה את כפר ?!לן הקדום (ד׳ להלן, 
היסטוריה),'ונמשך מערבה (בשמות אחדים: אונטר־דדלינדן, 
שאךלוטנבוךגר-שוםה, ועוד) לאורך של 11 ק״מ! הרחוב 
הארוך ביותר מדרום לצפון הוא רחוב־פרידריך, שארבו 
3.5 ק״מ. 

בגרעין הקדום של ב , ובשטח שממערב לו, שהם בתחום 
הסובייטי, ובשטח שמדרום־מערב לגרעין, שהוא בתחום האמ¬ 
ריקני, התרכזו מוסדות השלטון העליון של הרייך הגרמני ושל 


פרוסיה, באנקים ובתי־מסחר גדולים, האוניברסיטה ובתי- 
נכות ממלכתיים. חלק זה של ב׳ נפגע ביותר בימי מלחמת- 
העולם 11 ובנייני־־התפארה שהיו בו נהרסו. בחלק המזרחי של 
ב׳, שאף הוא בשטח הסובייטי, מרובים בתי*החרושת ושכונות- 
הפועלים. בפרבר פאנקויב שבחלק זה מרובזים מוסדות־ 
השלטון של גרמניה המזרחית. בתחום האמריקני נמצאים 
שדד,־טמפלד, 1 ף, הגדול והמשוכלל שבשדות־ד,תעופה של ב , , 
ושכונות של אמידים. בתחום הבריטי נמצא גן־העיר המרכזי 
הגדול, ששמו טירגארטן( 2,550 דונאם), סימנסשטאט, הפרבר 
שבו מרוכז רובה של תעשיית־החשמל, וכמה שכונות־גנים. 
התחום הצרפתי הקטן מיושב בצפיפות מרובה ע״י פועלים, 
ובו בית־הסוהד הגדול שבגרמניה. קודם שחרבה במלחמת 
1939 — 1945 נמצאו בב׳ בניינים נאים, ציבוריים ופרטיים, 
מרובים, אבל חשיבות אמנותית מיוחדת לא היתה אף לאחד 
מהם. רובם של בנייני-התפארה הוקמו מחדש בתבניתם 
הקודמת ז כמד, מהם, ובכללם ארמון־הקיסר (שהיה בגרעין 
הישן), לא חודשו, ועייהם פונו. תל עיי־המפולת שנערם 
בקצה העיר עולה במקצת בגבה( על הגבעה העליונה הטב¬ 
עית. שכיות־ד,אמנות, שנמצאו בבתי־הנכות, ניצלו, כי פונו 
מב׳ בעוד מועד; אבל כסה מהן נעלמו (מזבח-פךגאמון 
ועוד). 

מקור־פרנסתה העיקרי של ב׳ היא התעשיה: מכונות 
ומכשידי־חשמל, מכונות לצדכי התעשיה והחקלאות, קטרים, 
קרונות־רכבת, טכסטיל, מצרכים כימיים ודפוס. המסחר נפגע 
ע״י חלוקת־גרמניה וצימצומו של תחום־גרמגיח במזרח. קודם 
המלחמה היתד, האוניברסיטה של ב׳ הגדולה שבגרמניה. 
כיום קיימות בב׳ שתי אוניברסיטות, הישנה בשמח הסובייטי 
והחדשה בב׳ המערבית, ושתיהן יחד אינן שקולות במניין 
מוריהן ותלמידיהן ובערכן המדעי כנגד האוניברסיטה שמלפני 
המלחמה. שתי הספריות הגדולות שבב׳ — ד,ספריה המדעית 
הציבורית (בעבר: הספריד. המלכותית) וספריית האוניבר־ 








767 


ברלין 


768 



כרלי!. הכנסיה הצרפתית, טז הטאה ה 18 , נהרסה גמלחטת־וועולם 11 

סיטה — הצילו במעט את כל רכושן מן החורבן. שאיים 
עליהן בימי מלחמת-העולם 11 , ושתיהן נמצאות בתחום 
הרוסי, שבו נמצאים גם בתי־הנכות הגדולים. 

א. י. בר. 

היסטוריה. נראה, שהשם ב׳ הוא סלאווי. כשהשסח 
נכבש ע״י מתיישבים גרמניים בסוף המאה ה 12 , נתהוו 
במקום זה שני ישובים: ?!לן (ת £611 ) — על האי שבתוך 
נהר שפרה, וברלין — על הגדה הצפונית של הנהר. 7 ןלן 
נזכרת'לראשונה בתעודה מ 1237 , וברלין — בתעודה 
מ 1244 . שני הישובים הללו, שבתחילת המאה ה 14 התחברו 
לעיירה אחת, שימשו מאז גרעינה של ב/ ב 1308 עמדה ב׳ 
בראש הברית של ערי־הסביבה, שנוסדה כדי לשמור על 
הביטחון בדרכי-המסחר, ובאותם הימים גם הצטרפה להנזה 
(ע״ע). אבל ב 1442 ביטל פרידריך 11 , נסיך ברנדנבורג 
(ע״ע), את המינהל העצמאי של העיר, דיכא ב 1448 מרד 
של אזרחיה וגרם, שב׳ תיפרד מן ההאנזה. מ 1486 ואילך 
שימשה ב׳ מושבם של נסיכי־בראנדנבורג. 

במאה ה 16 התפשטה ב׳ עד הגדה השמאלית של השפרה,. 

ב 1600 הגיע מספר תושביה עד 14,000 לערך, אך כתוצאה 
ממלחמת שלושים השנה ( 1618 — 1648 ) ירד מספר זה עד 
6,000 . בתקופת ממשלתו של פרידריך וילהלם ( 1640 — 1688 ! 
ע״ע) זכתה ב׳ להתפתחות ניכרת, בין השאר מחמת חפירת 
התעלה בין הנהרות אלבה ואודר (נפתחה ב 1668 ), וכן משום 
שט 1685 ואילך התיישבו בה הוגנוטים צרפתיים, שביניהם 
היו בעלי־מלאכה מוכשרים ושהיוו, באותם הימים, כ 20% 
של או׳כלו׳סיית־העיר. מ 1701 , עם הקמתה של מלכות־פרוסיה, 
היתה ב׳ עיר־הבירה של מלכות ז(. ב 1737 הוקפו ב׳ ופרבריה 
בחומה לצרכי גביית־מכס. מספר תושביה עלה בינתיים 
ל 100,000 . 

במלחמת שבע השנים ( 1756 — 1763 ) נכבשה ונשדדה ב׳ 


פעמיים: ב 1757 על־ידי האוסטרים וב 1760 על־ידי הרוסים. 
ב 1806 — 1808 היתה בידיו של נאפוליון. מסוף המאה ה 18 
ואילך נעשתה ב׳ גם מרכז רוחני חשוב, שערכו גדל ביותר 
לאחר שנוסדה בה האוניברסיטה ( 1809 ). 

בתקופת ה״מהפכה התעשיינית" התפתחה ב׳ לעיר- 
תעשיה, ומספר תושביה הגיע ב 1861 לססס, 550 . באותה שנה 
פורקה חומת־המכס הנזכרת. מכאן ואילך — וביחוד משהוקמה 
האימפריה הגרמנית ( 1871 ), שב׳ שימשה עיר־הבירה שלה — 
נמשכה התפתחותה של העיר בצעדי־ענק. ב 1880 הגיע מספר 
אוכלוסיה למיליון הראשון, ב 1910 לשני. חוץ מזה נתפתחו 
בקרבתה של ב׳ חמש ערים: 


שרלוטנבורג .... 300,000 ת׳ 

קלן החדשה ( 61111 .£- 611 א) 280,000 " 

ליכטנברג .... 150,000 " 

שנברג( 8 ז 0 ל $€ 11611 € ) . 220,000 " 

וילמרסדורף .... 160,000 " 


(ב 1871 : 
( " 
( " 
( " 
( " 


( 21,000 
( 11,000 
( 10,000 
( 5,000 
( 2^)00 


ועוד כ 50 פרברים נוספים. למעשה היו כל אלה חלקים של 
ב׳, אבל בדרך רשמית נתאחדו עמה רק ב 1920 . על־ידי כך 
נתרחב שטחה של ב׳ מ 60 קמ״ר ל 900 קמ״ר, ומספר תושביה 
גדל עד ליותר מ 4 מיליונים. ב׳ היתה אז עיר־התעשיה 
הגדולה ביותר ביבשת־אירופה. 

ב 1943 — 1945 ניזוקה ב׳ קשות ע״י הפצצות מן האויר 
ובימי המלחמה האחרונים ( 23.4.1945 — 2.5 ) ע״י הקרבות בין 
צבאות גרמניה ורוסיה. מספר תושביה ירד מ 4,340,000 ל 3 
מיליונים. אחר שביתת־הנשק ( 8.5.1945 ) שלטו הרוסים בכל 
העיר, אך ביולי 1945 נכנסו גדודים אמריקנים, בריטיים 
וצרפתיים לחלקי ב׳ המערביים. העיר נתחלקה ל 4 איזורי־ 
כיבוש (ר׳ למעלה) וניהולה נמסר לוועדת מפקדים צבאיים 
של 4 המעצמות. ועדה זו החזירה באוגוסט 1946 לב׳ את 
מינהלה העצמאי: נבחרו מועצת־העיר וראש־העיריה! אך 
עד מהרה נתגלו סיכסוכים בקשר למינהל־העיר בין הרוסים 
ובין המערב. קשיים אלה הגיעו לשיאם כשהרוסים ניסו 
להשתלט על ב׳ כולה (יוני 1948 ) וניתקוה מגרמניה המער¬ 
בית (ע״ע גרמניד״ עכד 481 ). ניסיון זה נכשל, וב' 
המערבית נשארה חלק של הרפובליקה הפדראלית החדשה < 
אך העיר נתחלקה לשתי ערים נפרדות, ב׳ המערבית, שהיא 
בת 4 י 2 מיליוני תושבים, וב׳ המזרחית, שהיא בת 4 * 1 מיליון 
ת׳. זו האחרונה היא בירת הרפובליקה של גרמניה המזרחית. 
משום שב׳ המערבית מוקפת מכל צד ע״י שטחים של גרמניה 
המזרחית, מצבה הכלכלי קשה, וממשלת הרפובליקה הפדרא¬ 
לית צריכה לעשות מאמצים מיוחדים כדי לקיים את החיים 
הכלכליים בחלק זה של העיר. 

, 11141715 {ד**{) 5 5 ) 8 1 ( ) 110718614 . 0118 ^ 1 1 ) 1111 81081 ,. 8 , £11118 
71 ) 15112 )$ 5 ) 8 ) 11 ( 110 ( ) 4 )€ . 1688-1840 . 8 ,־ 0€1££1 .£ ; 1952 
,. 8 151101 )/ 111111 7 ) 8 ) 11 () 11 () 5 )€ , £€02 ; 1895 , 715 )< 1 )^ 1 

- 1/0114110 ) 11 1 )/ 214 11 ) 1 ( 214850 י 0 ׳ 01 נ 14€111 .£ ; 1910/18 י 4€ ס 02 4 
.£ . 0 , £3460 .£ ,* 1 >ס 0 ז* . 14 ; 1927/29 , 1789-1919 , 11 ) 11 
1200 ת 143£€ . 0 ; 8 1937 81081 ' 1 ) 8 ) 11 ( 110 /) 5 ) 02.0461 0 
,ת ¥€1£11 \ .? ; 8 1952 , 1516714112 ) 2 " 1 ) 8 ז 1/0 . 8 ,€׳\ £3 . 0 .ק 1104 
, 8 ) 11/18 ( 1 .£ ; 1954 , 1888-1918 , €10712 1171 . 8 

. 1955 
א. מ. י. 


יהודים. 1 . הקהילה הקדומה ( 1295 — 1573 ). 
היהודים, שנמנו על התושבים הוותיקים ביותר בכפרי הדיי¬ 
גים קלן (ח £611 )־ברלין, נזכרים לראשונה באיגרת של מו¬ 
עצת ברלין מ 28 באוקטובר 1295 , האוסרת על הצמרים לספק 
חוטים ליהודים. ה״זכות על היהודים" היתד, בידי רוזן- 
הספר, שט 1317 ואילך מישבן אותם בצורות שונות לעיריד, 





769 


ברלין 


770 


וקיבלם בחזרה ב 1363 . אבל מיסיהם נגבו ע״י העיריה בשם 
שר־המדינה. לישוב העתיק ביותר ב״חצר היהודים הגדולה", 
"הצר היהודים הקטנה" וב״רחוב היהודים" היה מתחילה 
במידת מה אופי של רובע־יהודים, אך גטו לא היה קיים בב/ 
וכמה מן האמידים היו גרים אף מחוץ לתחומים הנזכרים. 
מתחילה היו יהודי־ב׳ מובאים לקבורה בעיר שפנדאו, ורק 
אחר 1543 הוקם בית־קברות בב׳ גופה. 

יהודי־ב׳ עסקו בעיקר במסחר, מלאכה (במידה שהדבר 
לא נגע בזכויותיהן של אגודות האומנים), בחלפנות, שולח¬ 
נות, ועוד. מספרם של האמידים ביניהם היה קטן. הם שילמו 
מיסים בעד שחיטה, מסחר בבשר, חתונות, ברית־מילה, 
קניית־יין, קבלת יהודים חדשים כתושבי-ב , , שימוש בבית- 
הקברות וכד/ 

בימי ״המגפה השחורה״ ( 1348 — 1351 ) נשרפו הבתים 
ב״חצר היהודים״ ותושביהם נהרגו או גורשו מן העיר. מ 1354 
שוב השתקעו יהודים בעיר, אך ב 1446 נאסרו יהודי ב/ עם 
כל שאר יהודי בראנדנבורג, וגורשו מן הארץ לאחר שרכושם 
הוחרם. שנה לאחר מכן שוב התחילו חוזרים יהודים לב׳, 
וב 1453 — 1474 נרשמו בפנקס-האזרחים העתיק ביותר 22 
מקרי התאזרחות של יהודים. עוד ב 1509 נתקבלו כמה יהודים 
אמידים במדינת בראנדנבורג, אבל ההתנגדות של המעמדות 
הביאה לידי השואה של 1510 . היהודים נאשמו בגנבת כלי- 
קודש ולחם־הקודש מכנסיה כפרית סמוך לב , ; אע״פ שהפושע 
האמיתי היה ידוע, נאסרו ונחקרו 111 יהודים; 51 מן הנחקרים 
נשפטו למוות ומהם נשרפו 38 יחד עם הפושע האמיתי(שהיה 
נוצרי) ב 10 ביולי 1510 (י״ב באב ר״ע) בכיכר השוק החדש. 
דינם של שני נאשמים שהמירו "הומתק" להתזת ראשיהם, ורק 
רופא־עיניים שהתנצר זוכה. היהודים גורשו ממחוז בראנחד 
בורג. בהשתדלותם של ר׳ יוסף איש רוסהיים ופיליפ מלאג- 
כמון הוכח באסיפת המושלים בפראנקפורט ע״נ מיין ב 1539 , 
שהנידונים היו חםים-מפשע. הקורפירסט יואכים 11 ( 1532 — 
1571 ) חזר והתיר ליהודים לגור בערים, וב 1543 נתקבלו 
יהודים כתושבים בב׳ בניגוד לרצונם של העירונים. ב 1571 , 
בזמן הגירוש הכללי מבראנדנבורג׳ גורשו היהודים "לעולם 
ועד" גם מב׳, ובמשך מאה שנה מאז לא נראו אלא לעיתים 
רחוקות יהודים בודדים בעיר. ב 1663 בערך הותר ליהודי- 
החצר ישראל אהרן, הספק של הצבא וחצר־הקורפירסט, 
להשתקע בב׳ עם משפחתו. 

2 . הקהילה החדשה. אחר גירוש וינה ( 1670 ) 
נתקבלו על־פי פקודת הקורפירסט מן ה 21 במאי 1671 50 
משפחות יהודיות אמידות מתוך פליטי־אוסטריה במארק 
■בראנדנבורג ובדוכסות קרוסן לזמן של 20 שנים. בעד החסות, 
שניתנה להם, שילמו מיסיס שונים. לא הותר להם להקים 
בית-כנסת. הפריווילגיות הראשונות ניתנו למשפחות של 
אברהם ריס (=אברהם בר מאדל סג״ל) ובנדיקט פיט 
(=ברוך בר מנחם רוסטיץ) ב 10 בספטמבר 1671 , שנחשב 
ליום ייסודה של הקהילה. למרות התנגדותם של הנוצרים 
ושל יהודי-החצר ישראל אהרן לריבוי מספרם של היהודים 
בב/ גדל הישוב עד מהרה, כי במרוצת־הזמן נתנו השלטונות 
אגרות־חסות למספר ניכר של יהודים. חוץ מזה התגנבו 
למדינה הרבה "מחוסרי קיומים" (ש 1 *ו 10 ; 8 ז*״ 171 ). ממפקד־ 
האוכלוסיה הראשון מ 1700 נתברר, שבב׳ נמצאו אז 74 משפ¬ 
חות יהודיות בעלות חסות (כ 1,000 נפש) ו 471 משפחות 
מחוסרות חסות, וכן כמה רוכלים וקבצנים יהודיים. פליטי־ 


אוסטריה נעשו מיעוט, ובקהילה לא פסקו הניגודים והמריבות. 

יהודי־ב׳ עסקו בעיקר במסחר. כמעט כל ענפי־המלאכה 
היו בידי הגילדות וליהודים לא היה שום חלק בהן. היהודים 
נאשמו ע״י הגילדות, שהם עובדים על כללי־המסחר הנהוגים 
אצל הסוחרים המאורגנים באגודות מקצועיות, ונוסף על כך 
באשמו היהודים, שהם עוסקים במסחר בדברים גנובים. הנו¬ 
צרים דרשו את גירושם של היהודים הזרים מן העיר או 
את הגבלת עסקיהם הכלכליים למסחר בחפצים משומשים 
ובמשכונות בלבד, ואף זה לא בחנויות פתוחות. אך השלטר 
נות לא רצו לוותר על מיסי־היהודים וביחוד לא על האקציזה, 
שהיתה גדולה מזו שהסוחרים הנוצריים הכניסו לאוצר־ 
המדינה, ומשום כך הסתפקו בהטלת הגבלות נגד ריבויו של 
הישוב היהודי בעיר ובהוצאת פקודות אנטי-יהודיות, כגון 
הגדלת מעמסת־המיסים, הטלת אחריות קולקטיווית למעות- 
החסות על כל הקהילה ( 1700 ), איסור החזקת־חנויות ומסחר 
בחפצים גנובים ( 1684 ), איסור המסחר בקמעונות בסחורות 
מסויימות מחת לירידים ( 1690 ), ועוד. אעפ״ב גדל מספרן 
של החנויות היהודיות עד כדי כך, שבכל רחוב היתה לכל 
הפחות חנות אחת של יהודים. אז נצטוו היהודים לסגור את 
כל החנויות שנפתחו אחר שנת 1690 , ולשאר היהודים לא 
הותר לסחור אלא בבגדים ישנים ובמשבונות, ורק תמורת 
תשלום של 5,000 טאלר יכלו להשתחרר מהגבלות אלו. 

הקורפירסט פרידריך 111 , שהוכרז ב 1701 למלך (פריד־ 

ריר 1 ), התחיל בניצול שיטתי של היהודים ע״י מיפים שונים, 
כגון הכפלת מס־החסות ( 1688 ), מם בעד גיוס גדוד־רגלים 
וזיוני? 10,000 דוקאטים בשביל עבירות שונות; 1,100 
דוקאטים בעד ילדים, שנתקבלו כ״בעלי קיומים״; 100 טאלר 
לשנה בעד קבלת פני־המלך בעיר; 200 — 300 טאלר לשנה 
מיסי לידה ונישואים, ועוד מיסים שונים ומשונים. פרידריך 
וילהלם 1 ( 1714 — 1740 ) הגביל (בפריווילגיה, שנתן ליהודי 
ב׳ ב 20 במאי 1714 ), את מספר הנסבלים ל 120 ראשי־משפחח, 
ועם זה התיר במקרים מסויימים את העברתן של אגרות- 
החסות גם לילדים שניים ושלישיים. שוב הותר ליהודי-ב׳ 
המסחר כמעט ללא הגבלות, וכן הותרה להם המלאכה במידה 
שלא היה בכך משום ניגוד לזכויותיהן של הגילדות. בפריווי- 
לגיה, שניתנה להם ב 1730 , הופחת מספר הנסבלים ל 100 
ראשי־משפחה. זכות־ההתיישבות ניתנה לשני הבנים הראש(* 
נים בלבד — לראשון, אם היה בידו הון של 1,000 טאלר, 
בתשלום של 50 טאלר, ולשני תמורת סכומים כפולים. "בעלי- 
קיומים" היו רשאים להחזיק חנויות, אבל אסור היה 
להם לסחור בסממנים ותבלינים (חח מטאבאק וצבעים), 
בעורות גלמיים, בסחורות צמר וחוטים מחו״ל, ולהחזיק בתי־ 
מבשל של בירה ומשרפות־יין. כן אסורה היתה להם כל 
מלאכה, חוץ מפיתוח־חותמות, רקמה בזהב ובכסף ושחיטה 
לסי דיני־ישראל. דכישת־קרקעות כבר נאסרה ב 1697 והיתה 
טעונה רשיון מיוחד, שקשה היה להשיגו. היהודים יכלו להנ¬ 
חיל את רכושם אך ורק לילדיהם ולא לקרובים אחרים. ב 22 
ביאנואר 1737 נאסר על היהודים לקנות בתים בב׳ או 
להעבירם לידיהם בדרך אחרת. כנהוג, היתה הריבית המותרת 
ליהודים גבוהה מן הרגיל ( 8% — 12% ); אך ב 1755 נקבעו 
רווחים שווים ליהודים ולנוצרים. 

היהודים עסקו בייחוד במסחר־הכספים ובמסחר במתכות 
ואבנים יקרות; כמה מהם היו "סוכני־החצר", כגון ישראל 
אהרן הנזכר, ראובן בר אליה גומפרץ מקלווה, האיש העשיר 



771 


ברלין 


772 


ביותר בבירה, ויוסט ליבמן מהלברשטט! במרוצת־הזמן נת¬ 
רכז כל המסחר בכסף בב׳ בידיהם של היהודים. משה לווין 
גימפרץ נתמנה ב 1713 ה״סוכן העליון של החצר וסוכן 
המלחמה", קיבל מונופול לטאבאק, ומ 1723 טבע מטבעות 
קטנות. חלוצי התעשיה הפרוסית היו לוי אילף, שהקים 
ב 1718 בשארלוסנבורג בית־חרושת לשנצות. עם זה הוסיפה 
המדיניות הממשלתית לשאוף להקפאת'מספרם של היהודים 
בעיר ואף להפחיתו עד כמה שאפשר. ב 1737 , כשנתברר, 
שמספרן של משפחות היהודים בב׳ הגיע ל 234 , נקבעה 
תקנה, שמספר זה לא יהא גדול מ 120 ( 953 נפשות) ושנוסף 
על כך יוכלו להימצא בב׳ 48 משפחות של "פקידי הקהל" 
( 243 נפשות)< על שאר היהודים ( 584 נפשות) נגזר גירוש, 
ומהם עזבו 387 את העיר. אעפ״כ ישבו ב 1743 בב׳ 333 
משפחות יהודיות ( 1,945 נפשות). 

סרידריך 11 ( 1740 — 1786 ) אסר על התיישבותם של היל¬ 
דים השניים והשלישיים בב׳ ורצה, שלא יימצאו בעיר אלא 
150 יהודי-חסות בלבד. אך ה״סריווילגיה הכללית המתוקנת 
והתקנון״ מ 17 באפריל 1750 , שעמדו בתקפם עד 1812 , העניקו 
זכות-ישיבה ל 203 משפחות מן המניין וזכות ירושה לבניהן 
הראשונים ול 63 שלא מן המניין, אבל רק לימי־חייהן. חוץ 
מזה נסבלו "משרתים ציבוריים" במספר מסויים. בימי שלטונו 
של מלך זה באה עליה כלכלית, תרבותית וסוציאלית ליהודי 
ב׳. ביהוד התעשרו הרבה מהם במלחמת שבע השנים ע״י 
עסקי מטבעות ואספקה לצבא. החכירה הכללית של המטבע 
נמסרה ליהודים, בעיקר לנתן בר פייטל בר אפרים, לדניאל 
איציג ולמשה בן יצחק. עם זה הכריח המלך את היהודים 
לספק למיטבעה כמות שנתית מסויימת של כסף למטה מן 
המחיר הרגיל ( 1763 ), לתרום סכומים גדולים בעד כתבי־ 
חסות חדשים ( 1764 ), לקנות (מ 1769 ) בעד סריווילגיה ורש¬ 
לנות שונים חרסינה בשווי של 300 — 500 טאלר מתדצרת 
בית־החרושח המלכותי לחרסיגה ולמכרה בחוץ־לארץ. 

בימי מלחמת 7 השנים נעשה הצעד הראשץ למתן שוויון 
אזרחי ליהודים כשהזכויות של הבאנקאים הנוצרים הוענקו 
למספר של יהודים. ב 1763 הותר ליהודי ב׳ לרכוש 70 בתים 
במקום 40 . בעוד שחלקם של היהודים בקמעונות הלך ופחת 
מחמת ההגבלות המרובות, גדל בתוכם מספרם של התעשיי¬ 
נים, הבאנקאים והסרסורים. ב 2 במאי 1791 קיבלו כל מי 
משפחת-איציג זכויות אזרחיות שלמות, והיו הראשונים מיהר 
די גרמניה להשגתן של זכויות אלו. 

בהקבלה אל העליה הכלכלית נראו הסימנים הראשונים 
של טמיעה תרבותית. בהשפעתו של משה מנדלסזון (ע״ע) 
הונהגו תיקונים שונים, ביחוד בשסח־החינוך< נוסד בית־ 
הספר ״חינזך נערים״ ( 1778 ), שבו הונהגה שיטת-חינוך 
חדישה וכללית יותר, ומנדלסזון ופרידלנדר היו מחבריו של 
ספר־המקרא הראשון לילדים בגרמנית. הפצת ידיעות כלליות 
היתה גם אחת מן המטרות של "חברת דורשי לשון עבר" 
( 1783 ), שבטאו׳נה ה״מאסף״ יצא בב׳ מ 1788 . ביתו של 
מנדלסזו־ן היה בית-ועד לחכמים, והטרקלינים של הנריאסה 
הרץ, רחל ואדנהאגן ודורותיאה פייט־שלגל שימשו מקומות־ 
מפגש ליהודים ונוצרים מן העילית של החברה הברלינית. 
אד ההתקדמות לקראת שוויון אזרחי חוקי התנהלה באיטיות. 
לאחר שהוקם הבניין החדש לבורסה בב׳ ( 1805 ) נוסדה 
"קורפוראציה" משותפת ליהודים ונוצרים, שבה היו היהו¬ 
דים שווי-זכויות. ב 1803 — 1804 , בימי הפולמוס הספרותי 


על שאלת־היהודים, לא עשו השלטונות לטובת היהודים 
דבר! אך אחר תבוסתה של פרוסיה הקלה חוקת-ד,עיריות 
מן ד, 19 בנובמבר 1808 על התאזרחותם של היהודים. 
לאסיפת המורשים של עיריית־ברלין נבחר שלמד, פייט, בעוד 
שדוד פרידלנדר נתמנה ליועץ־העיר. פקודת ה 11 במארס 
1812 העניקה סוף־סוף ליהודים אזרחות פרוסית, וכל ההג¬ 
בלות בדבר התיישבותם במדינה, לרבות המיסים המיוחדים, 
שהיו חייבים בהם, בוטלו. 

מחמת המריבות הקשות, שפרצו בקהילה ב 1698 בשעת 
בחירת הפרנסים, התערבה הממשלה בקביעת סדרי־הקהילה, 
וחוקת-הקהילה נכללה בפקודה מן ה 24 ביאנואר ובתקנון מן 
ה 7 בדצמבר 1700 . הפרנסים, שנבחרו לזמן של שלוש שנים, 
היו מוסמכים להטיל קנסות (% לקופת־המדינה, 1 / 3 לקופת־ 
הצדקה של הקהילה) ואף לגזור חרם בהסכמת הרב 
והשלטונות. המתווך ביו היהודים והמדינה היה "ראש- 
הפרנסים". 

ב 1717 נתגלה אי־סדר בהנחלת־הקהילה, הפרנסים הודחו 
ועל הקהילה הוטל קנס (בסך 10,000 סאלר, שהופחת אח״כ 
ל 6,500 טאלר). ב 1722 ו 1723 נקבעו תקנות חדשות ביחס 
לצורת האירגון של הקהילה. חוץ מראשי־הפרנסים, שנתמנו 
ע״י המלך ופעלו בפיקוחה של ועדת־היהודים, נתמנה ועד־ 
קהילה, שהיה מורכב מ 5 ( 4 או 3 ) פרנסים ושסיפח אליו 
בשעת טיפול בעניינים חשובים גם 2 "טובים" ו 2 "עיקורים" 
(ממלאי־מקום). לשם הכרעה בעניינים חשובים ביותר נתמנו 
ועדות של ט״ו, י״ח או ל״ב חברים. ב 1792 הורכב "ועד־ 
פיקוח" בן שלושה חברים, שהשגיח על ההנהלה גם מבחינה 
כספית. 

מן הרבנים והדיינים, שפעלו אחר הרב הראשון, ר׳ מיכל 
חסיד ( 1714 — 1728 ), שנבחר עם הקמת בית־הכנסת של 
הקהילד" יש להזכיר את יעקב יהושע בר צבי הירש מקראקא 
בעל ״פגי יהושע״ ( 1731 — 1734 ), דוד פרנקל בעל "קרבן 
העדה״ לירושלמי ( 1743 — 1762 ), רבו של משה מנדלסזון, 
ור׳ צבי הירש בר אריה ליב, המכונה הידשל לווין ( 1772 — 
1800 ), שנתפרסם ע״י מלחמתו בהשכלה. 

3 . מפקודת־השוויוןשל 1812 עד עלייתם 
שלהנאציםלשלטון( 1933 ). תולדותיהם של יהודי־ב׳ 
מבחינה מדינית מזדהות בתקופה זו יותר ויוחד עם תולדו¬ 
תיהם של יהודי פרוסיה וגרמניה בכללן. במהפכה של 1848 
לקחו יהודי ב׳ חלק פעיל הן כלוחמים על הבאריקאדות והן 
כחברי המשמר האזרחי, כנואמים, עיתונאים, וכד/ משהושג 
שיווי-הזכויות הפורמאלי (יולי 1860 ) חדרו יהודי־ב׳ לחיים 
המדיניים והחברותיים במספר גדל והולד, ועיריית־ב׳ היתד, 
זמן מרובד, מעת של הליבראליות והסבלנות. מן העיתונות 
הברלינית היה החלק החמישי בערך בידי יהודים. ה״ברלינר 
טאגבלאט" וה״פוסישה צייטונג", שמוציאיהם ועורכיהם היו 
יהודים, נקראו בחו״ל בתשומת־לב מיוחדת, אע״ס שהיה 
ידוע, שאין הם מבטאים את דעותיהם של החוגים הקרובים 
לשלטון. גם בספרות, בתיאטרון, במוסיקה ובציור תפסו 
יהודי־ב׳ מקום בולט. הצלחות אלו עוררו בגד היהודים 
תגובות חריפות בחוגים הימניים, וב׳ נעשתה מרכז של 
שנאת־ישראל. "התנועה הברלינית" של אז־ולף שטקר (ע״ע) 
הסיחה את ההמונים נגד היהודים כנציגי הקאסיטאליזם, 
שליטי העיתונות, וכד׳ (וע״ע אנטישמיות). 

ב 1812 הגיע מספרם של יהודי־ב׳ ל 3,292 , כ 1852 ל 11,840 , 



773 


כרלין 


774 


ב 1890 — ל 108,044 , ב 1925 ל 172,672 . נמצא, שבמשך כ 100 
שנים גדל מספרם של יהודי־ב׳ פי חמישים לערך. אעם״כ 
לא היו באוכלוסיה הכללית של ב׳ אלא כ 2% של יהודים עד 
1840 , 5.02% ב 1890 ו 4.29% ב 1925 . מכל יהודי־גרמניה ישבו 
בב׳ ב 1811 — 1828 14% , ב 1871 — 7.03% וב 1925 — 30.6% . 
למרות התרבות המקרים של נישואי-תערובת, פרישה מן 
היהדות ושמד, ולמרות התמעטות! של הלידות בין יהודי- 
ב׳, עלה מספרה של האוכלוסיה היהודית בעיר ע״י הגירה 
של יהודים לב׳ מערי־השדה, ביהוד ממחוז פוזנה, ומארצות 
אירופה המזרחית. עם עליית- חשיבותה של ב׳ כמרכז של 
מסחר ותעשיה, הלו וגדל חלקם של היהודים בחייה הכל¬ 
כליים, ביהוד בבנקאות (מנדלסזון, בלייכרדר, ועוד), בניהול 
מחסני כל-בו (ורטהיים, טיץ, ינדורף), במסחר התבואה 
והמתכת, בתעשיות הטכסטיל וההלבשה, בבניה, בתעשיית 
קטרים וקדונות־רכבת, וכן בייצור בירה, ועוד. היהודי לודוויג 
לוה עמד בראש ביח״ר גדול לכלי־גשק בב׳. חברת החשמל 
הכללית (. 0 .£.^) נוסדה בב׳ ע״י המהנדס אמיל ראתנאו, 
ובה פעלו בנו, ואלטר רתנאו, ופליכס דויטש. ב 1861 עסקו 
53.17% מיהודי־ב׳ במסחר, 17.3% בתעשיה ומלאכה! ב 1910 
ירד האחוז של העוסקים במסחר ל 41.61% ולעומת זה עלה 
אחוז המתפרנסים מתעשיה ומלאכה ל 35.16% . 

לאחר שנרצחו בב׳ קארל ליבקנכס ורוזה לופסמבורג 
(יאנואר 1919 ) גברה בעיר התעמולה האנטישמית. המרד של 
קא 0 (מארם 1920 ) עמד בסימן אנסי-יהודי בולט. ואלטר 
ראתנאו, מיניסטר־החדן של גרמניה, נרצח בב׳ ב 24 ליוני 
1922 ע״י לאומנים אנטישמיים. ב 5 בנובמבר 1923 התנפלו 
אנטישמים על יהודים ברחובות גרנאדיר וךראגונר, שהיו 
מאוכלסים בעיקר ע״י יהודים. ב 1926 , עם התמנותו של יוסף 
גבלם ל״גאו-לייטר" בב/ גברה ההסתה האנטי־יהודית בעיר. 
בערב ראש־השנה תרצ״ב ( 12.9.1931 ) התנפלו בקורפיתד 
טנדם קבוצות־נאצים, שנתאדגנו ע״י הרוזן וולף היינריך 
הלדורף (אח״כ: ראש המשטרה ברייך השלישי), על יהודים, 
שחזרו מבתי־כנסת. 

החיים הפנימיים בקהילת-ב׳ ( 1812 — 1933 ). עם 
מתן־האזרחות ב 1812 נתערער אירגון־הקהילה, כי התקנות 
הישנות בטלו ע״י הפקודה מן ה 11 במארס 1812 ותקנות 
חדשות לא באו במקומן. במשך זמן־מה לא היתה הקהילה 
רשאית לגבות מיסים והיתה צפויה להתפרקות. חוק שיצא 
ביולי 1847 איפשר את חידושם של חיי־הקהילה התקינים, 
ומאז התנהלה קהילת-ב׳ ע״י ועד בן 7 חברים ו 3 סגנים וע״י 
אסיפת־מורשים בת 21 חברים ו 10 סגנים. הבחירות הראשר 
נ!*ת לאסיפה זו* התקיימו בפברואר 1854 , והתקנון הרא¬ 
שון של הקהילה אושר באוגוסט 1860 . בתקופה זו גברה 
התסיסה בקהילת-ב׳ ע״י שאיפותיהם של המתקנים דוד 
פרידלגדר ואחרים לתיקונים קיצונים בסדר־התפילה. תכניו¬ 
תיהם של המתקנים נתקפחו זמנית לאחר שפקודה מ 9 
בדצמבר 1823 קבעה, שעבודת־ה׳ תערך בבית-הכנסת המקומי 
וכמנהג המקובל, בלא כל חידושים בלשון, במנהגים, בנוסח 
התפילות ובנעימות. 

ב 1819 נוסדה בב׳ "האגודה לתרבות ולחכמת־ישראל", 
שבה השתתפו צונין, יוסט, אדוארד גאנז, היינריך היינה 
ואחרים (ע״ע גרמניה, תולדות־היהודים, עמ ׳ 510 ). בינ¬ 
תיים חלו שינויים מרחיקי-לכת בחינוך. בית־הספר "חינוך 
נערים", שבראשו עמד (מ 1806 ואילך) הפילוסוף אליעזר 


(לאצארוס) בן־דוד (ע״ע) נסגר בסוף 1825 מחוסר אמצעים, 
במקומו הוקם ב 1826 ע״י הקהילה בית-ספר לנערים, שהתנהל 
עד 1830 ע״י צונץ. ב 1835 יסדה הקהילה ביודספר לנערות. 
כן נמצאו בב' כמה בתי-ספר פרטיים, כגון זה של ה. מ. בוק 
(נוסד ב 1807 ), שמנהליו היו ב 1816 — 1835 ההיסטוריון יוסט 
וב 1835 — 1845 זיגיסמונד שטרן. הרב מאיר בר שמחה וייל, 
שהלך בדרך עצמאית בעגייני־החינוך, פתח ב 1825 סמינאריון 
למורים. ב 1840 — 1850 היה קיים בב׳ סמינאריון למורים, 
שנוהל ע״י צונץ. בית־חמדרש למורים בהנהלתו של אהרן 
הורוויץ הוקם ב 1859 . 

ב 1844 הוזמן ר׳ מיכאל זקש לשמש דיין שלישי ומטיף 
בקהילה. אע״פ שהיה שמרני, לא התנגד לרפורמה מתונה. 
בעקבות ״אגודת התרבות השניה״ ( 1840 ) יסד אהרן ברנ¬ 
שטיין ב 1845 את "חברת הרפורמה", ובזמן מאוחר יותר את 
״קהילת הרפורמה״, שהנהיגה — ביחוד בזמן כהונתו של 
שמואל הולדהיים ( 1847 — 1860 ) — תיקונים מרחיקי-לכת 
בנוסח-התפילה. עבודת-ה׳ התקיימה מתחילה ביום השבת 
וביום הראשון, ולאחר זמן — ביום הראשון בלבד. ההתבדלות 
מן הקהילה הראשית, שאליה שאפה הקהילה הרפורמית, לא 
הושגה, אך הקהילה הראשית הוכרחה להקציב תמיכה גדולה 
מאוד לקהילת־הרפורמד" לפי שהרבה מחבריה נמנו על 
משלמי המיסים הגדולים ביותר. תסיסה חדשה נתעוררה 
בקהילת־ב׳ כשחוגים רחבים מחבריה דרשו בתוקף להכניס 
ל״בית-הכנסת החדש" עוגב ותיקונים בסדר־התפילה. הת¬ 
מנותו של אברהם גייגר לרבה של הקהילה ( 1870 — 1874 ) 
נתקבלה בחוגי־האדוקים מתוך התנגדות יתרה, והרב עזריאל 
הילדסהיימר ומצדדיו פרשו מן הקהילה הראשית ( 1869 ) 
והקימו קהילה חדשה "עדת ישראל", שהוכרה באופן רשמי 
( 885 ג). אברהם גייגד קבע כתנאי לבחירתו, שיוקם בב׳ מכון 
לחקר מקצועות היהדות! ואמנם ב 1872 נפתח בב׳ "בית- 
המדרש הגבוה לחכמת־ישראל". שנה לאחר מכן פתח עזריאל 
הילדסהיימר בב׳ את "ביודהמדרש לרבנים בשביל היהדות 
החרדית". 

בין 1880 ו 1930 הוקמו ע״י הקהילה 8 בתי־כנסת גדולים, 
מהם בית־הכנסת ברחוב פאזנן, שהיה אחד מן המפוארים 
בעולם. בס״ה עמדו ברשות הקהילה 16 בתי־כנסיות, מהם 
7 לשמרנים (בלא עוגב) והשאר חדישים ורפורמיססיים. אחר 
אברהם גייגר פעלו בקהילת־ב׳ עוד 30 רבנים ( 12 שמרנים 
והשאר ליבראליים). חת מזה היו לרוב החברות הדתיות, 
שנתמכו ע״י הקהילה, רבנים משלהן. 

ב׳ שימשה מרכז לאירגונים הכלליים של היהדות הגרמ¬ 
נית, כגון ״ברית קהילות הגרמנית-ישראלית״(נוסדה 1869 ), 
״איגוד היהודים הגרמניים״ ( 1904 ), ״בני ברית״ ( 1883 ), 
״אגודה מרכזית של אזרחים גרמניים בני דת משה״ ( 1893 ), 
״חברת עזרה של יהודי־גרמניה״ ( 1901 ), מרכז לעבודה 
סוציאלית ( 1917 ), וכד׳. כן הופיעו בב׳ עיתונים וכ״ע יהודיים 
שונים, בכללם בטאון הקהילה, שתפוצתו הגיעה עד 60,000 
טפסים. מוסדות-הקהילה ופעולותיהם בכל שטחי החיים הצי¬ 
בוריים שימשו מופת לכל שאר קהילות־ישראל בעולם. 
תקציבה השנתי של הקהילה בתחילת שנות ה 30 היה של 
כ 10,000,000 מארק (לעומת 5,000,000 מארק ב 1914 ). מספר 
משלמי־המיסים לקהילה היה 70,000 בערך. 

כשמונים שנה היו הליבראלים שליטים בקהילת־ב׳. אך 
באירגונים המרכזיים פעלו ליבראלים ושמתים בהארמוניה 



775 


גרלץ 


776 


שלמה, ולכל הפחות במשך זמן מסויים השתתפו גם ציונים 
באירגובים אלה. "חיבת-ציוך מצאה בב׳ הד קלוש בלבד, 
בעיקר בין החרדים, וההתנגדות לציונות המדינית היתה 
חריפה ביותר. הרב הברליני ז. מייבאום נמנה עם ראשי 
"רבני־המדואה", ו״האגודה המרכזית" ו״התאחדות היהדות 
הליבראלית" ניהלו "מלחמת־מצווה" נגד ה״התאחדות של 
ציוני גרמניה" ובטאונה "יודישה רונדשאו". עם שינויה של 
שיטת הבחירות לקהילה אחר מלחמת־העולם 1 , נבחרו ב 1920 
ארבעה נציגים של "מפלגת־העם היהודית" (קואליציה של 
ציונים, "מזרחי" והאירגון של יהודי־המזרת) ואחד מ״פועלי־ 
ציוד לאטיפת־המורשים (שמנתה 21 חברים), גם לוועד- 
הקהילה נכנסו 2 ציונים. ב 1926 קיבלה הקואליציה של 
"מפלגת־העם", השמרנים ו״המפלגה האמצעית" את הרוב. 
במשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד־ 
הקהילה. אך בבחירות של נובמבר 1930 נבחרו 24 ליבראלים, 
14 מ״מפלגת־העם" ועוד 3 ממפלגות קטנות, ולוועד־הקהילה 
נכנסו 7 ליבראלים, 3 ציונים ושמרני אחד. באגף הקיצוני 
של החזית האנטי־ציונית פעלו מאכס נאומן וסיעתו, שדחו 
שיתוף־פעולה עם יהודים לא-גרמניים ודרשו לשלול מן 
הציונים את האזרחות הגרמנית ולהתיר להם לישב בגרמניה 
כזרים בלבד. ב 1922 נוסד ביזמתה של קהילת־ב׳ "איגוד 
ארצי של הקהילות היהודיות בפרוסיה״, שהקיף 655 קהילות, 
להוציא את קהילות־החדדים, שהיה להן איגוד נפרד. השג 
גדול בשביל קהילת־ב׳ היתה התמיכה הממשלתית, שניתנה 
לה בפעם הראשונה בזמן האינפלאציה (סוף 1923 ) — 
תמיכה, שבלעדיה לא היתרי הקהילה יכולה להחזיק מעמד. 
אבל בשנים שלאחר מכן לא היתה הקיצבה הממשלתית 
שניתנה לקהילה מספקת. 

יהודי־ב׳ בתקופת השלטון הנאצי. הגזירות 
הראשונות, שנגזרו על יהודי גרמניה אחר עליית הנאצים 
לשלטון (ע״ע גרמניה, יהודים), פגעו קשה גם ביהודי־ב/ 
ובעיקר בבעלי המקצועות החפשים ובפקידים שבהם. מתוך 
1,998 עורכי־דין לא־אריים שהיו בב , קיבלו רשיונות־עבודה 
חדשים 1,204 , בעוד שהרופאים הלא־אריים, אע״פ שהוצאו 
מן השירותים הציבוריים, יכלו להמשיך בעבודה פרטית. 
הגזירות והרדיפות נתרבו והלכו, ומ 1938 —בקצב מהיר (ע״ע 
גרמניה, היד,ודים; אנטישמיות; נציזם).ב 14 ביולי 1938 פרצו 
פתאום מהומות בב/ לפי הגירסה הרשמית: "כתגובה על 
מעשי־פשע של יהודים, ביחוד של מהגרים מערי־השדה שבאו 
בחדשים האחרונים לב׳". רציחתו של ארנסט פון ראט, המז¬ 
כיר השלישי של הצירות הגרמנית בפאריס, ע״י הרשל 
גרינשפאן ( 7.11.1938 ) נתלוותה בהפגנות סוערות גם בב/ 
ובמשך שעות מועטות נופצו חלונות־הראווה של בתי־ 
מסחר יהודיים, שהרבה מהם נהרסו ונשדדו. בלילה שבין 
ה 10 וה 11 בנובמבר נשרפו כליל או ניזוקו קשה 15 בתי- 
כנסיות בב/ הנזק, שנאמד לעשרים מיליון מארק, שולם 
בכספי־היהודים, ופיצויי חברות־הביטות הוחרמו ע״י הרייך. 
משרדי־הקהילה, שנסגרו בימי־הפרעות, נפתחו לאחר זמן־מה, 
והיהודים הורשו להתפלל ב 4 בתי-כנסיות. גם "אגודת התר¬ 
בות" וחברות אחרות (ביהוד אותן שעסקו בהגירה) הוסיפו 
לפעול. מעכשיו הופיע בב׳ רק עיתון יהודי אחד, ששימש 
לכל יהודי הרייך: מג 1 נ 01 ש:זך 101 ־ 1 ר 301 זו! 65 נ 1$01 ג> 111 . 

בין 1933 ו 1937 ירד מספרם של חברי הקהילה מ 172,000 
ל 140,000 . עד סוף 1937 היגרו 13,500 מיהודי־ב׳ לאירופה 


התיכונה ולארצות שמעבר לים, מהם 12% לא״י. בכל 
הקהילה הורגשה מעין שיבה ליהדות, שבאה לידי ביטוי ע״י 
תחיית החיים הדתיים, הופעת ספרים יהודיים בגרמנית והפצת 
העיתונות היהודית (עד שנאסרה הופעתה ב 1938 ) במהדורות 
שלא מן הרגיל. בכל בתי־הספר למדו גם עברית מדוברת. 
בפיקוחו של הממונה הנאצי על ענייני־התרבות היהודיים 
הוקמה ״אגודת התרבות״ ( 01 !ז 11 י)זנ 1111:1 _>ז), שאירגנה את 
החיים האמנותיים והספרותיים. מ 1933 ואילך שימש כנשיאה 
של הקהילה היינריך שטאהל — ליבראל, שהיה חביב על 
כל המפלגות. תחת הלחץ של נציגות יהודי־גרמניה, נקבע 
מספר שווה בהנהלת הקהילה לנציגים הציונים והבלתי- 
ציונים. מ 1 ביאנואר 1938 ניטל גם מקהילת־ב/ כמו משאר 
קהילות־היהודים בגרמניה, האופי של גוף בעל משפם פומבי. 

מ 1938 ואילך נתמעטו במידה ניכרת האפשרויות של 
עבודה. ממאי 1938 עד מאדם 1939 עברו לידיהם של אריים 
בב׳ 338 בתי-עסק זעירים של יהודים, ששוויים נאמד ב 57 
מיליון מארק. רק במוסדות יהודיים ובמוסדות של הקהילה" 
שמספר חבריה ירד ב 1939 ל 91,000 , מצאו אחדים מקור- 
פרנסה. משפרצה מלחמת־העולם 11 גברו ההחרמות והמאס¬ 
רים בין היהודים, וכן נגזרו גזירות חדשות. בין השאר נאסר 
על היהודים (פרט לרופאים, אחיות רחמניות ונכים) להש¬ 
תמש בתחבורה הציבורית, להתהלך ברחוב ללא מטרה, 
לשאת מקל, להסתכל בחלונות־ראווה, לדבר זה אל זה בפומ¬ 
בי, להחזיק כלבים וחתולים, וכד׳. בעלי הדירות הטובות 
שבין היהודים הוכרחו לפנות את דירותיהם לאריים; באי- 
זורים מסויימים נאסר על היהודים לגור, והרבה מן היהודים 
הועברו מבתיהם לבתים רעועים ולצריפים. הוטל עליהם עוצר 
בחורף מ 8 בערב, ובקיץ מ 9 בערב עד הבוקר. גם במקלטים 
ציבוריים הופרדו היהודים מן האריים; הם נצטוו לישב 
על ספסלים מיוחדים, והקהילה התקינה בשביל חבריה כמה 
מקלטים, שנקראו ״מקלטי־גטו״. ב 1 בספטמבר 1941 הונהג 
״טלאי־היהודים״, ומ 15 באפריל 1942 הוכרחו היהודים להד¬ 
ביק בכניסה לדירותיהם מגן דוד שחוד על רקע לבן. 
היהודים קיבלו כרטיסי-מזון מיוחדים, אך מנתם היתה קטנה 
הרבה מזו של האחרים; הותר להם לקנות מיצרכים אך בין 
השעות 4 ו 5 אחר־הצהריים, ובחנויות מיועדות לכך. רפואות 
יכלו לקנות רק מ 9 עד 10 לפני-הצהרים. סנדלר אחד עבד 
באופן רשמי בשביל היהודים, וכן ספר אחד או שנים. קויימה 
מאפיה יהודית אתת וחנות לאספקת מיצרכים לבית־החולים 
היהודי. 

במאי 1942 , כשהוטלה פצצה על ביתן של תערוכת "גן 
העדן הסובייטי", שנפתחה אז בב/ נאסרו כ 500 מיהודי־ב׳! 
מחציתם הומתו בקסרקטין בליכטרפלדה, ומחציתם נשלחו 
למחנזדריכוז ושם נספו. השלטונות לחצו על הקהילה להחיש 
את ההגירה, אע״פ שידעו היטב שהאפשרויות הן מצומצמות, 
ועם זה אסרו על המוכשרים לעבודה לעזוב את הארץ. אלה 
האחרונים הועסקו בעבודת־כפיה בתנאים קשים ובשכר 
שהספיק בקושי לקניית המזון, שהותר להם לקנות (לפי 
כרטיסי-המזון, שניתנו להם). החיים הפנימיים נידונו לשיתוק 
גמור. בדצמבר 1941 הפסיקה "אגודת־התרבות" את פעולתה, 
והעיתון היהודי הרשמי פסק מלהופיע ב 1 ביוני 1942 . בפב¬ 
רואר 1940 התחילו הגירושים ל״רזרוואט״-לובלין ולמחנות- 
ההשמדה. היהודים ידעו, שצו־הגירוש פירושו פסק דין־ 
מוות, והרבה מהם התאבדו. במשך זמן־מה לא חלו פקודות־ 



777 


ברלין— כרלין, קונגרס• 


778 


הגירוש על עובדי־הקהילה ונציגות־היהודים ברייך, ואף לא 
על פועלים יהודיים בתע? 8 יה. אך לסוף הקיפה הגזירה גם 
את עובדי־הקהילה. בהתאם לסיסמה, שב׳ צריכה "להיטהר" 
מיהודים עד סוף מארם 1943 , הוצאו ב 27 בפברואר בערך 
20,000 פועלים יהודיים מבתי-הרושת בב׳ וגורשו מן העיר, 
כ 8,000 מהם הובאו למחבות־מוות בפולניה ובשלזיה העילית. 
אחדים ממנהיגי היהודים הומתו במחנות־ריכוז, אחרים—כמו 
לאו בק והיינריך שטאהל — הוגלו לטרזיגשטאט שבבוהמיה. 
ב 1 ביולי 1942 הוצא החוק האחרון, שטיפל ביהודים ז חוק 
זה העביר את השיפוט בפשעים, שבוצעו על־ידי יהודים, 
מבתי־המשפט לידי המשטרה. — בשנה האחרונה למלחמה, 
נמצאו בב׳ כ 7,000 יהודים ויהודיות, שהיו נשואים לגרמנים, 
ועוד כ 2,000 , שהצליחו להסתתר במחבואים שונים. 

אחר המלחמה הוקמה קהילה חדשה, שנתפלגה את״כ 
לקהילות של ב' המזרחית וב׳ המערבית. כיום ( 1956 ) מקפת 
הראשונה לכל היותר כ 1,000 יהודים והשניה — כ 7,000 . 

פנקס קהלת ברלין (כ״י), תס״ג ואילך; א. ל. לאבדם־ 
הוטה, תולדות אנשי שם. ברלץ תרמ״ד! י. מייזל, ב״ערים 
ואמהות בישראל״, הלק א/ תש״ו , ,•■ £1168146086 .ם 

- 111 ))!} 11 ) 4 111 11 ) £010111 * ■ 1 ז) 11 > 1411 ! ■ 1 ) 1 07771 [)¥ ) 11 > ,)%) 1114 
) 111 ) 111 ) 1 ) 0 , 61 §[ 06 ״ 1 ; 1793 , 14 !) 0 ) 11 )< 1 11 ) $10111 11 ) 11 ) 115 
- $1041 )!/)!: 1110 ) 8 005 ; 1871 , 0 , 1 , 11111 ) 8 111 0 ) 144 [ 1 ) 4 
) 101 ) 1 ) 01 , 1300 ס} 1£311 . 0 ; 1883 , 2 ) 013115561 .? . 64 , 11 ) 1111 
, 0 ) 80111551 10 ) 1 / ; 1889 , 71 ) 181 0115 11 ) 144 [ 1 ) 4 161471% ) 717 ) 8 
-) 1714 ) 771 ) 0 ; () 711714145111 ) 14 )$} 1-111 ,( 0 ) 5 ) $1671510 ) ז\- 1 
; 1938 — 1911 , 11171 ) 8 1514 ) 1714 ) 771 ) 0 71 ) 1 /) 14415 ן 1 ) 4 171011 
, 71 ) 1115 ) 1 ? 171 71 ) 144 [ 1 ) 4 $011071 : 7110712 .¥ ) 01 , 11108 ) 1 ? • 1511141 
- 8/111 101-11714 ) $0 71141 ) 1110% ) 8 , 03188501111 ״ 1 ; 1912 , 11 , 1 
, 71%1$14110/1 ס 8771 1 ) 4 7701 71 ) 114 [ 1 ) 11171 ) 8 1 ) 4 ) 11 /) 11 /) 5 )^!![ 10 /) 5 
, 71 ) 114 [ ) 41 11714 $1001 ) 11 ) 05515 ) $7 1 ) 0 , 51610 861014 ; 1920 
1 ) 4 ) $1 ) 1 !/) 5 ) 0 5741 ) 70% ) 1 ) 8 , 81610 1801112 ; 1925 , 11 , 1 

1 ) 11 ) 11415 [ ; 1934 - 1926 , 71171 ) 8 511 ) 1714 ) 171 ) 0 11 ) 11 ) 14415 [ 

- 8147 ) 51 ) 011 001 ; 1932 — ■ 1926 , 71171 ) 07011-8 147 [ 11 ) 14 ( 0/171 [ 

. 11 ; 1927 ,] 06811318 מסזי 61 ) 6 ? . 68 , 1700 — 1454 ! 1 ) 7/711 )£ 

5 ) 4 7 ) 11011 ). 7 1771 71 ) 5131118 , שנוצר אחר קונגרם־פאריס ולאחר 
שחוזה סאן־סטפאנו — חוזר,־חשלום בין תורכיה ורוסיה, 


שנחתם ב 3 במארס 1878 — הקים בולגאריה גדולה מן הדא־ 
נובה עד הים האגיאי ועד אלבאניה, התיר לרוסיה להחזיק 
צבא בבולגאריה ואף הגדיל הרבה את שטחיהן של סרביה 
ומונטנגרו. אנגליה התנגדה לחוזה זה, משום שבפועל 
השאיר את קונסטאנטינופול ללא הגנה בפני רוסיה. אוס¬ 
טריה התנגדה ליצירת מעצמות סלאוויות חזקות, מושפעות 
מרוסיה, שתחסלנה את השפעתה ואפשרות התפשטותה 
בבאלקאן. 

חששותיהן של אנגליה ואוסטריה התעוררו עוד קודם 
שנחתם חוזה סאן־סטפאגו. בשל הצי הבריטי, שהופיע ב 14 
בפברואר 1878 באיי־הנסיכים, לא נכנם הצבא הרוסי לקוני 
סטאנטינופול. 74100 חיילים בריטיים הועברו מהודו למאלטה, 
באוסטריה בערך גיוס כללי. אבל כל הצדדים ביקשו פשרה. 
למדיניות התקיפה של המלכה ויקטוריה וראש־הממשלה של 
בריטניה, לורד ביקונספילד, התנגדה המפלגה הליבראלית 
עם גלדסטון (ע״ע) בראשה. לא היה איחוד בממשלה האנ¬ 
גלית : הלורד דרבי, המיניסטר לענייני־חוץ, התפטר, ואת 
מקומו ירש הלורד סולזברי. למדיניות התקיפה של הרוזן 
אנדראשי, המיניסטר לענייני־חוץ של אוססריה־הונגאריה, 
התנגדו הקיסר פרנץ־יוזף (ע״ע) וחוגי־הצבא. למדיניות 
התקיפה של הסלדנופילים (ע״ע), עם איואן אקסאקוב 
בראשם, התנגדו ברוסיה הצאר אלהסנדר 11 (ע״ע) והאחראים 
למדיניות־החוץ, הנסיך גורצ׳אקוב והרוזן פ. שובאלוב. רוסיה, 
שמצבה הצבאי, הכספי והפנימי היה קשה, ושנוסף על רך 
היתה מבודדת בזירה הבינלאומית, עמדה בפני ברידה בין 
מלחמה בקואליציה חזקה (של אנגליה, אוסטריה ותורכיה) 
לבין רוויזיה של חוזה סאן־סטפאנו. רוסיה קיוותה, שגרמניה 
תכיר לה תודה על עמדתה הניטראלית במלחמות 1866 
ו 1870 , וכן תלתה תקוות בידידות הפרטית בין ביסמארק 
לבין גורצ׳אקוב ושובאלוב. ביסמארק הציג את עצמו 
כ״סרסור ישר" ואת גרמניה כמדינה, ש״כל הבעיה המז¬ 
רחית אינה שווה בעיניה את מחיר עצמותיו של גרנאדיר 
פ 1 מרני אחד". כשם שביקונספילד לא רצה בהחלשתה 
של תורכיה, כך לא רצה ביסמארק בהחלשתה של אוסטריה. 
קונגרס ב/ שהתקיים במשרד־הקאנצלר, בארמון ראדזי־ 
וויל, פעל במהירות בלתי־שכיחה בוועידות בינלאומיות 
גדולות. ביסמארק ניהל את הישיבות ואת המו״מ בבהירות 
ובתקיפות. כמה בעיות עיקריות נפתרו ע״י מו״מ ישר בין 
חצדדים עוד קודם פתיחת־הקונגרס. במחיר הניטראליות 
שלה במלחמת 1877 , קיבלה אוסטריה את הסכמתה של רוסיה 
לסיפוחן של בוסניה והרצגובינד, לאוסטריה. לשם הבטחת 
הדרך להודו קיבלה אנגליה מתורכיה, ב 4 ביוני 1878 , את 
קפריסין במחיר התחייבות, שתתמוך בתורכיה בקונגרס־ב׳ 
ותהיה אחראית לשלמותה של תורכיה האסייתית. ב 6 ביוני 
התחייבו אנגליה ואוסטריה על תמיכה הדדית בקונגרס. 

החוזה, שמשתתפי קונגרס־ב׳ חתמו עליו ב 13 ביולי 1878 , 
מכיל 64 סעיפים, שהחשובים שבהם הם אותם שדנים בבול- 
גאריה ובארמניה, שבתחומיהן התנהל עיקרה של מלחמת 
1877 . על ההסדרים, שנתקבלו ביחס לבולגאריה ע״ע בול¬ 
גריה. הוכרח עצמאותן של סרביה ורומניה גם להלכה. 
סרביה הורחבה בכיוון דרומי־מזרחי, בעיקר על חשבון בול- 
גאריה של סאן־סטפאנו. מונטנגרו קיבלה את נמל אנטיורי 
בתנאי שלא תהפוך אותו לנמל צבאי ולאחד שאוסטריה 
קיבלה את נמל מפיצה ( 1223 ק$), הסמוך לו. אוסטריה קיבלה 
מאנדאט על בוסניה והוצגובינה וזכות להחזיק צבא בסאג־ 



779 


כרלץ, קונגרהד 


780 



יזוננרם־נרליז. לסי תמונה של אנמח ם)ז ורנר׳ שהיתה תלויה ער 1945 באולם של עיריית־ברלין. בוומונה נראים׳ ביו השאר (מימיו 
לשמאל): קאתיאודורי סחה (שני מיטיז), לורד סולזברי (שלישי), סוד בילוב (יושב), הרויז שובאלוב — לוחז את ירו של ביסטארע, 
הרוזז אנדראשי, לורד ביק 1 נםםילד — עומד ליד הנסיר נ)רצ׳אקוב (יושב) 


ג׳אק נובי־באזאר, שיצר טריז בין סרביה לבין מונטנגרו. 
במחיר דוברוג׳ה הצפונית הפסידה רומניה את בסאראביה 
הדרומית לטובת רוסיה, בעלת־בריתה במלחמת 1877 , שלה 
היה שייך חבל זה עד 1856 . ארמניה בותרה לשלושה חלקים. 
לרוסיה סופחו איזורי ארדאהאן, קארס ובאטום, שהוכרזה 
כנמל חפשי! לפרס סופה איזור חוטור (■ 110101 .£) 1 שאר 
חלקי־ארמניה נשארו בידי תורפיה, שהתחייבה להכניס בהם 
את "התיקונים הנתבעים על־ידי הצרכים המקומיים" וכן 
"לערוב לבטחונם של הארמנים כנגד הצ׳רקסים והקורדים". 
ההחלטה על תביעות־יוון נדחתה לוועידת־המעצמות, שנו¬ 
עדה להתכנס בברלין ביולי 1880 ! החוזה, שנחתם באותה 
ועידה, אושר ע״י תורכיה ב 1881 ז לפיו קיבלה יוון את רובה 
של תסאליה עד האולימפוס ואת דרום־מערבה של אפירוס, 
משום התנגדותה של אנגליה לסיפוחה של כרתים ליוון אושר 
חוזה 1868 . המעצמות קיבלו עליהן אחריות לשלמותה של 
תורכיה. המדינות הבאלקאניות התחייבו להעניק שיווי־זכויות 
למיעוטים הלאומיים. כתוצאה מקונגרם־ב׳ נוצר בבאלקאן 
שיווי־משקל בין רוסיה לאוסטריה. החלטות־ד,קונגרס נשארו 
בתקפן עד המלחמה הבאלקאנית הראשונה (ע״ע בלקן, מל¬ 
חמות ה־), 1912 , פרט לנקודות אחדות: ב 1885 התאחדה 
רומליה המזרחית עם בולגאריד" ב 1886 ביטלה רוסיה את 
הנמל החפשי בבאטום, ב 1908 הכריזה בולגאריה על עצ¬ 
מאותה גם להלכה ואוסטריה־הונגאריה סיפחה לתחומה גם 
להלכה את בוסניה והרצגוביגה. קונגרם־ב׳ שימש תחילת- 
הסוף לידידות המסרתית של רוסיה כלפי גרמניה. — תמונת 
קונגרס-ב׳ של הצייר פון ורנד היתד, תלויה עד 1945 באולם 
של עיריית־ברלין. 

.£ ; 1886 ,* 1 * 8671 46 11 , 1^6 ^ 0010 ** 072 $ (11$ 1x0x16 ז 4¥ ' 4 
- 111 >€}\ .^ 1 ; 1891 ,? 71601 16 ) 40(1 0 / £14x0 ^ 

, 316 ^ 431 ^ . 8 ; 1938 , 167 { 4 / 4 * 01 ה 0011 , 7/16 €011%76$$ 0 / 86x11 
. 48 ־ 19 , 1 */ 766 ז 6 \ 1701 40$ 4 * 41 * $76$$ * 1401 867117167 067 

א. אח. 


שאלת-היהודים. על סדר-היום של קונגרס-ב׳ הועמדה 
גם שאלת-היהודים בארצות־הבאלקאנים — רומניה, סרביה, 
בולגאריה. 

היזמה להעמדת הבעיה היהודית על הפרק באה מחברת 
"ציוך בבוקארשט בראשותם של אז־ולף ויינברג וד״ר אדולף 
שטרן, שהתקשרו עם ה״אליאנס איזראאליט" (כי״ח) בפאריס 
וה״ועד להגנת יהודי רומניה" בברלין, שבראשו עמד פרום׳ 
ד״ר מוריץ לאצארוס. הקהילה היהודית בברלין פנתה עוז¬ 
ב 28 בפברואר 1878 אל ביסמארק בבקשה, שיעורר בקונגרס 
גם את שאלת שיווי-ד־,זכויות ליהודי־רומניה. בתשובה על 
כך הודיע שר־החוץ הגרמני, שתינתן הוראה לבאי־כוחה של 
גרמניה, שיתבעו בקונגרס מתן שיווי־זכויות לבני כל הדתות 
בארצוודהבאלקאנים והכללתה של התחייבות מפורשת על 
כך בסעיפים מיוחדים בחוזה־השלום. 

עניין שיווי־הזכויות של היהודים בארצות אלו נידון גם 
בפארלאמנטים של צרפת, איטליה, אוסטריה והונגאריה, 
ובהחלטות מיוחדות נדרשו הנציגויות של המדינות הללו 
בקונגרס לפעול לטובת הסדר מתאים. 

לשם טיפול בענייני היהודים הוקם בברלין ועד מיוחד 
מורכב מבאי־כוח הוועד לענייני־היהודים בברלין (גרשון 
בלייכדדר, פרוס׳ לאצאוזם הנזכר, יעקב פרניס, ברתולד 
אוארבאך), נציגי כי״ח (אדוארד סאקו קאן, קארל נטר 
ועמנואל וגצייני), משלחת יהודי רומניה (ד״ר אדולף שטרן, 
ד״ר מארקיו ברוצינר, ד״ר טאוסיג, ד״ר הרמאן הירש) ובאי¬ 
כותה של האליאנס בברלין (ד״ר נוימאן, הבאנקאי איזיז־ור 
פלאטו, גולדשמידט). ועד זה ניסח תזכיר, שהוגש לקונגרס 
בכללו, ותזכיר שני, שנועד לנשיא־הקונגרס, ביסמארק. 
בתזכירים אלה תואר המצב, שבו נמצאו היהודים בארצות־ 
הבאלקאן, והובעה הבקשה להבטיח בחוזה־השלום (בסעיפים 
מיוחדים) שיווי־זכויות לבני כל הדתות והגזעים. געשו גם 
צעדים מיוחדים להביא את דרישותיהם של היהודים לפני 



781 


ברלין, קונגרס*—ברלין, נפתלי צבי יהודדז 


782 


נציגי־הממלכות. הבאר 1 ן הירש וסר משד. מנ׳נטפלרי באו לשם 
פך בדברים עם הנציגים של אנגליה וצרפת, ואילו בלייכרדר 
השתדל בדבר אצל ביסמאדק ונציג־רוסיד" גראף שובאלוב. 

חברי הוועד המאותר ביקרו גם אצל באי־כ 1 חן של מדינות- 
הבאלקאן (רומניה, סרביה ובולגאריה), שלא יוצגו רשמית 
בקונגרס אלא פעלו מאחורי־הפרגוד. נציג־רומניה, ק 1 גאל- 
ניצאנו, ניסה לשדל את באי־כוחם של היהודים, שלא יפנו 
אלי הקונגרס, הואיל ושיווי־הזכויות של היהודים הוא עניין 
פנימי של רומניה. בעיתונות הרומנית נתפרסמו איומים על 
יהודי-רומניה ז על-ידי כך ניסו להשפיע על יהודי־המערב 
שיסתלקו מתביעותיהם ז אך תגובותיהם של באי־כוח האל¬ 
יאנס על תכסיסים אלה היו שליליות ונמרצות. 

ב 24 ביוני 1878 נדונה בעיית־היהודים בשעת הדיונים 
על בולגאריה. בא־כוח צרפת, ודינגטון, הציע להכנים לחוזה־ 
השלום סעיף, שבו הותנתה ההכרה בעצמאותה של בולגאריה 
בהענקת שיווי־זכדות בארץ זו לבני כל הדתות והגזעים. 
ההצעה נתקבלה. 

ב 28 ביוני, בשעת הדיונים על סרביה, דרשו נציג־תורביה, 
קאתיאודורי פחה, ונציג אנגליה, סולזברי, להכניס סעיף 
דומה לחוזה־השלום כתנאי להכרה בעצמאותה של סרביה. 
בא־כוזזה של תסיר" הנסיך גורצ׳אקוב, התנגד לכך בטענה, 
שאין להשוות את היהודים בסרביה, רומניה ורוסיה אל 
היהודים בפאריס, לונדון, ברלין ווינה. למרות התנגדותו 
הוחלט להכניס לחוזה סעיף ( 35 §§), שבו הובטח שיווי- 
הזכויות. 

גם בשעת הדיונים על רומניה הציע ודינגטון להתנות את 
ההכרה בעצמאותה של ארץ זו בהענקת שיווי־זכויות מצדה 
לבני כל הדתות, היושבים בתוכה. הצעתו נתמכה תמיכה 
שלמה ע״י ביקונססילד, הגראף אנדראשי, ביסמארק, וגם 
שובאלוב הסכים לדבר. בהחלטה מיוחדת הוכנס לחוזה־השלום 
הסעיף 44 שלפיו הובטח שיווי־זכויות גמור לבני כל הדתות 
ברומניה. עקרון זה חייב, לפי הצעתו של סולזברי, גם את 
תורכיה, יוון ומונטנגרו. 

בעקיפים נגעו בקונגרס גם בשאלת עתידה של ארץ- 
ישראל. ביוני 1878 הגישה קבוצה של יהודים לקונגרס 
(לידיהם של ביסמארק וביקונספילד) תזכיר, שבו נתבקש 
הקונגרס לחדש את עצמאותם של היהודים בא״י (בדומה 
לחידוש הריבונות של עמי־הבאלקאן) ולהקים בא״י מונאר־ 
כיה יהודית קונסטיטוציונית. תזכיר זה גרשם בפרוטוקול 
המיסמכים, שהוגשו לקונגרס, אך לא נדון בקונגרס גופו. 
קודם כינוסו של הקונגרס התקיים בעניין תקומתם המדינית 
של היהודים בא״י ויכוח בעיתונות האנגלית וב 1877 פורסמה 
(ע״י ביקונספילד) חוברת מיוחדת על הבעיה היהודית בתחום 
השאלה המזרחית — חוברת, שכללה תכנית להקמת מדינה 
יהודית בארץ־ישראל. 

אחר הקונגרס מילאו סרביה ובולגאריד. את סעיפי־החוזה, 
שבהם חוייבו להעניק שיווי-זכויות למיעומיהן, ואף הכניסו 
סעיפים אלה לתחוקותיהן. רומניה סירבה למלא את הת¬ 
חייבותה, והמאבק על מילוי הסעיף 44 של חוזה־השלום 
בארץ זו נמשך עשרות שנים. 

נ. לון, חמישים שנות היסטוריה, א-ב, תרע־׳ט-תרפ״ב! 

נ. מ. גלבר, שאלת היהודים לפני הקונגרס הברלינאי 1878 , 

ציון, תש״ג, א׳; הניל, תכנית המדינה היהודית ללורד 

ביקונספילד, תש״ז! ; 1878 , 801140 40 0$ ^ €00 40 010001 $ ?¥ 

00 , 1110 ) ¥1111 011 1110$ ) 1110 40 $ $ 111/01100 14 ,( 1.001 ■ 101 ) 151 

0 ^ 10 ) 114400 0 ) 0 ,ז 00100 ז 8 . 1 ; 1877 , 011010010 .¥ 00 01 5011110 


, 310100300 ^ 0 ^ 1 . 1 * ; 1879 ,; ¥011401 11110 1404 ¥ 141000100 הו 
; 1878-1879 , 004002 <} 0$ ? ¥01 0 ^ 7100101140 ) 41 ¥00101400$ 

, 1-11 , ¥04000 £1/1044 140111 0100 ¥1010 040 , 0 ־ 8101 1011 ) 4 , 
1310100 ; 1918 , 11400 [ $0400 . 14 ¥140100100 , 80801 . 8 ; 1915 
014111/1 [ 10 ) 1 /ס ע? 10 ! ¥¥4 110040110 ) 1 <¥ 10 ) 1 סס ! ¥4010 .) 01 ^ 1 
1 ) 014111 [ 01 '\\ 810100 1 ) 30 ) 110 ־ 15.01 * 133 ; 1919 , 014011100 

. 10141 . 441001 . 11 ) ¥14 : 10 ) 510101 00 ) ¥011 1/10 סו 111110$ ( 01101 
) 0 £1111 €041 ¥110 ,)) 1041100 ^ .א .ז 8 ו ;( 4 ־ 2 .ז ,. 500 . ¥1411 
¥1401110100 0 !)¥ ,ז 0 ( 0011 . 13 .א ; 1938 , 101 ) 4 004 801110 
, 040100 [ ¥11110110 : 10 ) 801110 [ס 101$ ^ €00 10 ) 1 004 014011100 
44 01$ ) 41111 401 11110% ) 14 ) 1 ) 01410 10 ( 1 , 130151 .ן ; 1 ,( 1940 ) 11 
. 1924 , 0010110 ) 7 ) 1 ( 1 . 7 ) 01110 410 4104 ¥440401440/4 104 

נ. מ. ג. 

?ולין, $ךףןנ — 1 ז 11 ז 80 8 ת 1 זת 1 ; שמו המקורי: ישראל 
באלין — (נו׳ 1888 ), קומפוזיטור אמריקני־יהודי. 

ב׳ בא לאד,"ב מרוסיה כשהיד. בן 4 ונתייתם מאביו, שהיה 
חזן, כשהיה בז 8 . את לחניו הראשונים חיבר כ״מלצר-מזמר". 
ב 1911 זכה להצלחה כבירה ראשונה בשירו 5 י- 1 ס 1 )״ 3 א 16 \ 1 
1 ) 8411 6 מו 84211 ("להקת הג׳אז של אלכסנדר"), ומאז לא 
פסק מלחבר שירים ופזמונים, שהרבה מהם נעשו מקובלים 
ביותר באה״ב ובארצות אחרות. במלחמות־העולם 1 ו 11 
אירגן להקות מוסיקאליות צבאיות, שסיידו במחנות־הצבא 
האמריקני בכל חלקי-העולם. ב׳ חיבר טכסטים ומוסיקה 
למחזות מוסיקאליים וסרטים הרבה, והוא גם בעל בית- 
הוצאה למוסיקה. 

ברלין (פיק), ישעיהו, ע״ע פיק־בךלין, יעעיזזן. 
ברלין, מאיר, ע׳ע בר־אילן, מאיר. 

בךלין, גח סיים $בי ( 1734 , פיורדה — 1802 , אלטונה), 
רב ופוסק. ב/ בנו של אברהם מאיר ברלין, הפרנס 
לאיזור פראנקוניה, שימש מתחילה הדיין בפיורדה ואחר-כך 
כרב בבירסדורף ובירוית. ב 1783 נתמנה רבו של גליל קור־ 
מיגץ — מינוי, שאושר ע״י הנסיך-הבוחר — וב׳ ישב מאז 
(עד 1799 ) במאגנצה, שבה הקים ישיבה. ב 1799 נתמנה כרב 
של קהילות אה״ו במקומו של ר׳ רפאל הכהן, ובתפקיד זד, 
גילה כשרון מיוחד לאחד ולמזג את הפלגים השונים, שהיו 
קיימים בקהילות אלו. — מחיבוריו יש להזכיר: 1 ) "עצי 
אלמוגים"(זולצבאך תקל״ט), ביאור על נטילת-ידיים, הלכות 
עירובי-חצרות ושניות לעריות! 2 ) "עצי ארזים" (פיורדה 
תק״ן), על טור ש״ע אבן העזר! 3 ) "ס׳ מעיו החכמה" (רדל־ 
חיים תקס״ד), סקירה על תרי״ג מצוות(בחרוזים ועם פירוש). 
4 ) הגהותיו והערותיו למסכתות ברכות (פיורדה תקפ״ס) 
ושבת (שם תקצ״ב). בש״ם דלנה כלולות הערותיו• למסכת 
שבועות. בשיטתו בהלכה ניכר יסוד ראציונאלי בביאורי 
הדינים ושימוש בתלמוד הירושלמי. חיבוריו נמנים על ספרי־ 
המוסת שבספרות הרבנית. 

ש. י. פין, כנסת ישראל, עט׳ 346 ! י. דוקם, אוח למושב, 
תרס״ג, ענד 77-74 , 140-139 (החלק הגרמני: עס׳ ו/\אא)ו 

- 8010 40 14400 ) 401 110 ) 440 ) 0010 ? 241 0 ^ 4110 ) ¥400 , 010 ) 5 ) £01 . 4 
, 1 ) 40 ) 00101110 . 11101 -. 114 ) ? 40 ? 10 ) 0/1111140 ) ; 5 .ק , 1899 ,£? 0 <) 

. 72 ■ק 1910 ; 233 .ק , 1905 

ןךלין, נקתלי ?ני ; יהוךה, הרב! ידוע בכינויו: הנצי״ב 
[ר״ת של שמח, ( 1817 , מיר, פלך מינסק, רוסיה 
הלבנה — 1893 , וארשה), ראש ישיבת וולוז׳ין(ע״ע) במשך 
כארבעים שנד, ( 1853 — 1892 ). ב׳ נודע מנעוריו כלמדן תל¬ 
מודי גדול. ב 1831 נעשה חתנו של ר׳ יצחק מוולוז׳ין(ע״ע), 
שהיה ראש הישיבה בעיר זו, וכשמת חותנו — נעשה הנצי״ב 
ראש־הישיבה. בשנות-כהונתו של הנצי״ב בתפקיד זה עלתה 



783 


ברלין, נפתלי צבי יחודה—כרלינר, אברהם 


784 


ישיבת־וולוז׳ין לדרגה של מרכז רוחני ליהדות־רוסיה וקלטה 
את טובי הכשרונות הצעירים באותה תקופה. מספרם של 
תלמידיה הגיע עד 400 ויותר. 

הנצי״ב היה נותן את שיעוריו שלוש פעמים בשבוע והיה 
מלמד את התלמוד הבבלי בולו על הסדר בלא דילוגים. 
דדך־לימודו היתה זו של הגר״א (ע״ע אליהו בן שלמה 
זלמן)! לברר את התוכן ואת הנוסח המדוייק מתוך 
עיון יסודי בכל חלקי 
הספרות התלמודית: 
הבבלי, הירושלמי. 
מדרשי־הלכה. בכיוון 
זה חיבר בנעוריו 
פירוש על "ספרי*. 
ביחוד התעמק בספ¬ 
רות של הגאונים וה¬ 
פוסקים הראשונים 
ומכאן טיפולו המיוחד 
בספר ה״שאילתות" 
של רב אחא משבחא 
(ע״ע), שהוציא אותו 
לאור עם פירוש בשם 
"העמק שאלה" (ויל¬ 
נה, תדכ״א, תרכ״ד 
ותרכ״ז) — הפירוש השלם ביותר לספד־ה״שאילתות". בין 
השאר דן הבצי״ב בפירושו במקורות של ספר־ה״שאילתות" 
ובתולדות מחברו ובן השתדל לקבוע את גופח־ה״שאילתות" 
לפי כתב־יד עתיק, שקיבל מן הספריה המלכותית בפטרבורג, 
ולברר על־פיו גם את נ וסח ־התלמוד ואת המסורת, שהיתר, 
לבעל־ה״שאילתות" בפירוש־התלמוד.הנצי״ב הקדיש תשומת- 
לב גם למקרא (ואף מה הלד בעקבות הגר״א): היה נותן 
שיעורים בישיבה בפרשת-השבוע — דבר בלתי־דגיל בישי¬ 
בות. פירושיו לתורה יצאו לאור בשם: "העמק־דבר"(וילנה, 
תרל״ט—תר״מ! מהדורה ב׳ עם הוספות מכת״י — ירושלים, 
תרצ״ח), ולשיר־השירים — בשם "רנה של תורה" (וארשה, 
תרמ״ח). בפירושיו למקרא השתדל להוכיח את אחידות 
פשוטו של מקרא ודיקדוק־לשונו עם התורה שבעל־פה 
המסורה בספרות התלמודית, 

בלימוד־התורה ובקיומם של תלמידי־חכמים בישראל ראה 
את יסוד קיומה של האומה, ומתוך כך היה מתנגד לכל 
ביטול־תורה ואהב אהבת־אב כל לומד־תורה. תכונתו זו גרמה 
ליחס של הערצה אליו אף מצד אותם מתלמידיו שנתרחקו 
מהשקפותיו ומאורח־חייו. ח. נ. ביאליק, שהפואמה הגדולה 
שלו "המתמיד" היא במידה מרובה פרי רשמיו מתקופת 
לימודיו בישיבת־וולודין, רמז גם על יחסו של הנצי״ב 
ל״מתמידים" שבלו׳מדי־התורה בישיבה זו, כשהוא מתאר את 
התרגשותו של ראש־ד,ישיבה למשמע "קול מתמיד מעורר 
שחר". 

הנצי״ב הקדיש תשומת־לב גם לענייני כלל־ישראל. הרבה 
להשיב תשובות מפורטות לשאלות בענייני־הלכה בפרט 
ובענייני־ציבור בכלל, שהגיעו אליו מתפוצות־ישראל, חלק 
קטן מתשובותיו כונס בספרו ״משיב דבר״( 2 חלקים, וארשה 
תרנ״ד). למגמה, שנתגלתה בחוגים מסויימים של חרדים, 
להקים "קהילה חרדית נפרדת" התנגד הנצי״ב בהחלט מפגי 
שסבור היה, שכל בני־ישראל צריכים להיות "אגודה אחת" 


("משיב דבר", חלק א/ סי׳ מ״ב). הנצי״ב הצטרף לתנועת 
חבת־ציון (ע״ע) מראשיתה ונמנה על חברי "הוועד האוד¬ 
סאי", אך נלחם בוועידות חובבי־ציון במגמה להעמיד חפשים 
בראש התנועה, ואף התנגד לפינסקר וליליינבלום (עיין: 
ליליינבלום, דרך לעבור גולים, תרנ״ט, עמ׳ 29 — 34 ). 

אפיה של ישיבת־וולוז׳ין ותכגיודהלימודים שלה גרמו 
לתסיסה חזקה בציבוריות היהודית בשנים, שבהן עמד 
הנצי״ב בראש־הישיבה. מצד חוגי-המשבילים נשמעה דרישה 
להנהיג בתכנית־הלימודים של הישיבה גם לימודי־חול ובכיוון 
זה היה גם לחץ מצד השלטונות הרוסיים. הנצי״ב התנגד 
לכך מתוך חשש, שהדבר יפגע בכיוונה של הישיבה — לחנך 
תלמידי-חכמים מן הסוג המסרתי. סוף־סוף הוכרח להסכים, 
שילמדו בחורי־הישיבה גם את הלשון הרוסית וחשבון, 
אבל — מחוץ לכתלי־הישיבח. למעשה השתתפו רק תלמידים 
בודדים בשיעורים הללו. דבר זה, וכן דרישות אחרות, שדרשו 
השלטונות הרוסיים מהנהגת הישיבה (כגון צימצום מספר 
התלמידים), שהנצי״ב לא מצא לאפשר לקיימן, גרמו לבך, 
שישיבת וולוז׳ין נסגרה ע״י הממשלה הצאריסטית בחורף 
1892 , והנצי״ב ומשפחתו הוגלו מוולוז׳ין, עברו למינסק 
ומשם לווארשד" אחר סגירת הישיבה לא האריך הנצי״ב 
ימים. ב 1946 הוקמה בעמק בית־שאן נקודת־ישוב, שנקראה 
על-שמו: ״עין־הנצי״ב״. ב 1954 נתפרסם מכ״י ספר חידושיו 

של הנצי״ב על הש״ס: "מרומי שדה". 

ש. י. פין, כנסת ישראל, תרמ״ח, עם׳ 142-136 < [הרב א.) י. 
קוק, ראש ישיבת עץ־החיים, "כנסת־ישראל" לשפ״ר, תרמ״ח, 
עם׳ 147-138 < ״האסיף״, תרמ״ז, עם׳ 231 ־ 242 < 0 . ריינס, 
אכסניות של תורה, אוצד־הסםרות, ווו (תרמ״ס-תר״ן), 21-9 < 

מ. ברלין, מוולוז׳ין עד ירושלים, 1 (תדצ״ט)< הנ״ל, רבן של 
ישראל, תשי״ג< ש. י. זוין, אישים ושיטות, תשי״ב, עם׳ 37-9 < 
״המליץ״, תרל״ט, גליונות 28 , 35,32 < תר״ם, גל׳ 36 < תרמ״ה, 
גליונות 9 , 47-46 , 50 < .נןז 0 , 2 . 1 < , 1 .ז , 6 ס 111 >מ 0 ק 6 ח 

. 22 — 13 
צ. ק. 

ברלין, עאול ןן ?בי היף 8 ( 1740 , גלוגה - 1794 , לונ¬ 
דון), מראשוני הרבנים שתמכו בתנועת־ההשכלה. 

ב׳ חיה בנו של ר׳ צבי לוין, ששימש רב בברלין. בצעירותו 
נתמנה רב בפראנקפורט ע״נ אודר. ב , היה מושפע מהשכלת 
ברלין, אך מחמת עמדתו האישית והמשפחתית הסתיר את 
דעותיו. בתקמ״ד ( 1794 ) פירסם בעילום־שם "כתב יושר" 
(פפד״א תקמ״ד) בשבח "דברי שלום ואמת" של ר , נפתלי 
תירץ ויזל, שהצעותיו לתיקון דרכי־החיגוך בישראל עודדו 
התנגדות נמרצת בחוגי הרבנים. ב 1789 פירסם ב׳ חוברת 
בשם "מצפה יקותיאל" (ברלין תקמ״ט), שעליה חתם בשם 
בדוי: עובדיה בן ברוך. דברי-העקיצה, המצרים בחוברת זו 
נגד הספר "תורת יקותיאל" (ברלין תקל״ב) של ר׳ רפאל 
הכהן, רבה של אלמונה-האמבורג, ונגד ו" רפאל עצמו, גרמו 
לכך, שהמחבר עלום־השם הוחרם ע״י בית־הדין באלטונה. 
ב׳ פירסם "תשובה", שבה הוכיח את אי־חוקיותו של החרם. 
ב 1793 הוציא קובץ של שאלות ותשובות מזוייפות (התשובות 
נכתבו ברוחה של השכלת־ברלין), שייחס אותן לר׳ אשר 
בן יחיאל, בשם ״בשמים ראש״, בצירוף פירוש משלו בשם: 

"כסא דהרסגא" (ברלין תקנ״ג). 

א. לנדסהוט, תולדות אנשי שם, תרמ״ד, 106-87 < ש. ברגפלד, 

דור תהפוכות, 11 , 77-68 < י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות־ 
העברית החדשה, 1 , תר״ץ, 114 ־ 115 . 

ברלינר, אבךהם ( 1833 , אוברזיצקו, פוזנה — 1915 , בר¬ 
לין), חוקר בתולדות עם־ישדאל ובספרותו! מראשי 
המדברים ב״חבמת־ישראל" בגרמניה במחצה השניה של 


2 • ־ 4 

. ■ י ' • ־ 
נו י" ־<• '־>'־ •./י. 


§ :־״ ־־ •' 4 ' 

, \ יי,, ־ 


נפתלי צבי יהודה בדלי! 



785 


ברלינר, אברחם—בילד, ארנסט 


786 


המאה ה 19 . אביו, שהיה אחד מן המורים היהודיים הראשונים 
בגליל פו׳זנה, מת בצעירותו וב׳ הצעיר מילא את מקומו. ב׳ 
היה אוטוידידאקט ואת כל ידיעותיו — בכללן לשונות־המערב 
המרובות, ששלט בהן — רכש לו בכוחות עצמו. בתאריו, 
דוקטור ופרופסור, זכה כאותות הכרה על עבודותיו המדעיות 
(את הראשון העניקה לו האוניברסיטה של לייפציג בהמלצתו 
של פראנץ דליטש). ב 1858 — 1865 שימש מורה ומטיף 
בקהילה הקטנה אדנסולדה. כשפתח עזריאל הילדסהיימר 
בברלין ( 1873 ) אתיבית־המדרש לרבנים של האורתודוכסיה 
במערב, הוזמן ב׳ 
לשמש בו מורה להיס¬ 
טוריה ולספרות של 
עם־ישראל, ובן כיהן 
שם כספרן־הספריה. 

כהילדסהיימר כך היה 
אף ב׳ מן הלוחמים 
בתנועת־הרפורמה, 
אך במחקריו היה 
בדרך־כלל מחוסר־ 
פניות. הוא היה חוקר 
רחב־מבט וסופר פורה 
בעברית ובגרמנית, 
ומחקריו הקיפו תחו¬ 
מים מרובים ושונים 
במדעי-היהדות, כגון 
היסטוריה, תולדות- 
הספרות, הוצאת כתבי-יד עתיקים בצירוף הערות ומבואות, 
חקר תולדותיו החיצוניות של הספר העברי וגילגוליו במשך 
הדורות (בכתבי-יד ובדפוסים), תולדותיה של פרשנות־ 
המקרא בעברית, ועוד. עם ד. צ. הופמאן ערך את כתב־העת 
הגרמני 010$ :ו 1 ו £0 > 0 ] 16$ > ז£ב 5011 תש 158 ^\ 116 ) • £111 43832111 ( 1 
וכתוספת עברית לו את ה״אוצר טוב", וכן ערך את קבצי 
"קבץ על יד" והיה גם במהדשיה של חברת "מקיצי נרדמים". 
גולת-הכותרת של מחקריו היתה עבודתו בפירוש רש״י על 
התורה. ב׳ הוציא מהדורה מדעית של פירוש רש״י על 
התורה ע״פ כתבי־יד ודפוסים ישנים, בצירוף ביאור: "זכור 
לאברהם" (תרכ״ז; מהדורה שניה, תדס״ה), במהדורה זו 
נתכוון ב , בין השאר לתקן את נוסחות רש״י, שנשתבשו 
במשך דורות, ולהעיר על מקורותיהם של פירושי רש״י. 
מחקר פרשנות התנ״ך ביה״ב הגיע ב׳ לחקר תרבות־ישראל 
ביה״ב בכללה, וכן לחקר הפרשנות העתיקה, המשוקעת 
בתלמוד בבלי, ותרגום אונקלוס, שב׳ הוציא אף ממנו 
מהדורה מדעית. אך עם זה התעניין ב׳ גם בתקופה החדשה 
והוציא איגרות של חכמי־ישראל מן המאה ה 19 . ספריו: 
,- 6131161 * 411 ^ מז 1 ס 11116 ( £6015611611 > ז £6 > 1.68611 11601 05 \! 
1871 ו 80111 מ 1 מ £6 > 10 ־ 1161 6 * 0650111611 ( 1893 , 3 כרכים) 
תורגמו ועובדו לעברית ("חיי היהודים באשכנז בימי- 
הבינים״, תר״ס ! "דברי ימי היהודים ברומא", תרע״ג). וכן 
יצאו בתרגום עברי שני כרכים של "כתבים נבחרים" משלו 
(תש״ה—תש״ט). 

מ. ריינס, דוד וחכמיו, תר׳ץ (ביו־ביבליוגראסיה); ברכת 

אברהם, ספר היובל לכבוד ב׳, ברלין תרס״ג (כולל ביבליו¬ 

גראפיה של חיבוריו מאת א. פריימן)* י. וולפסברג. בראש 

כרו א' ל״כתבים נבחרים", תש״ה. 

ג. ק. 


ברלי$ר, אמיל — ״ 861-1111 £01116 - ( 1851 , האנובר — 
1929 , ואשינגטון), ממציא גרמני-אמריקני יהודי. 

ב׳ חונך בביה״ם היהודי 1016 ]:> 5301500$ בח׳לפגביטל! בנעו¬ 
ריו עבד כפקיד. ב 1870 היגר לאמריקה, במקום שעבד תחילה 
בניריורק ובוואשינגטו׳ן כפקיד, רוכל־סוכן ועוזר במעבדה 
כימית. בנידיורק למד חשמלאות ואקוסטיקה, וב 1876 התחיל 
בניסויים במכשירי־טלפון של בל (ע״ע). ב׳ הצליח לשפר 
את מיקרופון־הפחם ע״י הנהגת ה״מגע הרופף" והשימוש 
בסליל־השראה. חברת־בל רכשה מיד את זכויותיו בהמצאה זו. 
שאיפשרה לראשונה את השימוש בטלפון (ע״ע) למרחקים 
גדולים, ומינתה אותו מפקח־חשמל ראשי. ב 1887 שיפר ב׳ 
את הפונוגראף של אדיסון (ע״ע) ע״י החלפת הגליל בלוח 
עגול שטוח והחלפת הכתב העמוק בכתב שטוח ("כתב־ב׳"). 
הפאטנט נרכש ע״י.סס 436111116 >? 731111118 ■ 716101 ושימש 
יסוד לפיתוחו של הגרמופון(ע״ע) המודרני. בזקנתו עסק ב׳ 
בעיקר בניסויים בתעופה. בתחום זה הכניס ראשון לשימוש 
מנוע קל בעל גליל מסתובב, ובין 1919 ו 1926 בנה — יחד 
עם בנו, הנרי אדלר ב׳ — שלושה הליקופטרים ובחן אותם 
בעצמו בטיסה. 

ב׳ התעניין גם בבעיות ציבוריות, ביחוד בשטזדהבריאות. 
ב 1890 יסד את ״החברה למניעת מחלות״! ב 1907 אירגן את 
"ועידת-החלב" הראשונה בוואשיגנטון, שנתנה דחיפה להס¬ 
דרת פיסטור החלב ושיפור טיבו! במשך שנים היה יושב- 
ראש של החברה האמריקנית למלחמה בשחפת. — ב׳ פירסם 
מאמרים אחדים בתחום ההיגיינה והרפואה המונעת, וכן ספר 
( 000610510118 [״מסקנות״], 1899 ), שעוסק בשאלות דתיות 
ופילוסופיות ברוח של אגנוסטיציזם. — בזקנתו תמך ב׳ 
בבניין א״י והיה מידידי האוניברסיטה העברית. 

; 1926 , 6 מ 0£40 ־ת#ג ?!/ן /״, :. 8 .£ , ¥116 ! .ז^ו 

; 1932 ,( 1929 , 11 ,. 16 .•■ 8108 .זם) .£ .£ , 56116161118 .זו\ 
. 1934 , 1 ? 0 !וס! 1 וו! 1 ז 1 > 101€ ח 4 ,ז 16 > 1211 ז( 11 ,/ . 21 > 

ג. ל. 

בךלך, ארנסט — 831-13611 ז$תץ£ — ( 1870 , הולשטיין — 
1938 , מקלנבורג), פסל ומחזאי גרמני. ב׳ התחיל 
מצייר ומגלף בעץ בילדותו! מ 1888 למד בביה״ם לאמנויות 
ואומנויות בהאמבורג, וס 1891 — באקאדמיה של דרזדן. 
לאחר־מכן שהה זמן־מה בפאריס ובפיו־נצה, במקום שהושפע 
מיצירותיהם של ציירי איטליה מן המאה ה 14 , מן הפיסול 
הצרפתי של יה״ב ומהדפסי־האבן של דומיה. אך את סיגנונו 
העצמאי מצא רק לאחר ששהה כמה חדשים ברוסיה ( 1905 ) : 
עיניו כאילו נפקחו אז לראות את העוני, הענווה והפשטות 
שבאדם. ב , היה בן 36 כשביצע (מגבס, חרם, עץ, ואף 
מחרסינה) את הדמויות הראשונות האפייניות לו — נשי־ 
איכרים, רועים, קבצנים ונודדים, ביחידות או בקבוצות של 
שניים־שלושה. דמויות אלו, בקוויהן העיקריים, חוזרות 
ומופיעות ביצירותיו מאז ועד סוף־ימיו: גברים ונשים קצרי- 
קומה, עגולי־ראש, רחבי־חוטם ועבי־שפתיים, כשהם מיושבים 
או עומדים בפישוק רגליים, כשהם נראים כתקועים בקרקע, 
כגון ״השותה״ ( 1909 ), ״האיש עם החרב״ ( 1911 ), "איש 
מהלך״ ( 1912 ), ״אשה בוכה״ ( 1923 ), ״איש מחכה״ ( 1924 ), 
ועוד. בכולם מתבטאת עצמה של רגש, שלפרקים הוא גובל 
עם קנאות. הנשים עושות רושם של חיות אילמות, והגב¬ 
רים — של הוזים בעלי רוח דמוני! ולמרות הגשמיות המוב¬ 
הקת שלהם יש בהם כוח רוחני. ברור, שבמידה מרובה 




787 


פרלך, ארנפט—ברלעם וייאסף 


788 



א בדלר: ישישה (עץ), 1913 


מבטאים טיפוסים אלה את אישיותו של האמן עצמו. כמה 
מיצירותיו מתארות את ישו והשליחים ואחת מהן (גילוף־ 
עץ) את ״משה״( 1919 ). 

ב' גם כתב כמה מחזות, שבהם מתוארים — במזיגה מוזרה 
של ראליזם ומיסטיקה — בני־אדם מוזרים ואגדיים־למחצה 
מיושבי עיירות־הצפון. מחזותיו, כמו פסליו, שופעים חמלה 
עמוקה לאדם והברקות־הומור מפתיעות. במחזות אלה— זשם 
138 ׳ 016 ! (״היום המת״), 1912 , הטראגי־קומדיה 6011160 016 
5611610110118 ("הזדמונדים האמיתיים״), 1920 , המחזה המק¬ 
ראי 1 £ 1111 > 0 ״ 3 016 (״המבול״), 1924 , ועוד — שאף ב׳ לגלם 
ביצירה ספרותית מה שגילה מתוך התבוננותו ביקום: פעול¬ 
תם של כוחות אלוהיים בכל תופעות-הטבע ובכל פעולות- 
האדם, אפילו בשפלות שבאלו ובאלו. גיבוריו המעונים 
והבורחים מן המציאות מחפשים מתוך גישושים את הדרך 
לגאולה והם כמהים לאלוהים. ב׳ הגיע לשיא השפעתו בזמן 
שהאכספרסיוניזם שלט בספרות הגרמנית — כלומר, בשנים 
של מלחמת־העולם 1 ואחריה. למרות פירסומו הגדול חי ב׳ 
מ 1910 ואילך בבדידות בעיירה מקלנבורגית, ורק לפעמים 
היה נוסע להצגת מחזותיו או לתערוכות של פסליו במרכזים 
שוגים של גרמניה. 

ב 1927 פיסל ב׳ מצבה לזכר חללי המלחמה בעיר־מגוריו, 
גיסטרוב(^ 18110 ) 0 ), ואח״כ מצבות־זיכרון לאוניברסיטה של 
קיל ולעיר מאגדבורג. למר 1 ח ההתנגדות הגוברת והולכת, 
שנתעוררה ליצירתו בחוגים ראקציוניים, הוענק לו ב 1933 
אות־ההצטיינות של פרוסיה. אך 3 שנים לאחר מכן החרימו 
הנאצים אחד מספרי־הרישומים שלו. מכאן ואילך נהגו בו 
כבאויב־המשטר: פסליו הורחקו אחד־אחד ממקומוודציבור 


ואפילו מכנסיות, יצירתו הוקעה כמנוונת ומסוכנת, ואף 
היציאה מביתו היתה בחזקת סכנה. המכתבים, שכתב באותה 
תקופה ושהם ממיסמכיה המזעזעים ביותר, מראים עד כמה 
פגעו בו רדיפות אלו. בשנתו האחרונה עשה את הפסלים 
״השנה הרעה״, ״אשד. וקר לה״, ו״גבר מפקפק״. — אחר 
המלחמה חזר וגבר העניין בב/ מתפרסמים והולכים רישומיו 
(שמספרם למעלה מ 1,000 ) ומכתביו. פסליו נמצאים במוזיאו¬ 
נים גרמניים, וכן בהולאנד, שווייץ ואד,"ב. 

;* 1948 , 1935 , ה )^ 111101111 ) 112 הס 11 — . 3 .£ .■] 6 ) 6011 ? .? 

-)) 1 /) 11 ) 1 > 11 ) 1 ) 1 () 15 פ)נעשה אף הוא נוצרי ונזיר. הרומאן תורגם 
לרובן של לשונות־אירופה או עובד בהן בפרוזה או בשיר 1 
חשובים בין העיבודים ביהוד שני אפוסים מן המאה ה 13 
(מאת גי דה קאמברי [ 31 זנ 01 ! 3 ס 16 ) 001 ] בצרם' ומאת 
רודולף פון אמם בגרם׳) ודראמה ספרדית מחורזת מאת 
לופה דה וגה ( 0 1620 ). במקום השם "יואסף" בא בתרגומים 
ובעיבודים האירופיים השם "יהושפט"! מפני־כן נודע הספר 
באירופה בשם "ברלעם ויהושפט". שינוי השם נמצא לרא¬ 
שונה בקדום שבתרגומים הלאטיניים של הספר ( 1048 < כ״י 
נאפולי). 

תכנו של הספר בקיצור הוא זה: אביו של יואסף, אבנר 
אבנר) מלך הודו, שהנצרות כבר הגיעה לארצו, 

רודף באכזריות את הנוצרים וביחוד את הנזירים שבהם. 
כשנולד בנו יואסף מודיע לו, למלך, אצטגנין אחד, שהבן 
יהיה נזיר נוצרי. כדי למנוע אח התגשמות הנבואה, משכן 
המלך את הבן בארמון מבודד. כאן משרתים אותו רק 
צעירים יפי-תואר, שנאסר עליהם באיסור חמור לאפשר 
לבן־המלך להכיר את סבלות־החיים. אולם בשעת טיול פוגש 
הנסיך חיגר, עיור וזקן! וההסברים, שהוא מקבל מבני־לוויית 1 
על תופעות אלו ועל סופו של האדם, מעוררים בו ספקות 
בנוגע לערכם של חיי העולם הזה. נתון בהלך־רוח זה מבקר 
אותו ברלעם — נזיר נוצרי, שנשלח אליו על־פי צו מן 
השמים, כשהוא מתחפש כמוכר אבנים טובות, ונזיר זה מקרב 
אותו ע״י שורה של סיפורים, שהוא מספר לו, לתורת הנצרות 
ולהכרת היתרון שבסגפנות. יואסף מתנצר, וכשנודע הדבר 
לאביו ע״י אחד ממחנכיו, ניסה להשיב את בנו מדרכו, אך 
הדבר לא עלה בידו. אז ערך המלך בפני יואסף ויכוח פומבי, 
שבו צריך היה להופיע נזיר עובד־אלילים בשם נחור כשהוא 
מחופש בברלעם, ולהודות, כביכול, בשקר שבנצרות. אך 
בדומה למה שאירע לבלעם בן בע 1 ר, נשא נזיר זה נאום 
מזהיר לא בגנותה של הנצרות, אלא בשבחה. גם ניסיון מצד 
המלך לפתות את יואסף ע״י נערות יפות, לפי עצתו של 
המכשף תאוד־ס, לא הצליח. המלך מחלק, איפוא, את הממלכה 
בינו לבין בנו, בתקווה שענייני־השלטון ילמדו את בנו לקח! 
אך הבן מצליח בכל, ואילו מחצית־הארץ, שהמלך שולט בה, 
יורדת פלאים, לסוף מתנצר גם המלך. יואסף מסתלק מן 
המלוכה והולך אחר ברלעם אל המדבר. אחר מותו של זה 
האחרון ממשיך יואסף בחיי־נזיר עד שגם הוא נפטר. גווייתו 



789 


ברלעם ויואסף—ברם, אלפרד אדמוני 


790 


נקברת בכנסיה מפוארת וגורמת למעשי־ניסים ופלאי־רפואה. 

הדמיון בין סיפור זז? לבין תולדות־חייו של בודהא בולט 
לעין, וכבר העיד על כך סופר פורטוגיזי בן המאה ה 17 . 
ב 1860 הוכיה פ. ליברכט את מוצאה ההודי של האגדה. אך 
פרשת התהוותו של הספר עדיין אינה ברורה כל צרכה. 
הנוסח הקדום ביותר הידוע לנו הוא ספר בפהלוי בשם 
"בלוד,ר ובוראסף", שלפי עדותו של אבן אלנז־ים (ע״ע) 
בפתאב אלפהרסת ( 987 ) תורגם לערבית. באמת נמצאים 
בידנו טכסטים ערביים בשלוש עריכות שונות, שאין בהם 
רמז לנצרות; מפני־כן אין להניח, שהנוסח היווני הוא 
תרגום של אחד מהם. אך קיים גם תרגום גאודגי! והואיל 
ובו מופיעים שמות־הגיבורים בצורה שבה הם מצויים בנוס¬ 
חים הערביים, והואיל והמעבר לצורה היוונית מן הצורה 
הערבית־גאורגית מסתבר מאוד, הובעה בזמן האחרון הדעה, 
שהמחבר היווני השתמש בתרגום הגאורגי, שהובא לתשומת- 
לבו ע״י 1105 ז 10 :§ 33 * 108 תזץ 1111 !£ (מת 1028 ). מתוך סברה זו 
מתחייב, שהספר היווני לא חובר קודם המאה ה 11 < ובאמת 
אין אף כתב-יד אחד, שהוא מזמן קדום יותר! אלא שמתוך 
כך מתעוררות בעיות מצד אחר. העדר של כל רמז בספר 
לקיום האסלאם מוכיח, לדעתם שלי כמה חוקרים, שהספר 
חובר קודם הופעתו של האסלאם. דוב כתבי־היד מייחסים 
את הספר היווני או ל״יוחנן, נזיר במנזר ע״ש סאבא הקדוש 
על-יד ירושלים" או ללהאנס הקדוש מדמשק (מת ב 754 ). 
כמה מן החוקרים האחרונים (דלגר) מגינים על ייחוס החיבור 
ליוהאנס. 

שמו של בן־המלך בצורתו המק 1 רית: "בודאסף" אינו אלא 
^ 1111531111 ) 80 ושמו של הנזיר בלוהר פורש כתולדה מן 
ת 2 ז 3831 ו 81 — שם־לוואי של בודהא, שפירושו "הנערץ". 
שני הגיבורים הם, איפוא, פרי חלוקת אישיותו של בודהא 
לשניים. בכל אופן ברור, ששניהם לא היו קיימים מעולם ! 
אעפ״כ הם קדושים של הכנסיה הנוצרית! בלוח־השנה 
הקאתולי מוקדש להם יום ה 27 בנובמבר (בזמן האחרון 
מודים כמה חוקרים קאתוליים בדבר, ששני הקדושים לא היו 
קיימים כלל). 

בעיה בפני עצמה הם הסיפורים והמשלים המרובים בספר, 
שהרבה מהם מופיעים גם מחוץ למסגרת־הרומאן. בין השאר 
נמצא כאן המקור לאפיזודה של שלוש התיבות, שביניהן 
צריכים לבחור המבקשים את ידה של פורציה ("הסוחר 
מוויניציאה" לשיקספיר). נאומו של נחור בזכותה של הנצ¬ 
רות זוהה כאפולוגיה של אריסטידס איש אתונה (בשנת 140 
לערך). 

מאחת מן הצורות הערביות, שאינה בידנו, תורגם הרומאן 
ע״י אברהם בן שמואל הלוי אבן חסדאי (ע״ע אבן חסדאי) 
לעברית בשם "בן המלך והנזיר". התרגום נדפס פעמים 
הדבר" והוצאה ביקרתית יצאה לאחרונה בתשי״א ע״י א. מ. 
הברמן. התרגום מסתיים בפדידת הנזיר מבן־המלך לאחר 
שסיפר לו את כל הסיפורים המהווים את עיקר התוכן של 
הרומאן היווני, קודם שיואסף מחליט להתנצר. סיפור־המסגרת 
משמש כאן, איפוא, רק מבוא לסיפורים ולמשלים שבספר. 

, 111 ;>€־וג 1€1 ״ 1 .£ ; 857-1250 , 96 .!סזד , 3 )) 3 ? 0 10%13 ס 8317 

04( ^ 14(11( 71 4(5 8. 14x4 ]0$3$1131 (2.(4? 1/011^51(14x4(, 1879, 

441-60); £. £ 0 ? ). 1 י 6£ מ 50 י 7 ; 1893 14714 3 י מ 41 ט x1371 

4( 3. (1 /., 1949; 8238 , 1 י . 1 קק 50 ,. 0/11 ,מתברת £1 ^ 0 ז ; 

3(€1 1 ^ ..א .£ ; 863-67 , 1893 ,. 75 ) 17 ) 0 .?? 1161 01% ת 11 ת . 

811 (]§ 0 , 3. 3724 ](10353], 1923; 111145173 '£ , 5€35130 ־ €1 ז< זסס - 

11071 411 70771371 46 3. (1 ]., 1937; £. 001££1 0111 ) £71 7 ) 0 ,־ - 

5(11( 3.-70771371 €171 €71( 4(5 14. ]01171 17. 037X351(145, 1954. 

מ* פ* 


5 רם, א 1 ט 1 — 8031110 0110 ! שמו האמיתי: א. אברהנד 
זון — ( 1856 , האמבורג — 1912 , ברלין), חוקר 
ספרות יהודי־גרמני. ב׳ התמחה באוניברסיטה של ברלין 
בתולדות הספרות (אצל ו. שרר) ובתולדות האמנות (אצל 
ה. גרים) וחיבר שני מחקרים משובחים — אחד מהם על 
הדראמה האבירית הגרמנית במאה ה 18 ( 1880 ) והשני על 
המשורר היינריך פון קלייסט ( 1884 ). כן חיבר ספר בשני 
כרכים על שילר ( 1888/92 ). עם גמר לימודיו פעל כמבקר 
תיאטרוני והיה מחלוציו של הזרם הנאטוראליסטי בתיאטרון 
הגרמני. השקפותיו בתחום זה, שהובעו בפרוטרוט בחיבורו 
על איבסן( 1887 ), מומשו על־ידיו כשיסד, יחד עם מ. הארדן 
ואחדים, את ה״בימח החפשית״ בברלין ( 1889 ). תיאטרון זה 
החדיר לגרמניה את המשחק חנאטוראליסטי, בניגוד לדראמה 
הקלאסיציסטית הנשגבת, שהיתה נהוגה במאה ה 19 . לשם 
כך חינך ב׳ שחקנים מעולים (ביניהם א. בסרטן, ע״ע) וטיפח 
מחזאים, כגון ג. האופטמן וא. שניצלר. כן הביא לברלין את 
מ. רינהרט (ע״ע), שנעשה יורשו האמנותי. 

לטיפוח הרעיונות של ה״בימה החפשית" יסד ב׳ גם 
כתב־עת, שאף הוא נקרא מתחילה ( 1890 ) בשם זה ומ 1904 
בשם 18011311 ) 8110 סססא. — חליפת־המכתבים של ב׳ עם א. 
שניצלר נתפרסמה ב 1953 . 

' - 71 ) 4 ) 0 771 ) 171 ) 5 %14 1471£€71  1 ,. 8 . 0 ,. 04 ,ת 0 וח 81 

; 1936 , 7 )\ 7111 } 71 ) 31 ) 11 * 1 315 . 8 . 0 י 112 ^ 10 נן £0 - 0 ; 1913 , 1((x 

75 ) 35 ) 111 71 ) 11 ) 1415 ) 4 5 ) 4 ? 1£, 0. 8. £171 !!(]077X350 ז! ן[ £61 . 14 

. 1953 ,( 11 ד׳\ , 11 ) 2 7 ) 4 7 ) 37 ) 111 ת 1 ) 

ב רם, א לפרד אלמו נד — 611111 ־ 61 — 

( 1829 ,רנמנדורף [תירינגיה] — 1884 , שם), זואולוג 
גרמני. ב׳ היה בגו של כומר פרוטסטאנטי, שהיה אורניתולוג־ 
חובב חשוב והקים אוסף עשיר של ציסרים ממינים שונים. 

ב׳ נמשך מנעוריו אחר 
חקר הטבע וחיי בעה״ח 
לא בדרך הניסויית־ 

המעבדתית אלא מתוך 
הסתכלות ישירה. לפיכך 
בילה חלק גדול מחייו 
במסעי־סיור. כשחיה בן 
18 נסתפח למשלחת מד¬ 
עית, שיצאה לאפריקה 
הצפונית, ומ 1847 עד 

1852 עדך מסעות במצ¬ 
רים ובסודאן. רשימותיו 
על מסעות אלד, (- 80150 

־ 1051 ) 01 ^ 1 3115 12200 ) 51 

1853 , 3 אל 1 ז 3£ ) מוקדשות 
בעיקר לחיי העופות ודד 
ציפרים. אדז״כ ערך מסע 
לסקאנדינאוויה, שבו 

הגיע עד לפלאנד ( 1860 ), וב 1861 חיבר את ספרו 038 
¥6801 ז 10 > £0800 ("חיי הציפרים"). בשנים שלאחר מכן 
נתלווה לדוכס מק 1 בורג־ג 1 תה במסעו לחבש, שגם עליו חיבר 
דו״ח ( 921108011 02011 £6156 ■ 61001 80801550 !£ ["תוצאות 
מסע לחבש״], 1863 ). זמן קצר שימש מנהל גן־דזחיות בהאם* 
בורג, אך אח״כ נשתחרר מכל שירות, נתיישב בעיר־מולדתו 
הקטנה והקדיש את כל זמנו לכתיבת ספרו הגדול - 11 035 
ח 10110 ־ 7101 11151110010 ("חיי בעה״ח בציורים"), שהמהדורה 
הראשונה שלו, ב 6 כרכים, יצאה חוברות־חוברות מ 1864 עד 




791 


גרם, אלפרד אדמונד — גרמודה, איי■ 


792 


1869 . במהדורה השניה, שכללה 10 ברכים, נמסר הטיפול 
בחסרי־החוליות לבעלי-מקצוע מומחים. לאחר ששימש זמן 
קצר כמנהל האקוואריון בברלין עשה ב׳ סיורים ב 1876 בצפון 
מערבה של סיביריה, ב 1878/9 — באיזור היערות של הדא- 
נובה התיכונה ובספרד, וב 1883 — באמריקה הצפונית. 

ב׳ נמנה, בצידו של ביפון(ע״ע), עם גדולי הפופולאריזא־ 
טורים של מדע בה״ח, אלא שהוא נבדל מביפון בידיעה 
שנרכשה מתוך תצפית ישירה, בעיקר בארצות אפריקה 
הצפונית-מזרחית ז נסיון אישי עשיר זה שימש יסוד לתיאו־ 
ריו. בכשרון ספרותי מעולה הוא מצייר את חייהם של בה״ח 
על רקע נופם הטבעי ואת יחסם לאדם! תיאורי הנוף, האקלים 
והאתנולוגיה שבחיבוריו מושכים את לב הקורא לא פחות 
מתיאורי בה״ח עצמם. 

חיבורו של ב׳ נתפשט בכל חלקי אירופה והלהיב את 
קוראיו. הוא הוסיף להופיע גם אחר מות מחברו במהדורות 
מתוקנות ועם חומר-ציורים מורחב ומחודש: מהדורה רבי¬ 
עית, ב 13 כרכים, ב 1911 — 1918 ! מהדורה חמישית, ב 8 
ברכים ב 1928 — 1930 . כן ניתרגם לכל לשונות־התרבות, ואף 
הובנו ממנו מהדורות מקוצרות לרוב, מהדורות לילדים 
ולנוער, ועוד. 

הזואולוגים החדישים משיגים על ב׳, שבתיאוריו יש 
אנתרופומורפיזם מופרז: הוא תולה בבעה״ח הרגשות, שהן 
טיפוסיות לאדם, בגון אהבה, שנאה, אמונים, חשד, כעס 
וכיו״ב, ואף אינו נמנע מלדון על בע״ח מסויימים מבחינת 
שיפוט מוסרי. אך אע״פ שאין גישה זו של ב׳ עומדת בפני 
ביקרתו של פסיבולוג־החיות המקצועי, יש לראות בה את 
הדרך הנכונה לקרב ללבו ולהבנתו של ההדיוט את חיי 
בעה״ח והתנהגותם במסיבות טבעיות — והצלחתו המרובה 
של הספר עד היום תוכיח. 

. 1929 ,!( 1717 ( 13 ,. 8 ,ססגגמנסא . 0 
ש. 3 . 

ברם, ך י ?/רד ך!ךים — 11 זב 11 ־! 82 1$ ־ 1 זג 9 שמו 

הספרותי: תומאם אינגולדסבי [ץ( 151 ) 801 ב! 111.1 ׳] — 
( 1788 — 1845 ), סופר אנגלי. ב׳" נולד בקנטרברי, נתחנך 
באובספורד, היה כומר של המסיח האנגליקנית וזמן־מה 
גם מרצה לתאולוגיה באוכספורד. ב 1820 פירסם סיפור היתולי 
בשם ■ 11611 3 י-! 4156 ז 3 זס , 10 ^ 8213 ("באלדווין או יורשו 
של כילי") וב 1834 את הרומאן היחידי שלו זמסססס^ 6 ומ 50 
710110125 < 0011510 0£ ("מקורותיו של דודני ניקולאס"). 

ב 1837 התחיל מדפים את סיפוריו המחוכמים בפרוזה ובחרו¬ 
זים, שיצאו אח״כ בקובץ בשם "אגדות אינגולדסבי" והקנו 
לו פירסום גדול. 

אגדות אלו, שהרבה מהן מסופרות על רקע של יה״ב, 

הן תיאורים הומוריסטיים של מעשי-זוועה. הומור גרוטסקי 
זה לועג למוות, לפשע, לעינויים ואפילו לדת — דבר, שהיה 
בלתי-צפוי מצד כומר! נראה, שהיה בכך משום מוצא 
למתיחות נפשית מסויימת, שנוצרה ע״י בבלי המוסר והנוהג 
של התקופה הוויקטוריינית! כתיבה דמיונית דומה ולתכלית 
דומה אנו מוצאים ברוברט סאותי (׳( 50111116 ) קודם לב , 
ובאדוארד ליד (ז 1.63 ) אחריו, פבפתבים המתמיהים של שני 
אלה יש גם בסיפורי־הגוזמה י של ב', אע״פ שהם פחותי- 
חשיבות מן הצד הספרותי, ערך חברותי קיים, שהרי בעקיפים 
הם כוללים ביקורת של כ ל חברה, שדרישותיה המוסריות 


הן נוקשות מדי. — מהדורה ביקרתית של כתביו יצאה 
באופספורד ב 1926 . 

! 1880 ,. 8 . 11 . 8 / 0 : 110 ( 13 111 ( 3 0 ( 10 ,ו~ .ס .!ז .א 

. 1934 ,! 10070 ( 011 ' 11 ! 107 ( 10 ) 1 ^ , 10 ״!!£ . 14 

ד. א. 0 . 

ברמה, {'(!ף — 311 בת 3 ז 118 ק 10$6 — ( 1748 — 1814 ), ממציא 
אנגלי. ב׳ היה בן איכר ותחילה עבד בחווה של 
אביו! אח״כ למד נגרות ועבר ללונדון. בלא שרכש השכלה 
מדעית שיטתית המציא מספר מיתקנים בעלי ערך שימושי 
ומכונות, ביניהם מנגנון־שטיפה לבית־בסא (הפאטנט הרא¬ 
שון שלו ב 1778 ), משאבת־בירה ומנעול־בטחון, הנקרא על 
שמו! המצאתו החשובה ביותר היא המכבש ההידראולי 
( 1795 ). בשביל ה״באנק של אנגליה" המציא מכונה להדפסת 
מספרים על שטרי־כסף. ב 1785 כבר הצביע על האפשרות 
של הנעת ספינות ע״י בורג, ובזה הקדים את ההמצאה־בפועל 
בעשרות שנים! גם הרעיון של עט-נובע הוצע על-ידיו. ב׳ 
חינך דור של מהנדסים וטכנאים, ובזה השפיע השפעה ניכרת 
על ההתפתחות התעשיינית של אנגליה. 

בךמ 1 ךה, א״י" ( 13$ > 11 רהז 86 , 1$ ) 15130 111£13 זזז 86 ), קבוצה 
של איים באוקיינוס האטלאנטי, ב 1,240 ק״מ דרומית- 
מזרחית לניריורק! מספרם (בכלל זה כפים קוראליים) 
כ 360 , מהם כ 20 מיושבים! שטחם כ 55 קמ״ר ומספר תושבי¬ 
הם (פרט לצבא־הקבע שבהם) כ 39,000 ( 1952 ).הגדול שבהם, 
הנקרא אי-המילטון או אי-ב׳, תופס כ 36 קמ״ר ובו נמצאת 
עיר־הבירה האמילטון(כ 3,000 נפש). איי־ב׳ הם מושבת־כתר 
בריטית (מ 1684 ), שקיבלה אוטונומיה רחבה 18883 ! 

שיא גבהם של איי-ב׳ הוא 75 מ , . בהשפעת זרם־המפרץ, 
העובר על־ידם, אקלימם ממוזג! הסמפראטורה הממוצעת 
ביאנואר היא כ״ 17.5 , באוגוסט — ״ 26 . הגשמים (ב 1,600 
מ״מ בשנה) מצויים בבל חדשי־השנה, ללא הבדל מרובה בין 
חודש לחודש. האקלים הנוח של איי־ב׳ והדר הצמחיה 
העשירה שלהם מושכים אליהם רבבות של תיירים ומבקשי- 
מרגוע בחורף. באיי-ב׳ יש גמל־מלחמה ושדה־תעופה ברי¬ 
טיים, וכן יש בהם עמדות אסטראטגיות, שנמסרו (ב 1941 ) 
בחכירה לאה״ב ל 99 שנה. התיירות והצבא משמשים המקו¬ 
רות העיקריים לפרנסתם של תושבי־ב/ ששני שלישים מהם 
הם שחורים או בני-תעדובת של שחורים ולבנים. מקור-הכנסה 
שני במעלה הוא היצוא של ירקות, באנאנות, פרחים ופקעות- 
חבצלת לאה״ב. לאיי־ב׳ יש חשיבות מרובה גם לתעופה 
האזרחית! ב 1950 חנו בב׳ 2432 מטוסים אזרחיים. 

איי-ב׳ נתגלו ב 1515 (?) ע״י הספרדי חואן ברמחדס 
( 162 > 111 מ־ו 86 ; ומכאן שמם), שלא מצא בהם ישוב. הספרדים 
לא החזיקו בב/ והראשונים שנתיישבו באיים היו אנגלים, 
שספינתם נטרפה על־יד חופי ב׳ ב 1609 . ב 1612 באו לב׳ 
מווירג׳יניה ראשוני המתיישבים, שבחרו במקום מרצונם. 
מ 1767 משמשת ב׳ תחנה לצי־המלחמה הבריטי. 

בב׳ התקיימו כמה ועידות בינלאומיות: ועידת באי־כוחן 
של ממשלות בריטניה ואה״ב (אפריל 1943 ), שבה דנו על 
גורלם של פליטי־המלחמה בכלל, ועל מצבם של הפליטים 
היהודיים בפרט. אך לוועידה לא היו תוצאות ניכרות. 
ב 11.2.1946 נערך בב׳ הסכם בין אה״ב ובריטניה על תנאי 
תנועת-הטןס האזרחית של שתי המדינות! בדצמבר 1953 
נפגשו אייזנהאואר, צ׳רצ׳יל ולניאל ( 120161 ), ראש ממשלת- 
צרפת, להתייעצויות על בעיית קוריאה ועל שיפור היחסים 



793 


ברמודה, איי־—בו־מיגגם 


794 


בין מעצמוודהמערב ורוסיה; במארס 1957 הגיעו בב׳ אייזג־ 
האואר ומקמילן, ראש ממשלת בריטניה, לידי קביעת עמדה 
משותפת בבעיות הנשק האטומי והמזרח התיכון, ביהוד 
בנוגע לחוזה־בגדאד. 

מ. בר. 

בר^יב^ם (תוג^ 8 ח 1 ךמ ■ 811 ), עיר במחוז ווריק 

*עב 51 ) שבמרכזה של אנגליה; יושבת בגובה של 
200 — 250 מ׳ מעל פני־הים על פלגיו של נהר סרנטי: טים 
( 116 * 13 ׳) ורי ( £63 ), ובצומת של מס״ב, כבישים ותעלות, 
שמחברים אותה עם נסליה הגדולים של אנגליה. מספר 
תושביה: ב 1.12 מיליון ( 1934 ) והיא העיר השניה בגדלה 
באנגליה והשלישית בממלכה המאוחדת, 

יסוד כלכלתה ועשרה של ב׳ הם מכרות הפחם והברזל 
שבסביבותיה, שהודות להם נעשתה ב׳ המרכז החשוב ביותר 
של תעשיית־הברזל באימפריה הבריטית. מיוצגים בה רוב 
הענפים של תעשיות-המתכת שבעולם, ממכונות־הענק, המיו¬ 
צרות לצרכיהן של התעשיה, החקלאות, המכרות והתחבורה, 
עד מטבעות וחפצי־נוי וצורפות בכסף וזהב. ב׳ היא גם מן 
המרכזים הראשונים בזמן ובמעלה ליצירת צמיגי־גומי 
(. 00 ( 10£ ת! 1 <£), והקף רחב יש בה גם לתעשיות 

הזכוכית והחרסינה (בין השאר נמצא בה בהח״ר של ודג׳וזד, 
ע״ע), לתעשיות כימיות, ובכללו לתעשיית־תרופות. מתעשיות 
המזונות חשובה בה ביותר התעשיה של קאקאו ושוקולדה. 
בב׳ בתח״ר גדולים, שמקיפים שכונות שלמות, אבל גם בתי- 
מלאכה קטנים, שמוציאים לשוק סחורות מיוצרות לפי מסורות 
קיימות מדורי־חדות. 

ב׳ היא גם המרכז התרבותי לתבל-התעשיה רב־האוכלוסים 
של אנגליה התיכונה ( 18 > 11311 זנ 4 ו 1 ). באוניברסיטה שלה, שנוס¬ 
דה ב 1900 מתוך צירוף של כמה קולג׳ים, שכבר התקיימו בה 
עשרות שנים, לומדים יותר מ 3,200 תלמידים. לב׳ יש 
מסורת בסיפוחה של מוסיקה קלאסית. ב 1768 — 1914 נערכו 
בה פעם בשלוש שנים פססיוואלים, שבהם השתתפו מגדולי- 
האמנים (מנךלסזון ב 1837 ו 1846 ). יש בה גם בתי־נכות 
וגאלריות לאמנות, שבהם מוצגות תמונות של טובי הציירים 
האנגליים. ב׳ היא עיר חדשה ללא בניינים היסטוריים. 
לאחדים מבנייני המאה ה 19 ערף אמנותי, כגון לבית־העיריה 
הבנוי בסיגנון יווני קלאסי. 

היסטוריה. השם ב׳ נזכר לראשונה ב 1086 כאחוזה 
פאודאלית של משפחת פאגאנל. ב 1537 עברה ב׳ לידי 
משפחת נורתמברלנד ( 1 > 1311 ״נ 1 מ* 1 ז 11 ז־ 01 א). באותו זמן היתה 
ב׳ כפר־שוק! שבו היו עובדים חרשי־ברזל, שייצרו בעיקר 
מסמרים וכלי־רתמה. במלחמת*האזרחים של 1640 — 1648 
הצטרפה ב׳ למורדים במלכות ושימשה להם בית*חרושת 
לנשק. לפיכך עשה בה הנסיך רופרט שמות כשנפלה בידו 
ב 1643 . היא התאוששה עד מהרה ממכה זו, הרחיבה את 
תוצרתה ואף עלתה על המתחרים בה (רק בחרושת הסכינים 
לא השיגה את שפילד). לב׳ לא היו עד 1838 זכויות של עיר, 
אלא אוטונומיה מסויימת בתחומו של בעל-האחוזה, שבו 
נכללה. התקנות העירוניות, שהטילו פיקוח והגבלות על 
בעלי אומנויות שונות, לא חלו משום כך על ב׳, ועל־כן 
יכולים היו ממציאים ומחדשים בחרושת ובמלאכה לפעול 
בה ללא הפרעות מצד השלטונות. ב 1775 הוקם בה זדי מתיו 
בולטון וג׳ימז וט (ע״ע) בהח״ר הראשון בעולם למכונות- 
קיטור; זהו מפעל סוהו ( 5080 ). הקיים עד היום׳ שבו עבד 
דליאם מרדוק 10 :>ס 1 >זט 1 \) — הממציא של כמה המצאות. 



ברמיננאם, כיכר־סטיםנסוז 

ובכללן ההארה בגאז. כן שימשה ב׳ מרכז להוגי־דעות, 
שנלחמו על שינוי־ערכים בשאלות דתיות, מדיניות וחברר 
תיות. ב 1780 — 1791 פעל בב׳ ג׳וזף פריסטלי(ע״ע), ומסביב 
לו התרכז חוג של ליבראלים, שיסד את "חבדת־הירח". 
בתעמולתם של הליבראלים לתיקון חוק־הבחירות באנגליה 
ובהצלחתה של תעמולה זו יש לב׳ חלק בראש. במחצה 
השניה של המאה ה 19 פעל בב׳ ג׳. ה. ניומן (ע״ע), 
מחדש כוחה של הקאתוליות באנגליה, שנתמנה ע״י האפי¬ 
פיור לקארדינאל. מן המדינאים הבריטיים, שיצאו מב׳, 
מפורסמים ג׳ו׳זף צ׳מברליו (ע״ע), שהיה גם ראש־העיריה 
של ב׳(ב 1873 — 1876 ), ושני בניו א 01 טן ובויל. 

ב׳ גדלה בקצב מהיר ביותר במאת־השנים, שקדמה ל 1914 . 
ב 1770 מנתה האוכלוסיה שלה 31x100 נפש, ב 1801 — 61,000 , 
ב 1851 — 233X100 , ב 1871 — 344,000 , ב 1891 — 478,000 
ב 1911 — לאחר שסופחו אליה כמה ערים וכפרים — 840x100 , 
ב 1921 — 920,000 וב 1931 — 1,003x100 נפש. במלחמת- 
העולם 11 נפגעה ב׳ קשות ע״י ההפצצות של הגרמנים. 

היהודים הראשונים שהתיישבו בב׳ הגיעו לכאן במחצה 
הראשונה של המאה ה 18 , וביכ״ג ראשון הוקם בה ב 1780 . 
קהילת-ב׳ נתפרסמה כשנתגייר בה, ב 1787 , הלורד ג׳ורג׳ 
גורדה (ע״ע). יחד עם בתי־תפילה של הכיתות הנוצריות 
המתבדלות, שנפגעו בזמן המהומות המדיניות שפרצו בב׳ 
ב 1813 , ניזוק גם בהכ״נ היהודי. כיום ( 1956 ) יושבים בב׳ 
6,300 יהודים וקיימים בה 6 בתכ״נ(אחד מהם "ליבראלי"). — 
עם רבניה של קהילת-ב׳ נמנה החכם הספרדי הרב אברהם 
פרירה מנדס, ששימש בה ברבנות בשנות 1851/8 . 

- 703 , 5 ן} 1£ ז 8 1118 3111 > . 3 > ; 1938 ,.£ / 0 /(■! 1-11110 ,! 011 . 0 

-!תסס 101 ) 71 ו/ו 0 -ו' 1 ■! ׳סס/ 

. 1950 , 1117111111 ( 1 

א. י. בר. 




795 


ברמיגגב — ברמן 


796 


בןמינגם (זמג^ת 1 רחז 81 ), עיר־תעשיה בדרום־המזרח של 
אה״ב; הגדולה בערים שבמדינת אלבמה (ע״ע). 

יושבת לרגלי הדרום של הרי־האפליצ׳ים (ע״ע) בגובה של 
183 — 325 מ/ בסביבה עשירה מאוד בפחם, ברזל ואבני־גיר. 
מספר תושביה 326,000 ( 1950 ), ובהם אחוז גדול של שחורים. 

ב׳ היא צומת של כתריסר מס״ב, וכ 30 ק״מ ממערב לב׳ 

זורם גהר־ולרח׳ר המסיע סירות טעונות סחורות עד מפרץ־ 
מכסיקו, שאליו הוא נופל. ב׳ מתפרנסת בעיקר ממכרות 
הפחם והברזל שבקירבתה, מתעשיית־ברזל כבדה (ביחוד 
צינורות), מכונות, ציוד חשמלי, מלט ומוצרי־תעשיה אחרים, 
שמצטרפים ל 2,000 מיני סחורות, היא גם עיר־מרכולת לאוכ- 
לוסיה של שני מיללן נפש שבסביבתה, ומרכז תרבותי חשוב 
הודות לבתי־הספר הגבוהים (קולג׳ים) ללבנים ולשחורים 
שבה, השייכים ברובם לבאפטיסטים ולמת 1 דיםטים. ב׳ בנויה 
בכללה בצורת תשבץ. מרובים בה הגנים הציבוריים, התו , ־ 
פסים שטח של יותר מ 4,000 דונאם. על גבעה נשקפת על־פני 
העיר ניצב פסל־ענק של וולקנוס (ע״ע), חרש־הברזל בין 
אלי יוון ורומי, שהוא סמלה של עיר־ברזל זו. 

ב' נוסדה ב 1870 , כשנתגלו המחצבים שבסביבתה, והיא 
גדלה עם ריבוי ניצולם של מחצבים אלה. ב 1880 היו בה 
3,100 נפש! ב 1900 — 38,400 ; ב 1920 — 8,300 ד 1 ז ב 1940 — 
268,000 נפש. 

בב , יושבים כ 4,150 יהודים ( 1955 ), שהם כ 46% מכל 
התושבים היהודיים שבמדינת-אלאבאמה. יהודים באו לב׳ עם 
ראשוני המתיישבים בעיר׳ אך קהילה יהודית לא הוקמה 
בה אלא ב 1882 . כמה יהודים תפסו עמדות חשובות בחייה 
הכלכליים והציבוריים של ב׳. 

א. י. בר. 

ברמביים £1 >), משפחה פרסית מיוחסת, שכמה מבניה 
תפסו משרות ממלכתיות רמות בזמן שלטונם של 
הח׳ליפים העבאסיים הראשונים. אבות־המשפחה היו כוהנים 
גדולים (שנתכנו בתואר "ברמב", ומכאן שם־המשפחה) במנזר 
בודהיסטי על-יד העיר בלו; לאותו מנזר השתייכו שטחי' 
קרקע נרחבים, שלמעשה נמצאו ברשותם של הכוהנים 
הגדולים והיוו את יסוד עשרם. 

הראשון בב׳, שנתפרסם בתולדות־האסלאם, היה ח׳אלד 
אבן בו־מכ (מת 782 ), שמונה ע״י אלספאח, מייסד השושלת 
העבאסית ( 750 ), כעוזרו הראשי. מקורות אחדים מכנים 
אותו בתואר החדש וזיר (ע״ע). גם אלמנצור, הח׳ליף העבא־ 
סי השני ( 754 — 775 ), השתמש בשירותיו המועילים והרב־ 
צדדיים של ח׳אלד. הברמכי ניהל את אוצר־המדינה, הצטיין 
בכמה מבצעים צבאיים והיה יועצו של הח׳ליף בהקמתה של 
עיר־הבירה החדשה, בגדאד. במשך זמן זה מצא ח׳אלד 
הזדמנויות לצבור עושר מרובה כל־כך, שהח׳ליף יכול היה 
להפקיע ממנו, לפי נ 1 הג מקובל, קרוב ל 3 מיליון דרהם. 

יחיא, בנו של ח׳אלד (מת 805 ), נתמנה מושל אזר- 
ביג׳אן עוד בימיו האחרונים של אלמנצור, אך הח׳ליף העבאסי 
השלישי, אלמאהך ( 775 — 785 ), קרא אותו לבגדאד והפקיד 
בידו את חינוך בנו הארון אלרשיד ( 778 ). יחיא היה 
מדינאי מובהק ואדמיניסטראטור מוכשר, שביצע מספר ניכר 
של עבודות ציבוריות. מ 779 ואילך שימש מנהל לשכתו של 
הארון, שהיה אז מושל ה״מערב" (כלומר, המחוזות שממערב 
לנהר־פרת). כשזמם אלהאדי ( 785 — 786 ) לדחוק את רגלי 
אחיו הארון ולהכריז על בנו שלו, ג׳עפר, כיורש־העצר, ידע 


יחיא לפעול נגד סכנה זו! וכשעלה הארון לשלטון( 786 ), מינה 
אותו מיד, מתוך הכרת־טובה, לווזיר בעל סמכויות בלתי־ 
מוגבלות. כך נעשה הברמכי, שיכול היה להסתייע בארבעת 
בניו הכשרוניים — אלפדל, ג׳עפר, מוסא ומחמד — השליט 
האמיתי של הממלכה האיסלאמית במשך 17 שנה ( 786 — 
803 ). מבניו אלה התבלטו במיוחד אלפדל וג׳עפר, שניהם 
נתמנו פעמים אחדות מושלים של מחוזות שונים, אך ג׳עפר 
העביר עפ״ר את סמכויותיו לממלאי־מקום ונשאר כמעט 
תמיד בקרבתו של הח׳ליף. לאלפדל מייחסת המסורת כמה 
נצחונות צבאיים מזהירים ואת הקמתם של מסגדים מרובים. 

היחסים של הב׳ עם משפחת־הח׳ליף היו אינטימיים ביותר. 
ליחיא הותר לראשונה, בניגוד לכל נוהג,.להיכנם אצל הח׳ליף 
ללא נטילת רשות מוקדמת. לפי מסורת אחת אפשר להניח, 
שדברם של הב׳ היה חוק בל יעבור, שאף הח׳ליף לא נהג 
לסיר ממנו. מסופר, שג׳עפר הבטיח על דעת עצמו את בתו 
של הארון לגבר ממשפחת־הח׳ליף, שביקש מג׳עפר שיש¬ 
תדל לטובתו; וההבטחה נתקיימה. 

ב 803 , לכאורה באופן פתאומי, אך ודאי אחר הכנות מת¬ 
אימות, הקיץ הקץ על גדולתם של הב/ ג׳עפר נהרג לפי 
פקודתו של הארון, ויחיא ושאר בניו הושמו במעצר ורכושם 
הוחרם. הסיבות, שהביאו לידי כך, אינן ברורות כל צרכן. 
ההסבר, שניתן ע״י אבן ח׳לדון (ע״ע), מתקבל על הדעת 
ביותר: הארון ביקש להשתחרר מאפיטרופסותם של הב׳, 
שהשתלטו על ענייני הממלכה ואוצרה וכבלו את חופש 
פעולתו. אך המסורת מציינת, שלאחר מעשה התחרט הארון 
על הדחת הב׳ ממעמדם, כי העדר שירותיהם הורגש ביותר. 

הב׳ היו בעלי השכלה נרחבת, התעניינו במדעים ובספרות 
ותמכו בפיתוחם. מעשרם העניקו מתנות והקצבות, שהיה בהן 
כדי להעשיר את מקבליהן. נדיבות־לבם נעשתה מופת ומשל, 
ומשמם נגזרו מלים, שציינו תכונה זו. המקורות מטעימים, 
שאם זמן שלטונו של הארון היה תקופת־הזוהר של הזדליפוח, 
הרי לב׳ היה החלק העיקרי בכך. 

זכרם של הב , לא נמחה ע״י השואה, שהארון המיט עליהם. 
היסטוריונים וסופרים בדורות שבאו אחריהם הרבו להזכירם 
ולהרים על נס את גדולתם ונדיבותם, ויחיא וג׳עפר הפכו 
לדמויות עיקריות באחדים מסיפורי "אלף לילה ולילה". 

אלג׳חשיאדי. לתאב אלוזדא ואלכתאב, 1938 ! ,".•";"פ "! 

,; 7100 ^ 1 ? $??/ 41-0 * 12 ? $10/1 21 / £? 1 *?/> 1 .? 171 '(ב 8 £? 7 

? 101111 * 1 ) 111$ ^ 811-11101 ? 1/1 /ס 11 :§ 1 ז 0 ? 7/1 , 1 /ו 1311 < . 5 . 5 ; 1912 
ץ" 10 * 171 ,תתנרת 1 ^ 0 ס־זמ . 0 ;( 19-28 .ק , 1932 , ¥1 ,?'! €111111 
? 111 {ס ץ 7111101 , 1 * 111 ־ 1 .^ 1 .נ 1 י 1 ; 49 ־ 19 ,$? 1 ק 0 ? 7 ? 11101111 ? 1/1 / 0 
? 101 ?!% 7 ? 1/1 /ס 112 ^ 01-1 ? 7/1 , 010 * 001 . 0 . 5 ;*" 1 953 
1 ) $012 ! 7/101 ? 1/1 / 0 \ 800 ? 7/1 ;( 1941/42 ,? €1111111 ? 1110/111 ) 
, 1934 , 100 ־ 8111 1% . 11 ׳{ 8 1 ) 3051:110 ־ 1 * , 11 /^ 741 1€ ז 0 / 0121 *! 1£/1 ^ז 

ל. ק. 

ברמן (ח €111€ ־! 8 ; השם הרשמי -€־! 138 ^ 1 

11 :>רת = עיר־ההאגזה החפשית ברמן), עיר־נמל 
בגרמניה הצפונית־מערבית. יושבת משני עבריו של נהר־וזר 
(המחובר בתעלות עם הנהרות דור ורינוס במערב ואלבה 
במזרח), במרחק של 124 ק״מ משפכו אל הים הצפוני. 
בטהרה, בספנותה ובמספר אויכלוסיה (כ 465 אלף ב 1955 ) 
היא עיר־הנמל השניה במעלה בגרמניה. ביחד עם סביבתה 
הקרובה ועם ברמרהאפן — נמל מותאם למעגן של ספינות- 
אוקיינוס גדולות, שנמצא במרחק של 68 ק״מ מב׳ —, ב , 
היא ארץ ( 1 )מ^ 1 ) אוטונומית (במסגרת הרפובליקה של 



797 


כרמן 


798 


גרמניה המערבית), ששטחה 404 קמ״ר ומספר תושביה כ 640 
אלף ( 1954 ). לב׳ מגיעות ספינות, ששוקעות במים עד 7.5 מ׳. 
עיקר סחרה של ב׳ מכוון לאה״ב ולארצות טרופיות שונות. 
סחורות היבוא החשובות שלה הן : כותנה (עד 1939 היתד, 
ב׳ הגדול בנמלי־הכותנה של יבשת־אירופה), צמר, יוטה, דגן, 
אורז, קפה, עצים ונפט. סחורות־היצוא העיקריות הן: פחם, 
זבלים כימיים, גרוטאות־ברזל (כיום: ממבנים שנתרבו במל¬ 
חמה) וחמרי*בניין. בב׳ קיימת גם תעשיה רבתימידות, ביתוד 
של כל הכרוך בבניין ספינות, ציודן ותיקוניהן, בייצור 
מכוניות־משא ובעיבודם של חמרי־גלם, שמובאים מעבר 
לאוקיינוס: טאבאק, סדיקת־צמר, טויית יוטה ואריגתה, 
זיקוק־נפט, עצירת־שמנים, טחינת דגן ואורז וקליית קפה 
וטחינתו. 

ב׳ מורכבת משלושה חלקים: 1 ) העיר העתיקה, שהיא 
ידועה מן המאה ה 8 ושהגיעה ב 1300 לערך להקף שיש לה 
בזמננו ; 2 ) העיר החדשה, שבבניינה התחילו (לפי תכנית) 
ב 1620 ז ו 3 ) פרברים נרחבים, שהוקמו — או סופחו לב׳ — 
מ 1850 ואילך. העיר העתיקה משתרעת מימין לוזר (לאורך 
של 2 ק״מ וברוחב מאכסימאלי של 600 מ׳) ותעלת־מים 
מקפת אותה משלושה רוחות. מפנים לתעלה היו בעבר חומות 
וביצורים, שנהרסו במרוצת־הזמן, ובמקומם ניטעו במאה 
ה 19 שדרות*עצים וגנים. העיד העתיקה היא מרכז־המסחר 
של ב׳. העיר החדשה מחוברת עם העתיקה בשלושה גשרים 
ובעיקרה היא עיר־מגורים. קודם מלחמת־העולם 11 היו רוב 
בתי-ב׳ משמשים למגורים של משפחה אתת או שתי משפתות, 
ולפיכך נתפשטה ב׳ במרחב. — בארץ־ב׳ כלולים, חוץ מן 
העיר ברמרהאפן (המונה כ 112,000 נפש), כתריסר כפרים, 
שעוסקים בחלבנות ובגידול של ירקות ומספוא. 

א. י. בר. 

היסטוריה. השם ב׳" שמובנו בגרמנית־צפונית של 
יה״ב ״על הגדות״, נזכר לראשונה ב 787 , כשקארולוס הגדול 
קבע את המקום כמרכז של הגמונות. ב 845 הועלתה ב׳ 
לדרגת ארכיהגמונות, וב 967 ניתנו לארכיהגמון של ב׳ גם 
זכויות של רוזן חולוני, ששלטונו הקיף את העיר וחבל נרחב 
מסביב לה. מב׳ יצאו מפיצי־הנצרות לסקאנדינאוויה, ■וגם 
לאיסלאנד וגרנלאנד, ולארכיהגמונות של ב׳ היה זמן מרובה 
השלטון הדתי גם על ארצות אלו. ב 965 הוענקה לב׳ הזכות 
לשמש שוק. זכויות המסחר וההנהלה העצמית של אזרתי-ב׳ 
הורחבו ב 1186 ע״י איגרת־פקודה של הקיסר. במאה ה 13 
נשתחררה העיר כמעט כליל מן המרות החולונית של הארכי¬ 
הגמון ונתקבלה ( 1276 ) בברית ההנזד, (ע״ע). כשהוחלף בב׳ 
(פעמיים) המשטר האריסטוקראטי בדמוקראטי הוצאה ב׳ 
מברית זו ונשארה מחוץ לד,( 1285 — 1358 ו 1427 — 1433 ) עד 
שהוחזר המשטר לישנו. ב׳ היתד, מן הראשונות בערי־גרמניה, 
שהנהיגו באופן רשמי את הרפורמאציה ( 1522 ), והשלטון 
התולוני בארכיהגמונות של ב׳, ששטחה היה כ 5,700 קמ״ר, 
היה עד 1645 בידי ארכיהגמון פרוטסטאנטי. כשניסה קארל ז\ 
ב 1547 להשליט בב׳ ארכיהגמון קאתולי, עמדה ב׳ בהצלחה 
בפני צבאו של הקיסר, ששם עליה מצור. ב 1646 הוכרזה 
ב׳ כעיר חפשית. שטת הארכיהגמונות של ב׳, בלא העיר 
ב׳, סופת ב 1648 (בשם "דוהסות-ב׳") לשודיה וב 1715 נכלל 
בדופסות-האנובר, שעברה ב 1866 לרשותה של פרוסיה. 
העיר ב׳ היתה בין השררות המועטות, ששרדו ב 1803 , 



ברגזז. פכל ■צל רו 5 אן הגיבור י״בינר־העוק" 


כשבטל הרוב של השררות הקטנות בגרמניה. ב 1810 
סופחה לצרפת. ב 1815 נעשתה חברה ב״בוגד" הגרמני. אתר 
מהפכת 1848 ניתנה לעיר ב׳ חוקה דמוקראטית, שבוטלה 
ב 1854 . מ 1867 ואילך היתה לפרוסיה מרות צבאית על העיר; 
ב 1871 היתד, חברה ברייך הגרמני, אבל רק ב 1888 נכללה 
בתתום־המכם של הקיסרות הגרמנית. ב 1894 הוכנסו שוב 
תיקונים דמוקראטיים לחוקת ב׳. ברמרהאפן שימשה לה, 
מ 1827 ואילך, גמל קדמי לספינות גדולות״ ב 1857 נוסדה בב׳ 
חברת־הספנות הגדולה הראשונה בגרמניה בשם ה״לויד הגר¬ 
מני הצפוני״ (נודד דויטשר לויד). קודם מלחמת־העולם 1 
שימשה ב׳ אחד מן הגדולים בנמלי ההגירה לאה״ב. ב 1832 — 
1890 עברו דדך ב , יותר מ 2.5 מיליון מהגרים; וב 1909 
בלבד — 44,500 מהגרים. אחר תבוסתה של גרמניה (בסתיו 
1918 ) היה בב׳ זמן קצר שלטון קומוניסטי, שחוסל ע״י הצבא 
הגרמני בקרבות, שנערכו ברחובות־העיר. בתקופה שבין שתי 
מלחמות-העולם נתפתתה ספנותה של ב׳; ב 1938 הגיע היבוא, 
שעבר דרך ב׳, ל 4.1 מיליון טונות והיצוא ל 3.1 מיליון טונות. 
היטלר נטל( 1939 ) מב׳ את ברמרהאפן וצירף אותה לפרוסיה, 
אך בעלות־הברית החזירוה לב׳. במלחמת־העולם 11 הופצצה 
ב׳ קשות (מן האויר) ע״י בעלות-הברית, כי ב׳ שימשה מרכז 
לתעשיית־הצוללות והספנות הצבאית של גרמניה; בהפצצות 
אלו נהרסו כמה בניינים היסטוריים, שנמצאו בעיר העתיקה, 
הסמוכה לנמל ולמספנותיו. צבא־הכיבוש האמריקני, שהחזיק 











799 


ברמן—ברמנמינו 


800 



ד. בראמאנטה: הרנסיה "טאריה ר 5 ה נראציה", טי 5 אנו. הצד האחורי 


בב׳ (מ 1945 ואילך), מיהר לתקן את הנמל לצרכי האספקה 
הצבאית. 

מציאותם של יהודים בודדים בב׳ נזכרת בתעודות מ 1199 
ואילך. ב 1345 נאסר על היהודים לסחור בתחומי־העיר. עד 
1803 התנגדה עיריית ב׳ להתיישבותם של יהודים בעיר, ודק 
כשסופחו לב׳ העיירות ברקהיף והשטד, שבהן ישבו יהודים 
בחסותם של מושלי האנובר, נוסדה בב׳ קהילה יהודית קטנה. 
ב 1810 נכללו יהודים אחדים ברשימת אזרחי־ב׳. אחר שלום- 
וינה ( 1815 ) נאסרה התיישבות יהודית נוספת בב׳, ואיסור 
זה נשאר בתקפו עד 1848 . ב 1876 הוקם ביכ״נ בקצה הדרומי־ 
המזרחי של העיר העתיקה. ב 1933 היו בב׳ כ 1,600 יהודים. 
רובם הגדול יצא מב׳ קודם 1940 וניצל. היהודים המועטים, 
שישבו בברמרהאפן ובוזרמינדה, היוו קהילה אחת. ב 1950 
מנתה הקהילה היהודית,' שחודשה בב׳, 104 נפש. 

- 7 ז ; 914 [ ,;. 8 ) 110111 ( 0050 ■ 01 ' 1 ) . 11 

. 1913 ,!■ 1 ) 10/1111111111 . 19 מזו 11 )) 1 ת)-ו 8 

א. י. בר. 

בך 9 ן, ע־ ע וופרטל. 

בומ^ה או לזרי — 113016 ו 81-2 , 13111£ מ 2 ; 8 

! 1,27.231 , כינוין של דינטו ד׳אניולו ( 0011210 
11010 ^ 4 '^) — ( 1444 , מוינטה־אסדרואלדו, אורביג( — 1514 , 
רומא), ארדיכל וצייר איטלקי. ב׳ נתחנך כצייר בהדרכתו 
של פרא ברטולומיאו(ע״ע), אך זנח את הציור משום נטייתו 
לארכיטקטורה ולמד אצל הארדיכל מאויבינו, לוציאנו דה 


לאודאנו. ב 1476 השתקע במילאנו, שבה 
הקים את כנסיית "סאנטה מאריה דלה 
גראציה" ובניינים אחרים ברוח הרנסאנס 
הקדום. בהשפעתו של לאונאח־ו דה וינצ׳י, 

שפעל באותן השנים במילאנו, ובהשפעת 
הלימוד המדוקדק של שרידי הארכיטק¬ 
טורה הרומית, שינה ב׳ את סימונו. לערך 
ב 1500 עבר לרומא! כאן הקים את בניק 
ה״טמפיטו" ("ההיכל הקטן")" שהוא השג 
מונומגטאלי-פיסולי יותר מהשג ארכיטק¬ 
טוני. בניין הקנצ׳לריה (־־בית הארכיון 
העירוני) ברופא, שהוקם על־ידי ב׳, הוא 
דוגמה בולטת של סיגנודהרנסאנס ומצטיין 
בפשטותו החמודה ובהארמוניה של יחסי 
הגוש והפרטים. 

ב׳ הוזמן ע״י האפיפיור יוליום 11 להכין 
תכניות לבניין כנסיית פטרום (עי׳ כרך ה/ 

עט׳ 725/6 ). התכניות, שהוצעו על־ידי ב׳, 

נתבססו על צורתו של צלב יווני, דוגמת 
הכנסיה בטודי. בתכניות אלו אנו מוצאים 
סימנים ראשונים להעשרת החלל הארכי¬ 
טקטוני ולעיבוד פלאסטי של הקיר, שהמ¬ 
אפיינים לארכיטקטורה של תקופת הבדוק 
(ע״ע). ב׳ לא זכה להקים בניין זה, סרט 
לתחילתן של ארבע האומנות המרכזיות 
והקמרונות שעליהן. אחר מותו עברה 
המשימה לארדיכלים אתרים, ובסופו של 
דבר הוצאה לפועל על-ידי מיכאל־אנג׳לו, 

ששינה את תרשימיו של ב׳. 

, 1714 ) 211 ) 1 ? 4774 /^ 0 570/74 , 1 ־ 111 ) £ 0 ^ 

. 1924 , 11 , ¥111 

5 _רםנטינ 1 — 81 - 2012111:1110 — ( 1460 ס , מילנו — בין 1529 
ו 1536 , שם), רב-בנאי וצייר איטלקי. שמו האמיתי 
היה בארטולומאו סורדי( 51121-111 100 ח £ 010 - 821 ), אך ב׳ נקרא 
על שם רבו ברמנטה (ע״ע), שעמו עבד ב 1503 בקאתדראלה 
של מילאנו. ב׳ עבד גם בשירותו של האפיפיור יוליוס 11 
ב״אולם הליוד־ורוס" שבוואטיקאן, דתכן, שהשלים או תיקן 
שם את הפרסקות של פירו דלה פראנצ׳סקה. ברומא הת¬ 
חבר בין השאר עם לוקה סיגיורלי ופינטוריקיו, שהשפיעו 
השםעת-מד, על סיגנונו. ב 1524 נעשה צייר־התצר של 
פראנצ׳סקו מדיה ספורצה. בקרבות, שניטשו בין הצרפתים 
והספרדים באיטליה ( 1525 — 1530 ), הצטיין ב׳ כמהנדס 
וכחייל. 

ב׳ השתייך מתחילה לאסכולה הלומבארדית של מנטניה 
וסופה (שאף אצלו למד)! בציוריו אנו מוצאים את הרישום 
הנוקשה, את ההתעניינות הבולטת בפרספקטיווה, את הסלעים 
חדי־הזוויות והדמויות עגולות־הגולגולת. שהם טיפוסיים 
לאותה אסכולה. לאחר ששהה באיטליה התיכונה נעשה סיג- 
נונו מעודן יותר, הדמויות מונומנטאליות יותר, ועם זה 
בעלות הבעה פחות אישית! אך בכל יצירותיו של ב׳ יש 
גדלות מסויימת ונטיד, חזקה לציור ארכיטקטוני. — תמונותיו 
נמצאות ברובן במילאנו; תמונתו ״מילת ישו״ (מ 1491 ) 
נמצאת בלובר. כן נשתמרו כמה מן הסרסקות שלו. 

י 5 טגמ 6 ז 80 ." 1 . £11 ,:> 31£3$£11 ? 03 . 1 ! . 0 308 £״סז 0 .( 

; 330-349 .קין , 1912 , 1 ( 101 ! תו 0111110% '] 01 ^■ 1-111101 4 

.( 181-186 .יזין , 1924 ,^ף\ 1 : 41 - 10 , XX ״ 1 ) . 8 11 .!ז״זח־ע 






801 


בדמם, יוהנס 


802 


12 * 00 ( י 1 ך!נם —  11 ,!ב 11 \ 116 > ־! £11 :ו 1£ ־ 111 :> 2611:5 ש 1611 י 1 ) ! וכן ניהל שומאן מו״מ 
עם הוצאת-התווים של ברייטקופף־את־הרטל על הוצאת 
יצירותיו הראשונות של ב/ ב׳ התיישב בדיסלדורף. כאן 
התקרב במיוחד לפסנתרנית הדגולה קלארה שומאן, שיחסו 
אליה הוא תעודה נדירה לידידות־אמת. מ 1854 — משהועבר 
בעלה של קלארה, רוברט שומאן, למקום־מרפא, לאחר שניסה 
להתאבד מתוך טירוף־דעת — עד סוף ימיה הדריך ב׳ את 
ידידתו הנערצת בעצה ובמעשה. מבחינה נפשית ואמנותית 
כאחת נוצר ביניהם יחס־גומלים, כרוך בחוויות עמוקות, 
שהיתה להן השפעה מרובה ביותר על התפתחותו של ב/ — 
בתקופה זו של חייו עדייו היה ב׳ מבקש לו סימון משלו 
ומתוך כך גם מנסה ניסויים שונים — מה שמשתקף בקוג־ 
צ׳רטו הראשון שלו לפסנתר ותזמורת ברה מינור! יצירק 
זו נכתבה תחילה כסונאטה לשני פסנתרים, אח״כ הורחבה 
לסימפוניה, ולסוף עובדה בצורת קונצ׳רטו. 

ב 1854 נתמנה ב׳ פסנתרן ומנצח־מקהלה בחצרו של 
הנסיך מליפה־דטמולד, ובמשרה זו החזיק ער 1858 . בקיץ 
1858 הכיר את אגאתה פון זיבולד, בתו של פרופסור לרפואה 
באוניברסיטה של גטינגן. השנים נהגו לנגן יחד ונתאהבו 
זה בזו! אך ב׳ נמנע מלשאת אותה — כנראה, מפני שלא 


היה בטוח בכוחו לספק את צרכיה הכלכליים של משפחה. 
ואפשר, מפני שחשש להגבלת חירותו האישית! שהרי גם 
בתקופות מאוחרות יותר בחייו עמד ב׳ כמה פעמים בפני 
הכרעה דומה, ותמיד החליט להימנע מקשר־הנישואים. — 
מתוך האפיזודה של האהבה אל אגאתה פון זיבולד נוצרו 
שירים לוהטים בסימון עממי (אופוס 14 ו 19 ), ובאביב של 
אותה שנה גם סיים את הקונצ׳רטו הנזכר. ביצוע־הבכורה 
של יצירה זו (לייפציג, 1859 ) לא עלה יפה, אך שבועות 
מועטים לאחר מכן נתקבל הקונצ׳רטו בהתלהבות בהאמבורג. 
בינתיים נתחדדו היחסים בין ב׳ ובין אנשי־החצר בליפה- 
דטמולד, ונוסף על כך לא מצא ב׳ די סיפוקו האמנותי 
בתפקידו, ומשום כך עבר ב 1859 להאמבורג. כאן יסד 
מקהלת־נשים, וקיווה להתגשמות השאיפה, שטיפח מכבר — 
לקבל לידיו את הניצוח על הקונצרטים הפילהארמוניים (ב׳ 
האמין בהשפעה החיובית, שיש לפעולת־הניצוח על עבודת- 
הקומפוזיטור)! אך לתפקיד זה נתמנה אז אדם אחר, וכשהר 
צעה לו סוף־סוף משרה זו לאחר שנים הרבה (ב 1894 ) 
סירב ב׳ לקבלה. 

במשך שנות־ישיבתו בהאמבורג חיבר ב ׳ בין השאר 
יצירות למוסיקה קאמרית ואת הוואריאציות לפסנתר על 
נושא של הנדל, וכן חיבר (ב 1859 ) בשביל מקהלת־הנשים, 
לפי המלים והנעימות של שירי-עם גרמניים עתיקים, את 
"שירי-מרים" (• 161 >ש 11 ח 16 ־ 131 א), הכתובים בסיגנון השירה 
העממית והכנסייתית. 

בספטמבר 1862 נתמנה ב׳ כמנהל ה״אקאדמיה לזמרה" 

של וינה! אך העבודה המינהלית המרובה, שהיתה כרוכה 
בתפקיד זה, הכבידה עליו ביותר, וב׳ ביטל את התחייבותו 
מיד לאחר שנסתיימה עונת־הקונצרטים הראשונה. ב 1865/68 
סייר ב׳ כפסנתרן בכמה מארצות־אירופה, ביחד עם הכנר 
יואכים והזמר שטוקהאוזן! ב 1866 סיים את הסימפוניה 
הראשונה שלו, שבחיבורה עסק יותר מ 20 שנה! וב 1872 — 
1875 שימש מנהלה של "אגודת חובבי המוסיקה בווינה". 
מן היצירות החשובות, שכתב באותה תקופה, יש לציין: 
הוואריאציות על נושא של פגניני! טריו לקרן, כינור ופסנתר 
(לזכר אמו, שמתה ב 1865 )! שלוש רביעיות לכלי־מיתר, 
ושלוש רביעיות לפסנתר וואריאציות לתזמורת על נושא של 
היידן. כן חיבר אז יצירות קוליות מרובות, ובכללן את 
ה״רומאנצות למאגלונה״ ( 15 שירים לפי מלים מאח לודוויג 
טיק)! הראפסודיה לאלט, מקהלה ותזמורת (לפי קטע מתוך 
״מסע-חורף בהדי־הרץ" של גתה)! "שיר הגורל" (לשירו של 
הלדרלין, הנקרא בשם זה) והרקוויאם הגרמני, שבו השתמש 
ב׳ — ובזה היה ראשון לקומפוזיטורים — לא בטכסט הלא- 
טיני של טכס דתי זה, אלא בתרגום הגרמני. 

ב׳ נסתבך על כרחו בפולמוס חריף עם "האסכולה הגר¬ 
מנית החדשה״! הקומפוזיטורים, שייצגו אסכולה זו — ואגנר, 
ליסט, ברליוז, הוגו וולף ואחרים —, שאפו להשיג במוסיקה 
ראליזם באמצעות תוכן פרוגראמאטי וסממני־תיזמור מסוב¬ 
כים ומעודנים! עם זה מתחו ביקורת חריפה ביותר על 
המחברים, שייצגו את המסורת המוסיקאלית הקלאסית — ב/ 
יואכים, בתקנר, האנסליק ועוד. אע״פ שב׳ סלד מן הבדק 
החיצוני, שהיה אפייני למתנגדיו, ידע להעריך את השגיהם 
והיטיב להבחין בגאוניות שבתיזמורו של ברליוז ובשאיפתו 
ויכלתו האמנותיות של ואמר! ומשום כך למד גם ממחברים 
גדולים אלה. באותה תקופה הגיע לשיא יצירתו וכתב בין 




803 


כרמם, מהנס 


804 


השאר את הסימפוניה השניה ( 1879 ) 1 הקונצ׳רטו השני 
לפסנתר בסי במול מז׳ור ( 1881 ) ז הסימפוניה השלישית 
( 1885 ); קונצ׳רטו כפול לכינור, צ׳לו ותזמורת ( 1887 ), 
ושירים הרבה. 

מ 1860 ואילך הוציא זימרוק את רוב יצירותיו של ב/ 
וההכנסות, שבאו לו מהתפשטותם של חיבוריו, איפשרו לו, 
לב/ בסוף־ימיו עבודת־יצירה ללא דאגת־פרנסה. ב 1879 
העניקה לו האוניברסיטה של ברסלאו את התואר ,דוקטור 
כבוד" של הפאקולטה לפילוסופיה, ולאות של הכרח־תודה על 
כך כתב ב׳ את "פתיחת-החג האקאדמית" מלאת־השובבות. 
ב 1889 הוענק לו התואר של "אזרח כבוד" על־ידי עיר־ 
מולדתו. — בתקופה זו הואט קצב יצירתו, וב׳, שראה את 
עצמו כמי שנועד לעבור בקרוב מן העולם, כתב ב 1891 את 
צוואתו הראשונה. ב 1896 , כשהיה מודאג ממחלתה של קלארה 
שומאן, שמתה לאחר זמן בבון, חיבר "ארבעה שירים דצינים" 
(לפי מלים מן המקרא ומן הברית החדשה). סמור לזמן זה 
חלה ב׳ במחלה, שמתחילה הוגדרה כצהבת, אלא שאח״כ 
נתברר, שמיתה סדטן־הכבד. יצירתו האחרונה (אופוס 122 ) 
היתה ״ 11 אקדמות־עוגב לכוראלים". ב , נקבר בבית־הקברות 
המרכזי בווינה, סמוך לקבריהם של בטהובן ושוברט. 

הערכה. עדיין רווחת הסברה, שב׳ הוא מעין המשך 
של הזרם הקלאסי. ואמנם, בסקירה ראשונה נראה הדבר, 
כאילו ארבע הסימפוניות שלו, כל יצירותיו הקאמריות ושיריו 
המחכים נתחברו באותן הצורות ובהשפעת אותו עולם־ 
הרעיונות, שהיו שליטים בימי גבורתה של התקופה הקלא¬ 
סית; ולאחר ביצוע־הבכורה של הסימפוניה הראשונה של ב/ 
שמיד כונתה "העשירית של בטהובך, נעשתה ההנחה בדבר 
קיומה של תלות זו מקובלת על הכל. אך הנחה זו, ובכללה 
ההשוואה של ב' אל בטהובן, טעונה בדיקה מיסודה. 

קודם כל, יש להטעים את המשותף לב׳ ולבטהובן: שניהם 
צריכים לגבש את הרעיון הראשי — הרעיון, ששימש להם 
נקודת־מוצא ליצירה —, כדי לבנות ולהשלים את היצירה 
כולה, בניגוד לנציגי "האסכולה הגרמנית החדשה", המת¬ 
ענגים על הרכבת מחרוזת של אמצאות מוסיקאליות ומעו¬ 
ררים במאזין אסוציאציות מעולם־התוץ, שואבים ב׳ ובטהובן 
מתוך מקור יחיד — הנושא, ובו הם מרכזים את חשיבתם 
המוסיקאלית. טכניקה מחמירה זו נראתה כמיושנת לעומת 
שפע החידושים המצויים ביצירות מעין אופרות, ולפיכך אין 
לתמוה, שהסימפוניה הראשונה של ב׳ פילגה את בני־דורו 
לשני מחנות; שהרי באותם הימים של פריחת הרומאנטיקה 
חידשה יצירה זו אידיאל של ביטוי מוסיקאלי, שנראה 
שמרני מדי בעיניהם של מבקרי־הקונצרטים, שלא התפעלו 
אלא מחידושים ומווירטואוזיות בלבד. משום כך יש לתפוס 
את הסימפוניה הראשונה של ב׳ כפעולה מכוונת לפי הדיא¬ 
לקטיקה של בטהובן; אך לא זו בלבד שאינה חיקוי קלוש, 
אלא להפך, היא מחזקת את תפיסתו העקרונית של בטהובן 
באמצעות רעיונות וניסוחים עצמאים בהחלט. 

מהן, איפוא, התכונות האפייניות לב/ שמייחדות אותו 
מבטהובןז תכונות אלו ניכרות ביתר בירור ב 196 שיריו 
וב 63 העיבודים שלו לשירי־עם, ברובם — שירי־אהבה; 
אפייגים ביותר לרגשו הלירי המובהק של ב׳ הם "השירים 
למאגלונה״. מנגינותיו ינקו עד סוף ימיו מן השיר העממי — 
מה שניכר גם בכל יצירותיו הכליות: על הבסיס הנרחב של 
נושאים שיריים מוקם המבנה של היצירה במתכונתן של 


הצורות הקלאסיות. בעוד שעבודת-הניסוח אצל בטהובן 
מכוונת לתת לנושא ביטוי מצומצם וברור ביותר, מתחיל 
ניסוח זה אצל ב׳ רק כשהוא בא לפתח את הנושא. הניסוחים 
השונים של יצירות־ב׳ כמעט שלא נשתמרו, אך ידוע, ששרף 
כמה יצירות שלא עמדו בפני ביקרתו החמורה. ב׳ שאף 
להגיע לשלמות בעיצוב הצורני של הסונאטה, ועם זה לפחת 
רוח־חיים בצורה זו, שהפכה אתר מותו של בטהובן לדבר 
שיגרתי בלבד. 

ב׳ שלל את הכמות שבכתיבה, וכל יצירה שהדפים מגיל של 
20 ואילך היתד! שקולה ומנוסחת בזהירות. במשך 8 שנות- 
יצירתו הראשונות לא פירסם אלא 15 יצירות, ברובן לפסנתר, 
ושירים. ב 1888 הדפיסה הוצאת זימרוק את קאמאלוג-ב/ 
שכלל 101 יצירות — הפירות של 35 שנות־עבודה. במשך 
10 שנות-חייו האחרונות נוספו 10 יצירות בלבד! וכשם 
שפתח בשירים, כך סיים בשירים ("ארבעת השירים הרצי- 
נים"). דרך יצירתו היתה קבועה מתחילתה, ומשום כך קשה 
למצוא בה שלבי־התפתחות! יתכן, שאפשר לקבוע שלבים 
ביצירה זו על־פי השליטה ההולכת וגוברת בטכניקה! אך 
אין בכך משום סימון של פרשות־דרכים. 

את לשונו המוסיקאלית פיתח ב' באמצעים חדשים. הניגון 
הזורם ברחבות מתחלק תכופות לפרקים אסימטריים, באמצ¬ 
עות שיבוצים של פרטי-נושאים. בדרך זו נוצרים שינויים 
בהדגשה (לפי העקדון של כבד־וקל), בדומה למה שהיה 
מקובל במוסיקה הקלאסית. את אמצאותיו הקצביות של ב׳ 
מציינים לפעמים בשם "מיקצבי־סתירה". אך מן הראוי למצוא 
לתופעה זו הסבר חיובי, שהרי ה״סתירה" נוצרת מתוך מה 
שזרם־המנגינה המרוכז והמסכת הקונטרפונקטית של תיאורו 
חורגים מתוך המסגרת המגבילה, הניתנת ע״י יחידות־הקצב: 
מעוף־הרעיונות משתחרר מן האירגון הקלאסי של יחידות 
זעירות, מובן, שדבר זה ניכר גם בטיב המיקצב כתכונה 
אפיינית לסיגנונו של ב/ משום כך יש לראות בדבר לא 
"סתירה", אלא את חידושה של עצמאות החשיבה המכוונת, 
הקווית, במוסיקה — תופעה, שנעדרה מן המוסיקה במשך 
כמה דורות. 

דומה לזה היה השגו של ב׳ בתחום ההארמוניה — תחום, 
שבו נתקשרה יצירתו קשר הדוק בזו של ואגנר. גם לב׳ 
וגם לוואגנר עדיין חשובות פונקציות של טוניקה ודומי־ 
נאנטה. אך בעוד שוואגנר מסרק מערכת האדמונית זו 
ע״י השימוש בטונים כרומאטיים, אין ב׳ נזקק בדרך כלל 
לטונים אלה. לעומת זה מבשרת ההארמוניה שלו את המעבר 
אל השיטה האטונאלית — ע״י תצלילים קרובים לטרצה, ע״י 
נטיח בולטת "לסולמות-הכנסיה, וע״י הרחבתו של'חוג הטו- 
נאליות באמצעות מוחלאציות מרחיקות לכת; עובדה זו 
בלבד יש בה כדי לקבוע את דמותו של ב׳ כחלוץ המוסיקה 
של המאה ה 20 , ולא כקלאסיקן לאתר זמנו. 

בתחום הצורות המוסיקאליות העסיקה את ב׳ ביותר 
הוואריאציה. בה ראה לא קישוט, אלא ביטוי יסודי ועיקרי. 
הנושא נראה לו, לב/ כמקור של כוחות פנימיים שופעים, 
שכל אחד מהם עלול לשמש נקודת-מוצא לוואריאציה. 
לשלושת ה״ב" הגדולים בתולדות המוסיקה האירופית משותף, 
איפוא, רעיון הוואריאציה: באך בעל ואריאציות־גולדברג, 
בטהובן בעל ואריאציות־דיאבלי, וב׳ בעל הסיום של הסימפו¬ 
ניה הרביעית("פאסקאליה"). לטכניקה של אמנות־הווריאציה 
שלו נזקק ב׳ גם בשיריו. ב׳ חידש את מבנהו של השיר 



805 


בדמם, לודונס — בר־מצוה 


806 


הסטרופי ע״י מה ששינה את המנגינה שלו מבית לבית, 
בהתאם לשינויים שבתוכן־המלים, 

ב' היה מן האמנים הנדירים, שהעמיקו לחדיר לתוך 
מירשת־העבר ועם זה לחדש את פניה. ב , לא היה "מודרני", 
אך גם שמרני לא היה, וכיום ברור, שהמוסיקה בזמננו 
מתפתחת בכיוונים, שנקבעו לה ע״י ב׳. 

כל יצירותיו של ב׳ יצאו ב 26 כרכים ( 28 — 1926 ). — 
מחליפות־המכתבים המרובות שלו נתפרסמו 16 כרכים 
( 20 — 1908 ). 

)}ו! ' 111 ,ץ 143 .? ; 4 ( 19 ־ 1904 ,?[)״ 83 4 ,. 8 ./ ,***)[!.א 
$071 1 ) 1€ 'ע 2 >$ ,. 8 ./ , 1 ־ 101601 . 9 ; 1905 ,. 015 * 2 ,. 8 .) /ס 
1936 ;(גרמנית) 1934 ,. 8 ./ ,־ £01 וו 1 ז 001 ; 1906 ,£? £110 ) 

-־/<׳ 4 ו ז€?/ 11 1/1771$ ) 81 { £€7 ח 111 /€£י 1 ק$?# ,) 113051101 .£ ;(אנגלית) 

7 / 1 € , 001108 . 0 . 14 ; 1872 , 71 ^ 111 !.>{ £ 1 ה 1£ ; 11 £11 $£111 111 £}! 
11 / 11/1 ,. 8 , 011 ט 1 >־ 1111 \ .^\ , 1 ־ 1 ; 1933 ,. 8 /ס 0 ו 11 $ !\ - £ 1  5111 0111 ' 
. 1939 , 10711 £$ / ק 711 ע 5 ■ 80111 $ /-/ . $ 113 ) . 8 י ןז 150 ־ 1 ־ £ 131 . 0 .[ 

יו. ט. 

סל אדואךו* — 1:011 קמ 31 ־ £1 3 >זג^> 8 *! 51 — 

( 1440 , לימבו! — 1508 , שם), חייל הרפתקן אנגלי־ 
פורטוגיזי! יהודי מומר. אביו היד. נפח, אבל ב׳ טען, שלאמיתו 
של דבר, היה בנו הבלתי־חוקי של אציל. ב 1468 לערך עזב את 
פורטוגאל, בא לאנגליה ונטבל לנצרות כשהמלך אדוארד * 1 
משמש לו סנדק. לאחר שחי זמן מה בבית למומרים ( 11$ חז 00 
"!נמסמ^מסס) בלונדון, התחיל בפעילות צבאית. נמסרו 
לידיו כמה תפקידים בצבא־היבשה ובחיל־הים, ובשכר שירו¬ 
תיו קיבל מענקים של קרקע וזכויות מסחריות. ב׳ סייע 
לאלפונסו ז \, מלך פורטוגאל, כשזה האחרון שהה בצרפת, 
וכתוצאה מכך קיבל אח״כ זכויות מסויימות בצרפת. ב 1482 
נתמנה מושלו של האי גרנזי (׳\ם 5 סז 6 בו 0 ; מאיי־התעלה) 
וב 1484 הועלה לדרגת־אביר. ב 1485 , כשנפל בית־יורק באנ¬ 
גליה, חזר ב׳ לפורטוגאל ונעשה חבר של המועצה המלכותית. 
כן היה מיועציו של הט 1 ען־לכתר האנגלי, פרקיו ודבק (ע״ע), 
כשזה האחרון התאמץ לזכות בכס־המלכות. המשודר הפורטו־ 
גיזי גרסיה דה רזנדה (ע״ע), בכרוניקה המחורזת שלו, 
מזכיר את ב׳ כ״קצין' אמיץ , / שהוסיף פאר לפורטוגאל. 

, 1713 ) 1 ^ 811 / 0 021 ' $101 131 0101$/1 [ ? 1/1 / 0 1071$ ) 1111$8€ ז 7 

*018. X¥^. 

בר־מ^וה (=בן־מצלה), לפי ההלכה — אדם מישראל, 
שהגיע לבגרות ונתחייב בקיום המצוות. לפי הדעה 
המקובלת בהלכה מגיע איש לכלל בגרות כשהוא בן שלש־ 
עשרה שנה ויום אחד, ואשד. — כשהיא בת שתים־עשרה 
ויום אחד (ע״ע בגרות, ב׳ במשפט העברי ז בגילים הנזכרים 
מצויים בדרך־כלל גם סימני־הבגרות הפיסיים הנדרשים), לפי 
שבגילים הללו כבר הם נחשבים לבני־דעת (עי׳ חגיגה 
ב/ ב , ) ומסוגלים לשלוט ביצריהם ("שלש-עשרה שנה 
גדול יצר־הרע מיצר טוב... לאחר שלשיעשרה שנה — נולד 
יצר טוב" [אבות דר׳ נתן, ט״ז]) ומכאן שהם אחראים למעשי¬ 
הם וחייבים במצוות — "בן שלש־עשרה למצוות" (אבות ה/ 
כ״א). וכן אמרו חכמים: ״עד הפרק (= גיל הבגרות) — זוכה 
לו [האב לבנו], מכאן ואילך — הוא [הבן] זוכה לעצמו" 
(תוספתא, עדיות, א/ י״ד)! וכן: ״עד שלש־עשרה שנה — 
הבן לוקה [בדיני־שמים] בעוון האב, מכאן ואילך — איש 
בעוונו ימות" (ילקוט שמעוני, רות, ת״ר). 

בספרות התלמודית (מס׳ סופרים, י״ח, ה , ) ואף בספרות 
הנוצרית העתיקה (לוקאם ב/ מ״ב—מ״ג) מצויות מסורות, 


שמרמזות על מנהג, שהיה נהוג בירושלים בימי הבית: 
משמלאו לילד שתים־עשרה שנה היו מביאים אותו למקדש 
ולפני החכמים כדי שיברכוהו. נראה, שבימי-קדם היתד. שנת 
השלש־עשרה נחשבת בחיי־הילד לתקופת־מעבר חשובה — 
אפשר, מפני שזה היה גם הגיל של סיום בית־הספר (עי׳ 
בראשית רבה, ס״ג, י״ד! נ״ג, י״ד). 

הכינוי ב׳ לילד שמלאו לו שלש־עשרה שנה הוא מזמן 
מאוחר יותר ונעשה רווח בספרות ובלשון־הדיבור במאה ה 15 
לערך (עי׳ ס , "ציוני" לבראשית, א, ה). ר׳ שלמה לוריא("ים 
של שלמה", בבא קמא, פרק ד, סימן ל״ז) מזכיר את "סעודת 
בר־מצןה שעושים האשכנזים... ועושים שמחה, ונותנים שבח 
והודיה, שזכה הנער להיות בר־מצןה וגדול המצווה ועושה, 
והאב זכה שגדל עד עתה להכניסו בברית־התורה", וכן הוא 
מציין, שנהגו לחנך את "הנער לדרוש על הסעודה מעין 
המאורע״. — פוסקים מאוחרים קובעים, ש״מצוה על האדם 
לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר־מצןה כיום שנכנס 
לחופה" (מגן־אברהם, או״ח, רכ״ה, ב׳). כן נהוג גם בימינו, 
שהילד דורש בבית־הוריו, בשעת הסעודה החגיגית, דרשה, 
בנוכחותם של מוזמנים, קרובים וידידים, או גם בבית־הכגסת. 
ביום שבו הוא עולה לתורה, ופעמים דורש לכבוד הב , גם 
רב־העדה. בשבת הראשונה לאחר שנעשה "בר־מצנה" עולה 
הילד ל״מפטיר" (ע״ע קריאת־התורה) וקורא את ה״הפטרה" 
בניגון־ה״טעמים" המסרתי, ויש שהוא קורא גם את פרשת־ 
השבוע או את הקטע האחרון שלה. בין יהודי מארוקו נוהגים 
לומר פיוט מיוחד בשעה שעולה הילד לתורה. — מנהג עתיק 
הוא שהאב מברך, כשבנו נעשה ב , : "ברוך שפטרני מענשו 
של זה" (בראשית רבה, ס״ג, י״ד). 

החובה הבולמת ביותר המוטלת, לפי ההלכה, על כל אדם 
מישראל מגיל ב׳ ואילך היא ז 1 של הנחת תפילין (ע״ע), 
שבה מתחיל הילד להתחנך זמן קצר קודם שהוא מגיע לגיל 
ב , , שכן רק אז הוא "יודע לשמור תפילין בטהרה"(עי׳ שולחן־ 
ערוך, אורח־חיים, ל״ז, ג/ ורמ״א שם). משום כך היתד, 
דרשת־הב׳ — עד הדודות האחרונים בישראל — עוסקת 
בדרך־כלל במצות־תפילין, ומפני־כן היא גם קרויה בפי 
הספרדים בשם "דרוש לתפילין". מכאן ואילך מצרפים גם את 
הילד למניין (מם , סופרים ט״ז, י״ב). 

חגיגת־הב׳ — על הטכסים השונים הקשורים בה — מקוב¬ 
לת עד היום בא״י ובכל תפוצות-ישראל. נהוג, שקרוביהם 
וידידיהם של הילד ומשפחתו מרבים לתת לו מתנות ביום־ 
חגו זה. יש שעורכים את חגיגת־הב׳ ביום ההולדת השלש־ 
עשרה, ויש שדוחים אותה לשבת הסמוכה. אפיה של דרשת 
ה״בר־מצןה" שונה לפי אפיו של החוג, שהילד ומשפחתו 
נמנים עליו. בדרך כלל, מכין מורה מומחה לדבר את הילד 
לדרשתו, וכן לקריאת התורה וה״הפטרה", ואף מלמדו דיני 
תפילין והנחתם. 

בקהילות ובבתי־הכנסת הרפורמיים ניתנה לחגיגת־הב׳ 
צורה דומה לזו של טכס הקונפירמאציה, המקובל בכנסיה 
הפרוטסטאנטית. הילדים נבחנים בעיקרי־הדת, ולאחר שהם 
מצהירים על נאמנותם לדת-ישראל נואם לפניהם הרב על 
ערכו של מעמד זה ומברכם ב״ברכת־כהנים". לעיתים קרובות 
מקבלים הילדים תעודה על עמידתם בטכם־הקונפירמאציד" 
שמזכה אותם לחברות בעדה היהודית. חגיגה זו נערכת עפ״ר 
בבית־הכנסת הרפורמי אחר תפילת־הבוקר בחג־השבועות 
(ולפעמים ביום הראשון בשבוע הסמוך לשבועות, או ביום 



807 


בר־מצוד!—ברן 


808 



ברו. מראה :מי. כצר ימי!— נהר אדה: נ״עסאל לנהר — הפיגדסהאו* 


אחר קרוב לתאריך זה) ברוב פאר, בליווי נגינה ובמעמד 
קהל רב. בתחילת המאה ה 19 נתקלה הנהגת הקונפירמאציה 
בהתנגדותן של ממשלות פרוסיה ובאוואריה, שהתירוה רק 
בשנות ה 30 של אותה מאה! לעומת זה הוכר מוסד זה רשמית 
בכמה מדינות פרומסטאנמיות — כגון דאניה — עד כדי כך, 
שרשיון־נישואים מטעם הממשלה לא היה ניתן אלא לפי 
שהיה בעל תעודת־קונפירמאציה. 

באה״ב נתקבלו חגיגוודהב׳ במידת מה בנוסח הקוני 
פירמאציה גס בחלק מן הקהילות הקונסדוואטיוות׳ת. קיימים 
בתי־ספר מיוחדים שבהם מלמדים את הילדים המתפשרים 
לטכס־הב׳ פרקים בתולדות־ישראל וכן את עיקרי היהדות 
ומצוותיה, ובמקצועות אלה חייבים הילדים להיבחן כדי שיזכו 
למועמדות לטכס הנזכר. בכמה מן הקהילות הרפורמיות 
עורכים את טכם־הב׳ בגיל 13 שנה (כהמשך למסורת ה״בר- 
מצלה") ובכמה מהן מאחרים את גיל ההשתתפות בטכס זה 
עד לשבה ה 16 או ה 17 בחיי־הנער, מתוך הנחה, שילד בן 13 
שנה עדיין אינו מפותח כל צרכו לקליטת לימודי ההכשרה 
לנאמנות דתית. ההכנה לטכם־הב׳ תופסת בדרך כלל מקום 
מרכזי בבתה״ס היהודיים באה״ב. 

לחגיגות בת־מצלה אץ זכר במקורות, אך עם הנהגתו של 
טכס הקונפירמאציח במערב־אירופה ובאה״ב התחילו בעריכת 
טכסים כאלה גם לבנות, מתחילה בנפרד, ואח״כ גם לבנים 
ובנות ביחד. באה״ב יש קהילות, שמקיימות את טכס־הב׳ 
המסרתי לבנים, ואילו לבנות הן עורכות סכם בנוסח הר¬ 
פורמי * ויש מהן שעורכות טכס בת־מצלה בדומה לטכס הב׳ 
המסרתי, וכדי להשוות את שני הטכסים הללו אף דחו את 
חגיגת הבת־מצןה לגיל 13 בחיי־הילדה. בזמן האחרון מצויות 
משפחות גם בחוגים מסרתיים, ובכלל זה בא״י, שעורכות 
חגיגת הבת־מצןה לילדות שמלאו להן 12 שנה. 

בזמנים שונים נתפרסמו מפרי־לימוד מיוחדים, שמכילים 
חומר־הכנה עיוני ומעשי לטכס הב׳ המטרתי או הרפורמי. 


באמריקה מצויים בשנים האחרונות גם תקליטי״ב׳ למטרה זו. 

אנציקלופדיה תלמודית, כרד ד׳, תשי״ב, עם׳ קס״ה-קס״ז, 
ערך בר־מצוה! ש. אסף, מקורות לתולדות החנוד ביעראל, 

ד׳(תש״ג, עס׳ ק״ח, קי״ד, קב״ז): מ. ז. לווינזודלביא. ברי 
מצוה (ספר היובל של .הדואר", ביו־יורק תשי״ב. עם׳ 
46-42 ) 1 דב סדן (שטוק), בת־מצוה (בקובץ -דת ומדינה", 
תש״ט, עם׳ 59 ־ 61 ) 1 , 210-222 , 1875 .׳״ 1,6 "! 

. 410-412 

צ. ק. 

בר־?ז?ר, ע״ע מצרנות. 

בך| (בגרמ׳ 86111 ; בצרפ׳ ם 0 ־ 1 ש 8 ), 1 ) עיר־הבירה של שווייץ 
ושל קאנטון ב׳! יושבת משני עבריו של נהר־ארה 
( 6 ז 3 ^; ע״ע ביל, ימת־) בגובה של 500 — 580 מ' מעל פני־ 
הים, בצומתידרכים חשובה בהרי־האלפים, שממנה מסתעפות 
גם דרכים להרי היורה ( 6 קווים ראשיים של מס״ב). ב׳ היא 
השלישית בגדלה בערי־שווייץ ומספר תושביה 146,500 
( 1950 ). תושבי ב/ פרס למיעוט קטן, הם פרוטסטאנטים דוברי 
גרמנית. פרנסתם מבוססת על מוסדות־השלטון שבב׳ ועל 
המוסדות הבינלאומיים שבה (איגודי הדואר, הטלקומוניקא־ 
ציה והשמידה על זכויות מחברים), על מפעלי־התעשיה 
שבעיר (טכסטיל, מכונות, מכשירייעבודה, תוצרת כימית, 
ובכללה תרופות, ושוקולאדה), וכן על התיירות והמסחר 
(ביחוד בתוצרת של החקלאות וגידול־המקנה). ממוסדות־ 
התרבות שבב׳ חשובים ביותר האוניברסיטה והספריה שעל־ 
ידה, הכוללת כ 700,000 ספר. גרעידהעיר, שהוא מיה״ב, מוקף 
משלושה צדדים ע״י הנהר ואינו פתוח אלא לצד מערב בלבד; 
מפני־כן נתפשטה ב׳ בעיקר בכיוון זה. אפיה הסיגנוני של 
העיר הישנה נשתמר ע״י חוקייבניה מיוחדים. מבנייניה 
ההיסטוריים של ב׳ חשובים ביותר הכנסיה הראשית ( " מינ* 
סטר״), שהוקמה בסיגנון גותי מאוחר ( 1421 — 1598 ); 
״כנסיית רוח־הקודש״, הבנויה בסיגנון בארוק ( 1726 ), בית־ 
העיריה ( 1406 * חודש ב 1942 ) ובנייני הממשלה המרכזית 



809 


ברן—כרן, לואי זץ 


810 


( 1852 — 1901 ). חמישה גשרים גבוהים וגדולים וכמה גשרים 
נמוכים וקטנים מחברים את חלקי־העיר שמשני עברי־הנהר, 

היסטוריה. בימי הקלטים והרומים היה בתחומה של 
ב׳ ישוב, שנחרב בתקופת נדודי־העמים. ב 1191 נוסדה במקום 
מצודה בשם ב׳ על־ידי הדוכס ברתולד ¥ מצהרינגן. מסביב 
למצודה זו התפתח ישוב (של איכרים, בעלי־מלאכה וסו¬ 
חרים), וב 1218 הוכרזה ב׳ לעיר־מלך (רייכסשטאט) חפשית, 
שנתפתחה בקצב מהיר והטילה את מרותה על הכפרים 
והעיירות שבסביבותיה. ב 1339 ניצחה את האצילים בעלי־ 
האחוזות שהיו בשכנותה, ואת העיר פריבור שמדרומית־ 
מערבית לה. ב 1353 הצטרפה ב׳ לברית השווייצית. ב 1415 
כבשה את רובו של מחוז ארגאו (ע״ע) מידי ההאבסבורגים 
וב 1475 ו 1536 כבשה את וו(ע״ע) מידיהם של נסיכי־סאוויה. 
ב 1528 הונהגה בב׳ הרפורמאציה 1 רכוש־הכנסיה הוחרם, 
והדאגה לעניים וכן הטיפול בחולים נצרכים נמסרו לידי 
השלטון החולוני. בשלטון בעיר ובקאנטון־ב׳ החזיקו, ביחוד 
במאות ה 17 וה 18 , משפחות אחדות של יחסנים תקיפים. להם 
התקוממו האיכרים ( 1653 ) והעירונים ( 1749 ), אד המרידות 
דוכאו. כשכבשו הצרפתים את שוויי־ץ ב 1798 הנהיגו בב׳ 
חוקה דמוקראטית, אבל לאחר שגורשו הצרפתים מן הארץ 
( 1813 ) תפסו היחסנים שוב את השלטון והחזיקו בו עד שנת 
1831 , שבה הוחלפה, בהשפעת המהפכות של שגת ה 30 
באירופה, החוקה האוליגארכית בחוקה דמוקראטית. ב 1848 , 
עם חיזוק השלטון המרכזי בברית השווייצית, הוכרזה ב׳ 
כעיר־הבירה של הברית. עד היום קיימים בב , 13 איגודי- 
אומנויות מיה״ב, אבל מזכויותיהם הרחבות בעבר נשתייר 
בידם רק הפיקוח על הסעד לעניים, האפיטרופסות על היתו¬ 
מים של בעלי־האומנויות וחלוקודפרסים בחינוך מקצועי. 
ב 1834 נוסדה בב׳ אוניברסיטה, שנעשתה מרכז-משיכה גם 
לסטודנטים מחוץ־לארץ, ביחוד מאירופה המזרחית, ובכלל 
זה לאברכים יהודיים, שנתפסו להשכלה וביקשו לזכות 
בתואר דוקטור, שהיה ניתן בב׳ עד מלחמת־העולם 1 אף למי 
שלא סיים בית־ספר תיכון. ב׳ שימשה מרכז למהגרים 
מדיניים מרוסיה. 19143 — 1916 ישב בה לנין. 

2 ) ק א נ ט ו ן בשווייץ, שנקרא על שם עיר־הבירה שלו 
(עי׳ 1 ). שטחו 6,883 קמ״ר ומספר אוכלוסיו 827,100 ( 1953 )< 
15% מהם דוברי צרפתית. קאנטוךב׳ משתרע ברובו במיטל- 
לאנד (ע״ע שויץ) — כלומר, בהרים בעלי גובה בינוני 
(השיא: נאפף, 1,411 מ'), חודר בדרום גם לתחום ההרים 
הגבוהים, הנקראים ברנד אוברלאנד(ארץ־ב׳העילית; השיא: 
פינסטר־אדהודן, 4/275 מ׳),' ובמערב להרי היורה הברנית. 
המיטללאנד והיורה הם האיזורים העשירים שבמחוז; הראשון 
הוא'בעיקרו מרכז חקלאי ובחלקו גם תעשייני (בסביבות 
העיר ב׳) והשני מצויץ בתעשיה מפותחת, ביחוד של שעונים 
וטכסטיל. התעשיה מנצלת אח כוח־המים לייצור חשמל. 
בבמר אוברלאגד היישוב הוא קלוש ומתפרנס מגידול-מקנה, 
תיירות ותעשיות־בית (תחריטי־עץ ואריגה ביתית). 

,ז 15 > 1 נ. 7 \> 1 ־ 1 ר. 4 \ . 13 ; 1949/53 ' 1 ו/' 11 /"' 0 ,זזווז? .א 

. 1941 , 1191-1941 ,. 8 '■ 18/11 750 
א. י. בר. 

יהודים. מציאותם של יהודים בב׳ נזכרת לראשונה 
בתעודה מ 1262 או 1263 ; הם עסקו אז בהלוואת כספים לאז¬ 
רחים, לאצילים ולמנזרים. ב 1293 או ב 1294 העלילו עליהם 
הנוצרים עלילת־דס! יהודים אחדים הומתו, והשאר גורשו 



נוף כסאנטח נרו, ע 5 ־יד אינטרלאק!. הכניסה 5 א 5 סים הברניים 

מן העיר, אולם בתיווכו של המלך נעשה חוזה בין המגורשים 
והעיר: היהודים הורשו לשוב לב , תמורת תשלום של 1,500 
מארק וויתור על כל החובות, שחבו להם־אזרחי-העיר. בנו¬ 
במבר 1348 , בזמן המגפה השחורה, הועלו יהודי־ב׳ על המוקד 
לאחר שנאשמו בהרעלת־הבארות. ב 1380 ישבו שוב יהודים 
בב׳; ב 1392 גורשו מסנה, לאחר שב 1384 הותר עסק־ההלוואה 
גם לנוצרים. ב 1408 — 1427 שוב נמצאו יהודים בעיר. לאחר 
מכן לא נראו בה אלא יהודים עובדי־אורח בלבד, רובם 
רופאים וסוחרי-בהמות. אחר ייסודה של הרפובליקה ההלוטית 
( 1798 ) נשתקעו בב׳ יהודים מאלזאס ועוד. כדי לעסוק במס¬ 
חר היו זקוקים לרשיון מיוחד, וחייבים היו לנהל את פנקסיהם 
בגרמנית או בצרפתית. ב 1846 בוטלו הגבלות אלו. ב 1848 
נוסדה רשמית קהילה בב׳; ב 1855 נחנך בה ביכ״נ וב 1871 
בית־קברות. במאה ה 20 שימשו כמה פרופסורים יהודיים 
באוניברסיטה של ב׳, ומרובה היה מספרם של הסטודנטים 
היהודיים מרוסיה ומהונגאריד" שלמדו באוניברסיטה זו 
(ר׳ למעלה, היסטוריה). במיפקד האוכלוסים של 1950 
הצהירו 792 יהודים על שייכותם לקהילת-ב׳, אך מספרם 
של יהודי־ב׳ היה גדול מזה ב 10% — 20% . 

;(. 0 46 , 11 מ ,[ 4018 !) . 8 171 ה 1446 [ .<£ ,£ה 1 !ז 5£ ץג 1£ . 4 א 

. 76/1 ^) . 8 47671 ) 1777 114671 [ 1167 1 ! 06$6 6 * 7.1 ,־ 1 ש 1 ל 0 ז . 0 

4. !**$1. 1/6761717 4. !£(1X1071$ 8., [1889], 336-67); 

. 1948 ,. 8 1 * 2 46 * 7 * 067776 . 114 [ . 4 67 * 16 * 11171467 ! 6 *!*)[ , 2 ,*ו{ 116 * 86 

צ. א. 

13 [• ל(אי ['[ — ת 31 זט 8 0111$ ^ 1 — ( 1640 , לותרינ׳ 
גיה — 1711 , פאריס). חרט, רשם ומתכנן־טקסים 
צרפתי. מ 1670 עבד בשביל חצרו'של לואי שזצ, וב 1674 
נתמנה ה״רשם הפרטי של המלך". בתפקיד זה נעשה ב׳ גורם 
חשוב בקביעת סיגנון התקופה בתחומים שונים. מריהוט 






811 


כרן, לדמי ז׳ך—כרנאול 



ר. ל. כרן: דונמה לקישוט-ננס (תחריט) 


ותכשיטים עד לתיכנון גנים, סידורי־חגיגות ופרטי הלבושים, 
שהיו נהוגים בהזדמנויות שוגות. אף על התפתחות צורותיהן 
של ספינות־המלחמה השפיע ב׳, כי במשך 20 שנה עבד גם 
בשביל הצי המלכותי. מ 1680 ואילך היה אחראי גם לסדרי־ 
הבמה של האופרה והתיאטרוו, שהיו נתונים עד אז בידיים 
איטלקיות, ואף בתחום זה חידש הרבה. כן עשה (ב 1698 ) 
רישומים לגובלנים בשביל הדוכס של טולוז. 

קיימים כ 350 תחריטים לפי רישומי־קישוטים של ב׳ ( 30 
מהם מעשי־ידיו), שנועדו להפיץ את המצאותיו בין האומנים 
המבצעים. תחריטים אלה, שבהם מתבטא ערב של רעיונות 
קלאסיים עם שפע בארוקי, מגלמים את סיגנונו החינני של 
ב/ סיגנון זה הוא הרכב של יסודות מיתולוגיים, מו׳טיווים 
צמחיים ועיטורים מופשטים, שמתמזגים לעולם דמיוני עשיר: 
מעמדות רבי־אירועים מושמים כאן במסגרת קישוטית דו־ 
ממדית; בפוריות דמיונו ובחיוניות ציורו הפך ב׳ את העיטור 
לכעין אורגאניזם חי. 

הרישומים, שב׳ הניח אחריו, כונסו בשנת מוחו ע״י חתנו 
טידלה ובאמצעותם נתפשט סיגנונו הרחק מעבר 

לגבולות צרפת. היחד. לב׳ השפעה מסויימת על וטו (ע״ע), 
ובתחום הקישוט סלל את הדרך לרוקוקו. עקבות המצאותיו 
עדיין ניכרים באילוסטראציות לספרים בסוף המאה ה 19 . 

. 1937 , 80051111 ״£ ./ .!ז 612£ ' 3 \ .? 1 -. 11 
ע. י.־ה. 


812 

מרדכי — חמ 3 ז 8 0115 ז 43 ) 1 — ( 1849 , 

ראוויץ׳, פוזנה— 1920 , ברסלאו, של¬ 
זיה), היסטוריון יהודי, ב׳, שאביו, שלמה ב׳, 

היה רב בראוויץ׳, סיים את האוניברסיטה 
בברסלאו ואת הסמינאריוןהיהודי־החאולוגי 
באותה עיר, ונמנה עם תלמידיהם של זכריה 
פרנקל (ע״ע) וגרץ (ע״ע). ב 1885 — 1891 
שימש ב׳ כרב בפלס ( 1653 ?) ומ 1891 ואי¬ 
לך — לאחר שמת גרץ — כמורד. בסמינאר־ 

יון של ברסלאו במקומו. ב׳ היה הראשון 
בין ההיסטוריונים היהודיים בגרמניה, 

שהשתמש בשיטתיות בארכיונים כלליים 
ויהודיים. פירסם מספר מתבה של מחקרים 
בתולדות ישראל וספרותו, בחקר המשפחות 
היהודיות ובביבליוגראפיה עברית. העמיק 
לחקור בתולדות־ישראל בשלזיה וחיבר 
כמה מחקרים בתחום זה, שהחשוב שבהם 
הוא 50111651611 111 1611 ) 111 160 ) 06501110111:6 
(״תולדות היהודים בשלזיה״, 6 חלקים, 

1896 — 1917 ). ב , נתפרסם בחוגים רחבים 
בספריו הפופולאריים, כגון! 16 ) 065011101116 
( 1893/4 ) ־ 11013111 1 ^ 1 11116 1 ) 1111 1611 ) 111 , 

ספר לימוד להיסטוריה של עם ישראל 
וספרותו( 1900 — 1903 ). ההוצאה הראשונה 
של תולדות־ישראל לדובמב נתחברה בעי¬ 
קרה על-פי ספר זה. נוסף על כך ערך 
מהדורה חדשה של "דברי ימי ישראל" של 
גרץ (רוב החלקים). 

ב 1893 חידש את הוצאת ה;^י 0 ^ן, 

שהופסק ב 1887 ! מתחילה, עד 1899 , ערך 
ירחון זה ביחד עם דוד קאופמן (ע״ע), 

ולאחר שמת קאופמן — לבדו. ב׳ ערך גם את הוצאת 
כתביו של קאופמן (ג׳ כרכים, 1915,1910,1908 ), את "ספר- 
הזכרון לדוד קאופמן״ (עם פ. רוזנטל, 1900 ), את "ספר 
היובל לכבוד ישראל לד״ (עם אלבוגן, 1910 ) ואת החלק 
1 , 1 (. 1 —\,) של 1183103 ! 113 ז 3 ת״ 06 (עם אהרן פריימן, 
1917 ). כמו־כן היה פעיל באירגונים יהודיים שונים, ביחוד 
לטובת המורים. 

111 5105 ח 801151 330/1011 ^ 10010 (' 11505/150/1-1 5/05 005011101150 ■ת 1 ז 2 ז 0 

00 ( 5 11115 ( 1/0x010 ,!)מבדועשז? ; 131-133 , 1904 , 0311111 ■(# 

011 ^ 4/1/111111113511 / 11115 ( 501 ( $51101 ה 0 ) 5135 ( 01 < 1 (< 5171 ■ 81 .(\ 0071 

;( 518 ) 10:5 ) 70-066 5 חח 3 ז 8 . 4 ) 1 110{( 7x1 ו 10 )חס 8 : 1919 ,/'•} \ 0 ( 5 !) 
305 ו/ 0 וו 511115 ו 005 5105 011 ^( 11101110 ( 15 ; 241-49 , 161 , 1920 ,. 16 
. 106-7 ,( 1926 ) 1 ז \ , 555/011 [ 55/1011 ) 055 ( 1 5/00 

י. מ. 

3 ךנאול (הץ 3 אק £3 ), עיר בדרומה של סיביר המערבית! 

בירת חבל אלטאי(ע״ע). מספר תושביה: כ 150,000 
( 1939 ) ולפי אומדן מ 1947 — 200,000 ! ברובם המכריע רוסים 
ואוקראינים. ב׳ יושבת לשמאלו של נהר־אוב, בגובה של 
140 מ׳ מעל פני-הים, במקום שהנהר כבר מסיע ספינות, 
ובה נפגשות מסילת־הברזל הסיבירית הדרומית ומסה״ב 
הטורקסטאנית־טיבידית("טורקסיב"). בב׳ מפותחת תעשיית 
אריגים (מפעלי־ד,טכסטיל שבד. הם מן הגדולים בברה״מ) 
של כותנה, שמובאת מארצות אסיה המרכזית הסובייטיות! 
תעשיית מכונות של ברזל ופלדה, שמובאים ממזרח, מאגן 













813 


ברנאול—ברנבא, יוסי 


814 


קוזגצק! תעשיית פרוות מעו׳רות של כבשים, שצובעים אותן 
בצבע שחור ושהן ידועות בשם פרוות ב׳ (באדנאולקי): 
בורסקאות ועיבוד עורות־צבאים. ב׳ חשובה גם כשוק חקלאי, 
כי חבל אלטאי מבורך באדמה פוריה. בב׳ קיים בית־גכות 
לידיעת טבע־הארץ. 

ב׳ נוסדה ב 1738 כמרכז לכריית כסף ולדיתכתו, הכסף אזל 
וההתכה פסקה ב 1893 . ב 1864 — 1898 ייצרו בב׳ סודה ממלח 
גלאובר, שהופק מן הימות האטומות שבערבת-קולונז־ה, 
דרומית־מערבית לב/ משנפתחה מסה״ב הטראנס־סיבירית 
ב 1895 , העוברת 160 ק״מ מצפון לב/ התפתח בב׳ המסחר 
במוצרי חקלאות וגידול־מקנה, ביחוד חמאה. ב 1915 הוחל 
בבניין מסה״ב (טורקסיב), המקשרת את ב׳ אל נובוסיבירסק 
שעל הקו הטראנם־סיבירי בצפון ואל טאשקנט בדרום- 
המערב. אחר מלחמת־העולם 11 נסתיימה סלילת מסה״ב 
הדרומית, המחברת את ב׳ עם מרכזי־התעשיה הגדולים של 
אגן קוזנצק במזרח ועם מאגגיטוגורסק במערב. במיפקד 
האוכלוסיה של 1897 נרשמו בב׳ 213 יהודים. במלחמת־ 
העולם 11 הגיעו לב׳ יהודים הרבה, שהוגלו ע״י הרוסים 
ממחוזות פולניה המזרחית. 

א. י. בר. 

ב:ךנבא, אגרת" איגרת עתיקה, שכבר היא מצויה ב^*> 0 
5 נ 101 :ו 31 ת 51 , מן המאה ה 4 לםה״נ, מיד אחר "גליון־ 

יוחנן"! ובכן היתה א׳־ב׳ כמעט ספר קאנוני בנצרות, כמו 
שנראה גם מדבריהם של ק ל מנם האלכסנדרוני 
( 7 — 6 , 11 , 3 ;) 13 ז 01 ־ $0 ), אוריגנם ( 63 , 1 , 061510111 00111x3 ) 
ואוזביוס ( 25 , 111 ,. 165 :>:>£ . 11151 ). בתכנה הפנימי אין 
סימן כלשהו, שהיא שייכת לברנבא. והפסוקים המסורסים מן 
התורה, המובאים בה, שכמה מהם הם גם בדויים מן הלב, 
והדברים החריפים ואף המבולבלים שבה כלפי היהדות מת¬ 
אימים יותר לגוי שהתנצר משהם מתאימים ליהודי נצרני. 
עיקר טענותיה של א׳־ב׳ כלפי היהדות הוא, שהיהדות קיבלה 
את המצוות המעשיות שב״ברית הישנה" כדברים כפשוטם, 
בעוד שבאמת הן אך רמזים כלפי המצוות המוסריות ויש 
להבין אותן כמו שהנצרות הבינה אותן. כן היא טוענת, 
ש״אנו צריכים ליעשות רוחנים, היכל-ה׳ השלם", ולא רק 
בעיון אלא גם במעשה. ועוד היא אומרת: "לפנינו שתי 
דרכים, דרך־האור ודרך־החושך", מה שאנו מוצאים גם 
ב״ךידחה", ספר נוצרי יותר עתיק מ״איגרת־ב״/ — מכיוון 
שא׳־ב׳ מזכרת את חורבן הבית השני, הרי בדור, שזמן 
חיבורה לא קדם ל 70 י— 80 לסה״נ, ואפשר שנתחברה ב 100 
לסה״נ. — מקום־חיבורה היה, כנראה, אלכסנדריה של 
מצרים: על זה מעידות היזכדותה ע״י קלמנם האלכסנדרוני 
(עי׳ למעלה, בתחילת הערך) וכל רוחה הפנימית, רוח הלנים־ 
טית-נוצרית. 

-ס?! ,"! £ 212 -, 2 ,./ , 1001200 ) 00 .!,יז 

- 0110 .' 19 ; 109-193 , 1876 ,ה? $1241 2 1 ! ׳.'./! > 1 :> 1 ( 7 ״•״׳) מ 11210 

, £0 1 ר 01 , £111611200 ! : 877 [ , / 0 * 11 ,,? 11 ,ר 20 ו 1 !!סנ 0 

, 1111100 ) 011 . 1 ; 537-538 , 11 , 2 ו 24 ? 10 ^ £22 22/1,11 ! 

ועי׳ גם־כן בערך : ברנבא, 1037-1089 , 111 , 1,142,22 112 ",>? 

יוסי. 

י• ק• 

פרנבא׳ י 1 םי [יוסף] (?^"■\ 1 ) 80 ), משליחי־הנצדות אחר 
הצליבה! חברו ובן־לוויתו של פאולום, ב , היה יהודי 
משבט לוי, שמוצאו היה מקיפרוס(קפריסין), ויוחנן מארקום 
השליח היה בן־אחותו. הוא מילא תפקיד חשוב בהיסטוריה 


הקדומה של הנצרות. כיהודי וכלוי היה נצרני, ולא אלילי 
שהתנצר, אך עם זה היה יהודי, שגדל בסביבה יוונית, יהודי 
הלניסטי ולא יהודי ארצישראלי. כיבויו "בדנבא" מתורגם 
ביוונית ״בן־הנחמה״ ( ? ? 16 ׳ 5 101-14 , 111011 ;)? . 0 

, 1932-37 

ברנמין, סר פר 3 ק ו י ל;ם — ¥11113111 ^ 110 ! 2 ־ 1 ־ 1 • 811 
1 וץ/״ 8 חב 81 — ( 1867 — 1956 ), צייד אנגלי. ב׳, 

שהיה בנו של ארדיכל־כנסיות, היה במשך שנים הרבה היחיד 
מאמני־אנגליה, ששמו היה ידוע גם מחוץ לארצו. כמי 
שנהנה תמיד מחסות רשמית קישט הרבה בניינים ציבוריים 
בתמונות־הקיר שלו, והשיג שליטה מכנית בתחום האמנות 
הגראפית! אמנותו היא אקלקטית ורבח־שאיפות, ובקומפו־ 
זיציית־הענק שלו הוא מבקש ללכת בעקבותיהם של מיכאל־ 
אנג׳לו ורובנס. דמויותיו הענקיות מצוירות במכחול הרחב 
של הבתר־אימפרסיוניזם, וניתן להשוותן לאותן של לובים 
קוריגת (ע״ע)! הדראמאטיות שבציוריו נראית לנו כיום 
מופרזת, ויש בה משום ביטוי לתפיסה רומאנטית, שכבר 
היתה זרה אף לבני־דורו של ב׳. יצירתו הגראפית היא פחות 
רברבנית ויותר מאופקת מציוריו. ביחוד נתפרסמו האילוס¬ 
טראציות, שעשה בשביל ה״מרובעים" של עומרביאם וסיפורי 
״אלף לילה ולילה״. ב 1904 נבחר ב׳ כחבר שלא מן המניין 
וב 1919 כחבר מן המניין באקאדמיה המלכותית. בסוף שנות 
ה 20 הוזמנו אצלו תמונות־קיד על שטח של 3,000 רגל, 
שמתארות את "הצומח והחי של האימפריה הבריטית", 
בשביל בית־הלורדים. תמורתן קיבל שכר של 20,000 לי״ש, 
אך הן עוררו התנגדות חריפה כל־כך, שמעולם לא אושרו 
ע״י הפארלאמבט וכיום הן נמצאות במרכז האזרחי של סוונסי. 
מקרה זה לא הנמיך את שיעור־קומתו של ב׳ בעיני החוגים 
השמרניים, וב 1941 הועלה לאבירות. להצלחתו של ב׳ הוסיפו 
ההזמנות שקיבל לקישוט בניינים חשובים באה״ב, כגון 
בית־הממשלה של מיזורי ומרכז־רוקפלר בגיו־יורק ( 1933 ). 

.ט^סס׳ס!!^ ש 1 > . ז \ג : 1926 ,. 8 . 8 / 0 5 ^ 11172 ^ 8 , 1 חנ 1 ג 0 

. 1948 ,^ 71771 ^ 811 5 * 8 ,. 111 ; 1944 , 5 ^ 701 . 8 

ע. י יה. 

3 ךן־ג ׳ 1 בז/ אדואךר קזל י — ץש 001 

*ס״ס! — ( 1833 , ברמינגם — 1898 , לונדון), צייר 
ורשם אנגלי. ב', שנתעתד להיות כומר, למד מ 1852 תאולוגיה 

- ע 




817 


ברן־ג׳ונז, אדוארד קולי—כרגגריוס 


818 



באוכספודה במקום שהתיידד עם דלים 
מורים(ע״ע),שאף הוא השתלם אז כסטודנט 
באותו מקצוע עצמו. ב 1854 התחילו שני 
החברים קוראים את כתביו של ראסק? על 
האמנות, ובשנה שלאחר מכן הכירו אישית 
את ד. ג. רוסטי (ע״ע). מתוך כך נתחזקו 
נטיותיהם האמנותיות, שלסוף הביאו אותם 
לידי זניחת לימודי־התאולוגיה. ב׳-ג׳ היה 
אמן שלמד מעצמו, פרט להדרכת־מה שקיבל 
מרוסטי! את הרושם העמוק ביותר עשתה 
עליו האמנות של יה״ב, במידה שהכיר אותה 
מתוך סיור בצרפת. ב 1854 התחיל מצייר 
אילוסטראציות לאוסף של שירי־ילדים בשם 
״משפחת הפיות״ (׳ 301113 ? ׳ל! 31 ? 110 ־ 1 ). 
ב 1857 התחיל מצייר בשמן וביצע את הציר 
רים, שלפיהם נעשו חלונות־הזכוכית הצב¬ 
עוניים בבראדפורד קולג , . חשיבות מרובה 
ביותר להתפתחותו נודעה לשני מסעותיו 
לאיטליה ( 1862,1858 ); מעכשיו נשתעבד להשפעתם של בו־ 
טיצ׳לי, מאנטניה וציירים אחרים מראשית תקופת-הרגסאנם, 
אך גם להשפעתו של מיכאל־אנג׳לו, המשתקפת בציוריו על 
אגדת פרסום. הערצתו לשלב זה של הציור האיטלקי ושאיפתו 
להחיות את האידיאלים, שנתגלמו בו, בציור זה, באמנות 
ובאומנות של אנגליה בדורו, קישרו אותו אל הפררפאליים, 
שהיו ידידיו, בלא שהצטרף רשמית אל קבוצתם. — עד 1870 
עבד ב׳ בעיקר בצבעי־מים. מכאן ואילך ביצע את יצירותיו — 
על רומאנצות מיה״ב, על נושאים מיתולוגיים ודתיים — 
בצבעי־שמן, וכן בפרסקות, גובלנים, זכוכית צבעונית ופסי¬ 
פס! כי בדומה למורים עסק ב׳ באמנויות ואומנויות הרבה. 
סמוך ל 1870 צייר חמונת־שמן: "האבירים הנמים בחורשת- 
ברייאר" 1 !) 0 ס׳זמ 13 ! 8 ] (גאלריהע״ש ווקר,ליוורפול).ב 1875 
הזמין אצלו הרוזן הראשון של באלפור שורת ציורים על 
אגדת־פרסוס בשביל 1611306 ׳ 03111001401186 ; עשר תמונות 
בצבעי-מים, שעשה כהכנה לציורים אלה, נמצאות כיום בגא- 
לריר, ע״ש טיט, בעוד שתמונות־הטמפרה הגדולות, המייצגות 
את הביצוע הסופי של היצירה, הן ב״מרכז האזרחי" של 
סאותמפטון. במשך 20 השנים שלאחר מכן צייר את הידועות 
שבתמונותיו: ¥606115 1,3115 , "זמר אהבה", "פאן ופסיכה" 
ב 1878 ! ״הבשורה״ ו״פיגמאליוך (ארבע תמונות), ב 1879 ! 
״גלגלה של פורטונה״, ב 1883 ! "המלך קופטואה והקבצנית", 
1884 ? ״בנו של פאן", ב 1886/7 ! "הכובש של בית־לחם", 
תמונת־טמפרה גדולה, ב 1891 ! ו״אודורה", ב 1896 . הידוע 
שבגובלנים שלו הוא "הערצת המגים" שבאכזמר קולג׳, 
אוכספורד. ב 1885 נבחר כחבר שלא מן המניין לאקאדמיה 
המלכותית וב 1894 נתעלה לאבירות. 

אחד מן המקורות העיקריים לרומאנטיקה העמומה של 
ב׳־ג׳ היו כתבי־יד אנגליים מיה״ב. דמויותיו ארוכות־הגפיים 
ונפולות־הפנים, בעלות העינים הגדולות והתלבושות המהו¬ 
דרות, נועדו לשקף עולם־הזיות רומאנטי, שכולו טבוע בחותם 
העבר. הבעתן אינה זו של תאווה מאופקת, כאותה שאליה 
נתכוון הצייר, אלא של ריטון, ולפרקים של היסטריה. נוסף 
על כך נראות יצירותיו מלאכותיות וקישוטיות מדי, ובעיקרן 
הן שייכות לתחום האילוסטראציה! אך הן מביעות את הנטיה 
האקלקטית והסנטימנטאלית של זמנו ותרמו, בין השאר, 


לעיצוב אופי יצירותיו של אמן כאוברי בירדסלי (ע״ע). 

; 1894 ,)!' 01 ^ 1 >* 0 )( 1 * 1 (!<{ ,./״. 8 .£ ■ 511 ■ 1 

. 1904 ,./-. 6 .£ /ס 1/1,1,01,0/1 , , 65 ח< 1 ן- 6 חזט 8 

ע. י־ה. 

3 ךבגן*י 1 ךו! קרפ', ן׳קופו — 13 ! 8016023110 0 ק 300 ( 
נק! 3 ס — ( 1470 , קרפי — 1530 , פרארה), רופא 
איטלקי! מחלוצי האנאטומיח החדישה. ב׳ למד רפואה באוני¬ 
ברסיטה של בולוניה והורה מתחילה רפואה בפאוויה ואח״כ 
בבולוניה, שבה שימש 25 שנה פרופסור לכירורגיה. ב׳ היה 
מן הראשונים שהירבו לנתח גופות־אדם! לפי דבריו ניתח 
כמה מאות מהן. הוא היה גם כירורג מהולל בדורו ופירסם 
ספר מיוחד על שברי־גולגולת ( 1518 ). ספרו הראשון באנא־ 
טומיה הוא פירוש לאנאטומיה של מונדינו (ציור: ע״ע 
אנטומיה, עט׳ 398 ) ! תשוב ומקורי ממנו הוא ספרו 15380836 
( 1523 ), המטפל ביהוד באנאטומיה של הלב. ב׳ תרם הרבה 
להנהגת ציורים בספרות האנאטומית ותיאר כמה חלקים של 
גוף־האדם ביתר דיוק מקודמיו, כגון: התוספתן, בלוטת* 
התימום ועוד! כן היה מראשוני המצדדים בטיפול בכספית 
במחלת־העגבת. וע״ע אנטומיד״ עט׳ 397 . 

בךנגךיום, שמם של שני פלכים, שמשלו באיטליה בסאות 
ה 9 וה 10 . 

1 ) ב ר נ ג א ר י ו ס 1 , מלך באיטליה מ 887 עד 924 . 
כשהיה ב׳ הרוזן של פריאולי ( 11 ״״?; המזרחי שבגלילות 
איטליה הצפונית) פרש את שלטונו על חלק גדול של 
איטליה הצפונית מתוך ניצול האנדרלמוסיה, שהשתררה 
ב״אימפריה הרומית הקדושה" לאחר שקרולוס השמן (ע״ע) 
הודח מכסאו. מאחר שהיה קרוב מצד אמו לצאצאי הקארו- 
לינגים הצליח להיבחר כמלך, אך בפועל לא שלט אלא 
בנסיכותו ובחבל־ארץ סמוך לה, כי הנסיכים הגדולים של 
איטליה המרכזית מנעו בעדו מלהטיל את מרותו על האיזו־ 
רים, שהיו נתתים לפיקוחם. ב 889 הועמד מולו כמתחרה 
לכתר-איטליה גואידו, נסיך ספולטו, וב׳ נוצח על-ידיו בקרב 
על-יד טרביה. אעפ״כ הצליח ב׳ לשמור על נסיכותו, וב 894 
ניסה שוב לתפוס את כתר-המלכות בעזרת ארנולפוס, מלך 
גרמניה, ששלח לו צבא תמורת הכנעה נסיכית. הדבר עלה 




819 


כרנגריום—כרנגריום מטור 


820 


בידו בעיקר מחמת מותו של גואידוי: ב׳ בא לידי הסכם עם 
לאמברטו, בנו של גואידו, שלפיו חולקה מלכות־איטליה בין 
השנים. זמן קצר לאחר מכן, כשמת לאמברטו׳ ( 898 ), נשאר 
ב׳ שליט יחידי־ אך גם אז מלך רק באופן סמלי כי רבי־ 
השלטון באיטליה סירבו להכיר בו גם מפאת תככיו הפולי¬ 
טיים, שהרחיקו הרבה מהם מעליו, וגם משום אי־יכלתו 
להתנגד לפלישת־ההונגארים לאיטליה ב 899 . כתוצאה מכך 
הועמד מולו כמתחרה חדש לודויג, מלך בורגונדיה הדרומית: 
זד" האחרון הנ£ז ע״י ב׳ ב 902 וכשניסה שוב לכבוש את 
איטליה הצפונית ב 905 נשבה ע״י ב׳ בורונה, עוור והוחזר 
לצרפת. לאחר 15 שנה של שקט יחסי', שבהן הצליח ב׳ 
להשליט להלכה את מרותו על איטליה הצפונית והתיכונה 
בעזרת הכמורה (האפיפיור יוהאנם £ט אף משח אותו ב 915 
לקיסר), פלש לאיטליה רידז׳לף, מלד בורגונדיה הצפונית, 
לפי הזמנתם של נסיכי־טוסקאנה, יריביו המושבעים של ב/ 
וניצח את ב׳ בקרב על־יד פיצ׳נצה ( 923 ). כמה חדשים לאחר 
מכן נרצח ב , ע״י אחד מעבדיו בשעה שניסה לכבוש את 
פאוויה, בידת־המלכות, בעזרת שכירים הונגאריים. בימיו 
התחילה ההתקרבות הפאודאלית של גדולי נסיכי־איטליה 
למלכי־גרמניה — דבר, שבמרוצת־הזמן היה עתיד לקשר 
את שתי הארצות זו לזו למשך תקופה ארוכה במסגרת של 
מלכות רומי הקדושה. 

; 1871 י ־ 1 ?!ת 1111 ט< 1 . £81 , 5 ד $070/01 1122 80707120711 €05/0 
' 1 ץג]־ 1 . 1 ל 1 .£ ; 1903 , 1 80701220710 111 01711 : 02$ / , €111 ־ז 3 נ; 13 ו 1 ; 51 
- 1911 ,^ 111-1 , 7 ס/ 0101 // 11 \ 1772 1/011005 €050/110/2/0 , 1x131111 
; 1908 , 717411120 14 > . 18.1 ) 1 ) . $0 ? 021 € 110 ) $1 , 110 ^ £1 . 5 ; 1915 

; 1910 , 2 ) 41 ) 11 7 * 7 60710/10 17 > 6 27210171 ) 40971112 0 * 1 , 0. £01X1300 
640410001 420 €071267 ; 1912 ,. 1 . 8 41 702710 11 , £31111110 . 0 

- 80 $212112 ,נ־ו^גתקס? . 0 ; 1930 , 47-157 , 111 . 01 ^\ , 2 ( 07 ) 1411 

. 1942 , 80$1461100 1722122 

2 ) ברנגאריוס 11 , שהיד, נכדו של ב׳ 1 , מלך באיטליה 
מ 950 עד 963 . כנסיך של רוזנויות פריאולי ואיור אה היה 
בידו השלטון־בפועל על איטליה הצפונית כולה, ובין 938 
ל 940 נעשה המתחרה העיקרי של הוגוס, מלך איטליה ופרו¬ 
באנס. כשניצח הוגוס את ב׳ בקרב, נמלט זה האחרון לחצרו 
של אוטו, מלך־גרמניה: משם חזר ב 945 כשבידו הסכמה של 
אוטו לתביעותיו ולתכניתו להתמלך על איטליה. ב׳ נתמך ע״י 
הרבה מן הנסיכים, והוגוס ראה הכרח לעצמו להגיע לידי 
הסכם עם ב/ שלפיו ויתר הוגוס על כסא־המלוכה לטובת 
בנו לותריוס וב׳ נתמנה כיועצו של המלך הצעיר. הסכם זה 
הפך לנצחונו של ב׳, שהשתלט למעשה על המלוכה, וב 950 , 
כשמת לותריום (המוות נגרם, כנראה, ע״י ב׳), לא היסס ב׳ 
מלהכתיר את עצמו למלך בפאוויה, כשהוא מצרף לשלטון 
את בנו אדלברטום. אך ב׳ לא האריך ימים על כסא־המלוכה 
בעיקר משום מצב־האנארכיה המתמיד, ששרר בארץ (פרי 
הסכסוכים בין האצילים הגדולים) ושמנע כל אפשרות לקיים 
שלטון מרכזי יעיל. ב 951 הזמינו אדלאידה, אלמנתו הצעירה 
של לותריוס, שהיתה עצורה בידי ב׳'ושימשה מרכז של 
התנגדות לשלטונו, והאפיפיור יוהאנס ^^ x את אוטו לאיטליה 
כדי להסדיר את המצב: המלך הגרמני נטל מב׳ את הכתר 
ואת המחוזות, שבהם שלט! אך שנה לאחר מכן הסכים 
להחזיר לו חלק מהם בתנאי שלא ינסה עוד להשתלט על 
איטליה. אך כשחזר א(טו לגרמניה חידשו ב׳ ובנו את 
מלחמתם בנסיכים הפאודאליים של איטליה התיכונה והטרידו 
את גבולותיה של המדינה האפיפיוירית: הדבר גרם להתערבות 
נוספת של מלך־גרמניה, מתחילה ב 957 , כשבנו, ליודולף, 


ניסה לפלוש לאיטליה ומת במסע זה. ואח״כ ב 961 כשאוטו 
עצמו ירד לאיטליה כדי להתכתר בה. ב׳ ובני־משפחתו 
החזיקו שתי שנים מעמד בפני אוטו במבצר החזק של סאן 
לאו שבאפנינים המזרחיים. לסוף נכנעו ונשלחו למאסר 
במצודת־באמברג, שבה מת ב׳ ב 966 . 

£1470$0171 $07 70111171 5100 , 7112/0$0405005 , 1115 ) 0 3 ז<] 1111 :£ 

' 10/20 171 ) 51 ) 1 17 : ./ $071$ . 212 ) 007172 80111177 ; 7 ׳ 1 .£ 205/07X1712 
25 ) £05 706115 40 £1/207 ,. 1 ) 1 ; 1915 י ־]י:) 8001 .[ . €8111 , 10X11171 
.. . 07$101711 / , 11 [ 0 זגקג 1 נ 801 .£ ; 960-964 , $070/0715 1711 01715 ) 01 

$07 £012/1 - 71401607/0 0 11 80701220710 , £0/0710 0 $0 ס 41 

11 807012207 0 ) €050/210/2 , 1012 ? . 0 ; 1924 , 110110 ' 4 5/0720 10 
והספרות המובאת למעלה, בערך ברנ־ , 1870 , 11012111700 
גריום 1 . 

י. ב. ם. 

בךנ;ריום (או ברנז׳ה) מטור — -ס־! סיד 5 ו 11 ש 1£3 !שז 8€ 

5 ־ 7 !> 0 י 1 16 > ־ ££1 ו 1 :)ז 86 או 111611815 - (ס 101 ס , טור, 

צרפת — 1088 , שם), תאולוג ופילוסוף נוצרי. ב׳ היה בן 
להורים אמידים ולמד פילוסופיה סכולאסטית בערטר אצל 
פולברטוס (ע״ע). כשהיה ממונה על אחת מן הכנסיות שבטור 
ואוור־כך, כששימש ארכי־דקאן ( 1130011115 ) 111 ^) באנז׳ה 
( 5 ז 6 §ת^), הטיף לדעות שונות במידה מסויימת מן ההש¬ 
קפות, שחיו מקובלות בזמנו בנצרות. השמועות, שנחפשטו 
ע״י מתנגדיו בדבר כפירתו בעקרון האוכאריסטיה (הדוגמה 
הנוצרית, שמחייבת את המאמין באכילת לחם ובשתיית 
יין מקודשים, שהם בבחינת חלק מגופו של ישו, כדי 
להתאחד עם האל, וע״ע נצרות), גרמו לכך, שבבינוסים 
כנסייתיים שונים (ב 1049 ׳ 1050 10511 ) הוצאו פסקי-דין, 
שבחם הוכרז ככופר וכתביו נתחייבו עריפה. פסקי-דין 
אלה הוצאו שלא בפניו, כי ב׳ לא יכול היה לבוא ולהתגונן 
בפני מאשימיו מאחר שנאסר במסיבות בלתי־ברורות ע״י 
אנרי 1 , מלך־צרפת. ב 1054 הופיע ב׳ לפני כנס־כמרים, 
שנתוועד בטור, וחילדברנד ידידו (אח״כ: האפיפיור גרגד 
דיוס ¥11 ), שישב בראש הכנס, יעץ לב/ כדי למנוע הוצאת 
פסק־דין חמור נגדו, שיתייצב לפני החצר האפיפיורית. ב 1059 
בא ב׳ לרומא והפעם, למרות מה שהגן באומץ ובעקשנות על 
דעותיו, הוכרח לסוף להצהיר על הסתלקותו מהן. למרות 
הצהרת-הכנעה זו הוסיף ב׳ להילחם בכתב ובעל־פד. על 
דעותיו הפילוסופיות גם בימיהם של האפיפיורים אלכסנ¬ 
דר 11 וגרגוריום ¥11 . בוועידת־הכנסיה של 1075 ובעיקר 
בכינוסים של 1078 ו 1079 הוכרח ב׳ להודות שוב בנכונותה 
של העמדה חדוגמאטית האורתודוכסית, אך פעם בפעם חזר 
בו גם מהצהרות אלו. אחר 1082 נראה היה, שב׳ הסכים 
להיכנע סופית לעמדתה הרשמית של הכנסיה בדבר עקרון 
האוכאריסטיה. 

מתוך כתבי מתנגדיו ומתוך החלקים, שנשתמרו מספרו 
006113 3 ז 530 סם (״על הסעודה הקדושה״, 1063 ), יוצא 
ברור, שב׳ האמין בעדיפותן של אמיתות־השכל על אמיתות־ 
האמונה. כך, למשל, טען ב׳, שאיו לראות באכילת הלחם 
ושתיית היין המקודשים אלא דמיון ורמיזה בלבד לאכילת 
גופו של ישו, שהדי אין כל אפשרות של "שינוי העצמות" 
( 113110 ת 3 :ז 5 נ 55111 מ 3 !£) של הלחם והיין לגוף־האל — מסקנה, 
שב' הגיע אליה מתוך ההנחה, שפל מקרה מתבטל כשהוא 
נפרד מנושאו. לעמדה זו של ב׳ היו תוצאות מרובות לגבי 
התפתחותה של המחשבה הפילוסופית ביה״ב, שהרי זו היתד. 
הפעם הראשונה, שהוסקו בנצרות בפירוש מסקנות מנוגדות 



821 


ברגגריוס מטור—ברנדים, לואיס דמביץ 


822 


לאמונה באמצעות תהליך שכלי, ונסתמנה הדרך להתאמת 
מסקנות השכל לעיקרי האמונה. עם זה השפיעה עמדתו 
של ב׳ גם על התפתחות הדוגמה של האוכאריסטיה בנצרות, 
כשהכנסיה הוכרחה, בהשפעת התקפותיו של ב/ לחזור 
ולבדוק את עקרונותיה ואף ליתן להם ביסוס פילוסופי. 

א) מקורות: 

; 1834 . 611 , 101054001 ) 0 ^ 1 06110055*5 1^x >ה €00 1 > 100 > 5 0 ( 8 

01, 8, 7, 0600 01x0 5(1x1x1111x8 '11111 80100^0x600 ־ 101 ) 11 ^ 811-3 

; 1850 , 801010 

ב) ספרות; 

- 722 , 11 10114110 !#>€ 10010210 ! 7 60 1100 ) 12 ה 0110 *( 1 י 01 ח/^\ .? 

0 * 11 / 0 8.0100001 10 !* 742, 1950 ; 0113101 , 8. 2x6 
11116 \ 1 ז \ 000%00 ,ו 1 ת! בח!>ז£ . 0 ; 1930 , 8:400(1x20x1 <61)00111x0 
1145 > £011 ה 111 ! 80050 6 ה 11 11011011 ^) 701105 הסס 8000X800 
י ^ו^^\ 1. XX , ה 0 )! 10 ! 1101 י 1 . 050/1 § 5 ה 7000 00 , 011 ־ 001 1 זב׳\ . 7 .[ 

. 1914 , 8011116 

ןינדוט, ז׳ן (קךל 4 ע״ע קךל 

?רנדזט, פ 1 לקה ( 10116 >במז 86 0 * 011 ?), הרוזן של ויסבורג 
( 1895 — 1948 ), מדינאי שוודי. ב' היה בן אחיו של 
גוסטאו ־ע מלך שוודיה ושירת כקצין בצבא השוודי עד 1939 . 
לאחר מכן הקדיש את מרצו לפעולות הומאניטאריוית, בעיקר 
בתנועת הצופים השוודית, שב׳ נבחר כנשיאה ב 1939 , ובצלב 
האדום השוודי, שב׳ נעשה נשיאו ב 1946 . ב 1943 , כששימש 
סגן נשיא הצלב האדום השוודי, סייע ב׳ ליהודי דאניה, 
שנמלטו לשוודיה. 

בחדשים האחרונים למלחמת־העולם 11 ניסה ב׳ לתווך 
בין הימלר (ע״ע) ובין מעצמות־המערב, המו״מ נכשל, הואיל 
והמערב דרש כניעה ללא תנאי. אעפ״כ הצליח ב׳ להשפיע 
על הימלר, שישחרר 20 אלף סקאנדינאווים ממחנות־ריכוז 
תמורת מספר של גרמנים, שהיו עצורים בשוודיה. פעולותיו 


אלו תוארו בספרו "הסוף" (בשוודית ) 0 ) 510 ; באנג׳ ס?! 
2115 ? 310 )־ 0111 ), שנתפרסם ב 1945 . 

כשפלשו מדינות־ערב לא״י במאי 1948 נתמנה ב׳ ע״י 
האו״מ למתווך בין היהודים והערבים. בתיווכו הושגה הפוגה 
לחודש ימים ( 11 ביוני עד 9 ביולי). ב׳ ניסה להפוך את 
ההפוגה לשלום, אך תכניתו, שכללה בין השאר את מסירתם 
של ירושלים והנגב לידי הערבים, נדחתה ע״י שני הצדדים. 
מחמת סירובם של הערבים לא עלה ביד ב׳ להאריך את 
תקופת־ההפוגה, וכשנתחדשו הקרבות פנה למועצת-הביטחון 
בבקשה לאיים בסאנקציות ובשימוש בכוח על הצד, שיוסיף 
להילחם. המועצה נענתה לבקשתו ולאחר עשרה ימי־קרבות 
הושגה ההפוגה השניה. 

ב׳ הציע תכנית חדשה ליישוב הסכסוך, שחייבה ויתורים 
בעיקר מצד ישראל (ע״ע ארץ־ישראל, עמ' 595/6 ). ב 17 
בספטמבר 1948 נרצח ב׳ בירושלים ביחד עם הקולונל סרו 
() 0 ז 50 ), מפקד יחידת-המשקיפים הצרפתית, ע״י "אירגץ 
חזית המולדת", שהכריז על אחריותו לדבר. האירגון לא 
זוהה, אך הרצח גרם למאסרם הזמני של כמה מחברי לח״י, 
שנחשדו ע״י השלטונות כשותפים לפעולה, ולהמרצת פירוקם 
של גדודי אצ״ל, שאנשיהם גויסו לצה״ל. אחר מותו של ב׳ 
נתפרסם יומנו מתקופת פעולתו כמתווך בא״י (יצא בתרגום 
עבדי בשם ״לירושלים״ ב 1951 ). 

אה. א. 

?.מדי/ קךל — 11 * 20 ־ 131 1 זג£ — ( 1868 — 1946 ), היסטוריון 
גרמני. ב 1897 נתמנה ב' פרופסור להיסטוריה 
באוניברסיטה של מארבורג, וב 1902 בזו של גטינגן. בתחילת 
פעולתו המדעית עסק בחקר מסמכים מיה״ב, ואח״כ פנה 
לכתיבת תולדותיהן של תקופות הרנסאנס והרפורמאציה. 
ספריו מצטיינים לא רק בדייקנות מדעית, אלא אף בדרך־ 
ההרצאה שלהם, המושכת לב, ונקראו הרבה. החשובים שבהם 
הם: ״הרנסאנס בפירנצה וברומא״ (ח! €021552000 ? ש 1 ס 
ז 1927 , 1900 ,בחס? 1 * 110 101-002 ?); "תולדות גרמניה" 
( 1913 , 0 ) 0050111011 011150110 ( 1 ) ו״הרפורמאציה והקונטרא־ 
רפורמאציה בגרמניה״ (- 00 1 * 110 100 ) 012 ־ £01 :>? 50110 ) 0011 
מ 10 ) 02 ת 0£01 ־ 001 § נ שני כרכים, 1927/30 ) — מחקרים, שבהם 
דן ב׳ על הבעיות הכרוכות בנושאיו באוביקטיוויות גמורה; 
״הקיסר קארל ¥״ ( 0 \ £31-1 ־ 31501 ) 1 , שני כרכים 1937/41 ). 
מבחר של מאמרים ( 20 ) 1£52 *\, 0 ) 3111 ׳*י 1520 *\*) הופיע ב 1938 
וספרו ״תולדות המדע ההיסטורי״ (- 00 זס 01 0 ) 0050111011 
3£1 ו 15500501 ^ 1 ) 1011 ! 50£ ) יצא אחר מותו ב 1947 . 

1 ) 101 ' 1 ] ־ד׳.// ;//;׳. ;; 5 ־ 5 ,//*. ח 1 ) . 8 .*/ ,* 5/611 •י* . 11 
. 1947 ,( 97 . 1 > 8 , 11 ) 111 ) 1 ! ) 11$ ) 115 ■!) 1 > 

?מריס, לי איכן ך?ןביץ - 1015 * 30 ־ 81 2 ) 001111 ( 1 115 ) 1x1 — 

( 13 בנובמבר, 1856 , לואיסוויל, קנטאקי — 5 
באוקטובר, 1941 , ואשינגטון), מגדולי המשפטנים באה״ב 
ומנהיג ציוני. ב׳ היה בן למשפחה יהודית, שהיגרה אחר 
1848 מבוהמיה לאה״ב. את ראשית חינוכו קיבל בבתי-ספר 
בעיר־מולדתו, ובמשך שנתיים ( 75 — 1873 ) למד גם בבי״ס 
תיכון בדרזדן שבגרמניה. ב 1877 סיים את לימודי־המשפטים 
במכללת הרווארד בציונים הגבוהים ביותר, שניתנו בה בזמן 
מן הזמנים, ובשנה שלאחר מכן התחיל עובד כעורך־דין 
בלואיסוויל; אבל ב 1879 כבר עבר לבוסטון וישב בה עד 
1916 . ב׳ נתפרסם כאחד מטובי עורכי־הדין בכרך זה, והפעי¬ 
לות שלו באותה תקופה, שהיתה תקופה של פריחה כלכלית 



823 


ברנדים, לואים דמבניץ 


824 


עצומה, התרכזה במתן הדרכד. משפטית לבעליהם של מפעלים 
כלכליים גדולים, חברות מס״ב, זזברות־ביטוח, וכדר. אך 
למרות קרבתו המקצועית לחברות רכושניות ולמרות מד, 
שהוא עצמו נתעשר, דאה צורך להגן על האינטרסים הכל¬ 
כליים של היחיד ושל הציבור בפגי שאיפותיהן ופעולותיהן 
של חברות אלו, שהתחילו מרכזות בידיהן כוח מופרז. מ 1896 
ואילך ד,ירבה ב׳ להופיע 
כפרקליטם של אינטרסים 
ותנועות, שתבעו את צימצום 
זכויותיהן של תברות־הענק 
ושל בעלי-הרכוש בכללם 
לטובת ״האדם הקטן" — 
הפועל, החנווני, בעל המפעל 
ד,תעשייני הזעיר — או לט 1 ־ 
בת הציבור. ב׳ נלחם על 
תביעות אלו בפני בתי- 
משפט, בפני ועדו׳ת-תקירה 
של מוסדות מחוקקים׳ וכן 
בשורה של מאמרים וספרים. 
לזכותו בעיקר יש לזקוף את העובדה, שחוקים מכוונים לצמצם 
את שעות־ד,עבודה, לקבוע שכר־עבודה מינימאלי, להקים 
לשכות־עבודה ציבוריות ורשת ציבורית של ביטוח־חיים, 
להנהיג פיקוח חמור על הפעילות ומדיניות־המחירים של 
חברות פרמיות מונופוליסטיות, ואף להשליט בעלות ציבורית 
על מפעלים כלכליים תיונים, הוכרו באד,״ב — בניגוד לתפיסה 
המשפטית, שהיתה רווחת בהן בסוף המאה ה 19 — כחוקים 
שממלאים תפקיד חברותי רצוי ושאין בהם משום סתירה 
לחוקת־הארץ. ב׳ הופיע גם כמצדד בזכותם של איגודים 
מקצועיים להתארגן ולשבות, אע״ם שלא היסס להתנגד לשי¬ 
מוש במעשי־אלמות מצד איגודים אלה ולתופעות-שחיתות 
בין מנהיגיהם. כשפרצה ב 1910 השביתה הגדולה של אירגון 
פועלי תעשיית-הבגדים בניו-יורק, נבחר ב' כבורר ראשי 
בסיכסוך והצליח לנסח פשרה, ששימשה יסוד ליחסי־העבודה 
בענף תשוב זה במשך עשרות שנים. בלא שמילא תפקיד 
רשמי כלשהו, נתפרסם שמו של ב׳ ברחבי אה״ב כ״פרקליט 
העם" (ש:זגס 0 ׳\ 1 )ג 5 ':> 1 ק 60 <ן €!וד). 

ב 1916 מינה וח־רו וילסון (ע״ע) את ב׳ למשרת שופט 
בבית-המשפט העליון באד,"ב. ההתנגדות, שנתעוררה למינוי 
זה — במקצת משום שב׳ היה היהודי הראשון, שהוצע 
למשרה זו, אך ביתוד משום השקפותיו הכלכליות — מצד 
ראשי-המקצוע ומצד חוגים מבעלי־הרכוש, היתד, עצומה, ורק 
לאחר שנגבו עדויות וחוות־דעת, שתופסות כ 1,500 עמודים, 
החליט הסנאט לאשרו. בפסקי-דיניו, שבהם נתן ביטוי לדעו¬ 
תיו המשפטיות והחברותיות, נתגלה ב׳ כהומאניסטן א י נ־ 
דיווידואליסטי ובעל רגש מובלט של יושר סוציאלי ז ואילו 
מבחינת המכניקה המשפטית חיה ב' מעריך את חוקיותם 
של הסכמים, צווים ואף חוקים מתוך הטעמת חשיבותו של 
מבחן הסבירות! חידושו הגדול היה בראיית הבעיה המשפטית 
המיוחדת על רקע השינויים המתחוללים בחברה ובכלכלה, 
בבדיקתה לאור התוצאות ההברותיות הרצויות, ובשימוש 
בנתונים מדעיים — ביתוד נתונים סוציולוגיים, כלכליים 
וסטאמיסשיים — לשם קביעת סבירותה של הפעולה הנדונה. 
גישתו היתה, איפוא. פראגמאטית־תברותית, ולא דוגמאטית־ 
מקצועית. אע״פ שביסודה היתד, מושתתת על ערכים הומא־ 


ניטאריים. ע״י פסקי-דיניו קנה לו ב׳ עד מהרה מעמד של 
כבוד בתולדות המשפט באד,"ב, אע״פ שמחמת ההרכב 
וד,אוירה השמרנית של ביהמ״ש העליון, נשאר — ביתד עם 
ידידו, המשפטן אוליבר ונדל ה 1 למז (ע״ע), במיעוט במשך 
שנים הרבה ? ועל התפתחות המחשבה המשפטית ועל חינוכם 
של משפטנים צעירים במדינה השפיעו דעות המיעוט של ב׳ 
והולמז יותר משהשפיעו דעות הרוב. כשפרנקלין דלנו 
רו׳זולט (ע״ע) נעשה נשיא אד,״ב ( 1933 ), הפכו דעות־המיעוס 
ליסודה של ההשקפה, שהיתר, מקובלת במשרדי־הממשלה: 
ומשנכנסו לביהמ״ש העליון ולבתי-משפט אחרים שופטים 
מרובים, שחונכו על השקפותיהם של ב׳ והולמז, נעשו דעות 
אלו גם יסודה של הפסיגןה. כשד,תפטר ב׳ ב 1939 , והוא אז 
בן 83 , מתפקידיו בביהמ״ש העליון, כבר הוכר ע״י הכל 
כאחד מגדוילי המשפטנים וכמי שהשפיע על שיטת המשפט 
האנגלו־אמריקנית ועל החברה בכללה השפעה ניכרת. 

ב׳ לא קיבל חינוך יהודי מעמיק, אך בנערותו הושפע הרבה 
מדודו לואיס נפתלי דמביץ, שהיה ידען בחכמת־ישראל, 
ומחוך הערצתו לדודו זה אף הוסיף ב׳ את השם "דמביץ" 
לשמו שלו. ב 1910 , בהשפעתו של יעקב דה־הז, הכריז 
על אהדתו לתנועה הציונית, וב 1913 , כששימש יו״ר בקבלת־ 
פנים, שנערכה לכבודו של נחום סוקולוב (ע״ע), דיבר על 
"מדינה לאומית" יהודית. זמן קצר לאחר שפרצה מלחמת- 
העולם 1 נבחר ב׳ כיו״ר "הוועד הפועל הזמני לעניינים 
ציוניים", שאורגן אז באד,"ב, ובשנים שלאחר מכן פיתח 
פעילות אירגונית ותעמלנית נרחבת לטובת הציונות ברחבי 
אה״ב. בכתביו על הציונות הטעים ב/ שזכותם של היהודים 
לשוויון כוללת את השוואתם לבני שאר העמים לא רק 
כיחידים אלא גם כקיבוץ, כלומר, את תקומתם לעצמאות 
מדינית, ובציונות — המטעמת צד זה של זכותם — ראה 
תופעה, שעולה בד־בבד עם המסורת המדינית של אה״ב. 
כן הטיף לטיפות ערכי־היהדוח בגולה, שצריך לבוא במקומה 
של ההתבוללות ודרש אידגון דמ(קדאטי בזירה היהודית 
הפנימית. מתוך כך נטל חלק פעיל ביצירתו של הקונגרס 
היהודי האמריקני (ע״ע), וב 1916 אף שימש יו״ר בוועד 
המארגן של מוסד זה. באופן פעיל ביותר השתתף ב׳ במו״מ 
שקדם לפירסומה של הכרזח־באלפור ונמצא בקשרים הדוקים 
עם הנשיא וילסון בקשר לקבלת ההסכמה של אה״ב להכרזה. 
באותה תקופה מנתה התנועה הציונית באה״ב מספר חברים 
מרובה כל-כך, ששוב לא הגיעה אליו אלא לאחר שנים הרבה, 
ב 1945 — 1948 . ב 1918 נבחר ב׳ כנשיא-הכבוד של ציוני 
אמריקה. ב 1919 ביקר בארץ־ישראל, ובוועידה הציונית העו¬ 
למית בלונדון ב 1920 הופיע בראש המשלחת של ציוני- 
אמריקה ואף נבחר בה כנשיא-כבוד של ההסתדרות הציונית. 

אך באותה ועידה נתגלה קרע עמוק בין ב׳ ובין ד״ר חיים 
ניצמן (ע״ע). ב׳ וחבריו רצו לממן אח הצד הכלכלי של 
בניין־הארץ בהשקעות עסקיות של הוךחוץ. לשם כך דרשו 
לרכז בשורות־התנועה את כל החוגים המוכנים לתמוך 
בשיבת־ציון, להשאיר את יזמת הפיתוח הכלכלי לאירגונים 
הציוניים בארצות בודדות, ואילו אח פעולתה של ההנהלה 
העולמית ביקשו לצמצם בתפקידים של תיאום כלכלי, טיפול 
ישיר בשירותים סוציאליים ופעילות מדינית בלבד. כנגד זד, 
העדיף וייצמן לרכז את סעולח־ההתיישבוח בידיה של הנהלה 
עולמית חזקה ולממן אותה ע״י מכשיר כספי מרכזי ("קרן- 
היסוד") מאחר שבראשית המפעל לא ראה מקום להפרדה 



?ואים רסביץ ברנדים 



825 


ברנדים, לראי דמביץ—ברנדנבורג 


826 


גמורה בין שירותים לבין השקעות עסקיות. ברוכים בקרע 
היו גם חששות, שקבוצת־ב׳ מתנגדת לאירגונה הדמוקראטי 
של התנועה, תומכת בנטיוחדהתבוללות בגולה, עוינת את 
רעיון ההתיישבות השיתופית ומתכוונת לבנות את משק־ 
הישוב על בסיס של יזמה פרטית בלבד — חששות, שלאור 
עמדתו של ב׳ קודם הקרע וגם לאחריו אין לראותם כמבוססים 
כל עיקר. בלא ספק היתד, כאן, בעיקרו של דבר, התמודדות 
בין שתי קבוצות של מנהיגים, שאחת מהן היתה בעלת ותק 
בתנועה וקשורה בהמוני־היהודים במזרח־אירוסה ודוברי־ 
היידית באה״ב, והשניה — חדשה ו״מערבית". בועידת ציוני־ 
אמריקה, שנתקיימה בקליוולאנד ב 1921 , תמך רוב הצירים, 
בהנהגתם של לואיליססקי ואברהם גולדברג, במדיניותו של 
ד״ר וייצמן. חבריה של קבוצת־ב׳ וביניהם השופט יוליאן מק, 
פרום , פ. פרנקפורטר, ד״ר ס. וייז, י. דה־האז, ד״ר א. ה. סילור. 
רוברט סולד, י. בראודי ועוד, פרשו מן ההנהלה של ציוני־ 
אמריקה, וכן עזבו את ההנהלה הציונית העולמית נציגיה 
של קבוצה זו בהנהלה (י. סימון וג. דזדלימה). ב׳ עצמו 
התפטר משירותיו כנשיא־כבוד בתנועה העולמית והאמ¬ 
ריקנית, אך נשאר חבר־התנועה. בהשראתו ובתמיכתו 
החמרית התרכזה העבודה הציונית של חלק ממצדדיו בייסוד 
"החברה הכלכלית הארצישראלית", אך במרוצת־הזמן חזרו 
רובם לפעילות מגוונת ואף למנהיגות בתנועה הציונית. ב׳ 
עצמו הוסיף להתעניין בבל פרט, שהיה קשור בבניין־הארץ, 
ותמך ביחוד במפעלי הדסה (ע״ע), בתנועת החלוץ (ע״ע) 
ובקיבוצי השומר הצעיר (ע״ע). הוא הוריש להדסה חלק 
גדול מעזבונו. 

־״ 1 ־ 111 ^ 1 ו 1 נ״־ו? . 7 ז ; 8 1932 *** 2 ** 1 [ .־?/׳ 1 ! .ז 

,( 42 ־ 11 * 19 ] 55 ,*' 801 ,* 741 . 8 . 0 ,. 31 1 ז> 

^ 7 1 * ; 1929 ,. 8 . 0 . 7 , 9335 €!) .[ ;( 181-196 

, 141 * 0111 { ( 1 ) 74 * ¥41 ) . 8 .־//׳ג [ 70 41 ** 50 

. 8 .פ , 7 י 31 ו 11 מ 1 ^. 1 ;( 1-32 .[ 1931-32 ] 41 

, 1-19 .- 1 .\נ ;([ 1942 ] 44 ,)! 800 ז 4 * ¥ */** 111 *[ 1 * 4 * 1 -***<* 4 /) 
: 1936 , 41 ) 1 ) 1 1 * 4 /ס ץ 101 * 811 41 ה 0 *י 1 * 8 4 — . 8 

// - . 8 ,. 1 ) 1 ; 1938 , 4$ * 1 * 1 )* 41 ? 8 * 7/1 . 1.1500 ׳^ .יד 

1 ) 40 1 ! 0 *? 1 !*ק €002 — . 8 ** 11 * 121 \ 1 !\ו ; 1946 .*[ 72 *יחס!)! **<■! 

.( 69-96 -|/ 1956-5 ] 66 , 0111041 [ 0 * 74 * ¥41 ) * 1 * 21112 ) 5 10 

ב. א. 

3 תריס נד ל 3 ם (מ 61 כ 1 ג- 1 5 > 13 ! 5 זל!> 311 ־ 81 — ב' על בהר 
לבה = אלבה)׳ עיירה בצ׳כידי! כ 19 ק״מ צפונית־ 

מזרחית לפראג! שוק לסביבה חקלאית. — מתחילת המאה 
ה 16 ישבה בב׳ קהילה יהודית קטנה. בשנות הגירוש מפראג 
( 1745 — 1748 ) הגיע מספרם של היהודים משלמי־המיסים בב׳ 
ל 130 לערך. הואיל והחוק צימצם את מספרם של היהודים 
שהותרה להם הישיבה בב/ ואף אסר עליהם להתחתן בה 
כל עוד לא פחת מאיזו סיבה מספר־המשפחות בקהילה, נפוצו 
יהודי־ב׳ בעולס וכמה מהם נקראו על שם מקום־מוצאם (ב׳ 
או בראנדס). כתריסר מאלה האחרונים זכו לפירסום. פיליפ 
בונדי, רבה של ב׳ ב 1868 — 1876 , היה הרב הראשון בצ׳כיח, 
שדרש בביהכ״ב בצ׳כית. — ב 1929 היו בב׳ 139 יהודים. 

3 ךנדן ( 000130 ■!?) הפןדוע ( 484 ?— 577 ?), נזיר נוצרי. 

ב׳ הטיף לנצרות ויסד מנזרים הרבה בחלקה המערבי 
של אירלאנד. ב 558 לערך יסד את המנזר של קלונפרט 
( 1 ־ 01 ) €100 ) ונתמנה לראשו. 

ביה״ב המוקדמים התהלכה אגדה על מסעות־הפלא, שערך 
ב׳ אל איי־הים הרחוקים, כדי להגיע לגן־העדן ולהיפגש עם 
נפשות־המתים. סיפור מיתולוגי זה הוא עיבוד נוצרי של 


מסורות ספרותיות ופולקלוריסטיות, שנוצרו בתוך העמים 
הקלטיים יושבי החוף האטלאנטי. אגדת־ב׳ פרחה באירלאנד 
במאה ה 11 ונשתמרה בגירסות שונות. הנוסח הקדום ביותר 
שהגיע לידנו הוא "מסעו הימי של ב׳ הקדוש" ( 10 :ו £3 !י\ג ז \ 
1 ת 13 > 011 !? ם 0 ס 53 ), שנתחבר בלאטינית, כנראה באירלאנד, 
במאה ה 11 . אגדת־המסע וה! 000130 !? 530011 113 ׳ע ("חיי־ב׳ 
הקדוש"! נוסח אחר של ה״מסע", שמצד אחד הוא מקוטע 
ומצד שני יש בו תוספות שלא מן העניין) שימשו יסור 
לגירסות שונות ולתרגומים ללשונות קלטיות, וכן לצרפתית, 
פלמית ולניבים איטלקיים שונים. סרטיהם של מסעות־ב׳ 
נתפרסמו כל־כך, שאיי־הים הדמיוניים, שלפי האגדה ביקר 
בהם ב/ אף סימנו במפות עד סוף המאה ה 5 . כמה מן 
המומיווים שבאגדה זו משתקפים ביצירות ספרותיות שונות, 
וביניהן בתיאור של ״אי הטיחו״ , ( 10 ־ 831 : 01 ־ 111 ? 01 ג! 15013 ) 
שב״קימדיה האלוהית" של רנטה (ע״ע), ובסיפור־המסעות 
הערבי על סבבד המלח, 

; 1836 , 1 ) 1140111 ) 31 501111 ) 4 ) 101111 1141 )^) 1 62 , 31 מ 1 נ 111 | 

) 7/1 , 18111 ־!^ .א .[ ; 1872 , 8101140111 . 5 10 ) 4 ! ,מ 3 ־ 101 \ .? .? 

; 1925 , 1 ) 0111104 ) 1/1 (ס ) 71111 ) 7/1 / 0 ) 1.01 01 ) 1111 ) 10 ^ 0 ) 0 
. 1932 , 701141 ) 111 ) 0 111 1 ( 0/1111110011 , 00083114 . 1 

בח;ךנם־ךג ( 8 ! 110 ת 0 ! 300 ז?), רוזנות־ספר ונסיכות־ס׳חר 
(עד 1806 ) בגרמניה, בין האלבה התיכון זהאודר 
התיכון (עי' המפה). תושביה הידועים הראשונים של ב׳ היו 
הסממ׳נים ( 5011100005 ) — שבט גרמני, ששמו נעלם מן 
המקורות ההיסטוריים במאה השניה לסה״ג. מן המאה ה 6 
ואילך ישבו בב׳ שבטים סלאוויים (ונדים), ששועבדו במאה 
ה 10 ע״י מלכי גרמניה (ע״ע, עט׳ 428,420/1 ). 

מברבאבור ( 00031101 !?), שמה של הבירה הסלאווית, בא 
השם ב/ ב 983 שיחררו התרים את עצמם מן המרות הגרמנית 
ורק השטח שממערב לאלבה, הספר הצפוני או הישן <-ז 1 \/ 
^ז 43 ן־ 11 ! 0 א , 10 ז 42 \), נשאר בידי הגרמנים. ב 1134 מסד 
אתאר, קיסר גרמניה, את הארץ לידי אלברכט ה״דוב"(ע״ע) 
לבית ה א ס ק א נ י ם (שם זה נגזר משמה של טירת־המשפחה 
על־יד העיר אשרסלבן, 50 ק״מ דרומית־מערבית למאגר־ 
בורג). אלברכט וצאצאיו, ששלטו בב׳ עד 1320 , הרחיבו את 
תחום־שלטונם עד האודר והזמינו מתיישבים גרסניים והד 
לאנדיים אל הארץ, שאוכלוסייתה היתה אז דלילה מאוד. 
הם יסדו מנזרים וערים, ומאמצע המאה ה 13 ואילך נמנו עם 
הנסיכים, שבחרו את מלכי גרמניה (ע״ע, עמ' 429 ). האיכרים 
חסלאוויים למדו משכניהם, המתיישבים החדשים, עיבוד־ 
אדמה מתוקן, בכלל זה את שיטת שלושת השדות (ע״ע גר¬ 
מניה, עט׳ 419 ) ואת השימוש במחרשת־חברזל. אבירים 
גרמניים ואצילים סלאוויים נתמזגו במרוצת־הזמן לשכבה 
שלטת אחידה, והאיזור נעשה ארץ גרמנית. 

לאחר שבטלה שושלת־האסקאנים מסר לודוויג לבית 
ו י ט ל ס ב א ך, מלך גרמניה, את ב׳ לבנו לודוויג, אך בניה 
של משפחה ז( הצליחו רק בקושי להתגבר על התקפות 
שכניהם ועל האצולה התקיפה. ב 1373 מכר א 1 טו ה״עצל" 
את הארץ לחותנו, הקיסר קרל (ע״ע) לבית ל ו פ ם מ¬ 
בורג, שחזר והשליט סדר בב' והוריש אותה לבנו זיגיס־ 
מוגר. כשזה האחרון נבחר ב 1411 כקיסר־גרמניה, מסר את 
נסיכות־הבותר לידידו פרידריך ( 1 ) לבית הוהנצולרן(ע״ע, 
עם אילךהיחס). הוא ובנו פרידדיך 11 ( 1440 — 1470 ) חיזקו 
את עמדתו של הנסיך כלפי האצולה והערים. אלברכט אכילס 



827 


ברנדנבורג — ברנדס, גאודג 


828 



(ע״ע; 1470 — 1486 ) סידר את ענייני־הכספים! בנו, יוהאן 
ציציו ( 0100:0 ; 1486 — 1499 ), דיכא את האבירים השודדים 
וחיזק את השלטון על הערים. יואכים 1 ( 1499 — 1535 ) יסד 
את האוניברסיטה בפראנקפורט על־נהר אודר והתנגד לרפור־ 
מאציה. לעומת זה הנהיג בנו, יואכים ח ( 1535 — 1571 ), את 
הדת החדשה והחרים לאתרו את אתוזות־הבנסיה, אך למרות 
זה נשאר ביחסים טובים עם הקיסר קארל ¥. גם האצילים 
רכשו להם חלק ניכר מנכסי־הכנסיה והשיגו השפעה מכ¬ 
רעת במינהל־המיסים, — אחיו של יואכים, יוהאן מקיסטרין 
(״״ 01151 ; מת 1571 ), שלט באותה תקופה על ה״ספר החדש" 
(אל^ז-״סא), חלקה הצפוני־מזרחי של ב , . יוהאן גאורג 
( 1571 — 1598 ) חזר ואיחד בידו את כל ב׳ וביטל את ההגמו־ 
נויות של בראנדנבורג, האפלברג ולבוס. בנו, י 1 אכים פריד־ 
ריד ( 1598 — 1608 ), הכין ע״י חוזי־ירושה את ההתפשטות 
במערב ובמזרח, שהוצאה לפועל ע״י בנו, יוהאן זיגיסמונד 
( 1608 — 1619 ), על־יד הריגוס קיבל בית־ב׳ ב 1614 את הדוכ¬ 
סות של קןלוה (ע״ע) ואת הרוזנויות של מארק וראונסברג 
(ר׳ המפה), ובמזרח, ב 1618 , את דוכסות־פרוסיה. ב 1613 
עבר יוהאן זיגיסמונד לדת הקאלוויניסמית, שהיתה בזמנו 
הצורה החפשית ביותר של הפרוטסטאנטיזם, והכריז, שאף 
אחד מנתיניו אינו חייב ללכת בעקבותיו. גילוי כזה של 
סבלנות דתית היה מאורע יוצא מן הכלל בגרמניה של זמנו. 

בתקופתו של גאורג וילהלם ( 1619 — 1640 ) סבלה הארץ 
קשות ממלחמת 30 השנה. 

פרידריך וילהלם 1 (ע״ע! 1640 — 1688 ), הנסיך הבוחר 
הגדול (! 605 ) 0550£010 ־ 01 010 ), ניהל את מדיניותו לסי דוגמת 
רישליה: סבור היה, שרק ריכוזם של כל אמצעי־הסדינה 
בידיו של השליט עלול להביא לפריחתה של המדינה ולהת¬ 
פתחותה. כדי להשיג את מטרותיו הקים צבא־קבע חזק(בערך 
30,000 איש), ולכלכלתו וציודו של צבא זה דאגה פקידות 
יעילה, שהיתה אחראית רק בפני הנסיד. האצולה הוכרחה 
להסכים לחידושים אלה והסתפקה בשלטונה על האיכרים 
באחוזותיה. לאחר שגורשו ההוגנוטים מצרפת ( 1685 ) הזמין 
פרידריך וילהלם לב׳ אלפי משפחות מן המגורשים, שתרמו 
הרבה להתפתחותה של הכלכלה. 

עם שלום־וסטפאליה ( 1648 ) סופחו לב׳ פומראגיה המז¬ 
רחית וההגמונויות של האלברשטאט ( 051381 של 31 ))) ומינדן 


ואחר־כך ההגמונולת 
של קאמין(" 1 ו״ח 030 ו 

על-יד שפד־האודר! 

1679 ) ומאגדבורג 
( 1680 ). במלחמת־ 

הצפון ( 1654 — 1660 ) 

השיג פרידריך ויל־ 

הלם שלטון בלתי- 
מוגבל על פרוסיה 
המזרחית (ע״ע), ש¬ 
נשארה חלק נפרד מן 
האימפריה הגרמנית 
(ע״ע גרמניה, עמ ׳ 

440 ). ב׳ הקיפה עכ¬ 
שיו כססס, 110 קמ״ר 
(לעומת 35,000 קמ״ר 
בתחילת המאה ה 17 ) 

והיתה החזקה שבמדינות גרמניה הצפונית. אך מדינה זו 
היתה חסרה רציפות טריטוריאלית: שלושת חלקיה העיק¬ 
ריים — קלוה במערב, ב' במרכז, פרוסיה במזרח — היו 
מופרדים זה מזה (עי׳ המפה). 

בנו ויורשו של פרידריד וילהלם, פריז־ריד 111 ( 1688 — 
1713 ), סייע במלחמת הירושה הספרדית( 1701 — 1714 ) לקיסר 
לאופולד, וזה האחרון העניק לו ב 1701 את התואר של "מלד 
פרוסיה". מכאן ואילך נעשה השם פרוסיה שם מקובל למדינת 
ההוהנצולרים, ותולדותיה של ב׳ מזדהות עם אותו של 
פרוסיה (ע״ע). 

ב 1815 אורגנה ב׳ בפרובינציה במסגרתה של מלכות־ 
פרוסיה המורחבת. אחר 1945 הוקמה ״ארץ ב׳״ (. 8 01 ״ 3 ^ 1 ) 
בתוך גרמניה המזרחית. אך לפי חוקת הרפובליקה הדמוקרא־ 
טית הגרמנית מ 1952 (ע״ע גרמניה, היסטוריה, עם׳ 484 ), 
בוטלו ה״ארצות" ושטחה של ב׳ חולק למחוזות פוטסדאם, 
פראנקפורט וקוטבוס. מאז אין ב׳ אלא מושג היסטורי בלבד. 

^ 0 , 11 ; 1912 ,.?/ י 2€ *! 110 

; 1913 ,%;? 8011 

; 1916 8 ,}/■?? 1¥ ז 1/1 4 ח! 1 הץ? 2011 ת? 110/1 016 . 0 

. 1954 ,. 8 01 £ ,זש! 1 ג 8 

א. מ. י. 

ברנךם, גא 1 ךג — 6€5 ״ 803 00008 ; שמו האמיתי: מורים 
כהן — ( 1842 , קופנהאגן — 1927 , שם), חוקר דאני־ 

יהודי של תולדות-הספרות. ב׳ היה בן למשפחה בורגנית, 
שחינכה את בניה ברוח ההשכלה האירופית ללא זיקה דתית 
או לאומית ליהדות. הוא נתעתד להיות עו״ד והתחיל לומד 
( 1859 ) באוניברסיטה של עיר־מולדתו, אך לאחר זמן־מה 
עבר ללימודים, שהיו קרובים ללבו — פילוסופיה (ביחוד 
אסתטיקה) וספרות. עוד בשנות־לימודיו עורר תשומת־לב 
ע״י חיבורי-הפרס שלו: ״הרומאן ההיסטורי״ ( 1862 ) ו״על 
מושג הגורל בטראגדיה העתיקה״ ( 1863 ). באותן השנים 
תמך בדעותיו המיסטיות והשוללות את הנצרות הדוגמאטית 
של קירקגור (ע״ע), אך במרוצת-הזמן נקט עמדה ראציונא־ 
ליסטית מובהקת. ב 1866/67 ישב בפאריס, ובשנה שלאחר 
מכן — בגרמניה. שנות-ישיבתו בחוץ־לארץ לא עברו עליו 
בלא השפעה! ב׳ בטש את השיטה האסתטית של הגל 
בביקורת הספרות לטובת זו שמצא אצל סנט בו ואיפוליט שן 
(ע״ע)! ועל זה האחרון כתב חיבור, שבשבילו הוכתר ב 1870 




829 


ברכדם, גאורג 


830 



גא 1 רג ברנדס 


כד״ר לפילוסופיה. באותה שנה יצא ב , שוב לחוץ־לארץ — 
הפעם לאנגליה, צרפת ואיטליה. משחזר לקופנהאגן נתמנה 
מרצה לספרות כללית באוניברסיטה של עיר זו( 1871 ), ועד 
מהרה עוררו הדעות, שהטיף להן, ויכוח כללי. ע״י הרצאותיו 
על "ראשי הזרמים של ספרות המאה ה 19 ", שאח״כ רוכזו 
בספרו הגדול, הנקרא באותו שם עצמו(בדאנית, 1872 — 1899 ! 
בגרמנית — 365 ז 3111 ש 116 ״ 1 ־ 361 מ 1 מ 86 ב 1111 ו! 6 ־ £511 ק 1311 ־ 1 ש 1 ט 
2113111030-1$ [ . 19 — 1880 ! באנגלית 1901 , מהדורה מחוד¬ 
שת 1913 ז ביידית 1919 ! בעברית [ע״י א. הראובני], חלקים 
1 ו 4 חש״ט, תשי״ד), שאף ב׳ להחדיר לארצו את הרוח 
החדשה, שנשבה אז בספרות האירופית ובישרה את הדאליזם. 
ביחוד נלחם בחריפות בתפיסה הלאומית והדתית הצרה של 
האסכולה הרומאנטית, שהיתה שלטת אז בספרות הדאגית. 
ב׳ אינו דן על הזרמים בספרות האירופית מתוך האובייקטי- 
וויות הראויה של חוקר היסטורי, אלא לפי הנטיה הריאקציו¬ 
נית (לדעתו, השלילית) אי המהפכנית (לדעתו, החיובית), 
שמצא בהם. נקודודמבט זו משתקפת אף בשמות החלקים של 
ספרו: 1 ) הספרות של המהגרים (שאטובריאן)! 2 ) האסכולה 
הרומאנטית בגרמניה! 3 ) הראקציה בצרפת! 4 ) הנאטורא- 
ליזם באנגליה (ביירון הוא גיבורו)! 5 ) האסכולה הרומאנ¬ 
טית בצרפת! 6 ) גרמניה הצעירה (היינה). 

מ 1871 ואילך נתפתחה בספרויות של ארצות־סקאנדינאוויה 
אסכולה נאטוראליסטית, שיש לראותה כתוצאה מפעולתו 
הביקרתית של ב , . הסופרים הנודעים ביותר של אסכולה 
זו היו: הדאני י. פ. יעקובסן(ע״ע), הנורווגי איבסן (ע״ע) 
והשוודי סטרינדברג (ע״ע). 

החוגים השמרנים של דאניה — ובראשם שלטונות האוני¬ 
ברסיטה המלכותית — ראו בב׳ יסוד הרסני, ומשום כך אף 
נפסל לפרופסורה ב 1877 . מתוך מחאה על יחסם של החוגים 
האקאדסיים אליו עבר ב׳ ל 5 שנים לגרמניה, שבה נמנה אז 
עם גדולי הסופרים של הדור. נוסף על מחקריו הקודמים על 
המחברים הסקאנדינאוויים (כגון: ■ז;* 16211 , "משוררים דא־ 
ניים"), חיבר באותן השנים ספרים על "בנימין דישראלי" 


( 1878 ! בגרמנית 1879 ! באנגלית 1880 ), "פרדינאנד לאסאל" 
( 1881 ! בגרמנית 1889 ! ניתרגם עברית ע״י ישראל כהן 
ונתפרסם, יחד עם יומן־הנעורים של לאסאל, בסידרת "לגבר 
לם", תש״ו). 

ב 1887 חזר אל האוניברסיטה של קופנהאגן, שבה הוסיף 
לשמש בתפקידו הקודם (הפרופסורה הוענקה לו רק לאחר 
20 שנה, כשאף הדאנים לא יכלו להתעלם עוד מהשפעתו 
המכרעת על הספרות האירופית של התקופה). ב׳ עבר עכשיו 
מן הראדיקאליזם העממי והמתקדם למה שקרא בשם "הראדי־ 
קאליזם האריסטוקראטי". במאמר, שהופיע בשם זה בדאנית 
( 1888 ) ובגרמנית ( 1890 ), הניח ב׳ את היסוד לפירסומו של 
ניטשה, שעד אז היה בלתי־ידוע כלל. נטייתו זו להאדרתם 
של אישים גדולי־רוח נתבטאה מעכשיו במונוגראסיות רבות- 
הקף: "שיקספיר" ( 96 — 1895 ! בגרמנית 1896 ! באנגלית 
1898 , מהדורה חדשה 1911 )! "גיתה" ( 1915 ! בגרמנית 1922 ! 
באנגלית 1925 )! "וולטר" ( 1916/17 ! בגרמנית 1923 ! באנ¬ 
גלית 1934 ) 1 ״יוליוס קיסר״( 1918 )! "מיכאל־אנג׳לו" ( 1921 ! 
בגרמנית 1924 ). כתביו האחרונים של ב׳ היו התקפות עזות 
על יסודותיה ההיסטוריים של הנצרות: בספר "אגדת ישו" 
( 1925 ) ביקש להוכיח (בלא הנתונים המדעיים, הדרושים 
למחקר מעין זה), שישו לא היה ולא נברא! ובחיבורו "הנצ¬ 
רות הקדומה״ ( 1927 ) תיאר את זו כתופעה שלילית. 

בספריו נגד הנצרות היה משום גסיון לשכנע את הקוראים 
המ׳&כילים, שז&גאת האומות ליהודים על שצלבו את ישו 
היתה מעיקרה עוול משווע, שהרי היהודים לא יכלו להמית 
את מי שלא היה קיים. עם זה היה כרוך בהתנגדותו לנצרות 
יחסו הביקרתי אל היהדות, שהביאה את הנצרות אל העולם, 
וכן התפעלותו מתפיסת־החיים היוונית. ב׳ לא סר מעמדתו 
ה״הלנית" — שמצאה את חיזוקה ואישורה בכתבי ניטשה 
ובתפיסה ה״אריסטוקראטית״ שלו עצמו — כל עוד יכול 
היה להאמין באידיאל של אירופה משכלת, מתקדמת 
ובעלת תרבות משותפת. מפני־כן גם נועד לכשלון מלכתחילה 
נסיונו של הרצל, שביקש לקרב את המבקר והלוחם המפורסם 
לתנועה הציונית: כשהרצל שלח לו (בנובמבר 1896 ) את 
"מדינת היהודים", עם מכתב-לוואי על מטרותיה של הציו¬ 
נות, לא היה כל העניין בעיני ב׳ אלא הזיה אוטופית של 
עיתונאי צעיר רודף־תהילה. ב׳ ראה את השאלה היהודית 
ואת האנטישמיות — שבגילוייה נלחם מזמן לזמן — כחלק 
מבעיה אנושית כללית וכחלק מן המערכה על קידום הצדק 
בעולם. לפתרון לאומי של השאלה היהודית לא ראה מקום. 
אך במאמר, שפירסם ב 1919 , בשם "היהדות החדשה", נראה, 
ששינה במידה ניכרת את דעתו. ב׳ הודה, שהקמת הבית 
הלאומי היהודי בא״י יהא בה משום "תמיכה מוסרית עצומה 
לאין שיעור לכל היהודים שבעולם כולו". 

בדומה ליהודי דאגי אחר, מ. א. גולדשמיט (ע״ע), היה 
ב , אמן הפרוזה הדאנית. סימונו מזהיר, מלא תנועה וחיים, 
ועם כל הראציונאליזם שבגישתו הוא מכוון אל הלב והדמיון 
של קוראיו יותר משהוא מכוון אל שכלם. — מהדורה גרמ¬ 
נית של כל כתביו (ח £6 ) 1 זי 1 נ> 5 6 ] 61 וח 065301 ) יצאה ב 1920 . 

ר. בריינץ, לוח אחיאסף, י׳, תרס״ג (=כל כתבי בריינין, 

ב׳); י. קלוזנר, מבוא ל״ראשי הזרמים של ספרות המאה 
הי״ס", תש״ם (וכן: מגדולי הספרות העולמית, 1954 , עמ׳ 
33-9 )! ת. הרצל, מכתבים (בעריכת ב. נתניהו ובתרגום - 
י. ייבין), 11937 אגרות הרצל, 1 (בעריכת א. ביין ובתרגום 
ד. שטוק), תש״ה! .■ 10 >! . 11 

. 1931 ,. 8 . 0 מס , ! 01 ( 1 יוס < 1 

פ. י. ב.-ם. ג. 



831 


ברנדם, קרל אדררד כהן — ברנה, (קרל) לדד־דיג 


832 


ברנדם, קןל $תךר כהן — מש 11 < 0 3 ז 3 ׳\ £3 1 זג 0 

36 5 ״ 3 ז 8 —( 1847 , קופנהאגן — 1931 , שש, סופר 
ומדינאי דאני יהודי) אחיו של גאורג ב׳ (ע״ע). ב' למד 
בלשנות, ביחוד סנסקרט ועברית, ותירגם מלשונות אלו 
לדאנית (למשל, "שיר־השירים"). במשך עשרות שנים פעל 
בעיקר בתחום הביקורת התיאטרונית, כשהרעיונות, שהובעו 
ע״י אחיו, משמשים לו לקו. ציוניו על השחקנים החשובים 
בדורו כלולים בשני ספרים, "התיאטרון הראני" ו״התיאטרון 
בארצות־נכר". כן חיבר כמה סיפורים ומחזות, שאחדים מהם 
עוררו שערוריות משום הנאמוראליזם הקיצוני והארוטיקה 
היתרה שבהם. ב 1906/27 חיה חבר בבית־הנבחרים מטעם 
המפלגה הראדיקאלית וב 1909/10 וכן ב 1913/20 שימש 
מיניסטר־הכספים. 

מרךבי דוד ( 1844 , מ׳סקו, על-יד טארנוב, 

גאליציה — 1928 , טארבוב), נובליסטן עברי 
מתקופת־ההשכלה. הוריו האמידים של ב׳ הועידו אותו לרב¬ 
נות, ולאחר שהשיאו אותו, כשהיה בן י״ד, לבת של סוחר 
עשיר מטארנוב, שעל שולחנו היה סמוך במשך שש שנים 
( 1858 — 64 ^ 1 ), הוסיף ב׳ ללמוד תורה, נסע אל "רביים" 
והכיר את דרכי־החסידים, שאח״ב תיאר בסיפוריו. ב 1861 
התחיל הוגה בספרי־השכלה עבריים ולומד גרמנית וצרפתית. 
ב 1864 עזב את שולחן־חותנו ויסד לו בטארנוב בית־חרושת 
לזיקוק־שמנים, שהצליח בו ואף נתעשר על־ידיו. ב׳ נעשה 
אחד מראשי־חקהל בטארנוב, נבחר לשופט־אזרח בבית־ 
המשפט המחוזי ואף זכה לתואר־כבוד של "יועץ קיסרי". 

יצירותיו הבשלות הראשונות, הנובלות "אליהו הנביא" 
ו״מרדכי קיזוביץ"(זו האחרונה ניתרגמה רוסית ע״י אברהם 
אורי קובנר), נתפרסמו ב״השחר״ ( 1869 ), שבו נדפסו רוב 
סיפוריו. ב׳ צייר בהרחבה את חיי־החסידים, כשהוא עושה 
לצחוק אותם ואת ה״צדיקים" שלהם! אבל הוא תיאר גם 
את הצדדים המגוחכים של המשכילים המדומים והמשפילות 
השטחיות בגאליציה בזמנו, שהל שאיפתם לא היתד. אלא 
להתגנדר באפנה החדשה ולהתהדר בדיבור בגרמנית. ב׳ לא 
בחר בנשק הסאטירה העוקצת ומוסר־ההשכל הדידאקטי של 
סופרי־ההשכלה בדורו! הוא מתאר את טיפוסיו בהומור דק 
ובביטול מעשיהם הפעוטים והנלעגים בלא שנאה ורוגז. ב׳ 
עדיין משתמש בסיפוריו פחות או יותר בסממנייהרומאנטיקה. 
בפאבולה מסובבת ומפתעת, באידיאליזאציה של אישים 
ומצבים! אך גם מתוך התלוצצותו ניכר, שהוא יודע להחשיב 
את הפשטות ואת הטבעיות בחיים, את האומן והיושר, את 
אהבת־העבודה ואת ההשפלה האמיתית; ערכים אלה ניצבים 
כנגד האמונות התפלות ונפתולי־השקר, וסופן של הבערות 
והדמיה לנפול מאליהן. ב׳ לא העמיק בשאלות הכלכלה 
והחברה, אך הוא ליגלג בסיפוריו על הפרנסות הפסולות 
והבזויות ועל הרדיפה אחר התארים והדיפלומים והוקיר את 
האומנות וחיי־השדה. בדרך־כלל גילה הבנה נכונה במצבו 
החמרי והרוחני של ישראל בגולה והצביע על הליקויים 
בסדרי־הנישואים ותיי־המשפחה, בחינוך ובציבוריות, בלא 
שהציע פתרונים ותיקונים פאליאטיוויים, שאינם מועילים 
מפני העדר של תנאי־חיים טבעיים ומבנה־חיים עצמאי. 
ביצירותיו האחרונות ("כפר מזגגים", "זלמן גוי") דבק ב׳ 
בחיבת־ציון ובציונות ושיבח את החיים החדשים בא״י. 
בסיכומו של דבר אפשר לומר, שגם מצד תכבה, כמו מצד 
סיגנובה הטבעי, הממעט במליצות ומרבה להשתמש בלשון־ 


חכמים, ובן $צד ציוריותה החיה, יש לראות את יצירתו 
של ב׳.כמבשרת הכיוון הראליסטי־הלאומי, שעתיד היה 
להשתלט בספרות העברית החדשה. 

ב׳ ישב בטארנוב עד שפרצה מלחמת־העולם 1 ( 1914 ) 
והוכרח לברוח לפראג ומשם לווינה לאחר שנשדד כל רכושו 
ע״י הכובשים הרוסיים. ב 1916 חזר לטארנוב. שוב לא היה 
מוכשר לכתוב סיפורים חדשים, אבל בתב ופירסם בשבועון 
"הדואר" הניריורקי(אב תרפ״ג— אייר תדפ״ח) אפוריזמים 
קצרים בשם "קיסמים", שיש בהם חכמת-חיים עמוקה. 

מ. ד. בראנדשטסר, מתולרות־חיי, ,.הדואר", חרס״ו, גליונות 
י״ב־כ׳! "פפד־זכרוך, הוצאת ב. סוקולוב, תרמ״ט. עט׳ 10 ! 

ר. בריינין, כל כתבי־, 136-128,11 ! בן־יעקב, דברי־ביקורת, 
אוצר־הספרות, (תרב״ב), 518-514 ! פ. לאחובר, תילדית 
הספרות העברית החדשה, 11 , 238-237 . 315 ! י. קלחנר, היס¬ 
טוריה של הספרות העברית החדשה, תשט״ז, 242-232 . 

מ. רב. 

ברנה, (קךל) לוךויג — 6 מז 86 ( 1 ז 3 .£); שמו 

הקודם: לי 3 ברוך { 11 :>טז 83 8 ס £0 ] — ( 1786 , 
פראנקפידט ע״נ מיין — 1837 , פאריס), 5 םאי וסובליציסטן 
גרמני ממוצא;יהודי. ב י, שהיה בנו של הבאנקאי יעקב ברוך. 
קיבל תחילה חינוך יהודי פרטי בבית־אביו, ובבחרותו עדיין 



<קר 5 > 5 ;דו'; נר;ד. 


היו לו ידיעות הגונות במקרא ובלשון העברית. מורו, יעקב 
זאקס, טיפח בו את הנטיה להשכלה כללית, ואביו שאף, 
שיהיה רופא. ב 1802 נשלח ב׳ לברלין, שבה דר בביתו 
של מרקום הרץ (ע״ע), ונתאהב באשתו היפהפיה וה 3 ש- 
כלת הנריאטה הרץ (ע״ע) בעוד הוא בן 17 והיא בר. 
38 . שנה לאחר מכן מת הרץ וב׳ עבר להאלה, כאן שמע, 
נוסף על רפואה, גם פילוסופיה אצל שלייארמאכר. לאחר 
שיהח־י־פראנקפורט זכו באמאנציפאציה ( 1806 ) ישב ב׳ זמן־ 
מה בהיידלברג, במקום שלמד מדעי־המדינה, וב 1809 הוכתר 
בגיסן כד״ר לפילוסופיה. לאחר מכן חזר לבית־אביו, שלא 
סלח לו מה שנטש את מקצוע־הרפואה. ב׳ הצטרף אז אל 
הבונים־החפשים היהודיים, וכתב מאמרים ב״עיתון הפראנק־ 
סורטי״ ברוח לאומית־גרמנית. ב 1811 נתקבל לשירות המשפט 



833 


ברנה, (קרל) לודויג 


834 


במפקדת־המשטרה של דוכסות־פראנקפורט, אך עם חידושן 
של ההגבלות על יחודי־גרמניה אחר מפלתו של נאפוליון 
פוטר ב , ממשרת( מחמת יהדותו ( 1814 ). דבר זה פגע קשה 
בב׳ וכל הלך־רוחו נשתנה מן הקצה אל הקצה! במלחמה 
בשלילת הזכויות של יהודי פראנקפורט השתתף ב׳ בחיבור 
תזכיר ( 1816 ), שהוגש למועצת החבר הפראנקפורטי (־״ 811 
465138 ), שישיבותיה נתקיימו בפראנקפורט. מכאן ואילך 
הקדיש ב׳ את כל מרצו למלחמה עיתונאית בשלטונה של 
הראקציה ובגילויים של קטנות־המוח בחיי־הציבור במדינות* 
גרמניה והתחיל מטיף לצדק ויושר בחיי המדינה וביחסים 
הבינלאומיים. באותו זמן ( 1818 ) גם התנצר ושינה את 
שמו היהודי ליב ברוך לקארל לודוויג ברנה. נראה׳ שאחד 
מן המניעים להסתלקותו מן היהדות היה מה שביקש 
להיפטר מן החשד, שהוא נלחם לשם טובת-הנאה פרטית. 
בינתיים יצא לו שם של מבקר-תיאטרון מזהיר, אך הנימה 
הפוליטית, שהיתה במאמריו, גרמה, שב׳ נרדף על־ידי 
הצנזורה הממשלתית (שהיתה תמירה ביותר מ 1815 ואילך). 
במשך זמן קצר ערך כתב־עת בשם 10860 ^ 26115011 016 
("כנפי הזמן") שהופעתו הופסקה ע״י הצנזורה; כתב־עת 
שני, שערך מ 1818 עד 1820 , 3386 ^ 016 ("המאזניים"), 
שימש כלי־ביטוי חשוב לביקורת החבדותית־המדינית, שהיתר, 
כרוכה בדיוניו בענייני־אמנות שוטפים. ב׳ פיתח כתב־עת זה 
עד שהיה למופת של עיתון עצמאי בגרמניה. ב 1819 נוסד 
"העיתון של העיר החפשית פראנקפורט", שיצא בעריכתו 
של ב׳, אך הצנזורה אסרה גם את הופעתו של עיתון זה 
לאחר חדשים אחדים. 

באותה שנה ביקר לראשונה בפאריס, שאליה חזר ב 1821 
לאחר ששהה בכמה מערי גרמניה הדרומית. אביו, שהיה לו 
מעמד מכובד כסוכן ויועץ בשלטון האוסטרי, השיג לו אז 
הצעת משרה מכובדת אך מחוסרת־תוכן(של "יועץ קיסרי") 
בווינה; ואולם ב׳ העדיף את מעמדו כעיתונאי חפשי על 
שירות בחסדיו של הנסיך מקרניו (ע״ע), שלצביעותו ושמ¬ 
רנותו התנגד ב׳ עוד יותר משהתנגד לראקציוניות של 
מדינאי־גרמניה. בינתיים גברה והלכה פעילותו הספרותית 
ושמו יצא לטוב ולרע בגרמניה כולה. חוץ ממאמרים, פיליטו¬ 
נים וקטעי־סיפורים חיבר ב׳ באותן השנים את הנאום לזכר 
ז׳אן פול ( 1825 ), שזכה לפירסום רב. — כשהיה בן 41 ירש 
ב׳ מאביו הון ניכר! הוא השתמש בו למסעות ולהרחבת 
תחומי־ידיעותיו, ועם זה לא צימצם את פעולתו הפובליציס¬ 
טית, אע״פ שהיה חולה־ריאות ומצווה על קיום משטר־חיים 
זהיר. אחר מהפכת-יולי( 1830 ) עבר לפאריס. כאן הוציא — 
כהמשך ל״מאזניים״ שלו — את כתב־העת הצרפתי 13 
8313006 והשפיע בדרכי־כתיבתו גם על הפובליציסטיקה 
הצרפתית. בפאריס נתפתחו בינו ובין היינה קשרי־ידידות, 
שנתערערו לאחר מספר שנים. ב 1832 פירסם אוסף של 
מכתבים, שהיה כותב מזמן לזמן לגרמניה, בשם 305 10£6 ז 8 
5 ״ 3 ? ("מכתבים מפאריס"); במכתבים אלה משתקפות דעו¬ 
תיו בענייני פוליטיקה, ספרות ואמנות כשהן מנוסחות 
בסיגנון עקצני, מלא שאר־רוח ומתובל בהומור סארקאסטי, 
בדומה לסיגנונו של היינה. הם נכתבו לידידתו ז׳אנטה וול־ 
שמראוס, שהשתקעה לאחר מכן עם בעלה בפאריס, ובביתם 
אף התגורר ב/ שהיה, כאמור, חולה-ריאות, עד שמת. 
אחר הופעת ה״מכתבים" ערך ב׳ מסע בגרמניה הדרומית 
ובשווייץ; הפולמוס, שעורר הספד בחוגים הלאומנים בגר¬ 
מניה ושגרם להחרמתו על-ידי ה״בונדסטאג" הפראנקפורטי, 


משתקף בכרך השני של ה״מכתבים", שיצא ב 1834 . אוסף 
של ״כל כתבי ב׳״ (ח 6 :! 1£ ז 5011 005301010116 , 8 כרכים), 
שהוציא המו״ל של היינה, קאמפד, בהאמבורג, ב 1829/34 , 
כולל ״עלים דראמאטורגיים״ ( 67 ביקורות תיאטרון), "תיאו¬ 
רים מפאריס", "סיפורים", "נסיעות", "אפוריזמים", "מתוך 
יומני" ומאמרים שונים (לאוסף צורפו אחר מותו של ב׳ 
האספים ״כתבים צרפתיים של ל. ב.״, 1847 , בתרגום גרמני) 
ו״כתבים מעזבונד ( 6 כרכים, 60 — 1854 ). בשנת מותו פירסם 
ב׳ את החריף שבחיבוריו, • 3020500£1-65561 ז? ז 30 , 1460261 
("מנצל׳ זולל־הצרפתים"), נגד חוקר־ד,ספרות וולפגאנג מנצל 
( 1798 — 1873 ), שהיה מתחילה ליבראלי ומקורב לב׳, אך 
אח״כ נעשה אחד מדברי הלאומנות בגרמניה וגרם ב 1830 
לקבלת חוק, שאסר את הדפסת כתביהם של הסופרים בעלי 
הנטיות הקוסמופוליטיות, שנמנו על "גרמניה הצעירה"(ע״ע 
גרמנית, ספרות), ביניהם היינה, גוצקו וב׳. — אחר מותו של 
ב׳ נתעורר פולמוס על דמותו: היינה התקיף אותו אישית 
בספרו ״על ב׳״ ( 1840 ), ואילו גוצקו הגן עליו בספרו "חיי¬ 
ב"׳, שפירסם באותה שנה; לסוף הוכרח היינה להתנצל על 
האשמותיו במכתב פומבי. 

ב׳ היה העיתונאי העקבי ביותר בין סופרי "גרמניה 
הצעירה" ונחשב, ביחד עם היינה, כמנהיגם. חבריו לזרם זה 
לא ראו בעיתונאות אלא עיסוק צדדי, נוסף על פעולתם 
הספרותית-האמנותית! אך ב/ שלא נתכוון אף באחד מחיבו¬ 
ריו לכתוב "ספר", יצר את המסה הפוליטית הקצרה ואת 
הפיליטון כצורות־כתיבה מיוחדות. לדעתו, שוב לא היה 
באותם הימים מקום לספרות־לשמה, כיוון שהתקופה המדי¬ 
נית ירשה את מקומה של התקופה האסתטית בחיי-התרבות, 
וככלי־הביטוי של תקופה חדשה זו ראוי היה, לדעתו, לשמש 
כתב־העת ולא הסיפור והרומאן. השקפה זו מונחת גם ביסוד 
תלונתו של ב׳ על גתה, שסירב להטיל את משקלו האישי 
על כף־המאזניים של עגייני-הציבור. משום ההטעמה החד- 
צדדית, שהטעים ב׳ השקפה זו, נעשה אחד מאבותיה של 
הפובליציסטיקה המודרנית. רעיונותיו השפיעו במשך תקופה 
ארוכה בגרמניה, וראשי התנועה הראדיקאלית, שקמה באותה 
ארץ במאה ד, 19 , נתחנכו על דעותיו. השפעה מסויימת שלו 
ניכרת גם בספרות העברית של התקופה: יצחק ארטר (ע״ע) 
הושפע מן הסאטירה שלו, אלא שלשון־המקרא, שהשתמש 
בד, ארטר, מכסה על השפעה זו. הושפע הרבה מב׳ גם אחד 
מראשוני הסוציאליסטים מישראל, בן־נץ-וינצ׳בסקי. 

ב׳ והיהודים. עוד ב 1807 , כשלמד בהיידלברג, הרצה 
ב׳ את השקפתו על שאלת-היהודים במכתב לאביו. נראה, 
שהאב האדוק הוכיח אותו על כמה מדברי־הביקורת הקשים, 
שהטיח ב׳ כלפי דת־ישראל, וב׳ הוצרך להסביר לו את מצען 
של דעותיו, ועם זה הטעים, שביחד עם זה הוא רואה כחובתו 
גם להילחם בדעות הקדומות נגד היהודים, שהיו רווחות 
בגרמניה. על התנצרותו כתב בכמה מכתבים כעל דבר של 
מה בכך, שאין לו שום משמעות פנימית. ובאמת בשנים 
שלאחר התנצרותו דוקה נלחם ב׳ פעם בפעם בשנאה ליהו¬ 
דים, שנשענה, לפי תפיסתו, על בורות מתחסדת. במאמרו 
״למען היהודים״ ( 1819 ) הציע ב׳ לפסוק מניתוח העוול, 
שנעשה ליהודים במשך 1800 שנה, ולסמן דרך יעילה יותר 
להבא. מאלפת גם ההגדרה, שהגדיר את*הגרמניות, כפי 
שנתפסה אז ע״י כמה סופרים לאומנים: "הם התפעלו מן 
הגרמנים של טאקיטוס, כפי שיצאו מן היערות, שהיו אדומי- 
שער ותכולי-עיניים; ואילו היהודים השחורים לא התאימו 



835 


כמה, (ר!דל) לודויג — כרגו 


836 


לתמונה זו". אחד מן הנימוקים לשנאת־ישראל של סופרים 
אלה ראה ב׳ בסברתם, שהיתה בעיניו נכונה כשלעצמה, 
שיש להתנגד לאצולה מאחר שזו׳ מקיימת את שרידי הסאו־ 
דאליזם, ואילו האצולה עצמה מקיימת את מעמדה בעזרתם 
של באנקאים יהודיים. בין ביקורות־הספרים, שכתב בעיתונו 
״המאזניים״, נמצאת גם אחת משנת 1821 בשם "היהודי 
הנצחי", על ספר רב־כמות של אחד ד״ר ל. הולסט, שהתיימר 
להשקיף על יסודות היהדות מנקודת־המבט של מדעיהמדינה. 
ב' חושף את בערותו וסכלותו המתרברבת של המחבר, 
המתואר על-ידיו כנציג אפייני של הקרתנות הזעיר־בורגנית 
הגרמנית. אבל הגנתו של ב׳ על היהדות לא באה מתוך 
יחס נפשי אל הערכים ההיסטוריים של היהדות, אלא מנימד 
קים הומאניטאריים בלבד. 

כתביו יצאו בשלמות (ב 12 כרכים) ב 1862 . מהדורה 
ביקרתית בעריכתו של ל. גייגר, שהתחילה יוצאת ב 1911 , 
לא הושלמה. איגרותיו להנריאטה הרץ נתפרסמו ב 1905 ע״י 
ל. גייגר. — ב 1896 יצא בווארשה בעברית חלק א׳ של 
"כתבים נבחרים" לב'. כתוספת לסיפור של א. י. דציון, 
"היהודי הנידח" (אודיסה תרמ״ד ולבוב תרמ״ה) נדפס תר¬ 
גום עברי של המאמר "למען היהודים". מ. וינצ׳בסקי(ע״ע) 
התחיל כותב ספר על ב/ אד לא השלים אותו. 

אלעזר שולפאן, ממקור ישראל, ססר ב׳: תולדות לודוויג 
ברנה, תרנ״ג, וביקרתו של ד. פרישמאן לספר זה (מכתבים 
על דבר הספרות, 9 . כל כתבי פרישמאן. חרע״ד, עם׳ 59 - 
69 }! י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, 11 ־, 
348 ! \א 308 ־ 309 , 332 ־ 1333 ,ה)!>>>! ) 41 })!״־ . 8 , £165561 . 0 
! 08 . £106152 .( ; 1840 !'. 8 ,״ 311121101 > ; 1831 

1:111 ! • 10081 ) 1:010 ) 8 , 0 ג €11 -זג 1 \ ״ 1 ; 1892 , 111804 ) 011 ) 0 :־£״>׳/ 
. 1937 , 1 !ו! 08 ) 1011 ! 01 . 8 ,וזז 110111 •¥\ ; 1929 , 01 וז 1 ו>? 

פ. 1 . 

ברנל״יס- איפוליט- 1 דז 11£1 ת 8£1 16 ׳ 015 קק 1 ^ 1 — ( 1840 , 
מילהוז [אלזאס] — 1919 , נאנסי), רופא־עצבים 
צרפתי־יהודי. ב׳ נתמנה ב 1878 פרופסור למחלות פנימיות 
באוניברסיטה של נאנסי ופירסם כמה עבודות בתחום הרפו¬ 
אה הפנימית; אד ב 1884 פנה לחקירות במחלות העצבים 
והנפש והיה מן הראשונים, שעסקו בשיטתיות בבעיית 
הפסיכותראפיה. ב׳ השתמש בדרכי הסוגסטיה וגם בהיפנוזה; 
הוא נחשב כראש ״האסכולה של נאנסי״ בפסיכיאטריה — בת־ 
הפלוגתה של האסכולה הפאריסאית בראשותו של שרקו 
(ע״ע), שפסלה את ההיפנוזה כשיטודטיפול. ב׳ העמיד את 
הטיפול הפסיכי על ת £15113510 ר! — השפעה פסיכית של 
הרופא על התוכן החולני של הנורוזה. שיטותיו של ב , 
נתיישנו, אבל פעולתו תרמה הרבה להערכתה של הפסיכו- 
תראפיה בגישה הרפואית. — ספרו החשוב של ב׳ הוא: 

- 11 ט 6 נ} 613 ב(ז 13 3 5 ת 10 ] 1103 קק 3 565 16 > £1 1011 ש 65 ז} 5118 13 06 

6 ! 1 ן> (״על הסוגסטיה ושימושיה הריפויים״), 1886 . משאר 
חיבוריו: 1£ ק 3 ז^נ 1 ]סו 01 ׳\ 5 ק : £1 , 1£ ה 0115 תקץ 1 ־ 1 

(״היפנוזה, סוגסטיה ופסיכותראפיה"), 1903 2 ,1890 ; "אפא־ 
סיה בהשקפה פסיכולוגית וקלינית״, 1914 . 

אך 02 ט — חז 61 ו 1 בו 861 ; 1151 ־ £1 — ( 1850 , האט־ 

בורג — 1942 , גרייפסוואלד), היסטוריון גרמני־ 

יהודי (התנצר). ב 1883 — 1921 שימש פרופסור להיסטוריה 
של יה״ב באוניברסיטה של גרייפסוואלד. ב׳ חיבר כמה 
מחקרים לתולדות גרמניה ביה״ב, ביניהם הספר ־ 111613661 ^ 
0111111 ? 1£ ו 3 $$ג £11 מ £1 תו£ז 1£ 10 ת 8£ חבזט 3 ו 1 :>$ת 3 ש 261 11£ ס 11 


11118 נ 111611 :> 111:55 :>וו 1 :> 365 > 1 >״ט ("ההשקפות של יה״ב והשפעתן 
על המדיניות ועל כתיבת־ההיסטוריה״), 1918 . ביהוד עסק 
ב , בבעיות המתודה ההיסטורית, וספריו: 161 ! 0011 * £611 
1116 ק 11110$0 ק 111$ :> 0650111 161 > 1 >תט £(> 0 ל £61 \ £115101151:11611 
("ספר לימוד למתודה ההיסטורית ולפילוסופיה של ההיסטו¬ 
ריה"), 1889 , 1908 8 ו־ 1$5611 ״ 51 :זו£:> 065£111 116 ! ת 1 11118 ז 161 ת £1 
501136 (״מבוא למדע ההיסטוריה״), 1905 , נחשבו בזמנם 
כחשובים ביותר בתחום זה בגרמניה. 

-וזו 911 ) ) 04 ( 11 ) $4 < 1 ) 1 /)! 1 ! 0 ו!וו/ ■ 1 ) 4 ז)<ס 0 וד 14611 . 1 > - 6111$ ! 365611 > £156116 ! 111 ] 

בךנהרדססכסזנ ז יה־וימר— ־ 53011560 חס״ 3 ) 1131 חז 8£ 

31 וח £1 ^\ — ( 1604 — 1639 ), מצביא במלחמת שלו¬ 
שים השנה. ב׳, בנו הצעיר של הדוכס יוהאן 111 . היה הסיר 
מסור של הפרוטסטאנטיזם וב 1622/23 נלחם בתוך הצבאות 
הפרוטסטאנטיים בגרמניה הדרומית. ב 1631 הצטרף לצבא 
של גוססאו 1 ז אדולף, מלך שוודיה, ואחר מותו של מלך זה 
נעשה אחד ממפקדיו של הצבא השוודי. אוהסנשרנה (ע״ע), 
שניהל את המדיניות השוודית בגרמניה, מסר לב , את שטחי 
ההגמונריות של באמברג ווירצבורג כדובסוח־פראנקוניה. אך 
לא עברה אלא שנה אחת וב׳ איבד את הדוכסות כתוצאה 
מן המפלה שנחל על-יד נרדלינגן ( 1634 ). ב 1635 נכנם ב׳ 
לשירותה של צרפת, נלחם בהצלחה בברייסגאו ובאלזאס 
( 1638 ), קיווה ליעשות הדוכס של אלזאס, אך מת בקיץ 
1639 , כנראה ממחלת-הסיפום. החיילים העריצו אותו לא רק 
משום כשרונו כמצביא, אלא גם כאישיות אצילית ומוסרית. 

. 21 .£ . 4 < . 21 ; 1885 , £31136 2 ,■ 10181 ) 111 1/00 ■ 8 ,ח 5£ י< 0 !ם . 0 
)) 0 ! 41 ' 1 ) 4 ססוסו&ז 18 1 ) ! 1018 )^ 16 140311165. 8. 126 58x1-1 ) 

. 1908 ,)סססז? 18 11 

בר;הךד, פרין־ויך ס 1 ן — 11 > 31 ו£ 86111 ת 0 ׳\ 1011 ש 1 > 11€ ? — 

( 1849 — 1930 ), גנראל וסופר צבאי גרמני. ב׳, 

שהיה בנו של הדיפלומאט הגרמני תיאח־ור פון ב׳( 1802 — 
1887 ), השתתף במלחמת 1870/71 , אחר־כד שירת במטה 
הכללי וב 1898 — 1900 ניהל את המחלקה לתולדות המל¬ 
חמות של המטה. ב 1909 התפטר מן הצבא והקדיש את 
עצמו לעבודה ספרותית. ב 1913 פירסם את ספרו "גרמניה 
והמלחמה העתידה לבוא״ (£ז 5 !( 30 ת ! 16 > 11111111 ת 150613 ט£ס 
££״.£) ; בוי טען, שגרמניה זקוקה למושבות כדי לפרנס 
את אוכלוסייתה הצפופה ומפגי-כן היא צריכה להתכונן 
למלחמה. הספר ניתרגם לאנגלית וללשונות אחרות, ואויבי- 
גרמניה ביקשו להוכיח על־יסודו, שגרמניה היתה מעוניינת 
בהתפרצותה של מלחמת־העולם 1 . בתקופת־המלחמה שירת 
ב׳ כמפקד־גדוד, ואחריה ( 1920/21 ) חיבר שני ספרים (של 
סקירה והערכה) על המלחמה ותוצאותיה וספר-זכרונות 
( 1927 , £6860 £111 מ £1 מו 311$ £11 ז 11£11€1 ;ז 1 ןז 4 \אל 0£11 ). 

ברנו (בצ׳כית 0 תז 8 , בגרמ׳ תחטש 8 [ברין]), עיר בצ׳פו־ 
סלובאקיה; השניה בגדלה בעריה של ארץ זו(אחר 
פראג); העיר הראשה של פלד־ב׳, ששטחו כ 7,500 קמ״ר 
ומספר אוכלוסיו כ 950,000 ( 1950 ). יושבת בקצה הדרומי' 
המזרחי של הרמה הצ׳כית־המוראווית בגובה של 227 מ׳ מעל 
פני-הים, לרגליו המזרחיות של הר שפילברג ( 280 מ׳) ובין 
נהרות סויטוה וסורטקה (מפלגי-פלגיה של הדאנובה), המת¬ 
חברים כאן. מספר תושביה (עם הפרברים) כ 275,000 ( 1950 ). 
קודם תקופת המשטר הקומוניסטי היתה ב׳ מרכז מסחרי 
חשוב, שדשת־קשריו הקיפה גם אח המזרח הקרוב והתיכון. 



837 


ברנו—ברנו, אגטיאדז׳וזןז־סרי 


838 


עד היום היא מרכז לתעשיות טכסטיל והלבשה (ביחוד של 
אריגי־צמר כבדים) ולתעשיות־פרזל (ביהוד של מכונות 
וקרונות מס״ב וכן של נשק מלחמתי לסוגיו השונים). מכונת־ 
היריה הכבדה "ברך מוצאה מב׳. בב׳ מצדים מוסדות מרובים 
לחינוך תיכון וגב 1 ה: 14 גימנאסיות, 2 בתי־מדרש למורים, 
19 בתי־ספר מקצועיים תיכונים, אוניברסיטה, טכניון, בית־ 
ספר לוטרינארים, בית־ספר גבוה לחקלאות ואקאדמיח 
למוסיקה. 

ב׳ מורכבת מן הגרעין של העיר הישנה, שהקפה עגול, 

ומן העיר החדשה והפרברים. בעיר העתיקה יש כמה בניינים 
ומצבות־זכרון (מן המאות ה 14 — ה 18 ), שהם בעלי ערך 
היסטורי ואמגותי, בכללם בתי המועצות העירונית ( 1511 ) 
והארצית (כיום: בית־נכות), כנסיות ומנזרים. בראש הר־ 
שפילברג בנויה מצודה מיה״ב, ששימשה ב 1349 — 1411 מושב 
לרוזני־הספר, שמשלו במוראוויה, וב 1621 — 1885 — בית־ 
כלא לאסירים מדיניים, באופן שהשם שפילברג היה לזוועה. 
אחר־כך הפכה המצודה לקסרקטין. 

השם ברנו נגזר, כנראה, מן השורש הקלטי תמץז 8 , כי 
קלטים ישבו כאן בתקופה הפדהיסטורית. מצודת־ב׳ נזכרת 
לראשונה ב 1091 . ב 1243 ניחנו לב׳ זכויות של עיר! ב 1645 
צרו עליה השוודים ולא יכלו לכבשה. ב 1806 שימשה מושב 
למטה הראשי של נאפוליון וב 1866 לזה של הפרוסים. במאה 
ה 19 נעשתה ב׳ מרכז מסחרי ותעשייני חשוב, שליהודים היה 
חלק ניכר בהתפתחותו. כחמשים אלף הגרמנים, שישבו 
בב׳ בשעה שבטל בה השלטון האוסטרי( 1918 ), הוסיפו להח¬ 
זיק בעמדותיהם הכלכליות החזקות גם בתקופת השלטון 
הצ׳כוסלובאקי. משעלו הנאצים לשלטון בגרמניה שימשה ב׳ 
מרכז לחתירתם תחת קיומה של צ׳כוסלובאקיה. במלחמת־ 
העולם 11 נפגעה ב׳ קשות כמרכז לייצור נשק. באביב 1945 
נכבשה ע״י הגנדאל הרוסי מאלינובסקי ותושביה הגרמנים 
גורשו לגבול אוסטריה. 

. 1938 ,■ 1111111 ) 1 1 ( 7171 ) 111 ) 111 ) 1 ) 0 , 1111 !/■ 81 , 11012 ) 8:6 . 8 

א. י. בר. 

היהודים. ישוב יהודי הוקם לראשונה בב׳ ("ברונא") 
במחצה הראשונה של המאה ה 13 . כתוצאה מן הבצורת, 
שפגעה בגרמניה ב 1270 — 1271 , וביחוד בהשפעת ההקלות 
שניתנו ליהודים, שביקשו להשתקע בב׳, ע״י קאדל, רוזן־ 
הספר של מוראוויה, הלד הישוב וגדל. 

מעמדם הכלכלי והמשפטי של יהודי ב׳ היה טוב מזה של 
יהודי־גרמניה. הפריווילגיה, שניתנה להם ( 1254 ) ע״י פרז׳־ 
מישל אוטוקאד 11 , הבטיחה להם הגנה על החיים והרכוש, 
ביטול של הגבלות שונות בתחומי ההתעסקות והמסחר, זכות 
לרכישת נכסים־לא־נדים, פטור מבשיאת תלבושת מיוחדת: 
וכן הגן המושל הנזכר על היהודים מפני עלילת־הדם. בחיים 
הפנימיים נהנו יהודי־ב׳ משיפוט עצמאי. בריב משפטי בין 
יהודי לבין נוצרי השתתף, מלבד השופטים הנוצריים, גם 
שופט יהודי. ראש־העדה שימש נציגה של הקהילה כלפי 
השלטונות. זכויות אלו חודשו ע״י פרז׳מישל אוטוקאר 11 
ב 1268 וע״י בנו, ונצל 11 . על היהודים הוטל להשתתף בחלק 
הרביעי של הוצאות השמירה על ביצורי העיר. 

במחצה הראשונה של המאה ה 15 ישב על כס־הרבנות 
בב׳ ר׳ ישראל בדונא (ע״ע). ל״מנהגי ברונא" נודע ערך 
מרובה במערכת המנהגים בישראל, ור׳ איזיק טידנא (ע״ע) 
מדבר עליהם בספר־המנהגים שלו, הדן במנהגי הונגאריה, 
פולניה, מוראוויה, בוהמיה ואוסטריה. 



ברנו. הנןתדרא 5 ה 

בהשפעת נאומי־ההסתה של יוהאנס קאפיסטראנו גורשו 
היהודים מב׳ ב 1454 , והאיסור, שהוטל על כניסתם של יהודים 
אל העיר, נשאר בתקפו עד המאה ה 19 . ב 1629 התיר 
פרדינאנד 11 לסוחרים יהודיים לבקר את השוק של ב׳ 
תמורת תשלום מיוחד. במרוצת־הזמן נסתננו לב׳ יהודים 
מועטים וישבו בה כ״נסבלים". ב 1778 השתקע בב׳ יעקב 
פרנק (ע״ע) וישב בה שמונה שנים. ב 1753 הוקם בב׳ בית־ 
דפוס עברי, שנודעה לו חשיבות בהפצת הספר העברי. 

אחר מהפכת־מארס ( 1848 ) נוצרו התנאים להקמתה של 
קהילה יהודית רשמית בב׳. ב 1855 נבנה בב׳ ביכ״נ, וב 1859 
נוסדה באופן רשמי קהילה יהודית, ב 1857 הגיע מספרם של 
היהודים בב׳ ליותר מ 2,200 ; ב 1889 ל 4,500 לערך. בימי 
מלחמת־העולם 1 מצאו מקלט בב׳ המונים של פליטים יהודיים 
מגאליציה וחלק מהם אף השתקע בה. 

לפי מפקד מ 1948 ישבו בב׳ 1,033 יהודים. 

, 11 ,, 8 . 5 .£ ■ 1 ) 1 > חן 8 ) 811 [ . 1 > . 17/1 ) 0 . 0/1717 [ , £0811 

, 0014 . 11 ;(הערר,) 141 , 90 , 62 ^ 1 . 1814 ,סגלבא . 1 ; 50 
-)שז 8 . 8 ; 137 , 1929 05 ) 710117 [ . 78 ) 08 ) 84 [ . 8 8 ) 811 [ <;ס 

■\/ ; 1935 , 71 ) 1117 ) 1 ) 171 11 ) 1111 [ . 1 > . 11 ) 5 ) 0 2117 71 ) 11 ) 08 , 8012 
, 1 ! ) 417801111 . 1 ( 111 ) . 771 )^ 71 ) 1 > 1 > 1 )) 1 > . 11 ) 1 ) 0 ■ 281 ) 117 ) 117 ) 8 ' , 1 ? 5 ח£ 

. 1926 ,( 8:1100 
י. ז. ב. 

בךנו, אנטואן־חזף־מרי — 1211€ ^-ר 1 ק 5€ ס(־ 1€ ) 01 ז 11 \! 

6 ׳\ 3 תז 83 — ( 1761 , גךנ(בל— 1793 , פאריס), מדינאי 
צרפתי: מגדולי הנואמים בתקופת המהפכה הצרפתית. ב , 
נבחר לאסיפת־המעמדות כנציג המעמד השלישי מסעם מחוז־ 
מולדתו דופינה ( 11116 !קג 31 ס), והקים בזמן קצר, ביחד עם 
אלכסנדר למת ( 11 :ו 6 ותר.ע) ואדריאן דיפויר(מסק״ם), קבוצה 
מהפכנית, שנקראה "השלישיה" ( 116 ת 1 ז\מ! 1 ו 1 ־בו). ב׳ היה 
ממייסדיו של מועדון היעקובינים והתבלט באסיפה הלאומית 
כנואם מזהיר, שני דק למירב( (ע״ע), ואף זכה לתהילתו 




839 


ברנו, אנטואן־ז׳וזןז־־מרי - כרנולי 


840 


המרובה ביותר בוויכוחו עם מיראבו בשאלת סמכותו של 
המלך להכריז מלחמה ולעשות שלום ( 16 — 23 במאי 1791 ). 
ב , היה אחד מן השלושה, שנתמנו לפקח על החזרתה של 
משפחת־המלכות מוואו־ן לפאריס (יוני 1791 ). בשעת נסיעה 
זו נתרשם מגורלה של מרי אנטואנט (ע״ע) — דבר, שחיזק 
את נטיותיו המלוכניות. לאחר שהביא בפני משפחת-המלך 
תכנית למהפכת־נגד, הובא בפני בית־הדין של המהפכה, 
שבפקודתו נערף ע״י הגיליוטינה ב 29.11.1793 . 

?רגוביצ׳י ( 380811414 ק 63 , 2€ :> 1 ^\ 0 ת 3 זב 8 ), בירת פלד 
ברפובליקה הסובייטית של רוסיה הלבנה. ב 1939 
מנתה 23,000 תושבים, שברובם היו יהודים. בתקופת פולניה 
המחודשת ( 1919 — 1939 ) היתה ב׳ בירת נפה (פוביאט) 
בפלך נובוגרודק. ב׳ משמשת מרכז לישוב החקלאי של נפתה 
ויש בה גם בית־מלאכה לתיקון קטרים וקרונות-רכבת. חשי¬ 
בותה של ב׳ היא במה שהיא משמשת צומת של מס״ב לששה 
כיוונים, והודות לכד גם הפכה מכפר לעיירה. לאחר שניתנו 
לה זכדות של עיר ( 1903 ) הותרה ישיבתם של יהודים בתוכה, 
וב׳ גדלה והלכה מעט־מעט ( 11,750 נפש ב 1920 ). בשתי 
מלחמות־העולם נודעה לצומת מסה״ב של ב׳ חשיבות צבאית 
מרובה. ב 1914 ישב בב ׳ המטה הצבאי הראשי של הרוסים, 
ומכאן יצאה גזרת הגירוש על היהודים בגלילות הסמוכים 
לחזית. בתקופת מלחמת־העולם 11 שימשו היערות בסביבות- 
ב׳ מרכז לפארטיזאנים יהודיים. 

ברנולי ( 1011111 ״:>£), משפחה שווייצית, שהעמידה במאות 
ה 17 —ה 19 , דור אחר דור, מאתמאטיקנים חשובים, 

בהם מגדולי־המקצוע, וכן בעלי־כשרונות בענפים מדעיים 
אחרים. משפחת-ב׳ משמשת לגנטיקנים דוגמה בולטת להו¬ 
רשת הכשרון האינטלקטואלי, ביחוד המאתמאטי. 

מוצאה של משפחודב׳ הוא מאנטוורפן, שמשם נמלטה 
ב 1583 — מחמת הפרוטסטאנטיות שלה — מפני רדיפותיו 
של השלטון הקאתולי-הספרדי! תחילה נתיישבה בפראנק- 
פורט ענ״מ! מכאן יצאה לשווייץ, וב 1622 נתאזרחה בבאזל, 

ניקולאוס .הזקף, אביהם של דורות-המאתמאטיקנים, 

היד. סוחר חשוב ומנכבדי אזרחיה של באזל. — בנו הבכור, 
יעקב ( 1 , ר׳ אילן־היחם), נועד על־ידיו לתאולוגיה, אבל 
נמשך מצעירותו אחר המאתמאטיקה והאסטרונומיה. לאחר 
שסיים את חוק־לימודיו באוניברסיטה של באזל סייר יעקב 1 
בארצות אירופה וב 1682 חזר לבאזל ופתח בה בית-מדרש 


לפיסיקה ניסויית. מ 1687 עד מוחו היה פרופסור למאתמאטי־ 
קח באוניברסיטה של באזל. יעקב 1 הורה דרכים חדשות 
בחשבון אינפיניטסימאלי, בתורת הטורים האינסופיים, בחש¬ 
בון החליפות ובתורת ההסתברות, וביחוד ליבן את דרכי 
שימושיה של המאתמאטיקה בבעיות־יסוד של הפיסיקה. 
היסודות העיוניים שהניח בחשבון ההסתברות משמשים עד 
היום בסטאטיסטיקה, בביטוח ובתורודהתורשה, והם חשובים 
גם לגבי תורת־ההגיון (לוגיקה מת־אלית). יעקב 1 עצמו ראה 
את יעודו של חשבון זה בשימושיו "בעסקי האזרח, המוסר 
והכלכלה". חידושיו בתורת הטורים האינסופיים נוגעים 
בפיתוח החשבון האינפיניטסימאלי ושימושיו! בסיועם של 
טורים כאלה פתר שאלות של אינטגראציה, הציג את עקי׳ם־ 
הגמישות של השלשלת התלויה בשתי נקודות קבועות 
(שימוש בבנייךגשרים), חישב את ארכו של העקום הפארא־ 
בולי, ועוד. — עם אחיו ילהאן 1 עורר יעקב 1 שאלות חשובות 
בחשבון שיא ושפל, ובזה הגיחו שניהם יסודות, שעליהם 
נבנה אח״כ חשבון־החליפות. יעקב ב׳ חקר עקומים חשובים 
של הפיסיקה והגאומטריה, וביחוד את העקום הלוגאריתמי, 
שאותו ציווה לחרות על מצבת־קברו. 

י^האן 1 לא מצא את דרכו אל המאתמאטיקה בעצמו. 
אביו ביקש להנחיל לו — כלצעיר הבנים — את עסקי- 
המשפחה, אד יוהאן לא רצה לקבל עליו משימה זי, ובהשפעת 
אחיו יעקב למד תחילה רפואה, ואח״ב מפי יעקב עצמו — 
מאתמאטיקה. אעפ״ב לא היה השלום שרוי בין האחים, ואף 
נפלו ביניהם מריבות מכוערות בדבר זכות־הבכורה לגבי 
תגליות מאתמאטיות שונות, ונראה, שמשניהם היה יוהאן 
איש־המדנים. הוא היה בעל יצרים תקיפים, שאהבתו ושנאתו 
קילקלו את שורתו! את ליבניץ ואת אוילר — שהיה תלמידו 
של ב׳ — העריץ לאין ערוך, ואילו את ניוטון שנא תכלית 
שנאה וזלזל בערכו. ב 1695 נתמנה יוהאן פרופסור למאתמא־ 
טיקה בגרוינינגן, ומשמת אחיו יעקב ירש את כסא־הוראתו 
באוניברסיטה של באזל. בפריון־עבודתו ובבקיאותו במדעי- 
הטבע עלה יוהאן 1 על אחיו יעקב, וכן הגדיל לעשות ממני 
בהפצת החשבון האינפיניטסימאלי. ביחוד פיתח את החשבון 
האינטגראלי וחיבר את ספר-הלימוד הראשון בענף זה. מחשובי 
חידושיו — גילוי חשבון־החזקות! הוא אף היה אבי משפט- 
טילור (ע״ע חשבון אינפיניטסימאלי). מבחינה שימושית 
תרם הרבה לאויפטיקה ולמכאניקה. 

נ י ק( ל א ו ס 1 , אף הוא בנו של "הזקן", למד באוניבר־ 


אילן־היחם של משפחת-ברנולי 
במאות ה 17 — ה 19 


ניקולאום "הזקן" 



יוהאן 1 

( 1667 — 1748 ) 


ניקולאוס 1 
( 1716-1662 ) 

יעקב 1 
( 1654 — 1705 ) 

יווזאן 11 

דניאל 1 

ניקולאוס ווו 

ניקולאוס 11 


(1790—1710) 

1 

(1782—1700) 

(1726—1695) 

(1759—1687) 


1 

יעקב ח 
( 1739 — 1789 ) 

דניאל • 1 
( 1751 — 1834 ) 

1 

כריססופל 

( 1782 — 1863 ) 

יוהאן ווו 
( 1807-1746 ) 









841 


כרנולי — ברנז, רוברפז 


842 


סיטה של באזל תחילה פילוסופיה (הוסמך לדוקטור בגיל 
16 ), ובגל 20 הצטיין במדע־המשפט. תחילה נתמנה פרופסור 
למשפטים בברן ואח״ב פרופסור למאתמאטיקד. באקאדמיה 
של פטרבורג. 

הגדול שבמאתמאטיקנים בדור השני של בני־ב׳ היה 
דניאל, בן יוהאן 1 . האב ביקש שהבן יהיה סוחר, ואילו 
הבן הכריע לטובת הרפואה ונעשה רופא! אך אח״ב התמסר 
אף הוא למאתמאטיקה, שאת עיקריה למד בגיל 11 מאחיו 
נ יק לאום 111 . ב 1725 הוזמנו שני האחים לאקאדמיה החדשה, 
שיסד פיוטר הגדול בפטרבורג. ניקולאוס מת אחר זמן 
מועט, ואילו דניאל ישב ברוסיה כ 8 שנים. ב 33 ד 1 חזר לבאזל 
ונעשה כאן פרופסור לאנאטומיה ולבוטאניקה, ואח״ב לפילו¬ 
סופיה ולפיסיקה. מחקריו במאתמאטיקה טהורה כוללים 
חשבון אינפיניטסימאלי, משוואות דיפרנציאליות, הסתברות. 
דניאל נחשב לאבי הפיסיקה המאתמאטית! הוא פיתח את 
תורת המיתר הרועד, אך השגיו הגדולים ביותר הם: תורתו 
בדבר שימור הכוח החי, ההשערה שהחום הוא תנועה של 
חלקיקי-החומר — השגים, שבהם כלולים הנבטים הראשונים 
של עקרון שימור־האנרגיה (וע״ע אנרגיה, עט' 670 ) — 
ונסיונו לפיתוח תא 1 ריה קינטית של הגז (ע״ע)! בתחומים 
אלה הקדים ב׳ את התפתחותה של הפיסיקה ב 100 שנה. 
לדניאל ב׳ היתד. גם נטיח מובהקת לפילוסופיה עיונית. 

עוד כמה מבני הדור השני והשלישי של משפחת-ב׳ היו 
מאתמאטיקנים טובים וחוקרי-טבע מצויינים, ואף בין צאצ¬ 
איהם עד סמוך לדורנו עמדו אנשי-רוח מרובים, חוקרים 
בהיסטוריה, אמנות וספרות. — מבחינה פסיכולוגית מעניין 
הצד השווה שבכל בני בית־ב׳ המאתמאטיקנים — הבריחה 
ביודעים מפני המאתמאטיקה והשיבה אליה אחר תקופת 
עיסוק במדע אחר: רפואה, משפט, רטוריקה, פילוסופיה: 
וכן משותפת לכולם הסמכת המאתמאטיקה למדע־הטבע 
ולשימושיו. 

חיב־ריהם העיקריים של המאתמאטיקנים לבית-ב׳ הם: 
יעקב 1 — ״חכמת הפתרון״ ( 1 (> 1 זג;ו €0 [ת 00 $/\ 0 , 1713 * כל 
כתביו יצאו ב 2 כרכים ב 1744 . יוהאן 1 — כל כתביו ב 4 
כרכים, 1745 . דניאל ב׳ — "הידרודינאמיקה" (-ב 11 ץ 1 ) £110 ץ 1 ־ 1 
מס״זז), 1738 < "מחקר בגאות ובשפל של הים" ( 6 ) 7/31 
ז 6 רח 13 16 ) ; 6£110 ז 16 61 ^ £11 16 / 511 ), 1740 ן "על עקרון 
שימור הכוחות החיים״ (-־ 0011561 13 46 שקסתתכן 16 ־ 8111 

7176 $ 065 ־ £01 16$ ) 100 ) 73 ), 1748 . 

- 6 ( 06 , 0 ( 03111 .ז ; 1860 ,. 8 /)) 115111 //) 64/116 0/6 , 161130 ״} .ק 

, 11 ,) 410/015151 . 4 . 51/1 ) 0 , 2 ) 1 ׳ 1.35511 . 15 ; 1869 , 1111/5 ) 0 411/559 

, 11 ,. 55 ו׳ 15 זנ 311 א) . 8 015 , 300610300 (] .? ; 1890 , 430-435 
6,1011115 . 4 61/0/1 ) 11 ,)//) 0 ; 1921 ,( 407-413 , 404 , 324-325 

. 1937 , 7111 . 66 , 64/151101101105 /ס ״ 4/6 , 8611 .£ ; 1922 

מ. ה. ב. 

3 ^ 6 3 ^ 3 ' — 1165 ־ 831 83/0386 — ( 71569 — 1609 ), 
משורר אנגלי. לאחר שלמד זמן מסויים באוכספורד 
(סמוך ל 1586 ) תרם ב׳ שני כרכים לאפנת־הסונטות, שהיתר, 
שלטת בשנות ה 90 של המאה ה 16 בחוגים הספרותיים של 
לונדון:( 1 ) ״פרתנופיל ופרתמ׳פי", 1593 , שיש בו גם מאדרי־ 
גאלים, אלגיות ואודות על נושאים, שברובם הם מתחום 
נושאיו של פטרארקה,( 2 ) ״מאה סונטות דתיות״ ( 0171116 
1595 , 5000611$ 1131 ) 1/1 ק 5 0£ 11 / 16 ) 060 ). אע״פ שב׳ הירבה 
לשאוב ממקורות צרפתיים ובעיקרו אינו אלא חקיין, מצויים 
בשיריו קטעים של ליריקה אמיתית. כן חיבר את "תעודת 


הע 1 סן" ( 1607 ,־ 61 )/ 013 $׳ 01711 7116 ), — טראגדיית־נקמה 
בעלת עצמה מסויימת,שנכתבה מתוך מגמה אנטי־קאתולית.— 
כתביו יצאו ב 1875 ע״י )/ 01-053 . 8 . 

; 1929 ,( 7 . 1 ןג 011 ) 1601/15 ) 115/56 ) 15 )<זח 50 1.65 ,) 8001 . 0 .( 

. 1933 , 1615/15 ) 6.1:2/56 5 ) 016 1/14 > ) 604% 660/005 " , $15500 . 1 . 0 

ב : וץז, ויללם — 111130183/06$ ^ — ( 1801 — 1886 ),משורר 
וסופר אנגלי. ב׳, בנו של איכר במחוז־דורסט 
שבאנגליה הדרומית, נתחנך בקימבריג/ שימש מורה וכומר 
בכמה עיירות והקדיש זמן מרובה לחקר קדמוניות, שירה 
ובלשנות. ב 1844 הופיע הכרך הראשון של שירי־הכפר שלו 
בגיב־ח׳רסט; כרכים נוספים יצאו ב 1859 וב 1863 . כל אלה 
הם שירים לידיים — אקלוגות, שירי־אהבה, תיאורי-טבע. 
שירים על אמונות־עם וכד׳ — והם נמנים על היצירות המו¬ 
עטות בעאת ערך ספרותי, שנתחברו בניבי-עם אנגליים. 
בחיבתו לחיי הכפר ולמסורותיו, שנתבטאה גם בכמה כתבים 
בפרוזה, היה ב׳ מקדימו של תומם הדדי (ע״ע), המחבר 
של השירה והסיפור האיזוריים, שאף ערך את שירי־ב׳ 
( 1903 ) והוסיף להם הקדמה ביקרתית. ב׳ גם תירגם לניב־ 
מולדתו את שיר־השירים ( 1899 ). אפקו הרוחני הנרחב 
משתקף בחיבוריו המרובים על בלשנות, עתיקות בריטניה, 
גאוגראפיה, אתנוגראפיה, פוליטיקה, ממשלה, מאתמאטיקה 
שימושית ועוד. 

. 8 . 7 מ . 5 ? 6 ; 1887 ,. 8 . 7 מ / 0 י ־ 1 ^ 83x ״ 1 

* 0 80€1 16 (' 7 , 0011€11 -*־ 1 ש[[ 1 ט 0 ;( 1930 , 006 ( 10 ) 

. 1 ־ 193 , 11 ?.? 0111 

ןךנז, רוברט — 811 / 0 $ )/ 80136 — ( 1759 — 1796 ), משורר 
סקוטי. ב׳, שהיה בנו של איכר-חוכר אביון ומשכיל, חי 
כמעט כל ימיו במחוז* 
מולדתואירשיר(־/ץ 4 . 
581/6 ). ב 1788 נשא 
אחת מאהובותיה דין 
ארמור, שילדה לו תאו¬ 
מים ב 1786 וב 1788 " 
אהובהאחרת,מדיקמ־ 
בל, מתה, כנראה, בש־ 
עת לידה ב 1786 . קו¬ 
בץ שיריו הראשון — 
ובו ממיטב יצירתו — 
הקנה לו פירסום סמוך 
להופעתו בשנת 1786 
בסקוטלאנד. הספר — 
) 013160 1$11 )) 360 116 ) ח 1 ץ 01116£1 , 5 הת 06 ? — יצא לאחד 
שנה גם בלונדון, ושלא ברשותו — גם באירלאנד ובאר. ׳ב. 
ב׳ לא הצליח להוציא את לחמו ממשק חכור, וט 1791 ואילך 
שימש כפקיד־מכס. בחמש שנותיו האחרונות חי כאזרח 
מכובד וכמשורר נודע. 

ב׳ נראה לבגי־דורו' כהתגלמות האידיאל הישן של 
המשורד־האיכר, של "הגאון הטבעי". אך אין זה נכון. אמנם 
ב׳ לא למד את הלימודים הקלאסיים כדרכם של רוב משוררי־ 
ההשכלה! אך האיכר־המשורר שקד מנערותו על כתביהם 
של משוררי־אנגליה והכיר את הזרמים, שהיו רווחים בימיי 
בספרות. כן התעמק במסורת הפיוטית העממית של סקוט־ 
לאנד, שמייצגיה היו בזמנו אלן ראמזי ( $37 ״/ 3 ?) ורוברט 
סרגוסון( 6/805500 ?) ; שיריו הטובים אינם אלא המשך של 
מסורת זו, ובהם היא גם מגעת לשיאה. לפעמים כתב ב׳ 



רוכרט ברנז 



843 


בדנז, דוברם — ברנט, ג׳ון 


844 


בסיגנון מלאכותי או סנטימנטאלי (למשל, בפואמה 7116 
;) 141811 ץ 613 •! 52 10 5 ': 11:61 ס 0 , ״ליל השבת של האיכר״ — על 
אביו). אך המעולים שבשיריו כתובים בניב המקומי (הקרוי 
1,3113115 ), ובהם הוא מתאר כקודמיו, בדאליזם מובהק 
ולפרקים בנימה הומוריסטית, את החוויות והרגשות, שהיו 
משותפים לו ולעמו. בשירים אלה משתקפות אמונות־עם, 
אווירת המיסבאה הכפרית, וגם לעגו של ב׳ לצביעות הדתית 
של הקאלוויניסטים. כבן נאמן של תנועת־ההשכלה, תמך ב , 
בהתלהבות במהפכות הצרפתית והאמריקנית ודגל בחירות- 
הדיבור וזכויות־האדם; כמרכן האמין בז־איזם. אך חשובים 
מדעותיו בשאלות אמונה ומדיניות היו הרגשת־הקירבה שלו 
אל כלל המין האנושי וכשרונו ליתן מבע לרגשות קיבו¬ 
ציים — תכונות, שגרמו להצלחתו המרובה כמחדשו של 
שיר־העם הסקוטי. מ 1787 עד שמת היה זה מפעלו העיקרי. 
תחילה שיתף פעולה עם ג׳ימז ג׳ונסון, שכינס שירים מסר־ 
חיים ב״מוזיאון המוסיקאלי הסקוטי״ ( 5 כרכים, 1787 — 
1804 ), ואח״כ השתתף בהכנתו של קובץ דומה לזה, שנערך 
ע״י ג׳ורג׳ תומסון: ״מבחר שירים סקוטיים״ ( 6 כרכים, 
1793 — 1811 ). ב׳ עיבד כ 300 שירים עתיקים (ביניהם 
6 ״ץ 5 8 ת 73 ) והלביש הרבה מהם צורה חדשה מעיקרה, 
שנעשתה מקובלת ביותר וגרמה להשתכחותה של צורתם 
המקורית. לאספים אלה הוכנסו גם המעולות שביצירותיו 
הליריות. משום הכנות והרעננות שבשיריו — הכוללים הימ* 
נ ונים למולדת, תיאורי־טבע ושירי־אהבה — נחשב ב׳ בצדק 
כמשורר הלאומי של סקוטלאנד וכאחד מגדולי הליריקנים 
של כל הזמנים. — ב 1927 יצאה מהדורה חדשה של שיריו 
בעריכת 0008311 . 5 וב 1931 יצאו שני כרכים ממכתביו 

בעריכת 80500 ־ 61 ? ע 0 וז 3 ״ 061 .ן. 

ש. טשרניחובסקי תרגם שנים משיריו לעברית ("יוחנן 
בן השעורה", "בנאות הרים לבי"), ושבעה שירים אחרים 
של ב/ בתרגום ראובן אבינעם, כלולים ב״מבחר שירת 
אנגליה" (תשט״ז). 

, 83500 ־ 01 ? . 0 00 .ן ; 1932 ,. 8 . 8 / 0 7 ( 14 , ז 36 ׳ 5 ם 5 . 8 .'־{ 

. 1939 , 84411071 4714 871717 

ד. א. פ. 

13 "^'^ 3 ?" 1 [ ךו״> - 311861 ־ 861 36 1 ) 163 ־ 16116 ? — 

( 1780 , פאריס — 1857 , שם), משורר צרפתי. ב׳ היה 
בן למשפחה בורגנית, אך לא זכה לחינוך סדיר. בילדותו 
נמסר לטיפולם של קרובי* שהיו בעלי אכסניה בפרון; כאן 
שימש כעוזר באכסניה וגם למד זמן״מה אצל צורף ובבית־ 
דפוס. כשחזר בגיל של 18 לפאריס הוכנס ע״י אביו לעסקי- 
באנקאות מפוקפקים. ב 1809 נתקבל כפקיד במורדי האוני¬ 
ברסיטה המלכותית, ובשנים שלאחר מכן פירסם שירים 
פוליטיים, שהקנו לו את חיבת־הקהל, אך גרמו לפיטוריו 
ממשרתו הממשלתית ( 1821 ). ב׳ אף נכלא פעמיים בגלל 
שיריו — דבר, שהגדיל את תפוצתם ואת פירסומו. ב 1848 
נבחר כנציג איזור־הבחירות של פאריס לאסיפה המכוננת, 
אך זמן קצר לאחר מכן התפטר מתפקיד זה. 

ב׳ כתב מתחילה שירים מסוגים שונים, כגון אידיליות 
ואודות, ואף חיבר קומדיה; אך נמשך יותר ויותר אחר 
נוסח הפזמון העממי, הת 50 ת 6113 , והתחיל מחבר פזמונים 
לפי מנגינות מקובלות. פזמוגיו הראשונים נועדו להיות 
מושרים ע״י מסובים לסעודה; הם היו ברובם בעלי אופי 
משעשע, ונושאיהם היו: יין, אהבה וחדוות־החיים; הם 


כונסו בקובץ שיצא ב 1815 . אחר הרסטורציה ( 1815 ) נשתנה 
תכנם של פזמוניו: ב 4 הקבצים שיצאו לאחר מכן ( 1821 , 
1828,1825 , 1833 ) כלולה, בצד הנושאים הקלים, מנה גדושה 
של סאטירה פוליטית — מתחילה מתונה ואח״ב חריפה ביותר, 
עד שב׳ נעשה בפזמוניו נושא דברה של מפלגת האופוזיציה 
הליבראלית, שדגלה בעקרונות המהפכה. בבאלאדות קלות־ 
לקליטה הרים ב׳ על נם את רעיון החרות; מתח ביקורת 
על מוסד המלוכה (כפי שכבר עשה בשיר ] 0 :ו 6 ׳\¥' 3 01 ־ 61 ע, 
״המלך של איוטו", קובץ א׳), על משטר־הבורבונים ( 6 ? 
16 ) 3 ז 106 ״סז 06 , "שלטון הישישים", קובץ ג'), ועל הכמורה 
השלטת והמדכאת. נוסף על השירים, שבהם חיזק את המעמד 
הבורגני ע״י התקפותיו על האריסטוקראטיה, כתב ב׳ גם 
שירים מלאי הערצה לנאפוליון 1 וקידם בכך את התנועה 
הבונאפארטיסטית. הצורה המשוכללת של פזמוניו והמבנה 
המרתק של סיפור־המעשה שברבים מהם חיבבו אותם על כל 
שכבות־העם; עומק-הגות אין בהם, אך הם חדורים עליצות 
וחן צרפתי טיפוסי. ב׳ זכה להשפעה פוליטית עצומה ואף 
נחשב בזמנו למשורר גדול, בצרפת ומחה לה; יש מייחסים לו 
תפקיד חשוב ביותר בהכשרת העם למהפכות של 1830 ו 1848 . 
ב 1858 הופיע הקובץ ״פזמונים אחרונים, 1834 — 1851 ״. אחר 
מותו יצאה לאור האוטוביוגראפיה שלו ( 1116 ק 3 ז 8108 3 ^ 1 . 
1857 ), שחיבר בגיל 60 . חליפת-המכתבים הענפה שלו פור¬ 
סמה ב 1860 ב 4 כרכים ע״י תלמידו 60116311 .?. 

. 5 ; 1908 ״ 8 , 800110 ; 1860 ,. 8 11 < 06 , 8011030 .? 

, 14711071 !< 14 :. 8 , ת 010 ז < 1 , 0035-001 .[ ; 1913 ,. 8 , ס 51 ׳* 0 ז : 5 
. 1934 , 101717 14 , 10111101117 ) 14 

י. פ. 

ןךנט, ג' 1 ן — 801:1161 מלס! — ( 1863 , אדינבורו — 1928 , 
סט. אנדרוז), חוקר אנגלי של תולדות הלשון, הספ¬ 
רית והפילוסופיה היוונית. ב׳ חונך באדינבורו ובאוכםפ 1 רד. 
מ 1892 ואילך היה פרופסור ליוונית באוניברסיטה של סט. 
אגדרוז. ב 1925 שימש פרופסור לאותו מקצוע באוניברסיטה 
של קאליפורניה. 

ב 1892 יצא ספרו "הפילוסופיה היוונית הקדומה" (ץ 1 ־!ג£ 
י< 11 נ 110501 ! 1 ?! 0661 ), שבו דן ב׳ במשנותיהם של הפילוסופים 
הטרנדסוקראטיים. ב׳ ביקש להוכיח בספר זה,( 1 ) שהחכמים 
היווניים הם שהביאו לעולם את הדבר הקרוי "מדע" (ושעל- 
כן המדע הוא ״חשיבה על העולם בדרך יוונית״);( 2 ) שפאר־ 
מנירם האידיאליסטן הוא "אבי המטריאליזם"(שהרי "החומר" 
של המטריאליסטים איבו מועזא חושני אלא 0£11$ ו 1 ג* 1 €115 , 
וה״יש" של פארמנידם הוא נסיון לתפוס ממשות לא־חושנית 
זו); ו( 3 ) שההשקפה הידועה כאפלטונית, הרואה בממשות 
צורה ללא חומר, מקורה בפיתגוראים והיתה ידועה לסו־ 
קראטם, אע״פ שלא נוסחה בבירור עד ימיה של האקאדמיה 
האפלטונית. 

ב 1914 יצא ספרו החשוב השני של ב׳: "הפילוסופיה 
היוונית מתאלס עד אפלטון״ (:! זז 3 ? .׳ 115 ס 11110$0 ? : 01661 
1310 ? ס) 1113165 ׳), שרעיונות־היסוד שלו הם: א) סוקראטס 
האפלטוני הוא דמות היסטורית ולא יציר הדמיון. לדעת 
ב׳ היה אפלטון לא רק ראליסטן בתיאור קווי־האופי של 
גיבוריו, אלא אף נחו בחוש לערכים היסטוריים. הדיאלו¬ 
גים האפלטוניים, וביחוד פיז־ון, נותנים, לדעתו של ב׳, 
תיאור נאמן של סוקראטס על השקפותיו ודרך־הטיפול שלו 
בנו&אים שעסק בהם; ב) תורת־האידיאות אינה משנתו 



845 


פדנט, ג׳ון—ררנט, סבסטין 


846 


המקורית של אפלטון, אלא תורה פיתאגוראית, שסוקראטס 
הגן עליה והורה אותה לתלמידיו. ביצירותיו הבשלות המאו¬ 
חרות של אפלטון אין תודה זו תופסת מקום כלל ! ג) סוק- 
ראטס פתח תקופה חדשה בתולדות המחשבה היוונית ע״י 
השקפתו המיוחדת על מהות הנפש האנושית. סוקראטס 
לימה שהנפש היא ה״אני" שבאדם, מה שאנו קוראים בשם 
ה״אישיות". אם הנפש אינה משהו חיצוני בלבד — דעה, 
שהחזיקו בה כל הפילוסופים היווניים מן האסכולה היונית 
אלא ה״אני" העצמי שבנו, הרי מצווים אנו להשגיח עליה 
ולטפל בה טיפול מתאים. וכך נעשתה בעיית "תיקון־הנפש" 
יסוד מרכזי בתורתו* ד) את תרומתו של אפלטון לפילוסו¬ 
פיה רואה ב׳ בהמשך פיתוחה של תורת־הגפש הסוקראטית. 
הנפש, שהועלתה על־ידי אפלטון לדרגה של גורם קוסמי, 
נתפסת ע״י אפלטון כמקור כל התנועה שבעולם מכיוון 
שהיא הדבר היחיד, המניע בלא שיהא מונע ע״י משהו 
אחר. ההגנה השיטתית הראשונה של התיאיזם, שאנו מוצאים 
אצל אפלטון, מבוססת על תפיסה זו של הנפש * ה) אריסטו 
היה אפלטוני יותר משהוא עצמו היה סבור. הרבה מדבריו 
הם "התפרצויות אפלטוניות" על אפו ועל חמתו! ו) קיים 
מעין חוק של התפתחות בפילוסופיה. אנו מוצאים בתולדות 
הפילוסופיה "מחזוריות שבהתעניינות"! פעם מרוכזת ההת¬ 
עניינות במאתמאטיקה ופעם בביולוגיה. הניגוד שבין אפל¬ 
טון לאריסמו הוא מעין חזרה על הניגוד שבין פיתאגוראס 
ואמפדוקלס, אך במישור עליון יותר. בניגוד לפילוסופיה 
של המאה ה 19 תהא הפילוסופיה של המאה ה 20 "מאחמא- 
טית" בעיקרה. 

ב 1928 יצא ספרו של ב׳ ״ 13100151 ? וב 1929 נתפרסם 
קובץ מאמריו 6$865 ז 0101 \. 31101 $׳ל £5$2 י שאף הוא עוסק בחקר 
המחשבה היוונית. 

ב׳ גם ערך את כתבי אפלטון במקורם היווני — 13101115 ? 
3 ז 6 נ! 0 , ב 5 כרכים ( 1890 — 1907 ). בעברית נתפרסם תרגום 
(על־ידי מ. שטרנברג) של מאמרו "הפילוסופיה היוונית", 
שנכלל בקובץ "מחשבת יוון", תש״י. 

מ. ש. 

בךנט, ג י לב ר ט — !:)!!־!ס? 0111611 — ( 1643 , אדינ¬ 
בורו — 1715 , סולזברי), היסטוריון ואיש-פנסיה 
אנגלי. ב׳ למד תאולוגיה ומשפט בביודהספר של מארישאל 
באברדין והוכשר לכהונה. לאחר שהשתלם באופספורד 
ובקימבריג׳ ביקר בצרפת ובהולאנד, במקום שבא בחברתם 
של הגולים הפרוטסטאנטיים, שהשפיעו על התפתחות דעותיו 
הסבלניות בשאלות של אמונה ודת. כשחזר לסקוטלאנד 
נתמנה מדריך בסלטון( 1664 ), וב 1669 קיבל את הפרופסורה 
לתאולוגיה בגלאזגו. ב 1673 עבר ללונדון וכאן שימש כוהן 
בחצרו של צ׳ארלז 11 ! אך עמדתו האגטי-קאתולית המוב¬ 
הקת, שהיחד" בניגוד לעמדתו של המלך ולהלך־הרוח 
ששרר בחצר, וכן תככיו של לודרדל, גרסו לסילוקו ממשרה 
זו. כשעלה ג׳ימז 11 , שקינא לקאתוליות, על כסא־המלוכה 
באנגליה ( 1685 ) יצא ב׳ לצרפת ולאחר מכן התיישב בהאג. 
בהולאנד התקרב לחוגה של מרי, בתו של ג׳ימז, שהיתה 
נשואה לנסיך וילים מאוראנז/ וכשנבחר ויליאם למלך אנג¬ 
ליה, נתמנה ב׳ כהגמון של סולזברי ( 1689 ). כאן יסד בי״ם 
לתאולוגיה ונלחם בכמה מידות דעות, שהיו רווחות בימיו 
בחוגי הכמורה האנגליקנית. אחר מותה של המלכה מרי 
נתמעטה השפעתו של ב׳ בחצר, ומפני-כן נכשל בביצוע 


תכניתו לארגן מחדש את הכנסיה הפרוטסטאנטית, באופן 
שיוכלו להתקבל לתוכה גם ה״לא קונפורמיסטים". 

בעלת חשיבות היתה גם פעילותו של ב , כהיסטוריון. 
ספרו ״תולדות זמנו שלו״ ( 111116 ־ מ״ 01 £115 )ס ץז 0 ז 1115 ) 
שיצא לפי בקשתו אחר מותו (בשני כרכים, ב 1724 וב 1734 ) 
עוסק בתולדותיה של אנגליה מ 1660 עד 1713 . הספר לקוי 
במגמתיות יתרה: בולטת בו הכוונה לפאר את שמה של 
מפלגת הויגים (ע״ע) ומופרז המקום המוקדש לענייני הכג* 
סיה האנגליקנית. ראוי לציון גם ספדו "תולדות הרפורמאציה 
של הכנסיה האנגלית בין 1509 ו 1567 ״ ( 116 ! 0£ ץז 111510 
1 ) £118130 0£ 011111011 1116 0£ ח 31:10 ח 1 זס 6£ ? בשלושה כרכים : 
1715,1681,1679 ), המבוסם על תעודות מקוריות. 

. 1907 ,. 8 . 0 / 0 14/6 , 1 ) 0 ־ 0. ?0x61 .!־ 1 304 6 ) 01311 . 5 .£ .ד 

9 . 

בר^ט, זרח ( 1843 , ציטוביאן, פלך קובנה — 1935 , יפו), 
מעסקני הישוב העברי בארץ־ישראל ומן המייסדים 
של פתח תקוה (ע״ע). ב׳ נתחנך בחדרים ובישיבות בליטא 
ולאחר שנשא את בתו של סוחר יהודי לונדוני, שהיה מיוצאי 
ליטא, הלך ללונדון ועסק שם בייצור ובמסחר של פרוות. 
בעסקיו אלה עשה הון וב 1871 עלה לראשונה לארץ*ישראל. 
כאן עסק במסחר ונתן יד לפעילים מן הישוב הישן, שביקשו 
להרחיב את הישוב היהודי מחוץ לחומותיה של ירושלים. 
כל אימת שהפסיד בארץ מכספו היה נוסע לזמן־מה ללונדון 
(בסך הכל נסע לשם חמש־עשרה פעמים), ומשצבר באנגליה 
הון מסויים היה חוזר לארץ־ישראל. באנגליה ובשאר המקו¬ 
מות, שביקר בהם, הטיף ליישוב אר׳דישראל. כשנתארגנה 
בירושלים חבורה של יהודים, שהתעתדו לעלות על אדמת 
פתח־תקוה, היה ב׳ מראשוני-העולים ונתייסר עם חבריו 
בחבלי־ההיאחזות. ב' השתתף בוועידת־קאטוביץ ( 1884 ) 
וסיפר בה על הנסיונות, שנתנסו בהם אנשי המושבות 
הראשונות בארץ. בתחילת שנות ה 90 התיישב ביפו, ולשם 
שיפור תנאי־המגורים של יהודי־יפו הקים בכספו את השכונה 
נווה-שלום, שבה בילה את שנותיו האחרונות. כאן גם הקים 
את הישיבה "אוד זורח". בתרפ״ט יצאו זכרונותיו (הובאו 
לדפוס ע״י י. שחטר). 

זרח ברנט תש״ג(השרית ראשונים, א! חוב׳ ט , )! ג. קרמל, 

הסר שתח תקוה, תשי״ג; ד. תדהר, אגציקלוסדיה לחלוצי 

הישוב ובוניו׳ ב׳, 767-764 . 

בר^ט, ? 3 ^זין — !סב־!? 5633511311 — ( 1457 , שטראם־ 
בורג — 1521 , שם), סופר והומאניסטן גרמני. ב׳ 

למד משפטים וספרות קלאסית בבאזל ושימש במשרות 
ציבוריות בעיר־מולדתו. כאחד מראשי ההומאניזם באלזאם 
תירגם לגרמנית מכתביהם של המשוררים הלאטיניים וסט־ 
רארקה, ואף הוא עצמו חיבר שירים לאטיניים! כן הוציא 
מקורות ומחקרים בתחום החוק הכנסייתי והאזרחי. גם על 
המון העם היתה לו השפעה מדובה — מתחילה ע״י עלונים 
על ענייני-השעה ואח״ב ע״י הפואמה הסאטירית "ספינת־ 
הפתאים״ ( 1494 035 ). 1133 פרקים, מלווים 

בחיתוכי-עץ פשוטים וברורים, תיאר ב׳ את מסעם של אלפי 
פתאים, מחולקים ל 112 סוגים, שהפליגו דרך "גן־העדן של 
הפתאים" אל "ארץ־פתיות". 

ב׳ חיבר את האלגוריה שלו על חולשותיהם של בני- 
האדם ע״ם המסורת של ספדי־העם על מעשיהם של פתאים 



847 


כרנט, סכסטץ—ברנטזם, פיר דה כורדי־ 


848 



;נאכמיא; בדאגט: כ 6 י;ת־ 1 זוו?ל' 0 . היתור־ע•! מהיד ..פפעת־הפתאיש" 
(באזל, 11 ) 11-4 


אמיתיים או מדומים, שנעשו רווחים סן המאה ד> 14 ואילך. 
תיאוריו היבשים במקצת שימשו לאחר שנח יסוד לדרשות 
החריפות של גדול המטיפים הקאתוליים באותו זמן, יוהאן 
גיילד פון קייזרסברג. הפואמה ניתרגמה מיד (ע״י ההומא־ 
ניסטן השווייצי לוכד) ללאטינית ( 0314$ 3 ס 1101£6 ! 50 ) ואח״ב 
להרבה מן הלשונות החיות. במאה ה 16 היתד, אחד מן 
החיבורים הנפוצים ביותר באירופה. 

ב׳ גם חיבר עיבוד של אוסף־המימרות הידוע, "ההשפל" 
( 3650116146011610 ) של המשורר פריידאנק, שנכתב בערך 
1230 (חלק ממנו — במחנה הצלבנים על־יד עכו). 

', 1868/71 , €5 . 3 ? 1 \{:) 5 €$ 11 ?% < 0 '\ ■() 7.1 £ 

. 1915 , 2 ז £1 ^ .? . 1 >€ ,. 8 . 3 5 ? 1 ,> ? 01 

ברנט, פך;םם אליןה הז^׳סזן — £1123 0€$ מ 3 ־ £1 

81100600 9048500 — ( 1849 , מאנצ׳סטר — 

1924 , ניריורק), מספרת אנגלית־אמריקנית. ב׳, שהיגרה 
בצעירותה לאה״ב, נתפרסמה בעיקר ע״י סיפורה לילדים, 
״לורד פונטלרוי הקטך ( 1886 , ץס 0160 ס 311 ? 141116 1x104 ). 
ספר זה זכה לתפוצה מרובה וגרם בשעתו להתפשטותה של 
אפנת־נערים גנדרנית (תלתלים ארוכים ובגדי־פאר)! גיבורו 
משמש כיום באנגלית שס-דבר לנער מפונק, מתהדר 
בתלבשתו ומשתדל לחקות בגינוניו את המבוגרים. משאר 
תריסר הרומאנים שלה עדיין יש עניידמה בבאים: 71131 
5 י 016 ׳$!ס 7 יס 3$$ ע ( 1877 ) — סיפור על מכרות־הפחם ביורק- 
שיר; סס! 150030 ס 1 רס 4 \, 006 711000811 ("בימי מימשל 
אחד״), 1883 , רומאן פוליטי, שכולל ביקורת חריפה של 


השחיתות בחוגים המדיניים בוואשינגטון; וכן 560060 7116 
031400 (״הגן הנסתר״), 1911 ו -זסתזס'! 3 0£ 1 ז^י 03 736 
"סס (״שחרו של יום־מחר״), 1917 , שיש בהם קירבה מסו־ 
יימת להלך־המחשבות של התנועה הנקראת "המדע הנוצרי" 

?^ט) , / 3 ך 2 ט — 8300340 8300600 — ( 1852 — 1897 ), איש" 
עסקים אנגלי־יהודי. אביו, יצחק אייזאקס ( 153305 ), 

היה בעל חנות קטנה בלונדון. ב 1873 היגר ב׳ לקימבדלי 
שבאפריקה הדרומית, שינה מיד את שמו לבאדנאטו, פתח 
חנות קטנה, ואח״ב נעשה שותף עם אחיו הבכור בעסקי- 
יהלומים. ב 1876 קנה ב׳ את מכרה־היהלומים הראשון שלו. 
ב 1881 יסד חברח״יהלומים, שהיתה נתונה לפיקוחו. מתוך 
שהציג לו למטרה את איחודן של כל חברוודהיהלומים 
שבקימברלי, התחרה ב׳ תחילה בחברות־היהלומים, שהיו 
בפיקוחו של ססיל רודז(ע״ע), אבל ב 1888 התאחדו החברות 
היריבות לחברה אחת בשם 191111108 1301004 □ 86605 06 
ץ 30 < 11 מ 00 . ב 1881 נבחר ב׳ כציר של קימברלי בבית התח¬ 
תון של מושבת־הכף. ב 1889 הקים ב׳ חברת־מכרות בספר 
( 8304 ), וב 1895 היה אחראי לקדחת־הזהב הגדולה, שפרצה 
באותו איזור. ב׳ התאבד ב 1897 בקפיצה מאניה בלב־ים. 

. 1897 4 .ס 01 ו<ו 811 ./ . 8 ,[>חס 111 ( 113 . 9 

ברגטזם, פיר לן״• בוךד י — , 801104611165 46 816006 
803006016 46 561806110 — ( 1540 ס , בורדי [פרי- 
גור] — 1614 , בדאנטום), סופר צרפתי. ב׳, שהיה בן 
למשפחתיאצילים עתיקד" נתחנך בחצרה של המלכה מרגריט 
דה ואלוא! אנרי 11 נתן לו במתנה אח מנזר־ב׳, אך ב׳ לא 
נמנה מעולם על הכמורה. ב 1558/84 חי חיי־הרפתקאות 
בארצות אירופה ובאפריקה הצפונית, הכיר כמה מאנשי־השם 
בדורו, שירת בצבאות זרים והשתתף בין השאר במלחמות- 
הדת, שהתחוללו בצרפת. ב 1584 נפל מסוסו, נחבל קשה 
והוכרח לוותר על אורח־חייו הקודם, ואז התחיל כותב את 
זכרונותיו, שבהם תיאר בצבעים חיים ובלשון שנונה את חיי 
החצר והחברה הגבוהה בכמה מארצות־אירופה, כתביו כו¬ 

ללים 0 ־ 03 803045 465 60 111115106$ 0100165 ) 110 465 165 ע 865 
8605 60030 6$ ס 1031 ק ("חייהם של אנשי־שם ומצביאים גדולים 
!ריס״), 145 ) 803 465 60 1111151065 165 ז 1 בת 110 465 465 ! 865 
315 ?ס £03 6$ ס 1031 ק 63 ("חייהם של אנשי־שם ומצביאים גדו¬ 
לים צרפתיים"), 1165 ) 43 465 ¥165 : 430165 465 1611 ) 860 
8313006$ 43016$ 46$ ¥16$ , 1111150065 ("קובץ סיפורים על 
נשים", שכולל: "חייהן של נשים מפורסמות", ו״חייהן של 
חובבות־תפנוקים״), 41161$ 16$ 5110 15001105 □ ("על הדו־ 
קרב"), וכמה חיבורים אחרים. כל כתביו יצאו לאור רק אחר 
מותו ( 1665/66 ). כתבים אלה הם בעיקרם כרוניקות-של- 
שערוריות! אך בצד דברי־רכילות על חייהם האינטימיים של 
אישים שונים מבני־זמנו של המחבר, גלום בהם חומר חשוב 
לתולדות התרבות של תקופתו. אין בהם דיוק היסטורי ואף 
לא הבחנה בין העיקר והטפל! ב׳ הוא ציניקן, אינו מכיר 
במעצורים מוסריים, אך הוא מספר משעשע, בעל סיגנון 
טבעי וחפשי. — נוסף על זכרונותיו האישיים השתמש ב׳ 
גם בחומר, ששאב ממקורות איטלקיים, ספרדיים וצרפ¬ 
תיים. — כל כתביו (ב 11 כרכים) יצאו ב 1864/82 ע״י 
1.313006 . 

, 8 ,ץ 2 טז 0 ; 1896 , 114 *)) 444 11 %1 ס 43 ,. 8 , 1.31211116 .. 1 

. 1934 

י. 0 . 



849 


850 


כינטיינג, קרל הילכזר — כדנטנו, פרנץ 


ןרנטינג, קן־ל ז־,:(מר — 86306108 •! 3 מז 31 נ 36114 .£- 

( 1860 — 1925 ), מדינאי ומנהיג סוציאליסטי שוודי. 

ב/ שלמד אסטרונומיה באוניברסיטות של סטוקהולם ואופי 
סאלה, התחיל את פעולתו הציבורית בעיתונאי ליבראלי. 
מ 1886 עד 1917 היה עורכו של ו £1 :ז 3 ת. 01£ ומ 06 ' 500131 . ב׳ 
סייע בייסודה של המפלגה הסוציאל-דמוקראטית בשוודיה, 
ועד מהרה נעשה מנהיגה המוכר. ב 1896 נבחר כציר 
ל 81165838 (הפארלאמנט השוודי) וב 1907 כיו״ר המפלגה. 
באותן השנים נתפרסם גם ספרו -־! 3 50613186010166361605 
110086386 (״ המאה של הסוציאלדמוקראטיה״, 2 כרכים, 
1903 — 1906 ). — ב׳ שאף לחזק את עמדתם של הפועלים 
בדרכים פארלאמנטאריות, ובהצלחה לימד זכות על תיקונים 
חברותיים כלליים, כגון ביטוח־קצבה כללי ( 1913 ), ביטוח־ 
חובה מפני תאונות ( 1916 ), וחוק של שמונה שעות־עבודה 
ליום ( 1919 ). 

בימי מלחסת־העולם 1 תמך בגיטראליות חמורה מצד 
שוודיה, אע״פ שאהד בגלוי את בעלי־הברית. ב 1917 ישב 
ראש בוועידה הסוציאליסטית הבינלאומית בסטוקהולם, 
וב 1919 — בוועידת האינסרנאציונאל הסוציאליסטי בברן — 
הראשונה, שנתקיימה אחר המלחמה. ב' ייצג את שוודיה 
בעצרת חבר־הלאומים, והיה חבר במועצת־החבר. ב 1921 
הוענק לו פרס נובל לשלום. 

1939 ; 1928-29 ,. 015 ׳! 2 , 81111111112 36 מ, )״/ 77 , 1165111101 .. 7 

(מהדורה מקוצרת). 

3 ךנטג 1 , לו י 1 (יוזף ל{ךן י נ) — (נ 1 ק 1810$£ ^ 110 ^ 1 ) 0 ( 1.11 

86601300 — ( 1844 — 1931 ), כלכלן גרמני מן 
האסכולה ההיסטורית הצעירה! אחיו של הפילוסוף פרנץ 
ברנטנו (ע״ע) ובן־אחיו של המשורר קלמנס ברנמנו(ע״ע). 
בימי ביקורו באנגליה (ב 1868 ) הכיר לדעת את תנאי־החיים 
של המעמדות העמלים באנגליה, וביחוד את האגודות המק¬ 
צועיות, וכשחזר לגרמניה כתב מחקר יסח־י בשני כרבים 
בשם 366 ׳ 5 !ס 0686 ! 16 ! 1316 3X6861166811860 ("האגודות המק¬ 
צועיות של הפועלים בימינו״, 1871 — 1872 ). ב׳ היה ממייסדיה 
של ח.,אגודה למדיניות חברותית״ (• 502131 ■זס־/ ¥66610 
;! 011611 ק) בגרמניה, וכבר בשנות ה 70 נלחם על זכויותיהן 
של האגודות המקצועיות ושל התנועות לתיקונים חברו¬ 
תיים. כחסיד של הליבראליזם הכלכלי תמך ב׳ במסחר 
החפשי, שבו ראה את הדרך הטובה ביותר לביצועה של 
חלוקת־העבודה הבינלאומית. עבודותיו בתחומי שכר־ 
העבודה, קורות האגודות המקצועיות, החוק והפועלים, השכר 
ופריון הייצור, היו כולן מחקרים מוקדמים מצויינים, שעשו 
לו שם גדול. 

ב׳ שימש פרופסור באוניברסיטות של ברסלאו, שטראס־ 
בורג, וינה, לייפציג ומינכן, וזכה גם לתהילה מרובה כמרצה. 
בין הספרים המרובים שחיבר חשובים ביהוד: 835 ־ 1361161 
- 00 1X11)6115101111 1108 1X61)61682611 2111 1X6 ׳\ 113111115 * 61 ¥ 
61151615111118 ( 1 ("על היחס בין שכר־העבודה וזמן־העבודה 
ובין תפוקת־העבודה״), 1876 ! 56113£161186186115611 ד 11 ^ 1961 
065611161166 866 ס! (״איש־המשק בהיסטוריה״), 1923 י - 8 \. 
16 ; 0116 ק 636 (״מדיניות אגרארית״), 1897 , ו 065611161166 111116 
£11513085 £011580161008 61101160 ) ¥186150113 866 ("תולדות 
התפתחותה הכלכלית של אנגליה״), 1927 — 1929 , ב 4 כרכים. 
כמו־כן כתב אוטוביוגראפיה בשם £ק 1 ז 31 .> 1 מ!; £6860 18610 


06116561113085 £061580161008 5021316 816 רמס ("חיי במאבק 
.1931 ,( על התפתחותה החברותית של גרמניה״ 

?1. >1€155€1 020 ; 1924 , 1110 ) 800911 ס/״״! י 1 ז < 1 ^ק . 4 ^ 1 ) 110 ־ 

$0/1£2}1$121 0 < 11 ) ¥0$1£ ) 0 ^ 10 ־ 7 ^/ 019 ^ 11 10171 ) 1 ( 10 ) 71 1$$08$0/14/1 ע ! 

1*1 !80191910 , 1.012 ;( 1925 , 101$10% * 7 ! 00 . 80 1010$ ) 011 800 ס - 

>1112£091 (112 811)0 8)0X9(1110 (11/01 , 2/10/711011 ) 1 50/19110800$ ת . 

1^1 |1932]). 

א. ז. 

בו*{ טס, ?!" 1 ד ץ — 86601300 £6302 — ( 1838 , מאריאג־ 
ברג — 1917 , ציריך), פילוסוף גרמני. ב׳ היה 
מתהילה כומר קאתולי, אך ב 1873 פרש מן ד,במורה מתוך 
התנגדותו לדוגמה, שהאפיפיור אינו עלול לטעות. הוא נתמנה 
פרופסור לפילוסופיה בווירצבורג, ואחר־כך (ב 1874 — 1880 ) 
שימש באותו תפקיד בווינה. כשלא הותר לו באוסטריה 
לישא אשה, מפני שהיה פעם כומר, ויתר על האזרחות 
האוסטרית והתחתן עם יהודיה (ממשפחת ליבן — משפחה 
יהודית עשירה וידועה באוסטריה של זמנו). משום שוויתר 
על האזרחות, שוב לא יכול היה לכהן בפרופסור, אך הוסיף 
להורות באוניברסיטה כמרצה פרמי עד 1895 , כי הובטח לו, 
שהממשלה תמנה אותו שוב לפרופסור. כשהבטחה זו הופרה 
בהשפעת הציר של הוואטיקאן, עזב ב׳ את אוסטריה והש¬ 
תקע בפירנצה. בזמן מלחמת־העולם 1 עבר לציריך. 

ב׳ פירסם שורה של ספרים להסברת תורתו של אריסטו: 

861 561608661 865 86861166108 130018£361160 ז 6 866 ¥00 
7X6181016165 ("על המשמעות הרבצדדית של היש אצל אריס־ 
טו״), 1862 ! 016 ?5^611010816 86$ 1X6151016165 ("הפסיכו¬ 
לוגיה של אריסטו״), 1867 1 ־ ¥616 ('' 56106 1108 1X6151016168 
3050113111108 {״ אריסטו ותסיסת־עולמו״), 1911 , ואף שיטתו 
שלו בפילוסופיה קרובה לזו של אריסטו. ב׳ דחה את השיטות 
הגדולות של הפילוסופיה הגרמנית, וביניהן את שיטתו של 
קאנט. הוא ביקש לבנות את הפילוסופיה על יסודות חדשים — 
על סמך תיאור פסיכולוגי מדוייק של תופעות־התודעה. בין 
תופעות אלו נמצאות גם כאלו, שהן מלווות על־ידי חוויית 
ה״ברירות״ ( £588602 ) ומתוך כך הן נראות בנטולות כל 
ספק. תופעות "ברורות" אלו משמשות לב׳ יסוד לתורת- 
ההכרה, תורת־המידות והמטאפיסיקה. כל התופעות הנפשיות 
מצויינות על־ידי ״התכוונות״ ( 101601100 ) — כלומר, כולן 
מכוונות אל מושאן (שיפוט על... שמחה על... וכד , ). את 
התופעות הנפשיות מחלק ב׳ לשלושה סוגים: "דימויים" 
( ¥065161100860 ), ז״א נוכחות פשוטה של מושאים ברוחנו. 
דימויים אלה יכולים להיות פחות או יותר קבועים, הם יכולים 
להיות הסתכלויות או מושגים, תחושות או יצירות־הדמיון. 
הסוג השני של התופעות הנפשיות הם ה״שיפוטים", הקובעים 
עמדה לגבי המושא שבדימוי, מחייבים או שוללים אח המושא, 
מייחסים לו תכונה או שוללים אותה סמנו. הסוג השלישי הן 
ה״היפעלויות", כגון אהבה, שנאה, קורת־רוח, מורת־רוח, 
רציה, דחיה, העדפה וכד׳. ב׳ מציין את התופעות האחרונות 
הללו בשם ״תופעות ההתעניינות״ ( 606 מ 113001 נן 101666556 )! 
הן מוסיפות על הדימוי ועל השיפוט רגש של "בעד" או של 
"נגד". בעוד שבשיפוטים אנו מתנסים בנסיון־ה״בדירות", 
איו אנו מתנסים בכך בדימויים. הברירות עריבה לנכונות של 
השיפוט. יש ברירות אפודיקטית, מופתית, שבאמצעותה אנו 
מכירים את אי-האפשרות של איזה דבר, ויש ברירות עובדתית, 
אסו־טורית, שמבטחת לנו את מציאותו של המושא. אמנם 
ברירות עובדתית כזו קיימת רק לגבי התחושה הפנימית, 


0 ^ £ 0 1 ) 8 ,] 16110 ז 1011 . 13 . 3 , ; 936 [ ,. 8 , 8 , 3 > ץ 130 . 0 

. 1938 

ד. א. פ. 


קלינית ומחקרית. מחקריו עד 1914 כבד הקיפו את כל תחומי 
הפיסיולוגיה והפאתולוגיה של האוזן הפנימית! בין השאר 
קבע את הקשר בין תפקידיהם של המבוך ושל המוח הקטן 



851 


ברנמנו, פרנץ—ברני, לודויג 


852 


י*י*ייי<" 008 * 381 _^ 8 נל* 0 * < 1 ת דווז^סדיו■ !יר^רזזייי! 1 י-יי־י<י■ 1 < י-י-י* י י ^ ' 1 < י 1 1 יי^ין^י>י 1 ד ח^חח-י י•/ 


855 


ברכי, רוברט — ברניני, ג׳ן לורנצו 


856 


לקיום שיווי־המשקל בגוף. ובזה ביסס גם את האבחנה של 
מחלות המוח הקטן. במלחמת־העולם 1 שירת ב׳ כרופא בצבא 
האוסטרי וב 1915 נשבה ע״י הרוסים, אך הללו שיחררוהו 
באותה שנה מיד לאחר שזכה בסרס־בובל לרפואה. מחמת 
יהדותו לא ניתנה לב׳ פרופסורה מן המניין בווינה. אך 
ב 1917 נתמנה פרופסור לאוטולוגיה באוניברסיטת אופסאלה 
שבשוודיה, ובאן המ¬ 
שיך בהוראה ובמחקר 
עד שמת. — חידושו 
הגדול והפורה ביותר 
בקליניקה של מחלות־ 
האוזן היה גילוי שי¬ 
טת הבדיקה של כל 
אחד משני המבוכים 
לחוד במים קרים או 
חמים. שיטות־בדיקה 
נוספות, כגווהחרשתה 
של אוזן אחת על-ידי 
הגאה בתוף קטן, 
שמחזיקים סמוך לה, 



ו״ניסוי־־ההצבעה" בשעת גירוי המבוך, נקראו על שמו. הוא 
היה גם הראשון׳ שהמציא שיטה מעשית של ניתוח במקרים 
של "התקשות האוזן", והיא פתיחת קשת אחת של המבוך לשם 
סלילת דרך חדשה לגלים האקוסטיים אל האוזן הפנימית. — 
ב׳ התחיל מגלה עניין מיוחד ביהדות ובשאלת־היהודים רק 
בסוף ימיו, עם עלייתם של הנאצים לשלטון. בצוואתו הוריש 

את ספרייתו רבת-הערך לספריה הלאומית בירושלים. 

י. ג. ג. 


ברנינה, הר*, ע״ע אלנים; איטליה. 

ןךני;י, ג׳ן ל 1 ךנצ 1 — 0101 ־ 861 ס 2 ס 6 ־ 01 ״ 1 3130 ) — ( 1598 ׳ 
נאפולי י— 1680 , רומא}, ארדיכל ופסל איטלקי ז 
מגדולי האמנים של תקופת הבארוק. אביו של ב׳, הפסל 
פיטרו ב/ עבר ב 1605 מפירנצה לרומא, שבה שירת את 
האפיפיור פאולוס ־ע בורגזה, במחיצת אביו עבד גם ב׳ 
מנעוריו בשביל משפחת בורמה, וביחוד ביצע פסלים הרבה 
בשירותו של החשמן שיפיונה בורמה. באותה תקופה כבר 
ביקש לו דרך משלו, ובניגוד לאביו ולשאר פסלי זמנו חזר 
ב׳ אל הפיסול הנאטוראליסטי המיוסד על תפיסה אגאטומית 
וקומפוזיציונית קפדנית! בזכות תכונה זו אף נחשבו כמה 
מפסליו הראשונים ליצירות-מופת הלניסטיות, כגון קבוצת־ 
השיש הקטנה "זוס התינוק, העז אמלתיאה וסאטיר", שעשה 
בגיל 16 , והמעולה שבפסליו מאותה תקופה: הקבוצה 
״אפולון ודפנה״ ( 1623 ). ב׳ הצטיין גם כצייר וב 1621 כבר 
נבחר כנשיא האקאדמיה לציור ע״ש לוקאם הקדוש! אך 
תמונותיו (שמספרן היה כ 100 ) אבדו כמעט כולן. — כן יצא 
לו שם של אדם בעל השכלה קלאסית ונוצרית רחבה ושל 
אמן בעל גישה חדשה ומקפת לבעיות הארדיכלות והפיסול! 
כשהחשמן מפאו ברבריבי׳ שדגל באידיאלים הקלאסיים, נבחר 
לאפיפיור בשם אורבאנום ¥111 ( 1623 ), התחילה עלייתו של 
ב׳ למעמד האדדיכל, ששלט באמנות הרומית במשך יובל־ 
שנים. מעכשיו הורחבה פעילותו של ב׳, הוא תיכנן תכניות 
גדולות, שבהן שילב ארדיכלות ופיסול׳ ואחר מותו של מדרנו 
(ע״ע) נתמנה כארדיכל של כנסיית פטרום הקדוש ( 1629 ). 
תפקידו היה לקשט ולהרחיב קאתדראלה זו, שהיא המרכז 


הדתי של הקאתוליות המערבית. נוסף על כך הקים׳ הרחיב 
וקישט בניינים של כנסיות וארמונות שונים (ביניהם ארמון 
ברבריני), תיכנן מבצרים ועשה במשך שנים אחדות פסלים 
ותבליטים בסיגנון קלאסי מאופק. 

פדיונו האמנותי של ב/ שהוא יחיז־-במינו, היה מבוסם 
לא רק על כשרון נדיר, אלא גם בעיקר על הפעלתו של 
כשרון זה לפי המשמעת החמורה והיום־יומית של מי ששמר 
בקפדנות על תרגילי ההשתקעות והריכוז של איגנציום 
לויולה :ע״ע). משנתו ה 40 בערך ביצע ב׳ רק לעיתים 
רחוקות בידיו את היצירות הנקראות על שמו. ביצוען של 
תכניותיו המרובות היה אפשרי רק משום שידע לארגן חבר 
מצויין של עוזרים. חבר זה — שכלל פסלים, נגרים, יוצקי 
ברונזה, אמני סטוקו ומומחים אחרים — עבד בהשגחתו 
המתמדת של ב׳ וביצע בנאמנות את כוונותיו הטכניות 
והסיגנוניות. בין עובדירשותפיו אלה היו רוב הפסלים 
האיטלקיים של דורו וכן כל אותם בני-הנכר, שנהרו לרומא 
והביאו לאחר מכן את סיגנונו לארצותיהם. 

ב 1639 נשא ב׳ אחת מבנות האצולה בחצר האפיפיור, 
קטרינה טאציו ( 13210 ; מתה 1673 ), שילדה לו שגי בנים — 
את הפסל פאולו ואלנטיגו ב׳ (נולד 1648 ) ואת ההיסטוריון 
דומניקו ב׳ (נולד 1657 ), ב 1641 בערך נחל ב׳ את כשלונו 
היחיד כארדיכל, כשנתברר לו, שיש להרוס את המגדל שבנה 
ב 1637 בחזית הקאתדראלה, בשנים שלאחר מכן גברה 
השפעתו של מתחרהו בורומיני (ע״ע), שאותו קירב ביחוד 
האפיפיור אינוצנטיוס צ ( 1644/55 ). באותן השנים, כשהיה 
מרוחק מחצר האפיפיור, פיתח ב׳ את סיגנונו המיוחד (עי׳ 



נ״. ל. כרניני: דיוקז עצמו (רישום ניר), ״ 1665 . הססריה המלכותית, 
ארטון וינדזור 





857 


ברניני, גץ לודנצו 


858 



;׳. ל. נרניני: חזיונו של הקיסר קונסטאנסינוס < 0 ז/ 1654 ). כנסיית פטרום הקדוש, חוזאטיקאז 













859 


ברניני, גץ לורנצו 


860 



נ׳. ל. ברניני: טזרקת ארבעת הנהרות ( 1648/57 ). כיכר נאו 1 נה, רוסא 


להלן), שנתבטא ביחוד בארבע מזרקות־מים מםו׳ארות 
ובתכנון הקאפלד, של משפחת קורנרו. עם עלייתו של 
האפיפיור אלכסנדר ¥11 ( 1655 ) באה שוב תנופה מרובה 
בפעולותיו של ב׳ בביצוע תכניות ציבוריות! במשך 10 
השנים שלאחר מכן עסק בשכלול הקאתדראלה, שבפנים- 
בניינה כבר הקים את ה״חופה" המפוארת, העשויה ארד 
וזהב, מעל למקום קברו של פטרום, יציעים ( 1624/40 ) ועמו¬ 
דים לוליעיים ( 1647/48 ). ב 1657/66 הקים באולכדהתווך את 
״בימת פטרום״ — יצירה עשויה שיש, ארד מוזהב וסטוקו, 
שכוללת את דמויותיהם של אפיפיורים ואבות־כנסיה, ובמר¬ 
כזה עומד הכסא, שעליו ישב, לסי המסורת, פטרום ז מעליו 
מרחפים מלאבים־תינוקות, שמחזיקים בידיהם את כתר- 
האפיפיור! הדרת האל המוקפת צבא-מלאכים זורחת 
למעלה ממנו ושולחת קרני אור וזהב כלפי הרקיעים העל¬ 
יונים, לפני הקאתדראלה תיכגן ב' את שתי הקולונאדות 
עטורות הפסלים, החובקות את כיכר פטרום הקדוש, ובזה 
השלים את תכניתו של מיכאל-אנג׳לו. כן בנה את הכנסיה 
המפוארת לארמון הוואטיקאן (ג 81 ^ 50313 ). בתקופה זו 
הקים גם את הכנסיה במבצר גנדולסו, מושב־הקיץ של 
האפיפיורים, ונתמנה יועץ לתיכנון מזרקות-המים בחווילת 
אסטה בטיוולי. ב 1664 הזמין אצלו לואי 1¥ ^ מלך צרפת, 
תכניות לחידוש ארמון הלובר, וב 1665 שהה ב' כחצי שנה 
בפאריס, שבה נבחר לאקאדמיה לציור ולפיסול! בנאום 
הכניסה שלו לאקאדמיה תיאר את המצע העיוני ליצירתו, 
הבנויה על יסודות מן האמנות הקלאסית, שבהם הוא מש¬ 
תמש לפי תסיסה אסתטית ודינאמית חדשה. כשחזר לרומא 
המשיך בעבודתו הארדיכלית, בימי שלטונם של האפיפיור 


קלמנטיוס £ט, שבימיו שיפר ב׳ בין השאר את "גשר המלאך 
הקדוש" וקישט אותו בפסלים, ושל שני האפיפיורים שבאו 
לאחר מכן. ב׳ עבד ותיכנן עד סמוך למותו, כשניטל ממנו 
ע״י שיתוק השימוש בזרועו הימנית. — נוסף על יצירתו 
העיקרית בפיסול ובארדיכלות הניח אחריו ב׳ גם רישומים 
הרבה, במה תחריטים ואופרה אחת. 

סיגנונו של ב׳. הכשרתו האדריכלית של ב׳ היתה 
מבוססת על לימוד הכללים, שלפיהם הוקמו הבניינים שנש¬ 
תמרו מן התקופה הרומית העתיקה, ועל עיון שיטתי במפעלו 
של מיכאל-אנג׳לו! ע״י דמיונו העשיר ושליטתו הטכנית 
המרובה העניק ב׳ למסורת כפולה זו ערכים חדשים בהרכבי 
הקישוט וביחוד בפרספקטיווה. בפיסול, יותר משלמד מקוד¬ 
מיו, למד מן המסורת ההלניסטית וכן מן הציירים יוצרי 
הבארוק הרומי, ביחוד מתמונוחיהם של אניבלה קרוג׳ו 
וקרצ׳י. ציירים אלה תיארו מצבים של התעלות מיסטית 
בתמונות שופעות תנועה ריתמית וכאילו מוצפות אור עליון, 
שהבעת-הפנים של הדמויות המתוארות בהן מעידה על 
חדירה פסיכולוגית עמוקה מצד האמן ושהביצוע שלהן 
בכללו מעיד על יכולת טכנית מופלאה. אותה שליטה 
טכנית — אף אם לא במכחול ובצבע, אלא בשיש ושאר 
חמרי הפיסול — ואותה הבנה לאפיו ולנפשו של האדם, 
ניכרת גם בפרוטומות של ב/ כאותן של אורבאנום ¥111 
(מ 1623/24 ומזמן מאוחר יותר), החשמן שיפיונה בורמה 
( 1632 ), אהובתו של ב/ קונסטאנצה בונארלי ( 1635 ), 
צ׳רלז 1 , מלך אנגליה ( 1636 , לפי תמונות של ואן דייק! 
המקור נהרס במהפכה האנגלית, אך נשתמר העתק), לואי 
¥^ 1665) x ), ועוד תמונות הרבה. כמה מן הפרוטומות של 





861 


ברניגי, גץ לורנצו 


862 



נ׳. ל. נרניני: תרזה הכרו׳טח ווזט 5 אד. כנסייה .סאנטה סאריה ד 5 ה ויטוריה", תסא 


ב׳ בלולות בתוך 8 מצבוודהקבר שהקים, מצבות אלו, כגון 
אותן של אורבאבוים חח\ (כנסיית פטרום הקדוש, 1628/40 ) 
ואלבסנדר ח/י (שם, 1671/78 ), הן קומפוזיציות ציוריות, 
שתורגמו לטכניקה הפיסולית* היסוד הצבעוני, שעליו הירבה 
ב׳ לשקוד, הושג על־ידי השימוש המחוכם בברונזה על 
ג וניד, החומים, הירוקים והצהובים, וברקע אף מצורפים 
תמונות־קיר וקישוטי סטוקו. כיוון שקבוצות־פסלים אלו 
הן לסי כוונת יוצרן מעין תמונות, הן מוקפות כעין מסגרת 
ארדיכלית על רקע של קיר, או גומחה, ובדרך כלל הן 
מוארות מחלת סמוי שמעליהן * אור זה ממלא מקום חשוב 
בקומפוזיציה כולה, ומפגי־כן יש להתבונן בה מנקודת* 
מבט קדמית בלבד. ביתר טהרה אמנותית נתגשם עקרון 
זה במזבח לכבוד תרזה הקדושה (הקאפלה של משפחת 

? ■.׳ ז ע 


קורנארו, כנסיית ״סאנטה מריה דלה ויטוריה", 1645/52 ) ז 
ללא נטל הפאר הכבד, שנדרש מן האמן בכל היצירות 
שבכנסיית פטרום, תיאר כאן ב׳ שתי דמויות בלבד, 
בגודל טבעי, כשהן מרחפות בחלל הכנסיה, בתוך מסגרת של 
עמודים וגמלון — חרזה מיד לאחר שהמלאך פגע בחץ 
בלבה, בעוד פסליהם של בני משפחת קורנארו ניבטים אל 
המזבח שטוף־האור מאחד היציעים, כאילו אף הם מוסיפים 
להתפלל ביחד עם הקהל, יצירה זו נעשתה אחד פן הספלים 
העיקריים של המיסטיקה הקאתולית. דמות־ענק באותו סיג* 
נון נאטוראליססייחזיוני הוא הפסל של קונסטאנטינוס קיסר 
הרכוב על סוסו, במעלה "מדרגות המלכות" של הוואטיקאן 
( 1654/70 ). דומה לזה הוא פסל־פרשים של לואי אלא 
שכאן הוטעם היסוד הארצי והחולוני(גני ורסאי! 1669/77 ). 



863 


ברניני, ג׳ן לורנצו — ברגים, פאול 


864 


מקום לעצמן ביצירת ב' קובעות 10 המזרקות שחידש, 
השלים או הקים בר 1 מא ב 1627 — 1667 . אלו הן קבוצות- 
פסלים בעלות א 1 פי פיוטי, שמי״המזרקות כאילו משתלבים 
בהן טבעית. בכיכר ברבריני נמצאות "מזרקת הטריטון" 
( 1632/37 ) ו״מזרקת הדבורים"(שהן הסמל של בית ברבריבי: 
1644 ), ובכיכר נאוונה — ״מזרקת הכושי״ ( 1653/55 ) והמז־ 
רקה המורכבת שבכולן, ״מזרקת ארבעת הנהרות״( 1648/57 ). 
עם פסלי־ענק של גברים, שמסמלים את הדאנובה, נהר לה 
פלאטה, הגאנגס והיאור, בתוספת צמחים וחיות אפיינים 
(העתק מוקטן של מזרקה זו נמצא מ 1710 בגני בלנהיים, 
בלונדון). 

לאמנותו של ב׳ היה המשך מבחינה חיצונית. הרי 
שימשה אחד מגורמי־היסוד בסיגנונות הבארוק, הרוקוקו 
ואף הנאו־קלאסיציזם. ואולם התנדפה הפנימית העצומה, 
שמקורה היה במהותו הדתית-הדוחנית של ב׳, לא ניתנה 
לחיקוי, באופן שב׳ היה אחרון האמנים אנשי־הרוח באיטליה, 
בחברתם של אלברמי, מיכאל־אנג׳לו וליאונרז־ו. 

תרגום ; 1948 ,. 8 .* 1 . 0 41 , 111111001 * 1 * 8 

; 1948 .; 0101 * 5 . 5 . 1 * 0 ; 1912 . 810801 גרמני ופירוש של 
, 11:01 ^ 1 .- 1 ; 1713 ,. 1 8 . 0 201/01127 421 7170 . 601:01111 . 0 

- 811 * 1 40 5027212 10 46 * 29710172 ^ ם 1 ) 8707122 מס 82791771 2 * 1 

. 1 ; 0£51 ת 3 ק .£ ; 1904 .( 161-228 .קק ,^ 1017 0 46 ¥071*, XXX 

91%291 * 10141 ) 2 * 1071 * £7171 ( 472 11914 091 ^ 811 '/[ 7791 ¥2£10 114 ) 80 072 
.,£ 8^ (10 ]0(171/142(1 427 ^1471*1*0771791174x^291, X 

0 1116110 ( 072 ,. 8 ״/ .€ , 40002 ( 1 ; 1919 ,( 241/78 .קק 

- 1 ) £272 12 ( 1 ,־ 01 ז%ס* ¥1111 \ . 6 .־!סס 3 ־ 61 . 11 ; 1925 , 4220707072 

711472£277 46$ 0 . 8., 1931; £. ^4310, 14491 ?217£72^ 0!/7£* 

16 €0722712 46 772X12, 1932; 50613¥0, 1*0 1)071910 71211£ 

*£141111?? 461 8 1942; 6. 83113^113. 1*0 €0772470 (?£77110710 

17472 ? 52741 782 ,. 8 .* 1 . 0 ,־ 01 עוסש 1111 ^\ . 8 ; 1943 , 12770 ? 5077 41 
.( 100 * 31 ?) 1955 ,(עם קטלוג מפורט) ? 4 * 80704 0! 7/12 807x091 

פ. נ. 

5 ךנ י ם/ יעכ[ב — $ץ 3 מ:ג 86 אלסס^ן — ( 1824 , האמבורג — 
1881 , בון), פילולדגן קלאסי יהודי־גרמני ז בנו של 
יצחק ב׳ (ע״ע), ב׳ היה תלמידם של החוקרים ולקר (-! 6 ^\ 
זש! 01 ) וריצ׳ל ( 81150111 ) באוניברסיטה של בון. ב 1848 פירסם 
את מחקרו הראשון: על תיקון הנוסח של כתבי לוקרטיוס 
(ע״ע). ב 1850 נעשה פרימאט־דוצנט בבון! מינויו לפרופסור 
לא נתאשר ע״י שר־ההשכלה הפרוסי מחמת יהדותו. ב 1853 
נענה ב׳ להזמנתו של זכריה פרנקל (ע״ע) לשמש מרצה 
לתרבות קלאסית, לספרות גרמנית, לשירה העברית ולפילר 
סופיה דתית בבית־המדרש לרבנים בברסלאו. בעיר זו נתיידד 
ב׳ עם תאודור מומזן (ע״ע). 

ב׳ ראה תפקיד חשוב למדע במיזוג החקירה בספרות 
העברית עם חקר הספרות הקלאסית. הוא הצטיין בבקיאותו 
בפילוסופיה היוונית בכלל ובכתביהם של אריסטו ותאו־ 
פראסטוס בפרט. מחקרו: "קווי־היסוד של חיבורו האבוד 
של אריסטו ,על השפעת הטראגדיה׳״ ( 1857 ) עשה רושם 
חזק בספרות המדעית, וכן יש חשיבות למחקרו על 
ה״דיאלוגים של אריסטו״ ( 1863 ). אגב חקירותיו בכתבי- 
תאופראססוס עלה בידו של ב׳ לגלות חלק ניכר מספרו של 
זה האחרון: ? ג>ו 06 ־!סט£ 11 ) 116 (״על יראת־שמים״, 1866 ), 
הכולל גם קטע על היהדות. ב 1865 נבחר ב׳ כחבר של 
האקאדמיח הפרוסית למדעים. ב 1866 נעשה פרופסור שלא 
מן המניין באוניברסיטה של בון וממלא מקומו של ריצ׳ל 
כמנהל הספריח האוניברסיטאית. ב׳ קנה לו שם גם על־ידי 
חיבורו בתולדות־הפילולוגיה: "י. י. סקאליגר". משאר 
חיבוריו יש להזכיר את מחקריו על "לוקינום והאספולה 


הקיניוד( 1879 ) ועל "התאוריה האריסטומלית של הדראמה". 
כן פירסם מהדורות ביקרחיות לכתביהם של מחברים יווניים 
ורומיים ומחקר על ״הדקדוק העברי של שפינוזה״ ( 1850 ). 

; 1932 , 0/1 ( 8/10 111 114 ( 01/0/151 ^ 1 0111 ,. 8 ./ 

10 ! 8 / 01151150 ) 50 ^ 810 801/1 11/111 5 /( 11 !// 80 ./ ,.ח 0 < 1 ו 11 ך!ס 51 . 111 ' 

0015/110/110 ,חחנז 8 . 4 * ;( 1934 , 1 < 10 [ 50/10 ה 881550 . 1 ) 110 ו/ 040 } 41 
. 1904 , 81-0/100 20 ו/ 0 חו 1 ח? 5 . 010% ) 1 ! 7 . 114 [ . 11 

א. ש. 

גרניס, יצחק בן!?קב( 1792 , מאמצה— 1849 , האמבורג), 
רב ראשי בהאמבורג; ממעצבי דמותה של היהדות 
החרדית בגרמניה במאה ה 19 . ב׳ למד באוניברסיטה של 
וידצבורג ובישיבת ר׳ אברהם בינג. עם התחזקותה של 
תנועת־הרפורמה( 1819 : ריב־ההיכל בהאמבודג) ומתוך שאי¬ 
פתה של קהילת־החרדים בהאמבורג לעצור בעד התפשטותה 
של תנועה זו, נמסרה לב׳ משרת הרבנות בהאמבורג( 1821 ). 
ב׳ דגל ברעיון ה״אורתודוהסיה המודרנית", שאח״כ פותח 
ע״י תלמידו שמשון רפאל הירש (ע״ע). מתוך אמונתו של 
ב׳ באידיאל הבינלאומי של האנושות ובתפקידה ההיסטורי־ 
העולמי של היהדות בגישומו של אידיאל זה בא לכלל דעה, 
שיש "להסביר את תורת־ישראל על־פי המדע, שהוא משותף 
לכל העמים, וכן שיש לשמור על המצוות למען האנושות".— 
במלחמתו במתקנים אסר ב׳ ( 1842 ) את השימוש בסידור־ 
התפילה של הרפורמיים, שיצא אז במהדורה מחודשת, בטענה, 
שזהו "סדר תפילות אבל לא תפילות־ישראל". נצחיות־ישראל 
היתה תלויה, לדעתו, ביעודו הלאומי של עם־ישראל, וביטולה 
של אמונת־המשיח ע״י המתקנים נחשבה בעיניו בחתירה 
תחת קיומו של עם־ישראל. — ב , לא הניח אחריו ספרים. 
את הספד ״המזרח המקראי״ 0 מש 1 ז 0 ש 11$011 נ 811 ! 06 ), המיו¬ 
חס לב׳, נוטים חוקרים הרבה לייחס לקאלב, ידידו הנוצרי של 
ב׳. בזמן האחרון גיסה י. היינמן להוכיח, שב׳ היה מחברו, 
לפי שתכנו העיקרי של הספר מזדהה עם עיקרי-דעותיו של 
ב׳.— מבניו של ב׳ ידועים הפילולוגן יעקב ב׳(ע״ע), שנשאר 
נאמן למסורת־ישראל, וההיסטוריון מיכאל ב , שהתנצר. 

כנסת ישראל, שנו! א׳, תרס״ז, עס׳ 845 ־ 854 > י. דוקעס. 

אוד, למושב, תרס״ג, עס׳ 114-110 , עט׳ ו x-xxx ו xx > צ. גרץ, 

דברי ימי היהודים (תרגום י. א. טריווש), חלק ט׳, תרס״ט. 

307 ואילך! ש. דובנוב, דברי ימי עם עולם, הלק ט׳, עם׳ 

52 ! י. היינמן, היחס שבץ ש. ר. הירש ויצחק ברנייס 

רבו, ציון, שנה ט״ז (חשי״א), עם׳ 90-44 ! , £52 } 1 ש״ם .£ 

.< 1 /( 01 [ :ת 1 5 <( 10 // 80 )/ 150 (// 01100110 405 110 / 11 ש 0011x10113£ 
0 £ . 1 : 7 מאמרים) ץ־זסשו!?■ 501 0 £ 1^x1011131:10 דתש 51 ץ 5 \ 



865 


כרנים, פאול — כרניקי 


866 


1 ) 311 . 8 .? ! 1954 — 1937 ,( 110 1>0£10 1—X^X ס 8 דחץ$ 
. 1958 ,ץז 60 ו 1 ' 1 ' 561 0£ מס 2311 ב 31 הת 10 ^ , 61 )[ 1 ו 36 *ו 8 

בךני־ם, פךנםוא-ךזא#ן ךה ןלר לה —-$; 0 ? ס 3 -־? 

1115 ז 86 16 ) 6 זז 16 ק 616 030111111 ( — ( 1715 — 1794 )׳ 

מדינאי צרפתי. ב׳ היה בן למשסחת־אצילים שנתרוששה 
והונו לכמורה. בצעירותו הגיע לפאריס׳ חיבר שירים בסיגגון 
זמנו וכשהיה בן 29 נתקבל כחבר באקאדמיה הצרפתית 
הודות לקשריו בחברה הגבוהה. באותם הימים התוודע אל 
הגב׳ דה פומפדור (ע״ע) ולחוגי החצר הצרפתית. ב 1715 
נתמנה ציר־צרסת בוויניציאה וב 1756 נקרא לפאריס, כדי 
לנהל משא־ומתן על הברית הצרפתית־האוסטרית (ע״ע 
אוסטריה־הונגריה, עט׳ 986 ). ביולי 1757 נעשה שר־החוץ. 
אהד מפלותיה של אוסטריה ב 1757/58 שאף ב׳ לשלום עם 
פרוסיה, אך החצר לא קיבלה את הצעותיו וב׳ התפטר 
מתפקידו בנובמבר 1758 . באותה שנה העניק לו האפיפיור 
את התואר קארדינאל. ב 1769 נמסד לו שוב תפקיד מדיני: 
ב׳ נתמנה כציר־צרפת בוואטיקאן. מאז עד סוף ימיו ישב 
ברומא ופעל בין השאר לביטולו של מסדר הישועים (ע״ע). 
זכרונותיו ומכתביו ( 1-65 * 161 * 6 68 ז 101 זז 46 ן), שנתפרסמו 
ב 1878 , הם מקור היסטורי חשוב. 

. 1884 ,) 1£1 ! 21 וו 1 ח 0/1 : . 8 111 411121 ? 1 >€ ? 13 ,ת 50 ל 13 ״ 1 .'• 1 

?רניצקי ( 8131110101 ), שמן של שתי משפחות בלתי־קרובות 
של מאגנאטים (אצילים רבי־נכסים) פולניים. אחת 
מהן התייחסה על בית הגריפיס (£ץז 0 ), ואביה היה ויז׳בינטה 
( 3 * 1$ < 1 מ 016 \) מברניצה ( 311106 * 8 ; בנפת קראקוב), הידוע 
משנת 1424 ; השניה (שךגלה נקרא בשם קו׳רצ׳אק) עלתה 
לגדולה באמצע המאה ה 18 . באחוזותיהן של שתי המשפחות 
היו קהילות יהודיות. 

ב׳־גריף היו אדוני קדזלז׳ב ( 17 ק״מ ממערב לטארנופול 
באוקראינה), טיצ׳ין (מדרום לז׳שוב (רישא ביידית] בפר 
לניה), ביליסטוק (ע״ע), טיקוצ׳ין (ממערב לביאליסטוק), 
ועוד. האחרון בבניה של משפחה זו, יאן קלמנס ( 1689 — 
1771 ), נעשה ( 1752 ) המפקד העליון של צבא פולניה וקיבל 
להחזקה עד סוף־ימיו מאחוזות־המלך ( 3 ^ 05 * 513 ) את בז׳הוס־ 
לאו (דרומית־מזרחית לבילוצרקוב), ינוב (ממערב ללבוב), 
מושצ׳יצה (ממערב לטרנוב) וקרוסנו (מחוז ז׳שוב). ב 1763 
תמך ב׳ באוגוסט 111 , המועמד הסאכסוני והרוסי לכתר־ 
פולניה. הוא עמד בראש המפלגה ה״הט&נית", שכם אחד עם 
הראדזיווילים והפ 1 טוצקים, מתנגדיהם של הצ׳רטוריסקים, 
ששאפו לתיקונים. כמרכן היה חבר הקוגפדראציה של רדום 
( 1767 ). ב׳ התיישב באחוזתו ביאליסטוק^ שנעשתה בזמנו 
מרכז האופוזיציה, ונתן את הדחיפה לעלייתה של ביאליסטוק 
לדרגת עיר השובה. 

האחוזות של משפחת ב׳־קלרצ׳אק כללו את פשמישל 
(כיום בפולניה), יאבורוב (מחוז לבוב), בילוצרקוב'וכמה 
עיירות וכפרים בסביבתה (סטאוישצ׳ה ועוד), לובומל (מחוז 
ווליניה), וילאנוב (על־יד וארשה) ועשרות אחוזות אחרות. 
ב 1839 נעשו רוזנים רוסיים. 

ב׳ פרגצישק קסורי ( 1730 — 1819 ), מדינאי ומפקד של 
צבא־פולניה ( 1774 ), היה ידיד מנוער של סטאגיסלאו 
אוגוסט פוניטובסקי, האחרון במלכי־פולניה, שהירבה אח 
עשרו של ב׳ והעלה אותו לגדולה. ב , היה נאמן למלך עד 
שזה האחרון ניסה לצמצם את סמכויותיו כמפקד עליון. 


ב׳ התנגד לחוקת ה 3 במאי 1791 , שהגבילה את זכויות 
השליאכטה (ע״ע פולניה, אצולה) וביחד עם פליכס פוטוצקי 
וסורין ז׳בוצקי׳ כונן את הקונפדראציה בטרגוביצה. ב 1793 
השתתף ב׳ בסים של גרודנו, שביטל את חוקת ה 3 במאי 
ואישר את החלוקה השניה של פולניה. ב 1793 , כשרוב 
אחוזותיו נכללו בשטח הרוסי, כתוצאה מחלוקת־פולניה 
השניה, ויתר על משרתו הפולנית וגעשה גנראל רוסי. ב׳ 
נשא את בת אחותו של פוטיו׳מקין(כנראה, בתה של הקיסרת 
יקאטרינה 11 ) והיה מקורב לחצר הצארית. הוא נחשב לבוגד 
בעמו. 

ב׳ קסאוורי ( 1814 — 1879 ), נכדו של הקודם, היה בעל 
נכסים מרובים בצרפת, שבד. ישב. כעסקן דמ 1 קראטי־ליבראלי 
נלחם בשמרנים ובקלריקאלים ותמך במפעלי המהגרים 
המדיניים הפולניים, כגון העיתון 165 קט 6 ? 165 ) 6 ח 11 נ 1 ״ז־, 
שנערך על־ידי המשורר אדם מיצקביץ׳ (ע״ע). ב׳ ציווה 
לתרגם לפולנית את ה״קול־קורא" של הרב אליהו סולוביצ׳יק 
(פאריס 1879 ), שבא להוכיח, שאין חילוקי־דעות יסודיים בין 
התג״ר והתלמוד, מצד אחד, וביו הברית החדשה, מצד שני, 
ואת ״פתח תשובה״ — קינה (מן המאה ה 17 ) של גבריאל 
שוסבורג על הטבח, שערכו הקוזאקים ביהודי־אוקראינה 
ב 1768 (פאריס 1879 ). 

אנ. ו.—א. אח. 

3 ךניקי ( 86^1x11 ), בתקופה העתיקה — שמן של ערים 
אחדות, שנוסדו (או נוסדו מחדש) ע״י המלכים 
התלמיים ונקראו על שמן של מלכות־מצרים. בין ערים אלו 
יש לציין את ב׳ במפרץ אילת, בקרבת עציון־גבר העתיקה 
(יוסף, קדמ', ח׳, 163 ) ; ב׳ בארץ־ישראל (פחליפלה בדקא- 
פולים); ב׳ בקירגי (קודם לכן: הספרים) ושלוש ערים 
בשם ב׳ על חופו המערבי של ים־סוף, אחת מהן בקרבת 
מיצר באב אל־מנדב ואחת על מפרץ ; 0 מג 6 * ?ס;ו 1£ ס 0 "*^־ 
(=המפרץ הלא־טהור), כיום: אום אל־כתף על־יד לשון 
יבשה קטנה, שמסתיימת בכף (כיום: ראס בנאם). ב׳ אחרונה 
זו, שישבה בקצה הגבול המצרי, היתה הנמל הדרומי ביותר 
של מצרים; בה התרכז המסחר עם דרום־ערב, חבש, אפריקה 
המזרחית והודו, ונוסף על כך שימשה מושב ושוק לחוצבי 
הברקת בהרים שממערב לעיר. העיר נוסדה ע״י תלמי 11 
פילאדלפום ( 275 לפסה״ג). מסוף המאה ה 3 לסד,"נ ואילך 
השתלטו לפרקים על ב׳ ועל מכרות־הברקת שלה שבטים 
נודדים, ביהוד הבלטיים (ממוצא כושי). חציבת הברקת לא 
פסקה כליל אלא'ב 1370 . 

כו־גיקי, ע״ע בנגאזי. 

ןרניקי (^ 8606 ), 1 ) בתם של שלום, אחותו של הורדום, 
וקוסטוברוס האדומי. ב׳ נישאה לאריסטובולוס, בנם 
של הורדוס ומרים החשמונאית, וילדה לו שלושה בנים 
ושתי בנות: הורדוס, שהיה אח״כ מלך כלרןים (ע״ע), 
אגריפם(אח״כ: אגריפס הראשון, ע״ע), ואריסטובולוס; מרים 
והירודיאם, אשתו השניה של הורדום אנטיפאס. ב׳ לא חיתה 
בשלום עם בעלה, שהתגאה במוצאו ממרים החשמונאית, 
והיתה כלי־שרת בידי אמה, שהשיגה על־ידיה ידיעות על 
בעלה, שבהן נסתייעה במזימתה להשניא אותו על הורדום. 
לאחר שהוצא אריסטובולוס להורג ניתנה ב׳ לאשה לתאוךי 1 ן, 
אחיה של דוךיס, אשתו הראשונה של הורדוס ואמו של אנטי־ 
פאטרוס בנו. את סוף ימיה בילתה ב׳ ברומי וידעה להתקרב 



871 


כרנפלד, שמעון—ברנץ, יפי 


872 


ב׳ פירסם מחקרים מפורטים הרבה בהיסטוריה הישראלית, 
שמהם ראוי להזכיר ביהוד את המונוגראפיות "קורא הדורות" 
("האסיף", כרך ד׳), "ר׳ אברהם אבן עזרא" (שם, כרך ו׳) 
ו״דור הולד ודור בא" (ב״כנסת־ישראל", כרך ג׳). חשוב גם 
מאמרו "ר׳ סעדיה גאון" ("אוצר־ד,ספרות", תרנ״ב). ספרו 
"דעת־אלהים"(בשני חלקים) הוא "ספר תולדות הפילוסופיה 
הדתית בישראל״ ( 1899 ) וספרו "בני־עליה", גם־כן בשני 
חלקים, הוא אוסף 
של מונוגראפיות על 
גדולי-ישראל בזמנים 
שונים. כן כתב ב׳ שו¬ 
רה של מונוגראפיות 
על תולדות ההשכלה 
העברית בגרמניה וב- 
גאליציה: "דור חכם" 
( 1896 ), "דור תהפו¬ 
כות" (כנ״ל), "תול¬ 
דות שי״ר״ ( 1899 )— 
מונוגראפיה מפורטת 
על חייו וספריו של 
רש״י רא&ופורט! וק¬ 
רוב לאלו הוא הספר 
"תולדות הריפורמא־ 
ציון הדתית בישראל" 
( 1908 ). יש להזכיר עוד את המונוגראפיות שלו על "מוחמד" 
( 1898 ) ועל ״תולדות מסעי-הצלב״ ( 1899 ). חשוב מהן הוא 
״ספר-הדמעות״, בשלושה חלקים ( 1924 — 1925 ) — על הגזי¬ 
רות, שנגזרו על היהודים, ועל הפרעות והרציחות, שנעשו 
בהם מימי־קדם עד הפרעות באוקראינה של שנות 1919 — 
1921 . ספרו האחרון הגדול בכמות, "מבוא ספרותי-היסטורי 
לכתבי־הקודש״, בשלושה כרכים ( 1923 — 1925 ), הוא קיצוני 
ביותר בהשקפותיו הביקרתיות על התנ״ך בכלל ועל הנביאים 
בפרט (למשל, על הנביא יחזקאל). ב׳ כתב גם ספרים השובים 
בגרמנית : • 3111 [ 11611112611111611 0 ) 1 11 (] ] 11 (] 61 X 11111 נ 1 1x1611 [ 
)■ 11111x161 (״היהודים והיהדות במאה ה 19 ״), 1898 ו - 121 ׳ ז 06 

. 0 ) 6 11118 ) 1611 ) 86 $61116 , ¥6560 ^ 56111 , 1 ) 010 ("התלמוד, מהותו, 

משמעותו, וכר"), 1 1900 - 1611 ) 11 [ 101 ״ 61 ) 0615 16 ) £611 <ע 1 ז £21 
1 מ 11 ) (״לוחמים יהודיים״), 1907 . ב׳ גם תירגם לגרמנית את 
התנ״ך, והתרגום, שנעשה בהתאם למסורת, זכה למהדורות 
הרבה. נוסף על כך היה ב׳ העורך של 4 הקבצים בשם הכולל: 
0015 ) 1611 ) 11 [ 65 [> 60 ־ 016 1.6111 ( 1920 — 1924 ) וחיבר ערכים 
הרבה (בגרמנית) בשביל "האנציקלופדיה היהודיודהרוסית". 
כמויכן פירסם מאמרים פובליציסטיים וביקרתיים מרובים 
ב״השילוח", ב״העולם" וב״הצופה" הווארשאי (בזה האחרת 
היה ב׳ נותן מאמר בשאלות־הזמן מדי יום ביומו). ב' לא 
העשיר את המדע העברי בדעות מקוריות מבוססות ויציבות, 
אבל הירבה להפיץ ידיעות ספרותיות ומדעיות חשובות 
בקהל־המשכילים העברי. ומעלה יתרה היתה לו, לב׳: כל 
הימים עסק בענייני היהודים והיהדות, ואפילו בספריו 
העוסקים בנושאים אנושיים כלליים כ״מוחמד" ו״מסעי- 
הצלב" הוא מטעים ביהוד אותם המאורעות, שיש בהם יחם 
וקשר ליהדות ז ואהבודהיהדות, הוקרתה של תרבותה המקו¬ 
רית והערצתם של אישיר, הדגולים, שהן מורגשות כמעט 
בכל ספריו ומאמריו, חיבבו את הערכים הדתיים והמוסריים 


של ישראל על קהל עברי חשוב של קוראים וסופרים והשפיעו 
ברוח לאומית וציונית על כל תנועת־התחיה בישראל. 

״ספד זכרון לםושרי־ישראל״ לב. סוקולוב. 5 מ׳ 133-131 
(אוטוביוגראפיו!) * י. קלוזנר, יוצרים ובונים. 1 ־ , 298-290 ! 
הנ״ל, אוסוביוגראפיה, ו 2 , 95-94 ! הנ״ל, יוצרי־תקופה 
וממשיכי־תקופה, תשס״ו, עם׳ 161-153 ! מ. י. בן גור יון, 
בשדה-ספר, ח, 52 ־ 63 ! . 4 * 

.(רשימת מאמרים בלתי־שלמה של ב־) 33-35 -תס ,. 610 

י• ק. 

5 רגץ, ('ל□ — 5 ) 821:60 מ ¥11161 \ — ( 1550 — 1597 ), $פן 
■וקארטוגראף הולאנדי. בנעוריו הירבה בנסיעות 
לספרד ולשאר ארצות הים התיכון וב 1595 פירסם, ביחד 
עם פלאנציום ( 1200105 ?), ספד (בצירוף מפות) על הים 
התיכון, שהוא חשוב לתולדות הספנות והקארטוגראפיה. 
לשם גילויה של דרך להודו מצפון לאיראסיה נסע שלוש 
פעמים אל הים, הנקרא כיום על שמו: ים-ב׳ (ע״ע), וגילה 
בנסיעות אלו את אי-הדובים ואת שפיצברגן. במסעו השלישי 
הוכרח לחנות במשך כל החורף של 1596/7 בנובאיה זמליה, 
והיה האדם הלבן הראשון, ששהה חורף שלם בים-הקרח. 
בנסיעתו משם לארצו(בקיץ 1597 ) בסירה פתוחה מת בדרך. 

ברנץ• יוה ן — 602 ז 8 08200 [ — ( 1499 , דיל, מחוז 
וירטמברג — 1570 , שטוטגרט), רפורמיסטן גרמני. 

ב׳ למד באוניברסיטה של היידלברג ( 1514 ) בזמן שלותר 
התחיל בפולמוס שלו נגד הפנסיה הקאתולית. ב 1518 הצטרף 
לקבוצתו של לותר, ועד מהרה נעשה אחד מתעמלניה הרא¬ 
שיים של תנועת-ד,רפורמה, שמתחילה פעל בשבילה בעיקר 
בשוואביד״ — בתמיכתו של אולריד נסיך וירטמברג, ואח״ב 
בתמיכת בנו של נסיך זד" כריסטופר, הניח ב/ מ 1536 ואילך, 
את יסודותיה של הפנסיה הלותראנית במדינתם. משום 
סירובו לחתום על ה״הסכם הזמני״, שהוצע ע״י קרל ¥ 
(ב 1548 ) כדי להשלים בין הפרוטסטאנמים והקאתולים, נרדף 
ב׳ ע״י הקיסר ונמלט לשטוטגארס, שבה נתמנה "ממונה 
ראשי״ () 5 ק 0 ז?-) 05 ז\סז?) של העיר ( 1553 ). ב׳ השתתף עם 
לותר בכינוסים ובוועידות, שקבעו את גורלה של תנועת- 
הרפורמה בגרמניה, ואחרי מותו של לותר היה ב׳ אחד 
ממנהיגיה העיקריים של תנועה זו. ב 1552 הציע את ההשק¬ 
פות של הרפורמאציה בכנס של טרנטו וניסח אותן בחיבורו: 
8162 ) 86 ות 6 ))) ¥11 \ 65510 ) 000 ("הצהרת האמונה של וירטמ" 
ברג"). ב׳ הכין גם את הקאטכיזם הראשון בשביל אנשי- 
הרפורמה (— 01208605,1527 116860 ) 15 ) 08 16$ ) ) 01 ס) 28$ ז? 
1528 ) ואת 60008 !)) 0 0(0556 £8x860 ("תקנון בשביל 
הכמרים הלותראנים״), 1559 . בדיונים על שאלות תאולוגיוח, 
כגון על הדוגמה של האוכאריסטיה, הלד בעקבותיו של 
ליתר. — ב׳ חיבר גם פירוש גרמני לרוב כתבי־הקודש. 

, !!■ 1 ¥ 6(10711x1 הו 00 /) 0 !מ) 6/0 ? 1 <,/> 4 ה! 1 . 3 ./ ,ז 6 ! 61 ]-{ 

. 1949 .. 5 ./ ,) 6611 ) 0 ; 1899 

3 חןץ, ים״ (ברום׳ 6 ק 0 ^ 080 ; 1 מ 6 ק 52 , באנג׳ 82160:5 
562 ), החלק הדרומי-מזרחי של ים-הקרח שמצפון 
לאירופה. גבולותיי הם: בדרום — חופי רוסיה האירופית 
וחוף נ 1 ךוגןה עד נוו־דקם! בצפון— הקצה הצפוני של איי- 
שפיצברגו'וארץ פראבץ־לזף* במזרח — הקצה המזרחי של 
ארץ פראנץ-יוזף ונוביה זמידה! במערב — קו מתוח מגורך 
_קפ דרך אי-ד,דובים לקצה הדרומי של שפיצברגן. שטחו של 
י׳־ב׳ הוא למעלה מ 4 [ 1 מיליון קמ״ר! עמקו בין 100 מ׳ 









■י \ ׳ 








1 יו* 


.*־'׳:׳:י • :. י י•׳••׳ 7 ' ■■־,. ■ ׳■ • •־׳ 

וווווומו וווו 

!י: !••־.־^- 7 י-/' • 


״•׳־: ־;^'.' 


קוינסטאנטין בראנקוש — קבוצת של יצירותיו במוזיאון לאמנות מודרנית בניו־יורק 

(מימיו לשמאל): העלמת פוגאני (ארד), 1913 ; הרך הנולד (ארד), 1920 ; דג (שיש), 1930 ! ציפור במרחב (ארד), 1919 ; מאיאסטרד, (שיש), 1912 




873 


כדנץ, ים־—ברנקייה 


874 


ל 350 מ/ ובמקומות מועטים — קצת יותר מ 400 מ/ סעיף 
של זרם־הגולף, שחו׳דר לתורי, גורם לכך, שי׳־ב/ ביזזוד 
בחלקו הדרומי־מערבי, חם מימים אחרים ברוחב זה. בחוף 
הצפוני של חצי־האי קולה אין המים קופאים בחורף אלא 
לעיתים רחוקות (ע״ע מורמנסק). משום כך אין הספנות 
פוסקת כאן בשום תקופה מתקופות־השנה, והרי-קרח אינם 
צפים בו מדרום לרוחב של ״ 74 ; מצפון לרוחב של ״ 75 עובר 
בי׳־ב׳ זרם קר, שבא מים־הקרח, בכיוון הפוך לזה של זרם- 
הגולף. חום־האויר פוחת לא רק מרחם לצפון, אלא גם 
ממערב למזרח: הטמפראטורה השנתית הממוצעת באי- 
הדובים (הרוחב: ׳ 30 ס 74 ! האורך: ״ 19 ) היא ״ 1.6 -, במפרץ 
טיחאיד. שבארץ פראנץ יוזף (הרוחב: ״ 80 ! האורך: ־׳ 50 ) — 
״ 10.5 - מפני ההתנגשויות של זרמי־האויר בתחומו של ים־ב׳ 
מרובים בו המשקעים והסערות. 

עולם־החי של י׳-ב׳ הוא עשיר. בדרומו החי הוא אטלאנטי! 
בצפונו — ארקטי. יוגקי־־הים (הלווייתנים) התמעטו בו מפני 
הציד המופרז, שנערך עליהם במאות ה 17 — 18 , ביחוד על-ידי 
אנגלים והול אנדים, אבל עדיין יש בו שפע של דגים, 
שניזונים מפלאנקטון ומשמשים מזון לציפרי-הים, המרובים 
כאן, ולאדם. כ 70% משלל הדיג הוא הבאקאלה, כ 19% 
ה 5 טמ £1 ש 8€81 1115 ־ 1111 ! 3 ־ 13 11081 :) 1 זז וכ 3% ההאדנג. 

הספנים הידועים הראשונים בי׳-ב׳ היו הוויקינגים (במאה 
ה 9 ). במאה ה 15 התחילו הרוסים נוסעים דדך ים זה למערב. 
האירופי המערבי הראשון, שחדר לים־ב׳ ( 1596 ), היה וילם 
ברנץ (ע״ע), ועל שמי נקרא הים ב 1853 . כיום עוסקים 
הרוסים במחקר שיטתי של י׳־ב׳ לצרכי הספנות, הדיג 
והטיס. 

א. י. בר. 

קונסט^ט 1 , ( — $1 ב 1 :> 1 ! 3 ז 31111118 ז 5 מס 0 — ( 1876 , 

רומניה — 1957 , פאריס), מראשי הפיסול המודרני. 

כשהיה ב , בן 16 נתקבל כתלמיד לאקאדמיה לאמנות בבוקא־ 
רסט! עשר שנים לאחר מכן (ב 1901 ) עבר לפאריס ולמד 
בביה״ס לאמנויות היפות. ב 1906 פגש את רודן, שב׳ העריצו 
מאוד, ועבד זמן־מה במחיצתו. פאריס נשארה ביתו עד סוף 
ימיו ותמיד נמנה עם ראשוני ה״אסכולה של פאריס", אע״פ 
שלא השתייך לשום זרם אמנותי, ב׳ התעמק הן בצורות של 
הטבע והן באמנות של יוון העתיקה, מצד אחד, ושל עמי- 
אפריקה הפרימיטיוויים, מצד שני. ה״מוזה הישנה", שפיסל 
ב 1906 , עדיין מושפעת מן הפיסול היווני < אך בעיצוב אחד 
של אותו נושא, שביצע לאחר שלוש שבים, כבר ניכרת 
הנטיה להפשטה קיצונית, שנעשתה עיקר בטיגנונוז שהרי 
הפסל בנסח( החדש הוא דמוי־ביצה, ומפרטי־הראש ניתנים 
בו רק רמזים בלבד לחלקים האנאטו׳מיים. ב׳ ראה בביצה 
הן את סמל־החיים והן את שלמות־הצורה, וצורתה חוזרת 
ומ 1 פעת ביצירותיו פעמים הרבה. מתוך סטיה שיטתית מן 
הטבע, תיאר את נושאיו יותר ויותר בצורות־היסויד שלהם, 
ומתוך ויתור גדל והולך על פרטים הגיע (סמוך ל 1915 ) 
ליצירה כמעט־מופשטת. אך תמיד נתן לפסליו שמות, שציינו 
את מקור־השראתו ואת משמעותם הסמלית. יותר מכל יצור 
חי הלהיבו את ב׳ ציפרים, והוא דיבר על מאמציו להבין 
את ״מהות המעוף״. הוא עבד באבן — ביחוד בשיש —, בארד 
ובעץ. הוא הקדיש תשומת־לב מרובה לליטושם של כל 
השטחים — מה שסיפק, אפשר, את שאיפתו לשיכלול. בתקופה 
הראשונה של יצירתו נהג לחרוט על גבי פסליו כמה קווים, 


שנתנו להם אופי של מסכה — נוהג, שמודיליאני קיבל מב׳ 
ונזקק לו בציוריו. אך במרוצת־הזמן נתרכזה כל תשומת־לבו 
של ב׳ בפרופורציות של דמויותיו, שנראו עכשיו כגושים 
אחידים ומעוגלים, ובמשחק־האור על גביהן. כתוצאה מכך 
חסרות רוב יצירותיו נימה אישית, אך כמה מהן מייצגות 
את ההשגים הצרופים ביותר, שאליהם ייתכן להגיע בפיסול 
המודרני. 

מן הידועות שביצירותיו הן: ״הנשיקה״, אבן ( 1908 ! 
בית־הקברות של מונפארנאם, פאריס)! "מוזה ישנוד, ארד 
( 1909 ! המוזיאון לאמנות מודרנית, שם)! "פנגווינים", שיש 
( 1914 , אוסף ארנסברג, פילאדלפיה)! "הבן החוזר בתשובה", 
עץ ( 1915 , שם)! ״לדה״, ארד ( 1920 )! "הרך הנולד", ארד 
( 1920 , המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו־יודק)! "גופו של 
עלם״, עץ ( 1922 , אוסף ארנברג)! "גופה של עלמה", אוגיכס 
( 1922 , מוזיאון גוגנהיים, ניו־יורק)! ״תרנגול״. ארד ( 1924 . 
המוזיאון לאמנות מודרנית, פאריס)! "ציפור במרחב", ארד 
( 1926 , המוזיאון לאמנות מודרנית, ניריורק)! "דג", שיש 
( 1930 , שם)! ״ציפור במרחב״, ארד ( 1926 , מוזיאון גוגג־ 
היים)! ״כלב־ים״, שיש ( 1943 , המוזיאון לאמנות מודרנית, 
פאריס).— רוב רובה של יצירת־ב׳ נמצא באספים אמריקנים. 
ב 1937 תיכנן ב׳ "היכל-עיון" בשביל המאהאראג׳ה של 
אינדור. 

שליחותו של ב׳ היתה להחזיר את הפיסול לתיאור צורות־ 
היסוד של הטבע ולשחרר אותו מן ההגבלות הספרותיות 
והקלאסיציסטיות, שבהם הוגבל במרוצת־הדורות. השפעתו 
של ב׳ על פסלי־זמנו היתה מרחקת לכת. 

£0011411071 07% : 5041 (71x470 ׳(־!ג 1 זס?זמ^מ 00 ,•ןש> 1 :> 1 ש¥\- 1103 מ! 3 > . 0 

. 1955 ,) 00 <)$ /) 1 ז 3 )* ¥01141 * 11 

ע. י.־ה. 

ברנקייה ( 113 ״זן)מ 3 -ד 831 ), עיר-הגמל הראשית של קולומ¬ 
ביה! יושבת על נהר-מגדלנה — עורק־התחבורה 
העיקרי של המדינה —, כ 11 ק״מ משפכו לים הקאריבי. מספר 
תושביה: כססס, 285 (אומדן ל 1952 ). ב׳ קשורה לעיר־הבידה 
בוגוטה (הרחוקה ממנה 720 ק״מ בקו ישד) בספנות־הנהר 
ובמס״ב! וכן היא קשורה בבירה, ובמרכזים כלכליים חשו¬ 
בים אחרים שבמדינה, בכבישים ובקווי-אויר. ב' היא תחנת־ 
תעופה בעלת חשיבות בינלאומית. 

אקלימה של ב׳ חם — ״ 27 בממוצע השנתי ללא תמורות 
עונתיות גדולות — ולח. הנמל הוכשר ב 1935 לספינות־ים 
עד לנפח של 10,000 טון. קודם לכן היתה ב׳ רק נמל־הנהר 
האחרון של קולומביה ומשם היו המטענים מועברים לפואדטו 
קולומביה, הרחוקה מב' כ 20 ק״מ. דרך ב׳ עוברת יותר 
ממחצית סחר־החוץ של המדינה (ע״ע קולומביה, הכלכלה), 
ביצוא (בעיקר קפה ועצים) וביבוא (בעיקר מכוניות ומכונות) 
כאחד. 

ב׳ היא גם נמל־דיג חשוב. מן התנועה בנמל ומן המסחר, 
הקשור בו, בא רוב הכנסתה של ב׳. כן יש בה תעשיר, 
מפותחת: טוויה ואריגה של כותנה וסיבי צלולוזה (זהורית), 
נסירת עצים, מלט וחמרי־בניין אחרים, מוצדי־ברזל, זכוכית, 
נעליים, כובעים ושוקולאדה, וכן יש בה בתי מבשל-שכר 
ומספנות לתיקון־ספינות. — ב׳ בנויה לפי תכנית תשבצית. 
מרובים בה הגנים הציבוריים. ההבדלים ברמת־החיים בין ׳ 
אוכלוסיה מתבלטים בשכונותיה: חווילות-עשירים מזר, 
וצריפי-קנים לדלת־העם מזה. 



879 


ברנד, ייוםן 8 חיים—ברנד, קלוד 


880 


בחנוכה תרפ״א השתתף בוועידת־הי 0 (ד של ההתדרות 
העובדים העברית הכללית. לסוף חזר לתל־אביב ונתיישב 
בשכונה ערבית סמוך לה. בפרע 1 ת, שפרעו הערבים ביהודים 
בניסן תרפ״א, נרצח ב׳ על־ידי ערבי בכ״ד בניסן, תדפ״א 
( 2 במאי, 1921 ). 

11 . ב׳ הוא הפסימיסטי ביותר שבכל המספרים והמשוררים 
של הספרות העברית החדשה. הוא אינו רואה את בת־הצחוק 
שעל־פני הבריאה וכמעט אינו מתאר בני־אדם עליזים ומאד 
שרים. תיאורי־נוף ראויים לשם זה כמעט אין בחיבוריו כלל, 
והטיפוסים החיוביים שבהם הם המעונים ביותר והסובלים 
ביותר. את חיי־ישראל בגלות של מזרח־אירופה ראה רק 
כ״עמק עכ(ר" (השם של ספרו הראשון, עיין למעלה) — 
כתהום אפלה, שאין בבזקת לתוכה אף קרן־אור אחת. אף 
פעם לא עמד ב׳ בסיפוריו על המאור שביהדות, על הכוחות 
הרוחנים העצומים, שנתגלו במלחמת־הקיום של ישראל- 
האומה ושל ישדאל-הפרט, הגטו היהודי אינו בעיניו אלא 
מרתף חשוך, שבו נאבקים צללי־אדם על קיומם החמרי 
ומוצאים להם בחיי־העוני שלהם סיפוק רוחני בפילפולי־הבל 
ובאמונות תפלות. אין שגב של שירה ואין לשון עשירה ביותר 
בסיפוריו של ב/ אבל יש בהם ציוריות מפליאה בכל הנוגע 
לתיאור של פרטים ראליים ויש בהם פסיכולוגיה דקה ועמו¬ 
קה של אישים תלושים ומוזרים, שהם "גיבורי״־סיפוריו 
ו״גיבורותיהם". הסיפור השלם ביותר מנקודת־מבט אמנותית 
ורעיונית של ב׳ הוא "מסביב לנקודה", ואף בו הגיבור 
הראשי, דויד ו ב סקי, הוא ספקן לאין מוצא, מתייאש 
ממדבר־החיים ומבקש מפלט במוות, והגיבור השני, א ב ד מ¬ 
ס וי ן, הכותב עברית למחית אי־אמונתו בעתידן של הלשון 
העברית וספרותה, והמבקש פתרון לחידת־החיים — ואינו 
מוצא, מסיים בשיגעון, ואילו הגיבורה של הרומאן "מסביב 
לנקודה", חוה בל ומין, הדמות הסימפאתית והשלמה 
ברוחה, היא מתבוללת דוקה, שמתנגדת לעברית ולציונות. 
היצירה העמוקה ביותר מצידה הרעיוני של ב׳ היא 
״מעבר לגבולין״ — מחזה מחיי-היהודים ברובע וייטצ׳פל 
שבלונדון, שיש בו טיפוס של בעל־מסתורין עמוק — 
חזקוני) אבל הוא גמגמן ושתקן ועם כל עמקות־ 
הקונצפציה שבטיפוס זה הוא עובר לפנינו כצל. והמחזה 
כולו — אף בו מתוארים חיים עניים ומדוכדכים, חיים ללא- 
חיים, שאף הרעיון הציוני, רעיודהתחיה, ששינה את כל 
תהליד-ההיסטוריה של האומה הישראלית בגלותה, לא רומם 
ולא העשיר אותם, לפי תפיסתו של ב , , ולא האיר את 
מחשכיהם. ב׳ ראה גם בארץ את ההווה — המשך־ 
הגלות— ולא את המתהווה —ניצנים של תחיה, שיש בהם 
יעוד, תקוה ואחרית. אפילו יצירתו הגדולה האחרונה, שיצר 
בארץ ב 1913 — 1919 , "שכול וכשלון", אין בה אף תקווה קלה 
לטוב והיא מלאה נבואות שחורות על ירושלים ועתידותיה, 
שלאחר 30 שנה נתבדו רובן ככולן. פסימיות זו ניכרת היטב 
גם בפובליציסטיקה של ב ׳ , אלא שכאן לבשה עפ״ר צורה 
של ביקורת חריפה ומרירה על הרבה מן התופעות בחיי- 
ישראל בהווה ובעבר, ובכללן תופעות, שנחשבו כמקודשות 
באומה ז והיחס של ביטול אל ה״אב שבשמים" ואל הדת 
והיעוד המשיחי כולו, שגילה ב׳ באחד ממאמריו ב״הפועל 
הצעיר", אף גרם למחאה חריפה נגדו מצד אחד־העם במאמרו 
"תורה מציון" ולהצעתו, שהוועד של חובבי־ציון יפסיק את 
תמיכתו החמרית בעיתון, שבו נדפס מאמר זה, מפני שאחד* 
העם חשש להשפעתם המזקת של מאמרים ממין זה. 


ואף־על־פי-כן לא גרמו הפסימיזם והיאוש של ב׳ רעה 
לדורו. האמת הגדולה שבציודי-השלילה שלו, החדירה העמוקה 
לנפשות־הגיבורים שבסיפוריו, התפיסה העמוקה של הקטנות 
והניוון שבחיים הגלותיים והגלותיים־למחצה, והתיאור הראלי 
של הסבל והצער הכללי והפרטי של ישראל, גילוים של 
הליקויים המסובנים שביהדות לכל צורותיה, העוז והאומץ 
להציג ערומה גם את האינטליגנציה הסוציאליסטית המת¬ 
בוללת והמתבוללת־למחצה, התיאורים מלאי־הלעג החריף 
של ה״דיסקוסיות" הריקניות והפלפלניות של הסוציאליסטים 
הגלותיים מישראל, הזרים לעמם ולתורתו והמגלים אי־הבנה 
במצב המיוחד של ישראל בין הגויים, ביחד עם מלחמתו 
החיובית של ב׳ על עבודה עברית ועל פרודוקטיוויזאציה של 
המוני ישראל בארצם— כל אלה הפכו את ההערכה השלילית 
של חיי-היהודים בגולה ושל גילויי־הגלות בארץ־ישראל 
לפעולה חיובית: הם חיזקו את התהליך של שינוי־ערכים, 
שהביא לידי תחיית העם והארץ. 

שמונה כרכים של ״כל כתבי־ברנר״ ( 1924 — 1930 ) ושני 
כרכים של ״אגרות־ברנר״ ( 1941 ) יצאו בעריכת מנחם פוז- 
נאנסקי, והרבה מסיפוריו הקטנים והגדולים ניתרגמו ללשונות 
שונות. על שמו נקראים היישוב הקיבוצי בישראל "גבעת 
ב׳", רחובות בת״א ובערים אחרות בישראל, בתי־ספר ומוס¬ 
דות תרבותיים וציבוריים שונים בישראל (ביחוד של 
הסתדרות העובדים הכללית) ובחו״ל. 

י. קלוזנר, ספרותנו, השילוח, וזע, 175-171 ; הג״ל, עם וארץ 
קמים לתחיח, 1 *, תש״ד, 156-155 ! א. ז. רבינוביץ, י. ח. כ. 
(תרפ״ח)! ד. א. פרידסאן, י. ח. ב., אישיותו ויצירתו 
(תדפ״ג)! הלל ציסלין, י. ח. 41 , התקופה, עוא-עא, 643-616 ! 

א. ביילין, י. ח. ב. בלונדון, שם, שם, עמ׳ 671-646 ! הג״ל, 

י. ח. ב. בתקופת ״המעורר״, מרחביה 1943 ! מ. קושניד, 

י. ח. ב., מבחר דברי־זנרונות, תש״ד! י. יערי (פולסקין), 
מהיי י. ח. ב., תרפ״ח! י. קופלביץ, בדורו של ביאליק. 
תש״ג, 279-229 ! מ. י. ברדיצ׳בסקי, ״הזמן החדשי״, זו, 1905 , 
252-249 ! אב. גולדברג, ספרות ואמנות, תרפ״ט, 203-184 ! 

ר. כצנלסון, מסות ורשימות, תש״י! מ. פוזננסקי, מבוא 
לאגרות י. ח. ברנד, כרך א/ תש״א. 

י• ק¬ 

ברנו¬, כןלוד — 4 ז 61-03 ט 0131146 — ( 1813 , סן־ז׳ילין 
[מ 1-711116 ת 831 ], דפט. ולו — 1878 , פאריס), פיסיר 
לוג צרפתי! ממניחי־היסוד של הביולוגיה הניסויית, הביו¬ 
כימיה והמחקר הרפואי המדעי החדיש ומחלוצי החשיבה 
הביולוגית־הפילוסופית החדישה. "קלוד ב׳ לא היה פיסיולוג 
סתם — הוא היה הפיסיולוגיה עצמה" (מהספדו של ז׳.־ב. 
דימה על ב׳). 

ב׳ חיה בן למשפחת כורמים ויוגבים עניים, ובילדותו 
נתייתם מאביו, סייע בידו הכומר של עיירתו, שהכניס אותו 
לבי״ס ישועי. רוב מוריו של ב׳ היו כמרים, אך כבר בבחרותו 
נטש את האמונה הדתית. הוא התחיל עובד כעוזר לרוקח 
בליון, אלא שעם זה נמשך לספרות, חיבר 2 מחזות (מעוטי- 
ערך) והשתדל להעלותם על בימת-תיאטרון! לשם כך נסע 
לפאריס, כשהוא מצוייר בהמלצה של הכומר מורו. משנכשלו 
מאמציו בתחומי הספרות והתיאטרון פנה — מתוך מחסור 
וקשיים מרובים — ללימוד הרפואה בכוונה לחזור כרופא 
כפרי לעיידת־מולדתו. מעתיד זה ניצל הודות למורו ממדי 
(ע״ע), שהכיר בכשרונותיו ומינהו כעוזרו! השפעתו של 
מז׳נךי על ב׳ היתה מרובה מאד. ב , לא הצליח ביותר 
כרופא־חולים, ולעומת זה הצטיין מלכתחילה כחוקר. ב 1847 
נתמנה כסגנו* של ממדי ב 06 ת 3 ז? 46 0011656 , וב 1855 
ירש את כסאו כפרופסור לרפואה. ב 1854 הוקמה בשבילו גם 



881 


ברנד, ר,לוד 


882 


קאתדרה לסיסיולוגיה ניסויית בסורבונה, שבד, החזיק עד 
1868 , כשהוכרח — מחמת חולי — להפסיק את עבודתו 
הניסויית במעבדה! ב׳ נתמנה אז פרופסור לפיסיולוגיה 
כללית בבית־הנכות למדעי־הטבע שעל־יד ה 0165 13x0110 
130165 ?, נתקבל כחבר באקאדמיה הצרפתית, וב 1869 בעשה 
סנאטור ע״י נאפוליון 111 . בזקנתו היה ב׳ מאנשי־המדע 
הנערצים ביותר בצרפת, ואף בארצות אחרות. כשמת החליט 
הפארלאמנט, ע״פ הצעת במבטה (ע״ע); לערוד לו לוויה 
לאומית־ממלכתית. 

חייו הפרטיים של ב׳ היו קשים ומלאי־רוגז. הוא לא 
זכה לשלום־בית וב 1869 נפרד מאשתו — בת־רופא, קאתולית 
אדוקה וצרת־אופק —, לאחר שהיה נשוי לה 25 שנים. 
מארבעת ילדיהם מתו שניים בילדותם, ושתי בנותיו הלכו 
אחר אמן, אע״ם שקיימו יחסי־חיבה גם עם אביהן. ב׳ המזדקן 
וידוע־החולי חי חיי-בדידות ובילה תקופות ממושכות באחו¬ 
זה הקטנה, שירש מהוריו! גם יחסיו האישיים עם רוב 
חבריו היו בדרך כלל קרירים, למרות ההערצה המרובה 
שזכה לה מצידם כאיש־מדע. בשנות-חייו האחרונות היה 
קשור קשוי־ידידות לימודיה משכלת יוצאת-רוסיד" הגב׳ 
רפלוביץ׳, אשתו של באנקאי בפאריס, שטרקלינה שימש 
בית־ועד לאנשי־רוח. כ 500 מכתבים, שכתב לה ב׳ ב 1868 — 
1878 , נתפרסמו בזמן האחרון, והם כוללים חומר חשוב 
להכרת אישיותו. 

ב׳ גדול כפיסיולוג וכביולוג — הן מבחינת המתודה 
ודדכי־החשיבה שחידש דהן מבחינת השגיו הניסוייים. מגמת 
מפעל־חייו — שהושגה במידה מרובה — היתה עשיית 
הפיסיולוגיה למדע מדוייק ע״י העברת עבודת-המחקר הפי¬ 
סיולוגית מפסי התצפית וההסתכלות בתופעות־החיים (כפי 
שהיה נהוג עד ימיו בכל ענפי הביולוגיה) אל פסי הניסוי 
המתוכנן — בדומה לשיטות־העבודה של הפיסיקה והכימיה. 
אמנם ב׳ קיבל גישה זו מרבו מאז׳אנדי, אלא ששיכלל ופיתח 
אותה, וביחוד — שיווה לה אופי של שיטה ועשה אותה 
שלסת בפיסיולוגיד! (- 6016 וו! 13 16 > 6 [>! 611 ' 1 3 111011011 ) 101x0 
0106 6x061-1016111:316 ["מבוא לחקר הרפואה הניסויית"], 
1865 — מספרי־היסוד וספרי-המופת של המדע הרפואי ושל 
הביולוגיה החדישה). עם זה היה ב' המבסס של *הפיסיולוגיה 
הכללית״( 86061-316 51010816 ץ 11 ק) כמקצוע בפני-עצמו, שהוא 
בעל מתודות ניסוייות וקטגוריות־חשיבה מיוחדות, ואינו 
ענף של הכימיה (כפי שהיה סבור ליביג [ע״ע]). ב׳ הכיר, 
שהעצמים המשמשים נושאים למחקר הפיסיולוגי אינם 
חמרים כימיים אלא יחידות אנאטומיות־היסטולוגיות, שהן 
מורכבות מהמרים אלה! במובן זה היה מפעלו של ב׳ הצד- 
שכנגד הפונקציונאלי למפעל המורפולוגי, שביצע באותן 
השנים עצמן וירכו (ע״ע) ב״פאתולוגיה הצלולארית" שלו. 

השגיו הכבירים של ב׳ בביולוגיה הניסויית הם: 

1 . הבהרת פעולת-העיכול של מיץ־הלבלב• ב׳ הכיר, 
שהעיכול המבוצע ע״י הרוק בפה וע״י מיץ־הקיבה בקיבה 
אינו אלא פעולת־הכנה לעיקרו של העיכול, המתרחש במעי 
בהשפעת מיץ־הלבלב! זה האחרון מכיל אנזימים, שספרקים 
את השומן לגליצרין וחומצות־שומן ואת העמילן לסוכר 
וממוססים את החלבון (ב׳ לא יכול חיה לדעת, שמוצריו של 
פירוק אחרון זה הן חומצות אמיניות בלבד) ( 5110 16 - 501 

6 61 500 1616 <1305 13 0111X11100 ״!> 8380-1 ["על מיץ־הקיבד, 

ותפקידו בהזנה״], 1843 ). 



קלוד ברנאר טציג ניסוי פיסיולוגי לפני חבריו (צי 5 !ם ם 1868 ) 


2 . הנחת היסוד לתורת חילוף־החומר של חסו- 
כ ר ומקומו של ה ג ל י ק ו ג ן בחילוף זה. עד זמנו של ב׳ 
שלטה בפיסיולוגיה' הדעה, שתהליכי-בגיה (סינתזה) של 
התרכובות המסובכות של החומר החי מחמדים פשוטים מהם 
אינם מתרחשים אלא בצמח בלבד, ואילו בע״ח מקבל את 
התרכובות הללו במזונו ואינו מסוגל לבצע בהן אלא תהליכי־ 
סתירה (פירוק) בלבד. ב' גילה, שמוצאו של סוכר־הדם אינו 
בסוכר שבמזון דוקה, אלא שהוא מופרש מן הכבד! אחר 
עבודה של 10 שנים גילה ב 1857 את חג ל יק וגן (ע״ע) 
והוכיח שהוא נוצר בכבד החי מן הסובר וחוזר ומתפרק 
לסוכר גם מחוץ למערכת תהליכי־החיים ( 0001/6116 006 ! 511 

11101610 ) 0001100 <111 £016, 00051(16X6 0001016 01£306 0X0 ) 

016 013116x6 500x66 ["על תיפקוד חדש של הכבד, מבחינתו 
כאבר מייצר חומר סופרי״], 1853 ). בזה הוכח, שתהליכי 
בניה וסתירה (אנאבוליזם וקאטאבוליזם) משולבים זה בזה 
בכל היצורים החיים, ובכללם בעה״ח, ומצטרפים לתהליך 
רציף ומתמיד של התהוות הרקמה החיה ובליתה. בזה הונח 
היסוד לביוכימיה החדישה כולה. 

3 . בתגלית של הפרשת סוכר מן הכבד אל הדם כלול 
למעשה גילוי ההפרשה הפנימית (אע״פ שבמקרה 
זה החומר המופרש אינו הורמון — מושג, שנתחדש רק אחר 
מותו של ב׳). 

4 . ממחקריו על הלבלב והכבד עמד ב׳ על השפעתה 
של מערכת־העצבים על העיכול וההפרשה. ב 1858 גילה אח 
ה 116 >!> 01 (״הדקירה״) — גרימת תופעות של מחלת־הסוכר 
ע״י פגיעה במנגנון עצבי מרכזי שבמוח המארך. בניסוי זה, 
יחד עם שאר המחקרים על הגליקוגן, דרכי יצירתו והפיכתו 
לסופר, גלומים העקרונות של חקר ההסדר של סוכר־הדם 
וה 0 כרת ( 30101316 016 ^ 008 ^ 81 13 61 11311616 ) 16 5110 1,65005 
[״שיעורים בספרת ובגליקוגנזה בבע״ח״], 1877 ). 

5 . גילוי הוזומוטורים (ע״ע מחזור הדם) — שב׳ 
הכיר במציאותם, כששם לב לתופעת ההתחממות של אבר 
אחר כריתת העצב המוביל אליו. ב׳ תיאר את השליטה 
העצבית במתח (לחץ) של צינורות־הדם ואת כוחו של 
מכאניזם זה בהסדר חום־הגוף (-״ 0113161 13 - 810 1,65008 
301x0316 [״שיעורים בחום בעה״ח״]״ 1876 ). 

6 . מחקרים בפאתולוגיה וטוכסיקולוגיה, ביחוד בפעולת 
הקורויה (ע״ע) והפחמן החד־חמצני (- 30 165 !ס $ 1,65005 
651(165101(165 61 !'350117x16 ["שיעורים בחמרים אנסתטיים 
ובחנק״], 1875 ). 


883 


ברנד, ?!לוד 


884 


בתחום הביולוגיה העיונית היה ב׳ מי שהביא לידי חיסולו 
של התפיסות הוויטאליסטיות מיסודו של בישר, (ע״ע)׳ 
שעדייו היו רווחות בשעתו בביולוגיה הצרפתית. מגמתו 
המוצהרת של ב׳ היתה השלטתה של תפיסה נאטוראליסטית־ 
מכאניסטית במחקר הביולוגי, מתור ראיית הסיבות הפועלות 
בלבד, ומתוך דחיה גמורה של כל הסבר מילולי ובל 
שימוש במונחים שאינם מביעים מושגים׳ מוגדרים ומדוייקים, 
כגון המונחים "חיים", "כודדהחיים׳/ "פעילות חיונית" וכד׳. 
ב׳ בא לכלל ההכרה — שנעשתה נחלת הביולוגיה החדישה 
כולה ש״חיים" אינם ניתנים להגדרה ולפיכך אינם יכולים 
לשמש קאטגוריה של המחקר המדעי. אך ב׳ הסתייג גם מן 
הספקנות — הקרובה לניהיליזם — של רבו מאז׳אנדי: אם 
אי־אפשר, לפי ב׳, להגדיר את החיים, הרי אפשר להכיר 
ולבחון את תופעות־החיים ולברר מבחינה מדעית את כל 
המערך של הקשרים הפונקציונאליים שבינן לבין עצמן 
ושבינן לבין העולם המקיף אותן — בדומה לבחינה, שבו¬ 
חנות הפיסיקה והכימיה את העולם הדומם. ב׳ קבע לפיסיו־ 
לוגיה פרוגראמה, שהוא עצמו קרא לה "דטרמיניזם" ושראה 
אותה כמתרחקת מן ה״ויטאליזם" ומן ה״מאטריאליזם" כאחד. 
היא מושתתת על ההנחה, שאף האורגאניזמים החיים 
כפופים לחוקיות של הטבע האי־אורגאני ושהם מתקיימים 
בזכות שילובים הדדיים וקבועים של גורמים פיסיקו־כימיים. 
כל תהליך וכל תופעה בחיים נקבעים על־ידי מערך מסויים 
של גורמים כאלה, שהוא סיבתם הפועלת, ואין להסבירם 
על־ידי הנחת סיבה תכליתית. אך ב׳ נזהר מפני ההכללה 
המאטריאליסטית־מבאניסטית, הסעמדת את החיים בכל הקפם 
ובשלמותם על סיבתיות זו בלבד. הוא הטעים, שדבריו 
מכוונים לסיבה הקרובה של כל תופעת־חיים כשלעצמה, 
ואילו בחיים בכללותם מורגשת כיווניות, מגמתיות ותכלי¬ 
תיות, שבלעדיהן אין לתפוס את החיים כלל! אלא שכיווניות 
זו ( 0106 ) 11060 >: 16 ) 1 ־ 1 ) אינה נתפסת במתודה המדעית, ואין 
הפיסיולוגיה רשאית להסתמך עליה 'בהסברת התהליכים 
והתופעות, שהיא בוחנת. 

מתוך גישה זו עירער ב/ למשל, על תורת התסיסה 
(ע״ע) של חברו הגדול פסטר (ע״ע). ב׳ הטעים, שההסברה 
הוויטאליסטית של התסיסה ע״י "חיי" תאי-השמרים אינה 
מסברת כלום: על כרחנו עלינו לבקש את סיבת התסיסה 
בגורם מתחום "המערך הפיסיקו־כימי" (- 0 :> 31 ץ! 1 ת 106 ) 00 ׳£> 
1116 ) 01111111 ), שאפשר להגדירו באותו דיוק עצמו שבו מוגדרת 
הקאטאליזה ע״י פלאטינה בראקציות כימיות! אירוע כימי 
(הפיכת סוכר לכוהל) מחייב את פעולתו של גורם כימי 
ססויים. בזה כפר ב׳ ביסודות ההבדלה בין "פרמנטים מאורג¬ 
נים" ו״אנזימים לא־מאורגנים", שהיתר. רווחת בימיו ואף 
זמן מרובה אחריו. הוא צפה מראש את אפשרות התסיסה 
ללא-תאים, שנתגלתה בפועל רק בדור שאחריו ע״י בוכנר 
(ע״ע) ז לפיכך יש לראות בב׳ גם את חלוצה של האנזימו- 
לוגיה החדישה. 

תרומתו החשובה ביותר של ב׳ למחשבה הביולוגית 
כלולה ברעיון ״הסביבה הפנימית״ (: 16111 מ ^״ 1 1111611 ״), 
שהובע על־ידיו לראשונה ב 1855 . ב׳ הקדים ביובל־שנים את 
השיטות "האורגאניזמיות" וה״הוליסטיות" של הביולוגיה 
החדישה בהכרתו הברורה, שהאורגאניזם אינו צירוף של 
מכאניזמים פועלים במסגרת התנאים, הנקבעים ע״י הכוחות 
והגורמים של הסביבה, אלא הוא י ח י ד ה א ח ת, שאחדותה 


ואחידותה מותנות בעיצובה של "סביבה פנימית" עצמית 
ועצמאית, של מערך מיוחד של גורמים פיסיקו־כימיים, 
שבו — ובו בלבד — מקויימות הפונקציות של המכאניזמים 
החלקיים ושהוא יציב במידה מרובה בפני השפעת גורמי- 
חוץ ואינו משתנה מחמת שינוייהם. את הכרתו זו ביטא 

במשפט: ״ 11110 ) 0011 13 631 6016110 )״ 1 1111611 ״ 111 ) 13. £1X116 

111116 6 ״י 13 16 ! ("יציבות הסביבה הפנימית היא התנאי 
לחיים החפשים״) — בניגוד חריף למשפטו של הרברט ספגסר 
(ע״ע) על החיים כ״התאמה מתמידה של יחסי־פנים ליחסי־ 
חח". במשפטו של ב׳ נעוצים שרשיהן של כל התורות 
החדישות על ההומאוסטזה (ע״ע) באורגאניזם ועל האוטו¬ 
נומיה של החיים. לפי ב׳, האורגאניזם הוא ישות יחידה במינה 
בעולם הגופים: כל גילויי פעילותו — החיים — מכוונים 
למילויה של משימה אחת — קיום תנאי־החיים בסביבתו 
הפנימית! אולם — שלא כדעת הוויטאליסטים — ממלא 
האורגאניזם משימה זו לא הודות לגורם תכליתי, אלא ע״י 
שימוש נאות במכאניזם מסויים, הכפוף לכל חוקי הטבע 
הדומם. בתפיסת האורגאניזם כמכאגיזם משיג תכלית קרוב 
ב׳ לאבי הביולוגיה — אריסטו (ע״ע). 

ארבעה גילויים רואה ב׳ ביסודיים לחיים: התארגנות 

( 1011 ) 153 ״ 00£3 ), הולדה (" 10 ) 603 ״ 6 §), הזנה ( 0111011 ) 11 ״) , 

התפתחות (״ 0111110 ^ 6 ). האחרון — המתגלם בהפיכת הנבט 
לעובר וממנו לאורגאניזם המושלם — הוא, לדעתו, האפייני 
ביותר לחיים וגם התופעה שקשה ביותר להסבירה הסבר 
מכאני. ב׳ צפה מראש את בעיותיה של מכאניקת־ההתפתחות 
(האמבריולוגיה הניסויית) של המאה ה 20 (ע״ע התפתחות). 

בצרפת מקובל לדבר על "פילוסופיה" של ב/ אך ספק 
הוא אם יש הצדקה לכך. במרכז של תפיסת־עולמו עמד 
המדע, שעיקרו היה בשביל ב׳ — הבחנת העובדות, אלא 
שבניגוד למאז׳אנדי הכיר גם בצורך ההכרחי בהיפותזות 
ובתאוריות: "לא העובדות הן המדע, אלא המסקנות המוס¬ 

קות מהן" ( 00315 , 5 ) £31 168 5 ״ 13 ) 135 | 6 ] 515 ״ 00 6 ״ 006 5016 13 
1106 ״ 6 ״ס , ״!) 065 ״ 116 !> 56 ״ 00 165 5 ״ 43 ). עם זה נמנע בהק¬ 

פדה מלהעלות את ההכרות המדעיות לדרגת אמיתות מטא¬ 
פיסיות והטיל ספק באפשרות לפתור את בעיוודהיסוד של 
הפילוסופיה באמצעות המדע — וגם בכל דרך אחרת. הוא 
כפר באמונה הדתית וראה את עצמו קרוב לפוזיטיוויזם של 
קונט (ע״ע)! כמותו ראה במדע ערך עליון, אלא שלא עשה 
אותו תחליף לדת ולא חזה בו פתרון לכל בעיות־האדם ולא 
ערובה ל״קידמה". ה״דטרמיניזם" של ב׳ (עי׳ למעלה) היה 
מתודולוגי ולא מטאפיסי: הוא התייחס ל״סיבות הקרובות" 
של התופעות הנחקרות במדע, ואילו לגבי כלל־המציאות 
גילה ב׳ את דעתו, שהוא חש במציאותה של "סיבה ראשונה", 
שהיא גורם תכליתי ומכון, אלא שאינו מוצא הוכחה מדעית 
למציאותה. ספקנותו באה לידי ביטוי גם בעמדתו המדינית, 
שלא היתה בדורה כל צרכה! הוא נטה לשמרנות, אך לא 
משום דבקות במשטר החברותי הישן, אלא משום הטלת 
ספק באידיאלים ובסיסמות של המהפכה, שלא היו בעיניו 
אלא מלים ריקות חסרות משמעות מדוייקת, ובן משום אי- 
האימון שרחש אל ההמונים, נושאי המהפכה. פסימיזם זה 
הרחיק אותו מרוב חבריו, למשל מברתלו (ע״ע), חסידה 
הנלהב של ה״קידמה" הרוחנית והחברותית. יתכן, שספקנות 
זו ביחס לרעיון ה״קידמה״ גיוונה — שלא מדעתו — גם את 
עמדתו ביחס לבעיית האוולוציה בביולוגיה והיתה אחת מן 



885 


ברנר, קלוד—ברנר, שרה 


886 


הסיבות לדבר, שב׳ — בדומה לפאסטר — דחה את תורת 
דארווין. אך גם אל פאסטר לא נתקשר ב׳ בידידות של 
ממש, אע״ם שב׳ "גילה" את פאסטר, היה מן הראשונים, 
שקיבלו את תורתו בדבר התהוות החי מן החי בלבד, ופעל 
עמו במחיצה אחת במשך כ 20 שנה. מסתבר, שלכך גרם — 
בין השאר — גם הניגוד בין האדיקות הקאתולית של פאסטר 

ובין חפשיותו של ב׳. 

ביטויי השקפותיו הפילוסופיות של ב׳ מפוזרים בכל 
כתביו. לבעיית המדע, המתודה שלו ומקומו בעולמו של 
0£ מ 501£ 3 ^ 1 ("המדע £x ז£נן x האדם מוקדש הספר ^ 31 ^ 1 ^ 1£ מ 
הניסויי״), 1878 . שני אספים של כתבים סילוסופיים מעזבונו 
של ב׳ יצאו לאור רק כ 60 שנה אחר מותו: 111£ < 11110501 ק 
.(1938 ,1936 ) ו 5££5 ״£? (״עיונים״ ) 

861 0501/75 ' 7 , 113101261 . 0 ; 1881 ,. 8 . 01 15 > 0501/75 ' 7 , 1 ־ 

<15 01. 8., 1881; 11. ?05161, 7/15 £1/6 0/ 01 . 8., 1899; 

].-! 15 > 175 /$ס 11105 /$ 70 , 61 ו 31 ז 0865 .[ ; 1925 ,. 8 07 . 3016 ? ״ 

01 . 8 .. 1937; 1 0103 ■ 0 . 11 .( ; 1937 ,. 8 . 01 , 06111011116 ״ - 

8X63, 01. 8., 8/1^57010^151, 1939; £. 01111X0111, 01 . 8.: 50 
050, 5071 7X0070, 50 $111105017/115, 1941; 8. 113111136, 01. 8., 

• 1942; 13, 01. 8.. 1954; 11. 00131 75715 ) 70 , 3 ־ x0 515 01. 8., 
1945; 8. 56X111130^65 , 70 (7/111050(71115 <15 01. 8., 1949; 

]. 11. 010151631421 .ס X15, 01. 8. 07111 1/15 81(/571771571101 
\15! 11011 1/1 \157115 : 715, 1952; 8. 05157771171157715 ד 65 '< 31 ה 6 /י 
51 071107/077715 , 1956. 

. י. ל 


ברנר, ז^ךה — 1 ו>ז 113 מ־ 8£1 נ 31 ש 53 ; שמה האמיתי: דודיו 
ב׳ — ( 1844 , פאריס — 1923 , שם), שחקנית 
צרפתית ממוצא יהודי. שרד. ב׳ נולדה שלא בנישואים לפקיד 
צרפתי ולמורת־נגינה 
יהודית־הולאנדית. ב¬ 
ילדותה הוכנסה ע״י 
אביה למנזר בורסאי 
וכשהיתה בת 12 נט־ 
בלה לנצרות. כשנה 
לאחד מכן התחילה 
לומדת בקונסרווטור־ 
דיון בפאריס, וזכתה 
שם(ב 1861/62 ) בפר¬ 
סים לטראגדיה וקו־ 
מדיה. אך הופעת־ 
הבכורה שלה בתיאט¬ 
רון הלאומי "קומדי 
פראגסז״ ב 1862 , ב״איפיגניה" לראסין, לא עלתה יפה, וב׳ 
עזבה למשך שנים אחדות את הבימה (זמן־מה ניסתה את 
כוחה — ללא הצלחה — כזמרת־אופרטה). 

ב 1867 הופיעה בתיאטרון "אודיאיוין" בשורה של תפקידים 
ראשיים, שמשכו אליה את תשומת־הלב של הביקורת. בין 
הצלחותיה הגדולות ב״אודיאוך היו קורדליה ב״מלך ליר" 
לשיקספיר, המלכה הספרדית ב״רואי בלא" לוויקטור הוגו 
( 1867 ), חנטו, תפקיד־הגבר הראשון שמילאה, ב״עובראורח" 
של פראנסוא קופה ( 1869 ). 

בזמן המלחמה הפרוסיודהצרפתית ( 1870/71 ) הפכה ב׳ 

את ה״אודאוך לבי״ח ושירתה בו כחובשת. כפאטריוטית 
צרפתית נאמנת שמרה ב׳ רגשי־ןגברד, לגרמניה, ובמשך 
שנים הרבה (עד 1911 ) לא נתרצתה להופיע בארץ זו. אחר 
המלחמה נתבקשה ב׳ לחזור ל״קומדי פראנסז", וההצלחות 
הגדולות, שזכתה להן בתיאטרון זה, בתפקידים של פדרה 


יי־"* 
:•־;;.'־.:־'־•י:•••.־ ...־-. 




ישרה ברנאר 


(ב״פדרח" לראסין) דוניה סול (ב״ארבני" לוויק־ 

טור הוגו), ועוד, הקנו לה זכויות־חבד שלמות במוסד העתיק 
והמכובד, ביחד עם שם עולמי של השחקנית המעולה ביותר 
בדורה. אך מזגה הסוער והתנגדותה לכל מרות לא הניחוה 
להתמיד בשירותה בתיאטרון הלאומי, בעל המסורת החמורה 
וחקפדנית. ב 1879 , אחר הצגת-בכורה, שלא הצליחה ושבה 
מילאה את התפקיד הראשי, עזבה את ה״קומדי" ואת פאריס 
ויצאה לסיבוב באנגליה ובאה״ב. צעד נחפז זה עלה לח בסך 
של 100,000 פראנק (היא הוצרכה לשלם ל״קומדי" פיצויים), 
אך מ 1880 ואילך היתה אדון לעצמה. 

משחקה המצוין והמוניטין שיצאו לד, משכו את הקהל 
להצגותיה לא רק בפאריס, אלא אף בכל הארצות שבהן 
ביקרה. בלונדון ודתה מופעת כמעט מדי שנה. ולאחרונה 
שיחקה שם ב 1922 , זמן מועט קודם מותה. גם באה״ב ביקרה 
פעמים הרבה, ותמיד בהצלחה מרובה, וכן ערכה סיבובים 
בכמה מארצות־אירופה (בכללן גרמניה ורוסיה), באמריקה 
הלאטינית, באוסטראליה ועוד. עפ״ר הופיעה בתכנית מגוונת, 
אך ההצגה, שבה נתחבבה ביותר על הקהל, היתה ה״גברת 
בקאמליות" של אלכסנדר דימה הבן. 

כשחזרה לפאריס מן הסיבוב של 1880 , התחילה בניהול 
תיאטראות משלה, בשיתוף עם בנה, מורים. בשנים שלאחר 
מכן הופיעה בהצלחה מרובה במחזות קלאסיים ומודרניים, 
אך ב׳ העדיפה עליהם מלודראמות, משום שנתנו לה הזדמנות 
להציג דמויות סעודות־דוח ועמוקות־רגש, וכן מצבים של 
מיתה ואבל. היא הצליחה מאד במחזות של סרדו — "פדורה", 
״תאי׳דורה״, ״טוסקה״ ועוד —, שרובם נכתבו במיוחד 
בשבילה, ב״ז׳אן ד׳ארק" לברכיה, "קלאויפטךה" למירב(.. 
"המלכים" ללמטד, "העיד המתה" לד׳אנובצל (שכתב מחזה 
זה בשבילה ובצרפתית), ב״לורגצאצ׳ו" למיסה (בתפקיד 
הגיבור 1 ), ובמחזות של אדמון רוסטן, "השומרונית", 
״הנסיכה הרחוקה״, ובמיוחד — ״ 1210 ^ 1 (״בן־הבשר״): 
בתפקיד רומאנטי זה של ״בן־הנשר״, כלומר של נאפוליון 11 
בן ה 21 (שב׳ הציגה את דמותו כשהיתה בת 55 , והיא דקת־ 
גו ונאה כבנעוריה) הקסימה את קהל־הצופים יותר מבכל 
שאר התפקידים שביצעה. 

ב 1882 נישאה בלונדון לשחקן יוני, דמלה, אך משום 
הפכפכנותו והתמכרותו לסמים משכרים נפרדה ממנו לאחר 
שנה. 

ב 1899 נטלה ב׳ לידיד, את הנהלתו של תיאטרון פאריסאי 
גדול, שהסבה את שמו ל״תיאטדון שרה ברנאר" (שם, שבו 
הוא נקרא עד היום). הצגת־הבכורה שלה בתיאטרון זד, היתד, 
"טויסקה", ובאותה שנה הציגה שם גם את "האמלט" בתרגום 
צרפתי, כשהיא עצמה ממלאת את תפקיד הנסיך. תיאטרון 
זה ניהלה עד יום מותה. 

ב׳ היתה אימפולסיווית מאד, ומעשיה (וביחוד הקאפרי־ 

סות המפתיעות שלה) היו הופכים מיד, בהשתדלותם של 
עיתונאים רודפי־סנסאציה, לחדשות־היום. בהכנסותיה העצר 
מות נהגה פזרנות, אך נדיבותה כלפי הקרובים לה והאהובים 
עליה לא ידעה גבול. משום כך לא הצליחה לחסוך כלום לעת 
זקנה, וכדי לכלכל את משק־ביתה הגדול ולהחזיק באחוזותיה, 
היתה אנוסה להמשיך בעריכת סיבובים כמעט עד יום מותה. 
את חופשותיה היתה מבלה עפ״ד במעון־קיץ, שבנתה על 
אי קטן בחוף הברט(ני, בחברת בנה ובני־משפחתו ובחברת 
ידידים קרובים, וכאן היתה גם עוסקת באמנויות החביבות 



887 


פדני, שרד!—גרנו־ מר,לחיו 


888 


עליה, ציור ופיסול (שהגיעה בהן להשגים נאים), ומזמן לזמן 
גם בכתיבה. ב׳ חיברה שירים, רומאן, כרך של זכרונות 
(:>״ 16 ג 10111 > 13 ^ 1 — ״חיי הכפולים״, 1907 ), ספר בשם 
"אמגות־התיאטרון" ושלושה מחזות, שבשנים מהם הופיעה 
בעצמה (כתב־יד של המחזה השלישי, שלא נדפס, בשם 
"בעננים", שמור בספריית הארווארד). אך ביותר הצטיינה 
בעיבוד של מחזות להצגותיה ובמתן עצות מעשיות ונבונות 
לדראמאטורגים, שכתבו בשבילה. בין ההצלחות הגדולות של 
שנותיה האחרונות היו "אנג׳לו" לויקטור הוגו( 1905 ) ו״דני- 
אל״ לורני ( £1111 ״ז^\, שהיה בעלה של נכדתה, 1920 ). 
ב 1912 הופיעה בשני סרטים, "הגברת בקאמליות" ו״המלכה 
אליזבת", שהיו בין הסרטים הדראמאטיים הראשונים. 

תאונה קלה, שבה נפגעה ברכה, גרמה — מחמת הזנחה — 
להסתבכויות וב 1914 היה הכרת לקטע את דגלה. אך אף מום 
זה לא יכול היה להכריע את רוחה של שחקנית זו, שתפיסת־ 
חייה נתגלמה בסיסמה: ״ואף־על־פי־כן״(":) 11116111 ) 31130 )״). 
היא הוסיפה להופיע בתפקידים, שאפשר היה לה לבצע 
בישיבה, כ״עתליה״ לראסין, ועוד. בימי מלחמת־העולם 1 אף 
נסעה לחזית לשחק בפני החיילים. תפקידה האחרון, ב״דני* 
אל", היה תפקיד של בחור צעיר, וב׳ הופיעה בו בהצלחה 
עד השנה האחרונה קודם מותה. היא מתה תיד כדי עבודה 
בסרט ונקברה על חשבון הממשלה (שהעניקה לה ב 1913 
את התואר של "אביר לגיורהכבוד"). אחות צעירה שלה, 
ז׳או ( 163006 ) ב/ הופיעה אף היא כשחקנית בכמה 
מתיאטרוני-־פאריס, אך בהצלחה מועטת. 

שרה ב׳ — או ״שרה האלוהית״ ( 531-311 ש 1 ״׳״ס 13 ), כפי 
שכינה אותה רקטור הוגו — היתה אחת מן השחקניות הגדר 
לות של כל הזמנים, והצרפתים רואים אותה כשחקנית 
המעולה ביותר, שקמה להם אחר "רחל" (ע״ע). הרגש 
העמוק, המאגנטיות של אישיותה ונשיותה, דמותה התמירה 
ויפי פניה ביחד עם בלורית־הפז שלה, הקסם הכובש 
לבבות של ״קול הזהב״ (•!ס , !! גנסע 13 ), שנחנה בו, מבטאה 
הטהור והצלול, והשלמות הנפלאה של כל פרט במשחקה, הן 
בתפקידים קומיים והן בדראמה ובטראגדיה, העלו את אמנו- 
תה לדמה, שהיתה אחד מן השיאים בתולדות התיאטרון בכל 
הזמנים. 

1884 , 11>161, 5 . 88x811x8 מס 1 נ> 0 . 81 ; 1879 ,. 8 . 5 ,׳( 831x6 .ז 7 [ 
-׳ן.!; 1923 .. 8 . 5 $6 זנ> 06 ז! 8 ;(כתב־פלסתו ארסי) 

,. 8 . 5 76 > ) 81 18 76 > ? 501 6 -£ ,( נכדתה ) : 11113011 ־ 861 . 8 13116 
, 111 ( 113 ■א ; 1930 , 6 ׳!£ ) 080 , 3 > ז £ 0 (> 314 . 0 ; 1927 
) 1/1 , 1161111 ־ 61 ^ _ 1 ; 1933 ״ 3 •' ל • , 831-1118 . 81 ; 1932 ,. 8 . 5 
, 7 8x181x1( 58x811 ג , 316 §^ . 14 ; 1942 ,. 8 . 5 /ס 72/6 $> 8101 <{ 58 

. 1945 

ג . י . א . 

3 ךנר, טע 3 ר~ <בגרמ׳ 358 ק־ 111161 שז 8 , באיטל , 3850 ? 

ס״סתשז?), מעבר בשלשלת התיכונה של הרי־ 

האלפים. גבהו 1,371 מ׳ והוא הנמוך במעברות שבשלשלת זו. 
במ׳־ב׳ עוברת דרך מעמקו של נהר־אין שבצפון לעמקו של 
נהר־אךיג׳ה שבדרום — מאינסברוק, בירת טירול, לבולזאנו 
באיטליה' —, הדרך הקצרה ביותר ממינכן לאיטליה. במ׳־ב' 
כבר השתמשו הרומים! דוב הפולשים הגרמניים לאיטליה 
בסוף התקופה העתיקה ובתחילת יה״ב עברו דרכו. בין 793 
ו 1402 עברו כאן מלכים וקיסרים גרמניים 66 פעם. ב 1772 
נסללה במ׳־ב׳ דרך לעגלות וב 1864 — 1867 מס״ב עם 22 
מנהרות. ם 1363 עד 1919 (חח סבשנות 1805 — 1814 ) היה 
ס׳־ב׳ בידי האוסטרים. ב 1919 עבר לידי האיטלקים. 


במר טי־ןלרוו — בצרפ ׳ ־! 0131 16 > 1 ) י 31 תי 1 ש 8 ! בלאט , 
515 ת 3116 ׳ 31 ז 013 1115 ) 861031 — ( 1090 , פוגטן לה 
דיז׳ון, על־יד דיז׳ון — 1153 , מנזר קלרוו), מיסטיקן ותאולוג 
צרפתי! מקדושי הכנסיה הקאתולית. הוריו נמנו עם אצילי 
בורגונדיד" אך ב׳ הודרך ע״י אמו לחיי פרישות וסג¬ 
פנות. כשמתה עליו אמו ( 1107 ) החליט לקבל עליו את 
עול־הנזירות ומשהגיע לבגרות ( 1111 ) נכנם למנזר סיטו 
יחד עם דודו, אחיו, ואחדים מאצילי-עירו, שב׳ השפיע 
עליהם לעבוד לחיי־פרישות. ב 1115 התיישב עם קבוצת־ 
נאמניו בעמק מבודד, עמק האבסינט, סמוך לנהר־אוב 
( 6 כ 1 ! 1 \>). כאן יסדו מנזר חדש, שב׳ כינה אותו בשם מנזר־ 
קלרוו 0 ״ 31 ׳\ז 0131 — כלומר, המנזר שבעמק־האור או העמק 
הבהיר) ושנועד ליעשות — ע״י פעילותו של ב׳ — מרכז 
להתחדשות חיי־הרוח ולתיקון־המידות באירופה הנוצרית 
במאה ה 12 . ב 1153 , שנת מותו של ב׳, נמצאו בארצות־המעדב 
מנזרים למאות מייסודם של ב׳ וחבריו. הדבר הביא לידי 
חיזוקו והתפשטותו של פלג הציסטרצינים (ע״ע) שבין 
הנזירים הבנדיקטינים, שעליהם נמנה ב׳. 

עד שנת 1128 עסק ב׳ בבעיות הנוגעות לגזירים הציסטר־ 
ציינים, והגן על שיטות הצנע, הסיגוף והפרישות, שהיו נהו¬ 
גות במגזריו, בפני הביקורת של נזירי קליני (ע״ע), שנהגו 
להמתיק את חומר התקנות של משטר הנזירים (ע״ע בנדיק־ 
טינים) — 86068161103 62013 ? —, שהיו משותפים לשבי 
המיסדרים כאחד. מ 1128 ואילך נטל ב׳ חלק פעיל בכל 
ענייניה של הכנסיה הקאתולית, התערב גם בבעיות מדיניות, 
וכן בכל דבר, שהיה נוגע לדוגמאטיקה הנוצרית. התערבותו 
של ב' לטובת האפיפיור אינוצגטיוס 11 בכנס של אטנפ 
( 65 <ןת 8131 ), 1130 , הביאה לידי ההכרזה של הכנס על אי־ 
הלגיטימיות של אנקלטוס 11 , יריבו של אינוצנטיוס, בעוד 
שפעולתו של ב׳ בוועידת־הכנסיה בפיזה ( 1135 ) הביאה לידי 
החרמתו של אנאקלטום וגיבושה של דעת־הקהל באיטליה 
נגדו! ולסוף, כשמת אנאקלטוס ( 1138 ) ועל כס־האפיפיור 
עלה הקארדינאל גרגוריוס (שקיבל את השם ויקטוד) עלה 
ביד ב׳ לשדלו, שיסתלק מן האפיפיוריות לטובתו של אינו- 
צנטיוס 11 , בהשפעתו של ב׳ הוכרזו (על־ידי ועידות־כנסיה 
שונות) כנגועות במינות שיטתו הפילוסופית של אבלד(ע״ע) 
והשקפותיו המדיניות של ארנלדוס מבוישה (ע״ע). השפעתו 
גברד, כל־כך, שבין 1140 ו 1150 נראה היה, שבמנזרו של ב׳ 
היו מרוכזים החיים הרוחנים, ולפעמים גם המדיניים, של 
אירופה כולה. הועילה בזה הרבה התמיכה, שניתנה לו מצד 
האפיפיור אוגניוס 111 , תלמידו של ב׳. הכרזתו של ב׳ על 
מסע־צלב חדש(ב 1146 ) ופעולתו הנמרצת בכיוון זה נסתיימו 
בכשלון (ע״ע מסעי־הצלב) — מה שגרם במידת־מה למותו 
ב 1153 . 

ב' אסר להשתמש באמצעי־כפיה כדי להכניס את היהודים 
בברית הנצרות. כשגברה ההסתה נגד היהודים בערי־הרינוס 
(בעיקר בקולוניה) בימים שקדמו למסע־הצלב השני, כתב ב׳ 
להגמוני־הערים, שאליהם פנו היהודים לעזרה, בגנותם של 
מעשי התפרעות כנגד היהודים. ר׳ יוסף הכהן (ע״ע) מייחס 
לב׳ נסיעה למאגנצה כדי להשקיט את ההמונים המוסתים, וכן 
הוא משבח את ב׳ על התערבותו, שהביאה לידי הצלתם של 
יהודים הרבה. 

תורתו וכתביו. בכתביו העיוניים (החשובים שבהם 
הם: 10 ־ 318111 0 * 1186 16 ) 61 113 בז 8 16 ) 3 ט 31 ז 30 זד — "מאמר 



889 


כרנר מקלרוו—כרנרדינו דה סיאנדו 


890 


על החסד ועל הבחירה החפשית״ו 0 :>ס 06 , "על 

אהבת ה׳") חזר ב׳ על ההנחות הנאו־אפלטוניות, המשותפות 
להוגי־הדעות של המאות ה 11 וח 12 . הבחירה החפשית היא 
"היכולת הניתנת לאדם לרצות" אד היא מוגבלת מטבעה, 
מאחר שהאדם אינו יכול לרצות את הטוב בלא השפעת החסד 
האלוהי. יש שלוש דרגות של בחירה: לפי הטבע, כשהאדם 
בוחר בהשפעת חושיו והוא נתון לתשוקות של העולם הזה* 
לפי החסד האלוהי, המביא את האדם לידי בחירת הטוב! ולפי 
ה״תפארת", כשהאדם מתאחד עם האל ובחירתו דומה אז 
בכל לזו של האל, שאינו יכול לבחור אלא בטוב בלבד. 
האדם נמשך אל האל מתוך אהבה אליו, ואהבה זו מסביר 
ב׳ בצורה נאו־אפלטוגית מובהקת: האל עצמו הוא "סיבת 
האהבה", והאהבה אליו אינה תלויה בדבר. השקפות אלו 
מונחות ביסודה של ד,נטיח המיסטית, המתגלמת בכתביו 
של ב/ והשפעתן ניכרת על. המיסטיקנים, שבאו אחריו. 
מבחינה זו מקורי הוא ספרו 61 1$ ) 3 ז 111 ומ 1111 11$ ( 111 ) 3 ־ 81 00 
130 נ 061 ק $11 ("על מעלות הענווה והיהירות"). ב׳ מביע בו את 
ההשקפה, שלדעת את האל ולאהוב אותו הם, ביסודו של 
דבר, אותו דבר עצמו ן כי לדעת את האל נובל רק ע״י מה 
שנאהבגו. ע״י קיומן של המצוות העשויות להביא את האדם 
לידי הרגשת קטנותו, נרכוש שלוש סגולות, שסופן להביאנו 
לידי אהבת האל ולידי הידבקות בו: א) ע״י הכרת שפלותנו 
נזפה למידתיהענווה! ב) ע״י הכרת שפלותם של שאר בני- 
האדם נסגל לנו את מידודהרחמיס ז ג) ע״י הרחקת התשוקות 
מלבנו תוכלנה עיני־הנפש שלנו לראות את העצמים הרוחנים 
והשסימיים, ומתוך כד תתפתח בנו הסגולה העילאית, שהיא 
סגולת ההתבוננות ( 0 ם 13 נן 001 ז 000 ) המיסטית באל. תורה זו, 
המבכרת את קיום המצוות המעשיות על־פני הדרך העיונית, 
הביאה את ב ׳ לידי התנגשות עם תלמידי האסכולה הסארי- 
סאית, וביחוד עם אבלד, שביסום עיקרי־ד,אמונה ע״י השכל 
היה חשוב בעיניהם מאמונה תמימה ומעשים טובים. 

ב׳ חיבר גם דרשות מוסריות וספרי־הטפה מרובים 
(החשוב שבהם הוא אוסף ד,״נאומים על שיר־השירים״ — 
03111103 ת 1 50601006$ ), והניח אחריו מספר מרובד, של 
מכתבים בעלי חשיבות היסטורית־ספתתית, וכן חיבור, שהיה 
מכוון להדרכתו של אוגניוס 111 כשליט אפיפיורי (-תסס 0 □ 
111 דת £02011111 301 0 מ 10 :> 063 !) $1 ). כנואם מחונן זכה ב , לכינוי 
1$ ״ 10111£11 ס • 000101 — ״החכם, שלשונו נוטפת דבש״. ב 1174 
הוכרז ב׳ ע״י האפיפיור אלכסנדר 111 לקדוש. 

כתביו של ב׳(חוץ מכמה נאומים, שנתפרסמו לאחר מכן) 
מרוכזים בכרכים 182 — 185 של ד, 3 ה״ 03 311-010813 ? (בהו¬ 
צאת 0 ס 118 \). 

, 011 ) 10101 ) 511 ! 50 ) 11 ) 11 ( 51 0 ו/ 0 ) 1 ו/<ן 0 ו 10 וו 1 <) 0/0 , 11 )- 31 ו{תז־ז 6 .ז 
. 8 . 2 ) ; 1927 . 80111015 ./ 5 50 10 ע , 1 ) 136 ) 3033 ^ .£ ; 1922 
-■ 011111 (ס ) 5/7/70 . 8010015 /( 1 ן %110 , 1/101122118 מס , ! ; 1947 , 80117015 

, 03131606 .[ ; 1948 , €101100111 0011 80111/1015 501 8110/0 211701 
! €011811 — . 8 . 51 5101011801 ; 1953 , 80111015 . 51 

. 954 [ , 011101 ( 101 ! 1001011 ! 50 77071710 )) £171 1 ( 101 711071 ) 1 ( 1170 .' 1 50 

י. ב. ס. 

ברבר ם$ךטר ( 1-0$ ]־ 0131 10 ) !)־ 031 ־ 601 ), תאולוג נוצרי 
בן המאה ה 12 . ב׳ היה מהוגי-הדעות הראשונים 
של "אסכולת שארטר". נראה שב׳ עמד בראשו של בית־ 
ספר זה בין 1117 ל 1130 (שנת מותו המשוערת) ופעל בו 
רבות לפיתוחה של המחשבה הפילוסופית לפי השיטות של 


הסכולסטיקד, (ע״ע). מן הידיעות המועטות, שנשתמרו על 
משנתו (ברובן הן מובאות בספרו של ג׳ון מסולזברי, שהיה 
תלמידו של ב׳), מסתבר, שב׳ בא אל המחקר הפילוסופי 
מתון לימוד הדיקדוק ותורת־ד,הגיון. ב׳ הגיע למסקנות פילו¬ 
סופיות בכיוון נאו־אפלטוני מובהק מתוך ניסוח בעיות 
דיקדוקיות והגדרת חלקי המשפט: כל מלה (פועל או שם־ 
כינוי) נובעת מאידיאה כללית מסויימת, שהיא המהות 
( 13 :ז 500 ל 0 ) של החפץ או הפעולה המוגדרת. האידיאות הן 
נצחיות, ומהותן דומה למהותו של האל, שממנו הן נובעות, 
אע״פ שאינן שוות לו בדרגה. נמוכה מדרגות האל והאידיאות 
היא דרגת החומר ( £11110 ), שהוא נפסד וכלה ושנברא ע״י 
האל עצמו. הכרת כתביהם של הוגי־הדעות והדקדקנים 
הרומיים והמאמץ השיטתי, שאנו מוצאים בכתביו, בהתאמת 
מערכת האידיאות האפלטוניות לנצרות הופכים את דמותו 
החחנית של ב׳ לאפייניח ביותר למחשבת האסכולאסטיקה 
המוקדמת. 

£ 0010 '! 50 81 / 5101/10800 וזו) 801/1015 5101110 , 1,31181015 .£ 

1/10 (ס 011 ) 5101 7/10 , 0016 ? . 1 . 8 ;( 1893 , 54 , 01011101 ! 50 
- 80 011001 ) 1/11 7.118111/1 13 ) 101 ) 0101 0115 01/1 ? ) 0 50/10011 
50 80111015 50 00111710 ) 110 ) 0 * 1 , 011503 .£ ;( 1920 , 01007 
.( 1923 , 1800 ) 5/00-500101 7/110 ) 7/111010 50 80000 13 ) 101 ) 0101 

י. ב. ס. 

בךנךד ׳ אדואךד $מרםזן - £30 5011 ־ £0101 1 )ז 3 -\\ 1 ) £ 

1 ) 036 — ( 1857 — 1923 ), אסטרונום אמריקני. ב׳ היה 
בן־עניים ומתחילה עבד כצלם. אך מנעוריו התעניין באסטרו¬ 
נומיה ועסק בה מעוני במכשירים, שהוא עצמו התקין לו. 
במכשיר פרימיטיווי כזה גילה ב 1881 שביט חדש. תגליתו זו 
זיכתה אותו באפשרות של לימודים אוניברסיטאיים, וב 1887 
נתמנה אססרונום־עוזר במצפדדליק בקאליפורניה. ב 1897 
נתמנה פרופסור לאסטדונומיח באוניברסיטה של שיקאגו 
ומנהל של מצפדדידקס ( ¥66£05 ) שעל-ידה. ב 1901 השתתף 
במסע החקר האסטרונומי לסומאטרה. 

ב' היה אמן הצפיה והמדידה. הוא שילב בשיטתיות את 
הראיה הישירה אל השימוש בצילום. תגליותיו העיק דיות הן: 
הירח החמישי של צדק ן הכוכב בעל התנועה העצמית הגדולה 
ביותר, שנמצא עד היום (״ 10 בשנה: "הכוכב הבורח של ב׳" 
במזל נושא־הגחש)ן 16 שביטים חדשים. הוא היד, הראשון 
שהבחין בדבר, ש״השקים השחורים" שבשביל־החלב הם 
ערסילים כהים. תצפיותיו של ב׳ במאדים סייעו לסתירת 
התיאורים, שנתנו כמד, מן האסטרונומים שקדמו לו מ״תעלות־ 
מאדים". בשיטות מיקרומטריות מדד את קטרם של אסטרו־ 
אידים (ע״ע) שונים ואת עבין של טבעות־שבתי. לתצלומים 
הנפלאים של שביל-החלב, של ערפילים ושביטים, שנעשו 
על־ידיו, יצא שם. האוסף העצום של תצלומיו יצא אחר 
מותו כאטלאס של תחומים נבחרים של המילקה ( 1927 ). 

.ץ 80 ; 1923 ,(, 561 )ס . 311(1111151, 7. £. 8. (1931, .4x311 ? .[ 

. 8 .£ .£ , 1051 ? . 8 .£ ; 1923 . 221-225 ,ז\י 1300£ . 500 . 5111071 
. 8 .£ .£ , 4111563 . 3 > . 8 ; 1923 ,( 11 ד\^£ע 1 ,.( . 5 '< 11 ק 10 ז 45 ) 
. 1924 ,( 94 ־ 87 ,ז\ 1/10 ?001/10, XXX /ס . 500 . 1,771 ) 51 ) 

ברנךדינז ךד> שיאנה - 51003 13 ) 11110 ) 036 ־ 601 

[ 1220$0111 ( 11 .\ 4 1100 ) 606036 ] — ( 1380 , מסה מריטינה 
שבמחוז טוסקאנה — 1444 , אקוילד. שבמחוז אברוצו), מטיף 
איטלקי פראנציסקני וקדוש קאתולי. ב׳, שהיה ממשפחת־ 
אצילים, נתייתם בילדותו מאביו ומאמו ונתחנן בבית דודו, 
שישב בסיאנה. כאן למד, לסי נוהג זמנו, פילוסופיה ורטו¬ 
ריקה. מנעוריו היד, בעל נטיות והזיות דתיות וכשהיה בן 



891 


ברנרדינו דה ביאנה — ברנשטין, אדוארד 


892 



ססכת־המחת של ברנארדינו רה סיאנה. 
נמצאת בכנפיה שעל יצזטו בפיאנה 


עשרים וארבע נכנס למיסדר הפראנציסקנים. עד מהרה נת¬ 
פרסם כמטיף מחונן בכפרים הקרובים לסיאנה: ע״י מסע־ 
ההטפה, שערך ב 1417 בלומבארדיה, וביחוד במילאנו, נת¬ 
פרסם שמו באיטליה הצפונית והמרכזית* מאז נחשב ב׳ 
כמטיף העממי החשוב ביותר באיטליה של זמנו. ב׳ הטיף 
לתיקון־המידות, שמירה על מהרת־המשפחה וקיום מצוותיה 
המעשיות של הנצרות. הוא נתקבל באהדה ע״י האפיפיור 
אוגביוס ז\ 1 , ששם לאל נסיונות להרשיעו על יסוד הטענה, 
שמשנתו, שלפיה צפונים בשמו של ישו — אם משתמשים בו 
כראוי — סגולות ריפוי וכ 1 ח מגי, גרמה למינות ולכפירה. 
אעפ״ב הובא ב׳ ב 1427 וב 1431 'לפני בית־דינה של הכנסיה, 
אלא שיצא זכאי, והדבר רק הוסיף פרסומת לשמו, ב 1438 
נתמנה הראש ( 1602110 
, 1461616 ..א ; 1896 ,? 512115 112 ) 1 [ 12 ? 6 ? 11211 ' 1 115 * 6 • 001601 
, 51122 (ס . 8 . 5 , 611 ׳* 5-110 ז 6 ־ 1 ז 6 ? . 0 . 4 . ; 1912 ,. 8 ? 11£ ו?[[ 1 ) 0 
- 1 ) 81225 1 ) 6 12 ?' 11 ) 11 166026 ? 2 1 ? 1 < 81 011 , 02551110 . 11 ,־ 1914 
; 1933 , 22 ) 51 ) 6 111216120 ) 8 , 30011106111 ? .זו ; 1918 , 210 ) 21 
. 946 [ , 112111 (ס !■ 2 ) 1 ?ו/" 7 , 80111 . 0 

י. ב. ם. 

ןךנךךינז רה 9 לפןךה — 6 ־ 1 ) 61 ? 013 סח 1 ! 0 ז 3 ח־ 1361 — 
( 1439 , פלטרה — 1494 , פאוויה), מטיף פראנציסקני 
איטלקי ותעמלן אנטישמי. ב , , ששמו המקורי היה מארטינו 
טומיטאנו(סמסווחסז), למד בפאדובה וב 1456 נכנם למיסדר 
הפראנציסקני ושינה את שמו לברנארדינו (מתוך הערצה 
לברנרדינו דה סיאנה, ע״ע). ב׳ שהשתייך לפלג של ה״סחמי־ 
רים"( 1 ) 311 ^־ 05561 ) שבין הפראנציסקנים, התפרסם באיטליה 
הצפונית (מ 1471 ואילך) כמטיף, ביחוד בדרשות, שהשמיע 
בתקופת־התענית שלפני הפסחא, שבהן קרא את העם לחזור 
בתשובה. כן המריץ את ייסודם של בתי הלוואה־בלא־ריבית או 
של ״גמילות־חסד״( 1 ) 16 ? 1011 )מ 0 !\) כדי לדחוק את רגליהם 
של היהודים מתחום־הבאנקאות, ב 1475 גרמה השפתו לעלילת־ 
דם בטרנטו (ע״ע). בשנה שלאחר מכן השתדל להביא לידי 
תוצאות כאלו גם ברג׳ו, ואח״כ בבאסאנו ובמאנטובה * ב 1485 
בוצע בהשפעתו גירושם של היהודים מפרוג׳ה וב 1486 — 
מגוביו. ב 1488 גורש ב׳ מפירנצה כדי למנוע מהומות. אח״כ 
הסית ב , נגד היהודים באקווילה, קייטי, לוקה, סיאנה, 
פאנצה, בולוניה, פאדובה, ועוד, ובכל מקום ומקום היו 
להסתתו תוצאות רציניות פחות או יותר. ב 1491 הצליח 
באירגון "גמילות־חסד" בראונה והביא לידי הריסת ביהכ״ב 
בעיר זו. ב 1492 גרם לגירושם של היהודים מקאמפו סן 
פייטרו וב 1494 — מברשה. — זמן קצר לאחר שמת הוכר 
כ 15 !) 63 ל ("מאושר", הדרגה הקודמת לזו של "קדוש" נוצרי). 

; 1902 , 6^ 8 , 40 ?. 61 4 071 (£110X6 ז 1614 { 611 '( 1 6 * 1 י 0£$$£ 13 ) .. 1 
401116 ^ 11 64 1^3223111, 11 1)6(110 8. 40 81? 617x61 .£ 

; 1938 40 . 8 86010 , 611111 ? ; 1941 , 46611 ** 1 מ/ 161% ? 41 

. 1946 ,ץ 01 ) 1 01 4/5 ) 6 [ , 110111 . 0 

בךנרךעי־ם, ע־׳ ע ציסטרצעים. 

3 ךנל£מץ, א 1 ןארז* — 6111 ) 860115 01 ־ £011131 — ( 1850 , 
ברלין — 1932 , שם), סוציאליסשן ומדינאי גרמני- 
יהודי. אבות אבותיו היו יהודים פולניים, וכמה מהם — 


893 


ברנשטין, אדוארד — ברנשטין, אהרן 


894 


תלמידי־חכמים ורבנים. אביו עבד כנהג־קטרים בברלין. ב/ 
שהיה מתחילה פקיד של באנק, נצטרף ב 1872 אל המפלגה 
הם 1 ציאל־דמ 1 קראטית. בתקופת החוקים האבטי-סוציאליסטיים 
של ביסמארק ערך את בטא 1 ן המפלגה 80213161601016631 
בציריך ( 1881 — 1888 ), ולאתר שגורש משווייץ ערך עיתון 
זה בלונדון ( 1888 — 1890 ). באנגליה בא במגע עם פרידריד 
אנגלס (ע״ע), וגם כתב בשביל כתב-העת 2616 606 א 
("הזמן התדש") של 
קרל קאוטסקי(ע״ע). 
בלונדון באה גם חמו¬ 
רה בהשקפתו: ממאר־ 
כסיסטן אדוק הפך 
למה שקוראים רווי־ 
זיוניסטן, ולאחר מכן 
נעשה התאורטיקן 
הראשי של הרוויזיו־ 
ניזם בגרמניה, שאליה 
חזר ב 1901 . ב׳ היה 
חבר הרייכסטאג ב־ 
6 — 1902 , 18 — 1912 , 
1920 — 1928 . אחר ה¬ 
פילוג שבא בתוך 
הסוציאל־דמוקראטיה 
הגרמנית, נצטרף ( 1916 ) אל המפלגה הסוציאל־דמוקראטיח 
הבלתי־תלויה, ולאחר מכן חזר אל המפלגה הרשמית. 

כתביו החשובים ביותר כוללים: 5561200£60 ! 0636 ׳\ 016 
1660651663616 ) 502131 ־ 161 > 0£83560 \, 116 > 1108 502131150111$ 165 > 
("ההנחות של הסוציאליזם ותפקידי הסוציאל־דמוקראטיה"). 
1899 ! 8021311501115 165 > 160616 וד 11061 065611161116 ־ 7.01 
(״להיסטוריה ולתיאוריה של הסוציאליזם״), 1901 ; . 065611 
£ת 6£0 ז 5 \ 6861166156 .\/• ־ 11061 ־ 861 . 8 ("תולדות תנועת־הפועלים 
בברלין"), 1907 ; 11£110£ ) 116 ז ^ £106 , 03553116 1 ) 611030 ־ 861 
11665 ) £301 0061 £6116665 165 > ("פרדינאנד לאסאל, הערכה 
של מורה ולוחם״), 1919 ! £6160101100 160656116 ) 016 ("המה¬ 
פכה הגרמנית"), 1921 | 10 060101663110 1 ) 00 502131156005 
166£5 > 31161100 ( . 17 165 > 0101100 ) 861 60£11561160 £605560 6166 

("סוציאליזם ודמוקראטיה במהפכה האנגלית הגדולה של 
המאה ה 17 "), 1922 4 . 

ב׳ ערך את הוצאת כתביו של פרדינאנד לאסאל ( 12 כר¬ 
כים, 1919 — 1920 ), ובשיתוף עם בבל (ע״ע) — את חליפת- 
המכתבים של מארפס ואנגלס ( 1913 ). הוא כתב מספר גדול 
מאוד של מאמרים, שהרבה מהם הופיעו בהוצאת הבטאון 
הרוויזיוניסטי 1315116£66 ז 40 ל 802131151156116 . כתביו האוטו- 
ביוגראפיים הם: 1 > 0 ס : 111611 ) £10 , 1872 815 1850 סס/י 
31166 ( 1 ) 0860 ( (״מ 1850 עד 1872 , שנות ילדות ושחרות״), 1926 ! 
31166 ( £6116 116 :> 0166361$ תי 161 > 502131 ("שנות־לימודים סוציאל־ 
דמוקראטיות״), 1928 ! - £5 ת 161610 > 6 \) £0 , 866051610 103661 >£ 
0213115660 5 61065 £30£ (״ אדוארד ברנשטיין, מהלך הת־ 
פתחותו של סוציאליסטן"), בתוך הקובץ - 161 ) 0116511 /\ 016 

1 , 1365661100£60 > 8611556 10 366 ׳)) 06£60 6166 50113£65161166 

( 1924 ), שנערך ע״י פליפס מיינר. 

בהצעתם של עיקרי-הרוויזיוניזם הלק ב׳ על ההנחות 
הקיצוניות של מארפס. הוא ציין, שכמה מנבואותיו של זה 
האחרון לא נתקיימו: רמת־החיים של הפועלים אינה יורדת, 


אלא, להפך, עולה בקביעות! אמנם חל ריפוז תעשייני ופי־ 
נאנסי, אבל באותו זמן עצמו גדל מספרם של בעלי־המניות 
הזעירים בהברות של הון משותף ובמפעלים כלכליים אחרים; 
המעמד הבינוני לא זו בלבד שלא נעלם מן העולם, אלא 
שהוא אף גדל וקולט כמה וכמה פועלים, שנעשו אמידים 
יותר; בחקלאות— על כל פנים זו של מערב אירופה— מת¬ 
רבות הנחלות של יחידים, שהן בעלות גודל בינוני; הפער 
בין המעמדות אינו מתרחב; סיכסוכי-המעמדות נעשים פחות 
חריפים בעיקרם; הסולידאריות הבינלאומית של הפרולמא- 
ריים אינת חזקה ביותר כשהדברים נוגעים לפעולה לאומית. 
על יסוד כל אלה תקף ב׳ את הקו המארכסיססי האדוק 
והמליץ על דרכי מדיניות ותכסיסים מתונים יותר ומודרגים 
יותר. לב' נודעה השפעה מרובה על התנועה הסוציאל־ 
דמוקראטית בגרמניה. 

ב׳ רחש אחווה אל היהודים בכל מקום שמצא אותם 
נרדפים על שים מוצאם, אך זולת 7 ה המליץ, רוב ימיו, על 
התבוללות גמורה וכנה. פרישתו מן הקהילה היהודית בברלין 
ב 1877 יותר משהיה בה משום הפגנה נגד היהדות, היה בה 
משום ביטוי של סולידאריות עם סניף המפלגה הסוציאלי 
דמוקראטית בברלין, שניהלה באותה שנה תעמולה בין 
הפועלים לפרישה מן הרנסיה. ב׳ הבחין בקיומו של רגש 
אנטי־יהודי בתוך הסוציאל־דמוקראטיה הגרמנית, אף ביקר 
את מארכם על דרך הטיפול שלו בשאלה היהודית, שלא היה 
מספיק מעיקרו ושהועיל (לדברי ב׳) לאנטישמיים. בחיבורו 
¥61616616£6 \ 160 106160 6166 0££3860 ^ ("תפקידי היהודים 
במלחמת־העולם״), 1917 , הביע את הדעה, ש״שלוש נשמות" 
שוכנות ב״יהדות בכללה״: 1 ) הנשמה הפאטריומית, המת¬ 
גלית ביחסם אל הארץ, שהיהודים יושבים בתוכה (- 1306165 
56616 5316101156:116 ) >: 2 ) הנשמה הפוליטית־השבטית (־ 56360 
56616 50116156116 ) 0165 ); 3 ) נשמה קוסמופוליטית; מתוך כך 
ייחם ב׳ ליהודים "ייעוד מיוחד": לפעול במתווכים בין 
האומות. "אין אני ציוני", אמר ב׳ ב 1917 , "הרגשתי כגרמני 
חזקה היא משאוכל להיות ציוני". אך בעוד שעד מלחמת־ 
העולם 1 נלחם בציונות, הרי על סף 1917 היה סבור, 
שאע״ם שאין הציונות יכולה להתקבל כמטרה בשביל היהו¬ 
דים של אירופה המערבית, אין זה מן הנמנע שתהא לה 
"השפעה משחררת" על יהודי־רוסיה. בשנות־חייו האחרונות 
אף חסך בציונות, וב 1928 נצטרף אל ה״וועד למען ארץ־ 
ישראל" הסוציאליסטי הבינלאומי. 

. 11771 ( 70 ^ 70 ? ) 01101170/1 ' 702 1/15 > 11 ( 7 ( 1 ( 11 ) 77111 ) 8 ,ץ 516 זט 16.3 . 6 ) 

. 50010111711 0000770110 / 0 0 771777 ) 011 11 ) 7 ,ץ 3 ז 0 .? ; 1899 
, 366 ) 511156 .£ ; 1952 , 5-1077 ס! )^ 0 ) 01011 !' 171 ) 77111 ) 8 1 ) 17 ) 1141 ) 0 
7107 ? 171 ) 70171 ? 15/1 ) 14 )[ ) 1/1 1 ) 011 1 ( 2 ) 70 ) 7710 ) 0 101 ) 50 7771071 ),€ 

.( 3-48 ,[ 1953 ] ז \ 111510710 !11(101(0, X מו) / 8107 1 ) 18071 10 

א. ז. 

ןך;עז 9 ין, אהלן — 866051610 — ( 1812 , דאנציג — 

1884 , ברלין), סופר יהודי־גרמני; פופולאריזאטור 
של מדעי־הטבע ומספר. עד שנתו ה 18 עסק ב׳ רק בלימודי־ 
קודש. ב 1830 בא לברלין, וכאן רכש לו ידיעות מרובות 
בספרות הגרמנית, בהיסטוריה ובמדעי־הטבע. בשם הבדוי 
א. רבנשטיין תירגם לגרמנית את ״שיר השירים״ — תרגום, 
של.' צונץ (ע״ע) כתב לו הקדמה ( 1834 ). ב׳ הקדיש את רוב 
כוחותיו לטיפול בבעיות מדיניות ומדעיות, אך עם זה עסק 
גם בענייני־היהדות. ביחד עם זיגיסמונד שטרן יסד בברלין 
את "תברת־הרפורמה", פירסם את הכרוז "לאחי היהודים 




895 


ברנשטיין, אהרן—ברנשטיין, פרץ 


896 


בגרמניה״ — כרוז בזכותה של הרפורמה, שעשה בשעתו 
רושם ערך את 126111108 מת £6£0 ? 01 ("עיתודהרפורמה"), 
שנוסד ב 1847 , ואף חיבר — ביחד עם שמרן הנזכר — סידור־ 
תפילה רפורמי. 

כעיתונאי מדיני דגל ב׳ בליבראליות ובדמוקראטיה. 

ב 1848 השתתף בפועל, מעל המיתרסים, במהפכה, וב 1849 
יסד עיתון ראדיקאלי בשם 0731116126111108 ס, שהיתה לו 
השפעה מרובה י אך ב 1851 אסרה הצנזורה את העיתון ואף 
ב׳ עצמו נאסר לארבעה חדשים. מ 1852 עד 1882 השתתף 
בעיתון 0116526111108 ^ ז 6 ם 11 ז 86 , שבו היה מפרסם מאסרים 
פובליציסטיים ומאמרים מדעיים פופולאריים על התגליות 
החדשות. 

ב״הלוח והשנתון לקהילות היהודים בגרמניה" של ורס* 
היימר מ 1858/59 פירסם ב׳ את הסיפורים - 38 ^ ! 46 
814 ו!סג 1 כ 011 4606161 (. סיפורים אלד" שמתארים מעשי יום־ 
יום בחיי־היהודים, משתייכים לאותו סוג ספרותי, שאליו 
שייכים סיפוריו של לאו׳פילד קומפרט (ע״ע) על יהדות- 
צ׳כיה, שקדמו להם, וסיפוריו של קרל אמיל פרנצוז (ע״ע) 
על יהדות־גאליציה, שנכתבו אחריהם. יחם יצאו בגרמנית 
בכמה הוצאות ואפילו נכנסו לתוך ה ־ 4601561161 ז 16 ו?א 
312 י $61 ס 076116 א של £16756 (כרך ^ 1885 ), וכן נתפרסמו 
בתרגום ריסי ( 1876 ). 

לפירסום מיוחד זכה אוסף המאמרים המדעיים של ב , : 
1856 — 1855 ,: 61 ג 61 סל 011$$ ז\ 116116 :) 00713$6056113£ ] 3 א, שיצא 
ב 1897 — 1899 בהוצאה חמישית בעשרים כרך וניתרגם ללשד 
נות הרבה. התרגום העברי בשם "ידיעות־הטבע", שנעשה 
בעיקר ע״י דויד פרישמאן, יצא בווארשה ב 1881 — 1891 
והשפיע הרבה על קוראי-עברית במזרח־ארופה. 

ש. י. פין. כנסת־ישראל, עם' 76-75 ! ש. ברנסלד, תולדות 

הריפירמאציון הדתית בישראל ( 1900 ). בערכו! , 11110 ־ 2 .עו 

. 100,324 

ם. ל. 

ברנשטין, איגגץ (יצחק)— 051610 ־ 861 180367 —( 1836 , 
ויניצה, אוקראינה — 1908 , בריסל), אספן וחוקר 
של הפולקלור היידי. ב׳, בן למשפחה עשירה של תעשייני־ 
סוכר, היה אף היא תעשיין ובעל־אמצעים — מה שאיפשר 
לו לרכז ספריה מעולה לפולקלור, לסייר באירופד" אפריקה 
הצפונית, ועוד (ב׳ ביקר גם בא״י), ולהקדיש זמן מרובה לשם 
איסוף ורישום של פתגמים בעלי ערכים פולקלוריים מעמים 
שונים. אך בייחוד התעניין ב׳ בפולקלור היהודי. במשך 35 
שנה ליקט פתגמים ביידית, שהיו רווחים בין יהודי רוסיד" 
פולניה וגאליציה. ב 1888 — 1889 פירסם 2,056 פתגמים יהו¬ 
דיים בשנתון "הויזפריינד" ( 1 — 11 ), שנערך על־ידי מרדכי 
ספקטור. עשרים שגה לאחד מכן גדל מספר הפתגמים שאסף 
עד 3,993 וב׳ כינסם בכרך, שיצא ב 1908 בשם "יודישע 
שפריכווערטער און רעדענסארטען". נדיר יותר הוא ספדו 
השני, £051163 61 01103 <£ ( 1908 ), הכולל 227 פתגמי־עם 
ביידית, שעוסקים בענייני־מק. 

בךנעטץ, א;!־' לאון — 11 ו 516 מ־ 861 ת 0 ^ 1 'ממ 16 ־ 1 — 

( 1876 , פאריס — 1953 , שם), דדאמאטורגן צרפתי- 
יהודי. ב׳, שהיה נכדו של הבנקאי הניריורקי ויליאם זליגמאן 
ושאף הוא עצמו היה בעל־הון, נמשך לתיאטרון מצעירותו, 
וב 1900 כבר התחיל בחיבור מחזות. מחזותיו, שהם כתובים 
בטכניקה מושלמת ומתוך הבנה עמוקה בחוקי־התיאטרון, 


משכו עשרות שנים את הקהל חובב־השעשועים בפאריס 
לתיאטרון, שיסד ב׳ להצגתם. 

בתקופת יצירתו הראשונה (עד 1914 ) כתב ב׳ בעיקר 
מחזות נאטוראליסטיים, שבהם ביקש להבליט אמיתות אכז¬ 
ריות מחיי הפרט והחברה. מן הידועים שבהם: 3£316 ז 1,3 
(״ההגרלה״), 1905 , • 7016111 (״הגנב״), 1906 , "שמשון" 

( 1907 ), ; $66161 * 1 (״הסוד״), 1913 , שמצטייגים בעלילה 
מהירה ומרתקת ושעיקרם —אינטריגות של אהבה ושל עסקי- 
ממון, שחושפות את היצרים המכוערים והפרימיטיוויים 
ביותר של האדם. הצלחתו של ב , היתד, מרובד" ובשנות 
1904 — 1914 לא היה ערב, שלא הוצג מחזה משלו בפאריס. 

ב׳ היה פאציפיסטן, ובמשך מלחמת־העולם 1 שהה בבלגיה 
כעיתונאי וכתעמלן לשלום. אחר המלחמה התחילה התקופה 
השניה ביצירתו הדראמאטית, שבה גילה יכולת מרובה יותר 
של חדירה פסיכולוגית. מאז עד 1938 העניק לקהל הקבוע 
שלו מחזה חדש בכל עונה, ובסך הכל כ 20 מחזות, שבהם 
ניתח ; את מצפונם (הבלתי־טהור בדרך כלל) של גיבוריו. 
ביניהם: המחזה ההיסטורי ״יהודית״ ( 1922 ) 1 מ 61 ? 
(,פליכם״), 1926 ! £10 > 14 (״מלו״), 01111929 ת$£ ("תקוה"), 
1935 . בכמה ממחזותיו נלחם ב׳ באנטישמיות, ובזמן מאוחר 
יותר — בנאציזם, כגון ב £17166 (״אלויר״), 1940 . — לאחר 
שהונהגו באיטליה חוקי-הגזע ( 1938 ) החזיר ב׳ למוסוליגי 
אות־כבוד, שקיבל ממנו. 

כשנפלה פאריס ביד הנאצים נמלט ב , לאה״ב. אחר המל¬ 
חמה חזר לפאריס ולתיאטרון, אך נתקל בביקורת קטלנית 
מצד דור־המבקרים הצעיר, שחשב את מחזותיו למיושנים, 
תפלים וצרי-אופק. אעפ״ב הוסיף הקהל לנהור לתיאטרון 
של ב׳ — שהיה ״תיאטרודהבולוואר״ האפייני ביותר — 
כדי לבלות בו ערב מעניין, אף אם לא עשיר בחוויות עמוקות, 
וליהנות מן הפעולה המרתקת ורבת האינטריגות של מחזותיו 
החדשים, כ $01£ £6 (״הצמא״), 1949 , או של אחד ממחזותיו 
הישנים. 

ג. י. א. 

3 ך^? 1 טין, 1 ,?[ - ד — 051:610 ־ 861 61 ־ £601131 — (נר 1918 , 
לורנם, מאסאצ׳וסטס), קומפוזיטור, מנצח ופסנ¬ 
תרן אמריקני-יהודי. ב׳ למד קומפוזיציה באוניברסיטה 
ע״ש הארווארד,; שבה סיים את חוק-לימודיו ב 1939 ! 
אח״ב השתלם במכץ קרטיס($! 1 ־ 0111 ) שבפילאדלפיה בניצוח 
(אצל פליץ ריינר), תיזמור ונגינה בפסנתר, וכן למד את 
תורת־הניצוח אצל סיגי קוסביצקי. ב 1943 נעשה סגן־המנצח 
בתזמורת הפילהארמונית הניריורקית וב 1945 נתמנה יורשו 
של סטוקובסקי בניצוח על התזמורת העירונית של ניו-יורק. 
מאז פעל כמנצזדאויח באה״ב ובאירופה, וכן ניצח מזמן 
לזמן על התזמורת הפילהארמונית הישראלית. יצירתו הסימ¬ 
פונית הראשונה היתה ״ירמיהו״ ( 1942 ), המבוססת בחלקה 
על טעמי־המקרא (בהפטרות) והמושפעת במידה ידועה גם 
מן המוסיקה העברית של ארנסט בלוף ומסיגנובו של אהרון 
קופלנד. ב׳ נשאר נאמן לסיגנונו זה גם בסימפוניה השניה 
שלו, ״תקופת החרדה״ ( 1948 — 1949 ). כן חיבר יצירות 
לבימת־הבאלט, מחזות מוסיקאליים לבימות ברודוויי, קטעים 
לפסנתר ושירים. 

ברנשטין, ?רץ ( 1890 , מיינינגן, גרמניה), פובליציססן 
ועסקן ציוני. ב 1930 — 1934 היה נשיא ההסתדרות 
הציונית בהולאנד וערך את שמעונה. ב 1935 נשתקע בא״י. 



897 


ברנשטין, פרץ — כרס, אוגיסט־מודים 


898 


19371 — 1946 שימש העורר של העיתון היומי "הבוקר". 
מ 1941 הוא יו״ר ברית הציונים הכלליים בא״י; ב 1946 נבחר 
להנהלת הסוכנות היהודית ושימש בה כראש המחלקה למסחר 
ולתעשיה. ב 1948/9 שימש שר המסחר והתעשיה בממשלה 
הזמנית של מדינת־ישראל. ב׳ נבחר לכנסת הראשונה, השניה 
והשלישית ומ 1953 עד 1955 שימש שר המסחר והתעשיה 
בממשלודישראל. פעולתו העיתונאית הוקדשה ברובה למלח¬ 
מה במפלגות השמאל בציונות, ומשעה שקמה מדינת־ 
ישראל — ביהוד למלחמה במשטר הכלכלי, שמפלגות אלו 
הנהיגו בארץ. בפעולה זו נתגלה ב׳ כפובליציסטן בעל־שיטה, 
שקול ויסודי ב׳ חיבר גם את הספרים "האנטישמיות כתופעה 
קיבוצית״(גרמנית, 1926 ; תרגום אנגלי: 1951 ) ו״על הבעיה 
היהודית״ (הולאנדית, 1935 ). 

ןךנ#טץ, שמעון (נו׳ 1882 , יאקובשמאט, לאטוויה), 
חוקר בחכמת ישראל ועסקן ציוני. ב׳ למד 
לשונות־המזרח והיסטוריה באוניברסיטות של ברלין 
ושטראסבורג, וב 1906 הוכתר בתואר ד״ר לפילוסופיה באו¬ 
ניברסיטה של ברן. מנעוריו השתתף בעיתונות העברית 
והיה פעיל בתנועה הציונית. 19151 — 1920 ניהל את הלשכה 
הציונית המרכזית בקו׳פנהאגן וב 1919 — 1921 היה מזכירה של 
מחלקת־האירגון של ההנהלה הציונית בלונדון. מ 1922 הוא 
לשב בניו־יורק. ב 1922 — 1953 ערך את השבועון היידי של 
ההסתדרות הציונית באה״ב "דאס אידישע פאלק". נוסף על 
עסקנות( הציונית התמסר ב׳ לחקר השירה העברית, ביחוד 
בספרד ובאיטליה, ובתחום זה פירסם כמה עבודות חשובות. 
מחיבוריו העבריים: "בחזון הדורות", מסות ורשומות על 
סופרים וספרים בדורות ראשונים ואחרונים ( 1928 ) ; "דיוואן 
לר׳ יהודה אריה ממודנה״, עם מבוא והערות ( 1932 ); "דיוואן 
לד עמנואל בן דויד פראנסיש״, עם מבוא והערות ( 1932 ) ! 
"שומרי החומות", מסות ומחקרים על זרמים ותקופות בתחיה 
הישראלית ( 1938 ) ! "משירי ישראל באיטליה", אוסף שירים 
ופיוטים מן המאות ה 16 —ח 18 , עם מבוא והערות ( 1939 ) ! 
״פיוטים ופייטנים חדשים מתקופת ביזאנטיה״ ( 1942 ); 
״דיוואן של שלמה בן משולם דאפיירה״, חלק א׳ — שירי־ 
חול, עם מבוא ( 1942 ), חלק ב׳ — שירי־קודש ( 1945/6 , 
^ס^); "שירי יהודה הלוי", מבחר שירי קודש וחול 
עם מבוא וביאורים ( 1944 ); "על נהרות ספרד", קינות 
כמנהג ספרד על חורבן ירושלים ועל הפורענויות עד גזירות 
קנ״א, עם מבוא והערות ( 1956 ) ; "שירי הקודש של ר׳ משה 
אבן עזרא״, עם מבוא והערות ( 1957 ). 
$תעטין־כ!הן, נעכןב, ע׳ע פ:הךןךנ^טין, נ?כ!ב. 

? 1 * 0 , לה ( 6,6356 1,3 ), חבל במזרח־צרפת, בין נהר־סונה 
(* 5361 ) והדי־היורה, ששטחו כ 3,000 קמ״ר לערך. 

מרכזו: העיר בורג־אן־ב׳ (. 11-8 * 8 ־ 30111 00 ( 254 ח 1 ש׳). — 
ב׳ נזכרת במאה ה 7 בשם בריפסיה ( 1x13 ־ 81 ) או ברסיה 
( 5513 * 81 ) והיתד. חלק ממלכות־בורגונדיה (ע״ע). מסוף 
המאה ה 13 ואילך היתה ב׳ תחת מרותם של דוכסי סאווא 
( 531.016 ), שוויתרו עליה (ב 1601 ) למלכי צרפת. מ 1789 
ואילך כלולה ב׳ בדפארטמנט של אן(ס 1 \ 0 . 

, 1906 ,ץ £3 *ו 8 13 31 . 8 140 , 1 >ז 3 ז 86 .. 4 

013 , א 111 י םט''מ 1 .'* י ם — 831165 £830,106 - 6 ! 08115 ^ — 

( 1862 , שרם־סיר־מוזל [לותרינגיה] — 1923 , ניי- 
סיד־נזן ן 6 ג 5611 -ז $0 -׳ן 760111 <], פל־יד פאריס), סופר צרפתי. 


ב׳ ,י שלמד תחילה בבית־ספר תיכון בננסי, בא ב 1883 לפאריס 
כדי ללמוד משפטים. כאן נתבלט עד מהרה ע״י פעולתו 
הספרותית. יצירתו הראשונה, שעוררה תשומת־לב, היחה: 
65 ־ 831 ־ 831 65 (> 10611 $011$ ("תחת מבטם של הבארבארים", 
1888 ) — החלק הראשון של טרילוגיה בשם: 80 011116 86 
;סרח (״פולחן האני״), שחלקיה האחרים הם: 6 םזרת 80 ח 11 
0 ־ 1181 (״בן הוריך', 1889 ) ו 1106 ז 6 ז 86 66 13,810 * 1 ("גנה 
של ברניקי״, 1891 ). "פולחן־האני", פרקים של אינדיווידר 
אליזם קיצוני ואנוכיות מובהקת, הוא יסודם ועיקרם של 
ספרים אלה. — מכאן הגיע ב׳ לשלב שני בהתפתחותו הרעיו¬ 
נית: ה״אני" הוא תולדה של המסורת הלאומית ומורשת־ 
האבות והוא צומח מתוך אדמת־המולדת, שבה. טמונים 
שרשיו. רעיונות אלה השתלבו בתפיסתו של ב׳ עם רגשי- 
זעם ושאיפות־נקם של בן־לותרינגיה, שראה את חבל מולדתו 
בידי הכובש הגרמני. ב׳ בעשה לאומני, והרגשות הלאומנים 
שלו באו לראשונה לידי ביטוי ספרותי בטרילוגיה השניה 
שלו: 1311011316 ! * 8 ז 6 ו 61 ' 1 86 0,030 , 86 (״הרומאן של . 
הכוח הלאומי״), שחלקיה הם : 86,301065 1.65 ("העקורים", 
1897 ), 501831 311 61 ק< 31 ' 8 (״הקריאה אל החייל״, 1900 ) 
ו 65 ־ £18111 5 ־ 1.6111 (דמותם״, 1902 ). ב 1888 כבר היה ב׳ 
מתומכיו של הגנרל בולנז׳ה וב 1889 נכנס לבית־הגבחרים 
כציר בולנז׳יסטי מטעם נאנסי. כן היד. ממשתתפיו הקבועים 
(וזמן־מה גם עורכו) של העיתון היומי הלאומבי־האנטישמי 
0003,86 83 (נוסד 1888 ) וממניחי יסודותיה הרעיוניים 
של תנועת ה 156 ^ 0 3 ,£ 01,00 .£ המונארכיססית, שנתארגנה 
ב 1898 . — בזמן משפטו של דדייפום היה ב' מן הפעילים 
במחנה מאשימיו, והמאמרים שפירסם בעניין זה כונסו בקובץ 
16 מ 003115 ,! 3 א 80 8001,1065 61 506065 ("תופעות ותורות 
של הלאומיות״, 1902 ). — גם בעיית אלזאס-לותרינגיה 
שימשה נושא להרבה מחיבוריו, כגון שורת הספרים: 865 
£51 ׳! 86 83511005 (״ביצורי המערב״) הכוללת בין השאר : 
£116013806 ' 1 86 56,1806 ,!£ (״בשירות גרמניה״, 1905 ) 
ו״קולט בו׳דו׳ש" ( 1909 ), שהם רומאנים בעלי מגמה מדינית. 
לשיא פעילותו המדינית־הספרותית הגיע ב׳ בימי מלחמת־ 
העולם 1 , שבהם שימש בין השאר ציר בביודהנבחדים 
ונשיא "הליגה של הפאטריוטים" (מ 1914 ). נאומיו ומאמריו 
המרובים מאותה תקופה כונסו ב 14 כרכים בשם: - 011,001 
6 ״ 006 0,3086 13 86 1,6$ ן> ("כרוניקות של המלחמה 
הגדולה״, 1914 — 1920 }. כמה מחיבוריו של ב׳, שכוללים 
אח רשמי-מסעותיו באדצות־חוץ, נחשבים למיטב-יצירתו 
מבחינה אמנותית: 86 101686 : 560,6 86 סס, 0,600 ("גרקו, 
או סודה של טולד 1 " 1912 ), 80 5 ץ 3 ק א 1 ז 3 11£16 ן> 60 006 
! 861.30 (״סקר -של ארצות-המזרח״, 1923 ), ועוד. היומן, 
שהתחיל כותב בשנת 1896 , נתפרסם אחר מותו (מ 1929 
ואילך). 

ב׳ נמנה עם חשובי הסופרים הצרפתיים בזמנו. היה בעל 
סיגנון מקורי ובעל יכולת של ביטוי חזק ועשיר. מרובים 
היו מתנגדיו, אך לא מועטים היו גם חסידיו, והשפעתו ניכרת 
אף בכתביהם של כמה מן הסופרים הצרפתיים בני־זמננו. — 
ב 1906 נתמנה ב׳ כחבר באקאדמיה הצרפתית. 

2.6 , 16 ט 13 > 42 > 1 .[ ; 1921 ,. 8 . 4 ג 13 ! 013 ע 8 , 161 > ■- 31 נ 11 ג 1 ז .£ 

.? ; 1943 ,. 8 .מ 1 > 11 גסז 6 ? .צ ; 1942 ,. 8 16 > 1003113103 * 00 

- 8015 16 > .? ; 1950 ,. 8 . 34 , 821011 .צ ; 1946 ,. 8 . 34 , 10 , 6311 ^ 
. 1952 , 0003 וסז 03 <) , 8 , 1611,6 > 

י. 8 .- 



899 


כרס, פזל דד — כרסטד, ג׳ימז הגרי 


900 


ברס, 19 ל ! 1 > — - 231 0 [) 100135 א-ס 163 ־ 015 ;> 0 863 ־ 3111 ? 

38 ־! — ( 1755 — 1829 ), מהפכן צרפתי, היה בן של 
משפחת־אצילים בדרום־צרסתו נכנם ב 1775 לצבא ושירת 
זמךמה כקצין' בהודו המזרחית. ב 1789 הצטרף למהפכה 
ונבחר ב 1792 כציר לקו׳נונט. ב׳ הצביע בעד הוצאתו של 
המלך להורג והשתתף בסוף 1793 בדיכוי האכזרי של העיר 
טילון (ע״ע). ב 27.7.1794 ( 9 בתרמידור) היה מפקדו של 
היחידות, שהיה להן חלק מכריע בהפלתו של רובספייר. 
באוקטובר 1795 דיכא את מרד הרויאליסטים בעזרת גדודיו 
של נאפוליון ונעשה אחד מן ה״דירקטורים" של צרפת. 
בספטמבר 1797 גירש — שוב בעזרת הצבא — את מתנגדיו 
מן הממשלה ומבית־הנבחרים, אך בנובמבר 1799 ( 18 בברי־ 
מר) הכריח אותו נאפוליון להתפטר. בתקופת שלטונו רכש 
לו ב׳, תכופות בדרכים בלתי־כשרות, רכוש גדול וחי חיי 
בזבזנות והוללות. מסיבות בלתי־ידועות לא נרדף ע״י הבור־ 
בזנים לאחר שאלה האחרונים חזרו לשלטון. — זכרונותיו של 
ב׳ — שהם חשובים, אע״פ שאינם מהימנים כל־צרכם — 
נתפרסמו ב 4 כרכים ב 1895/6 . 

; 1896/1900 ,. 01$ זו 2 , 66  1 [> 11  1 <])# 10 1 : " 01 :" 

בךםאו ׳ נ 1 נםל 1 דה — 1198) — 0002310 (36 801x60 — 

אחר 1264 ), המשורר הקאסטילייני הקדום ביותר, 

ששמו נשתמר. ב , היה כומר במנזר הבנדיקטיני סאן 
מיליאן דה לה קוגוליה (באיזור ריאוחה), ששימש מרכז 
תרבותי חשוב. הוא חיבר, על יסוד מקורות לאטיניים, שירים 
סיפוריים ( 60838 ?) על חיי קדושים! לשונו היא לשוך 
הדיבור על ציוריה העממיים. החשוב בחיבוריו אלה הוא 
״חיי א 1 ךיה הקדושה״ ( 0613 $301:3 6 () 3 (! 71 \), שנכתב 
בזקנותובדרך־תיאור, שמבשרת את כתיבתו של דאנטה, 
מספר ב׳ על חזיונותיה של הפרושה אוריה ועל עלייתה 
לשמים. מיטב יצירתו של ב׳ הוא האחרון שבשלושת מחזורי־ 
השירים, שחיבר על מרים, אמו של ישו: ה״נפלאות" 
( 811133605 ). מחזור זה כולל 25 פרקים, שהם כעין סיפורים 
קצרים על עזרתה של מרים למאמיניה, כגון ביסים שאירעו 
לגנב מאמין, למנהלת־מנזר שהרתה, לכומר שיכור, וכד׳ו 
מרים מתוארת בהם כבעלת תכונות אנושיות ארציות, כגון 
קנאה, ולשונה מתובלת בביטויים נועזים. כמה מן ה״נפלאות" 
עוסקים בנושאים יהודיים: על ילד יהודי (מם׳ 15 ) 1 על 
יהודי טולדו (מם׳ 18 )! על תא 1 פיל ( 160£110 ), שמכר 
בתיווכו של מומחה יהודי את נפשו לשטן, וניצל ע״י מרים. 

כתביו של ב׳( 08635 ) נתפרסמו ב־ 0 ) 0 \/ 16 ! 8181101603 
360165 ק £5 665 (הכרך ה 57 ). מהדורה ביקרתית של ה״נפ־ 
לאות״ יצאה ב 1934 בסדרת ה 03516113005 01351005 . 

.קי! , 7 : 0311:00 110 ) 0 ? 07111 / 1 <) 5 ) 1/1 4 מ 0 1 . 01:0 . 0. "11X011 .ן 

. 1956 , 140-157 

מתו^הו — 8665080 8135 ) 813 — ( 1824 — 1908 ), 

אספן של דברי־אמנות ועסקן יהודי בפולניה. ב׳, 

שהיד, פעיל בחיי הקהילה היהודית בווארשה, הקים בביתו 
מוזיאון לחפצי אמנות יהודית, וכן היה מראשוני החוקרים 
של תולדות־האמנות היהודית בפולניה. עבודותיו הספרותיות־ 
המדעיות, העוסקות בתולדות־האמנות, כגון ספרו על בתי־ 
הכנסת מעץ בפולניה (קראקוב, 1895 ), הן רבות־ערך. 
בשאר עבודותיו, כגון אוסף התעודות לתולדות־ישראל 


בפולניה, שהוציא לאור חתנו, ההיסטוריון אלכסנדר קראוז־ 
האר ( 1910 ), והמילון הביוגראפי של מלומדים יהודיים 
בפולניה ( 1906 ), יש להשתמש בזהירות. 

לאחר שבניו, בנותיו, חתניו ונכדיו התנצרו, מסר ב׳ את 
כל האוסף האמנותי והספריה שלו לקהילה הווארשאית 
( 1904 ) בתנאי שישמש יסוד להקמת מוזיאון יהודי. את 
האוסף האמנותי הכללי העשיר שלו מסר למוזיאונים 
הפולניים בקראקוב, סוזנה ווארשה. 

י. שאצקי, געשיכטע פון יידו אץ ווארשע, 111 , 1953 . 

גנךסט 86650 ), עיר־חוף בצרפת המערבית. יושבת בקצהו 
של חצי־האי ברטאניה. מספר תושביה כ 80 אלף 
( 1952 ), נמל־ב׳ חצוב בחלקו הניכר בסלע המשתרע על שתי 
גדותיו של נהר פנפלד. ב׳ משמשת הנמל הצבאי הראשי 
של צרפת באוקיינוס האטלאנטי. בעיר בית-דין ימי, אוצר־ 
נשק ובתי־ספר ימיים. פב׳ יוצא הכבל התת־ימי, המקשר את 
אירופה אל אמריקה ואפריקה המערבית. הנמל האזרחי של 
ב׳ משמש לצרבי יבוא ויצוא יותר מלנסיעות. בב׳ תעשיה 
מפותחת למדי של כימיקאלים, חמרי־נפץ, בידה, ועוד. ב׳ 
היא גם נמל־דיג. ביהוד לדיג־הסארדינים. 

ב׳ נוסדה, כנראה, ב 1220 ע״י האנגלים. סמוך לאותו זמן 
התחילה בב׳ בנייתה של המצודה החולשת על הנמל, שהס¬ 
תיימה במאה ה 16 . ב 1240 מסר הר 1 זן של לאון את ב׳לז׳אן 1 , 
דוכס־ברטאניה. ב 1342 — 1397 נמצאה ב׳ בידי האנגלים! 
באותה תקופה היתה ר 1 וחת האמרה: "אין אדם דוכס ברטא־ 
ניה אלא אם כן הוא שליטה של ב׳״. ב 1491 סופחה ב׳, עם 
שאר חלקי־ברטאניה, לצרפת. ב 1631 יזם רישליה (ע״ע) את 
הקמתו של נמל צבאי בב׳, ווונן (ע״ע) ביצר את העיר 
ב 1680 — 1688 . ב 1694 הדפו הצרפתים התקפה אנגלית על 
ב׳. ב 1917 — 1918 עלה בב׳ הצבא האמריקני על חוף־צרפת. 

מקיץ 1940 עד תחילת 1944 שימש נמל־ב׳ בסים לצוללות 
הגרמניות! מפני־כן הופצצה ב׳ קשות ע״י בעלי-הברית. 
בספטמבר 1944 נכנע חיל־המצב הגרמני לבעלי־הברית אחר 
מצור קצר. 

ברסמל/;׳ימז הנך' — 68 ) 86635 ׳<זת 136 130165 — 

( 1865 , רוקפורד, אילינוי — 1935 , ניו־יורק), אגיפ־ 

טולוג וארכאולוג אמריקני. ב׳ למד בסמינאר התאולוגי של 
שיקאגו ובאוניברסיטות של ייל וברלין. ב 1894 נתמנה 
אסיסטנט לאגיפטולוגיה באוניברסיטה של שיקאגו. ב 1900 
הוזמן ע״י האקאדמיות הגרמניות למדע לאסוף במוזיאונים 
האירופיים חומר למילונים המצריים, שנערכו אח״כ ע״י 
ארמן וגרפו. ב 1905 הועלה לדרגת פרופסור באוניברסיטה 
של שיקאגו. בשנתיים שלאחר מכן ניהל משלחת ארכאולוגית 
למצרים ולסודאן. ב 1919 יסד את המכון למדעי־המזרח 
באוניברסיטה של שיקאגו, שנעשה מרכז המחקר בתחום זה 
באמריקה. מאותה שנה ואילך ניהל את החפירות, שנערכו 
מטעם המכון במצרים (לופסור), א״י (מגידו), תורכיה. 
עיראק ופרם. 

מן החשובים שבחיבוריו הם: )ס 2600685 ) 06160 
. 0 ) 6 זת £27 (״תעודות קדומות של מצרים״, 1905 — 1907 , — 
אוסף מקורות לתולדות מצרים הקדומה — 5 כרכים! אוסף 
תעודות) ו)ק? £2 0£ ? 06 ) 15 * 8 4 (״תולדות מצרים״, 1905 , 
1909 2 ) — שניהם ספרי-מופת במקצוע האגיפטולוגיה. החי¬ 
בור תשגי תורגם לכמה לשונות, ובכללן גם לעברית ("דברי 



901 


ברסטד, ג׳ימז הנרי — ברפט־ליטובסרן 


902 


ימי מצרים", א׳—ב׳, תשט״ז). כן חיבר ב׳: ; 1 ת 0 תונן 010 ׳\ 0 ט 
זקץ £8 : 1 ח 016 ת\ 1 מ 1 ז 110118£1 ־ד (סת 3 80118100 0£ ("חתפתחות 
הדח והמחשבה במצרים הקדומה״, 1912 ) ן 5 ש!ח 71 ; 001601 * 
(״ימי־קדם״, 1916 ) ו 1£1 ז 0 ^\\ 001601 * 6 ו 1 ז 0£ ץ 6 ׳\ז $11 
(״סקירה של העולם הקדום״, 1919 ) — שני ספרי־לימוד 
מעולים ז סס 111231:1 ׳\ 01 0£ :! 110$ ן 0 ת 00 116 ־ 1 ("כיבושי הציווי" 
ליזאציה״, 1926 ), 1430 118 ס 1 זס:ו 710 \ (״האדם המנצח״, 1926 ) 
ו 001180161106 0£ 0 ׳*\ 03 1116 (״שחר המצפון״, 1933 ), שבהם 
מתגלית גישה הומאניסטית מובהקת לתולדות התרבות 
האנ(שית; 1$ תץנן 3 ? 1 ג:>' 8 זג 51 501118 ת 1 ׳* 8 >£ 116 ־ 1 ׳ ( 1930 ) — 
על תולדות הרפואה במצרים — הוא, אפשר, החשוב שבחי־ 
בוריו. ב׳ אינו רק חוקר מעמיק ורחב־מבט, אלא גם אמן 
התיאור וההרצאה. 

(76. 61X35163, /. 11. ?1011*0' 10 111* ?1151, 1947. 

א. ג.־ל. 

ברסט״ליטזיבסק (ברוס׳ אסססז-מ^-זססקש; בפולנ/עד 

1919 , $ 111 ' 8 \ £116 802680 , אח״כ 811216111 ! 1130 2680 ־ 81 
בפי היהודים: בריסק דליסא), בירת מחוז (אובלאסט) ב׳ 
שבב^לורוסיה * יושבת סמוך להשתפכותו של נהר מוחאוץ 
לבוג המערבי (ע״ע). ב 1948 העריכו את אוכלוסיית ב׳ ב 60 
אלף נפש, רובם רוסים, ביל(רוסים ומיעוטם יהודים. ב׳ 
היא עיר־גשר וצומת של כבישים (וארשה—מוסקווה) ומסי- 
לות־ברזל מווארשה ומכל המערב למזרח (מוסקווה וקיוב) 
ולצפון (לביאלסטוק). סמוך לב׳ נמצא קצה התעלה, המקש¬ 
רת באמצעות פלגים את הדנייפר אל הוויסלה. כלכלתה של 
ב׳ מבוססת על מסחר בעצים, דגנים ופשתן, בורסקאות 
ועוד. 

ב׳ נזכרת לראשונה ב 1017 בשם ברסטיה (ואח״ב: 
בר־סטוב). מן המחצה השניה של המאה ה 11 עד פלישות 
הטאטארים ב 1241 היתה שייכת לנסיכים ווליניים שונים. 
ב 1340 סופחה לליטה. ב 1596 התקיימה בב- ה״אוניה של 
ב , ״ — כלומר, איחוד הכנסיה האורתודוכסית עם הקאתולית. 
ב 1795 סופחה ב׳ לרוסיה. ב 1833 הונח היסוד למבצר ב/ 
שביחד עם המבצרים של קובנה וגרודנה היווה את קו־ 
ההגנה השני של רוסיה המערבית. ב 26 באוגוסט 1915 כבשו 
הגרמנים את ב׳. במארס 1918 נחתם בב' חוזה־השלום של 
ב׳ (עי׳ להלן). ב 1919 — 1939 נכללה ב׳ בפולניה והיתד, 
העיר הראשה של פלך פולסיה. ב 1937 מנתה ב׳ 54,200 נפש, 
ברובם פולנים. בסוף ספטמבר 1939 נכבשה ב׳ ע״י הצבא 
הסובייטי. ב 22 ביוני 1941 נפלה בידי הגרמנים, ובאמצע 
1944 נכבשה שוב ע״י הרוסים. 

יהודים. במשך המאות ה 14 —ה 17 היתה ב׳ המרכז 
של יהודי ליטה. הישוב היהודי התחיל כאן בימי הנסיך 
הגדול הליטאי קיאיסטוט ( 1341 — 1382 ). בנו ויטולד העניק 
ליהודים כתב־קיום ( 1388 ), שהורחב אח״כ על יהודי ליטה 
כולה. לפיו נהנו היהודים מזכויות־האזרחים (בין השאר היו 
דשאים לרכוש שדות וקרקעות) ומאוטונומיה בחייהם 
הפנימיים. 

בימי המלך הפולני קאזימייז׳ ז\ 1 , שאישר את כתב-הקיום 
הנזכר ( 1447 ), היתה ב׳ אחת מן הקהילות הגדולות ביותר 
בליטה. יהודי־ב׳ עסקו אז במסחר ובמלאכה וגם בחקלאות, 
וכמה מהם ניהלו עסקי־ממון בממדים גדולים, חכרו דמי־ 
מכס, מימים ושאר הכנסות של הממלכה, וכן חכרו ורכשו 
אחוזות, שניהלו את משקיהן. 

ב 1495 גורשו מב׳ — כמו מערים אחרות בתחומי ליטה— 


כל היהודים שסירבו להתנצר. בתיהם הוחרמו וניתנו לנו¬ 
צרים. מכל יהודי־ב' השתמד רק אחד: אברהם יוזפוביץ׳ 
(יזופוביץ׳), שהיה חוכר עשיר ובעל־אחוזות, והוא הועלה 
לדרגת־האצולה ונתמנה שר-האוצר בליטה. בימי המלך 
הפולני יאן אולבראכט ואחיו אלכסנדר, הנסיך של ליטה, 
בוטל הגירוש שפגע קשה בכלכלה של המדינה וב 1503 הותר 
ליהודי ב׳ לחזור לעירם! רכושם הוחזר להם וזכויותיהם 
אושרו מחדש ( 1505 ). 

ב 1516 נתמנה חוכר-המיסים מיכל יוזפוביך (אחיו של 
המומר אברהם) לראש יהודי-ליטה, והיהודים שוחררו מן 
ההתחייבות לצייד 1,000 פרשים מזויינים. במה שנוגע למי- 
סים, וכן לפעילות בתחומי המסחר והמלאכה, הושוו לשאר 
התושבים. בעד שירותו הנאמן לממלכה הועלה מיכל יוזפו- 
ביץ׳ לדרגת אציל ( 1525 ). 

ב 1566 היו בב׳ 156 בתים של יהודים ו 746 של לא־ 
יהודים. אחר הדליקה הגדולה, שפרצה בעיר ב 1568 , נפטרו 
היהודים ע״י המלך זיגמונט אוגוסט למשך תשע שנים 
מתשלומי מיסים, בתנאי ששוב לא יבנו בב׳ בתי־עץ אלא 
בתי-אבן בלבד. 

במאה ה 16 גדל חלקם של יהודי-ב׳ הן בסחר היצוא 
הפולני לגרמניה והן בסחר־היבוא מגרמניה ואוסטריה. חוץ 
מבמסחר עסקו גם בחקלאות והחזיקו ב 16% של קרקעות 
ב׳. באותה תקופה פעל בב׳ שאול ואהל, שבא לכאן מפאדובה 
שבאיטליה. שאול זה, שהיה סוחר גדול ובעל השפעה בחצר־ 
המלכות, הקים בב׳ בית-כנסת וישיבה. 

ביחסים בין היהודים והעירונים, שבמאה ד, 16 היו טובים 
למדי, בא שינוי לרעה במאה ה 17 . בד 163 התנפלו העירונים 
על חנויותיהם של היהודים, בזזו את הסחורות ואת החנויות 
העלו באש. בהשתדלות השלטונות התחייבה העיריד, להחזיר 
ליהודים את החפצים השדודים ולהעניש את המתנפלים. 
לשמירה על החנויות הוקם גם משמר יהודי־נוצרי. למרות 
ההסתה מטעם הכמורה, שגברת באותם הימים, אישרו המל¬ 
כים זיגמונט 111 וולאדיסלאוו 7 ( 1 את כתבי־הקיום הישנים 
של היהודים. בימי מאורעות ת״ח ( 1648 ) הושמד הרוב 
המכריע של יהודי־ב׳ (כאלפיים נפש), והשאר נמלטו לסד 
לניד, ולדאנציג. 

זמן קצר אחר גזרות ת״ח נתחדש הישוב היהודי בב׳ 
והמלך יאן קאזימייז׳ העניק לו כתב־חסות. יהודי-ב׳ נפגעו 
קשות בזמן המלחמות עם רוסיה, שוודיה ותורכיה, ביהוד 
ע״י ההתנפלויות ומעשי־השוד של חיילי הגייסות השונים. 
לשם הקלת מצבם הכלכלי פטר אותם המלך ( 1661 ) מחובת 
אישפוז צבא ומשאר מיסים ותשלומים למשך ארבע שנים, 
וכן ניתנה להם ארכה לסילוק-חובותיהם למשך שלוש שנים. 
ב 1669 אישר המלך מיכאל וישניובייצקי את הזכויות, 
שהוענקו ליהודים בכתבי-הקיום הקודמים׳ ונוסף על בך 
קבע, שהיהודים רשאים להחזיק בקרקעות ובבתים שהיו 
בבעלותם קודם המלחמות, כולל בתי-הכנסח, בתי־המשפט, 
החנויות, הדוכנים, הצריפים, המרחצאות ובתי־העלמין! הם 
רשאים לעסוק בכל מסחר ומלאכה ואינם צריכים לשלם אלא 
אותם המיסים שהנוצרים חייבים בהם. העיריה והאזרחים 
הלא־יהודיים נתתייבו לסייע בדיכוי ההסתה האנטי־יהודית. 
ב 1676 אישר זכויות אלו יאן סובייסקי וב 1720 גם אוגוסט 11 . 
ב 1676 היו בב׳ 525 יהודים. במאה ד, 18 גדל הישוב ובמפקד 
של 1766 נמנו בב׳ ובפרווריה 3,175 יהודים. 

מבחינה תרבותית-תורנית היתה ב׳ הקהילה המרכזית 



903 


ברספדליטדבסק 


904 


בליטה. מן הישיבה שלה יצאו למדנים וגדולי־תורה. מאמצע 
המאה ה 15 ואילך ישבו על כסא הרבנות בב , ר׳ יחיאל בן 
אהרן לוריא, סבו של ר׳ שלמה לוריא (המהרש״ל), ר׳ משה 
ראסקוביץ׳, ר׳ מנדל פראנק, ר׳ קלונימוס, חותנו של ד׳ 
שלמה לוריא. מבין רבני ב׳ במאה ה 17 יש להזכיר את: 
ר' שלמה לוריא, ר׳ יהודה ליווא בן עובדיה איילנבורג (בעל 
"מנחת יהודה"), ר׳ משד. ליפשיץ, ר׳ אפרים זלמן שור (בעל 
"תבואת שור"), ר׳ יואל סירקיס (הב״ח), ר׳ אברהם בן 
מאיר אפשטיין, ר׳ יעקב שור (בעל "בית יעקב"), ר׳ דוד 
אופנהיים. — המפורסמים שברבני ב׳ במאה ה 18 הם: ר׳ 
אריה יהודה ליב בעל "שאגת אריה", ר , אברהם בן דוד 
קצנלבוגן, ו" נחמן היילסרין, ר׳ אהרן בן מאיר (בעל "מנחת 
אהרן"). במאה ה 19 שימשו ברבנות בב׳ ר׳ יעקב מאיר 
פאדוא (בעל "שו״ת מהרי״ם"), ר׳ צבי הירש בן מרדכי 
אורנשטיין, ר׳ יהושע יהודה ליב דיסקין ("הרב מב , "), ר׳ 
יוסף דוב־בר סולוביצ׳יק ובנו ר׳ חיים סולוביצ׳יק. 

קהילת ב׳ השתתפה בוועד של ד׳ ארצות ומ 1623 בוועד 
של מדינת ליטה, שמתחילה (ב 1623 — 1631 ) היה מתכנס 
בב׳ ובד. גם נתקיימו 19 מ 42 האסיפות שלו. החשובים 
בפרנסי־הקהילה היו מיכאל יוזפוביץ, שאול ואהל, ר׳ יוסף 
איסרלים ושמואל הלר. 

משנחפרה התעלה שחיברה את הבוג עם הדנייפר ( 1841 ), 
שופר מצבה הכלכלי של העיר, והישוב היהודי, שבידיו היו 
רוב המסחר והמלאכה, התחיל גדל במידה ניכרת. ב 1847 
היו בב׳ 8,136 יהודים. ב 1889 — 27,005 יהודים בין 41,625 
תושבים. ב 1886 היו בין 25,000 היהודים של ב׳ 5,000 בעלי־ 
מלאכה ו 1,235 סוחרים. ב 1897 נמנו בב׳ 30,608 יהודים בין 
40,568 תושבים. 

בשנות 1895 ו 1901 פרצו בב׳ שריפות, שהביאו חורבן 
על העיר כולה. ב 1905 , בתקופת הפרעות ביהודי־רוסיה, היה 
ניסיון של עריכת פרעות גם בב׳. בהתנגשות שנתקיימה 
בין ההגנה היהודית והפורעים נפצעו ונהרגו כמה מן 
המגינים. 

בשנת המהפכה של 1905 היו פעילות בין יהודי־ב׳ 
קבוצות־מחתרת מהפכניות. אחר כשלון המהפכה חזרו החיים 
למסלולם. היהודים, שהיוו 70% מן האוכלוסיה, היו מיוצגים 
בעיריה ע״י 3 נציגים, בעוד שלנוצרים היו בה 20 באי־כוח. 
באחד באוגוסט 1915 גורשו יהודי־ב׳ מן העיר ע״י המפקדה 
הרוסית. ב 26 באותו חודש נכנם לב׳ הצבא האוסטרי־גרמני, 
ובעקבותיו חזרו לב׳ הרבה מן המגורשים; אולם לאחר 
זמן קצר גורשו הללו ע״י הגרמנים. 

עם הכיבוש הפולני ב 1919 נתחדש הישוב היהודי בב׳, 
אורגן ועד־הקהילה והוקמו מוסדות ציבור אחרים (בית־ 
חולים, קופת־מלווה בסיוע של הג׳וינט, תלמוד תורה וגיס־ 
נסיה עברית). בבתי־הספר הכלליים (בכלל זה בית־הספר 
למסחר, בית־ספר ראלי וגימנסיה) מנו התלמידים היהודים 
50% . מספרם של יהודי־ב׳ ב 1921 היה 15,630 (בין 29,460 
תושבים). 

מאישי ב׳ בסוף המאה ה 19 ובמאה ה 20 יש להזכיר את 
המאתמאטיקן ד״ר יעקב גרומר, פרופ׳ י. ב. הלוי אפשטיין, 
מיכל פוחצ׳בסקי, מראשוני החקלאים בא״י, את העיתונאים 
אברהם גולדברג ( 1881 — 1933 ), נח פינקלשטיין ואת הרופא 
והסופר ד״ר בנימין שרשבסקי. — במשך שנים מספר שימש 
יהודי כסגן ראש עיריית ב׳. 


ב 15 בספטמבר 1939 נכנסו הנאצים לב׳ ובזזו את חנו* 
יותיהם של היהודים. שבוע לאחר מכן נכנם לעיר הצבא 
הרוסי, שנשאר בה עד יולי 1941 . ב 22 באותו חודש נכבשה 
ב׳ שוב ע״י הגרמנים. בדצמבר אותה שנה הוקם בב׳ הגיטו 
שחוסל באוקטובר 1942 . 

א. ל. פייבשסיין, עיר תהלה, 1886 ! ש. דובבוב, סבקס ועד 
הקהילות הראשיות במדינת ליטא, תרס״ה! י. היילפרץ, 
פנק 6 ועד ארבע ארצות, תש״ה 1 אנציקלוםריד, של גלויות: 
בדיסק־דליטא, 1954 . . 1 , £80680x80 ^ 0 x 80 -סאססץ? 
- 560813/1 . 0 ; 1-111 .־ו־ , 311011011 (־( 11 60X81 ־ £61 ,- 1-111 
, 6881881160 . 1 ^ 1 ! 1883 , 68068 0880. 7111X080X86 
, 1300,13 1 7111X080X88 1*33/1, 110X0088 £80680X3X0 

. 1914 , 1 \ .ד 
1 . ם. ג. 

חוזה־ ה שלום של ב׳. ב 8 בנובמבר 1917 , למחרת 
מהפכת־אוקטובר, פנה השלטון הסובייטי לשתי קבוצות־ 
המעצמות היריבות במלחמת־העולם 1 בהצעה לעשות שלום 
"ללא סיפוחים ופיצויים", שיהא מבוסם על עקרון ה״הגדרה 
העצמית של הלאומים״. ב 20 בנ 1 במבר פקד השלטון 
הסובייטי על הגנרל דוכונין, ראש המטה הצבאי של רוסיה, 
לגשת מיד למו״מ על שביתת־נשק. על סירובו למלא פקודה 
זו שילם דרכו׳נין בחייו במשפט־לינץ/ שעשו בו מלחים 
בולשוויים. ב 23 בנובמבר הציע השלטון הסובייטי לכל 
יחידה צבאית בחזית להתיידד עם יחידת־האויב שממולה 
ולכרות שביתת־נשק בקטע שלה. ב 29 בנובמבר הודיע 
ברייכסטאג הקאנצלר הגרמני הרטלינג, שגרמניה מוכנת 
לדון בהצעת שביתת־הנשק הרוסית. לעומת זה דחתה האג־ 
טאנטה כל הצעה ממין זה. ב 2 בדצמבר 1917 התקיימה בב׳ 
הפגישה הראשונה בין משלחת־השלום הסובייטית ובין 
המשלחות של מעצמות־המרכז. ההרכב הראשון של המשלחת 
הסובייטית היה: הבולשוויקים אדולף מזה (יו״ר), ל. קמגייב 
(מזכיר) וסוקולגיקוב! הסו׳ציאליסטים־הרוולוציונרים השמא¬ 
ליים: הגב׳ ביצנקו ומסטיסלאווסקי ז מטעמי־תעמולה הש¬ 
תתפו במשלחת'כסטאטיסטים חייל אחד, מלח אחד ואיכר 
אחד. ראשי המשלחות של מעצמות־המרכז היו: ב״כ 
גרמניה — פון קילמן, המזכיר לענייני־חוץ, והגנראל-מאיור 
הופמאן; ב״כ אוסטריה־הונגאריה — הרוזן צ׳רנין; ב״כ 
תורכיה — הויזיר הגדול טלעת פחה! וב״כ בולגאריה — 
המיניסטר למשפטים פופוב. ב 15 בדצמבר נחתמה שביתת- 
נשק ל 28 ' יום. המשלחת הסובייטית, שביקשה לנצל את 
המו״מ על שלום לצרכי תעמולה מהפכנית ברוסיה ומחוצה 
לה, הציעה להעביר את מקום הוועידה לסטוקהולם הניטרא¬ 
לית. אבל לפי דרישת המשלחות של המעצמות המרכזיות, 
התקיימה ועידת־השלום בב׳ ההרוסה והדורת אוירת־החזית. 
ב 9 ביאנואר 1918 התחיל המו״מ על שלום, כשבראש המש¬ 
לחת הרוסית עמד ל. טרוצקי (ע״ע), המיניסטר הסובייטי 
הראשון לענייני־חוץ! שאר חברי-המשלחת היו ןפה, קמניב, 
פוקרובסקי(ע״ע), ביצנקו, קרלין(מראשי הס״ר השמאליים), 
קרוון וק. רדק (ע״ע),'בתפקיד של יועץ. במשך עשרה ימים 
התנהל דו־הקרב המילולי בין סרוצקי לבין הופמאן. טרוצקי 
היה מעוניין בהארכת המו״מ ובתעמולה לצרכי המהפכה 
העולמית, שלה ציפו הבולשוויקים שעה־שעה. לעומתם היו 
הגרמנים מעוניינים בשלום מהיר. הופמאן גילה את דרישר 
תיהם של הגרמנים: קריעתן של פולניה, ליטה, רובד. של 
לאטוויה וביילורוסיה המערבית מעל רוסיה. ב 10 ביאנואר 
1918 הופיעה בב׳ משלחת־שלום של "הרפובליקה העממית 



905 


גרסט־ליפזוכסין 


906 



אחת הפגישות בטשא־וטתז על שלום רברםט־ליטובסק. בטש?חת הרוסית שסימי! נראים, ביז השאר: 
א. יפה, ל. קאראתאז 1 ל. קאטנייב, ובמשלחת הגרמנית שטשסאל — גנראל־טאיור ט. הופטאז 


האוקראינית״, שדגלה בנוסחה הסובייטית: "הגדרה עצמית 
של הלאומים" ושיצרה חזית אחת עם המשלחות של מעצמות־ 
המרכז כנגד המשלחת הסובייטית. ב 18 ביאנואר הפסיק 
טרז׳צקי את ויכוחיו עם הוסמאן ומיהר לפטרוגראה במקום 
שהתנהל ויכוח ער בצמרת השלטון הסובייטי על השאלה: 
שלום או מלחמה. ב 20 ביאנואד 1918 פירסם לנין את 
ה״הנחות" (ה״תזיסים") שלו, שבהן דרש "שלום בכל מחיר׳■/ 
"שלום ויהי מה", לשם "נשימה של הפוגה". לעומתו דגלו 
הםוציאליםטיםיהרו 1 לוציונרים השמאליים ו״הקומוניסטים 
השמאליים" עם בוכרין (ע״ע) בראשם ב״מלחמה רח׳לוציו־ 
נית״. טרוצקי תפס עמדת-ביניים: "לא שלום ולא מלחמה". 
ב 30 ביאנואר חזר טרוצקי לב׳ ו 8 ימים חזרו ונמשכו 
ויכוחי־הסרק בינו לבין הופמאן. ב 9 בפברואר 1918 נחתם 
השלום בין המעצמות המרכזיות לבין אוקראינה. ע״י כך קיוו 
גרמניה ואוסטריה להשיג שתי מטרות: ביתורה של רוסיה 
ואספקת־מזון מאוקראינה. גרמניה התחייבה להגן על עצמאר 
תה של אוקראינה בפני רוסיה הסובייטית! אוסטריה 
הבטיחה, למרות התנגדותם של הפולנים, למסור לאוקראינה 
את איזור חלם וליצור מגאליציה המזרחית ובוקובינה הצפר 
נית איזור אוקראיני בתחומי השלטון של בית-האבסבודג. 
אוקראינה התחייבה לספק למעצמות־המרכז עד 31 ביולי 
1918 : מיליון טון דגן וגם פירות ושומן, 400 מיליון ביצה י 
וכן פשתן, קנבוס, מנגן < 50 אלף טון של בקר חי, 27 אלף 
ט 1 ן של תפוחי-אדמה, ועד יולי 1919 2 מיליון טון של דגן — 
35% מן התוצרת השנתית של אוקראינה —, 2 מיליון עופות, 
45 אלף טון סוכר וכן חמאה, גבינה, שומן וביצים{ כן 
קיבלה עליה אוקראינה לכסות את ההוצאות של צבא 
הכיבוש הגרמני והאוסטרי; גרמניה התחייבה לספק לאו¬ 
קראינה מכונות חקלאיות ופחם. ב 18 בפברואר הפסיקו 
הגרמנים את שביתת־הנשק עם רוסיה, ועברו להתקפה 


לאורך כל החזית, מן הים השחור עד הים הבאלטי, בכוח 
של 30 דיוויזיות, מהן 15 בכיות של פטרוגראד. לנין דרש 
לשים קץ ל״פארסות רוולוציוניות" ואיים בהתפטרות מן 
הממשלה אם לא יוסכם על שלום. כתוצאה מכך הודיע 
ב 19 בפברואר השלטון הסובייטי לגרמניה על נכונותו 
לחתום לפי התנאים הגרמניים. ב 22 בפברואר הודיעו הגרמ¬ 
נים על תנאי־שלום חדשים, שהמשלחת הסובייטית, עם 
סוקולניקוב בראשה ובהשתתפותו של צ׳יצ׳רין(ע״ע), חתמה 
עליהם "בלא שקראה אותם". מרוסיה נקרעו אסטוניה, 
לאטוויה, ליטה, בילורוסיה עד הדניפר, אוקראינה וקרים, 
שגרמניה התחייבה לקבוע את "גורלן לעתיד לבוא". לתורכיה 
סופחו ארדהן, קארס, באטום ובנותיהן. רוסית התחייבה 
להכיר בעצמאותו של פינלאנד ואוקראינה ולבצע פירוק- 
נשק כללי. ב 28 באוגוסט נחתם חוזה כלכלי בברלין, שבהתאם 
לו התחייבה רוסיה לשלם פיצויי־מלחמה בסך של 1.5 מיליארד 
מארקים בזהב ושטרי־כסף ומיליארד בסחורות, ואילו גרמניה 
התחייבה לתת מלווה לרוסיה בסך של 2.5 מיליארד מארקים 
של זהב. כן התחייבה גרמניה שלא להכיר ולא לתמוך בשום 
גוף מדיני ברוסיה, פרט לשלטון הסובייטי. חתימת שלום־ב׳ 
גרמה ליציאת הס״ד השמאליים מן הממשלה הסובייטית 
ולמרידת־הנפל שלהם ב 6 ביולי 1918 , שבה גם רצחו את 
שגריר־גרמניה במוסקווה׳ הגראף מירבך. 

שלום*ב׳ היה השלום הראשון, שגעשה במלחמת 1914 — 
1918 , והחוזה הבינלאומי הראשון, שבו השתתף השלטון 
הסובייטי. שלום־ב׳ הפגין את הכשרון המדיני של לנין, שידע 
לשלב קנאות עם הסתגלות למציאות. בהתאם לתנאי שביתת- 
הנשק בין גרמניה המנוצחת לבין האגטאנטה המנצחת ( 11 
בנובמבר 1918 ) בוטל שלום־ב/ הממשלה הסובייטית הודיעה 
על ביטולו ב 13 בנובמבר 1918 , 

א. אח. 





907 


פרספוצ׳קו—גרסנונה 


908 


|.ךם?¥'ק 1 ( 0£ אד 6 ד 60 ק £6 , 0 ) 6516621 ) 86 ), עיירה באוק¬ 
ראינה" בירת נפה בפלך (אובלאסט) ווליניה. ב׳ 

יושבת על נהר סטיר, שהוא פלג של הפךיפט, כ 30 ק״מ 
מצפון לברודי. בתוך גליל חקלאי, שבו מצויים גם יערות 
בעלי ערך כלכלי״ והיא מעבדת את תוצרת־הסביבה: טחנות- 
קמח, מנסרות, בורסקאות. ב 1939 היו בה 6,500 נפש, ברובם 
יהודים. 

ב׳ נוסדה במאה ה 16 והיתה אחוזה של הנסיכים לבית 
פרונסקי. באותה מאה שימשה ב׳ מרכז לכת האריאנים, 
שעליה נמנו גם בעלי־האחוזה. ב 1651 היכו כאן הסולנים 
בתותחיהם את הקוזאקים והטאטארים. ניצחון זה החזיר את 
אוקראינה לפולניה, והיהודים חזרו לעיירותיהם, שנחרבו 
בשנות ת״ח—ת״ט. ב 1772 — 1918 היתה ב׳ סמוכה לגבול 
האוסטרי. ב 1795 סופחה לרוסיה וב 1939-1919 היתה בידי 
פולניה. 

3 ךםלאו, ע״ע ןר 1 ?לב. 

ברסלאו, הר ,, — 655130 ) 8 ׳,יז־!ג 1 ־ן — ( 1848 — 1926 ), היס¬ 
טוריון גרמני־יהודי. ב׳ שימש זמן־מה מודה 
בפילנתרו׳פין (ע״ע) בפראנקפורט ע״נ מיין ומחנך בבית־ 
יתומים יהודי בברלין. ב 1872 נעשה דוצנט פרטי וב 1877 
פרופסור שלא מן המניין באוניברסיטה של ברלין. מ 1890 
עד 1918 היה פרופסור מן המניין באוניברסיטה של שטראם־ 
בורג. ב 1918 , כשנכבשה שטדאסבורג ע״י הצרפתים, גורש 
ב׳ מן העיר כנתין גרמניה. את שאר שנותיו חי בהיידלברג, 
ב׳ היה(מ 1888 ) חבר־המערכת של - 013 ) 06 3 זמ 6 ומנ 1 מ 40 ן 
163 ) 0 ) £85 0136 , הוציא בעצמו כמה מקורות, ערך ב 1889 — 
1904 את 6 ז 6 ) 31 £06 0656115011311 166 ) ׳\ 11 ל 0 ז\ 7 46065  )!!!!/) 015 ) 8 7 ) 1 ) 7 )!)( 71 ) 714 !!! 71 !{ 0 [ 1 ( 1171 ) 515 ) 8 

710171 ! ! 077 1171 [ 7111 ) 87 ! 01 ( 1 ז:ק 170 /) 1 ז 110 ! 

5 )!>)א) { 1,70 ) 810 ה!) ,. 8 . 81 , 86111 .? ; 1904 , 1904 — 1804 

. 1928 ,( ¥11 ,!ץ ,) 111 ) 47 

5 . א. 

?יהלאי ( 1 ) 655613 ) 6 ), מאיר יע 1 ראל (שנת הולדתו ומקו־ 
מה לא־ידועים; מת בסוף 1839 בהאמבורג), סופר 
עברי. ב׳ שימש מזכיר של קהילת־ישראל בהאמבורג, ונת¬ 
פרסם ע״י מלחמתו במתנגדים לתנועת־הרסורמה בין יהודי־ 
גרמניה במחצה הראשונה של המאה ה 19 . עשתה רושם 


בשעתה מחברת(, שנתפרסמה בעילום־שם, "חרב נוקמת 
נקם־ברית״ (דסאו 1819 ; נדפסה שנית בשלמותה כנספח ד׳ 
לספרו של ש. ברנפלד "תולדות הרפורמאציון הדתיח ביש¬ 
ראל", 1908 ). המחברת מכוונת נגד הספר "אלה דברי־הברית" 
(אלטונה 1819 ), שבו נאספו חח׳ת־דעת של גדולי הרבנים 
האדוקים והשמרנים שבמערב־אירופה ושיצא נגד ה "ה י כ ל" 
בהאמבורג ומנהגי ה״מתוקנים". המחברת "חרב נוקמת" 
כתובה בסיגנ 1 ן מקראי סאטירי ובחריזות, והיא מלאה לעג 
שנון לרבנים האדוקים, שהתנגדו לחידושים, שהנהיגו 
ה״מתקנים" בבית־הכנסת הרפורמי (ה״טמפל") בהאמבורג. 
נגד "חרב נוקמת" זו הוציא מ. ל. רייניץ מחברת פולמוסית 
בשם ״להט החרב המתהפכת״ ( 1820 ), ואילו להגנתו של ב׳ 
יצאו דוד קארו ד. ל. מיזם במחברתם האנונימית: "תכונת 
הרבנים". 

גריץ (בתרגומו של טריווש), דברי־ימי היהודים, החלק 
האחרון, עס׳ 299 , 305 ! ש. ברנסלד. תולדות הדפודמאציון 
הדתית בישראל, עט׳ 87,73 (ועי׳ גם למעלה, בפגיםיהעדך)! 

י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ו 2 , 283 
והערה 1 ; 41 , 1891 , 881814 ,״ 261111 

ברסלבי (בר?זל??זקי), יזסף (נו׳ 1896 , רומני, אוקראי¬ 
נה), חוקר במקצוע ידיעת הארץ. בן 10 בא עם 
הוריו לא״י. למד בבידדס של "עזרה" ביפו ובגימנסיה 
״הרצליה״ בת״א. במלחמת־העולם 1 שירת בצבא התורכי. 
בתחילת שנות ה 20 התחיל עוסק בחקירת א״י ובהפצת ידיעת 
הארץ בכתב ובעל־פה (כמרצה נודד). ב 1924 נשלח לתור 
את מואב, אדום והנגב בקשר לתכנית התיישבות של חברי 
״השומר״ בחבלים אלה. ב 1927 — 1932 למד באוניברסיטה של 
ברלין מדעי־המזרח וארכאולוגיה, ובאותו זמן גם תרם לאנ¬ 
ציקלופדיה "אשכול" ערכים על א״י. כשחזר לארץ המשיך 
בסיוריו משני עברי־הירדן ובהפצתה של ידיעת הארץ בא״י 
ואף בחו״ל (פולניה, אה״ב וקאנאדה). מ 1938 ואילך הוא 
מורה בסמינאריון למורים בת״א. 

ספרו העיקרי הוא "הידעת את הארץ", ב 4 כרכים (א/ 
ת״ש; ב׳״תש״ו; ג/תשי״א; ד׳, תשי״ב), שזכה למהדורות 
הרבה. מספריו האחרים: "מלחמה והתגוננות של יהודי א״י 
מאחר מרד בר־כוכבא ועד מסע הצלב הראשון", תש״ג; 
״לחקר ארצנו — עבר ושרידים", תשי״ד; "מרצועת עזה 
עד ים־סוף", תשי״ז. 

3 ךםנזנה (באיטל׳ 65530006 ) 8 ; בגרמ׳ 8 ( 1 x 60 ), עיר בנפת 
בולצנו שבגליל ( 681006 ז) טרנטיגו-אלטו־אדיג׳ד. 

באיטליה, כ 90 ק״מ מדרום למעבר־ברנר (ע״ע). מספר 
תושביה כ 10,500 ( 1948 ); רובם הגדול גרמנים. 

ב׳ יושבת בדרומם של האלפים המזרחיים בגובה של 
560 מ׳ מעל פני־הים, על שפתו הימנית של נהר־איזארקו 
(בגרמ׳: איזאר), מול שפכו של נהר־ריאנצה, ועל מסילת־ 
הברזל והכביש ממינכן העוברים את מעבר־ברנר ויורדים 
לורונה ולוויביציאה. כ 9 ק״מ מצפון לב׳ מסתעפת ממס״ב זו 
מסילה, שעולה בעמק פוסטדיה (בגרס׳: פוסמדטאל), הנמ¬ 
שך מזרחה לכל ארכם שלי האלפים. ב׳ משמשת שוק לישובים 
שבעמקי האיזארקו והריאנצד, ופלגיהם. היא מייצרת דונג, 
שימורי-פירות, משקאות כהליים (מפירות־הסביבה) וכלי-עץ 
(מעצי־היער שבסביבה). ב׳ היא נוה־מרגוע, ביהוד באביב 
ובסתיו, ותחנת־מוצא לתיירות באלפים. 

ב׳ ידועה מ 827 לסה״נ ומ 992 היא מושב-הגמון. במאה 
ה 11 קיבל ההגמון של ב׳ אחוזות הרבה והיה אחד מנסיכיה 



909 


גרסנונד! — ברפמן, יעקב 


910 


של הקיסרות הגרמנית. מן המאה ה 13 ואילך היה כפוף 
למרותם של שליטי טירול (ע״ע). אחר הסקולאריזאציה 
( 1803 , ע״ע גרמניה. היסטוריה, עמ ; 444 ) סופחו שטחיה של 
שררת־ב׳ לטירול. ב 1919 עברה ב׳, עם שאר חלקי טירול 
הדרומית, לאיטליה. 

ךל, וילי 0 קל — )ס ¥15001101 ] 15 ,זז 03 11118111 ¥\ 

11 זס£צ£- 601 — ( 1768 — 1854 ), מצביא בריטי. ב׳ 

התגייס לצבא כשהיה בן 17 והצטיין בשירותו במצרים 
( 1799 — 1803 ) ובייחוד בארגנטינה (ב 1806 ). הוא כבש את 
בואנוס איירס בראש חיל קטן, אך לא עצר כוח להחזיק 
בעיר, שנפלה — שבועות מועטים לאחר מכן — בידי יחידה 
של המתיישבים המקומיים (ע״ע ארגנטינה, עט׳ 678 ). לאחר 
שהיה 6 חדשים בשבי, ברח לאנגליה. ב 1807 נתמנה ע״י 
מלך פורטוגאל מושל־מאדירה 1 אך בשנה שלאחר מכן נשלח 
משם לחצי־האי האיברי כדי להילחם בצרפתים. ב , השתתף 
בקרב קורונה בפיקודו של ג׳ון מור (ע״ע). ב 1810 הוטל 
עליו לארגן מחדש את הצבא הפורטוגיזי — משימה, שבד 
צעה על-ידיו בהצלחה. פורטוגאל העלתהו לדרגת מארשאל. 
ב 1811 הטיל עליו ולינגטץ (ע״ע) תפקיד קרבי, שבו לא 
הצטיין ב׳ במיוחד. הוא ניצח את המרשל סולט (ע״ע) בקרב 
אלבוארה, אד ניצחון זה נזקף לזכותו של יאחד מפיקודיו. 
בממשלת ולינגטון ( 1828 — 1830 ) היה ב׳ ממונה על ציוד 
הצבא. ב 1830 פרש מן החיים הציבוריים וזמן מה התפלמס 
עם ניפיר (־ם 1 ק 8 זי 1 ), ההיסטוריון של מלחמות נאפוליון 
בחצי־האי האיברי, שמתח ביקורת על ב' כמצביא, ביחוד 
בקרב אלבוארה. 

ב 1814 הוענק לב׳ התואר של בארון וב 1823 התואר של 
רוזן (ויקאונט). כמו־כן נתכבד בתואר רוזן ע״י פורטוגאל 
ובתואר דוכס ע״י ספרד. 

, 0016 .( ; 40 ־ 18 ־ 1828 , 07 ^ 1 ? 10 * 1 * 7/10 ?€1X171 ,־ 1£1 ק 3 א 

) 111 £ 77 ! 0117 ?>€!{* 1 " 1171£ *! 0 * 01 ?€ה 0€ 1 /* 11 :? 8 { 0 1 €7X10175 <\־ 

. 1856 ,? 0 ^ 14107 * €7110 ? 

בו־םרןאות, ע״ע עורות, עמד*. 

3 ר ?בך;א או אבן אלע^רי ((ס בלאט׳ 

5 ג 1:301 < 13£1 ־ז 83 115 !ז 020 ז 0 ),יוחנן (אח״כ: גרגוריום) 
אבו׳אלפרג׳( 1226 , מילידתא (מלטיה), צפון־סוריה — 
1286 , מראגה. אזרביג׳אן), האחרון בחשובי הסופרים בלשון 
הסורית. ב׳ היה בנו של רופא יהודי מומר (לנצרות), 
בשם אהרן(מכאן הכינוי "בן העברי"), ואף ידע עברית. עם 
אביו בא ב׳ לאנטלכיה ונעשה שם נזיר נוצרי. הוא למד גם 
מדעים חולונים, מתחילה בהדרכת אביו ואח״כ אצל מלומד 
נסטורייני בטריפולי. ב 1246 נתמנה הגמון של גובש (על־יד 
מאלאטיה) וקיבל את השם גרגו׳ריוס. ב 1252 נמסרה לו 
ההגמונרת של חלב וב 1264 נעשה מפריאן (ראש הכנסיה 
היעקובית) בארם־נהריים ובפרס. ב׳ היה מרבה בנסיעות כדי 
לפקח על עדות כנסייתו. קברו נמצא בדיר מתי, על־יד מוצול. 

ב׳ היה סופר פורה. פירושו על המקרא והברית החדשה 
בשם "אוצר רזי" מושפע בחלקו המקראי מן המסורת הפרש¬ 
נית היהודית, וכמה חלקים ממנו הוצאו לאור ע״י מלומדים 
יהודיים. מלבד ספרים חאולוגיים ופילוסופיים, כמו "חכמת 
חכמתא", הכולל הרצאה שיטתית של תורת אריסטו, חיבר 
גם ספרים בדקדוק הסורי, וכן ״כרוניקה סורית״ — דברי ימי 


עולם (מאדם עד זמנו של ב/ בשני חלקים: 1 . היסטוריה 
כנסייתית! 2 . היסטוריה מדינית), שיצא להם שם. כמו־כן 
כתב הרבה שירים וחיבר אוסף של סיפורים מבדחים, 
שנתפרסם גם בתרגום אנגלי. נוסף על כך תירגם חיבורים 
ערביים לסורית (בכללם הספר הפילוסופי של אבן סינא: 
כתאב אלאשאראת). כמה מספריו נתחברו בערבית, כגון 
ספרו בהיסטוריה (בשינויים ותוספות) וקיצור ספרו הגדול 
של אלגאפקי בסמי־הרפואה, שחלק ממנו יצא בלשון המקור 
ובתרגום אנגלי, בצירוף פירוש מעמיק של מ. מאירהוף. 

, 1922 ,) 13111 ) 1.11 5 ) 4 ) 111 ) 111 ) 5 ) 0 , 1110 * 8311015 

- 1 ״ 50 ), 
הועמד ב׳ בראשה. ב׳ נתפרסם כמומחה במקצועות מרובים: 
ארכאולוגיה, אפיגראפיה, נומיסמאטיקה, אתנוגראפיה, וכן 
ידע סינית, מצרית ואשורית? לאחר שפירסם את פאפירוס 
נש־חן ( 1863 ) ואת פאפירום רינד ( 1866 ) הוציא קובץ של 
טכסטים מצריים מרובים בכתבים ההיארוגליפי, ההיארטי 
והדמוסי (בכללם ״ספר המתים״ ופאפירוס־האריס? 1868 ) 
וסייע הרבה בפיענוחם. בן חיבר "היסטוריה קדומה של מצ¬ 
רים" ( 1875 ), מלון וספר־דקדוק למצרית( 1857 ) ותרגומים מן 
התעודות המצריות והאשוריות בעשרה כרכים ( 1873 — 1878 ). 

1 ) 33 (/ 811515 ) 1/1 (( 101 ) $)) 4011 ? 31 ) 1 (/< 810£101 , 11 ) 811 1 ) 1114 ( 53 

■ 10 ? 35151 ) 5 ( 8 ) ש ז 83 ), ע׳ד־נמל בצפון־מזרחד, של ספרד! 

העיר השניה בגדלה במדינה והגדולה בערי־הנמל 
שעל חופי הים התיכון; בירת הפרובינציה של ב׳ (השטח: 
7,705 קמ״ר; האוכלוסיה: כ 2.23 מיליון [ב 1950 ]). מספר 
תושביה: ב 1.3 מיליון ( 1955 ). 

ב׳ יושבת בשפלת־חוף צרר" שנוצרה מסחף*הנהרות 
בסוס וליוברגאט ( 31 § ש על 1,10 ) והיא מתפשטת ועולה על 
הגבעות שממערב (טיוידאבו, 512 מ׳ מעל פני־הים) ומדרום 
(מונטחואיץ׳ [ 8 :> 111 [ז!ז 40 א], 172 מ , ). ע״י לשון־יבשה קטנה, 
ששמה ברסלונטה, מוגן נמלה של ב׳ מפני רוחות הצפון 
וצסון־המזרח, ומזח מלאכותי, שארכו 5.5 ק״מ, מגן עליו 
מפני רוחוח־המזרח. גמל־ב׳ הוא מן המשוכללים בנמלי- 
אירופה. — כ% מתושביה של ב׳ הם קאטאלאנים (ע״ע 
קטלוניה) והשאר הם ספרדים מחבלים אחרים. מקור־פרנסתם 
החשוב ביותר היא התעשיה: טכסטיל, כלי-תחבורה (ימיים, 
יבשתיים ואויריים) ומוצרים כימיים, חפצי־עור, מזונות ומש¬ 
קאות, זכוכית. מכאניקה עדינה וזיקוק־נפט. מקור שני במעלה 
לכלכלתה של ב׳ הן ההכנסות של הנמל, המייצא מתוצרת־ 
התעשיה, מיבול החקלאות (יינות, סירות) והיער (שעם) 
ומתפוקת המכרות (אשלגן ופיריטים) של מחוזה. היבוא 
העיקרי הוא: מתכות, פחם, נפט, דגן וקאוצ׳וק. ב׳ היא גם 
מרכז תרבותי חשוב לקאטאלאנים ולספרו־ כולה: יש בד, 
אוניברסיטה גדולה (נוסדה ב 1450 ), מכוני־מחקר, מוסדות־ 
הוראה גבוהים אחרים למדע ואמנות ועשרות בתי־נכות. 

בתכניתה של ב׳ אפשר להבחין, סמוך לנמל הטבעי, את 
גרעינה הישן של העיר. גרעין זד" שיש לו צורח משושה, 
היה מוקף חומה עד 1854 . בעיר העתיקה נמצאים כמה בניי¬ 
נים בעלי ערך היסטורי־אמגותי: הכנסיה הראשית על שם 
אולליה הקדושה, הפטרונית של העיד (בניין גותי מפואר), 
כנסיית סאן פאבלו דה קאמפו מן המאות ה 10 —ה 12 , הארמו¬ 
נות של הבישוף ושל המלך (כיום: בתי־נכות לעתיקות 
ולאמנות), בית העיריה ובניין־הבודסה, ועוד. העיר החדשה 
בנויה רחובות ישרים רחבים וארוכים, שחוצים זה את זה 
בזוויות ישרות. רק בכמה מן הפרברים החיצונים, שהיו 
מתחילה כפרים, יש רחובות קצרים ועקלקלים כבעיר 
העתיקה. 

א. י. בד, 

היסטוריה. ב׳ ידועה מימי המלחמה הפונית השניה, 
שבה נכבשה ע״י סקיפיו הזקן (ע״ע). היא נקראה אז 
בארקינו ( 831x1110 ). כשכבשו הויזיגותים את איברןה ( 415 ) 
שימשה להם ב׳ זמן־מר, עיר-בירה. הנצרות הגיעה לב׳ במאה 
הראשונה לסה״ג ואגדות מקשרות את ב׳ בראשוני שליחיה 
וקדושיה. ב' העמידה לכנסיה קדושים ומלומדים הרבה 
ופעמיים (ב 540 וב 589 ) נתכנסו בה ועידות של הכנסיה. 
ב 713 נפלה ב׳ בידי המוסלמים, שקראו לה ברג׳לונה. ב 781 
פרצה בב׳ מרידה בשלטון המוסלמי, הראשונה למרידות 
המרובות, שציינו מאז את תולדותיה של ב׳. ב 801 כבשוה 
הפראנקים, וב׳ נעשתה עיר־בירה של חבל־ספד (מארקדה). 
כשהתמוטטה ממלכת הפראנקים הוקמה בב׳ רוזנות עצמאית 
( 874 ). ב׳ נכבשה עוד פעמיים ע״י המוסלמים לזמנים קצרים 
( 914 , 986 ). ב 1068 הנהיג בה הרוזן דמון בתגר ספר־ 
חוקים מבוסס על נהגים מסרתיים. לספר־חוקים זה, שנקרא 
נודעה חשיבות בתולדות-החוק ביה״ב. לאחר 
שקאטאלוניה התאחדה ב 1137 עם ארגון (ע״ע), באה לב׳, 



בית בסיגנח עתיק ש 5 דרופ-ספרד, שהוקם 
ברובע 1 נ>תגק £5 0 [()£״? בבארצ?ונה 

שנעשתה בירתה של המדינה המאוחדת, תקופת־זוהר, שנמ¬ 
שכה עד סוף המאה ה 15 . ב׳ היתה במשך כל תקופה זו 
נמלה הראשי של ספרד הנוצרית וספינותיה קישרו את ספרד 
עם כל קצווי הים התיכון ועם אירופה המערבית. מסעות 
הצלבנים ותנועת הצליינים לארץ־ישראל סייעו גם הם להת¬ 
פתחותו של נמל ב׳. ב׳ הושיבה .קונסולים", כלומר סוכנים 
מדיניים וכלכליים, בנמלים זרים חשובים, ובזה שימשה מופת 
לנמלי-מסחר אחרים. במשך כל יה״ב הצטיינה ב׳ בתעשיית- 
הזכוכית שלה ועד המאה ה 17 גם בצורפות של כסף וזהב 
ובייצור-תכשיטים. ב , נהנתה באותה תקופה מאוטונומיה 
רחבה. ב 1359 נערך בחופה ״קרב הנמל״ (שנמשך 3 ימים) 
בין הציים של פדרו 1 , מלך אראגודקאסאלוניה, ופדרו ז\ 1 , 
מלך קסטיליה. ב 1460 מרדה ב׳ בחואן 11 והמלחמה בינה 
ובין המלך נמשכה יותר מעשר שנים (ונסתיימה במתן הנחות 
מסויימות לב׳ ע״י המלך). ב 1486 הוקמה בב' האינקוויזיציה. 
שהיתה מכוונת בעיקרה נגד יהודים אנוסים. מנוסתם של 
האנוסים מב׳ שימשה גורם לירידתה של העיר. גורם אחר 
היה גילויה של הדרך להודו מסביב לאפריקה וריכוז המסחר 
עם מושבות־ספרד בנמלים קאדים וסוויליה. אעפ״כ, כל עוד 
היתה האימפריה הספרדית באירופה גדולה ועשירה, נהגתה 
ב׳ מסחרה של אימפריה זו. ב 1535 הוקם בב׳ המוסד הראשון 
בעולם 'לביטוח ימי. כשהסתבך פילים 11 בסכסוכים עם 
ארצות־השפלד, ועם אנגליה, שוב לא יכלה ב' לסחור עם 
ארצות אלו ועם ארצות אחרות של אירופה הצפונית. מאז 
גברה בב׳ הנטיה להיפרד מקאסטיליה. ב 1641 מרדו תושביה 
בפילים ^ 1 והציעו את ארצם למלך צרפת, אבל המרד דוכא, 
במלחמת הירושה הספרדית (ע״ע ספרד) תמכה ב׳ במועמד 




9 



כארצלוגה. טראה כ 5 ?י 


האוסטרי, שהחזיק בה כמה שנים, ורק ב 1714 , לאחר שיצא 
הצבא האוסטרי מן העיר, כבש אותה פיליפ ¥ לבית בורבון 
וביטל את זכויותיה. האוניברסיטה נסגרה ולא נפתחה עד 
1837 . ב 1778 בסל המונופול, שהיה למלך־ספרד על המסחר 
עם המושבות — שהיה מרוכז בסוויליה, ומאז יכלה אף ב׳ 
ליהגות ממסחר זה. במלחמות־האזרחים הממושכות של ספרד 
במאה ה 19 נטלה ב׳ חלק בראש על צירם של הליבראלים. 
היא נפגעה קשות ב 1842 כשמרדה כאספרטרו (ע״ע). עם 
התפתחותה של התעשיה בב/ הודות לפחם ולמתכות שבסבי¬ 
בתה, נתרכזו בב׳ המונים של פועלים מדולדלים, והתעמולה 
של הסוציאליסטים והאנארכיסטים־הסינדיקאליסטים הצליחה 
לארגנם. המגמה הקאטאלאנית הבדלנית גברה בב׳ במחצה 
השניה של המאה ה 19 , כשעלתה חשיבותה של ב׳ על מאדריד 
כמרכז כלכלי ותרבותי ב 1909 פרץ בב׳ מדד אנארכיסטי, 
שדוכא לאחר שפיכות־דמים והרם של רכוש רב. ב 1917 
דוכאו בב׳ שביתות, שהפכו למדד. מלחמת־העולם 1 הביאה לב׳ 
שפע כלכלי, שהרי ניתן אז לתעשייתה של ב׳ לכבוש שווקים 
מעבר לימים, שניטשו ע״י ארצותיה תעשיה המפותחות 
באירופה, וגם למכור לצדדים הלוחמים מתוצרתה שלה 
וסחורות קולוניאליות במחירים גבוהים. אבל אחר המלחמה 
באו לב׳ ימים של שפל ודיכאון ותסיסה חברותית. המהומות 
הסוציאליות הממושכות, שב׳ שימשה להן שדה, הביאו בסופו 
של דבר לידי הקמת המשטר הדיקטאטז׳רי של פרימו דה 
ריורה(ע״ע). כשהוקמה הרפובליקה ב 1930 ניתבה לקאטאלו־ 
ניה אוטונומיה רחבה וב׳ נעשתה עיר־הבירה של רפובליקת־ 
משנה. במלחמת־האזרחים של 1936 — 1939 שימשה ב׳ הבסיס 
העיקרי לבאמניה של הרפובליקה ואליה נמלטה הממשלה 
המרכזית ב 1937 , לאחר שפראנקו כבש את מאדריד. ביאנואר 
1939 נפלה ב׳ בידי פראנקו, שעשה בה בקמות. מן המכות, 


שהוכתה במלחמת־האזרחים, נתרפאה ב׳ בימי מלחמת* 
העולם 11 , כשרובם של מרכזי התעשיה והספנות באירופה 
שותקו חלקית. מאז הרחיבה ב׳ את תעשייתה וישובה גדל, 
אבל עדיין לא השלימה בלבה עם משטר־פראנקו והיא 
משמשת מרכז לתסיסה נגד השלטון. 

ל. ו. כ.—א. י. בר. 

היהודים. קהילת־ב׳ היא מן הקדומות בקהילות ספרד. 

רב עמרם גאון ( 857 — 875 ) החליף מכתבים עם "חכמי ב׳" 
ושלח להם את סדר־התפילות שלו. בתעודות מן המאות הסו 
וה 11 בזכרים יהודים, שהיו להם מקרקעים בעיר ובסביבותיה, 
וידוע שב 1079 ישבו בב׳ כ 40 נפש מישראל. על רכושם 
הקרקעי של יהודי־ב׳ מעיד גם ההר הנקרא "הר־היהודים" 
( 111011 ( 0111 ^), מקום בית־הקברות היהודי לפנים. מבנייני־ 
הקהילה נשתמרה אבן אחת ועליה הכתובת: "הקדש 
ר׳ שמואל הסרדי נב״ת" (הידוע מן הספרות הרבנית), וכן 
נשתמרו כמה מצבות. מסוף המאה ה 11 ואילך דרו היהודים 
ברובע מיוחד, שנמצא בלב העיר, סמוך לכניסה הראשית, 
בשיפולי גבעת מבצרו של רוזן־ב׳, שברשותו היו נתונים. 
מימים קדמונים נהגו בב׳ ספסי־שטרות מיוחדים, עדות לחיים 
חברותיים וכלכליים מסודרים, ועל־פיהם חיבר בתחילת המאה 
ה 12 ר׳ יהודה בן ברזלי אלבדג׳לוני את "ספר השטרות" שלו. 

בתחילת המאה 11 ובאמצעה נמנו כמה מיהודי־ב׳ על 
טובעי־המטבעות, וכמה מטבעות־זהב נקראו על שם הצורף 
היהודי שעשאם. ב 1104 קיבלו ארבעה מיהודי־ב׳ מונ(ם(לין 
להובלת מוסלמים שבויי־מלחמה בדרך הים לספרד הדרומית 
כדי שיסדו שם ע״י בני־דתם. זמדמה אח״כ שירת אברהם 
בר חייא את אלפונסו 1 , מלך ארגון, ואת רוזני־ב׳ בידיעותיו 
בתכונה ובהנדסה! כנראה, סייע בידם בחלוקת הגלילות, 
שנכבשו מידי המוסלמים. מן המאה ה 13 ואילך היו היהודים 



917 


ברצלונה 


918 


חייבים לספק למלך ולמלכה ולמשרתיהם מיטות כל פעם 
שביקרו בעיר, וכן לשמור את האריות, שהיו למלך בב׳. 
בימים ההם היו רוב בני־הקהילה בעלי־מלאכה וסוחרים, 
שקצתם גם השתתפו בסחר־הים (עם צרפת הדרומית, 
מאי 1 רקה, סיציליה, מצרים וארץ־ישראל). המאה ה 14 היתה 
תקופת־פריחה לקהילת־ב׳. 

בתעודות מן המחצה השניה של המאה ה 11 נזכרים 
לראשונה "נשיאים" מבני ששת, ששירתו את הרוזנים כמז־ 
כירים לערבית, כמנהלים שלי מו״מ עם המוסלמים, כיועצים 
בענייני־המוסלמים ובענייני־כספים וכספקי-כספים. בידיהם 
של "נשיאים" אלה, שהיה להם מעמד של "אלפקים", היו 
"חותמות" (כתבי־זכויות) לקביעת סדדי־הקהילה. באמצע 
המאה ה 12 נתמנו יהודים, ביניהם שוב מבני ששח, ע״י 
הרוזנים גם כ״גזברים" ( 113116 ). בשעת המחלוקת על כתבי־ 
הרמב״ם נמצאו הנשיאים לבית ששת במחנה־המשכילים. 
בשנות ה 50 של המאה ה 13 גברה בב׳ התעמולה הנוצרית נגד 
היהודים.ב 1263 נערך בבארצלוינה,במעמדם של המלך ודאשי־ 
הכמורה, ויכוח פומבי על היהדות והנצרות, שבו הגן הרמב״ן 
על תורת־ישראל בפני טענותיו של המומר פאולוס כדיססי־ 
אני. אותה שעה שימש כגזבר של ב׳ וכחוכר־המיטבעה בה 
בנבנשת דה פורטה, שהיה הפקיד היהודי האחרון במשרה 
גבוהה זו. עירונים נוצרים תפסו את מקומם של היהודים 
בתחומים אלה, ואילו בני המשפחות, שאבותיהם עשו עושר 
בשירותם של הרוזנים, נעשו סוחרים ושולחנים. משכילים 
יהודיים עוד הוסיפו לעבוד עבודה ספרותית בשביל המלכים. 
אחד מהם, יהודה בונסיניור, חיבר בשביל יעקב ( 6 במ 031 11 
( 1291 — 1327 ) אוסף של אמרי-מוסר (בקאטאלאנית), מלוק¬ 
טים מן הספרויות הלאטינית, הערבית והעברית, ויחד עם 
יהודים אחרים תירגם בשביל אותו מלך ספרי־רפואה מערבית 
לקאטאלאנית. 

בתחילת המאה ה 13 כבר היה כוחם של כמה סוחרים 
ואנשי־כספים בקהילה גדול כל־כך, שדחקו את רגליהם 
של ה״נשיאים״ מהנהגת־הקהל. ב 1241 קבע יעקב 1 , 
מלך אראגון, חוקה לקהילת־־ב׳, שהנהלתה נמסרה לחבר 
של "נאמנים", כולם מן האמידים, וייפה את כוחם של 
פרנסים אלה לקיים משמעת דתית-חברותית ע״י הטלת 
קנסות וענשים (עד כדי גירוש מן העיר), ואף לדון 
דיגי*סמונות בין יהודי ליהודי. סמכויותיהם של הפרנסים 
עוד הורחבו ע״י אוחו מלך ב 1272 . באותו זמן כבר ישב על 
כסא הרבנות בב׳ ד שלמה בן אדרת, ששימש בכהונה זו 
כיובל שנים. בזמנו היתה קהילת־ב׳ הראשונה לקהילות־ 
ישראל בספרד בחכמה, בעושר ובכבוד. ב 1306 , שנת מותו 
של הרשב״א, נקלטו בה 60 משפחות ממגורשי־צרפת. 
הרשב״א ובניו נמנו על שבעת ה״נאמנים", ואין ספק בדבר, 
שהחוקה החדשה, שקיימה את השלטון בידי מספר משפחות 
של תלמידי-חכמים וסוחרים אמידים שומרי־מסורת, היתה 
לפי רוחו של הרשב״א. ה״גאמנים" לא הניחו מקום ביניהם 
לרופאים ולשאר משכילים, שהיו חשודים בדעותיהם, ואף 
לא לחנוונים ולבעלי־מלאכה. כשנתחדשה בסוף ימיו של 
הרשב״א המחלוקת על לימוד-הפילוסופיה, לא נועזו משכילי־ 
ב׳ להשמיע את קולם מאימת הרב. אחר מו״מ ממושך עם 
קהילות צרפת ואדאגון ועם ר׳ אשר בן יחיאל (הרא״ש), 
שהגיע באותו זמן לקאסטיליה, הכריז הרשב״א ב 1305 בב׳ 
תרם על לימוד פילוסופיה לצעירים. הרשב״א, ה״נא־ 



באדעלמה. ר,כנסיה ע״ש ,.המשפחה הקדומה", שהוח? בבניינה , 18821 
ושלא הושלמה עד היום (הארדיב?: אנטוניו נאורי) 

מנים" ועוד כשלושים נכבדים חתמו על נוסח-החרם והודיעו 
אותו לשאר הקהילות. ב 1327 נתקבלה חוקה שלישית. בוטלו 
זכויות-היתר (פטור מתשלומי־מיסים וכיו״ב), שרכשו להם 
קרובים למלכות, וניתן מעמד חוקי (בצד "חבר הנאמנים") 
ל״עצת (= מועצת) השלושים״ — מוסד, שנתפתח מתחילת 
המאה ה 14 . החוקה החדשה הוסיפה תוקף לחוג השליט, אע׳׳פ 
שהרחיבה חוג זה במקצת. חוקה זו שימשה מופת לכמה 
קהילות בספרד (ולנסיה, הואסקה, ועוד). ב 1338 נחמנו בפעם 
הראשונה "ברוך , עבירות", שתפקידם היה לענוש כל עובר 
דת ונימוס,' וב 1339 נתמנו "בר 1 ךי תביעות", לדון דיני- 
ממונות. מוסדות אלה, שהובטחה להם עזרת הדשות, הגבירו 
את עצמאותה של הקהילה. כמה קהילות קטנות וגדולות, 
ביניהן טאראגונה, היו כפופות לקהילת־ב׳, ולעיתים אף פעלה 
זו האחרונה בשם כל קהילות קאמאלויניה ואראגו׳ן, 

במאה ה 14 נענו השלטונות לדרישתם של הסוחרים הנוי- 
צריים בב' ושמו מכשולים על דרך המסחר היהודי עם סוריה 
ומצרים. נוסף על כך נפגעה הקהילה קשוח ע״י המגפה 
השחורה ( 1348 ). רוב חברי ה״שלושים", ה״נאמנים" והדיינים 
נספו במגפה, ורובע־היהודים הותקף ע״י ההמון. למדות 
ההגנה, שניתנה לקהילה ע״י המועצה העירונית, נהרגו כמה 
יהודים ואחרים נפצעו, וכן נהרסו כמה בתים. ב 1367 שימשו 
יהודי ב׳ מטרה לעלילת חילול "לחם־הקודש". שלושה יהודים 
הוצאו להורג, וכל בני־הקהילה, גברים, נשים וטף, הוחזקו 
שלושה ימים בביהכ״נ ללא מזון; משלא הודו באשמה 
שיוחסה להם, פקד המלך לשחררם, אלא שר׳ נסים גירוינדי 
(הר״ן), רבה של ב׳ אז, ר׳ יצחק בן ששת, ר׳ חסדאי קרשקש 
ועוד במה נכבדים הושמו לזמן מה במאסר. בשנות ה 50 וה 60 


919 


ברצלונה — כרצליוס, ינם יקד! 


920 


חידש הר״ן את זהרה של הישיבה. מגדולי תלמידיו 
היו ר׳ יצחק בן ששת (הריב״ש) ור׳ חסדאי קרשקש, שניהם 
בנים למשפחות ותיקות ומכובדות בעיר, ושניהם השתתפו 
בהנהגת הקהילה מסוף שנות ה 60 ואילך. מעט־מעט חזרה 
הקהילה לאיתנה. שוב נמצאו צורפים ורופאים בשירות החצר, 
וכן חזר בית־המלך להעסיק סוחרים יהודיים מב׳, ביניהם 
גם חסדאי קרשקש. את רוב הקהל היוו עתה בעלי־מלאכה 
לסוגיהם: אורגים, צבעים, חייטים, סנדלרים, חרטים, נפחים, 
כורכים, מעבדי קוראלים, ועוד. הם התארגנו באגודות ותבעו 
את חלקם בהנהגת־הקהילת לאחר שהריב״ש עזב את ב׳ 
והר׳ץ נפטר לעולמו, נשאר ר׳ חסדאי קרשקש כמעט היחידי 
מכל החוג של בעלי־שם. הוא נהג את הציבור במשך עשרים 
שנד. בקירוב. ב 1386 ביטל המלך את החוקה משנת 1327 , 
לאחר שקומץ השליטים השתמשו זמן מרובה בסמכותם 
לטובתם שלהם, וקבע חוקה חדשה, ששיתפה בהנהגה גם את 
הנציגים של שני המעמדות הנמוכים. שנים אחדות אחר 
הנהגתה של רפורמה זו יצא ר׳ חסדאי קרשקש את ב׳ כדי 
לשמש רב בקהילת סאראגוסה. 

בימי גזרת קנ״א ( 1391 ) ניסו מתחילה אבות־העיר ואף 
בעלי־המלאכה להגן על היהודים, אך הדבר לא עלה בידם. 
מלחים מקאסטיליה וההמון המקומי התנפלו על רובע היהו¬ 
דים ביום־השבת, ד׳ באלול, הרגו כמאה יהודים, שרפו את 
שערי־השכונה ואת הארכיון הנוטאריוני ובזזו את בתי- 
היהודים כל אותו היום וכל הלילה. מועצח־העיר אסרה את 
המלחים ודנה עשרה מהם לתליה. אך בשני בשבוע קם 
ההמון על היהודים, שביקשו מפלט ב״מבצר החדש", 
פרץ אח דלתות בית־הסוהר והסתער על המבצר. היהודים 
התגוננו, אבל הוכרעו. קצתם שחטו את עצמם, וקצתם נהרגו. 
בינתיים עלו האיכרים הצמיתים על העיר, לכדו את המבצר 
והעמידו את היהודים, שנמצאו בו, בפני הברירה: מוות או 
שמד. מעשי השוד והרצח נמשכו עד סוף השבוע. בסך הכל 
נהרגו כ 400 יהודים, וכל השאר המירו. רק מועטים נמלטו 
לערי־האצילים ולאפריקה הצפונית. בסוף השנה דן המלך 
חואן 1 26 מן הפורעים למיתה חיכה את השאר, ב 1393 
ניסה לחזור ולכונן את הקהילה. הוא הועיד לה שכונה 
חדשה והחזיר לה את בית־הקברות הישן, אישר ליהודים את 
כל זכויותיהם מלשעבר, פטר אותם לזמן מסויים ממיסים 
ונתן להם ארכה לפרעון חובותיהם. לחסדאי קרשקש ניתן 
יפרי־כוח להעביר לב׳ יהודים ממקומות אחרים. אך רק 
מועטים היו מוכנים לחזור אל העיר, וב 1401 נעתר המלך 
מארטין לבקשתם של העירונים ואסר להקים בב׳ קהילה 
יהודית. 

את פריחתה המחודשת של ב' במאה ה 15 יש לזקוף 
בחלקה לזכותם של האנוסים. ב 1486 החליט המלך פרנאנדו 
להנהיג בב׳ — למרות מחאותיהם של ראשי־העיר'— את 
הקירח המינות נוסח קאסטיליה. אך נפתח המשא־ומתן בעניין 
הנהגת החקירה, התחילו המאראנים מוציאים את פקדונו־ 
תיהם מן הבאנק העירוני ועוזבים את העיר. מלך־צרפת פתח 
לפניהם את גבולות־ארצו. הסוחרים האמידים ביותר ברחו, 
והאשראי והמסחר לקו ז גם בעלי־המלאכה סבלו. על העיר 
בא חורבן כלכלי גמור. ביולי 1487 נכנסו החוקרים לב׳. 
הספינות, שעמדו להפליג עם בורחים, נעצרו בנמל. פקידים 
ממלכתיים גבוהים מן המאראנים, שנאשמו בקיומן של 
מצוות־ישראל, הוצאו להורג. ב 1492 שימש נמל-ב׳ את יהודי־ 
אראגון המגורשים ביציאתם מן הארץ. 


בתחילת המאה ה 20 נשתקעו בב׳ קצת יהודים רוכלים 
ממארוקו ומתורכיה. אחר כיבוש סאלוניקי על־ידי היוונים 
( 1912 ) והכרזתה של ספרד על רצונה לתמוך בהתיישבות 
של יהודים ספרדים בגבולותיה ( 1913 ) התהילו באים לב׳ 
יהודים מיוון ומארצות באלקאניוח אחרות. בימי מלחמת- 
העולם 1 באו לב׳ יהודים פולניים, אח״ב מהגרים מאפריקה 
הצפונית ובעלי־מלאכה מפולניה ומרומניה: חייטים, רצענים 
וכובענים. ב 1918 ישבו בעיר יותר מ 100 יהודים, ואילו 
ב 1932 — יותר מ 3,000 , רובם ספרדים. מ 1933 ואילך באו 
לב׳ כמה יהודים גרמניים והקימו בה תעשיות של סרטים, 
עוד ומגדניות. ב 1935 נמצאו בב׳ יותר מ 5,000 יהודים, ובהם 
אך מיעוט של ספרדים. בימי מלחמת־האזרחים יצאו הרבה 
מהם לצרפת ולארץ־ישראל. אחר נצחונו של פראנקו ב 1939 
עזבו היהודים הגרמניים את העיר, אבל במשך מלחמת- 
העולם 11 ואחריה חזרו והתיישבו בב׳ כמה יהודים מחדש. 
כיום קהילת־ב׳ היא הגדולה והמאורגנת ביותר שבקהילות- 
ספרד. 

י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תש״ה; תש 11 ? .[ 

10£16$, 8x2011100 <10 10! ]14(110! <10 841(0010110, 1876; 1. 

, 8105 ץ 11 טזב) 60 * 3 .? ; 57-77 ,( 1882 ) ז\ 1 [ 8£ ,,!?סע 
■ , 01 !000110(10 !10 800001000, 11210! X 01 X11 הס ! 110 ) 11 [ ! 80 

! 01110 ( 100140 ) ! 0 י 401 ו 1 > 1 ,נ 1 ב״\ 5011 . #4 , 5305 ץ 01 ז 1 )\ .ן ; 1911 

8010110 ) / 7 ) 7 ץ 7 ) 7 ! 11210 ! 10 10 > ! 40000100010 ) 1101 ) 14 [ ! 10 10 ) 

.( 1916 — 11 ד\£ג 111110110, 1 ס! 10 > 10 ה? 410 ס 10 > 8001 ס! 10 > 

צ. א. 

3 ך?ל 1 ני, : יהוךה 3 ךזלי, ע• ע ־ יהוךה באלוני. 

ביצליוס, י; 0 יק 31 — 261105 ״ 8 אלססג; 6115 ( — ( 1779 - 
1848 , סטוקהולם), כימאי שוודי, שהעמיד אח 
המחקר הכימי על יסודות ניסוייים מדוייקים וקבע אח דרכיו 
במשך המחצה הראשונה של המאה ה 19 . 

ב' היה בן למשפחת־איכרים, שיצאו ממנה אנשי רוח 
וספר, בעיקר אנשי־כהונה. סבו ואביו היו כמרים כפריים, 
וכן גם אבירחורגו, שבביתו גדל לאחר שנתייתם בילדותו. 
מ 1796 עד 1800 למד 
רפואה באוניברסיטה 
של אופסאלה, זמן־מה 
שירת כרופא-עניים 
בעיירה, וב 1802 נוד 
סנה עוזר לרפואה 
ולרוקחות במכון הכי¬ 
רורגי בסטוקהולם. ה־ 
מפנה החשוב בפרשת־ 
חייו של ב׳ בא ב 1807 , 
כשנתמנה פרופסור 
לכימיה ולרוקחות ב¬ 
מכון הנזכר. מאז נת¬ 
פרסם יותר ויותר 
במולדתו ובחו״ל. ב 1808 נבחר ב׳ כחבר האקאדמיה השוודית 
למדעים, ב 1810 היה נשיאה וס 1818 מזכירה הקבוע. באותה 
שנה הוענק לו מטעם המלך תואר־אצילות. להתפתחותו המד¬ 
עית של ב׳ סייעו נסיעותיו המרובות בארצות־אירופה, שבהן 
בא במגע ישיר עם גדולי החוקרים בזמנו ולמד את דרכי 
חקירתם ואת שיטות עבודתם מקרוב. ב 1832 פרש ב׳ מתפקיד 
ההוראה? ב 1835 הועלה לדרגת בארון, וב 1841 העניק לו 
כית־הנבחרים השוודי קצבה שנתית עד סוף ימיו. 



י. י. ברצאיום 


921 


ברצליוס, ינם יי, 1 ג—גרק, ארמונו־ 


922 


בתחום התקר הכירי, שבו הגדיל ב , לעשות, היה כמעט 
אומודידאקט. את רוב ידיעותיו בכימיה קנה מספרים וכתבי* 
עת, וביחוד מניסוייו ומחקריו, שביצע בידיו ובמעבדתו 
הפרטית. גם לאחר שעלה לגדולה בעולם־המדע הוסיף לעבוד 
לבדו, כמעט בלא עוזרים. תחום מחקריו הקיף כמעט את 
כל הכימיה, שכמה מענפיה נוצרו ובוססו על־ידיו. יותר מכל 
שקד ב׳ על ביסוסו הניסויי של חוק המנות הקבועות והכסד 
לות (ע״ע דולטון) והעמידו על דיוק ניסויי מדוקדק מכל מה 
שהיה לפניו! בזה סייע הרבה לביסוס התורה האטומיסטית 
החדשה, שעדייו לא היתה מקובלת על כל הכימאים בתחילת 
המאה ה 19 . 

מן הערכים האנאליטיים של הרכב הגופים הכימיים 
באחוזים הסיק על יחסי המשקלים האטומיים, וכך נעשה 
אבי השיטה היסודית, הנוהגת עד היום, בעריכת המשקלים 
האטומיים (ע״ע) ואבי הכימיה האנאליטית החדישה. ב׳ 
הניח ביסוד חישוביו את החמצן ופירסם ב 1814 את הלוח 
השלם של המשקלים האטומיים, הראשון מסין זה. על־יסוד 
בדיקות חוזרות ונשנות, שהיה עורך בתרכובות שונות, היה 
חוזר ומתקן מזמן לזמן את הלוחות של המשקלים האטו¬ 
מיים. — ב׳ סייע הרבה בבניינה השיטתי של הכימיה על־ידי 
יצירתה של שיטת סימון ונומנקלאטורה חדשה של תר¬ 
כובות, שנשארה בשינויים מסויימים יסודה של הלשון הכימית 
עד היום. הנומנקלאטורה החדשה שהציע ב , היא מצד 
אחד תשלמה למחקריו הניסוייים באטו׳מיסטיקה, ומצד שני 
פרי טרחתו להעמיד את תורת הקשר הכימי על יסודות 
פיסיקאליים־ראציונאליים. ב׳ היה התיאורטיקן השיטתי הרא¬ 
שון של הכימיה החדישה. הוא הכיר את תכונתו החשמלית 
של הקשר הכימי ופיתח תורה על החשמליות שיו החומד. 
ב׳ מחלק את כל היסודות הכימיים לשני סוגים: אלקטרו־ 
חיוביים ואלקמרו־שליליים. בכל גוף מורכב מצויים שני מיני 
החשמל — הוא דוקטבי, כעין המאגנט. אבל גם האטומים 
עצמם דו?ןטביים הם, אלא שביחסם זה'לזה הם פועלים כחד־ 
קטביים, משום שבכל מין אטום מכריע אחד מן הקטבים. דו־ 
קטביות זו היא בעלת עצמה שונה כל-כך, ש״קורבתם" הכימית 
של שני יסודות אלקטרו־שליליים (כגון חמצן וגפרית) גדולה 
לפעמים מזו של שני יסודות שונים בתכונתם החשמלית 
הסגולית (למשל, נחושת וחמצן ); יסודות מסויימים מוכשרים 
לקיטוב גדול מאחרים, והראשונים משנתקטבו שואפים להת¬ 
פרק מקיטובם ולחזור לקדמותם, וזו סיבת "קורבתם" הכימית 
המיוחדת. התחמוצות של היסודות האלקטרו־שליליים הן 
אבות־החומצות, ואלה של היסודות האלקטרו־חיוביים — 
אבות־הבסיסים. המלחים, שהם פרי הרכבה של חומצות ובסי¬ 
סים. מהם שפועלים זה על זה פעולת משיבה הדדית ומצטרפים 
למלחים כפולים, ומהם שהורסים זה את זה בחילוף כפול, 
הכל לפי תכונתם החשמלית. האור והחום, הנפלטים בפעולות 
כימיות, הם פרי הסתירה ההדדית של טעינות חשמליות 
חיוביות ושליליות. במושגים ובתפיסות הללו, למרות הטעו¬ 
יות שבהם, טמונים גרעיני ההכרה החדישה של מהות הקשר 
האלקטרו־ואלנטי, המקובלת בזמננו. — ב׳ השתדל להשתמש 
בעיקרי תורתו על השניות החשמלית של החומר גם לגבי 
הכימיה האורגאנית, כשהוא מעמיד באן במקום יסודות 
(אטומים) חיוביים ושליליים שורשונים (קבוצזת־אטומים) 
חיוביים ושליליים. מאחר שלא יבול היה להכיר את מהות 
הקשר הקו-ואלנטי, איכזבה תורתו כגורם מבאר ושיטתי 
בכימיה האורגאנית. אך ב׳ עמד עליה בתוקף מדובה, שהפך 


לעת זקנתו לקשיחות שמרנית. הוא התעלם מתוצאות חקירו¬ 
תיהם של ליביג, דימה וחבריהם, שיסדו את שיטותיהם על 
תורת התמורות, הראדיקאלים והטיפוסים (ע״ע כימיה), עד 
שהדברים הגיעו לידי פולמוס חריף בין ליביג הצעיר ובין 
ב/ הזקן שבחבורת חוקרי הכימיה בזמנו. ב/ שהיה מוחזק 
סמבות עליונה בעולם בכל ענייני הכימיה מ 1808 עד שנות 
ה 30 , איבד עמדה זו לעת זקנתו, אע״ס שכל גדולי-המקצוע 
הוסיפו לזכור לו את זכויותיו הגדולות בהנחת היסודות 
לפיתוח הכימיה. אך גם בתחום הכימיה האורגאנית הגיע ב׳ 
להשגים חשובים, כגון הכרת המושג היסודי של האיזומריה 
(ע״ע) וטביעת המונח ב 1831 . — השג חשוב ביותר של ב׳, 
מבחינה עיונית ושימושית כאחת, בתחומי הכימיה הכללית 
והאורגאנית, הוא גילוי ה ק ט ל י ז ה (ע״ע) ב 1836 . 

ב׳ גילה מספר יסודות כימיים, וכן סייע בגילוים של 
אחרים. ב 1803 מצא את הצריום (ע״ע), ב 1817 את הסלן 
(ע״ע), ב 1823 את הסיליציום (ע״ע), הטנטל (ע״ע) והזיר־ 
קוו(ע״ע), ב 1829 את החוריום (ע״ע). בהדרכתו הסיקו תל¬ 
מידיו את הליתיום (ע״ע). את הננדיום (ע״ע) ואת הלאנתאן 
והדידים (ע״ע עפרות נדירות). 

ב׳ היה פודה גם כמחבר וכעורך י הוא פירסם למעלה 
מ 250 מאמרים וערך מ 1821 עד 1848 דו״ח שנתי (- 1311165 
116110111 ) על החידושים בפיסיקה ובכימיה. ספרו 11011 נ 1 ז 611 ^ 1 
סס״ס&ס ■״ 1 > יצא ב 5 מהדורות (ראשונה 1803 — 1818 , חמי¬ 
שית 1843 — 1848 ) והיה מקובל במשך דור שלם כפוסק אחרון 
בספרות הכימית. ב' הניח אחריו כתבים אוטוביוגראפיים * 
הקורספונדנציה הענפה שלו עם רוב גדולי הכימיה בדורו, 
ביחוד עם הגרמנים, היא חומר חשוב לא רק להכרת אישיותו, 
אלא גם לידיעת התפתחותה של הכימיה כולה במחצה 
הראשונה של המאה ה 19 . 

..א ; 1899 , 11 ) 11 ( ) 8/11 1111/1 11111 * 8/1 8/1 , 3313 ( 568611 . 0 . 9 
,. 8 ./ ./ ,. 18 ; 1933/6 ,. 8 ./ ./ 80 )<ב €131 נ!כ 0 .^ . 7 ; 1929 ,?■ €0711141 £ 12 / 2100711/1 

,?*/ 2 ) 7/101 11 ) 011110 ? 8/4 / 0 8252 $ 7/10 . 0 

. 1956 

ד. א. 0 . 


ברק, ג׳ 1 ן — 6 ) 8011 ״ 011 ( — ( 1787 — 1848 ), גנאלוג בריטי 
ממוצא אירי. ב׳ חיבר על יסוד מקורות היסטוריים 
מדריך למשפחות־האצולה של הממלכה המאוחדת, בשם 
386 ־ 661 ? 1116 0 £ ׳ 5 ־ 0101101131 146131416 304 060631081631 
1010 ) 8 ״ 17.1 1 ) 01111:6 1116 0 £ 386 ) 831006 1 ) 311 , שיצא ב 1826 . 
ספר זה העמיק וקידם את חקר־היוחסים בבריטניה בתקופה, 
שבה גבר בארץ זו העניין בתולדותיהן של משפחות מיוח¬ 
סות. ביהוד בהשפעת הרומאנטיקה הגרמנית והצרפתית. 
מ 1847 ואילך יוצאת כל שנה מהדורה מתוקנת של הספר, 
שכוללת מד, שנתחדש בתחום זה. 

בךק, ג׳ון ברנךד, סר — 31618111146 ״ 561 ״ 011 ( ! 51 — 

( 1814 , לונדון — 1892 , דובלין), גנאלוג בריטי? 

בנו של ג׳ון ברק (ע״ע). ב ׳ , שעבד מתחילה כפרקליט, 
נעשה שותף לאביו בחקירותיו ובפעולתו כמוציא לא 1 ר. 
ב 1854 הוענק לו תואר-אצילות וב 1855 נתמנה המנהל של 
ארכיון־המדינה האירי — תפקיד, שב׳ נסתייע בו במח¬ 
קריו, מספריו המרובים יש להזכיר את 0£ 113 ) 36 קס 1 :>ץ 0 ״£ 
, $604304 ,!)״ 13 §״£ 0£ ץ 0111 רח 11 / 0606131 01 ,׳ 516131415 
1161304 304 ("אנציקלופדיה לשלטי־האצילים של אנגליה, 
סקוטלאנד ואידלאנד״), 1842 ! ץ־ח״־ס 030464 ("יוחסיהם 
של בעלי־אחוזות שאינם אצילים״), 1843 — 1849 06063-1 
ץ 1 ז 060 00100131 416 0£ ץ 551$101 :) 54613141 304 021031 ! 
("תולדות־היוחסים ושלטי-המשפחה של אנשי-שם לא־אצילים 
שבמושבות בריטניה״)״ 1891 . ספרו על "משפחות המלוכה 
של אנגליה, סקוטלאנד ווילז״ ( 1847 — 1857 ) שימש — בצד 
ספרו של לונג על ״צאצאי מלכים״ ( 06566015 31 ׳ 805 ) — 
גורם להתפתחותה של הנטיה (הניכרת בחקר היוחסים 
בבריטניה) לייחס גם משפחות בורגניות למשפחות־מושלים 
בעבר. 

5 רק, ז' 1 ךז' — 813306 0601865 — (נר 1882 , ארז׳נטי־ 

סיר־סן), צייר צרפתי. ב׳ היה שוליה של סייד 
כשלמד בערבים בביה״ס לאמנויות של לה חור. ב 1900 עבר 
לפאריס והתעמק ביצירותיהם של הציירים הקלאסיים וכן 
של ק 1 ר 1 והאימפרסיוניסטים. בשנים שלאחר מכן צייר בזה 
אחר זה בסיגנונות האימפרסיוניסטי (מ 1905 ), הפוביסמי 
(מ 1907 ) והקוביסטי (מ 1909 ). בהשפעת סימונו של סזאן 
בתקופת־הזקנד, שלו התחילו ב׳ וידידו פילןסו(ע״ע) מתארים 
בסימון קוביסטי מרחב ועצמים לפי תפיסה מופשטת! בכמה 
מתמונות אלו הדביק אותיות גזורות מעיתונים, הוסיף חול 
ויסודות מציאותיים אחרים לצבען, ועוד (ע״ע קוביזם). 
סוחר־האמנות המתקדם כהנוויילר עשה ב 1907 את החוזה 
הראשון עם ב׳ וערך את תערובת־היחיד הראשונה שלו 
ב 1908 . מאז עד מלחמת־העולם 1 הוצגו יצירותיו במינכן, 
קלן, דרזךן וברלין. כשפרצה המלחמה נתגייס ב׳ לצבא 
הצרפתי, אך נפצע ב 1915 , נשתחרר מן הצבא וחזר אל 
הציור. ב׳, שנזדקק זמדמד. (בערב־המלחמה) לשיטת הפו־ 
אנטייזם (ע״ע), התחיל מבליט עכשיו בציוריו את המוטיווים 
של ניגוד (שטחים כהים על־יד שטחים מנומרים), ריתמיקה 
(קווים עקומים האדמוניים) ושינויי-עומק (בדומה לתבלי¬ 
טים). ב 1918 התחיל מצייר שורת תמונות של דוממים 
(שקרא להן 1400 ־ 0105 ), ומ 1922 ואילך צייר תמונות על 
הנושא "דרכים" ותמונות־עירום גדולות מטיפוס קלאסי. כן 
תיכנן תפאורות לכמה מן הבאלטים של דיאגילב. בשנים 




925 


ברק, ז׳ורז׳ — בדקה 


926 


שלאחר מכן חזר לציור נופים ( 1929 ) וצייר כמה דמויות מן 
המיתולוגיה היוונית בסיגנון קוד ועיטורי ( 1931 ). מ 1939 
ואילך פיתח סיגגון חדש ומסובך בתמונות שצייר ממראות- 
פאריס. 

ב׳ נחשב לגדול ציירי־צרסת בדורנו. ב 1952 הוזמן 
לצייר תמונוודתקרה בלובר ב״גלריה האטרוסקית״ — כבוד, 
שמוענק רק לעיתים רחוקות לאמן מודרני. ב׳ הירבה גם 
(מ 1908 ואילך) לפעול כגראפיקן. בין השאר עשה שורה 
של חיתוכי־עץ בשלושה צבעים ( 1920 ) בשביל 1,6 
56 ט 1601 \ 13 6 (> מאת סאטי( 5306 ), תחריטים לכתבי־הסיודום 
( 1932 ) ושורה של הדפסי־אבן צבעוניים בשם "הליום" 
( 1946 ). ספרי-הרישום של ב׳ מ 1917/47 יצאו בהוצאה 
מהודרת ובהוצאה פשוטה יותר ב 1952 ( 13 ) 6 ז 011 ! 1,6 
1 ״ 1 א). קאטאלוגים של תמונותיו ויצירותיו הגראפיות פורסמו 
ע״י הוצאת גאלריה 1368111 ^ בפאריס (בלא תאריך) וע״י 
ה 11111151113116 בבאזל ( 1954 ). 

מטעם המוזיאון לאמנות מודרנית,) , 5 . 0 ,־(!סא .מ . 9 

, 8 . 0 ,ת;זז 113 ג 0 .£ ; 1949 ,(ניו־יורק, עם ביבליוגראפיה 

. 1957 ,. 8 . 0 , 6 ־ 01631 . 14 ; 1953 

ע. י.*ה. 

ברק׳ רז 5 ךט אזהרה — 6 אל ־! 811 3 ־ 113 1 י ס 611 ( 1101 — 
( 1820 — 1861 ), נוסע אירי-אוסטראלי; מן הראשו¬ 
נים, שחצו את אוסטראליה מדדום לצפון. ב 1853 היגר 
לאוסטראליה ונתמנה לקצין־סשטרה במלברן. ב 1860 יצא 
בראש משלחת־הקירה לאוסטראליה המרכזית. בדרך עזבוהו 
רוב חבריו, וב׳ המשיך בדרכו במדבריות, ביחד עם חוקר- 
הטבע ויליאם ג׳ון וילז ( 1115 ל\\) ועוד חברים מועטים, 
וב 1861 הגיע — אחר קשיים מרובים — לשפכו של נהר 
פלינדרם בדרום־מזרחו של מפרץ־קארפנטאריד" בדרכם חזרה 
למלברן מתו ב׳ ווילז מתלאותיהם במדבר ונקברו במלברן. 

ברק בן אבינעם מקדש נפתלי, שד־צבא ישראלי בתקופת־ 
השופטים (שופ ׳ , הפרקים ד—ה). נראה, שהיה 
ידוע כמפקד מוכשר עוד קודם שדבורה (ע״ע) הנביאה 
עוררה אותו לצאת למלחמה על יבין (ע״ע) מלך חצור. ב׳ 
הצליח לארגן לצורך זה בעיקר את בניו של שבט־נפתלי, 
שעליו נמנה, וכן לוחמים מזבולון. לאחר שריכז צבא בהר־ 
תבור, יצא לסביבות הקישון, במקום שהתנהלה בפיקודו 
המערכה, שהביאה לידי תבוסתו הגמורה של סיסרא. שר־ 
צבאו של יבין. לא נשתמרו במקרא פרטים על טיבו ומעשיו 
של ב׳ לא קודם המלחמה הנזכרת ולא אחריה. אין הוא מתואר 
כמי שנחה עליו רוח ה׳ ולא כשופט. מחמת הדמיון במשמעות 
בין השם ב׳ והשם לפידות, בעלה של דבורה, שיערו כמה מן 
הפרשנים (רד״ק, רלב״ג) — ודאי, בהשפעת המדרש "ילקוט 
שופטים״, מ״בשב׳ היה בעלה של דבורה; אך תכנם של 
הכתובים אינו הולם הנחה זו. — השם ב׳ נמצא גם בכתובות 
בדרום ערב! ואפשר, שגם השם "ברקאס", כינויו של חמיל־ 
קרת, אבי חניבעל, הוא מאותו מוצא עצמו. 

3 ךקה (ןו^״ 8 ! ערב׳ 11 - איטל׳ 06 ־ 831 ), 1 ) שם כולל 
לרמה של לוב המזרחית (בקירנאיקה הצפונית); 

2 ) שמה של קירנאיקה (ע״ע) בתקופה שבה היתה וילאית 
תורכי ( 1879 — 1913 ); 3 ) עיר בקירנאיקה המערבית, 16 
ק״מ מדרום לחוף; מספר תושביה 10,500 ( 1950 ). 

ב׳ העיר יושבת בלבו של עמק רחב ופורה ובסביבה של 


פלגי־מים, והיא מתפרנסת בעיקר מחקלאות וממסחר; 
בסביבתה שוכנים כיום אנשי שבט אל־אורפה. — היא נוסדה, 
לסי הרודוטוס, בימיו של ארקסילאום 11 , 'מלך קיו־גי (מלך 
מ 560 לפסה״נ בקירוב), ע״י אדזיו המתמרדים של המלך 
בשיתוף עם לובים מתקוממים, ומפני-כן היה לה אופי לובי 
מובהק. לפי מקורות יווניים אחרים, נוסדה ב׳ ע״י ברקה, 
אחיה של דידון הכנענית מצור. ב׳ היתה אחת מערי הפנטא־ 
פוליס היווניות בקירנאיקה. ב 525 לפסה״נ העלתה מס לפנבוז, 
מלך פרם, אך ב 510 מרדה בשלטון הפרסי; ב׳ נכבשה מחדש 
ע״י הפרסים ותושביה הוגלו לבאקטריה. כשבטל שלטונה של 
פרס בלוב הונהג בב׳ שלטון דמוקראטי (אמצע המאה ה 5 ). 
מן המטבעות הבארקיות שנשתמדו מתקופת־הברית של ב׳ 
עם קירני (מן המחצה הראשונה למאה ה 4 ) מסתבר, שב , 
היתד, הצד החזק בברית זו. ב 389 — 387 לפסה״ג היתד! ב׳ 
בברית עם אחוריס, שמרד במלכות־מצרים, ואפשר, שלאותו 
זמן יש לייחס את נצחון הצי שלה על הצי של קרתחדשת. 
ב 322 תמכה ב׳ במצביא תימברון במלחמתו נגד קיו־ני, אך 
בתקופת שלטונם של התלמיים בב׳ ( 321 — 74 לססה״ג) 
עברה חשיבותה של ב׳ לנמלה, שאף הוא נקרא ב׳< נמל 
זה הורחב ע״י תלמי 111 וקיבל את השם פטולמאים (כיום: 
טולמיטה). 

בתקופת השלטון הרומי נודעה ב׳ ככפר בלבד, אע״ם 
שבמאות ה 4 —ח 5 לסה״ג שימשה מרכז להגמונות נוצרית. 
בתחילת המאה ה 7 , סמוך לכיבוש הערבי, היתד, ב׳ מושב של 
מצביא ביזאנטי (?©?[;;;"©!ס). כשכבשו הערבים את ב׳ עשו 
אותה לבירת־הארץ. מכאן עלה ב 913 החליף אל־מועיז על 
מצרים. בב׳ הוקם גם בית יציקת־מטבעות. במשך 400 שנה 
פרחה העיר הודות למסחרה ולתוצרתה החקלאית; אל־ 
בכרי — בן המאה ה 11 — משבח את הבקר, שב׳ היתד, 
מייצאת אז למצרים! וכן מזכירים לשבח סופרים ערביים 
מאותו הזמן את פירותיה של ב׳ ואת הה ותג ד" שהיו מגדלים 
בסביבתה. אך באותה מאה עצמה נחרבה ב׳ ע״י הפשיטות 
של בבי הלאל; מאז נודעה בשם מדינת אל מרג׳ ("עיר 
העמק"). ב 1817 לא מצא כאן הנוסע דה לה צ׳לה אלא חךבות 
בלבד. ב 1842 הושיבו התורכים בב׳ חיל־מצב ואף בנו כאן 
מצד (שעדיין הוא קיים); כמו־כן נוסדה באותו זמן בב׳ 
"זויה" (ישוב) של מיסדר הסנוסיים (ע״ע). משנכבשה 
קירנאיקה על־ידי האיטלקים ( 1913 ) שימשה ב׳ מרכז להת¬ 
יישבות האיטלקית, שבוצעה בעמק ב׳. שוב נקראה העיר 
בשמה הקדום, בניינה תוכנן מחדש, היא חוברה במסילת- 
ברזל עם בנגאזי ונבנתה בה תחנתיכוח. ב 1941/2 התחוללו 
בקרבת ב׳ קרבות בין צבאות-ה״ציר" והצבאות של בעלי־ 
הברית. משעת כיבושה ע״י הבריטים ( 1943 ) עד הכרזת 
עצמאותה של מדינת לוב ( 1949 ) שימשה ב׳ מושב לממשלה 
הצבאית של קיוינאיקה. 

היהודים. את ראשיתה של הקהילה היהודית בב׳ 

יש לייחס לזמנו של תלמי 1 , כשחילוודמצב יהודיים הועמדו 
בקירנאיקה ע״י השלטונות המצריים (לערך 320 לפסה״נ). 
בב׳ נתגלו מטבעות יהודיים מתקופת-ו־,חשמונאים וכן מימי 
המרד הגדול של יהודה ברומי ( 66 — 70 לסה״ג). אחר המרד 
היהודי בקירני בזמן טריינוס ( 115 — 117 ) נדחק חלק מן 
הלובים (שכנראה, התייהד) מב׳ לחופי לוב המערבית. השבט 
הברברי הטריפוליטני, לואטה, שמוצאו, לסי אבן חלדון, היה 
מב׳, כלל יסוד יהודי חזק, ובמאה ה 14 נדד חלק ממנו מזרחה, 
לגבולות־מצרים. 



927 


:רקה — כרקוביץ, יצחק דב 


928 


בתקופה הערבית עדיין ישבו יהודים בב ׳ . נמצאת כתובת 
יהודית (מן המאה ה 9 ?) במצודת־העיר, ובמאה ה 11 השיב 
רב האי גאון לאנשי־ב׳ בעניין שנשאל עליו. ב 1908 מצא כאן 
ד״ר נ. סלושץ 3 יהודים בתוד אויכלרסיה של 1,000 נפש לערך. 
בתקופת השלטון האיטלקי התיישבו גם יהודים בב׳, וב 1930 
נמצאו בה 250 יהודים בתוך אוכלוסיה כללית של 3,680 נפש 
(איטלקים, ערבים ואחרים)! משנוסדה מדינת־ישראל עלה 
רובם של יהודי ב׳ לא״י. 

ב. סלושץ, מסעי בלוב, ב׳ ( 1943 ), 231 . 
1 ( 8:1115 , £06111500 .ס . 5 .£ ; 160 ,/י 1 , 111:1011111 , 115 ז 10 > 0 ש 140 
.קק , 1927 , 11 ) 71111 ) 17 (€ , 001715 )/)) €7 / 0 ) €1111110211 11711 ) 4111 ( 

711 ) £1151 ) 1 ( 1 / 0 5 ) €171 , 0005 ] . 14 ! . 13 ; 0111 *** 01 - 01 x 111 

1 ) €1514 , 131 x 111 ־ 851 ./י ״ 1 ; 1 |>( .ק * 06 , 1937 ,) 117 ) £771 £ 0771071 

111 , 117 ) 111 ) 8 { 71 ) 071 !!<€ 15115 / 1 )[ ; 1937 , 7111 ( 14 - 411111111 

• 8 * £1 ,( 1909 ) 11 , 0 ) 0711 ) 0 , 1912), 421; £. 010x6012 ) 

.ף\ xxx 
ש. אם. 

5 ך?|ליא^.ן, ה י 3 ר י ן=' — 11 ש 5 ג 31 ו!אלזב 8 ( 01 ״ח 01 ך£ — ( 1881 — 
1956 ), פיסיקן גרמני! מחלוצי המחקר והמעשה 
בתחומי האלקמרויניקה (ע״ע). ב' היה מ 1911 ואילך פרופסור 
ומנהלו הראשון של המכון לטכניקה של זרמים נמוכים ליד 
ביה״ס הטכני הגבוה בדרזדן. הוא היה הראשון, שערך 
תכנית־לימודים מקפת במקצועות האלקטרוניקה במסגרת 
אקאדמית. בזמן מלחמודהעולם 1 שירת ב׳ כמהנדס בצי 
הגרמני, וכאן נזדמן לו לראות את השימושים הראשונים 
של השפופרת האלקטרונית ולהכיר באפשרויות הנרחבות 
ל ניצולה של המצאה זו הן לצרכי מחקר והן למטרות מעשיות. 
אחר המלחמה חזר אל מעמדו הקודם בךרזדו ושימש ראש־ 
המכון עד סוף־ימיו. בתקופה זו תרם'אתי רוב תרומותיו 
לקידומה של תורת האלקטרוניקה. בין השאר גילה את 
התנודות המהירות בזרימת־האלקמרונים ההלשה בשפופרת־ 
ריק בין הקאתודה ובין סריג במתח שלילי ואת אפשרות 
ניצולן להיגוי אוסצילטור (ע״ע) אלקטרוני לתדירויות 
גבוהות (אוסצילאטור־־ב׳ מקווארצה). ע״י השימוש בהגברה 
אלקטרונית הוכיח, שתהליך המיגנום של חמרים פרומאגג־ 
סיים הוא תהליך דיסקרטי(אפקם־ב׳). את מחקריו המרובים 
סיכם בספרים: 0 :נ 831011 ת 111811 זיג 5011 . 1 > ת• 8 תנ 1 ־ £11111 ת £1 
(״מבוא לתורת התנודות״), 1951 4 ! ׳אל £16 . 1 > 11011 ^. 1 
0 ־ 6111 ־ 00001 ־ 11 ("ספר־לימוד של השפופרת האלקטרונית"), 
4 כרכים, 1949 — 1952 . 

. 1941 ,( 6 ,. 17 ) 7.150 . 1151 ) 41 ) ) 0/17 [ 60 ,. 8 ./£ , 11181 .£ 

ברקו, רובך&ו 1 — 000 בז 8 80130110 — ( 1861 , נאפולי — 
1943 , סורנטו־נאפולי), מחזאי איטלקי. מגיל 
שבע־עשרה התפרסם כמבקר תיאטרוני וכעורך של רשי¬ 
מות ספרותיות בעיתון גאפוליטני. אחר ההצלחה, שזכה 
לה מחזהו הראשון, ...״ 311 3811 0 ז £3 מסא ("אל תעשה 
לזולתך...״), 1886 , נמנה ב׳ על האסכולה הוריסטית והאימ־ 
פרסיוגיסטית, ומ 1900 עד 1910 לא היה לו מתחרה על 
במות־איטליה! מחזותיו ניתרגמו ללשונות הרבה והוצגו גם 
מחוץ לאיטליד״ באירופה ובאמריקה. אחר מלחמת-העולם 1 , 
כשנתמעט העניין במחזות מן ההווי של החברה הבורגנית, 
התחילה קרנו של ב׳ יורדת. — עם עליית הפאשיזם נבחר 
ב׳ כציר ליבראלי בפארלאמנט ונאם בתקיפות בגד מוסוליני; 
כתוצאה מזה הועלה ביתו באש והצגת מחזותיו נאסרה. 
ב׳ פסק אז מלכתוב. 


בדראמות ובק 1 מדיות של ב׳ ניכרת השפעה ישירה של 
איבסן. בדומה לזה האחרון מבליט גם ב׳ את המניעים 
העמוקים הפועלים בלב האדם! "טראגדיית־הנפש" נוצרת 
כשמניעים אלה מתגלים לעיני הכל. החשובות שביצירותיו 
הן 13 ״ 1 מ^' 01011 116 > 320 ז 1 ־ (״טראגדיות הנפש״), 1.311899 
0 !תס£ 100013 (! (״המעיין הקטן״), 1905 ! 53010 3100010 ! 11 
(״הקדוש הקטן״), 1912 ! 3221 ק 11 (״המשוגעים״), 1921 . 
אפיינים ליצירתו הם עליזות מדומה, שמכסה על עיצבון, 
ורוך שבמזג הדרומי. במחזות 01111110 מ 1 !ס 1 ״ 0 ק 5 ("אבודים 
באפלה״), 1899 , ו 0 ז 0 ׳\ 1 ע 61 1110 ־ 111 > 11 ("הזכות לחיות"), 
1901 , ידע גם לתאר בהצלחה את רבעי־העוני שבעיר־מולדתו. 
ב׳ הירבה לכתוב מחזות בניב הגאפוליטני, ואח״ב תירגם 
אותם לאיטלקית. כל כתביו יצאו ב 24 כרכים (הוצאה אח¬ 
רונה: 1935/42 ). 

,{ 1101 ( 0 0707710 {■ 77120707 ) €0711 ) 7/1 , 6430011010011 ״ 1 
- 011 ^ים . 8 ; 1949 ,. 8 ■£ 41 ) 712 ) 14 ( €071 , 11 ) 1 * 0051 .£ ; 1921 
." 1950 , 0 ) 470771011 0570 ) 1 1 ) 4 810710 , 00 

י. ב. ם. 


3 ךק 1 ביץ, !י?חק ד*ב (נו׳ 1885 , סלוצק, רוסיה הלבנה), 
מספר ומחזאי עברי. ב׳ קיבל חינוך עברי מסרתי 
ורכש לו בקיאות בספרות העברית העתיקה. אחר־כך נת־ 


משכל והשתלם בספרות 
הרוסית. ב 1903 ישב ב׳ 
בלודד, ואז פירסם ב״הצו־ 
פה" הווארשאי את סיפו¬ 
ריו הראשונים: "בערב 
יום הכיפורים", "מישאל" 
ו״מלקות", וכן את סיפורו 
"משקה׳לי חזיר", שזכה 
בפרס הראשון בתחרות 
הספרותית של "הצופה" 
ב 1903 (אחד מן השופטים 
בתחרות היה י. ל. פרץ). 
ב 1905 עבד ב׳ לווילנה, 



שבה עבד במערכת "הזמר יצחק ד־ נרקזניץ 

(בעיתון היומי ובידחון) 

ובה אף נשא את בתו של שלום עליכם (ע״ע). ב 1911 
יצא קובץ־סיפוריו הראשון, ובאותה שנה התחיל גם מתרגם 
את כתביו של שלום עליכם מיידית לעברית ( 5 כרכים של 
כתבים מתורגמים אלה יצאו ב 1911 — 1914 ). ב 1911 — 1913 
ערך את המדור הספרותי של השבועון "העולם", מתחילה 
בווילנה ואח״ב באודסה. ב 1914 עבר לאה״ב. כאן (בניד 
י 1 דק) יסד ב 1916 את "התורן" השבועי, שערך אותו למעלה 
משלוש שנים. ב 1920 נתמנה מנהל הסניף האמריקני של 
הוצאת א. י. שטיבל (ע״ע), ואז גם ערך בניו־יורק במשך 
שנה ומחצה ( 1919 — 1920 ) את הירחון המשובח "המקלט", 
ואח״ב — את הירחון לבני־הנעורים ״עדך. ב 1928 נשתקע 
בא״י. ב 1929 ערך את השבועון "מאזניים", שיצא בתל־אביב. 
ב׳ נבחר כחבר לוועד־הלשון ולאקאדמיה ללשון העברית 
וקיבל פעמיים את פרס־טשרניחובסקי לתרגומי־מופת. 

ב׳ הוא אמן הסיפור הקצר וממבחר בעלי־הסיגנון בפרוזה 
העברית. יצירתו היא ראליסטית ובעלת נימה הומו¬ 
ריסטית דקה. נושאי־סיפוריו לקוחים ברובם הגדול מן ההווי 
של העיירה היהודית באירופה המזרחית, שגיבוריה הם 


929 


ברקוביץ, יצחק ד כ—ברק ורעם 


930 


בני־אדם רצוצים ותלושים, חיים באוירה של דלות, נדודים 
ופחד, בסיפורים, שבהם תיאר טיפוסים אלד; כמהגרים שבאו 
לאה״ב, מובלטות ביותר בדידותם ויתמותם ב״עולם החדש", 
הזר להם. לאחר שנשתקע ב׳ בא״י פירסם שני רומאנים מן 
המציאות הארצישראלית: "מנחם מנדל בא״י" (תרצ״ו) 
ו״ימות־המשיח"(תרצ״ח). בניגוד ליצירותיו הקודמות, שבהן 
שולט היסוד האמנותי־ההסתכלותי הטהור, יש ברומאנים אלה 
מגמתיות מסויימת וביקורת כמעט פובליציסטית. ב׳ כתב גם 
מחזות: "בארצות רחוקות", "אותו ואת בנו" (המחזה של 
סיפורו "משקה׳לי חזיר"), "מירה", ועוד. ברכה בפני עצמה 
קובעים חמשת הכרכים של זכרונותיו: "ראשונים כבני־אדם" 
(תרצ״ח—תש״ח), שבהם הציב ב׳ מצבת־זיכרון לשלום־ 
עליכם וגולל לפני הקורא יריעה רחבה ומגוונת מן הסביבה, 
שבה חי ופעל המספר המפורסם. כמתרגם־אמן גילה ב , את 
כוחו בתרגום כתביו של שלום עליכם לעברית — תרגום. 
שנתעלה למדרגת־יצירה. כתביו המקוריים של ב׳ כונסו 
ב 10 כרכים ( 1951 — 1954 ) ותרגומיו מכתבי שלום עליכם 
כונסו ב 15 כרבים ( 1939 — 1954 ). ב׳ הירבה גם לכתוב 
ביידית. כמה מסיפוריו ניתרגמו רוסית, גרמנית, פולנית 
ואנגלית. 

ד. א. פרידמאן, ״השילוח״, ו׳סגא (תרע״ב), 437-428 ! א. 
אפשטיין, סופרים, תרצ״ה, עט׳ קס״ו-קצ״דז ש. האלקין, 
עראי וקבע, תש״ב, עט׳ 112-95 ) ישראל כהן, דמות אל 
דמות, חש״ט, עט׳ 74-65 < י. קשת, בדור עולה, תש״י, עט׳ 

י״ג—נ״ד ן ד. סדן, אבני־בוחן, חשי״א, עט׳ 172 — 181 ן 
ש. ניגר, וועגען יידישע שרייבער, 11 , 1912 . 

ג. א. 

ברק ירעם. הב׳ הוא תופעה אופטית, המתלוית להת¬ 
פרקות חשמלית חזקה בטרופוספירה, והר׳ הוא 
ביטויה האקוסטי. התפרקויות אטמוספיריות ענקיות בין 
עננים או בין ענן והארץ נגרמות ע״י הפרשי-פומנציאל של 
כמה מאות־מיליוני וולט. כמוודהמטען העוברת בהתפרקויות 
אלו היא 20 — 250 קולון, האנרגיה החשמלית היא מסדר־ 
הגודל של 10 9 ג׳אול, ועצמת־הזרם היא בין 1,000 ל 100,000 ^. 
עפ״ר אין חהתפרקות 7 אחידה, אלא היא מורכבת מצרור של 
10 — 20 דחיפות־זרם לא-אוסצילאטוריות, שאורד־זמנה של 
כל אחת מהן הוא 0.001 — 1 שניה (וע״ע חשמל אטמו¬ 
ספירי). ב״ בין עננים שכיחים פי 5 — 10 מן הב" שבין 
עננים והקרקע. 

מבחינים 4 סוגים של ב׳: 1 . קווי — קו-אור שבור 
(זיגזאגי) ומסועף, פעמים לבן ופעמים לוהט באחד מצבעי- 
הקשת; קוטר מסלולו על ענפיו אינו עולה על 2 /< מ/ אך 
ארכו עלול להגיע לק״מ אחדים (ציור 1 ) ! 2 . ב׳־שטח — 


1 ץ׳״••'■! ; 

י \ 

י* 

.-־*י 



י/•.''•'.•• 



ציור 1 . ברק קווי 


הארה רגעית של שטחים 
גדולים ברקיע, הנגרמת 
ע״י ב׳ קווי, שמסלולו 
מוסתר, או ע״י התפר¬ 
קויות המוניות שקטות, 
מהבהבות! 3 . ב׳ כדורי 
— הופעת כדור מאיר 
בעל זנב נוצץ, שגדלו 
בין גודל אפונה ובין גודל 
כדור־רגל! הוא נע לאט 
ונעלם בשקט או מתפוצץ בקול חזק! הב׳ הכדורי הוא נדיר, 
ועדיין לא נחקר כל צרכו(ציור 2 )! 4 . ב׳־מחרוזת — ב׳ קווי, 
שנראה כאילו הוא מורכב משורה של כדורים קטנים מאירים! 

משערים׳ שהוא נוצר 
מחמת יוגיזאציה של 
האויר הלוהט, הנמצא 
במסלול-הב׳(ציו׳ 3 ). 

סופות-ב" מצויות 
באיזור האקלים המ¬ 
מוזג רק בחדשי-הקיץ 
ומתרחשות ע״פ רוב 
אחה״צ, ואילו באיזו* 

דים הסובטרופיים הן 
מצויות בעונת־הגש־ 

מים, שהיא העונה 
הקרה. באיזוד המש- 
ווני מופיעים ב" 

בכל עונות-השנה והם 
שכיחים מאד. ביאווה 
מגיע מספרם של ימי- 
הב׳ בשנה עד 320 . 

לשם הגנה מפני 
פגיעת־הב׳ המסוכנת 
מתקינים רשת־הובלה 
חשמלית מאורקת 
יפה (כליא־ב׳) על 
*"י 3 ־ נ י ג| ־ טחי״ת בניינים, ביחוד על 

מבנים גבוהים. לרשת זו מחוברים חודים מתכתיים בולטים 
ברוב הפינות והבליטות של הבניין. תפקיד המיתקן הוא 
כפול: 1 ) השגת התפרקות שקטה מונעת (פעולת-חודים)! 
2 ) במקרה של התהוות ב׳ — קביעת דרכו והובלתו בדרך 
הרצויה, שבה אינו עשוי לגרום נזק. בזמן האחרון שופר 
כליא-ד,ב׳ באופן ניכר ע״י התקנת אנטנות, וכן ע״י שימת 
תכשיר ראדיואקטיווי במקום בולט. היוניזאציה של האויר 
ע״י החומר הראדיואקטיווי מגבירה את הפעולה המונעת וגם 
מושכת את חב' אל כליא־חב׳ ממרחק של 300 מ/ — הכרת 
האופי החשמלי של הב , והמצאת כליא-הב׳ הם השגיו של 
ב. פו־נקלין(ע״ע)! כליא־הב׳ שופר ע״י פרדי(ע״ע), ואח״כ 
ע״י מלזנס ( 1865 ). 

פעולות הב׳ הן כפעולות מכה חשמלית בעלת פוטנציאל 
גבוה (ע״ע חשמל). בצד הפעולות המאגנטיות, המכאניות 
והתרמיות בולטת ההשפעה הפיסיולוגית על הגוף החי. 
פגיעת ב׳ יכולה לגרום למוות מח־י! במקרים קלים יותר — 
לכוויות, להלם, לשיתוק, להפלה, ואחריה עלולים להופיע 



ציור 2 . ברה כדורי 








931 


ברק ורעם — כרקטון, הנרי דה 


932 



אבדן חוש הריח והטעם, הפסקת הווסת, עצבנות מופרזת 
במשך זמן ארוך. גם הפגיעה ברכוש עלולה להיות קשה 
מחמת הפעולה המכאנית והתרמית. ב" בין עננים גורמים 
להפרעות בקליטת" גלים אלקטרו׳מאגנטיים (כגון בשידורי- 
ראדל), וכן להופעת זרמי-השראה על־פני האדמה. בפגיעת ב׳ 
באוירונים נגרם עפ״ר רק בזק מועט בשטחי המתכת וקילקול 
במיתקנים המאגנטיים, ולפעמים — סינוור זמני לטייס. 

השכיחות הסטאטיסטית של מקרי־מוות מחמת פגיעת־ב׳ 

הוא 5 — 6 למיליון בשנה (באד,״ב) — מספר שנחשב כמבוטל, 
והוא הדין גם בנזקי־הרכוש הנגרמים ע״י ב׳. חברות־הביטוח 
אינן מתחשבות בחישוב הפרמיות בצרכי הגנה יעילה 
בפני הב׳. 

הרעם הוא רעש כעין הנפץ המלווה את הב׳. הוא נגרם 
ע״י ההתפשטות הפתאומית של האויר המחומם ע״י הב׳, 
והוא עצמו מתפשט במהירות־הקול (כ 330 מ' בשניה). אם 
מונים את השגיות שמהופעת־הב׳ עד שמיעת־הר׳ ומחלקים 
מספר זה ב 3 , מתקבל בקירוב המרחק (בק״מ) של הסופה מן 
הצופה. בדרך־כלל אין הר׳ נשמע מסופה, שמתחוללת במרחק 
של יותר מ 20 ק״מ. עפ״ר 
אין הר׳ נפץ רגעי אלא 
קול ממושך, כתוצאה 
מיצירת הדים ע״י החזרה 
מעננים ומן הקרקע. 

פגיעת ב׳ בחול גו¬ 
רמת לפעמים להתכתו, 
וכתוצאה ממנה בוצרים 
צינורות או תעלות של 
זכוכית־קווארצה, שקטרם 
1 — 3 ס״מ ועובי דפנו־ 
תיהם מ״מ אחדים. הם 
ידועים בשם פולגורי־ 
טים — "צינורות־ב׳" או 
"אבני־ב׳" (ציור 4 ). 

ב׳ ור׳ הם מתופעות־ 
הטבע האדירות והנשג¬ 
בות. במליצה המקראית 
הם משמשים לסימול גבורת הבורא (שט׳ יט, טז; שמ״א 


ציור 4 . 


־צינור־נרין" (פוינוריט) 
בסלע חו 5 י 


ב. ס שמ״ב כב, ידי—טס תה׳ יח, יד, טס שם כט, ג; 
שם עז, יט! שם קלה, ס איוב לז, ד—ה! שם לח, לה ז שם 
מ, ט, ועוד). ביטוי להרגשת האדם בשעת סופת ב" וד׳ 
ניתן בברכות שהותקנו עליהם: "...עושה מעשה בראשית" 
ג״״שכוחו וגבורתו מלא עולם"(בר׳ נ״ט, ע״א; רמב״ם, הלב׳ 
ברכות י/ י״ד! שו״ע או״ח רכ״ז, א׳). 
וע״ע חשמל אטמוספירי. 


-ן!!\) £1 016 ,־ 1101 ) 83 .א ; 1923 , 161112 ) £118 ■ 1 ) 0 , 3114 ־ 81 
, 1 ) 10111 ) 0 021 , 61 ) 001 0 * 61 ; 924 ! , 10111111 ) 0 1 ) 1 > 211111 
,) 0110/1818 148618/08 ) 11 ' 1 , 1 ) 11 * 50110111 .[ .? . 8 ;* 1925 
,) 14001 . 4 \ . 0 ; 1943 , 445 , 55 . 800 .לי< 11 ? . 00 •מ 1 ו 1 ד 1 ). בבלמניטים (ע״ע) ראו רבים נשק 
שנזרק מידי האל הכועס. 

הר׳ — ביחוד ביום בהיר — הוחזק, לפי המסיבות, אות 
לטובה או לרעה מאת זוס. ברומא שימש הר׳ יסוד לניחושי 
האוגורים (ע״ע)! יש שהיו מבטלים החלטה של אספת-העם, 
אם בשעת־מעשד, רעם ר׳. גם הפרסים ראו בד׳ סימן לכעס 
האלוהי. הסאכסים ייחסו לר׳ בכל אחד מימות־השבוע מש¬ 
מעות מיוחדת לגבי העתיד. הרבה אמונות תפלות וחוקי- 
התנהגות מגיים נלוו לתופעות הב׳ והר , . אולם לאזהרה 
המגית הרווחת. שלפיה אין לעמוד תחת עץ או להימצא 
על־יד חפצי־ברזל בשעת ב׳ ור׳, יש בלי ספק גם מקור 
ניסויי! וכן אפשר גם להכרזת מקום שנפגע ע״י ב׳ כמקום 
מסוכן(משום שהוא צפוי לפגיעות נוספות) או כמקום קדוש. 
כאמצעי־הגנה בפני הב׳ נחשבים עצי-אגוז, "מטאטא־הר׳" 
(חזזיות על גזע הברוש), קני-דרור, צילצול־פעמונים, יריות 
כלפי העננים, וגם "יתדות־הר׳" (בלמנישים). כגורמים 
מושכים את הב׳ אל הבית מוחזקים צמחים מסויימים, וכן 
קורות עשויות מעצים שנפגעו ע״י ב׳. יש נוהגים להדליק 
את האש על האח בשעת הב", ויש נוהגים לכבותה. ר׳ 
בשעת חתונה מתפרש כסימן לנישואים מאושרים או לא־ 
מאושרים. — הכנסיה הקאתולית כוללת בתפילותיה בקשות 
מיוחדות להגנה מפני ב׳ ור׳, ואחדים מקדושי־הכנסיה מוחז¬ 
קים מגינים מסבי סכנה זו. 

;.?) 1913 .) 61 ) 61 ) 1 ) 1810818 !)? ) 6 ) 1111801 ) 4/18 , 1401111 . 8 
801 1 ) 601201111 ) 5 . 0 - 11 )/ 6 8 ) 6 ) 012811 ) 01 , 1113110 ^ 8011 . 5 
- 1 ) 46 . 4 . 6/106 , 510800131111 . ז \ ; 1927 , 6181111 8 ) 61 ) 1 ) 086 . 4 
, 1 ) 18111 ) 0 . 3 , 1929/30 , 1 ) 000 ( 1 . 2 , 1927 , 81112 . 1 .• 01 ) 81806 

. 1930/31 

ג. ל. 

בךכןט 1 ן, ה;רי לה — 201 : 00 ־ 81 16 ) ׳(־ £16111 — (מת 1268 ), 
שופט בריטי וחוקר בתולדות המשפט האנגלי. ב׳ 

התחיל את פעולתו כשופט ב 1245 , בבית־המשפט המרכזי 
של המלך (שממנו התפתח במרוצת-הזמן ה״קינגז בנץ׳"). 
מ 1248 עד שמת סבב כשופט באיזורים הדרום־מערביים של 
אנגליה. ב 1267 נתמנה חבר לוועדה של הגמונים, באדונים 
ושופטים, שנועדה לברר את תלונותיהם של תומכי סיימון 
דה מונטפורט. שנושלו מנתלותיהם. אך אח מקומו בתולדות- 
המשפט קנה לו על-ידי ספרו הגדול ־ 1506 ) 00 ז 6 0616218115 
081136 ^ 101805 ) 1116 ("על חוקיה ומנהגיה של אנגליה"), 
שנכתב בין 1250 ו 1258 . זהו הספר המשפטי החשוב ביותר, 
שחובר ע״י משפטן אנגלי ביה״ב, ובזכותו נקרא ב׳ בשם 
"אבי המשפט המקובל של אנגליה". מבחינת הקפו לא נמצא 
דומה לספר זה בתחומו עד שהופיע ספרו של בלקסטון(ע״ע), 
500 שנד, אחריו. המספר הניכר של כתבי-יד, שנשתמרו ממנו, 


933 


ברקמון, הנדי דד! — ברקלי, ג׳ון 


934 


מעיד על תפוצתו הרחבה. החיבור, שבכתב לאטינית, מחולק 
ל 5 חלקים או "ספרים", ולפי צורתו וסידורו הכללי הוא דומה 
יותר לספר־משפט רומי מלספר־חוקים אנגלי: בהתאם 
להלוקת־החומר ב״אינטטיטוצלת" של יוסמיבייבום דן גם 
ספרו של ב' במשפט של (א) אישים, (ב) דברים ו(ג) פעו¬ 
לות גם תכנו של הספר מעיד על הידיעה המרובה, שחיתה 
לב׳ במשפט הרומי ובמינוח של משפט זה. נראה, שב׳ הושפע 
בין השאר מכתביו של אצו( 20 .£), מורה נודע למשפט הרומי 
באוניברסיטה של בולוניה, שחיבר קיצור של קובץ החוקים 
של יוסטיניינוס ושל ה״אינסטיטוציות". ביהוד ניכרת בספר 
השפעתו של המשפט הרומי בתחומים, שבהם עדיין לא היה 
המשפט האנגלי מפותח (למשל, בדיני־חוזים). עם כל זה 
ברור, שמבחינת התוכן מבוסם החיבור בכללו על המשפט 
האנגלי, שהיה נהוג בזמנו של ב׳. מן המשפט הרומי נטל 
ב׳ עקרונות ושיטות, אך כדי להוכיח עקרונות אלה הסתמך 
על משפטים שנתקיימו בפועל, שעל תכנם עמד ממגילות 
בית־המשפט של המלך. 

לב׳ נודעה השפעה מרובה במשך מאות שנים. אע״פ 
שבסוף יה״ב דעך כוכבו במידת־מח, ראה א. קוק (ע״ע) 
את ב׳ כבן־סמך ולפעמים קרובות הביא את מסקנותיו 
בקובץ של פסקי־דיניו. דבריו של ב׳ על עליונות החוק 
שימשו לקוק וחבריו כלי־נשק יעילים במאבקם עם בית- 
המלכות הסטוארטי. גם בלקסטון מהלל את חיבורו של ב׳, 
והיל ( £1310 ) מחשיבו כאת רישומי בית־המשפט עצמם. 
לחוקר תולדות־חמשפט הספר הוא אבן־פינה. 

; 1887 ,( 3 >תג 13111 \ .? . 11 >£) 800 4 81016 3 'ח 10 ' 41 ( 8 

; 1920 , £71210113 ( 0 /( 07 * 11 ( 8 11711107101 * €0711 , 1 >ח 1421112 .^\ 

. 0 ; 1956 7 ,/ 14 * 14 1 ( £712115 / 0 *( 07 * 71 ( 8 < 111 ז 0 ^\$^ 101 ־ 1 , 8 .¥\ 

1 ) 1 * 4 6 ^ £7 6 ז/ 7 :?{! 0 * 61 ' 7 16 (* 0713 1 * 140 ?ז/*! י ת €^\ 80 "ו€: 1 ח 1 זס 
. 1957 ,£\ 00 £374/073 * 51 01 61 * 7177 
ש. ז. ח. 

3 ךכןלה, צץ־לז גלי 5 ר — 13 ^ 1 ־ 331 ־!שעסוס — 

( 1877 — 1944 ), פיסיקן אנגלי. מ 1904 היה ב׳ מורה 
באוניברסיטה של ליוורפול׳ שבה גילה את רוב תגליותיו! 
ב 1909 נתמנה פרו¬ 
פסור לפיסיקה בלונ¬ 
דון, ב 1913 — פרו¬ 
פסור למדעי־הטבע 
באדינבורו. ב 1917 
הוענק לב׳ פרס־נובל 
לפיסיקה על השגו 
הגדול בגילוי קרינת- 
צ חאפיינית של היסו¬ 
דות. ב 1904 — ז״א 
עוד קודם שנתגלתה 
ההתאבכות של קרני־ 
x בגבישים (על־ידי 
לאואה [ע״ע]) וקודם 
ניסוייהם של ברג 
(ע״ע), האב והבן — הראה ב׳, שקרני- X מתפזרות על-ידי 
חומר, שעליו הן נופלות, ושעצמתה של הקרינה המפוזרת 
היא פרופורציונית למספר האטומי של היסוד, וכן שקרני- x 
הן מקוטבות, ומכאן — שהן גליות. ב 1906 התחיל ב׳ בני¬ 
סויים בבליעה של קרני־^ ומתוך קישורם של נסיונות אלה 
בנסיונות־הפיזור הוכיח, שכל יסוד מפזר — נוסף על הקרינה 
שהוקרנה עליו — קרינה סגולית לו, שמתחלקת לשני 
חלקים: קרינת-£, חדירה יותר׳ וקרעת־,!, חדירה פחות! 


חדירות־הקרינה גוברת עם המספר האטומי של החומר 
המוקרן. מחקרים אלה הכשירו את הקרקע לתיאוריה של 
מבנה־האטום וסללו את הדרך לאנאליזה ספקטראלית של 
החומר בעזרת קרני־^ וע״ע אטום! אטומי, גרעין: גביש. 

ברקלי, אלכסנדר — 0137 ־ 831 • 101 ) 1475) — £10x311 , 
סקוטלאנד? — 1552 , קרוידון, סרי [ 007 ־ 5111 ]), 

משורר סאטירי אנגלי. ב׳, שהיה כומר קאתולי, שימש ב 1508 
כוהן־בית בקולג׳ סמוך לאכסטר, וזמן־מה לאחר מכן נתקבל 
כנזיר במנזר־אילי( £ 17 ). את פרסומו כמשורר קנה לו בעיקר 
ע״י יצירתו הסאטירית "ספינת־השוטים" 0 ס ק 581 סית־ 
1509 , £0015 ) — עיבוד מקורי של יצירה בשם זה, שחיבר 
סבסטין ברנט (ע״ע). ב׳ הכפיל את השירה מצידה הכמותי 
ע״י מה שהוסיף לה פרטים הומוריסטיים הרבה, ואף קבע את 
אנגליה כמקונדפעולתם של השוטים. — ע״י חמש ה״אקא־ 
ג 1 ת״ שלו נעשה ב׳ מבשר הרנסאנס באנגליה: אקלוגות אלו, 
שהן הראשונות בספרות האנגלית, מבוססות על אנאם סיל- 
ויום פיקולומיני (ע״ע פיוס 11 , אפיפיור) וג׳ובאן באטיסטה 
ספאניולי, המכונה מנטואנוס! הן שופעות סרטים ריאליסטיים 
סאטיריים וחכמה בעל-ביתית. משאר כתביו יש להזכיר 
תרגום של סאלוסטיוס ( 1520 ) ו״מבוא לכתיבה ולמבטא של 

הצרפתית״ ( 001011000 ־ 1 ? £0 1 ) 30 ¥07£0 \ £0 10100011101:007 סו!? , 

1521 , £0000110 ), שיש לו ערך עד היום כמסמך למבטא 
האנגלי באותה תקופה. 

מהדורה ביקרתית של ״ספינת־השוטים״ יצאה ב 1874 ב 2 
כרכים בעריכת ג׳אמיסון ( 30110800 ! . 1 ) ושל ה״אקלו- 

ג 1 ת״ ב 1928 בעריכת וייט ( ¥111£0 \. 8 ). 

/ 0 1 } 11 ( 5 $/( 807010 1 * 1/0 111 * 11411 *£(\ 3,41 867 ( 1 .? 

71 * 1 ( 3074110 14713 1671 ( 7071205156 [ , 1671 ( 1016171716 3671 4 * 2 80015 

.קק , 7$ * 806 111307 * 1 ( 1 * £4 . 1 \ .[ ; 1894 , 11611671 ( 8 > 

/ 0 0711 * ¥£71 1 ( £712115 786 ,תסקוווס? ; 1920 , 237-256 
. 1925 , 80011 {ס 11$ ( 5 76 ( 8 * 

ברלולי, ג׳ 1 ן — 8300137 10 ( 0 ! — ( 1582 — 1621 ). סופר 
צרפתי־סקוטי. ב׳ היה בנו של פרופסור סקוטי 
למשפטים בפונס־א-מוסון (לורן); נתחנך בצרפת, נשא 
צרפתיה, בא סמוך ל 1603 לאנגליה וזכר, לחסותו של ג׳ימז 1 . 
ב 1617 השתקע ברומא. — ב׳ היה בזמנו דמות חשובה בעולם 
הספרותי הבינלאומי של יודעי לאטינית. הוא נתפרסם בעיקר 
ע״י שני חיבורים לאטיניים! הראשון:- 53 15 ח 110 ת 1100 <ן £11 
1701000 ( 2 חלקים, 1603/7 ) — רומאן פיקארסקי לפי דוגמת 
ה״סאטיריקוך של םטרויניוס, ובו ממוזגים אירועי־הרפתקאות, 
למדנות וסאטירה, שהיא מכוונת בדרך כלל נגד הישועים. 
לאנגלית ניתרגם רק חלקו הראשון של הספר — ע״י פ. טרנר 
( 1110000 ; 1955 ). החיבור השני, £086015 ( 1621 ! יצא ב 40 
מהדורות עד 1693 ), הוא רומאן־אבירים! תיאור הרפתקותיו 
של הגיבור משולב בהצעה של השקפה מדינית (מונארכיזם) 
ובאלגו׳ריה היסטורית (רמזים למלחמוודהדת בצרפת, 
ללואי 111 ^ ועוד). ספר זה ניתרגם לכמה לשונות! לאנגלית 
תורגם תחילה ע״י בן ג׳ונסון ( 1623 ), אך התרגום אבד, 
והספר חזר וגיתרגם לאנגלית עוד שלוש פעמים, לאחרונה 
על-ידי קלארה ךיב (ס׳גסס?; 1774 ). 

בין שאר כתביו הלאטיניים של ב׳ יש לציין את פירושיו 
לסטאטיוס ( 1601 ), 30 * 571 ( 1606 ), שירים (לא לוקטו), 
ו £0101001101 1000 ( 1614 ), על טיפוסים לאומיים של בני 
עמים שונים. 

01 ^ 151 £111111/1 {ס ץ■(!)}!/// 1 ^ 4 ר!< 1 וה €0 חן ,ץ 510 ת£? 1 .£ 

. 1939 ,. 8 ./ , 83041110 .. 1 ; 1909 , 13 .)ק 1 )£ ,׳\ 1 

ד. א. ם. 




935 


כדקלי, ג׳זדג׳ 


936 


3 ל?[ל'/ 1,0 * 3 — ץ 8611061 6 0601:56 — ( 1685 ׳ קילקרין 
110 ־ 10101 ), אירלאנד — 1753 , אוכספורד)׳ פילוסוף 
אירי. ב׳ למד מדעי־הרוח באוניברסיטה של דובלין ועם 
סיום לימודיו נתמנה בה למורה ליוונית. ב 1713 נסע ללונדון 
ונתוודע שם אל גדולי הספרות האנגלית. אה״כ סייר ארוכות 
ביבשת־אירופה, ובייחוד בצרפת ובאיטליה. ב 1721 חזר 
לאוניברסיטה האירית כמרצה לתאולוגיה ולעברית. ב 1723 
נסע לאה״ב במחשבה לייסד באי ברמודה בית־מדרש גבוה 
לתרבות ודת בשביל צעירי-אמריקה מכל הגזעים. תכניתו 
לא בוצעה מחוסר־כספים. ב 1734 נתמנה הגמון בעיר קלוין 
(ש״ץ 010 ) שבאירלאנד, ומאז היה ידוע כ״ג׳ורג׳ ברקלי, 
הבישוף של קלוין". בכהונה זו שימש 18 שנה. ב 1752 עבר 
עם משפחתו לאו׳כספורד ושם מת פתאום ביאנואר 1753 . 

כתביו העיקריים. — 1 .פנקס רשימותפילוסופיות. 
מעין יומן, שבו רשם בדרך אקראי הערות והרהורים 
פילוסופיים ומדעיים, ששימשו לו לאחד מכן חומר גלמי 
לכתביו, רשימות אלו, 888 במספר, רשם בשנות 1705 — 1708 
כשעדיין היה תלמיד האוניברסיטה. הן נתגלו במוזיאון 
הבריטי ע״י פריזר והוא שפירסמן לראשונה ב 1871 בשם 
כולל: $1021 ׳ 1 ן 1 נ] 3 ! 16 \ 00025101131 0£ 80011 1206 ק 011 ת 1 ת 001 
1110115111:5 ׳. ליומן זה נודעת חשיבות מרובה להבנת התפת¬ 
חות רעיונותיו של ב׳. 

2 . "מסה לקראת תורה חדשה על הראיה" (? £552 

151011 0£ 1110017 3 35 ז 2 ׳ 5 \ 0 ז), ב 1709 . יצאה בארבע 

מהדורות עוד בחייו של ב׳ ועוררה עניין ותגובות ביקורת. 
ב 1733 פירסם תשובה למערערים בשם "התיאוריה של 
הראיה או לשזן־הטראות המוכחת אח השגחתו הישירה של 
האל ואת נוכחותו. צידוק והסבר". 

3 . "מסכת על עקרוני הדעת האנושית", חלק א׳ (\ 

'״! 110 .££ 11001311 0£ 165 ק 11101 ־ 1 ? 1116 111115 ■ 0011001 031150 זז 

10356 ), 1710 . זהו חיבורו העיקרי והיסודי ביותר של ב/ 
ובו מוצעת שיטתו הפילוסופית בתכלית הפשטות והבהירות 
(פרקים נבחרים מספר זה ניתרגמו לעברית ע״י יוסף אור, 
תרצ״ט). החלק השני של הספר אבד, לדברי המחבר, בשעת 
מסעותיו באיטליה. 

4 . ״שלוש שיחות בין הילאס ופילונוס״ (־ 012 00 ־ 111 יד 
11110110115 ? 2113 15 ; 1 ץ 13 6011 ז\ו:ז 6 כ 1 1051165 ), 1713 . בשער 
הספר נאמר, שכוונתו היא "להוכיח בפשטות את הממשות 
והשלמות של הדעת האנושית, את הטבע הבלתי־גופני של 
הנפש, ואת השגחתו הישירה של האל, בניגוד לדעתם של 
הפקפקנים והכופרים, וכן להראות דרך כיצד לעשות את 
המדעים קלים יותר, מועילים יותר, ממצים ומקיפים יותר". 

5 . א ל ק י פ ר ו ן, ב 1732 . על שער הספר כתוב: "אלקי־ 
פדון או הפילוסוף הפעוט, בשבע שיח 1 ת, מכיל הגנה על הדת 
הנוצרית נגד אלה הנקראים הוגים־חפשים". מבחינת הקפו 
של הספר, זהו חיבורו הגדול ביותר של ב׳. 

6 . ״על התנתה״( 3010 ? 06 ), כתוב לאטינית, 1721 . השם 
המלא של החיבור הוא "על התנתה או העקרון וטבע התנועה 
והסיבה להעברת תנתות". החיבור מכיל ביקורת על ההנחות 
המטאפיסיות של הפיסיקה הניוטונית. 

7 . "האנאליסטן" 50 ץ 31 ס.^ 7116 ) או "דברים מכוונים 
למאתמאטיקן הכופר ובו נבחנת השאלה אם המושא, העקרו¬ 
נות וההסקים של האנאליזה המודרנית נתפסים ביתר בחירות 
ומוסקים ביתד ודאות מסודות־הדת תנייני־האמונה". נדפס 
ב 1721 . 


8 . ״סיריס״ ( 51115 ) או "שלשלת עיונים וחקירות פילוסר 
פיות... על נושאים קשורים זה בזה ונובעים זה מזה". נדפס 
ב 1744 . החיבור המקיף האחרון של ב׳. 

שיטתו בפילוסופיה. מקובל לראותה כזרם של 
האידיאליזם הסובייקטיווי. נכון יותר להגדירה באידיאליזם 
אובייקטיווי־תאיסטי, שהרי. לפי שיטתו של ב/ היסוד היוצר 
בממשות הוא הרוח, ועולם־הדברים אינו פרי יצירתו של 
האני הפרטי, אלא הוא ניתן לו, לאני, ע״י האלוהים. 

המוטיווים היסודיים של הגותו הם דתיים. ב׳ האמין 
אמונה שלמה במציאותו של האלוהים ובהשגחתו הפרטית, 
בחירותו של האדם ובהישארות־הנפש. כתביו הפילוסופיים 
הם צידוק אמונתו זו בדרך של סתירה ובניין. הוא סותר את 
ההיפותזות המטאפיסיות של "הפילוסופים ואגשי־המדע" של 
דורו, שלפיהן קיים "עצם חמרי מוחלט" ו״כוחות" בטבע, 
שהם בלתי־תלויים ברות, ומציע היפותזה מטאפיסית חדשה, 
שהיא, לדעתו, פשוטה יותר, ממשית יותר, מסלקת קשיים 
ובעיות ועם זה תואמת את יסודות הדת והמוסר. 

את העקרון היסודי של שיטתו סיכם ב׳ בנוסחה 15 6556 
6 ־ 61 נ! 01 ש 6 ק ! 0 1 ק 01 :! 6 ש ("להימצא פירושו להיות נתפס או 
לתפוס"). בדרך של הקש מלמדת תורה זו: אין מציאות אלא 
בתפיסה, אין תפיסה אלא ברוח 1 מכאן שאין מציאות אלא 
ברוח. הדברים הם, איפוא, אידיאות ברוח. תופם־נתפם, נושא־ 
מושא הם, איפוא, לב׳ קאטגוריות־היסוד של הממשות במקום 
עצם־מקרה של המטאפיסיקה המקובלת. הדברים, שאנו 
תופסים, הם קבצי אידיאות, אין הם מקרים — תופעותיו של 
איזה חומר שמאחוריהן! הם הם הממשות עצמה. פשוטי בני־ 
אדם, אומר ב/ רואים את הדברים שהם תופסים תפיסה 
ישירה כדברים ממשיים! הפילוסופים מורים, שהדברים 
שהבריות תופסים תפיסה ישירה הם אידיאות ברוח! בא ב׳ 
ומאחד את שתי הדעות בטענתו, שהאידיאות ברוח הן הן 
הדברים הממשיים. 

מתוך עקרונו מסיק ב/ שאין "חומר" בנמצא בלל. מבחינה 
זו אין להבדיל ביו איכויות ראשוניות, כגון ההתפשטות בחלל 
ובזמן, לאיכויות שניות, כגון צבע, צליל וכד׳, כפי שעשו 
ה״פילוסופים״ (ל 1 ק)! אין חלל וזמן ותנועה מוחלטים. הם 
יחסים שבין ״אידיאות״ פרטיות ברות! כמרכן אין בנמצא 
מושגים מופשטים, שהם בעלי תכנים ישותיים נפרדים מן 
התכנים הניתנים לנו בחוש. יש בכוח הרוה לבחון (-מסס ס! 
־! 5136 ) דבר קונקרטי מצד מסויים ולהתעלם משאר הצדדים 
שלו, אבל אין בכאן משום בריאת תוכן ישותי חדש! מושאי 
המדעים אינם המושגים המופשטים, אלא מוצגים פרטיים 
במידה שהם. משמשים "נציגים" למוצגים אחרים מאותו סוג. 
בתיבור־נעוריו, "תורה חדשה על הראיה", הוכיח ב׳, שאין 
אנו תופסים בראיה את העומק שבחלל, אלא שחוש 
המישוש בא לעזרתו של חוש־הראיה. אנו לומדים 
לראות כמו שאנו לומדים לקרוא, ולימוד זה מתאפשר ע״י מה 
שאיכויות־מישוש משמשות "נציגים" לאיכויות־ראיה. עניין 
הנציגות של דימויים ע״י דימויים אחרים משמש לב׳ אמצעי 
להסברת הקיום המדומה של מושגים מופשטים בנפשנו. מוצג 
מייצג מוצגים מרובים אחרים הוא "מושג כולל", ומלה 
כוללת היא ז 1 שמסמנת מושג כולל. הטבע הוא בלל הדברים 
המתרחשים ברוח בסדר מסויים. הפיסיקה אינה מגלה קשר 
סיבתי בין הדברים, אלא רק את סדר הופעתם ברוח! 
ומאחר שעולם־הדברים כסוי על רוחי, הרי שלא רוחי היא 
סיבתו, אלא רוח אחרת, והיא האלוהים. הסדר, שאנו 



937 


בררןלי, ג׳ורג׳ —כר קסרא 


938 


מוצאים בדברים, הוא פרי חסדו וטובו של האלוהים < עולם־ 
הדברים הוא מחזה, שהרוח האינסופית מעברת לפני הרו¬ 
חות הסופיים, שהם בני־האדם. מתוך הסתכלות בסדר־ד,דברים 
לומדים אנו מה לעשות ומה לא לעשות כדי להרבות הבאה 
בחיינו ולמעט צער, אירוע אחד הוא סימן ורמז לבואו של 
אירוע אחר. האירועים שבטבע הם הלשון, שבה מדבר 
האלוהים אל האדם ומדריכו בחיים. תפקידו* של האדם הוא 
ללמוד לשון זו. 

בספרו האחרון "סירים" חוזר ב׳ על עקרוניו, אך עם זה 
הוא נמצא דובר לשון לא־ברקלינית. הוא נוקט לשון אפלטו¬ 
נית ושוגה בחזון גאואפלטוני. מתור הסתמכות על חיבורו 
זה היו שסברו, שב׳ נטש את העקרון היסודי שלו 15 6556 
61x1151  [ 0 ) 1 !) 3 ! 81 £ 110 £ 

,;!זס׳ו־״זא , 11 ) 1011 < 1 )^ 1 )!א נע) . 8 . 0 / 0 ) 1 !) %10 

, 23-24 ,) 1 ( 1 ) 11010  1 * 1109 €70111711 )!£ 10718 * 1 , 3 §־] 10 .^ 1 

י ז 0 ג 0011 . 1 \ . 1 < ; 1919 ,. 8 .[ . 7 <£ , 1 > 2£€1 ־נ 3 ז\\ 11 :> 5 ״ 1 א ; 1031 .ק 

1 ) 151071 , 30103011 ) 0 ? . 5 ; 1927 , 1145 * 21071159 € 5 ^ €)^ € 50111 € ^ 07 ^ 
. 1938 , 1 ) 1711 ) 1 * 8.07 1971 ) € 7 / 7 €€ 0 $ £ 7 € 5€1 

ג. מ. ג. 

בר^ד (יזג״&שקסר(), עיירה במחוז(אובלאסט) ויגיצה שב¬ 
רפובליקה האוקראינית הסובייטית. ברוסיה הצארית 
היתד. כלולה בפלך פוז־וליה. ב׳ נמצאת כ 140 ק״מ דרומית- 
מזרחית לעיר ויגיצה בקו מסה״ב. ברבע האחרון למאה ה 19 
הוקמו בב׳ — בעיקר ע״י יהודים. שהיו רוב תושבי־המקום — 
בתח״ר לסופר ולנוהל, טחנות־קמח ובתי־בורסקאות. השל¬ 
טון הסובייטי הרחיב את מפעלי־התעשיה שמצא בב/ והוסיף 
עליהם בח״ר לשכר־שעורים, לשמן, לחמאה ולרהיטים. 

בתקופה של גזירות ת״ח וח״ט התנפלה כנופיה של 
ההטמאן קריוונוס על יהודי־ב/ ב 1765 ישבו בב׳ 438 יהודים, 
ב 1787 — 650 וב 1847 — 3,370 . לפי המפקד של 1897 היו 
בב׳ כ 6,600 יהודים (מתוך אוכלוסיה כללית של 8,885 נפש). 
על אפיה ה״יהודי" שמרה ב׳ גם לאחר מכן. ב 1910 ישבו 
בב׳ כ 7,400 יהודים ( 61% מן האוכלוסיה כולה) וב 1926 — 
6,110 ( 59% ). באמצע המאה ה 19 נתפרסמו יהודי־ב' באריגת- 
טליתות. לאחר שהרבה מאורגי-הטליתות שלה היגרו לאה״ב 
נתחסל משלח־יד זה ביו יהודי־ב׳. בימי מלחמת־האזרחים 
ברוסיה ( 1919/20 ) נהרגו בב׳ 150 יהודים בפרעות, שערכו 
ביהודים כנופיות־הפורעים האוקראיניות, וכן חיילים של 
צבא דניקין (ע״ע). הקהילה הושמדה ע״י הנאצים ביולי— 
ספטמבר 1941 . 

א. ד. רוזנטל, מגילת הטבת, 1927 . 

בר#ך?זקי (הכינוי הספרותי של דומשביצקי), ן#עיה 
( 1871 , זימושטי, פלד גרודנה, רוסיה הלבנה — 

1908 , וארשה), מספר עברי. ב/ שלמד בבית־אבותיו עברית 
ורוסית, עסק מגיל 17 בהוראת הלשון העברית בביאליסטוק, 
ואח״כ ביקאטרינלסלאב. ב 1890 פירסם מאמר על תחיית הלשון 
העברית : ״מה נעשה ללשוננו שידובר בה 1 ״ (המליץ, תד״ן, 
גליון 43 ). ב 1899 יצא הרומאן הראשון שלו "באין מטרה", 
מחיי השכבה הזעיר־בורגנית של יהדות־רוסיה בסוף המאה 
שעברה. הגיבור הראשי הוא ביסודו המחבר עצמו. שאר 
הגיבורים לקוחים מן הסביבה, שבה חי ב׳ בביאליסטוק. 
עיקרו של הרומאן— ביקורת של תפיסת־העולם האינדיודדו- 
אליסטית והניהיליסטית, שהשתלטה בסוף המאה שעברה על 
האינטליגנציה הרוסית, חדרה גם לחוגי הנוער היחידי 
ברוסיה ויצרה את הטיפוס של הספקן, נטול-ההתלהבות 
וחסר־האידיאלים, החי "באין מטרה". זה היה הרומאן 
המודרני הראשון בספרות העברית בתקופת־התחיה, שהצטיין 
בראליות של הטיפוסים, בהסתכלות חדה ובניתוח פסיכולוגי 
דק, והיה משום חידוש גם בסיגנובו החי, הטבעי והבהיר. 
הספר נתקבל בדברי־שבח ע״י הביקורת, וב׳ נעשה ראש 
וראשון לאסכולה נאטוראליסטית בספרות העברית. אך יש 
להוסיף ולציין, שאע״פ שב׳ ידע לתאר מלחמות פנימיות 
בנפשו של אדם, יש יבשות מסויימת בתיאורי הגיבורים 
שבסיפוריו, שהם סתפלפקים יותר משהם פועלים. ב 1900 
יצא קובץ הסיפורים והרשימות של ב' "טיפוסים וצללים" 
( 2 ספרים), וב 1901 — הרומאן השני שלו "נגד הזרם", 
שבו משתקפת התסיסה הציונית בחברה היהודית ביקאטרי- 
נוסלאב, שבה נלחם הכיוון הדתי בכיוון הראדיקאלי — ולא 


הצליח במלחמתו. ב 1904 — 1905 עבד ב׳ במערכת העיתון 
"הזמן", מתחילה בפטרבורג ואח״ב בווילנה. הוא מת משחפת- 
הגרון. בשנותיו האחרונות פירסם סיפורים קצרים ורשימות, 
שכונסו אחר מותו ב״בתבים אחרונים״ ( 2 ספרים, וארשה 
1910 ). 

י. קלוזגר, ב״וזשלוח״, ווו״ (תרס״א), 72-58 : מ. אהרבפדייז, 

שם, ווצ, 454-448 : י. א. לובצקי, שם, וו״מ, 457,258-247 ־ 466 . 

ח. ת. 

בףטך?זק'/ ?!־ג, י א^ים;ךר 1 ביץ׳ - . 0 

״״אס — ( 1850 — 1896 ), היסטוריון נוצרי של 
יהודי ליטה. ב׳ התחיל מתעניין בתולדות היהודים בליטה 
בהשפעת רבו, הפרום׳ פ. לאונטוביץ/ מומחה לחוק הליטאי 
הקדום (שחיבר מחקר על "מעמדם החוקי של יהודים 
ליטאים־רוסיים"). ב׳ עבד שנים הרבה בארכיונים (ביחוד 
בארכיון הארכידוכסים של ליטד, — "המטריקה הליטאית") 
ושימש מרצה למשפטים באוניברסיטה של פטרבורג. 

את חיבורו הראשון על תולדות היהודים בליטה פירסם 
ב׳ ב״ספריה היהודית" ( 3 א 016 מ 1 ; 6 מ 6 מ&אסמסקפש) 
ב 1879 , וכן פירסם ב״ספריה" זו לקט של מקורות לתולדות 
היהודים ברוסיה הדרומית־מערבית ובליטה. ב 1882 הוציא 
שני כרכים של תעודות לתולדות היהודים בליטה ב 1388 — 
1569 , וב 1883 נתפרסם ספרו "יהודי ליטה" (סאאספסז־מ^ 
מ 6 ק £8 ), המסכם את תולדותיהם של היהודים בליטה באותו 
פרק-זמן. שאד חיבוריו של ב׳ על תולדות היהודים בליטה 
הם: ״תולדות הקהילה היהודית בווילנה בשנים 1593 — 1649 ״, 
"אברהם יזפוביץ׳, שר-האוצד הליטאי", "שאול ואל", ועוד 
(כולם נתחברו ב 1886 — 1889 ). 

בשנות ה 90 התחיל ב׳ עוסק בתולדות היהודים בפולניה 
ואף אסף לצורך זה חומר בארכיון המרכזי בווארשה. על 
נושא זה פירסם כמה מחקרים קטנים, ואילו התעודות, 
שעליהן נסתמך, נתפרסמו אחר מותו ( 1903 ) ככרך שלישי 
של אוסף־התעודות "הארכיון הרוסי־היהודי" (-סאססץק 
1111 אנ>מ 6 ק £8 ). מחקרו על תולדות עלילות־הדם 
בפולניה ובליטה במאות ה 16 — 18 , שפירסם ב״ווסחוד", 
בא כתגובה על התגברותה של האנטישמיות ברוסיה באותן 
השבים. קודם מותו התחיל ב׳ מפרסם מחקר על "החוקה 
היהודית״ של השלטון הרוסי משנת 1804 ׳ אד לא הספיק 
להשלימו. 

בהשפעת מחקריו הפך ב׳ משונא ישראל לחובב של 
היהודים ולמוקירם. ב׳ שאף לקרב את היהודים אל המדינה 
הרוסית ולתרבותה וניסה להוכיח את קדמות ישיבתם של 
היהודים ברוסיה, 'וכן שהיו מעורים בחייה ובלשונה. את 
האשמה בהתבדלות היהודית הטיל על שליטיה של המדינה 
הפולנית, שסיפחו את ליטה למדינתם ב 1569 . איחוד זה 
הביא, לדעתו, לליטה "את התלמוד, את האוטונומיה היהו¬ 
דית, את הסולידאריות של הקהל". ההתפתחויות הפנימיות 
שבתולדות־ישראל נשארו זרות לו בתכלית. 

ש. אט. 

5 ך<ן 1 ה ( 5013 ^ 8 ), עיר באיטליה לרגלי־האלפים * בירת 
מחוז חקלאי ותעשייני בחבל לומבארדיה (שטחו 
כ 4,750 קמ״ר ומספר אוכלוסין כ 875 אלף). מספר החושבים: 
כססס, 150 נפש ( 1955 ). ב׳ יושבת בגובה של 149 מ׳ מעל פני- 
הים ממזרח לנהר מלה (פלג של הפו) והיא מרכז־תחבורה 
חשוב, עיר־תעשיה ועיר־שוק למחוזה. מב׳ יוצאות לכל צד 




945 


כרשד—ברשה, ג׳ובני 


946 



ברעה. כגסיית סאנטה מאריה די טיראקו?'. סן הסאה ה 15 


דרכים ומס״ב אל האלפים ולשפל ודחפו. התעשיה של ב׳ 
מגוונת: חרושת ברזל ופלדה, ובכללה נשק חם, מכונות 
חקלאיות, מרכבים למכוניות וסכינים אלומיניום, מוצרי־ 
סריגה, רהיטים, זכוכית, נעליים וכובעים. 

ב׳ משתרעת לרגליה של גבעה, שעליה בנויה מצודה 
מיה״ב. העיר מתרחבת והולכת מעבר לשרידי חומותיה 
העתיקות, ביהוד לצד המישור שבמערב. בתרשים־העיר, 
הדומה בכללו למלבן, ניכרת תכנית של מחנה רומי. בב׳ 
בניינים היסטוריים מפוארים: מקדש אספסיינוס קיסר, 
המשמש כיום ביודנכות לקדמוניות־רוסי, כנסיות וארמונות 
בסיגנוניהן של תקופות שונות, מן המאה ה 11 עד ה 18 . בעיר 
72 מזרקות ציבוריות, שרובן מקושטות בפסלים בעלי ערד 
אמנותי. ממוסדות־התרבות שבב׳ חשובה ביותר הספריה 
שעל שם קורעו/ שנוסדה באמצע המאה ה 18 ובה כ 20,000 
כרכים מודפסים, בהם אינקונאבולות מרובות, וכ 1,900 כתבי- 
יד (כתבי סנקה, דאנטה, ועוד). 

ה י ס ט ו ר' , ה. ב׳' ידועה בשם בריכסיה ( 81-1x13 ) מן 
המאה ה 3 לפסה״ג. תושביה היו אז גאלים משבט הקנומאנים, 
שב 225 נעשו בעלי-בדיתה של רומי ונשארו נאמנים בברית 
זו* גם בימי נצחונותיו של חניבעל. אוגוסטוס קיסר נתן לב׳ 
(ב 27 לפסה״נ) מעמד של מושבה רומית אזרחית. ב 452 
נחרבה ב׳ על-ידי ההונים. בימי שלטונם של הלאנגו*בארדים 
באיטליה היתה ב׳ בירת נסיכות (ע״ע איטליה, היסטוריה) 
ובימי שלטון־הפראנקים — בירת ר 1 זנות. במחצה השניה 
של המאה ה 12 היתד. ב׳ פעילה בחבר ערי־לומבארדיה, 


שפרקו מעליהן את עולם של מלכי־גרמניה. מ 1258 ואילך 
שימשה ב׳ סלע־מחלוקת בין שכנותיה התקיפות ור 1 נה, 
מילאנו וויניציאה, עד שנכללה בתחומה של ויניציאד.( 1426 ), 
שהחזיקה בה (בהפסקות קצרות) עד 1797 . ב 1512 כבש את 
ב׳ שר־הצבא הצרפתי גסטון ד־ה־פואה (*נס?), ששדד את 
העיר וטבח את מגעיה. ב 1797 סופחה ב׳ לרפובליקה חצים־ 
אלפינית ;ע״ע איטליה, היסטוריה) ובימי הקיסרות היתה 
בירת הדפארטמנט של מלה. ב 1814 — 1869 , כשהיתה בידי 
האוסטרים, שימשה מרכז לתנועת־השחרור האיטלקית. ב 1849 
היתד. ב׳ העיר היחידה בלומבארדיד" שהצטרפה לקארלו 
אלברטו, מלך סאדדיניה, במלחמתו באוסטרים (עשרה ימים 
נלחמו האוסטרים ברחובותיה עד שכבשוה). ב׳ נטלה חלק 
פעיל בחיי־הרוח של איטליה והקימה אישים שנתפרסמו 
בעולם, כגון המתקן הדתי והחבדותי ארנלדוס מב׳ (ע״ע) 
והמאתמאטיקן טרטליה (ע״ע). גדולה ביותר תרומתה 
לאמנות. בציור העמידה אסכולה מיוחדת, שנקראת על שמה. 
החשובים באמניב/ הנמנים על אסכולה זו, הם אלסנדדו 
בונויסינו, המכונה מורמו, ותלמידיו ג׳. ר. מורוני וג׳ירולאנו 
רומאנעו. יצירותיהם של אמגי־ב׳ מפארות את כנסיותיה, 
והרבה מהן מצויות בגאלריה של מארטיננגו שבב/ מאמצע 
המאה ה 15 עד המאה ה 18 העמידה ב׳ גם מוסיקאים וקומ¬ 
פוזיטורים אנשי-שם, שפעלו במילאנו, ברומא ובוועיציאה, 
ואף מחוץ לאיטליה. ב׳ היתד" בין הערים הראשונות באיטליה 
שבהן הוקמו בתיח־פוס, ובין הספרים הראשונים שנדפסו 
כאן היו גם ספרים עבריים (עי׳ להלן, יהודים; וע״ע סונצעו, 
גרשון בן משה). 

א. י. בר. 

יהודים התיישבו בב׳ לראשונה בתקופה הרומית. שתי 
כתובות, שנמצאו בב׳ ושבהן נזכרים הארכון של ביהכ״ג 
ואם הכנסת ( 6 ג 13£08 !ץ$ • 11431:61 ), מעידות על קיומה של 
קהילה מאורגנת. לאחד מכן אין אנו שומעים על מציאותם 
של יהודים בב , במשך 1,000 שנים. יהודים מלווי־כסף 
התיישבו, כנראה, בעיר לאחר שסופחה לתחומה של ויניציאה 
( 1426 ). ב 1475 , אחר עלילת־הדם בטרנטז/ התחיל ברנרדינו 
דד, פלטרה (ע״ע) בתעמולה אנטי־יהודית בב׳, והממשלה 
הוויניציינית הוצרכה לנקוט אמצעים כדי להגן על היהודים 
בעיר; ב 1477 הלך בעקבותיו נזיר אחר בשם מיכאל. ב 1489 
הוקם בב׳, הודות למאמציו של ברנארדינו, "מונטה די פיטר." 
(מוסד נוצרי לגמילות־חסד) כדי למעט את הצורך בהלוואות 
מן היהודים. ב 1494 עלה בידי ברנאדדינו לגרום לגירושם 
החלקי של היהודים מב׳. הם נשדדו וגורשו כולם בתקופת 
השלטון הצרפתי ב 1509 — 1519 , אבל לאחר מכן חזרו כמה 
מהם אל העיר; ב 1563 גורשו ממנה שוב ומאז לא נתארגנה 
עוד קהילה יהודית בב׳, אע״ם שהיינה מספד, שמצא ביכ״נ 
בב׳ ב 1844 , לגרשון סו׳נציבו* (ע״ע) היה כאן בית־דפוס 
ב 1491/4 , שבו נדפסה בין השאר ההוצאה הראשונה של 
,.מחברות עמנואל". 

- 8011001 ; 1853-65 ,. ¥015 13 , 0 מג>/ 500.0 5101.0 , 0301101 

/ 0 מ 06.01 011 , 011550011 .? ; 1909 ,. 8 41 1 >%ז $10 , 223£0 ב 0 
. 1946 ,ץ 4 >ז 1 / 0 .,אס/ , 80111 . 0 ; 1890 , 0 מנ>', 800.0 

ב. ר. 

3 ך^ה, ג' 1 ב 2 י — ן 6 ד 01 ־ 1 ש 8 1 ב 1 ח 3 ׳\ 010 — ( 1783 , מי¬ 
לאנו — 1851 , טורינ 1 ), סופר איטלקי; ממייסדי 
האסכולה הרומאנטית בארצו. ב׳ היה בן למשפחת־סוחרים 





947 


ברשד!, ג׳ובני — ברת, קדל 


948 


ממוצא שווייצי, למד לשונות ונועד לפקידות׳ אך התמסר 
מצעירותו לספרות ולפעילות מדינית. לאחר שתירגם לאי¬ 
טלקית, מגרמנית ומאנגלית, כמה מיצירותיהם של ראשוני 
הרומאנטיקנים, יצא בקריאה אל סופרי איטליה ודרש 
מהם — בהשפעת רעיונותיה של הגב׳ דה סטל (ע״ע) — 
שיזנחו את השיגרה הקלאסיציסטית, שאינה אלא "חיקוי של 
חיקוי", וייצרו ספרות יונקת מן המסורת הלאומית. לפרו- 
גראמה האסתטית שלו, בשם 150 ־ 01 11 ) 13 ־ 56011561 1,611613 
$10030 (״איגרת רצינית־למחצה של גריסוסטומו״), 1816 , 
היה הד חזק. אך הספרות היתה בעיניו של ב׳ רק חלק 
מחיי־האומה, שאת יסודם ראה בעצמאות המדינית. מפני־בן 
פעל ב׳ בחוג הליבראלי של מילאנו, שהיה מקורב לתנועת* 
המחתרת, ושימש עורך של עיתונם, 000611131016 
("המתווך"). כשהוצאתו של העיתון נאסרה ע״י השלטונות 
( 1821 ) נמלט ב׳ לאנגליה, שבה ישב שבע שנים. כמחנך 
בניו של הרוזן ארקונטי נדד עם הרוזן בכמה מארצות- 
אירופה. בינתיים הופצו שיריו בחשאי באיטליה" במקום 
שהזינו את רות ההתקוממות. כשחזר לאיטליה ב 1848 נעעיה 
חבר בממשלה הזמנית. 

החשובים בספרי שיריו של ב׳ הם: 20 תגרחס> 1 ("רומאנ¬ 
סות"; המשובחת בהן — "הטרובאדור"), 1822/24 ; 3013510 ? 
(״דמיונות״), 1829 ; ואנתולוגיה מתרגומים של רומאנסות 
ספרדיות עתיקות ( 1847 ). — כתביו יצאו ב 1911/12 בעריכת 
בלוריני ( 801101 - 101 ). 

1110 ) 110 ^ 81101 1 ) 1 > 4 ) 01111 <( 14 ) 1411114 ) 11 ) 1 84 :. 8 . 6 , 1,0111 .£ 

, 1 ״״ 110 ש 6 .£ ; 1938 ,. 8 . 0 , 11 ־ 812001 .? ; 1913 ,) 2/42,0041 

1941 ,. 8 . 0 
י. ב. ס. 

בךש 1 ב, עיר ?רומ^ה, ע״ע סטלין, 


ןךשקדבךשק 51 םק;ה, 


יקטןעד. קו;כזטנטינזבנה 


- מ 10 ס 0£ ) 1 ש 6 ק£־ 0 > 1 ש 6 ק£ .}! .£ - ( 1844 — 1934 ), 
מהפכנית רוסית. ב׳ התחילה את פעולתה המהפכנית (נגד 
המשטר הצאריסטי) בשנות הסד ונתפרסמה כאחת מן המנהי¬ 
גות של הנרודגיקים (ע״ע). בפעילותה במחתרת גילתה ב׳ 
מסירות לרעיונה ואומץ־לב מרובה וכמה פעמים נאסרה 
והוגלתה לסיביר. משום תכונותיה התרומיות זכתה לכינוי 
"הסבתה של המהפכה הרוסית". כשנוסדה המפלגה הסוציא־ 
ליסטית־רוולוציונית הצטרפה אליה ב/ בימי מלחה״ע 1 
תמכה במלחמה נגד גרמניה. אחר המהפכה ( 1917 ) צידדה 
במלוא השפעתה בממשלה הזמנית הדמוקראטית ופעלה נגד 
הבולשוויקים, שבהם ראתה סכנה לחירות ולקידמה הסוציא¬ 
לית. גם אחר נצחונה של המהפכה הבולשוויסטית הוסיפה 
ב׳ להילחם בשלטון הסובייטי. ב 1918 הצטרפה לכמה מנהי¬ 
גים סוציאליסטים־רוולוציונריים. שהקימו ממשלה אנטי־ 
בולשוויסטית בסאמארה (כיום: קויבישב), מתוך הישענות 
על כוחותיהם של המתנדבים הצ׳ביים, שהתרכזו אז במחוזות 
הוולגה התיכונה. ב 1920 עזבה את רוסיה והיגרה לפאריס, 
שבה המשיכה בפעולה מדינית־ספרותית, ביהוד במסגרת 
הארגון האנטי-בולשוויסטי "הברית לתחיית רוסיה". 


3 ךת, .י?קב — 831111 ? 13110 — ( 1851 , פלהינגן [באדן] — 
1914 , ברלין), מזרחן וחוקר־מקרא גרמני יהודי. 

ב׳ למד בברלין (בין השאר מפי ע. הילדסהימר), בלייפציג 
(מפי ה. ל. פלישר) ובשטראסבורג(מפי ת. נלדקה). עם גמר 
לימודיו ב 1874 נתמנה מרצה לעברית, פרשנות־המקרא 


ופילוסופיה דתית בביהמ״ד לרבנים, שנוסד אז בברלין ע״י 
ע. הילדסהימר. ב 1876 נתמנה מרצה, וב 1880 פרופסור באוני¬ 
ברסיטה של ברלין. כמו־כן שימש מזמן לזמן מרצה בבית־ 
המדרש ע״ש פיטל היינה. ב 1876 הוטל עליו להשתתף 
בהוצאת הכרכים הראשונים של ס׳ דברי־הימים להיסטוריון 
הערבי אל־טברי (ע״ע טברי). לאחד מכן הוציא מהדורות 
ביקרתיות גם מכתביהם של סופרים ערביים אחרים. עיקר 
פירסומו בא לו מספרו - 56101 £160 ס! 8 ת 111 ) 11 נ 311 ח 1 בת 0 א 016 
ס 30116 זק 5 11561160 ("מבנה־השמות בלשונות השמיות"), 
1889 , שמסקנותיו נעעוו נבסי־צאן־ברזל של הבלשנות 
השמית. — אחדים מחיבוריו בפרשנות-המקרא נתפרסמו 
בדו״ח השנתיים של ביהמ״ד לרבנים בברלין, אך רובם 
נשאר בכתובים. משאר חיבוריו (בגרמנית) יש לציין: 
״לפירושו של ספר איוב״, 1876 ; "פירוש הרמב״ם למס׳ 
מכות״, 1880 ; "מחקרים אתימולוגיים למילון השמי בכלל 
ולעברי בפרט״, 1893 ; "מחקרים בלשניים על הלשונות 
השמיות״, 1907 ו 1911 ו״המבנה של כינויי־השם בלשונות 
השמיות״, 1910 . 

בנו של ב׳, אהרן ב׳ ( 1890 — 1957 ), שהיה ממנהיגי 
"המזרחי" בגרמניה, שימש מנהל כללי של באנק לאומי 
לישראל. פירסם כמה חיבורים בשאלות דתיות ופילוסופיות 
של היהדות. 

25 0-1101 ) 11 > 0(!-5(011041 24 8(1-1111, 8(114/11 01x1 ו< 1  ) 111 ) 14/11-( 1 ( 10(1 8(11(11(111, 1898, 5. 9, 57; ]4/11(11x11 

ח 1 , 61 ) 8601 . £1 . 0 ; 1914 , 1110 ) 8 1111 01111411 ) 1-5 ) 8411/1111 
.(דברי־הספד) 1914 , 111410 
א. ג-ל. 

3 ךת, קו־ל — 831111 £311 — (נר 1886 , באזל), תאולוג 
פרוטסטאנטי. ב׳, השייך לכנסיה ההלוטית, למד 
תאולוגיה בברן, ברלין, טיבינגן ומארבורג ושימש פאסטור 
במקומות שונים בשווייץ. ב 1921 נתמנה פרופסור לתאולוגיה 
שיטתית בגטיגגן, ב 1925 במינסטר וב 1930 בבון. בתחילת 
תקופת השלטון הנאצי היה ב׳ המנהיג הרוחני של הפלג 
בכנסיה הפרוטסטאנטית, שהתנגד לנאציזם, ומפני־כן הודח 
ב 1935 מתפקידו, אך כאזרח שווייצי לא נאסר, אלא גורש 
מגרמניה. ב׳ נתמנה אז פרופסור בבאזל. 

פניית עורף לאנתרופוצנטריות (ע״ע) האופטימית של 
העת החדשה והעמדת האל שהוא, לפי ב/ ישו הנוצרי, 
במרכז התאולוגיה ( 6111015 6010813 ?! — "תאולוגיה של 
הצלב"), ומכאן ניתוק הקשרים בין הדת לבין כל שאר 
דרכי העיון והמעשה של האדם המודרני — הם העקרונות 
העיקריים של תורת ב׳ בכל שלביה. במהלך התפתחותה של 
מחשבתו נטש ב׳ במידת מה את התאולוגיה הדיאלקטית 
(ע״ע), שאת יסודותיה הניח בתקופת־פעולתו הראשונה. 
משנתו אינה שימה מחשבתית והיא חסדה עקרון פילוסופי. 
לדעתו של ב׳ יכולה רק האמונה לשמש אמצעי להכרת 
הדרך שבין האל והאדם: דרך זו מוליכה מן האל אל האדם 
ולא להפך. ב׳ דוחה את נסיונה של ה״תאולוגיה הטבעית" 
למצוא דרך מן האדם אל האל; והוא טוען, שאין בתפיסתו 
אלא משום חזרה לעמדתם של פאולום ושל הרפורמאטורים 
הפרוטסטאנטיים. 

בתקופת־פעולתו האחרונה הטעים ב׳ ביחוד את חשיבותו 
של "דבר־האל", ז. א. דברי הנביאים והשליחים (הברית 
הישנה והברית החדשה), הוא דרש את קבלת עדותם של 
כתבי-הקודש ואת הסברתם מתוך אמונה. הקר כתבי-הקודש 




949 


כרת, קרל—ברתזלד מהנכרג 


950 


בשיטות מדעיות עלול לשמש לנוצרי רק כלי־עזר. גישתו 
זו הביאה את ב׳ לידי פיתוחה של דוגמטיקה כנסייתית חדשה. 
בספרו המונומנטאלי 0080131:114 ־ 1111011 :״״! 016 ("הדו׳ג- 
מאטיקה הכנסייתית״), 1932/53 , מקבל ב׳ ומפתח את כל 
הדוגמות של הנצרות הכלולות בברית החדשה (כגון לידת 
ישו מבתולה) ואף דוגמות שאינן מפורשות בה (כגון 
אלהותו של ישו והשילוש הקדוש) בטענה, שבכתבי־הקודש 
נמצאים גרעיניהן של תורות אלו. ב׳ מתקרב להשקפות 
פרוססטאגטיות שמרניות. הוא מקבל גם את תורת הגזרה 
(ע״ע) הקדומה שלפיה קבע האל, מי יהיו הצדיקים ומי 
הרשעים, ושעליה מרמזים דבריו של פאולום. 

עמדתו של ב׳ כלפי ה" בעיה היהודית" חדורה בתפיסתו 
התאולוגית. ישראל הוא העם הנבחר. אע״פ שהוא עם קשה־ 
עורף, הרוצה להיות דומה לכל עם אחר, קיימת הבחירה 
האלהית, ולאחר שנצלב ישו שוב אין עם־ישראל קיים כעם 
נורמאלי < מכאן ואילך אין לדבר על היסטוריה אחידה של 
עם־ישראל ולא על תרבות מקורית משלו, ואף העברית 
שקמה ל תחיה בא״י, היא, לדעתו, כעין אספראנטו. בחירת 
ישראל מתבטאת במה שעם זד" ע״י עצם מציאותו, מציג 
לפני העמים שאלה נוקבת: מה הוא, ומה הם שאר העמים ז— 
היהודי הוא האדם. הוא מכעיס את אומות־העולם במה 
שהוא משמש להם כעין ראי, שבו הם יכולים לראות אח 
כל תכונותיהם הרעות. אין זה מן התבונה לשבור ראי זה: 
הוא ראי החטא וראי החסד האלהי, ז. א. עדות הגזרה הקדר 
מה! עדות שלטונו של האל. 

אף עמדתו המדינית של ב׳ נובעת ממחשבתו הנוצרית. 

הוא רואה בקומוניזם תנועה בלתי־דתית ? הריב בין המזרח 
והמערב הוא ריב של שני כוחות חולונים, בדומה לריב בין 
אשור ומצרים בימי המקרא ; ולפיכך צריכה הנצרות לקיים 
ניטראליות אקטיווית כלפיהם. אך לנאציזם התנגד ב׳ בשעתו 
התנגדות פעילה! הואיל והנאציזם איפשר לנוצרים, מתוך 
גנבת־דעת, לדגול, כביכול, באמונתם, ולמעשה היה ניהיליזם 
שטני, שהיה מכוון נגד כל בנייהאדם, ובהשמדת היהודים 
ביקשו הנאצים לרצוח את עמו של ישו ולהשתחרר משלטונו 
של האל. 

משאר כתביו של ב׳ י ש לציין את: "האמונה המבקשת 
את הבנת-עצמה" ( 1111011001:11111 0115 ־ 1 ־ 113 ! 0 105 > 1 ינ), 1931 ; 
״אני מאמין״( 0110 ־ 01 ), 1935 ! ״הגרמנים ואנחנו״ (־! 00 166 " 
65 * 001561 3001 01305 ), 1945 (וע״ע ברונר א.; דיאלקטית, 
תאולו׳גיה). 

111111% >?(] 1 ) 110 111111% ) 11 ) 00 ,. 8 .% ,־ 81111113531 .׳י 5 ־ 111 . 14 

- 010 ) 1 <' 1 01111 ץ) 0111 ) 1 < 7 , 1,11,1105 י .( ; 1951 ,)! 010% ) 7/1 100 ) 1 

) 7/1 ) /( 010% ) 1 < 7 . 0101 !'. 8 . 78 / 0 1111 ( 141101 . 8/11101 14 !?% 
.( 231-243 . 1 ! ,[ 34 ] 1: 1954 ) 7 / 0 10111-1101 
א. ע. ש. - ד. ם. 

3 ךתו, ז׳ן־לואי — 8311600 10311-1,01115 —( 1862 — 1934 ), 
מדינאי צרפתי. ב/ שהיה עורך־דין על־סי מקצועו, 

נבחר, כשהיה בן 27 , לפארלאמנט, ומ 1894 ואילך שימש 
לעיתים קרובות מיניסטר(לעבודות ציבוריות, משפטים, פנים, 
חוץ, ביטחון). ממארס 1913 עד דצמבר של אותה שנה היה 
ראש־הממשלה, והשיג, למרות התנגדותם של הראדיקאלים 
והסוציאליסטים, את הארכת השירות בצבא משנתיים לשלוש 
שנים כהכנה למלחמת־העולם, שב , ראה אותה ממשמשת 
ובאה. מאוקטובר 1922 עד אוגיסט 1926 היה ב' יושב־ראש 
של ועדת־הפיצויים, ובתוקף תפקידו היה אחד מן האחראים 


לכיבושו של חבל־התר ע״י צרפת ביאנואר 1923 (ע״ע 
גרמניה, ענד 469 ). באוקטובר 1934 קיבל את פניו של 
אלכסנדר, מלך־יוג 1 םלאוויה, בנמל־מארסי, וכאן נרצח, ביחד 
עם אורחו, ע״י מהפכן מאקדוני. 

ב׳ היה בעל השכלה מקפת ופירסם חיבורים ספרותיים 
והיסטוריים חשובים, בכללם ספרים על מיראב( ( 1913 ), 
לאמארטין ( 1914 ) ודאנטון ( 1932 ). ב 1918 נבחר כחבר 
לאקאדמיה הצרפתית. 

ברתזלד, וסילי(ןי^ים> ולךימירזביץ׳ — - ק * 8 . 8.8 

ג־ןזנס־ד — ( 1869 — 1930 ), מזרחן רוסי. ב׳ למד באוניבר¬ 
סיטה של פטרבורג, שאח״ב שימש בה כמרצה (ס 1896 ) 
וכפרופסור (מ 1901 ). ב 1912 נעשה חבר באקאדמיה למדעים 
בפרטבורג. ב׳ חקר את הבעיות הכרוכות בהיסטוריה של 
אסיה המרכזית, תרבותה וכלכלתה וערך את כה״ע "איראן" 
וכמה פירסומים אחרים של האקאדמיה הרוסית למדעים. 
מחשובי חיבוריו, שנכתבו כולם ברוסית ושהם מבוססים על 
חקירה מעמקת של המקורות המזרחיים: "תורכסטאן בתקד 
פח פלישת המונגולים״ (שני כרכים, 1898 — 1900 ) והמשכו 
של מחקר זה: "אולוגבק וזמנו״ ( 1918 ) ! "סקירה היסטורית- 
גאוגרפית של איראן״ ( 1903 ) * "איראן, סקירה היסטורית", 
11926 ״החליף והשולטאף ( 1912 , שבו הוא מפריך את 
האגדה על מסירת החליפות לשולטאן התורכי על־ידי אחרון 
החליפים העבאסיים). במחקריו: "הידיעות על ימת־אראל 
וזרמו התחתי של האמדדריה מימי־קדם עד המאה ה 17 ״ 
( 1902 ) ו״לתולדות ההשקאה בתורכסטאך בא ב׳ לכלל מס¬ 
קנה, שבמאות ה 13 —ה 16 זרם חלק ממימי האמו־דריה (ע״ע) 
אל הים הכספי. כמה מחיבוריו והרצאותיו של ב׳ עוסקים 
בתולדות הערבים והאיסלאם. מפירסומיו בתחום זה ראויים 
לציון: ״האיסלאם, סקירה כללית״ ( 1918 ) ! "תרבות האיס¬ 
לאם" ( 1918 )! ״העולם המוסלמי״ ( 1922 ). ספרו "תולדות 
תקר המזרח באירופה וברוסיה״ ( 1911 ! 1925 ) מסכם את 
השגי החקירה במקצוע זד. עד זמנו. 

- 11 . 1 > 11 ) 7 [ נ 11 ) 01111011 ^) 0 זממ 2 . 8 .'׳ 0 ,׳( 814 * 6 ( 00510 . 14 

. 5 . 8 . 3 , 118 ) 0801 )(^ 3 ק> 1 . 14 . 14 ;([ 1930 ] 12 , 11 ( 101 

14 ׳( 143 ,^ 1.3 ^ . 1430601 ) מ 2,600 סמס 73.51 ׳.ס 0 001111 ־ 001 0 
. 1934 ,( 5-18 ,.ק. 0.0.0 

3 ך*ת 1 לד — £־. 14000666 מס* 11101.4 ־ 861 

( 1441 — 1504 ), מדינאי גרמני. ב' היה בן למשפחת 
הרו׳זגים מהנברג (תורינגיה) ונבחר ב 1484 כארכיהגמ 1 ן 
ובנסיך בוחרי של מיינץ (מאגנצה). ב׳ תיקן את הליקויים, 
שהיו רווחים בסדרי הכנסיה במה(!(, וכששימש נסיך־ 
בוחר נעשה מנהיגם של הנסיכים בגרמניה הדרומית־מערביח, 
שתבעו שינויים בחוקה ובמשטר של האימפריה (ע״ע גרמניה, 
עמ ׳ 431/2 ). כדי לשים קץ לקרבות חחרטנים, שחיו פורצים 
תכופות בין הנטיכים הקטנים המרובים בדרום־מערבה של 
גרמניה, הציע ב׳ הקמת בית-משפט, שיהא בסמכותו להכריע 
במריבות אלו, והשיג ב 1495 את ייסודו של בית־משפט כללי 
לאימפריה 1060 ־ 146166511311111161:561 ) . 

הצעה אחרת, שב׳ דגל בה, היתה הקמת צבא משותף של 
כל גסיכי־גרמגיה לשם הגנה על האימפריה מפני אויביה 
מבחוץ (תורכים, צרפתים). אך ב׳ וחבריו רצו, שהפיקוד 
העליון על צבא זה לא יהא בידיו של הקיסר, אלא בידיהם 
של שבעת הנסיכים הבוחרים. לכך התנגדו הן הקיסר 




951 


ברתולד מהנברג—ברתולטיח או אגוז־יכרזיל 


952 


מאפסימיליאן והן הנסיכים האדירים של באוואריה, סאכסוניה 
ובראנדנבורג, והצעתו של ב׳ נכשלה. 

11011 ) 0 : 10 ) 118 ) 14111 11010 ממ 510011100 £111 ,זז 83.311 . 5 . 8 

. 8 1 ^ 80 ) £12811 11114 11 ) 11 ) 8 [ ז !!.)} 1 ) 810102 1 ) 4 1 % )¥! 11114 

. 1954 ,. 84 11011 

ברתולד ( 1 * 801 * 86 ) מתגסבוךג ( 0 1220 — 1272 ), נזיר 
פרנציסקני. מ 1250 ואילך עבר ממקום למקום 
בגרמניה הדרומית, שווייץ, בוהמיה, שלזיה והונגאריה וכבש 
את לבותיהם של ההמונים בכשרון־ההטפה שלו, שנסתייע 
בין השאר בהופעתו הרצינית ובלשונו הציורית. ב׳ טען, 
שתשובה אמיתית מוצאה מן הלב, ואילו עליה לרגל למקומות 
קדושים וקבלת כפרה מפי הכוהן אינן אלא סמלים חיצונים 
לכפרת־עוונות אמיתית. כל אדם צריך לתמוך בחברו, הטיף 
ב׳! ובכך תרם תרומה חשובה לשיפור היחס אל העניים. 
ב 1262/63 החזיר למוטב נוצרים בהונגאריד* שנתפסו למינות, 
ודרש דרשות נגד הפלגלנטים ונגד הפורעים ביהודים ואונסים 
אותם לשמד. ב 1263 הטיף, ביחד עם אלברטוס מגנום(ע״ע), 
בגרמניה, בשווייץ ובצרפת למסע־צלב.' — בדרשותיו הזכיר 
ב׳ לא פעם את היהודים. הוא שיבח אותם על צניעותם 
ועל מנהג־הכבוד שהם נוהגים בהורים, אך השווה את 
לקיחת־הריבית שלהם לפעולתם של שודדים וגנבים, וטען, 
שדינם לגיהנום, הואיל ומאסו בישו. נאומיו נתפרסמו ע״י 
או. ה. בראנדט ב 1924 . 

. 11 . 11 . 8 . 001111011 ; 1905 ,. 8 . 8 ■ 1 ) 81114 ,] 1111311 . 1 ־] ׳]? 1 .£ 
.([ 1907 ] ^) 011/1■ 41 ) 1(111011 8(111(111, 01^X10 א ) 1/1 ) 

בךתולה, נןל 1 ד־לואי — 1:1101161 ־ 80 10£0 1315 > 01311 — 
( 1748 — 1822 ), כימאי צרפתי. ב׳ למד רפואה והש¬ 
תקע ב 1772 בפאריס כרופא. נוסף על כך עסק בחקר 
כימי, ומשנתמנה ב־ 
1780 חבר של האקא־ 
דמיה למדעים הקדיש 
את עצמו בשלמות 
לכימיה. הוא שירת 
בהצטיינות במשרות 
טכניות־מדעיות ציבו¬ 
ריות שונות בתקופות 
המהפכה והקיסרות. 
נאפוליון עשה אותו 
סנאטור וקצין בלגיוך 
הכבוד, ואף העניק לו 
תואר של רוזן — מעמד 
שלא ניטל ממנו גם 
אחר שיבת הבורבונים. לעת זקנתו פרש ב׳ לחווילתו בעיירה 
ארקי ( 1011611 ^) הסמוכה לפאריס. כאן הקים מעבדה כימית 
פרטית, ולכאן משך כמה חוקרים מעולים ( 1807 ), באופן 
שהמקום נעשה מרכז מדעי חשוב. הכתבים שפירסמה 
"אגודת-ארקי" כללו כמה מחקרים ניסוייים, שפעולתם על 
התפתחות המדעים היתה בשעתה מכרעת. 

ב׳ היה מראשוני הכימאים, שקיבלו את דעותיו של לווא־ 

זיה (ע״ע), והוא עצמו סייע בביסוסן ע״י מחקריו הניסוייים 
(שריפת זרחן, ארסן וגפרית). הוא הקר ובירר את טבעם 
הכימי של האמוניה (ע״ע), המימן הגפריתי (ע״ע גפרית) 
והמימן הציאני (ע״ע ציאן), הכין אשלגן כלוראטי (המכונה 
עד היום "מלח-ב׳"), ועוד. בכימיה העיונית נעשה ב׳ אבי 


הקינטיקה הכימית ז את מחקריו בסוגיה זו כינס בספרו הגדול 

116 ) 0810110 110 ) 513110 13 ־ 5111 £5531 (״ מסה על הסטאטיקה 

הכימית״), 1803 . ב׳ סתר את השקפתו של ט. א. ברגמן 
(ע״ע), שמהלכה של ראקציה כימית תלוי באפיניותישבין 
היסודות בלבד ואינה מושפעת מיחסי־הבמות שביניהם. לפי 
דעתו של ב/ אין הקורבה הכימית אלא פרט של כוח-הכובד 
הכללי במסיבות מיוחדות (תמיסה וכד׳), ומטעם זה יש 
להביא בחשבון־התמורות אח הכמויות (המסה) של החמדים 
הפועלים והנפעלים 1 בהכרה זו כבר צפון העקרון של חוק 
פעולחדהמסות. ב׳ אף היה מן הראשונים, שהכירו בהשפעת 
הטמפראטורה על מהלך הראקציה, אבל מתוך שהפליג 
בהערכת השפעתו של גורם־הכמות בא לכלל סברה, שהיסו¬ 
דות הכימיים מתאגדים זה עם זה ביחסים משתנים ברציפות, 
ולא ביחסים קצובים. לפיכך לא קיבל את חוק המנות 
הקבועות והכפולות (ע״ע אטום; כימיה), שגילו פרוסט 
(ע״ע) ואחרים לפניו ושהונח אח״כ ביסודה של התורה 
האטומיסטית החדשה. 

מ. ה..ב. 

ברתו^ט, אל$ךד — : 8611110161 1 *״ 1£ * - (נו׳ 1868 , 
באזל), תאולוג פרוטסטאנטי שווייצי; חוקר 
המקרא ותולדות־הדת. ב׳ שימש מרצה — ואח״כ (מ 1905 ) 
פרופסור — למקרא באוניברסיטות של באזל, מיבינגן( 1913 ), 
גטינגן( 1914 ) וברלין(מ 1928 ואילך).ב׳, שנמנה על אסכולת 
ולהאוזן, חקר את דת־ישראל לאור תולדות־הדתות והשתדל 
לעמוד על המיוחד שבה ועל התרומה שהיא עשויה לתרום 
לתולדוודהדת בכללן. מלבד פירושים למקרא (על רות, 1898 ; 
דברים, 1899 ; ויקרא, 1901 ; יחזקאל, 1897 ) פירסם גם שורה 
של מחקרים. מהם: במסע 3611115011611170151611110860 ־ 016151 
03011860170116 2115130016 (מהדורה ב׳, 1914 ; תרגום אנגלי; 
1920 ) 1 86118100 31116513016011101160 ־ 161 > 1 ־ £186031 016 
(טיבי^, 1913 ) ) 201 76513106015 711100 165 > 8611138 061 
6 ) 8011810058650111011 311861X161060 (טיבינגן, 1923 ); 016 
1651513015 > 0651311 311186 ^ 86860 (טיבינגן, 1926 ). חשיבות 
מיוחדת נודעת לספרו: 1513615 011111865011101116 .£ ("תולדות 
התרבות הישראלית״; גטינגן, 1919 ; תורגם גם לאנגלית 
ולצרפתית). ב' גם עדך את ה 8.61181005865011101111101165 
£65680011 (מהדורה ב׳: טיבינגן, 1926 — 1933 ), וביחד עם 
א. להמן — אח מהדורת 1924/5 של ה- 86 ! 16 > £61118008 

11810058650810816 3 ^ 1710 של 53055376 13 16 > 116 ) £83016 . 

. 1950 ,( 1 { 1110 / 111 )¥) 81111110% ) 0 . 80 211111 . 8 . 4 

ברת 1 לט ז 'ה או אגזד 3 דךל ( 861180116113 ), סוג של 
צמחים ממשפחת ההדסיים (ע״ע), בעל 2 מינים 
בלבד! הב׳ הגבוהה ( 8.6x06153 ) והב׳ האצילה ( 8.0081115 ), 
ששניהם בני אמריקה הטרופית. אלה הם אילנות, שגבהם 
מגיע עד 50 מ׳, קיטר גזעם עד כ 3 מ׳ ואורך עליהם הגלדניים 
המסורגים — עד 40 — 60 ס״מ. לפרחים 6 עלי־כותרת 
ואבקנים מרובים. הפרי הוא הלקט בשרני־מעוצה (?!טרו: 
20 0 ״מ ואף יותר מכן), שנפתח על־ידי מכסה. הוא מכיל 
מ 12 עד 28 זרעים גדולים, טובים למאכל, בעלי קליפה קשה 
ומשולשח־מקצועות. הזרע מכיל 60% — 50 שמן, כ 17% חלבון 
וכ 7% פחמימות, והוא טעים מאד. הב׳ הגבוהה מכסה שטחים 
עצומים ביערות, בעיקר באגן האמאזונאס ובגבול בראזיל 



ר.־ 5 . ברתו 5 ר 





953 


ברתולטיה או אגוז־ברזיל ~ כרתלו, (פיר־איז׳ן■) מרסלץ 


954 



ברו! 1 לטיה (אנוז־בראזיל) 

נ. פרי קלוזי גחלקו וחתוך, עם אגוזים: 2 . אגוז ו.אגוד 6 ארה"): 
2 א. אגוז חתוך לרוחב: ק=קליםה קשה, ! 121 אנרוספרם לבז שטנוני 


וגוואיאגה. הילידים מלקטים את האגוזים למאכל ולהפקת 
שמן. הם נעשו גם סהורת־יצוא, המוצאת דרך נמל פרה 
("אגוזי־פארה") או קאין. אה״ב בלבד מייבאות כ 20,000 
טונות בשנה, למאכל או להפקת שמן לצבעי־שמן, לסיכה 
ולמאור. 

5 ךת 1 ל'נום( 631-18011011$ ), משפחת־רופאים בדאניה במאות 
ה 17 —ה 18 , שריכזה בידה במשך יותר ממאה שנה 
את ההוראה ברפואה, וגם במקצועות אחרים, באוניברסיטה 
של קופנהאגן. בני־המשפחה הצטיינו במלומדים כוללים גם 
מחוץ לתחום־הרפואה. מאישיה החשובים של המשפחה: 

1 ) קאספאר ב׳ 1 ( 1585 — 1629 ), למד בקופנהאגן ואח״ב 
( 9 שנים) בחו״ל ונתמנה פרופסור לאנאטומיה במונפליה 
ב 1610 . כשחזר למולדתו שימש פרופסור בקופנהאגן — לרטו¬ 
ריקה מ 1612 , לרפואה מ 1613 ולתאולוגיה מ 1624 . חיבר ספר- 
לימוד באנאטומיה. 

2 ) תומאס ב׳ 1 ( 1616 — 1680 ), בנו של ( 1 ), למד שנים 
הרבה בחו״ל, וכשחזר למולדתו חיבר ספר־לימוד באנאטומיה 
על־יסוד ספרו של אביו. הוא התפרסם בתיאור המפורט 
הראשון של דרכי־הלשדז בין השאר גילה את צינור־החזה 
של הלשד. ב׳ היה זמן־מה פרופסור לאנאטומיה, אבל ב 1661 
עזב את האוניברסיטה והתמסר לעבודה ספרותית. בין השאר 
חיבר ספר על המחלות הנזכרות בתנ״ך, שהירבה להתעניין 
בהן: 81811015 0101-815 סס (״על המחלות המקראיות״), 1672 . 

3 ) קאספאר ב , 11 ( 1655 — 1738 ), בנו של ( 2 ), שימש 
מצעירותו כפרופסור לפילוסופיה, ערך מסעות נרחבים בהו־ 
לאנד, איטליה וצרפת, ונתמנה אח״כ פרופסור לאנאטומיה 
בקופנהאגן. על שמו נקראות בלוטות בנרתיק ועל-יד הכניסה 
לרחם < דלקת הבלוטות הללו נקראת עד היום 8011011:15 זזג 8 

- 801 1 ) 1 ,?!?? [ 110 ) 100010 ) ? 11111 < 11 ן ) 1 ) 0 , ז 11011 £ ס 8 

11 ) 11 ( €0 ) ) 0011/0-11081001 ) 814011 0 ! ) 1 ) )' 6111011 '! 1 ) , 1/101101 

. 1957 ,( 45 — 25 , 1 ,. 11 ) 61 10 ? 4 . 111 /־/'/, 1.1000011 

יה. ל. 

ןךו$ה, אלן 0 ;ךר — ז 810 )זס 8 0 ז 1 >ת 3 \ 10 \ 1 — דוכס 
נשאטל ( 1£083:01 > £70 ) ונסיו־ואגדאם ( 1753 — 1815 ), 
מארשאל צרפתי. ב׳ נכנס ב 1770 לצבא והשתתף ( 1780 — 
1783 ) במלחמת־השיחרור של אה״ב כקצין במטה הכללי של 
צבא־צרפת (ע״ע ארצות*הברית, עמ ׳ 164 ). ב 1796 נתמנה 
ראש-המטה בצבאו של נאפוליון באיטליה, התיידד עם נאפו־ 
ליון והשתתף ברוב פעולותיו. מ 1799 עד 1807 (בהפסקות) 
היה מיניסטר־המלחמה. ומ 1805 עד 1814 שימש שוב ראש־ 
המטה. ב 1804 הועלה ע״י נאפוליון לדרגת מארשאל של 


צדפת וב 1806 נעשה דוכס עצמאי של נשאטל. ב 1808 
תיווך נאפוליון את נישואיו עם נסיכה באווארית וב 1809 
העניק לו את התואר נסיך־ואגראם (על שם הניצחון על־יד 
ואגראם, שהושג באותה שנה). אעפ״כ הצטרף ב׳ ב 1814 
לבורבונים, וכשנאפוליון חזר לצרפת (מארם 1815 ) נסע ב׳ 
לבמברג שבבאוואריה, שבה מת ב 1.6.1815 — כנראה, מתוך 
התאבדות. ב׳ פירסם דיגים־והשבונות על כמה ממסעותיו של 
נאסוליון, בכללם אחד על המסע במצרים וא״י ( 801311005 
סס : 0 1:0 ק^ £2 מס 10 ז 3 ק 3 תס 8 26001:31 111 > 08 מ 32 קומ 03 0108 
10, 1800 ז׳< 5 ), והניח אחריו זכרונות ( 84001011-05 ), שפורסמו 
ב 1827 . 

, 511:1011 . 84 ; 1904/5 ,. 1:015 2 ,. 8 101 (?)■ 6401 * 1 .ע 

. 1908 ,) 1 ) €0 10 ) 1 1 ) 00 . 8 . 4 ? 1011 /):-< 640 

ןןתל 1 , (£יר־את׳ן־) מךסלן -ז 13 \ (־ 0 מ 86 מ£- 0 ־ד 101 ?) 

180101 ־ 601 00110 — ( 1827 , פאריס — 1907 , שם), 
חוקר־טבע ומדינאי צרפתי. ב/ בנו של רופא, היה צאצא של 
משפחה, שהעמידה 

הטבע, בהיסטוריה וב־ 8 .-א. 3 רת 15 

פילוסופיה, עד שרכש 

לו ב 1854 תואר של דוקטור למדעים. ב 1851 נתמנה עוזר 
בכימיה ב £1:3000 10 > 110£0 נ 0 . ב 1859 נתמנה פרופסור לכימיה 
אורגאנית בביה״ם הגבוה לרוקחות, וב 1865 — בקולז׳. בימי 
מצור־פאריס במלחמת 1870/1 שימש יו״ר הוועדה המדעית 
להגנה, ואחר המלחמה — ידר הוועדה הממשלתית לחמרי- 
נפץ. ב 1873 נתמנה חבר האקאדמיה למדעים ומ 1889 היה 
מזכירה הקבוע, כיורשו של פאסטר. נוסף על פעולתו האקא־ 
דמית הירבה ב׳ לעסוק בענייני תרבות וחברה. ב 1876 נתמנה 
מפקח כללי על החינוך הגבוה בצרפת, ב 1881 נבחר לסנאט, 
ופעמיים היה חבר־הממשלה: ב 1886/7 כשר־החינוך וב 1895/6 
זמן מועט כשר־החוץ. 

ב׳ תרם תרומות חשובות לכימיה בשני כיוונים:( 1 ) בהכ¬ 
ללת התופעות הכימיות־הביולוגיות במסגרת הטיפול הכימי־ 
האורגאני! ( 2 ) בהנחת יסודות לכימיה הפיסיקאלית. ב׳ שלל 
את הדעה — שעדיין היתה ר 1 נחת באמצע המאה ה 19 
שהרכבת החמרים האורגאניים טעונה פעולת "כוח חיוני" 
מיוחד, הוא הראה דרכים להרכבתם של חמרים אורגאניים 
מחת לגוף החי ממרכיבים פשוטים, כגון: שומנים מגליצרין 
וחומצות־שומן! פחמימנים, כהלים וחומצת־הנמלים מים(דו- 
תיהם. הוא חקר את היסודות הכימיים של תהליכים ביו¬ 
לוגיים, כגון יצירת החום בגוף החי והטמעת חנקן־האויר. 
ב׳ השתדל להסביר את התופעות והתהליכים הכימיים ע״י 
החוקים הכלליים הפועלים בפיסיקה, וביחוד במכאניקה. בדרך 
ניסויית וחישובית פיתח את השיטות לקביעתם של המאזן 
האנרגטי של ראקציות כימיות, של מהירות־הראקציות ושל 
שיווי־המשקל הכימי, כגון ביצירת האסטרים ובסיבונם, וע״י 



955 


ברתלו, (סיר־איז׳ן■) מרסלן—ברתלמי, פדנסוא 


956 


כר נעשה אחד מאבות התרמוכימיה והדינאמיקה הכימית. 
מחקריו.ביחסים שביו כימיה ומכאניקה הביאו אותו לכלל 
התעניינות מיוחדת בחקירת חמרי-הנפץ. מלבד זה הירבה 
לעסוק בתולדות הכימיה, ובידוד בתולדותיה של האלכימיה, 
וכן בבעיות הפילוסופיה של המדע, שבה נקט עמדה פוזיטי- 
וויסטית מובהקת, — כמדינאי טיפל ב׳ בעיקר בתיכגין 
ובאירגון של החינוך הגבוה, 

ב׳ פירסם יותר מ 600 מאמרים מדעיים. החשובים שבספ¬ 
ריו הם: 11£$6 ) 0 ץ$ 13 ־ 5111 166 ) £00 116 }) 1 ח 83 ) 0 0110116 ("כימיה 
אורגאנית על בסיס הסינתזה״), 1860 ! 1613 ) 06 ־ £01 13 ■ 301 
6$ ׳ 10$1$ ?א 6 01311606$ 16$ > 61 0 ־ 011.11 ? ("על כוח אבק־השרפה 
וחמרי־הנפץ״), 1872 ! 5116 ) 0111011 116 ^ 100301 ^ ("מכאניקה 
כימית״), 1878 ! 3101110116 * 161 > 181008 ־ 01 1,6$ ("ראשית האל¬ 
כימיה"), 1885 ! 1116 ?ס 11110$ ? 61 5016006 ("מדע ופילוסו¬ 
פיה")׳ 1886 ! 80605 310111011516$ 300160$ 16$ ) 0011601:1011 
(״אוסף כתבי האלכימאים היווניים הקדמונים״), 1887/8 ! 

300160$ 165 ) 01110116 13 16 ) 16 > 1 ז) 6 ' 1 3 100 ) 1110 ) 0 ־ 1 ) 10 ("מב 1 א 

למחקר הכימיה של התקופה העתיקה״), 1889 ! 01110116 3 ^ 1 
386 ם 6 ץ 10 ח 30 (״הכימיה ביה״ב״), 1893 ! 01001110116 ) 7116 
(״תרמוכימיה״), 1897 ! 010016 ) 6 5016006 ("מדע ומוסר"), 
1897 ! 108606 ()ץ 11 ' 1 > 65 ) 1x1 ־ 031 (״פחמימנים״), 1901 . 

. 1902 , 1901 , 14017 24 ,. 8 .) 1 . . 1 ! 6 מ 6 )״ 8 ו>ן>מ £7 

מ. ה. ב. 

נר־הלמי (;,ס״״ןס^סס^ספ), אחד משנים־עשר השליחים של 
ישו. שמו אינו נעדר אף מאחת מארבע הרשימות 
של השליחים (מארקוס, ג/ י״ח! מתיא, י/ ג׳! לוקאם, ר, 
י״ד! מעשי-השליחים, א', י״ג)! אבל חוץ משמו לא הגיעה 
אלינו שום ידיעה עליו, לא באוואנגליונים ולא ב" מעשי- 
השליחים". האגדה המאוחרת מייחסת לו נסיעות הרבה לשם 
הטפת־הנצרות, ולפי אגדה זו הגיע לשם כך אפילו עד הודו! 
אבל איו לאגדה זו שום אחיזה היסטורית. יש מזהים את ב׳ 
השליח עם נתנאל שבאוואגגליון הרביעי (ע״ע נתנאל)! 
אבל אף לזיהוי זה אץ יסוד. נשתמר סיפור בדבר "מיתה על 
קידוש־השם של השליח הקדוש בר־תלמי", סיפור, שנתפרסם 
בספרם של ליפסיום ובונה: , 113 ?ץ) 0 ס? 111113 ) 010 ) 05 ? 3 3 ) 0 * 
150 — 11,128 , אבל אף זו אינה אלא אגדה. ישראל לוי מזהה 
את השם בר־תמליון או בר־תלמיון שבמדרש 
(ויק״ר פ״ו! פסיק״ר, פכ״ב) עם שמו של השליח הנוצרי 
בר-תלמי(בארתולומיאוס), שהאגדה הנוצרית מספרת עליו, 
שבמסע שלו לשם המפה לנצרות בדרך להודו גירש שד 
("דיבוק") מבתו של המלך פולימניוס, וישראל לוי 
משער, שהאגדה המדרשית הפכה את השליח העושה נפלאות 
לשד, שפעל בפקודתו של ר׳ שמעץ בן־יוחאי וסייע בקריעת 
גזירות רעות, שגזרה רומי על ישראל (בבלי, מעילה, 
י״ז ע״ב), 

1 ״/>־> 8 ? 20 )׳ס״£ ; 66-73 ,א ; 200-202 , ¥111 ,/ 8£ , 1 ^ 1 . 1 
.(ושם ביבליוגראפיה מפורטת) 1038-1039 , 111 

3 ךתלמי, ז׳ז־ז׳ק — ץ 1161601 )) 83 5116$ > 30 (' 630 ( — ( 1716 . 

על־יד מארסי — 1795 , פאריס), חוקר־עתיקות 
וסופר צרפתי. ב/ שהיה כומר ובן־חסותו של הרוזן משואזיו 
( 011015601 ), ניהל במשך 30 שנה (מ 1753 ואילך) את אוסף- 
המטבעות הממלכתי! כן כתב מחקרים מרובים בענייני 
מטבעות עתיקות. ב 1755/58 ישב באיטליה. 


ב 1788 הופיע ספרו הגדול -) 030113 * 16006 ס!) 386 ץ<>ע 
606 ) 0 0 6 515 ("מסעות אנאכאדסים הצעיר ביוון"), שבו 
עסק כ 30 שנה. הספר נכתב בצורת זכרונות של סקיחי 
בן המאה ה 4 לפסה״נ, שבהם הוא מספר על חיי הפרט וחיי 
הציבור ביוון, שבה ביקר בנעוריו, בתקופת פריחתה של 
אתונה. סמוך להופעתו גיתרגם הספר ללשונות הרבה וזכה 
להצלחה מרובה משום שהשלים את הידיעות, שעניינו אז 
את הקהל המשכיל בעקבות חשיפתן של תרבות פומפיאי 
והרקולנאום ופעולתו הארכאולוגית־היסטורית של וינקלמן 
באיטליה. 

ב 1789 נבחר ב׳ לאקאדמיה הצרפתית. כשפרצה המהפכה 
הצרפתית נכלא לזמן קצר, ובשנתיים שקדמו למותו שימש 
המנהל של הספריה הלאומית. — כל כתביו, ב 4 כרכים, יצאו 
ב 1821 ע״י 6 ׳! 1116113 /ו, בצירוף אטלאם ל״מסעות" וסקירה 
ביוגראפית. נדפסו גם חליפוודהמכתבים בין ב׳ ובין ארכיאו¬ 
לוגים וחוקרי־מטבעות שונים. 

3 ךתלמי, ליל" (בצרם , - 116 )) 83 -ז 5310 13 16 > 6 ) 43$530 \ 

ע 1 מ 16 = הטבח של ליל ברתלמי), הלילה שבין ה 23 
וה 24 באוגוסט (יום חגר של השליח בר-תלמי הקדוש, ע״ע), 
1572 , שבו התחיל טבח המוני של ההוגנוטים בפאריס ובערים 
אחרות בצרפת. — ב 22£ ניסתה המפלגה הקאתולית בחצר 
הצרפתית, בהסכמתה של המלכה קתרץ (ע״ע), לרצוח את 
קרליני (ע״ע), מנהיגם של ההוגנוטים, אך הדבר לא עלה 
בידה. משנכשל נסיוךהחנקשות זה החליטה המלכה על רצי¬ 
חתם של כל ההוגנרטים, שבאו באותם הימים בהמ 1 ניהם 
לפאריס לכבוד נישואיו של חברם אנרי (ע״ע אנרי 1¥ ). 
אזרחי-פאריס, קאתללים קנאים, היו מוכנים לפעולה כזר, 
וכ 2,000 הוגנרטים נרצחו בימים אחדים בעיר־הבירה וכ 3,000 
בערים אחרות (לפי האומדנים החדשים). הרציחות נמשכו 
בפאריס עד ה 17.9 ובפרוביגציות עד ה 3.10 ! אך חלק ניכר 
ממושלי־הפח׳בינציות מגעו את הרציחות במחוזותיהם. — 
אירופה הקאתולית בירכה את המלכה קתרין על הצלחתה, 
והאפיפיור ערך חג־תודה ברומי. 

. 1 ־ 1 ; 1882 , ? 4€ ו 0 ' 1 י ת 6 *ז 1£3 ח 8.111 , 11 

. 1892 , 6 * 161 ־ 1 ־ 61 ? 06 

בךתלסי, םךנ 0 וא, רוזן — -) 83 16 > $נ 11 נ>) 3 !\, 01$ ?ס 3 )? 

ץמו 11£16 ) — ( 1747 — 1830 ), מדינאי צרפתי. ב', שהיה 
בן אחיו של ז׳ן־ז׳ק בדתלמי (ע״ע), נכנס ב 1768 לשירות 
הדיפלומאטי. ב 1792 — 1797 כיהן כציר־צרפת בשווייץ והשיג 
בתפקיד זה באפריל 1795 את השלום עם פרוסיה וביולי 
אותה שנה את השלום עם ספרה מה שהקל במידה מרובה 
את מצבה המדיני של צרפת באותו זמן. במאי 1797 נבחר 
כאחד מחמשת הדירקטורים (ע״ע צרפת, היסטוריה), אבל 
בספטמבר כבר הודח ממשרתו משום נטייתו המלוכנית 
והוגלה להודו־המערבית. ב׳ ברח משם לאנגליה, חזר לצרפת 
בתחילת 1800 ונתמנה על-ידי נאפוליון סגן־הנשיא של 
הסנאט. בישיבת הסנאט מן ה 2.4.1814 , שבה הוכרז על 
סילוקו של נאפוליון מן השלטון, שימש ב׳ יושב־ראש. מאז 
ואילך היה בשירותו של לואי שהעלה אותו ( 18153 ) 

לדרגת מארקיז. המיסמכים המדיניים, שבהם סוכמה פעילותו 
( 1797 — 1792 ,. 8 16 > $) 6 !ק 3 ?), פורסמו ב 6 כרכים, ב 1894 — 
1910 . 

. 1900 , 1792-1797 1 * 6 . 8 ה 0 ** 14 ה 9 £42 ? מ 1 [ 1 ( 06 ־ 811 ״£ 



957 


גש, ויקטור— בשול 


958 


ב#, ויקט 1 ר — ! 82501 ז 10 >ו;ז\ — ( 1863 , בודאפסט — 
1944 , מחוז ליון), הוגה־דעות צרפוןי־יהודי ולוחם 
על זכויות־האדם. ב׳ נתמנה ב 1887 פרופסור לספרות האירו¬ 
פית החדשה ברן וב 1906 בפאריס ! ב 1918 נוסדה בשבילו 
בסורבונה פרופסורה לאסתטיקה. ב׳ היה מחלוצי ה״איחוד 
להגנה על זכויות האדם והאזרח״, שנוסד בפברואר 1898 
ע״י כמה אנשי־רוח בצרפת כתגובה על הניהול הטרוריסטי 
של משפט זו׳לד. (ע״ע) בעמק דריפום (ע״ע), ה״איחוד" 
הוסיף לפעול גם אחר זיכויו של דרייפום, וב׳ נעשה נשיאו 
ב 1926 . כן היה חבר הוועד הפועל של ה״אליאנס". כסוציא- 
ליסטן תמך ב׳ בחזית העממית של לאין בלום (ע״ע). בזמן 
הכיבוש הגרמני של צרפת היה ב׳ חבר הוועד המרכזי של 
לוחמי־המחתרת בצרפת. הוא ואשתו נרצחו ע״י אנשי המי¬ 
ליציה הצרפתית של ממשלת־וישי. 

בין נאומיו וכתביו בענייני זכויות־האדם יש לציין את 
נאומו ״אמיל זולה בפאנתאון״( 1908 ) ואת הספר 0 זז 0 נ £381 
011 * 10 01 1914 010 (״מלחמת 1914 והחוק״, 1915 ). נוסף 
על קובץ של 010 01 10 ו 1 ק 11050 ו 1 ק 010 , 0 נ 1 } 051110110 ' 8 £5521$ 
0 זט 31 ז־> 1111 ("מסות לאסתטיקה, לפילוסופיה ולספרות"). 
1934 , חיבר ב׳ ספרים על האסתטיקה של קאנט ( 18% ), על 
שילר ( 1902 ), על קארלייל ( 1938 ) ועוד. מחשובי חיבוריו 
בשאלות מדעיות הם:: 1$10 ! 01 ז 2 מ 3 0 מ) 10111211$ ז\ 1 ! 10 ! 1 י£ 
־! 0 מז 511 ("האינדיווידואליזם האנארכיסטי: מאכס שטירנר"), 

1904 ! - 012551 1105 נ} 11050 ו 1 !} 805 1105 ( 011110 !} 11105 ־ 80011 £05 

0 ת 22 מז 110 ^' 1 80 051105 ("התורות המדיניות של הפילוסופים 
הקלאסיים של גרמניה״), 1927 . 

, 1901 ,!) 1111 ) 14 ) 4 !) 0 סז? ) 41 !) 01 ) 1 ) 1 ) .[ 

.ת 5$11 ג<ן , 1946 ,!וו}ץ)? 0 )? 111 144$ ,ז 50 ׳ 5 גא .( ; 21-22 .ק 

א. ע. ש. 

ב 1# , ע״ע מטםואו 

הכשרתם או השבחתם של מזונות למאכל על־ח־י 
פעולות־חימום. 

1 . מ ט ר( ת הב׳ הן: (א) הקלת העיכול של מזונות 
קשים לעיכול כשהם במצב חי! (ב) הספקת מאכלים ומשקאות 
חסים (בעיקר באיזורים קרים או בעוינות קרות)!(ג) השמדת 
חידקים מזיקים, בעיקר בחלב ובמים (ע״ע עקור). אולם ב׳ 
או חימום ממושך עשוי להשמיד גם ויטאמינים וכמה חמרים 
מזינים שבמזון! לשם מניעת תקלה ז( הומצא — בין השאר — 
הפסטור (ע״ע)! (ד) שימור של מזונות, שהם מצויים בשפע 
במקומות מסויימים או בעונות מסויימות דוקה! דבר זה 
נעשה ע״י הרתחתם של צרכי־האוכל בכלי זכוכית או מתכת, 
שנסגרים אח״כ הרמטית (ע״ע שמורים), וכן על־ידי עישון 
וייבוש (עי׳ להלן). 

2 . פעולותיהב׳ מבחינה פיסיקאלית־כימית הן בעיקר 
דנאטוראציה של החלבונים, הפיכת העמילן לדכסטרין(דבק), 
התכת השומנים, המסת חמרים מינראליים וסוכרים. מבחינה 
מכאנית חשובים ריפוף הקשר הבינתאי של הרקמות והריסת 
קרומי-התאית של תאי הרקמות הצמחיות. 

3 . דרכי הב׳. (א) הדרך הפרימיטיווית ביותר, הנהוגה 
בעיקר בתוך שבטים של ציידים ונודדים, היא הצל יה 
על־גבי אש גלדה או על־גבי גחלים (על אסכלה [מיצלה] או 
שפודים) או רצפים (אבנים מחוממות), בתוך רמץ או חול 
מחומם, בתוך יורה, ובשלבי־התפתחות מאוחרים יותר — 
בתנורים ובקדרות. נוהגים לצלות בשר, דגים גדולים, ירקות 


מסויימים, תפוחי-עץ, תפוחי־אדמד, וביצים (בעיקר ברמץ או 
בחול מחומם). צליית אגוזים וכיו״ב בתוך "אבוב" (מיקלה) 
או מחבת על־גבי אש גלויה ידועה בשם ק ל יה. — שאר דרכי 
הב׳ נתפתחו בשלבי־תרבות מאוחרים יותר, מאתר שהן 
מצריכות שימוש בכלים מיוחדים, עשויים חרס, מתכת, 
חרסינה או זכוכית, שעומדים בפני אש (וע״ע כלים). — 

(ב) האפיה (של לחם [ע״ע], עוגות ומיני תופינים) נעשית 
בדרכים דומות לצליה! בתקופה מאוחרת יותר התחילו אופים 
גם בתבניות פתוחות, שמוכנסות לתנור, ועם הנהגת השימוש 
בנפט, גאז וחשמל — אף בתבניות סגורות (כגון סיר- 
פלא). — (ג) השל יק ה (הנקראת לפעמים ב׳ סתם) 
נעשית ע״י הרתחת המזונות במים ללא תוספת שמנים; היא 
נהוגה לגבי כל המזונות הנזכרים ב(א), וכן לגבי קטניות, 
אורז, מעשה־קדרה וסירות (חיים או מיובשים). עפ״ר מוסי¬ 
פים לשלקים מעט מלח ולפידות — סוכר. בשעת השליקה, 
ביהוד אם הוכנסו המזונות למים קרים, מופרשים לתוך 
המים חמרים מזינים חשובים (מים כאלה יכולים לשמש 
מרק למאכל)! כדי למנוע את הדבר נוהגים לבשל מזונות 
מסויימים (כגון דגים, ירקות, אורז, ועוד) על הבל (בתוך 
כלי נקוב), או במעט מים, שמעלים הבל רב (בתוך 
אלפסים בעלי כיסוי קמור [בארצות המזרח] או בתוך סיר 
לחץ). — (ד) הטיגון נעשה ע״י שמנים חמים בתוך כלים 
רדודים או עמוקים. הוא נהוג לגבי כל המזונות המנויים 
ב(א) ו(ג). את הביצים מטגנים כשהן מוצאות מן הקליפה 
שלמות (ביציה), כשהן מוקצפות (חביתה), או כשהן נטרפות 
בתוך כלי־הטיגון. כמו-כן נוהגים לטגן בשר, דגים וירקות 
כשהם מרוסקים (קציצות). מינים מסויימים של דגי* ירקות 
ולביבות (סופגניות) נוהגים לטגן בכלים עמוקים. — (ד) הב׳ 
במובנו* המצומצם (הנקרא לפעמים "אידוי") נעשה 
במעט מים בתוספת שמנים ותבלים שונים. הוא נהוג לגבי 
כל המזונות הנזכרים בסעיפים הקודמים, ובפרט לגבי מאכ¬ 
לים מעורבים (כגון בשר וירקות, בשר וקטניות וכיו״ב), 
ובכלל זה מיני חמין. — (ה) העישון, הנעשה במעשנה 
או בחדרי־עישון מיוחדים, נוהג לגבי מיני בשר ודגים. — 
(ו) הייבוש, הנעשה בתנורים או באדר חם, נוהג לגבי 
בשר, דגים ומיני פירות וירקות (וע״ע בשר, עמ ׳ 974 ), 

4 . א מ צ ע י ה ב׳. (א) אמצעי-הב׳ העיקרי הוא האש, 
שמעליה מתקינים מוקד פתוח או שכולאים אותה בתנורים 
(מיטלטלים או קבועים) ופורנות (תנורי־אפיד, גדולים וקבו¬ 
עים), וכן בכיריים מיטלטלות (עשויות חרם) או קבועות 
(עשויות חרם, אבנים או לבנים או פח של ברזל). הכיריים 
הגדולות, העשויות אבנים או לבנים, מכוסות לוחות־ברזל. 
כחמרי־הסקה לכלים הנזכרים משמשים עצים, פחמים, קוצים, 
כבול, ולפעמים — לב׳־משקאות — אף גפת (פסולת של זי¬ 
תים). בארצות מסויימות (כגון צרפת והונגאריד.) משתמשים 
במיני-עצים מסויימים (בעיקר בזמורות־גפנים), שמפיקים 
בשעת שריפתם חמרי טעם וריח, להשבחת טעמם של התב¬ 
שילים. — (ב) נפט (בפתיליות ובתמרים מיטלטלים). — 

(ג) גאז המועבר לכיריים. — (ד) חשמל, שמועבר לכיריים, 
ללוחות, לקומקומים וכן למקבלים נתונים בתוך כלים מלאים 
נוזלים. — (ה) ב ק ר נ י ־ ה ש מ ש אפשר להשתמש לייבוש- 
מזונות באיזוירים חסים ובראשי ההרים. כן משמש חול 
מחומם בשמש לצרכי ב' ממש (ביחוד של ביצים וביו״ב). 
בזמן האחרון פותחה בהודו שיטה של בישול באמצעות 



959 


בשול—בשיצי 


960 


קרני־שמש מכוונות לתור כיריים. — (ו) ת י ב ו ת ב׳ (לפע¬ 
מים מרופדות מצידיהן הפנימיים בחמרים מבודדים, כגון 
מוך, שבבים וכיו״ב) משמשות לסיום בישולם של מזונות 
ללא חמרי-דלק וללא השגחה. 

5 . הקלות ב ב׳. הב/ שמתחילה היה פשוט ביותר, 
נתפתח ונתעדן במרוצת־הזמן, והגיע — בפרט בחוגי האצולה 
והעשירים — לדרגת אמנות ממש (ע״ע גסטרונומיה). אולם 
אף בחוגי המעמד הבינוני נעשה הב׳ מורכב יותר ויותר. 
משום כך, וגם מחמת השינויים שבאו במבנה החברה ושגרמו 
למחסור בידיים עובדות במשק־הבית, הפך הב׳ במידה הולכת 
וגוברת למעמסה כבדה על עקדת־הבית. הדרכים להקלת הב׳. 
שהומצאו במשך הזמן, הם: (א) סידור ר א צ י ו ג א ל י 
של העבודה במטבח, שכולל מיתקנים לאספקת המים 
ולניקוזם, כלי-ב/ שאינם מעלים עשן ושהם נוחים להפעלה, 
מכונות של טחינה וחיתוך, לישה והקצפה וכיו״ב ; (ב) שי¬ 
מוש במקררים, שמאפשר הכנת תבשילים לימים אחדים. 
לאמיתו של דבר, היתה הקפאתם של תבשילים (עד 
להכשרתם למאכל ע״י חימום בשעת־הצורך) נהוגה עוד 
קודם לכן, ביחוד בין המתיישבים הראשונים בצפודאמריקה 
ובין הנוסעים למרחקים באיזורים הארקטיים, אלא שבדור 
האחרון הגיעה לממדים נרחבים הודות להתפתחות הטכנית 
(וע״ע קתר): (ג) שימוש בשימור י ם למיניהם (שהוכנו 
בביח״ר או במשק־הבית עצמו), וכן במזונות, שנקנו כשהם 
מוכנים לבישול (כגון עופות מנוקים); (ד) הנסיוגות, 
שנעשו בזמן האחרון (ביהוד באה״ב וכן בכמה שיכונים 
בישראל), להקים מטבחים משותפים לכל הדיירים 
של הבית או גוש־המגורים, במטבחים משותפים משתמשים 
בעיקר רווקים או זוגות מחוסרי ילדים, מאתר שקשה למנהלי- 
הם של מטבחים אלה להביא בחשבון בשעת הכנת המאכלים 
את דרגות־הגיל או את מצב־הבריאות של בני־המשפחות 
השונים. פתרון משביע רצון ביותר נמצא לבעיה זו במשקי 
הקיבוצים בישראל: המאכלים, העשויים מתוצרת־המשק 
המשובחת, יפים לבריאותם של רוב החברים, ונוסף על כך 
מצויים במשקים אלה מטבחים לילדים ומטבחים מיוחדים 
לדיאטה (ע״ע). — לתושבי־הערים ניתנה אפשרות להשיג 
תבשילים חמים וזולים במסעדות עממיות, ולמחוסרי- 
אמצעים — בתמחויים. — יש לציין, שמטבחים מיטל¬ 
טלים הונהגו לראשונה באירופה בימי מלחמת־העולם 1 כדי 
לספק אוכל חם לחיילים (בכלל זה: ללוחמים בחזית). בימי- 
רעב נוהגים גם להפעיל תמחויים ניידים, 

6 . הכשרה לב׳. הכרת חשיבותו של ב׳ נכון לבדיאותן 
. של שכבות רחבות בעם, וכן לכלכלה הלאומית (פיתוח 

התיירות הפנימית והחיצונית), גרמה בארצות הרבה להנ¬ 
הגת לימוד כללי של ב׳ בבת״ס, בקורסים לעקרות־בית 
מחוסרות־גסיון ובבת״ס מיוחדים למורות לבישול, וכן לטבחים 
ולטבחות, שעתידים לעבוד במשקים גדולים (באוניברסיטת־ 
קולומביה הוקמה קאתדרה למקצוע זה). כמרכן משתדלים 
לעורר עניין בב׳ ע״י עריכת כינוסים ותחרויות בממדים 
בינלאומיים, והזוכים בתחרויות מקבלים פרסי-כסף גבוהים. 
מלבד זה מפרסמים מירשמים לב" במדורות קבועים בעיתו¬ 
נים יומיים ואחרים, ואף משדרים מירשמים בראדיו. 

״ס ם ר י - ב׳״ — ללימוד המקצוע ולמתן הוראות להכנת 
תבשילים מסויימים — מצויים לרוב בלשונות שונות. ספר- 
הב׳ של אפיקיוס מתקופת הקיסרות הרומית נדפס בוויניציאה 


בתקופת־הרנסאנם. באותה תקופה יצאו לאור גם ספרי־הב׳ 
של טבחי־החצר של מלכי-צרפת במאה ה 14 , שנשתמרו בכ״י, 
וכן נתחברו ספרי־ב׳ חדשים הרבה, תחילה באיטליה וצרפת 
ואח״כ בארצות אחרות, ומספרם הולך וגדל, בעיקר מן המאה 
ה 18 ואילך. וע״ע גסטרונומיה. 

מצד ההלכה מסוייג מעשה הב' ע״י כמה איסורים: 

1 ) אסור לבשל בשד בחלב (ע״ע כשרות)? 2 ) אסור לבשל 
בשבת (ע״ע) — שני איסורים אלה מן התורה. 3 ) אסור 
לאכול דבר שבישלו גוי, ואפילו בכלי כשר של ישראל — 
איסור זה הוא מדברי־סופרים, ומגמתו המפורשת להתרחק 
מן הנכרים שלא יתערבו בהם ישראל ולא יהיו רגילים אצלם 
במאכל ובמשתה (ע״ז ל״ה, ע״ב [משנה, רש״י ד״ה והשל־ 
קות]; שם ל״ז, ע״ב — ל״ח, ע״א ; דמב״ם, הלב׳ מאכלות 
אסורות י״ז, ט׳! שו״ע יו״ד קי״ג). 

פ. ג. 

?^דצי׳ שמה של משפחת חכמים ומנהיגי־ציבור קראיים 
בתורכיה במאות ה 15 וה 16 . ראשית פעילותה של 
המשפחה היתה באדריאנופול, עיר־מושבו של השלטון התור¬ 
כי בבלקנים קודם כיבושה של קושטה ב 1453 ! מכאן הכינוי 
"אדריאנופוליטי", שדבק בשמם של בני ב׳ אף בדורות 
מאוחרים. 

האסכולה ה״אדריאנופוליטנית". שלא כמשנתם של 
ראשוני הקראים, שנטו להחמיר, הצטיינה אסכולה זו, שנוסדה 
על-ידי בני ב/ בנטיה להקל: "לא ניתנו המצוות אלא לפי 
היכולת, וכשאין דעת הברור נעשה בדרך ההקרבה" (אליהו 
ב' ב״אדרת אליהו", הקדמה). יתר על כן: בכמה מתיקוניה 
מסמלת אסכולה זו שלב קיצוני בתהליך ההתקרבות של 
הקראים אל מנהגי הרבניים ואל תפיסתם העיונית. המהפכני 
שבתיקוניה היה בלא ספק ההתר שהתירו (ב 1440 לערך) 
מנחם בן יוסף ב׳ ובנו משה להדליק נר של שבת. ע״י כך 
הופר לראשונה מנהג־קדומים של הכת לבלות את ערבי־ 
השבתות בחשיבה וסולק סימן־ההפרד המובהק בין מושבות 
הקראים לבין מגורי אחיהם הרבניים. אמנם אתר פטירתם 
של מנחם וחבריו נפלגה העדה "לשתי כתות, מהם מדליקין 
ומהם בלתי מדליקין, והיו כת הבלתי מדליקין מחרפים לכת 
המדליקין" ("אדרת אליהו", ענין שבת); עד שקם נכדו 
של מנחם, אליהו בן משה, ובתוקף הסמוכים, שמצא בהלכות 
הפוסקים הקראיים המקילים של המאה ה 11 (לוי בן יפת 
וישועה בן יהודה), ובעיקר בכוח מעמדו והשפעתו על בני 
דורו, השליט את תקנת אבותיו בכל ישובי הקראים בתורכיה, 
קרים, ליטה ופולניה. רק קראי מצרים, סוריה וא״י הוסיפו 
להימנע מהדלקת הנר במשך דורות הרבה. 

לאחר שהגלה השולטן מחמד 11 את יהודי אדריאנופול, 
פרווטו ושאר מקומות לקושטה ( 1455 ), לשם חידוש ישובה 
של הבירה, הוסיפו מנחם ובניו לעמוד בראש העדה במקום- 
מושבם החדש. כהמשך לתקנותיו הקודמות, ומתוך מגמה 
להשוות את הנוהג הקראי של הקריאה בתורה אל זה של 
הרבניים, ביטל מנחם (ב 1460 לערך) את מנהג עדתו לפתוח 
בפרשת־בראשית בניסן וציווה על קריאתה בתשרי, בשבת- 
בראשית, כמנהג הרבניים. מחשש התנגדות מצד השמרנים 
שבקהל, קרא מנחם לאליהו שובשי, "שר וגדול בישראל", 
לעלות לתורה בשבת שאחר שמיני עצרת ולפתוח בפרשת- 
בראשית; "ומצד חוזק ידו [של השר) במלכות ועצת הזקנים 



961 


בשיצי 


962 


הנכבדים... נתפייסו כל הקהל ולא ענו דבר"(כלב אפנדוסולו 
ב״פתשגן כתב הדת״, קושטה, 1497 ). 

הרפורמות המעשיות של בית ב׳ לא היו אלא שלב אחרון 
בהתפתחות טבעית ובלתי-נמנעת, שראשיתה היתה נעוצה 
בדורות הראשונים של התיישבות הקראים על אדמת הקיסרות 
(במאות ה 10 וה 11 ) ושהלכה וגברה עם חורבן המרכז הקראי 
בירושלים בסוף המאה ה 11 ועם כשלונה של הכת לחדשו 
אחר מסעי־הצלב. עם זה נצטרפו במאה ה 15 גורמים חברו¬ 
תיים מיוחדים להחשתה של התפתחות ז 1 והוסיפו לתופעת 
ההתקרבות הקראית־הרבנית גון מובהק של תנועה משכילית- 
"גבירית", שבית ב׳ היה לה לפה במשך במאה שנה לפחות. 
שפל התורה הקראית בדורות האחרונים למלכות הביזאנטית 
ודלותו של החומר הלימודי והספרותי, שהיה מצד אז בידי 
חכמי הקראים ותלמידיהם, נתבלטו ביותר על רקע השפע 
הכלכלי, שממנו נחנו משפחות קראיות רמות־מעלה במרכזי 
השלטון התורכי (באדריאנ 1 סול, אחר־כך בקושטה) ולאור 
הצרכים התרבותיים, שנבעו ממצב זה. נוסף על כך עוררה 
הופעתם של פליטי ספרד המשכילים בערי תורכיה וקהילותיה 
שאיפה להשכלה יהודית וכללית בתוך יהודי המקום האמידים, 
רבניים וקראים כאחד. צעירים קראיים בני־טובים, בניו 
ותלמידיו של מנחם ב׳, התחילו מחזרים על פתחיהם של 
מורי־ההוראה הספרדיים בבקשת תורה ומדע, ואילו מורים 
אלה לא נמנעו מלהעניק ל״בני הקראים מכל למוד שיבקשו 
ממנו" (שו״ת ר׳ אליהו מזרחי, קושטה, המאה ה 15 ). מסימ¬ 
ניה המובהקים של תנועת-ההתקרבות הראציונאליסטית, 
מיסודו של בית ב/ היה גם הבוז שרחשה לקנאותו החשוכה 
של ההמון, הקראי והרבני כאחד, הם־הם "עמי הארץ והשרץ 
השורץ", שמיחסם האמוציונאלי הסתייגה התנועה, שפנתה 
אל חוגי האינטליגנציה בלבד, בשם האמת האובייקטיווית 
ודרך ההגיון והחקירה המשותפת למשכילי שני המחנות 
ביהדות (על פרטי מניעיה של תנועת־התקרבות זו ע״ע 
קראים). 

אליהו ב׳ ( 1430 ?— 1490 ). האידיאולוג המובהק של 
תנועת־ההתקרבות הנזכרת ושל הליבראליזם ההלכי שנבע 
ממנה היה אליהו בן משה, נכדו של מנחם. בשעה שתרומתם 
של מנחם ומשה התבטאה בעיקר בתקנותיהם המעשיות 
ובהנהגתם הציבורית — מכל מקום לא נשתמרו כתבים 
משלהם — כבש לו אליהו מקום־כבוד בהיסטוריה הקראית 
לא רק כלוחם נועז לביצור תקנות אבותיו, אלא גם כפוסק 
בעל שיטה, שנתן ביסוס עיוני לתקנות אלו ואף הרחיבן 
(בעיקר בתחום הלוח); הוא-הוא "הפוסק האחרון" לבני- 
מקרא עד ימינו. נראה, שסמוך ל 1480 נתמנה כמנהיגה של 
העדה הקראית בקושטה ובאותו זמן התחיל גם בחיבור ספרו 
הגדול, "אדרת אליהו". כתיבת הספר נמשכה כעשר שנים 
והופסקה עם מותו של המחבר (תלמידו וגיסו של אליהו ב/ 
כלב אפנדו׳פולו, התחיל בהשלמת הספר — ה״השלמה" 
תופסת כשליש של המהדורה המודפסת — אך גם הוא לא 
הספיק לסיימו והוסיף עליו שלושה מדורים בלבד). 

כוונתו של המחבר בספר־־מצוות זה היתה לסדר 
ולמצות את כל דיני ישראל (בניסוחם הקראי) עד "לבלתי 
יצטרך החושק לספר אחר זולתו" (אליהו ב׳ במכתבו לאחד 
מחכמי טרוקי, 1485 ). הספר נתפרסם פרקים־פרקים, 
שהוכרו כמחייבים עוד בחייו של המחבר — חלק אחד כבר 
היה מצוי בלוצק שבח׳ליניה ב 1486 לערך — ובאחד מן 


המדורים המאוחרים (בפתיחה לסדר מילה) אף היה סיפק 
בידי אליהו להשיב על דברי-ביקורת, שנמתחו על דברים 
שאמר בהקדמה לספרו. ה״אדרת" היה בין הספרים הקראיים 
הראשונים שהופיעו בדפוס (קושטה, 1530/1 ). במאה ה 19 
הודפס הספר פעמיים נוספות (גוזלוו, 1835 ! אודסה, 1870 ). 
דיני־השבת של ב׳ עוררו ספרוודפולמוס רחבה במחנה 
הקראים, אך פרקים אחרים, בעיקר אותם שדנים בקידוש־ 
החודש (שבהם היה אליהו הראשון להתקין לוחות של 
מולדות), בעשרת העיקרים, בהלכות־שחיטה ובדיני עריות 
(גם כאן הותקנו טבלאות שימושיות), זכו לשורה ארוכה 
של עיבודים, קיצורים ופירושים. סיגנונו העברי של הספר, 
שהוא בהיר ומדוייק להפליא, מבנהו ההגיוני, המקל על 
השימוש בו, וכן רבצדדיותו של החומר ההלכי והכללי שבו, 
העלו את ה״אדרת" למדרגה של יצירת־מופת, שיש רואים 
אותה כעין הקבלה ל״שולחן הערוך" הרבני, אע״פ שקדמה 
ליצירתו של ר״י קאר 1 בשני דורות (עי׳ עוד על תכני של 
הספר בערך קראים, סעיף "ספרות ההלכה הקראית"). 

נוסף על העובדה ש״אדרת אליהו" משקף נאמנה את 
הזרמים והמגמות בחקיקה הקראית של סוף יה״ב הוא משמש 
גם מדריך לקביעת הקף השכלתו של הומאניסטן יהודי 
בתורכיה במאה ה 15 , ולציון הדרך, שבה ביקש למזג את 
השכלתו הכללית עם מורשתו היהודית. בפירושו לעיקר 
השישי מעשרת עיקרי־האמונה של הקראים, הציע אליהו 
תכנית-לימודים שלימה ומפורטת, כללית ויהודית, ואף נקב 
בשמם של ספרי־יסוד מסויימים, שהצעיר בן־זמנו היה חייב, 
לדעתו, לשנותם. אך לעומת ערכו המרובה של הספר 
כתעודה חברותית־תרבותית מדורו של המחבר, דלה תרומתו 
להארת ההיסטוריה הקראית של הדורות שקדמו לו. ההערכה 
המקובלת, הרואה ב״אדרת אליהו" אוצר בלום של מסורות 
היסטוריות אוטנטיות ושל מקורות ספרותיים אבודים מימי 
ראשיתה של הקראות, אינה עומדת בפני הביקורת. לא זו 
בלבד שספרים מרובים ממבחר היצירה הקראית לא היו 
מעולם לעיניו של המחבר (וכשהביא את דבריהם השתמש 
בכלי שני), אלא שגם בנוגע לכתבים שנמצאו תחת ידו 
לא תמיד היו לו ידיעות מוסמכות בדבר זהות מחבריהם, 
זמן חיבורם וכד׳. דלותם של המקורות הקראיים, שעמדו 
לרשותו, שיעבדה את ב׳ למקורות הרבניים במידה מרובה 
כל־בך, שאף את ידיעותיו על מוצאה ותולדותיה של 
הקראות שאב מתוך חיבורים רבניים (כס׳ "הכוזרי" ליהודה 
הלוי ו״סדר הקבלה" להראב״ד). העלאה זו של חומר חיובי 
מתוך צינורות אנטי־קדאיים הכריחה את ב׳ לפתח שיטה 
יחידת במינה של קריאה בידהשיטין — כלומר, שיטה, . 
שחושפת את גרעין האמת האובייקטיווית בתוך קליפת 
הביקוךת, המאפילה עליה. 

חליפת-המכחבים בין אליהו ב׳ ובין הקהילות הקראיות 
בטרוקי ובלוצק מעידה על הקף פירסומו של אליהו ופירסום 
כתביו, בעודו בחיים, ברחבי הגולה הצפונית. ב 1483 פנתה 
עדת הקראים של טרוקי אל קהל קושטה בבקשה "שיבוא 
מכם אחד מהמשכילים להרביץ תורה וחכמה בתוכנו, ונמצא 
חן בעיניו במה שיגזור עלינו". בתשובתו מביע אליהו נכונות 
להכשיר בקושטה, על חשבון הקהילה המארחת, את בחודי 
טרוקי המשכילים, "והם יבואו אח״כ אצל כבודכם וידביצו 
תורה בישראל". גם לבני לוצק הציע ב׳ לשלוח "שניים 
בחודים פקחים, שיבואו הנה ללמוד מן הבא בידינו ונתן 



967 


מזן או הבשן 


968 


נבואה פיוטיים), הוא שם־עצם כללי, שע״י ה״א הידיעה הפך 
לפרטי (כמו הכרמל והשרון). פירושה של המלה ב׳ אינו 
ברור. על יסוד השוואה עם המלה "בתך בערבית משערים, 
שהמובן הוא מישור ללא אבנים < ואמנם נקרא מישור־הבשן 
(בערב׳ אנ-נוקדה), שמחציתו הדרומית מכוסה אדמה רכה 
ופוריה, ״בתניאה״ (ס״״״סזספ) ביוונית — שם, שהוא ודאי 
ממקור נבטי או ארמי קדום —, אבל אין הוכחה לדבר, שהשם 
ב׳ ציין בזמן מן הזמנים רק את המישור הדרומי. במקרא 
(דב , ג, י! יהוש׳ יג, יא) סומן מקומה של העיר סלכה בלב 
חר־הב׳ (כיום הר־הדרוזים), בעוד שדן שבעבר־הירדן המע¬ 
רבי צויינה כגובלת בב׳ בקצהו הצפוני-מערבי (דבר׳ לג, 
כב). אונקלוס ויונתן מעתיקים תמיד ב׳ ב״מתנן" (אפשר, 
שינוי־צורה מ״בתנן"), הפשיטא ב״מתנין". בתרגום ירושלמי 
יש בתנ;יא (דבר׳ לב, יד* לג, כב) בחילופי גירסאות, וכן 
נמצא שם זה גם בתלמוד ירושלמי — כנראה, בהשפעת 
היוונית. 

הב׳ הוא החלק הגשום והפורה ביותר שבעבר־הירדן 
המזרחי לא רק מפני שהוא החלק הצפוני שבו, אלא גם 
משום גבהו ואדמת־הלבה שלו. הודות לכך היו בו יערות 
וכרי־מרעה ומפני־כן מהולל הב׳ במקרא בעצי־היער האדירים 
שלו (ישע׳ ב, יג! יחד כז, חי זכר׳ יא, ב) וכן בבקרו 
ובצאנו(דבר׳ לב, יד: עמוס ד, א; תהל׳ כב, יג). ב׳ וכרמל 
נזכרים יחד כשטחים מצויינים בפוריותם (ישע׳ לג, ט! 
ירמ׳ נ, יט! נחום א, ד). יערות הב׳ נעלמו זה דורות הרבה, 
אבל בחלקיו הגבוהים בגולן העליון ובהר־הדרוזים עדיין 
מצוי מרעה טוב, ומכאן הפרות הגולניות, שהן המשובחות 
שבתחומה של א״י. המישור והגולן התחתון מצויינים בחיטה 
קשה מעולה, שאינה נזכרת בימי־קדם. שנות־בצורת מצויות 
בב׳ יותר מבעבר־הירדן המערבי, פרט לנגב. בב׳ עברה 
"דרך המלך" הקדומה (במד , כ, יז) מאילת לדמשק. עמה 
התחבר סעיף מ״דרך־הים", שעבר את הירדן מול בית־שאן, 
וסעיף שגי, שהוליד לדמשק ועבר על־פני דן. מדמשק יצאו 
שתי דרכים בינלאומיות קדומות, אחת מהן לצפון־המזרח, 
לתדמור, ומשם לפרת, והשניה — צפונה, לחמת, ומשם לאסיה 
הקטנה. כיום עוברים בב' כביש בקו של דרך־המלך וממזרח 
לו — מסה״ב החג׳אזית. 

תושבי-הב׳ הקדומים היו, לפי מסורת המקרא, הרפאים 
(דבר׳ ב, יא ז ג׳ יא). בזמן שעלו ישראל ממצרים שוב לא 
נשארו מהם אלא שרידים מועטים, ואחד מהם היה עוג מלך- 
הב׳. על־פי שמותיהם של מלכים ושרים, שמשלו בב׳ 
ושנזכרו במקרא, משערים, שהיו בב׳ גם יסודות הודו* 
איראניים וחוריים, אך האוכלוסיה היתה ברובה אמורית 
ולשונה היתה שמית. במישור התפתחה ממלכה גדולה 
(בהשוואה לממלכות־הערים שבא״י המערבית), שהקיפה את 
כל הבשן והר־החרמון וחצי־הגלעד, ועריה הראשיות היו 
עשתרות ואדרעי(יחוש׳ יב, ד—ה). את עוג מלכה הכה משה 
באדרעי(בערב': דרעה) ואת ארצו נתן לחצי שבט המנשה 
(במד׳ כא, לא; לב, לג—מב). רוב תושבי־הב׳ נשארו 
במקומם (במד׳ לב, יז) ואף בימי דוד עוד שרדו המובלעות 
הנכריות של הגשורי והמעכתי בגולן העליון מדרום לחרמון 
(יהוש׳ יג, יג; שמ״ב י, ו—ח ז יג, לז). בימי בית ראשון תקפה 
ארם־דמשק את הב׳ והגלעד ולפרקים השתלטה עליהם (מל״א 
כב, ג). יהואש וירבעם בנו היו מלכי־ישראל האחרונים 
שהחזיקו בב׳ (מל״ב יג, כה> יד, כה). ב 732 כבש תגלת 


פלאסר 111 את הב׳(מל״ב טו, כט) והגלה את תושביו — אך 
כנראה לא גלות שלמה. בתקופת השלטון האשורי בב׳ 
הוקמו שתי פחוות (שהוסיפו להתקיים, כנראה, גם בתקופת 
השלטון הבבלי והפרסי: קרניני (קרנים) וחורינה (חוךן). 
בימי התלמיים חולק הב׳ לשלושה מחוזות: גולניטים, בת־ 
ביאה וטרכוניטיס (החודן). הסלוקיים איחדו את כל עבה״י 
שמצפון לעמון בשם גלעדימיס. בספר חשמונאים א׳ נכלל 
הב׳ בגלעד. בימי התלמיים נאחזו בערי-הב׳ המסחריות יסר 
דות הלניסטיים, שהתייחסו באיבה למיעוטים היהודיים, 
שישבו בתוכו. ב 164 לפסה״נ בא יהודה המכבי לעזרת 
יחודי-הב׳ הנרדפים, נלחם באויביהם, שמנהיגם היה טי- 
מותיאום (שם יווני), היבה אותם והוציא את היהודים 
מעבר־הירדן. 

ינאי אלכסנדר כבש (ב 85 לפסה״נ בערך) את הגולן מידי 
הנבטיים, שהתפשטו ממושבותיהם שבארץ־אדום הקדומה 
והגיעו במחצה השניה של המאה ה 2 עד דמשק. ב 63 לפסה״נ 
נטל פומפיום את הגולן מידי היהודים ובחנו* לבני יטור, 
שבידם היה הב׳ ברובו; את ערי־המתייוונים סרסיתה (היפוס) 
בגולן התחתון, רפון (רסנה) וקנת (קנתה) שבמישור הב׳ 
זיכה באוטונומיה, וערים אלו הצטרפו אח״כ לברית "עשר 
הקריות״ (ע״ע דקפוליס). בשנות 30 — 20 לפסה״נ קיבל הוד- 
דוס בהדרגה את כל הב' מידי אוגוסטוס קיסר והב׳ נשאר 
ברשותם של יורשיו(ע״ע פיליפוס ואגריפס 1 ו 11 ) עד שנת 
ה 100 לסה״ב. בימי הורדוס התיישבו בב׳ יהודים מא״י המער¬ 
בית ומבבל. שר-צבאו זמו־א, יהודי בבלי, ביער את השודדים 
בלג׳ה ועל שמו נקרא מאז החבל בשם טרכון דזמרא. 
כשבטלה ממלכת הגבטיים (ב 106 לסה״נ) סופח הב׳ לפרובינ¬ 
ציה ערביה, שבירתה היתר. בצרה. במאה ה 3 נחלש השלטון 

־ * 1 7 : ו 

הרומי על הספר, ולשם שמירה על הביטחון מפני שבטי- 
המדבר הוכרחו הרומים להתקשר עם שבטים ערביים יציבים 
למחצה ולהכיר בנשיאם כדופס (או פילארכוס) רומי, ואף 
לשלם לו שכר קבוע. מצבת קברו של מרא אל-קים אבן עמר, 
״מלכם של כל הערביים״, שענד לראשו ״עטרה״ ומת ב 328 , 
נמצאה בנמרה ממזרח להר הב׳ (המצבה נכתבה ערבית 
בכתב ארמי [נבטי]). שושלת גפנה של שבט הגסאנים (ע״ע 
גסאן) שלטה במשך כמה דורות בב׳ ועיר־בירתה היתה 
ג׳ביה, צפונית-מערבית לברה. הנסיך המפורסם שבהם, אל 
חארת אבן ג׳בלה, הוכתר ע״י הקיסר הביזאנטי ב 529 
בתואר פטריקיוס, וב 563 , כשביקר בקושטה נתקבל בכבוד 
ע״י השלטונות, אע״פ שהיה מגן לכת המונופיסיטים, שהוח¬ 
רמה ע״י הכנסיה הביזאנטית הרשמית. ב 581 אסרו הביזאנ¬ 
טים את בנו, אל־מונדיר, וביטלו את דוכסות־הספר. העדר של 
כוח ערבי מאורגן על הספר היה לרועץ לקיסרות בשעה 
שכ(זרו 11 , מלך פרס, חדר ב 614 לב׳ וניצח את הנוצרים 
על-יד אדרעי. כשפלשו הערבים המוסלמיים ב 634 לב' תמכו 
ערבי-ב׳יבביזאגמים, אבל אחר תבוסתם של הנוצרים על־יד 
שפך הרוקד לירמוך ( 20.8.636 ) עברו לצד המוסלמים. הגולן 
נכלל בג׳ונד אל-ארךן (מחוז-ירדן), שעיר־בירתו היתה 
טבריה. שאר חלקי־הב , היו, כנראה, בתחומה של דמשק — 
בירתה של החליפות ב 660 — 750 . מחמת קרבתו הגאוגראפית 
של הב' למרכזי השלטון והחרבות המוסלמית באותה תקופה 
נמשכה פריחתו של הב׳ במשך כל ימי שלטונה של שושלת 
אומאיה; אח״כ התחילה התדלדלות( המהירה ובימי התורכים 
הפך למושב של בדוים, ששדדו את הכפרים המועטים, ששרדו 




969 


כשן או הכשן — בשרןיריח 


970 


בו. ב 1711 התחילו דרוזים (ע״ע) מהר-הלבנץ מתיישבים 
בהר-הב׳, שנקרא אח״כ על שמם. ב 1860 , עם מנוסתם של 
הדרוזים מהר־הלבנון, הוכפל מספרם בהר־הב׳ כמה פעמים. 
לא זו בלבד שהדרוזים לא נכנעו לבדוים, אלא שאף הטילו 
את מרותם והסותם על כמה שבטים, שרעו את צאנם במדבר. 
נסיונותיהם של המצרים ב 1832 — 1840 ושל'התורכים מ 1840 
עד 1918 להטיל את מרותם על הר־הדרוזים הצליחו רק 
לשיעורים מצומצמים (בשטח ובזמן). ב 1925 מרדו הדרוזים 
בצרפתים, שהצליחו — במאמצים גדולים—לדכא את המרד, 
אבל אחר המרד זיכו את הר־הב׳ באוטונומיה רחבה, ומאז 
עד סיומה של תקופת-המאנדאט (ע״ע סוריה, היסטוריה) 
היה הר־הב׳ החלק השקט ביותר בסוריה. סוריה העצמאית 
שואפת להשוות את הר־הב׳ לשאר המחוזות שבארץ, והתסיסה 
המתמדת שבהר נגד שלטון־דמשק מתבטאת מזמן לזמן בהת¬ 
פרצויות מרדניות, במישור הב׳ ובגולן הצליח השלטון התורכי 
להשליט את מרותו על התושבים ברבע האחרון של המאה 
ה 19 . בחיזוק השלטון והביטחון בגלילות אלה סייעו המת¬ 
יישבים הצ׳רקסיים, שהובאו לכאן ע״י השלטון ב 1880 — 1884 . 

בסוף המאה ה 19 סללה חברה צרפתית מס״ב בב׳ מדמשק 
לאל־מחירי שמצפון לירמוך, בעיקר לשם הוצאתה של חיטת 
הב׳ לחו״ל. ב 1907 נסללה מסה״ב החג׳אזית, שהקבילה עד 
אדרעי למסה״ב הצרפתית. מאדרעי נסלל סעיף של מסה״ב 
החג׳אזית, העובר בעמק-הירמוך ומחבר את הב׳ עם חיפה. 
המסילה הצרפתית פורקה ע״י התורכים במלחמת־העולם 1 . 
בתקופת השלטון הצרפתי בב׳ נסללו בו כבישים טובים, 
שמוליכים לסוריה, למדינת-הירדן ולישראל. 

בשנות ה 90 של המאה ה 19 קנה הבארון רוטשילד כמה 
רבבות של דונאמים משני עבריו של נחל עלן ממזרח לגמלה 
ויסד כאן מושבה יהודית, שלא האריכה'ימים, כי הפחה 
הדמשקאי גרש את המתיישבים ב 1899 . מושבה פרטית קטנה, 
שנוסדה ב 1886 בהר־הגולן ממזרה לים־כינרת בשם "בני 
יהודה" (ע״ע), בטלה אף היא לאחר שהמשפחה היהודית 
האחרונה שנשארה בה נרצחה ב 1920 . 

א. י. בר. 

ן#^זטין, יוהן - 800501101151:6111 1011300 או - 8005011011 

$13111 — ( 1472 , אסלינגן — 1540 , נורדלינגן), 

הבראימטן גרמני. בני דורו של ב׳ הניחו, שהוריו היו יהודים 
ושהוא עצמו התנצר (זו היתד, גם דעתם של כמה חוקרים 
מאוחרים, כגון ו 1 לף, ער [־ 601101 !], שטיינשניידר ופרלס), אך 
ב׳ הכחיש את הדבר. ביחד עם רויכליו(ע״ע), קודמו, היה ב׳ 
מחלוצי לימוד-העברית בין הנוצרים בגרמניה. ב׳ פעל כמורה 
לעברית באינגולשטאט, רגנסבורג, ויטנבדג, היידלברג, אנט־ 
ורסן, ציריך ואוגסבורג, עם תלמידיו נמנו יוד״נס אק (ע״ע) 
וצוינגלי(ע״ע). מחיבוריו של ב': 1€36 ז 13 זת 1 ת 3 ז 8 1011131030 ? 
1051:11:111101105 ( 1514 ), כן פירסס את ספר "המהלך" של משה 
קמחי בשם 151-3103 :>!! 13 מ 0 דת 61 ט 8 (אוגסבורג 1520 ) 1 כמה 
מכתביו של ב׳ נשארו בכתב־יד. 

. 4 . 065671 2147 1£6 > 86111 , 16$ ־ 61 ? .[ ;^ 1 , %€€3 {? 110 ( 811 , 01£ ^ 

,ז 61016 תןן 56 מ $161 . 1 ^ 30 27 , $11141611 . 1 ( 0101 , 14 . 716711 

. 329 , 72 , 401 , 259 ,־ 141 , 71412671611 \ . 001 

?יקיריה (.ק. 0.0 .^ 33 > 01 ק 1 סוש 63 ), רפובליקה אוטו¬ 
נומית בתוך הרפובליקה הפדראטיווית הרוסית. 

שטחה 145,000 קמ״ר ומספר תושביה כ 3.5 מיליון (ב 1953 ). 
ב׳ שוכנת באורל (ע״ע) הדרומי ובטבלות המשתרעות לרגליו 


במערב ובמזרח. גבולותיה של ב , הם כמעט לכל ארכם 
מלאכותיים. פלך (אובלאסט) צ׳ליאפינסק חודר ללב ב׳ 
בפרוזדור, שארכו כ 180 ק״מ ורחבו בממוצע 50 . 

טבע הארץ. קו, שעובר מדרום לצפון לרגלי האוראל 
המערביות, מחלק את ב׳ למחצה מזרחית, שהיא הררית או 
רמתית, ולמחצה מערבית, שרובה שפלות ועמקי־נהר רחבים 
ומקצתה גבעות נמוכות. שיא האוראל שבתחום ב׳ הוא 
יאמאן־טאי ( 1,639 מ׳). מפונה של ב׳ מורכבות אשדות 
האוראל ממדרגות, שהן רחבות במערב וצרות ותלולות יותר 
במזרח. לרגלי כל מדרגה מצויים עמקי־אורך מקבילים להרי- 
אוראל, ובהם זורמים נהרות לצפון או לדרום בהתאם לשפיעת־ 
הקרקע. רובה של ב׳ נמנה על גלילו של נהר מלאיה, פלגו 
של נהר קאמה, הנשפך לוולגה. הבילאיה זורם בחלקו העליון 
מצפון לדרום, אח״כ הואי פונה למערב ובחלקו התיכון 
והתחתון הוא זורם לצפון ולצפון־המערב. האופה, פלגו 
הגדול של הבילאיה, זורם תחילה לצפון, פונה למערב ואח״כ 
לדרום־המערב ומתחבר על־יד העיר אופה עם הבילאיה. 
שני נהרות אלה הם עורקי־התחבורה של ב׳. כ 20% משטחה 
של ב׳ נמנה על גלילו של נהר-אוראל, הזורם בעיקרו ממזרח 
לב׳ (ובתחומה רק לאורך של כתריסר ק״מ), אבל המקבל 
ממנה פלגים מרובים, שהגדול שבהם הוא הסאקמארה. 
ממערב לעמק־הבילאיה מתרוממת הקרקע עד פרשת־המים 
המערבית של הנהר. שיא הגבעות במערבה של ב׳ 425 מ׳. 

אקלימה של ב׳ מצטיין בניגודי-טמפראטורה גדולים בין 
הקיץ והחורף ובתנודות גדולות במידת־המשקעים משנה 
לשנה. שנות־בצורת שכיחות, ביהוד בשפלה הנמוכה שבחלק 
המערבי. הטמפראטורה הממוצעת ביאנואר היא כ ־ 15 -, ביולי 
״ 19 . לפעמים עולה המאכסימום עד ״ 40 והמיגימום יורד עד 
״ 50 - כמותם של המשקעים, היורדים בעיקר באביב ובסתיו, 
היא בממוצע שנתי 600 מ״מ בצפון המזרח! והיא פוחתת 
והולכת כלפי דרום עד כדי 400 מ״מ. רוחות-מזרח יבשות, 
שמנשבות בתחילת-הקיץ, מסכנות את היבול. 

ה א(כ לו סי ה. צפיפות-הישוב בב׳ בכללה היא כ 24 
נפש לקמ״ר. בעמקי-הנהרות הגדולים בחלקם התיכון והתח¬ 
תון הצפיפות היא יותר מכפליים מן הממוצע, ואילו בגלילות 
הגבוהים והמיועדים שבאוראל היא פחות מ 10 לקמ״ר. 

תושבי־ב׳ הקדומים ביותר הם הבשקירים(בלשונם: בש- 
קורטים) — שם, שמובנו הוא בעלי-דבורים. עד היום משמשות 
כוורות־הדבורים (כ 300,000 במספר) מקור חשוב לפרנסתם 
של תושבי־ב׳, ביחוד בגלילות־היער. הבשקירים הם מגזע 
מונגולי, שהתערב בגזע הלבן, ביהוד בשפלה. לשונם היא 
אחת מן הלשונות התורכיות ודתם מוסלמית־סונית. הם 
תופסים את רוב שטחה של ב׳, אע״פ שאינם אלא כרבע מן 
האוכלוסיה. עולים עליהם במספר (כ 40% ) הדוסים, המרוכ¬ 
זים בערים, וביחוד בגדולות שבהן. קרובים בלשון 
לבאשקירים ושותפים להם בדת הם הטאטארים, כ 17% מן 
האוכלוסיה! השאר הם מורדובינים, מאריים (צ׳רמיסים) 
וצ׳ובאשים, שלשונותיהם נמנות על המשפחה ד״אוגרו־פינית 
ודתם נוצרית אורתודוכסית. בב׳ יש רק יהודים מועטים. 

הכלכלה. מקורות־הפרנסה הקדומים של ב׳ הם החק¬ 
לאות, גידול־מקנה, עבודות־היער ובכללן ציד חיות בעלות 
עור-פרווה, ובמקצת גם דיג. ב׳ נכנסת במערבה לתחום 
הקרקעות השחורות (של דרום השפלה הרוסית), המצוייגות 
בפוריותן. בהרים שבמזרח הקרקע היא ברובה רקבובית של 



971 


בשריריה 


972 


עלים מעצי־היער. בב׳ מגדלים דגנים וביחוד שיפון, פשתן 
לאניצים ולזרעו: ים, חמניות וםלק*סופר. שטחים גדולים זרו* 
עים צמחי־חציר להזנת המקנח בחורף. בב׳ מצויים כ 4,000 
קולחוזים, שתופסים 75 מיליון דונאם, ו 40 ם 1 בח 1 זים, שתו• 
פסים 10 מיליון דונאם. המכאניזאציה בחקלאות ובתחבורה 
גרמה, שממעטים לגדל בהמות לעבודה ולרכיבה, ולעומת זה 
מרבים לגדל בהמות, שמספקות בשר וחלב וצמר לצרכי 
המקום ולצרכי יצוא להבלים אחרים של ס. ם. ס. ר.! כן 
מגדלים בב׳ סוסות לשם חלבן (קומים), המשקה הלאומי 
של הבאשקירים, עם־הפרשים מאז הופעתו על הבמה ההיס¬ 
טורית. סוסה בינונית נותנת 8 — 10 ליטר ליום. היער תופס 
כ 80% משטחה של ב/ עצים, גפרורים ונייר הם מסחורות־ 
היצוא של ב׳. — ב׳ היא אחת מן הארצות העשירות בנפט 
שבס. ם. ס. ר.ז מרכז חשוב אחד של בארות־נפט נמצא 
בטוימאזי, כ 150 ק״מ ממערב לאופה, ומרכז שני במרחק 
כזה מדתם לאופה, בסביבות אישימבאי. סדרום לעיר זו 
יש מכרות של פחם חום. ברזל ונחושת ומאנגאן וקצת 
זהב נמצאים בכמה מקומות בפנים האוראל, ביחוד בסביבת 
באימאק שבדרומה של ב׳ ובילורצק שבאמצעה. יש גם 
מחצבות של בוכסיט. ניצול הברזל שבאדסת ב׳ התחיל 
במאה ה 18 והורחב במידה מרובה בתקופת השלטון הסו¬ 
בייטי׳ שבה גם נוסדו בתי־חרושת לעיבוד חמרי־הגלם 
המרובים שבארץ. קיימים בב׳ כ 80 מפעלי־תעשיה גדולים 
וכמה מאות של מפעלים בינונים וקטנים. מלבד נפט ופחם 
משמש להם כמקורות־כוח חשמל, שמופק ממימי הנהרות. 
מרכז-התעשיה הגדול ביותר היא אופה, שאליה מובאים 
חמרי־הגלם מכל חלקי ב׳ בנהרות מלאיד" אופה ודיומד. 
ובמםילות*ברזל ממזרח, ממערב ומדרום. קיימים כאן בתח״ר 
למכונות, לתעשיות־עצים ולתוצרת כימית. מרכז תעשייני 
שני קיים בשתי הערים אישימבאי וסטרליטאמאק, היושבות 
על הביילאיה והסמוכות זו לזו. בבילודצק קיימת תעשיה 
מטלורגית, שנוסדה ב 1762 . בורסקאות ותעשיית־געליים • 
קיימות בפירסק על הפילאיה, צסונית־סערבית לאופה. 

א. י. בר. 

היסטוריה. במחצה השניה של המאה ה 16 , ערב 
הכיבוש הרוסי, תפסו הבאשקירים את השטח המשתרע בין 
גהר קאמה עד הוולגה התיכונה בואך סאמארה, עד אורנבורג 
ואורטק ונהר אוב. הבאשקירים אינם הקדומים שבילידי- 
הארץ; הם באו לתחומיה של ב/ כפי שהם בזמננו, ודחקו 
עמים אחרים, כנראה מן הגזע הפיני, אם לדון לפי שמותיהם 
של הנהרות, התרים והשרידים הארכאולוגיים. הבאשקירים 
כבר נזכרים במאות ה 9 וה 13 ע״י סופרים ערביים, פרסיים 
ואף אירופיים. על מוצאם של הבאשקירים חלוקות דעותיהם 
של החוקרים. מהם סברו, שהבאשקירים הקדומים נמנו על 
הגזע האוגרו־פיני. יש רואים אותם כצאצאי הבולגארים של 
הוולגה, ולפי דעה אחת (זו של ד. חבולסון, ע״ע), מוצא 
הבאשקירים הוא מן הווגולים והם אבותיהם של המאדיארים. 
חוקר אחר בא לכלל מסקנה, שמוצא הבאשקירים הוא תורכי. 

הבאשקירים הקדומים היו שבטים נודדים, בוקרים, ציידים, 
דייגים וכוורנים. הבאשקירים המערביים היו כפופים לחאניות 
הבולגארית שעל הוולגה. הבאשקירים המזרחייים היו עצמאים. 
בראש כל שבט עמדו ביאים (ברוסית חו* 6 ) ואקסאקאלים 
(זקנים). עליונים מהם היו החאנים, ששלטונם היה חלש. 
בעלת־הציבור חיו נידונות בדז׳יאינים (אסיפות), שהשתתפו 
בהן רק הנכבדים. הדז׳יאינים היו נערכים ליד הנהר צ׳סנו- 


קובקה, במרחק של 12 ק״מ מאופה. נישואים היו נערכים 
רק עם בני משפחות זרות (אכסוגאמיה). היתה קיימת נקמת־ 
דם (קארימטה). הבאשקירים נהגו לערוך פלישות לשם שוד 
(בארימטה), בעיקר לשם שוד בקר ולקיחה בשבי(יאסיריי). 
הדת הקדומה של הבאשקירים היתד, שאמאביות עם פולחן 
טוטם, מלווה בהערצת כוחות הטבע. 

מן המאה ה 10 ואילך התחיל מתפשט בין הבאשקירים 
האיסלאם, שהובא אליהם ע״י הבולגארים ובהשפעתם של 
האחרונים נעשו הבאשקירים נודדים למחצה. ב 1236 חיכי 
גייסות הטאטארים־המונגולים בפיקודו של בטי את הבול- 
גארים וכבשו את ב/ באמצע המאה ה 15 , עם התפוררות 
,.הורדודהזהב" (ע״ע טטרים), עברו הבאשקירים לאורך 
הנהרות בילאיה ואיק והיו למס לחאנים של קזו (ע״ע); 
הבאשקירים שנדדו בערבת נהר אוזן היו למס לחאנים של 
אסטרחן (ע״ע); הבאשקירים שחיו ביערות אוראל היו למס 
לחאן הסיפירי (ע״ע). הנסיכים הטאטאריים הסתפקו במס 
(יאסאק) ולא התערבו בחיים הפנימיים של הבאשקירים, 
שבראשם עמדו פיאים, מורזים וטארחאנים — תארים שונים 
לאריסטוקראטיה הצבאית המקומית. הבאשקירים שבהרים 
וביערות היו יותר עצמאים מן הבאשקירים שבערבה. 
הקאזאחים־הקירגיזים היו עורכים פלישות על הבאשקירים 
שבמישור. אבל לאחר שהנוגאים השתלטו על החלק המישורי 
של ב׳, פסקו פלישותיהם של הקירגיזים. השפעת הגוגאים 
היתד. אז מכרעת בחייהם של הבאשקירים. 

הרוסים הראשונים שבאו במגע עם הבאשקירים היו 
אנשי נובגורוד (ע״ע). ב 1468 הגיע צבא מוסקווה עד נהר" 
ביילאיה. אבל שלטון רוסיה על ב׳ התחיל מכיבוש קאזאן 
( 1552 ). תחת לחץ פלישותיהם של הקירגיזים־הקאיסאקיים 
קיבלו עליהם הפאשקירים מרצונם את שלטון מוסקווה. 
כיבושה של ב׳ ע״י הרוסים הסתיים בתחילת המאה ה 17 . 
בראשית ימי השלטון הרוסי נערכו על ב׳ פלישות של 
הנוגאים מדרום־המערב ושל הקאלמיקים מדרום־המזרח. 
לשם השתלטות על ב׳ התחילו הרוסים בונים ערים, שנעשו 
מרכזים לשלטונם הצבאי, הכספי והכלכלי. ב 1574 יסדו 
הרוסים את אופה (ע״ע), שנעשתה ב 1586 המרכז של אוסף 
המס (יאסאק) והמינהל. בזמן אחד עם יסודה של אופה 
נוסדו סאמארה (כיום קויבישב) ואח״ב שאר ערי ב׳: פירסק, 
טפינסק, צ׳ליאפינסק, מנזלינסק, סטרליטאמאק, או׳רבבורג 
(כיום: צ׳קלוב). ענייני ב׳ התנהלו מאופר- ועל אופה פיקחה 
קאזאן. בהשפעתם של הרוסים התחילו הבאשקירים עוסקים 
בחקלאות. 

השלטון הרוסי היה קשה. הפקידים גבו את המיסים מתוך 
שרירות. במשך המאות ה 17 וה 18 התקוממו הבאשקירים 
פעמים אחדות לרוסים. המרד בהנהגתו של סאיט ( 1662 — 
1664 ) שם לו למטרד, את החזרת העצמאות של המוסלמים, 
שישבו בתחום הוולגה עד סיביר. ב 1675 — 1683 מרדו הבאש* 
קירים בברית עם הקאלמיקים. ידו הקשה של פיוטר הגדול 
הורגשה גם בב׳, והפאשקירים מרדו שוב( 1705 — 1711 ) בשעה 
שפיוט ר היה נתון במלחמה בשוורים ובשעה שמרדו בו 
הקוזאקים של הדון. הקאלמיקים, שלא היו מוסלמים, היו 
הפעם בעלי־בריתו של השלטון הרוסי ועשו שמות בבאשקי* 
דים. ב 1735 מרדו הבאשקירים שוב, בפיקודו של קילמיאק־ 
אביזה. 30 אלף באשקירים נרצחו או הוגלו והנשים עם הטף 
נמכרו לעבדות. רובה של ב׳ נחרבה. ב 1736 נאסרו הדז׳י־ 
אינים; בוטלה ההנהלה העצמית מבני המשפחות המיוחסות 



973 


:שרץריה — כשר 


974 


של הבאשקירים והארץ נכללה ב 1744 במינהל של פלך 
אורנבורג, שהוקם במיוחד לתכלית זו. קירילוב, מושל ב׳. 
עורר את תשומת־לבו של פיוטר על ערך הקו׳לויניזאציה של 
ב׳, העשירה במיכרות, ועל חשיבות מעמדה הגאויגראפי 
(באמצע הדרך בין רוסיה לבין אסיה התיכונה). הרוסים 
התחילו מייסדים בב׳ בתח״ר ליציקת ברזל, וכן התחיל 
יישובה של ב׳ ע״י רוסים ומשצ׳ריאקים (טאטארים). ב 1740 
חזרו הבאשקירים ומרדו, ומרד זח עלה לחם ביותר מ 16,000 
הרוגים. אותם מן המורדים שלא הוצאו להורג נידונו 
לכריתת חטמם ואזניהם. נערכה החרמה כללית של הגמלים, 
הסוסים והבקר. אעם״כ לא עברו אלא כ 15 שנים ובב׳ פרץ 
שוב מרד ( 1755 ), שבראשו עמד בטיו־ש־אלייב, שניסה 
להפיח קנאות מוסלמית. בעלי־בריתם י של הבאשקירים 
במרד זה היו הקירגיזים־הקאיסאקים. המושל הרוסי המוכשר 
ביפליויב מאסכולת פיוטר דיכא את המרד ביד חזקה, אבל 
גם בשוחד, ברמאות ובהסברת־פנים. המרד האחרון של 
הבאשקירים בשלטון הרוסי אירע ב 1773 — 1774 ונתן חיזוק 
למרד פוגצ׳וב (ע״ע). מאז לא הוסיפו הכאשקירים למרוד. 
דיכויים היה מוחלט. התחילה התיישבות רוסית המונית בב׳. 
אורגנו הפלכים של אורנבורג, אופה, פרם וויאטקה. ב 1788 
קבעה הממשלה הרוסית את סדרי הכנסיה המוסלמית בב׳. 
בראש המוסלמים בב׳ הועמד מופתי, שמקום־מושבו היתה 
אופה ושתחת סמכותו הועמדו ענייני הדת והמשפחה של 
הבאשקירים. 

מרידות הבאשקירים ברוסים גרמו לשדידת קרקעותיהם 
של הבאשקירים. על ראשית התיישבות הרוסים בב׳ מספר 
אקסקוב (ע״ע) בזכרונותיו. הממשלה החרימה קרקעות 
לטובת הקוזאקים, המשצ׳ריאקים ואחרים. "תקופת השוד" 
הגיעה לשיאה ב 1869 . לפקידים שיצאו בדימוס נמכרו חלקות 
בנות 150 — 500 דסיאטינות ולסקידים בשירות — חלקות 
בנות 500 — 1,000 וגם מ 1,000 — 2,000 דסיאטינות. לפי החוק 
היה צורך להשאיר לכל משפחה באשקירית לכל הפחות 
15 דסיאטינות. אבל הפקידים, שהיו מצווים לשמור על רכוש 
הבאשקירים, היו מראשי החומסים. השוד הגיע לממדים 
כאלה עד שהממשלה הרוסית מינתה ב 1881 ועדת־ביקורת 
מטעם הסנאט. ב 1882 שוב לא הותרה מכירת קרקעותיהם 
של הבאשקירים אלא לממשלה ולכפריים. אך שוד־הקרקעות 
של הבאשקירים נמשך. ב 1865 — 1895 התיישבו בב׳ 161,474 
איכרים רוסיים ובוצעה רוסיפיקאציה של ב׳. 

מהפכת 1917 גרמה להתעוררות בתוך המוסלמים שברו¬ 
סיה, ובפרט בתוך הבאשקירים. באפריל 1917 התקיים באופה 
כינוס מוסלמי. הב׳, ביחד עם המאטארים של קאזאן, יצרו 
״שורו״ (מועצה לאומית) מוסלמי. במאי 1917 התקיימה 
הוועידה של המוסלמים במוסקווה וביוני אותה שנה הוקמה 
"ברית העם הבאשקירי", שמרכזה היה באורנבורג. בתקופת 
מלחמת־האזרחים תרמו הבאשקירים יחידות צבאיות לחילו־ 
תיהם של ״הלבנים״. בדצמבר 1917 התקיימה באורנבורג 
אסיפה מכוננת "כל־באשקירית" (קורולטי). הבאשקירים 
נלחמו בתוך צבא הלבנים בפיקודו של דוטוב — מנהיג 
הקוזאקים של אורנבורג — נגד הבולשוויקים. מיולי 1918 
נעשתה ב׳ אחד מן המרכזים של החזית המזרחית במלחמת־ 
האזרחים הרוסית. ביוני 1919 נכבשה אופה ע״י הבולשווי־ 
קים. ב 14 ביולי 1922 הוקמה "הרפובליקה הבאשקירית 
האוטונומית הסובייטית הסוציאליסטית", שעיר־הבירה שלה 

א. אח. 


?עקץ־ית, ל 1# ן, ע״ע תוך 5 י 1 ת, לשזנזת. 

ב&ר, במובן הרחב — כל חלקי־הגוף הרכים של בע״ח: 

שרירי־השלד, הבלוטות, השומן, האיברים הפנימיים 
(כבד, טחול, כליות, קיבה), העטין, הלשון, המוח, הסרעפת. 
במובן המצומצם ובשימוש המסחרי — חלקי־חגוף הרכים של 
בע״ח בעלי־דם חם, המסוגלים לשמש למאכל לאדם. 

האדם משתמש לצרכי מאכל בעיקר בבשרם של בע״ח 
אוכלי עשב או גרעינים: בהמות-בית, כגון בקד, צאן, חזיר, 
סוס, עופות למיניהם, או חיות־ציד, כגון ארנבים, איילים 
ואנטילופות, ברווזי־בר. בע״ח טורפים(אוכלי־בשר) משמשים 


לוח א. 

ייצור בשר (במיליוני טונות) 


צאן 

יר 

חז 

בקר 

ארצות 

1955 

1950 

1955 

1950 

1955 

1950 

0.4 

0.3 

5.1 

4.7 

7.1 

4.9 

אה״ב .... 

0.1 

0.2 

0.1 

0.2 

1.9 

2.0 

ארגנטינה . . . 

ז 

0.1 

ז 

0.2 

ז 

0.9 

בראזיל .... 

0.1 

0.1 

0.8 

0.6 

1.4 

0.9 

צרפת .... 

0.1 

0.1 

1.6 

0.7 

0.8 

0.5 

גרמניה המערבית 

0.4 

0.3 

0.1 

0.1 

0.8 

0.6 

אוסטראליה . . 

0.2 

0.1 

0.8 

0.7 

0.7 

0.6 

בריטניה . , . 

כמויות 

מצומצמות 

0.4 

0.4 

0.6 

0.4 

קאבאדה. . . " 

1 

" 


0.4 

0.4 

0.2 

0.2 

דאניה.... 

0.1 

0.1 

0.1 

0.1 

0.3 

0.3 

אפריקה הדרומית 


הייצור העולמי הכללי של ב׳(בקר, הזיד, צאן, עוף) נאמד ב 1950 
ב 11.5 מיליון טונות, ב 1956 — ב 15 מיליון טובות. 


לוח ב. 

תצרדכת־הב׳ לגולגול ת (ממוצע שנתי בק״ג) 


1950-1949 

1939—1934 


129 

145 

ניו־זילאנד .... 

135 

140 

ארגנטינה. 

99 

108 

אוסטראליה .... 

82 

75 

אה״ב. 

50 

62 

בריטניה. 

•(49 :1954) 32 

55 

גרמניה. 

60 

54 

קאנאדה . 

49 

50 

בראזיל. 

43 

45 

צדפת. 

39 

41 

בלגיה . 

? 

35 

צ׳כוסלובאקיה . . . 

ן 

20 

פולניה . 

18 

20 

איטליה. 

2 

4 

יאפאן. 

2 

3 

הודו. 


• גרמניה המערבית. 

גם הם מזון לאדם באוכלוסיה פרימיטיווית, אך לא בחברות 
תרבותיות — פרט לבשר כלבים וחתולים, שבארצות מסר 
יימות באירופה מקובל אף הוא כמאכל רגיל באוכלוסיה דלת* 
האמצעים. מאחד שחב׳ הוא לאדם ספק עיקרי של תצרוכת 
הפרוטאין מן החי, מרובה חשיבותו לתזונה האנושית. 
התצרוכת הגדולה ביותר של ב , היא בארצות־הייצור שלו 
(לוח א׳), שצפיפות־האוכלוסיה בהן היא קטנה־ביחס, ובאר¬ 
צות בעלות הכנסה לאומית גבוהה י וכן קיימת הקבלה בין 
שכרה של העבודה התעשיינית ובין הביקוש של ב׳. 

צריכת הב׳ המרובה ביותר (מבחינה יחסית) היא, כמובן, 
בארצות המגדלות בקר־ב׳ (וע״ע בקר), שבהן מצוי ב׳ 


היא אופה. 










975 


בשר 


976 


בשפע ומול. אולם גם ברוב הארצות של התרבות הטכנית 
המתקדמת חלה בדורות האהרונים עליה בלתי־פדסקת בצרי¬ 
כת הב/ בהקבלה לתיעוש המתקדם ולהתפתחות הערים 
הגדולות, וכן לעליה הכללית ברמת־החיים. בין ארצות אירופה 
המערבית, שהן כמעט שוות מבחינת התנאים של אספקת ב׳ 
מתוצרתן המקומית, צועדות בראש צרכני־הב׳ בריטניה וגר¬ 
מניה, ואילו בצרפת, במדינות הדאנובה והבאלקאן, באיטליה 
ובמזרח-אירופה צריכת־הב׳ קטנה הרבה יותר (לוח ב׳). על 
התפתחות צריכת־הב׳ מעידה, למשל, הסטאטיסטיקה הגרמנית 
של צריכת־הב׳ השנתית לגולגולת (בק״ג): 1816 — 13.6 ! 
1840 — 21.6 1 1873 — 29.5 ! 1900 — 43.4 ! 1913 — 52.9 ז 
1924 (בהשפעת המשבר הכלכלי שלאחר מלחמת־העולם 1 ) — 
42.1 < 1938 — 51.0 < 1953 (גרמניה המערבית) — 45.2 . ברלין 
הגיעה ב 1929 למספר של 74 ק״ג, וינה — ל 80 ק״ג. עליה 
זו אין פירושה צריכה מוגברת של חלבון, שצריכתו הממו¬ 
צעת שווה כמעט בכל ארצות אירופה (כ 85 ק״ג לגולגולת 
בשנה), אלא היא מסמנת את הגדלת חלקו של הב , בהזנה 
על חשבון המזון הצמחי. הגורמים של שינוי זה הם פיסיולו¬ 
גיים וחברותיים כאחד. הב׳ הוא מזון טעים לחכם של רוב 
בני־אדם ונוח לעיכול גם כשמכינים אותו בשיטות־מטבח 
פשוטות, ואילו חמרים צמחיים טעונים פעולת־מטבח יסודית 
כדי להפכם למזון מתקבל על הטעם ומתעכל בקלות בכמויות 
הדרושות לכיסוי התצרוכת הקאלו׳רית. הזנה צמחית דורשת 
זמן מרובה יותר להכנה ולאכילה ומחייבת אכילת כמויות 
גדולות יותר של מזון(מבחינת הנפח). הזנה זו מתאמת יותר 
לאורח-החיים של הכפרי ובן־העיירה, ואילו קצב-החיים של 
הכרד מושך את האדם להזנה בשרית. בשכבות רחבות מוח¬ 
זקת אכילת ב׳ סימן לאמירות ולעליה בסולם החברותי. נוסף 
על כך גורר המעבר הכללי מעבודת־השרירים לעבודת- 
הסכו׳נה להפחתה בתצרוכת הקאלורית של האדם העובד, בלא 
הפחתה מקבילה בתצרוכת החלבון < משום כך הולך וגדל 
חלקו היחסי של החלבון בהזנה, ופוחת והולך חלקם המוחלט 
של ספקי-הקאלוריות הפחמימתיים העיקריים — של הלחם 
ותפוחי־האדמה ודומיהם. מכאן הנטיה הכללית להרבות בב׳ 
(וכן בביצים ובגבינות) בכל מקום שהמצב הכלכלי של 
האוכלוסיה מאפשר צורת־הזנה יקרה זו, וזה למדות מה 
שהוכח מנסיונם של קיבוצים ויחידים, שנמנעים מאכילת 
ב׳ — שהב׳ אינו הכרחי לבריאות ואינו מוסיף לקיומה 
ושמירתה. עם זה יש לציין, שטענותיהם של הצמחונים, 
שהאדם "מרעיל את עצמו" ע״י אכילת ב/ מחוסרות יסוד 
פיסיולוגי-דפואי. 


לוח ג. 

חלקו של הבשר באספקת פרוטאין (ג׳ליום) 


פרוטאין מן החי 

פרוטאץ 

כללי 



סופק 
ע״י בשר 

כללי 

שנה 

ארץ 

47.2 

66,2 

109.9 

1947/48 

ארגנטינה . 

43.1 

67.4 

105.3 

1947/48 

אוסטדאליה . 

28.4 

63.2 

99.2 

1947/48 

אה״ב . . . 

26.4 

59.0 

95.0 

1947/48 

קאנאדה . . 

20.1 

41.0 

98.0 

1950/51 

צרפת . . . 

15.3 

43.2 

84.8 

1951/52 

בריטניה . . 

6.0 

22.6 

89.2 

1951/52 

איטליה . . 

5.4 

11.2 

64.9 

1947/48 

יוגוסלאוויה 

3.4 

4.5 

65.7 

1947/48 

סין ... 

1.0 

6.0 

44.0 

1953 

הודו . . . 


הב/ כמות שהוא נקנה באימליז, מכיל — בממוצע כולל 
ורחב— כ 83% של ב׳ ממש, כ 8 1 / 2 % של עצמות ואחוז כזה 
של שומן(שמחה לשריד). הרכבו הממוצע של הב־ עצמו — 
שוב בהכללה רחבה מאד — מוגדר בערכים: 75% — 70 מים, 
כ 20% פרוטאין, 10% — 5 שומן (תוך־שרירי), 2% — 0.8 
חמרים מינראליים! הערך הקאלורי — כ 150 קאלוריות 
ל 100 ג/ סוגי־ב׳ שונים — ואף צורות־הכנה שונות של אותו 
ב׳ עצמו — סוטים במידה מדובה מערכים ממוצעים אלה, 
בעיקר מבחינת שיעור השומן, וערכם הקאלורי יכול להגיע 
ל 500 קאלוריות ויותר. פרוטאיני־הב׳ עיקרם אלבומין ומי- 
אוזין (ע״ע חלבון), שהם בשר־השרירים במובן המדוייק של 
המונח, ומיעוטם ( 5% — 2 ) חלבוני רקמת־החיבור (אלאסטין, 
קולאגן)! במיץ־הב׳ מצויות תרכובות חנקניות, שהן תולדות- 
החלבון, כגון קראטין ( 0.3% — 0.1 ) וכד/ שומני־הב׳ שונים 
לפי מין הבהמה. המינדאלים הם בעיקרם מלח־בישול והפ 1 ם- 
פטים של אשלגן, סידן ומאגנזיום. בשר־השרירים מכיל רק 
כמויות זעירות של פחמימה בצורת גליקוגז (ע״ע! הכבד 
עשיר בגליקוגן). הב׳ הוא בדרך־כלל מקור עשיר לוויטאמי־ 
נים מקבוצת 8 , וכמה סוגים ממנו מכילים אף כמויות 
בינוניות של ויטאמין .*/< הכבד מכל ויטאמין ^ וריב(- 
פלאווין במרוכז. עיקר טעמו של הב׳ בא לו מכמויות קטנות 
של חמרים נותני-טעם, שהם מצויים במיצו. 

צבעם האדום של רוב סוגי־הב׳ מקורו בחלקו בהמוגלובין 
של הדם, המובלע בין סיבי-השרירים, ובחלקו במיאוגלובין 
שבתאי־השרירים עצמם. בשד-הבקר צבעו כהה < צבעם של 
בשר-עגל, בשר-צאן ובשר-עוף בהיר יותר ("ב׳ לבך). שתי 
תרכובות־הבדזל האדומות מאבדות את צבען בטמפראטורה 
שלמעלה מ ־ 70 ! לפיכך ב׳ מבושל הוא בדרך כלל חיוור או 
אפור. גם במגע ממושך באויר בממפראטורה רגילה מאבד 
ההמוגלובין את אדמומיתו מחמת חימצון, אלא שאפשר 
להחזיר לו את צבעו ע״י חמרים מחזרים < לפיכך אין הצבע 
האדום של הב׳ משמש עדות מספקת לטריותו. 


ל ו ח ד. . 

ההרכב של סוגי הבשר (ב%) 
(ערכים ממוצעים מתוך טווח רחב) 


ערד 

קאלוריי 

מלחים 

פחמי¬ 

מות 

שומן 

פרר 

טאין 


סוג־ ה בשר 

155 

0.9 

— 

8 

21 


בשר־שור רזה . 

210 

1.0 

— 

16 

18 


בינוני 

280 

0.7 

0.3 

24 

16 

* 

שמן . 

130 

1.1 

— 

5 

21 


בשר־עגל רזה . 

150 

0.9 

־־ 

8 

20 


בינוני 

240 

0.9 

גס 

20 

15 


״ שמן . 

280 

1.0 

— 

25 

15 


בשר־צאן . . . 

210 

0.9 

— 

15 

18 


בשר־חזיר רזה . 

370 

0.8 

— 

35 

14 


בשר־חזיר שמן. 

120 

1.4 

— 

7 

15 


בשד־חרנגולח . 

410 

1.0 

— 

40 

12 


בשר־אווז . . 

110 

1.0 

2.0 

3 

22 


בשר־סום . . . 

100 

1.3 

— 

2 

23 


בשר־שפן. . . 

170 

1.1 

1 

10 

!7 


לב־בקד . . . 

140 

1.5 

6 

5 

19 


כבד־בקר . . . 

115 

0.4 

— 

9 

9 


סוח־עגל . . . 


* קאלוריות ל 100 ג׳ 


הרכב הב , אינו בגדר של ערכים קבועים: הוא תלוי 
במין הבהמה, בגילה ובדרכי החזקתה קודם השחיטה (טיב 
ההזנה! עבודה או מנוחה)! נוסף על כך הוא שונה באברים 
ובחלקי-הגוף השונים. 








977 


כשר 


978 


ב׳ לאכילה ממויין לפי טיבו מבחינת גיל הבהמה ומבחינת 
חלקי־הגוף שמהם הוא בא. בשרם של פרים בני שנתיים, של 
פרות ושוורים בני 4 — 6 שנים, של עגלים ועגלות בני 4 — 10 
שבועות, של חזירים בגי 1 — 2 שנים ושל כבשים בני 2 — 3 
שנים נחשב כטוב ביותר. בשר בהמות זקנות הוא בדרך־כלל 
קשה יותר וסיביו גסים יותר. חלוקת גופיהן של בהמות־הב׳ 
מבחינת טיב בשרן מתוארת בציור שלהלן: 



ח?קי־הבער של בהמות־רנשר 

א. כקד: 1 . גב: 2 . םות 1 ; 3 .^ 4 . עכוז, שח; 5 . נסל, אפם; 

6 . ירד; 7 . שוע; 8 . ורוע; 9 ., 13 . חוח: 10 . שכם; 11 . כתף, 

דבשת; 12 ., 14 . צלעות, תדותיודר,צלעות; 15 . ברך, קפיץ: 16 .בט:. 

ב. עגל: 1 . שוק: 2 . סותו: 3 . גב; 4 . כתף; 6 . זרוע; 6 . צוואר; 

7 . חזה: 8 . אטם: 9 . ראש; 10 . ברעיים. 

נ. כבש: 1 . נב; 2 . שוק; 3 . זרוע; 4 . בטן; 6 . צוואר; 6 . ראש. 

ד. חזיר: 1 . קותל; 2 . גב; 3 . צלעות: 4 . כתף: 5 . חזה וזרוע; 

8 . בטז: 7 . ראש: 8 . כרעיים. 

הכנת הב׳ לאכילה היא תהליך מורכב. ב׳ מותקן 
לאכילה מיד אחר השחיטה הוא בדרך כלל קשה לעיכול; 
נוהגים להשאיר את הבהמה השחוטה תלויה למשך יום אחד, 
לכל הפחות, עד שהרקמה מתחלת להתרכך ע״י פעולת 
האנזימים האוטוליטיים, במאמץ מסוייים, ולאחר שהורגל לכך, 
מסוגל האדם לאכול ב׳ חי. ידוע מן ההיסטוריה, שכמה עממים 
של מגדלי־בהמות נוודים, כגון החונים, היו אוכלים ב׳ לא־ 
מבושל, כשהם מסתפקים בריכוכו המכאני בלבד: לצורך 
זה היו שמים — בשעת רכיבה על סוס — את נתחי־הב׳ בין 
גוף־הסום ובין האוכף. בחבש מרבים גם היום לאכול בשר־ 
בקר בצורה לא־מבושלת. גם האסקימואים אוכלים את בשר־ 
צידם, שהוא רך מחמת ריבוי השומן שבו, בצורתו הטבעית. 
אולם עפ״ר אין הב׳ נאכל — גם בין פרימיטיווים וגם בין 
בני־תרבות — אלא מבושל, מטוגן או צלוי (וע״ע בשול). 
באיזורים שונים ובתרבויות שונות התפתחו צורות שונות 
של הכנת־ב׳, שהן מיוחדות ואסייניות לסביבתן! אחדות מהן 
נתקבלו בכל מקום. הצורה הראשונה היתה, כנראה, זו של 
צלי־אש, שבה הב׳ — התקוע על שפוד או מונח על־פני 
רשת מתכתית — ניתן להשפעת־התום הישירה של אש 
לוהטת או של גחלים לוחשות. זוהי הדרך המקובלת, למשל, 
על הבוקרים באה״ב ובארגנטינה והנוקדים באוסטראליה; 
וכן נוהגים עמי הבאלקאן והמזרח התיכון לצלות בשר־כבשים 
על אש ספחמי־עץ (קאבאב). אולם שיטה פרימיטיווית זו 
דוקה משמשת עד היום להכנת ב׳ מן החלקים המשובחים 
של בקר וצאן ועופות צעירים לשולחנם של אוהבי־מטעמים. 
חלקי־ב׳ זולים יותר מתבשלים בדדך־כלל במרק. המרקים, 
וכן תמציות ומיצים של ב׳, הם כשלעצמם מעוטי ערך תזוני, 


ואעפ״ב הם חשובים כמאכלים (ביתד דיוק — משקים), 
שמגרים את תאבון־האכילה ומעוררים את פעולתן של 
בלוטות־העיכול ע״י חמרי־הטעם שבהם. — בשר־ציד בדרך־ 
כלל נצלה או נאפה בתנור. הפולינזים והאינדיינים הדרום־ 
אמריקנים נוהגים להכניס את הב׳("עוף שלם או חזירון שלם) 
לתוך כלי סגור או למרוח אותו בחומר ולהטמין אותו בצורה 
זו במשך זמן מסויים בבור מחומם. בארצות חמות נוהגים 
ציידים ונוודים לייבש את הב׳, כשהוא חתוך לנתחים דקים, 
בחום־השמש; ב׳ שהוכן בצורה זו ניתן ללעיסה ובליעה 
בלא הכשרה נוספת < אך אפשר גם לבשל אותו. . 

אכילת־ב׳ כרוכה בבעיות היגייניות וסניטריות חמורות. 

ב׳ עלול לשמש מעביר של מחלות מידבקות וגורם של מגפות, 
אם הוא בא מבהמה נגועה בטסילים פאתוגניים. סכנתה של 
העברה זו מופחתת ע״י הבישול, שחומו משמיד עפ״ר את 
המיקרואורגאניזמים, אך אין בו ערובה להשמדה גמורה 
בכל המקרים. גם ב׳ שבא מבהמה בריאה טעון זהירות 
ושמירה, כי מחמת האחוז הגדול של מים בהרכב הב׳ ומחמת 
מציאותם של כל חמרי־המזון, הדרושים לקיום החיים, בתוכו 
הוא משמש קרקע־גידול מצויץ לטפילים — תולעים', חד־ 
תאיים, פטריות, חידקים. בכל הטמפראטורות המאפשרות את 
התפתחותם של טפילים אלה עלול הב׳ להזדהם בהם, בביציהם 
או בנבגיהם — באמצעות מגע ישיר בנושא־טפילים, העברה 
ע״י חרקים (זבובים), הידבקות ע״י נבגים שבאבק־האויר 
וכד' —, והם מתרבים בו במהירות יתרה. פעולת האנזימים 
שבמיקרואורגאניזמים הטפיליים גורמת ל ר ק ב ו ן הב׳, 
ז״א לפירוק החלבון(החומצות האמיניות [ע״ע]) אגב הפקת 
חמרים מסריחים ומרעילים — אמינים, פנולים וכד׳ 1 מיקרו־ 
אורגאניזמים פאתוגניים שונים אף מפרישים מגופם חמרים 
ארסיים — טוכסינים — לתוך רקמת הב׳. ב׳ מרקיב משמש 
סכנה חמורה לאוכליו בתחילת תהליך ההרקבה, כשעדיין לא 
נפסל לאכילה מחמת שינויים בטעמו ובריחו. משום כך 
הועמדה אספקת הב׳ לציבור תחת פיקוח חמור ונחקקו חוקים 
סאניטאריים מיוחדים לסחר־הב׳ בכל הארצות התרבותיות. 
בדרך כלל הוצאה שחיטת בהמות לצרכי שוק־הב׳ מרשות 
היחיד ורוכזה בבתי־מטבחיים ציבוריים, שבהם נבדקים 
הבהמה בדיקה וטרינארית והב׳ — בדיקה פאחולוגית־ 
באקטריולוגית: וכן נקבעו כללים מחייבים לגבי התנאים 
ההיגייניים בהובלת הב׳, באיחסונו ובטיפול בו באיטליזים. 

שימור ה ב׳ — ז״א איחסונו ללא חשש של הרקבה — 
נעשה בדרכים שונות: ( 1 ) ייבוש — ע״י נטילת המים כן 
הב׳ בטלה האפשרות של התפתחות מיקדואורגאניזמים 
בתוכו. שיטה זו כבר היא ידועה מימי־קדם, ואחד מאופניה 
הוא העישון) כך, למשל, היה ב׳ מעושן מקובל מאד 
בציודן של מפינות, שיצאו למסעות ממושכים, ז״א בכל חציות 
האוקיינוסים קודם המצאתן של ספינות־הקיטורן( 2 ) חיטוי— 
הוספת חמרים קוטלי חידקים או מעכבי התפתחותם. חומר 
פשוט כזה הוא, למשל, מלח בריכוזים גבוהים, והמלח ת הב׳ 
אף היא מן השיטות הידועות מימי־קדם לשימור־ב׳. בדורות 
האחרונים הירבו להשתמש בחמרי־חיטוי סינתטיים שינים, 
כאותם שהם נהוגים בשיטות האספטיקה והאנטיספטיקה (ע״ע 
חטוי) ברפואה ושארסיותם מועטת: אך חמרים אלה הוצאו 
בזמן האחרון מכלל שימוש בשימור־ב׳ — עפ״ר בתוקף איסו¬ 
רים חוקיים — מחשש של גרימת נזק לבריאות. ( 1 ) ו( 2 ) 
כאחד עלולים אף לפגום בטעמו ובריחו של הב , , ו( 1 ) עלול 
גם לגרום להריסתם של כמה מן המרכיבים החשובים של הב׳, 


979 


כשר 


980 



באת ;ער על עם פאלסג׳ (נבנו! זדי רזנרט אדם 1 


כגון ויטאמינים. מטעמים אלה נדחו כל השיטות הללו מפני 
( 3 ) הקירור, שהומצא ב 1861 ושמשמר את הב׳ מפגי 
כל אפשרות של צמיחת מיקרואורגאניזמים בלא שישנה את 
טיבו. ב׳ משתמר יפר" אף במשך שבועות הרבה, בטמפרא* 
טורה של ״ 2 — 0 וברטיבות יחסית של 85% — 80 , ואיכותו 
אף עולה עם ריבוי זמן שמירתו. כיעילה ביותר הוכחה שיטת 
ההקפאה בצירוף אריזה בקופסות סגורות הרמטית. ב׳ 
מוקפא אינו נופל באיכותו מב׳ מקורר רגיל; במצב מוקפא 
הוא נשמר זמן לא־מוגבל, אולם אחר התחממותו הוא נוטה 
להתקלקל במהירות יתרה (וע״ע שמורים). 

הקמתם של בתי־קירור לאיחסון ב׳ איפשרה תיכנון של 
שוק-ב׳ קבוע ומסודר, ובנייתן של ספיגות־קירור להובלת ב׳ 
(מ 1875 ואילך) הניחה את היסוד לסחר־הב׳ הביגארצי הקבוע. 
שקודם לכן היה אפשרי רק בהדשי־החורף, בארצות בעלות 
חקלאות אפסטנסיווית ושטחי־מרעה נרחבים (אמריקה הדרו¬ 
מית והצפונית, אוקראינה, אפריקה הדרומית) הוחל בגידול 
בקר־ב , ובייצור ב׳ בקנה־מידה גדול לשם ייצואו לארצות* 
התעשיח צסופות־האוכלוסים, שאין בכוחן לספק לעצמן את 
תצרוכת הב׳ ממקורותיהן שלהן. הקפו של סחר־הב׳ הביגארצי 
ב 1950 — 1952 היד. בממוצע שנתי: כ 600 x 100 טונות של בשר־ 
בקר, כ 400,000 טונות של בשר עגל וכבש, כ 300,000 טונות 
של בשר־חזיר. ב 1954 הגיע היצוא העולמי בכל סוגי־ב׳ 
ל 2.1 מיליון טונות. בראש ארצות־היבוא (מבחינה יחסית 
ומוחלטת כאחת) לכל סוגי־הב' עומדת בריטניה; אחריה — 
אה״ב וברה״מ. היצואנים העיקריים הם: לבשר־בקר — 
ארגנטינה, אוסטראליה, ניו-זילאנד, אורוגוואי, קאנאדה ז 
לבשר עגל וכבש — נירזילאנד, ארגנטינה, איסמראליה! 


לבשר־חזיר — דאניה, קאנאדה, ארגנטינה, פולין, ניו־זילאנד. 

גידול בקר־ב' ואספקת ב׳ לאוכלוסיה בישראל עדיין הם 
מצומצמים בהקפם. הגידול המקומי מספק רק כ 1,500 טונות 
לשנה? שיעור היבוא הוא כ 8X100 טונות. מכאן שמנת־הב׳ 
השנתית לגולגולת בישראל אינה עולה על 5 — 6 ק״ג. 

ב׳ בדיני־ישראל. אכילת ב׳ משמשת נושא למצוות 
ואיסורים יותר מכל מאכל אחר, וזה משני טעמים: ב׳ מוחזק 
מאכל חשוב — מאכל של עשירים (חול׳ פ״ד, ע״א), של 
שמחות וחגים .(פס׳ ק״ט, ע״א), ואכילתו מחייבת נטילת 
חייהם של יצורים אחרים. מן התורה משתמע, שאכילת ב׳ לא 
היתד. מותרת לכתחילה (ברא׳ א, כט! סנה׳ נ״ט, ע״ב) ולא 
הותרה אלא לנח ולבניו(ברא׳ ט, ג> עם האיסור של אבר מן 
החי — אחת משבע מצוות בני־נח —, שעליו נתווסף אח״כ 
איסור ב׳ מן החי לישראל (ספרי ראה ע״ח סנה׳ נ״ז, ע״א; 
שם ג״ט, ע״ב! חול׳ ק״ב, ע״ב). עם מתן־תורה נאסרה על דור- 
המדבר אכילת ב׳ שלא מבשר שלמים, ז״א שלא כחלק 
מעבודת־ה׳ (ויק׳ יז, ג—ה), ורק עם הכניסה לארץ הותר 
"בשר־תאוה" לדורות (דבר׳ יב, כ—כב). הרשות לאכילת ב׳ 
מצומצמת לבשר בהמות טהורות (ע״ע כשרות) שנשחטו כדין 
(ע״ע שחיטה) ומותנית בהימנעות מאכילת הדם, החלב וגיד- 
הנשה (ע״ע). איסור אכילת דם (ע״ע) וחלב (ע״ע) גורר את 
כל הדינים להכשרת הב׳, שמגמתם הרחקת מרכיבים אלה 
מן הב׳ — דיני ניקור (שו״ע יו״ד ס״ד—ס״ה) ודיני מליחה 
והדחה (שם שם ס״ט—ע״ח). מחמת הקשיים שבניקור בשר* 
האחוריים יש מחמירים שלא להשתמש אלא בחלקים הקד¬ 
מיים של הבהמה בלבד. 


ם. 







981 


כת—כתה 


982 


בת ( £3111 — באנג׳ מרחץ), עיר במחוז סומרסט באנגליה, 
על נהד־איוון, כ 17 ק״מ דרומית־מזרחית לבריסטול. 

מספד תושביה ב 80,000 ( 1951 ). 6 המעיינות החמים (■׳ 41 — 
״ 43 ) שבב , מספקים ביממה כ 4.5 מיליון ליטרים של מים 
ראדיואקטיוויים, שמכילים מלחים. משום הסגולות הרפו¬ 
איות של מעיינות אלה, וכן משום הנוף היפה שבסביבתה, 
נתפתחה ב׳ כעיר מרפא ומרגוע, שמרובים המבקרים בה. בב׳ 
מצויות גם תעשיית־מתכת ומחצבות של אבן־גיר, שהיא נוחה 
לסיתות ולפיסול ( 8311151:0116 ). 

הרומים, שגילו את המעיינות של ב׳ במאה ה 1 לסה״ג, 
קראו למקום בשם אקוה סולים או א. סוליס ( 80115 1136 !>^. 
80115 = מי [האליל] סול או סול) והקימו כאן בתי־מרחץ 

מפוארים. ב 577 החריבו את ב׳ הסאכסונים, וכמאה שנה 
אח״כ הוקם במקום מנזר, שמסביב לו התרכז ביה״ב ישוב 
חולוני. במחצה השניה של המאה ה 14 , בימיו של צ׳וסר 
(ע״ע), המזכיר את ב/ עסקו כאן בטוויית צמר ובאריגתו. 
מ 1650 לערך התחילה ב׳ מושכת אליה שוב מתרפאים מקרוב 
ומרחוק, וביחוד נתפרסמה ע״י ביקוריהם של מלכי בריטניה 
ונסיכיה. במחצה הראשונה של המאה ה 18 הוקמו כאן ע״י 
פקיד הטקס המלכותי בתי־מרפא, בתי־מרגוע ובתי־שעשועים. 
הבניינים הנאים ביותר שבעיר נבנו ע״י האדריכלים ווד, 
האב והבן, שבזכות פעולתם נחשבת ב׳ כדוגמה למופת של 
הארדיכלות ותיכנודהערים בתקופה הג׳ורג׳יינית. מאז 
משמשת ב׳ מקום־מיפגש לאריסטוקראטיה ולפלוטוקראטיה, 
וכן לאנשי־הרוח של בריטניה. במלחמת־העולם 11 ( 1942 ) 
נפגעה ב׳ ע״י הפצצות. — במאה ה 19 נתקיימה בב׳ קהילה 
יהודית קטנה. 

. 191-1 ,. 8 , 5311111 . 1 . 4 . . 8 ; 1932 ,. 8 , 11 ־^ 511 .£ 

בתאני אבי עבד אללה לחבד אבן 3 ׳אבר 

אבן סנאן אלחראני אלצאבי, אל־ (לפני 
858 — 929 ), מגדולי התוכנים באסלאם (נתפרסם באירופה 
בשם אלבטגניום [ 1831:68111115 .^.]).אבותיו נמנו על הצאביים, 
עובדי־חכוכבים בחרן) אך ב׳ היה מוסלמי. רוב ימיו 
ישב באלרקח שעל נהר־פרת, וכאן גם ביצע את חקירותיו 
האסטרונומיות. 

מספריו הגיע לידנו רק אחד, כתאב אלזיג׳(ספר הלוחות), 

ספר שימושי לתוכן בצירוף לוחות מקיפים, שהשפעתו על 
התפתחותה של האסטרונומיה בארצות־האסלאם ובאירופה 
היתה מרובה ביותר. הספר ניתרגם פעמיים ללאטינית; נש¬ 
תמר התרגום של פלטו מטיוולי (ע״ע), שנדפס פעמיים. 
כמו־כן ניתרגם הספר לקאסטיליינית על־פי בקשתו של 
אלפונסו ^ ה״חכם". ב׳ נזכר ב״כוזרי" ד/ כ״ט, אגב דיון 
על תקופות־השנה, ובמקומות אחרים בספרות-ישראל. מהדורה 
ביקרתית של המקור הערבי, ביחד עם תרגום לאטיני חדש 
ופירוש מקיף, הוצאה ע״י ק. א. נליגו ב 1899 — 1907 . 

ב׳ ביסס את חיבורו על חשבונות עצמיים, וע״י כך עלה 
בידו, בין השאר, לציין בדיוק את נטיית המלקה (אקליפטיקה) 
(׳ 23 0 35 ) ואת ההתקדמות (פריצסיה) של נקודת־האביב 
(״ 54.5 לשנה)! כן הוכיח, שהאפוגיאום של השמש אינו נשאר 
במקומו, כפי שהורה פטולמאיוס, אלא נוטל חלק בפריצסיה. 

ב׳ סתר את תורת פטולמאיום גם במה שהוכיח את אפשרות 

? . - 

התארעותם של ליקויי־חמה בצורת טבעת. רשימת כוכבי- 
השבת בלותותיו מחושבת לשנת 882 — 883 . — נוסף על כך 


מצא ב׳ פתרונות טובים לבעיות !טריגונומטריה הספירית. 

לוחותיו מכילים גם רשימה של ערים, בצירוף מספרי 
האורך והרוחב הגאוגראפי של מקומן, שמשמשת מקור חשוב 
לתולדות הגאוגראפיה, 

, 0 . 1 )^ , 711€1110 י 41110110 

. 1101410 % ? 01 ,חחגרוז^ותס!־! .£ ; 1899-1907 , 0 מ 13111 ל! 

. 1929 
מ. ם. 

בתה, תצורה של צמחים, שמרכיביה העיקריים הם בני־שיח 
נמוכי־קומה, שהם רווחים מאד באיזור הים־התיכוני 1 
היא אפיינית — בין השאר — לנוף הצמחי הים־תיכוני של 
א״י(ע״ע, עמ ׳ 182/3 וציור עט׳ 195 ). יש כוללים תצורה זו 
בגדיגה (ע״ע). — הצד השווה בחברות־הצמחים המרובות, 
המהוות את הב" למיניהן, הוא שמרכיביהן החד־שגתיים 
מתים עפ״ר בסוף עונת־הקיץ, ואילו המרכיבים הרב־שנתיים 



ציור 1 . בתת־ספר יצל חכרת הכירה הקוצנית הערבתיודלצחצה 
בסדבר־יהודה 


משירים את עלי־החורף שלהם ומצמיחים במקומם עלי־קיץ 
קטנים יותר — ומכאן הגון האפרפר־ירוק של הב" בעונת- 
הקיץ. 

הב׳ הים־תיכונית הטיפוסית היא בדרך־כלל צומח משני 
ולא צומח־בראשית באיזורה. עם השמדת היער והחורש יש 
שר,ב׳ כובשת שטחים עצומים ומקיימת עצמה זמן רב, עד 
שהקרקע נעשית מוכשרת לחידוש התפתחותם של החורש 
והיער. אך באיזורי־הס ז פד הים־תיכוניים מהווה הב׳ לפעמים 
את השלב הסופי של הצומח. — הב׳ היא גורם חשוב ביותר 
בשמירת הקרקע בהרים מפני הסחיפה, משום שרשיה הקו¬ 
שרים ברשת סעיפיהם את האדמה התחוחה, והיא גם גורם 
חיובי ביצירת קרקע ובהעשרתו בחמרים אורגאניים. חשיבו¬ 
תה מבחינות אלו מודגמת בא״י. שבה הושמדה הב׳ במקומות 



ציור 2 . ה׳&טדת הנחה בידי אדם; 

עלחיס נו׳עאיס על רא׳ציהם ׳פיחי־סירה, ׳צעערום 0 ! ההר הססוד; 
התוצאה — נווי סלעי ואבדו הערעע 


983 


בתה—בתי־מדדש לרמים 


984 


הרבה ע״י הפלחים הערביים, שהשתמשו בצמחיה כדלק! 
כתוצאה מכך הפכו שטחים גדולים של הרי־הארץ למדברות- 
סלעים, שאינם ראויים לעיבוד חקלאי. 

בא״י מבחינים בין ב׳ ים־תיכובית טיפוסית וביו ב׳ של 
הספר שבין החבל הים־תיכוני והחבל האיראני-טוראני(מפה: 
ע״ע א״י, עמ׳ 189/90 ). 

מ. ז. 

ן#ה, הנם אלןרכט — ; 80:111 9305 — (נו' 

1906 ), פיסיקן גרמני־אמריקני. למד באוניברסיטות 
של פראנקפורט ומינכן, ום 1928 — 1933 היה מדריד ומרצה 
לפיסיקה באוניברסיטות גרמניות שונות. ב 1933 . עם עלייתם 
של הנאצים לשלטון, הוכרח לעזוב את גרמניה. הוא היגר 
לאנגליה והרצה באוניברסיטות של מאנצ׳סטר ובריסטול. 
אח״כ עבר לאה״ב וב 1935 נתמנה פרופסור באוניברסיטת 
קורנל. ב 1943 — 1946 היה מנהל המחלקה לפיסיקה עיונית 
׳במפעל האטומי בלום אלאמוס. ב׳ תרם תרומות חשובות 
לפיתוח התיאוריה של גרעין האטום ושל התנגשויות גרעי¬ 
ניות, שהונחה ביסוד התקנתה של הפצצה האטומית (ע״ע), 
וכן עסק באנאליזה ספקטראלית של גבישים, בחקר הקרניים 
הקוסמיות ובאלקטרו-דינאמיקה. יחד עם ק. פ. ויצזקר הסביר 
ב׳ את מקור אנרגיית־הקרינה של הכוכבים ע״י הנחת שרשרת 
של ראקציות גרעיניות, והסבר זה — המבוסם על המחזור 
פחמן־חנקן (ע״ע אטומית, אנרגיה, עמ ׳ 515 ) — מקובל 
היום באסטרופיסיקה (ע״ע, עם׳ 826 ). ב׳ הציע סיכומים 
של הפיסיקה הגרעינית העיונית החדישה בספריו ץז 3 :ת 10 זו £10 
1110017 : 900103 (״תיאוריה גרעינית יסודית״, 1947 ) 
101:151 ? 30:1 903005 (״מסונים ושדות״, 1955 ). 

בת־האזן, ע״ע רק. 

3 ת 1 ךי ( 83:11017 ), משפחת־אצילים קדומה בהונגאריה, 
שכמה מבניה הגיעו לפירסום מסוף המאה ה 13 
ואילך: 1 ) סטפאנוס ב׳ ( 1405 — 1452 ) היה משגה לוויוודה 
(מושל צבאי) של טרנסילוניה (ע״ע). מבני בניו של ( 1 ) 
יצא ( 2 ) ם ט פן(ע״ע) בי, שהיה נסיך טראנסילוואניה ונבחר 
ב 1575 כמלד־פולניה 

3 ) דיגמונד (זיגיסמונד, 1572 — 1613 ) ב׳, בךאחיו 
של ( 2 ), שירש ב 1581 את כסא־הנסיכות ועלה לשלטון 
ב 1589 (כשהיה בן 17 ), הצטיין באכזריות והפכפכנות. בניגוד 
לרצון נתיניו ובהשפעתם של הישועים, שחינכוהו לקנאות 
קאתולית, התחבר עם רודולף 11 , הקיסר ההאבסבורגי, למל¬ 
חמה בתורכים, שהחזיקו ברובה הגדול של הונגאריה ושלטו 
בטראנסילוואניה. כשנחל תבוסה ( 1596 ) ויתר על כסאו 
לטובת רודולף, אך אח״כ התחרט על הוויתור ותפס שוב את 
השלטון! הוא ויתר עליו שנית ושוב חזר בו, ורק אחר 
ויתורו השלישי עזב את ארצו לצמיתות ( 1601 ) ומת ללא 
בנים בגולה ( 1613 ) — האחרון לצאצאיה של משפחת־ 
ב׳. — ב׳ הסתכסך עם אשתו מבית האבסבורג, שנתן לו 
הקיסר, ומרד את הייה. תעלוליו, שהמיטו שואה על ארצו, 
העסיקו את דמיון העם. 

4 ) דמות מזהרת מבניה של משפחת־ב׳ היה מ י ק ל ו ש 
(מיכאל) ב׳ (מת ב 1506 ), מגדולי ההומאניסטים שבהונגא־ 
ריה, שלמד באיטליה וקיים כל ימיו קשרים עם הומאניסטים 
איטלקיים מפורסמים. מ 1469 היה בישוף. 


בודים׳ עיר במדינת־ישראל על תוף הים התיכון! סמוכה 
בצפונה ליפו יבמזרתה לחולון. מתחילה — מ 1926 
שנת-ייסודה, עד 1937 , שבה זוכתה במועצה עירונית - 
נקראה בשם בית־וגן. מספר תושביה כ 28,000 (לפי אומדן 
רשמי של העיריה ב 1958 ) ותחום שיפוטה 8,000 דונאם. ב׳ 
הוקמה על גבי חולות, ששימשו מעצור להתפשטותה של יפו. 
כל עוד חצצה יפו הערבית בינה ובין תל-אביב לא יכלה ב׳ 
להתפתח! בסוף 1943 ישבו בה רק כ 2,000 נפש על שטח 
של 3,000 דונאם. משנפלה יפו בידי היהודים גדלה ב׳ בקצב 
מהיר וב 1958 ביתן לה מעמד של עיר, 40% מ 7,000 המפר¬ 
נסים שבב׳ עובדים בתעשיה (טכסטיל, כוהל, בירה ועוד) 
ובבניין, 10% במלאכה, 10% במסחר, 10% בפקידות והוראה 
ואומנויות חפשיות. בב׳ חוף־רחצד. רחב ונוח המושך אליו 
מתרחצים מתל-אביב. 

בחי־מדו־ע לרבנים, מוסדות להכשרת רבנים ומורים 

ך*• י * * 5 * 1 ■ 

במקצועוודהיהדות, שהוקמו בארצות שונות באירופה, 

וכן באה״ב, במשך המאה ה 19 ושתכנית־הלימודים בהם היתד. 
מותאמת יותר לשיטות־החינוך החדשות ולצרכי־הזמן בכללם. 

גורם ראשון לייסודם של ב׳ היה הצורך ברבנים ובמורים 
מטיפוס חדש — צורך, שהודגש ביהדות של מרכז אירופה 
ומערבה במחצה הראשונה של המאה ה 19 . תנועת-ההשכלה 
תבעה שינויים מרחיקי־לכת בשיטות־החינוך, שהיו 
נהוגות בישראל, ובתכנית -ה לימודי ם, שהגבילה את 
הקף ידיעותיו והתעניינותו הרוחנית של היהודי במסגרת 
הלימודים התלמודיים בלבד. ההשכלה דגלה, קודם כל, 
בהרחבת תחומי ידיעותיו של היהודי, שבה ראתה תנאי 
ראשון גם להעלאת רמתו התרבותית וגם לשיפור מעמרו 
החברותי-הכלכלי. מנהיגות רוחנית חדשה לאומה, שתגלם 
את היהודי ה״נאור" החדש, נחשבה לאמצעי המעולה ביותר 
להחשת התהליך בכיוון הנזכר! והכרה זו נעשתה רווחת 
יותר ויותר. הרב ה״תלמיד־חכם", שמילא כרסו בש״ם ובפו¬ 
סקים, אבל שלשון-המדינה לא היתד, שגורה בפיו, תרבותה 
היתה זרה לו וחידושיו בהלכה היו מיועדים למלומדים בלבד, 
שוב לא יכול היה לספק את תביעותיהן של הקהילות בתנאי 
הזמן החדש. בדומה לזה לא היה ה״מלמד" המסרתי מוכשר 
עוד לחבב את לימודי־היהדות על תלמידיו, שברובם כבד למדו 
אז מקצועות חולונים מפי מורים בעלי הכשרה פדאגו׳גית. 

גורם שני לייסודם של ב׳ היתר, ת כ מ ת ־ י ש ר א ל. י. ל. 
צונץ, שהיה ממניחי־יסודותיה, הכיר בדבר, שמקצוע חדש 
זה, ככל מקצוע מדעי אחר, לא יוכל להתפתח ע״י פעולותיהם 
של חובבים מועטים בלבד ושטיפוחו מחייב את הקמתם של 
מוסדות מחקר והוראה מיוחדים לו(עי , בהקדמה ל״הדרשות 
בישראל״, 1832 ). מ. שטיינשניידר תבע להכניס את חכמת- 
ישראל לאוניברסיטות, כדי שתתפתח מתוך זיקת־גומלים 
לשאר מקצועות־המדע. 

גורם שלישי היה המבוכה הרוחנית, שבאה ביהדות עם 
התפשטותה של תנועת־ההשכלה. נתרבו הצעירים, שלמדו 
בעת ובעונה אחת את תודת־ישראל בבתי־מדדש מן הטיפוס 
הישן ומדעים כלליים באוניברסיטות אירופיות. צעירים אלה 
ביקשו לתאם את ההשקפות והידיעות, שקיבלו מספרות־ 
ישראל, עם אותן שרכשו מתוך עיסוקם במקצועות כלליים, 
וקודם כל, ביקשו לברד לעצמם מה עיקר ומה טפל ביהדות. 
הוראת תורת־ישראל לפי שיטוח המדע הכללי, במוסדות 
מיוחדים לכך או בתוך בתלי האוניברסיטות, נראתה להם 
כאמצעי חשוב להשגתן של תכליות אלו. 



985 


בתי־מדרש לרבנים 


986 


ב ת ה" מ לרבנים באיטליה. הסבלנות הרחבה, 
שממנה נהנו הקהילות היהודיות בצפונה ובמרכזה של איט¬ 
ליה (חח מן הקהילות של רומא ואנקונה) במשך המאות 
ה 16 — ה 18 , וההשפעה שנודעה באותה תקופה באיטליה 
למסורת ההומאניסטית בשדה־החינוך הכשירו בציבור היהודי 
את הקרקע לצירופם של לימודי־היהדות המסרתיים אל לימוד 
המקצועות החולו׳נים למיניהם, ביהוד בשלבים הגבוהים של 
מערכת־החינוך. דוגמה לכד יכול לשמש בית־מדרשו של 
ר׳ יצחק למפרונטי בפרארה (ה 1131111111163 שבה 

התחיל להורות ב 1718 ). לשילוב טבעי זה של לימודי־הקודש 
עם לימודי־החול ביהדות־איטליה נוספה התביעה לשינוי 
שיטות־הלימוד בישראל ברוחה של השכלת ברלין. הקהילות 
של איטליה הצפונית היו הראשונות, שנענו בחיוב לקריאתו 
של נ. ה. ויזל (ע״ע) בדבר הצורך בהכנסת רפורמה בחינוך 
היהודי! ובוודאי אין זה מקרה בלבד שגם בית־המדרש 
הראשון לרבנים באירופה נוסד בפאדובה שבאיטליה 
( 1829 ). כוונתו של ר׳ יצחק שמואל רג׳יו(ע״ע), מייסדו של 
בית״מדרש זה (שנקרא בשם 0 )}!עת 0 כ> $111111:0 ! 

60610 /י 10 > 31 נ 11 מ 00 100 ״), היתה למלא את החסרון של 
הכשרה מדעית־היסטורית בחינוכם של צעירי ישראל, שהת- 
עתדז לשמש ברבנות בקהילות האיטלקיות בקיסרות 
האוסטרית־הונגארית. אך גורם־מסייע לייסוד( של בית־ 
המדרש שימשה ההכרזה, שפורסמה ב 1820 על־ידי הקיסר 
פראנץ 1 , שלפיה נדרשה מן המועמדים לרבנות הכשרה 
מסויימת במקצועות חול(נים והשכלה אקאדמית. ראשוני 
המורים בבית־המדרש לרבנים בפאדובה היו שמואל 
דוד לוצאטו ולליו (הילל) הכהן דלה ט 1 רה ( 00:6 ־ 1 ־ 06113 ). 
בהשפעתם של מורים אלה, ובעיקר בהשפעתו של לוצאטו, 
זכה המוסד עד מהרה לפרסום ולפריחה! אף שימש דוגמה 
למוסדות דומים, שקמו בארצות אחרות (בעיקר בצרפת 
ובגרמניה) במשך המאה ה 19 . הוראת מקצועות־היהדות 
התאימה כאן לתביעות הביקרתיות־המדעיות של התקופה, 
ולא רק שלא פגעה בתכנם הדתי־הלאומי של לימודים אלד" 
אלא אף חיזקה את השפעתם מבחינה זו. שד״ל הדלה טורה 
היו הרות החיה של בית־מדרש לרבנים זה: עם מות הראשון 
( 1865 ) שקע שמשו של המוסד, ובשנת מותו של השני 
( 1871 ) נסגר. העדר כוחות הוראה מתאימים וההתבוללות, 
שאכלה בכל פה את יהדות־איטליה, מנעו מן המוסד את 
המשך קיומו והפחיתו את מספר תלמידיו עד לאפם. תתאר־ 
גנותן המחודשת של הקהילות היהודיות כתוצאה מאיחדדה 
של איטליה (ב 1866 סופחה פאדובה, יחד עם מחוז ויניציאה, 
אל הממלכה האיטלקית) הביאה לידי הכרת הצורך במוסד 
יהודי מרכזי להכשרת רבנים בשביל כל הקהילות האיטלקיות. 
תכנית זו נתגשמה ב 1887 , כשהוקם, בהשראתו של סרקו 
מורטארה, ״בית־המדרש האיטלקי לרבנים״ (-( 131 ! 00116810 
11311300 11111100 ) ברומא. במוסד זה הורו משה אהרנריך 
וארגו סוראני. אולם הדלדול הרוחני והחברותי, שממנו סבלה 
קהילת־רומא במשך שלוש מאות השנים של השלטון האפי- 
פיורי, שקדמו לאיחוד איטליה, נתן את אותותיו בקהילה זו 
גם לאחר שנהרסו חומות־הגטו. המוסד לא הצליח להכות 
שרשים ברומא, וב 1899 הועבר לפירנצה. כאן זכה לפרי¬ 
חה הודות לפעולתם של שמואל צבי מרגליות (ע״ע), צבי 
פרץ חיות וי. מ. אלבוגן. חוקרים אלה הכניסו לתוכו מרוחה 
של חכמת-ישראל הגרמנית והמשיכו גם במסורת של 


שד״ל — מיזוג העקרונות של היהדות המסרתית עם התביעות 
החדשות של חקר-היהדות. מביודהמדרש לרבנים בפירנצה, 
שבין 1899 ו 1932 שימש מרכז רוחני לא רק ליהדות־איטליה, 
יצאו תלמידים כמשה דוד קסומו (ע״ע), ששנה לאחר 
פטירתו של מרגליות ( 1922 ) נתמנה מנהלו של המוסד. דינים- 
וחשבונות שנתיים על פעולות־המוסד נתפרסמו בין 1899 
ל 1909 . בין 1904 ו 1915 פרסמו מוריו בטאון מדעי בשם 
15136111163 513 !׳״£ 03 , שהיה עוסק בעיקר בחקר תולדותיה 
וספרותה של יהדות איטליה. ב 1932 , עם התחדשות הדרישה 
מצד השלטונות האיטלקיים לריכוז המוסדות המרכזיים של 
יהדות איטליה ברומא, הועתק בית־המדרש לרבנים לעיר זו. 
כאן פעל עד 1939 בהנהלתם של קאסוטו ואליהו שמואל 
הרטום. כשגברו הרדיפות על יהודי איטליה מצד ממשלת 
מוסוליני התפזר חבר מוריו ותלמידיו של המוסד, באופן 
שלמעשה פסק מלהתקיים. ל״בית־המדרש לרבנים האי¬ 
טלקי" היה סניף ברודוס (הוקם ב 1928 ), שנועד להכשיר 
רבנים בשביל הקהילות הספרדיות של ארצות הים התיכון, 
וביחוד בשביל אותן שבמושבוחדאיטליה. 

במשך המאות ה 17 וה 18 טיפחה קהילת ליוורנו, 
שהיתה מורכבת רובה ככולה מגולי ספרד ומיוצאי אפריקה 
הצפונית, מוסדות להכשרת רבנים ומלומדים על־פי השיטות, 
שהיו מקובלות באותם הימים בקהילות הספרדיות של ארצות 
הים התיכון. בתכנית-הלימודים של ה״מדרשים" ושל ה״תלמוד 
תורה" ניתן מקום רק ללימוד ההלכה וספרי הקבלה והמוסר. 
יצאו מכלל זה שעוח־ההוראה הספורות (בספרדית), שהיו 
מוקדשות ללימוד תורת־הנאום לצורך הדרשות בבתי־הכנסח. 
במשך המאה ה 19 נשארה קהלת ליחתו, שלא כשאר 
קהילות־איטליה, זרה לרוח-ההשכלה למחקר המדעי ז אלא 
שבלחץ המאורעות ההיסטוריים שאירעו באיטליה, ובעיקר 
בלחצם של השלטונות הלא-יהודיים, הוכנסו שינויים מסויי- 
מים במערכת החינוך העברי, שהביאו לידי הקמתו של בית- 
מדרש מקומי לרבנים בד 186 . בין 1810 ל 1814 , בזמן שלי- 
וורנו היתה ברשותה של צרפת, נע׳&ה נסיון־נפל למתן צורח 
חדשה למערכת החינוך העברי היסודי והתיכון.ב 1835 נתחלק 
ה״תלמוד תורה" לשלושה שלבי־הודאה: השלב הגבוה 
נקרא מאז ואילך ״בית־המדרש על שם פאסריניו״ ( 00116810 
110 ת 1 ז 3 $$ 6 ?) ! אך גם בתכנית־הלימודים שלו וגם ברוח- 
ההוראה ששרתה בו היה המוסד דומה לישיבה המסרתית. 
בהשראתו של אברהם ברוך פיפרנו(מת 1863 ), "ראש הישי¬ 
בה" האחרון, הוכנה תכניתלימודים מתוקנת למוסד זה, 
ותכנית זו נתקבלה ב 1867 בהשפעתו של אליהו בן־אמוזג 
(ע״ע), שנתמנה כמנהל ביהמ״ד. נקבעה מערכת־לימודים 
של שש שנות הוראה, וניתן מקום למקצועות חדשים, כגון 
הלשונות הקלאסיות והלשון האיטלקית. לאחר זמן הותאמו 
הלימודים לשנות־ההוראה המקבילות בבתי־הספר הגבוהים 
האיטלקיים, כדי להכשיר את התלמידים לקבלת תואר אוני¬ 
ברסיטאי. מערכת הלימודים העבריים לא נשתנתה לא 
בתכנה, לא בשיטות־ההוראה שלה, ובעיקר לא ברוחה. גם 
משום נטיותיו של בן־אמוזג לקבלד" וגם משום הרוח השמ¬ 
רנית הנוקשה של עשירי הקהילה, לא הצליח ביהמ״ד 
בליוורנו להשאיר רושם בתולדות החעוך העברי באיטליה. 
עם התנוונותה של קהילת ליוורנו נתמעט מספר תלמידיו: 
בית־המדרש ע״ש פאסריגיו כבר התחיל דועך בחייו של 
בן־אמוזג ולסוף נסגר (בתחילת שנות ה 20 של המאה 



987 


בתי־מדרש לרבנים 


988 


הנכחית). עם תלמידיו של ביודמדרש זה נמנה דנטה לטס 
(ע״ע). 

71711 ** 1 * 7 * 87 .סזגז? . 0 ; 1909 ־ 1900 / . 8 .ל) 1 * 4 10210711 * 8 

717110 * 171 01 * * 1021071 * 8 :ח 1 , 110110710 0 * 711 * 80617 810 * €011 1 ) 51 

41 0 * 80661711 10 *^ £0 א , 1036 ׳ . 8 ; 1901 , 1900 — 1899 

1^007710 111: 80 x 1 * 8*10 14**1x11* 4'1*70*1 201, 184-195, 

1937-38. 

י. ב. ס. 

בתהמ״ד לרבנים בצרפת, גרמניה ואוס¬ 
טריה. — ביהמ״ד הראשון לרבנים בצרפת הוקם במץ אחר 
מהפכת־יולי ( 1830 ). המוסד, שנודע בשם "ביה״ם הרבני 
המרכזי״ ליהדות-צרפת (ס 11 נ 0 ו 111 < 1 < 1 ב-> 116 ;־ם 1 ! 00 60016 ), נהנה 
מקיצבה ממשלתית שנתית. ב 1859 הועבר לפאריס, שמו 
הוסב ל״סמינאריון ישראלי", ומאז התנהל בפיקוח הקונסים- 
טוריה המרכזית ליהודי-צרפח. ב 1878 הצטרף איזידור לב 
(< 61 ^ 1 ) לחבר־המורים של "הסמינאריון הישראלי", ואחריו 
הוזמנו להורדת בו ישראל לד ("יס!), מ. ליבר וחכמים 
אחרים, שהעלו את רמת הסמינריון לזו של בתי־המדרש, 
שהוקמו בינתיים במרכז אירופה. דבר זה התבטא גם בשינוי 
שם־המוסד ל 06 ^ת 1 ג 381 ז 60016 ("בימ״ד לרבנים"). 

המאמצים להקים מוסד מסוג זה בגרמניה נתקלו כאן 
בקשיים מרובים יותר ולא הבשילו פירות אלא בתקופה 
מאוחרת־ביחס. ב 1824 השתדל ר , מאיר שמעון דיל בברלין 
לייסד "סמינאריון תאולוגי פדאגוגי", שיכשיר מורים ורבנים 
בשביל קהילות־פרוסיה, אבל תכניתו הוכשלה ע״י מנהיגי־ 
הקהילה, שהתנגדו לכל הידוש. ב 1836 הציע אברהם גייגר 
לייסד פקולטה לתאולוגיה יהודית באחת מן האוניברסיטות. 
שנה לאחר מכן פנה ל. פיליפסון אל קוראי ה 6 ! 611 מ 11861 .^ 
5 ומ 11 ;ז 160 >! 1 ! 168 > 2611002 בקריאה לתרום תרומות לייסוד 
הפאקולטה המוצעת, אבל ההד היה קלוש. לשווא חזר גייגר 
על הצעתו בכנם־הרבנים השני, שנערך בפראנקפורט ע״ג 
מיין ( 1845 ). לעומת זה החליטה ב 1847 ועדה מטעם המור¬ 
שים המאוחדים בפרוסיה ( 132 ^ 0 ^ 1 ע 6 :ז 6161018 ע), אגב 
הכנת חוקה ליהודי־המדינה, להקים קאתדרה לתאולוגיח 
יהודית באחת מן האוניברסיטות, אלא שבאה מהפכת 1848 
וכל העניין נשתקע. יוזם ההצעה היה, כנראה, צונץ, שב 1848 
פנה גם אל שר־החינוך הפרוסי בבקשה לייסד פרופסירה 
לתולדות ישראל וספרותו במסגרת הפאקולטה הפילוסופית 
של אוניברסיטת ברלין. אך חוותידעתה של הפאקולטה היתד, 
שלילית, ובקשתו של צונץ נדחתה. 

לאחר שנכשלו כל הנסיונוח הללו הסכימו נאמני קרן 
יונס פרנקל לייסד בבר מל או, עירו של פרנקל, "סמי־ 
נאריון יהודי־תאולוגי" בהנהלתו של הרב זכריה פראנקל 
(תרי״ד — 1854 ). מוסד זה שימש דוגמה לבאים אחריו מכמה 
וכמה בחינות: הורו בו חוקרים בעלי שיעור־קומה (בכללם 
צבי גרץ, יעקב ברניים, עמנואל יואל, דוד רודן, ישראל לוי 
יעקב גוטמן ויצחק היינמן), שפירסמו שנה־שנה 
מפרי חקירותיהם בתוספת לדו״ח השנתי של הסמינארית; 
מן התלמידים נדרשה הכשרה לרמח-לימודים אוניברסיטאית 
(תעודת־בגרות) ולימוד באוניברסיטה של ברסלאו, וכן הונהג 
פיקוח על אורח־חייהם של התלמידים. בשביל ספריית־ 
הסמינאריון נרכש אוסף-הספיים של המנדה לאון ויטה 
סאראוואל מטריאסטה, שהיה עשיר בכתבי-יד ובדפוסים 
קדומים. התלמידים שאפו, רובם ככולם. לרבנות. לעומת זה 
הודגש עם פתיחת "בית־הספר הגבוה לחכמת ישראל" 


בברלין ( 1872 ) העקרון של תורה לשמה, ולמוסד זה נת¬ 
קבלו גם תלמידות. עם מוריו נמנו אברהם גייגר (שספרייתו 
עברה אחד פטירתו לרשות ביתיהספר), חיים שטיינטאל, 
דוד קאסל, יואל מילר, מ. שריינר, א. טויבלר, יחזקאל 
בנט, אברהם שלום יהודה, ל. בק, יצחק משה אלבוגן, 
יצחק (יוליוס) גוטמן, נ. ה. טורצ׳יגר (טור־סיני)', חנוך 
אלבק חמן־מה גם יחזקאל (הרמן) כהן. נוסף על התוספות 
המדעיות לדו״ח השנתי פירסס־ בית־ספר זה גם "כתבים" 
( 20 ספר), רובם מפרי-עטם של מי שהיו תלמידיו. הממשלה 
הפרוסית פסלה את השם ״בית ספר גבוה״ ( 11001150111116 ), 
אע״פ שמוריו צריכים היו להיות בעלי רמה מדעית, 
שהכשירה אותם להוראה באוניברסיטות גרמניה, ושינתה 
אותו ל״בית אולפן״ ( 3051311 * 111 ^ 1 , 1883 )! רק ב 1920 
הוחזר למוסד שמו המקורי. במלחמת־הדעות, שהיתה רווחת 
אז ביהדות, דגל המוסד בניטראליות. כדי להימנע מחד־ 
צדדיות, הוחלט למנות שני מורים לכל מקצוע, שמרני 
וליבראלי, אלא שמחוסר־אמצעים לא הוצאה החלטה זו אל 
הפועל. באותו זמן בערך ( 1873 ) הוקם בברלין "בית־המדרש 
לרבנים ליהדות האורתודוכסית" מייסודו של ר׳ עזריאל 
הילדסהיימר, וחותם רוחו של המייסד היה טבוע על בימ״ד 
זה במשך כל תקופת קיומו. התלמידים נדרשו להקפיד בקיום 
המצוות! ללימוד התלמוד והפוסקים הוקצה מספר מרובה 
של שיעורים, אלא שגם לימוד התנ״ך לא הוזנח, ודוד צבי 
הופמאן, ממורי ביהמ״ד ומנהלו במשך כמה שנים, השתדל 
לססן את תלמידיו בפני השפעתה של ביקורת־המקרא. 
זולתו הורו בבימ״ד זה אברהם ברלינר, יעקב ברת, שמעון 
אפנשטיין, שמואל גרינברג וחכמים אחרים. 

אחר דיכוי המהפכה בהונגאריה ( 1849 ) הוטל קנם 
כבד על קהילות־ישראל בארץ זו כעונש על השתתפותם של 
היהודים במהפכה, אלא שהקיסר פראנץ י 1 סף הפך את כסף־ 
הענושים לקרן של מיליון זהוב, שנועדה לטיפוחו של החינוך 
היהודי ( 1850 ). לאחר דיונים ממושכים בבעיות של חינוך 
זה הציעה הממשלה לייסד בבודאפסט בימ״ד לרבנים, 
שלשוךהחוראה שלו תהיה הוגגארית ( 1864 ). האורתודוכסיה 
היהודית בהונגאריה התנגדה בחריפות להצעה זו, וכן לכל 
תכנית, שהיחה עלולה לשלול מן הישיבות את המונופולין 
של הכשרת־רבנים! ואף נסיונו של ר׳ עזריאל הילדסהיימר 
להניע את החרדים, שיסכימו להצעת הממשלה, לא עלה 
יפה. רק ב 1877 נוסד "ביהמ״ד הארצי לרבנים ע״ש פראנץ 
יוסף" בבודאפסט כמוסד ממלכתי. בין מוריו היו משה בלוך, 
דוד קויפמן, בנימין זאב בכר, יחיאל מיכל הכהן גוטמן, 
יצחק יהודה גולדציהר, דב הלר ואחרים. 

ב 1862 יסד אהרן ילינק את "ביהמ״ד הווינאי", שבו 
הורו חכמים חשובים כאייזיק הירש ווייס ומאיר איש-שלום. 
אעפ״כ לא עלה ביד מוסד זה, שנע&ה מרכז לחוקרים 
וחקרנים, להקים דור חדש של רבנים. לתפקיד זה נועד 
"בית האולפן הישראלייהתאולוגי", שנפתח ב 1893 באחד מן 
האגפים של ביהכ״ג ברובע היהודי בווינה ( 11 > 513 ! 010 ק 1,60 ), 
בהנהלתו של ר׳ אריה שווארץ, תלמיד ותיק של ר' זכריה 
פראנקל בברסלאו. גם בכיוונו גם בסדריו דמה ביהמ״ד 
החדש לזה שהיה בברסלאו. הוא הוקם על-ידי מספר של 
נדבנים וממשלת־אוסטריח השתתפה (במידה קטנה) בכיסוי 
תקציבו השנתי. יסוד לספריה של מוסד זה שימש אוסף- 
הספרים של אהרן ילינק, שהלל בין השאר כתבי־יד חשובים 



989 


כתי־מדרש לדגנים 


990 


מעזבונו של שמחה פינפקר. במריצת־הזמן נרכשו גם 
ספריותיהם של יהושע השיל שור (יה״ש) ואברהם אפשטיין. 
המורים היו מתחילה שלושה: א. שווארץ הנזכר, דוד ה. 
מילר ואברהם ביכלר! עליהם נספח עד מהרה ר' מאיר איש־ 
שלום* ובמשך הזמן לימדו בו גם שמואל קרויס, אביגדור 
אפטוביצר ואחרים מתלמידי ביהמ״ד. מחמת תמוטתה הכל¬ 
כלית של אוסמריה־הונגאריה אחר מפלתה במלחמת־העולם 1 
נתערערו יסודות קיימו של ביהמ״ד. ביסוסו מחדש היה 
פעלו של ר׳ צבי פרץ חיות, מתלמידי־המוסד, שהצליח לגייס 
לעזרת ביהמ״ד כמה אירגונים יהודיים באה״ב. בסיועם של 
אירגונים אלה פורסמה גם סידרה של ספרי־מחקר, שנתחברו 
ע״י מורי ביהמ״ד ותלמידיו. 

בתי־המדרש לרבנים בגרמניה ובאוסטריה נסגרו ב 1938 
עם תגבורת הפעילות ד״אנטי־יהודית מצד הנאצים. ביהמ״ד 
לרבנים בבודאפסט קיים עד היום. 

פרץ ססולנסקין, בחי רפד לרבנים באויסטריא, השחר ט' 
(וכן ב״מאמרים", 11 , תרפ״ה, 297-291 )! ספר היובל של 
בית־הסדרש לרבנים בברלין, תרפ״ד! ספר היובל למלאת 
המשים שנה לביח־מדרש הרבנים בבודאפשט. ב׳, התרפ״ח! 
מפר הזכרון לביח־הסדרש לרבנים בווינה, ירושלים, תש״ו! 

- 0 ) 7/1 €{() 14415 ( $7 ^ 1171 ) 115 ). 7 ? 1 1 ()? 1 ?{ 10 () 715 ) 7 155 מ י ז 001£0 

- 11 ) 14415 ( 5 ) 4 סז!( ) 111 ) 5 ) 0 . 300 ־ 81 . 1 ג ;. 0 1 .( 1836 ) 11 ) 10$1 
׳■ £1601 .( < 0£00 < £11 . 1 ; 1904 05130 ־ 81 , 771:71075 ) 3 71 ) 11 ) 15 ^ 010 ) 111 
-־ 861 ,// 1 ז , 47 [ ) 11141 ) 115 ) 1-10 1 [ 171 () 515 )$ י ם 80 ס 6 [£ . 1 ; 1907 , 110 

. 1 ; 101-44 , 1922 , 110 ־ 801 , 721117715 ) 1 ) 14 ! 5 ) 1 > 1 [ 10 ( ) 715 ) 155 
, 10111 ־ 801 . 171171015 )$ . 01 ) 1 ( 1 -. 114 ( . 4 )) 14 ) 1 ( 1 , £1610001300 
) 4 .? 70171 ) £001 ( 1 , 83001 10105 ; 48 — 34 , 1929 , 05130 ־ 81 

. 1930 1$ ־ 31 ? ,) 071€ ז? 

צ. א. 

ביהמ״ד לרבנים בפולניה (בווארשה). מסוף 
המאה ה 18 ואילך חוזרת ומובעת בפובליציסטיקה הפולנית 
ההשקפה, המסתמכת על השגיה של תנועת־ההשכלה היהודית 
בגרמניה, שהכשרת חבר של רבנים נאורים, תמימי־דעים עם 
הממשלה ומשתפים פעולה עמה, היא תנאי מוקדם לרפורמה 
ראויה לשמה בחייהם החברותיים־התרבותיים של יהודי־ 
פולניה. ואף בדיניבדותשבונות של הפקידים מן המחוזות 
השונים בימים ההם מוטעמת לפעמים קרובות, בנעימת 
התמרמרות, העובדה, שהרבנים התרדים הם הם המכשולים 
העיקריים בדרכו של השלטון, השוקד על תקנת מוסדות- 
החינוך היהודיים. בהשפעתם של קולות אלה וכיוצא בהם 
בא לעולם הרעיון על הקמת בית־מדרש לרבנים בווארשה. 
ב 1818 פנה ס. פוטוצקי, מיניסטר־ההשכלה, בבקשה לאב¬ 
רהם יעקב שטרן, מאתמאטיקן וממציא מפורסם בשעתו 
ויהודי תלמיד-חכם וירא־שמים, שיעבד תכנית מפורטת של 
מוסד כזה. שטרן כשלעצמו היה משוכנע, שהישיבות, ולא 
בתי־ספר מודרניים ממלכתיים הם מרכזי־ההכשרה הטבעיים 
של רבנים בישראל, אך בפניית המיניסטר ראה גזירה, 
שאין מפלט ממנה, וכדי לצאת ידי חובתו כלפי השליט 
והמצפון כאחד, העלה על הכתב תכנית של בימ״ד, שעל 
צד האמת אינו אלא מהדורה מתוקנת במקצת של הישיבה 
המסרתית, בתוספת כמה מקצועות כלליים, כגון פולנית, 
מאתמאטיקה ועוד. ודאי, מטעים הוא בתזכירו, שכל הלימו¬ 
דים צריכים להתנהל כאן ברוח דתית, ועל-כן יש למנות 
מורים חרדים, שהציבור ירחש אמון להם. הצעה זו נגנזה, 
מאחר שעמדה בסתירה גמורה לתפיסת-השלטון, שהדמות 
המרכזית בה הוא "הרב האנטי־תלמודי" דוקה, שנתייחד 
לו התפקיד של כלי־שרת בביצוע מדיניות הפולוניזאציה. 


ב 1818 נתמנה על־ידי הממשלה "הוועד של בני הברית 
הישנה", שהוטל עליו לטפל בענייני היהודים במדינה במלוא 
הקפם. על־יד ועד זה, שהיה מורכב מפקידים פולניים, הוקמה 
מועצה של עסקני-ציבור יהודיים מן המחנה החרדי, שהיתה 
לה הזכות לחוות דעה על מהלך הלימודים בבתי־הספר 
הממלכתיים ולהציע הצעות בקשר לכך. בין שני גופים אלה 
הפרידה תהום, וכל הימים היה נטוש מאבק מר, ללא פשרה, 
ביניהם. 

אחת מפעולותיו הראשונות של הוועד היהודי היתה 
עיבוד תכנית של בית־מדרש לרבנים בווארשה לאור הנחת- 
היסוד, שהצעד הראשון בכל רפורמה ממשית בחיי היהודים 
היא הכשרת מנהיגים רוחנים בני־סמך, שתעודתם תהיה: 
להעמיד את אחיהם על חובותיהם לאלוהים, למלך ולחברה 1 
להקנות להם את יסודות המוסד הצרוף! ולסוף — ללמדם 
אח עיקריה של הדת, כשהיא מטוהרת בתכלית מטעויות 
ומשפטים קדומים, ובעיקר מגילויים של בוז ואיבה לבני 
אמונות אחדות. התכנית נתאשרה ב 28 ביוני 1826 , ובמסמך 
הרשמי בעניין זה הוגדרה מטרתו של ביהמ״ד כלהלן: 
הכשרת הנוער היהודי לכהונות רבנים, מורים בבתה״ם 
הממלכתיים היסודיים ליהודים ופקידים במשרדי־הקהילות. 
ההוראה בביהמ״ד אורגנה בשלוש כיתות: בכל אחת משתי 
הראשונות ניתן קורס דו-שנתי, ובשלישית — חד־שנתי. כל 
תלמיד היה חייב, איפוא, לבלות חמש שנים בין כתלי־המוסד 
כדי לקבל חעודת־גמר. מקצועות־הלימוד היו משני סוגים — 
דתי ומדעי. בסוג הראשון נכללו: מקרא, תלמוד, "משנה 
תורה" של הרמב״ם, שולחן ערוך, תורת-המוסר במקרא 
ובתלמוד, דרשנות! ואילו על השני נמנו: היסטוריה כללית, 
דברי ימיה של פולניה, מדעי־המבע, מאתמאטיקה, גאוגרא־ 
פיה והלשונות העברית, הפולנית, הגרמנית והצרפתית. לשון- 
ההוראה הרשמית היתה פולנית, והיה זה תנאי בל יעבור 
לגבי המקצועות הכלליים! מורי הלשון העברית, התלמוד 
והדרשנות, שהפולנית עדיין לא היתה שגורה בפיהם, היו 
רשאים להורות בפדק־הזמן הראשון לכהונתם במוסד בגר¬ 
מנית, אך בפירוש נקבע: בגרמנית צחה, ובשום פנים לא 
ביידית. למשרות המורים לפולנית, מאתמאטיקה והיסטוריה 
נתמנו אך ורק נוצרים מלידה. כתלמידים התקבלו "פנסיו¬ 
נרים", שחיו בפנימיית ביהמ״ד, ו״אכסטרנים". ששמעו בו 
שיעורים בלבד. 

הלימודים בביהמ״ד נפתחו ב 26 בנובמבר 1826 , ו.,הוועד 
היהודי" מנמק את האיחור, שחל במועד הפתיחה. בפעולות- 
החבלה של החרדים, שניהלו תעמולה נמרצת להחרמת המוסד. 
כמנהלו הראשון של ביהמ״ד נתמנה, מתוך שיקולי פרס־ 
טיז׳ה, שטרן! כממלא מקומו— מ. הורוביץ, המורה לתלמוד! 
וכאחראי למשק — א. אייזנבאום, שטרן, שלבו לא היה שלם 
עם כיוונו של ביהמ״ד, לא מילא מעולם את חובותיו האדמי- 
ניסטראטיוויות בו! הורוביץ לא היה מסוגל לכך מבחינה 
אישית! וכך נתרכזה ההנהלה-בפועל בידי אייזנבאום המת¬ 
בולל, שחי במוסד ודאג במסירות לסיפוק צדכיהם של החני¬ 
כים. רק ב 1836 נתאשר רשמית כמנהל. עוזריו הקרובים של 
אייזנבאום באירגון העבודה של ביהמ״ד היו א. בוכנה המורה 
למקרא ולעברית, וי. צנטנרשבר, המורה למאתמאטיקה, 
שהיו מפורסמים לגנאי ביחסם ההפשי הקיצוני לדת־ישראל. 
מינוים של שני אלה למשרות ראשיות — וביחוד של בוכנה 

ע 

בעל החיבור ז 6 נ! 861 תע 1 ) 3111111 ־ 1 ! 00 — 



991 


בחי־מדרש לרבנים 


992 


נתפרש ע״י הציבור החרדי כהתעללות מכוונת ברגשותיו. 
על "הוועד היהודי" הומטרו מצדדים שונים תלונות על 
אפיקורסות! , של אייזנבאום ועל ההשפעה הנפסדת שהיתה 
לו על חניכיו, אך תלונות אלו נשארו ללא תוצאות: השל¬ 
טונות רחשו אמון, ללא הסתייגות, למנהלו הפעיל והאמיץ 
של ביהמ״ד. — למרות התעמולה של האדוקים עלה בהדרגה 
מספר התלמידים: ב 1827 מנה ביהמ״ד 25 תלמיד, ב 1828 — 54 , 
ב 1834 — 145 , ב 1836 — 161 , ב 1844 — 187 , ב 1846 — 260 . 
עם פטירתו של אייזנבאום נתמנה כמנהל יעקב טוגנדהולד, 
שהכיר יפה את ליקוייו של המוסד מבחינח לאומית־ 
דתית, אך לא עמד לו כוחו לתקנם. — ב 27 באוגוסט 1857 
נקבע תקנון חדש למוסד, שלפיו נתחלקה ההוראה בו 
לשלושה קורסים: א) כללי, או מכין, שנמשך ארבע שנים! 
ב) רבני, שהיה דדשנתי; ג) פדגוגי — חד־שנתי. מעכשיו 
ניתנה ההוראה בכסה מקצועות בלשון הרוסית. כל תלמיד 
היה רשאי לסיים את חוק־לימודיו במוסד לאחר ארבע 
שנים, אם לא היתה לו נטיה להתמחות באחת מן המגמות 
המיוחדות. החניכים היו פטורים מחובת הגיוס לצבא בתקופת 
לימודיהם במוסד. ואלה מהם, שקיבלו דיפלומות, נפטרו 
•לגמרי מחובה זו. התקנון החדש הגביר את זרם התלמידים 
לביהמ״ד, ששאפו להשכלה, אך לא היו מעוניינים כלל לשמש 
רועים רוחנים בקהילות. — ב 1863 נסגר ביהמ״ד בווארשה 
ע״י הממשלה הרוסית, שלמרותה היתה כפופה פולניה הקוג־ 
גרסאית מ 1831 ואילך, והטעם הרשמי לכך היד. אפיו הפולני 
הלאומי של המוסד: אלא שהיה זה רק תירוץ פורמאלי 
בלבד: הטעם האמיתי היה מה שהמוסד נתרוקן כליל מתכנו 
כמרכז של הכשרה למנהיגים בישראל, והפך לבית־ספד 
תיכון רגיל, שמכין את חניכיו לכל מקצוע שהוא, פרט 
לרבנות. תופעה מאלפת היא, שבמשך קרוב ל 40 שנות 
קיומו של המוסד — ולמדו בו כ 1,200 איש — לא זכה אף 
אחד מגומריו להיבחר כרב. בהתאם לנתונים הסטאטיסטיים 
שבידינו, עסקו יוצאי ביהמ״ד בהוראה (עפ״ר כמורים פר¬ 
טיים), בפקידות במוסדות־ציבור, במקצועות חפשים, במס¬ 
חר. — לא פחות מ 31 מחניכי ביהמ״ד קיבלו את הנצרות. 

י. שאצקי, יידישע בילדונגס־פאליטיק אין 0 וילן סין 1806 

ביז 1866 , 11943 ; 232 — 222 , 1 .־ 1 , 011 ) 1 .ז 

. 263 — 262 ,^^^ X .ד ,. 9 .£ ,מ 6 נ> 60 ־ז . 10 

ש. ב. 

בתי־המדרשלרבנים ברוסיה (בווילנה 
ו ב ז׳ י ט ו מ י ר). בתחילת שנות ה 40 של המאה ה 19 נת¬ 
גבשה בחוגי הממשלה הרוסית ההכרה, שאחת מן הדרכים 
היעילות ביותר למלחמה ב״התבדלות" היהודית, על כל 
"קלקלותיה", היא הרפורמה בחינוכו של הדור הצעיר; וכמופת 
לכך שימשה מדיניות־ההשכלה של אוסטריה ופרוסיה, שללא 
אמצעי־כפיה עלה בידן להרבות מתבוללים ומומרים בישראל. 
בהתאם לגישה חדשה זו נתמנתה, לפי הוראות הקיסר 
ניקולאי 1 , ועדה מיוחדת — שרוב חבריה היו מיניסטרים, 
ובכללם ס. ס. אולרוב, מיניסטר־ההשכלה — לקביעת האמ¬ 
צעים לתיקון יסודי של חיי יהודי־דוסיה. לאחר דיונים 
ממושכים הגיעה אותה ועדה ביולי 1844 לניסוח סלפי של 
מסקנותיה לגבי הנושא הנדון, שהועברו לקיסר כהמלצית 
לאישורו. הוועדה היתה סבורה, שלא היה זה מן הרצוי 
לפרסם ברבים את השיקולים והעקרונות, שהנחוה בעיבוד 
תכניתה, הואיל וסירסום ממין זה היה עשוי להעמיד את 
היהודים על כוונתה האמיתית של הממשלה, שהיתה — כפי 


שהדבר הוגדר בדורות בתעודה רשמית — עקידת לימוד 
התלמוד, המפריע להתמזגותם של היהודים עם הנוצרים! 
ומאחר שלפי שעה — טענה הוועדה — אין ברשותה של 
הממשלה התסית לא המספר המספיק של מורים מהימנים 
ולא הכספים הדרושים, שומה עליה להתקדם לקראת השגת 
מטרתה בהדרגה ובצעדים איטיים. המלצותיה המפורטות של 
הוועדה הונחו, כמעט ללא שינוי, ביסוד פקודתו של הקיסר 
מן ה 13 בנובמבר 1844 . במסמך זה הוטעמה דבקותו בהשקפה, 
שההשכלה והחשבת התועלת שבעבודה הפרודוקטיווית, 
הכרוכה בה, תסייענה לשיפור מעמדם החברותי-תדבותי של 
היהודים! אך מכיוון שהענקת הזכות לגערי־ישראל להשתלם 
במוסדות־השכלה כלליים לא הביאה עד עכשיו את התיצאית 
המקוות, ראתה הממשלה חובה לעצמה להקים מערכת של 
בתי־ספר מיוחדים ליהודים, לרבות בתמ״ד לרבנים. הפקודה 
מסתיימת בהבעת משאלה, שצעדה של הממשלה, המשמש 
הוכחה נוספת לדאגתה לשיפור מצבם המוסרי של היהודים, 
יניע את אלה האחרונים להושיט לה את מלוא עזרתם בביצוע 
המשימה. בתאריך הנזכר נתאשר ע״י הקיסר תזכיר סודי על 
עקרונות השכלת היהודים, כתדריך לפעולתו של מיניסטריון- 
ההשכלה בתחום זה. התזכיר קובע בלשון שאינה משתמעת 
לשתי פנים, שתכליתה של השכלודהיהודים היא קירובם 
המודרג לאוכלוסיה הנוצרית ועקירה מן השורש של האמונית 
הטפלות והמשפטים הקדומים, שמקורם בתלמוד: שאח עיקרי 
דת-ישראל יש להודות לחניכי בתי-הספר היסודיים ע״פ 
קאטכיסיסים, מעין אלה הנהוגים בגרמניה! שמנהלי בתי- 
הספר ובתי־המדרש יהיו נוצרים; ושאת מקצועות־היהדית 
יש ללמד בבתיחזמדרש לפי הצורך, תוך הרחקת "ההשקפית 
הפילוסופיות המיותרות" של פרשני התלמוד, אם לא 
מלכתחילד* מכל מקום בהזדמנות הראשונה. 

על-יסוד הפקודה והתזכיד הללו עובדה ע״י המיניסטריון 
להשכלה תכנית של הודאה ברשת מוסדות-החינוך הממלכ¬ 
תיים לשלביהם השוגים. לפי תכנית זו נועדו בתי־הספר 
היסודיים מדרגות א׳ וב׳ להקנות לנוער היהודי ראשי-פרקים 
בדת־ישראל ה״צרופה" ובלשון העברית, ובעיקר בלשון 
הדוסית ובמקצועות הכלליים, כדי להכינם לעיסוקים פרו- 
דוקטיוויים בארץ־סושכם, ואילו הכשרתם של רבנים נאורים 
ושל מורים מתקדמים לבתי־הספר היסודיים — שיהא בכוחם 
להשפיע על הציבור היהודי הרחב ברוח כוונותיה של 
הממשלה — הוטלה על בתי־ספד גבוהים מיוחדים — בתי- 
מדרש לרבנים. בתי-מדרש כאלה הוחלט להקים בווילנה 
ובז׳יטוסיר, וכן הוחלט, שבראשם יעמדו מנהל ומשגיח 
נוצריים ושרק הפיקוח על הודאת המקצועות העבריים 
יהיה בידי יהודי. במוסדות אלה נקבעו שלושה קורסים: 
א) כללי, שנמשך ארבע שנים ושרמתו התאימה לזו של 
ארבע הכיתות העליונות בגימנסיה! כל החניכים, ללא 
הבדל מגמה, היו חייבים להשתתף בו; ב) רבני, שנמשך 
שנתיים ושמטרתו היתד. לצייד את החניכים בידיעות מפור¬ 
טות ומבוססות בתחומים המתאימים כדי שיהיו ראויים 
למילוי תעודתם בקהילות: ג) פדגוגי, שנמשך שנה אחת 
ושנועד בעיקר להקניית דרכי ההוראה הלכה למעשה. על 
המשתלמים בקורם זה הוטל לתת שיעורים לנסיון בבתי- 
הספר הממלכתיים היהודיים, במעמד חבריהם ובהשגחת 
המודים והמפקח. כן היו קיימות בבהמ״ד שלוש מכינות, 
ברמת שלוש הכיתות הראשונות של גימנסיה, שבהן הורו 


993 


כתי־מדרש צרכנים 


994 


את המקצועות העבריים בהקף, שהיד. נהוג בבתי-הספר 
הממלכתיים היהודיים ממדרגה ב׳. — כתנאי הכרחי למעבר 
מכיתה לכיתה נדרשה ידיעה הגונה במקצועות הכלליים, 
וביחוד בלשון הרוסית ובדברי ימי רוסיה. — חניכי המגמה 
הרבנית היו חייבים, אחר סיום תקופת לימודיהם במוסד, 
לשמש במשך שנה כעוזרים לרבנים לשם התאמנות לקראת 
תפקידם בעתיד. לאתר עבודה מעשית זו — ודק במקרים, 
שבהם ניתן אישור ע״י הרבנים, שאכן רכשו המועמדים את 
ההכנה הדרושה — ניתנה הרשות לחניכים לגשת לבחינות- 
הגמר, שהעומרים בהן יוכתרו בתואר רב! הנכשלים בבחינות 
יקבלו, עם יציאתם מביהמ״ד, את התואר תודרב. מסיימיה 
של מגמה זו, שלא יכהנו ברבנות, יהיו זכאים לשמש כמורים 
ללימודי היהדות בבהמ״ד לרבנים, או בבתה״ס הממלכ¬ 
תיים. — לבהמ״ד נתקבלו תלמידים משני סוגים: א) בעלי 
סטיפנדלת, שחיו בפנימיות של בהמ״ד על השבץ הממשלה! 
ב) "אכסטרנים", שרק שמעו שיעורים בתוך כתלי המוסדות. 
מן הראשונים, שסיימו את חוק־לימודיהם, נדרשה התחייבות 
לשמש במשך עשר שנים כמורים בבתי־הספר הממלכתיים 
היהודיים, לפי ההוראות של שלטונות־החינוך. — לתלמידי 
בהמ״ד ניתבו הקלות בשטח הגיוס לצבא. — מקצועות- 
ההוראה הכלליים בבהמ״ד, לסי התכנית הרשמית, היו: 
תורת ההגיון, היסטוריה כללית, ספרות רוסית, דברי ימי 
רוסיה, פיסיקה, מאתמאטיקה, גאוגראפיד- סטאטיסטיקה, גר¬ 
מנית, צרפתית, ציוד, שירטוט וכתיבה תמר- בחוק לא בא 
פירוט של לימודי־היהדות, אך צוין בו, שבמגמה הפדגוגית 
של בהמ״ד יותאמו לימודים אלה לתפקידי החניכים בעתיד, 
בעוד שבקביעתם לצרבי המגמה הרבנית תטפל ועדה, 
שתמונה ע״י הקיסר. למעשה הורו בבהמ״ד: תולדות-ישראל, 
עברית וארמית, מקרא עם תרגום גרמני, תלמוד ומפרשים, 
ספרות הפוסקים, פילוסופיה עברית וספרות־המוסר. 

ב 1847 נפתחו בה נדד לרבנים בווילנה רבז׳יטומיר. בפרק־ 
הזמן הראשון לקיומם נרשמו כתלמידים כמעט רק בנים 
של הורים עניים, שבמיוחד קסמו להם הסטיפנדיות, אך 
במרוצת־הזסן שלחו לכאן את בניהם גם אבות אמידים, 
שהכירו ביתרון הלאומי שיש למוסדות אלה, המקנים לחני¬ 
כיהם השכלה כללית באווירה יהודית, על-פני הגימנסיות 
הכלליות, שנראו להם כמרכזי-טמיעה. לסי הסטאטיסטיקה 
הרשמית שברשותנו, הגיע מספר התלמידים בשני בהמ״ד 
בשנת-הלימודים 1862/63 ל 631 ( 373 בווילנה, 258 בז׳יטו- 
מיר). עד לסיומה של אותה שנה יצאו מבהנדד בווילנה 
12 מחזורים במגמה הפדגוגית ( 116 מורים) ו 10 במגמה 
הדמית ( 33 רבנים ותת־רבנים), ואילו מזה של ז׳יטומיר 
יצאו 10 מחזורים במגמה הפדגוגית ( 68 מורים) ו 7 במגמה 
הרבנית ( 27 רבנים וחת-רבנים). מזדקר לעין המספר הזעום 
של בוגרי המגמה הרבנית, ואף מספרם של המורים צנוע 
הוא למדי! ואין זה׳ כמובן, דבר שבמקרה: אי־האמון, 
שרחשו הקהילות לבהמ״ד ושבא על ביטויו בסירובן לבחור 
בבוגריהם כרבנים! כושר־הקליטה המוגבל של בתודס הממ¬ 
לכתיים במידה שהדברים אמורים בהעסקת מורים חדשים 
בהם למקצועות העבריים! ובשורה לא אחרונה — העדיפות 
המוחלטת, שניתנה ע״י השלטונות ללימודים הכלליים, וכן 
הזילזול הגלוי, שנהגו ההנהלות הנוצריות של בהמ״ד 
בלימודי-היהדות ובדת־ישראל — כל אלה הניעו את התל¬ 
מידים ברובם להסתפק בשמיעת הקורס הכללי, ששימש 


להם שלב־הכנה וגשר להמשכת השתלמותם במוסדות-השכלה 
תיכונים וגבוהים רוסיים. מגמה זו של הסתייגות מן המק¬ 
צועות העבריים הוגברה מ 1856 ואילך, משניתנה לבוגרי 
בהמ״ד הזכות להתקבל כתלמידים באוניברסיטות (לאחר 
עמידה בבחינות בלאטינית ובצרפתית). מן הראוי להעיר, 
שמורי לימודי־היהדות, שעמם נמנו סופרים בעלי שיעור־ 
קומה ותלמידי-חכמים מובהקים כא. ב. לבנזון(אד״ם הכוהן), 
א. ב. גוטלובר וא. צ. צווייפל, היו, רובם ככולם, אוטו- 
דידאקטים, שלא הצליחו להגיש לשומעיהם את החומר 
הנלמד בצורה מסודרת, חיה ומעניינת. בזה היתה בלא ספק 
ידם על התחתונה לגבי מורי המקצועות הכלליים, שקיבלו 
את הכשרתם המקצועית במוסדות-השכלה מתוקנים וידעו 
לעורר בחניכיהם את יצר־הדעח, ואף לספקו. כך נתגלגלו 
הדברים, שמוסדות אלה, שנועדו להכשרת המנהיגות הרוח¬ 
נית של העם, הפכו בלחץ המסיבות למעין גימנסיות לנערי- 
ישראל. בין מאות חניכי בהמ״ד מוצאים אגו הרבה אישים, 
שתפסו מקום־כבוד בחיי התרבות והציבור היהודיים (כגון: 
א. א. הרכבי, א. ל. לבאנדה, ז. מעור, ס. מרגלית, א, י. 
פאפירנה, י. ל. קאנטור, יהושע שטיינברג), אך רק מועטים 
מאוד מאלה זכו לכתר של רבנות, וגם זו היתה מטעם 
הממשלה, להבדיל מן הרבנים ד-,אמיתיים', מורי ההוראה 
בישראל, שקיבלו את הגושפנקה של עדתם מתוך בחירה 
פנימית חפשית. 

מראשית קיומם העסיקו בהמ״ד לרבנים בהתמדה את 
חוגי השלטון הרוסי ואת דעת-ז?קהל היהודית. הממשלה 
השקיפה עליהם כעל צינורות להעברת רעיונותיה לציבור 
הישראלי, ואיתנה היתה אמונתם, שבאמצעותם תצליח לחולל 
תמורה מכרעת לטובה בהווי החבדותי־חרבותי ובתפיסה 
האזרחית של היהודים. שונה מזו בתכלית היתה גישתה של 
יהדות רוסיה, על שני אגפיה הקיצונים, לעניין: האגף 
השמרני שלל בעקיבות את הצורך בבהמ״ד בכלל וראה 
בהקמתם כניעה לרצונה של הממשלה, שסכוונו׳תיה היה לו 
מתחילה אך מושג מעורפל ביותר, אע״ם שהיתה לו תחושה 
מוקדמת של הסכנה, הנשקפת מהן ליהדות המסרתית! הוא 
השלים מאונס עם העובדה, שהנפגעים יהיו קבוצה לא גדולה 
של בני משפחות עניות, שמחמת המצוקה הכלכלית נדחפו 
הוריהם לשלחם לבהמ״ד. לעומת זה העריכו בני האגף האחר, 
שוחרי ההשכלה בישראל, מוסדות אלה כדבר שבקדושה. 
הללו היו סמוכים ובטוחים, שמתוך בהמ״ד לרבנים יקום 
ביום מן היפים מנדלסזץ רוסי, שיחולל מהפכה תרבותית 
כבירה בחייהם של יהודי רוסיה, בדומה לזו שנתחוללה בחיי 
אחיהם בגרמניה. בספרות אף טופחה התקווה, שבמוסדות 
אלה רוקה תתחיל התחדשותו של המדע היהודי ברוח רוסית 
עצמאית, ושמדע זה, שיחשוף בפני הקהל הרוסי את אוצרות- 
הרוח הישראליים מכל הדורות, ישים קץ לתעמולה האנטי¬ 
שמית׳ שלא היתה — לפי הנחתם של המקווים — אלא פרי 
הבורות של עם-הארץ במורשת היסטורית עשירה זו. — כל 
השאיפות והציפיות הללו, שתלו הגורמים המעוניינים 
בבהמ״ד, לא נתקיימו. סוף־סוף הוכרחו גם המשכילים להו¬ 
דות, שבהמ״ד בצורתם הקיימת — כלומר, כמוסדות-חעוך 
תיכונים, שמדעי-היהדות נלמדים בהם בהקף בלתי־מספיק — 
אינם ראויים כלל וכלל לשמש ביח־יוצר להנהגה נאורה 
ומתקדמת של האומה! ובוודאי שאין בכוח חניכיהם לחדש 
את פניה של חכמת-ישראל, או אף לתרום תרומה חשובה 



995 


ברני־מדדם לרבנים 


996 


להתפתחותה. לפיכך הועלו הצעות להפכם למוסדוח־השכלה 
גבוהים למדעי־היהדות, שלגומריהם תהא סמכות רוחבית 
בלתי־מעורערת בעיני הקהילות ! אבל מסיבות שונות נשארו 
הצעות אלו על הנייר. — כמו־כן נוכחה הממשלה, שאין עוד 
סיכוי להכשיר מורים ורבנים, שיוכלו להשפיע ברוח של 
טמיעה על המוני ישראל 1 ומה שנוגע לשכבה המצומצמת* 
ביחס של האינטליגנציה היהודית — כבר אישרה המציאות, 
שבפניה היתה סלולה הדרך לרוסיפיקאציד" ללא כל צורך 
בשלבי־ביניים, ע״י מוסדות־ההשכלה הכלליים. 

בעקבות הרפורמה, שבאה ברשת־החיבוך הממלכתית 
ליהודים, סגרה הממשלה ב 1873 גם את בתי־המדרש לרבנים 
בווילנה ובז׳יטומיר, ובמקומם הקימה בערים אלו שגי מכונים 
צנועים להכשרת מורים. 

יעקב גורלאנד, כבוד הבית, 1858 ! י. א. בדיעקב, הכרם, 
1887 , עם׳ 62-41 ! י. שאצקי, קולטור־געשיכטע פון דער 
השכלה אק ליטע, 1950 . עט' 132-119 ! 
-ק 1140 .? . 114 ; 15 8 < , 1861 — 1860 • 330861 ׳? , 6 ץז 7181 11 
.קזס , 1889 , 3101 ״* 0 סזוס 63 <ן 68 0081 (ןמ 80 ,סמ^ץיז 
ממקסזשמ סח וסוק 16 * 0 ,ז) 6 ק 513 . 0 ; 195 — 87,168 — 78 
; 275 — 272 .קז־ס , 1909 , 0001111 ? 8 8 ייא 00861116 קת 
, 229 — 227 , 46 — 45 .נן־דס ,^^^ X .ז ,. 9 .£ ,״ 6006 ? . 10 
. 1 ) 01 , 1923 , 166 וו 8 ץז)ז 11 ^ ,־זנזץ 8836 ? . 0 ; 262 — 257 

. 56 — 149 , 126 — 123 
מ. 

בתס״ד לרבנים באה"ב. מספרם הניכר של בחי- 
מדרש אלה באה״ב אין בו כדי לשמש עדות מובהקת לצרכיה 
הדתיים־הרוחנים המרובים של האוכלוסיה היהודית, ההולכת 
וגדלה. יסודו בשינויים בתפיסת מהותה של היהדות ובהש¬ 
קפות השונות על החינוך היהודי הנובעות מהבדליידעות 
אלה. בדרך כלל מייצגים המוסדות להכשרת רבנים באה״ב 
את שלושת הזרמים העיקריים ביהדות של ארץ זו: 1 ) הזרם 
האורתודוכסי, 2 ) הרפורמיסטי, 3 ) הקו׳נסרוואטיווי (ע״ע 
אה״ב, יהדות). 

יצחק מאיר וייז, רב מהגר מבוהמיה, האמין, שהצלתה 
של היהדות צפונה באמריקה החפשית. וייז היה הוגה־דעות 
ליבראלי, שדגל בזכותו של כל אדם לחיות לפי מצפונו 
ודעותיו, ואמונה זו חתר להגשים בחיי היהודים בעולם 
החדש. וייז שאף לגבש תפיסה דתית, שת?!זג יתכיל בתוכה 
יסודות של היהדות עם כמה מיסודות תרבותה של אמריקה 
הצעירה. מתוך שאיפה זו נוצרה ה״רפורמה" או היהדות 
הליבראלית באה״ב. 

כדי לחזק את היסודות של היהדות הרפורמית באמריקה 
יסד וייז ב 1875 , שנתיים לאחר שאירגן את ה״איגוד של 
בתי־הכנסת העבריים", אח "הקולב׳ של האיגוד העברי" 
( 0011020 ״ 17010 ׳*זסזאלסמ) — מכון להכשרת רבנים ליברא- 
ליים — בסינסינאטי 1 לשם אותה מטרה עצמה יסד סטיפן 
וייז ב 1922 את ״המכוךהיהודי לדת״ ( 0£ 1051111110 156 ^ 0 ן 
1101181011 ) בניו־יורק. שני בתי־מדרש אלה נתאחדו ב 1950 , 
ואותה שנה נבחר ד״ר נלסון גליק כנשיא המוסד המאוחד. 

בית־הספר בסיגסינאטי הסמיך (עד 1954 ) 587 רבנים, 
ש 426 מהם מכהנים בתפקידים שובים בתחומי הדת והציבו- 
ריות היהודית. בית־הספר בניו־יורק הסמיך (עד 1954 ) 242 
רבנים, ש 203 מהם משמשים ברבנות או בתפקידים דתיים 
אחרים. בוגרי בהמ״ד הללו ממלאים תפקידים ציבוריים 
שונים ביהדות גם מחוץ לאה״ב: באוסטראליה, קאנא- 
דה, קובה, אנגליה, ישראל, פאנאמה ואפריקה הדרומית. 
בית־הספר המאוחד מספק גם שליש ממספר הרבנים הצבאיים 
בצבא האמריקני. 


אחת מן המחלקות בתכניות־המגמות של סינסינאטי 
עוסקת בפיתוח ארכיון ליהדות האמריקנית, שמאסף, ממיין 
וקובע את החומר והמקורות לתולדות היהדות באה״ב! 
המחלקה על שם יהושע לוט ליבמן ליחסים הומאניים מכשירה 
תלמידים לטיפול בבעיות אישיות על־ידי הדרכה וייעוץ. 
במחזורים להשתלמות ביחסי חברות בידדתית מבקרים 
אגשי־כהונה נוצריים, שמתעתדים להקדיש את עצמם להוראה 
ולהטפה בכנסיות ובבתי־ספר תיאולוגיים נוצריים, כדי להר¬ 
חיב את ידיעותיהם בתנ״ך, לשונות שמיות, ועוד. הספריה 
למדעי־היהדות בסינסינאסי, אחת מן הגדולות ביותר שבער 
לם במקצוע זה, מכילה 125,000 כרך, 3,000 כתבי־יד במקצו¬ 
עות שונים, וכ 3,000 כתבי-יד במוסיקה יהודית. 

ה י ש י ב ה ־ ה א ו נ י ב ר ס י ט ה (על שם ר׳ יצחק אל¬ 
חנן) בניו־יורק מונה למעלה מ 2,500 תלמידינו שמש¬ 
תלמים ב 15 מקצועות. להלכה רואה הישיבה את זמן יסודה 
ב 1886 , עם כינונה של ישיבת "עץ־חיים", אע״פ שהישיבה 
ע״ש ר' יצחק אלחנן נוסדה עשר שנים לאחר מכן (ב 1896 ). 
ב 1915 התאחדו שתי הישיבות הנזכרות, והמוסד המאוחד 
נקרא בשם ישיבת ר׳ יצחק אלחנן. 

ישיבת "עץ־חיים", שהיתה היסוד שעליו נבנתה ישיבת 
ר׳ יצחק אלחנן, היתה אחת מן הישיבות הראשונות, אם לא 
הראשונה ממש, באמריקה. הישיבה נוסדה והתנהלה לפי 
המתכונת של ישיבת־וולוז׳ין ונועדה להקנות לתלמידים 
ידיעות יסודיות בתלמוד. בפוסקים, בתנ״ך ובשאר מקצועות 
ההלכה והמשפט של היהדות. 

דרך־התפתחותה של ישיבת ר׳ יצחק אלחנן הקבילה לזו 
של האוניברסיטות האמריקניות הגדולות כגון: הארווארד, 
ייל, פרינסטון וכד , , שאף הן התחילו את פעולותיהן החינו¬ 
כיות כסמינאריוגים דתיים, ובמרוצת-הזמן הרחיבו את 
מסגרת-הלימודים שלהן עד שהקיפה את רוב מקצועות״המדע. 

הישיבה־האוניברסיטה מאחדת בתוכה כיום את: הסמי¬ 
נאר הדתי על שם שטת, מכוני־הוראה לבנים ולבנות י בית- 
ספר על שם ברנארד (דוב) דבל להשתלמות אקאדמאית! 
בית־ספר על שם הארי פישל לחינוך יהודי מתקדם! בית־ספר 
לחינוך ולאדמיניסטראציה של קהילות! ומכון למאתמאטיקה. 
נוסף על כך מקיימת הישיבה־האוניברסיטה בתי־אולפן 
לתלמוד ושורה של בתי-ספר תיכונים (בברונכם, מאנהאטן 
ובחיקלין)! כן הקימה בית-ספר לרפואה, הראשון במינו, 
שנמצא בחסות ובהנהלה יהודיים. חבר־העובדים של המוסד 
כולל למעלה מ 300 מורים, מרצים, מחנכים ואנשי־מדע. 

תלמידי המוסד הם יוצאי 25 מדינות באה״ב ו 17 מדינות 
מחוץ לאה״ב. הנשיא הראשון של ישיבת ר׳ יצחק אלחנן 
היה דוב רבל. נשיא הישיבה־האוניברסיטה כיום ( 1958 ) הוא 
ד״ר שמואל בלקין. 

הסמינאר היהודי התאולוגי של אמריקה. 
לשם הכשרת מורים ורבנים אמונים על רוחה של היהדות 
השמרנית (הקונסרוואטיווית) יסדו ב 1886 שבחי מורייס 
מפילאדלפיה ואחרים את אגודת הסמינאר היהודי התאולוגי 
בגיריורק. שבתי מורייס נבחר לנשיא הסמינאר עם פתיחתו 
ב 1887 וכיהן במשרה זו עד שמת ( 1897 ). ב 1902 חחקו 
אשיות המוסד עם כינון "הסמינאר היהודי התאולוגי של 

אמריקה״ ()ס ץ 31 ח 11 ז 501 [ 00102103 ורל 10101511 1110 

01103 ת 1 .^). 

במגילח־היסוד של הסמינאר המחודש נאמר: "הסמינאר 
נועד לבסס את יסודות האמונה, לטפח את התרבות העברית, 



997 


בתי״מדרש לרבנים—בתמן־ד!ולונ, תאוכלד פץ 


998 


לחעמיק את חקר התנ״ך והארכיאולוגיה, לקדם את חכמת 
היהדות, להקים מפריה יהודית ועברית מרכזית ולהכשיר 
ולחנו מורים ורבנים שיעמדו בראש העם" שלמה ז. שכטר 
(ע״ע) נבחר כנשיא המוסד. בתקופהדכהונתו נעשה הסמינאר 
אחד מבתי־האולסן היהודיים החשובים שבעולם. למוסד 
נתקבלו רק בוגרי־-מכללות, אע״ם שבמקרים יוצאים מן הכלל 
ניתנה אפשרות של השתלמות בעת ובעונה אחת גם בלימודים 
הדתיים והרבניים וגם בלימודים הכלליים. מחזור־הלימודים 
היה בן 4 שנים. 

עם מותו של שכטר ( 1915 ) נתמנה כמנהל־בפועל פנחס 
(כורש) אדלר, נשיא הקולג׳ ע״ש דרופסי. כשמת אדלר 
( 1940 ) נבחר כנשיאו של המוסד ד״ר א. ל. פינקלשטיין, 
המשמש בכהונה זו עד היום ( 1958 ). 

עד 1956 הוסמכו ע״י הסמינר כ 600 רבנים, שרובם 
משמשים ברבנות באה״ב ומיעוטם בקאנאדה, גרמניה 
ואנגליה. אחדים מבוגרי המוסד נמנים על חבר העובדים 
המדעיים שלו. 

ספריית־הסמינאר, המכילה כ 100,000 כרכים ו 6,000 כתבי* 

יד, היא אתת מן הספריות המשובחות שבעולם במקצועות־ 
היהדות. כן מרוכז בסמינאר אוסף של חפצי־טכס יהודיים, 
שהוא מן השלמים ביותר מסוגו. 

בית־המדרש לתורה בשיקאגו דומה מבחינת 
דרכו ומהותו לישיבות האורתודוכסיות. בימ״ד זה נוסד 
ב 1922 ע״י קבוצה של יהודים דתיים בשיקאגו בראשותו של 
בן־ציון לאזאר. מטרת ביהמ״ד היא כפולה: א) לשמש כמוסד 
להשתלמות גבוהה במקצועות הדת והתרבות העברית ז 
ב) לספק תכנית־לימודים שלמה ומקפת לתלמידים, המבקשים 
להכשיר את עצמם להוראה או לרבנות. 

הרוח השוררת במוסד זה היא כאותה ששררה בישיבות 
במזרח אירופה, ואף השיטות הפדאגוגיות הנהוגות כאן אינן 
שונות במידה מרובה משיטות־ההוראה, שהיו רווחות בישי¬ 
בות אלו. אעפ״כ כד? לקבל סמיכה מבית־המדרש צריף 
המשתלם להמציא תעודת־סיום של אוניברסיטה כללית. 
תכניח־הלימודים כוללת את לימודי התנ״ד, לימוד התלמוד 
ומפרשיו, פילוסופיה יהודית ומוסר, תולדות־ישראל. 

נשיא־המוסד (מ 1941 ) הוא שאול סילבר. עד 1954 
הוסמכו ע״י ביהמ״ד כ 120 תלמידים. 

א. י. כ. 

בתי־&דןר, ע״ע 5 הר, בהי". 
בת/יענה׳ ע״ע ,יען. 

ןו 1 לן (תש 261111 ), משפחת־רוזגים הונגארית מטראנסילווא- 
ניה, שמסוף המאה ה 16 ואילף הקימה אישים 
מפורסמים אחדים. החשוב שבהם הוא גאבור ( 01 נ! 03 — 
גבריאל, 1580 — 1629 ) ב , שהיה בנעוריו בחצרו של הנסיד 
ד. בתורי (ע״ע). לאחר שזה האחרון ויתר על כסאו לטובת 
בית־האבסבורג ( 1601 ) הצטרף ג. ב׳ ללוחמים בהשתלטותה 
של אוסטריה על טרנסילזניה (ע״ע, היסטוריה). עם נצחונם 
של האוסטרים נמלט ב׳ אל התורכים ( 1603 ), שהיו לו אח״כ 
למשען במלחמותיו בביודהאבסבורג ובקאתולים. ב 1608 , 
כשעלה בתורי גאבור על כסא־הנסיכות בטראנסילוואניה, 
חזר ב׳ למולדתו ונמנה על תומכיו של בתורי, אף אח״כ 
הסתכסך עמו ונמלט שוב לחוץ־לארץ. כשנרצח בתורי ב 1613 


נבחר ב' לנסיך במקומו. ב 1618 , כשמדדו הצ׳כים בקיסר, בא 
ב' לעזרתם. כבש ב 1619 חלק מהונגאריה, שהיה בידי הקיסר, 
וביחד עם הצ׳כים צר על וינה, עד שהוכרח לסגת משם יחד 
עמהם. ב 1620 נבחר למלך־הונגאריה, אבל אתר שדוכא המרד 
הצ׳כי באותה שבה הוכרת ב׳ להשלים עם הקיסר, ולוותר על 
התואר של מלך־הונגאריה * עם זה הצליח להרחיב את 
תחום־שלטונו.'מתוך קשירת בריתות עם הפרוטסטאנטים 
בדאניה ובגרמניה חידש עוד פעמיים את המלחמה בבית- 
האבסבורג ובברית־הקאתולים, שתמכה בבית זה ( 1622 
ו 1626 ), אבל כשיד הקאתולים היתה על העליונה הוכרת 
להשלים עם הקיסר. בהנהלת מדינתו עשה ב׳ גדולות לפיתר 
חן של הכלכלה והתרבות בתזכה. הוא יסד באלבה יוליד, 
(בהובג׳ דיולאפהרואר! בגרם׳ וייסנבורג) אקאדמייה למד¬ 
עים, שאליה משך מלומדים מחדל. בהשתדלותו של הרופא 
אברהם מאמה מקושטה נתן ב׳ ב 1623 איגרת־זכויות ליהודים 
ספרדיים, שהתירה להם לשבת בארצו ולעבוד בה. 

א. י. בר. 

ןץלן, אי^וטון, רוזן — ת 3 ׳״ 11161115 ז 26 — ( 1874 , גרניסג 
[ 8 :> 6$2 ץמז 06 ], טראנסילוואניה — 1947 ,'רוסיה 
הסובייטית), מדינאי הונגארי. בבה של משפחת־ב׳ המפורסמת, 
שעליה נמנה גם גבור ב , (ע״ע), למד בווינה ובאוניברסיטה 
של בודאפסט. כשסיים את חוק-לימודיו סייר בכמה מארצות 
אירופה ואמריקה, וכשחזר למולדתו קיבל לידיו את הנהלת 
האחוזות הנרחבות של משפחתו בטראנסילוואניה. ב 1901 
נבחר לפארלאמנט ההובגארי ונמנה על האופוזיציה הליברא¬ 
לית. אחר מלתמת־העולם 1 היה, יחד עם האדמירל הורתי 
(ע״ע), ממנהיגי ההפיכד,-שכנגד, שחיסלה את השלטון הקו¬ 
מוניסטי בהונגאריה. כחבר המשלחת ההונגאדית לוועידת- 
השלום השתדל ב׳ למנוע את סיפוחה של טראנסילוואניה 
לרומניה. ב 1921 נעשה ב׳ ראש ממשלת־הונגאריה. ב׳ העביר 
את החוק בדבר הדחתם של ההאבסבודגים מן השלטון, 
והצליח להגיע לידי הסכם עם אוסטריה (אוקטובר 1921 ), 
שלפיו הוחזרה העיר שופרון (אדנבורג) להונגאריה (אחד 
משאל־עם). 

הממרה העיקרית של מדיניות־התוץ שלו היתד, לשנות 
מיסודם את התנאים של חוזה-טריאנון. ב 1927 כרת בריתי 
ידידות עם איטליה, ובזה סלל את הדרך לקשירת היחסים 
ההדוקים בין שתי המדינות, שנתבטאו אח״כ גם בהתקרבותה 
של הונגאריה ל״ציר רומא־ברלין״ ב 1931 , עם החמרת מצבה 
הכלכלי של המדינה, התפטר ב׳ מדאשות־הממשלה, אך 
הוסיף להיות פעיל בחיים הפארלאמנטאריים בארצו. ב 1944 
נאסר על-ידי שלטונות־הכיבוש הסובייטיים והועבר לברית- 
המועצות. 

עשר שנות שלטונו של ב׳ היו שנוח שלווה יחסית ליהודי- 
הונגאריה, אע״פ שסבלו מכמה הגבלות חמורות. ב 1939 הת¬ 
נגד ב׳ להנהגת תחיקה אנטי-יהודית בהונגאדיה. 

בתסן־הולןג, £1 או 3 לד פון — -ז 1 ז 86 מסזג 1 ) 31 נ 11601 ד 
ממ 12 מ — ( 1856 — 1921 ), מדינאי גרמני. 

ב׳ היה מצאצאיה של משפחת־באנקאים מיוחסת מפראנק־ 
פורט ע״נ מיין. סבו, מוריץ אוגוסט פון ב׳ ( 1795 — 1877 ), 
משפטן נודע, כיהן ב 1858/62 כמיניסטר־החינוך של פרוסיה. 
ב׳ למד משפטים, רכש לו השכלה כללית מקפת ושירת 
(מ 1885 ואילך) כפקיד במינהל הפרוסי. ב 1905 נתמנה 



999 


בתמך־הולוג, תאוכלד פץ — בת־שבע, משפחתי 


1000 


מיניסטר לענייני־פנים של פרוסיה, וב 1907 — מזכיר־פנים 
באימפריה הגרמנית. שנתיים לאחר מכן מינה אותו הקיסר, 
לסי המלצתו של בילוב (ע״ע), כקאנצלר של הרייך. 

אע״פ שב׳ היה שמרני, השתדל לשתף בפעולתו המדינית 
את מפלגות־השמאל, לרבות הסוציאל-דסוקראטים, אך היה 
חסר כוח להנהיג את הרפורמות, שדגל בהן, ובייחוד את 
תיקץ זכות־הבחירה בפרוסיה (ע״ע). כן נכשל נסיונו( 1911 ) 
לפייס את אוכלוסייתה של אלזם־לורן (ע״ע, עט׳ 515 ) עם 
השלטון הגרמני. 

כמנהל מדיניות־החוץ של גרמניה הבחין ב׳ בביתר בספ¬ 
נות, שאיימו על מדינתו מחמת השינויים הפוליטיים, שחלו 
באירופה בזמנו. הוא השתדל לתקן את היחסים עם צרפת 
ובריטניה ולספק, לכל הפחות במידה חלקית, את התביעות 
הבריטיות בדבר הצי הגרמני. בעניין זה נתגלעו מריבות 
בינו ובין האדמירל טירפיץ (ע״ע), והקיסר הכריע לצידו 
של זה האחרון. בימי המשבר של יולי 1914 ביקש ב' לשמור 
על השלום, כפי שרצה גם לורד גרי (ע״ע), מיניסטר־החוץ 
הבריטי, אך לא הצליח למנוע את כניסתה של גרמניה 
למלחמה בהשפעתה של אוסטריה. גם בניהול־המלחמה היו 
דעותיו של ב׳ מחולקות לעיתים- קרובות עם דעותיהם של 
מפקדי הצבא הגרמני. בין השאר התנגד ב׳ — ללא הצלחה — 
למלחמת־הצוללות הבלתי-מוגבלת, שערכה גרמניה על צייהן 
של מעצמוודהברית (ע״ע גרמניה, עמ ׳ 488 ). כמדכן איבד 
את אמונו של הרייכסטאג, שברובו התנגד למדיניות־הצבא, 
אלא שלא היה מרוצה בהנהגתו חסרת־הכוח של ב/ מפני־כן 
התפטר ב׳ מראשות־הממשלה ביולי 1917 . — ב 1919/21 נת¬ 
פרסמו זכרונותיו בשם 162 ־ 611151 ׳/י\ 211111 1 ז:> 118 גו:ז 11 :> 3 ! 8€1 
(״הרהורים על מלחמת־העילם". 2 כרכים), שבהם מתגלים 
הן אפיו ההומאני והן חולשתו הטראגית. 

) 07 ,ץ£[ 5 זט 101 10 : 1919 ,. 8 *)/ 0/1 ? ) 07 , 16 < 1.161 סס׳י •א 

4(141x1x71 001(1477X7)1( 214777 ^71(^744144^774(/) . 1919; ?11112 

51928 , ) 711 ) 71777 )! 00 74714 71 ) 714112 ) 777177 .£ , 160 ) £2 011 ־ ; 

£. 6(. ?101156, 171(7777441( ?<4(7(74, 4 11015., 1926/28: ?. 1121 ־ - 

11111;, 8,-/1, (1 0444 , 1 !:)?£ .£ ;( 1940 , 44441 ) 5 14714 1/0/4 ת 

(7(746711x14( ?(21771(711 (?1/46/011 11. 1948; 1.. 5011 ת ¥0 ח 611 ״י 

10 471 > 41 /) 4414 ) 0 474 24 ) 66164 £4 מ 1 ) . 8 4/071 . 1/1 , 051615 ־  ) 64 1 ) 06164 . 013612 . 1 ? 

. 147 ־ 146 , 1928 , 71 ) 44774 ( 7 ( 7 ) 74071 )? 1646 )) 

י. מ. ג. 

בת״^בע, םע?חת־, ע״ע 3 הוי. 


סרן 6 הכרך התשיעי