האנציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית ואדציסראלית 


ברד שמיני 
בוריה-במברנר 



חברה להוצאת אנציקלופדיות בע״מ 
ירוסלים - תשב״ט - תל־אביב 



4 וכוש\/ק 010 ץ 0 א£ 




הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע״ם 

מאיר (ז״ל) וברכה פלאי 


הכרך סודר ונדפס במפעלי דפוס פלא*-פ'.אי.סי בע״מ. גבעתיים ורמת״גן 
ההגהות— עוזר רביז ושרה יפה, ציור ומיפוי — נורית יובל ויהודית בלומנצווייג 


© 

כל הזכרות שמורות להוצאה. ביהוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 
.סד.! ,זוא^זאסס 0 את 51 :. 81 ס? *זם 6 *? 01.0 ע 0 א£ ׳!ו 8 ■ד£ן 810 ע? 00 
. 61 * 158 אן ם£־דא 81 ? 



המערבת הכללית לביר ח׳ 


העורך הראשי: 
פרום׳ י וסן* ק ל ד ז נ ר 


העורך הכללי: 

ד" ר כ. נתניה ו 


מנהל המערכת 

א. פלאי, .א 


המערכת המרכזית 


מחלקת מקצועות היהדות 
מחלקת מקצועות הרוח 
מחלקת מקצועות הטבע 
מחלקת מקצועות הטכניקה 


יהושע גוטמן 

פרום׳ ירם!* קלוזנר, ד״ר ב. נתניהו 
פרום׳ ישעיהו ליכוביץ 
פרום׳ מרדכי ריינד 


המזכירות המדעית 


המזכיר הכללי: 
שמחה כ״ץ, .*ג 


ש. ב״ץ, . 1 * / סקצועות-היהדות ! ר״ד פנינה נוה (בת שלה); יהודית פלדמן־זילברפניג, . 1 * / מקצועות־הרוח ! 
ד״ר ג. ליכוכיץ / מקצועות הסבע , אינג׳ צ. השין, . 50 .א / מקצועות־הסכניקה 
מלכה מדגן, . 30 .א / בוסאניקה וזואולוגיה , יפה שמני־כירנכוים / גאוגראפיה 


עורכי המדודות הראשיים בברד 


מ. אבי־יונה, .*ג סופוגראפיה וגאוגראפיה של א״י; 

ארכאולוגיה כללית וארצישראלית 

פרום׳ מ. אבנימלד.גאולוגיה 

פרום׳ ש. אדלר (עורך יועץ) .ביולוגיה 

ד״ר ח. אורמיאן . פסיכולוגיה 

ר״ד א. אלכסנדר . פיסיקה 

פרום׳ כ. אקצין .מדעי־המדינה 

פרום׳ ד. אשכל . מטאורולוגיה 

ד״ר א. כיין . ציונות 

פרום׳ ר. בקי .. סטאטיסטיקה ודמוגראפיה כללית 

ד״ר א. י. בראוור . גאוגראפיה 

פרום׳ ש. ה. ברגמן. פילוסופיה כללית 

יהושע גוטמן .. מקרא! ספרות יהודית הלניסטית! 

חכמת־ישראל 

ד״ר ם. ע. גררנוויץ. מוסיקה 

א. מ. הברמן .ביבליוגראפיה 

פרום׳ מ. זהרי.בוטאניקה 

ד״ר א. זיל ברנד סוציאליזם; תולדות המחשבה הכלכלית 

פרום׳ ג. מרפקי .תורודהמשפט 

ד״ר א. מרמקובר .. .. סוציולוגיה של היהודים 

ד״ר ע. יאפו־הופמאן . אמנות 

ש. ייכין, .א . אגיפטולוגיה 

ד״ר א. מ. ירושלם .. .. היסטוריה כללית ביה״ב 

ובתקופה החדשה 

ש. כ״ץ, .א. תולדות־ישראל ברוסיה 


ד״ר יהושע ליכוכיץ 
פרום׳ ישעיהו ליכוכיץ 

א. ליבנה . 

פרום׳ כ. מזר .. .. 

פרום׳ א. א. מנדילוב 
ד״ר ם. נוה (כת שלה) 

ד״ר כ. נתניהו .. 


תולדות־הרפואה 
.. מדעי־הטבע! רפואה 
תנועת־העבודה בא״י 
.. .. המזרח הקדמון 

.. .. ספרות אנגלית 

תורת־הספרות! אמנות 
(עורכת משנה) 

, .. תולדות־ישראל בימי־הבינים 

המאוחרים! תולדות הציונות במערב 

פרום׳ מ. צ. סגל . פרשנות־המקרא 

פרום׳ ח. י. פולוצקי.. .. בלשנות כללית 

ד״ר ע. פינס. פילוסופיה יהודית 

ד״ר מ. פלפנר. אסלאם 

פרום׳ ח. פרי(פלאום) בלשנות וספרויות רומאניות; 

ספרות גרמנית! תאטרון 

פרום׳ א. ה. פרנקל. מאתמאטיקה 

פדום׳ א. צ׳ריקוכר .. .. היסטוריה יוונית ורומית 

פרום׳ ר. קבנר (עורך יועץ) .. היסטוריה כללית 
פרום׳ י. קלוזנר. תולדות הבית השני; 

ספרות עברית חדשה 
ד״ר בצלאל (טפיל) רות תולדות־היהודים באנגליה! 

תולדות־היהודים באיטליה 

פרום׳ מ. שוואכה .תרבות קלאסית 

פרום׳ ג. שלום. קבלה 

י. שמעוני .המזרח החדש 




































רשימת המחברים המשתתפים בכרך ח׳ 


אבינך נחמן, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: בית־שערים 

אבי־יונה מיכאל, .ז\! 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / סוסוגראפיה וגאוגראפיה 
היסטורית של א״י: ארכאולוגיה כללית וארצישראלית 

אבנימלף משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־תבר באוניברסיטה העברית ! גאילוגיה 

אבנרי(ליכטנשטיין) צבי, ר״ר 

חיפה / תולדות היהודים בגרמניה ובצרפת: חכמת־ישראל 

אוואנם הנרי, ר״ר 

לונדון, פרופסור באוניברסיטה הערר: בלזק, אונורה דה 

אוליצקי אריה ל., ר״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / באקטריולוגיה 

אורמיאן חיים, ר״ר 

ירושלים. מערכת האנציקלופדיה החינוכית / פסיכולוגיה 

אטינגן שלמה, אינג׳ 

חיפה, פרופסור בטכניון — המכון הטכנולוגי / טכניקה 

אחימאיר אכ״א, ר״ר 

רמת־גן / היסטוריה של רוסיה: ספרות רוסית 

איל־גלעדי הפצי־כה, ר״ר 

ירושלים, אסיסטנטית באוניברסיטה העברית / אנאסומיה: זואולוגיה 

אלטבאואר משה, ר״ר 

תל־אביב, חבר־הוראה באוניברסיטה העברית י; בלשנות סלאווית 

אלכסנדר ארנסט, ר״ר אינג׳ 

ירושלים, מרצד, באוניברסיטה העברית / פיסיקה 

אלקושי גדליהו, ר״ר 

ירושלים / ספרות עברית חדשה 

אסף שמהה, הרב (ז״ל) 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית: שופט בית־המשפס 
העליון / תקופת הגאונים וספרותם 

אפלבאדס שמעון, ר״ר 

ירושלים, חבר־מתקר באוניברסיטה העברית / היסטוריה רומית 

אר,צין בנימין, ר״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / מדעי־הסדינד. 

ארנסט זאב, אינג׳ 

תל־אביב / טכניקה 

אשתור עלי, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / אסלאם: תולדות היהודים 
בארצות המזרח ביה״ב 

כודנהיימר שמעון, ר״ר 

ירושלים, לשעבר פרופסור באוניברסיטה העברית / ביולוגיה: 
זואולוגיה 

כיין אלכס, ר״ר 

ירושלים, מנהל הארכיון הציוני המרכזי / ציונות 

בילסקוב־יאנסן פ, י., ר״ר 

קופנהאגן, פרופסור באוניברסיטה / הססרויות הסקאנדינאוויות 

כלוס הייב קארל, ר״ר 

ירושלים/ תולדות היהודים כביזאנסיון וברומניה: היסטוריה של 
רומניה 

כן־דור עמנואל, ר״ר 

ירושלים, סגן מנהל אגף־העתיקות במשרד החינוך והתרבות/ 
הערך: בית־דאן 


כן־שמאי מאיר הלל, ר״ר 

ירושלים/כימיה ופיסיקה: פילוסופיה: אנתרופולוגיה 

כן־,תור יעקב, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית ומנהל המכין הגאולוגי 
שע״י משרד הפיתוח / מינראלוגיה ופסרוגראפיה 

כר ישראל, ר״ר, סגן־אלוף 

תל־אביב / הערך: בליסטיקה (הלק) 

בראדור אברהם יעקב, ר״ר 

ירושלים י, גאוגראשיר, 

בראוור משה, . 1 < 

רמת־גן / גאוגראפיה 

ברגמן שמואל הוגו, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פילוסופיה כללית 

כרויר יוסף, אינג׳ 

היפה, פרופסור בטכניון־המכון הטכגוליגי / הידרולוגיר 

כרלב יוסף, ר״ר 

ירושלים / הערך: בלדה בספרות העברית החדשה 

גו-אררו חוסה גוסטאבו, ד״ר 

האג, חבר ב״ת־הדין הבינלאומי ולשעבר נשיאו/הערך: בית־דין 
בינלאומי 

גוטמן יהושע 

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית/מקרא: תולדות בית שני: 
ספרות עברית הלניסטית 

גולררינג גכירול, ר״ר 

רחובית, המחלקה לפיסיקה ב״סכון ווייצמך / הערך: בליסטיקה 
(חלק) 

גולדשמידט אלישבע, ד״ר 

ירושלים, מרצד■ באוניברסיטה העברית / זואולוגיה: פיזיולוגיה 

גלבר נתן מיכאל, ד״ר 

ירושלים / תולדות־היהודים בפולניה ובאוסטריה: היסטוריה של 
פולניה 

גנוסר שלו, ד״ר 

ירושלים, סד־פסוד־חבר באוניברסיטה העברית ודקאן הפאקולסה 
לסשסטים / תורת־המשפט 

גרדנוויץ בטר עמנואל, ר״ר 

תל־אביב / מוסיקה 

גרזון־קיווי אסתר, ר״ר 

ירושלים, חבלת־מחקר ומנהלת המכון למוסיקולוגיה העברית של 
האוניברסיטה העברית / מוסיקה 

גרינץ, יהושע מאיר, ר״ד 

ירושלים / מקרא: המזרח הקדמון 

גרץ אהרון 

ירושלים. מנהל המרכז למכון משרדי / נקודות־החישבות בישראל 

האזרהי פפיטה, ד״ר 

ירושלים, חברת־הודאה באוניברסיטה העברית / פילוסופיה כללית 

הברמן אברהם מאיר 

ירושלים, מנהל ססריית־שוקן / השידה העברית ביה״ב: ביבליו¬ 
גראפיה 

הד אוריאל, ד״ר 

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית / היסטוריה תורכיה 



15 


רשימת המוזכרים 


16 


הול דניאל ג׳ורג אדווארר, ד״ר 

לונדון, פרופסור באוניברסיטה, חבר החברה ההיסטורית המלכו¬ 
תית / הערך: בורמה, היסטוריה 

הלה םה ) ד״ר 

לונדון, מרצה באוניברסיטה—ביה׳׳ ם לחקר המזרח ואפריקה/הערך.• 
בורמה, לשונות וספרות 

הלר יוסף אליהו, ד״ר 

לונדון, מורה באוניברסיטה / ציונות 

הארווי נ. א. 

אוכספורד, מרצה באוניברסיטה / הערך: בורמה, דת 

ואריה סוסיה 

בימביי. הודו, עורכת העתון התאוסופי ••!ו"!?"מ!■!*"רד־׳ ;הערך: 
בלוצקי, הלנה פטרובנה 

וידה יהודה אריה (ז׳ורז׳), ד״ר 

פאריס, פרופסור בביח־הסדרש לרבנים / פילוסופיה יהודית 

ויטנכרג גדעון, ר״ד 

ירושלים, סרוססור־חבר באוניברסיטה העברית / פאראזיטולוגיה 

ויטנכרג־זלצכרגר לורה שולמית, ר״ד 

לונדון/ספרות גרמנית 

וינצנץ אנרז׳יי, ד״ר 

פאריס; ספרות פולנית! היסטוריה של פולניה 

ויץ־בהן לאה, . 50 . 1,10 ,. 11 ), 1 

ירושלים / גאוגראפיה 

זהרי מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

זוסמאן יואל, ר״ד 

ירושלים, שופט בבית־הסשפס העליון / תורת־הסשפס 

זילכרנר אדמונד, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / סוציאליזם! תולדות המח¬ 
שבה הכלכלית 

זפום סאנאיוטיס, ד״ר 

אתונה, פרופסור באוניברסיטה / משפט ביזאנטי 

הנני חיים, ד״ר 

חיפה, מרצה ראשי בטכניון העברי / הערך: ביטוח־חיים 

חשין צבי, אינג׳. 50 .!ג 

חיפה / טכניקה 

חשין שלמה זלמן, ד״ר 

ירושלים, שופט בבית־המשפס העליון / משפט ארצישראלי־ישראלי 

מרפקי גד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תורת־המשפם 

טל יוסף 

ירושלים / מוסיקה והערך: בלט 

מדגן מלבה,. 50 .!ג 

ירושלים / בוסאניקה 

טרוור, ג׳ק ס" ר״ד 

קימבריג׳, מרצה באוניברסיטה / אנתרופולוגיה פיסית 

טרמקובר אריה, ר״ד 

ירושלים, לשעבר מרצה באוניברסיטה העברית / סוציולוגיה של 
היהודים 

טריסאניס קונסטאנטין אתאנאסיוס, ר״ד 

אוכספורד, פרופסור באוניברסיטה / היסטוריה וספרות ביזאנטית! 
ביזאנטיניסטיקה 

יאסרהוסמאן עדית, ד״ר 

בריסל / אמנות 

ידין יגאל, ר״ד, רב־אלוף 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: בית־המקדש (חלק) 


ייבין שמואל, .* . 81 

ירושלים, מנהל אגף־העתיקות במשרד החינוך והתרבות / ארכאו¬ 
לוגיה ארצישראלית! אגיפסולוגיה 

ימר משה, ר״ד 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / הערך: בליסטיקה, 
היסטוריה 

ירדני־אגמון גליה 

ירושלים / ספרות עברית חדישה! תאטרון 

ירושלם אדמונד מאיר, ד״ר 

ירושלים / היסטוריה כללית ביד,"ב ובתקופה החדשה 

כהן ארנסט 

ירושלים ! כלכלה 

כהן מאכסימיליאן, ד״ר 

תל־אביב / ארדיכלות 

כ״ץ יעקב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית/הערך: ר׳ יעקב בירב 

ב״ץ שמחה,. 4 . #1 

ירושלים / תולדות־היהודים ברוסיה! ספרות רוסית והיסטוריה של 
רוסיה 

לוטן גיורא, ר״ד 

ירושלים, מנהל המוסד לביטוח לאומי / הערך: ביטוח סוציאלי 

לוינגר דוד שמואל. ד״ר 

ירושלים, סגן מנהל המכון לכ״י עבריים / חכמת־ישראל בהונגאריה 

לורך־ נתנאל, .* . 81 , סגן־אלוף 

לום־אנג׳לם, אה״ב / היסטוריה כללית בתקופה החדשה 

ליכוכיץ גרמה, ד״ר 

ירושלים / פיסיקה 

ליכוכיץ יהושע, ר״ד 

ירושלים / תולדות־הרפואה 

ליכוכיץ ישעיהו, ר״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / פדעי־הטבע, רפואה 

ליכנה אליעזר 

ירושלים / תנועת־העבודה בא״י 

ליכרמאן רוכרט, ר״ד 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / תורת־הסשפס! מדעי־ 
המדינה 

ליסצין סול(שלמה), ד״ר 

ניריורק, פרופסור ב״סיטי קולג"׳/ ספרות גרמנית 

מאהלר רפאל, ר״ד 

ירושלים / הערך: בלבן, מאיד שמואל 

מארבום שמעון, ד״ר 

ירושלים / תולדות־היהודים בארצות המזרח התיכון והבאלקאנים 

מן קלמן יעקב, ר״ד 

ירושלים, מנהל כללי של הסתדרות מדיצינית הדסה / הערך: בית- 
חולים (חלק) 

מנרילוב אדם אכרהם, .י* 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / בלשנות וספרות 
אנגלית 

מנדלסון היינריף, ר״ד 

חל־אביב, מנהל המכון האוניברסיטאי למדעי־הסבע / זואולוגיה 

נוה פנינה, ד״ר (ם. כת שלה) 

ירושלים / ספרויות מערב־אירופיות! אמנות 

נוי דב, ר״ד 

בני־ברק / אנתרופולוגיה ופולקלור 

ניגר שמואל 

ניו־יורק / ספרות יידית 



!7 


רשימת המחברים 


18 


סגל משה צבי, ד״ר 

ירושלים, לשעבר פרופסור באוניברסיטה העברית / פרשנות־המקרא 

0 טמפ לורנם דאדלי, ד״ר 

לונדון, פרופסור באוניברסיטה — ביד,״ם לכלכלה ולמדעי־הםדינה / 
הערך: בורמה, גאוגראפיה 

סימון עקיבא ארנסט, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תורת החינוך ותולדותיו 

סירמונמה יוסף ברוך, ר״ר 

ירושלים / פילוסופיה של יה״ב! ספרות איטלקית והיסטוריה של 
איטליה 

סלומניצקי ישראל, אגר. 

רחובות, התחנה לחקר־החקלאות / חקלאות 

פאנבר אליאן 

פאריס / ספרות צרפתית חדישה 

פולוצקי ח. יעקב, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית ודקאן הפאקולטה למדעי־ 
הרוח / בלשנות כללית 

פוסטר אידרים ליואלין, ר״ר 

אוכספורד. פרופסור באוניברסיטה / בלשנות קלטית 

פיין יצחק 

באלטימור. אה״ב, מורה בקולג׳ העברי/הערך: היהודים בבאלטימור 

פיינברג נתן, ר״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית/הערך: בלוך, איון 

פיינמאן דניאל א., ר״ר 

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית / כפרות אנגלית 

פינם שלמה, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / פילוסופיה יהודית ואס¬ 
לאמית ביה״ב 

פינקרפלד יעקב, ארדיכל 

תל־אביב/הערך: בית־כנכת (אדריכלית) 

פלוסר דוד ג., ר״ר 

ירושלים. חבר־מחקר באוניברסיטה העברית / ספרות קלאסית; 
נצרות ביה״ב 

פלסנר מאיר, ר״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / אסלאם 

פראוור יהושע, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / היסטוריה כללית ביה״ב 

פרי(כלאום) הירס, ר״ר 

ירושלים. פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / בלשנות וספרויות 
רומאניות! ספרות גרמנית! תאטרון 

פרל מלכה, ר״ר 

ירושלים / מוסיקה 

פרנם אברהם 

ירושלים / גאולוגיה 

פרנקל אברהם הלוי, ר״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / מאתמאטיקה! כרו¬ 
נולוגיה 

צובל משה נחום, ר״ר 

ירושלים / ספרות רבנית! ספרות המחשבה היהודית ביה״ב 

צונרק הרכן, ר״ר 

ירושלים, פרופסור / רפיאה 

צ־ריקובר אביגדור, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / היסכוריה עתיקה 

קבנר ריכארד, ר״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / היסטוריה כללית בתקו¬ 
פה החדשה 


קבקוב יעקב,., 1 .מ . 14 

קליוולאנד, אה״ב / היסטוריה אמריקנית 

קטן משה, . 1,011 . 1.10 

ירושלים / ספרות צרפתית 

קיסטר יעקב מאיר, . 4 .״ 1 

חיפה / אסלאם 

קלוזנר יוסח, ר״ר 

ירושלים, לשעבר פרופסור באוניברסיטה העברית / ספרות עברית 
חדשה! תולדות הבית השני 

קלופה פר., ר״ר 

בריסל, פרופסור באוניברסיטה / הערך: בלגיה, ספרות 

קפלן צבי 

ירושלים / תלמוד ומשפט עברי 

קצבורג נתנאל, . 4 . 14 

ירושלים / תולדות־היהודים בהוננאריה! היסטוריה הונגארית 

קרמל גצל 

חולון / תולדותיהישוב בא״י! העתונות העברית 

רבינוביץ צבי מאיר 

תל־אביב / חסידות 

רוזן חיים, ר״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / בלשנות כללית 

רוזן שבתאי, עו״ד . 8 . 1 .- 1 

ירושלים, היועץ המשפטי של משרד־החוץ / משפט בינלאומי ויחסים 
בינלאומיים 

רוזנבאום אליזבת, ר״ר 

לונדון / אמנות וארדיכלות ביזאנטית 

רונה ברוך, ר״ר 

ירושלים / ספרות הונגארית 

רות בצלאל(טפיל), ר״ר 

אוכספורר, מרצה באוניברסיטה / תולדות־היהודים באיטליה. אנג¬ 
ליה וארצות־השפלה 

ריינר מרדכי, ר״ר 

חיפה, פרופסור בטכניון — המכון הטכנולוגי / טכניקה 

רימר שלמה,(. 600 ) . 80 . 8 

ירושלים / כלכלה 

רמוס־גיל קארלוס, ר״ר 

ירושלים. חבר־הוראה באוניברסיטה העברית / הספדויות הספרדית 
והפורטוגיזית 

שוהטמן ברוך,. 4 . 14 

ירושלים, בית־הססיים הלאומי והאוניברסיטאי / הערך: בלכה 

שטייניץ היינץ, ר״ר 

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

שלום גרשום, ר״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / קבלה 

שלון רחל, אינג׳ 

חיפה, פרופסור בטכניון — המכין הטכנולוגי / טכניקה 

שליט אכרהם, ר״ר 

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה! חולדות 
הבית השני 

שמעוני יעקב 

ראנגון, ציר ישראל בבידמה / המזרח החדש וא.יה הסודרנית 

שכיר אוטו עמנואל 

ירושלים / פילוסופיה כללית 

שכירא בנימין, ר״ר 

ירושלים, פרופסוריהבר באוניברסיטה העבריה / בייב־ד־ה 

תורן חיים, ■ 4 .!ג 

ירושלים / ספי־וה עבדיה חדישה 



ראשי־תיבות של שמות המחברים 


= יוסף קלוזנר 

י• ק. 

= אדנסם אלכסנדר 

א. א. 

= יעקב קבקוב 

י• קב¬ 

= אלכם ביין 

א. כ. 

= יעקב שמעוני 

י. שמ. 

= אריה אוליצקי 

א. או. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= אב״א אחימאיר 

א. אח. 

= יהושע סראוור 

יה. ם. 

=־ אדם אברהם מנדילוב 

א. א. ם. 

= יוסף ברלב 

יו. ב. 

= אלישבע גולדשמידס 

א. ג. 

= יוסף בדויד 

יו. בר. 

= אסתר גרזוךקיווי 

א. ג.־ק. 

= יוסף סל 

יו. ם. 

= אוריאל הד 

א. ה. 

- יצחק מיין 

יצ. ם. 

= אברהט הלוי פרנקל 

א. ה. פ. 

= ישראל בר 

יש. ב. 

= אדמונד זילברנר 

א. ז. 

= לורנס דאדלי ססמם 

ל. ד. ם. 

= אריה טרטקובר 

א. ט. 

= לורד, שולמית ויטנברג־ 

ל. ו. ו. 

= אברהם יעקב בראוור 

א. י. בר. 

זלצברגר 


= ארנסט כהן 

א. כ. 

:== לאה ייץ־כהן 

ל. ו. כ. 

= אידריס ליואלין פוסטר 

א. ל. ם. 

= מערכת 

מ. 

= אברהם מאיר הברמן 

א. מ. ה. 

= משה אבנימלר 

מ. א. 

= אדמונד מאיר ירושלם 

א. פ. י. 

= מיכאל אבי־יונד, 

פ. א.־י. 

= אנדז׳יי וינצנץ 

אג. ו. 

= משה אלטבאואר 

מ. אל. 

= אוטו עמנואל שסיר 

א. ע. ש. 

= משה בראוור 

ם. בר. 

= אברהם פרנס 

א. פד. 

= מאיר הלל בן שמאי 

מ. ה. ב. 

= אביגדור צ׳ריקובר 

א. צ׳. 

= מיכאל זהרי 

ם. ז. 

= אליזבח רוזנבאום 

א. ר. 

= מלבה סרגן 

מ. 0 . 

י = אברהם שליט 

א. ש. 

= משה ימר 

ם. י. 

= בנימין אקצין 

ב. א. 

= מאבסימיליאן כהן 

מ. כ. 

= בצלאל (ססיל) רות 

ב. ר. 

= משה נחום צובל 

פ. נ. צ. 

= כרוך שוחטמן 

כ. ש. 

= מאיר סלסנר 

מ. פ. 

= בנימץ שפירא 

כ. שם. 

= משה צבי סגל 

ם. צ. ם. 

= נרליהו אלקושי 

ג. א. 

= משה קסן 

ם. ק. 

= ג. א. הארווי 

ג. א. ה. 

= מלכה פרל 

מל. ם. 

= נבירול גולדרינג 

ג. ג. 

= נחמן אביגד 

נ. א. 

= חוסה גוססאבו גואררו 

ג/ ג. ג. 

= נתן מיכאל גלבר 

נ. ם. ג. 

= נדעון ויסנברג 

ג. וי. 

= נתנאל לורך 

נ. ל. 

= נד סדסקי 

ג. ם. 

= נתנאל קצבורג 

נ. ק. 

= נליה ירדני־אגמון 

ג. י. א. 

= נתן סיינברג 

נת. ם. 

= נרסה ליבוביץ 

ג. ל. 

= סוסיה ואריה 

ם. ו. 

= ניודא לוטן 

ג. לו. 

= סול (שלמה) ליפצין 

ס. ל. 

= נ׳ק ם. טרוור 

ג׳. ס. ם. 

= עלי אשתור 

ע. א. 

־־ נצל קרסל 

ג• ין. 

= עמנואל בן דור 

ע. ב. 

= נרשום שלום 

ג. ש. 

= עקיבא ארנסס סימון 

ע. א. ם. 

= דניאל א. סיינמאן 

ד. א. ם. 

= עדית יאפו־הופמאן 

ע. י.־ה. 

= דניאל ג׳ורג׳ אדווארד הול 

ד. ג׳. א. ה. 

= ס. י. בילסקוב־יאנסן 

ס. י. ב. 

= דב נוי 

ד. נ. 

= פפיטה האזרחי 

ס. ה. 

= דוד ג. סלוסר 

ד. ע. 

= פאנאיוסיס י. זפ 1 ם 

ס. י. ז. 

= דוד שמואל לוינגר 

ד. ש. ל. 

= פנינה נוח (בת שלה) 

פ. נ. 

= הנרי אוואנם 

ה. א. 

= פסר עמנואל גרדנויץ 

פ ע. ג. 

= היינריד סנדלסון 

ה. מ. 

= סר. קלוסד, 

סר. קל. 

= הרמאן צונדק 

ה. צ. 

= צבי אבנרי (ליכסנשטיין) 

צ. א. 

= היינץ שמיינת 

ה. ש. 

= צבי קפלן 

גי ק• 

= הלה פה 

הל. ם. 

= קונטסאנסין אתאנאסיום 

ק. א. ט. 

= זאב ארנסם 

ז. א. 

סריפאנים 


= חיים אורמיאן 

ח. א. 

= קלמן יעקב מן 

ק. י. ם. 

= חסצי־בה איל־גלעדי 

ח. א. ג. 

= קארלוס רמוס־ניל 

ק. ר. ג. 

= חיים חנגי 

ח. ח. 

= רוברס ליברמאן 

ר. לי. 

= ח. יעקב סולוצקי 

ח. י. ס. 

= רפאל מאהלר 

ר. ם. 

= חירם פרי 

ח. פ. 

= ריכארד קבנר 

י• ק¬ 

= חיים קארל בלום 

ח. ק. ב. 

= רחל שלון 

ר. ש. 

= חיים רוזן 

ח. ר. 

= שפחה אסף 

ש. א. 

= יוסף אליהו הלד 

י. א. ה. 

= שמעון אסל באום 

ש. אס. 

= יהודה אריה (ז׳ורז׳) וידה 

י. א. ו. 

= שמעון בודנהיימר 

ש. ב. 

= יעקב בן־תור 

י. ב. 

= שלו גנוסר 

ש. ג. 

= יוסף ברוד סירמונטה 

י. ב. ם. 

= שמואל הוגו ברגמן 

ש. ה. ב. 

= יהושע גוטמן 

י. ג. 

= שלמה זלמן חשין 

ש. ז. ח. 

= יואל זוסמאן 

י. זו. 

= שמואל ייבין 

ש. י. 

= יגאל ירין 

י י 

=־ שפחה כ״ץ 

ש. ב. 

= יעקב כ״ץ 

י. כ. 

= שמעון פארכום 

ש. ם. 

= ישעיהו ליבוביץ 

י. ל. 

= שמואל ניגר 

ש. נ. 

= יהושע מאיר נרינץ 

י. פ. ג. 

= שלפה סינס 

ש. פ. 

= יעקב מאיר קיסטר 

י. ם. ק. 

= שבתאי רוזן 

ש. רו. 

= ישראל סלומניצקי 

י. ם. 

= שלמה רימר 

ש. רי. 

= יעקב סינקרפלד 

י. סי. 



ראשי־תיבות וקיצורים 


א״ב = אלף בית 
אב״ד = אב בית־דין 
אדמו״ר = אדוננו, מורנו ורבנו 
אדר״נ =־ אבות דרבי נתן 
אד.״ב = ארצות־הברית 
אה״ע או אהע״ז = אבן העזר 
או״ח = אורח חיים 
או״מ או או״ם = אומות מאוחדות 
אח״ב = אחר״כך 
איס׳ = איטלקית 
איכ״ר = איכה רבתי 
אנג׳ או אנגל' = אנגלית 
אע״ם = אף־על־פי 
אעפ״ב = אף־על־פי־כן 
אר״י = (ד,)אלהי ר׳ יצחק (לוריא) 

אשכנזי ר׳ יצחק 

ארמ׳ = ארמית 
ב׳ = בבלי 
ב״ב = בבא בתרא 
ב״ח ־־ בית חדש 
ביה״ד = בית־הדין 
ביהכ״נ = בית־הכנסת 
ביהמ״ד = בית־המדרש 
בכור' = בבורות, בכורים 
בנ״מ = בכל מקום 
ב״מ = בבא מציעא 
בסד׳ או במ ׳ = במדבר 
במד״ר או במ״ר = במדבר רבה 
בס״ה = בסך הכל 
בעה״ח = בעלי־החיים 
בעש״ט = בעל שם טוב 
ב״ק =־ בבא קסא 
ב״ר = בראשית רבה 
ברא׳ או בר' = בראשית 
ברב׳ = ברכות 
ג' = גראם 
גיט׳ = גיטין 
ג״ב = גם כן 
גרס׳ = גרמנית 
דב׳ = דברים 

דה״א או דהי״א = דברי הימים א׳ 
דה״ב או דהי״ב = דברי הימים ב׳ 
דו״ח = דץ והשבון 
דג' = דניאל 
די״י = דברי ימי ישראל 
ה״א ־ ד,' אלפים; הלכה א¬ 
הד = הושע 
הונג׳ = הונגארית 
הוצ׳ = הוצאה, הוצאת 
הל׳ = הלכה. הלכות 
הנד = הנזכר 
הנ״ל = הנזכר למעלה 
הקב״ה = הקדוש ברוך הוא 
וגו׳ ־ וגומר 
ויק׳ = ויקרא 
ויק״ר ־ ויקרא רבה 
וכד׳ = וכדומה 
וכיו״ב = וכיוצא בזה 
ז״א או ז. א. = ואת אוסרת 
ז״ל = זכרונו לברכה 
ח״א = חלק א׳ 
ח״כ --= חלק ב׳, וכיו״ב 


חב״ד = חכמה, בינה, דעת 
חו״ל = חוץ לארץ 
חול׳ = חולין 
חו״מ = חושן משפט 
חז״ל = חכמינו זכרונם לברכה 
חיד״א = חיים יוסף דוד אזולאי 
ח״ן = חכמה נסתרה 
חשמ״א = חשמונאים א׳ 
חשמ״ב = חשמונאים ב' 
יבם׳ = יבמות 
יה״ב = ימי הביניים 
יהד = יהושע 
יריד = יורה דעה 
יוו׳ = יוונית 
יו״ט = יום טוב 
יו״ר = יושב ראש 
יחזק׳ = יחזקאל 
ילק״ש = ילקוט שמעוני 
יצ״ו = ישמרהו צורו וגואלו 
ירוש׳ או יר׳ = ירושלמי 
ירמ׳ = ירמיהו 
יש׳ ־ישעיהו 

יש״ר = יצחק שמואל רג׳ו 

או יוסף שלמה רופא (מקאנדיאה) 

ית״ש = יתברך שמו 
כה״י או כ״י = כתב־היד 
כה״ע = כתב־העת 
כה״ק = כתבי־הקודש 
כיו״ב = כיוצא בזה 
כי״ח = כל ישראל חברים 
כנ״ל = כנזכר למעלה 
כ״ס = כמה מקומות 
כת׳ ־ כתובות 
כת״י = כתבי־יד 
לאס׳ = לאסינית 
לסה׳־נ = לספירת הנוצרים 
לפסה״ג = לפני ספירת הנוצרים 
מ׳ = מסר 
מה״ר = מורנו הרב 
סהר״ל = מורנו הרב ד׳ ליווא (מפראג) 
מו״מ = משא ומתן 
מו״נ = סודה נבוכים 
מו״ק = מועד קטן 
מי׳ = מיכה 
מל״א = מלכים א׳ 
מל״ב = מלכים ב' 
סלח' = מלחמות 
מ״ס = מילימטר 

מס״ע, ס״ע, מע״ק = מטר מעוקב 
מנח׳ = מנחות 
סס' או מס. = מספר 
מס׳ = מסכת 
מס״ב = ססילת־ברזל 
ססה״ב = ססילת־הברזל 
ס״ץ או מו״ץ = מורה צדק 
מ״ר = מטר מרובע 
משג׳ = משניות 
נדר , = נדרים 
נו׳ =־ נולד 
נחמ׳ = נחמיה 
ס׳ = ספר 


סם. = סנט 
סי׳ = סימן 
ס׳׳מ = סנטימטר 
סמ״ג = ספר מצוות גדול 
סמ״ק = סנטימטר מעוקב 
סמ״ר = סנטימטר מרובע 
סנה׳ = סנהדרין 
ספר׳ = ספרדית 
ס״ת = ספר תורה 
ע׳ וגם עי׳ = עיין 
ע״א, ע״ב = עמוד א׳, עמוד ב' 
עבה״י = עבר הירדן 
ע״ד = על דבר 
עוב׳ = עובדיה 
ע״ז = עבודה זדה 
ע״י = על יד, על ידי 
עי״ז = על ידי זה 
עיר׳ = עירובין 
ע״כ ־ על כן 

עכו״ם = עובדי כוכבים ומזלות 
עכ״ם = על כל פנים 
עמ׳ = עמוד. עמודים 
ע״נ = על נהר 
ע״ע = עיין ערך, עיין ערכים 
ע״ס או עפ״י = על פי 
עפ״ר = על פי רוב 
ערב־ = ערבית 
ע״ש = על שם 
פדר״א = פרקי דרבי אליעזר 
פי׳ = פירוש 
פס׳ = פסחים 

פסיקתא דר״כ = פסיקתא דרב כהנא 
פסי״ר = פסיקתא רבתי 
פפד״ם = פראנקפורט דמיין 
צ״ל = צריך להיות 
צרפי = צרפתית 
ק״ג = קילוגראם 
קדמ׳ = קדמוניות 
קה״ד = קוהלת רבה 
קיז״ = קידושין 
ק ״ם = קילומטר 
קמ״ר = קילומטר מרובע 
ר׳ = ראה! רבי, רב, ראש 
ראב״ד = ר׳ אברהם בן דוד 
דאב״ד = ר־ אברהם בן דאוד 
ראב״ח = ר׳ אברהם בר חייא 
ראב״ע = ר׳ אברהם אבן עזרא 
רא״מ = ר׳ אליהו מזרחי, ר' אליעזר 

מגרמיזא, ר׳ אליעזר ממיץ 
רא״ש = רבנו אשר בן יחיאל 
רדב״ז = ר׳ דוד בן זמרא 
דד״ק = ר׳ דוד קמחי 
ר״ה או רה״ש = ראש־השנה 
ר״י = ר׳ יהודה, ראש ישיבה 
ריב״ז = ר׳ יוחנן בן זכאי 
דיב״ש = ר׳ ישראל בעל שם 
רי״ף = ר׳ יצחק אלפסי 
רלב״ג = ר׳ לוי בן גרשום 
רס״א = ר׳ משה איסרלש 
רמב״ם = רבנו משה בן מימון 
רמב״ן = ר׳ משה בן נחמן 
רמב״ע = ר׳ משה אבן עזרא 


דאעוי־תיבות וקיצורים [המעיל] 


שם , ־ 

ש׳ = שנה, שנת 

רסח״ל = ר׳ משה חיים לוצאטו 

שמ״א 

שד״ל = שמואל דוד לוצאטו 

רנ״ק = ר׳ נחמן קרוכמאל 

שמ״ב 

שה״ש = שיר השירים 

רס״ג = ר׳ סעדיה גאון 

שמו״ו 

שהש״ר = שיר השירים רבה 

רשב״א = ר׳ שלמה בן אדרת 

ש״ס 

שו׳ או שום׳ = שופטים 

רשב״ג ~ ר ׳ שלמה אבן גבירול 

תהל׳ 

שו״ס = שפייאר. ורמייוא, מגנצא 

רשב״ם = ר׳ שמואל בן מאיר 

ת״ח ־ 

שו״ע גם ש״ע = שולחן ערוך 

רשב״ץ = ר׳ שמעון בן צמח (דוראן) 

תנ״ך 

שו״ת = שאלות ותשובות 

רש״י = רבנו שלמה יצחקי 

חשב" 

שי״ר = שלמה יהודה רפאפורט 

ר״ת = ראשי תיבות! רבנו תם 


־ שמות 

או שיא = שמואל א׳ 
או ש״ב = שמואל ב׳ 
= שמות רבה 
= ששה סדרים 
= תהלים 
= תלמיד חכם 
= תורה, נביאים, כתובים 
ץ = תשובות ר׳ שמעון בן צמח(דוראן) 




ג׳ ו ר ג׳ ו. בלוז: במעלה ה ה א ד ס ו ן 
הסוזיאון הססדופוייטאני. ניו־יורק 


האנציקלופדיה העברית 





נית־^כרות •הודי י׳ט: נבאוואריד. (בקדילת בבה 1 פ!) 


ך^ 1 ךיה( 13 ז 3 ע 83 ; בגרם׳ תז€ץ 63 ), מדינה ( 3011 ^ 1 ) בדרום־ 
** מזרחה של הרפובליקה הפדראטיווית של גרמניה 
המערבית. שטחה 70,238 קמ״ר ומספר תושביה 9,126,000 
( 1950 ). גבולותיה: בדרום ובדרום־המזרח — אוסטריה; במז¬ 
רח — צ׳כוסלובאקיה! בצפון — חבלי סאבסוניה ותורינגיה 
של גרמניה המזרחית; בצפוךהמערב — מדינת־הסן שבגר¬ 
מניה המערבית; במערב — מדינת בדן־וירטמברג של גרמניה 
המערבית. רוב גבולותיה של ב׳ הם טבעיים. מחמת גבולות 
אלה, וכן משום גודל־שטחה, הרכב־אוכלוסיה ומסורת־עברה, 
ב׳ היא יחידה נפרדת ומובחנת יותר מכל מדינה אחרת 
שבפדראציה הגרמנית, 

המבנה. בתחומה של ב׳ נכללת כמעט כל הרצועה הצרה, 
שיש לגרמניה בהרי האלפים (ע״ע). רצועה זו היא בטורים 
הצפוניים של האלפים המזרחיים (הכוללים את האלפים 
הזאלצבורגיים. הבאוואריים והאלגאויים) ובהם שיא ההרים 
שבב׳ ובגרמניה כולה — צוגשפיצה — המתרומם על גבול- 
הדרום (כ 90 ק״מ דרומית־מערבית למינכן, בירת־ב׳) לגובה 
של 2,964 מ׳. מרגלי האלפים עד הדאנובה, החוצה את ב׳ 
ממערב למזרח, שופעת צפונה רמת־ההדום של האלפים 
([ז 1311 ז 0 ד 1 זשק 1 \/) ג שרחבה המאכסימאלי הוא כ 135 ק״מ 
(בקרהצהריים של רגנסבורג) וגבהה הממוצע כ 500 מ׳. 
האלפים שבב׳ הם כולם בתוך האיזור הגיתי הצפוני! רמת־ 
ההדום בנויה שכבות־משקע שלישוניות מאוחרות (אבךחול 
רכה [מולאסה] וקו׳גגלומראטים). בשני השלישים הצפוניים 
של הרמה — שטח־המעבר לתחוכדההתפשמות הקיצוני של 
הקרחונים האלפיניים — סמוכות השכבות השלישו׳ניות לשטח 
העליון, חוץ מבעמקי הנהרות והנחלים, שבהם מכוסות שכ¬ 
בות אלו במשקעים רביעונים של נהרות וימות! בשליש 
הדרומי שלרגלי ההרים נמצאים משקעי־קרחונים בעומק 
מרובה. רצועת־ההרים המקבלת לגבול הצ׳כי (רחבה הממו¬ 
צע : כ 60 ק״מ) שייכת לשיטה הסידטית (ע״ע צ׳כוסלובקיה) 
והיא בנויה מאבני־יסוד פאלאוזואיות. ברובן גנייס ובמיעוטן 


גרניט. מרגנסבורג עד שפך האין לדאנובה, הדאנובה היא 
גבולו של איזור סודטי זה, שחלקו המערבי נקרא היער 
הבאווארי (נ> 31 /י\ ״! 1501 •!■< 63 ) וחלקו המזרחי— היער הבו¬ 
המי (גובה שיאיו בב׳, הנמצאים בתחום המקורות של נהר- 
רגן, הוא למעלה מ 1450 מ׳). מצפון ליער הבאווארי משתרע 
היער הפפאלצי (יער־הפלטינט), הנמוך ממנו, ואחריו — עד 
גליל מקורותיו של נהר מיין— הר פיכטל, ששיאו —שני- 
ברג — מתרומם לגובה של 1,051 מ׳. מצפון לדאנובה — 
במערב עד רגנסבורג ובצפון עד המיין — משתרעים הרי 
היורה השוואבית (בדרום־המערב) והפראנקית (בצפון־המז־ 
רח), הנמנים על הרי גרמניה התיכונה. הרי־היורה אינם 
מתרוממים אלא בשיאים מועטים עד למעלה מ 600 מ׳, 
חלקיהם הדרומי והמזרחי, הבנויים גיר מתור היורה, גבוהים 
מחלקם התיכון, הבנוי אבני־חול מגוננות חלריות מת(ר 
הטריאס (קויפר), ומחלקם הצפוני, הבנוי גיר־שבלולים 
(מושלקאלק). בפינה הצפונית־המערבית של ב׳ נמצאים הרי 
הרינוס, הבנויים משכבות־געש שלישוניות. שיאם בב׳ מגיע 
לגובה של 928 מ׳. 

המים. רובה של ב׳ הוא בגליל־המים של הדנובה (ע״ע), 
חלק גדול ממנה הוא בגליל הרינוס (באמצעות פלגו הגדול 
המיין), ורק שטחים קטנים של ב׳ בצפון־המערב ובצפון־ 
המזרח שייכים לגלילות הוזר והאלבה. הדאנובה והמיין 

ד:• /• ;• 

מחוברים זו לזה ע״י תעלת־לודוויג, שמקשרת את האלטמיל, 
פלגה של הדאנובה, עם הרגניץ, פלגו של המיין, ועוברת 
דרך נירנברג, העיר השניה בגדלה בב׳. בדרומה של ב׳. 
בתחום הקרחון הקדום, נמצאות ימות קטנות אחדות! ימת־ 
קים (ומ 16 < 0 ; 80 קמ״ר) במזרח וימת־וירם (חזז"^) במרכז 
הן הגדולות שבימות אלו. 

ה אקלים. ב׳, הגבוהה בארצות גרמניה, היא בממוצע 
הקרה שבהן. בעמקים של הדאנובה והמיין הטמפראטורה 
השנתית הממוצעת היא בין ״ 8 ל ־ 9 , ועם ריבוי־הגובה היא 
פוחתת והולכת. באלפים שבב׳ החורף ארוך וקשה. הכמות 




27 


בוריה 


28 



ארסוז נייעיואנשטיין ננאוואריר וועילית 


השנתית של המשקעים, היורדים בעיקר בקיץ, בעמקים 
שבמזרח היא כ 600 מ״מ ובהרים — יותר מ 2,000 מ״מ. 

ה אוב ל ו ס י ה. הצפיפות של האו׳בלוסיה היתה ב 1950 
כ 130 נפש לקמ״ר. היא מועטת ביותר באלפים וברמת־ההדום 
שלהם, היא בינונית בעמקי הדאנובה והמיין ומרובה ביותר 
במינכן ובסביבתה ובמחוזות־התעשיה שמסביב לנירנברג, 
אוגסבורג, וירצבורג ורגנסבורג. כ 72% מאוכלוסי־ב׳ הם 
קאתולים! השאר כמעט כולם פרוטסטאנטים לותרנים. 
הקאתולים מרוכזים במחצה הדרומית־המזרחית של המדינה 
ובעמק המיין; הפרוטסטאנטים — במרכז ובמערב. תושבי-ב׳ 
נמנים ברובם הגדול על השבטים והניבים הגרמניים הדרו¬ 
מיים (הבאווארים וקרוביהם הפפאלצים העליים במזרח 
והשוואבים במערב — כלומר, ממערב לנהר לך), ובמיעוטם 
על הפראנקים המזרחיים. הבאווארים הם כמעט כולם קאתו־ 
לים, הפפאלציים העיליים דם ברובם קאתולים, השוואבים 
והפראנקים הם ברובם סרוטסטאנטים. 

החלוקה האדמיניסטראטיווית. ב׳ מתחלקת 
ל 7 מחוזות־שלטון, שבעיקרם הם גם מחוזות היסטוריים 
ואתנוגראסיים. מאלה נמצאים במזרח: ב׳ העילית, ב׳ התח¬ 
תית, פפאלץ העילית (הפאלאטינאט העילי) ופראנקוניה 
העילית; במערב: שוואביה, פראנקוניה התיכונה והתחתית. 

הכלכלה. ב׳ היא ארץ חקלאית ותעשיינית. כ 35% 
מאדמתה מעובדים, כ 22.5% משמשים למרעה וכ 32.5% 
מכוסים יער. את רובו של השטח המעובד תופסים הדגנים 
(שיפון, חיטה, שעורה ושיבולת־שועל), אך בכמות היבול 
עולה על כולם יחד תפוח־האדמה. הכישות, שבדומה לשעורה 
היא דרושה לתעשיית־השכר, תופסת רק שטח קטן, אבל 
חשיבותה לכלכלה של ב׳ היא מרובה. החקלאות, היער 


וגידול־המקנה מעסיקים 30.6% מן העובדים ( 1950 ). ב 1951 
היו בב׳ (בעיקר בהרים ובהדום) 343 מיליון גולגלות־ 
בקר. ב׳ אינה עשירה במכרות. ב 1950 הופקו בה 3.21 מיליון 
טונות של פחם חום, כחצי מיליון טונות של בצר ברזל, 

כ 60.5 אלף טונות של מלח ו 182 אלף טונות של קאולין. 
המכרות מעסיקים כ 16.000 פועלים, בעוד שהתעשיה מעסקת 
כ 738,000 עובדים ב 21,200 מפעלים. ענפי־התעשיה החשובים 
ביותר הם: מכונות, ובכללם קטרים וקרונות־רכבת, טכסטיל 
של כותנה וצמר, נייר ומכשירי־כתיבה, רהיטים, בירה וסוכר. 
ב 1950 ייצרה ב׳ 6,634 מיליון קילובאט חשמל, 75% מהם 
בכוח־המים. — ארכן של מסה״ב שבב׳ 8,550 ק״מ ( 1937 ) 
וארכם של הכבישים כ 26,500 ק״מ. מסה״ב הראשונה ביבשת 
אירופה נבנתה ב 1835 בין נירנברג ושכנתה סירת (פיורדה). 

א. י. בר. 

היסטוריה. 1 . ב׳ בימי־קדם וביה״ב המוקדמים 
(עד 1180 )■ התושבים הראשונים הידועים של ב׳ היו קלטים. 
אחד משבטיהם היו הוינדליקים שישבו בב׳ 

הדרומית־מערבית של היום. בשנת 15 לפסה״נ כבשו הרו¬ 
מים את הארץ ואירגנו בה את הפרובינציות רטןה (ע״ע) 
ונוריקום (ע״ע). אחר התפוררותה של האימפריה הרומית 
המערבית חדר השבט הגרמני של הבאיובארים ( 1 זב׳\ 11 ( 83 ) 
לב׳ (ב 500 לערך). הבאיובארים באו מבוהמיה. ארצם של 
הבויים (; 801 ), ומכאן שמם ושמה של הארץ: ב׳ או בגרמנית 
בייארן(תז 6 ץ 83 ). 

הבאיובארים התפשטו מערבה עד נהר לך, ששימש גבול 
בינם ובין האלמנים (ע״ע) או השובים. בדרום חדרו אל גאיות 
האלפים (טירול של היום) ובמזרח — לאוסטריה של זמננו, 
ובמשך המאות ה 7 וה 8 דחקו את רגליהם של הסלאווים 
משטחים אלה. מ 560 בערך שלטה בב׳ משפחת האגילולפינגים 
(ז£§ת 11 0 1£1 ^), שהיו כפופים למלכיהם של הפרנקים (ע״ע). 
במאה ה 7 התחילה הנצרות חודרת לב׳, הוקמו ההגמונויות 
של זאלצבורג, פאסאו ( 355311 ?), רגנסבורג, פרייזינג(־!״? 
5108 ) ואייכשטט 0 ! 3 ! £1611$ ) ונוסדו מנזרים מרובים. התלות 
בממלכת הפראנקים התרופפה במרוצת הזמן, אך הוחזרה 
לישנה ע״י קרולוס הגדול, שהדיח ב 788 את הדוכס טאסילו 
( 10 ; 735$ ן משלטונו בב׳ וסיפח את הארץ לממלכתו. 

אחר חלוקתה של האימפריה הפראנקית ( 843 ) שימשה 
ב׳ כגרעין לממלכתם של לודוויג מלך־גרמניה ויורשיו. בסוף 
המאה ה 9 התחילו המאדיארים בהתקפותיהם על ארצות־ 
גרמניה — התקפות, שהיו מלווות בהרס וחורבן. את ההגנה 
בפניהם ניהל הרוזן הבאווארי לואיטפולד ( 018 ק} 1.111 ), 
שליטה של קרינתיה (ע״ע), שב 907 נפל בקרב עם המאדיא־ 
דים. בנו, ארנולף ( 907 — 937 ), הדף את המתקיפים, נעשה 
הדוכס של באוואריה והיה בפועל בלתי־תלוי במלכי־גרמניה. 

מצב זה שונה מיסודו ע״י הקיסר אוטו הגדול, שב 947 
מסר את ב׳ לאחיו היינריך (מת 955 ) וב 952 סיפח אליה את 
חבלי־הגבול הדרומיים של ורונה, פריאולי ( 11111 ■!?) ואוס¬ 
טריה. בנו של היינריך, שאף הוא נקרא היינריך ( 955 — 995 ) 
ושההיסטוריונים של המאה ה 16 כינו אותו בשם "איש־המד־ 
נים' 2301460 •! 86 . 9 ), התקומם לבן־דודו, הקיסר אוטו ח, 
ולפיכך הודח ע״י זה האחרון משלטונו. חלקה המערבי של ב׳ 
נקבע אז (ב 976 ) כיחידת־שלטון בפגי עצמה בשם הספר 
המזרחי ( 4 !ז 3 מז 051 , ע״ע אוסטריה, עמ ׳ 965 ), בעוד שקריג־ 
תיה, ורונה ופריאולי אורגנו כדוכסות מיוחדת. 





29 


בוריד: 


30 



העיירה בורנוזאוח ע״נ זא 5 צאד בנאמאריה 


אחר מותו של אוטו 11 חזרו ב׳ וקאריגתיה לרשותו של 
היינריך. בנו היה הקיסר הגרמני היינריך 11 , שיורשו, הקיסר 
קונראד 11 , מסר ב 1027 את ב׳ לבנו, הקיסר לעתיד לבוא, 
היינריך ווו. ב 1061 העניקה אלמנתו של זה האחרון את הארץ 
לאציל הסאפסוגי אוטו מנורדהיים, אך ב 1070 כבר ניטלה 
הדוכסות מידיו של זה ונמסרה לחתנו ולף 1 , בגו של אצו 
לבית אסטה (ע״ע). נכדו של ולף זה, הדוכס היינריך 
ה״גאה"' ( 1126 — 1139 ), קיפח את דוכסותו במלחמתו בקיסר 
השטאופי קונראד ווו, שמסר את ב׳ לבבגברגים (ע״ע) 
האוסטריים, והללו שלטו בה מ 1139 עד 1156 . ב 1156 החזיר 
הקיסר סרידריך 1 את ב׳ להיינריך ה״אריה", בגו של היינריך 
ה״גאוד, אך קרע מעליה את אוסטריה (ע״ע, ע׳ 965 ). לאחר 
שגירש הקיסר את היינריך ה״אריה" מב׳, עבדה הארץ 
לשלטונו של הרוזן אוטו לבית ויטלסבך (ע״ע), שצאצאיו 
משלו בב׳ עד 1918 . 

2 . תקופת החלוקות( 1180 — 1508 ). אוטו( 1180 — 1183 ) 
הוריש את ארצו לבנו, לודוויג 1 ( 1183 — 1231 ), שב 1214 
רכש את הפאלאטינאט שעל־יד הרינוס. אחר מותו של בנו, 
אוטו 11 ( 1231 — 1255 ), חולקה ב׳ בין בניו: לודוויג 11 
( 1253 — 1294 ) קיבל את הסאלאטינאט עם התואר "נסיד 
בוחר" ואת חלקה הדרומי־מערבי של ב׳ עם עיר־הבירה 
מינכן(שטח, שנקרא אח״ב ב׳ העילית, מזש^ז^ס), ואילו 
היינריך ( 1255 — 1290 ) נשתלט על החלק הצפוני־מזרחי 
(ב׳ התחתית, מז 6 ץב( 1 ז 636 !ןי 1 ). לודוויג 1¥ , הדוכס של ב׳ 
העילית ( 1302 — 1347 , מ 1314 מלך־גרמניה), איחד את כל 
ב׳ תחת ידיו ( 1340 ), לאחר שמסר ב 1329 את הסאלאטינאט 
שעל־יד הרינוס ואת הפאלאטינאט העילי(השטח שעל־יד נהר 
נב! ע״ע בדן, המפה) לענף אחר של בית ויטלסבך. לודוויג 
השיג בשביל ביתו גם את בראנדנבורג, הולאנד וטירול, אך 
ארצות אלו עברו עד מהרה לרשותם של אדונים אחדים. אחר 
מותו של לודוויג נתחלקה ב׳ שוב, ובמאה ה 15 היו קיימות 
בתחומה ארבע דוכסויות, שערי־הבירה שלהן היו מינכן, 


לנדסהוט, שטראובינג ואינגולשטט (ע״ע). בעליהן של דוב* 
סויות אלו נלחמו תכופות זה בזה. מתוך כך נתמעטה השפע¬ 
תם של הדוכסים ועלה כוחם של המעמדות (כמרים גבוהים, 
אצילים,ערים). אלברכט ווו,ה״אדוק",הדוכסשלבאוואריה־ 
מינכן (נולד 1401 , שלט 1438 — 1460 ) הסתכסך עם אביו, 
הדוכס ארנסט(מת 1438 ), כשנשא ב 1432 את אגנם ברנאואר, 
בתו היפה של אחד מאזרחי אוגסבורג, ואביו הטביע אותה 
בדאנובה בשנת 1435 . את הכינוי ה״אדוק" קיבל משום 
התיקונים, שהנהיג במנזרים. בנו, אלברכט זיו, "החכם"(נולד 
1447 , משל 1460 — 1508 ), השתלט אחר קרבות ממושכים על 
כל ב׳, הנהיג ב 1508 את ירושת הבכור ("פרימוגניטורה") 
וע״י כך שם קץ לחלוקות. הוא ויורשיו צימצמו את השפעתם 
של המעמדות ושלטו בעזרת פקידים, מקבלי משכירת קבועה. 
מאותו זמן ואילך היו דוכסי-ב׳ הנסיכים הכבירים ביותר 
בגרמניה. 

3 . תקופת הרפורמאציה והאבסולוטיזם 
( 1508 — 1806 ). בנו ויורשו של אלברכט זיו, וילהלם זיו 
( 1508 — 1550 ), הזמין ב 1547 את הישועים לארצו ומאז היו 
דוכסי־ב׳ המנהיגים של המחנה הקאתולי בגרמניה. אלברכט זו 
( 1550 — 1579 ! ע״ע) השמיד בב׳ את הפרוטסטאנטיות ומתוך 
כך השמיט את הקרקע מתחת רגליהם של האצילים. באותו 
זמן עצמו הכין את העלאת אחיו הצעיר ארגסט לדרגת 
ארכיהגמון ונסיך בוחר של קלן (ע״ע), ונסיכות חשובה זו 
נשארה במשך שנים הרבה ( 1583 — 1761 ) בידיהם של בני 
בית־ויטלסבך. 

בנו של אלברכט, וילהלם ¥ ( 1579 — 1597 , מת 1626 ), 
המשיך במדיניות של אביו, היה כפוף להשפעתם של הישו¬ 
עים ובשנת 1598 נכנם למנזר. בנו, מאכסימיליאן 
(נולד 1573 , משל 1597 — 1651 ), אף הוא חניך של הישועים, 
היה מן השליטים החשובים ביותר בתקופתו. במשך עשר 
השנים הראשונות של שלטונו הסדיר את הענינים הכספיים 
של מדינתו, אירגן פקידות נאמנת וצבא דרוך לקרב. ב 1609 



31 


בורייה 


32 


ייסד את ברית הנסיכים הקאתיליים (״ליגה״) ובמלחמת 30 
השנה רכש לו את הפאלאטינאט של הרינוס עם התואר של 
נסין־־בוחר, וכן את הפאלאטינאט העילי (ראה למעלה). 
בהמשך המלחמה התנגד בהצלחה לשאיפתו של הקיסר 
פרדינאנד 11 להרחבת זכויותיו בתוך האימפריה הגרמנית 
ומ 1629 התקרב לצרפת (ע״ע גרמניה, היסטוריה). ארצו 
סבלה קשות מן החורבן, שנגרם לה ע״י המלחמה. שלום- 
וסטפאליה ( 1648 ) השאיר למאכסימיליאן את התואר של 
נסיך־בוחר ואת הפאלאטינאס העילי. 

בנו, פרדינאנד מריה (נולד 1636 , שלט 1651 — 1679 ), 
השתדל לתקן את נזקי המלחמה ולקדם את החקלאות והמלא¬ 
כה. ב 1669 כינס את המעמדות, שאסיפותיהם הופסקו ב 1612 . 
בגו, מאכסימיליאן עמנואל (נולד 1662 , שלט 1679 — 1726 ), 
התערב שוב במדיניות הגבוהה. היה מצביא בעל כשרון 
וביחד עם אוסטריה (ע״ע, ע׳ 985/6 ) נלחם בהצלחה בתורכים 
( 1683 — 1688 ). ב 1685 נשא את מריה אנטוניה, בתו של הקיסר 

לאופולה וב 1691 נעשה הנציב של ארצות־השפלה מטעם 

•.* ־ 1 

ספרד. אך בראשיתה של מלחמת הירושה הספרדית (ע״ע 
אירופה, עם׳ 155 ) הכריז, בניגוד לרצון־עמו, מלחמה על בית- 
האבסבורג וב 1704 גורש מארצו, שנכבשה ע״י הצבא האום־ 
טרי־האנגלי ( 1704 ). שלום־באדן ( 1714 ) החזיר את ב׳ לידיו. 
בנו, קרל אלברכט (נולד 1697 , שלט 1726 — 1745 ), תבע 
לעצמו ב 1740 את ירושתו של הקיסר קארל ¥1 (ע״ע אוסט¬ 
ריה׳ ע׳ 986 ), נבחר ב 1742 לקיסר־גרמניה, אך באותה שנה 
עצמה גורש מב׳ ע״י הצבא האוסטרי. בנו, מכסימילין ווו 
יוסף (נר 1727 , שלט 1745/77 ), שם ב 1745 קץ למלחמה 
באוסטריה, נקט, לפי עקרונות־ההשכלה, מדיניות של שלום 
וחיסכון והגדיל את עושר־ארצו. עם מותו נכרת הענף הבא- 
וואדי של הוויטלסבאכים ויורשו היה קארל תאודור, בן 
שושלת המושלים של פלטינט־זולצבך (ע״ע בדן, המפה). לזה 
האחרון הציע הקיסר יוסף 11 , שביקש לספח את ב׳ לאוסטריה 
השכנה, את ארצות־השפלה תמורת ב׳, אך לחליפים אלה 
התנגד פרידריך 11 , מלר־פרוסיה, שחשש לגידול כוחם של 
יריביו האוסטריים. קארל תאודור ( 1777 — 1799 ) לא המשיך 
במדיניות המושכלת של קודמו, היה נתון להשפעתה של 
הכמורה הקאתולית וב׳ פיגרה בכלכלתה ובהתפתחותה הרוח¬ 
נית לעומת גרמניה הצפונית הפרוטסטאנטית. בשנותיו האח¬ 
רונות ( 1793 — 1797 ) הצטרף קארל תאודור לקואליציה נגד 
צרפת המהפכנית, ב׳ הפכה שוב לשדה־קרב וקארל תאודור 
הוכרח לוותר לטובת צרפת על הפאלאטינאט שממערב לדי־ 
נום ועל הדוכסות של ייליך־ברג (^• 1111106 - 110 ). אחר מותו 
(הוא היה חשוך־בנים) עברה ב׳ לידיו של מאכסימיליאן 
יוסף ( 1799 — 1825 ) מן השושלת של פאלאטינאנדצווייבריקן 
( 01 : 6 x 0 ־ 0 : 161 ׳״ ! 1312-2 ?, ע״ע בדן, המפה). 

4 . ב׳ כממלכה עצמאית ( 1806 — 1870 ). בעצתו של 
המיניסטר החשוב מאכסימיליאן, הרוזן של מונז׳לה (־ 61001 
013$ ׳$; 1759 — 1838 ), כרת מאכסימיליאן יוסף ברית עם צרפת 
(אוגוסט 1801 ), וב 1803 , כשחולקו שטחים רחבים בגרמניה 
(ע״ע גרמניה, היסטוריה), קיבל את ההגמוניות של וירצ־ 
בורג, באמברג, פרייזינג, אוגסבורג, חלקים מן ההגמוניות 
של אייכשטט ופאסאו ומספר של רוזנויות, מנזרים וערים. 
במלחמת הקואליציה השלישית ( 1805 ) העמיד הנסיך־הבוחד 
את צבאו לרשותו של נאפוליון, ובשלום פרסבורג(סוף 1805 ) 
קיבל מאוסטריה את טירול ומבראנדנבורג(לפי חוזה מיוחד) 


את אנסבך (ע״ע). חח מזה קיבל את התואר "מלך", פרש 
(כרוב הנסיכים של דרום־גרמניה) מן האימפריה הגרמנית 
וב׳ נעשתה מדינה עצמאית. 

בהשפעתו של נאפוליון נתן המלך לארצו חוקה חדשה, 
שהנהיגה בב׳ את ההשגים העיקריים של המהפכה הצרפתית! 
בעיני החוק היו כל האזרחים שווים, עבדותם של האיכרים 
בוטלה, האצילים נתחייבו בתשלומי מיסים והונהגה חירות־ 
הדת. 

ב 1809 סופחו לב׳, שנלחמה שוב על צידו של נאפוליון, 
הנסיכויות של רגנסבורג ובייתית ( 1:6 ! 01 זץ 83 ), זאלצבורג 
עם ברחטסגאדן ומערבה של אוסטריה העילית (ע״ע אוס¬ 
טריה, מפה). במשך שבע שנים גדל שטחה של באוואריה 
מ 40,000 קמ״ר ל 90,000 קמ״ר ומספר אוכלוסיה גדל ממיללן 
אחד ל 4 * 3 מיליונים. 

ב 1812 יצא צבא־ב׳ עם נאפוליון למלחמה ברוסיה והושמד 
שם כמעט כליל. רק באוקטובר 1813 (ע״י החוזה שנחתם 
בריד באוסטריה העילית) הצטרפה ב׳ למתנגדיו של 

נאפוליון, וצבא באווארי-אוסטרי ניסה בלא הצלחה על־יד 
האנאו (מזרחית לפראנקפורט, 30 ו 31 באוקטובר) לעצור 
בעד נסיגתו של נאפוליץ לצרפת. בחוזי־השלום של 1814/15 
החזירה ב׳ לאוסטריה את טירול, זאלצבורג (בלא ברחטס־ 
גאדן) ואת אוסטריה העילית המערבית וקיבלה את הגבולות, 
שהיו לה מאז עד 1945 . 

אחר מפלתו של נאפוליון ( 1814/15 ), כשהמדינות הגר¬ 

מניות התייעצו על תחוקה חדשה, דרשה ב׳ והשיגה עצמאות 

מרחקת לכת בשביל מדינות הברית הגרמנית. במדיניות־ 

הפנים של ב׳ נתפתחו ניגודים בין מונז׳לה והחצר. מונז׳לה 

שאף לשלוט באופן אבסולוטיסטי ונוסף על כך לשמור על 

זכויותיה של המדינה כלפי הכנסיה הקאתולית, וביחוד על 

מרותה של המדינה בענייני־חינוך. לעומת זה רצו החצר 

והעם בכללו במדיניות מתונה יותר כלפי הכנסיה. מונז׳לה 

1 י 

התפטר ( 1817 ) ולב׳ ניתנה בשנת 1818 חוקה, שלפיה 
הוקמו בה שני בתי־מחוקקים, בית עליון ( 31 ז 11$ ;>! 110 ), לפי 
דוגמתו של בית־הלורדים בבריטניה, ובית־נבחרים (- 1.3001 
138 ), שבו היו מיוצגים הערים והאיכרים, אמנם על יסוד 
זכות־בחירה מצומצמת מאוד. 

המלך לודויג 1 ( 1825 — 1848 , ע״ע) הנהיג חסכנות בהו- 
צאות־המדינה והשתמש בעדפי־הכספים שהיו ברשותו לשם 
הקמתם של בניינים נהדרים ורכישתם של אספי־אמנות. כן 
תמך בשאיפות הליבראליות והלאומיות, שהיו רווחות אז 
בגרמניה. אך ב 1830/31 , כשפרצו מהומות בב׳ בהשפעת 
המהפכה הצרפתית של יולי 1830 , נקט המלך מדיניות שמ¬ 
רנית קיצונית והטיל צנזורה חמורה על העיתמות. ב 1837 
מינה כראש־הממשלה את קארל פון אבל( 06601 ; 1788 — 1859 ), 
קאתולי מסור, שהגביל את זכויותיהם של הפרוטסטאנטים. 
אולם כשסירב אבל להסכים להעלאת אהובתו של המלך, 
הרקדנית הספרדית לולה מונטס( 6400162 ), למעמד האצולה, 
הוכרח להתפטר. זעמו של העם על המלך, קציר דל ומשבר 
כלכלי עוררו בב׳ במארס 1848 תנועה מהפכנית, והמלך 
הנעלב ויתר על כתרו ( 20.3.1848 ) לטובת בנו מאכסימי- 
ליאן 11 (נולד 1811 , שלט 1848 — 1864 ). נתקבלה חוקה 
חדשה, שלפיה שוחררו האיכרים מכל ההתחייבויות, שהיו 
להם כלפי בעלי-הקרקעות, הורחבה זכות־הבחירה לבית" 
הנבחרים והונהגו בתי־דין של מושבעים. באותן השנים 



33 


מריה 


34 


נעשתה מינכן, ע״י פעילותו המיוחדת של המלך, מרכז ספרותי 
ומדעי חשוב. — באסיפה הלאומית בפראנקפורט ( 1848/49 ז 
ע״ע גרמניה, היסטוריה) התנגדו צירי־ב׳ להגמוניה הפרוסית- 
הפרוטסטאנטית בגרמניה ובאותו כיוון עצמו פעל, מאפריל 
1849 ואילך, ראש ממשלת־ב׳ לודוויג פון דר פפורטן 
(ת 316 ז £0 ק ז 36 00 ׳!), ששאף לארגן את המדינות הבינוניות 
(ב׳, וירטמברג, באדן, הסן, האנובר, סאכסוניה) ל״כוח שלי¬ 
שי" בצד אוסטריה ופרוסיה, שתי המעצמות הגדולות — 
בניגוד גמור לכוונותיו של ביסמארק. ב 1866 , בימי מלכותו 
של לודוויג 11 (נולד 1845 , מלך 1886-1864 ), נלחם צבא-ב׳ 
על צידה של אוסטריה נגד פרוסיה ונוצח. אך ביסמארק 
דרש מב׳ רק ויתורים קלים בשטחים ופיצויים כספיים לא 
מרובים, ומאחר שנאפוליון ווו תבע לעצמו את הפאלאטי־ 
נאט הבאווארי כפרם בעד הניטראליות שלו, נכרתה ב 22.8 
1866 ברית בין פרוסיה וב׳. כראש־הממשלה נתמנה הנסיך 
כלודויג הוהנלוהה ( 16 * 140116010 13 ״ 1031 !ס; 1819 — 1901 ), 
שהיה לאומי וליבראלי, וצבא־ב׳ נלהם ב 1870 בצרפת תחת 
פיקודה של פרוסיה. 

5 . ב׳ כחלק של האימפריה הגרמנית ( 1871 - 
1918 ). בתוך האימפריה החדשה הבטיחה ב׳ לעצמה זכויות 
מיוחדות, כגון צבא עצמאי (שבו היו גם יהודים מתעלים 
לדרגודקצינות, שלא כבצבא הגרמני בכללו), זכות לשלוח 
צירים דיפלומאטיים לחצרות ומדינות זרות, דואר, טלגראף 
ורכבות עצמאיים(חוזה מ 23.8.1870 ).נסיונותיו שלביסמארק 
להרחיב בכל האימפריה את סמכויותיה של המדינה בענייני 
חינוך וחוקי־נישואים עוררו התנגדות בב׳ הקאתולית, 
והמפלגה הקאתולית (ה״צנטרום") הצליחה בבחירות. כשאר 
חלקי־האימפריה התקדמה' אף ב׳ בעערות־שנים אלו מבחינה 
כלכלית ורוחנית כאחת. אך הגטיה נגד ההנהגה הפרוסית 
(ה״פארטיקולאריזם הבאווארי״! לאט׳ 1113 :> 1 ז־ 31 ק — חלק) 
נשארה רווחת בחוגים רחבים של העם הקאתולי. — המלך 
לודוויג, שהיה חביב ביותר על עמו, לקה בשיגעון ב 1886 
ומת באותה שנה. מאחר שאף אחיו ויורשו אוטו (מת 1916 ) 
היה לקוי באותה מחלה עצמה, התנהלה ב׳ על־ידי ה״נסיך 
העוצר״ 0 ת 6£6 ז 2 ת 1 זק) לואיטפולד ( 1821 — 1912 ), אחיו של 
מאכסימיליאן 11 , מתוך שיתוף־דעות גמור עם אסיפת־הנב־ 
חרים והעם. השושלת של ויטלסבאך היתד, בכללה חביבה 
על העם ואף מנהיגי הסוציאלדמוקראטים בב׳ נמנו על 
הענף הימני של מפלגתם. זמן קצר אחר מותו של לואיטפולד 
הכריז על עצמו בנו ויורשו כעל לודורג 111 , מלך ב׳( 1913 ). 
הוא הורד מכס־מלכותו במהפכה של 1918 ומת בהונגאריה 
( 1921 ). 

6 . ב׳ כרפובליקה ( 1918 — 1933 ). בראש הממשלה 
המהפכנית במינכן עמד הסוציאלדמוקראט היהודי קורט איזנר 
(ע״ע), אך הכוחות השמרנים בב׳ היו חזקים יותר, והרוב 
של הצירים, שנבחרו לבית־הנבחרים בבחירות של 1919 , 
ייצגו מפלגות בורגניות, ובראשן "מפלגת־העם הקאתולית" 
( 161 ז 3 ק 1105 סע £311101150116 !), כפי שכינה עכשיו את עצמו 
ה״צנטרום" הקודם, ב 21.2.1919 נרצח אייזנר ע״י צעיר לאו¬ 
מני׳ והפועלים הראדיקאליים במינכן הכריזו על "רפובליקה 
של מועצות" ופיזרו בכוח את בית־הנבחרים. אבל ב 2 במאי 
כבר כבשו גדודים קונטרה־מהפכנים את מינכן ובין הקרבנות 
היו הסוציאליסטים היהודיים גוסטף לנדאואר (ע״ע) ואויגן 
לוינה ( 6 ת 3 י£* 1 ,נולד 1883 ). הסוציאלדמוקראט המתון ד,ופ־ 



באוואריה: יסח-ריסר והצ 1 נ׳ 88 י!וה 


מאן נבחר כראש־הממשלה וב 12.8.1919 הוחלט על חוקה 
חדשה, שלפיה נעשתה ב׳ רפובליקה דמוקראטית ( 6151331 !י׳! 
תז 6 ץ 83 ), ללא נשיא ועם בית־מחוקקים אחד, שנבחר בבחי¬ 
רות כלליות על יסוד ייצוג יחסי. החוקה החדשה של הרייך 
הגרמני מ 11.8.1919 ביטלה את הזכויות הקודמות של ב׳ (ר׳ 
למעלה) והממשלה המרכזית נטלה לידה גם את הנהלת 
הצבא, הדואר והרכבות בב׳. החלטות אלו עוררו תרעומת 
בב׳, ממשלתו של הופמאן סולקה במארס 1920 ע״י גדודים 
צבאיים, בבחירות של יוני 1920 נבחר רוב בורגני גדול 
לבית־הנבחרים ומאז עד פברואר 1924 התנהלה ב׳ על־ידי 
ממשלות שמרניות, ובמשך כמה חדשים אף באופן דיקטא־ 
טורי (ממשלתו של גוסטאף פון קאר 31101 .>!!, מספטמבר 
1923 עד פברואר 1924 ). ממשלת־ב׳ התנגדה לממשלה המר¬ 
כזית וסירבה להישמע לצוויה. אך קאר דיכא ב 8.11.1923 
את נסיונו של אדולף היטלר להקים בכוח דיקטאטורה לאו¬ 
מנית בב׳. 

זמן קצר אחר־כך (פברואר 1924 ) התפטר קאר מתפקידו. 
הריב עם הרייך פסק, ומנהיגה של מפלגת-העם הקאתולית, 
היינריך הלד ( 1-1613 ), געשה ראש־הממשלה. ב 1925 חתם על 
חוזה ( 000000331115 ) עם האפיפיור, שלפיו עתיד היה זה 
האחרון למנות את ההגמונים בב׳ והובטח קיומם של בתי* 
הספר הגבוהים הקאתוליים בארץ. 

7 . ב׳ בתקופת־היטלר ואחריה ( 1933 — 1953 ). 
לאחר שעלה היטלר לשלטון בוטלה עצמאותה של ב׳ (כמו 
של שאר מדינות־גרמניה) והפרובינציות של ב׳ התנהלו ע״י 
״הממונים על המחוזות״ (• 0311-1.61161 ; 030 — מחוז) בהתאם 
להוראותיה של הממשלה המרכזית בברלין.—אחר מפלתה של 
גרמניה ב 1945 נכבש החלק הגדול ביותר של ב׳ ע״י הצבא 
האמריקני, בעוד שהעיר לינדאו על־יד ימת־בודן ( 80300566 ) 
והפאלאטינאט שעל־יד הרינוס נמצאו תחת פיקוד צרפתי 
ונקרעו מעל ב׳. האמריקנים מינו מיד ממשלה באווארית 



35 


בוריה 


36 


זמנית, וב 30.6.1946 נבחרה אסיפה מחוקקת. זו בחרה בממ¬ 
שלה קואליציונית, שבראשה הועמד חבר של המפלגה 
הקאתולית וסוציאליסטן נבחר כסגנו. מן הקומוניסטים לא 
נבחר לאסיפה אף אחד. ב 1.12.1946 החליטה האסיפה על חוקה 
שקבעה בשביל ב׳ מידה מרובה של עצמאות. גם החוק 
היסודי של הרפובליקה הגרמנית המערבית (מאי 1949 ) העניק 
ל 11 הארצות, שנכללו בה, זכויות רחבות יותר מאלו שנהנו 
מהן בשנות 1919 — 1945 . אעפ״ב היתה ב׳ היחידה בין האר¬ 
צות הללו, שלא היתה מרוצה במידת זכויותיה והביעה את 
התנגדותה לחוק, אך עם זה הכריזה, שתצטרף לברית הגר¬ 
מנית המערבית אם שני שלישים של הארצות יסכימו לחוק 
היסודי הנזכר. בהתאם לכך הצטרפה ב׳ לברית ב 23.5.1949 . 

;(קובץ מקורות, 60 כרך , 1763-1932 ) 80100 

;( 6 כרכים, עד 1726 ) ־ .) 1 1927 ,״׳•״•<־>£ .!״״ש ,ז 10 מ 1 א .$ 

, 3 כרכים , 1711 ) 1 ( 80 . 1 ז 0060 ס . 1 \ 

) 11 ) 111 ) 7 ( 80 ,ז£מי£] 2 ח£ג 4111 } . 8 ; 1931 , 111 ;* 1928 , 11 ;* 1916 , 1 

;. 11 1950 , 171 )ץ 80 ! 007 41101 ! 1 ) 11 ) 11110111 ! ; 1952 .) 111 ) 111 ) 1 ) 0 

,) 1 ) 8001 11 ) 1 ) 711101 1 ) 1011 ) 1 ) 11 11011111011 )'.! ,״ 0011102 . 11 ? 

71 ) 011 1 ) 1 > ) 11 ) 10 ) 8 0 ) 111 ) 1 1 ) 11 מן 171 ) 1 ( 811160 ,! 821 . 14 ; 1949 

, 0 חגתוי 0 וחוחו 2 . 0 ./ 7 י ; 1952 ׳ 1801 — 45 ך! ,^ 171 ו 71011 )י 0611 :) 8 
. 1953 , 1918-1923 , 11 ) 1 ) 8 101 > 11714 . 8 

א. מ. י. 

היהודים. להתיישבות של היהודים בתחומי ב׳ היה 
ערך מיוחד משום מקומה של הארץ לאורך דרכי־המסחר 
להונגאריה, דרום־רוסיד, וצפון־מזרח גרמניה. בסוף המאה 
ה 10 נזכר לראשונה יהודי תושב רגנסבורג. בימי מסע-הצלב 
הראשון( 1096 ) נפגעו בפרעות הקהילות של במברג ורגנס־ 
בורג ובתקופת מסע־הצלב השני ( 1147-1146 ) נפגעו אשפג• 
בורג, וירצבורג ונירנברג. יהודי־ב׳ עסקו בעיקר במסחר 
(עבדים, זהב, כסף ושאר מתכות) ובהלוואת־כספים. ב 1276 
גורשו מב׳ העילית. ב 1285 :שרפו במינכן 180 יהודים, 
שהעלילו עליהם עלילת־דם. מגזירוודרינדפלייש ( 1298 ) נפ¬ 
געי קשה קהילות־פראנקוניה, ואילו גזירת ארמלדר ( 1336 - 
1338 ) והעלילות של חילול־לחם־הקודש בדגנדורף, שטראו־ 
בינג ולנדסהוט, שבאו בעקבותיה, וכן הרדיפות בתקופת 
המגפה השחורה ( 1348 — 1349 ) המיטו שואה על היהודים בכל 
חלקי־ב׳. בין השאר הושמדו אז קהילות אוגסבורג, אולם, 
אנסבך, אשפנבורג, באמברג, וירצבורג, מינכן, ניתברג, 
פאסאו, רגנסבורג ורוטנבורג. לאלה שנמלטו מן הטבח הותר 
לאחר זמן לחזור ולהשתקע בארץ. ב 1390 הפקיע המלך ונצל 
את הכספים, שהגיעו לנושים יהודיים. ב 1442 שוב גורשו 
היהודים מב׳ העילית. ב 1450 הוחזקו היהודים בכל ב׳ התח¬ 
תית בתפיסה עד ששילמו לדוכס סכום של 32,000 זהוב ואחר- 
כך גורשו מן הארץ. מפראנקו:יה גורשו היהודים בהשפעת 
דרשותיו של קפיסטראנו. ב 1478 גורשו היהודים מפאסאו, 
ב 1499 מנירנברג וב 1519 מרגנסבורג. היהודים המועטים, 
שנמצאו בב׳ ב 1551 , גורשו ממנה באותה שנה לבקשתם של 
המעמדות. ב 1555 גורשו היהודים גם מן הפאלאטינאט העילי. 
רק בזולצבך נמצאה בשליש האחרון של המאה ה 17 קהילה 
קטנה של מגורשי־וינה, ולבית־הדפוס העברי, שנתקיים בעיר 
זו מ 1669 ואילך, יצא שם. בימי מלחמת הירושה הספרדית 
( 1701 — 1714 ) נשתקעו בב׳כמה יהודים מאוסטריה, ששימשו 
ספקים לצבא או מלווים בריבית. היתה זו תקופת פריחתה של 
קהילת פיורדה (פירת), והודות לכך — גם תקופת־שיגשוג 
לעיר כולה. אחר המלחמה גורשו היהודים האוסטריים מן 
הארץ, אלא שביד כמה מהם עלה לקנות שביתה במינכן 
כ״יהודי־חצר", טובעי־מטבעות, בעלי־מונופולין ורופאים. גם 


באנסבך ובפיורדה עלו זמנית לגדולה במאה ה 18 יהודי־חצר 
אחדים (בני פרנקל ומודל). ליהודים אלה נודעה חשיבות 
מרובה בניהול משקה של המדינה. בתקופת־נאפוליון הותר 
לילדי־ישראל ללמוד בבה״ס הכלליים ( 1804 ), הגברים נת¬ 
קבלו למיליציה ( 1805 ), בוטל מס־הגוף ( 1808 ), הוענק ליהו¬ 
דים מעמד של אזרחים ( 1813 ), אבל עם זה הוגבל מספרם 
וצומצמה זכות־ישיבתם. ב 1819 פרצו מהומות נגד היהודים 
בפראנקוני־ה ("הפ־הפ"); מהומות אלו וקיום ההגבלות הנז¬ 
כרות גרמו לכך, שבמחציתו של הנוער היהודי בב׳ היגרה 
לאה״ב של אמריקה. גל שני של מהגרים יצא מב׳ לאה״ב 
בתקופת הראקציה השניה, שבאה אחר מהפכת 1848 . ב 1861 
בושלו ההגבלות הנזכרות וכן הותר ליהודים לעסוק בכל 
מקצוע שהוא. שיווי־זכויות גמור לא הוענק להם אלא ב 1872 , 
בתוקף חוקת הרייך הגרמני מ 1871 , אע״פ ש״מיסי־היהודים" 
המיוחדים לא בוטלו אלא ב 1880 . במאה ה 19 שלטו היהודים 
בסחר־הבהמות בב/ ובתחילת המאה ה 20 היה להם חלק ניכר 
בחנויות כל־בו ובענפי־תעשיה אחדים. שלטון־המועצית, 
שהוקם בב׳ ב 1919 ושבראשו עמדו כמה יהודים, עורר גל 
חדש של שנאת־ישראל. ב 1923 גורש מב׳ הרוב של יהודי 
מזרח־אירופה, שישבו בה, ואותה שעה התחילה בה התנועה 
הנאציונאל־סוציאליסטית. ב 1931 נאסרה בב׳ השחיטה לפי 
מנהג־ישראל. מתקופת־נאפוליון עד 1933 כמעט לא נשתנה 
מספרם של יהודי ב׳: ב 1818 נפקדו בה 53,208 יהודים ובשנת 
1933 — 41,939 . יהודי־ב׳היו מאורגנים באירגון ארצי, שהוקם 
ב 1921 , בשם ת:>!£ח £1 חז 111. 06 שבז 15 .• €1 ץבנ 1 1 )ח 1 :נ 1 ז 0 ז \, שהקיף 
273 קהילות ו 21 מוסדות־רבנות. הגדולות והחשובות שבקהי־ 
לות־ב׳ היו: מינכן, שמנתה ב 1925 10,068 יהודים, נירנברג 
( 8,603 ),אוגסבורג( 1,203 ),וירצבורג( 2,261 ) ופירת ( 2,504 ) 
יהודי־ב׳ היו ברובם עסוקים במסחר ובתחבורה ( 54.5% ) 
ובתעשיה ( 19% ), אך מקצתם עסקו גם בחקלאות ( 2.7% 
ב 1925 , לעומת 9.7% ב 1882 ). באוניברסיטות של ב׳ למדו 
אחר מלחמת־העולם 1 יותר מ 1,000 צעירים יהודיים — 
מכסה, שהיתה גבוהה פי עשרה מחלקם של היהודים באוכלו- 
סיה הכללית. 

חכמי־רגנסבורג נודעו לתהילה כמעט מראשית התישבו־ 

תם של היהודים בעיר. מרגנסבורג בא ר׳ פתחיה, שסייר 
בארצות־המזרח בסוף המאה ה 12 . כמה שנים אח״כ נשתקע 
ברגנסבורג ר׳ יהודה בן שמואל משפייאר, המייסד של הקבלה 
האשכנזית, וייסד באותה עיר ישיבה, שזכתה לפירסום. עם 
תלמידיו נמנו, בין השאר, ר׳ אלעזר בן יהודה מוורמם, בעל 
"הרוקח", ר׳ יצחק בן משה מווינה בעל ס׳ אור זרוע. ור׳ 
יהודה בן קלונימוס משפייאר, מחבר ס׳ יחוסי תנאים ואמו¬ 
ראים. מפי ר׳ שמואל מיאבנברג (באמברג), מגדולי־ההוראה 
באמצע המאה ה 13 , קיבל מהר״ם רוטנבורג. בתחילת המאה 
ה 15 שימש ר׳ יעקב וייל בהוראה בנירנברג ובאוגסבורג. 
תלמידו, ר׳ ישראל ברונא, נשתקע ברגנסבורג באמצעה של 
אותה מאה < לאחר שהלכו רבו ור׳ ישראל איסרלין לעולמם, 
נחשב הוא לגדול בדורו. ב 1469 — 1474 היה ר׳ משה מעץ 
רבה של באמברג. יליד נוישטאט שבב׳ היה אליהו בחור, 
המדקדק הידוע מתקופת־הרנסאנס. במאה ה 19 ישבו במינכן 
החכמים מ. גרינבאום, חוקר־האגדה, שעסק גם בחקר היידית 
והלאדינו, ר׳ רפאל נתן נטע רבינוביץ, בעל "דקדוקי 
סופרים״, וד״ר יוסף פרלס. שהיה רבה של הקהילה ב 1871 — 
1894 . ב 1875 — 1910 שימש ה. גרום, מחבר ג! 11 ב 0 , 

כרבה של אוגסבורג. 



37 


בוריה — הבוריטית־המונגולית, הרפובליקה 


38 


בימי מלחמת־העולם 11 הוקם בדכאו שבב׳ מחגה־הריכוז 
הראשון, ובו נספו יהודים הרבה, ילידי גרמניה ושאר ארצות- 
אירופה. אחר המלחמה התגוררו אלפי יהודים בב׳ במחנות 
של עקורים. מכל המחנות הללו לא נותר אלא מחנה פרנולד 
שבו עדיין יושבים כ 1,700 יהודים ( 1955 ). 

בב׳ כולה נמצאו בשנת 1954 7,000 — 7,500 יהודים (לעומת 
כ 42,000 היהודים, שהיו בה בשנת 1933 ), מהם כ 6,000 — 
6400 ילידי מזרח־אירופה — מחוסרי־נתינות, שנתגלגלו 
למחנות־העקורים ונשתקעו בב׳- תלק גדול מתוך 1,000 — 
1,100 היהודים שבב׳, שהיו אזרחי-גרמניה עוד מלפני שלטון- 
הנאצים, ניצלו מפני שהיו נשואים לגרמנים או מפני שהיו 
צאצאים של נישואי־תערובת. יותר ממחציתם של יהודי־ב׳ 
(להוציא את אלה שבמחנה־פתולד) מאורגנים כ 12 קהילות. 
החלוקה שלהם לפי קהילות אלו (ולפי הגיל) היא כלהלן: 


03 ה״כ 

למעלה 

מ 60 
שנה 

60-30 

30-21 

16 ־ 21 

16-6 

למטה 

ט 6 שנים 

2,098 

277 

986 

425 

79 

177 

154 

מינכן 

250 

18 

ז 

ז 

ז 

25 

52 

סירת(סיורדה) 

191 

63 

89 

15 

5 

12 

7 

נירנברג 

158 

13 

85 

18 

4 

17 

21 

רגנסבורג 

115 

ז 

ז 

ז 

ו 

ז 

ז 

פאמברג 

80 

2 

37 

21 

— 

7 

13 

שסאובינג 

74 

33 

35 

2 

— 

1 

3 

וירצבידג 

70 

14 

33 

3 

1 

3 

— 

אונסבורג 

48 

ז 

ז 

ז 

ז 

12 

ז 

פאסאו 

47 

3 

30 

5 

— 

3 

5 

ויירו 

41 

1 

11 

6 

2 

5 

3 

אסברג 

35 

3,207 

2 

20 

4 

1 

4 

4 

הוף ע״נ זאלה 


רבנים מנהגים בקהילות מינכן, פיורדה ואמרבג. 


א. א. אורבאך, בעלי התוססות, תשס״ו, 181-167 !. 4115518 ־ 1 

, 1 , 0110170 [ 7771071111 ) 0 ; 1874 , 10771 ^ 80 171 

.ן 7 ו 1 < £31 > 41 0711 117£  6381 ץח 60 ק 38 >ו 8460 ר 80 ), רפובליקה אוטונומית בתחום 
הרפובליקה הסובייטית הרוסית הפדראטיווית (ק 0 י 1 > 0 ק) 
בסביבות ימת־בייקאל! בערך בין מעלות הרוחב הצפוני ס 50 
ו״ 57 ובין מעלות האורך המזרחי ״ 99 ד 117 . שטחה כ 351,000 
קמ״ר ומספר אוכלוסיה כ 600,000 (לפי אומדן משנת 1953 ; 
לפי מפקד 1939 : כ 542,000 ). 

רובה הגדול של הר׳ הב׳־המ׳ הוא ממזרח לימת־בייקאל! 

רק חלק קטן ממנה הוא דרומית־מערבית לימה ורצועה צרה 
ממנה נמצאת בצפון־המערב. גבולות טבעיים יש לר׳ הב׳־ 
המ ׳ בצפון־המזרח לאורך נהר־ויטים, בחלק מדרום־המזרח — 
בנהר צ׳יקוי, ובמערב — ברובה של ימת־ביקל. גבולותיה 
המדיניים והאדמיניסטראטיוויים נקבעו מנקודת־מבט אתנוי 
גראפית־לשוגית. גבולות אלה הם: בדרום — הרפובליקה 
העממית (הקומוניסטית) מונגוליה 1 בדה׳ם־המערב — חבל 
טובה שברפובליקה הסובייטית הדוסית! במערב ובצפון — 
חבל אירקוטסק ; במזרח — חבל צ׳יטה. 

המבנה. הר׳ הב׳*המ׳ היא כולה ארץ הרים ורמות והגובה 
הממוצע שלה הוא למעלה מ 1,000 מ׳. הרוחב הגאוגראפי 
והגובה המרובה של הארץ גורמים לכך, שרק עמקי־הנהרות 
וחופי־הביקאל ראויים לישוב של קבע. הגבוהים בהרי-הארץ 
הם הסאיאנים המזרחיים, ובהם השיא העליון שברפובליקה: 
מונקו סארדיק (הגובה: קרוב ל 3,500 מ׳) שעל גבולי 


מונגוליה, מצפון לימת חובסו־גול־דאלאי. המשך לסאיאנים 
הם ההרים העוטרים את ימת בייקאל בדרום ובמזרח, 
ובהקבלה לסאיאנים נמשכים יותר מתריסר טורי־הרים עד 
הריעבלונוי שמעבר לתחום־הרפובליקה. הגבוהים והארוכים 
בהרים' שעל חוף־הימה הם טורי חאמאר־דאבאן בדרום־ 
המזרח ( 2,384 מ׳) והרי־בארגוזין בצפון־המזרח ( 2,700 מ'). 
בעמקים שבין טורי־ההרים עוברים נהרות גדולים וגם הם 
מקבילים לחוף־הבייקאל. לגלילות של נהר־ויטים בצפון- 
המזרח ונהר סלנגה ופלג( האוד־ה בדרום־המזרח יש יותר 
אופי של רמת־מישור משל ארץ־הרים. 

הידרוגראפיה. רשת מימיה של הרפובליקה הב׳־ 

המ ׳ כלולה ברובה בגלילו של נהר־אירטיש, שאליו זורם 

■ ) • 

נהר אנגרה (ע״ע) היוצא מן הבייקאל. משטח גדול בצפון־ 

המזרח זורמים המים לנהר לנה, החשוב בנהרות שבר׳ הב׳־ 
■.* 1 

המ׳ הוא הסלנגה, הבא מדרום, מן הרפובליקה הקומוניס¬ 
טית מונגוליה,' והוא גם הגדול שבנהרות הנשפכים לבייקאל 
(ארכו: 1,430 ק״מ). 415 הק״מ התחתיים של אפיקו נמצאים 
בתחום הר׳ הב׳־מ׳, ולכל ארכו בתחום זה משמש הנהר 
לספנות בחדשי מאי—אוקטובר. מפלגיו הימניים (הבאים 
ממזרח) חשובים ביותר הצ׳יקוי, החילוק והאוךה, שעל 
שפכו לסלנגה בנויה אולאן־אודה, עיר־הבידה של הרפוב¬ 
ליקה. מן הפלגים השמאליים חשובים הג׳ידה והטמניק. 
השני בארכו ובחשיבותו בין הנהרות הנשפכים לבייקאל הוא 
הבארגוזין הבא מצפון־המזרח וכולו בתחום הד׳ הב׳־המ׳ 
(ארכו: כ 440 ק״מ). שלישי לאורך הוא האנגרה העליון, 
הנשפך לימה בחופה הצפוני. מפלגי־הלנה שבר׳ הב׳־המ׳ 
חשוב ביותר הויטים. בתוך הרפובליקה ועל גבולה הוא עובר 
דרך ארוכה פי שלושה מזו של הסלנגה; אעם׳׳כ הוא נופל מן 
הסלנגה בכמות־מימיו ובחשיבותו לתחבורה! בגליל־מימיו 
אין אף ישוב גדול אחד.—בתחום הר׳ הב׳־המ׳, ממזרח לביי- 
קאל, מצויות כמה ימות קטנות. ימת־גוסינו נשפכת לטמניק. 
נהר חולוי, פלגו של הויטים בחלקו העליון, יוצא מימות יראתו. 

האקלים של הרפובליקה הוא יבשתי-קר. ההבדלים 
בין ממוצעי־הטמפראטורה של יאנואר ויולי הם מ ״ 40 עד 
״ 47 . הממוצע ביאנואר—לפי הגובה והרוחב הגאוגראפי—הוא 
בין ״ 19 - ל״ 27 - והמינימום הוא ״ 1-50 הממוצע ביולי — בין 
״ 8 ל״ 20 . ימת־בייקאל ממזגת את הטמפראטורה של הסביבה 
הקרובה, אבל אץ בכך משום ברכה לצמחיה, כי הקיץ הקריר 
אינו יפה לגידולה. המשקעים, שהממוצע השנתי שלהם הוא 
כ 350 מ״מ, יורדים בעיקר בקיץ. בדרום משקים צמחי־מספוא 
(לפי מקור סובייטי: בשטח של מיליון דונאם לערך) כדי 
להחיש את גידולם. 

יערות של עצי־מחט מכסים כ 70% משטח הארץ. את 
התוספת השנתית בחומר־העץ מעריכים ב 48 מיליון ממ״ע; 
כ 15% משטחה של הארץ מכוסים שיחים, שגדלים גם בין 
טרשי־ההרים, וכ 12% משטחה הם אדמת*מרעה. רק חלק 
קטן מן האדמה בעמקים הנמוכים שבגליל־הסלנגה משמש 
לחקלאות. 

ה א ו כ ל ו ס י ה. תושבי הר׳ הב׳־המ׳ הם ברובם בוריא- 
טים, שהם שבטים מונגוליים צפוניים. שניים במספרם ורא¬ 
שונים במשקלם הכלכלי והתרבותי הם הרוסים, או צאצאיה 
של תערובת רוסית־בוריאטית, שלשונם היא רוסית. הללו 
הם רוב האוכלוסים על גדות־הימה, בעמקו של נהד־אוךה. 
לאורך מסה״ב, וביחוד בעיר־הבירה. בצפון, שבו צפיפות- 



39 


הכורימית־המונגולית, הרפובליקה 


40 


הישוב פחותה מנפש אחת לקמ״ר, יושבים אונקים (טונגו- 
זים). למרות המגע, שהיה קיים בין האוכלוסיה ובין הכו¬ 
בשים הרוסיים מאמצע המאה ה 17 ואילך, התקיים האירגון 
השבטי של הילידים על חוקיו ומנהגיו הישנים עד ימי של- 
טון־הסובייטים. מ 1921 ואילך הולך אירגון זה ומתפורר. 

כרבע מן האוכלוסיה נמנה על הדת השאמאנית. מרובים 
יותר הם הבודהאים הלאמאנים נוסח מונגוליה, ואת המקום 
השלישי תופסת הנצרות האורתודוכסית. לשאמאנים וללאמים 
(כוהני הדתות הנזכרות) היתה בעבר השפעה מרובה על 
חייהם של השבטים. הם היו השכבה הדקה של יודעי קריאה 


גכר בו־יאטי. ם 5 גים .ים; הצד 

וכתיבה בא״ב המונגולי, שהיה נהוג אצל הבוריאטים. המשטר 
החדש הקים מעמד של משכילים, שכותבים בוריאטית בכתב 
רוסי ושולטים גם בלשון הרוסית. לפי מקורות סובייטיים 
למדו ב 1950/51 107,000 תלמידים בב״ס שונים ברפובליקה, 
ובכללם בכמה ב״ס טכניים מקצועיים. 

הכלכלה. היער (עציו וחיות־הפרווה שבו) הוא המקור 
החשוב ביותר לפרנסתם של התושבים. בעצים קשורה 
תעשיה מסועפת, שמכשרת אותם ליצוא בצורות שונות. נמל 
באבושקין שבחוף הדרומי־המזרחי של ימת־בייקאל הוא 
מרכז היצוא של העצים הנשלחים (ברכבת ובנהר־אנגארה, 
הנופל אל הימה בחוף־שכנגד) לאירקוטסק. הואיל והחיות 
בעלות הפרוות היקרות (ביחוד הסנאי [גה 11 !;>נ 1 ! 2 01-105 ^[] 
והחולד הצפוני [ 03 וז 1 וחז£ 11510113 ^!]) מתמעטות והולכות, 
שומרים עליהן כיום ביערות גדורים ומפקחים על הציד. 
לתולדה הסיבירית נועד שטח שמור של אלפי קמ״ר בהרי 
בארגוזין על חוף־הבייקאל. את המקום השני בכלכלה תופס 
גידול־המקנה: בקר, סוסים וצאן. על יסוד ענף זה הוקמו 
ברפובליקה בימי מלחמת־העולם 11 בתי־חרושת לשימורי- 
בשר ותוצרת־חלב, שהם מן הגדולים שבסיביר, וכן בית־ 
חרושת לעיבוד־עורות ולאריגי־צמר. על חופי־הבייקאל 
מפותח ר,ךיג ושני בתי־חרושת עוסקים בשימורי־דגים. 
לצרכיה של האספקה המקומית ואספקת־הצבא שבמזרח 
הרחוק השתדל השלטון לפתח חקלאות בדרום־מזרחה של 
הרפובליקה ואף הנהיג גידול חיטה, תפוחי־אדמה, סלק- 
סוכר וירקות. טחנות־קמח ובתי־חרושת לסוכר ולכהל 
מעבדים חלק מן התוצרת החקלאית. על חמרי־הגלם המקו- 
מיים מבוססת גם תעשיית הזכוכית בעיר־הבירה, המספקת 
את צרכיו של שטח נרחב בסיביר המזרחית. מציאותו 
של פחם חום בהרים שבדרום־מערבה של הבירה מאפשרת 
גם תעשיית־מכונות ותיקון מכונות וקרונות־רכבת בחמרים 
המובאים מרחוק. 


עיר־הבירה, אולן־אודה, יושבת בצומת־מס״ב: עוברת 
בה מסה״ב הטראנס־סיבירית ומסתעפת ממנה מס״ב לדרום, 
לגבול מונגוליה. כ 150,000 נפש, רבע מתושבי הרפובליקה, 
מרוכזים בעיר זו וכ 80% מהם הם רוסים. העיר משמשת גם 
מרכז אדמיניסטראטיווי וכלכלי וכן מרכז להפצת השכלה 
והשקפות קומוניסטיות. שאר הישובים הם קטנים, ובכללם 
גם הבירות של המחוזות (אימאקים). 

מחוץ לרפובליקה הבוריאטית־המונגולית יש עוד שני 
גלילות בוריאטיים־מונגוליים, שהם בעלי אוטונומיה מצומ¬ 
צמת יותר: האחד ממערב לבייקאל (שבירתו היא אוסט־ 
אות־ינסק, מצפון לאיךקוטסק) והשני ממזרח לו (שבירתו 
אגינסקויה היא דרומית־מזרחית לצ׳יטה). נראה, שגלילות 
אלה' לא צורפו לר׳ הב׳־המ׳ מפני הערים הרוסיות רבות־ 

האוכלוסים, אירקוטסק וצ׳יטה, החוצצות בינה ובינם. 

־ 1 : 1 1 

א. י. בר. 

היסטוריה. חניות מתקופת־האבן הקדומה המאוחרת 
נתגלו בסביבות קיחטה (ע״ע), לאורך נהר סלנגה ולאורך 

•י- . 1 דע: ן 

הזרם התחתון של נהר צ׳יקוי. חניות מרובות מתקופת- 
האבן החדשה והברונזה נתגלו על חופי הבייקאל והנהרות 
סלנגה, אודה וצ׳יקוי. ב׳ היתה חלק ממלכות־ההונים, שהת¬ 
קיימה מן המאה ה 2 לפסה״נ. במאה ה 2 לסה״נ קמה בדרום־ 
סיביר ממלכת סיאן־בי, ואחריה ממלכתו של עם ז׳וז׳אן, 
שהוכה ב 522 ע״י שבטי־התורכים של טוגיו, שמרכזם היה 
באגן־הסלנגה. במאה ה 8 קמה במקומם ממלכת האויגורים, 
ששועבדה ב 840 ע״י החאקאסים, שישבו בעיקר לאורך נהר 
יניסי העילי ובירתם נמצאה על גדות נהר־אורחון. ב 1207 
נכנעו החאקאסים לג׳נגיז חאן. השבט הבוריאטי סאראדול, 
היושב לאורך נהר*םלנגה, מתיחם על ג׳נגיז חאן, והשבט 
הבוריאטי זאלאיר־אוזון מתיהם על אוזון, אחיו של ג׳נגיז. 
במשך המאות ה 12 והס נדדו באיזור שבין ימת בייקאל 
ונהר אונון שבטים מונגוליים. אתקיים ותורכיים, שמהם 
הורכבו במרוצת־הזמן העמים הבוריאטי־המונגולי והאונקי. 
ההיסטוריון הפרסי רשיד אלדין (ע״ע), בן המאה ה 14 , 
מזכיר בין תושבי "בארגודז׳ין־טוקום" (ארץ־הבייקאל) את 
שבטי הבורגוטים, הבולאגאצ׳ינים, שעסקו בציד הסנאי, 
ואת הקרמוצ׳ינים, שהתמחו בציד החולד הצפוני. שבטים אלה 
היו ה״מונגולים היעריים", שהם אבות שבטי הבוריאטים 
המונגוליים של עכשיו: בולאגאטים, אחיריטים וחורינים. 
במשך המאות ה 15 וה 16 התנהלו ענייני הבוריאטים ע"י 
משפחות־אצילים, שעם־הארץ העלה להם מס ("יאסאק"), 
בעיקר בפרוות. הבוריאטים ניהלו סחר־חליפים עם המונגו¬ 
לים והסינים. 

חלוצי השלטון וההתיישבות הרוסיים בסיביר, הקוזאקים, 
הופיעו לראשונה בארץ הבוריאטים של היום ב 1612 . ב 1628 
הטיל השלטון הרוסי "יאסאק" על כמה משפחות בוריאטיות 
צפון־מערביות. ב 1631 יסדו הרוסים על נהר־אנגארה את 
בראטסקי אוסטריג ("מצודת־האחוה"), שנקראה בקיצור 
,.בראטסקי" ושעל שמה כינו הרוסים לראשונה את הבו- 
ריאטים. ב 1628 — 1689 נכבשה ארץ־הבוריאטים כולה ע״י 
הרוסים. מרכזי השלטון הרוסי היו ערי־מבצר: ורכנה- 
אנגארסק ( 1646 ), סלנגינסק ( 1665 ), ורכנה־אודינסק ( 1666 ) 
ואירקוטסק ( 1652 ), שמתוכה שלטו הרוסים על הארץ והש¬ 
תדלו להפיץ בתוך הבוריאטים את הנצרות הפראווסלאווית. 
השלטון הרוסי הקשה, וביחוד כפיית הנצרות על האוכלוסים 







41 


הכורימית־המונגולית, הרפובליקה — בורים 111 


42 


בדם ואש ע״י מנהיג-הקוזאקים פרפיליב, גרמה לבריחתם 
של הרבה בוריאטים למונגוליה. ב 1665 — 1710 חזרו הבורחים 
ממונגוליה לסיביר. 

דתם המקורית של דבוריאטים היה השאמאניזם. במאה 
ה 17 , בזמן אחד עם הכיבוש המדיני של ארצם על־ידי 
הרוסים, התחיל חודר ממונגוליה— בעיקר לחלק המזרחי 
של הארץ — הבודהיזם הלמאני. במאה ה 18 התפשטו בתוך 
האוכלוסיה הבוריאטית שני כתבים: הרוסי והמונגולי. 
הלאמים (הכמרים הבודהאיים) תירגמו לבוריאטית ממונגו־ 
לית וטיבטנית כמה מכתבי־הקודש הבודהיסטיים. ב 1764 
נתמנה ע״י הממשלה הרוסית הלאמה זאיב, ראש הדאצאן 
(מנזר בודהיסטי) צונגולי, שנוסד ב 1758 , כראש הכנסיה 
הבודהיסטית הבוריאטית. הלאמאניות, שמצאה מתחילה סעד 
בממשלה הרוסית, נלחמה בהצלחה בשאמאניות, ביחוד אחר 
1812 , כשבאו לארץ 150 לאמים ממונגוליה וטיבט. אבל לאחר 
שהממשלה הרוסית עמדה על הסכנה הנשקפת מן הלאמא- 
ניות לנצרות, הגבילה בשנת 1853 את מספרם של הדאצאנים 
ל 34 ואת מספרם של הלאמים ל 285 . הרוסים התחילו מפיצים 
את הנצרות הפדאווסלאווית בתוך הבוריאטים על־ידי 
משלחת דתית מיוחדת, שמרכזה היה באירקוטסק. במאה ה 18 
נוסד מיסיון אנגליקני, שפעל בתוך הבוריאטים המזרחיים 
עד שנת 1842 , שבה נסגר ע״י השלטונות הרוסיים מטעמי 
התחרות דתית. הבוריאטים הפראווסלאוויים (ה״יאסאצ׳יים") 
היו מרובים בין הבוריאטים המערביים, השאמאניים, ואילו 
בתוך הבוריאטים המזרחיים, הלאמאניים, כמעט לא נתפש־ 
טה הנצרות כלל. הב׳ שהתנצרו הרבו להתבולל בתוך הרו¬ 
סים שכניהם ומתוך כך נוצר טיפוס מונגולי-סלאווי. לפי 
מפקד 1897 מנו הבוריאטים ברוסיה כ 270,000 נפש, מזה 
160,000 לאמאנים, 75,000 שאמאנים, 35,000 פראווסלאוויים. 
ב 1766 הוקם חיל קוזאקי עבר־בייקאלי ( 06 >ז 11,0 נ 3 > 336310 
809000 6 ל 3339 > 1 ), שכלל 4 גדודים ושימש משמר־גבול 
לאורך הסלנגה. עד 1811 היו גדודים אלה בוריאטיים לפי 
הרכבם. תפקיד ה״אטאמאן" (מפקד קוזאקי) היה עובר 
בירושה. 

במלחמת־האזרחים הרוסית עמדו הבוריאטים מן הצד. 
1918 — 1920 שלט בתמיכת היאפאנים בחלק המזרחי של 
הארץ האטאמאן הלבן סמיונוב. מ 1920 ואילך שלטו בארץ 
הסובייטים! אבל עד 1922 היה החלק המזרחי שלה שייך 
ל״הרפובליקה של המזרח הרחוק" ( 133 ו 09 ד 16-800 ז 3:16 )/ 
3 ז 11 זו; 6 ץח 60 ק), שלהלכה היתה דמו׳קראטית ולמעשה קומו¬ 
ניסטית. ב 30 במאי 1923 הוכרז על הקמתה של "הרפובליקה 
הבוריאטירדהמונגולית האוטונומית-הסוציאליסטית־הסוביי- 
טית" עם אולאן־אודה (היא ורכנה־אודינסק של ימי־השלטון 
הצארי) כעיר־הבירה שלה. השלטון הסובייטי השתדל מתחי¬ 
לה להנהיג בין הבוריאטים את הכתב הלאטיני, אך ב 1938 
הוחלף כתב זה בכתב הקירילי. כלשון רשמית וספרותית של 
הארץ נקבע הניב החוריני. השלטון הסובייטי טישטש את 
ההבדלים השבטיים בתוך הבוריאטים, שם קץ לאורח חיי־ 
הנוודים שלהם והצמידם לקולחוזים. 

על הלשון הביריאטית ע״ע מונגוליות, לשונות. 

.פ!: 1927 , 0 י 1 ו. 3 >ו! 33631 1106 > 03 !.מ 0 ר. 300 נןת .!׳ 11 . 1 

-י>ק 3 וו 0 ' 01 ־.ו 0 י 1 ו; 0 ־ז 08 א-ז־אקץ 6 ו 115 קסיד 108,110 ו 38 קמץ> 1 

. 7 . 1 ) ; 1940 ,(. 8 0308 X1X ־ 1 א- 60 30 . 8 דס) 33 

- 1011 < -דויקץט !*(!קסזסוו >וק 10 י 0 11 ו 1 - יוז 3 ק!א , 366 ־ח 31 )? 

-! 101 \.-ש־ 11 קץי 1 ■דשו. 25 ; 1942 , 1033 ) 113 0 ־ 01 > 01 <ו 1 ; 0 ־ 1 
. 1948 ,( 0(1 ^00? ( 06 . 0x3x08 ז! 180 ; 0 ־ז 

א. אח. 


בידים; בידים׳ מלסמוד־ה־, ע״ע אפריקה הדרומית. 

בזריניזן, אנטואנט — 13 ס!! ת 0 ת§ 1 ז 011 י 1 1110100110 ^ 
0110 ? — ( 1616 — 1680 ), קויאטיסטית פלאמית. 

נולדה בליל, כשעיר זו היתד. תחת שלטונם של הספרדים, 
למשפחה קאתולית בעלת־אמצעים. נתייחדה מנעוריה בצי¬ 
רוף של רגשות דתיים עזים עם אי־אמון כלפי בני־אדם ועם 
רצון לשלטון. ב 1653 נעשתה מנהלת של בית־יתומות ושלטה 
בו ביד חזקה! אך ב 1662 נאשמה בהתנהגות אכזרית כלפי 
היתומות והוכרחה לברוח מליל, ומאז ישבה בערים שונות 
בארצות־השפלה. בגנט זכתה, לדבריה, ל״התגלות", שעל 
יסודה הכריזה על עצמה כעל גילגול של מרים, אם־ישו! 
היא "אור־עולם" ורוח־הקודש שוכנת בקרבה. כמו־כן טענה, 
שהאנטיכריסט (ע״ע) כבר בא והוא שולט בכנסיה ובמנזרים. 
היא התנגדה לטבילה בגיל רך ואת השילוש של הנצרות 
החליפה בשילוש של האמת, טוב־הלב והצדק. ה״קולות" 
אמרו לה, שהיא עתידה להיות נרדפת. באמסטרדאם התווכחה 
עם מייצגיהן של כנסיות שונות והשפיעה, בין השאר. על 
קומניוס (ע״ע) הזקן, שהיה זקוק אז בימי־גלותו להתעוררות 
רוחנית. היא מתה בפראנקר (• 03001001 ?) שבהולאנד. 

בתורותיה של ב׳ אין שום חידוש של ממש. דמותה 
אפיינית להתעוררות הדתית, שבאה בתקופת האנדרלמוסיה 
שלאחר מלחמת שלושים השנה. מפני־כן הושפעו רבים 
מדעותיה בארצות־השפלה ובצרפת, וביחוד בסקוטלאנד, 
שבה התקיפו את תורותיה האסיפות הכנסייתיות הכלליות 
של הכנסיה הפרסביטריינית ב 1709,1701 ו 1710 . — תלמידה 
של ב׳, הכומר פיר פוארה (ז 0 ז 1 ס?), הוציא את עיקר כתביה 
באמסטרדם ב 1687 ב 7 כרכים בשם "המאזן האלהי, או שיטת־ 
העולם״ ( 001000531 0 חת $10 ץ 5 011 , 100 ^ 111 10 תז 0 מ 1/0000 ). 

, 0 י\ 1 ־ 01 ( 1 ז ; 1910 ,. 8 . 4 .מ . 

. 1934 ,*" ז >/ £0 

ד. פ. 

בזךים ( 0 זזק £0 ) 1 , מלך בולגאריה ( 853 — 890 )! בנו של 
פרסיאן. ב׳ נלחם בסרבים ( 854 ) ובחורוואטים 
( 855 ). מתחילה היה ב׳ בעל־בריתו של הקיסר הגרמני לוד- 
ויג (ע״ע). בשנת 865 הצליח הקיסר הביזאנסי מיכאל 111 
(ע״ע) להעביר את ב׳ אל צידו. לאחר שנקלע בשאלת־הדת 
בין קונסטאנטינופול ורומי, התנצר ב׳ בהשפעת שליחו 
המיוחד של פוטיוס (ע״ע),הפאטריארך של קונסטאנטינופיל. 
ב׳ קיבל את השם הנוצרי מיכאיל, על שמו של קיסר ביזאנ- 
טיון. ב 866 התקרב ב׳ לאפיפיור ניקולאום 1 (ע״ע) מתוך 
תקווה, שהכנסיה המערבית תמנה פאסריארך בולגארי עצמאי. 
לאחר שתקוות אלו נתבדו, החליט ב׳ לצדד בזכותה של הכג־ 
סיר. המזרחית ( 870 ). לאחר שמת האפוסטול הסלאווי מתודיוס 
(ע״ע) ב 885 . באו לבולגאריה תלמידיו, שגורשו ממוראוויה. 
הפיצו בה את הנצרות ויסדו בה מנזרים הרבה. ב 890 ויתר 
ב׳ על הכתר ונעשה נזיר. אבל בנו בכורו ויורשו, ולאדימיר, 

ע 

לא הצליח כמלך, ועליכן לקח אותו אביו בשבי, הרעיל אותו 
והכריז את בנו הצעיר שמעון(ע״ע) למלך ( 893 ). בהיסטוריה 
של בולגאריה ידוע ב׳ כמפיץ הנצרות והתרבות. ב׳ הוכרז 
כקדוש ע״י הכנסיה היוונית־ד,אורתודוכסית. 

בזרים ווו, מלך בולגאריה ( 1918 — 1943 ). נולד ב 1894 
כבנם בכורם של הצאר (אז: הנסיך הגדול) של 
בולגאריה פרדינאנד 1 ואשתו מריה־לואיזה מבית בורבון- 



43 


כורים 111 — כורים גודונוב 


44 


פרמה. ב׳ היה נין של לואי־פילים (ע״ע). מטעמים מדיניים 
הועבר ב 1896 מן הקאתוליות, הדת של אביו, לפראווסלא- 
וויות, הדת של העם הבולגארי. כיורש־עצר הוכתר ב׳ בתואר 
"נסיך טיךנובו". במלחמה הבאלקאנית הראשונה שירת ב׳ 
בדרגה של מאיור ובמלחמה הבאלקאנית השניה כשלישו 
של אביו הצאר. ב 4 באוקטובר 1918 הוכרז ב' למלך־בול- 
גאריה לאחר שאביו הוכרח ליותר על הכתה כשבולגאריה 
נכנעה לפני האנטאנטה (ע״ע אירופה). ב 1930 נשא ב׳ את 
ג׳ובאנה, בתו של ויטוריו אמנואלה ווו מלך־איסליה, ואז 
התחילה התקרבותה של בולגאריה למעצמוודהמרכז, וביחוד 
לאיטליה. ב׳ שלט כמלך קונסטיטוציוני עד שקבוצת קצינים 
ומדינאים הכריחה אותו להכריז על דיקטאטורה ( 19 במאי 
1934 ). בשנת 1940 הסכים ב׳ לחנייתו של צבא־גרמניה 
בבולגאריה. במארס 1941 נכנסה בולגאריה, בראשותו של ב׳, 
לברית של מעצמות־ה״ציר"! ובדצמבר 1941 הכריזה מלחמה 
על אנגליה ועל אה״ב, אבל לא על רוסיה. באביב 1943 התחיל 
ב׳ בודק אפשרויות של שלום נפרד עם אנגליה ואה״ב, אבל 
ב 28 באוגוסט אותה שנה מת במסיבות מיסתוריות בתחנה 
על־יד סופיה, מיד לאחר שחזר ממטה־היטלר. — במידה 
מכרעת הודות לב׳ לא הושמדו יהודי־בולגאריה כרוב היהר 
דים של ארצות־ה״ציר". 

בורים פיודומליץ׳ גזרונוב-אס״ץגס־ז. 6.0 - ( 1552 - 
1605 ), מלך רוסיה. משפחתו של ב/ שמקורה היה 
טאטארי, מיוצאי ה״הורדה הזהובה", היגרה למוסקווה במאה 
ה 14 . ב 1571 נשא ב׳ את בתו של מאליוטה סקוראטוב־בילסקי, 
ראש האופריצ׳ניקים (ע״ע איון / 11 ). ב 1580 השיא איוואן / 11 
את אחותו של ב/ אירינה, ליורש־העצר פיודור, וקודם שמת 
(ב 1584 ) קבע איוואן חבר של חמישה עוצרים בשביל המלך 
פיודור, שהיה חלוש־דעת. ב׳, שהיה אחד מן החמישה, הרחיק 
את שאר העוצרים, וכן גם את המטרופוליט של מוסקווה, 
מן השלטון, ונעשה בפועל השליט היחיד של רוסיה. מאחר 
שלפלדור לא היו בנים, ויורש־העצר היה דימיטרי, בך־הזקונים 
של איוואן מאשתו החמישית מאריה נאגאיה, הגלה ב׳ את 
דימיטרי ואמו עם הפמליה שלהם לעיר אוגליץ׳. ב 15 במאי 
1591 נרצח דימיטרי. תושבי־אוגליץ׳ רצחו בו במקום את אלה, 
שלפי דעתם היו הרוצחים. ועדת־חקירה, שמונתה ע״י ב׳, באה 
לכלל מסקנה, שהנסיך מת בתאונה, כשנפל על סכין בשעת 
התקפה של מחלת־הכסיה. אבל קול־ההמון האשים את ב׳ 
ברצח. בשריפה הגדולה, שפרצה במוסקווה ב 1591 , ובנסיון 
הפלישה של הטאטארים הקרימאים, שנעשה באותה שנה, 
ראה העם עונש מידי־שמים על רצח דימיטרי או את מעשה־ 
ידיו של ב׳, שרצה להסיח על-ידי אסונות אלה את דעתו 
של הציבור מרצח דימיטרי. אשמת ב׳ לא נתבררה כל־ 
צרכה: היא מבוססת על ההנחה של ״למי זה מועיל ?״. מיתתו 
של דימיטרי פינתה לפני ב׳ את הדרך לכיסא־המלוכה. וכשמת 
הצאר פיודור ( 1598 ), האחרון לשושלת ריוריק, נעשה ב׳ 
גודונוב מלך לא רק למעשה, אלא גם להלכה. 

השלטון של ב׳ היד, שלטון יעיל. בימיו נערכה פעולת- 
התיישבות רחבה בגלילות־הספר: נבנו ערי־מבצר בארץ- 
הצ׳רמיסים לאורך הוולגה התיכונה (סאמארה, סאראטוב, 
צאריצין)! בוצרה אסטראחאן! נבנתה העיר יאיק! מחמת 
סכנתיהפלישה של הטאטארים הקרימאים נבנו ערי־מבצר 
בספר הדרומי: קורסק, וורונייז׳, בילגורוד, ועוד! ב׳ חידש 


את שלטון־רוסיה בסיביר, שהופקרה לאחר שנרצח י_רמק 
(ע״ע) ב 1584 . בסיביר הצפונית־מערבית הוקמו הערים סיומן, 
טובולסק ( 1601 ),נארים, ועוד! בוצרה מ 1 סקווה והוקם הפרבר 
של ה״עיר הלבנה״ (מסקסח 116111 .;>£) ב 1586 ! כן בוצרה 
סמולנסק, עיר הספר המערבי. הפעולה ההתיישבותית הרחבה 
בזמנו של ב׳ היתד, קשורה גם בביטולו של ״יום יוריב״( 1597 ) 1 
ביום יחיד זה בשנה יכול היה כל איכר להחליף את בעל- 
האחוזה שלו באחר; ביטולו של "יו׳ם יורייב" נחשב לראשית 
ה״הצמדה" של האיכרים הרוסיים! נדידת־האיכרים חוסלה 
ונוצר מעמד חקלאי צמוד לקרקע— דבר, שהיה לטובתם 
של בעלי האחוזות הזעירות ולרעתם של בעלי האחוזות 
הגדולות וכן של המנזרים והכנסיה בכללה. ב׳ היה המלך 
הרוסי הראשון, ששיגר לחוץ־לארץ לשם השתלמות צעירים, 
שאגב, אף אחד מהם לא חזר לרוסיה. ב׳ הרשה להקים 
במוסקווה בית־יראה לותרני— מה שהיה אסור ברוסיה 
קודם לכן. לשומרי־ראשו יבחר בגרמנים באלטיים. בימיו 
התחילו רוסים מרובים מגלחים את זקניהם. בשנת 1587 
נתן ב׳ לאנגלים זיכיון של מסחר ללא־מכם ברוסיה, ואסר 
את המסחר ברוסיה לשאר בני חוץ־לארץ. ב 1589 הוקמה 
הפאטריארכות של מוסקווה — דבר, שהעמיד את ד,כנסיה 
הרוסית על דרגה אחת עם הכנסיות המזרחיות המסרתיות 
ושיחרר את מוסקווה מהשפעת המטרופוליט של קיוב, שנמ¬ 
צאה אז בידי פולניה. מדיניות־החוץ של ב׳ הצטיינה בזהירות 
וברדיפת־שלום. אחר המלחמה בשוודים ( 1590 — 1595 ) קיבלה 
מוסקווה חזרה את הערים, שאבדו לה בימי "המלחמה הליוו־ 
נית״ (ע״ע איון / 11 ). ב 1590 הוכה החאן הקרימאי קאזי־גירי, 
שעלה על מוסקווה בראש 150 אלף איש. ב 1592 חידשו 
הקרימאים את נסיון־הפלישר, שלהם. היתד, זו הפלישה 
האחרונה של הטאטארים הקרימאים לתחומה של מוסקווה. 
ב׳ התערב בסיכסוכים הפנימיים בקרים ע״י תמיכתו במפלגה 
המתנגדת לתורכיה. אחר מותו של סטפן בטורי(ע״ע). 1586 , 
ניסה ב׳ להמליך על פולניה את הצאר פיודור. כן רצה לספח 
לרוסיה באמצעים דיפלומאטיים את החבל הבאלטי. 

ב׳ גודונוב היה מטובי מלכי־רוסיה. אבל היה חשדן. 
התחרו בו הבויארים המיוחסים, שקינאו בב ׳ , הבן בלי־שם, 
שישב על הכסא של בית־ריוריק. ב 1600 התחילו מתפשטות 
שמועות, שדימיטרי חי. ב 1601 הוגלו, לפי פקודתו של ב׳. 
הרומאנובים, וראש־ד,משפחה, פיודור, הוכרח להיכנס למנזר. 
המבוכה במוסקווה גברה מחמת הרעב הכבד, שפרץ בארץ 
ב 1601 . לשם מלחמה ברעב אירגן ב׳ עבודות ציבוריות 
במוסקווד. — מה שעורר את קנאתן של ערי־השדה. ברחבי 
מדינת־מוסקווה פשטו כנופיות של ליסטים, רובם איכרים, 
שאדוניהם שיחררו אותם מחמת הרעב. ב 1603 הופיע בפו¬ 
לניה ״טוען־שקר״ ( 8011 10383 * 03 ) לכסא של בית ריוריק: 
דימיטרי (המדומה) 1 (ע״ע). ב 13 באפריל 1605 מת ב׳ 
גודונוב לפתע־פתאום. בתמיכתם של פולניה והקוזאקים של 
הדון, כבש דימיטרי הנזכר את מוסקווה בשנת 1606 והרג 
את פיודור 11 , בנו של ב׳ גודונוב, שמלך אחר אביו. המח¬ 
קר ההיסטורי עדיין לא פתר בשלמות את הבעיות הקשר 
רות בפעולתו של ב׳: כלום היתד, ידו ברציחתו של דימיטריי 
וכלום הטוען הראשון לכסא ריוריק היה דימיטרי מדומה או 
דימיטרי האמיתי, בן־הזקונים של איוואן / 11 י בעיות אלו 
שימשו נושא לדראמה של פושקין "בורים גודונוב", שנכתבה 
ברוחו של שיקספיר. מושפע מן ההיסטוריון קרמזין (ע״ע) 



45 


כורים גודונוב — בוריסלו 


46 


השיב פושקין בחיוב על השאלה בדבר אשמתו של ב׳ ברצי¬ 
חתו׳ של דימיטרי. 

- 0001111 ? 0783 ק 3 .ג;ץ 00 ? 83 ק 0070 , 388 א 3 ק 3 \ן . 9 

, 00088 ? 89 ק 68,0070 < 081 מ. 00 . 1 ^ . 0 ; 0, 1818-29 ־ 01 > 01 
מ 8 ק 8070 מ 0083 ץ? , 13008 * 0070 >}. 011, 1894-5:14 \- 01 \ 

06 , 038308 . 3 .ח ; 1880 , 1 ,א 803888 ח 113860 > 1 < 8 
600803 30078083883 !! 38346888 1 * 110700846080 
-ץ*ן 0 1 60080 , 03370808 .< 1 > . 6 ,י 1863 , 3083 ץמ 0 ? 

. 1021 , 808 

א. אח. 

בורים 1 ב ( 8008 ק 60 ), עיר בחבל ("או׳בלאסט")-מינסק 
שברפובליקה הסובייטית הביילורוסית. שוכנת על 
חופו של נהר ברזינה (ע״ע) ועל מסילת־הברזל מוסקווה— 
ביאליסטוק* כ 80 ק״מ צפוניודמזרחית ממינסק. מספר תו¬ 
שביה כ 26,000 . ב׳ היא ממרכזי-התעשיה של ביילורוסיה! 
קיימים בה מנסרות, ביח״ר גדול לגפרורים ומפעלים אחרים 
לעיבוד עץ ולמוצריו, לעיבוד עורות, ביח״ר לכלי גביש 
וזכוכית ומפעלי־־תעשיה אחרים. 

ב׳ כבר ידועה מתחילת המאה ה 12 ! חשיבות מסויימת 
היתד. לה בימי הפלישה של נאפוללן לרוסיה. בנובמבר 1812 
נגרמו לצבא נאפוליון — בררך נסיגתו ממוסקווה — אבידות 
כבדות בקרב, שניטש סמוך לב׳ כשביקש לצלוח את הברזיגה. 
במלחמת־העולם 11 נפלה ב׳ — אחר מערכה כבדה — בידי 
הגרמנים, ששלטו בה במשך 3 שנים (יולי 1941 — 1944 ). 

יהודים התיישבו בב׳ לכל המאוחר בתחילת המאה 
ה 18 (לפי נתונים רשמיים לא מנתה הקהילה ב 1766 אלא 
249 חבר) ובמרוצודהזמן נעשו כאן רוב התושבים. יהודי־ב׳ 
עסקו בסחר הדגן והעצים, שהיו משיטים אותם לריגה על פני 
הדווינה ולרוסיה הדרומית — על פני הדנייפר. ב 1861 ישבו 
בב׳ 2,581 יהודים, ב 1897 — 7,722 ( 51.2% מן האוכלוסיה 
הכללית). עד סמוך למלחמת־העולם 1 הוסיפה הקהילה להת¬ 
פתח: ב 1914 היו בה 10,617 יהודים — 51.8% מכלל האוכלו־ 
סיה. אח״כ פחת מספרם של היהודים וכן נצכמצם חלקם 
בא(כל(סיה הכללית: 7,212 ( 39% ) ב 1923 . 

במחוז־ב׳, שב 1925 ישבו בו כ 30,000 יהודים. עסקו כמה 
מאות של משפחות יהודיות בחקלאות. היו מצויים שם ישובים 
חקלאיים, שהאו׳כלו׳סיה שלהם היתד. כולה יהוד־ת. 

. £8068, 1912 8 183 ) 80 0764007868838 ,חקץ 8830 ? . 0 

ש. כ. 

ב 1 ריםונלב( 06 !;' 1 ה 110 ק £0 ),נסיכים רוסיים. ב 994 ו 996 
קיבל בוריס בירושה את רוסמו׳ב (ע״ע) וגלב — את 
מורום (ע״ע). בתקופת הסיכסוכים הפאודאליים ( 1015 ) על 
ירושת אביהם, הנסיך הגדול ולאדימיר "הקדוש", נרצחו 
ב׳ וג , בפקודת אחיהם הגדול סויאטופולק. ב 1071 הועברו 
עצמותיהם למנזר בו׳ריסוגלבסק בווישג 1 ר(ד, שמצפון לקיוב. 
ב׳ וג׳ הוכרזו לקדושים מטעם הכגסיה הפראווסלאווית. מסי¬ 
בות מותם הטראגי שימשו נושא אהוב על כותבי "הלטו׳פי־ 
סים" (ההיסטוריונים הרוסיים הקדומים). בשמם נקראים 
כמה מקומות־ישוב ברוסיה. 

ב 1 ךיםלו (ס 3 רסזוק 60 ! בפולנ׳ ׳י! 3 ( 5 ץז 0 ?), עיר במער¬ 
בה של אוקראינה (בעבר: גאליציה המזרחית), 

מדרום לעיר־המחוז דרו׳הו׳ביץ׳. מספר תושביה כ 45,000 (י). 
ב 1846 נתגלה בב׳ אוז^ריט (ע״ע) ואחר־כך התחילו גם 
מזקקים בה נפט, שהיה מבעבע בה על־פני השטח בכמויות 


קטנות. ב' היתד, המקור הראשון בזמן ובמעלה לנפט ולתו־ 
צרתו באוסטריה־הוגגאריה, ואח״כ בפולניה. בשנות ה 1920 
סיפקו ב׳ וסביבתה הקרובה 75% מן הנפט הפולני. באותן 
השנים התחילו משתמשים גם בגאז הטבעי, שהיו מעבירים 
מב׳ בצינורות. — בסביבת בוריסלאו נמצאים מעיינות־מרפא 
ומקומות־מרגוע, שכבר יצא להם שם בימי שלטונה של 
אוסטריה. 

היהודים ב ב׳. ב 1846 נעשו ע״י היהודי הקר הנסיו־ 

נות הראשונים לעבד את הדונג השמן, שמצא באדמות ב׳. 
היהודי אברהם שריינר היה הראשון, שהצליח להפיק מתוך 
דונג זה נפט ואף התחיל בזיקוקו( 1853 ). מאז גילו היהודים 
מספר מרובה של מקורות־נפט (מכרות ובורות), שבניצולם 
הועסקו כ 3,000 פועלים יהודיים. תהליך הייצור היה פרימי¬ 
טיווי. ב 1880 התחילו באנקים אוסטריים מממנים את תפוקת־ 
הנפט ומספקים לתכלית זו ציוד טכני חדש. הבאנקים, 
שריכזו בידיהם את הרוב המכריע של המכרות, השתדלו 
לדחוק את רגליהם של הפועלים היהודיים ולהחליפם בפו¬ 
עלים נוצריים. גם יצרנים יהודיים קטנים ובינונים הוכרחו 
מעט־מעט על־ידי משרד־דומכרות הממלכתי, שהוקם ב 1880 , 
לחסל את מכרותיהם ובורותיהם— מה שהחמיר ב 1896 — 
1898 את מצבם של הפועלים היהודיים, שהוצאו ברובם 
מתהליך הייצור והזיקוק. ב 1898 פנו פועלים אלה בבקשה אל 
הק 1 נגרס הציוני, שיאפשר להם לעלות לא״י — דבר, שלא 
היה ניתן אז לביצוע. בהשתדלותו של ד״ר הרצל סייעה 



כורים ונ 5 ני. איקו;' , , מסזף המאה 13.1 
לניונראד, הנזיזיאח הרוסי 






47 


כורי שלו—כו־־כרט, רו־יול? 


48 


חברת כי״ח ל 500 פועלים יהודיים מב׳ להגר לאמריקה. 
אעפ״ב נשארו עוד בידי היהודים כמה מכרות גדולים בב , . 

ב 1860 היה מספרם של יהודי ב׳ כ 1,000 ! ב 1890 — 9,047 
(בין 10,424 תושבים)! ב 1900 — 7,986 (בין 11,681 ת׳), 
ב 1910 — 5,753 (בין 12,767 ת , ). אחר מלחמת־העולם 1 שוב 
נתרבה מספר היהודים בב , . במיפקד של 1921 נמנו בין 
16,000 תושבים 7,170 יהודים. מבחינה אירגוגית היו יהודי- 
ב׳ מסונפים לקהילת דרוהוביץ׳. ב 1928 קיבלו רשיון מטעם 
השלטונות להקים להם קהילה עצמאית.— ב 1887 נוסדה 
בב׳ אגודת "חובבי־ציון" הראשונה. 

נ. מ. ג. 

בזרי^א (מתחילה: גולדברג), מנחם ( 1888 , בדיסק 
דליטא — 1949 , ניו־יורק), משורר יידי. בי. שהיה 
בנו של מורה עברי, קיבל את ראשית חינוכו היהודי מאביו, 
ואח״ב למד בביה״ם הרוסי שבעירו. כשהיה בן 16 נצטרף 
לתנועה הציונית־סוציאליסטית, ובאותו זמן כבר כתב שירים 
ברוסית וביידית. ב 1905 בא לווארשה. כאן התחיל מפרסם 
את שיריו הראשונים בעיתונים ובקבצים יידיים, וכן מאמרי- 
ביקורת על הצגות־תיאטרון בעיתון "היינט", שנמנה עם 
משתתפיו הקבועים. ב 1909/11 שירת בצבא הרוסי', ואת 
רשמיו מחיי־הקסרקטים פירסם בעיתונים "היינט" ו״פריינד". 
ב 1913 נתפרסמה הפואמה של ב׳ "פוילךי—פואמה, שליריקה 
ופאתום דברני משמשים בה בעירבוביה ושבה ניתן ביטוי 
פיוטי ליחסים המתוחים, שנתקיימו אז בין היהודים והפולנים. 
הפואמה ניתרגמה לפולנית. 

ב 1914 השתקע ב׳ באה״ב ולאחר שנים מועטות ( 1918 ) 
נתמנה חבר של מערכת ה״טאג" באה״ב נתפרסמו קבצי- 
שיריו הראשונים: "א רינג אין קייט" ("חוליה בשלשלת" ־ 
1916 ) ו״זאמד״ (״חול״! 1920 ). הגיבור הראשי של אחת מן 
הפואמות שבקובץ האחרון הוא ד״ר הרצל. לאחר שחזר ב׳ 
ממסע בברית־המועצות ( 1926 ) נתקרב לקומוניסטים היהו¬ 
דיים באה״ב ואף השתתף בעיתונם "פרייהייט" אך אחר 
מאורעות תרפ״ט עזב ב׳—ביחד עם סופרים יידיים אחרים— 
את הקומוניסטים. לאחר שפרש ממערכת־ה״טאג" ניהל את 
לשכת העיתונות של הג׳וינט •אח״כ את זו של הקונגרס 
היהודי האמריקני. 

בשנת 1923 נתפרסמה בווארשה הפואמה שלו "זאוול 
רימער״ — כרוניקה בחרוזים ב 16 פרקים, שמגוללת את 
הזוועות של הפרעות ביהודים ברוסיה בסיפה של מלחמת־ 
העולם 1 . כמה מחלקיה של פואמה זו, שהם כתובים בנוסח 
השיר העממי היידי, הם ליריים ביותר; אך המסגרת הסיפו¬ 
רית של הפואמה מרסנת כאן את הליריזם הסנטימנטאלי של 
בי. שלפעמים אינו יודע גבולים. 

הטובה ביצירותיו של ב׳ היא הפואמה "דער גייער" 
(״ההלד׳ו שני כרכים, 1942 ), שהיא מעין אוטוביוגראפיה 
רוחנית. פואמה זה שב׳ עסק בחיבורה כ 10 שנים, מתארת 
את דרכו בחיים של גיבורה הראשי, נוח מרקון, המוליכה 
כספקנות לאמונה ומחולין לקדושה. יש ביצירה זו משום 
ניסיון פיוטי לסכם את הירושה הרוחנית של היהדות ואת 
ההיסטוריה הישראלית ברורות האחרונים. — אחר מותו של 
ב , נתפרסם (ב 1950 ) קיבץ־פואמות משלו בשם "דודך דורות". 

ש, ניגער, אלגעמיינע ענציקלאפעדיע, / 1 19441 ), 230 ־ 232 : 

״דער גייער״, צוקונסט, מרץ 1943 . 

ש. נ. 


בוךבהרט, לודויג, ע־ע בורקהךט, יוד״ן לותיג. 
בירכם, ע־ע בור. 

מרכרט, גאזךג הרסן, ע־ע הרסן, גא 1 ךג. 

בירכרט, הרס[ — £ן>ז 0113 זגו 8 ו 1 ח 3 וזוז 10 ־ 1 — ( 1857 , בר¬ 
לין— 19.12.1909 , תימן), תייר־חוקר בארצות המזרח 
הקרוב. בי, שהיה בן למשפחת־סוחרים יהודית, עסק אף הוא 
מתחילה במסחר. אחר מות־אביו ערך מסעות מקיפים בכל 
חלקי־העולם. כשגמל בלבו הרעיון לחקור את המזרח הקרוב 
ולסייר בו, התחיל לומד ערבית בסמינאריון ללשונותיהמזרח 
בברלין ( 1890/92 ). אח״כ המשיך בלימודיו בדמשק, שממנה 
יצא פעם אחר פעם למסעותיו בסוריה, ארם־־נהריים ופרם, 
ערב המזרחית ותימן, וכן באפריקה המזרחית. ביחוד התעניין 
ב , בתימן, שבה ערך שלושה מסעות. כאן ביקר באיזורים, 
שלפניו לא דרכה בהם רגל של אירופי. למרות איגרת־ 
החסות, שניתנה לו ע״י האמאם יחיא, נהרג בי עם חבר(־ 
לסיוד, סגן־הקונסול האיטלקי בנצוני, במסעו השלישי בפנים 
תימן. — ב׳ לא חיבר ספר מקיף על רשמי־סיוריו, אך הניח 
אחריו יומנים, רשימות בניבי דמשק ותימן ותצלומים הרבה, 
שהם בעלי ערך מדעי מרובה ושנמסרו לספריה של הסמי־ 
נאריון ללשונות־המזרח בברלין. במסעותיו נתן ב , את דעתו 
במידה ניכרת על היהירים בארצות־ערב, וחלק מן התצלומים 
שבאוסף שלו חשוב להכרתם של יהודי פרם ותימן. ממסעו 
השלישי של ב׳ בתימן נשתמר. מלבד יומנו, דדח מפורט, 
שנכתב ע״י ברלוויה שלו, אחמד אבן מחמד אלג׳ראדי, שהיה 
גם מ(רו של ב׳ לערבית. הדו״ח ניתרגם לגרמנית ונתפרסם, 
ביחד עם חומר מדעי אחר ותצלומים, ע״י א. מיטווך. חלק 
קטן מעזבונו המדעי של ב , , שהגיע אחר מלחמת־העולם 11 
לאוניברסיטה העברית, שמור במכון למדעי־המזרח שלה. 

4(15 1(11! 1(>1111>, !1(11)101(11 8.5 1(1X11 11615( 11(11■(/! 5(1(1■ 

. 1926 . 6 .נ 1 ז 3 :>ר 1 ,! 1 ) 1 ( 0101 

מ. פ. 

בוויכרט, תדולף — 11 >ז 3 ז 01 זס 8 101£ > 811 — ( 1877 ,קניגם־ 

ברג — 1945 , טרינם (טירול)), משורר ומספר 

:• י 

גרמני. בנו של באנקאי וסוחר ממשפחה, שהיתה יהודית על¬ 
פי מוצאה אבל פרוטסטאנטית על־פי דתה במשך כמה דורות. 
ב , , שרוחו דבקה, מתוך הערצה כמעט מסתורית, בירושה 
התרבותית של אירופה בכלל וגרמניה בפרט, היה אדיש 
ליהדות — אפשר, חוץ מבשנותיו האחרונות, כשנרדף מחמת 
מוצאו ונמלט על נפשו כשהיה בדרך למחנו•,־ההשמדה באוש־ 
וינצ׳ים.— ב׳ למד בלשנות קלאסית בברלין, בון וגטינגן: 
מ 1904 ואילך היה חי חיי־בודד באחת מן הערים העתיקות 
של טוסקאנה (מתחילה בוולטרה ובפיזה, ואח״ב בסאלטוקיו 
שעל־יד לוקה), פרט לשנים של מלחמת־העולם 1 , שבהן 
שירת בצבא, ופרט לתקופות קצרות אחדות, שבהן ביקר 
בגרמניה לשם מתן הרצאות (בהרצאות אלו הטיף ב׳ להת¬ 
עוררות תרבותית מתוך תפיסת־עולם לאומית־שמרנית, אני 
טי־דמוקראטית ואנטי־מודרנית). ב׳ היה ידיד קרוב של 
המשורר הוגו פון הופמנסתל (ע״ע) ובנאומו הנלהב על זה 
האחרון הביע לראשונה אח השקפתו על השירה. מתחילה 
נשתייך לחוגו של סטפאן גאורגה, אך עד מהרה פרש מחוג 
זה, ובחיבורו ״המעגל השביעי של גאורגה״ (- 810 5001-805 ) 
״!!!כ*!), 1909 , מתח עליו ביקורת נוקבת, שיש לה, 


49 


בורכרט, רודדלף—כורלא, יהודה 


50 


כלכל שאר מאמריו, חשיבות מרובה כמצע של אסתטיקה 
ספרותית. פרישתו מגאורגה גרמה לכך, שבידולו בספרות 
הגרמנית עוד גבר, ורק אחר פטירתו התחילו מכירים בדבר, 
שלא היה עוד בספרות הגרמנית של זמנו משורר, שהגיע 
לרמתו הסיגנונית של ב/ 

ב׳ היה משורר ופילולוג כאחד, ולפי השקפתו האמנותית 
היה קלאסיציסטן ואידיאליסטן. יצירתו היא אפיגונית במת¬ 
כוון: היא ניזונה ממיטב ירושת־העבר של כמה וכמה עמים. 
ב׳ נתן בכשרון ליצור דברים נאים ועצמאיים ביותר בלבוש 
סיגנוני קדום. חלק חשוב ממפעלו הספרותי — שכולל שירים, 
אפוסים, מחזות, סיפורים, מסות ותרגומים — הן יצירות, 
שנכתבו בסיגנון קדום, כגון האפוסים 1 חר.זנ 01 ״ם ( 1920 ) 
ו״הנפש הגאולה למחצה״ ( 1921 , 50010 011010 ז^ו 1111 י( 010 ), 
שנתחברו בסיגנון השירה הגרמנית של יה״ב, ו״ספר יורם" 
( 1907 , 101 ;■!<>( 1X151X1011 ), סיפור על יהודי בימי ישו, שנכתב 
בסיגנון של ס׳ איוב, וכן הרוב של תרגומיו (מיצירותיהם של 
פינדארום, אפלטון, כמה טרובאדורים, דאנשה, סוינברן, ועוד). 
משאר כתביו המרובים, שכולם עמוקי־מחשבה ולטושי־צורה, 
יש להזכיר ביחוד את קבצי־השירים ״שירי־נעורים״ ( 1920 > 
ו״שירים מעורבים״ ( 3001101110, 192-1 > 0 זו 501 ו 1 חז 70 \); המחזות: 
״הבשורה״ ( 1907 ,^תגו^סתעסןזס^) ו״מחזה האבוס" (-ק 1 ז£ 
1922 , 101 ק 5 ח 0 ק); קובץ־הסיפורים "הדור חשוו־התקווה" 
( 1929 ,► 30501110011 > $0 ס 11251 ג 1 ח))ס! 1 1925 ) וקובץ־המסות 
״מעשים ומסות״( 1928 ,תס§תו 11 ! 0 ת 3 ! 1 < 1 ^ 01 תס 930011110£00 ). 
מתוך עזכונו הופיע עד עכשיו רק ״הגנן הנלהב״ (•! 00 
1952 ,־ 001 זז 03 1111:110 ) 101010050113 ). 

)) 1 ))?}\ )! 881 ) 1 ) 2 ו: 1 !/ ;. 55 1920 ,)}(/)^\ ) 11 ) 100101 ) 0 ,. 8 .א 
)) 08 ,•! ¥05510 .א ; 1925 , 1900-1918 , 010 ) 8 / 1111 > 1 ))¥ מ 1 

) 11 ) 011 ) 8 ) 11 ) 18 " 5 ' 1 ג 5111 חחבחז})) 1 ־נ ח 1 ) ) 0 , 1/11 0 ) 11 ) 81:1111 !'. 8 
) 11 ) 1111 ) 0 ) . 8 ■?/ , 5 ץ 1 ! 1 דז 80 -ש 111 )/> . 13 ;( 1923 , 1 ,") 11 / 02 ) 8 

.( 1947 , 3 •זא ,) 82 ) 11 ) 8 

ח. ס. — ל. ו. ז. 

ב 1 ךל, אמיל — 01 ז 80 1110 ״£ — (נו׳ 1871 ), מאתמאטיקו 
ומדינאי צרפתי. מ 1897 היה ב׳ מורה, ואח״ב מנהל 
של ה 310 !סזסא £0010 , שבו קיבל את השכלתו; מ 1909 
ואילך היה פרופסור ל־ 
מאתמאטיקה בסורבונה. 
ב 1921 נבחר כחבר הא־ 
קאדמיה של המדעים! 
ב 1950 קיבל את הצלב 
הגדול של לגיון־הכבוד. 
ב׳ היה חבר פעיל של 
המפלגה הסוציאליסטית 
והראדיקאל־סוציאליס־ 
טית! ב 1924 נבחר כחבר 
בית הנבחרים וב 1925 
היה שר־הימיה בממשלת 
פנלוה. באוקטובר 1941 
נעצר ע״י הגרמנים. 

כמאתמאטיקן נתפרסם ב׳ (מ 1898 ואילך) כעורך של 
אוסף־המונרגראפיות על תורת־הפונקצלת וגם ע״י תרומותיו 
המקוריות המרובות לתורת־הפונקציות ותורת־ההסתברות. 
בחקר יסודות־המאהמאטיקה עמד ב׳ בראש האסכולה ר.אינ־ 
טואיציוניסטית (ע״ע) הצרפתית, המבטלת תחומים נרחבים 


של האנאליזה ושל תורת-הקבוצות, אע״פ שאינה מרחקת 
ללכת בזה כאסכולה ההולאנדית. משנת 1925 ואילך עמד 
ב׳ בראש מפעל ספרותי מקיף על תורת־ההסתברות, שבו 
השתתפו הרבה מן המאתמאטיקנים ידועי־השם בדור האחרון. 

עבודותיו העיקריות: ,! 110 / 1 ) 00 ( !) 8 ) 1 ) 0 ) 18 ! 11 ) 11 ! 001 ^) 1 
- 111 ) 0 ) ) 8 11 ) 00,1,0 ( 1 ) 1 ז 111 5 מ 0 ) 001 ח!, בצרם' 3765110 !}), המספ¬ 
רת בסימון נשגב על דברים בלתי־נשגבים או מגוחכים, כגון 
"מלחמת הצפרדעים והעכברים" המיוחסת להומרוס או "חטיפת 
התלתל" של פופ, או בסימון בלתי־נשגב או מגוחך על דברים 
נשגבים ורצינים, כגון 1 ז 3765 !} של סקארץ או 

"הלנה היפה" של אופנבאך (ע״ע אפוס). כיום מציינים במלה 
"ב"׳ מידה מרובה של קומיות נחותת־דרגה, כאותה של 
המוקיונים, שמעוררת את המוני־העם הפשוטים וילדים לצחוק. 
הב׳ דומה איפוא ל £3x66 , אלא שזו האחרונה היא בעלת 
עלילה יותר סדירה והגיונית. 

השימוש הרווח ביותר של הב׳ בזמננו הוא על הבמה 
האמריקנית. בב׳ מציינים באה״ב סוג של הצגות־בידור 
לגברים בלבד, שהופיע לראשונה סמוך לשנת 1865 , הגיע 
לשיא הפופולאריות שלו בערב מלחמת־העולם 1 ונבלע 
בצורות־שעשוע אחרות בתחילת שנות ה 40 . הצגת־הב׳ היתה 
מגוונת, והיתד, מורכבת מקטעי־בידור שונים, שכללו הופעות 
של להקת־נערות, בדחנים, עושי־להטים, מנגנים על כלים 
שונים, אקרובאטים, וכד. מתחילה כללו ההצגות גם פארו־ 
דיות על הצגות־תיאטרון אקטואליות או על נושאים פולי¬ 
טיים — מה שמקשר הצגות אמריקניות אלו אל ההצגות 
הפארודיסטיות, שהיו מוצגות במאה ה 19 על הבמה של 
6 !ז 863 ז׳ ץ 03161 בלונדון אבל עד מהרה תפס מקום עיקרי 
בב׳ גרוי-החושים ע״י הופעת הנשים בלבוש שקוף או בלבוש 
הדוק לגוף ( 118815 ), עפ״ר לחלקו התחתון. וביחוד לרגליים 
(ומכאן הכינוי 5 ״י $80 68 !, שנתקבל בשביל ב׳), ואח״כ 
נתרבו בהצגות גם מעמדים של ריקוד מגרה (״קנקן״! ריקו¬ 
דים כושיים) או התפשטות מודרגת של הרקדניות מלבושן 
( 16356 -ק 1 !} 5 ). להצגה כולה היה אופי של ניבול־פה! קהל־ 
הגברים היה מרבה לשתות, להרעיש ולהתריע או גם להת¬ 
קוטט ולהתאגרף באולם, ופעמים שהיה רוגם בירקות רקובים 
את האמנים, שלא מצאו חן בעיניו. לעיתים קרובות היתה 
המשטרה פולשת לאולם ומפסקת את ההצגה, 

ירידת הב׳, שהתחילה בשנות ה 20 של המאה הנובחת, 

באה משום הכנסת קטעי־ההתערטלות, שכבשו במהירות את 
החלק העיקרי של התכנית, משום התרת הכניסה לנשים 
וילדים, משום האיסור שהוטל על משקאות חריפים (ב 1920 ) 
ומשום הפופולאריות המרובה, שזכה לה הראינוע ואח״כ 
הקולנוע. על בימות הב׳ נתקיימו ההופעות הראשונות של 
הרבה מן הקומיקנים וזמרי הו־ויו הנודעים של אה״ב, ביניהם 
מי וסט, אל ג׳ולסון, צ׳ארלי צ׳אפלין, ועוד. 

. 00 ) 1430111 ./<\ ; 1794 , 60 ) £26/6/1 ! 76 > . 06163 , 10861 ? .? .א 
,. ¥015 6 , 42/3061 , . 6/0766 /. 20 / 0 1 ^ 06 ׳זז 136 / 0 0601/161 ? 

1884-9; ?. >40X1110(. 5606600 6/ /6 86066 526/611726, 1888: 

3 [)^ .ם .ז 3 ז X05, ,4 800 \ 0/ £ 26 / 6 x 1726 , 1891; 1". 143553X301, 
510612 46/726/6 1/1 614666, 3 ¥015., 1910*; 0. £!(0111X1. 526- 

736 ,׳( 1616 ) 034 , 0 ; 1932 , 13 )/ £08 סיז 26047 ? 204 161826 

. 1952 , 1660 66 // 2 7362/66 ./ £08 136 10 00 )/ 76241 £26/61826 

ח. ם.-ג. י. א. 



53 


כורסה או כ ■מה 


54 


בוךמה או בךמד!,הברית של (באנג׳ 3 מזז 01811 ת 10 תס, 
בבורמנית— ת ££3 ת 31 א- 3 תזת 3 ץ 1 \ $11 -£ת 11 ג( 66-1 ץ נ 1 ), 
רפובליקה בדרום־מזרחה של אסיה, בחלק הצפוני־מערבי של 
חצי״האי הודו־סיו! שטחה, לפי האומדן הרשמי האחרון — 
656,600 קמ״ר! מספר תושביה — כ 18 מיליון ( 1954 ). 
הברית של ב׳ מורכבת מחמש מדינות (ב׳, שאן, קאצ׳ין, 
קאיה וקארן) וממחודצ׳ין. 

המצב הגאוגראפי והגבולות. ב׳ נמצאת בין 
׳ 11 ־׳ 92 ו׳ 9 ״ 101 אורך מזרחי ובין ׳ 55 ״ 9 ו׳ 30 ־ 28 רוחב צפוני, 
באופן שקצת יותר ממחצית שטחה היא באיזור הטרופי ("ב׳ 
התחתית״), והשאר — מצפון לו ("ב׳ העילית"). במערב 
גובלת ב׳ במפרץ־בנגאל, בדרום ובדרום המערב — בים־אנ־ 
דאמאן, בצפון־המערב—בהודו ובפאקיסטאן, בצפון־המזרח— 
בפרובינציה הסינית יונאן, ובמזרח — בוויטמין ובתאילאנד. 
הגבולות בצפון ובמזרח אינם מוגדרים כל צרכם, ומכאן 
הבדלים בחישובי־השטח של ב׳. ארכה של ב׳ מצפון לדרום 
הוא 1,920 ק״מ, ורחבה המאכסימאלי — 920 ק״מ. 

המבנה. הכיוון של הפורמאציות הגאולוגיות העיקריות 
בב׳ הוא מצפון לדרום: בכיוון זה נמשכים רכסי ההרים, 
שהגבוהים שבהם הם בצפון! משם אף יוצאים הנהרות 
העיקריים, שכולם זורמים דרומה. חלק גדול של ב׳ נמצא 
בגלילו של נהר איו־ודי — הנהר הראשי של הארץ — ושל 
יובלו העיקרי, צ׳ינז־ויז! במזרחה של ב/ במדינות שאן 
וקארן, נמצא הגיא העמוק של נהר־סאלוין העצום, שמקורו 
בתחומה של סין. 

מבחינת המבנה שלה אפשר לחלק את ב׳ לשלושה איזורים 
אלה: (א) במערב — שלשלת הרי ארקדיומה והמשכיה — 
שורה ארוכה של הרי־קמטים מן המסוזואיקון והשלישון(ע״ע 
ארקן), שהם חלק ממערכת ההימאלאיה וביניהם עמקים 
עמוקים. בחלקה הדרומי נמשכת שלשלת זו* בצורת חומה 
צרה ותלולה, ורק במקומות מועטים יש בה פרצות, שמשמשות 
מעברות לעגלות! בחלקה הצפוני היא מתרוממת עד לשיא 
של 3,000 מ׳ ויותר (הר־ויקטו׳ריה)! כאן מהווים ההרים רמה, 
שבה כלולה מדינת מניפור, המפרדת בין ב׳ ופאקיסטאן 
המזרחית. 

(ב) במזרח ובדרום — רמת־שאן ושלוחותיה שבתחומים 
של קארן וטנאסרים. איזור זה בנוי מבחינה גאולוגית 

ד * 7 

מסלעים קדומים מאלה שבתחומם של הרי־אראקאן! שטחים 
נרחבים בנויים סלעים מטאמורפיים עם מובלעות גדולות 
של שחם, וכן מצויים כאן שטחים של אבן־גיר וגושים של 
אבני־פרצים עתיקות. גבהה הממוצע של הדמה הוא כ 900 מ׳ 
מעל פני־הים, ובה כמה אגנים של ימות קדומות! באחד מהם 
שרדה ימת־אינלה, הגדולה בימות־ב׳ (ארכה 19 ק״מ ורחבה 
5 ק״מ). 

(ג) במרכז — השפלה שבין שלשלת אראקאן־יומה ובין 
המורד התלול של רמת־שאן. איזור זה — שהיה בעבר, מן 
התקופה השלישונית המוקדמת ואילך, מפרץ של ים—מכוסה 
חול, אבני־חול וצפחות מאותה תקופה! באמצעה של השפלה, 
שהיא יפה לחקלאות, מתרוממים טורי־הגבעות המיוערים של 
פגו־יומה. בתקופת־קיומו הארוכה השקיע נהר־איראוואדי 
על פני שטחים נרחבים של שפלה זו שכבות־חצץ ומעטי־טין 
והוא מוסיף להרחיב את הדלתה הגדולה שלו כלפי דרום. 
כן מתנשאים במישור כמה הרי־געש, שדעכו רק בזמן 


האחרון — ביניהם הר פופה, שגבהו כ 1.500 מ׳. שכבות־ 
השלישון שבשפלה הוקמטו בכמה מקומות קמטים קטנים 
ובקמרוניהם מצויים שדות־נפט. 

האקלים. אקלימה של ב׳ הוא מונסוני־טרופי. עונת־ 
היובש הקרירה, שבה מנשבות רוחות־יבשה קלות מן הצפון, 
נמשכת מנובמבר עד פברואר. אח״כ מתחלת עונת״היובש 
החמה, שבה כמעט אין רוחות כלל! החודש החם ביותר הוא 
אפריל. במאי חלה הקלה במזג־האויר הקשה עם בואם של 
הגשמים הראשונים, המלווים סופות־רעמים. עונת הגשמים 
הממושכים פתחלת ביוני, עם בואו של המונסון מדרום־ 
המערב! בעונה זו הטמפראטורה הממוצעת בב׳ — פרט 
לחבליד. היבשים ביותר — היא 27 0 . 

ההבדלים באקלים בין חלקיה השונים של ב׳ הם גדולים 
מאוד. באיזורי־החוף שבמערב מרובים הגשמים (עד 5,200 
מ״מ בשנה) משום שהרוחות נושאות־הגשמים, הבאות מדרום־ 
המערב, נתקלות כאן בחומת־הרים, ואילו מרכזה של הארץ 
נמצא ב״צל״־ההרים, וכתוצאה מכך יש בו איזורי־ערבה, 
שכמות־המשקעים השנתית בהם אינה מרובה מ 520 מ״מ. 
באיזורים מרובי־הגשמים, וביחוד בדרומה של ב/ אין הבדלי־ 
טמפראטורה ניכרים בין שעות היום והלילה או בין עונה 
לעונה (הטמפראטורה כאן היא בין ״ 21 ל 32 0 ), ואילו באיזור 
היבש יורד החום בלילות בעונה הקרירה עד ל ס 10 ואף למטה 
מזה, ובעונה החמה הוא עולה כל יום אחה״צ עד ״ 405 
ויותר. ברמות ובהרים, שהם גבוהים מ 900 מ׳, מצוי כפור, 
ובצפון מכוסים ההרים שלגי־עד. 

צומח־הבר. הרבה מחבלי־ב׳ עדיין מכוסים צמחיה 
טבעית או טבעית־למחצה. באיזורים, שכמות־המשקעים השנ¬ 
תית בהם היא מרובה מ 2,000 מ״מ, מצויים יערות־גשמים 
ירוקי־עד, הכוללים שפע־עצים רבגוני, ביחוד ממיני הדיפטרו־ 
קאדפוס וקשי־העצה. באיזורים, שכמות המשקעים השנתית 
בהם היא בין 1,000 ' ל 2,000 מ״מ, משירים האילנות את עליהם 
בעונח־היובש החמה. זוהי מולדתו של הטיק הבורמני — 
אחד ממיני־העץ המשובחים והחזקים ביותר, המשמש ביחוד 
לבניידספינות. באיזור הגשום יותר גדל עץ־הברזל הבורמני, 
שגם לו נודעת חשיבות בבניין ספינות. לעומת שפע־העצים 
באיזורים אלה גדלים ביער הדליל, היבש יותר, רק שנים־ 
שלושה מיני־עצים בלבד. באיזורים מעוטי־הגשמים (פחות 
מ 1,000 מ״מ) הצמחיה היא שיחית וערבתית! מרובים בה 
מינים של שיטה דוקרנית וצמחים בעלי עלים בשרנים, 
כגון החלבלוב. ברמות־ההרים יש מישורי־ע׳שב (סאוואנות) 
מרובים, וכן יערות של עצים לא־טרופיים. בכללם האורן 
והאלון. באיזורי הדלתה הפונים לים מצויים יערות גדולים! 
בביצות שלאורך חופי טנאסרים מרובים עצי־המאנגרובה 
(וע״ע אסיה, הצומח, עמ׳ 875 ! וכן ע״ע אסיה, החי, עמ ׳ 882 ). 

ה א וכל ו סי ה. לעומת סין והודו שכנותיה, ב׳ היא 
בעלת אוכלוסיה מועטת־ביחס, ובשטחים נרחבים בה — 
וביניהם גם פורים — הישוב הוא אף דליל. לפי מיפקד־ 
האוכלוסים של 1931 מנתה ב׳ 14,667,146 נפש. לפי המיפקד 
של 1941 מנתה האוכלוסיה 16.823,798 נפש. 

תושבי־ב׳ נמנים על הגזעים המונגולואידי והסיאמי. 
הבורמנים, היושבים במרכז־הארץ, וכמה שבטים קרובים 
להם — כ 65% מן האוכלוסיה —, מהווים עם הטיבטיים 
משפחה מיוחדת בתוך הגזע המונגולי! עורם חום-בהיר 
ועצמות־העול שלהם בולטות, אך סדק־עינם מאוזן. ברובה 



55 


בורמה או ברמה 


56 


של רמת־שאן יושבים שבטי־השאנים, שהם קרובים לשבטי- 
תאי (סיאם); הם מונים כ 7% מן האוכלוסיה. מבחינה תרבו¬ 
תית עולים עליהם הקארנים (כ 10% מכלל האוכלוסיה), 
שעזבו ברובם את מולדתם ההררית והתיישבו בדלתה של 
נהר־איראוואדי. בני מון הם כיום חלק בלתי־נפרד של העם 
הבורמני. בגלילות הצפוניים יושבים שבטי קאצ׳ין ושבטים 
סיניים שונים. כן היגרו לב׳ הודים (כ 6% ) וסינים! מספר 
האירופים ובני־התערובת בב׳ הוא מועט: פחות מ 35,000 . 

רובם של תושבי־ב׳ חי בכפרים; פחות מ 20% מהם 
יושבים בערים. יש בב׳ רק שתי ערים גדולות: עיר־הנמל 
ראנגון, שהיא גם עיר־הבירה של ב׳ ( 700,000 תושבים), 
ומאנדאלי ( 175.000 תוש׳); מספר תושביה של מולמין (על 
חופו של מפרץ־אנדאמאן) עולה, כנראה, כיום ( 1955 ) על 
100.000 . — עבודת־שכיר קבועה זרה לבני ב׳, ורוב הפועלים 
בבהח״ר, במספנות ובמיתקני־הנמל בראנגון, וכן ברכבות 
ובמרכזים בפנים־הארץ הם אף כיום מהגרים הודיים, שמספרם 
הגיע בפרק־זמן מסויים למיליון. חלק ניכר (כ 300,000 ) מן 
הסוחרים, החנוונים והפקידים הנמוכים בראנגון ובבאמו 
שעל הגבול הסיני הם סינים, שהרבה מהם התחתנו ביושבי- 
הארץ. שוויון־הזכויות בין המינים בב' בולט לעומת נחיתות 
מצבה של האשה בארצות אחרות באסיה; חלק ניכר מן 
המסחר הקמעוני מתנהל ע״י נשים. 

הכלכלה. — 1 . חקלאות. ב׳ היא ארץ חקלאית 
מעיקרה, שכוללת שטח של 4.9 מיליון דונאם של אדמת־ 
שלחים. היבול הראשון־בחשיבות (כ 70% ) הוא של האורז, 
שמגדלים אותו הן בהרים והן באיזור־הדלתה. עד הפלישה 
היאפאנית (של 1942/43 ) היה האורז מביא עדפי־יבול עצו¬ 
מים, ששימשו היצוא העיקרי של ב/ באיזור היבש שבלב־ 
הארץ מרבים לגדל שומשמים, שעועית, כותנה, בטנים 
וירקות. — בהמודהבית המצויה ביותר בב׳ הוא זן של בקר 



נערה קארנית בנאמטויז *מריגודיטאז) 

מסג'ב 5 נר:יר. — ?י׳עוט־תי? ביסרתי, *צסעכב את הה 5 יכה 


גוץ בעל דבשת, 
שמשמש לחריש 
ולמשיכת ־ עגלות. 
באיזורים הגשו¬ 
מים רווח גם ה¬ 
תאו, ובאיזורים 
היבשים מרובים 
הכבשים והעיזים. 
הפיל משמש כב־ 
המת־משא וכמנוף. 
אע״פ שדתם של 
הבורמנים אוסרת 
המתה של בעלי־ 
חיים, הם אוכלים 
בשר, וביחוד מר¬ 
בים הם לאכול 
דגים. 

2 . מחצבים. 
חלקים מרובים 
של הרמה ושל 
טנאסרים עשירים 
במחצבים: סמוך 
לנאמטו בצפון, נמצא אחד מבצרי עופרת־הכסף הגדולים 
שבעולם; סביבות מוגוק, במרכז, הן מקורן של אבני־האודם 
המפורסמות של ב׳ ושל אבני־חן אחרות. חציבתן, שהתחילה 
בימי־קדם, כמעט פסקה בימינו; גם בדרום נמצאות שכבות* 
כסף עשירות וכן עפרות־נחושת. בגראניט של טנאסרים יש 
כמויות מרובות של וולפראם ובדיל, הן בסלעים עצמם והן 
בחצץ שבשפלות־הנהרות. — החשוב בשדות-הנפט של ב׳ 
הוא ינאנגיאונג ("נהר־הנפט"), שבני־המקום כבר הפיקו 
ממנו נפט בימי־קדם ע״י בארות, שנחפרו ביד; בשנת 1888 
הוקמו כאן מיתקנים מודרניים, ולמרות הקפו המצומצם של 
שדה זה — 7.5 עד 10 קמ״ר בלבד — עדיין יש בו שפע 
גדול של נפט. את רובו של הנפט המופק בב׳ מעבירים 
בצינורות אל בתי־הזיקוק בסיריאם, מדרום לראנגון. הפקת־ 
הנפט הושבתה בתקופת הכיבוש היאפאני ונתחדשה ב 1945 . 
בקירבת תאיטמי 1 נמצא גאז טבעי, שמשמש כדלק לביח״ר 
למלט, שהוקם בסביבה זו. 

3 . תעשיה. התעשיה של ב׳ קשורה בעיקרה בתוצרתה 
החקלאית. יערות־הטיק טופחו ונוצלו באופן מתוכנן, כדי 
לקיים את אספקתו של עץ זה. כן יש בב׳ כמות ניכרת של 
מטעי־טיק. משאר התעשיות שבב׳ החשובות הן: זיקוק־נפט, 
טחינת־אורז, טכסטיל (כותנה, משי), צביעת־עורות. חיטובי־ 
עץ ועיבוד מתכות הם ענפי־מלאכה, שמעסיקים עובדים 
מרובים. 

4 . סחר־החוץ. עד הפלישה היפנית. שעירערה את 
כל יסודות משקה של הארץ. היה לב׳ סחר־חוץ מקיף. את 
המקום הראשון ביצוא ( 65% ) תפס הא(רז (הקלוף והבלתי־ 
קלוף); כן ייצאה ב׳ עצים לבניין (ביהוד טיק), נפט גלמי 
ומוצרי־נפט, מתכות ועפרות, בעיקר כסף, עופרת ובדיל. 
נוסף על כך ייצאה ב׳ כמויות קטנות של עורות ןלמיים 
ומעובדים, כותנה וגומי. 85% מן היצוא עבר דרך נמל־ 
ראנגון והשאר דרך באסין, אקיאב— נמלה של רצועה פוריה 
בחוף אראקאן — ומולמין. — היבוא כלל מוצרים מוגמרים 
מכל הסוגים, בעיקר מוצרי־טכסטיל, ומכונות. 









57 


כורסה או כרמה 


58 


5 . מצבה הכלכלי של ב׳ בזמננו. עם חידוש 
עצמאותה של ב׳ הוקמה הכלכלה שלה, שניזוקה קשות 
ע״י מלחמת־העולם 11 והמרידות שבאו אחריה, על יסודות 
חדשים מעיקרם. בתחום החקלאות מופעלת תכנית של 5 
שנים; נוסד באנק לאומי למתן אשראי לחקלאים, שמעבדים 
אדמה מולאמת. כן הולאמו מפעלי האירז והעץ. ואת התח¬ 
בורה היא בידי סוכנויות־ממשלה. עם זה תומכת הממשלה 
במפעלי תעשיה וחקלאות פרטיים ונמצאת בשותפות עם 
מפעלי המחצבים והנפט. במאזן היבוא והיצוא מכריע היצוא. 

התחבורה. שער־הכניסה לב׳ — הסגורה משלוש 
רוחות ע״י הרים, שהמעבר בהם קשה — היא ראנגון, שאליה 
מגיעים בדרך הים או האויר. גם בפנים־הארץ מרבים להש¬ 
תמש כיום בתעבורה אוירית; קיימים יותר מ 30 שדות* 
תעופה אזרחיים. עורק־התחבורה הראשי של ב׳ הוא— מימי* 
קדם — נהר־איראוואדי, שספינות יכולות לעלות בו עד 1,500 
ק״מ מצפון לדלתה; וכן שימשו תמיד לתחבורה יובליו של 
נהר זה, בעיקר נהר צ׳ינדווין, היפה לספנות לאורך של כ 600 
ק״מ. ב 1934 נבנה על־פני האיראוואדי מדרום למאנדאלי 
גשר גדול, ששימש את מסה״ב והכביש כאחד. אך גשר זה 
נהרס בימי הפלישה היאפאנית, ומאז נוהגים לחצות את 
הנהר בדוברת־מעברה. רשת מס״ב (רוחב־המסילה: מ׳ אחד) 
מקשרת את ראנגון אל מאנדאלי, אל מייטצ׳ינה ופרום 
בצפון, אל הנמל הקטן באסין בדרום־המערב, אל נמל מול- 
מין שבשפך נהר־סאלוין, ומכאן—אל באנגקוק, בירת סיאם. 
כן נבנו שתי מסילות־משנה אל רמת־שאן. — הדרכים של ב׳ 
הן ברובן דרכי־עפר. הכביש המצופה־זפת שבין ראנגון למאג־ 
דאלי אינו ניתן לשימוש תמידי מפחד כנופיות של שודדי- 
דרכים. כמה כבישים בעלי חשיבות אסטראטגית נבנו 
באיזורי־ההרים. המפורסם שבהם היא "דרך־ב"׳ (שכיום 



בנייתו יפל ניטר־קניפ על :־ד טאסאי ובורסה הצפוניתו 



קטע סי;—בורסת. ׳טכזתפחל בהרים בי; ׳בדות-א•••־; וצילום סו ראייי) 


אינה בשימוש), הנמשכת לאורך של כ 1,100 ק״מ מלאשו, 
העיר הראשית (כ 4,500 תר) של מדינות־שאן הצפוניות, 
בכיוון צפוני־מזרחי דרך באמו עד קונמינג, העיר הראשית 
של הפרובינציה הסינית יונאן. כן מצויים בצפון כמה כבישים 
עזובים, שנסללו בימי מלחמת־העולם 11 לשימושם של הצב¬ 
אות, שגירשו את היאפאנים: ואילו היאפאנים סללו כביש 
בין ב׳ ובין סיאם. 

חינוך. האחוז של האנאלפביתים בב׳ היה תמיד נמוך, 
וסיבת הדבר: בתחומים המיושבים ע״י בודהיסטים יש בכל 
כפר מנזר, שהוא משמש גם כבי״ס לבנים. כיום קיים בב׳ 
חוק לימוד־חובה• לשון־ההוראה בבתי־הספר היסודיים היא 
הלשין המדוברת בסביבה. החינוך התיכון מכניס לשימוש 
את האנגלית כלשון שניה. האוניברסיטה של ראנגון(שנוסדה 
ב 1920 ) מצטיינת ברמת־הלימודים הגבוהה שיה. היחס בין 
מספר התלמידות והתלמידים באוניברסיטה הוא 5:1 ; מספרם 
הכולל היה ב 1950 — 3,350 . מצויים בב׳ גם מכון טכנולוגי 
ומכון לחקלאות, וכן מפותח בה החינוך האמנותי והדראמאטי. 
הבורמנים הם גם חובבייאספורט. 

השלטון. ביאנואר 1948 נכנם לתקפו החוזה בין ב׳ ובין 
בריטניה (נחתם בלונדון באוקטובר 1947 ), שהעניק לב׳ 
עצמאות מחוץ לקהיליית־העמים הבריטית. הממשל של ברית־ 
המדינות הוא בידי פארלאמנט פדראלי בעל שני בתים: 
בית־נבחדים, שכולל 250 צירים. ובית־לאומים, שכולל 125 
צירים — 25 ממדינת שאן, 12 ממדינת קאצ׳ין, 8 ממחודצ׳ין, 
3 ממדינת קאיה, 24 ממדינת קארן ו 53 משאר חלקי־הברית. 
שני הבתים בוחרים. בישיבה משותפת, בנשיא הרפובליקה, 






59 


:ורמה או ברמה 


60 



משי•;! עוה־דגוז בראנסז 

שכהונתו נמשכת חמש שנים; הצירים נבחרים ל 4 שנים. 
מערכת־המשפט של ב׳ כוללת בית־דין לעירעורים ובית־דין 
עליון׳ שהוא הפוסק היחיד בכל העניינים הקשורים באמנות, 
וכן בסיכסוכים בין הברית ובין חלקיה. — המצב המדיני 
הפנימי של ב׳ עדיין אינו יציב׳ ואין חלוקה ברורה בין 
הסמכויות של השלטון המרכזי לאלו של שלטונות־המדינות. 
לכל מדינה שמורה הזכות לפרוש מן הברית ע״פ החלטה של 
מועצת־המדינה — כלומר, ציריה בבית־הנבחרים, שהם להלכה 
בעלי השלטון המקומי. — מדיניות־הפנים של ב׳ מכוונת 
ליצירת מדינת־סעד ועם זה לחיזוק כוחה הצבאי. 
הלשון הרשמית היא בורמנית, אך גם השימוש באנגלית 

מוכר באופן רשמי. 

51 0 ס * £11 , 81001011 ? 111 " ,[ 50011 . 0 .ן זו 5 ] ש ¥0 ש־*\ו <£ 

£/0 ?1 זו 01 .. 1 . 1 ;* 1910 ,*ה 0 ו x113 .- 1 . 1 ־ 1 ; 1942 ,. 8 ת- 1 ? 1 > 10 \ ,ת 
1934 ,. 8 / 0 *???*!ס*?}{ 11 ) 1 ?!< 11 ! 8., 1938; 1 .ע .׳ד x1*0) מ .ן ; 1942 ,. 8 היו? 061 1 \ ,׳ . 

81!1 , * 1950 , 10 * 4 .י!וחחז$ .( 1 .- 1 ; 1947 ,?{ 11 ? £001101111 ?*? 1 ח 
ל. ד. ס. 

ד ת. אוכלוסי־ב׳ הם כיום ברובם — 90% — בודהיסטים: 
בכלל זה נמנים הבורמנים וחלק מן השאנים. לפי מיפקד־ 
התושבים האחרון מ 1931 . השתייכו לבודהיזם 84.3% מכלל 
התושבים, בעוד שהמוסלמים מנו 4% , ההינדואים — שהיגרו 
מהודו — 3.9% והנוצרים — 2.3% . לנצרות עברו מן העמים 
הילידים רק קארנים, בעיקר אלה שהיגרו לשפלה (החלק 
החמישי מכלל הקארנים), ושבטי־הרים בודדים, ואולם שאר 


שבטי־ההרים של ב׳, ובעיקר שבטי צ׳ין 
וקאצ׳ין וכמה משבטי־שאן — הכוללים, 

לפי המיפקד הנזכר, 5.2% מן האוכלוסיה— 

הם עובדי־רוחות (אנימיסטים), ואחדים 
מהם — שבטי נא ונאגא — הם אף ציידי־ 

גולגלות. כן יש בב׳ אחוז זעיר של בני 
דתות אחרות, בעיקר סינים. 

הבודהיזם הגיע לב׳ במאה ה 1 לסה״נ, 

עם התפשטותם של ההו׳דים מעבר לים, 

וחדר אל פנים הארץ בדרכי־התחבורה 
(לאורך הנהרות ועורקי־המסחר). במאה 
ה 3 כבר היה הבודהיזם הדת השלטת בגליל 
האיראוואדי התחתון. היה זה בודהיזם 0 ינ־ 

קרטיסטי: מתחילה היה הינדואי בעיקרו, 

אך בהדרגה קיבל את יסודות האסכולה 
של הינאיאנה —, ביחוד אחד המאה ה 12 , 

כשהודו פסקה להיות בודהיסטית וצילו׳ן 
נעשתה מקור־השראה לב׳. ואולם ב׳ עצמה 
תרמה הרבה לחיזוק ההינאיאניזם של 
צילון, ואפשר אף לראותה כארץ בעלת 
האמונה הבודהיסטית הצרופה ביותר: אמנם 
אין בה התאולוגיה והמטאפיסיקה המפות¬ 
חות של המאהאיאניזם, אך עם זה אין 
למצוא בה גם את הסטיות מן הבודהיזם 
הטיפוסיות לאסכולה אחרונה זו. עד היום 
קיימים בין הבודהיסטים בב׳ כמה מנהגים 
של עבודת־אלילים, אך אין בהם כדי לשנות 
ממטבע־הדת של העם. 

באיזורי־ההרים הנוחים למעבר נתפשט 
הבודהיזם עפ״ר בדרכי־שלום, ולפעמים גם 
בדרך־כיבוש. כך אירע, למשל, ב 1556 , כשביינאונג מלך־ב׳ 
כבש את מדינות־שאן, ייסד בהן מנזרים ואסר הקרבת קרב־ 
נות של בני-אדם ובהמות — מנהג, שעדיין היה מקובל 
בטכם־הקבורה של נסיכי־שאן. 

את המונח "פונגיי" (וץ 8 ת 0 ?) נוהגים לתרגם "נזיר" 
משום שהבודהיזם ההינאיאני אינו מכיר בקרבנות או בפולחן 
ומשום שבדת לא־תאיסטית כבודהיזם אין מקום לכמורה 
מתווכת בין האלוהים והאדם. ואולם הפונגיים, הלובשים אד¬ 
רות צהובות, הם, לאמיתו של דבר. מעמד של כוהנים; נדרם 
מחייב אותם לרווקות, לחיי־עוני ולצניעות, והם מאורגנים 
במשטר מסדרי, בנפרד מן העם. בתקופה שקדמה לשלטון 
הבריטי השפיעו הפונגיים בעקיפים גם על המדיניות, למרות 
מנהגם לפרוש מעסקנות ציבורית— או אפשר מפני־כןדוקה: 
הם־הם שהמתיקו את דיני־השליטים ומזמן לזמן היו פונים 
אל המלך בבקשה, שינהג במידת־הרחמים. האופי הלאומי של 
הבורמנים עוצב במידה מרובה בהשפעתם. 

הבודהיזם של ב', למרות החומרה שבו, אינו מחוסר עליזות 
כלל וכלל. עליזות זו מתבלטת בשעת החגיגות הגדולות. 
כשהמאמינים, הלבושים בגדי־חג, מצטופפים מסביב למקדש 
(הפאגודה). בכל כפר — פרט לכפרים הקטנטנים — יש 
פאגודה קטנה ומנזר. הפאגודה — בית־גנזים של איזה חפץ 
מקודש — היא בניץ־לבנים, שחלקו העליון מצופה זהב. 
ראשו של המגדל המתנשא מעליו עטור פעמונים זעירים: 
אין בפאגודה כל חדר או אולם. משום שלבודהיזם אין פולחן 




61 


בורמה או כרמה 


62 


בציבור. המנזר הוא בניין־עץ, ולפעמים יושב בו רק פונגיי 
יחיד, שמבקש בבדידותו להגיע לידי נירוואנה. ואולם הפונגיי 
מצווה להורות גם לזולתו את הדרך להשגתה של מטרה זו, 
ומכאן חובתו כלפי ההדיוטות, ובכלל זה — גם פעולתו 
כמורה הכפר. כל נער מחוייב לשמש — לכל הסחות, זמן־ 
מה — כפרח־כהונה (לבנות אסורה הכניסה למנזר, ולפיכך 
הוריהן הן מוריהן). חינוך זה הוא בדרך כלל יסודי בלבד, 
אך כתוצאה ממנו היה מספרם של יודעי קרוא וכתוב בב׳ 
במשך מאות־שנים גדול הרבה מזה שהיה מצוי באירופה 
הדרומית עוד בחר הקודם. כל הכוהנים שייכים למעמד אחד. 
כל פונגיי יכול לזכות לחשיבות ע״י חיי־קדושה במשך שנים 
הרבה, אך אין כל היארארכיה בכהונה. פגישות דו־שבועיות 
של הכוהנים בני סביבה אחת מספקות מעין פיקוח הדדי על 
התנהגותם, הנקבעת במידה מרובה גם ע״י דעת־הקהל, שלא 
תשלים עם סונגיי מופקר. ואולם בהעדר של רשות מרכזית 
פעילים בארץ גם נוכלים עוברי־אורח, שמפתים את התמימים 
להאמין, שהם שולטים בכוחות מגיים, ואף מסיתים אותם 
למרידות. משום כך ראה המלך מינדון (סמוך ל 1860 ) צורך 
בהקמתה של מועצה לפיקוח על הכהונה, שחציה הורכב 
מכוהנים וחציה מהדיוטות. מועצה ל נתקיימה עד נפילת 
שושלתו ב 1885 . 

בתקופת השלטון הבריטי שוב לא היה שום פיקוח על 
הכוהנים, ועם עליית הלאומיות ב 1918 התחילו כמה מהם 
עוסקים בתעמולה מדינית. ב 1930 עמדו בראש מרידה, 
שהיתר. מבוססת על אמונות תפלות, ואע״פ שלא נתפשטה 
מחוץ לחוגים של איכרים בורים, העסיקה במשך כשנה 
חטיבה שלמה של צבא־הודו; ב 1937 אירגנו כוהנים כאלה 
פ(גרום אנטי־הודי. רובו של מעמד הכיהנים התנגד בחריפות 
למעשים מסוג זה, שלא נשנו מאז. 

השפעת־המערב, במידה שחדרה לב׳, כמעט שלא שינתה 
את זיקתם של ההמונים לדתם. לפי חוקת־הרפובליקה מ 1948 
המדינה היא חולונית! אך הממשלה מכבדת את הכהונה 
בפרהסיה, וכמה משרי־הממשלה הם שומרי־מסורה. להוצאה 
החדשה של כתבי־הקודש הבודהיסטיים, שעליה החליטה 
ה״מועצה הדתית הגדולה״, שנתכנסה בשנת 1954 . הובטחה 
תמיכתה של ממשלת־ב׳. 

ג. א. ה. 

הלשונות. הלשון הבורמנית שייכת לתת־המשפחה 
הטיבטו־בורמנית של משפחת הלשונות הסינרטיבטיות 

* זו 

(הסיניטיות). את תת־המשפחה השניה — סינית של תאי — 
מייצגות בב׳ לשונות שאן וקאךן, שמסתעפות לניבים 
מרובים. לשון עתיקה וחשובה אחרת של ב׳ היא לשון מון; 
כיום היא משמשת לשון־הוראה בין המונים, שזכו ל תחיה 
תרבותית. לשון פאלי — אחת מן הלשונות הספרותיות של 
ה 1 דו — היתה ידועה לבורמנים זמן מרובה קודם שהבורמנית 
הועלתה לראשונה על הכתב — בעשור השני של המאה ה 12 . 
בבורמנית מרובות מלים שאולות מפאלי, סאנסקריט, מון 
ואנגלית. 

הבורמנית היא הראשונה־במעלה בין הלשונות המדוברות 
והספרותיות בב׳. היא והלשון הטיבטית הן הלשונות הטיבטו־ 
בורמניו׳ת היחידות, שיש להן כתבי משלהן. מוצאו של הכתב 
הבורמני הוא מדרום־הודו: הוא נתקבל באמצעות המונים 
מב׳ הדרומית. יש בו 33 סימני־עיצורים — בהם 6 , שמשמשים 
רק למלים שאולות מפאלי ומסאנסקריט — ו 7 סימני־תנועות. 


סימני־ההבר של הלשון הבורמנית הם המבנה החד־הברי 

5 * 1 

וקביעת המשמעות של המלים על־פי הטוינאליות שלהן וע״פ 
מקומן במשפט. המלים מתחלקות לשלושה סוגים — פעלים, 
שמות (או שמות־פועל) ומליות. התחביר אינו מותנה בסיומות 
נטיה, אלא מיוסד על עמדותיהן של המלים במשפט, הנקבעות 
באמצעות מלות־תיפקוד. מלים מורכבות נוצרות ע״י מה 
שמקדימים שם לשם, או ע״י מה שמקדימים או מצרפים 
שם־פועל לשם. חלקי־המשפט מצטרפים מיחסים בין שמות 
ופעלים, שהם שקולים זה כנגד זה או משועבדים זה לזה. 
או על־ידי שימוש במליות. סדר־המלים במשפט הוא: מושא. 
משלים, נושא, אך לשם הדגשה יכול המשלים לבוא במקום 
המושא. הזמן, האופי והמין מסומנים ע״י מליות או מלים 
מתאימות. שמות־מספר באים בדרך כלל אחר השם, עם 
מלת־סיום. 

הספרות. — 1112 — 1364 לסה״נ (בורמנית עתיקה). 
התעודות הקדומות ביותר של הספרות הבורמנית הן כתובות, 
שנחקקו באבן; העתיקות שבהן הן הכתובות ב.,היכל האזמרגד". 
שהוקם בפאגאן ב 1113 . כתובות אלו ברובן באו להנציח את 
מעשיהם הטובים של מלכים ואנשי הפמליה שלהם, ויש 
להגיח, שנתחברו ע״י סופרי־החצר. הסיגנון הוא נשגב, אוצר־ 
המלים מצומצם והכתיב הוא שמרני. 

1364 — 1555 (תקופת א ן ה). הספרות היפה הבורמנית 
הקדומה ביותר נתחברה באמצע המאה ה 15 . היא כתובה 
על עלי־דקלים, והשליטים הבודהיסטיים טיפחו אותה בצורה 
זו עד המאה ה 19 . המחברים היו בר״בם נזירים בודהיסטיים 
או חצרנים, שנתחנכו במנזרים; אך היו גם כמה משוררות־ 
חצר. ספרות זו מצטיינת באדיקות בודהיסטית ובלשון 
חצרנית מעודנת. 

בתקופה זו* נתחברו באלאדות היסטוריות, מזמורי־תהילה. 
שירי־טבע ושירי־חשק קצרים, שירים על לידתו של בודהא 
ושירים לימודיים; כל היצירות הללו כתובות בטורים בעלי 
ארבע הברות. היצירה הקדומה ביותר. שנכתבה על עלי־דקל 
ונשתמרה בידנו, היא "הבאלאדה לכבוד נסיכת אראקאן", 
שחוברה ב 1455 ע״י חצרן של מלך־אראקאן. אולם בתקופה זו 
נתחברו בעיקר שירים על לידת־בודהא. נזיר בורמני בשם 
שין תילוונתה חיבר את השירים "על עשר השלמויות" 
(ב 1491 ) ואת שירי "סומדה המשתוקק להיות בודהא" (כנראה, 
ב 1495 ). כן ייחסו לו את חיבורן של שתי יצירות־הפרוזה 
הראשונות, ״סיפורים דתיים״ ( 1501 ) ו״היסטוריה מפורסמת" 
( 1502 ). מתחרהו, שין רתתרה, שהיה נזיר מוני, חיבר כמה 
..עלילות־בודהא" מצוייגות. המשורר הרומאנטי ביותר 
בתקופה זו היה שין אגתמדהי, שחיבר כמה "לידות־בודהא". 
ביניהן ״מעשה מימי המלך נמי״ ( 1535 ), "מסע המלך נמי 
לתופת״ ( 538 !) ו״מסע המלך נמי למעונות־מעלה" ( 1542 ). 

1555 — 1752 (תקופת־טאונגו). הנושאים החביבים על 
הסופרים הבורמנים בתקופה זו היו מיליטאריזם והרפתקות 
של אהבה. הלאיגה־תון־דאונג־מו הילל בשתי יצירות ( 1516 , 
1530 ) את השגיהם הצבאיים של מלבי־ב׳. נודה 1 , שכתביו 
העיקריים נתחברו בין 1545 ו 1600 , כתב יותר מ 300 שירי־ 
חשק ושירי־טבע ברוח רומאנטית, וכן כמה לידות־בודהא 
ובאלאדות מרובות. אך המחבר המחונן ביותר של הימנוינים 
לטבע ולאהבה היה הנסיך נתזינאונג; הבאלאדה לכבוד הנסיך 
מינרדיפה של שין תאניקו נחשבת לאחת משתי הבאלאדית 
ההיסטוריות המשובחות, שנכתבו בבורמנית! השניה היא 




63 


פירמה או :רמה 


64 



הבאלאדה על תולדות ב׳, שחיבר מושלה של העיר פאליק 
במאה ה 18 . משוררת אחת חיברה שיר, שבו מתוארים חמי¬ 
שים אפנים לסידור תסרקתה של גברת. 

:שי ז 

בתחום הפרוזה עיבד המוני בינןה דלה — בן־זמנו של 
נודה — את הרומאן ההיסטורי על רזדו־יט המלך. או קלה, 
שפעל בין 1714 ו 1735 . ליקט את החיבור ההיסטורי השלם 
הקדום ביותר. 

פדתחה, שחיה בערך בין 1684 ו 1754 , היה המשורר החשוב 
ביותר בזמנו. נוסף על כמה לידות־בודהא, שכתב בסיגנון 
מקורי, חיבר גם את הדראמה החצרנית הקדומה ביותר 
שנשתמרה: "הדראמה של מניחט". כן היה משורר־החצר 

* * 7 

הראשון, שחיבר שידי־רועים. 

תקופת 1752 — 1875 . המגע עם תרבות־סיאם וההת¬ 
חרות בין משוררי־החצד גרמו לריבוי של צורות ותכנים 
בספרותה של ב/ בתקופה זו נתחברו ספד־עזר חשוב על 
הכתיב הבורמני והיסטוריות בחרוזים. 

האמנות של כתיבת פיו (סיפורים בחרוזים על לידת־ 
בודהא) נתחדשה על־ידי השר טוינטין טייקוון (בערך 
1726/97 ) וע״י מוניוה סידאו. הראשון חיבר גם מילון למלים, 
שהשימוש בהן נעשה נדיר בזמנו; ולמדנותו של האחרון 
נתגלתה בפיו המרובים שחיבר ובכתבי־הפרוזד. שלו. נודה 11 
היה המחבר החשוב ביותר של מזמורי־תהילה! המשובח מ 15 


השירים מסוג זה, המיוחסים לו, הוא "שיר־הזוהר", שנכתב 
בשנת 1806 . 

מן החיבורים בפרוזה של אותו זמן יש לציין את התרגו¬ 
מים לבורמנית של שמונה מתוך עשרת "הסיפורים הגדולים 
על לידתו של בודהא" מן הנוסח שלהם בלשון פאלי, וכן של 
כל 537 "הסיפורים הקטנים על לידתו של בודהא" (אף הם 
מלשון פאלי). בתקופה זו׳ נתפשט גם המנהג של כתיבת 
איגרות ספרותיות. קודם לכן היו איגרות כאלו נכתבות — 
עפ״ר בחרוזים — רק למלכים, אך מעתה נכתבו גם לאנשים 
פרטיים. 

תקופת 1875 — 1954 . עם הכנסתו של הדפום לב׳ התחתית, 
סמוך ל 1870 , התחילה מסתמנת בספרות הבורמנית מגמה 
חדשה מעיקרה. במקומם של סוגי-הספרות המסרתיים באים 
מ 1875 ואילך סוגי־ספרות עממיים. כגון מחזות עממיים, 
רומאנים וסיפורים קצרים. ביחוד בעשור־השנים של 1875/85 
נתחבבו על הקהל מחזות עממיים ארוכים, שכללו שירים 
והוראות־בימוי. 

ב 1900 בא מפנה חדש. הסיפורת הבורמנית החדישה 
התחילה עם הרומאן "מר יין מאונג וגב׳ מה מה" של ג׳ימז 
הלה גיו. כן זכו לתפוצה הרומאן "מוכר הירקות" של או קיי, 
וכמה רומאנים של או לט — "סגדאונגסה", "שיח היסמין" 
ו״מושל עיר־הפז". 








65 


בורמה או־ כרסה 


66 



םי.ויש אנאגדה. :•אנא:. המאה ר, 11 


״שוה דאגון״(שוכללה במאה ה 18 ). על־יד המקדשים מצויים 
בדרך כלל גם מנזרים — מיבני־עץ פיראמידיים, שנשענים 
על עמודים. מן הבניה האזרחית מתקופת־המלוכה יש להזכיר 
את טירת־המלכים במאנדאלי (שבנייתה נסתיימה ב 1859 ). 

בתחום הציור טופחו בב׳ פרסקות, תמונות על גבי לוחות 
ומיניאטורות. כה״י מקושטים בעיטורים עשירים. שפע־דמיון 
ורבגונות מציינים גם את אריגי־הברוקאס ואת גילוף־השנהב 
של ב , . 

5 . נ. 

מוסיקה וריקוד. המיזוג של תרבויות סין והודו. 
שהוא טיפוסי לב׳ — כמו לסיאם ולקאמבודיה — ניכר גם 
במוסיקה הבורמנית. וביחוד בגילוייה החצרנים והדתיים! 
אך בצידה של מוסיקה מסוגים אלה קיימת גם מוסיקה כפרית 
מקורית. 

גם כלי־הנגינה של ב׳ נוצרו מתוך השפעתן של סין 
והודו. הכלי המוסיקאלי היחיד, שהוא מצוי רק בב/ הוא 
הצ׳און — מעין לירה בצורת סירה, ששרדה כאן מימי־קדם. 
בעוד שנעלמה בשאר הארצות ההודו־סיניות. כלי־נגינה 
אפיינים אחרים הם: מערכות של גונגים ותופים, אבובים, 
חלילי־באמבו, הכינור המזרחי והסנתור (הפסנתרין). עפ״ר 
משתמשים בהם בתזמורות רב־קוליות, שמלוות בעיקר את 
מחזות־הצלליות! בשעת תהלוכות משתמשים בחרכב־כלים 
מצומצם יותר. 

בשיטת־הצלילים של ב׳ ניכר מיצוע בין המערכת הדיא- 
טונית (בעלת שבעת הצלילים) הנהוגה בהודו ובין המערכת 
הפנטאטונית (בעלת חמשת הצלילים) הנהוגה בסין. 


האוניברסיטה של ראנגון (נוסדה ב 1920 ) שימשה גורם 
נוסף להתהוותה של ספרות בלשון הבורמנית. דור חדש של 
סופרים פיתח ספרות מודרנית, שכוללת מסות וסיפורים 
קצרים, כתובים בסיגנון, שאינו מרוחק מן הלשון המדוברת. 
עם יצירת הברית של ב׳ ( 1948 ) גבר העניין בתרבות הלאו¬ 
מית, ונתרבה גם מספר התרגומים מלשונות אחרות. 

,! 1 ז \ .(ס׳ז) 11 — 1910 ,/• 1 ) 1 ) $0 !/))!!)!)א 811111111 ) 1/1 (ס 0111 ( 1011 
.( 3 זזבק . 01• XX!X ע : 3 זזבנ! , X .!סע : 2 זזג< 1 

הל. פ. 

אמנות. האדריכלות והאמנות של ב/ שמצטיינות בשאי¬ 
פה להידור, נתפתחו מתוך השפעות הודיות, מצד אחד, 
והשפעות מתאילנד וסומאטרה. מצד שני. הבניינים מעוטרים 
מגדלים מרובים, הקירות החיצונים של המקדשים והארמו¬ 
נות מצופים תבליטים שטוחים ולוחות־אמל, והפנימיים — 
תמונות־פרסקו. המבנים הם מלבנים או מעץ, ורובו של 
העץ — מוזהב. גם פסלי־העץ הנאים הם מוזהבים ומקושטים 
במלאכת־מחשבת עשירה. לעומת פיסול־העץ המפותח, אין 
עבודות־הברונזה של ב׳ מגיעות לאלו של כמה עמים שכנים. 

השרידים העתיקים ביותר, שנשתמרו מן הארדיכלות, הן 
אלפי הפאגודות, שהוקמו בפאגאן. אחד מן הגדולים שבמקד¬ 
שים אלה, שנבנה בסיגנון האדריכלות הבודהיסטית של הודו, 
הוא מקדש־אנאנדה (הוקם בסוף המאה ה 11 ). לבסיסו צורת 
צלב שווה־זרועות, וקמרונותיו עפ״ר מחודדים. במאה ה 13 
התחילו בונים את הפאגולות בצורת בצל, שבראשו מגדל 

ו • 

מחודד. ממדיהן של פאגודות אלו הם לפרקים עצומים. 
המפורסם במקדשים, שנבנו בסיגנון זה — שהוא הסיגנון 
המקובל בתאילאנד היא הפאגודה המוזהבת של ראנגון, 







67 


בורמה או ברמה 


68 


בין ה ר י ק ו ד י ם האפיינים לב׳ מצטיינים ריקודי־מעגל, 
שבהם מופיעים גם רקדנים יחידים, המציגים במרכז־המעגל 
פאנטומימות דראמאטיות. הצד המעניין ביותר בריקודים 
אלה הוא הסיגנון ה״מאריונטי" — הרפיון המפליא של כל 
אברי־הגוף, המתנועעים, כביכול, לפי צו של אחר, בתנועות 
דדממדיות. 

, 49 * 19 , 11 '■י .!ס׳ו ,; 1 ו 0 ) 1£ וו 413511 \ ,. 455 . <ז 3 זג 1 ו. 1 8111510 ) 0101 א 

,.../) 017 ׳•! 711 ) 1 ) 1 < !/ ) 1 ( 1 111 ) 11111 ( (ס 7710 , 530115 . 0 ; 85/86 

■)/(ס? 0 /״ 3 /£ ח! ." 15513 1351 •} 5011111 " ; 152-133 .קנן , 1943 

," 8411510 1 נח 10 !ו 1 > 3 ז' 1 11 תו: 11115 '•} 050 רתזג 8 " ; 423 .<ן . .׳<< 1 ג 1 ו!( 1 וי<< 

. 436 .ק .׳ 1 ־ 31 ־ 1 ,/ 1 7 >// 0 י( 7/11110 '( חו 

א. ג.־ק. 

היסטוריה. האירופי הראשון, שתיאר את ב׳, היה 
מארקו פולו, שהגיע אליה, לדבריו, סמוך ל 1277 ; אך ייתכן, 
שתיאורו מבוסם על מה ששמע מפיהם של קצינים מוגגוליים. 
במאה ה 15 ערך סייר אחר מוויניציאה, ניקולו די קונטי 
(מתכ 0 ״[!), מסע מאראקאן עד פגו! רשמיו נשתמרו בספרו 
של פ. פ. ברצ׳וליני(ע״ע). מכאן ואילך הגיעו לב׳ מזמן לזמן 
נוסעים ומיסיונרים, שסיידו בארצות המזרח הרחוק! כמה 
מהם התחילו עוסקים בדיקדוק הלשון של ב׳ ובטופוגראפיה 
של הארץ. 

ילידי־ב׳ הקדמונים נמנו, כנראה, על הגזע הנגריטי, 
ששרידים ממנו נשתמרו באיי־אנדאמאן! מוצאם של הבור- 
מנים היה, לפי המשוער, באחד מן הנופים שבין מדבר־גובי 
ובין טיבט הצפונית־מזרחית. לפי מסורת קדומה, שהיא 
מקובלת על הבורמנים, הוקמה ממלכתם ב 850 לפסה״ג! אך 
יש להניח, שהבורמנים לא באו לב׳ אלא באמצע המאה ה 9 
לסה״ג לערך. כמו־כן ייתכן. שבני פיו, הנזכרים במקורות 
סיניים מן המאה ה 3 לסה״ג ואילך, היו חלוצי־ההתיישבות 
שלהם בב׳. עקבותיהם נמצאו בשפלת־האיראוואדי התיכונה. 
המקום היחיד, שנחקר עד עכשיו בשיטתיות, הוא שרי קסטרה 
(המאוזה)! נמצאו בו חומות־עיר איתנות, שלושה מקדשים 
בודהיסטיים בסיגנון קדום, שאחד מהם מתרומם לגובה 
של 50 מ׳, פסלים בודהאיים בסיגנון־הגוסטה ההודי ופסלי- 
אבן של דשנו• כן נמצאו כתובות, שלפיהן משלה כאן שושלת 
בשם ויקראמה — לכל הפחות, בשנות 673 — 718 . משבאו 
הבורמנים הקיץ הקץ על קיומם של הפיו כעם נבדל, אע״פ 
שכתובת בלשונם נחקקה בפאגאן עוד ב 1113 . 

עם אחר, המונים, ישב בתחילת הספירה הנוצרית בב׳ 
התחתית, בטנאסרים ובעמק מנאם (שכיום הוא שייך לתאי- 
לאנד). בדומה לפיו קיבלו גם המונים את התרבות ההודית 
ונעשו בודהיסטים. הבורמנים קראו להם טאלאינג — מה 
שמשמש יסוד להנחה, שהמונים היו קשורים קשרי־תרבות 
אל מחוז סלינגאנה שבחופה המזרחי של הודו. במאה ה, 9 
נחרבה בירתם של הפיו ע״י שבטים מורדים, שנמלטו מממלכת 
נאנצ׳או שבסין הדרומית (יונאן), אך לסוף נהדפו על־ידי 
הפונים. לאחר זמן קצר התחילו בורחים מאותה ממלכה גם 
הבורמנים, שרובם התיישבו בשטחיהם של הפיו ומיעוטם — 
בהרים, עד לאראקאן שבצפון. 

מרכז השיגשוג הראשון של הבורמנים היתה העיר פאגאן, 
ששכנה 230 ק״מ דרומית למאנדאלי, על גדתו המזרחית של 
נהר־איראוואדי. השליט אנאווראטה ( 1044/77 ) הכניע את 
המונים ואת תושבי אראקאן והקים ממלכה מאוחדת. הבורנד 
נים קיבלו מן המונים את התרבות ההודית ואת הבודהיזם לפי 
האסכולה של הינאיאנה, הנאמנת לתורה המקורית שנשתמרה 


בכתבים בלשון פלי (ע״ע). יורשיו של אנאווראטה קישטו 
את בירתם באלפי מקדשי־פאר, שדומים בעשרם לאלה של 
התמרים באנגקור, שאף הם הוקמו באותה תקופה. כמאה ה 13 
גברה השפעתו של הבודהיזם לפי נוסח־צילון, ומכאן ואילך 
נעשה גם סיגנוךהבניה של צילון רווח בב׳. 

ממלכת הבורמנים בפאגאן נתפוררה ע״י שורת התקפות 
של המונגולים מיונאן, לאחר שמלך־פאגאן האחרון סירב 
לשלם מם לקובלאי־חאן, ועיר־הבירה פאגאן נכבשה ב 1287 . 
כתוצאה מכך נשתחררו אראקאן והמונים שבדרום. ממלכת־ 
מון. שבירתה היתד, פגו, שמרה על עצמאותה עד המאה ה 16 , 
יצרה תרבות עשירה ופיתחה קשרים אל ארצות־חוץ. במשך 
תקופה ניכרת שימש השלטון על אראקאן סלע־מחלוקת בין 
הבורמנים והמונים! בשנת 1430 זכתה אראקאן למעמד של 
ממלכה עצמאית, עד שנכבשה ב 1785 ע״י בודאופיה, מלך־ב׳. 

לאחר מפלתה של פאגאן נשמט מידי הסינים השלטון על 
ב׳ הצפונית והתיכונה, ומדינות־שאן החזקות שמצפון וממזרח 
לב׳ ביקשו להשתלט עליה. ב 1364 ייסדו הבורמנים עיר־ 
בירה חדשה, אנה. שעד מהרה נעשתה מרכזם התרבותי: בה 
נוצרה ספרותם ובה שיגשג הבודהיזם שלפי כתבי פאלי. בסוף 
המאה ה 14 ניסו הבורמנים להכניע מחדש את המונים! 
הניסיון נכשל. ביחוד מחמת פלישתם של השאנים משבט מאו 
לב׳ מצפון־המזרח. ב 1527 בזזו השאנים את אלה והשתלטו 
על הממלכה כולה. 

אחר מפלתה של פאגאן נתפתח מרכז בורמני חדש בעיר 
טאונגו על נהר סיטאנג. המלך טאבינשוטי ( 1531 — 1550 ), 
שמשל כאן, כבש את ממלכת־המונים והכניע את ב׳ התיכונה. 
אך במקום להקים מחדש את הממלכה המאוחדת של אנוראטה, 
ביזבז את כוחות־צבאותיו בהתקפות על אראקאן וסיאם. 
יורשו באיינאונג ( 1551 — 1581 ) — אפשר, גדול המצביאים 
שקמו בב׳ — השלים את כיבושה של ב׳ העילית והכניע את 
מדינות־שאן שבאיזור־ההרים המזרחי. כן כבש את סיאם, 
שלט בה זמן ניכר, ואף ניסה לספח לממלכתו הנרחבת את 
מדינוודלאוס שבהודו־סין, עם ערי־הבירה וינטיאן וצ׳יאנג־ 
מאי. ואולם בימי בנו נאנדבאיין ( 1581 — 1599 ) נתפוררה 
המדינה, שתחומיה היו רחבים מכדי כוח שלטונם של הבור־ 
מנים. תנועת־מרי במנהיגותו של פרא נארט, גיבורה הלאומי 
של סיאם, גירשה את הבורמנים מן הארץ והחזירה לסיאם 
את עצמאותה. לאחר מכן פלשו הסיאמים לב׳ התחתית, 
שתושביה המונים, שהיו משועבדים לבורמנים, היו נתונים 
בתסיסת־מרד. באותה שעה התקיפו נסיכי ב׳ התיכונה ומלך 
אראקאן את פגו, בירתו של נאנדאבאיין! העיר נפלה, 
והממלכה המאוחדת חוסלה ב 1599 . 

בשלב זה ניסה שכיר פורטוגיזי בשם פיליפה דה בריטו, 
שקודם לכן פעל בשירותו של מלך־אראקאן והחזיק בעיר־ 
הנמל סיריאם. להשתלט על ב׳ התחתית, ובמשך כמה שנים 
עלה בידו לעמוד בפני התקפותיהם של מלך־אראקאן והבור־ 
מנים. רק ב 1613 הוכנע ע״י אנאוקפטלון — אחד מנכדיו של 
באיינאונג —, שהשתלט מתחילה על איזור אוד, ועל ב׳ התי¬ 
כונה, ואח״כ כבש את סיריאם והחזיר לבית־המלוכה הבורמני 
את השלטון העליון על ב׳ עצמה ועל איזורם של המונים! רק 
טנאסרים נשארה ברשותה של ממלכת־סיאם. יורשו, תאלון 
( 1629 — 1648 ), העתיק את בירתו מפגו שבחבל־מון החרב אל 
אלה שבלב ב/הוא שקד על חיזוק ממלכתו,נמנע מהרפתקות 
של כיבושים והפיח רוח של חיים חדשים במסורת הבורמנית. 




69 


בורמה אי נדמה 


70 



אע״פ שחברות הודו המזרחית של הבריטים 
ושל ההולאנדים קיימו יחסי־מסחר עם ממ¬ 
לכתו, הוכרחו לסוף לבטל את סוכנויותיהן 
באלה מחמת ההגבלות החמורות, שבהן 
הוגבלו פעולותיהן ע״י השלטון המרכזי, 
שהתנגד לזרים. 

בתחילת המאה ה 18 קפאה ב׳ על שמ¬ 
ריה ונחשבה לארץ חלשה ביותר. בשנות 
ה 30 פלשו בני מאניפור עד לסאגיינג שעל 
נהר־איראוואדי, וב 1740 עלה בידם של 
המונים לחדש את עצמאותם. שניטלה מהם 
מאתיים שנה קודם לכן ע״י המלך טאביג־ 
שוטי. הם חזרו וקבעו את בירתם בפגו, 
הדפו את כל התקפותיהם של הבורמנים, 
כבשו ב 1752 בהתקפודפתע את עיר־הבירה 
אוד, ושמו קץ לשושלת־טאונגו. 

המונים היו זקוקים לנשק לשם השלמת 
כיבושה של ב׳ וביקשו עזרה מן הרוזן 
דיפלכס (*ו 6 !קט<ח), מושלה של המושבה הצרפתית פונדישרי 
שבהודו. דיפלכס בא עמהם לידי הסכם והציע לממשלתו 
לנצל את שעת־הכושר ולהאחז בב/ הבריטים במאדראם 
חששו מהתפשטות צרפתית וכבשו ב 1753 את האי נגראיס 
בשפכו של נהר באסין. אך תכניתו הנועזת של דיפלכם 
נדחתה ע״י ממשלתו, שהחזירה אותו ב 1754 לצרפת. 

משום מיעוט העזרה, שקיבלו מפונדישרי. לא הצליחו 
המונים להחזיק בב׳ העילית כשקמה תנועת־המרי של הבור־ 
מני אלאונגפיה. ב 1755 פלש זה האחרון לארצם של המונים, 
ייסד בה את עיר־הנמל ראנגון, שנועדה למלא את מקומה 
של עיר־הנמל סיריאם, ואת זו האחרונה הרם ב 1756 . ב 1757 
כבש את עיר־הבירה פגו והשלים בזה את הכנעתם של המו¬ 
נים. כל נסיונותיהם לחידוש עצמאותם נכשלו, ואלפים מהם 
נמלטו אל סיאם. 

אלאונגפאיה ייסד את השושלת האחרונה בב/ ששלטה 
עד 1885 . הבריטים תמכו בו בתחילת מאבקו במונים, אך 
ב 1759 חשד בהם במתן סיוע לאויביו ורצח את בני המושבה 
הבריטית הקטנה בנגראיס כשאלה האחרונים עמדו לפנות 
את האי. אלאונגפאיה חידש את מדיניות ההתפשטות הקדומה 
של הבורמנים וערך מסע־ענשים למאניפור. כן פלש לסיאם, 
ובשעת מצור על עיר־הבירה איותיה נפצע ומת. אך יורשיו 
המשיכו במדיניותו. בהנהגתו של סינביושין כבשו הבורמניס 
את סיאם והחריבו את עיר-הבירה שלה ב 1767 ז ואולם 
שורה של פלישות סיניות לב׳ העסיקה את כוחותיהם, וסיאם 
הצליחה להשתחרר בהנהגתו של פאיה טאק. צבאותיו של 
סינביושין הצליחו להדוף את הפולשים הסיניים ; לאחר זמן 
פנו למאניפור, החריבו אותה והגלו לב׳ אלפים מתושביה. 

בודאופיה, אחיו הצעיר של סינביושין, כבש ב 1785 את 
אראקאן, שסופחה לממלכת־ב׳. לאחר שנכשלו נסיונותיו 
המרובים להשתלט על סיאם, ביקש להרחיב את ממלכתו 
לצד צפוך־מזרח; בשנת 1819 התערב בענייניה של אסאם, 
שהיתה שסועה במחלוקת פנימית, אך מת באותה שנה 
קודם שהספיק להשלים את כיבושה, כיבושה של אראקאן 
גרם למתיחות ביחסים בין ב׳ ובין הבריטים בבנגאל. כמחצית 
מתושבי-אראקאן נמלטה אל תחום־ההפקר הסמוך של צ׳יטא־ 


גונג! בראשותו של צ׳ין־ביאן ניהלו ב 1811/15 מלחמת־ 
גרילה בבריטים ובבורמנים. 

לאחר המלכתו של באגיידו ( 1819 ) התחילה פעולתו של 
המצביא הצעיר באנדולה, שכבש את אסאם וניסה לגרש את 
הבריטים מבנגאל ע״י התקפת־מלקחיים מאסאם ומאראקאן. 
התקפה זו נעצרה ב 1824 עם פלישת הבריטים לב׳ מצד 
דרום; באנדולה נפל כשביקש לעכב את התקדמותם מראנגון 
לאורך עמק האיראוואדי. המלחמה — שנקראה לאחר־מכן 
המלחמה הבריטית־הבורמנית הראשונה — נסתיימה בתחילת 
1826 , כשהצבא הבריטי העיקרי עמד ביאנדאבו, מהלך של 
ימים אחדים בלבד מעיר־הבירה א(ה. הנורמנים הוכרחו לוותר 
על אסאם, אראקאן וטנאסרים, שסופחו לקיסרות הבריטית־ 
ההודית, ולהסכים לנוכחותו של נציג בריטי בחצר־המלכות 
באווה, שתפקידו היה למנוע התקפית נוספות על הגבול 
הצפוני־מזרחי של הודו. ואולם נתברר, שהניסיון לקיים יחסים 
תקינים נכשל, והנציגות בוטלה ב 1840 . מכאן ואילך הורעו 
היחסים בהדרגה, ובשנת 1852 , כשהמושל הבריטי בהודו, 
לורד ךלהוזי (״ 1931110115 ). עמד בתוקף לצידם של שני רבי* 
חובלים בריטיים, שדרשו פיצויים ממושל ראנגון, פרצו 
סיכסוכי־דמים. זו היתד, תחילתה של המלחמה הבריטית־ 
הבורמנית השניה. שנמשכה רק המה חדשים ונסתיימה 
בסיפוחו של חבל פגו לחחומי־שלטונם של הבריטים. 

המלחמה גררה מהפכת־חצר, שבה הומלך הנסיך מינדון. 
המלך החדש פיתח יחסי־ידידות עם הנציב הבריטי בפגו. 
ארתור פרוס פיר (?■ 1 ץ 113 ק 5 ?י,יז 11 ?). הוא הבחין יפה בהש¬ 
פעתה העצומה של אירופה על מזרח־אסיה, ובדומה למונגקוט. 
מלך סיאם בן־זמנו, ביקש לקיים בידו את שרידי ממלכתו 
ע״י הנהגתו של מינהל מודרני. מרובים היו אז בב׳ כוחות־ 
מרי, ולשם הכנעתם זקוק היה מינדון לכמויות ניכרות של 
נשק ? כשהבריטים לא סיפקו את דרישותיו, ביקש את עזרתם 
של הצרפתים, שעמדו אז בכיבושה של הודו־סין, ופניה זו 
עירערה את היחסים בין ב׳ ובין הבריטים. אמנם מינדון 
הקפיד על כך, שהקשרים לא ינותקו כליל! אך יורשו, תיבאו 
( 1878 — 1885 ), דייה שליט חלש, שנכנע ליסודות השמרנים 
שבארצו: הוא ביטל את הנציגות הבריטית שבחצרו וחתם 





71 


בורמה או :רמה 


72 


1 



הפאנורה •טל בא־באז, 9 יו 3 . בורמה רהחחיח. הסאה ה<ז 


על חוזה עם הצרפתים, שזכו על־ידי כך להשפעה מכרעת 
בממלכתו. צרפת עסקה אז בכיבוש טונקין והתחילה מאיימת 
על עצמאותה של סיאם. משום־כך נטשה בריטניה את מדי¬ 
ניות ה״סלחנות", שבה נקטה עד אז כלפי המלך הצעיר, 
הורידה אותו מעל כסאו ב 1885 וסיפחה את ממלכתו אל 
הקיסרות הבריטית. 

עוד ב 1862 נוצרה הפרובינציה של ״ב׳ הבריטית״ — 
שכללה את אראקאן, פגו וטנאסרים שהיתה כפופה להודו 
הבריטית. מ 1886 עד 1937 הייתה ב׳ כולה פרובינציה של 
הודו. בפדק־זמן זה זכתה, הודות לפיתוחו של יציא־האורז 
ולניצולם של אוצרותיה הטבעיים — עץ, נפט ומחצבים —, 
לשיגשוג כלכלי, שלא ידעה כמותו עד אז. אעפ״ב לא דעכה 
הלאומיות של ב/ שקיבלה חיזוק מיחסם של הבריטים אל 
שתי בעיות כלכליות חמורות: עומס־החובות, שרבץ על האיכ¬ 
רים, וריבויד. של ההגירה מהודו, שפגעה ברמת־החיים של 
האוכלוסים. בתחילת המאה ה 20 הביאה התנועה הלאומית 
בב׳ לידי התעוררות בודהיסטית אנטי־מערבית, ובשנת 1920 
הפגינה את כוחה בחרם כללי, מאורגן היטב, על מוסדות* 
החינוך של הממשלה והמיסיונים. 

הבריטים ניסו לשכך את ההתמרמרות ע״י הנהגה מודרגת 
של מוסדות דמוקראטיים. ב 1923 הוקם השלטון הכפול 
(ץ 011 ז 3 ץ 1 >), שהונהג ב 1921 בהודו: באורחדמוקראטינבחרה 
מועצה מחוקקת, שמידיה קיבלו מיניסטרים בורמנים את 
תיקי החינוך, הבריאות, הייעור והמכס. ואולם ב 1930 שקעו 
החקלאים בעוני חמור כתוצאה מן השפל הכלכלי העולמי, 
והדבר גרם להתפשטותה של תנועת־מרד. מעכשיו גברו 
תביעותיהם של הלאומיים לשלטון עצמי ולהפרדתה של ב׳ 
מהודו. לפיכך הכינו הבריטים, בשיתוף עם מנהיגים בורמנים 
מתונים, חוקה חדשה בשביל ב׳ נפרדת* לפי חוקה זו — 


שנכללה ב״חוק הודו״ (ז 0 \^ 113 >ת 1 ) מ 1935 והופעלה בשנה 
1937 — נמסרו ענייני הפנים כמעט בשלמותם לידי ממשלה 
בורמנית, שהיתר, אחראית בפני שני בתי־מחוקקים. ואולם 
אך ניגשה הממשלה החדשה לתיקון המעוות בתחומי החברה 
והכלכלה, והנה פרצה מלחמת־העולם 11 . ומ 1942 עד 1945 
שלט בב׳ צבא־הכיבוש היאפאני. 

באוגוסט 1943 העניקו היאפאנים לב׳ "עצמאות"! אך 
הכיבוש היאפאני הרע את המבנה הכלכלי של הארץ ובתחילת 
1945 , כשצבאותיהן של בעלות־הברית גירשו מב׳ את היא־ 
פאנים, הצטרף הצבא הלאומי של ב׳ בפיקודו של אונג סן 
לצבא הבריטי. לאחר שהוחזר המינהל הבריטי לב׳ עמד אונג 
סן בראשו של האירגון המדיני החזק ביותר בב׳: "ברית־ 
החירות האנטי־פאשיסטית של העם״ — ותבע שוב בשביל 
ב׳ שלטון עצמי. באוקטובר 1946 נתמנו אונג סאן ומקורביו 
כ״מועצה המבצעת של המושל" והתחילו נושאים ונותנים 
עם בריטניה על הקמתה של ברית־ב׳ עצמאית, שלסוף נוסדה 
ב 4 ליאנואר 1948 . עוד בשעת המו״מ נרצחו אונג סאן 
ואחדים מחבריו ע״י יריב פוליטי, אך מקומו נתפס מיד ע״י 
או נו. שנעשה ראש־הממשלה הראשון של המדינה החדשה. 
נוסף על ב׳ במובן המצומצם נצטרפו לברית הפדראציה של 
מדינות־שאן, מדינת וא, מדינותיהם של הקארנים והמחוזות 
מייטצ׳ינה ובאמו. 

, 100 ה 1 > 11 !-!! 8 4 > 11 (ק 1 >-! 2 וק£ ,ח:> 1 ) 813# . 0 . 0 4 ח 3 111 זג:ס,נ 1 ( 1 . 0 

-גתגזז) . 11 . 0 4 חג ח^ד :}חנ 31 }\ זי 1 ; 1919-36 ,. 015 ,\ 5 

, 8111-11 10 / ס 1112 . 1 ) 1 ) 1 ( 1 / 0 010 ! 0/10011 0 111111 '! 010 11 10 ('!' , (גז 0 > 11 

,: 53  #011 1 ( 81-1111 ) 1 ( 1 / 0 ?ז 1510 !! 

, 11 ג 13 .£ . 0 ; 1939 , 801120011 /ס ץ- 101 !!!{ !/ ,גזזנז? . 8 . 8 

. 8 ,ח 13 ז 15 ז 011 ״ 1 .( ; 1945 ,. 8 3 >מ 0 10 ( £1410 ,. 14 ; 1950 ,. 8 

1,01 ,; 10 מ 00 ; 1945 . 101 ) 1 ) 0 ת 1 111110 ) 1 ( 0 [ 10 ( 1 ! 0111 

. 8 .{ ; 1948 . 10110110 ) 111 ' 8 01 110 ! 00/1 /! 111 ׳!) 0141101 !>!!!!! £1011 

.ע .$ .' 1 : 1948 ,ס■>! 001 זי! !>ה 0 1 ( 0110 '] 11 ) 0010111 , 11 ג׳\ 1 חזס£ 
. 1953 ,. 8 חן ה 0 ו! 1 >! 111 ח> 11 ! /> !! 8148110 ,ח 50 וחח 0 (ז 

ד. ג׳. א. ה. 

היהודים. תחילתו של הישוב היהודי בב׳ היתד, באמצע 
המאה ה 19 . היהודי הראשון, שהגיע לב׳ היה, כפי הנראה, 
שלמה רינמאן, יליד גאליציה. בספרו "מסעות שלמה" (שהניח 
אחריו בכ״י בשם "מסעות בהודו, בורמא וסין" ו״החכם 
הנוסע" דולף שור התקינו לדפוס, הוסיף עליו הערות ופירסם 
אותו בשנת 1887 ) מספר רינמאן כיצד הגיע ב 1852 , עם 
הצבא הבריטי, לראנגון ממאדראס שבהודו. המחבר שימש 
מתחילה מעין ספק לצבא הבריטי במסעו, ואח״כ פתח בית־ 
מסחר בראנגון. ספרו הנזכר מוקדש בעיקרו למסע בהודו, 
אך בעשרת עמודיו האחרונים ניתן תיאור של "ארץ 
בירמאן", מצבה הגאוגראפי והמדיני, אוצרותיה הטבעיים 
וכלכלתה. הספר כולל גם תיאור דראמאטי של כיבוש ראנגון 
על-ידי הבריטים. 

לדברי המחבר נתיישבו היהודים הראשונים בב׳ אחר 
1855 (לפי מקור אחר, כבר הקימו יהודים יוצאי־בגדאד 
קהילה בראנגון ב 1830 ). הם באו מקאלקאטה, קוצ׳ין, 
וקצתם אף מפרס. יהודים בודדים נתיישבו גם בערי־השדה 
של ב׳. לפי הערתו של מפרסם הספר, ישבו בזמנו בב׳ כ 40 
משפחות יהודיות, שעסקו במסחר וכמה מהן הגיעו לעושר. 

ב 1857 הוקם בראנגון ביכ״נ בשם "מצמיח־ישועה", שהוא 
קיים עד היום. קודם מלחמת־העולם 11 הגיע מספר היהודים 
בב׳ ל 500 משפחות (או 2,000 נפש). בשנות הכיבוש היאפאני 
ברחו יהודי-ב׳ מן הארץ. כיום אין בב׳ אלא כ 200 יהודים 
בלבד. יהודי־ב׳, שהם עוסקים במסחר, הם ברובם שומרי־ 



73 


בדרמה או ברמה — בדרנאד 


74 


מסורת ודו׳ברי־אנגלית. בב׳ יש גם קבוצה קטנה של יהודים 
אירופיים ואמריקנים, שהם בעלי עמדה במנגנון הממשלתי. — 
ב 1953 נפתחה צירות של מדינת־ישראל בראנגון. ב 1955 
הוקמה נציגות דיפלומאטית של ב׳ בישראל. 

ש. כ. 

בור־מים (בלאט׳ 03 ־ 615161 ), מיכל חצוב בסלע או בנוי 
(עפ״ר בתוך האדמה) אבנים או בטון ומטויח בפנימו 
טיח אטים, שהוא מיועד לצבירת מי־גשם לצרכי־בית, לכיבוי־ 
שריפה ולפעמים להשקאתם של שטחים קטנים. הוא משמש 
לתושביהם של בתים בודדים או קבוצות־בתים במקומות 
שאין בהם מקור־מים אחר: למשל, בסביבה קרסטית מחוסרת 
מעיינות איתנים (ירושלים) או על פסגת־הר. 

עפ״ר אוגרים בתוך ב׳ את מי־הגשם היורדים על גגות 
הבניינים הסמוכים לו 1 אם שטח הגגות אינו מספיק, מרצפים 
שטחים מיוחדים, כדי להשיג את כמות־המים הדרושה. חישוב 
גדלו של השטח, שממנו יש לקבץ את המים למילוי הב/ 
מבוסס על ידיעת כמות־הגשם השנתית במקום. נהוג להביא 



בחשבון רק את מחצית כמות־הגשם השנתית או — לכל 
היותר— % ממנה, מפני שאחר תקופת־יובש ארוכה (למשל: 
בישראל אחר עונת־הקיץ) אין למשוך לתוך בור־מים את מי 
הגשמים הראשונים, הגורפים הרבה טין וליכלוך מן הגגות, וכן 
יש להביא בחשבון גם את התאדותו של חלק ממי־הגשמים. 

מי־הגשמים היורדים מן הגגות (ר׳ ציור) עוברים דרך 
מרזבים ונכנסים תחילה לתוך תא רצוף שכבת־חול, שמשמשת 
כמסננת; כאן נעצר הטין, והמים מחלחלים לתוך בה״מ. 
מי־התצרוכת ניטלים מן הב׳ על-ידי דלי דרך פתח־כניסה 
שבתקרת הב׳ או — בצורה היגיינית יותר — ע״י משאבת־ 
יד. רצוי גם לעטוף את צינור־היניקה במסננת של חול גס 

* דד 

(הנתון בתוך רשת צפופה של חוטי־נחושת מגוללנים). 

מחשש לעודף־מים בשנים גשומות מתקינים גם צינור־ 
גלישה, שדרכו יכול עודף־המים לגלוש מן הב׳. רצוי לצייד 
צינור זה בשסתום חוזר מאליו, כדי למנוע חדירת צפרדעים, 
עכברים או חרקים לתוך הב׳. 

יו. בר. 

ב 1 ךן, מכס — 8060 — (נו׳ 1882 ), פיסיקן יהודי* 

גרמני. ב׳, בנו של האנאטום יעקב בלרן, שהיה פרו¬ 
פסור בברסלאו, הכריז על פרישתו מן הקהילה היהודית. ב׳ 
היה פרופסור לפיסיקה בברלין( 1915 ), בפראנקפודט ( 1919 ) 


ובגטינגן( 1921 ). ב 1933 גורש מגרמניה משום מוצאו היהודי 
ועבר לאנגליה; מתחילה היה מרצה למאתמאטיקה שימושית 
בקימבריג׳. מ 1936 הוא פרופסור לפילוסופיה של הטבע 
באדינבורג. 

לב׳ חלק חשוב בהתפתחותה של הפיסיקה העיונית 
ההדישה. הוא פיתח את ההסבר המאתמאטי המודרני של 
סגולות־היסוד של החומר, כגון חום סגולי (ע״ע) במוצקים 
וכוחות־הקשר בנוזלים. אך השגו החשוב ביותר קשור בפעו¬ 
לתו המשותפת עם היזנברג (ע״ע) ועם יורדן (ע״ע) ב 1925 
בביסוס מכאניקת הקונטים (ע״ע) על השימוש בחשבון- 
המאטריצות. ב׳ היה הראשון שהכיר בדבר, שפונקציית־ 
הגלים של שרדינגר (ע״ע) ניתנת להתפרש כפונקציה סטא־ 
טיסטית, שמתארת את ההסתברות של התנהגות מסויימת 
של חלקיק בודד בחלל ובזמן. ספריו בתחומי הפיסיקה הם: 
6 ״ 016 ^ 311 ג 1 ) 11 \, (״מבנה החומר״), ־ 1922 ;-יח 10 ^ 

16$ ) 30 ) 211$ 60 ) 65 ) 16$ ) 16 ז 1160 ז ("התאוריה האטומית של 
המצב המוצק״), 1923 ; >! 1 ס 3 ז 661 וחוח 10 ^ (״מכאניקה אטו¬ 
מית״), 1925 $11£. 1 ץו 1 ג 1 שתזש 1 ) 0 ^ (״הפיסיקה החדישה״), 11933 
5165 ץ 11 י! 1066110 ^ (״פיסיקה אטומית״), * 1947 , ך 0606631 \ 
0£ 1716017 16 ) 1006 ("תאוריה קינטית כללית של 
הנוזלים״), 1949 . מטיפול בבעיית ההסתברות (ע״ע) הגיע 
לדיון בבעיות פילוסופיות כלליות של מדעי־הטבע — דיון, 
שמשתקף בספריו 06$6 ׳ 11 סט 1055 ) 865 10 ד 1 (״לא ינוח הקוס¬ 
מוס״), 1936 , ו 0113066 [) 30 031156 ) 0 ן( 1 {נ} 17111050 31 זט 31 א 

(״פילוסופיית־הטבע של הסיבתיות והמקריות״), 1949 . עניין 
מרובה יש בוויכוחו עם אינשטין (ע״ע) על משמעותן של 
הסיבתיות והמקריות במדע החדיש. ויכוח זה מצא את סיכומו 
במאמרו 516$ ץ 11 ק 3 ) 16 ^ 1 ) 30 5165 ז(ז 1 י 1 ("פיסיקה ומטאפיסיקה"), 
שנתפרסם ב 1950 , 27 — 9 , 17 5 ׳\ 0 \ 8016066 — 

בשנת 1954 ניתן לב׳ (בשיתוף עם בותה [ע״ע]) פרס-נובל 
לפיסיקה. 

י. ל. 

בזךנא 1 ( 806000 ), אי בקבוצת איי־סונךה הגדולים דרומית• 
מזרחית ליבשת אסיה! השלישי בגדלו בין האיים 
שעל פני כדור־הארץ. השם ב׳ ניתן לאי במאה ה 16 על־ידי 
האירופים, שסחרו עם עיר־החוף ברוני(ע״ע) שבצפון־המערב 
בהשפעת הקרבה בצילצול שמה של עיר זו למלה הספרדית 
והפורטוגיזית 806060 (= אני מטה). לילידים לא היה שם 
כולל לאי. השם הרשמי של ב׳ כיום הוא קלימנטאן 

( 30 ) ££3110160 ). 

מפות מדוייקות של ב׳ אינן בנמצא ומיפקד־אוכלוסים לא 
היה בה מעולם. לפי אומדן זהיר שטחה של ב׳ הוא 750.8 אלף 
קמ״ר ומספר אוכלוסיה 3.8 מיליון; מהם 539.5 אלף קמ״ר 
עם 2.9 מיליון נפש בתחום הרפובליקה האינדונזית ו 211.3 
קמ״ר עם 0.9 מיליון נפש ברשות בריטית. את ב׳ מקיפים 
בצפון ים־סין הדרומי וים־סולו! במערב — ים־סין הדרומי 
ורחוב-ים קארימאטה; בדרום — ים־יאווה; במזרח — רחוב־ 
ים מאקאסאר וים־סלבס הגובל בים סולו. ארכה של ב׳ מצפון 
לדרום כ 1,280 ק״מ: רחבה המאכסימאלי כ 1,100 ק״מ; שיא־ 
גבהה (בהר קיניבאלו בצפון) 4,475 מ׳. 

המבנה. משערים, שיותר מ 75% משטחה של ב׳ הם 
בגובה של יותר מ 500 מ׳ מעל פני־הים. רובה—הרים וגבעות, 
מיעוטה — שפלות־מישור ורמות־מישור. טורי־ההרים הגבו¬ 
הים והארוכים ביותר נמצאים במרכזו ובמערבו של האי והס 




75 


בורנאו 


76 



נהו־סאראווא?! ום 5 גיו כנ'י:נ? של נורנאו. ההטגנה סירכבת 
מע?!רזוו ציליטיס טו ד,אויר 


מקבילים לחופו. כלומר, הם נמשכים מדרום־המערב לצפון- 
המזרח. יש טורים נמוכים, שנמשכים למזרח ולדרום־המזרח 
עד קרוב לחוף, אבל ההשערה, שטורי־ההרים בב׳ מתפשטים 
מן המרכז כחשורי־אופן (השווה עם סלבס), נתבדתה. על 
ראשי הטורים הגדולים עוברות פושות־המים בין גלילות- 
מים גדולים וכן עוברים עליהם גבולות מדיניים ואדמיניס־ 
טראטיוויים. על הרי קפואס ( 0035 <ן 3 ^) שבלב האי, המת¬ 
רוממים עד לגו׳בה של 1,770 מ׳ מעל פני־הים, עוברת פרשת- 
המים בין נהר קאפואס (ארכו כ 1,300 ק״מ, והוא הארוך 
בנהרות־ב׳), הזורם מערבה, ובין נהר־ראג׳אנג, שאף הוא 
זורם למערב, ועל פרשת־מים זו׳ עובר הגבול בין ב׳ האינד(- 
גזית וסאראוואק הבריטית. בטורים הנמשכים מהרי קאפואס 
עד הר קיניבאלו עוברת פרשת־המים בין הנהרות הזורמים 
לצפון־המערב, לים־סין הדרומי. ובין הנהרות הזורמים מזרחה, 
לימי סלבס וסולת ובהם עובר אף הגבול בין שתי המדינות 
הנזכרות עד קו־הרו׳חב הצפוני ׳ 20 ס 4 . הטורים הללו, החסדים 
רציפות (ומפני־כן — גם שם כולל), מתרוממים משני עבריו 
של קרהרוחב הצפוני הנזכר לשיאים גבוהים מ 2,400 מ , . 
בין גלילותיו של נהר־קאפואס וגלילותיהם של כמה נהרות 
היורדים לים־יאווה עוברים הרי־שוואנר, המתנשאים לגובה 
של 2,280 מ'. צפו׳נית־מזרחית להם נמצאים הרי־מילר, 
שעליהם עוברת פרשת־המים בין נהר קאסואס ונהר באריטו, 
השני בגדלו בנהרות־ב/ על פרשות־מים אלה עובר גם הגבול 


בין חבל־ב׳ המערבי וחבל־ב׳ הדרומי (לפי החלוקה שהיחד. 
קיימת בימי שלטונם של ההולאנדים). הגבוהה ברמות־המישור 
הרצופות היא טבלת מאדי, המשתרעת בין הקאפואס ופלגו׳ 
הדרומי מלאווי. הארוך שבטורים הנמשכים לדרום הוא הטור 
המסתיים בהרי מראטוס והמתרומם— כמה עשרות ק״מ לפני 
החוף — עד לגובה של 1,310 מ , . שפלה רחבה רצופה משתרעת 
לאורך כל החוף הדרומי והדרומי־מערבי והיא נמשכת עם 
עמקי־הנהרות הרחק פנימה. בחלקים אחרים של ב׳ מתקרבות 
גבעות ורמות אל הים ואף מגיעות לשפתו. בחופיה של ב׳ 
אין אף מפרץ גדול אחד והמפרצים הקטנים שבהם אינם 
נוחים לספנות, כי הים בסביבותיהם אינו עמוק. ב׳ יושבת 
על מוסדה של יבשת־אסיה (קרקע־ים, שאינו עמוק מ 200 מ׳) 
ומימי־הנהרות הבאים מפנים־האי משקיעים על שפת־ימה 
חול וטין, שמרחיבים את שטחה של שפלת־החוף. 

הרכבן של השכבות בב׳ וגילן ידוע עוד פחות מפני-הארץ 
(ע״ע אסיה, המפית בעמ׳ 851 ). בשפלות מצויות שכבות־ 
משקע פליסטוקניות על גבי שכבות שלישוניות. בגבעות 
וירמות נפוצות' שכבות של אבני־משקע ואבני־פרצים שלי- 
שוניות על פני השטח או מתחת לשכבת־הקרקע, שעביה בב׳ 
הוא מרובה (עפ״ר הוא מגיע לעשרות מ׳ אחדות) מפני 
שההתפוררות באקלים המשוני היא מהירה ונמרצת. שכבות 

- : 1 ד 

שלישוניות ופליסטוקניות תופסות כשני שלישים משכבותיה 
של ב׳. המשקע השלישוני המצוי ביותר במערב ובמרכז הוא 
אבן־החול, שמוצאה (משפת־ים או ממדבר) לא הוברר. המס(־ 
זואיקון מצוי ביחוד בדרום־המזרח ובצפון־המערב, אבל אף 
כאן במידה מועטת בלבד. על שכבות־המשקע מוטלות שכבות 
של אבני־פרצים שלישוניות. שכבות־משקע פלאזיזואיות מצו¬ 
יות בהרים שבמרכז האי, באיזור־הספר שבין ב׳ האינדונזית 
וב׳ הבריטית והן נמשכות מזרחה לתחום האינדונזי. את דרום- 
המערב תופסות שכבות של אבני־יסוד. ביחוד גראניטים, 
גנייסים וצפחות גבישיות. שכבות כאלו מצויות גם בצפון. 
הר קיגיבאלו הוא גוש־שחם כביר, שיורד תלול לכל עבריו. 
הטופים והאפר־הגעשי הפליסטוקניים, שמהם נתהוו הקרקעות 
הפורים שביאווה, נעדרים בב׳, וזוהי הסיבה העיקרית למיעוט 
הישוב בב׳ ולדלותו. ההרים שבמערבה של ב׳ הוקמטו, 
כנראה, במסוזואיקון. ואילו באלה שבמזרח מצויה הקמטה 
שלישוגית. את הפנים ממלאות, כנראה, טבלות נרחבות, שהן 
בלתי־מקומטות. שברים מצויים בב׳ במידה מצומצמת ולפיכך 
(בניגוד ליאווה) אין רעידוודאדמה שכיחות בה. אוצרות- 
המחצבים שבב׳ נחקרו רק במקצת לאורך החוף ובאיי־החוף 
הקטנים. נפט ראוי לזיקוק נמצא בבאליקפאפאן, בסביבות 
החוף המזרחי והחוף הצפוני־מערבי. הנפט שבאי טאראקאן, 
בצפון־המזרח, אינו ראוי לזיקוק ומשמש רק כדלק גם. בכמה 
מקומות בחוף המזרחי. ביחוד באי לאוט, יש מכרות של פחם 
חום. אבני־ברזל יש בב׳ בכמות מרובה ביחוד בדרום. אבל 
אין בה פחם, שמתאים לייצור ק 1 קס הדרוש להתכה. 

האקלים הוא משנני, כלומר חם ולח כל ימות־השנה. 
בשפלו׳ת הטמפראטורה הממוצעת היא בין ״ 25 ו 26.5 0 . מידת־ 
הגשמים השנתית היא בין 200 ו 350 0 ״מ. המערב לח מן 
המזרח, מפני שהמוינסון המערבי מביא יותר גשמים. בהרים 
הגבוהים הטמפראטורה נמוכה יותר והמשקעים מרובים. 
אקלימה של ב׳ קשה לא רק לאירופים אלא אף לילידים. 
ומפני־כן מצב־בריאותם של האחרונים ירוד. 

ה א ו כ ל ו ם י ה. תושבי־ב׳ מתחלקים לילידים ולזרים — 




77 


בורנאו 


78 


מהגרים וצאצאיהם שלא התערבו בילידים. התושבים 

הקדומים ביותר בב׳ היו, כנראה, שחורים (נגריטים), שצא- 

צאיהם מצויים כיום רק כננסים מנוונים באיים הקטנים 

הסמוכים לב׳, אבל סימנים גזעיים שלהם, פריה של תערובת, 

• 1 

ניכרים במידה מסויימת גם בילידים שבב׳. השחורים הושמדו 
או נדחקו ע״י שבטים, שבאו מן הצפון — שבטים, שהיו 
צאצאי תערובת של פרוטוקאווקאזיים (קאווקאזיים קדומים) 
ומונגוליים. סימני־הגוף של הגזע הלבן נמצאים בילידי־ב׳ 
במידה ניכרת. לשבטי־הילידים אין שם כולל. את שבטי- 
החוף. שרובם נחשבים למוסלמים. קוראים לאוט — כלומר 
בני־הים — או מאלאים, ואת שבטי־הפנים דאיאקים, כלומר 
בני־הארץ. אלה האחרונים הם ברובם המכריע עובדי־אלילים 
אנימיסטיים, ובמיעוטם נוצרים. הם מתפרנסים מעבודת- 
אדמה פרימיטיווית ללא שימוש במחרשה, ומספר צמחי- 
התרבות שהם מטפלים בהם הוא מועט; מפני־כן התזונה 
שלהם היא דלה. הם יושבים בבתי־משפחה גדולים, לפעמים 
עד ארבעים משפחות תחת גג אחד. הכפרים מורכבים מבתים 
מועטים, שהם בנויים על עמודי־עץ בגובה של עד 5 מ׳ מעל 
לאדמה. בפנים ב׳ קיים עד היום המנהג לצוד בני־אדם ולהרגם 
כדי לזכות בגולגלותיהם. המטרה של ציד זה — התהדרות 
בזריזות ובגבורה או הנאה מן הברכות שהגולגולת מביאה 
לבית, לפי אמונתם של ציידי־אדם אלה. הקדומים והמרובים 
ביותר בין הזרים היושבים בב׳ הם הסינים; מספרם נאמד 
ברבע מיליון והם מצויים ביחוד בחופי הצפון והמערב ועוסקים 
בחקלאות (לצרכי יצוא), במסחר. במלאכה ובעבודה, בהפקת 
הנפט, שגברה אחר מלחמת־העולם 1 , ומשכה לב׳ גם הודים 
ויאוואנים. אף קודם שעברה לידי הרפובליקה האינדונזית 
היו בב׳ רק אלפים אחדים של אירופים. 

תולדותיה של ב׳ קודם המאה ה 16 ידועות רק במקצת. 
שרידים ארכאולוגיים הודיים מן המאות ה 4 —ה 6 לסה״נ 
נמצאו בגליל התחתון של נהר קאפואם במערב ושל נהר- 
מאהאקאם במזרח. במאות שלאחר מכן נעלמו ההודים מב׳. 
ביה״ב סחרו הסינים עם פדני(= ברוני): במאה ה 14 השתלטה 
ממלכת מאג׳אפאהיט היאוואנית על חופי־ב׳, ושרידים של 
שלטון יאוואני נמצאו באי אף במאה ה 16 . החדירה היאווא־ 



נערה טי&במי דאיאק בבורגאי 


נית הביאה לב׳ את האסלאם, שמאז הוא מצוי בה. האירופי 
הראשון שביקר בב׳ היה הפורטוגיזי לורנסו דה גומס ( 1518 ). 
במחצה השניה של המאה ה 16 הגיעו לפרקים לחופי ב׳ 
ספינות פורטוגיזיות וספרדיות לשם מסחר. ההולאנדי הרא¬ 
שון שביקר בב׳ הגיע לכאן ב 1598 . ב 1606 יסדו ההולאנדים 
תחנה מסחרית בסוקאנדה שבחוף המערבי, ואח״ב ייסדו עוד 
תחנות אחדות, אבל עד המאה ה 19 לא התעניינו ההולאנדים 
באי זה במידה ניכרת מבחינה כלכלית או מדינית. הבריטים 
הגיעו לב׳ לראשונה ב 1609 . ב 1698 היתה להם תחנה מסחרית 
חשובה בבאנג׳רמאסין שבדרום, אבל ב 1733 גורשו משם 
ע״י ההולאנדים. הבריטים רכשו להם אח״כ השפעה בצפון, 
אבל נדחקו משם בסופה של המאה ה 18 . ב 1809 עזבוההולאנ־ 
דים את האי, שהפך לבסיס לשוד־ים בקנה־מידה רחב. לאחר 
שההולאנדים חזרו ב 1816 ליאווה התחילו מתעניינים גמבב׳. 
ועל סמך חוזים, שעשו עם מושלים שונים, תפסו נקודות 
שונות בחוף. בשנות 1850/4 ו 1859/62 כבשו במלחמות את 
החוף כולו׳ חוץ מן הצפון וצפון־מערב, שלשם חדרו הבריטים. 

זד * 

הבריטי ג׳ימז ברוק רכש בשנת 1841 את סאראוואק ונעשה 
מושלה. ב 1888 קיבל עליו יורשו חסות בריטית. בימי מלחמת־ 
העולם 11 השתלטו היאפאנים על האי, וב 1946 , לאחר 
שהבריטים חזרו וכבשו את סאראוואק מידי היאפאנים, ויתר 
המושל לבית ברוק על שלטונו לטובת בריטניה. השולטן של 
ברוני קיבל עליו חסות בריטית ב 1847 . ב׳ הצפונית נרכשה 
ב 1878 ע״י חברה בריטית מידי השולטן של סולו ואורגנה 
כ״מדינה" ב 1888 . ב 1946 ויתרה החברה על ריבונותה לטובת 
הממשלה הבריטית. 

הגבולות בין השטחים הבריטי וההולאנדי בב׳ נקבעו 
ב 1891 . היאפאנים, שהשתלטו על האי ב 1942 , הכריזו על 
ייסוד מדינה עצמאית בו. ב 1945 חזר האי לידיהם של ההד 
לאנדים, שהקימו בב׳ חמש מדינות אוטונומיות ( 1949 ), אבל 
ב 1950 חידש השלטון האינדונזי העצמאי את השיטה הצנט־ 
ראליסטית וב׳ נעשתה שוב פרובינציה. 

ב׳ האינדונזי ת, התופסת כ 72% משטח האי (את 
כל הדרום ואת החלק התיכון) וב 76% מאוכלוסיה, מקפת 
כ 28.5% משטחה של הרפובליקה האינדונזית וכ 3.5% מתו¬ 
שביה. הישוב הקטן והדל של ב׳ האינדונזית נמצא כמעט 
רק בעמקי־הנהרות. ריכוזים עירונים אחדים, שהרוב של 
אוכלוסיהם מורכב מזרים, מצויים רק בשפכי־נהרות, המשמ¬ 
שים כנמלים. כבשאר חלקי-ב׳ כך אף כאן מתפרנסים הילידים 
מחקלאות פרימיטיווית או מליקוט פירות וגרגירי־יער. צמחי־ 
מסחר, ביחוד עצי־קאוצ׳וק, דקלי-קוקוס ועצי קאמפור (מין 
מיוחד של קאמפור נודע בשם בורניאול). מגדלים כמעט 
רק מאלאים וזרים; ואלה האחרונים גם כורתים ומנסרים 
עצי־יער ליצוא. רוטאנג הוא החשוב בעצי־היצוא. גם בשאי¬ 
בת הנפט ובזיקוקו עוסקים זרים ובהם מהגרים חדשים. 
הישובים החשובים שבב' האינדונזית הם: בדרום באנג׳ר- 
מאסין, עיר־נמל על שפכו של נהר־באריטו, שמונה כ 66.000 
נפש; במערב פונטיאנאק, הנמל של גליל נהר קאפואס. שבה 
כ 45,000 נפש: בימי ההולאנדים שימשה בירה של שולטנות: 
מצפון לפונטיאנאק יושבת העיר סאמבאם, מרכז של מכרות 
זהב ויהלומים קטנים: במזרח שוכנת באליקפאפאן — עיר־ 
הנפט, שבה כ 30,000 נפש. 

ב ׳ הצפונית (סשתזסש ו 1 זז 0 א או .ש .זי 1 1 ־ 11:151 ־ 131 ) 
תופסת את צפונו של האי וגובלת במערב בשולטנות ברוני 
(ע״ע) ובדרום בב׳ האינדונזית. שטחה (עם האי הקטן 





79 


בורנאו — כורנד 


80 


לאבואן) כ 76,100 קמ״ר ומספר או׳כלו׳סיה כ 335,000 ( 1953 ). 
עיר הבירה שלה היא ג׳סלטון (ת 55 6 110 ש ן), שבה כ 11,000 
נפש. ב׳ הצפונית היא החלק הגבוה שבב׳■ וחופיה הם 
המסועפים ביותר. כ 80% מתושביה הם דאיאקים ומאלאים, 
כ 20% סינים וכ 1,000 מהם הם אירופים. ב׳ הצפונית מוציאה 
לשוק קאוצ׳וק, עצים, קופרה, פשתן־מאנילה ודגים. מן המאה 
ה 16 עד 1872 היתה חלק מן השולטנות של ברוני (ע״ע). 
חברה בריטית־אמריקנית קנתה את הארץ מידי השולטן 
ואירגנה בו שלטון בחסות בריטית ב 1881 . ב 1942 — 1945 
החזיקו היאפאנים בב׳ הצפונית ומשהוחזרה לבריטים נעשתה 
מושבת־־כתר. א. י. בר. 

בוךנאזל, ע־־ע קמפור. 

ב 1 ך?הזלם ( 1 זת 01 ו 1 חז 130 ) ) אי דאני בים הבאלטי; כ 39 ק״מ 
מחופי שוודיה הדרומיים. ארכו 38 ק״מ! רחבו 30 
ק״מ! שטחו 582 קמ״ר< שיא גבהו 162 מ׳< מספר אוכלוסיו 
כ 48,000 ( 1953 ), האי הוא המשכה של הטבלה השוודית 
והוא דומה במבנה־אדמתו לטבלה ז 1 ולא לשאר אייה של 
דאניה. שכבותיו בצפונו ובאמצעו מורכבות מגראניט, גנייס, 



בןר:חו?ם: כנפייודמגצר סיוד׳כ 
אגו*'הבנ'יז מימין הוא מזמן כיאוהר ייתר 


צפחות גבישיות, ובדרומו — מאבן־חול וגיר. איזור־החוף 
של ב׳ יפה לחקלאות, ואילו הפנים אינו מתאים אלא למרעה. 
התושבים, שלשונם היא דאנית, מתפרנסים מעבודת־אדמה, 
מדיג, מחציבה של אבני־גראניט (לבניין ולריצוף־רחובות 
בדאניה) וקאילין (לתעשיית החרסינה בדאניה). יש בב׳ גם 
מכרה־פחם קטן. בקיץ באים לב׳ תיירים מרובים. עיר־הבירה 
רנה(שמ £0 ; כ 12,000 תושבים) שוכנת בחוף המערבי.—האי 
נקרא בתקופת הנו׳רמאנים בשם בורגונדאר הו׳לם ושימש קן 
לוויקינגים. במאה ה 11 התנצרו תושבי־ב׳ והאי היה כפוף 
למרות המדינית של הארכיהגמון של לונד שבדרום שוודיה. 
ב 1522 עבר לידי המלך הדאני, ששלט אז גם בשוודיה, ומאז, 
חוץ מבתקופות קצרות, נשאר האי ברשותה של דאניה. 


בזךני ( 801 - 011 ), אחת מן הפרובינציות בחבל הצפוני 
( 81011 :>£ תז:> 1 ! 1 ז 0 א) שבחסותה של בריטניה בניגריה: 
ממערב לימת־צ׳אד שבלב אפריקה; כוללת גם חלק מארץ•- 
הנאמנות הבריטית קמרון. שטחה כ 118,500 קמ״ר ומספר תו¬ 
שביה ( 1931 ) כ 1,045,000 ; מזה כ 13,300 קמ״ר ו 185,000 נפש 
בתחום הנאמנות. הגדול והחשוב בעמי ב׳ הם הקאנורי — 
כושים מעורבים במקצת בברברים (טוארג). בגליל, שבו 
נמצאת העיר קוקאווה (קוקה), יושבים השובה, ערבים 
מעורבים בכושים, שבאו לב׳ במאה ה 17 מן הצחרה המזרחגת 
ושהם עד היום דוברי ערבית. הקאנורי התקדמו מבחינה 
תרבותית וכלכלית יותר משאר שבטי ב׳, הגיעו לאמידות 
ואיבדו את כשרם הצבאי (במאה ה 18 ). השובה ושבטים 
קטנים אחדים עדיין מעמידים פרשים־לוחמים מצויינים. 
בירת ב׳ מ 1908 ואילך היא מיידוגורי, כ 110 ק״מ דרומית 
לימת־צ׳אד. קוקאווה, הקרובה לימה, היתד, בירת השלטון 
במאה ה 19 . דיקווה, כיום בתחום הנאמנות, היתד, בירתו של 
רבה (ע׳ להלן). 

ב׳ היתה אחת מן הממלכות הקדומות בחבל ימודצ׳אד. 
הידיעות הראשונות על ב׳ הן מן המאה ה 9 לסד,"נ. השושלת 
של בית־סף, שהיתר, ממויצא ברברי ושעלתה אז לגדולה 
בארץ קאנם שממזרח לצ׳אד, הטילה את מרותה על שבטי־ 
כושים בב׳. שושלת זו, שנתאסלמה במאה ה 10 או ה 11 , 
הפיצה את האסלאם גם בב׳. מתגרת שבטי־בולאלה הוכרחו 
בני בית־סף בסוף המאה ה 14 לברוח מקאנם אל עבר״הימה 
מערבה, במקום שיסדו את העיר בידני (כ 150 ק״מ ממערב 
לימה). לאחר זמן עלה בידם להשתלט על הבולאלה, אבל 
שוב לא ישבו במזרח וב׳ נעשתה מרכז שלטונם וסחרם. עד 
סוף המאה ד, 19 היו שיירותיהם יוצאות לטריפולי, ומשפחות־ 
סוחרים מטריפולי שנתיישבו בב׳ קיימו קשרי־מסחר עם 
קרוביהן בעיר־מוצאם. לב' היו חוזים עם ראשי־שבטים 
בצחרה והשיירות יכלו לעבור במדבר לבטח. מב׳ היו נשלחים 
לחופי הים התיכון עבדים (עד ביטולו בפועל של סחר־ 
העבדים בשליש האחרון של המאה ה 19 ), שנהב, נוצות 
בנות־יענה, עפרות־זהב; מחופי הים התיכון היו מביאים לב׳ 
אריגים, כלים, רובים ואבק־שריפה; מב׳ יצאו גם שיירות 
של עולי־רגל לחג׳אז. הודות לקשריה הקבועים אל העולם 
הערבי נעשתה ב׳ גם מרכז תרבותי־מוסלמי, והתיירים 
האירופיים מצאו בה מלומדים, שהגו בספרי־פילוסופיה וידעו 
אף את כתבי אריסטו בתרגום ערבי. הקאנורי התייחסו 
בסבלנות לסיידים האירופיים. 

ב 1808 נפלה ב׳ בידיהם של שבטי־פולבה, שבאו מארץ 
סוקוטו שממערב לב׳. בית־סף, שנתנוון במרוצת־הזמן, שוב 
לא יכול היה לעמוד בפני'הכובשים, אבל לב׳ קם מושיע 
מקאנם בשם פקיח מוחמד אל אמין אל קאנמי. יליד נאות־ 
פזאן! הוא כאילו החזיר את השולטן הספאי אל כסאו, אך 
בפועל החזיק הוא עצמו ברסן־השלטון בעיר קוקאווה שייסד. 
הוא מת ב 1835 ובנו עו׳מר, שירש את מקומו, ביטל את 
מלכות־ר,צללים של בית־סף. ב 1893 גורשה השושלת החדשה 
מב׳ על־ידי רבה, ראש־גדוד מן הסודאן המצרי, שנתמחה 

־־ ד 

במלחמות־שו׳ד בשירותו של זוביר. שודד וסוחר־עבדים 
מפורסם, והגיע עם גדודו לחבל־הצ׳אד, במקום שייסד במשך 
זמן קצר ממלכה מוסלמית גדולה. הוא בחר בדיקווה שמדרום 
לימת־צ׳אד כעיד־הבירה שלו. ב 1900 נפל רבה בקרב עם 
הצרפתים וממלכתו נתחלקה בין צרפת, בריטניה וגרמניה. 



81 


בדינו — כורסה 


82 


רובה של ב׳ נכלל בארצות־החסות של בריטניה בניגריה, 
ועליה סופח בשנת 1919 חבל, שהיה בידי הגרמנים ונמסר 
לבריטים ב 1919 כארץ־מאנדאט וב 1945 — כארץ־נאמנות. 
הבריטים החזירו את שלטון־הצללים של השולטן המוסלמי 
לישנו. 

א. י. בר. 

ב 1 ךנמות (!!זטסדחשמזטסמ), עיר־מרגוע ועיר־רחצה על 
חופה של תעלת־לאמאנש באנגליה הדרומית ז כ 40 
ק״מ דרומית־מערבית לסאותאמטון וב 170 ק״מ באותו כיוון 
מלונדון. מספר תושביה כססס, 145 ( 1951 ). קודם הכיבוש 
הרומי ( 50 לפסה״נ) היתר. ב׳ אחד מנמלי־התעלה החשובים 
של בריטניה. אח״כ נתמעטה חשיבותה ועד אמצע המאה ה 19 
לא היתד. אלא כפר־דייגים קטן. מאז ואילך גדלה במהירות 
מרובה הודות לתנאי-אקלימה הנוחים וכן הודות לסביבתה 
הנאה: גבעות מכוסות אדנים, שפתיים שטוחה מכוסה חול, 
וים נוח לרחצה. בנייניה תוכננו לצרכי מרגוע, הבראה 
ושעשועים. בשנת 1855 הוקם בה בית־הבראה לחוליישחפת. 
ב 1861 הותקן בה רציף למטיילים על שפת־הים, שהוארך 
אח״כ עד 5 ק״מ; ב 1870 חוברה ב׳ לרשת מסה״ב של אנגליה, 
ומאז היא משמשת מקום־נופש לסופי־שבועות לתושביהם 
של כרכי התעשיה והמסחר שבאנגליה הדרומית והתיכונה. 
במלחמת־העולם! 1 ניזוקה ב׳ קשה בהפצצותיהם של הגרמנים. 
בב׳ יש קהילה יהודית, שמונה כ 1,500 נפש. חלק מבני- 
הקהילה קשור בבית־הכנסת האורתודוכסי, שנוסד ב 1905 , 
וחלק אחר בביהכ״ג הרפורמי, שנוסד ב 1947 . 

בזךנש&ין, חיים : יחיאל (תר״ה/ 1845 , קח׳ניץ, פולניה- 
תדפ״ח/ 1928 , וארשה), מחשובי החוקרים בתולדות 
הלוח העברי. מ 1885 ואילך שימש ב׳ מזכיר בית־הכנסת 
של "המתקדמים" (ברחוב טלומאצקה) בווארשה. בזקנותו 
נתעוור. 

ידיעותיו של ב׳ בתחומי הכרונולוגיה, ההיסטוריה והחש¬ 
בון המאתמאטי הכשירו אותו לסלול דרכים חדשות בחקר 
התפתחותו של הלוח העברי. הוא נסתייע בכך ע״י כמה 
תעודות, שנמצאו ב״גניזה" של מצרים ושעמד ראשון על 
חשיבותן. דעתו המהפכנית היתר" שפרטי הלוח העברי, על 
המחזור הקטן (של י״ט שנה) ועל חשבון המולדות שבו, 
תוקנו ונתקבלו רק בין אמצע המאה ה 8 ואמצע המאה ה 9 
לסה״נ, ולא בתקופת האמוראים, בימיו של הלל השני(ע״ע), 
כפי שהיה מקובל לחשוב עד זמנו, ועל אחת כמה וכמה — לא 
במאה ה 1 לסה״ג, כדעתו של גדול הכרונולוגית הגרמניים, 
פ. ב. גינצל. חשובי חיבוריו של ב׳ בתורת־הלוח ובכח׳נו׳־ 
לז׳גיה, שרובם נתפרסם בכתבי־עת, הם: 1 ) מחלוקת רב 
סעדיה גאון ובן מאיר בקביעת שנות ד״א תרפ״ב—תרפ״ד, 
וארשה, תרס״ה• נתפרסם גם ב״ספר היובל לכב׳ נ. סאקאלאוו": 
2 ) פרשת העבור, ״הכרם״, תרמ״ח! 3 ) תאריכי ישראל. 
״התקופה״, ח׳ וט ׳ ; 4 ) חשבון שמטים ויובלות, "התקופה", 
י״א! 5 ) התקופות והתפתחותן, וארשה, תרפ״ח (גם בספר־ 
הזכרון לש״א פוזנאנסקי) ז 6 ) מאמר חקרי עולמים, וארשה, 
תרפ״ז 1 7 ) פליטה מני קדם, במאסף "זכרון לאברהם אליהו 
[הרכבי]״! 8 ) דברי ימי העבור האחרונים, "התקופה" י״ד- 
ט״ו, ועוד. 

ב״האסיף" (כרך ג׳) פירסם ב׳ הערות־ביקורת על הוצאת 
מדרש תנחומא לשלמה בובר (ע״ע), ובספרו של מרדכי 


טייטלבוים "הרב מלאדי ומפלגת חב״ד" (וארשה, תר״ע) 
כלול פרק משלו על ידיעותיו של ר׳ שניאור זלמן מלאדי 
בהנדסה, תכונה וטבע. ב׳ פירסם גם מאמרים על נושאים 
שונים בכתבי־עת לועזיים ותירגם לעברית כמה יצירות־ 
מופת של הספרות העולמית, ביניהן את "האמלט" לשיקספיר 
ואת "פאריס" ( 5 ץז 3 ?) של מיצקביץ/ 

נ. סוקולוב, הסר זכרון, וארשה 1889 ! נ. סוקולוב, אישים, 
תרצ״ה, ב׳. 143-101 ! הספרות היסח בעברית, ירושלים 
תרפ״ז! מבוא למאת א. א. עקביא) לספרו של צבי הירש 
יפה: קורות חשבון העבור (ירושלים תרצ״א). 

א. ה. ס. 

בוו־סה ( 53 זט 13 ), עיר בצפון־מזרחה של אנאטוליה, במרחק 
של כ 30 ק״מ מים־מארמארה ושל כ 85 ק״מ מקושטהו 
בירת מחוז (איל) הנקרא על שמה ( 500,000 תוש , ). מספר- 
תושביה כ 100,000 ( 1953 ). עד 1932 היה שמה בדוסה ובימי־ 
קדם נקראה פרוסה. 

ב׳ יושבת בבקעה פוריה בגובה של 150 מ׳ מעל פני־הים, 
לרגליו הצפוניות של הר־אולו (אולו־דאג, 2,400 מ׳, והוא 
האולימפוס המיסי). מחוז־ב׳ מגדל דגנים, אורז, ירקות, 
טאבאק, עצי־פרי שונים, וביחוד אגוזים תורכיים, קאסטא־ 
ניות ותות, שמשמש להזנתם של תולעי־משי. ב׳ היא החשוב 
במרכזייהמשי שבתורכיה ויש בה גם סוגים אחרים של 
תעשיית־טכסטיל. כן מצטיין המחוז בחלבנות ובייצור צמר 
(של כבשי־מרינו). לשוקי־קושטה מובאים יום־יום מב׳ הרבה 

מתוצרת השדה והרפת של המחוז. — באולו־דאג חוצבים כיום 

8 

בכמויות ניכרות. בכמויות מועטות יותר מפיקים ממחודב׳ 
גם מאנגאן, נחושת, ברזל, כספית ופחם חום. — מעיינות־ 
הרפואה החמים שבב׳(המכילים גפרית וברזל) הם המצויינים 
ביותר שבתורכיה. הודות להם, וכן לאקלימה הנוח של ב׳ 
בחורף, ליפי סביבתה ולבניינים ההיסטוריים שבה היא משמ¬ 
שת נווה מרפא ומרגוע בחורף, ותיירים נמשכים אליה כל 
ימות־השנה. היא מחוברת במס״ב לגמל־מודאניה שעל חוף 
ים מארמארה, בקווי־אויר עם קושטה ואנקארה ובכבישים 
עם כל חלקי אנאטוליה. התושבים הם ברובם המכריע תור¬ 
כים והשאר — יהודים. 

היסטוריה. ב׳ (בשם פרוסה) נוסדה בתחילת המאה 
ד, 2 לפסה״נ על-ידי מלך ביתינןה, פרוסיאם 1 , בעצתו של 
חניבעל, ושימשה לו כעיר־בירה. בימי-קדם כבר היתד, ב׳ 
מפורסמת במעיינותיה. ראשית תעשיית־המשי בב׳ נעוצה 
במאה ה 6 , כשהגיעו לראשונה ביצים של תולעי־המשי 
לקיסרות הביזאנטית. במאה ד. 11 כבשו את ב׳ התורכים 
הסלג׳וקיים, אך הצלבנים הוציאו אותה מידם ( 1097 ) והחזירו 
אותה לביזאנטיון. ב 1326 כבש את ב׳ השולטן התורכי 
העותומני אורחאן, שקבע בה את מושבו וקבר בה את אביו 
עותמן, שמת ימים מועטים אחר הכיבוש. גם לאחר שכבשו 
התורכים את אדירנה ( 1361 ) ועשו אותה לעיר־בירתם, חיבבו 
השולטנים את ב׳, הקימו בה מסגדי־פאר וקבעו בה את 
מקומות־קבריהם (עד 1481 ). מכאן הבניינים הנאים שבב׳. 
בסוף המאה ה 14 נאמד מספרם של תושבי־ב׳ ב 200,000 . 
ב 1401 החריב את העיר טימורלנק! ב 1607 הרס אותה המורד 
קאלנדרוגלו. ב 1855 ניזוקה ב׳ קשה ברעש. ב 1779 היו בה 
כ 50,000 תושבים, מהם כ 2,000 ארמנים וב 2,000 יוונים. עם 
המכאניזציה, שבאה בתעשיית־המשי במחצה השניה של 
המאה ד, 19 , התחילה לב׳ שוב תקופת־גידול. ב 1890 היו בה 
יותר מ 76,000 נפש, מהם כ 8,000 ארמנים וכ 5,000 יוונים. 



83 


בורסה — בורסה 


84 


בקיץ 1920 כבשו את ב׳ היוונים! אחר שנתיים נכבשה ע״י 
מוסטפה פמאל (אח״ב אטאטורק) והיוונים והארמנים גורשו 
מן העיר. צבאותיו של מוחמר ¥1 , אחרון השולטנים התור¬ 
כיים. ניסו להוציאה מידי מוסטפה כמאל, אך הדבר לא עלה 
בידם. 

א. י. בר. 

היהודים בב׳. על היהודים בב׳ בתקופה העתיקה 
ע״ע ביתיניה. 

על ישוב יהודי בב׳ בתקופה הביזאנטית מעידות שבע 
כתובות עבריות מ 820 . יהודי־ב׳ היו רומאניוטים ודיברו 
יוונית. עם כיבושה של ב׳ ע״י התורכים נתרוקנה העיר 
מתושביה׳ אד היהודים חזרו אליה לאחר זמן קצר. גולי־ספרד 
נזכרים לראשונה כתושבי־העיר במחצה הראשונה של המאה 
ה 16 והיהודים הרומאניוטים נתבוללו בתוכם, יהודי־ב׳ היו 
דרים בשכונה מיוחדת, שבה הוסיפו לשבת עד הזמן האחרון. 
משלושת בתי־הכנסיות שבעיר, ביהכ״נ "עץ־חיים", הדומה 
למסגד, הוא העתיק ביותר, ואילו האחרים("גירוש" ו״מאיור") 
הם מן התקופה שאחר גירוש ספרד. שלושת בתי־כנסת אלה 
היו מחלקים ביניהם את ה״חאראג , " (כרגא. מם־הגולגולת), 
שהוטל על הקהילה מטעם השלטונות. הערכת הרכוש היתד. 
נעשית אחת לשלוש שנים. לרבנים היתד. ניתנת הנחה של 
25% בתשלום־המם. 

רבניה של הקהילה במאות ה 15 וה 16 היו ר׳ יעקב 
טאייטאצאק ור׳ יוסף בנבנשתי, בעל "יבול יוסף" ו״בצל 
הכסף״. ב 1667 בא לב׳ נתן העזתי, אך מחמת החרם, שהוטל 
עליו כאן, והחשש שימסר לשלטונות, עזב בבהלה את העיר. 
במאה ה 17 ישבו בב׳ המשורר ר׳ יוסף אבן מובחר, שר׳ 
ישראל נאג׳ארה הקדיש לו את שיריו הראשונים, ור׳ יוסף 
גאנזו, שטופס מקובץ־שיריו נמצא בספריה של בית־המדרש 
לרבנים בניו־יורק. 

יהודי־ב׳ עוסקים בעיקר ביבוא וביצוא של עורות, ביצים, 
שומשמים, תבואה, משי. יש בהם גם בעלי־מלאבה. 

במחצה השניה של המאה ה 17 ישבו בב׳ 1,200 יהודים! 

ב 1892 — 1899 מנו יהודי־ב׳ כ 3,000 , לפני מלחמת־העולם 1 — 
כ 3,500 נפש וב 1927 ירד מספרם עד כדי 1,865 (משום 
ההגירה של הרבה מהם לאמריקה הדרומית). ב 1931 חזר 
ועלה מספרם עד 2600 , וב 1939 היו בב׳ 2,400 יהודים. כיום 
אין קהילת־ב׳ מ(נד. אלא כ 120 משפחות (כ 600 נפש) בלבד. 

ש. רוזאנים, דברי ימי ישראל בתוגרמה, א׳, תר״ץ! הנ״ל, 

קורות היהודים בתורקיה וארצות הקדם, ב׳־ד./ תדצ״ד-ה. 

תרצ׳ז-ח׳ו ר תש״ה! - 400 !׳ 1 ! !(!!!ן!) 11 ז , ׳ ! 11110 ] , 0311015 

11111 [ 1 ) 1 > ) 1 ! 11110 ]'. 1 0 )) 0 / 11 ) קק 1 ) ,. 18 ; 1939 ,) 1011 

. 1948 ,) 1011 
ש. מ. 

בון־סה, שוק למסחר בנכסים ניתנים לייצוג. ב״שוק" מת¬ 
כוונים במדע־הכלכלה למקום ממשי או מופשט, שבו 
נפגשים ההצע והביקוש של נכסים שונים. כך מדברים, למשל 
על שוק־עבדים, שוק־עבודה. שוק־דירות ושוק של ניירות־ 
ערך. אולם מאחר שהנכסים הם ברובם שונים זה מזה (בית 
אחד אינו שקול כנגד השני, פועל אחד מייצר יותר מן 
השני, בגד אחד ש 1 נה מן השני, ובד׳), הם ניתנים עפ״ר 
לחליפים, אך לא לייצוג. רק מספר מוגבל של נכסים הם 
זהים בהחלט, ומשום כך הם יכולים לבוא זה במקומו של זה, 
כלומר — ניתנים לייצוג. על נכסים אלה נמנים, קודם כל, 
ניירות־הערך. למשל, במלווה של מדינה בסך של מיליון 


ל״י, שהוא מחולק ל 10,000 אגרות של —. 100 ל״י כ״א, שו 1 ת 
כל האיגרות בערכן, והוא הדין לגבי 100,000 מניות בנות 
— 1 ל״י כ״א, שהוצאו ע״י איזו חברה זוהי סיבודהדבר, 
שניירות־ערד מתאימים במיוחד למסחר בב׳, ועל־כן כשהמדו¬ 
בר הוא בב׳ מתכוונים, קודם כל, לב׳ של ניירות־ערך. מלבד 
ניירות־הערך קיימות גם סחורות מסויימות אחרות, סטאג־ 
דארדיות ומיוצרות ייצור המוני, שאף הן משמשות, מסיבה 
זו, בנכסים ניתנים לייצוג. לסחורות אלו שייכים סוגים 
מסויימים של תבואה, כותנה ומתכת. משום כך קיימות ליד 
הב" של ניירות־ערך גם ב" של סחורות. 

בתקופה העתיקה כבר ידועה היתד, הב׳ (אמנם בצורה 
פרימיטיווית) הן ביוון והן ברומי. ביה״ב השתמשו איגודי- 
האומנים במעין ב׳, ובסופה של תקופה זו אף נוצר השם ב׳: 
מקורו הראשון היה בשלט של משפחת ואן דר בורסה 

ד : /• 

(*!• 8131 ) מבריגה, שבו היו מתוארים שלושה שקיקי־כסף 
(בצרם׳ 56 זנ 01 נ 1 ). ואולם הנכם הניתן לייצוג הוא במידה 
מרובה המצאה של המאות האחרונות, וראשית קיומה של 
הב׳ במובן המודרני נעוצה בתקופת ההתגברות של גיוס־ 
ההון. באמצע המאה ד, 18 עדיין היו המתווכים בניירות־ערך 
בלונדון, למשל, נפגשים בב׳ המלכותית ( 6 §ת 3 !ן 0 צ£ 31 ץ £0 ) 
או בבתי־קפה. רק בשנת 1773 עברו למקום משלהם, שממנו 
נתפתחה לאחר זמן קצר הב׳ של ניירות־ערך ( 510011 
86 ו! 13 ! 0 צ£). עוד קודם לכן היו מתקיימות באמסטרדאם 
אסיפות קבועות לשם עסקי־ב׳, בניו־יורק הוקם שוק של 
ניירות־ערך בתקופה קדומה־ביחם, כתוצאה מן הקשיים הכס¬ 
פיים, שאה״ב עמדו בפניהם. בית־הנבחרים של אה״ב החליט 
עוד בישיבתו הראשונה ( 1789 ) על הוצאת אגרות־מלווה 
בסך של 80 מיליון דולאר, בעיקר כדי לייצב את חובות־ 
המלחמה קצרי־המועד. הקהל היה מוכן לקנות איגרות אלו 
בתנאי שיוקם שוק, שבו תהא אפשרות לחזור ולמכרן. 
המתווכים בניירות־ערך היו נפגשים משום כך יום־יום תחת 
עץ עתיק בוולסטריט — לא רחוק מן המקום, שבו נמצא 
כיום הבניין הענקי של הב׳ הניו־יורקית. 

תפקידיה שלהב׳! התועלת והנזק הכרוכים 
ב ם ע ו ל ת ה. — התפקידים הכלכליים, שמילאו ועדיין ממל¬ 
אות הב" לניירות־ערך, הם בעלי חשיבות מרובה ביותר. 
אין לצייר את התפתחותו של המשק המודרני, ושל המשק 
הכספי של המדינה בכללו, בלא השתתפותה המכרעת של 
הב׳. הרכבות והתעשיה הכבדה נבנו במהירות אך ורק 
הודות לעזרתה, שהרי את הכספים הדרושים אפשר היה 
להשיג רק ע״י שיתוף של חוגים רחבים ביותר: של בעלי- 
חסכונות, בעלי־הון קטנים ורודפי־בצע. התקווה לרווחים 
קלים — שלא תמיד היתר, מוצדקת — משכה אל הב׳ במידה 
גוברת והולכת ספסרים מקצועיים ובלתי־מקצועיים. בדרך 
זו "עיכלה" הב׳ את ניירות-העדך "עיכול" מוקדם. 

המהפכה התעשיינית, מצד אחד. והתפקידים הכבירים 
והחדשים, שהוטלו על המדינות חסרות־הכספים, מצד שני, 
דרשו סכומים ענקיים. בתקופות קודמות לז 1 אפשר היה 
להשיג את האמצעים הדרושים מתוך חסכונותיהם של בעלי- 
המפעלים עצמם, אך עכשיו — כשהיה צורך לבנות בבת 
אחת מסילות־בדזל לאורך של מאות או אלפי ק״מ, או להכניס 
לשימוש כללי אמצאות חדשות, כגון בתחום החשמל — מה 
שהצריך השקעות עצומות — שוב לא היתה אפשרות כזו 
קיימת אלא לעיתים רחוקות בלבד. את מקומו של בעל- 







85 


כורסה 


86 



המפעל הפרטי מן הסוג הישן מילאו עכשיו 
חברות־מניות או — כפי שהצרפתים קוראים 
להן — חברות "אנונימיות"(- 0 ח\/ 5 ־)! 0010 צ 
65 חזץח). החשיבות של הב׳ הלכה וגברה 
עם גידולן וריבויין של חברות־מניות 
חדשות אלו ועם עליית חובותיהן של 
המדינות, שבעלי־הון פרטיים שוב אי־ 
אפשר היה להם לשאת בעולם. קיצורו 
של דבר: התחיל גיוס־ההון, ומכשירו 
ההכרחי היתה הב׳. 

חשיבותה של הב׳ בלטה ביחוד בעש־ 
רות־השנים הראשונות של התפתחות זו, 
כשהיה צורך חיוני ליצו׳ר, במידה מסויימת, 
יש מאין. במידה שגדל הונה של התעשיה, 
בה במידה פחתה תלותה בהון של המוסדות 
הכספיים ובב/ כי המימון העצמי איפשר 
התרחבות ניכרת של המפעלים בלא להז¬ 
דקק לשוק הכספים, כלומר לב׳. התפתחות 
זו מסברת במידה מרובה את דחיקת רג¬ 
ליהם המודרגת של שליטי־הב׳ ע״י שליטי־התעשיה. מרכז־ 
הכובד של ההשפעה הכלכלית, ועמה גם של ההשפעה המדי¬ 
נית, עבר באה״ב מוולסטריט לבתי־החרושת של פיטסבורג 
ולשדות־הגפט של טכסאס, ובאנגליה — מן ה״סיטי" של 
לונדון למשרדי "התעשיות הכימיות הממלכתיות" ולחברת־ 
הנפט הפרסית. למרות כן ממלאת הב׳ אף כיום תפקיד עצום. 
ביחוד במדינות צעירות, שבהן התעשיה המתפתחת רעבה 
מאוד להון. 

לעומת התועלת המרובה הכרוכה בפעולת הב׳ יש לציין 
גם את הנזקים, שהיא גורמת. קודם כל, מ?רות העליה והירידה 
של השערים, וכן התקווה לרווחים בלא השקעת־עבודה, את 
יצר־המשחק של בני־האדם. ולא אחת אירע הדבר, שהשקעת־ 
הון בריאה בוטלה (כולה או מקצתה) לטובת השקעות מוטלות 
בספק. מתוך כך נהרסו הרבה בני־אדם מבחינה כלכלית. 
ביחוד אירע הדבר לפעמים קרובות כשהיתה קיימת האפשרות 
לרכוש גיירות־ערך תמורת השקעה קטנה. עד לפני זמן 
קצר־ביחס מותר היה בכמה ב" לרכוש מניות בהשקעה של 
20% — 10 מערכן! אם ירד אח״כ השער בשיעור של השקעה 
זו, והמספסר לא יכול היה למלא את החסר, היו הניירות 
שרכש נמכרים — בניגוד לרצונו — במחיר הנמוך ביותר 
של אותו יום. 

כשתאוות־הספסרות מתפשטת על אומה שלמה, עשוי 
שינוי לרעה בתנאי־הב׳ להשפיע השפעה הרסנית לא רק על 
המספסרים, אלא גם על האומה — ולפעמים על האנושות — 
כולה• כך, למשל, שימשה התמוטטותה של הב׳ הניו־לרקית 
בסתיו 1929 גורם מכריע למשבר האמריקני ולמשבר העולמי, 
שבא בעקבותיו. 

הספסרות הפרועה אינה הפגע היחיד של ב׳ בלתי־ 
מאורגנת, שאין עליה פיקוח. מחוסרי־מצפון השתמשי מאז 
ומתמיד במכשיר זה כדי להתעשר — בדרכי אונאה — על 
חשבונם של אחרים. אחת מדרכים אלו היא הפצת שרועות־ 
שוא על הפסדים או רווחים גדולים של חברה רשומה בב׳. 
ביחוד פועלות בכיוון זה שמועות כוזבות על גילויים של 
אוצרות־טבע (זהב, נפט, וכר), שגורמות לקניית־בהלה של 
מניות מחוסרות־ערך. 


הפיקוח על הב׳ ודרכי־פעולתה בזמננו. 

כדי למנוע או לצמצם את ליקויי־הב׳ ננקטו בהדרגה הצעדים 
הבאים: 

1 ) הותר לרשום ניירות־ערך בב׳ רק לאחר שנבדקו 
בדיקה קפדנית ע״י ועדה מיוחדת. בתנאים אלה הוכרחו 
החברות הנוגעות בדבר להמציא לוועדה ידיעות ברורות 
על מצבן הכספי, וכך נמנע מהן לבצע עיסקות מוסלות בספק 
לרעתו של הקהל הרחב. 

2 ) החברות, שניירות־הערך שלהן נרשמו בב׳, גם 
נתחייבו לפרסם במועדים קבועים דו״ח על מצבן הכספי. 
דבר זה נעשה כדי להגן על הבעלים והקונים של ניירות־ערך 
מפני הפתעות בלתי־נעימות, ולמנוע את האפשרות, שרק 
בני־אדם מועטים. שהם קשורים בהנהלתן של החברות הנז¬ 
כרות, ידעו את מצבן וינצלו ידיעות אלו לטובתם ולרעתו 
של הציבור בכללו. 

3 ) המסחר בניירות־ערך על יסוד תשלומים חלקיים 
צומצם בהדרגה או נאסר בהחלט, וע״י כך צומצמה במידה 
ניכרת גם האפשרות של הפסדים ע״י קלי־הדעת והבלתי־ 
מנוסים, 

4 ) מוסדות־הב׳ הגבירו את הפיקוח על חבריהם 1 הוקמו 
בתי־רין של כבוד, שניחנה להם הסמכות לנקוט בצעדים 
משמעתיים במקרים של עבירות מצד חברי־הב׳, ואף לגרש 
עוברי עבירה מן הב׳ לזמנים מוגבלים או לתמיד. — נוסף 
על צעדים אלה משמש כאמצעי־מגן חשוב נגד שימוש לרעה 
בפעולותיה של הב׳ שירות־הידיעות בענייני־כספים, שמס¬ 
פקת עיתונות מקצועית בקיאה ובלתי־תלויה. 

כל האמצעים הללו צימצמו במידה ניכרת את ליקוייה 
של הב׳, וע״י כך הבליטו עוד יותר את תפקידיה החיוביים 
המרובים. 

המסחר בניירות־ערך מבוצע כמעט בכל הב" על־ידי 
מתווכים מקצועיים 1 תפקידם של מתווכים אלה הוא לבצע 
את ההוראות בנוגע לקניות ולמכירות, שהם מקבלים מן 
המשקיעים—תכופות באמצעותם של באנקים. צורה אחרונה 
זו מקובלת בעיקר במקומות, שבהם אין הבאנקים משתתפים 
באופן ישיר במסחר־הב׳ או אינם חברים בעלי זכויות שלמות 





87 


:ורסה 


88 


בב׳. הוא הדין, למשל, בלונד 1 ן ובניו-יורק, שבהן רשאים 
לסחור בב׳ רק יחידים, ולא חברות. מתפקידו של המתווך 
הוא למצוא את השותף־שכנגד, העלול להביא את התועלת 
המרובה ביותר. כדי להקל על השגתה של תכלית הקצו 
בב״ הגדולות מקום מיוחד למעוניינים בסחורה כלשהי — 
כגון באגרות־מדינה, במניות־זהב, בניירות־ערך של חברות־ 
נפט ובמניות תעשייניות. — בב׳ של לונדון פועלים בצד 



האו 5 ם הראשי. עם דובני-הסחיייים, בבנ״ו־רבורסר, החדש 
של אטכטרדאש (נבנה ע״י ה. ס. ב־לאז׳ כ 1808 —גסס!) 


המתווכים, שהם סוכנים בלבד, גם ה,.עוסקים בניירות־ערך" 
($ז 6 נ 1 < 01 (). בניגוד למתווך בניירות־ערך עושה ה״עוסק" 
עיסקות עצמאיות: הוא מציע מחיר, שבו הוא מוכן לקנות 
או למכור על חשבונו ניירות־ערך מסויימים. וע״י כך הוא 
מאפשר למשקיעים לבצע עיסקות גם בשעה שאין שותף- 
שכנגד מתוך הקהל. ההפרש, הקיים במקרים אלה בין מחירי 
הקניה והמכירה, מהווה את הרווח של ה״עוסק". הפרש זה 
הוא מועט בניירות־ערך, שהביקוש שלהם הוא גדול — 
ניירות ״אקמיוויים״ —, והוא מרובה בניירות, שהביקוש 
שלהם הוא מצומצם — ניירות "בלתי־אקטיוויים". בב", 
שבהן אין "עוסקים" מקצועיים מצויים, אין זה מן הנמנע 
שבמשך ימים או שבועות לא תבוצע שום מכירה (בעיקר 
של ניירות־ערך שניים במעלה). אולם עפ״ר נוטלים לידם 
הספסרים המקצועיים את העיסקות מסוג זה, אם יש להם 
תקווה לקנות ניירות אלה בזול או למכור אותם ביוקר. — 
בכמה ב״, ובעיקר בקטנות שבהן, קיים ״שוק אחיד״, — 
כלומר, בכל ישיבת־ב׳ נקבע שער אחד ויחיד לכל נייר־ערך. 
לעומת זה נרשמת ברוב הב" הגדולות, כגון בניו־יורק או 
בלונדון, כל עיסקה ועיסקה, ומשום־כך עלולות לחול אף 
במשך יום אחד תנודות ניכרות במחירו של אותו נייר- 
ערך. — בקביעת מועדי המסירה של ניירות־הערך, שבהם 
נעשות עיסקות, מבחינים בין שני עקרונות: עיסקות מיידיות 
ו״עיסקות מועד"— כלומר, מסירתם של ניירות־הערך במועד 
שנקבע מראש, בדרך כלל באמצע החודש או בסופו. בניו- 
יורק, למשל, נוהגים רק לפי השיטה הראשונה, ואילו בלונדון 
לפי האחרונה; כן יש ב", שבהן נהוגות שתי השיטות הללו 
כאחת. 

ביחס שבין המדינה והב׳ קיים הבדל גדול בארצות 
השונות. הממשלות ביבשת־אירופה הטילו מאז ומתמיד 
פיקוח חמור הרבה יותר על פעולות הב׳ מן הממשלות של 
אנגליה ואה״ב. סיבת־הדבר: הארצות של יבשת־אירופה 
כבר נוטות היו בתקופה קדומה־ביחס לשיטה של פיקוח 


ממלכתי, בעוד שבארצות האנגלרסאכסיות היתד. רווחת 
מסורת ליבראלית יותר. בשתי הקצוות עמדו (ועומדות, 
כנראה, אף כיום) הב" הגרמניות מצד אחד והב׳ האנגלית 
מצד שני. בגרמניה היתה הממשלה נותנת — מסוף המאה 
ה 19 ואילך — סמכויות רחבות של פיקוח על חוקתה של 
הב׳ ועל העיסקות, שהיו נעשות בה, לממונה מיוחד, שפעל 
בשמה, והמתווכים בניירות־ערך היו מושבעים ע״י השל¬ 
טונות. לעומת זה היתד. הב' הלונדונית נוהגת לכנות את 
עצמה "מועדון פרטי", ואף הקפידה על האכסקלוסיוויות של 
מועדון זה. בפאריס היתה לב׳ עמדת־ביניים. גם הב׳ של 
נידיורק שמרה על אפיה החפשי עד היום, אך עם זה בודקת 

שם כיום רשות פרראלית את ההוצאה של גיירות־ערך 

* •.־ ••• 

בדיקה חמורה ביותר. 

הצעירה שבב" בעולם, זו שבתל־אביב, הלכה בנידון זה 
בעקבות הב׳ הלונדונית: היא עומדת ברשות עצמה וקובעת 
את חוקיה באופן עצמאי, הן ביחס למסחר הסדיר והן ביחס 
לרישומם של ניירות־ערך חדשים! עד עכשיו לא התערבה 
המדינה בפעולתה. 

ס ו ג י ם ש ל ב״. — את הב" לניירוודערך אפשר לחלק 
ל 3 סוגים עיקריים: ב" בינלאומיות, לאומיות ומקומיות. 

הב׳ הבינלאומית ביותר היתה עד מלחמת־העולם 11 זו 
של לונדון, ולמרות צימצום־פעולותיה מחמת התרוששותה 
הניכרת של אנגליה ומחמת החזרתם של הרבה ניירות־ערך 
לארצות־מוצאם, קיים בה אף כיום מסחר נרחב ביותר 
בניירות־ערך מארצות־חוץ מרובות. מן הב" שביבשת־אירופה 
מוסיפה זו של אמסטרראם לקיים במידה מסויימת את מסרתה 
הבינלאומית העתיקה! והוא הדין גם בב׳ של פאריס. 

בין הב" הלאומיות כבשה לעצמה הב׳ של ניו־יורק את 
המקום הראשון. כאן מתקיים מסחר בניירות־ערך מכל חלקי 
אה״ב. מתוך עמדת־המפתח, שיש לכלכלה האמריקנית בעולם, 
וגם מתוך תאוות־הספסרות של הרבה אמריקנים, מסתבר 
מעמדה המיוחד של בורסת־״וולסטריט", שהוא חשוב לא רק 
לגבי אה״ב בלבד: בתנודות של ניירות־הערך הרשומים בה 
מעיינות יום־יום מערכות־העיתונים והממשלות של רוב 
מדינות העולם כבמודד לסיכויי העסקים. עם התרחבותה של 
השקעת ההון האמריקני בארצות־חוץ נעשית הב׳ של ניו־ 
יורק גם שוק בינלאומי. — לב׳ של פאריס יש חשיבות מרובה 
לגבי צרפת! הב׳ של ברלין מילאה עד 1945 תפקיד דומה 
בשביל גרמניה, אך כתוצאה ממצבה הפוליטי המיוחד של 
ברלין כיום עבר תפקיד זה לפראנקפורט ע״נ מיין, המתחרה 
הוותיקה שלה. 

נוסף לב" הלאומיות הללו קיימים בכל הארצות הגדולות 
גם שווקים, שבהם מתנהל בעיקר מסחר בניירות־ערך בעלי 
חשיבות מקומית, ביחוד בניירות־ערך של חברות קטנות־ 
ביחס. ב" מקומיות כאלו מצויות באה״ב, אנגליה, צרפת, 
גרמניה, ועוד. 

הב׳ התל־אביבית נפתחה באופן רשמי כ 1.1.1954 
כיורשתה של "לשכת הסילוקין לניירות־ערך". שמתפקידה 
היה לרכוש ניסיון לצרכי פתיחתה של ב׳ ממש. במדינה 
צעירה ושואפת להתקדמות כישראל ממלאת הב׳ תפקיד 
חשוב ביותר. שהרי בניגוד למדינות מבוססות מבחינה כל¬ 
כלית, בעלות תעשיה מפותחת ובעלות אפשרויות של מימון 
עצמי (עי׳ למעלה), יש לגייס בארץ את ההון הדרוש למפ¬ 
עלים גדולים ממקורות מרובים. הניסיון מלמד, שתפקיד זה 



89 


כורסה — כורסמל, שמת־ 


90 


יכולה למלא בצורה הטובה ביותר ב׳ אחראית. ואולם גייר־ 
הערך, וביחוד המניה, הוא מכשיר של קאפיטאליזם מפותח. 
ליוצאי מזרח־אירופה, אסיה ואפריקה, ואף לילידי־הארץ, 
אין מפני־כן יחס חיובי לרכישת ניירות־ערך: הם נוטים 
להשקעות מוחשות, כגון במגרשים ובתים. משום כך יש 
צורך בעבודה חלוצית סבלנית מצד הבאגקים הנוגעים בדבר 
כדי ליצור את מלאי ההון ולהזרים אותו למשק הזקוק למי¬ 
מון. ההצלחה תלדה ביכולתה של הב׳ להציע למשקיעים 
גיירות־ערך בטוחים ונושאי רווחים. — התחלתה של הב׳ 
התל־אביבית היא מעודדת! המחזור גדל במהירות — הן זה 
של גיירות־ערך פרטיים והן זה של מלוות־המדיגה, ועובדה זו 
מושכת אל הב׳ במידה גדלה והולכת גם חוגים, שקודם לכן 
היו מתרחקים מהשקעות ממין זה. 

ה י ה ו ד י ם ב ב׳. בספרות, וביחוד בספרות האנטישמית, 
מתוארת הב׳ לפרקים כמוסד יהודי. ואולם סקירה אוביקטי- 
ווית מגלה עובדות, שסותרות במידה מסויימת דעה זו: 
נראה, שפני־הדברים שוגים בארצות שונות, אך בדרך כלל 
אפשר לומר, שחלקם של היהודים במסחר־הב׳ הוא ביחס 
ישיר לחלקם במשקיהן של הארצות השונות בכללם. בכל 
המקומות, שבהם שיגשגו כיתות פרוססטאגטיות, כגון הפו־ 
ריטאנים, הקאלדניסטים והקויקרים, נטלו אלו לידן את 
ההנהגה במשק־הכספים המודרני* לעומת זה היו היהודים 
בעלי־היזמה בעיקר במקומות, שבהם לא נמצאו כיתות כאלו. 
משום כך בלטו היהודים ביותר בב" הגרמניות, כגון באותן 
של ברלין ופראנקפורט, וביחוד בב" המזרחיות יותר, בתחומי 
הכנסיה הקאתולית, כגון בפראג, וינה ובודאפסט. ואילו בב" 
השווייציות — של ז׳גווה ובאזל — שחשיבותן אינה מרובה, 
לא נמצאו אלא יהודים מועטים בלבד, ואף במרכזים חשובים 
ביותר, כמו לונדון או גידיורק, לא היה ליהודים בשום פנים 
משקל ;תר. ביחוד בולט הדבר כשמביאים בחשבון את 
העובדה, שקרוב ל 25% מתושבי ניו־יורק הם יהודים. 

המקומות, שהשפעתו של הגורם היהודי היתד, בעבר 
חזקה בהם ביותר, נמחקו ממפת־הב" או מחמת השתלטותו 
של הקומוניזם או מפני שהיהודים גורשו מהם או הושמדו 
בהם ע״י הנאצים. משום כך בטלה ההשפעה הבולטת של 
היהודים בב׳ אף במקומות, שבהם היתד, קיימת מתקופת 
האמאגציפאציה עד 1933 ; שהרי קודם האמאנציפאציה לא 
הותר ליהודים לבקר בב״ חשובות — כגון בלונדון וברלין — 
אלא במידה מוגבלת מאוד, ואף במאה ד, 19 היו בלונדון רק 12 
מתווכים יהודיים מוסמכים, ביניהם משר׳ חיים מונטיסיורי.— 
את ירידתה של ההשפעה היהודית בעולם־הב׳, ובעולם־ 
הכספים בכלל, יש לייחס לא רק לשינוי המכריע לרעה, שבא 
במצבם באירופה המרכזית והמזרחית. אף קודם לכן נתרופפה 
השפעתם של היהודים בתחומים אלה מתוך דחיקת־רגליהם 
של אנשי־כספים ובאנקים פרטיים מסוגם של רוטשילד, 
פולד, קון, לב ושות׳, מנדלסזון ובליכרדר על־ידי הבאנקים, 
המבוססים על מניות, שלמנהליהם היה מעמד של מעין 
פקידים. הקבילה לכך הירידה, שבאה בהשפעתה של הב׳ 
בכללה. ד,תעשיה, שהונה התרבה בהדרגה, נשתחררה מת¬ 
לותה בשליטי־הב׳* מן המעמד הפעיל של שליטת־הכלכלה 
ירדה הב׳ לדרגה של מכשיר טכני סביל. 

הב׳ של סחורות. — בצד הב" של ניירות־ערך, שדובר 
עליהן עד עכשיו, ממלאות הב" של סחורות תפקיד חשוב, 
שנובע הן מצורך משקי ממשי והן מן הצורך בזידה למשחקי־ 


ספסרות. בעוד שבב׳ של גיירות־ערך נעשות, ביחוד כיום, 
עפ״ר עיסקות במזומנים, שבהן חייב המוכר לספק לקונה את 
ניירות־הערך שמכר לו במשך מועד קצר, ממלאת בב׳ של 
סחורות "עיסקה למועד ארוך" את התפקיד העיקרי. סיבת 
הדבר היא מה שבעיסקות מסוג זה המדובר הוא בסחורות 
שעוד לא באו לעולם. כדוגמה טיפוסית לכך משמשת תעשיית־ 
הכותנה, המבוססת על קניית הכותנה הגלמית ומכירת 
התוצרת המוגמרת באמצעות בורסת־הסחורות — דבר, 
שמבטיח מחירים יציבים פחות או יותר לבעל־המטעים 
ותעסוקה סדירה לפועלי־ד,תעשיה. לפרקים נוהגים להשתמש 
גם בתתומי־ייצור אחרים בב׳ של סחורות — למשל, טוחן 
יכול להיזקק לבורסת־החיטה או יצרן־מכונות לבורסת- 
המתכת, אם הוא רוצה או מוכרח לקבל הזמנות למועדים 
ארוכים וחפץ להימנע מספסרות בחמרי־גלם. משום־כך 
ממלאת הב׳ של סחורות תפקיד כלכלי חשוב בעיסקות 
כשרות! אך בדומה לב׳ של ניירות־ערך אפשר להשתמש 
בה גם לרעה כבמכשיר של ספסרות* ולא עוד אלא שבמקרה 
זה עלולים הצדדים השליליים שלה להיות בעלי הקף גדול 
יותר מבב׳ של גיירות־ערך* שהרי ספסרות, שהיא מכוונת 
להשגת מחירים גבוהים עד כמה שאפשר, יכולה לגרום 
להתייקרות של צרכי-אוכל חיוגים, כגון לחם* לעומת זה 
עלולה ספסרות, שהיא מכוונת להנמכת המחירים, להזיק 
לייצרנים. עובדה היא, שהחוגים החקלאיים הנוגעים בדבר 
בארצות שונות נלחמו לעיתים קרובות בב" של סחורות 
והכריחו אותן לצמצם את פעילותן. 

בנייני־הב׳. בתקופה העתיקה היו עסקני־הב׳ מת¬ 
אספים בבניינים ציבוריים, וביה״ב שימשו לתכלית זו 
הבניינים המפוארים של העיריות ושל איגודי־הסוחרים. עם 
התפתחותה של הב׳ בארצות־השפלה במאה ה 16 גבנו שם 
בנייני־הב׳ המיוחדים הראשונים. מאז ואילך הועסקו בכל 
עיר בעלת־ב׳ טובי האדריכלים בהקמתם של בנייני-הב", 
שמשום כך הם נמנים על הבניינים האפיינים ביותר לסיגנר 
נות־הבניה השונים. רוב הב״, שנבנו במאה ה 19 , גבנו לפי 
תכנית הב׳ של פאריס — מעין היכל יווני בסיגנון הקורינתי. 
בדורנו משווים לב" צורה יעילה יותר, כדוגמת הב׳ החדשה 
של אמסטרדאם. — הבניינים מכילים עפ״ר — נוסף על 
אולם־העיסקות המחולק למדורים — גם אולם־קיץ פתוח. 
וכן תאי-טלפון, חדרי־לבלרות, חדרים למינהל ולעיתונאים, 
מכבש־ז־פוס להדפסת הודעות־השערים ואולם־קריאה. 

; 1924-27 , 1-111 , 111 ( 11141171 >) 0 // ) 70 ) 04 ( 11 !) 0 ,זזב 6 ת 1 <>$ 
; 1922 ,) 1/1 > 1 /)!) 0 )■! 1/1 11714 ) 71/1071 ) 1 ) 1 ) £11 ) 01 ,> 1 זותזו 501 .? 
-■שמן ! 0714 !^ !) 1 , 11 זב 3111 ג 1 . 0 ; 1923 ,)■!! 80 ) 01 ,;$' 111 ? . 14 
,) 5 ! 1-80 ז)! 70 \ ) 01 ,) 1 ו! 1 ת( 13111 ; 1924 ,/•!*>״*>״// !)(/) 

; 1926 ,ססמס^ 41 ) 07111 ( 1 41 1 ( 7112101 ) 1 ) 0 ,ס 0 וז! 10$$ א .? ; 1925 
; 1930 ,))! 1 ז 11 ו/)*£ ) 1 ) 510 ) 1/1 (ס )/! 170 ) 7/1 ,ז 0 > 1001 א .£ .( 

■/ 11111 ) 1/11 11714 411 ) 7 ) 1 ) 1714111171 , 411 ) 7 ) 1 ( 1 ) 8071 ,(| 111 ו 1301 \ .? 
; 1931 ,( 0.11 ( 1 .!!(! 11 חג תנ $01 ח 1 ׳י\^ 1 .א 
,חותז 020 .? ; 1934 ,) 18 ! 10 /)) 7 ) 1 ) 510 ) 1/1 / 0 ) 8001 ) 7/1 , 51/0118 

. 1937 ,)!! 80 ) 01 

א. כ. 

ב 1 ךםטל, עטת', מוסד במנגנון של המשפט הפלילי 
האנגלי, שהוא מיועד לתיקון מידותיהם של עבריינים 
צעירים. לפי שיטודב׳, אפשר להשיג תיקון־מידות זה לא ע״י 
מה שהפושעים הצעירים ירצו את עוונם בכלא, אלא ע״י 
תכנית מיוחדת של אימון, שהיא מכוונת להכשיר את החוטא 





91 


בורסמל, שמת*—בורצב, ולדימיר לבוביץ׳ 


92 


הצעיר לחיים תקינים מבחינה נפשית, גופנית ומוסרית. 
בשיטה זו השתמשו לראשונה ב 1902 בבית־הספר לעבריינים 
צעירים בבורסטאל (בקנט שבאנגליה), שש שנים לאחר מכן 
ניתן לה, לשיטה זל, אישור חוקי, כשהוכנסה למנגנון המשפט 
הפלילי של אנגליה ע״י שני מעשי־חקיקה של בית־הנבחרים, 
והם ה״הוק למניעת פשעים (או חוק בורסטאל)", ו״חוק- 
הילדים". 

באמצע המאה ה 19 הופנתה תשומת־לבו של הציבור 
בבריטניה, ע״י סופרים מפורסמים (וביניהם צ׳ארלז דיקנם) 
וכן ע״י חשובי עורכי־הדין, למגרעותיה של שיטת־הענשים, 
שהיתר, מטלת על כל הפושעים במידה שווה, בלא לשים לב 
לגילם, את הענשים הקשים של מאסר, עבודת־פרך וגירוש 
לארץ־גזירה. ב 1854 נקבע הכלל, שבמקרים מסויימים יש 
להשתמש, לגבי עבריינים שהם למטה מגיל 16 , בשיטה של 
טיפול בבית־ספר מתקן. אך המחקרים, שנערכו לאחר מכן 
בשאלת מינהל בתי־הסוהר, הבליטו את העובדה, שהצעירים 
עלולים ביותר לעשות מעשי־פשע משנתם השש־עשרה עד 
שנתם העשרים ואחת דוקה. כרפואה למכה זו נחקק חוק־ב׳, 
שלפיו נכללו בטיפול של בית־הספר המתקן גם העבריינים 
בגיל 16 — 21 , נאסרה הטלת עונש־מאסר על צעירים בגיל של 
למטה מ 16 (חח מבמקרים יוצאים מן הכלל), ונקבעה צורה 
מיוחדת של מעצר מתקן, שנועד לשפר את אפיים של 
הנתונים בו תוך תקופה של לא פחות משנה ולא יותר משלוש 
שנים. 

שיטת־ב׳ מיוסדת על התפיסה הסוציולוגית החדשה של 
הפשע, תפיסה מתקדמת יותר, שלפיה נגרם הפשע, ביחוד 
מצד צעירים, לפעמים קרובות ע״י סביבה חברותית גרועה או 
ע״י התנוונות גופנית, ושמחובתה של המדינה לנסות לרפא 
את הצעיר, קודם שהיא מטבעת בו את החותם של פושע 
מקצועי ומכרחת אותו — ע״י כליאתו בבית־הסוהר — להימצא 
בכפיפה אחת עם פושעים מסוג זה. מפני־כן דואגים לכך, 

שבמוסדות־ב׳ יימצא חבר נבחר, מאומן היטב, של מנהלים 

* ••• ••• 

ומורים, שיודעים לעורר את יצרי־הטוב בנפשו של הצעיר 
ולפתח בו רוח של שיתוף־פעולה, רגש של כבוד עצמי, חיבה 
לאספורט ויחס של הגינות בהתחרות. ע״י שימוש קבוע ונכון 
בשיטות אלו זכו מוסדות־ב׳ להצלחה ניכרת בתיקון אפיים 
של עבריינים צעירים. אלפי צעירים כאלה שוחררו לאחר 
טיפול לסי שיטת־ב׳, ורק כשליש מהם נתפס שוב, ביום מן 
הימים, לעבריינות פלילית. — גם בתחוקות של ארצות 
אחרות ניכרת כיום הנטיה להכיר בעקרונות, שעליהם מבו¬ 
ססת שיטת־ב׳. 

. 1952 2 !ח ? 31 ^ 5 8073131 1 ) 1171 £713071 %113/1 7 £71 1-. ?0X1 

ר, לי. 

ב 1 ךםיף (באכדית בוך 0 פ[ד,]), בתקופה העתיקה — עיר 
במדינת־בבל, מדרום לעיר בבל ולשפת־הפרת. 

היתר. מחוברת לבבל על־ידי התעלה נאד (=נהר) ברסיפ. 
ביה״ב קראו למקום בקיצור בשם בורס (שכמותו כבר נמצא 
בתלמוד — ע״ז י״א, ב׳; קדושין ע״ב, א , ); כיום שמו: 
בירס נמרוד. מתוך קרבתה לבבל. ואפשר גם משום חשיבותה, 
היו הבבלים מכנים לפעמים את ב׳ בשם "בבל השניה". ב׳ 
היתד, קדושה לנבו, אל־הנבואה, ושם עמד מקדשו א־זדה 
(=־בית אמת) ומגדל־המקדש (=ד,זקרת) ־א־אר־אמן*אנכ 
(=בית שבעת המפקדים בשמים ובארץ), וכן מקדשים אח¬ 


רים, שכולם חודשו ע״י נבוכדנאצר 11 ( 602 — 562 ). לתהלוכה 
הגדולה בראש השנה הבבלית היו מביאים לבבל את פסלו 
של נבו מב׳, ולעומת זה היו באות בתחילת חודש סיון כוהנות 
ממקדש בבל לא־זדה שבב , . 

העיר נתפרסמה בתקופה ההלניסטית על־ידי בית־הספר 
לאצטגנינים שהיה בה (סטרבון, 1 א 7 . 1,7 [ 739 ]! נגד אפיון, 
א׳, כ , ! תלמי, א 9 ), וכן נודעה בבתי־המלאכה שהיו בה 
לבדים ואריגים. עד התקופה התלמודית עמד כאן המקדש 
לנבו, שנחשב לאחד מחמשת הבתים הקבועים לעבודה זרה 
(ע״ז י״א, ב , ). בעיי-המגדל, שנמצאו בב , , ראו חכמי־ד,תלמוד 
את עייו של מגדל־בבל (סנהו" ק״ט, א , ! ב״ר ל״ח, י״ז), 
ואילו בבבל של ימיהם ראו את מקומה של ב׳ הקדומה (שבת 
ל״ו, א , ! סוכה ל״ד, א , ועי , שבת ק״ט, א׳). בנימין מטודלה, 
שביקר במקום, מספר: ״ומשם— מן חלה, הקרובה לבבל — 
ב׳ מילין למגדל, שבנו דור הפלגה והוא בנוי מלבנים... 
א(ו] רך יסודו כשני מילין ורחבו מאתים וארבעים אמה 
וארכו כמו מאה קנים, ובין עשרה ועשרה אמות דרכים... 
ובהם עולים ומסבבין עד למעלה ורואים ממנה מהלך עשרים 
מיל, כי הארץ רחבת ידים ומישור ובתוכו נפלה אש מן 
השמים ובקעה אותו עד התהום". 

בתקופה התלמודית נתקיים בב , ישוב יהודי חשוב, שנחשב 
לעניין יוחסים כמשובח בישובי־היהודים בבבל (קדושין ע״ב, 
א , ). וע״ע נבזי. 

,סקק 80731 1071 ^ 80/7 0071 1 )<} 1 < 7 )' 7 <><£ ,ץ 0 ׳\! 140 ס£ . 8 

- 130111 .? ; 1913 , 8011/1071 ) 1 > 71 ) 1 /) 711 ) 7 ) 1 /) 71 > 1 0131 ,. 14 ; 1911 
.( ; 1927 ,) 1110/11 ) 3 ) 0 117111 . 0$7 ) 0 7 ) 1 > 071171117133 , 11101 

. 1 314 .ין , 1929 , 71 ): 1071 ץ/ 801 130/1011 ) 1.071 ) 01 ,ז 0 ץ 0 תזז 60 ס 

י. מ. ג. 

3 וךצב, ולדימיר לבוביץ׳ — 68 ! 1 קץ 1.6 ;. 8 — ( 1862 , 
אלכסנדרובסק ע״נ אמור— 1942 , פאריס). מהפכן 
והיסטוריון של התנועה המהפכנית ברוסיה. ב 1885 נאסר ב , 
לראשונה משום פעילות רח׳לוציונית (כחבר ה״נארודנאיה 
יוליד,״), נשלח לסיביר המזרחית וברח משם ( 1888 ) לחוץ- 
לארץ. ב 1891 הגיע ללונדון. ב 1896/7 הופיע כאן ספרו בשם 
"במשך מאה שנה", שעוסק בתולדות התנועה המהפכנית 
ברוסיה• ב׳ נידון לשנה וחצי של עבודת־פרך ע״י בית־הדין 
האנגלי בעוון הטפה לרציחתו של הצאר ניקולי 11 (ע״ען. 
לאחר שנשתחרר ממאסרו התחיל עורך בלונדון (ב 1900 ) 
את כתב־העת 0£ מ 61,1 ("מה שהיה"), שהיה מוקדש 
לתולדות המהפכה ברוסיה. מ 1900 היה כתב־עת זה יוצא 
בפטרבורג וב 1908 — 1914 בפאריס. ב , , שהיה קרוב ברוחו 
למפלגת ד,ס.ר. בלא שהשתייך אליה, הטיף לאיחוד של הכו¬ 
חות המהפכנים והאופוזיציוניים לשם מלחמה בשלטון. לשם 
איסוף חומר היסטורי בא בדברים עם פקידי הבולשת, ומהם 
נודע לו על פעולתם של כמה מסוכניהם. בדרך זו גילה ב׳ 
ב 1908/9 , שיונה אזף (ע״ע), הארדינג־לאנדאייזן ואחרים 
שירתו ב״אוכרנה" (המשטרה החשאית הצאריסטית), ומתוך 
כך נתפרסם שמו בעולם כולו. בימי מלחמת־העולם 1 התנגד 
ב׳ להפסקת המלחמה בגרמנים, וב 1917 האשים את לנין בכך 
ששירת בשכר את המטה הצבאי הגרמני. בזמן מלחמת- 
האזרחים התנגד ב׳ לקומוניזם ועמד על צידם של מתנגדי 
המהפכה (ה״לבנים"). בהגירה הוסיף להטיף לאיחוד הכוחות 
האנטי־קומוניסטיים לשם מלחמה במשטר הסובייטי. 1918 — 
1922 ערך עיתון, ששימש זמן מה בסאונה של ממשלת- 



93 


בורצב, ולדימיר לבוכיץ׳—בורקהרט, יעקב 


94 


וראנגל בקרים. ב 1935 הופיע ב׳ כמומחה במשפט "הפרוטו־ 
קו׳לים של זקני־ציוך, שנערך בברן, והוכיח את הזיוף 
שבפרי׳טרקרלים אלה. 

3 וךקהךט ׳ יוהן לוךויג — • 1 — ( 1784 , 

לוזאן— 1817 , קאהיר), מזרחן וסיר ממוצא שווייצי. 

ב׳ למד מדעי־המזרח בלייפציג ובגטינגן. ב 1806 נסע לאנגליה 
והציע לחברה לחקר־אפריקה, שבראשה עמד חוקר־הטבע סר 
ג׳ז׳זף באנקם, תכנית של מסעות באסיה ובאפריקה, שתכליתם 
הסופית היתה להגיע עד למקורותיו של נהר־ניגר. תכניתו 
נתקבלה, וב 1809 הלך ב׳ דרך מאלטה לחלב, במקום שהרחיב 
את ידיעותיו באורח־החיים המוסלמי ובמסורה של הקוראן, 
עד שיכול היה לנסוע בארצות־־ערב כשהוא מתחפש כערבי 
מלומד בשם אברהים אבן עבדאללה, בלא לעורר חשד כלשהו 
בין המוסלמים. ב׳ ביקר בתדמור, דמשק ובלבנון ואח״ב — 
בחורן; מן החורן הלך לצפת, טבריה, נצרת ובית־שאן, 
ומשם — דרך רבת־עמון וסלע־אדום — למפרץ־אילת. מאילת 
נסע ב׳ דרך חצי־האי סיני לקאהיר. ב 1813 יצא למסע בעמק 
הנילוס העליון ובמדבר הנובי. ב 1814 ביקר במכה ומדינה, 
שבה שהה שלושה חדשים, באביב 1816 יצא שוב להר־סיני; 
וכשחזר משם לקאהיר חלה ומת. — דינים־וחשבונות על 
מסעותיו נתפרסמו(על־יסוד רשימותיו) ע״י החברה לחקר־ 
אפריקה ב 1819 — 1830 . חיבורים אלה כוללים את תיאור 
מסעותיו בסוריה וארץ־ישראל ( 1116 304 3 גזץ$ ח 6151 ׳\ 3 זיך 
1822 , 1.304 ץ 1401 ) ורשימות על אורח־החיים ומנהגיהם של 
המצרים בני־דורו( 304 5 ז 06 ח 13 ׳\ 1116 ־!ס, 5 נ 1 זש׳ 01 זק ש 1 } 16011156116 ־ 01 ). 

מבחינת הבהירות, חוסר״הפניות והעדר הדעות הקדומות 
בתיאורי האופי, יצירה זו היא המושלמת שביצירותיו, אע״ם 
שאי־תשומת־לב מספקת מצד ב׳ למסקנות של המחקר החדש 
צימצמה את כוח השפעתה במדע. לכשפרש ב׳ מדוכך 
ההרצאות סנה שוב לנושאים בתחום תולדות־האמנות. פרקים 
בודדים ממה שנועד להיות .אמנות־הרנסאנס" לבשו צורה 
של .מסות על תולדות האמנות של איטליה״ (־ 2111 386 ז״ 66 
1898 , 11311611$ 5:8650£10£:6 סס.£). ב״זכרונות מתוך רובנס" 
( 1898 , £111560$ 3115 006:00860 !:£) נתן ביטוי להערצתו 
העמוקה לאמן הפלאמי הגדול. 

ב׳ היה כל ימיו מחבר־מכתבים פורה. הגיונותיו בענייני- 
הזמן, בבעיות־אמנות ובחכמת־החיים, המצויים לרוב באגרו־ 
תיו עד ימיו האחרונים ממש, משמשים חומר קריאה מלבב 
לא פחות מספריו והרצאותיו. להרגשתו האריסטוקראטית 
הבלתי־מעורערת נתלוו לעיתים קרובות דעות קדומות ספו¬ 
גות שנאה. ביחוד חדורה היתד. דעות כאלו השקפתו על 
מעמדם של היהודים בחברה המודרנית ובהיסטוריה בכלל, 
מה שלא מנע בעדו למסור את עיבודה של .תרבות הרנ¬ 
סאנס" לידיו של יהודי, לודוויג גייגר. אולם אין הוא חושך 
את שבט־גינויו גם מן ה״תרמית הרומאנטית" שבדראמות 
המוסיקאליות של ריכארד ואגנר. קורא בן המאה ה 20 יוכה 
פעם בפעם בתימהון למקרא נבואותיו של ב׳ על השואה 
המדינית והתרבותית הצפויה לאירופה. 

זמן מרובה היתד. תהילתו של ב׳ מיוסדת בעיקרה על 
ה״צ׳יצ׳רונה" ו״תרבות־ד,רנסאנס". אך במאה ה 20 זכו 

ע " 

להוקרה יתרה ד,"עיונים בהיסטוריה העולמית", שב׳ עצמו 
לא הועיד אותם לסירסום, כאמור. ב׳ הוגרדהדעות נטל 
את הבכורה מב׳ ההיסטוריון. ודאי, שדבר זה לא היה 
בהתאם להשקפתו. "כידוע. לא חדרתי מעולם לפני ולפנים 
של היכל־ההגות״, כתב אל סרידריך ניטשה ( 1879 ). הסילר 
סוסיה של ההיסטוריה היא בעיניו אנדרוגינוס. דבר והי¬ 
פוכו■ אף לא הסכים לאותן מסקנות כוללות, שהוסקו מחוך 
אי-אלה משפטים בודדים ב״תרבות הרנסאנס" על .האדם 
של יה״ב" ו״האדם החדש" או על "האינדיווידואליזם של 
הרנסאנס כיסודו של העולם החדש". ב״עיונים בהיסטוריה 


העולמית" שוב אין זכר לאותה השקפה, שמצאו לה רמזים 
באותם משפטים מועטים, וכל האמור ב״עיונים" מעיד על כך, 
שב׳ נטש אותה בהחלט. ואכן, הקשר בין הנושאים המרובים 
והשונים של יצירתו ההיסטורית לא הוקם — כפי שרגיל 
הדבר במדע-ד,היסטוריה — ע״י הצגת בעיות כוללות ומגש־ 
רות, ולא ע״י גילוי הזיקה ההדדית של הדינאמיות המדינית 
וד,חברותית. התעניינותו בהיסטוריה היתד, אישית במובנה 
העמוק של המלה. במרכז מעייניו ההיסטוריים עמד — כפי 
שציין הוא עצמו — .האדם הסובל, השואף והעושה". היחיד 
המושלך לתהומות התוהו ובוהו של החיים המסתערים עליו, 
והוא מתעלה עליהם ברוחו או מדביר אותם תחתיו בחוזק־יד, 
יחיד זה הוא ששימש נושא עיקרי לעבודת־חייו, וכל השאר 
היה טפל לו. לשמו ירד למעמקי המקורות ההיסטוריים הן 
של תרבות־הרנסאנס והן של תרבות־יוון. הצעתו של נושא 
זה בעניינן של תולדות־התרבות 5 קנה ליצירותיו אריכות־ 
ימים כחומר ראוי לקריאה ועיון, אף אם הרבה מדעותיו 
אינן עומדות עוד בפני הביקורת המדעית. 

.כל כתבי יעקב בורקהארט״ (גרמנית), שיצאו ב 14 
כרכים ב 1929 — 1934 בהוצאת : 05131 ^- 611385 ^ 0611:50116 
בשטוטגארט, כוללים את כל ספריו בצורתם המקורית ואת 
כתבי־היד להרצאותיו האוניברסיטאיות והפומביות. בעב¬ 
רית יצא "תרבות־ד,רנסאנס" (ירושלים תשי״ג) בתרגומו של 
יעקב שטיינברג ובעריכתו המדעית של חירם פרי. 

ב 1949 התחילו יוצאות בבאזל איגרותיו של ב׳, שפיר־ 

סומן עוד לא הושלם (עד עכשיו נתפרסמו מכתביו עד שנת 
1846 ). כמרכן פירסם פריץ קאפהאן ( £30 ק £3 ) .מכתבים 
להכרת דמותו הרוחנית" של ב׳ ( 1 : 6001015 ־ £1 ־ 201 1616 ־ 81 
1935 ,: 065:31 60 § 861$:1 : 56106 ), ולקובץ־איגרות זה צירף 
המקבץ גם רשימה ביוגראפית. 

0 !> ,. 3 ./ , 11 ) 1 ^ 135 . 8 ; 1927 ,. 8 ] ■. 1461111131111 . 0 

, 836 2 ,. 3 ./ ,ו^ס! .׳\\ ; 1936 ־י>/> 611 /<״ממ; 

. 50 — 1946 

ר. ק. 

בוךקמיר, הנס — : 131 ח 80:8£ 1305 ־ 1 — ( 1473 . אוגסבורג 
— 1531 , שם), צייר וגלף גרמני. ב׳ היה בגו של 
הצייר תומאן ב׳, אך הושפע ביותר מן המסורת של הולביץ 
האב■ סוברים, ששהה שלוש פעמים באיטליה, בפעם הרא¬ 
שונה סמוך ל 1506 —בתקופה, שהשפעת הרנסאנס האיטלקי 
כבר ניכרת היטב בצבעיו הרוויים, שדוגמתם ראה, ודאי, 
בוויניציאה, וכן בדרך הטיפול שלו במרחב ובפרספקטיווה, 
בציור־הקפלים ובפרטים ארדיכליים. נושאיו העיקריים — 
קדושי־ד,נצרות ומדים, אמו של ישו. אך מ 1510 ואילך הירבה 
לעבוד בשביל הקיסר מאכסימיליאן, שבשבילו עשה שורה 
ארוכה של פיתוחי־עץ, המתארים את נצחונותיו. כן עשה 110 
פיתוחים לסיפור האוטוביוגראפי של מאכסימיליאן, .המלך 
הלבן״ ( 61551 : 0018 ^; נדפס 1775 ), והשתתף בשלושה רי־ 
שומי־עט בקישוטים לספריו־,תפילה של הקיסר. — לשיא 
השגיו כצייר הגיע ב׳ ב 1520/30 . תמונותיו מתקופה זו מעי¬ 
דות על חוש לפלאסטיות, שהיה נדיר אז בגרמניה: הן 
מצטיינות בצירופי־צבעים עשירים' וד,אדמוניים ובתיאור 
פיוטי ביותר של הנוף וד,צמחיה. בשנותיו האחרונות נעשה 
סיגנונו קפוא במקצת ונתקרב לסיגנון הנוקשה והמחוטב של 
הצייר האיטלקי הראשון, ששימש לו למופת: קארלו קריולי 
( 0:11,6111 ; ״ 1435 — 1494 ), שממנו היה מושפע, לפי הסברה, 
קודם שסיגל לו כמה מתכונותיו של טיציאן. 


97 


בורקמיר, הנס—בוררות 


98 



האגם בורקמאיר: 5 .־איס רה אווי 5 ה. מבני־ 5 ווייוזו ש 5 
קאר 5 החמיעי. חיחור־עץ 

ב׳ צייר תפאורות (שאבדו) לארמון של משפחת פיגר 
באוגסבורג. כן קישט כמה כנסיות בעיר־מולדתו, וציורו 
"כנסיית פטרום הקדוש" (אוגסבורג, הגאלריה) נחשב לציור 
הראשון של בניין איטלקי מתקופת-הרנסאנס, שבוצע בגר¬ 
מניה.—מתמונותיו החשובות: "דיוקנו של סבסטיאן בראנט", 
1505 (המוזיאון בקארלסרוהה)! ״סבאסטיאן הקדוש״■ 1505 
(תמונת מזבח! נירנברג)! ״ישו בהר־הזיתים״■ 1505 (האכד 
בורג)! ״הבתולה והילד״■ 1509 (נירנברג) < "המשפחה הקדו¬ 
שה"׳ 1511 (ברלין■ המוזיאון)( ״יוחנן הקדוש״, 1518 
(תמונת־מזבחז הפינאקותקה, מינכן) < ״ההצלבה״, 1518/19 
(מזבח סאן סאלוואטור, אוגסבורג)! ״אסתר ואחשורוש״, 1528 
(הפינאקותקה, מינכן), במוזיאון של וינה נמצאת תמונה 
מצויינת של הצייר ואשתו, משנת 1529 , שנהגו לייחס אותה 
לב , ׳ אד כיום רווחת הדעה, שנעשתה ע״י אחד מבני־דורו. 

1 () 14 ז) 11 ) 110£ > 0171 ' 1 1 ) 110 ) 1 \ ? 6 ■>} 111 ) 11 ) 1 ( 1 ,. 7 ] 1 <׳חו< $0 . 9 
1140 ) )) 101:1011 <).£ 40 ) 14 <£ 1 ה 214 11 ( 1 10110 ) 4111 < 

) 01 ,ז־.> 0135 . 0 ;(.׳י- 5 , 19 יל! , 111 . 01 '\ , ו 101 /):ח):: 1 < 1 ו 1:1 < 1 ו£ 
- 1 ( £101 - 1 ס 3 !י\? 0 <' 1 ) 110114 ) 0110 ( 1 מיו ))ח 0 ::ו 110 )£ 40 101:1 ) 1 

.(.׳י. 5 , 1928 .) 111 ) 111 ):)£ 

ע. ידה. 

בוררות (בצרפת' ש 92 ז 11 לז 3 ז באנג׳ " 0 < 31 ז 1 *^ ז 3 ), שיטה 
לבירור סיכסוכים ע״י מסירתם להכרעתו של אדם 
(או מוסד) פרטי במקום להביאם לפני בית־הדין של המדינה. 
מקורו של רעיון הב׳ הוא במשפט היווני הקדום וכן במשפט 
הרומי. ברומי לא היו קיימים בתי־משפט קבועים, אלא 
הפרטור, שהיה ממונה על סדרי־הדין ועל יישוב סיכסוכים 
בין האזרחים, היה ממנה פעם בפעם אדם לשמש כדיין בסיב־ 
סוך מסויים. אדם זה היה נקרא א&יבין או ״ 1 ( 1 ־ 31 ועם גמר 
מלאכתו היה פוקע כוח שיפוטו. אלא אם כן היה מתמנה 
שוב לשמש באותו תפקיד בסיכסוך אתר. " 11 י 1 ז 3 היה מתמנה 
במקרים שבעלי־הדין היו נוטים לפשרה, כגון בתביעות 
שהיו נוגעות לחלוקת נכסי שותפות, לקביעת גבולות בשדות 
מצרנים, וכיוצא בזה. 

המשפט האנגלי בענייני־ב׳ נטל את עיקריו מן המשפט 
הרומי, ועל חוק־הבוררות האנגלי (מ 1889 ) מיוסדים סדרי- 
הבוררות הנהוגים בישראל, שנקבעו בפקודת־הבוררות של 


1926 . החוק האנגלי תוקן ב 1934 , ואף נוסח מחדש ב 1950 , אך 
השינויים הנובעים משני מעשי־חקיקה אלה אינם מחייבים 
בארץ, 

1 . אע״פ שחוק־הבוררות הקיים בארץ מחייב את הצדדים 
לערוך שטר־בוררים (ת 1$$10 תזנ $111 ) בכתב, שבו הם מתחיי¬ 
בים "להגיש לבוררות סיכסוכים קיימים או סיכסוכים שיתגלעו 
בעתיד", אין החוק פוסל בהחלט הסכם של ב׳ שנעשה 
בדיבור פה, אלא שאינו כופה על הצדדים לקיים הסכם זה: 
הסכם־ב׳ שבעל־פה כמותו כהסכם רגיל, שהפרתו מזכה את 
הנפגע בקבלת דמי־נזק. לפי טבעו, שטר־הבוררים הוא 
בבחינת פשרה, אולם בעוד שתנאיה של פשרה רגילה 
נקבעים בפרטות ע״י הצדדים עצמם, נקבעת בשטר־הב׳ רק 
המסגרת לקביעתם של התנאים הללו, והבורר הוא הניתן 
להסכם את צורתו הסופית ע״י מה שהוא גוזר את הדין 
בפסקו וקובע את המוטל על הצדדים. כל עניין, שבו רשאים 
הצדדים לבוא עליו לכלל הסכם לפי ראות־עיניהם, רשאים 
הם למסרו להכרעתו של בורר, ואילו עניין, שתקנת־הרבים 
אינה מרשה להם להתנות עליו, כגון עניינים שהם כרוכים 
במעמד אישי או בהגנה על דיירים, אין הם רשאים למסרם 
לב׳. שטר־בוררים פג תקפו עם מותו של אחד מן הצדדים 
החתומים עליו! היורשים אינם קשורים בו אלא אם כן 
הוסכם הדבר בפירוש. 

2 . לא קבעו הצדדים אחרת, ידון בסיכסוך בורר יחיד, אך 
עפ״ר נהוגה בארץ ב׳ בשלושה, "זה בורר לו אחד, וזה בורר 
לו אחד. ושניהם בוררים להם עוד אחד", או שהצדדים בו¬ 
ררים אף את הבורר השלישי (זבל״א). נוהג זה אינו מעשי 
כל עיקר, כיוון שרק במקרים מועטים מגיעים שני הבוררים 
("הצדדיים") לידי הסכם, וההכרעה היא כמעט תמיד בידיו 
של הבורר השלישי, שתפקידו אינו שונה מזה של דן יחיד. 
בעוד שצירופם של שני הבוררים אליו מסבך ומאריך את 
הבירור ומרבה את הוצאותיו, בלא להביא תועלת לצדדים. 
בורר שלישי יכול שיהא בורר נוסף ויכול שיהא בורר מכריע 
(:"!קתז"). כשהוא בורר נוסף הריהו מצטרף אל חבריו 
הבוררים ושלשתם פוסקים את הדין פה אחד (אין רוב רשאי 
לפסוק אלא אם כן הוסמך לכך בשטר־הבוררים). כשהוא 
בורר מכריע, פוקע מינוים של שני הבוררים האחרים משלא 
יכלו לבוא לכלל הסכם, וכוח־השיפוט עובר לבורר המכריע 
כדן יחיד. 

לא נקבו הצדדים בשם הבורר (דן יחיד) בשטריהבוררים, 
צריכים הם להגיע לידי הסכם בנוגע למינויו ולמנותו תוך 
15 יום מן היום, שצד אחד דרש את מינויו, ואם לא מינוהו, 
ימנהו בית־המשפט. הוא הדין כשהב׳ היא בשני בודדים 
או יותר, כשכל צד חייב למנות בורר אחד: לא מינה הצד 
את הבורר שלו לאחר שנתבע לכך ע״י הצד השני, רשאי 
בית־המשפט למנותו. 

3 . אין הצדדים יכולים, ע״י חתימת שטר־בוררים, לשלול 
מבית־המשפט אח סמכותו להכריע בסיכסוך שביניהם! סמכות 
זו נמשכת גם לאחר מכן. ניתן פסק־הבורר, מוסמך בית- 
המשפט לבטלו, אם נתברר לו, שהתנהגותו של הבורר לא 
היתד■ הוגנת, או אם נתגלה בפסק פגם נראה לעין. סמכות 
זו לבטל את פסק־הבורר משמשת תחליף לזכות־עירעור, 
שאינה קיימת לגבי פסק־בוררים. כמרכן רשאי ביודהמשפט, 
כשהוא מבטל את הפסק, להחזיר את העניין לעיונו של 
הבורר. ובמקרה זה חייב הבורר לדון בו מחדש. 




99 


בוררות 


100 


4 . סדרי הדין בפני הבודד הם בכללם בסדרים הנהוגים 
בבית־המשפט. הבורר רשאי להזמין עדים ולהשביעם, ואם 
לא נענו להזמנתו, יפנה את הזמנתו לבית־המשפט, שיכפה 
את העדים להופיע בפני הבורר. לא נקבע משך הבירור 
בשטר־הבוררים, חייב הבורר לסיים את הדיון ולהוציא את 
הפסק תוך שלושה חדשים, אך הבורר דשאי גם להאריך את 
המועד כל עוד לא פקעה סמכותו, ואף לאחר מכן רשאי בית־ 
המשפט ליתן לבורר ארכה נוספת למתן הפסק, וע״י כך 
לחדש את סמכותו. אין הבורר חייב לנמק את פסקו. פסק זה 
מבוצע ע״י משרד ההוצאה לפועל שעל־יד ביודהמשפט — 
לאחר שבית־המשפט התיר את הוצאתו לפועל. 

5 . פעמים שהחוק מחייב את הצדדים להתדיין בפני בורר, 
אע״פ שלא חתמו על שטר־בוררים ולא הסכימו להתדיין 
בפני בורר. דבר זה נקרא "שטר־בוררות שבחוק״(ץז 0 ןג 8131.1 
ששת 6 זש£שז). שטר כזה נקבע בפקודת הפיצויים לעובדים, 
1947 (שבמקומה בא חוק הביטוח הלאומי תשי״ד — 1953 ), 
וכן מחייבים אותו חוקים אחרים, כגון סעיף 37 לפקודת בניין 
ערים, 1936 , סעיף 32 לפקודת הכפרים. סעיף 107 לפקודת 
המכרות, ועוד. 

6 . הב׳ נהוגה ברוב ארצות־העולם. בצרפת — שבה 
היה שטר־הבוררים סעיף הכרחי בכל ח 1 זדדשותפות עד אמצע 
המאה הקודמת — רשאים הצדדים ליתן לבוררים מעמד של 
"מפשרים" ( 5 ז 11 שן 0$1 קת 01 ש ש 1 < 31 (רח 3 ), ואם עשו כך, פטורים 
הבוררים מלנהוג לפי סדרי־הדין ולפי משפט־המדינה והרשות 
בידם לפסוק לפי ראות־עיניהם. הבוררים חייבים לפרש את 
נימוקיהם, ופסקם ניתן לעירעור לפני בית־המשפט אלא אם 
כן שימשו כ״מפשרים". הפסק מוגש לבית־המשפט על־ידי 
הבורר עצמו ונרשם שם, ולאחר מכן יכול בית־המשפט לצוות 
על ביצועו. 

דיני־הב׳ בשווי י ץ שונים לפי 25 הקאנטונים שבמדינה. 
מקצתם פוסלים בורר אם אינו אזרח־הארץ או אינו מתגורר 
בה בקביעות. לעומת זה אין הבוררים חייבים, בדרך כלל, 
לנהוג לפי הפרוצדורה של בתי־המשפט. ברוב הקאנטונים 
אין הבוררים רשאים להשביע עדים, אלא חייבים לפנות 
לצורך זה לבית־המשפט, פסק־הבוררים צריך להיות מנומק. 
אך עפ״ר אין לערער עליו לפני בית־המשפט. 

באיטליה צריך מספר הבוררים להיות לא־זוגי, ואין 
אדם יכול לכהן כבורר אם אינו אזרח איטלקי. קביעת סדרי־ 
הדין מסורה לשיקול־דעתם של הבוררים; אין הם חייבים 
לשמוע את בעלי־הדין. ורשאים הם לנהל את כל הב׳ בכתב 
וגם להרשות לאחד מהם לשמוע את העדים לבדו. באיטליה. 
כמו בצרפת, טעון הפסק רישום בבית־המשפט. 

בארצות־הברית נתקבל חוק־הב׳ הראשון רק ב 1920 
(במדינת נידיורק). דיני־הב׳ במדינות של אה״ב דומים 
לדיני־הב׳ האנגליים. ששימשו יסוד לחוקי־הארץ. 

7 . ב 1927 נחתמה בז׳נווה אמנה בינלאומית בדבר ביצועם 
של פסקי־בוררים שניתנו בארץ אחת לגבי בני־אדם שהם 
כפופים לשיפוטן של ארצות אחרות. ישראל הצטרפה לאמנה 
זו, ופקודה מיוחדת (פקודת הבוררות [פסקי־בוררות של 
חו״ל]) הוצאה עוד ב 1934 כדי ליתן תוקף להוראותיה של 
האמנה. 

י. זוסמן, דיני בוררות, חל־אביב. 1953 : .ה 0 ו 01 ז 11 < 1 * 1 ,4 !ז 55 ! 1 א 

\ז 0 01 ז?\ 00 ), 
ואפשר שמשום כך מוצאים אנו את בן הדור ההוא — ר׳ 
מאיר — שונה הלכות בעניין זבל״א וזבל״א(מ׳, סנהד׳ ג׳, א׳). 

כנראה, שבבבל—בתקופת התלמוד ובתקופת הגאונים — 

לא היה מצוי השימוש בבית־דין של זבל״א וזבל״א, כיוון 
שבה היה לבית־הדין של ישראל תוקף חוקי וכוח־כפיה 
(ע״ע משפט עברי). כמו־כן אפשר, שמסיבה זו עצמה כמעט 
שאין אנו מוצאים בספרות שנתחברה בבבל בתקופות הנז¬ 
כרות (בתלמוד הבבלי ובספרות־הגאונים), זכר לדיון בפועל 
בפני בית־דין של זבל״א. 

גם בתקופות מאוחרות יותר מצוי היה השימוש בבית-דין 
של זבל״א בעיקר באותן הארצות, שבהן לא היה תוקף חוקי 



101 


בוררות — כוררות כינלאמית 


102 


מטעם השלטונות לבתי־הדין של ישראל, כגון בגרמניה 
ובאיטליה (שבהן היו גם קהילות ללא בית־דין קבוע). וכך 
מסופר על קהילת־מץ שבגרמניה, שבה "נהגו מעולם... שלא 
להושיב דיינים קבועים, רק דנים ע״פ זבל״א וזבל״א, 
והאב״ד (=רב העיר) הוא השליש (= הדיין השלישי)" 
(שו״ת שבות יעקב, ח״ב, סי׳ קמ״ג )! ו״בהרבה קהילות, 
אף שיש להן דיינים קבועין, מכל מקום בדבר גדול — מת¬ 
פשרים על־פי הרוב לדון בזה בורר, כדי שיצא הדין לאמיתו" 
(שם). כנראה, שהמנהג הרגיל היה "שהרב הוא תמיד השליש" 
(עי׳ שם, וב״העבר״, סידרה א׳, כרך בי, עמ׳ 73 ). בקהילת 
ו י ל נ ה, שגם בה היה מקובל הדיון בפני בית־דין של זבל״א, 
אע״פ שהיו בה בתי־דינים קבועים, היו מציינים בכתב־ 
הרבנות, ש״אין הרב חייב לשמש חמישי או שליש, בי אם 
לפי רצון הצדדים לבחור להם איזה מכריע שירצו"("העבר", 
שם, עמ ׳ 66 ). 

ב ם פ ר ד לא היה, כנראה, השימוש בביודדין של זבל״א 
רווח ביותר (אע״פ שלא היה נעדר), כיוון שהיו בה ליהודים 
בתי־דין קבועים ופרנסים בעלי כוח־כפיה. וכך כמעט שלא 
נזכרו בספרי השו״ת הספרדיים — שמלפני גירוש ספרד — 
מקרים של זבל״א. לעומת זה מצוי היה השימוש בזבל״א 
בפולניה גם בזמן שהיו בה ליהודים בתי־דין קבועים בעלי 
כוח־כפיה. וכך מוצאים אנו בין תקנותיה של קהילת קראקא 
את סדרי בית־הדין של זבל״א (עי׳ .ז!ע . 1 >ט| . 6 ו 01 ! 1 כ 1 שי 1 צ[ 
. 005 , כרך ץ, עם׳ 33 ). 

בין תקנותיה של קהילת האמבורג־אלטונה מצויה תקנה, 
שהדיינים בבית־דין של זבל״א צריכים להיות בעלי תואר 
״מורנו״ דוקה(עי׳ ז 11 ) 1 ) 00501150113 ־ 101 > ח £0 ת 411101111 \ 
1903 ,ס^ח״סן^ס^). עפ״ר היו הדנים בזבל״א מקבלים 
שכרם מבעלי־הדין, אע״פ שהיתה קיימת התנגדות לכך 
והובעה דרישה, ש״יקצבו מנהיגי־העיר שכר לבוררים 
ולהשליש, ויגזרו בחרם על הנותן והמקבל, שלא יתן ולא 
יקבל שום מתנה, חוץ מה שקצבו הקהל"(שו״ת פנים מאירות, 
ח״ב, סי׳ קנ״ט). 

א. גולאק, יסודי המשפט העברי, ספר ד/ ירושלים—ברלין 
תרפ״ג, עט׳ 26-25 , 31-30 ! ש. אסף. בתי־הדין וסדריהם אחר 
חתימת התלמוד, ירושלים תרפ״ד, עמ׳ 57-54 ! ג. אלון, תול¬ 
דות היהודים בא״י בתקופת המשנה והתלמוד, כיו א׳, תל- 
אביב תשי״ג, עט׳ 138-137 . 

צ. ק. 

ב 1 ךר 1 ח בינלאמית׳ שיטה ליישוב סיכסוכים בינלאומיים 
באמצעות בית־דין מיוחד לבוררות (=ב׳). אפיינית 
לב׳ הבינלאומית היא האוטונומיה של הצדדים — כלומר, 
זכותם להסכים לא רק על נושאי־הב׳ אלא גם על הזהות של 
הבורר או הבוררים, וכן על החוק, שלפיו יהא העניין נידון 
ועל ענייני־נוהל. עד המאה ה 19 היה לב׳ הבינלאומית אופי 
מדיני־דיפלומאטי מובהק, שהרי בית־הדין היה מורכב מנצי¬ 
גיהם של הצדדים בלבד — מה שעלול היה להביא לידי מצב 
של תיקו, אולם במאה ה 19 לבשה הב׳ צורה משפטית וכיום 
נהוגה בדרך כלל שיטה של ב׳־זבל״א, שבה הבורר המכריע 
הוא אזרח של מדינה שלישית, וכן ב׳ ע״י בורר יחיד. הב׳ 
הבינלאומית היא איפוא כיום ביסודה מעשה שפיטה, אך היא 
שונה מהתדיינות בפני בית־הדין הבינלאומי (ע״ע) במה 
שהרכבו של חבר־השופטים, ענייני־הנוהל, ובמידה מסויי* 
מת — החוק שלפיו חייבים הבוררים לפר*ק, אינם קבועים 


מראש, אלא משמשים נושאים למו״מ בשעת קביעתו של 
הסכם הב׳, הידוע בשם "פשרה". 

ב׳ בין עמים היתד, נהוגה בתקופה העתיקה במזרח 
התיכון — ביחוד אצל החיתים והפרסים —, אך רק היוונים 
הקדומים עשו מן הב׳ מוסד מדיני של קבע ביחסיהם הפני¬ 
מיים, והדמיון בין בתי־הדין של ב/ שפסקו בסיכסוכים שבין 
הערים היווניות, ובתי־הדין של ב׳ בזמננו, הוא מרובה. מן 
היוונים עבר מוסד הב׳ הבינלאומית גם לרומי, אולם כאן לא 
היכה שרשים עמוקים מחמת המגמה האימפריאליסטית הכל¬ 
לית של רומי. ביה״ב אנו מוצאים מקרים בודדים של שימוש 
בב׳ "בינלאומית" ע״י הערים האיטלקיות וע״י הקאנטונים 
השווייציים בסיכסוכים שפרצו בינם לבין עצמם, אך המגמה 
המרכזית של הכנסיה הקאתולית לא התאימה לרעיון־הב׳, 
שהצלחתו מחייבת שוויון בין הצדדים. 

ראשיתה של הב׳ הבינלאומית של ימינו נעוצה במלחמת- 
השיחרור האמריקנית. אמנת־ג׳י (ןט 03 ז 7 ץ 3 !) משנת 1794 
הקימה שלוש ועדות־ב׳ ליישוב סיכסוכים שונים, שמקורם 
במלחמה. שתיים מאלו הצליחו לבצע את משימתן, והניסיון 
הכללי הבליט את המעלות שבדרך זו של יישוב בעיות 
בינלאומיות. מ 1794 עד 1938 אירעו כארבע־מאות מקרים 
של ב׳ בין אומות. פסק-הדין המפורסם בעניין הספינה 
"אלבמה" (ע״ע אלימה, פסק־דין של) במלחמת־האזרחים 
האמריקנית הראה, בפעם הראשונה, כיצד אפשר למצוא 
באמצעות ב׳ פתרון משביע רצון לבעיה מדינית חמורה, 
כשהיצרים המדיניים ודעת־הקהל מוסערים! והאוסף הגדל 
והולד של פסקי־ב׳ מנומקים שימש גורם חשוב בהתפתחותו 
של המשפט הבינלאומי בכללו. 

עד סופה של המאה ה 19 היתד, הב׳ הבינלאומית חסרה 
מוסד בינלאומי מוכר — מה שסיכל לא אחת את המאמצים 
הדיפלומאטיים להגיע לידי הסכם של ב׳. דיוגי־דעות כגון 
בנטאם (במאה ה 18 ) ומיל (במאה ה 19 ) ואחרים עמדו 
על הצורך להקים מוסד קבוע יותר, שבלא לפגוע באוטו¬ 
נומיה של הצדדים ץקל את מימוש רצונם. רעיון זה נשא 
פרי בוועידת־השלום הראשונה של האג ( 1899 ), שבה הוסכם 
להקים בית־דין קבוע לב׳ < בשנת 1907 נוסחה בהאג החוקה 
מחדש, אך בלא שינויים יסודיים. ביודדין זה אינו בית־ 
דין בפועל, אלא חבר של "שופטים", שהמתדיינים יכולים 

זו ד 

לבחור להם מתוכם בוררים בכל מקרה מסויים. שיטת- 
הב׳ הנהוגה היא של זבל״א. נקבעו כללי־נוהל, שהיה בהם 
משום ניסיון ראשון לקביעת העקרונות של דיני־הנוהל הבינ¬ 
לאומיים. כללים אלה היו יפים לא רק בשביל ב" בפני בית- 
דין זה, אלא בשביל כל ב׳ בינלאומית, ואין לדון על השפעתן 
של שתי אמנות־האג אלו אך לפי מספר הב", שהתקיימו 
במישרים בפני בית־הדין, שהוקם על יסודן ( 20 משנת 1900 
עד 1954 ), מזכירות מרכזית מיוחדת, שמושבה נקבע בהאג, 
איפשרה ריכוז אדמיניסטראטיווי רצוי בתחום זה, וגם את 
הפירסום השיטתי הראשון של פסקי־הב׳. 

בספר־הברית של חבר־הלאומים, כמו בסגילת־האו״ם 
אחריה, הוקצה מקום מיוחד לב׳, בצד התדיינות ממש, בתוך 
שאר האמצעים ליישוב סיכסוכים בינלאומיים בדרכי־שלום. 
כן השתדלה הברית למצוא פתרון לבעיה של ביצוע פסקי־ 
הדין, שעד אז היה תלוי בפועל ברצון הטוב של הנידון 
לחובה. לאחר שהוקם החבר נעשו נסיונות — באמנת ז׳נווה 
משנת 1924 , באמנת לדיקארנו* משנת 1925 ובהסכם הכללי 



103 


בוררות בינלאמית — בוש (בוס), היארונימוס 


104 


ליישוב סיכסוכים בינלאומיים משנת 1928 (תוקן ב 1949 ) - 
להנהיג שיטה של ב׳־חובה ביחסים שבין המדינות. הנסיונות 
הללו נסתיימו ללא הצלחה, כי באמנות הנזכרות משולב 
תהליך־הב׳ בתהליך של פישור. בית־הדין הצבאי של נידב- 
ברג ( 1946 ) הרשיע את הנאשמים — בין השאר, משום 
שעברו על ההוראות של הסכמים אלה, שגרמניה היתה 
קשורה בהם. הוועדה למשפט בינלאומי שליד עצרת האו״מ 
עסקה בשנות 1949 — 1953 בנסיון לנסח מחדש את העקרונות 
הכלליים של המשפט הבינלאומי בנוגע לב׳. 

נוסף על בית־דין של ב׳ ממש. אנו מוצאים מוסדות- 
שיפוט אחרים, כגון ועדות מעורבות, ועדות תביעות ( 1 ) 41x6 * 

5 מ 115510 ת 1 ז 001 0131015 1 ) 5, {41X6 ח $510 ווחות 00 ), שדינם כדין 

בוררים ממש. מוסדות כאלה מאפשרים לאדם יחיד, שבדרך 
כלל אינו בעל זכויות במשפט הבינלאומי, להביא את 
תכיעותיו נגד מדינה זרה להכרעה משפטית, בהסכמתן של 
הממשלות הנוגעות בדבר. 

א״י המאנדאטורית היתה צד במשפט־ב׳ אחד — בקשר 
לחלוקת החוב הציבורי העותומאני —, שהתנהל, לפי בקשת 
המועצה של חבר־הלאומים, ב 1924 בפני המשפטן השווייצי 
בודל. 

■סו ! 7 ^ 871/1/78 ! 17 > 011115, 1177x1711 ? .א > 8 116 ) 1 > 3 זק^ 1 ן!) 
- 1856 ) 11 . 01 ׳י ; 1905 .( 1798-1855 ) 1 . 01 ״ , 1 !! 8/1008 ס 177 

1872), 1923; 1 11. 8315100, 1017708110081 ■47171/70/100 (70x0 
- 10177 / 0 ?)/ 5x171 ,זץ 11 ז 5 . 71 ; 1929 , 8700 ) 1.0 10 ! 111170 ■ 

, 05 ס 1 ! 2 א 1 >->>וח 13 ; 1939 . 794-1918 ! , 171/11781100 ■ 08110081 
־ 00 )) 5 — 1 . 015 ״ .!/> 87 ' 411 ■ 7171/11781 1017708/10081 01 0711 (})£ 
- 471/1 ■ סס ?ו 1 ק 78 ^ 0 ו 1 < 1 ו 8 , 4311005 ? 1 מ! 1 'תס ; 1948-52 ,(£חת 1 ח 1 ) 
. 1950 . 4/29 .א 71/0 . 100 > ,)/!!//))ס/ , ! 1781 

ש. רו. 

ב 1 ר - ךקב (באנג׳ ) 1301 110 נ} 56 ), ב(ר, שדרכו מעבירים מי־ 
שפכים מבתים בודדים או מקבוצת־בתים בהעדר 
של ביוב כללי בסביבה. בור כזה בנוי 2 — 3 תאים: בתא 
הראשון שוקע רובו של הרפש. בתא השני—שיירו, ובשלישי 
מכילים השופכים רק חמרים דקים (קולואידיים). בשני 
התאים הראשונים נפרד ממי־השופכים גם השומן, הצף ועולה 
על פני המים ביחד עם קצת רפש, שבועות גאז או טיפות־ 
שומן נדבקו אליו. ע״י סידור מתאים בהעברת השופכים מתא 
אל תא משהים את השופכים בב׳־הר׳ כדי להשיג טיהור יסודי 
יותר. התא הראשון גדול ועמוק משאר התאים. הרפש השוקע 
בקרקעו מרקיב (בהש¬ 
פעת מיקרואורגאניזמים, * 

שמתפתחים בו) במרוצת־ 

הזמן, ונפחו פוחת כמידה £ 

מרובה. יש לבדוק מזמן 
לזמן את פעולת בה״ר 
ולנקות את הרפש הר¬ 
קוב ואת השכבה הצפה 
למעלה. אורך־הזמן של 
תהליך־הריקבון תלד 
בטיב השופכים ובטמם־ 

ראטורה שלהם. באקלימה של א״י מספיק בדרך־כלל לנקות 
את הב׳ פעם בשנה. רצוי. שנפחם של כל שלושת התאים יחד 
יהא שווה לנפח השופכים של יממה. 

מן התא האחרון יוצאים השופכים המסוהרים אל צינו־ 
רות־חילחול, שהם מותקנים מתחת לפני־הקדקע בתוך מצע 
של צרורות או חצץ, בשיפוע מועט ( 2% 0 — 1 ), בדומה לצי־ 


נורות־ניקוז, והמים יוצאים מהם דרך הרווחים הצרים שבין 
הקצוות ומחלחלים לתוך הקרקע. תקינות־הפעולה של מיתקן 
כזה מותנית במציאותה של שכבה חדירה, לא רוויה במים, 
שהיא מסוגלת לספוג את השופכים. 

אפשר להשתמש בשופכים גם להשקאה, אם יש בקרבת 
המקום עצים, גן או שדה מעובד! שימוש זה רצוי ביותר 
כשאדמת הסביבה אינה חדירה אלא היא אדמת חרסית. 

יו. בר. 

בוש, איזיחר — 8115611 ז 10 )! 15 — ( 1822 , פראג— 1898 , 

סש. לואים), עיתונאי ועסקן יהודי אמריקני. בצעי¬ 
רותו עבד ב׳ בבית־הדפום של אביו בווינה. ב 1842/7 הוציא 
וערך את השנתון הספרותי עשיר־התוכן 1104 ז 16 )ח £316 ) 
1513611160 ■ £111 3111811011 (, שבו נתפרסמו בין השאר מחקרים 
היסטוריים־ספרותיים של צונץ, שי״ר, שד״ל, מ. לטרים, ל. 
פיליפסון, מיכאל זקש ואחרים, — ב׳, שהיה בעל השקפות 
ליבראליות־מהפכניות, הדפים בבית־דפוסו גם עלונים בעלי 
תוכן מהפכני וכן עיתון, שהטיף להגירה לאה״ב, ולאחר 
כשלון המהפכה של 1848 היגר הוא גופו לאה״ב. בניריורק 
הוציא את השבועון הראשון באה״ב. שהיה מוקדש לענייני־ 
היהודים, בשם 1 ) 146101 1513615 , אך השבועון נתקיים 3 חד¬ 
שים בלבד. ב 1849 השתקע ב׳ בסט. לואים והיה ממארגניה 
של קהילת "בית־אל" בעיר זו. במלחמודהאזרחים של אה״ב 
שירת בדרגת קצין בצבא של מדינות־הצפון ואף שימש 
כשלישו של הגנראל סרימונט. כן היה חבר של "ועד התשעה", 
שניהל את מדינת־מיזורי עד שנצטרפה לצפון. בסוף ימיו 
עסק בגידול־גפנים באחוזה, שקרא אותה על שמו: "בושברג". 

בוש (בום), היארונימום — ! 80501 115 וחץח 14161 0 ~ 

( 1450 ״, הרטוחנבוש— 1516 , שם). מגדולי הציירים 
של האסכולה הנידרלנדית. שם־משפחתו המקורי היה וו אכן 
(ח 6 ) 61 \> 30 ^), ובשם ב׳ נקרא ע״ש עיר־מולדתו. ליצירתו, 
שדוגמות ממנה מצויות באספי־אמנות מרובים, היה תמיד 
כוח־משיכה יחיד במינו, ובזמננו עוד גברה ההתעניינות 
בה! מפני־כן הירבו לחקור את ב׳ יותר מאת כל שאר אמני* 
תקופתו. 

אעפ״ב אין תולדות־חייו ידועים אלא במקצת. ע״ם שם* 
המשפחה המקורי שלו מניחים, שמשפחתו באה מן העיר אכן. 
וכן מניחים, שאביו היה צייר. נראה, שהיארונימוס עבד באופן 
עצמאי לגמרו בבדידות הפרובינציאלית שלו, שהרי כמעט 
שאין להבחין בתמונותיו דבר שהוא משיתף להן וליצירות 
של בני־דורו בארצות־השפלה. את המקורות להשראתו 
האמנותית יש לבקש בעיטורים של כה״י הצרפתים וד,פלמיים 
של זמנו, בתחריטים של שונגאואר והאמן, שהיה נוהג לחתום 
£5 , ואפשר, אף בפרסקות ובחיטובים שבקאתדראלה של עירו. 

ידוע, שהיה חבר באיגוד הציירים ושב 1493/4 צייר 6 
לוחות לחלונות הקאתדראלה של עירו! יצירות אלו ניתארו 
עוד ב 1611 , אך אבדו לאחר מכן. כן ידוע, שפילים היפה 
הזמין אצלו תמונה על "אחרית־הימים" ושברשותה של 
מארגארטה מאוסטריה, העוצרת של ארצות-השפלה, היתה 
תמונתו: ״נסיונותיו של אנטוניוס הקדוש*. לפילים 11 , מלך־ 
ספרד, היו יותר מ 24 תמונות של ב׳, ומסגי־כן נמצאות עד 
היום כמה מיצירותיו העיקריות בספרד. 

ב׳ צייר תמונות על נר&אים מן הברית החדשה, ובעיקר 
על סבלותיו של ישו; הנסיונות, שבהם עמדו הקדושים, 


1 






105 


בוש (בוס), חיארוגימום 


106 


ועינוייהם, מעמדות של אחרית־הימים וסצנות סאטיריות 
מסוג הז׳נר, שנראות כאילו הן נטולות מסביבתו, אבל שאף 
הן כנראה אלגוריות או מיוסדות על רעיונות תנ״כיים. 
דמויותיו של ב׳ הן רזות, בעלות ראשים וידיים מחודדים, 
פנים צרים ותנועות קפדניות. את ישו תיאר כחיוור עד כדי 
שקיפות, וקדושיו מוכי־הבדידות נראים חלושים מכדי לעמוד 
בעינויים, שנגזרו עליהם. דומה, שכל כוחו נתרכז בדמויות־ 

האימים של מעניהם—יצורים סאדיסמיים, מסורפים־למחצה, 

* — 

שבהמצאתם לא עלה עליו שום צייר אחר. השקפתו של ב׳ 


זה לא כבר ניסו טולנאי ופרנגר לפרש את תמונותיו כביטויים 
לרעיונותיהן של תנועות דתיות מטויימות, שמילאו תפקיד 
חשוב בזמנו של ב ׳ ! לפי הנחתם צייר כמה מתמונותיו התמר 
הות ביותר — כגון"גן־התענוגות"(שנקראת כיום גם "שנת 
האלף״ [של אחרית־הימים]) — בשביל ה״אחים של הרוח 
החפשית״ו כת זו של מינים נוצריים ראתה באהבה את 
העקרון הראשי של היצירה והתולדה, האמינה בשוויון כל 
בניו של אדם הראשון וקיימה טכסים, שהיו למורת־רוחם של 
הנוצרים האדוקים. נסיון־ההסבר האחרון הוא זה של לוטה 


על האנושות חדורת 
מרירות ופסימיות, 
והשגו העיקרי הוא 
בתיאור מופרז של 
הסיפוטים השפלים 
ביותר שבה, עד 
שהם נראים ביצי¬ 
רותיו כשדים ולא 
כבני-אדם. המצאתו 
המקורית ביותר היו 
שוכני־ הגיהינום: 
יצורי־כלאיים נו¬ 
ראים, שבהם משמ¬ 
שים בעירבוביה אב¬ 
רים של בני-אדם 
או בעלי-חיים וכלי־ 
נשק ומכתות: דג 
מחובר לסירה וטס 
בשמיים, ציפרים על 
גלגלים, בני־אדם 
בעלי ראשים ורג¬ 
ליים בלבד, אחרים, 
שנושאים על כתפי¬ 
הם אגרטלים שבו¬ 
רים. דמיונו בתחום 
זה היה ללא סייג. 
מראות־זוועה, כסי 
שב׳ תיאר אותם 
בתמונותיו, אינם 
עולים על רוחו של 
אדם בריא אף 
בגרוע שבסיוטי־ 
הלילה. ברור, שמצא 



היארוכיסוס בוש: .עכ 5 ח־ה׳ 8 חת" — תיאור אמורי העוקם. ה 5 וח האמצעי 
( 162x105 ם״ם> של תמונה שלשיאנשית: תסונת-שסז. אסקוריא 5 


בראנד־פיליפ, הרד 
אה קשר בין נושאיו 
של ב׳ ובין התלמוד 
הבבלי ו״מדרש כו¬ 
נן", שעוסק בתיאור 
השמים והארץ, הגי¬ 
הינום וגךהעדן. 

מה שאפשר לומר 
בבירור הוא שב׳ 
מגלה לנו ביצירותיו 
מהלר־רוח של תקו¬ 
פתו—תקופת תסיסה 
של רעיונות חדשים. 
הגיהינום והשטן, 
שהיו מושגים קרו¬ 
בים לאנשי יה״ב, 
עדיין מילאו תפקיד 
חשוב בדמיון האנו¬ 
שי! ואולם נתעורר 
חוש־הביקורת, שע¬ 
תיד היה להתבטא 

ברפורמאציה, וחוש 

/• 

זה התלוצץ הן על 
יצורי־הדמיון והן על 
מתנגדיו הארציים 
של השטן — הכמ¬ 
רים: ב׳ תיאר נזי¬ 
רים ונזירות, ואף 
שרי-כנסיה, במצ¬ 
בים מבישים ביותר. 
כן היה הצייר הרא¬ 
שון בזמנו, שתיאר 
את בני-העם בסבי־ 


תענוג מיוחד בתיאור של אכזריות קיצונית ופריצות ללא 
סייג. אך לא היה מי שהטיל ספק בכוונתו המוסרית של ב׳: 
להציב בתמונותיו ראי-תוכחה לפני בני־דורו, 

משמעותן האמיתית של תמונות אלו שוב אינה ברורה זה 
דורות, אע״ס שכל דור ודור פירש אותן ע״ס דרכו. מתחילה 
לא ראו בו אלא צייר, שתיאר את סכלותו של האדם ורוע־ 
מידותיו ואת העונש הצפוי לו. בזמננו מוצאים ביצירותיו 
פרשנים מן האסכולה הפסיכואנאליטית חומר מסייע לשי¬ 
טתם׳ ביחוד מפני שמרובים בהן ציורי חפצים כגון חמתות־ 
חלילים, סולמות, גשרים שבורים, וכן ציורי ציפרים ארוכות- 
מקור, אוחים ולטאות — וכל אלה הרי הוכרו בפסיכואנא־ 

ליזה כסמלים. הסיר־ראליסטים רואים בב׳ אחד ממבשריהם. 

• ¥ 


בתם הטבעית ובחייהם היומיומיים בלא שהיסווה אותם 
באיפור של משתתפים במאורע תנ״כי! משום כד מייחסים 
לו את תחילתו של ציור הז׳אנר. כנראה אף היה מן הציירים 
הראשונים, שבחרו בנושאי-הציור שלהם — לכל הפחות, 
במידה מסויימת —, ולא ציירו על־פי הזמנה תמונות, שכל 
פרטיהן נקבעו ע״י המסורת או ע״י המזמין. אד נוסף על 
חשיבותו כמחדש בתחום הנוראים, היה ב׳ צייר נפלא, בעל 
חוש נדיר לצורה ולצבע, והמפלצות שצייר מזהירות כגחלי¬ 
ליות, והשמים האדומים שבתמונותיו משרים אוירה של 
מיסתורין. תכונותיו אלו כצייר ורוחו הסתומה הן שעושות 
אותו לאחד מן הציירים המעניינים ביותר שבכל הזמנים. 
היתה לו השפעה ניכרת הן על ציירים — ביחוד על ברגל 




107 


כוש (בום), היארונימום — פושה, פרגסוא 


108 


( 81161 טשז 8 ) וקאלו ( 031101 ) — והן על סופרים, כגון פלובר, 
החשובות בתמונותיו של ב׳ הן: "שבע חטאות־המוות" 

(על לוח של שולחן! אסקוריאל); "החתונה בכפר קנה" 
(מוזיאון בוימנם, רוטרדם)! "ספינת־הכסילים" (לובר,'פא¬ 
ריס)! ״הגיהינום — גן־עדן של מעלה" (ארמון־הדוכס, דני- 
ציאה)!״עגלת־השחת"(אסקוריאל)! "נסיוגותיו של אנטוניום 
הקדוש" (המוזיאון, ליסבון! פראדו, מאדריד)! "אחרית־ 
הימים" (האקאדמיה לאמנות,'וינה)! "גן־התענוגות" (או 
"שנת־האלף"! אסקוריאל)! "יוחנן בעל האוואנגליוף׳(מוזי¬ 
און׳ ברלין)! ״היארונימוס הקדוש״(מוזיאון, חנט)! "עינוייה 
של יוליה הקדושה״(ארמון־הדוכס, דניציאה); "הבן האובד" 
(מוזיאון בוימנס, רוטרדאם)! "ישו נושא את הצלב" (אסקו־ 
ריאל! מוזיאון, חנט); "העטרת ישו בקוצים" (הגאלריה 
הלאומית, לונדון! אסקוריאל)! "מלכי־קדם מעריצים את 
ישו" (פראדו. מאדריד). 

במוזיאונים העיקריים של אירופה נשתמרו גם רישומי- 
עט של ב׳, שברובם מתוארים קבצנים, מכשפות, שדים 
ומפלצות. 

. 8 . 77 7 >מ>ז 01 ) 1 ) 110011 011 י 1 11 ) 11% )) 0 י ־ 101 .>ו 1 ב 11 ) 1£ ־ 1 '־ז .) . 84 
,ץ 3 ת 701 ז 1 >. 011 ; ( 1927 ,ז 3 . 01 ע , 1 ) 2 ) 101 ! ) 11110/1 ס 10 /) 11 ) 1 ס 411 ) 

.. 8 ./ ,שג 11 ז 1 ס 0 .[ ; 1943 ,. 8 . 77 ,.: 831,135 . 1 ; 1937 .. 8 . 11 
; 1949/50 ,. 8 . 77 /ס 011101 ) 1111 ! ) 1 ( 1 .^ 3 ; 1946 

122 ( 0111110 )$ 01 ) 1120 ( 0 ( 1 210 : 11011 >! 211 11 ) 1100112 ) 01 ,.|> 1 
~ 1 ק£ 1110 ) 1 * 1 ) 1 ( 1 " , 11111:1 ג ! 1 )ח 3 ז 8 .^ 1 : 1950 ,. 8 . 77 1 ) 11 0/1011$ 
.( 267-293 .()ק , 1953 . 00 ( 1 ,. 81111 ! 41 ) ". 8 ■ 1 <(<( 1 ( 11111 ( 1 ( 

ע. י.־זז. 

3 ו*ט, ('להל□ — ו 1 ש$ט 8 ת 11 שו 111 ^\ — ( 1832 , וידנזאל 
31111 ;>תש 1 )ש 1 ז\ו], על־יד האנובר — 1908 , מכטסהאוזן 
[מש! ם 5 ים ע? "טגוחח ה 5 י 7 ה ׳*הזפרעה' 


כילד כמבוגר, עבר בנעוריו מלימוד־הנדסה לציור ורישום. 
הוא למד ציור באקאדמיות של דיסלדורף, מינכן ואנטורפן, 

/• ד זי 

והשפעתם של הציירים הפלאמיים, וכן זו של דומיה, ניכרת 
ברישומיו, שמוסרים את אפיין של הדמויות ואת תנועות 
הגוף והנפש בקודם מועטים, לפעמים גאוניים ממש. פשטות 
ותמימות מדומה והומור עז, אף אם פסימי ביסודו, כמזג־ 
נפשו בכלל, מציינים גם את החרוזים המגובשים, שצירף ב׳ 
לרישומים של כל אחד מספריו כדי להסביר את העלילה 
ולהבליט את מוסר־ההשכל שלהם. ב׳ פירסם גם שירים ליריים 
מועטים, מלאים תוגה, והירהורים פילוסופיים (שבהם אפשר 
להבחין הדים מתורתו הפסימית של שופנהאואר, שב׳ היה 
ממעריציו הראשונים). ואולם תהילתו של ב׳ מיוסדת בעיקרה 
על סיפוריו המחורזים והמצויירים (שאותם היה ב׳, שחי 
מתחילה במינכן ופראנקפורט, ואחר־כך בכפר־מולדתו ובהרי 
הרץ, נוהג לפרסם בשבועון זש 81311 ש^חש״ש;]? ובכתבי-עת 
הומוריסטיים אחרים), ביניהם — "אנטוניוס הקדוש מפאדו־ 
בה״ ( 1870 ), ״האנס הוקבין, עורב ביש־גד״ ( 1872 ) ו״הצייר 
קלבסל" ( 1884 ). ביהוד הירבו את פירסומו סיפוריו "מאכס 
וימוריץ״ ( 1865 , מעשה בשני פרחחים) ו״הלנה האדוקה" 
( 1872 ), מעשה ברוקה צליינית ושחיינית—התקפה עוקצנית 
על הכנסיה הקאתולית ברוחה של "מלחמת־התרבות" (בין 
ביסמארק והכנסיה), שהתחילה באותם הימים. ב׳ נחשב 
לאלוף של הציירים ההומוריסטיים בארצו. 

,.ש 1 > 8 8 ,ש 14 ש 1 > 401 ז . 0 ,)!(■ 1 )¥} ) 11 ) 001110101 ,. 8 .׳ 33 

. 8 . 18 ,׳לחזס׳יסא .? ; 1904 ,. 8 .׳ 8 , 5111311831 . 8 : 1942-44 
. 1949 . 2 ) 101 ! . 11 ■ 1 ) 10 / 10 ) 2 011 

ח. 0 . 

בזיט, קךל — ז 1 ש 80$ 1 ־ 031 — ( 1874 , קלן — 1940 , היידל- 
ברג), כימאי ומהנדס גרמני. מ 1899 היה ב׳ עובד 
מדעי ב ) 11 ־ 1 נ 31 '?- 13 ) 50 ן>חט שן 1 ש 1 1 $ ) 83 בלודוויגסהאפן, 

מ 1914 —מנהל־בפועל של המפעל ומ 1919 —ראשו. במלחמת- 
העולם 1 היה מראשי העוסקים בחרושת התחליפים הכימיים 
ופעל הרבה לסיגולה של שיטת הבר (ע״ע) בייצור אמון 
סינתטי לצרכי החרושת ובניצולה לייצור חמרי־נפץ. אחר 
המלחמה השתתף במידה ניכרת בפיתוחה של שיטת ברגיוס 

זו > ־ 

(ע״ע) בייצור של נפט(ע״ע) סינתטי, ועל יסוד השג זה נעשה 
ב׳ שותף לפרם־נובל לכימיה ב 1931 . ב 1935 נעשה ב׳ ראש 
הטראסט של ד,תעשיה הכימית הגרמנית -חשנ 1 ז 3 ? . 0 . 1 
שוז! 5 ט 1 >ח 1 . 

13 * 118 , פרגסוא —זש 011 טס 8 30901 $ ־ 1 ?— ( 1703 , פאריס— 
1770 , שם), צייר ורשם צרפתי. בן 17 נעשה תלמידו 
של הצייר פראנסוא למואן (שחץ 0 תזש^ 1 ), וכן למד את אמנות 
הגילוף והחריטה אצל ז׳אן פראנסוא קאר ($-י 03 ), שבבית- 
מלאכתו הועסק בהתקנת העתקים מתמונותיו של ואטו 
(ט 3 שז 31 ^\). מגע קרוב זה עם יצירותיו של גדול האמנים 
הצרפתיים של הזמן הטביע את חותמו על ב׳ הצעיר, 
שאח״כ נקרא תכופות ״יורשו של ואטו״! השפעתו של ואט( 
על ב׳ כבר ניכרת היתה בצעירותו של זה האחרון הן בחיבתו 
לנושאים פאםטוראליים והן באמנות־הרישום שלו ובדרכו 
המיוחדת בצירוף של דמויות ופסלים לקבוצות. ב 1723 זכה 
ב׳ בפרס מטעם האקאדמיה (על תמונתו "אדל־מרודך מסיר 
את כבליו של יהדכיך), ולאחר שנתיים הציג את תערוכתו 
הפומבית הראשונה. כיוון שבאותם ימים נחשב הדבר הכרחי 






109 


בושה, פרנסרא 


110 



6 . כו׳פוז: .הרועים" 


לאמן, שילמד באיטליה, נסע ב׳ ב 1725 לרומא, בלווייתו של 
הצייר קארל ואן לו. ביצירות, שיצר באיטליה, אפשר להבחין 
ברורות בהשפעה של קורג׳ו, האחים ריצ׳י ( 111001 ) מוויני* 
ציאה, פראנצ׳סקו אלבאני, ובעיקר של ג׳אמבאטיסטה טיפולו. 
ע״פ יצירותיהם של אמנים אלה והשפעות איטלקיות אחרות 
נתגבשו תפיסת הגוף האנושי ומושגי המיתולוגיה הקלאסית 
של ב׳! כן הושפע סיגנונו האמנותי ממחזור־התמונות לכבוד 
מאמה די מדיצ׳י של רובנס שב״לובר״ — תמונות, שהיו 
ידועות לרוב האמנים בצרפת — ומבן־דורו לה טור למד 
הרבה במה שנוגע לציור־הדיוקן. בשנת 1731 נמצא ב׳ שוב 
בפאריס, במקום שנעשה צייר מקובל על רבים וניסה את 
כוחו בתחומי־אמנות שונים. מאז — במשך שלושים שנה — 
הלך שמו ונתפרסם יותר ויותר. הוא השתתף בקישוט הארמו¬ 
נות המלכותיים של פונטנבלו, מארלי ובלוי ( 0 ט׳\ 10 ! 60 ); 
ב 1734 צייר 4 לוחות־קישוט לארמון ורסאי ו 33 אילוסטרא־ 
ציות להוצאה חדשה של כתבי־מוליר. באותה שנה נבחר 
כחבר לאקאדמיה! ב 1735 השלים כמה תמונות־פנים — 
ביניהן: ״הצייר בביתו״ —, שעל־ידיהן נתפרסם כצייר־ז׳נר. 
ב 1736 קיבל עליו להתקין תרשימים לתעשיית השטיחים 
הממלכתית בבובה — פעולה, שמאז נודעה לה חשיבות 
מרובה הן לב׳ והן לתעשיית השטיחים בצרפת. ב 1739 , 
שהיתה שנה חשובה ליצירתו הגראפית, התקין תחריטים לפי 
בלומארט (: 13100171311 ) ואת שורת־התחריטים המקורית 
"טיפוסים מרחובות־פאריס", שזכתה לחיקויים הרבה. נראה, 
שסמוך ל 1740 התחיל ב׳ מתעניין בציור־נוף — ומניחים, 
שזו היתה תוצאה מנסיעותיו התכופות לבובה. — פירסומו 
הגיע אף לחצרוודמלוכה זרים, וב 1741 הוזמנו אצלו כמה 
תמונות לארמון המלך של שוודיה. בשנה שלאחר־מכן הציג 
לראשונה כמה ״רישומים לחפצים סיניים״ — מסוג החיקויים 


הצרפתיים של כלי־קישוט סיניים, שהלכו ונתפשטו מאז 
ואילך באירופה בכל התחומים של הקישוט הפנימי, פתוח 
בשטיחים וסיים בחרסינה. 1745 היתה אף היא שנה חשובה 
לב׳: הוא התחיל מצייר שורה של דיוקנות מפורסמים בשביל 
תעשיית־החרסינה של ונסן ( 05 חח 00 ח ;ש) ואחר־כך של סור 
( 501108 ), כמה מהם בשיתוף עם הפסל פלקונה ( 01 ח 3100 ?). 
ב 1755 קיבל — נוסף על תפקידיו המרובים — את התפקיד 
של מפקח על תעשיית השטיחים ע״ש גזיבלן בפאריס. באותה 
שנה הוקצתה לו דירה בארמון־־הלובר. לשיא השגיו הגיע 
עם התמנותו כ״צייר הראשון של המלך״ ב 1764 וכמנהל 
האקאדמיה המלכותית ב 1765 . — ב׳ זכה בחייו לכל הטובות, 
שהיו אפשריות לאמן מצליח בתקופתו: נישואים מאושרים 
עם אשה יפה, ששימשה לו לעיתים קרובות כדוגמנית! 
פעולה ממושכת במפעלי־האמנות החשובים ביותר בארצו! 
חסותם של החוגים קובעי־האפנה, ותמיכה של החצר, וביחוד 
של הגב׳ דה פומפאדור, שהיתה במשך זמן־מה תלמידתו 
ועשתה תחריטים על־פי כמה מתמונותיו! המשרות הגבוהות 
ביותר, שהיו פתוחות לפניו, וההכרה שתרם תרומות מכריעות 
להתפתחותם של רוב הענפים של האמנויות הפלאסטיות 
והקישוטיות, ואולם תהילתו של ב׳ התחילה שוקעת עוד 
בחייו. ב 1765 — שנת־הפסגה של ב׳ — התקיף אותו דידרו 
בחריפות ב 531008 שלו: ״לאדם זה — כתב — יש הכל, חוץ 
מכנות". בינתיים התרחק הטעם הכללי מאלגאנטיות וחיי־ 
עושר לכיוון של פשטות, רגשנות ומוסריות לפי הנוסח של 
רוסו, כפי שנתבטאו בתמונותיו של גרז ( 7.0 ! 01 ז 0 ). לשפל 
הגיע פירסומו של ב׳ בתקופודהמהפכה, כיוון שזיהו אותו 
בצדק עם ה״משטר הישן". אך בזמן שלטונו של לואי פילים 
חזרו והחשיבו אותו כמסמלה של תקופה, שנראתה אז בחינת 
אידיאל בענייני־טעם, וב 1860 כתב תורה ( 0 ז 10 דד) — מה 




111 


בושה, סרנסוא—כושחר 


112 


שיאמר כיום כל מבקר צרפתי—שחוץ מוואטו לא היה 
במאה ה 18 צייר בעל רמה כאותה של ב , . 

תמונותיו של ב׳ מצויות במוזיאונים של צרפת, באבדון, 
ברלין, סטוקהולם ולנינגראד■ וציוריו והדפסיו—בכל האספים 
הגראפיים הגדולים של אירופה ואמריקה. הם מתארים עולם 
של "נשפי־תענוגות" וחדרים מהודרים ("ארוחת־הבוקר", 
לובר), רועים וגבירות לבושות לפי האפנה, אלים ואלות 
משתעשעים ("דיאנה אחר הרחצה", לובר), אמורסים וציי¬ 
דים׳ כבעזים וילדים ורודי־בעזר — כל מה שאנו מזהים עם 
תקופת הרוקוקו, האמנות של ימי לואי את כל אלה 
צייר בצבעים בהירים וקרירים על פני שטח חלקלק מעין 
האסל* ואכן המבחר של הצבעים הבהירים, עם ההטעמה של 
כחול, ורוד ולבן, היה אחד מחידושיו של ב׳. הקומפוזיציות 
שלו מבוססות על הצורה המעוגלת של קישוט הצדף (בצרם׳ 
70031116 ), האפייני לתקופתו, והן שפופות אור אחיד, שאין 
בו חצאי־גונים. אמנם קווים אלה משותפים לאמנים הרבה 
מזמנו של לואי /מ, אלא שביצירותיו של ב׳ הם בולטים 
ביותר. הוא אמן הרוקוקו המובהק, הנציג הראשי של אותה 
תקופה, שפיתחה פולחן־נשים, שהיתה בעת ובעונה אחת 
תאוותנית וקרירה, אישית ביותר וקישוטיו! דיוקנות־הנשים 
של ב׳, כגון זה של הגב׳ פומפאדור (אוסף ואלאם, לונדון) 
או "האשד. בעלת השרוול"(לובר, פאריס), מבטאים תן ופקחות 
כאחת. תמונותיו המיתולוגיות עוסקות כולן באלת־האהבה. 
ב׳ היה קשטן מחונן, כפי שמעידים ביהוד השטיחים, שנע&ו 
לפי ציוריו. אף בהם בולטות מגמותיו העיקריות, שהן מגמות־ 
התקופה, כפי שמעידים שמותיהם: "נשפים איטלקיים", 
"המחול", "המוסיקה", "הדיג", "הציר", "יפהפיות רועות", 
"אהבות האלים", ועוד. שטיחים אלה, בדומה לתסונותיו 
ולעבודות הגראפיות שלו, משמשים ראי יקר ונאמן לתקופתו 
על מנהגיה, תלבשתה, רהיטיה וקישוטי־הבית שלה. 

ואולם לא זו בלבד שב׳ נתן ביצירותיו ביטוי לסיגנון 
מסויים, אלא שהיה אף בין יוצריו של סיגנון זה: שהרי נוסף 
על הרבצךדיות של כשרונו. היה גב בעל השפעה מרובה, 
בדומה לרואטו בדור שקדם לו. היו לו מחקים מרובים, אע״פ 
שמתלמידיו הגיע רק פרגונר ( 1 ) 37 ח 0 § £73 ) לרמה גבוהה. 
אף אחד מהם לא גחן באותה קלות־יצירה ובבטיחות־הרישום, 
שהיו מיוחדות לב/ עולמו נראה כיום רחוק מאוד מעמנו, 
אך יצירתו חיה משום טיבה האמנותי ומשום החן התרבותי 
המשתקף במשובחות שבתמונותיו. 

710 ^ 07110 ^ 1 , . 8 , 8 ,, 17 חג 81 .? 1862 ,. 8 ,דו 1:011 <ז 00 ■ 1 מ .£ 

,. 8 . £31111 . 0 ; 1886 .. 8 , 1 ־ 811011 . 8 ; 1880 . 050100 ^ 1 01 

-■ 10/11 . 18 !) 4 )! 10111 ? !מס /־ 810/07 ,)נ>חגז< 1 ז 1 > 1 ! 81 .£ ; 1901 

- 1015500 ) 811715 07 ! 111111011 הס!? ח 1 ) 70:0/1 ^ 7071 ? 171 111080715 < 

70771/07 ? ,. 8 , 0 ו. 111 סא ־ 1 > .? ;( 129-137 .קגן : 1924 . 5011011 
. 1925 .. 8 .? .־(!!גת־ 7 ! . 81 : 1923 . 01 ? מ! 70 ) 0111 ? 

ע. י-ה. 

בו#ה לה קרוקר ח? 0 ךת, דק — 016 80001167 65 טן> 130 

6711165 ? 16 > 07 שס 60 ׳\(> 07 — ( 1788 , רתל, — 1868 , 

אבויל), סופר, ארכאולוג וגאוללג צרפתי. ב׳ נתפרנס מעבודתו 
כפקיד ממשלתי ומת כמנהל־המכס באבויל! אך את זמנו 
הפנוי הקדיש לספרות ולמדע. הוא פירסם כמה טראגדיות 
וקומדיה אחת, שורה של רומאנים, ספרים על מסעותיו 
בארצות־אירופה, חיבור סאטירי בארבעה כרכים, מסה פסי¬ 
כולוגית, וכן פירסם בשם בדוי כמה ספרים בבעיות של 
כלכלה ופילאנתרופיה. את עולמו קנה כחוקר־קדמוניות 


רכגאולוגן. על־סמך כלי־צור שנמצאו בעמק־הסום ( 1830 ), 
וביחוד על־סמך כלי־צור משופר, שנמצא ביחד עם ירידים 
של פיל, קרנף, ועוד, היה ב׳ הראשון, שהבחין בבירור 
בתקופת־־האבן בפרהיסטוריה ועמד על מציאותו של האדם 
בפליסטוקן. להבחנה זו קדמו רק כמה השערות, וב׳ נעעזה 
מיסדו־בפועל של מדע הפרהיסטוריה. חניכי־אדם מאובנים, 
שב׳ מצא ושנתייחסו לתקופת הדילוביום, עוררו ויכוח גדול 
בין חכמי־דורו. האוסף הארכאולוגי והטרם־היסטורי של 
ב׳ שימש יסוד לבית־הנכות בסן־ז׳רמן־אדלי. 

ספריו העיקריים: 6 ת 1 זן 1 ־ 01 ' $071 ! £$$3 , 07631100 0613 
76$ א> 36$ > ת 70£76$$10 ק 13 זס ("על היצירה, מסה על מוצאם 
והתפתחותם של היצורים״), 1839 — 1841 ! ־ 661 $^ 111 ן> 11 ת^ 
6006$ !׳י 1110 > 6 ! 30 61 06$ ן> 11 ("קדמוניות קלטיות וטרם* 
מבוליות״. 5 כרכים), 1847 — 1864 ;- 3016011111 6 ת 110011 ' 1 06 
060976$ 56$ 16 > 61 9160 ("על האדם הטרם־מבולי ועל מעשי־ 
ידיו״), 1860 . 

י. מ. ג. 

ב^טה־לקלר, לואי ת 1 םא־א 1 גיםט — - 3$ ו 100 רד 1$ ט £0 

ן>:>ז 8000116-1.6016 0$16 ׳ן 0 \> — ( 1842 , פראנסייר 
[ 6$ ז 016 ח 3 ז£], אואז — 1923 , נוז׳אן ע״נ מארן [ 1 ת 0£6 א 
6 ת 31 }^- $117 ]), חוקר בהיסטוריה של ימי־קדם, ביחוד של 
התקופה ההלניסטית. משפחתו הועידה אותו לכמורה, אך 
ב׳ בחר במחקר ההיסטורי. בנעוריו ערך מסעות־מחקר 
באיטליה ( 1864/5 ) ובגרמניה. באיטליה שקד לא רק על 
הכרת שרידיה ומוסדותיה של רומי העתיקה, אלא אף 
על הספרות האיטלקית! מכאן ספרו על חייו ויצירתו של 
לאופארדי, שפירסם ב 1874 . לאחר מסעו הנזכר בגרמניה 
סיים שני מחקרים: על "השקפותיהם של היוונים על מקור 

המע האנושי" ( £60671$ 106 י} 071 16 ) 0736007010 130113 ? 

11001301 ) ועל ״הכהונה הגדולה ברומי העתיקה״ ( £63 
0016 ? 130016006 16 ) 6$ ) 0011 ?), שעל־יסודם קיבל תואר* 
דוקטור מן האוניברסיטה של פאריס ( 1872 ). מ 1874 שימש 
ב׳ פרופסור לספרות עתיקה באוניברסיטה של מונפלייה 
ומ 1879 ואילך הירצה על ספרות זו וכן על ההיסטוריה 
הקדומה באוניברסיטה של פאריס. ב 1898 נתמנה ב׳ חבר 
האקאדמיה ($סס 11 ק! $07 ס 1 16$ > 160116 > 03 \>'£). כמה ממחקריו 
החשובים של ב׳ מוקדשים לניחוש־עתידות בעולם העתיק 
(, 1879/82 , 0116 ף 30£1 ' 1 130$ > 11.1/1031100 > 13 16 > 91510176 
ארבעה כרכים) ולאסטרולוגיה ביוון וברומי ( $17010£16 \> 
70703106,1897 6 ! $17010£ \>; 06,1899 ן> £760 ). כן פירסם ספר 
בן 3 כרכים על המוסדות המשפטיים של רומי( 16$ > 9130061 ? 
1899 , 70013106$ 011006$ ז 10$11 ). אך מקום מכובד נתייחד לו, 
לב , , בהיסטוריוגראפיה של התקופה העתיקה בעיקר בזכות 
שני ספרי־היסוד שלו על ״תולדות בית־לגוס״( 16$ ) 91510176 
1903/7 , 16$ > £3£1 ), בארבעה כרכים ו״תולדות בית סלוקום" 
1913/14 , 16$ ) 3616001 16$ > 0176 ז$; 9 ), בשני כרכים. ערך 
קיים יש ביחוד לראשון שבהם, שנוסף על הרצאה היסטו¬ 
רית שיטתית, יש בו גם שימוש נרחב בפאפירוסים. 

,( 1923 ) . 5 . $67 , 00 ^/^ 470/16010 8 . 01/110 , 80103011 . 5 

.— 159 

מ. 

בו#הר (בפרס׳ באנג׳ 1176 ) 805 ), עיר־נמל במחוז 

פרם שבפרס, בצפון-מזרחו של המפרץ הפרסי. 

מספר תושביה כ 25,000 . ב׳ יושבת על לשון־יבשה קטנה, 



113 


כושהר—פות, אדוין תומס 


114 



נושר,ר. צ' 5 .' 0 מז האויר 


שאף היא נקראת ב/ היא משמשת מושב השלטון לחלק 
הפרסי של איזור־המפרץ ויש בה תחנח־שידור ממשלתית 
ושדדדתעופה. דרך נמלה של ב׳ עובר יצוא של שטיחים, 
צמר, אופיום ופירות מיובשים, ויבוא של קפה, תבלים 
ומוצרי־תעשיה. ואולם חשיבותו של הנמל, שהיה הגדול 
בנמלי פרס במאות ה 18 וה 19 , נתמעטה במידה ניכרת 
בעשרות השנים האחרונות הן משום שניצול מקורות־הנפט 
של אבדן גרם לפיתוחו של נמל חורמשה (ע״ע) והן משום 
שתנאי־העגינה הורעו בב׳ מחמת המים הרדודים שבחופה 
(ספינות גדולות עוגנות כיום בים הפתוח או בנמלה של 
רישהר, היושבת מדרום לב׳ על לשון־היבשה). למרות אק¬ 
לימה הקשה של ב׳ (מידות החום ולחות־האויר גבוהות בה 
במשך 7 — 8 חדשים בשנה) ולמרות מה שהיא חסרה שירות 
אספקה של מים מתוקים, תפסה ב׳ מימי־קדם מקום חשוב 
בתולדות המסחר בפרס, משום שבה נסתיימה דרך־השיירות 
העתיקה מטהראן (דרך שיראז) לים. 

בזמן החדש התחילה עלייתה של ב׳, כשנאדיר-שאה 
( 1736 — 1757 ) ביקש להפוך אותה לנמל־הבסיס של הצי, 
שנתכוון להקים. הצי לא הוקם, אך בהשפעתה של תכנית זו 
קבעו הבריטים ב 1759 בב׳ את מושבה על סוכנות ל״חברת 
הודו המזרחית", שנעשתה במאה ה 19 השלטת הראשית 
במפרץ הפרסי. חברה זו שמה קץ לשוד בים, דאגה להחזקת 
מגדלורים ונלחמה בדבר, בחולירע ובסחר־העבדים. שלטון 
עליון זה היה קיים ברציפות עד 1921 (וע״ע פרס, הים־ 
טוריה).—בלשון־היבשה של ב׳ — שהיוונים והרומים קראו 
לה מסמבריה — נתגלו שרידים מתקופת השושלת הסאסאנית. 

יהודיים נתיישבו בב׳ בדורות האחרונים! הם באו 
לכאן משיראז, מאיספאהאן, מיזד ומנמלי המפרץ הפרסי. 
מצבם הכלכלי של יהודי־ב׳ היה טוב מזה של היהודים 
בערים אחרות בפרס, עד שהמונופולין הממשלתי, שהוטל 
על הענפים החשובים של סחר־ההוץ בימי השאה ריזה פהלוי 
(ע״ע), קיפח את פרנסתם. ב 1935 מנתה קהילת־ב׳ 500 נפש. 

א. י. במור. מפרשת מסעי בפרס, בירחון.סיגי", כרכים א׳ 

וב׳. 

א. י. בר. 

בו^מנים׳ א^וי^ה. <שונות; אתנולויגןה. 


3 (ת, אך[ין ת 1 מס — 1 ( £001 35 מז 0 ן 1 י 1 ח!ז״ £3 — ( 1833 , 
בלר [ז 131 ס 8 ], מרילנד — 1893 , ניו־יורק), שחקן 
אמריקני. ב׳ היה בן למשפחת־שחקנים ממוצא אנגלי(שממנה 
יצא, אפשר, גם בארטון בות [ 1681 — 1733 ], שחקן טראגי 
נערץ, שנקבר בוסטמינסטר אבי). אביו של ב׳, ג׳וניום ברו־ 
טוס בות ( 1796 — 1852 ), שאף הוא היה שחקן טראגי מעולה 
ומפורסם (מתחרה לאדמונד קין), היגד ב 1821 מאנגליה 
לאה״ב והופיע שם בהצלחה מרובה, בעיקר בתפקידים 
שיקספיריים. גם אחיו הבכור של אדווין תומאס ב׳, ג׳וניום 
ברוטום בות הבן, היה שחקן ידוע. אדווין תומאם ב׳ היה 
מן השחקנים האמריקנים הראשונים, שקנו להם שם עולמי. 
בפעם הראשונה הופיע על הבמה ב 1849 , כשהיה בן 16 , 
ושנתיים לאחר מכן כבר מילא את מקומו של אביו כרי* 
צ׳ארד 111 . מאז נתפרסם, בדומה לאביו. בתפקידים טראגיים, 
וביחוד בתפקידים שיקספיריים. "האמלט" שלו נחשב לאחד 
מן העיצובים של טיפוס דראמאטי, שהם מן המצויינים ביו¬ 
תר בתולדות־התיאטרון. ב 1864 הציג ב׳ את ״האמלט״ ב 100 
הצגות רצופות — שיא. שלאחר שנים הרבה עבדו אותו רק 
ג׳ון בארימור באה״ב וג׳ון גילגוד באנגליה. 

ב׳ הצטיין גם כמנהל־תיאטרון וכבמאי. מ 1863 ואילך ניהל 
את ד,־ז 31£ ש 17£ זש(ת 03 זש 11 ז 1 ^יבניריורק, ולאחר שתיאטרון 
זה נשרף ב 1867 , בנה לו ב׳ תיאטרון משלו, את 5 'ו 1 ! 800 
זסזבשבת* המפואר והמשוכלל, שבו הציג עם להקתו עפ״ר 
מחזות שיקספיריים. ב 1874 פשט התיאטרון של ב׳ את הרגל, 
ומאז ערך סיבובי-הצגות באה״ב, גרמניה ואנגליה. ב׳ היה 
קטדקומה, וכאביו וכאחיו הבכור סבל ממלאנכוליה, שגברה 
לאחר שאחיו הצעיר, ג׳ון וילקם בות ( 1839 — 1865 ), אף 
הוא שחקן, רצח ב 14 באפריל 1865 את אברהם לינקולן 
בתיאטרון "פורד" בוואשינגטון ונהרג בידיה, לאתר כשבוע, 
במחבוא. ב׳ נחשב לגדול בשחקנים האמריקנים. הוא הכנים 
למשחק הטראגי את הטון העצור, שנתחבב על הקהל יותר 
מן המשחק המוגזם והפאתטי, שהיה נהוג עד זמנו. 

, $100001 0115 ; 1933 , 81771 ! 10 ) 871 ! 01 . 8 .£ , 10 י<ס£ . 4 ג .£ 
; 1939 ,ץ 5107 הס 01 171 ' 1 111 ) 7 8001/1 : ה 11 ו/ 1 )$ו 71 ' 7 £1111 ) 7/1 
ז £1000 ; 1940 , 01 8001/11 )!/ ־ 7 , 151010101 .ז 5 

. 1953 ,. 8 .£ , 71 )^ 810 / 0 )) 81171 , 5 * £11881 
ג. י. א. 




115 


בות, וידים—כיתה, לואי 


116 


מת, וילים — 600111 ¥71111301 — ( 1829 , גוטינגאם — 
1912 , לונדון), מייסדו של "צבא־הישע" (- 53172 
ץמ 1 !^ ססט). כשהיה בן 15 הושפע ב׳ ע״י המתודיסטים 
(ע״ע) בכיוון של התלהבות דתית וע״י הצ׳רטיסטים (ע״ע) 
בכיוון של תביעת רפורמות סוציאליות. כתוצאה מכך פרש 
מן הכנסיה האנגליקנית ונצטרף אל המתודיסטים. ב 1849 
עבר ללונדון, וכדי לסייע להוריו העניים עבד אצל מלוה 
במשכון — עבודה, שהיתה למורת־רוחו. מ 1852 ואילך היה 
נוהג להטיף ברבעי־העניים שבמזרחה של לונדון וגם בערים 
אחרות של אנגליה. בדרשותיו הטעים ב׳ את עונש־הנצח 
הצפוי למי שאינו מאמין אמונה שלמה באלהים ואת חובתו 
של כל אדם לתמוך בעניים. ע״י כשרונותיו כנואם וכמארגן 
משך אליו ב , חסידים הרבה. ב 1861 נפרד מן המתודיסטים 
וב 1865 ייסד בפרוור וייטצ׳פל את ה״מיסיוין הנוצרי של מזרח- 
לונדון״ ( 1201711551011 ) 100.06115 ) £251:600 ). מ״מיסיוך זה 
יצא ב 1878 צבא־הישע (ע״ע), שנתפשט עד מהרה ברובו 
של העולם הנוצרי. אשתו קתרין מםםו׳רד ([)■ 01 ) 11101 ׳^), 
שב׳ נשא ב 1855 , שימשה לוי עוזרת מסורה. לה ולנשים 
אחרות היה תפקיד מכריע בהתפתחותה של התנועה. 

ב 1890 פירסם ב׳ את ספרו 1 ) 30 1 ) 1 ! 12 §ת£ ) 05 ) 0211 ס! 
001 ץ 3 /¥ 60 ) ("מחשכי־אנגליה — והמוצא מהם"), שבו 
הציע תכנית מפורטת להצלתם של בני־אדם, שתעו ממסלולי 
החברה התקינה. מתחילה נהגו ללגלג על פעולותיו של ב׳, 
אך התפוצה המרובה, שזכה לה ספרו, וההשפעה שנודעה לו 
גרמו לכך, שב׳ הוכר כאחד מן המתקנים הסוציאליים החשו־ 
בים ונמנה עם הדמויות הגדולות של אנגליה. 

בנו הבכור, ויליאם בראמול ב׳(. 8 7011 \ס 31 ז 8 11631x1 ^, 
1856 — 1929 ) ירש את מקומו של אביו כ״מצביא" 
( 0000131 ) של צבא־הישע ובתפקיד זה הקדיש את עצמו 
ביהוד למלחמה בסחר־הנשים. בן אחר, באלינגטון ב׳(־ 83 
. 8 00 ) 1859,11105 — 1940 ), ייסד ב 1898 תנועה דו׳מה באה״ב 
בשם 0101103 ^ 0£ 0015 ) ¥0100 ("המתנדבים של אמריקה"). 
בתו של ב׳, אואנג׳לין (נולדה 1865 ), עמדה ב 1934 — 1939 
בראש צבא־הישע. — המחזה של ברנארד שו 018316313 ( 1X13 
("רב־סרן ברברה") דן בפעולתן של הנשים כמארגנות 
בתנועה זו. 

:■ת;/// 50 7 // 70 ) , 0 מ 71 ז£ .( ; 1920 , 8 .'־ 8 / 0 £3/1 , 808610 . 1 ־ 1 

. 1934 ./א /־■מ״׳גו 

א. מ. י. 

בות, צ׳ן־לז — 800111 0631105 — ( 1840 , ליוורפול— 1916 , 
לסטרשיר [ 0156110 ) 601005 ]), סוציולוג אנגלי. ב׳ 

היה בן למשפחה עשירה, בעלת חברה לספנות, ואף היה 
שמרני בהרבה מהשקפותיו, אך גילה עניין בתנאי״חייהם של 
הפועלים, וביקש להשלים את המחקרים על העוני ועל 
האבטלה, שנתפרסמו בשנות ה 80 של הסאה ה 19 , בחומר 
ססאטיסטי. לתכלית זו פירסם מ 1886 שורה של מחקרים 
בעיתונה של החברה המלכותית לסטאטיסטיקה. לשם עריכת 
מחקר על בעיית־העוני אירגן ב׳ קבוצת־חוקרים, שנסתייעה 
בעבודתה על-ידי האיגודים המקצועיים ומוסדות ציבוריים 
שונים ! תוצאות המחקר נתפרסמו על־ידי ב׳ בספר בן שני 
כרכים בשם 10 ק 00 ? 60 ) 0£ £0 ! 6 [>ת 3 ! 63600 ("עבודתם 
וחייהם של המוני־העם״, 1889 — 1891 ! הוצאה מתוקנת ומור¬ 
חבת של ספר זה בשם "חייהם ועבודתם של אנשי־לונדוך, 
ב 17 כרכים, יצאה ב 1891 — 1903 ). חלק ממחקר זה, שנכתב 


ע״י ביאטריס פוטר (אח״כ: וב), הוקדש לקהילה היהודית. 
המחברת מגלה בו את דעתה, שיהודי אירופה המזרחית חס¬ 
רים "מוסר חברותי", "רמת־חיים מוגדרת", "נאמנות מעמדית 
ויושר מקצועי", וכן שהיהודי מבקש לו הצלחה ע״י התחרות 
בלבד. השקפות אלו מסבירות במקצת את יחסם השלילי 
ליהודים של כמה ממנהיגי ה״ליבור״ באנגליה. ב 1892/4 היה 
ב׳ נשיאה של החברה המלכותית לסטאטיסטיקה. 

-סתג 1 ) 0611560 (}) < 10 1 << 1 }\ 0 , 8001/1 111 ז 018 , 6 ) 800 . 61 . 4 < 

)ו״ 1 ״מ 1 ז .?) והב׳ האדום 
( 1 ם 1 ז 3 מזט 3 ת .£); בשניהם הנקבה והצעיר הם חומים (עם 
פיספוס שחור) והזכר 
הבוגר הוא חום־אדמ־ 
דם (עם ראש וזנב 
אפורים). הב׳ האדום 
אוכל רק חרקים, הב׳ 
המצוי — גם זוחלים 
ועכברים. — 2 ) מי¬ 
נים מוכשרים לתפוס 
את טרפם באויר 
ומצטיינים באצבעות 
ארוכות ובי_בלות־ 
אחיזה בולטות מצידן 
התחתון של האצב־ ב ... ןדד ץעיר 

עות. המינים הגדולים 

שבקבוצה זו, שמשקלם מגיע ל 4 ) 1 ק״ג ואף ליותר מכן, ניזו¬ 
נים מעופות בלבד, ואילו המינים הקטנים אוכלים גם חרקים. 
כל הב" בקבוצה זו מצטיינים בכושר עיפה מהירה ביותר, אבל 
אינם יכולים לרפרף. המינים הגדולים משיגים את טרפם לא 
רק ע״י מהירות־מעופם, אלא גם ע״י מה שהם מטילים את 
עצמם על טרפם מלמעלה כשכנפיהם צמודות לגופם; בדרך זו 
הם מגיעים למהירות עצומה והורגים את קרבנם ע״י מפה 
בחזם השרירי. ממיניה הקטנים של קבוצה זו דוגר בא״י ב׳־ 
הסנוניות ( 0 ־ 1 נ 1 אללט 5 .?) — שחור מלמעלה, לבן עם 
פיספוס שחור מלמטה! מקנן עפ״ר בקינים עזובים של העורב 
האפור. ממיניה הגדולים נמצאים בא״י בחורף הב׳ ה נ ו ד ד 



ראש נז עשוי זהב. טצרים, הטם 5 כה הישנה. הסוזיאח, ?אהיר 



119 


כז או תחמם—■בזבורודקו, אלכסנדר אנדריביץ׳ 


120 



הטלד קונראדי! צד בעזרת בז 
מיניאטורה טתוד ספר־ה׳&יו־ים ע״ש טא: 0 ה 


( 115 מ״ 6£ זשק ■?) — אפור־שחור מלמעלה, לבן עם פיספוס־ 
רוחב שחור מלמטה ז ב׳־הציידים הגדול( 118 זזש 011 .?) — 
חום־אפור מלמעלה עם סיסםוס חום מלמטה! בקיץ דוגרים 
בא״י זוגות בודדים מב׳־הציידים הקטן( 5 ט 110 ז 1 ז 18 ג 1 .?) — 
חום־אפור למעלה, בעל כיפה חומה־צהבהבת, לבן עם סיספוס 
שחור למטה. 

שלושת המינים שנזכרו לאחרונה משמשים בבזי-ציד! 
הציד באמצעות ב" מאולפים הוא אספורט עתיק־ימים, שפותח 
תחילה במזרח, היה מקובל מאוד באירופה ביה״ב, הוזנח 
אח״ב, אך נתחדש במידת־מה בדור האחרת, ביהוד באנגליה 
ובאר,"ב. לשם אילופו לציד מרעיבים את הב׳ תחילה ואח״ב 
מרגילים אותו לקבל את מזונו מידי האדם ולא להתירא 

מפניו. יום יום מוצא הב׳ לטיול, כשהוא מושב על ידו של 

1 

המאמן, המוגנת על־ידי כסיה עבה מפני הציפרניים החדות 
של הב׳! שרשרת קלה, צמודה לרצועת־עור שמסביב 
לרגלו של העוף, מקשרת אותו למקום־מושבו, ועיניו 
מכוסות בכובע מיוחד, כדי למנוע ממנו מראה של ציפרים 
וכד׳, שעלול להביא אותו לידי התפרצות והשתוללות. 
לשם הפעלת הב׳ המאולף בציד מרעיבים אותו יום 
או יו&ים, מוציאים אותו אל השדה, וברגע שמופיע טרף 
מתאים מסירים את הכובע מעל עיניו ומטילים אותו לתוך 
האויר: הוא מסתער על הטרף, ואם הצליח לצודו — הוא 
יורד ארצה כדי לדרסו ולאכלו. אם לא הצליח בציד והוא 
מוסיף לעוף, הוא מובא חזרה באמצעות לנה קשורה בחוט, 
שהוא נתון ביד אדם שמכוון את מעופה, או באמצעות 
בדור בעל כנפי־יונה, שמפריחים לפניו. באילוף הב , יש 
להתמיד יום־יום, מאחר שהוא נוטה לחזור לפראותו! 


לפיכך אספורט זה הוא יקר מאוד, וביה״ב היה בדרך־כלל 
מיוחד למלכים ולאצילים. כיום משתמשים באנגליה בבזי־ 
ציד מאולפים כדי להבריח משדות־תעופה להקות־ציפרים, 
שעלולות להפריע לתנועת־האוירונים. 

ה. ם. 

בןבוז ( 3 !ז 3 ת 03 8 ״ו 11 ז 56 ), ציפור קטנה ממשפחת הפרושיים 
(ע״ע). משקלו של הזן 11$ ת 1 זש 5 .ש . 5 , שהוא ולוח 
באפריקה הצפונית־מערבית, אירופה הדרומית וקדמת־אסיה, 
אינו מרובה מ 13 — 14 ג׳. 
סימניו: מקור קטן, קצר 
ועבה! זנב ארוך־ביחם! 
גון ירקרק־אפור בעיקרו 4 
וצהוב, עם פסים חומים־ 
כהים, בחלקו. הב׳ ניזון 
מזרעים, בעיקר של מצ¬ 
ליבים, שהוא מלקטם על־ 
פני האדמה. מנובמבר עד 
תחילת מארס הב", המד־ 
רימים בחורף, רווחים 
מאוד בא״י. הם נראים 
תמיד בלהקות, שבוחרות להן נוף פתוח, מגוון בעצים ושדרות. 
מאמצע החורף מתחילים הזכרים לשיר, כשהלהקות — שתרו 
אחר מזון — נחות על ענפי־עצים. השירה היא פשוטה ודומה 
לזימזום של מכונת־תפירה. — הזן 115 ״ 3 ת 03 . 0 . 5 , המצוי 
באיים הקאנאריים, גדול מן הזן הים־תיכוני, גונו חום יותר 
ושירתו יותר ערבה! מזן זה גידלו את הקנרית הביתית 
(ע״ע). — בלבנון ובחרמון דוגר הב׳ הסורי( 30115 תץ 5.0.8 ) 
שאף הוא גדול מן הב׳ המצוי, צבעו יותר אסור ושירתו 
יותר נאה ודומה לזו של הב׳ הקאנארי! בחורף הוא יורד מן 
ההרים, וב" בודדים מסוגו מופיעים בא״י. 

בןב 1 ר 1 ךקו, אלכסנדר אנךריביץ׳, נסיך - . 4 . 

0 ז 1 מ 0 ק 66360 — ( 1747 — 1799 ), מדינאי רוסי 
ממוצא אוקראיני. ב׳ היה סגנו של רומינצב (ע״ע), המושל 
של אוקראינה אחר ביטול ההטמניות. הוא הצטיין במלחמה 
הרוסית־תורבית ( 1768 — 1774 ), ביחוד בקרבות של לארגה 
( 1770 ), קאגולה והרעשת סיליסטריה ( 1773 ) וכן היה מראשי 
העורכים של שלום קוצ׳וק־קיינארדז׳ה, שסיים מלחמה זו. 
מ 1775 ואילך שימש ב׳ המזכיר הפרטי של יקאתרינה 11 
וחיבר את כל המנשרים, שפירסמה ב 1776 — 1792 ! מ 1780 
ואילך היה ב׳ האחראי־בפועל למדיניות־החוץ של רוסיה. 
ב׳ השתדל בסיפוח קרים, הכין את שלום־רול ( 1790 ) עם 
שוודיה, וערך את חוזר,־יאסי ( 1791 ), שסיים את המלחמה 
הרוסיודהתורכית השניה. ב׳ ערך את התכנית של חלוקת־ 
פולניה הראשונה ( 1772 ), וב 1781 אף ערך תכנית של 
חלוקת תורכיה בין רוסיה ובין אוסטריה. כמרכן ערך ב׳ 
את ה״תכנית היוונית', שלפיה היתר, עתידה לקום על 
תילי־עותומאניה ביזאנטיון, ובראשה הנסיך קונסטנטין 
(ע״ע דקבריסטים), הנכד השני של יקאתרינה, כקיסר. 
כשעלה פול (ע״ע) על ביסא־המלובה מסר לו ב׳ אח הניירות 
של יקאתרינה אמו ועל־ידי כך קנה את לבו. ב׳ כתב 
על היחסים הרוסיים־טאטאריים, ,היסטוריה של רוסיה 
הקטנה" (אוקראינה), ועוד. כמרכן אסף תמונות, תמך בסר 
פרים דרז׳אדן, פון ויזין(ע״ע), חמניצר ועוד. ב׳ ייסד בכספו 



בזבוז (בוזגחגס 50-11111$ ) 




121 


כזבודודקו, אלכסנדר אנדריכיץ׳ — כזדו או כזרוב, מהן כרנרד 


122 


את המכון ההיסטורי־פילולוגי בנז׳ין (הנקרא על שמו), שבו 
התחנך גוגול. ב׳ היה שר טיפוסי מתקופת יקאתרינה: מושחת, 
מופקר. מבקש תועלת עצמו ועם זה נדיב ורחב־לב. יקא־ 
תרינה ופאוול הירבו להעניק לב׳ תארים ונכסים. 

- 1 /סקס 6036 < 15131 !>ו ק 0 ן/, 11 !) 3 > 1,1 ' 1 נ 08 ק 0 יזמק' 1 . 11 

. 1879-1881 1-11 סא 

ב|'ג (בפולנ׳ 8 ש 2 ז 8 [= גךה], בגרמ׳ ^"פ), עיר בפולניה 
הדרומית־מערבית'(חבל א 1 םוליה). יושבת על הגדה 
השמאלית של נהר אודרה בגובה של 148 מ׳ מעל פני־הים, 
במרחק של 45 ק״מ מוורוצלאו (ברסלאו) בצפון ומאופוליה 
(אופלן) בדרום. מספר תושביה כ 7,500 ( 1946 ). — ב׳, 
שסופחה לפולניה ב 1945 , נכללה קודם לכן בשלזיה התח¬ 
תונה (גרמניה) ושימשה מרכז לגליל חקלאי פורה, שהצטיין 
בין השאר בגידול עצי־פרי וירקות! כן היו קיימות בה 
תעשיות של סוכר וכוהל, בורסקאות וייצור־מזונות. היו בב׳ 
גם כמה מוסדות-תרבות — בתי-ספר גבוהים, ספריות, מוזי¬ 
און. ועוד. מספר תושביה קודם הסיפוח הנזכר, שהיה כרוך 
בגירושם של הגרמנים מן העיר, היה ב 31,500 ( 1931 ). 

ב׳ קיבלה זכויוודעיר ב 1250 . עם חלוקתה של נסיבות- 
ורוצלאו ( 1311 ) נעשתה עיד־הבירה של דוכסות פולנית, 
שנקראה בשמה. מושליה, משושלת הפיאסטים, העסיקו במאה 
ה 16 ארדיכלים איטלקיים בהקמתם של בניינים מפוארים 
בעיר. מביטול השושלת ( 1675 ) עד המלחמה השלזית הרא¬ 
שונה ( 1740/42 ) היתד. ב׳ בידי בית־האבסבורג! ב 1742 
נכבשה ע״י צבאות-פרוסיה. ביצוריה העתיקים של ב׳ נהרסו 
במלחמות נאפוליון( 1806 )! בנייניה מתקופת־הרנסאנס ניזוקו 
קשה במלחמת־העולם 11 . 

כיום יש בב׳ שדה־תעופד. צבאי וקסרקטים. 

על יהודים בב׳ קיימות ידיעות מן המאה ה 14 ואילך. 

ב 1358 היו כמה מיהודי־ב׳ נושיהם של אצילים שונים ושל 
הדוכס לודוויק 1 . באותה שנה העניק זה האחרון ליהודים את 
זכות התנועה החפשית בדוכסותו. בתקופת ה״מגפה השחורה" 
נרדפו גם יהודי־ב׳ ( 1362 ). ב 1423 קיבלו כמה יהודים מן 
הדוכס לודוויק 11 — תמורת מס שנתי של 20 זהוב — את 
הרשות להשתקע בב־. בהשפעת הטפתו של קפיסטרנו(ע״ע) 
גורשו היהודים מן הדוכסויות של ב׳ וליגניץ ב 1453 . מן 



ניו 7 ־ד,עיריה של כז־נ 


היהודים הבודדים, שהיו בב׳ באמצע המאה ה 16 , ידוע רופא־ 
החצר של הדוכס, אברהם. ב 1660 הוקמה בב׳ שוב קהילה 
יהודית וב 1799 נבנה בה בית־כנסת. בב׳ היו מפרסמים במשך 
שנים הרבה היהודים ק. קליין וה. ליברמאן שנתונים גרמ¬ 
ניים: הראשון (מ 1841 ) את השנתון 10$ > 11 :>טנ 1 ז\ 1 ג[ 

ת 10 >ח 13110 (ז 0 >חס 1 > 00 1101100 והשני(מ 1851 ) אתז 110 ס 0111$ ס 
011 ג 1 ( 1 ז 311 { 1 > 0 ג 1 ז 10 >ס 310 > $1 > 11 ס^. ב 1785 הגיע מספרם של 
יהודי ב׳ ל 156 , ב 1843 — ל 376 , ב 1913 — ל 282 . 

- $0800 ; 1855 ח 2 ) 01 ו? ■>/<£ ,ז? 3 !גי,״ח 10 | 50 .? . 0 

. 1907 , 4£ >:/ 8 5 ( 11411  8350 . 8 .[ — 
( 1723 , האמבורג — 1790 , מאגדבורג), החשוב 
בפדאגוגים של תקופת־ההשכלה בגרמניה! מייסדה של 
תנועת ה״פילאנתח׳פיניזם". 

ב' למד באוניברסיטה של לייפציג וקיל תאולוגיה פרו¬ 
טסטאנטית, אך התרחק מן הדוגמה האורתודוכסית והגיע 
למעין מזיגה עצמאית של ביקורת שכלתנית ומשיחיות מיס־ 
טית־פדאגוגית. לאחר ששימש כמה שנים כמורה בבתי־ספר 
תיכונים וגבוהים בדאניה ובגרמניה הקים ב׳ ב 1774 בעיר 
ך־סאו את מפעל־חייו: מוסד חינוכי שקרא לו בשם "פילאנ־ 
תרופינום"(בערך: "מכוןלאהבת־האדם"). בכשרון־התעמולה 
המעולה שלו עלה בידו של ב׳ להפנות למפעלו את תשומת- 
לבם של שרים וחכמים שונים, ביניהם של קאנט וגתה, וגם 
קיבל תרומות הרבה מן הקהל הרחב, ובכלל זה מיהודי־ 
ברלין — בתיווכו של משה מנדלסזון. תרומות אלו, שלא 
הספיקו לצרכי פעולתו החינוכית של ב׳, הוצאו בחלקן על 
המוסד עצמו, שכלל בית־ספר, פנימיה ושעורים למורים לשם 
הכשרתם במתודה החדשה, ובחלקן על הדפסת ספריו הפדא־ 
גוגיים והדידאקסיים של ב׳, וביחוד על הדפסתו של ה״ספר 
האלמנטארי״ (ס 1 ז 0 ׳\\ז 13 ס 0 ת 101 ..? נ 1774 ). ספר זה הוא מעין 
אנציקלופדיה לנוער עם תמונות, שהן מוסברות על־פי דרך 
הלימוד ההסתכלותי של עמום קומנסקי, בעל 10105 ? 615 ־ 01 
("העולם המצוייר"), אך ברוח הפילאנתרופיניזם. 

ב׳ היה בן זמנו של רוסו ותירגם חלק מדעותיו האינדי־ 
ווידואליסטיות המופשטות של זה האחרון ללשון המציאות 
החברותית והחינוכית, אף אם לא בכל היה תלוי בדעות אלו. 
הפילאנתרופיניזם שאף: א) לשיחרורו של האדם מהבדלי 
דת ולאום, ובמידה פחותה יותר — גם מהבדלי־מעמד, לשם 
השגת אשרו, שהוא תכליתו! ב) ליחס של ידידות אל הילה 
שמתבטא ע״י הנהגת משמעת מתוך רצון טוב במקום מתוך 
סמכות של כפיה! ג) להעמדת הלימוד על יסודות ההתחרות 
וההתעניינות. וכן לשימוש ב״מתודה הטבעית" בהוראתן 
של הלשונות החיות ולמעבר מן ההשכלה הקלאסית אל 
הראלית׳ מתוך הטעמת חשיבותם של הלשונות המודרניות 
ומדעי־הטבע. 

בהשפעתו של ה״פילאנתרופינום״ בדסאו, שנסגר ב 1793 , 
נוסדו בתי־חינוך דומים לו בערים שונות, בהם גם של יהו¬ 
דים, כגון בית־הספר "חינוך־נערים" בברלין, שנוסד ע״י דוד 
פרידלנדד ויצחק איציג ( 1781 ). אמנם ה״פילאנתרופיך 
בפראנקפורט ע״נ מיין (נוסד ב 1804 ) היה בפועל, למרות 
שמו, מוסד פסטלוציני יותר מפילאנתרופיניסטי. השפעתם 
של ב׳ והפילאנתרופיניזם על יהודי מערב־אירופה, ובמאוחר 


123 


פזרו או בזרו־כ, דהן ברנרד— בזה, תאודור 


124 


יותר גם על אלה שבמזרחה, באה להם בעיקרה באמצעותו 
של מנדלסזון, שהתקרב ביותר אל ב׳ ושיטתו. 

; 1880 , 8 ח!ז 0 <> . 13 . 111 .[ 

ע. א. סימון. הפילאנתרופיניזם הפדגוגי והחינוך היהודי, ס , 
היובל לכב׳ מ. מ. קפלן, ניו־יורק, תשי״ג, קמ״ט-קפ״ז. 

א. ע. ס. 


בזה (׳$! 83$680 ), מסלוז", אחת ממחלות הבלוטות של 
ההפרשה הפנימית, שמקורה — ליקוי בפעולתה של 
בלוטת־התרים. מ״ב תוארה לראשונה ע״י פלאיאני( 131301 '■!) 



באיטליה ( 1802 ), ע״י פרי (ץ 300 ?) וגריוז ( 6$ ׳ 0031 ; שעל 
שמו היא קרויה בארצות האנגלוסאכסיות) באנגליה ( 1825 ) 
וע״י ב׳ בגרמניה ( 1840 ). 

שלא כשאר המחלות של בלוטת־התרים (כגון הזפקת 
והקרטיניזם), אין הופעתה של מ״ב קשורה, כנראה, באיזו- 
רים גאו׳גראפיים מסויימים והיא נפוצה על־פני כל כדור־ 
הארץ. בארצות המז¬ 
רח התיכון מתגלית 
המחלה עפ״ר בצורה 
חלקית. עדיין לא 
הוברר הדבר אם גזעי- 
אדם מסויימים לקויים 
בנטיה מיוחדת למח¬ 
לה ז(. הדעה המקו¬ 
בלת, שהגזעים הרו־ 
מאני והצפוני (הנור־ 
די) נוחים להיפגע 
בה ביחוד, לא הוכחה 
כל צרכה. בתוך היהודים אין מ״ב שכיחה יותר מבתוך עמים 
אחרים. 

יש סימנים קלושים להופעה משפחתית־תורשתית של 
המחלה. התרגשות נפשית, אקוטית או כרונית, עלולה לעורר 
את מ״ב בבני־אדם, שהם נוטים לחלות בה ("מ״ב מחמת 
בהלת־פתאום"). מ״ב עלולה להופיע בכל הגילים■ אך ביחוד 
בין שנת ה 20 וה 30 . בילדים שלפני גיל־ההתבגרות ובישישים 
היא נדירה. נשים נוטות למ״ב הרבה יותר מגברים! היחס 
בין תחלואת הגברים והנשים במחלה זו הוא בערך 1 : 


מחגת־באוד! 


5 — 6 . 

השלישיה היסודית של סימני מ״ב היא: זפק (= הגדלה 
והתבלטות של בלוטת־התריס), התבלטות גלגלי־העיניים 
( 11111311011$ ^ 6x0 ), החשת פעולת־הלב. שאר הסימנים, שעפ״ר 
הם מצויים, הם: רגישות־עצבית מוגברת, בילבול המחשבה, 
ירידה במשקל, אפיסת־כוחות, נשירת־השער, שילשול, עליית־ 
הטמפראטורה, עור לח וחמים, רעידת־ידיים דקה, ובנשים— 
אף הפרעות־הווסת. כל תהליכי־החיים נראים כמוחשים ומומ* 
רצים בס״ב! המחלה עלולה להביא לידי מיתה. סימן מובהק 
של מ״ב היא הגברה יתרה של חילוף־החמרים היסודי 
(ע״ע חלוף־חמרים), שהיא הסיבה הישירה להמרצה של כל 
התהליכים הפיסיולוגיים. 

יסודה של מ״ב הוא בהגברת פעולת־ההפרשה של בלוטת 
התריס ובהצפתו של הגוף בתירופסין(ע״ע הורמון). מ״ב היא 
תיראוטוכסיקוזה, ז. א. הרעלה, שבאה מחמת בלוטת־התריס. 
במקרים הרבה אין התסמונת של מ״ב מתגלית בשלמותה 
ונעדרות בה הגדלת הבלוטה והתבלטות גלגלי־העיניים. כך 
הוא במקרים של עליה מוגבלת בהפרשת התירוכסין — 


היפרתיראוזה, ז. א. פעילות־יתר של בלוטת-התריס. הגברה 
מוגבלת או קיצונית בפעילותה של בלוטה ז( עלולה 
לבוא כתוצאה של ליקוי ראשוני בבלוטת־התרים עצמה, אך 
סיבתה עלולה להיות נעוצה אף בבלוטות אחרות של ההפ¬ 
רשה הפנימית, המשפיעות על פעילותה של בלוטת־התרים, 
בעיקר באונה הקדמית של יתרת־המוח (או באיזור ההיפר 
תאלאמי של המוח, הקשור מבחינה פונקציונאלית קשר 
הדוק. בהיפופיזה), וכן בכלי־הביצוע של הורמון בלוטת- 
התרים, ביחוד במערכת־השרירים, כשמוטל עליה לעבוד 
עבודה מוגברת במשך זמן ארוך ("מ״ב מחמת השרירים"). 

בבלוטת־התרים הנגועה במ״ב ניכרים מבחינה אנאטומית 
שינויים אפיינים. שהם כרוכים בייצור מוגבר של הורמון־ 
הבלוטה ובהפרשתו (הגדלת ממדיה ומסתה של רקמת- 
החיפוי! דילדולו של הקולואיד, שבו נאגר ההורמון). מבחינה 
ביוכימית יכולה הבלוטה הנגועה למשוך אליה כמות 
גדולה הרבה יותר של יוד משיכולה הבלוטה התקינה. הגברת 
כושר הקיבול של יוד ראדיואקטיווי וריבוי כמותו של חומר 
זה בדם משמשים כיום סימנים דיאגנוסטיים חשובים לקבי¬ 
עתה של המחלה. 

הטיפול במ״ב מכוון לצמצם את פעולתה של בלוטת- 
התרים. האמצעים, שאפשר לנקוט לתכלית זו, הם: 1 ) סילו¬ 
קו של חלק מרקמת־הבלוטה ע״י ניתוח! 2 ) עצירת פעולתה 
של הבלוטה (א) ע״י הקרנה בקרני־רנטגן או ע״י שימוש 
ביוד ראדיואקטיווי, שאף הוא פועל בדרך של הקרנה פני¬ 
מית, או (ב) ע״י תרופות — אספקת יוד במנות קטנות או 
חמרים אנטי-תיראואידיים. 

הסיכויים להבראה נשתפרו במידה ניכרת משהונהגו 
דרכי־הטיפול החדישות. ביחוד הופחתו עד למינימום הסכנות 
הכרוכות בניתוח (שבעבר היה מסוכן ביותר) מזמן 
שהונהג הטיפול המוקדם ביוד או בתיואוראציל( 11101103611 ?׳). 
כיום אין המחלה גורמת למוות אלא לפעמים רחוקות מאד. 

ה. צ. 

בזה, מאותר — בלאט׳ 8623 5X116080611$ בצרפ׳ • 1160 ?׳ 
8626 86 6 ־ 801 — ( 1519 , וזלה |ץ 62613 ^], בורגוג- 
דיה — 1605 , ז׳נווה), תאולוג פרוטסטאנטי. ב׳, בן למשפחת 
אצילים, למד מ 1534 ואילך משפטים באורלאן — במקום 
שקשר קשרי־ידידות עם קאלורן הצעיר — אך ביחוד 
נמשך באותה תקופה אחר שיריהם של המשוררים הלאטיניים 
ובהשפעתם התחיל אף הוא כותב שירי־אהבה בלאטינית. 
שירים אלה היו חביבים על משכילי-דורו בפאריס, שבה ישב 
ב׳ מ 1539 . בהשפעתה של מחלה קשה, שחלה בה, נעשה ב׳ 
מאמין נלהב וכתוצאה מכך בא שינוי גמור בכיוון של פעולתו 
הספרותית. ב 1548 עבר לז׳נווה, במקום שקאלווין קיבל אותו 
בסבר פנים יפות, וישב בה זמן קצר. ב 1549 עבר ללוזאן, 
שבה שימש פרופסור ליוונית באקאדמיה ובה גם חיבר את 
המחזה 1103113111 !/' 8 53608106 ("עקידודיצחק"), שיש בו 
רמזים לניגוד שבין הקאתוליות והפרוטסטאנטיות. בתחילת 
שנות ד, 50 של המאה ה 16 פירסם ב׳ את תרגומו הצרפתי 
לס׳ תהילים. ב 1553 . כשביזמתו של קאלווין הועלה סרוט 
על המוקד ככופר, הצדיק ב׳ מעשה זה, שזיעזע את העולם 
הפרוטסטאנטי, בחיבורו: 11 } 63 } 1$ ׳ 11101131 י\ 61 3 83606861$ 06 
81$ ת 16 מנ 1 ק ("על הענשת הכופרים ע״י הרשות האזרחית". 
1554 ! תורגם לצרפתית: 1560 ). ב 1558 חזר ב׳ לז׳נווה, שבה 




125 


כזה, תאודור — בזיה 


126 


שימש פרופסור ליוונית ולתאולוגיר" וכן פעל שם כדרשן 
וכמחבר סאטירות על מתנגדיו של קאלווין. ב 1560 הלך 
לאנטואן, מלך נאווארד" כדי להסות את לבו לדת הקאלווי- 
ניסטית, אך הדבר לא עלה בידו. כשנפטר קאלווין ( 1564 ) 
נעשה ב׳ יורשו וגילה כשרון אירגוני בהנהגת קהילתו 
ובאירגון רשת־החינוך בשווייץ. אחר הרג חפרוטסטאנטים 
בליל־בארתולומיאום בפאריס ( 24.8.1572 ) דאג ב׳ לבני- 
ארצו, שנמלטו לז׳נווה. 

פעולתו הספרותית של ב׳ היתד. רבגונית. מחיבוריו ההיס¬ 
טוריים חשובים ספריו: 11$6$ § 6 165 ) 116 ן> 3$11 ]$:> 6€£:1 6 ז $101 ! 1 ־ 1 
6 :) 130 ? 16 > 16 ת 311 ץ 0 ז 311 1665 ת־! 610 ז ("ההיסטוריה הכנסיי¬ 
תית של הקהילות הרפורמיות במלכות צרפת״), 1580 , ו״חיי־ 
קאלוויך. בחיבוריו התאולוגיים מתגלה ב׳ כתלמידו הנאמן 
של קאלווין. ב 1565 הוציא הוצאה ביקרתית של הברית 
החדשה ביוונית. למהדורה השניה של ספר זה השתמש בשני 
כתבי־יד שגילה. אחד מהם. שנתן במתנה לספריית האוני¬ 
ברסיטה של קימבריג/ נקרא כיום בהוצאות של הברית 
החדשה על שמו ( 86236 ^ 006 ), ונמנה עם כתבי־היד 
החשובים ביותר של הברית החדשה. 

.£ ; 1851 , 1843 ,(. 01 ׳י 2 ) 81211 ■ 0 / 01 ) 7/1 , 55311111 . 1 

)/ 11 ( 01 ) 1 1111 ) 0 ) 0 ) 0 11 ) 010 / 0111 ) 0 ) 111 ) 1 /> 1111 )' 7 , ץ 1 $ סו ) 0 

) 11 3, 1 / 1x0 / 1001 ז ) £00£5 .? ; 1903 ,) 822 ) 11 . 7/1 

. 1928 , 5 * 156 4 1 )/) ) 11111110111 )) 111 ) 1/1 ) 1 1 ) ) 822 . 7/1 

ד. ס. 

מיה ( 862161$ ; בספרות־ישראל: בדרש, על יסוד הכתיב 
הלאטיני של השם ביה״ב: [ 5 נ] 36 זז 16 > 86 ) ) עיר 
בדרום־צרפת, בדפארסמנט של א ר ך ( 311115 ״*£), בפרובינ¬ 
ציה ההיסטורית של לאנגדוק, בין מונפליה ובין נארבון. 
מספר תושביה כ 5,000 ד. ב׳ שוכנת במרחק של 13.5 ק״מ מן 
הים התיכון על גבעה, שגבהה 66 מ׳! סמוך לה נמצאים נחל 
אורב ( 8 ז 0 ) ותעלת־הדרום ( 11 ) 6 /* 111 > 03031 ). ב׳ היא 
צומת של כבישים ומס״ב, שיוצאים ממנה צפונה לצרפת, 
דרומה לספרד ומזרחה לאיטליה. בסביבותיה של ב׳ מרבים 
לגדל גפנים, ובב׳ קיימת תעשיה מפותחת של יין, משקאות 
כהליים אחרים וחומץ ן כן מייצרים בה חביות, מוצרי־מתכת 
וזבלים כימיים. — מבנייני־ב׳ חשובה הקאתדראלה ע״ש 
נאזר הקדוש — כנסיה גותית מבוצרת מן המאה ה 14 . 

ד 

בימי־קדם היתד, ב׳ עיר קלטית בשם בסריס, וישבו בה 
וולקים. הרומים כבשו אותה ב 120 לפסה״נ, וב 50 לפסה״ג 
הושיב בה יוליוס קיסר חיילים משוחררים מן הלגיון השביעי, 
העיר, שנקראה על שמו: יוליד, ביטויה ( 3 זז 8116 0113 (), 
נתפתחה כעיר-מסחר על הדרך מאיטליה לספרד. ב 412 
נכבשה ע״י הוויזיגוסים ונכללה ב״ספסימאניה" שלהם. 

ב 720 — 733 היתד, ביד המוסלמים. שארל מארסל כבש אותה 
מידם, ובנו, פפין ה״גוץ", הקים בה רוזנות. מן המאה ד, 10 
עד ה 13 שלטו בה רוזני־קארקאסון, לפרקים בשותפות עם 
ההגמון המקומי: ב׳ שימשה מושב־הגמון מן המאה ד, 5 עד 
1790 ! וכן נתקיימו בה 12 ועידות־כנסיה (הראשונה מהן 
ב 356 ). סמוך ל 1200 היתד, ב׳ ממרכזיה של כת האלביגנזים, 
ובמסע־הצלב, שערך נגדם סימון דה מונפור. נטבחו ב 1209 
רוב תושביה. במאה ה 16 נסו תושבי־ב׳ לצד הרפורמאציה 
והעיר נפגעה קשה במלחמות בין הקאתולים והפרוסס־ 
סאנסים. — מבני״ב׳ זכה לפירסום המהנדס ם, פ. דה ריקה 


<;ז 116 ן) 1 .ע; 1604 — 1680 ), שיזם וניהל את חפירתה של תעלת- 
הדרום. 

; 1854 ,. 8 ) 11 1 ) 11 ( 1 ) 0 ) 1 )/ 1 1 ) ) 0111 10 ) 1 > )• 11111011 ,׳ 101 ) 53113 .£ 

. 1918 , 0 )) 0 טן> 8011 .{ . 1 מ ,(סזוסת 16 * 13 ) . 8 )/> ))/ 11110 ) 0 ) 1 ) 

א. י. בר. 

היהודים בב׳. סידוניום אפולינרים (ד,מאד,ד, 5 ל 0 ד,״נ) 
מציין את קיומן של קהילות יהודיות באיזור, שבו כלולה ב׳. 
אחוזת־קרקע, שהיתר, שייכת ליהודים ( 13103 ) 11 ( 13 !)' 01131 ) 
ושנמצאה סמוך לב׳, נזכרת בתעודה מ 990 . במאה ה 11 היה 
קיים בב׳ רובע יהודי מיוחד. היהודים ישבו בשני חלקי- 
העיר, שהיתר, מחולקת בין ההגמון והרוזן. הם היו מעלים 
לרוזן מיסים על דבש, קינמון ופילפל, ואפשר, יש להסיק 
מכאן, שיהודי־ב׳ עסקו בסחר־התבלים. הרוזנים וגם הווא־ 
סאלים של ההגמון נסתייעו בסוכנים וגזברים יהודיים. ב 1160 
ביטלו הרוזן וההגמון מנהג קדום, שלפיו היו תושביה 
הנוצריים של העיר רוגמים באבנים את היהודים ביום א׳ 
שקודם הפסחא. בעד ביטולו של מנהג זה נתחייבו היהו¬ 
דים לשלם מם שנתי בשיעור של ארבע ליסרות־כסף. ב 1167 
נמנעו היהודים מלהשתתף בהתקוממות של אזרחי־ב׳ נגד 
הרוזן, ומשום כך גילה בנו של הרוזן שניצח יחם של אהדה 
ליהודי־ב/ ואף מסר לידם כמה תפקידים מדיניים־אדמי־ 
ניסטראסיוויים חשובים. גם תושביה הנוצריים של ב׳, שהיו 
נוטים לאלביגנזים, התייחסו בדרך כלל מתוך אהדה אל 
היהודים. כשנכבשה ב׳ במסע־הצלב נגד האלביגנזים ( 1209 ) 
נשארו בב׳ יהודים מועטים, מאחר שרובם נמלט קודם לכן 
לנארבוגה. אבל בשעת הטבח שנערך בב׳ באלביגנזים נספו 
גם כ 200 יהודים. 

ההכנסות, שרוזני־ב׳ היו גובים מן היהודים, עברו עכשיו 
לידיו של המלך, אך חלקו של ההגמון לא נגרע. ההגמון אף 
בנה ביודכנסת חדש בחלק־העיר שהיה ברשותו, כדי למשוך 
אליו יהודים שהיו כפופים למלך, אלא שב 1278 הכריח אותו 
המלך להרוס ביכ״נ זה ופקד על היהודים, שעברו לתחום ההג¬ 
מון, לחזור למקומם הקודם. כמו־כן ניסה המלך לפרוש את 
חסותו על יהודים, שהיו חייבים בתשלומי מיסים להגמון. עם 
גירוש היהודים מצרפת ב 1306 בטלה קהילודב/ רכושם של 
היהודים נמכר וההכנסות מן המכירה נמסרו למלך. אעפ״ב 
הוסיפו יהודים בודדים לשבת בב׳ בחסותם של נוצרים, 
שעדיין נטו בסתר לתורת־האלביגנזים. ב 1367 נתחדשה 
הקהילה על־יסוד חוזה, שערכו כמה יהודים עם ההגמון, אך 
בזמן הגירוש של היהודים מצרפת ב 1394 בטלה הקהילה 
שנית. — יהודים חזרו ונתיישבו בב׳ רק אחר המהפכה הצר¬ 
פתית. ב 1940 היו בה כ 200 משפחות יהודיות. כיום קיימת 
בב/ שעדיין נמצא בה רחוב על שם רובע־היהודים ( 11116 
111961-16 ( 13 16 >), קהילה יהודית קטנה, שרוב חבריה אינם 
ממוצא צרפתי. 

מאמצע המאה ד, 12 עד הגירוש ב 1306 נודעה ב׳ 
כ״ירושלים הקטנה״. בב׳ שהה זמן־מה, סמוך ל 1155 , ר׳ 
אברהם אבן עזרא (ע״ע), שהקדיש את חיבורו "ספר השם" 
לשנים מחכמי־ב׳. ר׳ בנימין מטודלה, שביקר בב׳ כעשר 

- ע ז 

שנים אחר הראב״ע, מזכיר אף הוא את חכמי־ב׳. הידועים 
שבהם הם הפייטן ר׳ אברהם בן יצחק בדרשי (ע״ע) ובנו 
ידעיה הפניני(ע״ע) הבדרשי, וכן ר׳ משולם בן משה, מחבר 
"ספר ההשלמה". ילידי־ב׳ היו גם המשוררים אלעזר האזובי, 
אסטרוק מב׳ ומשולם האזובי. גם ר׳ שמואל אבן תבון ישב 



127 


בזיה— בזילה, ג׳מבטיסמה 


128 


זמן־מה בב׳, שבה סיים את התרגום של "פירוש מלאכה 
קטנה״ לאבו אלחסן עלי בן רדואן ( 1199 ). לפי בקשתם של 
חכמי ב׳ ונארבונה תירגם יעקב בן אבא מארי לעברית חלק 
מן הפירוש הבינוני של אבן רשד על ה״אורגנון" של אריסטו 
( 1232 ). ב 1240 התחיל שלמה בן יוסף אבן איוב מגראנאדה, 
שנשתקע בב׳ לפי בקשת חכמיה, מתרגם לעברית את "ספר 
המצוות" לרמב״ם. יעקב בן משה עדסי תרגם בב׳ לעברית 
(ב 1299 ) את פירושו של הרמב״ם לסדר־נשים. חכמי־ב׳ גילו 
עניין מרובה במדעים, ובזמן המחלוקת על כתבי־הרמב״ם 
היתר, בה ידם של מעריצי־הרמב״ם על העליונה, והללו הטילו 
חרם על ר׳ שלמה מן ההר (ע״ע) ותומכיו ( 1232 ). בב׳ נת¬ 
גלה חלק מכתובת מעניינת מבית־הכנסת של העיר ביה״ב 
(נתפרסמה בחיבורו של מ. שוואב: 005 ף 31 זנ 01 ו 51 תס 1 זק 1 ז 50 ת 1 
1904 , 843000 13 ש 1 >). חלק מכתובת אחרת — כנראה, של 
פליטי־ב׳ — נמצא בסביבות גירונה ( 111135 \ . 4 ? . 1 בכתב־ 
העת 1 > 3 ז 3 )ש$, 1950/2 , 341/3 ). 

1x1 ,ש)!ו $3 . 0 ; 48 , 37 , 9 * ¥11 ;.} 202 , 176 ,* 1 /י 

. 14 ; 244-8 ,( 1890 ) 11411! <11, 1x41^00, 1881; /?£/. XX 

,׳ 1 ש 1 >ושחו( 50 ח 5161 . 84 ; 96-105 . 1897 , 10100 > 0 { 001110 , 055 ז 0 

. 1017 , 734 , 58 , 110 

צ. א. 

בזילאה, על&ה אביפד סר #ל 1 ם( 1680 *, מאנטובה- 
1743 , שם), רב ומקובל איטלקי. ב׳ היה בן למשפחת- 
רבנים, שמוצאה מבאזל, ומכאן שמה (מצוי גם בצורות 
באזילה, באזולה, וכן בסולה, ע״ע). בדומה לאביו, מנחם 
שמשון בן שלמה ב׳, השתייך ב׳ לחוג הדבקים בקבלודהאר״י, 
שהיה בעיר מולדתו ושעליו נמנו גם משה זכות, יהודה בריא¬ 
לי, בנימין הכהן מרג׳ו ושמואל בן יהושע נורצי. בנעוריו 
התעמק ב׳ בכתביו של משה קורדוברו (ע״ע), אבל עם זה 
הירבה לעסוק במדעים כלליים, ובקיאותו בפילוסופיה 
ובאסטרונומיה משתקפת בספרו העיקרי "אמונת חכמים" 
(מאנטובה ת״צ/ 1730 ), שבו ביקש להוכיח את קדמותה של 
חכמת־הנסתר ולברר את חשיבותה לדת־ישראל ולצרכי 
הבנתה האמיתית של התורה. כמו־כן השתדל להוכיח, שספר־ 
הזוהר, אף אם לא נתחבר ע״י ר׳ שמעון בר יוחאי, כולל את 
תורת־הנסתר של רשב״י, כפי שנרשמה בדורות מאוחרים. 
ספרו זה זכה להכרה בחוגי-המקובלים, ועורר עליו ביקורת 
מצד המתנגדים לקבלה. ב׳ חיבר גם פירוש ל" תפתה ערוך" 
של ר׳ משה זכות והחליף מכתבים עם כמה מגדולי הפוסקים 
בדורו; השו״ת שלו כלולים ב״פחד יצחק" של חברו יצחק 
למפרונטי. מכתביו וחיבוריו באיטלקית נשתמרו בחלקם בכ״י. 

את נאמנותו לאנשי־הקבלה הוכיח ב׳ ב 1732/33 , כשמשה 
חיים לוצאטו נרדף ע״י רבני ויניציאה כחשוד בשבתאות, 
וב', שהיד, אז ראש־ד,ישיבה של מאנטובה, תמך בו במסירות. 
ב 1733 נאשם ב׳ ע״י האינקוויזיציה בהחזקת ספרים שלא 
נבדקו ע״י הצנזורה, והיה חבוש קרוב לשנה. ב 1738/9 הוטל 
עליו מטעם הכנסיה מעצר־בית, ואח״כ—מעצר־גטו(כנראה, 
עד למותו). 

ניסי־גירונדי, תולדות גדולי ישראל, תדי״ג, 36 , 38 ; 

.( 1146/48 , 11 ! ../״,/ .->״£) . 8 ,״״ 03551 . 14 

ס. נ. 

בדלה, ג׳מבטיסטה — 835110 113111513 תז 3 ! 0 — ( 1575 , 
נאפולי — 1632 , ג׳ולעו [על-יד נאפולי]), סופר 
איטלקי. ב׳ שירת מתחילה ( 1604/7 ) כחייל בצבא־ויניציאה, 


אח״כ ( 1612/14 ) כחצרן אצל הדוכס סרדינאנדו גונצאגה 
ממאנטובה (שהעניק לו את תואר ה״רוזן של טורונה") ולסוף 
( 1614/32 ) כמושל־מחוז של נסיכים שונים בנאפולי ובסבי¬ 
בתה. ביצירותיו האיטלקיות לא הגיע ב׳ אלא לדרגת תלמיד 
שני־במעלה של גדול משוררי הבארוק באיטליה, ג׳מבטיסטה 
מרינו (ע״ע). יצירות אלו כוללות שירים, אפוס בשם 
3 £000 ש 1 ׳ 11 (על־פי הלמדורוס), דראמה פאסטוראלית בשם 
שז 11 זס 0 ע׳\ 8153 050 ז 111 מ 0 ׳\׳\ 3 ש 8 ("תקלות של הרפתקות"). 
1612 , ו״הערות על 
שיריו של במבו". 
1616 . ואולם שם־תהי־ 
לה קנה לו ב׳ על־ידי 
ספרו, שמן המהדורה 
השניה ( 1650 ) שלו 
ואילך הוא נקרא בשם 
ש 00 ז 0 ומ 3 זםש? 11 ("ס׳ 
חמשת הימים") ושנכ¬ 
תב בניב הנאפוליטני 
(ב׳ חיבב וחקר את 
לשון־העם); במהדו¬ 
רה הראשונה, שאף 
היא יצאה רק אחר 
מותו של ב׳,ב 1634/6 , 
בפסודונים 11115 ז 31 נ 1 נ 1 ^ 0 ! 5 ש 1 .\ 7 0130 (אנאגראמה של שם 
המחבר) וכללה עוד ספר של ב׳ בניב הנזכר בשם ש 115 !א שע 
שס 3 ז 011 ק 3 ס ("המוזות של נאפולי", כלו׳ תשע אקלוגות 
מחיי-העם), נקרא ה״פנטאמרוך בשם 11 חטש 11 ש 1 > טזתטש 1x1 
ש 11 תש 00 שק ש 13 10 חש 1 ת 1 שסש 311 זז סזש׳יס ("מעשיית־המעשיות 
או שעשוע הפעוטים"). ה״פנטאמרוך, המצטיין במזיגה 
הומוריסטית נאה של סיגנון עסיסי וסיגנון בארוקי מחוכם 
ומצועצע ביותר, כולל, בתוך מסגרת דומה לזו של ה״דקא־ 
מרון" (ע״ע בוקאצ׳ו), חמישים "מעשיות"( £1360 , כלומר 
אגדות־ילדים) שהן מסופרות (כפרוזה! זולת ארבע, שהן 
מחורזות) ע״י עשר זקנות. 

"הפנטאמרון הוא העתיק, העשיר והאמנותי שבכל ספרי- 
המעשיות של עמייאירופה" (קרוצ׳ה). הסיפורים שבו הם 
ברובם עליזים ואף קומיים מאוד, ורק אחדים מהם הם טרא¬ 
גיים < לפיות ולמעשי־כשפים ניתן בהם מקום מרובה. הספר, 
שנתחבב מיד על הציבור הנאפוליטני, ניתרגם במאה ה 18 
לאיטלקית ספרותית ולניב הבולוני* שרל פרו( 31111 זזש?) שאל 
ממנו כמה דמויות (. 1 מ 3 וחז 5-110 ו 0 נ 1 ־ 311 ׳ש 11 ש 8 1,3 ,ש]] 0 נ 31-1 ז 0 
800001 ,חס 111 ז 1 >חש 0 ועוד) בשביל קובץ־האגדות שלו(-ח 00 
1697 ,שץ 0 ' 1 ש-!ש 4 \ 3 תז ש 1 ז 5 שז), וכן עשו לורנצו ליפי בשביל 
האפוס שלו ש 1 ״ת 3 תז 5431 ז( 1676 ),קארלו גוצי בשביל ה 81380 
הדראמאטיות שלו (ביחוד ש 11 ש 1 > שז 0 ת!\/', 1 ,ס׳\זש 0 ש 8 11 
1761 ,שש 1 ז 3 ז 13 ש 1 ת שזז) והפייטן הגרמני וילאנד בסיפורו 
המחורז ש 1 ״ 0 ׳\זש? ( 1780 ). את ערכו המרובה של ה״פנטא־ 
מרון" בשביל הפולקלור וחקירת־האגדות המשלה ציין לרא¬ 
שונה יעקב גרים (ע״ע) ב״הערות לאגדות הילדים והבית" 
שלו (כרך ג , , 1822 ); על חשיבותו הספרותית המרובה של 
הספר עמד ראשון בנדטו קרוצ׳ה ( 1883 ), שגם תירגם אותו 
לאיטלקית ( 1925 ) וצירף לתרגום הערות חשובות. בין שאר 
תרגומיו של הספר (לגרם׳, לאנגל׳ ולספרד׳) בולט תרגומו 
האנגלי של פנזר ( 1932 ) בזכות המחקר המקיף והעמוק 

ד 4 • 



נ', נאזי?ה. תחריט 
טתיר הספר 11011011 ש 1 > ס״זגוש 1x1 




129 


פזילה, ג׳מבמיסמה — כזל 


130 


הנלווה אליו על אישיותו ויצירתו של ב׳ ועל הבעיות הפולק־ 

לוריות הקשורות בספרו. 

8. 0000, <5• 8 . (1883; 111 > . 11 . 101 14112 ! 1 ]) 1£ >$ ,: 000 תו 

$11111x10, 192-4*): 0. 8., 11 8101 < 11 ) 1 ., 1 1 . 1 > 0 זזתו חסס . 1 > 2 ז 

1 > ״ 1 ;(. 7015 2 . 1925 , 3113 ) 1 * 1 > 1 תס))וז 80 ) 0006 . 8 12 > ,:!)סח ! 

8(30012, 11 81111. <11 0. 8., 1927; <3. 8., 11x1 811x1., X51 ת 2 ז ., 

17. 190(65, 8181108(. 2. <\7015 2 , 8607.00 . 1 \ . 19 ץ 8 . 1 >ס 0 קק ., 

1932; 8. 14381, 067 0111x10 <11 11 114011, $111!1<<<1;1, 1937; 

ס! . 81181 .) 0311 0£ . 170 ) .! 8111 1/11 111 ! 1 /' 810111 , 001 ) 586 . 011 
.( 1941 , 2 ,'׳\ז $1041. 8/11101., xx 

ח. ם. 

ב|ל (בגרם׳ 83501 ; באנגל׳ גם 83510 , בצרם׳ 8310 ), השם 
של עיר וקאנטון בצפון־מערבה של שווייץ. 

1 . ב׳ ה ע י ר יושבת על גבול גרמניה וצרפת בגובה של 
250 מ׳ מעל פני־הים; תושביה, שמספרם הוא 190,000 ( 1954 ), 
דוברים ברובם המכריע גרמנית ובמיעוטם — צרפתית. 
כשני־שלישים מהם הם פרו׳טסטאנטים. זולת ציריך, ב׳ 
היא הגדולה והחשובה בערי־שווייץ. 

ב׳ משתרעת משני עבריו של הרינום, במקום שהוא מתחיל 
לשמש לספנות. מהרי היורה יורדים לב׳ עמקי־נחלים ובהם 
דרכים אל תחומי־ההרים. הרינום מקשר את ב׳ אל הים 
הגרמני, וב׳ היא עיר־הנמל היחידה של שווייץ. המסחר מב׳ 
לפנים־צרפת עובר דרך ה״שער של בורגונדיה״ — המעבר 
מעמק־הרינוס לגליל־הרון! כמדכן יוצאים מב׳ כבישים 
ומס״ב לצרפת (אלזאם) ולגרמניה (ארץ־באדן). עיקרה של 
העיר, ״ב׳ הגדולה״ ( 005583501 ), הוא משמאל לרינוס; 
כאן מרוכזים המסחר והמינהל. מימין לנהר נמצאת עיר־ 
התעשיה, ״ב׳ הקטנה״ ( 1001083501 ). 5 גשרים מתוחים 
על־פני הרינום מקשרים את שני חלקי־העיר. 

כמחציתו של סחר־החוץ השווייצי עוברת דרך ב/ שהיא 
גם מרכז־כספים בינלאומי. בין השאר נמצא בה גם הבאנק 
של או״מ לעסקי־כספים בינלאומיים. תעשיית־המשי וענף־ 
הדפוס של ב׳ קיימים זה מאות שנים! כן יש בה מפעלים 
למתכת ולמוצרי־כימיה, תעע 1 יה של ע 1 ר עדין. בתי־מבשל 
של בירה וחרושת־נייר. 

ב׳ היא גם מרכז מדעי ודתי חשוב. בה הוקמה האוניבר¬ 
סיטה הראשונה בשווייץ ( 1460 ) 1 מספר תלמידיה כ 2,200 
( 1950 ) והספריה שלה מונה 1.4 מיליון ספרים. כן יש בב׳ 
שלושה מוזיאונים גדולים. מבנייני־העיר חשובים ביותר 
הכנסיה הראשית הבנויה אבן־חול אדומה בסיגנון גותי 
(נבנתה ב 1019 — 1356 ), בית־העיריה, שנבנה בסיגנון גותי 
מאוחר ( 1521 ), ובניין המוזיאון ההיסטורי (שהוא בניין של 
כנסיה מן המאה ה 14 ). 

2 . הקאנטון ב׳ מחולק לשני חצאי־קאנטונים; גליל־ 

ב׳( 1.303 ־ 83501 ) ועיר־ב׳ ( 83501-81331 ). גליל*ב׳ משתרע 
דרומית־מזרחית לעיר ב׳! שטחו 427 קמ״ר! מספריתושביו 
כ 108,000 ( 1941 ), רובם ככולם דוברי־גרמנית ו 75% מהם 
פרוטסטאנטים. הגליל הוא בחלקו שלוחה של הרי היורה! 
מרובים בו המעברות, ובהם מבצרים עתיקים. אקלימם של 
העמקים הוא נוח, ותושבייהגליל, שכלכלתם משולבת בזו של 
העיר ב/ מתפרנסים מחקלאות, שעיקרה הוא גידול־דובדבנים, 
ומענפי־תעשיה שונים, ביחוד מאריגה של משי וכותנה 
ומייצורם של מוצרי־מתכת, כלי־חרם ושעונים. ביערות 
שבהרים יש קיסנות. בירודהגליל היא ליסטאל ( 005131 ), 
שיש בה כ 7,000 תושבים. — חצי־הקאנטון של עיר־ב׳ כולל, 



החזית על "נית-המחול" בבאזל, יסחיח קיים בתסושח הרנסאנס, 
לשי דיורו של האנס הולנייו הנו. האוסו• הנראשי, ברלין 


זולת העיר, שטח כפרי ובס״ה: 37 קמ״ר! מספר תושביו 
כ 197,000 ( 1950 ). 

א. י. בר. 

היסטוריה. חושבי־ב׳ הראשונים הידועים לנו היו 
קלטים מבני שבט הךאוךאקים ( 113111301 ). מבצר רומי בשם 
באזיליה ( 8351113 ) נזכר ב 374 לסה״נ, ומזמן סמוך לאותה 
תקופה יש ידיעות על קיומה של הגמונות בב׳. מ 500 לםה״נ 
ואילך היתד. העיר כלולה בממלכת־־הפראנקים! ב 912 עברה 
לבורגונדיה (ע״ע) וב 1032 לאימפריה הגרמנית. אדוניה 
של העיר היה ההגמון. ששלט על אלזאם הדרומית ועל שטחי 
שווייץ הצפונית־מעדבית של היום עד נהר ארה ( 0 ז 3 \>) 
וימת־נשאטל ( 910110113101 !). בתקופת מסעי־הצלב עלתה 
חשיבותה של העיר מבחינה מסחרית. באמצע המאה ה 14 
נשתחררו האזרחים משלטון־ההגמון וב׳ נעשתה עיר חפשית 
של האימפריה הגרמנית. סמוך ל 1400 קנתה העיר מן ההגמון 
שטחים נרחבים בסביבתה ובמאות ה 15 וה 16 זכתה לפריחה 
כלכלית. ב 1431 — 1449 נתקיימה בה ועידת־כנסיה מפורסמת 
(ע״ע כנסיה, ועידות־). ב 1501 נצטרפה ב׳ לברית־הנשבעים 
השווייצית בהשפעת הסכנה. שנשקפה אז לחירותה מצידם 
של ההאבסבורגים. החיים הרוחנים היו מפותחים בה מאוד 
וב׳ נעשתה אז אחד מן המרכזים החשובים של ההומאניזם 
הגרמני! נוסדו בה בתי־דפוס מפורסמים (אמו־בך, פרובן). 


131 


כדל 


132 



וכאן ישבו ישיבת־קבע אראסמוס מרוסרדאם והולביין הבן. 
ב 1528/9 עברה ב׳ בהנהגתו של איקולמפדיוס (ע״ע) לפח , ־ 
טסטאנטיזם וההגמון העביר את מושבו לפ(רנטרי ( תשזזס? 
ץנ 1 ■״) שבחלק המערבי של ארצו ובה שלטו יורשיו עד 1792 . 
בב׳ משלו כמה משפחות־אזרחים מיוחסות. הן לחצו על 
איכרי־הסביבה. ואלה האחרונים מרדו בהן ב 1653 , אך ללא 
הצלחה. בהשפעתה של המהפכה הצרפתית הונהג בב׳( 1798 ) 
שוויו׳ן־זכויות, אך אחר מפלתו של נאפוליון ( 1814 ) חזר 
המצב לישנו. משום כך מרדו האיכרים שוב בבעלי־ב׳( 1830 ) 
וב 1833 עלה בידם להכריח את האחרונים, שיסכימו להפרדת 
השטחים החקלאיים מן העיר ולייסודו׳ של חצי־הקאנטון גליל־ 
ב׳ (עי׳ למעלה). בעיר ב׳ נמשך השלטון האריסטו׳קראטי עד 
1875 , שנת הרפורמות ד,דמ 1 קראטיות. מ 1882 , שבה נפתחה 
מסה״ב על מעבר־גוטהארד, ואילך הלכה חשיבותה הכלכלית 
של העיר וגדלה, וכתוצאה מכך גדלה אוכלו׳סיתה ב 100 
השנים האחרונות פי ששה: ( 1850 : 30,000 תושב; 1880 : 
65,000 ! 1920 : 1140,000 1941 : 1162,000 1952 : 190,000 ). 
אף בחייה המחנים של ב׳ באה התקדמות מרובה. ביחוד 
במחצה השניה של המאה ה 19 ! בין הוגי־הדעות והסופרים 
המפורסמים, שישבו בה בתקופה זו, היו יעקב בורקהארט 
ופרידריך ניטשה. 

ב 1792 סופחו שטחי־ההגמונות לצרפת, וחלק מהם, שנכלל 
באלזאס, נשאר ברשותה של צרפת גם אחר 1814 . מן התחום 


הדרומי קיבלה ב׳ רק שטח קטן, ואילו רובו נתחלק בין 
הקאנטון של ברן ונסיכות־נשטל. 

1 400 11 >ו 1 ן!/ס 
: 1907/24 ,. 880 3 ,. 8 $1041 • 10 > 0010/1101110 , 1 ר>£גחזר>; 1 ב!ג'\.י 
011011101111 ,. 141 ;' 1934 .. 8 51041 ■ 40 0.10/110/110 !) , 440415100 .א 

400 101041011011 1104 401 1(0010111 8.-10104, 1932; 0. 84:1x1;- 

. 8300 . 11 . 0 ; 1933 .. 880 3 , 040 >ו> 1101010111 801101 , 1130411 

1(140114001(07010 401 1(001001 8.-51041, 1932; 141., 8., 
51041 1104 1x104, 1937; €000111002 8011110010, 51114100 004 
<41101100 2111 0010/1101110 401 1(002111 1/00 8., 8 8410., 1896- 
1938; 8 . 811401411301!(, 0010/1101110 400 51041 8. 1/00 401 
801000101100 />וו / 1 ) 1 > ) 111 ) 111 ) 1 ) 0 ,חתבתז 1 >ז<>א ;( 1909 ) 1 ז 1 ׳\ ,) 1 וחוו! 1 
;(תדפיס מאותו כחב-עח. כרך י״ג , 913 •) 397 - 1875 ! ,. 8 ח! 
תדפיס חתוך 1 ) 1 ) 81111 ) . 1.111111 ■ 11 ח 0 וח 1 >) 1 111 ! ח) 1 >>!} ) 1 ( 1 ,. 1 ) 1 
ח)%ח*וו 0111 !>!ח) 1 >> ו/ ,תחצחז^זסא ז 10 > 00 נ 1 יד ;( 1914 , 1 /)>ו )! 1 /)! 1 )ח 1 )ח 1 ) 0 ח) 11 ) 11111 ) 1 ו 151 

צ. א. 

מלת ( 1535311 ; לפי פליניוס, מקור־השם הוא בחבשית ומש¬ 
מעותו—סלע מכיל ברזל), בפטרוגראפיה — קבוצה 
של סלעי־געש בסיסיים, מורכבים מפלגיוקלזים (ע״ע פצלת־ 
שדה), ובעיקר לאבראדוריט או ביט(ניט ואוגיט (ע״ע). רוב 
הב" מכילות כמויות קטנות של מגנטיט, אילמניט ואפאטיט, 
ולפעמים גם אמפיבול, אוליוין, לויציט, נפלין. מבחינה כימית 
מבחינים בין ב" רגילות. שהן קלקו־אלקאליניות וב" אל- 
קאליו׳ת, שהן עשירות יותר באלקאלי ודלות־ביחס בסיליקה. 



1 #?§| 

ה 


ולי׳ 


פסל נזלת של יןואטליהואה, אלח־הארטה ׳ 58 האצטקים 
הנובה : 3 טי. הטוזיאו! הלאוטי, טכסיקו־חעיד 





בזלת שחורה נסידרד, (איי פרר, ז־ 0 ז 3 ז). דאניר 

־מ ש־ זד 


הב" הן סלעים שחורים או אפורים־כהים, עס״ר דחוסים 
ובעלי גרגר דק. ב" בעלות גרגר גם הן דולרים, שנוצר 
בהתקררות איטית־ביחם של לבה. ב", שנקרשו במהירות ולא 
הספיקו להתגבש כלל, מורכבות מזכוכית געשית ונקראות 
טכיליט. ב" הרבה הן נקבוביות כתוצאה של ריכחי־גאז 
בתוך הלבה בשעת הקרשתה. הנקבים הקטנים המרובים 
שבהן הם עגולים או סגלגלים והם עלולים להתמלא מינרא¬ 
לים משנים, שמתגבשים מתוך גאזי־געש או מתוך מי־חהום; 
כך נוצרות הב״ האמיגדואידליות. — פעמים שבזאת מת¬ 
פרדות בשעת התקררותן לפריסמות מקבילות בעאת חתך 
הכסאגונאלי. 


סלעים בזלתיים מופיעים או בדמות זרמי-לבה קפואים או 

בצורת גיבושים של השתפכויות־לבה על פני שטחים של 

אלפי קמ״ר בעובי של מאות מ׳. מן המין האחרון הם כיסויי־ 

הב׳ הגדולים של הדקאן בהודו, של איסלאנד, גרנלאנד 

וסקוטלאנד ושל החורן בעבר־הירדן ובסוריה. בניגוד לחומר* 

ההתפרצות של הרי־געש בתקופות גאואגיות קדומות, שעיקרו 

סלעים חומציים, שכיחות הב" ביותר בסלעים של התפרצויות 

געשיות צעירות, מן השלישון ואילך. הרי־הגעש הגדולים 

ביותר שבזמננו — כגון של איי־הוואי, האטנה, הוזוביוס, 
, ׳י • •' 

ועוד — בנויים סלעי-ב׳. 

מצויות ב" מתקופות גאואגיות שונות: בצורת 
גושים בודדים באיזור העד־קמברי של 
אילת ן בצורת זרמי־ב" גדולים מן היורה 
העליונה—במכתשים של רמון ושל עריף, 

ומן הקנומן והטורון — בכרמל (זכרון- 
יעקב. שפיה, כרם מהר״ל) ובאיזור 
אום־אל־פחם! אך לממדיהן הגדולים ביו¬ 
תר הגיעו ההתפרצויות הבזלתיות בא״י 
במיונן, בפליוקן וברביעון. זרמים בזל־ 

תיים* מתקופות אלו בעובי של יותר 
מ 300 מ׳ מופיעים בלוויית טופים בעיקר 
בגליל הדרומי־מזרחי (מביודשאן עד 
טבריה), בעמק־הירדן הצפוני ובמקומות 
שונים בעמק־יזרעאל (עין־חרוד, גבעת־ 

המורה, ועוד). נשתמרו גם כמה הרי־געש 
בזלתיים רביעונים, כגון בקרני-חיטין. 

סלעים בזלתיים משמשים חמרי־ריצוף 
לכבישים וחמרי־בניין לבתים (טבריה, 

צפת). י. ב. 


בא״י 



ורם נזלתי בעל התפרצות פריסטתית. נחל רסון 






137 


בזן, סרנסוא אשיל — כזנט, סר ולטי 


138 


3 זן, פרגסוא א* 8 יל — 8323106 081116 \! $015 ח 3 זי 1 — 
( 1811 , ורסאי — 1888 , מאדריד), מצביא צרפתי. 

ב 1831 נכנם לצבא כטוראי וב 1833 עלה לדרגת־קצין. ב׳ 
השתתף במלחמת הקארליסטים בספרד ( 1834 — 1840 ),ולאחר 
מכן השתתף במשך זמן ארוך בקרבות עם שבטים מורדים 
באלג׳יריה. כן השתתף בהצטיינות במלחמת קרים (ע״ע, 
1854/5 ) ובמלחמת־איטליה ( 1859 ). ב 1863 — 1867 שימש 
מפקדו של הצבא הצרפתי במפסיקו (ע״ע), שהובא לשם 
לשם תמיכה בקיסר מאכסימיליאן. ואולם ב׳ קיווה, כנראה, 
לזכות בשלטון ונסתבך משום כך בתככים נגד הקיסר. ב 1870 
היה ב׳ המפקד של ״צבא־הרינוס״, שנסוג ב 18,8 אותה שנה 
למבצר־מץ. אחר מפלתם של הצרפתים ליד סדן ( 2.9 ) היה 
צבאו של ב׳ הכוח הצבאי היחיד שנשאר לה, לצרפת. ב׳ לא 
הכיר במשטר הרפובליקני החדש וניסה לנהל על דעת 
עצמו — וללא הצלחה — מו״מ עם הגרמנים להשגת שלום 
(ע״ע בורבקי). ב 27.10 הוכרח להסגיר את עצמו ואת צבאו 
הגדול ( 173,000 איש) לידי האויב. כשחזר מן השבי ב 1873 
הועמד בפני בית־דין צבאי, שדן אותו למיתה על התנהגותו 
אחר התבוסה. אך הנים יא מק־מאון (ע״ע) המתיק את דינו 
למאסר של 20 שגה. ב 1874 ברח ב' ממאסרו לספרד, שבה 
חי עד סוף ימיו. לשם הגנה על עצמו פירסם ב׳ שני חיבורים: 

311 310166 ־ 1 36 5 ת 10 ) 3 ! 6 ק 0 165 $01 6 ! 31 וחוח 50 ) 01 קק 3 ? 

88111 (״דו״ח קצר על פעולותיו #ל צבא־הרינוס״), 1871 , 
ן 84612 36 8101:115 16 61 1870 36 £06116 13 36 150365 ק£ 
("אפיזודות ממלחמת 1870 והמצור על מץ״), 1883 . הספר 
האחרון יצא במאדריד, והפצתו בצרפת נאסרה מטעם 
הממשלה. 

3707710 17 8.71 , 1 ז:א 1 מז 1111 .( ; 1926 , 3711 ) 37 7 ) 317 ,ז 5 נןג 8 .£ 

. 1911 , 1.07701717 771 117777 ) 104 ן!>ז 10 ? .£ ; 1929 , 712 (\ 37 

א. מ. י. 

רנה — 83210 8606 — ( 1853 , אנז׳ד. [ 5 ! 0£6 \/] — 

1932 , פאריס), סופר צרפתי. ב׳ שימש מתחילה 
כפרופסור למשפטים באוניברסיטה הקאתוילית של אנדה, 
אבל פרש מן ההוראה כדי להתמסר ליצירה ספרותית. ב׳ 
כתב רומאנים וסיפורים הרבה; השתתף בקביעות ב 001031 ( 
068315 365 והיה חבר של האקאדמיה הצרפתית (מ 1904 
ואילך). ב׳ הוא יוצרו הראשי של רומאן־האיכרים הקאתולי 
והפאטריוטי בצרפת: בסיפורים נעימים, גדושי־מוסר, הוא 
נותן תיאור נאמן (אך לא ראליסטי קיצוני) מתיי־המשפחה 
וביחוד מחיי־האיכרים במחוזות שונים של צרפת; בכל ספריו 
בולטת המגמה הקאתולית והשמרנית: שיבה אל המסורת, 
דבקות בקרקע, שמירת המשפחה, אהבת־המולדת. חיבה 
מיוחדת מקהל־קוראיו נודעה לסיפוריו 60016 ' 3 30116 ) 006 
(״כתם־דיו״, 1888 ! זכה בפרס מטעם האקאדמיה הצרפתית); 
)) 0160 !סף *חש! £3 (״האדמה הגוססת״, 1897 : על הפחתת 
האוכלוסיה ועזיבת־הקרקע); 086116 065 ( 1901 ; על מש¬ 
פחה צרפתית באלזאס הגרמנית) והמשכו: אט 63 ׳\ט 0 א 065 
086116 ( 1919 ) וכן ££1156 '£ 36 8115 ("בנים של הכנסיה", 
1927 ). 

, 5 .[ ; 1926 ,. 8 .? 1 , 83115530 . 011 ; 1901 ,. 8 .) 7 , £601606 . 1 

37 707101 71 17011111071011117 . 7710141177111 1114 1 ) 11 ) 01 1171 , 008 ^ 1 

. 1934 , 07111/77 1071 71 1117 10 . 8 . 8 :.)( 70711777 .) 17 . 1111 10 

ח. פ. 


בזנט, אני — ) 80530 0016 .^ — ( 1847 — 1933 ), סופרת 
אנגלית! מראשיה של התנועה התאוסופית (ע״ע). 

ב 1867 נישאה לכומר הפרוטסטאנטי פראנק ב׳. אך נפרדה 
ממנו בשנת 1873 , השלימה את חינוכה בשיעורי־ערב מטעם 
האוניברסיטה של לונדון והתמסרה לתעמולה ל״מחשבה 
החפשית" ולאתאיזם. ב׳ שיתפה פעולה עם צ׳ארלז בראדלו 
( 33130£8 ! 8 ),'שנלחם, מתוך שימוש בפסודונים "איקונו־ 
קלאסט", מלחמה ספרותית על רעיונות אלה. ב׳ הוציאה 
ביחד עמו את כתב־העת ! 01016 ) 86 31 ת 3110 א, ופירסמה בו 
מאמרים בחתימת 32 !^- כשהצנזורה האנגלית אסרה את 
הפצתו של ספר, שהטיף לצימצום הלידות, הוציאו ב׳ 
ובראדלו את הספר האסור מחדש, כדי להפגין את הזכות 
לחירות־הדעות, ונידונו למאסר ולקנס כבד. אך פסק־הדין 
לא בוצע מסיבות טכניות. ב 1885 התחילה ב׳ בתעמולה 
סוציאליסטית ועבדה לטובתה של אגודת הפבינים (ע״ע), 
שבראשה עמד ברנרד שו (ע״ע). ב׳ זכתה לפירסום מרובה 
כנואמת ותעמלנית. מפנה חדש בא בחייה, כשהתחילה מת¬ 
עניינת ב״צדדים האפלים של התודעה", בחלום, האלוצי- 
נאציה וכיוצא בזה. ב 1889 נתבקשה לכתוב ביקורת על הספר 
"תורת־הנסתר" של מנהגת התנועה התאוסופית, ה. פ. בלוצקי 
(ע״ע), ועם קריאתו של ספר זה באה מהפכה בהשקפותיה 
של ב׳. היא נספחה לתנועתה של בלאוואצקי, למרות ההאש¬ 
מות הכבדות, שזו האחרונה נאשמה בהן באותו זמן על־ידי 
ה״חברה לחקר פסיכי". מאז שימש ביתה של ב׳ מרכזה של 
התנועה עד מותה של בלאוואצקי ( 1891 ). ב 1907 נבחרה ב׳ 
כנשיאה של החברה התאוסופית והעתיקה את מושבה לאדיאר 
(! 3 ץ 3 \!) שבהודו. היא יסדה את ה 116£6 ס 0 841030 0601131 
בבנאדם, ערכה עיתונים של התנועה (- 86050 ־ 1 ־ ,! 6 ) 13101 
) 815 ק ) והטיפה לדעותיה במספר מרובה של ספרים וחוברות. 
עם זה שירתה את תנועת־השיחרור ההודית ואף יסדה את 
הליגה לעצמאות הודו. ב 1917 אף נבחרה לנשיאה של הקונ¬ 
גרס הלאומי ההודי. מחמת פעולתה בכיוון זה נכלאה ב׳ לזמן 
מה ע״י השלטונות הבריטיים בימי מלחמת־העולם 1 . ב 1910 
הכריזה על הנער ההודי 1 ) 1580301111 !£ 11333 (נולד 1897 ), 
שהוא המשיח החדש ו״מורה־העולם". היא יסדה למענו את 
החברה "כוכב־המזרח". דבר זה הביא לידי פילוג בתנועה. 
רודולף שטינר (ע״ע), מנהיגם של התאוסופים הגרמניים. 
סירב להצטרף לתנועת "כוכב־המזרח" והוצא מן החברה 
התאוסופית. ב 1926 ו 1927 נסעה ב/ ביחד עם הצעיר ההודי 
הנזכר. לאירופה ולאמריקה. תנועת "כוכב־המזדח", שמרכזה 
היה באומן(הולאנד), נתפשטה ומנתה יותר ממאה אלף חבר, 
אך קרישנאמורטי פיזר את אירגונו בטענה, שהאמת אינה 
ניתנת לאירגון. ב׳ מתה במאדראס. בין כתביה יש להזכיר 
את ה״אוטוביוגראפיה״ שלה, שנתפרסמה ב 1893 . 

- 1110 ) 81 ,ח 3 מזזז! 805 • 8 ז ; 1893 ,ץ 1 /) 72 ^ 017 ס 71:41 ,! 805311 ז 1 םגז\/ 

1117 / 0 871711711 , 5 תו 11113 עו . 4 ( . 0 ; 1924 ,. 8 . 3 (ס )■! 11 ) 70 ) 

,ז־>ח 0 ז 5 . 8 ;.ן> 5 303 .ק , 1946 .))( 8101/011 117 7717 : 0771411 
•ן> 5 293 .ק , 925 ! ,)! 07 ) 17711 ) 1.7 37171 ) 

ש. ה. ב. 

בזנם, סר ולטר — ) 86530 ! 6 ) 31 ^\! 81 — ( 1836 , פורטם- 
מדת — 1901 , לונדון), מספר ומבקר אנגלי. ב׳ 

למד באוניברסיטות של לונדון וקימבריג/ בשנות 1868 — 
1885 שימש מזכיר של ה״קרן לחקירת א״י״ ( 106 ) 3168 ? 
003 ? 00 !) 3 ! 10 ק^ וכתב בשיתוף עם המזרחן א. ה. פאלמר, 





139 


בזנט, :ר ילנזר—כזנ:ו. 


140 



בזאנסוז: מראה טז האויר (הטצורה — בסרבו התסונוו) 


את ה״היסטוריה של ירושלים״ ( 1871 ). כמרכן היה אחד 
ממייסדיה של אגודת־הסופרים האנגלית ושימש היושב־ראש 
הראשון שלה( 1884 — 1892 ) .ב׳ כתב סיפורים אחדים בשיתוף 
עס ג׳ימז רייס ( 8100 ), ולאחר־מכן חיבר בעצמו רוימאנים 
על נושאים היסטוריים, סאטיריים וחברותיים. הרבה מן התי¬ 
קונים החברותיים שהציע בוצעו בימי־חייו. ב׳ הושיט עזרה 
רבודערף לפליטים היהודיים מרוסיה ופילניה, שהתרכזו 
בשכונת ״איסט אנד״ שבלונדון, וסיפוריו 1 ) 30 $]• 801 11 ^ 
ס 10 ׳\! ) 0 €0011111005 ("בני־אדם על סוגיהם ותנאי־קיומם"), 
1882 , ו 000 י €11 0£ 1100 ) €1111 (ה״גבעונים״), 1886 , היפנו 
את תשומת־לבו של הקהל לתנאים הסוציאליים הירודים 
בחלק זה של העיר. הצעתו להקים מרכז תרבותי במקום זה 
גרמה לייסודו של ״היכל־העם״ ( 31300 ? $'ש 1 ק 60 ?), ששימש 
בעיקר את הרוב היהודי שבאיזור. הגיבורה הראשית של 
אחד מסיפוריו האחרונים, 000 ״ 2 ) 0801 ? סולד ("המלכה 
המודדת״), 1893 , והרבה מן הנפשות השניות־במעלה שבו 
הן יהודיות, בשנת 1894 התחיל ב׳ בחיבור יצירתו הגדולה: 
€00300 0£ ץ 0 ׳\ז״ 8 ("סקר של לונדון")! ואע״ם שמעולם 
לא השלים ספר זה, מקנים לו החלקים מתוכו שנתפרסמו, 
וכן כתביו הקודמים על עיר זו, את הזכות לתואר שניתן לו: 
"הסופר וההיסטוריון של לונדון ותושביה" 

א. א. מ. 

?זגסזן ( 80530900 ), עיר־תעשיה במזרחה של צרפת, 
בהדי־היוךה, במרחק של 45 ק״מ מגבול שווייץ 5 
העיד הראשית בדפארטמנט של דו ( 00085 ). מספר תושביה 
כ 65,000 ( 1949 ). ב׳, שהיא מן המבצרים הגדולים של צרפת, 
משמשת עמדח־מסתח להגנה על עמקי הסון והדון. נהר״דו 
מקיף אותה משלוש רוחות, ובצד הרביעי, המזרחי, מתנשא 
צוק תלול לגובה של 125 מ׳ מעל חוף־הנהר ( 368 מ׳ מעל 


םני־הים), ועליו בנויה מצודה. מתחת למצודה זו נמצאת 
מנהרה, שארכה 380 מ׳ ושבה עוברת התעלה המחברת את 
הרון עם הו־ינוס (נחפרה ב 1882 ). מב׳ יוצאת מס״ב לשווייץ 
במזרח, לאלזאם בצפורהמזרת, לשאמפאניה בצפון, ולבור- 
גונדיה במערב ובדרום. ענף־הכלכלה העיקרי של ב׳ היא 
תעשייח־השעונים. שב׳ משמשת לה מרכז בצרפת, ובה קיים 
גם בי״ס לשענים. מפותחות בב׳ גם תעשיות־טכסטיל. ביחוד 
של משי מלאכותי ואריגים אלאסטיים. כמרכן סוחרת ב׳ ביין 
ובגבינה של הסביבה. — באוניברסיטה של ב׳ למדו ב 1950 
כ 1,000 תלמידים! הספריה העירונית כוללת כ 1,000 אע־ 
קונאבולות וכ 1,850 כ״י חשובים, ביניהם כ״י תימני מעוטר 
של התנ״ו. 

בנייניה ההיסטוריים של ב׳ כוללים את "השער השחור" 
(שהוקם ע״י מארקוס אורליום לזכר נצחונו על הגרמנים 
בשנת 167 ), שרידים של 'אמפיתיאטרון, אמת־מים וכנסיות 
עתיקות, ביניהן הקאתדראלה, שחלקה המרכזי נבנה במאה 
ה 12 . החשוב בבניינים הנאים, שהוקמו בב׳ ביה״ב המאוחרים 
וברנסאנס, הוא ארמון גראנול, שנבנה בסיגנון פלאמי(בשנות 
1534/40 )! מ 1945 ואילך הוא משמש מוזיאון היסטורי. 

בב׳ כבר היה ישוב בתקופה הטרם־היסטורית. בתקופה 
העתיקה שימשה ב׳ מרכז לשבטיהסקוואנים הקלטי, ששלט 
מכאן על הסביבה, עד שב׳ נכבשה ע״י יוליום קיסר ( 48 
לפסה״ג) ונקראה בסי הרומים 10 ) 1/0500 (ואח״ב 10 ) 80530 ). 
לפי המסורת הנוצרית ישב ההגמון הראשון בב׳ ב 212 ! בין 
יורשיו, שמספרם מגיע ל 100 בערך ושבמאה ה 5 הועלו 
לדרגת ארכיהגמונים, זכו קרוב ל 30 להתעלות לדרגת 
קדושים של הכנסיה הקאחולית. ביחד עם בודגונדיה 
סופחה ב׳ — בגרמנית ביזאנץ — ב 1032 לאימפריה הגרמ¬ 
נית. מן המאה ה 6 עד ה 10 היו הארכיהגמונים אדוני-העיר, 
עד שהתושבים נשתחררו משלטונם החולוני וזכו למעמד 





141 


בזנסין— כזרדקה, אלכסנדר 


142 


עצמאי, שאושר ב 1282 ע״י ההיסר. — ניקולה סרנו דה 
גראנול, שומר־החותם של קארל ע, בנה כאן את ארמונו 
המפואר! בנו ויורשו המדיני, הקארדינאל גראנול, נעשה 
ארכיהגמון של ב׳. ב 1595 הוצאה ב׳ מן האימפריה ונכללה 

בפרובינציה של פראנש קונטה, שב 1674 סופחה לצרפת. 

1 ! : " 

וובאן, הגדול במהנדסי־הצבא של צרפת, תיכנן את המצודה 
( 1665/68 ) והביצורים (הושלמו 1711 ) שבב׳, וב׳ ירשה את 
מקומה של העיר דול ( 0010 ) כעיר הראשית של הפרו¬ 
בינציה ! מלבד המינהל עברה לכאן ב 1691 גם האוניברסיטה. 
שנוסדה בדול בשנת 1422 . 

על בניה המפורסמים של ב׳ נמנים ויקטור הוגו, ש. סוריה 
וז׳. פרודון. 

,. 01 $ ע 2 ,. 8 81 01111 10 ) 111 1 )> 1 \) 1 ) 11110 ( 1 ) 1 /))) 1 /))£ ..׳! 0 ז 0 .£ 
,) 8/100 811 ס ) $000 10 ) 8 001 <] 1 * 1 . 50 ־ 0001 .י 1 ; 1856-70 

. 1941 

היהודים. הידיעות הראשונות על מציאותם של יהד 
דים בב׳ הן מאמצע המאה ה 13 . בהתאם לבולה של האפיפיור 
אינוצנטיוס עו מ 1245 נתחייבו יהודי־ב׳ לקבוע במלבושם 
סימן מיוחד. בכרוניקות על מלחמת צרפת־אנגליה ב 1296 — 
1301 נזכרים באנקאים יהודיים מב׳. במשך המאה ה 14 שימ¬ 
שה ב׳ פעמיים מקום־מקלט ליהודים: ב 1321 באו לכאן 
היהודים, שגורשו ע״י פילים ¥ מפראנש קונטה. וב 1393 — 
1404 הגיע לב׳ גל שני של פליטים יהודיים מפראנש קונסה 
ומבורגונדיה. בתקופת הפריחה של הקהילה ישבו יהודי־ב׳ 
באחד מפרבדי־העיר, ובעד זכות־הישיבה שילמו מיסים מיו¬ 
חדים. כן היו מטילים קנסות מיוחדים על אותם מן היהודים 
שהפרו את הפקודה, שלפיה נצטוו לשאת סימן מיוחד במל¬ 
בושם. באמצע המאה ה 15 נעזבה ב׳ ע״י הרבה מיהודיה, 
וחיי־הקהילה כמעט שותקו. ב 1465 נמכרה הקרקע של בית- 
הקברות היהודי בב׳ ותמורתה נמסרה לקופת־העיר. 

בתקופת המהפכה הצרפתית נתחדשה הקהילה היהודית 
בב׳. בתחילת המאה ה 19 ישבו בה כ 20 משפחות יהודיות, 
ששיגרו ב 1807 את נציגם (ליפמאן) לסנהדרין, שכונסה 
ע״י נאפוליון. עד 1858 היתד. קהילת־ב׳ שייכת לקונסיס־ 
טוריה של נאנסי, ומאז עד 1872 — לזו של ליון. באותה 
שנה נקבעה בב׳ קונסיסטוריה עצמאית. בתחילת המאה ה 20 
ישבו בב׳ 170 משפחות יהודיות, ומאז ועד שואת־היהודים 
באירופה לא נשתנה מספר זה. — כיום קיימת בב׳ קהילה 
קטנה, שבה מכהן רב. 

תו .) 1 ) 118 ) < \ 81 011 ) 7111 ס€) 1 () 071 )£ ה) 1 ( 111 ( 1 * 1 ,ץזז 840 .ן 

; 257-61 , 2-7 ,( 1904 ) 711 (1883), 2-3. 19-20; X1.^X י ./£?/ 

10 ) 8 1 ) 00 ) 1071 ) 8 ) 8 1 ) 08111 ) 11 1 ) 1 ■ 1111 )) 18011 . ז 0 ו 1 :> 5 ט ^ .( 
- 472 .- 441 ,( 1870 ) ^ 8 ( 11111/(1 11 ( 0 ( 111 ( 1 , XXX ת 1 ,) 711 ) £ 0 
- 0 ומ 00 ) 0 ^ 0 ^) 8011 10 ) 8 1 ( 111 ( 1 ) 1 ) 111 £1101 ,ת 50 ז 0 :- 592 

. 893 ! ,) 0% ח)ץ 

3 |ר, סנט״אמן — 37.314 ? 10304 ^- $3101 — ( 1791 , 
פאריס — 1832 ,קורטךי שעל־יד מונפרמי [- 14001 
01011 ־ £01 ]), קארבונאר וסדסימוניסטן צרפתי. ב 1818 יסד 
לשכה חשאית של בונים חפשים בשם 110 ־ 01 ׳* 13 40 240115 
("ידידי-האמת"), שמטרתה היתד, למגר את המונארכיה ולכונן 
רפובליקה. ב 1820 אירגן התאחדות של קארבונארים צרפ¬ 
תיים. על־פי הדוגמה של אירגונים איטלקיים דומים. ב 1821 
נטל חלק ראשי ב״קשר בלפור" שנכשל, ונידון למוות שלא 
בפניו, אבל לאחר מכן קיבל חנינה. משנחל אכזבה מן 

הקארבונאריזם נצטרף אל האסכולה של סן־סימון, וייסד את 

1 


בטאוניד, 0110 * 04110 ־!? 1-0 (״היצרן״), 1825 , ו- 8311153 ־ 01 '.] 
זססז (״המארגן״), 1829 . ב 1829 הרצה, ביחד עם אנפאנטן, 
שורה של הרצאות בפאריס, שנתפרסמו בדפוס בשם - 000 
53101-810100 40 100 ־ 11 (״משנת סן־סימון״, 1830 ; מהדורה 
חדשה, עם מבוא מצויין של בוגלה [ 6 ^ 00 ? . 10 והלוי |.£ 
ץ׳ 143101 ], יצאה ב 1924 ). ספר זה, שבו פיתח ב׳ את הפילו־ 
סופיה־של־ההיסטוריה הסדסימונית, הוא אחד מן החיבורים 
החשובים ביותר של אסכולת סן־סימון. החלק הראשון שלו 
נתחבר ע״י ב׳, והשני — בעיקרו ע״י אנפאנטן. 

ב׳ ואנפאנטן נעשו המנהיגים המוכרים של האסכולה 
הנזכרת, שעד מהרה נעשתה "כנסיה" גמורה, שה״כוהנים" 
שלה היו ב׳ ואגפאנטן. 
עם אנפאנטן חיבר ב׳ 
את ה״מנשר אל הצר¬ 
פתים" ( 1829 ) המפור¬ 
סם, והוא הרצאה 
תמציתית של המיס־ 
טיציזם הסן־סימוני, 
שהופצה באלפי טפסים 
ואף נדפסה במודעות־ 
קיר בפאריס. בבית- 
הנבחרים נמתחה בי¬ 
קורת חריפה ( 1830 ) 
על מנשר זה משום 
תורותיו ה״אנטי־ 

1313 . ***־ 1 ■ *־ 11 

חברותיות״ המכוונות 5 יתונראםיה כאת ארי שפר, 1821 
להקמת "שותפות ברכוש ובנשים". ב׳ וחבריו השיבו מיד 
ב״איגרת מחאה", שהיא אחת מן התעודות הנאות ביותר, 
שפירסמה האסכולה, וה״אני מאמין" שלה. 

התחברותו של ב׳ עם אנפאנטן לא האריכה ימים. ביחוד 
התנגד ב׳ לתורתו הקיצונית של אנפאנטן בדבר האמאנצי־ 
פאציה של הנשים, ובשאם־נפש פרש מן האסכולה. ממחלוקת 
זו שבתוך האסכולה יצא אנפאנטן כמנצח, ואף עלה בידו 
לשכנע את אשתו של ב׳ ולפתותה. מאמציו של ב׳ ליסד 
אסכולה משלו לא זכו להצלחה. 

^ת 1 ו .$* 11 ת* 1 ה 70 ת $1 • 501111 ז* 0 | ז 11111€ ק 5 ץ 111 ^ 

.וע״ע סן סימון; 1926 % 11 * 4 84x0 ה 710 ? 4 /-!ה*ס$ הסט 

א. ז. 

ןזךךקה, אלבסנדר — — ( 1870 , 

אודסה — 1940 , פאריס), אימונולוג יהודי. ב׳ היה 
בנו של הסופר העברי אלימלך איש־נעמי. מתחילה למד 
ברוסיה, אך כשהוצע לו להתנצר לשם קידום דרכו במוסדות־ 
המדע, דחה ב׳ את ההצעה ועבר לצרפת, סיים את חוק־ 
לימודיו בביה״ס לרפואה בפאריס, נתאזרח בצרפת, נתמנה 
חבר של מכוךפאסטר, ואח״כ נעשה אחד ממנהליו. ב׳ שמר 
כל ימיו על קשריו אל היהדות, היה פעיל בהסתדרויות 
יהודיות, כגון אוזה (ע״ע), והשתתף בכתבי־עת מדעיים 
יהודיים. 

ב׳ נתפרסם במחקריו על אנאפילאכסיה, על החיסון המקו¬ 
מי ועל החיסון במחלות מידבקות. הוא היה חוקר בעל 
רעיונות מקוריים, שהיו רחוקים ברובם מן ההשקפות 
המקובלות באימונולוגיה (ע״ע). בשנת 1907 גילה ב׳ את אפ¬ 
שרות הביטול של רגישות־היתר באנפילכס^ה (ע״ע)? שיטת 
ה״דסנסיביליזאציה" שלו נתקבלה בכל העולם כשיטת־טיפול 

ד זז:• 





143 


בזרדקה, אלכסנדר — כחיי כן אשר 


144 


בבני־אדם זקוקים לנסיוב־ריפוי, לאחר שכבר קיבלו פעם 
בחייהם נסיוב, שהקנה להם את הרגישות הסגולית כלפיו. 

כ״חיסון מקומי" צייו ב׳ את המצב "המתקבל ע״י הרכבה 
באבר אחד בלבד והגורר את חיסון האורגאניזם כולו! זהו 
חיסון בלא נוגדנים". הוא התייחס בספקנות לחשיבותם של 
הנוגדנים האנטי־בקטריאליים, אע״פ שהכיר בחשיבותם של 
האנטיטוכסינים (ע״ע חסון). את "החיסון המקומי בכל טהרו" 
ראה בגחלת (ע״ע) — "מחלת־עור, שסופה הרעלת־מוות 
של הדם". העור הוא 
האבר הרגיש, וכל עוד 
לא נגרם נזק לעור ולא 
הוכנס זיהום לתוכו, אין 
גורם־המחלה יכול לפ¬ 
לוש לשאר חלקי־הגוף. 
"אין החיסון נגד הגחלת 
אפשרי אלא על־ידי 
הרכבה בעור בלבד", 
ואילו נוגדנים רגילים 
נמצאים רק במידה מו¬ 
עטת—או אינם נמצאים 
כלל — בבע״ח, שנעש¬ 
תה בו הרכבה כהלכה 
ושהתחסן במידה מרו¬ 
בה. את רעיון החיסון 
המקומי של האבר הרגיש ניסה ב׳ לממש גם בתחומי מחלות 
אחרות, כגון ע״י בליעת אנטיגנים ("חיסון דרך הפה") לשם 
חיסון רירית־המעיים נגד טיפום־הבטן, דיסנטריה וחולירע. 
מידת נכונותם של רעיון זה ודרכי־הגשמתו שנויות במחלו¬ 
קת בין החוקרים. כיוצא בזה הציע ב׳ — בטיפול בזיהומים 
מוגלתיים בעור או באילוח שלאחר לידה — להשתמש בתח* 
בשות ספוגות תסניני־תרביות, שלהם ייחס פעולת־אנטיננים 
ושבהם ראה גם הצטברות של "אנטי־וירוס", ז. א. של תוצרות 
חילוף־החמרים של החידקים, שמעכבות את התפתחותם. 

א. בזרדקה, על החסון המקומי, הרפואה, א׳, 107 , 1924 ! 

ש. אדלר, על בזרדקה ועל ויינברג(זכרונות), הרפואה. י״ט, 
חוב׳ ט׳, 13 . 1940 ! פרום׳ א. מ. באזראדקה ז״ל, הרפואה, 

י״ח, חוב' ב/ 11940 ,) 10011 ח 0 ! 1 וו 8 :ה 4 וחזוז 11 ,ב? 1 ןמז 5 ? 8 •\/ 
. 1925 1111 ) 111 ) 011 >? 

א. או. 

בזי״וץ', פטר — ש 11 ז 2 ש 8 ״ 6 ? — פסודונים ספרותי של 
ולאדימיר ואשק — (נו׳ באופאווה [ 3 ׳\ 3 ק 0 ], צ׳כיה, 

1867 ), משורר צ׳כי. ב׳, שהיה פקיד־דואר, נעשה משוררם 
הלאומי של הצ׳כים לאחר שנתפרסם האוסף שלו ש> 6251 !$ 
שת״? (״השירים השלזיים״, 1903 ! הוצאה מורחבת: 1909 ). 
בשירים אלה, שהם כתובים בלשון נמרצת, מושפעת מן הניב 
השלזי, שר ב׳ על מצבם הטראגי של תושבי־שלזיה הצ׳כיים, 
שהיו נתונים אז בלחץ של התבוללות פולנית מכאן וגרמנית 
מכאן! הוא מתקיף את האצולה האוסטרית ואת בעלי' 
המכרות, שבהם היו גם יהודים, על הסבל והעוני, שהם 
גורמים לכורים. המפורסם בשיריו היא הבאלאדה על הנערה 
מאריצ׳קה מאגדונובה, שהתאבדה לאחר שנתפסה בגניבת־ 
עצים. אף כיום, בצ׳כוסלובאקיה הקומוניסטית, נמנה ב׳ עם 
החשובים שבמשוררים הצ׳כיים ועם אבותיה של השירה 
הסוציאלית. ב 1947 קיבל את התואר: "אמדהאומה". 


בח׳ארי (יג^), מחמד אבן אסמאעיל אל־ ( 810 - 
870 ), מחשובי בעלי המסורת (החדית) באסלאם. 

ב׳ נולד בבוכארה למשפחה ממוצא פרסי. מילדותו התמסר 
ללימוד החדית ומאז עסק בו כל ימיו. כשהיה בן 16 עלה 
לרגל למכה ולאחר מכן נדד שש־עשרה שנה בארצות־המזרח 
כדי לאסוף את המסורות על הנביא, שהיו רווחות בהן. לסוף 
חזר למולדתו וחיבר שם את ספרו "אלג׳אמע אלצחיח ("הקו¬ 
בץ התקין"), שבו סדורות המסורות ע״פ נושאיהן. בליקוט 
החומר נהג ביקרתיות קפדנית. הספר נתקדש אצל המוסלמים, 
שנוהגים לקרוא בו בחודש רמדאן (בציבור) ובשעות־סכנה 
(מעין אמירת תהילים) ושהם אף נשבעים בו. הקובץ (ד,וצ׳ 
אירופית ע״י קרל, ליידן 1862 — 1868 ) ניתרגם לכמה לשונות 
מזרחיות וגם לצרפתית ( 1903 ) ואף נתחברו עליו פירושים 
מרובים, שהמפורסם שבהם, הנקרא ארשאד אלסארי ("הד¬ 
רכת הנוסע״), הוא זה של אלקסטלאני(מת 1517 ). בין שאר 
חיבוריו של ב׳ יש להזכיר ביחוד את ספר "אלתאריח׳ אל־ 
כביר" ("ההיסטוריה הגדולה") העוסק בקורותיהם של אנשי־ 
המסורת. 

- 234 , 1890 , 11 , 0 ) 5 11141 ) 1 /) 111 ז 111 >) 180101 /> $41 001112111 . 1 

. 4 ? ; 160-65 , 1 . 8 , 158 , 1 ,. 0,42 , 1 ז״ 2 י״ 1 :״ 1 :> 0 ז 8 . 0 ; 245 

,( 1938 ) 92 , 20320 .( ; 1909 . 01001 1 ) 0 ,חח 2 מז״ 112 

. 60-87 

בחור, אליהו, ע״ע אליהו בחור. 

בחיי בן א#ר, מקובל ופרשן ספרדי, שישב בסאראגוסה 
(אראגון) בסוף המאה ה 13 . לפי כ״י קדום היה בן 
למשפחה הידועה של אבן־חלאוה. ב׳ היה תלמידם של ר׳ 
שלמה בן אדרת (הרשב״א) ור׳ יצחק בן טודרוס ושימש 
כדיין ודרשן בקהילתו. ב 1291 התחיל בחיבור פירושו על 
התורה, שהוא ספרו העיקרי. בפירוש זה ביאר ב׳ את הפסו¬ 
קים על־פי ארבע דרכים: פשט, מדרש, שכל (כלומר, ביאור 
פילוסופי־אלגורי), קבלה. פירושו של ב׳ הוא הראשון, שבו 
הובאו החומר המסרתי של בעלי־הפשט הגדולים ודרשותיהם 
של בעלי ההלכה והאגדה התלמודית בצד דרושיהם של הפילו¬ 
סופים והמקובלים, וכך סייע במידה מרובה להקנות לשתי 
הדרכים האחרונות מעמד שווה לראשונות. השימוש הרחב, 
שהשתמש במקורות־הפרשנות של יה״ב, ובקיאותו המרובה 
בספרות המדרשית הוסיפו הרבה על ערר ספרו, שברובו הגדול 
הוא מלוקט ממקורות שונים, ובהם גם מקורות הרבה שלא 
נשתמרו בידנו. בחלק ה״מושכל" הלך כמעט תמיד בדרכי 
הרמב״ם והאלגוריסטיקה השכלתנית, כדי להראות ש״חכמות 
האומות אינם' אלא פירות התורה". בחלק של הפירוש לפי 
הקבלה, שנטייתו של ב׳ אליה בולטת, נמשך אחר הרמב״ן, 
אבל ב׳ הרחיב מאוד את מסגרת הדיון הקבלי מתוך הסברת 
רמזיו של הרמב״ן. ביאורו של ב׳ הוא אחת מן התעודות 
המפורטות ביותר על התפתחותה של הקבלה הקדומה. מתמיה 
יחסו אל ספר־הזוהר, שנתפרסם בימים שבהם חיבר את 
פירושו: רק פעמיים הביא ב׳ מאמרים ממנו בשם "מדרש 
ר׳ שמעון בן יוחאי", אבל בעשרות מקומות השתמש בו בלא 
שהזכירו, וכך באו כמה חוקרים לכלל המסקנה המוטעית, 
שאין השפעת־הזוהר ניכרת בביאורו. הביאור נדפס ראשונה 
ב 1492 , ומאז חזר ונדפס פעמים הרבה, ובמשך זמן מרובה 
נמנה על מבחר הפירושים של התורה. נתחברו עליו, ובעיקר 
על חלק־הקבלה שבו, גם פירושים מיוחדים, כגון ס׳ נפתולי 
אלהים לר׳ נפתלי הירץ טריוים ( 1546 ) ום׳ תורת חיים לר׳ 





145 


בחיי בן אשר—בחיי בן יוסח אבן פקודה 


146 


חיים הכהן (ליוורנו, 1894 ). — ב׳ חיבר גם ם׳ כד הקמח — 
דרשות ובירוריידברים ביסודוודהאמונה ובמוסר־היהדות, 
מסודרים לפי א״ב של ערכים. חלק גדול מן החומר שבכפר 
זה הוא בעיקרו אותו שבביאורו על התורה, ולפעמים קרובות 
הוא מובא כאן כצורתו בביאור, מלה במלה, אך יש בו גם 
תוספת־חידוש. מחמת סידורו הנוח לפי העניינים נעשה גם 
הוא ספר־קריאה נפיץ וזכה להשפעה מרובה. הוצאה משובחת 
מספר זה (ע״פ כ״י) הוציא חיים ברייט (למברג 1880 — 
1892 ). מכתביו של ב׳ נתפרסם גם ס׳ שלחן של ארבע, על 
הנהגת האדם בשעת הסעודה (מאנטו׳בה 1514 , ועוד). השערתו 
של רייפמאן(שנתקבלה על דעתם של כמה חוקרים), שלפיה 
חיבר ב׳ גם את ס׳ האמונה והבטחון — אחד מספרי־המופת 
של מקובלי גירונה — בטעות יס(דה. 

חיים מיכל, אור החיים, סי' 562 ! יעקב רייסמאן, תולדות 
רבינו בחיי (אלומה, מאסף ראשון. תרצ״ו, עם׳ 101-69 ): 
אריה טויבר, מחקרים ביבליוגראפיים, 1932 , עמ׳ 29-27 ! 
- 51/11111 . 0 ,ת 1 ?].>תע 8 . 8 ; 777-780 .!סס ,. 11111 ) 801/1 . €11101 
) 1/11 111111 11 ( 010/011 11  1 ' 070 / 17 0 0 ^/ 1171 /- 01 11/6 ) 1 . 7361143 . 8 •\/ 

תרגום ר׳ יהודה אבן תבון, דפוס ראשון נאפולי ר״ן! מה¬ 
דורה מתוקנת מאת א. צפרוני ירושלים, תרפ״ח (על הדפו¬ 
סים השונים עי' שם במבוא, עם׳ 13-10 ) 1 י. י. גוטמן, 
הפילוסופיה של היהדות, תשי״א! א. ם. הברמן, לחקר ספר 
חובות הלבבות ונוסחאותיו העבריות, "סיני", שנה י״ד 
(תשי״א), נ״ח־ע״ט, שט״ו-שכ׳־ט! 0/7 ,□□ 3 ן״)״ 3 א . 0 

, 11 , 57671/1771 . 1 ( 07:07717 ) 1 )/ 0/171 '! 71 ( 11 ' 0 ( 3076 1/71 £17 ס 6701 ' 7 
( 1 177 10 ( 306 1/7 117 [ 077711 7 £17 1/1 7010 63 , 43 ( 73 . 0 ;; 1-98 
31 , 11/0 ! [!ס , ] ה 16 30/11/0 , 011 $ג>חו 31 .מ . 0 ; 1947 , 11110 /) 30 
. 1952 , 07711710 1177107 31170 

י. א. ו. 


בחילה ( 0311501 , מיוו׳ ;״״׳י — ספינה! ע״ש ההרגשה 

התוקפת לפעמים נוסעים בספינה), הרגשה יחידה 
במינה, שעפ״ר היא קודמת להקאה (ע״ע). הרגשת־הב־ 
מאותרת באיזור שלמטה מעצם־החזה או בלוע, והיא מלווה 
עפ״ר הזעה, חיוורון, ולפעמים גם דפיקות־לב. בצילום־רנטגן 
מבחינים בשעת ב׳ צניחת הקצה התחתון של הקיבה מחמת 
התרופפות המתח של שרירי־הבטן, וכן התרחבות הקצה 
התחתון של הושט. 

הסיבות המעוררות ב׳ הן מרובות ושונות: קצתן -- 
השפעות ישירות על צינור־העיכול וקצתן גירויי־חושים 
אחרים או פגיעות במקומות שונים של הגוף. מאכלים שונים 
עלולים לגרום לב׳ משום טעמם או ריחם או משום פעולתם 
על הקיבה לאחר שנתעכלו בה. קיימים הבדלים מרובים בין 
בני־אדם מבחינת התמרים, הטעמים והריחות המעוררים ב׳. 
גם מראות, קולות והרגשות־מישוש מסויימות עלולים לעורר 
ב׳ בתנאים ובבני־אדם מסויימים. ביחוד בולטת השפעת 
הגירויים של חוש המצב ושיווי־המשקל: תנודות של 
כלי-רכב בשעת נסיעתם, וביחוד טילטוליה של ספינה בים 
גלי, וכן טיסה, וביחוד ירידה פתאומית, באוירון או אף 
במעלית, גורמים לב׳ מלווה סימנים שמעידים על גירוי מער- 
כת-העצבים של כלי־הדם. אולם גם תהליכים נפשיים—ביחוד 
תהליכים בעלי משקל אמוציונאלי — עלולים לגרום להו¬ 
פעתה של ב׳. הב׳ היא לפעמים אף סימן למצבים מיוחדים 
או חולנים בהקף מרובה ביותר: התחלת הריון! מחלות־ 
מוח! מחלות של הקיבה, כיס־המרה או המעיים! תולעים 
בדרכי״העיכול! זיהום אמבי! מחלת-כליות; מחלות־כבד 
מסויימות, כגון הצהבת המגפתית. אף רעלים וסמים 
שונים וגם תרופות מסויימות (אופיום, עופרת) הם בין 
גורמי־הב׳. 

בטיפול בב׳ משתמשים בתרופות, שניתנות למניעת 

הקאה (ע״ע). 

בחירה, בפילוסופיה—מונח, שמציין את כשרו של האדם — 

* ־ 1 • 

או את גילוי כשרו — לברור לו, מתוך הכרעת 
רצונו שלו, אחת מאפשרויות־התנהגות שונות. שאלת הב׳ 
החפשית היא הבעיה המרכזית של תורת־המידות. זו מורה 
אותנו הטוב מהו! אך השאלה היא, אם יכולים אנו לרצות 
ולבחור, לחיות ולפעול, בהתאם למה שלמדנו על ?הות־ 
הטוב. הידיעה של כללי־המוסר בלבד אינה הספקת לצורך 
זה! מן ההכרח הוא, שידיעה זו תוכל גם להשפיע על הרציה 
והב׳. זוהי שאלת החירות של הרצון (יותר נכת: הרציה), 
שיש לה פנים הרבה. חכמי־האסכולה בימי־הביניים הבחינו: 
א) שאלת החירות בביצועה של הפעולה המצווה ע״י הרציה 
( 5 !) 3 )ס 1 ז 01 ׳ 4 5 ג 3:1 ז£קרח 1 צסזסג).־ ב) שאלת החידות של פעולת 
הרציה עצמה ( 3:15 )ח 0111 ׳\ 115 ) 011101 115 ) 30 )• הרציה היא 
אירוע נפשי־פנימי, ואילו הפעולה המצווה ע״י הרציה יכולה 
להיות פעולה בעולם החיצוני. כשאני רוצה להרים את זרועי, 
הרי רצית הדבר היא אירוע נפשי, ואילו הרמת הזרוע היא 
אירוע בעולם החיצוני. השאלה מתחלקת איפוא לשתיים: 
א) וכי יכולים אנו לעשות מה שאנו רוצים ו — התשובה 
היא, שבגבולות מסויימים אנו יכולים. אך קביעת הגבולות 
הללו מצרכת חקירה מרובה, שמתפקידה לברר באיזו מידה 
מוגבל שלטוננו על גופנו ובאיזו מידה אנו שולטים בחיינו 
הנפשיים, וכן באיזה אמצעים אנו יכולים להרחיב שלטון זה 


149 


כחי ■יה 


150 


ע״י אימון כוחותינו הגופנים והנפשיים. אולם שאלה זו — 
כלומר, אם יש בכוח־רצוננו להגשים את הנרצה, אינה תלויה 
בשאלה השניה, שמבחינת תורת־המוסר היא העיקרית: 
ב) כלום הרציה עצמה חפשית היא בהכרעתה י כלום יכולים 
אנו לרצות מה שאנו רוצים י 

לשאלה זו׳ של החירות בפעולת הרציה עצמה פנים 
אחדות: 1 ) שאלת החירות מן הכפיה של רצון אחר בפעולת־ 
הרציה (סמסססבסם 3 — חירות זו קיימת בגבולות 

רחבים. יכול מישהו להכריחנו לעשות פעולה מסויימת, אך 
קשה לו מאוד להכריחנו לרצות רציה מסויימת אלא אם 
כן הוא מטיל את מרותו עלינו במידה מרובה כל־כך, שאנו 
מזדהים עמו: ע״י היפנוזה, סוגסטיה, חינוך; 2 ) אי־התלות 
של פעולודהרציה בסיבות חיצוניות. אי־תלות זו קיימת 
במידה מסויימת, שהרי אין רצייתנו נקבעת ע״י סיבות 
חיצוניות בלבד: ה״אני" שלנו, עם נטיותיו, שהן טבועות 
בו מלידה או שנקנו על־ידיו, הוא עצמו סיבה פנימית חשובה 
של רציותינו; 3 ) הבעיה העיקרית היא: כלום חפשים אנו 
ברצייתנו מהכרח פנימי ז כלום רצייתנו במקרה מסויים היא 
תולדה של סיבות פנימיות או כלום פותחת היא שלשלת 
סיבתית חדשה, בלא להיות תולדה של סיבה שקדמה לה 

( 113€ מ€־ 11££€1 > 1 ז 1 ו 1 ז 11 ת 1 !<£ ז 3 ו 1 ו 11 י 1 * 111 ) ? 

בתשובה על שאלה זו מחולקות האסכולות השונות 
בתורת־המידות. 

האינדסרמיניסטים טוענים, שאנו חפשים בב׳, 
ואילו הדטרמיניסטים טוענים, שבחירתנו היא תולדה 
הכרחית. טעמיהם של האינדטרמיניסטים הם בעיקרם אלה: 
1 ) בתוך עולם, שהכל קבוע בו מראש על-ידי שלשלת של 
סיבות ותולדות, אין שום מקום למדע. שהרי בעולם כזה 
אין איש־המדע חפשי לחשוב ולהכריע ע״פ טעמים הגיוניים; 
כל דעה שתובע הכרחית היא וקבועה מראש ע״י סיבותיה 
ולא ע״י נימוקים שבהיגיון. ואם המדע כולו בלתי־אפשרי 
הוא בתוך עולם דטרמיניסטי, הרי גם הדטרמיניזם כטענה 
מדעית מן הנמנע הוא < 2 ) אם אין הב׳ אפשרית הרי החוקים 
המוסריים הם מחוסרי־שחר. מה טעם יש לחוק מוסרי, כשאין 
אנו חפשים לקבוע את רצייתנו בהתאם לתביעותיו? עצם 
מציאותו של החוק המוסרי יש בה משום ערובה לחירות־הב׳ 
שלנו. ״אתה יכול, שכן אתה מצווה״ (קאנט); 3 ) כשם שאין 
בעולם דטרמיניסטי מקום לחוקי־המוסר, כך אין בו מקום 
לשבח ולגינוי, להתמרמרות ולחרטה על מעשה שנעשה. אילו 
היה הכל מוכרע מראש ע״י הסיבות, הרי היתד, קיימת, במסי¬ 
בות מסויימות, רק הכרעה אתת. למה, איפוא, נשבח או נגנה 
אותה? לשכר ועונש אין מקום; 4 ) נסיוננו הפנימי מראה 
לנו, שהיינו יכולים לבצע ב׳ שונה מזו שביצענו; אנו 
מרגישים בחופש הכרעתנו; 5 ) כמו־כן מלמד אותנו 
הניסיון, שאנו מכריעים אף במקרים, שמגיעים בעלי עצמה 
שווה מושכים אותנו לכאן ולכאן. אילו היתד, הב׳ תוצאה 
סיבתית־הכרחית של המניעים בלבד, הרי במקרים של מני¬ 
עים מתנגדים שווי־עצמה לא היינו יכולים להכריע כלל (ע״ע 
בורידן). אך האדם בחן בכושר של ב׳ חפשית, ועל־כן הוא 
מכריע את הכף למרות שיווי־משקלם של המניעים; 6 ) עובדת 
היסוסו של האדם בין החלטות שונות מאשרת את חופש־הב׳ 
שלו. 

כנגד זה מסתמכים הדטרמיניסטים על חוק־הסיבתיות: 


לכל אירוע סיבתו המיוחדת לו, והוא מתחייב בהכרח על־ידיה. 
רציה חפשית, נטולת־סיבה. היתד, סותרת חוק זה והיתד, 
מופקרת למקרה. הסיבתיות, החודרת לתוך הכל והשולטת 
בכל, חודרת גם לתוך רצונו של האדם. חופש־הב׳ קיים רק 
במובן זה, שהרציה לפי מהותה המופשטת יכולה לבחור 
בדבר ובניגודו, אך למעשה קיימות סיבות־קביעה, שפועלות 
עליה ומכריחות אותה להכריע לצד זה או אחר. בתוך עולם 
אינדטרמיניסטי היתד, כל פעולה של אדם בבחינת נם, כלומר 
תולדה ללא סיבה, ואדם, שהיה מגיב בתוך אותן המסיבות 
עצמן פעם באופן זה ופעם באופן אחר, היה דומה לעץ שהיה 
עושה פעם אגסים ופעם דובדבנים, כלומר היה "ישות ללא 
מהות" (שופנהאואר). יתר על כן: שכר ועונש מוצדקים 

- /• ן " 

בשיטה זו דוקה, שהרי הם משמשים מניעים סיבתיים, 
שקובעים את הרצון. 

לחילוקי־דעות אלה יש גם צד תאולוגי־דתי. בתאולוגיה 
מופעת השאלה בצורה זו: כיצד אפשר להשלים בין הדטר¬ 
מיניזם ובין כבודו של האדם ואחריותו הדתית והמוסרית? 
ושוב: כיצד אפשר להשלים בין האינדטרמיניזם ובין דעת־ 
הכל ויכולודהכל של אלוהים? אם האדם הוא רק כלי ביד 
אלוהים ואינו בעל הכרעה חפשית עצמית, הרי חלה האחריות 
לחטאיו על אלוהים, שהוא סיבת־הכל! ושוב: אם האדם הוא 
בעל כוח־הכרעה ויכול להתחיל מכוח עצמו שלשלת של 
סיבות, הרי הוא בורא ממש — דבר, שהוא סותר את ההנחה, 
שהאל צופה הכל מראש. "מן ההכרח, שהאל יהא כזה, שהוא 
מטיל עלינו ע״י חרותו את ההכרח"(לותר). העיון התאולז׳גי 
והפילוסופי נקלע בין שתי עמדות אלו ללא פתרון משביע־ 
רצון (אוגוססינוס, פלאגיוס, לותר, ואניני, לייבניץ, קאנט, 
ועוד). 

מבחינה פילוסופית קשורה שאלת חופש־הב׳ קשר התק 
בבעיית התוקף האפד־יוךי של חוק־הסיבתיות. המאה ה 19 
האמינה בתקפו החמור של חוק זה וראתה בו את חוט־השדרה 
של מדעי־הטבע. אך התפתחותם של מדעים אלה מתחילת 
המאה ה 20 ואילך זיעזעה את חוק־הסיבתיות אף בתחומם 
שלהם: הפיסיקה של הקוואנטים שמה במקום הקביעה החמו¬ 
רה ע״י סיבתיות את מושג־ההסתברות, והביולוגים הפנו את 
תשומת־לבם לתופעות כגון ה״התפתחות היוצרת", ה״צבירה 
היוצרת" ודומיהן, שחרגו או נראו כחורגות מתחום הסיבתיות 
הקלאסית. כיוון זה של מדעי־הטבע עורר גם את הפיל 1 ס 1 פים 
לבדוק מחדש את יסודות תקפו של חוק־הסיבתיות. כוחן של 
השענות, שטען דויד יום(ע״ע) נגד ההוכחות לשלטונו המוחלט 
של חוק זה, מורגש כיום מחדש. רוב הפילוסופים של דורנו 
סבור, שהתוקף המוחלט של חוק־הסיבתיות, שבו האמינו 
בדורות הקודמים, אינו אלא אידיאליזאציה של הנתונים, 
שאין להוכיחה בפועל בשום פנים. חוק־הסיבתיות הוא בשבי¬ 
לנו מעין מסגרת לניחושי העתיד, אך מסגרת זו היא גמישה 
מאוד ומן ההכרח הוא שתהא גמישה. לקשר בין הסיבה 
והמסובב אין אופי הגיוני ברור, כאותו שמצוי בין ההקדמות 
של הקש הגיוני ובין המסקנה הנובעת מהן. אי־אפשר להעמיד 
את התולדה באופן חד־משמעי על סיבתה ולחזרה ממנה. לפיכך 
אין הסיבתיות מונעת את חופש־הב׳. ואם בטבע הדומם אין 
העתיד קבוע בהחלט ע״י העבר, על אחת כמה וכמה שיש 
להניח אפשרות זו בתחום האנושי. כיום אין לנסח את הבעיה 
בצורת או—או, כלומר: או חופש או סיבתיות — אלא בצורה 
זו: מהי מידת־החופש ומהי מידת־ההכרח המתגלות בחייו 


151 


בחירה 


152 


של האדם ומה הן הדרכים להרחבתו של יסוד־החירות, היסוד 
האנושי המובהק ? 

פלטיאל דיקשטיין (דייקו), דיני עונשץ, חלק שגי, תש״ז, 

פרק 17 : חופש־הבחירה! בן־ציון רפפורט, הוגים והגיונות, 

תרצ״ו (ע׳ ר״ו ואילך: חירות הרצון); 

0 ) 111 )/ 1 )!(£) ! 0 ) ¥ 111 ( 1 ) 1 > 1 () 111 ))£ ) 11 > 1 ) 1111 1 { 1 '< 11 )! 1 ו )) { 1 

) 1 )<£ ,* 00 ז 8001 .£ ; 1840 ,( 1 ,) £11 !£ ■ 1 ) 1 > ) 0 ז) 01/1 ז<) 01 > 1 > 0 

;(תרג' אנגלי; 1916 ) 1874 ,)■ 1111 ) 0 ) 1 ) 1 > 11011 ) 1 > )) 0 ) 0% ו 001 ) 

-זזגא 1 ג 01 :> 1 א ; 2 . 011 , 1947 , 0 ) £1 01 ) 1 ז> 11 ) £1 , £1$5 ז\\ 0301 
. 621-821 •ק ,* 1949 ,) £11111 ,ססבמז 

ש. ה. ב. 

רעיון הב׳ כפילוסופיה היהודית. שאלת הב׳ 
החפשית נדונה בכמה מקומות בכתביו של פילון האלב־ 
סנדרוני, אלא שעמדתו בבעיה זו אינה ברורה כל צרכה. 
מצד אחד, הוא מייחם בפירוש לאדם את כושר הב׳ החפשית, 
כלומר את היכולת לבחור בין טוב ורע מתוך ידיעה והבחנה 
ביניהם. מצד שגי, אנו מוצאים אצל פילון את ההשקפה, 
שבחירתו של האדם בין טוב ורע נקבעת מראש ע״י המאבק 
בין יצריו השונים וע״י השפעתם של מניעים חיצונים עליו, 
באופן שאין ודאות בדבר, שפילון התנגד לדטרמיניזם 
ולהנחה היסודית שלו, שכל האירועים המתאר עיים בעולם 
הם פרי השתלשלות הכרחית של סיבות ומסובבים. אמנם 
בכמה מקומות מצביע פילון על הדמיון בין חופש-הרצון, 
שהוענק לאדם ע״י האל, ובין חופש־רצונו של האל עצמו; 
וברור שהכוונה היא כאן לפעולודרצון, שאינה כפופה לאותה 
השתלשלות סיבתית. יתר על כן: בדעה זו על מקורו של 
חופש הרצון האנושי יש משום חידוש לגבי המסורת הפילו¬ 
סופית היוונית; שכן האסכולה האריסטוטלית, למשל, היתה 
נוטה לראות בחופש הב׳ של האדם, שהניחה את קיומו, פגם 
ופחיתות, שמקורם ביסוד האין, המעורב בטבעו של האדם 
כבן־תמותה. אך גם בנקודה זו אין פילון נראה עקבי. שהרי 
מוצאים אנו אצלו גם ביטוי להשקפה, שלפיה כל הפעולות 
המיוחסות לנבראים, ובכללם האדם, נעשות, לאמיתו של 
דבר׳ ע״י האל. לסי דעה זו, לא באו דברי־התורה המכוונים 
אל האדם כאל יצור בעל חוסש־רצון אלא בשביל אותם בני־ 
אדם, שסוד גדולתו של האל ואססותם של הנבראים אינו 
ידוע להם. הנסיונות בכתבי־פילון לגשר סתירה זו נראים 
כמלאכותיים. 

בכמה מקומות בכתביו מגלה פילון את דעתו, שאין 
לתלות ברצון־האל חטאים שנעשו במזיד, בעוד שפשעים 
כלפי הזולת שנעשו בשוגג הם לפעמים תוצאה מסדרי־הטבע, 
ולפעמים — אמצעים, שהאל משתמש בהם כדי להעניש 
אותו "זולת" על חטאיו. בעשיית מעשיו הטובים זקוק האדם 
לעזרת האל ול״חך (פילון רומז למלה עברית זו), שהאל 
משפיע עליו, ואין לו, לאדם, לזקוף את מעלותיו לזכות עצמו. 

דומה, איפוא, שלפי תפיסתו של פילון, כמעט שאין קשר 
בין תורת חופש־הב׳ ובין בעיית הצדק האלוהי. לעומת זה 
אצל רב סעדיה גאון, שהושפע השפעה מכרעת ממשנת 
המעתזלה, גורר רעיון הצדק האלוהי את חוסש־הב׳ של 
האדם. לדעתו לא יתכן, שהאל יכריח את האדם לעשות 
פעולה מסויימת ואח״כ יענישו עליה, ובאין חופש־ב׳ היה 
מגיע שכד אחד לצדיק ולרשע, שהרי שניהם ממלאים אחד 
רצונו של האל באותה מידה עצמה. ראיה נוספת למציאותו 
של חופש־הב׳ מביא רב סעדיה מהרגשתו של האדם: האדם 
מרגיש, שהוא יכול לדבר ויכול לשתוק, יכול לתפוס ויכול 


להניח. וכן הוא מרגיש, שאין מי שימנע אותו מלעשות 
כחפצו ("האמונות והדעות", מאמר רביעי). ולפיכך קובע 
רב סעדיה, בהתאם לתורת המעתזלה, שלכל פעולה קודמת 
מבחינת הזמן היכולת לבצע או להימנע מכך. יכולת זו יש 
לראותה כבעלת קיום ממשי, וקדימתה לכל פעולה היא 
שמבטחת את החופש. אף הימנעותו של האדם מפעולה 
מסויימת, בכלל פעולה היא. 

מאחר שהנחת חופש־הב׳ של האדם נובעת אצל רב סעדיה, 
בחלקה או בעיקרה, מן הצורך להצדיק את פעולותיו של 
האל, הריהי קשורה אצלו בהכרח בהנחה, שהמושגים הראשו¬ 
נים של האדם מן הטוב והרע הם זהותיים ביסודם עם 
מושגיו של האל. גם הוא נוהג וחייב לנהוג בהתאם למושגים 
אלה, ולפי דעתו של רס״ג, שהיא מנוגדת לדעתם של הפי¬ 
לוסופים האריסטוטליים, אחד מתפקידיו העיקריים של השכל 
האנושי הוא לתפסם באופן בלתי־אמצעי. 

מכאן שהרשות נתונה לשכל האנושי להקשות על פעולו¬ 
תיו של האל, וביחוד בשאלת הפשעים המשמשים כמעשי־ 
עונש, כדוגמת המעשה של אבשלום לגבי דוד. מצד אחד. 
חטא אבשלום כשמרד באביו, וחטא זה נבע מבחירתו החס־ 
שית; מצד שני, באה השתלטותו של אבשלום על מלכות־ 
אביו כעונש לדוד על חטאיו. 

בניגוד למעתזלה, או לקיצונים שבתוכם, אין רס״ג סבור, 
שקיים ניגוד בין חופש פעולתו של האדם ובין ידיעתו של 
האל, שנהירים לו מראש המעשים, שיבחר האדם לעשות. 
לדעת רס״ג, אין ידיעה זו פוגעת בחופש־הב׳, מכיוון שאין 
היא סיבה למעשיו של האדם. 

בחיי אבן פקודה (ב״חובות הלבבות", שער שלישי) 
מציע בקצרה את דעותיהם של המאמינים, שכל פעולות־ 
האדם נגזרו ע״י האלוהים, ואת דעות מתנגדיהם- הדוגלים 
בב׳ החפשית. ולסוף הוא בא לכלל מסקנה, שלפיה אין 
המתעמק בשאלה זו יכול להימלט מטעות. משום כך חייב 
האדם לנהוג כמי שמאמין, שמעשיו הופקדו בידיו (כלומר. 
כמי שמאמין שיש לו חופש של ב׳) ולבטוח באלוהים כמי 
שהוא בטוח בדבר, שכל מעשיו נגזרו עליו. השקפה זו, 
שממלצת על הימנעות מב?!שת האמת העיונית, באה מתוך 
שאיפה למזג את תורת־הצדק של רס״ג עם רעיון ההתמכרות 
הגמורה לאלוהים (הכולל ויתור על חופש-הפעולה), שהוא 
אפייני לתורת־הצופיה המוסלמית שבחיי הושפע ממנה. 

בדומה לרס״ג דוגל ר׳ יהודה הלוי בתורת הב׳ החפשית 
של האדם, וכן תומך הוא את דעתו בהוכחות, שכמה מהן 
דומות לאותן של רס״ג. אחת מהן היא מה שהאדם מרגיש. 
שיש לו היכולת לדבר ולשתוק, לעשות ולהימנע מעשיה. 
משום ראיה למציאותה של הב׳ משמשת לו, לר׳ יהודה הלוי, 
העובדה, שרק המעשים, הנחשבים כבאים מתוך ב/ נתונים 
לשבח או לגנאי. אך בניגוד לרס״ג הוא מפתח, אגב דיונו 
בסוגיית הב׳, את תורת סוגי־הסיבות! בהצעתה של תורה זו 
על־ידיו ניכרת בבירור השפעתה של אסכולת־אריסטו. 

הסיבה הראשונה של כל הנעשה הוא, לפי ר׳ יהודה 
הלוי, האל, שממנו משתלשלות הסיבות האמצעיות, ולפי 
סוגיהן של הסיבות הללו מתחלקים הפעולות והתהליכים 
לטבעיים (כלומר, לנובעים מסדרי־הטבע), למקריים ולבחי־ 
דיים (שהם תוצאה מבחירתם של בני־האדם). הכרחיות 
גמורה אינה שלטת אף בתחום התהליכים משני הסוגים 
הראשונים, בעוד שפעולות־הבחירה שייכות בהחלט לתחום 


153 


כחידה 


154 


האפשרי: קודם המעשה אין כל הכרח בדבר, שיבוצע או לא 
יבוצע. 

כרס״ג כך מחזיק אף ר׳ יהודה הלוי בדעה, שאין סתירה 
בין הנחת קיומו של תחום פעולות, שנעשות מתוך ב׳ חפשית, 
ובין ההשקפה, שהאל יודע את כל העתיד להתארע, וכרס״ג 
טוען אף הוא, שאין ידיעתו של האל סיבה, שהיא מממשת 
את הידוע. עם זה טוען ר׳ יהודה הלוי, שהגדרת־הב׳ שלו 
כסיבה אמצעית, שנובעת מן הסיבה הראשונה, מחייבת את 
הישארותם של מעשי־הב׳ בתחום גזירתו של האל. 

בהתנהגותו חייב האדם לפעול כמיטב יכלתו. הביטחון 
המופרז באלוהים עלול להביא את האדם לכלל סכנה, שעליה 
מוסבר, האזהרה: לא תנסו את ה׳. אך פעמים שהאל פועל 
בלא תיווכן של הסיבות האמצעיות, ואז מתרחשים ניסים 
מסוג הצלתו של משה ממיתת־רעב במשך ארבעים הימים, 
שהיה על הר־סיני(בשעת קבלת־התורה), או מפלת־סנחריב. 

לדבריו של אברהם אבן דאוד נכתב ספרו "אמונה 
רמה" כתשובה על השאלה ביחס לתופש־הבחירה. אעפ״כ 
מוקדש לנושא זה רק חלק קטן של הספר (מאמר שני, עיקר 
ששי, פרק שני. הוצאת וייל, עמ׳ 93 ואילך). עמדתו של 
אברהם אבן דאוד בשאלת הב׳ דומה לזו של ר׳ יהודה הלוי. 
אנו מוצאים אצלו אותה חלוקה של הסיבות לאלוהיות, 
טבעיות, מקריות ובחיריות. לדעתו מצויים בני־אדם, שמידת- 
הטוב או מידת־הרע היא בהם חזקה כל־כך, שלמעשה אינם 
נדרשים כלל להפעיל את חופש־הב׳ שלהם, אך הרוב של 
בני־האדם הוא בין הקצוות הללו, ולפיכך הם מוכרחים 
לבחור בטוב או ברע. כשהם בוחרים בטוב הם זוכים לסיועה 
של ההשגחה האלוהית, ואילו הבוחר ברע נעזב לנפשו. 
בהתאם לתורתם של מםרשי־אריסטו , סבור אברהם אבן דא־ד, 
שקיומו של תחום האפשרי בעולם — וכן אי־קיומו של 
דטרמיניזם גמור — הוא פגם. מצד אחר, יש לציין, שבסוגיה 
ז( סוטה אברהם אבן דאוד ממשנת רבו אבן סינא, שממנו 
שאב את רוב תורתו הפילוסופית, שכן אבן סינא האמין 
בדטרמיניזם מוחלט של כל הנעשה. והמעשים הבחיריים 
בכלל. 

הרמב״ם דן ב״מורה נבוכים" בשאלת חופש־הב׳ בקשר 
לשאלת ההשגחה, שביחס אליה הוא מבחין חמש דעות 
(״מורה נבוכים״, חלק ג/ פרק י״ז): א) דעתו של אפיקו¬ 
רוס, השולל את קיומה של כל השגחה שהיא! ב) דעת 
אריסטו, שלפיה מגעת השגחתו של האל רק עד גבול גלגל- 
הירח ואינה חלה על מה שלמטה ממנו; לפי דעה זו, נתפסת 
תנועתם התמידית והבלתי־משתנית של הגלגלים והכוכבים 
כתוצאה של ההשגחה האלוהית! תנועותיהם של הגלגלים 
והכוכבים הן שגורמות גם לקיומם התמידי של המינים 
שלמטה מגלגל־הירח, בעוד שעל אישיהם של המינים הללו 
אין השגחת־האל חלה כלל ולפיכך הם נתונים לשלטון- 
המקרה! ג) תורת כת האשעריה המוסלמית, השוללת בהחלט 
כל מקריות והקובעת שכל דבר, מקטן ועד גדול, מנפילת 
עלה מעץ עד מות־אדם, אינו מתארע אלא ברצונו של האל! 
ד) דעת המעתזלה, שלפי תיאורו של הרמב״ם היא מייחסת 
לאדם יכולת בלתי-שלמה של עשיית מעשים! ה) "דעתנו, 
רצוני לומר: דעת תורתנו". לפי דעה ז(. האדם הוא 
״בעל יכולת גמורה — רצוני לומר: שהוא בטבעו ובבחירתו 
וברצונו יעשה כל שיוכל האדם לעשותו מבלתי שיברא לו 
דבר מתחדש כלל! וכן כל מיני בעלי־חיים שאינם מדברים 


יתנועעו ברצונם! וכן רצה האלוה יתברך — רצוני לומר 
שמרצונו הקדום באין־תחילה — שיהיה כל בעל־חיים מת¬ 
נועע לרצונו ושיהיה האדם בעל על מה שירצהו או יבחרהו 
ממה שיוכל עליו. וזאת פינה לא נשמע כלל באמתנו ובאנשי 
תורתנו חולק עליה". 

ביאורה של פיסקה זו תלוי בבירור המשמעות של הרצון 
והבחירה אצל הרמב״ם. ביחס לרצון יש לשים לב לעובדה, 
שאין הרמב״ם מבחין הבחנה עקרונית בין רצונו של האדם 
ורצונם של שאר בעלי-חיים, בעוד שבנוגע לבחירה הוא 
סבור, כנראה, שאינה קיימת אלא אצל האדם בלבד. דעה זו 
מתאמת לדעתו של אריסטו. המגדיר את הב׳ כפעולה תפשית, 
שקדם לה שיקול-דעת, שכן יש בב׳ גם יסוד מחשבתי 
(האתיקה הניקומכית, ווו, 11 , 2 ! שם, 17 ); ומתוך כך 
נראה, שהרמב״ם ייחם למונח "בחירה" אותה משמעות עצמה, 
שייחם לו אריסטו. והשאלה היא: כלום היה הרמב״ם סבור, 
שבחירתו ורצונו של האדם נקבעים ע״י סיבות קודמות, כפי 
שחשבו פילוסופים מוסלמיים כאבן סינא, שגם הם שאבו 
מאריסטו, או שבדומה לאנשי האסכולה האריסטוטלית היוו¬ 
נית ראה בפעילות הרצונית והבחירה של האדם תחום, 
שאין הדטרמיניזם הגמור שולט בו שלטון יחיד י — מתוך 
כמה פיסקות ב״מורה נבוכים" נראה, שהרמב״ם נטה להשקפה 
השניה. 

מעניינת מבחינה זו היא הדעה, שהביע הרמב״ם בשאלת 
ההשגחה לאחר שעמד על חמש הדעות שהזכרנו. דעה זו 
מותאמת, לדעתו, ל״כוונת תורת האלוה וספרי נביאינו", 
ולפיה "ההשגחה האלוהית אמנם מתגלית בזד, העולם התח¬ 
תון — רצוני לומר: מתחת גלגל הירח — באישי מין האדם 
לבד, וזה המין לבדו הוא אשר כל עניני אישיו ומה שישיגם 
מטוב או מרע נמשך אחרי הדין... אבל שאר בעלי חיים, 
וכל שכן הצמחים וזולתם. דעתי בהם דעת" אריסטו, זאת 
אומרת שאין ההשגחה מתגלית ביחס אליהם כלל. דעה זו 
מבוססת על ההשקפה, שההשגחה "נמשכת אחרי השפע 
האלוהי — והמין אשר נדבק בו השפע ההוא השכלי... הוא 
אשר התחברה אליו ההשגחה האלוהית ושערה לו כל פעולו־ 

" •־ז 

תיו על צד הגמול והעונש. אמנם אם טבעה הספינה ומה 
שבתוכה... ונפל הגג על מי שבבית, אם היה זה במקרה 
גמור. לא היתד, ביאת האנשים הללו בספינה ושבת האחרים 
בבית במקרה, לפי דעתנו, אבל ברצון אלוהי — לפי הדין 
במשפטיו, אשר לא יגיעו ידיעותינו לידיעת סדרם". ומאחר 
שיש יחם בין ההשגחה ובין השלמות האנושית (מו״נ, חלק 
ג/ פרק י״ח), אין ההשגחה האלוהית על בני־האדם שווה 
לגבי כולם. 

ההשקפות השונות על ההשגחה ועל אחריות האדם 
למעשיו נדונות, לדעת הרמב״ם, גם בס׳ איוב (שם, ג׳, כ״ג). 
דעת אליפז. ה״הולך על דעת תורתנו", היא ש״כל מה שישיג 
האדם הוא במשפט, וחסרונותינו כולם, אשר נתחייב בעבורם 
העונש, תעלם ממנו השגתם ואפני התחיבנו בעבורם". קול 
אלוהים מן הסערה בא, לפי הרמב״ם, ללמד את איוב, ש״אץ 
ענין השגחתו כענין השגחתנו, ולא ענין הנהגתו לברואיו 
כענין הנהגתנו". 

ידיעתו של האל, שאמנם אין בינה ובין הידיעה האנו¬ 
שית אלא שיתוף־שם בלבד, מקפת כל מקרה ומקרה! שכן 
יודע האל, "לפי דעת תורתנו", איזו מן האפשרויות הבאות 
בחשבון עתידה להתגשם. אין ידיעה זו מוציאה את הדברים 



155 


כחידה 


156 


הידועים, ובתוכם את מעשי־האדם, מגדר האפשר. ״וזהו — 
המספק הגדול, לפי ה&גת דעתנו הקצרה" (שם, חלק ג/ 
פרק כ׳). 

במשנה־תורה (הלכות תשובה, ה׳), שנועד לקהל־קוראים 
שונה מזה ש״מורה נבוכים" היה מכוון אליו, מדבר הרמב״ם 
בשאלת־הב׳ דברים ברורים ביותר: ״רשות לכל אדם נתונה: 
אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק — הרשות 
בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע — 
הרשות בידו... אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי 
אומות העולם ורב גלמי בני־ישראל, שהקב״ה גוזר על 
האדם מתחילת בריתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, 
אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו או רשע 
כירבעם, או סכל או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע 
[נדיב] וכן שאר כל הדעות ואין לו מי שיכפהו, ולא גוזר 
עליו, ולא מי שמושכהו לאחד משני הדרכים — אלא שהוא 
מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה... ודבר זה עיקר 
גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: ראה נתתי 
לפניך היום את החיים (דבר׳ ל, טז). וכתוב: ראה אנכי 
נותן לפניכם היום (שם יא, בו), כלומר שהרשות בידכם. 
וכל שיחפץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה, בין 
טובים בין רעים... אילו האל היה גוזר על האדם להיות 
צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם 
בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים, או למדע מן המדעות, או 
לדעה מן הדעות, או למעשה מן המעשים, כמו שבודים 
מלבם הטפשים, הוברי השמים — היאך היה מצוה לנו על 
ידי הנביאים: עשה כך ואל תעשה כך, היטיבו דרככם ואל 
תלכו אחרי רשעכם ? והוא — מתחילת בריתו כבר נגזר עליו 
או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו. ומה 
מקום היה לכל התורה כולה 1 ובאיזה דין ואיזה משפט היה 
נפרע מן הרשע ז או משלם שכר לצדיק ? השופט כל הארץ 
לא יעשה משפט ז... כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח 
עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב 
בעיגול, וכן שאר בריות העולם להיות במנהגן שחפץ בו — 
ככה חפץ להיות האדם רשותו בידיו וכל מעשיו מסורין לו, 
ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו 
שנתן לו האל — עושה כל שהאדם יכול לעשות, לפיכך 
דנין אותו לפי מעשיו... שמא תאמר: והלא הקב״ה יודע כל 
מה שהיה, וקודם שהיה — ידע שזה יהיה צדיק או רשע, או 
לא ידע ד אם ידע שהוא יהיה צדיק — אי אפשר שלא יהיה 
צדיק. ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע — 
הרי לא ידע הדבר על בוריו ז... כבר בארנו בפרק שני 
מהלכות יסודי התורה, שהקב״ה אינו יודע מדעה, שהיא חוץ 
ממנו, כבני־אדם, שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה־שמו 
ודעתו אחד. ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על 
בוריו... וכיון שכן הוא — אין בנו כח לידע היאך ידע 
הקב״ה כל הברואים והמעשים. אבל נדע בלא ספק, שמעשה 
האדם ביד האדם ואין הקב״ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות 
כך. ולא מקבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות 
ברורות מדברי החכמה". 

כאן, כמו אצל רס״ג, נקבע בבירור הקשר הקיים בין 
תורת חופש־הב׳ ובין רעיון הצדק האלוהי. שלא כרס״ג ור׳ 
יהודה הלוי אין הרמב״ם מתעלם מן הקושי הכרוך בתיאומו 
של רעיון הב׳ עם הנחת־היסוד על ידיעת־הכל של האל, אלא 
שבניגוד לכמה פילוסופים שבאו אחריו אינו מנסה לישב 


קושי זה מאחר שלדעתו פתרון־הבעיה הוא מחוץ לכוח־ 
התפיסה של השכל האנושי. 

הםיא 0 (םים האריסטוטליים, שקמו אחר הרמב״ם, הירבו 
להטעים את הסתירה שבין ההנחה בדבר ידיעת־העתיד 
הכוללת של האל ובין תורת חופש־הב׳. משה הנרבוני קובע 
במאמר הבחירה ("דברי חכמים", הוצ׳ אליעזר אשכנזי, מץ, 
תר״ט): "היות האדם בעל יכלת והשי״ת יידע כל דבר הוא 
סתירה"! אלא שהוא שומר על רעיון חופש־הב׳ כשהוא 
קובע, שהאל אינו יודע אלא את עצמו. ידיעה ז( אמנם 
כוללת היא את ידיעת "הנמצאות כולם", אך לא את ידיעת 
הדברים החלקיים. בהתאם למסורת האריסטוטלית מחזיק 
משה הנרבוני בדעה, שאין דטרמיניזם מוחלט לגבי האירו¬ 
עים בעולמנו. אמנם מסובבים מסויימים מופיעים עפ״ר אחר 
סיבות מסויימות, אך אין משמעות הדבר, שיש כאן הכרח. 
קיים גם תחום האפשרי (הקונטינגנטי), והודות לכך קיים 
גם חופש בב׳ ובפעולה. 

בדומה לנרבוני סבור גם הרלב״ג, שקיימת סתירה בין 
ההנחה של הידיעה, שיודע האל את כל האירועים העתידים 
להתרחש, ובין הנחת חופש־הב׳ של האדם ("מלחמות ה"׳, 
מאמר ג׳, סרק ו , ), ואעפ״ב מאמין גם הוא כנרבוני בקיומו 
של חופש־הב׳! אלא שהוא מציע פתרון משלו לבעיה הנז¬ 
כרת. לפי דעתו, אין האל יודע רק את עצמו, שכן הוא יודע 
(וגם השכל הפועל יודע) את הסידורים הכלליים, ז. א. את 
מהלך־הדברים, כפי שהוא נקבע ע״י מצבי־הכוכבים. אך אין 
שום הכרח בדבר, שהאירועים המתארעים בעולם בפועל 
יתאימו לסידורים הללו. בתוקף בחירתו החסשית יכול 
האדם לפעול גם בניגוד למה שחייב אותו גורלו, כלומר 
בניגוד למה שהוטל עליו לעשות ע״י מצבי-הכוכבים. מכאן 
שידיעתו של האל וידיעתו של השכל הפועל אינם חלים על 
האירועים המתארעים למעשה, אלא על האירועים הצריכים 
להתרחש להלכה. נמצא, שבתורת חוסש־הב' ממשיך גם 
הרלב״ג הן את המסורת של הפיל וסוסיה היהודית והן את 
המסורת של הפילוסופיה היוונית מן האסכולה של אריסטו, 
שלא הכירה בקיומו של דטרמיניזם גמור בעולם התחתון. 

דטרמיניזם מסוג זה משמש יסוד לתורת־הב׳ של חסדאי 
קרשקש ("אור ה׳", מאמר שני, כלל חמישי), שיש בה משום 
חזרה למסורת הפילוסופית הערבית, שמימיו של אבן סינא 
שלטה בה הדעה, שבחירתו של האדם נקבעת באופן מוחלט 
ע״י ההשתלשלות של סיבות קודמות: סיבות פנימיות, שהן 
קשורות באפיו של האדם, וסיבות חיצוניות, שהן הגורמים 
המשפיעים עליו. כסי שהראה י. בר (במאמרו "ספר מנחת 
קנאות של אבנר מבורגוש והשפעתו על חסדאי קרשקש", 
תרביץ, ת״ש, עמ׳ 188 — 206 ), הושפעה השקפתו של חסדאי 
בנידץ זה גם ממשנתו של אבנר (ע״ע) מבורגום. 

בלשונו של קרשקש, שהיא גם לשונו של אבן סינא, 
הפעולות הרצו׳ניות אפשריות בבחינת עצמן. אך הכרחיות 
בבחינת סיבתן. לפי תפיסתו של קרשקש, פעולות אלו הן 
הכרחיות גם משום שהן ידועות לאל קודם יציאתן לפועל. 
אולם סבור הוא, שפירסומה של תורה זו ברבים "מזיק להמון" 
מכיוון שיש בה כדי לספק "התנצלות לעושי הרעות, ולא 
ירגישו שהעונש נמשך מהעבירות כהמשך המסובב מן 
הסבה". למרות עמדתו זו מבחין קרשקש בין פעולות מתוך 
רצון וב׳ ובין פעולות מאונס. מן הראוי׳ לדעתו, שהשכר 
והעונש יינתנו רק על פעולות מן הסוג הראשון, שהן פעולות 


157 


כחידה— כחירות 


158 


נפשיות של האדם, מכיוון שהן באות מתוך הסכמת הכוח 
המתעורר (ז. א. המתאווה) עם הכוח המדמה שבו. רק לגבי 
פעולות מסוג זה עלולות המצוות והאזהרות שבתורה לשמש 
מניעים! אבל ע״י מה שהן משמשות בתור כאלו אינן 
פוגעות, לדעתו של קרשקש, בדטרמיניזם המוחלט. לעומת 
זה: אמונותיו ודעותיו של האדם אינן תלויות ברצונו, 
ומשום כך אין זה מן הראוי שיבוא עליהן שכר ועונש. 

עמדתו של קרשקש היה בה משום סטיה מן המסורת היהו¬ 
דית, ותלמידו יוסף אלבו לא הלך בעקבותיו בבירורה של 
שאלד. זו. הוא מבחין("עיקרים", מאמר רביעי, פרק חמישי) 
בין שלושה סוגים של פעולות אנושיות: א) "הפעולות הבחי־ 
ריות בחירה גמורה, הנה הן אותן שטבע האפשר שמור בהן, 
והן הנד. שיפול בהן החריצות וההשתדלות ושעליהן ישובח 
האדם או יגונה, ובפעולות הללו יפול האזהרה והציווי, 
ועליהן יקובל השכר והעונש". הכוונה היא בזה לסוג של 
פעולות, שאין השתלשלוודהסיבות. הקודמת להן, קובעת 
אותן באופן מוחלט — כלומר, סוג, שקרשקש הכחיש את 
קיומו! ב) "הפעולות המוברחות הכרח גמור, הנה הן הנג¬ 
זרות אם מפאת המערכת ואם מהשגחת השם... ואלו הדברים 
אין לבחירה האנושית יכולת עליהן כלל"! ג) פעולות 
"מעורבות מן ההכרח, רצה לומר מן הגזרה ומן הבחירה. 
הנה הן כמי שיחפר יסוד וימצא מטמון". פעולות מסוג זה 
הן פרי מזיגה של השתדלות־האדם וההשגחה. "ורוב פעו¬ 
לות האדם הבאות מהשגחת השם על האדם בדרך השכר 
והעונש באות על זה הדרך, כלומר מעורבות מן הגזרה 
ומהבחירה". יש לציין, שלפי אלבו(שם, מאמר ראשון, פרק 
תשיעי) הנחת הבחירה "היא התחלה (ז, א. עיקר) לכל 
הפעולות וההסכמות האנושיות וההנהגות הנמוסיות שיתוקן 
בהם הישוב המדיני, שאי אפשר זולתה". 

י. גוטמן. הפילוסופיה של היהדות, ירושלים, תשי״א! נ 01 ב 1 

, 110!. 4(1 41x3/1331 1/13 03x11 ו/ק 031 ו 118 )>! 013 ,חחגותז 1 ט 0 
- 11 ( ; 1882 , 5331111 1 ! 13 > ) 11 /ק 111010 /ק 031 ו 8 ו 01 ? 013 ,. 1 ) 1 ; 1879 
131 ) 031 ! 3 <) 1 ו) 1 /ו 0 )[ 31 ) 41 ' 11 . 11 !חס^ס) , ! 031 ,חחבוח 01111 11115 
■ 5111 1011/1 )[) 3 ) 11113 ) 11101 ) 11 3 ) 11 ) 11133111 3 ) 1 ) 1 ) 113 1331 ) 03 

, 011500 ^ 3 . 13 ; 1935 ,( 1001131 . 4 . 7 > / 0 /() 310 ) 51 13 1 ) 11 > 

ץ 31111 )) 1 ! 334 ) 0/1330 , 3 ^ 11 ) 0 03 1 ) 1 ) 513131031 334 1131331 
-) 11 1011/1 )[' ) 0 ( 1 ( 13 ) 34 ) 4 33 ) 11 ) 431 ) 1/1 01 ! 4138 ) 000 )?) 
{ 1181011 ) 11 / 0 0334311031 ? . 1110 !? , .( 11 ; 1941 ,(מ ,!/ 0 ) 3 ) 1 
. 1947 , 111331 334 1 ( 1111334 ) 0/1 , 3431131 [ 13 ץ 1 /ק 111010 !? 

ש. פ. 

בחירות, התהליכים המדיניים והחוקיים, שבאמצעותם 
ממנים האזרחים של מדינות מסויימות (או תושבים, 

שהם חשובים כאזרחים) את נציגיהם — בדרך כלל לכהונה 
פארלאמנטארית. ב׳ נהוגות בכל מדינה דמוקראטית, הואיל 
וביטוי רצונו של העם בפארלאמנט ניתן להתממש מימוש 
מעולה — לפי התורות הקונסטיסוציוניות החדשות — ע״י 
מה שמאפשרים לבני־העם בחירה חפשית של שליחיהם 
לבית־המחוקקים. 

נוסף על הנציגים הפארלאמנטאדיים, אפשר גם לבעלי 
כהונות שונות (מבצעת, שיפוטית ואדמיניסטראטיווית) להת¬ 
מנות באמצעות ב׳! אלא שמינוים של בעלי כהונות אלו בדרך 
זו׳ אינו נחשב לעקרת יסודי של הדמוקראטיה. וכך, בעוד 
שמלכים מסויימים בפולניה, בהונגאריה, וקודם המאה ה 19 
גם בגרמניה, היו נבחרים, הרי ברובן של הדמוקראסיות 
החדשות אין העם בוחר אף בראש של הו־שות המבצעת. 
המנהג המקובל באה״ב לערוך ב׳ עממיות לשם קביעת 


ראשות זו (הנשיא) הוא יוצא מכלל הנהוג בדמוקראטיות 
המערביות. להצדקת המינויים לכהונות המבצעות, השיפו¬ 
טיות והאדמיניסטראטיוויות שלא באמצעות ב׳ משמשת 
הטענה, שהמצביע אינו מסוגל לדון כראוי לא על כשדם 
וישרם של המועמדים לכהונות אלו ולא על ההכשרה הנד¬ 
רשת מהם — ביהוד בחברה המודרנית, שתפקידי המימשל 
נעשו בה מקצועיים עד מאוד ומצריכים סגולות אישיות 
מיוחדות. 

סקירה היסטורית. באתונה העתיקה היו כמעט 
כל בעלי הכהונות נבחרים על־פי הגורל — נוהג, שהיוונים 
ראו בו תנאי יסודי למימשל דמוקראטי. ההצבעה על הצעות־ 
חוקים היתה נערכת כרגיל ע״י הרמודידיים. אך בעניינים, 
שהיו קשורים בתביעה משפטית או בנידות של יחיד מן 
העדה, היו השופטים המושבעים או בתי־הדין משתמשים 
לפעמים קרובות, כדי להודיע את החלטתם, באבני־חצץ 
שחורות ולבנות, בפיסות־מתכת או בקונכיות שהיו מסומנות 
כיאות. נתברר, שבמקרים כאלה השתמשו גם בפתקי־הצבעה 
חשאיים. המועצה האתונאית מן המאה ה 5 לפסה״ג, שהים־ 
טורתנים הרבה מציינים אותה לפעמים קרובות כדוגמה 
לייצוג ע״י ב׳ בימי־קדם, היתד, מורכבת מחמש מאות חברים, 
שהיו נבחרים על־פי גורל מתוך רשימה של מועמדים, ולפי 
שיטה פרופורציונית. המצביעים בב׳ אלו כללו את מאת 
ה״עמים" ( 01 מז 16 >) לערך, כלומר, את כלל האזרחים של 
המדינה האתונאית. נשים ועבדים הוצאו מכלל המצביעים, 
מאחר שלשכבות אלו לא הוענקו זכויות־אזרח או מעמד של 
אזרחות. הערים שנמנו על הליגה האכיאית היו מיוצגות 
באספה של אותה ליגה — כך נותנת הדעת — באופן זה 
עצמו. 

ברומי הקדומה היו הב׳ של בעלי כהונה ציבורית נהוגות 
בקנה־מידה רחב יותר. אזרחי־רומי היו לא רק בוחרים 
בקציני־ממשלה מרובים, אלא (בתקופות מאוחרות יותר) 
אף מחודם את דעתם על עסקי־ציבור על־ידי הצבעה. 
מתחילה היתד. ההצבעה באסיפות הרומיות נערכת באופן 
זה: האזרחים היו קמים ממקומותיהם, עוברים לפני הפקידים 
המונים את הקולות ומודיעים לפקידים אלה את דעתם 
בעניין הנדון. אחר הראה ד, 2 לפסה״נ היו פתקי־הצבעה, 
מסומנים ב״הך ו״לאו", ניתנים למצביעים על השינויים 
המוצעים בחוקים. באמצע המאה ד, 2 לפסה״ג נעשה הדבר 

גלד לעין, שמחמת ההשפעה היתרה על הפלביים, שהיתה 

: ^ 

נודעת לפאטריצים, היו שיטות אלו של ב׳ גלויות נתונות 
לשימוש לרעה. לפיכך נחקקה בין 139 ו 107 לפסה״נ שורה 
שלמה של חוקים, שחייבו את האזרחים למסור בדרך סודית 
את פתקי־ההצבעה, שבהם ציינו את בחיריהם בין המועמדים. 
כך, למשל, דרש הראשון לחוקים אלה (החוק הגאביני 
מ 139 לפסה״ג), שלכל מצביע יינתן פתק-הצבעה (פיסת־עץ 
מגולפת) מיוחד בשביל כל מועמד מן המועמדים המבקשים 
להיבחר ל 1313 ז 11 זח 0 ג 111 וחס 0 , ושכל מצביע, לאחר שיטיל 
לתוך הקלפי את הפתק שבחר בו, יחזיר את שאר הפתקים 
לשמש, שהיה מחכה בחח. נראה, איפוא, שלפי שיטה זו יכול 
היה השמש, אם רצה בכך, לבדוק את הפתקים המוחזרים, 
ועל־ידי יכך לעמוד על בחירתו של המצביע. אך תקנות 
מאוחרות יותר מנעו בפירוש אפשרות כזו. 

גם ביוון גם ברומי היתה זכות־ד,הצבעה קשורה קשר 
הדוק במושג ה״משפחה" וה״אזרחות". השתתפות בפעולות 



תסונח־הויי עי בחירות בנוע•־; אה׳יב בא<דצ: 1 רסאד. 

של ב/ וכן בתפקידיה החברותיים, הדתיים והכלכליים של 
המדינה, נחשבה לזכותם המיוחדת של האזרחים. ההיסטוריה 
הקדומה, הן של יוון הן של רומי. מראה- שהזכויות האזר¬ 
חיות היו מונופו׳לין של משפחות מסויימוח (האופאטרידים 
ביוון, הפאטריצים ברומי), ושרק לאחר מאבק ממושך, 
ולפעמים רוה־משטמה, נתגבשה השקפה רחבה יותר על 
האזרחות וזכות־ההצבעה. באתונה שמו התיקונים, שתיקן 
סולון (בתחילת המאה ה 6 לפסה״נ), קץ לכל ההפליות, שהיו 
מיוסדות על מוצאו של היחיד, אך הוסיפו להכיר בארבע 
שכבות של אזרחים ומצביעים, שהיו מיוסדות על בעלות 

7 - 

של רכוש. אבל תוך מאה שנה נמחו גם קווים מעמדיים אלה. 
ונקבע שוויון של אזרחים שלם למדי. הזכות להצביע 
באסיפות־העם של אתונה נראתה צמודה לאזרחות, ולא 
נקבעה ולא הוכרה שוס הבחנה בין האזרחים באסיפות אלו. 
אריסטו׳ דן בשאלה אם בעלי־המלאכה והסוחרים ראויים 
לאזרחות, כלומר לחברות במדינה, אך בשום מקום אינו 
מטיל ספק בזכותו של האזרח להצביע. הכרה דומה לז 1 היתה 
מונחת ביסודה של ההשקפה הרומית על זכות־ההצבעה. 
האזרחים היו משתתפים במימשל באמצעותן של האסיפות 
השונות, שהיו קרויות 000111136 . בתחילה נחשבו כאזרחים 
רק הפאטריצים בלבד, ולפיכך היו רק הם זכאים להצביע 
ב 0011313 001111113 . אבל משנתכוננו האסיפות המאוחרות— 
ה 06011111313 00011113 וה 13 ג 1 ל!־ 1 'ד 00011113 —, קיבלו 
הפלביים את זכויות האזרחות וההצבעה, כתוצאה מכמה 
חוקים ליבראליים, שנתקבלו באסיפות אלו. אל זכות־ 
ההצבעה נתלוו זכויות אחרות, כגון זכית־המסחר ( 05 ( 
00010161011 ), הזכות לשמש במשרה (!וזסזסחסו! 115 (), 


ת 19 לפי ציורו ׳על נ׳ור־נ כל; ביננאם (ותנו 1 *מ 1 י 1 ) 

זכות־־הנישואים ( 11 ג 1 ״תתס 0 05 (), והזכות לתבוע לדין בבתי־ 
המשפט ( 30110015 11510815 (). לעמים הלאטיניים, שהכניעה 
רומי, ניתנה האזרחות הרומית, אע״פ שבמשך תקופה ניכרת 
לא כללה אזרחות זו את הזכות להצביע בב׳ הרומיות. 
בתחילת המאה ה 1 לפסה״ג בוטלה הפליה זר, והאזרחים 
כולם, כלאטיניים כרומיים, זכאים היו להצביע. כמו ביוון. 
כך אף ברומי, ניתנה זכות זו רק לגברים המבוגרים בלבד. 

התפיסה היוונית והרומית של זכוודההצבעה כזכות קשו¬ 
רה באזרחות השפיעה על המחשבה האירופית בדורות 
שלאחר מכן, עד השנים המאוחרות של תקופת־התחיה. אך 
מאז צמחו השקפות שונות בנוגע ליסודה ומשמעותה של 
זכות זו. היו שראו אותה כזכות־יתר קנויה וכרוכה במעמד 
פאודאלי מיוחד, שעפ״ר נתקשר בבעלות של קרקע! וכן 
היו שראו אותה כזכות עצמית מופשטת, שיסודה בחוק 
הטבעי, וכתוצאה של אמנה חברותית ושל ריבונות־העם; 
כמו־כן היו שראו אותה — והנדון הוא בבעלי התורות 
החדשות על המדינה — כביטוי אורגאני של תפקיד־מימשל, 
שהמצביע ממלא בשעה שהוא מוסר את קול(, או, לסוף, 
כאמצעי לפיתוח אפיו המדיני והחברותי של האזרח, כעין 
תנאי הכרחי להתממשות ערכה של אישיות־האדם. השקפה 
אחרונה זו, שרואה את זכות־ההצבעה כזכות מוסרית ביסודה 
ישטוענים לה סופרים חדשים, כגון לאסקי בספרו ש 013 נזו 3 ז 0 
£0111105 ) 0 (״יסודותהמדיניות״), 1925 ,מאקאן ( 111300000 ) 
בספרו ק 01112605111 ) 0 £111105 (״מוסר של אזרחות״), 1894 , 
ודול ( 0016 ) בספרו ץ 30 ש 100 ח 00 " 01 1 ! 11 רן 5 1110 ("רוחה של 
הדמ 1 קראטיה״), 1906 , עדיין לא נשתלבה עם עקרונותיה 
של המחשבה המדינית החדשה. 





161 


כח״רות 


162 


מכל ההשקפות הללו זכתה ההשקפה בדבר "זכות־יתר 
קנויה" להשפעה הממושכת ביותר על הזמנים שלאחר התקו¬ 
פה הקלאסית. בחברות של יה״ב. שמבחינה סוציאלית היו 
בנויות רבדים־רבדים, היתד. זכות־ההצבעה נחשבת בדרך 
כלל. במקום שהיתר, קיימת. כתלויה באיזה מעמד מיוחד. 
כגון מעמדו של משלם־מיסים, של בן-חורין, או של בעל- 
אחוזה אמיד. הזכות לבחור בנציגים לבית־הגבחרים (:) 5 ט 0 }- 1 
$״ 0 דחמזס 0 01 ) האנגלי, לבית־המחוקקים הצרפתי ( 15 גז£ 
\.נ 31 ז 0 ח 00 ), או לאסיפות דומות בארצות אחרות באירופה, 
היתה מיוסדת עפ״ר על סימנים של מעמד מסויים, שנתקשרו 
בדרך כלל בבעלות של אחוזת־קרקע. לפעמים, אך לא תמיד, 
היתד. זכות־ההצבעה ניתנת לנשים בנות אותו מעמד. 
מבחינה היסטורית שימשה השקפה זן על זכות־ההצבעה 
יסוד לכל התביעות, שנתבעו מן המצביעים בנוגע לבעלות 
של רכוש ולתשלומי־מיסים. אך מ 1918 ואילך, משנתקבל 
באנגליה חוק תיקין־הב׳, כמעט נעלמה בארצות הדמוקרא־ 
טיות ההשקפה הרואה בזכות־ההצבעה "זכות־יתר קנויה". 

היסוד העיוני לזכות־ד,הצבעה, שהוא מקובל כיום ביותר. 
קשור בתורת ריבונות־העם, כלומר, בתורת ה״חוק הטבעי" 
בדבר זכותו של האזרח לבחור כנציגיו. שרשיה של תורה 
זו נעוצים בספרות הקלאסית העתיקה, אך השפעתה בעולם- 
המעשה לא היתה ניכרת אלא מסופה של המאה ה 17 ואילך. 
זו היתה השקפתם היסודית של אנטואן קונדורסה (ע״ע) 
ומנהיגים רוחנים אחרים של המהפכה הצרפתית. אעפ״כ 
עדיין הגביל חוק־הב׳ הצרפתי של 1789 את זכות-ד,הצבעה 
לאזרחים המשלמים מיסיס ישירים. שלוש שנים לאחר מכן 
נתקבל חוק״ב׳ חדש, שהכיר הכרה גמורה בזכות־ההצבעה 
העצמית, המופשטת, שאינה מוגבלת על־ידי התביעות המסר־ 
תיות של שייכות למעמד מסויים. מתוך שמירת הסייגים של 
גיל, מין וכושר־שיפוט נעשתה זכות־ההצבעה זכות כללית, 
ואף הוענקה לסוגים מסויימים של לא־אזרחים. מעניין לציין, 
שגם ברוסיה הוענקה זכות־ההצבעה ללא־אזרחים אחר 
המהפכה הרוסית של 1917 ! אך גם בצרפת וגם ברוסיה 
הוגבלה עד מהרה זכות זו באופן שכללה רק אזרחים בלבד, 
במדינות המודרניות לא פסקה, איפוא, זכות-ההצבעה 
מלהיות קשורה במושג של אזרחות, ילא עוד אלא שהיא 
קשורה בה עד כדי כך, שאזרחיהן של מדינות מסויימור. 
נענשים באיבוד־האזרחות כשהם מעיזים להשתתף בב׳ 
במדינות אחרות. מכאן שהתפיסה היוונית־הרומית של זכות־ 
ההצבעה עדיין היא מרובת־השפעה ומרובת־חיות. 

השפעה קיימת על התורות האירופיות המאוחרות בדבר 
ייצוג ע״י ב' נודעה גם להשקפה (הנובעת מחכמי־המשפט 
הרומיים), שלפיה השליט המדיני הוא מבחינות חשובות 
הרבה דוברו, סוכנו, או נציגו של העם. אף בתקופות האוטו- 
קראטיות ביותר של שלטון־הקיסרים הרומי, תיארו בני¬ 
ד,סמך בענייני חוק ומשפט את הקיסר כזכא• להפעיל אה 
כוחות־השלטון שבידו אך ורק כנציגם של אזרחי־רומי. 
ביה״ב חזרה תפיסה זו של ייצוג ונתנסחה בצורות הרבה: 
למשל, שקבוצה מסויימת — של אנשי־כנסיה או של בני- 
אדם חולונים — עליונה היא על מי שנקרא לעמוד בראשה 
או להנהיג אותה: או: שלא הנסיך הוא המדינה. אלא עדת־ 
האזרחים כולה; או: שלא האפיפיור או איזה חשמן אחר 
הוא הכנסיה, אלא הקהילה של בני־הכנסיה: ובקיצור, שזכו¬ 
יותיהם היסודיות של בני־החברה פועלות מין פעולה, שיש 


בה כדי להגביל את כוחות־השלטון שביד השליט או המנהיג. 
אך במידה שהדבר נגע למוסד־הב/ יש להטעים, שתפיסה זו 

של ייצוג, שהיא ישנה יותר, לא נתבססה על ההנחה, שבני¬ 

? ? 

החברה זכאים לבחור להם בשליט שלהם. חכמי־המשפט 
הרומיים לא נתכוונו ולא ציפו לכך, שיהיו בני-רומי בוחרים 
בקיסר. גם רוב הסופרים ביה״ב, שדיברו על אפיו הייצוגי 
של האפיפיור, של המלך או של הקיסר, לא נתכוונו בכך 
לעקרון, שיהא מאפשר לשכבות הנשלטות להתערב במידה 
כלשהי. בדרך של ב , , במינויו של השליט או בקביעת 
מדיניותו. 

על הב׳ בתחילת יה״ב יש לנו ידיעה מוגבלת בלבד. 

השבטים הגרמניים ושבטי אירופה המרכזית היו מקשרים 

את האזרחות בזכות ההשתתפות בב׳—מורשת־רומי בבירור. 

בתחילת יד,"ב היתה ההשתתפות באסיפת־העם או ב״מועצת־ 

הזקנים" של הגרמנים כרוכה תמיד באזרחות. ההבדל במעמד 

החברותי עדיין לא גרר שום אי־שוויון בזכות־ההצבעה. 

בשאלות החשובות, שהיו נדונות באסיפות־השבט (עפ״ר 

שאלות של מלחמה או שלום), הכריעו אזרחי־השבט, שכללו 

אך ורק את הגברים המזויינים. כל אחד מהם היה "מצביע" 

ע״י הנפת חניתו באופן מסויים או ע״י הקשה בכלי־זינו. בגי־ 

החורין שבשבטים הטוטוניים היו זכאים לבחור במלכם, 

ולשם כך היו משתמשים לעיתים קרובות בשיטה של ב׳. הב׳ 

העקיפות — כלומר השיטה, שלפיה אין האזרח מצביע בעד 

המועמד — היו נהוגות במידה מוגבלת ביה״ב המאוחרים 

בבחירת הקיסרים הגרמניים. אך זכות־ר,הצבעה צומצמה 

צימצום חמור, מתחילה ללוחמים ולחיילים, ולאחר מכן 

לבעלי־רכוש! והעובדה שבידם של בעלי־הרכוש נתרכזו 

יתרונות בולטים בהצבעה — עובדה זו היתד, אפיינית לב׳ 

הגרמניות עד סופה של מלחמת־העולם 1 . 

היסטוריונים אחדים שמו לב לשיטת המימשל העממי. 

שהיתר, קיימת, בצורה פרימיטיווית במקצת, בתוך השבטים 

הטוטוניים של המאה הרביעית לסה״נ, והביעו את הסברה, 

שהאנגלו־סאכסים הביאו שיטה זו עמהם כשפלשו לאיי- 

בריטניה ונתיישבו בהם. אפשר, כמובן, למצוא צדדים 

דומים בין האסיפות של הגברים הגרמניים מכל הדרגות, 

: י 

שהיו מיועדות להכריע בשאלות החשובות של המדיניות 
הציבורית, ובין התאגדויות־הכפר של אנגליה האנגלו־ 
סאכסית. בזמן מאוחר יותר, במאות ה 10 וה 11 , היתה 
התאגדות של כפר שולחת נציג ( 6 ־'^ז), ביחד עם כמה 

9 

תושבי־כפר נוספים, לייצג את הכפר בבתי־הדין המחוזיים 
(ב 15 זנ 01 :>שז 1 ו 51 וב 15 ז 011 :>()שז|}חג 1 ו!) של אנגליה האנגלו* 
סאכסית. אך כיום דוחים בדרך כלל תורה "טוטונית" זו על 
מוצאו של הייצוג המודרני על־ידי ב׳. ההשקפה הרווחת 
בזמננו היא ששיטת־הייצוג באנגליה ובמדינות אחרות צמחה 
בהדרגה, לא מתוך תכנית מכוונת או מתוך חיקוי, אלא 
כשלב בהתפתחותה של המדינה המודרנית — התפתחות, 
שהיתר, קשורה בעיקרה בארבע תופעות היסטוריות אלו: 
( 1 ) כמישת המשטר הפאודאלי! ( 2 ) צמיחת המדינות הלאו¬ 
מיות; ( 3 ) עליית המעמדות הבינונים; ( 4 ) תנועה כללית 
מן האוטוקראטיה והשלטון האבסולוסיסטי אל הדמוקראטיה 
ושלטון־העם. 

את קוויה של התפתחות זו לא קשה לסמן. במשך רוב 
תקופת יה״ב היה המלך עורך התיעצויות עם גופים, או נמלך 
בדעתם של גופים, שכללו את העשירים שבוואסאלים שלו, 



163 


כחידות 


164 


את כוהגי־הכנסיה העליונים ו/או — את פקידי־ד,מלכות 
עושי־דברו. אך ביה״ב המאוחרים, משנתקלו תביעותיו הכס¬ 
פיות של המלך בסירובן או באי־יכלתן של קבוצות אלו 
להיענות להן, התחיל עורך התיעצויות עם קבוצות אחרות: 
האצולה הנמוכה, בעלי־קרקעות וד,עירונים. מנהג זה נעשה 
קו משותף של המימשל הפאודאלי ברחבי־אירופה, וכך 
נהגו למשל, בקאסטיליה ב 1169 , בלאננדוק בתחילת המאה 
ה 13 , באנגליה ב 1264 וב 1295 , בצרפת ב 1302 , ובארצות 
השפלה. בשוודיה ובהונגאריה במאה ה 15 . אך בעלי־הקרקעות 
וביחוד העירונים מרובים היו מכדי שיוכלו להשתתף בהת־ 
יעצויות הנזכרות באופן אישי, וכך התחיל השימוש בשיטת 
הייצוג או הב׳ במובנה המודרני ממש. בהזמנה לכינום הפאר- 
לאמנט האנגלי בשנת 1295 , למשל, נקראו האבירים והעי¬ 
רונים לבחירת נציגיהם. שליחיו של המעמד השלישי 
( 6131 $ז 116 ) בצרפת היו, כנראה, נבחרים מלכתחילה, אך 
בארצות־אירופה אלו ואחרות, שמנהג זה נתפשט בהן, הוסיפה 
ההזדמנות העיקרית לכינוסם של גופים אלה להיות מה 
שהיתר,: צרכיו הכספיים של המלך והקושי שהיה לו לספק 
צרכים אלה בלא שהובטחה הסכמתן של קבוצות מסויימות 
לשאת בנטל של המיסים החדשים. ע״י הפיקוח על הכנסותיו 
של המלך פיתחו מעמדות אלה בהדרגה את סמכותם המחר 
קקת. הענקת הכספים למלך היתר, מותנית בדרך כלל 
בהיענותו של המלך לתלונות שונות. במידה שצרכי־המלך 
נעשו דוחקים יותר, בה במידה נעשו אסיפות־הנציגים תכו¬ 
פות יותר, והמוסד של הב׳ נעשה בהדרגה קו קבוע יותר 
של המימשל. 

באנגליה, שהעקרון של ייצוג ע״י ב׳ נתפתח בה במהירות 
מרובה, נסתמנו לראשונה הקשיים והבעיות של הנהגת צדק 
בב׳! והצורות השונות של אי־שוויון בייצוג, הבעיות של 
זכות־ד,הצבעה ואף הסילופים בב׳ נעשו נושאים של ויכוח 
ציבורי חריף. מ 1750 עד קבלת ״חוק התיקון״ של 1832 היו 
הב׳ לבית־הנבחרים קשורות במעשי־זיוף ובפעולות בלתי- 
כשרות אחרות (כגון מתן־שוחד). בשנת 1872 נתקבל חוק- 
ההצבעה 831101 ), שחייב הצבעה "אוסטראלית" או 
חשאית — מה שהיה אחת מתביעותיה של התנועה הצ׳אר־ 
טיסטית באנגליה. בתקופה ז( נחקקו גם חוקי־הרישום. 
שחייבו את כל המצביעים במחוזות השונים להירשם לצורך 
הב׳! חוקים אלה נועדו למנוע את המצביע מלהשתמש 
ב״קולו" בב׳ יותר מפעם אחת. כן נחקקו חוקים נוספים, 
שנועדו לעקור מנהגי־שחיתות שונים ולהבטיח שיטה של 
ב׳ הוגנות. 

במושבות־אמריקה התנהלו הב׳ עפ״ר תחת כיפת־השמים. 
ושם היה נהוג למסור את הקול בדיבור־פה ממש ולא בפתק 
של נייר. בווירג׳יניה, במאסאצ׳וסטס ובשאר המושבות, פרט 
לניו־יורק, נהוגות היו ב׳ פומביות של מחוקקים ושל שאר 
בעלי כהונה ציבורית. שום חוק לא קבע במדוקדק את האופן 
של עריכת הב׳! ניצח עליהן ד,"שריף" או ראש־הקהילה. 
ב 1634 פסלה מאסאצ׳וסטס לפתע את השיטה של הצבעה 
פומבית בדיבור־פה והנהיגה את פתק־הנייר בבחירת המושל. 
שאר המושבות עשו עד מהרה כדוגמתה. פתק־נייר זה, שהיה 
מוטל לקלפי בדרך חשאית, לא היד, פתק רשמי, ועפ״ד היתד, 
זו פיסת־נייר, שהמצביע הביא עמו מביתו. אעם״כ יש עניין 
היסטורי בדבר, שמושבות־אמריקה היו, כנראה, הראשונות 
בעולם המערבי להנהגת פתק־הצבעה של נייר, אף אם בצורה 


בלתי־רשמית, בב׳ של נציגים. בין 1776 ו 1780 נקבע השימוש 
בפתקי־הצבעה של נייר כדבר של חובה בחוקות של כל 
מדינות אה״ב, פרט לאחת מהן. רק ב 1808 חוקקה פרוסיה 
ח 1 ק, שחייב את השימוש בפתקי־הצבעה של נייר בב׳ 
לעיריות, וחוקים דומים נתקבלו לאחר מכן בצרפת ( 1852 ), 
באוסטראליה הדרומית ( 1856 ), באיטליה ( 1859 ), בבריטניה 
הגדולה ( 1872 ! כמו שכבר צויין למעלה) ובבלגיה ( 1877 ). 

תהליכי הבחירות בזמן החדש. — 1 . פתק¬ 
ה הצבע ה ו זב ו ת־ ה הצב ע ה. בב׳ בזמננו משתמשים 
לצורך הצבעה בפיסת־נייר, שרשומים עליה שמות המועמ¬ 
דים, המפלגות המדיניות ו/או נושאי־החקיקה המיוחדים, 
שההצבעה מוסבת עליהם. אך המונח "פתק־הצבעה" עלול 
לציין ארבעה סוגים של פתק זה, שהם תואמים לארבעה 
שימושים שונים שלו, והם: פתק-ההצבעה החשאי, הכללי, 
הישיר, והשווה. 

פתק־ההצבעה החשאי היה אחד מן האמצעים העיקריים, 
שהונהגו כדי להגן על היחיד המצביע מהשפעות־חוץ בשעה 
שהוא מפעיל את זכות־ההצבעה שלו. אפשר לומר, שאותו 
התופעות של כפיה עצמן, שעוררו את הרומים במאה ד, 2 
לפסה״נ לחוקק חוקים בנוגע לפתק־הצבעה, שהיו מיועדים 
לשמור על קולו של האזרח מכפיפות להשפעות־חוץ —, 
אותן התופעות עצמן גררו מאבקים פארלאמנטאריים קשים 
במאה ה 19 . אוסטראליה הדרומית היתד, בשנת 1856 המדינה 
הראשונה, שהנהיגה את פתק־ההצבעה החשאי כדת וכדין, 
כסימן חוקי. שהוא חובה על כל מצביע! ומטעם זה נוהגים 
לעיתים קרובות לציין את פתק-ההצבעה החשאי כ״אוסטרא־ 
לי". על־פי שיטת פתק־ד,הצבעה האוסטראלי, המקובלת 
כיום בדרך כלל בארצות של דוברי־אנגלית, אין אדם רשאי 
להשתמש בפתק־הצבעה אחר זולת בטופס־ההצבעה, שהמדי¬ 
נה מספקת אותו! את קביעת המועמדים מסדיר החוק! 
בחלוקתם של פתקי־הצבעה רשאים לעסוק רק נציגים מוש¬ 
בעים של המדינה! והמצביע נדרש לסמן את פתק־ההצבעה 
שלו בחשאי. השימוש במכונת־ההצבעה. העסקתם של מפק¬ 
חים על הב׳ ושל שומרי־קלפיות כדי להבטיח התנהגות 
הוגנת ומניידקולות אמיתי, והשימוש בפתקי־הצבעה מסומנים 
במספרים — כל אלה היה בהם משום סיוע של ממש להשגת 
מטרתו המקורית של פתק-ההצבעה החשאי. והיא— גילוי- 
דעת נאמן וחפשי של המצביעים. 

ואולם יותר משמוסב המונח "פתק־הצבעה כללי" על 
פתק־ההצבעה הגשמי גופו, הריהו מוסב על הסוגים של בני־ 
האדם, הזכאים להשתמש בו בב׳. למרות התרחבותה המתמ¬ 
דת של זכות־ההצבעה במאות ד, 19 וה 20 , לא הובעה מעולם 
בכובד־ראש הדעה, שיש להעניק זכות זו לכל אחד מבני־ 
הערה. כאמור, נחשב במשך זמן מרובה קניין של קרקע 
כתנאי מוקדם הכרחי לזכותו של אדם להצביע! וקניין של 
רכוש, אף אם לא קניין של קרקע דוקה, נשאר הסייג 
העיקרי לזכות־ההצבעה ער השנים המאוחרות־ביחס של 
המאה ד, 19 . ההצדקה הרגילה ביותר, שניתנה לסייג זה, היא 
שקניין של רכוש מעיד באופדמה על חינוך ועל כושר מצד 
המצביע לדון כראוי בעניינים מדיניים! ומעניין הדבר, שבני* 
אדם בעלי שאר־רוח כד׳ישראלי, הגל וביג׳וט, תמכו ברעה 
זו. עם זה יש לזכור, שבמאה ד, 19 'היד, הבסיס הרחב של 
החינוך העממי נמוך הרבה משהוא במאה ה 20 , וכן שהרעיון, 
שבני־אדם רשאים לחוות דעות בשאלות מדיניות גם בלא 


165 


בחירות 


166 


שקיבלו חינוך פורמאלי מתאים, הוא רעיון חדש במידה 
יחסית; ועוד, במאה ה 19 רווחת היתה הדעה, שהענקת 
זכות־ההצבעה למחוסרי־רכוש תביא לידי חיסולו של הרכוש 
הפרטי. 

ברוב הארצות בוטלו הסייגים של רכוש, שהוטלו על 
ההצבעה, או צומצמו עד כדי שיעור של מדדבכך. הישיבה 
בארץ היא כמעט הדרישה היחידה לגבי המצביע בישראל, 
באנגליה, באה״ב, בצרפת ובגרמניה. לעומת זה שכיחים 
יותר סייגים של חינוך. ישראל אינה שוללת את זכות־ 
ההצבעה ממי שאינו יודע לקרוא ולכתוב, אך בהרבה מן 
המדינות של אה״ב קיים מבחן של ידיעת קריאה וכתיבה 
בשביל המצביעים. אע״פ שהממונים על מבחנים אלה מס¬ 
תפקים עפ״ר בגילוין של ידיעות מצומצמות ביותר בקריאה 
ובכתיבה מצד המועמדים להצבעה, נוהגות מדינות אחדות 
בדרומן של אה״ב להשתמש במבחנים הנזכרים כבאמצעים 
למניעת זכות־ההצבעה של הכושים בגלילות מסויימים. 
בראזיל וצ׳ילה שוללות את זכות־ההצבעה ממי שאינו יודע 
לקרוא ולכתוב! ובצ׳ילה מוציאה שלילה זו מקהל־המצביעים 
יותר ממחצית מספרם של הגברים המבוגרים שבמדינה. 

עד לפני דור אחד היו הנשים משוללות זכות־הצבעה 
כמעט בכל מקום. במשך תקופת-זמן ארוכה היתה שלילה זו 
מיוסדת על הרעיון, שתפקידיה של האשד, צריכים להיות 
מוגבלים לענייגי-הבית בלבד. אבל לפעמים קרובות היתר, 
הגבלה זו מיוסדת על שיקולים, שהיו קשורים בצרכי־השעה. 
בצרפת חששו הפוליטיקנים לכוח, שהכמורה עלולה לזכות 
בו עם מתן זכות־הבחירה לנשים, שברובן הן דבקות בקאתו* 
ליות; וכך היתה המחלוקת בצרפת בעניין זכותה של האשד, 
להצביע כרוכה תמיד במאבק על השלטון המדיני בין 
הכנסיה ובין המפלגות האנטי־קלריקאליות. במידה שגברה 
השתתפותו של הנשים בכל תחומי־החיים, בה במידה פקע 
תקפו של הסייג מטעמי־מין. מדינת־ישראל לא קבעה מעולם 
סייג של מין בשביל קהל־הבוחרים שלה. אך איטליה, פורטו- 
גאל, ספרד, הולאנד, בלגיה ושווייץ — שלא בדומה לשכנותיהן 
באירופה —, או שאינן מתירות לנשיהן להצביע, או שהן 
קובעות סייגים רצינים לזכות־ההצבעה שלהן. 

בכל מקום מודים בצורך בסייג של גיל לגבי הזכות 
להצביע. הגיל, שבו רשאי אדם להצביע, שונה בארצות 
השונות: מ 18 שנה ומעלה בארצות כגון ישראל, תורכיה, 
רוסיה וארגנטינה, עד 25 שנד, ומעלה בספרד, בדאניה ובהו- 
לאנד. ברוב ארצות־אירופה תואם גיל־ההצבעה המינימאלי 
לגיל הבגרות החוקית, כלומר ברגיל ל 21 שנה. הפרקליטים 
של גיל־הצבעה צעיר יותר טוענים, שהמבחן האמיתי לזכותו 
של היחיד להצביע הוא כשרו לעבוד, ליצר ולהתגייס לשם 
הגנה על ארצו בזמן־מלחמה. רוסיה הסובייטית, שטענה זז* 
הושמעה בה לעיתים קרובות, מקיימת בעקיבות את הדרישה 
לגיל צעיר יותר. פרקליטי הסייג של גיל קשיש יותר טוענים, 
שאך לפעמים רחוקות בלבד מסוגל שכלו של אדם בן 21 
לחרוץ משפט מדיני נבון ושבגיל זה עלול היחיד להיות 
מושפע יותר מדי מפעולות קיצוניות, מנאומים משלהבים 
או מאישים שטחיים. נעדרים מחקרים סטאטיסטיים, שהם 
עשויים לשמש משען להשקפה זו או זו. 

סייגים של גזע הופיעו בזמנים החדשים הן באה״ב הן 
באירופה. במדינות־הדרום של אה״ב נפסלו בני הגזע הכושי 
להצבעה על יסוד נוהג חברותי מוסכם באמצעים של אלמות 


והפליה אדמיניסטראטיווית, וכן בדרך של קביעת סייגים 
על יסוד רכוש, חינוך או מיסים, שהכושים (כשכבה חברו¬ 
תית) לא היו יכולים לעמוד בהם. דרך אחרונה זו הביאה 
לפעמים קרובות לידי שלילת זכות־ההצבעה גם משכבות 
מסויימות של תושבים לבנים עניים, שאינם יודעים קרוא 
וכתוב. אך המספר הגדל והולך של מקרים, שבתי־המשסט 
האמריקנים קבעו בהם את אפין הבלתי־חוקי של פעולות אלו, 
וההגירה הגוברת של הכושים ממדינות־הדרום למדינות- 
הצפון באה״ב הביאו לידי ירידה במספרם של משוללי זכות- 
ההצבעה מטעמים של גזע בארץ זו. הדוגמה העיקרית 
באירופה לשלילת זכות־ההצבעה מטעמי־גזע ניתנה על־ידי 
גרמניה הנאצית. על־פי ההשקפה הנאצית נחשבה ההצבעה 
לזכותו המיוחדת של הגזע ה״גרמני" בלבד. 

ההצבעה יכולה להיות נתונה גם לסייגים ממין אחר, 
שמשקפים, בצורה רחבה, את השקפתה של המדינה על 
כשרו של היחיד לאזרחות. למשל, בגרמניה משמשת באביו¬ 
נות ראויה לנזיפה" יסוד לדבר, שאדם יהא פסול להצבעה. 
ברוב המדינות מבטלים עבריינות וליקוי שכלי את זכות- 
ההצבעה. בארצות אחרות — אפשר. מפני שפשיטת־רגל 
נתפסת בהן ככדוכה באשמה מוסרית — אין פושט־רגל, 
שבית־המשפט לא פטרו מחובותיו, רשאי להצביע. בדרך 
כלל אין המדינות הנחשבות כמתקדמות, ובתוכן ישראל, 
אנגליה ואה״ב, רואות בפשיטת־רגל מניעה לשלילתה של 
זכות־ההצבעה. 

כשמדובר על הצבעה "ישירה" ו״שווה" הכוונה היא 
לשתי דרכים נוספות, שבהן אפשר להרחיק את המצביעים 
מבחירת־הנציגים או לשלול מהם את הפיקוח עליה. ההצבעה 
מוחזקת "ישירה" כשהאזרח זכאי להצביע בעד המועמד. 
המבקש לו כהונה של נציג. בגלילות הרבה אין המצביע 
בוחר במישרים במועמד שלו, אלא אנוס הוא להצביע בעד 
איזה "בוחר סופי", וזה האחרון מבצע את הבחירה־בפועל 
של הנציג. כבר צויין, שבדרך ז( היתה נערכת בחירתם של 
הקיסרים הגרמניים ביד,"ב המאוחרים. והגה דוגמה חדשה 
יותר: נשיא אה״ב נבחר באופן זה עצמו, אע״פ ש״ד,בוחרים 
הסופיים" באותה מדינה שוב אינם אלא מאשרים את תו- 
צאותיה של הצבעת־ד־,ציבורי, ומעולם לא אירע, ואין זה 
מתקבל על הדעת כלל, שהחלטתם תהא מנוגדת להצבעת- 
העם. 

ההצבעה מוחזקת "שווה" כשקולו של כל מצביע בתוך 
העדה שווה במשקלו לקולו של כל מצביע אחר. שיטת־ 
ההצבעה בפרוסיה קודם מלחמת־העולם 1 היא דוגמה להצ¬ 
בעה בלתי־שווה. יכולת־הבחירה של כל מצביע הודרגה 
בהתאם לסכום המיסים הישירים ששילם. שלושה סוגים של 
משלמי־מיסים הוכרו לצורך זה! לבני הסוג הראשון הוענק 
כוח־הצבעה גדול יותר מלבני הסוג השני, וכד׳. חלוקה 
מעוותת זו של כודדההצבעה הביאה לידי כך, שהנציגים 
נבחרו ברובם ע״י בני הסוג הראשון של משלמי־המיסים, 
מאחר שקולו של בן הסוג הראשון היה בעל כוח גדול פי 
שישה־עשר בערך מזה של קול מן הסוג השלישי, ופי ארבעה 
משל קול מן הסוג השני. באורח זה ניתנה האפשרות למש־ 
פחת־קרופ לבדה, בפרק-זמן מסויים, לבחור בנציגות של 
מחוז־אסן כולה. המצביעים בגרמניה לא השיגו את יכולת- 

" ץ 

הבחירה המלאה והשווה עד שנטלוה לעצמם ע״י המהפכה 
של 1918 בסוף מלחמת־העולם 1 . 



167 


בחירות 


168 


2 . המועמד. מן הדברים הפוסלים אדם למועמדות, 
צעירות היא מן השכיחים. מן הראוי לציין, שברוב הארצות 
צריך המועמד לכהונה ציבורית להיות קשיש מן המצביע הצ¬ 
עיר ביותר—לכל הפחות, בשנה אחת ופעמים אף בעשר שנים. 
ארצות שונות הגבילו בדרכים אחרות את מספרם ואת סוגם 
של היחידים, היכולים להיות מועמדים. הסוגים, שאינם זכאים 
לבקש להם כהונה של נציג בצרפת, הם: זרים שנתאזרחו — 
במשך עשר השנים הראשונות מיום התאזרחותם, גברים, 
שלא מילאו את חובת־השירות בצבא, אנשי־צבא בשירות 
פעיל, פושטי־רגל, שבית־המשפט לא פטרם מחובותיהם, בני־ 
אדם שנמצאו אשמים במנהגי־שחיתות, ופקידים שונים 
של הרשות המקומית והמרכזית. באנגליה מורחקים מבית- 
הנבחרים: פקידי־הממשלה, אנשי־הכנסיה, אנשי־צבא וחברי 
בית־הלורדים. עד 1945 היה מועמד באנגליה אנוס להפקיד 
150 לי״ש ביד קציךהבחירות, והיה מפסיד סכום זה אם לא 
עלה בידו להשיג, לכל הפחות, שמינית מן הקולות, שנמסרו 
באיזור־הבחירות שלו. דרישה זו היתר. נראית כמכוונת למנוע 
את המועמדות של בני־אדם, שעיקר כוונתם היה לעשות 
פירסום לרעיונות ראדיקאליים או תמוהים, ולא לזכות במושב 
בבית־הנבחרים. מ 1945 ואילך ניטלה במידת־מה חומרתה של 
התקנה בדבר איבוד הסכום המופקד. כדי להיפטר ממועמדים 
פוחזים ומרח־פי־כהונית, שאין להם בתחילת דרכם אלא 
תמיכה מועטת מצד הבוחרים או שאין להם תמיכה כלל, 
קבעו הרבה מן המדינות תקנה, שהמועמד יהא נתמך ע״י 
כתב־בקשה או כתב־מועמדות חתום בידי מספר נקוב של 
מצביעים. 

בעיקרו של דבר. באנגליה, באה״ב, בצרפת ובגרמניה 
אין המועמד מוצע ע״י אזרחים, שפועלים על־פי יזמתם 
העצמאית, אלא ע״י אירגונים מדיניים, כלומר "מפלגות", 
שבוררות את המועמד, ולא עוד אלא שהן אף מתוות את 
דרך־התעמולה שלו. חשיבותה העצומה של המפלגה המדינית 
בזמנים החדשים נובעת מן המספר המרובה של הבוחרים 
שבתוך כל איזור־ב׳. שום מועמד אינו יכול לפנות אל 
בוחרים אלה אלא אם כן הוא נתמך ע״י אירגון מסויים. 
ה״מפלגה" מספקת למועמד אירגון זה ואת אמצעי-התעמולה 
הדרושים, הכוללים בין השאר פירסום ופירסומת, תהלוכות, 
הופעות פומביות וכד׳. המפלגה מונעת מצידה או ע״י הסי¬ 
כוי לשלטון ולשלל מדיני או ע״י הסיכוי לנצחונם של 
עיקרי־תכניתה, או ע״י שגי הדברים כאחד. מפני־כן חשוב 
הדבר — מנקודת־מבטה של המפלגה —, שהמועמד יהא 
מחונן בעיקר באותן התכונות, שהן נראות כהכרחיות לשם 
ניצחון בב/ והן: קסם אישי, שנינות, הומור, חן של דיבור, 
זריזות־מחשבה והופעה נאה. לא פחות מכן חשובה למנהיגי* 
המפלגה בטיחות בנאמנותו ובמסירותו של המועמד למפלגה 
ולעקרונותיה. כל שאר המעלות, כגון כושר שכלי ובינה 
מדינית, אינן אלא שניות־במעלה לגכי עיקר מטרתה של 
המפלגה — ניצחון בב׳. נוח לה, למפלגה, שתזכה בב׳ ע״י 
מועמד נטול־כשרונות משתפסיד באמצעותי של מועמד 
גאון. יותר שחזק הוא אירגונה של המפלגה המדינית, יותר 
קל לה לכוון את אפיו ואת פעולותיו של המועמד הממוצע 
גם קודם היבחרותו וגם אחריה. ביחוד מרובה הפיקוח מצד 
המפלגה באותן הארצות, שהמצביע בהן אינו מתבקש 
לבחור במועמדים אלא באחת מן המפלגות המדיניות. שהרי 
בארצות אלו — והדוגמות לכך הן ישראל, צרפת, גרמניה 


ובלגיה — ראשי־המפלגה הם הם המכניסים את שמו של 
המועמד לרשימה ולפעמים קרובות גם קובעים את המספר 
הסידורי של מקומו בתוכה. 

בארצות, שזנחו בגלוי את המסורת הדמוקראטית לטובת 
צורה מצורות השלטון הדיקטאטורי, הופכת מפלגתו של 
הדיקטאטור למונופולין שלה גם את הצעת שמו של המועמד 
גם את בחירתו. לאמיתו של דבר, אין המונח "בחירות" 
מתאים לנוהג המקובל בארצות אלו, שהרי יש במשמעותו 
של מונח זה ברירה מצד האזרח בקביעת נציגותו, ולא רק 
אישור של נציגות זו בלבד. למשל, באיטליה הפאשיסטית 
בימי משטרו של מוסוליני היתד, נהוגה השיטה של רשימה 
יחידה: 400 מועמדים, שהוצעו ע״י המועצות הפאשיסטיות 
השונות, קובצו ברשימה יחידה שהוגשה לבחירה משותפת 
בדחבי־המדינה. להלכה, אפשר היה, שרשימות מתחרות 
תוגשנה ע״י אירגונים יריבים. אלא ששום אירגון זולת 
המפלגה הפאשיסטית לא היה יכול להיות קיים בלא התר של 
הממשלה. כתוצאה מכך לא הוגשה מעולם שום רשימה מתחרה. 
בתוך המפלגה הפאשיסטית עצמה היתד, קיימת התחרות 
בהצעת שמותיהם של מועמדים, וברגיל היו מיישבים אותה 
על יסוד נאמנותו של המועמד למשטר, מראהו הנאה והכרותו 
עם ראשי־המפלגה. גם בגרמניה הנאצית היתה שלטת השיטה 
של רשימה יחידה. ובעוד שבפרטים מסדימים היתה שיטה 
זו שונה במקצת ממה שהיה נהוג באיטליה הפאשיסטית, 
היתה שווה לה בסימן־הכר זה: פיקוח חמור של המפלגה 
על המועמדים והרחקתם של מועמדים אלטרנאטיוויים. 
ברוסיה הסובייטית אפשרי הדבר, להלכה, שהמועמדים 
יוצעו על־ידי המפלגה הקומוניסטית, התאחדויות־הפועלים, 
האיגודים המקצועיים, הקואופדאטיווים ואירגוני-הנוער, 
והצעות אלו של שמות יכולות אז להימסר לוועדת־הבחירות 
הגלילית. אך האסיפות של התאחדויות אלו, של האיגודים 
המקצועיים, הקואופראטיווים ואירגוני־הנוער, אינן יכולות 
להתקיים באורח חוקי בלא קבלת התר מן הרשויות 
הממשלתיות, ובאלו האחרונות שולטת המפלגה המדינית 
היחידה, שקיומה מותר בארץ, היא המפלגה הקומוניסטית. 
יתר על כן: רק שמו של מועמד אחד בלבד לכל כהונה זוכה 
להסכמה-ומוכנס לרשימה. כיצד פועלת שיטה זו ביחס 
למועמדים האלטרנאטיוויים אפשר לראות לפי תוצאות־הב׳ 
לסובייט העליון של ם. ם. ס. ר. מן ה 10 בפברואר 11947 
99.70% מן המצביעים הרשומים מסרו את קולותיהם 
ו 99.18% הצביעו בעד הרשימה הקומוניסטית הרשמית. 
המצביעים המועטים, שנתנו ביטוי להתנגדותם, עשו כך לא 
ע״י הצעת מועמדים אחרים. אלא אך ורק ע״י מחיקת שמו¬ 
תיהם של המועמדים שהוצעו. 

3 . הבחירות המוקדמות. במדינות, כמו ישראל, 
שהמצביע בוחר בהן ברשימת־מפלגה, ברירת המועמד הרו¬ 
צה בכהונה זו נתונה כולה בידם של ראשי־המפלגה, ואיו 
למצביע שום השפעה על בדירתו. אך במדינות, שנהוגה בהן 
הצבעה בעד מועמדים מיוחדים, גברה במשך הזמן תרעומת 
בתוך המצביעים על המונופולין של המפלגה בקביעת שמו¬ 
תיהם של המועמדים ועל אופן ההכרעה שלה ביחס לקביעתם. 
תרעומת זו גברה ביחוד באה״ב במידה שגדלו בהן שיעורם 
וכוחם של המנגנונים המפלגתיים באמצע המאה ה 19 ובסופה 
של אותה מאה. את הוועידה הקרויה "מוקדמת" (ץזסת״זין), 
שבה היו נקבעים מועמדי־המפלגה, היה ה״בוס" של המפלגה 




169 


כחירות 


170 


מכנס לעיתים קרובות במסיבות, שמנעו כל השתתפות של 
ממש מצד השכבות האמידות או המשכילות שבעדה. כך, 
למשל, היו אסיפות אלו נערכות בבתי-עיכר זולים, בבתי־ 
מלון נחותי־דרגה, בקצווי־הכרך או בבניינים עזובים. באול- 
מים היו מתהלכים בעלי־אגרוף, פרצופים מאיימים או דוחים. 
האסיפות היו נקבעות לשעות־היום או שעות־הלילה שכרגיל 
אין מקיימים בהן כינוסים. בדרכים אלו נעשתה קביעת 
המועמדים רשות־היחיד של "אדוני״־המפלגות. 

אע״פ שאנגליה נתנה את משפט־הבכורה לשיטת שתי 
המפלגות, לא הגיע בה מעולם גידולן של המפלגות המדי¬ 
ניות לאותם הממדים העצומים, שאליהם הגיעו המפלגות 
באה״ב, וכן לא נחקקו בה שום תקנות בעניין קביעת שמו¬ 
תיהם של מועמדים. אבל באה״ב, סמוך ל 1870 , עם גידול 
כוחם של המנגנונים המפלגתיים, הבינו התושבים, שהזכות 
לבחור במועמד עלולה להתרוקן מתכנה, אם לא תהא לו, 
למצביע. דעה בקביעתו של המועמד, שישתתף בתחרות על 
הכהונה. לפיכך נחקקו כמה חוקים בנוגע ל״אסיפה מוקדמת 
ישירה" ץ־וגחז״ק ז 60 ז 11 >), שבאו ליטול מן המפלגה 

את הסמכות לקבוע את שמותיהם של המועמדים ולהעביר 
סמכות זו לבוחרים עצמם. כיום המצביעים בב׳ המוקדמות 
באה״ב הם בדרך כלל אזרחים, שמצהירים על נאמנותם 
למפלגה העורכת את הבחירה המוקדמת! וכמובן, אוחזים 
באמצעים למנוע את התומכים במפלגה מדינית אחת 
מלהצביע בב׳ המוקדמות של מפלגה מדינית אחרת. ב׳ 
מוקדמות ממין זה קרויות ב׳ מוקדמות "סגורות", בניגוד לב׳ 
המוקדמות ה״פתוחות" של מפלגה נתונה, שאף התומכים 
במפלגות אחרות יכולים להשתתף ולהצביע בהן. אך הרוב 
המכריע של ב׳ אלו הוא מסוג ה״סגורות". 

למרות כל זה עדיין חלוקות הדעות בשאלה אם הצליחו 
החוקים של אסיפה מוקדמת ישירה לשבור את כוחם של 
המנגנונים המפלגתיים לקבוע את שמותיהם של המועמדים! 
שהרי המועמדים עדיין תלויים הם במפלגה בנוגע לאירגון 
השירותים של מסע־התעמולה! ובב׳ המוקדמות, שמספרם של 
המצביעים מועט בהן, נבחרים עפ״ר המועמדים של המפל¬ 
גות החזקות. אעפ״כ יש יסוד לומר, שכוחן של המפלגות 
המדיניות נתרופף עם חקיקתה והפעלתה של שיטת הב׳ 
המוקדמות. חלוקת המקומות ברשימת־המועמדים לידידים 
ולקרובים נעשתה קשה יותר ל״אדוני״־המפלגות. נעלמו 
בהחלט הרבה מסימני־הכפיה, שציינו את הב׳ המוקדמות קודם 
שנחקקו החוקים הנזכרים. יתר על כן: ראשי־המפלגוה, 
מתוך שהם יודעים שהמקומות ברשימת־המועמדים 
פתיחים גם לבני־אדם אחרים זולת אלה שהם עצמם בחרו 
בהם. מביאים בחשבון את האפשרות, שמרידה עממית נגד 
רשימת־המפלגה תביא לידי כשלונה של הרשימה וגם תפגע 
פגיעה חמורה בהשפעתה של המפלגה. ואכן אירעו מרידות 
כאלו. הדעת נותנת, שאפשרות זו בלבד מעוררת את ראשי־ 
המפלגות לנהוג בברירת־המועמדים במידה ניכרת של 
שיקול־דעת ומתינות! וכמה סופרים נוטים לסברה, שגורם 
פסיכולוגי זה הוא הערך החיובי החשוב ביותר של הב׳ 
המוקדמות. כן בולטת העובדה, שמספרם של המשתתפים 
בבחירות המוקדמות גדל במידה ניכרת בעשרות־השנים 
האחרונות. 

4 . שיטות של בחירות. — א. שיטת־ההצבעה 
המסרתית והמקובלת ביותר מכרת באיזור־ב׳ זהה עם שטח 


גאוגראפי מיוחד, שהמצביעים נכללים בתוכו. אע״פ שבבתי־ 
המחוקקים של כמה מארצות אירופה במאה ה 17 היו ה״מענד 
ד(ת" השונים, כלומר הכמורה, האצולה והמון־העם, מיוצגים 
בבתים מיוחדים, היו הנציגים של המון־העם נבחרים תמיד 
ממחוזות טריטוריאליים. שיטת־ב׳ זו , לא נבעה מתחילה מתוך 
איזה טעם מפורש או תורה מסויימת. היתה זו, בפשיטות, 
הדרך הטבעית והנוחה ביותר לארגן לשם הב׳ קיבוצים 
גדולים. רק לאחר מכן נתגבשה ההשקפה, שענייניהם 
המשותפים של המצביעים במחוז מסויים הם הם העניינים 
החשובים ביותר. ורק מתוך תשומת-לב ראויה לעניינים 
אלה והבנה יסודית של הבעיות הכרוכות בהם אפשר לשקול 
כראוי את השאלות המדיניות ושאלות החקיקה של הארץ 
כולה. 

שורת־הצדק וגם שורת־הנויחות נותנות. שאיזור־הב׳ אינו 
צריך להיות גדול מדי באופן שימנע מגע אישי בין המועמד 
ובין המצביעים. גם מספרם של המצביעים באיזור־ב׳ אחד 
אינו צריך להיות מרובה או מועט במידה ניכרת משהוא 
באיזורי־ב׳ אחרים! שהרי אם כך יהא מצב-הדברים. תהא 
נציגותו של איזור אחד בלתי־שווה לזו של שאר האיזורים. 
אעפ״ב נפתו ממשלות הרבה, כשעמדו בפני המשימה 
הממשית של קביעת השטחים של איזורי־הב׳ בארץ, אחר 
התחבולה הידועה של § 111 ז 16 >ת 3 חזץ-וז:> 8 ,שהמציאו פוליטיקנים 
מסויימים באה״ב בתחילת המאה ה 19 . לפי תחבולה זו נקב¬ 
עים איזורי־הב׳ בארץ באופן שבאידרים מרובים עד כמה 
שאפשר יהא רוב למפלגה מדינית אחת. ואילו במחוזות, 
שמובטח בהם ניצחון לאופוזיציה, יהא הרוב של האופוזי¬ 
ציה גדול ביותר, אלא שמספרם של איזורי־הב׳ יהא מועט 
בהם עד כמה שאפשר. בעשרות־השנים האחרונות ניתן 
לתחבולה זו , פירסום ברבים ונמתחה עליה ביקורת יסודית, 
ובארצות מרובות מכירים כיום בצורך לקבוע חלוקה חדשה 
של איזורי־הב׳. באנגליה הסכימו כל המפלגות לדבר, 
והתיקונים בוצעו ע״י ועדה של ממונים, שאין עמם משוא־ 
פנים, בהגינות ראויה לשבח. אבל במקומות אחרים, וביחיד 
בחלקים מסויימים של צרפת ואה״ב, קשה היתה המשימה 
לקבוע בצדק וביושר חלוקה חדשה של איזורי־הב/ שבמק¬ 
רים מסויימים כבר היו קיימים מלפני שבעים שנה! מעזימה 
זו נתקלה שם בהתנגדות חזקה. 

ב. איזור־בחירות בעל נציג יחיד. משנקבע 
איזור־הב׳ יכולות הב׳ של הנציגים להיערך באחת משתי 
דרכים אלו. יכול האיזור לבחור בנציג יחיד, שיהא הדובר 
של האחור כולו, וזוהי השיטה של איזור־ב׳ בעל נציג יחיד! 
או יכול הוא לבחור בנציגים לבל אחד מן הגופים המדיניים 
המאורגנים שבאיזור, וזוהי צורה מצורות ה״ייצוג הפר(־ 
פ(רצי(ני". השיטה של נציג יחיד עשויה ללבוש צורות 
שונות, הכל לפי ה״רוב". שצריך לקבל המועמד המנצח. 
באה״ב ובאנגליה, שבהן נהוגה השימה של נציג יחיד, מס¬ 
פיק ״רוב יחסי״ או ״ריבוי״! כלומר, יהא מה שיהא מספרם 
של המועמדים המתחרים זה בזה. מוכרז כמנצח אותו מועמד 
שהי&יג יותר קולות משאר המועמדים. על־פי שיטה זו* 
אפשר, איפוא, לכל הפחות, להלכה, שייבחר מועמד שלא 
הז 4 יג אלא מעוט מן הקולות שנמסרו. דבר זה יקרה כשיש 
שלושה (או יותר משלושה) מועמדים, ואף אחד מהם לא 
הז 4 יג יותר מחמישים אחוז מן הקולות. אבל עפ״ר מ&יג 
המנצח בב׳ באנגליה ובאה״ב רוב מוחלט מן הקולית 



171 


כחירות 


172 


שנמסרו, ומקרה נדיר הוא, שמועמד ינצח במספר של קולות 
מועט מזה. תופעה זו* היא פרי הנטיה של קהל־המצביעים 
להתחלק לשני מחנות מתנגדים או לשתי מפלגות כשיודעים 
הם, שנציג אחד ויחיד עומד להיבחר כדי לייצג את כל 
המצביעים שבאיזור. וכן כשידוע להם מראש, שלא ינצח 
אלא אותו מועמד, שיקבל את מספר־הקולות המרובה 
ביותר. אע״פ שלפעמים מוסר המצביע את קולו בעד מועמד 
מטעם מפלגה שלישית או רביעית, הרי הרוב המכריע של 
הבוחרים נמנע מלהצביע פעם בפעם בעד המפלגות הקט¬ 
נות, שסיכויי־הניצחון שלהן הם מועטים, והוא מצביע בעד 
אחת משתי המפלגות הגדולות, שסיכויי־הניצחון שלהן הם 
בדרך כלל מרובים. מטעם זה, השיטה של איזור־ב׳ בעל 
נציג יחיד נהפכת תכופות לשיטה של "שתי מפלגות" או 
של "רוב", וכך היא גם נקראת לפעמים קרובות, אע״פ 
שלהלכה אין זה מתחייב כלל שתהא בעלת "סימנים" אלה. 

כדי למנוע את האפשרות, שהמועמד ינצח בלא שהשיג 
רוב מוחלט, התחילו ארצות אחדות, וביחוד צרפת וגרמניה, 
להשתמש במחוזות מסויימים בשני אמצעים: ה״הצבעה 
השניה" וה״קול האלטרנאטיווי". שני האמצעים מיוסדים 
על העקרון, שלא ייבחר נציג אלא אם כן ישיג, בסופו של 
דבר, רוב מוחלט של הקולות באיזור־הב׳ שלו. על־פי שיטת 
ה״הצבעה השניה", אין מכריזים על המועמד כנבחר אלא 
אם כן השיג יותר מ 50% מן הקולות. אם המועמד המצליח 
ביותר השיג פחו׳ת מכן, עורכים ב׳ שניות בין שני 
המועמדים המצליחים ביותר, והמנצח בבחירות אלו מוכרז 
כנבחר. 

שנים הם היתרונות של שיטת ה״הצבעה השניה". רא¬ 
שית. ניתנת לו למצביע ההזדמנות לשקול בדעתו שנית את 
הצבעתו, כשהוא יודע, שמועמדים מסויימים שוב אינם 
באים בחשבון. בידו נתונה אז האפשרות להעדיף אחד מן 
המועמדים הנותרים. שנית, יוצרת שיטה זו* משען של רוב 
לבחירה הסופית, אף אם אינה נראית כבחירה בלב שלם. 
אך הניסיון של שנים הרבה (בצרפת ובגרמניה) ביחס 
לשיטת ה״הצבעה השניה" הוכיח, שיש בה, בשיטה זו, 
ליקויים רצינים: היא מעודדת את קיומן של מפלגות קטנות 
מרובות; מצביעים מרובים משתמשים בהצבעה הראשונה 
אך ורק לשם מתן ביטוי לאהדה, לטינה או לרגשות אחרים, 
מתוך ביטחון, שתתקיים גם הצבעה שניה, שתאפשר להם 
להביע את דעותיהם המדיניות לאמיתן! מצביעים אחרים 
מוסרים לפעמים קרובות את קולם בהצבעה הראשונה בעד 
מועמד מסויים אר ורק כדי לסייע לעריכת ב׳ שניות; 
ולסוף: הב׳ השניות גורמות למועמד הוצאות נוספות גדולות, 
והסיכוי של סיבוב שני יש בו כדי להרחיק את המועמדים 
העניים. 

ה״קול האלטרנאטיווי" הומצא כדי למנוע את הליקויים 
שב״הצבעה השניה". על־פי שיטת "הקול האלטרנאטיווי" 
עורכים את הב׳ פעם אחת בלבד, והמצביע מביע את סדר 
ההעדפוית שלו ע״י מה שהוא מסמן אותן במספרים. אם לא 
נבחר המועמד, שהמצביע סימנו כמספר 1 , מתחלקים המס¬ 
פרים שסימן אחר מספר זה בין המועמדים שבראש הרשי¬ 
מה. יש כאן. איפוא, שתי הצבעות בפעולה אחת. אמנם דרד 
זו מונעת את הליקויים האפיינים של שיטת ה״הצבעה 
השניה״ — הב׳ הכפולות וההוצאות הכפולות —, אבל אינה 
תורמת שום תרומה לפירוקן או לאיחודן של מפלגות- 


המיעוט הקטנות המרובות. ששיטת ה״הצבעה השניה" מעו¬ 
דדת את פריחתן: גם אינה מסלקת, באופן זה או אחר, את 
המיקוח בין המפלגות, שהוא תופעה שכיחה קודם הב׳ על¬ 
פי שיטת ה״הצבעה השניה". 

ג. הייצוג הפרופורציוני. כל שלש הדרכים 
הללו — שיטת ה״רוב היחסי" או ה״ריבוי", ה״הצבעה השניה", 
וה״קול האלטרנאטיווי״ — מיועדות להעלות מתוך איזור־הב׳ 
נציג יחיד. אך מאחר שגלוי וידוע הדבר, שאין אדם אחד 
יכול "להיות הכל בשביל הכל", לא די לבחור בנציג אחד 
בלבד מן האיזור, אם רוצים שיהא ייצוג למיעוטים השונים 
שבתוך איזור־הב׳. לפיכך הונהגו כללים ביחס לב׳, ביחוד 
במשך מאה ועשרים השנים האחרונות, כדי להבטיח, שהגוף 
המחוקק ישקף, בדיוק מאתמאטי עד כמה שאפשר, את כוחן 
של הקבוצות השונות שבאיזור־הב׳. המונח "ייצוג פרו׳פו׳ר- 
ציוני" נועד לסמן כללים אלה. 

הקו המיחד את כל הצורות העיקריות של הייצוג הפרו־ 
פורצלני הוא איזור־ב׳ בעל נציגים מרובים. מספר המקומות 
בבית־המחוקקים גדול הוא בדרך כלל במידה מספקת כדי 
להבטיח בו ייצוג עצמאי לכל קבוצה מאורגנת של מצבי¬ 
עים, שהיא בעלת השקפה מדינית מיוחדת. מוצגות לפני 
המצביע רשימות מטעם מפלגות, וכל אחת מהן כוללת 
את שמות־המועמדים, שמפלגה מדינית מסויימת בוררת, 
ולפעמים קרובות גם קובעת את סדר־בחירתם. המצביע מביע 
את העדפתו על־ידי סימון רשימתה של המפלגה הרצויה 
לו. אין הוא מצביע בעד מועמדים מיוחדים. לכל מפלגה 
ניתנים אז מקומות בבית־המחוקקים בהתאם לאחוז הקולות 
שקיבלה. שיטה זו של ב׳ נהוגה כיום בישראל, בצרפת, 
בגרמניה, בשווייץ, בבלגיה, בפינלאנד ובארצות הסקאנדי־ 
נאוויות — לפעמים בהבדלים קלים בין ארץ לארץ. בבלגיה, 
למשל, משתמשים ברשימות, אך המצביע זכאי לציין את 
העדפתו האישית ביחס למועמדים מסויימים. בישראל נהוגה 
שיטת־הרשימות במלוא חומר הדיוק, והמצביע אין לו דעה 
בברירת המועמדים או בקביעת סדר שמותיהם ברשימה. 
השיטה הנהוגה בהולאנד היא ביסודה אותה שהיא מקובלת 
בבלגיה. בנורווגיה ובשוודיה משתמשים ברשימות־מועמדים, 
אבל את סדר המועמדים בהן קובע המצביע עצמו. בדאניה 
נהוגה תכנית מסובכת, שבה משתלבות הדרכים של איזור* 
ב׳ בעל נציג יחיד באלו של הייצוג הפרו׳פו׳רציוני. בשווייץ 
נהוגה שיטה של רשימות, שמאפשרת למצביע מידת־חופש 
יתרה בהרכבתה של הרשימה, ובאורח זה מושג שם ייצוג 
כמעט מאתמאטי של ההשקפות הרווחות בציבור. התוצאה 
היא המבנה המפלגתי המסובך שבשווייץ, שאעפ״כ אינו 
מונע את האפשרות של פעולה פ(ריה, בעיקר מפני שהרשות 
המבצעת אינה כפופה בשווייץ לפארלאמנט. 

השאלה אם הייצוג הסרו׳פו׳רציויני מביא לידי בית-מח(קקים 
מעולה יותר או לידי דרך טובה יותר של בחירת נציגים 
פארלאמנטאריים משעלולה להביא שיטת ה״רוב", משמשת 
זה שנים הרבה נושא לדיון פומבי. לפי דעתם של התומכים 
בייצוג הפרופורציוני, שתי מעלות לו, לייצוג זה: ראשית, 
הוא יוצר בבואה נכונה וצודקת של דעת-הקהל; ושנית, 
מאחר שהייצוג הפרופודציוני מונע בדרך כלל כל מפלגה 
בודדת מלהשיג רוב בבית־המחוקקים, הוא מסלק את האיום 
של "שימוש לרעה" מצד מפלגה מדינית בשלטו־דהרוב 
שבידה. מצד אחר, הטעימו המתנגדים לייצוג הפרופורציוני 


173 


בחירות—בחצ׳יסרי 


174 


שתי נקודות עיקריות אלו: ראשית, מאחר שבמשטר של 
ייצוג פרופורציוני אין לשום מפלגה בודדת שליחות של 
רוב מטעם העם, נעשית ממשלת-ק 1 אליציה צורך הכרחי; 
וממשלודקויאליציה היא בהכרח בלתי־יציבה, וסימניה הם הת¬ 
עסקותם של המיניסטרים בתמרונים וב״מוקשים", המיועדים 
להביא במבוכה את מפלגות-האופוזיציה, מיקוח בינמפלגתי 
מאומץ, אוירה פסיכולוגית מתמדת של מריבה, תכסיסי- 
אופוזיציה בלתי-אחראים מצד המפלגות היודעות שמועטים 
הם סיכוייהן להגיע בזמן מן הזמנים לשלטון, ומשברים מדי¬ 
ניים חוזרים ונשנים. החסרון השני שמוצאים בב׳ לפי שיטת 
הייצוג הפרופורציוני הוא: המגע הרופף בין הנציגים ובין 
קהל-הבוחרים, שהרי ברוב הצורות של ייצוג זה אין המצביע 
אלא מאשר את רשימת-המועמדים של איזו מפלגה מדינית, 
ולעיתים קרובות מתעורר ספק בלבו אם ראש-המפלגד, 
מוסמך יותר ממנו לבחור במועמד בעל יושר וכשרון מיני 
הלי במידה הדרושה כדי לייצג את המצביע. הנציג מצירי 
מרגיש בלחץ מועט בלבד. או אינו מרגיש בלחץ כלל, מצד 
הציבור בנוגע למילוי ההתחייבויות, שנתן בשעת מסע- 
התעמולה בשים לב לעובדה הגלויה, שכשאר המפלגות, 
כך אף מפלגתו שלו אין לה רוב, ולפיכך אין בידה האפשרות 
לבצע התחייבויות אלו. ועוד טוענים, שהשליטה הגמורה 
של המפלגה על המועמד בשיטות הייצוג הפרופורציוני 
מנמכת את שיעור-קומתם של המועמדים, ומתוך כך פוגמת 
בסמכותה המוסרית של הממשלה גופה. 

מה שנוגע לאיום, שאיזו מפלגה "תשתמש לרעה" בכוח- 
הרוב שבידה, הרי הממליצים על שיטת נציג יחיד והמתנגדים 
לייצוג פרופורציוני טוענים, שאיום כזה הוא מדומה משני 
טעמים. ראשית, בשיטת־הרוב (חוץ מבמקרים בלתי־נדירים) 
אין המפלגה השלטת אלא מפלגת־מיעוט, שהצליחה למשוך 
אליה קבוצות תומכות בה — קבוצות, שהמפלגה עלולה 
לאבד את תמיכתן ולעיתים קרובות גם מאבדת אותה. לפיכך 
אנוסה המפלגה להתרצות לקבוצות אלו כדי להחזיק מעמד. 
וכך — לכל הפחות, בתוך שורותיה שלה — מונע האינטרס 
העצמי כל "שימוש לרעה" בכוח. שנית, קיומה של שיטת־ 
הרוב ממריץ את שתי המפלגות הגדולות לסגל לעצמן כל 
אותה מידה של משיכת־קולות, שהאופוזיציה נהנית ממנה, ע״י 
נקיטת צעדים ש״מו׳ציאים את הרוח ממפרשי־האופוזיציה". 
הדוגמות העיקריות לתופעה זו — התיקונים הסוציאליים, 
שהמפלגה השמרנית קיימה והנהיגה באנגליה בתקופה האח¬ 
רונה, והמפלגה הרפובליקנית—באה״ב. כמו־כן ממרצת שיטה 
זו את שתי המפלגות לנקוט ולהמליץ על צעדים, שהם 
מיועדים למשוך את קולותיהם של יחידים ומעמדות, שאינם 
מזדהים אף עם אחת מהן, כלומר של המצביעים הבלתי- 
תלויים. כתוצאה מזה — כך טוענים חסידיה של שיטת־הרוב— 
אנוסות שתי המפלגות המדיניות לדבר בסיגנונות דומים זה 
לזה, ובכלל ליעשות קרובות זו לזו יותר מלהתרחק זו מזו; 

המצעים המפלגתיים של שתי המפלגות באים לידי תיאום 

— ? 

ולעיתים קרובות כוללים הבטחות זהות; האומה קונה לה 
תחושת־כיוון משותפת, והפלוגתות המדיניות מצטמצמות. 
בעיני הפוליטיקנים והמצביעים כאחד, עד כדי "חילוקי־דעות 
בריאים" ושוב אינן מתפתחות לניגודים שאין לגשרם. בדרך 
זו נבלמות הנטיות הקיצוניות והאפשרות של "שימוש לרעה־׳ 
בשטחים השונים של החיים המדיניים: במנהיגות, בתוך 
המפלגות, וביחסים שבין המפלגות. 


חילוקי־הדעות בענייו זה מקורם בשתי השקפות מנוגדות 
על תפקידה של כנסת־הנציגים. מצד אחד, אפשר לראות 
כנסת זו כבמה להשמעת הדעות המדיניות השונות שבאומה, 
או כבית־וועד, שבו מיוצגת כל שכבה או קבוצה שבעדה; 
ואם זהו עיקר תפקידו של בית־המחוקקים, הרי דומה 
שהייצוג הפרופורצלני הוא הדרך הנכונה לקיימו. מצד שני, 
יש רואים את עיקר משימתם של המחוקקים בהקמתו של 
גוף מוכשר מלכתחילה למשול בדרך ברוכת־תוצאות, ולפי 
זה ברור הדבר, שיש צורך במידה של ליכוד ויציבות. במק¬ 
רה זה אין לראות את בית־המחוקקים אך ורק כאסיפה של 
נציגים, שפונים זה אל זה בשם אינטרסים עוינים ומנוגדים. 
צריך שיהא בתוכו רוב, יציב ובטוח כל צרכו, כדי לנהל 
ממשלה בתקופות־זמן, שהן מספיקות לשם הגשמתן של 
תכניות מדיניות בעלות חשיבות לאומית. כמו־כן מן הצורך 
הוא שיהא בית-המחוקקים מעודד ביקורת מצד מיעוט 
אחראי, מיעוט מאוחד ומאורגן באותה מידה, שיהא לו סיכוי 
להקים מתוכו ממשלה אלטרנאטיווית. מבחינת שיקולים 
אלה, השיטה של איזורי־ב׳ בעלי נציגים יחידים, שיטת־ 
ה״רוב". נראית כשרה יותר. יחס צודק כלפי קבוצות־המיעוט 
שבתוך איזור־הב׳ יכולה שיטת ה״רוב״ להבטיח: משאלותיהן 
של קבוצות־המיעוט נכללות בדרך כלל במצעים של מפלגות־ 
הרוב בקצב ובמידה שיש בהם כדי להעיד, שקבוצות אלו 
אינן מתקפחות. 

- 5 גז 51 ^ז 80 ., 1 ; 1861 , 01 ? 001 ??< 1 סס ?׳ 1110111 ?:????# , 1111 < . 5 .ן 
; 1929 . 10£0 ?# 101 0£0 ?/ 00/111 ? 411 ? 11111:111 )?־) 13 ; 1933 , 0140011 ?? 101111 :■)}.? 004 0:1111 ? 

0 ? .זסז^סיד .( ; 1935 ,\ 0 ס 01 :?ס 10 £100011110 ?# 004 1101 
004 ץ? 0 ?ו 4 ״ 1 . 9 ; 1918 , 4/55/4 111 001:01 ל) 1111001 

, 13 |>ח 3 13 , 2 ! 5 ז 10 קגו 01 , 01 ? 001 :?- 1 סס 0 :? 4 ס}\ /ס ? 00110 ?? 

004 1 [ 1 ס?סס 01 ?ס 0 ס? 0 * 1 ס? סקס?!!■!־ , 5 ת> 1 ח־ו> 1 ־ 1 .? ; 1939 

. 1953 , 1 ( 1 /ס?ס 40 

ר. לי. 

3 ך 1 צ'יסרי ץ 2 ז 53 נו 1 :> 1 {) 1 ב 13 ), עיר בדרומה 

של קרים; יושבת לרגלי הרי־יאילה בגיא עמוק, 

שבו זורם נחל צ׳ורו־סו. ב/ שכיום היא תחנה של מסה״ב 
בקו סימפרו׳פול וסוואסטופול, היתד. בירת החאנים של הטא־ 

: י.* ע 

טארים מאמצע המאה ה 15 עד כיבושה של קרים ע״י הרוסים 
ב 1783 . ב 1939 היו בה כ 10,000 נפש, מהם כ 70% טאטארים. 
לאחר שהוגלו הטאטארים מקרים בסופה של מלחמת־העולם 11 
פחת גם מספרם של אוכלוסי־ב׳. בסביבותיה של ב׳ היו 
הטאטארים מגדלים טאבאק ועצי־פרי וב׳ שימשה שוק 
ליצוא יבולם. כן היתד, מפותחת בה צורפות־כסף אמנותית. 
ב׳ מפורסמת בארמון החאנים שבה, בגניה (מובן השם ב׳ הוא: 
ארמון הגן) ובמסגדיה. פושקין ומיצקוויץ׳ פיארו בשיריהם 
את יפיה. ועל ב׳ שר גם ש. טשרניחו׳בסקי, יליד פלך טאווריה 
שעל גבול קרים. ב 1950 , כשמלאו 150 שנה למותו של גדול 
המצביאים הרוסיים סובורוב, הפכו הבולשוויקים את ארמון־ 
החאנים למוזיאון על שמו. — בב׳ היו שתי קהילות יהודיות, 
קראית ורבנית, שישבו בפרבר מיוחד בשם צ׳ופוט קלה 
(צ׳ופוט = שם בוז ליהודים בתורכית: קלה - מבצר). 
ב 1794 היו בב׳ 1,162 יהודים, ברובם קראים.'ב 1897 היו בה 
כ 13,000 נפש ובתוכם כ 700 קראים וכ 200 יהודים רבניים. 
צ׳ופוט קלה נעזבה במאה ד, 19 . כ 4 ק״מ מב׳ נמצאת מערה, 
ששימשה פעם ביודתפילה ליהודים ובה כתבות עבריות. 



175 


בחרין, אל־ 


176 



העיר מוחרק ימבאיי״בחרין; סיסיז —שיודהתעופה 

בחרין, אל־ (יי-•*! ס. תושזו 831 ), קבוצה של איים במפרץ 


הפרסי, במקום שמסתעפת ממנו לשון־הים שבין 
חבל אל־חסא שבחצי־אי ערב במערב ובין חצי־האי המשני 
אל־קטר (מכאן שמם של האיים, שמובנו בערבית: "שני 
ימים"—על שום המפרץ ולשון־הים הגובלים אותם מזה ומזה). 
שטחם הכללי כ 550 קמ״ר ומספר תושביהם כ 125,000 . השל¬ 
טון על איי־ב׳ הוא בידי שיך ערבי, הכפוף לחסות בריטית. 

איי־ב׳ כוללים 5 איים מיושבים ישוב של קבע וכמה איים 
פעוטים וכפים, שהם ריקים מאדם. כולם נמוכים כיבשות 
הסמוכות להם ז הם בנויים גיר, בעיקר גיר קוראלי. וברובם 
הם מכוסים חול. ארכו של הגדול שבהם, הנקרא ב׳ או אואל 
(הראשון), הוא כ 48 ק״מ (מצפון לדרום) ורחבו כ 16 ק״מ. 
טבלודגיר בגובה של 30 — 40 מ׳ בעלת שיא צוקי בשם 
ג׳בל דוחן (הר־העשן), בגובה של 120 מ/ מתרוממת בו 
מעל שפלת־החוף. מצפון לאי זה נמצא השני ב,ןדלו באיי־ב/ 
ששמו מחרק. שני האיים מחוברים זה לזה ע״י כביש, שעובר 
לאורך של 2.4 ק״מ על-פני סוללה, שנשפכה על קרקע־הים. 
ממזרח לאי מחרק נמצא האי הקטן סיתרה, שממנו יוצאים 
צינור־נסט וכביש (על־פני סוללה באורך של 5 ק״מ). שמגי¬ 
עים כמעט עד למקום, שבו מי־הים עמוקים וספינות־נפט 
יכולות לעגון בהם. בגדולים שבאיי ב׳ יש רשתות־כבישים 
מסועפות ושדות־תעופה בינלאומיים. 

אקלימם של איי־ב׳ חם מאוד במשך 9 חדשים בשנה ולח 
תמיד, אבל הגשמים מועטים בהם. כיום משתמשים בבארות 
ארטסניות לאספקת־מים לשם שחיה והשקאה. כלכלת־האיים 
מיוסדת בעיקרה (מתחילת שנות ה 30 למאה הנוכחת) על 
הפקת־הנפט, בעוד שקודם לכן נתבססה על עבודת־האדמה 
(חיטה, אורז, ירקות ותמרים משובחים, שנמכרים גם 
בחוץ־לארץ), ךיג (יצוא של דגים מיובשים) ודליית־פנינים 
(מקרקע־ים לא עמוק לאורך של 300 ק״מ). ב׳ מפורסמת 


הצב:וי, בריוע—העיד סנאסה, המחוברת למוחרי! ע״י סוללה 

בפניניה מימי־קדם, ועד לפני שנים מועטות עסקו במלאכות 
ובמסחר הקשורים בפנינים אלפי בני־אדם, שהתרכזו בב׳ 
בעונת־הדליה, הנמשכת כארבעה ירחים בקיץ. משנתגלה נפט 
בב׳ (ב 1932 ) הולכים האמו׳דאים ופוחתים, כי האמידאות, 

חוץ ממה שהיא עבודה ע(נתית, היא אומנות קשה ומסוכנת 
ומקצרת את החיים. לירידת האמודאות באיי־ב׳ גרמה גם 
הירידה העולמית, שבאה בענף הפקת הפנינים הטבעיות 
משהומצא הגידול המלאכותי של פנינים אמיתיות ופותחה 
תעשיית הפנינים המלאכותיות. תעשיה קדומה בב׳ היא זו 
של בניית סירות־מפרשים מעצים מובאים מהו׳דו. בסירות 
אלו משתמשים הערבים עד היום להפלגות רחוקות. 

תושבי־ב׳ הם ברובם הגדול דוברי-ערבית ומנהגים ערביים 
מיה״ב נשתמרו בידם. הדת השלטת בתוכם הוא האסלאם: 
בכפרים—בצורתו השיעית־הפרסית, בערים— בצורתו הסו¬ 
נית. מבחינת גזעם הם מעורבים; יש בהם גם מיעוט פרסי. 
שלשונו מובנת לרבים מתושבי־ב׳, וכן יש בהם מיעוטים של 
הודים (כמעט כולם סוחרים) ושחורים. קודם הקמתה של 
מדינת־ישראל ישבו בעיר־הבירה של ב׳ כתריסר משפחות 
יהודיות. חברת־הנפט של ב׳, שהיא אמריקנית, מעסקת כאן 
כמה מאות טכנאים מאה״ב. — בכל איי־ב׳ יש יותר מ 200 

ישובים. הגדול שבהם הוא במנאמה. עיר־הבירה השוכנת 

* • 

בגדול שבאיי־ב׳, ובה יותר מ 30,000 נפש. השני הוא בעיר 
מוזרק ( 20,000 תוש'), היושבת באי הנקרא על שמה. 

ב׳ כבר היתה ידועה לאשורים בשם תלוון, ומכאן שמה 
ביוונית ובלאטינית: טילום (אצל תאופראסטס, פליניום 

• זו::* ן • • 

וסטראבו). בב׳ נמצאים קברי־כוכים קדומים בנויים גזית 
(כאותם שנמצאו בתדמור) ובעלי שתי קומות. שלדי־הגופות 
המועטים, שנמצאו בקברים אלה, מעידים, שבימי־קדם ישב 
באיי־ב׳ גזע ארוך־גולגולת. סופרים קדומים סיפרו על ישוב 
פיניקי, שהיה קיים בב׳, וחוקרים שונים במאות ה 19 וה 20 


\ 





177 


בחרין, אל־ — בטהוכן, לודויג ון 


178 


מצאו דמיון בין הקברים שבב׳ ובין קבריהם של הפיניקים. 
כיום מטילים ספק בהנחה, שתושבי־ב׳ הקדומים היו קשורים 
בפיניקים, והבעיה של זהותם בעינה עומדת. תושבי־ב׳ 
התנגדו זמן מרובה להשלטתו של האסלאם בתוכם. במאה 
ה 10 שימשו האיים מקלט לכת המוסלמית של הקארמאטים. 
ב 1507 — 1622 החזיקו הפורטוגיזים באיים! אח״ב היה בהם 
שלטון פרסי להלכה, שהפך ב 1735 לשלטון־למעשה. ב 1783 
נכבשו איי־ב׳ ע״י שבט ערבי מסביבות כוית בשם ע טיבה. 
על שבט זה נמנית שושלת השיכים הסוניים של אל־חדיפה, 
שמאז היא שלטת באיים אלה. ב 1861 נעשה השיד בן־חסותם 
של הבריטים, וחסות זו מנעה את נפילתם של האיים בידי 
השליטים השכנים, שחמדו אותם, בעוד שכיום היא מגינה 
עליהם מפני תביעותיה של פרם, הרואה באיי־ב׳ חלק מן 
הטריטוריה שלה ותובעת את סיפוחם לתחומה. הבריטים 
הטילו על השיך פיקוח וקבעו בב׳ תחנה לצ;ם. 

בסוף 1934 נתנו שלטונות־ב׳ זיכיון לניצול־הנפט באיים 
ל״חברת הנפט של ב׳" (חברת־בת של "סטאנדארד אויל" 
שבקאליפורניה), שממנה רכשה חברת־הנפט של טכסאס 
(בשנת 1936 ) כמחצית המניות. אעפ״ב שהפקת־הנפט כבר 
התחילה בערב מלחכת־העולם 11 , לא הגיעה לממדים ניכרים 
אלא עם גמר־המלחמה; מאז הקפה הוא כ 1.5 מיליון טון 
בשנה. הכנסותיו של השיך מגיעות בשנים האחרונות לכדי 
6.5 טיליו! דולאר לשנה. בין השאר בנתה חברת־הנפט באיי- 
ב׳ בית־זיקוק ( 1936 ), שהורחב בהדרגה! ב 1944 הונח צינור־ 
נפט תת־מימי מ&דות־הנפט שבערב הסעודית אל בית־זיקוק 
זה; תפוקתו מגעת כיום ל 7.75 'מיליון ט(ן בשנה. חברת- 
הנפט מעסקת כ 6.000 עובדים, כרבע מהם זרים (הודים, 
עיראקים, אמריקנים). במלחמת־העולם ח שימשו איי־ב׳ 
תחנת־אספקה חשובה של חמרי־העזר, שנשלחו דרך פרם 
לצבא הרוסי, וחיל אמריקני חנה בהם. בי, שהיא עשירה 
בכסף ודלה במשכילים, מושכת אליה מאכילים וטכנאים 
ערביים מרחוק, ובכללם גם פליטים מארץ־ישראל. 

[י - 1 * 7 ; 1951 , 11 ) 01 )/ 11 ־,, 77 ,ץ>זב' 1 . \; 

. 1952 ,! 7111 ) חס:!)) , / ) 1/1 1 וח 0 הו^ו/ 83 

א. י. נר. 

בחתיאךים (ך*-^׳ 1 :נ 3 !£\ 1 ; 831 ), שבט הררי במרכזה של 
פרס המערבית, שמונה (לסי אומדן) מ 250,000 עד 
350,000 נפש. הב׳, שנסתעפו בסוף יה״ב מן הלורים, נקראו 
מתחילה לורים גדולים, בעוד שאבותיהם של הלורים שבימינו 
נקראו לורים קטנים. נהר אב־אי־דיז, שבעמקו עוברת כיום 
מסה״ב הטראנס־פרסית, משמש גבול צפוני לחבל האתנו־ 
גראפי של הב׳ ומפריד בין חבל זה ובין לוריסטן (ע״ע). 
גרעינו של חבל־הב׳ הם הרי־זארדה (כ 150 ק״מ ממערב 

: ע 

לאיספאהאן), המתנשאים לגובה של 4,050 מ׳. — הב׳ מת¬ 
פרנסים מחקלאות ומגידול־מקנה. בקיץ הם נודדים עם 
עדריהם להרים הגבוהים ובסתיו הם חוזרים לכפרים שברמה 
ושבעמקים. הם מחולקים לשתי קבוצות גדולות: האפח־לאנג 
וצ׳אהאר־לאנג. בעשרות השנים האחרונות של המאה ה 19 
ובתחילת המאה ה 20 — תקופת חולשתה של פרס — היו הב׳ 
חפשים בפועל מכל עול־מלכות. שלט בהם ראש־שבטם, 
הנקרא איל־חאן, לפי חוקי־השבט. ב 1909 סייעו הב׳ למפלגה, 
שדגלה בחוקה, במלחמתה בשאה מוחמד עלי, שניסה לבטל 
את החוקה ולחדש את שלטון־היחיד. גדודי־ב׳ כבשו באותה 
שגה את סהראן ונשארו בה כשאש שנים. מנהיגם, סאמסאם 


אס־סולטנה, היה ב 1911 ראש־הממשלה, ואף במה שרים 
אחרים בפרס היו באותם הימים מבני־הב׳. לחירותם של הב׳ 
שם קץ ב 1924 השאה ריזה פאהלוי, ששלח נגדם גדוד צבא 
סדיר. השאה הטיל עליהם חובה' של ישיבת־קבע ועבודה־ 
אדמה, אך כשהודח משלטונו ב 1941 חזרו הב׳ לאורח־חייהם 
הקודם. אעפ״כ חדרה קצת מרוח־החידושים גם לתוכם, וכמה 
מבני־מנהיגיהם נתחנכו בארצות־המערב בבתי־ססר גבוהים. 
במאבק בין השאה הצעיר וראש־הממשלה מוסאדק ( 1952/53 ) 
נודעה לב׳ שוב חשיבות מדינית. 

א. י. בר. 

בטה 1 בן ׳ לודויג ון — ח 0 ־\ 0 ו 1 ז 1300 ח 3 ־\ £!^ 1-1111 — ( 16 

או 17 בדצמבר, 1770 , בון — 26 במארס, 1827 , 

וינה), קומפוזיטור גרמני. 

1 . תולדותיו. בתולדות חייו ויצירותיו של ב׳ קשה 
לפעמים להבחין בין אגדה ואמת, מאחר שבני־הדורות. שבאי 
אחריו, פירשו תכיפות את מחשבותיו ואת יצירותיו פירוש 
רומאנטי וראו בו מעין דמות קדושה של גאון־ענק, לוחם 
וגואל. לאמיתו של דבר, היו חייו של ב׳ חסרים מאורעות 
חיצונים בולטים: נסיעותיו והופעותיו הפומביות היו מועטות 
וחייו בכללם היו חיי מק מתבודד. הטראגדיה העיקרית 
בחייו היתד. כרוכה במחלת־האזניים שלו, שהתחילה מטרדת 
אותו עוד בצעירותו ושלסוף גרמה לו חרשות גמורה- שממנה 
סבל בעשר שנותיו האחרונות. 

אביו של ב׳ (יוהאן ב׳, 1740 — 1792 ), שהיה בן למשפחת 
מוסיקאים ממוצא פלאמי. שירת בתזמורת־החצר בבון, ואמו 
היתה בת למשפחת יועצים של העיר והחצר. לודוויג היה 
השני בשבעת ילדיהם, שארבעה מהם מתו בגיל צעיר (אחיו 
הצעיר ביותר, יוהאן, מת בווינה ב 1848 , והצאצא האחרון של 
המשפחה, שנקרא בשם ב׳ [קארל יוליוס מאריה, ממשפחת 
אחיו של ב׳, קספר אנטון קארל], עיתונאי, מת בווינה 
ב 1917 ). עוד כשהיה בן 4 התחיל לודוויג מגלה התעניינות 
מיוחדת במוסיקה ואביו שימש לו מורה ראשון! במארס 1778 
הציג יוהאן את לודוויג בן ה 4 ) 7 (שבמודעה ציין אותו כבן 6 ) 
בפני הקהל בקלן. כתוצאה מהופעה ז( התחילו כמה מוסיקאים 
ידידים מתעניינים בהשכלתו המוסיקאלית של ב , , ומאז קיבל 
שיעורים (אצל מורים שונים) בפסנתר, בכינור, באורגאן 
וביסודו׳ת־החיבור. מפנה חשוב בהתפתחותו המוסיקאלית של 
ב׳ הצעיר חל כשבא לבון המנצח והק(מפוזיטור כריסטיאן 
גוטלוב נפה( £6 ש 0 א; 48 ד 1 — 1798 ), שנתמנה כאן כא 1 רגאניסטן 
של החצר. מ 1779 ואילך, בהפסקה קצרה בחורף 1781 , כשב׳ 
נסע עם אמו לרוטרדאם, כיוון נפה את השכלתו של ב׳. מ 1782 
ואילך מילא ב׳ לעיתים קרובות את מקומו של נפה על־יד 
האורגאן או הצ׳מבאלו וב 1784 קיבל ב׳ עצמו משרה כמוסי¬ 
קאי של החצר. השכלתו הכללית של הצעיר סבלה במקצת 
מהתעסקותו המרובה במוסיקה, אך במרץ בלתי־רגיל השלים 
אח״כ את החסר וכשהיה בן 18 נתקבל לפאקולטה הפילו¬ 
סופית באוניברסיטה של קלן. במילוי תפקידיו בחצר השתתף 
ב׳ בליווי המוסיקה הדתית בכנסיה, בקונצרטים של החצר 
ובנגינה בתיאטרון וע״י כך רכש לו ידיעה מרובה במוסיקה 
של זמנו על כל ענפיה וזרמיה; מלבד זה הוזמן לעיתים 
קרובות לבתיהם של אצילים־משכילים, שבהם נתעשרו ידיעו¬ 
תיו בכמה תחומים ובכלל נתפתח מבחינה רוחנית, ובהם גם 
השתתף כמנגן בנשפים של מוסיקה קאמרית; בעיקר היה 
נמשך לביתה של הגב׳ פון ברוינינג (§ח 1 ח! €1 ז 3 ן 00 ־ 5 ) נ 



179 


כטהוכן, לורויג ון 


180 



לורוויג וא; בטהוב! ובידיי כה״י על ה-מיסר. פו^טניס" 
ציור של י. ק. שטילר (זז 101 ') 8 ) 


שבתה אליאונורה נשארה ידידתו הנאמנת של ב׳ עד סוף- 
ימיו (היא נישאה לרופא גרהארד וגלד [ז 1 £ :> 8 ש^|, שאף 
הוא היה ידידו של ב׳ מנעוריו). בתחילת 1787 נסע ב׳ 
לווינה כדי להשתלם במוסיקה אצל מוצארט. מוצארט שמע 
את נגינתו ואת יצירותיו הראשונות, אבל לא היה יכול 
להקדיש לו זמן מרובה מאחר שהיה עסוק בהשלמת 
האופרה שלו "ד 1 ן ג׳ובאני". ימים מועטים לאחר שבא לווינה 
נודע לב/ שאמו חלתה בשחפת, והוא מיהר לחזור אליה 
לבון, באופן שלא שהה בווינה אלא שבועיים בלבד. זמן קצר 
לאחר מכן, כשמתה אמו, הוצרך ב׳ לדאוג לכל בני־משפחתו, 
כי אביו נע$ה שתיין, איבד את מ&רתו בחצר, וב׳ קיבל את 
מחצית משכורתו כתרומה להוצאות הקיום והחינוך של אחיו. 
בחג־המולד של 1790 ביקר בבון יוסף היידן וכתוצאה 
מפגישתו של ב' עמו החליט ב׳ לנסוע שוב לווינה ולהשתלם 
אצל היידן. תכנית זו נתגשמה רק ב 1792 וב׳ הגיע לווינה 
רק לאחר הרפתקות־גסיעה קשות. במסיבת־הפרידה, שידידיו 
ערכו לו בבון, רשם פטרונו, הרוזן האוסטרי ואלדשטיין, 
בספר־הזכרונות שלו: "עבוד בחריצות, ותקבל מידיו של היידן 
את רוחו של מוצארט" (שמת שנה אחת קודם לכן). קודם 
שהגיע ב׳ לווינה ב 1792 כבר חיבר כמה יצירות מוסיקאליות, 
שאחדות מהן אף נתפרסמו: ואריאציות לפסנתר על מנגינת* 

לכת של דרסלר, שירים בליווי פסנתר, קונצ׳רטו לפסנתר 

•% ז 

במי במול, מוסיקה לבאלט־אבירים, יצירות קאמריות ושתי 
קאנטאטות ("סימפוניית ינה", המיוחסת לפעמים לב/ אינה, 
כנראה. פרי־עטו); יצירה מעניינת, אף אם בלתי־גמורה, 
שבה כבר ניכרים יפה סימני סיגנונו המקורי של ב/ היא 
קונצ׳רטו בדו מאז׳ור לכינור ולתזמורת. אע״ם שברוב יצי¬ 
רותיו המוקדמות מתקופת־בון עדיין שלטת רוחה של המו¬ 
סיקה המשעשעת, שהיתר. מקובלת בזמנו, כבר בולטים בהן 
כמה וכמה גורמים, שמרמזים על ב׳ המבוגר, על מחשבותיו, 
על חידושיו ועל דרכו המיוחדת. יצירתו המודפסת הראשונה 


(הוואריאציות על מנגינת־הלכת של דרסלר, שנתחברה כש¬ 
היה אך בן 12 ), כתובה בדו מינור — והרי זוהי גם הטונא־ 
ליות של אחת מן הרביעיות הראשונות (יצירה 18 , מם׳ 4 ), 
של ה״סונאטה הפאתטיוד, של הקונצ׳רטו השלישי לפסנתר 
ותזמורת, של הפרק האיטי (מארש האבל) שבסימפוניה 
ה״הירואית", של הסימפוניה החמישית ושל יצירות ופרקים 
חשובים אחרים עד לסונאטה האחרונה לפסנתר בכלל; ומלבד 
זה יש לראות משמעות מיוחדת גם בטיבו של הנושא שבחר 
לו(מנגיגת־לכת איטית), שמלווה קטעים אפיינים של ב׳ בכל 
תקופות־יצירתו, וגם בצורת־הוואריאציות, שב׳ פיתח אותה 
באופן בולט; ביסודו של דבר, יש לראות באמנות השינוי, 
הוואריאציה, את יסוד כל אמנותו ואומנותו המוסיקאלית: 
שלא כבחיבוריהם של קומפוזיטורים אחרים אין מרכז־הכובד 
של יצירות־ב׳ בנושא, אלא בפיתוחו, עיבודו ושינויו של 
חומר־הגלם, ששימש לו כנושא ושהיה נראה לפעמים דל 
בסקירה ראשונה, קודם שב׳ הוציא מתוכו, בהשתלשלות 
הגיונית ומפתעת כאחת, את כל המקופל בו. דרכו זו של ב׳ 
שכבר היא מסתמנת ביצירת־ילדותו הנזכרת, הוליכה אותו 
עד לסדרת 33 הוואריאציות הגאוניות האחרונות שלו, שחיבר 
על נעימת־הוואלס של דיאבלי. 

בווינה מצא ב׳ הזדמנויות תכופות להופיע כפסנתרן, 
וכתוצאה מזה טיפח בעיקר את היצירה לפסנתר, התופסת 
מקום בולט ברשימת־יצירותיו. המלצות מידידיו בבון, 
בעיקר של הרוזן ואלדשטיין, סייעו לו לקבל הזמנות 
ממשפחות־אצילים חשובות, ביניהן של הנסיך ליכנו׳בסקי 
והר(זן דומנובץ/ ובזמן יותר מאוחר — של הנסיך אבקו־ 
ביץ, הרוזן רזומויבסקי והארכידוכס רודולף. ב׳ הרגיש את 
עצמו בטוב באוירה המוסיקאלית של וינה והצליח בהופעו¬ 
תיו, אך תכנית ההשתלמות אצל היידן לא יצאה לפועל. 
היידן היה עסוק מדי בענייניו שלו ולא התמסר לשיעורים, 
וב׳ הרגיש עד מהרה, שהיידן לא שם לב לבעיותיו, לשאלו¬ 
תיו, ואף לא לטעויותיה בדעה זו תמך הקומפוזיטור הווינאי 
יוהאן שנק, שלימד את ב׳ שלא בידיעתו של היידן. כשנסע 
היידן לאנגליה ב 1794 , הוסיף ב׳ ללמוד אצל ק!נק, וכן למד 
אצל אלברכטסברגר וסאלירי. ב 1796 ערך ב׳ סיור בכמה 

• : ן : ׳.• ־.־ • 

מערי־גרמניה: בברלין ניגן בחצר־המלך. ב׳ ביקר גם בפראג, 
שאליה חזר שנתיים לאחר מכן לשם מתן קונצרטים נוספים. 
ב 1795 חתם על חוזה עם המו״ל ארטריה ומיד אח״כ ראו אור 

* : * • ו 

כמה מחיבוריו: 3 שלישיות לפסנתר, כינור וצ׳לו ו 3 סונאטות 
לפסנתר; אלו הן היצירות הראשונות, שב׳ סימן ב״מספרי 
אופוס"; השלישיות סומנו כ״אופום 1 ״,ד.סונאטות—כ״אופוס 
2 ״. ב 1798 כבר ציין מבקר אחד, ששמע את ב׳ כשהוא מנגן 
יצירות לפסנתר, שבמוסיקה שלו מתגלות "קפיצות נועזות 
ממ 1 טיו אחד לשני... כנראה, שואף הוא בעיקר להיות בלתי- 
רגיל וחדיש״. — באפריל 1800 בוצעה לראשונה הסימפוניה 
הראשונה של ב׳ ובאותה שנה חיבר ב׳ את סדרת 6 הרביעיות 
לכלי-מיתר (יצירה 18 ). באותו זמן הכיר ב׳ את משפחת הרוזן 
בראונשווייג והתיידד עם הרוזן עצמו, עם שתי אחיותיו תרזה 
ויוזפינה ועם הריזנת היפה (בת אותה המשפחה) ג׳וליטה 
גיצ׳ארדי, שב׳ הקדיש לה את הסו׳נאטה לפסנתר "לא 1 ר־ 
הירח״(שם בלתי־מתאים, שלא ניתן לה ע״י המחבר). בניגוד 
לקומסוזיטורים שקדמו לו, לא פעל ב׳ (משעה שבא לווינה) 
בשירותם של אצילים, אלא התפרנס מהופעות פומביות, שבהן 
ביצע את יצירותיו, ומשכר־הסופרים, שקיבל מהוצאתו של 



181 


בטהובן, לודויג ון 


182 


יצירות מרובות. הוא גרם לכך, שהמו״לים וציבור חובבי- 
המוסיקה התחילו מכירים בזכויותיו של האמן היוצר — 
דבר, שהביא לידי שינוי במעמדו של הקומפוזיטור בחברה. 
בתקופות, שהכנסותיו היו מועטות, פנה לתומכים! מ 809 
ואילך, כשהופעותיו הלכו ונתמעטו עם התגברות חרשותו, 
קיבל סך של 4000 זהובים לשנה משלושה אצ׳לים, מידידיו 
הנאמנים ביותר, ומאז התמסר ליצירה מוהקאלית ללא דאגה 
כספית. ב 1794/6 כבר חש בסימנים ראשונים של מחלת- 
אזניים ובמכתבו לידידו אמגדה מיום 1 ביוני 1801 הוא מספר 
על מיחושיו, ואח״כ הוא מודיע גם לידידו הרופא וגלר על 
המחלה יעל גסיונות הריפוי שלה. במכתב מאוחר יותר לאותו 
ידיד מובעים הירהוריו על מצב־בריאותו הרופף תמיד, אך גם 
על מרצו הכביר וכוחו המתגבר. מסמך נוגע עד הלב הוא 
ה״צוואה מהייליגנשטאט״ מאוקטובר 1802 , שנכתבה לאחיו 
ושבה מתגלים יאוש ורצון הירואי כאחד. מפנה לרעה בא 
במחלתו ב 1812 ! ב 1815 נתקיימה הופעתו הפומבית האחרו¬ 
נה של ב׳! מ 1818 ואילך שוב לא יכו׳ל היה לשמוע כלל, ולא 
הועילה לו גם השפופרת, שהממציא יוהאן נפו׳מוק מלצל 
התקין בשבילו. מאז ניהל ב׳ את שיחותיו רק בכתב. מ 400 
"סנקסי־השיחה" שלו, שהיו מתחילה ברשותו של אנטון 
שינדלר (עוזרו של ב׳ בשנות־חייו האחרונות), נשתמרו 
כ 140 לערך, ופנקסים אלה משמשים מקור חשוב להכרת 
עולמו הפנימי של ב׳ באותם הימים. 

במידה שמחלתו של ב׳ ניתקה אותו מחיי־החברה, בה 
במידה נעשתה המוסיקה שלו מופשטת ועמוקת־ביטוי. בני* 
דורו לא עמדו על משמעותן של יצירותיו ועל המפנה, שהן 
מסמלות בכללן — המפנה מן הנגינה הקלה והמשעשעת אל 
המבע הנועז והחמור! אך מעניין הדבר, שרק מעטים נתנו 
ביטוי נאמן ליחסו של בן־הזמן ליצירותיו של ב׳: אישיותו 
והביטחון ששפע מעמידתו, השפיעו על כל בגי־דורו השפעה 
כבירה כל־כך, שקשה למצוא דברי־ביקורת, ששיקפו אח 
דעת־הקהל האמיתית! רק מבקרים בודדים גילו יחס של 
התנגדות לסיגנון החדיש ולביטוי הנועז, שמצאו ביצירותיו 
של ב , . אך את תגובודהקהל האמיתית לסימפוניות ולסו־ 
נאטות הדראמאטיות של ב׳ אפשר לשער על־יסוד העובדה, 
שברוב היצירות המוסיקאליות, שהיו מקובלות בזמנו, בלטו 
קטעים מבריקים שטחיים, בעלי אפקטים צליליים ותיאוריים 
חזקים, שהקהל חיבב אותם ביותר. 

ב 1802 סיים ב׳ את הסימפוניה השניה שלו, שבוצעה 
מתחילה בווינה באפריל 1803 ! ב 1804 עסק בעיקר בחיבורה 
של הסימםו׳ניה השלישית, שב' קרא לה בשם "ארו׳איקה" 
("ההירו׳אית"): מתחילה נתכוון ב׳ לקרוא לה "בו׳נאסארטה" 
(אך הוא לא הקדיש אותה לנאפוליון, כפי שסבורים מחברים 
הרבה). הסימפוניה הרביעית הושלמה ב 1806 , החמישית 
ב 1807/8 , בזמן שחיבר גם את הששית (ה״פאסטוראלית"). 
רק ב 1812 נוצרו הסימפוניות השביעית והשמינית, ואילו 
התשיעית (האחרונה), שבחיבורה התחיל ב 1817 , לא הוש¬ 
למה אלא ב 1823 . בין סיום ה״ארואיקה" והתחלת עבודתו 
בסימפוניה השישית טיפל ב׳ ביחוד בחיבור האופרה היחידה 
שכתב, למרות תכניותיו המרובות לכתיבת אופרות, שהעסיקו 
אותו במרוצת־חייו. הצגת־הבכודה של איפרה ז(, שמסדריה 
קראו לה בשם "שידלי(", בניגוד לרצונו של ב׳, שקרא לה 
"ליאונורוד, התקיימה בווינה ב 20 בנובמבר 1805 ולא עלתה 
יפה! ב 29.3.1806 בוצעה שוב, לאחר שב׳ הכנים בה שינויים 


מרחיקי־לכת, אלא שעדיין לא היה ב׳ מרוצה מיצירה זי 
ועל־כן חזר ועיבד אותה: האופרה זכתה להצלחה רק בעיבודה 
הספרותי והמוסיקאלי הסופי, שהוצג לראשונה ב 1814 . — 
ב 1807 השלים ב׳ את יצירתו הדתית הגדולה הראשונה 
("מיסה ב־די"). 

ב 1810 רצה ב׳ להתחתן עם תרזה מלשטי, אך זו דחתה 
את הצעתו. ב׳ נשאר רווק עד סוף־ימיו ויחסו לנשים היה 
ידידותי־ענייני בלבד, אלא שעם זה היתה לו תמיד איזו 
אהובה דמיונית. חידת ה״אהובה הנצחית״ — שב׳ כתב לה 
מכתב ארוך ויחיד — וה״אהובה הרחוקה״ — שעמדה לעיניו 
כשחיבר את המוסיקה שלו לשיריו של הפייטן ייטלס—עדיין 
לא נפתרה פתרון סופי. ב 1810 אירע עוד מאורע חשוב בחייו 
של ב׳: הוא הכיר את בטינה ברנטגו, שהציגה אותו לפני 
גתה: שני האישים הגו זה לזה רגשי אהדה והערצה. 

ב 1813/15 העיקו על ב׳ דאגות משפחתיות קשות, שנגרמו 
לו ביחוד ע״י אחיו קאספאר קארל, וכשמת זה האחרון—ע״י 
בנו בן התשע, שב׳ קיבל עליו את האחריות לחינוכו. אולם 
באותן השנים עצמן עמד ב׳ גם על שיא הצלחותיו החיצוניות 
והופיע בשורת הקונצרטים האחרונים שלו. באחד מהם בוצעה 
הסימפוניה שלו לעת מצוא, "נצחונו של ולינגטון", ובתזמורת 
המורחבת, שאורגנה לשם ביצוע זה, ניגנו טובי המוסיקאים 
הווינאים. 

היצירות, שחיבר בתקופת חרשותו הגוברת, הן מרוכזות 
ועמוקות ביותר, ותכנן הרוחני העשיר וכוחו המעבד והמפתח 
של ב׳ גרם לפיצוץ התבניות המקובלות ולהרחבת הצורה: ב׳ 
חיבר אז את יצירותיו בקושי ומתוך מאבק פנימי עצום, 
והדרך מן התרשים הראשון של גרעין מוטיווי או נושא 
ועד ליצירה השלמה והמושלמת היתד, ארוכה ורבת־יסורים. 
בתביעותיו המוסיקאליות לא שם לב להגבלות של קול וכלי- 
נגינה וזמן מרובה חשבו את שיריו (ואת האופרה שלו) 
לבלתי מתאימים לזמרה כלל, וכן טענו, שאי־אפשר לבצע 
את הסונאטות שלו לפסנתר, אע״ם שעושי־הפסנתרים הכני¬ 
סו שינויים בהתקנת כלי־המגענעים לפי דרישותיו של ב , . 
בסונאטות האחרונות שלו לפסנתר ובחמש הרביעיות האח¬ 
רונות שלו לכלי־מיתר נראה ב׳ כשהוא עומד על שיא בודד: 
זוהי מוסיקה בעלת עומק ברעיון ובמבע, שהשראה ומחשבה 
מתמזגות בה מזיגה מופתית! על דרגה אחת עם היצירות 
הללו עומדות ה״ואריאציות על ואלם של דיאבלי", ה״מיסה 

• 7 • ז 

סולמניס" והסימפוניה התשיעית. ה״מיסה סולמניס"(=מיסה 

זו ן • * •\ 1 • 

חגיגית) היא ביסודה יצירה סימפונית. ב׳ חיבר אותה מתוך 
כוונה לבצעה לרגל העליה של ידידו, הארכידוכס רודולף, 
לכסא הארכיבישוף של אולמיץ ( 1818 ). אך היצירה נתרחבה 
יותר ויותר, באופן שב׳ לא השלים אותה אלא ב 1823 . 

ב 1824 הוזמן ב׳ ללונדון ע״י החברה הפילהארמוגית 
המלכותית, אך מפני שסבל באותו זמן ממחלודהכבד, אי־ 
אפשר היה לו להיענות להזמנה. בספטמבר 1826 שהה כמה 
שבועות בחווה של אחיו יוהאן על הדאנובה (במרחק של 
כ 80 ק״מ מווינה), ביחד עם בן־אחיו קארל, שקודם לכן 
ניסה לאבד את עצמו לדעת, אך מצב־בריאותו לא השתפר 
וכתוצאה ממחלת־הכבד שלו לקה אף במחלת־המים. כשחזר 
לווינה בעגלה פתוחה, בדצמבר 1826 , הצטנן ב׳ וחלה במחלת־ 
הריאות * ב׳ החלים ממחלה זא, אך מחלת־הכבד ומחלודהמים 
הלכו והחמירו, ולאחר שלושה חדשים מת. בהלווייתו, שהיתר• 
רבת־עם, נקראו דברי-הספד של גרילפארצר. 




183 


כטהויכן, לודריג ון 


184 


2 . יצירותיו. מקומו ההיסטורי של ב׳ הוא בין הקלאסי- 
ציזם והרומאנטיקה. למרות החיבה וההערצה היתרות, שרחשו 
לו הרומאנטיקנים, אין ספק בדבר, שהערכת יצירותיו של ב׳ 
ואישיותו נשתנתה במרוצת־הזמן ושוב אינה כפופה לתפיסת 
הרומאנטיקנים דוקה. ב׳ עצמו אמר פעם אחת, שהוא "מפייט 
בצלילים". אך הרומאנטיקה הרחיקה ללכת מזה וראתה ביצי¬ 
רותיו "פיוטים צליליים" בעלי תוכן תיאורי, ונסיונות הרבה 
נעשו כדי לקשר יצירות מסויימות משלו אל יצירות ספרו¬ 
תיות. השפעת התיאורים והפירושים השונים של יצירות ב׳ 
ניכרת אף בביצוע של יצירותיו גם מצד המנגנים וגם מצד 
המנצחים, הצריכים להחליט פעם בפעם כיצד לבצע את 
יצירתו: ביצוע "טהור" או "מפרש", "רוחני" או "פיוטי". זהו 
סוד־גדולתו של ב', שבכל פירוש או תפיסה יש מן האמת, מן 
הקולע ומן המסעיר ; מחמת התרשמותו העמוקה של המאזין 
מאישיותו של ב , , המדברת אלינו מתוך היצירה, שאמנם 
צמחה על קרקעה של תקופה מסויימת, אך אינה שייכת עוד 
לזמן, מקום או מרחב מסויימים רוקה, עוברת מוסיקה זו את 
כל הגבולות של זמנים וארצות וכאילו צופנת בה תעודה 
אנושית נצחית, שהיא מכווני לכל בני אנוש. 

יצירותיו הידועות ביותר של ב׳ הן 9 הסימפוניות שלו, 
שמציינות לא רק את דרכו האמנותית של ב׳ אלא גם 
את כל התפתחותה של המוסיקה בין הקלאסיציזם והרומאנ¬ 
טיקה. בסימפוניה הראשונה (מ 1800 ) נשמעים עוד הדי 
המוסיקה המשעשעת, שראשוני הקומפוזיטורים הסימפוניים 
חיברוה בשביל אולם־הקונצרטים הראשון; לא מרובות הן 
הסגולות המייחדות את הסימפוניות של היידן ומוצארט 
בתקופות־היצירה האמצעיות שלהם מן היצירה הסימפונית 
המושלמת הראשונה של ב׳. סימפוניה זו לא הושפעה ביותר 
מן הקווים הדראמאטיים המובהקים, המציינים את היצירות 
האחרונות של היידן ומוצארט. אעפ״כ ניכרת עצמותו של ב׳ 
בהעזה ובחידוש שבבמה וכמה מקומות שבה: ב׳ אינו פותח 
את הסימפוניה בתצליל־היסוד (כפי שהיה נהוג אז), אלא 
בתצליל שהוא עלול להטעות את המאזין; כמו־כן מפתיע 
הקומפוזיטור את המאזין בפרק האחרון כשהוא מראה לו 
כיצד הוא "בונה" את הנושא מחלקים זעירים; כאן נעשה 
הדבר מתוך בידוח־הדעת, אבל בסימפוניה האחרונה שלו, 
בתשיעית. הופך "אופדבניה" זה לעקרון, והקומפוזיטורים 
הרומאנטיים, וביחוד ברוקנר ומאלר, פיתחו עקרון זה במי¬ 
דה יתרה. הסימפוניה השניה אינה מוסיפה הרבה להתפתחות 
עצמותו של ב׳; השלישית היא יצירתו הסימפונית הראשונה 
שיש לה אופי אישי-מקורי בהחלט < סימפוניה זו היא בעלת 
רעיון יסודי (תהילת הגבורה) ונושאיה קשורים זה בזד 
קשר הגיוני, וסגולות אלו מעצבות את צורתה יותר מעקרו- 
נות־הבניה המסרתיים שלה. מכאן ועד הסימפוניה התשיעית 
מטפח ב׳ את העקרון של אחדות הרעיון טיפוח מכוון. קודם 
לכן שאפו מחבדי־הסימפוניות להרכיב את יצירותיהם מפרקים 

מנוגדים זה לזה מבחינת אפים, ולפעמים מנוגדים אף ניגוד 

י • 

מפתיע; גם אצל ב׳ קיימים הניגודים הללו, אך רעיון פיוטי 
או מוסרי מקשר אותם, ונושאי הפרקים נובעים זה מזה באופן 
גלוי או נסתר. הדבר בולט ביותר בסימפוניה החמישית, שכל 
הנושאים והמוטיווים שלה נובעים מארבעת תווי-הפתיחה 
המפורסמים, ובתשיעית, שהפרק האחרון שלה (המיוסד על 
ההימנון של שילר "אל הגיל" המושר על־ידי קולות סילו 
ומקהלה) מצטט ומאחד את כל רעיונות־היצירה. גם בצורת 


הקונצ׳רטו לסולר ותזמורת אנו מבחינים ביצירות ב׳ ( 1 
לכינור, 5 לפסנתר, 1 לכינור, צ׳לו ופסנתר — מלבד יצירות־ 
נעורים) חידוש מרובה. בשטח הק 1 נצ׳רטו (ע״ע) הירבו 
הקומפוזיטורים שקדמו לב׳ לכתוב יצירות. שבהן הבליטו את 
תפקיד־הווירטואח בלבד, ואת תרגילי־הטכניקה המבריקים 
שלו היו מלווים ליווי תזמרתי נעדר־אופי ומחוסר חשיבות 
מוסיקאלית. מוצארט כבר הפך את הקונצ׳רטו למעין דו־ 
שיח בין הסוליסטן ובין התזמורת וסטה מדרך השעשוע 
הקונצרטאנטי עד כדי כך. שהקהל שוב לא חיבב את נגינתו 
בתקופודחייו האחרונה. לעומת זה תפס ב׳ את הקונצ׳רטו 
תפיסה חדשה, שהיה בה משום העזה אמנותית: לדעתו, 
אין הקונצ׳רטו אלא סימפוניה, שבה ניתן תפקיד בולט לכלי 
מיוחד. אע״פ שב׳ לא חיבר קונצ׳רטו בעל אופי סימפוני 
דראמאטי כאותו של הסימפוניה החמישית או של הסונאטה 
"אפאסיונאטה" לפסנתר, הרי בולטת בכל הקונצרטים שלו 
השאיפה לביטוי סימפוני ולמבנה דראמאטי־סימפוני, שבו 
עדיף התוכן המוסיקאלי מן הברק הווירטואלי. במוסיקה 
הקאמרית וביצירותיו לפסנתר מורגשת העזתו ההיסטורית 
של ב׳ עוד יותר משהיא מורגשת בתחומי הסימפוניה 
והקונצ׳רטו, שהרי באלו האחרונים משפיע הלבוש הרבגוני 
שבתיזמור גם על המאזין, שאינו חודר לתכנן הפנימי של 
היצירות. במוסיקה הקאמרית, ביחוד במאוחרת, מדברת אלינו 
אמנותו של ב׳ בטהרתה, ונפשו ומחשבתו של היוצר מתבט¬ 
אות בהן באופן ישיר ביותר. בסונאטות לפסנתר מתקופות־ 
יצירתי האחרונה וברביעיות האחרונות לכלי־מיתר הגיע ב׳, 
מתוך מאבק פנימי קשה וממושך, לידי התלכדות עילאית 
של כל ערכי־ההבעה האישיים, ויצירות אלו שקולות מבחינת 
העומס הנפשי שבהן כנגד הדראמות הסימפוניות שלו. 
בעיקר בחמש הרביעיות האחרונות בולטות אחדותו של 
התוכן המוסיקאלי ורבצדדיותן של הצורות, שנתפתחו מתוך 
תוכן זה ונתמזגו זו בזו מזיגה יחידה במינה, באופן שאפשר 
לראות ביצירות אלו מעין עולם בפני עצמו, משמיע צלילים, 
שמן הנמנע להשיג את משמעותו הצרופה, אפילו ינותחו 
נתוניו המוסיקאליים לפרטי־פרטיהם. ביצירות הללו הוכיח 
ב׳ בבירור, שהוא אמן־יוצר עצמאי ושאינו מתחשב בטעמם 
ובדרישותיהם של אלה, שמידם בא לו קיומו החמרי, לעומת 
הראשונות שב 17 הרביעיות לכלי־מיתר, וכן לעומת השלי¬ 
שיות והסונאטות הקאמריות הראשונות, שהיו בעיקרן מוסי¬ 
קה לשעשוע־המנגנים, מציינות הרביעיות האחרונות של ב׳ 
את שיא דרכו של מוסיקאי, שהגיע למרומי המעוף של 
דמיונו. והוא הדין גם ביצירותיו האחרונות לפסנתר. כלי* 
מנענעים זה היה עד שבא ב׳ כלי־הנגינה הביתי למופת, וכל 
הקומפוזיטורים שאפו לספק מוסיקה נעימת־ביצוע למנגניו. 
וגם בתחום זה לא עניינו את ב׳ הצורך, הביקוש והסיגנון 
המקובל. להפך, כשסיגנונו ותביעות־היוצר שלו הכריחוהו 
לחבר מוסיקה, שאי־אפשר היה לבצעה בפסנתר המקובל 
דרש ב׳ ממייצרי־הפסנתרים לבנות כלים, שיהיו מסוגלים 
להפיק את הצלילים, שהיו דרושים לו. דבר זה לא בא לו 
מתוך אי־ידיעה של הכלי, שהרי ב׳ היה פסנתרן מעולה 
ורק חרשותו הפסיקה את הקאריירה הווירטואוזית שלו. 
לעומת כ 70 היצירות המוסיקאליות שלו, שבהן אין לפסנתר 
כל תפקיד שהוא, חיבר ב׳ כ 60 יצירות לפסנתר בלבד, וב 65 
יצירות נוספות, שהפסנתר הוא אחד מכלי־הביצוע שלהן. 
גישתו לכלי היה כלמכשיר טכני: הוא דרש, שישרת את 



185 


במחוב*, לודויג ץ—במוח 


186 


תביעותיו ולא רצה להיות עבד לו, כפי שאמר לידידו הכנר 
שופאנציג, כשזה האחרון התלונן על הקשיים הטכניים המרו¬ 
בים׳ שנתקל בהם בביצוע מקום מסויים ביצירה לכלי־מיתר: 
"כלום חושב אתה, שבנוה עלי הרוח, ואני כותב את מר 
שתצווני, מהרהר אני בכינור הקדוש , " את שיא יצירותיו 
לפסנתר השיג ב׳ ב״שלושים ושלוש ואריאציות על ואלס של 
דיאבלי״ (יצ׳ 120 ). שבהן בנה יצירה מוסיקאלית כבירה, 
רבצדדית ורבגונית, על יסודה של נעימה פשוטה והמונית, 
פרי עטו של אנטון ריאבלי (ע״ע), מוסיקאי ומו״ל אוסטרי. 
יצירה זו מפליאה ביחסי המופשט המתגלה בה אל הצליל, 
ואינה מקדשת אלא תשומת־לב מועטת לאפשרויות הטכניות 
הממשיות. בזמנו של ב׳ היו סבורים, שה״וואריאציות של 
דיאבלי" אינן ניתנות לביצוע כלל ושאף אין זה מן הרצוי 
לבצען. עם השיכלולים שהוכנסו בתעשיית־הפסנתרים ועם 
הדרישות מן הפסנתר, שנתרבו והלכו מצד קומפוזיטורים 
מאוחרים יותר, התחילו רואים ב״וואריאציות של דיאבלי" 
צעד היסטורי לקראת שיחרורו של הפסנתר מכבלי מעמדו 
החברותי הקודם ולקראת שיחרורה של המוסיקה בכללה 
מתביעותיהם של הקהל והמבצע כאחד. כמו־כן הוכיח ב׳ 
ביצירה זו, שגדלותה של יצירה מוסיקאלית אינה במידה 
שבה מתגבר האמן על רעיון מקורי, מבטא אותו ונפטר 
ממנו, אלא להפך — בדרך הבלתי־מצויה, שבה הוא חוזר 
בלא הפסק על נושאו, ועם זה מניח למעוף־דמיונו לשלוט 
בו שלטון ללא מצרים: סמל לכל דרכו של ב׳ בגאוניותו. 

עמדתו היחידה במינה של ב׳ בתולדות־המוסיקה מת¬ 
בטאת גם בעובדה, שהקומפוזיטורים שבאו אחריו הטעימו 
את ההשפעה, שהושפעו מיצירותיו, בעוד שבדרך כלל נוהגים 
הקומפוזיטורים, כשהם מבקשים להם דרך משלהם, לכפור 
בהשפעות של קודמיהם. הראשון בין אלה היה שוברט (ע״ע), 
שהסימפוניות שלו(ביחוד הרביעית, ה״בלתי־גמורה" והסימ¬ 
פוניה הגדולה "דדמאז׳ור") הושפעו מב׳ הרבה, אע״פ שיצי¬ 
רתו של שוברט שונה תכלית־שינוי מזו של ב׳ הן בשטף 
המלודי שלה והן בנושאיה. ובר (ע״ע), מנדלסון (ע״ע) 
ושומן (ע״ע) המשיכו בדרך הסימפוניה של ב׳, וביחוד שאף 
שימאן לפתח את ה״גורם הפיוטי"־, שומאן כבר התקרב 
לאסכולת המוסיקה ה״תכניתית", שראתה בסימפוניה ה״פאס־ 
טוראלית" של ב׳ יצירה מתארת ותיאורית, בניגוד לדבריו 
של ב׳ עצמו, שהבעת־הרגש עדיפה ביצירה זו מן הציוריות 
שבה. ברליוז (ע״ע). שכתב את הסימפוניה התבניתית הרא¬ 
שונה (ה,,סימפוניה הפאנטאסטית") נקט בקו אחדות־ 
הנושאים של ב׳, אך הוסיף את גורם התיאור העצמי האישי, 
שנעשה אצלו בולט ושולט. את הסימפוניה הראשונה של 
ברמס (ע״ע) היו רגילים לציין (לפי המנצח בילו ן ׳ 811101 % ן) 
כ״עשירית של בטהובן"; אבל בראמס יוצא יותר מן הקו 
האוסטרי־הלירי של התפתחות הסימפוניה (בדרכי שוברט) 
משהוא יוצא בדרך אמנותו של ב׳ ממש. שני הקווים—הלירי 
והדראמאטי — מאוחדים בשלב הרומאנטי האחרון, כלומר, 
בסימפוניות של ברוקנר (ע״ע) ומלר (ע״ע) ז מאלר הוסיף 
לפתח את הרעיון היסודי של הסימפוניה התשיעית של ב׳, 
ואף צירף למספר מדובה של הסימפוניות שלו את קול־הזמרה 
והמקהלה. בתחומה של הדראמה המוסיקאלית פיתח ריכרד 
וגנר (ע״ע) את עקרון ההשתלשלות הסימפונית הדראמא־ 
טית של ב׳ וגם אצלו משתתפים בהשתלשלות זו קולות־ 
זמרה. דרכו של ב׳ בריכוז הרעיונות ובמזיגתם העליונה של 


הגורמים ניכרת גם ברביעיות לכלי־מיתר של ארנ 1 לד שג־ 
ברג (ע״ע) ובכל עקרונות השקפתו של קומפוזיטור מחדש 
זה, בן המאה ה 20 . יצירותיו של ב׳ מוסיפות עד היום להש¬ 
פיע את ההשפעה הנמרצת ביותר, הן על קהל־המאזינים 
והן על היוצרים החדישים, שכקודמיהם נתונים אף הם להש¬ 

ראתו הרבצדדית. 

*־ : 1 * 

-. 8 זןמ'מ 06 >ז 0 ־/ 0 ׳ 1 7 1 ) 0 /) 001 -/ 800/60 7 ) 0 / 600 )/ 816 ,/ 0 ח) 3$ א ..׳] 

. 3 1925 . 1913 ,( 1827-1913 ) 6/0  £ 0 י > 81 , 1100 ) 80610 
;־ 1908 , 1855-60 ,'׳)- 1 , 10 /))//ס/סמ״א 01110 ,. 8 , 1.002 תטי\ . 59 
, 1859 ,. 10 ) 8 2 ,מ 0 // 7 ) 6 ) 8 / 717 ) 1 1,06017 0 '. 8 . 613/2 . 8 .\. 
; 1866-79 . 1-111 , £ 060/1 !: 8 . 11 .£ ,ז 0 ע 63 'ד ./י) . 13 ;* 1908 
הכרכים ״!-/א שנכתבו על־ידי) 1907-8 ,ע-ז\ 1 ;* 1917-23 
0011005 . £1 לפי חומר שהשאיר אחריו המחבר, נערכו ונת־ 
פרסמו ננ״י חת 3 תז 0 !א ס 0 <ב 1-11 ; תרגום אנגלי של הספר ב 3 
כרכים נתפרסם עיי 0066101 ) 1 ״? .מ, 1921 ); -ס״״א .ס . 61 

. 1 ) 1/1 ) 1 ?/ 0 ׳) 800/60 01/0 ׳)) 2 .. 1 ) 1 ; 1872 , 17171 ) 0711 ,) 800/60 . 606101 
700110 , 01017001 ? מסע ." 1 ; 1880 , £060/1 0 '. 8 . 061 א .£ ; 1887 
,(. 08 ) . 18 ;* 1901 ,. 8 .׳) ../ ,. 16 ; 1890 , 1888 , 1 ) 117 ) 800/607170711 
, 7561 ״ 010 ) 935 \ .ז.( ■ 1909 , 1908 ,. 880 2 , 06 )/ 6 ־/ 16 ) 0711 ׳) 800/60 
, 6077101 ד/ 777 ( 9 , 6/1770 1111 111111 . 8 . 0 ) 0/0 ./) ; 1895 ,. 8 7/1 )׳) .£ 

,. 8 ! ;(עברית 1945 ) 1903 ,* 1/1 . 10 8.7 , 8011308 . 8 ; 1898 
£0 ,. 18 ; 1928-1949 , 1000 ־ 0000/1 / 0 )]ן) 0  11 / 10 / 0 / 6/1060 8/1 , 83/3 ! £3 
01010/10 ) 6/1 ) . 8 , 87 ת 1 ' 8 91/100/11 ;(עברית 1954 ) 1911 ,. 8 
, 1/077 ) 10/000 ׳)ס/// 001/10 111111 . 8 , 13801 < ׳ 3 <י ; 1913 .! 00 / 06/00 
/ 0 07/7/0001000 /-. 8 , 80011006 . 0 . 0 ; ־ 1923-1924 .. 10 >ח 2 
; 1927 .. 8 110 ׳ 1 .£ , 0/340 ץסע/גז־! ; 1926 , 1/100 )/ 071/0/71/70 '.> 

0111 , 2 ) 30117731 •\ 1 ; 1927 ,. 8 10 ) 000710010 '£ 760 ,ח 3 רח*י 0 א . 61 
- 8 , $11111730 .א . 39 £ ; 1927 ,/)/; 006 ׳) 800/60 71/10060 ) 707711 
; 1927 ,. 8 ,/ 711/00 .ן . 19 ; 1927 ,/ 00 ; 0 // 0/0 ׳ 01 ג£ / 11 ) 5/77/777 6/0 
. 13 ; 1934 ,. 8 .״ 800 . 8 ! ; 1937 ; 1929 .. 8 ,־ 1101 ) 806311 . 11 .£ 

סס/ס/ / 800/6017077 , 153271015071 . 8 ; 1751 7 , 1936 ,. 8 ,/ £10210 
. 1953 , 06/0 )/ 70 > 060 )/ 770/0/6 // 111111 

פ. ע. ג. 

בטוח, פעולה, שבה מתחייב צד אחד (המבטח) תמורת 
תשלום (פרמיה) על־פי חוזה (פוליסה) לפצות את 
הצד השני (המבוטח) או לערוב לו בעד הנזק, שייגרם לו 
בסקרים מיוחדים, שהם מפורטים בחווה (הסיכונים); כמו¬ 
כן נקראת בשם ב׳ עצם העיסקה של עריכת חוזים כאלה. 
הב׳ מתבטא במה שהיחיד, במקום לשאת ביום מן הימים 
בנזקים בלתי־ודאיים אך כבדים, מתחייב לשאת בהוצאות 
ודאיות וקבועות, אך קטנות־ביחס. 

כל מעשה שעושה האדם כרוך בסיכון מסויים; כל עסק 
עשוי להסתיים בכישלון, וכן אין לך משרה, שיש בה משום 
ערובה גמורה להכנסותיו של האדם בעתיד. יש סיכונים, 
שהם נוגעים לאדם גופו (תאונות, מחלה, מוות), ויש סיכו¬ 
נים, שהם נוגעים לרכושו(דלקות, גנבות וכד׳). יש סיכונים, 
שהבריות מקבלים עליהם ברצון (במסחר, למשל), או אפילו 
יוצרים אותם באופן מלאכותי (כגון במשחקי־מזל), מתוך 
תקווה להרוויח בסופו של דבר. ולעומת זה נוהגים הבריות 
להגן על עצמם לפי מיטב הכרתם מפני סיכונים אחרים, כגון 
תאונה קטלנית או חוסר־עבודה ממושך וכדומה, אבל הב׳ 
אינו יכול להקיף את כל הסיכונים כולם. 



187 


בטוח 


188 


תנאי־היסוד של הב/ התנאי ההכרחי הראשון לב׳ 

הוא, שהיחיד, המבקש להתבטח, ירגיש באי־בטיחות 
מסויימת: צריך שהסיכון יהא בגדר האפשרי, אך בלא 
שאירועו ייראה מראש בוודאות. אם אין שום סיכון, אין 
צורך בב׳! ואם אירוע־הסיכון נראה לו, ליחיד, מראש 
כוודאי, יתכן שיוכל למנוע אותו או להישמר מפניו, ואף 
אז לא יהא זקוק לב/ 

תנאי אחר, שבו מותנה הב/ הוא שהסיכון יהא עלול 
לפגוע (באופן ישיר או בעקיפים) באדם המבקש להתבטח 
מפניו. אם אין סיכון כזה נשקף לו, ייחשב נסיונו להשיג ב׳ 
כפסול בעיניו של המבטח. למשל, אם ראובן, שאינו קשור 
בשמעון שום קשר אישי או עסקי, ישתדל לבטח את ביתו 
של שמעון שלא בידיעתו, הרי ינסה בכך לבצע עיסקה 
פסולה, כיוון שראובן לא יסבול שום הפסד אם ייהרס ביתו 
של שמעת. להיפך ייתכן, שהדבר ימריץ את ראובן לשרוף 
את ביתו של שמעון, שהרי סכום־הב׳ שיקבל אז יהא בשבילו 
רנח נקי. שונה מזה הוא מצב־הדברים כששמעון עצמו ביטח 
את ביתו, מאחר שסכום־הב׳ אינו אלא מפצה אותו בעד 
הנזק, שנגרם לו ע״י הרם הבית. אמנם אפשרי גם מקרה, 
ששמעון יהא מעוניין בשריפת ביתו שלו: בשעה שסכום־הב׳ 
יעלה על שוויו של הבית. מפני־כן אין לבעל־נכס זכות 
חוקית לב/ שעולה על שוויו של הנכם. 

התנאי ההכרחי השלישי לב׳ הוא קיומה של אפשרות 
לקבוע את הסיכויים לאירועו של סיכון מסויים לגבי קבוצה 
מסויימת של מבוטחים, אע״פ שאין אפשרות לקבוע את 
שיעור הסיכון לגבי כל יחיד מבוטח. חברת־הב׳ מתחייבת 
לשלם סכומים קבועים־מראש תמורת דמי־ב/ שהמבוטח 
משלם בשיעורים קבועים לחברת־הב׳ ("פרמיות"). כדי 
שחברת־הב , תוכל לעמוד בהתחייבויותיה הכלולות בחוזים 
שלה עם המבוטחים, צריך שתהא מסוגלת לחשב מראש את 
ההפסדים שייגרמו לה. בהתאם לכך תוכל לגבות מבעלי־ 
הפוליסות שלה סכומים, שיספיקו לתשלום ההפסדים. במלים 
אחרות: כדי להגביל למינימום את המקרים של "ביטוח־יתר" 
או "ביטוח מופחת" דרושה קביעה סטאטיסטית של הסיכויים 
לאירוע הסיכון. מן ההכרח הוא שהסיכון יחול על קבוצת־ 
אנשים, שהקפה יאפשר את השימוש בתורת־הסיכויים 
ובחישובים על־פי חשבון־הממוצעים; אמצעי־חישוב אלה הם 
שקובעים גם את גדלו של סכום הכיסוי, וכן את הפרטים 
שבקביעת גדלן של הפרמיות ותשלומיהן. מידת התכיפות 
של אירוע־הסיכונים נקבעת על־פי הנתונים הסטאטיסטיים 
הנאספים ע״י מוסדות ממשלתיים שונים או ע״י חברות־הב׳ 
עצמן. כך, למשל, קובעות הרבה מן החברות האמריקניות 
הגדולות לביטוח־חיים את גודל הפרמיות (בעד ביטוחים 
מן האחד ביאנואר 1947 ואילך) על יסוד לוח של תמותה, 
שמסכם את נסיונן של חברות־הב׳ הגדולות בין 1930 ו 1940 
13816 11x1 01x1111317 ׳. 1 )מבז 5 ' 5 ז 6 ךז 15510 וחוח 00 1941 ?!!ז) 
. 0.5.0 = ? 401:13111 * )ס)■ חברת־הב׳ צריכה, איפוא, ( 1 ) 
לקבוע את הנתונים הסטאטיסטיים הנוגעים לפעולתה על 
סמך אירועים, שחזרו ונשנו בקבוצות גדולות של בני־אדם 
בזמנים שונים ובמקומות מרוחקים זה מזה, ו( 2 ) לבטח מספר 
גדול למדי של בני־אדם. מאחר שהמספרים הממוצעים 
שנקבעו בהתאם לתורודהסיכויים ושלפיהם היא מתכוונת 
לפעול, נכונים הם רק לגבי מספרים גדולים. מתוך כך 
מסתבר, שסימנים מסויימים אינם ניתנים לב/ 


תנאי רביעי הכרחי לב׳ הוא, שהחברה המבטחת תוכל 
לחשב לא רק את מידת התכיפות של הסיכונים, אלא גם את 
שיעורי הנזקים, שיהיו כרוכים בהם. שיעורים אלה ניתנים 
להיקבע בשתי דרכים. הדרך הראשונה היא להסכים לתשלום 
מחירו המלא של הרכוש שניזוק, או לתשלום חלק מסויים 
ממנו. שיטה זו ידועה בשם "מתן פיצר בעד נזק" (-מ 161 >מ 1 
ססתב^ס), ועליה מבוססים בדרך כלל תשלומים בעד 
נזקי־רכוש. למעשה אין חברת־הב׳ נוהגת לבטח את הרכוש 
בסכום מרובה משוויו. הדרך השניה לחישובו של שיעור־ 
הנזק היא לקבוע בשביל הרכוש הנדון מחיר שרירותי. 
כשבא אדם לבטח את חייו, הרי קשה לאמוד את שוויים. 
משום כך אין מתכוונים כלל בב׳־חיים שדמי־הב׳ ישמשו 
כתשלום מלא של הערך (החיים); אלא שכאן בא האדם 
מראש לידי הסכם עם חברת־הב׳ על הסכום, שבו הוא רוצה 
לבטח את עצמו. 

סוגי־הב/ את הב" אפשר לסייג משתי בחינות: 
ראשית מבחינת טיב הדבר, שבאים לבטח, כגון 
ביטוח נפש, שכולל ביטוח־חיים, ביטוח מפני נכות, ביטוח 
סוציאלי; ביטוח רכוש, שכולל ביטוח מאש, ביטוח ימי, 
ביטוח מפני אבדות, ביטוח התחייבויות, ביטוח מהימנות, 
ביטוח ערובה; ושנית: מבחינת טיב הסיכון, שמפניו 
באים לבטח, כגון סיכונים גופנים, התלויים במקום, 
במבנה, בתנאי־סכנה וכד׳; או סיכונים נפשיים, 
הנובעים ממצבי־נפש שגורמים לאי־יושר, רשלנות או מחלת־ 
רוח. 

ואלה הם סוגי־הב׳ העיקריים: 

ביטוח י מ י חל על ספינות ועל מטענן. בעיקר זהו ב׳ 
מפני פגעים שבים (כגון טביעת אניות, עלייתן על שרטונות, 
או התנגשויות ביניהן), וכן מפני תאונות בחופים ובפנים 
היבשה. ביטוח־התחייבות י מ י חל על התחייבויותיו 
של המבוטח כלפי צד שלישי לגבי אבדות, נזקים, או הוצאות 
הנובעות מבעלות, משימוש, מהחזקה, מתיקונים או מבניה 
של כל כלי־שיט, שמשתמשים בו לשם הובלה בים; ביטוח 
זה כולל גם אחריות לחבלות גופניות, מחלה או מוות. 
ביטוח מטענים חל על הסיכונים הכרוכים בהובלתן של 
סחורות בים, וכן בהעברתן של סחורות אלו בחופים ובפנים 
היבשה בקשר לאותה הובלה. 

ב ט ו ח ־ ח י י ם (ע״ע) מכולן למתן פיצוי על אבדן חייהם 
של בני־אדם מבוטחים. 

ב י ט ו ח מ ם נ י נ כ ו ת הוא סוג כללי של ב/ שבעיקרו 
נועד לפצות את המבוטחים על ההפסדים הנגרמים להם ע״י 
ליקויים בכושר־פעולתם שבאו מחמת מום שהוטל בהם. סוג 
זה כולל כמה צורות של ב/ שהחשובות שבהן הן: ב׳ מפני 
תאונות — מפצה בעד חבלות גופניות או מוות. שבאו 
מחמת תאונה, והוא כולל פיצויים בעד איבוד הפרנסה, 
הוצאותיאישפוז, הוצאות של טיפול ע״י רופאים ואחיות 
וכד׳; ב׳־בריאות מפצה בעד איבוד־פרנסה, שנגרם ע״י 
מחלה, ובעד הוצאות־ריפוי; לפעמים תכופות משתלב ב׳־ 
הבריאות בב׳ מפני תאונות. ב׳ של א י ש פ ו ז מפצה בעד 
תשלומים שהמבוטח משלם לבית־החולים, שאליו נכנם מחמת 
מחלה או תאונה. 

ביטוח מאש מפצה את המבוטח בעד נזקים, שנגרמו 
לרכוש מסויים משלו ע״י תבערה. מה שנוגע לבניינים או 



189 


במוח 


190 


למיטלטלים שבתוכם, נוהגים בדרך כלל לבטחם באחת 
מצורות־הב׳ הכלליות, המקיפות נזקי־דלקה וגם נזקים אחרים 
הרבה. 

ביטוחמכוניותמפנינזק מפצה את בעל המכו¬ 
נית בעד נזק, שנגרם למכונית או למה שבתוכה. ב׳ של 
אחריות למכוניות קובע אחריות חוקית של חברת־הב׳ 
לפיצויים בעד חבלות גופניות, מוות או נזקי־רכוש, שנובעים 
מתוך בעלות על המכונית המבוטחת, מן השימוש בה או 
מהחזקתה. ב׳ מקיף של אחריות למכונית קובע 
אחריות חוקית של החברה לבל מקרה של נזק הכרוך 
בהחזקתה של מכונית, בהפעלתה, או בשימוש בה, יהיו 
בעליה של המכונית מי שיהיו. 

ביטוח כולל מפני כל הסיכונים מבטח מפני 
כל סיכון של הפסדים או נזקים, שנגרמים ע״י סיבות חיצו¬ 
ניות ! אם יש יוצאים מכלל זה, יש לפרט אותם בחוזה־הב'. 

ביטוח מפני גנבה בדירה מפצה את המבוטח 
ואת כל משפחתו (לרבות אורחים ומשרתים שבתוך השטח 
המבוטח) בעד הפסדים ברכוש הנגרמים ע״י פריצה, שוד, 
גנבה וגזלה. 

ביטוחשלמהימנות(או ערובה למהימנות) מפצה 
את נותן־העבודה בעד אבדן רכוש, שהוא קניינו או שהופקד 
בידו, מחמת אי־ישרם של עובדיו. 

ביטוחשלבעלות מפצה את בעל־המקרקעים או את 
בעל־המשכנתא בעד הפסד. שנגרם לו ע״י פגם שנמצא 
בתעודות־הבעלות שלו או ע״י תביעות מצד שלישי. 

ערובה לנכסים באנקאיים קובעת תשלום 
פיצויים למוסדות כספיים בעד מעילות של פקידיהם, בעד 
גנבות ומעשי־שוד, שבוצעו בתוך כתליהם או מחוץ להם, 
וכן בעד נזקים, שנגרמו להם ע״י מעשי־זיוף, שפורטו בחוזה. 

ערובה היא עיסקה, שבה מתחייב צד אחד (הערב) 
לערוב למילוי התחייבויותיו של צד שגי (העיקרי) כלפי צד 
שלישי (בעל־החוב). 

ב י ט ו ח א ש ר א י משמש למבוטח ערובה לדבר, שיוחזר 
לו סכום (בגדר הסכום הנקוב בחוזה) בעד הפסדים בלתי־ 
משוערים מראש, שנגרמים לו ע״י אי־פרעון של חובות 
בסכומים שהם למעלה מן ההפסד הממוצע שלו! ההפסד 
הממוצע נקבע לפי ספרי־החשבונות של המבוטח או ע״י 
הסכם בינו ובין החברה המבטחת. הפסדים ממוצעים כגון 
זה הם זהירים וצפויים מראש, ומשום שהם בחזקת ודאי הם 
יוצאים מכלל הסיכונים הניתנים לב׳; ץתר על כן: יש 
לראותם כחלק מהוצאות־העסק הרגילות. 

ב י ט ו ח י ב ו ל מפצה בעד הפסדים או נזקים, שנגרמים 
ליבולים מסיבות שונות, כגון ברד, בצורת, כפור, שטפונות 
ומחלות־הצומח. 

ביטוח מפני עונות מתות בעסקים מפצה 
בעד ההוצאות, שמוציא בעל־עסק על ניהול עסקו במשך 
עונה מתה, שבה אין העסק מכניס לו שום רוח מסיבה שהיא 
מפורשת בחוזה־הב׳. 

ביטוח מפני אבדן של כספים וניירות־ערך 
כולל שני סוגים עיקריים של ב׳: 1 ) ב׳ מפני "כל הסיכונים 
בתוך הבניינים" קובע פיצוי בעד אבדן של כספים או ניירות־ 
ערך בין כתלי הבניינים מחמת השחתה, היעלמות, גנבה 
וכד׳ ז 2 ) ב' מפגי "כל סיכוני המשלוח" מפצה בעד אבדן 
של כספים או ניירות־ערך (מחמת השחתד" היעלמות, גנבה 


וכד׳) מחוץ לכתלי־הבניינים בשעת העברתם ממקום 
למקום ע״י ממונה לדבר. מכלל שני סוגי־הב׳ הללו כאחד 
מוציאים נזקים, שנגרמו ע״י מעילות של פקידים, הפקרת־ 
הרכוש וזיופים. 

ביטוחשלחבילות־דואר מפצה את השולח בעד 
אבדן של חבילה, רשומה או בלתי־רשומה, מאיזו סיבה 
שהיא משעה שנמסרה למשרד־הדואר עד השעה, שבה צריכה 
היתד, להימסר לרשותו של מי שנועדה לו. 

ביטוח של פקדונות בכספת מבטיח פיצוי בעד 
הפסדים, שנגרמים ע״י השחתה, היעלמות, או גנבה של 
גיירות־ערך וכד׳, שהופקדו בכספות מושכרות. 

ביטוח של זכוכית מפצה בעד הפסדים, שבאים 
מחמת השתברות של זכוכית מסוגים שונים מאיזו סיבה 
שהיא, פרט לדלקה והשחתה ע״י חומצות או חמרים כימיים 
אחרים. נזקים מחמת דלקה מוצאים מכלל הסיכונים שב׳ 
זה חל עליהם מתוך הנחה, שחוזה הב׳ של הבניין, שבו 
נמצאת הזכוכית, כולל בין השאר גם ב׳ מפני סיכון זה. 

ביטוח מפני הפסקת הזרם החשמלי מפצה 
בעד הפסדים, שנגרמים ע״י הפסקת זרם־החשמל כתוצאה 
מתקלות בשירות־החשמל הציבורי. 

ביטוח של אחריות לטיבם של מוצרים 

9 

מפצה את המבוטח על ההפסדים שהוא עלול לסבול מתוך 
אחריותו החוקית לנזקים, שנגרמים ע״י שימוש במוצריו 
או ע״י עצם קיומם (נזקים אלה כוללים גם חבלות גופניות 
ומוות). 

ביטוח של התחייבויות מקצועיות חל על 
חובתם החוקית של בעלי־מקצוע שונים, כגון רופאים, 
מנתחים, דופאי־שיניים ורוקחים, לשלם פיצויים בעד חבלות 
גופניות או מוות, שנגרמים ע״י טיפול בלתי־מתאים, שגיאות 
או טעויות, שנעשו ע״י המבוטח, ע״י האחיות הרחמניות או 
ע״י עובדים אחרים, שהוא מעסיק. 

ביטוח של צד שלישי כולל כל אותן הצורות של 
ב׳ הקשורות באחריותו של המבוטח לחבלות גופניות או 
מוות או נזקי־רכוש, שהוא גורם לצד אחר. צורה זו של ב׳ 
נקראת גם בשם ב׳־ערובה. 

ב י ט ו ח ־ מ ש נ ה הוא צורה של ב/ שבאמצעותו מבטחת 
חברת־ב׳ את עצמה אצל חברת־ב׳ אחרת מפני הפסדים או 
התחייבויות הכרוכות בפעולות־הב׳ שלה. המבטח מפחית 
את מידת־האחריות המוטלת עליו ע״י הטלת חלק מן הסיכון 
על צד אחר ז עם זה הוא מעביר לזכותו רק חלק מתאים 
מדמי־הב׳ שקיבל. לב׳־המשנה נודעת חשיבות מרובה, והוא 
אחד מן היסודות של עסקי־הב׳ המודרני. 

ביטוח מפני זקנה כולל צורות שונות — פרטיות, 
קיבוציות וציבוריות — ומתפקידו להעניק ביטחון כלכלי 
לבני־אדם באים בימים. 

ב׳ לקבלת קצבות שנתיות( 16$ ; 1 ״ 1 מח^)'■מבטיח 
למבוטח הכנסה קבועה מסויימת משהגיע לגיל, שהוא מפורש 
בחוזה. המבטח עלול למלא את ההתחייבות המוטלת עליו 
בשלמותה על־ידי תשלום קצבות מפקידה לפקידה במשך 
ימי־חייו של המבוטח. בלא שיצטרך לשלם אחר מותו אפילו 
פרוטה אחת: סוג זה של קצבות נקרא בשם "קיצבה למשך 
החיים" או "קיצבה בלתי־חוזרת". מצד שני, יתכן שייקבע 
בחוזה, שמשלם הקיצבה מתחייב לפרוע סכום, שיהא שווה 
לכלל התשלומים ששילם המבוטח או לאיזה מינימום 



191 


בטוח 


192 


אחר! במקרה זה נקראת העיסקה: "קיצבה שנתית חוזרת". 
במקרה של הענקת קצבות שנתיות "למשך החיים", יש לו, 
למקבל־הקיצבה, יסוד לחשוש, שמא לא יזכה לקבל אפילו 
את שיעור־הקיצבה הראשון, אם ימות מיתה חטופה. אך 
לעומת סיכון זה הוא נהנה מן הזכות לקבל שנה־שנה סכומי־ 
קיצבה, שהם גדולים הרבה יותר ממה שהיה מקבל לפי 
חוזה המבוסם על "קיצבה חוזרת". 

בטוח סוציאלי (ע״ע). 

ביטוח מפני נזקי־מלחמה. רוב החוזים לב׳־ 
רכוש מוציאים במפורש מכלל הב׳ תשלומי פיצויים בעד 
נזקים, שמקורם בפעולות־מלחמה ישירות. נזקים שנגרמים 
ע״י הפצצות, דלקות שנגרמות ע״י פצצות־תבערה, טיבוע 
ספינות ע״י צוללות, ושאר פגעים כיוצא באלה— בדרך כלל 
אין ב׳־הדכוש חל עליהם מכיוון שתורת־הסיכויים אין כוחה 
יפה לגביהם. אעפ״כ נוהגות הממשלות לפצות את הניזוקים 
בפגעים אלה כתמורה לדמי־הב׳ הנגבים מבעלי־הרכוש. 
אמנם דמי־הב׳ אינם מספיקים כדי לכסות את כל ההפסדים 
מסוג זה. אך הממשלה משלמת חלק מן ההפסדים מכספי- 
המדינה מחוך הנחה, שהציבור כולו, הנמצא במצב־מלחמה, 
חייב לשאת בהפסדים אלה — לכל הפהות, באופן חלקי. 

טיפוסים שונים של חברות־ב ׳ . מוסדות־הב׳ 
ניתנים לסיוג גם לפי המבנה שלהם ולפי שיטות־פעולתם. 
החשובים במוסדות־הב׳ מבחינות אלו הם: 

1 . חברות־מניות שעוסקות בב׳.- חברות אלו 
פועלות בענפי־ב׳ מרובים והן הרוב בחברוודהב׳ לסוגי־ 
הסיכון השונים. דרכי־פעולתן: א) המבוטח חייב לשלם 
דמי־ב׳ בשיעור קבוע. ותמורתו מתחייבת החברה לשלם 
פיצויים בעד נזקים, שהם מפורטים בחוזה! גם אם ההכנסה 
מדמי-הב׳ אינה מספקת לכיסוי כל ההפסדים בשלמותם, אין 
החברה רשאית לתבוע ממחזיקי־הפוליסות כל תשלום נוסף! 

ב) הקף פעולתן של חברות־המניות הוא רחב ביותר, ודבר 
זה מאפשר להן להשתמש ביתר יעילות בחוק־הממוצעים: 

ג) חברות־מניות, שעוסקות בביטוח רכוש, נוהגות לקיים 
שירות־פיקוח נרחב, שדואג להשתמרותו של הרכוש במצב 
סוב, וכתוצאה מכך הן מצליחות להפחית את הפסדיהן 
ולהנמיך את שיעור דמי־הב׳. 

2 . חברות לביטוח הדדי. — אלו הן אגודות, 
שהחברות בהן כרוכה בחוזה־ב׳. אם מחוך הסכומים שנגבו 
מדמי־הב׳ נצטבר עודף, נוהגים להחזיר לחברים חלק מדמי־ 
הב׳; ולהפך, כשקיים גרעון, נתבעים החברים להכניס 
תשלומים נוספים. כדוגמה לסוג זה של חברות־ב׳ יש להזכיר 
חברות מקומיות לב׳ הדדי מפני דלקות (שפועלות בארץ 
אחת או בעיר אחת), אגודות לב׳ הדדי של בתי־חרושת מפני 
דלקות, וכן אגודות לב׳ הדדי מפני מקרי־מוות. 

3 . חברות ל ו י ד. אלו הן חברות־ב׳, שמקיפות מספר 
מסויים של בני־אדם, שכל אחד מהם מסכים לקבל עליו 
אחריות לחלק מן הסיכון. הן נקראות על שם חברת "לויד" 
המפורסמת שבלונדון. 

4 . מוסדות־ב׳ ממשלתיים (ע״ע בטור סוציאלי). 

א. ז. 

היסטוריה. — א. בתקופה העתיקה. — דומה. שאת 
העקבות הראשונים של הב׳ אנו מוצאים בפעולותיהן של 
חברות־החסד. שהוקמו לתכליות סוציאליות ודתיות ושהיו 
נוהגות להושיט עזרה לחבריהן, שנפגעו באסון, מתוך 


הכספים. שנתרמו ע״י כל חבריהן. חברות כאלו היו קיימות 
אצל המצרים, הסינים וההודים הקדומים, ובידוע, שהיו קיי¬ 
מות אצל היוונים עוד במאה ה 3 לפסה״ג. אצל הרומים 
פותחו צורות שונות של חברות, שהיו ידועות בשם קולגיות 
( 116£13 ס 0 ) והגיעו בימי הקיסרות למעמד חשוב כל־כך, 
שחייבו חקיקת חוקים מיוחדים לשם הסדרת פעולותיהן. 
חברות אלו מילאו כמה תפקידים, שהם דומים לאותם של 
החברות לעזרה הדדית בזמננו; בין השאר דאגו לכיסוי 
הוצאות הקבורה של המתים ונתנו סיוע לחבריהן החולים או 
הזקנים. בתקנון של אחת מן החברות הללו, שנשתמר עד 
היום, מוצאים אנו סעיף, שלפיו מאבד חבר, שמתרשל בתש¬ 
לומים או שמאבד את עצמו לדעת, את הזכות ליהנות מעזרת- 
החברה; כמו־כן כולל סעיף זה עצה לחברים. שיקראו את 
התקנון בתשומת־לב, כדי למנוע סיבוכים משפטיים. יש 
להניח, שמתוך חברות רומיות אלו התפתחו ביה״ב הגילדות, 
שהגיעו לשיגשוג בכל רחבי-אירוסה ושקיבלו עליהן כלפי 
חבריהן התחייבויות, שאנו רואים בהן כיום מעין חוזים לב׳־ 
חיים, ב׳ מפני תאונות, או ב׳ של הבריאות. היו גילדות, שהיו 
אף משלמות פיצויים בעד הפסדים, שנגרמו ע״י דלקות, 
טביעת־ספינות וגנבות. הנוהג של ב׳ הדדי מפני אש הורחב 
במידה נוספת במאות ה 12 וה 13 ע״י ה״קוירים״ (ח 6 ז 11 
חברות אלו נתארגנו כאגודות מקומיות, שהתפתחו מן הגיל־ 
ד(ת בארצות־השפלה ובגרמניה הצפונית, אבל מכיוון שצינד 
צמו את שירותיהן מתוך קפידה יתרה, הדמיון בינן ובין 
חברות־הב׳ שבזמננו הוא קלוש למדי. 

הקווים האפיינים של הב׳ המודרני, הן מבחינת ההת¬ 
חייבויות המפורשות בחוזה והן מבחינת חלוקת־הסיכון, 
התפתחו, כפי שיש להניח, מן הנוהג, שהיה קיים בתקופה 
הקדומה ובימי הרנסאנס, שלפיו נקבעה "אחריות כללית 
להפסד הממוצע" בקשר למתן הלוואות על ספינות. אם 
הושלכה סחורתו של אחד מן הסוחרים אל הים, כדי להציל 
ע״י כך את מטענם של שאר הסוחרים כולם, היו בעליהן של 
שאר הסחורות, שנהנו מהפסדו זה, נוהגים לפצות אותו בעד 
ההפסד בתשלומים פרופורציונאליים. בנוהג זה של חלוקת 
האחריות להפסדים היה כלול אחד מן היסודות של הב׳ 
המודרני, אלא שחסר היה את היסוד החשוב השני — את 
ההתחייבות הברורה מראש לשאת באחריות זו. לעומת זה, 
נוהגים לראות בעיסקה של מתן־הלוואות על ספינות את 
נקודת־המוצא של הב׳ המודרני, שהרי כאן מוצאים אנו את 
היסוד של הסכם מפורש, מרצון ולמפרע. בין הצדדים < אלא 
שנעדרה כאן חלוקת ההפסדים בין קבוצה שלמה של אנשים, 
שנוטלים את הסיכון על עצמם. וכך, בעיסקה של מתן הלוואה 
על ספינה היה בעל־הספינה מקבל עפ״ר הלוואה מאדם, שבי¬ 
קש לשכור את הספינה לשם מסע מסויים בים או לתקופה 
מסויימת. את ההלוואה צריך היה לפרוע רק לאחר סיום 
המסע. או עם החזרת הספינה לבעליה אחר סיום תקופת־ 
החכירה; ואם נטרפה הספינה בים, לא קיבלו בעליה שום 
פיצויים בעדה אלא שהיו פטורים מלהחזיר את המלווה. צורות 
פרימיטיוויות של מתן־הלוואה על ספינה כבר מצויות בספר־ 
החוקים של חמורבי( 2250 לפסה״ג), וצורות משוכללות יותר 
של אותו נוהג• — בחוקי מאנו ההודיים ( 600 שנה לפסה״ג). 
קרוב לוודאי, שהיוונים קיבלו צורת־עיסקה חשובה זו מן 
הצורים (הפיניקיים), ששיכללו במידה ניכרת את הצורה. 
שקיבלו מן הבבלים. בין היוונים—לכל הסחות, בתקיפה של 




193 


בטוח 


194 


מלחמת־טרויה — היו תושבי רודוס שהביאו את הנוהג של 
מתן־הלוואות על ספינות, שתואר ע״י דמוסתנס ( 341 לפסה״ג), 
לידי שיכלול מרובה כל־בך, שבשינויים מועטים היתה שיטת- 
פעולתם עלולה להתאים אף לצרכי הזמן החדש. מאותה 
שיטה של מתן הלוואות על ספינות, שהונהגה ע״י בניירודום, 
צ$לד! ועלה ביה״ב הנוהג של ב׳ ימי < וכד היה הב׳ הימי הסוג 
הקדום ביותר של הב׳ בכללו, ובמשך תקופה ארוכה היה גם 
ענפו החשוב ביותר. 

ב. בערים האיטלקיות ביה״ב. בידוע, שפעולות 
של ב׳ בוצעו בתחילת המאה ה 13 , ויש יסוד מסויים להשערה. 
שעיסקות מסוג זה כבר נעשו במאה ה 10 . בין המאה ד, 13 
והמאה ה 16 עשו סוחרים מוויניציאה, פירנצה וג׳נובה לעי¬ 
תים קרובות חוזי־ב׳ כדי להגן על עצמם מפני סיכונים בים. 
הטופס הקדום ביותר של חוזה־ב׳, שהגיע לידנו, נערך 
בג׳נובה ב 1347 ; ונוסח חוקי של ב׳ נקבע ע״י השלטונות 
של פירנצה ב 1523 . מאיטליה נתפשט המנהג של עריכת 
חוזים לב׳ הדדי במהירות מרובה בשאר חלקי־אירופה, 
וביחוד נעשה מקובל בין סוחרי־הערים, שהשתייכו לברית־ 
ההאנזה. עצם המונח "פו׳ליסה" מעיד על מוצאו האיטלקי, 
שכן הוא בא מן המלה האיטלקית 123 ! 0 ק, שמובנה הסכם 
של ביטוח. סוחרים באירופה הצפונית לא זו* בלבד שחיקו את 
מעשיהם של הסוחרים האיטלקיים בתחום הב׳ הימי, אלא גם 
הרחיבו את מושג הב׳ על יבולי־התבואות ועל בעלי־חיים. 
צורות אחרונות אלו של ב׳ נתפשטו ביחוד בגרמניה, ובמאה 
ה 18 הונהגו ע״י השלטונות בדוכסות הגדולה של שלזיה. 

ג. הב׳ כחלק מחוק־ ה מסחר הכללי (המאות 
ה 14 —ה 19 ). הנוהג של עריכת חוזי־ב׳ בארצות־אירופה, 
שסחרן היה מפותח, נצטמצם מתחילה (במאות ה 14 —ה 16 ). 
כפי שיש להניח, בחוגי הסוחרים, שעסקו במסחר בינלאומי 
ענף, ומעובדה זו נבע הצורך בהאחדת צורות־הב׳ והסדרתן 
בכל הארצות הימיות. אחידות זו, שהושגה מתחילה בתחומי- 
מסחר אחרים, הושגה לסוף גם בתחום הב׳ ע״י פירסומם של 
ספרי־חוקים, שבהם פורטו המנהגים והכללים השונים, שהיו 
נהוגים בפועל ושבצירופם היוו את מה שנתפרסם בשם "חוק- 
המסחר". בעוד שבספרי-החוקים הקדומים יותר עדיין לא 
הוזכר ענף־הב׳, הרי בספרי־החוקים המאוחרים־ביחם כבר 
מדובר עליו בהרחבה. קרוב לוודאי, שהאוסף המצויין ביותר 
של תקנות־המסחר, שהיו נהוגות ביבשודאירופה הוא "פקודת 
הסחר הימי", שחוברה בימיו של לואי 1¥ צ ושמייחסים אותה 
לשר-הכספים המזהיר שלו קולבר ( 1681 ) 1 החלק השישי של 
ספר־תקנות זה כלל אוסף של חוקי-ב׳. שהוא מושלם עד 
להפליא. אך תקנות אלו, שנעשו ברוח־הקידמה, לא נתקבלו 
בזמנן על בתי־הדין של מדינות אירופיות אחרות, וכתוצאה 
מכך — קבעו להם הסוחרים בתקופה הנזכרת את המנהג 
למסור את ההכרעה בסיכסוכים בענייני־ב׳, בדומה למה 
שהיה נהוג בסיכסוכים מסחריים אחרים, לבתי־דין מיוחדים, 
שהם עצמם מינו להם ושסמכותם השיפוטית נבעה מתוך 
הסכם חפשי בין הצדדים! ובתי־דין אלה השתמשו בתקנות 
הכלולות בחוק־המסחר. לאמיתו של דבר, לא היו מוסדות־ 
השיפוט הללו אלא מעין ועדות־בורתת, כיוון שלא היו בידם 
אמצעים לכפות את פסקי־הדין שלהם על הצדדים. במחצה 
השניה של המאה ה 18 נתרחבה ונתפתחה מערכת־המשפט 
האנגלית (בעיקר הודות למאמציו של שופט אנגלי חשוב, 
לורד מאנספילד) כל־כך, שכבר כללה עקרונות וכללים 
טכניים, שהיו ראויים לשימוש בענייני־ב׳. 


במאה ה 19 , עם התפתחותם של החיים התעשיינים הכרו¬ 

כים בסיכונים מרובים ושונים, ניתנה דחיפה חדשה להת¬ 

פתחותו של הב׳. ריבוים של מסילות־הברזל ובתי־החרושת, 

1 

וכן הופעתם של המכונית והמטוס, סייעו במידה מרובה 
לקידומו של רעיון־הב׳. ב׳ מפני חבלות גופניות ותאונות 
הונהג לראשונה ב 1845 , ב׳־נוסעים—ב 1864 , וב׳־התחייבויות 
(שמתפקידו לבטח את נותן־העבודה מפני ההפסדים הנגרמים 
לו ע״י תאונות, שמתארעות לעובדיו, ומפני נזקים, שהוא 
מחוייב לשלם בעדם) — ב 1876 . ב׳ כלי־רכב ( 1895 ) וב׳ 
מפני התנגשויות ( 1859 ) הונהגו לראשונה באנגליה. ב׳ מפני 
פריצות — אמצאה אמריקנית — הונהג ב 1885 . ב׳ של 
אשראי בצורתו המקובלת כיום הוצע באנגליה בשנות ה 90 
של המאה ה 19 . במאה ה 20 התפתח "הביטוח הימי־היבשתי", 
המקיף ענפי־ב׳ שוגים. כגון חבילות־דואר, מזוודות של 
תיירים, מטעני־מכוניות, וכד׳, הב׳ מפני דלקות הורחב, 
ונכלל בו גם ב׳ מפני ברק. כמו־כן פותחו צורות אחרות של 
ב׳ מפני פגעי־הטבע, כגון ברד, סופות, שטפונות ובצורת. 

התפשטותם של עסקי-הב׳ גרמה להתפתחותו של ביטוח־ 
המשנה, שהולך ודוחק את רגליו של הביטוח ההדדי. יתר 
על כן: חברות־הב׳ גדלו ונתרחבו והרבה מהן, שפתחו סניפים 
בארצות שונות, הפכו למפעלים בעלי ממדים בינלאומיים. 
בסוף הסאה ה 19 גברה בארצות הרבה הנסיה מצד המדינה 
להיכנס לתחום הב׳, כדי להגן על הפועלים מפני תוצאותיהם 
הכלכליות של מחלה, נכות, זקנה וחוסר־עבודה. גרמניה היתד, 
החלוצה בשדה הביטוח הסוציאלי: ביסמארק הנהיג ביטוח 
מפני מחלות ב 1883 , ב׳ מפני תאונות—ב 1884 ,וב׳־זקנה ב 1889 . 

בחינות משפטיות של הביטוח. א. החוזה 
ו ק ווי ו ה אפיי נ ים. היחס בין החברה המבטחת לבין 
המבוטח נקבע כיום על יסודות מוצקים, כמעט ללא שינוי, 
באמצעותו של חוזה מיוחד, הנקרא בשם חוזה־הב׳. לגבי 
חוזה־הב׳ קיימים בקירוב אותם הכללים, שבהם מותנה תקפם 
של חוזים בכלל. כך צריך, שחוזה־הב׳ יהא נובע מהצעה 
ומהסכמה להצעה, שצריכות לבוא בצורה הנדרשת על־פי 
החוק! צריך, ששני הצדדים יהיו כשרים מבחינה חוקית 
לעשותו! ולסוף צריך, שמטרתו של החוזה תהא חוקית ושלא 
יהא בניגוד לטובת הכלל. הואיל והיחסים בין שני הצדדים, 
הבאים לידי הסכם כזה, אי אפשר להם שיתקיימו אלא על 
יסוד מהימנות שלמה. מוטלת על שני הצדדים החובה להת¬ 
נהג זה כלפי זה בכנות גמורה ולבסס את יחסיהם, הנובעים 
מן החוזה, על גילוין של כל העובדות, שנודעת להן חשיבות 
מבחינת הסיכונים וההתחייבויות, שהצדדים קיבלו עליהם. 

הקו האפייני לחוזי-הב׳ הוא מה שהם מחלקים את סיכוני 
ההפסדים בין קבוצה גדולה של בני־אדם, שכולם נתונים 
בסכנה של הפסדים דומים. לא תמיד קל להבחין בקו מיוחד 
זה. ברור, למשל, שמתן ערבות להתחייבות כספית מפחית 
את הסיכון הכרוך באי־מילויה של ההתחייבות! אך מאחר 
שאין מחלקים כאן את הסיכון בין קבוצה גדולה של בני־אדם, 
אין עיסקה כזו נמנית על סוגי־הב׳. אבל יש הסכמים, שלגבי¬ 
הם אין ההבדל גלוי כל־כך לעין! כאלה הם ההסכמים בדבר 
הענקת שירותים אפשריים, כגון התחייבות לתקן את מכוניתו 
או אופניו של מישהו בעד שכר מסויים או הבטחתו של שען 
ללקוחו, שיתן לו שעון אחר במקום השעון שקנה ממנו, אם 
יתקלקל השעון תוך פרק־זמן מסויים מסיבות שנקבעו מראש. 
לא פעם נתעוררה בבתי-הדין השאלה אם עיסקות כאלו הן 
בגדר ב׳ או לא! והוצעו דרכים שונות לבירורה של השאלה, 



195 


טוח 


1% 


אם האיש המתחייב לשלם את הנזק, שנגרם על־ידי איבוד 
השעון, למשל, פורע אותו מן הכספים, שהוא מקבל 
מלקוחות אחרים, שגם הם נתונים בסיכון דומה, או לא. 
בתחום זה מתעוררות לפעמים בעיות, שקשה מאוד ליישב 
אותן! אבל מכיוון שהאופי הציבורי״למחצה של הב׳ גרם 
לכך, שהפעולות הכרוכות בו תוסדרנה ע״י תקנונים קבועים 
וסייגים מסויימים, הרי השאלה אם התחייבות זו או אחרת 
של מישהו שייכת לסוג של ב׳ או לא, נודעת לה חשיבות 
מכרעת! שהרי אם נפסוק הלכה, שפעולה מסויימת היא 
בגדר ב׳, יתחייב המתחייב בכמה סייגים תקנוניים, שבלא 
זה לא היו חלים עליו. 

הקו האפייני השני שבחוזי־הב׳ הוא סגולתם ה״אישית". 
פירושו של דבר הוא שהצדדים הבאים לידי הסכם מביאים 
בחשבון בשעת חתימת החוזה, ולמועד תקפו של החוזה, את 
אפיו, את מצבו הכספי ואת התנהגותו של הצד השני. מכאן 
שהמבטח התחייב לבטח אדם מסויים, את פלוני בן פלוני, 
מפני סיכון מסויים תוך הערכת שיעורו של סיכון זה ביחס 
לאותו אדם דוקה. ברור הדבר, ששיעור הסיכון עלול 
להיות גדול הרבה יותר לגבי אדם אחר, שהוא מרושל יותר. 
או שבריאותו רופפת יותר, או שנוטה יותר להיפגע בתאונות, 
או שעוסק בעבודה מסוכנת יותר משעוסק בה אדם אחר. 
והואיל וחוזי־הב׳ הם בעלי אופי אישי, אין המבוטח זכאי 
בדיד כלל למסור את החוזה לרשותו של אדם אחר בלא 
הסכמתו המפורשת של המבטח! ומאותה סיבה עצמה בעיקר 
אין חוזה־הב׳ על רכוש עובר באופן אוטומאטי לרשותו של 
הלקוח, שקנה את הרכוש. רק שני סוגים חשובים של ב׳ 
יוצאים מכלל זה: ב׳ ימי וב׳־חיים. לפי המנהג, הרווח בין 
העוסקים בסחר ימי — מנהג, שהוכר גם על־ידי התחוקה 
המודרנית — אפשר להעביר פוליסות ימיות לרשותו של 
הקונה את הנכס המבוטח גם בלא הסכמתו המוקדמת של 
המבטח, אלא אם כן הכניס המבטח לחוזה סעיף מפורש, 
ש$תנה את ההעברה בהסכמתו. מה שנוגע לב׳־חיים, אין 
לראותו כתשלום של פיצויים אלא כהבטחה לפרוע סכום 
מסויים לכשיתרחש מקרה, שבואו ביום מן הימים הוא ודאי 
בהחלט, ומידת הוודאות של הסיכון — של מיתת־המבוטח — 
אינה גדלה אף במשהו ע״י העברתה של הפוליסה מרשותו 
של המבוטח לרשות אחרת. משום כך מותר להעביר פוליסות 
לב׳־חיים מידי המבוטח לידיו של אדם אחר בלא הסכמתו 
המוקדמת של המבטח, אם לא הוכנס לתוך החוזה סעיף 
מפורש, שאוסר העברה כזו. 

ב. עניין ביטוחי. הדרישה, שיהא למבוטח עניין 
בב/ כתנאי לכשרותו של חוזה־הב׳, מבוססת על התאוריה 
הרווחת, הפוסלת כל פעולת־ב׳ לגבי נכס, שאין בו למבוטח 
"עניין ביטוחי" ישיר, והמגדרת עיסקה כזו כמעשה־המראה. 
בדרך כלל, כשבאים להזים את האשמה, שעיסקת־הב׳ לא 
נעשתה אלא לתכליות של המראה, מתאמצים להוכיח, שהיה 
לו למבוטח "עניין ביטוחי" בעיסקה זו. כך אפשר לומר, 
שהמבוטח יש לו "עניין ביטוחי" בביטוח רכושו או חייו של 
מישהו, אם הוא עשוי "להפיק תועלת" מהמשך קיומו של 
הרכוש או של האיש הנדון ולסבול הפסדים ע״י אבדנו. אבל 
השאלה הקשה, הכרוכה בכך, היא: מה צריך להיות טיבם 
של תועלת זי והפסד זה ז כלום צריכה התועלת להיות מאותן 
התועליות, שהחוק מחייב אותן, וכלום צריך ההפסד להיות 
מסוג ההפסדים, שהחוק קובע פיצויים בעדם — או לא ז 

התשובה על שאלה זי קשורה בהבחנה בין ב׳־רכוש לבין 


ב׳־חיים. בנוגע לב׳-רכוש ברור הדבר, שכל מי שיש לו עניין 
בזכות בעלות או חזקה על רכוש מסויים, יש לו "עניין 
ביטוחי" באותו רכוש, אע״פ שלפעמים קיים "עניין ביטוחי" 
גם במקום שנעדרת זכות הבעלות או החזקה. הגורם המשמש 
ראיה לקיומו של "עניין ביטוחי" נקרא תכופות "צ י פ י ה, 
שנשענת על בסים חוקי". כך, למשל, כפי שקובעים 
החוקים במקומות שונים, נחשב בעל מניה של אגודת בעלי' 
מניות לאדם שיש לו "עניין ביטוחי" ברכושה של אותה 
אגודה, אע״ם שאין לו בשום פנים כל זכות־בעלות או זכות־ 
חזקה על אותו רכוש. ציפייתו המשוערת להפקת תועלת 
מהמשכת קיומו של הרכוש השייך לאגודה נובעת מן העובדה, 
שהוא. בעל־המניה, מקווה לזכות בחלק מרכושה של האגודה, 
במקרה שתפורק, או לקבל חלק מהרווחים שלה, אם תוסיף 
להתקיים. ה״עניין הביטוחי" שלו נשען כאן, כפי שמניחים, 
על "בסיס חוקי", אע״פ שיתכן מאוד, שבעל־המניות לא 
יזכה לעולם ברווחים ואף לא יזכה בשום חלק מרכושה של 
החברה. בדומה לזה משמש גם חוזה, שקובע זכויות מסויימות 
על רכוש מסויים, שעלולות להיפגע קשה ע״י השחתתו של 
אותו רכוש, יסוד מספיק ל״עניין ביטוחי", אע״פ שהמבוטח 
אין לו זכות־בעלות על הרכוש. כך, למשל, יש לו, לפועל, 
"עניין ביטוחי" בבניין, שהתחייב לתקן אותו! וכך זכאי 
האמן לבטח בניין לאחר שקיבל עליו לערוך את הקישוט 
הפנימי של חדריו; ואדם, שמשמש מפקח בבית־חרושת 
במשך תקופה ארוכה, יש לו "עניין ביטוחי" בביטוחו של 
אותו בית־חרושת. מצד שני, במקום שאי-אפשר לקבוע 
בוודאות, שאבדנו או קילקולו של רכוש מסויים יפגע בהכרח 
במידה חמורה במבוטח, אין לדבר על "עניין ביטוחי". ומשום 
כך אין עובד רגיל בחברת מסילות־הברזל זכאי לבטח את 
הקטר, שבו הוא נוהג, על סמך טענה, שאם ניזוק הקטר 
עלולה לבוא הפסקה בעבודתו! מלווה, שאין לו משכנתה 
על רכושו של הלווה, אינו זכאי לבטח רכוש זה על יסוד 
הטענה, שממנו הוא מקווה לגבות את חובו ביום מן הימים. 
וכך אדם, שהוריש לו מישהו בצוואתו רכוש מסויים לאחר 
מותו, אינו זכאי לבטח את הרכוש בעוד המצווה חי, אע״פ 
שיש באפשרותו להוכיח בדרך ההיגיון את התועלת שיפיק 
מהמשכת קיומו של אותו רכוש. שכן בשום מקרה מן המקרים, 
שהוזכרו לאחרונה, אין הכרח בלתי־נמנע בכך, שאבדנו או 
קילקולו של הרכוש יפגע קשה במועמד להיות מבוטח. עובד 
במסילוחדהברזל עשוי לקבל עבודה בענף אחר! אין כל 
הכרח בדבר, שיכלתו של הלווה לפרוע את חובו תבוטל עם 
הרס רכושו! וצוואתו של עורך־הצוואה אין לה שום תוקף 
חוקי קודם מיתתו של המצווה, וגם אפשר. שזה האחרון ישנה 
ביום מן הימים את צוואתו. 

בתחום ב׳־החיים, כפי שמסתבר, אין מקום לסייג כזה, 
שמתנה את תוקף החוזה ב״ציפייתו של המבוטח". כאן רצוי 
להבחין בין ב/ שמבטח אדם את חיי עצמו. ובין ב/ שנועד 
לבטח את חייו של אדם אחר. באותם המקרים, שאדם מבטח 
את חייו שלו, אפשר לומר, ששאלת ה״עניין הביטוהי" אין 
לה ערך של ממש! מכיוון שהניסיון מוכיח, שבדרך כלל אין 
מקום לחשש, שמא יבטח אדם את חייו לשם ספסרות או שמא 
יאבד את עצמו לדעת כדי להבטיח תשלומי־ב׳ לזולתו, אע״פ 
שקרו מקרים של מעשי־רמאות כאלה מצד המבוטחים. בדרך 
כלל פועלים לפי ההנחה, שכל אדם ואדם יש לו "עניין 
ביטוחי" בלתי מוגבל בחייו שלו. אבל כשבא אדם לבטח 
את חייו של אדם אחד — מיד מתעוררת שאלת ה״עניין 



197 


בטוח 


1£8 


הביטוחי" בכל חריפותה, שכן אם נתיר לבני־אדם לבטח 
חיי אחרים בלא שנהא בטוחים בדבר- שהם מעוניינים 
בהמשכת חייהם של המבוטחים, ולא עיד אלא שנוכל אף 
לשער, שהם מעוניינים להשיג רווחים לעצמם ע״י קיצור 
ימיהם של המבוטחים — נפתח פתח להשתוללותו של יצר- 
הרציחה. 

הבדל חשוב שני מבחינת ה״עניין הביטוחי" שבין ב׳־ 
רכוש וב׳־חיים הוא ביחס בין ערכו של הנכם המבוטח לבין 
הסכום של תשלום־הב/ שמותר לקבוע בשבילו. בתחום ב׳־ 
הרכוש, הסכום המלא של ההפסד, הנגרם על-ידי השחתת- 
הרכוש, הוא המאכסימום של תשלום־הב׳, שמותר להתחייב 
בו לפי החוק; ואילו בנוגע לב׳־חיים לא נקבע שום תחוב 
לשיעור תשלוסי־הב׳, פרט למקרים של קביעת ה״עניין 
הביטוחי" על בסים מסחרי. כך, למשל, יש לו, לאב, "עניין 
ביטוחי״ בחייו של ילדו — עניין, שהוא מבוסם על זכותו 
לקבל שירותים מבנו. ואע״פ שהניסיון מוכיח, שהשירותים 
שהבן נותן לאב אינם שווים הרבה ושהמשכת קיומו של הילד 
כרוכה בהפסדים חמריים בשביל האב, לא נקבע שום כלל, 
שןמנע את האב מלבטח את בנו בכל סכום שירצה. "עניין 
ביטוחי" של אדם בחייו של חברו עשוי, כמובן, להיות מבוסס 
על היזח או על יחס עסקי בינו לבין אותו האיש, באופן שזכות 
בעלת־ערך עלולה להיפקע או להיפגם מחמת מותו של זה: 
משום כך זכאית אשה לבטח את ארוסה; שותף זכאי לבטה 
את שותפו; מלווה רשאי לבטח את חיי הלו׳וה, ועובד — את 
חייו של נותן־עבודתו. מקרים אלה הם הסוג היחיד של ב׳- 
החיים, שבו חלה הגבלה על שיעור תשלומי־הב׳, שהמבטד 
זכאי ע״פ החוק להתחייב בהם; הווה אומר: שיעור תשלומי- 
הב׳ אינו יכול לעלות על ערכו של הנכם, שעליו רוצים 
להגן. חשוב לציין, שביטוח חייו של אחר אין לו תוקף בלא 
הסכמתו של המבוטח. סייג זה הותקן כדי למנוע מצב, שב! 
עלולה להתרקם בלבו של קונה־הב׳ מזימה להחיש את מותו 
של המבוטח ע״י מעשה־פשע; מזימה כזו , יהא לה מקום אם 
נתיר לערוך את הב׳ בסכום, שעולה הרבה על שוויו של 
הנכם, שבו כרוך ה״עניין הביטוחי". הדרישה, המתנה את 
תקפו של החוזה לביטוח הזולת בהסכמתו של אותו זולת, 
מבוססת על ההנחה, שהסכמה כזו משמשת הוכחה לרצונו 
הטוב של האיש, שקונה את הב׳, ומצמצמת את האפשרות 
שהעיסקד. נעשתה מתוך כוונה רעה לספסר בחייו של 
המבוטח. 

ההבדל השלישי בטיבו של ה״עניין הביטוח , " שבין ב׳- 
רכוש וב׳־חיים, הוא בפר ק־ ה זמן שבו צייד העניין הביטוחי 
להיות קיים. כדי שהחוזה לב׳־רכוש יהא בר־תוקף, צריד 
שהעניין הביטוחי יהא קיים בשעת אבדנו של הרכוש 
המבוטח, ואין הכרח בכד׳ שיהא קיים בשעת עריכת חוזה- 
חב/ כפי שנדרש הדבר לגבי ב׳־חיים. בהתאם לכך אפשר 
לבטח רכוש, שעדיין לא בא לעולם; האיכר זכאי לבטח 
יבולים שעתידים לבוא; בעל־מלון זכאי לבטח את מלונו 
מפני הפסדים שייגרמו לו אם תבוטל, למשל, הוועידה המפ¬ 
לגתית, שצריכה היתה, כמשוער, להתכנס באותו מלון; בעל- 
ספינה זכאי לבטח מטענים, שעדיין לא נשלחו ושאף לא 
הוסכם עליהם; וכך זכאי הסוחר לבטח את מלאי־סהורותיו 
המשתנה מזמן לזמן. במקרים אלה אין הב׳ חל על הרכוש 
המבוטח אלא בשעה שיירכש או בשעה שייחתם חוזה לרכי¬ 
שתו; וברור הדבר, שמאותה שעה ואילך כבר קיים עניין 
ביטוחי לגבי הרכוש. בתקופה האחרונה התפשט יותר ויותר 


המנהג של ב׳ מפני הפסדים, שייגרמו על־ידי אי־בואם של 
רווחים משוערים. בשנת 1923 רכש הקו׳לג׳ ע״ש סוורתמור 
(^^סס 6 ז 10 זז 1 ן״ 3 ״ 5 ) שבאה״ב פוליסה בסך של 10,000 
דולאר לביטוח תצלומים של ליקוי־חמה, שעתידים היו להיע¬ 
שות ע״י משלחת, ששוגרה למכסיקו לתכלית זו. החברה 
המבטחת הסכימה לשלם את הסכום, אם יהיו השמים מכוסים 
עננים במשך שלוש הדקות של ליקוי־החמה, ואי־אפשר יהא 
לעשות את הצילומים. העניין הביטוחי של הקולג׳ בתצלומים 
היה כרוך בעובדה, שהקולג׳ קיווה לרווחים כספיים מן 
התצלומים, שהמשלחת נתכוונה לבצע. עניין ביטוחי דומה 
לזה אנו מוצאים ברווחים משוערים של מפעלי-שעשועים 
תחת כיפת־השמים, שעליהם ניתנו פוליסות של ב׳ מפני גשם. 

ג. שיטות טכניות לבדיקת הסיכונים. בעיסקת-הב׳ 
עומדות לעיניו של המבטח (החברה) ארבע מטרות עיקריות 
אלו: 

( 1 ) לאמוד את שיעור-הסיכון כראוי, כדי להחליט אם 
ליתן את הב׳ או לא. ואם הוא מחליט ליתן אותו— מה הוא 
שיעורם של דמי־הב׳ (הפרמיה), שיש לדרוש מן המבוטח; 

( 2 ) לקבוע בבירור — על יסוד האומדן הנזכר ( 1 ) — 

את שיעור התשלום, שהמבטח יכול להתחייב בו; 

( 3 ) להיזהר מפני הגדלת הסיכון לאחר שהמבטח התחייב 
להיות אחראי לו; 

( 4 ) לקבוע אם נגרם הפסד באמת: *אם נגרם — לקבוע 
את שיעורו. 

כדי להשיג מטרות אלו פיתחו המבטחים שיטות מיוחדות 
או אמצעים טכניים מיוחדים לבדיקת־הסיכון. 

מה שנוגע למטרה הראשונה מקובל הדבר, שהאיש 
המבקש להתבטח חייב לגלות למבטח את כל העובדות, שיש 
להן נגיעה לעריכת שומה מדוקדקת של שיעור־הסיכון, ואם 
הוא מתרשל במילויה של חובה ז(, הרי חוזה־הב׳ שנערך 
עמו בטל ומבוטל. 

המטרה השניה מחייבת לקבוע (א) את טיב הרכוש, שיש 
לפצות את המבוטח בעד אבדנו או קילקולו; (ב) את טיב 
הסכנות, המאיימות על הרכוש, שהמבטח מתחייב לשאת 
באחריותו. בקשר לכך חייב המבוטח לערוב לעובדות מסו־ 
יימוית; למשל. לקבוע על אחריותו, שהבניין המבוטח עשוי 
מפלדה ולא מעץ, או שהאיש המבוטח לא נתנסה מימיו 
בניתוח רציני. וכן הוא חייב להסכים לסייגים ולתנאים, 
שמקנים למבטח את הזכות לבטל את החוזה אם יתברר, 
ששיעור־הסיכון היה גדול מכפי שהמבטח היה מוכן להיות 
אחראי לו. אע״פ שרגילים להשתמש במונחים "סייגים" 
ו״תנאים" כבשמות נרדפים. קיים הבדל ביניהם מכמה בחי¬ 
נות במערכות־חוקים שונות. מסתבר, שההבדל החשוב ביותר 
בין "סייג" לבין "תנאי" הוא מה שהסרת סייג מבטלת את 
החוזה בכל מקרה שהוא, ואילו הסרת תנאי אינה גורמת 
לביטולו של החוזה אלא אם כן היו גם התנאי וגם ההפרה 
נוגעים לעצם העניין. על־ידי ניסוחם של הסייגים והתנאים 
במלים ברורות, שנבחרו בקפידה מרובה, מצליח המבטח, 
כרגיל, לצמצם את שיעור סיכונו; והדבר נעשה במידה 
מרובה כל-כך, שהשופטים היו נוטים בזמנים שונים לפרש 
את הסעיפים של חוזי־הב׳, מתוך הסתייגות מסויימת, לטובתו 
של המבוטח דוקה. 

ב״סייגים" ו״תנאים" משתמשים גם לשם המטרה השלי¬ 
שית, והיא: להבטיח, ששיעור הסיכון לא יוגדל לאחר 



199 


כטוח — כנזוח־חייס 


200 


שהתחייב המבטח להיות אחראי לו. כך, למשל, יתכן. שהמבוטח 
יתחייב להחזיק שומר לבניינים המבוטחים במשך כל מועד 
תקפה של הפוליסה: כמו־כן יתכן להכניס לתוך החוזה תנאי, 
שלפיו תהא הפוליסה בטלה ומבוטלת אם יכניסו תיקונים 
בבניין המבוטח או מסביב לו או אם יעשו מעשה אתר, שיגדיל 
את סכנת־הדלקה בבניין, בלא הסכמתו של המבטח. במקום 
שמשתמשים בשיטת ה״תנאים", זכאי המבטח במקרה של 
הפרת התנאי לבטל את התחייבותו אם ירצה בכך: אבל 
תחוקות שונות אינן ביללות תשובה על השאלה אם זכות זו 
של המבטח קיימת גם כשהפרת התנאי היתה זמנית בלבד 

ולא גרמה לשום הפסדים. 

המטרה הרביעית מושגת כרגיל ע״י מה שהמבטח מכניס 
לתוך חוזה־הב׳ סעיפים מיוחדים, שכוללים "תנאים מוקד¬ 
מים". בכמה מקרים של ב׳־רכוש טענו המבוטחים להפסדים 
שלא היו מעולם. לפעמים קרובות קשה מאוד לברר אם 
הסחורות, שנמצאו בתוך בניין מבוטח מפני אש. ניזוקו או 
לא: ויצרן של המבוטח משיא אותו לעיתים להודיע, שמבניין 
מבוטח נגנבו חפצי־ערך קטנים, כגון תכשיטים ואבנים 
יקרות: במקרים כאלה קשה מאוד לסתור את טענותיו של 
התובע. כדי להישמר ממעשי־מרמה כאלה נוהג המבטח 
להכניס לחוזה סעיפים, שמחייבים להמציא לו הוכחות של 
ממש לתביעותיו של המבוטח. כמו־כן מוכרח המבטח להת¬ 
גונן לא רק מפני תביעות, שהוגזמו מתוך כוונות־מרמה, אלא 
גם מפני נטייתם של בני־אדם מהוגנים להפריז בהערכת 
הנכסים שאבדו להם. לתכלית זו משתמשים המבטחים בשתי 
תחבולות עיקריות: ( 1 ) מכניסים לתוך החוזה סעיף שקובע, 
שבמקום שאין הצדדים יכולים לבוא לידי הסכם בהערכתו 
של הנכם שאבד, יש למנות ועדה של שמאים בוררים: וכן 
( 2 ) סעיף בנוגע ל״כספת־ברזל". סעיף זה, שהוא מצוי, בדרך 
כלל, בחוזים המודרניים בב׳ סחורות מפני דלקות, מחייב 
את המבוטח להכין ספרים, שמכילים את רשימת*םחורותיו, 
ולהחזיק את הספרים הללו בארונות־ברזל או במקומות 
אחרים, שהם מוגנים מפני סכנת־דלקה. ע״י שיטה זו מפחית 
המבטח במידה ניכרת את הסכנה, שהמבוטח יטען שסחורו־ 
תיו נשרפו בדלקה, בעוד שלאמיתו של דבר מכר אותן 

בכסף מלא. 

10300 ־ 7111111 7 ) 30 : £111 / 0 עוסס^יל ? 07107711 ?.¥ 7710 1 זש! 11 ', ז י'. 1 ־ 
7/7071(31610 1] 7 ) 30 £000031101 .{ 11107 }( הו 5 11111101 ץ 11 ו??< 11 ה 
1' 01 ־ 5 . 0 ) 7.0 סו 1 £ }ס / 

5? ז 3 ׳# ,. 31 : 0 , 17111 •א ; 1926 ) ( 1 ף\\^מ .סא ,??ה?ו 

103110031 )/ 10 / 70 זח■!ר׳וו,'.' 11110 ,*! €י 8 ) 0 ז 03 ) ??ה 11170 ה! 7171 ט 
?0300, 1915,15100 01 £000001105 3011 7730,7 £000010/0 ,־ל/ 5/0 ו 
500107 [{1310?} 0/ 111 ? 8 1927 .( 50:105 80111511 . ¥717 ( 07111 ׳ ; 

5. 5. 17110(5001, 71927 , 01/100000 / £1/0 /ס £000001101 80 ״ ; 
1977; £. ! 7 . ^ 00 ( 75 , 7/1? 50010108} 1928 , 3000 ־ 701111 £ 1/0 (ס ; 

4005 873 . 7 . ;* 1930 , 873005 . 17 . 1 ) 0 , 0 ס^ 1 :ו.ס 30817 ־ 1 ס£סו 1 ־ת׳ , 

¥ 0147780100100 , : 1 :* 1930-32 , 10 ) 830 3 , 1/00100 ^ 01710 ^ 110 ־ 
£0010000 : 111 ) 8 7110 ? 1 ( 7117 ?ע?? 1 ה 0 : 11 ■. 0 ז^ 1/0 ן 110 ' 00110707 / ז - 
17?7117/001701 ? 70 ? 111 701 £11 , 51001 ״ 1 ,ץס 0 ת 7 . 0 ; 8 ה 1 ו 7 ?ו 
1/'0111(10000 ־ 1 ) 7011 £1/0 / 0 { 77 11107 , 00011 <) 0 ' 0 ."ל ; 1930 ,סס 00 ־ 
0 ?¥ ? ¥077710:17 111 סו x1, 1936; 773150/ 30(1 100 ) 00 .ן . 3 7 ו . 

£03(71081 70 ,ץ 3 /< 1 ׳ 87055 . 77 : 1948 .ץ ולווו 500 17 ) 5001 סו - 
1110(1000.' 111 7 )?777} 00(7 £0(101100 1101 )/ 5 7 ) 70170 ] ? 111 סו , 
1946*; 701 י/ו 0 מ' 1 וי 7 3000 ־ 70131 ,/ 871110 . 5 ■( 1 ) 30 810801 .א 
00(7 £13011001, 1947*; 1(1.. 7170 7011(13000, 1948 ; 5. 8. 
,701(0/0130, /01005101 .* 77 . 8 308 / 8406 . 1 . 8 ;* 1948 ,סס 00 ־ו , 

5) 01)?7 77,007 ) 7730 , 0/06311811 . 0 ; 1949 , 3000 * 1 )/ 701 £1/0 ה ; 

0/ 7011113000 ־ 701111 00 !■ 3731 7 ) 730 וו/ , 13 ) 1 ) 80 , 487 ; 1949 , 3000 ־ , 
!949; 77. . 1951 ,?? 17177:7071 £1/0 01 !/ 03/0 ; 700 ) 110 ־ 7 , 0 ), 055 .ז 

ר. לי. 


בטות־חיים, צורת בטוח (ע״ע), שלפיה מקבל עליו המבטח 
התחייבות כספית, שהיא קשורה בחייו של המבוטח. 

הסוגים של ב׳־ח׳ הם מרובים ואפשר לחלק אותם לכמה 
קבוצות מבחינות שונות: 

א. מבחינת הסיכון של המבוטח. החשובים 
שבסוגי־הביטוח (= ב׳) בקבוצה זו הם: 1 ) ב׳ לכל החיים: 
סכום הב׳ משתלם עם מותו של המבוטח: 2 ) ב׳ מעורב: 
סכום הב׳ משתלם כשהמבוטח מגיע לגיל מוסכם או מיד אחר 
מותו, אם הוא מת קודם שהגיע לגיל זה; 3 ) ב׳ לתקופה 
מוגבלת: סכום־הב׳ משתלם עם מותו של המבוטח, אם מת 
קודם שהגיע לגיל מוסכם: 4 ) ב׳ של פנסיה; סכום־הב׳ 
משתלם בתשלומים שנתיים (או חדשיים) משהגיע המבוטח 
לגיל מוסכם ועד מותו. בדרך כלל מתנים בב׳ מסוג זה שאם 
ימות המבוטח קודם שהתחיל ליהנות מפנסיה, ישלם המבטח 
סכום חדיפעמי מוסכם; 5 ) ב׳ של ילדים ו 6 ) ב׳ של חיי 2 
אנשים או יותר ( 6 :)ח 3 ־! $511 \, 111 )מ 555,1 ) 1 > 1 ז£); בכל אחד 
משני סוגי־הב׳ האחרונים יכול המבוטח לשלם את תמורת 
הפוליסה בפרמיה אחת, או — כפי שנהוג עפ״ר — בפרמיות 
שנתיות (שוות או משתנות) במשך כל זמן קיומו של הב׳ או 
במשך תקופה קצרה יותר. תשלום הפרמיות נפסק עם מותו 
של המבוטח. 

ב. מבחינת הקפו של הב׳. בקבוצה זו מבחינים: 

1 ) ב׳ אינדיווידואלי — רגיל; 2 ) ב׳ קיבוצי — של 
ציבור מוגדר (למשל: העובדים במפעל מסויים); במקרה 
זה מותרת עפ״ר חברת־הב׳ על בדיקה רפואית (ראה להלן): 
כמו־בן חוסכת החברה בהוצאות אדמיניסטראטיוויות, ועל־ 
כן היא יכולה להציע ב׳ בתנאים נוחים מאותם שהם נהוגים 
בב׳ אינדיווידואלי: אותו דבר נכון גם לגבי 3 ) ב׳ ע מ מ י, 
שהוא מקובל בארצות הרבה; חברות־הב׳ מוציאות פוליסות 
סטאנדארדיות על סכום קבוע וכל הרוצה יכול לרכוש פוליסה 
אחת בזו בלא בדיקה רפואית. 

ג. מבחינת ההשתתפות ב ר נחים. מלבד פוליסות 
רגילות, שבדרך כלל אינן מזכות את המבוטח בהשתתפות 
ברווחיה של החברה, מוציאות חברות-ב׳ מרובות פוליסות, 
שמקנות למבוטח זכות של השתתפות ברווחים. הפרמיות 
על פוליסות אלו הן גבוהות במקצת מאותן שנקבעות 
בפוליסות הרגילות. 

הצדדיסבחוזהשל ב׳־ח׳ הם המבטח (עפ״ר חברת־ 

ב׳), המתחייב לשלם את סכום־חב׳ במקרה המתואר בפוליסה, 
האדם שעל שמו הוצאה הפוליסה, והאדם שחייו בוטחו, 
כסי שצויין בפוליסה; ברוב המכריע של המקרים הוא גם 
האדם, שעל שמו הוצאה הפוליסה. המבוטח רשאי לציין 
בפוליסה את שמו של הנהנה. שלו יש לשלם את סכום־הב׳ 
עם מותו של המבוטח. המבוטח רשאי להחליף את הנהנה 
באחר כל שעה שירצה בכך. 

תנאי־ ה פולים ה. רוצה אדם לקבל פוליסה, הריהו 
חייב להגיש למבטח הצעה בכתב, שבה הוא מציין את 
המחלות, שחלה בהן. את גיל־הוריו או את משך-חייהם (אם 
מתו) ופרטים אחרים, שמהם אפשר להסיק מסקנות כלשהן 
ביחס לאורך־חייו. לאחר מכן נדרש עפ״ר המציע להיבדק 
ע״י רופא. משנתברר שהמציע הוא במצב־בריאות טוב, הוא 
יכול לקבל פוליסה בתנאים רגילים. אם בריאותו לקויה 
מאוד, מסרב המבטח ליתן לו פוליסה. ולפעמים—כשבריאותו 




201 


כטוח־חיים 


202 


אינה לקויה ביותר — הוא מוכן ליתן לו פוליסה אם המציע 
יסכים להוסיף תשלום מסויים על הפרמיה הרגילה. 

המדינה וביטוח־החיים. המדינה מעוניינת 
בגידול הקפו של ב׳־הח׳ והיא מעודדת אותו בין השאר ע״י 
מתן הנחות במס־ההכנסה. טעמו של דבר הוא כפול: 1 ) ע״י 
ב׳־ח׳ נוצר במדינה חיסכון לזמן ארוך! 2 ) כשמת המפרנס 
מקבלת משפחתו את סכום־הב׳ ואינה נופלת למעמסה על 
הציבור. 

מפני־כן מתפשטת בארצות־התרבות ההכרה, שיש להנהיג 
את ב׳־הח׳ כחובה — לכל הפחות, לגבי מפרנסים שאינם 
בעלי־הון. — בישראל הונהג ב׳ מפני מקרי־מוות לגבי ציבור 
רחב למדי של עובדים על־ידי מחלקה לב׳ הדדי, משותפת 
לברית־הפיקוח וקופות־התגמולין על־יד "הסנה" בע״מ. ב׳ 
לאומי מחייב בישראל את כל העובדים בשכר (ע״ע: בטוח 
סוציאלי). 

א ק ט ו א ר י ו ת. חישוב הפרמיות של ב׳־הח׳ נעשה ע״י 
אקטוארים, שקיבלו הכשרה מקצועית לכך. ברוב ארצות־ 
התרבות קיימות אגודות של אקטוארים, שמוציאות לאור 
כתבי־עת מקצועיים וספרי לימוד ושימוש. 

חישוב הפרמיות. כמו בכל שאר סוגי־הב׳ כך גב 
בב׳־תח׳ נקבע גובה־הפרמיה בעיקר ע״י מידת־הסיכון 
שמקבל עליו המבטח. הסיכון העיקרי בב׳־ח׳ קשור במותו 
של המבוטח, וסיכון זה כרוך בדרך כלל בגילו. לשם הערכתה 
של מידת־סיכון זו הוכנו לוחות־תמותה מפורטים. 

גורם־שני, שאף הוא רב־חשיבות, הוא שער־הריבית. ע״י 
ב׳־הח׳ מצטברים בידי חברות־הב׳ סכומים ניכרים לתקופות 
ארוכות למדי, וקבלת ריבית גבוהה מהשקעותיהן של 
חברות אלו מאפשרת להן לצמצם את הפרמיות. לשב 
חישובן של הפרמיות משתמשים האקטויארים בלוחות־ערד 
( 105 ( 131 ץזטשתסת!) מבוססים על לוחות־תמותה ושער־ 
הריבית בגבולות שימושיים. 

לוחות־תמותה. לוחות אלה מראים כמה בני־אדס 
מתוך מספר מסויים של נולדים (בדרך כלל 100,000 או 
9,999,999 ) מגיעים לכל גיל וגיל. נוסף על המספרים הללו 
כוללים הלוחות הנזכרים גם נתונים אחרים, כגון: מספר 
המתים בכל גיל, ההסתברות שאדם בגיל x יגיע לגיל 1 + צ, 
וההסתברות שימות במשך השנה. בהכנתם של לוחות־ 
התמותה מסתייעים במספר מקרי־המוות בכל גיל וגיל במשך 
תקופה מסויימת ז על יסוד מספר זה מחשבים את ההסתברות 
9x1 ). שאדם בגיל x ימות תוך שנה, ועל יסוד זה — את 
שאר הנתונים. לוחות־התמותה הם, איפוא, פרי־הניסיון של 
התקופה. שעל סמך נתוניה נערכו. 

יש לוחות־תמותה ממלכתיים. שהם מבוססים על מפקדי־ 
האוכלוסיה, כגון לוחות־התמותה של אה״ב לשנות 1939 — 
1941 ושל אנגליה לשנות 1930 — 1932 . חברות־הב׳ אינן 
סומכות בדרך כלל על לוחות־תמותח ממלכתיים מתוך הנהד* 
שהתמותה של המבוטחים שונה במידה ניכרת מזו של כלל 
האלכללסיה. לפיכך מכינות חברות־הב׳ לוחות־תמותה, שהם 
מבוססים על נסיונן שלהן. שלא כלוחות הממלכתיים, אין 
לוחות אלה מתחילים בגיל 0 . אלא בגיל גבוה יותר, בדרך 
כלל בגיל 10 . המפורסמים שבלוחות אלה הם: 

( 1 ) ( 143105 ׳ 10311115 ?) ( 0013105 ? ץו 103111 ־ 1 ) ■*מ• 

לוחות אלה היו בשימוש כללי באנגליה ובחלק גדול של 
אירופה עד שנת 1902 ואז הוחלפו ב־ 


( 2 ) ( 142105 100 )) 0 ) 1 ג 0 ,( 0013105 ? 00100 )־* 0 .שהוכנו 
על סמך נסיון התמותה בשנות 1872 — 1902 של 60 חברות־ב׳ 
אנגליות. לוחות אלה היו בשימוש בשנות 1903 — 1935 . מאז 
הוחלפו בלוחות התמותה של 

( 3 ) 1924 — 1929 .ל/, שהם מבוססים על נסיון־התמותה 
בשנות 1924 — 1929 של כמעט כל החברות האנגליות. 

( 4 ) באה״ב היו בשימוש עד 1941 הלוחות הידועים בשם 
ץ: £3111 ז 10 א 0£ 10 < 31 ' 1 ' םססמדזשקא? ח 103 ז 16 דו\/, שפורסמו עוד 
ב 1868 . מאז הוחלפו בלוח־התמותה ( 5 ). 

( 5 ) ץז 3 ח 111 ש 0 1 )ז 13 >ת 513 1941 ' 5 ז 0 ת 15510 ת 11 ח 00 ). 0.5.0 
131110 ץ 1 ! 131 ז 40 \), המבוסם על נסיונן של 16 חברות־ב׳ מן 
הגדולות ביותר ב 1930 — 1940 . 


מספרים מתוך לוח־תמותה של חברות־הב׳ האנגליות, 
לשנות 1924 — 1929 


גי 

11 

מססר 

המגיעים 

לגיל 

מספר 

המתים 

הסחנרוח 

בגיל 

להגיע 

לגיל 

הסתברות 
בגיל 
למות 
תיך שנה 

כוח 

התמותה 

תוחלת־ 

החיים 

* 


4* 

אי} 


ס 

0 

ג© 

10 

9.999.999 

15.600 

.99844 

.00156 

.00151 

58.658 

1 11 

9.984.399 

16.574 

.99834 

.00166 

.00161 

57.749 

12 ן 

9.967.825 

17.543 

.99824 

.00176 

.00171 

56.844 

13 

9.950.282 

18.508 

.99814 

.00186 

.00181 

55.943 

1 14 

9.931.774 

19.466 

.99804 

.00196 

.00191 

55.046 

1 15 

9.912.308 

20.420 

.99794 

.00206 

.00201 

54.154 

! 20 

9.802.572 

23.036 

.99765 

.00235 

.00235 

49.731 

1 25 

9.687.932 

22.767 

.99765 

.00235 

.00235 

45.290 

! 30 

9.574.248 

23.074 

.99759 

.00241 

.00239 

40.798 


המספרים הללו קשורים זה בזה כלהלן: 

— מספר האנשים המגיעים לגיל א 
1 — = * 8 — מספר המתים בגיל שבין * לבין 1 + א 

1 + ^ = *ק — החלק היחסי של האנשים בגיל 1 , שמגיעים לגיל 1 + א 

* 7 

- = *ין - 1 = — החלק היחסי של האנשים בגיל x שימותו חוך 

* 7 

שנה, ז. א. קודם שיגיעו לגיל 1 + א 

. 1 _= — הסתברות למות בגיל א בדיוק — מחושב לשנה 

* 4 1% 

(—+ 8 ♦* /* 14 +*/+ */- 4 * 11 ) מספר השנים הממואע. שאדם 

בגיל א יוסיף לחיות 

כדי להדגים באיזו מידה משתנים לוחות־התמותה 
במרוצת־הזמן ועד כמה הם שונים בארצות שונות, נביא כאן 
כמה מספרים אפיינים מארצות אחדות בנוגע לתוחלת־ 
החיים בגיל 0 . 10 ו 30 ובנוגע לאחוז האנשים בגיל 20 , 
שהם עתידים להגיע לגיל 60 — דבר, שמעניין את חברות־ 
הב׳ ביחוד, כיוון שכמעט כל המבוטחים הם בגבולות־גיל 
אלה (עי׳ הלוח בראש עמ׳ 203/4 ). 

לוחו ת־ ע רך. בעזרת לוחות־תמותה מכינים לוחות־ 
ערך, שמשמשים לאקטוארים מכשיר־עזר חשוב בחישובן של 
הפרמיות. בלוחות־ערך אלה מביאים בחשבון את שערי־ 
הריבית השונים, שעלולים להשתמש בהם. להלן מובא לוח־ 
ערך, שהוא מבוסס על לוחות־התמותה של חברות־הב׳ 
באנגליה לשנות 1924 — 1929 ועל שער-ריבית של 4% . 





203 


בטוח־חיים 


204 


האחוז של בני 20 
שמגיעים לגיל 60 

תוחלת־החיים בגיל 

ארץ ותקוסה 

30 

10 

0 

30 

10 

0 

נשים 

גברים 


נשים 



גברים 


85.7 

83.4 

43.7 

62.7 

67.9 

42.2 

60.9 

65.2 


1949 

ן 

ישראל 

87.0 

83.6 

44.8 

63.9 

70.1 

43.0 

61.3 

67.3 

! 

1951 

ן 

63.8 

60.4 

36.30 

51.94 

50.70 

34.76 

50.39 

47.88 


1900—02 

ן אה״ב 

86.6 

71 . 7 . 

45.4 

64.6 

72.4 

40.5 

59.2 

66.6 


1950 לבנים 


71.8 

65.7 

38.54 

55.91 

55.35 

35.81 

53.08 

51.50 


1910—12 

אנגליה 

86.5 

79.2 

44.0 

63.2 

70.9 

39.7 

58.7 

65.8 


1951 


65.7 

59.2 

36.44 

51.53 

48.69 

33.86 

49.25 

45.31 


1898—1903 

1 

צרסת 

83.8 

75.3 

43.9 

62.4 

67.4 

39.4 

57.6 

61.9 


1946—49 


67.7 

65.5 

36.58 

51.53 

44.83 

35.94 

51.44 

44.24 


1901—11 

1 

איטליה 

76.4 

72.4 

40.41 

57.15 

56.00 

38.58 

55.46 

53.76 


1930—32 


72.6 

69.9 

38.8 

55.4 

53.4 

37.8 

54.3 

51.0 


1900—09 

הולאנד 

87.6 

85.1 

45.0 

64.1 

71.5 

43.8 

627 

69.4 


1947—49 


60.0 

57.7 

34.84 

48.34 

44.85 

33.43 

48.23 

43.97 


1899—1903 

יאסאן 

73.4 

67.2 

39.95 

56.36 

59.61 

36.72 

53.20 

56.19 


1949—50 


84.7 

78.5 

44.08 

63.11 

70.63 

40.40 

59.04 

66.07 


1946—48 

אוסמראליד, 











ס.ס.ס.ר. 

71.6 

62.0 

39.75 

55.72 

46.79 

35.65 

51.65 

41.93 


1926—27 

(החלק האירוסי) 

69.3 

55.7 

38.23 

54.47 

41.48 

32.96 

46.86 

35.65 

1 

1936—38 

מצרים 

25.0 

29.2 

22.30 

33,61 

26.56 

23.60 

36.38 

26.91 

1 

1921—31 

הודו 


לוח־ערך 4% ( 1£ נ 131 ץזבזסתס^ן) 


לסי לוחות־תמותה של חברות־הב׳ באנגליה 1924 — 1929 


הגיל 

*ס 

*ש 

*א 

*1* 

5* 

*מ 

10 

6 775 641 

10 133 

153 133 124 

865 906 

2 993 330 595 

38 005 050 

11 

6 485 675 

10 352 

146 377 483 

855 773 

2 840 197 471 

37 139 144 

12 

6 225 874 

10 536 

139 891 808 

845 421 

2 693 819 988 

36 ?53 371 

13 

5 975 882 

10 688 

133 665 934 

834 885 

2 553 928 180 

35 437 950 

14 

5 735 352 

10 809 

127 690 052 

824 197 

2 420 262 246 

34 603 065 

15 

5 503 953 

10 902 

121 954 700 

813 388 

2 292 572194 

33 778 868 


נסמן ב! את הריבית (במקרה הנדון 0.04 = 1 ויהיה — = * כאן 
, 1 + 1 • 

— =*). הטורים בלוח זה מחושבים כלהלן: 

11 *ע=־ 1 ם 1 + * ם; 1 = 1 א 1 + ג 1 *ז־ , 8 

£ .ן■ = 1 + ^ — ** 

0 =־־ 1 

פרמיות נטו וברוטו. לוחות־הערך מאפשרים חישוב 
ישיר של הפרמיות, כסי שמתברר מן הדוגמות הבאות: 

1 ) ב׳ של אדם בגיל * לכל החיים. 

פרמיה חד־פעמית .* .= 

פרמיות שנתיות במשך כל זמן קיומו של הב׳ 



2 ) ב׳ מעורב של אדם בגיל * עד גיל 60 . 

פרמיה חד־פעמית ; 3 ־ ^־. ״ •״־- ־ 1 

*ס 


פרמיות שנתיות במשך כל זמן קיומו של הב׳ 
״ 40 ״ *ן - ,א 

פרמיות אלו הן פרמיות נטו. כדי לקבל את הפרמיות 
ברוטו, הנגבות ע״י חברוודהב׳, יש להוסיף על כך: הוצאות 
משרדיות, הוצאות בדיקה רפואית, ההוצאות הכרוכות 
בהכנת הפוליסה, תשלומים לסוכן, דמי־גביה, ולסוף סכום 
מסויים כתמורה לסיכון, שקיבלה עליה החברה. עפ״ר מחול* 
קות הפרמיות השנתיות לתשלומים */*־שנתיים, 4 *ישנתיים 
או חדשיים. במקרים אלה מתוספים לפרמיה ריבית מסויימת 
ודמי־גביה מוגדלים. 

פדיון הפוליסה. המבוטח רשאי בכל שעה שירצה בכך 
להפסיק את חוזה־הב׳, ואם עשה כך הוא מקבל מחברודהב' 
סכום־כסף, שהוא שווה בקירוב לערך האקטוארי של הפו¬ 
ליסה. בשנות־הביטוח הראשונות סכום זה הוא קטן־ביחס 
מחמת ההוצאות הראשונות המרובוודביחס, שיש לחברה 
בזמן עריכת הפוליסה; אך במרוצת־הזמן עולה ערך־הפדיון 












205 


במודו־חיים — במוח סוציאלי 


206 


בהדרגה. רוב החברות מציינות בפוליסה את ערך־פדיונה 
בתקופות מסויימות. 

במקום לקבל את דמי־הפדיון רשאי המבוטח להפסיק את 
התשלומים ולשנות את הפוליסה שלו לפוליסה בלא תשלו¬ 
מים נוספים. ע״י כך פוחת, כמובן, סכום הב׳ בהתאם לחישוב 
אקטוארי. 

רזרח׳ת. — ב׳־חיים הוא מטיבו ב׳ לזמן ארוך, 
ובחברות־הב׳ מצטברות רזרוו׳ת גדולות מתשלומי־הפרמיות. 
רזרוו׳ת אלו דרושות להן, לחברות, לשם מילוי התחייבויו¬ 
תיהן בעתיד. מדי שנה מכינות החברות מאזן אקטוארי, 
שמראה את סכום המרוות הדרוש לכיסוי ההתחייבויות 
הללו. העודף הוא הרוח של החברה. 

ז■ ־־ 

בארצות הרבה קיימים חוקים, שמקנים לחברות־הב׳ 
זכויות רחבות בשימוש ברזרואת אלו, שביסודן אינן אלא 
חסכונות של המבוטחים. בארצות אחדות אוסר החוק על 
החברות לב׳-ח׳ לעסוק בעסקי-ב׳ אחרים, ויש ארצות, שבהן 
מחייב החוק את חברות־הב׳ לנהל חשבונות מיוחדים לעסקי 
ב׳-ח , . את המרוות משקיעות חברות־הב׳ בניירות־ערך, 
עפ״ר — איגרות־חוב, אך גם במניות ולפעמים גם בנכסים 
בלתי־נדים. משום גדלן של המרוות הללו — באה״ב, למשל, 
הגיעו בסוף שנת 1950 לסך של 64,000 מליוני דולאר — 
נודעת לחברות־הב׳ השפעה מרובה על שוק ניירות־הערך 
(וע״ע בטוח). 

מספרם של המבוטחים ב׳-ח׳ נתרבה במידה ניכרת בעשר 
השנים האחרונות בארצות הרבה, אבל הערך הכספי הממשי 
של הסכומים המושקעים בב׳ צומצם ברוב הארצות מחמת 
אינפלאציה או פיחות ערך־המטבע. 

€0711177140141 ; 1932 , 1 ?ו?ח?^ €0711171 ז/עז .חנ©£ת 11 ק 5 .£ .£ 
1 ( 10717107 ? !?(! 12 11 ? $717 /ס ץ 11 /ס 071 /\ ? 16 17110 ח 0170 ^ 1 ! 1 ?< 1 ו/ 1 

? 01114 . 0 . 5 ; 1934 0 י{!> 1 זו 11 תג 0 , 1924-29 4 ?? 11/11 ' 7 

,?? 17111471171 ? 121 ,חג;)|ז 33 \ . 3 .( ! 1935 ,?? 4111171171 ?( 12 10 
¥06171 47111117101 11714 1/7171 )" 7 ? 121 !? 5101 7111711 ס ; 1945 
■ 47111 01 11 ו 7 ? 771 ? £1 ? 7/1 , 4 ס 0 י\\זז 1 ,חט .£ . 8 ; 1946 ,׳• 4 ־ 939 ' 
? 121 / 0 12110 ?!/¥ .חגוחז$ע 130 .ס ; 1948 ,?? $71771 07101 
. 4 \ ? 1 144 ) 1.0 .[ \• .ח 1 [ר 1 נ 01 . 1 .. 1 ; 1949 ,? 4111470717 
/ס ? 1711111141 ? 16 }ס 01177101 / ; 1949 ,?/ 12 /ס 16 ^ 1271 ,חגוזז 
-? 4771 / 0 ץ 1 ?!? $0 4711107101 ? 16 / 0 ? ¥707110711071 ; 5 ? 114071 ? 4 
• 953 ׳ . 076006 ?¥ ? 161 ) 70 ^ 077710 0110711 א 171174 ( 1 : 1170 

ח. ח. 

בטוח סוציאלי', סוג של בטוח (ע״ע), שהוא מכוון 
להבטיח הכנסה מינימאלית לעובד בשעת הפסקה 
זמנית או תמידית של עבודתו כתוצאה ממחלה, נכות, זקנה, 
אבטלה, תאונה בשעת-עבודה, הריון ולידה, וכן להבטיח 
אמצעים לקיום בני־משפחתו של העובד אחר מותו. 

הב׳ הם׳ שונה מן הביטוח (=ב׳) המסחרי בארבעה 
דברים עיקריים אלה: 

א) הוא מיועד לשמש הגנה מפני הסיכונים האפיינים 
המאיימים על בטחונם של העובדים, ולא מפני כל סיכון 
אחר (כגון נזק לרכוש). 

ב) הוא מוטל בדרך כלל על המבוטחים כחובה. 

ג) שיעור הגמלאות שלו נקבע במידה מרובה על-פי 
הצרכים המינימאליים של המבוטחים, ובמידה מועטת יותר— 
על־פי התשלומים של דמי־הב׳. סיבת־הדבר: בעוד שחברות־ 
הב׳ הפרטיות יכולות להשתמש לשם מילוי התחייבויותיהן 
רק במקורות הכספיים של עסקי־הב׳ שלהן בלבד. יכולה 
הממשלה לשם מילוי התחייבויותיה בתחום הב׳ הסוציאלי 


לשאוב לא רק מן ההכנסות שהיא מקבלת מדמי־הב׳, אלא 
גם ממקורות אחרים, כגון מיסים כלליים, מלוות, וכד׳. 

ד) דמי־הב׳ בב׳ הסוציאלי משתלמים עפ״ר ע״י העובד. 
נותן־העבודה ולפעמים קרובות גם ע״י הממשלה, בעוד 
שדמי־הב׳ בב׳ המסחרי משתלמים ע״י המבוטח בלבד. 

הב׳ הם׳ שונה מן העזרה הסוציאלית במה שהזכות 
ליהנות ממנו תלויה בתשלום דמי־הב׳, שהחוק מטיל כחובה 
על המבוטח. בעוד שההנאה מעזרה סוציאלית אינה מותנית 
באיזה תשלום שהוא. 

ה ת ם ת ח ו ת ו של הב׳ ה ם ו צ י אל י ב ע ו ל ם. תחילתו 
של הב׳ הסוציאלי המודרני נעוצה בהנהגת ב׳ מפני מחלה 
לפועלי־התעשיה בגרמניה ב 1883 ובהנהגת ב׳ מפני תאונות 
בשעת־עבודה באותה ארץ ב 1884 . כהשלמה לכך הונהג 
בגרמניה ב 1889 גם ב׳ מפני נכות וב׳ לימי-זקנה. אוסטריה 
הלכה בעקבות התחיקה הגרמנית והנהיגה ב׳ מפני מחלה 
ב 1888 ו 1889 . 

ב 1911 קיבלה בריטניה חוקים על ב׳ מפני מחלה ונכות 
וכן על ב׳ מפני אבטלה. ב 1897 הונהג בה חוק של מתן 
פיצויים לעובדים במקרים של תאונות בשעת־עבודה וב 1908 
נתקבל חוק, שמחייב מתן קצבות מאוצר־המדינה לזקנים 
נצרכים מגיל 70 ומעלה. ב 1894 הנהיגה צרפת ב׳־חובה 
לבורים, שהורחב ב 1910 על כל העובדים השכירים. 

באה״ב הנהיגו כמה מדינות ב׳־חובה, אך החוק הפדראלי 
הראשון לב׳ ם׳ נתקבל רק ב 1935 לפי הצעתו של הנשיא 
רחוולס ( 1935 ץ 11 ז $6011 500131 ). 

התפתחותו של הב׳ הס׳ והקפו בעולם משתקפים בלוח 
הבא: 


לוח א׳ 


המספר של הארצות. 


שהנהיגו ביטוח סוציאלי 

ענסי־ד,ביטוח 

בשנת 1949 

בשנת 1939 


44 

33 

ב׳ לימי זקנה. מפני נכות ומוות 

36 

24 

ב׳ בריאות ואימהות 

57 

— 

ב׳ מפני פגיעה בעבודה 

22 

21 

ד ספני אבטלה 

27 

7 

הענקות למשפחות 


תחומי פעולתו של הב׳ הם׳ נתרחבו ביותר ביחוד בהש¬ 
פעת( של הדו״ח שמסר ויליאם בוריג׳ לביודהנבחרים 

זו* 

הבריטי על "הביטוח הסוציאלי והשירותים הקשורים בד 
( 1942 ) ושבו הוסבר, שהסכנות המאיימות על הביטחון 
הסוציאלי של העובדים מאיימות גם על בטחונם הסוציאלי 
של שאר אזרחייהמדינה ושלפיכך מן הדין הוא להרחיב את 
הגנת הב׳ על כל תושבי־המדינה. ב׳ ס׳, שמקיף לא רק את 
העובדים השכירים, אלא את כל האוכלוסיה, נקרא ב׳ לאומי 

( 0€ ח 3 זג 51 ת 1 31 מ 10 ז 3 /י 1 ). 

גם בארצות, שהנהיגו ב׳ לאומי, קיימים ענפי־ב׳ שהם 
מיועדים אך ורק לעובדים שכירים, כגון ב׳ מפני פגיעות 
בשעת־עבודה, ב׳ מפני אבטלה וכד. הרעיון של הב׳ הלאומי 
מתגשם עפ״ר בענף הב׳ מפני מחלה, במקרי-מוות ולימי־זקנה. 

ענפי הב׳ הסוציאלי. — א) ב׳־אמהות. בב׳ זר, 
מקובלים שנים עד שלושה סוגים שונים של גמלאות: 




207 


כמוח סוציאלי 


208 


לוח ב׳ 


ארצות שבהן נהוג ב׳ ס׳ (לפי ענפי־הב׳ ולפי שיטות־סיוע משלימות) 
לוח זה מתאר את המצב ב 1.1.1949 


שיסות של מתן קצבות או סיוע 
שמשלימות את הביטוח 

ביטוח 
מפני מוות 

ביטוח 
מפני נכות 

ביטוח 

לימי־זקנה 

הארץ 

מוות 

נכות 

זקנה 




א 

א 

א 

אוסטריה 


א 

א 

א 

א 

א 

אורוגואי 




א 

א 

א 

איטליה 




א 

א 

א 

איסלאנד 

א 

א 

א 

א 

א 


אירלאנד 




א 

א 

א 

אלבאניה 




א 

א 

א 

אקוואדור 



א 

א 

א 

א 

ארגנטינה 

א 

א 

א 

א 


א 

ארצות־הברית 




א 

א 

א 

בולגאריה 

א 


א 

א 

א 

א 

בלגיה 




א 

א 

א 

בראזיל 

א 

א 

א 

א 

א 

א 

בריטניה 




א 

א 

א 

גרמניה 




א 

א 

א 

הרפובליקה הדומיניקנית 

א 

א 

א 

א 

א 

א 

הולאנד ודאניה 




א 

א 


הונגאריה 




א 

א 

א 

יאפאן 




א 

א 

א 

יוגוסלאוויה 




א 

א 

א 

יוון 




א 

א 

א 

לוכסנבורג 




א 

א 

א 

מכסיקו 




א 

א 

א 

פאנאמה 




א 

א 

א 

פאראגוואי 




א 

א 

א 

פולניה 




א 

א 

א 

פורשוגאל 


א 

א 

א 

א 

א 

פינלאנד 




א 

א 

א 

פדו 




א 

א 

א 

צ׳ילה 

א 

א 

א 

א 

א 

א 

צ׳כוסלובאקיה 

א 


א 

א 

א 

א 

צרפת 




א 

א 

א 

קובה 




א 

א 

א 

קוסטה־ריקה 



א 

א 

א 

א 

רומניה 




א 

א 

א 

רוסיה 

א 

א 

א 


א 

א 

שוודיה 



א 

א 


א 

שווייץ 


1 . מענק-לידה, שנועד לכסות את ההוצאות הקשורות 
בלידה. 

2 . דמי־לידה, שמשתלמים לעובדות שכירות או עצמאיות 
כדי לפצותן בעד הפסדי השכר או ההכנסה הנגרמים להן 
מתוך הפסקת עבודתן לרגל הריון או לידה. 

3 . דמי־מיניקה (לאימהות מיניקות). 

ב) הענקות ל י ל ד י ם. הענקות אלו נהוגות רק במספר 
מצומצם של ארצות. מטרתן להטיל חלק מן המעמסה הכספית 
הכרוכה בגידול ילדים על שכם הציבור. צרפת היתד. הארץ 
הראשונה, שהנהיגה הענקות כאלו כדי לעודד את הילודה. 
בכמה ארצות ניתנות הענקות לכל ילד ז באנגליה, אוססרא* 
ליה, צרפת ונורווגיה — לכל הילדים, פרט לראשון. 

ג) ב׳־ב ריאות. ב׳ זה מעניק למבוטחים את ההוצאות 
הכרוכות בטיפול רפואי, באישפוז, הבראה, החלמה, וכן 
פיצויים (דמי־מחלה) בעד הפסד של שכר (או הכנסה 
אחרת), שנגרם לו, לעובד, מתוך הפסקת־עבודתו מחמת 
מחלה. המוסדות של ב׳ זה דואגים לשמירת הבריאות ע״י 
שימוש ברפואה מונעת ומספקים (בעצמם או על חשבונם) 
את השירותים הרפואיים למבוטחים. באנגליה הפך ב׳־ 
הבריאות לשירות, שמשמש את כל התושבים, ועקרון הב׳ 
נשתמר בתחומו רק ביחס לדמי־מחלה. 


ד) ב׳ מ ם נ י נ כ ו ת מיועד להבטיח אמצעי־קיום למבו¬ 
טחים, שאיבדו את כושר עבודתם מחמת מחלה או חבלה 
גופנית קודם שהגיעו לזקנה. כענף עצמאי של הב׳ הם׳ 
מתבטל עכשיו ב׳ זה בארצות אחדות (ביניהן: אנגליה) 
והנכד, נהנה מב׳־הבריאות הכללי כל עוד אינו מוכשר 
לעבודה. 

ה) ב׳ מפני פגיעה בשעת־עבודה כולל עפ״ר 
גם ב׳ מפני מחלות, שהמקצוע גרמן. הוא מעניק לעובד 
הנפגע: א) עזרה רפואית, בכלל זה את ההוצאות הקשורות 
בהחלמה ובהספקת מכשירים אורתופדיים ז ב) שיקום 
מקצועי! ג) הוצאות־קיום בתקופה, שבה אין המבוטח מוכשר 
לעבוד! ד) קצבת־נכות, שהיא מודרגת לפי הצימצום של 
כושר־העבודה; ה) קיצבה לאלמנה וליתומים כשהפגיעה 
גרמה למותו של העובד. 

ו) ב׳ מפני אבטלה. ב׳ זה מיועד לספק אמצעי־קיום 
לעובד. שאינו יכול למצוא עבודה אע״ם שהוא מוכן לעבוד 
ומוכשר לעבודה. אבטלה, שבאה כתוצאה של שביתה או 
השבתה, אינה מזכה עפ״ר את המובטל לקבלת דמי־אבטלה. 
השיעור של דמי־ד,אבטלה נקבע בהתאם לשכר הממוצע, 
שקיבל המובטל בתקופת־ד,עבודה שקדמה לאבטלה, או 
בהתאם למספרם של התלויים במובטל. 





209 


בטוח סוציאלי— בטוים 


210 


ז) ב׳ ל י מ י ־ ז ק ג ה בא להבטיח אמצעי־קיום למבוטח 
ולתלויים בו משהגיע לגיל מסויים או משנעשה מחמת זקנה 
בלתי־מוכשר לעבודה. גיל־הקיצבה הוא ברוב הארצות מ 65 
שנה ומעלה בגבר ומ 60 שנה ומעלה באשה. באה״ב ובארצות 
אחרות גיל־הקיצבה הוא אחד לגברים ולנשים, תנאי רווח 
לקבלתה של קיצבת־זקנה הוא פרישה מכל עבודה; אד 
משהגיע המבוטח לגיל מסויים (עפ״ר. לסד שנה) שוב אין 
מקפידים על קיומו של תנאי זה. 

שיעור־הקיצבה בארצות מסויימות (למשל, באה״ב) נקבע 
בהתאם להכנסותיו של המבוטח בשנות־עבודתו, ולפעמים גם 
בהתאם לתקופת־הב׳ שלו; בארצות אחרות (למשל, באנ¬ 
גליה) נקבע שיעור אחיד לקיצבה, שהוא משתנה רק לפי 
מספרם של התלויים במקבלה. 

ח) ב׳ מפני מוות מכולן להבטיח אמצעי־קיום לתלויים 
במבוטח אחר מותו. שיעורה של הקיצבה הניתנת במקרים 
אלה שווה עפ״ר לקיצבת־הזקנה. בארצות הרבה מקובל 
לשלם לאלמנה, שאין עמה ילדים ושעדיין לא הגיעה לגיל 
מסויים ( 40 עד 50 שנה), מענק חד־פעמי במקום קיצבה. 

צורות־האירגון של הב׳ הסוציאלי. בכמה 
ארצות ביבשת־אירופה (בכללן גרמניה) הוקם בתוקף החוק 
גוף מיוחד (מחוץ למנהל הממשלתי), שמתפקידו לבצע את 
החוק, לגבות את דמי־הב׳ וליתן את הגמלאות למבוטחים. 
בארצות האנגללסאכסיות נכלל הב׳ הם׳ או הב׳ הלאומי 
(בדומה לשירותים ציבוריים אחרים. כגון חינוך, סעד 
ועבודה) במינהל הממשלתי. בארצות מסויימות (בכללן 
אנגליה) נוצרו לצרכי הב׳ הס׳ מיניסטריונים מיוחדים. 
באה״ב כלול המינהל של הב׳ הם׳ במיניסטריון לחינוך, 
בריאות וסעד. לפי המלצותיו של בווריג׳ בדו״ח הנזכר 
מאוחדים ענפי־הב׳ השונים של הב׳ הם׳ במינהל אחד, וכן 
משתלמים דמי-ב׳ אחידים. בידי המבוטח נמצא כרטים־ב׳ 
אחיד, שמשמש לצרכי כל ענפי־הב׳. — צורת האירגון של 
הב׳ הלאומי במדינת־ישראל יש בו משום פשרה בין שתי 
הצורות הנזכרות. הוקם גוף נפרד לצרכי הב׳ הם׳. אך הסמ¬ 
כויות הנוגעות להרכבת מועצת־המוסד, מינוי מנהלו והפיקוח 
הכללי עליו הס בידי שר־העבודה. 

מימון הב׳ הסוציאלי. מקורות המימון המקובלים 
של הב׳ הס׳ הם התשלומים של דמי־הב/ שבאים מן העובדים, 
נותני־עבודה והממשלה, אך בכמה ארצות (ביחוד באה״ב) 
מתכסות ההוצאות של הב׳ הס׳ ע״י העובדים ונותני־העבודה 
בלבד, ללא השתתפות מצד הממשלה. חלוקת הוצאות־הב׳ 
בין העובדים, נותני־העבודה והממשלה שונה היא בארצות 
שונות. 

,) 11 ( 0007 ) 01 0 ) $0111317, 09718(1791$ (1(7 [>011(1X011 ׳ 1011 ׳\ 0 ג|(||[ו 1 (ק 

£116110 / 0 01 ) 70 ק 10 ) 0 ) 0 ) 711 . 110 ) 83 01 ו 1 *ע! ז $1 : 1921 , 2 . 1-1 

־ 11 ^ 03 . 0 ; 944 ! , $$ 0 !- 660 ! )(] £1170 771 * €51 171 1 )' 11 /ן 7 ) 5 

ץ! 01171 ) 5 50031 ; 1949 , 7 ) 10, 470(71030 50(121 10x11730 *ז 0 

- 702110 ) 101 ; 4 ־ 195 — 49 ־ 19 , 1 ) 071 ) 1 (־ 1 0141 !/ 7/17011£ £1x1311071 *[ 

י ת 1€ {(<) ) 6 * 0 ( 131 ׳ 1 ; 1950 ,/() 01171 ) 5 50031 {ס '()/! 5147 1131 
. 1948 ,!(! 01171 ) 5 50031 סן £ ס 3x11 )£ 

ג. לו. 

בטו (או בטי) חאן (תחילת המאה ה 13 — 1253 או 1255 ), 
שליט מונגולי.ב 1223 ,לאחר שמת אביו של ב׳,ג׳וצ׳י, 

בנו בכורו של ג׳נגיז חאן, ירש ב׳, בתור אולוס (נחלה), 
את קיפצ׳אק שממערב למונגוליה. ב 1229 השתתף ב׳ במסע 
על סין, שערך החאן הגדול אוגוטאי. ב 1229 הוחלט בקורטולאי 


(המועצה העליונה המונגולית) על פלישה בכיוונים שונים 
ובידו של ב׳ הופקדו המונגולים, שפלשו בכיוון מערבי־ 
צפוני. ב 1237 כבשו המונגולים של ב׳ את בולגרי (ע״ע) 
שעל הוולגה התיכונה, והחריבו אותה. ב 1237 — 1238 כבשו 
את הנסיכויות הרוסיות שבין הוולגה העילית לבין האוקה, 

בכלל זה את ריאזאן, מוסקוה, סוזדאל וולאדימיר. אח״כ פנה 

: : : : 

ב׳ צפונה־מערבה. אבל המונגולים, שהיו רגילים לערבה, לא 
יכלו לעמוד בתנאי הטבע הצפוני של יערות־עד וביצות, 
וכשהיו במרחק של 200 ק״מ מנובמרוד פנו דרומה וכבשו 
את הנסיכויות הרוסיות שלאורך הדניפר התיכון ופלגיו. ב 1239 

ז• 

נכבשו על־ידיהם פריאסלאב וצ׳רניגוב, וב 1240 — קיוב. 
נובגורוד היתה הנסיכות הרוסית היחידה, שהמונגולים לא 
כבשוה. פירוד־הלבבות בין הנסיכים הרוסיים היה הגורם 
העיקרי, שאיפשר את כיבושה של רוסיה ע״י המונגולים. 
ב 1241/42 פלש ב׳ לפולניה. ב 9 באפריל 1242 התלקח קרב־ 
ליגניץ בין המונגולים, מצד אחד, ובין האבירים הפולניים, 
הצ׳כיים והגרמניים, מצד שני. המונגולים הוכרחו לשנות את 
כיוונם ממערב לדרום־המערב, וכך פלשו למישור ההונגארי. 
הידיעה על מותו של החאן הגדול אוגוטאי( 1241 ) והסיכסוכים 
בשאלת־הירושה, שפרצו בקאראקורום, בירת המונגולים. 
גרמו להפסקת התקדמותו של ב׳ בכיוון וינה והוא חזר דרך 
דאלמאטיה, בולגאריה ורומניה לאיזור הוולגה. כחאן גדול 
נבחר בנו של אוגוטאי, גויוק, שלאחר זמן קצר נרצח — כפי 
הנראה, בהשתתפותו של ב׳. ב 1251 נבחר כחאן גדול מנגקה, 
שב׳ היה בפועל שווה לו במעלה. בחלקו של ב׳ נפל החלק 
המערבי של הקיסרות המונגולית, מימת־באלכאש עד הגבול 
המערבי של רוסיה, בשם "אולוס ג׳וצ׳י" או "האורדה הכחו¬ 
לה" (לפי הכינוי הרוסי: "אורדת־הזהב"), עם עיר־הבירה 
סאראי שעל נהר־אחטובה, דרומית־מזרחית לסטאלינגראד 
של עכשיו. כשמת ב׳ הורדו ביחד עמו לקברו, לפי המנהג 
המונגולי, נשותיו, משרתיו, סוסיו ואיליו. ב׳ היה שליט אכזר 
ומפקד גדול, אך יש שזוקפים את נצחונותיו הצבאיים על 
חשבונו של סובוטאי—אפשר, הטוב שבמפקדים המונגוליים. 

בספרות הרוסית הקדומה מסופר על פלישתו של ב׳ 
לרוסיה ועל רציחתו של נסיך צ׳רניגוב מיכאיל ע״י האורדה 
של ב׳. בבילינה (ע״ע) על אילמז מורומץ מסופר על 
-בטיגה בטימביץ״ (= באטו), ששם מצור על קיוב כעונש 
על חטאו של הנסיך ולאדימיר, שכלא את איליה מורומץ 

1 ו 

במרתף. 

,חו)זט 0 . 1 ; 1880 , 11 , £011 ה 0 )\ ) 1/1 / 0 ^■ 7111101 ,ז 11 ז ¥0 \ 140 . 11 
■ס? 1 1 ו 11 >ו 8606/1080 . 14 : 1908 , 1111111 ) 7 ה 1 %01 ח 10 \ ? 7/1 
- 30/10 08 * 88381 ־ 4881 \ 881 ק 6 ח 736,180,3 800/108833 
113 ו< 0/11 ־ז 108 \ , 143001108 . 14 ; 1916 , 1 <ז, 3 ק 0 7011 

- 30/10 ,ז 81 >נ 6080 ץ> 511 >; 08 א 6 ק״ז , 6 ; 1940 , 08 ׳(? 

. 1950 , 83/16886 60 8 #3 ק 0 מ 73 
א. אח. 

בטויה, ע״ע נ׳קךטה. 

בטוים (בלאט׳ 1 ׳\ 3 ז 83 ), בתקופה העתיקה — שבט גרמני, 
שישב בתחום הדלתה של הרינום (ב״אי הבאטאווי"). 

לפי טאקיטוס היו הב׳ נצר של החתים (ע״ע), שמהם נפרדו 
כשעברו לתחומיה של מלכות־רומי סמוך ל 10 לפסה״ג. יש 
להניח, שקשריהם של הב׳ אל הרומים קדמו להגירה זו, 
וכמה חוקרים סבורים, שיוליוס קיסר כבר בא במגע עמהם 
כשעבר את הרינוס ב 55 לפסה״נ. כבעלי־בריתה של רומי 
שוחררו הב׳ מתשלומי־מיסים, אך היו חייבים לספק חילות- 


211 


במוים — כמון 


212 


עזר לרומי, כי היו ידועים כחיילים טובים. ב׳ נזכרים מזמן 
לזמן בין שומרי־ראשו של הקיסר. ב 69 — 70 לסה״ג מרדו הב/ 
בהנהגתו של קיויליס (ע״ע), ברומי. תולדותיה של המרידה 
אינן ידועות לגו כל צרכן מאחר שאותו חלק ב״תולדווד של 
טאקיטוס, שדן בהן, לא הגיע לידנו. על כל פנים יודעים אנו, 
שהמרד הגיע לממדים רחבים ולאחר שדוכא חזרו הב׳ 
למעמדם הכללי הקודם במלכות־רומי, אך כנראה לא בתנאים 
הקודמים. במאות ה 2 וה 3 לסה״ג ניטשטשו עקבותיהם של 
הב׳ יותר ויותר עד שנעלמו כליל. 

״ 1 ; 29 .. 1-711 ) 0 ׳,. 13 ;. 410 , 18 ,ע ; 14 ,ע 1 ; 59 , 1 ,. 11111 ,.סגז 

-/ 4 . 1 ׳•• 25/4 : 11 , 74 <ז(ז 11 > 51 1 / 1744 / 7 * 1/4 ־/ 1/4 4 /^ 14 ^ 04/4 ,] 501111113 

1/40 10 4010114 }# , 011 חג׳ 1 ץ 8 ./י\ -\ 1 ; ־ 1940 , 010040 ־ £41 
. 1945 ,. 1/15 3 , 4 ן 11 40 (/ 4 /מ 741 ס 0 ן/ 


במומי( 1 < 4 * 7 ד £3 ; עד 1936 : באטום), עיר־נמל על חופו 
המזרחי של הים השחור• בירתה של הרפובליקה 
האוטונומית האג׳ארית שבתחום הרפובליקה הסובייטית 
גאורגיה. מספר תושביה (לפי אומדן) 75,000 ( 1947 ). 

ב׳ יושבת ברצועת־שפלה צרה לרגלי הרי־הקאווקאז, 
מצפון לנהר־צ׳ורוך, הבא מתורכיה, שגבולה קרוב לב׳ (רק 
כ 12 ק״מ ממנה). כלכלתה של ב׳ מיוסדת בעיקרה על תנועת 
היצוא בנמלה, שהוא משוכלל ועמוק מטבעו. רובו של היצוא 
הוא הנפט, המובא מבקו (ע״ע) לב׳ בשני צינורות, אחד 
לנפט גלמי ואחד למזוקק, וחלק מן הנפט הגלמי אף מזקקים 
בב׳. מסה״ב מבאקו, העוברת לכל רחבה של טראנסקאוו־ 
קאזיה, מביאה לגמלה של ב׳ עצים, מאנגאן, משי גלמי, 
פירות, צמר, כותנה וזרעוני־שמנים. החשובים בענפי המלא¬ 
כה והתעשיה שבב׳ הם: תיקון ספינות, תיקוני קטרים 
וקרונות־רכבת, בניית מכונות, עיבוד טאבאק ואריזה של 
תה, שגדל סמוך לב׳ באחת מחוות־התה הגדולות שבס.ס.ס.ר. 
אקלימה של ב׳ דומה במידות־החום שלו לזה של ארצות 
הים התיכון הצפוניות (הטמפראטורה השנתית הממוצעת 
היא ״ 14.7 • הקיצית ״ 22.7 ! החרפית: ״ 7.1 ), אבל מידת- 
המשקעים ( 2,400 מ״מ בממוצע ב 154 ימים בשנה) והעננות 
מרובות בה יותר: במשך השנה יש בב׳ רק 72 ימים 
בהירים. 

משום יפי־נופה, צמחייתה התת־טרופית והססגונית, וביחוד 
משום המעיינות התמים ומעונות־היער שבסביבתה, משמשת 
ב׳ גם נוה־מרגוע ועיר-מרפא. בב׳ כמה בתי־ספר למקצועות 
טכניים, ובכללם בי״ס לספנות. הגן הבוטאני שבב׳ עשיר 
בצמחים טובטרופיים. 

היסטוריה. בתקופה העתיקה היתד. ב׳ ידועה בשם 
בתיס (;״ 8018 , $ץל 831 ). פומפיוס סיפח את ב׳ לרומי ובימי 
הדריינוס קיסר בוצרה. במאה ה 6 סופחה ב׳ לביזאנטיון ונק¬ 
ראה בשם נאטי ( ¥311 ); גמלה שימש חוליית־קשר עיקרית 
בין קאווקאז ובין שאר חלקי־הקיסרות. במאה ה 12 , בימי 
המלכה תמרה (ע״ע), סופחה ב׳ לגאורגיה. ב 1221 נכבשה 
ב׳ ע״י טימורלנק. לאחר שנתפוררה מלכות־גאורגיה ( 1483 ) 
נפלה ב׳ בחלקו של המטאור (נסיך) גוריאלי. ב 1564 — 1878 
היתה ב׳ בתחום שלטונה של תורכיה, ובתקופה זו נעקרו 
מתוכה ומסביבתה שרידי התרבויות הביזאנטית והגאורגית. 
ב 1878 סופחה ב׳ לרוסיה ומאז עד 1886 היתד, נמל חפשי. 
בימי השלטון הרוסי התפתחה ב׳ הודות לנמלה, לצינור' 
הנפט, שהועבר אליה מבאקו (ארכו: 895 ק״מ), ולבנייתה 
של מסה״ב הטראנסקאווקאזית. בשנים שקדמו למהפכה של 


1905 פיתחו פועלי־ב׳ פעילות ניכרת ולשביתה ולהפגנה, 
שערכו בה ב 1902 , היתד, השפעה מדינית כל־רוסית. ב 1918 
היתד, ב׳ בידי תורכיה. מדצמבר 1918 עד יולי 1920 היתד, 
ב׳ בידי צבא־הכיבוש של אנגליה, שמסרה את ב׳ לגאורגיה. 
ב 1921 נכבשה ב׳ ע״י הצבא האדום. 

קהילה יהודית נוסדה בב׳ ב 1878 , לאחר שהעיר סופחה 
לרוסיה. ב 1889 גורשו מב׳ הרבה מתושביה היהודיים, שהיו 
חסרים זכות־ישיבה בתוכה. אחר גירוש זה נשארו בה, לפי 
מספרים רשמיים, 31 משפחות יהודיות, ולפי מקורות בלתי־ 
רשמיים — כ 100 משפחות יהודיות. מספרם של היהודים 
בב׳ חזר וגדל במהירות וב 1897 כבר ישבו בה 1,179 יהודים. 
אחד מבתי־ד,זיקוק של נפט בב׳ היה שייך לבית רוטשילד 
ולבעלי־הון יהודיים ברוסיה. 

א. י. בר.— א. אח. 


בטון, תערובת של צמנט, חול, חצץ או צרורות (אגרגט) 
ומים, שמתקשית והופכת לאבן־קונגלומראט, שבד 
דבקים זה בזה הגרגירים של האגרגאט באמצעות חומר־ 
הצמנט, המתרכב עס המים ומתקשה'במשך הזמן. כוח־הלחץ 
המרובה של הב׳, העובדה שבשעת יציקתו קל ונוח לצור 
ממנו כל צורה שהיא, והאפשרות למצוא אגרגאטים לב׳ 
כמעט בכל מקום, עושים את הב׳ לחומר מקובל ביותר על 
הארדיכל והמהנדס. לגבי ישראל יש לב׳ יתרון נוסף, כי 
הוא חומר־הבניה החשוב היחיד, שאפשר ליצרו מגלם־ 
הארץ. סכרים, גשרים, גמלים, כבישים, מנהרות, בנייני* 
תעשיה ובתי־מגורים — את כל אלה מקימים מב׳. וכן עושים 
מב׳ בלוקים, צינורות, מרצפות ומוצרים אחרים הרבה. 

הצמנט השכיח ביותר בייצור ב׳ הוא צמנט פורטלנד 
(ע״ע צמנט). 

תכונות הב׳. תכונותיו של הב׳ נבחנות בשני מצבים: 

( 1 ) כשהוא פלאסטי ו( 2 ) לאחר שהוא מתקשה. התכונה 
החשובה של הב׳ כשהוא פלאסטי היא עבידותו, כלומר 
הקלות, שבה אפשר לצופף אותו בתוך התבניות בשיטות־ 
עיבוד מסויימות (בידיים, בוויבראטור ועוד). אם נשארים 
בב׳ נקבים וחללים מחמת צפיפות לקויה, פוחת חזקו במידה 


מרובה. 

בב׳ שכבר נתקשה חשובות מבחינה טכנית התכונות 
הללו: חוזק הלחץ, המשיכה, הכפיפה והגזירה, הצפיפות, 
התנגדות לחדירת מים ולשחיקה, התכווצות והתפשטות, 
התנגדות להשפעת האטמוספירה. ובארצות קרות — התנגדות 
להשפעת הקור. המבחן של ב׳ שנתקשה הוא חוזק־ר,לחיצה 
שלו. גם כשיש לחוזק זה ערך מעשי מועט, הוא משמש אסוד 
מידה לאיכותו של הב׳. לב׳ חזק חוזק-לחיצה גדול וחוזק* 
משיכה קטן. עפ״ר אין סומכים על ב׳ מבחינת ההתנגדות 
למשיכה, ומבנים, שבהם מצויים מאמצי־משיכה, נעשים מב׳ 
מזויין (בפלדה), שבו מתגלית התנגדות מצד הב׳ למאמצי־ 
לחיצה ומצד הפלדה — למאמצי־משיכה. 

חוזק הלחיצה הוא פונקציה לוגאריתמית של מגת־ 


המים בצמנט (= 


משקל־הפים 


)׳ ל םי ד י נוםחה: = 0 י 


משקל־הצמנט' 

שבה: י> הוא חוזק־הלחיצה של הב׳! ן 8 הם מקדמים 
תלויים בטיבו של הצמנט, בעיבודו של הב׳, בטמפראטורה, 
ועוד• 10 הוא מנת־המים בצמנט. המים כוללים את מי־ 
התערובת המוספים ואת "הרטיבות החסשית" של האגרגאט. 




213 


כמון 


214 


אם האגרגאט יבש בהחלט יש להחסיר ממי־התערובת המו¬ 
ספים את כמות־המים העתידה להיספג על־ידי האגרגאט. 
באגרגאט השכיח בארץ (בצמנט פורטלאנד של "נשר"), 
בטמפראטורה הרגילה בחדשי־הקיץ ובעיבוד מעביע רצון, 
ערכי המקדמים ו 8 לגבי חוזק־הלחיצה של ב׳ בן 28 יום 
הם: 1,330 =^; 9 = 8 ; בעיבוד פחות־דרגה 1,000 = ^; 9 = 8 . 

בציור מס׳ 1 מתואר היחס ביו חוזק־הלחיצה ומנת־המים 
בצמנט. כשמנת־המים בצמנט היא גדולה, הב׳ הוא יציק. 
עביד, אך בעל חוזק מועט. כשמנת־המים בצמנט פוחתת, 
נעשה הב׳ סמיך יותר, ציפופו לתוך המבנים מצריך עבודה 
מרובה יותר, אך חזקו מתרבה והולך. כשהב׳ הוא כמעט 
יבש ושוב אינו ניתן לציפוף, נשארים בו נקבים וחללים 
מרובים וחזקו מועט יותר, כפי שמראה קטע־הקו 8 —.^. 


השפעת פנח-הנדם שכגמנס על חוזק הבפון 



מנודהמים בצמנט, הדרושה למאכסימום של חוזק, תלויה 
בשיטת־הציפוף של הב׳. ב׳ מועבד בוויבראציה דורש פחות 
מים מב׳ מעובד בידיים (מאכסימום החוזק הוא בנקודה 0 , 
ופחות מדי מים בקטע סס שבציור), וב׳ מעובד בכבישה 
דורש כמות־מים פחותה אף מזו. 

כמות־המים הנדרשת ע״י תערובת־הב׳ תלויה בעיקר 
בגדלו של האגרגאט, בדירוג של גרגיריו, בצורתם ובפניהם. 
מכאן החשיבות המרובה שבבחירת אגרגאט מתאים. רצוי 
ביותר אגרגאט גדול עד כמה שהמבנה מרשה את הדבר, 
ומודרג באופן שיכיל אחוז מסויים של גרגירים מכל גודל 
("אגרגאט רצוף") או גרגירים מגודל נבחר בלבד ("אגרגאט 
חסר"). הרכב הגרגירים נעשה לפי שיטות־הרכבה אחדות, 
כגון לפי קווים ושטחים למופת או לפי ספרת הגרגירים 
האופטימאלית, הנקבעת במעבדות או בבניין ע״י ניסויים 
באגרגאט המצוי. חשובה גם צורתו של האגרגאט. אגרגאט 
עגול (טבעי) זקוק לפחות מים מאגרגאט מוגרס, בעל פיאות 
ופינות הרבה. אסור, שאגרגאט יכיל חמרים אורגאניים, 
אדמת חרסית וגרגירים דקיקים כל שהם במידה יתרה. 

חול מוגרם מסלעים מכיל לפעמים קרובות אחוז ניכר 
של קמח. קמח זה כשלעצמו אינו מזיק לב׳, וכשהוא מצוי 
בכמות קטנה הוא אף מגביר את העבידות של הב׳ ואת 


צפיפותו. אך כשהוא מצוי בכמות מרובה הוא מצריך תוספת־ 
מים יתרה לתערובת הב׳ וע״י כך הוא גורם להחלשתו. 

היחסים בין חלקי־התערובת של הב׳ מבוטאים כרגיל 
ביחס המשקל (או הנפח) של צמנט אל המשקל (או הנפח) 
של חול ואל המשקל (או הנפח) של אגרגאט גס (חצץ או 
צרורות), כגון 1:2:4 ( 1 — צמנט, 2 — חול, 4 — אגרגאט 
גם). משמעות ברורה יש ליחסי־המשקל בלבד. יחסי־הנפח 
מתייחסים להלכה לאגרגאטים יבשים בהחלט. אך למעשה אין 
האגרגאט שבבניין יבש, ורטיבותו משתנית. שינוי־הרטיבות 
גורר את שינוי־חנפח (לגבי משקל קבוע), ביחוד של אגרגאט 
דק. 5% של רטיבות בחול דק מגדילים את נפחו ב 33% 
בערך. מפני־כן כשמורדים את האגרגאט (במקום לשקל(), 
מקבלים תוצאות שונות מבחינת יחסי־התערובת. מטעם זה 
נוהגים בארצות מפותחות, כשעוסקים בהקמתם של בניינים 
גדולים, לקבוע את יהסי־התערובת במשקל, והשקילה נעשית 
במאזניים אוטומאטיים. בשנים האחרונות הוצאו לשוק גם 
ערבלי־ב׳ קטנים, מצויירים במאזניים אוטומאטיים, והשימוש 
בהם נעשה רווח יותר ויותר גם בבניינים קטנים לערך. 
לעיתים קרובות (ביהוד בישראל) מציינים את יחסי האגר־ 
גאטים (באחוזים) לחוד ואת הצמנס (בקילוגראמים למ״ק 
של ב׳) לחוד. 

המים המיועדים להכנת ב׳ צריכים להיות נקיים (מי־ 
שתיה). אך כשאין במקום־הבניין מים נקיים, אפשר להשתמש 
גם במים, שמכילים אחוז מסויים של סולפאטים (עד 1% של 
$0 4 )או של מלח־בישול (עד 1% ), במי הים התיכון או במי־ 
בצה, אע״ם שכל אלה מפחיתים את חוזק־הב׳ ב 20% — 10 . 
בכל מקרה יש לקבוע את שיעור־ההפחתה על־ידי נסיונות 
מוקדמים. אסורים בשימוש מי־שפכים מבתי־חרושת לשמנים 
ולסמן, ומי־שסכים, שמכילים'סוכר או חומצות. עדיין לא 
ברור הדבר אם מים שאינם יפים לשתיה מותרים בשימוש 
במבנים מב׳ מזויין (שהרי קיים חשש של החלדת הזיון). 

את הצמגט, האגרגאט והמים מערבבים בערבל לתערובת 
חד־מינית, שיוצקים אותה לתוך התבניות ומצופפים אותה 
בהן בעבודת־ידיים, בוויבראטור, בפטיש פנומטי וכד׳. לאחר 
שעות מועטות מאבד הב׳ את הפלאסטיות' שלו ואח״ב הוא 
מתחיל להתקשות. ההתקשות נמשכת זמן מרובה. ב׳ נתון 
בתוך מים הולך ומתקשה, הולך ומתחזק, במשך שנים. ב¬ 
נתון באויר מתקשה בשיעור הולך ופוחת כל עוד נשמרת 
בו רטיבות. מסיבה זו (ועוד אחרת, ר׳ להלן) מעכבים ע״י 
השקאה, כיסוי בנייר הציץ, וכד׳, את התייבשותו של ב׳ יצוק 
במשך 3 — 14 ימים, את גידולו של חוזק־הב׳ עם הזמן מראה 
טבלה מס׳ 1 . את קצב־ההתחזקות אפשר להחיש ע״י הקשןה 
בקיטור, ביחוד בלחץ, או ע״י חימום בזרם חשמלי. 

חוזק הלחיצה נקבע ע״י בדיקתן של קוביות־ב׳ או גלילי־ 

ב׳. בא״י נוהגים לבדוק קוביות, שאורך כל אחת מצלעותיהן 
12 ס״מ. 


טבלה מם׳ 1 


תוזק-הב׳ (%) 

גיל־הב׳ (יפים) 

50— 30 

3 

80— 60 

7 

100 

28 

125 —105 

90 

130 — 110 

365 




215 


בטון 


216 


לפי התקן הישראלי נדרש מב׳ מייעד למבנים, מב׳ מזויין 
(בגיל של 28 יום), חוזק־לחץ של, לכל הפחות, 120 ק״ג 
לסמ״ר. אך החוזק של ב״ משובחים מגיע ל 400 — 600 ק״ג 
ממ״ר, ואף ליותר מכן. 

חוזק המשיכה הטהורה של ב׳ מנוצל לפעמים 
רחוקות. הוא מגיע בממוצע לחלק העשירי של חוזק־הלחיצה 
( 10 — 35 ק״ג לסמ״ר). 

חוזק הכפיפה של הב׳ מובא בחשבון בחישוב של 
כבישים, צינורות וכד/ את חוזק־המשיכה בכפיפה מחשבים 
מתוך הנחה, שהגמישות של הב׳ בלחיצה שווה לגמישותו 
במשיכה ושהדפורמאציות הן פרופורציונאליות לעומס. אך 
הנחה זו* אינה מכוונת כל צרכה אל המציאות, ומשום כך 
יש לחוזק־הכפיפה של ב׳ ערך של השוואה בלבד. חוזק 
המשיכה בכפיפה עולה על חוזק המשיכה הסהורה פי 1.3 — 1.9 . 

התנגדותו של הב׳ לשחיקה חשובהביחודבהת¬ 
קנת כבישים. מדרכות, רצפות בבתי־חרושת ובתי־מגורים, 
ועוד. במידה מרובה היא תלויה בהתנגדותו של האגרגאט 
לשחיקה ובגדלם של גרגיריו. מבחינה זו משובחים גרגירים 
של גראניט ובזלת, פחות מכן — גרגירים של דולומית 
ושיש, ופחות אף מאלה — גרגירים של אבני־גיר. רצוי, 
שהגרגירים יהיו גדולים. את שיעור־השחיקה קובעים על־ידי 
שחיקתו של הב׳ הנבדק בשמיר על פני לוח־ברזל. בבדיקה 
קובעים את עביה של השכבה שנשחקה ב 220 סיבובים של 
הלוח (בארצות אחרות — 440 סיבובים). נב' מעולה תשחק 
בדרך ז( שכבה שעביה 1 מ״מ, בב׳ רגיל — שעביה עד 2 
מ״מ, ובב׳ נחות־דרגה — שכבה בעלת עובי של מ״מ אחדים. 

ש י נ ו י י - צ ו ר ה. עם השתנות מידודרטיבותו של הב׳ 
משתנה גם נפחו. כשהוא מתייבש הוא מתכווץ וכשהוא 
סופג מים הוא מתפשט. לשיעורי התכווצותו והתפשטותו 
של הב׳ נודעת חשיבות מרובה. שיעורים אלה תלויים בטיב 
הצמנט ובכמותו, בכמותם של מי־התערובת ובמידת־היניקה 
של האגרגאט (יניקה מרובה מגדלת את שינוי־הנפח).הצמנט 
המתקשה מתייבש ומתכווץ "התכווצות בלתי־חוזרת". לעומת 
זה צמנט, שכבר נתקשה, מתפשט כשהוא סופג מים, ומתכווץ 
כשהוא מתייבש (שינויי־הנפח בהתכווצות שווים זה לזה 
בקירוב כשהם חוזרים ומופיעים במקרים של התייבשות, 
והוא הדין בשיעורי־ההתפשטות במקרים חוזרים של ריבוי 
הרטיבות). התכווצותו הממוצעת של הב׳ היא 0.4 — 0,7 מ״מ 
לס׳ אורך; לפעמים קרובות, כשהמבנה אינו מרשה לב׳ 
להתכווץ, יוצרים מאמצי־ההתכווצות סדקים בב׳ ("סדקי־ 
התכווצות"). התפשטותו של הב׳ מועטת מהתכווצותו וסכנתה 
פחותה. במקרים ידועים היא אף מרבה את כשר 1 של הב׳ 
להתנגד לחדירת־מים. 

עיכוב התייבשותו של הב׳ (ע״י השקאה וכד׳) מפחתת 
את התכווצותו ועמה — את סכנת ההתהוית של סדקים, גם 
משום שבינתיים מספיק הב׳ להתחזק. ב׳ שנתקשה בקיטור 
בלחץ אינו מתכווץ אלא במידה מועטת בלבד. 

העמסת ב׳ גורמת לשינויי-צורה (דפורמאציה). קצתם 
מתגלים מיד אחד ההעמסה וקצתם נגרמים ע״י התמדת 
העומס במשך זמן ניכר. לשינוי־צורה מן המין האחרון 
קוראים "זחילה". הזחילה גדלה מעט־מעט במהירות פוחתת 
והולכת, אך בסופו של דבר היא עלולה להיות גדולה כמה 
פעמים מן הרפורמאציה בראשיתה. יש שהזחילה אינה מזקת 
למבנה ופעמים היא אף מועילה לו (באיזור משיכה של 


מבנה ב׳ מזויין, שהולך ומתייבש), אך לפעמים כרוך בה נזק 
(במבנה מאומץ מראש). 

מודול הגמישות של הב׳ אינו גודל קבוע. הוא 
תלוי בחוזק הב׳ וברטיבותו, וכן בגמישות של האגרגאט. בב׳ 
מסויים תלוי המודול בסוג המאמץ (לחיצה, משיכה) ובגדלו. 
ערכי המודולים של ב׳ (כבד) הם 100,000 — 500,000 ק״ג 
לסמ״ר. 

כושר ההתנגדות של הב׳ להעברת־מים 
חשוב במבנים הרבה, כגון בברכות־מים ובצינורות. ב׳ 
מתנגד להעברת־מים (גם בלחץ של 10 אטמוספירות ויותר) 
כשהאגרגאטים הם בעלי הרכב וצורה רצויים, כשכמות הצמנט 
מספקת, כשמנת־המים בצמנט אינה גדולה (לכל היותר: 0.6 ), 
והעיקר — כשהב׳ מצופף היטב בתבניות והטיפול בב׳ היצוק 
היה מספיק. גם טיבו של הצמנט ודקות טחינתו הם גורמים 
חשובים מבחינה זך. 

התנגדות לשרפה. ב׳ עומד יפה בשרפה ומשמש 
להגנה של מבני־פלדה בפני אש (מבנים אלה מתחממים 
במהירות ומפסידים את חזקם). ציפוי־ב׳ בעובי של 5 0 ״מ 
על פני פלדה יש בו משום הגנה מספקת. 

התנגדות למתקיפים כימיים ולאטמוספירה. כל 
החומצות, מימות של נתרן ושל אשלגן, סולפאטים, כמה 
מלחים אחרים, סוכר ושמנים מן הצומח ומן החי, עלולים 
לגרום להרס הב׳. שיעור פעולתם תלוי במין הצמנט ובטיבו 
של הב׳, וכן במידת הריכוז של החומר המתקיף ובטמפרא־ 
טורה. 

מגינים על ב׳ ע״י הקמת מחיצה בינו ובין המתקיף, 

כגון ע״י ציפויו בלוחות חרסינה, או באספלט, או במלחים 
של חומצה סיליקופלואורית, וכד׳ — הכל לפי התנאים. 

ב׳ צפוף, עשוי מאגרגאט בן־קים, עומד זמן מרובה מאוד 
בפני ההשפעות של האטמוספירה. התהוות של קרח בתוך 
הב׳ משמשת סכנה חמורה לקיומו כשהיא חוזרת תכופות. 
אך אפשר לייצר ב׳, שעומד היטב גם באקלים קר. 

ב׳ של הובלה הוא ב׳, שהוכן בבית־חרושת בהשגחת 
מומחים ומובל לבניין בערבל או במכונית־משא מיוחדת. 
ב׳ של הובלה נעשה לפי אחת משתי השיטות הבאות: 

1 . מערבבים את הב׳ בערבל בבית־חרושת ואת הב׳ המוכן 
מובילים לבניין תוך כדי בחישה אטית. 

2 . גוף־המכונית משמש ערבל רגיל. בבית־החרושת ממל¬ 
אים את הערבל באגרגאט, בצמנט ובמים, ואילו עירבוב הב׳ 
נעשה בשעת הובלתו. 

ב ט ו ן ק ל. פעמים שהב׳ הרגיל הכבד (ר׳ למעלה) אינו 
מתאים לבניית דירות, כי אין בו משום בידוד מספיק מחום. 
אפשר גם לייצר ב׳ נקבובי, שתפקידו העיקרי הוא לשמש 
מבדד מחום וקור, ובמידה פחותה מזו — לשאת עומס. 
משתמשים בו להקמת מחיצות, לבידוד של קירות, כחומר־ 
מילוי לרצפות (למשל, מתחת ללינולאום) וכד׳. 

ב׳ קל עושים מאגרגאט, שגודל גרגיריו אינו פחות מ 1 
מ״מ, או מגרגירים גסים, בגודל של 15 — 30 מ״מ, שמשקלם 
מ 1,600 עד 1,800 ק״ג/מ״ק. ב׳ קל יותר עושים מצמנט 
ואגרגאט אורגאני, כגון נסורת, כבול, או אגרגאט מינראלי 
קל, כגון חפף. ב׳ טוב מזה מבחינה תרמית עושים מכמות 
ניכרת שליצמנט ומאגרגאט דק (חול) או מצמנט בלבד, ותוך 
כדי עשייתו מקנים לו מבנה נקבובי ע״י מה שמערבבים 
אותו בחומר מקציף ("ב׳ קצף" או "ב׳ תאים") או בחומר 




217 


כמון—בטורי, סטפן 


218 


כימי פולט גאז (״ב׳ גאז״). משקלו: 300 — 1,400 ק״ג/מ״ק. 
המשקל משמש קנה-מידה לכושר־הבידוד. 

ב׳ מ ז וי י ן. כאמור, יש לב׳ חוזק־משיכה וחוזק־גזירה 
קטנים, ולעומת זה יש לו חוזק־לחיצה גדול. מפני־כן בוניב 
מבנים, שבהם מופיעים כל הכוחות הללו, מב׳ מזויין 
במוטות־פלדה. התכונות היסודיות המאפשרות לב׳ ולפלדה 
לפעול במשותף הם: מקדם־התפשטות תרמי שוה בקירוב 
( 0.000012 =) וכושר הידבקות של הב׳ בפלדה, שמאפשרת 
את העברת המאמצים. הב׳ מגן על הפלדה מפני חלודה ומפני 
שרפה ומאפשר קונסטרוקציות בכל צורה רצויה. בב׳ מזויין 
נושא הב׳ בעיקר במאמצי־הלחיצה והפלדה במאמצי־המשיכה, 
ושניהם ביחד — במאמצי הגזירה. ביוצרו של הב׳ המזויין 
נחשב הגנן הצרפתי מוניה, שבשנת 1868 "זין" במוטות- 
פלדה עציצים גדולים ומיכלי־מים קטנים, שהיו עשויים מבי. 

כדי למנוע התהוות של סדקי־משיכה בב/ וכן כדי לנצלו 
ניצול שלם יותר, התחילו בזמן האחרון מקימים מבנים מ״ב׳ 
מאומץ מראש". קודם שמעמיסים את המבנה יוצרים בב 
מאמצי־לחיצה גדולים על־ידי משיכה מוקדמת של הפלדה. 
כך נעשה הב׳ "מאומץ מראש". בהשפעת ההתכווצות והעומס 
מתהווים בב׳ מאמצי־משיכה, שמתבטלים ע״י מאמצי־הלחיצה 
המוקדמים. אם שיעורם של מאמצי־הלחיצה המוקדמים בב׳ 
מרובה משיעורם של מאמצי־המשיכה המתהווים, לא יתהוו 
בב׳ מאמצי־משיכה כלל והב׳ לא יסדק. מב׳ מאומץ מראש 
עושים מוצרים שונים, כגון צינורות ללחץ גבוה (בארץ: 
בביח״ר "יובל גד" שבמגדל־אשקלון), אדנים למסילות־ברזל, 
קורות, פלטות וכד׳, וכן יוצקים ממנו מבנים, כגון גשרים, 
ברכות־מים ועוד. בהתקנתו של ב׳ מאומץ מראש משתמשים 
רק בב׳ מעולה מאוד ובפלדה מעולה. 

״צרבט ובטון״, רחל פרידלנד (שלון), 1939 ; .ו־וחו״״ז! 

,.\ 5.4 . 11 ,ןזס 1 ! 3 תו 013 זא }ס ט €3 זט 8 : 1939 .. 0 . 8 . 1 * 100 * 8 031 

. 4 . 140 ,שזח : ייז 30 סא ,. 0 . 5 . 1 ־ 1 : 1949 . 1111114141 ( * 1 * 1 * 000 

,* 1 ( 8311110 * 1 ( 1 . 31 ז 0 . 0 : 1950 . 0) €.(1110*1( )11x0 ס!! 11 * 0 
.* 101111111 * 1 * 001141 4111 ) 11 ) 01 41 ( 0 1011111411 ; 1950 

ר. ש. 

בטון רח׳(ש^סס*! 3100 * 1 ). עיר־הבירה של מדינת לואיזיאנה 
באה״ב; כ 140 ק״מ צפונית־מערבית לניו אורלינז. 
מספר־תושביה כ 125,000 ( 1950 ). 

ב׳ יושבת בחופו השמאלי של המיסיסיפי על גבעה, 
שמגינה עליה מפני שטפינות־הנהר. הנמל הנהרי המשוכלל 
של ב׳ משמש תחנה סופית לספינות־ים ודרכו מייצאים 
פירות, צמר־גפן וסוכר (הגדלים על חופי המיסיסיפי התחתון) 
ועצים (מן היערות שמצפון לב׳). אבל בעיקר משמש גמל 
זה ליבוא של נפט גלמי — שמובא לכאן הן בספינות־נהר 
והן בספינות־ים מוונזואלה וממכסיקו — וליצוא של נפט 
מזוקק. נפט מופק בכמויות מרובות גם מבארות־נפט עשירות 
שבסביבות ב׳, וזיקדקו של הנפט — הן המקומי והן המובא 
מחוץ־לארץ — הוא עיקר התעשיה של ב׳: להברת 1 >זו. 1 >ו 11 ; 1 יי. 
011 בלבד יש בב׳ בית־זיקוק שמפיק כססו!, 110 חניית ליום. 
יהוא מבתי־הזיקוק הגדולים בעולם. 6 קווי־רס״ב. שנפגשים 
בה, ושדה־התעופה העירוני שלה מקשרים אה ב׳ אל כל שאר 
חלקיה של אה״ב. 

ב׳ היא עיר חדישה ונאה, בעלת גנים ציבוריים נרחבים 
וכמה בניינים היסטוריים מתקופת השלטון הספרדי. בה 
נמצאת האוניברסיטה של לואיזיאנה המשתרעת על־פנישטח 


של כ 8,000 דונאם וכוללת כ 35 מכונים (בכללם מוסד מדעי־ 
טכנולוגי לייצור סוכר, בי״ס למהנדסי־נפט, למכונאות, לחק¬ 
לאות וכד׳). כן נמצאים בה בתי־ספר לחרשים ועוורים. 

ב׳ נוסדה על־ידי מתיישבים צרפתיים, שהקימו במקום 
מבצר ( 1719 ). ב 1763 עברה לידי אנגליה! ב 1779 כבשו 
אותה הספרדים, וב 1810 סופחה לאה״ב. ב 1848 — 1862 היתה 
ב' בירת־לואיזיאנה! בתקופת מלחמת־האזרחים שימשה שדה 
לקרבות מכריעים. ב 1862 קבעה ממשלת־המדינה את מושבה 
בניו אורלינז! אך ב 1882 נעשתה ב׳ שוב בירתה של 
לואיזיאנה. ל ר _ כ 

בטורי, 300 [ — ]ץז 0 ו 13311 ח 3 י,\! 1$ ] ץז 0 ז 3 * 1 ח £13 זצ — 
( 1533 ", זיבנבירגן— 1586 , גרודנו), נסיך־טראנסיל־ 

וואניה ( 1571 — 1576 )! מלך־פולניה ( 1576 — 1586 ). בצעירותו 
היה ב׳ מתחילה מאנשי־חצרו של הקיסר פרדינאנד ואח״כ למד 
באוניברסיטה של פאדובה. כנסיך־טראנסילוואניה שקד ב׳ על 
פיתוח עצמאותה של הארץ, ולתכלית זו ניהל מדיניות נגד 
הקיסרות והכיר בשלטון העליון של השולטן. לאחר שהמלך 
אנרי ואלוא ברח מפולניה לצרפת, נבהר ב׳ ב 1576 למלך- 
פולניה, מתוך תמיכתה של האצולה הנמוכה והבינונית והת¬ 
נגדותו של הסנאט — כלומר, של המאגנאטים, שמועמדם היה 
הקיסר מאכסימיליאן. בחירתו של ב׳ למלך־פולניה הותנתה 
בוויתורו על נסיכות־טראנסילוואניה, שמסר אותה לאחיו, 
ובנישואין עם אחותו של המלך המנוח, זיגיסמונד־אוגוסט, 
האחרון ליאגלונים. יועצו הראשי של ב׳ היה יאן זאמויסקי. 
ב׳ דיכא את מרד המאגנאטים, שבראשו עמדו האחים זבו־ 
רובסקי, ואת אחד מן האחים, סמואל זבורובסקי, הוציא 
להורג. ב 1577 נפלה בידיו של ב׳ גדאנסק, שהיתה מרכזם 
של שרידי־מתנגדיו. ב׳ הצליח בצבאיות ובדיפלומאטיה, הכין 



וזמוגר, יטי בטפא; באטורי, עצוירד. ביזזיז 1 
;י דנב ר נ. הסוזיאח הגדסני 



219 


במורי, פמפן — כמטה 


220 


את פעולותיו מתוך פקחות וגילה מרץ בהוצאתן לפועל. 
בימיו התחילו הישועים חודרים לפולנית. מתוך שאיפה 
לפשר בין הקאתולים ובין הפורשים (דיסדנטים) ומתוך 
שאיפתו לאחד את פולניה, טראנסילוואניה ומוסקווה, תלה ב׳ 
תקוות בעזרתם של הישועים, אך עד מהרה נתאכזב מהם. 
כי המיסדר התחיל מתערב בעניינים מדיניים חולונים בלא 
שגילה גמישות בשאלה הדתית. בימיו של ב׳ התחיל גם 
אירגון הקוזאקים שמעבר למיץ׳. ב׳ קבע את היחסים בין 
הרשות הפולנית ובין הקוזאקים, סיפק לאלה האחרונים 
קרקעות וזיכה אותם בזכות בחירה של הטמאן ומפקדים 
אחרים. כך נתגבשו בזמנו שני הכוחות הציבוריים המנוגדים 
ביותר בפולניה — הישועים נושאי הקאהוליות והקוזאקים 
בעלי המגמה הצנטרופוגאלית — שבסופו של דבר שימשו 
גורמים ראשונים במעלה לחיסול עצמאותה של פולניה. ב 1578 
אירגן ב׳ את האקאדמיה בווילנה. הפעולה החיצונית החשובה 
ביותר של ב׳ היתד, השתתפותה של פולניה במלחמת ליווניה 
( 1579 — 1582 ) נגד איוואן 1¥ ("האיום"). 

על־ידי הברית הצבאית, שכרת ב׳ עם שוודיה, סוכל רצונו 
של איוואן 1¥ להרחיב את גבולות־מוסקווה עד הים הבאלטי. 
ב 1581 צר ב׳ על פסקוב ואיוואן הוכרח (בחוזה זאפוליה, 
1582 ) להכיר בשלטונה של פולניה על חלקו הדרומי של 
החבל הבאלטי, וכן לוותר לטובתה על פולוצק. המתווך בין 
מוסקות*. ובין פולניה היה שליח האפיפיור, הישועי פסווין. 
ב׳ חילק את ליווניה הפולנית לשלוש "פחידנציות": פרנוב, 
ונדן ודרפט. קודם מיתתו הפתאומית תיכן ב׳ תכנית למסע־ 
צלב נגד תורכיה ולשיחרורה של הונגאריה מעולה. 

-ז 10 ? 3111 ? ; 1872 , 1 ת^ 1 ה 030 . $03 1 ( $11107 . 51 י 1 ^ 5 ח 1 ע\ג? 

■ 1 ) 8 ./ 5 , 1 * 51 ׳\\ 2£ ז 11 ג 2 ; 1890 , 1701 ) 11 * 801 1172 % 6 <) 07 71 [} ,£ת 11 

. 1887 , 107 % 

א. .אח. 

בטורין (א 11 קץז 63 ), כפר באובלאסם (חבל) של צ׳ר־ 
ניגוב שבצפון־מזרחה של אוקראינה. ב׳ נקראת 
על שמו של המלך הפולני סטפן בטורי (ע״ע), שייסד אותה 
ב 1575 כמרכז להנהגה של הקוזאקים הזאפורוז׳יים. לאחר 
שאוקראינה שמשמאל לדניפר סופחה לרוסיה ( 1667 ) נעשתה 
ב׳ מקום ישיבתו של ההטמן (ע״ע) מטעם מוסקווה. ההטמן 
מזפה (ע״ע ! 1669 — 1708 ) ביצר את ב , , אך כשעבר מזפה 
אל צדו של קארל וו^ מלך־שוודיה, לא מנעו ביצוריו אלה 
את כיבוש המקום ע״י המפקד הרוסי מנשיקוב (ע״ע). ב , , 
ששימשה מרכז של אספקה לצרכי הצבא השוודי, נחרבה 
ע״י הכובש ביחד עם הארמון הנהדר של ההטמאן. ב 1750 — 
1764 ישב בב׳ ראזומובסקי, ההטמאן האחרון של אוקראינה. 

, 11 ו 000 ם 3/10 ו\ ! 013001 116 א 1103 ח 0 < 4 ו> 1 ׳. 1 :> 68 נ] 333 [/ 

. 1843 

במטה ( 31313$  573 ? 0 ק 1 ^ 1 , 10110115 00 

־ 01 — £13 1 711010 / ח. . 8 . 11 , 100 . 5 ; 1937 

,. 8 . 11 * 51 53%£10 , 11301 ^ 0 ^ ; 1937 110 ־וק^ 0 1936 סז^וחסס 

1 ? 1 > . 11 .׳ 811 ח! ,. 8 .ט 11 > 1311€3 ח 3777 < 1 > 1.3 .ו־זי 1 ג 31 ? .ס ; 1937 
. 129-53 .(() 1 * 19 ) , 113011710 > 

י. ב. ם. 

95 יי אנ 1 י — 83131116 016017 — ( 1872 , נים [דרום- 
צרפת] — 1922 , רואי, על־יד פאריס), דראמאטורגן 
צרפתי. ב/שהיה חובב־אמנות מנעוריו(ב 1890/4 למד ציור), 
התחיל את עבודתו הספרותית בכתיבת שירים, שחלק מהם 
נתפרסם בקובץ 81306116 866 08360 03 ("החדר הלבן") 
ובקבצי־שירים נוספים, שהאחרון שבהם נתפרסם ב 1920 . 
ואולם מ 1895 ואילך התחיל ב׳ מקדיש את רוב מרצו לתיא¬ 


טרון, ובין 1900 — 1914 היה אחד מן המחזאים המפורסמים 
ביותר בצרפת. בדראמות שלו, הגדושות מסתורין ורומאנ¬ 
טיקה, הטיף ב׳ לחירות גמורה ביחסי־אהבה: 430130 '. 
601606 ? 03 ; 1905 , 11316 <ן 0 ס 436686 '. 03 ; 1904 , 0011861 
1922 , 055655100 ? 03 ; 1910 , 10116 66£6 ! ז \ 03 ; 1908 , 006 
(״אמא קוליברי״! ״מארש־החתונה״! "האשה הערומה"! 
"הבתולה השוטה"! "הבעלות"). בכמה ממחזותיו העיקריים 
(״האמאזונה״, 1916 ! "בשר־ודם", 1922 ) מתאר ב/ מתוך 
ניתוח פסיכולוגי חודר, בני־אדם בעלי אופי רופף או אף 
שלילי בהחלט, שנופלים קרבן לתאוותם. ואולם נימוקיו 
חסרים יסוד מחשבתי מוצק. ב׳ עורר בשעתו תגובה מרובה 

בעדו ונגדו; כיום נשתכח כליל. 

1 ? :>!¥ €3 .! ; 1912 .. 8 . 11 . 101 וו 1 \ 2 .(! 

1 € 13715 > 7 > 010131 11011 ) 011 * 1 ) . 0 ־ 80111101 : 1930 .. 8 ./־/'// 

. 1936 .. 8 .)- 11 > )׳ 011 ) 11 ) 

מ. ק. 

בטי, גםט 1 ן — ץ 831 035100 — ( 1885 , פליסן, הדפארט־ 
מנט של לואר — 1952 , פאריס), במאי צרפתי. 

ב׳ למד בימוי בגרמניה והושפע ביחיד ממאכם ריינהארט. 
להשגו הראשון כבמאי זכה בהצגת ״השרב״ (פאריס, 1920 ) 
לא. ר. לנורמאן — מחזה, שהתאים במיוחד לתאוריות הבי¬ 
מתיות שלו. ב׳ היה סבור, שהטכסט עצמו אין בכוחו להביע 
את כל מה שכלול במחזה. ותפקידו של הבמאי הוא לבטא 
מה שנעדר בטכסט ע״י יצירתה של אוירה מתאימה. מפני- 
כן ייחס ב׳ חשיבות מרובה לצד הדקוראטיווי שבהצגה 
(התפאורות, התלבשות, וביחוד התאורה). והצגתו העצמאית 
השניה — ״מארטין״ לז׳אן־דאק ברנאר ( 3611 ) 18061 באה 
להדגים השקפה זו. ב׳ הצליח ביותר במחזות, שבהם נדרש 
בימוי עשיר, רב־המצאות וחדור אוירת־מסתורין, כ״מאיה" 
לסימון גאנטיון ( 030111100 ) או כ״הדיבוק" לש. אנסקי, 
אך נכשל במחזות, שמחייבים תשומת־לב מיוחדת לטכסט 
(כמחזות של שיקספיר, מולייר, ראסין, גתה ("פאוסט"]. 
ועוד). לתאו׳ריות שלו, שהובעו על־ידיו גם בספרים הרבה 
(״המסכה והמקטרת״, 1924 , "תולדות אמנות־התיאטרוך, 
1932 , ועוד), נודעה השפעה מרובה בשנות ה 20 וה 30 . ב׳ ריכז 
סביבו קבוצה של דראמאטורגים צעירים(כאדמון פלג. גבריאל 
מרסל ועוד), שהתאימו את כתיבתם לדרישותיו המיוחדות, 
וע״י כך הביא לידי חיבורם או התפרסמותם של כמה מחזות 
מצויינים. כמה רומאנים מפורסמים (כמו "החטא וענשו" 
לדוסטוייבסקי, "מאדאם בובארי" לפלובר, ועוד) עיבד הוא 
עצמו לדראמות, שהעלה אותן על הבמה. ב׳ היה קאתולי 
נלהב ושאף לעורר בקהל־המסתכלים מעין רטט דתי. ובזה 
שימשו לו במופתים התיאטרון היווני והצגות־ה״מיסתוריך 
של ימי־הביניים. 

ב 1924/9 היה ב׳ אחד מן המנהלים של התיאטרון החדש 
5665 ץ 1 .?- 5 ק 1 ח 083 1165 3101110 , ומשנת 1930 ואילך ניהל את 
תיאטרון "מונפרנס", שקרא לו בשם "התיאטרון של גאסטון 
באטי״. ב 1936 נקרא לשמש כבמאי בתיאטרון הצרפתי 
הלאומי ("קומדי פרנסז"). בסוף ימיו ערך ניסויים מעניינים 
בתיאטרון־בובות. פעולתו כבמאי רצופה חידושים חשובים 
ביחד עם הפרזות מזיקות, שנגרמו ביחוד ע״י נטייתו להגזים 
בתפאורה.—ב׳ היה נשיא־כבוד של אגודת־הבמאים בצרפת. 

..!/ , 67 . 11130011361 .* 1 : 1933 , 1 '>; 610 ; 1 סמ /< 7 . 1 ) 866336 - 1 -. 1 

. 1948 
ג. י. א. 


223 


בטיושהןוב, הןונסמנטין ניקוליביץ׳ — בטינלי, פוריך 


224 


בטיו׳פקזב, ק^סטנטין ניקוליביץ׳ — 63 . 9 .>{ 
פסאשסו־ד — ( 1787 , וולוגדה — 1855 , שם), 

משורר רוסי. ב׳ השתתף במלחפות־רוסיה בנאפוליון ב 1807 
(נפצע בקרב היילסברג), ב 1813 — 1815 , ונגד שודיה ב 1808 . 
מ 1818 ואילך היה חבר של הצירות הרוסית בנאפולי. ב 1821 
חלה במחלת־רוח. שקיבל בירושה מאמו, ומאז היתה דעתו 
טרופה עד שמת. ב׳ היה — ביחד עם פושקין, ז׳וקובסקי, 
גנדיץ׳ — אחד מחבורת הסופרים "ארזאמאס" (ע״ע פוש־ 
קין). — ב 1817 יצאו שני כרכים משלו בשם "נסיונות בשירה 
ובפרוזה", שבללו כמעט כל מה שבתב. בתקופה הראשונה 
של יצירתו( 1802 — 1811 ) היתד. שירתו של ב׳ קלילה, לירית, 
מעודנת, אלגית, רחוקה מן הגברות הבארבארית של דרז׳וין 
(ע״ע). ב׳ לעג ללשון הסלאווית־הכנסייתית הנוקשה והמיוש¬ 
נת — זו של שירת חצר־המלכות הרוסית במאה ה 18 . ב׳ ראה 
ברוסית של זמנו "לשון גרועה, גסה, שריח של טאטאריות 
נודף ממנה" ושאף לסגל לה את ה״הארמוגיה האיטלקית" 
ב׳ דרש "לכתוב בלשון־הדיבור" ושאף ל״סיגנון עממי 
פשוט". הוא הושפע מן הסנטימנטאליות של קרמזין (ע״ע) 
יהיה מיוצריה של ,.הספרות האינטימית״ הרוסית. ב 1815 
הורגשה בשירתו של ב׳ התחלה של מפנה בכיוון של מיסתו־ 
רין ופסימיות, ברוחם של שאטובריאן ושאר מבקשי הגאולה 
בדת. ב״טאסו. ההולך למות״ ( 1812 ) מהוארת דמותו של 
הגאון הנרדף וב״פתגמי מלכיצדק״ ( 1821 ) בולט מ 1 טיו 
האכזבה. מוטיו אחר, שבולט בשיריו, הוא הניגוד בין המשורר 
וההמון. הוא ציין, שמתוך כתביו מבצבץ ״זקן בגיל של 22 ״. 
ב ׳ ודוקובסקי פילסו את הדרך לשירה הרוסית הקלאסית 
והיו אבות המודרניזם בשירה ובלשון הרוסיות. פושקין, 
שהחשיב את ההארמוניה שבשירת ב׳, ראה בב׳ את רבי 
בשירה ואת יוצרו של הסיגנון הרוסי. לפי בילינסקי (ע״ע) 
יש בשירת ב׳ "הרבה פלאסטיות, הרבה פיסול... יש ששירתו 
מגעת אלינו לא רק דרך האוזן, אלא גם דרך העין". 

; 1923 , 8. 60.13116X3)1, 003330330 £. !1x01X303 
־ 1 ( 000 0 1338 (>(< 0 ־ 0 , 11. ^133X08, 63X10111X08 .!/ 

. 00 8 ) 118110 0 63X10(11X080 וץ 0 ; 1896 , 00000 

, 1168300 ]<ן 6 ח . 0 .^! ; 1899 ',( 0X3108: 60(11X110 

. 1926 , 10 (1 63X10(11X08 )א 111 ץ 1 ז 
א. אח. 

בטייס ( 103 > 63101 )או תךיםני 1 ת, קבוצה של דגי־סחוס מן 
הכרישנים (ע״ע). הב׳ הם דגים בעלי גוף שטוח, 

פחוס מגב אל בטן; סנפירי־החזה הרחבים והאפקיים מוסיפים 
על שטיחותה של צורת־הגוף. הפה, פתחי־הזימים והנחיריים 
נמצאים בצד הבטן; העיניים הבולטות ופתחי צינור־השאיבה 
(ח 30111111 ז 1 ק 5 ) — בצד הגב. רוב מיני־הב׳ מסוגלים לחיי- 
קרקע; הם מתחפרים בחול, כשעיניהם מסתכלות בסביבה 
ומי־הנשימה נשאבים דרך הספיראקולום מלמעלה ומוצאים 
דרך סדקי־הזימים החוצה מצד הבטן, הפה הוא קטן, ולסתו*־ 
תיו מצויידות בשיניים שטוחות, מותאבות לטחינת חיות־ 
קרקע — מזונם העיקרי של הב׳. שחייהם הזריזה של הב׳ 
נעשית בתנועות גליות, שעוברות לאורך סנפירי־החזה. — 
מינים מרובים של הב׳ (מן הסוגים 3 [ £2 , £111113 ועוד) 
מצויים בכל האוקיינוסים, עפ״ר בקירבת החופים. רחבם 
של הגדולים שבמיני־הב׳, החיים בימים החמים, מגיע למ ׳ 
אחדים. ב׳ כאלה מצויים גם בחופי־ישראל — בים התיכון 
ובים־סוף. — יש מיני־ב׳ ( 1$ ) £01063 , 063:1$ ־ 1 ( 1 , 1$ ז 3 י( . 0 ; 1850 ,. 8 / 7,0 > . 0816 ־ 1101 . 3 < 

, 8 ■ 00 ,וץ 01 ז 3 א ; 1853 .. 0 

. 1908/12 , 860 /- 8 ^ 8 / 1/1 סז>ס 1 ו 0 ,};ח 11 ) 101 ־ 1 '•! . 11 ; 932 ) 



הרחז 5 אימ 1 נאטיאני 


בטיולי, םורי 1 — 106111 ) 861 10 ז 6 ׳\ $3 — ( 1718 , מאני 
טובה — 1808 , שם), משורר ומבקר ספרותי איטלקי. 

ב 1738 נכנם ב׳ למסדר־הישועים, ומאז פעל בערים שונות 
באיטליה כמורה לספרות בבתי־אולפן ישועיים וכמחנך 
של נסיכים. ב 1758 ביקר את וולטר בפאריס. לאחר שהוחרמו 
הישועים באיטליה ( 1773 ) היה ב׳ זמן־מה נודד; גאפוליון 
מינה אותו כחבר של האקאדמיה, שייסד באיטליה. 

יצירותיו הפיוטיות המרובות של ב׳ (שיריו נתפרסמו 
ברובם ב 1757 עם "איגרות ורגיליוס" שלו [ר׳ למטה] ועם 
שיריהם של אלגארוטי ופרוגוני, שהיו כמותו מראשי האס¬ 
כולה של ה״ארקדיה״ (ע״ע], בקובץ 8610111 $1 ז 6 /יי, "טורים 
בלא חרוז") הן מחוסרות־חשיבות, פרט לשתיים מהן: אפוס 
סאטירי בשם £3660110 £6 (״הקבצים״, 1751 , נגד השירה 
לפי אפנות־הזמן) והטראגדיה 56 ־ 561 (״אחשורוש״. 1767 , 
לפי המחזה בשם זה [ 1714 ] של קרביץ [ 1:0611100 ()], אך 
בסיגנונו של וולטר) — המעולה שבמחזות (לא רק באיטליה) 
של האסכולה הדראמאטית הידועה בשם "תיאטרון־הישועים". 

חשיבות היסטורית מסויימת נודעת לב׳ בתחום הביקורת 
הספרותית: הוא המייצג הראשי של ד,סרז $1 וחוו 111110 (ה״הק)* 
כלה"), כלומר של הזרם האכלתני והקלאסיציסטי בספרות 
האיטלקית: למרות צרותה של תפיסתו האסתטית כבר מוצאים 



225 


בטינלי, סוריו—גנז יק 


226 


אנו אצלו קצת דעות, שהן קרובות לאותן של האסתטיקה 
הפרוטוירומאנטית מיסודם של הסקוטים ושל שסטסברי (ע״ע 
אסתטיקה). מבחינה זו חשובים ביחוד מסתי <>ויואו: 1 א 111 חש^ 1 
!״ב 60116 ס 11 ^ (״ההתלהבות באנינות״, 1769 : על תפקידו 
של כוח־הדמיון ביצירה האמנותית ובהכנתה), וספרו העיקרי 
11110 ״? 1 ! 0 קס( 6 ס 1 ח 6 (־חנ 2 ז $0 וז 061 (בשמו השלם : "על 
תחייתה של איטליה בהש¬ 
כלה׳ באמנויות ובמנהגים 
אחר שנת האלף״, 1775 ), 
שבו בא ב׳ להראות, על 
סמך חקירה מקורית ויסו¬ 
דית, שתקופת־התחיה הא¬ 
מיתית של איטליה היתה 
התקופה הגותית (המאות 
ה 11 —ה 14 , מייסודן של 
הרפובליקות העירוניות עד 
דאנטה ופטרארקה), ולא 
תקופתם של ההומאניסטים, 
שוחרי החיקוי של הספרות 
הקלאסית ומשרתי־השרים. 

הספר, שזכרו של ב׳ קשור בו במיוחד ומשום הפולמוס 
שעורר), הוא 6 ת 81113 זך\ 611006 * 1 (בשמו השלם: "עשר 
איגרות, ששלח ורגיליוס מן האליסיום אל הארקאדיה 
שברומא, בדבר הליקויים [ 361151 ], שדבקו בשירה האיטל¬ 
קית" 1757 ). באיגרות אלו׳שהפיקציה ההומוריסטית המונחת 
ביסודן שאובה מן ה 300350 ? 011 ("חדשות מן 

הפארנאסוס״, 1600 ) של טרינו בוקליני(ע״ע). בא ב׳ בטענה 
על הספרות האיטלקית, שהיא משועבדת יותר מדי לסופרי- 
המופת שלה, ביהוד לדאנטה ולפטרארקה, והוא בודק בקפ¬ 
דנות, אך גם בטעם, את השגיהם של סופרים אלה ושל 
״תלמידיהם״ — כלומר, למעשה את כל הספרות האיטלקית 
עד זמנו. בשניה, בשלישית וברביעית מן ה״איגרות" מותקפת 
"הקומדיה האלוהית" על מזיגת השירה והלמדנות שבה, על 
סיגנונה המחוספס ועל מה שב׳ מציין כהעדר של שקיפות 
קלאסית; רק שורות מסויימות, כאלף במספר, מרים ב׳ על 
נס (גם פטרארקה מבוקר קשה, אע״פ שהוא, לדעתו של ב׳, 
קרוב יותר לשלמות מדאנטה). בין הסופרים המרובים, שהת¬ 
דיינו עם ב׳, בולטים גספרו גוצי (ע״ע) בחיבורו 633 ) 01 
10 חה 0 011 (״הגנה על דאנטה״. 1758 ) והשווייצי יוהאן יעקב 
מדמר (ע״ע). ב׳ בירר אח״כ את דעותיו בשני ספרים: 
1081051 010006 * 1 (בשמו השלם: "איגרות אנגליות על כמה 
עניינים וביחוד על הספרות האיטלקית״, 1767 ) ו. 0155001 
03010 03 קס 5 . 300301001 ( 1799 ). עזבונו של ב׳, השמור 
בספריית־מאנטובה, כולל כמה חיבורים, שעדיין לא נדפסו. 
עם עלייתה של התנועה הרומאנטית בספרות שקע כוכבו 
של ב׳, אבל יש לציין, שאנאטול פראנם שאל, כנראה, מן 
ה״איגרות״ את הרעיון הכלול בפרק 27 של "אי הפינגווינים", 

שבו מספר איזה מרבוד, נזיר כמו ב׳, כיצד פגש את ורגיליוס 

־ ; :■ 

באליסיום וכיצד התלוצץ זה האחרון על בערותו של דאנטה. 

1 ^<) 0 ,. 8 . 5 ; 1799-1801 ,. 015 ׳י 24 , ־ 76 > 500111001 ") 1 ־ 410101 . . 8 • 1 מ 

..£ ; 1913 , 111001 ') 11 ; 4 ז- 1 ח 1 >.ו.תוחזסז . 9 . 011 ,׳ £17/01,0 ־״ ־׳ 1 ■ 1001 ) 0.0 
. 8 . 5 . 00550 ן! 0013 . 8 ; 1894 . 0 מ 1 > 171 ,) 1 / 10 000 ) 601 ס./ , 1.0000.1 
ססס׳/ס'/ 0 ?>מ £0£ מ 67 , 103 ) 03 . 6 ; 1901 , 60 ///ומס£ 11 0 

,. 8 . 5 \ 1 > נו 1 זג>ז 0 // 0 / 0 ו 00 $ 
(״כתבים מדיניים וגאוגראפיים״, 1923 ). 

,/ 1 /> 1/11111 1 / 3 ח![ 10 €1 .£ י ח 1 וחז 1 '* 1 1 ת 1 ^$ 10 > 200 ^ 1 ־ 1 .( 

31 #11010 11/110 11 / 1111 /- 11 01 0 3 ? 1011111 \ .!זג־ו־ו^־! . 0 ; 1917 

. 1927 ,/ח 210 ה/ 1/3 

בטיק (בלשוךיאווה, כנראה: "מנומר"), טכניקה לצביעה רב¬ 
גונית של אריגים, שמוצאה ממזרח־אסיה, הב׳, שמקומו 
בטכניקות הוא בין ההדפס הצבעוני ובין התחריט, מסתייע 
באטימת האריג ע״י שעווה. אטימה זו באה לאפשר את 
הצביעה החלקית של האריג בכל מקום שאינו ספוג שעווה. 
בתהליך העבודה, כפי שהוא נהוג ביאווה זה אלפי שנים, 
מציירים על הבד המעומלן והמתוח את הציור המבוקש; 
כלי־הציור הוא מעין "עט נובע" דק וכפוף (הקרוי "טאט* 
יאנג"), וכ״דיו" משמשת שעווה חמה. את המוטיווים הציו¬ 
ריים, שהם קבועים ע״י מסורת עתיקה, מציירים אמני־הב׳ 
המושלמים בלא להסתייע במתכונת, בעוד שהטירונים נעז¬ 
רים במתכונות־בד ואף נזקקים לרישום בפחם וכדר. קודם 
הצביעה הראשונה באחד מן הגונים (ביאווה הוא הגון הכהה 
ביותר של האריג) מכסים בשעווה חמה את כל השטח, שאינו 
מיועד לספוג גץ זה. הבד האטום מוכנס לתמיסת־צבע קרה, 
ואחר הייבוש מרחיק האמן את השעווה מחלקי־הציור, שהוא 
מתכוון לצבעם בגון שני, ומכסה את שאר החלקים בשעווה, 
וכן עד לגמר הצביעה כולה. מתוך שאיפה לשכלל תהליך זה, 
שמצריך הספגת־שעווה לפני כל שלב־צביעה, פיתחו אמני- 
הב׳ בארצות־המערב תהליך אחר, שהוא מבוסס על הפרדת 
הצבעים לקבוצות של צבעי-יסוד (צהוב, כחול ואדום) ועל 
מיזוגם הנכון. שיטה זו מאפשרת מתן גונים עשירים ומרובים 
מתוך הספגת־שעווה אחת לכל צבע־יסחר; אלא שהדבר 
מחייב חישוב זהיר של תוצאות־המיזוג. — כשהשעווה נסדקת 
נוצרים באריגי-ב׳ ורידי־צבע דקיקים; המבינים אינם רואים 
בעין יפה קווים אלה, שמוצאים חן בעיני ההדיוטות שמחוץ 
לאסיח. 

בצד הב׳ האמיתי, שבו מותקן הציור על הבד באמצעות 




227 


:טי? — במל 


228 



פרט סחור נר יאוואני טהושט בציורי נאסיק 

"טאטיאנג", נוהגים בני־יאווה להדפיס את הדוגמה על-ידי 
חותמות של עץ או מתכת. הציור המתקבל הוא בהכרח 
מונוטוני יותר 1 טכניקה זו נקראת "הדפס טיאס" ואינה מגעת 
מבחינה אמנותית לרמה של ב׳ ממש. אך באמצעותה נת¬ 
אפשר במאה השנים האחרונות הייצור החךשתי של בדי־ב/ 
שתפוקתו השנתית נאמדת ב 40 — 50 מיליון בדים. כן התחילו 
ילידי־יאווה, בדומה לאמני־הב׳ באירופה ובאמריקה, להש¬ 
תמש בצבעי־אנילין! אך ההולאנדים, שליטי-יאווה לשעבר, 
היו מעודדים את בני־המקום לחזור לתהליכי־העבודה המסר־ 
תיים. — כיום אין מוסיפים להשתמש באריגי־ב׳ למלבושי 
יום־יום, כפי שהיה נהוג ביאווה קודם שהובאו לשם בדי- 
כותנה מודפסים! לעומת זה נשתמר השימוש בבדי־ב׳ בשביל 
הלבושים המסרתיים בפולחן הדתי, בטכסי־החצר ובאמנות- 
הריקוד. 

נראה, שהשימוש בשיטת־הב׳ היה נהוג מתחילה בקורו- 
מאנדל שביבשת־הודו, ומשם הובא סמוך למאה ה 12 ליאווה. 
כאן חלה במאות ה 14 וה 15 התפתחות עצמית מרובת־תנופה 
בייצור של אריגי־ב/ שהיו מיועדים מתחילה לרמי־המעלה 
ואח״ב (במאה ה 19 ) גם לכל שאר השכבות. כמ 1 טיווים מקו¬ 
ריים לקישוט־הב' שימשו עלים, פרחים וציפרים, שהם מכסים 
את השטח כולו או ערוכים בו בצורת פסים אלכסוניים. קודם 
שחדר האיסלאם ליאווה (במאה ה 15 ) נהגו לקשט את אריגי- 
הב׳ גם בדמויות מיתולוגיות. — משום שאין צבע צהוב טבעי. 
שעומד בפני שעווה ושמש. לא היה צבע זה מצוי באריגי־הב׳ 
המקוריים אלא לפעמים רחוקות בלבד! וכן לא היה מצוי 
בהם גם הירוק, שהוא מזיגה של צהוב וכחול. הצבעים החבי¬ 
בים על אמני־הב׳ של יאווה היו הכחול והחום. — תהליך 
דומה לזה של הב׳ נהוג בארצות אירופה המזרחית לשם 
צביעה אמנותית של ביצים לכבוד חג־הפסחא. 

כטכניקה אמנותית התחיל הב׳ זוכה לתשומת־לב במחצה 
השניה של המאה ה 19 — מתחילה ע״י אמנים הולאנדיים, 
ואח״כ גם בגרמניה, איטליה ואה״ב. משום העבודה המרובה, 
הכרוכה בהתקנתם של בדי־ב׳, לא נועדו בדים אלה ללבוש, 
חח מבמקרים נדירים! הם נחשבים למלאכת־מחשבת, מכוונת 
לקישוטים בני־ק^ם, ועליכן הם משמשים בייצור של אבאז׳ו־ 


רים, טאפיטים, וילונות רוויי־צבע וכד׳! תכופות נראים אלה 
האחרונים כעין שמשות צבעוניות. 

כמה מאמני־המערב משתמשים במכחול לביצוע עבודות- 
ב׳. העבודות של רובם — אע״פ שהגיעו מבחינה טכנית 
לשיכלול — נופלות מבחינה אמנותית מן הדוגמות המפוארות 
של הב׳ היאווני וההודי, המצויות בכמה מוזיאונים אתנו- 
גראפיים — למשל, במכון של הודו ההולאנדית באמסטרדאם. 

•זז^ 10 1 ) 30 ) 1 ) 63111 03 , 011 < 1 מץ 11 | .א .? . 0 

,$[*>;>.! .? . 0 ; 1914 , ) 1301 ) £313613 1331 ) 30 113 ) 1136-10 ) 1 ( 13 
8311310 * 0 ׳!) / 0 411 1/13 ,) 83111 00 ) 16001 ) 130 ) 1:331 ) 13 '! 4 ׳ 
. 13111 > \ן ." 1 ; 1926 , 30 ) 83111 031 ,•!* 1x1011 .א .[ ; 1924 , 0£ ו 3 ץ( 1 
. 1935 , 3 יו 13 10 ) 83111 (ס 411 

0 . נ. 

3 טיכןה ( 0301103 ־! 10 ־ 111101 3013 ק 5 ! 1 ־ 1 ), בתקופה העתיקה — 
פרובינציה רומית בקצה־הדרום של חצי־האי האיברי. 

ב׳ נוצרה על־ידי חלוקת הפרובינציה הגדולה 13 ח 3 ק 141$ 
־! 10 ־ 111101 לשתי פרובינציות: לוזיטאניה ( 3 ! 30 ן; 1,11$ ) ובטיבה 
( 0301103 ). החלוקה נעשתה ע״י אוגוסטוס, קרוב לוודאי אחר 
27 לפסה״נ. גבולותיה של ב׳ היו: במזרח — הר סולורי 
( 0005 ! 1115 ־ 80101 ); במערב ובצפון־המערב — נהר אנאס 
( 03$ \>), הנואדיאנה של היום! בצפון־המזרח — ארץ־ 
האורטנים! בדרום־המזרח, מן המפרץ האורקיטני עד מיצר- 
גיבראלטאר — הים התיכון! בדרום־המערב, ממיצר־גיבראל- 
טאר עד שפכו של האנאס — האוקיינוס האטלאנטי. 

ב׳ היתה מחולקת לארבעה מחוזות*שיפוט ( 115 זת 0 עתס 0 
!! 111010110 ): מחוז־גאדס (קדש! 0301113011$ 115 זת 0 עת 00 ); 
מחוזהיספל (סביליה! 5 ! 31005 ק 5 ! 9 00103 ז\ 000 ); מחוז אסטיג 
( 115 ת 13 !§! 51 .^ $ג 11 ת 0 י\ח 00 ) ומחוז קורדובה(-־! 00 5 נ 1 ]ת 0 י 0 ת 00 

5 ! 5 ס 0 י] 0111 ). 

ב׳ נמנתה עם הפרובינציות הסנאטוריות, הואיל ולא היה 
צורך להחזיק בה צבא! השלום בה לא הופרע אלא מסוף 
המאה ה 2 לסה״נ ואילך. ב׳ היתד. מן הפרובינציות העשירות 
והמיושבות ביותר במלכות־רומי. היא היתה זרועה ישובים 
(לפי פליניום, היו בה 175 ערים), שהרבה מהם זכו לאוסר 
נומיה רחבה מבחינה מדינית־משפטית. מן התעודות החשו¬ 
בות ביותר המעידות על כך הן: החוקה, שניתנה ב 44 
לפסה״נ למושבה, שנוסדה באורסו ( 50 ־ 01 ) ע״י מארקוס 
אנטוניום אחר מותו של קיסר ( 0000 1111130 00100130 ^ 
יסג! •! 8300 ־ 171 30 ׳ 11 ז). וחוקותיהן של הערים סלפנסה ומלקה 
משנות 81 — 84 לםה״נ. ב׳ היתד, מפורסמת בתנובת־אדמתה 
ובתוצרת־החקלאות שלה (חיטה, שמן־זית, יין, דבש), וכן 
היתה עשירה באוצרות־טבע (נחושת, עופרת, כסף). המשא־ 
ומתן המסחרי בין ב׳ ואיטליה היה ער ביותר. 

מילידי־ב׳ היו לוקיום אניאוס מנקה (ע״ע), פומפו׳ניום 
מלה (ע״ע) וק 1 לומלה (ע״ע). בני־ב׳ היו גם הקיסרים טריי- 
נוס ואדריינוס. 

א. ש. 

בטל ( 80 : 10 : 1 ), השם המקובל של שני צמחים שונים, שהצד 
השווה שבהם הוא בשימוש של פירותיהם ללעיסה: 

1 ) ב׳־פלפל, ע״ע פלפל. 

2 ) ב׳״דקלים (סולסשזבס £3 ש} ■^), עץ גבוה ( 10 — 15 
מ׳) ממשפחת הדקלים (ע״ע). מולדתו מאלאיה! משום פריו 
מגדלים אותו באיזורים טרופיים נרחבים: הודו הדרומית. 
צילון, סיאם, איי-הפיליפינים, ועוד. פריו — אגוז בעל 
קליפה חיצונית סיבית, ובו זרע. שקליפתו קשה וצבעה חום 



229 


כטל — בטליוסי 


230 



א׳ 6 ב 1 ל של אמזי־ארקה < 3 ט 5 ו 

או אפור־מנומר: גודל־הפרי כגודל ביצת־תדנגולת. אגוזי־ב׳ 
מכילים כמה סמים מגרים ומפיקי־צבע: האלקלואיד (ע״ע) 
ארקולין, שמבחינה כימית הוא קרוב במקצת לחומצד. הניקו־ 
טינית׳ ואלקאלואידים אחרים! חמרי־בורסי: קאטכול, שמת־ 
חמצן באויר לפיגמנט אדום־שחרחר. 

עונת־האסיף להכנת ב׳ ללעיסה היא בחדשי אוגוסט— 
נובמבר. חפירות נקטפים כשעדיין הם בוסר׳ נקלפים, נח¬ 
תכים פרוסות־פרוסות, מורתחים במים ומיובשים בשמש: 
חתיכות־הב׳ נעשות אז חומות־אפורות או שחורות. חתיכת־ 
ב׳ נלעסת כשהיא עטופה בעלה של ב׳־פלפל ובתוספת של 
סיד חי ותמרים צמחיים אר(מאטיים שונים. לעיסת־הב׳ 
גורמת להאדמת הרוק, הצובע את השפתיים, החך והחניכיים: 
כשמרבים בלעיסת־ב' משחירות השיניים ומקיימות לנשור. 
נוסף על צביעת־הפה, הנחשבת לייפוי, מיוחסת לב , גם 
פעולת זירוז על כושר העיכול של הרוק ופעולה מרעננת 
ומדרבנת על כל האורגאניזם. לעיסת־הב׳ עלולה ליעשות 
הרגל, שקשה להיגמל ממנו. 

לעיסת־הב׳ ידועה מימי־קדם: תיאורה הראשון ניתן ע״י 
הרודוטוס. הב׳ נלעס ע״י מאות מיליונים של בני־ארם 
שמסביב לאגן האוקיינוס ההודי, מזאנזיבאר עד סין ועד 
אוקיאניה. נערים וזקנים, ואף טף ונשים, נושאים קופסות־ב׳ 
לכל מקום שהם הולכים אליו ומכבדים זה את זה בב׳. כמו¬ 
כן מוקרב הב׳ כמנחה בפולחנים שונים. ההוצאות על ב׳ 
בארצות־תפוצתו מסתכמות במיליוני דולארים לשנה, והשי¬ 
מוש בו הוא בעיה סוציאלית והיגיינית כדוגמת העישון 
והאלכוהליזם בארצות אחרות. מעניינת העובדה, שלעיסת־הב׳ 
מקובלת רק בין עמי־התרבות, ואילו השבטים הפרימיטיוויים 
שבאיזור־הב׳, כגון הודה, האנדאמאנים והסאמאנאגים שבאיי 
האוקיינוס ההודי ותושבי הפנים של בזרנאו, פורמוזה וברי¬ 
טניה החדשה. אינם יודעים אף על מציאותו של הב׳. 

הקאטכול והאלקאלואידים שבב׳ הם חמרים אנטהלמי־ 
נתיים (ע״ע), אך מחמת ארסיותו של הב׳ צומצם שימושו 
ברפואה, ורק רופאי־בהמות משתמשים בתמצית־ב׳ כחומר 
מגרש־תולעים מכלבים ומצאן. — מן האפר של ב׳ מכינים 
אבקת־שיניים טובה. 

מ. ט. 


בטליה ( 13 ) 83131 ), עיירה בפורטוגאל, כ 105 ק״מ מצפון 
לליסבון וב 20 ק״מ מחופו של האוקיינוס האטלאנטי. 

יושבת בעמקו הפורה של נהר־החוף ליס ובה כ 5,500 נפש 
( 1953 ). השם ב׳ פירושו בפורטוגיזית "קרב" והמקום נת¬ 
פרסם על־ידי מנזר, שהוקם בו בשנות 1388 — 1530 לזכי־ 
הניצחון, שנחל ב 1385 ז׳ואן 1 , מלך־פ׳רטוגאל, על חואן 1 , 
מלך־קאסטיליה — ניצחון, שהכריע במאבקה של פורטוגאל 
על עצמאותה עם קאסטיליה, שהיתר, חזקה ממנה הרבה. 
בבניין זה, שדומה בצורתו למלבן (ארכו, מצפון לדרום, 150 
מ׳ ורחבו 133 מ׳) ושנבנה מאבני גיר חום קשה, בעלות ברק 
זהבהב, הצליחו אמנים מפורטוגאל, אנגליה, אירלאנד וצרפת 
למזג יסודות של סיגנון גותי, רומאני ומוסלמי־ספרדי לאח¬ 
דות האדמונית. הבניין מקושט בשפע של חיטובים ופסלים. 
הוא הוקדש לסאנטה מריה דא ויקטוריה ("מרים הקדושה של 
הניצחון״) ועד 1834 שימש מנזר דומיניקני, שבו נקברי 
המנצח־המייסד, אשתו האנגליה וכמה מבני־המלוכה של 
פורטוגאל ובתוכם אנריקה הספן. הבניין ניזוק ברעש של 
1755 ובאש־התותחים'שלי הצרפתים במלחמת 1810 , אך הנז¬ 
קים תוקנו; ב 1840 הוכר רשמית כמצבת־זיכרון לאומית. 

בטליוסי ן_וי^- ז .>, עבד אללה אבן מחמד אבן 
אלסיר אל־ - ( 1052 , ברחה. ספרד — 1127 , ואלג־ 

סיה), פילוסוף מוסלמי ספרדי. כתביו עוסקים ברובם בנד 
שאים, שהם שייכים לתחום הפילולוגיה הערבית, ושאלות 
לשוניות ודיקדוקיות נדונו גם בוויכוח שנערך בסאראגוסה 
בין ב׳ והפילוסוף אבן באג׳ה — ויכוח, שתכנו ידוע לנו 
מ״ספר השאלות"(כתאב אלמסאיל) של ב׳. אך ספרו החשוב 
ביותר של ב׳ הוא כתאב אלחדאיק ("ספר העיגולים"), שבו 
הוא מציע את שיטתו הפילוסופית. הספר תורגם לעברית 
ע״י משה אבן תבון, שקרא לו בשם "ספר העגולות הרעיו¬ 
ניות", וגם (ברובו) ע״י שמואל אבן מטוט, שהכניס תרגום 
זה לתוך פירושו על ספר־יצירה הידוע בשם "משובב נתי¬ 
בות" תרגום שלישי לעברית נמצא בכ״י בספריית הסורבונה 
בפאריס ( 853 .■ 116111 .ז 3 ק . 0x1 ); קטע ממנו פורסם על-ידי 
יהודה אריה ויידה. 

לפי שיטתו הפילוסופית של ב׳, האל הוא סיבת כל 
הסיבות וממנו נאצל כל הנמצא. אחר האל באים בסדר־ 
הנמצאות עשרת השכלים הנפרדים. השכל העשירי הוא 
השכל הפועל המאיר את נפש־האדם. מתחת לגלגל־הירח 
קיימים מיני־הנפשות הללו: הנפש הצומחת, הנפש החיונית, 
הנפש האנושית (המדברת), הנפש החכמה (הפילוסופית) 
והנפש הנבואית. ז 1 האחרונה מחוקקת חוקים ומודיעה דברים, 
שאין ביכלתה של הנפש הפילוסופית להבחין בהם מאחר 
שהיא מעיינת רק בדברים הכלליים. משום כך הכיר אפלטון 
באי־יכלתם של הפילוסופים להבין את תותת־הנביאים; 
ואריסטו מצידו ציווה להאמין לכל מה שנאמר בתורות אלו. 
חכמת־האדם דומה לעיגול, ושני הסברים למימרה זו. לפי 
האחד, מתחלת ידיעתו של האדם מחכמת המאתמאטיקה 
ועולה אל חכמת־הטבע ואל העיון בדברים הבלתי־גשמיים 
ובאל; מכאן מתחלת הירידה אל העיון בסדר העולם והנ¬ 
הגתו, ומשם — אל המדע המדיני, עד שהיא חוזרת אל האדם 
עצמו, שבו התחיל העיון. לפי ההסבר השני, דומה חכמתו 
של האדם לעיגול, מכיוון שהוא יורד בעיונו אל בעלי־החיים, 
אל הצמחים, אל המחצבים, אל ארבעת היסודות ואל החימר 


231 


בטליוסי— בטלר, ג׳וזפין אליזבת 


232 


ההיולי, ועולה שוב אל הצורה, אל הנפש ואל השכל הפועל, 
שממנו נובע הכוח הדברי של האדם ושאליו הוא חוזר. 

השפעת "ספר העגולות הרעיוניות" על הוגי־הדעות 
היהודיים היתה ניכרת. ולבירורה הקדיש ד. קאופמאן ספר 
מיוחד (יצא ב 1880 ). אלא שקאופמאן הקדים הרבה את 
תקופת־חייו של ב׳ (סבור היה, שב׳ מת ב 1030/1031 ) 
ומתוך כך בא לכמה מסקנות מוטעות. — בין הסופרים היהו¬ 
דיים, שהיו נתונים להשפעתו של ב׳, יש להזכיר את יוסף 
כספי. את יוחנן אלמאנו ואת משה אבן חביב. 

■ 11111 ! ז?!! וזו 1 ו! 314 ! 31 ! 41-83 ה??ווק 5 ? 1 ( 1 .חחבודו 3111 א 03918 

הספר כולל את תרגוסיהם) 1880 ,? 11 /ק 1010 ! 1 /ק 1 ה 0 ו!) 11 ? 8 ה? 8 ?? 

;(של משה אבן תיבון ואבן ממום לספר העגולות הרעיוניות 

? 41 13111-0 " 114 ץ 03 ; 83413 ? 11 01-5111 ה< 11 , 3130:0$ * 1 חול\/ . 4 ^ 

-ל; ק ,׳\ 1940 , 111131113 -- 11 ■) ! 14 4 ) 4138 11 ! 05 €???03", 1(111x11 ! 

■ 8 ? 8 ה 0 ו 3 ??/ו ?ה( 1 , 33 ( 3 ^ 3 . 0 ; 111 , 0331115 ^- 1 ^, ,. 13 ;( 45-154 

41 314 ( 831441 ? 41 ''{?' 311 ה 17713%1 3 ? 1111 ? 0 " {? 41 ?!והחססהו ? 11 ! £114 ? 

.ק , 1947 , 131144 1 ? 4 והו 4 והוה 1 / 0 ץז 0 הז? 1 \ הו {? 5111411 0 //;מ 507 ) 
. 286-288 . 110 ,ז 0130 חו $01 ח! 510 ; 202-4 

ש. ם. 

בטלינק, א 1 ט 1 פ 1 |— 10 §ת 111 ו 1 ס 8 ת 0 ׳\ 0110 — ( 1815 , 
פטרבורג — 1904 , לייפציג), בלשן גרמני־רוסי! 

מגדולי האינדולוגים של המאה ה 19 וממייסדיה של הבלשנות 
התורכית. ב 1842 נתמנה "אדיונקט"(עוזר מדעי) של האקא־ 
דמיה הקיסרית למדעים בפטרבורג. ב 1855 נתעלה בה לדרגה 
של חבר־מן־המניין ז וכן נעשה "יועץ־מדינה" (מכאן תואר• 
האצולה שלו)! ב 1868 עזב את רוסיה והשתקע בינה (גרמ¬ 
ניה) ואח״כ בלייפציג. 

עבודת־חייו של ב׳ היתד, בתחום המילו׳נות, שכן הוטלה 
עליו מסעם האקאדמיה הכנתו של מילון מקיף לסאנסקריס. 
שותפו בעבודה זו היה האינדולוג הגרמני רודולף ר 1 ת 
( 1821 — 1895 , פרום׳ בטיבינגן), שהיה מומחה ללשון־הוודה, 
ואילו ב׳ עצמו עסק בעיקר בסאנסקריט הקלאסית. הוצאת 
המילון נמשכה 20 שגה (— 1855 ,ו 1 :)ג 1 ג 1 ז 10 זס¥\'־ 11 ז> 51 ת 53 
1875 ). מהדורה מקוצרת של מילון זה אך מתוקנת בפרטים 
הרבה, שהיא כולה מעשה ידיו של ב׳, יצאה ב 1879 — 1889 
(§תט 355 ? זשזש 2 זנ\ש 1 ת 1 ז 1 :)נ 1 ג 1 זש 1 ז 0 ז \\- 11 זש $1 ח 53 ). משאר 
עבודותיו של ב׳ בתחום הסאנסקריט ראויה לציון מיוחד 
הוצאת דיקדוקו של פאניני (מהדורה שניה 1887 ). כמרכן 
ההדיר ב׳ טכסטים ספרותיים, הוציא מבחר של טכסטים 
לצרכי־הוראה ופירסם מחקרים דיקדוקיים. 

בשנים שקדמו להוצאת המילון הנזכר מצא ב׳ פנאי ומרץ 
להשתלט גם על שטח לשוני אחר: בעזרתו של יאקוטי, שישב 
בפטרבורג, התחיל בחקר הלשון היקוטית (ע״ע). ספרו המוק¬ 
דש ללשון זו: דיקדוק, טכסטים ומיאן (:>ו 1 :> 3 זק$ ש 11 > ■ 1 * 01 
1851 ,תש 1 נ 31$1 ( זש 3 !) הוא ציון־דרך בתולדות הבלשנות, 
שהרי הוא אחד מן הנסיונות המוצלחים ביותר לתאר לפי 
שיטה מדעית קפדנית לשון מחוסרת כל מסורת שבכתב. 
עם זה נחקרת היאקוטית בספרו של ב׳ במסגרת הלשונות 
האלטאיות בכללן, ומתוך כך נוצר אחד מספרי־היסוד של 
הבלשנות התורכית המשווה. בבעיות הדיקדוק התורכי טיפל 
ב׳ גם בכמה מאמרי ביקורת ופולמוס, שהיה בהם בזמנם 
משום חידוש והתקדמות שיטתית. 

, 81% -. 51 .ק 1171 . 14341 . הו 1 ? 411 ו 8 , 8 ז 611 חש 013 . 5 — חת 13 חש 531 . 0 

, 3 ? 4 ו! 4 ו 01 ו 03 5 ? 1371% ? 81 — ) 97-106 , 1894 ,( ז \ 5. 111 (XXX .א 

. 71 ? 1481471 $ ?ס£ ? 7-171301448 ?$ ס 1041 ,} 001 זג 11 ש 0 . 8 ;( 56 — 247 , X 

. 1 ) 131 ,( 1905 ) 1 ^ז\ X 
ח. י. 0 . 


במלל, ג , (?(* — זש 1 זנ! 8 ו 1 נןש 0$ [ — ( 1692 , וונטג׳ 1 ־ 311 
ברקשיר — 1752 , באת, סומרסט), תאולוג 
אנגלי. ב׳ נולד למשפחה פרסביטריינית, אך עבר בצעירותו 
לכנסיה האנגליקנית. מ 1736 ' היה מזכיר פרטי של המלכה 
קארוליין, ואחר מותה ( 1737 ) נתמנה בישוף של בריסטול. 
ב 1750 נעשה בישוף של דרהאם. 

משנתו של ב׳ בתאולוגיה ובתורת־המוסר השפיעה הש¬ 
פעה ניכרת על בני־דורו וכן על בני הדורות שלאחריו. ספרו 
ש 11 ז סז, 1 שש 31 ש׳$ש 8 01 ח 3 31 ז 3111 "\ 1 ,ח 11£10 ש 8 )ס ץ*} 310 ח\', שזר! 
שזט 31 ז 15 0£ ח 110 נ 1 ז 1 ז$חנ 0 1 >ח 3 ש$זנ 001 ("ההקבלה שבין הדת, 
הטבעית והנגלית, ובין המהלך והמבנה של הטבע״, 1736 ), 
היה מכוון נגד הדאיסטים (ע״ע דאיזם). בספר זה השתדל ב׳ 
להוכיח, שחוקי הדת הטבעית אינם סותרים לא את תוצאות- 
הניסיון ולא את מסקנות־השכל, והם גם מתאשרים על־ידי 
ההתגלות. אמנם ההתגלות היא תופעה שמעבר לתחומי־ 
השכל, אך הרי גם בטבע וגם בחיי יומיום של הפרט, אנו 
נתקלים בתופעות. שאין בכוח שכלנו לעמוד על משמעותן. 
ההוכחה החיובית לאמיתותה של ההתגלות היא ההוכחה 
ההיסטורית: הנבואות נתקיימו וניסים אירעו. אותו חלק 
מספרו, שבו סותר ב׳ את טענותיהם של הדאיסטים, השפיע 
על אישים שונים, כגון ג׳ון ססיוארט מיל ודלים גלדסטון, 
שהוציא ב 1896 מהדורה חדשה מספר זה. 

תורת־המוסר של ב׳ כלולה ב 15 דרשותיו (-זש$ חששז}!? 
! 0 ק 3 ו 0 8011$ ש 111 ז 3 1 >שז 1 ש 3 שזק $ת 0 ת 1 ), שנתפרסמו לראשו¬ 
נה ב 1726 . ב׳ קרוב בשיטתו להשקפותיהם של הפילוסופים 
היווניים, וביחוד לסטואיקנים, בהנחתו. שטבע־האדם האמיתי 
הוא בהארמוניה עם חוקי-המוסר. האהבה העצמית של 
האדם מתאמת, לדעתו, לתכונותיו הטובות ואין בה משום 
ניגוד לגילוי רצון טוב כלפי הזולת. במצפון רואה ב׳ את 
העקרון העליון של טבע־האדם! לו הסמכות העליונה להכריע 
אם פעולה מסויימת היא טובה או רעה. — ההוצאה הטובה 
ביותר של כתבי־ב׳ היא זו של ברנארד ( 2 כרכים, 1900 ). 

-חט 0 . ; 1930 .ץ ■ 07 ? 8 ' 7 11181431 (ס 1 ?קץ " 7 ?׳ 811 , 80033 ■ 13 . 0 

,ז 10 י< 3 ״ד .£ . 51 ' ; 1952 ,$• 8 ) 8811010 31 ?ס 51 {'?? 81411 , 0$ מ 0 (-וו 03 
. 1903 ,?? 81411 !)( 81184 / 0 ו?ו? 0 ? 8 ' 1 ' ו 11%1014 ? 8 3341 £181431 ? 88 

ד. ם. 

בטלר, ג׳הםין אליזבת — זש 1 זג 81 .£ .[ — ( 1906-1828 ), 
מתקנת סוציאלית בריטית. ב׳, בתו של חקלאי באנ¬ 
גליה הצפונית בשם ג׳ון גרי (ץשז 3 >) ,נישאה ב 1852 לפדאגוג 
הידוע בזמנו, ג׳ורג׳ ב׳ ( 1819 — 1890 ). ב 1866 התיישבה ב׳ 
עם בעלה בעיר־הנמל ליוורפול וכאן פעלה הרבה לטובת 
הרחבתו של חינוך־הנשים, לטובת זכוודהבחירה שלהן וביחיד 
לתיקון גורלן של נשי־ההפקר, ובעיקר— נגד ריכוזן בבתי- 
בושת. ב׳ נלחמה על ביטולם של החוקים הקשים, שנחקקו 
נגדן ב 1864/69 , כדי להגן על חיילים ומלחים מפני מחלות- 
מין. נשים מפורסמות, ביניהן פלורנס ניטינגיל (ע״ע), תמכו 
במלחמתה העקשנית וב 1886 עלה ביד ב׳ להשיג את ביטולם 
של החוקים הנזכרים. כן פעלה ב׳ נגד המסחר בנשים. מאמציה 
המתמידים בכיוונים אלה גרמו לשינוי גמור בדעת־הקהל לגבי 
הבעיות הנזכרות. ב׳ פירסמה את זכרונותיה בשם "זכרונות 
אישיים ממסע־צלב גדול״ ( 3 ) 0 $ששחשש 15 ו 11 וחש 8 31 ח $0 זשי 1 
1913 2 ; 1896 ,ש() $3 נ 1 ז 0 31 שז 0 ). אחר מותה נתפרסמה האוטו־ 
ביוגראפיה שלה ( 1909 ־ ז 01 ווזש 91 ? 31 ש 1 ז 1 ק 3 ז 2 ס 1 לסזנ 1 \ 0 ח\ 7 ; 
הוצאה מורחבת 1928 ). 

37111 8 ? 180 ?? 11 ,. 8 ./ ,■״ 1110 ־ 1 ־ . 14 .£ 8 ח 3 11 :>:>״ 3 י־ג € י 1 "*• 

. 1954 ,. 8 ./ /ס ו 34 -! 1 ? 80 ,״ 8113 . 8 .$ . 14 ; 1927 ,{?!!} 1 ?ה!? 8 


233 


בנזלר, סמיואל — במלר, סמידאל 


234 


בטלר, ספדואל — ־ £111161 53011161 — ( 1612 , סטרנשאם, 
ווסטרשיר — 1680 , לונדון), סאטיריקן י אנגלי. 

פרטי־חייו לוטים בערפל, למרות הפירסום שזכו לו כתביו 
בחייו. ב׳ היה בן למשפחה, שלא נמנתה על מעמד-האצילים. 
נראה, שלא ביקר באוניברסיטה ושעבד כפקיד או מזכיר 
בבתיהם של עשירים או אצילים. אחד מאלה היה ביתו של 
הפוריטני הקנאי סר סמיואל ליוק( £6 !!£) — מי ששימש, 
כנראה, אבטיפוס לגיבור של שירו הסאטירי המפורסם "הודי־ 
בראם״( 3$ ^ 911311 ). חלקו הראשון של שיר אפי־היתולי זה 
נתפרסם ב 1663 , לאחר כשלונה של הקומוניולת והקמתו מחדש 
של המשטר המלוכני; חלקו השני נתפרסם ב 1664 , וחלקו 
האחרון — ב 1678/9 . מהדורה שניה של שני החלקים הרא¬ 
שונים יצאה ב 1674 ומאז חזרו והדפיסו את "הודיבראס" 
לעיתים קרובות. הודות להצלחה העצומה שזכה לה נתחברו 
גם חיקויים לשיר זה והמשכים מזוייפים לעשרות. השיר 
כולל יותר מ 10,000 שורות והרבה מחרוזיו הם כיום אמרות 
מהלכות. הנושא — הרפתקותיהם של אביר פרסביטרייני 
ונושא־כליו הפוריטני — נידון על־פי דוגמת "דון קישוט", אך 
הסאטירה החריפה של ב׳ על ההשקפות הדתיות (של הפורי־ 
טאנים) ועל סדרי המדינה והחברה, וכן התקפנות המיוחדת 
שבחיבורו הן בניגוד גמור לרגש החמלה האנושית, שבו חדורה 
יצירתו של סרואנטס. "הודיבראם" גדוש ביקורת שנונה 
ועקצנית, והוא נמנה עם השירים הסאטיריים המושלמים 
ביותר, שנתחברו באנגלית. ב 1759 יצאו שאר כתביו של ב׳, 
ובכללם ״הפיל בירח״ (ח 0 ס)׳א 1110 ת 1 ]ח 113 ק 130 110 ־ 3 ) — 
סאטירה על החקירות המדעיות של ה״חברה המלכותית", 
שבה מתואר ה״פיל", הנראה לחוקרים, כעכבר שנתקע לתוך 
הטלסקופ. כן נכלל בכתבים אלה החיבור המצויין בפרוזה 
.,אפיים"( 5 ־ €113030161 ) — אוסף תיאורים תמציתיים ושנונים 
של טיפוסים חברותיים, כתובים לפי הדוגמה של תאופראסטוס, 
שיצירתו נתגלתה זמן קצר קודם לכן ע״י קאזובון וניתרגמה 
על־ידיו מיוונית לרומית. במידה ניכרת בהשפעת חיבורו 
של ב׳ נעשתה צורה ספרותית זו רווחת באירופה במאה ה 17 . 
למרות הפירסום, שב׳ זכה לו, התנכרו לו בני־זמנו והוא מת 
בחוסר־כל. המכתב החקוק על מצבת־הזיכרון, שהוקמה לו 
במנזר וססמינסטר ב 1720 , מסתיים במלים: "גורלו של 
המשורר מובא כאן במשל: הוא ביקש לחם ונענה באבן". 

. 0 ; 1923 .! 11 ־"!ו(/וו(( ( 0 ׳ 101 ( 4111 . ) 1 ( 1 ,. 8 . 5 ,ק 1 חו;> 1 !)! 0 ' 7 .) 

׳(■ 141.1101 )*)/)/■ן!/! 217 >€ 111 , 5011011 . 8 .׳ 33 ; 1932 ,. 8 .צ , 516500 ) 

. 2 .' 01131 . 8 • 01 זו . 1.110101100 11111/1 <•( /ס 

א. א. מ. 

בטלר, סמייאל — ־ £01161 5301001 — ( 1835 , נוטינגמ־ 
שיר — 1902 , לונדון), סופר אנגלי. ב׳ היה בנו 
של כומר ונכדו של סמיואל ב׳ — הגמון של ליצ׳פילד ומחנך 
ידוע, שב׳ כתב את הביוגראפיה שלו. הוא ביקר בבית־הספר 
בשרוזברי ( 617511017 ־ 5111 ), שבו כיהן בזמנו סבו כמנהל, 
ולמד לימודים קלאסיים באוניברסיטה של קימבריג׳. מתחילה 
היה בדעתו להיות כומר, אך לסוף זנח מחשבה זו וב 1859 
היגר לניו־זילאנד. כאן עסק בגידול־צאן, וכאן גם התחיל 
בעבודתו הספרותית ע״י פירסום מאמרים נגד הדארוויניזם. 
ב 1864 חזר לאנגליה, ושוב לא יצא ממנה אלא לביקו¬ 
רים באיטליה ובסיציליה. ב׳ הקדיש את רוב זמנו לציור 
(תמונותיו הוצגו ב״אקאדמיה המלכותית"), ליצירה מוסי¬ 
קאלית, לספרות ולמדע. בכמה מספריו, כגון "חיים ונוהג" 


( 1877 , 131111 ־ 1 303 £110 ), ״או 1 לוציה ישנה וחדשה״ (- £70 

1879 ,״ 46% ? 3001 0101 , 101:100 ) ו״זכרון בלתי־מודע"(-"ט 

1880 ,ץז 0 תז 10 \ 0005010115 ), השתתף בפולמוסים המדעיים, 
הדתיים והפילוסופיים של זמנו. ההשקפות האנטי־דארוויניות 
שלו על התורשה ותורת־ההתפתחות השפיעו השפעה מרובה 
על ג׳. ב. שו. בפעולתו הביקרתית גרם לתסיסה רוחנית ע״י 
הדעות הנועזות, שהביע בספריו "המחברת של האודיסיאה" 
( 1897 ,׳( 556 ׳( 1 ) 0 1116 0£ 655 זס 0111 \, 0 ו 1 ־ד) ו״הסינטות של 
שיקספיר אחר בריקה נוספת״ ( 5000015 £5 ז 03 ק 05 ;> 51131 
1899 ־ 1 >£ז 16 >; 05 ס £66 ); כן פירסם תרגום בפרוזה של ה״אי־ 
ליאם" וה״אז־דיסיאה". ספרי־המסע שלו, וביחוד "אלפים 
ומקדשים בחבלי פיימונט וטיצ׳ינו״ (- 5300 3001 5 ק!\, 

1881 , 10100 ־ 1 030100 1116 1 ) 30 101001 ) 10 ? ) 0 165 ־ 11131 ), 

כוללים פרקים, שהם ממבחר יצירותיו הסיגנוניות. ואולם 

עיקר פירסומו מיוסד על הרומאנים והסאטירות שלו. 

בשנת 1872 פירסם את "ארוהון" ( 6171100 ־ £1 ; אנגרמה ש 5 

6 ז 1£ !״ 0 % א — בשום מקום), שחלקים מסויימים ממנו אינם 

אלא ניסוחים מורחבים של מאמרים, שכתב בתקופת ישיבתו 

בניו־זילאנד. האירוניה החריפה שברומאן אוטופי זה, המציג 

לראווה את הצביעות של השכבות הבינוניות בזמנו. כלולה 
: * 

בהיפוך הפאראדובסאלי של המוסד הדתי ושל הערכים 
החברותיים והמדעיים המוסכמים באנגליה הוויקטוריינית. 
השנינות של הסאטירה ותכנה מזכירים את "מסעות גוליור" 
של סויפט ואת "קאנדיד" של וולטר. כהמשך לספר זה כתב ב׳ 
״ביקור נוסף באתהון" ( 1901 , 1 ) £6715116 ח 110 ״\ 6 ז£), שאף 
הוא סאטירה מברקת על מוצאן של הדתות העממיות. "דרך 
כל בשר״ ( £16511 !!!/ )ס ץג ז\\ 116 ־ 1 ), שיצא לאור ב 1903 , 
אחר מותו של ב׳, הוא אוטוביוגראפיה מוסווית בצורת רומאן. 
ב׳ מבטל ביצירה מצויינת זו את הדעה, שהאב, בדומה 
לאפיפיור, אינו טועה לעולם, ומגדיר כדבר־הבל את הרודנות 
הקשורה במושג־המשפחה. הוא מביע כאן הרבה מן ההשקפות 
המקובלות כיום על התורשה, החינוך והדת המוסכמת; הטעמת 
החשיבות, שיש לתחומים התת־הכרתיים בחייה של האישיות. 
מעלה ספר זה לדרגת מבשר חשוב ביותר של הרומאן 
החדיש. כמה ליקוטים מספרי־הרשימות המרובים של ב׳ 
נתפרסמו לאחר שמת; הם כוללים אמרות פאראדוכסאליות 

ד־ י 

והערות ספקניות על חיי־הפרט, וכן על שאלות החברה והדת, 
שהרבה מהן נכללו בתוך הרומאנים שלו. 

ב׳ התקומם, במשך כל שנות פעולתו, לעריצות על כל 
צורותיה — תהא זו עריצותם של קפדנים או של הורים, של 
המדינה, הכנסיה או החברה. תמיד היה בין המתנגדים 
לסמכות דוגמטית, לקיצוניות, ל״זכויות החזקה" של מוסדות 
אקאדמיים ודתיים ושל מעמדות ומפלגות. ב׳ היה ממנהיגי 
המלחמה בצביעות ובפשרנות של תקופת־ויקטוריה, וכן היה 
מן הלוחמים הראשיים במוסר הפוריטני צר־האופק, המוקיע 
את הרע ואת הפשע. אך מתעלם מן ההשפעה של הסביבה 
והתורשה על התהוותם וגילוייהם. להשקפותיו המוסריות 
של ב׳ נודעה השפעה מיוחדת גם מפני הזילזול בתוכחות 
המקובלות, שבו היו חדורות, וגם מפני שבעיקרן לא היו 
אלא ביטוי לשנינותו ושכלו הישר של אדם בעל מחשבה 
מקורית. 

) 11 ־ 7 ״ 1 ) 1 ,־ 911 [ ,. 8 . 3 , 171111 00110111 1 ) 01011 , 101105 . 8 . 1 ־ 1 
. 1 * .£ .€ ; 1915 ,. 8 . 5 , 010030 . 0 : 1919 .. 8 . 5 01 )! 1.1 

. 1925 ,. 8 . 5 , 1038 
א. א. מ. 


235 


כמן 


236 



סכטה כללית של הקרביים בבעל־חוליות 

1 . פה: 2 . לשח; 3 . חריצי־זיסים; 4 . ניח־הנליעד,; 
5 . ושט; 0 . קינה; 7 . לב 5 כ; 8 . מוזיל: 9 . כנד: 
10 . כיס־המרה; 11 . לב: 12 . הרר־הלנ: 13 . פרוז• 
רור-לנז 14 . כיס־הלנ: 15 . ריאות; 10 . נלוטת 
מיז; 17 . כליה; 18 . ררב-ההולרה; 19 . דוני• 
ההפרשה; 20 . פעי; 21 . :יה־השתז; 22 . נינ; 
23 . פי־הטנעת: 24 . 7 םק; 25 . טוח: 1 ) 2 . חיט 
השררה: 27 . טיתר־הננ: 28 . חוליות: 29 . קל)ם 

7 

אברי״הבטן ביונקים הם: 6 — 10 , 10 — 21 , 24 


3 טן (בלאט׳ תטרת 31130 ; מקורו הלשוני של מונח יה אינו 
ברור), איזור אנאטו׳מי, שגבולותיו מוגדרים יפה 
רק בפרוקי־הרגליים שבחסרי־החוליות וביונקים שבחוליתיים. 
האיזורים המכונים בשם ב׳ בקבוצות השונות אינם ה(מולו־ 
גיים: הצד השווה בכולם — שהם מכילים את החלק העיקרי 
והסופי של מערכת־העיכול ואת האברים הקשורים בה. 

בפרוקי־הרגליים הב׳ היא אחד משלושת איזורי־היסוד 
של הגוף. היא נבדלת משאר שני האיזורים—הראש והחזה— 
הן בצורת הסגמנטים והן בצורת הרגליים. בחרקים בוגרים 
הב׳ היא חסרת־גפים. בפרוקי־הרגליים נמצאים בב׳ גם אברי־ 
המין החיצונים והפנימיים. 

יש משתמשים במונח ב׳ גם לציון האחור האחורי של 
הגוף בקבוצות הירודות של המיתריים: בבלנוגליסוס (ע״ע), 
באצטלניים (ע״ע) ובאזמלו׳ן (ע״ע), אע״פ שבכל אלה אין 
מחיצה או קו־תחום כלשהו בין חלל־הב׳ ובין חלל־הגוף 
שלפניו. 

במיתריים עילאים מתהווית עם התפתחות הלב חלוקה 
של חלל־הגוף לחלל קדמי, שעוטף את הלב, וחלל אחורי 
גדול, שמכיל את רובה של מערכת־העיכול. חלל־הב׳ מרופד 
כולו בצפק, והאברים הנמצאים בו תלויים בקיפול גבי של 
ציפוי זה, במצע־המעי — מה שמאפשר פעולה חפשית של 



שרירי־הנס; 

ן שריד־הנ׳ הישר: 2 . שריר־הב' המלובם; החי 7 !ז; 3 . הקז הלב!; 
4 . שריר־ההרם: 5 . שריר־הנ׳ יטלוכקז הפנימי 


האברים בתוך החלל. לתוך חלל־הב׳ בולטים גם אברי מערכת 
ההפרשה והמין, הנמצאים מצידו חגבי. 

רק ביונקים מוגבל חלל־הב׳ באופן ברור: מצידו הקדמי— 

ע״י הסרעפת, המחלקת את חלל־הגוף לשני איזורים נפרדים: 
חזה (שכולל את הלב והריאות) וב׳: מצידו העליון — ע״י 
הגב; מלמטה ומן הצדדים — ע״י ד 1 פךהב׳. צינור־העיכול, 
צינורות־הדם, ועוד, חודרים מחלל־החזה אל חלל־הב׳ דרך 
נקבים מיוחדים בסרעפת. 

עיקרו של דופן־הב׳ הוא שכבת־שרירים, מצופה מבחוץ 
בעור־הגוף ומבפנים — בצפק. בקבוצות הירודות יש לשכבת־ 
השרירים מבנה סגמנטאלי. בגולגלתיים העילאים מחולק כל 
סגמנט ע״י מחיצה של רקמת־חיבור לחלק גבי וחלק בטני, 
קבוצות השרירים הבטניים משני הצדדים, הנפגשים בקר 
הביניים, הן שמהוות את דופן־הב׳. במרובעי־הגפיים הסידור 
הסגמנטאלי של השרירים עדיין ניכר בעוברים, אך עם הת¬ 
פתחותם הוא מיטשטש! נוצרת מערכת־שרירים מסובכת, 
שמורכבת ביסודה משלוש קבוצות־שרירים, שהן סדורות זו 
בצידה של זו לאורך הגוף. השכבה העליונה נמצאת מתחת 
לזיזים הרחביים של החוליות, והיא מורכבת משרירים ארכיים! 
בקבוצה שמתחתיה אפשר להבחין שלוש שכבות בעומק: 
נ) השריר המלוכסן החיצון, 2 ) השריר המלוכסן הפנימי, 
3 ) שריר־הב׳ הךחבי! הקבוצה השלישית מהווה את שריר־ 
הב׳ הישר. במקום המפגש הבטני בין השרירים שמשגי צידי־ 
הב׳ נמשך בקבוצות מרובות לאורך הב׳ הקו הלבן, שהוא 
איזור גידי. — סדר זה ניכר יפה בזנביים שבדרחיים, שהם 
חסרי־צלעות! ברוב הקבוצות האחרות, שהן בעלות־צלעות, 
נוצרות שכבות ויחידות בודדות נוספות. 

בב׳־האדם מבחינים מן החוץ שלוש שורות של תחומים, 
שהם (מלמעלה למטה): רים־הב׳, ומשני צידיו התחומים 
התת־צלעיים! הטבור, ומשני צידיו ירכתי־הב׳, המצטרפים 
לאמצעית־הב׳! החיק, ומשני צידיו המפשעות, המצטרפות 
לשיפולי־הב׳ (ע״ע אנטומיה, עמ׳ 387 ו 389 , ציור ב׳). הב׳ 
מוגבלת מלמעלה ע״י הסרעפת, מאחור ומלמטה — על־ידי 
עמוד־השדרה, האגן ושרירי־האגן, ומלפנים — ע״י שרירי־ 
הב׳. את הסרעפת חוצים (מחלל־החזה אל חלל־הב׳): האאור־ 
טה, הווריד החלול התחתון, צינור־החזה של הלימפה, הוושט, 
עצבים שונים וצינורות־דם קטנים. דופן הב׳ השרירית 
מצטיינת בכושר־התמתחות, וע״י כך היא מאפשרת התרחבות 
עצומה של חלל־הב', כגון בהריון או בהידרקון־הב׳. בחלל־ 
הב׳ נמצאים (מלמעלה למטה ומימין לשמאל): הכבד והקיבה 
עם קצה־הוושט! הטחול; הגוש הגדול של המעי הדק, עטוף 
בצפק ומכוסה בחלקו הקדמי בפדר (ע״ע) ומוקף משלושה 
צדדים במעי הגם! שלפוחית־השתן. לאחר שמסלקים את 








237 


כמן—כמקים 


238 



?רבי-ד.ננ 1 ! 

1 . כבר: 2 . נים־הסרד,: 3 . קיבה: 1 •. פעי ;ב: ו־.. דעי ׳'י;: 
0 . 3 פק, 7 . שרירייהבט: 


המעי נראים: יתרות־הכליות, הכליות, צינורות־השתן, ומאח(־ 
רי הקיבה — הלבלב. חלק ממערכת אברי־ההולדה (שלפו־ 
חיות הזרע והערמין בגבר, הרחם וחצוצרותיו והשחלות 
באשה) נמצא בחלל־האגן. שהוא המשכו של חלל-הב׳. 

וע״ע צפק. 

.'•ז - |* 6 א .. 7 .' 7 ; 949 ! ,ץ 1 ) 110 ■>!/' 7 , וי 1 חז 80 . 811 

.'\ו - ־וז>(זב ג 1 .} ." 7 : 1959 ,/>!הר>! 10 ! 7 . )! 110 ) 110 ') . 1 ) 8:111 .ע\ 

') 11 ב 11 ו.חח 0 > 1 . 4 , : 1 <־>' 1 .ץ 7-0010$ ( 0 ^ס 80 ־ 7 *< 7 1 ) ) 11 *י״ו. 11 

. 1951 , 3 ו 11 )~ו 11 ) 110-1 ו 1 • 7711 ..:) 1 :> 

י. ל. — ח. א. ג. 

בטגברג (§ז 6 (!ת 1£ ז 83 ), משפחה של נסיכים ממוצא גרמני; 

צאצאיו של הנסיך אלכסנדר מהסן ( 1823 — 

1888 ) מנישואיו, שלא לפי מעמדו, עם הרוזנת הפולנית 
יוליה האוקה הדוכס הגדול מהסן־דרמשטאט 

העניק ב 1858 לבניו של הזוג הנזכר את התואר של נסיכי־ב׳ 
(לפי שמה של משפחת־רוזנים עתיקה שנכרתה). מהם זכו 
לחשיבות: 

1 . ל ו א י ( 1.01115 ) אלכסנדר. הנסיך של ב׳( 1854 — 

1921 ). ב 1868 נכנס לצי הבריטי וב 1913 נתמנה בו כראש- 
המטה ( 11 ז 110 :ש 518 זי^)• כשפרצה מלחמת־העולם 1 ( 1914 ) 
התפטר ב׳ ממשרתו משום מוצאו הגרמני. ב 1917 שינה את 
שמו למאונטבאטן (חש 311 < 011 ( 1 ס 1 ׳א — תרגום אנגלי של ב׳) 
וקיבל את התואר ח£י\ 1 : ו 111 ז 0 )!;)׳\ 1 )״ 5 ״״ן־ז 1.1 \.. בתו הבכירה 
אליס נולדה 1885 ) נישאה לנסיך אנדריאס מיוון 

( 1882 — 1944 ) ובנם היחיד הוא פילים, הדוכס של אדינבורג 
(נולד 1921 ), שנשא ב 1947 את הנסיכה אליזבת, שנעשתה 
אח״כ אליזבת 11 , מלכת־בריטניה. — בתו השניה של לואי 
אלכסנדר, לואיזה (נולדה 1889 ), נישאה ב 923 ו לגוסטאו 71 . 
מלך שוודיה, לאחר שזה האחרון נתאלמן מאשתו הראשונה. 

2 . אלכסנדר, שהיה נסיך־ב׳ ( 1857 — 1893 ) ונסיך 
בולגאריה (ע״ע, כרך ג׳, ע׳ 627 ). 

3 . היינריך, נסיר ב׳ ( 1858 — 1896 ), שירת בצבא ובמיג־ 


הל של אנגליה וב 1885 נשא את ביאטו־יס (:>:> 1 ז) £3 ם), 
בתה הצעירה של המלכה ויקטוריה. בתו, אנה (נולדה 1887 ). 
נישאה ב 1906 לאלפונסו, מלך ספרד (ע״ע, כרך ג׳ ע׳ 744 ), 
וקיבלה את השם ויקטוריה אז׳גניה. 

א. מ. י. 

בטנה׳ פרי האלה (ע״ע) האמיתית. בית־גלעין כדורי, שגדלו 
1 — 2 ם״מ: מכיל זרע כעין השקד, שהוא טוב 
למאכל משום טעמו המתוק־חמצמץ ומשום שמנו המרובה 
(המגיע לכדי 20% ממשקלו). השמן המופק מן הב׳ משמש 
להדלקה, לתמרוקים ולתבלים. 
הפרי מקובל מאוד באיזור הים 
התיכון, ביחוד בעולם הערבי. 
סוריה מייצאת כמויות ניכרות 
של ב״ לאירופה ולאמריקה.— 
בדבר הב" הנזכרים פעם אחת 
במקרא (ברא׳ מג, יא) נחלקו 
דעות החוקרים: לכאורה יש 
לזהותם עם פירותיה המשו¬ 
בחים של האלה האמיתית, אך 
מסתבר, שבתקופת־המקרא לא 
היו מגדלים עץ זה בא״י; 
לפיכך יש רואים בב׳ הנזכרים 
במקרא את פירותיהן של 
האלה הארץ־ישראלית או של 
האלה האשלאנטית. שהן גדלות 
בר בארץ, אע״פ שפיתת אלה 
חמוצים ודלים מן הב׳ האמיתי. 
בעברית המשנית נקרא הב׳ 
האמיתי פיסתקין — שם שאול מן הפרסית. — בעברית המדו¬ 
ברת החדישה ניתן השש ב׳ בטעות לאגוז־האדמה (ע״ע). 

בטנה, ע־ ע אגיז־אךמה. 

בטקים, עם מאלאי בפרובינציה סומאטרה הצפונית שב¬ 
רפובליקה של אינדונזיה. הב׳, המונים כ 800.000 
נפש לערך. מחולקים ל 6 שבטים, דוברי ניבים מיוחדים של 
הלשון הבאטאקית, המהווה על ניביה קבוצה מיוחדת 
במשפחת־הלשונות המאלאית־פ־לינזית (הנקראת גם אוסטרו־ 
נזית). החשוב שבשבטים אלה. שבט־טובה, כולל כמחציתו 
של העם כולו; מקוש־מושבו — בסביבת הימה הקרויה על 
שמו (הגדולה בימות שבסומאטרה: כ 1,130 קמ״ר) ובאי 
סאמוס־ר שבתוכה. 

הב׳ הם עם חקלאי, שמגדל אורז, תואים וסוסים (גזע 
מקומי). החברה שלהם היא פאטריארכאלית, אכסוגאמית 
ופוליגאמית. האשד, נקנית במוהר והבעל נקנס כשהוא משלח 
אותה מעל פניו. מטרת־חייו העיקרית של הגבר — יורש. 
שיביא קרבנות לנפש־האב. — בתי־הכלונסאות שלהם, שכל 
אחד מהם משמש מושב לבית־אב אחד, ניכרים בגמלוניהם 
הגבוהים ובקישוטי-הגילופים שלהם. 

יותר משליש מן הב׳ הם פרוטסטאנטים. ויש בהם גם 
שבט שנתאסלם. אך רובם עדיין מחזיק בדת האנימיסטית. 
שאליה נצטרפו כמה יסודות מן ההינדואיזם. דת זו, שכולה 
חדורה פחד ואימה מפני רוחות וכוחות מגיים, מתגלית בכל 
אורח־חייהם, למן קישושי־ההשבעות שבכלי־ד,עבודה ועד 



בטניב ׳טל יא 7 ה האמיתית 
(ביסין .י 1 ) 

לסעלר; אנחים עניטלח 
הליפתם 

למטה: אגוזים נ?ליפתם 




239 


כמקים — כיאליק, חיים נחמן 


240 



שפר־כי׳עופים נאטאקי עתיק, כתוב על ס 5 'םודעץ ומבורר כריכת־עץ 

למטה־הכישוף המגולף של הכוהן (ה״דאטו"), שהוא גם 
שליט־השבס! גם לכתב לא נזקקו הב׳ אלא לשם חיבור ספרי־ 
כישוף וכתיבת קמיעות נגד מזיקים (יש להם כתב אלפביתי 
מיוחד, שנתפתח מן הא״ב ההודי), ואף האריגה האמנותית 
שלהם מלונה טכסים מגיים. עדות על הקאניבאליות של 
הב׳ — שנמשכה עד המאה ד, 19 — מסר ניקו׳לו* די קונטי 
(ע״ע) בספר־המסעות שלו. 

האמנות של הב׳ מפותחת ועצמאית! נחשפו שרידים 
ממנה, שזמנם מן התקופה הטרם־היסטורית. היא מצטיינת 
בדמוניות ובשיכלול טכני גבוה, והיא כוללת פיסול באבן 
(ארונות־מתים, פסלים קטנים), גילוף בעץ ובחמרים אחרים 
(למשל, פסלים קטנים של דרקונים ובני־אדם, או דמויות 
גוהרות זו על גבי זו), יציקת פליז וברונזה (כגון דמות־פרש 
על מטה־הכישוף), וכן צריפת כסף וזהב, שמצטיינת ביפיה. 
המסכות של הרקדנים הן רבגוניות ומעניינות. הריקודים 
משמשים בעיקר להרחקת מזיקים, ולתכלית זו מכוונת 
גם המוסיקה של הב׳, שהתפתחותה היתד. דומה לזו של 
בורמה (ע״ע). 

הב׳, שנכבשו ע״י ההולאנדים ב 1823 , שמרו במשך תקופת 
הממשל ההולאנדי על תרבותם, וגאוותם הקיבוצית אף 
עוררה בהם תנועת־מרי בתחילת המאה הנוכחת, ואח״כ 
בשנות העשרים של מאה זו. ההולאנדים טיפחו את חקר־ 
הב׳ במכון מיוחד (נוסד בליידן ב 1908 ) וב 1923 גם הקימו 
מוזיאון לענייני הב׳ על־יד מרכז־התיירות בברסטגי (סו־ 
מאסרה). הבלשן ון דר טיק 101110 ׳•״(£ 30 ״) היה האירופי 
הראשון, שחדר ב 1853 לתוך תחומו של שבט־טובה ועסק 
בחקר לשונו. מחוקרי־־הב׳ היה גם האתנוגראף היהודי האי¬ 
טלקי אליו (שמשון) מודיליאני ( 10011811301 ^). 

; 67 — 1864 ,ו 1 חו 1 ) 1 ^ 1 ו 0 -וק 5 3/0/10 ;/ 0 ״ 7 .! 0111 7 ־ 101 • תו.״ .א .(־ 1 
-זנ'\\ .] : 1892 . 1 וח) 1 >ו 0 קו 1 >חו ^ז-#)ג 8 יו 0 <•/ .וחו,!| 11£ >י> 81 . 8 
!?!/?׳ 1 ; 0 )£!/ £0 0/0 ,)!שסח 
■״/־ 7 . 1 ז 10 זז 1 ; 8 . 14 . 14 ; 1926 .( 21 •סח .וט)ו)$ח 1 ) 51131 ) 
. 1934 , 0 ־׳/ 3 ;מ/׳ 5 / 0 . 8 30 / / 0 / 00 "׳ 7 ׳/> 0 £>?■! ) 1£ 

6 . {. 

בטרטזן, ת 1 םס — 1301101100 3$ ךח 0 ור 1 ' — ( 1635 ״, לונדון 
— 1710 , שם), שחקן אנגלי. ב׳, שהיה בנו של 
טבח, שימש בנערותו שוליה למוכר־ספרים בשם ג׳ון רודז, 
שהיה מחובבי־התיאטרון. ב 1660 השיג רודז זה רשיון לאר¬ 
גן להקה, שבהצגותיה הופיע ב׳ לראשונה. כשקיבלו קיליגרו 


(׳%^ 1118 ;^.) ודאונאנט ( 0301 ^ 03 ) רשיונות מלכותיים 
לפתיחת שני תיאטרונים, צירפו ללהקותיהם את כל הלהקות, 
שהיו קיימות באותו זמן- ומאז שיחק ב׳ בתיאטרון של 
דאוונאנט. כשמת זה האחרון ב 1668 נעשה ב׳ מנהל־הלהקה. 
ב 1682 נתאחדו שתי הלהקות היריבות, של ב׳ ושל קיליגרו, 
אך ב 1695 נתפרדו שוב. 

ב׳ היה השחקן הראשי והמוכשר ביותר של הבמה האנ¬ 
גלית בזמנו. צארלז׳ 11 , שהתעניין בתיאטרון, שלח את ב׳ 
לפאריס ללמוד את דרכי הבימוי הצרפתי- וכשב׳ חזר משם 
לארצו הכנים לתיאטרון האנגלי הרבה חידושים טכניים. 
אלכסנדר פופ, סמואל פיפם ( 5 ץק 6 ק) וסופרים אחרים בזמנו 
הירבו לשבח את משחקו של ב׳, וקולי סיבר (ז 0 ( 1 נ 011 ), 
שהקדיש לב׳ פרק שלם בזכרונותיו ( 1740 י ץ 010 8 ק.ו 7 ), 
אומר עליו: "לב׳, כמו לשיקספיר, אין מתחרה". בין המחזות 
שב׳ הצליח ביותר בהצגתם, היו הסראגדיות של שיקספיר: 
"המלט", "מאקבת", "המלך ליר" ו״אותלו", והקומדיות של 
ויליאם קונגריב, בן־זמנו של ב׳. הוא עצמו עיבד כמה מחזות 
של שיקספיר ושל אחרים, וכתב (לפי מחזה של בומונט 
ופלצ׳ר) את הליברטו לאופרה של הנרי פרסל (ע״ע). 

אשתו של ב׳ (מתה ב 1710 ) היתה האשה הראשונה, 
ששיחקה על הבימה האנגלית (שעליה הופיעו עד 1660 
בתפקידי נשים רק נערים וגברים בלבד) והצטיינה בתפקי¬ 
דים של "אופליה", "יוליד." ו״לידי מקבת". 

.ז 8 ו . 8 ; 1740 .מג//, 0 גמס 0 ס^/ ! 0 ( ,■ 0,16601 ץ 110 נ> 0 

ס! . 8 1-0171 ( 0 ) 03 ׳;/ 0 ^ 533 , 00011 . 4 ! ; 1891 .. 8 . 8 ' , 00 ) 1.0 

. 1921 , 1 . 5701 . 71£ וי 1 -ו 1 

ג. י. א. 

ב!אליק. חיים נחמן ( 1873 — 1934 ), ראש המשוררים 
העבריים בתקופת־התחיה. 

1 . חייו ופעולתו התרבותית.—א. הילדות 
ו ה ב ח ר ו ת. — ב׳ נולד בעשרה בטבת, תרל״ג (תרל״ד ן) 
בכפר ראדי, סמוך לז׳יטומיר (פלך ווליניה, אוקראינה). 
אביו, ר׳ יצחק יוסף, היה מתחילה פקיד בעסקי־יער של 
קרובי־משפחתו ובחכירת־ריחיים. המשורר הזכיר אותו בכבוד 
ובהערצה בכמה מאגרותיו והקדיש לו את השיר הנלהב 
"אבי", ובכולם הוא מתאר אותו כבן־תורה וכאדם רצין ובעל־ 
מחשבות, "פבד־צעד", בעל "מצח חרוש־דאגה" ובעל "עינים, 
בארות־יגון, תוהות באפס־תקוה". ודאי, הכביד על האב עול־ 
הפרנסה: כפקיד בעסקי־מסחר לא הצליח בעסקים אלה 
ונחשב ל״בטלן" בעיני קרוביו הסוחרים. וכשעברה המשפחה 
מראדי ל ז׳ י ט ו מ י ר, וב׳ אז כבן שש, "התפרנס ר׳ יצחק 
יוסף בדוחק מן המרזח, שפתח בביתו לאיכרים עוברים 
ושבים, אבל מחיה בזויה זו דיכאתהו מאד״ — כך מספר ב¬ 
בנו באוטוביוגראפיה שלו. ב׳ לא זכר את אביו אלא מעט. 
שהרי נתייתם מאביו כשהיה ילד בן שבע וכמה חדשים. 
אבל הרושם, שעשה האב על בנו הקטן ושלא ניטשטש עד 
סוף־ימיו, מעיד, שר׳ יצחק יוסף לא היה אדם רגיל ושהיה 
בו משהו משל יהודי למדן והוגה־דעות, וכן שהיה מלא 
אהבה לתורת־ישראל, שהגה בה אפילו "בשעת מזיגת כוס 
לאיכר״. — אמו, דינה פריבה, שהיתה מעיר שדה־לבן (פלך 
קיוב), היתה אשתו השניה של ר׳ יצחק יוסף לאחר שנתאלמן 
מאשתו הראשונה, ואף הוא היה בעלה השני לאחר שנתאל¬ 
מנה מבעלה הראשון. בנה הקדיש לה את השיר "אמי, זכרונה 
לברכה", שבו הוא אומר עליה, שהיתר, "צדקת גמורה 


241 


ביאליק, חיים נחמן 


242 


ובאלמנותה עניה מרודה". ככל אשה פשוטה באותו זמן באוק¬ 
ראינה היתד. אדוקה מאד; וכן היתה רגזנית ומלאת מרי ותלונה 
על גורלה המר, שנאבקה עמו בכל כוחותיה ("אלמנות"). 

הכפר ר א ד י היה "מקום יערות ושדות ונוה שאנן מלא 
יופי צנוע". ואף־על־פי שמשפחתו של ב׳ ישבה בו רק עד 
שמלאו לילד שש שנים, לא שכח ב׳ יפה־נוף זה כל ימיו 
ובהתלהבות תיאר אותו בסיפורו האוטוביוגראפי "ספיח". 
אבל אך מלאו לילד שש שנים וכבר עברה המשפחה לפר• 
בריר. של עיר־הפלך ז׳יטומיר: מתחילה ל״פרבר־העצים", 
ששם פתח ר׳ יצחק יוסף 
חנות קטנה, שלא הצליח כה, 
ואז עבר ל״פרבר־הזפתים", 
שבו בנה לו בית קטן ואותו 
עשה גם בית־מרזח לאיכרים 
עוברי־דרך מן הכפרים לדי־ 
טו׳מיר ובחזרה. כאן נכנס 
ב׳ אל ה״חדר", שהיה ככל 
ה״חדרים" באותו זמן: היו בו 
"קללות, מכות, כיעור, סחי 
ומאוס", מצד אחד, ואמונה 
תמה והתלהבות דתית, מצד 
שני. והצד החיובי גבר על 
הצד השלילי והשפיע על 
המשורר השפעה, שלא פסקה 
במשך כל ימי־חייו. 

בינתיים חלה האב מחלה 
ממושכת ומת בחצי־ימיו — 
והשאיר את הילד בן השבע 
יתום נעזב: מחלת־האב אכלה 
את כל מה שהיה בבית, והאם 
נשארה אלמנה עם שלשה 
יתומים, שעליה פרנסתם. 
מחמת מצבה הקשה ומתוך 
הכרת כשרונותיו המעולים 
של חיים נחמן הביאה אותו 
אמו אל בית הסבא שלו, 
אבי־אביו, שאף הוא דר בפרבר של ז׳יטומיר, אבל בקצה 
השני של העיר — בפרבר זה, שתיאר ב׳ בסיפוריו "אריה 
בעל־גוף" ו״מאחורי הגדר". והסבא, ר׳ יעקב משה, היה 
יהודי אמיד, חסיד אדוק ברבותיו ולמדן, פאר־המשפחה. 
הבית- שאך שלושה זקנים נמצאו בו: הסבא, הסבתא והמבשלת 
הזקנה, היה מלא תורה ומצח׳ת וחסידות. הסבא, שכבר אז, 
כשהביאו לו את הנכד, היה זקן מופלג, היה אדוק קיצוני, 
קפדן ורגזן, לומד הורה ועוסק במצולת כל הימים; ואילו 
הנכד בן השבע ומריצה היה ילד שובב, עז־נפש ו״מתפרץ" 
מטבעו — וזיווגם של הסבא והנכד לא עלה יפה: הסבא 
הקפדן לא סבל את שובבותו והתפרצויותיו של הנכד חם־ 
המזג ועשיר־הדמיון. וכדי "לשבור" את הילד ההולך "בשרי* 
רות־לבד מסר אותו הסבא למלמדים קשים, ש״רדו בו ביד 
חזקה וימררו את חייו בתואנותיהם". ובבית הוסיפו הקרו¬ 
בים להלקותו, כדי שלא יהיה ״שקץ״. — ואף־על־פי־כן גם 
המלמדים הסאדיסטיים ואף הסבא הקפדן ידעו להעריך את 
כשרונותיו המופלאים ואת שקדנותו הגדולה של "שקץ" זה, 
כי באותם הימים כבר הירבה הילד ללמוד תורה ולעיין 


כספרים ואף להפליא בשאלותיו וברעיונותיו המקוריים. והוא 
הירבה לקרוא בכל מה שבא לידו בבית־סב(: ספרי דרוש, 
הלכה ואגדה, סיפורי־מעשיות ואף ספרי־היסטוריה מימי־ 
הביניים, ואפילו ספרי קבלה ומחקר. בן י״א כבר היה מעיין 
ב״עיקרים", ב״כוזרי" ואפילו ב״מורה־נבוכים". ודאי לא תפס 
את החקירות המופשטות שבספרים הללו. אבל מוחו, שכבר 
נתחדד אז ע״י לימוד־התלמוד, כבר תפס בהם הרבה על־פי 
דרכו. ולכתוב התחיל עוד כשהיה כבן־שבע. והשפיעו עליו 
בכיוון זה שני מלמדים: האחד בעל־אגדה והשני "אברך, 

חסיד מגוהץ עם שמינית 
שבשמינית השכלה ויזלית". 

ולסוף באו לידיו ספרי¬ 
ה ש כ ל ה ממש וגרמו למה¬ 
פכה שלמה ברוחו הער. 

קודם שמלאו לב׳ שלוש־ 

עשרה שנה שלח אותו הסב 
לבית דודו של ב׳, לעיירה 
ל י ש ט י ן, ששם היה מלמד 
יותר משובח. וכשנעשה ב׳ 

בר־מצווה חזר לבית־הסב, 

נשתחרר מעולם של מלמ¬ 
דים ויעשה "לומד לעצמו" 

בבית־המדרש שבפרבר הז׳י־ 

טומירי. למדו שם הוא והדיין 
הזקן בלבד. ובתוך בדידות 
גמורה זו, שאחר־כך תיאר 
אותה ב׳ בשיר "לבדי", עשה 
את חשבון־הנפש שלו והת¬ 
חילה מלחמתו הפנימית בין 
הזיקה החזקה לדת המקובלת 
ובין ההרגשה, שימיו עוברים 
לשווא, שבלימוד שלו אין 
צורך עוד לשום אדם, שהרי 
הוא יחידי, עזוב וגלמוד 
בבית־המדרש, ואילו החיים 
שמחוצה לו זורמים באפיק 
אחר ומכוונים לתכלית שונה מזו שלו מעיקרה. ומעט־מעט 
התחילו פועלים עליו יותר ויותר ספרי־ההשכלה, שמצא 
בז׳יטומיר. ואעפ״ב עדיין משפיעים עליו בית־סבא ובית־ 
המדרש, תיקון־חצות של סבא עם הבכיות על חורבן בית- 
המקדש והניגון הערב של לימוד־הגמרא בבית־המדרש. ועלה 
על דעתו הרעיון: הרי שמע, שיש בברלין בית־מדרש עליון 
אוירתוד^כסי לרבנים מייסודו של ר׳ עזריאל הילדסהיימר, 
ושם ממזגים תורה בחכמה וחקירה ביראת־שמים. אבל ברור 
היה לו, שהסבא לא יאבה ולא ישמע לשלוח את נכדו לברלין. 
מקור־הכפירה. והנה קרא ב׳ ב״האסיף" של סוקולוב לשנת 
תרמ״ז את מאמרו של ברדיצ׳בסקי על הישיבה בוולוז׳ין, 
ששם לומדים, ביחד עם גמרא ותוספות ומהרש״א, גם לשונות 
זרות וחכמות חיצוניות; ואמר לסב, שרוצה הוא לנסוע לו(ל(־ 
דין, ובלבו חשב, שמוולוז׳ין תיפתח לי דרך סלולה לברלין. 
אבל ר׳ יעקב משה התנגד גם לוולוז׳ין: הרי שם. בין ה״ליט־ 
וואקים" (ה״ליטאים"), יאבד חיים נחמן "אמונת־חכמים" של 
החסידות. ורק לאחר שנוכח הסבא. שהאמונה ב״צדיקים" 
כבר נכרתה מלב־נכדו, התיר לו לנסוע לישיבת־ח׳לוז׳ין: 



חייס נרז^ז ב יאי*י• 



243 


כיאליי,, חיים נחמן 


244 


אפשר, שם חגן עליו זכותה של התורה מהתפקחת גמורה. 

ב. ב ו ו ל ו ז׳ י ן. — בן 15 בא ב׳ לוולוז׳יי — ומיד נוכח, 
שאין לומדים שם לא לשונות ולא חכמות, אלא רק גמרא, 
גמרא וגמרא. ואף הוא התמכר שם ללימוד־דגמרא בכל לבו 
ובכל נפשו, נעשה "מתמיד" ונשא חן בעיני ראש־הישיבד" 
ששיבח אותו במכתב אל ר׳ יעקב משה. אבל גם ה״התמדה" 
לא ארכה הרבה. ב׳ בילד. בוולוז׳ין בםך־הכל פחות משנה 
ומחצר" מסוף ניסן תר-״ן עד- תחילת אלול תרנ״א, ומזמן 
קצר זה היה ב׳ "מתמיד" רק משלושה עד חמישה חדשים. 
אך החדשים המועטים הללו של השתקעות גמורה ושלמה 
בלימוד־הגמרא עד כדי שכחת החיים ותביעותיהם, וכן השנה 
שלאחריהם, שנת ההתפכחות וחשבון־הנפש, שהיה קשור 
בשאלה במה השקיע את כל לבו ונפשו, היו תקופה שלמה 
בחייו. אז "היתד. נפשו מתלבטת בו כצפור בכלוב". אבל אז 
גם נסתיימה התלבטות קשה זו בין הישן ובין החדש — בנצ־ 
הוני של החדש. אלא שאף הישן השאיר בלבו רשמים 
כבירים, שטבעו את חותמם לא רק על "המתמיד", "על סף 
בית־המדרש", ועוד, אלא אף על הגדולה והעמוקה שביצי¬ 
רותיו — על "מגילת־האש". ובוולוז׳ין גם .הרגיש בעצמו, 
שנתבשל בו איזה דבר". שם קרא את מאמריו של אחד־העם 
(ע״ע), שעשו עליו רושם עצום, שלא ניטשטש עד סוף־ימיו. 
שם השתתף באגודה ציונית "חשאית" לאומית־דתית בשם 
"נצח־ישראל"" שיסדו המעולים שבבחורי־הישיבה באותם 
הימים — אגודה, שהיתה לה תכנית רחבה, דומה בכמה 
עיקרים לאגודת "בני-משה" מייסודו של אחד־העם, שבחורים 
אלה לא ידעו אז אף ממציאותה. שם כתב ב׳ את השיר הרא¬ 
שון שלו, שראה אור־הדפום — את "אל הצפוד", ושם כתב 
קודם־לכן, על־פי הצעתם של חבריו ב״נצח־ישראל", את 
המאמר הפרוגראמתי של״נצח־ישראל״בשם "לרעיוךהישוב", 
שב׳ עצמו אמר עליו, שהוא "כעין המאניפסס של האגודה"! 
והמאמר נדפס ב״המליץ" מיום ט׳ בניסן תרנ״א בחתימה 
בראשי־תיבות "ח. נ. ב., וולוז׳יך, והוא הדבר הראשון משלו, 
שנתפרסם בדפוס. — ושם למד גם רוסית בעזרתו של בחור־ 
ישיבה, בנו של הרב אבלסון מאודסה, עד כדי להבין שירים 
בודדים משירי־פרוג, והשירים הרוסיים־העבייים המצויינים 
עשו עליו רושם גדול והושפע מהם הרבה בתחילת יצירתו 
הפיוטית. וכך נתפתח מעט־מעס בוולוז׳ין ב׳ האדם וב׳ 
המשורר, ומעט־מעט נתרחק מן הגמרא ופסק לראות בה 
עיקר כל העיקרים. וכשבאו התנגשויות בין בחורי־הישיבה 
ובין מנהליה ופגה קדושתה של הישיבה מלבו. ומבית־המדרש 
של הילדסהיימר בברלין קיבל תשובה, שאי־אפשר לו־ לקבל 
תלמיד, שלא גמר בית־ספר תיכון קודם־-לכן, החליט ב׳ לעזוב 
את וולח׳ין ולנסוע לאידסה, שבה ישב ה״רבי" החדש׳שלו, 
הסופר הנערץ אחד־העם. 

ג. ב א 1 ד ס ה. — סמוך לראש־השנד" תרנ״ב, הגיע ב׳ 
לאזידסה. היה לו שם מכר טוב אחד, בנו של הרב אבלסון 
הנזכר, והרב או בנו השיג בשבילו שני שיעורים ללמד 
עברית לילדים, שמהם נתפרנס בדוחק גדול. ועל הדחקות 
החמרית נוספו יסורים' רוחנים: הילדים תלמידיו דיברו 
רוסית, והוא לא הבין את לשונם כמו שהם לא הבינו את 
לשונו האשכנזית־היהודית, ודבר זה גרם לו "עינויים ויסד 
רים״. ב׳ התחיל לומד בא 1 ד 0 ה גרמנית והשתלם ברוסית! 
גמר כאן לקרוא את שירי־פרוג, קרא את כתבי דו 0 ט 1 ייב־ 
סקי, גוגרל ופושקין, ובתרגום רוסי קרא את "דון קישוט" 


לסרוואנטס. אבל כשמת אחד מתלמידיו פסק השיעור, וב¬ 
רעב ללחם ו״התגולל במרתפים עם מוכי־שחפת". 

באותם הימים גברה שאיפתו להראות את שיריו לאחד־ 
העם ולשמוע את משפטו עליהם. הוא לא נועז לדפוק על 
דלתו של הסופר הנערץ. ואולם שמע, שאחד־העם ולילייג־ 
בלום, למרו׳ת פולמום־הסופרים שביניהם, ידידים הם בפועל. 
והרב אבלסין הכיר את ליליינבלום! ובכן ביקש וקיבל מן 
הרב המלצה לליל נ ינ 3 לום, שקרא אח שיריו בכתב־יד ומצאו 
חן בעיניו, ועל־כן המליץ עליהם לפני אחד־העם. גם בעיני 
אחד־העם מצאו השירים חן ושלח את ב׳ עם שיריו אל 
רבניצקי, עורך הקובץ "פרדס", שבחר מתור השירים את "אל 
הצפוד" כדי להדפיס אותו ב״פרדם", קובץ א׳, שיצא בשנת 
תרנ״ב. ומאז התחילה הקורבה הגדולה בין שני האנשים 
השונים כל־כך זה מזה, שמפני־כן כאילו מילא זה מה 
שחסר זה ועבדו עבודה משותפת חשובה עד יומו האחרון 
של ב , . 

6 חדשים נתענה ב׳ באודסה עד שנודע לו, שביום ה׳ 
בשבט, תדנ״ב, נסגרה הישיבה בוולוז׳ין, ובכן היד, חשש, 
שייוודע לר׳ יעקב משה, שנכדו אינו לומד עוד בוולוז׳ין 
(ב׳ לא הודיע לו, שהלך לאח־־סה, ש״חמישים פרסה מסביב 
לה בוערת הגיהינום"). וחבריו בז׳יטומיר הודיעו לו, שהסבא 
הולך למות, ובאודסה הרי לא מצא מה שביקש ובה רעב 
ונתגלגל במרתפים• ולפיכך עזב בערב סורים, תרנ״ב, את 
אודסה, ולאחר שמישכן את חפציו הדלים בשישה רובלים 
להוצאות־הדרך ולאחר שסבב בערים שונות במשך שבועיים 
חזר לז׳יטומיר. 

ד. בחזירתו לז׳יטומיר. הפגישה עם הסבה בחצות־ 
הלילה בלא צרור של חפצים, בלא שהסב קם משנתו כדי 
לפגוש את הנכד החביב ובעוד שהסבה מספרת לב , , שאחיו 
הבכור הולך למות. ודאי עשתה עליו רושם מזעזע. כנראה, 
כתב סמוך לאותו זמן את השירים העגומים "משוט במרחקים' 
ו״בתשובתי", שנדפסו רק לאחר חמש שנים בתיקונים שונים! 
ובראשון'משני השירים הללו משתלב צער־היחיד בצער־ 
האומה. אחיו של ב׳ מת ולאחר זמן מועט מת גם ר׳ יעקב 
משה. ואולם כשנה ושלושה חדשים לאחד חזירתו של ב׳ 
מאודסה (בכ״ה בסיון, תרנ״ג), בא בחייו שינוי לטובה. הוא 
נשא אז את מאניה (מניה) אורבוך, בתו של שבח אוורבוך. 
שהיה סוחר־יערות, כרוב בני משפחתו של בי. ועבר לשבת עם 
אשתו בבית־חותנו בעיירה קורוסטישוב (פלך קיוב). כארבע 
שנים ומחצה (קיץ תרנ״ב — סתיו תרנ״ז) ישב ב׳ ביערות 
שבסביבות קורוסטישוב, שחכר חותנו, ושימש בהם כגיזבר 
ומנהל-חשבונות. הוא השתעמם .בישיבה־ ביער ובמסחר־ 
העצים. אבל הפעם הרי שכן בחיק־הטבע, והסתכלותו העמוקה 
וקליטת־הרשמים המהירה והחריפה שלו •ודאי נתחדדו בשנים 
הללו והרהוריו ודאי עמקו ורחבו בחדשים ושנים של בדידות. 
באין סביבו שום אדם חוץ מין הנכרי שומריהיער, השתקן 
וזעום־הפנים. אז הרבה לקרוא ספרים בעברית וברוסית. 
ואז חיבר כמה ממבחר השירים של תקופת־יצירתו הראשונה: 
"אל האגדה", "על סף בית־המדרש", "ברכת־עם", "אגרת 
קטנה", "בשדה", "דמעה נאמנה", "שממון". -"בערוב היום", 
"גמדי ליל", ־"משירי הקיץ", "ביום קיץ, יום חום", "מתי־ 
מדבר האחרונים", וכן גם כתב אז את רובה של הפואמה 
הגדולה הראשונה.,המתמיד", שחלק ממנה חיבר עוד, כנראה, 
ב&ליז-׳ק. - - - 





245 


ביאליר" חייב נחמן־ 


246 


בתחילת תרנ״ז (סוף 1896 ) הורע מצבו החמרי. המזונות 
על שולחן־חותנו פסקו, עסקיו בסחר־העצים לא הצליחו והוא 
איבד את כסף־הנדוניה שלו. אז התחיל מבקש משרה, אפילו 
של פינקסן בבית־מסחר. על־פי השתדלותו של המספר עזרא 
גולדין, שהוציא את הקובץ "הזמן", שבו השתתף בשיריו גם 
ביאליק, הסתדר ב׳ כמורה בעיירה הפולנית סוסנוביץ (פלך 
פיוטרקוב), שהיתה אז סמוכה לגבול שבין רוסיה וגרמניה. 
הוא בא לסוסנוביץ באביב של שנת תרנ״ז ונתפרנס שם 
משיעורים. מצבו החמרי היה לא רע. אלא שסבל שם 
מבדידות ומהעדר סביבה של משכילים עבריים: זרים היו לו 
שם "האנשים וכל המונם, שאין כל אלהים בלבבם, המלא 
דאגת־רגע וציניזם נורא לכל קדשי־הקדשים". והימים הם 
ימי־הקיץ שלפני הקונגרס הציוני הראשון והורגשה ציפיה 
גדולה באויר לקראת הבאות; אבל היהודים שבסביבתו לא 
נתעוררו אף במשהו: "היד הגדולה, אשר יעשה השם בישר¬ 
אל, לא נגעה הנה אף בראש צפרנה של אצבעה הקטנה". 
מתוך התמרמרותו הקדושה על מצב זה בא שיר־התוכחה 
הנבואי שלו "אכן חציר העם", שפירסם את שמו של ב׳ 
ברבים יותר מכל מה שנדפס ממנו עד אז. 

הוא כתב אז גם שירים סאטיריים שונים, שלא נכנסו 
לתוך קבצי־שיריו. בהשקפתו על הציונות המדינית היה ב׳ 
מושפע כולו ממלחמתו של אחד־העם בהרצל, שאין זכר לו 
בשום שיר, סיפור או איגרת של ב׳. בין הסאטירות, שכתב 
אז, יש גם סאטירה על הציונות המדינית בשיר "רבי זרח". 
שהולך אל המלך כדי להשפיע עליו, שיחזיר ליהודים את 
ארצם, ולסוף הובא ר׳ זרח לא אל בית־המלך אלא אל 
ה״הקדש״ — סאטירה חריפה, שאחד־העם, למרות התנגדותו 
להרצל ולציונות המדינית, לא מצא לאפשר לפרסם אותה 
ב״השלח": לתנועה מדינית גדולה אפשר להתנגד, אבל "אי־ 
אפשר להתל בה בקלות ראש". אז שלח לו ב׳ את השיר 
"על לבבכם ששמם", שהיה מכוון לא נגד הציונות המדינית 
אלא נגד המהפכנים בספרות, אגודת "צעירים" מייסודם של 
ברדיצ׳בסקי וטהון, ובסופו נספחו אליו חרוזים מלגלגים על 
האמונה, שאפשר לייסד מדינה בזמן קצר ביותר: "כבר 
הכל מוכן שם בווינה: מקץ שני רגעים ודקים חמשה — ותהי. 
למזל טוב, מדינה". וגם שיר זה עם התוספת האנטי־ 
הרצלאית, וכן גם שיר שני נגד המהפכנים הספרותיים בשם 
"ילדות", סירב אחד־העם להדפיס ב״השלס" מאותו טעם של 
"היתול בקלות־ראש". אבל ראוי להזכיר, שב׳ חיבר אז גם 
שני שירים מלאים הערכה חיובית של הקונגרס הציוני 
הראשון בשם ״מקראי־ציון״ ו״משומרים לבוקר״. — ובקיץ 
של אותה שגת תרנ״ז השלים וליטש ב׳ את "המתמיד", 
שנדפס ב״השלח" בקיץ, שנת תרנ״ח, ושבאו בו לידי ביטוי 
גם ההערצה הגדולה של אהבת־התורה וגם ההכרה העמוקה, 
שבהווה החי והסוער אין מקום ל״המתמיד": "עמלו מאוחר, 
עבודתו פיגרה". הפואמה עשתה רושם גדול ושוב פירסמה 
את שמו של ב׳ בעולם העברי. 

עוד בתחילת שנת תרנ״ח קרא רבניצקי לב/ שיעבור 
לאודסה על מנת להשתקע בה. אלא שרבניצקי לא הראה אז 
מקור נאמן לפרנסתו של ב/ ועל־כן לא מיהר ב׳ לשמוע 
לעצתו. שלוש שנים ישב ב׳ כמורה בסוסמביץ (תרנ״ז— 
תר״ס). ואולם באותם הימים נתעוררו ה״ציונים המחנים" 
בהשפעתו של אחד־העם לטפל בחינוך העברי הלאומי של 
ילדי־ישראל בכלל ושל ילדי־היהודים באודסה בפרט. אז נוסד 


שם "חדר מתוקן", שלימדו בו עברית בעברית, ואחד מראשי 
המורים שלו היה המספר ש. בן־ציון (ע״ע). בשם מנהליו 
של "החדר המתוקן" שוב קרא רבניצקי לב׳ לעבור לאודסה 
ולשמש מורה ב״חדר" זה, וב׳ אף בא זמנית לאודסה בעשרת 
ימי תשובה- תר״ס. כדי לראות, אם ימצא את פרנסתו 
באודסה. "החדר המתוקן" לא היה יכיל לספק לו פרנסה 
שלמה, ועל־כן חזר לסוסמביץ ל״זמן־החורף", תר״ס. אך 
במשך חורף זה נוסד עוד "חדר מתוקן" בפרבר אודסאי 
("פרסים") והוצע לב׳ להיות מורה בשני בתי־הספר ותהא 
פרנסתו שלמה. וב׳ קיבל את ההצעה בשמחה. 

ה. באודסה. ב׳ בא לאודסה בתחילת האביב שנת תר״ס 
ומאז ישב בה במשך יותר מעשרים שנה. כאן התחילה תקופה 
חדשה בחייו, בפעילותו הלאומית וביצירתו הפיוטית. כאן 
נתקרב אל אחד־העם ומנדלי, אל דובנוב ובן־עמי: כאן 
נתקשר קשר קיים של ידידות ועבודה משותפת בינו ובין י. ח. 
רבניצקי: כאן נעשה העורך והמו״ל של הוצאת "מוריה" ושל 
חלק הספרות היפה של ״השלח״! והעיקר — כאן יצר את 
מבחר יצירותיו הפיוטיות הגדולות עם הקטנות ואת מבחר 
סיפוריו ומאמריו וכאן גם הוציא לפועל חלק חשוב מעבודת־ 
ה״כיגוס" הגדולה לשם החינוך הלאומי החדש ולשם הפצת 
התרבות העברית המקורית שבכל הדורות: את "סיפורי־ 
המקרא", "דברי־הנביאים", ו״דברי־הכתובים", את "ספר־ 
האגדה", את מבחר השירה הספרדית ואת מבחר הספרות 
העברית החדשה, הפיוטית והמדעית. ולסוף, כאן נעשה מורה 
ומטיף לעם ומכאן גדלה השפעתו על היהדות הרוסית בחלקה 
העברי־הלאומי. 

בשעת הפרעות בקישינוב (בשני הימים הראשונים של 
הפסחא הרוסית, 1903 ), שזיעזעו את כל העולם היהודי, 
נוסדה באודסה "ועדה היסטורית" לשם אסיפת החומר על 
הפרעות. בראש הוועדה עמד ש. דובנוב (ע״ע), ועל־פי 
הצעתו נשלח ב׳ לקישינוב כדי לגבות עדות על המקום 
בדבר כל מה שנעשה ליהודים בשני ימי־הפוגרום. ב׳ נסע 
לקישינוב בתחילת סיוון תרס״ג ושהה שם יותר מחודש, עד 
אמצע תמוז. כאן רשם מפי הסובלים מן הפרעות רשימות. 
שרק חלק חשוב מהן נתפרסם זה לא כבר ("העבר", חוברת 
א׳, תשי״ג, עמ׳ 18 — 30 ). עוד קודם שנסע ב׳ לקישינוב כתב 
באודסה את השיר הקצר והמזעזע "על השחיטה", שבקושי 
הותר ע״י הצנזורה הרוסית החמורה לאחר שנדפס ב״השלח", 
שיצא אז בקראקוב, בלא צנזורה מוקדמת. ואחר ביקורו 
בקישינוב כתב את הפואמה הגדולה "בעיר־ההרגה" (מתחילה 
"משא נמירוב", מאימת־הצנזורה), שהחרידה את כל העולם 
היהודי והמריצה את אירגון ה״הגנה העצמית", שהניחו 
יסוד לו באודיסה אחד־העם, דובנוב ח׳בוטינסקי. על־ידי 
פואמה זו, שז׳בוטינסקי תירגם אותה רוסית, בא שינוי 
יסודי ועיקרי בכל מצב־הרוח של העם היהודי: נזדקפה 
קומת־ישראל הכפופה וכאילו הוצק ברזל לתוך עורקי 
האומה הסבה. הדור היח׳די הצעיר פסק מלסמוך על השוטר 
והחייל הנכרי, שיגנו על עמו, ונטל את הגנת־האומה בידי 
עצמו. "היתד, רוח אחרת מסביב". אכן, לא יצירה פיוטית 
בלבד היתה ״בעיר־ההרגה״, אלא אף מפעל לאומי גדול! 

אבל ביאליק לא הסתפק בחיבור שירים בלבד. הוא 
התחיל מעורר ליצירתה של ספרות חדשה לשם חינוך עבדי־ 
לאומי חדש. לתכלית זו יסד הוצאת־ספרים חדשה בשם 
"מוריה", שחבריה היו ב/רבניצקי, ש. בן־ציוו וא. ל. לווינסקי. 



247 


כיאליק, חיי: נחמן 


248 


/־ז^א 3 כ 1 : 4 /ל ג/?׳^י, ]* 6 3 / ? 7£ *י׳ 1 < 1 ? 7 > ג •ו-'^ )"/^ 

#4 <£/_(׳ ^^.-!'.י'׳-)^ ,/ 1 ,/**< ^/״ 11 *ג;<נ. י׳^ה׳• /^/ד 

* 1 }*(^ ^י/• " 1 י׳ז/ מ*,. ,״<*/• וי///,/" ?")הכ^ " 0 *־י׳/<׳ 0 י׳<• 6 * !) 3 ,׳* י׳' מ*י 

* ■>/ 6 <ז 'י** /^י• ך *■ 9 *- >< * <) *■ ס י י י •־ , 1 ׳•* * 7 ^ / 

^-׳ ? יו׳ ^, */\. נ;א>, )ר,א/ ??ץ׳/^׳ £?.״/ 

׳?/- ~/'/ר. תיס ת/ג^יל/* 7 >/ין ]*{ 1 * . 

- ־ד-ד ■ד; ׳ —;—י*ז* 1 • *.ז*; יד י , -/ 

*י ס ג, - /סי^ ר^) ד, 1 נ//ר. :,/").ץ. 1 א 9 >//א /**.'?>׳ ה/ור׳יגל/^'/* י׳?׳י> י*׳^• ^/(* ׳ 

״.* ; 5 ׳ •ך * . — ־ -ך -־ך ׳די-ך ,•• ■ך/••• " • ^־ד • 

י^• ה׳^יר, 2 ?!<ז 6 '^ <£)ל, <׳׳/ * י׳י 3 י׳>/־> /ר - 1 ׳ 4 /י, 

* ן'*י י , '^/ ד. / ״• /• • 

1 ו,^£ ר,// 11 /ר,״)// י ׳״/י. ק׳י׳ע/ ־/ 1 ^ 0 ■£>ל 7 ך 6 ר׳ -_/׳ו״ 5 ;* ל/* ר׳ 

.־י־-• - -ל ;—ז־ד/ <־;ך :״:ד • • 0 •י .־/ 

/־^א ־//י^ /-£_׳י י׳^׳ד׳. 4 £4 ׳/ !־///' '-'£■? < 4 *' 1 ? . 11 ^■>' 1 י׳י^> י/ 3 ׳^ , 

ג״ל/יא׳-׳א,/י!^נ, / א(,מ 1 / /^/ ׳י׳/ן- יא/; /׳?$< £//) לנרי '?££$*/,* 3 * 

> 4 י * <ז י^ה _׳£(#יי.י <^/^> ,!׳י' 1 ?-* ?-•.£'*! 6 ?׳^״.״־ 3 י^דןל׳ ^*/ 4 

^,ל,י,. * 7 /£ר, ג/׳ 0 /, 1 ;י■׳ ע.ע% ? 1 >^ /?סל// '׳.י'-^(.^' 

— חד״-־ויז ״ *— * * • ״ן* ^ *" *.••־•׳* ,׳ • , 

*?*ר*).), ־ 4 -% י׳יי־^א/ י^/גי׳ ?׳*י 3 ׳^- ) '^״?ד׳׳^׳ 1 

."״׳׳/ 2 ׳/^א 4 ✓ 7 י/^א //*/מ ^ 


הטע סוזוד ,.אנרוו י 2 ?שה וארבעה" בכוזב ירו ש 5 ביא^יי! 


ב/ רבגיצקי ובן־ציון עיבדו את "סיפורי־המקרא", ואח״ב את 
"דברי־נביאים" ו״דברי־כתובים", שנתפשטו הרבה בעולם 
העברי וגרמו למהפכה שלמה בחינוך הלאומי, ואח״ב עיבדו 
ב׳ ורבניצקי ביחד את "ספר־האגדה", שלא רק נתן מושג 
חדש מן החלק הסיפורי והמוסרי של התלמוד והמדרש, 
אלא גם דחיפה חזקה, לפי הדרך, שהראה מנדלי בסיפוריו, 
לחידושה של הלשון העברית כולה. וכן עסקו שניהם גם 
בפירסומה וביאורה של שירת־ספרד מימי־הביניים. ומ״מוריה" 
נשתלשלה הוצאת "דביר", שהיא קיימת עד היום במדינת־ 
ישראל ושהשתדלה לפעול ברוחו של ה״כינוס", שב׳ התווה 
את תכניתו במאמרו "הספר העברי" ("השלח" כרך כ״ט, 
תרע״ד). ומצבו החמרי של ב׳ עדיין היה קשה בשנים הללו 
עד שעסק זמן קצר בסחר־פחם וגם יסד בשותפות עם סדר־ 
מדפיס באודסה בית־דפוס עברי. 

בשנת תרס״ד מסרה חברת־״אחיאסף" בווארשה, שהיתה 
המוציאה־לאור של הירחון "השלח", לפי הצעתו של יוסף 
קלוזנר, את עריכת החלק של הספרות היפה ב״השלח" לב/ 
לתכלית זו עבר ב׳ מאודסה לווארשה וערך חלק זה של 
"השלח" משבט, תרס״ד, עד טבת, תר״ע. השפעתו כעורך 
על הסופרים הצעירים ועל השבחתה ושיפורה של הספרות 
העברית בכלל היתד, מרובה וחשובה. וישיבתו של ב׳ בוואר¬ 
שה במשך כל שנת תרס״ד ותחילת תרס״ה בחברתו של 
י. ל. פרץ וצעירי־הסופרים שהקיפוהו השפיעה עליו רעננות 
וחיוניות; והשפעה זו נתמזגה בהשפעתו של טשרניחובסקי. 
שישר אז שירה עברית חדשה, שירת אור ודרור, שמש וששון- 
חיים, שירד, יהודית־אנושית עזה וחדשה. ומשום כך כתב ב׳ 
בווארשה ובכפר מרוזי הסמוך לה הרבה ממבחר שיריו 


ומן העדינים והנמרצים שבהם, כמו "איך", "הכניסיני תחת 
כנפך", "צפורת" מצד אחד "ואם ישאל המלאך׳ ו״דבר" 
מצד שני. סמוך לפסח תרס״ה כש״השלח" פסק זמנית, חזר 
לאודסה. והימים הם עצם ימי המהפכה הרוסית הראשונה, 
וספינת־המלחמה "פוטלמקין" הפגיזה את אודסה וכל העיר 
הגדולה היתד, לחרדח־אלוהים. ובעצם הימים ההם, באב 
תרס״ה, בא ב׳ בחדריו ומחבר את הגדולה והעמוקה שביצי¬ 
רותיו — את "מגילת־האש", שהיא כוללת את כל הבעיות 
האישיות והלאומיות, שסערו בנפשו כל הימים. זו היתד, 
התפרקות רוחנית עצומה, שאחריה באה הפסקה ארוכה 
ביצירתו הפיוטית. 

ו. בקונגרס השמיני ובארץ־ישראל. ב׳ נבחר כציר 
מאודסה לקונגרס הציוני השמיני, שנתקיים באלול תרס״ז 
בהאג. היה זה הקונגרס הראשון, שב׳ השתתף בו, והקונגרס 
עשה עליו רושם. ואולם ב׳ לא חדר לצד המדיני והמעשי 
של הקונגרס. המלחמה העקרונית שבין אוסישקין וד״ר 
צ׳לנוב בקונגרס זה לא היתד, בעיניו אלא התחרות ביניהם 
"מי ישב בראש וייכנס לוועד־הפועל ומלחמה על עסקי־ 
גבאות". ניכר, שלא התעניין גם בשאר הבעיות העקרוניות. 
שהסעירו אז את הרוחות של הצירים הציוניים מכל המפל¬ 
גות. סוף־סוף לא היה ב׳ לוחם מדיני ואף לא עסקן ציבורי 
ממש. 

בכ״ד באדר, חרס״ט, יצא ב׳ ביחד עם רבניצקי בפעם 
הראשונה לארץ־ישראל כדי לחוג את חג־הפסח בירושלים. 
כאן שהה עד אמצע אייר. כבוד גדול נעשה לו בירושלים 
ובמושבות, ומעריצים ומחבבים היו סובבים ומקיפים אותו 
בכל מקום תמיד. הוא אפילו מבאר את מיעוט־ד,השפעה, 



249 


כיאליק, חיי: נחמן 


250 


שהשפיע עליו כל מה שראה בארץ, במה שתמיד היו אנשים 
בקרבתו והפריעו להסתכלות עמוקה ולהרגשה בלתי־אמצעית 
ביחס למקומות הקדושים וההיסטוריים, שראה בפעם הרא¬ 
שונה בחייו. על כל פנים, נסיעה זו לארץ משאת־נפשו 
לא השאירה רשמים חזקים בנשמתו ולא חידשה דבר 
ביצירתו הפיוטית. 

ז. בימי מלחמת־ ה עולם 1 ובשנים הראשו¬ 
נות אחריה. כשפרצה מלחמת־העולם 1 היה ב׳ בפראג־ 
צנסבאד לשם ריפוי ונאסר שם כנתין־רוסיה. הוא הועבר 
לווינה ושם נשתחרר בהשתדלותו של ד״ר קאמינקה, וחזר 
לרוסיה דרך רומניה. 

באביב שנת תרע״ו חגגו הסופרים והקוראים העבריים 
את יום מלאת חצי־י(בל שנים לחיבורו של "אל הציפור". 
נתפרסמו מאמרים נלהבים ונישאו נאומים נאים לכבוד 
המשורר ושירתו הגדולה. אך כל אלה לא ניצחו את דכא(ן- 
רוחו של ב , , שהפרעות הנוראות, שהתחוללו אז באוקראינה, 
הוסיפו עליו. ביחוד סבל ב׳ מן הגזירה, שנגזרה ברוסיה על 
כל הוצאה עברית. ורק בשנת תרע״ז, כשנתערער המשטר 
הצאריסטי ברוסיה ורוח חדשה נשבה בספרות העברית מתוך 
המעשה הרב, שעשה לטובתה א. י. שטיבל (ע״ע), נתעורר 
גם ב׳ והוציא את הקובץ "כנסת" (אודסה תרע״ז), שבו פירסם 
את השירים, שחיבר עוד בשנות תרע״ה—תרע״ו: "יהי חלקי 
עמכם", "אחד־אחד ואין רואה", "הציץ ומת" ו״למנצח על 
המחולות", את הסיפור "החצוצרה נתביישדד ואת המאמרים 
"הלכה ואגדה", "גילוי וכיסוי בלשון". נראה, שחלק מן 
השירים הנזכרים הושפע מיצירותיו של ראבינדרא^ת טאגור, 
שהתחילו מתפרסמות אז בתרגום עברי ע״י דוד פרישמאן. 

הרדיפות, שרדפה הממשלה הקומוניסטית את הציונות ואת 
הלשון והספרות העברי(ת, הביאו את הסופרים העבריים וב׳ 
בראשם לכלל הכרה, שאין עוד תקומה לספרות העברית 
תחת השלטון החדש ברוסיה ואין להם מוצא אחר אלא 
לצאת מרוסיה. עם הסופרים הרוסיים הגדולים, שאחר מלחמה 
פנימית קשה התחברו אל הקומוניסטים, נמנה המספר מאכסים 
גורקי, שקרא את שירי־ב׳ בתרגומו של ז׳אבוטינסקי והת¬ 
ייחס לב׳ מתוך ה(קרה יתרה. כנראה, גם פנה אל ב׳, עוד 
בתחילתה של מלחמת־העולם 1 , לכתוב מסה על משה 
בשביל סדרה של ספרים על אבות התרבות האנושית. ולפי¬ 
כך החליטו הסופרים העבריים באודסה בסוף החורף, שנת 
תרפ״א, לשלוח למ( 0 קווה את ב׳ כדי שישתדל אצל גורקי. 
שיינתן רשיון למספר של סופרים עבריים מאודסה לצאת 
מרוסיה. בכ״ז באדר א׳ תרפ״א הגיע ב׳ בלוויתו של משה 
קליינמן למ(סקווה, וכאן התלבט חדשיים ויותר עד שסוף- 
סוף קיבל ביום ב׳ באייר, תרפ״א, בהמלצתו של גורקי, רשיון 
בשבילו ובשביל אשתו ובשביל עוד 12 סופדים עבריים, 
לצאת לחוץ־לארץ. הם יצאו דרך אודסה לקושטה, ושם 
נפרדו דרכיהם! רובם יצאו מיד לארץ־ישראל, וביניהם גם 
רבניצקי ; אבל חלק מהם, וביניהם גם ב׳, רצה לנסוע לקונ¬ 
גרס השנים־עשר בקארלסבאד, הקונגרס הציוני הראשון אחר 
מלחמת־העולם 1 . ב׳ רצה גם לנסות ולבסס בקארלסבאד 
ובברלין את הוצאת־הספרים "דביר", שתחילת ייסודה היתה 
באודסה. 

הקונגרס בקארלסבאד — הקונגרס הציוני השני, שהש¬ 
תתף בו ב׳ — "גרם לו התמרמרות רבה ומפח־נפש ורוגז- 
עצבים עד לאין שיעור", אך אין רישומו ניכר בשיריו של 


ב/ בתחילת תשרי, תרפ״ב, בא לברלין, ובמכתב ארוך לרב- 
ניצקי הוא מתאר את ה״יריד הספרותי״. שהיה אז בברלין: 
שם נוסדו אז כמה וכמה הוצאות־ספרים עבריות מפני שער- 
הזול של המטבע הגרמני אחר התבוסה, אבל כמעט כולן 
לא עשו כלום ונוסדו לא לשם רעיון ותכנית חדשים אלא 
לשם כסף וכבוד. ואף־על־פי־כן הספיק ב׳ בזמן קשה זה 
ובאוירה משונה ז( לחדש את "דביר" ולבסס( במידה מרובה 
ולהדפיס שם שורה שלמה של ספרי־חינוך ואף קבצי־שירה 
וספרי־מדע חשובים. אלא שהיה קובל, שהוא "רובץ תחת 
משאו" מפני שהוא .,העורך והמסדר והמגיה והסוחר וכולי". 
ומפני־כן כשל כוחו וניכרו בו סימני־מחלה. בסוף אייר, 
תרפ״ב, הלך על־פי מצווודהרופא למקום־הרחצה ד,(מבורג 
שלפני הרמה ( 10110 ? ז 10 > ז 0 ׳\ £־ונ 1 !< . 8 ״ 8863611116 0 , 61 ״ 03 ח 11 6033 ח 
1926 ,ס־זסאס; לאנגלית ע״י סנלארמן: , 5 יח 00 ? , 8131110 .א. 01 
1924 ,ת 3 תז״\ 0 ת$ .״ 1 ץנ 1 ׳ 055 זנ 101 ד£ 1110 וחסת); לצרפתית — 

צ" , קמחי ׳. . 0 110 3150 ^ £130 015100 ^ , 1105 ן> 31 !ג 101 ! 001005 ? 

3110,1933 >! . 0 010 300 ) 10 ? ,ץ 1 (יז! 03 ; ולגרמנית — ע״י א. 
מילר 1 11101 }£✓'! £1051 1100 11150150121 , 1101110 ) 00 . 110151 010 
(־ 1921 , 1911 ), ואחרים. 

ד. סרישמאן. כל כתביו, תר־ץ, א 160 — 178 ! ר. בריינין, כל 
כתביו, ווו, 151 — 168 ! ס. לאח 1 בר, ביאליק. חייו ויצירותיו, 

ג׳ כרכים, תש׳ד-תש״ח (לא נשלם)! ד׳נ׳ל, תולדות הספרות 
העברית החדשה. כרן ד׳, תרצ׳ו! יוסף קלוזנר, ח. נ. 
ביאליק ושירת חייו, י״ד סאמרי־ביקורת, תשי׳א! הנ״ל, 
שירת ביאליק. תש׳־ו! יעקב סיכסאן, חיים נחמן ביאליק, 

חייו ומעשיו, תרצ״ג; הנ׳־ל, אמת־הבניץ, תשי״א, עם׳ 
225 — 293 ! ז. שסירא, ביאליק ביצירותיו, תשי׳א! יצחק 
אבינרי, מלון חידושי ביאליק, תרצ״ה! אברהם אברונין, 
מחקרים בלשון ביאליק ויל׳יג, תשי״ג, 1 — 222 , 319 — 355 ! 
.ססר־ביאליק׳, בעריכתו של יעקב שיכמאן, תרצ׳־ד! 

ז. שביאור, ח. נ. ביאליק ובני*דורו, תשי״ג! ז. סישמאן, 

ח. נ. ביאליק (.עיךהקודא", ב׳—נ׳, תרפ״ג, עם׳ 97 — 156 )! 
כנסת (לזכר ח. נ. ביאליק), ספרים א׳—י׳, תרצ-ו—תש׳־ז. 

110 1411135 . 4 < ■ 1 ; 1910 ,. 8 .א . 011 111 !!״סס , / 1 ) 0 , $011330 
- $1 .£ ; 1933 ,) 810111 ח 10 חן 0 א !ח/ס} 1/0 00111$ ? , 1/311101053 

1010 / 111 * 1 1% 1 0 0010 1x1x11 ז 11 ~! 14/1 }ח 01 00 ) 0 ,. 8 •א . 0/1 , 5100 ! 

. 1936 ,) 011 ? סוס זוז/ £0600 ,. 8 .א . 0/1 ,ז 13 .א . 8 ; 1935 ,) 8/01 

י. ק• 


3 יאר, אדולף סדן — ז 0 ץ 830 00 ׳\ £! 10 )\ 2 — ( 1835 , בר¬ 
לין — 1917 , שטארנברג [על־יד מינכן]), מחשובי 
הכימאים הגרמניים במאה ה 19 . ב׳ היה בנם של גנראל 


פרוסי, מומחה לגאח־זיה, ושל אם 
ממוצא יהודי. הוא למד תחילה 
פיסיקה עיונית ואחר־כו התמסר 
לכימיה! היה תלמידם של בונזן 
(ע״ע) ושל קקילה (ע״ע). הורה 
כימיה באוניברסיטות של ברלין 
ושטראסבורג, ומ 1875 — כיורשו 
של ליביג (ע״ע)— באוניברסיטה 



במינכן. 

עיקרי מחקריו וחידושיו של 


המדאליה ע״ש ארולף פח 
ביאר מטעם החברה 
הנימיח הגרמנית 


ב׳ היו בתחום הכימיה האור¬ 


גאנית. בין עבודותיו החשובות בולטות הסינתזות של האיג־ 


דול (ע״ע) והאאוזין (ע״ע), וביחוד זו של האינדיגו (ע״ע). 


על יסוד מחקריו וניסוייו המרובים הוקמה תעשיית־הצבעים 
הגרמנית במאות ה 19 וה 20 . ב 1885 הועלה לאצילות! ב 1905 
קיבל פרם־נובל לכימיה, ובאותה שנה יצאו ״כל כתביו״ ב 2 
כרכים. 

■ 0/11 11 ) 0$$ ' 8 ס/) 8110/1 , 80880 . 0 ) . 8 ./ 4.1 .ז:) 1 ! 3 ז 5 [ 111 ו\ . 8 

. 1952 .. 8 .!).(/ . $06151011 ; 1930 ,( 11 ,זס ) 11111 

ביבגו, אברהם בן יפם-ט 1 ב, הוגה־דעות יהודי ספרדי 
במאה ה 15 ! מחבר ספרים בפילוסופיה דתית ומפרש 
כמה מחיבוריו של אריסטו. נולד בשליש הראשון של המאה 
ה 15 במדינת אראגון, ישב מתחילה באושקה ( £4110503 ), 
במקום שהשלים בימי עלומיו (ב 1446 ) את ביאורו ל״ספר 
המופת" ( 3 זס״ 510 סק 103 זץ 31 ת,^) של אריסטו. אח״כ קבע את 
דירתו בסאראגוסה וכאן התווכח בחצרו של חואן 11 , מלך־ 
אראגון, עם מלומד נוצרי על אמונת־השילוש ושאר עיקרי־ 
הנצרות. נראה, שב׳ היה רגיל להתווכח עם אנשי־הכמורה 
לשם הגנה על עיקריה של אמונת־ישראל, ומשום כך היה 
שקוד על ספרי התאולוגיה הנוצרית והפילוסופיה הסכולאס¬ 
טית. מדבריו בראש חיבורו "זה ינחמנו" (עי׳ להלן) אנו 
למדים, שהיה דורש ברבים בשבתות ובמועדים. ב 1471 עמד 
בראש מוסד לימודי, מעין ישיבה, בסאראגוסה, הוא נפטר 
בסוף המאה ה 15 — כנראה, סמוך לגירוש היהודים מספרד. 

ב׳ ידע ערבית וגם לאטינית. ר׳ יצחק עראמה (ע״ע) 
"בעל העקדה", שהירבה להשתמש בדבריו בלא לפרש בשמו, 
מכנהו פעם ברמז "אחד מחכמי פילוסופי עמנו ומחשוביהם" 
("עקדת יצחק", שער ם׳), וכן מפליג בשבח חכמתו ר׳ יעקב 
אבן חביב (ע״ע), אע״ם שהטיל דופי בפירושיו האלגוריים 
למאמרי התלמוד (.עין־יעקב", סוף מם׳ ברכות). 

מבחינת יחסו של ב׳ למסורת אפשר לראותו כ״מאמין 
הוגה־דעות" (שטיינשניידר). מצד אחד, גינה בדברים שנונים 
את הקנאים המתחסדים, "הלוקחים הקליפות ומשליכים 
התוכיות בהראותם חסידים נגד ההמון הרב ומלעיגים ומקני 
טרים על הרב (=רמב״ם) ותלמידיו" (,׳דרך אמונה", מ״ג, 
עמ ׳ ד׳)! ומצד שני, התריע על מגמותיהם ההרסניות של 
כמה מן המשכילים, שוחרי הפילוסופיה והחקירה החפשית. 

חיבורו הראשי של ב׳ הוא ״דרך אמונה״ — על עיקריה 
של אמונת־ישראל. הספר נדפס פעם אחת בלבד (קונשטג־ 
טיגה, רפ״ב / 1522 ) והוא יקר-המציאות. השתמשו בו (קודם 
שיצא בדפוס) ר׳ יצחק עראמה, ר׳ יעקב אבן חביב ור׳ 
יצחק אברבנאל, שכדוגמת בעל־העקדה לא הביא אף הוא 
בפירושו לתורה ובספרו "ראש אמנה" את דבריו של ב׳ 
בשם אומרם. הספר "דרך אמונה" נחלק לשלושה מאמרים. 
במאמר הראשון דן ב׳ בבעיית ההשגחה וידיעת האלוהים 
ומעשיו, במאמר השני — בתורת־הנפש, בהכרה השכלית 
ובמהות־האמונה, ובמאמר השלישי — בעיקריה של דת 
ישראל, בעניין הבריאה, בסיפורי־הניסים שבמקרא ובתורת- 
המידות. 

חוץ מספר( זה לא נדפסה מחיבורי־ב׳ אלא דרשתו על 
בריאת־העולם, שקרא לה "זה ינחמנו" (סאלוניקי, לעדך 
1522/23 , בלא ציון שנת הדפום ומקומו). חלק גדול משאר 
חיבוריו נשתמר בכתבי־יד, שנמצאים בספריות שונות. החשוב 
שבאלה הוא פירושו גדול־הכמות למטאפיסיקה של אריסטו 
("מה שאחר הטבע") על־פי הביאור האמצעי של אבן רשד 
(ע״ע). פירוש זה שמור בכ״י מינכן 357 ושטיינשניידר 
פירסם מתוכו את הקדמתו של ב׳ (ך\\ 40 ! לשנת 1883 , 


259 


כיבגו. אברהם בן שס־טוב —פיכינה, גלי דה 


260 


עמ ׳ 138 ). ב׳ היה בעל ידיעות רחבות בכל תחומי הספרות 
הפילוסופית — העברית, הערבית והסכולאסטית, ובם׳ "דרך 
אמונה" ובפירושו ל״מה שאחר הטבע" הוא מרבה להסתייע 
בהבאות מספרות זו. ניכר, שלב׳ היו ידועים רוב חיבוריו 
של אריסטו בצירוף ביאוריו של אבן רשד, וכן הכיר גם 

את אוקלידס, גאלנום ופטולמאיוס ("אלמאגסטי"), את שני 

•״• _ • •• * 

מפרשיו של אריסטו — אלכסנדר מאפרודיסיאם (הפרדוסי) 
ותמיסטיוס ( 5 ט 511 ווז 1£1 דד), את ספרו של אפולוניוס מפרגה 
על החרוט, ועוד. מן הספרות הערבית הוא מזכיר את ם׳ 
"התחלות הנמצאות" לאלפראבי, את אבן סינא ואלגזאלי, את 
"חי בן יקטאך לאבו בכר אבן טפיל (ע״ע), את אבן רשד ועוד. 
הוא גם הכיר את ספר כלילה ודימנה. מן הסופרים הנוצריים 
מזכיר ב׳ את אוזביוס וכמה מן החוקרים הסכולאסטיים 
(ביניהם דונס סקוטוס ואוקאם). ב׳ עסק גם בספרות־הקבלה. 

פירושו של ב׳ ל״ספר המופת" של אריסטו (עי׳ למעלה) 
נשתמר בכ״י של הוואטיקאן (סי׳ 350 ), שלפי השערתם של 
כמה חוקרים נכתב בעצם ידו של ב׳, ובכ״י פאריס (- 959 ). 
ב׳ מזכיר פירוש זה בביאור( לס׳ "מה שאחר הטבע". כן הוא 
מביא שם את פירושו (שלא הגיע לידנו) ל״ס׳ השמע" של 
אריסטו. משאר חיבוריו יש לציין את ס׳ "עץ חיים" על אמונת 
חידוש־העולם, שב׳ מזכירו כמה פעמים בספרו "דרך אמונה" 
ובו השתדל לסתור את הוכחותיהם של אריסטו ואבן רשד 
על קדמות־העולם. יש סברה, שגם מאמרו הנדפס של ב׳ 
("זה ינחמנו") וגם מאמריו על הקרבנות (קיצור ממנו ב״דרך 
אמונה" כ״ד, עמ׳ ד׳ ואילך) ועל תחיית־המתים, שקרא לו 
מחזה שדי ("דרך אמונה" ק״ב, עמ׳ ד׳), אינם אלא 
חלקים שונים של חיבורו (שלא נשתמר) "עץ חיים", שהיה 
אוסף של דרשותיו. ב׳ חיבר גם מאמר, שבו השיב על 
טענותיו של הרמב״ן (בפירושו לתורה) נגד דרכי פרשנותו 
של הרמב״ם בחיבורו "מורה נבוכים" (נזכר ב״דרך אמונה" 
ל״ח, עמ׳ א׳). 

חיד״א, שם הגדולים. מערכת ספרים ד׳, סי׳ ס״ב• חיים 
מיכל, אור החיים, סי׳ 255 ! ש. י. סין. כנסת ישראל, ג 1 ! 

א. כרמולי. אוצר נחמד ב׳, עם׳ 54 ואילך! . 5 

; 1859 . 507 , 888118 81 18 וו 4 ון 18 ו/ק 010 ! 11 /ק ? 11 48188£81 \ 
,■ 101 ) $101050111101 . 84 ; 227 ,. 11 ן> 50 9 1 2 , 1011 , 01 , 02012 . 1 ־ 1 
,/!// ,. 1 ) 1 ; 229 ,.״ף*־ 125 ,.״ן> 50 79 ,( 1883 ) 1 ^ XXX ,/׳ 5/011 , 
,* 1895 , 88 ו 81 ח 111 \ . 001 ,. 1 ) 1 ;מוו 55 גק 01 . 11 [) 50 , 89 , 1893 

. 202 .ק 

ס. נ. צ. 

ביבזי (אי 3 יני) בר ך 3 א, מנהר פקוד, גאון בסורא, 
שעיקר־פעולתו חל ב 777 — 787 בקירוב. ב׳ היה 
ממתקניה של התקנה החשובה במשפט העברי, שלפיה מותר 
לגבות חובות אף מן המיטלטלים של יתומים. תקנה זו 
ניתקנה לאחר שבזמנו נתרכזו נכסיהם של היהודים במידה 
מרובה במיטלטלים. יש מייחסים לב׳ את ׳הספר "בשר על 
גבי גחלים", שכמה קטעים ממנו מובאים ע״י רש״י. אך 
ייחוס זה בטעות יסודו, שהרי בספר הנזכר מובאים דבריהם 
של כמה גאונים, כגון רב נטרונאי ורב נחשון, שחיו אחר 
זמנו של ב׳. 

ביבולים, מרקים כןל 5 וךניום ( 1115 מז! 1 ק 031 5 ״ ש ז 13 \ 
111115 * 811 ), מדינאי רומי ממצדדי־האריסטוקראטיה 
בזמנו' של יוליוס קיסר (ע״ע). ב׳ שימש אךיליס קורוליס 
(ע״ע אדילים! קורולי) ב 65 , פרטור ב 62 וקונסול ב 59 
לפסה״נ. כקונסול היה יריבו של יוליוס קיסר והתנגד בחרי¬ 
פות לחוק האגרארי, שהוצע ע״י זה האחרון. משנכשלה 


התנגדותו הסתגר ב׳ במשך כל זמן־הקונסולאט בביתו כאות 
של מחאה נגד מדיניותו של קיסר, וליצני-הדור היו אומרים, 
שלרומי יש שני קונסולים — יוליוס וקיסר. ב׳ התנגד גם 
לטריאומווירט של קיסר, פומפיוס וקראסוס. בשנת 51 היה 
פרוקונסול של סוריה. במלחמת־האזרחים עמד על צידם של 
פומפיוס והסנאט והיה ממונה על הצי, שמתפקידו היה למנוע 
את קיסר מלהעביר את צבאו אל החוף האילירי (כיום: 
האלבאני), אך הדבר לא עלה בידו. אח״כ השתדל למנוע 
את מעבר התגבורת, שנשלחה לקיסר, מאיטליה לאיליריה. 
ב׳ מת במחלה על־יד קורקירה ב 48 לפסה״ג, קודם קרב־ 
דוךכיום. 

; 48 ,□ג , 02551115 1510 ; 5-18 , 111 ,ס/ן׳*״ !״״// 50 ,-! 01053 

■ 8081 * 1/0 )^/ 2 ו! 7 ו 8 1188 1/811 ? 108888 / 1 ^ 0881881 ,ז 0 ( 840 . 6 

, 11 ! או 11:113 ^ 1 ), שמה 
של משפחת ציירים וארדיכלים, שמוצאה מביבינה 

.ידע 

שבצפון־איטליה! החשובים בבניה פעלו מן המחצה השניה 
של המאה ה 17 עד סוף המאה ה 18 — כלומר, בשיא תקופת־ 
הבארוק — בארצות שונות באירופה, שבהן היו בין המפיצים 
הראשיים של סיגנון התיאטרון הבארוקי. ביניהם יש להזכיר 
ביחוד: 

1 . פרדינאנדו ב׳ ( 1657 — 1743 ). עבד קרוב ל 30 
שנה בשירותם של דוכסי־פארמה כ״צייר וארדיכל ראשי". 
בתפקיד זה בנה כנסיות ובניינים אחרים ותיכנן חגיגות, וכן 
את ההצגות ב״תיאטרון־פארנזה" ב 1708 תיכנן בבארצלונה 
את חגיגות־הנישואים של המלך קארל, שאח״כ נעשה הקיסר 
קארל 1/1 . בהזמנת הקיסר בא פרדינאנדו עם אחיו פראג־ 
צ׳סקו לווינה, ומאז ישב כאן בהפסקות מועטות עד סוף 
ימיו. — נשתמרו הרבה מרישומיו המקוריים, שמשמשים 
תעודות למיפנה בתולדות־הבימוי: במקום תיכנון של תפ¬ 
אורות בצורה חזיתית נטולת־עומק, שהיה מקובל עד זמנו, 
הנהיג פרדינאנדו תיכנון־תפאורות על יסוד פרספקטיווה 
אלכסונית — מה שהכניס לבימוי עושר וגיוון, שהיו בלתי" 
משוערים קודם לכן. כן כתב כמה חיבורים עיוניים בפרס־ 
פקטיווה וארדיכלות, שהיו מיועדים לתלמידים. 

2 . פראנצ׳סקו ב׳ ( 1659 — 1739 ), אחיו של 1 . פעל 
בין השאר ברומא ובמאנטובה! בנה תיאטרון בווינה ולסוף 
התיישב בבולוניה כמורה לתיכנון־תפאורות. 

3 . ג׳וזפה ב׳( 1696 — 1757 ), בנו של פרדיגאנדו. ג׳וזפה, 
שהיה אמן'שופע דמיון ומרץ, הירבה לתכנן חגיגות, ביחור 
בשביל הקיסר קארל 1/11 . ב 1723 המציא תפאורות שקופות, 
מוארות מצידן האחורי. בשביל רוזן־הספר של ביירוית 
הכין תכניות לביתדהאופרה המפואר (חוץ מן החזית. שאינה 
שלו), שהרוזן נתכוון להקים בעירו. בנהקארלו(ע׳ להלן 5 ), 
הקים ב 1744/8 בניין זה, שמצטיין בין השאר גם באקוסטיקה 
מעולה. 

4 . א נ ט ו נ י ו ב׳, אחיו של 3 , נקרא אף הוא לחצרותיהם 
של שליטים שונים, מווינה עד פטרבורג! בין התיאטרונים 
המרובים, שתיכנן או השלים באיטליה, מצטיין זה שבבולוניה, 
עיר-מולדתו. 

5 . קארלו ב׳ ( 1728 — 1780 ), בנו של 3 , פעל מתחילה 
בחצרות של בראונשווייג ומינכן ואח״כ בצרפת, ארצות- 
השפלה ואנגליה! אף הוא היה מתכנן מפורסם של הצגות. 



רובם של בני ב׳ עשו תחריטים, שבהם מתוארים מעמדות־ 
תיאטרון ; תחריטיהם מצויים בכמה אספים גראפיים, ביניהם 
של וינה ופירנצה. 

,( 111 , 1 ו 0 ) 1 ו 1 ^ 7-1 ) 111 ו 1 ו~ 1 ) 1 ,•ן; 1 ) 1 :> 0-80 וח 11 ו 1 ' 1 ' ח!) . 8 . 4 !ו 0111 *מ .ס 
41110 $107111 .ות 3 דו 13 \ ; 1915 , 11011 1 ) 81 1 , 1001 )] . 0 ; 1909 

,זסח 01 זח 1 "|' . 11 ; 57-61 ■יןק , 1950 , 110110110 0£70110 ח) 17 
•דח 3 ץ 11 .י 7 ; 1939 , 011 ) 1 ) 1 ).) 111011 ( 1 11114 110 ו)!/ו-)/ 80700 

. 1945 ,ץ 1 !וח 80 . 8 '!!]' ,ז 0 ץ 3 > 6 

0 . נ. 

ביבליזגרפיה (מיוד "<וי״ 0 ץסו./^י^ - כתיבה של ספרים • 
בצרפתית 10 ו!קבז£ס 11 < 11 ( 1 — מ 1763 בהוראת כתיבה 
על ספרים), מקצוע מדעי, שנתייחד לשיטות ולאמצעים 
של תיאור ספרי־הדפוס מבחינת תבניתם, שמות־מחבריהם, 
זמני־הדפסתם, מציאותם או נדירותם וכד/ סידור הספרים 
בספריות לשיטותיו השונות — לפי תכנם, לפי שמות־ 
מחבריהם, לפי השיטה העשרונית: שיטתו של מלויל דיואי 
(ע״ע) — שייך גם הוא לב/ מומחה לביבליוגראיפיה נקרא 
ביבליוגראף. כתבי־יד אינם נכללים בדרך כלל במקצוע הב׳ 
(וע״ע כתבי־יד). 

מבחינים בין שני סוגי־ב׳: שימושית ועיונית. העיונית 
עוסקת בחקר הב׳, סדריה ושיטותיה. השימושית עוסקת 
ברישום הספרים ובסידורם על־פי כלליה של הב׳ העיונית, 
אם לצרכי עבודה מדעית או סידור ספריות ואם לצרכים 
מסחריים. יש ספרי־ב׳ כוללים לספרויות בלשונות שונות, 
ויש ספרי־ב׳ למקצועות מיוחדים או לסוגי־ספרות מסויימים 
וגם לספריות מיוחדות. 

הרשימות הביבליוגראפיות הראשונות כללו בדרך כלל 
את שמות־הספרים בלבד, ורק לפעמים גם הערות מועטות 
על טיב הספרים, על החוסר שעליו נדפס־ (קלף או נייר) 
ועל תבניתם. רשימות אלו, שהיו נכתבות בדרך כלל בעמוד 


ריק של ספר, נועדו לתכליות שימושיות בלבד: כדי לספק 
ידיעות למעיינים; כדי שידע הרושם איזה ספרים נמצאים 
ברשותו; כדי לסייע בחלוקה של ספרים בין יורשים, וכיו״ב. 
כיום מקובל לרשום— נוסף על שם־המחבר, שם־הספר, תוכן־ 
הספר ותבנית־הספר — גם את מספר העמודים שבספר, את 
סקום־הדפוס שלו, את שמו של המדפים או בית־ההוצאה, 
ואת שנת־הדפוס. 

הרשימות הביבליוגראפיות הראשונות (קאטאלוגים) שנד¬ 
פסו הוכנו על־ידי המדפיסים הראשונים, שהיו בדרך כלל 
מלומדים, מתוך כוונה להודיע ללקוחותיהם על ספרים שהו¬ 
ציאו או שהיה בדעתם להוציא. ב 1564 נתפרסמה ע״י גאוי־ג 
וילד (ז 110 !ז*\) מאוגסבורג הרשימה המודפסת הראשונה של 
ספרי־דפוסו לשם היריד בפראנקפורט. אח״כ נדפסו על-ידיו 
רשימות־ספריו לצרכי היריד בלייפציג. הספר הביבליוגראפי 
הראשון, שיצא בדפוס. הוא ספרו של יוהאנס טריטהיים 
(ו 11010 ז 1 זז; 1462 — 1516 ); - 60010 115 נ 11 זסז(] 1 ז 50 ? 11 ־ 0 ( 1,11 
;! 5135110 (באזל 1494 ), כיובל שנים לאחר מכן נתפרסם 
הספר הביבליוגראפי השני— זה של קונראד גסנר (■! 30500 ); 
1616 — 1565 ): 5 !! 53 ז 0 ׳\! 1 ז 11 003 ( 11011 ( 1311 (ציריך 1574 ), 
שעולה בחשיבותו על ספרו של טריטהיים. בספר זה השתדל 
גסנר לציין את כל ספרי־החכמה. שנכתבו יוונית, לאטינית 
ועברית, ומחבר( זכה לתואר "אבי־הביבליוגראפיה". 

במאה ה 16 נתפרסמו הרשימות הביבליוגראפיות הראשו¬ 
נות לספרויות האיטלקית ( 1550 ), האנגלית ( 1557 — 1559 ) 
והצרפתית ( 1584 ). הב׳ המקצועית הראשונה היא ה- 110 ( 1311 
1100108103 ) 111003 , שנתחברה ע״י יעקב זאנאח ( 23003011 ) 
ונדפסה במילהאוזן, 1591 . במאות ה 17 וה 18 נתרחבו ספרי־ 
הב/ אך צורתם המקובלת כמעט שלא נשתנתה, ותכליתם 
העיקרית היתה לשמש מוכרי־ספרים וחובבי־ספרים. במאה 
























263 


ביבליוגרפיה 


264 


ה 19 נעעתה הב׳ מקצוע מיוחד, שמומחים מיוחדים לו 
התחילו עוסקים בו, בעוד שקודם לכן היו חוקרים עוסקים 
בב׳ רק דרך אגב, מאז ואילך נתרבו ספרי־הב׳ והרשימות 
הביבליוגראפיות יותר ויותר, ובספריה הלאומית (- 110 ( 811 
ש 31 מ 0 ! 31 חשטן>ש 6 ז) שבפאריס נמנו בסוף המאה ה 19 יותר 
מ 75,000 חיבורים ביבליוגראפיים וב 60,000 קאטאלוגים. 
ב 1866 נדפסה בלייפציג הב׳ הראשונה של ביבליוגראפיות 
בשם 3 ש 61 ק 0£02 ו 6161 3 שש 81611016 $'ז 1 > 2601 )ש?. ריבוי ההת¬ 
עניינות בספרים והתפשטותם בעולם הביאו גם לידי חיבור 
של ב" בינלאומיות ושל ב" לסוגי־ספרים מיוחדים, כגון 
דפוסים ראשונים, דפוסים בעלי תבנית מיוחדת, דפוסים פר¬ 
טיים, דפוסים על קלף, דפוסים שיצא להם שם מטעמים 
מיוחדים, ונידב. גם הקאטאלוגים של מוכרי־ספרים (חדשים 
וגם ישנים) נתרבו ונשתפרו, בסוף המאה ה 19 יצאו באנגליה 
ובאמריקה ספרים מיוחדים על מחיריהם של ספרים עתיקים, 
וכן של ספרים שנדפסו בדפוסים מיוחדים. גם הספריות 
הציבוריות החשובות התחילו מפרסמות רשימות של ספריהן. 
במרוצת־הזמן לבשו מטעמי־נוחיות הרבה מן הקאטאלוגים 
הכתובים, שמתחילה היו בצורת חוברות או ספרים, צורת 
כרטיסיות. לטיפול מיוחד זכו במאה ה 19 . ובעיקר במאה 
ה 20 , האינקונבולות (ע״ע). בשנת 1925 התחילה מתפרסמת 
בלייפציג הרשימה הכוללת של האינקונבולות בכל הלשונות 
(ש} 1 :)ט 10 >מש£ש!ז 4 ו 0 ש 4 £6313108 ת $30 ש 0 ), שכוללת ע&מת 
כרכים ושעדיין לא נשלמה. 

ב 1887 הוקם בניו־יורק ע "י מלוויל דיואי בית־הספר הרא¬ 
שון לב׳. מסוף המאה ה 19 ואילך נוסדו מכונים ביבליוגרא¬ 
פיים, ובאותו זמן לערך התחילו מתכנסים גם קונגרסים 
ביבליוגראפיים (הראשון: בפאריס 1878 ). כמויכן התחילה 
נוצרת ספרות עיתית ביבליוגראפית, ועיתונים ומאספים 
ביבליוגראפיים יוצאים כיום בלשונות הרבה. בשנים האחרו¬ 
נות עוסקת גם "אונסקו" בעידודה של הב׳ הבינלאומית. 

החשובות ברשימות־הסםרים, שמציינות את מה שנתפרסם 
במדינות או בלשונות השונות, הן: 

איטליה: 1889-1902 , 03 ( 1131 03 ( 6 ( 6161102031 0111003 ( 8161 

אמריקה: 1871 , 0313102110 00001030 31 נותת 1 / 760 

אנגליה: , 0 * 111 ) 3 ־ 13101 £021156 01 61331131 3 'ז 60 ק 3 ז 02 ( 61 ( 8 60 * 1 

1 ־ 1857-186 

בלגיה: 1875 , 0 סף 80121 010 8161102030610 

גרמניה: 005061000000 80066301101 50600 ) 11011 1 ז 1 ! 0100 0020106015 ^ 
; 1798-1910 ,.׳״ 05 50601600 ) 201 , 00 ) £30111030 , 800600 
1911 , 0020106015 ־ 8006001 50605 ) 00 ( 1 
הולאנד: 1 ־ 188 , 6001100 1100 310205 ) 03 

הינגאריה: , 30 )( 1 ץסס 11 30 ^ 0132 8021 , £10110603011 . 4 ; 05 52366 .? 1 

1879-1912 

יוון: 1910 , 3015 ? , 0000 ( 100 ס 61 ק 203 ס 81611 , £0203011 601110 

ס 6 רד: ) 1920-192 !!ססיד-״סא ,) 1231530 ] 615 ' 1 110 30001 ) 6 

סקאנדינאוויה: 1878 , 3102 ) 6011113 11 ־ 00 ־ 51 

ערב: , 00 ) 003 ) £1 0 0 30361506 1100 0 ) 30506106 > , 00 80001101012 8301 

12 ־ 19 £01600 — 1898 130 ד 011 ^ 6 \ 

פולניה: 1870-1928 803116110 , 0013113 13 ) 616110203 . 0010600 ) £5 83001 

זרפוסלובאקיה: - 005110 ;! 01 * 5101 ץ 50 !ין 60 ! 80 , 00063 ( 1 15011 ) £030 

1 ־ 1774-186 0363 ? ,ץ 00511 * 5101 

צרפת: 1827-1864 , 1002100 ) 11 £03000 £3 

רוסיה: - 76760 ) . 0 1 1 !>וש 686711107 חאאסז צזסוסשזס £3737100 

1897-1902 , 0 קץ 6 

תורפיה: 1868-1889 3015 ? , 00 0003 ) 0 > 8161102030610 

חשיבות כללית יש לספרו הביבליוגראפי של אפלסהיימר 
על הספרות העולמית ( 6 :>ט 016 ת 7-13 ,• 1 ש 1 ח 1 שו 1$1 שקק£ י 47 ו • 1 ז 


- 11 ש 4¥ תזנ 21 1$ ( 1 תש^ת £3 ת\> תש 1 > תסע זנ 311 ־וש) 1111 ש 4¥ 0 ש 4 

1937 , 0168 ) 1 ). 

־ 111 ^ ; 4 1930 ,*ו 1 /ק 7-0 ^ 0 ! 81/71 • 7 * 4 ,ז 1€ ) €1 חו 1 ם 5 . 0 

; 1931-1940 , 1 {ס!{ ** 71 01 ו' 1 ? 811 , 1:311 

;(בלי שנה) ח 10 ^\ , *^ 71 * 7 \ 1 (* 8%1 . 71 10 00£ ' 0£ /מ/£ . 130113113 . 1 ־ 1 
.£ ; 192-193 .ק , 1 " * 71 * 5 * 110 {* 811 0 *>/ 01 ? £14 ** 1 * 

- 0 ־ 81 . 0 ; 1864 ,* 071 ^* 0711 מ* 7 / 8001 304 ץ 6 ק 10£03 ! 816 ת 1 $ש 11 >ט)$ [תשי״ד], עמ׳ 
55 — 76 ). לפרקים נרשם ברשימות רק שם־הספר, ולפעמים 
בא שם־הספר בצירוף שמו של המחבר. ברשימות המאוחרות 
יותר באים לפרקים גם קצת ציונים על הספר, כגון: "ר׳ דוד 
קמחי שרשים מכתיבה פרווינצאלי בקע״ט (= בקלף עם 
טבלאות)"! "פירוש מר׳ לוי מכתיבה עגולה בקלף ונייר ע״ט 
(=עם טבלאות) על איוב״ ) ״ם׳ העקרים בנע״ט (= בנייר 
עם טבלאות) עשוי בדפוס" (א. א. אורבך, ב״קרית ספר", 
ט״ו, ענד 239 ). בספרי־התולדות של המאה ד, 16 נכללו רשי¬ 
מות ביבללגראפיות בתוך רשימות בלביבליוגראפיות, כמו 
שאנו מוצאים ב״ספר יוחסין" לר׳ אברהם זכות, קו&טא שכ״ו, 
וב״שלשלת הקבלה" לר׳ גדליה אבן יחייא, ויניציאה שמ״ז. 

בתחילת המאה ה 17 נע&ו כמה נסיונות חשובים בתחום 
הב׳: להן בופסטורף(ע״ע) האב הוציא את ספרו -שזלל 3 ש 0 
$ט 10$ ק 0 ש 61 $ט 017 ת זשנ 111 , 1$ :> 6631 ש 6 01$ ט 131 ׳\ (באזל 1613 ), 
ובו מדור על הספרות הרבנית בשם 0361310103 3 ששו 1 ז 110 נ 1 ו 8 
3 ז 0$1 ק 11$ > 0 ש 11 ש 636 ק 31 שת! 0001 , שהוא הרשימה הביבללגרא־ 
פית הראשונה של 324 חיבורים מספרות זו. סדורה בסדר 
אלפבית לפי שמות־הספרים, ברשימת המקורות (ס׳} 031310 
0603 ש 1 תש$ש 0 ק 13 חשח 3 §ש 31 ש$ שטף 11600$ 10$ ש 1 >), שהשתמש 
בהם בחיבור החלק הראשון של ספרו 00 ) 1113 שח 00 , פראנק־ 
פורט ע״נ מיין (אמסטרדאם) 1632 , הבחין מנשה בן ישראל 
ששה סוגים בספרות־ישראל: 1 ) תלמוד ומדרש; 2 ) פירו¬ 
שים לתלמוד ולמדרש; 3 ) פירושים למקרא; 4 ) קבלה; 
5 ) פוסקים ותשובות! 6 ) דיקדוק, דברי-הימים ופילוסופיה. 
אך הראשון, שחיבר ב׳ ממש מספרות-ישראל, היה ג׳וליו 
ברטולוצ׳י (ע״ע) בספרו 3 ש 1 מ 03661 3 ת 3£ ת 0 3 שש 6 ) 816110 
(ובעברית: "קרית ספר, והוא חיבור גדול שבו נכתבו כל ספרי 
היהודים״), רומא, 1675 — 1693 , ארבעה כרכים; ונוסף לו כרך 
חמישי: 1-7660363 1.31103 3 שש 611016 ; 8 מאת ק. י. אימבונאטי 
( 311 ת 60 ות 1 ), רומא 1694 . ספרו של ברטולוצ׳י מסודר בסדר־ 
אלפבית על־פי שמות המחברים, והערכים מנוסחים בקיצור 
בעברית ובאריכות בלאטינית. הביבללגראף העברי הראשון 
היה ר׳ שבתי משורר בס (ע״ע), שספרו "ע 1 פתי י&נים" 
(אמשטרדאם ת״מ- 1680 ) כולל רשימת ספרים, ערוכה 
בסדר אלפבית לפי שמות־הספרים, שבה מפורטים שמותיהם 
של המחברים, תכנם של הספרים, תבניתם, מקום־הדפום 
ושנת־הדפוס שלהם, לפרקים נזכר גם שם הספריה, שבה 



265 


ביבליוגרפיה 


266 


נמצא הספר. בראשו של החיבור בא מפתח של הספרים 
הנזכרים בו, ערוך לפי תכנם וסוגיהם (המחבר מונה 
74 סוגים), ובסופו — "שער בת רבים", והוא מפתח 
"למצוא כל שמות המחברים באיזה דף שבספר זה הם 
מפוזרים", ו״שער החיצון", "ובו רשומים ספרים הרבה 
שנעתקו מלשון הקודש ללשון לטינא... וקצת ספרים שחוברו 
בלשון הקודש ובלשון רומי ממחברים אשר לא מבני ישראל 
המה״. מספר הספרים, שנרשמו בספר, הוא 2,200 בערך. 
ובכלל אלה נמנו גם כ״י. 

השלישי בין הביבליוגראפים החשובים הראשונים היה 
יוהן כריסטוף וולף (ע״ע). בחיבור ספרו בן שלושת הכרכים 
96813636 818110186036 , האמבורג 1715 — 1733 , השתמש 
וולף בספריהם של ברטולוצ׳י ובאם, אך תיקן את דבריהם, 

׳ בעיקר על פי ספרי ר׳ דוד אופנהיים (כיום: באיכספורד), 
שנזדמן לו לראותם. ספר התולדות של ר׳ דוד קונפורמי 
(ע״ע!, ״קורא הדורות״, ויניציאה 1746 , כולל בין השאר 
גם ידיעות בעלות ערך ביבליוגראפי. כמרכן הכניס ר׳ 
יחיאל הילפרין (ע״ע) לספרו "סדר הדורות", קארלסרוהי 
תקכ״ט ( 1769 ), את שמות הספרים הנזכרים בספרו של 
באם, אלא שעפ״ר לא ציין את מקום ושנת הדפום, גם 
כשהללו נזכרים ב״שפתי־ישנים". 

חשיבות מרובה מבחינה ביבליוגראפית יש לספרו של ר׳ 

חיים יוסף דוד אזולאי (ע״ע): "שם הגדולים", ליוורנו 
תקל״ד, שהמדור "מערכת־ספרים" שבו כולל רשימה אלם* 
ביתית של ספרים מודפסים וכתבי־יד עבריים, שהרבה מהם 
צויינו ע״י המחבר לאחר שעיין בהם. אך גם בספר זה נעד¬ 
רים לפרקים מקום ושנת הדפוס. 

ספרו הגדול של י. ב. דד. רויסי(ע״ע) - 9681300 4003165 ! 

׳\ 560. X ו' 810 קב 0£1 קץ 1 ׳, פארמה 1795 , על האינקונאבולית 
העבריות, וספרו 0 תח 3 38 8101 ק 0£13 קץ' 81360-1 ש 9 4003165 , 
1540 36 1501 , פארמה 1799 , ורשימות שונות, שחיבר לספ¬ 
רים העבריים שנדפסו בערים שונות באיטליה, משמשים 
מעבר לב׳ החדשה. 

עם התפתחותה של "חכמת־ישראל" נעשתה גם הב׳ העב¬ 
רית חטיבה מדעית בפני עצמה. בספרו של י. ל. צונץ 
£11613101 1106 0650810816 1 ט 2 , ברלין 1845 , עמ ׳ 214 ־־ 303 , 
נמצא מדור ביבליוגראפי שלם: על תאריכים בספרים; אם־ 
פים ורשימות! מדפיסים ודפוסים במאנטובה ( 1476 — 1662 ) 1 
בתי-דפוס בפראג! תולדות הדפום העברי בפראג מ 1513 עד 
1657 . עבודה זו היה בה משום הנחת יסודות מדעיים ראשו¬ 
נים לב׳ העברית החדשה. 

ב 1848 הדפיס יוליוס פירסט בלייפציג את החלק הראשון 
של חיבורו - 93001 50865 ! 8 ק 0£13 ! 8181 . 3103 ( 00 [ 81811018603 
£105081055 0111 • 31111 ־ 1,1161 תש 508 ! 1101 ( 1160 ) £6530 0161 811011 
61060 ( 000 6001101 ( 110 ( 0001 60 ( 00 ( ־ 11861 80801860 ־ 61 ( 0 
816 ק 13 § 8110 ! 8 60 0011508 ( ■ 61 ( 0 0650810806 , ספר בעל שלושה 
כרכים, שנסתיים ב 1863 . הספר לקוי מבחינת השלמות, 
ולא תמיד אפשר לסמוך על מידת־הדיוק שבו. אעפ״כ יש 
לייחס לו חשיבות מרובה, ביחוד משום גודל הקפ 1 , שכ(לל 
את ספרות היהודים לכל לשונותיהם ולכל מחבריהם. הספר 
ערוך לסי שמות המחברים, המפרשים, המהדירים והמדפיסים, 
ובסוף החלק השלישי בא מפתח אלפביתי לספרים העבריים. 
זולת מה שצויינה התבנית של כל ספר, נרשם לפרקים גם 
מספר הדפים שבו. 


גדולים הרבה משל הביבליוגראפים הנזכרים היו השגיו 
של משה שטינשנידר (ע״ע), שבחיבורים שונים, וביחוד 
בספריו 81811018603 10 001 ־ 96803001 100 ־ £18001 031310£115 
8001161303 (ברלין 1852 — 1860 ) ו - 00861 86803150860 016 
111161311615 ^ 65 ( 0 0£60 ט 5612 (ברלין 1893 ), בנה בניין־אב 
לביבליוגראפיה העברית החדשה. 

ב 1877 — 1880 יצא בווילנה ספרו של יצחק איזיק בן־יעקב 
(ע״ע) בשם "אוצר־הספרים, ספר ערוך לידיעת ספרי ישראל 
נדפסים וכתבי יד עד שנת 1863 ״. ספר זה, שגם לו יש 
חשיבות מרובה, הוצא בצירוף הערות של משה שטיינשניידר 
ע״י בנו של המחבר יעקב בן־יעקב. מסוף המאה ה 19 ואילך 
נסתעפה ונתפתהה הב׳ של ספרות־ישראל בכל הלשונות, 
ואפשר לומר, שבדרך כלל אינה נופלת כיום מן הב׳ המדעית 
העולמית. 

ספרו של ר׳ אהרן וואלדמן: "שם הגדולים החדש" 
(ווארשא תרכ״ה— 1864 ), כולל, כדוגמת ספרו של אזולאי, 
מדור בשם "מערכת ספרים", שבו מפורטים ספרי־חתסידות, 
שהיו נעדרים ברשימות הקודמות. זאב (ויליאם) צייטלין 
רשם בספרו ״קרית ספר״ ( 051 נן 3103 ־ 9681 81811018603 
6150801303 ( 84600 ), לייפציג 1891 ־ 1895 , את ספרי־ההשכלה 
שיצאו עד זמנו (יותר מ 3,500 ספר). חיים דוד ליפא פירסם 
את חיבורו "אסף המזכיר", שכולל "רשימה שלימה... מכל 
הספרים, החיבורים ומכתבי עתים העבריים אשר יצאו לאור 
במשך שנות תר״מ—תרמ״ז, וינה 1881 — 1889 ! וכן את "אסף 
המזכיר החדש... מכל הספרים החבורים ומכתבי העת אשר 
יצאו לאור במשך שנות תרמ״ב—חרנ״ח״, וינה 1899 . 

ב 1928 — 1931 הוציא ח. ד. פרידברג (ע״ע) את הספר 
"בית עקד ספרים, לקסיקון ביבליוגרפי לידיעת הספרות 
העברית בכלל ושמות הספרים העברים וביהודית־אשכנזית 
בפרט, וכמו כן אלה בשפות: איטלקית, טטרית. יוונית, 
ספרדית, ערבית, פרסית ושומרונית, שנדפסו באותיות עב¬ 
ריות משנת רל״ח עד תר״ס! תכנם, שמות מחבריהם והערים 
אשר בהן נדפסו! שנת הדפסתם ומספר הדפים עם מפתח 
המחברים בסדר א״ב ומפתח הספרים לפי המקצועות השו¬ 
נים". בזמן האחרון נתפרסמה מהדורה חדשה ומורחבת של 
ספר זה (תל־אביב 1951 — 1954 ). אין כאן עבודה מדעית. 
אבל ערכו השימושי של הספר הוא מרובה. 

חיבורים ומאמרים חשובים בב׳ העברית נתחברו ע״י ש. 
וינר, ישעיה זנה, ז. זליגמן, ד. חבולסון, א. ילינק, אברהם 
יערי, ח. ליברמן, א. מארכס, מ. רוסט, ג. קרסל, י. צדנר, 
יצחק ריבקינד, ש. שונמי ואחרים. 

הראשון, שהוציא כתב־עת מיוחד לב׳ העברית והיהודית, 

היה שטיינשניידר. כתב־עת זה, שקרא בשם "המזכיר". 
ובגרמנית: 6 ז 6 טשח זט£ 8131160 . 16 ( 1 <) 110£1-11 < 811 
00160180105 [ 65 ( 0 £11613101 6 ־ 31161 (ססט, יצא בברלין בשנור. 
1858 — 1882 . נחמיה בריל ניסה להמשיך מפעל זה של שטייג־ 
שנ״דר ב 3100 ־ £1161 15086 ( 110 ( 01 ) ־ 3130261261 ־ 0601 1 , ולא 

הספיק להוציא אלא כרך אחד. פראנקפירט ע״נ מיין, 1890 — 
1891 . אבל שנים מועטות לאחר מכן (ב 1896 ) התחיל יוצא 
בברלין כתב־עת לב׳ העברית בשם 868 זט) 1 ) 261150811 
816 ק 3 ! 818110£ 1315086 , שהוצאתו נמשכה עד 1921 (מ 1900 
בפראנקפורט ע״נ מיין). כרכים 1 — 3 יצאו בעריכתו של ח. 
ברודי (ע״ע), כרכים 4 — 9 בעריכתם של א. פריימן וח. 
ברודי, ושאר הכרכים בעריכתו של א. פריימן בלבד. 


267 


ביבליוגרפיה 


268 


רשימות של ספרים עבריים 


א. רשימות כלליות של ספרים. שמצויים 
בגדולות שבספריות 

אודסה. קאטאלוג לספרי המחלקה העברית מבית אוצר הספרים 
אשר לחברת העובדים בבתי המסחר לבני ישראל באדעסא, 
אוריסה תרנ״א. 

רשימת ספרי המחלקה העברית ( 630613103 ) בבית אוצר 
הספרים של חברת עוזרי המסחר העברים באדעסא, נערכה 
ונסדרה בהשגחתם של ש. דובנוב וא. גינצברג, אודיסה. 
תרס״ד [הרושם היה זלמן קוטליאר!. 

אוכס 9 ורך, 60613001001 1161010111 031310805 . 101 ) 51010506001 ) 6 

. 1852-1860 801110 , 8013101303 6003 ) 816110 10 

!זסזתגזק ״* 630610 1110 0£ 310800 ) 03 0000150 ,! 10 ״* 00 .£ 

60065 10 1110 801110130 116131), 0x301(1 1929. 

אמסמרדאם. רשימה של ספרי עקד הספרים בית המדרש של 
ספרדים עץ חיים... אמשטרדם, אמשטרדם תרייח; תוספת 
רשימה, אמשטרדם תרניה 

״ 1 101 ) 3115 063103 [ 1 ) 110 13103 ( 101 ־ 1 101 ) 0213108 . 80051 . 63 
. 1875 1301 ) 01 ) 015 ^ ,) 801 ) 8111110 8311501100 ) 80500 

לספר בן שני הכרכים מצורף נספח עברי בשם .יודע ספר", 
שכולל את רשימותיו של בעל הספריה ל. רוזנטאל. [הספריה 
ניתנה במתנה לאוניברסיטה של אססטרדאם], 

8003 ) 818110 101 ) 13103 ) 111 10 ) 30 ״ 3108115 ) 03 15060 ) 0013 ) 5 ( 5 
. 1936-1940 5301 ) 01 ) 8015 , , 8311303 ) 80500 
[הרושמים היו מ. ש. הילסום ול. הירשל]. 

בולוניה. - 11 ) 0 0 ) 00 סססק 0 1310 80 , 3001 ״ 0810 נ 81 0810 ! 6 ת!\/ 

7.1001 06131080 001 500011 X\^ 01 X\'1 0515(00(1 00113 
816110(003 (10||'^108181013510, 8010803 1908. 

ברסלאו. 10 ) 1110 ) 60 ) 616110 13 10 ) 3108110 ) 03 ,| 3 ״ 5313 3 ) 1 1,000 

,* 606100 01115 ) 311 1 ) ) 0 310 ) 01100 ) 0 110 !) 806131 1110 ) 1013 ) 11 

. 1853 0 ) 0$ ״ד 

האמבות. מקדש מעט, רשימת ספרי דפוס וכתבי יד אשר 
אסף וקבץ החיר חיים בן ברוך הלוי... יצא לאור ע״י שלמה 
ביב אברהם גאלדשמידט. המבורג תריס. 
[האוסף עבר לרשות הספריה הממלכתית והאוניברסיטאית]. 
וילנה. לק וטי שושנים והוא רשימת הספרים אשר אסף 
וקבץ מוהר״ר מתתיהו שטראשון, ברלץ 889 .־. 
[האוסף עבר לספריית הקהילה בווילנה). 

וינה. מנחת שלמד, והיא רשימת הספרים אשר קנה ר׳ שלמה 
ביר מנחם ברוך הכהן לבית אוצר הספרים דקהל ווינא, 
מלאכת דובער וואכשטיין, ווינא תרע״ב-חרעיד(אוסף ספרי 
ר׳ נחום דוב פרידמאן מסאדאגורא וספרי שזח׳ה מביליץ). 
לונדון. 10 600155 ״ 1306101 60 ) 03 3108110 ) 03 ,[ 101 ) 200 8 ק 50 ס(] 
. 1867 ,[ 100 ) 600 ] 8111501110 156 ) 811 60 ) }ס 1161317 60 ) 
56 ( 8111 60 ) 10 60065 ״ 1306101 03 3108110 ) 03 , 133100 ) 5 30 ״ . 5 
- 600 , 868-1892 1 0315 ( 60 ז 1111108 > 1 > 110 סן> 30 631150001 

. 1894 100 > 

לניננראד. רשימת ספרי ישראל [העברים] הנמצאים באוצר 
הספרים אשר להפרופיסור דניאל חוואלזאן, ווילנא תתיז. 
[האוסף עבר לרשות המוזיאון האסייתי בלנינגראד). 
קהלת משה אריה ליב פרידלאנד, רשימת כל הספרים 
העברים, נדפסים וכתבי יד, הנמצאים באספת פרידלאנד 
באוצר סוזיאום האזיאטי של האקאדעסיא למרעים בס"ס 
פטרבורג סאת שמואל ווינער, פטרבורג חרנ״ג/תרע״ח. 
[שבע חוברות עד אות כ׳ו חוברת שמינית: אוח ל׳ נערכה 
ע״י יוסף בנדר ויצאה לאור: מוסקווה—לנינגראד 1936 ]. 

9 ראג. . 10 * 8138 1$6 ״י 0 [ 03 ( 0 ״ 501 | 6103 (] 3 ! 8161108 , 631100105 10 ) 0 

. 1952 10 * 138 ? 

פראנקפורנו ע-נ מיין. ר. נ. רבינוביץ, רשימת הספרים אשר 
אסף וקבץ סויה אברהם סערצבאכער, מינכן תרמית. 
[האוסף נמסר לספריה העירונית בפראנקפורט ע״נ מיין]. 

130611111 ? 211 8011810055061110 00 151301111506 101 ) 606 ) 816110 
. 1909 . 63 . 3 3063011 < 6 , 63210 וח 3 

[מסדר הרשימה היה אהרן פרייסן]. 

) 00580501150631 * 80118 150600 ) 1513011 101 ) 3108 ) 563 ) 101 ) 20 ) 5 

83100 05 !) 606 ) 0 * 8161 101 ) 3115 8110601 1050000 ״* 1601 * 
. 1910 . 63 . 3 ) 13061111 ? . 1 ) 650611 ) 80 .״ .'לו 

[הרושם היה חיים מאיר הורוויץ]. 

101 > ( 130613103 1 * 110 ) 13103 ) 11 [ 101 ) 3108 ) 153 ,[ 10101300 ? .*/] 

. 63 . 3 ) 13061111 ? ,. 63 . 3 130611111 ? 10 ) 601 ) 616110 ) 1 ) 3 ) 5 

. 1932 


רמסגייט. 01 ׳( 116131 60 ) 0 ) 08 * 601008 5 ) 610 ק 3111 <ן 01 3108110 ) 03 
, 0 ) 8310583 0011080 63001011010 1116 ) 11 [ 10 ״ 005 21102 

. 1892 0 ס 1 ) 0 ג 13 

[הספרים נרשמו עיי משה גאסטר]. 

ב. רשימות של ספרים לפי עניינים ומקצועות 
המקצוע 

ארץ״ישראל, 101 > 0 ו 6 ? 813 ס 611 נ 8 15060 ']בו 1 ו 510 ץ 5 , 76001500 90101 
. 1937 ־ 1908 , 57 — 1 6010218 , 111 ) 1.11013 931351103 
ביבליוגראפיה. שלמה שונמי, ביבליוגרפיה של ביבליוגרפיות 
ישראליות, ירושלים תרצ״ו. 

דיקדוק. 1601 > 161106 ) 6330 6150605 <) 813 ס 81611 . 101 ) 010506001 ) 5 . 63 י 
■ 606 111 ) 111 ) 013 ) 1.1 15060 ) £136 1 ) 10 > 60010115080 ) 110 > 
. 1859 1718 ) 601 , 10 )ס 1 ) 13066 ק 5 1215060 

מהדורה חדשה עם כל התיקונים והתוספות שהופיעו בינ¬ 
תיים : ירושלים 1937 . 

דפוס. אברהם יערי. דגלי המדפיסים העבריים מראשית 
הדפוס העברי ועד סוף המאה התשע־עשרה. ירושלים תש״ד. 

״* 0 א • 108 ) 110 ? ״* 10610 ? ) 0 1001 ) 0320 \. , 0101300 !? 4100 

. 1946 7016 

(רשימת כל ערי הדפוסים העבריים בצירוף הספר העברי 
הראשון שנדפס בהן). 

היסטוריה, 100 ) 1 )[ ! 10 > 111 ) 012 ) 511 ) 00506106 10 ( 6 , 101 ) 010506001 ) 5 .) 6 
. 63 . 3 ) 111 ) 1306 ? , 00 ) 1506113 ) 6330 1 ) 110 600 ! 0 ״* 106 )!ס 10 

. 1905 

1 ) 30 ( 01 ) 615 160 0 ) 10131108 0165 ״* 03 ) 615 , 1115 ) 101 ? . 5 . 14 
, 7016 -״* 0 א , 1105 ) 00110 3110115 ״ 10 5 ״* 0 [ 60 ) 03 100 ) 11 ) 000 

. 1914 

הספדים. מפתח הספדים הנמצאים והנזכרים בספרי בית־ 
אוצר הספרים דקהל וינא, על ידי דובער וואכשטיין, וינא 
תרפיב—תרצ״ב. 

חינוך. אברהם יערי, ספרי חינוך וספרי ילדים שנדפסו 1 
בארץ ישראל בשנות תר״נ—תרפ״ח, ירושלים תרפ״ט. 
מקורות לתולדות התנוך בישראל (מתחילת ימי 
הביניים עד תקופת ההשכלה) ערוכים בידי שמחה אסף, 
תל־אביב תרפיה — ירושלים תשיג. בסוף הכרך האחרון 
(כרך ד'): רשימת ספרי־הלסוד עד שנת ת״ר. 
חסידות. ספר שם הגדולים החדש לר׳ אהרן וואלדען עם 
הוספות ותיקונים, ווארשא תר״מ. 
גרשם שלום, קונטרס אלה שמות, ספרי מוהר׳־ן זיל 
מברסלב וספרי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, ירושלים תרפ״ח. 

א. ם. הברמן, שערי תביר (רשימה ביבליוגרפית). ירוש¬ 
לים תשיח—תשייב. 

ספרות הדשה. הספרות היפה בעברית (המקורית והמתור¬ 
גמת) מר' משה חיים לוצאטו עד היום הזה (תפיס—תרפיו), 

עיי אברהם יערי, ירושלים תרפיז. 

עיתונות. . 1928 801110 , 10550 ? 6061315060 0 !ם , 610 0503 [ 
העתונות הישראלית בארץ־ישראל מאז היותה ועד 
ראש שנת תרפים ערוך בידי ד. קלעי ום. פרובסט, תל־ 
אביב תרפים. 

זלמן פוחנר. שבעים שנה לעתונות הישראלית בארץ 
ישראל, חוברת ביבליוגראפית הכוללת אלף מאה ושלושה 
עשר שמות של כתבי העת שהופיעו באיי מאדר ה׳תרכיג 
עד אדר ה׳תרציב, חל־אביב תרצ״ב. 

0110 ) 615 ? נ 135 ) 1013 10105 ) 31 105 ) 110 ס) 01 ק 330 , 36 ״י 506 630150 
10 > 1005 ) 11 ) £0110 105 1305 ) 15 ) 131 ) 05 ״ 01 ( 010 ) 013 )) 1 | 13 ג ) 0 

. 1923 — 1914 3115 ? , 1900 3 1665 
פסודוניסים. משה זאבלוצקי, אוצר הפסודונימים. בדדי־ 
טשוב תרס״ב. 

זאב (ויליאם) צייטלין, תעלומות סופרים (בגרמנית), 
פראנקפורט דמיין 1905 . 

שאול חיות, אוצר בדו יי השם... בעברית ובאידית, וינא 
תרציג. 

קבלה. 3910 , 103 ) 15 ־ 3436631 1613 ) 816110813 . 50601010 1 ) 001631 
, 1306151005 ? , 1201510115 ) 53663 , 000515 ) 16 ) 5 ( 63 115060 ) 10 
סס״ 20 ) 40353 ) 1 ) 00 860601 10 ) 1010 ) 60630 ( 1150105 ) 063551 
. 1933 801110 ,) 731 * 90800 > 201 615 80006110 

שאלות ותשובות. בועז בהן, קונטרס התשובות, ביבליו¬ 
גרפיה של ספרות השוית בצרוף מבוא על ערכן לתולדות 
ההלכה והתפתחות המשפט העברי, בודאפעשט תריצ. 




269 


ביבליוגרפיה — ביבים 1 


270 


שירה ופיוט. ישראל דוידסון, אוצר השירה והסיום מזמן 
חתימת כתכי הקדש עד ראשית תקופת ההשכלה. ניו יורק 
1924 ׳— 1933 1 סינסינטי 1937 — 1938 . 
שמות ספרים. אברהם ברלינר. שמות ספרים עברים (מתור¬ 
גם מגרמנית לעברית על ידי א. ם. הברמן), ברלין תדצ״ד. 
מנחם מנדל זלאטקין, שמות הספרים העברים לפי סוגי¬ 
הם השונים, תכונתם ותעודתם, ניישאסעל תש״י — תל- 
אביב תשי״ד. 

תלמוד. רפאל נתן נטע רבינוביץ, מאסר על הדפסת התל¬ 
מוד. תולדות הדפסת התלמוד, עם תיקונים, השלמות ומפ¬ 
תחות על ידי א. מ. הברמן, ירושלים תשי״ב. 
פנחס יעקב הכהן, אוצר הביאורים והפירושים, לונדון 
תשי״ב. 

[ספר זה כולל רשימה של כל החיבורים על המשנה, התל¬ 
מודים, הרמב״ם, הטורים ושולחן עריו], 

תנ״ך. 031310800 | 103 זס 131$1 , 30010 ? .? . 13 ! 304 ׳ 1055 ־ 031 . 1 -) .יד 
׳ 5 ז 3 ־[ 136 1110 10 סת 11 )ק 1 ז 50 ץ 1301 )ס 1111005 ) 0 1 ) 111010 ! 1110 )ס 
100 ) 000 ,ץ 0101 ס 5 611110 3010180 3011 31111511 1110 1 כ> 

. 1911 — 1903 

ג. קרסל, מדע המקרא, מדריד ביבליוגרפי, תל־אביב 
1953 . 

ג. לתולדות הדפום העברי בארצות שונות וכיו״ב 
איטליה, ספרד ופורמונאל, חווכיח וארצות חמורת. ח. ד. פריד־ 
ברג, תולדות הדפום העברי באיטליה, אספםיה־פורטוגליה. 
תוגרמה וארצות הקדם, אנטוורפן תרמ״ד. 


אמריקה. 1 ! 15 ' 3 \ 0 ( 01011030 4 40 ,) 01 ^ ! 6050063011 . 5 363111 ־ 461 
. 1926 ,[ 6311101010 ] ,׳< 6 <ן 3 ז 08 נ! 816 
אפרים דיינארד, קהלת אמריקה, חלק א׳ יכיל מאמרים 
אודות הספרות בכלל ובאמריקה בפרט, וחלק ב׳ יכיל רשימת 
כל הספרים אשר נדפסו בארצות הברית מראשית יסוד דפוס 
עברי בארץ הזאת בשנת תצ״ה ( 1735 ) עד שנת תרפ״ו 
( 1926 ), סט׳ לואיס תרפ״ו. 

אנגליה. 61031 ק 3 ! 8 ס 61611 3 , 13103 ) 11 [־ 40810 616110111003 613803 
1 ) 150 ) 101 , 111100 ) 0 ׳ 13015 .'מ 50 
131101105 ח 116 :) 115 )< 1 ן 10$ ) 116 דו £11 201 , שיצא בעריכתו של 
הרמן מאיר. שלושה כרכים, ברלין 1925 — 1930 — כתב־עת 
ביבליופילי, שנקרא על שם המדפיס העברי המפורסם גרשם 
שוגצינו (ע״ע) ז ו( 3 ) הרבעון - 110 ( 811 511 !׳ 655 [ ) 0 031 ־ 0111 [ 
ץי 1 (( 0 ז 8 , שיצא בעריכתו של יהושע בלאן, ניו־יורק, 1938 — 
1943 . 

משום חידוש בב׳ העברית היה ב״ה א ו צ ר למלאכת 
הדפוס העברי הראשונה עד שנת ר״ס ( 1500 )״ — 
שמונה חוברות, שיצאו בעריכתו של א. פריימן, ברלין 
1924 — 1931 . ה״אוצר" כולל אוסף של רפרודוקציות מן העמו¬ 
דים הראשונים של כל ספרי־הדפוס העבריים עד שנת ר" ס 
בגדלם המקורי! החיבור לא נשלם. 

הרשימה המסחרית הראשונה של ספרים עבריים יצאה 
לאור באמסטרדאם ה׳תי״ב ע״י שמואל, בנו של מנשה בן 

ישראל, והוא 51301 ] ח 6 י 1 56141101 110 [) 05 ־ 1 (! 1 ״ 1 05 !) 0 ^ 031310 
. 1113 (] 3 ־| 10£ ]\ 1 5113 3 ח 105 ) 10 105 ) 3 י] 6513111 , 6 ( 1 ח 6 '\ , 506110 
00 () ס 3 ( 5311 031 () 13 ) 63 16 )ן) 3 ־ 31 (] , 05 ;> 0 זי) 05 110105 ( 1 ) 3 

וח 316 ׳י ("קאטאלוג של הספרים, שמוכר שמואל בן ישראל 
סואירו, נדפסו כולם בבית־הדפוס שלו, בצירוף המחירים 
שבהם נמכר כל אחד ואחד, כמה הוא שווה) (א. יערי, ב״קרית 
ספר״, כ״א, עמ׳ 192 — 203 ], ברשימה זו צויינו 65 ספרים 
בצירוף מחיריהם בכסף הולאנדי. קודם לכן נתפרסמו רשימות־ 
ספרים מסחריות רק בכ״י, כגון הרשימה של ספרים עבריים, 
שנדפסו בוויניציאה לפני שנת 1542 , שניתנה לקונראד גסנר 


ונתפרסמה בספרו -־ 61 ־ 11015 11111 ־ 301101 () 6 ׳\ 51 160131-014 ) 30 ? 
1548 תגו^! , ! ,^ 53111101... XX (עי , 98 ) 2 , עמ' 38 — 42 ). 
רשימת־ספרים, שנתחברה לצרכי־עסק, נדפסה בסוף ספר 
"שאלות ותשובות" להר״י אבן לב ח״ד, פיורדא, תנ״ב/ 1692 ! 
בסופה מוזמנים המחברים להדפיס את ספריהם בבית־הדפוס, 
שבו נדפס אותו ספר. רשימת ספרים מסוג זה בשם "אפריון 
שלמה" יצאה לאור ע״י המדפיס ומוכר־הספרים האמסטר־ 
דאמי שלמה פרופס בשנת ת״צ ( 1730 ). 

התפתחותה של הב׳ העברית גרמה גם לשיפורן של הרשי־ 
מות המסחריות, באופן שלכמה מהן יש ערך מדעי, כגון 
הקאטאלוגים של מ. רוסט. ר. נ. נ. רביגוביץ ואחרים. תועלת 
שימושית מרובה יש גם לקאטאלוגים המפורטים של הספרים 
העבריים והיהודיים בספריות מרובות (כגון של אוכספורד. 
אמסטרדאם, ליידן, לנינגראד, המוזיאון הבריטי, פאריס ועוד), 
וכן לעבודות הביבליוגראפיות, שנתחברו על מקצועות שוגים 
מספרות־ישראל (כגון על א״י, תולדות־ישראל, דיקדוק עברי, 
תנ״ך, חסידות, קבלה וכד׳). 

א. מ. ה. 

ביבר, ע־ע גן־תיות. 

ביברס 1 — המכונה אלמלב אלזאהר: "המלך 

המנצח״ — [ 1223 — 1277 ]),הרביעי בשושלת השול¬ 
טנים הממלוכיים (ע״ע) הבחריים, שמשלו במצרים, ומבסס 
שלטונה של שושלת זו. ב׳ היה תורכי מדרום־רוסיה, שבא 
ב 1246 עם השולטן האיובי אלצאלח איוב למצרים והצטיין 
כשר־צבאו. אחר מותו של השולטן הנזכר השתתף ב׳ בהרי¬ 
גתם של שני שולטנים אחרים וב 1260 עלה על כסא-המלכות. 

כדי לחזק את מעמדו בפני תביעותיהם של טוענים אחרים 
למלוכה, הכיר ב׳ הכרה פורמאלית בדודו של החליף העבאסי 

האחרון אלמסתעזם, שנמלט מבגדאד ב 1258 , כשהעיר נכבשה 

- 1 \ : • 1 * 

ע״י המונגולים, והגיע לקאהיר. ב׳ ערך לפליט טכס־הכתרה 
רב־פאר, ו״החליף" החדש קיבל את השם אלמסתנצר, כך 
הניח ב׳ את היסוד להמשך החליפות המדומה במצרים, 




271 


ביכרה 1 — ביגמיה 


272 


שהתקיימה עד כיבושה של הארץ ע״י התורכים ב 1517 (ע״ע 
חליפות), ב׳ היה גם הראשון, ששלח שנה־שנה אפריון 
("מחמל") למכה, כפי שנהוג עד היום, ועל־ידי כד הביע 
את זיקתו המיוחדת של מושל־מצרים למקומות הקדושים. 

ב׳ הצליח לחזור ולכבוש חלק גדול ממלכות־הצלבנים 
בא״י ובסוריה: ב 1263 כבש את אלכרך, ב 1265 — את 
קיסריה וארסוף, ב 1266 — את צפת, ב 1268 — את אנטיוכיה, 
יפו ושקיף (בוםור), ב 1271 — את צאפיתא, חצן אלאהראד, 
עבאר ואל-קרין (מונפורט). כן נלחם ב׳ בהצלחה בארמנים 
בקיליקיה וביחוד במונגולים מבית הולאגו, שהקימו להם 
ממלכה בפרס ופלשו פעמים אחדות לסוריה, אך לא יכלו 
לשלוח את מלוא כוחם למערב. אף החשישיים הוכרחו לסור 
למשמעתו, וכן הרחיב ב׳ את תחום־שלטונו בדרום ע״י 
כיבושה של נוביה. להצלחות אלו זכה ב׳ לא רק הודות 
לכשרונותיו הצבאיים, אלא גם הודות למדיניותו, שהצטיינה 
בתבונה ובערמה כאחת. הוא כרת בריתות עם אויביהם של 
הפראנקים ושל המ(נגולים, שליטי־פרס, כגון עם הקיסר 
היווני של קושטה ועם המונגולים, ששלטו בדרום־רוסיה, 
וכך הכנים עירבוביה ומבוכה במחנות־אויביו. הוא אירגן את 
הצבא והצי הממלוכיים, בנה גשרים והפר תעלות והסדיר 
את דואר־המלבות. הוא היה הראשון, שמינה בקאהיר דיינים 
שונים, שייצגו את כל אחד מארבעת בתי־המדרשות (מדאהב, 
ע״ע אסלאם, ענד 968 ). ב׳ הקים גם בניינים מפוארים, שמהם 
עומדים עד היום המסגד הגדול והמדרשה הנקראים על שמו. 
בבית־קברו בדמשק נמצאת הספריה המפורסמת בשם אל־ 
זאהריה. 

.) 1 . 11 ? ; 20-103 .ק ,^ 1 , 11 * 1111 > 0/1 ז * 1 * 111 * 111 * 5 * 0 , 11 ^ 
-)■ 1131 .א ; 655-677 .<ן ,' 1943 , 0 ( 1)>* <4x15/15 ץ* 111110 , 1 ז> 31 ז 
' 111 > 1-01 ו 1 * 11 * 5 ח* 1 /* 11 /> 151 >< 1  5 * 1 * 11 (*י' 1 (* 5 *%* 20 ־ ' 2111 ,!זחגוח 
■ 1 ־ 1950; 11. 1^3080110, 0115 <5x015 ,ע 1 . 5 חז!ז 0 . 0711-0 0015 515 >! 
. 1936 , £111150x5 ז 05-20111 1 ן 1 ת 0 )/ 10111 * 111 ( 

ע. א. 

בי^לאיזן, זעף־ק - 1615611 ^ 8 — ( 1855 , 

טלוסטה, גאליציה המזרחית — 1934 , לבוב), היס¬ 
טוריון של הספרות הפולנית וחוקר הפולקלור הפולני. ב׳ היה 
בן למשפחת רנ״ק (נכדו, בן בתו! ולפי גירסה אחרת — בל 
אחותו). אביו, ששימש רופא במרד הפולני ב 1863 , היה מן 
המתבוללים וגם ב׳ דגל בהתבוללות ואף העביר את בניו 
לנצרות. למרות התכחשותו ליהדות לא סלחו לו הפולנים 
את מוצאו היהודי ולא נתנו לו דריסת־דגל באוניברסיטה 
של לבוב אלא בשנות־חייו האחרונות (קודם לבן שימש ב׳ 
מורה ומנהל בבי״ס לנערות, שנתמך ע״י קופת הקהילה 
הלבובית). — החשובים שבחיבוריו המרובים הם: 6 ( 0216 
( 6 ס $1 ( 0 ק ץזט 31 ז 6 ז 11 6 ס 3 ׳*י 0 ז 51 ט 1 נ ("היסטוריה מצויירת של 
הספרות הפולנית") ב 5 כרכים, הוצאות בי?!רתיות של הקלא־ 
סיקנים הפולנים (מיצקביץ/ סלובאצקי)'ומחקרים עליהם. 
כן פירסם ב 1926 ספר בן 3 כרכים על הפולקלור של האיברים 
הפולניים (האם והילד, החתונה, ועוד), ומחקר על הרפואה 
העממית בפולניה. 

, 11 , 1 * 1005 ) 1 * 1/1111 0111 * 11 >) 41 > ן*>\ 015 ? 1 ( 2/1 * 111 > 5 !! £10 % 111 * 5 101 

. 1936 

ביגמיה (מלאט , 15 ל, פעמיים, ויוונ׳ נישואים), 
נישואי־כפל! לפי משפט־ישראל (סעיף 181 לפ¬ 
קודת החוק הפלילי, 1936 ) — העבירה שעובד אדם, שיש 


"לו בעל או אשה חיים, הנושא אדם אחר, או נישא לו. 
בחייהם של אותם בעל או אשה". עם זה פוטר החוק מעונש 
על נישואי־בפל בבל אחד משלושת התנאים הללו: א) כש־ 
הנישואים הקודמים הוכרזו כבטלים ע״י בית־משפט מוסמך 
או ע״י רשות דתית מוסמכת! ב) כשהבעל הקודם או 
האשה הקודמת נעדרו במשך שבע שנים רצופות קודם 
הנישואים החדשים בלא שהיתה כל ידיעה עליהם במשך 
אותה תקופה. וחוק־הנישואים החל עליהם בשעת הנישואים 
החדשים אינו החוק היהודי! ג) בשחוק הנישואים הוזל על 
הבעל גם בתאריך הנישואים הקודמים וגם בתאריך הנישואים 
החדשים היה החוק היהודי, וקודם הנישואים החדשים ניתן 
פסק־דין סופי על־ידי בית־דין הרבנות, מקדים בידי שני 
הרבנים הראשיים לישראל. המתיר את הנישואים החדשים. 

הב׳ לא נחשבה לעבירה בא״י קודם שנת 1937 . האיסור 
על כפילות־נישואים הוכנס לראשונה לתוך חוקי-הארץ ע״י 
סעיף 181 לפקודת החוק הפלילי, 1936 , שקיבלה תוקף ביום 
1.1.1937 . בנוסח המקורי שלו קבע סעיף זה, שנישואים 
חדשים יש בהם משום עבירה "בכל מקרה שבו נחשבים 
נישואים אלה כבטלים מחמת שחלו בחיי הבעל או האשד,". 
לפי זה לא היתד, אפשרית הרשעה אלא אם כן קדמה לה 
הוכחה, שהנישואים החדשים בטלים, בהתאם לחוק המעמד 
האישי של הצדדים, משום שנתקיימו בחיי בן־הזוג (או בת־ 
הזוג) הקודם. כל ספק בשאלת כשרותם של אותם נישואים 
הכריע את הכף לזכות. אך נתגלתה תקלה, שהמחוקק לא 
צפה אותה מראש: כידוע, אין המשפט העברי פוסל את 
הנישואים החדשים אע״ם שנערכו בזמן שהנישואים הקד 
דמים היו בתקפם. ואפילו באותם המקומות, שבהם נהוג 
החרם של רבנו גרשום, לא נפסקה הלכה, שהנישואים החד¬ 
שים אינם תופסים והם בטלים מעיקרם. מכאן, שבפועל לא 
היתה כל אפשרות להרשיע אדם מישראל בעבירת ב׳. כדי 
לסתום פירצה זו נמלכו השלטונות המאנדאט(ריים ברבנות 
הראשית לא״י. וב 1947 תוקן הסעיף 181 בשני כיוונים 
עיקריים אלה: ראשית, נקבע בגוף הסעיף, שעבירת־ב׳ 
נוצרת עם נישואים חדשים בין שנישואים אלה בטלים ובין 
שאינם בטלים; שנית, בסייג לסעיף זה נוספה פיסקה אחת, 
שפוטרת יהודי מעונש על נישואי־בפל, אם קיבל התר 
מבית-דין רבני, מקדים בידי שני הרבנים הראשיים לא״י, 
המתיר לו לשאת אשד, על אשתו. תיקון כפול זה היה מכוון 
ליהודים בלבד, והתוצאה המעשית שלו היתה כפולה: רא¬ 
שית, נעשה גם יהודי בן־ענשים על נישואי-ב/ על־ידי כך 
הוטלה בעקיפים פעולת החרם של רבנו גרשום גם על 
העדות היהודיות, שלא הכירו בחרם זה! שנית, הפיקוח 
על מתן התר לבעל יהודי לשאת לו אשה על אשתו ניתן 
מכאן ולהבא בידי הרבנים הראשיים. 

העדה המוסלמית, שדתה 9 תרת ריבד־נשים, היתה פטורה 
מענשו של הסעיף 181 , שכן קבעה אחת מן הפסקו׳ת של 
הסייג לסעיף זה בנוסח המתוקן שלו, שיהא בכך משום "הגנה 
טובה" בפני אפשרות של האשמה בב׳ אם "חוק הנישואים 
ההל על הבעל, הן בשעת עריכת הנישואים הקודמים והן 
בשעת עריבת הנישואים השניים", לא היה מדיני־ישראל 
והתיר לו לשאת יותר מאשה אחת. אך פיסקה זו של הסייג, 
שהוציאה חלק גדול של האובלוסיה הארצישראלית מכלל 
תחולתו של סעיף-העבירה, בוטל ע״י חוק שיווי זכויות האשה 
תשי״א— 1951 , וכיום עלול כל אדם במדינת-ישראל — בין 


273 


274 


בינמיה — בידגושץ׳ 



שהוא יהודי ובין שהוא מוסלמי או נוצרי או בן כל דת 
אחרת — להיות נתבע לדין באשמת־ב׳. 

כדי להרשיע אדם בעבירת־ב׳ מן ההכרח להוכיח תחילה, 
שהנישואים הראשונים היו כשרים מבחינת הצורה והטקס 
על־פי חוק־המקום שבו נערכו, וכן מבחינת כשרם האישי 
של הצדדים לבוא בברית־הנישואים על־פי החוק הנהוג 
במקום־מושבם הקבוע. נישואים ניתנים לביטול מספיקים 
לצורך הרשעה, כל עוד לא בוטלו ע״י בית־משפט מוסמך 
בחייהם של בני־הזוג. לא כן נישואים בטלים מעיקרם. אין 
זה מן ההכרח להוכיח. שהנישואים החדשים היו נחשבים 
ככשרים אלמלא פשע־הב׳ שהיה כרוך בהם. כך, למשל, 
יהא איש יהודי אשם בעבירת ב׳, אם ישא את כלתו בחיי 
אשתו, אע״פ שנישואים אלה אינם תופסים לפי דיני־ 
ישראל. אך אין העבירה נוצרת אלא אם כן נערכו הנישואים 
בכל צורה מוכרת ע״י החוק הנהוג במקום שבו נערכו. לא 
כל צורה דמיונית של נישואים או קידושים, שנערכים ע״י 
אדם מחוסר־סמכות או במקום פסול, יש בה משום נישואי־ 
עבירה. הוכיח אדם, שנישואיו הקודמים הותרו בחו״ל, לפי 
חוקי המקום שבו היו בני־הזוג יושבים אז בקביעות, איו 
להרשיעו בישראל בעבירת ב׳, אף אם הנימוקים שעל־יסודם 
גירש את אשתו לא היו מצדיקים מתן גט בישראל. אך 
אין שומעים את הטענה: "האמנתי, שגדוש אני", אף אם 
אמונה זו יש לה על מה שתסמוך. 

ההוראות הכלולות בסעיף 181 , אם בנוסחו המקורי ואם 
בנוסחו המתוקן׳ אינן פוגעות בחופש המצפון והפולחן של 
היחיד ואינן מפלות בין תושבי־הארץ. אין הן מכוונות אלא 
לשמירת הסדר הציבורי ולהגנת מוסד הנישואים המונוגא■ 
מיים. חופש־הדת אין פירושו חופש לעשות מה שהדת 
ממרת, אלא חופש למלא אחר מה שהדת מצווה. מבחינת 
הדת — היהודית או המוסלמית — אין ריבוי־נשים חובה 
אלא רשות, ושלילת רשות זו בצורת איסור של ריבוי-נשים 
אינו פוגע בשום חובה דתית. 

החובה להוכיח את העובדות המשמשות להגנה לפי 
הסייג לסעיף 181 מוטלת על הנאשם, אך מידת ההוכחה 
הדרושה לתכלית זו מועטת ממידת־ההוכחה המוטלת כרגיל 
על הקטיגוריה. 

עבירת־הב׳ היא מסוג הפשע, והעבריין צפוי לחמש 
שנות־מאסר. אך כשבית־המשפט שוקל את כובד העונש, 
שיש להטיל על העבריין, הוא נותן את דעתו על המסיבות, 
לחומרה ולקולה, שבהן נעשתה העבירה. העובדה, שהעבריין 
הוטעה לחשוב, שמותר לו לשאת אשה שניה, היא עילה 
להקל. 

הב׳ נחשבת לעבירה חמורה בכל הארצות הנאורות. 
באנגליה, עד ימי־מלכותו של ויליאם ווו, היה דינו של 
האשם בב׳ מיתה. לאחר מכן הוחלף עונש זה במאסר־עולם 
ובנתינת אות־קעקע ביד ימין. בימיו של ג׳ורג׳ 1 הופחת 
העונש שוב והועמד על שבע שנות־גולה או על שתי שנות־ 
מאסר עם (או בלא) עבודת־פרך. ב 1861 הוחלף עונש־ 
הגירוש במעצר ועבודת־כפיה, אך הסוג של עונש זה — וכן 
עונש המאסר עם עבודת־פרך — בוטל ב 1948 . העונש כיום 
הוא מאסר לתקופה, שאינה ארוכה משבע שנים. 

החוק בענייני־ב׳ באה״ב נקבע לפי דוגמת החוק האנגלי, 
אלא שעבירת־הב׳ אינה נחשבת בהן לפשע. העונש המוטל 
על העבריין הוא מאסר וקנס בשיעור שונה במדינות השו¬ 


נות. כמו באנגליה כך אף בכמה מן המדינות באה״ב נקבע, 
שבהעדרו של אחד מבני־הזוג מן המדינה במשך שבע שנים 
רצופות, בלא שנשמע עליו דבר, מותר לו, לבן־זוגו, לבוא 
בברית־הנישואים בלא שיעבור עבירת־ב׳. במקומות אחרים 
נקבעה תקופת־ההעדר לחמש שנים. ברוב המדינות באה״ב 
קיימת תקופת התיישנות לעבירת הב/ ובכמה מהן נקבע. 
שאמונה בתום־לב, שגירושיו הקודמים של אחד מן הצדדים 
היו חוקיים, עשויה לשמש הגנה כלפי האשמה בעבירת־ב׳. 

ברוב ארצות־אירופה צפוי מי שהורשע בעבירת־ב׳ למאסר 
לתקופות שונות עם או בלא עבודת־פרך. 

פקודת החוק הפלילי, 1936 : /ס ׳<״>/״// ,חנ־י!י 1 -זז$ .'•) • 1 
01 1 ■ 011111111 5 /חח 0 א ; 1883 , 11 ה £10 ה£ ( 0 ! 1-011 01 ( 0111111 
-־ 11111 . 111 ׳ 33 ; 1952 ,(זסוזזסין' . 0 ,/י\ ,( .!>>) 010 * 1 111101 ( 011 

. 1936 , 3 . 1101 , 011110 / 0 1-010 • 1/11 ' , 11014 > 

ש. ז. ח. 

ביראוי( 11 ״^), עמ־אללה אןן עמר אל־ (המאה 
ה 13 ), פרשן של הקוראן. ב ׳ , שהיה בנו של שופט, 

שימש זקן־השופטים בעיר שיראז שבפרס. לפי מקורות שונים 
מת בין 1282 ו 1316 . 

פירושו של ב' לקוראן — "אנואר אלתנזיל ואסראר אל־ 
תאויל״ (״מאורות־ההתגלות וסודות־הפירוש״) — מיוסד על 
פירושו המקיף של אלזמח׳שרי ( 1075 — 1144 ), אך ב׳ הכנים 
לפירושו גם הרבה ביאורים היסטוריים ולשוניים משלו. 
החיבור מצטיין בבהירותו וזכה לפירסום מרובה! גם נתחברו 
עליו יותר מ 80 פירושי־משנה. הוצאה אירופית פורסמה 

*ו 

על־ידי ה. ל. פליישר ( 1846 — 1848 ). ומפתחות לפירוש זה 
חיבר ו. פל ( 511 ? לייפציג, 1878 ). ב׳ חיבר גם ספרים 
על תאולוגיה אסלאמית, מטפיסיקה, הלכה שאפעית, דיק־ 
דוק ערבי. בפרסית כתב ב׳ היסטוריה כללית מאדם הראשון 
עד 1275 . 

. 738 , 1 ,. 1 קק! 51 ; 316 , 1 ,. 0/11 ,חח 3 זז! 1 '>> 1 :> 0 ־!! 1 . 0 

ביךגזעץ' (בפול׳ 0$7.02 ^ 3 ץ 8 ; בגרמ׳ 8 ז 6 נ 1 וח 0 ח 8 ), עיר 
בצפונה של פולניה; העיר הראשה של פלך־ב׳ 

(שטחו כ 20 אלף קמ״ר; או׳כלוסייתו: כ 1,425,000 נפש). 
מספר תושביה כ 156,000 ( 1950 ). 

ב׳ יושבת על נהר־ברךה, לא רחוק משפכו אל הוויסלה, 
וממנה יוצאת תעלה (נחפרה ב 1774 ), שמחברת את הברדה 
עם נהר־אודרה ומטעת סירות, שמטענן אינו מרובה מ 550 
טונות. ב׳ היא גם צומת של מס״ב (מברלין לגז־אנסק ולחבל־ 
קלינינגרד שבפרוסיה המזרחית ומאגן־הפחם שבשלזיה 
לגדאגסק ולגדיניה) וכמה כבישים ראשיים, ומכאן חשיבותה 
לתחבורה בימי־שלום ובימי־מלחמה. מצבה מבחינת התחבורה 
סייע להתפתחותה כעיר־תעשיה. באמצע שנות 1920 כבר היו 
בה 610 מפעלי־תעשיה, שבהם עבדו יותר מ 7,500 פועל. מרוכ¬ 
זות בה ביחוד תעשיות של עץ, תאית, נייר (שמנצלות את 
היערות הנרחבים בצפונו של הפלך) וזכוכית (שלייצורה 
משמש החול שבסביבה), וכן מייצרים בב׳ קמח, עמילן, כ(הל 
וגלוקוזה. על חמרים מובאים מן החוץ מבוססות תעשיות 
המתכת והגומי שבב׳, וקשורות באלו הן תעשיות האו׳פניים 
והמכונות החקלאיות שבה. כן יש בב׳ בתי־מלאכה גדולים 
לתיקון־רכבות. 

היסטוריה. ב׳ ידועה מן המאה ה 11 . במאה ה 14 קיבלה 
זכויות של עיר והיתה בירת־נסיכות, ובמאות ה 15 — ה 17 , 
לאחר שפולניה ניצחה את האבירים הגרמניים ושלטה בחופו 


275 


בידגושץ׳ — גידל, ג׳ץ 


276 


של הים הפאלטי, היו לה תקופות־שיגשוג. ב׳ סבלה קשות 
ממלחמות־השוודים במחצה השניה של המאה ה 17 וברבע 
הראשון של המאה ה 18 , ובשעה שסופחה למלכות־פרוסיה 
ב 1772 היתה עיירה פעוטה. להתפתחותה המחודשת גרמו 
חפירת התעלה (שנזכרה למעלה), סלילת מסה״ב העוברות 
דרכה וחיל־המצב הפרוסי הגדול, שחנה בה. כשחזרה ב׳ 
לפולניה ( 1918 ) היתה עיר גרמנית כמעט טהורה, אבל הלחץ, 
שלחצה ממשלת־פולניה את הגרמנים, גרם לכך, שהרבה מהם 
עזבו את העיר וב׳ חזרה להיות פולנית ברובה. ב 1939 — 1944 
היתד, ב׳ שוב עיר גרמנית, וכיום, לאחר השמדתם של היהו¬ 
דים בתקופת־השואה ויציאת הגרמנים מן העיר בסוף המלחמה 
ואחריה, מיושבת ב׳ ע״י פולנים בלבד. 

א. י. בר. 

היהודים בב׳. במאות ה 11 וה 12 ישבו יהודים במבצר 
ב׳(ש 5 חש $0 סי}{£ץ 8 חזסז 0351 ). בעיר, שהוקמה על־יד המבצר 
בפקודתו של קאז׳ימייז׳ הגדול( 1346 ), השתקע מספר ניכר של 
יהודים, שסחרו בתבואות עם דאנציג (גדאנסק). העירונים 
עשו מאמצים לדחוק את רגליהם של היהודים וב 1555 השיגו 
את מבוקשם: הפריווילגיה, שקיבלו באותה שנה מן המלכות, 
התירה להם את גירושם של היהודים מן העיר, ויהודי־ב׳ 
עברו לפורדון, הסמוכה לב׳. לאחר שסופחה ב׳ לפרוסיה 
ביטל פרידריך הגדול פריווילגיה ז(. ב 1788 הגיע מספרם 
של היהודים בב׳ ל 41 ! עסקם העיקרי היה סחר־המשי. 
קהילת פורדון התנגדה מתחילה להקמתה של קהילה מיוחדת 
בב׳, ולפיכך הוקמה קהילה בב׳, לפי החלטת השלטונות, דק 
בשנת 1809 . 

מתוך הסתמכות על הפריווילגיד, משנת 1555 השפיעה 
העיריה על משרד־הפנים הפרוסי, שלא יתיר לתושבים יהו¬ 
דיים חדשים להשתקע בעיר בלא אישורו. "חוק־היהודים" 
מן ה 23 ביולי 1847 ביטל הסדר זה, ומאז נתרבה מספרם של 
היהודים בב׳. הקהילה התפתחה במידה ניכרת הודות לפעולתו 
של אחד מתושבי־ב׳, הבאנקאי לואי אהרנסון, ששימש 
ציר בלאנדטאג הפרוסי. ב 1885 הוקם בב׳ בית־כנסת מפואר, 
וכן הוקמו בה בית־ספר ומוסדות־סעד ליהודים. ב 1897 נוסד 
איגוד הקהילות של מחוז־ברומברג, שכלל 27 קהילות 
ושבראשו עמד לואי אהרנסון הנזכר. ב 1903 הגיע מספרם של 
יהודי־ב׳ ל 2,000 (בין 52,154 תושבים), ב 1905 — ל 2,600 
(בין 54,231 תושבים). משסופחה העיר לפולניה המחודשת 
( 1918 ) עבר רובם של יהודי־ב׳ לגרמניה, ואח ארכיודהקהילה 
מסרו לארכיון הכללי של יהודי־גרמניה. ב 1924 היו בב׳ רק 
1,000 יהודים, אך ב 1931 כבר הגיע מספרם — ל 3,000 . בימי 
השואה הושמדה הקהילה ע״י הנאצים. אחר מלחמה־העולם 11 
התיישב בב׳ מספר מצומצם של יהודים. 

; 1903 מ/ י 2 ת 0 ^. 7 ־ז 10 ^ .( 

10 610 {?ו 42 . 7 .ח 6 ( 1 ?>§ח?יוח*>£ . 0 

. 99-108 .<ן , 1939 . 11 5/0£ < 011 1 ) ה 11 ח£ .? 

ג. פ. ג. 

בידה, גיוס או בודיאום — ־ 80 ; 811116 שוס 011111311 
13005 ) — ( 1467 , פאריס — 1540 , שם), מלומד 
והומאניסטן צרפתי. ב׳, שהיה בן אצילים, למד מתחילה 
משפטים באורלאן ולאחר מכן השתלם בחקר הלשון והספ¬ 
רות של יוון הקדומה. ב׳ השתתף כשליחו של שארל ¥111 
בהכתרתו של האפיפיור יוליוס 11 , ולואי וו x מינה אותו 
כמזכירו. ב 1515 שימש זמן קצר כציר־צרפת ברומא וכשחזר 


משם שימש בן־לוויה של המלך הצעיר פראנסוא 1 , שנתמלך 
אותה שנה. ביזמתו של ב׳ הוקם ב 1530 ה וז 8101 ש 0011 
ש 803 ח 111 ־!ז (מוסד ללימוד הספרות של שלוש לשונות: 
לאטינית, יוונית ועברית), שאח״כ נעשה הש 1 ) ש§ש 11 מ 0 
ש 0 ח 3 זקנ באותו זמן ייסד ב׳ גם את הספריה של פונטנבלו, 
שהועברה לאחר מכן לפאריס ושימשה יסוד ל״הספריה 
הלאומית" של צרפת. 

ב׳ תירגם ( 1502/5 ) כמה מחיבוריו של פלוטרכוס (ע״ע), 
כתב הערות לחוק הרומי ( 05 ־ 1181 7 \^ XX ח 1 $שח 0013110 ת\ 1 
15,1508 ־ 831 ,וחסת 3 ז 0 ש 1 >ח 3 י 1 ). בהערותיו אלו פתח ב׳ אפקים 
חדשים בחקר המשפט הרומי גם מצד חקר־הלשון גם מצד 
בירור התנאים ההיסטוריים. ב 1514 נתפרסם חיבורו של ב׳ 
על המטבע והמידות בתקופה העתיקה. כן חיבר ספר על 
אוצר־המלים שבספרות היוונית וספר (בצורת ויכוח) על 
הערך החינוכי שבחקירת הספרות הקלאסית. כל כתביו של 
ב׳ יצאו ב 4 כרכים בבאזל ב 1557 . 

ב׳ היה קשור קשרי־ידידות בגדולי המלומדים והסופרים 
של תקופתו, בכללם אראסמוס מרוטרדאם, תומאס מ(רוס, 
פיטר( במבו ופראנסוא רבלה. מכתביו של ב׳ לידידיו ביוונית 
עתיקה י עוררו בדורו התפעלות מידיעותיו ביוונית. בזמננו 
קיימת בצרפת ״חברת ב״׳ ( 80116 . 0 חס 1 ז 013 ס 55 \ 1 ), שעוס־ 
קת בין השאר גם בהוצאת הספרות הקלאסית במקורה 
ובתרגום לצרפתית. 

, 11 , 1908 0111:1011 /ס , 5 י<[ 1 תצ 5 ■ 8 ( 

״/״״£ , ־ 11 :>״זג 1 ־ ס .״ 1 ; 1923 ,. 8 . 0 .( ; 170-173 

. 1907 ?ה 11 וה 11 ה!וו< 1 ' 1 ׳״ 1 

ד. פ. 

בנדולןה, זמיטו־זק - >ו 0 ק־״ז״ 3 ; כינוי ספרותי 

של שמואל בן חיים (יפים) פלאוניק — 

( 1886 , פוסדץ, פלך וילנה - 1941 ),' סופר בילו־רוסי יהודי. 
ב׳ נולד למשפחה יהודית עניה וקיבל חינוך יהודי־מסרתי. 
את כוחו הספרותי ניסה מתחילה בעברית, אך ב 1910 הת¬ 
חיל כותב בבילורוסית (ובמידת־מה גם ברוסית). ב׳ נעשה 
במרוצת־הזמן ממניחי־היסוד של הספרות הביארוסית החד¬ 
שה ומסופריה הראשיים. בשורודסיפורים (וגם בשירים) 
תיאר ב׳ את חיי־העמל של הכפר בבילורוסיה. לכמה מיצי¬ 
רותיו הפיוטיות ("משלי פוליסיה" והפואמה "יארילה"; 
נתפרסמו ב 1922 ) שאב ב׳ חומר מן השירה העממית הביל(־ 
רוסית שבע״פ. מתולדותיה של בילורוסיה קיבל השראה 
לסיפור ההיסטורי שלו "א 386 ^ 03 מ (״הזמיר״, 1928 ), שבו 
תיאר את המאבק לשיחרור־האיכרים ברוסיה הלבנה ב 1861 . 
ביצירותיו האחרונות ביקש ב׳ להסתגל — בנושאים ובכיוון 
הרעיוני — לתביעות של המשטר הסובייטי. הקו המציין את 
יצירתו של ב׳ הוא שילוב של ראליזם ברומאנטיקה. 

3 יךל. ג׳ון — ש 11 > 1 >; 8 ח 1 ! 0 / — ( 1615 , ווטון, דוכסות 
גלוסטר [זשז 5 ש 01000 | — 1662 , לונדון), המייסד של 
כת האוניטרים (ע״ע) האנגליים. בשנת 1641 סיים את חוק- 
לימודיו באוכספורד כמוסמך למדעי־הרוח ונתמנה כמורה 
בבית־הספר העממי־הציבורי ( 508001 שש־!)) בעיר גלוסטר. 
מתוך התעסקותו בכתבי־הקודש בא ב׳ לכלל פיקפוק בשילוש 
הנוצרי וביחוד באלהותה של רוח־הקודש. למרות מה שנאסר 
כמה פעמים בעות־מינות (לראשונה ב 1645 ) ולמרות מה 


277 


:ידי, ג׳ון—כידרמיא,־ 


278 


שהפארלאמנט החליט ב 1648 להטיל עונש־מוות על הכפירה 
בשילוש, לא ויתר ב׳ על דעותיו ואף פירסם אותן ברבים. 
ב 1652 התחילה מתארגנת כת־חסידיו, שנקראו "בידליינים" 
או "אוניטאריים" וגם "סוציניינים". משום קרבת דעותיהם 
להשקפות של הסוצינייניות (ע״ע סוצינוס). ואמנם בקאטכיזם 
שחיבר ב׳ מתחילה ( 1654 ) בשביל בנו, ניכרת השפעתה של 
הסוצינייניות בבירור: ישו הוא אדם, והאל עשאו לנביא. גם 
בשאר כתביו נלחם ב׳ בדוגמה של השילוש והביא הוכחות 
לדעתו לא רק מכתבי־הקודש, אלא גם מאבות־הכנסיה הקדו¬ 
מים ביותר. כמו־כן השתתף בהוצאת תרגום־השבעים ע״י 
רוג׳ר דניאל. ב 1655 שיחרר אותו קרומוול ממאסר. אך הגלה 
אותו לאיי־סילי( 15 )״ 1513 ץ 50111 ), שמהם הותר לו, לב׳, לחזור 
לאנגליה ב 1658 . ב 1662 נאסר שוב ומאחר שלא היה ברשותו 
סכום הקנס, שהוטל עליו, הושם שוב בבור, ב׳ שוחרר מן 
המאסר מחמת מחלה, אך מת למחרת יום־שיחרורו , . 



3 יךגי׳ דטין — 116111 ^ 66 כינויו הספרותי של 

יפים פרידוורוב [מסקספגוזקח .£] — ( 1883 , 

הכפר גובובקה, פלך חרסון — 1945 ), משורר רוסי. לפי 
הביוגראפיה הרשמית שלו, היה ב׳ בנו של איכר עני (ומכאן 
גם כינויו ״בידני״ — עני), אך לפי גירסה אחרת, היה בנו 
הבלתי־חוקי של אחד מן הנסיכים הגדולים מבית־המלכות 
הרוסי. ב 1904/8 למד ב׳ באוניברסיטה של פטרבורג, שבה 
סיים את חוק־לימודיו במחלקה ההיסטורית־הפילולוגית. 
כמשורר נתפרסם ב׳ ברבים רק ב 1909 , כשהדפיס את 
שיריו המהפכנים הראשונים. ב 1911/12 פירסם בעיתונות 
הבולשוויסטית שורה של משלים בעלי מוסר־השכל מדיני- 
אקטואלי. ניכרת בהם השפעתו של קרילוב (ע״ע), מצד 
אחד. ושל משורר הכפר הרוסי נקרסוב (ע״ע), מצד 
שני. בשנים של מלחמת־האזרחים ברוסיה שלאחר מלחמת־ 
העולם 1 ( 1918/20 ) פעל ב׳ כמשורר־תעמלן בחזית. אחר 
המהפכה שימשו לו כאמצעי־ביטוי לא רק המשל, אלא גם 
הפליטון, הסאטירה והפארודיה, ואף כתב־הפלסתר התקפני. 
הגיבור העיקרי ברוב יצירותיו של ב׳ הוא האיכר המדולדל 
או הפועל החקלאי חסר־הכל (>ו 3 נן? 63 ). שניהם 
נלחמים את מלחמת־המעמדות במנצלם — האיכר העשיר, 
״בעל־הגוף״ (א 3 ץ 9 ׳{א), ושניהם הם בולשוויקים בעלי־הכרה 
מעמדית, אלא שעדיין הם מוסיפים לדבר בלשונו של הכפרי 
הרוסי. בכמה מיצירותיו נלחם ב׳ גם בדת. באחת מהן — 
הפואמה ״ארץ היעוד״ (מ 3 זז 0838 ז 066 ו 15 ; 1 יו 36 ) — 
השתמש ב׳ בסיפור "יציאת מצרים" בצורה םאחידיסטית־ 
מרוססת. כאן מופיעים בשינוי-שם־וצורה בולשוויקים "אמי¬ 
תיים" (הם המוני היוצאים ממצרים). מנשוויקים ו 0 .ר.ים 
(אלדד ומידד!), אנארכיסטים, ספסרים המנצלים את 
מצוקת־העם (הסוחרים במדבר במן!), וכיו״ב. ב/ שנלחם 
ב״אמנות לשם אמנות", השתמש לעיתים קרובות בסיגנון 
המוני גס, שעורר עליו חרעומת אף מצד לנין. אך ב׳ נעשה 
מעין משורר־החצר של המשטר הסובייטי, וב 1923 זיכוהו 
השלטונות באות־הצטיינות גבוה. ב 1925/33 כונסו יצירותיו 
ב 20 כרך. בשנות־חייו האחרונות הואשם ב״סילוף דמותה 
של המציאות הסובייטית" וב״עיוות קווי־אפיו הלאומי של 
העם הרוסי". לאחר הביקורת, שנמתחה עליו, "חזר ב׳ 
בתשובה". 

מ. 


בין־ן־פאואל, רזס־ט סטיפ^סון סטית, ע"? בדן־פאואל 
רוברט םטיפנסון סטית. 

ביופי או פילפי, ע״ע כלילה ןךטנה. 

ביד־ךטיאר (ז 0 ; 6 ת.ז £ [) 0 ! 8 ; בגרמ׳ ״איש תם ומוגבל״ — 
לפי דמות סאטירית, שיצר המשורר לודוויג אייכרו׳ט 
ןז 1 :> 0 זו 1 :> 11£1 ב 1850 ), כינוי לאורח־החיים בגרמניה ובאו¬ 
סטריה בין השנים 1815 ו 1860 , וביחוד — לסיגנון הריהוט 
ולאמנות, שנעשו רווחים בארצות אלו באותה תקופה. תקופת 
הב׳ (ביחוד בין הקונגרס הווינאי ומהפכת־מארם) הצטיינה 
בצמיחה שקטה של הבורגנות במדינות־גרמניה, שהתרוששו 
מחמת המלחמות בנאפוליון. בורגנות ז( פיתחה את חיי 
הבית הפרטי על כל הקשור בו! כדוגמה שימש לה 
סיגנון־הקישוט האנגלי מסוף המאה ה 18 , שהיה מבוסם על 
סיגנון האנפיר (ע״ע) הצרפתי. אך בתנאי־הדילדול, ששלטו 
אז בגרמניה, ויתרו על כל מותרות שהם! הבתים שנבנו 
היו קטנים יותר, הדירות היו צנועות והתקרות היו פשוטות, 
בלא קישוטי־הגבס, שהיו רווחים קודם לכן, ובריהוט החשיבו 
ביחוד — בצד הנוחיות — גם תכליתיות ויעילות: פסק 
השימוש בסוגי־עץ יקרים ובקישוטי־הברונזה של סיגנוך 
האנפיר, אך נשתמרו ארון־הראווה לכלי־חרסינה וכדומה, 
וביחוד — ספת־האנפיר הרחבה והנוחה, שהפכה בגילגול־הב׳ 
שלה לרהיט החשוב ביותר ב״חדר הטוב". התמונות, שבהן 
היו מקשטים חדר זה, שיקפו אף הן את האידיאלים הזעיר' 
בורגניים, שנצטמצמו בערכים ראליים מועטים ומוגבלים. 
משום כך יש לראות באסכולה הציורית של הב׳ את הניגוד 
הגמור לאסכולה הרומאנטית, שביקשה את נושאיה בעבר 
הרחוק ובעולם לירי־דמיוני. לטיפוח מיוחד זכה בתקופה זו* 


הציירת ייואיזה זיידייר בחררה (הסרוהט בסיננון־ביררמייאר) 
*טנזיייטאר. ציזר מאת 0 . נ. קרטטינג, 2 ! 8 נ 







279 


בידרמיאר—ביהיויוריזם או התנהגותנות 


280 


ציור-הז׳נר, שהאמן החשוב ביותר בתחומו היה שפיצוג 
(ע״ע), וכן נתפתחו ציור־הנוף וציוי״הדיוקנות. מרכזיה 
העיקריים של האסכולה היו בדיסלדורף ובמינכן(בגרמניה) 
וכן בווינה. — גילויים מרוח הב׳ בתחום־הספרות מצויים 
ביצירותיהם של מחברי הרומאנים העממיים גוטהלף ומריקה 
ומחברי־המחזות הווינאים ריימונד ונסטרוי. 

$ 1 ת 1 . 8 45 ( 1 ,(* 1.1 ־ 11 ) 1 ( 0 ־ 1101 . 11 .״) = ) חתגוחזזס!( . 0 

.״ 1 .א 1923 ,/ 0 ס 41 ות. 8 , 1 ( 10114 ( 0 § .'• 1 .י 1 ; 13 י' 1 .) 0 7x1 ח 1 ? 5 

. 10 ־ 19 ,.א ' 0 ח 10 י\\ , 1 ( 10 * 1.01 

ביה (אנ £1 ץ 33 ), עיר בדפארטמנט של קאלוואדום שבצפונה 
של צרפת! יושבת בעמקו של נהר־אור ( 0 ז 0 \/), 

כ 80 ק״מ מדרום לשפכו לתעלת־לה־מאנש. תושביה, כ 8.750 
נפש ( 1950 ), מתפרנסים על חלבנות ועל מלאכת־מחשבת 
של תחרים וזכוכיות מצויירות לחלונות. 

בתקופה העתיקה היתד. ב׳ עיר־בירתם של הביוקסים 
(שבט קלטי), ומשום כך נקראה ביה״ב המוקדמים על שמם. 
מ 360 ואילך שימשה מושב לבישוף ובימי הקארוליגגים 



הרקמרז ש 5 ראיה: פרט טתוך ח<א!ר הקרב ע?־יד היטטיננז ( 1060 ) 

היתד, בירת רוזן־מחוז. ב 890 נכבשה על־ידי הנורמאנים. 
במלחמת מאת־השנים עברה ב׳ כמה פעמים מיד אל יד, 
אך ב 1450 עברה סופית לרשותם של מלכי־צרפת. במלחמת־ 
העולם 11 (ב 6 ביוני 1944 ) התחילו בקרבת ב׳ בעלי־הברית 
את פלישתם ליבשת־אירופה. שני ימים לאחר מכן נפלה ב׳ 
בידם, וכך היתד. ב׳ העיר הראשונה בצרפת, שנשתחררה 
מידי הגרמנים. 

בב׳ יש כנסיה, שחלקיה הקדומים ביותר הם מן המאות 
ה 8 — ה 10 ואע״ם שנבנתה בסיגנונות־בניה שונים, היא 
בכללה מבנה האדמוני. בבית־הנכות של ב׳ שמורה רקמת־ב׳ 
המפורסמת (ארכה 70.40 ־ מ׳ ורחבה 50 0 ״מ), שמתארת מחזות 
מכיבושה של אנגליה ע״י ויליאם, נסיך־נורמאנדיה, ב 1066 . 

. 1945 ,<(?ו 1 י/ק 0 ' 7 . 8 ז./' 7 .£ זו 8 

ניהיףוךיןם או התנסגותנות (מאנג׳- הת¬ 
נהג), 1 . שם של אסכולה בפסיכולוגיה, שייסד 
ג׳. ב. ווטסון (ח $0 זג/ו\) באה״ב בערב מלחמת־העולם 1 . 

התהוות הב׳. שלושה הם מקורותיו של הב׳: ( 1 ) המח¬ 
לוקת בביולוגיה במאה ה 19 בין התפיסה הפיסיקאלית־המכא- 
ניסטית ובין התפיסה ההתפתחותית־התכליתית; ( 2 ) ההת¬ 
נגדות (שנתעוררה בסוף המאה ה 19 ) לפסיכולוגיה הניסויית 
מייסודו של וונדט (ע״ע), שעיקרה — ניתוח מצבים ותהלי¬ 
כים מודעים, שנחקרים באמצעות האינטרוספקציה (ע״ע); 
( 3 ) הנטיה לפסיכולוגיה אובייקטיווית, שמקורה בהתפתחות 


הפסיכולוגיה של בעלי־החיים, לאחר שזו האחרונה התחילה 
משתמשת בדרכי־חקירה, שהן נהוגות בפיסיקה ובביולוגיה. 
השפעה נמרצת ביותר על פיתוחה של "פסיכולוגיה ללא 
תודעה״ נודעה למחקריהם של מ. פ. מאיר ( 1911 ), לויד מור־ 
גאן ( 1854 ), תורנדיק ( 1898 ) וכן של מק־דאגל. השפעה 
דומה בכיוון זה היתד. גם לתורת הרפלכסים המותנים (ע״ע) 
של פאוולוב (מ 1903 ואילך) ול״פסיכולוגיה האובייקטיווית" 
של בכטריב ( 1907 ). 

עקרונות־הב׳. הפסיכולוגיה שקדמה לב׳ היתד" לדעתו 
של ווטסון, ספקולאטיווית, אזוטרית ומופשטת, ושיעור ערכה 
כשיעור ערכן של האלכימיה והאסטרולוגיה, שהכשירו את 
הקרקע לכימיה ולאסטרונומיה. הב׳ חוקר ל״דרכי־התנהגותם 
של בעלי־חיים ובני־אדם בסביבתם״ — כלומר, הוא חוקר 
"פעולות ודיבורים— בין שקדמו ובין שלא קדמו להם למיז־ה 
ואימון״(ווטסון, 1919 ). מה שמכונה בשם "החיים הפנימיים", 
כלומר התודעה והחוויות, הוא ספק קיים ספק אינו־קיים; 
אפשר, ש״חיים פנימיים" אלה הם "עניינו הפרטי" של כל 
יחיד, אך בשום אופן אינם עניין למדע לענות בו. על אחת 
כמה וכמה — שהלא־מודע אינו נושא לחקירה מדעית ( 1927 ), 
שבן המדע רשאי לעסוק אך ורק בתופעה מוחשת, שהיא 
נתונה להסתכלות ישירה. לפיכך נוקט הב׳ אך ורק בדרכי־ 
חקירה "אובייקטיוויים". שהם שאולים ממדעי־הטבע, ובראש 
ובראשונה — בהסתכלות חיצונית ובניסוי. ומתנגד בחריפות 
לאינטרוספקציה (ע״ע), שהיא מתודה "סובייקטיווית" מוב¬ 
הקת. 

כל ההתנהגות כולה, לדעת הביהיוויוריסטים, אינה אלא 
מערכת של תגובות על גירויים פיסיים; משמע, שאין בתוך 
האורגאניזם שום דחף, שמביא אותו לכלל פעילות. התגובות 
ניתנות למיון משלוש נקודות־מבט: ( 1 ) תגובות טבעיות 
מלידה (כהתעטשות), בניגוד לתגובות נרכשות או מותנות 
(ככתיבה), שנקראות גם הרגלים! ( 2 ) תגובות של אברי־ 
חושים, שרירים (כתנועת־יד) ובלוטות (כהזעה); ( 3 ) תגו¬ 
בות פשוטות (ככפיפת־ברך), בניגוד לתגובות מורכבות 
(כבריחה ממקום־סכנה או כדיבור). הב׳ חוקר תנועות 
מורכבות של האורגאניזם כולו, בעוד שהפיסיולוגיה חוקרת 
תנועות פשוטות. 

מצדדי־הב׳ ניסו לפרש את ה״חוויות", שבהן דנה 
הפסיכולוגיה המסרתית, כסוגים שונים של תגובות או רפי 
לכסים. מה שהיה'ידוע בעבר בשם תחושה אינו אלא תגובה 
של אברי־חושים על גירויים פיסיים. ההרגשה אינה בנמצא! 
מצויות אך תגובות בצורת שינויים בתהליכים של הנשימה 
והעיכול, במחזור־הדם ובפעולותיה! של בלוטות ההפרשה 
הפנימית; אלא שלשון־ההדיוטות ולשץ־הפסיכולוגים כאחת 
כללה תגובות אלו במלים מסכמות, כגון שמחה, צער, אבל, 
כעם וכיוצא בהן, שמרמזות בקיצור על שורה של תגובות 
מצד האורגאניזם על גירויים פיסיים. גם מה שקוראים כרגיל 
בשם "חשיבה" או "דימוי" אינו אלא תנועת־שרירים בלבד. 
הילד הקטן משמיע קולות אגב הפעלת השפתיים, הלשון, 
החך, מיתרי הקול והגרון. אך לחץ־הסביבה (״אל תרעש!״) 
מכריח את הילד להחליף את הדיבור בלחישה ואת הלחישה 
ב״דיבור פנימי״ כששפתיו קפוצות — כלומר, בתנועות של 
כלי־הדיבור בלא השמעת קול, וזוהי ה״חשיבה". 

הסביבה, שהיא כלל הגירויים המשפיעים על האורגאניזם, 
היא הגורם היחיד המעצב את האישיות; הורשתן של תכונות 



281 


ביהיויוריזם או התנהגותנות 


282 


״נפשיות״ אינה בנמצא. קיימים רק 3 דגשים מלידה: כעס 
(כתגובה על רעש־פתאום), רוגז (כתגובה על צימצום חופש- 
התנועה), אהבה (כתגובה על לטיפה). הפחד מפני בעלי־חיים 
או אהבת-ההורים אינם אלא הרגלים או רפלכסים מות¬ 
נים׳ שנתהוו בתנאים מסויימים כחוליות במערכת־ההרגלים, 
שכל יחיד רוכש לו במרוצת־חייו ושהיא מכונה בשם כולל 
"התנהגות". גם ליקויים בהסתגלות( 1 ח 1£ ז 11511 [ 1 ) 313 ות), נורו- 
זות ושאר מצבים פאתולוגיים אינם אלא "תוצאה של תהליכי- 
תירגול" בתנאי־סביבה בלתי מתאימים; אף מחלות־הרוח 
אינן אלא פרי חינוך, שאינו מתוקן כל צרכו. 

החינוך הוא תהליך של אילוף והקניית־הרגלים באמצעות 
תנאי־הסביבה, ותפקידו אינו אלא ליצור גורמים, שיחדירו 
בחניך את ההרגלים הרצויים. על יסוד השקפה זו אמר ווטסון 
באחד מנאומיו: ״תנו לי 200 ילדים, ויהיו בניהם של מי 
שיהיו, הטילו עלי להפכם למאתמאטיקנים גאוניים או לגנבים 
מומחים — ואבצע תפקיד זה ברוח ההזמנה, אם אד אוכל 
לקבעם בתוך תנאים מתאימים". 

בתינוק, שהוא, לדעת הב׳, כמעט "לוח חלק", אפשר 
לראות, כיצד בעל־החיים מסגל לו מעט־מעט, בהתאם לתנאי- 
הסביבה, דרכי־הגבה על הגירויים הפועלים עליו. לפיכך 
הטעים ווטסון את חשיבותן המכרעת של שנות־הילדות 
הראשונות להתפתחותו של כל יחיד. 

הערכה וביקורת. דברי ווטסון עוררו הד חיובי חזק. 
מורת־הרוח, שעוררה בשעתה הפסיכולוגיה הסטאטית, המופ¬ 
שטת והרחוקה מן החיים; קיתוני הלעג והבוז, ששפך ווטסון 
על קודמיו; ניסוחיו המבריקים וכשרונו לפשט תופעות מור¬ 
כבות, להסביר ולשכנע. פעלו הרבה על הקהל הרחב. אך גם 
בעלי־מקצוע נמשכו אחר ווטסון, עד שבחרו בו( 1915 ) כיו״ר 
של "האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה", ובשנות ה 20 נראה 
היה, כאילו כל הפסיכולוגים של אה״ב הם חבורה אחת של 
ביהיוויוריסטים. 

לאמיתו של דבר, כבר נשמעו באותו זמן עצמו גם 
דברי־ביקורת קשים על שיטתו של ווטסון. המבקרים שללו, 
קודם כל, את ההנחות של "פסיכולוגיה ללא נפש" ואדם 
ללא כשרונות; בין אלה שהתנגדו לווטסון היו דיואי (ע״ע) 
ורובאק ( 1923 ), וזה האחרון השווה את הב׳ בפסיכולוגיה 
לדאדאיזם באמנות ולג׳אז במוסיקה; מ. פרינס (ססמת?) 
הכריז(ב 1926 ), ש״רגש הוא לעולם רגש, ואין כל דמיון בינו 
ובין פעולת־הבלוטות"; מק־דאגל טען (ב 1928 ), שהפסיכו¬ 
לוגיה של ווטסון היא פסיכולוגיה של רובוטים, אך לא של 
בני־אדם. בברית־המועצות נתקבל הב׳ ברצון בשנות ה 20 
(בלונסקי, קורנילוב); אך בשנות ה 30 הראשונות כבר נדחה 
ע״י קורנילוב, לוריא, טפליב ואחרים כ״מאטריאליזם גס 
ופרימיטיווי", שסותר את עקרונות המאטריאליזם הדיאלקטי. 

ואולם גם ההתפעלות היתרה מן הב׳ וגם הביקורת 
הקטלנית שנמתחה עליו לא היו מוצדקות, כפי שהוכיחה 
התפתחותה של הפסיכולוגיה משנות ה 20 ואילך. הפסיכולוגים 
התחילו רואים בתודעה ובהתנהגות גורמים שווי־ערך בפסי¬ 
כולוגיה, ששניהם דרושים להבנתה של ההתנהגות הנפשית. 
השקפה זו, שהיא מקובלת כיום גם על דעתם של פסיכולוגים 
אמריקנים מרובים, רווחת בספרי־הלימוד העיקריים, כגון 
של וודוורת־מארקיז ( 111$ ן)- 31 ^?-ו 11 ז 0 ׳״(> 00 ^\, 1947 ), בורינג 
( 8 ח״ 1948,80 ), ומאן(תמט^ן, 1951 ). חוקרים מובהקים של 
הילד באירופה — כגון ק. קופקה, ק. וש. בילר (ע״ע) — כבר 

• זו 


השתמשו בשנות ה 20 גם בדרך החקירה ההתנהגותנית 
והשיגו באמצעותה תוצאות חשובות ביותר. 
גם במחנה הביהיוויוריסטי עצמו קמו עוררים על כמה 
,(1932) מעקרונותיו של ווטסון. טולמאן (ח 3 ת! 701 ) הטעים 
שבכל מצב חדש פועל האורגאניזם בדרך תכליתית לשם 
השגת מטרות מסויימות ומסתייע בכך, בין השאר, בהצלחו¬ 
תיו הקודמות, ועליכן טען ל״התנהגותנות תכליתית". הת¬ 
נגדות נמרצת ביותר עוררה דעתו השלילית של ווטסון על 
התורשה ( 1£11 ו 351 ( 1 ). נוסף על כך הוטעם קיומם של מניעים 
וךחפים, שאינם ניתנים לצפיה אובייקטיווית (ראסל), וכן 
הודגש, שאין להסיח את הדעת מן האורגאניזם כחוליה 
בין הגירוי והתגובה (האל, 1943 ). בזה הודו אחרוני 
הביהיוויוריסטים בחשיבותם של גורמים פנימיים, שבהם 

זילזלו קודמיהם ללא הצדקה. 
ווטסון וסיעתו לא הצליחו לשרש מן הפסיכולוגיה את 
ההשקפה הדוגלת בתודעה ובאינטרוספקציה. אך לזכותם 
ההיסטורית יש לזקוף את החדרת המתודה האובייקטיווית 
לפסיכולוגיה וכן את ההכרה, שיש לחקור גם את התנהגותו 
החיצונית של האדם. כיום רווחת הדעה, שאין כל ניגוד בין 
חוויה "סובייקטיווית" ובין התנהגות "אובייקטיווית" ושההת־ 
נהגות הנפשית ניתנת לחקירה באמצעות דרכי־חקירה שונות. 
בסופו של דבר, אירע לב׳ לפי תפיסתו של ווטסון מה 
שאירע לכל שאר האסכולות בפסיכולוגיה: לא נתקיימה 
שאיפתו לייצג את "הפסיכולוגיה כולה"; יתר על כן: 
כ״אסכולה" הוא מיטשטש והולך, אך הרבה ממשפטיו מש¬ 
תלבים יותר ויותר בתוך המדע הפסיכולוגי עם משפטי 
האסכולות יריבותיו, שאף הן שאפו כמותו לייצג את הפסיכו¬ 

לוגיה כולה. 

נ. טורוב, הפסיכולוגיה בימינו, ת״ש, ח״א, סרק ב׳; ח. אור־ 
מיאן, תרומתה של פסיכולוגית הילד לשיכוך "ריב האסכו¬ 
לות", החינוך, תש״ט, עמ׳ 92-50 (נוסח אנגלי מורחב בכה״ע 
5 ? 3 ז 0 \;); ש. בודג־ X0110108103, 1953, 16-52 .קק , 9 .!סע 
היימר, פרקים בפסיכולוגית החיות. תשי״א! י. בנאי, הפסיכו¬ 
לוגיה כמדע ריאלי, אורים, תשי״ד* ס. וו. וודוורת, אסכו¬ 
1. 8. לות פסיכולוגיות בימינו, 1954 , פרק ד , ; ,מ 72150 ע 

?5 ס?/ 01 * 1010%1 ?*ץ 5 ?) 17 01 !* 1 ?\ 55 ! 101/107 ? ? 8 0 15 .} ץ 1010$ /*ץ 

01*10, 1913, ¥01. 20, 1 ח 70 ( ץ 10$ ס 1 ?*ץ 5 ? ,. 14 ;( 158-177 .קק 

18* 510100107 ? * 8 . 1 >! ;* 1924 , 1919 , 00107151 ^* 8 ס /ס 1 ח 01 ק 4 ח - 
151 1 ח 13 ח! / 0 ? €37 01 * 081 ! 10 ?*ץ 5 ? ,. 111 ;* 1930 , 1924/5 ,ח 
0 0 ו?*ץ 5 ? 4 ח 3 ח 1071 51 ־ 100 ? * 8 ,) 806301 .א .א ; 1928 . 01114 4 ח - 
10%)/, 1923; £. 808101 1927 ,* 101021 ?*ץ 5 ? 7 * 4 * €715 ? * 1 ־ 0 ,־ ; 

]. 8. 30(1 8101)00^311, 7 ?1* 80111* 01 8* ?100107- 

15171, 1928; \¥. $010£001(1, 8*?131'10711/142 ) 11 ק 2 ח 21 ץ *- 
7110 , 35 . ¥01 , 1932 ,ץח 2 * 8402011 4 }> %1 * 872 ) 104010 *חז 
ח 4 71 * 100107 ? * 8 * 0510 ? 147 ? , 7010130 . 0 .£ ;( 288 — 272 .קק !- 
771015 0100107 ? * 8 {ס 5 * 1 ק!*ח! 7 ? , 11111 ־ 1 .. 1 . 0 ; 1932 ,ח*?\ 4 ח , 
1943; £. $ -* 8 " {ס 1/1045 * 14 4 ח 0 5 * 0511401 ? 0 ^ 7 , €000 ק 
קק , 55 . ¥01 , 1948 , 10 * 1/1 * 8 1010£1€31 /*\ 5 ?) " 0715171 :־טס!{ . 
67-78); 8. $. ץ 5 ? /ס 10015 ?*$ ץ 7 ס 07 קח 1 * 1 חס€ ,!!זזס^^סס^ג - 
0/1010^, 1948, 011. חז חס 4 ( סו* 81 * 1 /' 1 ,־* 83110 .א .א 
5001*1 ?51 * **ח* 1 * 5 ח €0 , 05 ץ 05113 ( 1 ״ 1 . 14 ; 1952 .ץ%ס 101 /*ץ 
01/10 ק 1 * * 01 ח 071 ח * 1010£1 /*ץ 5 ק * 4 01 ח 0117 [} 1 ח*ח 1 * 071 קח 1 ס* - 

1081411* , 1953, \ .( 209-277 .קק , 46 .! 0 ־ 

ח. א. 

2 , בפילוסופיה — השקפה, שלפיה יש לבטל את מושג 
ה״תודעה" ולהמירו במושג ה״התנהגות". השקפה זו, שהובעה 
לראשונה מחוך שיקולים פסיכולוגיים־מתודיים, קיבלה אצל 
רבים משמעות פילוסופית קרובה למטריאליזם (ע״ע). כך 
טען אלברט פ. וייס ($$;:>/¥), מראשי האסכולה של הב׳: 
"מבחינה סופית אפשר להעמיד כל פעילות וכל השג חברותי 
על תגובות אלקטרופרוטוניות, ופעולות אלו הן מכאניות 
ככל תהליך פיסי או כימי". בחמה לזה טען לאשלי 


283 


ביהיויוריזם או התנהגותנות— כיהר או כהר 


284 


( 7 > 1.35111 ) י אף הוא ממפתחי שיטת־הב׳: "תנו לי את הנתו¬ 
נים של המדעים הפיסיקאליים ואראה לכם, כיצד נוצרות 
התופעות של הנפש בתוך מערכת, שאין לה תארים אחרים, 
זולת תארים פיסיקאליים". דעות אלו דומות מאוד לטענותיה 
של החמדנות. אעם״כ יש הבדל בין החמרנות של אמצע 
המאה ה 19 ובין הב׳. החמדנות הכירה בעובדה של החיים 
הנפשיים והשתדלה להראות, כיצד נוצרת התודעה מן החומר! 
והאמרה הידועה של פוגט: "יחם המחשבות אל המוח הוא 
כיחס השתן אל הכליות" תוכיח. אך לפי הב , , אין תודעה 
במציאות (מבחינה מדעית) בכלל ובמקומה קיימים אך אופ¬ 
נים מסויימים של התנהגות! במקום ה״חשיבה" קיימות 
תנועות של הגרון וכדומה. מתנגדי־החמרנות טענו, שאנו 
תופסים את התודעה באופן בלתי־אמצעי בתפיסה הפנימית 
שלנו, ואילו לפי הב׳ אין תפיסה פנימית זו קיימת מבחינה 
מדעית, הואיל והמדע הוא בין־סובייקסיווי ואינו מכיר 
בקיומה של רשות־היחיד. מבחינה זו הב׳ הוא קיצוני מן 
החמרנות. כל הנתונים המדעיים צריכים, לפי הב׳, להיות 
נתוני התחושה החיצונית, המשותפת לכולנו והכפופה לביקו¬ 
רת הדדית, בין־סובייקטיווית. 

כנגד הב׳ אפשר להביא שלוש טענות אלו: א) הב׳ ממיר 
את התופעות הפסיכיות בתנועות (למשל: של הגרון), שנית¬ 
נות לצפיה. הצפיה ממלאת איפוא תפקיד מרכזי בב׳. אך 
כיצד אפשר להסביר מושג זה עצמו — מושג הצפיה — באמ¬ 
צעיו של הב׳ז! ב) הב׳ אינו יכול להסביר ולהצדיק את 
ההבדל בין,נכון׳ הבלתי־נכוף, שהוא יסודי לכל מדע. אירו¬ 
עים מכאניים מתארעים או אינם מתארעים, אך אין הם נכונים 
או בלתי־נכונים, כמו שאינם כשלעצמם טובים או רעים. 
לפיכך: אם הב׳ טוען, שתורתו היא נכונה ותורה אחרת 
מוטעית, עבר את גבולותיו ותבע לעצמו זכות, שאינו יכול 
להצדיקה. אי-אפשר להסביר את הב׳ עצמו בעזרת הב׳! 
ג) ייחודה של התודעה הוא באותה רפלכסיוויות, שמאפשרת 
לפסיכי להתייחם אל משהו אחר ולהתכוון אליו("אני רואה 
את השולחן"). לכפילות "אינטנציונאלית" זו אין הקבלה 
בתחום הפיסי. אופי רפלכסיווי זה, שמתבטא ביחוד בכך, 
שבעל־התודעה יכול לומר לעצמו: "אני", קובע את ההבדל 
העקרוני בין האובייקט והסובייקט, והבדל זה אין להסבירו 
באמצעים מכאניים. 

הטענות הללו מכולנות אל הב׳ כתפיסת־עולם. לעומת זה 
יש להודות בדבר, שהתיאור של תופעות רוחניות באמצעות 
הב׳ עלול להיות מועיל מאוד. תיאור ההתנהגות החיצונית 
של בני־אדם בחברה, בעבודת־הפולחן (הדת), באסיפה מדי¬ 
נית, בקריאת ספרים וכד׳ עלול להרחיב את ידיעותינו 
כהשלמה — אך כהשלמה בלבד — לתפיסה הרוחנית־הפנימית 
של התופעות הללו. מבחינה זו נודעת לב׳ חשיבות, שהיא 
מעבר לתחומה של הפסיכולוגיה. 

,) 1 ו/ק 11010 ו/ 8 0 ) 4 0 ) 110/1 < 01 ו/ 0 /) )! 00 ) 0010111/1 )^/ 80 ,ז:)ז! 0355 .£ 

- 71101 !) ! 10110110011 ( 11111 ) 8 0 ) 0 , £0 נ 1 ו)זז 1 ז$ .£ .ז ;( 1927 , 111 

/ 0 1 ( 1 ) €000 ) 7/1 ]• 0 י 0111 ;( 1929 , 34 . 701 , 0 ) 111141 

. 1950 , 4010 )))? !' 400 ! ,$$ו 0 ׳\\ £301 ;.ן> 5 327 .ק , 1949 , 4104 ! 

10 0 ) 01011 ) 74 1 ) 4 8114 111 ( 7 ,■! 280 ) 1 ) 140 8 ה 3 ?ז 01 ^ו ;.{>$ 9 .ק 

.( 1952 • 0(11(0(0 ?1)10/1010^1( ( 5111411101 0(0(001(, 015 ( 01 x 11 ז 40 

ש. ה. ב. 

ביהר או 3 הר (ז 3 נ 1 פ 8 ׳ ז 3 י**^), מדינה בצפוךמזרחה של 
הודו (הרפובליקה). שטחה כ 178,550 קמ״ר! מספר 
תושביה כ 40.6 מיליון ( 1953 ). בצפון היא גובלת בממלכת 


נפאל, בצפון־המזרח בבנגאל הפאקיסטנית! בשאר צדדיה 
היא גובלת עם מדינות הודיות: בנגאל במזרח, אוריסה בד¬ 
רום, מאדיר. פראדש בדרום־המערב, אוטאר פראדש במערב. 
רוב שטחה של ב׳ והרוב הגדול של אוכלוסיה הם בשפלת־ 
הגנגס התחתונה! בדרומה של ב׳ נמצאת רמת צ׳וטה נאגפור, 
שהיא הקצה הצפוני־המזרחי של רמת דקן (ע״ע) ושמעליה 
מתרומם הר־פאראסנאת — שיאה של ב׳ — לגובה של 1,365 
מ׳. בין הרמה ובין השפלה מפרידים איזור של גבעות נמוכות 
ועמקו של נהר־סון, מפלגיו הימניים של הגאנגס. 

ה אקלים הוא זה של סאוואנה טרופית. הטמפראטורה 
הממוצעת בשפלה היא ביאנואר בין ״ 16 ל ״ 18 , ובמאי — 
כ״ 35 . בפנים־הארץ מצויות לפעמים טמפראטורות קיצוניות: 
מינימום של ״ 1.5 ומאכסימום של ״ 48 . כמותם של הגשמים, 
המצויים בכל ירחי־השנה, אינה קבועה: מ 1,000 מ״מ עד 
1,820 מ״מ בשנה! 90% מהם יורדים ביוני—אוקטובר. הם 
באים עם המונסון הדרומי־מזרחי והם מרובים ביותר בגבולה 
הדרומי־מזרחי של הרמה. 

מאחר שרוב שטחה של ב׳ הוא בפוריה שבשפלות-הודו, 

ב׳ היא ברובה ארץ חקלאית, ומפני שיש לה חלק גם בחבל 
העשיר במחצבים שברמת־דקאן היא גם ארץ־המחצבים 
החשובה ביותר בהודו. בסוף תקופת השלטון הבריטי עיבדו 
בב׳ יותר מ 93 מיליון דונאם! 40% משטח זה תפס האורז 
ואחוזים אחדים ממנו— כל אחד ממינים אלה: תירס, צמחי־ 
שמן, קטניות, שעורה, חיטה! כמדכן תפסו ירקות ועצי-פרי 
כ 1.5% מן השטח המעובד, צמחי־מטווה יותר מ 1% וטאבאק 
כ 0.5% . בעמקים־שברמה נשתמרו יערות נרחבים ובהם מצויים 
גם העצים, שמהם מפיקים את הלאקה ההודית האדומה. הבקר 
מונה כ 16 מיליון גולגלות ומשמש בעיקר לעבודת־האדמה. 
המכרות מרובים לרגלי־הרמה, בצפון ובמזרח. סביבות הערים 
האזארידאג (בצפון) ופורוליה (במזרח) מספקות כ 50% 
מתפוקת־הפחם ההודית, כמעט את כל הנחושת המופקת 
בהודו, כ 80% מן הנציץ (הודו היא המקור העיקרי של מחצב 
זה), כמחצית הברזל שלה וכמויות חשובות של אבני מאנגאן, 
בוכסיט, כרומיט וקיאניט( 810 5 12 ^ 7 ). התעשיה מעבדת את 
התוצרת החקלאית ואת תפוקת־המכרות. בעיר ג׳אמשדפור 
שבדרום־המזרח (כ 150,000 תושבים) נמצא מפעל "מאטד." — 
המפעל הגדול ביותר בהודו להתכת ברזל ופלדה, וסמוך 
לו נמצאים בתי־חרושת למכונות, קטרים ומכשירים שונים. 
בב׳ נפגשים שני קווי־מסה״ב החשובים ביותר בהודו: קו 
בומבי—קאלקאטה וקו דלהי—קאלקאטה. ארכם הכללי של 
הכבישים בב׳ הוא כ 11,250 ק״ם ( 1952 ). 

ה א וכלום י ה. תושבי־ב׳ הם ברובם הגדול הודים־אריים 
מבחינה גזעית ולשונית. ברובם הם דוברי ביהארית — המער¬ 
בית ביותר בין הלשונות ההודיות־האריות המזרחיות. 
מניביה המרובים זכה רק הניב ה״מיתילי" לספרות שבכתב, 
שנודעה לה השפעה בכל הודו המזרחית. בסוף תקופת־ 
השלטון של הבריטים דיברו 92% מתושבי־ב׳ ביהארית. 
מצד דתם הם ברובם בראהמנים ( 83% ) ובמיעוטם מוסלמים 
( 9% ). מספרם של המוסלמים נתמעט ע״י מנוסתם משטח 
השלטון ההודי ב 1947 . 

כ 6% מתושבי ב׳ הם שחורים מגזע מקומי, שישב כאן 
עוד קודם הכיבוש הארי. הם נדחקו ע״י הכובשים להרים 
שברמת צ׳וטה נאגפור ונשארו פרימיטיורים בכלכלתם, 

ז נ 


285 


כיהר או בהר— כיואיק, תומס 


286 


בדרכי־מלחמתם (בקשת וחץ) ובדתם האנימיסטית (ע״ע 
אנימיזם): עד 1847 היו מקריבים קרבנות־אדם. במאה ח 20 
הצליחו מיסיונרים נוצריים לעשות נפשות לנצרות בתוכם, 
וביחוד הצליחו בבל הקאתולים. כן יש בב׳ כ 450,000 נוצרים. 

הישובים הגדולים שבמדינה הם: פאטנה, עיר־הבירה 
(כ 200,000 נפש ב 1953 ), מדרום לגאנגם, ג׳אמשדפור (הנז¬ 
כרת למעלה), ב׳ (העיר), דרומית־מזרחית לעיר־הבירה 
( 55,000 נפש), גאיה. מדרום לעיר־הבירה ( 134,000 נפש), 
באגאלפור, במזרחה של המדינה ( £0,000 נפש), ראבאנגה, 
בצפו׳נה ( 93,000 נפש), וראנצ׳י, בצ׳וטה נאגפור. צפיפות־ 
הישוב בב׳ מרובה ביותר בשפלת־הגאנגס (יותר מ 400 נפש 
לקמ״ר), 

היסטויריה. בימי־קדם התקיימה בשטחה של ב׳ מלכות- 
מאגאדה. השושלת הראשונה הידועה, שמשלה בה, היתד, זו 
של בית סיסונאגה, שנוסדה סמוך ל 600 לפסה״ג. בימי שלטונו 
של בימביסארה, שהיה משושלת זו(מת 528 לפסה״נ), הפיצו 
מייסדיהן של הדתות הג׳אינית והבודהאית (ע״ע ג׳יניזם! 
בודהיזם) את תורותיהם במאגאדה. הבודהאיות הצליחה 
בתעמולתה והממלכה נעשתה מרכז להפצתה של דת ז 1 עד 
צילון וטיבט ועד מונגוליה וסין. במאה ה 3 לפסה״נ מלך 
במאגאדה הגדול במלכים הבודהאיים, אשוקה (ע״ע). אחריו 
התחילה ירידתה של הממלכה ושל הבודהאיות בתוכה כאחת. 
באמצע המאה ה 8 חידש הכובש גופאלה את תפארתה של 
מלכות־ב׳ ומאגאדה נעשתה שוב מרכז לבודהיזם, לאחר 
ששקעה שמשו במדינות אחרות בהודו. ביהאר העיר היתד, אז 
בירת־המדינה. בסוף המאה ה 12 כבשו מוסלמים ממוצא תורכי 
את ב׳ וערכו טבח בנזירים הבודהאיים. לאחר קיום עלוב 
במשך דורות אחדים נוספים נעלמה דת זו מב/ אבל עד היום 
עולים בודהאים מטיבט ומארצות אחרות לרגל למקומות 
מקודשים בב/ כגון גאיה. האסלאם ירש את מקומה של הבוז" 
האיות רק במידה מצומצמת, מאחר שהרוב של בני־ב׳ חזר 
אחר 1700 שנה של בודהיזם לדת ההודית הלאומית, שהיא 
הבראהגינית. ב׳ היתה בידי שליטים מוסלמיים, שמשלו בה 
כנציבים או כמלכים עצמאיים, עד שנכבשה ב 1765 ע״י הברי¬ 
טים וסופחה לפרובינציה של בנגל (ע״ע). ב 1857 השתתפה 
ב , ב״מרידה ההודית" נגד הבריטים, אבל המרד דוכא באותה 
שנה. ב 1912 — 1937 היוותה ב/ ביחד עם אוריסה (ע״ע), 
פרובינציה של הודו הבריטית; ב 1937 נפרדה מעל אוריסה 
ונעשתה פרובינציה מיוחדת. ב 1947 נצטרפה לרפובליקה של 
הודו ומ 1950 היא אחת ממדינותיה האוטונומיות. 

השלטון. בראש־הממשלה עומד נציב, שמתמנה ע״י 
נשיא הרפובליקה של הודו. הרשויות המחוקקות והקובעות 
את תקציב־המדינה הן האסיפה המחוקקת והמועצה המחו¬ 
קקת ; הראשונה מורכבת מ 330 חברים, שהם נבחרים ע״י כל 
המבוגרים שבאזרחי־ב׳ ללא הבדל מין; השניה מורכבת מ 72 
חברים, שמהם נבחרים 36 ע״י העם, 24 ע״י האסיפה המחו¬ 
קקת ו 12 ממונים ע״י הנציב. 

א. י. בר. 

בי 1 ו ?'[ בטיסט — 8101 מ 115 ק 83 תגס( — ( 1774 — 1862 ), 
פיסיקן צרפתי; מ 1800 פרופסור לפיסיקה בקולז׳ דה 
פרנס ומ 1809 פרופסור לאסטרונומיה בסורבון. ב׳ היה חוקר 
רב־פעלים בענפי־פיסיקה שונים. ב 1804 הצטרף לגי־ליסק 
(ע״ע) בטיסה בכדור־פורח לצרכי־מחקר; ב 1806/7 נלווה 


לארגו (ע״ע) בביצוע מדידות גאודטיות חשובות בספרד, 
וביחד עמו חקר את תכונות השבירה של גאזים שונים. השגיו 
החשובים ביותר של ב׳ הם גילוי קטוב (ע״ע) האור ב 1812 , 
בניית הפולאריסקופ הראשון והנחת היסוד לפולארימטריה. 
עם סאוואר גילה ב׳ וניסח את החוק האלקטרומאגנטי 
היסודי, הנקרא על שמם (ע״ע אלקטרומגנטיות, עבד 795 ). 
ב׳ הירבה לעסוק גם בהיסטוריה של המדע וחקר את האסטרו¬ 
נומיה של היצרים, הסינים וההודים הקדמונים. 

ביואיק, תומם — **"!"!וד — ( 1753 , על־יד 

ניוקאסל, — 1828 , שם), גלף־עץ ומעטר־ספרים 
אנגלי. כשהיה בן 14 התחיל עובד כשוליה בבית-מלאכה 
לתחריטים בניוקאסל, וכשהיה בן 23 נעשה שותף של 
רבו. בניגוד לאילוסטראציה, שהיהה מקובלת בזמנו — 
התחריט, — שיכלל ב׳ את חיתוך־העץ ומתוך כך החיה את 
דרך־העיטור העתיקה. חיתוכי־העץ הראשונים שלו, שהיו 
מיועדים לספרי־ילדים, עדיין היו מסורבלים; אך ב׳ פיתח 
בהדרגה טכניקה מעודנת, שבה אפשר היה לו לנצל את כל 
האפשרויות של החומר, שהשתמש בו — העץ! את הדמויות 
הבהירות היה נוהג להבליט על־ידי רקע כהה. תמונותיו הן 
ברובן קטנות — 30 — 40 סמ״ר —, אך בשטח זעיר זה עלה 
בידו להשיג אשליית־עומק מפתעת ושפע מרובה של פרטים. 
הוא תיאר מעמדים של חיי-הכפר — ציד, דיג, חצרות- 
איכרים, נופים מכוסים שלג וילדים משחקים —, שבהם 
משתקפת אהבה עמוקה לטבע. חיתוכיו העיקריים הם 
ב״היסטוריה כללית של הולכים על ארבע" (] 3 זשת^־> \ 
1790 , 1$ >טק 11 ז^ג 011 0£ ץז 0 ן 1$ ז-ו), ב״היסטוריה של הציפרים 
בבריטניה״ ( 15 )ז! 8 1511 ]!־! 8 )ס ץז 11$10 ־ 1 80 '!) — שהברך 
הראשון שלה (״ציפרי־יבשה״) יצא ב 1797 והשני ("ציפרי־ 
מים״) ב 1804 — וב״משלי איסופוס״ ( 1818 ). כן נמצאות 
יצירות משלו במוזיאון הבריטי ובמוזיאון של ניוקאסל. — 
נוסף על כושר־הסתכלות מיוחד הצטיין ב׳ בדייקנות מרובה 
ובגישה סיוטית אל הנושא, ומשום כך יש רואים בו 



ת. פיואיק: י,זעים, סחיר .היסטוריה נ 5 לית •טי הז?נים ע? יורנע", 
1790 . חיתיו־ 7 ־ו 


287 


כיואיק, תומס — כיוב 


288 



ת. כיואיס: נו<* כשר , . חיתיר-עץ 


את המעולה שבמעטרי־הספרים האנגליים. — ב 1862 יצאה 
האוטוביוגראפיה של ב׳ (^ 1 ^ 156 4 גוח 0 ן 1 ' 1 ' 01 $ז 01 וחש 1 ׳\ 1 ), 
שבכתיבתה התחיל ב 1820 . 

; 9-191 א 1 .<ןק . 1922 , 11 ? 2 ו 1 ? ז א ??/ 1 ) 1/111 ) 0111 ? 1 ( 1 ,■ 01:1501 . 0 
,. 8 . 771 '((/ 100011 ( 01 111 £ 1 ' £ 11£1111 / 0 11011 ?? 1 ?ו $0011 ). 

הב׳ יכולה לשמש לשלוש התכליות הבאות, שלשתי 
היאשונות מהן משמשת גם האוטוב׳: א) לסייע בחקר 
ההיסטוריה הכללית או בחקר ההיסטוריה של מדע מסויים 
אי אמנות מסויימת וכד׳; ב) להפיץ אור על הגורמים 
הנפשיים, שהיו טבועים ביסודם של מאורעות מסויימים, 
ומתוך כך על דרכי־פעולתה של הנפש האנושית בכללה; 
ג) לשרת את מה שתומאס קארלייל (שהוא עצמו היה 
ביוגראף מחונן) קרא בשם ון $111 זס׳ 4 י-סז 0 ן 1 , "עבודת־גיבורים", 
כלומר, להקים מצבת־זיכרון לאישים גדולים, שיהא בה 
משום דוגמה מלהבת או מאלפת להנהגה מופתית או לפעולה 
מצויינת. אך תהא תכליתן של הב׳ והאוטוב׳ מה שתהיה, 
מן הראוי שתהא בהן מזיגה של אמת ואמנות. במידה שב׳ או 
א־טוב׳ יש בה יותר מיסוד היצירה האמנותית, בה במידה 
מרובים יותר סיכוייה להיחשב כספר־מופת למשך כמה דורות 
(לדוגמה: קובץ־הב׳ של פלוטארכוס או "שירה ואמת" של 
גתה). ב/ שהעיקר בה אינו יפי הסיגנון והתיאור, אלא 
הנכונות של העובדות המסופרות בה והסברתן, כלו׳ ב׳ 
מדעית, יכולה עפ״ר לחיות רק דור אחד או שני דורות, 


שהרי מצב־החקירה של האדם, נושא־הב׳, ועל כל פנים של 
מפעלו וזמנו משתנה מדור לדור. אעפ״כ מביאה גם ב׳ כזו, 
אם ביושר ובבקיאות נכתבה, פרי קיים: עיקרי הדברים, 
שגילתה והסבירה, עוברים בירושה אל החוקר־הביוגראף, 
שבא שוב לכתוב על חייו של נושאה. תנאי לתוצאה כזו 
הוא שהכותב לא יערבב במתכוון מציאות ובדות באיזו מידה 
שהיא. כספר משעשע יש אמנם זכות־קיום גם ל״ב׳ בצורת 
רומאן", שהתחילה להיות נהוגה בשנות העשרים של מאה 
זו (בלשון הצרפתים שהמציאוה: 06 ־ת 3 ות 10 111£ ק 3 ^ 10 ?), 
כגון .,לאונארדו דה וינצ׳י" למרז׳קובסקי, "פראנסוא ויון" 
( 711100 ) לז׳אן קוקטו, "אני,'קלאודיוס" לרוברט גריוז, 
"התאווה לחיים" ( £0 ע ז £ 0 ז$ ^ 1 ; על ואן גוך) לארוינג 
סטון וכד׳; אבל אין זה מן הראוי להכניס לתוך ב׳, שהיא 
מיועדת לשמש תיאור נאמן של אישיות, איזה דבר שהוא 
שלא ניטל מן המקורות. איסור זה (שמרובים הם העוברים 
עליו כיום) חל לא רק על השימוש בנאומים ודיבורים, 
שמייחסים לנושא הב׳ בלא יסוד מספיק (כשלא נמסרו ע״י 
עדי־שמיעה מוסמכים וכד׳), אלא אף על ציון מחשבותיו 
וכוונותיו, אלא אם כן מודיע הביוגראף בפירוש שאין כאן אלא 
השערה משלו, שהיא נראית לו מטעם זה או אחר. קישוט 
בטל, אף אם מחובם, הם המונולוגים הפנימיים, שביוגראפים 
מסויימים, כגון אמיל ללדוויג ואחרים, ממציאים בקשר 
למאורעות גורליים או סמליים ידועים (למשל, כשנאפוליון 
עומד לרגלי הפיראמידות). לעומת זה אין הביוגראף צריך 
לדלג, מתוך יחם בירןרתי (תר. על אנקדוטות שנמסרו על 
גיבורו אף אם אין ביטחון גמור באמיתותן, שהרי עצם קיומן 
של אנקדוטות אלו מפיץ אור עליו ועל דמותו בדורו. 

מי ראוי לכך שתיכתב הב׳ שלוי בראש וראשונה, כל 
אלה שפעלו או יצרו דבר־מה (ולא רק המפורסמים שבהם); 
שנית, כל אדם שמילא איזה תפקיד, גדול או קטן, חיובי אי 
שלילי, בהיסטוריה (למשל, מארי אנטואנט, טורקוומאדה או 
היטלר); שלישית, כל אדם, שמאורע בלתי־רגיל קשור 
בחייו (למשל, דרייפוס) או שאישיותו היתה מאיזו בחינה 
יחידה במינה (למשל, המארקיז דה סאד [ 53110 ]). 

ומי ראוי לו לכתוב את חיי־עצמו י שוב בעיקר כל אי*ה 
שפעלו פעולה בעלת חשיבות או שאירעו להם דברים בלתי־ 
רגילים, אבל. נוסף על אלה ואלה, חל לגבי האוטוב׳ הכלל, 
שאף חיים (או פרק־חיים) רגילים של אדם רגיל (ואפילו 
עברו ימיו בפינה נידחת ובצל) ראויים לכד שיספרום, אם 
אך יש בסיפורם מעשה־אמנות או התגלות של סתרי־הנפש 

ד 

או תיאור חי של הסביבה: סגולות אלו וכיוצא באלו הן 
שמעניקות ערך קיים לספרי־זכרונות כאותם של סמיואל 
פיפס ( 5 ץק 0 נ 1 ) או גליקל המיל (עיין ערכיהם). 

כל האמור כאן על האוטוב׳ (במובן המדוייק של המלה) 

חל גם על שאר הסוגים של כתבים אוטוביוגראסיים: 
ה״וידויים" (גילויים של סתרי־הנפש, כאותם של אוגוסטינוס 
ורוס(), ה״זכרונות" (תמונות נבחרות ומפורטות כתוך 
תקופת־חיים ארוכה, כאותם של הדוכס מסן סימון), ה״סני־ 
גוריה על עצמו" או האפולוגיה (כמו הספר המזעזע "דוגמה 
של חיי־אנוש" של אוריאל אקוסטה), ה״יומן"(רשימת חוויות 
מרובות, גדולות וקטנות, ללא פירוט מיוחד, מתקופה ארוכה, 
כמו ה״יומן האינטימי" של אנרי אמיאל, ע״ע), וה״פרק מן 
החיים" (סיפור מפורט על שורת־מאורעות מסויימת, כגון 
"בריחתי מבית־הכלא של ויניציאה" של קאזאנובה). 


291 


ביוגרפיה ואוטוביוגרפיה 


292 


להבנת פעולתם של אישים גדולים ביותר יש צורך בב׳ 
חדשה אחת — או אף בב״ חדשות אחדות — בכל דור! 
לגבי אישים פחות בולטים מספקת עפ״ר ב׳ מפורטת או 
מעמקת אחת. ערך מיוחד יש לב׳ כשהכותב הכיר באופן 
אישי את נושא הב׳ או חי בזמנו (או, לכל הפחות, סמוך 
לזמנו), שהרי בתנאים אלה עלול לעמוד לרשותו חומר, שלא 
ימצא בנקל או בשלמות בידי הבאים אחריו. מכאן חשיבותן 
הקיימת של כמה ב" מפורסמות, כגון "חיי פלוטינוס" מאר, 
תלמידו פורפיריום, "חיי קארולוס הגדול" מאת יועצו 
איינהארד, "חיי פראנציסקוס מאסיזי" מאת בונאוואנטורה, 
אחיו למסדר, "חיי דאנטה", מאת תלמידו בוקאצ׳ו, "חיי ד״ר 
ג׳ונסוך מאת ידידו בלזול, "נאפוליון" מאת איפוליט טן, 
וכד׳ — ומכאן גם חשיבותם של כמה קבצי־ב׳ קלאסיים. 
שכוללים תיאורי־חיים של בני מעמד אחד או תקופה אחת, 
כגון "חיי הקיסרים" לסוטוניוס (עיין למטה)! "חיי הפילו¬ 
סופים" לדיאוגנם לארטיוס! "חיי איטלקים גדולים בני 
המאה ה 15 " מאת וספזיאנו דה ביסטיצ׳י! "חיי המשוררים 
האנגליים" מאת ד״ר סמיואל ג׳ונסון, וכד׳. 

אין זה מן ההכרח, שהב׳ תתאר גם את הרקע ההיסטורי 
של חיי נושאה (כמו שעשו למופת פאסקואלה וילארי 
ב״מאקיאוולי וזמנו", 1882 , ראומונט [ 1 ססו 0 טשז 1 ] ב״לורנצו 
המפואר״, 1874 , ואחרים במאה שעברה)! אבל חיבור 
ביוגראפי על אדם יוצר לא מילא כראוי את תפקידי אם 
התעלם מיצירתו כאילו היתד, משהו טפל בחייו, כפי שנוהגים 
לעשות כמה ביוגראפים בזמננו ("ז׳ 1 רז׳ סאנד" לאנדרי 
מורוא, ועוד)! אדרבא, אצל האדם היוצר (סופר, אמן. הוגה, 
חוקר וכד׳) מהלך־החיים, אפילו היה מרתק, צריך להיחשב 
כטפל למפעלו, והעיקר הוא המפעל. ניתוחו, הערכתו וקביעת 
השפעתו! ביוגראף, שמעדיף על אלה את תיאורו של מהלך־ 
החיים החיצוני, מעיד שכוחותיו הם למטה מתפקידו והוא 
מזיק לנושאו. משום חשיבותו היתרה של המפעל מוטב 
בדרך־כלל, שהב׳ תכלול שגי חלקים נפרדים: חלק ראשון. 
קצר יותר, שמתאר את החיים, וחלק ראשי, שמתאר את 
המפעל. מקובל בימינו גם סוג של ב׳, שבניגוד לזו שמתכחשת 
למפעל, היא מתעלמת ממאורעות־חייו של היוצר. ב' זו 
מתרכזת במפעל בלבד (אין היא אלא:"!ן £€40 > 1 ז:>^\, 
"תולדות־יצירה", כפי שקראו לה הגרמנים, יוצריו של סוג 
זה), כגון ״שיקספיר״ לגונדולף ( 1931 ), שאינו מטפל בחייו 
של שיקספיר כלל. אעפ״כ האידיאל של ב׳, שנושאה הוא 
יוצר גדול, הוא תיאור, שמסביר את מוצאו האישי של המפעל 

ד 

ביחד עם המפעל עצמו. 

כל ב׳ צריכה להיכתב מתוך יחס חיובי ואדיב כלפי 
המתואר — לכל הפחות, כשזה האחרון יצר או עשה דברים 
בעלי־ערך. חסרונותיו של אדם שייכים לאישיותו, אבל אין 
זה מן הראוי (כפי שנהוג כיום) להרבות בליגלוג על גילויי־ 
קטנות (כגון התפארות, רדיפת־בצע, חוסד־פנות אצל סופר, 
וכד׳), כשהמפעל, הנשקל כנגדם, מכריע אותם בכבדו. כאן 
חלה מימרתו של גתה: $'ש 1 ^\,ת 0 ! 21101 תב§זש/י ת! ¥0 
13 ) 3 ( ש 1 ׳% 51011 , 1£60 ׳ 5 \ 6 ז 6 ז\ ט 2 05 ( 1 י ו 1 פו 1 ש 5 ש§ ו 1 שט 3 
(״אל־נא תתעכב על שום דבר טפל! כדי להנציח את עצמנו 
נבראנו"). משום אותה עדיפות, שיש למפעל על יוצרו, 
בטלות, לגבי הב׳, גם שאלות כגון זו, אם "באמת" אהב 
המשורר את האשה שעליה שר! שהרי ערך שירו אינו ברגש 
שהרגיש, אלא בזה שהביע. 


אבל אם ראוי לה, לב׳, להקל בדינה כשהיא מטפלת 
בחסרונותיו של נושאה, אין היא צריכה להתעלם כלל 
וכלל מן החסרונות של יצירותיו: על הביוגראף להיות 
מבקר ישר ולציין בגלוי גם את מגרעותיהן של היצירות 
הנידונות בצד מעלותיהן. כמו־כן אסור לו(מה שמצוי הרבה 
בב") להיגרר אחר הנטיה, שהיא טבעית עפ״ר לכל מי 
שכותב את חייו של אדם: להגזים בגדולתו ובחשיבותו או 
בכוחם המושך של מעשיו או קורותיו. 

"הב׳ היא, אפשר, המעניין שבכל סוגי־הספרות", אמר 
ואלטר סקוט! כשעולה בידה ליתן תיאור נכון ומאיר עיניים 
של אדם בעל ערך — כלומר, כשהיא מעשה־אמן ומפעל־ 
היסטוריון גם יחד — יש בכוחה לשמש גם גורם, שקשה 
להעריך את מלוא השפעתו החיובית על חייו של הקורא, 
שהרי, כפי שאמר לונגפלו: "חיי כל הגדולים מלמדים 
אותנו, שניתן לנו להאציל גם את חיינו שלנו ולהשאיר 
אחר מותנו עקבות קיימים בחולות־הזמן". 

הביוגראפיה בישראל. ב״ במובן השלם של המלה — 
כלומר, תיאורים מפורטים ומקיפים של חיי־אישים (מהלך 
חייהם, פעולותיהם, התפתחותם הפנימית וקשריהם לבני־ 
דורם) — כמעט שאינן מצויות בספרות־ישראל קודם שהת¬ 
חילה החקירה השיטתית והמדעית של היהדות בתקופת־ 
הה&כלה. 

אע״פ שהתנ״ך (מספר בראשית עד דברי־הימים) והגנוזים 
כוללים דיוקנים הרבה של בני־אדם, שהם נפלאים בעוז 
התפיסה והתיאור שבהם, פתוח באבות, הנביאים ומשה 
בראשם, השופטים והמלכים, וסיים בחשמונאים — אין 
לראות תיאורים אלה כב" ממש, שהרי אף אחד מהם אינו 
חיבור בפני עצמו: כולם משועבדים לתכליתם העיקרית 
של ספרים אלה, שהיא בירור תולדותיו של עם־ישראל. 
תורתו ויעודו. אין אנו יודעים באיזו מידה היה אופי ביוגראפי 
לחיבורים שאבדו, כגון "ם׳ דברי שלמה" (מל״א יא, מא), 
"דברי שמואל הראה", "דברי נתן הנביא", "דברי גד החזה" 
(דהי״א כט, כט), "דברי שמעיה הנביא" (דהי״ב יב, סו), 
"מדרש הנביא עדו" (שם יג, כב), "מדרש ס׳ המלכים (שם 
כד, כז), "דברי מלכי ישראל" (שם לג, יה), ועוד. 

גם בספרות התנאים. האמוראים והגאונים הראשונים 
אין הב׳ מצויה כסוג ספרותי: עם כל מה שהתלמודים 
מתאמצים לשמור ולטפח את המסורות הקשורות בתורתי של 
עם־ישראל, חוקיו ומנהגיו, אין הם מטפלים ביוצריה של 
מסורת זו אלא דרך אגב, זעיר שם זעיר שם. והוא הדין אף 
במדרשים, המרבים כל־כך לרקום אגדות מסביב לדמויות 
גדולות וקטנות של התנ״ך. 

רק סופר אחד אנו מוצאים בכל הספרות הישראלית 
העתיקה, שחיבר ב": פילון האלכסנדרוני. ניכרת בב" אלו 
ההשפעה היוונית! בדומה לחיבורים שנוצרו ע״י שתי 
האסכולות הביוגראפיות היווניות, הפריפאטתית והאלכסנ־ 
דרונית, מכוונת גם הב׳ של פילון להדגים אופי אנושי 
והנהגת־חיים, שהם ראויים לשמש מופת. מן הב" שחיבר 
פילון אבדו "חיי יעקב" ו״חיי יצחק" (כמו שאבדו כמעט 
בשלמותם גם חיבורים ביוגראפיים של יהודים הלניסטיים 
אחרים: "חיי האבות והמלכים" מאת דמטריוס. 220 ס לפםה״נ, 
"חיי מלכי יהודה" מאת אופולמוס, 160 ס לפסה״נ, ו״חיי 
משה" מאת ארטאפאנוס, 90 ס לפסה״נ); ולעומת זה נשתמרו 
מן הב" של פילון "חיי אברהם" ו״חיי יוסף", ומה שחשוב 


293 


ביוגרפיה ואוטוכיונרסיה 


294 


היצירות החשובות ביותר בתחום הביוגראפיה והאוטוביוגר אפיה 

1 . כספרות הכללית 


א. קבצי־ביוגראפיות 
ו. במזרח 

פומה ?־נ!( 146 — 186 לסד,־נ), ל;ת ב׳זאן (.מסורת על נושאים שינים׳■: אוסף 
של ביוגראפיות סרובות מאוד) 

אבן־כאליקאן ( 1211 — 1282 ). .מלון ביוגראפי של המוסלמים הגדולים". 

2 . יוון העתיקה 

אריסטובסנוס ממאראנסו (? 370 —? 300 לפסה־נ). ?ס> 1 סיסן> 0 ? 1 ) ?( 0 ז 8101 
(,חיי האישים"). 

דיקאיארכום ממסיבה (המאה ה 4 לפסה־נ), 01 ) 8 (,ביוגראפיות"). 

קאלארכום ( 250 ס לפסה־נ), 8101 . 

סאסירום מאלכסנדריה (הסאה ה 3 לססה־נ), 8101 

אנטיגונום מקאריםט 1 ם ( 240 לססה־נ), ׳ויסקז 06 ס,ג 1 ק> ׳ 1 ( 10 8101 (.חיי 
הפילוסופים"). 

גלוסארכום (? 46 —? 120 לסה־נ), 1 סגןז^.<ג> 0 ס 1 ז 8101 (חיי 48 יוונים 
ורומים, מתוארים זוגות־זוגות; קובץ הניוגראפיות המפורסם ביותר 
בססרות־העולם). — תרגום עברי חלקי ע״י יוסף ג. ליבם (בעריכה 
הסיגנונית של מ. ה. בן־שסאי): .חיי אישים", כרך אי: .אנשי רומי", 
ירושלים תשי״ד. 

דיאוגנם לארטיום ( 200 —? 250 ), \( 0 ()) 6 ס 0 .? 951 ?נסז• 8101 . 

סילוסטראטוס ( 180 —? 250 ), ?ס 1 ז 10 <ן>סק ? 001 8101 (.חיי הסופיסטים•). 

3 , רומי העתיקה 

קורנליוס נפום (? 99 —? 24 לםםה״נ). 10$ ) 11105101 1015 ? ?ם ("על אנשי שם"). 

סוטוניום (? 09 —? 140 לסה־נ), 030530010 100100 ) 100 ) 71130 (.חיי שנים* 
עשר הקיסרים״; עברית א. שור, 1964 ), 

ספרטןנום ואחרים, 080513 ^ £510013 ) (תיאורים של חיי שלושים קיסרים 
מהרריינום עד קארינום, 117 — 284 נכתבו במאוח ה 8 —ה 4 ). 

היארונימום ( 348 — 420 ). 00000130010 71130 ("חיי אבות־המדבר"). 

4 . ביזאנטיון 

הסכיום ממילטום (המאה ה 6 לסה־נ). ? 0 ץ 0 ./ 1010 ן 0 ׳\ 0 ' (.ספר השמות"; 
חיי סופרים מרובים). 

פוטיום ( 820 —? 900 ), ?ס.ג 010 ס 51 ט 1 \ (״ספד רבבות הספרים״: חיי 300 
סופרים). 

סיאידאם (המאה ה 10 ?>, ? 0 א 8£1 ל) (.לכסיקון", חיי אנשי־שם). 

5 . ימי־הביניים 

יאקובום דח ווראגינה ( 1230 —? 1293 ), 0002 ^ 1.0800113 (,אגדח־הפו"; 
המפורםם והחשוב שבקבבים המרובים על "חיי הקדושים". שנתחברו 
ביה״ב). 

פרנאן פרץ דד, גוסמאן ( 00200:10 ; 1378 — 1460 ). - 5001 ץ 0$ ח 003010 ח 00 
: 13023  1380 ח 3 ט(״נשמות שנפגעו״), 1923 . 
פיליפ גודלה ( 00043113 ), ח 0 )\ 1 ) 30 4351005 ? (.אמנים וגברים״), 1928 . 

מאכפימיליאן הארדן, 0 )ק ס £ (״ראשים״). 1910 — 1924 . 
פטפאן בווייג ( 1881 — 1945 ), 4015100 ? 0001 (״שלושה אמנים״), 1920 ; ססם 
030100 וח 10 ) 0111 }(ןוח £3 (״הקרב עם הלמו[ , '), 1925 . 

ב. ביוגראפיות בודדות חשובות 
1 . במזרח 

"היי בודהא" (תיאורים שוגים). 
"חיי מוהמד" (תיאורים שינים). 

אחמד אבן ערבשה (מת 1451 ). .חיי סימור" (בפרוזה ערבית מחורזת). 

2 . יוון העתיקה 

םטסיטבריטוס (המאה ה 5 לפםה״ס, ■ 11 ) 118 זסא !?)*ח 

;>ט 60 ./א ("חייהם של תסיטטוקלם ופריקלטי) 
נסנופון ( 430 — 354 לפסה״נ), "אגזילאום"; 01 ז 101 ןי 81 ? 10 ןןז? 1 ) 0 ז 45 .' (!כ¬ 
רונית על סוקראטם); 118101 ) 100 ) £0 ("חינוכו של נירש"). 
פילוסטראטום ( 180 — 256 לםה*נ), ? 10 ? 0 )£ג 10 ז£' 801 ? 1 ) 111 ? 20 ן: 8 101 
(.אפולוניום מטיאנה"). 

חיי ישו (האוואנגליונים). 


295 


ביוגרפיה ואוטוביוגרפיה 


296 


3 . רומי העתיקה 

סאלוססיוס ( 86 — 34 לססה־נ), "קאסילינה". 

קורסיוס רופזס (המאה ה 1 לסה״נ), 1 ״ £3£ א 1 ז 11 ת 3 * 814 > 0113 ("חיי אלכסנדר 
הגדול־). 

סאקיסוס, ״אגריקולה״, 97 לסה־נ. 

4 . ימי־הביגיים 

איינהארד ( 770 — 840 ), 1 ת* 6£2 011 ) 02 7112 \ ("חיי קארל הגדול־). 
15 ז 210 ) 4 ק 1 ״ 1 1 ח 83 ח 4 ) 84 3 ) 045 ("מעשי כרנגר קי 0 ר־ 1 , המאה ה 1 נ. 
ויסו (המאה ה 11 ). 11 6 >ג)״ 00 0112 (״חיי הקיסר קונראד 11 ־). 
אארמר ( 1060 — 1143 ), 1 מז 541 ח^ 530411 112 (\ ("חיי אנסלמוס הקדוש"). 
סידר. דה סן־דגי ( 15 ח 4 ם־!ח 521 84 ) 4 * 50 ; 1151-1081 ), 
1/1 104141 ) £0 2 ! 1 ׳\ ("חיי לואי 1 ע"). 

בונאונטורה ( 1221 — 1274 ). 3041541 )? 1 ) 5304 3 ) 171 ("חיי סראנגיסקוס 
הקדוש״)! 42044540 ? 530 411 4111 ) 10 ? 1 ("פרחי סראנזיסקוס מאסיזי")׳ 
המאה 13 . 

ז ואנויל ( 011141114 [), 1115(0144 (14 5310( 1x11415 ("תולדוח לואי הקדוש"). 
1309 . 

5 . הרנסאנס 

ביקאגיו, 4 ) 030 411 3 !ו׳\ (״חיי דאנטה״), 1360 . 

מאקיאולי ( 1459 — 1527 ). 34301 ז) 03$ 1144410 ) 035 ("קאססרוגיו קאסטרא־ 
קאני־). 

חומאס מור ( 1478 — 1535 ), "ריג־ארד 111 ״. 

6 . המאה ה 16 

דריידן ( 04/1100 ), ״סלוטארך־, 1683 . 

7 . המאה ה 18 

וולטר. 11 \ 145 ) 0113 414 4 !(\ (״חיי שארל 11 ג״), 1731 . 
קובדורסה ( 1743 — 1794 ). "וולטר". 

גיימז נוזול ( 80514411 ), 10500 ( 0 [ . 04 0£ 4 ) 1.1 (״חייו של ר״ר גיונסון״), 1791 . 

8 . המאה ה 19 

רוברם פאוחי (/ 114 ) 500 ), ״נלסוך, 1813 . 
תומאס מור, ״ביירון״, 1830 . 
לוקהארס, ״מר ואלסר סקום״. 1838 . 
קארלייל, ״קרומול״, 1845 ; ״פרידריך הגדול', 1865 . 
ואשינגטון ארוינג (* 410 ) 1 ), ״ ואשינגסון״. 1859 . 
איפולים סן ( 4 ח 31 ז), ״נאפוליון״. 1860 . 
ארנסם רנאן, 4505 [ 14 ) 414 03 (״חיי ישו״), 1863 . 
אקרמאן, 114 ) 0 ( 04 ) 11 ״ 4 ו( 34 )ק 045 (״שיחות עם גתה״), 1836 . 
דוד פרידריך שסראום, 450 [ 041140 035 (״חיי ישו״), 1886 . 
פאסקוואלה וילארי, 1 קו״ 14 51101 1 441 013 ) 524003 (" 0 אוונאר 1 לה וימנו••), 
1859 ; וקוז 141 51101 1 441 44111 ב 1 ' 3446 }ל. (״מקיאולי חסנו״), 1882 . 

9 . המאה 20 

לימון סטריג׳י, ״המלכה ויקמוריה״, 19-21 : ״אליזבת ואסכס״, 1928 . 
ג• ק. גיססרסון, ״ריקנס״. 1930 . 
קארל סאנדבורג. ״חיי אברהם לינקולך, 1939 . 

רומן רולאן. ״כסהובן־ 1903 (עברית: ל. ויץ־כהן, 1945 ); "מיכאל־אנגילו". 
1905 (עברית: ל. ויץ־כהן, תש־ח); ״מולמטוי״, 1911 ; "גאנדי", 

1926 (עברית: מ. חייט, חר־ץ). 
אנאטול פראנם, ״זיאן דארק־, 1908 . 

אנדרי מורזא, ״אריאל או חיי של , *, 1923 (עברית: פסח נינזבורג, חש־ה); 
״ד׳יזראלי״, 1927 (עברית: פסח גינזבורג, תר־ץ); ״ביירוך. 1930 
(עברית: י. הירשברג, 1951 ): ״זורזיסאנד״. 1953 . 

אמיל לודויג, ״ביסמארק״, 1911 ; ״נתח•׳, 1920 ; ״נאפוליוך, 1924 (עברית: 
י. לופבן, תד־ץ); ״וילהלם ח״. 1925 ; ״לינקולך. 1930 : (עבריח: 

מ. בוגדנובסקי. א•—ג׳ חר־ץ); ״רוזולם•׳, 1938 (עברית: ם. לנדר, 
חש״א). 

פרידריך גונדולף, ״נחה״, 1913 : ״שיקספיר״. 1930 . 
סטפאן גוייג. ״מארי אנטואנט־, 1932 (עברית: ש. הרברג, תרג־ד); 
״אראסמום״. 1934 ; באלזאק. 1946 (עברית: א. שלח, 1952 ). 


ג. כתבים אוטוביוגראפיים 

1 . במזרח 

סימור ( 1336 — 1405 ), "זכרונוח" (נבחבו בתורכית נשתברו רק בתרגום פרסי). 
אלגזאלי ( 1058 — 1111 ), "המעיל מן הטעות־ 

2 . יוון העתיקה 

כסנופון ( 730 —י 35 ). ;> 1 ס 1 > 10 > 4 .\נ' ("השיבה־). 
איסוקראטם ( 438 — 838 ) 10 ׳ן 0 .( 0 ;ת.^' ("אפולוגיה"). 
דמופחנס ( 384 — 322 ), 414011 (ן) 01£ 11 ) 6 ח ("על הוד"). 

3 . ביזאנטיון 

גךגוריוס מנאגיאנצום ( 330 — 390 ) , 0100 • £00801 01 )[) ("על חייו"; אוטו־ 
ביוגראפיה מתורות), 

4 . רומי העתיקה 

יוליום קיסר ( 102 — 44 ), 014111 84110 04 (״על מלחמת האזרחים״); 04 
0311100 80110 ("על המלחמה בגאליה"), 
אוגוססום ( 63 לפסה״ג — 14 לסה־ג), 45124 * 845 ("מעשיות"); כתובת 
אוסוניוגראפיח ארוכה, שהיא ימעד, נשם 1 ח 0 ח 3 )/ 4 חל! מז 10 ״ 14 ״ 0 ״ 0 ) 6 
("המגבה של אנקרה"). 

מארקוס אורליוס ( 180-121 לסה־נ), 4$ ח 612110 ) 614 ("הירהורים־). 
אוגוסשינוס הקדוש ( 354 — 480 ), 05 ת £45510 חס 0 ("וידויים", הראשון והמפורסם 
שבכל גילויי־הנפש הספרותיים). 397 — 400 . 
פאולינום פלאוס ( 4113405 ? 2011005 ?; 460-376 ), ״ 151140 ) £0463 ("שיר 
החסד"; הפואמה האוסוביוגראסית הראשונה: נוגדי). 

5 . ימי־הביניים 

בדה ( 672 — 735 ), 13 )י[״)ק 4113 04 ("חייו"). 

אבלאר, ז״ 0 ) 43 תז 1 ״ 0 ) 3 ) 1 ו 1 ! 4313 13 ) £41510 (״תולדות יסורי״), 1136 . 
אריגו דה ססימלו. 24 ח 10 ) £0 511314 ) 41144 04 (״על חמורות המזל־: אומו־ 
ביוגראפיה מחורזת). 1193 . 
לאנסה, 43 ס 0 א 13 ו׳\ (״חיים חדשים־), 91295 . 
מארקו פולו ( 1324-1254 ), 4 ח 1110 )\ 11 (תיאור מסעותיו במזרח הרחוק). 

6 . הרנסאנס 

פסרארקד, ( 1304 — 1374 ). חז 4111 ) £40 ("סוד (חיי)"). 
ג־ירולאמו קארדאנו ( 1501 — 1576 ), 2 !) 013 ) 1 ) 3 ) 41 04 . 
בלארמינו ( 1542 — 1621 ). 3 ז 1 "׳\. 

פראנגיסקו גייגיאידיני ( 1483 — 1540 ). 1 [)) 8140 ("רשומות־). 
סאנסה קרסה לה הסוס ( 4505 [ 14 ), 1582-1518 ), 13 ) 41 1 מ 1 14 ) 13 ) 11510 ־ 1 
("תולדות־חיי"). 

7 . המאה ה 17 

לורד הרברס מג־רברי. "אוסוביוגראפיה", 1624 . 

גיון באניאן (ח 3 /ת 811 ), 5 ) 4 ״״ו£ 0£ 0£110£ 1114 10 ;) 11:1 ) 1100 ( 41 . 244 ) 0 
(״שסע החמד לגדול החוטאים״), 1666 . 
סמיואל 5 יפס ( 5 /ק 4 ' 1 ), /) 013 (״יומן״), 1660 — 1669 . 
ג־ון אוולין (״/ 11.441 ), ״יומן״, 1706-1660 
גיורג■ פוכם. ״יומן״, 1694 . 

אגריפה ד־אוליניה ( 4 ת*ו 6 ב 1 \ 7 ' 1 ), 1.652 — 1630 ), ) 1 ״) 54 )ססין 05 ) 01 תז £4 א 
15 ח £3 ת 4 105 ״ 4 ("זנרונוח כתובים בשביל ילדי-). 
באסונפיר ( 4 )) 4 וק 1 ״ 3550 ( 1 , 1579 — 1646 ), 05 ז 1 ״ן״ 6£4 ("זכרונוח"). 
לרושפוקו, ״זכרונוח־, 1662 . 
החשמן מרץ (. 8.417 114 , 1614 — 1679 ). "זנרונוח". 
גאבריאלו קיאבררה ( 3 ) 4 ) 011136 , 1638-1552 ). 4113 113 ״ 1.2 ("חיי־). 

8 . המאה ה 18 

קולי סינר () 01660 / 00114 ), 016641 / 00114 £ט 4 ) 13 1114 ) £0 •<אט 11 )(ן 4 
(״הגדקי• לחייו של קולי סינר״), 1704 . 

יונתן סויפס ( 1 ) £541 ; 1745-1067 ). £14112 ״ 1 1 \:״) 0 ס; (״יומן בשביל סקלה״). 
בנימין פראנקלין, ״אוסוביוגראפית״, 1766 (עברית: יהודה יערי, תשי״ד). 
דויד יום, 4 ) 13 ״ 054 /) 4 ! (״חיי״), 1777 . 


297 


ביוגרפיה ואוטוביוגרפיה 


298 


ביון וסלי (ץ 0$10 /*\; 4725 — 1791 ), "יומן־ 
אדוארד גיבון. $) 400101 ? ("וכרונות"). 1799 . 
סן סימון (ח 0 וד $11 -)ת 531 ), .זכרונות״. 1730 — 1755 . 
דאן־דאק רוסו. 055100$ ) 000 £0$ (.הווידויים••). 1782 . 
לאמארסין. 5 :> 1000 > 1 ) 0 ס 0 ״. 1 ("הההוודויות"), 1789 . 
מארמונטל ( 1723 — 1799 ). 0 > 0 ק תסודו 10 > 5 ) 50117001 ("זכרונות על אבי"). 
מאדאם רולאן ( £013011 ), 1700 )ק 10 יי• 3 ו 0 110 5 ) 50117001 ("זכרונות חיי 

הפרסיים־. 1795 ). 

ג׳אמבאטיסטה ויקו ( 1678 — 1743 ). ס 1 ח! 16$ > 0 מו 1111 13 > 13 ) 1 ז 80 , 4/10 ("חייו, 
כתובים בידי עצמו־). 

גיאקומו קאזאנובה. 1113 0113 101111 > 510113 (״תולדות חיי־). 1751 . 
קארלו גובי. 10111111 10 ) 310000 (״זכרונות מיותרים״), 1786 . 
קארלו גולדוני. 0$ ) 100101 ? (״זכרונות״). 1787 . 

ויטוריו אלפירי ( 1803-1749 ). 0550 13 > 3 מ-ז 50 ,ו'ז$\> 13 > .!/ .׳\ 1 ־ 1 > 7113 
(■סיפור חייו של ויטוריו אלפירי. כתוב בידי עבמו"). 
היינרין יינג־שטיליגג, 0 )ו 1 :> 6050111 !> 1800 !ן 5 * 111106 ) 5 .■ 0101 ) 1 ("חולדות־ 
נעוריו של היינריך שטילינג״), 1777 . 
אלברכס פון האלר. ז 110110 ג 3801 ־ד (״יומנים״), 1787 . 
יוהן קאספאר לאוואטר ( 1747 — 1801 ), "יומנים" 


האחים גונקור, 03118 ז 11 ס 1 1.05 (״יומנים•), 1806 (חלק מן היומנים בשם 
״מיומני האחים גונקור־ ניתרגם לעבייח ע״י א שלונסקי, 1945 ) 
לאופארדי, סזסוחב סתז״ק 101 > 10 ז 0 תז 0 )א ("!כרונות מן האהבה הראשונה"). 
1818 . 

סילויו פליקו. 110181001 10 !!> 0 .) (,.בתי־הסוהר שלי״), 1832 . 
מאסימו ד אבליו( 7.08110 ^* 11 ), 10 ) 140100 (״זכרונות־), 1380 . 

גאריבאלדי, 3110110 ) 011108 ) 0 3 0 )ס!ר (״רשימות אוטוביוגראפיות״).. 1872 . 
גתה. ] 01 ו 1 )ו 31 ?\ 1 >ת 1 > 1108 ) 1011 ( 1 (״שירה ואמת״), 1811 — 1832 . 
ריכארד ואגני. 00 ( 1.01 וח 0100 וח 18 >^ (״מת• , "). 1860 . 
ביסמארק. 110800 ) 1000 )£ 1 >ת 0 ת 0 >|ת 1 ;|> 00 (״מחשבות וזכרונות״), 1893 . 
טולסטוי. < 11 ׳ 86 סח 0 ^ (״הווידוי־), 1880 . 
אלכסנדר הר? 1 - !, 511 11 £61.100 (״עבר והגיונות״). 1858 . 

דוסטוייבסקי, 43 י! 0 ן׳ ס־זספזקסזו. 03 1 ]>ו 110 זז 33 (עברית: "רשימות 
מבית־הסות״, תרגם א 1 ״ר, תרע־ב), 1861 . 
מריה באשקירבווה, 0 ) 115 ) 3 0 ס 11 ס| 1100 * 1 > 0.11 ) 011 ( ("יומן של אמנית בעירה"). 
1884 

פיוטר קרופוסקץ, :>) 00:11 י> 11 ( 07011 ) 1110 > $) 7001 ט 50 , 1883 . ("!כמנור, של 
רבולוביונר". עברית: מ. פוזננסקי, א—בי. חרפ״ה: ג/ תרפ״ו). 

10 . המאה ה 20 



9 . המאה ה 19 

לורד ביימן, ״יומן״. 1813 — 1821 . 

תוסאס דה קןינס• (ץ 0 ס 1 ו> 0 0 (>), ־ו 1110 <] 0 £0611511 30 0£ 055:005 ) 000 
) 0 ) £3 (״וידוייו של אוכל־אופיום אנגלי״). 1821 . 

סר ואלטר טקוט, ״יומן״, 1825 — 1832 . 
החשמן ניומן. 5113 7113 0 )ק 1010813 ן\ 1 (באנגלית). 1864 . 
גיון טטיוארם מיל, ״אוטוביוגראפיה״, 1873 . 
תופאם קארלייל, £0101015000005 (״!כמנות״), 1881 . 
ג ון ראסקין, 3 ) 1 ) 0 ) 00 ? (״דברים שחלפו״: באנגלית), 1886 . 
*•ארלז וארווין. ״אוטוביוגראפיה״. 1887 . 

נאפוליון, .,!כמנות״ (בתוך 0-1101000 ) 5310 10 > 131 ) 10100 ? - "זכרונוח 
מטנם־אלן״ — של א לאם קא 1 ם>. 1823 . 
טאליראן, ״!הרונות״, 1830 . 

שאטונריאן. :א 1 וח<>!- 0 )! 011 ' 1 > 05 ) 100101 ? (״וכרונות אחרי מוחי״). 1848 . 
אלפרד דה מיקה( 5501 ( 11 ?), 510010 1111 ! 00 ) 00 00 * 1 > 0551005 ) 00 ("וידוייו 
של בן־!מנו׳ 0 , 1857 . 

הקסור ברליו! (. 1107 ) 80 ; 1803 — 1869 ), "!כרונוח". 
דור! סאנה 710 3 ו 0 10 > 0 ) 15101 ( 1 (״חולדות חיי״). 1870 . 
ארנטם רנאן. 0000550 ( ־ 10 > 01 0 >( 31 )ת 0 ' 1 > 700115 ( 501 (.,זכרונוח ילדות 
ונעורים״), 1892 . 


הלן קלר. 0 ) £1 ׳ל 1 ? )ס ע) 0 ! 5 0 ו 1 ־ך (״סיפיר־חיי״), 1903 (עברית: א ולד־ 
קובסקי, תש״ 1 ). 

הרברם טפנסר. .,אוסוביוגראפיה״. 1904 . 

גיורג׳ מור. 0 ) 1.1 00311 ׳<)? )ס 0551005 ) 000 (״וידויים מחיי המתים״), 1906 ; 

30 •^ 01106 ( 3 )ס 0551005 ) 000 (״וידויים של איש בעיר״). 1930 . 
אוסקר ויילד. 0111115 ) 0 )? 00 , 1905 (תרגום עברי: "ממעמקים". ע״י ד. פרישמן. 
הרע״ם). 

סר אדמנד גום ( 00550 ), ח 50 (>ת 3 ) 31110 ? (״אב ובן״). 1907 . 
פראנק האדים, £0705 1 >ת 3 0 ) £1 ע)? (״חיי ואהבותי״), 1923 . 
קתרין מאנטפילד, ״יומן״. 1914 — 1928 . 

ו. ב !מם ( 5 ) 03 ?'), 011 /י סי!) *<> 1106 ( 0011 )?■ 110 ' 1 ־(״רעירת הצעיף״), 1922 . 
ת. א. לוךנס ( 0000 ) £317 ), וח 1 >|> 1$ ז\ץ )<> 5 ) 1113 ? 50700 ("שבעה עמודי 

החכמה״). 1926 . 

סר אוטברס סיסול. 1 > 130 ? ) 611 ■£ 13011 ? ])■>. 1 (״יד שמאל יד ימין״), 1943 . 
ויגפריד ששין ( 8355000 ), ׳( 00 ) 011 ( 5 ' 1 > 510 ) 5106 (״מםעו של זיגפריד״), 1945 . 
מארטל פרוסט, ט 1 >) 0 ק 5 < 11 ח 0 ) 10 > 0110 ) 00110 ) 13 \ ("חיפוש אחר ה!מן 
שאברי•), 1913/22 , 

אנדרה !•יד ( 01110 ), צ 0311 ) 1 >״( (״יומנים״), 1920 — 1950 . 

אוגוסט סטרינדברג ( 1849 — 1912 ), 1 > 138 ? ) 10 > 110 ,׳ 5 ) ש < 1 ("בן־השפחה"): 

00 ) 0 ל 011105 010 80101x0 (״וידוי של כסיל")• 
״גרמניה יודאיקה־ 31 — 1917 13103 > 0 [ 013013 ) 00 . 


11 , בספרות־ישו־אל 

קבצי־ביוגראפיוח וספרי־עזר ביוגראפיים 


1 . בעברית 

אב־הם זכות, "ספר יוחסין השלם", תרי״ 1 . 
גדליה בן יוסף אבן יחייא, "שלשלת הקבלה", שמ״ז. 
יחיאל היילפרין, "סדר הדורות", מהדורת נ. משכיל לאיתן, תרל״ז—תרמ״ב. 
חיים יוסף דוד אזולאי, "שם הגדולים". תרי״ג. 

חננאל ניפי — מידבי שמואל גירונדי, "חולדות גדולי ישראל וגאוני איסליה", 
תרי־ג. 

אה־ן וואלדן, "שס הגדולים החדש", תרכ״ה. 
פנחס זליג שווארץ, "שם הגדולים מארץ הגר־ תרע״ד—תרע־ה. 
אריה ליב פרומקין. "הילדות חכמי ירושלים", תרפ״ח—חר״ץ. 
שמואל יוסף פין, .,כנסת ישראל" (אית א—י), תרמייז. 
חיים מיכל, "אור החיים׳•, תרנייא. 
בנציון איזנשטאם, "דור רבניו וסופריו", תרנ״ה—חרס״ה. 
שמואל נח גוסליב, "אחלי שם" (תולדוחיהם ויחיסיהם של רבני וגדולי הדור 
סכל תפובות ישראל), תרמ״ב. 
שמעון משה חאנס, "תולדות הפוסקים", תרפ״ב. 
"ספר זכרון לסופרי ישראל־ (בעריכת נ. סוקולוב), תרמ״ם. 
נרשם באדר. "מדינה וחכמיה" (סופרי גליביה), תרב״ד. 


אביגדור אפטוביבר, "מבוא לספר ראבי־ה־, תרב־ח. 

ש. א. הורודגקי, "החסידות והחסידים", תשי־א. 

2 . בלועזית 

דניאל לוי מיגל דה באריוס ( 105 ) 830 10 > 418001 ? .£ . 11 [ 030100 10 > 130010$ ) 05 05 ) 10 ק 1 ) 050 ץ 00135 () 05 ! 10 > 

(״תולדות המשוררים והסופרים הספרדיים בני האומה היהודית״), 1075 • 

גיוליו בארסולוציי ( 010001 ) 831 ), 10103 ( £381 43603 ) 11003 ) 818110 
(״ספריה רבנית גדולה״; 9 כרכים). 1075/93 . 

יוהן כריססיאן וולף. 303 ) 1011 ? 11003 ) 818110 (״ספריה עברית״; 9 כרכים). 
1715/33 . 

ברנארדו דה רוסי, 0 ) 10 10110 > 0 01 ) 08 301011 10811 > 100 ) 0 ) 5 10 ) 103 ) 17.1 ( 1 
010 ק 0 (״מילון היסטורי של הסופרים העבריים ושל כתביהם״), 1802 . 

!. דויסש ום. גרפר () 30110 ) 0 ־ 10110011 ?), ־ 810 , 011 ) 11113 ? ו 1150110 >ג>( 

0011 ) 3000 )? 1 ) 1150110 ) 11 [ 0 ;>) 0$ ) 30 >!) 3 ו 0 ) 10 > 00 ) 11!501105 £0x11 ק 3 ז 6 
ססטס? ("פלוסארך יהודי; לכסיקון ניוגדאפי של הסצייינים שבגברים 
ובנשים דיהודיים״), 1893 , 


299 


כיוגרסיה ואומוכיוגרסיה 


300 


משד, שסיינסניידר, 8115110111603 10 86853606050 118606050 03:310805 • 
8011161302 (.קאסאלוג סל הספרים העבריים בספריית בודליאנה־) 
1852/80 . 

160 ) 53 ? 1 ) 00 0065 813 86511110116 031165:6 , 18603050 * 11501165 ) 111 
1 ) 81500 * 1150865 ) 11 ( ("אתניאום יהודי, גלריה של גברים ונשים מסוגא 
יהודי״), 1858 . 

0 . ד. לי 6 ה ( 6 ק<ן £1 ), 1150860 ) 11 ( 60 ) 805301 165 ) 8 . 86 x 1800 ק 0 £ 53 ! 8 

6531115 ) 1.1 (.לכסיקון ביוגראפי של נל הספרות היהודית־), 1879/99 . 

ה. ם. סוריים ( 8105315 ), ץ 115 )ס 06 8 ) 9 1 86 ) 0£ 65 ) 1553611 5010601 ? 
(.יהודים מפורסמים בני הסאה ה 9 ו־). 1880 . 

0 א קייזרלינג ( 8 ח 56511 ץ 3 ?), . 1 ) 11 ( 16 ) 60 ^ 81651/0553 . 165 ) 1608813 ) 06 
. 5 ) 1 ) 8 ( . 19 1165 655001108861160 ? (.דפי זנרונוח. אנשי• שם יהודיים 
בני המאה ה 19 ־), 1892 . 

נהידהרמי (ץוח 6 ? 13 ) 81381 ), 618 ^ . 1 ) 11 ( 035 (.האשד, היהודית״), 1896 . 

ז. רייזין, .לעקסיקאן פון דער יידישער ליסעראסור, פרעסע און פילאלאגיע־ 
(.לכסיקון של הספרות. העיתונות וחורת־הלשון היידיח״), 27 — 1928 . 

אדולף קוהיס, 53060 ? 1 ) 110 8130065 15086 ) 1553611 6 ) 801 ( 8651 (.גברים 
ונשים דגולים מבני־ישראל״; 2 כרכים), 1909 . 

ס. וינינגר ( 65 ^ 1010 '׳^'), 816 (] £53 ס! 00318 !) 3 א 115086 ) 11 ( 050556 (.ביו¬ 
גרפיה לאומית יהודית גדולה״, 7 כרכים), 1925/38 . 

ז. מייזלם, 16 ק 80 ת 16 ) 0 | (,ראשי היהודים״), 1928 . 

י. ?!לבוגן, 0650810816 1150860 ) 0 [ 165 ) 305 810500016 1 ) 00 065131160 
(,דמויות ורגעים מן ההיססוריה היהידיח״), 1927 . 

א. גרוס, 13103 ) 0 ( 031113 (,יהודי ערפת״), 1897 . 

א. רנאן, אדולף נויבאואר, $14016 146 10 ) 31$ ןת 53 ) 5 ) 01 ( 6051113105 1.65 
(.הסופדים היהודיים־ערסתיים של המאה ה 19 "). 1893 . 

מ. מורסארה. 155361111 051 ) 50511 6 5388101 161 ) 3861100 ) 31 1106 ) 10 
113113 10 (,מפתח אלפביתי של הרבנים והסופרים העבריים באיסליה"), 

1886 . 

חוסה רודריגס דה קאסטרו ( 035150 10 ) 151800-0 ) 0 ? .[), 8181101603 
381005 ? 105 16 ) 1013 ) 00 3 ] 1606 ) 000 06 [) 15150050 ( 00 ) 0 ) , 65030013 
05656016 61 83513 65 ! 0 ת 3 ק 65 (.ספריה ספרדית, כרך א: רשימות על 
רבני ספרד עד היום־), 1781 . 

מ. א. קייזרלינג, וח 11 ) 835 ק 56 (.ספרדים״; בגרמנית), 1859 . 

נריסאגילאר ( 801136 *), 155361 ) 0 060 ! 0 ׳\\ 86 ־ 7 (.נשיםיהודיות״), 1886 . 

מ, איזלר, 05$ ) 6131 ) 8111 165 ) 8110500816 ? . 1 ) 0 ( . 1 ) 11865 0516500800 ^ 
(.הרגאות עיי הפילוסופיה היהודית ביה־כ״), 1870/83 . 

א. כרמולי (ץ 01 ס 0265 ), 5 ) 01 ( 16010$ ) 506 65 ( 1 . 11151 ("תולדות חרופאיס 
היהודיים״). 1885 . 

ר. לנדאו. 5216 * 1150860 ) 11 ( 165 ) . 06508 ("תולדות הרופאים היהודיים"), 
1896 . 

א פרירנוולד, 5 * 6 [ ) 0 1005 ) 5180 ) 000 86 ) 1 ) 30 15101305 ( 8 ? 158 * 16 
0106 ( 1 ) 840 ) 0 6006 ( 50 86 ) ס] (.רופאים יהודיים ותרומתם של היהו¬ 
דים למדע הרפואה״), 1897 . 

י. מינץ ( 84002 ), 841116131165 150 6 ) 52 * 60 508 ! 1 ) 0 ( פ 1 ( 1 (.הרופאים 

היהודיים ביה־ב״). 1922 . 

א. פרידמאן, 3010560 ? 8650801165 165 ) 1.68605811 ("הזנים מפורסמים־). 
1921 . 

פאולו מדיג׳י, 11105151 000811 161 ) 03131080 ("קאסאלוג סל המומרים 
הדגולים״), 1701 . 

כתבים אוטוביוגראפייס 
א. בעברית 

נחמיה, ״ספר נחמיה־ (מת 912 לפסה־נ). 

אחימעץ, "מגילת אחימעץ", מהדורת כ. קלאר, תש־ד—חש־ה. 

דוד הראובני■ "סיפור דוד הראוכני", מהדורת א. ז. אשכולי, ת״ש. 

אשר בן אליעזר ד,לוי, "ספר זכרונות", תרע״ג. 

יהודה אריה מטודינא. "חיי יהודה", חרע־ב. 

יעקב ישראל עמק (יעב־ץ), "מגילת ספר". חרנ״ז. 

שמואל דור לוגאנוו. ״תולדות שד״ל״, ב״המניד״ 1858/59 ; 1862 ; ובאיסל- 
קית: 1882 ,״ 1 . 0 . 5 11 ) 081085283 ) 0 *. 

ס. א גינגבורג, "אביעזר". חרכ״ד. 

משה ליב לילינבלום, "חסאח נעורים", תרל־ו. 


ספר זכרון לגדולי ישראל (כולל אוסוביוגראפיות של מנדלי מו־ם, א. ק 
אמוזג, ש. ברנסלד, ח. י. גורלנד, א. וקסלר (איש נעמי), ישעיהו לוגא־ 

סו, ועוד), חרמ״ס. 

אייזק הירש וייס, "זכרונות ילדותי עד מלאת לי שמונים שנה". תרנ״ה. 
"רשומות", כרכים א—ו, תרם־ב—חר־ץ, כוללים כתנים אוסוביוגראפיים 
של ח. גימרינסקי, ם. מינקובסקי, י. י. סשארני, ועוד. 
יהושע ילין■ "זכרונות לבן ירושלים", חרם־ד. 
מרדכי בן הלל הכהן■ "עולמי", תרם־ז—תרם־ח. 
אחד העם (אשר גינגבורג). "פרקי זכרונחז־, תרס־ז. 
י. ל. גורדון, "על נהר כבר־, תרם־ח. 
יגהק ניסנבוים, "עלי חלדי־, תרם־ס. 
זרח ברנם, "זכרונות", תרם־ם. 
אליהו זאב לויךאפשנזין, "זכרונות־, תרג־ב. 
זאב דבוס-נסקי, ״סיפור ימי" (כתנים: אבסוביוגרפיה, חש־ז). 
יעקב מזא־ה, .זכרונות", תרג־ו. 

ש. דובנוב "ספר החיים■ (מתורגם מרוסית ע־י מ. בן־אליעזר). תרג־ו. 
מ. ד. שוב, .זברונות לבית דוד־, חרג־ז. 
גבי שמשי, "זכרונותי, תרג־ח. 
ח. א. זוסא. "דרנו של מורה־. תרג־ח. 
חיים נחמן ביאליק, .פרקי חיים־ (ארבע גירסאות), תש־ד. 
משה בלוי, "על חומותיך ירושלים־(פרקי חיי), תש־ו. 
י. ל. קגנלסון, "מה שראו עיני ושמעו אזני־, תש־ז. 

ארתור רופין, ״פרקי חיי״(תרגום ענרי על פי £51006500860 , 1995 ), חש־ז. 
מ. י.בודנהיימר, "דרכי לגיון־(זכרונות יהודי־גרמני, מתורגם מגרמנית), חשי־ג. 
יוסף קלוזנר. ״דרכי לקראת התחיה והגאולה־ (אוסוביונראפיה), 1955 י. 

ב. בלועזית 


יוסף ק מתתיהו, ; 810 ("חיי יוסף־, תרגום עברי: מנחם שסיין, תרג־ס), 
70 לםה״נ. 


אוריאל אקוססד״ ¥1136 80013036 135 קח 65 ^? (״דוגמה של חיי-אדם״), 1090 . 
גליקל מהאמילן(מחה 1729 ), "זכרונות" (ביידית). 

שלמה מיימון. £686058650810816 ("חולדות חיי־, תרגומים עבריים, ע־י 
י. ח. סביוב, תר״ם, וע־י י. ל. ברוך, חש־ב), 1792 . 

ר׳ דוב נער מבולחוב ( 1723 — 1805 ), "וכרונות־ (ביידית). 
לורנגו דה סונסה ( 0016 ? 13 ) ; 1799 — 1838 ), 6010516 ) 8 (״זכרונות״, 3 
כרכים). 1823 . 

יוהאן קארל אוגוסם לואלד( 1792 — 1871 ). 0860 ( 846050860 £10 ("חיי־אדם", 
12 כרכים), 1893/0 . 

הנריאסה הרץ ( 1709 — 1897 ), 1661006500860 ) 0800 [ ("זכרונות־נעורים"). 
סרדינאנד לאסאל ( 1823 — 1809 ), 3808008 ?־ ("יומן־; תרגום עברי: ישראל 
כהן, תש־ו). 

מוריץ דניאל אופנהיים ( 1800 — 1882 ), £51006600800 (.זכרונות", עברית 
תשי״א). 

משה מונספיורי, ״יומנים 1812 — 1883 ־ (באנג׳). 

פאגי לואלד ( 1 ) 31 * £6 ץ 300 ?, 1811 — 1889 ), £6860 5 '.£ .? 305 8110165 
(״תמונות מן החיים של ם. ל."), 1888 . 
היינריך גרץ 18171 — 1891 ), "יומן■ (גרמ׳). 

ח. הרגל, ״יומנים־ (גרמי. 1895 ; תרגום עברי ע״י ר׳ בנימין וא. ברש. 
תרפ־ח-ם״ 0 ). 


אלפרד דרייסום. ¥16 503 16 ) 05 3 ף ״ ; 0 (״חמש שנים מחיי"), 1901 . 
לודוויג נארנאי (ץ 83603 ), £68605651006600860 (״זכרונוח־), 1003 . 
אליקים גומר (״הבדחן״, 1895 — 1913 ), .מיין לעבן־ (״חיי״). 1905 . 
אנרהם גולדסאדן ( 1890 — 1908 ), ״מיין לעק־, 1902 
שלום עליכם ( 1839 — 1910 ), "איין מענשן־לעבן" (תרגום עברי: "חיי-אדם" 
ע־י י. ד. ברקוביץ, תרג־ס), 

פסר אלסננרג ( 1859 — 1919 ), 1 ) £680053800 84610 (״ערב חיי״), 1918 . 
פריץ סאותנר, 1651006600860 ) 0860 [ (״זנרונות־נעורים״), 1918 
לודוויג לואיסון ( 0 1508 * £6 ; נולד 1883 ). 005:66301 ("במעלה הנהר"), 
1922 ; 1.0830061 ) 841 (״נאמגע הנהר־). 1929 . 

שרה ברנאד (: 1 ) 8650836 ; 1893 — 1923 ), 8460101565 . ¥16 100816 ) 843 ("חיי 
הכפולים זכרונוח״), 1907 . 

אמה פאלייר ( 3111666 ? 1016 *), 1000000 5306:03156 £6 ("המקדש 

הנעלם״: תולדות התגיירותו. עברית: א. אלמאליח, תש־ו), 1920 . 
ארחור הוליג ר. 6861160 ? 61065 £51006600860 !(״זנרונוחיו של מוריי׳), 1928 . 





301 


ביוגרפיה ואושוגיוגרפיה 


302 


אוסקר ש שטראוס ( 1830 — 1926 ), 1005 ! 23 ! 1015 ד 10 ) 4 . £0112 00302 <״תחת 
ארבע ממשלות״), 1922 . 

זיגמונד פרויד. ״אושוניונראפיד.״ (גרפי). ? 192 (עברית: "חיי ופעלי", ע״י 
ש. גולן וז. !והר, 1947 ). 

אריך מיזאם ( 11653121 ) 6 ), 51 ! 3206 ס 3 ) 1 ס ז 44 ו״אנארכיסם עולמי"; חולדות 

חייו), 1923 . 

אדמונד פלג, ) 111 ( 51115 0 ( 1 ' 0 נ 1 ףזנ 01 ? (״מפני־מה אני יהודי?״). 1928 . 
יעקב ואסרסן, 11110 [ 11011 01111501101 315 08 ( 7 \ 61010 ("דרכי כגרמני 
וכיהודי״), 1923 . 

אדוארד ברנשטיין $0213115100 01005 110858308 () 01 !י> £01¥ ("דרך התפתחותו 
של פועיאליסטן״), 1930 . 


אברהם כהן( 031130 ), ״בלעטער פון מיין לעבעך (״דפים מחיי", 8 כרכים), 
1920/81 . 

אלברם איינשטיין, 1 ) 611 ) 01 * 44 010 ) 6 (״דמות עולמי״). 1934 . 
לאון טרוזקי ( 1679 — 1940 ), < 1 ו 1131 א< מ 0 \\ (תרגום עברי: "חיי", חר״ן) 
שמריהו לוין ( 1867 — 1985 ), ״זכרונית״(ביידיח), 3 כרכים; (עברית: 4 כרכים, 
8 . ויסלבסקי, חרז־ה—תש״ב). 

כורש אדלר ( 1863 — 1940 ), 5 ן 3 ח 1110 011 ־ 01 ( 000511 11320 1 (תולדות חייו). 
דוד סיליפסון ( 1862 — 1949 ), סיס[ 030 ו'ז 0 סז\, 30 35 0 ) 01 ץ 61 ("חיי כיהודי 
אמריקני״), 1941 . 

חיים ווייזמן, 1942 , £2202 3011 £2131 ־ (עברית: "מסה ומעש", ע־י אשר 
ברש, חשי־ג). 


ביחח־ — חיבורו הגדול והיפה, בשני ספרים: "חיי משה" 
(ספר א׳: משה כמנהיג העם! ספר ב׳: משה כמחוקק ונביא). 

אחר זמנו של פילון נעלם הסוג של הב׳ מספרות־ישראל 
ושוב אינו מופיע בה עד לתקופה החדשה! הסופר העברי 
הראשון, שהקדיש לתיאור חייו של אדם חיבור בפני עצמו, 
הוא, כנראה, ברוך עוזיאל חזקיט(, שנתן, כהקדמה לס׳ "מעיני 
הישועה״ של ר׳ יצחק אברבנאל (הוצ׳ פרארה 1551 ) 
תיאור קצר מחייו של חכם זה. רק ב׳ אחת נתפרסמה עוד 
בעברית קודם המאה ה 19 : זו של משה מנדלסזון מאת יצחק 
איכל (ע״ע) בשם ״תולדות־הרמבמ״ן״ (ברלין 1789 ). 

עם זה כבר נוצרו ביה״ב (פתוח ב״סדר תנאים 
ואמוראים״, המאה ה 9 , ו״אגרת רב שרירא גאון", המאה 
ה 10 ) רשימות של תלמידי חכמים, שנתרחבו אח״כ לקבצי־ 
ב" ממש, שקצתן נכללו בתוך ספרי דברי־הימים וספרים 
דומים, כגון "סדר הקבלה" של אברהם אבן דאוד (המאה 
ה 2 נ) ו״שבט יהודה" של שלמה אבן וירגה (המאה ה 15 ), 
וקצתן נתפרסמו גם כחיבורים בפני עצמם, כגון "שמית 
הגדולים״ של אהרן בן אברהם (המאה ה 15 ). חומר ביוגראפי 
עשיר מכילים גם ספרים (מיה״ב המאוחרים והתקופה 
החדשה) שאינם ב" כשלעצמם, כגון "שירת ישראל" של 
משה אבן עזרא או קובץ־המקאמות ("תחכמוני") של יהודה 
אלחריזי, וכן ספרי־מסעות, כמו זה של בנימין מטודלה, 
וספרים של שאלות ותשובות, דיואנים, מחזורים וכד׳. 
לקבצי־ב" של אישים יהודיים מצטרפים בעת החדשה גם 
אלה שנתחברו ע״י חוקרים לא־יהודיים, כגון ודלף, דה רוסי, 
בארטולוצ׳י, ועוד. 

להלן ניתנת רשימה של החשובים ביותר בין אלפי 
הספרים המשמשים מקורות לב׳ היהודית, ביהוד קבצי־ב", 
ובמקצת גם ספרים היסטוריים כלליים. מב" בודדות נכללו 
ברשימה זו רק הקדומות ביותר, שהרי מתקופת־ההשכלה 
ואילך זכו כמעט כל האישים היהודיים בעלי־השם לב", 
ומספרם של החיבורים המשובחים מסוג זה הוא גדול כל־כך. 
שאין מקום לפרט אותם ברשימה מיוחדת. 

כתבים אוטוביוגראפיים בישראל. בניגוד 
למה שאנו מוצאים אצל היוונים והרומים, קדמה אצל 
היהודים האוטוב׳ לב׳, שהרי ספר שלם מספרי התנ״ך, ס׳ 
נחמיה, הוא כולו כעין אוטוב׳. וכן יש עוד אוטוב׳ ממש 
בספרות הישראלית העתיקה: "חיי יוסף בן מתתיהו". 

ביה״ב אין אנו מוצאים סוג ספרותי זה אצל היהודים 
(כמו גם אצל אומות־העולם) אלא במידה מצומצמת בלבד. 
ככתבים אוטוביוגראפיים יש לראות איגרות שונות של 
הרמב״ם, וביחוד כמה הקדמות שהקדים ר׳ יצחק אברבנאל 
לספריו. במאות האחרונות מתרבה והולך גם אצל היהודים 
מספרם של החיבורים האוטוביוגראפיים, רשימת החשובים 


שבהם באה להלן! בולטים ביניהם אלה של גליקל מהאמילן. 
אוריאל אקוסטה ושלמה מיימון. 

ו) קבצי־ביוגואפיות טל אישים מפורסמים בעמים קיימים 
כמעט בבל לשון(את הספרים מסוג זה הנוגעים ליהודים ר׳ 
בפרק "ב׳ בישראל"). הזזש 1 ביס שבקבצי־הב׳ הלאומיים הם: 
. 0102 ; 1937 — 1885 ,. ¥015 63 ,/ 8108108/1 6/ 011071111 / 0 . 1 ) 01 
■! 8108 1 0 > . 11 : 1 ( 1 ; 1928-1944 ,. ¥015 22 ,/ 8108708/1 . 1 ) 7470 /ס 
- 810810 ) 11 ) 1111 ) 3 ) 10 ) 01 ) 4118 . ; 1933-54 , 8 — 4 . : 1 ( 1-3 ,.■}"ס■׳/ 

: 1 .) 8108108/11 ) 11 ) 1111 ) 3 ) 11 ) £1 ; 1875-1912 ,. ¥015 56 .) 8111 
; 1936 . 1 ,. 1101 ■! 171171108 0 11 ) 1081011 <} .ק 10 ) 1 ) £11 ; 1953 , 80 -)( 

2 ) ספרי־עזר ביוגראפיים אחרים: 

־ 1843 ,. ¥015 45 ,) 11 ) 11 )/ 11011 ) 111  8 ■ 81081 ./ £10111 ,ז 0 ) 110 .£ . 06 ;* 62 
5 , 0 ) 111108 ) 151130111 ) 5 111 ! 011/01 ) 8 ) 0 ■ 1 ) 1 > ) 111 ק 81111010 ) 01 
. 011 ¥) 0 ת ,. 1 ) 01 01 ) 8:0810851 ' 11 ) 1100111 ,') ;. 55 1925 , 10 ) 630 
, 3121500 ׳) 0 ק 0 !)/€ 

3 ) ביבליוגראפיות: 

,/ו 1 ק 0 ! 8108 )/!!!))//סס /ס .!ב 1 ) 1/1 ס! , 5/0035005 , 15 ) ¥32 \ 1 )£ .£ 

1/11 ■ 1111101 !)) 10111 1 ) 1 > ) 11011 ) 8 ) 8 , 060¥31102 .ט ; 1885 
-ין 21 ז 1 ( 1 . 8 ;* 1900 ,. ¥015 2 .) 810-515110810851 ־. 1 ,) 08 ■ 0 )/ 700 
) 11 /ק 0 ! 1108  

: 10 ) ) 8108108/11 10 70 > ) 81 / 11108108/11 ;( 498-531 ■ת<] .' 1930 
■ 8117110 ,' ( 1950 .■! 171171108 1101/011 1/11 !))■( 1011 !) 0 , 30105 ) 6 ״ 1 
2 )/ 02 ׳)! 74 , 805102221300 . 6 יז : 10 ) !) 8108108/11 / 0 1 ) 8108/11 
. 1001 ) 101 , 7420101 .) 6 ;(' 1950 , 1 ) 81 / 71108108/11 1 ס ■'' 8:111108 
' 1952 ,. ¥015 7 , 1500 - 11/45 ■! 61/71108 ■ 71111 ס!!) , ! 

4 ) על אמנויות הביוגראפיה 1 האוטוביוגר־ ועל תולדותיהן: 
!) 11/7 , 1 ) 80201 .¥ .£ ; 1832 ./ 8110 סס ,ץ 1 /ק 0 ! 8108 • 10 ץ 21 ב 0 . 6 יד 
170 11108 } 1 ) 1 ' 80111 ) 1/11 . 11 ■! 1 / 711 / 1108 ) 5 !)/> ) 108 ) 1111 ) ) 11 > 

.£ ;(. 55 145 , 1894 ,■ 11 ) 1 ) 1 1111118 ) 7 ./ . 111 ) 111 ) 2 ) 1 )! 101 ) 54111 
10 ) 070 >! ,] 05 ) 38 .£ . 5 ; 1901 ,. 81087 . 0171 !■ ■ , $302 ץ 00 $0223 . 4 ? ; 1901 ./!/ 1110 / 7108708 ( 7 
10 ) ,) 110/1011 ) 41110 / 71081011 > , 80551 . 0 ; 1905 ,! 010110 ) 1 ( 7 / 
■ 8110 , £00 . 5 ; 1910 , 1 ,( 1/011001 !! 10 ) 11 ) 1 !!) 820 !) 11 510110 
ס! 70 > !!)) 7418 , 41311201$ . 120 ) 40 , ; 1911 ,/ 8108108/1 (ס !) 181 ) 
, 0321 ) 5 . 8 . 0 ;( 1929 , 23051 ) . £081 ) 1928 .) 510810851 
- 02 י < 80 . 61 ; 1928 ,/ 8108108/1 11001:10 0111 7 :())׳!/) /ס !!{:סק.-{ 
; 1930 ,)! 1181111 ) 111112 ) 5 0 ) 1 /) 11 ! 1 )/ 1 !)/> ■ 18 ) 1 ) 8010/1 , £20611011 
• 111 ) 0 10 ) ■'// 19 -. 13 ,) 11811111 ) 1 / 7112 ) 5 )!/) 1111 ) 0 ,(. 1 ) 0 ) . 1 ) 1 
:. 55 1931 , 10 ) 830 8 ,( 0 ) 1 / 1 )! 111081 ) 1 ) 87110/1 ס! . 101 )!/)! 

. 61 .[ ; 1935 ./!/ 8108108 . 1 ) 7170 ( 0 . 11111 , 0111 א' 0 . 61 .£ 

.;) ; 1948 ,( 0018 5017101/1108 10 ) ) 8108108/11 ) 01 , 80121010 
, 1907 , 111170 ) 7111 001 './ ..! 1110/7108 ( 7 7 )/ 1 ) 111 ) 111 ) 1 ) 0 , 611506 

.' 1949 

ח. ם. 

3 י 1 ( 1 *[• 1 [ נ י ק 1 לר! — 10013$ א ח 3 ט( — 

( 1756 — 1819 ), מהפכן צרפתי. ב 1775 נכנם למסדר 
קאתולי, אך זמן קצר אח״ב נטש אותו, למד משפטים ומ 1786 
פעל כעורך־דין בפאריס. הוא הצטרף למהפכה ( 1789 ), היה 
בין הקנאים ביותר בחוג היקובינים, וביחד עם אחרים עמד 
בראש ההסתערות על ארמון־המלך (טילרי ן 1£5 ז? 71111 ], 
10,8.1792 ). בספטמבר 1793 נבחר ב׳ כנשיא של הקונוונט 
וכחבר של ה״וועד לטובת־הקהל״( 110 כ 1 טק 53118 ט 01 ש) 1 ן 1 ז 00 ) 
ובתקופת ממשלת־הטרור ( 1793/4 ) היה מעוזריו הקרובים 
של רובספייר. באותן השנים ( 1789 — 1793 ) פירסם גם כמה 


303 


כידורן, ז׳ן ניקולה — ביוכימיה 


304 


חיבורים היסטוריים־פוליטיים. לאחר שהוצא דאנטון להורג 
(אפריל 1794 ) פנה ב׳ נגד רובספייר והשתתף בהדחתו. 
אעפ״ב הוטל עליו ועל חבריו לשאת באחריות למעשי־הטרור 
ובאפריל 1795 נידונו למאסר בגיאנה שבאמריקה הדרומית. 
ב 1816 נמלט ב׳ ממאסרו וברח לאי האיטי, שבו מת. — 
ב 1821 נתפרסמו זכרונותיו (*סזנסמו־^ן), הלקויים בסטיות 
מרובות מן האמת. לעומת זה אין למנות בחסרון זה את 
זכרונותיו על ימי־נעוריו( 0 § 8 זסניתסזק 30 12810311 ), שנת¬ 
פרסמו בכתב״העת 31$6 }מ 2 ז? 011111011 ^ 11 1.3 ( 1888 ). 

־ מסל ) 10 * 3 €1 10 €?> €01$ ) 010 1 x 5 י 1 ) זג 1 גו ^/ ,\נ .? 

." 1906 , €111101% ט 

במט, ג׳זן סטיואךט. רלזן - 0£ 1 ־ £31 ,)ז 3 ! 1 ) 5 מ! 01 ן 
6 ) 80 — ( 1713 — 1792 ), מדינאי בריטי. כבנה של 
משפחת־אצילים סקוטית היה ב׳ ב 1737/41 אחד מ 16 באי- 
הכוח של סקוטלאנד בבית־הלורדים הבריטי. אחר המרד 
הסקוטי ב 1745 התיישב באנגליה ומ 1747 ואילך היה מקורב 
ביותר ליורש־העצר פרדריק לואיס ( 1.0015 *ווז^ז?; 

ג 7 * 

1707 — 1751 ) ולרעייתו, הנסיכה אוגוסטה מסאכסוניה ( 1719 — 
1772 ). ביחוד רכש לו את ידידותו של בנם ג׳ורג , , וכשזה 
האחרון עלה באוקטובר 1760 על כסא־המלוכה (כג׳ורג׳ ווו), 
תמך ב׳ בשאיפתו של המלך להדיח את פיט (ע״ע) וע״י כך 
לצמצם את השפעתם של הוויגים והפארלאמנט כאחד. במארס 
1761 נעשה מזכיר־המדינה ובאוקטובר (אחר פיטוריו של 
פיט) ראש־הממשלה. ב 1762 יזם משא־ומתן לשלום עם צרפת 
(ע״ע בריטניה, היסטוריה). אך פיט היה חביב על העם בעוד 
שב־ היה בלתי־אהוד (בין השאר גם משום מוצאו הסקוטי) 
והותקף בחריפות בפומבי ובעיתונות. משום כך, וגם מחמת 
בריאותו הלקויה, התפטר ב׳ באפריל 1763 , ולאחר שנים 
מועטות איבד את שארית השפעתו על המלך. מאז השתתף 
רק במידה מועטת בחיים המדיניים. 

■א ; 1912 .. 8 91 7 מ>£ , 5111011 19/11 ,•ו $0 גז ; 1 ז 1 ;׳ 1.01 .( 

״ 1 ; 1939 ../ 1 /> ! 0 * 1 סו 111 9 ^ 0901 1091 ( 1.91101 ,!|>|י 1£1¥ )£י'. 
■ 1/990 91911909 4 1/19 ( 0 ? 4% 1/19 19 1 ) £9%109 ,זסווחגא . 8 

. 1930 , 1111109 

ביוטיט, ע״ע מירןה. 
ביזטין, ע״ע ויטמינים, 

3 י 1 כימיה, ענף של הכימיה, שעוסק בחקר ההרכב הכימי 
של חומר־הגוף של היצורים החיים ובשינויים 
הכימיים החלים בחומר זה. מטרת־הב׳ היא לתאר את 
התופעות הקשורות בחיים במונחים של הכימיה והפיסיקה. 
הב׳ היא מקצוע־גבול בין הכימיה ובין הביולוגיה: היא 
משתמשת במושגים ובמתודות של החקירה הכללית בחומר 
ובגילגוליו, ואילו את רוב תפקידיה ונושאיה היא נוטלת 
מעולם־החיים. בהתאם לכך אפשר להבחין בב׳ שני זרמים: 
אחד, שמכוון לחקירת המבנה והתכונות של המרי־הטבע 
שבאורגאניזמים החיים — שהוא חלק מן הכימיה האורגאנית. 
ואחד. שמכוון לבירור התהליכים הכימיים בגוף החי — שהוא 
חלק מן הפיסיולוגיה ("ב׳ דינאמית", כימיה פיסיולוגית). 
השם "ב"׳ נוצר רק במאה ה 20 . אך בימי־קדם כבר קיים 
היה העיסוק בבעיות והשימוש בעובדות, שלפי מושגינו 
כיום הן שייכות לתחומה של הב/ כך, למשל, השתמשו 
בתופעת־התסיסה בהכנת־העיסה ובדריכת־היין, השביחו אח 
הקרקע ע״י זיבול ואספו ידיעות חשובות על צרכיהם התזו־ 
ניים של צמחים ובעלי־חיים. 


ניסיון ברור להסביר את תופעות־החיים במושגים כימיים 
נעשה במאה ה 16 ע״י פרצלסוס (ע״ע) ובמאה ה 17 ע״י ון 
הלמונט (ע״ע). שני חוקרים אלה זיהו את תהליך־העיכול 
עם פירוקם הכימי של חמרי־המזון וראו בו את מקור חומו 
של הגוף, בניגוד להשקפה הקדומה (של גאלנום), שלפיה 
מתעכלים המזונות ע״י חום־הגוף. ואן הלמונט חידש את 
המונח "פרמנט" ("תסס") ככינוי לגורמים החמריים המביאים 
לידי הפירוק הכימי של המזון (בלשונו: ה״תסיסה"). קר 
מחשבה זה נמשך ע״י סילויום (ע״ע), שהבחין בכוחם המעכל 
של מיצי מערכת־העיכול — הרוק, המךה, מיץ־הלבלב ועוד. 
אך הסתכלויות נכונות אלו עורפלו ע״י הכללות וסברות 
מוטעות, שלא ניתנו לבדיקה כל עוד לא נעשתה הכימיה 
בכללה מדע ניסויי. 

באביה של הכימיה החדישה, לוואזיה (ע״ע), יש לראות 
גם את אביה של הב׳. לאחר שעלה בידו להגדיר הגדרה 
נכונה את תהליך־השריפה בעולם־הדומם, בא לאוואזיה לכלל 
מסקנה, שגם הנשימה של בעלי־החיים אינה אלא שריפה 
איטית של חמרי־המזון: בנשימה קולט הגוף חמצן ופולט 
דו־תחמוצת הפחמן, ממש כמו העץ הבוער, אלא שפעולת־ 
השריפה של הגוף נעשית בקצב איטי יותר! וכשם שהנר 
הבוער מפיק חום בשעת חימצון החומר האורגאני שבו, כך 
מפיקים חום תהליכי־החימצון באורגאניזם החי (ומכאן חומו 
של הגוף). בדומה לזה הגדיר לאוואזיה הגדרה כימית גם את 
תהליך־התסיסה: מיץ־הענבים התוסס מתפרק לדו־תחמוצת 
הפחמן ולכוהל. 

המבנה הכימי של הרקמה החיה. היכולת 
האנאליטית של הכימיה בתחילת המאה ה 19 לא הספיקה 
אלא להוכיח את מציאותם של היסודות פחמן, מימן וחמצן 
בכל התרככות, בודדו מעולם־החי. ברתולה (ע״ע) גילה 

ז ע 

את מציאותו של החנקן בחלק מן התרככות הללו, ומאז 
מוינו חמרי־הטבע הביולוגיים כמחוסרי־חנקן וכחנקניים. 
הסיכום הראשון של הידיעות בכימיה של עולם־החי אחר 
השליש הראשון של המאה ה 19 ניתן ע״י ליביג(ע״ע) בספריו 
הגרמניים: "הכימיה בשימושה בתחומי החקלאות והפיסיולו־ 
גיר,״ ( 1840 ) ו״הכימיה של בעלי־החיים או הכימיה האורגא¬ 
נית ויחסה לפיסיולוגיה ולפאתולוגיה״ ( 1842 ) — החיבורים 
המדעיים המודרניים הראשונים בב׳. בחיבוריו אלה הוכיח 
ליביג, שחוקי הכימיה והפיסיקה חלים גם על האורגאניזם 
החי. והשתדל להסביר את הכימיה של היצורים החיים ואת 
השינויים הכימיים המתרחשים בהם על־ידי חוקי־הכימיה, 
שהוכרו בעולם־הדומם. ליביג הגדיר את צרכיהם התזוניים 
של הצמחים ובעלי־החיים וקבע, שהצמחים מסוגלים לבנות 
את חמרי־גופם מתרככות אנאורגאניות פשוטות — מדו־ 
תחמוצת הפחמן של האויר וממלחים אנאורגאניים של 
הקרקע —, בעוד שבעלי־החיים זקוקים לשם הזנתם לתרכבות 
אורגאניות מסובכות וקיומם תלוי בעולם־הצמחים. ליביג 
מיין את חמרי־המזון ואת מרכיביו של עולם־החי ל 3 קבוצות 
עיקריות — חלבונים, פחמימות ושומנים; אך עדיין סבור 
היה, שהחלבון הוא חומר מוגדר אחד ואין הבדל בין חלבון 
אחד לשני. ואף לא בין חלבון־הצמחים והחלבונים של בעלי- 
החיים. זו היתה גם השקפתו של ההולאנדי מולדר ( 1802 — 
1880 ), שערך הרבה מחקרים שיטתיים בתחום החלבונים 
ובחן במיוחד את תכונותיהם של חלבון־הביצה, הג׳לטינה, 
פיברין־הדם ועוד, ושטבע את המונח "פרוטאינים" לציון 
חמרים אלה. עד מהרה הוברר, שהפרוטאינים אינם חומר 




305 


ביוכימיה 


306 


אחד אלא קבוצה של המרים מסובכים שונים, שמכילים כמה 
מרכיבים משותפים. 

התקדמות הידיעות בכימיה של עולם־החי לא היתד. אפש¬ 
רית עד שהונחו היסודות של מדע הכימיה האורגאנית. עד 
אז נחשבה הכימיה האורגאנית כזהה עם הכימיה של עולם- 
החי: "החלק של הפיסיולוגיה המתאר את הרכבם של הגופים 
החיים ואת התהליכים הכימיים החלים בהם" (הגדרתו של 
ברצליוס, ע״ע). זיהוי זה היה מיוסד על ההנחה, שתרכבות־ 
הפחמן המסובכות, המרכיבות את האורגאניזמים החיים, שונות 
שינוי מהותי מתרכבותיו של עולם־הדומם ושאין'ליצור אותן 
ע״י סינתזה כימית במעבדה; היצורים החיים לבדם מסוגלים 
לבנותן, הודות למציאותו של "כוח־חיים" מיוחד בהם. הנחה 
זו הופרכה ע״י הסינתזה הכימית של השתנן, שבוצעה ע״י 
ולד (ע״ע) ב 1828 , ושל חומצת־החומץ, שבוצעה ע״י קולבה 
(ע״ע) ב 1845 . משהונחו היסודות לחוקי הכימיה האורגאנית 
על־ידי קקילה (ע״ע) ב 1859 הוכר, שאין כל הבדל-שבמהות 
בין התרכבות האורגאניות ובין התרככות האי־אורגאניות! 
הכימיה האורגאנית הוגדרה ככימיה של תרכבות־הפחמן: 
"הכימיה האורגאנית אינה דנה בחקר התהליכים הכימיים 
באבריהם של הצמחים ובעלי־החיים! חקירה זו היא תפקידה 
של הכימיה הפיסיולוגית" (קקילה). מאז עד סוף המאה ה 19 
הורכבו מאות תרכבות, שהן מצויות בעולם־החי, במעבדות 
כימיות, וכיום אין עוד שום ספק בדבר, שבנייתם המלאכותית 
של כל חמרי־הטבע הביולוגיים אינה אלא שאלה של זמן 
ושל ביצוע טכני ושבמבניהם אינם גלומים כוחות וגורמים, 
שהם שוגים מאותם שפועלים בכימיה כולה. 

התקדמות נוספת בהבנת המבנה הכימי של חמרי־התא 
נתאפשרה מתוך פיתוח מושגי-היסוד של הכימיה הקולואי־ 
דית (ע״ע) ע״י גריאם ( תז 3 ו (! ח ;)> ב 1850 . נתברר, שחלק 
מן התכונות המיוחדות לחמרי־התא נובע מגודל החלקיקים 
של חמרי־התא ומשטח־המגע הגדול של חלקיקים אלה 
בנוזלי־התא. 

הסיבוך הגדול במבנה המולקולות של חמרי־החיים עיכב 
את בירור הרכבם הכימי של המרים אלה. רק ביחס לשומנים 
כבר קבע שורל (ע״ע) ב 1823 , שהם מורכבים מחומצות 

ל ג ־.־ 

אורגאניות וגליצרול, הקשורים זה בזה קשר אסטרי. הרכבן 
של שתי הקבוצות הראשיות האחרות, החלבונים והפחמימות, 
הוברר רק בסוף המאה ה 19 ע״י מחקריו הכבירים של אמיל 
פישר (ע״ע). פישר השתמש בידיעות שנצטברו בתחומה של 
הכימיה האורגאנית ותקף את בעיית הרכבם המסובך של 
חמרי־הגוף ע״י פירוקם של חמרים אלה לתרכבות פשוטות 
יותר וע״י בירור המבנה שלהם בשיטות הסינתזה והאנאליזה 
האורגאנית. במשך המאה ה 19 נתגלו כמרכיבים משותפים 
של החלבונים (ע״ע) החומצות האמיניות, שנתקבלו על־ידי 
בישולם של החלבונים בחומצות או בסיסים ועל־ידי עיכולם 
במיצי־העיכול ז בדרך זו בודדו עד זמנו של פישר כ 13 
חומצות אמיניות מחלבונים שונים. פישר פיתח שיטות 
מרובות ליצירתן של חומצות אמיניות בדרך סינתטית 
ולבידודן מן החלבונים. אך עיקר תרומתו בתחום זה היה 
בבירור הדרך, שבה קשורות החומצות הללו בחלבון, וכן 
בבירור האופן, שבו אפשר להרכיב מהן בדרך סינתטית 
פוליפפטידים (ע״ע אמיניות, המצות). המחקר החדיש אישר 
את מסקנותיו של פישר והראה, שמספרן של החומצות האמי- 
ניות השונות, המצויות בכל החלבונים המרובים של עולם־ 
החי, הוא כ 30 . ריבוים של החלבונים השונים מתאפשר ע״י 


הסדרים שונים בקשירת החומצות המועטות הללו זו לזו. 

גם בתחום הכימיה של קבוצת־הפחמימות מילא פישר 
תפקיד מכריע. אף כאן נתברר, שהחמרים הטבעיים בנויים 
ברובם מאבני־בניין משותפות — הספרים (ע״ע), שהחשוב 
שבהם הוא סונר־הענבים או הגלוקוזה. סוכרים אלה, שהם 
קשורים זה בזה קשר אתרי, מהווים את הפוליסוכרים 
הטבעיים, העמילן, הגליקוגן והתאית. הכימיה של הסוכרים 
היא מסובכת ביותר, מאחר ששולטים בה גורמים של סטראו־ 
איזומריות (ע״ע סטראוכימיה). פישר פתר את הבעיות 
הסטראוכימיות של הסוכרים על סמך ניסוייו של פסטר 
(ע״ע) באיזומרים האופטיים של חומצת־היין ולפי כללי ונ׳ט 
הוף (ע״ע) בנוגע לסטראואיזומריות ופעילות אופטית. 

בשנות הסד גילה מישר (־ 161 ) 11050 ^; 1844 — 1895 ) את 
הנוקליאו־פרוטאינים כחומר העיקרי של גרעיני כל התאים. 
הוא מצא אותם מורכבים ממרכיב חלבוני וממרכיב שני, 
שקרא לו "גוקליאיך (כיום: חומצות נוקליאיות); מרכיב זה 
נחקר בעיקר ע״י קוסל (ע״ע) וע״י ה. א. לוין(ע״ע), שפירקו 
את החומצות הנוקליאיות ליחידות, שמהן הן מורכבות — 
הנוקליאוטידים, שכל אחד מהם מורכב, כפי שנתברר, משלוש 
אבני־בניין: בסים (פוריני או פירימידיני), סוכר (פנטוזה) 
וחומצה זרחנית. הפורעים (והפירימידינים) נחקרו אף הם 
בעיקר ע״י אמיל פישר. עד היום לא נמצאו יותר מ 8 בסיסים 
שונים כאלה בחומצות הנוקליאיות! נמצא. איפוא, שאבני־ 
בניין מועטות מרכיבות גם את כל הנוקליאו־פרוטאינים 
המרובים הקיימים ושרק ההסדר השונה במבניהם מביא לידי 
רבגונותם העצומה. הסוברים שבחומצות הנוקליאיות הם 
ריבוזה ודסאוכסי־ריבוזה. כיום יודעים אנו, שנוקליאוטידים 
של דסאוכסי־ריבוזה מצויים בגרעיני־התאים, ואילו נוקלי־ 
אוטידים של ריכוזה — בפלסמודהתא. עניין מיוחד עורר 
המימצא (מ 1942 ואילך), שכמה מן הוירוסים (ע״ע), שנת¬ 
קבלו בצורה גבישית טהורה, הם נוקליאו־פרוטאינים טהורים. 

ץ 

המבנה של התרככות המסובכות של חמרי־הצבע החשו¬ 
בים ביותר בעולם־החי, של חמרי־הצבע הירוקים של הצמחים 
והאדומים של הדם, הוברר ב 1913 ע״י מחקריו של וילשטטר 
(ע״ע), שנעשו בשיתוף עם שטול. הכלורופיל נמצא מכיל, 
חוץ מן המתכת מאגנזיום והכוהל פיתול, את המערכת 
הטבעתית של הפורפירין, שהיא מצויה גם בהמוגלובין, שבו 
ממלא הברזל את מקומו של המאגנזיום. מבנה הפורפירינים 
נתברר סופית ע״י הנס פישר (ע״ע) בין 1920 ו 1940 , ובינ¬ 

תיים נמצאו גם חמרים חשובים אחרים, הציטוכרו׳מים — 

> 

שהם פעילים בתהליכי־הנשימה של כל הרקמות ושכולם 
מבוססים על המערכת הפורפירינית ומכילים ברזל. — מהותו 
הכימית של שלל־הצבעים הטבעי של הגינות והאחים הובררה 
בתחילת המאה ה 20 ובימי מלחמת־העולם 1 ע״י מחקריהם 
של קונסטאנצקי ושל וילשטטר על אנתוכסנתינים ואנתו־ 
ציאנינים (ע״ע) — מחקרים, שבהם המשיכו אח״כ קרר (ע״ע) 
ורובינזון(ע״ע). 

קיצורו של דבר, המחקר במבנה הכימי של חמרי עולם־ 

החי הגיע לידי מסקנה, שלמרות הרבג(נות העצומה של 
עולם־החי, קיים דמיון מרובה במבנה הכימי של היצורים 
השונים ושכולם מורכבים מאותן אבני־הבניין היסודיות עצמן. 
בקוויה הכלליים קיימת ב׳ אחת של כל עולם־החי, ועל-כן 
אין אנו צריכים לדון בב׳ מיוחדת לכל מין ומין. עם זה נעשה 
בירור ההבדלים הספציפיים במבנה הכימי של היצורים 
השונים אחת מן הבעיות החשובות של הב/ 


307 


ביוכימיח 


308 


חמרים ספציפיים לקבוצות מסויימות של צמחים, ולפעמים 
אף למינים בודדים, הם — למשל — האלקלואידים 
(ע״ע). חקירתם הכימית של חמרי־סבע מורכבים ומסובכים 
אלה נמשכת זה יותר מ 100 שנה, ובירור המבנה והסינתזה 
של הרבה מהם הוא מן ההשגים המפוארים ביותר של הכימיה 
האורגאנית. 

אנזימים וחילוף-החמרים.גם הצעדים הראשו¬ 
נים בהבנת התהליכים הכימיים באורגאניזם החי נעשו 
בתחילת המאה ה 19 . לאחר בירור מהותה של הנשימה ע״י 
לאוואזיה על יסוד השוואתה לתהליך־הבערה בעולם־הדומם, 
ואף לאחר שעלה ביד הכימאים ליצור בדרך סינתטית 
תרכבות מרובות מן המצויות בעולם־החי, עדיין מרובה היה 
ההבדל בין או׳פן הביצוע של הפעולה במעבדה, הנזקק 
לאמצעים חריפים (טמפראטורות גבוהות, זמני־פעולה ארו¬ 
כים, לחצים גבוהים וכד , ) ולראגנטים נמרצים, ובין דרכי 
התהוות החמרים והתפרקותם בתא החי (או בהשפעתו), 
שאינו נזקק לאמצעים חריפים כלשהם. אור ראשון נשפך 
על בעיה זו עם גילוי תופעת הקטליזה (ע״ע) ע״י ברצליוס 
(ע״ע). זה האחרון הביע את הסברה, שאף התהליכים הכימיים 
בתא החי מופעלים ע״י מספר מרובה של גורמים קאטא־ 
ליטיים. הקאטאליזאטורים של האורגאניזמים החיים נקראו 
פרמנטים (תסטים). מתחילה נמצאו פרמנטים כאלה במיצי־ 

ע:;לן * ו 

העיכול ובמיצי־צמחים, המסוגלים — במצבם הטבעי או לאחר 
ייבוש — לגרום לפירוקם של חמרי־מזון מסובכים. ב 1833 
גילו סין (ת 6 ץ 3 ?) ופרסום ( 61-502 ?), שהעמילן מתפרק ע״י 
תמציות־שיפ(ן, והתסם המפרק נקרא דיאסטאזה. בזמנו של 
ברצליוס נודעו גם הפפסין של מיץ־הקיבה, המפרק חלבונים! 
האמולסין(ע״ע) של השקדים, המפרק את האמיגך־לין(ע״ע)! 
פרמנט במיץ־הפאנקריאס, שמפרק שומנים, ועוד. התהליך 
הפרמנטאטיווי של פירוק הסוכר לכ 1 ד,ל ודו־תחמוצת הפחמן 
היה נראה תחילה קשור במכאניזם מסוג אחר, וחקר 
תהליד־התסיםה נעשה אחד מן המניעים העיקריים בהתפת¬ 
חותה של הב/ אחד מהשגיו המדעיים החשובים של פסטר 
(ע״ע) היתד, ההוכחה (מ 1860 ), שהתסיסה הכהלית קשורה 
בנוכחותם של תאים חיים, שמרים או חידקים. פאססר הסביר 
את התסיסה הכהלית כביטוי לחייהם של תאים אלה, שמספקים 
לעצמם את האנרגיה הדרושה להם ע״י פירוק הסוכר ללא 
שימוש בחמצן־האויר ("חיים בלא אויר"). על תפיסתו של 
פאסטר חלק ליביג, והמחלוקת ביניהם הסעירה את עולם־ 
המדע. מתחילה נתקבלה השקפתו של פאסטר על דעת רובם 
של החוקרים, שהתחילו מבחינים בין שני סוגים שונים של 
קאטאליזאט 1 רים בעולם־החי: גורמי־סעולה מופקים מתאים 
חיים ומתגלים במיצים שונים, שאין כושר־פעילותם קשור 
לתאים חיים ("פרמנטים מחוסרי־צורה" או "אנזימים", לפי 
קינה 1878 ), וגורמים שפעולתם קשורה בתאים 

חיים ("פרמנטים בעלי־צורה" או "פרמנטים" סתם). אך 
הבחנה ז( בין "אנזימים" ובין "פרמנטים" לא האריכה ימים. 
בתחילת המאה ה 20 הצליח בוכנר (ע״ע) להפיק מיץ- 
שמרים, מחוסר תאים חיים, שהיה מסוגל להפעיל את התסיסה 
הכהלית. מאז משמשים המונחים "פרמנם" ו״אנזים" כשמות 

׳־ •!ז •ד. •% 1 : 

נרדפים. מערכת האנזימים במיץ־השמרים. המפעילה את 
התסיסה הכהלית — ה״זימאזה״ —, הוכרה ב 1905 כמורכבת, 
לכל הסחות, משני חלקים: מרכיב חלבוני, שנהרס בשעת 
החימום, ומרכיב לא־חלבוני, בעל מולקולה קטנה הרבה מזו 


של החלבונים ויציב לחום! כל אחד משני הגורמים לבדו 
אין בכוחו לבצע את הפעולה הנזכרת ורק צירופם זה לזה 
מאפשר את התסיסה הכהלית. ע״י כך הונח היסוד להבחנה 
החשובה בין אפו׳-אנזים ובין קו-אנזים במבנה ובהרכב של 
אנזימים מרובים (ע״ע פרמנט). בעבודה מאומצת של דור 
שלם— בעיקר הודות למחקריהם של הרדן(ע״ע),ינג(ע״ע). 
נויברג (ע״ע), אמבדן, מיארה 1 ף (ע״ע), פרנס (ע״ע) וחב¬ 
ריהם — פוענחו כל מנגנוני הראקציה של פעולת הזימאזה 
והתסיסה הכהלית. שלביה של ראקציה ז 1 בודדו וזוהו, 
והאנזימים המפעילים אותם והנכללים במערכת הזימאזה 
נוקו וגובשו, ומנגנון התסיסה הכהלית משמש כיום דוגמה 
קלאסית למכאניזמים של תהליכים מטאבוליים אחרים (ע״ע 
תסיסה). מתוך מחקר זה צמחה ההכרה, שפירוקם של התמרים 
בתא החי הוא תהליך מודרג, שבו חלים בחומר המתפרק 
שינויים קטנים בכל שלב, ואין הוא מתפרק בבת־אחת 
לתוצרות־הפירוק הס(םיות! כל שלב ושלב מופעל ע״י אנזים 
מיוחד או ע״י אנזים בצירוף קו־אנזים. ההרכב הכימי של 
הקל־אנזימים הוברר מ 1930 ואילך, ובולם נמצאו תרכבו׳ת, 
שהן קרובות במבנן לרטמינים (ע״ע) מקבוצת 8 . השפעה 
מרובה על התפתחותה של המחשבה הביוכימית השפיעה 
התגלית, שפירוקם של חמרי־המזון מלווה שינויים בהרכב 
התרכבו׳ת הזרחניות של תעדובת־האנזימים או של התא החי: 
האנרגיה המשתחררת תוך כדי פירוק זה מתגלגלת ברובה 
לאנרגיה הכרוכה בקשירת חומצה זרחנית לחמרים אורגא¬ 
ניים. החומד העיקרי, הנוצר מתוך סינתזה זו, הוא הטרי- 
פוססאט של האדנוזין (ע״ע). חומר זה הוא מחסן־האנרגיה 
העיקרי, שבו מצטברת האנרגיה, הבאה מתוך פירוק־המזון. 
ובו משתמש התא לפעולותיו — לסינתזות כימיות, לעבודה 
מכאנית ואוסמוטית, להעברת גירויים ועוד. באמצעותה של 
אנרגיה זו מסוגל התא לסובב את הגלגל של פירוק־המזונות 
בכיוון הפוך ולחזור ולבנות את חמרי־התא מחמרי־פירוק 

מחזור־הראקציות, שנתגלה בתסיסה הכהלית ע״י השמ¬ 
רים, אינו יחיד במינו בעולם־החי. כמעט כל התאים והרקמות 
שנבדקו מפרקים סוכר, בהעדר חמצן, בדרך קרובה לזו של 
התסיסה הכהלית! למשל: בתמיסת חומצת־החלב של החלב 
ע״י חידקים ובפירוק הסוכר לחומצת־חלב ע״י השרירים 
ואברים אחרים של בעלי־חיים שונים, ובכללם האדם (ע״ע 
גליקוליזה). כאן מסתמנת שוב אחדות הב׳ של עולם-ד.חי 
כולו. 

חקירת האנזימים: הכרתם, זיהוים, בידודם וניקוים, 
הבהרת מכאניזמי־סעולתם, וביחוד המכאניזמים של התאמתם 
לפעולות קאטאליטיות מסויימות בתמרים מסויימים בלבד 
(בעית ה״ספציפיות"), היא אף כיום נושא מרכזי של הב/ 
האנזים הראשון, שהוכן(ב 1926 ) כחומר גבישי אחיד ומוגדר, 
היתד, האוראזה (ע״ע). מאז נוקו. גובשו והוגדרו אנזימים 
הרבה. 

נ ש י מ ת־ה תאים. לאוואזיה עדיין היה סבור, שר,בערה 
האיטית של חמרי־המזון, שהיא היסוד הכללי של הנשימה, 
מקומה בריאות, הקולטות את החמצן. ליביג קבע את מקום־ 
הבערה בדם. אך פפליגר (ע״ע) הראה בבירור, שמקום 
השריפה של חמרי־המזון הוא בתאי־הגוף כולם. מאז מבחינים 
בין הנשימה החיצונית — הובלת החמצן ע״י הריאות ומחזור־ 
הדם, ובין הנשימה הפנימית — החימצון ממש של חמרי- 
המזון ברקמות. 


309 


ביוכימיה 


310 


המחקר החדש בנשימת התאים והרקמות התחיל עם 
המצאת השיטה המאנו׳מטרית ע״י ברקח׳פט (ע״ע) והולדין 
(ע״ע) ב 1902 , וביחוד עם השיפורים שהוכנסו לשיטה זו 
ע״י ורבורג (ע״ע) ב 1923 . בשיטה זו׳ נמדדות קליטה החמצן 
ויצירת דו־תחמוצת הפחמן ע״י חתכים או תכשירים של 
רקמות. בשיטה זו׳ נתברר, שהנשימה היא תכונה של כל תא 
ותא שבגוף ושהתא מסוגל להמשיך בה זמן מרובה אף לאחר 
שהוצא מן האורגאניזם. אח״כ נתגלה, שכושר־הנשימה מצוי 
בעיקר בחלקיקים בעלי סטרוקטודות מוגדרות בתא ושהללו 
מסוגלים לנשום אף לאחר שנהרסה שלמות־התא. 

גם מחקר המערכות האנזימאטיות המפעילות את נשימת־ 
התאים התחיל עם ליביג, שהבחין בתפקידו של הברזל 
באו׳רגאניזם כמפעיל את החמצן בנשימה וייחם תפקיד 
זה לברזל של כדוריות־הדם (ההמו׳גלו׳בין). בארקרזיפס הוכיח, 
שאין להמוגלובין תפקיד בנשימה הפנימית אלא בהובלתו 
של החמצן בלבד. צעד מכריע בהבנת התהליך של הנשימה 
התאית ובבירור תפקידן של תרכבות־ברזל בתהליך זה שימשה 
התגלית של מאק מאן (ממ״^ן ב 1885 (שנשתכחה 

וחזרה ונתגלתה ע״י האנס פישר ב 1923 וע״י קילין [ע״ע] 
ב 1925 ) בדבר מציאותן של תרכבות־ברזל, שהן דו׳מות 
בהרכבן להמו׳גלו׳בין, בתאיהם של האברים השונים. תרכבות 
אלו משתתפות בתהליכי חימצון וחיזור הפיכים, והן הקאטא־ 
ליזאטורים של הנשימה התאית. קילין קרא להם ציטו׳כרומים 
(חמרי־הצבע של התא). 

אולם הציטוכרומים אינם אלא חוליות בשלשלת הארוכה 
של הקאטאליזאטו׳רים המרובים הדרושים להפעלת־הנשימה. 
אין הם מסוגלים להתחמצן ע״י חמצן־האויר אלא בסיוע של 
אנזים נוסף, שנתגלה ע״י וארבורג ב 1923 וכונה על־ידיו 
"אנזים־הנשימה״ז אך מאחר שאין בכוחו של אנזים זה 
לחמצן את חמרי־המזון בדרך ישירה ואינו מוכשר אלא 
לחמצן את הציסוכרומים בלבד, מוטב לכנותו "ציטו׳כרום־ 
או׳כסידאזה". 

גם ציטויכרום שחומצן ע״י ציטוכרום־או׳כסידאזה אינו 
מסוגל לפעול על חמרי־המזון פעולה ישירה. החימצון הישיר 
של חמרי־המזון מבוצע ע״י שורה של אנזימים, שנחקרו 
בעיקר ע״י וילנד (ע״ע) מ 1912 ואילך ועל־ידי תונברג 
ב 1925 . אנזימים אלה הם ״דהידרוגנאזות״ — 

נוטלי מימן, שהקו׳־אנזים שלהם הוא אחד מן הקו׳־אנזימים 
הפועלים גם בתסיסה הכהלית ובגליקוליזה, הק 1 ־ךהיךרו־ 
גנאזה, שחוזרה ע״י המימן', חוזרת ומתחמצנת ע״י מערכת־ 
הציטו׳כרום בתיווכן של מערכות אנזימאטיות נוספות. גם 
כאן, כבתסיסות, אין פירוק מידי ושריפה מןדית של התמרים 
ושל המימן המופק מהם, אלא שרשרת ארוכה של ראקציות, 
שמביאה לידי חימצון מודרג ולידי הפקה מאכסימאלית של 
האנרגיה הקשורה בתהליכי־החימצון. כל שלב של חימצון־ 
המימן, פתוח בהיפרדותו מחמרי־המזון וסים בשריפתו 
הסו׳פית ע״י החמצן שבאדר, צמוד גם הוא למערכת הקושרת 
חומצה זרחנית לחומר או׳רגאני, וגם כאן.לובשת האנרגיה 
ברובה הגדול צורת קשרים באלה. בסופו של דבר מתחמצן 
המימן למים. 

המוצר השני של נשימת־התאים, דו־תחמוצת הפחמן, אינו 
נוצר ע״י פעולת החמצן על הפחמן. נו׳יברג (ע״ע) הוכיח 
ב 1910 , שדו־תחמו׳צת הפחמן נוצרת ע״י פירוק של אחד 
מחמרי־הביניים של התסיסה, החומצה הפירובית, בעזרת 
האנזים קארבו׳כסילאזה, שהקו־אנזים שלה מופק מן הוויטא■ 


מין תיאמין (ויטאמין ! 8 ). דו־תחמוצת הפחמן של הנשימה 
משתחררת מחמרי־ביניים של מעגל־ראקציות קאטאליטי. 
"מעגל החומצה הציטרית", שנתגלה ע״י קרבם (ע״ע) בשנה 
1937 . בכל הראקציות הללו, הכרוכות ביצירת דו־תחמוצת 
הפחמן, אין לחמצן־האויר כל תפקיד ישיר: "נשימת־התאים 
אינה אלא שריפתם של אטומי־המימן של חמרי־הבערה" 
(סנט דירדיי, 1938 ). 

ההטמעה של דו־תחמוצת הפחמן. ב 1774 הראה 
פריסטלי (ע״ע), שהצמחים הירוקים מסוגלים לחדש את 
הגורם המסייע להוריפה (החמצן) של האויר. זמן קצר אח״כ 
( 1779 ) הוכיח אינגנהאוס (ע״ע), שהאור הוא הכרחי להפיכתה 
של דו־תחמוצת הפחמן לחמצן ע״י הצמחים הירוקים. לאחר 
20 שנה נוספות מצא דה־סוסיר (ע״ע), שהכמות של דו־ 
תחמו׳צת הפחמן הנבלעת ע״י הצמחים היא שוות־ערך לכמות 
החמצן הנוצרת על־ידיהם. משוויית הפוטוסינתזה נוסחה 
כהיפוכה של שריפת־הסוכר: 

״ 0 6 + 208 ( €014 £ ו- 614,0 + 002 6 

(£ = אנרגיה) 

משנקבע הקשר ההכרחי בין תופעת הפוטוסינתזה ובין 
החומר הירוק של העלים, הכארופיל, הוצעו היפותזות 
מרובות להסברת מנגנון הפוטוסינתזה, שלא עמדו במבחן 
הניסויי. נקודת־מפנה חשובה בחקר זה שימשה תגליתו של 
בלקמן (מ 3 תז*> 813 ) ב 1905 , שהפוטוסינתזה מורכבת משני 
שלבים: אחד מהם צריך לאור והשני מתקיים גם בחושך. 
משמעותה של תגלית זו נתחוורה רק לאחר כ 30 שנה, 
כשנתברר שההטמעה של ־ ס 0 מצויה גם ביצורים הטרו־ 
טרופיים ואינה קשורה בנוכחותו של כלואפיל ובפעולת 
האור דוקה. מתוך המחקרים של 15 השנים האחרונות, 
שעסקו בחלקם גס בשימוש בשיטת האיזוטופים (ע״ע), נת¬ 
ברר, ש 0 2 ב> נקלט בלא כל קשר אל האור ושתפקידו של 
האור בפוטוסינתזה הוא הפעלת המים ויצירת מימן פעיל, 
שמסוגל לחזך חמרי־ביניים ולגרום להפיכת הכיוון של שר־ 
שרת־הראקציות הקשורה בפירוק־הסוכר. האנרגיה הדרושה 
לכך מסופקת בצמחים הירוקים ע״י האור, ואילו בבעלי־חיים 
הטאטרופייס משמש כמקור־אנרגיה רק חימצונם של חמרי־ 
המזון* לפיכך אין בעלי־החיים מסוגלים לבנות את חומר־ 
גופם מ*ס 0 בלבד. 

הזנה, ויטאמינים וחמרי־גידול. תפקידם של המזונות, 
כספקי־החום של הגוף, כבר היה ידוע יפה בתחילת המאה 
ה 19 . לאוואזיה עיבד שיטה למדידת כמות־החום המופקת ע״י 
שריפת־המזונות וגילה יחס ישר בין חום זה ובין תצרוכת־ 
החמצן של האורגאניזם. באמצע המאה ה 19 שוכללו שיטות 
אלו והוכנו מכשירים, שמאפשרים את מדידת חילוף־החמרים 
בבעלי־חיים ובאדם. מדידות אלו, ביחד עם אנאליזה מדוייקת 
של המזון וההפרשות, איפשרו עריכת מאזן של המטאבוליזם 
וקביעת ההרכב הרצוי של המזון המספיק לאיזון צרכיהם של 
האדם ובעלי־החיים. הוגדרו "שלושת אבוודהמזון" הדרושים 
בהזנה — החלבונים, הפחמימות והשומנים. הוכר, שהחנקן 
של חלבוני־המזון נפרש כולו בשתן ובצואה ושדרושה כמות 
מסויימת של חלבון במזון כדי לקיים את המאזן החנקני. 
התפתחות נוספת בענף זה הושגה עם גילויו של חוק האחו־ 
דינמיה (ע״ע) על־ידי רובנר (ע״ע) על אפשרות ההחלפה של 
אבות־המזון השונים זה בזה, בהתאם ל״ערכים הקאלוריים" 
שלהם; יוצאים מכלל זה הם החלבונים. שמהם נדרשת כמות 



311 


ביוכימיה 


312 


מינימאלית מסויימת, שאינה ניתנת להחלפה באבות־מזון 
אחרים, כדי לקיים את מאזן־החנקן. 

נוסף על אספקה קאלורית מתאמת במזונו, זקוק האורגא¬ 
ניזם לחמרים נוספים, ל״מזונות מגינים", שאין חשיבותם 
מוגדרת באספקת האנרגיה ואעפ״כ הם דרושים לשמירת 
בריאותו, חייו וגידולו הנורמאלי של האורגאניזם. רמזים 
להכרה זו כבר מוצאים אנו בתקופה העתיקה, ביה״ב וביחוד 
במאות ה 18 וה 19 . אולם רק הב׳ החדישה הצליחה להפוך 
הסתכלויות בודדות והשערות, שהיו כרוכות בהסתכלויות 
אלו, לשיטה מדעית שלמה, שהיא ידועה כתורת הויטמינים 
(ע״ע). ראשיתה של שיטה זו נעוצה בהכרת מציאותו של 
חומר מגן מפני מחלת ברי־ברי בקליפוודהאורז ע״י איקמן 
(ע״ע) ב 1897 . הניסויים הראשונים בגידול בעלי־היים על 
מזונות "סינתטיים" (מורכבים מהמרים מנוקים ומוגדרים 
בלבד) בוצעו ע״י הופקינז (ע״ע) בתחילת המאה ה 20 . את 
השם (הבלתי־מתאים) "ויטאמינים" יצר פונק (ע״ע) ב 1912 . 
מחקר־הוויטאמינים נסתעף. נתגלה מספר מרובה מהם, ובמשך 
הדור האחרון בודדו ונוקו החמרים הללו ניקוי כימי, הוגדרו 
מבחינת מבנם, וקצתם אף הוכנו באופן סינתטי. 

מפנה מכריע בתורת־הוויטאמינים בא עם גילויה של 
העובדה, שהחמרים, הדרושים למניעת מחלה בבעלי־חיים, 
דרושים גם לחידקים מרובים לשם גידולם והתרבותם. מחקר 
חמרי־הגידול של המיקרדאורגאניזמים השפיע במידה ניכרת 
על מחקר הוויטאמינים. הניסויים במיקרו־א 1 רגאניזמים הביאו 
לידי גילוים של חמרי־גידול חדשים, שקצתם— כפי שנתברר 
אח״כ — אינם אלא ויטאמינים, שהם דרושים גם לבעלי־חיים. 
כאן שוב נתאשרה האחדות של הב׳ של כל היצורים החיים. 

התקדמות נוספת בתורת־הוויטאמינים באה ממחקר האנ¬ 
זימים. הרבה ויטאמינים הוכרו כמרכיבים של מערכות קאטא- 
ליטיות, בעיקר של קו־אנזימים. המרים, שהם דומים בהרכבם 
לוויטאמינים ולחמרי־הגידול, מסוגלים לעכב את בניין הקא- 
טאליזאטורים המתאימים ולגרום להפסקת הגידול ולמוות 
ע״י התחרות בחמרי־הגידול הטבעיים ודחייתם מן האנזימים 
הפועלים עליהם. בדרך זו נפתחה הדרך בפני הכימותרפיה 
(ע״ע) הראציונאלית. 

הסדר חילוף־החמרים. העובדה, שאברים הרבה 
באורגאניזם, וביחוד בלוטות מסויימות, מפרישים לתוך 
מחזור־הדם המרים, שמשפיעים על פעילותם של רקמות 
ותאים אחרים, כבר היתר, ידועה במאה ה 518 היא הוגדרה ע״י 
קלוד ברנר (ע״ע) ב 1859 כ״הפרשה פנימית". החמרים המופ¬ 
רשים כונו אח״כ בשם "שליחים כימיים" או "הורמונים" 
(ע״ע)! את המונח טבע הארדי ( 17 )ז 93 ) ב 1904 . המרים 
אלה מסוגלים לשנות את הקצב של חילוף־החמרים. ובמידה 
מרובה אף את כיוונו. פעולתם של ההורמונים הללו נחקרת 
ע״י הפיסיולוגיה, ואילו החמרים עצמם נוקו והוגדרו הגדרה 
כימית, ואת קצתם אפשר אף ליצור בדרך סינתטית. בזה 
נתווסף על הב׳ פרק חשוב חדש, אך אופן־פעולתם של 
ההורמונים על תאי־הגוף עצמם לא הוברר. הנסיונות להדגים 
את פעולתם על אחד מן האנזימים המבודדים לא נשאו עד 
עכשיו פרי. 

בשנים האחרונות התקדם המחקר באירגון הפנימי של 
התא, המסדיר את המגע בין החמרים שבתוכו ואת האפשרות 
של הראקציות ביניהם. התקדמות זו נתאפשרה הודות 
לפיתוחן של שיטות חדשות. אחת מהן היא הציטוכימיה. 


המשתמשת בראקציות מיקרוכימיות לשם קביעת מקומם 
של התמרים השונים והאנזימים השונים בחלקי־התא. שיטה 
אחרת קובעת את חלוקת האנזימים בתא על־ידי הריסתו 
והפרדת חלקיקיו ע״י צנטריפוגה. נמצא, שמערכת המפעילים 
את מעגל־קרבס ומערכת־הציטוכרום מרוכזת בתוך המיטו־ 
כונדריות. הגרעין דל ביותר בפעילות אנזימאטית. אנזימי 
התסיסה והגליקוליזה מפוזרים בחלק ה״הומוגני״ של התא. — 
חקירת הקארצינוגנים, המרים גורמי סרטן (ע״ע), שמיעוטם 
חמרי־טבע ורובם מוצרי הכימיה הסינתטית, היא ספק חלק 
מחקר אירגון־התא ספק חלק מחקירת ההורמונים. 

בדור האחרון הולכת הכימיה ומשתלטת על ענפים נוספים 
של הביולוגיה ע״י בירור הרקע הכימי של גילויי־חיים 
שונים: ענפים נוספים של הפיסיולוגיה נעשים ב׳. חשיבות 
מיוחדת נודעת למחקרים החדישים בטיב החומר של הכרומד 
סומים ובאירועים הכימיים שביסוד המוטאציות של הגנים, 
ז. א. לגישה ביוכימית לבעיות־התורשה. נעשו אף צעדים 
ראשונים להכרתם של הגורמים הכימיים, הפועלים באונסו־ 
גנזה והמשתקפים בפילוגנזה, ונסיונות להעמיד את ההבדלים 
שבין קבוצות בעה״ח או את הקירבה שביניהן, המשתקפת 
בסיסטמטיקה, על משמעות ביוכימית. 

הדינאמיות של מרכיבי־האורגאניזם. החומר המר¬ 
כיב את היצורים החיים נמצא בדרך־כלל בחילוף מתמיד. 
דבר זה ברור ונראה לעין בכל יצור גדל וצומח. אך גם 
אורגאניזם, שהגיע לגמר גידולו ולמראית־עין אינו מוסיף 
להשתנות, הולך ונהרס ונבנה בלא הפסק. מבחינה זו אפשר 
להשוותו לנהר זורם, שצורתו וכמות מימיו והרכבם אינם 
משתנים, ואעפ״כ אין בו קביעות סטאטית מאחר שמימיו 
הולכים ומתחלפים בתמידות. באורגאניזם, כמו בנהר, קיים 
שיווי־משקל דינאמי בין ההכנסה וההוצאה, בין תהליכים 
רצופים של אנאבוליזם ושל קאטאבוליזם, אלא שהרווח 
וההפסד מאזנים זה את זה. 

דינאמיות זו היתד, ידועה ומקובלת על הביולוגים עוד 
קודם שאפשר היה להם להוכיחה בוודאות ולמדוד את מהי¬ 
רותו של חילוף־החמרים. עד הדור האחרון היתד, רווחת 
ההנחה, שקיימים שני זרמים של חילוף־חמרים באורגאניזם: 
האחד זרם מהיר — של חמרי־המזון, שהם נקלטים, נשרפים 
ופסלתם נפרשת! השני זרם איטי — של חומר־הגוף עצמו, 
אוי״מכונת־הגוף", שבו חלים רק הפסד איטי ותיקונו כנגדו. 

בשיטת האיזוטופים (ע״ע) הראדיואקטיוויים והיציבים 
ניתנה אפשרות לבחון את אמיתותה של הנחה זו. הניסויים 
בתחום זה, שבוצעו תחילה ע״י שנהימר (ע״ע) וריטנברג 
(ע״ע) ב 1936 — 1938 , הראו, שחומר־המזון אינו נשרף ברובו, 
אלא הופך בחלקו הגדול לחלק מחומר־הגוף, בעוד שחומר- 
הגוף עצמו משמש כחומר־בערה: ז. א.: אין שני זרמי־חומר 
נפרדים באורגאניזם. המזון וחומר־״המכונה" מתערבים זה 
בזה. וחלק מתערובת זו משמש כדלק. החומר האיזוטופ*, 
ד,נטמע באורגאניזם כחלק מחומר־הרקמות, מאפשר את מדי¬ 
דת מהירות ההתחלפות של חומר־הגוף עצמו. על־פי הפסד 
האיזוטופ מתוך הגוף אפשר לקבוע באיזו מהירות מתחלפות 
מולקולות של חומר מסויים באורגאניזם. התוצאות של מדי¬ 
דות אלו הראו, שבחמרי־הגוף חל חילוף מהיר ביותר; רובם 
הגדול של התמרים בגופו של בע״ח, כגון עכבר, אינו מת¬ 
קיים בו יותר משבועות אחדים, ומקומו מתמלא במשך זמן 
זה ע״י מולקולות חדשות. 




313 


ביוכימיה — ביולוגיה 


314 


סקירה זו על קוויה הראשיים של הב׳, שנתכוונה להדגים 
את היסודות המשותפים בב׳ של היצורים השונים ולסכם את 
ההתקדמות, שבאה בידיעותינו על מרכיבי האורגאניזמים 
ועל הראקציות המתקיימות בהם, מראה, שאין אנו עומדים 
אלא בהתחלת בירור הבעיה של אירגון התא והאוי־גאניזם. 

<41>(!61910 , 1 א- 1 ,ה 0 ^ 11 ) 11 ) 1 ו 810 :) 1 ( 0 :ו 111 ) 1 /) 810 ,ח 10 > 1131 ־ו - 
1924; 0. 0 ג 1936 ,א— 1 ,. 8 7 ) 6 !/) 8/0116/711 ,־ו 6 ווזמ 11 ת 0 ק<ן ; 

1. 0 87711 ,) 6 ג 01 גמ x^01011( (1111111^11(, 1947; £. .41 ת 1116 בו 1 ז 16 >נ , 
1.(11(1111(11 6. {1/1 ־ 100 ־ 101 ־ 1 . 4 < ;י 2 1948 ,) 1711 ) 0/1 1 !) 1 ()! 0/0%1 :' 1 ץ 
8. ^401111.1111 ) 0 ־ 0 ^ 1 .( ; 1949 . 011111011 ( £1 01 ) 1711 ) 8101/1 . 811115 ־ , 

8. 117111 \!07 ס 1 ) 01111171 ,ז־זח)תס 0 . 51 ; 1948 ,! 11 )!/) 0£ ו 1 ק / 

8., 1949 ץו 4 )'־ 1 . 14 ; 1950 5 ,. 8 { 0 }/ 11/100 )~ 7 ,־ 1015 ־ 4431 . 8 ; נ , 

8/1^01010^15(11( 0/1(1111(. 1951; 0. 14.£13 . 0 - ח 0 ) 5 ח 13 חוחו - 

',0110010 ? . 44 ; 1952 , 1-11 ,) 7111 ) 01 ) 1 /) 11010%11 ץ 8/1 ,ז? 8 ר.^ת ■ 

0015 11 ))ק 1 ( 7 ) 1101111 ^( 1 , 10 ) 155 ) 631 .£ ; 1952 ,) 111 ) 111 ) 711 . 8 , 5111 ־ 

0 / 8.. 1953*; 8 701 ) 71 ) 0 . 1$ ) 51010100 . 00-8 ) 0 ־ £1 . 5 .ן ., 
1953; £. 5. ^05:-^. ־ 1954 ,. 8 (ס )/ס 0  0 יד .א ; 

.4. 030131 . 1954 ,. 8 , 7 ז־וגון 80110 . 11 - ) 055 ־ 

ב. שם. 

ביולוגיה (מיוו׳ ? 310 , חיים), במשמעות רחבה — כלל 
מדעי־השבע העוסקים בחקר היצורים החיים 
ותופעוודהחיים. את המונח ב׳ טבע חוקר־הטבע הגרמני 
ג. ר. טרוירנוס ( 1776 — 1837 ) ב 1802 , והוא נשתרש במדע, 
בספרות ובדיבור בעיקר ע״י פעולתו של למרק (ע״ע). 
הקפו העצום של החומר הנידון בב׳ והצורך לדון בו מבחי¬ 
נות שונות, שכל אחת מהן מחייבת טכניקה ומתודות משלה, 
גרמו לחלוקתה של הב׳ למקצועות מרובים, שכל אחד מהם 
נעשה מדע בפני עצמו. לפיכך איבד מושג־הב׳, בהקפו הרחב, 
את משמעותו כמדע מיוחד, וחוקרים הרבה מעדיפים על 
המונח ב׳ את הצירוף: "המדעים הביולוגיים". מבחינה סיס־ 
טמתית יש נוהגים להעמיד את "המדעים הביולוגיים" מול 
מדעי הטבע הדומם או "המדעים המדוייקים". הבחנה זו היא 
ביסודה פסיכולוגית: היא נובעת מהתרשמותנו המיוחדת 
מתופעות־החיים, שהיא שונה מהתרשמותנו מתופעות פיסיקר 
כימיות בעולם־הדומם, ומן ההערכה המיוחדת, שאנו מערי¬ 
כים את תופעות־החיים מחמת הקשר הקיים בהרגשתנו בין 
החיים בכללם, מצד אחד, ובין מושגי הנפש, התודעה, הרוח 
וכד׳, מצד שני. יסודה האובייקטיווי של הבחנה זו מוטל 
בספק ושנוי במחלוקת: הצדקתה אינה אלא בהנחה, שגילויי־ 
החיים שונים שינוי מהותי מכל שאר הגילויים של האירועים 
בחומר — לשון אחרת: בהנחה, שקיימים "גורמים ויטא¬ 
ליים", שאינם ניתנים להיתפס בקאטגוריות של הפיסיקה 
והכימיה (בעיית הוויטאליזם והמכאניזם, הדואליזכ והמוניזם 
וכו׳; ע״ע חיים; אורגניזם). בזה משתלבת בעיית הב׳ כמדע 
עצמאי בבחינות פילוסופיות, והתשובה החיובית עליה אף 
מעוררת בעיות פילוסופיות. מבחינה מתודית קשורה 
התפתחותם והתקדמותם של המקצועות הביולוגיים דוקה 
בהריסת המחיצות שבינם ובין מדע־הטבע הכללי. בשימוש 
בשיטות החשיבה והחקירה של המאתמאטיקה, הפיסיקה 
והכימיה ובניסוח הבעיות של הב׳ ופתרוניהן במונחים של 
המדעים המדוייקים. אד ההשגים הכבירים של מדעי־הב׳ 
הניסוייים לא הביאו לידי מיצוין של חופעות־החיים בקאטגד 
ריות של המדעים האחרים, ובעיית יחודה של הב׳ היא אף 
כיום בעיה מטאפיסית, כמו שהיתה בכל הדורות הקודמים, 
הב׳ ניתנת להתחלק למקצועות מבחינות שונות. חלוקות 
אלו אינן תמיד אובייקטיוויות ומחוייבות המציאות או ההיגיון, 
אלא נובעות במקרים הרבה מצרכים מתודיים או דידאקטיים, 


ולפעמים אינן אלא עניין של הסכמה בלבד. מבחינת טיב 
העצמים הנידונים בב׳ אפשר להבחין בה: 1 ) אנתרופו¬ 
לוגיה פיסית (ע״ע), 2 ) זואולוגיה (ע״ע), 3 ) בוטניקה (ע״ע), 
4 ) מיקרוביולוגיה (המטפלת במיקרואורגאניזמים, שבהם אין 
הדיפרנציאציה בין בע״ח ובין צמחים מוצאת לה ביטוי ברור: 
ע״ע בקטריולוגיה). מבחינת טיב העניינים הנידונים בב׳ 
מתחייבת חלוקה למקצועות, שהם חותכים את החלוקה 
הראשונה: 1 ) הבחינה הסידורית, או בעיית המיון של.כל 
צורות־החיים במערכת שיטתית אחידה, כתנאי לאפשרות 
הטיפול המדעי בעולם־החיים — סיסתמטיקה או טכסונומיה 
(ע״ע): 2 ) בחינת החומר שממנו מורכבים היצורים החיים 
והחמרים המופקים מהם — ביוכימיה (ע״ע); 3 ) בחינת 
הצורה והמבנה — מורפולוגיה (ע״ע), אנטומיה (ע״ע), היס¬ 
טולוגיה (ע״ע), ציטולוגיה (ע״ע); 4 ) בחינת גילגולי־הצורה 
בפרט — אמבריולוגיה (ע״ע), מכאניקת־ההתפתחות (ע״ע 
התפתחות); 5 ) בחינת קשרי הקירבה והמוצא בין יצורים 

חיים שונים — גנטיקה (ע״ע), תורת־ההתפתחות, פלאוג־ 

;•״ * - •״• 

טולוגיה (ע״ע): 6 ) בחינת תהליכי־החיים — ביוכימיה די¬ 
נאמית, פיסיולוגיה (ע״ע), ביופיסיקה (ע״ע); 7 ) בחינת 
קשרי הקיום והמציאות של יצורים חיים בינם לבין עצמם 
ובינם ובין סביבתם — אקולוגיה (ע״ע), גאוגראפיה וסו¬ 
ציולוגיה ביולוגית. — ספק הוא, אם בעיית ההתהוות של 
החיים עצמם מסוגלת לשמש נושא למחקר ביולוגי. 

במשמעות מצומצמת יותר משמש המונח ב׳ 
לציון חקר גילויי־חיים ותהליכי־חיים, שהם משותפים לכל 
האורגאניזמים החיים ויוצרים את הבסיס, שעליו מתפתחים 
ומתקיימים הגילויים המיוחדים לקבוצות השונות. לסוג זה 
של תופעות משתייכים, למשל: עיקרי מבנה־התא, חלוקת־ 
התאים, הרביד" חילוף־החמרים, נשימת־התא, התורשה, ההת¬ 
פתחות. צירופן של הזואולוגיה והבוטאניקה לבחינה ביולו¬ 
גית כללית מתחייב גם מתלותם של בעה״ח בצמחים (מזונם) 
לשם קיומם, מתופעות הסימביוזה בבע״ח וצמחים מסויימים, 
מן הפונקציה של חרקים בהאבקה (ז. א. ברביה) של צמחים 
נושאי־פרחים, וכד׳. ב׳ כ ל ל י ת זו שואפת להכרת תכונות- 
היסוד הכלליות של יצורים חיים. והיא מוגדרת לפעמים גם 
כפיסיולוגיה כללית. 

כ ב׳ עיונית מוגדרים כל המאמצים והנסיונות לצרף 
את השגיהם ומסקנותיהם של המדעים הביולוגיים למערכת־ 
מושגים שיטתית בעלת תוקף כללי ולהגיע מתוך כך להכרה 
של מהות־החיים. נושאה העיקרי של הב׳ העיונית היא 
תחימת תחומים וקביעת גבולות בין הב׳ ובין מדעי־הטבע 
האנאורגאניים, מצד אחד. ובין הב׳ ובין מדעי־הרוח (פסיכו¬ 
לוגיה, פילוסופיה, סוציולוגיה וכר), מצד שני. בזמן האחרון 
יש עניין מיוחד בנסיונות למצוא סמוכים לתופעות־החיים 
בהברותיו של מדע־הטבע החדיש (תורת הקונטים [ע״ע]), 
וכן להגדיר בקאטגוריות של "המכשירים הטלאולוגיים" 
החדישים את גילויי־החיים הנתפסים כביטויים לתודעה, 
חשיבה ורציה (ע״ע קיברנטיקה). 

ב י ולוג יזם הוא השם, שבו נקראת תפיסת־עולם או 
תחושת־עולם, שתופעת־החיים עומדת במרכזה ושסולם־ערכיה 
נקבע לאור החיקיות המתגלית בתופעה זו. אסכולות וימא־ 
ליסטיות בב׳ נוטות לפרש פירוש מטאפיסי את מימצאיה של 
הב׳ הניסויית (ע״ע ךריש). שיטות פילוסופיות ביולוגיסטיות 
נוטות לראות כמוחלטים את המושגים, המתודות והמסקנות 



315 


ביולוגיה 


316 


המדעיים־המקצועיים של ההכרה הביולוגית. שיטות אלו מש¬ 
תדלות לתפוס תפיסה "אורגאנית" את כל המציאות הטבעית 
ואת כל התופעות האנושיות, ובכללן חיי הנפש, הרוח, ההיס¬ 
טוריה והחברה: לפיכך הן נקראות לפעמים גם שיטות "אור־ 
גאניסמיות״. הביולוגיזם נתפתח במאה ה 19 ממטאפיסיקת־ 
החיים הרומאנטית (ק. ג. קארוס, א. שופנהאואר, ג. ת. פכנר 
ואחרים) וגבר בהשפעת הדארוויניזם (ה. ספנסר, א. הקל), 
ביחוד בסוציולוגיה, הוא הצמיח את השיטות ה״ביוצנטריות" 
של פילוסופיית־החיים (פר. ניטשה, ו. דילתי, א. ברגסון, 
ל. קלאגס) ואת ה״מורפולוגיה של ההיסטוריה" (א. שפנגלר, 
א. טוינבי), והוא משתקף בשיטות פסיכולוגיות חדישות, 
כגון הפסיכואנליזה(ע״ע), בפילוסופיה מעין האכסיסטנציליזם 
(ע״ע) ובנסיונות למצוא ביסוס אובייקטיווי־מדעי לתורת־ 
המידות בחוקיות המתגלית בחיים ("אתיקה אוולוציונית"). 

. 11 ) 11 ) 01 ) 8101/1 1 ) 8011 ; 1935-1953 ,'\- 1 , 11 ) 11 ) 01 ) 8101/1 1 ) 1 ) 4 
- 1938 , ׳ \- 1 , 11 ) 11 ) : 0 ) 8101/1 ו 1 ו 1 /ק 10 )סו 1 ו/: 8 ; 1936-1949 .ע 1-1 

. 1954 

ר. גולדשמידט(תירג׳ צ. רודי), אסקריס. 11942 ■ח 0 נ! 5 440:60:1 
-ס! , 80:03:6 0121160 ; 1864/67 , 1-11 ,. 8 / ס 1 ) 11 ) 1 ) 8110 .: 00 

110811(11011 11 !'(1118( 8( 1(1 111/8((111( (1(1(110X0101(, 1865; 

1(1., 8/1(0001(0(! 8( 10 1/1( (00101110! (111 4/110101<2 (1 0112 

8(((101!1, 1878; 5. 1*5(60101;, 1/11! $)!!1(01 8. 8., 1910; 

; ־ 1911 , 1011 /) 01 )!! 011108101 )) 10081 ! מ 3 >ו:) 146 וז׳ 6 (ן 0 ;>' 1 ,ק 3 ץ ; 

).. 0. 00113130(1)1 ) 1 ; 1932-1941 , 1-11 ,. 8 ) 11 ) 115 ) 01 ) 8/1 ,׳ ., 
1)01 1/1010(11(/!( (111/118, 1, 1949; 16.. 8/0081111(11 8(1 8. 

( 1936 ,. 8 (ס 80110801100 1 ,))נו: 006 ז 6 \ ..ז ..( ;(מ 1942 ואילך ; 

11. 8)1001200, 81 ((11/11(01(11( 8(1110(( 211 (■ 81(011( 8. 
80111/1(111110( (81881 ) 8/1 , 18311 ) 00 ) 61 . 14 \ ; 1936 ,(חסיוס ( 

0) 43/0, 1938; |8 . 8 0 )) 0810 וו 1 ) 1 ו 0010 ))/ 81 10 ( 4 ,: 080:0 ( 1 ..ז . 
(11066. 6. 6.. 1942): ). 4411x10) 10 ) 5108 ) 8/1 : 81101111100 ,׳ 
$(01/1(111, 1943; 16.. 81/0111110001( 81/11(1, 1943; £. .8(6:0- 
610801, /{'/101 /1 43/0?, 1945; 8. 44. 440x10)1-). 440x10) ׳ , 
8101111100 008 81/11(1, 1947: 080 קח , 8 י 1 ק 2 ח 0 . 6 ( .א - 
80)8);611116 )81131111, 1948 5 .\ ; נ x001-0)0:8)''0 ) 01111 // ׳ / 
43/0, 90, 1948; .6. ?0:101300, 01(02(0 8. !-(11(01, 1944: 

'16,, 81011/(01( 8. 1*1x01, 1949; 6). \6 1 )€ .: 1000 ׳ x10(1x1, 
1949 : 0. 5001010:110((, 4001(11(01 8., 1950; ). 03:105, 1*1 

.( 1 .( ; 1950 .. 8 ,׳( 111:3 ) 6 .' 1 .ם .? : 1950 ,) 1/1 10 ) 8 1 ) 10 ) 011 
1 * 1 , 000601 ■\ ; 1951 , 43/0 !ס 80111 01 ) 11 ) 8/1 ) 8/1 . 80:031 
.)) 11010 ) 8/1 101 ) 0 ) 0 ,: 50600 .ז . 8 : 1952 ,) 1/1 10 1 ) 1100105 [ 1 > 

1953; 0. 443:610. 8.: 11! 81110100 101/11x011001. 1954; 6(. 
1660:0:001610 — 0. ). 44101(10:100 — 6(. 1.. )(>60500, 01(110- 

001( 0) 8., 1954*. 

י. ל. 

תולדות הב/ התקופה העתיקה. — מושגיו של 
האדם הקדמון מן הטבע החי וההסברים הראשונים, שנתן 
לתופעותיו, לא נוצרו מתוך גישה מעשית אמפירית, אלא 
מתוך תפיסות קוסמולוגיות מסובכות מאוד ומשיטות הטוטם 
והטאבו, שקשרו קשרים מיסטיים־מגיים בין גרמי־שמים, 
בעלי־חיים, צמחים ועצמים דוממים. 

היחס לעולם־החי היה טבוע בחותמה של המגיה. 

1 

המשתקפת בקסם־הציד שבציורים הנפלאים של בע״ח, שנמ־ 



הטע פטטרי־מוישלים טנולף: איילים צולחים ;הר, ׳;!נו •שחחיש 
סיימונים. טיטצא שרהיבטירי ם; הפירניאים הגבוהים 

צאו במערות מן התקופה הפאלאוליתית, ובטקסי־הטוטם 
השנתיים המסובכים של הילידים האוסטראליים.— בשלושת 
מרכזי־התרבות העתיקים — בבל, הודו ומצרים — קובצו 
ידיעות מרובות על בע״ח וצמחים. הן מתגלות בחותמות 
ובחפצי־אמנות של תרבות־האינדוס, בציורי־קיר, בתבליטים 
(ר׳ תמונה ע׳ בבל, עמי 559/60 ), בפסלים, בחנוטי־חיות 
במצרים העתיקה ובשפע של מוצגים מאשור ומבבל, שבה 
נכתבו הספרים העתיקים ביותר בזואולוגיה ובבוטאניקה. 
ההרהבל ושאר מילונים דו־לשוניים שומריים־אכדיים רו¬ 
שמים את שמות הצמחים ובעה״ח לפי קבוצות, כשכל השמות 
בכל קבוצה מסויימת מצויינים בתחיליות משותפות. 

בלוחות־זיכרון ומצבות־אבן מרובים מתוארים מסעות־ 

ציד, שערכו מלכים על אריות, פילים ושורי־בר. כת מיוחדת 
של כוהנים היתה עוסקת בניחושים על סמך התנהגותם של 
בע״ח, עופות, נחשים, חרקים וכד׳! כת אחרת היתה מנחשת 
על סמך מבנה הכבדים של הצאן, שנועדו לקרבן, כמה 
ממלכי־אשור הביאו ממסעותיהם צמחים ובע״ח חדשים וניסו 
לאקלם אותם בארצם (למשל: הדבורה), או הציגו אותם 
בפני העם בגניהם. שפע של תבניות ותבליטים של בע״ח, 
שנשתמרו מימי־קדם, מאפשר לנו לזהות את גזעי בהמות־ 
הבית של התקופות השונות ושל חיות־הבר הגדולות. כך, 
למשל, אפשר היה לזהות מין של אנטילופה, שכיום אינו 
מצוי אלא בטיבט בלבד. — שרידיה של התרבות הקרטית־ 
המינואית כוללים ציורים מרובים של חיות־ים. 

התהוותה של הב׳ כמדע בתחילת המחצה השניה של 
האלף הראשון לפסה״נ היתה — כזו של כל שאר מדעי• 
הטבע — השגם של היוונים. אמנם היוונים הושפעו השפעה 
מרובה מבבל וממצרים וקיבלו מארצות־המזרח אוצר גדול 
של ידיעות. אך הם לא רק מיינו וסידרו ידיעות אלו והיר־ 
הרו על משמעותן, אלא אף הכניסו אותן למסגרת של שיטה 
ומתודה, ביהוד מבחינת המושג של "סיבות טבעיות". 

אין זו מן הסברות המתקבלות על הדעת, שמפעלו העצום 
והיחיד במינו של אריסטו — הניתוח המעמיק, שהוא 
מנתח כל דעה והנחה בתחום הב׳, והאוצר הבלום של תצי 
פיותיו בתחום זה — נוצר בחינת יש מאין. השכל מחייב, 
שקדמה לו, לאריסטו, שורה ארוכה של צופים והוגים ן רובם 
נשתכח ללא זכר, אחדים מהם נזהרים בסעיפי הפולמוס של 
אריסטו. נשתמר "האוסף ההיפוקראטי", כתבי ביה״ס העתיק 
לרפואה באי קוס ( 500 — 350 ), שבהם ניתנת הדרכה ללימוד 
האמבריולוגיה של האפרוח ובהם נמצאים פרקים טובים על 
האקולוגיה של האדם ורעיונות ברורים על התורשה: ההנחה, 
שחלקיקים זעירים מכל אברי־הגוף נודדים ובאים לתוך 



317 


ביולוגיד, 


318 



,־זטינות סחיי בע״ח ודנים, דיעינים, אבטיליפוהי. חחריט מקברי ׳על מלד־טערים שהורע םן ה־טוש׳ית ההטישיח 


הזרע, ומשם בונה אח״כ כל אחד מהם את האבר, שממנו באו 
בדיון על הדיאטה מוזכרים הרבה בע״ח וצמחים. הפאתד 
אגיה, שיטות האבחנה והפרוגנוזה, וכן התראפיה של אסכולה 
זו נתבססו בעיקר על ההסתכלות, בלוויית מושגים מצומצמים 
ביותר באנאטומיה ופיסיולוגיה! לפיכך יש להעריך ביותר 
את השגיהם. צ׳ארלז סינגר רואה בחיבור על האפילפסיה 
(ע״ע) שבאוסף ההיפוקראטי את ה״מאגנה כארטהישל 
המדע", מאחר שכאן הועמדה לראשונה התצפית מעל לאמו¬ 
נות תפלות ומעשי־קסמים, וכן הוטעם כאן לראשונה הצורך 
במציאת סיבות טבעיות במקום סיבות משוערות או תאו־ 
לוגיות. מחלוציה של הב׳ המדעית היו גם אמפדוקלס (ע״ע) 
ודמוקריטוס (ע״ע), שאריסטו מזכירם בכתביו! יש לציין 
במיוחד את כסנופון (ע״ע), שתצפיותיו הנפלאות על אורח־ 
חייה של הארנבת מעוררות את התפעלותנו עד היום 

באריסטו הגיעה הב׳ לשיא, ש מעליו לא התרוממה במשך 
יותר מ 2,000 שנה. אולם בעוד שחיבוריו של אריסטו בפילו¬ 
סופיה, אתיקה, מדיניות ופיסיקה זכו להשפעה מכרעת במשך 
מאות־שנים, הרי חיבוריו הביולוגיים דוקר■ נשתכחו. דבר 
זה מפתיע ביותר, מאחר שהב׳ שימשה עמוד־השדרה של כל 
הפילוסופיה והמתודה שלו. מן הב׳ שאב אריסטו את עקרונות 
התצפית והאינדוקציה כיסודות של כל ידיעה מדעית ואת 
היחס הביקרתי לכל התאוריות המבוססות על אינטואי¬ 
ציה ודדוקציה בלבד. והרי בעוד שהשקפותיו הקוסמ 1 לוגיות 
והפיסיקאליות הסטאטיות של אריסטו* הוחלפו במרוצת־הזמן 
במושגים דינאמיים, נשאר אריסטו בב׳ עד היום המורה 
הגדול, כפי שהכירו חוקרים כמו קיויה, דארווין, סינגר, 
רסל, נידאם ואחרים הרבה. הוא היה, כנראה, הראשון, שלא 
רק בחן פרטי־תופעות השייכים למבנה, להתנהגות ולסביבה 


הטבעית של יצורים חיים, אלא אף צירף את כל הפרטים 
הללו, ביחד עם המורפולוגיה, האנאטומיה וההתפתחות, לחטי¬ 
בה מקפת וכוללת אחת. הוא הישווה את היחסים בין מבנה 
ופונקציה בבע״ח שונים ומתוך כך יצר את המדע המשווה. 

ספריו הביולוגיים של אריסטו הגיעו אלינו בעריכתו 
של אנדרוניקוס מרודוס (%— 85 ). הם כוללים (בשמותיהם 
הלאטיניים המקובלים מיה״ב): תורת בעלי־החיים ( 13 ־ 5101 ! ך! 
וחנ 1 ו 31 וחווו 3 ) ; על אברי בעה״ח (־ 3 ות!ת 3 11$ ו 11 דז 3 < 1 06 
וחט! 1 ); על דרכי הרביד■ של בעה״ח ( 1 ו! 3 טתס 311 זטת £0 1% 
וח 31111 חז); על הנפש ( 3 ומ 1 ת 3 06 ). 

אריסטו לא היה סיסטמאטיקן, שסידר ומיין במפורש את 
בעה״ח במערכת כוללת אחת. אך האנאטומיה המשווה והאתר 
לוגיה שלו סוקרות את בעה״ח קבוצה אחר קבוצה, ולפי 
סקירה זו אפשר לשחזר את המערכת, שהניח ביסוד דיוניו 
ושהיא הראשונה, שמקפת את כל ממלכת־החי. 


דנים מעופפים, דיוגוני*הסירה ."חיוודיס א־זרות 
פא י אגב מקרטה מן התקופה המינואיח י המאה ה־ ו לפסד!"נ 1 . 



319 


ביולוגיה 


320 



שז^ם־החייש ער•:! , אדיכטו 


המינים של אריסטו הם בקירוב המינים המוכרים גם 
כיום. מדרגות המיון הסיסטמאטיות הגבוהות יותר הכיר רק 
את ^ 160 :! — הסוג. מונח זה משמש לו לפעמים לציון 
קבוצות קטנות יותר (סוג או משפחה) ולפעמים — לציון 
קבוצות גבוהות יותר (סדרות). 

אחת מתגליותיו הגדולות של אריסטו הוא עקרון ההומו* 
לוגיה של האברים במבנה בעה״ח, בניגוד לאנאלוגיה הפונק¬ 
ציונאלית בלבד או לדמיון המקרי. עקרונות חשובים אחרים 
בב׳ האריסטוטלית הם: חוק הקורלאציה (התיאום ההדדי) 
של האברים, הנקרא גם חוק־החיסכון בטבע ("הטבע אינו 
עושה דבר בלא תכלית") והמסביר, למשל, את העדר החו¬ 
תכות העליונות במפריסי־פרסה מקרינים! את ההתאמה בין 
מבנה־הגוף, אורח־החיים ותנאי־הסביבה בציפרים! את סידור 
האלמנטים העיקריים ברקמות ( 3 ז 6 ז 1 ! 060 ווו 0 ו 1 ), שמצטרפות 
לאברים ( 3 זשוח 0£0 ו 1 ״ 3 ); וכן את עקרונות הזואוגאוגראפיה 
והאתולז׳גיה. הרבה מתגליותיו הנפלאות חזרו ונתגלו רק 

זו 

במאת־השנים האחרונה! למשל: הטיפול של השפמנוגים 

* •ן 

( 115 ש 15101 ז\^ $טזט 1 ! 3$ ז 3 ק ,;! 1 ח 13 ס) בצאצאיהם! הזרוע הנו¬ 
דדת והמזריעה של הזכר בדיונונים אחדים! דג־החשמל 
( 10 >שק־ 701 ); דג שד־הים ($ט 1 ו)ק 0 ״ 1 ) והאופן, שבו הוא משיג 
את טרפו! אפני־תנועותיו של דיונון־הסירה (לנ 1 !נ 3111 ז \ 1 ); 
השליה המדומה של הסמוריים (מיני גירית)! שפע של 

• ן ? 

הערות — מסקנות הסתכלויותיו — על יונקים ימיים ועטלפים 
ועל נדידות־דגים! תיאור ארבע הקיבות של מעלי־הגרה, 
וכד , . בקיאותו המיוחדת במתרחש בחי־הים היתה תוצאה 
מישיבתו הממושכת באי לסבום. במחקריו הביולוגיים הס¬ 
תייע אריסטו גם בסיפורי דייגים, מלחים, נוסעים, ציידים, 
איכרים ורועי־צאן. 

אריסטו הוא מייסדה של האסכולה הוויטאליסטית בב , : 

אין תופעת־חיים בלא נפש. הצמחים, השלב הנמוך ביותר 
של החיים, הם בעלי "נפש צמחית" בלבד, שמתגלית בהזנה, 
בצמיחה וברביה. בבעה״ח נתווספה עליה ,׳נפש חיה", 


שהפונקציות שלה הן התחושה והתנועה! לאדם לבדו יש, 
נוסף על שתי נפשות אלו, גם "נפש דברית" או "משכלת", 

• ! ץ 

שהיא מכשיר החשיבה והשיפוט. 

מלבד מחקריו היסודיים באנאטומיה משווה ובאתולוגיה, 
הקדיש אריסטו עבודה מרובה לחקר השפעת הסביבה על 
בע״ח, וע״י כך נעשה אבי מדע האקולוגיה של החי (האקו¬ 
לוגיה של האדם כבר פותחה יפה ע״י האסכולה ההיפוקרא־ 
טית). הוא יצר את הזואוגאוגראפיה האקולוגית, תיאר את 
נדידות בעה״ח. את שנת־החורף, ערך תצפיות לבירור תחומי- 
מגוריהם של ציפרים, חקר מחקר משווה את התנהגותם של 
בע״ח ביחידות, בחברה. בעדר. בלהקה וכד , . תיאור ההת¬ 
פרצות של מכת נברן־השדה(;ז 0 ו) 1 חשט§ 0111$ ז:) 11 \), המצוי 
בכתביו, מוחזק עד היום כקלאסי. 

הצד החלש ביותר בב , האריסטוטלית היא הפיסיולוגיה. 
הרקע הכללי שלה היא תורת ארבעת היסודות (אש, אויר, 
מים ואדמה), ארבע האיכויות (יובש, לחות, חום וקור), 
וארבע המרות (הירוקה של הכבד, השחורה של הטח(ל, 
האדומה של הלב, הלבנה של המוח), שמהן נבנה האורגא¬ 
ניזם ! תורת החום או הקור הפנימי הטבעי של כל מין! הלב 
כמרכז־התחושה! התפיסה של הנשימה כתופעת־צינון. כל 
המושגים הללו כבר נתקבלו ע״י האסכולה ההיפוקראטית, 
ועד להופעתם של האסכולה האלכסנדרונית וגאלנום לא חלו 
בהם שינויים חשובים. 

ברביה הניח אריסטו, שבבע״ח ירודים קיימת "התהוות 
מאליה" ( 63 חסת 0 ק 5 0 !! 3 ז 0 ח 66 ) של יצור חי מחומר דומם. 

באמברי 1 לוגיה היה אריסטו חלוץ התורה האפיגנטית, שלפיה 

י 1 י ? * 

מתפתחים כל האברים, זה אחד זה או זה בצד זה, מתוך 
חומר־מזון כללי וגלמי, שנמצא בביצה. 

בתורשה דחה אריסטו את הדעות ההיפוקראטיות על 
הפאנגנזה. הוא טען נגדן כמה טענות חזקות: ההורשה של 
הקול ואפני תנועות-הגוף אינה מוסברת לפי שיטה זו; 
מפני־מה מלבינות בתקופת הזקנה שערותיהם של ההורים 



321 


ביולרגיד. 


322 


ושל הצאצאים, שאינן לבנות מעיקרן? המבנה המורכב — 
האנהומולמרי — של כל אבר ושל כל חלק מן הגוף; מפני¬ 
מה נולדים' עפ״ר צאצאיהם של הורים, שנעשו בעלי־מום 
בחייהם, בלא מומים אלה ? 

ביצירת האורגאניזם החדש, מספקת הביצה את החומר 
המזין הגלמי ליצירת הגוף, והזרע צר צורה בחומר זה, 
בדומה למיץ־הקיבה שמקדיש את החלב. המין נקבע לפי 



(טספר "טע׳מה םוביה", ויניציאח 1707/8 ) 

מידוד״חזקו" של החומר הנקבי או הזכרי (מבחינת חומו 

הפנימי): נמצא, איפוא, שהמין נקבע בשעת־ההפריה. 

ההשקפה הביולוגית של אריסטו מושתתת — ככל פילו־ 

סופייודהטבע שלו — על הנחת 4 ה״סיבוח": הצורנית, 

* 

החמרית, הפועלת והתכליתית, שכל ארבעתן דרושות כדי 
ליצור מין מסרים של אורגאניזם. הסיבות החמריח והצור־ 
נית הן יסודותיו של תהליך זה, הסיבה הפועלת נותנת את 
הדחיפה והסיבה התכליתית קובעת תכנית, שעדיין לא לבשה 
צורה, אבל שמכוונת את העובר להתפתח לפרט של מין 

ן ־ י 

מסרים. סיבה תכליתית זו, שהיא אימאננטית ביצור. משווה 
לו את צורתו הטיפוסית — מעין מושגי "ההתפתחות הכיוו־ 
ניוד בב׳ המודרנית. הסיבה התכליתית קובעת את כל 
התכונות, שהן מהותיות, ז. א. אפייניות למין. כגון הגודל 
והמבנה של העיניים, ואילו התכונות המקריות, כגון צבע־ 
העיניים, נתונות לוואריאציות. מבחינה זו חולק אריסטו 
על תורת־המקריות, כפי שהוצעה על־ידי אמפדוקלס ודמו־ 
קריטוס: הכיוון של ההתפתחות הוא מחריב מראש ומוסדר 
ע״י ארבע הסיבות— זוהי האנטלכיה של אריססו, הנראית 
להרבה ביולוגים בימינו כמקבילה למושגים של האמבריד 
לוגיה הניסויית החדישה. — מכל הבחינות מתגלה אריסטו 
כאישיות הבולטת ביותר בתולדות הב׳ עד ימינו. 

תלמידו החשוב ביותר של אריסטו היה ת א ו פ ך ס ט ו ס 
(ע״ע), הראוי להיקרא "אבי הבוטאניקה" באותו מובן, שרבו 
נקרא אבי הזואולוגיה או הביולוגיה. חאופראסטוס מזכיר 
יותר מ 500 מינים של צמחים בחיבוריו "על סיבות הצמחים' 
(שעוסק ברביה, במחלות וכד׳) ו״תורת הצומח" (מקביל 
ל״תורת בעלי־החיים" של אריסטו). גם תאופראסטוס לא 
הציע שיטה למיונם של הצמחים במערכת כוללת, אלא איחד 


הרבה מינים לסוגים. הוא תיאר את העברת האבקה לתפרחות 
נקביות בתמרים; תיאר חברות־צמחים, כגון יערות־ 
מנגרובה, וכן הניח את היסוד לגאוגראפיה של הצמחים, 
תיאר את החלקים השונים של הצמחים ואת פעולותיהם, 
וכמה מן השמות שהציע מקובלים עד היום. הוא קבע, 
שלצמח כושר־נביטה בכל חלקיו: הצמחים יכולים להתרבות 
ולצמוח מזרע, משורש, מענף, מעלה, מגזע וכד׳ או על־ידי 
"התפתחות מאליהם". בדבקותו בעקרונות ההסתכלות והאינ־ 
דוקציה בלבד ובהימנעותו מכל גישה דדוקטיווית ואינטו־ 
איציונית, מתגלה תאופראסטוס במצומצם באפקו מרבו הגדול. 

התקדמות נוספת בב׳, ביחוד באנאטומיה ובפיסיולוגיה 
של האדם, באה באלכסנדריה: הריפילום (ע״ע) במאה 
ה 3 לפסה״נ ניתח גופות של בני־אדס והשווה את מבנן לזה 
של היונקים הגדולים; הוא הבחין בדבר, שהמוח, שאוהו 
תיאר לפרטיו, הוא מרכז־העצבים ומ 1 שב־המחשבה; הוא גם 
הבחין בין עורקים לוורידים, הראשונים כדופקים והשניים 
כלא־דופקים. מתוך שסבור היה, שדופק הוא תנועה עצמית 
של דפנות־העורקים. גם בן־דורו ארסיסטרטוס (ע״ע) 
חקר את המוח, הבחין בין המוח הגדול והמוח הקטן, שם לב 
לכך, שקיפולי־המוח באדם מסובכים יותר משהם בבע״ח, וכרך 
תופעה זו במידת האינטליגנציה הגבוהה יותר של האדם; 
וכן גילה בנסיונות בבע״ח את ההבדל בין השורש הקדמי 
המוטורי והשורש האחורי הסנסורי של עצבי חוט־השדרה. 
הוא ראה את עיקרו של כל אבר כמורכב משלוש מערכות 
של צינורות: עורקים, ורידים ועצבים (שגם הם נחשבו 
כחלילים וכמעבירים "נוזל עצבי"), 

בוטאגאים אלכסנדרוניים, שעסקו בעיקר בצמחי-רפואה 
ובתרופות מופקות מהם, היו ניקאנדרוס מקולופון וקראטואס 
מאנאטוליה. אך עלה עליהם בזה״ךיוסקורידס (ע״ע), 
שספרו על ״חמרים רפואיים״ ( 1103 )£!״ 13 זט 1 גחז 06 ) היה 



ארוניס. ציור •ע? ?ראטואס ;הטאה ה 1 י!פ 0 ה״נ), 
סב"׳ ביזאנטי פז הסאה ד, 5 או הס 5 םה״נ 


323 


ביולוגיה 


324 


ספר-היסוד להכרת צמחי־רפואה, ובבוטאניקה בכלל, עד 
המאה ה 16 . 

מן הסופרים הרומיים נגע בבעיות־היסוד של הב׳ לוקרטיוס 
(ע״ע) במסגרת הביטוי השירי, שנתן לפילוסופיית־הטבע 
שלו. בהתאם להשקפתו החמרנית־אפיקורית ייחס את ההכ¬ 
רעה בכיוונה של ההתפתחות למקרה. אפיינית הרבה יותר 
לדרך־המחשבה של הרומים היא שורת הספרים השימושיים, 
שנתחברו בלאטינית על החקלאות ושכוללים תיאורים של 
תבואות ובהמות־בית ושל הטיפול בהן, ודנים בענפים 
שונים של עבודת-האדמה וגידול צאן ובקר. החשובים שבהם 
הם חיבוריהם של מ. פורקיוס קאטו, מ. טרנטיוס וארו, לוקיוס 
קולומלה. עמם יש למנות את השירים הכפריים של ורגיליוס. 

חיבורו הענקי של פליניום (ע״ע) על עולם־הטבע 
זכה להערצה בלתי־מוגבלת ביה״ב, ואילו בתקופה החדשה 
מזלזלים בו. גם ההערכה החיובית וגם ההערכה השלילית 
נראות מופרזות. לפליניוס לא היתה כל מגמה של עריכת 
תצפית מקורית או של ניתוח־בעיות. לפי עדות עצמו, לא 
נתכוון אלא למסור את החומר שליקט מתוך 2,000 ספרים 
של כ 200 מחברים. ע״י 16 ספרי־הבוטאניקה ו 4 ספרי־הזואו־ 
לוגיה שלו נשתמר ביה״ב עיקר ידיעת־הטבע של העולם 
העתיק. אמנם, בצד העובדות הנכונות נמצאו בספרים אלה 
גם הרבה דברי־הבאי ואמונות תפלות, מאחר שפליניוס היה 
חסר גישה ביקרתית, והרבה מטעויותיו נשתרשו בדעת־הקהל 
ונשארו מקובלות עד התקופה החדשה. מחמת זרותו לפילו¬ 
סופיה ולדרך הניתוח הרעיוני, לא מסר פליניוס לדורות 
המאוחרים את ההכרות הביולוגיות החשובות של קודמיו. 

הביולוג הגדול האחרון של התקופה העתיקה היה ג לנוס 
(ע״ע). נוסף על פעולתו בליקוט החומר הפילוסופי, הביו¬ 
לוגי, וביחוד הרפואי, מכתביהם של קודמיו הצטיין גאלנוס 
גם כחוקר מקורי. הוא המשיך בקו הטלאולוגי של אריסטו 
וכמותו האמין אף הוא בתורות ארבעת היסודות, ארבע 
האיכויות וארבע המרות, החלקים ההומויומרים והאנהומר 
יומרים של הגוף וכד׳, אך בהשגיו באנאטומיה ובפיסיולוגיה 
עלה על אריסטו הרבה. את מסקנותיו מניסוייו המרובים 
בקופים העביר ללא ביקורת גם על האדם, ובזה הכנים 
לאנאטומיה מספר טעויות, שבהן החזיקו הרפואה והב׳ במשך 
כל יה״ב. מפליאים הם השגיו בפיסיולוגיה, ביחוד בקביעתן 
של כמה עובדות בנוגע למחזור־הדם בעובר ומחזור־הדם 
בכללו, בתלותה של פעולת־השרירים בעצבים, בהפרשת 
השתן מן הכליות ועוד. אך ההסבר, שנתן לתופעות אלו על 
סמך תורת שלוש הנפשות (ע״ע גלנוס), היה מוטעה ושימש 
גורם מעכב להתקדמותה של הב׳ עד התקופה החדשה. 

תיאורים מצויינים של הטבע החי, בצירוף הסתכלויות 
אקולוגיות, נמצאים בפואמות של אופןנוס (ע״ע) מן המאה 
ה 2 על הציד, על הדיג ועל החיים בים, על ציד־הציפרים 
ועל הציפרים עצמן. 

י מ י ־ ה ב י נ י י ם. על סף יה״ב עומד "ספר־החיית" של 
טימותיוס מעזה (המאה ה 5 ). ספר זה מכניס אותנו לעולמם 
של ספרי־חיות כתובים בסיגנון של סיפורי־מעשיות, שיש 
בהם ערב של אמונות תפלות ועובדות מוזרות, שהן מובאות 
מפי השמועה, ללא הסתכלות ישירה וללא גישה ביקרתית. 
את תחילתה של ספרות זו אפשר לראות בספרו של קלאודיוס 
אליאנוס במאה ד, 3 , ואת המשכה — באנציקלופדיות הער¬ 
ביות הראשונות, כגון זו של אבן קתיבה (ע״ע). 



)] תז 41 11 ז 6 0 x 0 ־מ 4 מז תמ 41 ״וזנח 4 תממ] ך 
11 9 * 4 וזזזססזתמא ) 111111101 ) * 10351611 ת> י 
ך תנ 1 ות 0 זמ£ז 1 ם 01 טמ 4 ז! 4 וס** 

י 001.60 3001019 ) 04101 ) 1101 * 6 ז&זסק 
00 ) 0 ) 00 ) 00 00 * 6 ) 3 : £108 ) 60011 09 
*תגסמ* 0 וווסמס ) 0111111 ) זזדם^זוגמס 
וממוזמז •נוחנט זםן * 18 4 001x91 מדמז 0 
4 ט 6$ • 080 ) תו* •סח 014-511030 ) ) 60 
6400 *) 10110011019 }> 8061101 ) 64601 1 

מיניאטורה ם;'י של ..ספר־חיוח" ם; המאה ד, 12 וכ״י במוזיאון 

הנריטי). התנין בולע ,.נחיס-טים" ( 5 טז 1 >י< 11 ); זה האחרון מכרסם 

את מעיו של בולעו ונמלט. הטכסט מסביר, שהתנין הוא סמל־ 
הגיהינום ונחש־הטיס סמל לישו המשיח 

באותה תקופה נוצר גם טיפוס חדש של ספר על "תולדות- 
החי", שבמשך כל יה״ב היה חביב ביותר על הקוראים 
בכל ארצות־אירופה: ה״פיסיולוגוס״ ($נ 1 § $1010 ץו 1 ?) או — 
בתקופה מאוחרת יותר — ה״בסטיאריוס״ ( 1115 ־ €$1131 ([); 
הספרים הראשונים מטיפוס זה נתחברו באלכסנדריה בסוף 
המאה ה 2 לסה״ג. הפיסיולוגוס — ז. א. ״חוקר־הטבע״ — נותן 
במלים ספורות תיאור של בע״ח, צמח או אבן וממשיך 
במוסר־השכל נוצרי. ה״פיסללוגים" הראשונים, שהופיעו 
במזרח, כגון החיבור הסורי על "עצמי־הטבע", מאריכים קצת 
בתיאורי־הטבע, אך אח״כ הועבר הדגש אל פרקי־המוסר. 
בספרים אלה מתוארים כ 60 בע״ח וקצת צמחים ואבנים, אך 
למרות הפופולאריות שזכו לה, מציינים "ספרי־החיות" הללו 
תקופת־שפל בידיעת־הטבע, שלטון של אמונות תפלות והעדר 
של כל הסתכלות ותצפית. 

התרבות הביזאנטית לא הפיקה יצירה מקורית בב׳, אך 
זכותה הגדולה היא מה ששמרה על כתבי־אריסטו. בימיו של 
יוסטיניינום הביאו נזירים נסטו׳ריינים את ביצי טוואי־המשי 
הסיני ("סו" ^(נ 1 ות״ 8 ) לקושטה, ותוך שנים מועטות נת¬ 
פתחה ופרחה תעשיית־המשי לכל אורך חופיו של המזרח 
הקרוב. 

חשיבותה המרובה של הב׳ הערבית כלולה בלא ספק 
בהחיאתה של הב׳ האריסטוטלית ובהפיכתה למדע ממשי וחי. 
תכנם של כתבי־אריסטו בב׳ חדר לתוך הספרות הערבית עוד 
קודם שאיסחק אבן חונין והאסכולה שלו הכינו במאה ד, 9 
את תרגומיהם החשובים מסורית לערבית. הב׳ האריסטוטלית 
בלבושה הערבי הגיעה לשיא התפתחותה המדעית ב״אלקאנון 
פי אלטב" (חוקת־הרפואה) של אבן־סינא ובהסברותיו ופירו¬ 
שיו של אבן־רשד. אלה היו המקורות הראשיים, שדרכם 
חדרה תורת־אריסטו בב׳ — עם ערב של השקפות מן הפי¬ 
לוסופיה והתאולוגיה הערביות — לעולם הלאטיני והיהודי 
במאות ה 13 וה 14 . 








325 


ביולוגיה 


326 


מן היצירות המקוריות של הערבים בב׳ יש לציין: ספרים 
על הארנבת, הגמל, הדבורה, התמר וכר של אלאצמעי. שהם 
מחקרים לשוניים קצרים על שמות בע״ח בערבית, מספר 
אנציקלופדיות, שמכילות סיפורי־מעשיות על בע״ח לפי דרכו 
של אליאנוס, אך בצירוף הסתכלויות טובות של בדוים. הספר 
הטוב ביותר בזואולוגיה בערבית הוא בלא ספק "ספר בעלי- 
החיים" של ג׳אחז(ע״ע), שיש בו תערובת של סיפורי־מעשיות 
על בע״ח עם תיאורי־הסתכלות מצויינים ממסעותיו של 
ג׳אחז עצמו, מסיפוריהם של בדוים, מלחים, דייגים, נוסעים 
וכד/ האינפורמאציה הניתנת בספר זה על לשון־הנמלים, על 
נדידת הדגים בחידקל ועל כמה נושאים אחרים ראויה 
להופיע בשינויים קלים בלבד אף בספר חדיש. גם באנצי¬ 
קלופדיה הנאו־אפלטונית של ה״אחים הנאמנים" מבצרה 
נמצאים פרקים מעניינים בזואולוגיה, בוטאניקה, אנתרופו¬ 
לוגיה, ועוד. 

הגאוגראף הגדול אלקזויני (המאה ה 13 ) תיאר בספרו 
"פלאי־העולם" הרבה צמחים וחיות < הספר מכיל הערות 
והשערות מעניינות על התהוות החי מן הדומם, על פוטו־ 
טרופיזם ובעיות ביולוגיות אחרות. הספר הטוב ביותר בחק¬ 
לאות הוא "החקלאות" של אבן אלעואם מספרד (המאה 
ה 12 ), שהוא אחד מן הספרים המועטים מאותו זמן, המבו¬ 
ססים בעיקר על הסתכלות וניסיון. 

קובץ מסכם של המסורת הזואולוגית הוא "ספר בעלי- 
החיים" של אלדמירי מקאהיר (המאה ה 14 ), שהוא ערוך 
לפי שמות־החיות בסדר האלף־בית, רש שבעל־חיים אחד 
נזכר בו כמה פעמים בשמות נרדפים. הספר מוסר מה שנאמר 
על כל אחד מבעלי־החיים בחדית ובמקורות דתיים אחרים, 
בשירה ובסיפור־מעשיות עממיים. 

בבוטאניקה נשתמרו קטעים מ״ספר־הצמח" של אלדינורי 
(המאה ה 9 ). הקובץ העיקרי המסכם את הבוטאניקה הער¬ 
בית הוא ספרו רב־הכמות של אבן אלביטאר, הערוך לפי 
סדר האלף־בית ושליש מ 2,324 השמות שבו הם שמות 
נרדפים. הספר מכיל הרבה משלי־צמחים ומעיד על ניסיון 
פארמאקולוגי ועל ידיעות שימושיות מרובות! אך גם בו אין 
למצוא כל מחקר מקורי. מגדולי הרופאים הערביים בימי- 
הביניים הצטיינו בתרומותיהם לב׳ אבן אלנפיס (המאה ה 13 ), 
שגילה את מחזור־הדם הקטן, ואבן אלהיתם (ע״ע), מייסד 
פיסיולוגיית־הראות. 

במערב ה ל א ט י נ י היו יה״ב הראשונים תקופתישפל 
לב/ דלות־הידיעות והעדר־המחקר באים לידי ביטוי באנצי¬ 
קלופדיות של איזידור (ע״ע) מסביליה (המאה ה 7 ) ושל 

ברדה (ע״ע! המאה ה 8 ) ובכתבים הרפואיים־מיסטיים של 

:•% • 

הילדגארד הקדושה מבינגן(המאה ה 11 ). אך באותו זמן עצמו 

היו גניהם של מנזרים הרבה מעין אספים מסודרים של צמחי¬ 

:• • 

רפואה. תחיית־הב׳ לא התחילה אלא עם חדירתה של המסורת 
האריסטוטלית למערב בחסות חצרו של פרידריך 11 בפאלר־ 
מו. הקיסר עצמו חיבר את הספר האירופי הראשון, שנכתב 
ברוח מודרנית: "אמנות ציד־הציפרים" ( 31 ח 3 חש^ שזזג ס 
115 י 1 ך\ 3 תזגס), ובו הוא מותח ביקורת על אריסטו על שמיעט 
לבדוק את מקורותיו! המבוא לתורת־הציד באמצעות בזים 
מציע ב׳ כללית מצויינת של העופות. 

שלושה חכמים ממיסדר הדומיניקנים תרמו תרומות לב׳ 
באנציקלופדיות שלהם: תומאס מקאנטנפרה (־>זקת 111 ח 03 ) י 
וינצנטוס מבובה ( 315 !ץט 3 ש 6 ^ במאה ה 13 , וביחוד אלברטוס 



שוןר .,ספר כל החיים'׳ סאת יטמיאל אבולעפיה. 

כ״י ם 1 הסאה ה 15 (המחיאח !־.בריסי) 

מגנים (ע״ע), שחיבורו על הטבע (ס 3 זט: 3 מ 115 ין 0 ) אינו 
תרגום של תורת־הטבע של אריסטו בלבד, אלא הוא כולל 
אף 4 ספרים מוקדשים לבע״ח, שהמחבר הכיר אותם מתוך 
הסתכלותו האישית, וכן תיאור של עלי עצי־הדר ואת התצ¬ 
פית הראשונה במנח מערכת־העצבים המרכזית של פרוקי־ 
הרגליים (בצד־הבטן של הגוף). זה היה הספר המקורי הרא¬ 
שון בב׳ מימיו של פליניוס. נופלים ממנו בחשיבותם הסופרים 
הראשונים. שכתבו על נושאים ביולוגיים בלשונותיהם הלאו¬ 
מיות: עברית — גרשם בן שלמה (ע״ע): שער־השמים 
(המאה ה 13 ); צרפתית — ברונטו לאטיני: זסגשזז! 11 > ;״׳ 113 ש״ 1 
(המאה ה 13 )ו גרמנית — קונראד ממגנברג: • 361 ו 01 ״ 8 
זט 31 ז \ז (המאה ה 14 )! פלאמית — יעקב ואן מךלנט (-זש 13 \ 1 
11 > 1 ז 13 ): שתזש 610 חשזט 31 א • 1 ש( 1 (המאה ה 13/14 ). 

העת החדשה. טאכסונומיה. בהשפעתם של כתבי 
אריסטו ותאופראסטוס התפתחה מעט־מעט השאיפה למחקר 
עצמי בהכרתם ובזיהוןם של בע״ח וצמחים. הספרים הרא¬ 
שונים בבוטאניקה היו "ספרי־הצמחים" ( 13 ז 3 נ 1 זש 1-1 ), שעסקו 
בעיקרבצמחי־רפואה,למשל: ״גן־הבריאות״(- 530113 5 ט 1 ז 130 
115 ), שזכה לתפוצה מרובה. ואלריוס קורדוס מוויטנברג תיאר 
ב״תורת־הצמחים״ (וחטז 3 זח 13 ק 915101-13 ) שלו, שיצא אחר 
מותו ב 1561 , כ 400 צמחים (וקצת בע״ח ומינראלים) על־פי 
דיוסקורידס. עם "אבות־הבוטאניקה" הראשונים נמנים אוטו 
ברונפלס י( 1489 — 1534 ), וביחוד לאונארד פוקס ( 1501 — 
1566 ),'שספרו הגדול מצטיין בציוריו (וע״ע בוטניקה, עמ ׳ 
744 ). במאה ה 16 הופיעו החיבורים הראשונים על הפלורה 
והפאונה של העולם החדש ושל המזרח הרחוק. פיר בלון 
(ע״ע) היה חוקר־הטבע החדיש הראשון, שתר את המזרח 
הקרוב, ובכללו את א״י, מתוך מגמה לזהות את הצמחים 
ובעה״ח הנזכרים בספרות העתיקה. ספריו על דגי־הים 
( 1551 ) ועל הציפרים ( 1555 ) הם הזואולוגיות החדישות 
הראשונות המבוססות בעיקר על תצפיות. בלון נותן את 



327 


ביולוגיה 


328 



צייר של זזות־שדה ם:" , של "ספר־עשבים" ס״־רפת הדריסית 
כי; הגואה ה 10 

השירטוט הראשון באנטומיה משוה (ע״ע, עם׳ 410 ) של 
חוליתיים מבחינת ההומולוגיה של עצפות־השלד באדם 
ובציפור — צעד מהפכני בדורותיו. בן־ארצו ובן־דורו של 
בלון, גיום רונדלה ( 80036161 6 ( 011111300 ), חקר דגים, 
רכיכיות וחסרי־חוליות אחרים מן הים התיכון ; הרבה מיצו¬ 
רים אלה תוארו וצויירו לראשונה על־ידיו. 

שני האנציקלופדיסטים הראשונים של הב' החדשה היו 
קוינרד גסנר (ע״ע) ואוליסה אלדרובנדי (ע״ע). הללו 
לא רק אספו בשקידה את כל החומר הספרותי על החיות 
והצמחים, הנידונים בחיבוריהם. אלא אף הוסיפו עליו חומר 
משלהם, שאוב מהסתכלות עצמית, ולפעמים אף מניתוחים 
(עיין, למשל, באלדרובאנדי על מעיה של תולעת־המשי. 
גרונו של ברבור, וכד׳), ומלווה בציורים מדוייקים למדי 
בצבעי־מים, שעל־יסודם נעשו אח״כ תחריטי־עץ, חמשת 
הכרכים המצויירים מחיבורו הגדול של גסנר "תורת בעה״ח" 
(וח 3110 וח 301 13 ־ 1115101 ) יצאו ב 1551 — 1621 , 2 כרכים נוס¬ 
פים — בבוטאניקה ופאלאונטולוגיה — רק במאה ה 18 . הם 
חשובים לא רק מבחינת הקפם אלא בעיקר מבחינת החידוש 
הגדול שבהם — הגישה התצפיתית־הביקרתית. ב 1568 יסד 
אלדרובאנדי בבולוניה את אחד מן הגנים הבוטניים (ע״ע) 
הראשונים הקשורים לאוניברסיטה. מחיבוריו מרובי המספר 
וההקף חשובים ביחוד הספרים על הציפרים ( 1599 ) ועל 
החרקים ( 1602 ); זה האחרון נחשב כנקודת־המוצא של 
האנטומולוגיה (ע״ע) החדישה. 

אנדראה צ׳זלפינו (ע״ע) האמין, שכיפת־השורש היא 
מושבה'של "נשמודהצמח" ושה״לשד" היוצר את הפירות 



הוא החלק הנאצל ביותר של הצמח; לפיכך בחר בפרי 
כסימן־הכר לקביעת היחידות הסיסטמתיות שלו. — קספר 
בלאן (ע״ע) תיאר 6,000 מיני־צמחים בספרו המפורסם 
80130101 11163101 * 103 י 1 ( 1623 ), ועם זה נתן סימני־אבחנה 
של הסוגים, שסידר אותם לפי שיטה שמתקרבת למערכת 
טבעית. 

ספרו של ג׳ון רי (ץ 83 תו 01 (; 1628 — 1705 ), 13 ־ 1 15101 ־ 1 
£60613115 וח 0 ־ 31 זמ 13 ק מרכז את כל החומר העובדתי על 
הצמחים, שהיו ידועים בשעתו. הוא הגדיר את המין כיחידה 
סיסטמתית קבועה. הוא גם כתב על מערכות היונקים, הזו¬ 
חלים והחרקים. 

שורה של חוקרים בחקלאות, מיה״ב המאוחרים עד 
התקופה החדישה, תרמו כאמפיריסטים תצפיות פיסיולוגיות 
חשובות ומועילות לפיתוחה של החקלאות, קודם התבססותה 
של החקלאות המדעית על הכימיה המודרנית. מהם ייזכרו: 
פיטרו קרסצנצי, בן בולוניה מן המאה ה 13 , שחיבורו 

: ! : ! : ע : 

1 1 ^ 1 ־ 1 ( 141 וח 0 ז 030 תזווו 60 81103111101 הופיע ב 1478 באיטל¬ 
קית; הצרפתים אוליוויה דה סר ( 65 ־ 1 ־ 861 30 ז 16 י 011% ; 1539 — 
1619 ), שספרו 16$ > 6 ^ ¥603 61 6 ־ 1 ס 11 ס 0 ד £1 \ 1 ' 3 11163116 
5 ק! 0130 יצא במאה ה 17 ב 20 מהדורות, וה. ל. די אמל די 
מונסי ( ¥000630 . 30 61 וח 113 30 .״ 1 . 11 ; 1700 — 1782 ); 
הגרמני א. תר (־ 631 ( 11 1752 — 1828 ), שעשה רבות 

בשטח עיבוד־הקרקעות ומחזור־הזרעים, 

ר א ומי ר (ע״ע) חקר תחומים שונים ונרחבים של הב׳: 
הדגירה המלאכותית של ביצי תרנגולת־הבית; עיקור ע״י 
רתיחה; התהוות־הפנינים; מבנה המשי של קורי־העכביש 1 
הרגנראציה בסרטנים; האבר החשמלי של דגי־טורפדו! 
מבנה־האלמוגים, ועוד. הוא ערך ניסויים פיסיולוגיים במיצי־ 
העיכול ע״י הכנסת חתיכת־ספוג לתוך זפק או קיבה של עוף 
והוצאתו משם לאחר שנתרטב בגוזל, שהוא מסוגל לפעול 
על חמרי־מזון שונים. אך עיקר תרומתו של ראומיר לב׳ כלול 
בחיבורו הגדול (ב 6 כרכי־פוליו) על החרקים! רוב האנטו־ 
מולוגים בזמננו אינו יודע, שחיבור זה משמש אף כיום 
הבסיס לידיעותינו על אורח־חייהם של רוב החרקים, והוא 
גם אוצר בלום של תצפיות אקולוגיות. 

ההולאנדי פיטר ליאונט ( 61 ת 0 ץ. 1 ־! 6 ז 16 נ 1 ) תיאר ב 1740 
את האנאטומיה של זחל הסס ( 605505 3 ס 5$ ס 0 ) תיאור מקיף 
וממצה כל־כך (הוא כולל בין השאר תיאור של יותר מ 6,000 
השרירים של הזחל), שהמדע לא יכול היה להוסיף עליו כלום 
עד היום. — הז׳נווי שךל בונה (ע״ע) נתפרסם בדורו בהש־ 
עדותיו העיוניות בב׳ (תורת הפרפורמאציה, סולם־הטבע, 
תורת־״הנבט". ועוד), שחשיבותן היתד, לשעתן בלבד. אך ערך 
קיים היה לניסוייו, שקבעו את חילופי רביית־הבתולים והרביה 
המינית בכנימת־העלה והבהירו את דרך־הרביה של הזבו¬ 
בים משריצי־הגלמים ואת תופעות הרגנראציה. את כוחה של 
הרגנראציה בדק בן־ארצו ובן־דורו של בונה, אברהם טרנבלי 
(ץ 16 נ 1 וד! 6 ־!י 1 ), בפוליפוסים — לאחר שהכיר לראשונה את 
טיבם כבע״ח. — בונה, ואחריו האנגלי ת. א. 3 יט (.^ .ז 
:) £01811 ), היו ראשונים, שחקרו בדרך ניסויית את הטרד 
פיזמים בצמחים. 

קרל לינה (ע״ע) הוא החלוץ של המיון המדעי החדיש 
בכל שלושת ממלכות־הטבע: החי, הצומח והדומם (אבנים). 
המהדורה הראשונה ( 1753 ) של ״מערכת־הטבע״ ( 3 וח 516 ץ 8 
0310036 ) שלו הכילה רק 11 עמודים (בפוליו), המהדורה 



329 


ביולוגיה 


330 


השתים־עשרה ( 1766 ) — 2,300 עמודים. תרומתו הגדולה 
היתד■ כלולה בפיתוח של שיטת סימני־אבחנה קצרים ומדר 
ייקים להגדרת מינים. סוגים ומחלקות. בבוטאניקה ביסס את 
שיטתו על מבנה־הפרח ויצר בזה — לתכליות שימושיות 
בלבד. כפי שהודה בעצמו — שיטת־מיון מושלמת, אד 
מלאכותית, שבה ניתן להיכלל כל צמח בעל פרחים. לינה 
הנהיג את שיטת השמות הכפולים, שבה מוגדר כל אורגא־ 
ניזם בבירור ע״י שם־הסוג ושם־המין — שיטה, שעם הנהגתה 
ב 1758 מתחיל המינוח המודרני. לינה ראה בסוגים ובמינים 
נתונים טבעיים קבועים, ואילו הוואריאציות לא היו בעיניו 
ראויות לסימון ולמינוח מיוחד: "אין מינים אלא במספר 
שברא יוצר־בראשית". 

שיטתו של לינה הכניסה אירגון וסדר באנארכיה של 
תיאורים ושמות לא־מוגדרים. שהלכה וגברה עם התגלותן של 
צורות חדשות בכל חלקי־העולם. לינה עצמו שלח אחדים 
מתלמידיו המוכשרים לחקור את הנוף הטבעי על צמחייתו 
ועולם־החי שלו בארצות הרחוקות; מהם היה הסלקויסט 
(ע״ע) החוקר המודרני הראשון של המזרח הקרוב, וא״י 
בכלל. מערכת־הטבע של לינה, לאחר ששופדה ע״י ציונם 
של טיפוסים נוספים וע״י הכללתן של קבוצות־מיון גבוהות 
יותר (משפחות, סדרות), נשארה יסודה של הטאכסו׳נומיה 
החדישה. 

ראשית המיקרוסקופיה. מיד לאחר שהורכבו 
המיקרוסקופים הראשונים ע״י א(פטיקנים הולאנדיים בעשור 
הראשון של המאה ה 17 , השתמש בהם גלילאי (ע״ע) להס¬ 
תכלות בחרקים ותיאר את עיני־העדשות שלהם. הנסיך 
פ. צ׳זי וחבריו באקאדמיה למדעים בר(מא הרבו להשתמש 
במיקר( 0 קופים אלה וגילו בין השאר את "הזרעים" (פרו־ 
תליון) של השרכים. ב 630 ! נתן סטלוטי תיאור נהדר של 
המורפולוגיה של דבורת־הדבש. 

גדיל המיקרוסקופיקנים במאה ה 17 היה ?!לפיגי (ע״ע). 

הוא גילה בשנת 1660 את הנימים בריאות של צפרדע חיה, 
ואח״כ הבהיר את המבנה המסועף של הריא(ת והסביר את 
הנשימה — בניגוד לפיסיולוגיה העתיקה — לא כפעולת־ 
קירור בלבד, אלא כחילוף של אויר, שחודר לדם. בחיבורו 
האנאטומי על דרגות־ההתפתחות השונות של טוואי־המשי 
תיאר מאלפיגי גם את הפונקציה האמיתית של הנשימה ע״י 
טרכאות. וכן את החלקים השונים של צינור־המעיים ( 1668 ). 
במונוגראפיה על התפתחותו של עובר־אפרוח בתוך הביצה 
הבחין מאלפיגי בהתהוותם והעלמותם של צינורות־״זימים", 



הציורים הראשונים ׳שהוכנו באמצעות רמיקרזהקופ (נוזוצאח 
ה 01 ^ 11.1 ^ 1 נווווע 1 >ו;£^. ברומא. 1025 ). דבורה סננה וסו 
הצד (ההנדיה פי 5 ), ואברי־הפה ׳ 52 הדבורה (ההנדלהפי 110 


וכן בהופעת חמש השלפוחיות, שהן ההתחלות של המוח. הוא 
תיאר את המבנה האנאט 1 מי של צמחים וכן עפצים של 
צמחים הרבה, והוכיח שהאחרונים נגרמים ע״י פגיעות של 
חרקים. הוא גילה את שק־העויר ואת האנדוספרם בביצית, 
ותיאר את נביטת האפונה, הער, התמר התרבותי, הדגניים: 
החשובה בתגליותיו הבו׳טאניות היתה ההבדלה בין הנביט 1 ת 
של חד־פסיגיים ודו־פסיגיים. 

אנטוני ו ן ל ו י ו נ ה ו ק (ע״ע) הוא המגלה של עולם 
המיקרו־או׳רגאניזמים — של החד־תאיים ושל חידקי מי 
האגמים והנחלים ומי השטיפה של עשבים, עלים ופירות. 
משאר תגליותיו: שירטוט השרירים הרצ 1 ניים, כדורי־הדם 
האדומים, תאי־הזרע של האדם ושל חיות מרובות, עדשת־ 
העין של החוליתיים, לידת־חיים בכנימות, והרבה תופעות 
אחרות בחרקים. כל תצפיותיו מודגמות בציורים פשוטים. 

י ן ם ו מ ר ד ם (ע״ע) היה שני ללויונהוק בחקירת חייהם 
ומבנם האנאט 1 מי המפורט של החרקים. הוא היה מאבותיה 
של תורת הפרפורמאציה, והעקרון, שהדריך את עבודתו, היה 
החיפוש בכל זחל (של חרק או של צפרדע) וניצת־פרחים אחר 
החרק או הצפרדע או הפרח הקיים ועומד בהם מלכתחילה 



אנרי-הפה של הדבורה. ציור מיקרוסקופי של סחאמרדאם. 
ההשוואה ביו ציוד זה ובין יה שלפניו מעידה על התקדמות 
המיקרוסקיפיה חוד 50 שגה 

והזקוק רק לצמיחה ולשיחרור מן העטיפות, שנעשו מיות¬ 
רות. חשיבות מרובה היתה למחקריו על בריומנים, שפריריות 
ויתושים. על החילזון המצד ועל ראשנים. ה 3 ) 11 ון 3 ז׳ןסז 0 'ןן׳ו! 
( 1665 ) של רוברט הו ק (ע״ע) מצטיינת בציוריה, בין השאר 
בציורי המבנה התאי של השעם; הוק היה הראשון, שהשתמש 
במונח תא. הוא תיאר את המכאניזם של התאים הצורבים 
בצמחים קוצנים, את התפתחותן של פטריות שונות, את 
הפוליפוסים, וצייר באופן מצויין חרקים הרבה. 

נ ח מ י ה ג ר ו (ע״ע) היה — בצד מאלפיגי — ממייסדי 
ה״אנאטומיה של הצמחים". בספרו הנקרא בשם זה ניתנים 
בעיקר חתכי־רוחב של גבעולים ושרשים של מינים מרובים. 
בפרוטרוט ובדייקנות. מחקרים אנאט 1 מיים אלה הביאו את 
גרו לידי הכרת המבנה התאי "הספוגי" של רקמות־הצמח 
ולידי הסתכלות בפרטים מסויימים, כגון הצינורות והסיבים. 
הוא ראה בפרחים אברי־מין של הצמחים (אע״פ שטעה 
בכמה פרטים). הוא צייר גרגירי־אבקה של הרבה מיני־ 
צמחים. המונח "פארנכימה", שגרו הנהיג אותו, מקובל עד 

יד : < 

היום באנאט 1 מיה של הצמחים. 

מךרפןלוגיה. באנאט(מיה של המערב שלטה בסוף 
יה״ב ה״אנאטומיה״ של מ(נדיג 1 (ע״ע אנטומיה, ענד 395 ). 
הידיעות היו לקויות באי־דיוקים חמורים; הן נתבססו בעיקר 



331 


ביולוגיה 


332 


על המסורת הגאלנית ועל ניתוחי־גוויות מועטים, שנעשו 
בשיטה פרימיטיווית. לאונרדו דה וינצ׳י (ע״ע) הירבה 
בניתוחים והעלה את התיאור ואת האילוסטראציה, ביהוד 
באנאטומיה טופוגראפית ומשווה, לרמה גבוהה של דיוק 
מדעי ושל שיכלול אמנותי! הוא היה הראשון, שצייר עובר־ 
אדם במנחו הטבעי ברחם. אך לאונארדו לא פירסם את 
השגיו האנאטומיים, והם נשארו גנוזים בכ״י — ביחד עם 
מחקריו בפיסיולוגיה של הראיה ובמעוף־הציפרים — עד 
המאה ה 19 . מחדשה של האנאטומיה ומייסדה־בפועל כמדע 
חדיש היה וזליוס (ע״ע), שספרי 111101301 5 וז 0 יןז 0 :> 6 ( 1 
31-163 ) £3 ( 1547 ) הוא ספר־יסוד בתולדות הב׳, שעמו התחיל 
עירעור הדבקות במסורת מיושנת ומוטעית, אע״פ שוזאליום 
עצמו לא נתכוון כלל לנטוש את תורתו של גאלנוס; למשל: 
הוא לא כפר מעולם במציאותם של נקבים במחיצת־הלב, 
למרות מה שהודה בדבר — במהדורה האחרונה של ספרו —, 
שלא הצליח מימיו לראותם בעיניו. 

בעקבותיו של גלילאי (ע״ע) חדרה החשיבה המכאנית 
לב׳. ניקולאום סטנו (ע״ע) תיאר את השרירים לא ברקמות- 
חיבור או כאברי־עזר לחוש־המישוש אלא כאברים פעילים 
של התנועה, שפועלים לפי עקרונות מכאניים ומאתמאטיים. 
גישה מכאניסטית זו היתה אפיינית לאסכולה של היאטרו־ 
פיסיקנים, שהגדול שבהם היה בורלי (ע״ע). חוקרים אלה 
העלו את הפיסיולוגיה המכאנית משלב של הסתכלות והשע¬ 
רות לרמה של מדע נסיוני, שמסביר — על סמך הגמישות 



של השרירים המופעלים ע״י העצבים — כיצד בע״ח מהלך, 
עף או שוחה במים, או היכן הוא מרכז־הכובד של גופו בשעת 
מנוחה או תנועה, וכד/ 

את האנאטומיה המשווה והאנאטומיה של האדם קידמו: 
מיכאל סרוטוס (ע״ע), שגילה את מחזור־הדם הקטן! 
פבריציוס (ע״ע), שגילה את שסתומי־הוורידים והוכיח 
גם ע״י ניסויים את תפקידם: למניע את הזרמת הדם מן 
הלב < גבריאל סל ו פי ו(ע״ע), שתיאר את האנאטומיה של 
מערכת־העצבים ושל אברי־המין וטבע את המונח "פלצנטה" 
לשליה. 

כמרכזיה של אסכולה איטלקית מפוארת זו שימשו בולו¬ 
ניה ופאדובה, אחד מתלמידיה מבני חו״ל היה ויל י ם הךוי 
(ע״ע), שהוכיח ב 1628 את מציאות המחזור השלם של הדם 
בגוף. בזכותה של תגלית מכרעת זו נחשב הארווי כמייסדה 
של הפיסיולוגיה המודרנית. אך יש לציין, שהוא לא היה 
אביהן של שיטות־הניסוי החדישות, אלא הגיע למסקנתו 
על סמך שיקולים וחישובים, שנתבססו על עבודות ידועות 
ומוכרות. 

המחקרים הכמותיים הניסוייים הראשונים על לחץ־הדם. 


קיבול־הלב, קוטר צינורות־הדם וכד׳ נמצאים ב - 1436010 
513116$ של סטיון הילז (ע״ע), שנתפרסם גם כפיסיולוג של 
הצמחים בחקירותיו על להץ־השורש ועליית־המים בצמחים 
וכמגלה חשיבותו של "האויר" (ז. א. של 2 ס 0 ) כחומר־מזון 
יסודי של הצמח. 

האקאדמיות והחברות המדעיות, שנוצרו במאה ה 17 , תרמו 
תרומה גדולה להתפתחותה של הב/ חבריה של אקאדמיית* 
המדעים ברומא עסקו בעיקר במיקרוסקופיה 1 באקאדמיית־ 
המדעים בפאריס נערך מספר מרובה של ניתוחים, בעיקר 
ביונקים, בהדרכתו של קלוד פרו (ז 1 ט 3 זז 6 ק). חבריה של 
ה״חברה המלכותית" בלונדון עסקו במיקרוסקופיה וניתחו 
בע״ח וצמחים. קשורה בפעולותיהן של חברות אלו היתד, 
הופעתם של העיתונים המדעיים הראשונים. הן גם יזמו את 
החקירות השיטתיות והמתוכננות הראשונות בב׳, שנערכו 
ע״י חוקרים שונים, והכשירו את הקרקע להתהוות שכבה 
של אנשי־מדע מקצועיים, שירשו את מקומם של החוקרים- 
החובבים. באותו זמן הונחו גם יסודותיהם של המוזיאונים 
המדעיים הראשונים, בגון: "גן־הצמחים", שהפך אחר־כך 
ל״מוזיאון של מדעי־הטבע", בפאריס! המוזיאון הבריטי 
בלונדון! אוסף־הצמהים המפורסם של קארל לינה באוש־ 
סאלה. ועוד. 

האנציקלופדיה למדעי־הטבע של ביפו! (ע״ע) סללה את 
הדרך לפני רעיונות חדשים על תולדות־החיים, על מוצאם 
של החיים ועל התורשה. ביפון הניח את מציאותן של 
"מולקולות אורגאניות", שיוצרות ע״י התקבצות! את בעה״ח 
הקטנים ביותר. בניגוד לתורת הפרפורמאציה הסביר ביפון 
את יצירתו של העובר ע״י פעולתו של כוח צורני, שנותן 
הסדר טופוגראפי־מבני למולקולות האורגאניות הצבורות 
בביצים ובתאי־הזרע. השפע המרובה של צורות־החיים נובע 
כולו מתהליך של ..דגנראציה" (ז. א.: ואריאציה), שחל 
באורגאניזמים הקדומים המועטים. ביפון ראה את העולם 
האורגאני כרצף זורם. בניגוד ללינה, שראה עולם זה כקבוע 
לעולמים במסגרות סיסטמטיות נוקשות. ביפון היה מן הרא¬ 
שונים, שהבחינו בבעיות הזואוגאוגראפיה! לדעתו, חשובה 
הכמות המקומית של מולקולות אורגאניות לא פחות מן 
האקלים והמזון. 

ז׳ ו ר ז׳ ק י וי ה (ע״ע) הופר כגדול הזואולוגים בדורו — 
כלומר, בתחילת המאה ה 19 . בספרו הגדול "ממלכת־החי" 
( 3010131 6 ח 6£ * 1 ) חילק את כל בעלי־החייס לארבע מערכות- 
יסוד ( 5 זת 16 ס 6116 ס 3 זנ 1 ו 60 , ענפים), שנבדלות זו מזו באברים 
הוגטאטיוויים (הלב ומחזור־הדם) ובאברים האנימאליים 
(מערכת־העצבים המרכזית): 1 . בעלי־חוליות! 11 . רכיכות! 
ווו. פרוקים ( 313 !ב 1 :> 11 ז 1 /. שבהם כלולים גם תולעי־הטב־ 
עות)! ץן. קורנניות ( 3111313 * 1 , שהן כל שאר החיות!). חקירו¬ 
תיו האנאטומיות החשובות ביותר הוקדשו לרכיכות ולדגים. 
קיוויה יסד את הפאלאונטולוגיה החדישה על־ידי השימוש 
העקבי בעקרון האריסטוטלי העתיק של הקורלאציה: הוא 
הניח, שמבנהו של כל אבר באורגאניזם החי משולב במבנם 
של שאר חלקי־הגוף ומותאם לאורח־חייו של בעל־החיים. 
מכאן בא לכלל מסקנה, שאף עצם אחת בלבד של יצור חי 
או מאובן יכולה לשמש יסוד מספיק לשיחזור כל גופה של 
החיה ולתיאורו של אורח־חייה. מתוך מחקריו הפאלאונטו־ 
לוגיים של קיוויה נתברר, שבתקופות מסויימות בתולדות- 
הארץ ניכרים שינויים יסודיים בכל הצומח והחי, שקיוויה 






333 


ביולוגיה 


334 


ייחם אותם לקאטאםטר 1 פות גדולות, שאחריהן אוכלסו מחדש 
האיזורים שהויטמו ע״י צמחים ובע״ח מאיזורים שלא נפגעו. 
חוקרים אחרים, שהחזיקו בדעה זו, הסבירו את הופעתם של 
צמחיות חדשות ובע״ח חדשים כבריאות חוזרות ונשנות. 

חבריו של קיוויה ב״מוזיאון לידיעת הטבע" בפאריס היו 
למרק (ע״ע) וז׳ופתאה סט. אילר (ע״ע). הראשון—שעיקר 
מפעלו היה בתורת ההתפתחות (ר׳ להלן, עמ ׳ 344 ) — היה 
גם פלוריסטן מושלם, ועם זה תרם תרומה חשובה לסיסט־ 
מאטיקה ע״י הכנסת שיטתיות נוספת במיונם של בע״ח. הוא 
הבחין בין בעלי־חוליות לחסרי־חוליות! הוציא את העכבי¬ 
שים וד,סרטנים ממחלקת־החרקים וקבע אותם במחלקות 
מיוחדות 1 הפריד את החדתאיים ואת הנבוביים וקווצי־העור 
מן התולעים, שלינה עדיין ראה אותם כבני מחלקה אחת. 

ז׳ ו פ רו א ה סט. א יל ר הירבה להשתמש באמבריולוגיה 
לשם בירור המבנה של בע״ח מבוגרים. הוא התקיף את שיטת 
המיון של בעה״ח לפי ארבעת טיפוסי־יסוד. שבה דגל קיוויה, 
וניסה להסביר את כולם כגילויים של טיפוס אחד. שממנו 
נפרדו כל צורוודהחיים. מאורע גדול בתולדות הב׳ היה 
הוויכוח הסוער, שהתקיים באקאדמיה למדעים ב 1830 , על 
סמך מחקר של שנים מתלמידי-ז׳ופרואה, שניסו לגלוית 
סמוכים בין המבנה של הדיונון ובין זה של בעל־חוליות! 
קיוויה סתר בקלות תפיסה מוטעית זו. לוויכוח זה היה הד 
מרובה, וביחוד עורר את התעניינותו של גתה (ע״ע). אותם 
מן ההיסטוריונים, הרואים בוויכוח זה את המאבק הראשון 
על רעיון האוולוציה, אינם צודקים, אך אין להתעלם מן 
העובדה, שהדעות, שהובעו בוויכוח זה, היו קרובות לדעו¬ 
תיהם של גתה ואויקן (ע״ע) בדבר אחידות התכנית של כל 
הצמחים ובעלי־החיים על כל חלקיהם. 

את ראשיתה של ה א נ א ט ו מ י ה ה פ א ת ו ל ו ג י ת יש 
לראות בספר תז 6111 מ 31 ) 111 ק $6 ( 1670 ) של תאופיל בונה מז׳נווה, 
שבו מתוארות 3,000 תופעות לא־תקינות, שנתגלו בפתיחת 
גופות־מתים. אך מייסדו־בפועל של מקצוע זה כמדע שיטתי 
היה מורג נ יי (ע״ע), שניסח בבירור את הרעיון, שלכל 
מחלה יש מושב באבר מסרים, ובו היא גורמת שינויים 
נראים לעין, שסיבתם נעוצה בגורמים פאתוגניים, שהם 
סגוליים לכל מחלה. באותו זמן עצמו הונח בצרפת היסוד 
לפיטופאטולוגיה החדישה ע״י מחקריהם של מתיה טייח 
( 711161 31111611 ^ 1 ) "על הסיבה המשחיתה והמשחירה את 
גרגירי־החיטה בשיבליות ועל האמצעים למניעתם של מק¬ 
רים אלה״ ( 1755 ) ושל הכומר טיסיה (ז 71$$16 ) על "מחלות- 
הזרעים״ ( 1783 ). פליצ׳י פונטנה ( 1730 — 1805 ) מפירנצה 
גילה את גורמיהן של כמה ממחלות־הדגניים. גם הנסיונות 
הראשונים בפיתוחה של אגט ומולו ג יה חקלאית נעשו 
באותה תקופה בצרפת ע״י די האמל ( 1330161 ! 31 ; 1700 — 
1782 ), שהתמסר לחקר המגפות הפורצות בזרעים שבהחסנה 
וכתב חיבור על עש־הזרעים ועל הדברתן של מגפות אלו. 

א מ ב ר י ו ל ו ג י ה. במאה ה 17 שלטה באמבריולוגיה 
תורת הפרפור מ א צ י ה, שבה החזיקו הארור, סוואמרדאם 
ואחרים. תורה זו מיוסדת על ההנחה, שהאורגאניזם השלם 
כבר קיים ועומד — בממדים זעירים — מלכתחילה, מקופל 
ומסוגר בתוך עצמו, בנבט, שמתוכו הוא עתיד להתפתח, 
ושיצירתו של הוולד אינה אלא התפתחות במשמעותה 
המילולית — פתיחת הקיפולים. מתוך תפיסה זו באו לכלל 
מסקנה, שכל הדורות של הגזע האנושי, שהיו ושעתידים 


להיות, כבר היו קיימים מלכתחילה ונתונים זה בתוך זה, 
כעין נרתיק בתוך נרתיק, באדם הראשון. נושא לוויכוח גדול 
שימשה השאלה, אם התכנסות זו של נרתיק בתוך נרתיק 
אירעה בזרע או בביצה (ע״ע התפתחות). — באותה תקופה 
גילה דה גרף את "ביצי־הרחם" של היונקים; רק במאה ה 19 
נתברר הדבר, ששלפוחיות־גראף אינן הביצים עצמן אלא 
בתי־קיבול גדולים, שבהם נמצאים תאי־הביצים הזעירים. 

המתנגד הגדול הראשון לתורת הפרפורמאציה אחר 
אריסטו היה כ. פ. וולף (ע״ע), שהוכיח ב 1759 שאברים 
חדשים בצמחים צומחים מרקמה אחידה חסרת דיפרנציא¬ 
ציה — מקדקוד־הצמיחה של השורש או של הגבעול—ולפי¬ 
כך אין הצמיחה יכולה להיות פתיחת קיפולים והתגלות של 
חלקים, שכבר היו קיימים קודם לכן. גם כשעקב וולף אחר 
התפתחותו של האפרוח בביצה, בא לידי מסקנה, ש״אין לגלות 
בה במיקרוסקופ שום פרטים נוספים על מה שאפשר לראות 
בה בעין". כך הועמדה תורת־האפיגנזה מול תורת־הפר־ 
פורמאציה, ומושגים ורעיונות מעולמותיהן של שתי התפיסות 
מיוצגים בלבוש מודרני בתורת־התורשה (ע״ע גנטיקה) 
ובאמבריולוגיה הניסויית (ע״ע התפתחות) של ימינו; כמה 
ביולוגים מנסים להוכיח, שאפשר לגשר בין שתי התפיסות 
הללו, הנראות כמנוגדות. 

התקופה הקלאסית באמבריולוגיה התחילה עם קרל 
א ר נ ס ט פון בר (ע״ע), שגילה את ביצת־היונקים האמי¬ 
תית וקבע שמיתר־הגב הוא הסימן המובהק לכל עוברי 
החוליתיים בשלבי־התפתחותם הראשונים ( 1828 — 1837 ). פון 
בר נתרשם מן הדמיון הניכר בעוברים של כל החוליתיים 
בדרגותיהם הקדומות, בעיקר על סמך תגליתו של מ. ה. 
רתקה ( 6 > 111 ז £3 ; 1860-1793 ) על פתחי־הזימים וקשתות- 
הזימים של עוברי עופות ויונקים, הדומים לאלה של דגים. 
הכלל הביוגנטי של פון בר קובע, שבהתפתחות מופיעות 
התכונות הכלליות לפני התכונות המיוחדות, שהן תולדת 
הדיפרנציאציה של הראשונות; במהלך ההתפתחות מתרחקים 
זה מזה בהדרגה העוברים של מינים שונים ושל קבוצות 
שונות; נמצא, שבע״ח מקבוצה עילאית עובר במשך הת¬ 
פתחותו דרך שלבים, שהם דומים לשלבי־ההתפתחות של 
בע״ח ירודים. 

אחד מחידושיה הגדולים של הב׳ במאה ד, 19 היה גילוץ 
של שכבות־הנביטה. וולף כבר תיאר שכבות מסויימות, 
שמופיעות בהתפתחות המוקדמת של הביצה. ה. ק. פנדר 
(■! 3036 ? . 0 . 13 ; 1794 — 1865 ) התחיל מפריד את המערכות 
השונות של האברים, המתפתחים משכבות־נביטה אלו. תהליך 
זה הושלם ע״י פון בר וע״י רמק ( 1845 ), שהעמיד את מספרן 
של שכבות־הנביטה על 3 וקרא להן בשמותיהן המודרניים: 
אקטודדם, אנטודרם ומסודרם. עקרון זה הוא מן המקיפים 
והכוללים ביותר' בב׳! הוא קובע, שבכל בע״ח נוצרים 
העור, מערכת־העצבים ואברי־החושים מן האקטודרם, אפיתל־ 
המעיים — מן האנטודרם, ושאר כל האברים — מן המסודרם. 

1 •; , ע ▼ 

תאוריה זו — בסיוג מסויים — עמדה במבחן המחקר בכל 
עולם־החי. ממנה נובעים מושגי ההומולוגיה (זהות במבנה) 
והאנלוגיה (זהות בתפקיד) באנטומיה המשנה (ע״ע). 

א. הקל (ע״ע) הכניס בכלל הביוגנטי של בר משמעות 
חדשה התפתחות היחיד (אונטוגנזה) היא חזרה מקוצרת 
על התפתחות כל דורות־אבותיו (פילוגנזה). בר עצמו לא 

• זד/•* 

הסכים מימיו לפירוש אוולוציוניסטי זה של כללו, והב׳ 


335 


ביולוגיה 


336 


החדישה חזרה אף היא במידה מרובה לדעותיו המיושבות 
של בר. — אך תרומה חשובה ביותר של הקל לאמבריולוגיה 
היא תאוריית הגסטרולציה, שלפיה עובר הרוב של האורגא־ 
ביזמים בהתפתחותם שלב של ג סט רול ה, שהיא מורכבת 
משתי שכבות־נביטה בלבד ושצורתה צורת כדור מקופל 
פנימה, ואילו המסודרם מופיע קשלב מאוחר יותר, בקיפול 
או כהתלמח מתוך אחת מן השכבות הראשוניות. 

המשורר אדלברט פון שמיסו (ע״ע) פירסם כ 1819 , אחר 
השתתפותו במסעות־המחקר בספינה הרוסית "רוריק", את 
תגליתו בדבר חילוף־הדורות בסאלפות (ע״ע אצטלניים). 
יפתום סטנסטרופ מקופנהאגן פירסם ב 1842 ספר, שהוא 
מוקדש כולו לחילוף־דורות זה, והרחיב את הנושא גם על 
דורות הפוליפוסים והמדוזות בנבוביים ועל כמר. תולעים 
טפיליות, שבכולם הפרט אינו דומה לאבותיו אלא לאבות־ 
אבותיו. קארל תאח־ור פון סיבולד ( 1804 — 1884 ) נתן ביסוס 
ניסויי לתופעה זו בתולעים טפיליות, שבהן היא קשורה 
בשינויו של הפונדקאי. הוא מצא בין השאר, שהכיסיות 
המפורסמות של האכינוקוקוס (ע״ע) אינן אלא שלב של 
חילוף־דורות בגילגולו של השרשור הקטן, החי במעי־הכלב. 

ויל הלם הופמיסטר (ע״ע) הבהיר את חילוף־הדורות 

1 ־ 1 •\ י 

המסובך בהתפתחותם של הצמחים חסרי־הפרחים, ומחקריו 
ביטלו את החלוקה המסרתית של עולם־הצומח לצמחי־פרחים 
וצמחים חסרי־פרחים, ובמקומה באה החלוקה ל 5 קבוצות: 
תלופיטים, טחבים, שרכים, ארניים, צמחים בעלי־פרחים. 
חשיבות מיוחדת נודעה לגילוי הארכיגוניות — בתי־קיבול 
מיוחדים המכילים ביצים, שהן מופרות ע״י ספרמטוזואידים 
בעלי־תנועה — ולקביעת חילוסיס־לסירוגים בין הצורות 
המיניות הללו ובין צורה לא־מינית (אגאמיח). 

את ״מכאניקח־ההחפתחות״ — המכונה כיום אמ־ 
בריולוגיה ניסויית — ייסד בשנות ה 80 של המאה ה 19 
ויל הל ם רו (ע״ע). הוא השתדל להבדיל בין גורמי־ 
ההתפתחות הקשורים במבנה הפנימי של הנבט ובין הגורמים 
הקשורים בהשפעות־חוץ, שפועלות בשלבים המוקדמים של 
ההתפתחות. כשהרס ע״י כוויה במחט מחוממת אח אחד משני 
התאים שבנבט־הצפרדע אחר ההחלמה הראשונה, מצא, שהתא 
השני מוסיף להתפתח בכיוון של חצי־עובר. מכאן הסיק רו, 
שהדטרמינאציה המקומית של ההתפתחות כבר קיימת בשלב 
של שני תאים. אך אח״כ נתברר, שדטרמינאציה זו אינה 
מוחלטת ושעכ״ם היא הפיכה, שהרי אחר סילוקם של כל 
שרידי התא הנפגע ללא שיור, אפשר להפיק מן התא הנשאר 
עובר שלם. א. הרטויג (ע״ע) מצא אובייקט מתאים ביותר 
לאמבריולוגיה הניסויית — את הביצים השקופות ודלות־ 
החלמון של קיפודי־הים. כשמפוררים אח הנבט, הנמצא בשלב 
של 2 , 4 , 8 , 16 או אפילו 32 תאים, לתאיו, מסוגל כל אחד 
מן התאים הללו ליצור זחל (פלוטאוס) שלם. רו והרטוויג 
מצאו, שהציר הקטבי של העובר נקבע ע״י הנקודה המקרית 
של חדירת הזרע לתוך הביצה. הם אף הצליחו לפתח ביצי־ 
צפרדע מותלמות בקוטב הפרוטופלאסמתי בלבד, ובזה 
הוכיחו, שאין החלמון נוטל חלק פעיל בתהליך ההחלמה. 

הנס ד ר י ש (ע״ע) נעשה חסיד נלהב של הוויטאליזם 
החדיש (ע״ע התפתחות < חיים) על סמך מימצאיו בנבטיהם 
של בע״ח מסויימים, שלפיהם מסוגל כל אחד מתאי־ההתלמה 

הראשונים (הבלאסטומרים) שלהם להתפתח לאורגאניזם ננסי 

1 /* 

שלם ("ביצי־הסדר", "ביצים רגולאטיוולת"), כנגד בע״ח 

/• ־* 


אחרים, שבהם כל בלאסטומר אינו מפיק אלא קטע חלקי 
ירגיונאלי של העובר ("ביצי־פסיפם"). כושר להתפתחות 
שלמה נמצא בכוח בכל אחד מן הבלאסט 1 מרים מן הסוג 
הראשון, ואילו בסוג השני כבר נקבעה ההתפתחות לעתיד 
על־ידי המנח המקומי של הבלאסטומרים. חידוש מרובה 
היה בתגליותיהם של דריש, של ד. לב (ע״ע) ושל ק. הרבסט, 
שמתוכן נתברר, שהרבה ביצים(של קיפודי־ים, צפרדעים ואח¬ 
רים) מסוגלות להתפתחות תקינה בהשפעת גירויים מכאניים 
וכימיים שונים! בזה הוכח, שההפריה וגרימת־ההתפתחות הן 
מבחינה עקרונית שני תהליכים נפרדים זה מזה. 

להשגים הגדולים ביותר באמבריולוגיה הניסויית זכה 
ה. שפמן (ע״ע) עם גילוי האינדוקציה (ע״ע, עמ׳ 901 ) 
והאורגניזטור, הניתנים להתפרש כהוכחות לפעולתם של 
גורמי־דוכוונה בתהליך־ההתפתחות. תגליות אלו הביאו הרבה 
ביולוגים בדור האחרון לחידוש קאטגוריות־חשיבה טלאו־ 
לוגיות — מעין האנטלכיה של אבי־הב׳ אריסטו (ר׳ למעלה, 
ענד 321 ). 

בשיטת תרבות־הרקמה (קיומן והתפתחותן של רקמות 
חיות בקרקע־מזון מלאכותי) השתמש לראשונה רוס הריסון 
ב 1907 , ושיטה זו שוכללה ע״י אלכסנדר ק ך ל (ע״ע). 
התאים של גושי־רקמה קטנים, הנטולים מאבר עוברי, מוסי¬ 
פים להתחלק בקרקע מזון גחלי בלא הגבלה, ובלבד שיוחלף 
ויחודש פעם בפעם קרקע־המזון. התאים מלבו של עובר־ 
אפרוח, שנזרעו ע״י קארל ב 1912 , עדיין מוסיפים לגדול 
כיום — לאחר 43 שנים. 

תרבויות־רקמות של בע״ח מקיימות את התכונות של 
רקמות־מוצאן, ואילו בכמה צמחים. כגון בבגוניה, ניתן להצ¬ 
מיח אברים או צמחים שלמים מתאים בודדים. — המחקרים 
בחד־תאיים בשני הדורות האחרונים הוכיחו, שבתנאים מתאי¬ 
מים — כלומר, כשקרקע־המזון מוחלף לעיתים מזומנות — 
אפשר למנוע את כל התופעות של רביד. מינית ולקיים 
במקומן שלשלת מתמדת של חלוקת־תאים וגטאטיווית. 
המכאניזם של התפתחות־הצמחים נחקר בדיר האחרון ע״י 
קרל פון גבל ( 1 :>נ 1 *) 0 .׳\ .£). 

ת ו ר ת ־ ה ת א י ם. מימיהם של מאלפיגי, גרו והוק הוכח 
המבנה התאי של הצמחים בעלי־פרחים, ודופן־התא המעובה 
היתד, הסימן הבולט של מבנה זה, אך שום חשיבות 
מיוחדת לא יוחסה לעובדה זו. מ. פ. כס. ביש ה (ע״ע, 
1771 — 1802 ) היה הראשון, שדרש להכיר בקיומן של יחידות 
טבעיות בגופיהם של בעלי־החיים, שמצטרפות ל״רקמות" 
הבונות את האברים השונים. רקמות כאלו הן, למשל, העצם, 
השריר, העצב, רקמת־החיבור וכד׳. 

מ. י. ש ל י ך ן (ע״ע) הכריז ב 1838 על התא כעל יחידת־ 
הבניין של כל צומח וחי. הוא הבחין בין ד ו ם ן ־ ה ת א, בין 
הגוש הרירי שבו — שה. פון מול ( 1 ו 401 א .״• . 3 ־ 1 ) קרא לו 
פרוטופלאסמה — ובין הגרעין, שכבר תואר ע״י 
רוברט בראוו < שלידן היה סבור, שתאים חדשים נוצרים 
בניצנים של הגרעין. 

ב 1839 הרחיב תאודור שון (ע״ע) את התורה התאית 
ע״י ההוכחה. שגם אותם חלקי־הגוף, שהם חמרים הומוגניים 
חסרי מבנה תאי, כגון הסחוס, אינם אלא הפרשות מתאים 
ראשוניים. שוואן גם כפר בחשיבותו של הדופן להגדרתו 
ולקיומו של התא בבע״ח. תורת־התא שלו ניתנת לסיכום, 
שביסודו הוא שריר וקיים עד היום: כל צמח וכל בע״ח בנוי 



337 


ביולוגיה 


338 


מתאים או מתולדה של תאים ! לכל תא חיים עצמיים משלו, 
חוץ ממה שהוא משולב כולו בחייו של האורגאניזם. הרבה מן 
הדיונים בב׳ של מאת השנים האחרונות נסבו על מבנה תוכן- 
התא — הפח׳טופלאסמה. ב 1861 הגדיר מ. שולצה את התא 
כ״גוש־פרוטופלאסמה מכיל גרעיך. לפרוטופלאסמה יוחס 
מבנה כעין הקצף, או מבנה רשתי או מגורען. כיום היא 
נתפסת תפיסה דינאמית כגוף קולואידי, שמשמש נושא 
לשלבים שונים של תהליכים קולואידיים. 

תורת-התאים הותאמה לאנאטומיה על־ידי קליקר (ע״ע) 
ב 1844 , וב 1852 הותאמה ע״י רמק (ע״ע) ואחרים לאמבריו־ 
לוגיה! בזה נוסדה ההיסטולוגיה כמדע. ר. וירכו (ע״ע) 
בנה על יסודותיה את הפאתולוגיה התאיתית, המייחסת 
כל תופעה פאתולוגית למתרחש בתוך התאים או לתוצאה 
ממנו. 

התקדמות בהכרת מבנדדהגרעין הושגה על־ידי השימוש 
בשיטת הציבוע ההיסטולוגי. במתודה זו הופר — תחילה ע״י 
שטרסבורגר ( 1875 ) בבוטאניקה וע״י פלמינג ( 1882 ) בזואד 

1 :* ז : •ז ;ץ 

לוגיה —, שחלוקת־התא אינה התחלקות פשוטה של מסוד 
הפרוטופלאסמה, אלא פעולתו של מכאניזם עדין, שיסודו 
בהתרחשות מסויימת בגרעין, שבו מתגלים הכרומוסומים 
(ע״ע) על צורותיהם המיוחדות ועל תנועותיהם וגילגוליהם 
הסגוליים בשעת המיטוזה והמיאוזה. ע״י מחקר הכרומו־ 
סומים השתלבה הציטולוגיה (=תורת התא) במאה ה 20 
בגנטיקה (תורודהתורשה). 

פיסיולוגיה. אחר ההשגים הגדולים של האלכסנדרו־ 

נים ושל גאלנוס בפיסיולוגיה הניסויית (ר׳ למעלה עמ׳ 323 ), 
היה ד ק ר ט (ע״ע) מחדשה של החשיבה הפיסיולוגית בעת 
החדשה ע״י ההפרדה שהפריד בין החיים ובין הרוח וע״י 
גישתו לחקר תופעות־החיים בבע״ח בקאטגוריות של מדעי־ 
הטבע. דקארט יצר את מושג ה רם לב ם על־ידי הנחתו, 
שגירויים הנקלטים על־ידי החושים מן החוץ עלולים להיות 
מוחזרים מן המוח דרך עצבים אל אברי־התנועה ולגרום 
לפעולה בהעדר כל מחשבה— בדומה לפעולת־מכונה. כמאה 
שנה אחריו ניסה דה לה מטרי (ע״ע) לכפור במציאותה של 

זג * *.י * • 

"נפש" רוחנית גם באדם ולהעמיד את כל התנהגותו של 
האדם על הפיסיולוגיה, שבה כלל גם את הפסיכולוגיה. 

מן המהפכנים האמיצים בב׳ היה הרופא פרנצ׳סקו רדי 

: ־ : ••• ג י 1 • 

(ע״ע) במאה ה 17 , שנועז לתאר פנה של חמור — למרות 
הודעתו המפורשת של אריסטו שלכל בעה״ח נטפלות כינים, 
פרט לחמור. ביחוד חשובה היתה גישתו העצמאית והביקר־ 
תית בבדיקתה של התורה האריסטוטלית על התהוותם של 
חרקים מן העובש. בעניין זה הותקף רדי קשות ע״י אתנסיוס 
קירכר (ע״ע), שהחזיק בתורת יצירת החי מן הדומם (ע״ע 
אביוגנזה); מאלפיגי וואליסנירי תמכו בעמדתו של רדי. 
במאה ה 18 עדיין האמינו ביפון (ע״ע) ונידם (ע״ע), 
שאפשר להוכיח באופן ניסויי את התהוותם הספונטאנית של 
יצורים זעירים במים שהורתחו. טעותם נתבררה ע״י הוכחתו 
של ספל נ צ ני (ע״ע), שיצורים אלה חודרים אל המים מן 
החוץ. אנטי־ספונטנאיסטים במאה ה 18 היו גם א. פון הלר 
(ע״ע), ראומיר ושארל בונה. אולם רק פסטר (ע״ע) במאה 
ה 19 עקר מן השורש את האמונה בהתהוותם של החיים 
"מאליהם" וביסס את העקרון ש״כל חי בא מן החי". 

ספאלאנצאני היה ממייסדיה של הב׳ הניסויית. חשיבות 
מיוחדת היתד, לחקירותיו בויגנראציה בתולעים, רכיכות 


ודו־חיים. הוא שהנהיג את השימוש בצפרדע כחיית־הניסיון 
המקובלת ביותר במעבדה הפיסיולוגית. מחקריו במכאניזם 
של הרביד, בצפרדע ובצב הוכיחו, שלא זיווג הנקבה עם הזכר 
אלא רק התמזגות תאי־הזרע בביצים היא התנאי ההכרחי 
להתפתחות העובר מן הביצה. ספאלאנצאני אף עשה את 
הנסיונות הראשונים בהזרעה מלאכותית ביונקים. בבוטא־ 
ניקה גילה ספאלאנצאני את ההבדל בין מינים, שהם זקוקים 
להפריה ע״י אבקה, ובין מינים, שהם מסוגלים להתפתח בלא 
האבקה. נפלאים ביותר הם מחקריו של ספאלאנצאני בהת¬ 
מצאות של העטלפים בחלל בחושך ומסקנתו על מציאותו 
של חוש ״מעין־השמיעה״ שמדריך את העטלפים — מסקנה, 
שמצאה את אישורה רק בימינו. בחקר פעולת־הנשימה מצא 
ספאלאנצאני, שכל חלקייהגוף מסוגלים לקלוט חמצן מן 
האויר ולפלוט דו־תחמו׳צת פחמנית, ומה שחשוב ביחוד — 
שתהליכים אלה עלולים להימשך זמן־מה גם אחר המוות. 
אותו דבר הוכיח ספאלאנצאני גם ביחס לעיכול, ומכאן 
הגיע למסקנה, שגם הנשימה וגם העיכול הם תהליכים כימיים 
ולא גילויים של כוח ויטאלי מיוחד. ספאלאנצאני היה לוחם 
נמרץ בוויטאליזם והשתדל להרחיב את הדטרמיניזם הפיסי־ 
קו־כימי על כל תופעות־החיים. 

להפרת הפיסיולוגיה של הרביה בצמחים תרמו תרומות 
בעלות חשיבות מכרעת בסוף המאה ה 17 ובמאה ה 18 : ר. י. 
קאמראריוס, שגילה בעצי־תות את תלותו של ייצור הסירות 
בצמח הנקבי בהאבקתו על־ידי צמח זכרי! י. ג. קלרויטר 
(ז;> 0111 ז 0£1 > 1 ), שגילה את תופעות העקרות העצמית וקבע 
את חלקם של שני ההורים בתורשה וע״י כך ביסס את המי¬ 
ניות בצמחים < כ. ק. שפרנגל, שהבהיר את הב׳ של הפרח 
ואת תפקידם של החרקים בהעברת אבקה מפרח לפרח. אולם 
רק ב 1825 גילה ג׳. א. באטיסטה אמיצ׳י את נחשוני־האבקה, 
וב 1846 תיאר לראשונה את כל מהלך ההתפתחות ברביה של 
הצמחים מגרגרי־האבקה עד העובר. 

אלברכט פון הלר (ע״ע) הוא מאבות הפיסיולוגיה 

־ ו 1 " י ־ זי 

החדישה של בעה״ח. הוא הכיר בכוויצות ובגריות של השריר 

1 .• 

את תכונותיו המהותיות, שהן מופעלות על־ידי גורם עצבי. 
בניגוד לכל קודמיו, לא ייחס את פעולת־העצבים לזרימת 
נוזל עצבי בעצבים החלולים, אלא הסביר אותה הסבר, שהוא 
מתקרב למושגינו על המוליכות העצבית. האלר הבחין בין 
אברי־פעולה ואברי־תחושה והכיר, שהתחושה נקלטת בחלקים 
מסויימים של קליפת־המוח ולא במקום־הגירוי. 

ל. גלוני (ע״ע) הוכיח, שהתכווצות־השרירים נגרמת 
ע״י גירויים מועברים דרך העצבים! וולטה (ע״ע) בירר את 
הטיב החשמלי של הגירוי הגאלוואני. על יסודות אלה הקים 
די בואה־רימון (ע״ע) באמצע המאה ה 19 את האלקטרו־ 
פיסיולוגיה והראה, שכל גירוי עצבי בדרכו לאורך־העצב 
מלווה בשינוי מצבו החשמלי — שינוי, שמביא לידי הת¬ 
לקחות התהליכים הכימיים המלווים התכווצות שרירית. 

סר צ׳רלז בל (ע״ע) מצד אחד, וס. מז׳נדי (ע״ע), 
מצד שני, הבחינו בין השורש הקדמי המוטורי ובין השורש 
האחורי הסנסורי של העצבים ההקפיים (הבחנה, שאפשר 
כבר היתה ידועה לאלכסנדרונים)! תגלית זו סללה את 
הדרך להבנת הרפלכסים בבע״ח. 

תגליתו הגדולה של קליקר (ע״ע) היתה, שכל הסיבים 
העצביים אינם אלא הסתעפויות ארוכות, שיוצאות מתאים 
עצביים ומקיימות קשר רציף עמהם ( 1889 ); התאים העצביים 




339 


ביולוגיה 


340 


מרוכזים במערכת־העצבים המרכזית. את המבנה הסיבי של 
העצב ביררו בדורות האחרונים גולג׳י (ע״ע) וקהל (ע״ע). 

פ. י. גל (ע״ע) עמד על חשיבות ההבדל ביו החומר 
האפור והחומר הלבן במערכת־העצבים המרכזית, והוא היה 
הראשון, שניסה לאתר הרבה פונקציות באיזורים מסויימים 
של קליפת־המוח. אחר כשלון הפתולוגיה שנוסדה על־ידיו, 
חזרו ברוקה (ע״ע) בשנות ה 60 'ופריטש (ו 501 ז״לן) והיציג 
( 218 ז 91 ) בשנות הסד של המאה ה 19 ונתנו ביסוס ניסויי 
לתורת הלוקאליזאציה (איתור הפונקציות) במוח: אך 
בדור האחרון נתעוררו ספקות חמורים לגבי היסודות העיו¬ 
ניים של תורה זו. בדורנו סיכם סר צ׳רלז שרינגטון(ע״ע) 
את המחקרים במכאניזמים של ההולכה העצבית והרפלכסים 
ובהשפעותיהם זה על זה ויצר שיטה מקפת וכוללת בדבר 
השילוב והתלות ההדדיים של הפונקציות ביחידות עצביות 
שונות, שפעולותיהן מצטרפות למערכת־פעולה אחת (אינ¬ 
טגראציה) השולטת באורגאניזם בכללותו ובשלמותו. 

הנשימה נתפסה ע״י הפיסיולוגיה העתיקה כתהליך, 
שמהותו אינה אלא איוורור־הריאות לשם צינונו של חום- 
הגוף הפנימי, המרתיח את המרות. ניחושים על קשר בין 
הנשימה ובין מרכיב מסויים של האויר ועל דמיון בין 
הנשימה והבערה הובעו לראשונה במאה ה 17 . רוברט בויל 
(ע״ע) הוכיח, שבע״ח מתעלפים — ולסוף מתים — בריק. 
אולם רק לאחר שנתגלתה דו־תחמוצת הפחמן במאה ה 18 יכול 
היה _לוואזיה (ע״ע) מ 1777 ואילך להוכיח, שהאויר נשאף 
לתוך הגוף לשם גרימת בערה איטית, שהיא מקור החום 
הפנימי. לאוואזיה אף הסיק משיקולים חישוביים, שמקומה 
של בערה זו אינה בריאות בלבד, אלא בכל הגוף — דבר, 
שהוכח ע״י ספאלאנצאני (ר׳ למעלה 338 ). את האנאליזה 
הכמותית הראשונה של גזי־הדם, בעורקים ומורידים, ביצע 
ה. מאגנוס ב 1837 . רוברט מיאר (ע״ע) כלל את תהליך 
הבערה הביולוגית שבנשימה במסגרת העקרון של שימור־ 
האנרגיה ( 1857 ). 

בחקירת הזנת ה צ מ ח י ם היו לאונארדו דה וינצ׳י 

1 

בתחילת המאה ה 16 וון הלמונט (ע״ע) בתחילת המאה ה 17 

־ ע ג : 

הראשונים שהבינו, שהמים מן הקרקע משמשים מזון לצמח. 
אולם רק ס טי ו ן ה יל ז(ע״ע) הבחין בטיבו של לחץ־השורש. 
המעלה את המים עם החמרים המומסים בהם מן הקרקע אל 
הגבעול והעלים, וכן עמד על העובדה, שהצמח גם סופג 
חמרים מסויימים מן האויר. בעניין חילוף־הגאזים בצמח 
שררה זמן מרובה מבוכה גדולה. בפועל גילה אינגנהאוס 
(ע״ע) את ההטמעה והפוטוסינתזה בצמח הירוק, בלא שהבין 
את משמעותן של תופעות אלו. פריסטלי (ע״ע) הכיר 
שהצמח קולט 0 2 כ> מן האויר, אך תגליתו נראתה כסותרת 
את מימצאו של שלה בדבר הקליטה של חמצן ופליטת €02 
על־ידי הצמח. את הסתירה המדומה ישב דה ס ו ס י ר (ע״ע) 
ע״י הבחנה ברורה בין קליטת ה צ €0 באור, שהיא הזנת 
הצמח, ובין נשימתו, שהיא תהליך מצוי בכל האורגאניזמים. 
שהצמח נושם אף באור הוכח רק ב 1857 ע״י י. זקש (ע״ע). 

הסינתזה של השתנה (ע״ע) מאמון ציאנתי, שבוצעה 
ע״י פ. ולר (ע״ע) ב 1828 , שימשה הוכחה מכרעת לשליטתם 

ז■ זו 

של הכוחות והגורמים הכימיים הרגילים על החמרים ה״אור־ 
גאניים", מרכיבי הרקמה החיה ומוצרי האורגאניזמים החיים. 
מצד אחד, נתערערה ע״י תגלית זו האמונה ב״כוח־חיים" 
( 11311$ ^ ינ׳י) מיוחד, שפועל בגילגולי־החומר בצמחים ובע״ח: 



ציוריו • 5 ל כט. היל! לההנרת ניסוייו במיאניס • 8 י תנועת 
ד.ט 1 ד.ל ( 1727 ) 


ומצד שני, נסללה הדרך להתפתחותה המופלאה של הביו¬ 
כימיה. 

העיכול נחשב בתקופה העתיקה וביה״ב כתהליך של 
"בישול", שהופך את המזון לדם בכבד ולתזקיק דק יותר 
בלב. במאות ה 16 —ה 17 נחלקו היאטרדמכאניקנים והיאטרו־ 
כימאים בשאלה, אם עיקרו של העיכול הוא התפוררות 
מכאנית של המזון או "רקבונו". ז. א. התפרקותו הכימית. 
ראומיר וספאלאנצאני המציאו שיטות להוצאת מיצי־ 
העיכול מן הקיבה או מן הזפק של בע״ח ולבדיקת פעולתם 
מחוץ לגוף החי: הם מצאו, שאין מיץ־הקיבה גורם לריקבון 
כלל! וספאלאנצאני הוכיח, שהעיכול יכול להימשך גם מחוץ 
לגוף. הרופא והמנתח הצבאי האמריקני ו. בומון(- 311 ט( 1 ./י\ 
ז״סוח, 1785 — 1853 ) טיפל מ 1822 ואילך באינדייני פצוע- 
בטן, שנתהווה בו נצר קיבתי רחב. הוא ניצל הזדמנות 
זו לתצפיות וניסויים ממושכים במתרחש במזונות שונים 
בקיבה, וב 1833 פירסם את מסקנותיו, שהבהירו את תהליך־ 
העיכול בקיבה. קלוד ברנר (ר׳ להלן, עמ׳ 341 ) חקר וסיכם 
ב 1843 את פעולותיהם של מיצי־העיכול השונים מחלל־הפה 
עד החלחולת וגילה, בין השאר, את ניגוד־הפעולה שבין מיץ־ 
הקיבה ומרת־הכבד. 

ליביג (ע״ע) בגרמניה ודימה (ע״ע) בצרפת ע׳שזו את 
הכימיה בסיס לחקלאות המדעית ולפיסיולוגיה של הצומח 





341 


כיולוגיה 


342 


והחי. ליביג הכיר את טיב מלחי־הקרקע, המשמשים מזון 
לצמח, וקבע את עקרון ה״גורמים המגבילים" בפעולתה של 
תערובודמלחים כזו*. הפרוטופלאסמה של כל התאים הוכרה 
כמורכבת מחלבונים, שומנים ופחמימות. מזונותיהם של 
בעה״ח חולקו— לפי מציאותו או העדרו של חנקן— לחמרי־ 
צמיחה או לחמרי-שימור. הוכחה הפיכתן של הפחמימות 
לשומנים בגוף החי ונקבע סופית, שמקור־הח 1 ם בכל בעה״ח 
הוא בערה. בוסנגו (ע״ע) וליביג קבעו, שהחנקן הדרוש 
לצמח נקלט מן הקרקע ע׳״י השורש. ליביג סבר, שהוא נקלט 
בצורת הומוס, אך בוסנגו הוכיח, שאפשר להחליף את ההו־ 
מום במלחי־אמון. מהפכה בהבנת מחזור־הגידולים בחקלאות 
חוללה תגליתו של ב ך תל( (ע״ע) ב 1886 , שכמה חידקי- 
קרקע — המצויים בפקעות, שמופיעות בשרשי־הקטני־ת — 
מסוגלים לקשור חנקו מן האויר. 

בין הפיסיולוגים של תחילת המאה ד, 19 בלט יוהנס 
מילר (ע״ע), שניסח את עקרון אנרגיות־העצבים הסגוליות 
(ע״ע חוש). מהשגיו האחרים חשובים המחקרים ברפלכסים 
של הצפרדע, הכרת התאים הגאנגליוניים שבמוח בנושאי 
הפונקציות של המוח, ראשית החקירה השיטתית של הפלאג־ 
קטון בים בצירוף תיאור ט־פיסים חדשים של זחלים. קרל 
לודויג (ע״ע) היה ממציאם של מכשירים חשובים ביותר 
בניסוי הפיסיולוגי—של התוף הסובב (קימוגראף), משאבת־ 
הכספית לגאזי־הדם ומכשירים אחרים הרבה. הל מד,ולץ 
(ע״ע) הגדיל לעשות בפיסיולוגיה של החושים, ביחוד במכא־ 
ניזמים של הראיה והשמיעה. מגדולי הפיסיולוגים של המאה 
ה 19 — ואפשר, הגדול שבהם — היה ק לוד ב ך נ ר (ע״ע), 
שגילה את הצטברות הסוכר בצורת גליקוגן בכבד בשעת 

1 • 5 

הזנתו של הגוף ואת הפיכתו החוזרת של הגליקוגן לסוכר 
בדם לשם צריכתו בשעת עבודת־הגוף! חקר את מיצי העיכול 
(ר׳ למעלה)! הסביר את ההסדר הוואזומוטורי של אספקת־ 
הדם לחלקי־הגוף השונים, וגילה תגליות פיסיולוגיות מרו¬ 
בות אחרות. אך נוסף על השגיו הניסוייים, העמיק קלוד 
ברנאר את החשיבה הביולוגית ואת העיון ביסודות קיומם 
של החיים. הכרתו באוטונומיה של החיים וההגדרה, שנתן 
לכלל המכאניזמים הפיסיולוגיים, כמאמץ מרוכז לקיום "סבי¬ 
בה פנימית" (זטש״שזת! ! 1161 ״״) עצמית ויציבה של האורגא¬ 
ניזם, הובנו במלוא חשיבותן רק בימינו. 

מיקרוביולוגיה. ל ו א י פסטר (ע״ע) הוא אחת 
מן הדמויות הגדולות בתולדות הב׳, בעיקר משום השגיו רבי 
התוצאות המעשיות בשני תחומים. מתוך חקירותיו בתסיסת־ 
החלב ( 1857 ) ותסיסת־היין ( 1866 ) נעשה מתנגדה החריף 
של הדעה השלטת, דעת־ליביג, שריקבון ותסיסה הם תהלי¬ 
כים כימיים טהורים, שנלווים במקרה לתופעות־חיים. פאסטר 
הוכיח, שאין תסיסה ואין ריקבון בטבע בהעדר מיקרואור־ 
גאניזמים טיפוסיים, שגורמים להתהוותם. נוסף על כך גילה 
במהלך־חקירותיו, שמצויים מיקרואורגאניזמים, שהם גדלים 
ומתפתחים בהעדר חמצן בלבד (ע״ע בקטריולוגיה). פאסטר 
הכריע סופית בוויכוח הישן־נושן על שאלת מוצאם של 
החיים הפרימיטיוויים — אם הם באים ממולקולות אורגא¬ 
ניות, שהן מצויות בנוזלים מסויימים, או מנבטים או נבגים 
חיים בלבד: פאסטר פסק לטובת הדעה השוללת את היצירה 
הספונטאנית של החיים, והכרעתו זו כוחה יפה עכ״פ לגבי 
כל יצור חי ידוע לנו, שהוא נמצא בשלב של התארגנות 
תאית. 


מגפת תולעת־המשי בדרום-צרםת, שסיכנה את קיומו של 
הענף הכלכלי החשוב, המושתת עליה, הביאה לראשונה את 
פאסטר במגע עם מחלות מידבקות. הוא גילה שני מיקרו* 
אורגאניזמים, שהם אחראים להופעתן של שתי מחלות שונות, 
חקר את מחזור־חייהם והציע דרכים ושיטות למניעת 
התפרצותן של מגסות נוספות ( 1862 ). בזה הוגדר בפעם 
הראשונה מיקרואורגאניזם סגולי כגורם של מחלה מסויימת, 
ובזה נפתחה התקופה המזהרת של הבאקטריולוגיה, עם 
תורת־החיסון והרפואה המונעת, שבאו בעקבותיה, ושגדוליה 
בסוף המאה ד, 19 ותחילת המאה ה 20 היו פאסטר עצמו, 
ר ובר ט קוך (ע״ע), אמיל פון ברינג (ע״ע) ואיליה מצ׳ני־ 

,י 1 ע 4 • •יי 

קוב (ע״ע). 

לתקופת־פריחה זו קדמו, כמובן, חלוצים ומבשרים. מהם 
ראויים להיזכר: מבחינה עיונית — פרדיננד כהן (ע״ע), 
שהבחין ראשון בדבר, שעולם־המיקרואורגאניזמים אינו חד¬ 
גוני, אלא מורכב משפע של קבוצות שונות בעלות צורות 
שונות, והיה הראשון שניסה למיין קבוצות אלו מיון מורפו¬ 
לוגי (שבמקומו בא בבאקטריולוגיה החדישה המיון הפיסיו¬ 
לוגי)! מבחינה מעשית—איגנץ זמלויס (ע״ע), שגילה את 
ההדבקה המרעילה כסיבת קדחת־היולדות, ולורד ליסטר, 
הלוחם הגדול לשם האנטיספטיקה (ע״ע חטוי). קדם לכולם— 

אדוורד ג׳נר (ע״ע), שהנהיג בסופה של המאה ה 18 את 

••• : ••• ••• 

ההרכבה נגד האבעבועות (ע״ע), בלא שיכול היה בשעתו 
להכיר את המהות של שיטתו ואת המכאניזם של פעולתה. 

ב י ו ג א ו ג ר א פ י ה, אקולוגיה. הגילויים הגאוגרא- 
פיים והמסעות הגדולים של המאות ה 16 —ה 18 הפנו את 
תשומת־לבם של החוקרים לרבגונותן של צורות־החיים 
ולחלוקתן הגאוגראפית. ביפון (ר׳ למעלה, עמ ׳ 332 ) תחם 
תחומים לתפוצת הצומח והחי ועורר כמה בעיוח ביוגאוגרא־ 
פיות. חלוץ הפיטוגאוגראפיה היה וי ל הל ם פון הומבולט 
(ע״ע), שתיאר לראשונה, במסעותיו באמריקה הדרומית 
( 1799 — 1804 ), טיפוסי־צומח במקום לתת רשימת מינים, 
וכן היה הראשון, שחקר את טיב הקשרים שבין חיי־הצמחים 
ובין האקלים, הגובה וכד׳, והסביר את גבולות החלוקה של 
טיפוסי-הצמחים על סמך קווי האיזותרמות, המאכסימום והמי- 
נימום של הטמפראטורות וכד׳. מסעו של דארווין מסביב 
לעולם בספינה 863816 ב 1831 — 1835 (ר׳ להלן, עמ׳ 345 ), 
וביחוד סיורו באיי גאלאפאגוס, פקחו את עיניו להכרת 
התכונות המיוחדות המתגלות בצומח ובחי באיזורים מבו¬ 
דדים. — חלוץ הזואוגאוגראפיה היה ם. ל. סקליטר 

: י "• זו 

(•! 561316 ״ 1 .?), שחיבורו היסודי על נושא זה נתפרסם 
ב 1858 . את מפעלו המשיך, העמיק וביסס ולס (ע״ע), 
שהנהיג את החלוקה של עולכדהחי ל 6 רשויות — חלוקה 
המקובלת עד היום: פאלארקטית, נארקטית, אתיופית, אוריג־ 
טאלית, אוסטראלית, נאוטרופית! הוא אף קבע את קד 
הגבול— הנקרא על שמו— בין האיזור האוריינטאלי והאום- 
טראלי, בין האיים באלי ולומבוק (ע״ע אסיה, מסה, ענד 
881/2 ). קביעתו של קו זה עוררה ויכוח פורה ביותר על 
טיבם והגדרתם של גבולות ביוגאוגראפיים, שעדיין לא 
נסתיים. אחדות מתוצאותיו של ויכוח זה היו: הבחנת המבנה 
הגאולוגי בהווה ובעבר, והכרת ההבדלים בין התפוצה של 
קבוצות בעלות מינים חדשים, כגון יונקים, ציפרים ופרפרים, 
ובין זו של רוב קבוצות־הצמחים וקבוצות בעה״ח בעלות 
מינים קדומים, כגון זוחלים, חרקים רבים, עקרבים! וכן 



3 43 


ביולוגיה 


344 


הוכר, שאין ניתוח של רשימות בע״ח וצמחים יכול לבוא 
במקום ההתרשמות הישירה מן הטבע. 

א. ה. ר. גריזבך ( 1813 — 1879 ) הציע שיטה דומה למיון 

;• זו־ 

איזורי־תפוצה מסויימים לצמתים מתוך הטעמת השפעתם 
של הגורמים האקלימים על מבנה הצמחיה < הוא הרחיב את 
האיזור האיראנו־טוראני של הפאלארקטיקה וכלל בו את 
אכיה הפנימית. רוב חוקרי הגאוגראפיה של הצמחים שבאו 
אחריו(א. וורמינג ^"!ותזב^ג "נ 1 ], א. פ. ו. שימפר ואחרים) 
נטשו את הגאוגראפיה הרגיונאלית לטובת האקולוגיה 
(ע״ע), וחקרו בעיקר את השפעתם של גורמי האקלים וההת¬ 
חרות על התהוותן של חברוח־צמחים. 

מדע הגאוגראפיה ההיסטורית של הצמחים התפתח מסביב 
לחקר השינויים, שבאו בצמחיה של אירופה המרכזית מן 
השלישון המאוחר ואילך. א. אנגלר (ע״ע) תיאר שינויים 
אלה — מן הצמחיה של אקלים ממוזג בשלישון העליון עד 
להתהוות הערבות של אקלים קר בתקופת־הקדחון. הוכר, 
שהצמחיה של אירופה המרכזית בזמננו נוצרה מצמחים 
מהגרים, שמוצאם מן הערבות המזרחיות של סיביר (אנגארה), 
ומשרידים של צמחיות קדומות, שנשתמרו מתקופת־הקרחון 
בבתי־גידול, שהיו מוגנים במיוחד. חקר הצמחיה של התקופה 
שאחר השלישון שופר הרבה ע״י שיטת בדיקת האבקה 
(ע״ע, עם' 267 ), שהונהגה ע״י לאנגרהים ב 1902 . הדמיון, 
שאנו מוצאים בצמחיה ובחי של איזורים מרוחקים זה מזה, 
כגון גינאה ובראזיל. הוסבר ע״י אחד משני אופנים אלה: 

׳ /•ז 

ע״י הנחת מציאותם של גשרים יבשתיים בין איזורים אלה 
בעבר הגאולוגי או ע״י התאוריה של וגנר (ע״ע) בדבר תזוזת־ 
היבשות. ג׳. ק. ויליס ( 1922 ) ניסה להסביר את ההבדלים 
בגודל שטחי־התפוצה של מינים שונים על סמר גילם! 
תחומם של מינים צעירים עדיין הוא מצומצם, ואילו 
זה של מינים עתיקים הוא נרחב. תאוריה זו נעזבה 
לטובת תאוריה, שמסברת תופעות אלו על רקע של גורמים 
אקולוגיים. האקולוגיה של בע״ח, וביחוד תורת־האוכלוסים, 
התפתחה על סמך הזואולוגיה השימושית, האנטומולוגיה 
השימושית, ההידתביולוגיה והדמוגראפיה. כיום מוסבים 
הדיונים באקולוגיה של החי בעיקר על השפעתם של גורמים 
אקלימיים ואדאפיים, מצד אחד, ושל גורמי ההתחרות והשי¬ 
תוף בין אורגאניזמים שונים, מצד שני. רוב האקולוגים 
בזמננו סבור, שהמינים החיים בבית־גידול אחד מצטרפים 
למערכת של אירגון, שמקיף את כולם ושהוא בעל כושר 
מרובה לרגולאציה עצמית! בבוטאניקה נקרא כיוון זה של 
החשיבה בשם סוציולוגיה של הצמחים. 

חקירת החיים באוקיינוסים בוצעה על־ידי מספר של 
משלחות מיוחדות, שלשתיים מהן נודעה חשיבות מיוחדת: 
מסע הז 8£ ת:> 11 ב 01 ( 1872 — 1876 ) תרם תרומה חשובה לאו־ 
קינוגרפיה (ע״ע) וגילה מספר מפתיע של חיות־תהום! 
משלחת ה 1 ) 1311 ו 501 ז £11 ס ( 1911 ) גילתה את הנאנופלאנק־ 
טון — שפע של שוטונים זעירים, שלא ניתנו להיתפס 
ברשתותיהם של הסן־רים הקודמים, אבל נמצאו בכמויות 
עצומות במעי אסצידיות. 

י. שמיט הצליח במחקריו רחבי־המידות ( 1904 — 1924 ) 
לפתור אח חידת חייו של הצלופח (ע״ע), הגדל בנחלי־ 
אירופה ונודד לשם הטלת־ביציו אל איזור מצומצם מזרחה 
מאיי־בהימה, שמהם חוזר הזחל לא־טו לנחלי־אירופה. 

נדידות בע״ח, וביחוד נדידות הציפרים, מוסיפות למשוך 


את לבותיהם של החוקרים החדישים, מאחר שאף אחד מן 
הגורמים היסודיים, הקובעים את המגמה והמאפשרים את 
ייצוב הכיוון, לא הוברר כל־צרכו. 

התפתחות ותורשה. רעיונותיה והשערותיה של פילו־ 
סופיית־הטבע העתיקה מייסודם של אנכסימנדרוס (ע״ע). 
אמפדוקלם (ע״ע), לוקרטיום (ע״ע) ואחרים, הדנים במוצאם 
של החיים בים, בהתפתחות של צורות־חיים עילאיות מצורות 
ירודות ובמושגים דומים לזה של הברירה הטבעית במלחמת־ 
הקיום, אינם יכולים להיראות כשלבים מוקדמים של תורת־ 
האוולוציה החדישה: נעדרת בכולם הבנה ברורה לתהליך 
של טראנספורמאציה פרוגרסיוויח איטית, שנמשכת תקופות 
ארוכות — הבנה, שאינה נקנית אלא בידיעה יסודית של 
צורות־חיים של בע״ח וצמחים. במאה ה 18 היו חוקרים (א. 
דארווין. ביפון, טרוויראנוס, אוקן), שהביעו השערות בעלות 
אופי אוולוציוני.יאבל הטראנספורמיזם במשמעותו המו¬ 
דרנית מתחיל בל מן ק (ע״ע). הוא היה הראשון. שראה 
ב״סולם־החיים", העולה בקו ישר, לא רק ביטוי למיון צורני, 
אלא גילוי של תהליך היסטורי מודרג, שכל אחד משלביו 
נבדל רק במקצת מן השלב הסמוך לו. בכל מקום שנראות 
פרצות נרחבות בקו רציף זה יש לצפות שתגליות פאלאוג־ 
טולוגיות תמלאנה פרצות אלו. רציפות־חיים זו מוליכה 
בשרשיה למוצא משותף של חיי הצמחים ובעה״ח. המינים 
אינם קבועים באופן מוחלט, אלא משתנים בהשפעתם של 
שינויי־הסביבה ותגובות האורגאניזם על שינויים אלה. כל 
שינוי נגרם ע״י העברה תורשתית של תכונות, שנרכשו ע״י 
שימוש או אי־שימוש באברים או חלקי־גוף שונים: אבר, 
שהשימוש בו מרובה, מתחזק ע״י תירגול מתמיד זה! אבר 
בטל מתנוון וכלה. 

תורת לאמארק לא עמדה במבחן התקדמותה של הב׳ 
במאות ה 19 וה 20 , וביחוד לא נמצא לה אישור מצד הגנטיקה 
(ע״ע) החדישה. כיום יודעים אנו, שהורשתן של תכונות 
נרכשות אינה אפשרית — עכ״פ לא במשך מספר מצומצם 
של דורות, כפי שהניחה תורתו של לאמארק. אעפ״כ מצויים 
גם כיום ביולוגים חשובים, שלדעתם יש הכרח להניח — 
למרות ההעדר של הוכחות עובדתיות — צורה כלשהי של 
טראנספורמאציה לאמארקית "כפוסטולאט של התבונה 
המעלית", וכן טוענים הם, שבלא הנחה זו אין כל המכא־ 
ניזמים שהוצעו להסברת האוולוציה מספיקים להסברתה. 

הרעיונות על חוסר היציבות של המינים ועל השינויים 
הבאים באברים ההומולוגיים היו קרובים ללבותיהם של 
פילוסופי־הטבע הגרמניים, וגתה (ע״ע) נתן להם ביטוי 
ב״מטאמורפחה של הצמחים״ (ע״ע גלגול, עמ׳ 750 ). 
בצרפת המשיך בקו זה ז׳ופרואה סט. אילר (ר׳ למעלה 
עמ׳ 333 ). 

דחיפות חדשות לרעיון האוולוציה בב׳ באו מן החוץ: 

מן הסוציולוגיה — ע״י מלתוס (ע״ע), שהגה את רעיון אי* 
ההתאמה הגוברת והולכת בין התצרוכת ובין האספקה של 
המזון, שבעקבותיה מתחוללת מלחמת־קיום מתמדת, שאחריה 
נשארים בחיים המוכשרים ביותר להסתגל לתנאיהם! ומן 
הגאולוגיה — ע״י ליאל (ע״ע), שהטעים את רעיון הרציפות 
והקביעות של הכוחות והגורמים, המחוללים במשך תקופות 
ממושכות שינויים גאומורפולוגיים עצומים ללא כל מעברים 
פתאומיים וקאטאסטרופאליים בין התקופות השונות (ע״ע 
גאולוגיה, עמ׳ 93 ). 




345 


ביולוגיה 


346 


צ׳ ר ל ז ך ר ו י ן (ע״ע) צירף את מושגיהם של מאלתוס 
ושל ליאל ענן הסתכלויותיו ועיוניו בעולם־החיים, וביחוד עם 
רשמיו ממסעו ב 863£10 (ר׳ למעלה, עמ ׳ 342 }, ומ 1837 ואילך 
התחיל מפתח את שיטתו, שאת מסקנותיה לא הודיע מתחילה 
אלא לחוג־ידידיו, את חיבורו המהפכני הגדול "מוצא המינים" 
הוציא לאור ב 1859 , לאחר שולס (ע״ע; ר׳ למעלה, עמי 342 ) 
פירסם רשימה, שבה הגיע — על סמך תצפיותיו באיים 
המאלאיים — למסקנות דומות לאלו של דארווין. 

דארווין ביסס את הוכחת ההתפתחות הפילוגנטית על 
חומר מרובה, שניטל בעיקרו מן האנאטומיה המשווה, 
האמבריולוגיה המשווה והביוגאוגראפ-ה, ורק בחלקו מן 
הפאלאונטולוגיה, שלאחר זמן עתידה היתה לספק את 
העדויות החשובות ביותר לתורה זו; למשל, גילוי האיכא(־ 

פטריכם (ע״ע ארכאוניתים) כבר אירע ב 1861 . אולם עיקר 

: /• • : 

חידושו של דארווין היה במתן הסבר חדש למכאניזם־ 
ההתפתחות על סמך הברירה הטבעית. 

משתי הנחותיו של דארווין — זו בדבר מוצאם של כל 
הצמחים ובעה״ח מצורות פרימיטיוויות יותר ובסופו של דבר 
מיסוד משותף אחד, וזו של הברירה הטבעית — נתקבלה 
הראשונה עד מהרה בחוגים נרחבים של המדע, לאחר ויכו¬ 
חים קשים, שבהם הופיעו ת. ה. הכסלי (ע״ע), הרברט ספנסר 
(ע״ע) וארנסט הקל (ע״ע) כמגיגים נלהבים על דעותיו של 
דארווין, שהרחיב את התאוריה שלו גם על מוצאו של האדם 
מאבות דמויי־קופים. שונה מזה היה גורלו של ההסבר, שנתן 
דארווין לעובדת ההתפתחות — זה של הברירה הטבעית. 
תקפו של הסבר זה מותנה בתורשתיות של השינויים הזעי¬ 
רים המופיעים בתמידות כ״ואריאציות" בטבע החי. דארווין 
התייחס לתורשה כאל דבר מובן מאליו, בדומה ליחסו 
של לאמארק לתורשת התכונות הנרכשות. בהתאם לכך פיתח 
דארווין ב 1868 תורת־תורשה, שהיא דומה מאד להשקפה 
העתיקה של היפוקראטס (ר' למעלה, עט׳ 316 ) ושיש בה 
גם משהו מן התורה בדבר הורשת התכונות הנרכשות. 
כשתורה זו לא אישרה ע״י הגנטיקה, נגרם משבר חמור 
לדארוויניזם. 

הליקויים, שנמצאו בשיטתו של דארווין — העדר כל ידי¬ 
עות ברורות ועובדתיות על התורשה, ההסתמכות על כללים 
אמפיריים בתנודות האוכלוסיה בלא ביסוס מאתמאטי מדוייק 
וההפרזה בתצפיות בוואריאציות בצמחים ובבע״ח מתור¬ 
בתים — באו על תיקונם בדור שלאחריו. מתחילה נראו 
העובדות כמטפחות על פגי הדארוויניזם. אוגוסט ויסמן 
(ע״ע) הבדיל הבדלה עקרונית בין תאי־הנביטה ובין שאר 
תאי־הגוף או התאים הסומאטיים; רק הראשונים מקיימים 
את המינים דרך שלשלת־הדורות, וחמרם הוא נצחי־בכוח 
ובלתי ניתן לשינוי. כך נוצרה מעין תורה של הפרפורמאציה 
(ר׳ למעלה, עט׳ 333 ) בלבוש חדש, שעדיין דוגלים בה 
גנטיקנים אדוקים ושהיא שוללת בהחלט כל אפשרות של 
הורשת תכונות נרכשות. לידי אותה מסקנה הביאו גם ניסויי־ 
התורשה של להנסן(ע״ע). שנתנו לכאורה מכת־מוות לתורת 
הברירה הטבעית. 

בעת ובעונה אחת עם התפתחותו של הדארוויניזם 
והוויכוח עליו נוצר הענף השני של הב׳ החדישה, שעתיד 
היה לשאת את הפירות העשירים ביותר ולהשתלב בתורת־ 
האוללוציה — הגנטיקה (ע״ע) או תורת־התורשה המדעית 
החדישה. ההשגים המכריעים, שנעשו אח״ב היסודות הבלתי- 


מעורערים של הב׳, כבר הושגו בימי דארווין ע״י גרגור 

1 ע 

מנדל (ע״ע), אלא שבמשך יותר מדור לא השפיעו על 
התקדמותו של המדע, מאחר שנשארו בלתי־ידועים ומוזנחים, 
עד שנתגלו מחדש ב 1900 ע״י 3 חוקרים צעירים (בלא שהיה 
כל קשר ביניהם) — דה פריס (ע״ע), קורנס (ע״ע) וטשרמק 
(ע״ע). המנדליזם המקורי ומושגיו על המבנה הפסיפסי 
של כלל הגורמים התורשתיים, הקיימים כיחידות בלתי- 
תלויות ובלתי־משתנות, לא היה מתחילה אלא אישור לתורתו 
של ויסמאן ולא היה בו משום הבהרה לבעיות־ההתפתחות. 
מפנה מכריע בתפיסת מכאניזם ההתפתחות בא עם גילוין של 
המוטציות על־ידי דה פריס, כשהוכחה מציאותם של 
שינויים תורשתיים, שהם מסוגלים לשמש חומר לפעולת 
הברירה הטבעית ולהיות נושאיה של האוולוציה. על יסוד 
זה קם במאה ה 20 מהדש הנאו־דארוויניזם, שהוא 
כיום ההשקפה הרווחת והמקובלת ביותר בב׳, אע״פ שעדיין 
לא זכה להכרה כללית. נסיונות חדישים להסברת האוולוציה 
ע״י מכאניזמים אחרים (למשל תורת האורתוגנזה !ע״ע] של 
אימר) נראים מוצלחים הרבה פחות. 

בתחילת המאה ה 20 היתה הגנטיקה הכנדלית נתונה 
במאבק קשה עם הב יומט ר י ה, שחלוצה במאה ה 19 היה 
קטלה (ע״ע; וע״ע אנתרופולוגיה, עט׳ 709 — 710 ). מקצוע זה 
פותח בעיקר ע״י גולטון (ע״ע), בן־דודו של דארווין. 
וע״י תלמידו קרל פירסון (ע״ע). הללו יצרו את מושג 
הקורלאציה וביקשו ניסוח מאתמטי לוואריאביליות המתנודדת 
של דארווין ולהשפעתה על התורשה. תכניתם, להגיע למס¬ 
קנות על סמך נתונים סטאטיסטיים שבאוכלוסיה, היתה פחות 
מבוססת מן הגישה האינדיווידואלית של המנדליזם; הם 
אף באו לכלל מסקנות, שאח״כ הוכחו כמוטעות. אך טעויות 
אלו הטביעו את חותמן באוגניקה (ע״ע) של האדם בתחי¬ 
לת התפתחותה. הרעיון של גולטון, שע״י סילוקם של יחידים 
בעלי תכונות שליליות (כגון ע״י סירוס מלאכותי) אפשר 
לסלק גם את גורמי־התורשה השליליים מקרב הציבור, הוא 
בלתי־מבוסס: הוא מתעלם הן מן ההשפעה האקולוגית של 
הסביבה החברותית והן מן המוטאציות החוזרות ונשנות בכל 
דור ודור. 

בינתיים הלכה הגנטיקה בדור האחרון מחיל אל חיל: 

בין 1901 ו 1908 הובררה הקביעה התורשתית של הזכרות 
והנקבות ע״י מכאניזם כרומוסומי, וכן הובררה תורשת התכו¬ 
נות הקשורות במין; ת. ה. מורגן(ע״ע) ועוזריו ערכו מיפוי של 

הגנים בכרומוסומים של דרוזופילה! חאוריה פיסיולוגית של 

: .יי 

התורשה — שעדיין לא זכתה להכרה כללית — הוצעה ע״י 
ר. גולדשמיט (ע״ע); ה. י. מילר (ע״ע) פיתח את שיטת 
הגרימה המלאכותית של מוטאציות; הציטולוגיה החדישה, 
המסתמכת על אולטראמיקרוסקופיה ועל אולטראמיקרוכימיה, 
מתקרבת להכרת המבנה של הכרומוסומים, ואפילו של הגנים. 
ההתקפה, שנערכה על הגנטיקה מטעמים פוליטיים ואידיאי־ 
לוגיים ברוסיה הסובייטית, חסרה כל בסיס ומשמעות מדעיים. 

ההשערה בדבר ההתפתחות המודרגת של כל מערכת־ 
החיים עלי אדמות מצורות פשוטות מועטות היא כיום 
מקובלת ומוסכמת כמעט ללא התנגדות, מאחר שהיא משקפת 
יותר מכל השקפה אחרת את העובדות שבתולדות-החיים, 
כפי שהן ידועות לנו מן הפאלאונטולוגיה. לעומת זה עדיין 
רחוקה הב׳ מהסכמה כללית בין החוקרים בתחום בעיית 
המכאניזם של האוולוציה. המוטאציות ופעולתה של הברירה 


347 


ביולוגיה—כירן 


348 


הטבעית עליהן הן אמנם עובדות מופרות, אך קיימים ספקות 
חמורים אם הן הגורמים המכריעים בהתפתחותה של מערכת־ 
החיים, ועכ״פ — אם יש בהן כשלעצמן הסבר מספיק להת¬ 
פתחות נפלאה זו. בצידה של האסכולה הנאו־דארוויניסטית 
עמדו בדור האחרון גם נאו־לאמארקיסטים: א. ו. מקבריד 
( 16 ז״ 1308 \ •£), ר. סמיז (ת 0 ת״ 5 •£), ווד־ג׳ונז 

( 65 ו 01 {- 0 03 ז\ץ) ואחרים. ביולוגים חשובים נמנעים מחוות־ 
דעת סופית על מכאניזם־ההתפתחות. יש לציין, שעדיין לא 
נמצאה סינתזה מנחת את הדעת בין תורת־התורשה ותורת־ 
ההתפתחות, המתבססות על חקירתם של מכאניזמים מסויי־ 
מים, ובין האמבריולוגיה הניסויית. העומדת בפני גילויים 
של הכוונה ותיכנון. 

ש. בודנהיימר, מקורות לתולדות הביולוגיה, תשי״ב! 
; 1854/57 ,/י 1-1 ,) 80100.1 . 4 0010610610 , 00 ץ 0 >\ .ז? .)\ .£ 

-? 0 , 0115 * 5 .! ; 1872 , 0 ו 200/0% . 11 0010610610 , 08051$ . 7 ג ./ 

!0610610 11. 801011111. 1874; ?. 0. >41|1!00, 0010/110/110 <1. 00■ 
1(001110/1001 {/0111X10111001060/100 100 10). )6., 1902; £. א *(!!, 
0010/10/110 !010%. 7/10001001, 1-11, 1907/8; \^. \. 0 ץ 0 ס , 

8. 001/ 111 {1101(0x1, 1908; ז 0 /> 0010/110/110 , 81100151180,11 ,א 
20010$ 0 . 0800 .$ . 0 ; 1921 , 0 ו x00/ 8. 001/ {401110100, 1922; 

111., 4 5/10X1 }/11101)1 0/ 8 ., 1947; 151., 4 {/!!101? 0( 8 ., 
1950*; 1•'. 5. 8051001(1011000, {4010x10/100 0111 0010/110/110 4. 

£010 , 11151 ( 1005 ^ . 71 ,- 1927/28 , 1-11 ,סו%ס 1 ס 01 ס x0110 810■ 

140106011 . 6101 . 4 17001/01 001 , 17000011 .)ג ; 1931 , 0 ס%ס ■ 

110%106 ססו 1012100 . 4 10 0 ס x00 , 1932; ?4. ? 00 , 1115 ( 01 )״ - 
10610610 4. 801001/(, 1937; ?. 1. 0010 , // ■ 0001 )ס ץ 01 ! 1 ו 
ס) 40 ! 10 ) 410 1-01 ,׳( 0511100 .)״? ; 1944 ,ץ 0 זס 1 ס 40 ס/ן 01011 ק 

8., 1948'. 

. ש. ב 

ביו?מרןה, ע״ע אנתרופולוגיה פיסית; ג!ע; 3 ל*לת. 

?יון(ש"" 0 ? 83 ), עיר בפינה הדרומית־מערבית של צרפת. 
מספר תושביה כ 31,500 ( 1950 ). ב׳ יושבת על שפכו 
של נהר ניב (מזו 1 א) לנהר אדור, במרחק של 5 ק״מ ממפרץ־ 
ביסקאןה. תושביה, המדברים צרפתית, באסקית וספרדית, 
מתפרנסים מתעשיות שונות (בניית סירות וספינות קטנות, 
הכנת־צבעים, זיקוק כוהל, שוקולאדה, אריגת־בדים ובורם־ 
קאות), משירותי־תחבורה (יש בב׳ נמל קטן ותחנת־רכבת) 
ומדיג. בעיירה לה בוקר ( 80510351 ^ 1 ), הסמוכה לב , , מרוכזות 
תעשיות כימיות ותעשיות־פלדה (בעבר: תעשיית נשק קר, 

באיונטים — על שם ב , ). 


ב , ידועה מן התקופה הרומית בשם לאפורדום. ביה״ב 
היא נזכרת לראשונה במאה ה 10 , ובאותו זמן שימשה מושבו 
של בישוף. ב 1199 — 1451 היתד. בידיהם של מלכי־אנגליה 
והגיעה למצב של גאות כלכלית ע״י היצוא של יינות 
לפלאנדריה ולאנגליה, שב׳ שימשה לו מרכז. כשנקרעה 
מעל אנגליה ועברה לידי מלכות־צרפת פחת סחרה, אך 
במאה ה 16 זכתה לשיגשוג מחודש הודות ליהודים־אנוסים 
מספרד ופורטוגאל, שנתיישבו בעיר ופיתחו בה תעשיות 
ומסחר קולוניאלי (ר׳ להלן). במלחמות, שפרצו בין צרפת 
וספרד במחצה הראשונה של אותה מאה, הותקפה ב , ע״י 
הספרדים כמה פעמים, אך לא נכבשה. ב 1808 הכריח כאן 
נאפוליון את מלך־ספרד ובגו לותר על כתרם לטובת אחיו 
יוסף. 

בב׳ יש קאתדראלה מן המאה ה 13 ובתים מיה״ב, שהם 
בנויים בסיגנון ספרדי. 

ל. ו.*כ. — א. י. בר. 

היהודים בב , . האנוסים מיוצאי ספרד ופורטוגאל, 
שבאו לכאן, כאמור, במאה ה 16 , היו היהודים הראשונים 
שנשתקעו בב , . הם נתיישבו בפרבר 11 זק$£- 1 ת 531 , שבו ישב 
הרוב של יהודי־העיר עד ימינו. כ״נוצרים חדשים" סחרו 
אנוסים אלה עם ארצות חצי־האי הפירניאי ועם ערי המזרח 
התיכון. ב 1550 העניקו להם השלטונות המרכזיים זכויות של 
ישיבה ומסחר. אך עינם של הסוחרים הנוצריים, שליטי־העיר, 
היתה צרה באנוסים, ומתוך כך אסרו עליהם את המסחר 
הקמעוני. ב 1636 גורשו כמה משפחות של אנוסים מב , , 
ואחדות מהן מצאו מקלט בגנט (ע״ע). מאמצע המאה ה 17 
ואילך שוב לא העלימו ה״נוצרים החדשים" בב , את יהדותם 
ואירגנו את קהילתם, שקראו לה בשם "נפוצות יהודה"! 
בבית־.־־,קברות שלהם, שהוקם ב 1623 , פסקו לערוך טכסים 
קאתוליים, אך זכותם לשמירת חוקי־היהדות בפרהסיה הוכרה 
באופן רשמי רק ב 1723 . במחצה השניה של המאה ה 17 שימש 
ברבנות בב , ר , חיים די מרקאדו, שעמד בקשרי־מכתבים 
עם ר׳ יעקב ששפורטש. בתחילת המאה ה 18 היה רבה של ב׳ 
ר׳ יצחק קויסטה, מחבר הספר ת 53£300 מ 3 3 !/ג ("דרך 
התשועה״, 1709 ), ואחריו כיהנו ברבנות בב׳ ר , רפאל מל־ 
דולה ( 1730 — 1792 ) יליד למורנו, שחיבר 
את קובץ השו״ת "מים רבים", ור׳ אברהם 
דוד לאון מחבר ם , - 3 ז $3£ 65 ת 51€010 שז$ח 1 
05 ! 3 זסתז ץ 385 ("לימודי קודש ומוסר", 

1765 ). בתחילת המאה ה 18 מנתה קהילת 
״נפוצות יהודה״ כ 700 נפש. 

גם בערים הסמוכות לב , היו קהילות קט¬ 
נות של צאצאי־אנוסים. וקהילת־ב , ניסתה 
להטיל את מרותה עליהן. אנוסים הוסיפו 
לבוא לבאיון מספרד ומפורטוגאל כמעט 
עד סופה של המאה ה 18 . ב 1752 נתחברו 
תקנות־הקהילה. יהודי־ב׳ היו בין מייסדי 
בתי־החרושת לשוקולאדה בב , , שיצא להם 
שם בעולם, ובאמצע המאה ה 18 החזיקו 
בידם את היבוא של מלח ודבק לעירם. 

כמו־כן היו יהודי־ב , מן הראשונים, שקשרו 
קשרי־מסחר עם המושבות הצרפתיות 
בהודו המערבית. כשליש מהכנסותיה של 



מראה כללי של באי 1 ז 






349 


ביון — ביופיסיקה 


350 


העיר ממיסים היה בא מהם. למרות התנגדותם של שכניהם 
הנוצריים, השתתפו יהודי־ב׳ בבחירות לאסיפת־המעמדות 
ב 1789 . יהודי־ב׳ הוכרו כאזרחים צרפתיים ב 1790 ואף 
השתתפו באופן פעיל במהפכה; רוב חברי ועדת־הפיקוח 
בפרבר . 51 שבב׳ בימי שלטון־האימים היו יהודים; 

אפשר. שע״י כך יש להסביר את העובדה, שבב׳ לא נידון 
באותם הימים שום אדם למוות. ב 1808 ישבו בב׳ כ 1,100 
יהודים, ובהם אחדים שבאו מאויניון וממונפליה. בתקופת- 
נאפוליון שיגשג מסחרה של ב׳ והעשיר את יהודיה. ב 1844 
מנו יהודי־ב׳ 1,293 נפש. מאז פחת מספרם וב 1926 שוב לא 
נמצאו בב׳ אלא 45 משפחות מישראל. 

, 0105$ . 11 ; 1893 .. 8 ) 4 * 11:1 ן 1 )!> ) 1 ! 0 ו 1 ו 1 ! ,ח 0 ־>. 1 וזח׳, 11 
^^^ז\ 1>. ££/, XXX ב׳״ו $01 . 81 92 , 1897 , 3 ) 131 ) 111 * 0311 
; 254-61 ,( 1912 ) 10£19 ,/£א .;■* 1.11 . 81 ; 272-4 ,( 1399 ) 
,ז:> 8 זסנ 151 ז 61 ; 127-47 .) 1922 ) ז \ 1.XX1 ,)£?) ,•<גזזי*ס 0 . 81 

. 1934 , 311 ) 01111 ) 1 ./ ./ ) 1 ) ) 111331 ) €01X1(1( <\( 511X1 ־ £1 

צ. א. 

בי 1 ן (׳ג״' 81 ) םב ן ר ץ סס 0$ (בערך 325 — 255 לפסה״ג), 
פילוסוף וסופר יווני. ב׳ נמכר בילדותו לעבדות 
ביחד עם שאר בני־משפחתו משום שאביו נאשם במעשה־ 
רמאות. אדוניו דאג לחינוכו, שיחרר אותו מעבדותו וקודם 
שמת אף הניח לו את כל רכושו בירושה. לאחר מכן 
עבר ב׳ לאתונה ושמע תורה מפיו של תאופראסטוס. מוריו 
האחרים של ב׳ היו כסנוקרטס (ע״ע) וקרטס (ע״ע) הקיניקן. 
אע״פ שב׳ לא היה שייך לאסכולה פילוסופית מסויימת, 
הושפע בעיקר מן האסכולות הקינית והקירניאית, 1 כך דגל 
בהשקפה, שהתענוגות החושנים הם מטרת־החיים ושאפשר 
להגיע לאושר ע״י הסתגלות לתנאים החיצונים. תורה זו 
הטיף ב׳ בשכר כשהוא נודד מעיר לעיר. זמן־מה ישב ב׳ 
בחצרו של אנטיגונוס גונאטאם, מלך־מוקדון. לפי עדותו של 
ארטוסתנס (ע״ע), היה ב׳ הראשון, שהלביש משנה פילו¬ 
סופית לבוש רבגוני: את כתביו חיבר בסיגנון רב־צורות, 
שאול מן הדראמה הסאטירית. ב׳ נחשב על־ידי הקדמונים 
לממציא הדיאטריבי (דרשה) — סוג ספרותי, שהיה מקובל 
באסכולה הקינית. מכתביו לא נשתיירו אלא כמה אמרות 
שנונות, אך השפעתו על הספרויות של יוון ורומי'היתד, 
ניכרת: הורציוס (ע״ע) מציין את ההומור הנוקב שלו. 

. 1937 ,< 1111 ) 1 הץ 0 01 1 ( 111101 ־ 1 4 , ,ץז 31 נ 01 . 8 

ביון ש 0 > 181 מפלוסה (על-יד סמירנה [איזמיר]), משורר 
יווני מסוף המאה ד, 2 ומתחילת המאה ה 1 לפסה״נ. 

ב׳ ישב רוב ימיו בסיציליה ובעקבותיו של תאוקריטום חיבר 
אידיליות (ע״ע) ואף סיגל לעצמו את הניב הדורי, שבו נת¬ 
חברו האידיליות, שקדמו לשלו. מיצירותיו נשתמרו שרידים 
מועטים, ברובם בילקוט הקטעים מספרות־יוון של סטוביאוס 
(ע״ע), ורק אחדות מהן הגיעו אלינו בשלמותן. כפי שסבורים 
החוקרים, היה ב׳ מחברה של ה״קינה לאדונים״, שיר ב 98 
הכסאמטרים, שמתאר את אבלה של אפרודיטי על מותו של 
אדוניס (ע״ע). אע״פ שכ״י אחדים מייחסים את השיר לתאו- 
קריטוס, יש להניח, על־יסוד הרמזים לחיבור זה המצויים 
ב״קינה לביוך — פרי עטו של אחד מתלמידי־ב׳ —, שמחברה 
של ה״קינה לאדוניס" היה ב׳. ב' כתב גם שירים על נושאים 
ארוטיים וקטע אחד מתוכם מתאר שיחה של רועים על 
עונות-השנדנ 

0x16111 ) ד)) 013 1 ) 011 ) 811 ,)£ז 110 ת 0 || 2-810£ ] 1 י 5 \ 0 וח 3 | 1 ז ו\ .־.י .ט 
( 1 ו:> 6 .£ ; 140 , 130 , 122 ■קק .' 1910 ,( 5$!<:31 76x15 ב 0 
. 334-35 . 5 , 11/18 /^־ 011 ) 11 ) 111 !)) £11 


ביום, מיכאל, ע״ע ינסניזם. 

ביופיסיקה! ענף של הפיסיולוגיה; מקצוע־גבול בין הביו¬ 
לוגיה ובין הפיסיקה והכימיה הפיסיקאלית. הב׳ 

נסתעפה מן הביוכימיה (ע״ע), שבה היא קשורה קשר הדוק. 
התפתחותה כמקצוע בפני עצמו התחילה רק בשנים האחרו¬ 
נות ותכליתה העיקרית היא הפעלת הגישה, המתודה ושיטות 
התצפית והמדידה של הפיסיקה בחקר הגופים החיים והמת¬ 
רחש בהם. חשיבותה של הב׳ בשביל כל מקצועות הביולוגיה 
והרפואה הולכת וגדלה. 

פעולתה של הב׳ היא משולשת: חקר המבנה של הגופים 
החיים וחלקיהם; חקר הפונקציות שלהם; חקר התגובות של 
הגוף החי על הגורמים הפיסיקאליים של העולם החיצון — 
חום, אור, גירויים מכאניים או חשמליים. 

ע 

מבעיות המבנה של החומר החי — נוסף על בעיית הרכבו 
הכימי — הן בעיות הצטברותו כחומר קולואידי (ע״ע) דו־ 
פאזי. חומר זה טעון חקירה מבחינת טיב המחיצות הפנימיות 
שבין הפאזות שבו והכוחות הפועלים על שטחי־הביניים הללו, 
מבחינת הגודל של ( 1 ) היחידות המורפולוגיות של הפרוטו־ 
פלאסמה, ( 2 ) מתח־הפנים ו( 3 ) המטענים החשמליים שלהן, 
וכן מבחינת חילופי־ד,אנרגיה הקשורים בשינויי גדלים אלה. 
בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת ידיעתנו במידת ההסדר 
המורפולוגי של יחידות־היסוד — במקרים מסויימים של 
המאקדו־מולקולות —, שמהן מורכב חומר־התא. הרבה מבנים 
תת־תאיים נמצאו גבישיים בבדיקה הרנטגנית. המיקרוסקופ 
האלקטרוני מאפשר "ראיה" של עצמים הרחק מעבר לגבול 
יכלתו של המיקרוסקופ. הב׳ מנצלת הבדלים בין מרכיבי- 
תאים שונים מבחינת כושר־הבליעה לגבי ארכי־גלים מסויי־ 
מים ומבחינת מעריכי־השבירה שלהם לשם הבלטת מציאותם 
של גופיפים חסרי־צבע ובלתי־נראים לעין הבלתי־מזויינת, 
וכן לשם עקיבה אחר תנועותיהם. ע״י כך אפשר לערוך 
תצפיות בתא בחייו, במקום להרוס אותו ע״י השימוש בחמרי־ 
צביעה, כפי שחייבו הטכניקות הישנות. טכניקה קינמאטו־ 
גראפית מיוחדת מאפשרת הצגה צילומית של תהליכי־חיים, 
כשהם מוסשים או מואטים פי כמה עשרות או מאות או אף 
אלפים וע״י כך — עקיבה אחר תופעות, שאינן מורגשות 
כשהן מתרחשות בקצבן הטבעי. — בעיות אחרות במבנה 
החומר החי, שמשמשות נושאים לטיפול בב׳, הן: הלחץ 
האוסמוטי והאונקוטי, ה 11 ק, תכונות הזרימה והצמיגות 
וכד׳. — שיטות דיאגנוסטיות וריפוייות, שנכללות בתחום 
הב׳, הן: האלקטרו׳קרדיוגרפיה (ע״ע), האלקטרואנקפאלו־ 
גראפיה (ע״ע מח), הטיפול בגלים קצרים וכד׳. 

תפקיד חשוב יש לב׳ בציטולוגיה (ע״ע) הן בחקירה 
הניסויית של תנועות הכרומוסומים והפלאסמה בשעת חלוקת־ 
התא, והן בשיקולים העיוניים על המכאניזמים של תהליכי־ 
החיים. מסתבר, שאירועים מכריעים בחי, כגון פעולה של גן 
בתורשה, מתרחשים בקבוצות־מולקולות קטנות כל־כך, שאין 
לחוקים ולכללים של הפיסיקה הקלאסית (התרמודינאמי־ 
קה) — המושתתים על חישובים סטאטיסטיים במספר מרובה 
מאוד של יחידות — תוקף לגביהם. בהסברת תופעות מעין 
המוטאציות נעשו נסיונות חשובים להשתמש בקאטגורית־ 
החשיבה של פיסיקת־הקוואנטים. 

בתחומה של תורת ההתפתחות (ע״ע) משתדלת הב׳ 
להסביר גילויים מסויימים בעיצובה של דמות העובר מנבטו 


351 


ביוסיסיקה — ביורוקרטיה 


352 


על סמך שיקולים, שהם קשורים במתח־הסנים ובמינימום 
של אנרגיית־הפנים. — חקירות, מדידות וחישובים גאומט־ 
ריים של הצמיחה והגידול מהווים פרק בביומאתמאטיקה, 
שהיא קרובה ביותר לב׳, וכן אפשר לכלול בב׳ גם את 
הקיברנטיקה (ע״ע). 

תופעות חשמליות, שהן כרוכות בתהליכי־החיים, ידועות 
מימיו של גלוני (ע״ע) ובדור האחרון הוכרו כתופעות 
אלקטרוכימיות. הרקמה החיה מפיקה זרמים חשמליים מחמת 
חדירה סלקטיווית של יונים לתוך הרקמה ועם התהוות של 
הפרשים' בריכוזי־יונים וכתוצאה מהם — של מתחים חש¬ 
מליים. מחוקי הגירוי החשמלי של הרקמות ומתלותה של 
פעולת הגירוי בעצמת-הזרם, בזמן־הפעולה ובטמפראטורה, 
מסתבר, שהגירוי הוא, בעיקרו של דבר, תופעת־קיטוב מחמת 
אלקטרוליזה. ההולכה בעצב (ע״ע) היא ביסודה התקדמות 
גלית אוטומאטית של קיטוב חשמלי. בנקודה זו נפגשים 

מימצאי הב׳ במימצאים הביוכימיים בדבר גילגולי האצטיל- 

- ■\ 

כולין (ע״ע) במחיצה ההקפית של העצבים. 

גם חקירת חילוף־החמרים בשיטת האיזוטופים (ע״ע), 
שהביאה לידי הכרת הדינאמיות שבקיומה של הרקמה החיה, 
קובעת לעצמה פרק גדול בב׳. — תזזום־מחקר מיוחד לב׳ 
הוא בירור השפעתן של סוגי הקרינות השונות (קרני־צ, -ץ, 
־*ן. פרוטונים וניטרונים מהירים, קרינה קוסמית) על 
הרקמה התיה ועל פונקציות ביולוגיות מסוייסות: על העור, 
על המכאניזמים של יצירת־הדם, וביחוד על מנגנון התולדה 
והתורשה ועל עצם כושר־החיים. לחקירות אלו נודעת חשי¬ 
בות מכרעת בקשר לבעיות השימוש בנשק האטומי ולסכנת 
הקרינות הראדיואקטיוויות הכרוכות בו. 

■ו 1110 >) 1 ס 11 ,•!]ן 1 וחן!חנ. 1 . 1 -:> 0 ח 6 ו״ 3 * 1 . 0 ..ז-חסול״־ן• ■צ . 1 ־ 1 
, $10111111:10 . 0 :יך 9 | ,•( 81010£ 11:111 00 )! 0 !)ץ€ .**"/מ 

,זי 1 !{ח 11 א)זו $01 ..ל : 19-13 . 1 ) 11 ץו/ק 0 ; 8 10 001111111011 ה 1 111 . 
- 013 }\ .׳\\ .< 14-1 ז 3 ; 0 05 ז 0 1.0 . 9 \ : 1934 ,י־)/;./ 11 31 <(' 11 
7/10 ,בסל . 0 ; 1945 , 01 ) 70 11111 1 1/1 י 011 ) 0 011 11 ( 10 !£ .זב" 
-<>וד 1 .יר .א ; 1946 . €0111 1101118 011 110111 ) 11041 /ס 4:11001 
111 1 ) 1 ) 11010 : 1947 . 1 .. 8 ,!׳ 1111 ( 7.10 . 3 ) .ל .ס ץז $1 י\©<: 5 :>א-}| 60 ) 
,(ח 1 *חו> $6 ך\ו ' 04 .׳ 11011 ח־ו 111 .! 11 נןוחל$ ) ) 01 ) 41 ) 01111 ! 1 ^ 010 8 

.! 1000 ^ .א :* 948 ! . 8 ! 01011111 ) 11111/1 (!!.•.!!:)(!!.בא •א ;א 194 

. 1949 . 1 ) 11 ) 10 ) 11 )€ 

י. ל. 

ביוקלימטולוגיה, ע״ע אקלים י?ויאות. 

ביוקנן, ג׳וך־נ׳ — 613110113030 !}זס 0 ב) — ( 1506 , קילח. 

סטרלינגשיר — 1582 , אדינבורג), משורר, דראמא־ 

טורגן והיסטוריון' סקוטי. למד באוניברסיטה של סט. אנדרוז 

בסקוטלאנד ובאוניברסיטה של פאריס, ואח״כ הורה לאטינית 

באוניברסיטה של בורדו, וכן שימש כראש במכללות בקוינד 

ברה ובסט. אנדרוז. ב' היה מעורב בזמנים שונים בוויכוחים 
: 1 

סוערים עם הפראנציסקאנים, שבהם ראה את שונאיהן של 
הקידמה והחכמה, ובזמן מאוחר יותר, לאחר שנרצח דארנלי, 
יצא נגד מרי, מלכת־סקוטלאנד. תכופות היו חייו נתונים 
בסכנה משום השקפותיו המדיניות והדתיות, שב׳ נתן להן 
ביטוי בסאטירות עקצניות. סאטירות אלו כתובות בחרוזים 
לאטיניים, חוץ משתיים מהן, שנכתבו בלשון־אמו של ב׳ 
ובפרוזה. ב׳ היה מן המלומדים החשובים ביותר באירופה של 
זמנו, ובפעולתו נתגלם הקשר שביו הרפורמאציה ותחיית־ 
ההומאניזם. הגנתו על הרפורמה של הכנסיה הסקוטית ונימוקיו 
להגבלת המונארכיה השפיעו על עמדתו של ה״פארלאמנט 
הארוך״ האנגלי במאבק של הפוריכאנים עם צ׳ארלז 1 . 


מפעלו החשוב ביותר הוא — "ההיסטוריה של סקוטלאנד", 
שהוא ספר רב־כרכים, אך התרגומים הלאטיניים שלו 
ממזמורי־תהלים והטראגדיות שחיבר בנוסח קלאסי הקנו לו 
את התואר: גדול המשוררים של המאה ( $360011 111110$ 
$ק 1006 זק 30116 ) ומ 0 ז 0013 ק). בםוף*ימיו נעשה ב' המורה של 
ג׳ימז וע, מלכה המלומד והקפדן של סקוטלאנד. שאחר מותה 
של אליזאבת 1 עלה על כסא־המלכות של אנגליה כג׳ימז 1 . 
כל כתביו הוצאו ב 4 כרכים: הלאטיניים ( 2 כרכים) על-ידי 
ראדימאן ( 13031110130 : 1715 ), והאנגליים על־ידי ברמן 
( 130 חז 130 ; 1725 ). 

; 1890 , 1 ) 10101 ). 8 11114 1111010/1111 ,. 8 . 1 ) .ת״סזא 14111110 . י 1 
..! 116 ן! 1 זוז 10 ־ 1 . 0 .[ . 0 ; 1906 . 1 ) 7101 1 ! 1 / 004 . 8 . 0 .. 111 
.! 7110 1 ! 1 / (ס 10141 ) 8 )!/ 7 . 1/1111111111011 100 ) 141 ) 1/1 111 . 8 . 7 ) 

. 1906 ,.) 1 ) 

ביוקנן, ג׳ימז — 800113030 3016$ ( — ( 1791 — 1868 ), 
הנשיא ה 15 של אה״ב. ב׳ היה בנו של מהגר 
אירי-פרוטסטאנטי, שהתיישב בפנסילוויניה. מ 1812 פעל 
כעורך־דין, ב 1814/16 שימש כציר בבית־הנבחרים של מדי¬ 
נתו, וב 1821/31 כחבר של הקונגרס. כאן עסק בשאלות 
משפטיות והיה חסיד מסור של הנשיא אנדרו ג׳קסון (ע״ע) 
והמפלגה הדמוקראטית. ב 1832/3 שימש כציר של אה״ב 
ברוסיה ובתיווכו נחתם חוזה מסחרי בין רוסיה ובין ארצו. 
ב 1834/45 היה חבר של הסנאט, ב 1845/9 שימש כשר־חוץ, 
וב 1853/6 כציר בבריטניה. כאן דרש ב 1854 בהכרזה מאוסט־ 
אנד ( 0 ז 6$ ) 1301 \ 1 > ״ 0$16 ) את סיפוחה של קובה לאה״ב. 

ב 1856 , כשחזר 
לאמריקה, הגיעה 
המחלוקת בשאלת־ 
העבדות לשיאה (ע״ע 
אה״ב, ע׳ 175/6 ). ב׳ 
נחשב ע״י הדמוקרא־ 
טים כמועמד המתאים 
ביותר לנשיאות, 
משום ששהה כמה 
שנים בחו״ל ולא היה 
מעורב בסיכסוך; הוא 
משך לציח גם את 
קולותיהם של דמו־ 
קראטים, שהתנגדו 
לעבדות, וכך נבחר 
ברוב קטן. הסיכסו־ 
כים נמשכו בתקופת־כהונתו. כשלינקולן נבחר לנשיא בנו¬ 
במבר 1860 השתדל ב׳ — ללא הצלחה — במשך החדשים 
המועטים, שעדיין היה נשיא, קודם שעבר השלטון לידי 
לינקולן — למנוע את היקרעותן של מדיגות־הדרום מעל 
אה״ב, אך סירב להשתמש בכוח צבאי נגד חברי־מפלגתו. 
עד סוף ימיו נשאר נאמן לרעיון של אחדות־הברית. 
• 001 ,$ו?ק 4 י 1 ־>/?> 67 .*?{/????$ ./ 01 ז־ ? 7/1 

-זט 0 .* 0.1 ; 1908/11 ,שז 100 \ .[ . 1 > 0 12 ,??ה 0 />הסק*?ו 

•/ .ו 0£1 גנ 1 וחצ 1 !: 4 נ 1 ^> . 0 .* 1 ; 1883 ,. 8 ./ 01 ? 7/1 , 115 

/ 0 (!**{)קורתו( , ! ? 7/1 .ג 1 סנ 01 ו ? א .** 1 10 : 1926 11$ / /?!• 11 

. 648 [ % ץ? 0 י 100 ת?( 1 ה £1 ?וז? 1 <ז// 

א. מ. י. 

ביורזקרטיה (מ 1101630 בצרפ׳— לשכה ומ< 80 :זס 1 >* ביוו׳— 
לשלוט), שיטה של ניהול ענייני־המימשל באמצעות 

לשכות, שאת פעולתה של כל אחת מהן מכות העומד 

1 



דיסז ביוהנז 





353 


ביורוקרטיה 


354 


בראשה; וכן שיטה של מימשל על־ידי ראשי הלשכות 
והפקידים האדמיניסטראטיוויים הגבוהים שלהן; במובן 
הרחב — הגוש של בעלי־המשרות בגוף המבצע של הממשלה; 
ולפעמים קרובות גם מימשל, שהפקידים מכוונים אותו 
לפי רצונם, באופן שכוח־שלטונם מאיים על חירותם של 
האזרחים. תכופות משתמעת מתוך המונח ב׳ כוונה של גינוי, 
והוא בא להורות על העדר כושר ועל טפילות בקרב הפקי¬ 
דות. המלה "ביורוקראט" משמשת על־פי רוב כתואר שלילי 
לפקיד, שראש דאגתו — ריכוז הכוח האדמיניסטראטיווי 
בלשכתו או בו גופו. בשימושה הסתמי היא מורה רק 
על פקיד, שנתמנה לדרגה מסויימת בסולם־המעלות האדמי- 
ניסטראטיווי בלא שיהא מומרץ מתוך בך בהכרח לשאוף 
להגברת הכוח שבידו. 

הקווים האפיינים של הב׳ הם לפעמים קרובות (אך 
לא תמיד): תלות ברשויות גבוהות יותר, רדיפה אחר 
משרות נוחות, שאיפה לעליה בדרגה, התרפסות לפני אלה 
שעליה ז( תלויה בהם, שחצנות כלפי פקידים נמוכים יותר, 
טיפוח של השיגרה באדמיניסטראציה, אי־גמישות בפעולות־ 
המינהל, השהיה של קבלת־החלטות והתנגדות לחידושים. 

הב׳ מצויה בתחומים שונים. היא מילאה וממלאת תפקיד 
גדול באירגונים דתיים (למשל, בכנסיה הקאתולית), במפ¬ 
עלים כלכליים רחבי־הקף, בצבא, באירגוני־הפועלים וכד׳. 
בתחום המדיני רווחת הב׳ במדינה ובמפלגות הגדולות. 

מכם ובר (ע״ע) היה סבור, שהתפתחותה של האדמי¬ 
ניסטראציה הביורוקראטית היא "התופעה המכרעת ביותר 
במדינה המערבית המודרנית". למרות התופעות הציבוריות 
המרובות, שלכאורה הן סותרות השקפה זו, כגון אסיפות של 
נבחרי־העם. ועדות פארלאמנטאריות, בעלי כהונות של כבוד, 
שופטים מקרב האזרחים וכד', ולמרות כל התלונות על "פגעי 
הב׳", אך אשליה היא, לדעתו של ובר, להניח, שעבודה אדמי־ 
ניסטראטיווית עלולה להתנהל ברציפות בתחום מן התחומים 
שלא באמצעותם של פקידים עובדים במשרדים. מחמת 
התקדמותן המהירה של הטכנולוגיה המודרנית ושל שיטות־ 
הייצור המסחריות נעשית האדמיניסטראציה הביורוקראטית 
יותר ויותר דבר שאי־אפשר בלעדיו. מבחינה זו אין שום 
הבדל בדבר אם המשטר הכלכלי הוא קאפיטאליסטי 
או סוציאליסטי. הכלכלה הסוציאליסטית — כדי להיות 
יעילה — מצרכת, אפשר, אף דרגה גבוהה יותר של 
ביורוקראטיזאציה. האירגינים. שנוצרו כדי להילחם במנגנון 
הביורוקראטי הקיים, נתונים אף הם בתהליך של ביורו־ 
קראטיזאציה. רק ע״י חזרה לאירגונים צרי־הקף בתחומי 
הכלכלה, המדיניות, הדת- וכד׳, אפשר יהא, לפי ובר, לצמצם 
את הב׳ במידה ניכרת. 

אע״פ שהתפתחותו השלמה של משק־כספים אינה תנאי 
מוקדם הכרחי לביורוקראטיזאציה, נראה הדבר, שהתפתחות 
זו מסייעת לגידולה של הב׳. תנאי מוקדם לקיומה של הב׳ 
היא הכנסה קבועה, שתספיק לצרכיה. במקום שאי־אפשר 
לשאוב הכנסה כזו מרווחים פרטיים — דבר, שהוא אפשרי 
באירגון הביורוקראטי של הגופים הכלכליים הגדולים בימי¬ 
נו —, או מדמי־חכירה קבועים של קרקעות — דבר שהוא 
אפשרי במשטר של אחוזות —, שיטת־מיסים יציבה היא 
תנאי מוקדם לקיומה המתמיד של אדמיניסטראציה ביורד 
קראטית. הדרישה הגוברת מצד החברה לסדר ולחסות בכל 
התחומים והשיטה של מתן סעד לנזקקים לכך משפיעות 


השפעה משמרת ביותר בכיוון של בייתקראטיזאציה. 

כל אירגון נרחב מצריך מנהיגות מנוסה. המנהיגים של 
מפלגות מדיניות, של אגודות מקצועיות, וכד׳. אם אך נבחרו 
באורח דמוקראטי, נעשים בלתי־תלויים, פחות או יותר, 
בהמונים הבוחרים בהם. "אפשר לקביע ככלל", אומר 
הסוציולוג הגרמני רוברטו מיכלס ( £15 ו 1 ^ 1 א), "שעליית 
כוחם של המנהיגים היא ביחס ישר להתרחבותו של האירגון. 
במפלגות ובהסתדרויות־הפועלים שבארצות השונות נקבעת 
השפעתם של המנהיגים בעיקר (מלבד הגורמים הגזעיים 
והאינדיווידואליים) על־ידי מידת־התפתחותו של האירגון. 
במקום שהאירגון חזק יותר, שם קיימת מידה קטנה יותר 
של דמוקראטיה למעשה". 

דוגמות היסטוריות של ב׳ גדולות מבחינת הקפן כבר 
מוצאים אנו בימי־קדם: מצרים בתקופת הקיסרות החדשה; 
הפרינקיפאט הרומי המאוחר, וביהוד המונארכיה של דיוק־ 
לטיינום; סין, מימיו של שי הואנגטי ואילך. במצרים, שבה נת¬ 
קיים מינהל ביורוקראטי בתקופה הקדומה ביותר, אי־אפשר 
היה להימנע, מטעמים טכניים־כלכליים. מן הוויסות הציבורי 
והקיבוצי של דרכי־המים לארץ כולה ע״י הוראות באות 
מלמעלה. ויסות זה יצר את המנגנון של לבלרים ופקידים. 
משהוקם מנגנון זה, מצא לו, אפילו בזמנים הקדומים, את 
שדה־עיסוקו הגדול השני בפעולתיהבניה היוצאת מגדר 
הרגיל, שהיתה מאורגנת אירגון צבאי. 

היתה, כמובן, ב׳ גם ביה״ב. "בכיוונים אחדים", אומר 
ההיסטוריון האנגלי ט. פ. טאוט ( 10111 ), "היה הביורוקראט 
פעיל במאה ה 14 לא פחות מבמאה ה 20 ״. אך לעומת האמ¬ 
צעים של הזמנים החדשים. היו האמצעים של יה״ב דלים 
עד מאד, ולמדינה באותה תקופה לא היתה שליטה אלא על 
חלק קטן בלבד מן האמצעים החמריים המועטים, שעמדו 
לרשותה של החברה. פקיד־המדינה ביה״ב היה מסתגר 
בתחום מיוחד הרבה פחות מן הפקידים המקבילים לו בזמן 
החדש, הבדל בולט אחר בין פקידי־המדינה בזמן החדש 
ובין אותם של יה״ב הוא מה שאלה האחרונים היו ברובם 
הגדול כמרים. ידיעת כתוב וספור היתה נדירה בין ההדיו¬ 
טות, ביחוד משום שהלאטינית היתה הלשון, שבה נכתבו 
כל המכתבים ונערכו כל החשבונות. ב׳ מובהקת ורבת־הקף 
התפתחה בצורות צרופות יותר ויותר במדינות האירופיות 
החדשות, וכן, במידה גדלה והולכת. בכל הגופים הציבוריים 
מימי האבסולוטיזם ואילך. 

כל תורה על הב׳ קשורה באיזו פילוסופיה של היסטוריה. 
בשנים האחרונות הוצעו שני ביאורים של הב׳, שהם סותרים 
זה את זה. קצת חוקרים, כגון ג׳ימז בתאם (ות 3 ו 1 תז 611 ), 
פראנץ נוימן (חת 3 תו״ 6 א) ורוברט א. ברידי (ץ 1 >גז 8 ), 
טוענים, שהב׳ היא תוצאה בלתי־נמנעת מן הנטיה לריכוז 
בתעשיה ולמונופוליזאציה — נטיה, שהיא טבועה במשק 
הקאפיטאליסטי. אחרים, כגון לודוויג פון מיזם ופרידריך פון 
האיק ח 0 ׳\ 1011 ז 1 > 1£ ז? , 41$0$ ז ת 0 \§ 1 ׳\\ 1 > 1.11 ), מציינים, 

שהריכוז הכלכלי אינו אלא תוצאה בלתי־נמנעת מן הב׳ 
הממשלתית ומהתערבותה בחיים הכלכליים. והדין נותן — 
כמו שאומר ריינהארד בנדיכם (^!>ת:> 1 8 >ז 3 ו 1 ״ 01 > 1 ) — שכל 
אחת משתי תורות אלו מטעמת מה שהשניה מתעלמת 
ממנו. על כל פנים, ע״י כה שהממשלה ממלאת את התפקיד 
של בורר בין קבוצות־האינטרסים הגדולות, כגון אנשי־ 
העסקים והפועלים- היא מסייעת להתגבשותן של קבוצות 


355 


ביורוקרטיה — ביורי, ג׳ון בגנל 


356 


אלו! ובמידה שקבוצות אלו אנוסות למסור ביד הממשלה 
תפקידים חדשים, בה במידה גדלה הב׳ הממשלתית. ובר 
טען, שהב׳ היתה קיימת במשך אלפי שנים בצורה זהה 
ביסודה, למרות ההבדלים הגדולים במבנה החברותי, שהב׳ 
נשתזרה לתוכו. דומה, שמהלך־המאורעות סתר מה שקבע 
ובר בעניין היחס בין המהפכה ובין יציבות ההרכב של הב׳ 
הממשלתית. ובר סבר, שבמהפכה העתידה לבוא יוחלפו 
הפקידים שבמח׳ס-הסולם, ואילו המנגנון הביורוקראטי 
בכללו, המצריך אימון מיוחד וידיעה מיוחדת, יישאר על 
כנו וישמש את השליט המדיני החדש כדרך ששימש את 
השליט שקדם לו. אך הבולשוויזם והנאציזם החליפו את 
הפקידים מכל הדרגות והכהינות, ממרום הסולם ועד תחתיתו. 

על־יסוד העובדה, שבגופים הכלכליים הגדולים קיימת 
הפרדה בין הבעלות ובין הניהול, יצר בזמן האחרון ג׳ימז 
ברנאם תורה על ת 10 )! 11 ס־\שז 31 !זש 3£ וז 1 ;ר 1 ! ("מהפכת המג" 
הלים"). על־פי תורה זו, אנו שרויים עכשיו בתקופה של 
מעבר: הניהול המדיני והכלכלי המרכזי עובר מידו של 
ה״מעמד השליט" הישן לידו של ה״מעמד השליט" החדש. 
שליטתם של הקאפיטאליסטים האינדיווידואליים, שהיו גם 
בעלים וגם מנהלים של מפעליהם, חלפה לבלי שוב מחמת 
התרחבותה המתמדת של שיטת הגופים הכלכליים. השליטה 
על הכוח הכלכלי נתרכזה ביד הקרויים בפי ברנאם ..מנה¬ 
לים" ( 5 זש 3£ ח 3 רת), כלומר, בידם של כל אלה שקובעים את 
שיטות־הפעולה של עסקים ושל סוכנויות ממשלתיות. על-פי 
תורה זו, כל ההבחנות (פרט להבחנות של מדרגה) בין 
השיטות המדיניות השונות, כגון פאשיזם, נאציונאל־סוציא- 
ליזם, קומוניזם, קאפיטאליזם ממלכתי, בטלות מכוחה של 
"מהפכה" זו. המתחוללת ברחבי-העולם והמשותפת לכולן. 
הביורוקראטיזאציה הגדלה־והולכת בתעשיה ובממשלה — 
בה רואה תורתו של ברנאם את הסיבה להתרכזותו של כוח־ 
השלטון ביד ה״מנהלים". ומאחר ש״מנהלים" אלה מהווים, 
כפי שמסתבר, קבוצה אחת מלוכדת, נמצאנו למדים. על־פי 
ברנאם. שמשטר חברותי חדש קם ונוצר, או צמח בימינו. 

כ״מנהלים". כלומר, כבניו של ה״מעמד החברותי החדש". 
מגדיר ברנאם אח כל אלה ש״בידם סמכויות של ניהול" 
( 01$ ־ 00011 ) ; המעמד החדש מנהל את התעשיה ואת הממשלה 
כאחת, ומפני־כן אפשר לומר, שמהפכת המנהלים מתרחשת 
כיום בכל הארצות שהן בעלות תעשיה מפותחת. כנגד 
השקפה זו טענו מבקריו של ברנאם, שריכוז כוחית־הגיהול 
ביד אלה שמנהלים את המפעלים, אך אינם בעליהם, 
אין במשמעותו שה״מנהלים״ הם בדעה אחת — כלומר, שהם 
קבוצה מלוכדת. על חשיבותם הגדלה־והולכת של תפקידי־ 
הניהול אין חולקים. אבל אופן התחלקותו של הכוח הכלכלי 
אינו משתנה אך ורק ע״י העובדה, שהממלאים את התפקידים 
הללו מנהלים מפעל בלא להיות בעליו. בתאם לא הוכיח, 
שהמנהלים את שיטות־הפעולה של התעשיה, של הממשלה, 
של הסתדרויות־הפועלים, של התאחדויוודהאיכרים, וכד׳, 
מהווים קבוצה מלוכדת הודות לקו אפייני משותף זה, 
ושרעיונותיה ודרכי־מדיניותה של •מה שקוראים קבוצת־ 
המנהלים שונים הם מבחינה כלשהי מן הרעיונות ושיטות־ 
הפעולה של בעל־המפעל מן הטיפוס הישן. 

הדבר ברור, שאין להגזים בהערכת הכוח שביד המומחה. 
המומחים השפעה להם על קבלת החלטות, אך אין הם מחלי¬ 
טים החלטות. נוסף על כך עשויים מומחים שונים לבוא 


לכלל מסקנות שונות זו מזו׳ על־יסוד אותן התצפיות עצמן, 
ומתוך כך — להמריץ את הממונים עליהם להחליט החלטות 
עצמאיות. יתר על כן: חילופי המומחים במסגרת של הרשות 
הממשלתית, הצבאית, התעשיינית וכד׳. מונעים מן המומחים 
השפעה קבועה על ההחלטות הסופיות. חילופים כאלה מת¬ 
רחשים גם במדינות דמוקראטיות וגם במשטרים טוטאלי־ 
טאריים ("טיהורים"). במדינות הדמוקראטיות, המומחים 
(או הביורוקראטים או המנהלים) אפשר להם לפרוש מן 
השירות ולרטון! במדינות הטו׳טאליטאריות אין זה מקרה 
נדיר. שמחסלים אותם. לא במשטר זה ולא במשטר זה אין 
המומחים בטוחים בדבר. שמשרתם תישמר בידם, ביחוד 
בדרגות הגבוהות של סולם־המעלות. 

על־פי קארל מארכם ופרידריך אנגלם נעה החברה לקראת 
משטר בלא מעמדות. לא רק המדינה הבורגנית עתידה 
להיעלם. אלא עצם המוסד של המדינה יעבור מן העולם 
כתוצאה מן הסויציאליזאציה של אמצעי־הייצור. הב׳ תכלה 
עם כלות המדינה. בינתיים, העיתונות של הארצות, הדוגלות 
רשמית בתורות של מארכס ואנגלם, מלאה דיניס-וחשבונות, 
שמגנים את דרכי-הטימשום של הביורוקראטים (ברגיל, של 
הבלרוקראטים מן הדרגות הנמוכות־ביחם, אך לעולם לא, 

או כמעט לעולם לא. מן הדרגות הגבוהות ביותר של הב׳ 

: י 

המדינית), — ובאותה שעה עצמה מבעת עיתונות ז 1 את 
בטח׳נה, שבארצות אלו אין לב׳ שליטה. 

?? 11 הי! ! 11 ? 1 ?י 11 :'?!< 70 1 ) 1 > ?! 502/010% ■ 2111 , 31011015 < 0 !ז 0 <)סא 
11 ! 7.0%11 ? 7/1 , 0111 ־ 1 , 7 ן .ו!יד : 1911 , ? 11 ס?> 01 ס 7 ? 0 ־ 71 ? 1 !??/> 10 << 
: 1916 , 111 • 01 י\ , {? 71111 ?־.) 01/1 ??! 70111 ?ו/ן סו ??/■ 11 ?$ !!■ €11 
1925 ,. 15110 2 , 11011 ) 115 ???€ 11011 ! 11111 ? 11 ?! 17 , ¥01101 < 
עברית: המדינה,) 1925 ,ו? 1 !ו 1 ?י 1 (ס 141, 4 * 1.3 .ן. 1-1 

101 ) 50 /ס 1110 ) 0  ״ו . !(״ס . 11 11305 ;;עברית: מהפכת המנהלים, תש״ו) 

11 ,?? 71/11 ח; ." 931132018 < 1 < 6 \.זנ 9 \ 9 .'" . 91115 < זו 1 ןן ¥11 \ . 0 

1992 ,ו 1 ! 0 הז?ו 1 ? 8 חח 3 ו 1 ו 1 ) 0 'א . 7 ת 3 : : 1 ; 200-215 ,( 12 — 1991 ) 

.-( 1 ) 813 901x11 ) :(עברית: במלכות השטן (בהמות!, 903 ׳) 

. 11505 < תג)־\ 1£ ' 155 ) 1.11 : 1933 ,??' 7011 ( 0 70 ) 1 ?ץ 5 1 . > 11 !?? 11 /! 711 
; 1939 ,! 0 ) 7070 )/ €01 111 ? 01 קוו/{< 07 .. 1 ) 1 : 1933 ,{) 70 ) 00 ) 07 ( 1 
-ת! 0 א ; 1999 , 11070 (??$ 10 700/1 ? 7/1 .; 193101 חס׳ 5 1101111011 ? 
".!סי)!!)? 01 1 ח 10 ( 1 י) 1 י! 110 ! 1 ) 33 101301 ) 110.1 ) 15 " ,\! 1 ) 1 ) 80 1 ) 1131 
; 199-209 ,( 1995 ) ¥ , 117 ) 71 ? 7 00 )! 0 ? 1 ! 1 ה 411011 / 0 ./ 6 ))׳/ חו 

? 7/1 111 ",( 8310300130 )<> '( 11001 ־ 1 1110 1 ) 30 $0013115111 " ,. 1 ) 1 
?) 0 ) 1 ) 5 701111701 1 ) 00 !) 000011 ) 7 / 0 10117001 € 000/1100 
171 ??^ 0 ? 7 .(. 0115 ) . 31 01 , 1011011 < .א .א : 501-519 ,( 1950 ) 
בעמ ־ 451 — 464 : ביבליוגראפיה מקפח) 1952 .ץ? 70 ?וו 0 ? 7 וו 8 
. 1 על הבחינות השונות טל הב׳ 

א. ז. 

3 ייר י (או: 5 ךי), 13 [ 33 נל — ץזע 13 0011 ^ 3 ( 1 וזו 1 ״| — 

( 1261 , מונאגאן. אירלאנד — 1927 . רומא). היסטו¬ 

ריון בריטי; מחשובי החוקרים של ביזאנטיון. למד באוניבר¬ 

סיטה של דובלין, שבה נתמנה ב 1893 פרופסור להיסטוריה 

החדשה וב 1898 — פרופסור ללשון ולספרות היווניות. מ 1902 

הורה היסטוריה בקימבריג׳. כהיסטוריון הצטיין ב׳ בלמדנות, 

דייקנות, וכן בכשרון של תיאור והרצאה. ב 1896 — 1900 הוציא 

מהדורה מתוקנת מחיבורו של גיבון, "שקיעתה ונפילתה של 

האימפריה הרומית", בצירוף מבוא וביאור ביקרתי רבי־ערך. 

את היסוד לחקר תולדותיו של המינהל הביזאנטי הניח 

בפירושיו להוצאה ביקרתית מספרו של פילותיאום על סדר־ 

הדרגות של פקידי החצר והאורחים מן החוץ בשעת סעודות 
: 1 

הקיסרים ( 1156 ת׳ וד 1 ש 51 ׳( 5 שי\ 311 ־!ז$!ת!רח 01 \. !!;!־!שקוזז! 1110 




357 


ביורי, ג׳ץ כגנל— ביזד!, ז׳ורז׳ 


358 


1911 , 001017 1 ( 91 ). ב 1889 פירסם את ספרו "תולדות 
האימפריה הרומית המאוחרת, 395 — 800 ״! ב 1912 — את 
״תולדות האימפריה הרומית המזרחית מ 802 עד 867 ״ 
(שז 1 קו £0 800130 0 זש £3$1 1110 " );וב 1923 — את "תולדות 
האימפריה הרומית המאוחרת, 395 — 565 ״ ( 80 שש! 3 ״ 1 שו 71 
שז!קתז£ 30 תז).בן השתתף בתרומות חשובות בש£[> 1 ־ונ 1 ותב 0 
ץז £11$10 ]חש 1 שח.^ וב ץז $10 ! £1 31 ׳\ש 313 ש 1 \ ש 111£ זי 1 דח 03 , 

ששימש בהן כעורך. אחר מותו יצא ספרו: "פלישת הבאר־ 
בארים לאירופה״ (-־ 831 ש 18 ץ 8 ^ 0 ז £0 01 ח 3$10 עת 1 שגד! 
1928 , 130$ ־ 1131 ). 

. 1929 ,. 8 ./ / 0 ץו/ק 111 ^ 110  3 ז! 4 ^ • 01 ש]:>ס 0 ש£ ("הדוקטור פלא"). 

במשך השנה הראשונה לשהייתו ברומא ( 1857 ) חיבר 
ב׳ אופרה־בופה איטלקית בשתי מערכות בשם "ד 1 ן פרוקופיו" 
(הוצגה לראשונה במו׳נטה קארלו, ב 1906 ). בזמן ישיבתו 
ברומא חיבר גם סימפוניה תיאורית (בליווי מקהלה) בשם 
״ואסקו דה גאמא״ ( 1859 )! שני פרקים סימפו׳ניים: "מארש 
אבל וסקרצו"! פתיחה, "הציד של אוסיאך, ואופרה קומית 
במערכה אחת בשם ״הגוזלה של האמיר״ ( 1862 ). 

כשחזר לפאריס הועלו על במת "התיאטרון הלירי" שתי 


אופרות של ב׳: ״דולי הפנינים״ (שלש מערכות! 1863 ), 
שהרקע האכזוטי שלה הוא האי צילון! ו״הנערה הנאה 
מפרת״ (ארבע מערכות! 1867 ), על־פי הרומאן של ואלטד 
סקוט. ואולם יצירות אלו, וכן האופרה הקומית שלו במערכה 
אחת בשם ״ג׳אמילה״ ( 1872 ), לא זכו לחיבת־הקהל והועלו 
על הבמה שוב רק אחר מותו של נד, כשכבר זכה לפירסום 
בינלאומי. בפאריס התפרנס ב׳ מהוראה, מעריכת מוסיקה 
לריקודים, מעיבודים לפסנתר ומבימוי של אופרות. נישואיו 
המאושרים עם יהודיה וקשרי־הידידות, שהיה קשור בקומי 
פוזיטורים וסופרים יהודיים, גרמו לכך, שב׳ עצמו נחשב 
תכופות כיהודי. 

המוסיקה, שחיבר ב׳ ב 1872 כליווי למחזה של אלפונס 
דודה ש״חש 651 [ ז 4 ע ("הנערה מארל"), לא נתקבלה בצורתה 
זו בחיבה מצד המבקרים, ולעומת זה זכתה להצלחה מרובה 
כמוסיקה לתזמורת, והיא שגרמה לשינוי יסודי ביחסו של 
הקהל אליו. שתי הסוויטות התזמרתיות בשם זה מקובלות 
עד היום ברפרטואר התזמרתי. 

הגדולה ביצירותיו של ב׳ היא האופרה בארבע מערכות 
״כרמן״ ( 1875 ). אע״פ שהיא שייכת לסוג של האופרה 
הקומית, היא שונה במידה ניכרת משאר היצירות של סוג 
זה. בניגוד לאופרה הקומית המסרתית, שהצד הדראמאטי 
מפותח בה בחלקים המדוברים דוקה, ממלאת כאן המוסיקה 
את התפקיד הדראמאטי העיקרי. מתחילה נזדעזע הקהל מן 
הליברטו ה״גס" ומן המוסיקה הבלתי־רגילה, וכתוצאה מן 
הביקורות השליליות, שנתפרסמו על אופרה זו, נערכו ההצגות 
באולמות ריקים־למחצה. רק אחר ההצגה המוצלחת, שנת¬ 
קיימה בווינה חדשים מועטים אחר מותו של המחבר, זכתה 
״כרמן״ לתהילה עולמית, ומאז הוצגה כ 2,500 פעם. 

"כרמן" כתובה בצורה הרגילה של אריות, דואטים, 
מקהלות ועוד, וכן יש בה במידת־מה דו־שיח מדובר. 
המוסיקה מצטיינת בבהירותה, בהארמוניה המשוכללת שלה, 
במנגינותיה השובות־לב, בחידושו של סיגנון הצוענים 
הספרדיים (סיגנון ה״פלאמנקו"), בתיזמור מזהיר ובנאמנות 
נאטוראליסטית לעלילה לנועזת. "כרמן" נעשתה האופרה 
החביבה ביותר על הקהל בכל ארצות־התרבות והליברטו 
שלה ניתרגם ל 25 לשונות (תרגום עברי של א. אשמן, 1925 ). 

י ב׳ היה פסנתרן מחונן (ליסט העריץ את כשרונו בתחום 
זה) וכתב מספר מרובה של יצירות לפסנתר, שביניהן 
בולטת הסוויטה לארבע ידיים, ״משחקי ילדים״ ( 1871 ). כמה 
מן המנגינות שחיבר לשירים שונים מצטיינות ביפין, ואף 
בהן, כמו בכמה מן האופרות שלו, מתגלית נטייתו לגון 
אכזוטי ולאותה "דוח ים־תיכונית", שניטשה האשים בה את 
ואגנר. הסימפוניה היחידה של ב׳, שחיבר אותה כשהיה בן 
17 , נתגלתה ב 1935 ונדפסה לאחר שנה. 

בין יצירותיו יש להזכיר אופרטת־נעורים בשם "הכוהנת" 
( 1854 )! את האופרות ״נימה״ ( 1871 ) ו״איוואן האיום" 
( 1865 ) 1 את הקאנטאטה ״דויד״ ( 1856 ) 1 את הסוויטה 
הסימפונית "מזכרות מרומא" (נתפרסמה בשם "רומא", 
1880 ), ואת הפתיחה "מולדת". 

,)?טס?! חס! 1 ■> . 8 ,ז 1£0 יז . 08 ; 1907 ,. 8 ,חת 3 תז 01$5 ז \ו 

: 1911 ,שאן>ו 7 דן^ )!! 1 ק 0$111 !< 1 ,. 8 , 5 ז 113 ו^\-זשו 111 ט 03 . 13 : 1911 

, 15101 .£ ; 1912 8.1 11 : ח)!! 10 !! 1 >ח 80 ,שו 1 ש 25 ז 915 ז .ז? 

.) 1 ^ 0111111010 70 > )! 11 ) 8 ) ) 11111 . 8 ; 1927 . 11 ) 01 ■ 111 € { 11111 1 ) 811 

. 1938 .. 8 .״ 003 .׳ 38 : 1938 .. 8 .זשיןססם ;( 1938 ,.עסא 

מל. ס, 



359 


ביז׳ו דה לה פיקונרי, תדמא דובר — כיזיד 


360 


ביז׳ו דה לה פיקוברי. ת 1 מא חיבר. הדכס של איסלי - 

.׳ .־׳־ ־■■ \ י יי" 

סחסתחסם! , } 13 86 8 ח 811£63 1 ז 0 נ 1 ס 13 3$ דמ 0 ו 11 

ץ 1$1 ׳ 8 : 810 — ( 1784 — 1849 ), מארשאל צרפתי. ב 1804 נכנס 
כטוראי לצבאו של נאפוליון והשתתף במסעות־מלחמה מרו¬ 
בים. כחסידו של הקיסר פוטר מן הצבא על־ידי הממשלה 
הבורבונית ( 1815 ) ומאז ניהל את אחוזתו החקלאית. אחר 
מהפכת־יולי ( 1830 ) נבחר כציר בפארלאמנט ( 1831 ) ותמך 
במדיניותו השמרנית של המלך לואי פילים. ב׳ התעניין 
בפיתוחה של אלג׳יריה (ע״ע, ע׳ 413 ), שנכבשה ב 1830 ע״י 
הצרפתים. ב 1836 נשלח לארץ זו והצטיין בקרבות נגד 
האמיר עבד אל קאדר, שהתקומם לשלטון הצרפתי. ב 1840 
נתמנה כנציב עליון באלג׳יריה. ב׳ בנה בארץ זו כבישים 
ויישב בה חקלאים מצרפת, שמספרם עלה בתקופת־מנהלי 
מ 17,000 ל 100,000 . ב 1843 הוסיף ב׳ — שזכה אז בתואר 
״מארשאל של צרפת״ — להילחם בהצלחה בשבטים הערביים 
המתמרדים. באוגוסט 1844 היפה את עבד אל קאדר ואת בעלי־ 
בריתו המארוקנים על־יד נהר איסלי — ניצחון, שבזכותו 
העניק לו המלך את התואר: "דוכס של איסלי". ב 1847 חזר 
ב׳ לפאריס וכאן הוסיף לשרת בצבא עד יומו האחרון. ב׳ 
הוא האיש, שעשה את אלג׳יריה קניין רב־ערך של צרפת. 
הוא פירסם ספרים הרבה על נושאים צבאיים ועל שאלות 
כלכליות וחברותיות. קובץ של כתביו בשם "בחרב ובמחרשה" 
( 6 ״ז־ 31 ו 1 :> 13 ז 3 ק 61 6 שק 6 1 ז 3 י 1 ) יצא ב 1948 . 

. 11 061105 .. 1 ; 1881/3 3 ,. 8 /נ״ 7 .> 6 -ע> 1 מ 1-1 , 1116x1116 ־ 1 ) . 14 

. 1943 .. 8 , 1.301.170 16 ! . 8 ; 1885 ,•״,/,,־,/// מ 6 . 8 / 3 ^ 0066 מ׳ ^ 1 

א. מ. י. 

ביז 1 ן (״ 13150 ). סוג של מפריסי־פרסה ממשפחת הבקר 
(ע״ע). סימניו: גולגולת גדולה מאוד! קרניים 
קצרות בצורת חצי־עיגול! דבשת על החלק הקדמי של הגב, 
שנוצרת מתוך התארכות הזיזים העליונים של חוליית־הצוואר 

האחרונה ושל חוליות־החזה! שער מאיד על־פני החלק 

• * 1:1 

הקדמי של הגוף. הסוג כולל שני מינים בלבד: ( 1 ) הב׳ 
האירופי ( 35115 ח 0 ג 13.1 ), שהוא בעל דבשת פחות גבוהה 
וקרניים ארוכות יותר משל ( 2 ): ארכו של הזכר — עד 2 /' 3 מ/ 
גובה־כתפיו — עד 1.80 מ׳, משקלו — עד !, ג טון. הנקבה קטנה 
הימנו, והיא מתעברת וממליטה רק פעם אחת ב 2 — 3 שנים. 
הב׳ האירופי שוכן ביערות־עד וניזון מעשבים, ובחורף — גם 
מענפים וקליפות של עצים ושיחים. בעבר היה מצוי כמעט 
בכל אירופה וקדמת־אסיה, אך עם התפשטותו של הישוב 



הניזון דאפייקני 


וצימצומם של שטחי־היערות הלך ונצטמצם איזור־תפוצתו. 
בתחילת המאה ה 20 שוב לא נמצאו ב" אלא בשני מקומות 
בלבד: ביער של בילוביז׳ה בליטה, שבו נשתמר, בהגנתה של 
הממשלה הרוסית, עדר של כמה מאות ראשים, ובהרי־ 
קאווקאז, שאף בהם נשתמר עדר בעל גודל דו׳מה. בתקופת 



הכחון האירופי 


מלחמת־העולם 1 והמהפכה הרוסית, שבאה אחריה, הושמד 
העדר בביילוביז׳ה (ב 1921 )! השרידים האחרונים בקאווקאז 
הושמדו ב 1925 . ולא נשתיירו מן הב׳ אלא כ 45 ראשים בגני־ 
חיות שונים. נעשה ניסיון מיוחד לשמור על קיומו של מין 
אדיר זה של בקר־בר, והודות לטיפול ולטיפוח מכוון גדל 
מספרם כיום ליותר מ 100 ראש, רובם בגרמניה, פולניה 
ושוודיה, בגני־חיות ובשמורות־טבע. 

( 2 ) הב׳ האמריקני ( 115 ח 103 ז 0 וח 3 . 6 ), או הבאפאלו 
( 310 )) 11 נ 1 ), שהיא בעל דבשת גבוהה יותר וקרניים קצרות 
יותר משל ( 1 ). ארכו עד 2 /' 3 מ׳. גבהו עד 1.9 מ׳ ומשקלו עד 
טונה אחת. גם במין האמריקני הנקבות קטנות מן הזכרים, 
אך הן ממליטות שנה־שנה עגל אחד. הב׳ האמריקני הוא 
תושב הפרריות, ולפנים היה נפוץ מאוד באה״ב ובקאנאדה; 
אוכלוסיית־הב׳ בפרריות של מרכז אה״ב בתחילת המאה 
ה 18 מנתה, לפי אומדנים שונים, יותר מ 15 מיליון ראש. 
עדרים של רבבות או מאות־אלפים של ב" היו נודדים על־פני 
הפרריה כשהם תרים אחר מזונם, דרומה בסתיו וצפונה 
באביב. שבטי־האינדיינים היו מתפרנסים בעיקר מבשרם 
ומשתמשים בעורם, בלא לגרום להפחתה ניכרת במספרם. 
במאה ה 18 התחילו המתיישבים הלבנים בציד המוני מאורגן 
של הב׳, ובמחצה השניה של המאה ה 19 , כשנבנו מסה״ב 
החוצ(ת את הפרריה, התחילה השמדה כללית של העדרים. 
מיליונים של ב" הומתו בזדון מתוך תאוות־ציד בלבד! 
עפ״ר לא השתמשו בב" ההרוגים כלל, ולפעמים לא ניצלו 
אלא את לשונותיהם ואת פרוותיהם בלבד. בין 1870 ו 1890 
הושמדה כמעט כל אוכלוסיית־הב" העצומה, שהיתר, באה״ב, 
ובסוף המאה נשארו ממנה רק מאות אחדות של ראשים 
במקומות נידחים. המדינה הפעילה חוק לשמירת השרידים 
האחרונים של מין זה, וכיום קיימים בשמורו׳ת־טבע כאלפיים 
ב״ באה״ב וכאלף בקאנאדה. — במקומות־מרעה בתנאי־ 
אקלים קשים מגדלים לפעמ־ם כבקר־בשר בני־כלאיים של 
ב" אמריקנים ובקר־הבית, שמיטיבים להחזיק מעמד מבקר־ 
הבית בתנאי־אקלים כאלה. 

ה. מ. 

ביזיד, ע״ע באיזיד. 



ביזנטיון(העיר) — ביזנטיון 



ביזנטיוין (העיר), ע״ע קוי^טה. 

ביזנטי( 1 [, שמה של האימפריה הרומית המזרחית, שנוצרה 
עם הקמתה של קונסטאנטינופוליס (ע״ע קושטה) 

כבירה השניה של רומי ושנתקיימה כמעצמה של דוברי- 
יוונית כאלף שנה אחר חורבנה של האימפריה הרומית 
המערבית. 

היסטוריה. 1 . מקונסטאנטינוס עד יוסטיניינוס 
( 330 — 518 לסה״ג). תולדותיה של הקיסרות הביזאנטית 
מתחילות להלכה עם חנוכת המטרופולין החדשה על גדות 
הבוספורוס ע״י קונסטאנטינוס ב 11 במאי 330 לסה״ג. תיקו¬ 
ניהם המנהליים של דיוקלטיינוס ושל קונסטאנטינוס הפיחו 
דוח־חיים חדשה בקיסרות הרומית! אבל ייסודה של 
המטרופולין החדשה ואהדתם של הקיסרים לנצרות, שגברה 
והלכה — הם הם שהוליכו את הקיסרות הרומית בנתיבות 
חדשים. עברו שלוש־מאות שנה עד שמעשים גורליים אלה 
נתנו את פריים והבשילו את תוצאותיהם! היתה זו תקופה 
ארוכה של התגבשות, שבה ניתקה ב׳ בהדרגה את קשריה 
אל המערב ! התפתחות זו הגיעה לסיומה עם התמורות הגדו¬ 
לות, שבאו במאה ה 7 במזרח התיכון, ועם השינויים במבנה 
הפנימי שלו, שבאו בעקבותיהן. 

שלושת עקרוני־היסוד, שעליהם הושתתו משטרה וחייה 


של ב׳. היו: שלטון קיסרי בעל סמכות נרחבת, אורתודוכסיות 
נוצרית, ותרבות יוונית. קונסטאנטינוס אירגן את המדינה 
פמונארכיה בעלת כושר אדמיניסטראטיווי אדיר! בראשה 
עמד הקיסר, נציגו של אלוהים עלי אדמות, שסמכותו היתד. 
בלתי־מוגבלת ושהחליס החלטות בענייני הכנסיה והמדינה 
כרצונו, רצון־היחיד. ועידת־הכנסיה בניקיאה ( 325 לסה״נ), 
שבה היה מיוצג כל העולם הרומי, כשהוא מאוחד בתוקף 
שלטונו של קיסר אחד, הכריזה, שישו הנוצרי היה אלוהי 
במהותו, וכך הונח היסוד לנצרות האורתודוכסית. אבל נצרות 
זו עדיין לא נחלה את נצחונה השלם. עדיין היה בידו של 
יוליינוס קיסר ( 361 — 363 ) לחזור לאלילות, אע״פ שנסיונו 
בכיוון זה הוכיח, שהאלילות כבר היתה כוח גוסס! ורק לאחר 
מכן הופיעו כמה כיתות של מינים, שהטרידו את מנוחתה של 
ב׳. ואחרון־אחרון חשוב: המסורת הגדולה של תרבות־יוון 
העניקה לקיסרות המזרחית, שנשענה יותר ויותר על אוכלוסיה 
דוברי־היוונית, את ההכרה, שהיא מייצגת את הציוויליזאציה. 
כאי מוצק ובודד בתוך העולם הבארבארי. הכרה זו, שהיתה 
מלווה בהרגשת־גאון, ביחד עם המורשה הגדולה של הקיס¬ 
רות הרומית והמסורת הצבאית הגדולה של רומי, איפשרה 
לה, לב/ להחזיק מעמד בפני כל האויבים, שקמו עליה דור 
אחר דור במשך יותר מאלף שנים, ולסוף — לאחר שמוגרה 
ונפלה — להוריש את מכמני־תרבותה למערב. 
















































363 


ביזנטיון 


364 


בתקופה הראשונה לקיומה ( 330 — 518 ) עברו על הקיס¬ 
רות שני משברים רצינים: פלישות־הבארבארים והוויכוחים 
הדתיים ז אך על שתי הסכנות הללו התגברה בהצלחה. במאה 
ה 5 בא הקץ על הקיסרות הרומית המערבית, שהוכרעה 
והוצפה ע״י קלגסי הבארבארים. לאחר ויתורו של רומולום 
אוגוסטולוס על כסא־המלוכה ב 476 ומותו של יוליום נפום 
ב 480 שוב לא נמצא אדם במערב, שהוכתר בתואר של קיסר. 
מזלה של הקיסרות המזרחית היה טוב יותר. ב׳ זו. שחוזקה 
מבחינה צבאית ע״י תאודוסיום הגדול ( 379 — 395 ), השלים 
האחרון של העולם הרו׳מי השלם, ונשענה על מערכת של 
ביצורים איתנים, החזיקה מעמד בפני מחנות הפולשים הבאר- 
באריים. הויזיגו׳תים, ההוגים והאוסטרוגותים — כולם חצו 
את הדאנובה, אך לסוף פנו כולם לבקש את מזלם בארצות־ 
המערב ז ופלישות אלו למערב לא היתה להן כל השפעה של 
ממש במזרח, עד שהשתכנו הוואנדאלים באפריקה והקימו 
(ב 439 ) צי משלהם, ששם קץ לשלטון הרומי בים. 

בימי השושלת של תאח־וסיוס הופנו הבארבארים לכיוונים 
אחרים! אבל הגנת־הקיסרות היתה נתונה בידיהם של באר- 
בארים שכירים, וב 457 , אחר מותו של הקיסר מארקינוס, 
הכתיר המצביא הבארבארי, אספאר, את אחד מקציניו, בן 
ז־אקיה בשם לאון, לקיסר ( 457 — 474 ). לאון הצליח לשחרר 
את הקיסרות מן הקלגסים הגותיים, לאחר שגדודיו האסייתיים 
באו לעזרתו. 

אבל המאה ה 5 היתד, גם תקופה מרובת חשיבות בתולדו¬ 
תיה של הנצרות המזרחית. המינות האריאנית הודברה במאה 
ה 4 בתוקף החלטותיהן של ועידות ניקיאה ( 325 ) וקושטה 
( 381 ). במאה ה 5 צצה ועלתה המינות הנסטוריינית, שמוגרה 
בוועידת־אפסוס ( 431 )! ובאותו זמן נתפשטה תורה, שהיתה 
מסוכנת הרבה יותר לקיסרות, תורת המינות המונופיסיטית, 
שהוצעה ע״י הארכימאנדךיט נחות־הדרגה אוטיכס. המונו־ 
פיסיטים הכריזו על טבעו היחיד של ישו הנוצרי, שהיה, 
לדעתם, בן־אדם ולא אל, ודעתם נתקבלה ע״י האסכולה ד,אלכ־ 
סנדרונית. אבל ועידת־הכנסיה העולמית הרביעית, שכונסה 
בכאלקידון ( 451 ) ע״י הקיסר מארקיינוס (שביקש לשמור 
על יחסיו הטובים עם האפיפיור ברומא), מיגרה את אוטיכס 

* • ד 

והכריזה על התורה המונופיסיטית כעל מינות. הוועידה 
בכאלקידו׳ן שימשה גורם חשוב בשינוי היחס אל הקיסרות 
במצרים ובסוריה. בעטיה של המרירות, שנזרעה בשתי 
ארצות אלו ע״י נידוי זה, הצליחו הערבים לאחר מאתיים 
שנה לכבוש בנקל את השטחים החשובים הללו. גם הארמנים 
התנגדו להחלטותיה של ועידת־כאלקידון, ואף בקושטה עצמה 



טנדי־ה׳*ימ וחיק ׳ 8 ? הביצורים הקדומים ביותר ב<זו׳ 8 םה 


מרובים היו הדבקים במינות המונופיסיטית. הקיסר זנון ניסה 
בכנות לפשר בין הזרמים ופירסם את ה״הינוטיקוך שלו! 
אך הפשרה לא סיפקה שום אדם. 

אע״פ שסוריה ומצרים היו באותה תקופה הפרובינציות 
החשובות ביותר של הקיסרות מבחינה כלכלית ואמנותית 
כאחת, וכן מבחינת רמת־התרבות הכללית שלהן, היתד, 
גאוותה של הקיסרות על קושטה, שבה רוכזו ע״י מייסדה 
יצירות־המופת של יוון ושלאחר מכן הורחבה ובוצרה ע״י 
תאידוסיוס 11 ( 408 — 450 ). בה נפגשו כל הזרמים והמסורות, 
שהיו רווחים במדינה המזרחית, ומתוך התמזגותם יצרו את 
הנכס, שאנו קוראים לו בשם ה״תרבות הביזאנטית". 

אחר שנת 502 חידשו הפרסים את מלחמתם במזרח, 
והסלאווים והבולגארים התחילו בפלישותיהם דרומית לדא- 
נובה. המטרופולין היתה מסוערת בשל המדנים בין סיעות 
הקרקס (ע״ע), ה״ירוקים" וה״כחולים". היה צורך ביד חזקה 
ובמדיניות ברורה כדי לחלץ את ב׳ מן המשבר. עלייתו של 
יוסטיניינוס על כסא־המלוכה סיפקה צורך זה. 

2 . שלטונו של יוסטיניינוס והקיסרות המזרחית 
במאה ד, 6 ( 518 — 610 ). עם מותו של אנאסטאסיוס ( 518 ) עלה 
על כסא־המלוכה החייל האילירי הבור יוסטינוס באמצעותם 
של תככים פתלתולים. יוסטינוס הביא לחצר־המלכות את 
יוסטינעום, בן־אחיו, שנעשה לאחר זמן קצר העוצר־בפועל 
של המדינה! ואחר מותו של יוסטינוס ב 527 הוכרז יוסטי־ 
ניגום לקיסר. יוסטיניינוס ייצג שני רעיונות גדולים: הרעיון 
הקיסרי והרעיון הנוצרי. על גישומם של רעיונות אלה נלחם 
עד סוף־ימיו, ולמזלו הטוב מצא לו עוזרים מוכשרים, כגון 
המשפטן טריבוניינוס וראש־הפרטוריינים יוחנן מקאפאדו- 
קיה, מצביאים טובים כגון בליסאריום ונארסם. ונוסף על 
אלה — יועצת נפלאה, הקיסרת תאודוךה, אשתו: לאשה זו, 
שהיתה תאבת־כבוד ועזת־רצון כאחת, היתה במשך כל שנות־ 
חייהם המשותפות השפעה כבירה על הקיסר! הודות לחכמתה 
ולתקיפותה הצליח יוסטיניינוס להישאר על כסא-המלוכה 
בימי ההתקוממות ההמונית לשלטונו, שפרצה בקושטה ב 532 
("מרידודניקה" — על שם ארמון־ניקה, הארמון הקיסרי, 
שבקרבתו התחילו פעולות־המרד). מדיניותו המערבית היתד, 
מותאמת לשאיפתו לחדש את גדלותה של רומי בעבר! 
לפיכך חזר וכבש את אפריקה מידי היואנדאלים ( 534 ) ואת 
איטליה מידי האוסטרוגותים ( 536 ). ספרד הדרומית הוחזרה 
אף היא לקיסרות, ושוב נהפך הים התיכון כולו ל״ים רומי". 
אבל מפעלות גדולים אלה במערב גרמו לכך, שהזניח את 
המזרח והצפון! במזרח איימו על הקיסרות הפרסים, בעוד 
שקרהגבול של הדאנובה נוטש בהדרגה מחמת לחצם של 
הסלאווים, החונים והאווארים, שפלשו לחצי־האי הבאלקאני 
ועשו בו שמות. בינתיים התאמץ יוסטיניינוס לחזק את 
עמדות־ההגנה של הקיסרות ע״י הקמת מערכת נרחבת של 
ביצורים וע״י שיפורו של המינהל בפרובינציות. יתר על כך 
ע״י חלוקה מחוכמת של תארי־כבוד ושל כספים וע״י שיסוים 
של אויבי־הקיסרות זה בזה הצליח לרסן את השבטים 
הכארבאריים, שנדדו לאורך גבולותיה של הממלכה. 

מתוך שאיפה כפולה זו לגדולה קיסרית ונוצרית יצר 
יוסטיניינוס גם את שתי הגדולות שביצירותיו: ( 1 ) כינוס 
ההלכות של המשפט הרומי בספר־חוקים אחד, המכונה 
1115 ע 01 15 ־ 111 ! 5 ג\קזס 0 ("ספר המשפט האזרחי") ו( 2 ) בנייתה 
של כנסיית "סופיה (או: החכמה) הקדושה"(")קז 20 !ז^׳). 
לעומת זה לא היתד. המדיניות הדתית שלו מוצלחת ביותר. 





365 


ביזנטיון 


366 



. ס ;י?£^ 

׳־;*״<■ 0 יי ג ה.ד 


1 ול#מגי 0 


?יז״בופול־ס '* 
.. • 

__תסלינ< 


׳ח־ארום 


?}׳־'׳דיס 


הקיסרות הבי!נטית 
בימי זהרה . 

_.ת תום י הק-סי־ות נזנין וגליין ו של 


'יזליין"*. 


]"(זמידניס לשלםין( 527 ל 0 ודנ) 
]ביניש׳ •וססינמוס עד 563 לסד." נ 


*77777/ 


•־ידי־ שעמ'*חםית ביזגעייס 


מצד אחד, גילה קנאות דתית, שהיתה עשויה להניח את דעתו 
של האפיפיור ברומא, ומצד שני, הראה יחס של מתינות 
כלפי המונופיסיטים! יחם זה נבע בלא ספק מהשפעתה של 
הקיסרת תאודורה, שאהדה את המונו׳פיסיטים וכך הסעיר 
ענייך' "שלושת הפרקים" (ע״ע יוסטינינום) את הקיסרות 
המזרחית במשך יותר מעשרים שנה ( 543 — 565 ) וגרם לקרע 
בכנסיה המערבית בלא שהשכין שלום במזרח הקרוב. כמו¬ 
כן יש להזכיר, שיוסטיניינוס הוא שסגר את בתי־המדרש 
הפילוסופיים באתונה ( 529 ) ובזה הנחית מהלומת־מוות 
לאלילות הגוססת. 

תקופת־מלכותו של יוסטיניינוס היתה בעלת חשיבות 
מכרעת בתולדותיה של התרבות הביזאנטית. היתה זו תקופת- 
שיגשוג לספרות של ב׳ וכן לאדריכלות ולאמנות שלה. אבל 
העצמה והתפארת של מלכות יוסטיניינוס, וביחוד הכיבושים 
שלו במערב, עלו לה, לקיסרות, בדילדול אוצרותיה. יורשיו 
של יוסטיניינוס — יוסטינוס ! 1 ( 565 ־ 578 ), טיבריום ( 578 - 
582 ), בן־אחיו, ומאוריקיוס ( 582 — 602 ) — נקטו במדיניות 
חדשה, שהיתה מכוונת לבסס את הקיסרות על המזרח, מאחר 
שהלאנגובארדים כבר קרעו מעליה את מחציתה של איטליה. 
הם ייסדו את הנציבויות (ע״ע אכסארכיה) של אפריקה ושל 
ראונה, וסיימו את מלחמודפרס, שחזרה ופרצה ב 572 , ע״י 
חוזה־שלום נוח ( 591 ). כמו־כן הדפו בהצלחה את ההונים, 
הסלאווים והאווארים, שהיו עושים שמות בחצי־האי הבאל- 
קאני. למזלם הרע, פרץ במדינה משבר פנימי, ששיחת 
הרבה מהשגיהם. מהפכה צבאית חיסלה את שלסונו של 
מאוריקיוס והעמידה בראש הקיסרות את שוקאם ( 602 ), 
שנשאר על כסא־המלוכה רק בכוח פעולות־אימתנות עד 610 . 
מלחמת־הפרסים בב/ שחודשה ע״י כוזרו 11 , שהופיע כ״נוקם 
נקמתו" של מאוריקיוס, הביאה את חיל־פרם עד כלקידון 
שמול קושטה; ובפנים המדינה פרצו זו אחר זו התקוממויות 
ומרידות נגד השליטים; הקיסרות כולה שיוועה למושיע. 

3 .שושלתבית־הראקליוס.הםכנההערבית 


ושינוי דמותה של הקיסרות במאה ה 7 ( 610 — 717 ). 
המושיע בא מאפריקה. ב 610 קם הראקליוס, בנו של נציב 
קרתא־חדתא, מיגר את כסאו של פוקאם וייסד שושלת־קיסרים 
חדשה. בתקופודשלטונה של שושלת זו חודשה והושלמה 
התפתחותה של הקיסרות בצורתה היוונית־המזדחית — הת¬ 
פתחות, שהופסקה לזמן־מה מחמת פע־לותיו ושאיפותיו של 
יוסטיניינום. 

הראקליוס, שנתמך ע״י אומץ־רוחו ומרצו הכביר של 
הפאטריארך סרגיוס, עמד בהצלחה בפני התקפותיהם העזות 
של הפרסים והאווארים, שכמעט לכדו את קושטה עצמה 
( 626 ), ואף העביר את המלחמה לתוך שטחיו של האויב. 
ממלכת הסאסאנידים מוגרה לצמיתות ( 629 ), וב' הרחיבה את 
שלטונה על הסלאווים, שתפסו עכשיו את רובו של חצי־האי 
הבאלקאגי. כמו־כן השתדל הקיסר להשלים בין המונופיסיטים 
והכנסיה הרומית ע״י ניסוח התורה המונותליטית (ע״ע מונו־ 

זר• • 

פיסיטים)! התעודה, שפירסם על כך, נודעה בשם א ק ת ס י ס. 
אך למרות ההצלחות המזהירות, שזכה להן, היו עייפותה של 
ב׳ ודילדול־כוחותיה גלויים לעין. המצב הכספי היה עגום; 
מגמות־ההתבדלות לא פסקו; והפלישה הערבית, שבאה אחר 
שנים מועטות, שמה לאל את כל תוצאות נצחונותיו של 
הראקליום! כשמת (ב 641 ) היה אכול יאוש. 

במשך תקופת־מלכותו של הראקליוס כבר פרצו הערבים 
לסוריה, לארם־נהרים ולמצרים, וב 645 כבשו את אלכסנדריה. 
בגי כיתות המינים בארצות אלו, שהיו נתונים לרדיפות מצד 
השלטונות וכרעו תחת נטל־המיסים הכבד, לא ניסו כלל 
להגן על הקיסרות. בתקופת מלכותו של קונסטאנטיוס 11 
( 668-642 ) הצליחו הערבים לכבוש שטחים נוספים באפריקה 
הצפונית, להחריב את אסיה הקטנה ולשעבד את ארמניה. 
לסוף בנו להם הערבים צי משלהם, כבשו את קפריסין, איימי 
על שלטונה של ב׳ בים ואף על קושטה עצמה. ב 668 העמיק־ 
לחדור עד לכלקידון, ערכו התקפה במערב, וב 673 עשו מאמץ 
כביר לכבוש את קושטה. המטרופולין ניצלה הודות למרצי 









367 


ביזנטיץ 


368 


של הקיסר החדש, קוינסטאנטינוס ץו, המכונה פוגוינאטוים 
( 668 — 685 ), שהדף את התקפותיהם המתואמות של הערבים 
בים וביבשה. גילויה של ה״אש היוונית" נתן ביד הביזאנטים 
נשק רב־ערך והעניק לצי שלהם עליונות מוחלטת על הצי 
הערבי. לסוף, ב 687 , הוברח החליף לחתום על חוזדדשלום 
עם ב׳, וזו היתה מפלתו הראשונה של האסלאם. כתוצאה 
מכך עלתה שוב במידת־מה קרנה של הקיסרות. אך בבאלקא- 
נים עוררו הסלאווים מהומות בלתי־פוסקות; וב 679 הופיע 
גורם חדש, שחולל שם תוהו ובוהו: הבולגארים, שבט אמיץ 
ולוחם, שחצה את הדאנובה והתיישב מדרום לה. לאחר שאיבד 
את שתי הפרובינציות המונופיסיטיות הגדולות במזרח, היה 
הקיסר מעוניין להדק את הקשרים עם שרידי־הקיסרות באי¬ 
טליה. משום כך הטיל נידוי, באמצעותה של ועידת־קושטה 
( 680 — 681 ), על המינות המונותליטית. ומתוך הסכם גמור 
עם האפיפיור השיב את הדת האורתודוכסית על כנה. 

אולם כל מבצעיו של קונסטאנטינוס עו נסתכנו ע״י בנו 
יוסטיניינוס 11 . בימיו נלחמה ב׳ ללא הצלחה בבולגארים 
וגם בערבים, שלסוף השתלטו על כל ארמניה ( 692 ). המדיניות 
הדתית, שנקט בה בית־הראקליום, פתחה פתח לאנארכיה, 
שהשתררה בארץ למשך כעשרים שנה ( 695 — 717 ). שישה 
קיסרים נתמלכו זה אחר זה בתוקף שש הפיכות, ובאותה 
שעה עצמה החריבו אויבי־הקיסרות את מחוזותיה המזרחיים, 
המערביים והצפוניים. שוב ייחלה ב׳ למנהיג ולמושיע. ושוב 
הופיע מנהיג כזה. היה זה לאו האיסאורי. 

זו • * • 

בתקופת־שלטונה של שושלת־הראקליוס, אע״פ ששטחי- 
הקיסרות צומצמו במידה ניכרת מתוך אבדנן של סוריה, 
מצרים, אפריקה, ספרד ואיטליה, נראה היה, שהמבנה הפנימי 
של הקיסרות נעשה מגובש ומוצק יותר. רובם המכריע 
של אוכלוסיה היו דוברי־יוונית (באותו זמן הוכרה הלשון 
היוונית לראשונה כלשון ה״רשמית" של הקיסרות). ומבחינה 
דתית היו חטיבה אחידה, שהיתה תלויה בפאטריארכות 
שבקושסה. המנהל היה מאורגן על יסוד העקרון של ה״תי־ 
מ ו ת", שהיה עקרון צבאי במהותו, ואפיה *צבאי של 
הקיסרות נתבלט ע״י כך ביותר. צבא חזק, הלניות, ואורתו־ 
ד 1 כסיות (בתחום הדת) — אלה הם היסודות, שעליהם עתידה 
היתה הקיסרות להישען מכאן ואילך. בתחום החיים הרוחנים 
היה ההווי של המנזרים בהתפתחותם אחת מן התופעות 
האפייניות ביותר לאותה תקופה. מצד אחד. השפיעו המנזרים 
השפעה עצומה על החברה, שהיתה ירודה מבחינה רוחנית 
ומוסרית, ומצד שני, סייעו להתפשטותן של אמונות תפלות, 
וביחוד לאמונה בתופעות שמחוץ לגדר הטבע. רגש של 
פאטאליזם השתלט על הנפשות, ועובדה ז( מסברת לנו 
במידת־מה, מפני־מה היתה אותה תקופה בתולדותיה של 
ב׳ אחת מן התקופות הדלות ביותר ביצירות רוחניות 
ואמנותיות. 

4 . השושלת האיסאורית והמחלוקת האיקונו־ 

ק ל אס טית ( 717 — 867 ). מקום־מוצאה של השושלת האיסאו- 
רית אינו ידוע בבירור. יש רגליים להשערה, שיצאה מצפון־ 
סוריה. בשנה הראשונה למלכותו( 717 ־ 741 ) הדף לאו 111 את 
הערבים מעל חומות קושטה — עובדה, שקבעה את גורלה 
של אירופה אף יותר מנצחונו של קארל "מארטל" על 

המוסלמים בפואטיה ב 732 . עם עלייתו של בית־עבאס לשל¬ 

' 1 *.* 

טון ב 750 , נע מרכז־השלטון האסלאמי מזרחה, אל בגדאד, 
והאיום האסייתי על הקיסרות לא נתחדש עוד במשך שנים 


הרבה. קונסטאנטינוס ע ( 741 — 775 ), שהיה מכונה גם קופת־ 
נימוס. בנו של לאו ווו, חזר וכבש את קפריסין והזיז את 
גבולותיה המזרחיים של הקיסרות עד לגבול־המזרח של 
אסיה הקטנה. כשדם הצבאי של השליטים מן השושלת 
האיסאורית היה גדול כל־כך, שלא רק הערבים בלבד, אלא 
אף הבולגארים פסקו להיות בעיה רצינית לקיסרות עד סופה 
של המאה ה 8 . אף מתנגדיהם החריפים ביותר של הקיסרים 
משושלת זו — והם היו מרובים מאוד — זכרו להם לטובה את 
הופעתם כמושיעי הממלכה בשעת מצוקתה הקשה ביותר. 

מדיניותם המנהלית של שני הקיסרים האיסאוריים הרא¬ 
שונים, שהיו גם החשובים שבמושלי שושלת זו, כללה את 
הרחבתה של שיטת ה״תימות" (ע״ע צבא) ואת פירסומה של 
ה״אקלוגה", ספר־חוקים חדש, שהמתיק את מידת־הדין בעבי¬ 
רות הרבה. למהפכניות ביותר נחשבו בעיני הביזאנטים 
הפקודות האיקונוקלאסטיות. המלחמה בתמונות הקדושות 
התחילה ב 726 , כשלאו 111 פירסם את התקנה הראשונה שלו 
נגד האיקונין. בתקופת־מלכותו של קונסטאנטינוס ע נעשתה 
המחלוקת בשאלה זו חריפה ביותר, וב 765 התחילו רדיפות 
קשות נגד חסידי־האיקונין. ב 787 הצליחה הקיסרת אירנה 
לכונן מחדש את פולחן התמונות הקדושות; אבל בתקופת־ 
מלכותם של הקיסרים לאו ץ, מיכאל 11 ותאופילום ( 813 — 
842 ), ששלשתם היו ממוצא אסייתי, שוב גברה תנועת המל¬ 
חמה באיקונין, ומתוך כך נתחדשו גזירותיהם של לאו ווו 
וקונסטאנטינוס וו אף אם בצורה פחות חמורה. ב 843 ביססה 
הקיסרת תאודורה את פולחן־האיקונין באורח סופי. ועד היום 
חוגגת הכנסיה היוונית־האורתודובסית את יום חידושו של 
פולחן זה כ״יום־השבתון של האורתודוכסיה". נצחונם של 
חסידי־האיקונין היה נצחונם של האמונה העממית והלך- 
הרוחות העממי. עם זה שימש כשלונה של התנועה. ששאפה 
להפרדה בין השלטונות המדיני והדתי, ביטוי להשקפה, 
שהיתה מקובלת על הביזאנטים ושלפיה אין לתחום תחומים 
בין השלטון האזרחי והשלטון הדתי. 

בימי מלכותה של הקיסרת אירנה ( 787 — 802 ) אירע 

• ע י 

במערב מאורע רב־חשיבות. קארל הגדול הוכרז כקיסר בחג־ 
המולד של שנת 800 בכנסיית פטרום הקדוש ברומא. בב׳ 
התייחסו מתחילה אל קארל כאל אחד טרדן, טוען לשלטון. 
שלא נשקפה ממנו סכנה יתרה לממלכה או אף לאחד 
מחבליה. אך כשכבש קארל הגדול את לומבארדיה וכשמסר 
את האכסארכיה של ראונה בידי האפיפיור, בא הקץ על 
השלטון הביזאנטי באיטליה — פרט לרצוע ת־החוף בקצהו 
הדרומי של חצי־האי ולסיציליה, שעדיין נשתיירו בידי ב׳. 

בית־המלוכה האיסאורי שקע כליל עם מותה של הקיסרת 
אירנה ב 802 . בין 802 ו 867 לא קמה בב׳ שום שושלת יציבה. 
וכל אותו הזמן נמשכו בה הפיבות־חצר בלתי־פוסקות, מלוולת 
מעשי־רצח אכזריים. שושלת־הקיסרים האמוירית (מיכ¬ 
אל ןן, תאופילוס, תאודורה, מיכאל ווו; 820 — 867 ) משלה 
בתקופה, שבה נחלו הביזאנטים תבוסה במערב (סיציליה 
נפלה בידי הערבים, ויניציאה הגיעה לעצמאות); לעומת זה 
נחלו נצחונות במזרח: הצליחו לדכא את מרידתו של ת(מה 
הסלאווי, להדוף את תומכיו הערביים מתחומי אסיה הקטנה 
ולקבוע קרגבול יציב במזרח, שנמשך מארמניה עד סוריה 
הצפונית. לאורך הגבול החדש השתמשו שני הצדדים, הערבים 
והביזאנטים, באותם הטכסיסים עצמם: פשיטות והסגווד 
גבול, ומפרק לפרק הגיעו לכלל הסכמים. תנאים אלה מצאו 



369 


ביזנשיון 


370 


את תיאורם הנכון במחזור היצירות האפיות של דינניס 
אקריטאס. אבל הצי המוסלמי איים על כל הים התיכון, ואילו 
בגבול הצפוני נעשו הבולגארים, לאחר שקם להם מנהיגם 
הגדול הראשון קרום, כוח אדיר, שסיכן את הקיסרות. הקיסר 
ניקפוירוס 1 נרצח, והכובשים הפראיים השתמשו בגולגלתו 
כבגביע. רק חומותיה הבצורות של המטרופולין מנעו את 
קרום מלהסתער עליה, ומותו ב 814 הציל לסוף את העיר. 

בתקופת האמוריים באה התעוררות מסויימת בתחומי 
האמנות והמדע! כמו־כן נתחדשה בתקופה זו הפעולה המיס¬ 
יונרית של הכנסיה המזרחית, והנזירים קירילוס ומתודיוס 

זו 

הפיצו את הנצרות בין השבטים הסלאוויים במוראוויה. 
התנצרותם של הבולגארים ב 864 חיזקה את ההשפעה הבי¬ 
זאנטית על אויב עז זה של הקיסרות. אבל בתקופת מלכותו 
של מיכאל 111 ( 842 — 867 ) שוב בא קרע בין ב׳ לבין רומא. 
קרע זה נגרם ע״י התנגשות בין שני אישים שואפי־כבוד, 
האפיפיור ניקולאוס הגדול והפאטריארך פוטיוס, והריב 
החריף ביותר עם התנצרותם של הבולגארים ושל הסלאווים 
במרכז־אירופה. לקרע זה בין הקיסרות ובין רומא היו לאחר־ 
מכן תוצאות מרחיקות-לכת. 

5 . ה קו ושל ת ה מקדונית ( 867 — 1081 ). תקופת־הזוהר 
בתולדותיה של ב׳ היה זמן־מלכותה של השושלת המקדוגית. 
במאה ה 9 היה אירגונה הפנימי של הקיסרות מוצק כל- 
כך, שהקיסר באסיליוס 1 , מצביא מוכשר, יכול היה לחולל 
מפנה במלחמה עם הסאראצנים לטובת הקיסרות. הוא השאיר 
את סיציליה בידי הערבים! אך החזיר את איטליה הדרומית 
לידי ב/ בימי בנו לאו וע, המכונה ה״חכם״ ( 886 — 912 ). לא 
בא המשך להצלחות צבאיות אלו. המלחמה בבולגארים לא 
הביאה עמה הצלחות. והערבים בזזו והחריבו את סאלוניקי, 
העיר השניה במעלה בקיסרות. כדי להבליט את הניגוד בינו 
ובין הלוחמים באיקונין התחיל באסיליום מטפל בעריכת 
ספר־חוקים חדש, ולאו השלים את המלאכה. ספר־חוקים זה 
יזוע בשם "באסיליקה", והוא נשאר בתקפו עד נפילתה 
של הקיסרות. 

אחר לאו עלה על כסא־המלכות אלכסנדר אחיו, שמלך 
יחד עם קונסטאנטינוס 11 ע, בנו הצעיר של לאו, הידוע 
בכינויו ״פורפירוגנטוס״ (בן הארגמן). ב 914 — 919 עבר 
השלטון לידי אמו של קונסטאנטינוס, זואי; אבל פלישתם 
של הבולגארים, שבראשם עמד הצאר סומיאון, וכשלון נסיונה 
של הקיסרת זואי לקדם את פני הרעה, גרם להדחתה מן 
השלטון. במקומה בא האדמיראל שלה, רו׳מאנוס לקאפינוס, 
שעלה על כסא־הקיסרות בתור רומאנוס 1 ( 919 — 944 ), ועד 
מהרה השתלט על קונסטאנטינום, שלו השיא את בתו. רומא־ 
נוס 1 היה מושל חכם. שלום מניח את הדעת הושכן על־ידיו 
בין ב׳ לבין הבולגארים, והביזאנטים פתחו בשורה של כיבו¬ 
שים במזרח, שציינו את מאת השנים הקרובות. אך למרות 
כל מאמציו לא הצליח רומאנוס לייסד שושלת ! לסוף הודח 
מכסאו, וקונסטאנטינוס נעשה שליט יחיד על הקיסרות 
( 945 — 959 ). בימי מלכותו ובימי בנו, רומאנוס 11 ( 959 — 
963 ), נמשכו הכיבושים במזרח. האי כרתים חזר ונכבש, 
ואף חלב נלכדה לזמן־מה. כשמת רומאנוס, הניח אחריו שני 
בנים קטנים, שנודעו לאחר מכן בשם באסיליוס 11 וקוג־ 
סטאנטינוס וו ¥1 ! אלמנתו של הקיסר, העוצרת תאופאנו׳ן, 
ניעיאה למצביא בשם ניקפו׳רו׳ס פו׳קאס, והלה עים את 
כתר־הקיסר על ראשו. תקופת־מלכותו של ניקפו׳רו׳ס 11 


( 963 — 969 ) היתה מצויינת בנצחונות צבאיים גדולים. הוא 
חזר וכבש את קיליקיה, קפריסין ואף את אנטיוכיה, אלא 
שנרצח ע״י יוחנן צימיסקס בהסכמתה של המלכה. גם יוחנן 1 
( 969 — 976 ) היה איש־צבא גדול. הוא כבש את מחציתה של 
בולגאריה — והסכנה הבולגארית היתה באותה תקופה 
הגדולה בסכנות שארבו לקיסרות! כמו־כן סיכל פלישה 
רוסית, והוליך את צבאותיו עד פרברי־ירושלים. כשמת 
יוחנן עלה באסיליוס 11 על כסא־הקיסרות. 

באסיליוס ניצל את נצחונותיה של הקיסרות כדי להנחית 
מהלומד. לאצילים בעלי־האחוזות, שגרמו טרד 1 ת לקיסר. 
לאחר שהצליח בפעולה ז 1 , ערך מסעות־כיבוש אחדים והרחיב 
את גבולותיה של הקיסרות במזרח! רוב ימיו היה טרוד 
במלחמות בבאלקאנים, בעיקר במלחמה בבולגארים, שייסדו 
בראשותו של סמואיל, הצאר שלהם, קיסרות אדירה ורחבת* 
ידיים. מ 996 עד 1018 נלחם באסיליוס בהם כמעט בלא 
הפסק עד שהכריעם לסוף, וכך זכה לכינוי ההיסטורי 
"בולגארוקטונוס", ק 1 טל־הבולגאדים. בינתיים, הודות לחס" 
כנותו* ומרצו, נתמלאו אוצרותיה של הקיסרות זהב. בסוף 
תקופת־מלכותו נתרחבו שטחיה של הקיסרות במידה שלא 
היתה כמותה מימי הראקליוס! והיא גם הגיעה לעזיגעווג 
כלכלי. אחר מותו של באסיליוס התחילה הירידה. אחיו, 
קונסטאנטינום ¥111 ( 1025 — 1028 ), מלך שלוש שנים ללא 
הצלחה ומת. הוא הניח אחריו שלוש בנות — אודוקיה, 
שהיתר, נזירה, ז(אי ותאודו׳רה. בעשרות השנים שלאחר־מכן 
משלו בקיסרות בעליה ומאהביה של זואי. הראשון שבהם, 
רומאנוס 111 ארגירוס, היה אדם בעל ערך מכמה בחינות, 
אך יהיר ובזבזן. לאחר שמת נישאה זואי לאדם יפה־תואר 
בן פאפלאגוניה, מיכאל 1¥ , שמלך שבע שנים ( 1034 — 1041 ). 
וכשמת אף הוא אימצה את בן־אחיו, מיכאל, והכתירה אותו 
לקיסר. קיסר זה היו לו תכניות־תיקונים, שגרמו להדחתה 
של זו׳אי. אבל העיושלת המקדונית היתד. אהובה מאוד על 
העם! העם בקו&טה התקומם למיכאל א הדיח אותו משלטונו 
והחזיר את הכתר לזואי ולתאודו׳רה אחותה ( 1042 ). כדי 
להחליש את ה&פעתה של אחותה, נישאה זואי לקונסטאג־ 
טינוס מ(נו*מאכוס — אדם בא בימים, רודף־תענוגות, אבל 
מוכשר למדי. קונסטאנטינוס גו מונומאכוס ( 1042 — 1054 ) 
לא עשה דבר כדי לצמצם את ההשפעה של הכנסיה ומעמד־ 
האצילים, שגדלה והלכה. באותו זמן חולל הפאטריארך מיכאל 
קרולאריו׳ס ע״י תמרוניו את הקרע הסופי בין ב׳ ובין רומא, 
וכך גרם להפרדה גמורה בין הכנסיות המזרחית והמער¬ 
בית. אמנם ארמניה סופחה באותו זמן לב', אך לעומת זה 
התחילו הנורמאנים פולשים לסיציליה ולשטחי־איטליה, שהיו 
בידי הקיסרות. אחר מותו של קונסטאנטינוס (זו׳אי מתה 
ארבע שנים לפניו) נעשתה תאו*ד 1 רה לעת־זקנתה שלטת 
יחידה במדינה וניהלה את העניינים מתוך תקיפות מפתעת. 
עם מותה ב 1056 בא קיצה של השושלת המקדונית. 

בתקופה גדולה זו בתולדותיה של ב׳ מתבלטת שאיפתם 
הנמרצת של הקיסרים לשלוט בלא הגבלות בכנסיה כמו 
במדינה, וכן נטייתם להגן על האיכרים מפני התעללויות 
מצד בעלי־האחוזות התקיפים. הפעולות בכיוונים אלה נצ¬ 
טמצמו והלכו עם התנוונותה של השושלת. בתחיית האמנות 
והספרות, שבאה באותה תקופה, מורגשת שוב השפעתה של 
המסורת הקלאסית ביחסה החיובי לצורה ולצבע ובכמיהתה 
לדעת רבצדדית. 


371 


ביזנטיון 


372 


בימי מלכותו של קונסטאנטינום מונומאכום, שהיה חסר 
רוח מלחמתית, היה השלטון נתון בידי אנשים יודעי־ספר, 
כגון פסלום, כסיפילינום ויוחנן מאורופום. בין הפקידות 
אדירת־הכוח ובין הצבא פר? עד מהרה סיכם ך חמור. 
הריב נתגלע כשאיסאק קומננוס, המצביא המפורסם, הוכרז 
ע״י הצבא לקיסר ( 1057 )* אך ב 1059 רפו ידיו והוא הסתלק 
מן המלוכה. עלייתו של קונסטאנטינוס 1 דוקאס על כיסא- 
המלוכה סימנה את נצחונה של הפקידות על הכת הצבאית. 
רומאנוס 1¥ דיוגנס ( 1067 — 1071 ) חידש את עליונות 
השפעתו של הצבא, אך תחת לחץ התקפותיהם של מתנגדיו 
סולק לאחר שנים אחדות מן השלטון, ומיכאל ! ¥1 דוקאם 
( 1071 — 1078 ) ירש את מקומו. היה זה ניצחון מכריע למפ¬ 
לגה האזרחית. סיכסוך פנימי זה היו לו תוצאות חמורות. 
מחוזות־הססר של הקיסרות הוזנחו, גבולותיה נצטמצמו 
והלכו, מעמד האצילים הפאודאליים הרים ראש, הצבא היה 
בשל להתקוממות וגם החיילים השכירים התמרדו. מהפכה 
באה אחר מהפכה. ניקפורום בוטאניאטס התקומם למיכאל ¥11 
באסיה, ובו בזמן התמרד ניקפורוס בךיאניוס באירופה 
( 1078 ). וכשעלה ניקםור 1 ס 111 בוטאניאטס על כסא־הקיסרות 
( 1078 — 1081 ), נמצאו טוענים אחרים לכסא, שמרדו בו. שוב 
שיוועה הקיסרות למושיע, ואף הפעם לא איחר לבוא. זה היה 
אלכסיוס קומננוס. 

6 . שושלת הקומננים ( 1081 — 1204 ). אלכסיוס 
קומננוס ( 1081 — 1118 ), שהוכרז לקיסר ע״י ראשי הצבא 
והאצילים, פתח את תקופת־הזוהר האחרונה בתולדותיה של 
רומא המזרחית. עלייתו לכסא־המלוכה מסמנת את נצחונם 
הסופי של הצבא ושל בעלי־האחוזות בפרובינציות על הפקי¬ 
דות האזרחית במטרופולין. בשנות-מלכותו הראשונות הונחלה 
תבוסה לנורמאנים, שפלשו לאפירוס בראשותו של רוברט 
גיסקאר? אבל המחיר, ששילמה ב׳ לוויניציאה בעד העזרה 
שקיבלה ממנה, היה עצום ואף הרה־אסון. כל גמליה של ב׳ 
נפתחו בפני הספנות הוויניציינית — מה שגרם נזק חמור 
למדיניות־הסחר הביזאנטית. בשנים שלאחר מכן הלכה ויני־ 
ציאה והידקה את טבעת־החנק מסביב לסחר־הים הביזאנטי, 
והשנאה בין היוונים ובין הלאטינים, שגברה והלכה, נבעה 
במידה מרובה מעובדה זו. אע״ס שמצבה הכספי של הקיסרות 
היה בכל רע, הצליח אלכסיום להדוף את התקפתם הכפולה 
של התורכים והפצ׳נגים על המטרופולין ז כן התכונן בהצלחה 
לעריכת התקפה נמרצת על אויבה העיקרי של הקיסרות 
באותו זמן — הסלג׳וקים שבאסיה הקטנה. ב 1096 כבר 
הופיעו הצלבנים הראשונים במזרח? קלגסיהם מחוסרי- 
המשמעת עלו נחשולים־נחשולים על שטחי הקיסרות, בזזו 
וחמסו את ישוביה וגם גזרו משטחיה נסיכויות בשביל עצמם. 
אבל ע״י פעולה דיפלומאטית מחוכמת ומתוך הסתמכות על 
הנוהג המערבי של שבועת־האמונים הפאודאלית, עלה ביד 
אלכסיוס להחזיר לב׳ את ריבונותה על רוב השטחים, שנכבשו 
מידה ע״י הלאטינים. 

מסע־הצלב הראשון יצר מצב חדש במזרח התיכון. השלי¬ 
טים הצלבנים במזרח פתחו בשיטה של בריתות לשם הבטחתו 
של שיווי־המשקל. כובשים יוצאי־המערב ונסיכים תורכיים- 
ערביים נעשו בעלי־ברית נוחים זה לזה נגד תביעותיהם של 
שולטנים, חליפים וקיסרים ביזאנטיים. אלכסיוס היה בקי 
בענייני־המזרח, וגם ידע לפעול לשם הגשמת מטרותיו מתוך 
התמדה ועקשנות. המטרה האחת, שלא הושגה על-ידיו, היתה 


מיגור הנורמאנים, שנעשו, בראשותו של בוהמונד, בנו של 
רוברט גיסקאר, כוח עולה ומטריד. יוחנן 11 קומננוס המשיך 
במדיניות־החוץ של אביו. קיליקיה וטאורום (אמנה), שבהן 
נוסדו מדינות ארמניות עצמאיות, הוכנעו, ואנטיוכיה נעשתה 
כסוסה למרותה העליונה של ב׳. מאמציו של הקיסר היו מכו¬ 
ונים בעיקר כלפי המזרח ? אבל אחר התמלכותו של רו׳ז׳ר 11 
בפאלרמו ( 1130 ) ואיחודן של סיציליה ואיטליה הדרומית 
תחת כתרו, כרת הקלסר הביזאנטי ברית עם הקיסר הגרמני, 
שהיתה מכוונת נגד רוז׳ר. ברית זו מילאה תפקיד חשוב 
בימי־מלכותו של מאנואל 1 קומננוס ( 1143 — 1180 ), שחולל 
שינוי חשוב במדיניות הביזאנטית. את המדיניות החדשה 
אפשר להגדיר בקווים כלליים בהכוונת הפעולות וההת¬ 
עניינות כלפי המערב. ע״י הקמת חזית מאוחדת של שתי 
הקיסרויות קיווה מאנואל למגר את הנורמאנים, שפלשו 
ליוון ב 1147 . אבל כשחזרו הצבאות הביזאנטיים ופלשו 
לאיטליה (בפעם האחרונה בתולדותיה של ב׳), הוחרדה 
ויניציאה, שראתה בפלישה זו איום על סחרה האסייתי, ונצ¬ 
טרפה לנורמאנים? וגם הקיסר הגרמני בארבארוסה הלך 
בעקבותיה. מאנואל הפך את כיוון־מדיניותו והציע את 
ידידותו לאפיפיור, שהיה בברית עם הנורמאנים. אבל כל 
מאמציו עלו בתוהו, כפי שנתגלה בקונגרס, שנערך ב 1177 
בוויניציאה ושהביא לידי התפייסות בין האפיפיור לבין 
בארבארוסה והערים של איטליה הצפונית. כך נהפכו כל 
בעלי־בריתו המערביים של מאנואל לאויבים לו. גם במזרח 
היו פני-הדברים עגומים. התבוסה, שנחלו הביזאנטים במיריו- 
קסאלון שבמחוז פריגןה ( 1176 ), שמה קץ לכל תקוותיה 
של ב׳ לחזור ולכבוש'את אסיה הקטנה מידי הסלג׳וקים, 
ומעכשיו לא התאמצו הביזאנטים אלא להגן על רצועת- 
החוף של מערב אסיה הקטנה בלבד. 

בחצר-מלכותם של הקיסרים האחרונים לביודק מננוס 
היתד, האוירה רוויה זהרורי־שקיעה. האמנות והספרות שיגשגו 
בימי שושלת זו, ועד לרגעיה האחרונים עסקו כאן בחקר 
כתביהם של הסופרים. ההיסטוריונים והפילוסופים של יוון 
העתיקה ? וסופרים ואמגים, שקמו בב׳ באותה תקופה, שאבו 
מתוך ספרות זו את השראתם. אבל בין חומותיה של המטרו¬ 
פולין פרץ סיכסוך מסוכן בין היוונים ובין יוצאי־המערב. 
סירותיו הראשונים של סיכסוך זה נראו לעין עם עלייתו של 
אנדרוניקוס 1 קומננוס על כסא־המלוכה ( 1183 — 1185 ); גל 
של רגשות לאומנים, שהציף את היוונים, גרם לסוף לעריכת 
טבח המוני בלאטינים בקושטה ב 1182 . מצד שני כבשו הנור* 
מאנים את סאלוניקי ובזזו אותה, וכשהתקרבו לשעריה של 
עיר־הבירה ( 1185 ) הודח אנדרוניקוס מכסאו ונרצח. 

את מקום בית־המלכות של הקומננים תססו הקיסרים 
מבית־אנגלוס דלי־הכשרון, ומעצמות־המערב ציפו להזדמ¬ 
נות נוחה, כדי להוסיף ולהשפיל את ב׳. הזדמנות זו ניתנה 
להן ע״י מסע-הצלב הרביעי? מגמת־סניהם של הצלבנים 
היתה, לאמיתו של דבר, מצרים, שבה הצליח צלאח אלדין 
לגבש את כוחות-האסלאם מחדש. אבל נוכחותו של נסיך 
ביזאנטי במחנה-הצלבנים — נסיך. שאביו, איסאק אנגלוס 
( 1185 — 1195 ), הודח על־ידי אחיו, אלכסיוס ווו ( 1195 — 
1203 ) — וכן השפעתה של ויניציאה והשוחד שפיזרה היטו 
את הצלבנים ממטרתם הראשונית והפנו אותם לעבר קושטה 
כדי להחזיר את המלך שהודח לכסא-מלכותו. כתוצאה מזה 
פרצו בעיר פרעות בלאטינים, איסאק 11 ובנו נספו, הצלבנים 




373 


ביזנטיון 


374 


בי!נטי 1 ן 

בימי מסעי־הצלב 
( 1291-1096 לי״־נ) 

/////////•■///* הנבילות הק״גמיס נאידוסד. 

כיפי הקיסרים הקומגיים 

י הנבילות הסריג״ם במאה ד. 13 

■>-ססע־הבלב הרביעי 

( 1204-1202 לסה׳ג) 



הסתערו על העיר מצידי היבשה והים כאחד ולכדו אותה 
ב 13 באפריל 1204 . 

7 . קועיטה תחת שלטוךהסראנקים. הקיסרות של 
ניקיאה ( 1204 — 1261 ). מעשי השוד והאונס במטרופולין 
הלכודה נמשכו שלושה ימים רצופים. שטחי־הקיסרות חולקו 
בין הכובשים. את חלק־הארי קיבלה ויניציאה. שיטת־המינהל 
נקבעה לפי עקרונות פאודאליים גם במטרופולין וגם בנסי¬ 
כויות הזערערות, שהוקמו ביבשת היוונית ובאיים. וכך נמחו 
לנצח העקבות האחרונים של המימשל הרומי, שפעל לאיחודו 
של העולם העתיק. 

אע״ס שמאותו זמן ואילך מלכו בקושטה קיסרים לאטיניים 
(באלדווין, הנסיך מפלאנדריה, מראשי מסע־הצלב הרביעי, 
היה הראשון שבהם), הוסיפו להתקיים כמה מדינות יווניות, 
שאחדות מהן גם זכו ליציבות מסויימת. בטראפזונט מלכו 
צאצאיה של משפחת־קומננוס עד אמצע המאה ה 15 ז באפי- 
רום ייסד בן בלתי־חוקי למשפחת־אנגלוס מימשל־עריצות 
בשטחים שבין נאופאקטוס לדוראצו! ולסוף, ב 1206 , אסף תאו־ 
דור לאסקאריס, חתנו של אלכסיוס 111 אנגלוס, את עזרידי 
האצילים והכמורה הגבוהה בניקיאה והוכתר ע״י הפאטריארך 
ל״קיסר-הרומאים". הקיסרות הפאודאלית הלאטינית, ששתי 
המדינות היריבות באפירום ובניקיאה עמדו לשטן על דרכה 
ושהבולגארים איימו עליה מצפון, התקיימה קיום עלוב במשך 
קרוב לשישים שנה ( 1204 — 1261 ). במשך תקופה מסויימת, 
בימי מלכותו של היינריך מפלאנדריה — יורשו של באלד־ 
וויו —, שהיה בלא ספק הטוב שבשליטים הלאטיניים 


( 1205 — 1216 ), נדמה היה, שיש תוחלת לקיסרות הלאטינית 
ושיעלה בידה לייצב את עמדתה. אבל מותו של היינריך 
קודם זמנו שם קץ לתקוות הללו, ושוב היו ידיהם של היוונים 
והבולגארים חפשיות להילחם במדינה הלאטינית רפת־הכוח. 

הקיסרות של ניקיאה היא שהצליחה בימי מלכותו של 
תאודור לאסקאריס ( 1205 — 1222 ), ובייחוד כימיו של יוחנן 
ואטאצס ( 1222 — 1254 ), השליט המוכשר, ליעשות הראשה 
והראשונה בשלוש המדינות היווניות העיקריות. הקיסר של 
סאלוניקי ואף העריץ מאפירום קיבלו עליהם את מרותה 
העליונה של ניקיאה. רוח חדשה, פעלתנית ונמרצת, פיעמה 
מעתה בקיסרות של ניקיאה. בימיו של תאודורוס 11 לאסקא- 
ריס ( 1245 — 1258 ) הצליחה ניקיאה לעמוד בפני המונגולים 
והפראנקים, והמצביא המחונן מיכאל פאלאךלו*גו*ס הנחיל 
בקרב של פלאגוניה ( 1259 ) תבוסה ניצחת לכוחות הברית, 
שעמה נמנו העריץ רב־התככים מאפירוס מיכאל 1 ו,מאנםרד, 
מלך־סיציליה, וכן וילהארדוין, הנסיך מאכאיה. אחר מותו 
של תאודורוס 11 תפס מיכאל פאלאולוגוס את הכתר! הוא 

קו 

חצה את מיצר־הדארדאנלים וכבש מידי הלאטינים את כל 
שטחי־תראקיה, חוץ מן העיר קושטה עצמה. בעזרתם של בני 
ג׳נובה, שנתקנאו במעמדם של הוויניציינים במזרח, כבש 
המצביא שלו, אלכסיוס סטראטגופולוס, את המטרופולין. ב 15 
באוגוסט 1261 נכנס מיכאל פאלאולוגום חגיגית לתור העיר 
לאחר שהקיסר הלאטיני, באלדווין 11 , ביחד עם הפאטריארך 
הלאטיני והמתיישבים הוויניציינים, נמלטו על נפשם. הפאט־ 
ריארך האורתודוכסי הושב על כנו! התלהבות־ההמונים 































375 


כיזב:זיון 


376 



היתה מרובה; הם הריעו לכבוד בית־המלוכה החדש של 
הפאלאו׳לו׳גים וראו בכך אות לעתיד מפואר. 

8 . הקיסרות בתקופת הפאלאולוגים ( 1261 — 1453 ). 
לאמיתו של דבר. לא כללה המדינה הביזאנטית המחודשת 
אלא שרידים עלובים של הקיסרות הישנה. בעת ובעונה 
אחת עם הקיסרות המחודשת שבקוששה היו קיימות מדינות 
יווניות אחרות (הקיסרות של טראפזונט באסיה, שלטון- 
העריצות באפירום באירופה). שהיה מקום לחשוש מפניהן 
כמפני יריבות, והוויניציינים והפראנקים שלטו כמעט בכל 
האיים היווניים וגם במ 1 ךיאה (הפלופונסוס). באותו זמן 
התחזקו והלכו הבולגארים והסרבים באירופה, וסכנת התור¬ 
כים העותומאניים באסיה גברה מיום ליום. המדינה החדשה 
עמדה בפני קשיים חמורים, כספיים וצבאיים כאחד, וכך 
הלכה והתקרבה בהדרגה לשקיעתה הגמורה, למרות מאמצי¬ 
הם של כמה קיסרים גדולים, שקמו לה, לעכב את התהליך 
של שקיעה זו. 

מיכאל ¥111 ( 1261 — 1282 ) הצליח להוציא מידי היוונים 
והלאטינים כמה מן המחוזות, שאבדו לה- לקיסרות. ;תר על 
כן: הודות לחריצותו הדיפלומאטית עלה בידו להכשיל 
קואליציה כללית של המערב, שנתארגנה נגד ב׳ בראשותו 
של שארל מאנז׳ו. לשם כך היה אנוס לחתום עם האפיפיור 
גרגוריום x בוועידת־הכנסיה בליון ( 1274 ) על הסכם. שלפיו 
נכנעה הכנסיה המזרחית למרותו של האפיפיור. אך מעשהו 
זה עורר תגובת־זעם בחוגי הכנסיה המזרחית, ולסוף גם לא 
הצליח להתגבר על שארל מאנז׳ו. זה האחרון רכש לו את 
אהדת האפיפיור והקים ליגה חדשה, שלתוכה נכנסו רו׳מא, 
ויניציאה וגם הסרבים והבולגארים, שהסכימו להצטרף לחזית 
נגד ב׳. מיכאל ¥111 הצליח להחזיק מעמד בפני כוחות־ 
המערב, אבל כשמת הניח את ב׳ במצב מעורר דאגה: הוא 
הזניח את המזרח, שבו נעשו התורכים כוח מסוכן ביותר. 
הירידה, שבאה מעכשיו, היתה מהירה ובלתי־נמנעת. אנדרו־ 
ניקום 11 ( 1282 — 1328 ) ואנדרוניקוס ווו ( 1328 — 1341 ), 
שמלכו אחר מיכאל וו ¥1 , היו שניהם מושלים גרועים, 
והמלך יוחנן ¥, שירש את כסא־אביו, אדח׳ניקוס ווו, עדיין 
לא הגיע לשנתו האחת־עשרה כשעלה למלכות! גילו הרך 
שימש עילה להתפרצות! של מהומות, שנמשכו זמן מרובה, 
אך שהיתר, להן תוצאה חיובית אחת: הן העלו לכסא־המלוכה 
את יוחנן ¥1 קאנטאקוזנוס ( 1347 — 1355 ), השליט החשוב 


ביותר שקם לה, לב/ במאה ה 14 . שליט 
זה עשה ניסיון נמרץ לחדש את כוחה של 
הקיסרות! כן התאמץ לטפח את המורשה 
ההלנית ולכונן את ריבונותה של הכנסיה 
האורתו׳דו׳כסית במזרח. אבל ב 1355 קם 
יוחנן ¥, ששלטונו של קאנטאקוזנו׳ס הש¬ 
איר אותו בצל, והדיח מכסא־המלוכה את 
האיש, שעלה עליו שלא כחוק. תקופת־ 

מלכותו הארוכה של יוחנן ¥ ( 1341 — 1391 ) 

החישה את קיצה של הקיסרות. אע״פ 
שבנו, מנואל 1 ( 1391 — 1425 ), היה שליט 
מצויק, הוברר בימיו יותר ויותר, שאין 
לקיסרות כל הצלה. מנואל 11 ובנו. 

יוחנן ¥111 ( 1425 — 1448 ), לא התאמצו 
אלא לדחות עד כמה שאפשר את הקץ. 

ולקיסר האחרון והטראגי של בית־מלוכה 
זה, קו׳נסטאנטינוס ו 1453—1448) x ), לא 
נשאר אלא למות מ 1 ת־גיבורים בשעה שהתורכים הסתערו 
על העיר ולכדוה. כוחן של המסיבות היה גדול מכוחו של 
יחיד מוכשר או חדור כוונות טובות. 

ותמוה הדבר: תקופת הפאלאולוגים, למרות המאבקים 
המדיניים והחברותיים הקשים המסמנים אותה, הביאה עמה 
גם תחיה מסויימת בספרות ובאמנות. אבל המלחמות הקשות 
והמרובות, שהתנהלו בין הטוענים לכסא־המלוכה, שימשו 
רקע למדנים חברותיים ודתיים, שהשפיעו על היוונים השפעה 
נפסדת והרת תוצאות עגומות. שאלת איחודן של הכנסיות 
היא שגרמה לב׳ הגוססת את הצרות הגדולות ביותר. מיכ¬ 
אל ¥111 היה סבור, שמן החכמה הוא להכניע את הכנסיה 
המזרחית לאפיפיור. ואילו אנדרוניקוס 11 ביטל את החוזה 
עם האפיפיור, שנחתם ברומא וכליון. כדי להילחם בתורכים 
היתה ב׳ זקוקה לעזרתו של המערב, ויוחנן ¥ אף ביקר 
לתכלית זו באיטליה ועבר חגיגית לדת הרומית הקאתולית 
ב 1369 . מנואל 11 נשא ונתן עם רומא לשם אותה מטרה 
עצמה, ולסוף חתם יוחנן ¥11 בוועידת־הכנסיה בפירנצה על 
הסכם עם האפיפיור אוגניוס 1¥ , ששם קץ לפירוד שבין שתי 
הכנסיות ( 1439 ). אבל התנגדותן העקשנית של הכמורה 
הביזאנטית ושל המפלגה הלאומית האורתודוכסית להסכמים 
מסוג זה היתה נמרצת כל־כך, שכל מאמציהם של הקיסרים 
יוחנן ¥11 וקונסטאנטינום ו x להביא לידי איחודן של שתי 
הכנסיות ר,וכשלו! אף ערב האסון עצמו עדיין היו הקנאים 
הדתיים והלאומיים אומרים, שמוטב שימשול בקושטה התר¬ 
בוש התורכי משימשול בה צניף־הכהונה הלאטיני. ב 29 במאי 
1453 נלכדה העיר סופית בהסתערות. למחר נכנס מוחמד 11 
לקושטה, ובכנסיית ה״חכמה הקדושה" נערכו תפילות־הודיה 
לאלוהי-האסלאם. 

כך בא הקץ על הקיסרות הביזאנטית אחר קיום ממושך 
ורב־ערך מבחינה היסטורית כללית. קיסרות זו איחדה בקרבה 
את התרבות היוונית ואת המסורת הרומית! היא בלמה את 
התקדמותו של העולם המוסלמי עד לזמן, שאומות־המערב 
הצליחו לגבש את הכרתן הלאומית — מה שנתן להן את 
הכוח להגן על עצמן ולפתח את הציוויליזאציה המערבית! 
וכן הפיצה את זרע־התרבות בעולם הסלאווי ובין העמים 
השונים שבמזרח התיכון. ואף כשהלכה למות, בשעתגסיסתה. 
היה סיפק בידה לשגר למערב את חלוצי הרנסאנס 
המערבי. 




377 


378 


כיזכציון 


ממשל־העריצות במוריאה וקיסריה טראסזונט הוסיפו 
להתקיים אחר נפילתה של ב׳. עם כיבושה של טראפזונט 
ע״י התורכים (ב 1461 ) נמחה השריד האחרון לשלטונה 
של ב׳. 

, 133 ) £30 8031130 1113 / 0 ¥311 31111 0331103 83 ' 7 . 00 ( 0161 ״•} 
■ ¥111 4 ת 1 , 230111110 ( 8 ,׳( 1013 ? . 0 ; 1900 .׳<ז 811 .] . 04 , 1788 
230110113830 ( 8 1133 4¥3111 ,ץ 00120 . 81 ; 1877 , 033333 ( 0 ( 103 

831133(313813813. 1897'. 06. 01061, £1(1 1331 8) 1X331111131, 
1906; 4- 831716.1114, £1111131 1113 1)11110133 ¥)1X33111113, 1912; 

,ץזט 8 . 8 .[ ; 1919 , 2201111 ( 8 1133 ) 131 .£' 1 113 ¥11110133 , 01061 . 06 

¥111107) 01 1)13 1.3133 8011133! £131(1133 , 1923; 14., 531331311 
¥.113)11, 1930; 1 ( 8 , 5131/31 £31 , 016 ־ 01 ׳(<£ .ק X33133 31 8011)3 
33 1X3 113313, 1926; 8. 81010 , 0313813813 1131 1(13130111113830 

,/י 1 .׳( ¥¥11103 /ס ( 5108 4 ,ס^תעסיד .( •\. ; 1928 , 1 , 8313831 
, 1113 ) £131 23011713 ( 8 783 , 005 ץ 83 . 61 . 19 ; 1939 , 320-408 .ק(] 

83 13081331131 ) 73081 ) £31 , 01061 . 06 ; 1943 ,. 04 1504 ׳( 0 ־| 
־ 0060 ״ 1 - 011111304 . 8 - ,. 14 ; 1943 , 2301103 ( 8 781110133 
• 1453 3 1081 83 031301313 3 ) £ 1130 '£ ,ז 0115$0 ז 0 . 000105-8 
83 30031 31 ס/׳) — 230110 ( 6 300083 £3 ,ז 0 ו 06 ז 8 ■£ ; 1945 
2301103 ( 8 183 ( 0 ( 11103 א , 1 ( 37351110 ■\ 1 .\ 1 ; 1947 , 23033 ( 8 
- 23011 ( 8 831 0313813813 ,ץ 56 ז 080 ז 051 . 0 ;* 1952 , 133 ) £30 
, 11 \ , 41133101010/11120136311 833 11331881138 ) 5133131 0113830 
, 031113831 183 / 0 ץ ¥ 111/03 4 , 8110010130 . 5 ;* 1952 ,( 2 , 1 

. 1951-54 

ק. א. ס. 

המשפט. המשפט הביזאנטי אינו אלא מערכת של חוקים 
רומיים, שהיה לה תוקף משפטי בקיסרות הרומית המזרחית 
מיום מותו של יוסטיניינוס קיסר ( 565 לסה״נ) עד נפילתה 
של קושטה ב 1453 לסה״נ. 

במשך תקופה ארוכה זו הלך ונתגבש אפיה ההלניסטי של 
הקיסרות הביזאנטית יותר ויותר * ותהליך זה של הלניזאציה, 
שנתגלה בבירור בלשון, בספרות, בפילוסופיה ובחיים החב- 
רותיים בכללם, הטביע את חותמו גם על המשפט ועל המדע 
המשפטי. מבחינה זו מסמן המשפט הביזאנטי את תקופת־ 
ההתפתחות האחרונה של מערכת המשפט הרומי, וכן את 
התקופה השלישית בתולדותיה המשפטיות של יוון בכללן 
(אחר יוון העתיקה ואחר התקופה הידועה בשם "הלני¬ 
סטית"). במשפט הביזאנטי נשתלבו אלה באלה רעיונות מש¬ 
פטיים רומיים ויווניים; וכך נוצרה מערכת משפטית חדשה, 
רומית לפי המבנה המקורי שלה, אך ספוגה מסורת יוונית 
ונתונה להתפתחות נוספת בהשפעתן של התורות הנוצריות 
השליטות. לשון אחרת: זהו משפט רומי, שעובד ופותח ע״י 
משפטנים יווניים והושפע מרעיונות נוצריים, אך נתגבש 
כחטיבה עצמית ומקורית. 

בדרך התפתחותו של המשפט הביזאנטי יש להבחין שלוש 
תקופות עיקריות. התקופה הראשונה התחילה עם מותו של 
יוסטינייגום ונסתיימה עם עלייתו של באסיליום 1 המאקדויני 
לשלטון ( 565 — 867 ). התקופה השניה נמשכה עד ייסודה של 
האסכולה המשפטית החדשה בקושטה ע״י קונסטאנטינום ) 11 
מוגומאכום ( 867 — 1045 ). והתקופה השלישית באה לידי גמר 
עם חיסולה הסופי של הקיסרות הביזאנטית ב 1453 . 

1 . התקופה שבין 565 ו 867 לסה״נ. בתקופה זו שימש 
ספר־החוקים הדומי של יוסטיניינוס מקור עיקרי בתורת־ 
המשפט! סטיה זמנית מנוהג זה חלה בתקופה האיקונוקלאס־ 
טית ( 726 — 843 ), בשעה שקיסרים מן השושלת האיסאורית 
פירסמו יןבצי־חוקים משלהם, שהחשוב שבהם הוא ה״אקלו־ 
גר,"—קובץ, שזכה להשפעה מרובה גם בזמנים מאוחרים יותר. 

יוסטיניינוס עצמו השלים את מפעל־החקיקה שלו על־ידי 
פירסום ה״נובלות״ ( 5 שת 110 נ 1 זוז 5 ח 0 :> ש 3 ! 1 ש׳\ 0 א = חוקים חד¬ 
שים)׳ שנכתבו כמעט בולן יוונית ושכללו את פקודות־הקיסר 
בתחום המשפט הציבורי, הכנסייתי והפרטי, והיה בהן משום 


הכרה ברעיונות יוונייס-ביזאנטיים, שהיי מקיבלים בקיסרות 
המזרחית. ומכיוון שחשש, שמא ייגנז מפעלו הענקי בעתיד 
ויבוטל תקפו, אסר לחבר כל פירושים מדעיים על ספר־חוקיו, 
ורק התיר לתרגם ליוונית את ה$שש 31 ת: וה 3 ! 1 ם 3 ז 3 ק, שעלי¬ 
הן הוסיף לאחר־מכן את ה 1 ״ז>״ 9 ׳ 1 ־ג> 110 ח,כלומר: הערות 
בשולי ספר־חוקיו. כתוצאה מזה התחילו עוד קודם מותו 
של יוסטיניינוס בעיבוד יווני־ביזאנטי של התחוקה הקיסרית, 
והתפתחות זו הוחשה בימי יורשיו, עם תגבורת ההלניזאציה 
של המשפט ושל המדע המשפטי. 

ה״נובלות", שפורסמו על־ידי יורשיו של יוסטיניינום — 
יוסטינוס, טיבריום, הראקליום. ועוד — וכן קבצי־החוקים 
המעניינים מאוד, שפורסמו ע״י הקיסרים האיקונוקלאסטיים 
מבית־המלוכה האיסאורי במאה ה 8 , היו חדורים מחשבה 
נוצרית מובהקת או ייצגו את המשפט היווני המקורי; 
למשפט זה היו שרשים עמוקים בחוקיה של יוון העתיקה, 
שתקפם לא פקע כמשך כל התקופה ההלניסטית. 

כך מתגלים לעינינו רעיונות נוצריים באותן ה״נ 1 בלות" 
המועטות, שפורסמו ע״י יוסטינוס 11 , טיבריוס והראקליום: 
המשפט הכנסייתי, הציבורי והפרטי, ובייחוד דיני־נישואים, 
נידונים בהן על־יסוד רעיונות משפטיים חדשים! כן מטפלים 
חוקים אלה במרץ ובישרות בבעיות חברותיות חריפות. כגון 
היעלמותם של פועלים חפשים והתעללותם של ה" תקיפים" 
בנתונים למרותם. 

מצד שני: ה״אקאגה״(ת״ 1 §ש 31 § £010 = מבחר החוקים), 
שפורסמה ע״י הקיסרים האיסאוריים ( 726 לסה״ג), ושלושת 
קבצי־ד,חוקים הקטנים הידועים בשמות "חוק-החיילים", 
"חוק־החקלאים" ו״החוק הימי", שמייחסים אותם בדרך כלל 
לאותם הקיסרים עצמם ושחוברו, על כל פנים, בין 600 ל 800 
לסה״ג, שאולים ברובם מחוקים יווניים מזרחיים עתיקים 
ונכתבו יוונית. השפעתו של החוק היווני בולטת ביהוד 
ב״אקלויגה״ו ענייני בעלות משפחתית משותפת על רכוש, 
ענייני נישואים וחיתון, ענייני נדוניה ו 0 בלוג(ת, ענייני 
ירושה וכד׳, נידונים בה ברוח המסורת המשפטית של יוון! 
גם בחוק הימי, שכולל קנסות מוסכמים, חוזים בכתב ואת 
רעיון ה 101 ׳\גו>\ 01 >[ (אגודות, שותפויות, וכד׳), ניכר רישומה 
של המחשבה המשפטית היוונית, שנתפשטה בעולם בהש¬ 
פעתם של ה״חוקים הימיים מרודוס". 

כך אנו מוצאים, שבתקופה הישנה מתבלטת השפעתם של 
רעיונות נוצריים, מצד אחד, ושל המחשבה המשפטית היוד 
נית, מצד שני. והשפעה זו גברה והלכה בתקופה, שבאה 
אחריה. 

11 . התקופה שבין 867 ו 1045 לסה״ג. אפייני לתקופה 
זו הוא ביטולם של החוקים, שפורסמו ע״י השושלת האיסאו־ 
רית וחיבורם של קבצי־חוקים חדשים, שחידשו את תקפם 
של חוקי־יוסטיניינוס, אלא שעם זה היו חדורים רעיונות 
משפטיים יווניים. 

אע״ם שהחוקים החשובים ביותר, שנחקקו ע״י הקיסרים 
האיסאוריים, בוטלו ע״י הקיסרים שבאו במקומם מפני 
שהאחרונים דימו למצוא בהם דברי־מינות, הוסיפו הרעיונות 
העיקריים, שנתגלמו בתחוקה האיסאורית, להשפיע גם על 
כל התחיקה בתקופה השניה. הדבר מתגלה ביהוד בחוקים, 
שפורסמו מסעם הקיסרים המאקדוניים, שמלכו בב׳ במאות 
ה 9 וה 10 . 

קבצי־החוקים הידועים בשמות ; 10 * 10 ? 0 <) 1 ^ 0 ?>מ (אוסף 
של מבחר חוקי־יוסטיניינוס) ו 1 יז 0 ד 1 >' 1 ״^£'(ססר־שימוש של 


379 


ביזנטיון 


380 


החוק המקובל). שנערכו בעשרות השנים האחרונות של 
המאה ה 9 (בימיו של באסיליוס 1 ). נועדו למלא את מקומם 
של החוקים האיסאוריים שבוטלו להלכה, אך למעשה נשתמרו 
בהם כמה מתקנותיהם, ואף ה״באסיליקה״ ( 83511103 ) של לאו 
החכם, הקובץ הגדול יהחשוב ביותר של הלכות המשפט 
הרומי, שכלל שישים כרכים ונכתב יוונית, לא חובר במישרים 
לפי הדוגמה הלאטינית של יוסטיניינוס, אלא נתבסס על 
הגירסות היווניות של אותו חוק ועל חיבוריהם של משפטנים 
יווניים מן המאות ה 6 וה 7 . ביחוד מתבלט ערכן המכריע של 
התורות המשפטיות היווניות באותו חלק של ה״באסיליקה". 
המכונה ה״סכוליות ( $0110113 ) הישנות". ה״סכוליה" היו מעין 
פירוש, שהובא בשוליים. 

מפעלו התחיקתי המונומנטאלי של לאו החכם הושלם ע״י 

י' 10 -^ 81 "■ 0 * 1 ^סמש׳ ("ספר ההיפארכוס"), המכיל תקנות 

בנוגע לאירגונם של חברות ואיגודים בבי. וע״י "נ 1 בלות" 

הרבה, כתובות יוונית, שבהו פותח המשפט, שיסודותיו הונחו 

ב״באסיליקה", התפתחות נוספת לפי קווים ברורים יותר של 

המחשבה המשפטית היוונית. ה״נובלות", שפורסמו על־ידי 

יורשיו של לאו החכם, וכן האספים הפרטיים, שהופיעו עד 
!י < 

סוף התקופה השניה (כגון: ה חז £11 ש 1 0 וס 0 ז 1 ק£ מן המאה 
ה 10 , ה 313 א 0 ק 10£3 ש£, ה 000 ז 83$11100 $1$ ק 00 ץ 5 , ה - 303 ק£ 
311013 80£0 , ד, 80103 — אוסף מעניין של פסקי־דין, שניתנו 
ע״י שופט ההיפודרום בקו׳שטה, וכד׳ — רובן מן המאה ה 11 ), 
בכולם ניכרים בדרך כלל רישומיה של ההשפעה היוונית. 
ולסוף, אף ב״סכוליות החדשות" של ה״באסיליקה", שמוצאן, 
כפי שמסתבר. מן המאה ה 11 או ה 12 וששולבו לתוך גוף 
הטכסט של ה״באסיליקה״ — כנראה, במאה ה 13 נתגלמו 
רעיונות משפטיים יווניים. הופעתן של "סכו׳ליות" אלו היתד, 
קשורה בתחייתו של החקר המשפטי, שהורגשה באותו זמן 
בקיסרות הביזאנטית ושנתבלטה ביותר בתקופה שלאחריה. 

ווו. התקופה שבין 1045 ו 1453 . את ראשיתה של 
תקופה זו מסמן ייסודו של ביודהספר למשפטים בקושטה 
ב 1045 ע״י קונסטאנטינום ^ מונומאכוס. מוסד זה נתן סיוע 
נמרץ לתחיית החקר המשפטי ולהתפתחותו של לימוד־ 
החוקים בב׳. 

יש לזכור, שבתקופה הקלאסית לא פותח מעולם מדע־ 
המשפט היווני כענף־חקירה מיוחד. עורכי־הדין היווניים 
בתקופה הקלאסית, שלא כדרר חבריהם הרומיים, נשארו כל 
ימיהם פילוסופים, נואמים או משוררים, אע״פ שהתיאורים 
שנשתמרו בכתביהם מן החוקים, שהיו נהוגים בחלקי־יוון 
השונים, שימשו יסוד למדע הידוע כיום בשם "תורת־ 
המשפטים המשווה". אחר המאה ד, 3 לסה״ג נוסדו בתי־ספר 
למשפטים במקומות שונים בחלקה המזרחי של הקיסרות — 
בקושטה, באלכסנדריה, באנטיוכיה, ובראש וראשונה בבי¬ 
רות. מוסדות אלה היו במשך מאות־־שנים בתי־היוצר של 
תורת־המשפט היוונית. שהיתר, שונה כל־כך באפיה מתורת־ 
המשפט, שהורו ברומי. הלשון היוונית, המחשבה המשפטית 
היוונית וההשקפות של הפילוסופיה היוונית שלטו בבתי- 
הספר למשפטים במזרח; וחיבורים יווניים בתורת־המשפט, 
כגון ה 510311103 50110113 המפורסמות, — שימשו ספרי־יסוד 
לעורכי־הדין היווניים קודם זמנו של יוסטיניינוס ואחריו. 

האסכולה המפורסמת של בירות בטלה ב 551 לסה״ג, 
כשכירות, העיר הקוסמופוליטית והמיוונת. נהרסה ברעידת־ 
אדמה קשה. מתוך כך נעשתה בהדרגה המדרשה 
שבקושטה המרכז החשוב ביותר של המחשבה היוונית־ 


הביזאנטית; בבית־ספר זה טיפחו גם את לימוד־המשפטים. 
אף אם לא תמיד כענף מדעי מיוחד, אלא בעיקר כחלק של 
הפילוסופיה או הרטוריקה. הקיסר הראקליוס ( 610 — 641 ) 
והפאטריארך סרגיוס נתנו דחיפה נוספת להתפתחות המחקר 
המדעי בכללו במאה ה 7 ! ובימי שלטונו של וארדאם ( 856 — 
866 ) הורגשה התעוררות חדשה במדרשה של קושטה; 
אך לימוד־המשפטים הופקד באותו זמן בידי אגודת הנוטאר־ 
יונים הציבוריים, ה 1311013011 שבקושטה, כפי שנמצאנו למדים 
מ״ספר ההיפארכוס", שחובר, כמסתבר, בימיו של לאו החכם. 

ד 

רק ב 1045 כשיסד הקיסר קונסטאנטינוס מונומאכוס את 
בית־הספר החדש למשפטים בקושטה, נעשה שוב החקר 
המשפטי ענף מדעי מיוחד ועצמאי. 

מחלקת־המשפטים במדרשה של קושטה, ביחד עם המח¬ 
לקה הפילוסופית, נעשו עד מהרה המרכזים העיקריים 
ללימודים ולמחקר בכל העולם התרבותי. תורת־המשפטים, 
שהורבצה במדרשה זו. שימשה התחלה לתקופת־זוהר 
חדשה בתולדותיו של מדע־המשפט היווני. כאן הונחו היסו¬ 
דות למסורת משפטית, שעתידה היתה להשפיע במידה מרובה 
על מערבה של אירופה, וביחוד על איטליה. זרם רצוף של 
רעיונות משפטיים מתמשך מבירות לקושטה ומקושטה לבו־ 
לוניה! המחשבה המשפטית היווגית־הביזאנטית, כשהיא 
פתוכה ברעיונות נוצריים, הכשירה את הקרקע ושימשה 
דחיפה לתחייתו של החקר המשפטי במערב, ממש כמו 
שהמחשבה והאמנות הביזאנטיים סללו דרך לפני הרנסאנס 
ההומאניסטי במערב. 

כתוצאה מפעולותיה של מחלקת־המשפטים במדרשה 
של קושטה נתחברו כמה קבצי־חוקים פרטיים, שנוגעים 
לתחומי המשפט האזרחי וו־,כנסייתי: ו £0£00 1$ גי( 0 ח 51 
או ״פואמה משפטית״ מאת מיכאל פסלום; 116 1.11100 
0 01110$ ״ 0 .\/ והמסכת $;; 101£1 וזזס! 1 € ן>. שאת שניהם מייחסים 
לגארידאס ( 0301013$ ); 3011$ ק 0061$ 30 > 1113110 > 40 א 1 , שנכתב, 
כפי שמשוער, ע״י יוחנן פסיפילינוס ( 1100$ ;ו 1 ק^), ששימש 
הראש של מחלקח־המשפטים במדרשה; "החיבור המש¬ 
פטי" של מיכאל אטאליוטיס ( 10115 ! 113 ^/); ה $1$ ק 00 ץ 5 
ז 0 ח ; 1 ^, לכסיקון (ערוך לפי סדר האלפבית) של החוקים, 
שהיו קיימים במאה ה 13 ! 000110$ ק 1 ז, מפתח לדינים, וכדו'; 
והרבה 030000$ , 0$ ח 000300 ז 0 א ן 3:3 חז 0 } £3 תץ 5 , שנוגעים 
למשפט הכנסייתי. אלה הם קבצי־חוקים, שחוברו ברובם מן 
המאה ה 11 ואילך. כולם נכתבו יוונית ובכולם מתגלית הנטיה 
לנסח בצורה תמציתית את החוק הקיים, וכן לסגל אותו 
לרוח היוונית והנוצרית, בהתאם למגמותיה של המחשבה 
המשפטית באותו זמן. החיבורים המושלמים והשיטתיים 
ביותר בתחום זה הם ה וח 11130111 קו 000 ? או ה 1 10x31111110$ 
של הארמנופולו׳ס ( 01110$ ון 0 ח 00 ־ו £130 ) — קובץ. שחובר 
בסאלוניקי ב 1345 — ובתחום המשפט הכנסייתי — ה 0 ץ 5 
000 ^ 10 01 03000000 003 ^ 13 , שהושלם על־ידי הנזיר מתיא 
בלאסטארס ($ס 81 3 $130 ) ב 1335 . שני הקבצים נכתבו יוונית. 
ובהם נתגלמה המחשבה המשפטית הביזאנטית בדורותיה 
האחרונים. 

עו. השפעתו של המשפט ה בי ז אנטי. עוד קודם 
שחוסלה הקיסרות הביזאנטית השפיע המשפט הביזאנטי על 
הארצות, שהיו סמוכות לה באירופה ובאסיה, אחר חיסולה 
של הקיסרות ( 1453 ) נשאר המשפט הביזאנטי, הן האזרחי 
והן הכנסייתי, בתקפו בקרב האוכלוסים הנוצריים, שישבו 
בקיסרות העותומאנית. (תר על כן: המשפט הכנסייתי 




381 


כמג ציון 


352 


הביזאנטי כוחו יפה עד היום לא רק בארצות שהיו חלק 
מב/ אלא אף בכל הארצות והמדינות (פרט לרוסיה). שבהן 
מצויים אוכלוסים נוצריים אורתודוכסיים, שהושפעו מן 
הכנסיה הביזאנטית. 

המשפט הביזאנטי שימש, עוד קודם התפרקותה של 
הקיסרות, מופת ודוגמה למחוקקים בארצות שונות במזרח 
ובמערב. כך אנו רואים, שאוסף החוקים הסרביים "זאקוניק" 
(גר>ז 1 י 1 א 0 >ו 33 ), שפורסם ע״י הצאר סטפאן דושאן, וכן קובץ 
החוקים הבולגאריים״זאקון סודני ליורם" (־גץ 0 6 ־ 33x08 
1 א 6 ג 110 נ 888 — -החוק לעם"), שזמן־חיבורו אינו ידוע בבי¬ 
רור׳ אינם בעיקרם אלא העתקים מן ה״אקלוגה" האיסאורית. 

וכן ברוסיה: ספר־החוקים, המכונה "קורמצ׳איה קניגה" 
( 3 ח 88 א 1938 ו,ק 0 א), שנכנס לתקפו ב 1284 ונדפס לראשונה 
במוסקווה ב 1653 ! ספר המשפט הרוסי הלאומי "רוסקאיה 
פראווחד׳ ( 38/13 ק 1 ז 00x38 ^) וספר־החוקים של אלפסי 
מיכאילוביץ׳ ( 1649 ) — כולם הושפעו במידה מרובה מאוד 
מן "האקלוגה" של הקיסרים האיסאוריים. 

בארמניה מוצאים אנו בכל קבצי־החוקים, שחוברו ע״י 
הפאטריארכים וההגמונים השונים מן המאה ה 2 ! ואילך, את 
רישומי השפעתם החזקה של ה״אקאגה" ושל המשפט 
הביזאנטי בכללו. ה״אקאגה" שימשה מקור ראשי גם 
לספר־החוקים שפורסם בגאורגיה (גרוזיה) מטעם המלך 

ואחטאנג ¥1 ב 1723 . 

: 1 

גם מחבריו של ספר־החוקים המצרי, שפורסם ע״י צאפי 
אלדין אבו אל־פאדא אבן אל־עסל ( 1250-1240 ), שאבו את 
חוקיהם ממקורות ביזאנטיים שונים: מספר־החוקים הסורי- 
הרומי, מן ה״אקלוגה" של האיסאוריים, מן ה״פרוכירוס נומוס" 
של באסיליוס המאקדוני, ומקבצים ביזאנטיים אחרים. 

ואחרון אחרון: באיטליה, שהחוק הביזאנסי הונהג בה 
עם כיבושה של הארץ ע״י ב׳, נשאר חוק זה בתקפו גם אחר 
נסיגתם של הצבאות הביזאנטיים; וה חס־ו^סזק, 

אוסף־חוקים מן המאה ה 10 , ובתי-הדין של רוז׳ר 11 ( 1130 — 
1140 ) היו ביזאנטיים ברוחם; באותה רוח עצמה היו חדורים 
גם קבצי־החוקים 3 ^ £010 . 111313 וח ח 0 ז 01 ו! 00 ־ 1 י 1 33 6 רו 1101 ק£ 

01111313 ח 0 זו 0 ו 001 ז£ 33 £010£3 , 311013 1¥313 ־ 1 ק, שכוחם 

היה יפה באיטליה הדרומית מן המאה ה 11 או ה 12 ואילך. 

וכך נקלטו רעיונות משפטיים יווניים־ביזאנטיים בכל 
רחבי אירופה המזרחית, בארצות השוכנות לחופי המזרח של 
הים התיכון ואף באיטליה. 

אחר נפילתה של קושטה ב 1453 השפיעה הדוגמה של 
ה״באסילוס" (ביוו׳ מלך) הביזאנטי, שהיה ראש המדינה 
והכנסיה כאחת, על התפתחות המושג של הצאריזם בכל 
הארצות הסלאוויות, ולא עוד אלא שהשפיעה אף על מעמדו 
של השולטן התורכי. והמשפט הפרטי והכנסייתי הביזאנטי, 
שבו נתמזגו ביחד מסורות יווניות. נוצריות ורומיות, התפשט 
והלך בכל הכיוונים. 

הכובש העותומאני הכיר בזכויות־השיפוט המסרתיות של 
העמים המשועבדים ובעקרון של 30 !ז 31 <ן >ג^ 1 ( ״ חוק־המולדת") 
בתור היסוד המשפטי, וגם התייחס בסבלנות לדת הנוצרית 
האורתודוכסית. שופט־השלום התורכי, ה״קאדי", שסמכויות- 
השיפוט היו בידיו, היה חורץ את משפטיו על יסוד "חוק- 
המולדת" של בעלי־הדין בשעה שבעלי־הדין היו נוצרים. 
וכך נשאר המשפט היווני־הביזאנטי בתקפו להלכה. אך 
למעשה נטו ה״קאדים", שהיו בדרך כלל בורים, להשתמש 
בחוק העותומאני שלהם; ודבר זה הניע את היוונים להגיש 


את עצומותיהם לפני השלטונות הנוצריים המקומיים או לפני 
ההגמונים שלהם. התורכים התירו צורת־שיפוט זו והעניקו 
אותה כזכות מיוחדת עוד בשנים הראשונות אחר נפילתה 
של קושטה. בעיקר עסקו מוסדות נוצריים אלה בענייני־ 
בוררות; אך סמכויותיהם נתרחבו מעט־מעט עד שלסוף 
קיבלו תוקף משפטי גמור. ביחוד נכון הדבר לגבי ההגמונים 
ובתי־הדין שלהם, שנעשו עד מהרה רשות מוסמכת לשפוט 
בעניינים הנוגעים לחוק האזרחי הפרטי, ובפרט לחוק־ 
המשפחה ולחוק־הירושה, ובמקרים בסויימים אף בעניינים 
פליליים. הפאטריארך של קושטה ובית־הדין שלו היו בבחינת 
בית־הדין העליון של הנוצרים בלבה של הקיסרות העותד 
מאגית; ובפסקי־הדין שלהם מתגלם השלב האחרון בהת¬ 
פתחותו של המשפט היווני־הביזאנטי. 

בדרך זו נשתמר המשפט היווני־הביזאנטי במלוא כוחו 
החיוני. בתולדות־המשפט זוהי תופעה מפתעת, שהיא דומה 
מכמה בחינות להתפתחות ההלכה בישראל: מערכת משפטית 
של קיבוץ משועבד, שלא זו בלבד שהוסיפה להתקיים, אלא 
אף נתרחבה והתפתחה התפתחות נוספת. 

המקור העיקרי של המשפט הביזאנטי, שבו השתמשו 
אחר שנת 1453 פאטריארכים, הגמונים ורשויות מקומיות, 
היה ה״הכסאביבלוס" של הארמנופולוס. בבסאראביה נשאר 
חוק זה בתקפו עד 1917 , ואילו ביוון היה כוחו יפה עד 1946 . 
אך חוץ מן המשפט הביזאנטי שבכתב, שהיה כלול באספי־ 
חוקים, היה קיים גם משפט יווני שבעל־פה, שבו גתבטאה 
המחשבה המשפטית היוונית החיה וקיימת! וחוק־שבעל־פה 
זה היה נהוג בתחומים שונים ומרובים, ולפרקים גם נתגבש 
בחוקים כתובים, שעד היום מתגלם בהם חלק חשוב מתולדו¬ 
תיו של המשפט היווני. 

התופעה המפליאה ביותר, שנתגלתה בתקופה זו, היא 
התפשטותו של המשפט היווני־הביזאנטי ברומניה. בארץ זו 
פעלו ה״פאנאריוטים", נסיכים יווניים ממוצא ביזאנטי, שהיו 
מכונים כך על שם הרובע "פאנאר" (■ 113031 ?) שבקושטה, 
שבו ישבו בעבר; הם משלו בוואלאכיה ובמולדאוויה כנציגיו 
של השולטן ונתפרסמו בהשכלתם ובכשרונותיהם הדיפלו¬ 
מאטיים; הם הכניסו לרומניה ציוויליזאציה ביזאנטית ומשפט 
יווני־ביזאנטי, שרישומיו ניכרים בכל ספרי־החוקים, שפור¬ 
סמו בשתי הנסיכויות הנזכרות במשך המאה ה 18 . 

ספר־החוקים של מיכאל פוטינופולו׳ס ( 105 גו 0 ק 0 ת 11 ס! 1 ?) י 
שפורסם בבוקארסם ב 1765 ושאינו אלא קיצור של ה״באסי- 
ליקה״, כתוב יוונית חדשה! ה ח 1100 וח 0 ; \? ח 3:10 רת 13£ חץ 5 
של אלכסנדר איפסילאנטי, שפורסם ביוונית ורומנית בבוקא- 
רסט ב 1780 ; ספר־החוקים של גאורג קאראדג'ה( 33203 ז 03 ), 
שפורסם יוונית בבוקארסט ב 1818 ; ובמידה מסויימת גם 
ספר־החוקים של קאלימאכוס, שפורסם יוונית ביאסי ב 1816 
(אוסף זה הוא בחלקו הגדול העתק של ספר־החוקים האוסטרי 
מ 1811 ) — בכל קבצי-החוקים הללו נתמזגו המשפט היווני- 
הביזאנטי והמשפט היווני שבעל־פה באורח מפליא. 

אנו מוצאים כאן את זכות הבעלות המשותפת של המשפחה 
על הנכסים, את זכות־הירושה של הבן על בית־אביו, ואת 
שלילת זכות הירושה מן הבת, שקיבלה נדוניה; אלו הן 
דוגמות למשפט היווני הקלאסי, שמוסדות ביזאנטיים סיגלו 
אותו לעצמם ויצרו מתוך כך מושגים. כגון ירושת צחסי) 
3 חז 316 וח (נכסי־האם), הצ 10513 סק 13 ז 31 ק (סמכותו של האב); 
ואילו החוקים הנוגעים למכירודנכסים, רישום שטרי-חוב, 
;!!**!רחחסזק, חוקי הלוואות וריבית, דיני ערבות וחכירה 


383 


כיזנציון 


334 


לצמיתות, זכויות בעלות על טחנות ואגמי־מים, 

וכד׳, הם תקנות של המשפט הביזאנטי־ההלניסטי, 
שנתבטאה בהן תערובת של דעות משפטיות ממקורות יוו¬ 
ניים, ביזאנטיים ונוצריים. 

במערכת משפטית ייונית־רומנית זו , מסיף המאה ה 18 
ותחילת המאה ה 19 יש לראות את נקודת־השיא של הפירא־ 
מידה, שנבנתה על יסודו של המשפט הרומי־הביזאנטי. כמו¬ 
כן נתבלט בתחילת המאה ה 18 שלב חדש בהתפתחות זו: 
יוון, ששוחררה משיעבודה לתורכיה במהפכה של 1827-1821 , 
חזרה וקיבלה עליה את המשפט האזרחי הביזאנטי. משפט 
זה נשאר בתקפו עד שנת 1946 . שבה פורסם ספר־החוקים 
האזרחי היווני החדש. 

א. התקופה הביזאנטיח ( 1453-565 לםה־נ): 

, 1-111 , 20711171 ^ 8 17011 > 111 > 11110171 ־ 1 , 61011101111 . 8 . 1 

1843-46; !<. £. 231:631130 700 1.10x001621, 6*10/110111' <101 

■ 6710 , 1010115306 ־ 1 . 0 ;' 1892 , 00/111 ) 1 71001111011-7001110/100 ) 1 
077101710 ^ 111 > , 07 ( 67111 10111 710/1 .£ 10 , 00111 ) 1 1110/101 ( 707 0/1110/1 
86 . 1 ) 8 , 1171110 ) 1 1 >ה>ו 1110711080/1071 107 > 110 > 1 > 17011 > 10 1117 1101 [> 1111071 ! £1111101 , 00111001 .? ; 1906 , 1/10 ) 
,. 010 1111111071 ^ 10 1011710 >; 1 ( 8 ,. 111 ; 1925 , 12 19 , 1-11 , 11111/11071 [ 

. 1 ןק ,( 1936 ) ע 1 ,ץ 8111107 10 1/01 > 11 > 3/0 0 ^ 6077187111 1/10 10 
1171110 > 101 > 01121000 ) 01 117111 807 , 416011001 . .\, ; .( 500 01 706 
1110 ! 17 £010 8077100 , 10111 ) 1056 ? . 14 .£ ; 1927 , 11121171117.0 
, 05 ק 20 .? ; 1932 ,. 010 80710/1 110117100 110 ' 7 , 170 <ן 71 >£ 1.0107 

. 1949 . £010 ] 67001 

ב. התקופה שלאחר נפילת ביזאנטיון( 1453 ואילו): 

; 1835 ,. 10 > 8 3 ,. 010 \/ 0 ' 1 10/10 ( 7100/1 ]) 001 , 64311101 700 .£ . 6 
67100110711011/1 ה 1 800/1112111100/101 101 > ^ 71 ( 07110111 <£ , 0016 .ס 
1 /( 117 >/ 71 /> 2117 811 11/111 1 ( 8107710/10 011 ( 1101 ) 11171 107 > 6 ( 100/1707 
67100/11108.7001110/101 , 101016306 ? . 0 ; 1835 , 0110 71 ) 0711 ) 8 101 > 

107 > 0 ( 1018 ) 1010 ( £710 077101710 ^ 11 }> , 6711807 1 >ח 11 £710/1 ס! , 800/11 
, 1,15 ( 20 .[ .? ;( 1869 ) 87 . 811 , 110 ( 1/1 ) 8 1171/1 111071108011071 ^[ 
6005 ) 3 , . 1 ) 0 ) . 010 111071111 ) 0 '/ 8 . 01 / 0 011 ) 8/077111 77101.071 ^ 0 ) 71 ^ 5 
. 1949 , 10710 ] 67001 .. 111 ; 1936 ,(י<וזז 10 ) 303 , 

פ. י. ז. 

הספרות. שלא כבאמנות הביזאנטית, אין למצוא 
בספרות של ב׳ בכללה גילויים של כשרון־יצירה מקורי. 
רובם של הסופרים בב׳ כתבו את חיבוריהם במסגרת המסורת 
הלשונית והספרותית של יוון הקדומה, ומסורת זו דיכאה 
הרבה ממקוריותם. לגדולה ממש התקרבה הספרות הביזאנטית 
רק בשירודהקודש ובחיבורים, שיש בהם משום דבקות של 
מסתורין, וכן בכמה ספרי־היסטוריה וביוגראפיות. בסקירה 
שלהלן תישמר החלוקה העיקרית של הספרות היוונית 
ביה״ב, שהיא החלוקה לשירה ולפרוזה. 

א. ש י ר ה. — 1 . ת ק ו ם ת ־ ה מ ע ב ר. — כמה חוקרים 
הטעימו בצדק את האופי של מעבר, המציין את הספרות 
היוונית ב 300 השנים הראשונות לקיומה של האימפריה 
הרומית המזרחית. בספרות זו מוצאים אנו את הגילויים 
האחרונים של החיים והתרבות העתיקים בצד ראשוני 
הביטויים החשובים של החיים והתרבות הנוצריים. חוץ 
מלקנאות הדתית נתנה הספרות ביטוי גם לאהבת־חיים 
תאוותנית, כפי שאנו יכולים לראות ב״עלילות דיוניסיוס" 
( $1303 ץמס 1 נ 1 ) של נו׳גום ( 0$ חח 0 יא). בצד פיוטים ברוח 
נוצרית נתחברו אף סיוטים שבהם מפעמת רוח של עבודת- 
אלילים, ונכתבו "ספרי־תיאור" ( 5 נ 350 זו 1 ק 00 ) עצומי־הקף, 
שבהם תוארו הן יצירות־האמנות הגדולות של הנצרות והן 
אותן של האלילות. לשיאם הגיעו תיאורים הלניסטיים מסוג 
זה במאה ה 6 בכתביו של פאולום ״השתקן״ ( 10$ ־ $11001131 ), 
שפעל סמוך ל 563 . בתיאור הארוך והנשגב של כנסיית 
סופיה הקדושה, שנשתמד ממנו, הוא משבח את גדלותן של 
הכנסיה והמדינה — שגי הכוחות, שראה בהם את קטבי הציר 


של חיי־ב׳. למרות מה שסוג ספרותי זה טופח בב׳ עוד זמן 
מרובה, לא נתחבר בה עוד ספר־תיאור. שהגיע לרמה דומה. 

הסוג של אפוס־החצר ההיסטורי, שהיה רווח 
בתקופה ההלניסטית המאוחרת, הוסיף להתקיים אף בתקופה 
זו; אר אם נדון לפי השרידים המועטים, שנשתמרו ממנו, לא 
נתגלה בו השג אמנותי של ממש. 

המייצג הביזאנטי הגדול ביותר של האפוס ההיסטורי — או 
ביתר דיוק: של שיר־התהילה האפי (וחג״וסססמס) — ואחד 
ממשוררי־החול העיקריים, שקמו לה, לספרות הביזאנטית, 
הוא גאורגיוס פיסידס (המאה ה 7 ). בחרוזים משוכללים 
ובלשון צרופה ונשגבת כתב על נושאים שונים מתחומי 
הפילוסופיה, התאולוגיה והמדיניות. כמה משיריו החשובים 
ביותר נכתבו בשבח תומכו, הראקליום קיסר, ולכבוד נצחונו 
של זה האחרון על הפרסים. 

בידיו של גאורגיוס פיסידס התחילו מתגבשים המשקלים 
החדשים של שירת־ב׳, וביחוד הטור היאמבי בעל 12 ההברות, 
שמאז ואילך נעשה המשקל העיקרי של השירה היוונית 
הלמדנית ביה״ב. שיר-התהילה האפי היה רווח עד לזמן 
מאוחר; אפשר, שיש לציין לטובה גם את השירים מסוג זה, 
שחיברו תאודוסיוס דיאקונוס במאה ה 10 וקונסטאנטינוס 
מנסס במאה ה 12 . 

2 . ש י ר ת ־ ה ק ו ד ש. — בתקופודמעבר זו אנו עדים גם 
לצמיחתה ולפריחתה של שירת־הקודש החדשה, שהופיעה עם 
השתרשותה של הנצרות ב ב׳. במשך 600 השנים הראשונות 
של חיי־ב׳ היתד, שירה זו הסוג החשוב היחיד, שנוצר ע״י 
הספרות היוונית. בלשונם של שירי־הקודש נתמזגה היוונית 
המסרתית, ה״צרופה", עם הרבה מצורותיה של לשון־הדיבור! 
והמשקל הקצוב, שהונהג בשירה זו, העניק לה גונים מעודנים, 
שלא היו מצויים בשירה העממית. 

מתחילה השתמשה השירה הדתית לא רק במשקלים 
שהם בנויים על מקצב קבוע, אלא אף — בשינויים מסויימים 
אחדים — במשקליה הכמותיים של השירה היוונית 
הקלאסית: ההכסאמטר, המשקל האלגי, וכן המשקלים 
היאמבי, האנאפסטי והאנאקראוני. המחברים העיקריים, 
שכתבו במשקלים אלה, היו: מתודיוס, הארכיהגמון של 
אולימפוס (המאה ה 4 ), סינסיוס מקירני (המאה ד, 4 — ד, 5 ) 
וגרגוריוס מנאציאנצוס (המאה 4 ), שחידש, לדעתם של 
כמה חוקרים, את שיטת המשקלים הקצובים. פיוטים נכתבו 
מזמן לזמן במשקלים העתיקים עד לתקופה מאוחרת למדי, 
כפי שמתברר מתוך עיון ביצירותיהם של סופרוניוס, 
הפאטריארך של ירושלים במאה ה 7 , ושל יוהאנס הקדוש 
מדמשק (המאות ה 7 —ה 8 ), אחד ממשוררי־הקודש הפורים 
ביותר מן האסכולה הקצבית. 

בתולדותיהם של הפיוטים הקצובים אפשר להבחין שלוש 
תקופות. אפייני לתקופה הראשונד,(המאות ר, 4 -ה 5 ) הוא הפיוט 
הקצר (מן הסוגים טרופאריון ! ח 10 ־ו 3 ק 0 זז ] וחס 1011 ז$ס 15 ); 
בתקופה השניה (המאות ד, 6 — ה 7 ) רווח סוג־הפיוט הארוך 
והמסובך: הקונטאקיון ( 100013101011 ); בתקופה השלישית 
(המאות ד, 7 —ה 9 ) נוצרה הצורה של מחזור־הפיוטים, הקאנון. 

התקופה השניה היתה תור־הזהב של ההימנון היווני! 
בחלקה הקדום של תקופה זו חי רומאנוס(המאה ה 6 ), הגדול 
במשוררי־הקודש הביזאנטיים. נראה הדבר, שבידיו קיבל 
הקונטאקיון הביזאנטי את צורתו הסופית. לפי השמיעה 
חיבר רומאנוס כ 1,000 פיוטים מסוג זה, לחגים שונים ולכבוד 
קדושים של הכנסיה האורתודוכסית! מהם נשתמרו כ 85 — 




385 

וחלק מהם אך בצורה מקוטעת. מאחר שהיה נוצרי אדוק, 
טיפל בכל נושאיו מתוך נאמנות גמורה להשקפתה של 
הכנסיה. ואולם לפעמים נתן חירות לדמיונו, ואז נעשה 
סיגנונו נמלץ, לפי דוגמתה של דברנות־הראווה. איו למצוא 
בלשונו סתומות או צורות קדומות ביותר, ולעומת זה היא 
עשירה בהשאלות ובדימויים נאים. הוא משבץ בשיריו פסקות 
שלמות מתוך כתבי־הקודש, וכן הוא משלב בהם את שמו 
בצורת אקח׳סטיכין. חסרונו העיקרי הוא — נסיה מזרחית 
לאריכות! מפני־כן עשויים שיריו להטיל שיעמום על הקורא 
בן זמננו. 

התקופה השלישית של שירת־הקודש היוונית נפתחה 
במחצה השניה של המאה ה 7 , עם הקאנונים של אנדריאס, 
הארכיהגמון של קרטה (חי בערך 650 — 720 ), שהחשוב שבהם 
הוא ה״קאנון הגדול"! בסוג שירי זה הובא הצד הצורני של 
ההימנון לגמר שיכלולו, אך אין להבחין בו השראה שירית 
ורגש אמנותי אמיתי. 

שני המייצגים החשובים ביותר של תקופה שלישית 
ואחרונה זו של ההימנון היווני הם יוהאנם הקדוש מדמשק 
(המאות ה 7 י—ה 8 ) ואחיו המאומץ, קוסמאס ממאיומה. יוהאנס 
היה פיטן, שזכה לפירסום מרובה! הוא חידש את השימוש 
במשקלים הכמותיים וביקש למזג אותם עם המשקלים החד¬ 
שים ע״י הקפדה על החלוקה הקדומה של הטור השירי להברות 
ארוכות וקצרות, מצד אחד, וע״י שמירה על כללי ההברות 
המוטעמות, שהם חלים על הטור היאמבי הביזאנטי בעל 
12 ההברות, מצד שני. 

סערת המחלוקת האיקוגוקלאסטית, שפרצה בימיו של 
יוהאנם הקדוש מדמשק, הביאה בעקבותיה ראקציה, שגרמה 
לפריחה חדשה של הפיטנות. פיוטיהם של המשוררים, שקמו 
בתקופה זו (ברובם עלומי־שם), ירשו בסופו של דבר בלי־ 
טורגיה של הכנסיה היוונית את מקומם של הפיוטים הארוכים 
מן האסכולה של רומאנוס. 

גדול משוררי־הקודש, שפעלו אחר תקופת־האיקונוקלאזם, 

היה בלא ספק סימון המיסטיקן ( 05 .> 1 !] 5 ץ 1 \ 1 ז 0 שח!ץ 3 ; 
949 — 1022 )! וזולת רומאנוס, הוא גם הדמות העיקרית בשירה 
הביזאנטית. ז יתר על כן: הוא היה הראשון, שהנהיג את 
השימוש בטור ה״המוני״ (ה״פוליטי״) בעל 15 ההברות, 
בשירת־היחיד — אותו טור, שלאחר זמן נעשה מקובל ביותר. 

בתחילת המאה ה 11 בטלה חשיבותה של הפיטנות! הרגש 
הדתי נחלש, ותשומת־הלב של הכנסיה, החצר והחברה היתה 
מופנית למחלוקות בשאלות דוגמאטיות, שבהן החנצחו הכני 
סיד. הרומית־הקאתולית והכנסיה היוונית־האורתודוכסית. 

שירת־הקודש הביזאנטית מילאה תפקיד היסטורי חשוב 
לא רק בעם היווני, אלא אף בכל העולם הסלאווי ובעמי 
המזרח התיכון. בעולם היווני סייעה לקיים את הרגש הנוצרי 
ואת התודעה הלאומית בתקופות של פלישות־הבארבארים! 
ובארצות שבמזרח, במערב ובצפון זרעה את הזרע, שמתוכו 
צמחו ספרותם ותרבותם של עמים אחרים — הרוסים, הסלא־ 
ווים הדרומיים, הרומנים, הסורים, הקופטים והארמנים. 

3 . ה מ כ ת ם. — המכתם הוא הסוג השירי האחד, שטופח 
בהתלהבות במשך כל תקופת־חייה הארוכה של ב׳. כמעט 
כל משורריה של ב׳, החשובים והבלתי חשובים, וביניהם אף 
פאטריארכים וקיסרים, חיברו מכתמים, שהרבה מהם נשתמרו 
עד ימינו. ברובם נכתבו על־פי דוגמת המכתמים היווניים, 
אך מתחילת המאה ה 8 ניכר בהם העדרו של היסוד האר(טי. 
את מקומו תופסים נושאים מחיי־הדת — כנסיות, תשמישי 


386 

כנסיות, חגים דתיים. איקונין קדושים, שרידי־קדושה, וכד׳ 

הראשון שחיבר מכתמים בכיוון חדש זה היה תאודור 
מסטודיון ( 759 — 826 ), שהודות לו ביחור קמה לתחיה 
שירת־החול הביזאנטית במאה ה 9 . יתר על כן: הוא הדמות 
החשובה היחידה, המשמשת חוליית־קשר בין גאורגיוס פי־ 
סידס וחוגו ובין שירת־החול של המאה ה 10 . — במאה ה 9 
פעלה קאסיה (או איקאסיה), המשוררת החשובה האחת 
שקמה לה, לב׳, שהמבקרים אמנם הגזימו בערך שירי־הקודש 
שחיברה, וכן בערך מכתמיה. 

במאות ה 10 וה 11 הגיע המכתם הביזאנטי לכלל שלמות 
בכתביהם של יוהאנס הגאומטריקן (קיריוטס), כריסטופורוס 
ממיטילנה ויוהאנם מאוריפוס. יצירותיהם — שבהן ניכרות 
השפעות הלניסטיות — מצטיינות בטוב־סעם, בהתאפקות 
וברגש, וכן מצויים בהן שנינות מעודנת והומור. 

מסוף המאה ה 11 ועד לחורבנה של האימפריה הביזאנטית 
נוצר שפע של מכתמים, אך בין מחבריהם בתקופה זו 
ראויים לציון רק שנים בלבד: המשוררים־הקבצנים הפורים 
תאודורום פרודרומוס (המאה ה 12 ) ומנואל פילס (המאה 
ה 14 ), שכתב בין השאר על צרותיו בחיי־נישואיו. — בב׳ 
היה רווח גם חיבורן של חידות בצורת מכתמים, אך רק 
למיעוטן יש ערך שירי כלשהו! אף נכתבו נבואות מחורזות, 
שרובן נתייחס לאחר מכן לקיסר לאו 71 ( 886 — 911 ). 

4 . סוגים אחרים של השירה הלירית. טיפוס 
אחר של השירה הלירית, שהיה מקובל על משוררי־ב׳, היה 
מסוג־הקינה. קינה זו מופנית תכופות אל נפשו של המשורר 
או לובשת צורה של תלונה, חדורה ברוח הסגפנות של אותה 
תקופה. גרגוריוס מנאציאנצוס, בשירה האוטוביוגראפית 
שלו, היה המבשר הגדול גם של סוג שירי זה, ולפעמים 
קרובות שימש אף בתחום זה דוגמה למופת מבחינת הצורה 
והתוכן. יש לומר, שיוצריה של שירה זו גילו עפ״ר אך 
מידה מועטת של דמיון ומקוריות. עם השירים המועטים 
מסוג זה, שנכתבו מתוך השראה ושיש להם חשיבות, נמנים: 
קינה על חיי־אנוש מאת גאורגיום פיסידס! הקינה על מותה 
של הנזירה אנאסטאסיה מאת כריסטופוריס ממיטילנה! שיר 
מאת קונסטאנטינוס, היווני מסיציליה ( €5 ז 0 !!^! 3 , המאה 
ה 10 ) על טביעתם של הוריו ואחיו בשעת נסיעה בים סוער! 
והשיר על אתונה ביה״ב מאת מיכאל איש כונה ( 36 ח 010 ), 
ההגמון האורתודוכסי האחרון של אתונה קודם שנכבשה ע״י 
הפראנקים ב 1205 . "תוכחות מוסר", "וידויים על חטא", וכדו׳, 
נתחברו לפי סדרים אקרוסטיים שונים (כגון הא״ב) עד סופה 
של התקופה הביזאנטית, הן בלשון יוונית ספרותית והן 
ביוונית עממית! אחדים משירי־מוסר אלה מצטיינים ביפיים 
ובעוז הרגש המובע בהם. 

5 . ה א פ ו ס. — בפרובינציות המזרחיות, שהיו מרוחקות 
מקושטה ומן המרינה הביזאנטית המאורגנת, שלטו במאה 
ה 10 תנאים, שהיו נוחים ליצירתו של מחזור אפי ממש! 
ואמנם באותה סביבה ובאותו זמן נכתב האפוס "דיגניס 
אקריטס". אף שם הג׳־בור של אפיס זה מרמז על האדרה, 
ששלטה באותן הפריבינציות: ״דיגניס״ פירושו: בנם של 
שני גזעים, שהרי על־פי האפיס אביו היה סרצני ואמו יווניה, 
״אקריטס״ פירושו — הלוחם בגבולות. 

מחזור אפי זה נוצר או בסוריה הצפונית או בקימאגני 
או באופראתסיה, התפשט משם צפונה, אל ערבות־הקרח של 
רוסיה, ודרומה, אל מדבריות־השרב של סוריה, ואף למערב 
הגיע — עד למושבות־יוון המרוחקות שבדרום איטליה. 


ביזנטיון 




387 


כיזב:דון 


388 


אך נשתמרו ממנו רק כמה שירי־עם בודדים מאסיה הקטנה 
ומאיי־יוון. וכן שש גירסות (מן המאה ה 14 עד ה 17 ) של 
שיר ארוך (שמקורו אבד) בשם "האפוס של באסיל דיגניס 
אקריטס״; גירסות אלו שונות זו מזו בלשונן, בסיגנונן ואף 
בסדר המאורעות המסופרים בהן. כן יש בידנו גירסה רוסית 
מן המאה ה 12 . על סמך סימני הלמדנות, שאנו מוצאים 
בגירסות המחורזות ביוונית, רשאים אנו לבוא לכלל מסקנה, 
שהמקור האבוד אמנם שאב את נושאו ואת השראתו משירי־ 
העם של קומאגני. אך נתחבר ע״י משורר מלומד ביוונית 
של משכילים. 

באפוס על אקריטאם כלול, בצד יסודות יווניים והמיס¬ 
טיים׳ מספר ניכר של יסודות מזרחיים, שהם שאובים מן 
השירה הערבית, הפרסית וההודית; בן מסופר בו על כמה 
עובדות היסטוריות מתמיהות. שעל כל פנים אין להן שייכות 
לאותה תקופה כלל. מפעמת אותו רוח לאומית ערה, שאת 
הופעתה יש לייחס לנצחונותיה הגדולים של השושלת המאק־ 
דונית על הסרצנים, הרוסים והבולגארים. רוח זו מתגלית 

•* ד 

בגילויי הלמדנות של המשורר הביזאנטי דל־הכשרון, וביחוד 
היא מתבלטת בשירי־העם הקשורים בדמותו של אקריטס. 

6 . שירה לימודית. נראה הדבר, שהמשוררים הבי¬ 
זאנטיים ירשו את הנטיה של אנשי־אלכסנדריה ומשוררי־ 
ההלניזם לכתוב חרוזים לימודיים. אפשר, שחוץ מן המכתם 
לא טופחה בב׳ שום צורת־שירה אחרת ברציפות מרובה 
כל־כך. ואולם כל היצירות הללו של פרוזה חרוזה ודאי שאינן 
שירה במובן האמיתי של המלה, ויש להטיל ספק בדבר, אם 
אף מחבריהן עצמם ייחסו להן תכופות חשיבות אמנותית. 

7 . הדראמה. הנטיה הדראמאטית של העם היווני 
נתגלתה בב׳ בצורה של דו־שיחים, שירי־עם, משלים, או 
בתהילות־הקיסרים; במידה מרובה ניזונה נטיה זו מן התפ¬ 
ארת הרבגונית, שהיתה נסוכה על טכסי־הארמון ועל פולחן- 
הכנסיה. אך דראמה ממש לא נוצרה כאן. אמנם נשתמרו 
בספרות הביזאנטית שרידים של כתבים. שלפי צורתם החיצו¬ 
נית הם בלא ספק דראמות, אך כל אלו, בלא יוצא מן הכלל, 
נועדו לקריאה ולא להצגה, דראמות מדומות כאלו הן, למשל, 
ה״דו־שיח בין אדם, חוה והנחש" מאת איגנאטיוס דיאקונוס 
(המאה ה 9 ) או ״יסורי המשיח״ — מעשה-פסיפס ספרותי(מן 
המאה ה 11 ), שאינו אלא תשבץ מחרוזיהם של מחברי- 
טראגדיות מן התקופה הקלאסית, ובעיקר של אוריפידס. 

מחזה-המיסתורין, וכן כל צורה אחרת של הצגה דראמא- 
טית בעלת תוכן דתי, לא היו ידועים אף הם בב/ הצורה 
ה״דראמאטית" היחידה, שיש בה קירבה כלשהי לסוגים אלה, 
היא השירה, שהקהל והחזן היו שרים לסירוגים ושנתקבלה 
בכנסיה בתחילת המאה ה 4 ז יסוד דראמאטי נוסף אפשר 
למצוא בפיוסי״הקונטאקיון הארוכים. 

8 . שירה סאטירית. במאה ה 12 נתחברו כמה יצירות 
מסוג השיר הלימודי-הסאטירי; שידים אלה מכונים עפ״ר 
"שירים פרודרומיים" משום שמייחסים אותם בדרך כלל 
למשורר־המלומד־הקבצן תאודורוס פר 1 דומ(ס, שחי בימיהם 
של הקומננים. שירים אלה חדורים בהומור עקצני, שהוא 
מיוחד לב׳ ושאינו תמיד מחוכם או משכילי דוקה. כמדכן הם 
משמשים דוגמה עתיקה ביותר הן לשימוש בלשון־הדיבור 
בשירת־היחיד — אע״פ שלשון זו עדיין מעורבות בה צורות־ 
ביטוי ״טהורות״ —. והן לשימוש בטור ה.,המוני" בשירים, 
שהם מופנים אל הקיסר עצמו. 

9 . הרומאנים ה מ ח ו ר ז י ם. מתקופת שלטונם של 


הקומננים נשתמרו שני רומאנים, שהם כתובים במשקל 
הטרימטר היאמבי: "מעשה רודנתה ודאסיקלס" מאת תאו־ 
דורוס פרודרומום ו״מעשה דרוסילה וכאריקלס" מאת ניקטם 
אוגניאנוס. רומאנים אלה אינם אלא חיקוי של עבדות 
ליצירותיהם של הליודורוס ואכילס טאטיוס. 

מ 1204 ואילך שוב לא הסתפקה השירה הביזאנטית בחיקוי 
הרימאנים של ההלניזם המאותר, ואף לא בתרגום סתם של 
יצירות פראנקיות, כגון הסיפור על "גירוי (עסזץ 0 ) החצרן" 
(ממחזור הסיפורים על המלך ארתור), "מלחמת־טרויה" או 
הרומאן על "אפולוניום מצור". השירה הרומאנטית של 
הפראנקים עובדה והורחבה באופן שנוצר מתוכה סוג חדש 
של שירת־אבירים יוונית, שהיא מעניינת ואף תוססת למדי. 
מסוג זה נשתמרו היצירות "קאלימאכוס וכריסורואה", 
"בלתאנדרוס וכריסאנטזה", "ליויסטרוס ורודאמנה", וכן גם 
״אימפריום ומארגארוינה" ו״פלורוס ופלאציאפלורה״ — כולן 

• י• נ : • ־ 1 נ 

של משוררים, שאינם ידועים לנו. כל הסיפורים הללו הם 
רומאנטיים ביותר; האהבה, נוסף על האבירות והגבורה, 
משמשת בהם מוטיו עיקרי. 

סימני־ההכר של האבירות, שהופיעו בשירה הביזאנטית עם 
השתלטותם של הפראנקים על היוונים, מרמזים על דוגמות 
פראנקיות לשירה זו; על אותו מקור מעידים גם מלים 
ושמות פראנקיים, כגון פלורוס ( 05 ז 10 ק), שמזכיר את השם 
פלוירה (;*"סח), או מארגארונה (סוסז^זב!^), שמזכיר 
את מגלונה ( 6 ח 110 שט 43 8 \ 1 ). אך ביצירתם של משוררי־ב׳ 
נתמזגו היסודות המערביים ביסודות מזרחיים, באופן שאפי- 
זודות מסויימות של שירים נאים אלה חדורות אוירה של 
כישופים וקסם. קיים קשר הדוק בין הרומאנים הנזכרים 
ובין שתי ביוגראפיות ארוכות בחרוזים, שנכתבו, אפשר, 
בסוף המאה ה 14 — ה" שיר על אלכסנדר הגדול" וה״סיפור 
על בליסאריוס המפורסם"; הראשון מבוסס על "חיי־ 
אלכסנדר" המיוחסים שלא בצדק לקאליסתנס, ונושאו של 
השני הם מעשיו של בליסאריום, המצביא הגדול של 
ייסטיניינוס קיסר. לקבוצה זו מן הראוי לצרף אף את 
ה״אכיליאיס", שמספרת על חייו ופעולותיו של אכילס 
החומרי, המתואר כאן בדמותו של אביר מן המערב. 

10 . הכרוניקה של מוריאה (=פלופונסוס). כיבושם 
של חבלי-יוון ע״י הפראנקים גרם עוד לתופעה ספרותית 
חשובה: ״הכרוניקה של מודיאה" — היסטוריה, שמתארת 
ב״חרוז הפוליטי" כיצד הנהיגו הפראנקים במאה ה 13 ביוון 
את הפאודאליזם: אך חיבור זה הוא כולו היסטוריה וקשה 
למצוא בו שירה. 

11 . שירח־אהבה. — נראה, שהלמדנים שבמשוררי- 
ב׳ חיברו אך שירי־אהבה מועטים; לעומת זה נכתבו שירים 
מרובים מסוג זה בלשון המדוברת. שירי־אהבה מצויים גם 
ביצירות ארוכות יותר, והם כלולים לפעמים אף בתוך 
אגרות־האהבה ( 310 3 זז 1 ק) המשולבות ביצירות כאלו, נראה, 
שהשירה הארוטית היוונית של סוף יה״ב לא הושפעה בכללה 
מן הפראנקים. עובדה זו יש בה כדי להוכיח, שהשפעת- 
המערב על כלל השירה היוונית בלשון־הדיבור, שנוצרה 
בתקופה הביזאנטית המאוחרת, לא היתד, עמוקה כל־כך. כפי 
שסבורים כמה חוקרים. 

12 . שירי-עם ביזאנטיים! הימנונים פוליטיים. 
היצירה השירית בלשון המדוברת נמשכה, כנראה, במשך כל 
יה״ב. השרידים המועטים, שנשתמרו משירת־עם זו, מצטיינים 
בעודהביטוי שבהם וביפים כאחד. ואולם מאחר שכל השירים 



389 


ביזנטיון 


390 


הללו הגיעו לידנו בניב מאוחר יותר של הלשון היוונית, 
לא כאן המקום לדון בהם. לעומת זה יש לעמוד כאן על סוג 
מסויים של שירת־העם מיה״ב — ההימנונים לקיסרים. שירים 
אלה הם בעלי חשיבות מרובה הן מבחינה מדינית והן 
מבחינת המשקלים, שבהם נתחברו, שהרי הם נותנים מקום 
לסברה, שהמשקלים של השירה הכנסייתית הקצובה מוצאם 
משירת־העם. 

ב. פרוזה. — 1 . ת א ו , ל ו , ג י ה. הספרות התאולוגית, 
שנתחברה בב׳, תפסה מקום מרכזי בספרותה של ב׳ בכללה. 
כאן לא נדון אלא באותם המחברים התאולוגיים המועטים, 
שכתביהם הם בעלי חשיבות גם מבחינה ספרותית. 

בזמן שבו יסד קונסטאנטינוס את הבירה החדשה שלו, 
כתבו אבות־הכנסיה ואחרוני הפילוסופים מן האסכולה הנא(־ 
אפלאטונית חיבורים ברוחה של המסורת הקלאסית, מתוך 
נטיה לרטוריקה ולחקירות עיוניות. שלושת התאולוגים 
הגדולים בני המאה ה 4 , באסיליום מקיסריה, אחיו הצעיר 
גרגוריוס מניסה ( 5$3 ץא) וגרגוריום מנאציאנצוס, היו נתר 
נים להשפעתה של המחלוקת החריפה, שפרצה בקשר לדעזתיו 
של אריום. באסיליוס ניסח כללים לתיקון הנזירות — כללים, 
שעדיין הם משמשים מורה דרך למסדרים האורתודוכסיים — 
והתקיף את האריאני הקיצוני אונומיוס. בדרשות ובפירושים 
שחיבר נתגלה כשרון־ההרצאה שלו; חיבורים אלה כתובים 
בסיגנון, שיש בו משום שיבה לסיגנון האטי, במידה שהדבר 
היה ניתן להתגשם ללא דיקדוקי־עניות. גם גרגוריום, אחיו 
של באסיליום, חיבר מסות פולמיות נגד אונומיום: וכן חיבר 
פירושים לכמה מספרי התנ״ד והאונגליונים ומסכת על חיי- 
הנזירות. סיגנונו העשיר וכשרון־ההטפה שלו ניכרים בנאומי־ 
ההלוויות שלו ובאגרותיו. גרגוריום מנאציאנצום נעשה 
בקו&טה הלוחם העיקרי באריאנים מטעם ה״אמונה הצרופה" 
האורתודוכסית. משום מסותיו על השילוש נתכנה "תאולר 
גוס". דברי־הגנאי, שהטיח כלפי יוליינום קיסר, הם חריפים 
ביותר, ואגרותיו שופעות שנינות וטבעיות. חשיבות נודעת 
גם לשיריו — בכללם כמה שירים אוטוביוגראפיים — והיה 
מי שהשווה אותם אל ה״וידויים" של אוגוסטינוס. אוגריוס, 
בן־דורם של שלושת התאולוגים הנזכרים, אע״ם שהוחרם 
ככופר בימי שלטונו של יוסטיניינוס, שימש מקור לחיבורים 
בענייני נזירות, שחיבר מאכסימוס המודה (במאה הד), וכן 
השפיע השפעת־קבע על התפתחותה המאוחרת יותר של 
המחשבה הביזאנטית התאולוגית. 

המקור העיקרי השני, שממנו שאבו בעלי־המסתורין 
באימפריה הרומית המזרחית, היה דיוניסיוס אראופאגוס (חי 
סמוך לשנת 500 ), שפירושים על כתביו נתחברו עד המאה 
ה 13 . הוא הורה, שההיטהרות, קבלת האור האלוהי וההת¬ 
אחדות עם האל משמשים שלבים בסולם התעליתו של 
האדם. — השלישיה של באסיליוס ושני הגרגורים מסמנת 
את השיא, שאליו הגיעה אמנות־הספרות הביזאנטית ברוח 
הכנסיה האורתודוכסית; אך כמה מדרשותיו של יוהאנס 
כריס 01 טומו 0 (במאה ה 5 ) הן ממבחר יצירות הפרוזה הרט(- 
רית, שנתחברו בלשון היוונית. 

במאה ה 6 עדיין פעלו כמה סופרים מוכשרים בתחום 

הדת, אך התאולוגיה נעשתה יותר ויותר פולמית ושוב לא 

/• 

היתה בה השלמות הקודמת. אמנם במאות ה 6 —ה 8 ניכרת 
עצמאות כלשהי בדרך הפרשנות לכתבי־הקודש; אלא שפר¬ 
שנות זו — שהיתה מבוססת על תרגום־השבעים — היתה 
מוגבלת בתוקף העובדה, שאף המלומדים שבחכמי־ב׳ לא 


ידעו עברית. המחלוקות, שפרצו בקשר לדעותיהם של המונו־ 
פיסיטים והמונותליטים, לא הצמיחו סופרים בעלי שיעור־ 
קומה. לעומת זה צמחו סופרים כאלה על רקע הסיכסוך 
האיקונוקלאסטי. כתביהם של האיקונוקלאסטים לא נשתמרו, 
אד לעומת זה נמצאים ברשותנו כתביהם של המגינים על 
הערצת־האיקונין, שהעיקריים שבהם היו יוהאנס מדמשק 
ותאודורום מסטודיון. 

יוהאנם מדמשק פעל את פעולתו הספרותית במנזר מר 
סבא המפורסם שבמדבר־יהודה. את יצירתו הגדולה, "מקור 
הדעת"(^י״ס״״-יז ףץ 1 ז 1 ז), כינו בשם המדריך הדוגמאטי של 
יה״ב. הספר פותח בהגדרתו של אריסטו למושג הישות, 
עובר להתקפה על המינים ומסיים בהרצאת התאולוגיה 
הדוגמאטית. תאודורוס, שהיה הראש של מנזר־סטודיון 
שבקושטה, השפיע השפעה מרחקת לכת על תיקונם של 
חיי־הנזירים באימפריה המזרחית. סבור היה, שהאיקונוקלאזם 
הוא מינות, ונימוקיו לכך מובעים בשלש מסכתות שחיבר 
בענין זה, וכן באגרותיו. 

אחר המחברים מתקופת המחלוקת האיקונוקלאסטית יש 
להזכיר את הפאטריארך הפעיל פוטיוס (המאה ה 9 ), שהיה 
גם איש־אשכלות; אך כתביו התאולוגיים חסרים את התנופה, 
שמציינת את כתביהם של אבות־הכנסיה הראשונים. תורת־ 
הסוד של ב׳ הגיעה לשיאה במאה ה 11 בחיבוריו של סימון 
המיסטיקן, שנקרא גם סימון הצעיר. ההתלהבות, שבה אנו 
רואים אותו חותר בכתבים אלה לקראת התגלותו של האור 
האלוהי, נותנת מקום לסברה, שיש כאן ביטוי לחוויה רוחנית 
בלתי-אמצעית. 

בתקופת־שלטונם של הק 1 מננים נמשכה הכתיבה התאו־ 
לוגית. דמות אפיינית לזמנו שליאלכסיוס קומננוס היא זיגא־ 
בנוס — הנזיר, שחיבר בפקודת' הקיסר אזז ה״תחמושת 
הדוגמאטית״ — בית-נשק לתאולוג האורתודוכסי, שכולל 
סקירה על הדעות האורתודוכסיות בעניין השילוש והתקפה 
על כופרים מסוגים שונים, ביניהם הסאראצנים. מהוגי־הדעות 
הדתיים, שפעלו במאה ה 12 , יש להזכיר את התאולוגים 
ההומאניסטיים אוסטאתיוס מסאלוניקי ומיכאל אקומינאטוס 
איש־כונה. 

בתקופת שלטונם של הפאליאולוגים נתנו המחלוקת 
ההסיכאסטית והמאבק לאיחוד הכנסיות דחיפה חדשה לתאר 
לוגיה. המשתתפים במאבק הנזכר — מארקום מאפסוס וגנא- 
דיום, מצד אחד, ובסאריון, מצד שני, היו לפי טיבם פלמסנים 
עקרים. אך התנועה ההסיכאסטית יצרה כמה מן הכתבים 
המעניינים ביותר של תורת־הסוד המזרחית, והם כתביהם 
של פאלאמס ושל ניקולאום קבאסילס. 

2 היסטוריה וכרוניקות. במאה ה 6 , שבה נידל¬ 
דלה התאולוגיה, עלתה שמשה של ההיסטוריה החולונית. 
אין ספק בדבר, שבספרותיהחול הביזאנטית החיבורים ההיס¬ 
טוריים הם הבולטים ביותר. חיבורים אלה הם משני סוגים: 
( 1 ) היסטוריה במובן המצומצם, שנכתבה ע״י מלומדים מוב¬ 
הקים בסיגנון, שמזכיר את סיגנונם של ההיסטוריונים ביוון 
העתיקה, ו( 2 ) כרוניקות, שנכתבו ע״י נזירים בסיגנון עממי 
והיו מיועדות לקהל הרחב. — ההיסטוריון החשוב הראשון, 
שקם בב׳ אחר ייסודה של קושטה, היה הביוגראף של קוני 
סטאנטינום, התאולוג אוסביוס מקיסריה. אך ההיסטוריונים, 
שקמו אחריו, במאה ה 5 , לא הצטיינו משום בחינה. תקופה 
חדשה לכתיבת־ההיסטוריה נפתחה בימיו של יוסטיניינוס. 
בראש המחברים של כתבי־היסטוריה בזמנו עומד פרוקופיוס. 


391 


:יזנםיון 


352 


שהשאיר ספרים בעלי רמה ספרותית וחשיבות היסטורית. 
יצירתו העיקרית היא תיאור מלחמותיו של יוסטיניינום 
( 8 ספרים) בפרסים, בוואנדאלים ובלתים — תיאור, שהוא 
מבוסם ברובו על נסיונו האישי. לאחר מכן חיבר את ה״הים־ 
טוריה הסודית"; ספר זה, שנכתב אחר מותו של הקיסר, 
הוא לקט של דברי־רכילות שופעי מרירות; התפרצות זו, 
שמפחתת בעינינו מערכו של פרוקופיום כאיש, אין בה כדי 
לצמצם את חשיבותו כהיסטוריון, שהרי הוא מראה כוח- 
שיפוט מצויין וכשרונות־תיאור מובהקים. בן־דורו הצעיר, 
אגאתיאם, אינו כלל וכלל בעל אותה רמה. בניגוד לפרד 
קופיום, המדינאי, ניכרות בו התכונות של משורר ורטור. — 
בימי שלטונו של יוסטיניינום אף התחילו מחברים כרוני¬ 
קות — סוג חדש של חיבירים היסטוריים, שנתבסם, כנראה, 
על כתבים דומים של יהודים בתקופה ההלניסטית. כרוניקות 
פשוטות אלו, שפותחית בדרך כלל באדם וחוה, שימשו ביחוד 
את הקורא מן העם. אע״ם שהרבה חיבורים מסוג זה אבדו 
והרבה מהם עדיין הם בכ״י, ידועים לנו כמה וכמה ממחבריהן. 
הראשון בין אלה היה יוהאנם מלאלאס מאנטיוכיה — סופר 
קנאי וצר־תפיסה, שתכופות אינו מדייק במסירת־העובדות, 
אך עם זה הוא מצליח למסור פרטים מעניינים מחיי יומ¬ 
יום בזמנו, וחיבוריו משמשים עדות ראשונה לחדירה הממ¬ 
שית של הלשון המדוברת לתוך הסימון הספרותי. 

ההיסטוריונים העיקריים, שפעלו בסוף המאה ה 6 ובתחי¬ 
לת המאה ה 7 , היו מנאנדר פרוטקטויר — שספרו משמש 
מקור מצויין להכרת מצב־הדברים במאה ה 6 , הודות לפר¬ 
טים האתנוגראפיים והגאוגראפיים המצויים בו —, אוגרלס 
והמחבר של "כרוניקת־הפסחא". מחברים אלה היו בדרך 
כלל יורשים ראויים להיסטוריונים של תקופת-יוסטיניינום. 
אחריהם באה הפסקה בכתיבת־ההיסטוריה הביזאנטית למשך 
200 שנה לערך, עד שבתחילת המאה ה 9 כתב הנזיר תאל 
פאנם את הכרוניקה הארוכה והחשובה שלו ביוונית עממית. 
בן דורו, ניקפו׳רים האפאטריארך, היה היסטוריון פחות מהימן 
ממנו. שרדו כמה קטעים שמעידים על כך, שכתיבת־ההיס־ 
טוריה לא הוזנחה במשך המאה ה 9 , אך רק במאה ה 10 זכתה 
שוב לתמיכה מחצר־הקיסרים. לקונסטאנטינוס היה עניין 
בהשלמת הכרוניקה של תאופאנס עד זמנו שלו, ובסופו של 
דבר קיבל עליו את עריכת הקובץ הידוע בשם "המשך 
לתאופאנם" ( 115 ז 3 ג 1 ח 1 זחס 0 6$ מ 1 : < 1 ק 6 0 < 1 ' 1 ), שבו השתתף הוא 
עצמו כמחברו של הפרק על חיי סבו, באסיליוס 1 . סופריו של 
קובץ זה הירבו להשתמש בדבריהם של הכרוניקן גאורגיוס 
הנזיר (המאה ה 9 ), המכונה גם האמארטוילוס או החוטא, 
ושל הכרוניקן החולוני סימון שר-האוצר (מתחילת המאה 
ה 10 ). חיבוריו של קונסטאנטינוס עצמו על המינהל והטכסים 
של האימפריה הם אוצר בלום של ידיעות, אך ערכם הספ¬ 
רותי מועט. 

מכאן ואילך לא פסקה השלשלת של ההיסטוריונים 
והכרוניקנים, חוץ מבימיו של באסיליוס 11 . החשובים שבהם 
היו: לאון ז־יאקו׳נו׳ס (סוף המאה ה 10 ), שיצירתו מקפת את 
מלחמותיהם של ניקפורוס פוכאס ויוהאנס צימיסקס בערבים, 
בבולגארים וברוסים; איש־האשכולות מיכאל פסלוס (אמצע 
המאה ה 11 ), שהיה מרבה בשבח עצמו; מיכאל אטאליאטם, 
בן דורו של פסלוס, שעלה על זה האחרון בישרו; הקיסר 
ניקפורוס בריאניום; אשתו של זה האחרון, *הנסיכה אנה 
קוימננה, שחיברה ספר בשם האפי "אלכסיאדה" על תולדות 
פעולותיו של אביה, ולמרות הפירוט היתר שבספר זה ולמרות 


יהירותה, הבולטת בו, יש לראות בה היסטוריונית גדולה: 
קינאמו׳ס, שהוא פחות פורה, אך ידיעותיו אינן פחות 
מבוססות: הכרוניקנים קדרנוס, זונאראם וגליקאם, שהרא¬ 
שון שבהם השתמש בכרוניקה הקדומה יותר של סקיליצם, 
השני שבהם היה מלומד בעל סיגנון שוטף למדי, ששאב את 
ידיעותיו ממקורות חשובים הרבה, למן הרודוטוס ועד פסלוס, 
והשלישי שבהם היה למדני ובעל נטיה למדעי־הטבע: ניקטס 
אקומינטום איש כונה — מן הפקידים הגבוהים ביותר בזמן 
שלטונם של הקיסרים לבית אנגלום. שחיבורו המקיף ער* 
כיבוש־קושטה ב 1204 כולל חומר חשוב למסע־הצלב הלאטיני. 
אפשר, שגליקאם היה האובייקטיווי ביותר בין ההיסטו¬ 
ריונים של ב׳. השלשלת של המחברים במקצוע זה נמשכה 
גם בתקופת־שלטונם של קיסרי־ניקיאה ובזו של שושלת 
הפאלאולוגים: גאורגיום אקרופוליטה, שכתב על רובה של 
המאה ה 13 עד התחדשותו של השלטון הביזאנטי בבירה: 
גאורגיום פאכימרס, תאולוג נלהב, שחיבר את תולדות האימ¬ 
פריה עד 1308 (ב 12 ספרים); ניקפורום גרגוראם, שהתרכז 
בתיאור זמנו שלו( 1320 — 1359 ) ב 37 ספרים: הקיסר יוהאנס 
קאנטאקוזנום, שהאפולוגיה שלו היא ספר כתוב בכשרון, 
למרות הדעות הקדומות שבו; ולסוף, ארבעת ההיסטוריונים, 
שתיארו את חורבנה הסופי של קושטה: לאיניקוס בלק(־ 
קונדילם מאתונה, שתיאר בלשון ארכאית את עלייתה 
של האימפריה התורכית והתפשטותה ואת מפלת־קושטה: 
דוקם — מי שדגל באיחוד הכנסיות ועם זה היה יווני 
לאומי—שכתב בסגנון קרוב ללשון המדוברת על התפשטותם 
של התורכים אחד הקרב בעמק-קו׳ם(ב( ( 1389 ): גאוירגה 
פדאנזם, איש־מעשה ומשרת נאמן של המשפחה הקיסרית, 
שסיפר בסיגנון ברור, דומה בכללו לסיגנון האטי, על המאור¬ 
עות שאירעו בין 1402 ו 1478 ; התיאור, שנתן ממצור קושטה 
ומפלתה, הוא בעל חשיבות היסטורית מדובה וכוחדראמאטי; 
ולסוף, אוהד־התורכים קריטובולוס מאימסבר(ם, שגמר את 
ההלל על השולטן מוחמד 11 ; דבריו כתובים ברוח של נתיז 
תורכי, שמבקש להסתגל לתנאים החדשים. 

בדרך כלל עומדים ההיסטוריונים של ב׳ על רמה גבוהה 
משל אותם של כל אומה אחרת בזמנם. את החומר לחיבוריהם 
אספו מתוך זהירות ניכרת, התעמקו בכתבי-קודמיהם ואף 
מתחו עליהם ביקורת. 

3 . ביוגראפיה, תולדות קדושים וכד׳. מחברי- 
הביוגראפיות היו קרובים בדרך פעולתם להיסטוריונים, ועלו 
עליהם במספרם. הביוגראפיות עסקו ברובן בתולדות־הקדושים. 
בדומה לכרוניקות העממיות היו מיועדות לקהל הרחב, 
ובדרך כלל נכתבו בסיגנון עממי: סימן־הכר משותף לכולן 
הוא העדר־הביקרתיות בהבאת החומר. "חיי אנטוניוס", 
שנכתבו ע״י אתאנאסיום, שימשו מופת לביוגראפיות המאוח¬ 
רות יותר, וכמעט שלא היה סגפן-מתבודד או איש-כנסיה 
מפורסם, שלא נכתבו תולדות־חייו. בתקופה הראשונה נכתבו 
אך "חיי-קדושים" מועטים, פרט לכמה חיבורים קצרים, שנכ¬ 
תבו ע״י קירילום מםקית(פ(ליס במאה ה 6 וע״י לא(נטל 0 
מנאפוילים (שבקפריסין) במאה ה 7 . הרדיפות, שבאו על 
חסידי-האיקונין, עוררו את הגל הגדול הראשון של ביוגרא¬ 
פיות. פאטריארכים ומעריצי-איקונין ענווים, שנעשו קדושים- 
מעונים, ואפילו הקיסרת האדוקה תאודורה, שימשו נושאים 
לבלגראפיות, שנתחברו על-ידי מעריציהם. עד מהרה 
נכתבו ספרים נוספים הרבה על חייהם של "קדושי־עמודים" 
מתבודדים, של נשים צדקניות מפשוטי־העם, של פאטריארכים 


393 


ביזנטיון 


394 


והגמונים — ספרים, שחשיבותם ההיסטורית והספרותית שונה 
לפי מחבריהם ונושאיהם. רוב החומר על חיי־הקדושים נאסף 
במאה ה 10 ע״י סימון מטאפראסטס, שערך אותו בצורת לוח, 

י; ! 1 ז 

לפי סדר ימי־הזיכרון של הקדושים. מן המאה ה 12 ואילך 
פוחת במקצת מספרם של הספרים על חיי־קדושים. 

ביוגראפיות קצרות כלולות גם בנאומי־הספד שונים. 
שהשמיעו בני־אדם בעלי השכלה מרובה; אחדים מנאומים 
אלה הם יצירות נאות של הספרות הרטורית, כגת הנאומים, 
שנאם תאודור מססודיון לזכרם של אמו ודודו אפלטון, או 
נאומיו של מיכאל פסלום לזכרם של המשפטן כסיפילין, 
המדינאי ליכודם והפאטריארך קרולאריום. נדירים יותר הם 
אוטוביוגראפיות וספרי-זכרונות. האוטוביוגראפיה החשובה 
היחידה שנתחברה בב׳ היא זו של ניקפו׳ח׳ס בלמידאס, 
המלומד הגדול של האימפריה הניקיאית. חיבורי־ההיסטוריה 

של פסלוס ויוהאנס קאנטאקוזנוס אינם בעיקרם אלא ספרי- 

־* , 

זכרונות, כמרכן יש להזכיר את התיאור החי, שנתן יוהאנם 
קאמניאטם מהרפתקותיו בזמן שהסאראצנים פלשו לסאלר 
ניקי (ב 904 ), ואת חיבורו של קקאומנוס (המאה ה 11 ) 
ה״אסטראטגיקן" — ערב של עצות ישירות ושל אנקדוטות, 
שמשמש מקור חשוב להיסטוריה החברותית של ב׳. 

4 . שונות; אגדות. זולת הסוגים הנזכרים נכתבו 
בב׳ רק יצירות־פרחה מועטות, שיש להן חשיבות ספרותית. 
היו כמה חיבורים, ספק מדעיים ספק תיאוריים, כגון המסכת 
של קוסמאס אינדיקופלוסטס, או כגון ספרי־העזר בענייני 
הצבא, החוק והמינהל. כן נתחברו כמה ספרים תיאוריים. 
כגון ספרו של פרוקופיוס "על הבניינים", או "המולדת". 
שנוהגים לייחס אותה לקודינוס; נכתבו ספרים חשובים, שהם 
אנציקלופדיות על־פי טיבם, כגון הלכסיקון של סואיד־ס, או 
ה״ביבליותקה״ של פוט׳־וס; או כל אלה היו ספרים לימודיים 
יותר משהיו יצירות ספרותיות. אפילו סאטירות נתחברו רק 
לעיתים רחוקות (שרדו כמה דו־שיחים ברוחו של לוקיינוס, 
כגון "פילופטריס", "טימוריון". "מסע־התופת של מאזאריס"), 
והרומאן כמעט שלא היה מצוי בב׳ כלל. הדוגמה החשובה 
ביותר של רומאן הוא ה״מעשה המחכים בברלעם ויושפט", 
שהוא גילגול נוצרי־יווני של סיפור הודי על חיי־בודהא. 

מתחילה היו סבורים, שהמעבד היווני של סיפור זה היה 

: - 

יוהאנם מדמשק, אך כיום יודעים אנו, שהיה זה הנזיר 
יוהאנם, ממנזר מר סבא הקדוש (במחצה הראשונה של המאה 
ה 7 ). הסיגנון היווני הוא שוטף. רטורי, ותיאור־הדמויות הוא 
בעל רמה. הסיפור ניתרגם לכמה מלשונות אירופה המערבית 
ונתפשט גם בגירסות סלאוויות ובארמנית. ביוונית ההמונית 
נתחברו כמה ספרי־עם: "סינטיפם", שעלילתו מזכרת את 
הסיפור ביוסף ואשת פוטיפר! ספר־העם הדידאקטי "סטפא־ 
ניטם ואיכנילאטם", הבא ללמד כיצד ראוי להם, לשרים. 
לשלוט: "חייו של איסופום"—מבוסס על ספר אחיקר החכם 
(באמצעות ספר טוביה). ביוונית המדוברת נכתבו בין השאר 
תרגומים ועיבודים של "קדמוניות היהודים" ו״מלחמות־ 
היהודים" של יוסף בן מתתיהו. באותיות עבריות נכתבו 
תרגומים של המקרא ביוונית מדוברת, שהיו מיועדים לשימוש 
בבתי־הכנסת. כן שימשה הלשון המדוברת לחיבור של משלי- 
חיות ומשלי־צמחים. 

האגדות הן מן הענפים הפורים ביותר של הפרוזה 
הביזאנטית. קיימים אספים מרובי-הקף מחליפות־המכתבים 
של אבות־כנסיה, קיסרים, פאטריארכים, הגמונים ומדינאים 


מן המאה ה 4 עד המאה ה 15 ; אספים אלה, שהרבה מהם 
עדיין לא נתפרסמו, כתובים בדרך כלל בסיגנון רטורי עשיר, 
אך באגרות הקצרות ניכרת גם נטיה לניסוח ענייני ופשטני. 
אין ביניהן כאלו, שיכולות להימנות על מיטב־הספרות, אך 
מרובה הוא מספרן של האגרות, שבהן מתגלם בכל עחו 
הכשרון הביזאנטי להבעה עצמית, וכן נדרעת להרבה מהן 
משמעות חברותית והיסטורית רבת־ערן*. 

. 1312701117 2/120 ) 1717 ' 20/11 ץ. ריקוע נזולחח־כסף 

תחייתו לול לעזר. נילווי־שנהב בסיננוז אלכסנדרוני, סו הסאה ה#(׳י> סן ד,"אחור ׳ 8 ? קפריסיד׳. המוזיאון ד,בריסי, לונדון 























403 


ביזנטיון 


404 



נסיכים (או קיסרים) יוצאים לעיר. נילוף־שנהכ על נוכסה של קופסה (עם שרירים •של צבע־ארגסזו: הסאה ה 11 (?), מרוא, וויואתדראלה 


2 . אמנות. בקושטה עצמה ובפרובינציות שרד מספר 

של פסלים מסוף המאה ה 4 ומן המאה ה 5 . לערך משנת 400 

נשתמרו פסלי־דיוקן, האובליסק של תאודוסיוס והבסיס של 

עמוד־ארקאדיוס, שהעיבוד של השטח המפוסל שבכולם מז¬ 

כיר פסלים יווניים. ואולם מאמצע המאה ה 5 ואילך נעשים 

הפסלים שטוחים יותר ויותר — ד.ם מכוונים להסתכלות 

מנקודה מסויימת בלבד, והרושם שהם עושים דומה לזה 

של תבליט! קפלי־הבגדים מתוארים בקווים שבורים, ועיקר 

כוונתו של האמן היא להבליט את ארשת־הפנים — כוונה, 

שמתגלית ביהוד במת^ מידה מופרזת לעיניים. 

בחפירות, שנערכו בשנים האחרונות הן ב״ארמון הגדול" 

של הקיסרים בקושטה והן באנטיוכיה, נחשפו רצפות־פסיפס 

מרובות׳ שמעידות על קיומה של מסורת-הציור ההלניסטית. 

הנושאים העיקריים בפסיפסים רוויי־צבעים אלה הם מחזות- 

ציד ומעמדות של קרקס, וכן מעמדות מן המיתולוגיה 

היוונית, אלגוריות והגשמות הלניסטיות. גם הפסיפסים רחבי¬ 
* ▼ 

המידות שבכנסיות ע״ש הקדושים גיאורג ודוד בסאלוניקי 
מייצגים את אמנויות הפסיפס והציור של תקופה זו. כן 
דומה, שבאותו זמן כבר הושפעה האמנות של איטליה ע״י 
האמנות של המטרופולין, ועדות עיקרית לכך משמשים 
הפסיפסים מן המאה ה 5 שבראונה, כגון אלה שבמאוזולי- 
און של הקיסרת גאלה פלאקידיה. 

על טיבם של הפסיפסים, שנעשו בכנסיות של קושטה 
בזמנו של יוסטיניינוס, אין אנו יודעים דבר. אלה שנחשפו 
עד עכשיו בכנסיית האגיה סופיה מוצאם מזמן מאוחר יותר. 
אך הכנסיות שבראוונה, שנבנו במאה ה 6 , יש בהן כדי 
להקנות לנו מושג מן המראה הפנימי של הכנסיות בקושטה 
באותו זמן לערך. נשתמרו הפסיפסים באולם־התווך שב- 
באסיליקה ה״חדשה" ע״ש אפולינארים הקדוש, והמאוחרים 
שבהם — מאמצע המאה ה 6 — מתארים תהלוכות ארוכות 
של קדושים מעונים ושל בתולות בתלבושת של גבירות־ 
החצר. הפסיפסים בכנסיה ע״ש ויטאלה הקדוש מעידים 


על הקשר ההדוק, שהיה קיים בין חצר־הקיסר והכנסיה; 
ביניהם נמצאים התיאורים המפורסמים של יוסטיניינום 
ואשתו תיאודורה, כשהם מביאים את תרומותיהם אל המזבח. 
החומרה שבמיבנה התמונה, רקע־הזהב העשיר שלה 
ומערכת־צבעיה הכוללת ארגמן, אדום וירוק — כל אלה 
מקנים לדמויות המתוארות בהן אופי של יצורים שאינם 
מעולם זה. 

מכתבי־היד המעוטרים, שהיו, ודאי, מצויים בביזאנסיון 
בשפע, נשתמרו רק מועטים בלבד. קטע של ספר בראשית 
(כיום בווינה) ושני קטעים של הברית החדשה (כיום ברו- 
סאנו [קאלאבריה] ובפאריס) נכתבו ועוטרו, כנראה, באסיה 
הקטנה < הם כתובים באותיות־זהב על קלף ארמוני, והטכסט 
מלווה אפריז של תמונות. דוגמה לספרי־מדע בליווי ציורים 
משמשת המסכת על צמחי־רפואה של הרופא היווני דיוסקו- 
ריךס, המעוטרת בשפע של ציורי־צמחים 1 גם כ״י זה, שהו¬ 
עתק בשביל גברת אצילה בקושטה, נמצא כיום בווינה. 
התמונות שבו מפליאות בטבעיותן ומשמשות המשך 
למיטב המסורת הקלאסית. 

מאמנויות הקישוט והתכשיטים נשתמרו דוגמות מרובות 
יותר, בשנהב ובמתכות יקרות. בין השאר שרדו כמה דו- 
לוחות משנהב, שהקונסולים היו נוהגים לשלוח אותם מקוש- 
טה כמתנות לראש־השנה, ובהם דיוקנות של הקונסולים 
בבגדיהם הרשמיים ולפרקים גם תיאורים של משחקי- 
הקירקס, שהיו נוהגים לערוך עם כניסתם למשרה. הזרמים 
השונים בסיגנון הביזאנטי הקדום מיוצגים בקופסות של 
לחם־הקודש ובכריכות־ספרים משנהב, שבהן מגולפים תי¬ 
אורים של מעמדות מקראיים, וביחוד — בכם־השנהב של 
הארכיהגמון מאכסימיאנוס מראוונה (מאמצע המאה ה 6 ). 
שבדפנותיו מגולפים מעמדות מחיי-ישו ומתולדות־יוסף. 
השפעתה של המיתולוגיה היוונית במאות ה 6 והד משתקפת 
מתוך התיאורים על גבי כלי־כסף הרבה — תיאורים של 
אלים ומעמדות משירי-הומרוס, וכן מתחום־האגדות על 















405 


כיזנציון 


406 


דיוניסום. כמד. מכלים אלה מסומנים בגושפנקות רשמיות, 
ובהן סבועים הדיוקנות של הקיסרים, שבתקופת־שלטונם 
נעשו הכלים, ביחד עם קיצורי־שמותיהם! הרבה מהם נתגלו 
בדרומה של רוסיה, שלשם הובאו, כנראה, מקושטה. חשי¬ 
בות מיוחדת יש למערכת של צלהות־כסף, שבהן מרוקעים 
תיאורים מחיי־דוד (חלק ממערכת זו, שנמצאה בקפריסין, 
שמור כיום במוזיאון המטרופוליטני בניו־יורק וידוע בשם 
,,האוצר מקפריסין"). הצלחות נעשו בתקופת־שלטונו של 
הראקליוס (בתחילת המאה ה 7 ), כפי שמעידות הגושפנקות 
שבהן. 

על האמנות הביזאנטית מן המאה ה 7 — תקופת המלחמות 
בפרסים ובערבים — ידוע רק מעט. משום כר מרובה כל־כו 
ערכם של שרידי תמונות־הקיר, שנשתמרו בכנסיה הקטנה, 
ה״ ע תיקה״, ע״ש מריה ( 01103 ^ 12 ז 13 \ . 8 ) שבפורום של 
רומא ז את הטובות שבתמונות אלו ציירו אמנים יווניים 
במחצה השניה של המאה ה 7 . המסורת ההלניסטית ניכרת 
בהם בטהרתה גם בהרכב־הצבעים וגם בסיגנון. 

במשך התקופה הארוכה של המחלוקת האיקוגוקלאסטית 
( 726 — 843 ) נהרסו יצירות הרבה של האמנות הכנסייתית, 
ואף פסקה התפתחותה של אמנות זו ן אך הפעולה האמנותית 
בב׳ לא נסתיימה בזה. ידוע לנו, שבאותו זמן עצמו פרחה בה 
האמנות החולונית ושארמנותיהם של הקיסרים קושטו 
בתיאורי־ציד, בתמונות־נוף ובתיאורים היסטוריים! אך מכל 
היצירות הללו לא שרד כמעט דבר. 

בתחילת התקופה הביזאנטית התיכונה — סמוך לזמן, שבו 
הונהג שוב פולחן־האיקונין עוצבה צורתו המסרתית 
של קישוט־הפסיפס הביזאנטי. מכאן ואילך נקבע סדר חמור 
לשורות של תמונות־הפסיפס, שקישטו את הכנסיות — סדר, 
שהיה מיוסד כולו על שיקולים תאולוגיים. שוב צריכים אנו 
לפנות לפרובינציות כדי למצוא דוגמות שלמות פחות או 
יותר של תמונוודפסיפס מסוג זה. הסדרות השלמות ביותר 
הן אלו שבכנסיה ע״ש לוקאס הקדוש בפוקים, במנזר נאה מוני 
שבאי כלס ובמגזר דפני. תמונות־הפסיפס מן המאה ה 12 
שבכנסיות של סיציליה הנורמאנית — בצפאלו, פאלרמו 
ומונראלה — בוצעו ברובן ע״י אמנים מאשטה, והן משמשות 
עדות נאמנת לסיגנון של פסיפס־הענק, שהיה רווח בתקופה 
הקומננית המאוחרת. סמוך לאותו זמן גם צוירו הפרסקות 
שבנרץ (*״*א [יוגוסלאוויה], 1164 ), נרדיצה ( 11€3 >€-!€א.) 
וולאדימיר (רוסיה 1196 , 1199 ). 

לעומת המספר המועט של תמונות גדולות (פסיפסים 
או פרסקות), ששרד מתחילת התקופה הביזאנטית התיכונה, 
נשתמרו כתבי־יד מעוטרים במספר ניכר. מזמנו של באסיליום 
1 שרד כ״י (כיום: בפאריס) מדרשותיו של גרגוריוס מנא־ 
ציאנצוס ( 5 נ 31121 ! 2 בא) וכמה מן המיניאטורות שבכ״י זה 
משקפות את הסיגנון של תמונות־הפסיפס הגדולות. בתקופת־ 
שלטונו של קונסטאנטינוס פוןפירוגגיטוס ( 912/59 ), שהוא 
עצמו היה אמן, קמה האמנות הקלאסית לתחיה — אותה 
תחיה, שנוהגים לציינה כ״הרנסאנס המאקאני" כתבי־היד 
המפורסמים ביותר, שנכתבו ועוטרו באותו זמן בקושטה, הם 
כה״י של ספר־תהילים שבפאריס וכ״י של ס׳ יהושע (בצורת 
מגילה) שבספרית־הוואתיקן. כ״י אלה נעשו, כנראה, במי־ 
שרים לפי המתכונת של כ״י מן המאות ה 6 וה 7 , אך סיגנונו 
של המיניאטורו׳ת ומערכת־הצבעים שלהן קרובים ביותר 
לציור ההלניסטי, ומשום כך הם מעלים על הזיכרון את 



0 יכא 5 הקדוש. כריכת־ספר עעויר, כסוי רקוע סכיסה 500 : 
בססנרת—תבוונות־קרושים וקישוסים באבני־חן ועבודות־סילינראז. 
ר.קאתררא 5 ה ע״ש סארקום הקרוש, ו ע'*"אה 


הפרסקות, שנמצאו בפומפי. כמה כ״י בעלי תוכן חואני 
מעידים על התפקיד החשוב, שמילא חקר האמנות הקלאסית 
בחצרו של קונסטאנטינוס. נטיה קלאסיציסטית מובהקת זו 
נתקיימה רק זמן קצר. במיניאטורות שבלוח־הקדושים של 
באסיליום 11 (סוף המאה ה 10 ) שבספריית־הוואתיקן שוב 
אין להבחין בנימה הקלאסית, הניכרת בכה״י הנזכרים 
של ספרי תהילים ויהושע, ואפשר לראות בהן כעין מעבר 
לסיגנון הנוקשה יותר של התקופה הקומננית. 

הפיסול הביזאנטי, שהזניח עוד בתחילתו את פיתוח 
הצורות במעוגל, נצטמצם מן התקופה האיקונוקלאסטית 
ואילך בתבליטים בלבד. חמרי־הפיסול העיקריים היו שנהב 
ומתכות. ביחוד יש לציין את קופסות־השנהב מן המאות 
ה 11 וה 12 , שבהן מגולפים מחזות בעלי תוכן חואני. גילו¬ 
פים אלה משמשים עדות נוספת לתחיית הקלאסיציזם, שבאה 
באותו זמן, שהרי מתוארים בהם בין השאר מעמדות 
מיתולוגיים, כגון עלילותיו של הראקלס. עבודות־הארד 
הביזאנטיות היו מפורסמות באירופה — מה שמוכח מתוך 
דלתות־הארד (ממוצא ביזאנטי) שבכמה כנסיות באיטליה 
הדרומית. מענפי האמנות הזעירה בתקופה הביזאנטית התי¬ 
כונה הגיעו לשיכלול מיוחד מלאכות הצורפות והאמל, ובקא־ 
תדראלות מרובות באירופה מצויות יצירות־מוםח של אמנויות 
אלו — צלבים ותשמישי־קדושה אחרים, וכן תכשיטים חוא- 
נים. האוצר הגדול ביותר של יצירות מסוגים אלה — אוצר, 
שבא בחלקו משללם של המשתתפים במסע־הצלב הרביעי — 
מצוי בכנסיה ע״ש מארקוס הקדוש בוויניציאה. ו״לוח־הזהב" 
(סזס 4 313 ?) המפורסם שעל גבי המזבח הראשי בכנסיה זו 
הוא דוגמה נאה של עבודת־אמל ביזאנטית. דוגמות מעניינות 
של האמנות הביזאנטית הם הכתר של קונסטאנטינוס מונו־ 



















407 


כייזנטיון 


406 



שמשו! (או הראקלם) נלחם נאריח. ארינ־טשי ניזאנטי. 
הטוזיאון ע״ש ויקטוריה ואלנרט, לונדון 


מאכום (כיום: בבודאםסט) והחלק התחתון של כתר המלכים 
ההונגאריים— "הכתר של אישטוואן הקדוש". מקוריותם של 
אמני־ביזאנטיון ניכרת ביחוד באופן שבו פיתחו את קישוטי־ 
האמל, אע״ם שבענף זה של האמנות הזעירה מתגלים 
בבהירות היסודות האמנותיים, שביזאנטיון קיבלה מארצות 
המזרח הרחוק. חשיבות מרובה נודעת גם לתעשיית־האריגים 
של קוישטה, שגם בה בולט היסוד המזרחי! באריגי-המשי 
מתוארים אריות, גריפונים, נשרים ופילים בסדר הראלדי, 
ומן הכתבות, המצויות בכמה מהם, אנו למדים, שנעשו 
בבתי־מלאכה ממלכתיים. 

כל היצירות הללו של האמגויות הזעירות — כ״י, גילוסי־ 
שנהב, עבודות־צורפות ואריגים — גרמו להתפשטותה של 
האמנות הביזאנטית הן במזרח והן במערב. תנועוחדהתחיה 
של האמנות הקלאסית באירופה הירבו לשאוב מן המקור 
הביזאנטי. 

עם עלייתה של שושלת־הפאלא(לוגים לשלטון ( 1263 ) 
באה תחיה שניה, שקבעה את דמותו של השלב השלישי 
בתולדותיה של האמנות הביזאנטית. בתקופה זו אפשר להב¬ 
חין—בצידן של השפעות חדשות, שמוצאן מארצות־המזרח 
ומן האמנות הסלאווית העממית — בהשפעתה של אמנות־ 
הפו־סקו האיטלקית. אך עיקר חשיבותו של שלב זה הוא 
בתהייתם ובפיתוחם של השגי־העבר של ביזאנטיון עצמה. 
תרבות המדינות הסלאוויות החדשות, שנוסדו בבאלקאנים, 
כגון סרביה ובולגאריה, היתה מבוססת בעיקרה על יסודות 
ביזאנטיים, ומשום כך יש לראות גם באמנויות הסרבית 
והבולגאדית של המאות ה 14 וה 15 וגם באמנות היוונית 
מאותה תקופה אסכולות־משנה של האמנות הביזאנטית. הסיג־ 
נז׳ן הפאלאואגי החדש ניכר ביתר בירור בציור ובפסיפס. 
מעכשיו בטל הסדר החמור של המערכת הקישוטית, שהיה 
נהוג בתקופה התיכונה, וכל תמונה בודדת יש לה ערך 
משלה. מכלו׳ל־הצבעים שונה הרבה מזה שהיה רווח בתקו¬ 
פות הקודמות. סיגנוךהקפלים נעשה עכשיו קווי יותר, 
ואפיינים לו ביחוד קווים שבורים. הכנסיות, שנבנו בתקופה 
זו, מקושטות ברובן לא בפסיפס, אלא בפרסקות. 

הפסיפסים בכנסייודארה שבקושטה (מתחילת המאה 


ה 14 ! כיום: מסגד קחריה ג׳אמע) הן יצירוודהמופת של 

האמנות רחבודהממדים, שנוצרה באותו זמן בבירה. במעמ־ 

1 

דות מחייה של הבתולה הקדושה ומילדותו ומעשי־נפלאותיו 
של ישו ניכר סיגנון חדש, שהמוטיווים הארדיכליים שלו, 
תנועות הדמויות ומראות־הנוף מזכירים את ה תחיה ההל¬ 
ניסטית מן המאה ה 10 . ועם זה ניכרת בו, בסיגנון זה, קירבה 
לאמנות האיטלקית של אותה תקופה. 

מאסכולודהציור של קושטה נתפתחו שתי אסכולות 
חדשות — המאקדונית והקדמית. הראשונה ירשה מן המזרח 
את תיאורם של מעמדות באפריזים ארוכים ובלתי־מופסקים, 
ובכמה מיצירותיה מורגש היסוד הסיגנוני האיטלקי במידה 
מרובה יותר מבציורים של ק(שטה. סימני־ההכר של אסכולה 
ז 1 נראים יפה בכמה מסדרו׳ת־הפרסקות שבכנסיות הסרביות 
(כגון בנאגוריצ׳יג(, 1317 , בגראצ׳אניצה, 1321 ), וכן הם נראים 
ברובן של תמונות־הקיר הקדומות בכנסיות שעל הר־אתו׳ס. 
האסכולה של קרטה מתרחקת מן המסורת הביזאנטית פחות 
מן המאקדונית. במקום אפריזים גדולים נוצרו על־ידיה תמו¬ 
נות בודדות, מוקפות מסגרות שנעשו באותה טכניקה, בדומה 
לפסיפסים שבכנסיית־כורה. מכלול־הצבעים של אסכולה זו 
הוא עשיר ומעודן ביותר! יצירת־המופת שלה הם הפרסקות 
שבכנסיית הפריבלפטום במיסטרה (מאמצע המאה ה 14 ), 
ובהם — תיאור של תהלוכת-מלאכים חיננית בשעת עבודת־ 
הקודש השמימית. במחצה השניה של המאה ה 14 ירשה 
האסכולה הקרטית את מקומה של המאקדונית בסרביה; אחד 
ממייצגיה הראשיים היה היווני תאופאמם, שפעל בנובגו־ 

זר 

רוד (רוסיה). אסכולה זו האריכה ימים אף לאחר מפלתה 
של קושטה ובמאה ה 16 עדיין עמדה בפריחתה, ביחוד בהר־ 
אתוס. 

בצד הציור של תמונות גדולות גברה בתקופת הפאלאו־ 
לוגים חשיבותו של ציור־האיקונין. אמנם נשתמרו איקר 
נין — ציורים בשעווה או בטמפרה — גם מן התקופות 
הביזאנטיות הקדומה והתיכונה! אך נראה הדבר, שטכניקה 



נשורודהטלאר. פסיפס טתוד ׳טורה של חטונות-קיר (נסיננון 
הלניסטי) על ה" מרים נבנס״ת־בורד, (כיום: טסנד קווריד. 
נ׳אטע) נקושטה. מ 1310/20 









נער וחמור. ד. מ אה ד. 5 (?) 
רצסת־מחאיקה, ההיכל הגדול של הקיסרים, קונסטאנטינוס 1 ל 


דית 


לערך בי 




409 


ביזנטיון 


410 


זו הגיעה לשיאה רק בתקופה המאוחרת, ושאף בתחום זה 
היתה מרובה ביותר השפעת האסכולה של קרטה. 

גם בעיטורי־הספרים ניכרת באותה תקופה תחיה של 
המסו׳רת הקלאסית, מעין זו׳ שבאה בימי השושלת המאקד(־ 
נית! אך המיניאטורות, שנוצרו בתקופה זו, אינן מגיעות 
לרמה של המיניאטורות המשובחות, שנוצרו בתקופות הקדו¬ 
מות. דילדול מבחינים גם באמנויות הזעירות, שמהן ראויות 
לציון רק כמה עבודות־רקמה. 

עם חורבנה של קושטה ב 1453 בא הקץ על האמנות 
הביזאנטית במובנה המצומצם. בהעדר ההשפעה המפרה של 
עיר־הבירה ירדו האסכולות המקומיות בפרובינציות מרמתן 
הקודמת. אך במשך כל יוד׳ב שימשה האמנות הביזאנטית 
חוליית־קשר בין המזרח והמערב: היא שמרה על חיוניותה 
של המסורת ההלניסטית ושימשה מקור־השראה מתמיד 
לאמנות האירופית בכללה. 

ספרים כלליים ; -( 8 ) 1 > 5 )! 1001 ק 5001 !!■!ס 1-25 ,]! 060150 .ן 
; 1925 , 1111 €61151100 £051 , 00 ) 031 . 64 . 0 ; 1923 , 20001 
, 10100 ? . 1 ־ 1 ; 1926 , 200110 ( 6 011 ' 1 ) 1 ) 1 ) 610014 , 111 ) 1 ( 1 . 011 
2001 . 01 ( 8 , 1115 ) 001 . 0 ; 1934 , 2110110 ( 6 1 ז 0 ' 6 ,ז 10 י<ז .מ 
. 1953 , 801011011 ) 1200110 ( 8 , 013631 .ר. ; 1947 , 6101011 
ספרים על ענפים בורדים : •ן 01 * 13 .* 0 ) 3 ק 1 \/. 4 ? .ט } 1£ נולי\ .ס 

,) 801 £ !) 6 ) 7 / 61/7 6 ) 1 )%/ 1 / 714 / 10 1 ) 1 ) 00101 ) 00 ^/ 1 1 ) 11 ■ 1 ) 0101 

0 )/ 511111 ,)) 4011 . ) 2001101516 ( 8 , 506 ) 1 ׳\ 431211105 \ ״ 1 ; 1925 
■\/ ; 1929 ,) 01110% ) £1 1 ) 1 > 10 ) 655 ( 1 ^ 1 ) 5116 1 ) 1 ) 01110/1 0111 
- £7/00 71 ) 6 ) 2 / 1111 / 011 ( 6 ) 01 , 211131111 ) 701 ( •א ,) 1 ) 111 ) 15011 ) 001 
. 0107 .£ ;.£ 1930 , 115 ) 1 ) 061600 / . 11 -. 10 !) 11 0 ) 71111 ) 111 ) 105 ) 6 
. 011 ; 1931 ,)))) 01 סין 5 ) 610:01 ) 1200110 ( 8 , 0011111$ . 0 1 ) 311 
- 610011 ,) 501 ־ £601 .( ; 1933 ,) 200110 ( 6 ) 1111111 )ק 6/1 ,( 1011 ( 1 
010 ,תחג 1 ת 2 ) 01 (ו\ .א ; 1934 ,) 1200110 ( 6 ) 11 ו 1 )) 611 )! 0 ' 11 015 ) 01 
. 15 !) 1 > 0616110 [ . 11 1 ) 110 . 10 1 ) 1 > 1 ) 1 ) 60101 ) 811 ) 6 ) 20011015 ( 6 
■ 200 ( 6 1115 ) 0110 0115 5 ) 1 1 ) ) 11111 ) 111 ) 5 60 , 06101 ) 0 ״ 1 ; 1935 
80115 ) 16 ( 0 5 ) 6110101111 7710 , 631 ) 01106 . 14 ; 1936 , 1105 
.א ; 1938 , 80101101 ) 200110 ( 8 ) 611 / 1/11 /ס ( 5111/1 0 , 1 ) 85011 
1100100 ) 6101 ) 16 ( 0 ) 18011 0 , 8.011 סס 056 ( ) 76 ,תת 3 ת 01171 /״\ 
0100 ) 0 א ( 0 5 ) 610501 ) 76 , 111 $ ) 1 ) 0 .ס ; 1948 ,)) 0015500 ) 8 

. 1949 ,( 11 ) 51 

א. ר. 

מוסיקה. רובה של המוסיקה הביזאנטית מצטרף משני 
חלקים עיקריים: המנגינות, שבהן היתה מושרת הליטורגיה 
של הכגסיה הר(מית-המזרחית, והמנגינות, שהושמעו בשעת 
טכסי־החצר. 

בנוגע למוסיקה של טכסי־החצר קיימת תעודה אחת 
בלבד: בספרו של ק(נסטאנטינוס ¥11 פורפיר(גנטוס "על 
הטכסים" מתואר טכס לחג־המולד, שבו שרו מקהלות־החצר 
של ה״ירוקים" וה״כחולים" את התהילות לקיסר, בליווי של 
תזמורת־החצר, שהיתה מורכבת מכלים אדירי־קול בלבד: 
חצוצרות, קרנים, מצילתיים וחלילים < תזמורת זו ניגנה הן 
בהפסקות בין השירים ודן בשעת־הזמרה. 

בניגוד למוסיקה של טכסי־החצר נשתמרו מנגינות־הכנסיה 
הביזאנטיות בתעודות מרובות! תעודות אלו מראות, שהלי־ 
טורגיה המוסיקאלית של ב׳ — ולא, כפי שסברו, הגרגוריי־ 
נית — היתה הגילגול הקדום ביותר של מסורת־המוסיקה 
היהודית העתיקה, ולא עוד אלא שנשתמרו בה קצתן של 
המנגינות היהודיות כצורתן, ורק בתהליך איטי נשתנו ונת¬ 
רחבו מתוך השפעות נוצריות ומקומיות כאחת. מסתבר, 
שהמוסיקה של ב/ שקדמה כמה מאוודשנים לשיר הגרגור- 
ייני, יכולה היתה לקיים לאורך־ימים, וכמעט ללא שינוי, 
את האופי המזרחי הקדום של מנגינותיה, מאחר שבנצרות 
האורתודוכסית לא בוצעו רפורמות מרחיקות לכת כאותן 
שחלו בכנסיה המערבית. 


הצורות. מראשית קיומה של הכנסיה הביזאנטית היו 
מצויים בה כמה מן היסודות הליטורגיים של בית־הכנסת 
היהודי! יסודות אלה הם: זמרת־התהילים, קריאת הפרשיות, 
תפילות ופיוטים. מחברי־המנגינות בב׳ נקטו בשיטה המז¬ 
רחית של שימוש בנוסחי־מנגינה קבועים, שהיו מחולקים 
לקבוצות. עובדה זו משתקפת ב״אוקטואכוס", שהוא מעין 
אוסף שיטתי של נוסחי־דגם למנגינות, בדומה למקאמות 
(ע״ע) הפרסיות־ערביות, והוא שונה משיטת שמונה הסול¬ 
מות, שהיתה רווחת במוסיקה היוונית. 

מן הצורות המוסיקאליות העיקריות, שהיו רווחות בב׳, 

יש להזכיר: 

א) ה ט ר 1 פ א ר י 1 ן — שיר־ביניים קצר, מעין פירוש, 
שהיו שרים מן המאה ה 5 ואילך אחר כל אחד מפסוקי- 
התהילים! בטרופארים יש הקבלה מסויימת לאנטיפונות 
הגרגורייניות (וע״ע אנטיפוניה). 

ב) ה ק 1 נ ט א ק י ו ן, יצירתו העיקרית של הפייטן הסורי 
רומאנום (המאה 6 ). ניכרת בה מסורת הפיוט המדרשי של 
סוריה המזרחית, שנתגבשה בפיוטים (מן הסוגים מימרא, 
מדרשנא וסוגיתא) של אפרים (ע״ע) הקדוש. הקונטאקיון, 
שהוא מעין שיר אפי בעל בתים מרובים, מורכב מטרופא־ 
ריס! כל הבתים מושרים על־פי המנגינה של הבית הראשון, 
הנקרא ״הירמו׳ם״ (,. 10110 *). חלקי־הקונטאקיון מחוברים ע״י 
בית חוזר ("אזור"), שהיה מושר במנגינה מיוחדת. 

ג) הקאנון, שבו הגיעה שירודהפיוט הביזאנטית לשיאה 
(המאה ה 7 ). בניגוד לקונטאקיון אינו מבוסס על המדרש, 
אלא על שמונה שירות שבמקרא: שירת הים, האזינו, תפילת 
חגה, "עיר עוז לנו" (ישעיה כו), תפילת יונה, תפילת חבקוק 
ושתי תפילות דניאל. כן נוסף עליהן שיד-ההלל לבתולה 
מרים (ז 103 ) 1 ת 438 י). 

מספדי־הליטורגיה המרובים יש עניין מיוחד ב״הירמולו־ 
גיוך, שכולל את המנגינות של הפיוטים הארוכים, וב״סטיב־ 
ראריוך הכולל את הטרופארים, שהיו מושרים בין פסוקי- 
התהילים. — לפי המסורת. היו פייטניה של ב׳ עד המאה 
ה 10 — כגון אנדריאס מקרטה ויוהאנס מדמשק — נוהגים 
לחבר גם את המנגינות לפיוטיהם. רק מן המאה ה 10 ואילך 
בטל נוהג זה, ושוב לא מילא הפייטן את תפקיד הקומפוזיטור. 

כתב־המנגינות וחקירתו. תרומתה של ב׳ להת¬ 
פתחותה של המוסיקה האירופית לא היתד. ברורה כל צרכה 
כל עוד היו המנגינות הביזאנטיות ששרדו כספר החתום. 
על חקירתן של מנגינות אלו האפיל במשך זמן מרובה חקר 
השיר הגרגודייני. על סיגנונו ואופן־כתיבתו! אך מתוך 
החיפוש אחר מקורותיו של שיר זה נתברר, שהמוסיקה 
הדתית של ב׳ שימשה, בתולדות הצורות המוסיקאליות, 
הגשר, שהוליך מירושלים לרומא. 

בשלב הראשון שלו, מן המאה ה 4 עד ה 10 , לא כלל 
כתב־המנגינות הביזאנטי אלא סימנים מועטים בלבד! סימ¬ 
נים "אקפונטיים" (כלומר, להוראת הקריאה) אלה נכתבו 
מעל למלים שבתנ״ך ובאוואנגליונים ושימשו — בדומה 
לטעמי־המקרא — כציונים תחביריים וזמרתיים כאחד. 
לפי המסורת, הומצאו סימנים אלה ע״י המדקדק ההלניסטי 
אריסטופאנס מביזאנטיון, שפעל בסוף המאה ה 2 לפסה״נ! 
הם כוללים סימונים להטעמה, לנשימה (חזק—רפה), ליחי¬ 
דות זמן (ארוך—קצר) ולאופן הקריאה (וע״ע טעמי־מקרא! 
נוימים). 


411 


כיזנציון 


412 


במאה ה 10 הוחלפו סימנים אלה בכתב הנוימים (מיוו׳ 
; 0£ ^; 0 ׳\, רמז). שהיו מחוברים לאותיות. בתולדות־התפתחותו 
של כתב זה ניכרים שלושה שלבים: תחילה נתקבלה צורה 
של נוימים, שהיתה חסרה סימון מדוייק של מרוחי־הצלילים: 
צורה קדומה זו היתה נהוגה עד המאה ה 12 . אך במאה ה 11 
כבר מופיעים בצידה הנוימים ה״מעוגלים" או ה״האגיופולי־ 
טיים״, שיש בהם סימון מדוייק של ערכי־המרווחים! מן 
המאה ה 15 עד ה 15 היתה זו הצורה הרווחת. מאז עד המאה 
ה 19 היה רווח השימוש בכתב המאוחר, הנקרא על שמו של 
הקאנסור יוהאנס קוקוזלס: נוימים אלה כללו סימני-עזר 
להבעה, שצויינו בדיו אדומה. נוסף על כך הנהיג ב 1821 
הקאנטור היווני כריסאנטם ממאדיטיס כתב־גוימים מחודש, 
שבו משתמשים עד היום. 

פיענוח אפני־הכתיבה של המוסיקה הביזאנטית מתבסס 
בעיקר על תגליותיו של חוקר־המוסיקה והקומפוזיטור אגון 
ולס ( 011052 /י\), שבמחקריו (מ 1916 ואילך) בירר הן את 
קריאת הסימנים המוסיקאליים והן את התפתחות צורותיהם 
השונות. יש להזכיר את החוקר האנגלי טיליארד( 3101 ׳< 111 ?'), 
שהגיע באותו זמן עצמו בערך לתוצאות דומות לאותן של 
ולס; טיליארד בירר גם את משמעותם של הסמלים הנקראים 
013x^x13 , שמסמנים בתחילתם של קטעי־הליטורגיה את 
המ(דאליות של המנגינה. את התורה של סוגי־הסולמות, 
הכלולה באוקטואכוס (עי׳ למעלה) חקר האמריקני סטראנק 
( 1£ תג 1 זז 5 . 0 ), ואילו את התאוריות המוסיקאליות, שבהן 
דנות ה״מסכתות המוסיקאליות״, שנשתמרו בב׳ — האוריות, 
שהן מנוגדות לאותן שנוצרו ביוון בתקופה הקלאסית 
בירד החוקר הראני הג ( 14002 . 0 ). 

חקר המוסיקה הביזאנטית נסתייע גם בחקר הפולקלור 
המוסיקאלי שבתחום שלטונה של הלשון היוונית ובתחומי- 
הגבול שלה — בסוריה, ארמניה וארצות־הבאלקאן. חלוצים 
בחקירה זו היו ז׳אנן ( 030010 [) ופיאר ( 340 ץ 0 ?) במחקרם 
המשותף על "המנגינות בליטורגיה הסורית והכשדית" 
( 013111005 01 05 תת 10 זץ 8 40104105 י 1 ), שיצא ב 1924 , וכן 
ת. גאורגיאדס, בספרו ״הקצב היווני״ ( 150110 ו( 0 סו־! 2 • 01 ( 1 
1949 , 1110105 ץ! 1 > 1 ) ובמחקרים אחרים. 

על סמך כל המחקרים הנזכרים ומחקרים מרובים אחרים 
נתאפשרה העתקתן של אלפי המנגינות של ב׳ שנשתמרו 
לכתב־התווים המקובל. מ 1935 ואילך מתפרסמת בעריכה 
משותפת של החוקרים הנזכרים ההוצאה הגדולה של -ו 1 ת 10 \ 
1030 ז 230 ץ 8 030 !$נ 11 \ 0101113 , שבה יוצאים לאור כל המנ¬ 

גינות והמסכתות העיוניות שנשתמרו, וכן מחקרים בודדים. 

; 1932 ,ץ(/ק 6 (< 101 ו 111 (! 1 / 6111 0 ו 11 ן}\ 261111111 ( 8 , 1 )ז 9 ץ 111 ז . 14 

תו ,. 010 , 111110 (! 20611116 ( 8 (ס 1 ה 6 ו!ץ$ 7011111 6 ו /' 7 . 1£ חנ 1 ז) 5 . 0 

.£ ;( 1945 ) 31 . 101 ,( 1942 ) 28 . 1101 .( 11601011 001 ו 1 ו 11 \ 

.. 1 ) 1 ; 1947 . 01111111 ,/׳/׳,//ס׳ 11 111 £16161611 0116111 .£ , 011052 ׳-י\ 

1949 ,( 1 / 0 *ז״ 8 £ . כלומר: "משנה תורה"). על המסרבים לקיים את 
פקודת־הקיסר לפרטיה הוטלו ענשי־מלקות, גלות והפקעת* 
רכוש ( 146 ."סא). אותם ענשים עצמם הוטלו גם על 
הכופרים בתחיית־המתים, ביום־הדין ובמציאות־המלאכים. 
מקרה שני של התערבות בחיי־הדת של היהודים יש לראות 
באיסור, שהטיל עליהם הקיסר לחוג את חג־הפסח במועדים 
מסויימים. כי בניגוד לתקנה של ועידת־ניקיאה, שגזרה על 
חגיגת־הפסחא בימים שבהם חל חג-הפסח, החזיקו נוצרים 
הרבה במנהג הישן וקידשו את חג־הפסחא ביום הארבע־עשר 
בניסן( 1 תגת 113111116011 ף); ולפיכך אסר יוסטיניינוס על היהו¬ 
דים לחוג את חג־הפסח, אם חל קודם לפסחא של הנוצרים. 

המאורע המכריע, שאירע בא״י בימיו של יוסטעיינוס, 

היה מרד־השומרונים. השומרונים התמרמרו על קיפוח זכויו¬ 
תיהם, וכתואנה למרד שימש להם מנהגם של הנערים 
הנוצריים לידות אבנים בבתי־כנסיותיהם של השומרונים. 
אפשר, שקיפוח־זכויותיהם של השומרונים בא מתוך דאגה 
לגבולות־המזרח. לאחר שהללו נאשמו ע״י הנוצרים כבעלי־ 
ברית סודיים של פרס, אויבתה של ב׳. ההתקוממות, שפרצה 
ב 528 בהנהגתו של יולינוס, שהשומרונים בחרו בו למלך, 
התפשטה משכם גם לערים אחרות, ובמהלך המרד נהרגו 
נוצרים הרבה וכנסיות נוצריות נשרפו. ההתקוממות דוכאה 
רק לאחר ש 20,000 מן השומרונים נפלו במלחמה ומספר 
קרוב לזה נפל בשבי. השבויים, שנמסרו לראש של שבט 
ערבי בשכר העזרה שהושיט לשלטונות, נמכרו בשווקים של 
פרס וה(דו. התמוטטותו של הישוב השומרוני, שבאה עם 
כשלון המרד, גרמה למשבר כלכלי בארץ, ובהשפעת השומ¬ 
רוני ארסיניוס, שנמצא אז בחצר־המלך, נתעוררה השאלה, 
אם אין להאשים את הנוצרים באסון שבא על הארץ כולה. 
אך נסיונותיו של ארסיניוס לתקן את מצב־השומדונים לא 


כיזנציץ 


415 


כיזב ש יון 


416 


נשאו פרי מחמת התנגדותם של הנוצרים. מן השומרונים 
נ״טלה הזכות להקים בתי־כנסת ומן הצוואות שלהם בענייני־ 
ירושה נשלל כל תוקף משפטי. המרידה הנוספת של השומרו¬ 
נים׳ שפרצה בקיסריה ב 555 ושאליה נצטרפו גם יהודים, 
גרמה לעירעורו הגמור של מעמד השומרונים בא״י. 

פלישתם של הפרסים לתחומי־האימפריה בימיו של פוקס 
( 602 — 610 ) עוררה את האוכלוסים הנוצריים הקנאים של 
אנטיוכיה להתנפל על יהודי־העיר. אלה האחרונים עמדו 
על נפשם, והסיכסוך נתפתח למלחמה ממש. מתחילה החזיקו 
היהודים מעמד בפני שר־הצבא הביזאנטי בונוסום, אך 
כשהגיעה תגבורת מן החוץ הוכרעו; הרבה מהם הוצאו 
להורג, הרבה מהם הוגלו ונכסיהם הוחרמו. הקהילה היהודית 
באנטיוכיה בטלה. 

בית־הראקליום. מלחמת הפרסים בביזאנטים (מ 603 
ואילך) לא פסקה גם אחר רציחתו של פוקאם ( 610 ). בימי 
יורשו הראקליוס ( 610 — 641 ),כשפלשו הפרסים לגליל, קידמו 
היהודים את פניהם כגואלים. בנימין מטבריה (ע״ע) היה 
מוכן להוציא את כל רכושו הגדול לשם תמיכה בפרסים, 
ובאמצעיו הוקמו גדודי־עזר יהודיים, שנצטרפו לצבא הפרסי 
בעלייתו על ירושלים ( 614 ). בקרבות העזים, שהתחוללו על 
חומות־ירושלים, עלו כנסיותיה של עיר זו, ובכללן כנסיית־ 
הקבר, באש, אבל הפרסים הפרו את ההבטחות, שנתנו 
ליהודים, וגמלו להם על עזרתם בהגליות לפרס. בגידה זו 
גרמה, שהיהודים נטו להתפייס עם הראקליוס כשיצא נגד 
הפרסים ב 622 . בנימין מטבריה אף השיג מהראקליוס חנינה 
ליהודים, שסייעו לפרסים, אבל הקיסר הפר את שבועתו 
כשכבש את ירושלים. מספר היהודים שנהרגו בפרעות. 
שערכו הכובשים ביהודים בכל חלקי־הארץ, היה עצום. 
בתחילת הפלישה הערבית לארץ ( 634 ) נתרבו הגזירות על 
יהודי־ב׳ כולם, ורבים מהם ברחו לקרים ולחבלי הקאווקאז, 
ב 638 נמסרה ירושלים, לאחר מצור ארוך, מידי הפאטריארך 
סופרוניוס לידי החליף עומר (ע״ע). הערבים נתקבלו ע״י 
היהודים והנוצרים המונופיסיטיים כגואלים. 

במרד, שפרץ בקוששה אחר מותו של הראקליוס ( 641 ), 

היה חלק גם לפשוטי־העם שביהודי־קושטה. בימי קונסטנס 11 
( 641 — 668 ) כבשו הערבים את אלכסנדריה ( 643 ) ואת 
צפון־אפריקה ( 647/8 ) וברשימה של השלל, שלקחו הערבים 
באלכסנדריה (רשימה, שנמסרה לחליף עומר), נזכר גם 
מס־הגולגולת, שנגבה מ 40,000 היהודים, תושבי־אלכסנדריה 
באותו זמן. אבדן חבלייהמזרח והמצור, ששמו הערבים על 
קושטה בשנות 673 — 678 , הגבירו את האיבה של הנוצרים 
ליהודים, והוועידה הנוצרית העולמית השישית ( 680/1 ) אסרה 
על הליכות־חסד עם היהודים, וכן על שימוש ברופא יהודי או 
קבלת תרופה מידיו. 

השושלתהאיסאורית. כששמו הערבים שוב מצור 
על קושטה ( 717/8 ) בימיו של לאו ווו ( 717 — 741 ), אבי 
השושלת האיסאורית, לא יכלו היהודים להסתיר את שמחתם 
לאידו של השלטון. גזירת השמד של 721/2 , שגזר לאו 111 על 
היהודים, המונטאניים וכל שאר המינים היתה קשורה, כנראה, 
בתנאים המדיניים המיוחדים, שבהם נמצאה ב׳ באותו זמן. 
התחילה אז תנועת־יציאה רבת־ממדים לסוריה ונתעוררה 
תנועה משיחית, שבראשה עמד שריני (ע״ע), שהיה אף הוא 
מיוצאי־ב׳ שהגיעו לסוריה. קבלת דת־ישראל על־ידי בולאן 
מלך־הכוזרים ( 731 ) יצרה מקלט חדש ליהודי־ב/ ועם נישו¬ 


איו של קונסטאנטינוס ע, בנו של לאו, עם בתו של 
מלך־הכוזרים ( 732 ) ועם המשך המלחמה באיקונין, שלאו 
התחיל בה ב 726 , באה נימה של מתינות ביחס ליהודים. 
בקובץהחוקים (ה״אקלוגה"), שנתפרסם בשנת 739 , נידונים, 
אמנם, מונטאניים ומאכיניאים למיתה, אבל היהודים אינם 
נזכרים כאן. גם משלוח האיגרת מטעם קונסטאנטינוס ע 
( 741 — 775 ) אל קארל הגדול בידי שני היהודים, יצחק החכם 
ושמואל הכהן, שהיה יודע יוונית ורומית, מעיד על שינוי 

לטובה ביחס אל היהודים. בימי אירנה, אלמנתו של לאו 

••• 1 •י• 

הכוזרי( 775 — 780 ), שהיתר. העוצרת של בנה, קונסטאנטינוס 
¥1 ( 780 — 797 ), חידשה ועידת־ניקיאה את פולחן־האיקונין. 
ליהודים, שנשתמדו למראית־עין, התירה ועידה זו לחזור 
ליהדות בגלוי, ובלבד שיחולו עליהם כל הגזירות שהמלכות 
גזרה על היהודים, וכן קבעה הוועידה, ששוב לא יתקבלו 
לטבילה יהודים אלא כשנאמנותם לנצרות אינה מוטלת בספק. 

השושלת האמורית. מיכאל 11 ( 820 — 829 ), אבי 
השושלת האמורית, היה יליד העיר אמוריון, שבה ישבו 
יהודים ואתינגאנים, בני כת של מינים נוצריים, שהיו נאמנים 
לכמה ממנהגי־היהדות (ע״ע כנסיה מזרחית־אורתודוכסית). 
בהמשך לתולדות־הכנסיה של תאופאנס נאמר על קיסר זה 
כלהלן: "הוא לחץ את נחלת־המשיח, אבל פטר את היהודים 
מכל מס ועשאם בני־חורין, מפני שהיה מחבבם וגומל להם 
חסדים ומכבדם מכל שאר בני־האדם". בימי בנו תאופילוס 
( 829 — 842 ), שהיה שונא־איקונין מושבע, שיגשג המסחר 
עם הכוזרים. שמעמדם בסחר-הפ(נטוס היה חשוב. הסוחרים 
היהודיים, שהיו בקיאים בלשונות שונות, עסקו במאה ה 9 
במסחר, שנתפשט ממערבה של אירופה על פגי כל הארצות 
הביזאנטיות, הכוזריות והערכיות והגיע עד הודו וסין. 

השושלת המאקדונית. בימי בסיליוס 1 ( 867 — 
886 ) נגזרה על היהודים שוב גזירת־שמד, שממנה ניצלו, לפי 
המסורת, רק חמש קהילות באיטליה הדרומית בלבד בזכותו 
של שפטיה בן אמתי (ע״ע). בימיו של קיסר זה נתפרסם 
הנומוקאנון (ב 883 ), שנכללו בו כל ההחלטות נגד היהודים, 
שנתקבלו בוועידות־הכנסיה. גם קובץ־החוקים של ה״באסי־ 
ליקה", שבעריכתו התחילו ב 867 וסיימו ב 893 , כולל מספר 
חוקים, שמבטיחים ליהודים הגנה על חייהם ורכושם, וכן 

חירות דתית מסויימת. בשני אספים אלה בולטת המגמה 

:* ? 

להקים מחיצה בין היהודים והנוצרים. 

בימיו של לאו החכם ( 886 — 912 ) הותר ליהודים לחזור 
לדת־אבותיהם, אך רומאנוס ליקאפנוס ( 919 — 944 ) גזר 
שוב גזירת־שמד ( 932 ) בהשפעתו של הפאטריארך מירו¬ 
שלים. הרבה יהודים נמלטו לארץ־הכוזרים. ויוסף מלך- 
הכוזרים הגיב על גזירת־ב׳ בגזירות של נגישה על הנוצרים 
שבקרים. בזמנו של קונסטנטינוס ¥11 פורפירוגנטוס (שמ 944 
היה שליט יחיד), נכתבה איגרתו של חסדאי אבן שפרוט 
(ע״ע), יועצו של החליף מקורדובה, אל גברת מושלת (ודאי, 
הלנה, אשת־הקיסר), שבה נתבקשה המושלת לפרוש את 
כנפיה על שארית־ישראל. נראה, שאיגרת זו לא החטיאה את 
מטרתה. על כל פנים, בסוף המאה ה 10 ובמאה ה 11 הוטב 
מצבם של היהודים בב ׳ , אע״פ שבזכויות המיוחדות, שניתנו 
לסוחרי־ויניציאה בתחומה של ב׳ ב 992 , הותנה בפירוש, 
שיהודים ואחרים אינם רשאים לטעון את סחורותיהם על 
ספינות ויניצייניות כדי שלא ייהנו בעקיפים מן ההנחות, 
שניתנו לסוחרי־ויניציאה. משנות 1026 — 1081 ,הידועותכזמן- 





417 


ביזנטיון 


418 


שלטונן של הפקידות והאצולה, לא נשתיירו רישומים על 
רדיפות־יהודים בב/ וכך מתאר הנסטורייני אלישע את מצבם 
של היהודים בזמנו: "הביזאנטים מניחים הרבה יהודים 
במלכותם ומתירים להם עבודת־אלוהים בציבור ובניין בתי- 
כנסיות. היהודי שבארצות־ב׳ יכול להודות בפה מלא: ,אני 
יהודי!׳ הוא יכול לנהוג לפי מצוות־דתו ולהתפלל [בציבור], 
ואינו נתבע על כך לדין. שום אדם אינו מקפחו באיסורים" 
ההוראה, שמטילה על היהודים שבועה מיוחדת, שתולים 
אותה בקונסטאנטינום ¥111 .( 1025 ־ 1028 ), קרוב יותר, שיצאה 
מיד קונסטאנטינום ו ¥1 , שהיה שקוד למשוך את היהודים 
אל הנצרות. המהומות, שפרצו בעיר־הבירה בימיו של מיכ¬ 
אל ¥ ( 1041 — 1042 ), גרמו לכך, שהקיסר גזר גירוש על 
הזרים (יהודים, ארמנים, מוסלמים, ועוד), שנשתקעו בעיר 
בשלושים השנים שקדמו לכן, ומן העיר יצאו כמאה אלף 
איש, ובהם מספר ניכר של יהודים. אך גזירה זו לא 
היתד, מכוונת בכללה נגד היהודים תושבי־העיר, שברובם 
המכריע היו בני תושבים ותיקים. על־פי דוגמתם של הנור־ 
מאנים, שעם השתלטותם על אפוליה מסרו במתנה את 
ההכנסות, שקיבלו מיהודים, למנזרים ולכנסיות שבמקום, 
הנהיג גם קונסטאנטינוס צו שיטה זו באי כיום, וב 1049 
הורה, שמיסיהן של 15 משפחות יהודיות, שישבו אז באותו 
אי, יימסרו למנזר נאה מוני. 

מדוקאס עד המלכות הלאטינית ( 1059 — 1204 ). 
קונסטאנטינוס x דוקאס ( 1059 — 1067 ) הכביד את עולו על 
היהודים, שהיו שייכים למנזרים ולכנסיות. על המשפחות 
היהודיות הוטל לגור בחדרים ריקים של המנזרים, והעבר¬ 
יינים היו צפויים לענשי־ממון כבדים ! הגזירה, שלפיה 
היו ילדיהם של המתגוררים חייבים להיות כפופים למנזר, 
באה, ודאי, לכפות על ילדים אלה חינוך נוצרי. קודם שעלה 
ניקפורוס ווו בוטניאטס על כסא־הקיסר ( 1079 — 1081 ) חנה 
עם צבאו לפני עיר־הבירה והצית הרבה בתים, שעמדו בקרבת 
השכונה היהודית סטאנור (או סטמין), וכל בתי־העץ של דלת־ 
העם מן היהודים, שישבו בעיבורה של השכונה, היו למאכולת־ 
אש. בימי הקיסר אלכסיוס קומננוס ( 1118-1081 ) קמה תנועה 
משיחית בקרב יהודי־ב/ עילה לתנועה זו, שנודעה לנו מתוך 
מכתבו של יהודי ביזאנטי אחד (ר׳ י. מן, ״התקופה״, כ״ג— 

כ״ד, וכן . 1 מ 23 ץ 8 ות^ 3115 10£ ז 8 ת!£ ,מ 1 ז 3 וזו}ג £31 . 0 
. 2011508 . 2 ץ 8 ,£מ 0£11 ׳*\ 80 . 01055130 10 ז 01 110800 801080 

¥11,1898 ), היו דרשותיהם של האפיפיור אורבן 11 (ע״ע), 
שקרא למסע־צלב לשם כיבושה של ארץ־הקודש, ושל פטרום 
המתבודד, שהסית ביהודים. המוני פליטים יהודיים, שברחו 
מצרפת, לותרינגיה וגלילות־הרינוס, נהרו מזרחה דרך הוני 
גאריה. מספרם הלך וגדל כשנוסעי־הצלב ערכו פרעות־דמים 
נוראות ביהודי הארצות הנזכרות. בואם של יהודי־אשכנז 
לארצות־ב׳ עורר התרגשות מרובה בין יהודי-ב׳, וביחוד בין 
יהודי סאלוניקי וקושטה, שנתפסו לתנועה המשיחית. בואם 
של נוסעי־הצלב, שהיו שנואים על היוונים, מתנגדיה של 
הכנסיה הרו׳מית, לא פחות משהיו שנואים על היהודים, 
מיעטה את איבתם של היוונים ליהודים ואף עוררה רגשי- 
השתתפות בצערם של היהודים מתוך חשש שמא צפויים גם 
הם לגורלם של היהודים. בהשפעתן של מסיבות אלו ויתרו 
השלטונות של ב׳ ליהודים על מס־הגולגולת ומיסים אחרים. 
אבל לתקולת המשיחיות של היהודים בא הקץ כשנכנסו 
נוסעי־הצלב לירושלים ב 1099 והשמידו את קהילת־היהודים 


שבתוכה. בימיו של יוהאנס 11 קומננוס ( 1118 — 1143 ) נעשה 
מומר יהודי בשם לאון מונגוס ארכיהגמון של אורכידה 
והראש (פרימאס) של בולגאריה (ב 1092 — 1143 )< תפקידו 
היה למשוך אל האמונה הנוצרית את המינים והכופרים 
המרובים, שהיו אז בבולגאריה. באותו זמן נעשתה העיר 
קסטוריה מקום־תורה בהשפעתו של רבי טוביה בעל "לקח 
טוב״, שישב בה. על מצבם של היהודים בימיו של מנואל 1 
( 1143 — 1180 ) אפשר לדון לפי תיאורו של ר׳ בנימין 
מטודלה (ע״ע). מאלפיים וחמש מאות המשפחות היהודיות, 
שישבו אז בקושטה, נמנו 500 על עדת־הקראים, ובין שכונתם 
ושכונת־הרבניים היתה חוצצת חומה. השכונה שבה ישבו 
היהודים נמצאה בפרה (בחוף הצפוני של קרן־הזהב), והיהו¬ 
דים היו אנוסים לעבור את מיצר־הים כל אימת שביקשו 
להביא את סחורותיהם לטבורה של העיר. רוב היהודים היו 
אנשי־מסחר, הרבה מהם אורגי־משי, וכמה מהם בורסקאים < 
אך היו בהם גם גדולים בתורה. בדרך כלל היו יהח־י־קושטה 
אנשים אמידים, נדיבי־לב ויראי־שמים. קודם זמנו של 
מנואל היו יהודי קושטה נוהגים להביא את הסיכסוכים 
ביניהם לפני המפקד (האסטרטיגוס) של סטאנור, ששימש 
להם דיין — מה שגרם לכך, שסנואל פסק, שבתי־הדין 
שבמדינה רשאים לדון בסיכסוכים בין יהודים, אם אך 
אינם נוגעים לענייני־דת. בדרך כלל היו היוונים שונאים 
את היהודים והטילו עליהם תכופות עבודות קשות. היהודי 
היחידי, שהותר לו לרכב על סוס, היה רופאו של הקיסר, 
שלמה המצרי. בסאלוניקי ישבו בימי ר׳ בנימין כ 500 משפחות 
יהודיות. יהודי סאלוניקי היו עוסקים בעיקר בתפירת בגדי־ 
משי. בתבאי ישבו כ 2.000 משפחות יהודיות, שעסקו בעיקר 
בייצור אריגי משי וארגמן. בשנת 1147 שיגר המלך ריז׳ר 
מסיציליה ציימלחמה נגד ב׳, כבש את קורפו, קפאלוניה, 
תבאי, קורינתוס ואת גליל־החוף עד מלואסיה, והביא את כל 
יהודי המקומות הללו כשבויי־מלחמה לסיציליה. השבויים 
הובאו לפאלרמו וכאן נהגו בהם בחסד. כך קם באיטליה 
מתחרה כלכלי מסוכן למלכות־ב׳ בדמות יצרני בגדי־משי 
ואריגי־הברוקאט היהודיים, שייצורם היה עד אז מונופולין 
של מלכות זו ונשמר על־ידיה בסודי־סח־ות. בזמן ממשלתה 
של מריה, אלמנתו של מנואל 1 , ששימשה עוצרת בשם בנה 
הקטן, אלכסיוס 11 ( 1180 — 1183 ), נספו יהודים הרבה בטבח, 
שערכו היוונים ב״לאטינים", כיוון שעם אלה האחרונים נמנו 
גם יהודים, שבאו מוויניציאה ומג׳נובה ( 1182 ). 

בתקופת הממלכה ה ל א ט י נ י ת סחט תאודור 
דוקאס אנגלוס ( 1214 — 1230 ), שליטה של אפירוס,'כספים 
מנתיניו היהודיים ואחר־כך גירשם מארצו! אבל כשניצח 
אותו ב 1230 יוהאנס אסן 11 ( 1218 — 1241 ), מלך־בולגאריה, 
ולקחו בשבי, הטיל על שני יהודים לסמא את עיניו של 
השבוי. כשסירבו היהודים למלא אחר דבריו, פקד מלך- 
הבולגארים להשליכם הימה מראש צוק. 

שושלת הפאלאולוגים. עם עלייתו של מיכאל ¥111 
פאלאולוגוס ( 1282 - 1261 ). הקיסר האחרון של מלכות־ניקיאה, 
הושם קץ ( 1261 ) למלכות הלאטינית וגם לרדיפות נגד היהו¬ 
דים. לפי עדות היסטורית אחת כינס הקיסר את חכמי־ישראל 
שבמלכותו והודיע להם את החלטתו להפסיק את רדיפת־ 
היהודים, ומאז חל שינוי ניכר לטובה במצבם של יהודי־ב׳. 
אנשי ג׳נובה וויניציאה, שערי־מולדתם הגיעו לידי הסכמים 
עם ב׳, קבעו את מושבותיהם בפרבר פרה, שבו עמדה, 


419 


420 


ביזנטיון — ביזנטיניסטירןדז 


כאמור, גם שכונת־היהודים (סטאנור). בין האיטלקים, שפעלו 
בב׳ בחסותן של ג׳נובה וויניציאה, היו גם יהודים, נתיניהן 
של ערים אלו, אנשי־ויניציאה ויהודי־ויניציאה ישבו גם בגוף 
העיר קושטה, בעבר קרן־הזהב מזה. ובקרבתם התיישבו 
במשך הזמן גם יהודים ביזאנטיים. וכשקבע הקיסר אנדרו־ 
ניקום 11 ( 1282 — 1328 ) שכונה חדשה ליהודים היווניים 
בטבורה של קושטה על־יד המושבה הוויניציאנית, הודיע 
לרפובליקה של ויניציאה: "היהודים שלנו הם בבחינת קניין- 
המדינה ולפיכך הוקצתה להם שכונה, שיוכלו לגור בה, 
לעסוק בד, במלאכה שהחזיקו בה ולשלם את המיסים המוט¬ 
לים עליהם". קיומה של מושבה יהודית חדשה זו בחלק של 
העיר, שקודם לכן היתה הישיבה בו אסורה ליהודים, היתה 
למירת־רוח לפאטריארך אתאנאסיוס, שהביע לפני הקיסר 
את תרעומתו על החירות, שניתנה ליהודים, "רוצחי־האל׳/ 
וכן לארמנים ולתורכים. אבל תלונת הפאטריארך לא נשאה 
פרי. עיקר עיסוקם של היהודים היווניים, שישבו בשכונה 
החדשה, היה בייצור בגדי־פרח׳ת יבבורסקאות. הם הקימו 
איגוד־אומנים בפיקוחה של המדינה, וקיבלו לאיגוד זה גם 
יהודים מחוץ־לארץ, ביחוד יהודים נתיני־ויניציאה, שהקיסר 
לא היה יכול להטיל עליהם מיסים. שיטת־הקיפיחים, שהמל¬ 
כות נקטה כנגד יהודי־ויניציאה, לא היתה מכוונת בעיקרה 
כנגד היהודים הללו, אלא כנגד ויניציאה. הקיסר גזר על 
יהודי־ויניציאה להסתפק בעסקי־פרוונות ולהניח את הבורס־ 
קאות לאזרחי־המדינה. אבל הואיל ויהודי־ויניציאה הוסיפו 
לעסוק גם בבורסקאות וסמכו בזה על הזכויות היתרות, שניחנו 
לאנשי-ויניציאה, יצאו פקידי־המלכות בכוח כנגד הבורס־ 
קאים היהודיים־הוויניצייניים, החרימו את השלחים, שמצאו 
ברשותם, וכפו אותם לעזוב את מקום־מגוריהם. המעשה 
הביא לידי סיכסוכים דיפלומאטיים בין ב׳ ובין הרפובליקה 
של ויניציאה: ממשלודויניציאה תבעה את קיום תנאי־החוזה 
בינה ובין ב׳, שלפיהם היו נתיניה בכל הגבולות של מלכות־ 
ב׳ זכאים לבחור להם כרצונם מקום־ישיבה ומקצוע, ותבעה 
מב׳ תשלומי פיצויים לנזקים. עברו שנים הרבה עד שבאה 
הטבה ביחסים הדיפלומאטיים שבין המדינות המסוכסכות. 
הגנה זו/ שמדינות־הים האיטלקיות נתנו לנתיניהן, גרמה 
לכך. שהרבה יהודים ולא־יהודים קיבלו עליהם את נתינותן 
של ויניציאה וג׳נובה. בזמנו של אנדרוניקוס 111 ( 1328 — 
1341 ) ביקר הנוסע הערבי אבן בטוטה (ע״ע) בחצרו של 
הקיסר; בין שלושת הפקידים, שקיבלו את פניו. היה יהודי 
סורי, ששימש בשעת הראיון כמתורגמן. ב 1423 הודיע 
הממונה הוויניצייני על המושבה שבקישטה לממשלת־ 
ויניציאה, שיהודים רבים, שאבותיהם היו זה 80 שנה נתינים 
ויניציינים ישרים, הוכרחו ע״י פקידים יווניים לעבוד עבודת־ 
כפיה, וחדשים מועטים לאחר מכן נמסרה לשגריר היווני 
בוויניציאה איגרת-סחאה בעניין זה. לסוף סירבו השלטונות 
היווניים להכיר ביהודים הוויגיציינים כנתיני־ויניציאה, 
יהטילו מיסי-יבוא על מטעני־סחורותיהם שלא כדין נתיני- 
ויניציאה. בשעת משא־ומתן על חידוש חוזה־מסחר בין ב׳ 
לוויניציאה ( 1450 ) בזמנו של קונסטאנטינוס וא ( 1448 — 
1453 ), הבטיח הקיסר לכבד את זכויותיהם של היצואנים 
היהודיים הוויניצייניים. בשעה האחרונה בחייה של קושטה 
כבירת ב׳, כשהופיע מחמד 11 (ע״ע) לפני שערי העיר 
(אפריל 1453 ), נהגו היהודים בלויאליות כלפי השלטונות. 
גדוד תורכי, שחדר לשכונת־היהודים, בזז את בתיה, ובהולכת 


התושבים כשבויי־מלחמה לא הבחינו הכובשים בין יהודים 
לנוצרים. 

מ. אבי־יונה, בימי רומא וביזאנטיון, ירושלים תש״ו: 

*?. 1 .ווווו 3 | .מ : 1907 ./ 7 '11? £0191017/0x1 ,\ז 0 ״זס 1# תס 1 \ .\/ .] 

;( 1912 ) * ס 1 (?.¥ 10 , 1111 ,ותס! •>־;/*? 7 ) 11 ? 11 ?! 1 1 ) 11 { ?) 21 11 ? 1 ^) 11 5 , 3055 ־!^ 

,??!ק ¥111 ?תו 1 ח 24 ץ 8 ? 111 תו 1115 ?! ? 1 ! 7 , 105 ) 1 ; 0 *ו 1 >מ 4 . 1 א 

? 111 ה 1 $<א?ן ? 711 .? 8131 • 1 : 1934 .) 1 ) .ע-ו 0 /* #1 ? 01101111 ? 7 

; 1949 , 1 >ותו 1 *ס %0 .. 1 ) 1 ; 1945 • 614-1204 .?? 1 ק 1 ( ¥1 ? 8^2x111111 

? 111 ?? 11 ת 11 ?? 1 קה £1 ?ה 111? 8^2x1111 תו *! 11 ?[ ? 7/1 , 15 תגזו.ו! 0 .י) 
.( 75-78 . 047 ! , 1 ח 11111 ??ק$] 010$ ? 1 !\ 1 /*הי! 

ח. ק. ב. 

ביזנטיניסטיקה, העיסוק המדעי בתולדותיה ובתרבותה 
של ביזנטיון (ע״ע). 

במשך המאות ה 14 וה 15 עסקו המשכילים באיטליה בעיקר 
בחקר היצירות הקלאסיות של יוון ורומי! בתולדותיה 
-בספרותה של ביזאנטיון התעניינו רק בנייאדם מועטים. 
יבדרך מקרית בלבד. במאה ה 16 גברה ההתעניינות בחקר 
התרבות הביזאנטית! כתבי־יד מרובים של מחברים ביזאנ־ 
טיים נחקרו, והרבה מיצירותיהם הוצאו לאור באיטליה, 
בהולאנד ובגרמניה. 

1 . ראשית הב׳. היסוד לחקר מדעי מדוקדק של דברי 
ימי ביזאנטיון ותרבותה הונח בצרפת במאה ה 17 , בימיו של 
לואי 1¥ א. המלומד הצרפתי החשוב ביותר בתחום זה היה 
באותו זמן די קאנז׳ ( £0 ח 03 !!ס; 1610 — 1688 ), חוקר 
שנון ורב־מרץ, שהניח אחריו חיבורים חשובים בתחומי 
ספרותה ותולדותיה של ביזאנטיון. אחריו קמו כמה חוקרים 
גדולים בתולדות ביזאנטיון ביה״ב, כגון כאביון ( ח 0 ! 1 !< 11 ; 4 \; 
1632 — 1707 ), מונפוקרן ( 3110011 ) 10111 ׳,< ; 1655 — 1741 ), הבג־ 
דיקטני באנדירי ( 1111-1 ) 1330 ; 1670 — 1743 ) והדומיניקני לה 
קיץ (תס!^) 1.0 ; 1661 — 1733 )! הללו, ביחד עם האספנים 
של כתבי־יד יווניים, שפעלו בשביל הספריה המלכותית 
(כיום: הלאומית) הצרפתית ובעזרתו של בית־הדפוס המל¬ 
כותי בפאריס, ייחדו לצרפת עד אמצע הכאה ה 18 את המקום 
הראשון במעלה בחקר התרבות הביזאנטית. הרבה מן המח¬ 
קרים הצרפתיים בתחום זה, שנתחברו באותה תקופה, נודעת 
להם חשיבות מרובה עד היום. 

2 . המאה ה 18 ותקופת נאפוליון. תקופת־ההשכלה, 
שהיתה כרוכה ביחס קפדני לדת ובמתיחת ביקורת על 
שלטון־הכמורה ועל שלטון מלכות ללא הגבלות, שוב לא 
מצאה עניין מרובה בביזאנטיון. תקופת־קיומה של מלכות־ 
יוון ביה״ב נחשבה ל" תקופה חשכה" ולמקור בערות. אישים 
גדולים, כגון וולטר, ראו בעולם הביזאנטי את "חרפת השכל 
האנושי״! ומונטסקיה ( 1755-1689 ), שהיה היסטוריון מעמיק, 
דן על תולדותיה של ביזאנטיון מתוך יחס חמור ובלתי־צודק. 

ההשקפות, שהיו רווחות במאה ה 18 , השפיעו גם על 
ההיסטוריון האנגלי הגדול, אדוארד גיבץ(ע״ע. 1794-1737 ), 
שספרו "שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית" אינו, 
לדבריו, אלא "תיאור נצחונן של הבארבאריות והדת". אותה 
תפיסה עצמה שלטת בחיבוריהם של סופרים רצינים אחרים, 
כגון לבו, ניגארה ורואיו ( 011 ץס* 1 ,!ס-! 011£3 א , 10 * 1x1 ), 
וביחוד בגילויי־דעת של אישים, שלא היו היסטוריונים 
מקצועיים. יחם זה של שלילה וזילזול כלפי ביזאנטיון לא 
נשתנה גם אחר המהפכה הצרפתית והאריך ימים עד קרוב 
לאמצע המאה ה 19 . 

3 . מאמצע המאה ה 9 ! עד ימינו אלה. שינוי יסודי 





421 


ביזנמיניםנזיקה — ביזרתה או כנזרת 


422 



כיורתה: סראה כליי של ד,עיר עם התעקוז 


ביחס הנזכר יש למצוא לראשונה בחיבוריו של ג׳ורג׳ פינלי 
(ץ 13 ת 1 ז 1 ; 1799 — 1875 ), שסללו דרך להערכה חדשה מעיקרה 
של העולם הביזאנטי. ספרו "דברי־ימי יוון מתקופת כיבושה 
ע״י הרומים עד ימינו אלה" סייע ביד העולם המערבי לדון 
על בעיותיה והשגיה של ביזאנטיון מתוך יחם צודק יותר, 
וכך תיקן הרבה מן הנזק, שנגרם ע״י גיבו׳ן. 

שורה ארוכה של מלומדים חשובים הופיעה לאחר מכן! 
המחקר נסתעף לכמה שטחי־משנה: דברי־הימים, הספרות, 
האמנות, המוסיקה, בעיות חברותיות וכלכליות וכד/ נחקרו 
והוערכו הערכה חדשה על־ידי חוקרים כגון היפף (£ק 140 ), 
הרצברג, פאפארגז׳פולוס ( 105 ג 01 נן 80 ״ 1 ״מן 3 י 1 ) י גרגוירויביום 
( 5 ט 1 \ 0 ז 6£0 ז 0 ), לאמפרוס ( 05 ־ 11 ) 1,3171 ), גלצר (־ 061761 ), 
קרומבאכר (ז 116 ש בנ 11 ״טז.> 1 ), שלומברגר (ז £ 6 ז 0 ו 1 ת 1 ט 1 ו 501 ), 
ראמבו (ט 03 < 1 וח 83 ), דיל ( 010111 ), בייר (ץזט 8 ), בינז 
( 65 תץ 83 ), ראנסימאן (ת 13 ח 1 :>תט 8 ), גרגואר ( 6 ז 01 י} 6 ז 0 ), 
מאם ( 335 !\), דלגר (ז^ 61 נ 1 ), דו׳קינז אמאג־ 

דוס ( 1105 ״ 3 וח\,),ביז( 8665 ), מרקאטי( 6311 ז 46 \,), וחוקרים 
אחרים הרבה בכל ארצות־המערב, כקטנות בגדולות. באותו 
זמן עצמו נוצרו כמה כתבי־עת מדעיים, שהוקדשו לחקר 
ביזאנטיון (־ץ 8 , 7.3011011 ׳< 8 . 18 ־ 261151:81 6 ו 1 :) 1$ ח 1 :זח 7.3 ץ 8 
. 616 , 38711116867 ( 5686 < 8 :> 10 ז£ט 6 ת' 11 :) 5 !ת!זת 23 ). כמעט בכל 

האוניברסיטות הגדולות בעולם נוסדו קאתדרות לטיפוח 
המחקרים הביזאנטיים, וכן הוקמו לתכלית זו כמה מכונים 
וחברות מדעיות. קונגרסים בינלאומיים לחקר ביזאנטיון 
נתכנסו מזמן לזמן. 

4 . חקר ביזאנטיון ברוסיה. במחצה השניה של 
המאה ה 19 התחילו גם מלומדים רוסיים מתעניינים באורח 
פעיל בתולדותיה של ביזאנטיון. הדחיפה לכך ניתנה על־ידי 
חוקרים גרמניים, כגון קרוג וקוניק, שהיו חברים באקאדמיה 
הרוסית למדעים וישבו ברוסיה. מייסדו של המחקר הרוסי 


בתולדות־ביזאנטיון היה, לאמיתו של דבר, ואסילבסקי 
( 1839 — 1899 ). אחריו באו מלומדים כגון קונדאקו׳ב ות. י. 
אוספנסקי, שפיתחו את ענפי החקר בתזלדותיה החברותיות 
של ביזאנטיון ובאמנותה. אבל חיבורים גדולים וכלליים יותר 
נתפרסמו* רק במאה ה 20 ! החשובים שבהם הם חיבוריהם 
של קולאקויבסקי ות. י. אוספנסקי. שחקרו ביהוד את הש¬ 
תלשלות היחסים בין הסלאווים לבין ביזאנטיון. הניסיון 
הראשון לסקור את תולדותיה של ביזאנטיון מנקודת־מבט 
מארבסיסטית נעשה ב 1940 ברוסיה הסובייטית ע״י מ. פ. 
לוצ׳נקו* בספרו הרוסי "קורות ביזאנטית". החיבורים הגדולים, 
שנתפרסמו בזמן האחרון ע״י רוסים בגולה, כגון יאסיליב 
ואויםטח׳גורסקי, הם קבוצה בפני עצמה: משולבות בהם 
הסגולות הטובות של המדע המערבי והמדע הרוסי. 

ק. א. ט. 

בץרתה או (׳^״־ בצרפ' 16 ־ 81261 >. עיר בתו¬ 

ניסיה, כ 65 ק״מ צפוניודמערבית לתוניס העיר. 

מספר תושביה כ 40.000 ( 1953 ). ב , יושבת על רחוב־הים שבין 
הים התיכון המזרחי והמערבי, באחת מן הנקודות הקרובות 
ביותר לסיציליה— מה שמיחד לה חשיבות אסטראטגית. גב־ 
עו*ת מגינות על נמלה מפני רוחות המערב וצפון־המערב: הים 
בסביבתה עמוק וספינות גדולות יכולות לגשת עד החוף. 
התנאים הללו גרמי להתפתחותה של ב׳ כנמל הצבאי 
וכמבצר־הים הגדול ביותר שבחויפי-הדרום של הים התיכון. 
מ 1895 ואילך מחברת תעלה טבעית שהורחבה את החלק 
הצפוני של הנמל עם ימת־ב׳(בערב׳ גרע׳את אל תינג׳ה) — 

* * * • 1 זי 

לאגונה מלחה במרחק של 5 ק״מ מן הים. מדרום לימה זו 
הוקמו בית־נשק ומחסנים לציודו של הצי הצרפתי, וסמוך 
לאלה הוקמה (ע״י הצרפתים) העיר פריויל. לימת־ב׳ נשפכים 
המים מימה שניה קטנה ממנה (גרע׳את אשפל), שמימיה 
מלוחים בקיץ ומתוקים בימזת-הגשמים, ימה ז( משמשת 




423 


כיזדתה או בנזדת—גיימולה 


424 


בריכת־סינון טבעית למי־השטפונות, ומסני־כן אין הסחף 
מגיע לימת־ב׳ ואינו חוסם את התעלה, הנקראת בצרפתית 
8011101 (= מבוא־המפרץ). 

ב׳ היא גם עיר־הבירה של נפה, שנקראת על שמה. שטחה 
3,530 קמ״ר ומספר או־כלו׳סיה כססס, 240 ( 1953 ), בכללם אחוז 
גדול של אירופים. נסת־ב׳ סוריה וברובה היא מעובדת היטב 
ע״י ילידים ממוצא אנדאלוסי וע״י מתיישבים מבני־אירופה. 
ביהוד היא מצטיינת בגידול־זיתים וב׳ מייצרת שמן־זית 
ליצוא. הים והימות שעל־יד ב׳ עשירים בדגים, שאף הם 
משמשים מקור־פרנסה חשוב לעיר ולסביבה. 

ב׳ היתה מיושבת עוד קודם שבאו למקום הפיניקים. אך 
שמה, שהוא ידוע מן המאה ה 4 לפסה״נ, נשתמר בצורה 
יוונית (היפון ךיאריטום — ":ימת!'). אחר־כך 

נעשה רווח השם הלאטיני היפו זאריטוס, שאפשר הוא דומה 
יותר לשם השמי או הברברי הקדום — וממנו נתגלגלה אח״כ 
הצורה הערבית בנזרת. הצורה ב ׳ , המקובלת ביבשת־אירוסה 
מחוץ לצרפת, מקורה באיטלקית. — משום קרבתה של קרתא־ 
חדתא ואח״ב של תוניס לא הגיעה ב׳ למעמד של חשיבות 
עד שהצרפתים עשוה נמל צבאי בסוף המאה ה 19 , ועל־כן 
אין בה עתיקות בעלות-ערך לא מימי־קדם ולא מן התקופה 
המוסלמית. בסוף יה״ב שימשה קן לשודדי-ים מוסלמיים. 
ב 1534 כבשוה הספרדים והחזיקו בה עד שגורשו מתוכה ע״י 
המוסלמים ב 1572 . ביחד עם שאר חלקי תוניסיה (ע״ע) באה 
ב׳ ב 1881 תחת שלטון-חסות צרפתי. במלחמת־העולם 11 
כבשו הגרמנים את ב׳ (בנובמבר 1942 ), אבל הפיקו מנמלה 
רק תועלת מועטת מאחר שלא היה ברשותם צי והאיטלקים 
לא נועזו להכניס את ספינותיהם לנמל קרוב לחזית. אעם״כ 
הרעישו בעלי־הברית את ב׳ ועשו בה שמות עד שכבשוה 
במאי 1943 . 

א. י. בר. 

ביד 11 ב ( £14x08 ; לפנים גם: ביחוב ישן — 8 ו 8 ק 3 ז 0 
4x08 *<£), עיר־נפה במחוז (אובלא 0 ט)־מוהילב 
שברפובליקה הסובייטית הבילורוסית. מספר תושביה—יותר 
מ 10,000 ( 1939 ) 1 30% מהם היו— עד מלחמת־העולם 11 — 
יהודים. — ב׳ שוכנת 27 ק״מ מדרום למוהילב, על חופו 
המערבי של הדנייפר, במקום שהוא משמש מעגן לספינות־ 
קיטור ובקו מסה״ב לנינגראד־אודסה. בב׳ קיימות מנסרות, 
מלבנות, בח״ר למוצרי־מזון שונים. בסביבותיה של העיר 
מופק כבול. 

הידיעות הראשונות על ב' הן מן המאה ה 14 , אע״ם 
שבקרבתה נמצאו שרידים מן התקופה הטרם־סלאווית. 
ב 1610 בוצרה ב׳ ע״י ההטמאן חודקביץ/ ומאז נחשבה אחד 
מן המבצרים החשובים בבילורוסיה. בב׳ עדיין עומדים 
הארמון של הנסיכים מבית ספיהא ( 16113 ^ 53 ) ובניינים 
אחרים מן המאות ה 16 —ה 17 . 

הקהילה היהודית של ב׳ נזכרת ברשימת הקהילות 
מתקופת הרדיפות של חמלניצקי וסיגקם ה״חברה קדישא" 
שלה מכיל רישומים מ 1673 . בזמן כיבושה של ב׳ ע״י צבאו¬ 
תיו של הצאר הרוסי אלכסיי מיכאילוביץ׳ ( 1659 ) נהרגו 
בה — לדבריו של עד-ראיה, שניצל מן הטבח (יהודה ליב 
סוחוביצר, ״קנה חכמה״, תמ״ג! ״כבוד חכמים״, ת״ס) — 300 
יהודים. כשחזרה ב׳ לידי הפולנים קיבלו היהודים יצחק 
ואברהם וולסוביץ׳ מידי המלך הפולני מיכאל וישנלביצקי 
סריווילגיה ( 1669 ), שלפיה נפטרו למשך עשרים שנה 


ממיסים. ב 1670 נתקיימה בב׳ התוועדות של קהילות "מדינות 
רוסיא״ (חלק מרוסיה הלבנה). ב 1758 ניתנה לקהילת־ב׳ 
פריווילגיה מיוחדת ע״י אדוני־העיר הנסיך מיכאל ספיהא. 
מאחר שהיהודים היו רוב מכריע באוכאסיה של ב׳, הוכרחו 
השלטונות הרוסיים בשנות ה 40 של המאה ה 19 להתיר, 
בתורת יוצא מן הכלל, בחוק מיוחד את בחירתם של שני 
יהודים למועצת־העיר. בב׳ חי ופעל ר׳ דוד לוריא (ע״ע). 

ב 1766 ישבו בב׳ 887 יהודים, ב 1847 — 3,046 , ב 1897 — 
3,037 ( 47.6% מכלל האוכלוסיה) וב 1923 — 2,846 יהודים 
( 34.1% ). 

ש■ חבנוב, דברי ימי עם עולם, ת״ש, ז׳, 18 , 52 , 82 ! 

, 68 ק 43 \ 0.1 ; 1913 — 1899 , 111 — 1 , 1 ו 0 ! 1 חג 1,111143 ־ 1 ־ 60 ־ 61 ? 

- 400 א ; 1903 , 000611168113, 800x011 מזסוססשוקסז־ס!! 

, 30883 ־ 01 0014 581X083, £80680X38 ־ 331 ? ) 81 >| 8080 

־ £60615 מ 11 ק 14070 , 4.811188811,00 ^ ; 116 — 114 , 1911 

. 74 , 67 , 1914 , 1 * , 930033 0 ־ 0x31 

ש. כ. 

בי חזןאי, ע״ע חוךסטן. 

ביט 1 לה (במאקדלית 0.113 ־ £81 , בסרבו־קרואטית 811011 ), 
בירת סלך (או׳בלאסט) במקדוניה היולסלאווית. 

מספר תושביה כ 32,000 ( 1953 ). ב׳ יושבת לרגליו של הר 
פריסטר ( 2,000 מ׳) בגו׳בה של 620 מ׳ מעל פני־הים, 
בבקעה טקטו׳נית קטנה, ששמה פלאגוניה, על נחל דראגור, 
הנופל בקרבתה לנהר צרנה. בקעת-ב׳ היא בכללה סוריה 
והיא מגדלת דגנים, טאבאק ועצי-פרי; בהרים הסמוכים 
לה מגדלים צאן ובקר, ב׳ משמשת שוק לתוצרת של 
החקלאות וגידול־המקנה שבסביבתה, אך היא גם מייצרת 
שטיחים ותחרים ומעבדת עורות. ב׳ היא תחנה בקו מסה״ב 
תסאלוניקי־פרילם ובה עוברת גם דרך, שמוליכה לימת אוב־ 
רידה (ע״ע) ולאלבאניה. תושבי ב׳ הם ברובם סלאווים־ 
מאקדוניים! יש בהם מיעוטים של אלבאנים, סרבים, ארומנים 
(קוצו־ואלאכים), ועוד. 

בימי־קדם התקיימה סמוך למקומה של ב׳ עיר בשם 
הראקליאה לינקסטיס, שבתקופת הקיסרות הועתקה למקומה 
של ב׳. כאן עברה אז ויה (= דרך) אגנאטיה, הדרך הרו¬ 
מית מדוראכיום (כיום דורם! באיטל׳ דוראצ 0 לתסאלוניקי. 
בתקופה הביזאנטית נקראה ב׳ פלאגונמז, שהיה כנראה שמה 
הקדום ביותר. מפני המנזרים המרובים, שהוקמו בה, נודעה 
ב׳ מן המאה ה 11 ואילך בשם היווני מונאסטריון. הבולגא־ 
רים, ששלטו במקום זמן־מה בסוף המאה ה 10 ובתחילת המאה 
ה 11 קראו לה ביטולה. ב 1382 כבשו התורכים את העיר 
ושלטו בה עד 1913 (ועל־יסוד השם היווני נקראה אז ב׳ 
בשם מונאסטיר). בסוף תקופת־שלטונם ישבו בב׳ 40,000 
נפש, שמחציתם היו מוסלמים (תורכיים ואלבאניים) והשאר 
נוצרים (סלאוויים ואחרים) ויהודים ספרדיים. ב , שימשה אז 
עיר־הבירה של סלך (וילאיט), ששטחו היה 28,500 קמ״ר 
ומספר תושביו ב 850,000 . 

כשנפלה ב׳ בידי הסרבים ( 1913 ) יצאו ממנה כמעט בל 
התורכים וחלק מן האלבאנים המוסלמיים שהיו בה. בסוף 
1915 בבשו את ב׳ הגרמנים והבולגארים ושנה לאחר מכן — 
הצרפתים ובעלי־בריתם. ב 1919 — 1941 היתה ב׳ בתחומה של 
יוגוסלאוויה ונכללה בפרובינציה הווארדארית. ב 1921 ישבו 
בה כ 28,500 נפש, ב 1932 — כ 33,000 . ב 1941 כבשו את 
ב׳ הגרמנים והבולגארים, שהחזיקו בה עד 1945 . אחר 
מלחמת־העולם 11 חזרה ב׳ לרשותה של יוגוסלאוויה ונכללה 




425 


ביטולה — ביטי, דיור 


426 


ברפובליקה האוטונומית של מאקדוניה, שבה הוכרה הלשון 
הסלאווית המאקדונית כלשון רשמית. בלשון זו נקראת העיר 
שוב ביטולה. 

א. י. בר. 

היהודים ב ב׳. עדות ראשונה לקיומו של ישוב יהודי 
בב׳ מצויה מן המאה ה 12 . כשנכבשה ב׳ על־ידי התורכים 
ב 1382 נמצאו בה יהודים דוברי יוונית, שעסקו במסחר 
ובמלאכות. אך במאה ה 16 נטמעו יהודים אלה בתוך גולי- 
ספרד, שבאו לעיר, וקיבלו את לשונם. באותה מאה נתיישבו 
בב׳ גם יהודי אולונה (= ואלונה) שבאלבאניה. בב׳ ישב 
שלמה מלכו(ע״ע) וכאן כתב את "ספר המפואר". במאה ה 18 
שימש ברבנות בב׳ ר׳ אברהם בן יהודה די בוטון, בעל "מחזה 
אברהם". במחצה השניה של המאה ה 19 שימש בה כרב 
ר׳ אברהם גר צדק, יווני(יליד מיטילינה או מוריאה) שנת¬ 
גייר (קודם שבא לב׳ שימש כרב בסאלוניקי). חכמים ומלומ¬ 
דים, שישבו בב׳, היו מתחילה פטורים ממיסים, אך במרוצת- 
הזמן נתבטל מנהג זה על־ידי "הסכמה" מיוחדת של בני- 
הקהילה. 

בימי התורכים היתה ב׳ מרכז מסחרי חשוב, והמסחר בה 
היה ברובו בידי יהודים. יהודי ב׳ סחרו עם סרביה, אלבאניה, 
סאלוניקי, סופיה, קושטה, אנקונה וויניציאה. כדי למנוע 
התחרות בסחר־העורות נתקבלה על־ידיהם "הסכמה", שלפיה 
לא היה אף אחד מהם רשאי למכור עורות בלתי-מעובדים 
לבניהן של ערים אחרות, אך במרוצת־הזמן בטל תקפה. 
יהודי־ב׳ עסקו גם בייצור גבינה ובמכירתה, ביבוא של יין 
שרוף, שמן־זית, מלח ודגים מלוחים וביצוא של צמר, משי, 
אריגים, נחושת וענבים. בעלי״המלאכה היהודיים בב׳ עסקו 
בצבעות, בורסקאות וצריפת־זהב. — מ 1895 ואילך קיימה 
חברת כי״ח בית־ספר לנערים בב׳ ומ 1903 — גם בי״ס לנערות 
ובי״ס למלאכה. 

עם סיפוחה של ב׳ ליוגוסלאוויה אחר מלחמת־העולם 1 
בא שינוי לרעה במצבה הכלכלי והרבה מיהודי־ב׳ עזבו את 
העיר. קהילת מונאסטיר נחשבה אז כאחת מן המדולדלות 
ביותר בקהילות היהודים שביוגוסלאוויה. מ 826 המשפחות 
היהודיות שהיו בה נתמכו 450 ע״י ועד־הקהילה וחברות- 
צדקה שונות. ב 1942 נתמזגו כל חברות־הצדקה שבב׳ לחברה 
אחת בשם "עזרה בצרות". 

השואה פגעה גם ביהודי־ב׳ בתקופת שלטון הבולגארים 
במאקדוניה. ב 11 במארס 1943 הוקפה העיר על־ידי חיילים 
ושוטרים בולגאריים. היהודים, במספר של 3,269 נפש, הוצאו 
מבתיהם, רוכזו בתחנת־הרכבת, ואח״ב הוסעו עם מטענם 
(בקרונות־סוסים) למחנה־הריכוז של טרבלינקה, שאליו הובאו 
ב 5 באפריל 1943 . רכושם של יהודי־ב׳, בשוד של 19,564,484 
לוות בולגאריות, הוחרם. 

לפי דבריו של הדיפלומאט הוויניציאני לורנצו ברנארדו 
ישבו במונאסטיר ב 1591 כ 200 משפחות יהודיות. ב 1893 
הגיע מספר היהודים בב׳ ל 5,038 . ב 1898 — 1908 ישבו בב׳ 
6,000 יהודים בקירוב; מספרם גדל מעט־מעט וב 1914 הגיע 
ל 7,000 , אך אחר המלחמה פחת הרבה. ב 1931 היו בב׳ 3,751 
יהודים, ב 1942 — 3,422 וב 1952 שוב לא היו בב׳ אלא יהודים 
בודדים בלבד. 

דניאל אישסרושה, מגן גבורים, תקי״ד! ש. רוזאניס, דברי 

ימי ישראל בתוגרמה, א', תר״ץ! הנ״ל, קורות היהודים בתור- 

קיה ובארצות הקדם, ב׳, תרצ״ז-ח׳ו ג׳, תרצ״ח! יוסף עוזיאל, 

הרב הכולל רבי אברהם גר הצדק מסלוניקי, "ההד", שנה 

י״ב, חוב׳ ב׳, תרצ״ז. 

ש. מ. 


ביט 1 ם (בת 0 זץ 8 ; בגרם׳ 861111160 ), עיר־מכרות בם(לניה 
הדרומית־מערבית, בפלך קאטו׳ביץ ( £31077166 ). 

מספר תושביה כססס, 120 ( 1952 ). ב׳ שוכנת בלבה של הטבלה 
השלזית, בגובה של 280 מ׳ מעל פני־הים, בסביבה עשירה 
באוצרות של פחם, אבץ, עופרת וברזל. תושביה מתפרנסים 
בעיקר מהיתוכם של בצרי־המתכות ומתעשיית מכונות, וכן 
מתעשיית־עץ. ב 1939-1921 היתד. ב׳ שייכת לגרמניה ומכיוון 
שהיתה על הגבול הפולני נתפתח בה מסחר ער עם פולניה. 
ב 1945 סופחה לפולניה. 

ב׳ היתד. כפר עד שנת 1254 , שבה ניתנו לה זכויות של 
עיר, אבל גם אח״כ הוסיפה להיות עיירה, ועוד ב 1820 לא 
היו בה אלא 2,000 נפש בלבד. מאז גדלה ע״י פיתוח-המכרות 
וע״י התעשיה שנתרחבה בה כתוצאה מכך, ובשנות ה 30 
של המאה הנוכחת עלה מספר אוכלוסיה של ב׳ עד ליותר 
מססס, 100 . 

מן המאה ה 14 עד אמצע המאה ה 18 ישבו בב׳ רק 
יהודים בודדים בלבד. ב 1811 מנתה קהילת־ב׳ 255 נפש! 
ב 1855 — 1,110 נפש; ב 1925 — 3,600 נפש. 

א. י. בר. 

ביטוסן, ע״ע אספלט. 

ביטון, דיור — [ 861111106 , 86100 ] 863100 1 > 1 ׳\ב 0 — 

( 1494 — 1546 ), נסיו־כנסיה ומדינאי סקוטי. ב׳ היה 
בן למשפחה ממוצא צרפתי, למד בסקוטלאנד ובפאריס תאו־ 
לוגיה ומשפטים ושימש (מ 1519 ) כמה פעמים כבא־כוחה של 
סקוטלאנד בחצר־המלכות הצרפתית. ב 1528 נתמנה שומר 
החותם הסודי ( 5631 ץ 17 ז? 116 ! )ס ז 6 ק £66 ) של מלך־ 
סקוטלאנד הצעיר ג׳ימז ע. ב 1538 הועלה ב׳ ע״י האפיפיור 
לדרגת חשמן וב 1539 נעשה ראשה של הכנסיה הסקוטית 
כשנתמנה ארכיהגמון של סט. אנדרוז. ב׳ התנגד להשפעתה 
של אנגליה בסקוטלאנד וב 1537/8 ניהל בפאריס את המשא־ 
ומתן על נישואיו של המלך ג׳ימז עם נסיכה צרפתית. 
כשג׳ימז מת בצעירותו ( 1542 ) ומדי סטיוארט (ע״ע), בתו 
התינוקת, ירשה את המלוכה, ביקש ב׳ ליעשות שליט בשמה 
על סמך מסמכים מזוייפים. כשנתגלה הדבר, נכלא ב׳ וישב 
במאסר חדשים מועטים, אך לאחר מכן חזר לעמדתו התקיפה. 

ידידי־צרפת וב׳ בראשם היו מצדדים נמרצים של הקאתו־ 
ליות מתוך התנגדותם לחסידיה של אנגליה בסקוטלאנד, 
שביקשו להנהיג תיקונים בכנסיה לפי הדוגמה האנגלית. 
ביזמתו של ב׳ הועלה במארס 1546 המטיף ד,פרוטסטאנטי 
ג׳ורג׳ וישארט (ד 151131 ^, נולד בערך 1513 ) על המוקד — 
דבר, שעורר התמרמרות מרובה בציבור, וב׳ נהרג ב 29 במאי 
ע״י יריביו. — ב׳ היה בעיקרו מדינאי ולא איש־דת. חייו 
הפרטיים היו חולונים ביותר, והיו לו שבעה ילדים בלתי־ 
חוקיים. 

. 8 1891 37 - 417101 >€ , $5 ס 1£1 ־ו 10 ל .[ 

ביטי, דיוד" רוזן — 111 ז 0 א 116 ! 1 01 ־ £31 ,ץזז 863 03701 

ץ( 51 > 001 ז 8 ) 0 1 ) 30 563 — ( 1871 — 1936 ), אדמיראל 
בריטי. ב׳ נתגייס לצי כשהיה כבן 13 . ב 1889 נתעלה בו 
לדרגת־קציו! ב 1897/8 הצטיין במסעו של קיצ׳נר (ע״ע) 
בסודאן כמפקד של סירת־תותחים ביאור וב 1900 — במסע 
נגד הבוכסרים בסין. במלחמת־העולם 1 ניהל את ספינות־ 
הסיור בקרבות הימיים על־יד הלגולנד (אוגוסט 1914 ), 
על־יד שרטון־דוגר(יאנואר 1915 ) ועל-יד יוטלנד( 31.5.1916 ; 
ע״ע מלחמת־העולם 1 ). ב 1919 נעשה ב׳ רוזן, ומאותה שנה 


427 


בימי, דידד — ביבלד, א ברדלס 


428 


עד 1927 שימש כמפקד של הצי הבריטי. — אחר המלדומד, 
הטיחו כלפי ב׳ את האשמה, שאחר לבוא לאיזור־החזית 
בקרב־יוטלנד, וכתוצאה מכך התקיים באנגליה ויכוח ציבורי 
חריף על פעולתו של ב׳ בקרב זה. 

11111111111 7710 , 83000 . 11 .א ; 1930 ,.?/ .ח ¥50 ( 83 . 5 ) 

, 1111/211/1 /ס 1 //>/> £7 7710 ,ז 0 וןזנ 13 . 7 ״ 8 .( ; 1925 , 11 > 1 >ח 522 

. 1935 

בימסזן, וילןם —! 8310501 ך!־ו 11110 ז \\— ( 1861 — 1926 ), 
זו׳אז׳לו׳ג וגנטיקן אנגלי. למד באוניברסיטה של 

ע; 

קימבריג׳, שבה שימש לאחר זמן סגן־פרופסור לזךאולו׳גיה 
(מ 1899 עד 1908 ) ופרופסור לביולוגיה (מ 1908 עד 1910 ); 
אחר-כך עסק במחקר במכון הבוטאני ע״ש ג׳ון אינם. 
העזג 1 החשוב הראשון באנאטומיה היה גילוי מיתר־הגב 
מקדמודהגוף של הבלנוגלו׳סום ( 1884 ) — הוכחה לקירבה 
בין יצור ירוד זה, הדומה לתולעת, ובין בעלי־החוליות 
מבחינת תכנית־המבנה היסודית שלהם. 

למרות הצלחה זו בגילוי חוליה חשובה בקו הפילוגנטי 
של בעלי־המיתר, נתייאש ב׳ מן האפשרות "לגלות את שלבי 
האוולוציה של יצור מסויים, מאחר שהעדויות לכך נעלמו... 
לעומת זה רשאים אנו לקוות, שנמצא את הסימנים הכלליים 
של פעולת האוולוציה, כי ברי לנו, שעדיין היא פועלת" 
( 1894 ). מתוך מחקריו בכיוון זה בא לכלל מסקנה, שהוואר־ 
יאציות הטבעיות, שבהן פועלת הברירה הטבעית הגורמת 
להתהוותם של מינים שונים, הן בלתי־מודרגות, ושהשינויים 
המצטרפים להתפתחותם של מינים חדשים אינם רציפים 
אלא באים בקפיצות. תורת מנדל, שנתגלתה מחדש ב 1900 
(ע״ע גנטיקה), אישרה את השקפותיו של ב׳, והוא נעשה 
חסידה וחלוצה של האסכולה החדשה של המנדליזם. משום 
מעמדו הצנוע באוניברסיטה של קימבריג׳ באותה תקופה 
הוכרח ב׳ לעשות את ניסוייו בעצם ידיו בגינתו הפרטית 
ובלול־התרנגולות שעל־יד ביתו. ניסויים אלה הוסיפו אישור 
לתורת־מנדל, ואף הביאו לידי גילוין של עובדות־יסוד בפי- 
סיולוגיה של הגנים. ב׳ מצא את שיתוף־הפעולה בין גנים 
שונים, שמשלימים זה את זה בסינתזה של חמרים מסויימים, 
כגון צבעי־הפרחים. המכאניזם הכרומוסומי של הורשתי 
המין נתגלה ע״י שנים מתלמידיו של ב׳. 

מ 1900 עד 1908 התנהל ויכוח חריף בין ב׳ ובין "הביו־ 
מטריקנים" פירסון(ע״ע) וולדון( 0 ס 1 > 01 /י\), שהחזיקו בווא־ 
ריאביליות הרציפה (ע״ע גנטיקה). ויכוח זה תרם לא מעט 
לחיזוק עמדתו ולייצובו של המנדליזם החדש ולהעלאת 
קרנו של ב/ נצחונו נתבטא בין השאר בייסוד הפרופסורה 
הראשונה לגנטיקה בקימבריג׳. 

חיבוריו העיקריים של ב׳: 01 ץ 1 > 0 /$ 1110 זס! 1315 ־ 1X13101 
״ 0 ו 31 ״ב^ (״חומר לחקירת הוואריאציה״, 1894 ); 5 ' 1101 ח 10 \ 
ץ/; 1 ) 110/0 :> 0 05 !ק! 00 !/י 1 ("עקרונות־התורשה של מנדל", 
1902 ); 05 !/ 000 !) 01 8/0810015 (״בעיות הגנטיקה״, 1913 ). 

/ 0 11 ( 011 ע £017 .) 00001 ? . 0 . 8 ; 1928 ,. 8 .' 13 , 8310.100 . 0 
/ 5/0/17/100 ,/' 15111 ? . 8 ; 1950 ,([ 1 ) 4 ,^/ 7/01 01/1 ) 60110/101 

. 1952 ,(( 1 ) 6 ,. 1 ) 151 !) 60170/101 מן 3/01/101/1 

א. ג. 

3 י י, ן'[ סילון—ץ 11 ! 83 ת! 193 ץ 5 -ס 03 (— ( 1736 , פאריס— 
1793 , שם), אסטרונום ומדינאי צרפתי. ב 1760 
התחיל עוסק בצפןה בכוכבים בהדרכתו של נ. ל. לקי 
(ע״ע). ב׳ חישב את מסלול השביט של האלי וב 1763 נתמנה 


חבר האקאדמיה למדעי־הטבע. ב 1771 פירסם את תוצאות 
צפיותיו בירחי־צדק, וב 1775 — 1787 — כמה חיבורים בעלי 
ערך בתולדות־האסטרונומיה. באותם הימים התעניין בעסקי- 
ציבור, ובמאי 1789 נבחר בצירה של פאריס לאסיפת־ 
המעמדות וליושב־ראש הצירים של המעמד השלישי. במאו¬ 
רעות המכריעים, שאירעו בשבועות הראשונים של המהפכה, 
מילא ב׳ תפקיד חשוב: בין השאר ניהל את ישיבת ה 20 
ביוני, שבה נשבעו הצירים שלא לפרוש מן הדיונים קודם 
שיקבעו חוקה לצרפת. אחר כיבוש הבאסטיליה נבחר ב׳ 
כיושב־ראש של עיריית־פארים וזכה לחיבת־העם: אך כשציווה 
על חייליו של ה״משמר הלאומי״, ב 17.7.1791 , לירות בהמוני 
המפגינים, שדרשו את גירושו של המלך, איבד את אהדת־ 
הציבור. בנובמבר התפטר מתפקידיו הציבוריים והלך לנאנס. 
כאן חיבר את "זכרונותיו של זד־המהפכדד (ח״ 1 ז 05 ז! 0 תז 10 א 
1821/2 , 0510101:10/1 ־ 1 13 110 0 ! 10 ד 01 /). ב 1793 עבר למלן 
("*!^ן), במקום שנאסר על שום התנהגותו ביולי 1791 . 
הוא נידון למיתה והוצא להורג בפאריס ( 12.11.1793 ). 
, 19011/15500 .? .( ; 1852 , 01 )זן>.|/י/ 0 ־/ 10£  , 0 ׳} 3 ז\/ . 0 

. 1886 ,. 5 . 01 ) 19001 / 0 ^ 71/1 , ו 10 י . 00 מ 0 // 1 )/ 0 /> £0 700/1 

ביכלר, אבו־הם — / 800810 1011 >.^ — ( 1867 , פריקופה, 
פלך טורוץ [הונגאריה: כיום: צ׳כוסלובאקיה) — 

1939 , לונדון), היסטוריון וחוקר במקצועות של חכמת־ 
ישראל. ב׳ היה תלמידם של ב. ז. בכר ודוד קאופמן (בבית־ 
המדרש לרבנים בבודאפסט), וכן למד אצל ישראל לוי וצבי 
גרץ (בביה״ם לרבנים בברסלאו). ב 1891 הוכתר כדוקטור 
לפילוסופיה על יסוד מחקרו לתולדות טעמי־המקרא (- 1/0 
1/7.00/0 \. ./( 1101 / 110 £015/01100£ / 211 0/5001100£00 ז), 
שנתפרסם בדו״ח של כינוסי האקאדמיה הווינאית למדעים. 
באותה שנה הוסמך גם לרבנות מטעם ביה״מ לרבנים בבו־ 
דאפסט. ב 1892 הוסיף להשתלם באוניברסיטה של אוכספורד 

ובספריה הבודליאנית, בהדרכתו של דודו אברהם נ 1 יבאואר 

}• 

(ע״ע), ביחוד במקצוע הביבליוגראפיה העברית. כאן פירסם 
באנגלית את מחקרו על "קריאת התורה וההפטרות במחזור 
השלשי״ ( 108,1893 ). באותה שנה נתמנה פרופסור לספ¬ 
רות התלמודית ולתולדות־ישראל בביה״מ לרבנים בווינה, 
שנוסד באותו זמן, ובמשרה זו שימש שלוש־עשרה שנה. 
בקבצים השנתיים של מוסד זה פירסם ב' את חיבוריו: א) 
10$ ) / 311/20110 ( 10/2/00 ח/| 1.1$ ) 111 .>! / 10 > . 11 / 0 ) 8/105 10 ( 1 
01$ ק 0 ז 10 $01100 ! 1 ז/ 5310 ג 0/1 ן (,.הכהנים ועבודתם בעשר הש¬ 
נים האחרונות של הבית השני"). וינה 1895 ; ב) - 1-01113 0 !ח 
/ 10 ) 0 ! . 11 110110 ג 10/1 ;( 31 ; 1 ; 131 \ . 11 1111 100 ) 0013 110 > . 11 100 ) 
/ 10/3/0 !״! 00 ו 1 :>$!ז 5 ! 1.1101100 > 6 ! 00 ז 1 > 930 \/ 0 \ ("משפחות בני* 
טוביה ובני־חוניו בספר חשמונאים ב׳ ובספרות היהודית־ 
ההלניסטית המקבילה״), שם 1899 ; ג) 0 ! 00 !/ 1 > 0110 ץ$ 03$ 
- 3/0 ) 10/1 ) 003 / 10 ) 0 ! 010 ) 80 0550 /£ 135 ) . 0 10/0531001 
015 ק 1001 501100 ! 0$31001 ז 0 | 105 > / 010 ("הסנהדרין בירושלים 
ובית־הדין הגדול בלשכת־הגזית של בית־המקדש"), שם 
1902 ; ד) 00 /! 0 ־ 5 \ 2 105 ) . 1/07 ג .'- 113 -ר 1 ו\•.' 50110 ! 13 ! 1 ר.§ / 00 
5 // 10 >ח 10 (/ 1 ( 3 ( ("עס־הארץ הגלילי במאה השניה"), שם 
1906 . 

ב 1906 נתמנה ב׳ סגן־מגהל בביה״מ לרבנים (* 9$ \ 0 [ 
0 ין 00110 ) בלונדון, וב 1907 , כשפרש ד״ר מיכאל פרידלנדר 
(ע״ע) מתפקידו כמנהלו של מוסד זה, ירש ב׳ את מקומו. 
במשרה זו כיהן עד סוף ימיו. מן החיבורים. שפירסם ב׳ 



429 


ביהלר, אברהם — כיכנר, לודויג 


430 


בתקופה זו, יש לציין את: א) 800131 304 80114031 760 
160 10 60115 נןק 50 0£ ץ־ 030011 ו 00 ב> 059156 [ ש 111 ) 0 £034018 
000101105 76114 304 300004 ("המנהיגים המדיניים והחב¬ 
רותיים של קהל-ישראל בצפורי במאה השניה והשלישית"), 
לונדון 1909 ; ב) -£\. 0403 [ 0£ 00414005 () £00000110 760 
10 ק 7001 5000114 1110 )ס 05101101100 ( 1 ש 111 01 ז ("התנאים 
הכלכליים של ארץ יהודה אחר חורבן הבית השני"), שם 
1912 ; ג) 70 ו £100 ץזס!? 130 סמ 3105 ?- 1511 ׳ 5 \ 0 [ 0£ 05 קץ 7 
.£.€ 70 10 .£. 8.0 ("טיפוסים של חסידי ארץ־ישראל מש׳ 
70 לפסה״ג עד שנת 70 לסה״ג" [על הלל הזקן, החסידים 
הראשונים, חוני המעגל ועוד]), שם 1922 ! ד) ת 1 8104105 
1110 0£ 010 ) £11013 ־.) 11366101 1110 10 !ססרתסססז^/ 304 510 
ץ! 00010 51 ־ £11 ("מחקרים על ,חטא׳ ו,כפרה׳ בספרות הרב¬ 
נית של המאה הראשונה״), שם 1928 . כמו־כן פירסם ב׳ 
מאמרים הרבה בכתבי־העת לחכמת־ישראל ולמדעי־המזרח 
וכן בכמה קבצי-יובל וסהרי־זכרון לחכמי־ישראל בניידורו. 
ב׳ היה מחברי הוועד המפקח של המכון למדעי־היהדות באו¬ 
ניברסיטה העברית בירושלים. 

שמואל קליין, פרוםסור ר׳ אברהם ביכלר כחוקר ארץ- 

ישראל, ב״ידיעות החברה העברית לחקירת א״י ועתיקו¬ 

תיה"׳ שנה ה׳(תרצ״ח), עם׳ 132 ואילך! י. קלוזנר, "העולם". 

תרצ״ס, גליון כ׳, עט׳ 331 . 

מ. ג. צ. 

ב יכנה גא 1 ךג — ■ 86011001 8 ־ 0001 — ( 1813 , גודלאו, 
הסן — 1837 , ציריך), סופר גרמני. ב׳ היה בנו 
של רופא ואחיהם הבכור של הסופרים אלכסנדר, לואיזה 
ולודויג ב׳ (ע״ע). ב׳ 
למד בגימנסיה בדארם־ 
שטאט (בשנת 1831/3 ) 
ואח״כ באוניברסיטה של 
שטראסבורג (מדעי- 
הטבע, רפואה ופילוס(- 
פיה). את לימודיו המשיך 
בגיסן, במקום שנצטרף 
לאגודת־סתר מהפכנית, 
ייסד "חברה לזכויות־ 
האדם" והשתתף ככותב־ 
מאמרים בעיתון הלוחם 
של הסוציאליסטים, 001 
010 ( £3041 £3055150110 ; 

כשריתפה עליו סכב ת¬ 
מאסי' ברח משם לשטראסבורג. ב 1835 התיישב בציריך, 
ולאחר שקיבל כאן תואר־דוקטור נתמנה כמרצה לאנאטוימיה 
משווה באוניברסיטה של עיר זו. שנתיים לאחר מכן מת 
מדלקת־מוח. 

את עיקר פירסומו קנה לו ב׳ ע״י יצירתו "מותו של 
דאנט 1 ן״ ( 1835 ) — דראמה מן המהפכה הצרפתית — וכן ע״י 
הקומדיה ״לאונס ולנה״ ( £003 004 0000 ^ 1 : . 1836 ), ע״י 
הקטע הסיפורי "לנץ" (על המשורר י. מ. ר. לנץ, ע״ע) וע״י 
הטראגדיה המקוטעת ״וויצק״ ( 0 ! 200 ץ 0 ^\; 1836 ), ששימשה 
יסוד לדראמה המוסיקאלית "וויצק" של אלבאן ברג. הנושא 
העיקרי בכתביו הוא סבלו של האדם המודרני בבדידותו. 
הוא מנתח את צער־העולם ואת הביטול העצמי של איש־ 
הרוח, הרואה במוסר תופעה פסיכופאתולוגית ובהיסטוריה את 
משחק־המקריות. ב׳ מתאר בשליטה ריבונית את התופעות 
של נורוזה וטירוף־דעת, את הניגוד בין המבנה של נפש- 


האדם, העשויה להתמוטט, ובין סדרי־העולם החיצונים. המיוס¬ 
דים על עקרונות מכאניים, וכן את סבלם של מדוכאי־החברה! 
אך ביחוד הוא מצטיין בתיאור כאבם האלם של פשוטי־העם. 

תיאורו של ב׳ הוא על דרך ההתוויה של מספר קווים 
בולטים. יותר משהוא מציג לפנינו פעולה או אופי, הוא מגלם 
אוירה לירית כוללת. — ב׳ הוא ראליסטן, ועם זה יורשה של 
הרומאנטיקה. מבחינה ז( הוא בן־דורם של גראבה והיינה. 
וכבר ניכרים בו סימנים של הנאטוראליזם והאכספרסיוניזם, 

שעתידים היו להשתלט בספרות בסופה של המאה ה 19 . 
; 488-490 ,( 1876 ) 111 ) 81 ק 310 ס 81 ) 8 ) 1111 ) 0 ) 111 ) 111 ) 4113 

.■זסות 14 ' 0 \ .־ 9 \ ם 90 נ 1 :>צ 1 :>£:>;ן 305 ז 10 ( .ז/•*/־׳!/ 111111 )) 11 )^ ,.מ . 0 

1948 ; ?. 5011011 ( 1 . 8 .. 0111(8 1111(1 41( 110311(8( 8x11- 

.א ; 1946 , 11 ). 2 ) 111 ) 1 111111 . 8 . 0 , 01 ) 3 ^ . 14 ; 1940 , 112 ) 1 
. 1951 ,. 8 . 7 ) .) $11 ״ 1 א .ן . 11 . 81 ; 1949 ..מ . 0 ,• 10101 ^■ 

ל. ו. ז. 

ביכנר, לוךו'ג — ז 8601100 8 !׳ 5 \ 4 ט£ — ( 1824 . דארמ־ 
שטאט — 1899 , שם), הוגה־דעות גרמני, רופא 
וחוקר במדעי־הטבע 1 אחיו של גאורג ב׳(ע״ע). לאחר שלמד 
בכמה אוניברסיטות (ביניהן בז 1 של וינה) נתמנה ב 1852 
כמרצה לרפואה באוניברסיטה של טיבינגן. בהשפעת המאבק 
בין תפיסות־העולם המטריאליסטית והאידיאליסטית־הדתית, 
שלבש צורה חריפה בכינוס של חיקרי־הטבע, שנתקיים 
בגטינגן ב 1854 , נתעורר ב׳ לכתוב את ספרו 04 □ 3£1 ז £0 
310££ י (״כוח וח 1 מר״), 1855 , שבו נתן הרצאה פופולארית 
של המאטריאליזם הפיסיקאלי והביולוגי. הספר זכה להשפעה 
מרובה: במשך 50 השנים הראשונות אחר פירסומו יצא 
ב 20 מהדורות; אך הביקורת השלילית החריפה, שנמתחה 
עליו מצד בעלי התפיסה המסרתית־דתית, גרמה לכך, שב׳ 
הוכרח לפרוש מן האוניברסיטה. הוא חזר לדארמשטאט, 
עיר־מולדתו, שבה פעל מאז כרופא פרטי. הוא הוסיף לחבר 
מאמרים מקצועיים ולכתוב ספרים פילוסופיים פופולאריים, 
שבהם הטיף — בצידם של יעקב מולשויט (ע״ע), קרל פו׳גט 

(ע״ע) ואחרים — לתפיסת־עולם מאטריאליסטית ולאתאיזם 

• •י 

(ע״ע), הגן על תודת דרוין (ע״ע) והביע רעיונות סוציא¬ 
ליסטיים, לא־מארכסיסטיים. ב׳ היה גם פעיל באגודות־ 
התרבות של הפועלים. פרידריך אנגלס (ע״ע) התנגד בחרי¬ 
פות לתורתו של ב׳ ולהשפעתו. 

מספריו: 00151 004 ! 310 ז א (״טבע ורוח״), 1857 ! 010 
- 9304 \ו 170 004 1008 ( £01510 ־ 401 900 7600110 0315910150110 
0 $ 00 ׳\\- £060 ! 40 1008 ("תורודדארווין על התהוותו והשי 
תנותו של עולם־החי״), 1868 ; 50100 004 ££! 056081 זן 00 ■ 001 
0080059311 ! 40 10 804001008 ("מושג האלוהים ומשמעותו 
בהווה״), 1874 ; מהדורה שלישית בשם 0 ! 4 004 0011 
63£1 ש 155005 /ע (״אלוהים והמדע״); - 50 004 05 סז 91015 \ז 03 
2131150305 (״דארוויניזם וסוציאליזם״), 1894 ; 80 10100 \ 
10£00 ז 8 5 0651 ז \ 1 , £3553110 £01410304 1011 80£0008 
£35531105 (״פגישתי עם פרדינאנד לאסאל, בצירוף 5 מכ¬ 
תבים של לאסאל"), 1894 ; ) 361601 ^ 401 0100510 110 
(״בשירותה של האמת״ — מאמרים נבחרים על טבע ומדע), 
הוצא בצירוף ביוגראפיה על-ידי אחיו אלכסנדר ( 1899 ). 
וע״ע מטריליזם. 

111111 ) 1 ) 8/0818 ) 117 ) 5 , 110111111111 )) 810 1 ) 0 .) 1 ) £131103513 .( 
111 / 1 ) 8 ' 11 ) 811 8117 1.07171 /) 11 > 111113 ) 811014 ) 8111 . 111111111 10 ) 1 
• 1111111 ) 84111 1 )/ 1 )! 8 ) 81 ) 1 ) 0 , 0 ^ 1,33 .£ ; 1856 ,'// 510 11114 

, 0 ,) 11111111 ) 3 ) 0 1 ) 4 11 1 ^ 1 ז 11111 ) 4 ) 8 1 ) 111 ) 1 } 1 ) 811 / 11111 5 ) 11 ( 1 
■) 8 111 11114 )) 11 ) 1 ) 5 / 0 ! 11101 % // 4 , , 101 קת 31 ם . 0 .//' ; 1875 
. 8 . ק 0113 , 1948 4 , 1/3/011 ) 8 51 ץ 18 ) 8811010 111118 11111001 

א. ע. ש. 



נאירג ביכנר. 

5 פי ר־שגם 511 א. הופסאן 




431 


ביגר, קרל—ביל, פיר 


432 


ביכר, קךל — 861 ם 80 311 .£ — ( 1847 — 1930 ), כלכלן 
והיסטוריון גרמני. ב׳ שימש כפרופסור באוניבר¬ 
סיטות של ה׳רפאט, מינכן, באזל, קארלסרוהה ולייפציג. 
בחיבורו הידוע ביותר, - 1 ז 1 ״$אל 01 /'' ! 36 > £015168008 6 !ס 
83£1 *! (״התהוותה של כלבלת־העם״), 1893 , הניח את 
קיומם של שלושה שלבים עיקריים בהתפתחות הכלכלית: 
כלכלת־הבית ( $£83£1 ״״י\ £130$ ), כלכלת־העיר (- 1 ז 1 ׳ 51331% 
$6838 ) ובלכלודהעם (ז 5083£ ז 1 נ׳*ו 018$ ; \). בשלב הראשון — 
זה של כלכלת־הבית — אין חליפים וכל משק־בית מספק 
את צרכי עצמו. בשלב השני — כלבלת-העיד — הסחורות 
עוברות במישרים מן היצרן אל הצרכן ומבן־הכפר אל בן־ 
העיר. בשלב השלישי — כלכלת־העם — מופיעים מתווכים 
בין היצרנים ובין הצרכנים. ב׳ טען, שכל המהלך של ההת¬ 
פתחות הכלכלית—על כל פנים במרכז אירופה ובמערבה— 
ניתן להיכלל במסגרת זו. 

ב׳ היה מן הראשונים. שראו באתנולוגיה את הבסיס של 
תורת־הכלכלה והסוציולוגיה. בחיבורו - 18 ץ £8 004 868 !\, 
05 ת! (״העבודה והריתמוס״), 1896 . הראה, על יסוד חומר 
אתנולוגי, כיצד מושפעת העבודה מן הריתמוס של שירי־ 
העובדים. 

לאחר שפרש מעכודת־ההוראה ב 1917 , נתמסר כולו למדע 
העיתונאות ( 5683£1 ת 1556 ׳ 5 \ 2680025 ) וייסד באוניברסיטה 
של לייפציג את ה״מכון לחקר העיתונות" (זגו£ 
268008580046 ). מלבד החיבורים הנזכרים כתב ב׳: ־;ס 
. 081 .ע 129 — 143 86861 ז\ 7 חש 01 ז£תט 461 3046 ז 0£5 \ 1 
(״ההתקוממות של הפועלים המשועבדים בשנות 143 — 129 
לפסה״ג״), 11874 ־ 1 14106131161 ח 1 £13060£13£6 010 ("שאלת 
הנשים בימי־הביניים״), 1882 ! 8611885 ת 6181886 ׳ 86% 016 
1002 אל:> 1 ׳ 5 \ £01 81510056860 18161 10 £010160 ("צורות־ 

הייצור התעשייניות בהתפתחותן ההיסטורית״), 11892 - 861 
15683£15£656816816 ז 1 ז גו ! 7.0 11386 ("מחקרים לתולדות־הפל- 
כלה״), 11922 26800£580046 7.111 0£$317.6 \, 06530310686 

(״קובץ מאמרים לחקר העיתונות״), 1925 ו- £68605600 
06100860 (״זכרונות״, 1847 — 1890 ), כרך א׳, 1919 . 

6 >* 7 ו 1 ק 07 מ 660 76 ׳* ס/ 6 /> 1091091 * 1 !/ , 61 ^ 6 * 51 7 ׳*>£ ,ץ 610 ! . 0 

. 1925 , 90 וו)ו$הדוק 

א. 1 . 

ביל (בגדמ׳ 8161 , בצרם׳ בין [ 816006 ]), 1 . עיר בקאנטון 
ברן שבשווייץ הצסונית־מעדבית, במרחק של כ 22 ק״מ 
מגבול־צרפת! יושבת בקצה הצפוני־המזרחי של ימת־ב׳ (ר׳ 
להלן, 2 ), לרגלי הרכסים הדרומיים של היורה השווייצית, על 
שפכו של נהר סיז( 5026 ; בגרמ׳ 5086055 — שויס) ובגובה 
של 440 מ׳ מעל פני־הים. מספר תושביה כ 48,000 ( 1950 ) 1 מהם 
% דוברי־גרמנית והשאר דוברי-צרפתית !% פרוטסטאנטים, 
והשאר קאתולים. העיר הישנה בנויה בגבעות, החדשה (מן 
המאות ה 19 לה 20 ) — במישור־החוף. ב׳ מתפרנסת בעיקר 
מתעשיית־שעונים וממלאכת צורפות אמנותית, וכן מייצור 
מכשירי־חשמל, מכונות שונות ועוד. את כוח־החשמל מקבלת 
כ׳ ממפעלי־המים שעל נהר סיז ותעלודהאגנאק (ר׳ להלן). 
מבנייני־העיר הנאים ראויים להיזכר כנסיה גותית מן המאה 
ה 15 , בית־העיריה (טירה ישנה) ובית־הכנסת, שהוקם ב 1882 . 

במקומה של ב׳ כבר היה, כנראה, ישוב בתקופת בנייני- 
הכלונסאות ובלא ספק — בתקופת־הברונזה. השם הלאטיני 


הקדום של ב׳ (בלנום) שרשו קלטי וציין מעיקרו אליל־ 
מים. ב׳ נוסדה כעיר במאה ה 13 על־ידי הארכיבישוף של 
בזל, שבחסותו נשארה עד 1798 . במשך תקופה זו היתד, ב׳ 
בפועל חפשית בהנהלת־ענייניה ואף כדתה בריתות עם ערים 
שווייציות אחרות, וביחוד עם ברן. ב 1798 סופחה לצרפת 
וב 1815 הוחזרה לשווייץ, לקאנטון של ברן. 

יהודים בודדים כבר ישבו בב׳ במאה ה 13 . אחר 1848 
התיישבו בה כמה משפחות יהודיות מאלזאם, שנתארגנו 
לקהילה, ומ 1860 ואילך יש לה, לקהילה זו, רב. ב 1929 היו 
כב׳ 520 יהודים. 

2 . ימה, שנקראת על שם העיר ב׳ (ר׳ למעלה 1 )< 
השניה בגדלה בימות של הרי־היורה. ארכה כ 15 ק״מ ורחבה 
המאכסימאלי — כ 4 ק״מ. שטחה— משנחפדו שתי התעלות, 
המקשרות את ימת־ב׳ לנהר־ארה ( 1878 ) — 41 קמ״ר, וקודם 
לכן — 44.2 קמ״ר. גובה פני־מימיה — 432 מ׳ מעל פני־הים. 
אחת משתי התעלות הנזכרות — תעלת־האגנאק — מביאה 
לימה ממזרח את מימיו של נהר־אדה. שעליו יושבת ברן, 
ואילו השניה היא האפיק המועמק של נהר ציל (בצרם׳ 
תיאל), הנופל לארה התחתון. הימה מקבלת את מימיה של 
ימת־נשטל (ע״ע). עם ירידת פניה של ימת־ב׳ נתגלו בנייני־ 
כלונסאות מן התקופה הנאוליתית המאוחרת (ע״ע פדה־ 
היסטוריה). החפצים שנמצאו בבניינים הללו וסמוך להם, 
שמורים בבית־הנכות שבב/ אי־פטרוס הקטן שבדרומה של 
הימה (בעונות של שפל הוא מתחבר עם אחת מלטונות־ 
היבשה שלה) נקבע ב 1912 כפארק לאומי. מקננים בו חיות־ 
בר קטנות ועופות־מים. 

א. י. בר. 

ביל, אנרי, ע״ע םט^ךל. 

ביל. ג׳ 1 ן — 8316 1080 — ( 1495 — 1563 ), סופר אנגלי. 

ב׳ סיים ב 1529 את לימודיו בתאולוגיה בקימבריג , . 

בזמן שהייתו בקימבריג׳ נעשה חסידה של הרם(רמאציה 
ומשום כך הוכרח אח״כ לעזוב מזמן לזמן את אנגליה ולבקש 
מסלט בארצות־השפלה. 

במחזותיו, שחיבר בנוסח יה״ב על נושאים מן המקרא 
והברית החדשה (כגון על השטן המנסה את ישו ועל יוחנן 
המטביל), התקיף את האפיפיורות. במחזה 0830 ( 086 ץ£ 
(״המלך ג׳והאן״). 1548 ״. דן בצורה אלגורית במאורעות. 
שאירעו במלחמות בין הפרוטסטאנטית והקאתולים בימיו של 
הנרי וווו\. חיבורו החשוב ביותר של ב׳ הוא תז 0 ! 10 ק 1 ! $6 

031310805 ... 818300136 0115 ( 013 11105111001 ("רשימת 

הסופרים המפורסמים של בריטניה הגדולה״), באזל 1557/9 . 
בחיבור זה מובאות עובדות מחייהם של המחברים האנגליים 
ורשימות של חיבוריהם בסדר כרונולוגי. אי־הדיוקים וחוסר 
האובייקטיוויות שבחיבור זה אינם פוגמים בחשיבותו כאביה 
האמיתי של הביוגראפיה והביבללגראפיה האנגליות. 

. 1849 , 8610 01191 [ { 0 ; 56/66 ,(. 68 ) 01111501135 . 14 

3 יל, פייר — 16 ץ 83 816116 — ( 1647 , קארלה 0311311 ) — 
1706 , רוטרדאם), פילוסוף צרפתי! מאבות "המחשבה 
החסשית". ב׳ היה בנו של כומר פרוטסטאנטי. כשלמד בטולוז 
עבר אל הקאתוליות, אך לאחר זמן קצר חזר אל הפרוטסטאנ¬ 
טיות. ב 1675 נתמנה כמורה לפילוסופיה באוניברסיטה של 
סדן, וב 1681 — בזו של רוטרדאם. ויליאם ווו, מלך־אנגליה 




433 


ביל, פיר—בילבאו 


434 


ונסיד־או׳ראניה, פיטר אותו ממשרתו באוניברסיטה על שום 
דעותיו החפשיות. מאז פעל ב׳ ברוטרדאם כסופר ושימש 
המרכז של חוג ספרותי, שעליו נמנו טובי הסופרים. 

ספרו העיקרי של ב׳, שהשפיע השפעה מרובה על חיי- 
הרוח של המאה ה 18 , הוא האנציקלופדיה שלו: -״ 014:110 
116 ף 1 ז 1 ז: 611 06 ^ 11151011 6 ז! 3 " ("מילון היסטורי וביקרתי"), 
שיצא לראשונה בשני כרכים, 1695 ו 1697 , ואח״כ — בארבעה 
כרכים. "מילון" זה מכיל את כל חומר־הידיעות של התקופה 
ומגלה את בקיאותו המופלאה של ב׳ בתחומי־מדע שונים, 



פייר כיל 

וכן את חריפותו הביקרתית, שנתבטאה בסיגנון שוטף, חי 
ופולמי. ב׳ נלחם בכל כוחו בכל דוגמאטיות, הן כפילוסופיה 
והן בדת, והשתדל לגלות את הסתירות המסתתרות מאחרי 
צעיף הוודאות המדומה של שיטות־מחשבה פסקניות. ב׳ היה 
קרוב לבית־מדרשו של דקארט, אך לא נמנע מלמתוח ביקורת 
גם על יסודותיה המטאפיסיים של אסכולה זו. ה״מילוך 
הכיל גם מאמר מפורט (ועם זה ביקרתי) על שיטתו של 
שפינוזה — מאמר, ששימש מקור חשוב להכרתה של תורת־ 
שסינוזה במאה ה 18 . ביחוד טרח ב׳ לגלות את הסתירות 
שבין הדת ובין התבונה. בלא שהתקיף את הדת באופן ישיר, 
הראה ב׳ שכמה מעקרונות־הנצרות, כגון ה״שילוש", ה״חטא 
הקדמון" וכד , , אינם מתיישבים עם תביעות־ההיגיון. ב׳ מטיל 
ספק בדבר, אם רשאים אנו לבסס דעות דתיות, שאינן 
ניתנות להוכחה שכלנית, על ההנחה הסתמית של אמיתות־ 
האל. בניגוד לעמדתו הספקנית של ב , כלפי הפילוסופיה 
והדת, היה יחסו אל התודעה המוסרית נקי מכל ספקות. ב׳ 
ראה את התודעה המוסרית כנטועה בלבנו וכמחייבת אותנו 
באופן בלתי־אמצעי ללא כל הנחות פילוסופיות או דתיות. 
ה״מילוך של ב׳ נדפס פעמים הרבה ושימש מקור־השראה 
לתקופת־ההשכלה. פרידריד 11 , מלך־פרוסיה, הוציא ב 1765 
מבחר מתוך הספר, והסופר הגרמני ג(טשד תירגם — אגב 

5 זו 

הסתייגרות מרובות — את הספר לגרמנית ( 1741 — 1744 ). 

ספקנותו הפילוסופית והדתית ולעומתה—עמדתו הוודאית 
בשאלות־המוסר עשו את ב׳ לסבלן הגמור הראשון באמונות 


ודעות. ב׳ תבע סבלנות ללא כל הסתייגות בענייני־דת, 
ובניגוד לז׳ן ב(דן (ע״ע) דרש להתייחס מתוך סבלנות 
אף אל האתאיסטים. ב׳ טען, שאם זכאים אנו לרדוף אדם על 
דעותיו ודתו, הרי שיש זכות כז 1 גם לסינים ולתורכים, ואם 
כך הרי צדקו גם הקיסרים הרומיים כשרדפו את הנוצרים. 
המגינים על זכות־הכפיה בענייני־דת הסתמכו על דבריו של 
ישו: "והחזק־בם לבוא ( 6 ז 3 ־״״ 6 36116 }תז 6 0 ) למען יימלא 
ביתי"(לוקס י״ד, כ״ג), אך ב׳ הראה, שהפירוש המקובל של 
פסוק זה אינו מכוון אל האמת. למלחמתו האמיצה של ב׳ 
על חופש־הדת נודעה חשיבות מיוחדת, שהרי ב 1685 ביטל 
לואי 1¥ צ את חופש־הדת של הפרוטסטאנטים. 

-־ 61141 ? ״ 1 ; 1722-32 ,. 8 ) 77 ) 81 ) 11 ) 1/1 14 , 2 נ 2031 ! 2 !\ 565 * .? 

; 1903 ,. 8 )■ 17 ) 81 , 00110 .'^י ; 1848 ,. 1 ) 11 ^ 2 ,. 8 ) 77 ) 1 ? , 113011 

)!!יד ,( 1 ) 5101 .£ . 14 ; 1905 ,!)) 11 1 ) 1 .) 7/1 111 ,. 8 .'/ , 0220$ . 4 

-) 741/1 7 ) 0 ,־ 11061 ) 30 }^ .? ; 1912 ,. 8 . 8 / 0 1 ( 117 ) €7111 ץ 707 ) 141 
. 308 ־ 248 -(} , 11 , 1922 ,)! 11 ) 111 ) 1 ) 0 ) 171 ) 1 1 ) 171 ! 1771111 ' 1 

ש. ה. ב. 

ביל 3 או ( 30 ( 8111 ), הגדולה שבערי־הנמל של ספרד הצפו¬ 
נית ; עיר־הבירה של הפרובינציה ביסקאיה (שטחה 
2,224 קמ״ר ומספר־תושביה כ 570 אלף 19501 ]); יושבת סמוך 
לקצה הדרומי־מזרחי של מפרץ־ביסקאיה, משני עבריו של 
נהר נרויון, כ 12 ק״מ ממקום השתפכותו למפרץ קטן וצר 
(ריאה), הנקרא על שמה של ב׳. מספר תושביה של ב׳ 
כ 230,000 ( 1950 ); ברובם בסקים (ע״ע). לנמלה הפנימי של 
ב׳ מגיעות ספינות בעלות נפח של עד 4,000 טון; ספינות 
גדולות יותר עוגנות בנמל החיצון פורטוגאלטה, המוגן 
מסערת־הים ע״י שני שוברי־גלים. מס״ב מחברות את ב׳ 
עם מאדריד ובארצלונה. הודות למכרות־הברזל העשירים 
שבסביבתה נעשתה ב׳ המרכז הגדול ביותר לתעשיות־ברזל 
בחצי־האי כולו. היא מייצרת מכונות ומנועים, קטרים, 
קרונות־רכבת ומכשירי־חשמל, וכן יש בה מספנות גדולות. 
תעשיות אחדות, שקיימות בב , , עוסקות בייצורם של זבלים 
כימיים, חמרי־נפץ, צבעים. תרופות, מלט, זכוכית, שימורי- 
דגים, מזונות שונים, וכן בזיקוק־נפט. ב , היא הנמל 
הראשי ליצוא של בצרי־הברזל הספרדיים, הנשלחים לברי¬ 
טניה ולגרמניה, ושל תוצרת החקלאות הספרדית, ביחוד שמן 
ויין. באחד מפרבריה של ב׳ נמצאת אוניברסיטה של הנזירים 
האוגוסטינים. כן יש בב׳ בית־ספר גבוה לספנות ובית־נכות 
לאמנות. 

ב׳ הישנה בנויה מימין לנהר, המהווה כאן קשת פתוחה 
לדרום־המערב. רחובותיה צרים וקצרים אבל ישרים, וניכר 
בהם תיכנון מסויים. בלבה של העיר הישגה נמצאת הכנסיה 
הראשית על שם סאנטיאג( (יעקב הקדוש), שהיא מן המאה 
ה 13 (בנויה בסיגנון גו׳תי). על שפת הנהר בנויה (בסיגנון 
הרנסאנס) כנסיה על שם סאן חואנס (יוחנן הקדוש), שהיא 
מן המאה ה 16 . ב׳ החדשה משתרעת משמאל לנהר והיא 
בעלת רחובות ישרים, ארוכים ורחבים. הרחוב הראשי שלה 
נקרא על שם דיאג( לויפס דה אר 1 ( 0 ז 3 !<), שייסד ב 1300 
את ב׳ והיה שליטה הראשון של העיר. לאורך הנהר, עד הנמל 
החיצון, נמצאת שורה של בתי־חרושת ומספנות. 

ביה״ב כבר היתד, ב׳ מרכז חשוב לחרושת ברזל ופלדה 
וזכרותיה הורחבו כמה פעמים ע״י מלכי-קאסטיליה. ב 1475 
ניתן לה התואר 13 !ף\ 70816 < ("העיר האצילה"). מב׳ יצאו 
ספנים נועזים, שהשתתפו במסעי התגליות והכיבושים של 
ספרד, וכן סיפקה ב׳ למושבות־ספרד מוצרי־ברזל וספינות. 


435 


בילבאו — כילגרדרד-דגיסמרובשקי 


436 



ניגנאו: רחוב רא׳*י 


בימי המלחמות המרובות, שבהן הסתבכה ספרד במאה ה 17 , 
פגעו בב׳ צייהם של ההולאנדים ( 1624/5 ), הצרפתים ( 1637 , 
1640,1639 ) והאנגלים ( 1666 )< כמדכן נפגעה ב׳ כמה פעמים 
במלחמות המהפכה הצרפתית ונאפוללן (ביהוד ב 1808 ). גם 
מלחמות־האזרחים, שפרצו בספרד במאות ה 19 וה 20 , פגעו 
בב׳ קשה. הקארליסטים (ע״ע ספרד, היסטוריה) צרו על ב׳ 
זמן ממושך ב 1834 , 1836 ו 1873 . ב 1936/7 , קודם שנכבשה 
על־ידי הגנראל פראנקו, שתושביה נלחמו בו בחירוף־נפש, 
היתה עיר־הבירה של הרפובליקה הבאסקית האוטונומית. אחר 
כיבוש זה בוטלה האוטונומיה היאסקית והלשון הקאסטילית 
הושלמה בב׳ בחיי־הציבור ובחינוך. 

א. י. בר. 

כללגזרזד — דגיסטרזבסקי(- 080 קז 60 מ)/-ג 0 ק 0 ח 5671 ; 

בעבר: אקרמאן — מתורכית אק־כרמן, 

וברומנית 3163 2 ^ 012 —״המבצר הלבן״! ומכאן גם השם 
הגרמני "וייסנבורג" שבמקורות העבריים), עיר בחבל (אוב* 
לאסט) אזמאיל שברפובליקה הסובייטית אוקראינה (בעבר: 
בסאראביה), סמוך לשפכו של נהר־דנייסטר לים השחור. 
האוכלוסיה שלה — המורכבת מאוקראינים, רומנים, רוסים, 
יהודים, ארמנים ויוונים — מונה כ 50,000 נפש. 

ב׳־ד׳ שוכנת במקום, שבו נוסדה ע״י בני מילטום סמוך 
ל 650 לפסה״ג המושבה טירם ( 3$ ־ 1 ץד= צורז). לפי אמיאנום 
מרקלינוס ( 11 צא, 8 . 41 ) היתד. טיראם קודם לכן מושבה 
מסחרית של הפיניקים. כמושבה יוונית היתד. טיראס נתונה 
במשך תקופה קצרה לשלטונו של הדיאדוך ליסימאכוס, וב¬ 
מאות ה 3 וה 2 לפסה״נ זכתה לפריחה מרובה. בימיו של 
קלאודיוס קיסר שלטו בה הרומים, שפטרו אותה ממיסים 
והעניקו לה זכויות־מכס. ב 238 לסה״נ השתלטו על העיר 
שבטים גרמניים. במאה ה 6 נכללה בתחום־מושבו של שבט- 

האנסים הונדי, שהתיישב באותה סביבה אחר מפלתם של 

* : ־ •י*: 

החונים. לאחר מכן, עוד לפני המאה ה 9 , ישבו שם השבטים 
הסלאוויים של הלוביצים והטיורצים. שלטון־הכוזרים נתפשט 


על טיראם, כמו על כמה ישובים אחרים, שהיו בעבר מוש¬ 
בות של מילטום. המקום היה ידוע גם לכרוניקן הרוסי נסטור 
(מת ב 1100 בקירוב). ב 1241 נכבשה העיר ע״י הטאטארים. 
הביזאנטים קראו לעיר אספתקאסטרון ("המבצר הלבן") 
ולאחר שבאה תחת שלטון־הבארבארים — מאורוקאסטרון 
(״המבצר השחור״). במאה ה 14 אנו מוצאים כאן ישוב של 
סוחרי־ג׳נובה, שקראו לה בשם 0 ז 03$1 ח 10 \. אליהם הצטרפו 
אח״כ אחרים, שמוצאם היה מראגוזה. במאה ה 15 היתה העיר 
ברשותם של המולדאווים, ומשום מקומה על פרשת־הדרכים 
בין לבוב וקרים היתד. לה חשיבות מסחרית ניכרת. ב 1484 
כבשו התורכים את העיר ומחסני־הסחורות של סוחרי ג׳נובה 
וראגוזה היו לשלל לכובשים. בתקופת המלחמות הרוסיות־ 
תורכיות בסוף המאה ה 18 נכבשה ב׳־ד׳ פעמיים (לזמנים 
קצרים) ע״י הרוסים! ב 1806 חזרו הרוסים וכבשו את ב׳. 
ולפי שלום בוקארסט ( 1812 ) סופחה רשמית לרוסיה ביחד 
עם שאר חלקי בסאראביה. ב 1918 נמסרה ב׳־ד' לרומניה. 

בתחילת המאה ה 16 נתמעטה חשיבותה המסחרית של 
העיר, ששמה היה אז אקרמאן, לעומת זו של הערים בראילה 
וגאלאץ. בתקופת השלטון הרוסי ( 1806 — 1918 ) פרח מסחר' 
התבואה בין העיר ובין אודסה! כן נתפרנסו התושבים על 
המסחר בטאבאק, יין, פירות, דגים, צמר, שמנים, עורות, 
ועוד. מסחר מפותח זה נידלדל עם איחודה של בסאראביה עם 
רומניה מחוסר תחבורה מתאמת בין העיר ובין רוב חלקיה 
של רומניה. ב 1941 נכבשה העיר ע״י הצבא הגרמני־הרומני, 
לרוסיה! ב 1941 נכבשה העיר ע״י הצבא הגרמני־הרומני, 
אך ב 1944 הוחזרה ע״י הצבא האדום לרשותה של רוסיה. 
בתקופת השלטון הסובייטי הוקמו בב׳-ד׳ תחנוודכוח, מתק¬ 
נים לבדק־ספינות, טחנות, בח״ר לשימורי-דגים ועוד מפעלים 
בניהול קומוניסטי. ב 1850 היה מספר התושבים של העיר 
125,000 ב 1897 — 128,258 ב 1914 — 33,600 ! ב 1939 — 
כ 45,000 . 

היהודים. ב 1330 , בימי השלטון הטאטארי, ישבו יהו¬ 
דים באקרמאן ברובע מיוחד. בתקופת התורכים (מ 1484 
ואילך) נוספו על יהודים אלה גם מהגרים מפולניה ומגר¬ 
מניה, אך גם קודם 1484 היו סוחרים יהודיים באים לאקרמאן 
מארצות־ביזאנטיון ואחר 1453 — משטחיה של תורכיה. 
ידוע, שמסוף יה״ב ואילך היו עולי־רגל יהודיים ממזרח- 
אירופה נוהגים להפליג, בדרכם לא״י, מאקרמאן לסאמסון 
שבצפונה של אסיה הקטנה. מתוך שו״ת הב״ח 
(ר׳ יואל סירקיס) מתברר, שבמאות ה 16 וה 17 הלכו יהודים 
בענייני מסחר לאקרמאן, שבה היתד. קיימת אז קהילה יהו¬ 
דית. ב 1867 פרצו פרעות באקרמאן: המון מוסת התנפל על 
היהודים ובזז את רכושם. 

ב 1861 היה מספר היהודים בב׳־ד׳ 1.797 , ב 1897 — 5,624 , 
ב 1910 — 5,802 , ב 1925 — כ 5,000 וב 1940 — כ 8,000 . 
ב 1941 הושמדה כל הקהילה היהודית בב׳־ד׳, פרט למעטים 

מבניה, שהצליחו להימלט לברה״מ. 

; 1900 ,) 4114 11 )^ 01 1 ; 1 ) 4 0x11 >)ק 05 . 151 51111111 . 10183 •א 
; 1335101 ) . 1915-25 , 1-11 . 015 •! ,. 14.. / 51. €0X1(1-1141111 ( 0 X 1 

, 1923 , 1-11 . 013 ״ , 1/14411 )€ 111 ) )))) 1111014-( 1111 (0X1X4 ־ 1 , 4 ^ 130 

;( 1927 . 1 ,!/!)■! 11 ) 811 , 51x01 תו) ■<״ 10 ג 11 . 84 ; 01 ו 3$5 ק 

,.) 1 ) 5 ו 0 ח)% ) 11 ) 0 . 813113011 , £((11(((/1(5 4444' 1( (0X1X1 

, 8411011 . 84 ;.£! 1849 ,££ , 3 ״\ 1550 ^ו־ץ 3111 ? ; 1929 

ח 4 ,חת 13 ח 18 ת 810 ; 1947 , 4 > 1 < 141 ) 80114 ח! ) 11 ) 0^(0x411 ? 

-ח 11 )',- 8 תג) 044 ) 1451 ) 01 ) 141411 0141 ^ 0 ) 1 ) 14 41 ))<< 4 ) 4 (ק£ 

.( 158-172 .קק ,( 1946-48 ] 7111 א ,מסס 
ח, ק. ב 2 






437 


כילה, וילהלם פץ—בילהדציה 


438 


בילה, וילהלם פון — 13 :* 1 81 ! 0 \ 11 ! 1 ^ 1 11 ! 7 \\ — ( 1782 — 
1856 ). קצין בצבא האוסטרי, אסטרונזם־חובב, 

שנתפרסם כמגלה שביט (ע״ע). שנקרא על שמו. 

ב׳ גילה ב 1826 שביט מחזורי, חישב את מסלולו וקבע 
את תקופת מחזורו ל 6.6 שנים. בהתאם לחישוב זה חזר 
השביט ונראה ב 1832 וב 1839 . 
כשהיפיע השביט שוב ב 1846 
נראה מפולג לשני שבי־ 
טים, שהיו מרוחקים זה מזה 
כ 300,000 ק״מ; וכך גם נראה 
ב 1852 . אלא שבינתיים גדל 
הרווח בין שני הפלגים עד 
4 * 2 מיליון ק״מ. אחר 1852 
לא נתגלה השביט בשנים 
שבהן היו צפויות הופעותיו 
( 1859 , 1865 ), אך ב 27 בנו¬ 
במבר 1872 , בשעת מעבר 
הארץ דרך המסלול המחושב 
של שביט־ב׳, נראה בשמים 
"גשם של כוכבים נופלים". מא! נראה בכל שנה, סמוך 
ל 25 בנובמבר, המון של כוכביו! נופלים, הנקראים בשם 
"בילידים". 

על־ידי גילויו של שביט־ב׳ נ ־ או לראשונה בחוש פילוגו 
של שביט והתפוררותו הסופית למטאורים (ע״ע), שנתפזרו 
לאורך מסלולו. 



עכיט־ני^ד, 

סעיה: נ 5 > 183 : 5 םטה: ב 1802 


בללהיבילסקו ( 81313-81015140 ), עיר־תעשיה בפולניה 
הדרומית, כ 72 ק״מ דרומית־מערבית לקראקוב. 

מספר תושביה כ 45,000 ( 1951 ). ב״ב יושבת משני עבריו 
של נהר ביאלה, שהוא פלג ימני של הויסלה, והיא מורכבת 
משתי ערים סמוכות זו לזו, שנתאחדו לעיר אחת ב 1950 : 
ביאלה (שנקראה קודם לכן ביאלד,־קראקובסל!ד,) הגאליצאית 
ובילסקו־ביליץ (? 810111 ) השלזית, שזה מאות שנים הן 
מובלעה של תעשיה מפותחת בגליל חקלאי. החשובה 
בתעשיות של ב״ב היא תעשיית־הטכסטיל (ביחוד: אריגי־ 
צמר כבדים לבגדים עליונים), שהיא קיימת כאן מיה״ב. 
בב״ב גם תעשיות של מתכת (בכלל זה: נשק), משקאות 
כהליים ושימורי־פרות. — התעשיה פותחה בעיקר על־ידי 
הגרמנים. שהיו רובם של תושבי־ב״ב עד 1918 . אחר מלחמת- 
העולם 11 גורשו הגרמנים מן העיר. 

לב״ב לא היה'עבר יהודי ארוך וחשוב, כי הגרמנים לא 
הניחו ליהודים לשבת בתוכם. בבילסקו לא היו יהודים במאה 
ה 18 . ומביאלה גורשו היהודים ב 1765 . קהילות ומוסדותיהן 
הוקמו בשתי הערים רק במחצה השניה של המאה ה 19 . 
התנועה הציונית היכתה שורש בב״ב עוד בימי שלטונה של 
אוסטריה, ביחוד הודות לפעולתו של ד״ר מיכאל ברקוביץ׳, 
מזכירו העברי של הרצל, ששימש כאן מורה־דת בבתי־ספר 
תיכונים. עד 1939 ישבו בב״ב יותר מ 8,000 יהודים, מהם 
כשני שלישים בבילסקו, שרובם דיבר גרמנית. בביאלה 
דיבר הריב יידית. בימי מלחמת־העולם ז ז הושמדו יהודי ב״ב. 


בילה פזךלסקה ( 803135143 81313 ). עיר במזרחה של 
פולניה, בגליל ההיסטורי פודליאסיה (שפירושו 

בפול׳ ״ירכתי־היער״) שבפלך לובלין: יושבת על נהר קז׳נה 

.: * 


(פלגו של הבוג) ועל קו־מסה״ב בריסק־ורשה, כ 38 ק״מ 
ממערב לבריסק דליטא. ב׳, שמונה כ 15,000 תושבים ( 1950 ), 
היא מרכז לתוצרת החקלאות והיער. בתקופה שבין שתי 
מלחמות־העולם היתד, בה גם תעשיה של חלקי־אוירונים. 
בתחילת המאה ה 16 קבעו בב׳ את מושבם הנסיכים לבית־ 
ראדזיוויל וחורבת־ארמונם עדיין עומדת בה. — הידיעות 
הראשונות על ישוב יהודי בב׳ הן משנת 1620 , שבה היה 
מותר ל 30 משפחות יהודיות לדור בב׳. ב 1841 היו בה 2,200 
יהודים מתוך 3,588 תושבים, ב 1921 הגיע מספר היהודים 
ל 6,875 (בין 13,000 תושבים). 


בי־להןציה (השם המדעי םכיסטויסומה [ 3 ו 05011 ן 1115 :> 5 ]), 
עלקה (ע״ע) טפילית, גורמת מגפה בארצות החמוה. 

הטפיל קרוי על שמו של הרופא הגרמני ת. בילהרץ 
(.? 8111131 . 11 ־ 1 ), שגילה אותו במצרים ב 1852 . הסוג סכיס־ 
טוסומה כולל כ 10 מינים, שהם טפילי־דם של האדם ושל 
יונקים אחרים. המינים השונים 
אינם נבדלים זה מזה אלא בפר¬ 
טים קטנים. מיני הב׳. בניגוד לרוב 
העלקות, נפרדים: וכר ונקבה. לכל 7 ^ 
המינים מחזור־חיים דומה בצורת 
גלגול (ע״ע, עמ׳ 742 ) רב־דרגתי, 
ולכולם משמשים מינים שונים 
של חלזונות־מים כפונדקאי־ביניים 
באחד משלבי־חייהם. שלושה מי¬ 
נים יש להם חשיבות בפאתולוגיר, 
של האדם: 

1 ) 1 ז 111 .נג 13101 זז 1130 • 5 מצוי בעי¬ 
קר במצרים, אך תחום התפשטותו 
מגיע עד דרום־אפריקה, מצד אחד, 
ועד עיראק, מצד שני. הטפיל 
המבוגר מקנן זוגות־זוגות בסעי¬ 
פי וריד־השער ובמקלעת־הוורידים 
שמסביב לשלפוחית־השתן ודפנות (""" 4 ;״',״ י ^ צ 5 > 
דרכי־השתן. הזכר ארכו כ 12 — 14 היבר ( 0 נושא נחיקי את 
מ״מ ורחבו כ 0.8 מ״מ, ושולי־גופו 
מורחבים כעין כנפות, שתעלה עוברת ביניהן לאורך הבטן: 
בה הוא מחזיק את הנקבה, שגופה צר (כ 0.3 מ״מ) וארוך 
משלו — עד 20 מ״מ —, ונושא אותה עמו. הנקבה מטילה 
ביצים המצויידות בדקר קטבי. הביצה מפרישה חומר, 
שממס את הרקמה שמסביב לה! היא חודרת דרך 
דפנות דרכי-השתן פנימה, ועם השתן היא מופרשת החוצה. 
תנאי להתפתחותה — הגעתה למים מתוקים, שבהם משתחרר 
ממנה הזחל — מירצידיום, שהוא צף במים ואורך־חייו כיום 
אחד. אין הוא מתפתח אלא אט כן הצליח להיטפל לחילזון 
1113 ־ 000101 811111105 , שבקרביו הוא הופך לספורוציסטה — 



שקיק מוארך ומסועף. בספורוציסטה נוצרות במשך כמה 
שבועות באורח לא־מיני ובמספר מרובה צרקריות בעלות- 
זנב, שהן פורצות דרך קרום־הספזרוציסטה ורקמות־החילזון 
ונכנסות למים. אורח־חייהן אינו עולה על 24 שעות, ובמשך 
זמן זה הן צריכות להגיע למאכסן הסופי — אדם או 
בעל־חיים, שלעורו הן נטפלות. החדירה דרך העור — אגב 
השרת הזנב — מתאפשרת ע״י פעולת בלוטות מיוחדות 
של הצרקריה, שמפרישות חומר ממס את העור. הטפיל נודד 




439 


בילהרציה — כיל״ו 


440 


באיזורים המנוגעים גדולה ביותר! היא 
מגעת, למשל, ל 100% באוכלוסיה הכפרית 
במצרים. 

בהתפתחותה של המחלה ניכרות בדרך־ 

כלל 3 דרגות. הדרגה הראשונה— הטוב־ 

סמית — נגרמת ע״י הפרשות התולעים 
בתקופת התפתחותן בכבד והיא מתבטאת 
בעיקר בסימנים אלרגיים: סרפדת, עליות־ 

חום לא־קבועות, אאוזינופיליה (ע״ע). 

הדרגה השניה משקפת את פעולת־התו־ 

לעים בדפנותיהם של האברים הנגועים. 

סימניה הבולטים של מחלת הב׳ של דרכי 
השתן וההולדה, הנגרמת ע״י ( 1 ), הם 
הפרשת דם בשתן, אח״ב—דלקת השלפוחית 
בוורידים עד שהוא מגיע לכבד, וכאן הוא מתפתח במשך ואגן הכליה! בב׳ שבאה מחמת ( 2 ) — שילשול והפרשת־דם 

שבועות אחדים לעלקה מבוגרת. התולעים המבוגרות בצואה. הביצים המופרשות בדפנות האברים הנגועים גורמות 

מצטרפות לזוגות, שנודדים בוורידים עד שהם מגיעים להתפתחותה של רקמודהגנה מסביב להן, וכשהביצה נשמדת 

למקום־התיישבותם הסופית. נשארת במקומה צלקת. ריבוי הצלקות גורם להצטמקות 

2 ) ״ 501 ״ 3 ת 5.1 מצוי מעיקרו במצרים התחתית ובכמה האבר ולהפרעות בתיפקודו, שהן כרוכות בכאבים ובסבל 

איזורים באפריקה המרכזית, אולם ע״י סחר־העבדים הועבר מרובה. בשלב השלישי מופיעים במקום הצלקות גידולים 

גם לאמריקה התיכונה והדרומית. טפיל זה קטן במקצת ונגרמות סתימות במעבר ההפרשות — פאפילומים ופוליפים 

מ( 1 ) : הזכר 8 — 10 מ״מ, הנקבה 14-9 מ״מ! הוא שוכן של שלפוחית־השתן או של החלחולת והפרעות בשפכה או 

בעיקר בוורידי־החלחולת, וביציו - שהן בעלות דקר בפי־הטבעת! לפעמים נוטים הגידולים לגיוון ממאיר. - 

צדדי - מופרשות בצואה. אורח־חייו דומה לזה ש ל ( 1 ), הזיהום ע״י ( 3 ) (מחלודקאטאיאמר.) מתבטא אף הוא בשלב 

אלא שפונדקאי־המעבר שלו באפריקה הוא החיל זון אלרגי שהוא מלווה אאו־זינופיליה קשה ביותר. לפעמים 

5 ״״״ 1 )ת 3 ^ 3 15 נ 1 ז 0 ״ 13 ?, וכן נמצאו מינים מיוחדים ש ל מתרפאת המחלה מעצמה לאחר חדשים אחדים! במקרים 

חלזונות, שמשמשים להעברתו ביבשת האמריקנית. אחרים היא מתפתחת לצורת דיסאנטריה קשה עם אנמיה 

3 ) ת״ 101 חסק 3 ן. 8 רווח במחוזות מסויימים ביאפאן, ודילדול כללי. 

באיזור יאנג־טצה בסין ובפיליפינים. הוא שוכן בעיקר הרפואה הציבורית המונעת יכולה להילחם בב׳ ע״י 

בוורידי־הסלסיליה וסעיפי וריד־השער. טפיל זה דומה מ א וד השמדת החלזונות בקיבולי־המים הטבעיים באמצעות נחושת 
ל( 1 )! אורך הזכר 15 — 20 מ״מ ורחבי גפריתנית או סמים אורגאניים מסויימים, שפועלים במיוחד 

כ 0.6 מ״מ, ממדי הנקבה: 0.3x25 על חלזונות. כלורינאציה של מי־השתיה משמידה את הצר־ 

מ״מ. גם ביציו מועברות ע״י חלזונות |§| קאריות! לפיכך ערים, שהן שוכנות באיזורי־הב׳ ומצויירות 

מסוג 3 ״ז 13 ־ת 01 :>״ 0 , ומאכםני י הםו ' במכוני־מים חדישים (כגון קאהיר), פטורות מנגע זה. הטיפול 

פיים הם לא רק האדם אלא גם בהמות־ ד בחולים הוא כימותראפי! כיעילים ביותר נמצאו תכשירים 

בית, מכרסמים, טורפים קטנים. ועוד. ( 1 7 של אנטימון שלש־ערכי, כגון אשלגן־אנטימוניל טארטרטי 

המחלות הנגרמות ע״י הב׳ ידועות י ;./( ך} ותכשירים אורגאנומתכתיים של האנטימון — פואדין וכד׳ 

אף הן בשם ב״ (ביתר דיוק: בילהאר־ ן,| (ע״ע אנטימון, עמ׳ 476 ). 

ציתות)! השם הרפואי־המדעי — סכינד בא״י מצוי( 1 ) בקיבולי־מים מרובים,( 2 ) — רק בירקון. 

טוסומיוזות. באיזורים הטרופיים והתת־ מחלת־חב׳ היתה נפוצה בא״י בצורה אנדמית בכפרים 

טרופיים המנוגעים בהן הן נפוצות ערביים, שישבו על נהרות, וכן נפגעו בה לפעמים ילדים 

כמגפות המוניות אנדמיות, בצורת מח־ יהודיים, שהתרחצו בנהרות אלה. למדינת־ישראל הגיעו 

לות כרוניות, שנמשכות לפעמים 20 — ][ עולים נגועים במחלת־הב׳, בעיקר מתימן ועיראק! מאחר 

25 שנים. אין הטפילים והמחלות הנגר־ ב . צת י״ 1 0 < 1 י>) 13 ״־ 3 .1, 3 שחלזונות מעבירי־הטפילים מצויים במימי־הארץ. קיים עתה 
מות על־ידיהם יכולים להתפשט אלא נתיבה — טיראצידיום חשש להתפרצות המחלה בכל מקום שהפרשות האדם מגיעות 
מתוך מגע של בני־אדם במים. שבדם "י לקיבול־מים. 

חיים החלזונות המפרישים צרקאריות, כגון בשעת רחיצה, ג. וי 

השקאה, דיג וכד׳. 

הב׳ היא אחת מן הבעיות הבריאותיות־החברותיות החמו־ ביל״י, ראשי־תיבות של הסיסמה: "בית יעקב לכו ונלכה", 

רות בקנה־מידה עולמי. את מספר החולים בעולם אומדים שבה דגלה קבוצה של צעירים יהודיים ברוסיה, 

ב 100 — 120 מיליון: כ 60 — 65 מיליון באפריקה, נגועי ( 1 ) ובהם כמה סטודנטים, כתגובה על הפרעות ביהודים, שפרצו 

ו( 2 )! כ 2 — 3 מיליון נגועי ( 1 ) בקדמת־אסיה! כ 5 — 6 מיליון בדרום־רוסיה ב 1881 . הפרעות הללו עוררו מחשבות חדשות 

נגועי( 2 ) באנטילים, בגוואיאנות ובבראזיל! כ 40 — 50 מיליון בדבר עתידם של יהודי־רוסיה, ומאחר שע״י פרץ סמולנם־ 

נגועי ( 3 ) במזרח הרחוק. מידת שכיחותה של המחלה קין (ע״ע) כבר נתפשט הרעיון הלאומי העברי וע״י אליעזר 










441 


ביל "ו 


442 


בן־יהודה (ע״ע) הרעיון, שהיהודים צריכים להחיות את 
ארצם ואת לשונם ההיסטורית, נולדה התנועה לעזוב את 
רוסיה בפרט ואת אירופה בכלל, מכיוון שגם בגרמניה, ברו¬ 
מניה ובהוגגאריה נתפשטה אז תנועה אנטישמית חזקה 
(ע״ע אנטישמיות, כרך ד׳, עמ׳ 510 — 512 ). בניגוד לדעת 
רוב המטיפים להגירה, שאמריקה היא הארץ העיקרית, 
שאליה יש לכוון את גלי־ההגירה, הטיפו חובבי־ציון לעליה 
לא׳י. והקבוצה היחידה באותו זמן, שביקשה להעתיק תביעה 
זו ללשון־־המציאות, היתה קבוצת־ב/ שהוקמה בחארקוב 
באחד בשבט, תרמ״ב ( 21.1.1882 ). 

באותו יום נתקיימה בחארקוב תענית־ציבור, שהוכרזה 
בעיר זו, כבערים אחרות בדרום רוסיה, כתגובה על הפרעות, 
וחבורה של סטודנטים יהודיים בחארקוב נתאספה כדי לטכס 
עצה על מצבם של היהודים ברוסיה. הנאספים היו רחוקים 
עד אז מכל ענייגי־יהדות ומסורים לתנועות הסוציאליסטיות 
של רוסיה. אבל הדיונים על ההגירה גוללו את גודל האשליה, 
שבה חיו עד אותו זמן. הוויכוח 
נמשך לאחר מכן במשך כמה 
ימים עד שהוחלט על א״י כמקום־ 
ההגירה. תחילה נקראה בשם 
דאבי״ו (ר״ת של "דבר אל בני 
ישראל ויסעו"), ואחר־כך נש¬ 
תנה שמה לב׳ ("בית יעקב לכו 
ונלכה"). ראש־ד,מדברים של 
קבוצת־ב׳ היה ישראל בלקינד 
(ע״ע), מי שעמד להיכנס לאוני¬ 
ברסיטה ובמקום זה הקדיש את עצמו לניהול תעמולה 
בחארקוב וסביבותיה בעד כיוון ההגירה לא״י. עד מהרה 
הקימה הקבוצה מרכז בחארקוב וסניפים בכמה ערים אחרות. 

עם הצעדים הראשונים של ב׳ בציבוריות היהודית אנו 
שומעים על מגמתם זו: "לברוא לעם־היהודים מרכז מדיני". 
לימים נתחברו ע״י ב׳ תקנות על גבי תקנות, שרק קצתן 
נשתיירו בידנו. מתקנות אלו אנו שומעים, ש״מטרת החברה 
היא תחיה מדינית, כלכלית ולאומית־רוחנית של העם העברי 
בסוריה ובארץ־ישראל. כדי להגיע למטרה זו שואפת החברה 
לעורר אנשים ללא הבדל מעמד ודת להתאגד לשם הגשמת 
הרעיון הנעלה והקדוש הזה״. ובתקנות אחרות נאמר: "להו¬ 
שיע ולהתאמץ להשיב את ישראל אל ארץ נחלת אבותיהם, 
לטעת אותם כאזרח רענן, לתמכם בל יפולו, לעזרם בל 
ייכשלו, להפיח רוח חיים בעצמותיהם, להיות אור ומאיר את 
הדרך באישון לילה, לשאת את דגל הלאומיות ולמצוא לו 
מסילה בלבב כל איש, אשר בשם עברי יכונה". בחותמת הוט¬ 
בעה כתובת: "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום", והכתובת 
עוטרת זוג ידים משולבות וכתיבת לאטינית מקבלת לעברית. 

קבוצת־ב׳ היתה קבוצת־החלוץ הראשונה בתנועת וזבת־ 

ציון (ע״ע), שהראתה את הדרך להגשמה ציונית ע״י עליה 
ופעולה אישית. בכיוון זה פעל המרכז, שהעתיק לאחר זמן 
קצר את מושבו מחאדקיב לאידיסה, מקום הפלגתן של הספי¬ 
נות מרוסיה לא״י. עם תחילת־הפעולה נתבלטו שני כיוונים. 
האחד ז־גל בפעולה מעשית מיידית וראה בעליה לארץ־ישראל 
ובעבודה בה את הצעד הראשון וההכרחי. לעומתו טענו בעלי 
הכיוון האחר, שכל עוד אין ביד היהודים ערובות מדיניות 
מצידה של תורכיה אין להתחיל בפעולה ישוגית ומעשית. 
מאבק זה בין שני הכיוונים נמשך כמה שנים וגרם הפרעות 


לא־מעטות לצעדיה הראשונים של הקבוצה בא״י. הפשרה, 
שהושגה במיזוג שני הכיוונים, היתה אך פשרה למראית־ 
עין, ומשום כך היו חיכוכים בין הביל״ויים לעיתים קרובות. 

הפעולה המדינית היתה צריכה להתנהל בקושטה. תקוות 
מרובות נתלו בעוסמן פחה (ע״ע), גיבור מלחמת־פלוונה, 
שנפל בשבי ונשלח לחארקו׳ב, ושם נתקרב לכמה מן 

הביל״ויים. וכן נשאו הביל״ויים את עיניהם ללורנס אוליפנט 

י •• ! 

(ע״ע), שישב בקושטה ועוד קודם להופעתם של הביל״ויים 
פעל לטובת הרעיון של ההתיישבות היהודית בא״י. אלה 
מבני־ביל״ו, שישבו בקושטה, התחילו משתדלים באמצעות 
שני אישים אלה בחצר־השולסן בדבר הקלות מסויימות 
בעליה ובדבר רשיון לרכישת קרקע בא״י. לסוף הוברר, 
שהשתדלויותיו של אוליפאנט נסתיימו בכישלון ואף ההבטחות 
האחרות לא נתקיימו. נשתיירה אז ההחלטה האחת: לעלות 
לא״י ולהתחיל בעבודה מעשית אף בלא רשיונות והקלות 
מצד תורכיה. המרכז, שהועבר מאודיסה לקושטה ושנתקיים 
כאן עד 1884 , נתפרק רק לאחר שהוברר הדבר, שאיו סיכוי 
לפעולת הביל״ויים בקושטה. אבל קודם לכן נשלחו מקושטה 
מכתבי-עידוד וחוזרים לביל״ויים ברוסיה ובא״י. במכתבים 
וחוזרים אלה הוטעם, שרעיון ב׳ עמד במבחן המציאות, ואף 
השיפור הארעי, שבא במצבם של יהודי־רוסיה (כשהרוזן 
טולסטוי, שר־הפנים ברוסיה, שמילא את מקומו של איגנטיב 
[ע״ע] — בעל ״חוקי מאי״ הידועים —, שלח ביוני 1882 
חוזר, שבו איים בענשים חמורים על כל מי שיערוך פרעות 
ביהודים), לא השפיע על הביל״ויים, שיסורו מדרכם ויחדלו 
לראות את עתידם של יהודי־רוסיה כקודר: "אנו צריכים 
להוכיח בפועל, שאין אנו מאמינים באפשרות להתקיים 
ברוסיה קיום אנושי כל שהוא ושגם עתה אנו מוכנים להקריב 
את עצמנו לשם תחייתו הגדולה והקדושה של עמנו". בתקנות 
של ב׳ היו סעיפים, שדרשו חיים משותפים ועבודה משותפת, 
מעין הקומונה הרוסית של עובדים (ארטל). 

קבוצת־הביל״ויים הראשונה, שעלתה לא״י, היתה בת 
ארבעה־עשר חברים (ובכללם חברה אחת — דבורה סירוטה), 
ובראשותו של ישראל בלקינד הגיעה לחופה של יפו בי״ט 
בתמוז, תרמ״ב ( 6.7.1882 ). בין המקבלים את פני הביל״ויים 
הראשונים היו ישראל דוב פרומקין(ע״ע), עורך ה״חבצלת", 
וזלמן דוד לבונטין (ע״ע), מי שביקש לקנות קרקע בא״י 
בשביל חבורה של יהודי־רוסיה ולסוף רכש את אדמת 
ראשון־לציון. יום לאחר שירדו ביפו הלכו למקוה־ישראל 
ונתקבלו בה לעבודה. סבלותיהם של הביל״ויים הראשונים 
רבו ועצמו מיום ליום. הם חיו חיי־קומונה ולא כולם עבדו 
בקביעות, ואף השכר היה עלוב ומצער, ועל כל זה נוספו 
הנגישות של ש. הירש, המנהל של מקוה־ישראל באותם 
הימים. על הקבוצה הראשונה נוספו לאחר זמן ששה חברים 
חדשים, ועם כל אלה שבאו בעקבותיהם הגיע מספרם ליותר 
מחמישים. 

תנאי־החיים העלובים, היחס העויין אליהם במקוה־ 
ישראל והכשלונות בקושטה הירבו את החיכוכים בין 
הביל״ויים, וחיכוכים אלה גברו עוד משנתברר, שתקוותם 
להתנחל בארץ הולכת ונכזבת. מצבם נשתפר במקצת כשנת¬ 
מנה קךל יעקב (קאפל) נטר (ע״ע) כמנהל של מקוה־ישראל 
(בסוף אוגוסט, 1882 ). יחסו הנלבב לביל״ויים פעל הרבה 
לחיזוק מעמדם. אך נטר נפטר לאחד זמן קצר ( 2.10.1882 ), 
ושוב נשארו הביל״ויים ללא דואג ופטרז׳ן וסיכוייהם 



443 


ביר״ו— בילוב, ברנדד 


444 


להתנחל געשו מצומצמים משהיו. לעזרתם בא אז יחיאל 
מיכל פינם (ע״ע), שאנשי־ב׳ בחרו בו לראש ומדריך" והוא 
אף העביר חלק מהם לירושלים כדי שיעסקו במלאכה. חבו¬ 
רת הביל״ויים בירושלים נקראה בשם: "שיבת החרש והמס¬ 
גר" (שה״ו) והקימה לעצמה בית־מלאכה לנגרות ולייצור 
חפצי־קישוט מעצי־זית. התוצרת נמכרה, אבל בלא הצלחה 
חמרית ניכרת, והביל״ויים הירושלמיים נתפזרו. 

חלק מן הביל״ויים הלך אז לראשון־לציון, שבה עבדו 
כשכירי־יום ואף קיבלי חלקת־קרקע לעיבוד. היבול הזעום 
גרר אכזבה ויאוש, וכך חזר חלק מהם למקוה־ישראל. בדרך 
זו נמשכה הנדידה בין ראשון־לציון ומקוה־ישראל זמן ניכר. 
חובבי־ציון בחוץ־לארץ הכזיבו ולא המציאו לבני ב׳ את 
האמצעים הדרושים להקמת מושבה משלהם ואף הביל״ויים 
ברוסיה נתמעטו והלכו מיום ליום עד שנתפזרו והועמדו אך 
על כמה עשרות בלבד. רק פינם עמד במסירותו לביל״ויים 
ובכסף שלווה לצרכי התיישבותם רכש שטח־קרקע ( 3,300 
דונאם) בכפר הערבי קטרה, חילק אותו לעשרים וחמישה 
חלקים ושלח ציר לחוץ־לארץ כדי שימכור את החלקות 
לאגודות ציוניות בתנאי שכל אחת מהן תמסור את חלקה 
לביל״ויים. בדרך זו הוקמה מושבת־הביל״ויים גדרה (ע״ע), 
ובחנוכה תרמ״ה (דצמבר, 1884 ) עלתה על אדמת־גדרה קבו- 
צת־ביל״ויים, שהורכבה מאותם שעבדו במקוה־ישראל ומרובם 
של אלה שעבדו בראשון־לציון. תולדות הביל״ויים מכאן 
ואילך הן תולדותיה של המושבה גדרה. 

ח. חיסין, מיומן אחד הבילויים, תרס״ח! מ. מאירוביץ, מהשביל 
אל הדרך, 1936 ! הנ״ל, בני ביל״ו, 1942 ! ה;״ל, מביל״ו עד 
ויעפילו. תש״ז! ז. ד. ליבונטין, לארץ אבותינו, הלק א/ 
מהדורה ג׳, תש״י! ססר ראשון לציון. 1941 ! כתבים לתולדות 
חיבת ציון. חלקים א׳-ג׳. מ. סמילנסקי, משסחת־האדמה, חל¬ 
קים א׳-ג׳, תש״ג-תשי״א: מימים ראשונים, כרכים א׳־-ב׳ו ד. 
תדהר. אנציקלופדיה לחלוצי־הישוב, כרכים א׳-ה׳ (ביוגרא¬ 
פיות של כמה ביל״ויים)! מ. פינם. בנין הארץ. כרך ב׳, סרד 
א׳, תרצ״ט! ש. בן־ציון, בני־ביל״ו, תר״ץ! ש. 'בנאלי, ספר 
הציונות, כרך ב , , ספרים א׳-ב/ תש״ב-תש״ד! ב. דינאבורג, 
חיבת־ציון, כרך א׳־ב׳, תרצ״ג! הנ״ל, מפלסי־דרך, תש״ו, 

עמ׳ 43-40 ! י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית 
החדשה, עו ־ , 256-254 ! ע, 149-143 ! י. בעלקינד, די ערשטע 
שריט פין ישוב אין ארץ־ישראל, ב׳ חלקים. 1918 . 

ג. ק. 

בילזב, ברנךד. הנסיך של ב׳ — תסע 2 ת 1 ז? , 3 ז 3 ו 1 מזס( 1 
׳ 1094 ( 81 — ( 3.5.1849 , קליין־פלוטבק [ 14 ^ 10111 '•!], 

על־יד אלטונה — 28.10.1929 , רומא), מדינאי גרמני. ב , , 
שנולד בדוכסות־הולשטיין, היה בנו של ברנארד פין ב׳ 
( 1815 — 1879 ),שבסוף־ימיו( 1873 — 1879 ) היה מיניסטר־החוץ 
של הקיסרות הגרמנית, בהנהגתו של ביסמארק. ב׳ למד 
משפטים באוניברסיטות של ברלין, לייפציג ולוזאן והשתתף 
כמתנדב במלחמת 1870/71 . ב 1874 החליט לבחור בקאריירה 
דיפלומאטית. הוא מילא תפקידים שונים בשירות הדיפלו־ 
מאטי הגרמני ברומא, פטרבורג, וינה, אתונה ופאריס. כבא־ 
כוחה של גרמניה ביוון השתתף ב 1878 בקונגרס-ברלין. 
ב 1888 הוטלה עליו לראשונה משרה דיפלומאטית עצמאית 
כציר בבוקארסט. ב 1894 הועבר לרומא, ביחוד בזכות הקשרים 
לחוגי־השלטון באיטליה, שב׳ פיתח באמצעות אשתו, שמוצאה 
היה ממשפחה של אצילים איטלקיים. ב 1897 נתמנה כשר־ 
החוץ וב 1900 — כקאנצלר של הרייך הגרמני. גם כששימש 
כתפקיד האחרון הוסיף להקדיש את עיקר תשומת־לבו למדי- 
ניות־החוץ של גרמניה. בשנים שקדמו למינויו של ב׳ היתד. 


מדיניות זו מכוונת בעיקרה לחיזוקה של הברית המשול¬ 
שת — גרמניה, אוסטריה ואיטליה — כנגד החוזה הרוסי־ 
צרפתי ( 1894 ), שאיים על גרמניה בסכנה של מלחמה בשתי 
חזיתות. 

באותו זמן עצמו שימש פיתוח־הצי, בהתאם לתכניתו של 
האדמיראל טירפיץ, אחד מעקרונות־היסוד במדיניותו של 
הקיסר וילהלם 11 . ב׳ שאף לבצע את התכנית של חיזוק־הצי 
בלא לדחוף את אנגליה לזרועות מתנגדיה של גרמניה. הוא 
עצמו לא היה משוכנע מעולם בחיוניותו של צי חזק בשביל 
גרמניה! אך הוכרח להשלים עם החלטתו של הקיסר בדבר. 
ב 1898 נעשה מצד בריטניה הגדולה (שהיתר, אז מבודדת 
מכמה בחינות ועמדה בפני ריכוז כוחה הצבאי באפריקה 
הדרומית לצורך המלחמה בבורים) ניסיון של התקרבות לגר¬ 
מניה. הוצע חוזה־הגנה בין שתי המעצמות, שחייב כל אחת 
מהן לסייע לשניה אם 
תותקף ע״י מעצמות אח¬ 
רות. ב׳ שוכנע ע״י הבא־ 
רון פון הולשטיין, הם־ 
נהל־בפועל של המחלקה 
המדינית, שיש לדחות 
את ההצעה, מחשש שמא 
מתכוונת בריטניה לסבך 
את גרמניה במלחמה ברו¬ 
סיה. הוא קיווה להשפיע 
על אנגליה שתסכים להכ¬ 
ללתה של אוסטריה בחו¬ 
זה! אך למעשה גרמה 
הימנעותה מחתימת החו¬ 
זה להתקרבות בין אנג¬ 
ליה וצרפת, שמצאה את ביטויה בחוזה, שנחתם בין שתי 
המדינות הללו ב 1904 ושבו יושב הרוב של חילוקי־הדעות 
ביניהן בשטח הקולוניאלי (ביחוד הוגדרו איזורי־ההשפעה 
בצפון־אפריקה). כשנקטה צרפת על־יסיד זה צעדים, שהיו 
מכוונים להבאת מארוקו תחת חסותה. נתן ב׳ את הסכמתו 
להכרזת הקיסר הגרמני (אביב 1905 ), שהוא רואה במארוקו 
מדינה עצמאית, שאין לשום מעצמה אירופית זכויות מיוחדות 
בה. כהמשך לכך תבע ב׳ מצרפת לשנות את מדיניותה 
במארוקו, דרש את פיטוריו של שר־החוץ הצרפתי דלקאסה 
( 3556 ^ 00 ) וכן את כינוסה של ועידה בינלאומית לבעיית־ 
מארוקו. ועידה זו (ועידת אלחסיראס) אישרה בפועל את 
מדיניותה של צרפת. עמדתו של ב׳ במשבר־הארוקו לא 
גרמה אלא להחרפת היחסים בין גרמניה וצרפת ולהידוק 
קשריה של זו האחרונה עם אנגליה, שראתה את עצמה 
מהוייבת לתמוך בבעלת־בריתה. ב 1905 , עם מפלתה של רוסיה 
במלחמה ביאפאן, בעלת־בריתה של אנגליה, באה התקרבות 
זמנית בין רוסיה וגרמניה. בבירקה ( 140 ז 0 [ 8 ) חתמו הקיסר 
והצאר על חוזה, שנועד לשמש צעד ראשון ליצירתה של 
ברית יבשתית נגד אנגליה. אך סעיפי־החוזה לא בוצעו מאחר 
שיועציו המדיניים של הצאר התנגדו לדבר, ורוסיה חזרה 
להדק את קשריה אל צרפת. ב׳ הסתייג מחתימתו של הקיסר 
הגרמני על החוזה, והדבר גרם למתיחות בינו ובין הקיסר. 
יחסיה של גרמניה עם רוסיה הוחרפו כשגרמניה תמכה 
באוסטריה, שסיפחה לתחום־שלטונה את בוסניה והרצגובינה 
( 1908 ), בעוד שרוסיה תמכה בהכללתם של חבלים אלה 



נרגארד םו 1 בי 5 ונ 



445 


בילוב, ברנדד — בילוביז׳ה, יעד־ 


446 



!•ער ביאליביי׳ה 


בתחומה של סרביה. ב׳ הודיע לרוסים ברורות, שגרמניה 
תפעל בכל עצמתה אם תנסה רוסיה למנוע את הסיפוח 
בכוח. המתיחות ביחסים בין ב׳ והקיסר גברה, כשב׳ הסתייג 
בפומבי מן הדברים שהשמיע הקיסר בנוגע לפיתוחו של 
הצי הגרמני בראיון, שנתן לסופרו של ה״דיילי טלגראף" 
( 1908 ) — דברים, שחוללו סערה בעיתונות הגרמנית והאנ¬ 
גלית. 

לאחר החרפת־יחסים זו היו שלטונו והשפעתו של ב׳ 
מבוססים בעיקר על הרוב ברייכסטאג, שהושג ע״י קואליציה 
של השמרנים והליבראלים. קואליציה זו התפרקה מחמת 
חילוקי־דעות, שפרצו בין ב׳ ובין השמרנים בשאלת מס- 
הירושה, שב׳ נמנה עם המצדדים בהטלתו. בלא אמונו של 
הקיסר ובלא תמיכתו של הרייכסטאג הוכרח ב׳ להגיש את 
התפטרותו, שנתקבלה ביולי 1909 . 

לאחר מכן התנזר ב׳ מחייה הציבוריים של גרמניה. 
אעפ״ב חיבר ספר על מדיניות־החוץ הגרמנית בשביל שורת־ 
קבצים על 25 שנות־שלטונו של וילהלם ( 1913 ) 1 כרך זה גם 
פורסם בנפרד בשם 0111111 ? 10 { 50 זט 0 חגז 8 .£ 
, 8/1 6113 016 ,ז:> 11 ג 14 .ן ; 1921 ,. 8 611111 , 1 ן£גתז£! 101 ק 5 

11£ \<וו\וז 06 1/11116 ,. 8 1111161 ! 610111 ; 1922 

- 61 <} ! 03 , 011 ׳<£ .£ ; 1931 , 0 וד 1 ת 1 ו 1 !ז .£ 700 ח:)נ $8££01 נ 31 ז£ג 1 
. 1948 , 11 #11661101 [ 16111 זז 86%1 01111666 ! 

נ. ל. 

בילוביחז או בילו^יז׳ה, יער"(ברום׳ מ 3 >] 0 >! 1080 ; 66 

11 1 .'ו 1 ז ־ ׳ 

1113 ץח ז בפול' 131077105103 ? יער־ 

בראשית, שמשתרע משני עבריו של הגבול שבין בילורוסיה 

/• 

ופולניה, מצפון לבריסק דליטא ודרומית־מזרחית לביאלי- 
סטוק. שטחו 1,144 קמ״ר (מהם 745 בתחומן של ס. ס. ס. ר.) 
והוא הגדול ביערות שבשפלות־אירופה. י׳־ב׳ נמצא בתחום 
של פרשות־המים שבין הנהרות בוג, נרו, נימן ופריפט. שטוד 
גידולו — גבעות נמוכות וביניהן עמקים י רחבים משובשים 
בביצות! גובה־קרקעו: 150 — 165 מ׳ מעל פני־הים, וחומר־ 
הקרקע—סחף קרחוני, בעיקר חול וחומר. היער מורכב מ 20 
מיני־עצים. יותר של השטח תופסים עצי־מחט! בהם 51% 
אורן ו 16% אשוח! מעצי־העלים תופס האלנום 14% והאלון 
6% . ביער זה שרד שור-הבר( 6003505 1500 ? = הביזין האי־ 
רופי), שנעלם זה דורות הרבה בשאר חלקי־אירופה, וכמה 
מינים נדירים של צבאים ואיילים (ביחוד מסוג אלקם — 
5 נ 1 ז 3 ת 311 ק ״ 10 ^), וכן יש בי׳־ב׳ כמה סוגים של טארפאנים 
( 511731103 013 ־ £01 ,.זת\/ 0301101 § ,. 036 115 טן £0 ) וגם דובים. מן 
הציפרים יש 202 מינים, ובכללן חסידה שחורה וזנים נדירים 
של הלילית. מ 1392 ואילך שימש י׳־ב׳ אחוזת־ציד למלכי- 
פולניה ואחר חלוקת־פולניה — לצארים של רוסיה. בסופה 
של המאה ה 16 התחילו השלטונות שוקדים על הגנת שורי־ 
הבר שבי׳־ב׳ וב 1803 הטיל החוק עונש חמור על כל הורג 







447 


בילוביז׳ה, יער־ — בילורוסיה 


448 


שור־הבר. בתקופת מלחמת־העולם 1 עשו הגרמנים שמות 
בשרידיהן של החיות, שהיו ביער־ב/ וכמה זוגות של שור־ 
הבר העבירו לגרמניה. ב 1921 הכריזה פולניה על שטח של 
47 קמ״ר מי׳־ב׳ כשטח שמור של פארק לאומי, וב 1929 
כלאה את שורי־הבר המועטים, שהוחזרו לה מגרמניה! ב 1939 
כלאה גם את הטארפאנים וב 1937 את הצבאים. כיום שוקדות 
שתי הממשלות השכנות על קיומו של הפארק השמור. יער¬ 
ב׳ ניצל מגדיעה בדורות הקודמים מחמת קשי הגישה אליו. 
ב 1892 נסללה אליו מסילת־ברזל — ענף סמסה״ב ביאליס־ 
טוק־בריסק. בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם קיבלה חברה 
בריטית זיכיון לניצול־היער. 

אב. ו.-א. י. בר. 

3 ילזרוסיה (מאסס^קסזנשש = רוסיה הלבנה), רפובליקה 
במערבה של ברית־המועצות. שטחה 207,600 קמ״ר 
ומספר תושביה (לסי אומדן) ב 10 מיליון ( 1947 ). 

ב׳ משתרעת בין קווי הרוחב הצפוני ׳ 15 • 51 —׳ 8 ־ 56 וקווי 
האורך המזרחי ׳ 10 • 23 ו׳ 43 ״ 32 . במזרח ובצפון־המזדח היא 
גובלת ברוסיה! בצפון בלאטוויה! בצפון־המערב בליטה! 
במערב בפולניה! בדרום באוקראינה. רק חלק קטן מגבולה 
של ב׳ הוא טבעי — נהר בוג בדרום־המערב ונהר דניפר 
בדרום־המזרח. הגבול המדיני הוא כמעט זהה עם הגבול 
האתנוגראפי משום שב 1919 ו 1939 (ראה להלן, היסטוריה) 
הותאם לתחום התפשטותה של הלשון הבילורוסית. הוא 
רחב מגבולה ההיסטורי של ב׳ (מן המאות ה 14 — 18 ) וכולל 
את רוסיה השחורה (גלילות נובוהרה־וק, סלונים, וולקו־ 
ביסק ועוד) ושטחים אחרים. 

ה מ ב נ ה. ב׳ היא חלק מן המישור הפולני־הרוסי. רובה 
שפלות־מישור ספוגות־מים (ביצות, בוץ וימות קטנות) 
ומיעוטה טורים של גבעות נמוכות, שנפסקים ע״י עמקי־ 
נהרות. טורי־גבעות, שנקראים בשם כולל: הרמה הבילורום־־ת 

ד 

( 3 ^מק~ 1 מפאססעקס^^), חוצים את ב׳ ממזרח למערב 
ומהווים את האיזור התיכון שלה. בסויטיה הורה ("ההר 
הקדוש״, שבטור מינסק) מתרוממת ב׳ לשיא־הגובה שלה — 
347 מ׳. מדרום לרמה משתרע, ממערב למזרח, משני עבריו 
של נהר פריפט, פלגו של הדניפר, המישור הרצוף הגדול 
ביותר שבב׳. במישור זה מובלעים טורים קטנים אחדים 
של גבעות נמוכות (כגון זהורודיה שממערב לפינסק) וכלו¬ 
לים בו שטחי ביצית ובוץ נרחבים, מן הגדולים ביותר 
שבאירופה. לפנים היה המישור ברובו יער־עד, ומכאן השם 
ההיסטורי פוליסיה, שמובנו ארץ־יער. כיום נקרא בשם זה 
רק המחוז המזרחי שבמישור. מצפון לרמה הבילורוסית 
משתרע, בגלילם של נהר דוינה המערבי ופלגו הדיסנה, 
מישור פיליצק. הגדול במישורים שבתוך הרמה הוא עמקו 
של נהר־נימאן שבמערבה של ב׳. 

שכבות־הקרקע העליונות של ב׳ וצורתן הן תוצאה של 
פעולת־קרחונים מתקופת־הקרח הפליסטיקנית (ע״ע אירופה, 
עמ׳ 104/5 ). הגבעות הן מירנית, שנצטברו לאורך קצותיהם 
של הקרחונים במקום שהקרחונים עמדו זמן מרובה. מישור־ 
סוליסיה הוא חלק מן האפיק של הנהר הקדום, שבו זרמו 
מימי־הקרחון. המישור בנוי מחול ומדקב־צמחים! הגבעות 
בנויות טיט ואבני־גיר, שנגררו ע״י הקרחון מרחוק ונשארו 
במקום שנמס. בימות ובבצית נצטבר כבול (טורף), שמשמש 
דלק זול וחומר־גלם לתעשיות שונות. 


הידרוגראפיה. גדול הנהרות בב׳ הוא הדניפר (ע״ע), 
העובר בה מצפון לדרום (כ 700 ק״מ בתחומה של ב׳), אבל 
לתחבורה בב׳ חשוב יותר פלגו הפריפט (ע״ע), הזורם 
ממערב למזרח (כ 500 ק״מ בתחומה של ב׳) ועומק אפיק( 
ברוב דרכו הוא כ 4 מ׳. תעלות, שנחפרו מיובלי הפריפט אל 
הנימאן והבוג (ע״ע), פלגו של הויסלה, מחברות את הדניפר 
עם נהרות אלה. ע״י פלגו ברזינה (ע״ע), הזורם בב׳ מצפון 
לדרום (כ 600 ק״מ בב׳), מחובר הדניפר עם הדווינה הבלטית 
(או המערבית). רשת־הנהרות בב׳ היא צפופה. 

יותר ממחציתה של ב׳ כלול בגליל הים השחור, והשאר — 
בגליל הים הבאלטי (ע״י הדווינה, הנימאן והבוג). מפני 
השיפוע המועט של קרקעה, זרימת־המים בנהרותיה ונחליה 
של ב׳ היא בכללה איטית מאוד והנהרות מתפצלים לזרועות 
הרבה ויוצרים שטחי־ביצות נרחבים בעמקיהם. אחד מפלגיו 
של נהר פינה (יובל של הפריפט), שעליו יושבת פינסק, 

1 1 • 1 •גג 

נקרא סטוחוד, כלומר "מאה הליכות", מפני התפצלותו 
המרובה. בימי הפשרת־השלגים (באביב) ותגבורת־הגשמים 
(ביוני) עוברים הנהרות על גדותיהם ומציפים שטחים נר¬ 
חבים. את מספרם של מקווי־המים הקבועים אומדים ב 4,000 . 
רובם בפוליסיה ומיעוטם במישור־פו׳לו׳צק ובין הגבעות 
שטחה של הגדולה בימותיה של ב׳, ימת־נארוץ׳ (כ 57 ק״מ 
מצפון לעיר־המחוז מולוז־צ׳גו), הוא כ 80 קמ״ר. שטחה של 
הימה השניה בגדלה, ימת־אוסויה. הסמוכה לגבול הצפוני, 
הוא 58 קמ״ר. ימותיה המרובות והקטנות של פוליסיה נוצרו 
ע״י המורנות, שחסמו את דרכיהם של הנחלים והנהרות. 
שטחי־הביצות נקראים בשמות שונים, עפ״ר על שם ישובים 
סמוכים להן, כגון ביצות־פינסק. 

האקלים. ב׳ היא בתחום המעבר מאירופה התיכונית 
למזרחית, וההבדלים באקלימה בין המערב והמזרח וגם בין 
הצפון והדרום הם מפני־כן גדולים למדי. במינסק, היושבת 
בלב־הארץ, בגובה של 220 מ׳ מעל פני־הים, הטמפראטורה 
הממוצעת של יאנואר היא • 6.8 -! של יולי — • 17.5 ! הטבד 
פראטורה השנתית הממוצעת היא • 5.3 וההבדל בטמפרא- 
טורה בין החדשים הקיצונים הוא • 24.3 ! במות־המשקעים 
היא 610 מ״מ. במישור הדרומי־המערבי החום הממוצע 
השנתי הוא • 8 וההבדל בין החדשים הקיצונים הוא • 23 ! 
בצפון־המזרח הטמפראטורה השנתית הממוצעת היא • 5 
וההבדל בין החדשים הקיצונים • 27 . כמות־המשקעים 
במערב היא 700 מ״מ ובמזרח — 500 מ״מ. לפי ארכה של 
עונת־הצמיחה בשנה אפשר להבחין בב׳ שלושה איזורים: 
השליש הצפוני ( 175 — 185 ימים)! הדרומי־מזרחי ( 185 — 194 
ימים)! הדרומי־מערבי ( 200 — 205 ימים). תגבורת הגשמים 
חלה באמצע הקיץ ביחד עם עליית־החום — תופעה שמסייעת 
לפיתוח היערות. 

הצומח והחי. כ 22.6% משטחה של ב׳ מכוסים יערות 
ראויים לשימוש כלכלי. היער מורכב מעצי־עלים (אלונים, 
שדרים, אלנוסים) ומעצי־מחט (ארנים ואשוחים) והוא רווח 
בייחוד בשטחים הנמוכים שבצפון ובדרום ופוחת באיזור־ 
הרמה היבש. בב׳ שרדו מטליות של יער־עד, שהן נשמרות 
עם החיות הנדירות שבהן ע״י הממשלה. שטחים כאלה 
נמצאים ( 1 ) בתחום הספר המערבי (בילוביז׳ה, ע״ע), ( 2 ) 
דרומית־מזרחית לוולוז׳ין ו( 3 ) כ 90 ק״מ צפונית-מזרחית 
למינסק. — בביצות, התופסות יותר מ 10% משטחה של ב׳ 



449 


כילורוסיד! 


450 


גדלים צמחי־בר מחוסרי ערך כלכלי. הביצות עשירות בעופות 
ביצתיים ובכללם מינים נדירים. 

ה אוב לום יה. בתחומה של ב׳ הסובייטית היו ב 1939 
כ 5,568,000 תושבים, מהם כ 80% בילו׳רוסים, כ 8% יהודים, 
כ 7% רוסים, כ 2% פולנים, כ 0.7% אוקראינים. בחלקה של 
בי. שהיה בתחומה של פולניה, ישבו אז (לפי אומדן) כ 5 
מיליון נפש, שאף בהם היה לבילורוסים רוב גדול. עם הש¬ 
מדתם של יהודי־ב׳ בתקופת־השואה ויציאתם של הפולנים 
ממחציתה המערבית של ב׳, שסופחה לברית־המועצות 
( 1939 ), באו שינויים חשובים גם במספרם של תושבי ב׳ 
וגם בהרכבם. 

לפני תקופת השלטון הקומוניסטי היתד, ב׳ ארץ כפרים 
ועיירות. רק בשתי ערים (מינסק וויטבסק) ישבו קצת יותר 
מ 100,000 נפש. פיתוחה שליהתעשיה ע״י הקומוניסטים ריכז 
בערים עובדים הרבה והגדיל את הישוב העירוני פי 2.4 . 
הפולנים לא פיתחו תעשיה בחבלי הספר המזרחי והישוב 
העירוני לא גדל בחבלים אלה, ולפי מקורות רוסיים אף 
פחת. 

הכלכלה. החקלאות, גידול־המקנה והיערנות הם 
מקורות־הפרנסה העיקריים של תושבי־ב׳ והם גם מספקים 
הומר-גלם לתעשיות שונות. רק כשליש מאדמתה של ב׳ 
מעובד. המאמצים הראשונים ליבש את ביצותיה של ב׳ 
ולהפכן לאדמה חקלאית או לאדמת־מרעה נעשו על־ידי 
בעלי אחוזות גדולות במאה ה 16 , וחזרו ונשנו מזמן לזמן 
עד 1914 . הקומוניסטים במזרחה של ב׳ והפולנים במערבה 
יבשו ביצות לפי תכנית ארצית בשנות 1920 — 1939 . ב 1949 
היו בב׳ כ 4,000 קולחוזים, שכללו כ 200,000 אחחות־איכרים 
לשעבר.— את המקום הראשון בפלחה תופסים דגנים (שיפון, 
שבולת־שועל, שעורה, חטה, כוסמת), את המקום השני — 
תפוחי-אדמה, את השלישי — פשתה וקנבום, ואת הרביעי — 
צמחי־מטפוא. כמדכן מתפשט בב׳ צמח, שמשמש לתעשיית- 
הגומי ! שמו: קוק סאגיז, והוא הובא לב׳ מאסיה המרכזית 
הרוסית. לשם גידול תולעי-משי ניטעו על־יד הומל עצי־תות 
ועל־יד וימבסק עצי שדר ( 3163 8011113 ). שאף הם משמשים 
להזנתם של תולעי־משי(מסוג מיוחד). המשק מותאם לתנאי 
האקלים והקרקע: הצפון מתפרנס בעיקר מגידול פשתה 
ובהמות חולבות! המחצה המערבית של האיזור התיכון 
מגדלת דגנים, תפוחי־אדמה ומקנה י המחצה המזרחית מגד¬ 
לת בעיקר תפוחי-אדמה וחזירים! הררוס, שהוא ארץ־יער, 
חי על היער והתעשיות הקשורות בו ועל גידול-בהמות. 

התעשיה, המרוכזת בערים, קשורה ברובה בחומר הגלמי 
המקומי. בין תעשיות־העץ חשובות ביותר: מנסרו׳ת, רהי¬ 
טים וחלקי בתים מוכנים להרכבה. בתוצרת־היער קשורה 
תעשייודהנייר שבסביבות הו׳מל. תפוח־האדמה משמש בב׳ 
לא רק כמזון לאדם ולבהמה, אלא גם כחומר גלמי לתעשיות 
שונות: כוהל, עמילן ונופת. בה 1 ר(דנ( מייצרים סוכר מסלק. 
כן קיימים בב׳ בח״ר לשימורים של תוצרת־חלב ובתי־בור- 
סקות. חלק מן הפשתה והקנבוס מעבדים בב׳, וחלק משמש 
ליצוא אף מחוץ לס. ס. ס. ר. החול שבב׳ משמש לתעשיית- 
זכוכית. לשם הספקת מכשירים לחקלאות ועבודות־היער 
הוקמו בב׳ בתי-חרושת מיוחדים, והחשובים שבהם נמצאים 
בעיר הומל. הדלק הרווח ביותר בתעשיה הוא הכבול, המופק 
בכמויות גדולות ב 200 מקומות. חומר מחצבי חשוב אחר, 
שמצוי בב׳, הוא מלח-בישול. 


התחבורה והישובים. רשת מסה״ב והכבישים בב׳ 
אינה צפופה מפני הביצות המרובות שבה, אבל משום מצבה 
כארץ־מעבר חוצות את ב׳ דרכים (כבישים ומס״ב) בעלות 
חשיבות בינארצית ובינלאומית (מברלין ומווארשה למוס־ 
קווה וללנינגראד ומחופי הים השחור לים הבאלטי). התחנות 
החשובות ביותר של מסה״ב, שבהן נפגשים כמה קווים, הן 
(מצפון לדרום): פולוצק, ויטבסק, אורשה, מואדצ׳נו, ליךה, 
מינסק, שהיא עיר־הבירה של ב׳, מוהילב שעל הדניפר, 
קריצ׳ב, ברנוביצ׳י. ז׳אבין, הומל, לונינץ, וברסט. אלה הם 
גם הישובים החשובים ביותר, ריק לשלוש ערים חשובות איו 
צומת־דרכים ביבשה! אלו הן: פינסק (ע״ע), שממנה יוצאת 
התעלה, שמחברת את גליל־הדניפר עם גליל־הבוג, בוברויסק 
(ע״ע), שהיא עיר־גשר על הברזינה, והורודנו (ע״ע), עיר- 
גשר על הנימאן. 

כתריסר י עיירות בב׳ זכו לפירסום בין היהודים משום 
הישיבות שהיו בהן או בזכות גדולי־ישראל שפעלו בהן: 
וואז׳ין, וואקוביסק, מוטול, מיר, נובוהתדוק, נסויז׳ (ע״ע 
רו־זיויל). סטולין, סלונים, סמורגון, פרוז׳ני, קוברין, קלצק. 

א. י. בר. 

הלשון הבילורוסית ( 1083 * 38 א 0 ץק 6633 ) שייכת, 

עם הרוסית והאוקראינית. לקבוצה המזרחית של הלשונות 
הסלויות (ע״ע). מספר דובריה <כ 10 מיליון) מועט מזה 
של אחיותיה, ואף למעמד של לשון ספרותית וממלכתית 
לא הגיעה אלא זמן ניכר אחריהן. לאומנים ביארוסייט 
קוראים לה, ללא כל הצדקה היסטורית. קןיויצקאןה (י 81 ק 8 
33 אג 1 ו 8 ; על שם הקריויצ׳ים — קבוצת־שבטים קדומה של 
הסלאווים המזרחיים), כדי להבדילה מן הרוסית ולמנוע את 
הערכתה בדיאלקט רוסי בלבד. 

התכונות העיקריות המשותפות לה וללשונות של הקבו¬ 
צה, שעליה היא נמנית. הן: 

א) הטעמת ־מלים (אקצנט) חזקה, חפשית ונעה, כלומר: 
ההברה המוטעמת נהגית בחיתוך חזק יותר מן הבלתי־ 
מוטעמת. וההטעמה אינה קשורה בהברה מסויימת (כבפו־ 
לנית ובצ׳כית). אלא יכולה לנוע מהברה להברה אגב 
נטיית ־המלה. 

ב) מלוא־תנועתיות (לפי המונח הרוסי ,פולנוגלסיר."), 
כלומר, הוספת תנועה בסוף הצירופים,-■!ס-• ,- 01 -* ,- 01 -• ,- 01 -* 
הטרמסלאוויים, כשהם באים בין עיצורים, כלומר הפיכתם 
ל-סזס- ,- 010 - ,-סזס- ,- 610 - כגון: 38 ק 0 ־ו(הורד-.עיד; על הגיית 
0 כ 3 ראה להלן) במקום 8 ־(>ז 0 §• הק!רמסלאווי: 3#3 ק 06 
( 0 ךךה — ,יום רביעי׳) במקום 43 ז 50 *; 33380 *. (מלקו— 
,חלב׳) במקום 8101110 *. 

ג) איבוד התנועות האנפיות הקולמסלאוויות (שנשתמרו, 

למשל, בפולנית): (דוב - .אאך), 030,8 (פיאץ׳ — 

,חמש׳) לעומת 8 ^ 4 , 0 ? 1 ק בפולנית. 

ד) השמטת ז , 4 בצירופי־העיצורים 11 • 41 * הטרם־ 
סלאוויים. כגון 8133 * ומילה — ,סבון׳), 838330 (קולו— 
,סדן׳) ועוד, לעומת 410 ץוח, 3410 ׳* 110 בפולנית. 

ה) עיצורים 2 , 2 (צ׳ ז׳) במקום ( 1 *, ( 4 •, ( 111 • (ז§* 
טרמסלאוויים, כגון 08633 (סואצ׳ה — .נד) 083 *. (מז׳ה- 
,מחיצה. גבול׳), וכד׳. 

התכונות, שהן אפייניות ללשון הב׳ בייחוד, אף אם 
הן מצויות גם בלשונות סלאוויות אחרות, הן: 


451 


בילורוסיה 


452 


א) אק(יה — הגיית כל 0 בלתי־מוטעמת כ 3 (תופעה 
רולחת גם בדיאלקטים רוסיים־דרומיים ובלשון הספרותית 
הרוסית ומצויר. אף בהגיה הבלתי־תקינה של העברית 
בפי עולי־רוסיה מרובים). הגיה זו מסומנת גם בכתיב 
הבילורוסי כגון 303 ק (לסר, — .טל׳), 073716 3 ח (נה 
ססלה — ,על השולחן׳), 1 לז\. 3 ן/ (למי׳ — ,בתים׳) וכד׳. 
בעוד שבכתיב הרוסי אין מסמנים את ה״אקדה". גם התנועה 
9 (#), אחר עיצורים בלתי־רכים וכשאינה מוטעמת, הו¬ 
פכת ל 3 : גס! ולעומת זה: <ש! 3 ג 3 ג 1 (צדזיץ׳ — .לסנן׳). 

ב) 11 (כבאוקראינית) במקום 8 * הטרמסלאווי, כגון: גס־ז 
(הוד—,שנה׳) לעומת גסת (גויר) ברוסית. 

ג) הגיית ץ (ע — או שאינה יוצרת הברה) במקום ד. 

( 1 , ל־ כבדה)■ כשהיא סוגרת הברה ובמקרים מסויימים 
אחרים, כגון ץמ 3 ץ מח ((יא אוזיאו — .לא לקח־), ברוסית 
83871 (ווןיאל). אץ 80 (וואוק — .זאב׳, ברוסית אג 80 
חילק). כזו היא גם הגייתה של ׳יי ( 8 בכתיב הוייל 1 רוסי) 
בתנאים מסויימים, כגון 3 > 4081 ץמ 3 ג(ךןיאוצ;וינקה - ,נערה־) 
לעומת סוזזס^סשג (דיןצ׳וןקד.) ברוסית וכיו־׳ב. 

ד) צ׳יאקןיה ודז׳יאקןיה, כלומר החלפת העיצורים ' 4 ' 1 
פאלאטאליים־חיכיים ל־ 6 , . 2 (אפריקאטיים־מהופכיס). כגון: 
לג 1031 ח (פיסץ׳ _ ,כתויב־) לעומת < 1 ? 803 ח (סיסט׳) ברו¬ 
סית; לג 1 ! 3 ג 3 צ (סלזיץ־ — .הלוך׳) לעומת לז 1 זג x0 ברו¬ 
סית: מ 3 גל 3 גץ 0 (סודז׳ךז׳יא — ,שופט׳) לעומת 
ברוסית. 

ה) הוספת ה׳, ו׳, י׳ ?רוקטילם (כלומר אספילצןה, לבי- 
אליזציה, ופריייטציה) לפני התנועות הבאות בראש המלה 
ובתוכה, כגון: 17711113 (הולילה — ,רחוב׳: ברוסית -מ 71 ץ 
3 ! 1 ): ל^ 3 תץ 6 (ווהל — ,פחם׳: ברוסית לגסחץ); לננס־חז 
(להון׳ — .אש׳; ברוסית ל 08 ת 0 , אבלן׳); 3 >זץ 838 (נא־ 
ווקה — ,מדע׳: ברוסית 3 > 1 ץ 83 ) וכד׳. 

בעלי ה״תיאוריה הסלאווית־־ הסבורים, שיהודי אירופה 
המזרחית דיברו סלאווית קודם שנבלעו בזרם הגדול של 
ההגירה היהודית מגרמניה, שהגיע אליהם בסוף יה־׳ב, 
רואים בתופעה בילורוסית זו (שהיא מצויה במידת־מה 
גם באוקראינית) את סיבת השינויים הפוגטיים אצל דוברי 
יידית (ואף אצל דוברי עברית) מאותם המחוזות: השווה 
הגיית $ש׳ 1 \ט 1 במקום 5 שנה (•טעות׳), ( 6 במקום ( 116 (,שחת׳) 
ובהפך מזה: 67 ( 116 (,ביצים׳), וכן בעברית ך,ם במקום עם, 
אם במקום דם ובהפך מזה: שוגלים במקום שואלים וכיו׳־ב, 

גם בכמה תופעות בנטיית השמות והפעלים נבדלת 
הלשון הב׳ מן הרוסית והאוקראינית. אוצר־מלותיה של 
הב׳ הושפע במשך מאות-שנים מן הפולנית ורק בשנים 
האחרונות (אחר מהפכת־אוקטובר) מן הרוסית. 

נוסף על מלים תנ׳־כיות מתחום־הדת קיימות בב׳, כפי 
שקבע החוקר החשוב של הב׳, קךסקיי, כ 40 מלים מן התחו¬ 
מים של קשרי־מסחר, מלאכה וכד/ שמוצאן מיידית או 
מעברית (באמצעות היידית). לעומת זה נקלטו מלים בי־ 
לורוסיות לא מועטות בניבים היידיים המקומיים והן אף 
מופיעות ביצירותיהם של הסופרים היידיים מב׳. 

מידת האקןיה והדיפטונגיזציה של ש, ס בהברות סגורות 
ושל ה־ 5 (יאט׳) קובעת את החלוקה לדיאלקסים, שהמרכזי 
שבהם שימש, לאחר שסיגל לו כמה תכונות דרום־מערביות, 
יסוד להתהוזתה של הלשון הספרותית הב׳ במאה ה־ 19 


(עד אז שימשה תערובת של הלשון הסלאווית־הכנסייתית 
ושל יסודות בילורוסיים שונים מעין לשון ספרותית־ 
רשמית־ממלכתית, ע״ע ספרות). 

יש רואים יסוד בילורוסי בשינויים הפונטיים בהגיית 
ש/ם צ/צ׳ ז/ז׳ בפי דוברי-יידית (ואף עברית) של חלק 
מיהודי ליטה ההיסטורית (תופעה דומה מצויה בכמה 
דיאלקטים בילורוסיים צפוניים ואף רוסיים צפוניים). 

הכתב הבילורוסי הוא הגרן׳מקה (היינו הכתב החולוני־ 
העירוני שביסודו האלפבית הקירילי— ע״ע—ששוכלל 
בימי פיוטר 1 ע״י מתן צורה חדשה לאותיות הקיריליות 
המקרבת אותן לכתב הלאטיני), בצירוף כמה סימנים מיוחדים: 
׳ן, *> (מסמן ס אחר עיצור רך ו־ס() וכן 1 (ברוסית 8 ). 


— 1903 , 1-3 . 18 ־ 81 , 1-11 , 1 < 1 ששץק 5630 , 10888 ) 3 >} .£>.£ 
. 1 < 1 ששץק 0 ר.ש 6 . 8 < ; 1918 ,< 641 ק 38 >ו 00 ץ 1 ן 6630 ,. 13 ; 1912 
, 8 ש׳ 5 חקס 307 ק .ח ; 0/13, 1954 וששץק 0 י.ש 6 א 381 מ 
* 10 ׳.ע 101 ן 8 א * 6880 * 16 ) 008 66 8 < 041 ק 38 >ו 00 ץק 0 ר, 66 
083 * 38 >ו 0 ץק 13 נ 66 ; 3 ! ; 1920 — 1918 , 000708888 
. 91 ; 1922 , 3 ־ 83311381 3 ח 083 >וץ 838 36 שו״זממ&ש ׳( 
- 8360 80081 3 !־ז 118 !־ 11 ר־ 3 ק 3 )> 1 שץ 0 ן, 1.1 >}< , 6814 * 0738 
, 1073 3 ־ 0831 > 1 ץ 438 ) 3 'ז 3 > 01 '<ק 13 '. 50 333818 ־) .ץ 08 ץק 33 

( 36 * 0 ץק 3 ו 667 ) 36 * 818 [< 1 ק> 1 או 38 ץקג 3 ת ,. 3 ! ; 1933 
00888 ץק 0 ד, 66 , 768 * 710 .ח . 7 ; 1947 , 1-111 . 3 , 0813 * 

. 1951 , 831,18 

■ 07015 1 ) 1 > ) 11 ) 73 <ן! 1 ) 21 ה 3 > 1 ) 11 ) 117141111 )/ 14 ) 01 ,£ח $13 .$ . 0111 
.\ .^ 1 303 0 ! 151 ׳י\ 1 ס£ . 7 ; 1935 , 71 ) 0/314 711117711 ) 14711 [ 

; 1949 , 1 )^ 143 ^ 1.371 ) 3131/0711 ) 1/1 3714 1111111371 , 301-1500 ) 

, 1951 ,!) 1£143$ ז 03 ) 31317001 ) 111 10 ) 014111 ,•(בז 8 80 .א . 0 . 8 

. 129-191 .קק 

מלונים; 

;!מיושן) 1870 ,מ 41 ל-ק 83 . 6 ־ 1 ק 83 סמ. 0 , 11.11000834 . 11 
. 1946 ,־ 1 ק 83 ס 0.1 . 0-6 > 001 ץק , 0.130 ) 1 . 14 
על השפעות הדדיות בין הלשונות הבילורוסיח והיידית: 

נ. פרילוצקי, יידישע דיאלעקטאלאגיע, ווילנע, 1930 (בדו׳־ח 
מוועידת ייווא, 1929 ) 1 ם. אלטבויער, די קעגנזייטיגע פויליש־ 
יידישע השפעות אויפן שפראכגעביס, ווילנע 1934 ! מ. אלט־ 
באואר, הגייתנו(השפעת הלשונות הסלאוויות על הגייתנו), 
לשוננו לעם, קונטרס ה׳—ו׳(תש׳־ו), 37-32 . 

מ. אל. 

ספרות. — ראשיתה של הספרות הבילורוסית נעוצה 
בתהילת המאה ה 19 ; עד אז שימשה כלשלן הספרות של 
הבןלורוסים (ועד 1696 גם כלשון הממלכתית של הדוכסות 
הליטאית הגדולה) הלשון הסלאווית־חכנסייתית. שסיגלה 
לה תכונות בילורוסיות אחדות. 

אבל גם אצל הבילורוסים, כאצל שכניהם הסלאווים 
המזרחיים. התפתחה (מתחילה בשיתוף עם האחרונים ואחר 
התגבשותם של הב׳ כשבט אתני-לשוגי — מפרד) בניבים 
הלאומיים השוגים יצירה עממית בעל־פה ("ווסנאןה נא־ 
רודנאלה קיווךצ׳אסס") בצורת שירים, משלים, מעשיות 
וכיו-ב. שעברו מדור אל ד 1 ר, ורק כשנתעוררה ההתענ¬ 
יינות ביצירה העממית בתקופת הרומאנטיקה, התחילו חובבים 
ואתגוגראפים פולניים, ואח־כ רוסיים וב׳, רושמים מפי העם 
דוגמות שונות של יצירה עממית זו, ובמאה ה 20 זכו 
אספים אלה לעיבוד ונתוח מדעי־משווה מקיף. סקירה 
מקפת של היצירה העממית הבילורוסית ניתנה על-ידי 
א. פ. ק ך ס ק י י באחד מן הכרכים של ספרו הגדול על 
הבילורוסים (ראה להלן. ביבליוגראפיה). 

2 . הספרות ה״כתובה- של הבילורוסים התחילה עם 
קבלת הנצרות, אבל פיגרה הרבה אחר הספרות העשירה, 
שנוצרה במרכז התרבותי הגדול בדרוס־רוסיה, בקיוב (ע״ע 
אוקראינית, ספרות: רוסית. ספרות), אלא שאחדות־הלשון 
(הסלאווית־ הכנסייתית. כאמור, פרס לאי־אלה הבדלים 
מקומיים) גרמה לכך. שספרות־הדרום שימשה גם את ב־ 





453 


:ילוו־דסיה 


454 


ואף עתידה היתה להשפיע על דרכי התפתחותה של היצירה 
הבילורוסית לאחר מכן. עם כיבושם של שטחי־ב׳ ע*י 
הדוכסות הליטאית הגדולה נתגבשו במרוצת־הזמן מרכזי" 
תרבות עירונים בצפון המערב והתחילה היצירה המקומית, 
שכללה מתחילה תרגומים של יצירות דתיות ואף 
חולוניות (סיפורים על אבירים, על אלכסנדר מוקדון, 
אגדות־טרויה, ועוד). תרגומים אחדים מן התנ*ך (מהם 
אלה של מגילות רות ואסתר הוצאו לאור רק בזמננו) 
נעשו בלא ספק על־פי המקור העברי (על כך מעידות 
צורות השמות הפרטיים ושמות־המקומות) ע׳י יהודים 
בילורוסיים משכילים או בסיועם—אפשר, בקשר לפעולו¬ 
תיה של כת ה״מתיהדים* (ע*ע). 

בצד התרגומים מופיעות, מן המאות ה 13 —ה 14 ואילך 
גם יצירות מקוריות, כגון הספר "חיי אברהם איש סמו־ 
לנסק-, שנתחבר ע״י תלמידו של אברהם זה, שהיה מטיף 
כנסייתי ונלחם בכמורה בעירו. וכן כתביהם של הסופרים 
הכנסייתיים, כמו ק ל י מ נ ט ס מ וי ל י א ט י ץ/ לו י ר י ל 
ט ו ר ו ן ס ק י י ואחרים. מתקופה זו נשארו גם יצירות 
חולוניות, ספרותיות־למחצה, כגון חוזים (כאותו שנחתם 
ב 1299 בין סמולןסק וךי$ה והחוף הגותלןדי) ומזמן מאוחר 
יותר, כרוניקות —,לןטייסיסים'(דברי-ימים), שהם 
מוקדשים לתולדות הדוכסות הליטאית, ואף יומנים 
(כגון זה של פ ן ץ ל ^ ו ס ק י מן המאה ה 16 , הכולל 
פרטים מעניינים על אישים מרובים מזמנו), רשימות 
— אוי קן פ ים י (של פילון־קמי^ה צ׳ךנובילסקיי, 
ששימש סטארייסקה בעיר־ס^ר ונתן ברשימותיו ובדו-חות 
שלו תיאור חי מזמנו ומן היחסים בין ליטה למוסקווה), 
וכן נאומו של הקשטלן של סמוילנסק, איוואן קזלשקו* 
(שנאם בסים הפולני ב 1589 בנוכחותו של המלך זיגמונד 
111 — נאום. שהוא פאמפלט פוליטי וסאטירה שנונה על 
הליכותיהם של האצילים הבילורוסיים, שנכנעו במאה 
ה 16 לתרבות הפולנית ונתכחשו לעמם). דוגמה של פרוזה 
משפטית יכול לשמש אוסף־החוקים ה״סמאטוט הליטאי* 
שנדפס לראשונה ב 1588 בווילנה. 

הרפורמאציה הדתית במאה ה 16 גרמה להתעוררות רוחנית 
וליצירת ספרות דתית פולמית, מקורית ומתורגמת. במיוחד 
ראויה לציון בתחום זה פעולתו של דוקטור פ ר! צ י ׳ 5 ק 
ם קורי נה, המשכיל וההומאניסטן הביארוסי הגדול (למד 
באוניברסיטות של קראקא ופדובה), שתירגם והדפיס ב 1517 
בפראג את רוב ספרי התנ*ך בבילורוסית־כנסייתית (תרגום. 
שפירסומו קדם בעשרות שנים להופעתו של התרגום הרוסי 
כדפוס) ואח־כ המשיך בפעולתו בווילנה, שבה הוציא את 
את ה״אפוסטול* ( 1525 ) ואת "הספר הקטן לדרך* הכולל 
בין השאר גם תרגום של ספר תהילים. הפרוטסטאנטי 
נסיליי קיאפיןסקיי תירגם ללשון המדוברת את 
האוואנגליון( 1572 ). ובהקדמה לתרגומו. שהוחרם ע*י הכנסיה 
האורתודוכסית, נלחם בכמורה, בזילזול בלשון הלאומית. 
שהיה נהוג בזמנו, ובהתבוללות. הקלויניסקןן, ואח*ב האך 
סיטךי(יטאךןן, ש. ב ו ך נ י, הוציא בעזרת אפיטרופסיו 
רבי־ההשפעה מן האצילים הגבוהים את ה״קטכיזם הקאל־ 
וויני* ( 1562 ). נגר "המחדשים* וספרותם קמה ספרות 
פיילמית מצד הקאתולים ומצד האורתודוכסים (שנלחמו 
בקאתולים וב״אוניאטיםץע*ען גם יחד); בין השאר כוללת 
ספרות זו התקפות חריפות נגד "המתיהדים* והיהודים. 


ספרים ״אסורים* אחדים מתקופה זו, כגון צ 1 <ו 111 } 73 1113 ) 73 
("סוד הסודות*), 3 א!ח 16 / ("היגיון-) ו ד. 1 ג!ק* 6010 ש 
("שש כנשים*), מבוססים, לדעת רוב החוקרים, על מקורות 
עבריים, וכנראה, ניתרגמו מעברית ע*י מצדדים של כת 
ה״מתיהדים* (התרגום העברי של ס׳ "סוד הסודות* המיוחס 
לאריסטו נעשה ביה*ב ונדפס מכ*י ע*י מ. גאסטר 1908 , 
ובמהדורה של ם׳ "הזוהר* [תש־ין הביא הרב ר. מרגליות 
מקבילות בין ספר זה ובין הפרק "רזא דרזין* שב.זוהר*; 
התרגום העברי של ה״לוגיקה* לאריסטו כלול ב.ספר 
המדות*. שתירגם דון מאיר אלגואדש ןע*ע]־. השם "שש 
כנפים* מקורו בישעיהו ו, ב). 

המאות ה 17 וה 18 היו תקופה של שפל וירידה רוחנית 
ושל התבוללות בתרבות הפולנית. היצירות הספרותיות 
של אותו זמן כללו רק .ויךשים', כלומר שירים 
מחוסרי כל ערך אמנותי של "חרזנים*, וכן "מחזות 
של בית־ספר*, שהוצגו במוסדות־החינוך של הישועים 
ובתוכם "אינטרמדיות* ו 118 )^סז 16 ם 1 ו עליזות. שלשונן 
היא עפ״ר סולנית (ושהן כתובות בכתב הלאטיני); האציל, 
המופיע בהם, מדבר פולנית, בעוד שהאיכר והיהודי מדב¬ 
רים בילורוסית עממית, וזה האחרון—בשיבושים ,יהודיים* 
טיפוסיים. נשתמרו כ*י מיצירות מסוג זה, שמזכירות את 
ה״פירים־קיפיל* היידי, והן: ל 0 :< 16131 ) 118 ) 001006 01-3103 
11 ?311181x1118 <ן 61 1086 ("מחזה״הומדיה על האבות יעקב 
ויוסף*) וכן 61 110811008 111108 1 ז 06 <ן 61 03611100 
13608 ) 10 (.השטן וילדיו הכפרי והיהודי*), שתיהן מן 
המאה ה 17 . 

3 . בספרות ה״אמנותית* החדשה, שהתחילה, כאמור. 
במאה ה 19 . לא נוצרו עד תחילת המאה ה 20 כל יצירות, 
שהן יכולות להשתוות אל אותן שנוצרו בספרות האוקראי¬ 
נית, ועל אחת כמה וכמה — בספרויות הרוסית והפולנית. 
את הופעת החיקוי ל״אנאידה*, שנתחבר ( 1812 ) בבי־ 
לורוסית עממית ע*י ו יק נטי י רויויגסקיי, (ע*פ חיקוי 
קודם של יצירה זו שנתפרסם באוקראינית) נוהגים לציין 
כפתיחה לתקופה חדשה בתולדות הספרות הבילורוסית. 
הסופרים הבילורוסיים הראשונים בתקופה זו היו כולם 
ממעמד "השליאכטה* (האצולה) הזעירה, ספק פולנים, ספק 
בילורוסים, שנמשכו עיי הזרם הרומאנטי אל העם, וברוח 
השירה העממית ואף בצורתה כתבו את שיריהם וסיפו¬ 
ריהם. נושאי־שירתם הם הנוף. ההוי הכפרי, עבודת אדמה 
וכיו״ב. החשובים שבסופרים אלה היו אלכסנדר רי־ 
?יןסקי (מחבר באלאדות עממיות); יא ן צ׳צ?ט (ידידו 
של המשורר הפולני אדם מיצלן 3 יץ׳ [ 7 *ע]: אספן ומשורר, 
שהוציא ב 1844 קובץ בשם "שירי הכפר מעל הנימן 
והדווינה המערבית*); המספר יאן בארשצ׳ץסקי 
(.שוד האיכרים*, "הרלי^ה* ועוד) והפורה והפופולארי 
שבהם _ י 1 דונ י ן- 9 ו?י נ 3£ יץ׳ ( 1807 — 1884 ), 
שחיבר את האופרה "הכפרית*, סיפור בחרוזים "הפון* 
מחיי הכפר. בעל מגמה דידאקטית. ועוד. 

המרד הפולני של 1863 , שבו השתתפו בילורוסים מרו¬ 
בים בהנהגתו של ק. קלי נובסקי, רישומו ניכר גם 
בספרות (כשירה ובפובליציסטיקה של מצדדי המרד ומת¬ 
נגדיו), ודיכויו האכזרי של מרד זה ע-י הרוסים, עם 
האיסור להדפיס באלפבית הלאטיני, שהוטל ע־י השלטונות 
הרוסיים, שיתק לשנים הרבה את היצירה הספרותית 


455 


בילורוסיה 


456 


הבילורוסית. בסוף הסאה ה 9 נ ניתן כיסוי מחודש בספרות 
זו לרעיונות של שיחדור לאומי וסוציאלי, של מתן הש¬ 
כלה לעם ושיפור תנאי־חייו. וכן הטיפו בה לטיפוחה של 
הלשון הלאומית. בין אלה שדגלו ברעיונות הללו היו 
המשוררים פראנציקוק בוהוקזכיץ׳ ( 1840 - 1900 ; 
כינויי הספרותי מצ׳יי בירצ׳וק — אציל. שהשתתף במרד 
הנזכר ופרסם שני קכצי״שירים: ,החליל הבילורוסי־. 
1891 : ה.קשת הבילורוסית־׳, 1894 ) ואיואן נים לו־ 
חווסקיי ( 1851 — 1897 : כינויו הספרותי: יאנקה לוצ׳ינה). 
אצל שניהם מצויה נימה אנטישמית: ב.שעשועי הפאנים־ 
מתרעם בוהושביץ׳ על בעלי־האחוזות על שהם רוקדים 
לפי חלילו של היהודי לא רק בנשפיהם בלבד אלא גם 
בעולם־המעשה, והסובל מזה הוא הכפרי: בפואמה ,קאך־ 
שין" (העיט) משווה ניסלוחווסקיי את היהודי לעוף דורם. 
שהרי הוא ,מנשל ומוצץ את דמם׳ , של עובדי־האדמה. 

4 . גליהן של תנועות החופש הלאומיות. שהציפו את 
רוסיה במהפכת 1905 , הגיעו גם למחחות הנידחים של ב׳ 
ונתנו דחיסה ל,תנועת־התחיה־ הבילורוסית הלאומית, 
שנושאיה היו משכילים צעירים סן הלאומיים הראדיקא־ 
ליים. ואליהם הצטרפו אוהדים מן הדור הקודם, ואף זרים 
—פולנים ויהודים. הסופרים באו עכשיו משכבות שונות; 
סן האיכרים. העירונים. הפועלים, ולא רק סן השליאכטה 
הזעירה, כמו קודם לכן. בראש סופרים אלה עמדו: 
איוואן לו? כי ץ׳ ; 1942-1882 : הידוע בעיקר בכינויו 
הספרותי: נסקה קיפלה, ע׳־ע): קונם ט אנסי ן 
מיצקביץ׳ ( 1882 —ידוע בכינויו: יעקוב קולס. ע״ע) 
והיהודי שמואל פ לו ני ק ( 1886 — 1941 : הידוע בכינויו 
זמיטרלק 3 ! ד ו לי ה, ע״ע). ביצירותיהם, שמבחינה 
אמנותית הן עולות הרבה על אלו של קודמיהם, הורחבה גם 
יריעת־הנושאים. בין השאר נידונות בהן גם בעיות אוניוור־ 
סאליות (,תחת שמי המולדת- לביארוליה, שבה מופיעים 
גם מוטיווים תנ״כיים). המשפחה ובעיותיה. ועוד. ובתקופה 
זו מתפתחים גם הדראמה והרומאן הבילורוסיים. 

5 . מהפכת־אוקטובר נתנה, מצד אחד, דחיפה להתפת¬ 
חותה של הספרות הבילורוסית ע־י ייסודה של הרפוב¬ 
ליקה הבילורוסית הסובייטית על מוסדות החינוך והתרבות 
שלה, ומצד שני. גרמה להאלמותם או לןלותם־מרצון 
של יוצרים הרבה, שהסיסמה השלטת החדשה של ,ספרות 
לאומית לפי צורתה ופרולטארית לפי תכנה- לא היתד, 
לפי רוחם: כמה מן הגדולים שבין הסופרים הבילורוסיים 
השלימו עם המהפכה רק לאחר זמן: אצל קופאלה (במחזה 
.המקומיים-) עדיין עומדים הכובש הפולני והבולשוויק 
הרוסי בדרגה אחת: גם קולם עבר דרך ארוכה מאוד עד 
שהפך מלאומי ראדיקאלי למשוררה הרשמי של ב׳ הקו¬ 
מוניסטית. 

אגודות סופרים (.מאלאדניאק- ו,אוזויקזשה-) וכתבי- 
העת, שהוצאו ע־י אגודות אלו, כיוונו עכשיו את פעולותיהם 
של הסופרים ה,זקנים־ וה,צעירי 0 - כאחד. יצירותיהם 
(בשירה ובפרוזה), שהן בעלות ערך אסנותי ופיוטי 
שונה, מוקדשות לתיאור המציאות ההדשה. הקולקטיווי־ 
זאציה של הכפר. העבודה בבחי״החרושת, מלחמת־ 
האזרחים ואף העבר הבילורוסי באספקלריה קומוניסטית. 
שלשת הסופרים הגדולים (קופאלה, קולס וביאדיליה) הש¬ 
תלבו במקהלת המשוררים החדשים. השרים על ,המולדת 


הסובייטית-, על ,מנהיג הלאומים- ועל הבעיות האקטואליות 
של .הבניין הסוציאליסטי- והיחסים הבינלאומיים. מבקרים 
ספרותיים, ביניהם גם יהודים, שמרו על הקו הרשמי 
והעריכו את היצירות בהתאם לנאמנותן לקו זה או לסטייתן 
ממנו. 

מחוץ לגבולותיה של ב׳ הסובייטית התפתחו בין שתי 
מלחמות־העולם פעולות תרבותיות וספרותיות בין הבי- 
לורוסים במחוזות הבילורוסיים של פולניה ובלאטוויה. 
בווילנה ובריגה היו קיימות הוצאות ספרים וכתבי-עת 
וכן אגודות־מדע בילורוסיות: מן היוצרים שפעלו בלאטוויה 
ראויות לציון המשוררות נ. אךסןח;ןה וב. קוזלובסקאןה. 
לאחר שהמחוזות הבילורוסיים של פולניה סופחו לברית־ 
המועצות נתארגנו כמה מאנשי המדע והספרות, ש^לו 
ממחוזות אלה מתוך התנגדותם למשטר הסובייטי. לחוגים 
מיוחדים. מתחילה בגרמניה. וכיום באה־ב. 

־ 0.10 ! 1 * 0400 : 111 .ז ,ו 8 ססץ 0 ס £6/1 , 118 * 300 >) . .£ 
- 3003 !) 1 . 8818 . 8/16.51688 ס־ 1 סאסס׳( 0 ס 66/1 86080078 
-ססץ 0 -ס 3/18 ח 33 351 ק 3 ד 0 . 88111.2 ; 1916 , 8063851 3351 
8351 7868 ^^*< 80 ׳( 351 0808.510110078, 1921; 8810. 3. X * 
,;*, 30311 ') . 1 \ ; 1922 , 0 * 51381 00300111 113 03 ץ 037 ס 117 ד. 
- 1,1 > 1 <. 3 ; 1926 , 081 ^ 0173037 36 *סץ 66/130 07008151 !£ 
. £3030 .\נ ; 1920 — 1918 , 03 ץ 73037 !ד, . 6 , 4 ! 808 ץ 1 . 
, 081 ץ 73037 !ד. 61 0700811 ! 03 ׳( 030810 33 91376051/181 ! 
- £6.70 08 * 008670 1180376/111 ; 1931,5-7 ,* 1913/13/188 
סס/, 90/06106/0 > ,| $101 ז £3 ן . 7 ז ;ל.ר. 19 ,* 060088 .ססססץ 0 
; 1926 , 701117 ) 121 117111 £מ*/ 2106 )/^/ £0 71 )( 1 ^ 11111 ז 111 ) 1 ו 
-ח)<) 7£071 )/\ 7 ) 11 חו 701117 ) 1.11 1/060 /// 1 ' 1117 ) 117 10 <£ ,!>;׳\* 1.11011 
*)( 005011101 1 ) 80 / £11118 • .( 1 ■! .< 1 ז( 01 ( ,!■ 11 81 ! 7 117111 /'// 6 

. 365-390 ,( 1931 ) זז׳ז . 511500 ז* 1 . 

מ. אל, 

היסטוריה. 1 , תקופת קיוב. הבילורוסים הם אוטו־ 
כטוניים בב ׳ . בתחילת ההיסטוריה הרוסית במאה ה 9 ישבו 
בב׳ של עכשיו השבטים הסלאוויים המזרחיים הבאים: 
הפולוצ׳אנים — על גדות הדווינה המערבית העילית, הקרי־ 
וויצ׳ים — מדרום לפולוצ׳אנים, הדרגוביצ׳ים — בין הנימאן 
העילי ובין הברזינה, והראדומיצ׳ים — על שתי גדות הסוד 
(ע״ע). בתקופת ההגמוניה של קיוב ברוסיה היו נסיכיהן 
של הערים הבילורוסיות סמולנסק, פולוצק וטורוב כפופים 
לנסיך הגדול שבקיוב. החשוב בנסיכי־ב׳ היה נסיך־פולוצק. 
וחשיבותו היתה מבוססת על ערך מקום־מושבו. הדווינה 
המערבית קישרה את פולוצק אל המערב! ופולוצק היתה 
גם קרובה לדרך־המסחר, שהוליכה מנובגורוד לקיוב. אחר 
מותו של נסיך־פולוצק, וססלאב ( 8060/138 ; 1101 — 1044 ) 
התפוררה גסיבות־פולוצק לכמה נסיכויות: פולוצק, מינסק 
ויטבסק, דרוצק, ועוד. מן המאה ה 13 ואילך נלחם נסיך 
פולוצק מזמן לזמן בנסיכי־ליטה ובמסדר הבאלטי של האבי¬ 
רים הגרמניים — "האבירים־הכלבים" בלשון ההיסטוריונים 
הרוסיים של אז. ב 1206 הגיע הנסיך הפולוצקי, ולאדימיר, 
במסע הצבאי שלו, עד רינה. ב 1223 נכבשה נסיכות־פולוצק 
ע״י נסיכוודסמולנסק. 

2 . תקוםת־ליטה. הפלישה הטאטארית לרוסיה הקלה 
את השתלטותה של ליטר, על רוסיה המערבית שלאורך 
הדניפר העילי והתיכון. בתחילת המאה ה 14 כבר היתה ב׳ 
חלק מנסיכות־ליטה. ב 1440 כבש נסיד־מסטיםלאב, יורי 
לונגוניביץ׳ ( 3 <ז 681 <{ 8611 ־ 1 ז 1 ץ 71 ), את סמולנסק, פולוצק 
וויטבסק וניסה להקים נסיכות מרוכזת בסמולנסק, שתהא 
בלתי־תלויה בליטה. אבל הנסיך הליטאי קאזימיר החזיר את 
המצב לישנו. משום־מה ניתנו סמוך לאותו זמן שמות של 
צבעים לחלקיה הצפוניים־מערביים של רוסיה. בשם "רוסיה 




457 


בילורוסיה 


458 


הלבנה" (מ 0011 ץק 66:10 ) כונתה אז ב׳ הצפונית־מזרחית של 
עכשיו; בשם "רוסיה השחורה" ( 08 ץ? מ 3 וזק 0 ף) כונתה 
אז ב׳ הדרומית־מערבית של עכשיו. ווליניה עם גאליציה 
המזרחית נקראו אז "רוסיה האדומה" ( 08 ץק מ 3093 ק>! 
או < 01 ץק מ 3 אא 80 ק 46 ). מקור השמות הללו אינו ברור. 
בתקופה זו נתגבשו ההבדלים בעם הרוסי, שהתפורר אז 
לשלושה חלקים: הוליקו׳רוסי, האוקראיני והבילורוסי. אע״פ 
שב׳ דומה בטבעה לווליקורוסיה. קרובים הבילורוסים יותר 
לאוקראינים. על וליקורוסיה הניח את חותמו ה״עול הטא־ 
טארי". בעוד שעל ב׳ ואוקראינה הניח את חותמו השלטון 
הליטאי ואחר־כד הפולני. עיר־הבירה של נסיכות־ליטה 
היתד, וילנה, הנמצאת על הגבול האתנוגראפי שבין ליטה 
וב ׳ . תקופת השלטון של נסיכות־ליטה היתה תקופת־פריחה 
לב , . הנסיכות הנזכרת היתה ליטאית להלכה ובילורוסית 
למעשה. ב׳ היתד, מרכזה של הנסיכות, שהשתרעה מן הים 
הבאלטי כמעט עד הים השחור. הלשון, שהיתה מקובלת בב׳, 
היתה בפועל הלשין הרשמית של נסיכות־ליטה. התעודות 
הרשמיות (ו־דדסזזו. 0 ו 1 אסקגגסחסס'ז) נתפרסמו בלשון זו, 
ובה נכתבו גם דברי־הימים ( 11011 ח 1610 ■) של רוס המערבית. 
במשך המאות ה 14 — 16 התגבש העם הבילורוסי, כפי שהוא 
בזמננו. ב 1529 פורסמה "החוקה הליטאית" ( 111 זא 80 סזמ 71 
זץז 3 ד 0 ). במאה ה 16 התחילה מתפשטת בב׳ הרפורמאציה, 
שחדרה ביחוד לתוך השכבה של העירונים. 

3 .השלטוןהפולני. במלחמות הממושכות בין מום־ 
קווה ובין ליטה — ואח״ב בין מוסקווד, ובין פולניה — על 
ההגמוניה באירופה המזרחית שימשה ב׳ שדה־הקרב העיקרי. 
ב 1514 כבש הנסיך המוסקוואי ואסילי ווו את סמולנסק. 
ע״י כיבוש זה פסקו סמולנסק, העיר ובנותיה, להיות חלק 
מב׳, ונעשו חלק של ו־ליקורוסיה. ב 1563 כבש איוואן ו\ו 
(ה״איום") את פולוצק ובנותיה, אך שלט בהן זמן קצר 
בלבד. נסיכות־ליטה, שנמצאה בין מוסקווה ובין פולניה, 
ביכרה את האיחוד עם פולניה על הכיבוש של רוסיה. ב 1569 
נוצרה ה״אוניה (=האיחוד) של לובליך, שביטאה במרוצת־ 
הזמן את הכיבוש המדיני של נסיכות־ליטה ע״י מלכית־פולניה. 
ב 1596 נוצרה ה״אוניה של בריסק דליטא", שנתבסאה בקבלת 
הקאתוליות על־ירי הליטאים. נסיכות־ליטה. שהיתה בעיקרה 
רוסית, כלומר בילורוסית ופראווסלאווית, הפכה עד מהרה 
לחלק בלתי־נפרר של פולניה גם מבחינה מדינית וגם מבחינה 
דתית. בדומה לזה התחילה השכבה העליונה של חושבי־ב׳ 
מתבוללת בפולנים מבחינה לשונית ודתית. ביחוד היה פעיל 
בהפיכתם של הפראווסלאווים לקאתולים־אוניאטים הארכי¬ 
בישוף יהושפט קונצביץ׳, שנהרג ב 1623 בוויטבסק ע״י המון 
פראווסלאווי קנאי. בב׳, שנמצאה בין הפטיש והסדן, לא 
התפתחה תנועה עצמאית כקוזאקיות, שביטאה את השאיפה 
לעצמאות באוקראינה. במלחמות בין מוסקווה ובין פולניה 
ובימי המרידות של הקוזאקים נשארה ב׳ פאסיווית. ביחוד 
נתבלטה פאסיוויות זו* במלחמה בין מוסקווה ופולניה ב 1654 ־ 
1667 , כשהמוסקוואים עברו באש ובחרב ברובה של ב , . לפי 
חוזה אנדרוסוב( ( 1667 ) נמסרו למוסקווה כל אוקראינה 
המזרחית וחלקים קטנים בב׳. נוכח האיים של הסכנה המוס־ 
קוואית עודדה הממשלה הפולנית את התיישבותם של פולנים 
ויהודים בב׳, והשתדלה להפיץ בה את הדת הקאתולית ע״י 
הישועים. ב 1697 נאסר השימוש בלשוו הבילורוסית במו¬ 
סדות הרשמיים, ב 1707 חדר קארל חג לב׳, בין דולגינוב 
לבין בוריסוב, בדרכו לאוקראינה. אבל צבאו הוכה בלסנו 


( 1708 ). זה היה הניצחון הראשון של הרוסים על השוודים 
קודם קרב־פולטאווה. 

4 . השלטון הרוסי. בשלוש החלוקות של פולניה 
קיבלה רוסיה את כל ב׳: בחלוקה הראשונה ( 1772 ) סופחו 
לרוסיה מתחומי־ב׳ איזורי הדווינה המערבית והרנייפר העילי 
עם הערים פולוצק, ויטבסק ומוהילב. בחלוקה השניה ( 1793 ) 
סופחו לרוסיה מב׳ איזורי הברזינה והפריפט עם הערים 
מינסק ופינסק; בחלוקה השלישית ( 1795 ) קיבלה רוסיה את 
מערבה של ב׳, כלומר את איזור הנימאן העילי עם הערים 
נובוהרודוק, גרודגו ובריסק דליטא. במאה ה 19 היתה ב׳ 
כלולה במובן אדמיניסטראטיווי בפלכים של ויטבסק, מוהילב. 
מינסק, גרות( ווילנה, וביחד עם ליטה האתנוגראפית נקראה 
בשם "החבל הצפוני־מערבי". נאפוליון חדר לרוסיה דרך 
ליטה וב׳! ובנסיגתו מרוסיה נחל נפוליון את המפלה הניצחת 
שלו בנובמבר 1812 במעבר ברזינה (ע״ע). 

הרוסיפיקאציה של ב׳ התחילה אחר מרירת הפולנים 
ב 1831 . בימי ניקולי 1 (ע״ע) בוטלה ה״אוניה של בריסק" 
והאוניאטים הוכרחו לקבל את הדת הפראווסלאווית. תהליך 
הרוסיפיקאציה התחזק אחר המרר השני של הפולנים ב 1863 . 
מרד זה קיבל צורה פארטיזאנית ומרכז לו שימשו היערות של 
לימה וב׳, שתושביה בכללם גילו יחס של אדישות. הממשלה 
הרוסית החרימה את קרקעותיהם של המורדים. בשנות ה 70 
השתייכו 54% משטחי־הקרקע בב׳ לאצילים, שרובם היו 
פולנים. מצבה האסטראטגי של ב׳ שימש אף הוא גורם 
לרוסיפיקאציה. עיקרו של הצבא הרוסי חנה בב׳ וכאן נסללו 
מסילות־ברזל אסטראטגיות. בצפיפותה של רשת מסה״ב 
תפסה ב׳ את המקום השני בכל הקיסרות הרוסית. החיים 
הכלכליים והתרבותיים התנהלו בעיקר ע״י פולנים ורוסים. 
הבילורוסים עצמם היו איכרים בעלי משקים חקלאיים פרי־ 
מיטיוויים. בב׳ נתפתחה תנועה מהפכנית חזקה, שנושאיה 
לא היו בילורוסים, אלא פולנים (בזמן המרד של 1863 ) 
ויהודים (ע״ע בונד) בתקופת 1905 . הרפורמה האגרארית 
של סטוליפין (ע״ע) העבירה 20% מאדמת־האיכרים בב׳ 
למשקים של חוות (קסזץ^. 

5 . ב׳ בזמן המהפכה. בתחילת מלחמת־העולם 1 
שימשה ב׳ כעורף לצבא החזית הרוסית, שהיה מכוון נגד 
פרוסיה המזרחית. אחר ההתקפה הגרמנית באביב ובקיץ של 
1915 נסוגו הרוסים גם ממערבה של ב׳, והחזית עברה בתוכה 
של ב׳ בקו נארוץ׳ (האגם)־באראנוביץ׳־פינסק. 

בבחירות לאסיפה המכוננת הכל־רוסית, שנתקיימו בסתיי 
1917 , קיבלה הרשימה הבילורוסית 29x100 קילות. ב 25 במארס 
1918 הוכרז במינסק על הקמתה של "הרפובליקה הבילות־ 
סית הלאומית", שהיתה מחוסרת שלטון של ממש הן מחמת 
העובדה, שרובה של ב׳ עדיין היה בתחום הכיבוש הגרמני, 
והן מחמת הרגש הלאומי הבלתי־מפותח של הבילורוסים. 
בסופה של מלחמת־העולם 1 פינו הגרמנים את ב , , ובחלל 
הריק, שנוצר ע״י כך, נכנס הצבא האדום, ב 1 ביאנואר 1919 
הוכרז בווילנה על הקמתו של שלטון סובייטי משותף לליטה 
ולב׳. בקיץ 1919 הגיע הצבא הפולני עד נהר בו־זינה, אבל 
לאחר שהצבא האדום ניצח את הרוסים ה״לבנים", עבר 
להתקפה על הפולנים, וב 11 ביולי 1920 כבש את מינסק 
ובמשך ימים אחדים אח״כ — את ב׳ כולה. לפי חוזה־ריגה 
( 18 במארס 1921 ), בותרה ב׳ לשני חלקים: רובה נכלל 
ברוסיה הסובייטית, שהקימה בשטח זה רפובליקה סובייטית 
סוציאליסטית בשם ב׳, עם מינסק כעיר־הבירה שלה. ומיעוטה 


459 


כילוד,יסיה — כילי, אנדדי 


460 


סופח לפולניה. הממשלה הפולנית חילקה את ב׳ המערבית, 
שעברה לרשותה ל״יויףדסטוות" (גלילים): פוליסיה, נובו־ 
הרוז־וק, וילנה וביאליסטוק, וערכה בה התיישבות של פולנים. 

מ 1925 ואילך התחילו חוזרים לב׳ הסובייטית המהגרים 
הבילורוסיים הלאומיים. ב 1928 אסרה הממשלה הפולנית על 
קיום "החברה הבילורוסית של פועלים ואיכרים" הפרו־קומו־ 
ניסטית, שמנתה עד מאה אלף חברים, וכתוצאה מכך היגר 
רובם לב׳ הסובייטית. מינסק נעשתה מרכזה של התנועה 
הלאומית הבילורוסית ומרכז של התככים הקומוניסטיים 
כלפי ב׳ הפולנית. אך מ 1929 ואילך התחיל השלטון הסובייטי 
רודף את התנועה הלאומית הבילורוסית ובמשך שנות ה 30 
הושמדה האינטליגנציה הבילורוסית, ובכללה — האינטלי¬ 
גנציה הקומוניסטית. בין אלה שהוצאו להורג היו המזכיר 
של המפלגה הבילורוסית הקומוניסטית, יו״ר מועצת־הקומי־ 
סארים הבילורוסית, נשיא הרפובליקה הסובייטית הבילורו־ 
סית ועוד; כמו־כן התאבד צ׳רויאקוב, מייסדה של המפלגה 
הקומוניסטית בב׳. ההיסטוריה של ב׳ נכתבה מחדש, בהתאם 
לקו הסובייטי הרשמי. 

ב 17 בספטמבר 1939 פלש הצבא האדום לב׳ המערבית, 
שעד מהרה הוקם בה שלטון סובייטי. הרבה מתושביה של 
ב׳ המערבית, ביחוד פולנים ויהודים, הוגלו לרוסיה. בהתקפה 
הגרמנית על רוסיה, שהתחילה ב 22 יוני 1941 , נכבשה ב׳ 
כולה במשך שלושה שבועות, כשהאוכלוסיה שלה בכללה, 
מתוך שנאה לשלטון הסובייטי, שיתפה פעולה עם הכובשים 
הגרמניים. ב 3 ביולי 1944 חזר הצבא הסובייטי וכבש את 
מינסק. השלטון הסובייטי המחודש הגלה הרבה סן הבילו־ 
ריסים מן הארץ ועודד התיישבות של איכרים בילורוסיים 
ב״חבל קאלינינגראד" (בצפונה של פרוסיה המזרחית), בסי¬ 
ביר המערבית ובתורכסטאן, וחוטבי־עצים בילורוסיים — 
בקאךליה ובצפונה של רוסיה האירופית. ב 1951 עמדו בראש 
השלטון הסובייטי בב׳ 22 רוסים, 9 בילורוסים, גאורגי אחד 
ויהודי אחד. 

, 0001111 ? 1 ו 80 ג 3 ח 33 1111 ק 0 ד 110 א מ £0 ^ 00311 מז 0 81 מ\ 1 
11111 ) 008 8 80 x 0 ז 1 ( 1 ו 001 א־ד 0 1 לז־ 8 ^ ; 846-53 ( , 17 — 1 
; 92 — 1863 ,^\— 1 . 0001111 ? 330358011 11 1 ( 0x010 } 
; 22 — 1903 , 111 — 1 .ו־ 001 ץק 0 וג 6 י} , 173(10x811 .£ 

- 80 x 0(188 ; 18 x 080 x 0 אק 046 , 1 ( 4. 17. 71106380x11 ^ 

- 10 ? , 83, 1915; 8. 0. 111140x3 ז 0 ק 3 ך,ץ 00 ח סחסאססץק 
ץ 01 ץק 3 ר, 86 01, 1, 1924; ?10x001,111 ץק 3 ד. £6 ז 15 יו 1 ן 70 
30 ; 40 — 1936 , 11 — 1 ! x68x3x ,ץ 3x ג; 

011 0086X0X011 001483,180x8460x08 ־ 008 ץק 0 ו. £0 

. 1949 ,וד 88 ו. 6 ץ 6011 ? 

017110010011 10 !£ חו " 845510 0 וז 31 מ 0 ו 1 ץ" .? .א 

, 1949 . 0,1 . 3 , 7111 . £01/1011 000 קסו £11 £011 0011 ■ 5101/11 
.(במאמר ביבליוגראפיה נזלאה) 201-213 

א. אח. 

כילי, אנז־רי — 8 !<ו 071 (- 1 פסודונים של בורים 
ניקוליביץ׳ בוגיב [ 308 חץ 6 ] — ( 1880 ,מוסקווה — 

1934 , שם), סופר רוסי. ב׳ שהיה ממשפחת־סוחרים עשירה 
ובן לאב. שהיה פרופסור למאתמאטיקה, למד מדעי״הטבע 
ובלשנות באוניברסיטה של מוסקווה. הוא הירבה בנסיעות 
באירופה ובארצות הים־התיכון (בין השאר ביקר בא״י, 
1911-1910 ). ב 1916 הזד ב׳ ממסעותיו לרוסיה. אחר המהפכה 
(מ 1921 ואילך) ישב שוב במשך כמה שנים בחו״ל (בעיקר 
בברלין), אך אח״כ חזר לרוסיה, אע״פ שהמשטר הקומוניסטי 
והכיוון הסימבוליסטי — ולפרקים אף המיסטי — של יצירתו 
לא עלו בקנה אחד. ואמנם בשנים האחרונות (ב 1946 ) צירף 
ז׳דנוב (ע״ע) את ב׳ ל״שורה של נציגי הראקציה... במדי¬ 
ניות ובאמנות". 


על במת־הספרות עלה ב 1901 ונעשה סופר פורה ומגוון. 

ב׳ היה המקורי והמשפיע ביותר שבאסכולה הספרותית 
ה״סימבוליסטית" הרוסית (ע״ע רוסיה, ספרות). בכתיבתו 
כבאפיו היה מחוסר־יציבית, אימפולסיווי ומיטלטל מהשקפה 
להשקפה, ולשונו היתד, שופעת השאלות מפליאות. בפולחן־ 
היופי, בנטיה למיסתורין ובציפיה לאחרית־הימים שבכתביו 
הושפע ב׳ מולדימיר סולובלב (ע״ע). לפרקים היה ב׳ מטיח 
לפוזיטיוויזם! כמו שלפרקים היה מבקר ושולל שיטה זו, 
וזמן־מה אף היה נאו־קאנטעי. ב 1912 היה תלמידו של 
רחללף שטינר (ע״ע) וסייע להקמת ה״גתאנום״ — מקדש 
האנתרופוסופיה שעל־יד באזל. יצירתו הספרותית של ב׳ 
היא רבגונית: היא כוללת ליריקה, רומאנים. פובליציסטיקה 
וביקורת. 

במחזור־השירים "השדות", שנכתב ברוחו של נקרסוב 
(ע״ע), הכריז ב׳ על עצמו כעל ",נביא׳־השדות". מחזור זה 
כולל את הקבצים ״זהב בתכלת־הרקיע״ (- 713 8 30710x0 
1904 , אקץ 3 ), ״אפר״ ( 1908 , 11011671 ) ו״ארון־המתים" 
( 1909 , ג״ק׳ל), ובהם מצויים שירי־נוף, שירי־יחיד ושירים 
מתארים את הכפר, את 
האחוזה, את הקרתנות, 
ואת העבר. אך עד מהרה 
נתאכזב ב׳ מרוסיה הכפ¬ 
רית והתחיל דוגל ב 0 ימ־ 
בוליזם (ע״ע), שלדעתו 
לא היה רק ביטוי של 
אסכולה ספרותית בלבד, 
אלא תפיסת־עולם חדשה. 
המעבר של ב׳ מליריקה 
לפרוזה התבטא ב״סימ־ 
סוניות״ — צורה ספרו¬ 
תית, שנוצרה על־ידי ב׳ 
ושבה שאף להעביר אל 
השירה את הצורות של 
המוסיקה. ה״סימפוניות" של ב׳ הן פרוזה פיוטית ותכנן 
מוזר, דמיוני ומעורפל. אחר הסימפוניות בא תור־הרומנים: 
״יונת־הכסף״ ,( 910 ! ,!) מתאר ב׳ את ימי 
הילדות והבחרות שלו. היצירות הפרוזאיות האחרונות 
של ב׳ מוקדשות לזכרונותיו על מוסקווה ועל אלכסנדר 
בלוק (ע״ע), שבהם מתוארים החוגים הספרותיים של רוסיה 
בערב המהפכה. אחר המהפכה חזר ב׳ לליריקה: "בת המלכה 
והאבירים״ ( 1,1919 !ק 3 ג 1 ו, 1 ק 11 50,108113 ) 0 >!), "המשיח קם 
לתחיה" ( 5000 ןא 800 סס^ק^, "הראיון הראשון" 
( 1921 ,סמאגג^פס 5800 ) 10 !), ״הכוכב״ ( 1922 , 380.3713 ), 
״אחר הפרידה״ ( 1922 , 11 >וץ 53371 ן 100710 !). ב׳ הירבה 
ליצור בתחום הביקורת הספרותית: ״סימבוליזם״ ( 1910 ), 
״הטראגדיה של היצירה: דוסטוייבסקי וטולסטוי״ ( 1911 ), 
והמסה ״שירת המלה״ ( 1922 ), שבה הטיף ב׳ לשיר הפור־ 
מאלי. כתאורטיקן של הסימבוליזם היה ב׳ יותר עקבי 
משלושת הסימבוליסטים הגדולים האחרים שבשירה הרוסית 
(בריוסוב, בלוק, בלמונט). 





461 


כילי, אנדרי — בילינה 


462 


אוטוביוגראפיה של ב׳ נתפרסמה בקובץ מסוסס^ק 

3 א 86 סח 20 3 קץז 3 ק 6 'ח 11 /. בעריכת ס. ונגרוב. 

•.׳ ־ 1 

; 1949 מ 7 >מז.״?ז 01 (( 11101 ^ 1 4 ,ץ^ 5 ז 1 ^} . 0.5 

-, 5011 ( 1 .!/; 1953 ,*ז 4 ו 21 ז? 111 1 ז 10 /ס)\ ,תז 1 ח 510 . 14 

- 08 א 3 פ 14 ; 1923 1 ז 5 א; 101 ת 80 ?ק א גקץז' 3 ק€יד״ן/ , 1111 >! 
. 1923 , 81 וואשק 66 ,>ומ 0 י*ע 33 ק 

א. אח. 

ביליה, דוד ןן יום טוב, אבן, ע׳־ע אבן ביל;ה, 
דןד ןן יום טוב, 

ביליה צךקוב, ע״ע ע!דה לבן. 

ביליטון ( 81111100 ; בפי הילידים — בליטונג), אי קטן 
ברפובליקה של אינדונזיה, שרחוב־ים קארימאטה 
מפריד בינו ובין בורנאו, ורחוב־ים גאססאר — בינו ובין 
האי בנגקה (ע״ע). שטחו 4,840 קכדר, ועם 135 האיים 
הפעוטים, שהם סמוכים לו — קרוב ל 5,000 קמ״ר. גובה 
שיאו 520 מ׳ מעל פני־הים. מבחינת המבנה שלו דומה ב׳ 
לאי באנגקה, ובדומה לאי זה יש גם בב׳ מכרות־בדיל עשי¬ 
רים׳ שהם מנוצלים מ 1853 ואילך. מספר אוכלוסיו כ 75,000 
( 1950 ), מהם כ 29,000 סינים, שעובדים במכרות או עוסקים 
במסחר ובמלאכה (בימי השלטון ההולאנדי היו בב׳ כ 660 
אירופים). הילידים עוסקים בדיג ובחקלאות ומספקים קרפדה 
ליצוא. עיר־הבירה וגמל־היצוא של ב׳ היא העיר טאנג׳וינג 
פאדאן שבקצה הצפוני־מערבי של האי ובה כ 16,000 נפש. 

?ילינה ( 681.18113 ), סוג של שיר אפי עממי רוסי. פירוש 
המלה ב׳: מאורע, מעשה שהיה. המונח ב׳ הונהג 
בספרות ע״י א. ם. סאכארוב בשנות ה 30 של המאה ה 19 , 
מתוך הסתמכות על הביטוי "הבילינות של זמננו" (־ 681/18 
688 ״ 6 ק 8 0 ־ 061 881 ), שהוא מצוי באפוס מן המאה ה 12 
686 ק 0 ח 14 ץא 0/1 ת 0 01080 (בתרגומו העברי של ש. 
טשרניחו׳בסקי: ״מסע מלחמת־איגו׳ר״, 1939 ). הכינוי העממי 
של ב׳ הוא ״עתיקות״, ״ישנות״ (, 8 >ו״ 8 ק 073 , 88 81 ק 3 ז 0 

8 א 111 ץ 88 ק 3 ד 0 ). 

הב" היו במשך זמן מרובה שירה שבע״ם. הנוסח־שבכתב 
הקדום ביותר של ב׳ הוא מ 1619 ז הוא הוכן בשביל הכומר 
ריצ׳ארד ג׳ימז, שישב אז במוסקווה כחבר של המשלחת 
האנגלית. לאחר שהתחיל בדבר ההיסטוריון טטישצ׳ב (ע״ע) 
רשמו אגשי־מדע במשך המאות ה 18 — 20 ב" מפי־העם. 
באמצע המאה ה 18 אסף ורשם ב" הקוזאק קירשה דאנילוב, 
וקובץ־ב" שלו נתפרסם לראשונה ב 1804 . בשנות ה 60 והסד 
של המאה ה 19 נתגלו ב" הרבה, בעיקר הודות לעבודת־ 
הכינוס של חוקרי הפולקלור הרוסי ריבניקוב והילפדדינג. 
ב 1862 — 1874 הופיעו קבצי־הב" של הסלאוויאנופיל קירייב־ 
סקי (ע״ע), שקובצו על־ידיו במשך עשרות שנים ונתפרסמו 
אחר מותו ב 11 כרכים. מן המאה ה 17 נשתמרו 5 כ״י של 
ב״. כיום מצויים בסך־הכל כ 1,500 ב״, שדנות על 40 נו¬ 
שאים• החוקרים רשמו במקומות נידחים (עפ״ר בצפון) את 
הב" מפי זמרים, "מספרים" ( 0x33876/18 ). מאלה האחרונים 
ראויים להיזכר ביהוד ט. ג. ריאבינין(מן הסביבות של ימת־ 
אונגה) ומ. צ. קריוופולנובה. ב" לא נמצאו לא באוקראינה 
ולא בבילורוסיה. הב׳ היא היצירה הרוחנית של הוליקו־ 
רוסים. ואף בווליקו׳רוסיה לא נשתמרו ב" בפי־העם לא 
במרכז, לא במערב ולא בדרום. ב" מועטות נרשמו במקומות 
שונים לאורך הוולגה, בדרום־המזרח הקו׳זאקי ובסיביר, 
ביהוד בחבלי אלטאי וקולימה. הב" נוצרו במרכזים המדי־ 


ניים של רוסיה הקדומה (קיוב, האליץ׳־ווליניה, צ׳רניגוב, 
רוסטוב, נובגורוד, ריאזאן, מוסקווה), אבל נשתמרו ברובן 
המכריע במקומות הנידחים של רוסיה—באיזור האגמים הצפו־ 
ני־מערבי, כלומר בקארליה של עכשיו, ובחבל ארכאנגלסק. 
מן המחזור הקיובי של הב״ נשתמרו עד 400 שירים, שמהם 
נרשמו כ 300 בקארליה. הב" נשתמרו בצפון־רוסיה כחלק 
מאורח־החיים הקדמון הודות לריחוקו של הצפון ממרכזי 
השלטון והתרבות, וכן הודות ליערות־העד, לביצות ולאקלים 
התת־ארקטי. לצפון לא הגיע השלטון הטאטארי! בצפון לא 
היתד, קשה כל־כך ידו של הכוח האטאטיסטי הקיצוני של 
מוסקווה, שטישטש את הפרצוף הרוחני המקומי והמקורי. 
בצפון היה קיים זמן מרובה שלטונה של העיר החפשית 
נובגורוד, ששימשה גורם לחדירת ההשפעה המערבית לרו¬ 
סיה, וביחוד לזך של הסקאנדינאווים השכנים. לא מקרה 
הוא הדבר, שרובן של הב" נמצא בחבל-אולונייץ, היא 
קארליה, שבה נשתמר גם האפוס הפיני "קלולה" (ע״ע). 
בצפון נתקיים עד היום גם סיגנוךהבניה הרוסי הקדמון, 
המקורי. כאן גם נשתמרו זמן מרובה הסטארואובריאדצים — 
הפורשים הדתיים, שהיו חדורי־שמרנות בכל אורודחייהם. 

הב" הקדומות והחשובות ביותר נוצרו במשך המאות 
ה 10 — 12 , בתקופת־הפריחה של נסיכות־קיוב ובתקופת ההת¬ 
קפה על נסיכויות־רוסיה מצד הנודדים שבערבה. הב" נחתמו 
במאות ה 13 וה 14 בהשפעת החורבן, שגרמה לו הפלישה 
הטאטארית. בב' משתקפת האוירה החברותית הרוסית מן 
המאה ה 11 ער המאה ה 16 , כלומר עד אחר נצחון העקרונות 
הצנטראליסטיים של מוסקווה. הב" כוללות שיר־מזמור 
לגדלותה של קיוב, בעיקר. בב" משתקפות מלחמות־ההגנה, 
שהרוסים נלחמו בפולשים שבאו מאסיה (הפצ׳נגים, הקומא־ 
נים-םולובצים. ולסוף — הטאטרים). הגיבור החביב על הב", 
איליה מור 1 מץ, עומד על המשמר על אמ-הררך לבל יחדור 
האויב, הזר. 

האישים המרכזיים של הב" הם הגיבורים, בלשידהב" 
ה״בוגאטידים"(ביחיד: ״בוגאטיר״ — ק 3781 ת 50 ). המקור 
של שם זה אינו ברור! הדעה המקובלת היא, שמוצאו מן 
המלה התורכית; "באהאטור", שפירושה "גיבור". הגיבורים 
הם בעלי סגולות מסויימות: נעורים, חוסן גופני, גבורת־ 
מלחמה. לפעולוודהגיבור ערך דתי־לאומי. הב" מתארות את 
הגיבורים מתוך אידיאליזאציה. בתיאורי חייהם של הגיבורים 
ממלאים תפקיד גדול הגיסים, שאירעו להם. 

ביחס לטיבם של הגיבורים שבב" מחולקים החוקרים: 
הגיבורים הם יצירים מיתולוגיים (א. מילר)! הגיבורים הם 
טיפוסים שאולים מספרויות זרות, בעיקר מן המזרח (סטא- 
סוב)! הגיבורים של הב" הם גיבורים היסטוריים או תוארו 
לפי דוגמות של גיבורים היסטוריים רוסיים (בזס 1 נ 1 ב)! 
בגיבורים של הב״ — יסודות שונים: מיתולוגי,'היסטורי, 
אגדותי, סמלי(בוסליב, וסאבסקי ואחרים). ואמנם בתיאורי־ 
הגיבורים ניכרות השפעות שונות. בסוויאטוגיר מכירים את 
שמשון! במיקולה סליאנוביץ — את תור, אל הגשם והרעם 
של הגרמנים! בוולגה סוויאטוסלאבוביץ׳ — את הנסיך 
הקיובי אולג או את קארל הגדול. 

ב" אחדות, שדומות זו לזו בתכנן, מהוות מחזור. מצויים 
המחזורים הבאים: ( 1 ) המחזור הקדום ביותר, המתאר גיבר 
דים פרימיטיוויים, טרם־היסטוריים! ( 2 ) המחזור הקיובי 
ביחד עם הוולאדימירי המספר על גיבורים, שעלילותיהם 
אירעו בקיוב ובוולאדימיר או בבנותיהן! ו( 3 ) המחזור 


463 


בילינה — בילינסון, משה אלייעזר 


464 


הנובגורודי. במחזור הטרם־היסטורי בולטים הגיבורים סוויא־ 
טוגור, וולגה סוויאטוסלאבוביץ׳ ומיקולה סליאנוביץ׳ (בן־ 
הכפר)! הם מסמלים יסודות אנושיים־כלליים וגם מאורעות 
קוסמיים (כגון ליקוי־חמה). אבל חלק מן הגיבורים הטרם־ 
היסטוריים שייך לקיוב ולנובגורוד. במרכזו של המחזור 
הקיובי עומד הנסיך הגדול ולאדימיר, ה״שמש האדומה" 
כלומר ה״יפה"(ס> 1 שזל 9 הס 0 06 זס 3 ק} 1 ),ובצידו הגיבורים 
איליה מורו׳מץ (איש מורום), דוברינה ניקיטיץ׳, אליושה 
פופוביץ׳ (בן הכומר). איליה מורומץ הוא מעין "זיגפריד" 
של השירה האפית הרוסית הקדומה. הוא משמש נושא לב" 
יותר מכל גיבור אחר שבאפוס הרוסי. הגיבורים של המחזור 
הנובגורודי שונים הם מן הגיבורים של המחזור הקיובי. הגי¬ 
בורים הנובגורח־יים הם טיפוסים זרים, בלתי־רוסיים. ואסילי 
בוסליביץ׳ הוא טיפוס סקאנדינאווי. בסאדקו "האורח המיוחם" 
(־ 0011 ־) 86114 ־ 3837 ), יש רואים אישיות היסטורית מסויימת, 
שפעלה בעיר־המסחר נובגורוד. ויש מקשרים את השם 
"סאדקו" בשם העברי "צדוק" (הרי יהודים הגיעו לנובגוררר 
מגרמניה לרגל מסחרם). אגב, במידה שזרים נזכרים בב" 
הם נזכרים בהן לשלילה. בין אלה מצוי "יהודון" (ז׳ידובין ז 
ווז 081 גאאג). למחזורים הנזכרים יש להוסיף את המחזור 
המאוחר של ב", מחזור־מוסקווה, שגיבורו הראשי הוא הצאר 

איוואן 19 (ה״איום"). 

הב" הן התופעה המעניינת ביותר בספרות הרוסית העמ¬ 
מית. בעיקרן הן, כאמור. שירים אפיים, שכל אחד מהם 
מוקדש לגיבור מסויים. תיאורי־הגיבורים, בתיאוריהם של 
שאר האנשים הנדונים בב , , הם חיים ומלאי־תנועה. הב׳ 
פותחת בשיר קצר ( 334108 ), שפעמים אין לו שום קשר 
80 ), מעין סיום. הב׳ x011) לתכנה, והיא מסתיימת ב״מוצא״ 
חדורה שלווה אפית והמשורר נכנס לפרטי־הפרטים וחוזר 
על עצמו, הכל לפי הזמר, השר לאט לאט. מבנה־השיר הוא 
חדגוני: 9 — 13 הברות ערוכות לפי עקרון טוני, מתוך 
החלפה לסירוגים של ההברות המוטעמ-ת ובלתי־מוטעמות, 
תכנן של הב" מעיד, שהעתיקות שבהן נוצרו בחוגים 
צבאיים. בהפצתן סייעו שחקנים נודדים, זמרים־משוררים 
0 ^■,סא:)). את הב" היו שרים גם צליינים, מהם בעלי- x8) 
מום ( 6 אא< 0 \ 0 נןח 8 א 18 ; 3 א). למרות האינדיווידואליות 
של הזמרים השונים, קיים סיגנון מסרתי אחיד לגבי הב/ 

(<1113 3 שקו x11,108, /1 - 80 ז 0 ^ד 0 86 >ו 000880 ק 6 א 680 {ן 

! (הוצאות מאוחרות: 1818,1893,1901,1938 ) 1804 , 8 וו 60 ין 
860 ,א 66806-3 ק 0 א . 8 .ת x11, 006 1 ,וו.'> 1 31,16 ה 3 ק — 

1860—1874; 8. 0. 711x0x03606 11 8. <■!>. ^! קסה-הז , 

061,■1X661 0 330 608011 6 011 ק 3 ־ 1 ־ X08, 1894; 

/). 11. 6 ! 06 ג 0 ק 83 66 > 001 '(ק 0 א 6 מ 86 , 88 י 6 :> 160 ;ס 6 סס 
06008, 1, 1896,1—111, 1949—1954; ־ק 6 < 64 ר. 6 ח .< 4 ז 

6611111 86 >| 0 א< 086 ,-ז 66 ג X61, 1895—98; ^.8. ^1306 אק , 
563018 * 661 86 > 01 ק 10 א X61, 1901; 9. £. 068 , 06 ><ץ 

661116 66 א 0 ק 640 ח X61, 1904; 616 ?. 11 .ח x861160 , 06 ־ X6, 
1909; *\. 191. 11060113 , 8x00x11*1 601'376!3000 88 >! 0 ק , 
1896; 8. אסאססץק 88 ק 0 ז־:>י< , 13 *יז 7 ד 1 * 6 א 
88 >ו 380 גן €06 . 8 . 191 ; 3 — 1911 , 2 — 1 , 61 קץז 3 ק 6 זמך. , 
561.93x61, 1-11, 1916—9; מסססץ? , 188 *ץ־ €36 . 8 .ת 
1133 ־ £01 . 1 ג ; 1928 , 1 , 3 ק 7 ד 3 ק 6 ז X063, 561*18X61 
€666 -ק£ | 666 ק 0 ־ 61 ק' 1 • 3 .£ ; 1951 , 11 , 1938 , 1 , 3 ק 
060 ססאסס^אקסז־סא 6 661.1111161 66 א 61160 * 301 צ X6, 

1—11, 1939; 5. 11. 5018 * 561 ,(. 6# ק) 106 * 0 א 0 ח x61, 
1950; 661.1 66 } 0114601 ק 6 ח X861, 4951.99. ^011001, 

1] 01(1111 (/1879 , 0 ) 0101171111 1 ) 4 ,'/ו?) 017.1 '\ ) 41 1 ) 117 11 )^ 011 ו ; 

8. 81892 ,) 1111114 ) 701 ) 10 ) 1 4 ה 1 ו ! 11 ( 10411 711111 ,תז 0 ז 
77 , 843811115 .£ . 1 (תרגום בפרוזה שד 35 מן השידיס ); !( 

71(101( 8011041 0/ 8111110, 1926; 3. 1>301 1 ) ¥011 ) 01 ,חח 3 חז - 
4!(/>1 84 . 14 ; 1935 . 11 ) 011 ) 14 ) 71 001 , 1 , 11 ) 0101111111 1 ) 4 1 ןוז 1 ו . 

308 . 1936 , 11 ,) 101111 ) 101 / 0 0101111/1 ) 7/1 .> 1 ן 1 ״י 8 ג 1 ) 0 .א .א 

א. אח. 


ביילעסון, מ#ה ( 1890 , ופריקה, על־יד יארוסלאוו, רו¬ 
סיה— 1936 , תל־אביב),'פובליציסטן עברי! מראשי 
המדברים בתנועת־הפועלים הארצישראלית. אמו של ב/ 
בילה, היתד■ בתו של הסופר ר׳ מרדכי פלונגיאן. ב׳ נתחנך 
בגימנסיה רוסית ואח״כ למד בכמה אוניברסיטות (פרייבורג, 
באזל ועוד) וב 1913 הוכתר כד״ר לרפואה. היה חבר של 
התנועה הסוציאליסטית הרוסית, אך בהשפעתם של ז. שזר 
וב. כצנלסון עבר אל התנועה הציונית־הסוציאליסטית. בסוף 
פלחמת־העולם 1 השתקע באיטליה, נעשה בה מן הפעילים 
בתנועה הציונית, ואף פירסם באיטלקית שורת תרגומים של 
ספרים, שעוסקים בענייני־יהדות ("קיצור תולדות הספרות 
העברית החדשה" לי. קלוזנר (תורגם ע״י ב׳ ודאנטה לאטס], 
"שבע שיחות על היהדות" לם. בובר, "הפרושים" לט. הר־ 
פ(רד, ״נביאי-ישראל״ לק. ה. קורניל, ועוד). ב 1924 עלה 
לארץ, ונתיישב בפתח־תקוה כחבר של קבוצת "מעבר". 
ב 1925 , כשנוסד העיתון היומי "דבר", הזמין עורכו, ב. כצנל־ 
סון, את ב׳, שיצטרף למערכתו. 

ב״דבר" פיתח ב׳ פעילות פובליציסטית רחבה (הוא פירסם 
בו כ 2,300 מאמרים ורשימות), שנמשכה עד ימיו האחרונים. 
ב׳ היה דן במאמריו בבעיות הישוב, הציונות, הסוציאליזם, 
וביחוד בבעיות של תנועת־הפועלים הארצישראלית. מאמרים 
אלה, שנכתבו תחילה רוסית ומי וני 1926 עברית, מצטיינים 
בפשטות של ביטוי ועם זה בשנינות של ביקורת, שמתח 
על תופעות שונות, ציבוריות ומדיניות, בשורת המאמרים 
שפירסם נגד ממשלת המאנדאט בימי מאורעות תרצ״ו הש¬ 
תדל ב׳, בין השאר, לברר בירור יסודי את שאלת היחסים 
בין היהודים והערבים בארץ־ישראל. 

בחייו נתפרסמו ספריו: ״בימי מסה״ — אוסף של מאמ¬ 
רים בשאלה היהודית־הערבית (תר״ץ, תורגם ליידית) — 
ו״בימי תחיית איטליה" (תר״ץ). אחר מותו יצאו שני כרכים 
ממאמריו: "במשבר העולם" (ת״ש! בצירוף מסה של ב. כצ־ 
נלסון על ב׳) ו״בדרך לעצמאות" (תש״ט). בתוספת ל״דבר" 
מיום ה׳ בכסלו תרצ״ה, המוקדשת לזכרו של ב׳, מצויים 
ביבליוגראפיה של כתביו וכמה מאמרי־הערכה עליו. 

ג. ק. 

בילייגסזן, ם^ה אליעזר ( 1835 , דוברזבנה - 1908 , 
אודסה), סופר עברי מתקופת־ההשכלה. ב 1855 , 

בימי מלחמודקרים, כשגברה בציבור היהודי ההתעניינות 
במאורעות מדיניים, עלה במחשבתו להוציא עיתון עברי 
ליהודי־רוסיה, ועל כך בא בדברים עם משכילי־וילנה 
וגם עם לודוויג פיליפסון. העורך של 2011002 0 ת! 0 ות £1120 
0400111015 ( 05 (); אך התכנית לא יצאה לפועל. ב 1860 פירסם 
חוברת בשם "צבי לצדיק או אחד אלף המגן", שכולל מאמ¬ 
רים אפולוגטיים על היהדות נגד הנצרות והקראות, וכן 
תירגם מגרמנית את הסיפור ההיסטורי של לודוויג פיליפסון 
"גלות ספרד או האנוסים בשפניא". בשנות הששים היה 
לב׳ דפוס עברי באודיסה, וב 1865 התחיל מוציא כעין 
עיתון ספרותי־מדעי ״עלי־הדס״, שיצאו ממנו 4 חוברות, 
ובהן נדפסו, בין השאר, אגרות חשובות של אברהם מאפו 
וכן חליפת־המכתבים בין ב׳ לבין סופרים עבריים ב 1855 
בקשר לנסיונו להוציא עיתון עברי. במשך חמש השנים שישב 
סמולנסקין באודסה ( 1862 — 1867 ) והדפיס את מחברותיו 
הראשונות בבית־הדפוס של ב׳, היה ב׳ "מתקך את לשונו של 
סמולנסקין, וזה האחרון היה מתנגד לרוב התיקונים ומסכים 




465 


בילינסדן, משה אליעזר — כילים, סר דילים מדוק 


466 


למיעוטם. ב 1871 היה נדפס בבית־דפוסו של ב׳ השבועון 
היידי "קול מבשר", שא. צדרבוים (ארז), העורך של "המ¬ 
ליץ", היה מוציא כתוספת ל״המליץ". כשהעורר של "קול 
מבשר", מ. ל. לילינבלום (ע״ע), פרש מעריכת העיתון 
משום חילוקי־דעות עם ארז, מילא ב׳ את מקומו כעורך, ואז 
פירסם ב״קול מבשר" גם מספר מאמרים, שעליהם חתם 
בכינוי( העברי מאב״ן. — ב׳ פירסם חיבורים לתולדותיהן 
של משפחות שונות בישראל (ביניהן של משפחתו שלו): 
״מגילת יוחסין״( 1891 ), ״ילקוט משפחות״( 1892 ) ו״מילואים 
לקובץ ילקוט משפחות״ ( 1893 ). כן פירסם: "תולדות יש״ר" 
( 1864 ), לפי חיבורו הגרמני של א. גייגר, "קובץ יגדיל תורה" 
( 1881-1878 ) ו״קובץ מכילתא דרבנן״ ( 1887-1886 ) בענייני 
הלכה ופסקי־דין של רבנים בני־זמנו, ו״שלומי אמוני ישראל" 
( 1898 ), אגרות בשאלות ספרות ומדע. ב׳ כתב גם ביידית: 
״גבורות יהודה המכבי או גם חנוכה״ ( 1882 ), דראמה ב 5 
מערכות של לונגפלו, מתורגמת מן התרגום הרוסי! "גירוש 
ספרד״ ( 1888 ), תרגום של אחד מסיפוריו של פיליפסו׳ן, 
שב 1860 פירסם ב׳ את תרמסו העברי (ע׳ למעלה)! "מילון 
של מלים זרות", חוברת א׳ ( 1887 ), עם הקדמה ארוכה, שבה 
מתנצל המחבר על שהוא כותב יידית. 

צייטלין, קרית ספר, 19-18 ! זלסן רייזען, לעקסיקאן, 1926 , 

1 , 1330-328 - 6 ח 08 א 080 ק 08 מסג] 11070 ,־וגן 8860 ! 1 . 0 

^ 12X11, 1915 26 — 29; 0. 0721111022801(1111, 800X0 ' 

. 4 15 ^ , 1904 , 008,(2 800 x 082 ק 1893; 14., X 

) 611211111 }!'! ס:/)!!!!??/? 11 ,' 1 :) 011 ג] 120 ) 1$ ' 1 ) 1 -) 11 :> 1 ! 1£ ; 010-7 ) 11$ :> 3 ^\ 

. 293 , 11 , 1 . 261 , 1930 ח! 

ג. א. 

בללי^סקי ויסריון;וינוריביץ׳ ( 1811 , 

סואבורג, פינלאנד — 1848 , פטרבורג), אחד מן 
הראשונים ומן הגדולים במבקרים הספרותיים הרוסיים. ב׳ 
היה בנו של רופא צבאי עני ונכדו של כומר פראווסלאווי, 
עובדה זו קבעה את אורח־חייו של ב/ של "אדם ללא מעמד" 
( 331304111164 ?), שחי מעמל־כפיו, לעומת רוב נושאי התר¬ 
בות הרוסית בזמנו, שהיו אצילים ובעלי־אחחות. ב׳ למד 
בגימנסיה במ(םקווה וב 1829 — 1834 למד על חשבון הממשלה 
ב״מחלקה הספרותית" שבאוניברסיטה של מוסקווה, אבל 
גורש ממנה באמשלה, שהוא "מחוסר־כשרון", מפני שחיבר 

- ן * י 

טראגדיה רומאנטית, שנאסרה על־ידי הצנזורה. מ 1834 עד 
שמת נתפרנס מן הספרות — אף זה בניגוד לאורח־חייהם 
של רוב הסופרים הרוסיים בדורו. במוסקווה התקרב ב׳ 
לסטאנקוויץ׳, שהטיף לאידיאליזם אסתטי ברוחו של שלינג 
(ע״ע), לבקונין (ע״ע), שהטיף להגלעיות, ולהרצן (ע״ע), 
שהיה מושפע מן הסוציאליזם ה״אוטופי" הצרפתי. בי. שהיה 
"מערבי" לפי השקפתו, לא קרא ספרים בשום לשון לועזית, 
זולת צרפתית. ב׳ היה הראשון, שניצל את הביקורת הספ¬ 
רותית לצרכי ההטפה של השקפות בענייני־ציבור. הוא היה 
אדם כן ונלהב, וידידיו כינו אותו בשם "ויסאדיון הסוער" 
( 1108 ק 811003 6110X081,111 )־]). 

בהשפעת ההגלייניות הטיף ב׳ ל״השלמה עם המציאות" 
ולהצדקת הקיים. ב 1834 פירסם את מאמרו "חלומות ספרו¬ 
תיים", שעשה רושם חזק וקבע את מעמדו כמבקר ספרותי. 
ב 1839 עבר לפטרבורג, שבה נתמנה עורך של מדור הביקורת 
הספרותית בירחון ״דשומות־מולדת״ ( 076460x8611111.16 
! 1 >! 10 !ח 33 ) ומ 1841 נתגבשה תפיסת־עולמו ברוח של 
ה״הגליניות השמאלית" והסוציאליזם. מן הספרות דרש תיאור 


של החיים כמו שהם. ב 1846 עבר אל הירחון "בן־הדור" 
(א 6111111 ״ן 6 ק 8 ס 0 ) של נקרסוב (ע״ע) ופניב. ב׳ ראה בגרגול 
את האידיאל של המספר! לאחר שגוגול הנערץ עליו פירסם 
את הקובץ ״חליפת־מכתבים עם ידידים״, פירסם ב׳ ב 1847 
את ה״מכתב לגוגול", שהוא כעין המנשר של האינטליגנציה 
הרוסית מ 1848 ואילך. לדעתו של בי. גוגול המספר הוא 
כולו זכאי לעומת גוגול הוגה־הדעות, שהוא כולו חייב. ב׳ 
מת בשחפת כשהיה אך בן 38 שנים ומיתתו המוקדמת הצילה 
אותו מן הרדיפות, שהממשלה היתד, ודאי רודפת אותו משום 
מכתבו לגלגול ומפני שהיה מעורב באיגוד של פטרשבסקי 
(ע״ע). 



ב׳ נחשב בצדק כאחד מאבותיה של האינטליגנציה 
הרוסית. פעם כתב ב׳: 
"אנו מלאים קנאה 
לנכדינו ונינינו אחרי¬ 
נו, שיחיו ברוסיה בש¬ 
נת 1940 ״. ב׳ האמין 
בעתיד טוב ובהעדר 
גבול להתפתחותו של 
המין האנושי. ב׳, 
שנקרא בשם "לסינג 
הרוסי", טעה אך לעי¬ 
תים רחוקות בשיפוטו 
בענייני־םםרות.ביחוד 
מעידים על כך מאמ¬ 
ריו על פושקין (ע״ע), שב׳ הקדיש לו אחד־עשר מאמרים. 
ב׳ הכנים את הנימה האזרחית, הציבורית בדיון על דברים 
שבאמנות. זכותו הגדולה היא, ששאף במאמריו לחנך את 
החברה הרוסית באידיאלים של ההומאניות. 

זכרונות על ב׳ מצויים בכתביהם של הרצן, טורגנייב, 
גונצ׳ארוב, אננסקי. כתביו של ב' כונסו ב 13 כרכים ונערכו 
ע״י ס. א. ונגרוב (כרכים 1 — 11 , 1900 — 1917 ) וע״י ו. ם. 
ספירידונוב (כרכים 12 — 13 , 1926 — 1948 ). כן כונסו מכתביו 
ב 3 כרכים ( 1914 ). 

- 00 8 , 8381 ) 8 5028801(88, 0X0 .ץ . 8 . 11810118 . 8 ..א 

- 0 ! 8 ) 1 גן 046 ,ססאסססש^וסקס! 5. 1 .>! ; 1908 , 3 ) 00801 ק 

,א 88 אץ 33 ק- 1482808 ; 1859 , 8023 ק 0 ח 7020801(0X0 

- 50 , 1913: 8. 8. 1120X2808 , ״ 0 ) 6028801 0 88X2 >! 

. 1923 , 88 ) 28801 


א. אח. 


בילים, ע״ע עלילות־ן־ם. 

בילים, סר ליל. , □ מחק —ץ 83 )( 100 ) 1 ) 43 *. מזב 1111 /ו\ ז 51 
1155 — ( 1860 — 1924 ), פיסיולוג אנגלי. למד רפואה 
בלונדון! כבן למשפחת־תעשיינים אמידה היה פטור מדאגות־ 
פרנסה ופנה לעבודות־מחקר עצמאיות. ב 1883 עבר לאוכס־ 
פורד: ב 1888 חזר לאוניברסיטה של לונדון. כאן הוקמה 
בשבילו ב 1912 קאתדרה לפיסיולוגיה כללית, שבה הורה 
עד מותו. הוא הוכר עוד בחייו כאחד מחשובי הפיסיולוגלם 
בזמנו, זכה לאותות־הצטיינות (כגון מדאליית־קופלי) וב 1922 
לתואר־אבירות. 

מחקריו המרובים של ב׳, שהביאו לידי תגליות וחידושים 
בשטחים שונים של הפיסיולוגיה, עסקו בעיקר ( 1 ) בתופעות 
האלקטררפיסיולוגיות הקשורות בפעולת הלב והבלוטות, 
( 2 ) במכאניזמים העצביים השולטים על פעילות הקרביים 


467 


פילים, פר וילים מדור!—כיליסטדק 


468 


ועל הסדר מחזור־הדם בחלקי־הגוף השונים, ( 3 ) במשמעות 

של פעילות שטחי־פנים להבנתם של תהליכים פיסי 1 לז׳גיים 

* 

בתאים. הוא נתפרסם בשעתו ביהוד — בעבודה משותפת 
עם א. ה. סטרלינג — ע״י הגילוי של הסקרטין ( 1902 ), 
ההורמון המדרבן את פעולת־ההפרשה של הלבלב. במלחמת־ 
העולם 1 הנהיג ב׳ את השימוש בזריקה הת(ך־ורידית של 
תמיסות־מלח פיסיו׳לוגיו׳ת לטיפול במקרים של הלם, שבא 
מחמת פציעה. 

ספרו של ב׳ על "עקרונות הפיסיולוגיה הכללית" (-ת 1 ז? 
׳ 5101021 ^? 31 זשת 00 ) 0 165 ק!ש). שיצא ב 4 מהדורות מ 1915 
עד 1924 , נחשב כספר־יסוד של מקצוע זה והשפיע השפעה 
מרובה על התפתחותו. מספריו האחרים: "טיב פעולת 

האנזימים״ ( 1908 )! ״המערכת הוואזו׳מו׳טו׳רית" ( 1923 ). 
0 ?%ס{ 8 11£1101111 (ס ץ? 1101£ ) 1 ( 1 ) .( 1 1.51.1 ? 51 , 1 ) סז 0 זג 8 . 1 
$00. 511-11., X^1X .׳<<>?/ .סס?'!) . 51.8 .^ 1 ? 51 ;( 1922/30 .עו/ ? 

. 1926 ,( 8 

^לליםט 1 ק (] 5101 ץ! 3 נמ), עיר־תעשיה בפולניה הצפונית־ 
מזרחית, כ 50 ק״מ מגבולה של בילורוסיה! העיר 
הראשה של פלך, שנקרא על שמה (שטחו כ 22,300 קמ״ר 
ומספר אוכלוסין כמיליון אחד! 1953 ). מספר תושביה של ב׳ 
כ 66,000 . 

ב׳ יושבת בגובה של 135 מ׳ מעל פני־הים מדרום לנחל 
סופראשל, פלג של נהר־נארו, בצומת של קווי מס״ב השו¬ 
בים: וארשה—וילנה—לנינגראד ובריסק־דליטא—קאליניג־ 
גראד, ועוד. כלכלתה של ב׳ מבוססת בעיקרה על הייצור 
של ענפי־טכסטיל שונים, וביחוד של בדי צמר טבעי וצמר 
מלאכותי, קטיפה, פסי־אריג, ועוד. מקום שני בתעשיה של ב׳ 
תופסות התעשיה של מכונות חקלאיות (שמשמשות לצרכי 
החקלאות בפלך ב׳) ותעשיות של מכשירים לצרכי טוויה 
ואריגה. כן יש בב׳ תעשיות של עץ ומזון. 

היסטוריה. ב׳ כבר היתד, קיימת ככפר במאה ה 14 . 
בתעודה המוסמכת הראשונה עליה, שהיא מ 1514 , מסופר, 
שהכפר היה שייך לאציל, שקיבל אותו במתנה מידי המלך 
זיגמונד 1 . הכפר הפך אח״כ לעיירה, שהיתר, כפופה לסטא־ 
רוסטה של טיקוצ׳ין(טיקטין). במאה ה 17 עברה ב׳ לבעלותה 
של משפחת בראניצקי. אחד מבניה של משפחה זו התחיל 
בונה ב 1703 ארמון בב׳ ולשם העביר את מושבו. ב 1729 
קיבלה ב׳ זכויות של עיר על יסוד החוק המאגדבורגי. הארמון 
של משפחת בראניצקי הוגדל ונתפרסם כאחד מן היפים 
ביותר בפולניה, וגן־החיות, שהיה סמוך לארמון, התפשט על 
שטח של 10 קמ״ר. ב 1750 פרצה דליקה בעיר, שהרסה את 
כל בנייני־העץ, שהיו בה, אז ציווה בראניצקי להקים בב׳ 
רק בנייני־אבן בלבד, וב׳ קיבלה צורה של עיר מערבית. 
ב 1772 הגיע מספר תושביה ל 3,400 . ב 1819 עברה ב׳ לבעלות 
של משפחת־פוטוצקי. ב 1795 — 1807 היתה כפופה לשלטון־ 
הפרוסים! בתקופה זו היתד, ב׳ עיר של מחוז, שנקרא על 
שמה, ונעשתה עיר־מסחר. 

לפי חוזה־השלום של טילזיט ( 7 ביולי 1807 ) נמסר מחוז 
ב׳ לרוסיה, שקיבלה עליה לקיים את הזכויות והפריווילגיות, 
שניתנו לתושבי־ב׳ בעבר. בראש העיר עמד עכשיו ראש־ 
עיריה נוצרי, וסייעו על־ידו 2 סטארוסטים ( 1 נוצרי ו 1 יהודי) 

ו 4 נבחרי־העיר ( 2 נוצרים ו 2 יהודים). גוף זה היה אוטונומי. 
האצולה קיבלה זכרות מיוחדות ובראשה עמדה מועצה. 
שנבחרה מתוכה אחת לשלוש שנים. 


בזמן הפלישה של נאפוליון לרוסיה ( 1812 ) נתמנתה ועדה 
מיוחדת להנהלת־העיר, שבה השתתף גם יהודי אחד — הירש 
מיודובניק. בימי המרד הפולני של 1830/31 סבלה ב׳ רבות — 
בין השאר, מחמת החלירע שפרץ אז בעיר. ב 1842 נעשתה 
ב׳ עיר־מחוז בפלך של גרודנו. התפתחותה של העיר הת¬ 
חילה בשנות ה 60 ! ב 1895 הגיע מספרם של מפעלי־ד,תעשיה 
בב׳ ל 415 . שביתת־פועלי־ב׳ באותה שנה היתד, אחד מן 
המאורעות הגדולים בתולדות תנועת־הפועלים בתחומה של 
פולניה. 

ב 1918 נכללה ב׳ בפולניה המחודשת ונעשתה בירת־פלך. 

לפי ההסכם על חלוקת־פולניה בין הנאצים והסובייטים (או¬ 
גוסט 1939 ), נפלו ב׳ ומחוזה בחלקה של רוסיה הסובייטית. 
ביוני 1941 פלשו הנאצים לב׳. ב 1945 הוחזרה לפולניה. 

ב 1857 היו בב׳ 13,787 נפש, מהם 9,547 ( 70% ) יהודים: 

ב 1895 הגיע מספרם של תושביה ל 62,993 , מהם 47,783 יהו¬ 
דים ( 76% ) 1 ב 1913 גדל מספר זה ל 89,700 , מהם 61,500 
יהודים! ב 1932 — ל 91,207 , מהם 51.6% יהודים, 38.6% 
קאתולים, והשאר נוצרים מכיתות שונות. 

היהודים ב ב׳. לפי פנקס־טיקטין היה הישוב היהודי 
בב׳ כפוף לקהילת־טיקטין. כשעברה ב׳ לבעלותה של מש¬ 
פחת בראניצקי התחילו המושלים החדשים מעודדים הגירה 
של יהודים לב׳. בראניצקי העניק ליהודים אותן הזכויות, 
שמהן נהנו התושבים דלא־יהודיים. ב 1745 נפרדה קהילת־ב׳ 
מקהילת־טיקטין, אע״פ שנשארה במסגרתו של גליל־טיקטין. 
ב 1749 פירסם בראניצקי הוראות מיוחדות בנוגע להנהלתם 
של ענייני־העיר. וענייני־היהודים בכלל. לפי הוראות אלו 
רשאים היו ראשי־הקהילה להשתתף בבחירות לעיריה. 
לפי הוראה נוספת מ 1759 הורחבו הסמכויות השיפוטיות של 
ראש־העיר לא רק בסיכסוכים בין נוצרים ויהודים, אלא אף 
בסיכסוכים בין יהודים לבין עצמם, וגם בעניינים הנתונים 
לסמכותם של הקהילה והרב. בכיסוי ההוצאות להזנתם של 
הצבאות, שהיו עוברים דרך העיר, חייבים היו היהודים 
להשתתף בשני שלישים. בתקנון לאיגודי־אומנים, שאושר 
ע״י בראניצקי, נקבע בפירוש, שהיהודים רשאים להיות 
חברים בהם, בתנאי שישלמו דמי־חברות, ועם זה פטרו אותם 
מתשלומים לטובת הכנסיה. מכאן, שבעלי־המלאכה היהודיים 
בב׳ היו שווי־זכויות עם חבריהם הנוצרים. תקנון הקהילה 
מ 1777 נקבע גם הוא ע״י משפחת־בראניצקי. ב 1765 נמצאו 
בב׳ 765 יהודים. 

מצבם של היהודים בב׳ נשתנה לרעה כשעברה ב׳ לתחום 
שלטונה של פרוסיה ואח״כ לזה של רוסיה. המגמה הכללית 
של השלטונות הפרוסיים להפחית את מספרם של היהודים 
בגבולם והמגמה של השלטונות הרוסיים להטיל הגבלות 
שונות על היהודים צימצמו את האפשרויות של קהילת־ב׳. 
אך מצבה המיוחד של ב׳ כעיר־גבול גרם לפיתוח המסחר 
בינה ובין שוקי רוסיה כולה, ודבר זה גם הביא לידי גידולה 
של הקהילה היהודית. בין יהודי־ב׳ היו ספקים של הצבא 
הרוסי, יבואנים של תה וכד׳. עם גירושי־היהודים מן הכפרים 
הסמוכים לעיר בשנות 1825 — 1835 ו 1845 גדל מספרם של 
היהודים בב׳ מאחר שרובם המכריע של המגורשים התיישב 
בה. אך מתוך כך הוחמר מצבה הכלכלי של הקהילה בכללה. 
באותם הימים הוקמו בב׳ מוסדות־סעד שונים. 

היהודים תפסו מקום חשוב בתעשיית־הטכסטיל של ב׳ 
מראשיתה. אחר מלחמות־נאפויליון נשארו בב׳ חיילים 




469 


ביליסמוק— בילפלד 


470 


מסאכסוניה, שהיו אורגים וטואים מומחים, והללו הקימו בב׳ 
סדנאות בעזרתם של בעלי־הון יהודיים. ב 1850 הקימו שני 
יהודים בתי־חרושת לטכסטיל בב׳ ובמרוצת־הזמן נתאמנו 
יהודים בטוויה, אריגה, סריגה וצביעת־אריגים, באופן שמעט־ 
מעט תפסו את מקומם של המומחים הגרמניים. ב 1860 היו 19 
מ 44 בהח״ר לטכסטיל שבב׳ ( 41.3% ) בידי יהודים ושווי 
תוצרתם הגיע ל 3 מיליוני רובל! ב 1868 עלה מספרם של 
הפועלים היהודיים בבהח״ר בב׳ ל 2,500 . ב 1882 פרצה בב׳ 
שביתה ראשונה של אורגים יהודיים. ב 1886 היו קיימים בב׳ 
ובסביבתה 150 בח״ר, מהם 75 בידי יהודים, ומ 6,000 הפועלים, 
שהיו בהם, היו 1,200 יהודים, ברובם המכריע טואים. ב 1887 
היו עסוקים ב 98 בח״ר יהודיים בב׳ 2,919 פועלים, מהם 
2,095 יהודים! ב 1898 היו מ 372 בהח״ר שבב׳ 299 ( 80.38% ) 
בידי יהודים. מ 9,400 הפועלים, שעבדו בכל בהח״ר הללו, היו 
5,592 ( 59.5% ) יהודים. שווי התוצרת של כל בהח״ר לטכס¬ 
טיל בב׳ עלה לסך של 12:855,000 רובל, בכללם סך של 
6,909,800 רובל ( 47.3% ), שבו נאמד שווי־התוצרת של 
בהח״ר היהודיים. 

ב 1897 כבר היו הפועלים היהודיים מאורגנים ברובם 
המכריע ב״בונד" (ע״ע), ובאותה שנה הוציאו פועלי־ב׳ 
היהודיים עיתון בלתי־לגאלי בשם "דער ביאליסטאקער 
ארבייטער". תנועת־הפועלים היהודית בב׳ היתה פעילה 
ביותר בשנות המהפכה הרוסית של 1905/6 — מה שהניע 
את תנועת־הראקציה ברוסיה למעשי־נקם נגד ב׳ היהודית. 
ב 1 — 3 ביוני 1906 פרצו פרעות ביהודי־ב׳, שהיו הקטלניות 
בכל ההתפרצויות, שאירעו נגד יהודי־רוסיה. בפרעות אלו 
נהרגו בב׳ 70 יהודים ו 90 נפצעו קשה. ועדת ה״דומה" הרו¬ 
סית, שבאה לב׳ לשם חקירת הגורמים של הפרעות, קבעה 
את אשמתם של המשטרה הביאליסטוקאית והשלטונות 
המרכזיים. כתוצאה מפרעות אלו בא בב׳ משבר ממושך 
בתעשיה ובמסחר. 

השכלה ותרבות. הסוחרים היהודיים- שבימי השלטון 
הפרוסי היו קשורים קשרי־ססחר בפרוסיה, וביחוד בלייפציג, 
קניגסברג, פראנקפורט ע״נ אודר וברלין, באו במגע עם 
יהודים גרמניים והושפעו מרוח ההשכלה. מראשוני המשכי¬ 
לים בב׳ היה אליעזר האלברשטאם בעל "לקט שבלים". בין 
משכילי ב׳ נתפרסמו: משפחת זמנה 1 ף (ע״ע), אברהם שפירא 
(בעל "תולדות ישראל וספרותו", תקנ״ב), יחיאל מיכל 
זאבלודובסקי, מסופרי "הכרמל", בעל "רוח חיים" (תרכ״ט), 
והמשורר מנחם מנדל דוליצקי (ע״ע). בין הרבנים, ששימשו 
ברבנות בב׳ במאה ה 19 , נתפרסמו ביחוד: ( 1 ) ר׳ לייב בעל 
״שאגת אריה״, שכיהן כרב בב׳ ב 1815 — 1820 , ( 2 ) ר׳ יום טוב 
ליפמן היילפרן ( 1849 — 1879 ), ( 3 ) ר׳ שמואל מוהילובר, 
שהיה רבה של ב׳ ב 1883 — 1898 . 

בתקופת השלטון הרוסי נוסדו בב׳ חדרים מתוקנים ובתי־ 
ספר עממיים מאושרים ע״י השלטונות, שלשון־ההוראה היתה 
בהם רוסית, אך שלימדו בהם גם עברית. ב 1907 נוסד בב׳ 
בית־ספר עממי לנערות. כמרכן נוסדו בה באותם הימים 
בית־ספר למסחר ובית־ספר למלאכ(ת שונות. ב 1910 נוסד 
בב׳ גן־הילדים העברי הראשון. — בסוף מלחמת־העולם 1 
נוסדו בב׳ בתי־ספר עממיים וגימנסיה, שלשון־ההוראה בהם 
היתד, עברית. 

ב 1880 התחילה בב׳ תנועת חובבי־ציון, ואח״כ נתפתחה 
בה התנועה הציונית על כל זרמיה ואגפיה. בראשם של 


ציוני־ב׳ עמד מתחילה הרב ר׳ שמואל מוהילובר הנזכר, 
ואח״ב — ד״ר יוסף חזגוביץ. 

היהודים בב׳ בתקופת שלטון הנאצים. עם 
כניסתם של הנאצים לב׳ ביוני 1941 נערכו פרעות ביהודים, 
שבהן נהרגו כ 600 מיהודי־העיר. בסוף יולי 1941 הוקמו בב׳ 
גטו ו״יודנראט", שבראשו עמדו המהנדס אפרים ברש, שהיה 
עד 1939 מנהל ענייני־הקהילה, בר סובוטניק והמטיף ד״ר 
גדליה רוזנמן. באוגוסט 1941 נאסר' היציאה מן הגטו 
והכניסה לתוכו, ויהודי־ב׳ נותקו משאר האוכלוסים. מ 18 
בספטמבר 1941 ואילך גורשו 4,000 מיהודי־ב׳ לפרוז־אני, 
וב 2 בנובמבר 1942 התחיל חיסול היהודים במחוז־ב׳. בגטו 
של ב׳ עדיין עבדו אז מפעלים תעשיינים (בענפי־הלבשה, 
הנעלה וציוד מלחמתי) בשביל הגרמנים, ובהם הועסקו 
ב 1941 — 1942 יותר מ 17,000 פועלים יהודיים, ע״י כך קיוו 
ראשי ה״יודנראט" להציל את יהודי־העיר מגירושים ומחיסול. 

בתחילת 1942 התחילו מתארגנים בגטו יחידים מן ה״בונד". 
האינטליגנציה ותנועות הנוער הציוני לוועד מהפכני לשס 
אירגון יציאה ליערות והרכבת פלוגות של פארטיזאנים. 
עשרות צעירים עזבו את בתי־החרושת, ביחוד מיאנואר 1943 
ואילך, כשפליט שברח ממחנה־הריכוז בטרבלינקה מסר 
פרטים על גורלם של המגורשים לשם. בעזרת הפארטיזאנים. 
שפעלו בסביבות העיר, הוקמה בגטו "הגנה". בשעת החיסול 
החלקי הראשון של הגטו (בפברואר 1943 ), שבה הוצאו מן 
הגטו 6,300 יהודים, פרצה התנגשות בין ה״הגנדד של ב׳ 
ובין הגרמנים, שבה השתמשו שני הצדדים במכונות־יריה. 
לגרמנים היו אבדות. מאז עשו קבוצות־לוחמים יהודיות 
מעשי־טרור, שבהם נהרגו קצינים וחיילים נאציים וגם 
מלשינים יהודיים. 

ב 15 באוגוסט 1943 נתכוונו הגרמנים להוציא את שארי¬ 
תם של יהודי ב׳ (במספר של 45,000 ) מן העיר ולהעבירם 
למחנות־מוות שונים. כשנודע ל״הגנה" של ב׳ על מזימה זו, 
פירסמה כרוז, שבו קראה ליהודים להתנגד לגירוש. שאינו 
אלא פתיחה לחיסול. אך הכרוז השפיע רק על חלק מועט 
מיהודי־העיר. אנשי־ה״הגנה" התחילו במאבקם, שנמשך ימים 
אחדים, ובו נהרגו כמעט כל חבריה. הגירוש בוצע אחר־כך 
בשלמות. 45,000 יהודי־העיר חוסלו: חלק גדול מהם הושמד 
בטרבלינקה, והשאר בפוניאטוק (על־יד לובלין) ובמאידאנק, 
ובתוכם גם חברי ה״יודנראט". רק בודדים מיהודי־ב׳ ניצלו 
מן השואה. 

א. ש. הערשבערג, פנקס ביאליססאק. 1949 ! י. קאס, חורבן 
ביאליססאק, בואנום איירס, 1947 ! ב. מארק, דער אוים* 
שטאנד אין ביאליסטאקער געטא, וארשה, 1950 ! 
א 3 }! 0 א€ק £8 ; 471-479 ,^ 1 , 10120 ) 11 . 0 ח£ .!) $1 ווץ 1£$7£2 ,! 

י 11 .[ 01/017.0112 * 0130 ? ׳ 14 ! 12 ץ 7 ; 177 — 174 מ 1 ו 1 ! 6 ח 0 זס!!!ג 11 )£ 
0 ) 11014/11 ( 2 1012 ) 1.111 ,ו 514 תץ 1 ט! 5 ג ז ו' חג 8 ו 1501 ; 523 , 495-496 
ח 10 זזץ 52 .-!ס ; 1930 , 01-52014/0 , XX י, 12 ?01 !02 14/ !4/. X1X 
. 1946 ,. 0, 1,047 ) 02 12£0 )( 5102 ץ 1 ס 1  81616£61 ), עיר־תעשיה בגרמניה המערבית. 

בצפון־מזרחה של ארץ־הרינוס־הצפוניי—וסטסאליה, 

במרחק של כ 90 ק״מ מדורטמונד שבדרום־המערב ומהאנובר 
שבצפון־המזרח. מספר־תושביה כ 165,000 ( 1952 ). ב׳ יושבת 


471 


בילסלר—בילד, שרלונוה כרתה 


472 


בגובה של 118 מ׳ מעל פני־הים במבוא המזרחי למעבר־ב־, 
החוצה את הרי היער הטויטובורגי ומחבר את גרמניה הצפר 
נית עם חבל־הרור וארצות הרינוס — מעבר, שבו עובר קו 
חשוב של מס״ב מחבלי התר והרינוס לסאכסוניה התחתונה. 
ענפי־התעשיה החשובים ביותר של ב׳ הם: טכסטיל של פשתן 
ומשי, צרכי-הלבשה (ביחוד לבנים), מכונות־תסירה, אוםנים 
(דירקופ), כלי־מלאכה שונים, מזונות, תרופות והדפסת 
ספרים וציורים. סמוך לב׳ נמצא המוסד לטיפול בנכסים 
(ביודאל) מייסודו של ס. בודלשוינג (ע־־׳ע), 

ב׳ נזכרת לראשונה ב 1015 . ב 1214 קיבלה זכויות של עיר 
וב 1270 הצטרפה לברית־ההאנזה. ב 1346 נפלה בידי הדוכסות 
של ייליו וביחד עם שאר חלקיה של דוכסות זו , עברה לידי 
בראנדנבורג ב 1609 . במאה ה 16 התיישבו בב׳ אורגי־פשתן 
הולאנדיים, והללו ייסדו כאן את תעשיית־הטכסטיל, שהגיעה 
לפריחה במאה ה 19 . במלחמת־העולם 11 נהרסה ב׳ ברובה 
הגדול, וכיום היא כעיר חדשה. מבנייניה ההיסטוריים שרדו 
כנסיה בסיגנון גותי קדום ובית־קריול ( 61 ״\ 0 ־ 01 ; נבנה 
1530 ), שמשמש למוזיאון. 

היהודים. הידיעה הקדומה ביותר שברשותנו על 
מציאותם של יהודים בב׳ היא משנת המגפה השחורה 
( 1348 — 1349 ), שבה קידשו בני־הקהילה את השם. ב 1370 
חזרו והשתקעו יהודים מועטים בב׳. הישוב היהודי בעיר 
בטל שוב בשנת 1554 , כשנאסר על היהודים לשבת בשטחי' 
הדוכסות של ייליך, ונתחדש שוב ב 1586 . יהודי־ב׳ עסקו 
בעיקר במסחר והלוואודכספים; עם המבקרים בירידי- 
לייפציג בתחילת המאה ה 18 נמנו גם יהודים מב׳, וב 1719 
היה יהודי מב׳ נושה באוצר של מדינת ליפה (שקק 1,1 ) 
הסמוכה. מספרם של יהודי־ב׳ נתרבה מ 65 ב 1783 עד 1,100 
לערך ב 1933 . בתקופת שלטון־הנאצים נצטמצמה הקהילה 
ע״י הגירה, ולסוף בטלה עם גירושם של שרידיה למחנות- 
ריכוז. אחר השואה חזרו לב׳ רק 12 יהודים! אליהם הצטרפו 
יוצאי ערים וארצות אחרות, ובתחילת 1955 ישבו בב׳ 66 
יהודים. ב 1951 נחנך בעיר ביודכנסת חדש. 

111 71 ) 11 ) 1111 ) 6 . 6 )׳ 1 וו/) 37 ווח 14 ) 0 . 6 

- 4 ) 44£0% ץ$ 60 ) 111 ) 111 ) 1 ) 0 ,ודווז^חסז:■! . 11 ; 14-21 ,( 1912 ) 

. 3 11161  8 ש 1 ט 
165 ) £10 (תמציתו תורגמה לאנגלית ולעברית: "קיצור ההת¬ 
פתחות הרוחנית של הילד״, תש״ד), 1918 , 11930 6 
68010216 ^ 5 ? ־ 6161 (״משבר הפסיכולוגיה״), 1927 , 11929 2 
16 ־ 36518601 ־ 1 <} 2 (״התיאוריה של הלשון״), 1934 . 

ח. א. 

בילר, שרלוטה בן־תה — ■ 81111161 1113 ־ 861 ש״ 10 ז 013 — 
(נו׳ 1893 , ברלין), פסיכולוגית גרמנית, ב 1920 
נתמנתה כמרצה לפסיכולוגיה בביה״ס הטכני הגבוה בדרזדן 
וב 1922 באוניברסיטה של וינה, שבה נתעלתה ב 1929 לפת־ 
פסורה. מ 1938 פעלה באנגליה, אח״ב באה״ב, בעיקר בתחום 
ד,יעוץ הפסיכולוגי! כיום משמשת ב׳ פרופסור לפסיכולוגיה 
באוניברסיטה של לוס־אגג׳לס. עם בעלה, קרל בילר (ע״ע), 
ייסדה את "אסכולת־וינה" ואף הפכה את וינה למרכז חשוב 
של חקירה במקצוע הפסיכולוגיה ושל הכשרה לעוסקים בו. 
ב׳ התחילה בחקירת תהליבי־חשיבה ועברה לחקירת הילד 
והמתבגר. בעזרת צוות גדול של עוזרים, ולפי תכנית קבועה 
מראש, יזמה וביצעה חקירות מרובות, שהקיפו ילדים לאלפים. 
המסקנות של חקירות אלו נתפרסמו בעריכתה — בין השאר 
בסדרות ״מקורות ומחקרים לידיעת הנעורים״ ( 31161160 ) 
616 ת 611£0 ס 0£6 / 201 51061160 11061 ), מ 1922 ואילך, ו״עבודות 
וינאיות לפסיכולוגיה החינוכית״ (־! 20 1161160 ־ 41 ז ¥ 1606 \ 
16 §ס 1 סו 01 ׳( 5 ? ס^^ס^בק), מ 1924 ואילך. לחידושיה 
בפסיכולוגיה הסוציאלית של הילד יצא שם באה״ב עוד 
בשנות ה 20 . 

ב׳ היתד, הראשונה בין הפסיכולוגים, שהשתמשו ביומנים 
של מתבגרים כמקור-ידיעות עיקרי בחקר ההתבגרות. עשרים 
שנות־החיים הראשונות (הילדות וההתבגרות) מתחלקות, 
לדעת ב׳, לחמישה שלבי־התפתחות, שהם נובעים זה מתוך 
זה, אך לכל אחד מהם יש משמעות ותכונות משלו. 20 שנות- 
חיים אלו הם חלק מ״משך חיי־האדם", שמבחינה פסיכולוגית 
אף הוא מחולק לחמישה שלבים. החשובים בחיבוריה של ב׳ 
הם: 11161160 ) 0260 ( 6165 60 נ! 16 תש 5661 035 ("חיי־הנפש של 
המתבגר״), 1922 , * 1929 ; 1 ) 0260 ( 1 ) 1861100 ) £10 (תורגם לעב¬ 
רית: ״ילדות ונעורים״, תש״ז/ט), 1928 , 1931 3 ! - 1610 .£ 
1651.5 ־ 161 ) 1610 (״מבחנים לפעוטים״), ביחד עם ־ 8161261 . 81 , 
1932 ן 565 :) 0801021$ ׳( 5 ק 315 ) £68605130 10605611116116 ־ 061 
051601 ־ 81 (״משך חיי־האדם כבעיה פסיכולוגית״), 1933 ! 
83011116 0061 1 ) 0 !£ (״הילד והמשפחה״), 11937 1 ) 1500 ) 0511 
636561 ־ 1 186 1 ) 30 0816015 ־ 81 ("בעיות־ד,ילדות והמורה"), 
1954 . ח• א• 




473 


כילרות, תאודור— כין, אלכסנדר 


474 



רילרות באולם־ד,הרצאות בביה״ח הבללי בווינה 

בילרזח, תאזדזר — 0111 ־ 1111 ^ 1 ■ 101 ) 71100 — ( 1829 — 1894 ), 
רופא גרמני! ממייסדיה של הכירורגיה החדישה. 

ב׳ למד רפואה בגריפסוואלד, גטינגן וברלין, השתלם במקצועו 
בווינה ובפאריס, והתחיל בעבודה מעשית בקליניקה הכי¬ 
רורגית בברלין ב 1853 ובהוראה באוניברסיטה של ברלין 
ב 1856 . ב 1860 נתמנה כפרופסור ומנהל הקליניקה הכירורגית 
בציריך, וב 1867 באוניברסיטה של וינה, שבה נשאר עד 
מותו. ב׳ קנה לו שם עולמי כמנתח וכממציא של שיטות- 
ניתוח חדשות, כמארגן ההוראה הכירורגית וכיוצר של 
אסכולה חשובה. ב׳ הצליח לבצע ניתוחים גדולים, שלא 
בוצעו לפניו. ב 1873 ביצע לראשונה כריתה שלמה של כל 
הגרון לשם סילוק סרטן. הוא היה הראשון. שהוציא לפועל 
(ב 1881 ) את הניתוח הגדול של כריתת־הקיבה — ניתוח. 
שנעשה עד היום לפי שיטתו של ב׳ במקרים של סרטן־הקיבה 
ולפעמים גם במקרים של כיב־הקיבה. עם פעולתו של ב׳ 
התחילה התפתחות מזהרת בכירורגיה של דרכי־העיכול. ב׳ 
לא היה להוט אחר מעשי־להטים כירורגיים, שעולים יפה רק 
ביד אמן, אלא שאף ליצור שיטות ניתוחיות טיפוסיות, שהן 
ניתנות ללימוד ולביצוע מוצלח גם ע״י כירורג בינוני. 

ב׳ התעניין גם בבעיות רפואיות כלליות. בתחילת פעולתו 
התמסר לחקירות אנאטומיות, ובתחום זה עוסקים חיבוריו: 
״על התפתחות כלי־הדם״ ( 1856 ): "היסטולוגיה פאתולוגית" 
( 1858 ): ״על מיון הגידולים״ ( 1859 ): לפירסום מרובה זכה 

ספרו ״הפאתולוגיה והתראפיה הכירורגית הכללית״ ( 1863 ), 

• ? 

שעד 1906 יצא ב 16 מהדורות. כמו־כן עסק בתולדות- 
הרפואה — למשל, בספרו "חקירות היסטוריות על הטיפול 
בפצעי־יריה מן המאה ה 15 עד ימינו״ ( 1859 ). — על עושר 
אישיותו של ב׳ מעיד קובץ־מכתביו, שיצא לאור במהדורות 
הרבה. ב׳, שהיה ידידו של בראמס, היה בין השאר גם פנסתרן 
מושלם ואף חיבר ספר בשם ? 1151103115011 !״ ן 5 ! זס/יג ("מיהו 
אדם מוסיקאלי?״), שיצא אחר מותו ( 1896 ). 

בספרו של ב׳ "על לימוד הרפואה באוניברסיטות של 


האומה הגרמנית״ ( 1876 ) מתבלטים נימה אנטישמית ויחס 
עויין לסטודנטים היהודיים, ביחוד לאלה שממזרח־אירופה. 
תשובה ניצחת על התקפותיו האנטישמיות ניתנה לו על־ 
ידי שלידן במאמרו "חשיבותם של היהודים לקיום המדע 
ולהחייאתו בימי־הביניים״ ( 1876 ). 

.. 8 .{/ 7 חסי? ־>/חוו . 8 . 771 ,־ז 6 ו 1501 ? .! ; 1922 5 
. 1930 .( 432-440 , 37 ,. 5 ./ 77 .. 111 

יה. ל. 

בילשטין. פןירויך קזנרד — ״; 8011510 .:).£ — ( 1838 , 
סטרבורג — 1906 , שם), כימאי גרמני. ב׳ היה 
תלמידם של גדולי הכימאים הגרמניים בזמנו (בונזן. ולר. 
ליביג) וירש את מקומו של מנדלייב בהוראת הכימיה במכון 
המלכותי הטכני שבפטרבורג(מ 1866 ). הוא נתפרסם ע״י ספרו 
110 ח 110 :) " $0110 ;״ 83 ז 0 • 1301 ו 01 נ 1 י 111 ח 13 ־ 1 , שבו צויינה כל תר¬ 
כובת אורגאנית ודאית, שהיתה ידועה בשעת חיבורו. המה¬ 
דורה הראשונה של הספר (ב 2 כרכים) יצאה ב 1880 — 1882 , 
והחיבור נעשה ספר־שימוש יסודי בכימיה האורגאנית,שמזמן 
לזמן הוא יוצא במהדורות חדשות, מתוקנות ומורחבות. את 
המהדורה האחרונה (הרביעית), הכוללת 31 כרכים, הוציאה 
החברה הכימית הגרמנית (ב 1918 — 1938 ) בשם 5 ׳ ״ 130115101 
11011 < 111 ״ 143 (זולת כרכי־מילואים, שיצאו אחר־כך מפרק לפ¬ 
רק.—בכימיה האורגאנית ידוע "מבחן־ב׳" לקביעת מציאותו 

או העדרו של האלוגן(כלור, ברום, יוד) בתרכובת אורגאנית. 

* 1 : 

3 ין׳ אל?סנךר (נו׳ ב 1903 בשטיינאך, גרמניה), חוקר 
בתולדות־הציונות. ב׳ למד באוניברסיטות של 
ארלאנגן' וברלין. בזו האחרונה הוכתר ב 1926 כד״ר לפילו¬ 
סופיה. ב 1927/33 שימש פקיד־מחקר בארכיון הגרמני הממ¬ 
לכתי בברלין. ב 1933 עלה לא״י. כאן נתמנה ב 1936 כסגן- 
המנהל של הארכיון הציוני המרכזי וב 1955 — כמנהלו של 
מוסד זה. מספריו של ב׳ יש לציין את "רעיון־המדינה של 
אלכסנדר המילטון בהתהוותו והתפתחותו״ ( 81331510100 010 
-ז״£ 01 ח 11 ^״ 5101111 ״£ ז 0 זו 1 ! ח! $ח 1110 וח 13 ־ 1 • 10x3111101 ^. 
< 1 ״ 1010111 ׳\\), 1927 : תולדות ההתישבות הציונית, תש״ג, 
וביחוד הביוגראפיה "תאודור הרצל" (שני כרכים, תרצ״ד), 
שנתפרסמה בכמה לשונות. כהשלמה לעבודה זו עסק ב׳ גם 
בכינוס איגרותיו של הרצל. 

בין, אלכסנדר — ח 1 ב 13 • 101 >״ 3 צ 10 \/ — ( 1818 , אברדין — 
1903 , שם), פסיכולוג ופילוסוף סקוטי. ב/ שהיה 
בעל קאתדרה ללוגיקה וללשון האנגלית באוניברסיטה של 
אברדין ( 1860 — 1880 ), נתפרסם בעיקר כפסיכולוג, ששאף 
לביסוסה של הפסיכולוגיה על הניסוי. לשם כך ייסד ( 1876 ) 
את 01 ״; 1 \ ("נפש")—כתב־העת הפסיכולוגי הראשון בעולם. 
בהשפעתו נעשתה מקובלת ביותר ההשקפה האסוציאטיווית 
והאטומיסטית, הרואה בתחושות ובקשרים שביניהן את 
היסודות של התפיסה, הזיכרון, השכל והרצון. ההקבלה 
הפסיכופיסית, שב' מצא בתופעות הנפשיות והגופניות, הביאה 
אותו לתחום הפסיכופיסיולוגיה הניסויית, שבו סלל את הדרך 
לבאים אחריו, ביחוד לוונט (ע״ע) ולג׳מז (ע״ע). גם את 
הפדאגוגיה שאף ב׳ לבסס על פסיכולוגיה ניסויית. החשובים 
בחיבוריו בפסיכולוגיה ובפדאגוגיה הם: 01 ״ 3 505 ״ 50 7110 
ז 01100 ז״ 1 1110 (״החושים והאינטלקט״), 1855 ז - 0 ר״£ 7110 
! 1 ;^\ 110 ז 01 ״ 3 5 ״ 10 ז(״האמוציות והרצון"), 1859 : 01 ״ 013 ח 41 \. 
ץ 3 > 80 (״נפש וגוף״), 1872 : 5010000 3 35 ת 10 ז 11103 )£ ("החי* 


475 


476 


כין, אלכסנדר 

ניר כמדע״), 1879 ; לב׳ היתה גם השפעה ניכרת על דרכי 
ההוראה של הדיקדוק האנגלי, ובין השאר חיבר ספר על 
טיפוח הסיגנון על יסוד עקרונות־הדברנות בשם 1 (ש 3 ש 7 ת 0 
1 ( 115 §״£ (״על הוראת האנגלית״), 1887 . אחר מותו 
(ב 1904 ) יצאה האוטוביוגראפית שלו. 

ביגג ( 8 ״׳{ 8 ), שמם של שלושה מצביאים בריטיים. 

1 . ג׳ורג׳ ב׳, הרוזן של סורינגטון( 15001101 ^ 
ח 1:0 §״ 1 זז 70 ; 1663 — 1733 ), אדמיראל בריטי. ב 1678 נתגייס 
לצי ובמהפכה של 1688 עבר לצידו של ויליאם ווו. ב 1704 
הצטיין בכיבוש גיבראלטאר וב 1718 ניצח צי ספרדי על-יד כף 
פאסארו בקצה הדרומי של סיציליה. ב 1721 זכה לתואר הרוזן 
של טורינגטון וב 1727 — 1733 שימש כמפקד של הצי הבריטי. 

2 . ג׳ ו ן ב׳ ( 1704 — 1757 ), אדמיראל בריטי, בנו של 1 . 

כבן 14 נכנם לצי וב 1747 נתמנה כמפקד של הצי בים התיכון. 
כשלא הצליח למנוע את כיבוש האי מינורקה (ע״ע) על־ח־י 
הצרפתים (מאי 1756 ) הועמד לפני בית־דין צבאי ונורה 
במארס 1757 . 

3 . ג׳ ולי א ן ב׳ ( 1862 — 1935 ), גנראל בריטי. השתתף 
במלחמת הבורים ( 1899 — 1902 , ע״ע) וב 1912 נתמנה כמפקדו 
של חיל־המצב הבריטי במצרים. במלחמת־העולם 1 נלחם 
(בקיץ 1915 ) בחצי־האי גליפולי (ע״ע) ואח״כ (ב 1916/8 ) 
בצרפת. ב 9.4.1917 כבש בראש גדוד קאנאדי את הגבעות 
שעל־יד וימי(ץ 1 ״ 1 , \), צפונית לארא ( 3$ ז־>^). ב 1919 הועלה 
לדרגת בארון. ב 1921 — 1926 כיהן כמושל כללי (-ז 0 ״זשי\ 30 ) 
31 ־!שחש 0 ) בקאנאדה. 

בי^ן (תש§ח 81 ), עיר במדינה האוטונומית ריינלאנד 
(־ארץ־הרינום)־פפאלץ שבגרמניה המערבית; 

יושבת על שפת־הרינוס הע)מאלית, מעל פתחו של גיא צר 
הידוע בשם "בינגר לוך" ("החור של ב׳", ע״ע ו־ינוס). 
מספר תושביה: כ 17,000 ! רובם קאתולים. 

ב׳ היא עיר־גשר קדומה ומאמצע המאה ה 19 היא גם 
צומת של מס״ב. כלכלתה מיוסדת על גידול־גפנים, מסחר 
ביין, בישול־שכר, תעשיית־סיגארות ועל נמל־הנהר שלה, 
שדרכו מועברים עצים וזבלים כימיים. 

בב׳ בית־עיריה וכנסיה מיה״ב. במרומי־העיר מתנשאת 
מצודת־קלופ (קק 10 .£), אף היא מיה״ב, המשמשת כיום בית- 
נכוית לעתיקות. כמה מקומות בסביבת־ב , קשורים באגדות־ 
עם שונות: על כף בנהר נמצא "מגדל־העכברים", ולפי 
האגדה, נרדף הארכיהגמון האטו 11 ממאגנצה ( 968 — 970 ) 
ע״י עכברים עד מגדל זה ובו נאכל על־ידיהם, וכך בא על 
ענשו על שהציק לעניי־העם. כמרכן שקוע, לפי האגדה, על 
קרקע־הרינוס סמוך לב׳ אוצר הניבלונגים (ע״ע). 

ב׳ נקראה ע״י הרומים בשם וינקום או בינגיום(מז״שחז^. 
וח 111 §ת 81 ) ונכללה בגאליה הבלגית. שר־הצבא הרומי דרוזוס 
בנה במקום מצודה ב 13 לפסה״ג. מן המאה ה 10 עד 1797 
היתה ב׳ בתחום שלטונו של הארכיהגמון של מאגנצה, אבל 
היתד, לה אוטונומיה פנימית רחבה. ב 1254 הצטרפה לחבר 
ערי־הרינום. ב 1797 — 1814 היתד, בידיה של צרפת ואחר־כך 
סופחה להסן. ב 1834 הורחב ה״בינגר לוך" וע״י כך הוסרה 
הסכנה, שנשקפה במקום זה לספנות. במלחמת־העולם 11 
( 18.3.1945 ) נכבש ראש־הגשר של ב׳ ע״י הגנראל האמריקני 
פאטון אחר קרב כבד. א. י. בר. 

היהודים. על קהילת ב׳ שמע בנימין מטודלה 
כשהיה בדרום צרפת (בין 1160 ו 1170 ). הידיעה הוודאית 


-בינה, אלסרד 

הראשונה על יהודי־ב׳ מספרת, שבראש השנה תתקנ״ט או 
תתק״ס ( 1198 — 1199 ) התנפלו נוצרים מתושבי־העיר על 
רובע־היהודים הקטן ואח״כ גורשו תושביו מב׳. באמצע 
המאה ה 13 נמצאו שוב יהודים בב׳. הם היו כסופים לארכי¬ 
הגמון של מאגנצה ולא לשלטונות־העיר, וכסה מהם הילוו 
כספים לרוזנים ולהגמונים באיפרכיה של מאגנצה. ב 1343 
השתקעו בב׳ יהודים צרפתיים, בזמן המגפה השחורה ( 1348 ) 
הושמדה קהילת־ב׳, אך שנים אחדות לאחר־מכן (ב 1357 ) 
כבר הותר ליהודים אחדים לשוב ולהשתקע בעיר. ב 1405 שמט 
הארכיהגמון חמישית מן הכספים, שנשו יהודי־ב׳ בשכניהם 
הנוצריים, וגם בעשרות־השנים שלאחר מכן סחטו הארכי¬ 
הגמונים מיהודי־ב׳ סכומים גדולים. מפליא המספר המרובה 
של רבנים ידועי־שם, שישבו על כסא ההוראה בקהילת־ב , 
הקטנה. אחד מהם, ר׳ זליקמן, כינס בשנת רט״ז ( 1455 — 
1456 ) כמה חכמים בעירו וניסה בסיועם להטיל את מרותו 
על כל ארץ־הרינוס, אלא שהקהילות החשובות וגדולי־ 
ההוראה סיכלו את נסיונו זה. בתקופת המהפכה הצרפתית 
נעשו יהודי־ב׳ אזרחים ( 1793 ). אבל ה״פקודה המחפירה" 
של נאפוליון מ 1808 חלד, גם עליהם, ותקפה בטל רק ב 1847 . 
מספרם של היהודים בב׳ גדל מ 343 ב 1765 ל 596 ב 1933 . 
אחר מלחמת־העולם 11 לא נתחדשה קהילת־ב׳. 

, 111 ) 8/1 1111 ) . 8 111 11 ) 11111 7 ) 4 ) 111 ) 111 ) 1 ) 0 ׳,״ 2 .! 11 ש)ח 0 ז 0 . 8 

. 7 - 26 , 111113113 1111311111 ) 0 : 905 1 

צ. א. 

בינדינג, כןךל — £ח 11 )״ 81 £31-1 — ( 1841 , פראנקפירט 
ע״נ מיין — 1920 , פרייבורג בברייסגאו), משפטן 
גרמני; חוקר המשפט הפלילי. ב׳ התחיל את דרכו המדעית 
בהיידלברג במחקרו על "מהות החקירה בסדרי הדיון הפלילי 

של הרומים״ (- 3 ח 1 גזז 1 ז:> $ג $51 שש 0 ז<ן 1$ מ 10 ) 111$1 ףמ 1 3 ז 3111 ת ; 0 

1864 ,מז 11 ז 0 ח 3 וח 80 $ו 1 ).אח״כ הורה משפט פלילי באוניבר¬ 
סיטות של באזל (מ 1866 ), פרייבורג (מ 1870 ), ששראסבורג 
(מ 1872 ), ובעיקר בזו של לייפציג ( 1873 — 1913 ). 

ב׳ היה ראש המדברים באסכולה הקלאסית של המשפט 
הפלילי והתנגד בחריפות לכיוון הסוציולוגי, שמייצגו היה 
פ. פון ליסט (ע״ע). בניגוד לכיוון האחרון, שהטעים את 
עקרון המניעה בתורת־העונש, שלפיו אין העונש אלא 
אמצעי־בטחון להגנתה של החברה. ראה ב׳ את משמעות 
העונש כגמול על פגיעה בנורמות המשפטיות, שהמדינה 
תובעת לציית להן. החשוב שבספריו בתחום המשפט הפלילי 
הוא ספדו בן 4 הכרכים "הנורמות והעבירה עליהן" (ש 1 ס 
1920 — 1872 ,£ת 111 שז 1 זשנ) 0 שז 18 8 ״״ תשותזסא)• כן פירסם 
ב׳ כ״ספר־עזר שיטתי של מדע־המשפט הגרמני" (-! 1 גוחש 51 ץ$ 

311 ו 1 :> 5 תש 1$5 ׳ 5 \ 1$ ו(שש 8 חשו(ש 01$ ש 8 זש 1 > ו(:> 11 כ 41 ח 13 ־ 1 5 ש 8 ש 5 ) — 

ממבחר החיבורים המקובצים שבספרות המשפטית בגרמניה, 
שיצא מ 1883 ואילך בראשותו של ב' — "ספר-עזר במשפט 
הפלילי״ ( 1885 , 1 , 15 ו(ששז) 3 ז $1 5 ש 8 8 ש 1611 שתב 4 ־ 1 >. ב׳ כתב 
גם כמה מחקרים בהיסטוריה ובמשפטיו־,מדינה. 

, 1111331 < ) 11 ) 0 וז 1 , 1117111 ) 42 ) 0 1 ( 2111 81114111 % 3 : 1 >( ,זז £1 גא - 1 

X^^ (1925). 1-66. 

בינה, אלפרר — ןש״; 8 8 שז) 1 * — ( 1857 , ניצה - 1911 , 
פאריס), פסיכולוג ניסויי צרפתי. ייסד וניהל את 
המעבדה הפסיכולוגית הראשונה בצרפת (על־יד הסורמנה), 
ולאחר מכן — את המעבדה הראשונה לפדאגוגיה ניסויית. 
ביחד עם רבו (ע״ע) ייסד ב 1894 את כתב־העת הפסיכולוגי 
הראשון בצרפתית ש 11 ן> 1 § 11010 ש׳( 5 ? ששחח^'£. ובו פירסם 




477 


כינה, אלפרד — ביפי־רכיטן 


478 


את רוב מאמריו. ב׳ עסק לראשונה בפסיכולוגיה ניסויית 
"כללית" ועבר מחקירת החשיבה לחקירת המשכל (האינטלי¬ 
גנציה) של ילדים. כחבר של ועדה שנתמנתה לחקר הגורמים 
לנחשלות של הרבה מתלמידי בתה״ס היסודיים בצרפת, 
הציע ב׳ לערוך בבה״ם בדיקות פסיכולוגיות• לשם כך 
הציע ב׳, עם חברו למחקר תאופיל סימון, מערכת של 
שאלוח־מבחן מתאימות, שהיה בה משום מפנה עקרוני 
בשיטת המבחנים בזמן החדש. ב׳ וסימון הציעו ( 1905 ) 
להשתמש לצרכי הבחינה ב״סולם" (ש 011 ו 1 :>ש) של שאלות 
ערוכות מן הקל אל הכבד, שהתשובה עליהן תובעת מאמץ 
מחשבתי, אך לא ידיעות, שנרכשו מתוך לימודים בבית- 
הספר. על יסוד מספרן של התשובות הנכונות, שמשיב הילד 
הנבדק. נקבע "גיל־המשכל" שלו. "סולם ב׳-סימוך שוכלל 
על־ידי מחבריו ב 1908 ו 1911 ושימש בסים לסולמות דומים, 
שהותאמו בארצות הרבה לתנאי המקום. החשוב בין מב¬ 
חנים מותאמים אלה הוא זה שהונהג לבדיקת־המשכל 
באה״ב על-ידי הפסיכולוג ל. מ. טרמן (ע״ע). — מספ¬ 
ריו של ב׳ יש לציין במיוחד את ש 131 ״שוח: ז 0 <] א ש ש 1 שב 11 ש£ 
1:0 חש 8 'ו 11 ש 1 ח!' 1 ש 1 • (״החקירה הניסויית של המשכל״), 1903 ; 
אט 3 תוז 0 ח 3 15 ח 1113 ש $ש, 1 ("הילדים הבלתי־נורמאליים"), 
1907 • ו 15 ח 13 חש $ש 1 זט$ 0$ חזש 1 >סוח 0$ ש 1 ) 1 $ש£ ("הרעיונות 

המודרניים על הילדים״), 1909 . 

1 ) 0 , 0651 ־ 1 ? .£ ; 1930 ,)■ 0:11111 חסו 1 ) . 8 . 4 . 11 חנז 1 זש 8 .״ 1 .? 
- 10 ) 1 4()■ 101(111^(0^ 1x1 #חוו/ 11 ־>? ■ 0111 11 ) 7 -ח 0 וח $1 - 1 )חו 8 

. 1948 , 1 - 0 ) 4 
ח. א. 

בינום, ע־ע פוליגזם. 

בינית ( 5 ו 1 י]־ו 133 , מלאט׳ 3 < 1 ז 3 < 1 , זקן), סוג של דגים ממשפחת 
הקרפיונים (ע״ע). סימנם: בצידי הפה מחוסר־ 

השיניים — שני זוגות של בינים, שהם משמשים אברי־מישוש 
(ואפשר, גם אברי־טעם). הסוג כולל כ 200 מינים, שהם נפו¬ 
צים במים מתוקים באסיה, אפריקה ואירופה• מהם צורות 
זעירות, שאפשר לגדלן באקיואריום, ומהם גדולות עד לענק 
ההודי 0$31 ת . 8 . שמשקלו כסל ק״ג. רובם דגי־קרקע. שניזו¬ 
נים מצמחים ורקבובית, אך גם מחרקים, תולעים וכד/ 



ביניח ( 11 $ ( 1 ־ 821 ) 

יםעלק: נינית נדו 5 ת־ק׳שקישי 0 (< 1 תב 0 •יי) 
לשטה: ניגיוז ארוכת־הראש ( 5 וןששו׳)ת 8.10 ) 


בא״י מצויים שני מינים של ב׳ — ב׳ גדולת־קשקשים 
( 03015 . 8 ) וב׳ ארוכת־ראש (?קשסו^חס! . 8 ) —, שארכס 
מגיע עד 40 — 50 ס״מ. שני המינים הם דגי־מאכל, ובים־כינרת 
הם ניצודים בכמויות מרובות. רביית המין האחרון מותנית 
בחום נמוך ובתנועת־מים חזקה! בעונודהחורף נראות להקות 
של דגים ממין זה כשהם עולים בנחלים לשם הטלת ביציהם. 


בינלן , ׳ לואינ׳י — 81300111 1 § 1 ט״ 1 — ( 1856 , פארמה — 
1928 , פיזה), מאתמאטיקן איטלקי. רוב שנותיו 
שימש כפרופסור לגאימטריה באוניברסיטה של פיזה וגם 
כמנהל בית־המדרש הגבוה למורים בעיר זו. מחקריו מקיפים 
את כל שטחי המאתמאטיקה, אך בעיקר עסק בגאומטריד, 
הדיפרנציאלית (ע״ע), שהוא ביסס אותה ראשון על תורת 
החבורות של לי (ש 1.1 ) ועל הטראנססודמאציות האינפיניט־ 
סימאליות בכלל. ב' העביר מושגים אלה ואת הטכניקה 
הקשורה בהם אף למרחבים בעלי ח ממדים, ועל יסוד זה 
בנה אח״כ ג/ ריצ׳י ( 81001 . 07 ) את חשבונו המוחלט. אפשר 
לומר, שכל הגאומטריה הדיפרנציאלית של ימינו — וביחוד 
הגאומטריה הפרויקטיוית (ע״ע), שנוסדה על־ידי תלמידו 
ג. פוביני (!ח 1 < 1 נ!ק . 0 ) — מבוססת על מחקריו של ב/ 
. 1928 .{ 1 ף\ ,. 1101 . 101 \ . 00 . 8011 ) . 11 .. 1 . 116101 ? 

ב י גקךםהוק, ק 1 ךנל י ם — > 1 ש 0 ! 51 שש; 1 ח(• 8 ח 3 ^ 115 שחזס 0 — 
( 1673 , מידלבורג — 1743 , האג), משפטן הולאנדי! 

מומחה למשפט הבינלאומי. מ 1704 שימש כחבר של בית- 
המשפט העליון בהולאנד ומ 1724 — כנשיאת ב׳ היה מיוצרי 
השיטה הפוזיטיוויסטית במשפט הבינלאומי. בדומה להוגו 
גרוטיום (ע״ע) דגל ב׳ בהפרדת המשפט מגורמים דתיים, 
אך בניגוד לגרוטיום ראה את יסודו של המשפט הבינלאומי 
לא בעקרונות דתיים־מוסריים, שהם משותפים לעמי־התרבות, 
אלא בהסכמותיהן של המדינות, שמתבטאות בהסכמים בינ¬ 
לאומיים מפורשים או בצורת מנהג. השקפה זו זכתה להשפעה 
מרובה במאה ה 19 . תרומתו החשובה של כ׳ להלכות המשפט 
הבינלאומי היא בתחום של מושגי־הניטראליות. הוא לא קיבל 
את ההבחנה בין מלחמה צודקת ("•"•!"ן דמט 11 שג>) ובין 
מלחמה בלתי-צודקת (רתטז 5 ט[ח 1 ת 1 ט 11 שי 1 ) ואת המסקנה הנר 
בעת מהבחנה זו, שחובתם של הניטראליים היא — אם 
לא לסייע לצד הצודק —, לכל הפחות, לא להפריע לו. 
ב' פיתח את המושג של ניטראליות מוחלטת, שהיה מקובל 
עד הזמן האחרון. כן הכנים ב׳ שיטתיות פוזיטיוויסטית 
למשפט המקובל בהולאנד (המשפט הרומי־הולאנדי). ספריו 
העיקריים הם: 33 — 1710 , 80013015 15 ־ 01 ! 5 שח 10 ) 93 שש$< 01 
(״סקירה על המשפט הרומי״); 1702 , 5 !ז 43 א 10 תנוח 10 > ש 0 
("על השלטון בימים", על חופש השיט בימים)• 0 ־ 101 ־מ 
721 ! ,חזטזס^ש! ("על משפט הנציגים", על דיני הנציגים 
הדיפלומאטיים) ו 17.37 , 61101 טק ז.וזט( 5 שח 0 ! 51 ש 2113 ) ("על 

בעיות המשפט הציבורי"). שלושת הספרים האחרונים נת¬ 
פרסמו — ביחד עם תרגום אנגלי — בסידרה של 1355108 :) 
׳* £3 31 ת 0 !: 3 חזש 1 ח 1 ) 0 , שמוציא מוסד קאועגי בניו־יורק. 

/ 0 2111 ^ 1 ׳>[/; / 0 ) € 011€15 .וח 211 נ 1 ;: 11$ א 

$11 ,. 8 .׳* .£ , 13$ ־ 1 ^ 2 'סז 02 1-111$ ; 167-172 ,( 1954 . 1 ) 0 . 6¥ ז) 

. 1948 , 10$ ^ 0 11$ < ץ עא/׳ו 
ש. רר. 

ביסי׳רביטן (רוז׳ה דה רביטן, הרוזן מביסי) — ז 80£0 
ץ $5 ט 8 110 300110 ) , 10 זטנ 831 110 — ( 1618 . אפירי 
1171 <[£], בורגונדיה — 1693 , אוטין), הרפתקן וסופר צרפתי. 
משנת ה 16 שלו היה ב׳ קצין בצבא של צרפת וקנה לו שם 
בהרפתקותיו בשדה־הקרב וכן בהצלחותיו אצל נשים ובמש- 
חקי־קלפים. הוא היה בעל אופי קשה ורתחני וחיבר פזמוני־ 
ליגלוג על מפקדיי. כשחזרו ימי־השלום ( 1659 ) התעלס עם 
חבריו במשתאות, שעוררו שערוריה בין האדוקים וגרמו לכך, 
שב׳ הוגלה לאחוזתו המרוחקת. שם, כדי לשעשע את אהובתי, 


479 


ביסי־רביטן — ביסמוט 


480 


חיבר את יצירתו הראשונה 031116$ 016$ 11$6 שז 100 ז! 3 6 ז 01 ז 91$ 
("תולדות-האהבה בגאליה״), 1660 , שבה הוא מספר, מתוך 
שימוש בשמות בדויים אבל שקופים למדי, על עגביהן של 
כמה יפהפיות מבנות־האצולה. מאז לא הביט עליו לואי ¥ו x 
בעין טובה, ורק בעולם־הספרות גדל שמו: בלא שהציג את 
מועמדותו, נבחר ב׳ כחבר של האקאדמיה הצרפתית ( 1665 ). 
אך באותה שנה גם נאסר ונכלא ל 16 חדשים במבצר הבאס־ 
טיליה משום קטעי־השמצה, שמצאו בספרו הנזכר נגד אחד(ת 
מבנות־המעלה; אח״ב נאסרה עליו במשך 17 שנה הישיבה 
בפאריס. בדידותו הביאה לידי חליפת־מכתבים בלתי־פוסקת 
בינו ובין רוב בעלי הטעם וההעוכלה בעיר־הבירה, ובכללם 
דו׳דניתו המארקיזה דה סויניה. ידידיו היו מו׳סרים לו דו״ח 
מן המתרחש בחצר־המלכות ובפאריס, וב׳ היה מגיב על כך 
בחוות־דעת על הספרים, שיצאו אז לאור, ובחרוזים היתוליים 
על המאורעות ועל גיבוריהם. ב׳ עצמו טיפל בהכנה לדפוס 
של חלק ממכתביו — ובכללם חליפת־המכתבים שלו עם הגב׳ 
דה סוויניה, ובדרך זו שימש גורם לפירסומה הספרותי של זו 
האחרונה. אחר פטירתו נתפרסמו זכרונותיו עד שנת 1666 
( 1696 ), המשמשים אחד מן המקורות העיקריים להכרת חצרו 
של לואי ז\וץ. כשהופיעו ב 1697 מכתביו (שהם מרובים 
ומעניינים ביותר), עוררו תגובה חיובית כל־כך, שבמשך 40 
שנים יצאו ב 14 מהדורות. ב׳ כתב בחן ובאמנות, אלא שהאריך 
את הדיבור יותר מדי על תעלולי־אהבה — ועל עצמו, שהחשיב 
עד מאוד. הוא הניח אחריו גם תרגומים לצרפתית של 
אובידיוס ושל פטרוניוס. 

. 1 ) 0 ,(. 1 ג>׳\ 2 ) ))ח 0/143 ק>.)ר €01 י(. 01 י\ 6 ) 65 ז 101 < 10 \ י .£־. 8 
, 3 < 5((1(5 411 /* 111x41, X ו €31 , ¥0 ג 1101 * 10 ח $31 ; 1857-9 . 11311110 ^ 1 
5 ) 5 ,*)* 0:111 5 )$ , 6 !< 1 3 * ,. 8 - . 8 ,ץ 111 ג 1-0 )ץגז 00 .£ ; 62 ־ 1851 

. 1909 . 5 ) 11111 ) 

מ. ק. 

בי? 1 ?ךה או ביסכרה (׳-!/־׳ 3 ז $1$ ; 8 ),עיר בנווה־מדבר 
באלג׳יריה המזרחית, בדפארטמנט של קונסטאג־ 

טין; הנווה המרכזי בגליל־הערבה זיבאן. ב׳ יושבת מדרום 
לאטלם־הצחרא, בגובה של 255 מ׳ מעל פני־הים, במקום 

' : ־ •ו 

מוצאו של נחל־ב׳ מן ההרים ועל גבולה של שפלה, שהיא 
שז׳פעת דרומה־מזרחה לצד המלחה שוט מלע׳יר. בב׳ ובסבי¬ 
בתה הקרובה כ 36,000 נפש ( 1950 ). 

את נוודדב׳ משקים נחלים אחדים, שיורדים מן ההר. ומן 
המחצה השניה של המאה ה 19 ואילך — גם בארות ארטם־ 
ניות. הנווה עשיר בדקלים. בעמקו של נחל־ב׳ עוברת דרך- 
שיירות עתיקה, שהודות לה נעשתה ב׳ תחנת־מסחר חשובה 
בימי־קדם. שמה העתיק וסקרה ( 3 ז 6$06 ^), שבו היא נזכרת 
במאות הראשונות לסה״ג, הפך בפי הערבים לב׳. כיום 
עוברים בב׳ כביש ומס״ב, שמחברים את קונסטאנטין עם 
טוגורט, נווה־מדבר במרחק של 185 ק״מ מדרום לב׳. 

ב׳ מתחלקת לעיר עתיקה, שתושביה הם מוסלמים — ער¬ 
ביים׳ ברבו־ים ושחורים, שמתפרנסים מגידול־דקלים ומשירו¬ 
תים לאירופים, ולעיר חדשה, שהוקמה ע״י הצרפתים לאחר 
שכבשו את המקום ב 1844 . מתחנה צבאית ואדמיניסטראטי־ 
ווית התפתחה ב׳ החדשה לנווה־מרגו׳ע מפואר לעו׳נת־החורף, 
הודות לאקלימה הנוח בעונה זו(החום הממוצע ביאנואר הוא 
״ 11 , אוירה יבש וכמעט שאין בה גשמים) והודות למעיינות־ 
החמים (״ 47 ) של מי־גפרית שבסביבותיה (חמאם אס־סלחין), 
הידועים מימי הרומים. בגליל־ב׳ נמצאים מכרות של ברזל, 
מלחת ומלח. — ב 1930 ישבו בב׳ 93 משפחות יהודיות, 
שברובן היו עניות. א. י. בר. 


ביסמוט (דחב 1 ו 11 טתז 81$ ; אנג׳ ו 1111 רת 81$ , גרם׳ !טוזז?!^), 
יסוד כימי מתכתי. מקבוצת־זו של המערכת המחזו¬ 
רית. סמלו הכימי: 81 . מספרו הסידורי: 83 . משקלו האטומי: 
209.00 . ערבותו: 3 (ויש סימנים גם לערכויות 4 ו 5 , ע׳ 
למטה). בטבע מצוי רק איזוטום יציב אחד בעל מספר־מסה 
209 . בראקציות גרעיניות (ע״ע אטומי, גרעין; רדיואקטי- 
ויות) מופיעים כמה איזוטופים ראדיואקטיוויים. — הב׳ הוא 
מתכת לבנה־אפרפרת, בדומה לאנטימון ולארסן, אבל גון־ 
ברקה אדמדם. המשקל הסגולי: 9.8 . נקודת־ההיתוך: ״ 271 . 
נקודת־הרתיחה: ״ 1450 .— הב׳ הוא המתכתי(אלקטרו־חיובי) 
ביותר בין היסודות של קבוצת־זו, אבל אף הוא אינו בעל 
אופי מתכתי מובהק. הולכתו התרמית והולכתו החשמלית 
גרועות מאוד לעומת אלו של מתכות אחרות, והן פוחתות 
ביותר בשדות מאגנטיים (סלילי־ב׳ משמשים משום כך 
למדידת עצמתם של שדות מאגנטיים). הב׳ הוא הדיאמאגנטי 
שבחמרים (ע״ע מגנטיות) והוא מצויין בתכונותיו התרמו־ 
אלקטריות (ע״ע). חומצה מלחית וחומצה גפריתנית מרוכזת 
חמה תוקפות אותו רק במידה מועטת, אבל חומצה חנקנית, 
גם מהולה וגם מרוכזת — במידה מרובה. 

בצורתו האלמנטארית מצוי הב׳ בטבע אך במקצת. עפרו־ 

תיו העיקריות הן: ביסמיט, או א(כרה של ב׳ — 8120:1 ; 
ביסמוטיט — הקארבונאט הבסיסי. 

31100 .$( 081 ) 281 .,: 000 ( 810 ) 2 ; 

ביסמוטיניט — הסולפיד 81053 . כמולת ניכרות של ב׳ מת¬ 
קבלות כמוצרי־לוואי של עופרת ומתכות אחרות (פסולת, 
סיגים). — לאחר שמרכזים את העפרות ע״י שטיפה או ע״י 
הפרדה מאגנטית, הופכים אותן ע״י קליה לתחמ(צת, ואת 
התחמ(צת מחזרים על־ידי פחם־עץ. שיירי מתכות אחרות, 
שמכילים ב׳, נהתכים עם 309 א או עם 3 ס 3 2 0 א ופרי־ 
ההיתוך מומם בעודף של 901 ומופרד הפרדה אלקטרולי־ 
טית. בדרך זו מתקבלת מתכת טהורה. לשם צריפתה יש 
להתיכה באויר על פני מישור משופע. — המרבצים החשובים 
ביותר של עפרות־ב׳ נמצאים במכסיק(, פרו, קאנאדה, יאפאן 
וצרפת. התפוקה השנתית העולמית ב 1949 — 1952 היתד, 
בממוצע 1,500 ט 1 ן מתכת, מהם הופקו במכסיקו 20% ; 
בפרו — 20% ; בקאנאדה — 10% ; ביאפאן — 5% ; בצר¬ 
פת — 5% . 

ת ר כ ב 1 ת. החשובה שבתרכבות החמצניות של ב׳ היא 
השלש־תחמוצת 81 2 0 3 . ידועים כחמרים מעוטי יציבות וחשי¬ 
בות גם ב׳ דו־חמצני (או ארבע־חמצני) 81 2 04 , וב׳ חמש־ 
חמצני ג 2 0 ; 8 . 0 3 י 8 נוצר כאבקה גבישית צהבהבת־ירקרקת 
ע״י שריפת הים(ד באויר (חמצן) או ע״י ליבונם של מלחי 
חומצות חמצניות, כגון הניטראט 3 ( 0 3 א)! 8 . לתחמוצת זו 
תכונות בסיסיות, והיא מפיקה מלחים עם חומצות, וכן שורה 
של הידח׳כסידים: 

2 ( 09 ) 2 81-0-81 ( 09 ) ; 810.09 ;,:( 09 ) 81 . 

כל מלחי־הב׳ הם צאצאיו של הב׳ השלש־ערכי, הבסיסי. 
הבסיס 3 ( 09 ); 8 נמנה עם החלשים שבבסיסים ועליכן מלחיו 
מתפרדים בקלות על-ידי מים ונהפכים למלחים בסיסיים, 
שמכילים את הקבוצה הביסמוטילית 810 -; למשל, הקאר־ 
ב 1 נאט ידוע רק כמלח בסיסי, או כקארבונאט ביסמוטילי, 
2 00 3 ( 810 ).— הכלוריד 81013 הנוצר על־ידי התחברות 
ישירה של יסודותיו או בדרכים אחרות, הוא גוף גבישי לבן, 





48] 


ביסמוט — ביסכרק, אוטו ארוארד 


482 


היגרוסקופי! במעט מים הוא נמס (תמיסה סמיכה), ובהרבה 
מים שוקע מתוך התמיסה — מחמת הידרו׳ליזה חלקית — ב׳ 
או׳כסיכלורי (ביסמוטיל כלורידי) לבן, 81001 . 

המתכת ב׳ משמשת הרבה בייצור נתבים בעלי טמפרא־ 
טורות־היתוך שלמטה מ ס 100 , כגון:'מתכת־ניוטון ( 881 , 
6 ? 5 , 550 ; נקודת־ההיתוך: ״ 94.5 ): מתכת־רוזה ( 81 2 . 
188 , 150 ; נקודת־ההיתוך: ״ 93.75 ): מתכת־ווד ( 481 , 288 , 
150 , 1 > 10 ; נקודת־ההיתוך: ״ 70.5 ), ועוד, שמשמשים במת־ 
קני־ביטחון חשמליים וכד׳. נתכים אחרים משמשים במלאכת־ 
הדפוס. המתכת גופה משמשת בייצור של מסבים, סוללות 
תרמואלקטריות (ע״ע) ומכשירי־מדידה פיסיקאליים אח¬ 
רים. — מן התרככות משמשת השלש־תחמוצת בייצור של 
זכוכית בעלת מעריך־שבירה גבוה ושל זגוגית לבנה לציפוי 
חרסינה. אולם עיקר שימושן של תרכבית־הב׳ הוא בקוס¬ 
מטיקה וברפואה. ביסמוטיל ניטראטי, (; 0 א..( 011 ) 81 , מש¬ 
מש כמשחת־נוי לבנה (וכן היה משמש בעבר כמרכיב של 
משחות־פנים שונות). תרחיף של אבקודב׳ דקה בתמיסת- 
גלוקוזה משמש, כתזריק שרירים, אחד מן התכשירים היעי¬ 
לים ביותר בריפוי העגבת (ע״ע), וביחוד הוא פעיל בצירוף 
עם תכשירי־ארסן או עם פניצילין. מלבד תרחיף־המתכת 
הנזכר יש מספר ניכר של תכשירים אנאורגאניים ואורגאניים 
מסוג זה, כגון ב׳ יורי, סאליצילאטי, אולאטי, אשלגן- 
ביסמוטיל טרטרטי, ועוד. מלחים אנאורגאניים (ניטראט 
[ 815010181 וזזס״שז^בוס] וקארבוינאט ביסמוטילי) ואורגא־ 
ניים (גאלאט וציטראט ביסמוטילי) משמשים כחמרים מכוו¬ 
צים — תרופות למיחושי־עיכול ומיחושי־מעיים, וכן משמשים 
תרחיפים של מלחי־ב׳ בשיקופים רנטגנולוגיים של מערכת 
אברי־העיכול. בריפוי חיצוני(פצעים) היתד, אבקת־התחמוצת 
משמשת כחומר אנטיספטי: כיום משתמשים במקומה במלח־ 
ביסמוטיל של חומצה'גאלית (ךרמאטול). 

מתולדות הב/ הקדמונים לא הבחינו בין ב׳ ובין בדיל 
ועופרת. גאו׳רג אגריקולה (ע״ע) מתאר את המתכת וקורא 
לה בשם 81560101001 או ו £00 ־!ש 0 ! 0 ו 800 ו 100 נן ("עופרת 
אפורה"). בסיליוס ולנטינוס (ע״ע) מתאר אותה וכמה מתר־ 
כבותיה בלא שהבחין הבחנה ברורה בין תרכבות אלו ובין 
תרכבותיהן של מתכות אחרות. גם ליבויוס (ע״ע) מזכיר 
את הב׳ ב 1606 ומתאר את שימושו הריפויי של הניטראט 
הבסיסי, לאחר שפרצלסוס (ע״ע) כבר השתמש בתרבבות־ב׳ 
כתרופות, בלא שעמד על מהותן. יש אומרים, שהשם ב׳ נגזר 
מגרמ׳ 8 ! 0 ו $50 ! 6 ^\ (ביה״ב 6036 15 ׳"), "חומר לבן". לחוקרי 
המאה ה 17 נתחלף הב׳ באנטימון או באבץ. רק ב 1739 הכיר 
ג׳. ה. פ(ט ( 011 ? .מ • 0 ) בייחוד( של הב׳ ותיאר תיאור 
נכון אותו ואת תרכבותיו. מחקריו הושלמו ב 1780 ע״י 
ת. ברגמן (ע״ע). 

מ. ה. ב. 

ביסטךק, אוט 1 אדואו־ד, נסיך — 6651 ? 1 >זג 10 >£ ס״ס 
8150136016 ססע — ( 1.4.1815 , שנהאוזן 56860-1 
5£0 ס 83 ], על נהר־אלבה — 30.7.1898 , פרידריכסרו [־!>£״? 
161085608 , ממזרח להאמבורג), מדינאי גרמני י;'מייסדה של 
האימפריה הגרמנית השניה. 

1 . מוצאו, חינוכו וימי־ נ עורי ו. ב׳ היה בן 
למשפחה של בעלי־אחוזות, שכבר היתה ידועה במאה ה 13 . 
אביו, פרדינאנד פון ב׳ ( 1771 — 1845 ), שימש זמן־מה כקצין 



הנסיד 2 ':םארק. י 5 'ל. - ם נדצנר. $80 נ 


בחיל־הפרשים הפרוסי, ואילו אמו. וילהלמינה מנקן (- 1£0 \ 
01660 ; 1790 — 1839 ), היתד, ממוצא אזרחי — בתיו של פקיד 
גבוה ומשכיל בחצרו של פרידריך 11 , מלך־פרוסיה. מאביו 
ירש ב׳ כוח־רצון ויחס של אדנות לזילת. וכמה קווי־אום- 
אחרים, טיפוסיים לבעל־אחוזה, שהוא רגיל לפקד, נהנה 
מאכילה ושתיה, מרכיבה ומציד ו.,מרגיש את עצמו בטוב 
במגפיו המלוכלכים בסבך־היער". מאמו ירש את רגישות־ 
עצביו, שנתגלתה תכופות בהתקפות־בכי ובהתפרצויות־זעם. 

אמו של ב׳ לא רצתה׳ שהילד המוכשר יקבל רק את 
החינוך הדרוש לבעל־אחוזה כפרי, ומשום־כך נשלח ב׳ לבר¬ 
לין כדי ללמוד בגימנסיה קלאסית ואח״כ לאוניברסיטות 
של גטינגן וברלין. שבהן למד ( 1832/35 ) משפטים. שם אף 
מצאי את ידידיו — ברובם סטודנטים מארצות־חוץ. אך ב׳ לא 
נתפס לזרם הליבראלי, שהיה חזק באותם הימים. 1836/39 עבד 
בשירות־המדינה של פרוסיה, אך בלא התעניינות מיוחדת. 
עניין מרובה יותר מצא בניהול אחוזה מוזנחת של המשפחה 
בפומראניה ( 1839/46 ), שעד מהרה הפכה בידיו לנכס פורה. 
כאן חי חיים עליזים של בן־אצילים צעיר ("ב׳ המשתולל"), 
אך עם זה ד,ירבה לקרוא, ורכש לו ידיעות עמוקות בתול¬ 
דותיהן של צרפת ואנגליה, בלשונותיהן ובספרויותיהן, וכן 
קנה לו את שליטתו העילאית בלשון הגרמנית. בתקופה ז( 
בא במגע עם חוגים פיאטיסטיים (ע״ע פיאטיזם), שהשפיעו 
זמן־מה על תפיסת־עולמו, ומאז ועד סוף־ימיו האמין בהשגחה 
אישית: אך למרות השפעה ז(, ולמרות מה שמצא בחוגים 
הנזכרים את רעייתו לעתיד, יויהאנה פ(ן פוטקאמר (- 8011 
1630166 ; 1824 — 1894 ), שמ&א ביולי 1847 , נשארה השקפתו 
הדתית של ב׳ רחוקה מדוגמאטיות. 

2 . פעולה מדינית, 847 1 — 2 6 8 1 . ב 1847 נבחר 
ב׳ כציר לאסיפה המאוחדת של הפרובינציות הפרוסיות 
( 8306132 £601018166 ^; ע״ע פרוסיה, היסטוריה) ובתפקיד 



483 


ביסמרק, אוטו אדוארד 


484 


זה רכש לו שם כשמרן קיצוני. הוא היה מתנגד נמרץ של 
האסיפה הלאומית, שנתכנסה בפראנקפורט, התמרמר על 
הפשרות, שהמלך פרידריך וילהלם 1¥ עשה עם המורדים 
בברלין (מארם 1848 ), ופעל לביטולן. כמו־כן התנגד להצעה. 
שהמלד יסכים לקבל (ב 1849 ) את הכתר של קיסר־גרמניה — 
דבר, שב׳ ראה בו "כניעה למהפכה ואיבוד עצמאותה של 
פרוסיה״. הוא הגן על הסכם־אולמיץ (נובמבר 1850 ), שבו 
נכנעה פרוסיה לתביעותיה של אוסטריה, שלפיהן נתחייבה 
לוותר על הניהול של גרמניה הצפונית, ובעמדתו זו 
רכש לו את אמונו של המלך, שמינה אותו ב 1851 כנציגה 
של פרוסיה באסיפת הברית הגרמנית ( 3£ ז 05 ( 1 ת! 1 מ; ע״ע 
גרמניה, היסטוריה) בפראנקפורט. באותה תקופה ( 1851/59 ) 
נתעלה ב׳ לדרגה של מדינאי עצמאי. לאסיפה נכנס כידידה 
של אוסטריה השמרנית, ובדומה למלכו וידידיו השמרנים 
חשב, שאוסטריה ופרוסיה תוכלנה לנהל בשותפות את עניי¬ 
ניה של גרמניה. ואולם לא עבר זמן מרובה וב׳ נוכח לדעת, 
שאוסטריה סירבה להתיר לפרוסיה עמדה של שוויון־זכויות. 
באותה שעה הכיר את רפיונה הפנימי של הממלכה הגדולה 
והחליט לעשות את פרוסיה למעצמה המנהגת בגרמניה, 
ולצורך זה אף היה מוכן להשתמש בכודדהנשק. מאז פעל 
ב׳ לתכלית זו במרץ מתמיד ובערמה עמוקה. 

בנובמבר 1858 נעשה וילהלם, אחיו של המלך, העוצר 
(זמ:>£:> 11 -. 7 ת 1 ז?) של פרוסיה. מאחר שפרידריך וילהלם 1¥ 
לקה במחלת־רוח. השליט החדש הנהיג מדיניות ליבראלית 



ביכטארי! !:אסוליז• ה׳ 8 ?י׳ 6 י בניאו־׳•!. יזאריקאטורה. 
חיתוו־עץ של ו. ׳:!ולץ 

יותר. ובבחירות לפארלאמנט הפרוסי (נובמבר 1859 ) נבחר 
רוב ליבראלי גדול. כתוצאה מכך בוטלה נציגותו של ב׳ 
השמרני בפראנקפורט והוא נשלח כציר־פרוסיה לחצר הרוסית 
בפטרבורג. בשלוש השנים, ששהה שם ( 1859/62 ), למד 
רוסית ורכש לו ידיעות הגונות לא רק מחיי החצר והחברה 
הגבוהה של רוסיה. אלא אף מחייה של הארץ בכללה. כן 
התעניין אז, בניגוד לרוב מדינאי־אירופה, במלחמת־האזרחים, 
שפרצה באה״ב. במאי 1862 הועבר מפטרבורג לפאריס, שאף 
בה שימש ציר של פרוסיה. ב׳ רכש את אמונו של הקיסר 
נאפויליון 111 , וכן ביקר באותם הימים באנגליה ובא בדברים 
עם מדינאיה, ביניהם עם דישראלי. 

3 . ב׳ כראש ממשלת-פרוסיה, 1862 — 871 1 . 
המלחמות נגד דאניה, אוסטריה וצרפת. בינתיים פרץ 
בפרוסיה (ע״ע) הסיכסוך בין וילהלם (שמלךמיאנואר 1861 ) 
ובין בית־הנבחרים, שהתנגד לשינויים כאירגון הצבא, שבהם 


רצה המלך. לפי בקשת ידידו של ב׳, רון (ע״ע), מיניסטר- 
המלחמה. נסע ב׳ בספטמבר 1862 לברלין, שוחח עם המלך 
ונתמנה כראש הממשלה הפרוסית. מיד אח״כ הצהיר בין 
השאר בוועדת־התקציב של הפארלאמנט, שהשאלות הגדולות 
של התקופה — והכוונה היתה לבעיותיה של גרמניה — לא 
תוכרענה בנאומים ובהחלטות של הרוב. אלא ע״י ברזל 
ודם. 

הפארלאמנט הליבראלי סירב להמציא את הכספים הדרו¬ 
שים לאירגון החדש של הצב $1 , אך ב' הפר את החוקה וגבה 
את המיסים, שהיו דרושים לתכלית זו, וכך הוציא לפועל 
את השינויים בצבא. באותו זמן היה ב׳ שנוא על רוב־רובו 
של העם. במלחמתו בבורגנות הליבראלית. ששלטה בבית־ 
הנבחרים, לא נרתע אף מלהתקשר ( 1863/64 ) במנהיג* 
הפועלים פרדינאנד לסל (ע״ע) וגינה בחריפות את התנה¬ 
גותם של בעלי־התעשיה בשלזיה כלפי האו׳רגים העניים. 

בהתאם לשאיפתו לעשות את פרוסיה המעצמה השלטת 
בגרמניה, מנע ב׳ בקיץ 1863 , לאתר ויכוחים קשים עם המלך 
וילהלם. את השתתפותו של זה האחרון באסיפת נסיכי־ 
גרמניה (§ 13 ח 516 זנ 1 ?) בפראנקפורט, שכינס פראנץ יוסף. 
קיסר־אוסטריה, מתוך כוונה להכניס רפורמות לתוך הברית 
הגרמנית ולחזק בדרך זו את עמדתה של אוסטריה בתוך 
הברית. — באותה שעה רכש את ידידותה של רוסיה במה 
שסייע לה בדיכויו של המרד הפולני — שוב בניגוד לדעת" 
הקהל באירופה המרכזית והמערבית. 

ב 1864 ערך, בתמיכתה של אוסטריה, מלחמה עם דאניה, 
שנסתכסך עמה בשאלת שלזויג־הולשטין(ע״ע), מתוך כוונה 
לספח את שתי הדוכסיות הללו לפרוסיה. ואולם אחר הניצחון 

הוכרח להסכים לדבר, שהמנהל בארצות הנכבשות יהא 

• 1 : י 

בשיתוף עם אוסטריה (הסכם גאסטייו 1 ח 1 ט 03$1 ], אוגוסט 
1865 ). אך ב׳ ראה מראש, שמינהל זה יביא לידי סיכסוכים. 
ומשום־כר נפגש באוקטובר 1865 בביאריץ עם נאפוליון ווו. 
שהסכים לתכניתו של ב׳ לצאת למלחמה על אוסטריה, לאחר 
שנתעוררה בו התקוה, שיקבל בשביל צרפת תחומים במערב־ 
הרינום, כן סייע נאפוליון לב׳ בהשגתה של הברית בין 
פרוסיה ואיטליה (אפריל 1866 , ע״ע איטליה, ע׳ 743 ). אד 
הרוב של נסיכי־גרמניה (באוואריה, באדן, וירטמברג, האנו־ 

ז זי • 

בר, הסן ואחרים) הצטרף לאוסטריה. דעת-הקהל בגרמניה 
התנגדה ל״מלחמת־האחים" והזעם הציבורי אף הביא לידי 
התנקשות בחייו של ב׳. הדמוקראט הצעיר יוליוס כוהן־ 
בלינד ירד, בו בברלין (מאי 1866 ) והתאבד לאחר מכן 
בבית־הסוהר. 

ב׳ היה בטוח ביתרון־כוחו של הצבא הפרוסי המחודש. 
ואמנם בקיץ 1866 ניצחה פרוסיה את כל אויביה במשך 
שבועות מועטים. אוסטריה הוכרחה להסתלק מן הברית 
הגרמנית, והנהגתה של גרמניה הצפונית עברה לידי פרוסיה! 
אלא שכבר אז הבין ב׳, שיזדקק בעתיד לעזרתה של אוס¬ 
טריה והטיל עליה תנאי־שלום נוחים — שוב לאחר ויכוח 
חריף עם המלך. ע״פ חוזה־השלום סופחו לפרוסיה שלזויג־ 
הולשטיין, האנובר, נאסאו והסן־קאסל. לאחר מעשה (בספ¬ 
טמבר 1866 ) ביקש ב׳ — ואף קיבל — את אישורו של 
הפארלאמנט הפרוסי לכל ההוצאות, שגרם להן. בזה חוסל 
הסיכסוך הפנימי בפרוסיה והרבה מן הליבראלים עברו 
לצידו של ב׳. 

עכשיו איחד ב׳ את כל המדינות הגרמניות שמצפון לנהר 




485 


:יסמדר, אומר אדדארד 


486 


מיין לברית הגרמנית הצפונית בהנהגתה של פרוסיה׳ ובפב¬ 
רואר 1867 נבחר הפארלאמנט ( $138 ו 1 :> 1 ש£) שלה על יסוד 
של זכות־בחירה כללית. חוזים צבאיים קישרו ברית זו קשר 
הדוק אל המדינות הדרומיות (באוואריה, וירטמברג, באדן. 
הסן־דארמשטאט). 

נאפוליון 111 ראה, שאיחודה של גרמניה הולד ומתגשם — 
התפתחות, שעוררה בו חששות לעתיד — וכן היה מאוכזב 
ממה שלא עלה בידו להרחיב את גבולותיה של צרפת 
בתחומה המערבי של גרמניה. עם זה היתה צפויה לצרפת 
הסכנה, שנסיך גרמני יעלה על כסא־המלכות בספרד — 
כשהממשלה הזמנית של ספרד הציעה ביוני 1870 את כתר- 
המלוכה לנסיך לאופולד מהוהנצולרן ( 1835 — 1905 ), בן 
הענף הקאתולי של משפחה זו. הדבר עורר התרגזות מרובה 
בצרפת, ומשום כך ביטל הנסיך את מועמדותו. אבל נאפו- 
ליון ווו דרש מן המלך וילהלם, ששהה לצרכי־הבראה 
בעיר־הרחצה אמם. באמצעות הציר ונסן בנדטי ( 1 ת*>ח 1 ׳\ 
1616 )^ 8 ; 1817 — 1900 ), שיאסור על הנסיך לאו׳פולד כל 
מועמדות בעתיד לכתר־ספרד. המלך סירב להיענות לדרישה 
זו ושלח מברק על העניין לב׳ מתוך מתן רשות לפרסם את 
התקרית בעיתונות ( 13.7.1870 ). ב׳ פירסם את המברק 

("מברק אמס") בקיצור מסויים, שהבליט את סירובו של 

*.* : 

המלך במידה יתרה, והשיג את מבוקשו: הפירסום פעל 
בצרפת "כמטפחת האדומה על הפר" (לפי אמרתו של ב׳), 
וב 19 ביולי הכריזה צרפת מלחמה על גרמניה. צרפת היתד, 
בטוחה בנצחונה, אך ב׳ היה בקי יותר במצב הצבאי, והצבא 
הגרמני, שכלל גם את הגדודים הדרום־גרמניים, היכר, במשך 
חדשים מועטים את צבא־צרפת (ע״ע גרמניה, היסטוריה), 
וב 18 ביאנואר 1871 נוסדה בורסאי האימפריה הגרמנית 
השניה ( 1871 — 1918 ). שבראשה הועמד וילהלם כקיסר. כך 
ה׳&יג ב׳ את המטרה, שלשמה עמל במשך 20 שנה. במאי 
1871 נחתם בפראנקפורט חוזר,-ר,שלום, שלפיו סופחו אלזאס 
וחלק של לורן הצרפתית (עם מבצר־מץ) לגרמניה. ב׳ הת¬ 
נגד להכללת החבל של לורן עם 200,000 הצרפתים שבו 
בגרמניה, אך נכנע לדרישותיהם של המומחים הצבאיים. — 
לב׳ הוענק עכשיו ( 1871 ) התואר נסיר ( $1 •!״?), לאחר 
שקיבל ב 1865 את התואר ר(יו 30 ־ 01 ). 

4 . פעולתו של ב׳ באימפריה הגרמנית 
( 1 187 — 1890 ). בתקופה זו היה ב׳ המדינאי בעל ההש¬ 
פעה המרובה ביותר באירופה. ב׳ היה המיניסטר־השליט 
(־ 21€1 ת 3 ^ 51 ו 101 ש 11 ) באימפריה הגרמנית ונוסף על כך היה 
(בהפסקות קצרות) הראש של ממשלת־פרוסיה. ב׳ התנגד 
להקמתה של ממשלה באימפריה הגרמנית לפי דוגמתה של 
אנגליה או צרפת. בראש מחלקות־ד,ממשלה השונות (ענייני- 
חוץ, כספים, מסחר, משפט, וכיוצא באלה) העמיד כמזכירים 
(שז 3 זשש^ 51331$$€ ) מומחים, שהיו נתונים לפיקוחו האישי, 
ורק הוא היה אחראי גם בפני הקיסר וגם בפני הרייכסטאג. 
אישיותו הכבירה הטביעה את חותמה על האימפריה הצעירה, 
לטובה ולרעה. 

א) מדיניות־ ה חוץ של ב ׳ . עם הקמת האימפריה 
הגרמנית השיג ב׳ לעמו עמדה, שהיתר, שוד, לזו של שאר 

וי 

המעצמות הגדולות באירופה (בריטניה, צרפת, רוסיה ואוס־ 
טריה־הונגאריה). את תפקידו העיקרי ראה בשמירה על 
עמדתה של גרמניה בדרכי־שלום. מכיוון שחשש לנקמנותה 
של צרפת, השתדל לבודד אותה ע״י טיפוח קפדני של יחסים 


טובים עם רוסיה, אוססריה־הונגאריה, בריטניה ואיטליה, 
והשתדל לתווך בין המעצמות כל שעה שנתגלעו ביניהן 
ניגודים. במשך כל 20 השנים הללו ביקש לרסן את השאי¬ 
פות המתנגדות של אוסטריה ורוסיה בבלקנים (ע״ע אום־ 
טריודהונגאריה, ע׳ 992/3 ) ולצמצם את חילוקי־הדעות ביו 
רוסיה ובריטניה בשאלתיתורכיה. "הסכם שלושת הקיסרים" 
(אלכסנדר, פראנץ יוסף, וילהלם), שהושג ע״י ב׳ באוקטובר 
1873 , סילק את המתיחות בין רוסיה ואוסטריה־הונגאריה. 
וכשנתקלקלו שוב היחסים בין רוסיה ואוסטריה לאחר המרי¬ 
דות של העמים הנוצריים בחצי־האי הבאלקאני ( 1876/7 ), 
הקפיד ב׳ על הניטראליות של גרמניה, ובמשך המלחמה 
הרוסית־תורכית ( 1877/8 ), כשפרצו ניגודים בין רוסיה, מצד 
אחד, ובריטניה ואוסטריה, מצד שני. השתדל ב׳ — כיושב־ 
ראש בקונגרם־ברלין (קיץ 1878 ) — לתווך שוב בין עמדו׳־ 
תיהן של המעצמות הללו בבעיות־הבאלקאן. אך הכרעותיו 
של ב׳ בקונגרס זה עוררו תרעומת מצד רוסיה על גרמניה, 
וב׳ מצא לנחוץ לכרות (באוקטובר 1879 ) ברית־הגנה סודית 
עם אוסטריה־הונגאריה, שבמאי 1882 הורחבה ע״י הצטרפותה 
של איטליה (ע״ע, עמ׳ 746 ). הצטרפות זו באה לחזק את 
עמדתה של גרמניה במקרה של התקפה צרפתית ואת אוס¬ 
טריה במקרה של התקפה רוסית! ברית דומה לזו נכרתה 
ב 1883 עם רומניה. אך ב׳ הצליח גם בתיקון היחסים עם 
רוסיה, וב 1881 השיג הסכם בין גרמניה, רוסיה ואוסטריה 
בשאלות־הבאלקאן! תקפו של הסכם זה היארך ב 1884 לשלוש 
שנים נוספות. 

לאתר שב 1885/6 החמיר הניגוד בין אוסטריה ורוסיה 
בשאלת ההשפעה של מעצמות אלו בבולגאריה, חתם ב׳ 
(ב 1887 ), שלא בידיעתה של אוסטריה, על חוזה עם רוסיה 
לתקופה של שלוש שנים. שלפיו הכירה גרמניה בהשפעתה 
המכרעת של רוסיה בבולגאריה ושתי המעצמות כאחת הת¬ 
חייבו לקיים ניטראליות במקרה של מלחמה באירופה. אך 
משום התחייבותה של גרמניה בברית־השלושה לא נגע החוזה 
באפשרות של התקפה על אוסטריה מצד רוסיה, ולא בהת¬ 
קפה על צרפת מצד גרמניה. בזמן מאוחר ייתר כינו הסכם 
זה בשם "חוזה של ביטוח משנה". עריכתו של חוזה זה 
היתה מסובכת מאד ועמדתו של ב׳ לא היתד, ישרה בהחלט. 
אך מכל מקום נשתמר השלום. 

באותן השנים ( 1884 — 1885 ) רכשה גרמניה, לפי דרי¬ 
שותיהם של חוגי התעשיה והמסחר, מושבות באפריקה 
ובאוקיינוס השקט. בוועידה על חלוקת המושבות באפריקה. 
שב׳ שימש בה כיושב־ראש (נובמבר 1884 — פברואר 1885 ! 
ע״ע אפריקה, עט׳ 355 ), עלה בידו להתגבר על טענותיה 
של בריטניה ולהביא את המעצמות המעוניינות לכלל 
הסכם. 

ב) מדיניות-הפנים של ב׳ היתד, פחות מוצלחת 
ממדיניות־החוץ שלו. ב 1872/75 היה נתון בריב קשה עם 
המיעוט הקאתולי הגדול בפרוסיה ( 36% של האוכלוסיה), 
וההתמרמרות עליו מצד הקאתולים בארץ גברה כל־כך, 
שביולי 1874 נערכה התנקשות בחייו של ב׳ ע״י הפועל 
קולמאן(ע״ע גרמניה, היסטוריה). ב״מלחמת־התרבות", שבה 
ביקש ב׳ לכוף על הכנסיה את מרותה של המדינה, תמכו בב׳ 
הליבראלים! וכן השפיעו הליבראלים על מדיניותו הכל¬ 
כלית של ב׳, שצידד במסחר חפשי בלא הגבלות ביבוא 
ויצוא. ב 1878 שינה ב׳, לאחר חקירות ושיקולים מפורטים, 


487 


ביסמרק, אוטו אדוארד 


488 


את מדיניותו הכלכלית ועבר למדיניות של מכסי־מגן; 
הסיבה העיקרית לשינוי זה היה המצב הקשה, שבו היו 
נתונים החקלאים ובעלי-האחוזות מחמת ההתחרות של 
התבואה הזולה, שהובאה מרוסיה ומאה״ב. את התעשיינים 
הליבראליים פייס ב׳ במה שהעניק גם להם מכסי־מגן. 
הצירים הקאתוליים בפארלאמנט של האימפריה היו ברובם 
באי־כוחם של חקלאים והסכימו להטלת מכסים על תבואות- 
חוץ, וב׳ השלים עכשיו עם הכנסיה הקאתולית. 

עזרתה של המפלגה הקאתולית החזקה היתד. דרושה לו 
גם במלחמתו בסוציאל־דמוקראטים, שמספרם נתרבה יותר 
ויותר עם ההתפתחות המפליאה של התעשיה מ 1870 ואילך. 
הודות לרושם העמוק, שעשו שתי התנקשויות בחיי הקיסר 
הזקן (קיץ 1878 ), השיג ב׳ באוקטובר 1878 בפארלאמנט 
את קבלת החוק "נגד השאיפות של הסוציאל־דמויקראטים 
המסכנות את שלום־הציבור". אבל זמן קצר לאחר מכן 
נתרבה שוב מספר הקולות, שקיבלו הסוציאליסטים בבחי¬ 
רות׳ ולסוף נכשל ב' במלחמה זו כמו שנכשל בסיכסוכו עם 
הכנסיה הקאתולית. לעומת זה הבין ב , , שמחובתה של 
המדינה לדאוג לצרכיהם של הפועלים, וב 1883/7 הנהיג 
חוקים חשובים לביטוח הפועלים מפני מחלות ותאונות, וכן 
מפני נחשלות בעבודה או בטלה מחמת־זקנה. ב׳ קיווה, 
שחוקים אלה יקלו לו את מלחמתו בסוציאל־דמוקראטים. 
אך תקווה זו לא נתגשמה. 

ואולם עיקר דאגתו של ב׳ במשך כל תקופת־ממשלתו 
היה לשמור על כוחה הצבאי של גרמניה. לשם כך דרש 
והשיג מן הפארלאמנט ב 1874 וב 1881 את קביעת תקציב־ 
הצבא לשבע שנים 30 חמש 1 ק:> 5 ). ב 1887 , כשהפארלאמנט 
החליט לקבוע את תקציב־הצבא רק לשלוש שנים בלבד, 
פיזר ב׳ את הפארלאמנט ויזם את הקארטל ( 11 שז־ 31 > 1 ), 
כלומר את ברית השמרנים והליבראלים הלאומיים נגד 
המרכז הקאתולי. הליבראלים המתקדמים והסוציאל־דמוקרא־ 
טים. ב׳ הצליח בבחירות והרייכסטאג החדש אישר שוב 
את תקציב־הצבא לשבע שנים. 

5 . פיטוריו של ב׳ ושנות־חייו האחרונות. 
במארס 1888 מת הקיסר וילהלם 1 , שב׳ שירת אותו 26 
שנה. במשך תקופת־מלכותו הקצרה של פרידריך ווו 
(ממארס 1888 עד יוני אותה שנה) החזיק ב׳ במשרתו 
למרות היחס השלילי, שבו התייחס לאשתו של הקיסר, 
הנסיכה האנגלית ויקטוריה ( 1901-1840 ). אך עם וילהלם 11 
הצעיר הסתכסך ב׳ עד מהרה. הקיסר לא הסכים למדיניות- 
הידידות כלפי רוסיה, שבה דגל ב/ וכן התנגד לכוונתו של 
ב׳ לדכא בכוח את הפועלים הסוציאליסטיים. אך סיבתה 
העיקרית של המחלוקת. שפרצה בין השניים, היתד. מה 
שהקאנצלר הזקן היה רגיל לשלוט והקיסר הצעיר רצה אף 
הוא לשלוט. ומשום כך לא יכלו לעבוד ביחד. במארס 1890 
דרש הקיסר, לאחר ויכוחים חריפים, את התפטרותו של ב ׳ . 
ב׳ עבר לאחוזתו בפרידריכסרו בקרבת האמבורג ומשם מתח 
ביקורת חריפה, עפ״ר בעיתון ז^ז״נ 1 וח 43 ) 

("ידיעות מהאמבורג"), על מדיניותם של הקיסר ויועציו, 
"המוליכים את האימפריה אל עברי־פי־פחת". חוגים רחבים 
הסכימו לדעתו וראו בו את הגרמני הגדול ביותר של תקו¬ 
פתו. אך מתנגדיו (קאתולים, סוציאליסטים, חלק מן הליב¬ 
ראלים) החזיקו בדעותיהם הקודמות ובאפריל 1895 החליט 
הפארלאמנט ברוב קטן, שלא לברך אותו ליום־הולדתו ה 80 , 


באותן השנים כתב ב׳, בעזרתו של לותר בוכר (• 1 שו 01 נ 81 ; 
1817 — 1892 ), את חיבורו המפורסם 11 חט חש 14 ח 43 שס 
תש^חסזשחתח,!! (״מחשבות וזכרונות״; כרכים א׳—ב׳. 1898 , 
כרך ג׳, 1921 ). 

6 . י ח ס ו ש ל ב׳ ל י ה ו ד י ם. בנעוריו החזיק ב׳ בדעות 
קדומות נגד היהודים. הוא הכיר אז רק את יהודי־הכפר. 
שנחשבו לנושכי־נשך. ב״אסיפה המאוחדת״ ( 1847 , ראה 
למעלה, 2 ) אמר, שהוא רואה בעין יפה מתן זכויות ליהודים. 
אלא שהוא מתנגד לדבר, שיהודים ימלאו תפקידים ציבו¬ 
ריים במדינה נוצרית, והטעים את אפיה הנוצרי של המדינה. 
בתקופת־פראגקפורט ( 1851/59 ) נשתנה יחסו אל היהודים — 
בין השאר, כתוצאה ממה שהכיר שם את הבארון מאיר 
אנשל רוטשילד. בזמן מאוחר יותר ( 1867 — 1878 ) היה 
לודויג במברגר (ע״ע) בין יועציו המדיניים. גם עם אדוארד 
לסקר (ע״ע) היה ב/ בתקופתו הליבראלית, ביחסים טובים. 
אך' אחר 1878 נמנו גם במברגר גם לאסקר עם מתנגדיו 
החריפים. יועצו הכספי של ב׳ היה גרשון בליכרדר (ע״ע), 

: ־ :?ע 

ומשום כך הותקף ב׳ ב 1875 באופן חריף בעיתונות ע״י 
יריביו השמרנים. ב׳ התנגד להסתה האנטישמית של מטיף־ 
החצר שטקר (ע״ע אנטישמיות, ע׳ 496 ), אך לא עלה 
בידו להשפיע על הקיסר וילהלם, שיפטר את שטקר מעמ¬ 
דתו. ב׳ לא פעל במרץ נגד התפשטותה של התנועה האנטי¬ 
שמית. 

7 . צאצאיו של ב׳. לב׳ היו שני בנים ובת אחת: 

הבן הבכור, הרברט ( 1849 — 1904 ), פעל מ 1873 בשירות־ 
החוץ, בעיקר כמזכיר פרטי של אביו. ב 1882 — 1884 עבד 
בצירויות של גרמניה באנגליה, רוסיה וארצות־השפלה; 
ב 1885 — 1890 שימש שוב כעוזר לאביו בשירות־החוץ וב¬ 
ממשלה פרוסיה. לאחר שפוטר אביו מראשות־הממשלה 
התפטר גם הוא ממשרתו, ובשנים שלאחר מכן ביטא את 
התנגדותו למדיניותו של הקיסר וילהלם 11 . ב 1881 — 1889 
וב 1893 — 1898 היה חבר של הפארלאמנט הגרמני. — בנו 
של הרברט, אוטו (נו׳ 1897 ), כיהן 1927 — 1945 ) בשירות 
הדיפלומאטי הגרמני. — בנו השני של ב׳, ו י ל ה ל ם 
( 1852 — 1901 ), שירת במינהל הפרוסי ולא עסק במדיניות 
גבוהה. — בתו של ב׳, מ ר י (ש״ 43 \,; 1848 — 1926 ), נישאה 
ב 1878 לדיפלומאט הרוזן קונו רנצאו (״ 113017.3 0 חנ 141 ; 
1843 — 1917 ). 

8 . ב׳ בעיניהם של הדורות שלאחריו. ב׳ הגדיר 
את המדיניות כ״האמנות של המסתבר״ ( 1165 0051 >! ש!ס 
חש 11 :> 1 ! 10£ ׳\.). מה שהיה נראה לשיקולו החריף כמסתבר 
הוציא אל הפועל בלא שהיה בררן ביותר בבחירת אמצעיו. 
יורשו, וילהלם 11 , היה חסר שיקול מדיני מסוג זה, ומפני־ 
כן נדחתה בזמנו האימפריה הגרמנית, שהוקמה על־ידי ב׳, 
מעמדת־הכבוד. שהיתה לה בעולם. יש סבורים, שגרמניה 
לא היתה יורדת מגדולתה אילו חינך ב' יורשים מוכשרים. 
שהיו ממשיכים בדרכו המדינית, ושאירופה היתד, ניצלת ע״י 
כך מן האסונות של מלחמות־העולם וווו. לעומת זה יש 
טוענים, שב׳ העניק ע״י פעולתו לגרמניה עמדה כבירה מדי, 
וכן ששימש מופת לשאר המעצמות ע״י הצורה החריפה של 
מדיניות־החוץ שלו עד 1870 — ובכך גרם לחידוד היחסים 
בין המעצמות ולהגברת המתיחות הבינלאומית. קו זה 
בדמותו של ב׳ הובלט בייחוד ע״י ההיסטוריונים הבריטיים, 
כמו פישר (• 1 שו 51 נ ; ז ״ 1-1.1 ) וטילור (• 101 ץ 73 .י! .( . 4 ). 



489 


ביפמרק, אוטו אדדארד— ביפמרק, ארביפלגוס של 


490 



ריקוו״א׳ט <ט 5 בני •טנט בייני;נ באי פו:ר>;ניה יחד׳טה כארביפלאנוס ׳ע 5 כיסטארק 


בספרות הרחבה על ב׳ משתקפות גם תפיסות מנוגדות 
— 1918 אלו: מחברי הביוגראפיות של ב/ שנכתבו קודם 
והחשוב שבהם הוא א. מארכס — מתארים את ב׳ כגיבור 
הגדול של העם הגרמני, ואילו האחרונים, ובייחוד א. איק, 
מותחים ביקורת חריפה על מדיניותו. 
כל כתביו של ב׳ (חיבורים פוליטיים, שיחות, נאומים, 
מכתבים, זכרונות) יצאו ב 15 כרכים 1924/33 (ס״ס 
6 ; 1 ז 6 ^\ 053010161160 ^ 016 ,. 0 ת 0 ׳\). 

1 •- 8 ( 3661 ( 5 , 8 ., 1919 ; 1940 18 , 1815-1851 , 118 )^ 11 [ 8.1 ,. 1 ) 1 ; מ 
. 0 ; 1941/43 , 830116 3 .)! 1 )/ 18 11118 11 ) 11 )£ ,. 8 י ) 1 פץ£ .£ 

ס . 0 ; 1944 , 81001111131111 ■ 1 ) 8 11118 01111 ) 1 ) 8 ,. 8 ,ת 6 ץ 40 ו. . 
80861 8 , 1608018 ) 30 ־ 81 .£ ; 1951 . 011 ׳ 0615 , 1918 .. 8 . 1500 ־ ., 

(10 £ 66 ז 33 ־ 018668 ) 5 . 3 . ;( 3 . 01 'ןי , 0 ) 8111011111 1 ',: 8 ) 0 (] 110 ץ 1 ח - 

018660416 , 8-1^X1^011, 1936 ; 110111111%  1 ־,\ £3 ), ובה נמצא שדה־ 

תעופה. השלישי בגדלו באיי־ב׳ הוא לאוונגה (בעבר: האנובר 

* ••• 

החדשה), המשכו של אי אירלאנד החדשה! שטחו: 1,190 
קמ״ר. — המערבית שבקבוצות־האיים הקטנות, הכוללת 
יותר ממאה איים, היא קבוצת איי־האדמיראליות, ששטחה 
1,117 קמ״ר. מבחינה כלכלית חשובה קבוצה זל משאר הקבו¬ 
צות של איי־ב׳ ולפיכך יש בה יותר מ 1,000 נפש מבני־חוץ. 
זולת קוקלס מייצאים מכאן גם פנינים וצרף. 

את הארכיפלאגוס של ב׳ גילו 16163 לה מר ( 6 ־ 1* 1343x1 ) 
וסחאוטן ( 1011160 (;>$). ב 1884 תפסו אותו הגרמנים, שקראו 
לו בשם א׳־ב׳(ע״ש אלטל ביסמרק, ע״ע). עד 1899 היו האיים 
בהנהלתה של חברת גיניאה החדשה (הגרמנית) ואחר־כך 
בידי ממשלת־גרמניה. ב 1914 כבשו האוסטראלים את האיים 
וב 1919 נמסר להם מאנדאט עליהם מטעם חבר־הלאומים. 
ב 1941 פלשו היאפאנים לאיי־ב׳ ללא התנגדות והפכו את 
ראבאול לבסיס חזק לצי ולאוידיה שלהם. בסוף 1943 פלשו 


491 


ביפמרל!, חארכיסלגוס של — ביפון, ז׳ורז׳ לואי לקלרי! 


492 


האמריקנים לבריטניה החדשח ואח״ב לאיים אחרים מאיי־ב׳, 
אבל ראבאול נשארה בידיהם של היאפאנים עד כניעתם 
ב 1945 . ב 1947 מסרו האו״מ את איי־ב׳, כשטח־נאמנות, 
לשלטונה של אויסטראליה. 

א. י. בר. 

בייסק^ה (בספרד׳ 3 ץ 1203 ע, באנגל׳ גם ץ 81503 ), 1 . אחת 
משלש הפרויבינציות הבסקיות שבצפונה של ספרד, 
דרומית־מזרחית למפרץ־ב׳ (ראה למטה, 2 ). שטחה 2,224 
קמ״ר ומספר תושביה כ 570,000 ( 1950 ). 

ב׳ שוכנת בחלק המזרחי של ההרים הקאנטאבריים היו¬ 
רדים תלולים אל הים. לתוך חומת־הרים זו חודרות פה ושם 
לשונות־ים צרות וקטנות, שבהן נמצאים כמה נמלי-דייגים 
והנמל המסחרי הגדול בילבאו , (ע״ע). ב׳ עשירה בבצר־ברזל 
משובח (כ 60% מזה שבמדינה כולה), שהוא מותך במקום 
וגם מוצא לחוץ־לארץ, ביחוד לבריטניה. כן יש בב׳ כמה 
תעשיות אחרות: מכונות, בניין ספינות, טכסטיל, נייר זכו¬ 
כית ותוצרת כימית (ביחוד של זבלים), גם הדיג וגידול- 
המקנה תופסים בה מקום חשוב. הודות לבסיסה הכלכלי 
הרחב, הישוב בב׳ הוא צפוף ביותר, וב׳ היא מרכזה של 
התנועה הלאומית הבסקית (ע״ע בסקים). 

2 .ביסקיה,מפרץ (באנגל׳ ץ 503 ! 8 0 £ ? 83 ; בצרפ׳ 
03560206 86 00116 ), מרחב־הים (סעיף של האויקיינוס האט¬ 
לאנטי) שבין החוף הצרפתי של חבל גסקונ^ה (ע״ע) ובין 
החוף של הפרובינציות הבסקיות (ע״ע בסקים) שבספרד. 
החוף הצרפתי של מפרץ־ב׳ שטוח והים שעל־ידו אינו עמוק 
( 35 מ׳), ואילו החוף הספרדי הוא גבוה ותלול והים שעל־ידו 
הוא עמוק למדי( 350 מ׳); במרחק של 70 ק״מ מן היבשה כבר 
מצויים מעמקים של 4,000 מ׳. מפרץ־ב׳ משובש בסערות 
תכופות. על החוף מסתערים גלים גבוהים, שמכבידים על 
פעולת הספנות בקרבתו (חוץ מבלשונות־הים הסגורות). 

ביפון, ז׳זרז׳ ליאי לקלרק, רוזן - - 51,6 ״ז 0 .!- 26 ז 060 
££00 ג! 8 86 0016116 , 61660 — ( 1707 , מונבאר 
[ 30068368 \] — 1788 , פאריס), חוקר־טבע צרפתי. 

ב׳ היה בן למשפחה אצילה ועשירה. אביו היה יועץ של 
הפארלאמנט הבורגונדי, וב׳ הצעיר למד תחילה משפטים 
במכללה של הישועים בדיז׳וין. שם הכיר את הלורד הצעיר 
קינגסטוין ואת מדריכו היקמן ( 18101410300 ), שהיה חוקר 
בבוטאניקה והשפיע על ב׳ להתעניין במדעי-הטבע. עם 
ידידיו האנגליים נסע ב׳ לאיטליה ואח״כ לאנגליה. שבה 
ישב שנה והתמסר ללימודי המתמאטיקה, הפיסיקה והבו־ 
טאניקה. כשחזר למולדתו תירגם לצרפתית את "הסטאטיקה 
של הצמחים״ של הילז ( 183165 ) ואת "מתו׳דת־הפלוכסיה" 
של ניוטו׳ן. כשהיה בן 25 קיבל ב׳ ירושה מאמו, ומאז התמסר 
לעבודה מדעית ללא דאגות־פרנסה. ב 1739 נתמנה כמנהל 
של הגן הבוטאני והמוזיאון המלכותי למדעי-הטבע בפאריס. 
תוך עבודתו בגן אסף חומר הסתכלותי מרובה בשביל ספרו 
הגדול, שבחיבורו עסק יותר מ 30 שנה. ב 1753 נבחר כחבר 
באקאדמיה למדעים, וכן היה חבר בחברה המלכותית בלונדון 
וברוב החברות המדעיות באירופה. הוא מת בערב המהפכה, 
ובנו היחיד, שהיה קצין בצבא הצרפתי, הוצא להורג 
בתקופת־הטרור. 

ב׳ היה בעל השכלה רחבה ובעל תרבות מעודנת. כסופר 



הוא מן הפרוזאיקנים הצרפתיים המעולים, ובזכות חיבורו 
״על הסיגנון״ ( 1753 , 6 !ץ 51 50616 01560065 ) נתקבל כחבר 
באקאדמיה הצרפתית. אך עיקר חשיבותו היא בפעולתו המד¬ 
עית. יצירתו הגדולה היא הקובץ ״מדע־הטבע״ (- 03 131510166 
1066116 ), שיצא ב 44 כרכים מ 1749 עד 1804 5 36 מהם 
פירסם ב׳ בחייו בסיועם של דובנטון ( 311860100 ( 1 ) ואחרים, 
ו 8 נתפרסמו מתוך עזבונו אחר מותו. החלקים שהוציא 
בחייו כוללים קוסמוגראפיה וקוסמולוגיה, גאולוגיה וגאו־ 
גראפיה פיסית, מינראלוגיה, ואת הזואולוגיה של היונקים 
והציפרים! החלקים, שיצאו אחר מותו — את הזואולוגיה 
של הזוחלים, הדגים והלוויתנים. 

בחיבור גדול זה נתן ב׳ סיכום מקיף של השגי המדע 
הקלאסי במאות ה 17 —ה 18 . עם זה הוא מתגלה בחיבור זה 
כחלוצם של רעיונות 
חדשים ונועזים, שס¬ 
ללו את הדרך לפני 
המדע החדיש של 
המאה ה 19 . רעיונו 
המרכזי של ב׳ היה — 
העולם הוא יחידה 
מאורגנת שלמה אחת, 
שבה נכללות ומשול¬ 
בות יחד המערכות 
של גלגלי־השמים, 
של כדור־הארץ והמי־ 
נראלים שלו, של הצו¬ 

מח׳ החי וכ י• בזה ,־. י ניסח 

הרחיב ב׳ את תפיסתו 

של ניוטון, שלפיה מופעלות המערכות של גרמי־השמים 
וכדור־ארצנו על־ידי אותם הכוחות עצמם! חידושו של 
ב׳ היה מה שהכניס למסגרת זו גם את העולם האורגאני. 
כאן עורר ב׳ שתי שאלות־יסוד: מוצאו והתהוותו של כדור־ 
הארץ והתפתחות־החיים על פניו. בטיפול בבעיית תולדות' 
כדור־הארץ קדמו לו רי (? 8.3 ), סטנו( 51600 ) וסודנבורג 
( 68008062 ^ 5 ), אבל אף אחד מאלה האחרונים לא קישר 
את השתלשלות־החיים בתולדות השינרים הגאולוגיים של 
הארץ. ב׳ היה הראשון, שעמד על קשרים אלה. 

ב׳ הביע את ההשערה על התהוות כדור־הארץ כתוצאה 


מהתנגשות בין גרם שמימי ("שביט") ובין השמש. מתחילה 
היתה הארץ כדור לוהט! עד הופעת האדם על פניה חלו 
בה תמורות הרבה — קאטאסטרופות —, שנמשכו זמן ארוך. 
לדעתו של ב׳, היו שני גורמים עיקריים להתהוותם של 
שינויים אלה: זרמי־המים בגאותם (נפטוניזם) והגעשיות 
(פלוט(ניזם). ב׳ הבחין 7 תקופות בתולדות־הארץ: 1 ) הארץ 
ככדור נוזלי ולוהט! 2 ) הצטננותה והפיכתה למוצק! 

3 ) כיסוי פני־הארץ בימים מתוך הצטננותם של אדי־המים! 

4 ) ראשית פעולתם של המים והרי-הגעש! 5 ) הופעת 
בעלי-החיים! 6 ) הפרדת היבשות! 7 ) הופעת האדם. 

ב׳ דחה את האומדן המסרתי של גיל כדור־הארץ — אומדן, 
שלפיו קיים הכדור כ 6,000 שנה. השינויים הגאוילויגיים 
העצומים הנזכרים הצריכו, לדעתו, משך־זמן גדול הרבה מן 
המקובל, וב׳ נועז להציע מספר, שנחשב בשעתו בדמיוני — 
לכל הפחות. 65,000 שנה. 

ב׳ תפס את המשותף שבתופעות־החיים. ה״חיים", 


1 

1 


י 


493 


ביפדן, ז׳ורז׳ לראי לקלרק—ביצה 


494 


כתכונת־יסוד, שהיא אפיינית לחי ולצומח כאחד, שוכנים 
בגופיפי־יסוד זעירים, שב׳ קרא להם "מולקולות אורגא¬ 
ניות". מולקולות אלו קיימות לנצח, אינן נהרסות ואינן 
מתחדשות (בדומה ל״מונדות" של ליבניץ). היצורים החיים 
נתהוו מהצטברותן של מולקולות אורגאניות אלו, שהן 
זורמות בעולם. עוברות מגוף לגוף, חודרות לכל חומר אור¬ 
גאני גלמי, נצמדות אליו ( 1£5 ת 3 ז 01 ח 0 ון 5 *>ז 0 )) ומעבדות 
אותו! בהתאם ל״תבנית הפנימית"(שזע 10 ז 10 ת 1 ש 0111 חז) של 
החומר הגלמי מתהווים בע״ח או צמחים מסויימים. נמצא, 
שבבריאת יצור חי שותפים כמה גורמים: המולקולות האור¬ 
גאניות, החומר הגלמי ו״התבנית הפנימית". 

ע״י תורת ה״תבנית הפנימית" ביטא ב׳ את התנגדותו 
לתורת הפרפורמאציה. ב׳ לא ראה בהתהוות־החיים גילוי 
של בריאה'מטאפיסית: סבור היה. שהחיים הם תכונה פיסי¬ 
קאלית של החומר, הנובעת מפעולת־הגומלים שבין החומר 
הדומם והמולקולות האורגאניות. כדי שלא לעורר עליו את 
חמתה של הכנסיה, נמנע ב׳ מלהביע דעה זו בפומבי והס¬ 
תפק ברמזים בלבד. 

ב׳ היה ממבשריה של התפיסה האוו׳לוציונית בביולוגיה. 
שהגיעה לפריחה בדור שאחריו. ב׳ הניח, ( 1 ) שהעולם 
האורגאני הוא רצף של תופעות ותהליכים, ( 2 ) שאין גבול 
מוחלט בין עולם־הצומח ועולם־החי ו( 3 ) שקיימות צורות- 
מעבר בין המינים השונים. הוא שם לב לעובדה, שבבעה״ח 

יש אברים שאין למצוא להם שימוש או תכלית. לסוף בא 

י 

לכלל הכרה, שהמינים עשויים להשתנות במקצת מזמן לזמן, 
מתוך שמירה על סימני־היסוד של המינים הקודמים, ושיש 
מינים, שהם צורות מנולנו׳ת של מינים אחרים! למשל: 
החמור הוא סוס מנוון. מתוך כך סטה ב׳ מתפיסתו הסטאטית 
של לינה, שראה בעולם האורגאני יחידות סיסטמאטיות 
קבועות ומוגדרות. 

בזואולוגיה היה ב׳ ממייסדי הגאוגראפיה הדינאמית של 
בעה״ח. הוא עורר שאלות כגון: מפני־מה נוצר הפיל הקד־ 
מוין — הממותה — רק בצפון, ומפני־מה הגיע לאיזור 
המשווני ע״י נדידה ■— ולא נוצר גם שסי או: מפני־מה חזר 
ונוצר הטאפיר המאלאי גם בדרום־אמריקה י הוא החליט, 
שהכמות המקומית של המולקולות האורגאניות מכרעת 
בתפוצת בעלי־החיים לא פחות מן האקלים או המזון. את 
זהות החי באיזורים הארקטיים באיראסיה ובאלו שבאמריקה 
הסביר ב׳ ע״י מה שהניח את קיומו של חיבור יבשתי קדמון 
בין שתי היבשות. בעיות אקולוגיות העסיקו אותו ביותר! 
כך, למשל, הוא מביא בפרק על הארנבת דיון כללי על 
ההתרבויות הפתאומיות של העכברים, הלמינגים, החגבים 
ושאר חרקים, וכן של האדם הקדמון ועל הנדידות, שבאו 
בעקבות התרבויות־פתע אלו! כל התרבות־פתע ועודף 
או׳כלו׳סיה מופחתים באופן אוטומאטי ע״י כוחות שונים, שהם 
פועלים בטבע. רעיון זה עובר כחוט־השני דרך כל ספר 
"מדע־הטבע". את האנדרוגיניות־לסירוגים המיוחסת לארנבת 
מסביר ב׳ ע״י המבנה המיוחד של אברי־המין החיצונים של 
חיה זו. הוא הבחין בין ארנבות־הרים ואדנבות־עמקים, ולאחר 
שערך סקר של טיפוסי־ארנבות שונים בא לכלל מסקנה, 
שכל הארנבות אינן אלא חילופי־צורה של המין האחד 
"ארנבת". 

בתיאוריו של מין הנמנמן כלול דיון מפורט בתופעת 
שנת־החורף ביונקים, שמסתמך בין השאר על מדידות־ 


טמפראטורה של הסביבה וגוף־החיה, ובהבדלים שבהתנה¬ 
גות בין בע״ח שונים כשהם ישנים ושקועים בשנת־חורף. 
ב׳ סבר(בטעות) ש* 1 ס 10 ( = 0 ״ 12.5 ) הוא גבול הטמפרא־ 
טורה הגורמת לשנת־החורף. 

חיבורו של ב׳ היה בשעתו מפעל מדעי גדול, ואף אח¬ 
ריו — עד אמצע המאה ה 19 — נחשב כסיכום ספרותי 
מעולה של השגי מדעי־הטבע. 

,. 8 10 > 1001 >ו ;י!/! 01 ^ו 0 ?< 01 וו 101 > סס 1-11110 . 5 ת 0 ז 1011 '■{ .ת -[ . 11 
., 1 ; 1860 ,. 8 10 > 00 וו 1 > 1 >ח 0 !ן 01 < 100 ) . 81117011 10 ! .א . 11 ; 844 • 

ס! 10 > 1100 ^ 101001 > 111 01 . 8 , 1101110 ״ 1 ; 1919 ,. 8 ,ז 0 ו'תז 1 ס 

001x100. 1924. 

ש. ב. 

ביצה. מסכת בסדר ״מועד״ — במשנה, בתוספתא, בתלמוד 
בבלי ובירושלמי, שנקראת כך על שם המלה הרא¬ 
שונה שבה. תכנה: הלכות יום־טוב. בעוד שכל אחת משאר 
המסכתות בסדר־״מועד" דנה במועד מסויים, דנה מסכת ב׳ 
בעיקרה בהלכות המשותפות למועדים שונים, ומטעם זה היא 
קרויה בתוספתא ובמקורות אחרים גם בשם "יום־טוב". חומר־ 
ההלכה של המשנה, שבעיקרו הוא כולל חילוקי־דעות בין 
בית־שמאי ובית־הילל, קצתו מתקופת הבית (עי׳ משנה 
ביצה, ג/ ח׳! ה׳, ה׳: ובבלי כ״ט, א׳), וקצתו מתקופת־יבנה, 
שבה נתקבלו שינויים שונים בהלכה, לפעמים אף כדעת בית־ 
שמאי בניגוד לדעת בית־הילל (משנה, ביצה, ב׳, ר). חכמי־ 
ההלכה המאוחרים ביותר הנזכרים במסכת זו חיו בבבל 
באמצע המאה השניה לסה״נ. בין השאר נזכרים כאן כמה 
חכמים, שאין לנו עליהם שום ידיעות ממקורות אחרים, כמו 
רב אדא ורב שלמן מבי כלוחית ועוד. 

ביצה (חז״׳גס), התא המיני הנקבי בבע״ח בעלי רביה מינית. 

בניגוד לתא המיני הזכרי — תא־הזרע — חסרה הב׳ 

כושר של תנועה עצמית, ובדרך־כלל היא גם גדולה ממנו 
הרבה, מחמת חמרי־המלאי שהיא אוגרת בתוכה. 

הב׳ גדלה בבלוטת־המין הנקבית — השחלה, ושם היא 
מתבגרת ("מבשילה") תוך כדי צבירה של טיפות־חלמון 



חחד סכטתי בביצודדיעו.* 

1 — 2 . — חלפיוז לבן וצהוב; 3 . — לוח־הנבימה; 4 . — חלבוו־הביצה: 
5 .—טיגבלות; 6 .—קליפה סרוטית סניסיח וקליפה סיינית חיצונית; 
7 . — תא־אויר 

בציטופלאסמה שלה. הציטופלאסמה של הב׳ בשלב־הגידול 
עשירה בחומצה הריבונוקלאינית (ע״ע נוקלאיניות, חמצות), 
התופסת מקום חשוב בכל התהליכים הסינתטיים בציטו־ 
פלאסמה. נתברר, שבב׳ של דו־חיים וחרקים אחדים מופיעות 
חומצות נוקלאיניות בקרום של גרעין־הב׳, ומשם הן עוברות 
לציטופלאסמה. ההבשלה השלמה של הב׳ מצריכה שתי 
חלוקות־הפחתה, שבכל אחת מהן פולטת הב׳ תא זעיר — את 




495 


ביצה— כיצ׳ר סטו, הדיאט אליזכת 


496 


"גוף־הקוטב" הראשון ואת השני. בתהליך החלוקות הללו 
היא מפחתת את הכרומוסומים שבגרעינה מן המספר הדי- 
פלואידי למספר ההאפלואידי. 

הב״ של רוב בעה״ח זקוקות להפריה — להתלפדות 
עם תא־זרע אחד — כדי שתתחלנה בהן התלמה והתרקמות 
של העובר. אך בטיפוסים אחדים (גלגיליות, פרעושי־מים. 
דבורת־הדבש, כנימות־העלים וחרקים אחרים) אפשרית הת¬ 
פתחות עוברית גם בלא הפריה קודמת — תופעה, שהיא 
ידועה כהולדת־בתולים או פרתנוגנזה (ע״ע). 

־־: זד ע•■•! 

לאחר שעזבה את השחלה מתאחדת הב׳ כרגיל עם הזרע — 

או בגוף האם (הפריה פנימית) או בתוך מי־הסביבה (הפריה 
חיצונית). במקרים הרבה, כגון בתולעת אסקרים (ע״ע קרץ) 
וברוב בעלי־החוליות, אין הב׳ משלמת את חלוקות־הבגרית 
שלה אלא אחר כניסת הזרע _ 
לתוכה. ברובן של התולעים נ 
השטוחות (ע״ע) כלולים 
חמרי־המלאי לא בב׳ עצמה ^ 
אלא ב״תאי־חלמון" מיוח¬ 
דים, שמתווספים אליה 
מתוך בלוטות־חלמון מיוח¬ 
דות. תאים אלה נכללים עם 
הב׳ המופרית בתוך קליפה 
אחת ומשמשים בשלב מאו¬ 
חר יותר להזנת־העובר. 

ברוב החיות של האוק¬ 
יינוס — כגון הנבוביים 
(ע״ע), תולעי־הים למיני־ 
הן, שבלולים וצדפים ימיים ז— 14 ^ 
מרובים, קווצי־העור(ע״ע), ביצח־הכרי־ט, הנתייח נצרחי־ים 
האזמלון(ע״ע) — הב" הן 

בעלות גודל מיקרוסקופי או נראות בקושי לעין. ב" אלו דלות 
בחלמון, ומהן נופק בהתפתחות מהירה ז ח ל, שהוא מסוגל 
להתפרנס באופן עצמאי ולהשלים את ההתפתחות עד לשלב־ 
הבגרות בדרך של גלגול (ע״ע). גם ביצי־היונקים קטנות הן 
(ביצת־האדם: כ 0.2 מ״מ) ודלות בחלמון; אעפ״כ מתאפשרת 
בהן התפתחות עוברית ישירה, בלא גילגול, ע״י שתילת הב׳ 
המופרית בדופן הרחם (ע״ע) והזנה ממושכת של העובר 
בחמרי־מזון, שמפעפעים ממחזור־הדם האימהי דרך השליה 
למחזור־הדם העוברי. הב" של כל בעלי־החוליות, פרט 
לאזמלון וליונקים, מצטיינות בכמויות ניכרות של חלמון, 
ולפיכך — אף בגדלן. 

הנקבות של דגי־העצם מטילות עפ״ר מאות ואלפים של 
ב" והפרייתן נעשית כרגיל במים. במועטים. מדגי־העצם, כגון 
בקרפיוני־שן מסויימים. ההפריה היא פנימית, והנקבה מש־ 
ריצה רק עשרות של דגיגים. גם בטיפוסים השונים של הדגים 
הדוגרים מספר־הביצים הוא מצומצם. האמנונים (ע״ע) דו¬ 
גרים את ביציהם בפה; בסוס־הים (ע״ע) מתפתחות הב" 
בכיס מיוחד בבטנו של הזכר. 

גדלן של הב״ בדו־חיים (ע״ע) הוא 1 — 2 מ״מ. תא־הב׳ 
מכיל פיגמנט ומשתקף ככדור כהה במקצת דרך הקטיפה 
הרירית העוטפת את גושי־הב". ריר זה מתווסף לב" כשהן 
עוברות דרך צינור־הב" ומשמש הגנה עליהן בפני יובש 
ובפני טורפים. ההטלות של רוב הקרפדות הן חוטים קרישיים 
ארוכים; הצפרדעים מטילות גושים גדולים לא־סדירים של 



קריש, שמכיל ב" מרובות. דו־חיים אחדים "דוגרים" את 
ביציהם: הזכר של "הקרפדה־המילדת" ( 65 זץ 1 \/) האירופית 
נושא את חוטי־הב״ כשהם קשורים לרגליו; בקרפדה הדרום־ 
אמריקנית (גק 1 ?) מתפתחות הב" כשהן שקועות בתאים 
מיוחדים בגב אמן. 

ביציהם של הכרישים, הזוחלים והעופות הן גדולות ביותר. 
ה״צהוב" של ב" אלו (שצבען בא להן מן החומר הקרוטיני 
[ע״ע| כסאנתופיל) הוא כולו תא־ב׳ ענקי אחד; החלמון של 
בת־היענה הוא התא הגדול ביותר הידוע לנו. אולם אף 
בתאים עצומים אלה אין הגרעין עולה בגדלו על ממדים 
מיקרוסקופיים; הוא נמצא בהקף־הב׳, בתוך שכבה דקה של 
ציטופלאסמה חסרת־חלמון — לוח־הנביטה, שבתוכו מתחלת 
ההתלמה כסימן ראשון של ההתפתחות העוברית. לב" 
הגדולות הללו מתווסף חומר חלבוני לא־תאי — ה״חלבון״ — 
מבלוטות שבדפנות דרכי־הב". בתוך החלבון של ביצי־העופות 
ניכרים שני חוטים מסולסלים — המיגבלות ( 10 ;./ 1 ; 1 ״ו €1 ); 
סילסולם הוא תוצאה מהסתובבותה של הב׳ על צירה הארוך, 
כשהיא יורדת בצינור־הב". 

הב" הגדולות של כרישים אחדים מתפתחות בגוף־האם. 
במינים אחרים הן מוטלות החוצה, כשהן עטופות קליפה 
קרנית, שהיא מופרשת באיזור התחתון של צינור־הב". ביצי 
הלטאות (ע״ע) והנחשים (ע״ע) עטופות עטיפה קרומית 
רכה. ביצי השממיות (ע״ע), הצבים (ע״ע), התנינים (ע״ע) 
והעופות (ע״ע) עטופות קליפה קשה, שגם היא תוצרת של 
הפרשת צינור־הב" והיא בנויה בעיקר מסיד. הקליפה של 
ביצי־העופות עשויה שכבות מרובות של סיד, וכולן נקובות 
נקבים דקים, שמאפשרים לעובר את חילוף־הגאזים. השכבה 
החיצונה של קליפת־הב" בעופות הרבה מכילה פיגמנטים, 
שמתאמים את צבעה של הב׳ לגוני־הסביבה ומשמשים לה 
הסוואה כשהיא מונחת גלויה בקן. 

על ביצי העופות, ע״ע עוף; על הביצה כמזון, ע״ע 
תרנגלת; לול. וע״ע רביה; אמבריולוגיה. 

,ז 101 ( $0 ז 0 .א .£ 

/ 07 * 5 11 ! • 011 ? 0 €611 ,תס 5 לז 0 ק 5 ג 0 . 0 .*ד ; 936 נ 

, 1950 , 4/10/1 

א. ג. 

ביציום, אלבו־ט ע״ע בוטהלף, ירמיאם. 
ביצ׳קזב, אפנסי פיודורוביץ׳ —.<ו> — 

( 1818 — 1899 ), ארכיונאי רוסי. ב׳ היה תלמידו 
של מ. פ. פוגודין (ע״ע). מ 1844 ואילך היה המנהל של 
מחלקת כתבי־היד שב״ספריה הציבורית" בפטרבורג, שבה 
שירת במשך 55 שנה. מ 1854 פעל ב״וועדה הארכאולוגית" 
כעורך התעודות ההיסטוריות הרוסיות. ב 1866 נתמנה כחבר 
האקאדמיה למדדים בפטרבורג, ב 1882 נעשה המנהל של 
״הספריה הציבורית״, וב 1890 — חבר של ה״מועצה הממלכ¬ 
תית". בעריכתו של ב' נתפרסמו הכרכים 7 . 10 , 15 , 16 , של 
"אוסף הלטופיסים (הכרוניקות) הרוסיים"; ה״לטופיסים של 
נובגורוד" מן הסידרה השניה והשלישית; ה״מיסמכים והמכ¬ 
תבים של פיוטר הגדול", וכן היומנים ממסעותיו הצבאיים 
של פיוטר הגדול מ 1695 עד 1725 , ועוד. ב׳ מיין, סידר ותיאר 
את כתבי־היד שב״ספריה הציבורית". 

ביצ׳ר סטו־, הריאט אליזבת, ע״ע סטו, הריאט 
אליזבת. 




497 


פיק, אמיל — כיקץ, פרנסים 


498 


ביק, אמיל — 11 ״ז£ — ( 1845 , יאנוב, גאליציה 

המזרחית — 1906 , וינה), עסקן יהודי־אוסטרי. ב׳, 

שפעל כעורך־דין בלבוב, היה ממייסדיה של האגודה היהו¬ 
דית הפוליטית הראשונה בגאליציה ״שומר-ישראל״ ( 1869 ), 
שדגלה מתחילה בסיסמותיו של הליבראליזם האוסטרי הצג* 
טראליסטי, וביזמתו גם התכנס ביולי 1878 בלבוב כנם של 
הקהילות היהודיות בגאליציה לשם ליכודן ואירגונן של 
קהילות אלו במסגרת ארצית. בבחירות לפארלאמנט האוסטרי 
ב 1873 העמידה "שומר־ישראל", ביזמתו של ב ׳ , רשימת־ 
מועמדים מיוחדת, בשיתוף עם הרותנים, נגד הפולנים. אך 
שנים מועטות לאחר מכן שינה ב׳ את טעמו: מ 1879 ואילך 
התחיל תומך במדיניות של הפולנים בגאליציה, ובהשפעתו 
הצטרפו המועמדים של "שומר־ישראל" לסיעה הפולנית 
בפארלאמנט האוסטרי. גם במדיניותו היהודית הפנימית נקט 
ב׳ קו פרדפולני; הוא היה ממתנגדיה הקיצונים של 
התנועה הציונית, וכן התנגד להקמתה של קוריה יהודית 
כשההצעה נדונה בפארלאמנט האוסטרי. מ 1891 עד שמת 
שימש ב׳ כצירה של העיר בדודי בפארלאמנט, שבו מילא 
תפקידים חשובים כמשפטן. בשנות־חייו האחרונות ( 1903 — 
1906 ) היה ב׳ נשיאה של הקהילה הלבובית (שקודם לכן 
היה סגן־גשיאה וחבר בועד שלה); ואף את הקהילה ניהל 
ברוח פולונו׳פילית. ב 1906 כינס ב׳ בלבוב את נציגיהן של 
הקהילות בגאליציה מתוך כוונה לעורר אותם להתנגדות 
לתביעות של היהודים הלאומיים. נגד כינוס זה נערכו הפג¬ 
נות מצד הציונים. 

נ. מ. ג. 


ביק, יעקב <שמואל ( 1772 , בדודי - 1831 , שם), סופר 
עברי בגאליציה בתקופת־ההשכלה. ב׳ היה מחלוצי 
ההשכלה העברית בברודי ומידידיו של שלמה יהודה רפפורט 
(שי״ר). תירגם לעברית שירים מצרפתית ומאנגלית ופירסם 
מכתבים סאטיריים נאים ב״ביכורי־העיתים", ב״כרם־חמד" 
ובקובץ "הצפירה", שיצא בעריכתו של מ. לטרים. מתחילה 
לא נבדל יש״ב משאר משכילי־גאליציה בזמנו, שליגלגו על 
החסידים הבוערים ועל האמונות התפלות, שההמון היה 
שקוע בהן; אך מאהבתו העזה להמוני־העם ולמסורת־אבות 
התחיל חושש, שמא תהרוס ההשכלה את יסודות קיומו 
הרוחני של עם־ישראל בגולה ותנתק את קשר־האחדות בין 
בני־האומה. מתוך חששות אלה בא לכלל מסקנה, שלשם 
קיומה של האומה חשובה לא השכלה אלא נאמנות לאומה 
ולמסורותיה. מתוך כך בא שינוי מכריע ביחסו אל החסידות 
ואל הלשון היידית, שבניגוד לבוז, שרחשו להן המשכילים 
בזמנו, התייחס אליהן יש״ב בחיוב. כשהמליץ טוביה פדר 
יצא בחוברתו ״קול מחצצים״ ( 1816 ) נגד מנחם לפין מסא־ 
טאנוב על שתירגם ליידית את ספר "משלי", התעורר יש״ב 
להגן על לפין, ובמכתבו לפדר (נתפרסם ב״כרם חמד") 
הוא טוען, שלפין ראוי לכבוד על שנתן להמוני־העם את 
ספר "משלי" בלשונם המובנת להם. יש״ב מת במגיפה, הוא 
יבנו יחידו, וכתביו, שהניח אחריו, נשרפו בדליקה, שנפלה 
בבית חתנו בברודי ב 1835 . בבית־עקד־הספרים, שייסד יוסף 
פרל בטארנופול, נמצאו בכ״י, בערב מלחמת־העולם 11 . 
שלושה מחזות היתוליים בעברית, שהם מכוונים נגד החסי¬ 
דות, ולפי סברתו של דוב סדן (שפירסמם בתוך ספר־הזיכרון 


״מזכרת לוי״, ת״א תשי״ד, עמ׳ 96 — 108 ) נתחברו ע״י יש״ב 
בתקופתו הראשונה, האנטי־חסידית. 4 

ש. ברנפלד. תולדות שי״ר, תרנ״ט, 14-9 ; א. מ. ליפשיץ, 

י. ש. ביק, בתוך לוח ״חרמון״, 11 . לבוב, תדס״ד, 84-80 ; 

י. קלוזנד, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, 1 . 
תשי״ב-, 244-242 ; ג. באדר, מדינה וחכמיה, תרצ״ד. 37-36 ! 
■ו 1 < 1 >ו? ■/ 01 .זש 011 (ן 1 ובו)$וז)ן- 1:11£ ! 1 ;)ב״ר- 1 ! 0 ) 0115 צ ז \\ 

. 26 , 1930 ,״■״׳!ז 111 ^ 21:111 

ג. א. 


ביקי[׳ פתסיס — ״ 300 ( 1 015 מ 3 זי 1 — ( 22 ביאנואר 1561 , 
לונדון — 9 באפריל 1626 , שם), פילוסוף ומדינאי 
אנגלי; בנו של המשפטן והמדינאי סר ניקולאם ב׳ ( 1509 — 
1579 ), שזכה ברכוש גדול עם הפקעת המקרקעים של 
המנזרים באנגליה ושמ 1556 ואילך היה הלורד שומר־החותם 
במועצה של המלכה אליזבת 1 . כשהיה בן 13 נתקבל ב׳ 
כסטודנט באוניברסיטה של קימבריג׳(טריניטי קולג׳)׳ שבה 



הצטיין במדעים השונים, שנלמדו בה בזמנו, ושבה גם נת¬ 
פתחה התנגדותו לפילוסופיה הסכולאסטית, לשיטת־הלימוד 
שלה ולהערצה הית¬ 
רה, שהעריצה את 
אריסט(. מיד לאחר 
שסיים את חוק־לימו־ 
דיו נספח לשגרירות 
האנגלית בתצר־המ־ 
לוכה הצרפתית, ומשם 
כתב מכתבים על המ¬ 
צב הכלכלי והמדיני 
באירופה, שהצטיינו 
בסיגנון חריף ובר- 
איית־דברים חודרת. 
כשמת אביו חזר ב׳ 
לאנגליה; ומאחר ש־ 
ירושת־אכיו ניתנה 
כולה, כפי שהיה נהוג 
אז, לבן הבכור. הת¬ 
חיל ב׳ עוסק בפרקליטות, ובין השאר שימש יועץ פרטי 
למלכה. למרות השתדלותו והשתדלות פטרונו, הרוזן של 
אסכם, שיתמנה כפרקליט־המדינה, לא קיבל ב׳ התמנות זו, 


פראנסיב ביקון. 

תמונה מאת פאול ו; זימר, ?ונדון 


וכדי לפצותו על כשלון זה העניק לו הרוזן הנזכר אחוזה 
נרחבת. אעפ״ב לא סירב ב׳ לשמש כפרקליט־הכתר במשפט, 
שנערך לאחר זמן נגד אסכם, ואף חיבר לאחר הוצאתו 
של הרוזן להורג את המסה "על התחבולות והבגידות" 
($תס 03$ ז' 7 01 ״ 3 03011005 ? 1110 0£ ( 0013031101 ( 1 ), שבאה 
להצדיק את פסק־הדין — מעשה, שעורר על ב׳ מקטרגים 
הרבה. ב׳ נבחר כציר לפארלאמנט עוד בזמנה של אליזבת 1 , 
אך לגדולה, שאליה שאף, זכה רק בימיו של ג׳ימז 1 , שהעלה 
את ב׳ לדרגות של אביר ( 1603 ), יועץ־הכתר ( 1604 ), פרקליט־ 
המדינה ( 1608 ), תובע כללי( 1613 ),יועץ סודי( 1616 ),הלורד 
שומר־החותם ( 1617 ) והלורד הצ׳נסלור ( 1618 ); באותה שגה 
הועלה למעלת הבארון של ורולם (״ 000130 '^), ושנתיים 
לאחר מכן— למעלת הרוזן(ז״ססס״/י) של סט. אלבאנז. אך 
עוד באותה שנה, כדי להגן על בחיר־המלך הנסיך באקינגאם 
ולכסות על שערוריית הענקת הזכיונות שהלה הסתבך בה, 
נאשם ב׳ בלקיחת־שוחד ונמצא חייב בדינו. ב׳ נענש בקנס 


499 


ביקרן, פרנסים 


500 


של ארבעים אלף לירה, במאסר ב״מגדל־לונדון", בשלילת 
זכויותיו האזרחיות, וכן בשלילת זכותו להיבחר לפארלאמנט 
ולטעון בבתי־המשפט. לאחר זמן קצר שוחרר ממאסרו, 
והקנס, שהוטל עליו, בוטל, כנראה, בהתערבותו של המלך, 
אך זכויותיו השלמות ומקומו בפארלאמנט לא הוחזרו לו 
אלא כשעלה צ׳ארלז 1 על כסא־המלוכה. כשהיה מובטל 
מעסקי־המדינה בילה ב' את זמנו בכתיבה, וכתיבתו זו הקנתה 
לו שם ותהילה, שלא היה זוכה להם לעולם בתורת מדינאי 
ופרקליט בלבד. 

ב׳ היה סופר רבצדדי: הוא תירגם לאנגלית בחרוזים את 

* 1.1 

ספר־התהילים ( 1625 ), עסק בתיקון החוק בספרו 1 ) 311 £1116$ 
1607 ,״\ 1,3 30010100 ) 1116 ) 0 43x101$ ? (,הכללים והעקרו¬ 
נות של החוק האזרחי"), כתב חיבור על "ההיסטוריה של 
הנרי ¥11 ״ ( 1622 ), ולסוף עסק בחקירות פילוסופיות בכת¬ 
בים, שאת רובם כתב לאטינית או תירגם ללאטינית, ובמסות 
( 1626 , 5 ׳< £$$3 ), שנכתבו אנגלית. סיגנונו מצטיין בקיצורו 
ובשגינותו יותר מבסגולות הדברנות הרומית, ששימשה 
מופת לסופרי־אירופה בזמנו. "הקיצור הוא נשמת הפיקחות". 
אמר ב׳. 

כתביו הפילוסופיים, כאישיותו, זכו לתהילה ולגנאי 
כאחד. הם עוררו את המחקר המדעי וחיזקו את המגמות 
הראציונאליסטיות והמאסריאליססיות בפילוסופיה, אע״ם 
שב׳ טעה הן בהערכתם של השגי־המדע בזמנו (למשל, 
בהתעלמותו מגילוייו של הרופא ו. הארווי) והן בהבחנת 
כיוונו של המדע לעתיד לבוא (למשל, באי־הבחנתו בתפקיד 
המכריע של המאתמאטיקה). וכן רחוק היה מלהיות דומה 
לדמות, שלבש בתיאוריהם של האנציקלופדיסטים הצרפתיים 
שראו בו את אבי תורתם. ב׳ נשאר נאמן ליסודות המסורת 
הנוצרית! האמין בחטא הקדמון ובאבדן הידיעה בסיבתו! 
אלא שבדומה ללידגיט, ויום וארסמוס ראה במסורת ההומא־ 

• 1 ~ • זו '•־יו 

ניסטית הנוצרית את גילוי יעודו של רוח־האדם לרכוש 
מחדש את הידיעה שאבדה. לתכלית זו תיכנן ב׳ את מפעלו 
העצום: "ההתקנה הגדולה של המדעים" (- 3£ תז 3110 ז $1311 ת! 
$0160113111111 03 ). ב׳ ראה את עצמו מחונן בסגולות הנפ¬ 
שיות הדרושות לביצועו של מפעל זה: כושר של דימוי ער 
ומהיר לתפוס את המשותף שבדברים! זיקה להגות ולחקירה 
פילוסופית! אורך־רוח והתמדה בפיקפוק! איטיות וזהירות 
בהכרעה! נכונות להכיר בטעות! אהבת סדר ותיכנון! 
העדר של נסיה להתפאר בחידושים ואי־התבטלות בפני 
סמכותם של הקדמונים! שנאה להעמדת־פנים — תכונות. 
שכולן מקשרות ומקרבות את בעליהן לאמת. 

הוא נתכוון לבצע את מפעלו בששה שלבים: השלב 
הראשון נועד לכלול סקר של מצב־הידיעה בזמנו, מתוך 
חלוקת החומר לשלושה חלקים עיקריים — הפילוסופיה, 
השירה וההיסטוריה. השלב השני בא להציע שיטה חדשה 
לפיתוחו של כושר־החשיבה ולהפעלתו היעילה ביותר בכל 
שטחי־החקירה: זוהי תורת־הלוגיקה החדשה המיוסדת על 
עקרון האינדוקציה. השלב השלישי בא להדגים את השימוש 
במכשיר־חשיבה חדש זה. השלב הרביעי בא להראות את 
הדרגות, שבהן מתעלית המחשבה ממסקנותיה המוטעות 
הראשונות אל ההכרה הפילוסופית הנכונה. השלב החמישי 
בא, כנראה, להדגים טעויות אלו, ואילו השלב השישי נועד 
להביאנו אל הידיעות האכסיומאטיות והוודאיות. אך תכנית 
נועזת זו , לא בוצעה אלא למחצה: השלב הראשון נתבטא 


בחיבורו האנגלי על ״קידום הידיעה״ ( 3011 6$$ ז 0£ ז? 7116 
605 ! י £ מ ; 1 ״ 3 ^ 1 - 01 ! 30060160 ׳'^), ובהוצאה המורחבת של 
חיבור זה בלאטינית(- $0160113 016011$ ^ 6130 011316 ^ 011 06 
1623 , 1101 ־!); השלב השני — ב״המכשיר החדש" ( 1101 ׳\ 0 א 
830001, 1620 ־ 01 ); השלב השלישי— ב״תורת־הטבע״( 3 ׳ 1$ ץ 8 
1627 ,ו 00 ז 3 ׳\ 1 ץ 8 ), שנתפרסמה אחר מותו ושחלקים גדולים 
ממנה אינם מעובדים כל צרכם ונראים כאוסף־חומר כמעט 
מקרי! השלב הרביעי — ב״סולם־הרוח״( 10101160111$ 80313 ), 
שאך מחציתו נכתבה! השלב החמישי — ב״ידיעות מקוב¬ 
לות בפילוסופיה הפחותה״ (- $6 11136 ק 110$0 ! 1 ק 311006$ ק 01101 \/ 
0001136 ), שמהן לא נשתמרו אלא השם והתכנית! מה שנוגע 
לשלב השישי — ״הפילוסופיה העליונה והשלמה״ (- 711110 
30111-3 6 ׳$!$ 13 זת!זק 3 ! 1 !ק $0 ) — נראה, שב' עצמו נתייאש 
בסוף־ימיו מן האפשרות להוציאו לפועל. 

מתכניתו רחבת־המידות לא הושלמו, איפוא, אלא שני 
החלקים הראשונים בלבד. בחלק הראשון מבקר ב׳ והורם 
את הידענות הישנה, המיוסדת על תורת־ההקש האריסטוט־ 
לית. בחלק השני הוא מנסה לעצב שיטה חדשה להשגת 
ידיעות אמיתיות — ובעיקר, מועילות — על העולם. טענתו 
העיקרית נגד המדע והקניית־הידיעות, שהיו מקובלים בזמנו, 
היא שהם מסתמכים רק על היוונים הקדמונים, וביחוד על 
אריסטו, בעוד שהללו, לדעתו של ב׳, לא ידעו הרבה. קודם 
כל, לא ידעו את אמנות ההסתכלות־בטבע. יראת־הכבוד 
המופרזת כלפיהם מונעת אפשרות של תגליות חדשות, וה¬ 
נוער המתחנך עליה מתרגל לסמוך על מסקנותיהם בלבד. 
אולם החכמים הקדמונים אינם ראויים לכבוד זה. זמנם היה 
זמן־ילדות לאנושות: "אנו הזקנים האמיתיים". הרוח האנו¬ 
שית יכולה וצריכה להסתכל וללמוד מן הספר הפתוח לפניה, 
שהוא עולם־הטבע. כי ספר־טבע זה נפתח לפניה ע״י אלוהים 
עצמו, להשלים ולחזק את האמיתות, שגילה לאדם בכתבי- 
הקודש! אלא שהאדם הזניח מקור־ידיעות חשוב זה, שהו¬ 
עמד לרשותו. ע״י הסתכלות בטבע ימצא האדם דברים, 
שיוכל להתפעל מהם ולנצלם לטובת החברה. רעיון הניצול 
והשימוש־למעשה של השגייהמדע חשוב ביותר בעיניו של 
ב׳: אחת מן המגרעות העיקריות של שיטת הלימוד והח¬ 
שיבה הסכולאסטית היא, לדעתו, מה שכל עיקרה אינו אלא 
עיסוק במלים ולא בעצמים, ולפיכך אי־אפשר שתהיינה 
לה תוצאות מעשיות כלשהן. לפי ב/ המבחן והתכלית האמי¬ 
תית של כל ידיעה כלולים בשימוש המעשי ובתועלת 
שהיא עלולה להביא לנו, או ביתר בירור: בכוח, שהיא 
מקנה לנו להשתלט על עולם־התופעות. מכאן אמרתו הידועה: 
! 6$ 6$13$ ! 0 ק $0160113 $3 ק! 61 301 א, שב' עצמו תירגמה 
לאנגלית: ז 6 ׳ 0 \סק 1$ ) $61 !! 6 § 1611 ׳ 3 \סס 10 ! 70 ("כי הדעת 
כשלעצמה היא כוח"). 

כדי לבחון את המדעים ביתר קלות, חילק אותם ב׳ לפי 
שיטה, שבה השתמש אח״כ גם דידרו בתיכנונה של האנ¬ 
ציקלופדיה הצרפתית. לרוח האנושית שלוש ספיקוית עיק- 
ריוית : זכרון, כוח־דימוי ותבונה. לספיקה הראשונה מתאמת 
ההיסטוריה, לשניה — השירה, לשלישית — הפילוסופיה. 

ההיסטוריה מתחלקת לשני חלקים: מדעי־הטבע ומדעי- 
החברה. מדעי־הטבע מתחלקים לתורת ההתהוות או היצירה 
של כל המינים לפי חוקים כלליים ויציבים, לתורת ההת־ 
הוויות היוצאות דופן, שאינן מצייתות לאותם החוקים, ולתורת 
הטבע הכבול, הכפוף לצרכי־האדם על־ידי הטכניקה או 


501 


כיל,דן, פרנסים 


502 


המגיה. מדעי־החברה מתחלקים לשלושה חלקים עיקריים: 
היסטוריה דתית ותולדות־הכנסיה, היסטוריה של המדינות 
והחברות והיסטוריה של האמנות והספרות. בזו האחרונה 
נכללים גם הדברנות, כתיבת־המכתבים ויצירת האמרות 
השנונות. 

השירה מתחלקת לשלושה חלקים: המספרת, הדראמא־ 

1 • 

טית והממשלת. 

! ' ?• 

הפילוסופיה מתחלקת לשלושה חלקים: ידיעת־האלוהים, 

ידיעת־הטבע וידיעת־האדם. ידיעת־האלוהים או התאולוגיה 

מתחלקת לתאולוגיה קדושה, תאולוגיה טבעית ודמונולוגיה 

(או ידיעת הרוחות השניים במעלה). ידיעת־הטבע מתחלקת 

לשני חלקים: עיוני ושימושי. החלק העיוני כולל את ידיעת 

מקורם של הדברים. ידיעת הצורות, ידיעת המינים, ידיעת 

האיכויות וידיעת התנועות; ביחוד היא כוללת את האפ¬ 

שרות של ידיעת המידות והדרגות ושל מדידת־התנועות. 

• י 

החלק השימושי כולל את המכאניקה ואת המגיה הטבעית. 
נוסף על כך כוללת ידיעת־הטבע את המאתמאטיקה, הן בצו¬ 
רתה הטהורה: גאומטריה, אריתמטיקה ואלגברה, והן בצור¬ 
תה השימושית:'אסטרונומיה, ארכיטקטורה והתקנת־מכונות. 
ידיעת־האדם מתחלקת אף היא לשני חלקים: ידיעת האדם 
היחיד וידיעת האדם בחברה. הראשונה כוללת את ( 1 ) 
ידיעת־הגוף: תורת הפיסיוגנומיה, הרשמים והטעויות, 
הרפואה, הקוסמטיקה, האתלטיקה והתענוגות, בכללם אלה 
שאנו מקבלים מיצירות־אמנות: רומאנים וסיפורים, ציורים 
ופסלים, הצגות־תיאטרון ומנגינות; ואת ( 2 ) ידיעת הנפש; 
הן של הנפש הנבראת־החשה, ז.א. תורת הפעולות והתנועות 
הרצוניות ותורת התחושות, והן של הנפש האלוהית־התבו- 
נית׳ שבכוח פעולתה היא יוצרת את הלוגיקה ואת האתיקה. 
הלוגיקה שוב מתחלקת ל( 1 ) כוח־המצאה של דברים או של 
נימוקים, ( 2 ) כוח־השיפוט ע״י הקש או ע״י אנאלוגיה או 
ע״י אינדוקציה, ו( 3 ) כוח־ההתקשרות ע״י סימנים. לחלק 
האחרון משתייכים תורת־הדיקדוק, התחביר ותורת־הלשון 
בכללה. האתיקה כוללת את תורת הטוב בכללו, ואת ידיעת 
התרבות, המנהגים והנימוסים. האתיקה היא הלוגיקה של 
הנשמה. לפיכך היא מקפת גם את תורת־הניחוש, הנבואה 
ואת תורת הפיתוח של כושר־ההשפעה. לידיעת האדם בחברה 
שייכים תורת ניהול-הז&יחות, תורת ניהול־העסקים. תורת- 
השלטון. 

כדי להעמיד את כל התורות והמדעים הללו על יסוד 
מוצק, יש צורך בשיטת־מחקר חדשה. בניגוד להוגי־הדעות 
הסכולאסטיים, המסמיכים מסקנות מרחיקות־לכת על עובדות 
ונסיונות מועטים, שלא נבדקו כראוי, חייבים אנו להקפיד 
על איסוף שיטתי ובדיקה קפדנית וזהירה של עובדות מרו¬ 
בות עד כמה שאפשר. כדי לגלות חוק־טבע לא די להראות, 
ששני דברים מופיעים לעיתים קרובות ביחד, אלא יש להר¬ 
אות שאי-אפשר להם להופיע אלא כשהם קשורים זה בזה. 
מחובתנו "לרדוף אחר פאן עד מחבואי־סתריו". אינדוקציה 
שטחית והסקת מסקנות נמהרת אינן עשויות לשמש מכ¬ 
שיר, שיסייע לנו בגילוים של חוקי־הטבע; גרעין האינ¬ 
דוקציה במובנה הביקוני הוא השגחה מעשית־נסיונית על 
שלשלת־האינדוקציות ועל כל חוליה מחוליותיה. למשל. 
אע״ם שהגורמים א׳ ב׳ קודמים תמיד לגורמים ג׳ ד׳, אין 
אנו רשאים לראות בכך הוכחה לדבר, שא׳ וב׳ הם הסיבה 
של ג׳ וד. שכן לא הוכחנו ואין אנו יודעים אם ג׳ וד׳ לא 


יוכלו להופיע גם כשא׳ וב' נעדרים. כדי להשיג ודאות ז( 
צריכים אנו למנוע במכוון את הופעתב של א׳ וב/ בניסיוו 
מאורגן במיוחד לתכלית זו. ורק כשנראה שבכל מקרה שבו 
סילקנו את א׳ וב׳ נעלמו גם ג׳ וד, ניווכח בתלות ההכרחית 
שביניהם. לא על יסוד ההתאמה המוסכמת אלא על יסוד 
ההבדלים שבניסיון יש לגלות את הקשרים הסיבתיים; יש 
לבדקם לפי טבלות של נוכחות, של היעדרות ושל דרגתיות 
גם יחד. שכן על חוקר־הטבע לרשום את הקשרים המחייבים 
והשוללים זה את זה וכן את הוואריאציות היחסיות שבין 
תופעות שונות קודם שיוכל להשיג ידיעה בת־קים. מתודה 
זו היא השגו הגדול והעיקרי של ב׳, ובה השתמשו כל חוקרי־ 
הטבע שבאו אחריו. 

מקור זה של טעויות — המתודה המסולפת של החקירה— 
נתכוון ב׳ לבטל ע״י שיטת האינדוקציה החדשה, שהוצעה 
על־ידיו. ואולם ב׳ הצביע על מקור־טעויות נוסף. לא רק 
השיטה הסכולאסטית הסעתה את האנושיות, אלא אף 
החולשות האפייניות לרוח־האדם. החולשות הללו נעוצות 
בהרגלים, ב״אלילים״ ( 111013 ), שהרוח סוגדת להם. אלילים 
כוזבים אלה, ששולטים בנו, הם מארבעה מינים: 1 ) "אלילי־ 
המין״ — כלומר, חולשות המין האנושי כולו, שתפיסת־ 
עולמו פגומה ומעוותת מחמת מוגבלותם של חושיו ושכלו; 

2 ) ״אלילי־המערה״ — כלומר, האופי והמבנה המיוחד של 
כל אחד מאתנו, המתכונת, שלפיה עוצבה אישיותו; 

3 ) ״אלילי־השוק״ — כלומר, הרגלי הלשון, הרגלי היחסים 
שבין אדם לחברו, הדעות המקובלות במשפחות, בחברות, 
במדינות; 4 ) "אלילי־התיאטרון" — כלומר, הסמלים שבהם 
הורגלנו, האגדות שעליהן גודלנו, הדעות הקדומות, המס¬ 
תמכות לא על ידיעת העובדות והעצמים אלא על משחקי־ 
מלים. ביהוד נוטים הפילוסופים להשתעבד לאלילים מן המין 
האחרון. כל חיפושיה של פילוסופיית יה״ב אחר ה״סיבות 
הראשוניות", הסיבות הבלתי־מסובבות, מדגימים השתעבדות 
זו. סיבות אלו הן "בתולות עקרות, שאין בכוחן ללדת 
מאומה". אף הניסיון לבטא את הוקיות־הטבע בנוסחות 
מאתמאטיות מבוסס, לדעתו של ב׳, על רעיון מוטעה ומתעה. 
אין לשים לב אלא לעובדות כמות שהן, לעובדות הנסיוניוח! 
ע״י בדיקתן של העובדות וע״י התקנת נסיונות מכוונים 
באמצעות האינדוקציה, אפשר להגיע למשפטים כוללים יותר 
ויותר, ולסוף — לצורה, שהיא מהותם של הדברים והמאור¬ 
עות, תכליתו של המדע העליון והחוק המאחד וקובע את 
ההופעות השונות של היש. זוהי הצורה הפשוטה, שהיא היסוד 
המשותף של כל הדברים. באמונה, שהאמין ב׳ במציאותו של 
יסוד משותף זה, התקרב במידה מרובה להשקפתם של האל־ 
כימיסטים, שדעתם בנוגע לאפשרות הפיכתן של כל המתכות 
לזהב נתבססה על אמונה כגון ז(. חיפושיהם אחר אבו־ 
הפילוסופים ניתנים לתיאור במושגים ביקוניים. ואף אמרתו 
הנזכרת של ב׳: "הדעת היא כוח", משתמעת לשתי פנים: 
כוח כפיה על הטבע במובן הטכנולוגי המודרני וכוח 
אוקולטי (בעיקרו מגי) במובן של יה״ב. ואמנם ב׳ נטה גם 
אחר הידיעה במובן האחרון. 

ב׳ היה על פי כל תפיסתו מייצגה הטיפוסי של הרוה 
האנגלית, רוח הפראגמאטיות הפוזיטיוויסטית. מצד אחד, 
הטעים את חשיבותם של העובדות, הניסיון המעשי, העולם 
המוחש, ונלחם בהפשטה, בספקולאציד, המילולית; ומצד 
שני, הדגיש את חשיבותן של התכלית, השימושיות והתועלת 


503 


פיקון, פרנסים — כיקון, רוג׳ר 


504 


של הידיעה. מפני־כן היה מוכן לכלול במערבת־המדעים 
שלו את המגיה, את הדמונולוגיה, את האלכימיה, וכד/ 
השליטה על הטבע, הכוח המעשי, הפקת־התועלה, ולא הידיעה 
לשמה, היו מטרתו העיקרית. וכבר הבחינו בכך בני־דורו. 
אף בן־זמנו, הרופא הנודע הארווי, שגילה את מחזור־הדם 
בגוף האנושי, העיר, שב׳ "כותב פילוסופיה כיאות ללורד 
צ׳נסלור". אך יחם ביקרתי זה אל ב׳ נשתנה לחיוב משגילה 
וולטר את ב׳ ופיר סם את שמו בין הצרפתים, והאנציקלום־ 
דיסטים, ביחוד ד׳אלנבר, ראו בו את "הגדול. האוניוורסאלי, 
המשכנע והמלוטש ביותר בין הפילוסופים". הם, ובעקבו¬ 
תיהם גם קונו פישר, שהילל את ב׳ כמייסד המתודה של 
מדעי־הטבע החדשים וכמי שפעל ראשון לפי מתודה זו, טעו 
במה שראו אותו כמאטריאליסטן, ואפילו כאתאיסטן. ובאותה 
טעות נכשל גם מבקרו החריף של ב׳, הצרפתי דה מסטר, 

7 * 1 

שתקף את ב׳ והאשים אותו באתאיזם ביחוד. ב׳ היה רחוק 
מן התפיסה העקבית, שיחסו לו הצרפתים, ונשאר כל ימיו 
נוצרי נאמן, כפי שמעידה אמרתו: -ח 1 ץו 1 ק 11050 ו 1 ק ש 11111 
- 110$0 ו 1 ק ח 1 ו 1 זקש 1 ) זטכ 1 ,וח 15 שו 1 ) 3 ס! 1 )ח 1 ת! 5 'תגוזו ו 11 שח 011 
ח 10 ז$! 1 שז ס) ) 00 ( 31 $(>ח!וח 5 'חשוח ו 1 זש£חוזכ 1 ץו 1 ק ("מידה מו¬ 
עטת של עיון פילוסופי מטה את האדם אל הכפירה, אך פי¬ 
לוסופיה מעמקת מחזרת אותו אל הדת"). 

מבוססות יותר הן טענותיו של ליביג, שהצביע על זילזולו 
של ב׳ בחשיבותה של הדדוקציה הלוגית ועל אי־ההכרה 
הגמורה שלו בחשיבותו המרובה של הביטוי המאתמאטי 
בניסוחם של חוקי־הטבע — דברים, שיש לראות בהם נסיגה 
מעמדתו של גלילאי. כן טענו כנגדו, שלמרות מה שהטעים 
את חשיבותה של החקירה המעשית התעלם מהשגי־המדע 
של ימיו: השגיהם של קופרניקוס, גלילאי וקכ-לר באסטרו¬ 
נומיה, של וסאליוס והארווי באנאטומיה ושל נילברט בפי¬ 
סיקה. ביחוד מפליא הדבר לגבי קפלר, שבספרו על תנועת־ 
הכוכבים ( 1609 ) טיפל גם בבעיית הגאית והשפל, שאף ב׳ 
כתב עליה; לגבי הארווי, שהיה רופאו הפרטי של ב׳, אך 
בהתאם לאמרתו השנונה המובאת למעלה, שהיה בה משום 
זילזול בב׳, לא גילה לצ׳נסלור את כיוון מחקרו! ולגבי גיל- 
ברט, שספרו על הכוח המאגנטי פיתח והדגים שיטה של 
נסיונות מעשיים ומיונם המדוייק. ואולם הטענה העיקרית, 
שטענו נגד ב/ היא מה שלא עמד על חשיבותם של המאת־ 
מאטיקה והשיפוט אפילו בשלב של אוסף העובדות הנח¬ 
קרות, שכן הבחירה של הנסיונות והעובדות כוללת מלכת¬ 
חילה את השיפוט. 

לזכותו של ב׳ יש להעיר. שאע״פ שנעדר מכינוסיה של 
החברה לחקר־הטבע, שהיתר, מתוועדת בביתו של גילברט, 
שימשו כתביו מניע עיקרי להקמתה של חברה אחרת, שנו¬ 
סדה זמן־מה אחר מותו ושממנה התפתחה "החברה המלכו¬ 
תית ישל אנשי־מדע״ ( 1$1$ )תש 1 ש 5 0£ ץ 1 ש!ש 50 110731 שורד), 
הקיימת באנגליה עד היום. וכמו באנגליה כך אף בצרפת זכה 
ב' להשפעה מרובה, ביחוד בתחומי הפסיכולוגיה, האתיקה, 
תורת־ההכרה(לוק!) ותורת־המדינה. הכיוון השימושי־המעשי 
של הלך־מחשבתו ודאי תרם להעמקתו של אותו כיוון 
עצמו במחשבה המדינית והפילוסופית של האומות הדוברות 
אנגלית, ואה״ב בכללן, מאז ועד היום. 

ייתכן, שלאחר בדיקה קפדנית אי־אפשר יהא להצביע 
על השגים מיוחדים של ב׳, אך אין ספק בדבר, שהביע עד 
להפליא את הלך־הרוחות של דורו — דור של מתמרדים 


¬ בראציונאליזם הסכולאסטי, מואס בחשיבה כשלעצמה ושו 
אף לבסס את ידיעותיו על תופעות־הטבע ועל ניסוי. ומפני 
שנתן ביטוי נמרץ לשאיפותיו והשקפותיו של דור זה, סלל 
דרך גם להשפעתן על הדורות שלאחריו. 

0 הוצאות־ספריו: ,. 015 ׳! 4 , 00 ) 6011 ) 81101 .[ . 1 ) 0 , 000013 003 ק 

1730; 11 ) 1303 . 0 . 0 , £1115 ״ 1 .א , 0 8 ו 1 ) 1 ) 0 י $1 .( . 0 ־ , 

14 1-01., 1857-74; 1'/111010 8060 .( . 1 ) 0 ,!^/ 00 ׳ 11 031 ו 1 /ק ((- 

500, 1905; 7:<0 1892 .)ג 1 ן( 1 ז^\ .\. . 1 > 0 .!ץ . 
!1953 , ספרות מל ב־ ושיסתו: ה. ש. ברגמן, תורת־ההגיון 

$0 ך 1 7030 1110 10 /^ 11 ) 03 ^ 811/110 )/ ,. 8 , 0111500 ./(' .א , 
1950; |■ (10 14.115(1-0, 77x301011 <10 13 8 10 > 0 ו 1 //) 10:0 וו/ק ., 
1836; ). 1 8 . 7 .£ ; 1863 ,. 8 . 7 € 1/00 ,; £10611 0 ס׳ . 

110/1 ! סחוס> 111111 . 8 . 7 ,- £150601 .א ; 1910 . 1101100 <) סחוס 
5 0111110. 1923*; 0. 0. 11(0311, 7/10 8/8 . 7 /ס ץ 1 /ק 0 ו 10 וו ., 
1926, 1927; 1•'. 11. ,40(10(500. 7/10 7/1110 8 . 7 / 0 ץ 1 /ק 0 ו ., 
1948; 15. £3((1 101111:10131 /ס ץ 1 /קס! 7/1110 !'. 8 . 7 , 0 ס)^ח 
5010000, 19 4 9 ; 0.0. ).10105, 7/10 1)00301 0/1030010;;, 1951. 

. פ. ה 

ביקון, רונ׳ר —ח 0 שג 13 ז 0£0 * 1 — ( 1214 . סמוך לאילצ׳ס־ 
טר, סומרסטשיר — 1294 , אוכספורד), פילוסוף 
וחוקר־טבע אנגלי. 'בפרשת תולדותיו של ב׳ מרובות הסתו¬ 
מות, הוא נולד למשפחה עתיקה ומכובדת, שירדה מנכסיה. 
כשהיה בן 13 התחיל לומד באוכספורד — כנראה, תיאולוגיה 
(1236 בעיקר — במקום שהוסמך כ •*.!׳ו!, ואח״כ (סמוך ל 
הלך לפאריס, במקום שהיה שקוד על לימודי־הפילוסופיה. 
לאחר שהוסמך גם בפאריס כ. 4 *. הורה כאן מספר שנים 

בפאקולטה לאמנויות. 
מאותה תקופה נשתיירו 
ה״שאלות" שלו על ה־ 
"פיסיקה" וה״מטאפיסי־ 
קה" של אריסטו, וכן על 
הספר "על הצמחים" המ¬ 
יוחס לאריסטו. סמוך 
לשנת 1247 פרש מהור¬ 
אה על מנת להקדיש את 
כל זמנו לחקר המדעים 
הניסויים. לאחר שנים 
מועטות חזר לאנגליה 
והצטרף למסדר הפראנ־ 
ציסקני. בחקר־הטבע נמ¬ 
שך ב׳ביחוד אחר הכימיה 
(אלכימיה) והאופטיקה, והאמצעים הדרושים לכך — ביחוד 
לרכישת מכשירים וספרים — באו לו מידי ידידים נדיבי- 
לב ושוחרי־מדע. באמצע שנות ה 50 הלך שוב לצרפת, 
כנראה מפגי מורת־הרוח והאיבה שעורר עליו בחוגי המסדר 
והכנסיה ע״י פליטות־פה, שבהן גילה יחם של זילזול כלפי 
חבריו וביקורת הליכותיהם ודעותיהם. וע״י פנייתו אל 
האפיפיור בגילוי־דעת, שבו צידד בהכנסת תיקונים בסדרי- 
הכנסיה! ביחוד גברו הקיטרוגים על ב׳ אחר מותו של ההג¬ 
מון רוברט גרוסט (ע״ע), שהיה איש־חסדו ומגינו באוכס- 
פורד ושמפיו למד יוונית. אמרו עליו, על ב׳, שנטפל 
ל״מגיה השחורה", ובונונטוךה (ע״ע), ראש המסדר, אסר 
עליו את ההוראה באוכספוירד. בפאריס היה נתון תחת פיקוח 
חמור של המסדר כעשר שנים ( 1256 — 1266 ). מטעם זה 
ומחמת התערערות בריאותו הוכרח למעט בחקירה, אבל 
מסתבר, שלא נאסרו עליו השימוש בספרים והכתיבה, שגם 
בה מיעט. אעפ״כ נראה, שבאותה תקופה חיבר את הספרים 
115 נ)ששל]$ 00 (״על המראות״)! 0 ) 3 ) 05 ) 0 ? 11 !כ 31 ז 1 וח ש<ח 



505 


כיל,ץ. רוג׳ר 


506 


36 ־! 310 א 61 115 ־!.^(״על הכוח המופלא של האומנות והטבע״), 
וודאי נכתב אז גם הספר 01 ס 311 ־!ס 31 א 5 ס 1 סק 1 חס 0 ("רשימות 
הדברים הטבעיים״). ב 1265 עלה על כסא האפיפיור בשם 
קלמנם 1¥ (ע״ע) החשמן גי דה פולק ( 065 !> 001 ? 36 ) ץ״ס), 
שדעתו היתה רחבה מדעת זמנו, וב/ שהכיר את נטיותיו 
הפילוסופיות של האפיפיור החדש, פנה אליו בהצעה, שהוא, 
ב׳, "יערוך שיטה מתוקנת של הפילוסופיה האמיתית עד קצה 
גבול יכלתו". דבריו של ב׳ נתקבלו על דעתו של האפיפיור 
ובשנת 1266 ביקש מב׳, שישלח אליו העתק מספריו 
"בסתר ובלא כל דיחוי, ושלא ישגיח בשום גזירה מצד 
הממונים עליו ולא בשום תקנה של המסדר הפראנציסקני, 
שמעכבת בידו דבר זה". ב׳ נתכוון לכתוב ספר אנציקלופדי 
גדול, שידון בכל ענפי־המדע בסדר שיטתי. אבל לאחר 
שסיים את שני החלקים הראשונים, את - 310 א 13 ת 111 מ 1 חס 0 
13111101 (״יסודות הטבע״) ואת 431116111311636 * 13 תט 1 מ 1 זזס 0 
("יסודות המאתמאטיקה"), ראה, שהמשימה היא למעלה 
מכוחו. ועל־כן כתב במשך שמונה־עשר חודש אך את 
שלושת הספרים הללו: 143105 05 ק 0 ("החיבור הגדול") או 
0105 נ 11 ח 363 ־!ק 3613105 ־ 11 (״מסכת האקדמה"); 41005 * 5 טק 0 
(״החיבור הקטן״)] 110111 ־ 161 05 ק 0 ("החיבור השלישי"). 
שני הספרים הראשונים, ביחד עם הספר 6 תס״ 1163 ק״ 401 ן סם 
1 מ 0 ־ 66161 ק 5 ("הכפלת התמונות") ומסכת על אלכימיה, נש¬ 
לחו אל האפיפיור (בערך 1268 ). אע״ם שקלמנם 1¥ מת 
בינתיים (בנובמבר 1268 ), הרימו כתבים אלה את קרנו של 
ב׳ והותר לו לחזור לאוכספורד. מן הספרים הנודעים, שחיבר 
בעשר השנים שלאחר מכן, יש להזכיר את החיבור האנציק¬ 
לופדי (שרק שרידים נשתיירו ממנו): 510411 מ 1 ס 41 ח 6 קת 1 ס 0 
136 ו 1 ק 1050 ;י 1 ק (״קובץ לימודי הפילוסופיה״), 1271 , וכן 
דיקדוק יווני ודיקדוק עברי. במשך זמן מרובה היה ב׳ נחשב 
לראשון בין המלומדים הנוצריים של יה״ב, שעסק במקצוע 
זה. אבל עכשיו נתברר, שקדמה לו בזה האסכולה של מנזר 
סן־ויקטור בפאריס. לפי הדעה המקובלת נפגע ב׳ ע״י 
רדיפות חדשות משנת 1277 ואילך; שוב נתנדה כעוסק 
במגיד, שחורה, כתביו הוחרמו והוא גופו נכלא ע״י ראש־ 
המסדר היארונימוס מאסקולי בבית־המסדר בפאריס ( 1278 ). 
אבל תקופה זו סתומותיה הביוגראפיות מרובות. לפי המסוירת, 
הוצא לחפשי ב 1292 וחזר לאוכספורד. כאן עסק בחיבור 
ספרו האחרון: 11160102136 510411 1 סס 41 ח 6 ק 1 ח 00 ("קובץ 
לימודי התאולוגיה"), שלא נסתיים. 

בדורות שלאחריו זכה ב , לכינוי 3111115 ־ 0111 • 406101 
("המלומד המופלא"). ואכן, מופלא היה ב׳ לא רק בלמד¬ 
נותו ובידיעותיו, בבקיאותו המרובה במדעי־זמנו ובחריפות- 
ראייתו, אלא אף ביחסו המיוחד לבעיות של הדת והמדע. 
ב׳ היה קשור בכל גימי־נפשו בדרכי־המחשבה של יה״ב, 
האמין בכנסיה השלטת וציפה לישועה באמצעותה בלבד 
ודבק בשיטות הניתוח והפרשנות של הסכולסטיקה (ע״ע). 
אעפ״כ דרש תיקונים בכנסיה! טען לביקורת הנוסח הלאטיני 
של כתבי־הקודש ע״פ המסורות היוונית והעברית; הציע 
תיקונים בשיטות־החקירה; דחה את הפילפול המופשט, חלק 
על סמכותה של המסורת לפסוק בענייני מדע והכרה, ותבע 
את ההסתכלות הישירה ואת הניסוי, ששימשו יסוד להרבה 
מחידושיו. מורכב ומלא סתירות היה גם יחסו לסביבתו: 

ע 

בצד ענוותנות מרובה, כראוי לנזיר פראנציסקני שפל־רוח, 
אנו מוצאים בו זחיחות־דעת מעורבת עם בוז לחבריו, שבאו, 


ודאי, מתוך הכרת חשיבותו — חשיבות של אדם יחיד 
בדורו. ב״חיבור הגדול" הוא קורא לאפיפיור קלמנם ץו 
לשקוד על תיקון החינוך הנוצרי כדי להשליט את האמונה 
והכנסיה הקאתולית על כל העולם על יסוד ההודאה "בכל 
המדעים", שהרי כולם הם חלקים מחכמה אחת כוללת ושלמה. 
בראש המדעים הוא מעמיד את הפיסיקה ואת הכימיה (אל¬ 
כימיה), אחריהן — את מדעי היצורים החיים, שיש לייסדם 
על תוצאות החקר הפיסיקאלי והכימי! וכאן הוא מתאר 
בדמיון ער ובצבעים חיים את תור העתיד של האמצאות 
הגדולות ואת התפתחותן העצומה של הטכניקה והתעשיה 
בעזרת הניסוי וההסתכלות בתופעות־הטבע — שרק הם 
בלבד צריכים לשמש אבן־בוחן לדעות מקובלות. ב׳ כורך 
את תורת הישועה של האמונה והכנסיה הקאתולית עם 
רעיון הישועה מצד המדע והטכניקה, שעלה במחשבתו — 
צירוף תמוה גם בעיני בני זמננו ועל אחת כמה וכמה 
בעיני בני המאה ה 13 , שנטו לראות בלהטי האלכימיה 
מעשי־שטן (מגיה שחורה). יתר על כן: ב׳ דרש לכלול 
במערכת־המדעים הכללית גם את חקירת כל הדתות בדרך 
ההשוואה, וגם זה — בהכשרה של הכנסיה הקאתולית. לפיכך 
אין משום תימה בדבר, שאע״פ שב׳ הסכים לדעתה 
של הכנסיה, שהפילוסופיה (והמדע) צריכה להיות "שפחת 
האמונה", הרגישו מתנגדיו, שמגמתו הפילוסופית והמדעית 
אינה מתיישבת עם עיקרי האמונה של ד,כנסיה הקאתולית 1 
שתפיסת־עולמו של ב׳ היתד, אינדיווידואליסטית וחולונית 
בשרשה ונוטה לנ 1 מי 3 ליזם (ע״ע; וע״ע אוניורסליה! סכד 
לסטיקה) מובהק. ואמנם דבר זה בולט לא רק בתביעתו 
המתודולוגית של ב׳, שלפיה יש למסור את ההכרעה בכל 
שטחי־החקירה לניסוי ולהסתכלות הישירה, אלא גם בדעד 
תיו בשאלת היחס בין החומר והצורה שבתרכובת הכימית — 
שאלה, ששימשה סלע־מחלוקת בבתי־המדרשות של הפילו¬ 
סופיה באותו זמן. ת 1 מס מאקוינ( (ע״ע) הורה, שהתרכובת 
היא בעלת צורה עצמית, שונה מצורת יסודותיה, בהתאם 
לתורת אריסטו, שלפיה מורכב כל גוף מחומר (אחד) וצורה 
(אחת) — ורוב הדומיניקנים הודו לו. אבל גם לחנם דונם 
סקוטוס (ע״ע), בן־מחלוקתו הגדול של תומאם- הודה לכללה 
של שיטת־האחדות (הסובסטאנציאלית), אע״פ שמכמה בחי¬ 
נות סטה ממנה במקצת על־סמך תורת־החומר מיסודו של 
אבן גבירול (ע״ע). גם רוב גדולי הנומיגאליסטים (כגון 
וילים מאוקם, ע״ע) קיבלו את תורת־האחדות. הסתירות ההג¬ 
יוניות, שנבעו מתורה ז 1 היו מרובות וקשות, ורק בחריפות 
שנונה ובגיבוב השערות על השערות אפשר היה להתאים 
אותה למסקנות של הניסיון בעולם הגופים הממשיים. וכאן 
הורה ב׳ שיטה חדשה (ב״יסודות־הטבע", ב״חיבור הגדול" 
וב״חיבור השלישי"), שיש בה משום התחלה של מהפכה 
במושגי החומר והצורה. ב׳ הניח בצד ריבוי הצורות ד,שונות 
והמיוחדות של היסודות ריבוי של המרים ממינים שונים, 
והורה, שאחדותם של המרים אלה אינה אחדות סובסטאנ־ 
ציאלית, אלא הגיונית בלבד, כאחדות של הסוג, הכולל 
מינים שונים, שאין לו חומר סובסטאנציאלי סוגי. הומר־ 
היסודות שונה תמיד מחמרו של הגוף המורכב, כמו שחומר- 
הדוממים שונה מחמדיהם של מיני החי. ב׳ מביא ראיה 
לריבוי של מיני־החומר מאפני־ההשתברות של קרני־האור 
(המגיעות אלינו מן הכוכבים), שעל-יסודם בא לכלל מסקנה, 
שהחומר שמעל גלגל־הלבנה שונה מן החומר שמתחתיו. ב׳ 


507 


ביקון, רוג׳ר — ביקי, וילים בלפיד 


508 


אינו מודה בהנחה, שהצורה היא אב־סיבה יחיד, שטובע 
בחומר את תבניתו , , ושאין לחומר אלא מין מציאות שב״כוח" 
בלבד! לדעתו אבות־העולם הםיסיקאליים־הסובסטאנציאליים 
הם מיני חמרים (יסודות) בעלי צורות עצמיות, שאינן 
נמצאות בשום פנים בהסרד מנושאיהם החמריים הסגוליים, 
ולעומת זה — צורת הגוף המורכב אינה צורה סובסטאנ־ 
ציאלית חדשה שיש לה קיום עצמי, כמו שיש קיום כזה 
(סובסטאנציאלי) לצורתו היס(דית, וכל עיקרה של צורת הגוף 
המורכב, הפיסיקאלי, אינה אלא עניין להבחנתנו המופשטת 
במיני החמרים השונים במערכתם (סוגם) וביחסי־הגומלים 
שביניהם. על־ידי הוצאת מושג צורתו של גוף מורכב 
מן התחום הםובםטאנציאלי־האונטול(גי והגדרתו כתופעה 
הגי(נית-אפי 0 טמ(ל(גית בלבד, פתח ב׳ את הדרך להבנה חדשה 

זו ד 

בתהליכי־־הטבע שלא ע״ם השערת גילגול היסידות זה בזה 
(אלכימיה), אלא על־פי ההנחה, שהיסודות הם עצמים בלתי- 
משתנים במהותם הסובסטאגציאלית, אבל מסוגלים לצירופי־ 
גומלים. הצירופים הם צורות סוגיות מוכרות, אבל לא 
ישויות סובסטאנציאליות, שהרי אין הצירוף מהווה שום 
חומר מיוחד, ועל כן אינם אלא צורות הגיוניות (לוגיות) 
בלבד. הדבר ברור, שמושג זה של צורת הגוף המורכב 
מעיד על נטיה לנ(מינאליזם מתון(ע״עקונצםטואליזם),ועם 
זה על ייחום מידה גדולה של ממשות סובסטאנציאלית לעצ¬ 
מים החמריים (היסודות), שהם נושאי החקירה המדעית, 
וכן על מתן ערך מדעי מיוחד לשיטה האמפירית, שעצמים 
אלה הם עיקר עניינה ושבכוחה — כפי שהאמין ב׳ — 
לגלות את ה״כוח המופלא של האומנות והטבע". 

ב׳ ניחש הרבה מן האפשרויות, שכוח מופלא זה עתיד 
לפתוח לפני האנושות. ״ראשית — אמר בספיו הנזכר — 
אפשר לעשות ע״י תחבולות־מלאכה כלי־שיט, שאינם צריכים 
לתופשי-משוט, וכן ספינות גדולות עוברות בים, שדין באיש 
אחד תופש בהגה, וכל אלה יהיו נוסעים במהירות מרובה... 
וכן מרכבות מהלכות בכוח לא ישוער, ואין שום יצור חי 
מניע אותן! וכן אפשר לעשות כלי לעוף בו, ואיש יושב 
באמצע הכלי וסובב מכונה, שבעזרתה בוטשות הכנפיים, 
העשויות ביד אדם, באויר כדרך העוף הפורח... וגדולה מזו: 
ע״י תחבולות פיסיקאליות אפשר לעשות משקפוית ומראות, 
שבהן דבר אחד נראה כהרבה, למשל איש אחד נראה כמחנה 
גדול, ושמש או ירח נראה כפול ומכופל. וכן אפשר לעשות 
משקפות, שבהן דברים רחוקים נראים קרובים אלינו מאד". 
מובן, שלא כל מה ש״אפשר לעשות" עשה ב׳ז אבל חידושיו 
באופטיקה היו ניכרים: הם השפיעו הרבה על המאות ה 14 
וה 15 והם גם היו הצד החשוב שבירושתו המדעית־פיסיקאלית. 
הוא הכיר ותיאר את תכונותיהן של עדשות ושל מראות 
עקומות (כמוכח מן "החיבור הגדול") ושל הרבה תופעות 
אופטיות, שהן כרוכות בהן. וכן הוא מציע את תורת המש¬ 
קפים (ע״ע), שהם אמצאת זמנו. אע״ם שאין ראיה לדבר, 
שידע או המציא את הטלסקו׳ם (ע״ע), ברור מכתביו, שראה 
את אפשרות־בנייתו ראיה מדעית מדוייקת. כמו־כן חקר את 
תכונותיו של אבק־השרפה (ע״ע), ואע״ם שלא המציא( 
(כדעת אחדים), הרי קבע ומסר לנו את הרכבו הכימי: 
"ממלח פטרום (מלחת) ומחלקים אחרים אנו יכולים לעשות 
אש, שיש בה כדי לבעור בכל מרחק שאנו רוצים" ("סודות 
הטבע והאומנות"). עם זה הוא מתאר בצבעים חיים את 
אימי־ההרס של חומר זה, שדייה לכמות קטנה ממנו "להרוס 


¬ עיר או מחנה כמו במלחמת גדעון, שבשבירת הכדים והלפי 
דים יצאה האש ברעש שאין לתארו והרגה מדיינים בלא 

מספר". 

ביבליוגראפיה שלמה של כל נתבי ב׳ יש למצוא בחיבורים 

0. 1.111:10. 80^(7 80(071 €07 אלה; ת 1070110 < 7 )ת 7 ת 

1914; 0 המהדורות המשובחות ביותר של כתביו הן : $>!ק 
1- *3■ 81 - 111111 * ) 0 ;( 1900 , 3 . ¥01 , 1897 ) 1805 ) 1 ־ 
141 * 11 *$!!ק 0 ;(שס בסוף כרך ב׳) 1 זז) 1 ז?!}?ק 5 *ח 0 ו 11€01 ק . 

011110 ? 111 ) 5111 תזתו 4 ת)קתז €0 ,וסאן 71 ) 7 1$ וק x0 1 ) 0 ,) 1110 ק . ]. $. 

8 81 71 ) 80£ ) 1859 , 01 ׳\\ 0 ־ז X071 0()(70 111X1(71111 171(111 ? ס ); 
€0771$>( 1 191 , 1311 ) 3511 ) 1 . 14 . 1 )€ , 0%10£ \ 0 ) 11 * 7 51111111 4111771 ת ; 

1'11( 07■((% 07-1X77177110■ 0/ 8. 8. 07111 1111 / 0 711 ) 771 ^ 870 ס 
11(1)7(10 071X7717711X7, €<1. £. 5. >101311 3 11 ^ 8 . 5 1 )ת , 

1912; ?01701 8 . 8 ) 11 7 ) 71 ) 1 7 ) 01117 1 ) 1111£ ) 171 7 ) 71 ) 7 ,־ 

1948; !(. ^ 01 8 ) 01 ,־ 001 ־ x^(11010^1( 11(7 8. 8., 1879; !<],. 

01( 80$771010£1( 4($ 8. 8. § 1879; 5. \^0£01, 07( 811 4 ) $11 ץ ($ 

8. 8 .. 1900; }. 14. 811(1805, 711( €1}( 07111 \^07^ 8 . 8 /ס 
1914; 0. 8311(111(011916 ,) 1 ו 1 ק 10$0 ו 11 ק 7 א 810$ 071$ ) 80 7 ? 80% ,־ ; 

?.0311 0 ־ X1, €'£7117 ) 71 ) 1711 11111771171011071 ) 4 ) 11 [! $11 ץ 771 ))ח) 71 )ק ( 

(11(2 8. 8., 1924; 1(1., 1*'82{>(71(8 . 8 2 ) 11 ) ) 11 ן! $1 ץ 11 ק ))ח ., 
1924; \^. ?11927 ,) 111 ק 11110$0 ק #0$117 ) 41 11714 071 ) 80 , 051 ־ ; 

0. ?. 8 1928 . 8 /ס 7 ) 11 ק!€ ) 711 , 001 ) 1 . 0 .? 1 ) 30 1 ) 1 סנ 1 ז*\ 0 א ; 

?. 81(1102, 8. 8. 01$ 011(701^(7 ( 00$ 811(11 4(7 £70$$(71 011(• 

71$ ) 87071 י ק־ 31 ו $1 .£ .ס ; 1929 ,( 1 . 1 ) 8 , 0 ^ 11 ־ 81 . 0 . 1 ) 0 , 7 ))/ 1 ה ■ 

(071 810 01 ץ! 1 ק 10$0 וו x1074 . 1930 ,ץ 1117 ת) 0 1 3111 ) 111 תו 

מ. ה. ב. 

ביק 1 ?םםילד. לורד, 7 י־ןי וישראלי, בנ ז יםין. 

830- ביקזנתזך־פ, :׳ זז — 0 (}ז 0 ו 1 ז 83000 0110 (: נקרא גם 
000105 או 8300 0830005 ( וכונה ב׳ על שם הכפר 
1345 שבקרבת נורפוק [> 11 ס£ז 0 ז \.], שבו נולד — (מת בין 
ו 1348 ), תאול(ג ופילוסוף אנגלי. ב׳ נכנס בצעירותו למסדר 
הכרמליטים, וב 1327 — 1337 אף שימש כראשו של מסדר זה 
באנגליה. הוא הורה שנים הרבה פילוסופיה של הטבע ותאו־ 
ל(גיה בקימבריג׳ ובאוכספורד וכתב כמה חיבורים, שעוסקים 
בבעיותיה המסרתיות של האסכולאסטיקה. מאלה חשובים 
ביחוד פירושיו על ד. 30 ״ $00:00 של פטרום הלומברדי(ע״ע) 
וכן כמה "שאלות ותשובות" ( 013 < 211011111 )) בתחום העיון 
הםיל(ם(םי. ב׳ ביקש לפשר בחיבוריו אלה בין דעותיהם 
השונות של הסכולאסטיקנים המאוחרים. בהצעת תורת־ההכרה 
שלו הוא מנסה, ללא הצלחה יתרה, לשמור על מציאותם 
הממשית של הפרטים ( 13 ז 0013 ! 1 ז 3 ק) בלא לפגוע בתקפם 
ובמציאותם של המושגים הכוללים ( 53113 ז 0 ׳\ 1 סס). במשנתו 
התא(ל(גית הושפע מן האסכ(לה הפראנציסקנית. את ב , היו 
נוהגים למנ(ת עם מצדדי שיטתו של אבן רשד, אך מחקרים 
חדישים (של חיברטד. — 13 ז־ 18 ^ הוכיחו, שהערכה זו 

בטעות יסו׳דה. 

8. ? >4. 0711 1 ) 11 ) 7100 111 ) . 8 ./ 10£11170 \ ) 0 , 180013 )נ . 
0117771(1., 71, 1927); ! 5381 0 ק 036 ), ימה בדרומה של סיביר 
המזרחית, בין קווי-הרוחב ׳ 29 ״ 51 ו׳ 46 ״ 55 . ארכה 
מדרום־המערב לצפון־המזרח 636 ק״מ ! רחבה ד,מאכ־ 
סימאלי 79 ק״מ והמינימאלי 25 ק״מ< שטחה— 31,500 קמ״ר! 
גובה פני־מימיה מעל פני־הים — 453 מ׳< עמקה הממוצע 
730 מ׳ והמאכסימאלי 1,741 מ׳< כמות־מימיה כ 23,000 ק״מ 
מעוקבים (ככמות־המים שבים הבאלטי). 

ימודב׳ היא הגדולה בימות המתוקות באיראסיה והעמוקה 
שבימות בעולם. הטמפראטורה של מימיה העליונים ביולי 
היא בין ״ 9 ל ״ 10 וסמוך לחוף היא גבוהה יותר < בעומק של 
200 מ׳ היא ״ 4 בקביעות, ובעומק של 1,600 מ׳ — ״ 3 . הימה 
קופאת רק בתחילת יאנואר, כי המים מאחרים לפלוט את 
החום, שקלטו בקיץ, ורוחות הסתיו וראשית־החורף מסעירות 
את המים ומונעות את הקפאתם. הקרח מפשיר במאי. ימודב׳ 
משפעת על הטמפראטורה של הסביבה! היא מורידה אותה 
מעלות אחדות בקיץ ומעלה אותה במידה דומה בחורף. 

בימת־ב׳ יש 27 איים, שהגדול שבהם, אולחז׳ן( 730 קמ״ר), 
סמוך לאמצעו של החוף המערבי. כ 50 ק״מ צפונית־מזדחית 
לאי זה נמצא חצי־האי סויאטוי נוס ("החוטם הקדוש"), שהוא 
המשכו של אי אולחון ודומה לו בגדלו. האי וחצי־האי הם 
הרריים — שרידים של טור־הרים, ששקע עם קרקעה של 
הימה כולה. חצי־האי מחובר אל החוף המזרחי ע״י רצועת־ 
שפלה ביצתית, שנוצרה, כנראה, ע״י הסחף של נהר־בארגו־ 
זין, הנשפך לימה מדרום לחצי־האי. 

ימת־ב׳ מוקפת הרים גבוהים. לאורך המחצה הדרומית 
של החוף המערבי נמשכים הרכסים של הרי פרימורסקי 
(החופיים), המתרוממים עד לגובה של 1,500 מ/ ובמחצה 
הצפונית של אותו חוף — רכסיהם של הרי־ב׳, המתנשאים 
לגובה של 2,673 מ׳. בשליש הדרומי של החוף המזרחי נמ¬ 
שכת שלשלת הרי חאמאר־דאבאן, שמתרוממים לגובה של 
2,384 מ׳, בשליש התיכון נמצאים הרי אולאן בורגאסי, 
שגובה שיאם הוא למעלה מ 2,500 מ/ ובשליש הצפוני הרי־ 
בארגוזין, שגבהם מגיע ער 2,724 מ/ בין ההרים והימה 
מצויות רצועות־מישור צרות, שמופסקות בכמה מקומות ע״י 
גושי־הרים, שמגיעים עד שפתה של הימה ממש. רק שפכיהם 


של הנהרות הגדולים, הבאים מן המזרח — הסלנגה, הקיקה. 
הטורקה, הבארגוזין —, והאנגארה, הבא מן המערב ונופל אל 
הימה בדרומה, מרחיבים את מישורי־החוף על־ידי הסחף 
ויוצרים דלתות וביצות. מצד המעיב נשפכים לב׳ רק נחלי־ 
פאה קצרים. נהר אנגארה, היוצא מן הימה בקצה הדרומי- 
מערבי שלה, נשפך ליניסי ונקרא בחלקו התחתון גם טוג־ 
גוסקה העליון. בין מוצא האנגארה מן הימה ובין הדלתה של 
הסלנגה יש רצועת־חוף צרה, שבה עוברת מסילת־הברזל 
הטראנס־סיבירית. — הספנות פועלת בימה מ 210 עד 250 יום 
בשנה והיא עוסקת בעיקר בהובלת תפוקת היער והמכרות 
שבהרים, וכן בהובלת דגים, דגן ומלח. 

עולם־החי בימה כולל יותר מאלף מינים, שכשלושה רב¬ 
עים מהם מצויים רק במקום זה. קצתם שרידי החי מתור 
השלישון וקצתם נסתעפו ונתפתחו בימה — מחמת בידודם 
מעולם־החי הכללי — למין מיוחד. חשיבות כלכלית יש לכלב־ 
הים הסיבירי ( 3 ש 1 ז 1 נ 511 3 ש 110 ?), הנצח־ כאן, ולכמה מ 40 
מיני־הדגים שבימה, שמחציתם לערך הם מינים אנדמיים. 

הישובים שעל חופי־הב׳ הם כולם כפרים ועיירות. אלה 
שממערב לב׳ כלולים בחבל־אירקוטסק, שמרכזו הוא העיר 
הגדולה אירקוטסק (ע״ע), המקשרת את הב׳ אל המשק של 
ם. ס. ם. ר. והיושבת על נהר־אנגארה, כ 65 ק״מ אחר יציאתו 
מן הימה, על־יד מוצאו של הנהר מן הימה יושבת העיירה 
בייקאל הקשורה בקו־ספנות אל נמל באבושקי שמולה, בחוף 
המזרחי. חוף זה כלול ברפובליקה האוטונומי ת הבוריטית־ 
מונגולית (ע״ע). בדלתה של הסלנגה נמצאות עיירות אחדות 
וביניהן חאראוז, היושבת על שפתה של הזרוע הראשית. 
על שפכו של נהר־בארגוזין יושבת אוסט־בארגוזין. החשוב 
בישובים שבחוף הצפוני (בדלתה של האנגארה) היא עיר־ 
הנמל ניז׳נה־אנגארסק. 

• 1 1 * : ו: 

א. י. כר. 

היסטוריה. ימת-ב׳ נתגלתה ע״י הרוסים במחצה 
הראשונה של המאה ה 17 . אך תיאור כללי פחות או יותר 
תוארה הימה רק במחציתה השניה של אותה מאה, וביחוד 
בתחילת המאה ה 18 . במאה ה 18 אף נעשו בב׳ החקירות 
המדעיות הראשונות. — בשמה של ימת-ב׳ קשורות תולדו¬ 
תיה של התנועה המהפכנית ברוסיה הצארית. טראנסבייקא- 
ליה שימשה מקום־גירוש להרבה מן המהפכנים הרוסיים, 
פתוח בדקאבריסטים. בתקופה של מלחמת־האזרחים ברוסיה 
( 1920 ) ניטשה על חופיה של ימת־ב׳ מערכה כבדה בין הצבא 
האדום לבין חיילי הגווארדיה הלבנה בהנהגתו של האטאמאן 
סמיונוב, שנתמך ע״י צבאות יאפאניים. 

ביקניר (■ 81113001 ), 1 . עיר בחבל רג׳סטן (ע״ע) שברפוב¬ 
ליקה של הודו! עד 1949 — בירתה של נסיכות, 

שנקראה על שמה (ראה להלן, 2 ). מספר תושביה ( 1941 ) 
כססס, 127 (בראהמאנים ומוסלמים). ב׳ יושבת בקצהו של 
מדבר תאר, בגובה של 239 מ׳ מעל פני־הים. כלכלתה מיוסדת 
על תעשיית טכסטיל (שטיחים, שמיכות, סודרים — כולם 
מצמר), מלאכת־מחשבת (אריגה ורקמה, מלאכת שן, לאכה 
וצורפות) ומסחר (צמר, עורות, דגן ומלח). ב׳ נוסדה ב 1488 
ע״י ביקה, ראש שבט הראג׳פוטים. היא מוקפת חומה, 
שארכה י 5.6 ק״מ וגבהה (המאכסימאלי) 9 מ׳. 

2 . עד 1949 — תחומה של נסיכות, שהשתרעה על שטח 
של 59,800 קמ״ר במדבר תאר ועל שטח יבש למחצה שממזרח 


511 


ביקניר—ביר, (מחמוד) ג׳לאל 


512 


לו. הארץ היא בעיקרה שפלה. בעלת גבעות נמוכות וחולות. 
נחלי־איתן אין בה כלל, ובין נחלי־האכזב שבה הגדולים הם 
קאטלי וגאגאר. הגשמים יורדים בקיץ וכמותם השנתית: 
מ 250 עד 520 מ״מ. מים מועטים נמצאים בבארות בעומק של 
50 — 100 מ׳. בצפון מסתעפת תעלה מנחל־גאגאר, שמשקה 
כ 22 אלף דונאם. על יסו׳ד השקאה התקיים ישוב בעל תרבות 
גבוהה בצפונה של ב׳ בתחילת האלף הראשון לפסה״ג, כפי 
שהוכיחו חפירות, שנערכו כאן בעשרות תילים (ע״ע הדו, 
פרהיסטוריה והיסטוריה). 

:?ו 

ביקר׳ ג' 1 ךג' פיךם — • 631001 6 ?101x0 §ז 0 ש 0 — ( 1866 , 
ניריורק — 1935 , פרובידנס, רוד איילנד), מחנך 
אמריקני! תאורטיקן של הדראמה. ב 1887 סיים ב׳ את האוני¬ 
ברסיטה של האירווארד ונתמנה בה מיד כמדריך לאנגלית! 
ב 1905 — 1924 שימש בה פרופסור. אך כל אותן השנים הירבה 
להתעניין בכל הנוגע לדראמה ולתיאטרון, ואף היה שחקו־ 
חובב מוכשר. הודות להשפעתו היתה הארווארד האוניבר¬ 
סיטה הראשונה באה״ב, שהכניסה לתכנית־לימודיה קורס 
בטכניקה של הדראמה, וכן נוסדה בה, ב 1906 , מעבדה דרא־ 
מאטית מפורסמת ("קסו 10$1 זס¥וי 47 "), שבה חינך ב׳ הרבה 
מן הדראמאטורגים האמריקנים, ובכללם את יוג׳ין אוניל 
(ע״ע). ב 1925 עזב ב׳ את הארווארד ועבר לאוניברסיטה 
של ייל ( ¥310 ). כאן ייסד את המחלקה לדראמה, שעמד 
בראשה עד שפרש ממשרתו מטעמי גיל ב 1933 . 

ב׳ היה סבור, שהדראמאטורגן חייב להכיר את בעיות־ 
התיאטרון הלכה למעשה, ותלמידיו כתבו את הדראמות, ביימו 
אותן ואף שיחקו בהן. כמה מן הדראמות הללו עברו אח״כ 
מן הבימה הנסיונית של האוניברסיטה לתיאטרון המקצועי. 

ב׳ פירסם כמה ספרים על התיאטרון, ביניהם: "התפתחותו 
של שיקספיר כדראמאטורגן"( 1907 ), ו 0 טף 1 ח 010011 ו' 31 תז 3 ז 0 
(״טכניקה של הדראמה״), 1919 , שהוא ספר־לימוד יסודי 
באמנות־התיאטרון. 

ביקר, 10 ־ 00 יואל 1 יט — £331001 0 ״ו ¥1 \ $301001 ז $1 — 
( 1821 , לונדון — 1893 , דוונשיר הדרומית). תייר 
וחוקר אנגלי! מן המגלים של 'גלילות מקורוודהנילום. 
ב 1844 — 1855 פעל באיים מאוריציוס וציללן וכתב שני חיבו¬ 
רים על חייו וסיוריו באי האחרון. ב 1861 יצא עם אשתו 
לסיור בגלילות של הנילוס העליון ופלגיו. 
ב׳ סייר את איזור־הספר שבין סודאן וחבש 
ואח״כ פנה דרומה במעלה הנילוס הלבן. 
בגונדוקלרו פגש את שגי החוקרים ספיק 
( 0100 ק 5 ) וגראנט בדרכם חזרה. לאחר 
שגילו את ימת־ויקטוריה, ומפיהם שמע על 
קיומה של ימה גדולה שניה. ב׳ מצא ימה 
זו׳ ב 14.3.1864 וקרא לה ימת־אלברט על 
שם בעלה של ויקטוריה, מלכת־אנגליה. 
כשחזר ב 1866 מסיוריו פירסם שני ספרים: 
23 ת 3 ץא ]־ז 0 נ 11 .\/ ¥110 ן - 1110 ־ ¥1 110 '\ 1 ¥110 
3 ! $$10 ׳(< 1 \; £< 0 10$ ־ 131 , ובאותה שנה הועלה 
לדרגת־אצילות. ב 1869 יצא ב׳ בראש צבא 
מצרי לאיזור המשלני של הנילוס כדי 
לכבוש איזור זה ולספחו למצרים וכן כדי 
לשים קץ לסחר־העבדים, שאיזור זה שימש 
לו מרכז. לאחר שביצע משימה זו ושלט 


באיזור (הנקרא כיום הסודאן הדרומי) ארבע שנים כפחה 
מצרי חזר ב׳ לבריטניה, במקום שפירסם את זכרונותיו על 
הכיבוש הנזכר בשם 31113 ות 1$ ( 1874 ). את שאר שנותיו בילה 
באחוזה שרכש בדוון הדרומית ובסיורים ומסעו׳ת־ציד באר¬ 
צות שונות. ב 1890 נתפרסם ספרו ! 11101 3001 130351$ £! 1 !¥\ 
$ץ 3 ^\ ("חיות־בר ודרכיהן"). 

, 00 ^ 53 / 10 )מז 50 <; 5 , 1110 ! 51103 3110 ץ 3 זז 811 ו? 1.111118135 .ז־ 

. 1895 

ביר, אוגוסט — ■ 0£0$113101 \/ — ( 1861 , הלזן — 1949 , 
זאואן), מנתח גרמני. היה פרופסור לכירורגיה 
באוניברסיטות בקיל, גרייפסוואלד ובו׳ן, ומ 1907 עד 1932 — 
בברלין, כיורש הקאתדרה של פון ברגמן (ע״ע). ב׳ הנהיג 
ראשון — אחר ניסויים בגופו שלו — את האנסתזיה הלום־ 
בלית, שכבר הוצעה לפניו ע״י קורנינג באה״ב ב 1885 . כן 
פיתח שיטה חדשה לטיפול בדלקות מוגלתיות ע״י הקווילת־ 
דם מלאכותיות בעזרת חוסם־עורקים או פעמון־מציצה. שיטה 
זו של היפראנדה פאסיווית נקראת על שמו של ב׳. הוא 
העריך את ההומאופאתיה כשיטה רפואית ונלחם בפיצול 
ובספציאליזאציה יתרים של הכירורגיה. ב׳ הדגיש את 
הקשרים שבין כוחות הגוף והנפש והשפעותיהם ההדדיות. 
מתוך כתביו זכו לפירסום רחב: 140110111101 31$ 10 חז 30 ז 0 קץ 1 ? 
(״היפראמיה כאמצעי־מרפא״), 1907 ; - 001111 ־ 3301 310 > • 01501 
ח 31011$0110 זק זס 01 ח! 19001000$ 101001021501100 10$ ) £ח £13 
340011210 ("להצדקת המחשבה הטלאולוגית ברפואה המ¬ 
עשית"), 11910 10 ו 311 קססוחס 33 ־ 201 005 ז 1 ׳\\ $01100 10 /י\ 
$001100 (״מהו יחסנו להומאופאתיה"), 1925 ; 80010 010 
(״הנפש״), 1939 . 

. 11 ־ 19 ,. 8 .■|- ¥0£011 -\ 1 

ביר, (מחמוד) ג׳לאל — ז 3 ץ 0013183 ( 1 ) 4311010 !] — (נר 
1884 ), נשיאה השלישי של הרפובליקה התורכית. 

ב׳ נולד בכפר אומור־בי שבקרבת גמליק, לא הרחק מחופו 
של ים־מארמארה. אביו היה מורה ומופתי, שהיגר מפלוונה 
אחר הקמתה של בולגאריה האוטונומית ב 1878 . לאחר 
שסיים את לימודיו בבית־ספר צרפתי בבורסה (ברוסה), עבד 
ב׳ במשך שנים הרבה בסניף של באנק גרמני באותה עיר 
ועלה בו לדרגת פקיד ראשי. בתקופה זו נעשה חבר פעיל 





ליט נויסי חוור עם מלוויו מניקור אצל פ. ו. ניקר. 
אילוסטראציה מתיר ספרו קול ניקר ..אפמאעיליוז" 


513 


כיד, (מחמוד) ג׳לאל — בירב, ר׳ יעקב 


514 


באירגון החשאי "אחדות וקדמה", ולאחר מהפכת התורכים 
הצעירים ( 1908 ) נתמנה כמזכיר של מפלגה זו באזמיר 
(סמירנה). בבית־הנבחרים העותמאני ייצג את מחוזו. 

אחר מלחמת־העולם 1 השתתף בפעילות במלחמה ביוונים, 
שפלשו לאנאטוליה המערבית, והצטרף לתנועה הלאומית 
בהנהגתו של מצטפא כמאל. מ 1920 ואילך שימש ציר במו¬ 
עצה הלאומית הגדולה — הפארלאמנט התורכי — באנקארה. 
בשנה שלאחר מכן נתמנה כשר־הכלכלה) זמן־מה היה גם 
מ״מ שר־החוץ וב 1923 קיבל לידיו את התיק לחילופי־אוכלד 
סים ושיקום. ב 1924 התפטר כדי לשמש מנהל כללי של באנק 
״איש״ ( 351 > 1 ת 83 15 ), שנוסד באותו זמן לשם עידודה של 
היזמה הפרטית, בעיקר בתעשיה. בשנות 1932 — 1937 , שבהן 
הונהג המשטר האטאסיססי בתורכיה, היה ב׳ שוב שר־הכל־ 
כלה ופעל הרבה לפיתוחה של התעשיה. בסוף 1937 נתמנה 
כראש־הממשלה, אך התפטר מעמדה זו זמן קצר לאחר שמת 
אטאסורק (תחילת 1939 ). 

אחר מלחמת־העולם 11 פרש ממפלגת־העם הרפובליקנית 
וייסד, ביחד עם כמה חברים, את המפלגה הדמוקראטית, 
שדגלה בחיזוקו של המשק הפרסי. מפלגתו ניצחה בבחירות 
הכלליות ב 1950 , וב 22 במאי של אותה שנה בחר בו הפאר־ 
לאמנט כנשיא־הרפובליקה במקומו של עצמת אינוני. ב 1954 

* ; זו * • 

נבחר ב׳ לתקופה של ארבע שנים נוספות. 

. 1950 י < 0 ׳< 50 / 0/0 '״{ 3 ] 11 ) 1 31 ותט 0 
א. ה. 

ביר, פיר טרי, מניר דה —, 311 זז 6 ״ד €זזם 1 ? 

4 ז 3 ץ 53 10 >—־ ( 1524-1475 ), אביר צרפתי. ב 1494 ־ 

1524 השתתף בשירותם של מלכי־צרפת בקרבות הרבה, 
שנערכו באיטליה ובארצות־השפלה, ונתפרסם כאביר האמיץ 
והאצילי ביותר שבאומה הצרפתית. אע״ס שנלחם בצבאות־ 
שכירים היה נקי מכל רדיפת־בצע ומשום כך נתכנה "האביר 
ללא מורא וללא דופי" (-סז 5 ת 53 01 זטסק 5 ת 53 זש 311 ׳\שו 01 
10 ! 00 זק). ב׳ נפל בהתנגשות על־יד גאטינארה( 3 ז 3 ת 1 זז 03 ) 
בפיימונטה המזרחית. עלילותיו כבר תוארו ע״י בני דורו. 

מהדירה) 1525 ,. 8 )) 01x11011 מ/> ... 1 ) 11 ) 0 1 ). 1 ,ח 0 וקתזב 1 ) 0 . 5 
,. 8 ) 8 ... 1 ) 11 )£ 1 ) 11 ...)■ 81111011 .ץ:>ז£}סן ■{ ;(חדשה: 1918 
.. 8 ...״/> )■!! 881110 ,״ 13 ? .ק ,(מהדורה חדשה: 1927 ) 1527 
. 1935 ,. 8 ,ץ 03113£11 .? : 1913 

בירב. ר׳ .יעקב ( 1474 ״, מקדה, על־יד טולדו — 1541 , 
צפת), מגדולי ההלכה ומראשי הישוב היהודי בארץ־ 

ישראל, מצרים וסוריה במחצה הראשונה של המאה ה 16 . 
מתחילה ישב ב׳ בסס שבמארוקו, וכאן נתמנה לרב כשהיה 
אך בן 18 . משם הלך למצרים, לארץ־ישראל (ירושלים, צפת) 
ולסוריה (חלב, דמשק). מסעותיו בארצות אלו היו קשורים 
בעסקי־מסחרו, שעל־ידיהם נעשה ב׳ עומד ברשות עצמו 
מבחינה כלכלית. אך ב׳ מצא פנאי גם להרביץ תורה במקו¬ 
מות שהתגורר בהם ולהעמיד תלמידים הרבה שהעריצוהו. 
מסורות היו בידו מגדולי־ההלכה האחרונים בספרד בנוגע 
לפתרונן של בעיות הלכיות שונות, ואף בדרך לימודו 
הלך בעקבותיהם. הוא ראה עצמו נעלה על רוב חכמי 
מצרים, ארץ־ישראל וסוריה והשתדל להטיל את מרותו עליהם 
בשאלות של הלכה, שהובאו לפניו או שנזקק להן בלא שנת¬ 
בקש לכך. היו באישיותו תכונות, שריתקו אליו הרבה מבני־ 
דורו, אך נטייתו לשררה הביאה אותו לידי מחלוקת עם 
חכמים, שלא נכנעו לו. בקבלה לא עסק עד כדי כך, שאפשר 


היה לו להגיע בה לכלל יצירה עצמאית, אך ב׳ נגרר אחד 
הלך־הרוח המשיחי, שניזון מן ההתעמקות בקבלה בדור 
שלאחר גירוש ספרד. וכך קיבלה על־ידיו הצפיה המשיחית 
בזמנו דחיפה מעשית. 

בהשפעתו של הלך־הרוח הנזכר, שגרם לביקוש דרכים 
לקירוב הגאולה ע״י מילוי התנאים, שנקבעו, לפי המסורת, 
לביאתו של הגואל, נתעוררה שאלת הסמיכה. הקמתו של 
בית־דין גדול בארץ־ישראל, שיהא רשאי לסמוך תלמידי־ 
חכמים, היא, לפי הרמב״ם (פירוש המשניות, סנהדרין א׳, א׳), 
מן הדברים שצריכים להתרחש קודם בואו של המשיח. מוסד 
בעל סמכות למתן־סמיכה לא היה קיים זה מאות־שנים, 
והרמב״ם בא להורות דרך כיצד לחדש מוסד זה בדור הסמוך 
לגאולה. לדבריו, רשאים חכמי ארץ־ישראל למנות עליהם 
אדם, שיקרא סמוך ראשון וסמוך זה יהא רשאי לסמוך אחרים, 
שיהיו ראויים לשבת בסנהדרין הגדולה. תכנית זו ביקש ב׳ 
להוציא לפועל בדורו, שמחמת גירוש-ספרד וכינוסם של 
פזורים הרבה בארץ־ישראל נחשב כדור עומד להיגאל. ב׳ 
עשה תעמולה לחידוש הסמיכה עוד כשהיה במצרים. עם 
חיזוק הישוב היהודי בצפת וריבוי מספרם של חכמיה נעשתה 
עיר זו מרכז להתעוררות המשיחית. כאן ישב גם ב׳ מזמן 
לזמן, לכל המאוחר משנת רפ״ד ( 1524 ). בשנת רצ״ח ( 1538 ) 
הצליח ב׳ להטות לדעתו את חכמי־צפת, בכללם את ר׳ יוסף 
קארו ואת ר׳ משה מטראני. אלה האחרונים החליטו לחדש 
את הסמיכה ומינו את ב׳ כסמוך ראשון. מיר לאחר שנתקבלה 
החלטה זו נשלח שליח לירושלים לר׳ לוי בן חביב (רלב״ח), 



קמע־הסמם מתוך חיטובה ׳ 50 ר' •עקב נירב בחובה בכתב• 
ידו. ביטולי הת׳טובה—הסכמה בנתב־ידו וחתימתו יטל ר׳ 
יהושע ז' נח, רב צפתי בן־זמנו יעל ר׳ יעהב נידב 


שנתבקש להסכים לחידוש הסמיכה, ולהיות הראשון לנסמכים 
ע״י בי. הרלב״ח וב׳ הכירו זה את זה מזמן וכבר נפלו דברי־ 
ריב ביניהם, שגרמו למתיחות מסויימת ביחסיהם. הרלב״ח 
לא רק סירב לקבל סמיכה מידיו של ב/ אלא אף יצא לחלוק 
על עצם ההחלטה של חכמי־צפת מטעמים שבהלכה, וביחוד 
טען, שאף דבריו של הרמב״ם לא נאמרו בפסקנות, ולא היתד. 
בהם אלא משום חוות־דעת, שלעת זקנתו, במשנה־תורה 
(הלכות סנהדרין פרק ד׳, י״א), חזר בו ממנה. מחאתו של 
הרלב״ח עיכבה את המשך פעולתו של ב , , ומעין משא־ומתן 
בשאלה הנדונה התנהל בין חכמיהן של שתי העדים במשך 
שלושה חדשים. אותה שעה הוצרך ב׳ לעזוב את ארץ־ישראל: 
הוא נסתכסך בעניין פרטי, ויריביו הלשינו עליו בפני השל¬ 
טונות התורכיים בצפת. מכיוון שלפי ההלכה אין סמיכה 
בחוץ־לארץ וב׳ חשש, שמא לא יוכל לחזור לארץ ומתוך כך 
יתבטל עניין־הסמיכה כולו, עמד וסמך קודם שיצא מצפת 
ארבעה חכמים, ביניהם את ר׳ יוסף קארו ואת ר׳ משה 



515 


כירס, ר׳ יעקב — כירגר, גומסריד אוגוסט 


516 


מטראני. לרלב״ח נראה הדבר כהסחת־דעת ממחאתו ולפיכך 
יצא בהתנגדות פומבית לסמיכה. ב׳ עבר לדמשק ומשם ניהל 
את הוויכוח בשאלת־הסמיכה בחריפות ומתיר פגיעו׳ת אישיות 
כמתנגדו. אף בתשובותיו של הרלב״ח גברה ההתקפה האי¬ 
שית, והרלב״ח גם מצא בעל־ברית חשוב במלחמתו ברבי 
דוד בן זמרא, שישב במצרים. מתוך כך פסקה הפעולה 
להקמתו של ביה״ד הגדול ואף תקפן של הסמיכות שניתנו 

* ז 

היה תלוי ועומד. אעפ״כ העבירו המוסמכים את התואר 
"סמוך" לתלמידי־חכמים אחרים גם אחר מותו של ב ׳ . דברי־ 
הוויכוח בשאלת־הסמיכה נדפסו בסוף תשובות הרלב״ח 
(ויניציאה, שכ״ה). — ר״י ב׳ חיבר פירוש על הרמב״ם לכל 
אותם החלקים, שאיו עליהם פירוש "מגיד משנה", אך 
מפירושו זה לא נתפרסם אלא חלק קטן ע״י הרב יהודה 
מיימון (ב״סיני" תשט״ו). תשובותיו נתפרסמו בוויניציאה, 
תכ״ג, ובסופן באו חידושיו למסכת קידושין. חידושים אלה 
בצורה מורחבת נדפסו מחדש ע״פ כתב־יד ע״י מיכל 
רבינוביץ בספר היובל לב. מ. לוין, ירושלים ת״ש. הרבה 
מפסקיו מובאים בספרי־ההלכה של בני־זמגו, וביחוד של 
ר , יוסף קארו. 

א. גרינהוט, לתולדות הגאון ר״י בירב, "הצופה לארץ הגר", 

שנה ב׳; י. כ״ץ. מחלוקת הסמיכה בין ר״י בירב והרלב״ח, 

"ציון", תשי״א. 

י. כ. 

ביו־בום, סר מבס (מכונה: ״מאכס״) —זשס 11 ז 51 

רמ 06 ל — (נו׳ 1872 , לונדון), סופר ורשם אנגלי־ 

יהודי. למד בבית־הספר של 50 ״ 60 -ו 0 ״ 3 ו 0 שבסארי 
(ץ 6 !זט 5 ) ובאוניברסיטה של אוכספורד, ובצעירותו כבר 
נתבלט כשרונו כסופר וכצייר. ב 1896 פירסם ב׳ קובץ של 
מסות בשם וחו 01 נ 1 ז 800 . 1 ^ ) 0 145 ז 0 ^\ 1116 " ("כתבי מ. ב.") 
על נושאים ספרותיים שונים. ב 1898 , כשירש ב׳ את מקומו 
של ברנארד שו כמבקר הדראמאסי של ה 071047 * 1 ׳<ב 01 ז״ 531 , 
כינהו זה האחרון בשם ״מאכס שאין דומה לו״! מאז דבק בו 
כינוי זה כאות הערכה לסיגנונו המלוטש ולביקורת החריפה 
והאירונית המונחת ב־סוד כתביו ורישומיו. ב׳ חיבר עוד 
כמה קבצים של מסות, ביניהם (״עוד״), 1899 ; ז ¥0 
ח 1 * 8 (״ושוב״), 1909 ! ח 40 ו! חס׳וטי*. ("שבעה אנשים"), 

1919 , וז 1 .\/ 1116 מס ץ 1 חו 6£3 (״מעלגלי־האתר״), 1946 .כמו¬ 
כן חיבר ב׳ [>ח 13 ז 03 35 וח 151 זו 0 ^ ("זר לחג־המולד"), 
1912 — שורה של פארודיות על סופרים מפורסמים; רומאן־ 
סאטירה על חייו של סטודנט באוכספורד (בתקופת שלטונו 
של המלך אדוארד 1 וע), שבא תחת השפעתה של הרפתקנית, 
בשם 006500 7,0101143 (״זוליכה דובסוך), 1911 , שזכה לפיר־ 
סום מרובה, וסיפור דמיוני קצר בשם - 0 קץ]י 1 ץקק 03 60 ׳ך 
ש-יתש (״הצבוע המאושר״), 1892 , הנחשב למעשה ידי־אמן. 
ב 1910 נשא ב׳ את פלורנס כהן, יהודיה אמריקנית, 
והתיישב ברפלו (איטליה). ב 1939 הועלה לדרגת־אביר. אחיו 
החורג של ב׳ הוא השחקן סר וולטר ב׳־טרי. 

למרות הצלחתו של ב׳ כסופר, יש סוברים, שהקאריק־ 
טורות שלו תארכנה ימים מכתביו. גם בהן, כמו ביצירותיו 
הספרותיות, פונה ב׳ בעיקר אל קהל מחונך ומפוכח. נושאי־ 
רישומיו הם עפ״ר מדינאים, אנשי־רוח או אמנים, שאת 
אפןם ותכונותיהם הוא מתאר ברגישות מרובה. מנושאי־ 
ציוריו: המלכה ויקטוריה, המלך אדוארד' 1 וע, גלאדסטון, 
תאודור רוזולט, וינסטון צ׳רצ׳יל, סוינברן, ד. ג. רוזטי, ויליאם 



מאבה בירבום: ראגטה באוכספזדר. הרעם: "פהן כיתתך וכתנוזר, 
אדוגי*". פתוד *סיגת הסיימד. 


מורים, ג׳ימז ויסטלר, קארלייל, איבסן, גרהארד האופט־ 
מאן, הנרי ג׳ימז, ג׳וזף קונראד, ה. ג/ ולז, קיפלינג, צ׳סטר־ 
טון וג׳ורג׳ מור. אע״פ שב׳ לא ראה מימיו אחדים מאלה 
שנזכרו כאן, עלה בידו למסור את קווי־אפןם בשירטוטים 
מלאי־חיים. את דמויותיו הוא מתאר בסביבה האפיינית להן, 
ובדרך כלל — בשעת דרשיח קצר, שמובא ככותרת. בציפורן 
דקה ועדינה מתווה ב׳ ראשים וגופים רכי־קווים, שצורתם 
דומה לפרקים לפקעת, ומגוון אותם בצבעי־מים קלושים. 
חריפותו היא בהסתכלותו, אך לא בדרר־הביצוע, שיש בה 
תמיד יופי מוזר וחולני במקצת. רישומיו מצויים בגלריה 
ע״ש טיט בלונדון, במוזיאון ע״ש אשמול באוכספורד ובאם־ 
פים אנגליים אחרים, ביניהם פרטיים. הרבה מהם נתפרסמו 
באספים הבאים: ״ספר־קאריקאטורות״ ( 1907 ) 1 "ילדותו 
השניה של ג׳ון בול״ ( 1911 ); "המשים קאריקאטורות" 
( 1913 ) 1 ״סקירה״ ( 1921 )־, ״רהטי והוגו״ ( 1922 )! "עניינים 
חדשים וישנים״ ( 1923 ) 1 ״תצפיות״ ( 1925 ). 

- 10 ) 11 ' 7 " , 711 . 011 ,:) 11 ) 0 ( 11 ח))) 1 /^ £1 7/10 , 13415041 . 14 
) 711 ,וחו 1 סכ 1 ז 0 :ז 8 * 43 ? ז $1 ;.: 014 1913 ,"* 362 ) 1 <{ 1 >ז 0 !) 0 0 x 0 
; 1943 , 804114:51540141 חו 01 / ץ< 1 0441041 ( 1414404 ,) 0(1': €0x00 ? 
10 ( €00 0011 ::: 1937141 1,017, 8x111:11 €0x10001:)!, € 0 x 10010 x 1 
, 1947 , 45 ח 5 נ 1 ז .ן . 7 \ . 041 , 8x1:1:11 4x1 /ס 011 )ק 41 ח!) : 4x11:1 > 
. 1953 ,. 8 .£\. <> 5 , 810473141 . 0 . 14 ;(£} 248 .נ! 

א. א. מ.—ע. י. ה. 

ביךגר׳ נזטסךיד אוגוסט - ז £ 0 ז נ 5131 ״£״^ 041 ״£״ 00 - 

( 1747 , מולמרסונדה, בהרי־הארץ — 1794 , גטינגן), 

משורר גרמני. ב/ בנוי של כומר, למד מ 1764 תיאולוגיה 


517 


כירגר, גוטסריד אוגוסט — בירד, צ׳רלז אוסמין 


518 


בהאלה וחי חיי־הוללות. מ 1768 ואילך למד משפטים בגסינגן, 
במקום שנעשה ידידו של המשורר בויה ( 8016 ) ונצטרף 
לברית־המשוררים של ״חורשת־גטינגר ( 1310 ־ 1 ״ 00111118 ). 
ב 1772 נתמנה כקצין־מחוז באלטנגלייכן הסמוכה לגטינגן, אך 
מפני שלא מילא את תפקידו כראוי הוכרח להתפטר ממשרה 
זו בשנת 1784 . באותה שנה נתיישב בגטינגן ונעשה מרצה 
לאסתטיקה באוניברסיטה. ב 4 דד 1 נשא את דו׳רט לאונהארט, 
אך נתאהב אהבה עזה בניסתו אוגוסטה ("מולי" בשיריו) 
וחי חיי־אישות עם שתי האחיות — דבר, שעורר שערוריה 
פומבית. לאחר שמתה אש¬ 
תו נשא את גיסתו, שאף 
היא מתה לאחר חדשים 
אחדים — מה שגרם לב׳ 
דיכאון קשה. אעפ״ב בא 
בברית־הנישואים בפעם 
השלישית, אלא שגירש את 
אשתו לאחר זמן קצר. את 
שנותיו האחרונות חי מתוך 
בדידות, כשהוא חולה ועני 
מרוד. 

מתוך קובץ־השירים של 
ב/ שיצא ב 78 ד 1 , נתפרסמו 
כמה באלאדות ושירי- 
האהבה הלוהטים שלו אל מולי. כן זכה לפירסום מרובה 
העיבוד־התרגום הגרמני של "המסע המופלא בים וביבשה 
של הבארון מינכהאוזן, מסעי־הקרב שלד והרפתקותיו 
המבדחות״ ( 1786 ), שב׳ הכין על־פי הנוסח האנגלי של 
יצירה זו. מתרגומיו של ב׳ יש להזכיר גם את תרגומו 
לארבעת הפרקים הראשונים של ה״איליאס" ותרגום־פרוזה 
של "מקבת", וכן קטעים מתרגום של "חלום־ליל־קיץ" 
לשיקספיר ושל שירי־אוסיאן. 

עיקר חשיבותו של ב׳ בספרות הגרמנית הוא בתחום־ 
הבאלאדה. הוא הצליח ליצור שירה, שהיא קרובה לטבע 
ולרוחו של העם — שירה, שיש בה עלילה מרתקת וכוח- 
הבעה חושני. התעוררות לכך קיבל מרעיונותיהם של רוסו, 
האמאן והרדר, מצד אחד. ומלקט הבאלאדות האנגליות 
העתיקות, שערך פרסי (ץ:>"?), מצד שני. את השקפותיו 
על השירה סיכם ב׳ בחיבור קטן בשם "השתפכות־לב על 
שירת־העם״ ( 1776 ,^ 5 ש 0 ק 5 ^ 01 /ו ״נ!!! $$נ $311$21 ת 7,6 ־ 1 :> 1 ־ 1 ). 
הגילויים המושלמים ביותר של השקפות אלו הן הבאלאדה 
"לנורה", שעליה נוסד פירסומו, והשירים "בת הכומר מטאו־ 
בנהייך, "הצייד הפראי", "השיר על האיש אמיץ־הלב", ועוד, 
שבהם הלך ב׳ ביודעים בעקבותיהם של בעלי שיר־העלילה 
העממי, ה״ 15302 :״ 8301 . הבאלאדות של ב׳ מצטיינות בהלך־ 
רוח מטיל־אימים. שאותו הוא מעורר ע״י שורה של תמונות 
מרוכזות ומדהימות, ע״י דו־שיח דראמאטי, וכן ע״י שימוש 
אמנותי בצלילי־המלים. אל אוירת־המסתורין של שיריו מצ¬ 
טרף מוסר־השכל פשוט, ולפרקים באנאלי. כן הצליח בחיבורן 
של באלאדות הומוריסטיות (למשל "הקיסר וראש־המנזר", 
"נשי־ויינסברג"). ב׳ השתייך אל תקופת ה״סער והדחף" 
בגרמניה. הסופרים הקלאסיים הסתייגו מן הפראות וחוסר־ 
הטעם, המתגלים ביצירותיו בכמה מקומות ) ביחוד עשה כך 
שילר בביקורת, שפירסם על ב׳ ב״עיתון הספרותי הכללי של 
ינה״ (יאנואר 1791 ). ואילו הזרם הרומאנטי, ובראש ורא¬ 


שונה א. ו. שלגל (ע״ע), החשיב ביותר את יצירתו של ב׳ 
ואת הכיוון הספרותי, שדגל בו. 

, 101 ( 411 , . 0 ״ 1 ח 0 \ . 211$£ ־ 1 ש 11 , 11 ) 50111111 ) 1111011 ח 50 ,. 8 . 0 

,)) 11 )^ 1 1 1118 111 ( 11 * 1 8.4 . 4 , 61262011 ז 8 ו . 1 .^י ; 1796-98 
.< 11 !מ 01 [מס 81 . 5 .£ ; 1920 ,. 8 11 > 00410 ק 0 * 1 , 1 קק! 811 ״ 1 ; 1900 
. 1929 ,) 1 ו 1 ^ 11 > 1 > 11$ ן 8.1 , 1011112 ־ £1 } .£ ; 1936 ,^ 1110111 ^ 011 !'. 8 

ל. ו. ז. 

בץ־גר, ליאו— ״ 2 ״ 811 1879) — 1x0 , וינה — 1943 , לוס 
אנג׳לם), רופא יהודי. מ 1901 שימש פאתולוג, ואח״כ 
כירורג, בביה״ח ״הר־סיגי״ בניריורק, ומ 1930 היה פרופסור 
לאורולוגיה כירורגית בלוס אנג׳לס. 

״מחלת־ב״׳ — ששמה המדעי הוא ־ 06 00160302165 ־ 101 
305 ״!;! —היא ליקוי במחזור־הדם, בעיקר ברגלים, שעלול 
לגרום להפרעות קשות, עד לאבדן האבר. המחלה, שהיתה 
ידועה מ 1879 ואילך, לא תוארה תיאור נאמן כיחידה פאת(־ 
לוגית אלא ע״י ב׳ ב 1908 . עיקרה — דלקת לא־מוגלתית של 
העורקים הבינונים והקטנים, שמביאה לידי סתימתם של 
הצינורות ולהפסק תה של אספקת־הדם לרקמות, והיא מס¬ 
תבכת ע״י חבלות או זיהום מבחוץ. סימניה בשלביה הראשי־ 
נים: כאבי־רגלים, חיוורון וקור בעור־הרגלים, התעייפות 
מהירה של הרגלים בשעת הליכה, צליעה־לסירוגים; אח״כ 
התמגלות ונמק, שמתחילים עפ״ר בקרבת הציפרניים ומת¬ 
פשטים בדגל לכיוון הגופה. מהלך המחלה הוא עפ״ר 
ממושך, וניכרות בו עליות וירידות! אך יש גם מקרים של 
התקדמות מהירה מאד. סיבת־המחלה אינה ידועה! אך הש¬ 
פעת העישון המופרז על התהוותה והחמרתה הוכחה ללא 
ספק. הטיפול השמרני הוא קשה. אך לפעמים מוצלח למדי: 
שמירה על הגפיים המנוגעות מפגיעה מכאנית ומקור, 
הימנעות מעישון. מנוחה, טיפול מקומי בזיהום ובהתמגלות; 
במקרים קשים יותר — ניתוח העצבים הסימפאתיים מכווצי־ 
הצינורות! וכשטיפולים אלה אינם מביאים לידי הקלה, מן 
ההכרח לכרות את החלקים הנגועים. 

מחלת־ב׳ היא מחלה נדירה! היא פוגעת כמעט רק 
בזכרים, עפ״ר בגיל 25 — 50 . היא מצויה בבני כל הגזעים, 
אך שכיחה יותר בין יהודים ובמשך זמךמה נחשבה בטעות 
כמחלה מיוחדת ל״גזע היהודי". 

- 402 , 4 ) 014104 110401101 101 ) 111 ) 111 ? , 5 סת 11 \.ז 0 ! 1 ז 82 -ת 110 ^ 

. 1947 , 474 

יה. ל. 

בץ־ד, צ׳ן־לז אוסטין - ()־ 8631 115110 165 * 013 - 

( 1874 — 1948 ), היסטוריון אמריקני. נולד במדי¬ 
נת אינדיאנה שבאה״ב ונתחנך באוניברסיטה ע״ש דפו 
("\ 311 קש 0 ) שבמדינה זו, וכן באוניברסיטות של אוכספורד. 
קורנל וקולומביה. מזו האחרונה קיבל ב 1904 את התואר 
של ד״ד לפילוסופיה על־יסוד דיסרטאציה על "משרת השופט 
באנגליה״ וב 1904 — 1917 לימד בה היסטוריה ושימש פרד 
פסוד למדע־המדינה. מתחילה התעניין ב׳ בתולדות־אירופה. 
וביחד עם ג׳ימז הארווי רובינזון כתב את הספר "התפתחותה 
של אירופה המודרנית״ ( 1907 ). אח״כ פנה לתולדות אה״ב 
והתעניין ביחוד במידת השפעתם של האינטרסים הכלכליים 
על המדיניות והמפלגות. ב׳ פירסם שורה של מחקרים, 
שבהם בירר את הגורמים הכלכליים, שהיו אחראים, לדעתו, 
לצמיחתן של אה״ב וליסודותיה של החוקה האמריקנית. 
בתחום זה ידועים ביותר ספריו •?זק״זס! 1€ הז 000 נ>£ 0 \, 




519 


בירד, צ׳רלז אוסמין— בירה 


520 


" 110 ג $1111 ״ 00 1116 0£ ״ 13110 (״הסבר כלכלי לחוקה״), 1913 

ץ:> 3 ז:ו 0 תז 06 " 13 ״ $0 זש££ש 1 $ח 1£1 ־ 01 116 מ 0 ת 0 :)£ ("יסודות 

כלכליים של הדמוקראטיה הג׳סרסונית״), 1915 . ספרו של 
ב׳ על ״הממשלה והפוליטיקה האמריקנית״ ( 1910 ) נחשב 
כספר־יסוד בתחום זה, ולהערכה דומה זכה גם חיבורו "ממשל 
עירוני אמריקני״ ( 1912 ). לאחר שעזב את משרתו באוני¬ 
ברסיטה של קולומביה ניהל ב׳ בשנות 1917 — 1922 את 
ביה״ס לשירות ציבורי בגיו־יורק. ב 1923 הוזמן ע״י ממשלת- 
יאפאן לשמש לה כיועץ בענייני־מינהל וב 1927 — ע״י 
ממשלת־יוגוסלאוויה. פירסום מיוחד הקנתה לו סידרת־ 
הספרים, שחיבר על תולדות אה״ב ביחד עם אשתו מרי 
ריטר ב׳ ושבהם השתדל לתאר ביחוד את הרקע הכלכלי 
והחברותי של המאורעות ההיסטוריים. מספרים אלה, שהם 
כתובים בסיגנון מושך לב וכוללים בין השאר את תיאור 
גורמיהם ויסודותיהם של המוסדות האמריקנים, יש להזכיר 
ביחוד את " 1123110 וז\!ב> " 163 ־ 61 רת\/ 01 ש$! 8 ? 11 * 1 ("צמיחתה 
של התרבות האמריקנית״), 1927 , בשני כרכים, ״ 1631 ז 6 ו"^ 
3$$3£6 ק 418 ז(״אמריקה במעבר״), 1939 , ואת • 1 ז 6 ו״^ 1116 
1 ;ז 1 ק 5 ״ 03 (״הרוח האמריקנית״), 1943 . כמו־כן חיבר ביחד 
עם אשתו 81316$ 1168 ״ס 116 ! )ס ץז $10 ! 1 ? ש 83$1 \. ("היס¬ 
טוריה תמציתית של אה״ב״), 1944 . ב׳ התנגד למדיניות- 
החת של הנשיא פראנקלין ד. רוזוולט בתקופת מלחמת־ 
העולם 11 , ולהתנגדות זו נתן ביטוי בספרו האחרון: "הנשיא 
רוזוולט ובואה של המלחמה״ ( 1948 ). 

אשתו של ב/ מרי ריטר ב׳, שנישאה לו ב 1900 , 
נתחנכה באוניברסיטות של דפו וקולומביה. נוסף על פעולתה 
כהיסטוריונית, השתתפה בתנועה לזכויות־נשים ובתנועת־ 
הפועלים והקדישה לתנועות אלו כמה ספרים. על אלה 
נמנים: "היסטוריה קצרה של תנועת־הפועלים האמריקנית" 
( 1920 ), ״אמריקה בעיני הנשים״ ( 1933 ) ו״הנשים ככוח 
בהיסטוריה״ ( 1946 ). 

י. קב. 

ביךךסלי, אוברי ו י נ,םנט—ץ 1$16 )ז 863 ז״ 6 ש״ 1 ז \ ץ 6 זג!״\/— 

( 1872 , ברייטון — 1898 , מנטונה, על־יד ג׳נובה), 

צייר אנגלי, שהירבה לצייר אילוסטראציות בשחור־לבן. ב׳ לא 
קיבל שום הכשרה אמנותית במובן המקובל, חוץ מבתקופה 
הקצרה (חדשיים), שבה למד בביה״ס לאמנות בוסטמינסטר 
(לונדון), ואת עיקר ידיעותיו בציור רכש מתוך הסתכלות 
ביצירותיהם של אמנים מן המאות הקודמות, כגון דירר 
ובוטיצ׳לי, של אמני־הרישום הצרפתיים בני המאה ה 18 
ושל אנשי האסכולה הטרם־רפאלית, וכן מתוך הסתכלות 
בחיתוכי־העץ היאפאניים, שהיכל התחילו מתפעלים מהם 
בזמנו. לאחר שברן־ג׳ונז ופיוי דה שאוואן(- 0113 86 1$ ׳\"? 
6$ ״״ 3 ז!) ראו את רישומיו, דיברו על לבו, שיתמסר לאמנות. 
כשב׳ היה אך בן 21 , מסרו לו את ציור העטיפה לגליון 
הראשון של כתב־העת האמנותי 810 ״ז 8 1116 , וכן צייר אז 
250 אילוסטראציות לאפוס "מות ארתור" (-ז\!' 8 40116 ? 
־ 113111 ) של סר תומאס מארי. ב 1894 עשה 10 רישומים 
לדראמה "שלומית" ( 6 ו״ 5310 ) של אוסקאר ויילד, ובאותה 
שנה נתמנה עורך־האמנות של הרבעון הספרותי־אמנותי 
״הספר הצהוב״ (. 80015 ׳״ ¥6110 6 ! 1 'ד; הופיע עד 1897 ). כן 
היה בין העורכים והמשתתפים של כה״ע - 43 ? ץ 0 ׳! 53 116 ־ 1 
0 ח! 832 , שאף הוא יצא ב 1896 . נוסף על כך עיטר באותה 



שנה את הפואמה ההרואית־סאטירית "חטיפת התלתל" של 
אלכסנדר ם 1 ם. — ב׳ היה שחפן מילדותו; שנה אחת קודם 
מותו עבר לדת הקאתולית. 

התבגרותו המוקדמת־להפליא של ב׳ ופוריותו האמנותית 
הן שגרמו לשפע היצירות שלו; אך תוכן ציוריו עורר גל 
של התנגדות בשעת הופעתם, והמומחים לאמנות מחולקים 
עד היום בדעותיהם על יצירות אלו — יש שמתפעלים מהן, 
ויש שמבקרים אותן בחריפות. אין ספק בדבר, שב׳ שלם 
באמנות הציור בשחור־לבן וידע להשיג בה תוצאות מחוכ¬ 
מות ע״י השימוש בקווים מותווים במעוף אלגאנטי על רקע 
של גושי־שחור מלאי הבעה. את השראתו קיבל ממקורות 
ספרותיים שונים — מיה״ב, מן המאה ה 18 ומדורו — וכן 
מן השכלתנות דחולנית־במשהו של "סוף־המאה": ציוריו 
מסוגננים במידה מרובה, קישוטיים. ולעיתים קרובות מור¬ 
גשת בהם מעין רשעות מיתממת, אך תמיד הם עושים רושם 
חזק וניכרים בהם הסימנים המיוחדים ליוצרם, למרות 
האקלקטיות שלו. אפשר לומר, שב׳ חיקה את הכל — מן 
ההתפנקות החולמנית של יפהפיות בסיגנון האסכולה הטרם־ 
רפאלית ועד לקלות־הדעת בסיגנון הרוקוקו; אך ב׳ היה מן 
הטובים שברשמי־אנגליה בדורו ויותר מכל אמן אחר הביע 
את הרוח של שנות־התשעים למאה ה 19 . 

,*ת 3 ״ 1 .[ ; 1899 ,. 8 . 4 / ס 7 ,־ 1 ט 1 ! 11 ־ 131 ׳^ . 0 .א 
^ 7 , 500 ^ 130 .א ; 1901 ,. 8 . 4 / ס ז 1.016 

8 . 4 י 5 ^ת 0 וחץ$ ; 82-93 .קק , 1939 , 1913 

סז ׳ 1-1011 ,.!>! ; 1948 ,. 8 /ס //״>?/ * 711 ,־ 1 ^ 311 ^ .מ ; 1948 

. 1950 . 8 

ע. י. ה. 

ביךה. שכר. 


521 


כירה —בירוביג׳ן 


522 


בין־ד! ( 3 ז 861 ), פרובינציה היסטורית בפורטוגאל התיכונה. 

עד 1936 היה שטחה 23,942 קמ״ר! כיום מכיל 
רובו של שטח זה ( 20,325 קמ״ר) שלשה מחוזות (פרובינ¬ 
ציות) אדמיניסטראטיויים: ב׳ אלטה (הגבוהה), בצפון- 
המזרח ( 9,536 קמ״ר; כ 695,000 נפש), ב׳ בישה ( 1331x3 
הנמוכה), בדרום־המזרח ( 7,504 קמ״ר; 360,000 נפש), וב׳ 
ליטוראל (החופית! 3,285 קמ״ר! 1,240,000 נפש). 

ב׳(כצירוף של שלושת מחוזותיה) גובלת במזרח בספרד, 
במערב באוקיינוס האטלאנטי, ובדרום בנהר טז׳ו. בצפון 
עובר הגבול כ 25 ק״מ מדרום לנהר־דאות (בעוד שגבולה 
של ב׳ ההיסטורית היה בנהר־דאורו עצמו). ב׳ החופית היא 
ברובה שפלת־חוף סוריה ואקלימה נוח כל ימות־השנה. היא 
מגדלת דגן, גפנים, זיתים, קאסטאניות, פרי־הדר ובקר 
(לחלבנות). בה מרוכז רוב הישוב של ב׳ ההיסטורית ובה 
עיר־הבירה הקדומה של פורטוגאל, קו׳ימברה (ע״ע). בב׳ 
הגבוהה והנמוכה עוברים טורי הרים וגבעות מדרום־המערב 
לצפון־המזרח. בב׳ הגבוהה נמצאים הרי סו־ה דה אשטרלה 
ובהם הר־מלינו׳ן — השיא של הרי פ^רטוגאל( 1,991 מ׳). מחמת 
הגובה החורף כאן קר הרבה מבשפלה ושלגים מצרים בכל 
שנה. בעמקים החקלאות דומה לזו שבשפלה, ואילו בהרים 
מגדלים צאן, שצמרו נטווה ונארג בערי־התעשיה של המדינה. 
עיר־הבירה של ב׳ הגבוהה היא ויזאו(ט 186 ^; 14,500 נפש) 
ושל הנמוכה — קאשטלו בראנקו ( 9,300 נפש). גדולה מהן 
היא קוביליאן( 11113 ^ 0 ; 19,300 נפש), שיש בה תעשיית־ 
טכסטיל ושמשמשת מרכז לתיירים חובבי אספורט חרפי. 

א. י. בר. 

ביךה ( 3 ז 1 :> 8 ), העיר הראשית של מחוז מאניקה־סז׳פאלה 
במו׳זמביק (ע״ע). מספר תושביה כ 42,500 ( 1950 ). 

יושבת על מפרץ קטן באוקיינוס ההודי, שאליו נשפכים 
הנהרות פונגוה (־) £11 ת 11 ?) ובוזי, כ 200 ק״מ דרומית־מער* 
בית לשפכו של נהר זאמבזי. ב׳ היא המוצא למס״ב, שעולה 

ן ^ • 

לם(לזברי, בירת ר(דזיה הדרומית, וקשורה ברשת מסה״ב 

* : ד • ש 

של אפריקה הדרומית והמרכזית. נמלה משמש ליצוא של 
חמרי־גלם וליבוא של מוצרי־תעשיה למוזאמביק התיכונה, 

לשתי הרו׳דזיות, לניאסה ולקאטאנגה שבדרומה של קו׳נגז* 

׳י• :, 

הבלגית. מחמת חשיבותה מבחינה מסחרית וגם משום אק¬ 
לימה הנוח־ביחס אף בקיץ, יש בב׳ אחוז ניכר של תושבים 
מבני־אירופה (ב 1947 : יותר מ 20% ). בחדשי־החורף (יוני- 
ספטמבר) באים לכאן אירופים מפנימה של אפריקה לשם 
נופש ורחיצה בים. ב 1891 — 1941 היתה ב׳, עם הנפה הנק¬ 
ראת על שמה (שטחה קרוב ל 129,000 קמ״ר ומספר תושביה 
[ 1950 ] 710,000 ), בידיה של "חברת מו׳זאמביק" על יסור 
זיכיון, שקיבלה ל 50 שנה. חברה ז( פיתחה את הנמל וסללה 
את מסה״ב. 

בירוביגץ ( 38 > 1 <ג 1 < 06 ק 1 ז 6 ), שמו הבלתי־רשמי של החבל 
האוטו׳נו׳מי היהודי בברית־המועצות (- 1 ז 6 ק £8 
לז 30 ה 06 ז 835 ״ 381080 33 * 0 ) הכלול בארץ ( 311 קא) 
חברובסק (ע״ע) שבמזרח הרחוק, ושם עיר־הבידה שלו( 175 
ק״מ מערבית לחברו׳בסק העיר). חבל־ב׳ גובל במערב ובדרום 
בנהר־אמור, המפריד בינו ובין מאנג׳וריה הסינית. בצפון 

עובר הגבול ברובו בהרי־בוריה, ואילו במזרח הוא עובר 

•• * 

בשפלה. שטחו של חבל־ב׳ הוא כ 22,000 קמ״ר! מספר תוש¬ 
ביו, שברובם אינם יהודים, כססס, 150 ( 1950 ). 


המבנה. כמחציתו של חבל־ב׳ היא שפלה התופסת את 
חלקו הדרומי ומתפשטת בצורת פרוזדור לאורך גבולו המז¬ 
רחי; הצפון וצפון־המערב הם איזורי־הרים, שמתרוממים 
(על גבול־הצפון) לגובה של 1,450 מ׳. ההר בנוי בכללו 
שכבות של אבנים געשיות־חומציות קדומות, שבהן נמצאים 
בכמה מקומות עורקים של ברזל, בדיל וזהב; בשכבות־משקע 
פאלא 1 ז 1 איות בצפון נמצא גראפיט. בשפלה השכבות הן רבי־ 
עוגיות עד עומק מרובה. בעמק־האמור ובמזרח יש אדמת־ 
ביצות, שאינה מתייבשת אף בסוף הקיץ. החבל שופע ברובו 
דרו׳מה — לעמק האמור. שני הנהרות הראשיים הם: נהר- 
בירה, שעובר בחבל בצפונו ובמזרחו ושעליו יושבת העיר 
ב׳, ונהר ביג׳אן, החוצה את החבל לרחבו. חלק מן הצפון 
וצפון־המערב שופע צפונה לנהר בוריה, הזורם באפיק 
בצורת קשת ונשפך לאמור. 

אקלימה של ב׳ הוא יבשתי. בחורף מנשבות רוחות 
קרות דבשות מצפון־המערב והטמפראטורה הממוצעת של 
יאנואר היא לערך ־ 25 - החום הממוצע ביולי בשפלה הוא 
כ ־ 23 והטמפראטורה השנתית הממוצעת בב׳ — חוץ מבת־ 
חומי ההרים הגבוהים — היא למעלה מ״ס. מידת־המשקעים 
בחורף אינה מרובה מ 50 מ״מ, ובקיץ — שבו מנשבות 
מדרום־המזרח רוחות נושאות גשמים — היא כ 600 מ״מ 
בעמק האמור וכ 800 מ״מ בהרים. 

רוב שטחה של ב׳ מכוסה יערות, ותוצרת־העץ תופסת 
מקום חשוב בכלכלתה. החקלאות מייצרת חיטה, שיבולת־ 
שועל, סויה. כמרכן מגדלים בב׳ בקר. משק המכרות, 
תעשיית־הטכסטיל והבורסקאות הם בתחילת התפתחותם. את 
החבל חוצה (ממערב למזרח) מסה״ב מצ׳יטה לוולאדיח׳ם־ 
טו׳ק ז בעיר ב׳ מסתעפת ממנה מסילה, שפונה דרומה, 
ללנינסקו׳יה שעל שפת האמור השמאלית. העיר ב׳, שנקראה 
בעבר (כשהיתה תחנה קטנה של מסה״ב) טיכו׳נקאיה, יושבת 
על נהר־בירה הגדול. מספר תושביה ב 1939 היה קרוב ל 30 
אלף. א. י. בר• 

ההתיישבות היהודית בב׳. הרעיון להקצות את 
שטחה של ב׳ להתיישבות יהודית נולד לראשונה ב 1926 . 
לאחר בדיקת התנאים במקום ע״י ועדה מטעם "קומזט" 
(אירגון לענייני ההתישבות היהודית שהוקם ע״י מחלקת־ 
הלאומים של ס. ס. ס. ר.) החליטה נשיאות הוועד הפועל 
המרכזי של ברית־המועצות ב 28 במארס 1928 להקים כאן 
איזור לאומי יהודי, שבו יימסרו להתיישבות יהודית הקר¬ 
קעות הפנדות, מתוך הנחה שאם תזכה הפעולה להצלחה תוקם 
יחידה יהודית טריטוריאלית. ב 7 במאי 1934 החליט הועד 
הפועל המרכזי של ברית־המועצות להפיך את האיזור הלאומי 
הנזכר לגליל אוטונומי (אובלסט) יהודי בתוך חבל המזרח 
הרחוק. הלשון היידית הוכרה כלשון הרשמית של המחוז בצי¬ 
דה של הלשון הרוסית, וכן ניתנה למחוז נציגות ב״כנסיית־ 
הלאומים", שהיא הבית השני של פארלאמנט־המדינה. 

על הנימוקים, שהניעו את ממשלת ברית־המועצות להח¬ 
לטות אלו, יש כמה וכמה השערות. לפי אחת מהן הוחלט 
על ההתיישבות היהודית בב׳ מתוך כוונה להקים במקום זה 
תריס בפני היאפאנים, שהיו אז מושלי מנג׳וריה. לפי השערה 
אחרת לא היה כאן אלא ניסיון חדש של התיישבות יהודית, 
לאחר שהנסיונות הקודמים של התיישבות כזו׳ בחלקים 
האירופיים של המדינה לא עלו יפה משום התנגדותה של 
האז׳כלויסיה המקומית הבלתי־יהודית או משום הכשרתם 



עער־ה׳שוי) בה.י 5 חוו יהודי בבירובינ׳אז, עם כתובות ברוסית וניידית 


הבלתי־מספקת של המתיישבים לעבודה חקלאית. לדבריו של 
יושב־ראש הוועד הפועל המרכזי של ברית־המועצות, מיכאל 
קאלינין, באה ההתיישבות בב׳ בעיקר מתוך כוונה להקים בית 
לאומי ליהודים, שבו יוכלו לפתח את תרבותם. דברים 
אלה משמשים סיוע לדעתם של אלה, שראו את כל עיקרה 
של תכנית זו כהצעת תחליף לציונות מתוך כוונה לרופף 
את המאמץ היהודי בכיוון ההתיישבות בארץ־ישראל. 

הפעולה ההתיישבותית בב׳ התחילה מיד לאחר שהוכרז 
עליה במארס 1928 , אך התקדמה באיטיות יתרה ולא הצדיקה 
את התקוות שתלו בה. המתיישבים באו בחלקם הגדול מתוך 
שכבות בלתי־מסוגלות למאמץ גופני קשה ולא יכלו לעמוד 
בתנאים של הארץ, שהיתה ברובה מכוסה יערות עבותים, 
בעוד שמטעם השלטונות כמעט שלא נעשה דבר כדי להקל 
את היאחזותם במקום. לפיכך מרובה היה האחוז של המם־ 
תלקים. מתוך קרוב ל 20,000 מתיישבים, שהגיעו לב׳ בשש 
השנים הראשונות להתיישבות, חזרו לרוסיה האירופית יותר 
מ 11,000 . בשנים שלאחר מכן לא הסתפקו השלטונות בתנועה 
החפשית של המועמדים להתיישבות, אלא ניסו לגייסם מתוך 
חקלאים, פועלים מומחים או חניכים של בתי־ספר מקצועיים. 
אעפ״כ גדלו גם אז ממדי־ההתיישבות רק לאט־לאט. בסוף 
שנות ה 30 לא עלתה האוכלוסיה היהודית בב׳ על 22 — 23 
אלף, וכך הגיעה ל 20% של האוכלוסיה הכללית בב׳, שלפי 
מפקד התושבים של 1939 מנתה 108,419 נפש. עד אותה 
שנה הוקמו בב׳ 18 ישובים חקלאים שיתופיים (קולחוזים) 


יהודיים מתוך המספר הכללי של 64 ישובים מסוג זה, 
שהוקמו במחוז; אחדים מהם. ביחוד הישובים בולדהיים 
ובירופלד, הצטיינו ברוח החליצית של מתיישביהם ואף 
הספיקו' להתבסם מבחינה כלכלית. רחבים יותר היו 
ממדיה של הפעולה ההתיישביתית בערים. וכתוצאה מכך 
גדלה ביחוד האוכלוסיה של בירוביג׳אן, העיר המרכזית של 
המחוז. כן נוסדו עוד ערים אחדות, שהאוכלוסיה היהודית 
שלהן נתפרנסה בעיקר מענפי־חרושת שונים וגם מפקידות. 
הפעולה ההתיישבותית פסקה בימי מלחמת־העולם 11 . אך 
נתחדשה ב 1946 , וכנראה, בממדים רחבים יותר. נראה, שעד 
סוף שנות הארבעים גדלה האוכלוסיה היהודית בב׳ עד כדי 
ארבעים או ארבעים וחמשה אלף (לסי הדין־וחשבון, שהוגש 
לוועידת המפלגה הקומוניסטית בחברובסק ב 1951 היו באותה 
שנה בב׳ כמאה ושלושים אלף תושבים, מהם כ 30% יהודים). 
סופרו של ה״ניו יורק טיימס", שביקר בב׳ באמצע שנת 
1954 , אמד את כלל האוכלוסיה של המחוז בססס, 200 ; לפי 
עדותו, היהודים במחוז הם הקבוצה הרביעית בגדלה (אחר 
הרוסים, האוקראינים והטאטארים). יש, איפוא, להניח 
שמספרם כיום הוא כ 50,000 . ואפשר אף פחות מכן. 

הישוב היהודי בב׳ הוא. כנראה, מבוסם מבחינה כלכלית. 
לעומת זה לא נתגשם בב׳ הרעיון של בית לאומי יהודי, 
שאגב, לא היו חסידיו מרובים גם בין הקומוניסטים 
היהודיים. התכנית להקים בב׳ מרכז תרבותי ליהודי ברית־ 
המועצות נראית כמחוסרת־סיכויים. אמנם היידית משמשת גם 


525 


בירובינ׳ן— בירון, נ׳ורג' נוררון 


526 


כיום בצד הרוסית כלשון רשמית שניה, אך כלשון־דיבור 
היא נדחקת יותר ויותר על־ידי הלשון הרוסית. עוד בשנות 
השלושים נתפרסמו בעיתונות היידית ברוסיה תלונות הרבה 
על הזילזול ביידית, שהיה מורגש בב׳ ברוב המוסדות וגם 
בקולחוזים היהודיים. ובשנים שלאחר מכן לא נשתנה היחס 
אל היידית בב׳ אלא בכיוון של שלילה בלבד. התיאטרון 
היהודי בב׳ נסגר בתחילת שנות ה 50 מחוסר התעניינות בו 
מצדו של הקהל! העיתון היידי "ביראבידזשאנער שטערך׳ 
עדיין יוצא שלש פעמים בשבוע, אך הוא נדפס באלף טפסים 
בלבד (לעומת עשרת האלפים הטפסים, שבהם נדפס העיתון 
היומי הרוסי)! שידורים ביידית נערכים בב׳ רק פעמיים 
בשבוע במשך שתי שעות, ועל בתי־ספר יהודיים במחוז אין 
כל ידיעות מסוף שנות השלושים ואילך. הסופר הניו־יורקי 
הנזכר קובע, שבמחוז מצויים כ 52 בתי־ספר עממיים, 10 בתי- 
ספר תיכונים ושני בת״ם גבוהים טכניים, אך לשון־ההוראה 
בכל אלה היא רוסית, והיידית היא בהם מקצוע־לימוד בלבד— 
אמנם מקצוע של חובה גם לתלמידים לא־יהודיים. 

נראה, שהשמועות, שפשטו בשנים האחרונות, על ביטולו 
של המחוז כמחוז אוטונומי יהודי, אינן מוצדקות, אע״ם 
שהשלטונות אינם מגלים כיום עניין מיוחד לא בהגברת 
האוכלוסיה היהודית במקום ולא בהבטחת אפיו היהודי של 
המחוז. אעפ״כ גם כיום ראש־המחוז הוא יהודי, ומרובה חלקם 
של היהודים בהנהלת־העניינים בתחומים שונים. אין, איפוא, 
כל ספק בדבר, שמה שנשאר מן החיים היהודיים בברית־ 
המועצות מרוכז בעיקרי במחוז זה. 

ספרות קומוניסטית: ל. זינגר, דאס באנייסע פאלק, סאסקווע 
1941 , פרק 7 ("יידנ אין דער סאציאליסטישער לאנדווירט־ 
שאפט")! ש. גארדאנ, ביראבידזשאנער סוישוויט, מאסקווע 
1947 , 159 עם' 1 * 1/1 71 ! !׳ 0 * 1 , 811111511 . 4 < .( , 4 > 1 ס 1 ׳\ 0 א 301 ? 

1 { 11 < 0 *ן !/ , 11 ,! 7 * 1 ) 81111 1 ) 071 ! 71 * €1112 . 0711071 1 ) 5 01/1 . 

. 47 — 31 , 1948 ,!!זס׳ו-״מא ,חסן 8170/1111 171 !*! 81 * 3701 

ספרות לא־קונזודסטית: יעקב לשצינסקי, היהודים ברוסיה 
הסוביטית, תל־אביב, תש״ג, פרק ס״ז: בירוביג׳אן, עס׳ 
192-172 ; 1 * 30111 * 1/1 ת! ! 10 * 1 * 7/1 , 2 ז 3 י 55 ו 1 ס$ . 84 ח 0 תז 0 ! 50 
,?ס 531151111 .£ ת 50 וזז 113 ; 174-194 , 1951 ,ש 3005 זץ 5 , 110100 
,!* 71771 )/ 07 צ 111 * 11 10 ,"[ 0£ ז 10 ק 0 ס $05401 111 ססססוסז? 1511 ז 3 י 0 ןי* 

■ 877 , 711/1111/1 1 ) 070 ! 111 * 1 חס!/! 1 * 8170/11 " ,. 541 ; 1954 , 21 ־זח 11 ( 
. 1954 , 22 סח□! ,!* 71171 ) 011 צ ! 11 * 11 תו ," 81111100 7 * 1 

א. ט. 

ביר 1 ית ( 011111 זץ 83 ), עיר־הבירה של מחוז פראנקוניה 
העילית שבבאוואריה הצפונית, כ 65 ק״מ צפונית־ 

מזרחית לנירנברג. מספר תושביה כ 60,000 ( 1954 ). יושבת 
בגובה של 342 מ׳ מעל פני־הים על נהר מיין האדום, בעמק 
שבין הרי־פיכטל והרי שווייץ הפראנקונית ובצומת של דרכים, 
שמחברות את עמק הדאנובה עם עמקי האלבה והרינוס. 

ן!? •• 

כ 75% מתושביה הם פרוטסטאנטים, והשאר קאתולים. כל¬ 
כלתה של ב׳ מיוסדת בעיקרה על תעשיה, מסחר ותיירות. 
התעשיה מייצרת אריגים, בגדים, מכשירי־חשמל, חרסינה, 
מכונות, פסנתרים, נייר, זכוכית ומזונות. ב׳ משמשת שוק 
למחוזה. בב׳ חי ופעל בתריסר שנותיו האחרונות ךיכרד 
וגבר (ע״ע) ובה בית־האופרה, שנבנה במיוחד להצגת יצי¬ 
רותיו, ביתו ואוסף המזכרות מחייו, וביחוד ההצגות השנתיות 
או הדו־שנתיות של יצירותיו, שנערכות כאן בהשתתפותם 
של טובי האמנים, מושכים לב׳ תיירים הרבה. 

שמה של ב׳ נזכר לראשונה ב 1194 . ב 1231 ניתנו לה 
זכויות־עיר! ב 1260 סופחה לאחוזתם של רוזני נירנברג 
משושלת־הוהנצולרן. ב 1603 קבע בה את מושבו רוזן־הספר 
כריסטיאן מאותה שושלת עצמה (ע״ע אנסבך), ובזה הת¬ 


חילה בב׳ תקופת־פריחה. שעליה מעידים בניינים נאים מן 
המאות ד. 17 וה 18 . ב 1791 עברה ב׳ לפרוסיה, ב 1806 לידי 
צרפת וב 1810 לידי באוואריה. במלחמת־העולם 11 נפגע 
כשליש מבנייניה. מגמר־המלחמה עד היום ( 1954 ) הוקמו 
כמעט כל ההריסות והא 1 כל 01 יה גדלה ב 33% מכפי שהיתה 
קודם המלחמה כשנשתקעו בעיר גרמנים, שגורשו בצ׳כיה. 

בירון, נ׳ 1 ךג׳ גזךד 1 ן, לורד -" 0 ז ץ 8 ח 0 (>־! 00 000020 - 
( 1788 , לונדון— 1824 , מיסולונגי, יוון), משורר 
אנגלי. גם מצד אביו וגם מצד אמו היה ב׳ נצר למשפחות־ 
אצילים עתיקות, שהיו ידועות לשמצה משום חייהן הסוערים 
ומעשי הפשע והאלמות שביצעו — מעשים, שכללו גם 
חטיפת־נשים, רצח והתאבדות. אביו של ב׳, "ג׳ק ב׳ 
המטורף־׳, נטש את אשתו השניה, שהיתר, אמו של ב׳, 
ומת בצרפת כשב׳ היה אך בן שלוש שנים. הילד 
גדל בדלות יחסית בחברת אמו, שהיתה בעלת מצבי־רוח 
בלתי־צסויים ושעתידה היתה לעורר בו יחם של תיעוב אליה, 
ובחברת מטפלת — אשה בעלת מידות מושחתות, שגודלה 
על ברכי הדת הקאלוויניסטית! אשה זו הטילה אימה על 
הילד בסיפוריה על הגיהינום ויתכן שאף הרגילה אותו 
לראשונה לאותו אורח־חיים בלתי־מוםרי. שהוציא לו שם רע 
לאחר זמן. ב׳ היה חיגר מינקותו. ורגישותו היתרה למום זה 
הגבירה את נטייתו הטבעית להתבודדות ואת זעמו חסר־ 
האונים על עצמו ועל העולם כולו. ב 1798 , כשמת אחי־סבו, 
שהיה ידוע בכינויו ה״לורד הרשע", ירש ב׳ את התואר 
"בארון" ואת האחוזות שהיו כרוכות בתואר זה. לאחר 
שינוי פתאומי זה, שבא במזלו, נשלח ב׳ ללמוד בהארו 
ובקימבריג׳. עוד כשהיה תלמיד בבית־הספר היסודי כתב 
חרוזים בסיגנון המלאכותי, הרגשני של ה״דלה קרוס־ 
קאנים״ — קבוצה של משוררים פחותי-ערך מבני־זמנו: 
שיריו אלה נדפסו בהוצאה פרטית ב 1806 , ולאחר מכן — 
בשינויים — ב 1807 בשם ״שעות־בטלה״ (- 10110 ) 0 $ז 1-1011 
55 שת). ספר קטן זה הותקף בכתב־העת / 1 ׳\ס 1 ע 80 
וב׳ השיב על כך בשיר סאטירי עקצני בשם ו 211$1 ח£ 

015 ^ 5001011110010 6 ^ ("משוררים אנגליים ומבקרים סקו¬ 
טיים"), 1809 , שכולל את הראשונה להתקפותיו על המשו¬ 
ררים האנגליים הרומאנטיים והגנה על האסכולה הנאו־ 
קלאסית של דריידן ופופ. ב 1809 תפס ב׳ את מקומו בבית־ 
הלורדים, וזמן קצר לאחר מכן הפליג עם ידידו הובהאוס 
(לעתיד לבוא: לורד ברוטון) לסיור בארצות הים התיכון 
וחצי־האי הבאלקאני. הוא חזר לאנגליה ב 1811 , וסיכם את 
הרהוריו על רשמי־סיורו בשני השירים הראשונים של 10 ) 01111 
1120101320 ? 5 * 0101 ־ 1131 ("מסעותיו של בן־האצילים הארולד"), 
1812 , שמיד היקנו לו פירסום. באותה שנה נשא נאום מז¬ 
היר בבית־הלורדים להגנתם של פועלי־האריגה בנוטינגאם. 
שהתפרעו ושיברו את המכונות החדשות, שהיו מנשלות 
אותם מעבודתם. לאחר מכן פירסם במשך כמה שנים סידרה 
שלמה של סיפורים בחרוזים — צורה ספרותית, שנעשתה 
רווחת באותו זמן בזכותו של סקוט! נושאיהם של סיפורים 
אלה ניטלו עפ״ר מן המזרח: 0130110 110 '! (״הכופר״), 1813 ! 
105 )ץ 8 .£ 01 801010 0 ו 1 ז' (״הכלה מאבידוס״), 1813 ! £303 
(״לרה״), 1814 ! ז 000$31 7110 (״שודד־הים״), 1814 ! 

ו{]ת 1 זס 0 0£ 51020 10 !ז (״מצור־קורינתום״), 1816 ! 30151113 ? 
(״פאריסינה״), 1816 , ועוד. סיפורים מחורזים אלה עוררו 
התפעלות ונסיונות של חיקוי בכל רחבי־אירופה, ויסוד המס־ 


527 


בירדן, ג׳דדג׳ גודדון 


528 



5 ורר ב״רון 


תורין והרע שבהם יצרו את פולחן הגיבור השטני־הביירוני. 
ב 1815 כתב ב׳ שירים ליריים אחדים, רובם על נושאים 
יהודיים, וקרא להם בשם 11£5 ז 1010 \ ("מנגינות 

עבריות! ניתרגמו לעברית ע״י י. ל. גורדון (בשם "זמירות 
ישראל"], ש. מאנדלקרן [בשם "שירי ישורון], יעקב אורלנד 
[ 1944 ],ועוד)! שני מוסיקאים יהודים,ניתן ובריאם(ות 13 ל 3 ז 8 ), 
חיברו מנגינות לשירים אלה ופירסמו אותם. אותה שנה הת־ 
חתן ב׳ עם אן מילבאנק, אשה בעלת־השכלה ממשפחה טובה, 
שעמדתה הקפדנית בשאלות־מוסר נבעה מחינוך נוקשה 
וקרירות־רגשדת טבעית. — הנישואים לא עלו יפה, ולאחר 
שנולדה להם, לב׳ ואשתו, בתם עדה (אח״כ: הרוזנת 
לאוליס [:> 130 :>-\ 1.0 ]), עזבה לידי ב׳ את בעלה. בשערוריה, 
שפרצה עם פרישתה, הואשם ב׳ בין השאר במעשי־ניאוף 
עם אוגוסטה לי ( 1811 ^ 1 ), אחותו החורגת, שנולדה מנישואי- 
אביו הראשונים! כתוצאה מכך הוטל על ב׳ מעין חרם חברו¬ 
תי וב 1816 עזב את אנגליה בלא שחזר אליה לעולם. קצת 
מן המתיחות הנפשית, שבה חי באותם הימים, ניכרת בסיוט 
השופע משירו הקצר €55 ת 4 !־! 3 ס ("חשכה"). כשבא לז׳נוה 
נפגש כאן לראשונה עם שלי, אף הוא משורר ממוצא ארים- 

ע • 

טדקראטי, שהלך לנכר משום השקפותיו המהפכניות בענייני- 
המוסר, ואחד מן המועטים, שזכו להערצתו של ב/ פרי 
מסעותיו של ב׳ בגרמניה ובשווייץ היה החלק השלישי של 
,בן־האצילים הארולד", ואת החלק הרביעי חיבר תחת רושם 
סיורו באיטליה, שלשם הלך לאחר מכן ( 1816 — 1818 ). 
בשני חלקים אלה ניכרת השפעתם של רוסו , ושל "יסורי 
ורטר הצעיר" של גהה. מצד שני ניכר רישומם של שלי 
ו״פאוסט" של גתה באוירתו ובסיגנונו של השיר הדראמאטי 
״מאנפרד״ שב׳ חיבר באותו זמן עצמו( 1817 ). תיאור אידי¬ 
אליסטי של שלי וב׳ ניתן ע״י הראשון בשירו 1 )ח 3 1011311 
4311310 ? ("ג׳וליאן ומאדאלו"). 


בדומה ללארה ול״כופר", מוחרם אף הגיבור של "מאנפרד" 

? 

(עברית: ד. פרישמן, ב״התקופה״, 111 , 1918 ! 1922 ) ע״י 
החברה מחמת פשע נורא, שפשע לנפש קרובה אליו ביותר: 
הוא הרם אותה באהבתו. כתוצאה מכך הוא חי חיי־בדידות 

בהרי־האלפים! בפתיחת־השיר אנו מוצאים את מאנפרד 

- 1 

קורא לרוחות־תבל. הן מציעות לו הכל, זולת הדבר האחד, 
שהוא מבקש — שכחה, שתמחה את רגשי־החרטה. הוא 
מנסה להתאבד, אך צייד עובר־אורח מונע אותו מכך. 
עכשיו מזעיק הוא אליו את רוח־האלפים, אך מכיוון שהוא 
מסרב לקבל את מרותה. אינו יכול גם לקבל את העזרה 
שהיא מוכנת להושיט לו, כדי שיוכל להשמיד את עצמו. 
לאחר מכן נכנס מאנפרד להיכלו של אחרימן, ובעזרת כוחו 
המגי הוא מכריח את הרוחות להעלות את אהובתו אסטארטה 
("עשתורת") מעולם־המתים. היא מודיעה לו, שלמחר עתיד 
הוא למות, ונעלמת. כשהוא חוזר לארמונו, בא אליו אב־מנזר, 
שדורש ממנו לחזור בתשובה. אך מאנפרד טוען. שאחר את 
המועד. בשעה המיועדת מופיעות רוחות כדי לחטוף את 
נשמתו. הוא כופר בסמכותן עליו, מגרש אותן מעל פניו ומת. 

נקודת־מפנה בחייו הספרותיים של ב׳ שימשה הופעת 
שירו 0 קגך> 8 (.בפו״) ב 1817 ! בשיר זה, שהוא אפוס 
היתולי בחרוזים, מן הסוג שהיה ח׳וח אז בספרות האיטלקית, 
מסופר על בפד, הסוחר הוויניציאני, שספינתו נטרפה בים 
באסיה הקטנה והוא נפל בשבי ונלקח לעבדות. בפד 
נמלט מיד משעבדיו. נעשה שודד־ים וצבר לו רכוש 
ניכר. לאחר שנים אחדות הוא חוזר לעירו, לבוש 
בגדים תורכיים, ומוצא בקארנוואל את אשתו בחברתו 
של הרוזן, אהובה. שיבתו הבלתי־צפויה מפתעת את זוג־ 
הנאהבים! אך השלושה מגיעים לידי פתרון ידידותי תוך 
כדי שתיית קפה! בפד חוזר אל אשתו ואל החברה וקושר 
קשרי־ידידות אמיצים עם הרוזן. ב׳ נוכח אז לדעת, שתכונ¬ 
תו הספרותית הועידה אותו ביחוד לחיבור שירים סאטיריים 
שנונים על נדשאים חברותיים ומדיניים, וכן לחיבור שירים 
אפיים־היתוליים בלשון היום־יומית המדוברת, ולא בסיגנון 
הרטדרי של שיריו הקודמים. 

ב 1818 התחיל ב׳ כותב את יצירתו הארוכה והחשובה 
ביותר, ״דדן ז׳ואן״ — סאטירה אפית, שב׳ לא סיים אותה 
מחמת מיתתו קודם זמנו. הגיבור הוא אציל מסביליה, שנש¬ 
לח לחוץ-לארץ ע״י אמו לאחר שנתגלו קשריו אל אשה 
נשואה. ספינתו נטרפת בים והגלים משליכים אותו, כשהוא 
מת למחצה, לחדפד של אחד מאיי־יוון. האירה, בתו של שודד¬ 
ים יווני, שנעדר זה זמן מרובה מביתו, משיבה אותו לחיים 
והשנים מתאהבים זה בזד. כשחוזר האב לביתו הוא תופס 
את דדן ז׳ואן ומוכר אותו לעבד לאשתו של השולטן בתור¬ 
כיה, ואילו האידה מתה מתוך געגועיה על אהובה. דדן ז׳ואן 
נעשה מאהבה של אשודהשולטן, אך מעשי־תעלוליו עם 
שאר גבירות־ההרמדן מעוררות את קנאתה! הוא מצליח 
להימלט מידה, מצטרף אל הצבא הרוסי הצר על איזסאיל, 
מצטיין בקרבות ונשלח כ״רץ" אל הקיסרת יקאתרינה. 
זד האחרונה מתאהבת בו ושולחת אותו בשליחות מדינית 
לאנגליה. שאר חלקי-השיר מוקדשים בעיקר לסאטירה על 
החיים החברותיים באנגליה, אגב תיאור הרפתקות נוספות 
של דדן ז׳ואן. 

בינתיים חי ביירון באיטליה חיי־הדללות, עד שב 1819 
נתקשר לטרזה גויצ׳דלי( 0131001011 ), אשתו הצעירה של רדזן 



529 


בירון, ג׳ורג׳ גורדון 


530 


איטלקי מזקין. היא נפרדה מבעלה ב 1820 ועברה לביתו של 
אחיה, הרוזן גאמבה, שהיה ממנהיגיהם של הקארבונארים. 
ב׳ הצטרף אליהם, ובהשפעתה של משפחת גאמבה, וכן משום 
שנאתו לעריצות ולשיעבוד, נמשך לתוך תנועת־המרד האי¬ 
טלקית, והשתתף בה עד שדוכאה זמנית ב 1821 . לשם עידודה 
של תנועת ה״ריסוךג׳ימנטו" כתב ב׳ את שירו -סזי! *ח־ 
31116 ( 1 0 £ ׳(**![ק (״נבואתו של דאנטה״), 1821 . לאחר מכן, 
בשנת 1822 , יצר את הסאטירה המדינית עזת־הרושם שלו: 
!תסוח^״ן 0£ ת 1510 ׳\ 6 !רל ("חזון־הדין"), שנתפרסמה 
בכתב־העת 31 ז 6 ! 1 ע 6 !דד, שב/ שלי והמשורר־המבקר לי 
האנט (!!"!א) הוציאו לאור במשך זמן קצר. באותה תקופה 
הוסיף ב׳ לפרסם חלקים מ״דון ז׳ואן" וכן דראמות אחדות 
בחרוזים, מהן על נושאים היסטוריים, כתובות בהתאם לתאו־ 
ריר. הנאו־קלאסית של "שלש האחדויות". מחזות אלה לא היו 
מיועדים לבמה, אלא — כפי שאמר — ל״תיאטרון שבדמיון", 
ואמנם רק אחד מהם בלבד, ״ורנד״ ( 1822 ), שב׳ הקדיש 
אותו לגתה ושהוא, אפשר, החלש שבכל שמונה המחזות 
שחיבר, זכה להצלחה על הבמה. 

ממחזות אלה עורר ״קין״ ( 1821 ? עברית: ד. פרישמן, 
1900 ) את ההתעניינות המרובה ביותר, וסקוט היה סבור, 
שיצירה זו עולה אף על "גן־העדן האבוד" של מילטון. היצי¬ 
רה פותחת בסירובו של קין להצטרף להוריו ולאחיו בשיר- 
שבח לאלהים על החסדים שגמל להם. הוא מערער על היושר 
שבמעשה הפיתוי, שבהם נתנסו אדם וחוד" ועל הצדק שבעונש 
שהוטל על אדם — עונש, שכפה עליו, על לא עוון בכפו, עמל 
אין־סופי מחוץ לגבולות גן־העדן. לוציפר מופיע לפני קין, 
מעודד אותו להתקומם לאל העריץ, שבקנאתו אסר את הדעת 
על המין האנושי. בלא לשים לב להפצרותיה של אחותו־ 
אשתו עדה, הוא מבכר את הדעת, המגעת לשיא־דרגתה במות, 
על האהבה והבערות? לוציפר מראה לו רבבות עולמות 
אחרים ואת הרוחות של אותם היצורים היפים, שחיו בעולם 
קודם הופעתו של אדם ושנוצרו אף הם, כמו המין האנושי, 
כדי ליהרס בבוא עיתם. לוציפר מסביר לקין, שהרע מקורו 
באלהים ושהוא חלק מהותי של המציאות. כשהוא חוזר 
לאדמה, מגדף קין את האלהים על שקיבל בשמחה את דמו 
של הכבש החף מפשע, שהקריב לו הבל, והוא מנסה להרוס 
את מזבח אחיו. בתגרה, שפורצת בין שני האחים, נהרג הבל 
שלא במתכוון. אחוז חרטה יוצא קין לנדודים, אך האהבה, 
בצורתה של עדה. מלווה אותו. 

ב 1823 הצטרף ב׳ לתנועת־ההתקוממות של היוונים נגד 
המשטר התורכי. ב׳ טרח הרבה באירגונן ובאיחודן של 
הסיעות היווניות המפולגות, עד שהמאמץ התיש את כוחותיו 
וב 1824 מת בקדחת במיסולונגי שעל מפרץ פאטראס. 

ב׳ נמנה על אותם הסופרים המועטים, ששבו את דמיון- 
הקוראים עד כדי כד, שבמשך זמן קצר געשו מעין דמויות 
אגדיות. בתחילת המאה ה 19 נתפשט באירופה פולחן של 
ביירוניזם, ועד היום יש בפירסומו העצום של ב׳ ביבשת 
משום ניגוד למעמד הצנוע יותר כהיכל־הספרות, שנקבע 
בשבילו ע״י המבקרים האנגליים. לדבריו של מאציני, נתן ב׳ 
"תפקיד אירופי לספרות האנגלית". משוררים הרבה, מפורטו- 
גאל עד רוסיה, חזרו והשמיעו את טענתו של גתה: "תהא 
דעתם של האנגלים על ביירון מה שתהיה, אין ספק בדבר, 
שעדיין לא הוציאו מתוכם משורר אחד, שישוה לו". אלפרד 
דה מיסה כונה "ב׳ הצרפתי"? אדם מיצקויץ׳— "ב׳ הפולני", 
אלכסנדר פושקין — ״ב׳ הרוסי״? לאמארטין ודה ויניי בצר¬ 

• ן • 


פת, סלובאצקי בפולניה, לדמונטוב ברוסיה, ביטם ( 6015 ( 1 ) 
בהולאנד וקאסטיליו( 10 ( 035111 ) בפורטוגאל היו אף הם בין 
המשוררים המרובים, שהיו כפופים להשפעתו של ב׳. קשה 
לקבוע באיזו מידה נובעת הערכה זו של ב׳ מהערכת יצירתו 
הפיוטית או מהערכתו כאדם. העובדה, שפירסומו מרובה 
יותר מחוץ לתחומי־אנגליה, אינה מסתברת אך ורק על־ידי 
כוח־המשיכה של השקפותיו, הדדת־פניו, או מה שב׳ היה 
מעין קרבן של הצביעות האנגלית, וכן לא ע״י אורח־חייו 
ההרפתקני ומותו הרומאנטי. שיריו הראשונים העוכילו לבטא 
באופן :פלא מה שנקרא בשמות שונים: י ". 1161-7 ? 1 ( 50 ז 61 ׳\\" 
" 111 חת 6 " ," $16016 - 16 )- 31 ת 1 ", בעוד שיצירתו המאוחרת יותר 
נתנה ביטוי להלךרוחות אחד, שהיה רווח באותה תקופה: 
זה של הציניקן נטול־האשליות, שצחוקו מחפה על עצב עמוק. 
האינדייוידואליזם הקיצוני, שבא מתוך התמוטטותם של 
דפוסי־החיים הקבועים במאה ה 18 , סייע להיווצרותו של 
הלך־רות זה, ובכל רחבי־אירופה נתפשטה תנועה, שהיתה 
ידועה בשם " 67 טניזם". תנועה זו לא היתד, מקצתה אלא 
העמדת־פנים שבאפנה, ומקצתה — רצון לדראמאטיזאציה 
עצמית? עם זה נתגלמו בה בקשת הרגשות חדשות ("ההר¬ 
גשות הן התכלית הגדולה של החיים", כתב ב׳) והכרת 
אשמה נסתרת על ההתקוממות לחוקים וערכים מקובלים 
בלא שהוצעה במקומם פילוסופיה חיובית אחרת. הסיפורים 
והדראמות המחורזים של ב׳ נתנו ביטוי לכל הנטיות הללו, 
תיארו את ההתנגשות הפנימית בין היסודות המתנגדים 
הנזכרים, שהטרידה מספר מרובה כל־כך של נפשות רגישות 
באותו דור של מעבר ? ואמנם לקהל הקוראים בזמנו של ב׳ 
נראה היה, ששירתו נותנת את הביטוי האמנותי לבעיות, 
שהעסיקו אותם ביותר. 

לאי־השוויון שבין פירסומו של ב׳ באנגליה ובין פיר־ 
סומו בארצות היבשת האירופית גרם גם האופי הספרותי 
של כתביו. משוררים אנגליים אחרים מבני־זמנו, שעלו עליו 
בכשרונם, היו בעלי השקפות אנגליות טיפוסיות ושיריהם 
ניתנים בקושי לתרגום ללשון אחרת. בקצב, בתיאורים 

ובסיגנון של היצירות הטובות ביותר של ודדזורת, קולריג׳, 

^ : *־.*: •% • 

שלי וקיטס יש גונים דקים ועדינים, שהם נעלמים בהכרח 
מעיניו של הקורא הלא-אנגלי, שלעומת זה הוא מוכשר 
יותר להעריך את הרושם הפיוטי העז והנמרץ יותר, שעושה 
שירתו של ב׳. משום עדות לטיב יצירתו של ב׳ יש לראות גם 
בגילויי חוש־הביקורת שלו. הוא היה מהלל כמה ממשוררי- 
זמנו, שהיו פיטנים ממדרגה שניה, ולעומת זה היה מגנה כמה 
מן הגדולים שבהם. אהדתו היתד, נתונה לנאמני האסכולה של 
םו 0 , פחותי״הערך, ולא למשוררים החדשים, שהשתדלו להכ¬ 
ניס שיטות מהפכניות לספרות, להלכה ולמעשה. 

גם בדראמות שלו דחה את חוסר־האחדות שביצירותיהם 
של שיקספיר ודראמאטורגים אחרים מתקופת אליזבת והעדיף 
עליהם את אלפיירי וראסין, שביצירותיהם ראה דוגמות 
משוכללות יותר? סירובו להשקיע עמל בשיכלול שיריו 
וקצב־כתיבתו הבלתי־רגיל הדגישו את חוש־שמיעתו הלקוי 
ואת מיעוט רגישותו הפיוטית. הוא אף הודה בכך: "אין אני 
יכול ליצור מחדש או להחליף צורה... אין אני יכול לתקן? 
אין אני יכול ואיני רוצה". כמו־כן יש לציין את זילזולו 
כלפי אלה, שהתיחסו ברצינות יתרה אל מלאכת־האמן, ואף 
את יחסו אל ההשתפכויות של עצמו כאל שעשוע שאין בו 
רע. גורלם של שיריו פסק, לדבריו, להעסיקו לאחר שהעלה 
אותם על הנייד. וזו לא היתד, העמדת־פנים בלבד. ב׳ לא 



531 


כירון, ג׳ורג׳ גדרדון — כידוגי 


532 


כתב לשם פירסום, אלא בראש ובראשונה כדי להקל מעריו 
את המעמסה הכבדה של רגשותיו. "השירה", אמר, "היא 
הלבה של הדמיון, שהתסרצותה מונעת רעידת־אדמה״ 1 בה 
ביקש אפשרות של שכחה ואמצעי להימלט מעצמו. "הטעם 
האחד, היחיד, והאמיתי לרשימות , החטופות היה תמיד להר¬ 
חיק את ע צ מ י מ ע צ מ י", כתב ביומנו ב 1813 . 

בנפשו התחוללה התנגשות של יסודות מנוגדים, בלתי- 
מתפשרים, ואלה דחפוהו לעיתים, לפי עדות עצמו, עד סף־ 
הטירוף. ההכרה, שהוא בעל אישיות כפולה, רדפה אותו, 
לדבריו, כחלום־בלהות, וישות שניה זו היה בה בשבילו מן 
הפיתוי ומן הדחיה בעת ובעונה אחת. הוא היה שחקן, שהש¬ 
קיף על משחקו במבט ציני. הוא היה גם פורק-עול מתמסר 
לתאוותיו וגם נזיר, שמסגף את בשרו, הוא הקפיד על תארו 
ועל זכויותיו כאציל מתוך יהירות, שנידונה לכף־חובה אפילו 
ע״י ידידיו האריסטוקראטיים, ועם זה יצא להגנתם של 
מעמד־הפועלים והמדוכאים הן באנגליה והן מחוצה לה, 
והקריב את רכושו ואת חייו לשם רעיון־החירות. הוא היה 
ההתגלמות המושלמת ביותר של אדם למוד־ניסיון, פיקח 
ונטול־אשליות, ועם זה נשתמרו בו מעיז געגועים על חיים 
אידיליים, טבעיים ואף פרימיטיוויים — געגועים, שמוצאים 
את ביטויים היפה ביותר בקטע על האירה ( 1366 * 13 ) ב״דו׳ן 
ז׳ואך ובשיר *!־ך (״האי״), 1823 . אישיותו מש¬ 

תקפת בגיבוריו הראשיים — נפשות גלמודו׳ת, שמהרהרות 
בבדידותן הרהורים נוגים ושמעשי־פשעיהן הנסתרים משמ¬ 
שים מחיצה בינן ובין האנושות כולה, ועם זה מוצאים אנו 
בו רצון עז לפירסום ולתהילה, שהיה גובל עם וולגאריות; 
אהבת־עצמו היתה גדולה כשנאת־עצמו! אנוכיותו, שהגיעה 
עד כדי רשעות כלפי הזולת, היתה קיצונית לא פחות מן 
ההתקפות הנמהרות של נדיבותו וטוב־לבו. אע״פ ששימש 
סימלה של התנועה הרומאנטית החדשה בספרות האירופית, 
שנא את הספרות הרומאנטית ובז לה ותמך בכל כוחו בהש¬ 
קפה הנאו־קלאסית; כמרכן לא נמנע מלהיכנס לשם הגנת 
אלילו, פוס, בויכוחים ארוכים ונרגשים עם המבקרים מן 
האסכולה הרומאנטית. במשך רוב ימי חייו הקצרים נלחמו 
בתוכו שני הכיוונים הספרותיים הנזכרים. "משוררים אנגליים 
ומבקרים סקוטיים" ו ?סגזס!-} תזסז! 5 )ח! 13 ("רמזים מהורא־ 
ציום") הם ניגוד גמור לסיפורים הרומאנטיים בחרוזים, 
בעוד שבדראמות שלו מוצאים אנו גם מן הרוח הרומאנטית, 
שבה נתייחדו מחזותיו על נושאים ומאורעות. שהם יוצאים 
מגדר־הטבע, כגון "קין" ו״מאנפרד", וגם מן הקלאסיות 
המובהקת, שמציינת את מחזותיו ההיסטוריים, כגון "מארינו 
פאלירו", "שני הפוסקארים", "סרדנפל". הרגשת האשמה 
של ב׳, שהיא טיפוסית לכל גיבוריו, מקורה, אפשר, בזעזוע 
נפשי עמוק, שנגרם לו בילדותו ושהשאיר פצעים בנפשו. 
"מעיינות־חיי הורעלו", אומר ב' ב״בן־האצילים האמלד" 
(חלק שלישי). עם זה האמין אמונה שלמה בעונש מידי 
שמים: בי למרות נימוקיו נגד הנצרות בצורתה המקובלת, 
לא הצליח לפרוק מעליו את עולה ז ו״זה שהביא אותו, לפי 
דעתי, לידי יאוש", מעידה אשתו. 

"נוצרתי להתנגדות", כתב ב׳. ואמנם רק בסאכירות שלו 
מצא מזגו את הצורה הספרותית, שאיפשרה לו לחרוג מתוך 
האני שלו באופו מניח את הדעת. רק בהן יכלו למצוא להם 
ביטוי ההגיון הבריא, שנהן בו, כשרו להבחין בכל דבר 
מגוחך ושנאתו לעריצות ולצביעות. אף רשלנותו בטכניקה 
של הכתיבה מנוצלת כאן ליצירת סיגנון חדש. ב״דון ז׳ואף׳ 


הגיע ב׳ לכלל השקפה פילוסופית, שהיא אמנם בלתי־שלמה, 
אך יש בה משום הצדקה של איש־הטבע בפני המלאכותיות 
של החברה, המנסה לכפות על חבריה דפוס אחיד של הת¬ 
נהגות לשם תועלתם האנוכית של מתי מספר. שיר זה הוא, 
אפשר, היחיד בין הסאטירות בחרוזים שלו, שיש לו ממדים 
וסגולות אפיים. תכונתו המרדנית מצאה לה בו נושא ראוי 
להתקפה, וכשרון־החידוד וכן בגרות־הרוח שלו, שמצאו עד 
עכשיו את ביטוים רק בפרוזה, במכתביו וביומניו המלאים 
עניין, מצאו לסוף את דרכם באמצעות "דון ז׳ואך גם אל 
שירתו. מכאן ואילך לא הוכרח עוד "להציג לראוה את לבו 
השותת דם״. הוא מצא את שליחותו: 

"כי אלמד, אם אך אפשר הוא, אף את האבנים להתקומם 
לעריצי־האדמה". 

נוסף על התרגומים לעברית מיצירותיו של ב׳, שנזכרו 
למעלה, ניתרגמו לעברית גם "שמים וארץ" (ע״י ד. פריש־ 
מן, 1920 ), פואמה דראמאטית על אהבתם של מלאכים 
לבנות־האדם ע״פ הסיפור המקראי וספר־חנוך, הפואמה 
״אסיר שיליוך (ע״י י. ל. ברוך ב 1901 ), על גורלו של 
הנזיר השווייצי פראנסוא דה בוניוואר [ 3 ז 3 * 1 תת 60 ], שיזם 
סמוך ל 1530 מרידה של תושבי-ז׳נווה נגד שלטון בית־ 
סאבויה ונכלא במצודת-שיליון, ו״איי־יוון", שיר מתוך הפרק 
השלישי של "דון ז׳ואן" (ע״י ש. טשרניחובסקי). 
א. י. פאפירנה, לחג יובל המאה ללידת המשורר האנגלי 
לארד באיראן(״האסיף״, /י, 1889 ! כל כתבי א. י. פאסירנה, 
תשי״ב, עם׳ 175-167 ) 1 אהרן צייטלין, ביירון. ,.התקופה", 
וססג, 1924 ! י. קלוזנר, הביירוניסמוס בשירה העברית החד¬ 
שה" .מלילה״, ג 1944 ; י. ז. רייזין, לורד ביירון, "השלח", 
כ״ב, עמ׳ 456 — 463 , 541 — 556 . 

55 ) 11 ^ 1 ; 1904 — 1898 ,. 01 * 7 . £6 18 ־ 00161 . 13 .£ * 6 . 68 , 1 ( 15 ) 80 
. 711 ; 1898-1901 .. 015 * 6 . 0 ז 116 ז 0 ז נ ) .£ •א . 68 , 011503/5 [ 304 
304 6 וסו 8 סו 10£5 !ו 5 ' 11 6 ו/ו /ס ׳( 1 /ק 110£53  4 ))א ) 111 

35 . 8 , 0:1101 (: 843 ; 1935 , 8353405 ) 80503011 8.1 .:: 6 * 011 
- 11 ) 7 ) 5001 ( 8 ) 7/1 , 1160:561161 ; 1938 , 5 ) 0 ) 11 ) 8 304 ))!?))$ 
) 7/1 , 1 ) 100 ( 1161 ־ 71 ; 1945 ." 11130 000 " 8.5 , 8 * 80 ; 1939 , 100 
00 ( 7 . 1 .£!.!־](.!>[, 8 ? 0 !) . 5 ; 1945 , 01115 ) 0 !'. 8 ( 0 5102 ) 81010 
. 1946 , ) £115 81 15311 ) 50 ) 81 0 35 11130 

א. א. מ. 


בי־תנ'('^^), אבו אלו־יחאן טחטד אבן אסמד אל־ 

( 973 . ח׳וארזם, פרם — 1048 , גזני, אפגאניסטן), 

מגדולי המלומדים באסלאם. כשהיה בן עשרים לערך התיישב 
למשך כמה שנים בגורגאן. ולשליטה של ארץ זו. קאבום 
אבן ושמגיר, הקדיש את ספרו הכרונולוגי (ע׳ להלן). לאחר 
שנכבשה ארץ־מולדתו ע״י מחמוד מלך גזני עבר ב׳ לעירו 
של הכובש. שבה ישב עד מותו. משם יצא למסעותיו בהודו 
ואסף את החומר לספר( על תרבותה של ארץ זו*. ב׳ למד 
גם סנסקרט ותירגם כמה ספרים הודיים בפילוסופיה לערבית; 
אחד מהם, פאטנג׳לה, נשתמר בכ״י. 

ב׳ מפליא לא רק בהקף של פעולתו המדעית, שכללה את 
מקצועות המאתמאטיקה, מדעי־הטבע, בלשנות, פילוסופיה 
והיסטוריה, אלא גם — ובעיקר — בעצמאות, שבה טיפל 
בחומר של חיבוריו, ובתוש-הביקורת, שבו בחן חומר זה. 
ספרו הכרונולוגי "אלאתאר אלבאקיה ען אלקרון אלח׳אליה" 


533 


בירוני—כיררת 


534 


("השרידים הנותרים מן התקופות שחלפו") הוא הניסיון 
הראשון להשוואת חשבונות־העיתים של עמי־הקדם, ואגב, 
הוא מביא חומר מרובה על חגיהם של עמים אלה. הספר, 
שיצא גם בתרגום אנגלי בשם 1 מש 01 ת.^ 0 £ ץ 2 ס 1 סתסזו 01 
5 מ 0 ח 3 ז א ע״י המהדיר של הטכסט הערבי, זכאו( 311 ^ 5 ), 
1879 , כולל גם תיאור מקיף של הלוח היהודי. כמה קטעים, 
שהם נעדרים במהדורה זו, הובאו מתוך כ״י אחר ע״י גרברם 
ופיק [ 11010 ?] בספר 1113 ) 100 103 מ 1$131 13 ת£מז 0011 ס ( 1952 ). 
בספרו "אלקנון אלמסעודי" (המוקדש למסעוד אבן מח¬ 
מוד מלך גזני), העוסק באסטרונומיה וגאוגראפיה, הגיע 
ב׳ לדיוק מרובה בקביעת הרוחב הגאוגראפי. ספרו "אל- 
תפהים פי צנאעת אלתנג׳ים" ("הסברת מלאכת האצטגני¬ 
נות", יצא בצירוף תרגום אנגלי, 1934 ) כולל מבוא אסטרו¬ 
נומי מצויין עם הגדרות ברורות למופת. מלבד זה חיבר ב׳ 
מספר מרובה של חיבורים מאתמאטיים קטנים, שחלק מהם 
פורסם בחיידראבאד, 1948 . ספרו הגדול על הודו, שאף הוא 
תורגם ע״י זכאו לאנגלית ( 1888 ), נותן תיאור מפורט וחשוב 
של הזרמים הרוחנים בהודו על יסוד לימוד עצמי. ספרו 
המינראלוגי שונה מכל הספרות העשירה מסוג זה המצויה 
בערבית ע״י הגישה הראציונאלית, שבה הוא מתאר את 
האבנים, בלא להתעלם מן העדויות הספרותיות עליהן. הוא 
המציא גם שיטה לקביעת המשקל הספציפי. כן כתב ב׳ 
ספר על סממנים, שעדיין לא יצא לאור, פרט להקדמה שבו, 
שפורסמה ע״י מ. מאירהוף. 

ב׳ השאיר רשימה של כתביו בנספח לספרו על כתביו של 
הרופא אלראזי. השגיו המדעיים בתחומים שונים נתפרסמו 
הודות לתרגומים חלקיים של חיבוריו הגדולים בצירוף פירו¬ 
שים של מלומדים שונים, ביחוד א. וידמן, ק. שוי(ץ 50110 • 0 ), 
י. פראנק ואחרים. לרגל שנת האלף למותו נתפרסם קובץ־ 
מאמרים להערכת מפעלו. 

-־ $31 . 0 ; 870-5 , 1 ..!קק 511 , 475-6 , 1 , 4£ !€ ,תחבתז[ס) 01 סז 8 . 0 
:'. 8 ,חנ^סז 31 > 011 ז \ 1 ) 201 ; 707 , 1927 , 1 . 00 ( 1011011110 ,חס) 
-מסס . 8 ) 11 ) 11 !ק£ , 1311$ ) 1 .? ; 1937 , 01111 ^ 1 1 ( 11 1 ס ?■ 1 * 811:11 
11 / ; 1936 , 0181121 ...) 11 1 ) 011010% :) 11 )) 1101 )<))■! ? 1 01101 ) 1 
01 ־ 1 , $0111611101 . 14 ; 1951 , 0/01110 ׳) 10 ) 10011111 ) 10 ( €00 101 ( 811 

111 ) 1 : 111101 01 - 8 ., /?£/, X^^ (1886). 

מ. פ. 

בירות בצרם׳ ו 0011 זץ 80 ; ביוו׳ גסז״ 0 ו׳ 61 ; בלאט׳ 

11110 , 8101105 ־ 801 , 8017105 ), עיר־הבירה והנמל הראשי 
של מדינת־הלבנון. מספר תושביה כ 201,000 ( 1950 ). 

ב׳ יו׳שבת באמצע החוף המזרחי של הים התיכון, בשפתו 
הדרומית של מפרץ קטן, שנקרא בערבית ג׳ון אל ח׳ד׳ר 
((**/.), ובלשונות־המערב: מפרץ גאורגיוס הקדוש 
(ץ 83 £ 0 ־! 000 . 81 ). עומק־מימיו של מפרץ זה, שיש בו 
מקום־מעגן לספינות גדולות, וכן ההגנה, שהוא מספק לספי¬ 
נות מפני רוחות הדרום ודרום־המערב, הם התנאים הטבעיים, 
שסייעו להתפתחותה של ב׳ לכרך ולנמל גדול. כמו־כן סייעו 
להתפתחות זו הדרכים, שב׳ משמשת להם צומת: הכבישים 
לדמשק ( 1863 ) ולאורך החוף, רשודהכבישים מב׳ להר־ 
הלבנון, מסה״ב לדמשק ( 1895 ) ולחלב עם סעיפיה הפונים 
לתורכיה ולעיראק, ולסוף מטה״ב החופית לחיפה ולטריפולי, 
שנבנתה בימי מלחמת־העולם 11 . בשנים האחרונות שוכלל 
שדה־התעופה של ב׳, בח׳אלדה, וכיום הוא אחד משדות־ 
התעופה הגדולים ביותר במזרח התיכון וצומת לדרכי־האויר 
הבינלאומיות. 


ב׳ בנויה על גוש קטן של גבעות, שמתרוממות בתחום־ 
העיר לגובה של 60 מ׳ ומחוץ לה עד 101 מ׳. הגוש הופרד 
מן הלבנון ע״י שבר ונעשה אי, שבתקופה הפרהיסטורית 
נתחבר עם היבשה בסחף שהובא מן ההר, ביחוד ע״י נחל ב׳ 
(ביוונית: מאגוראס), העובר ממזרח לעיר ומשקיע כאן גם 
כיום סחף מרובה בעונות־גאות שלאחר גשמי־זעף. שפלת־ 
החוף שעל־יד ב׳ היא צרה, וכ 8 ק״מ צפוגית־מזרחית לב׳, 
סמוך לנחל־הכלב (בערב׳: כלב, ביוו׳: ליק 1 ס), היא מופסקת 
ע״י ההר. ממזרח לב׳ מתרומם הלבנון כחומה, ובמרחק של 
10 ק״מ מב׳ הוא מגיע לגובה של 833 מ׳. — אקלימה של 
ב׳ חם, ביחוד בקיץ, והלחות בה מרובה ומעיקה ביותר. 
המשקעים שכיחים ואינם מועטים: בממוצע 81 ימי־גשם 
בשנה וכ 920 מ״מ. 

באוכלוסיה של ב׳ מיוצגות כל הכיתות הדתיות המרובות 
שבמדינת־הלבנון, אבל מכמה סיבות היסטוריות וכלכליות 
שונה הוא היחס הכמותי ביניהן בב׳ מזה שבשאר הלקי־ 
המדינה: האחוזים של המוסלמים־הסוניים, הנוצרים האורתו־ 
דוכסיים והארמנים, וביחוד של היהודים, גבוהים בב׳ יותר: 
של המארוניטים, המוסלמיס-השיעיים והדרוזים נמוכים יותר: 
גדול־ביחס גם מספרם של הזרים (סוחרים, מורים ובעלי 
כהונות דחיות). 

ב׳ מתפרנסת בעיקר מסחר־החוץ (העובר בנמלה), שחלק 
מרובה ממנו הוא סחר־מעבר לסוריה. לממלכת־הירדן, לעיראק 
ולפרס. כמעט כל סחר־החוץ של המדינה (ע״ע לבנון, כלכלה) 
מרוכז בב׳. בסחר־היבוא תופסים מקום ראשון מזונות ( 28.2% 
ב 1951 ) וסחורות־טכסטיל ( 18% ). ביצוא תופסים מקום רא¬ 
שון מוצרי־טכסטיל ( 36.3% ) ומקום שני צרכי־מזון, ביחח־ 
פירות מיובשים ושימורים. מתכות יקרות היוו 7.2% מערכו 
של היבוא ו 8.3% מזה של היצוא. ב׳ היא מרכז חשוב 
לבאנקאות ולמסחר במטבע זר ובזהב, שמתקיים בה בלא 
פיקוח ממשלתי (מ 1948 ואילך). כמרכן משמשת ב׳ מרכז 
למסחר בסמים משכרים לכל המזרח הקרוב והתיכון. — 
התעשיה של ב׳ דלה ומכוונת לסיפוקם של צרכי־המקום. 

פעולתם של מוסדות מיסיוניים, קאתוליים־צרפתיים ופרו¬ 
טסטאנטיים (פרםביטריינים)־אמריקנים, שמתחרים זה בזה 
על ההגמוניה התרבותית בב׳, עשו אה ב׳ למרכז חשוב של 
חינוך והשכלה מערביים. ב 1866 נוסדה בב׳ אוניברסיטה 
אמריקנית, לאחר שבתי־ספר פרוטסטאנטיים עממיים ותיכו¬ 
נים כבר התקיימו בה במשך דור שלם. אוניברסיטה צרפתית 
של הישועים על שם יוסף הקדוש פועלת בב׳ מ 1881 ואילך, 
וקדמה לה רשת של ב״ס קאתוליים. ביחד עם רשת־החינוך 
התפתחה בב׳ הוצאת־ספרים בערבית. ב 1943 הוקמה בב׳ 
ע״י המדינה אקאדמיה לאמנויות, שכוללת גם בי״ס למדיניות 
ולכלכלה. במודרניזאציה של העמים הערביים מילאה ב׳ 
תפקיד חשוב: היא העמידה רבבות משכילים, שעל ההשכלה 
פרנסתם, אבל לשלב עליון מזה של הכשרה מקצועית־מעשית 
לא התרוממה והשגיה התרבותיים הם בכללם מצומצמים. 
דלותו של הספריות שבב׳ מעידה על השטחיות של ההדרכה 
לעבודה מדעית, הניתנת במוסדות־החינוך שבה. 

ב׳ היא בכללה עיר חדשה וגרעינה הישן (מלפני המאה 
ה 19 ) כמעט שאינו ניכר. השפעתם של האירופים והאמריקנים 
על מבנה־העיר ניכרת בקווי־הרחובוח הישרים שלה ובסיגנון־ 
הבניה החדיש. בניינים בעלי חשיבות אמנותית אין בה. 

א. י. בר. 


535 


בירות 


536 



נ״רות: האוניברשיטה האסדיקנית הניפשפת על ם:' ספרץ נ׳ז; אל ח־ד־ר סט נ'ורנ') 


היסטוריה. ב׳ נזכרת לראשונה ברשימה של תחות־ 

מס 111 (תחילת המאה ה 15 לפסה״ג), ושליטה של ב׳ נזכר 
במכתבי תל אל עמרנה. מסורות־האגדה על בי. שהיו רווחות 
בימי־קדם, מסופרות אצל סנכוניאתון (ע״ע). סטרבי׳ן מספר, 
שדיוטוס טריפוין כבש והרס את ב׳ ב 140 לפסה״נ. ב 15 לפסה״ג 
נכבשה ב׳ ע״י מארקוס ויפסניוס אגריפא, חתנו , וידידו של 
איגוסטוס. היא הועלתה לדרגת קולוניה ונקראה 010013 :) 
111 $ ץזל> 8 צ 611 ? 11211513 ^ 0113 (, ואף הוענק לה מעמר של עיר 
בעלת 31101101 ״ 0$ ! הורדוס השפיע על ב׳ הרבה טובות ובנה 
בה בניינים מרובים! ובב׳ ערך הורדוס את משפטם של שני 
בני־מרים. גם אגריפאס 1 ואגריפאס 11 בנו בב׳ בניינים ציבו¬ 
ריים׳ כגון תיאטרון ואמפיתיאטרון. בימי הפולמוס של ודוס 
( 4 לפסה״ג) נלחמו כ 1,500 מאנשי־ב׳ על צידם של הרומים. 
אחר חורבן בית שני ערך טיטוס קרבות של לודרים בזירת- 
ב׳, שבהם נהרגו שבויים יהודיים מרובים. בתקופה הרומית 
המאוחרת שימשה ב׳ מקום־מושבו של ביודספר מפורסם 
למשפטים. שנים מן המורים בבי״ס זה, אנטוליוס ודודותאוס, 
חיברו את החלק השלישי של חוקי יוסטיניינוס. בית־הספר 
נהרס בשעת רעידת־אדמה ( 529 ), והמוסד הועבר לצידון. 

א. ש. 

מ י מ י ־ ה ב י נ י י ם ואילך. ב׳ היתה מן הערים 
הראשונות, שהנצרות הכתה בהן שרשים, ותולדות־העיר 
קשורות באגדות נוצריות: ישו עצמו הביא לב׳ את בשורת- 
המשיח! ממזרח לעיר נתקיים הקרב בין גאורגלס הקדוש 
(ע״ע) והדראקון (מכאן שם המפרץ)! בב׳ היתד, מצויה 
תמונת־ישו, שצויירה ע״י תלמידו יוסף מארימתיה, מידיו 
של זה האחרון עברה ל(רבן) גמליאל ולתלמידו פאולוס, 
ומידיהם עברה ליוחנן הקדוש! יהודים מצאוה בבית שקנו, 
וכשדקרוה ניתזו ממנה דם ומים. הוועידה השמינית של 
הכנסיה, שנתכנסה בניקיאה, קבעה ב 787 חג שנתי לזכר נס 
זה. ב 635 נכבשה ב׳ ע״י המוסלמים, ובתקופה, שדמשק 


שימשה בה כבירת־ד,חליפות, היתד, ב׳ נמל מסחרי חשוב 
ויינותיה היו מהוללים בשווקים ובשירים. משהועתק מרכז- 
השלטון מסוריה לעיראק פחתה חשיבותה של ב' כעיר־מסחר. 
ב 1100 כבשו אותה הצלבנים לאחר מצור, שנמשך 3 חדשים. 
וסיפחוה כ 0 יני 1 דיד, לממלכת־ירושלים. ב 1187 נפלה ב׳ בידי 
צלאח אל־דין, אבל ב 1196 חזרה לידי הנוצרים, ובידם 
נשארה עד שנת 1291 . שבה נכבשה על־ידי הממלוכים. בימי- 
הצלבנים היתד, ב' שוב עיר־מסחר חשובה. לסוחרים איטלקיים, 
דדום־צרפתיים וקאטאלאניים היו בה "פונדקים" (משרדים 
ומחסנים), אבל לעומת יפו, עכו, צור, ציד(ן וטריפולי 
היתד, שניה או שלישית במעלה: מפני־כן לא הרסו אותה 
הממלוכים כמו שנהגו בערי־חוף חשובות יותר. כשנתחדשה 
במאה ה 14 תנועידהמסחר בין סוריה וקפריסין, שבה שלטה 
השושלת הצלבנית של לוסיניאן, שימשה ב׳ שוק־חליפים 
בין סחורות המזרח והמערב. לנתיניו של מלך־קפריסין הוב¬ 
טחה הגנה על פוגדקיהם וכנסיותיהם. עם הכיבוש העותמאני 
( 1516 ) התחילה ב׳ יורדת מגדולתה, בעוד שצידון וטריפולי 
זכו שוב לחשיבות. כשלש מאות שנה היתד, ב׳ טפלה לצידון 
הן מבחינה מדינית והן מבחינה כלכלית, ובמדיניות של 
שושלות התקיפים הסוריים לא נודעה לה כל חשיבות שהיא 
(ע״ע לבנון, היסטוריה). ערכה של ב׳ התחיל עולה שוב עם 
התפתחות התנועה של ספינות־הקיטור, שנמלה של ב' במפרץ 
המוגן שלה נוח להן מנמליהן של צידון וטריפולי. ב׳ נעשתה 
השער של סוריה וארץ־ישראל הצפונית למדינות־הים. קשריה 
אל המערב ומציאותם של נוצרים מרובים בב׳ השפיעו על 
התרכזותה של פעולת־המיסיונים בתוכה, ובתי־הספר שיסדו 
המיסיונרים בעיר השפיעו אף הם על התפתחותה המהירה. 
ב׳ נעשתה שוב, כבימי הרו׳מים והביזאנטים, עיר־־תורה 
למזרח. בספטמבר 1840 הופצצה ב׳ ע״י צי בריטי, שנלחם 
את מלחמת־ד,שולטן במוחמד עלי (ע״ע) — הסחה המצרי, 
שהשתלט על סוריה. ב 1841 , כשחזרו התורכים לשלוט בסוריה, 


537 


בירות — ביריץ 


538 


ניתנה להר־הלבנון אוטונומיה, שהורחבה ב 1861 , אך אוטר 
נומיה זו לא חלה על ב׳, שהופרדה באופן אדמיניסטראטיווי 
מן ההר. בפועל היתה קיימת הפרדה זו גם קודם לכן, כי 
מושלי־סוריה לא השתלטו מעולם על ההר אלא להלכה בלבד, 
בעוד שבב׳ היתה ידו של השלטון המרכזי תקיפה. התרכזותם 
של סוניים מרובים בב׳ ובערי־החוף לא היתה אלא תוצאה של 
עובדה זו. ב 1888 הקימו התורכים מן החלק המערבי של 
פחות־דמשק פחוה (וילאית) חדשה, שעיר־הבירה שלה היתה 
ב ׳ . על פחןה זו נמנו גם חלקים מא״י (הגליל ושומרון). 
הצרפתים עשו את ב׳ לעיר־הבירה של מדינת הלבנון (ע״ע) 
וגם למושבו של הנציב העליון, שהיה ממונה על שאר שטחי־ 
המאנדאט הצרפתי בסוריה. מ 1943 ואילך ב׳ היא בירת 
הרפובליקה הריבונית של הלבנון. 

א. י. בר. 

היהודים ב ב/ יהודים ישבו בסביבת ב׳ מסוף המאה 
ה 2 לפסה״ג, ויש להניח, שבאותו זמן ישבו גם בב׳ עצמה. 
מן הכרוניקה של יהושע סטיליטס אנו למדים על קיומו של 
בית־כנסת יהודי בב׳ בתחילת המאה ה 6 . ר׳ אביתר בן 
אליהו (ע״ע) מונה את ב׳ וגבל עם הערים, שהיו כפופות 
לגאונות של א״י. עם כיבושי הצלבנים פחת מספרם של 
היהודים בב׳, ור׳ בנימין מטודלה (ב 1170 בערך) לא מצא 
בה אלא 50 בתי־אב בלבד. יהודים היו מבקרים מזמן לזמן 
בב׳ בדרכם לא״י ואחד מתלמידיו של הרמב״ן, שעבר בה 
(בתחילת המאה ה 14 ), אינו מציין את מציאותם של יהודים 
בעיר. גם בכתבי הנוסעים ר׳ יוסף דמונטנייא ( 1480 ) ור׳ 
משולם מוולטרה ( 1481 ) אין רמז לישוב יהודי בב׳. הנוסע 
האלמוני(ש׳ 1495 ), שהיה מתלמידיו של ר׳ עובדיה מברטי־ 
נורו בירושלים, אומר באיגרתו: ״בבארוטו(= ב׳) אין עומדים 
יהודים, אמנם לא ידעתי הסבה, כי הישמעאלים בבארוטו 
הם יותר טובים מכל אנשי זה המלכות ואוהבים היהודים 
מאד". הישוב היהודי בב׳ נתחדש עם בואם של כמה מגולי- 
ספרד לעיר. ר׳ משה באסולה, שביקר בב׳ בין 1521 ו 1523 . 
מצא בה כי״ב בעלי־בתים יהודיים מסיציליה וביניהם את 
אברהם קאשטרו, מנהלי ביודיציקת־המטבעות בירושלים, 
שהיה ממונה על ענייני־מכס בב׳. בזמן שהייתו של ר׳ משה 
באסולה בעיר עוררה פעילותו של דוד הראובני, שסוחר 
יהודי מב׳ פגש בו בעזה, התרגשות בין יהודי ב׳. ר׳ דויד 
דבית הילל, שביקר ב 1824 בא״י ובסוריה, מספר: "יש בה 
[בב׳] כחמש־עשרה משפחות (של) יהודים סוחרים, ילידי 
הארץ [= המקום!, המדברים ערבית ולהם בית־כנסת קטן 
ומנהגיהם דומים למנהגי יהודי ארץ־ישראל". גם בזמן החדש 
שימשה ב׳ תחנת־מעבר לעולים ונוסעים לא״י, ור׳ מנחם 
מנדל מקאמניץ, שביקר בארץ בין 1833 ו 1844 , אומר: 
"הרוצה לבא לצפת או לטבריא יתנה עם הספן להביאו לים 
של חיפה. ואף אם יזדמן לו ספינה לבאיורוד (לב׳) ג״כ טוב, 
כי משם יוכל לבוא לארץ בלא ספינה, רק דרך יבשה". 

ב 1849 מנו יהודי ב׳ יותר מ 25 משפחות. ב 1856 מצא 
לודויג אוגוסט פרנקל (ע״ע) בב׳ כ 500 יהודים ספרדיים, 
רובם סוחרים וסבלים. כמעט כל יהודי־ב׳ באותם הימים היו 
עניים מרודים. במרוצת־הזמן באו לב׳ יהודים נוספים מדמשק, 
אזמיר, חלב, קושטה, ולסוף גם מרוסיה. ב 1878 פתחה חברת 
כי״ח ("אליאנס") בב׳ בית־ספר לבנות ובשנה שלאחריה בי״ס 
לבנים. ב 1901 למדו בביה״ם לבנים 271 תלמידים ובביה״ס 
לבנות — 218 תלמידות. ב 1911 למדו בבת״ס אלה 264 בנים, 


230 בנות. ב 1897 פתחה ה״אליאנס" בית־מלאכה לילדו׳ת. 

ב 1890 — בהשפעת הסתה, שהיתה קשורה בעלילת־דם — 
התנפלו נוצרים מתושבי־ב׳ על הרובע היהודי. הסדר הוחזר 
על כנו על־ידי הממשלה והפורעים נאסרו. מסוף המאה 
ה 19 — בסיבת הגזירה, שהוטלה אז על כניסת יהודים לארץ־ 
ישראל — שימשה ב' תחנת־מעבר ליהודים שעלו לארץ. 
בסוף המאה ה 19 היו בב׳ בית־כנסת אחד ושנים־עשר 
"מדרשים" [=בתי־מדרש], 

ב 1939 נחשבה קהילת־ב׳ למאורגנת ביותר שבקהילות 
הלבנון וסוריה. מסביב לביהכ״ג הגדול "מגן אברהם" נתרכזו 
מוסדות־הקהילה: בתה״ס של ה״אליאנס" ושל העדה, אגודת 
"בני־ברית" ואגודת "המכבי". הקהילה עצמה התנהלה ע״י 
ועד, שנבחר אחת לשנתיים בבחירות חשאיות. משפרצה 
מלחמת־העולם 11 נצטמצמו מקורות־ההכנסה של קהילת־ב׳. 
הקהילה הכריזה על מגבית מיוחדת, כעין "מס־חירום", 
ומהכנסות אלו היתה מושיטה עזרה לנצרכים ולפליטים. 
לחברת כי״ח 5 מוסדות־חינוך בב׳ (בית־ספר לבנים, בי״ס 
לבנות, גן־ילדים, בי״ס עממי ו״תלמוד תורה"). מלבד בתה״ס 
של ה״אליאנס" מקיימת גם הקהילה בי״ס, שנקרא על שם 
מנדבו סלים טראב. 

יהודי־העיר שייכים ברובם למעמד הבינוני, ולאחדים 
מהם משרות גבוהות בממשלה. אין הם מרוכזים בשכונות 
מיוחדות, אך העניים שבהם יושבים ברחובות, שנכללו לפנים 
ברובע היהודי. ב 15 במאי 1948 — יום הקמתה של מדינת־ 
ישראל — נערכה הפגנה אנטי־יהודית בחוצות ב׳. המונים 
משוסים עלו על הרובע היהודי. אך העדה הנוצרית שבעיר 
עמדה לימין היהודים והמפגינים פוזרו. 

בימי מלחמת־העצמאות בא״י אירעו אך התפרצויות בו¬ 
דדות נגד יהודי־ב׳. בין השאר נזרקה פצצה לבי״ס של 
ה״אליאנס" ויהודים אחדים נפצעו. העיתון היהודי אל־עאלם 
אל־אישו־אילי("העולם הישראלי") שינה את שמו לאל־סלאם 
("השלום"). הקהילה היהודית הוכרחה לתרום סכום־כסף 
לטובת הקרן של הליגה הערבית. אך בדרך כלל לא הופרעו 
היהודים בעסקיהם ופעולותיהם. אחר המלחמה חזרו לעבו¬ 
דתם כמה פקידי־ממשלה יהודיים, שפוטרו ממשרותיהם קודם 
לכן, ואחדים מהם אף הועלו לדרגות גבוהות יותר. 

ב 1856 ישבו בב׳ כ 500 יהודים! ב 1880 — 1,000 — 1,200 ; 
ב 1889 — כ 1,500 . בין 1892 ו 1906 היו בב׳ כ 3,000 יהודים! 
בין 1907 ו 1910 הגיע מספרם ל 5,000 , וב 1940 — ל 6,000 . 

ש. קראום, עיר בירות וקורות היהודים בתוכה, ירושלים, 

כרך ששי (תרס״ב)! י. בן־צבי, מסעות ארץ־ישראל לרבי 
משה באסולה. תרת״ץ! א. שטראוס, תולדות היהודים במצ¬ 
רים וסוריה תחת שלטון הממלוכים, תש״ד! א. יערי, מסעות 
א״י, תש״ו; הנ״ל, זכדונות א״י. תש״ז! הנ״ל, מסע משולם 
מוולטרה בא״י, תש״ט! ילקוט המזרח התיכון, שנה א׳, חוב׳ 
9 ־ 10 , 1949 ! - 1 ( 51 ) 10 0111110 [ [ 0 ) 0111€1 ז 01 ז ! 77 , 11 | 8 ןח׳\\ . 
,(• 81 ) 10 [ ! 5 ) 7 ] ס! ; מ 10 , 800 , 014 * 1 . 1 ; 1882 ,) 1 ( 1 

: 10 ס 00 סז 1111110 ) 8 / 10 > 1/1 1 ■ / 811 ,זי.) 011 ו. 15 . 01 ' ;(( 1896 ) ^^ XXX 
1 ) 1 ) 111 ) 8 111 ■ 1111 1 ) 01111/11 5 ) 01 ( 0 ,.!>! ;([ 1897 ] 1.1 \. , 1 ׳*\ 10 \) 

800111111 (££), XXX^^^ [1896]); 5. £!■31155, 80(1 111 4(1 

./)*/־/ ) 4 . 81111 ;([ 1897 ] 1.1 ^ , 1 ^ 140 ) ; 0000111 ז 11/1110 !)? 
." 1 נ 851 ה 3 * 1 . 5 ; 1901-11 , 1890 , 1886 , 1880 , 1878 , 1868 ״■ 151 

) 0 ! /ס 5 ) 01111111 .€ 11171 ( 1111 ? ) 10 111 () €0771011171111 1011/1 ) 1 

. 1 ) 195 , £051 ) 111441 ! 

ש. מ. 

?יריץ ( 112 זזג! 13 ), עיר־חוף בקצה הדרומי־מערבי של צרפת 
לרגלי הפירנאים. מספר תושביה כ 20,000 ( 1950 ). 

ב־ היא אחד ממקומות־הרחצה ונוי־המרגוע המפורסמים 


539 


ביריץ — בירנכאום, נתן 


540 


והיקרים בעולם, ולפיכך מבקרים בה כמעט רק בעלי הון רב. 
שפת־ימה השטוחה, המכוסה חול לאורך של 12 ק״מ, נוחה 
מאוד למתרחצים, אקלימה רך כל ימות־השנה וסביבותיה 
מצטיינות במראות־נוף נאים. לצרכי התיירים הוקמו בתי- 
מלון, בתי־מרפא ובתי־שעשועים מפוארים. 

ב׳ היתה כפר של דייגים באסקיים נועזים, שראה תקופה 
ממושכת של שפע כל עוד היו מופיעים במפרץ־ביסקאיה 
לוויתנים. ברבע האחרון של המאה ה 13 פסקו הלוויתנים 
לבוא לימה של ב , , וב׳ נידלדלה. באמצע המאה ה 19 התחילו 
פוקדים אותה קיטנים, ביחוד מזמן שהמקום נתחבב על 
איז׳ני, אשתו של נאפוליון 111 (שהיתה ילידת־ספרד). הזוג 
הקיסרי היה רגיל לבלות בב׳ זמן־מה בקיץ, ובעקבותיהם 
באו לכאן עשירי־צרפת וגם בעלי־הון מארצות אחרות. כיום 
רוב מבקריה של ב׳ הם אנגלדסאכסים. בשנים של שלום 
ושפע בעולם מגיע מספר המבקרים בב׳ עד חצי מיליון. 

ביךם ׳ ארתור [יצחק] (נו׳ 1878 , בישופסורדה, גרמניה), 

מחנך עברי בא״י. למד באוניברסיטה של ברלין 
בלשנות שמית וקלאסית והוכתר ב 1900 בתואר ד״ר לפילו¬ 
סופיה על יסוד הדיסרטאציה: "התורה האטומיסטית בשיטת 
הכלאם". ב׳ למד גם בביהמ״ד הגבוה לחכמת־ישראל בברלין 
והוסמך לרבנות ב 1904 . אח״ב הורה בבתי־ספר שונים בגר¬ 
מניה. ב׳, שנצטרף לתנועה הציונית בנעוריו, נתמנה ב 1913 
ע״י הוועד הפועל הציוני כמנהל של ביה״ס הראלי בחיפה, 
וב 1914 עלה לארץ. במלחמת־העולם 1 שירת בצבא הגרמני. 
ב 1918 נתמנה סגן־מנהל של בית־המדרש למורים העברי 
בירושלים. ב 1920 חזר לביה״ם הראלי, ומאז הוסיף לעמוד 
בראשו עד שנת 1948 (שבה התפטר מטעמי גיל). 

בהנהלתו של ב׳ נתרחב ונסתעף ביה״ס הראלי, באופן 
שהוקמו סניפים לבי״ס זה בשכונות שונות בחיפה וכן 
מוסדות־חינוך שלמים, שהם מסונפים אליו: ב 1935 הקים ב׳ 
את ביה״ס התיכון החקלאי בפרדם־חנהז ב 1938 — את ביה״ס 
התיכון בקריית מיצקיח וב 1939 — בי״ס תיכון בטבריה, 
ב 1937 היה מיוצרי חג״ם (חינוך גופני מורחב, אח״כ גדנ״ע). 
ב 1947 הקים בית־מדרש למורים בחיפה. ביזמתו הוקמה 
ב 1953 בחיפה פנימיה צבאית. מ 1953 משמש ב׳ יו״ר הקורא־ 
טוריון של הטכניון. 

ב׳ רואה את החינוך כפעולה, שמקפת את חיי־החניך 
בשלמותם וכוללת גם חינוך גופני וצבאי, צופיות, וכן הכשרה 
למילוי חובות אזרחיות וטיפוח של משמעת, סדר ודיוק, 
שנחשבים בעיני ב׳ כעיקרים חינוכיים, שהם עשויים לקבוע 
את גורלה של אומה. מכאן גם דאגתו המתמדת לעיבוד 
שיטתי של תכניות־הלימודים ולשיכלול דרכי־ההוראה, ביחוד 
בלימודים העבריים. בהנהלתו של ב׳ נקבעה תכניתו של 
ביה״ס הראלי כתכנית ל 6 שנות־לימוד, שהיא מחולקת לשני 
שלבים וכוללת התסחות לפי מגמות בכיתות העליונות. כמה 
מן התיקונים, שהנהיג ב׳ בבית־הספר הראלי, נתקבלו בחינוך 
העברי בכללו. 

ב 1954 קיבל ב׳ את פרס־ישראל לחינוך. פרי־נסיונו 
בהוראת המקרא בביה״ס התיכון הוא ספרו "ההיסטוריה של 
תקופת*המקרא", שעדיין הוא בכ״י. 

ביךנבאום ׳ נתן —דתנ 31 י 1 תז 81 כינויו הספרותי: 

״מתתיהו אחר״ — ( 16.5.1864 , וינה — 2.4.1937 , 

סכונינגן, הולאנד). סופר והז׳גה־דעות יהודי. אביו היה בן של 


משפחת־חסידים מגאליציה, ואמו — בת של משפחת־רבנים 
מהונגאריה. ב׳ לסד בבי״ס גרמני ובאוניברסיטה של וינה 
עיר־מולדתו, ועוד בנערותו הושפע מן הספרות הגרמנית החפ־ 
שית ונתרחק מן היהדות הדתית. הכרתו היהודית־הלאומית 
באה לראשונה לידי ביטוי בחוברת נגד השאיפה להתבוללות, 
שכתב כשהיה בן 15 . ב 1883 הקים במינה— ביחד עם ראובן 


בירר ומשה שנירר — את "קדימה", אגידת־הסטודנטים היהו־ 
דיים־הלאומיים הראשונה באוסטריה, שנקראה בשם שנתן לה 
פרץסמולנסקין(ע״ע). ב 1885 התחיל מוציא לאור דדשבועון 
יהודי לאומי, מוקדש לרעיון חיבת־ציון, בשם - 30 ו 0 ? 18$1 ?$ 
ח 3110 ק! 2 ( 1885 — 1893 ), שכיוונו, ואפילו שמו, באו מתוך 
המחברת ח 3110 י] 3021 ו 0 ? 0 זט^/ לד״ר י. ל. פינסקר (ע״ע). — 
עוד לפני הרצל (לערך ב 1892 ) קבע ב׳ את השם הגרמני 
של תנועת "חובבי־ציון": 21001501115 ("ציונות"). תקופה 
ראשונה זו של פעולתו הספרותית לטובת הרעיון של חיבת־ 
ציון נסתיימה בחיבורו הגרמני: -ז?נ>:> 1 ^\ ? 03110031 ? 01 



ז? 11 805110£ ז 211 1 ?ז! 11 \. 315 5 ?.> 011 ז \ 0 ?ו 1 :> 111115 [ $? 1 > זז 11 י 1 ?׳$ 
? 38 ז 0£ ? 3 ט[("התחיה הלאומית של עם־ישראל כאמצעי לפת־ 
רוןשאלת־היהודים"), 
1893 .—לאחר שסיים 
ב׳ את חוק־לימודיו 
באוניברסיטה בתואר 
דוקטור למשפטים 
( 1887 ) עבד 4 שנים 
במשרד של עורך־דין 
ואח״כ נתמסר לעבו¬ 
דה ספרותית־פובלי־ 
ציסטית. ב 1897 הש־ 
תתף בקונגרס הציוני 
הראשון ובמשך שנה 
זו היה המזכיר הרא¬ 
שי של המשרד הציוני, 
שהתנהל ע״י הרצל. 
אבל חילוקי־דעות בין 
ב׳ ובין הרצל פרצו 
עוד בקונגרס הרא¬ 
שון. ב׳ נתפטר ממש¬ 
רת המזכיר והתחיל 

מתרחק מן הציונוח נת; בירנבאיס 

המדינית. אבל עדיין הוסיף להוציא עיתון ציוני בשם 
110£ ז!? 52 ? 11 ס 7 \ ? 11 ? 315 > 1 )ן ( 1893/5 ). 

בחוברת שלו ?חז? 1013 א ?ו 1 :> £15 )ט[ ? 01 (על "היהדות 
החדישה״), 1896 ובהרצאתו בקונגרס הציוני הראשון על 
הערך התרבותי של הציונות נסתמנה נטיה לשלילת ערכו 
של הצד המדיני בציונות ולהבלטת חשיבותה של התרבות 
הלאומית בתנועה הציונית. ב 1898 , אחר הקונגרס הציוני 
השני, עזב ב׳ את התנועה הציונית ונעשה אחד מדבריה 
של ה״לאומיות הגלותית". מתוך תפיסה זו פירסם באותם 
הימים מאמרים ב״השלח", שבהם מתח ביקורת חריפה על 
ח״דיפלומאטיה" של הרצל, על האופי ה״בלתי־אורגאני" של 
התנועה הציונית ועל רעיון "שלילת־הגלות". בהמוני־היהודים 
שבמזרח־אירופה ראה את החלק החשוב ביותר של האומה 
הישראלית ובלשונם העממית המדוברת — ביידית — את 
אבן־הפינה לתרבות יהודית חיה. במקום הגשמתה של ד,תכ* 


541 


כירנבאום, נתן—בירנסון, בירנסנזירנו 


542 


נית הציונית המדינית דרש עבודה מדינית בארצות־הגולה 
לשם השגת אוטונומיה לאומית־תרבותית. את דעותיו אלו 
השתדל להפיץ ע״י תעמולה ספרותית במאמריו בשבועון שלו 
2611002 ש 0 ש ז יי 1 ( 1906 — 1907 ) ובכתבי־עת אחרים. ב 1906 
סייע לייסודה של אגודת־סטודנטים בווינה לשם ה״תרבות 
היידית". ב׳ היה מיוזמיה ומכנסיה של ועידת הסופרים 
הייריים בצ׳רנוביץ ( 1908 ), שהכריזה על היידית כעל לשון 
לאומית של העם היהודי. לשם פעולה מעשית להפצתו של 
רעיון זה ישב ארבע שנים בצ׳רנוביץ ( 1908 — 1911 ), שבה 
הוציא לאור את העיתון > 011 ^ 035 ("העם") ואת "השבועון 
של ד״ר בירנבוים" (ביידית) ובה גם הופיע מבחר כתביו 
בשני כרכים ( 1910 ,תש 1 ) 1 ז 8011 1111€ ב׳%ש 52 ט.\ 7 ). 

בתקופת מלחמת־העולם 1 שוב באה תמורה בתפיסת־ 
עולמו של ב׳: הוא הסתלק מן הלאומיות החולונית ושב 
בלב שלם "לאמונה היהודית הישנה: ליהדות ולשאיפות- 
הקדושה של היהדות". הוא דרש קידוש החיים היהודיים לשם 
הגשמתו של היעוד הרוחני של עם־ישראל. מנקודת־מבט זו 
התקיף גם את היהדות החרדית ה״מאובנת", והטיף לייסוד 
של חבר "עולים", שדרך־חייהם תשמש מופת לאחרים ותכ¬ 
שיר את הקרקע לעליית־הרוח של העם היהודי. את רעיונותיו 
אלה הביע בספריו ״דברי העולים״(בעברית וביידית, 1917 ), 
0111 /י *:! 8011 > (״עם־אלהים״), 1917 , ובמאמרים בכתבי־עת 
שונים, שמבחר מהם נתפרסם בקובץ 110 ש 1 ת 0 

(״לשם הנצח״), 1920 . ב 1919 השתקע ב׳ בגרמניה (בהאנד 
בורג ובברלין). זמן־פה שימש אז כמזכיר־ראשי של "אגודת־ 
ישראל". 

סיכום כולל לדעותיו בתקופת־חייו האחרונה ניתן בספרו 
2 תג 11015$1 זש ז \־ 01 ^> 100510 < 101£ (״העבודה לשם היעוד"), 1927 , 
שבו העמיד ב׳ שוב את ארץ־ישראל במרכזה של העבודה 
הלאומית, אלא שדחה כל מגמה מדינית ודרש "להתרחק מכל 
פוליטיקה גבוהה ומאשליות מסוכנות ולעבוד בארץ ולשם 
הארץ לפי מצוותה של האהבה הישנה, הגדולה והקדושה". 
ב 1930 יצר כתב־עת בשם 102 ז 5 ) 0 \* ־ 061 ("ההתעלות"), 
שרוב המאמרים שבו נכתבו על־ידיו. לאחר שעלו הנאצים 
לשלטון יצא ב׳ מגרמניה והתיישב בסכונינגן שבהולאנד. 
כאן הוציא לאור כתב־עת בשם ) 110 זשס ("קול קורא"), 
1934 — 1936 , שחלק מן המאמרים שנתפרסמו בו יצאו אח״כ 
בצורת קונטרסים, שכוללים זירוזים ואזהרות ( 0 ) £0 ) — והם 
מעין צוואתו של ב׳ לעם היהודי. — מלבד ספריו ומאמריו 
בגרמנית וביידית ואף בעברית (ע׳ למעלה) פירסם ב׳ תר¬ 
גומים לגרמנית מכתביהם של סופרים יידיים (פרץ ואחרים). 
ש. ל. ציטרון, לכסיקון ציוני, תרס״ד, עס׳ 66-64 ! ז. רייזען, 
לעקסיקאן פון דער יירישער סרעסע און ליטעראטור, באנד 1 , 

1926 2 , עמ ׳ 280 ־ 289 ! .) 1 י< 08 ו<■/ ; 1924 

מוקדשות ליובלו של ב׳); . 27 )!() 111x11111 

.£ . 4 , 700 . 3115£ זש 01111711, 11 ) 1111 ( !) 1 > 710 * 5 מז 0 ׳ 1 ; 1924 |וזד!\* 
קובץ־מאמריס. שנתפרסם) 1925 , £30830 008 130 (! 3 א 

ליוס־הולדת! הששים של ב׳, ושבו מצויה ביבליוגראפיה 
מפורטת); ־ 1407001801 15 ,וווו 1 () 11 > 1 ו>!% ) 1 ( 1111 >>! 1 , 10 !סא . 14 
,( 1935 ) 1 . 88 ,^ 1111 ^)/ 11 ) 8 ) 11 ) 101111111 ^' )!(! , 8001101 ; 1927 

. 138 ־ 135 
י. א. ה. 

3 יךנס 1 ן, 3 יךנסטיךנה — סס 5 תז 0 ( 5 6 חז:>(] 5 תז 0 (ס — 

( 1832 , קויקנה [ 6 ת 71£ ^], נו׳רווגיה — 1910 , 

פאריס), סופר נורווגי, ב , היה בן לכומר כפרי, וילדותו עברה 
עליו בין הרי־נורווגיה. כאן עשה עליו רושם עמוק הטבע 



בירנסון כירנהטירנה 


הנשגב של ארץ־מולדתו, על הריה, עמקיה והים שלה, 
שעליה שר אח״כ בשיריו ושב׳ אהב אותה ביותר. באחד 
משיריו, שנעשה ההימנון הלאומי של נורווגיה, ביטא ב׳ את 
דבקותם של הנורווגים באדמת־מכורתם. כשהיה בן 20 כבר 
זכה להצלחה מסויימת כמחבר של מחזות, שאח״ב השמיד 
אותם. במשך ימי־חייו היה בזה אחר זה — או אף בעת 
ובעונה אחת — עורך של עיתון ומבקר ספרותי, מנהל־ 
תיאטרון ובמאי, קונפראנסיה נודד, ועם זה משורר לירי 
ואפי (בחרוזים ובפרוזה) ומחבר-מחזות. 

ביצירתו, כבחייו הציבוריים, אפשר להבחין ארבע תקו¬ 
פות, שהראשונה שבהן נמשכה עד 1860 . ב׳ נלחם בתקופה 
זו על חירותה הרוחנית של נורווגיה! הוא נלחם במסורת 
הדאנית, שהיתר, מושרשת בנורווגיה מתקופת האיחוד שלה 
עם דאניה, וגם בהגמוניה השוודית, שבאה מתוך ה״איחוד 
האישי" של נורווגיה עם שוודיה (מ 1814 ואילך). לעומת 
זה דגל בקיום קשרים רוחנים עם גרמניה ואף בייסודה של 
"בריר. סוטונית", שתכלול את ארצות־סקאנדינאוויה, גרמניה 
ואנגליה. — אחר שנת 1857 פירסם ב׳ רומאנים ונובלות, 
שבהם תיאר את חייהם של האיכרים הנורווגיים תיאור 
מפורט ומלא חן: ״סינור, סולבקן" (ס ££0 בנ 11 ס$ 00070 ■<$, 
1857 ! תרגום לעברית: א. ברש, תש״ו), ״ארנה״ ( 1859 ! 
תרגום עברי: ד. קמחי, תרפ״ז), ״עלם עליז״()״§ 1 ) 213 £0 ; 
1860 , תרגום עברי: ד. קמחי, תרע״ו). 

ב 1860 נסע ב' לרומא ולא חזר ממנה לארצו אלא ב 1863 . 

עוד קודם מסעו זה חיבר דראמות, שאת נושאיהן שאב 
מן ה״סאגות", ואילו עכשיו יצר, כמתכונת "ואלנשטייך של 
שילר, טרילוגיה בשם "סיגורד הממזר" ( 0 נ 01 ת $10 11 זט§! 5 ; 
1862 )! זוהי הטראגדיה (בשלוש דראמות) של טוען לכתר 
הנוררגי מיה״ב: החיים מלמדים אותו על־כרחו, שהזכות 
לשלטון אינה נובעת מתאוות־כיבושים אלא מרגש־החובה. 
ב״מאריה סטיוארט בסקוטלאנד״ ( 1864 ) — מחזה, שבו 
עוצבו דמויות מעניינות — נתקרב ב׳ לשיקספיר. "ארנליוט 
גלינה״ ( 1870 . 0011100 ז 0 ( 01 ז\*) היא פואמה אפית גדילה 



543 


בירנסון. בירנפטירנה — בירקנס, וילהלם 


544 


על רקע של יה״ב; הגיבור של יצירה זו* מתנהג מתחילה 
מתוך מרי אנוכי, אך לסוף הוא לומד להתמסר לעניין נעלה. 
גם בדראמה "סיגורד העולה לירושלים״ (זב 5311 ז 0 ( 51211111 ), 
שמשמשת חתימה לתקופה השניה של יצירתו — תקופת 
המחזות ההיסטוריים מתאר ב׳ את כוחן ונצחונן של 
ההשלמה עם הגורל וההכנעה. 

ב 1872 יצא ב׳ שוב למסע באירופה, שנמשך כשלוש 
שנים. באותה תקופה התקרב לרעיונות החדשים של הראליזם. 
מכאן מחזותיו המגמתיים, שהטיפו להגינות בעסקי־מסחר 
(״פשיטת רגל״; ! 3111 ) ״£, 1875 ) ובעיתונאות ("העורך"; 
£04131416100 , 1865 ), בחיים המדיניים והדתיים ("המלך": 
ס 20 סנ £4 , 1877 ), ביחסים שבינו לבינה ("הכפפה"; ח£ 
$140 [ 304 י 1 , 1883 ). במחזה אחר ורב־רושם של ב׳ מנסה כומר 
אחד לרפא את אשתו המשותקת בכוח־התפילה, אך הנס לא 
אירע, הוא "למעלה מכוח־אנוש", כפי שמעיד שמה של 
היצירה ( 1883 , 00 ׳\ 30 ז 00 ). הקומדיה הנאה "גא 1 גראפיה 
ואהבה״ ( 1883 , 3011121101 (£ 02 06021311 ) באה ללמד 
פרופסור לגאוגראפיה, שלא יזניח את משפחתו לשם המדע. 
ברומאן ״דגלים מעל העיר והנמל״ ( 02 ״ 0 ץל !! 00111320 
1884 , 1130000 33 ק) מטעים ב׳ את חשיבותו של חינוך־ 
הילדים! וברומאן אחר, ״בנתיבות אלוהים״ ( 0 ( 0 \ 0011$ 33 י 1 , 
1889 ), הוא מזהיר אותנו מפני חריצת משפט מוסרי נמהר 
מדי. התקופה השלישית ביצירתו של ב׳ ( 1872 — 1890 ) 
היתה, איפוא, תקופה של רומאנים מגמתיים ומחזות, שדנים 
בבעיוודהמוסר. בתקופה זו ערך ב׳ — פרט למסעיו בארצות־ 
אירופה — גם מסע־הרצאות באה״ב ( 1880/81 ). 

בתקופה הרביעית והאחרונה של פעולתו שוב אין מוסר־ 
ההשכל מורגש כל־כך ביצירותיו, ולעומת זה בולטים בהן 
ניתוח פסיכולוגי וחכמת־חיים. בתקופה זו היה ב׳ ממחברי־ 
המחזות המנוסים ביותר בזמנו. ב 1898 הופיע הטוב שבמחזו־ 
תיו, "פאול לאנגה וטורה פארסברג". זוהי הדראמה של 

- : זו ד •;.־־.־ 

פוליטיקן, שרצונו נחלש מחמת רגישותו ואצילות־נפשו. 
אע״פ שמחזה זה מתבסס על אירועים במדיניות המקומית, 
יש לו משמעות כללית. העלילה פשוטה ומתפתחת כראוי, כל 
הנפשות מתוארות תיאור עדין ונאמן. זוהי היצירה ההומאנית 
ביותר של ב׳. 

ב 1903 קיבל ב׳ את פרס־נובל לספרות, בדומה לשני 
אישים שהעריץ, הדאני גרונטויג והצרפתי ויקטור הוגו, לא 
היה אף ב׳ משורר בלבד; עד סוף־ימיו השתתף בחייה 
הדתיים והמדיניים של ארצו. וכן נלחם בלא ליאות לשם 
השלום העולמי, חופש־הפרט וחירותם של העמים המדוכאים. 
הוא התערב לטובתו של דרייפוס, וכן יצא בעיתונות 
הבינלאומית להגנתם של הסלובאקים. הצ׳כים והפינים. 
פעילותו של ב׳ בתחומים אלה מצאה את ביטויה בנאומיו 
המדיניים הלוהטים, שבכוחם נעשה אחד מן האישים המש¬ 
פיעים ביותר בארצו. — כל כתביו יצאו ב 9 כרכים על־ידי 
פ. בול ( 1919/20 ); בתרגום אנגלי נתפרסמו סיפוריו(בעריכת 
גוס) ב 13 כרכים ( 1895/1909 ); ובתרגום גרמני ב 5 כרכים 
( 1911 ). 

בנו של ב׳, בירן בירנסון ( 1859 . אוסלו — 1942 , 
שם), היה סופר ושחקן, ושימש ב 1899 — 1907 מנהל התיאטרון 
הלאומי באוסלו. 

.( ; 1895 ,. 8 07111 18:01 ( 0 :) 3111111 / 011/10 , 5 ) 81304 . 0 

)/ ,. 8 . 8 .ח 50 זה. 1 . 11 ; 1936 . 0 ־)מז>ו 8 10 1 ) . 8 ,!! 05001111 * 1 
. 1941 , 0110/1011:771 ^ 1 100 ^)/ 0711 ^ 1 מיז ץ 511111 


ביךקנטל, זיב״בר (תפ״ג/ 1723 , בולחוב, גאליציה — 
תקס״ה/ 1805 , שם), סופר עברי משכיל ותורני מן 
התקופה שקדמה להשכלה הברלינית. מתחילה נקרא ר׳ דוב־ 
בר ברזובר, אך כשהונהגו בימי יוסף 11 שמות־משפחד, ליהו¬ 
דים תירגם את כינוי( לגרמנית: בירקנטל. אביו, ר׳ יהודה, 
היה בעל־אכסניה וסוחר ביינות, שהיה מביא מהונגאריה, ובין 
לקוחותיו היו אצילים וכמרים פולניים. מתוך כך נתעוררה 
בב׳ התשוקה "ללמוד חכמת הגויים, תוכן ושורש דקדוק 
לשונם", ואביו שכר לו מורה נוצרי. ב׳ למד פולנית על 
בוריה וידע לקרוא גם לאטינית, גרמנית וצרפתית. מספרו 
,-דברי בינה", שדן בתולדות משיחי־השקר בישראל, וביחוד 
ביעקב פראנק, ניכר שהירבה לקרוא על נושא זה, וביחוד 
על הנצרות. ב׳ חיבר ספר זה בשנותיו האחרונות לאחר 
שפרש מן המסחר ביינות, שבו עסק, כאביו, רוב ימיו. הליכו¬ 
תיו והשקפותיו היו כאותן של יהודי אדוק יודע ספר באותו 
דור, ולפיכך היה מקובל על רבני־לבוב, והרב הראשי ר׳ חיים 
כהן רפפורט השתמש בו במתורגמן וכשתדלן בימי הוויכוח 
עם הפראנקיסשים בכנסיה הראשית בלבוב בשנת תקי״ט 
( 1759 ). תיאורו של ויכוח זה הוא החלק המקורי שבספר 
-דברי בינה". מפני שהספר פוגע בנצרות אי־אפשר היה לו 
להתפרסם בחייו של המחבר, ואף לא בחיי יורשיו. כתב־היד 
נתגלגל לספרייתו של יוסף פרל (ע״ע) בטארנופול ושם 
מצא אותו בתר״ע אברהם יעקב ברור ופירסם את הקטעים 
המקוריים שבו ב״השלח" (כרבים ל״ג ול״ה). כה״י של 
זכרונותיו,שאף הוא היה, כנראה, בספריית־פרל, הוצא משם 
ביחד עם כתבי־יד אחרים ונמכר כנייר לשימוש. כמה דפים 
מתוכו נתגלגלו לספריית ביהמ״ד לרבנים בלונדון ופורסמו 
בתרפ״ב ע״י מ. וישניצר בצרוף מבוא והערות. לשני הספרים 
הללו נודע ערך מרובה לתולדות היהודים בגאליציה במאה 
ה 18 . 

ביךקנם, וינהלם — 005 > 1 ז 0 ( 8 ״! 11101 !¥ — ( 1862 , 

אוסלו — 1951 ), שם), גאופיסיקן נורווגי. ב׳ שימש 
פרופסור באוניברסיטות של סטוקהולם ( 1893 — 1907 ), אוסלו 
( 1907 — 1912 ), לייפציג ( 1913 — 1917 ), ברגן ( 1917 — 1926 ), 
ושוב אוסלו ( 1926 — 0932 . 

את פעולתו המדעית התחיל בהשלמת המחקרים של אביו, 
קארל אנטון ב׳ ( 1825 — 1903 ), על כוחות היךרודינאמיים. 
הוא הוסיף על מחקרים אלה חקירות בתופעת הצירקולאציה 
בהידרודינאמיקה, שהן בעלות חשיבות יסודית באוקיאנו־ 
גראפיה ובאסטרופיסיקה; חקר את תורת־הגלים של הציקלו־ 
נים וניסח משוואות של הפרעות אטמוספריות. תורתו 
המושלמת על התהודה החשמלית שימשה יסוד חשוב להת¬ 
פתחותה של טכניקת־האלחוט. ספריו העיקריים: 0 ו 1 זת 3 סץס 
ץ 11 ק 3 ז 02 ז 4 ץ 14 304 ץ 0102 ז 10100 א ("מטאורולוגיה והידרו־ 
גראפיה דינאמית״), 1910/11 ; - 03 ץ 04 ז 4 ץ 14 50110 ! 511431 ץ\ 1 ? 
00114 (״הידרודינאמיקה פיסיקאלית״), 1933 . ב׳ גם ייסד 
והדריך שירות מטאורולוגי נרחב; "אסכולת־ברגן" שלו, 
ששילבה במחקריה תאוריה והסתכלות, ביחוד לגבי גופי־ 
אויר, חזיתות והפרעות חזיתיות ("מטאויולוגיה סינאופ־ 
טית"), זכתה להוקרה מרובה. בין נציגיה של אסכולה זו 
הצטיין בנו של ב׳, יעקב ב/ שב 1940 נתמנה פרופסור בלום 
_אנג׳לס ובשנים האחרונות של מלחמת־העולם 11 ניהל 
בלונדון את השירות המטאורולוגי של חיל״האויר. 

ג. ל. 


545 


כישה (מרי פרנסוא), כסויה— גישה, פיליפ־ז׳וזף־כ;ז׳מן 


546 


ביעה, (מרי פרנםוא) בסויה — -ח 3 ז י 61 ;ז 4 3 <) 

8101131 ( 015 ? — ( 1771 — 1802 ), אנאטום ופיסיולוג 
צרפתי ז מחלוצי ההיסטולוגיה (ע״ע) ומראשוני הוגי־הדעות 
של הביולוגיה החדישה. אביו היה רופא מן היון־ה הצרפתית, 
וב׳ נועד מנעוריו לרפואה. הוא למד בבי״ח בליון, וב 1793 
ברח משם (מחמת מלחמת־האזרחים) לפאריס, שבה השתלם 
בכירורג ואנאטום. ב 1799 נתמנה רופא בביה״ח 1£11 ס- 16101 ־ 1 , 
וכאן ביצע במשך תקופה קצרה מתוך שקידה קדחתנית 
פעולת־מחקר נרחבת באנאטומיה ופיסיולוגיה נורמאלית 
ופאתולוגית ובעיון הביולוגי. הוא מת קודם שהגיע לגיל 31 . 

ב׳ הכיר, שכל הגופים החיים וכל חלקיהם מורכבים 
ממספר מסויים של 
מערכות־מבנה, שנב¬ 
דלות זו מזו בסידורן 
הפנימי ובתכונותיהן; 
הוא קרא למערכות 
אלו $$11$ !! — "ארי¬ 
גים" או ״רקמות״ — 
שם, שנשתרש בביו¬ 
לוגיה. ב׳ הבחין — 
מבחינה שנראית היום 
כשרירותית— 21 רק¬ 
מות, שכל "אבר" 
(כגון הקיבה, הריאות, 
המוח) מורכב מכמה 
מהן. ידיעת רקמות 
אלו היא "האנאטומיה 
הכללית״ (ההיסטולוגיה — במונחינו החדישים), שעליה יש 
להשתית את הכרת האברים, "האנאטומיה התיאורית". כל 
רקמה היא יחידה ביולוגית, שהיא חיה חיים מיוחדים לה; 
חיים אלה הם סגולתה הספציפית, שאינה זהה עם סכום 

ז . 

התכונות הפיסיקו־כימיות של חומר־הרקמה. למשל: סגולתה 
הספציפית של הרקמה העצבית היא הרגישות, של הרקמה 
השרירית — הכוויצות, שהיא שונה מן הגמישות של חמרים 
דוממים מסויימים. חיי האורגאניזם כולו הם תוצאה ממכלול 
חיי הרקמות, שמצטרפים זה לזה, משתלבים זה בזה ומשפיעים 
זה על זה בחיים התקינים ובמחלות; "סימפאתיה" זו אף היא 
זרה לעולם הדומם. העובדה, שמחלה אחת עלולה לעורר 
תופעות דומות באברים שונים, מוסברת לפי ב׳ ע״י מציאותו 
של רקמות זהות באברים הללו. בחיבוריו של ב׳, שבהם 
הוא מברר השקפות אלו, יש לראות את ההתחלה של ד,היס¬ 
טולוגיה הנורמאלית והפאתולוגית. 

ב׳ הוא הנציג המדעי האחרון והחשוב ביותר של 
הויטליזם (ע״ע חיים) הישן: הוא מתנגד חריף ליאטרו־ 
מכאניציזם מייסודה של הפילוסופיה המכאניסטית של דקרט 
(ע״ע), שבו החזיק בורהוה (ע״ע) ושראה בגוף החי מכונה 
מסובכת; אך הוא פוסל גם את הוויטאליזם הפרימיטיווי של 
שטל (ע״ע), שבהשפעת האידיאליזם של ליבניץ (ע״ע) 
נעשה אנימיזם — הסברה מילולית של תופעות־החיים 
כגילויים של "נפש" סתמית. ב , השתדל להכניס משמעות 
ברורה למושגים הקשורים ב״פעולות־החיים" ולייחס פעולות 
אלו לתכונות מוגדרות של רקמות מסויימות. בבירור מושג־ 
הכוויצות, למשל, הבחין בין 2 אופנים של הפעלת השריר: 
ע״י דחפים, שמגיעים אליו דרך העצבים מן המוח—כוויצות 


"חיונית" (אנימאלית), שהיא נתונה לשלטון הרצון ומתבטלת 
עם ניתוק העצב; ע״י השפעות פיסיקאליות או כימיות — 
כוויצות "אורגאנית", שאין בה משום גילויי־הרצון ושמת־ 
בטלת עם שיתוקו של השריר (כגון ע״י אופיום). כיוצא 
בזה, הבחין ב׳ ברגישות בין רגישות אורגאנית, שהיא הכושר 
של קליטת רשמים ע״י האברים עצמם בלא קשר לתודעה, 
ובין רגישות חיונית, שהיא הכושר של העברת הרשמים 
הנקלטים ל״מרכז" של האורגאניזם לשם גרימת־תגובה. 
ההבחנה בתופעות־החיים בין גילויים "אורגאניים", החלים 
באורגאניזם כשלעצמי, ובין גילויים "חיונים" ("אנימא־ 
ליים"), החלים ביחסי האורגאניזם לסביבתו, היא יסודית 
לביולוגיה של ב׳. אין היא רחוקה מן ההבחנה המודרנית 
בין פונקציות "היסטוטרופיות" ופונקציות "ארגוטרופיות". 

בביולוגיה של ב׳ מצטיירים החיים כמאבק מתמיד ביו 
הכוחות הוויטאליים של הרקמות והסדרם ההדדי באורגאניזם. 
מצד אחד, ובין מכלול הכוחות הפיסיקו־כימיים של הטבע 
הדומם, מצד שני; התגברותם של אלה האחרונים משמעותה— 
המוות. לשון אחרת: החיים הם דחף פנימי של האורגאניזם. 
הנאבק עם כוחותיו של העולם החיצון העומדים עליו תמיד 
לכלותו. מכאן ההגדרה המפורסמת, שהגדיר ב׳ את החיים: 
!זסוזז 3 ! 3 165151601 111 ן.> 00011005 ) 1165 10 ו 1 ו 560 ת 6 ' 1 (..מכלול 
הפעילויות הדוחות את המוות"). עם כל היסודות הוויטא־ 
ליסטיים־מטאפיסיים שבהשקפה זו, היא משמשת נקודת־מוצא 
לתפיסתו של קלוד ברנר (ע״ע), המבוססת על הכרת הניגוד 
הקיים בין "הסביבה הפנימית" ובין "הסביבה החיצונית" של 
האורגאניזם, ולראיית מהות החיים בייצובה של הסביבה 
הראשונה ובאי־תלותה בסביבה השניה— הכרה, שהיא קרובה 
למושג ההומאוסטאזה של הפיסיולוגיה החדישה. — שופנ־ 
האואר (ע״ע) אמר על פילוסופיית־החיים שלו עצמו, שהיא 
תרגום מטאפיסי של הפיסיולוגיה של ב , . 

10 > 0 יווסח 10 חס 0 ,(>זג 011 תג 1 מ .\/ ; 1901 ,. 8 . X ״:> 11 ^ס 11 ן> 00 . 14 

000 ו 001 ' 1 01 סוס 14 .ן . 11 ; 1903 .- 0 ■ 17101■! <10 X ס! 

. 1933 ,!■ 000107 07001 , 51 ״:>;}!$ . 11 . 11 : 1931 ,. 8 110 

י. ל. 

ביעה, פיליפ־ז׳וסף־בנז׳מן — 3 ןת 11-86 ק 50 סן- 6 ק ק 111 ו 1 ק 

. 81101167 0 !וס — ( 1796 — 1865 ), פובליציסטן ופילו¬ 
סוף חברותי צרפתי. למד רפואה ונטל חלק פעיל בתנועת* 
הקארבונארים! לאחר זמן נמשך אחר הסן־סימוניזם. אך 
ב 1829 נטש אותו משום שחלק על התורות הדתיות של 
באזאר ( 8373101 ) ושל אנפאנטן. ב׳ ייסד כתבי־עת משלו 
( 1831 — 1848 ), ובהם פיתח את שיטתו — תערובת של 
קאתוליות אדוקה ושל משנות דמוקראטיות ביותר. ביתר 
פרוטרוט הציע אותה בחיבוריו 5010006 13 3 11101100 ) 10100 
0 ז 5101 !ו 1 ' 0101 (״מבוא למדע ההיסטוריה״), 1833 ,ו 00 ' 1 ) £5531 
־ 031110 1111 6 ט׳\ 36 > 0101 ק 311 6 ! 11 ק 1050 ! 11 ק 16 ) 161 קח!ס 0 113110 
65 ! 0£ !ק 10 > 01 11015036 ("מסה מתוך מסכת שלמה של 
פילוס'פיה מנקודת־המבט של הקאתוליות ושל הקידמה"), 
1838 — 1840 , ב 3 כרכים. 

בימי המהפכה של 1848 נבחר ב׳ לאסיפה המכוננת 
כנציג־ של האגף המתון. השפעתו כמדינאי היתה קלת־ערך, 
ואחר המהפכה פרש מפעילות ציבורית. ב' היה סבור, 
שרפורמה חברותית ניתנת להתגשם ע״י יזמתם החפשית של 
יחידים בלא כל התערבות יוצאת מגדר הרגיל מצד המדינה. 
הוא לימד זכות על ייסוד התאחדויות יצרניות של פועלים 



ם. ם. נ. ביעה 
יפי תחריט ע? נו^טעיי! 


547 


גישה, פיליפ־ז׳וסף־בנז׳מן — בירדאל 


548 


ועל ייסוד מוסדות־אשראי לפועלים. תומכיו הגנו על דעותיו 
בכתב־העת זש 11 :>ז^ ( 1840 — 1847 ). 

ביחד עם רו־לאורן(£חז)ש£׳ 3% ״ 1 -אט £0 ) פירסם ב׳ 6 ז 91$101 
31$£ ^>ח 3 ז) ח 0111110 ׳\£ש 13 1£ > £ש £0131 ות 1£ ש 3 ק ("היסטוריה פאר* 
לאמנטארית של המהפכה הצרפתית״), 1834 — 1838 , ב 40 
כרכים — אוסף עצום של תעודות. 

- 1/0 ^ מ 6 מ־ץ^> 10 מ ז:> 1 > ?} 1 >ןזא?§? 8 ־/׳>/> , 1 £ 2 /€> 81 , 110££ ו 3$$ ^ .א 

ז ז 10 ח£ש 8 .( ; 1898 '{*{){?ז&חסזץ £הא%?/ 11 ? 8 -*ה €13110 
2 ^ 8140 , 2, 1938; 0. 03x16113 ?ו/€א 8 ?אן)ו 2 ח 0 ה 0 ^ 

. 1909 

א. ז. 

בי^י^ג, אגטון ?רידריך — - 011 !!שוז^וז 7 ! ח 10 ת\׳ 

£ח 1 ן 1 :)$ — ( 1724 — 1793 ), פוליהיסטור גרמני, 

שחיבר ספרים הרבה, ביהוד במקצועות הגאוגראפיה המדי¬ 
נית, ההיסטוריה, התאולוגיה והפילוסופיה. ב׳ הורה פילר 
סופיה באוניברסיטה בגטינגן. היה כומר בפטרבורג ומנהל- 
גימנסיה בברלין. בספרו על כתיבת-הארץ (-€נ 1 (>ז£ £! £1 א 
1788 , 8 ת 11 נ £11 זו 1 :> 5 ) ובכתב־העת להיסטוריה וגאוגראפיה 

( 1£ ו 1 ק 3 ז 7£08 > 1 שחט 1£ ש 0 ז 111$ שט) חו: 43£32 )), שערך ב' 
ב 1767 — 1793 , ניסה ראשון להשתמש שימוש מדעי בחומר 
סטאטיסטי, — בנו, יוהאן גוסטאו ב׳ ( 1783 — 1829 ), היה 
בלשן וחוקר קדמוניותיה של גרמניה. 

בית, ע״ע ןניה; דיור. 

בית״אל, בתקופה העתיקה — עיר כנענית, ישראלית ויהו¬ 
דית׳ 17 ק״מ צפונית לירושלים. במקומה נמצא 
כיום הכפר ביתין שבתחומה של ממלכת־ירדן ( 880 מ׳ מעל 
פני־הים, 600 תוש׳ מוסלמיים). ב 1927 וב 1934 נערכו כאן 
חפירות ע״י ו. פ. אולברייט. נראה, שראשיתו של הישוב 
בב״א היתה כרוכה בחורבנה של העי (א־תל) במאה ה 21 
לפסה״נ. במאה ה 16 לפסה״נ נתרחב הישוב והמקום הוקף 
חומה, בנויה אבנים מסותתות. לאותה תקופה יש ליחס את 
דברי התורה על אברהם, שבנה מזבח לה׳ בין בית־אל ובין 
העי (בר׳ יב, ו—ח)! אך עיקר חשיבותה של ב״א נבע ממה 
שהמסורת קישרה אותה אל חלום־יעקב (בר׳ כח, י—כב): 
בב״א הראו את המקום, שבו ראה יעקב בחלומו "סולם מוצב 
ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי־אלהים עולים 
ויורדים בו״, ומקום זה — כנראה ממזרח ללוז (כך יוצא 
מיהו׳ טז. ב! במקומות אחרים במקרא [בר׳ כח, יט! לה, ו 
וטו] ובמסורת המאוחרת מזהים את ב״א ולוז) — היה מקודש 
לבני־ישראל במשך דורות הרבה. אחר תקופת־האבות 
(בתקופת הברונזה המאוחרת, המאות ה 15 — 13 לפסה״נ) 
הגיעה ב״א הכנענית למרום התפתחותה. במקום נמצאו 
חרסים. שמעידים על קיומם של יחסים מסחריים בין 
ב״א ובין קפריסין, וכן כלי־חרם מקומיים מצויירים. 
לתקופה זו שייכים שרידיו של בית, שחדריו היו בנויים 
מסביב לחצר רחבה, רצפותיו היו מטוייחות או בנויות 
אבן, וכן היו לבית תעלות־ביוב, שאף הן היו בנויות אבנים. 
שכבת־אפר מסופה של תקופה זו, שנמצאה כאן, מעידה על 
כיבוש ושריפה, שאירעו, כנראה, במקום בזמן כיבוש הארץ 
בימי יהושע! מלך ב״א נזכר בין המלכים, שהוכו ע״י בני- 
ישראל (יהו׳ יב, טז). עם הכיבוש הישראלי נכללה העיר 
בתחומו של שבט בנימין בגבול אפרים (יהו׳ יח. כב! דהי״א 
ז, כח). בתקופה זו באה ירידה ברמת־החיים בב״א והבניה 
נעשית גסה יותר (רק בימי דוד ושלמה ניכרת עליה חדשה). 
תקופודהשופטים הנסערת מתבטאת בשלושה שלבים של 


בניה ואילו תקופת־השלווה היחסית של הממלכה המאוחדת 
באה לידי ביטוי בשלב־בניה אחד. זכרונות מימי־האבות, 
שהיו קשורים בב״א, עוררו את בני־ישראל להתייחס למקום 
בכבוד! זמן מה שכנו כאן המשכן והארון (שופ׳ כ, כז) 1 
כאן היה גם מקומו של משפט האורים (שום׳ כ, יח! שם, 
שם, כז): וכן היו מקריבים כאן־ קרבנות (שום׳ כ. כו ועוד). 

דבורה הנביאה ישבה בקרבת ב״א (שום׳ ד, ה), ובה שפט 
שמואל לפרקים את העם (שמ״א ז, טז). חשיבות מרובה נתנו 
לב״א הדרכים המצטלבות בה: דרך פרשת־המים והדרכים 
לערבות־יריחו ולשפלת־החוף! בימי השופטים (שום׳ כ, לא 
ועוד) היתה ב״א חשובה כמרכז־תחבורה ובימי שאול (שמ״א 
יג, ב) — כמרכז צבאי. עם חלוקת־הממלכה עברה ב״א לידי 
ירבעם (ע״ע), שהקים בה אחד משני המקדשים הראשיים 
בממלכתו. ירבעם העמיד בב״א פסל של עגל, שנועד. 
כנראה, לשמש תחליף לכרובים, שהיו בבית־המקדש בירו¬ 
שלים, מינה כוהנים מיוחדים למקדש־ב״א וקבע את יום 
החמישה־עשר לחודש השמיני (ירח בול) כיום־החג החשוב 
ביותר למקדש זה, במקום חג החמישה־עשר לחודש השביעי 
(ירח האיתנים), שהיה נהוג בירושלים (מל״א יב, כט—לג). 
מעשים אלה עוררו התנגדות נמרצת מצד הנביאים (מל״א, 
פרק יג), שאחיה השילוני היה לה לפה (מל״א יד, ט). מה 
שמסופר במקרא על חיאל, שהפר את קללת יהושע והקים 
את יריחו מהריסותיה (מל״א טז, לד), וכן על הילדים, 
שהתקלסו באלישע (מל״ב ב, כג), שהיו מבני בית־אל, מעיד, 
כנראה, על ההתנגדות לב״א, שהיתה רו׳וחת בחוגים רחבים 
בישראל. בימי עמוס(ג, יד! ד, ד ועוד) והושע (הקורא לב״א 
"בית און" ד, טו) קיבלה התנגדות זו צורה חריפה ביותר. 

במאה ה 8 לפסה״נ הוקפה ב״א חומה עבה בעלת מגדלים! 
חומה ז( תוקנה במאה ה 7 . גם אחר חורבן שומרון ( 721 ) 
עוד שימשו כוהנים בב״א (מל״ב יז, כח), עד שבא יאשיהו 
מלו יהודה וכבש את ב״א. ניתץ את המזבח, הרס את הבמה, 
וטימא את המקום בעצמות־מתים (מל״ב כג, טו ואילך). 
הישוב בטל עם הפלישה הבבלית ( 587 לפסה״נ) וב״א נשרפה 
באש ונשארה בחורבנה עד התקופה הפרסית. 

בימי נחמיה נכללה ב״א בתחומה של יהודה המחודשת 
(עז׳ ב, כח! נח׳ ז, לב). בימי מרד־החשמונאים ביצר אותה 
המצביא הסורי בכחידם (חשמ״א ט׳, נ׳), וביצוריו מציינים 
את סוף השלב הראשון בבניה, שבוצעה כאן בתקופה ההלניס¬ 
טית. מכאן ואילו שוב אין ב״א נזכרת אלא לאחר שנכבשה 
ע״י אספסיינוס (מלח׳ ד׳, 551 )! במקום נמצאו מטבעות רק 
מן השנים שבין 4 לפסה״ג ו 69 לסה״נ. בתקופה הביזאנטית 
היתה ב״א כפר בתחומה של "אליה קאפיטולינה" (ירושלים), 
י״ב מילים מעיר־הבירה, "לימין ההולך לנאפוליס", כדברי 
אוזביוס (אונומאסטיקון, 192 , ועוד), ו״הנוסע מבורדו״ ( 333 
לסה״נ) ותאודוסיוס ( 503 לסה״נ בקירוב) מזכירים את 
המקום. במאה ה 5 הוקמה בב״א, לפי עדותו של היארונימוס, 
כנסיה. במפת־מידבא מתוארת "לוזה היא גם בית־אל" ככפר 
מצפון לירושלים. במקום נמצאו שרידים דלים מן התקופות 
הרומית והביזאנטית. 

י, קויססן, תולדות האמונה, מפתח בערכה! נ. ה. סור־סיני, 
לשון וספר, תשי״א, ב׳, 307 ! 28 ( 1925 ) 21 . 8 ן? . 11 * •* 

,״ 1 * 1 ״!!* .? .״ 3 ; 7-29 ,( 1935 ) 31 , 18 ? .ו 1 ) 0 א . 4 ? .־ד ״ 1 
,( 1935 ) 57 ; 2-5 ,( 1934 ) 56 ; 23-25 ,( 1934 ) 55 . 84508 
110 ) 1 > ) 111011 ) 11 ן> 7.0 . 03551110 . 17 ; 17 — 15 .( 1939 ) 74 ; 27-30 

0(1x11. 1934, 284-6, 291-7; 031110;:, 20?^. 66( 1942). 

140-155; 67 (1943). 21-43. 

מ. א.-י. 







549 


כית־אלג׳וזא — כיית־אדפא 


550 


3 י ת ( 012007.6 ) 150 !מערב' • 0 !ז 0 " 

15 ח, כוכב מדרגה ראשונה ( 0.92 -- מ! בממוצע) 

במזל אוריון(ע״ע); אחד מתריסר הכוכבים המבהיקים ביותר 
לעינינו! ״הכתף (או הזרוע) הימנית של אוריון״. — ב׳ הוא 
על־ענק אדום מן הטיפוס הספקטראלי 12 א; הטמפראטורה 
שלו: כ ס 2,800 . רחקו נאמד על סמך מדידת־הפאראלאכסה 
ב 290 שנות־אור. ב׳ הוא מן הכוכבים המועטים, שקטרם 
החזותי ניתן למדידה ישירה באינטרפרומטר. הוא כוכב מש¬ 
תנה, שהגודל הזוויתי שלו מתנודד בין ״ 0.047 ובין ״ 0.034 ! 
מכאן שהוא משנה את קטרו בתחומים שבין 420 ובין 300 
קטרי־השמש, ז. א.: קטרו עכ״פ גדול הרבה מקטרו של 
מסלול־הארץ. בהתאם לתנודה ב?דלו עולה ויורדת אף דרגת־ 
אורו בשיעור של 2 /<־דרגה, במחזור, שקביעותו אינה מוחלטת: 
הוא נמשך מ 5 עד 10 חדשים ונכלל, כנראה, במסגרתו של 
מחזור ארוך יותר, שנמשך כ 5 — 6 שנים. על-יסוד רחקו 
ובהקתו הנראית של ב׳ אפשר לחשב את בהקתו המוחלטת, 
שהיא 3.7 ־ = 4 \. — פי 40,000 מזו של השמש. 

בית־אלפא, קיבוץ בעמק־יזרעאל המזרחי, שהוא מסונף 
לקיבוץ הארצי של "השומר הצעיר". נוסד בתשרי 
תרפ״ב (אוקטובר 1922 ) ונתפלג באותה שנה לשתי נקודות־ 
ישוב, שאחת מהן הוסיפה להיקרא בשם ב״א, והשניה נקראה 
בשם חפצי־בה. השם ב״א מקורו בח׳רבת בית־אלפא 
ז(ג\►) הסמוכה. מבחינה לשונית יש, כנראה, קשר בין 
שם המקום לשם אילפא או חילפא, הנמצא כשם פרטי 
בתלמוד. קיבוץ ב״א, המונה כ 560 נפש ( 1955 ), מעבד שטח 
של 5,500 דונאם. בשנת תרפ״ט ( 1929 ) נתגלו באדמותיה 
של קבוצת חפצי־בה יסודות של בית־כנסת עתיק, שנחשפו 
ע״י א. ל. סוקניק וג. אביגד מטעם האוניברסיטה העברית. 

בית־הכנסת העתיק בב״א השתרע על שטח של 
14x28 מ׳! בשטח זה היו כלולים: חצר, עזרה, פרוזדור 
(נרתכס), אולם ומבנה נוסף, ששרידיו לא נשתמרו במידה, 
שאפשר יהא לקבוע את טיבו וצורתו. היסודות שנחשפו 
בנויים מאבני־גוויל והם רעועים למדי. בית־הכנסת של ב״א 
שייך לסוג של בתהכ״נ המאוחרים: בקצה־עולמו יש אפסיס 
(מופרד מן האולם על־ידי מדרגה), שפונה בכיוון לירושלים. 
לאורך קירות־האולם מצויים ספסלים, שנבנו עם הקמת 
ביהכ״ג! בתקופה מאוחרת יותר נבנו בין העמודים הקרובים 
לאפסים ספסלים נוספים. בשטח־האפסיס נמצא שקע, ששימש 
כנראה לגניזה! מעליו עמד ארון, שבו היו ספרי־התורה. 
מאחר שהמקום נמצא מצפון לירושלים פונה בית־הכנסת 
לצד דרום. 

כל שטח בסיסו של ביהכ״נ מרוצף פסיפסים. הדגמים 
שבחצר ובעזרה הם פשוטים למדי. האולם, שאליו היו נכנסים 
בשלושה פתחים, בנוי בצורת בסיליקה, שיש בה שתי שורות 
של אומנות. האומנות מחלקות את הבסיליקה לאולם־תווך 
ולשתי סטו־אות. ברצפת־הפסיפס של הסטראות נמצאו דגמים 
הנדסיים פשוטים, ואילו הרצפה של אולם־התווך מעוטרת 
בשלוש תמונות, שכולן יחד מוקפות בשוליים רחבים, שאף 
הם מעוטרים. 

בכניסה לאולם נמצאו שתי כתבות: אחת מהן (בארמית) 
קובעת, שהפסיפס נעשה בתקופת מלכותו של יוסטינוס 
קיסר (הכוונה היא, ודאי, ליוסטינוס 1 , שמלך ב 518 — 
527 ). הכתובת השניה (ביוונית) מציינת את שמות האמנים: 


מריאנוס וחנניה. משני צידי״הכתבית מתוארים בעלי־חיים 
סמליים: מימין — אריה ומשמאל — פר. שלוש התמונות 
שבמרכז־האולם הן(מצפון לדרום): (א) תיאורשל עקידת־ 
יצחק, שבה נראה אברהם כשהיא שולף מאכלת! הוא 
עוקד את יצחק על מזבה. שעליו בוערת האש! מאחרי 



ניח־איסא: רצפח־השסיסס נניח־הכנסה 


אברהם מתואר איל קשור אל עץ ועל־ידו הכתובת: "והנה 
איל"! יד ה׳ מופעת בין קרני־השמש מלמעלה, ועליידה 
הכתובת "אברהם"! מאחרי אברהם מתוארים שני נעריו 
והחמור! פס של עצי־דקל מפריד בין תמונה זו והתמונה 
השניה; (ב) גלגל־המזלות, שבמרכזו מתוארת השמש 
בדמות עלם צעיר כשהוא עומד בתוך מרכבה רתומה לארבעה 
סוסים. כל מזל מתואר בדמות אדם או בעל־חיים, ועל־ידו 
כתובת שמציינת את הדמות. בפינות של תמונה זו מתוארות 
ארבע תקופות־השנה (תקופות תשרי, טבת, ניסן ותמוז), 
כ״א מהן בצורת פרוטומה של אשה בעלת־כנפיים מקושטת 
באבנים טובות; (ג) תיאור של ארון בית־הכנסת. 
ארון זה הוא בעל גמלון, נר תמיד תלוי בכיפתו ובפינותיו 
מתוארות שתי דמויות של ציפרים; משני צידיו ניצבים שני 
אריות, ולמעלה מהם מתוארות שתי מנורות, שלכל אחת מהן 
שבעה קנים; בין המנורות והאריות מתוארים לולבים, את¬ 
רוגים ומחתות; שתי פרוכות עוטרות אח התמונה משמאל 
ומימין; בשוליים שמסביב למרכז הפסיפס נראות דמויות 
של בני־אדם, בעלי-חיים, אשכולית יעלי־גפנים. 

סיגנון־הפסיפסים בב״א הוא תמיב ופשוט למדי; זוהי 
אמנות יהודית־עממית, שנתפתחה, כנראה. בין הכפריים 







היהודיים בגליל. הדמויות מתוארות מצד החזית שלהן 

והאמן טרח הרבה להבהיר את העלילה שבכל תמונה. 

א. ל. סוקניק. בית הכנסת העתיק בבית אלפא. ירושלים, 
תרצ״ב. 

מ. א.־י. 

בית־ 3 על, ע״ע חקלאות. 

בית־גוברין, בתקופה העתיקה — עיר בשפלה הדרומית, 
בצומת דרכים מיפו לבאר־שבע ומירושלים לעזה 
ולדרום. קודם מלחמת־העצמאות היה כאן הכפר הערבי בית 
ג׳בו־ין ( 2,250 תושבים מוסלמים, 55,000 דונאם, מהם 50% 
מעובדים, זרועים פלחה). בימי מלחמת־העצמאות נטשו הער¬ 
בים את המקום: קיבוץ בשם בית־גוברין הוקם ב 1949 מצפון 
לעיי 1 הכפר הערבי: ב 1950 הגיע מספר חבריו ל 43 . 

ב״ג העתיקה עלתה לגדולה עם נפילתה של מרישה, 
שנחרבה ע״י הפרחים בשנת 40 . יוסף בן מתתיהו קורא 
לב״ג כפר באדום (מלחמות ד׳, ח׳, א׳). בשנת 200 העניק 
ספטימיוס סורוס לב״ג זכויות של עיר רימית וקרא לה 
אלאותרופוליס ("עיר של בני־חוריף). בב״ר מ״ב, ר, נאמר: 
״החורי — זו אילותרופוליך — פירוש, שנתבסס על משחק־ 
מלים: חורים = חפשים וחורים = יושבי־מערות, כי סביבת 
ב״ג עשירה במערות גדולות. ספטימיוס סוורוס העניק לעיר 
החדשה גם שטח גדול, שכלל את פלכי בית לתפה, אדום 
המערבית, וחברון עד לעין גדי! זה היה הגדול בחבלי־א״י 
בתקופה הרומית. לב״ג היו גם מנייךשנים ומטבעות משלה. 
על עשירותם של תושביה מעידה רצפת־פסיפס של בית 
רומי. שנמצאה במקום! מתוארים עליה מסע־ציד וארבע 
נערות, שמחזיקות בידיהן סמלים של עונות־השנה (מן 
המאה ה 4 לסה״ג). 


בב״ג ישבו התנא ר׳ יהודה בן יעקב והאמורא ר׳ יונתן 
מב״ג, ובמאה ה 4 עדיין ישבו בסביבתה חקלאים יהודיים. 
המקום נחשב לפורה ביותר וחכמי־ישראל דרשו עליו את 
הפסוק מתוך ברכת יצחק לעשו: "ומטל השמים מעל (בר׳ 
כז, לט) — זו ב״ג" (ב״ר ס״ז, ר). גם בהלכה נחשבה ב״ג 
כשייכת לתחום־אדום והיתד. פטורה מן המצוו׳ת התלויות 
בארץ (ירוש׳ דמאי כ״ב, ג׳: ידוש׳ שביעית ל״ח, ב׳). במקום 
נמצאו שרידי ביודכנסת מן התקופה הביזאנטית ■וכתובת, 
שמזכרת את שמו של אדם, שנדב עמוד לבית־כנסת זה, כמו¬ 
כן נתגלו כאן רצפות־פסיפם של שתי כנסיות נוצריות מן 
התקופה הביזאנטית. בתקופה הערבית שוב נקראה העיר 
בשמה השמי ״בית ג׳בריל״. בימי הצלבנים הקים בה ב 1134 
המלך פולק מבצר (בית־גבלין) ומסר אותו לאבירים ממסדר־ 
ההז׳ספיטלרים: אך צלאח אלדין הרס אותו. שרידיו של 
מבצר זה עדיין נראים בכפר, בשעת ביקורו של ר׳ בנימין 
מטודלה בב״ג ( 1170/71 ) נמצאו בה שלוש משפחות יהודיות. 

השרידים הארכאולוגיים המרובים בסביבת ב״ג מראשיתה 
של התקופה ההלניסטית שייכים למרישה (ע״ע). 
הורוביץ, א״י: ססר הישוב, א׳, א/ עמ׳ 13 : , 01 ו 1 \;-זת 0 :> ח !¥ 
, 1931 .<\<( 7.0 ; 593 •ק , 1924 ; 259 ■ח , 1922 , £6 

. 0 209 .ק 
מ. א.־י. 

בית־גלעץ, ע״ע פרי. 

בית־דנון. בתקופה העתיקה — עיר בנחלה של מטה־ 
יהודה (יהו׳ טו, מא). ב״ד נזכרת בכתבות של 
רעמסס 111 (המאה ה 12 לפסה״ג) וכן בכתבות של סנחריב 
מלך־אשור (בצורת בית דגנה): בזמנו של זה האחרון 
היתה העיר בתחום אשקלון. יתכן, ש״ארצות דגן האדירות". 








553 


כית־דגון — בית־דין בינלאמי 


554 


הנזכרות בכתובת אשמנעזר (ע״ע) ביחד עם דאר ויפו, 
מתייחסות לשפלת ב״ד. המקום נזכר בתוספתא (אהלות ג/ 
ט׳) בצירוף הציון: ,.ביהודה", כדי להבדיל בינו ובין ב״ד 
שבגליל. אוסביום (אונומאסטיקון 16 , 50 ) קובע כראוי את 
מקומה של ב״ד המקראית "ביו דיוספוליס (לוד) וימניה 
(יבנה)", אלא שהוא מכנה אותה בשם "כפר דגון". במפת־ 
מידבא מופיע השם המקורי בצורת *"ו!>ץ 086 [״ 8 ]. במאה 
ד, 10 לסה״ג ישבו בב״ד שומרונים. בתקופת מסעי־הצלב הוקם 
כאן מבצר צלבני, שנקרא בשם ת 0 ץ 10 ׳\ 1 03531 (="מצודת־ 
הביניים", כלומר, שבאמצע הדרך שבין יפו ורמלה). השם 
הקדום נשתמר בשמו של הכפר הערבי בית דגץ, שהיה 
קיים עד הזמן האחרון. ב 1903 הביע מקאליסטר את הסברה, 
שמקומה של ב״ד העתיקה הוא בחרבת דג׳ון שבקרבת 
ראשון לציון. אד גילדם של קברים רומיים סמוך לכפר ב״ד 
שבזמננו עירער את השערתו. הכפר הערבי נעזב בימי 
מלחמת־העצמאות ובמקומו הוקם ישוב עברי בשם בית־דג^ 
( 2,600 תושבים בסוף 1954 ). 

מ. אבי־יונה, גיאוגרפיה היסטורית, תשי״א, ענד 107 ! הג״ל, 

מפת מידבא — תרגום ופירוש, ארץ ישראל ב' (תשי״ג), 

עמ , 149 ן .<ן , 1938 , 11 41 ? 14 

; 356 .ק , 1903 ,?£? , $1 (£ .$ .\/ ; 269 

. 227 .ק , 1933 ,/{? 7.0 

בית־דץ (בית־מעפם). ע״ע מ׳טפט. 

בית־הדין הבעלאמי, בית־דין של האו״מ ליישובם של 
סיכסוכים בין המדינות, שמושבו בהאג. 

הצורך בבית־דין בינלאומי (=ב״ב) קבוע הורגש זמן 
מרובה קודם ייסודו וכן הורגש כל אותו זמן הקושי, שהיה 
כרוך בהקמתו של בית־דין כזה בפועל. עיקרו של קושי זה 
היה נעוץ בסירובן של המדינות להשלים עם הרעיון, שעליהן 
להביא את סיכסוכיהן לפני סמכות שופטת, וכן להסכים 
לדבר, שריבונותן תהא כפופה להחלטות של מוסד שמחוצה 
להן. הבעיה של פתרון סיכסוכים בין המדינות בדרך משפטית 
היתד, כרוכה בבעיית קיומו של משטר בינלאומי, שבכוחו 
להסדיר את היחסים בין המדינות בדרך החוק. 

במסיבות אלו לא הביאו ועידות־השלום, שנתקיימו בהאג 
ב 1899 וב 1907 , לידי הקמתו של ב״ב. אעפ״כ עיצבו, בקווים 
כלליים, את דמותו של המוסד, שהוקם לאחר זמן. הרעיון 
לבש צורה ממשית בספר־הברית של חבר־הלאומים. הסעיף 
ה 14 של ספר־הברית הטיל על מועצת־החבר לתכנן תכנית 
של "בית־דין תמידי לצדק בינלאומי", שיהא מוסמך לדון 
ולפסוק בכל סיכסוך בינלאומי ולחוות דעה על כל סיכסוך 
או שאלה, שהמועצה או האסיפה הכללית תביא לפניו. 
המועצה מינתה ועדה של עשרה חכמי־משפט לשם הכנת 
חוקתו של בית־דין זה. הוויכוחים בין המומחים, שנתקיימו 
ב״ארמון־השלום״ בהאג(מ 16.6.1920 עד 24.7.1920 ),נסתיימו 
בהצעת חוקה, שקבעה את שיטת השיפוט הבינלאומי ותקנות 
בדבר מבנה בית־הדין, סמכויותיו וסדרי־שיפוטו. ההצעה 
הובאה לפני מועצת־החבר, ואח״ב לפני האסיפה הכללית, 
שאישרה את החוקה פה אחד (ב 13.12.1920 ). מקום־מושבו 
של ביה״ד הבינלאומי נקבע בהאג, 

בתקופת־קיומו של חבר־הלאומים קיבלו עליהן 31 מדינות 
את שיפוט החובה של הב״ב. עד התפרצותה של מלחמת־ 
העולם 11 הוציא ביה״ד 32 פסקי־דין ו 27 חוות־דעת, לפי 
בקשתה של מועצת חבר־הלאומים. פסקי־דין וחיות־דעת אלה 
היה בהם משום תרומה בעלת־ערך למדע־המשפטים בכלל 


ולמשפט הבינלאומי בפרט. עיקרים מסויימים, שהוגדרו על־ 
ידיו בבירור, וכמה מהלכותיו המשפטיות נתקבלו בעולם 
ונשתרשו במשפט הבינלאומי. כמו־כן הועילו פסקיו של 
ביה״ד לבירורן של כמה מסוגיות המשפט הבינלאומי, שהיו 
שנויות במחלוקת. לביה״ד היתה גם השפעה ניכרת בעקיפים. 
פעמים שעצם קיומו היה ממריץ את המדינות המסוכסכות 
ליישב את סיכסוכיהן בלא להביאם לפני הסמכות המשפטית 
הבינלאומית. דעת־הקהל העולמית תמכה בביה״ד וראתה 
בעבודתו תרומה בעלת־ערך לשמירת השלום הבינלאומי. 

ועידת הייסוד סל האומות המאוחדות, שנתכנסה בסאן 
פראנציסקו ב 1945 , החליטה על ייסוד( של ב״ב במקום ביה״ד 
התמידי לצדק בינלאומי, שבטל עם ביטולו של חבר־ 
הלאומים. בית־הדין החדש קיבל, בשינויים מסויימים, את 
חוקת ביה״ד הקודם ותקנותיו. השינויים העיקריים, שעליהם 
הוסכם עם הקמת האירגון של האומות המאוחדות, היו 
קשורים בשאיפה ליצור קשר בין בית־הדין לבין האז״מ, 
שיהא הדוק מזה שהיה קיים בין בית־הדין הקבוע לצדק 
בינלאומי ובין חבר־הלאומים. בעוד שבתקופת חבר־הלאומים 
היתה החוקה מסמך נפרד מספר־הברית של החבר, באופן 
שחברות בחבר לא חייבה כפיפות כלשהי לחוקה, נעשתה 
עכשיו החוקה חלק בלתי־נפרד ממגילת האו״מ, באופן שכל 
מדינות האו״מ הן צדדים לחוקת־ביה״ד ומשתתפות בבחירת 
השופטים. כשם שהאסיפה הכללית של האו״מ היא מעין 
הרשות המחוקקת שלו ומועצת־הביטחון היא מעין רשותי־ 
המבצעת, כך הב״ב הוא הרשות השיפוטית שלו. אעפ״כ 
מבוססת סמכות־השיפוט של הב״ב על הסכמה מיוחדת מצד 
המדינות המתדיינות למסור את הסיכסוך שביניהן להכרעתו 
של ביה״ד. סעיף 36 של החוקר, מאפשר למדינות השותפות 
לחוקה — אך אינו מחייב אותן — להצהיר, שמכירות הן 
בשיפוט־החובה של ביה״ד בסיכסוכים המשפטיים המפורשים 
בהצהרה, כמו־כן רשאיות מדינות שאינו חברות באו״מ לקבל 
עליהן — על־פי החלטה של עצרת האו״מ אחר המלצה של 
מועצת־הביטחון — את החוקות והזכויות הנובעות מהכרה 
בחוקת בית־הדין. כיום ( 1955 ) קשורות בחוקת בית־הדין 
ארבע מדינות שאינו חברות באו״מ: שווייץ, לוכסמבורג. סן־ 
מרינו , ויאפאן. מתוך 64 המדינות השותפות לחוקה (ביניהן 
הארבע הנזכרות לאחרונה) מסרו עד היום 35 (וישראל 
בכללן) הצהרות על קבלת שיפוט־החובה של ביה״ד. 

השופטים של הב״ב נבחרים ע״י רוב פשוט (כלומר ששה 
קולות) של חברי מועצת־הביטחון, ורוב פשוט של חברי 
האו״ט והחברות האחרות, שהכירו בחוקה ושמשתתפות 
בעצרת כשנערכות בחירות אלו. בניגוד למה שהיה נהוג 
קודם לכן, כשכל השופטים נבחרו בבת אחת לתקיפה של 
9 שנים. נבחר כיום כל שלוש שנים שליש מ 15 השופטים, 
שכל אדד מהם מכהן במשך תקופה של 9 שנים. נמצא, שכל 
שלוש שנים משתנה הרכבו האישי של המוסד. שינוי זה 
בשיטת־הבחירות חיזק את האופי המדיני של בחירות אלו 
ועורר ביקורת חריפה מצדדים שונים, שלפיה עירערה שיטה 
זו את עצמאותו של המוסד. 

מסוף 1947 , שבה נתחדשה עבודתו השיפוטית של ביה״ד. 

עד סוף 1955 הוגשו לפניו 20 דברי־ריבית ו 8 בקשות לחוות־ 
דעת. בית־הדין הוציא 15 פסקי־דין, 8 חוות־דעת וכתריסר 
צוים בעלי ערך עקרוני. מן הסיכסוכים שהובאו בפניו היו 
אחדים, שנבעו מתוך מתיחות חמורה בין המדינות המת־ 
דיינות — כגון הסיכסוך בין אנגליה ובין אלבאניה אחר 


555 


כית־דין כינלאמי — בית־המקדש 


556 


טביעת אניית־מלחמה בריטית במיצרי־קורסו(ב 1949 )! הסיב- 
סיר בין קולומביה ופרו על זכית־המקלט ( 1950 ) 1 הסיכסוך 
בין אנגליה ונורווגיה על ענייני־דיג בים הצפוני ( 1951 )* 
הסיבסוך בין אנגליה ואיראן על הלאמת חברת־הנפט האנגלו־ 
איראנית ( 1952 ). בין העניינים, שעצרת האו״מ ביקשה חוות- 
דעת עליהם, יש להזכיר את בעיית קבלתם של חברים חדשים 
לאו״מ ( 1948 , 1950 ), בעיית זכויות־האדם בבולגאריה, הוג־ 
גאריה ורומניה ( 1950 ) ובעיית אפריקה הדרומית־מערבית 
( 1950 . 1955 ). אחר רצח ברנאדוט בא״י ביקשה העצרת 
לדעת אם האו״ם רשאי לדרוש פיצויים כספיים על הנזק 
הכספי שנגרם לו, ובית־הדין השיב על השאלה בחיוב ( 1949 ). 
ב 1951 הופיע בפני בית־הדין נציג ישראל והשמיע טענות 
בקשר לחוות־הדעת, שהעצרת ביקשה את בית־הדין להשמיע 
בנוגע לאמנה הבינלאומית למניעת פשע של השמדת־עם. 

ססקי־הדין, חוות־הרעת, הצווים וטענות־הצדדים של הב״ב 
נתפרסמו מ 1922 ואילך בהבצים מיוחדים (בסך־הבל יוחר 
מ 114 כרכים מ 1922 עד סוף 1954 ). השנתונים של בית־הדין 
( 16 כרכים מ 1922 עד 1945 ). וכן הסירסומים השנתיים מ 1946 
ואילך, כוללים ביבליוגראפיה מקסת על המוסד. נוסח עברי 
של מגילת האו״מ וחוקת בית־הדין פורסמו לראשונה בתרגומו 
של פרום׳ נ. פיינברג, בלוויית מבוא (ירושלים, תש״ז). נוסח 
עברי רשמי של המגילה וחוקת בית־הדין פורסמו ברשומות, 
כתבי האמנה. מס׳ 19 , כרך 1 . עש׳ 203 , 237 ( 1950 ). הצהרת 
ישראל בדבר קבלת שיפוט־החובה נתפרסמה שם. עמ׳ 257 . 

ג׳. ג. ג. - ש. ר. 

בית־הליךו־ים, ע״ע פן־למנט. 
בית־הלל ובית־שמאי. ע״ע בית־עבאי ובית־הלל. 
בית הפ!ךךינז, ע״ע חנוך. 

בית־המקך^, בתקופה העתיקה — בניין מרכזי לעבודת־ 
אלהים בישראל, שהוקם לראשונה על הר־המוריה 
בירושלים בין השנה ה 4 וה 11 למלכות־שלמה. 

השם. השמות הרגילים ביותר במקרא לביה״מ הם: 

בית ה׳ (כגוןמל״אג,א), בית א לה י ם (דני׳ א. ב): 
היכל קודש (יונה ב, ה); היכל ה׳(מל״ב כד, יג); מקדש 
(יחז׳ מה, ד). השם הרגיל במשנה (מע״ש ה, ב ועוד) 
ובספרות הקשורה בה (תוס׳ ברכות ג, טז, ועוד) הוא 
בית־המקדש; שם זה נמצא רק פעם אחת במקרא 
(דה״ב לו, יז). 

שני המקורות העיקריים לתכנית( של ביה״מ הראשון הם 
מלכים א׳ (פרקים ו, ז, ח) ודברי־הימים ב׳(פרקים ב, ג, ד). 
שני מקורות אלה שונים זה מזה בכמה פרטים חשובים, 
ונראה הדבר. שהעורך של ספר דברי־הימים השתמש, נוסף 
על ספר־מלכים, במקור אחר, שתיאור תכניתו של ביה״מ 
בו היה שונה מזה שבספר־מלכים שינוי ניכר. 

מקור שלישי לתכנית הנזכרת הוא ספר־יחזקאל. בזמננו 
רווחת הדעה, שתיאורו של יחזקאל הוא של עד־ראיה, 
ודבר זה מאפשר לנו להשלים בכמה פרטים את שאר 
התיאורים שברשותנו — לכל הפחות, ביחס למקדש־שלמה 
בתקופתו האחרונה. 

ביה״מ לא נועד מלכתחילה לשמש מקום־תפילה, אלא 
משכן לארון־ה׳ — סמל־הברית בין העם ואלהיו (מל״א ח, 
כא). משום כך היה נקרא "בית ה׳", כדרך שהיו אומרים 
"בית המלך" או ביתו של פלוני! ולפיכך לא צריך היה 
להיות גדול. המבנה צריך היה להספיק למשכן (הסמלי) 
של האל, לכלי־הקודש ולמנחות, שהיו מובאות לאל ע״י 
עובדיו! לעומת זה צריכה היתה להיות גדולה החצר שעל־יד 


המקדש, שהרי בה היה מתאסף הקהל, שבא לדרוש באלהים, 
להביא את קרבנותיו וגם להתפלל. "בית יהוה", שבנה 
שלמה, היה "מקדש מלך", שנבנה ע״י המלך סמוך לביתו. 
מקדשים מסוג זה היו גם למלכים אחרים במזרח הקדום. 
מכאן מסתבר, מפני־מה לא עלו מידות האולם הראשי של 
הבית הראשון, המכונה בדה״ב בשם "גדול" (ב, ד), על 
20x10 מ׳. ערכו של ביה״מ כמבנה לצרכי פולחן לא נמדד 
לפי גדלו, אלא לפי פאר בנייתו. 

תבניתו של בית־המקדש. לפי תבניתו היה 
ביה״מ מארך ומורכב משלושה חלקים שווים זה לזה ברח־ 
בם: מבוא, חדר עבודת־האלהים, והדביר — הוא "קדש 
הקדשים". הנסיעות למצוא הקבלות לתבנית ז( במצרים, 
אשור, בבל ובתחומי התרבות האגיאית לא העלו הרבה. 
דמיון מסויים אנו מוצאים בין ביה״מ הראשון ובין המקד¬ 
שים הכנעניים, שנתגלו במקומות שונים — כגון לכיש, בית־ 
שאן ומגידו — ושקדמו כמה מאות־שנים לבניין־שלמה, אלא 
שבמקדשים אלה אין חלקי־הבניין שווים זה לזה ברחבם וגם 
אינם בנויים זה אחר זה. גם לנושאים של הקישוטים נמצאו 
סמוכים בקישוטי־השן "הכנעניים", שנתגלו במגידו, שוט־ 
רון, ארסלאן־טאש ונמרוד. 

ההנחה, שביה״מ של שלמה נבנה לפי תבניות של מקדשי־ 
הכנענים. קיבלה חיזוק מרובה ע״י גילויי החפירות, שנערכו 
בתל־תעיינאת שבסוריה. כאן נמצאו שרידיו של מקדש קטן, 
שדומה כמעט בכל פרטיוילמקדש־שלמה (והעיקר: שלושת 
חלקיו שווים זה לזה ברחבם ובנויים זה אחר זה) ואף הוא 
נבנה סמוך לבניין־המלך. זמן בנייתו של מקדש זה מאוחר 
במקצת מזה של מקדש שלמה (המאה התשיעית או השמינית 
לפסה״ג), אך אפשר לראות בו חוליה מקשרת בין סוגי־ 
המקדשים המרובים, שהיו במזרח התיכון ובין אלה שהיו 
ביוון. 

אם מבחינת התבנית היה ביה״מ מושפע מן הארדיכלות 
המזרחית, הרי מבחינת שימושו היה שונה בתכלית מן 
המקדשים הנכריים. לפי אמונת־ישראל לא היה ה׳ דר 
במקדש, והמקדש לא שימש אלא כמקום, שבו הואיל ה׳ 
להשרות את שכינתו, כדי להשפיע על האדם, שיכוון את 
לבו לאלהיו. ביטוי ברור להשקפה זו כבר מוצאים אנו 
ב״תפלת שלמה" (מל״א ח). 

תכנית המקדש לפרטיה. — א. תיאור כללי.— 
ארכו של הבניין על שלושת חלקיו היה 70 אמות (כ 35 מ׳). 
ורחבו 20 אמות (כ 10 מ׳). צמוד לקירותיו החיצונים של 
המקדש עמד בניין בעל שלוש קומות. שהיה מחולק לתאים 
וחדרים. 

ב. ה א ו ל ם תפקידו היה לחצוץ בין הקודש והחול. לפי 
יחזקאל הוליכו אליו מעלות ( 10 לפי השבעים, שתירגמו 
"במעלות עשר יעלו" במקום: "מעלות אשר יעלו"). רוחב 
האולם היה 20 אמה וארכו 10 אמות. הכניסה היתה בצידו 
הרחב. משני צידי הכניסה היו אומנות, שרוחב כל אחת מהן 
היה 3 אמות ועביה 5 אמות! רחבו של שער־הכניסה היה 
14 אמות ( 7 מ׳). 

מלת ״אולם״ נכתבת במקרא בצורות: אילם, אולם, אלם! 
המונח הושאל, כנראה, מאכדית (אלט), שפירושו "הצד 
הקדמי". 

ג. ההיכל. שער ברוחב של 10 אמות שימש מעבר מן 
האולם אל ההיכל. בשער זה היו קבועות שתי דלתות עשויות . 


557 


:ית־המקדש 


558 


הבית הראשון אפי תז.יו יתזלא?. ניראה סטזרח. שיחזור ש 5 ש יסיפיה ( 7 ״וו 811 ו)) נותיר הספר 
1887 .^ 11 > 1 ו 11 ן> 1 זח\/' 51 ח 113 זז\<'| פ 1 ו שז 01 ) 915 ,. 7 פ!י] 1 ו! 0 .ו 0 -! 0 ז־סק . 0 



עץ־ברושים. המזוזה, שהיתר. עשויה עץ־הזית, הורכבה, 
כנראה, מארבע מסגרות, שהיו נתונות זו בתוך זו*, כדוגמת מה 
שאנו מוצאים במקדש תל־תעיינאת. עביים של הקירות שביו 
האולם וההיכל היה 6 אמות. ההיכל היה החדר הגדול ביותר 
של המקדש: 20x40 אמות ( 10x20 מ׳ בקירוב). ממדים 
אלה היו גדולים למדי בהשוואה לממדיהם של מקדשים 
אחרים במזרח. ההיכל שימש החדר העיקרי לעבודת־הקודש. 
השם ״היכל״ שאול אף הוא מאכדית (אכל — מלה, שהיא 
גילגולה של הביטוי השימרי א־גל, כלומר "בית גדול"). לפי 
סברת אולברייט, היו המקדשים הכנעניים הקדומים שבארץ־ 
ישראל מורכבים מתחילה מאולם גדול אחד בלבד, שהיה 
נקרא היכל, ובמרוצת־יהזמן, כשנתווספו עליו אולמות מפנים 


ומאחור, ציין השם היכל את החדר האמצעי והעיקרי. גבהו 
של ההיכל היה 30 אמה. 

חלונות־ההיכל היו קבועים בחלקו העליון, משום שהבניין 
הצדדי, הנזכר למעלה, התרומם עד למחצית גבהו של ההיכל 
בקירוב. חלונות אלה נקראים בכתובים "חלוני שקופים 
אטומים״ — מונחים בלתי־ברורים כל־צרכם, שניתנו להם 
פירושים שונים ) לפי תבליטי־השן, שנמצאו בשומרון, באר־ 
סלאן־טאש ונמרוד, יש להניח שחלונות אלה היו מטיפוס 
החלון, שהיה רווח בסוריה ובאו־ץ־ישראל בתקופה הנדונה: 
חלון, שהיה רחב מבחוץ וצר מבפנים — דבר שהושג ע״י 
מסגרות־החלון, שהיו נתונות ז( בתוך זו באופן שהמסגרות 
הפנימיות היו צרות מן החיצוניות, 


559 


560 


כית־המקדש 


ד. הדביר. הדביר, החלק האחורי של המקדש, או 
"קודש הקדשים"׳ נועד לשמש משכן לארון־הברית ולכרו¬ 
בים. מידותיו הפנימיות של הדביר היו 20x20x20 אמות. 
מתוך השוואה למקדשים הכנעניים, שבהם היה הדביר מורם, 
אפשר לבוא לכלל הנחה, שקרקע-הדביר, שהיתה מורמת 
וגבוהה מרצפת־ההיכל, שימשה מעין דוכן, שעליו עמדו 
הארון והכרובים (רמז לכך אנו מוצאים בישעיהו ו, א). 
אף מזוזותיו של שער זה, שבו היו קבועות שהי דלתות של 
עצי־זית, היו עשויות כדוגמת שער־ההיכל וחלונות־המקדש, 
כלומר, חמש מסגרות, שכל אחת מהן היתה עמוקה מן 
העליונה ממנה (מלכים א׳, ו, לא). בדביר לא היו חלונות. 

ביחס לקיר שבין ההיכל והדביר סבור דה וו, שקיר זה 
לא היה אלא מחיצה דקה של עצי־ארזים. ראיזתיו הן: ( 1 ) 
המקרא דן בהיכל ובדביר כבחטיבה אחת ומוסר את מידות- 
האורך של שניהם במספר אחד! ( 2 ) אורך שניהם יחד היה 
60 אמה, אורך ההיכל היה 40 אמה, ואורך הדביר 20 אמה. 
אילו היה קיר חוצץ ביניהם, היה ארכם המשותף עולה על 
60 אמה ז ( 3 ) בהתאם לכך משנה דה וו את דברי מל״א ו, 
טז: "ויבן את עשרים אמה מירכתי הבית בצלעות ארזים 
מן הקרקע עד הקירות, ויבדלו (במקום "ויבן לו") מבית 
לדביר לקדש הקדשים". ב״צלעות־ארזים" רואה דה וו מחי¬ 
צה! אולם שער העשוי 5 מסגרות מחייב קיר עבה למדי. 
גם המקדשים הכנעניים והיווניים ומקדש תל־תעיינאת מעי¬ 
דים על קיר של ממש. 

ה. הבניין הצדדי — היציע. בניין זה, שקירותיו 
היו מקבילים לקירות המקדש והקיפו אותו מכל צדדיו, פרט 
לצידו הקדמי, היה בנוי שלוש קומות, בעלות מידות־רוחב 
שונות: מידת הקומה התחתונה היתה 5 אמות, זו של 
התיכונה היתה 6 אמות, וזו של העליונה 7 אמות. בכל קומה 
היו חדרים, כנראה 30 במספר. הכניסה ליציע היתד. לסי 
מל״ב בצד הדרומי, ואילו לפי יחזקאל משני צדדים. לקומות 
העליונות היו עולים ב״לולים״ — "פתחים" בצורת חורים. 
תכנית זו, שלפיה הקומה הגבוהה היא הרחבה ביותר והנמוכה 
היא הצרה ביותר, נועדה להפחית את משקלן של הקומות 
העליונות! נמצא שהקירות החיצונים של המקדש היו בנויים 
דרג(ת־דרג(ת. 

י. ו ? * 

בבניין הצדדי היו שמורים כלי-המקדש המרובים ואו¬ 
צרותיו. הגובה הכללי של הבניין הצדדי היה קצת יותר 
מ 15 אמה, וגובה כל קומה היה 5 אמות ( 2.5 מ׳ לערך). לסי 
ואצינגר הוקם היציע בתקופת־שלמה, לפי מלנברינק — בימי 
זרובבל, ולפי גאלינג — בתקופת מלכי־יהודה שבאו אחר 
שלמה. 

ריהוט המקדש (המזבחות, העמודים, כלי־המקדש 
והכרובים). 

א. המזבחות. המזבח הקטן ( 2x2 אמות! הגובה: 3 
אמות) העשוי ארז והמצופה זהב, שעמד לפני הכניסה לדביר׳ 
היה דומה למזבחות, שהיו במקדשים הכנעניים הקדומים. 
המזבח הגדול והעיקרי. ששימש להעלאת עולות וחלבי- 
השלמים, היה עשוי נחושת ומקומו היה בחצר־המקדש, לפני 
האולם (דברי־הימים ב׳ ח, יב). גבה( היה 10 אמות. והיה 
בנוי קומה על גבי קומה בצורת מדרגות. הקומה התחתונה, 
שהיתה משוקעת בקרקע ונקראה "חיק-הארץ", הובדלה ע״י 
חריץ מקרקע החצר, ומידותיה היו 30 20 x אמות. מידות 
הרוחב והאורך של שלוש הקומות שעל גביה היו 16x16 


אמות! 14x14 אמות! 12x12 אמות. גבהן היה: של התח¬ 
תונה — 2 אמות! של התיכונה — 4 אמות! ושל העליונה 
(״הראל״) — 4 אמות. 

בארבע פינות ההראל היו "קרנים". ממש כמו במזבחות־ 
הקטורת הכנעניים הקטנים. התיאור שלפנינו מבוסס בעיקרו 
על יחזקאל, שנתכוון, כנראה, למזבח שהקים אחז לפי תבנית 
של מזבח. שראה בדמשק (מלכים ב׳ טז, י). אל המזבח היו 
עולים במעלות, שהיו בצידו המזרחי (יחזקאל מג, יז). 
העובדה, שבסיסו נקרא "חיק הארץ" והעזרה העליונה נקראה 
"הראל", וכן הדמיון המרובה בין תבניתו ובין זו של 
ה״זקו־ת" הבבלי(שהוראתו הראשונה היתד. "פסגה"), הביאו 
כמה חוקרים לכלל סברה, שתכנית המזבח ביטאה משהו מן 
הסמליות הקוסמית. שהיתה טיפוסית לדתות של המזרח 
הקדמון. אולברייט רואה קשר בין "חיק הארץ" ובין הזבזו' 
$111 •״ או £3111 !>! :! 3 ־ 11 האכדיים, שאנו מוצאים במקדשים 
הבבליים ושאף פירושם הוא "חיק הארץ". "חיק העולם 
התחתון". והוא הדין בשם "הראל", שבא, לדעתו, מן ה״ארלו" 
האכדית, שפירושו "הר האלים". 

ב. י ם ־ ה נ ח ו ש ת. קערה זו. העצומה במידותיה, שהיתר. 
בחצר־המקדש, דרומית־מזרחית למקדש עצמו, היתד. בלא 
ספק מהשגיו הטכניים הגדולים של חירם. מאחר שקטרה 
היה 10 אמות וגבהה צ אמות, היה בו ב״ים". כדי להכיל 
(אם נניח, שבסיסו היה שטוח וקירותיו זקופים) 50 מ׳ 
מעוקבים של מים. אך לאור האמור במלכים א׳ ז, כו, 
שה״ים״ הכיל 2,000 בת (לפי דברי הימים ב׳ ד, ה: 3,000 
בת) — כלומר, קרוב ל 80 מ׳ מעוקבים, יש להניח, שדפנות- 
ה״ים" היו מקומרים מאוד. מתוך עובי קירותיו של ה״ים" 
( 7.5 ס״מ לערך) נוכל לחשב את משקלו: 30 טון לערך. 
כמה חוקרים סבורים, שגם צורתו של כלי זה וגם שמו 
קשורים ב״ים" המיתולוגי, הידוע לנו מתוך המקרא והתעו¬ 
דות הכנעניות. חלוקת 12 הבקרים, שעליהם עמד ה״ים". 
לארבע קבוצות של שלושה, שכל אחת מהן היתה פונה 
לרוח מרוחות־השמים, נתפרשה כסמל לארבע תקופות- 
השנה. 

מפני משקלו המרובה נתפרק ה״ים״ במרוצת־הזמן! אחז 
נתן את הבקר ביחד עם שאר הכלים כמס למלך־אשור 
(מלכים ב׳ טז, יז). ב 586 לפסה״נ שיברו הכשרים את ים- 
הנחושת ולקחו את מתכתו לבבל (מלכים ב׳ כה, יג). 

ג. העמודים. דעות שונות הובעו על עמודי־הנחושת 
״יכין״ ו״בעז״: ( 1 ) כלום היו אלה עמודים, שתמכו את 
תקרת־האולם, או עמודים שניצבו "חפשים" בכניסה לאולם 
ותפקידם לא היה אלא קישוטי בלבד? לפי דה״ב ג, טו 
נראית ההנחה השניה, אך על יסוד התיאור המפורט של 
כתרותיהם, השמות המיוחדים שניתנו להם, וכן עביים הגדול 
(קוטר של 4 אמות), שהיה בו כדי לחסום את הכניסה, 
נוטה הרוב של החוקרים להנחה הראשונה. ( 2 ) כלום היו 
עמודים אלה מצבות, אובליסקים, מזבחות-אש, או "עצי- 
החיים" וכיוצא באלה? אולברייט הציע לראות בהם שני 
כני־קטורת ענקיים. ( 3 ) גם על מובן השמות נחלקו הדעות! 
נראית ביותר דעתו של סק(ט, שהמלים "יכין" ו״בעז"(בעז) 
היו המלים הראשונות בכתבות. שהיו חרותות על העמודים: 
״יכין ה' כסא דוד ומלכותו לזרעו עד עולם ״; ומשהו כגון: 
בעז יהוה ישמח מלך (ראה תהלים כא, ב). 

ד. המכונות והכיורים. התגליות הארכאולוגיות 




561 


כית־־המקדש 


562 


סייעו הרבה להעמידנו על תכונתן של 10 מכונות־הנחושת, 
המתוארות בפרטות בספר־מלכים. ביהוד מאלפת "המכונה" 
של לארנאקה הדומה ברוב פרטיה למכונות־המקדש. מידות 
המכונות הן 4x4 אמות, וגבהן 3 אמות. על חלקן העליון 
העשוי בצורת "צווארון" עגול היו מונחים "הכיורים". כיורים 
אלה, שצורתם היתד, שקערורית, ידועים לנו גם מן החפירות 
באוגרית ובמגידו. 

ה. הכרובים. בדביר היו קבועים שני "כרובים", עשויים 
עץ־זית, שהיו סוככים על ארון־הברית. גבהם היה 10 אמות 
ואורך ארבעת כנפיהם הפרושות 20 אמות. התגליות האר¬ 
כאולוגיות נותנות מקום להנחה, שהכרוב היה מעין ספינכס, 
בעל גוף־אריה, ראש־אדם ושתי כנפיים. במיתולוגיה הקדומה 
היתד, מקובלת האמונה, שהכרובים משרתים את האלוהים 
(השווה שמואל ב׳ כב, יא: "וירכב על כרוב ויעף"), ועיקר 
תפקידם היה לשמור על ארון־הברית בדביר ועל "עץ־החיים" 
בגן־העדן (בראשית ג, כד). ציורי כסאותיהם של חירם מלך 
גבל ושל שליט מגידו, ועוד, שהיו מושתתים על גבי כרובים, 

: ו 

מסבירים באופן מוחש אה המושג: "יושב הכרובים". 

מ ק ו ם ה מ ק ד ש ו כ י ו ו נ ו. על יסוד מסורת של אלפי- 
שנים, אפשר לקבוע את מקומו של הבית הראשון ב״הר 
הבית", בצידה המזרחי של ירושלים, מצפון לעופל. מאז 
ומתמיד היה ה״סלע" (או ,.אבן השתיה") נחשב כעצם 
המקודש ביותר באותו הר והיה קשור בזכרונות היסטוריים 
שונים ובמסורות על התגלויות של השכינה. אעפ״כ חלוקות 
דעותיהם של החוקרים ביהס למקומו המדוייק של המקדש. 
השאלה העיקרית, השנויה במחלוקת, היא, אם על ה״סלע" 
נבנה המזבח, שעמד ממזרח לבית: יש קוענים, שה,,סלע" 
שימש בתקופה הקדומה מזבח, שהרי לפי ספר שמואל ב׳ 
(כד, יח. כה) הקים דוד מזבח בגורן ארונה היבוסי — באותו 
מקום ממש, שלפי דברי־הימים ב׳ ג, א, הקים בו שלמה את 
המקדש. כנגד זה טוענים אחרים, שאילו היה המזבח על 
הסלע לא היה השטח מספיק למקדש, שנמצא ממערב לו, 
כפי שהראתה החקירה הטופוגראפית של צורת ההר בימי 
בית ראשון. כנראה, יש לקבל את דעתם של חוקרי־זמננו 
הנוטים לדעה השניה, שלפיה הוקם הדביר על הסלע. יתכן, 
שהסלע עצמו, שגבהו כיים: 1.75 מ׳ מעל לרצפת המסגד 
של "כפתיה,סלע", שימש דוכן של הדביר. 

אין ספק בדבר, שכיוונו של הבניין היה ממזרח למערב, 
באופן שהאולם היה פונה מזרחה. ראוי לציין, שמקדש תל־ 
תעיינאת פונה אף הוא לצד מזרח. מקומו של המקדש ביחס 
לארמון־המלך אינו ברור כל צרכו, אע״פ שוודאי הדבר. 
שבית־המלך היה מדרום למקדש. 

חומר הבניה והקישוטים. המקורות המקראיים 
מעידים על חמרי־בניין עיקריים אלה: עצי-ארז, שהובאו 
בדוברות אל ים־יפו, ו״אבנים שלמות", "אבני מסע", "אבנים 
יקרות — אבני גזית" (מל״א ה, לא), ששימשו ליסוד של 
הבית. כן ניתן לנו תיאור מפורט של האבנים, ששימשו 
לבניית בתי־המלך, שהיו "מגררות במגרה", וכן "אבנים 
גדולות אבני עשר אמות ואבני שמונה אמות" (מל״א ז, 
ט, י), ששימשו ליסוד של הבית. נוסף על כך נמצאנו 
למדים, ששלמה בנה את החצר הפנימית "שלשה טורי גזית 
וטור כרותות ארזים" (מל״א ו, לו). כמו־כן מספר המקרא על 
דרך בנייתו של המקדש, על גדודי החוצבים, שהקים שלמה, 
ועל אלפי הפועלים, שגייס לתכלית זו. 


שיטת הבניה בעץ ואבן כאחד, שבה היה העץ משמש 
לריתוק הקירות וחיזוקם וכן לציפויו של פנים־הבית, היתד, 
רווחת בארץ ובארצות הסמוכות לה. גם בראס־שמרה נמצא 
בניין בנוי אבנים ועצים, ואף כאן נתון טור־העץ בין 
הנדבכים השלישי והרביעי: וכך הוא גם בבניינים, שנמצאו 
במגידו ובזינג׳ירלי. 

כאמור, אין התיאור המקראי מניח מקום לספק, שנדבכיו 
התחתונים של בניין־שלמה היו מאבני גזית גדולות, שקירו¬ 
תיו החיצונים היו אף הם מאבן וקירותיו הפנימיים היו 
מחופים בעצי-ארזים. בתוך הנדבכים היו קורות וכרותות־ 
ארזים, ששימשו לריתוק הבניין ולחיזוקו. 

באותו תיאור נזכרים גם קישוטים שונים: מקלעות, 
כרובים, תמורות, פטורי־ציצים ושרשרות. כל המונחים הללו, 
שעד השנים האחרונות לא היתד, משמעותם ברורה כלל 
וכלל, נעשו — הודות לתגליות הארכאולוגיות, שחשפו את 
תבליטי־השן בשומרון, ארסלאן־טאש, מגידו, ועוד — מוח¬ 
שים ומובנים. 

סיום. התמונה הכללית של בית-שלמה ברורה בקוויה 
העיקריים. ראינו, שתכנית המקדש, מערכת־הכלים שבו, 
מוטיווי הקישוטים שפיארוהו וגם שיטת בנייתו — כולם 
נעוצים במסורת עתיקה של המזרח התיכון הקדום, שאת 
ביטויה השלם אנו מוצאים בעיקר בסוריה הפיניקית. המקרא 
ציין את ההשפעה המרובה, שהיתר, לעמים השכנים על 
שלמה. אעפ״כ אין להסיק מתוך כך, שמקדש שלמה היה 
בניין רגיל ודומה בכל פרטיו למקדשים הכנעניים. עבודת־ 
האלהים המיוחדת של ישראל טבעה את חותמה גם על מבנהו 
הכללי וגם על כמה מפרטיו. 

י " 

העבודה ב ב י ת ־ ה מ ק ד ש. העבודה במקדש הת¬ 
נהלה, כנראה, לפי ההוראות שבתורה בנוגע לעבודה במש¬ 
כן. עבודה זו כללה הקרבה של קרבן־התמיד בבוקר ובערב 
(דבה״ב לא, ג: ד,ש׳ שמות כט, לח—מד: במד׳ כח, א—ח): 
הטבת המנורה (שט׳ ל, ז—ח: במד׳ ח, א וגו׳) והקטרת 
הקטורת על מזבה־הזהב (שמ׳ ל, ז, ח, לד—לח: דבה״ב יג, 
יא). בחודש ובשבת ובמועדים היו מקריבים, נוסף על קרבן- 
התמיד, גם את קרבנות־המוספים, שהיו מיוחדים לימים אלה 
(ויק׳ כג, במד׳ כח—כט). על שולחן־הפנים שהיה מיוחד לכך, 
היה נערך כלחם־התמיד (במד׳ ד, ז) לחם־הפנים (שמו״א 
כא. ז) או לחם־ד,מערכת (דד,״א כג, כש: דה״ב יג, יא) — 
י״ב חלות (עשויות מכ״ד עשרונים של סולת) ערוכות בשתי 
מערכות (ויק׳ כד, ה—ט). בתחילת הקציר (ויק׳ כג, ט—יד) 
היו מקריבים את העומר, ובחג־הביכורים — את שתי הלחם 
(שם טו—כה). חשוב היה גם ד,קרבן המיוחד של המלך, 
שהיה מוקרב לכבודו או על־ידיו (מל״ב טז, טח הש׳ גם 
מל״א ט, כה) — קרבן, שאינו נזכר בתורה ושנתחדש ע״י 
המלכות. הקרבנות המיוחדים, שהיו מקריבים בימי בית שני 
לכבוד המלכים הפרסיים, היווניים והקיסר הרומי, המ¬ 
אפשר, המשך לעולת־מלך זו. 

חוץ מעבודת־הקרבנות נהוגה היתד, השירה של הלויים 
("לעמוד בבקר בבקי להודות ולהלל לה׳, וכן לערב": 
דבה״א כג, ל), שהיתר, מלווה "במצלתים, בנבלים ובכנו־ 
רות" (דבה״ב כט, כה: דבה״א כה, א). ללוויים משוררים 
אלה (מבני אסף, הימן, ידותון) מיוחסים גם הרבה ממזמורי־ 


553 


564 


בית־וזמקדש 


תהלים. גם שירה זו היה בה משום חידוש, עבתורה עדיין 
אין למצוא רמז לו, 

אך בעיקרו של דבר, שימש המקדש בית־מועד לכלל- 
העם לזביחה, תפילה והודיה. העם היה עולה אליו להביא 
חטאת ואשם על עוונות שבשוגג או אף על ספק עבירה, או 
להביא עולות ושלמים ומנחה עם לבונה כנדרים ונדבות או 
כשלמי־תודה. קרבנות אלה, שהיו נאכלים תור יום־יומים 
מזמן שחיטתם, היו מובאים, כנראה, בליווי של שירה (תהל׳ 
כו, ו; גו, יג< ק, ב, ד; קטז, יז* קיח, יט) ובתהלוכה 
("קול אומרים הודו את ה׳ צבאות, כי טוב ה׳ כי לעולם 
חסדו", ירמ ׳ לג, יא). הרבה ממזמורי־תהלים, שקוראים 
להודות ("הודו לה׳", כגון: קז, קיח, קלו) ולהלל ("הללו 
יה״ — קיג—קטז, קלה, ועוד) לה׳, ואחרים זולתם (כמו 
כו, כז, נו, ק. ועוד), קשורים ודאי בהבאתם של קרבנות 
תודה או נדבה אלה. יחידים מן העם (או הציבור אחר המל¬ 
חמה) היו מביאים גם חרמים (שמו״א טו, טו). 

ערך מיוחד נודע לתהלוכות של המון חוגג בחגים. העם 
היה בא לביה״מ "להשתחוות לפני ה"׳ בשבתות ובחדשים 
(יחז׳ מו, ג! ישע׳ א, יג; סו, כג! השווה מל״ב ד, כג), אך 
ביחוד היו נוהרים המוני־עם לביה״מ במועדים ובשלש רגלים 
(יחז׳ מו, ט; איכה א, ד! ב, ו! ישע׳ לג, כ, וגם ד, ה). 
המונים אלה היו באים לא רק מירושלים, אלא אף מכל גבול 
יהודה (ירמ׳ יז, כו* כו, ב! והשווה תהלים קכב, א—ב) 
וגם מעבר לגבולה — "משכם, משילו ומשמרון" (ירט׳ מא, 
ה), וביחוד גדל מספר העולים לרגל אחר חורבן שומרון 
(שם! דבה״ב ל! לה). ההמון החוגג היה הולד "בסך... בקול 
רנה ותודה" (תהל׳ מב, ה) ונכנס לשערי־המקדש "בתודה... 
ובתהלה" (תהל׳ ק, ד, והש׳ תהל׳ צה, א—ה! קיח, יט; ישע׳ 
כו, א—ב). התהלוכה היתד. מלווה בנגינת כלי־זמר (ב״שמחת 
לבב, כהולך בחליל לבוא בהר ה״׳ — ישע׳ ל, כט), ואפשר, 
שכך היה הדבר אף בשעת הבאת־ביכורים (הש׳ משנה, 
ביכורים ג׳, ד׳: "החליל מכה לפניהם עד שמגיעים להר 
הבית"). מחמת העליה לרגל היתד. העיר מתמלאת אדם וצאן 
לרוב (״כצאן ירושלם במועדיה״ — יחז׳ לו, לח), והחוגגים 
היו מקדשים את החג בשיר, שהיה נמשך גם בלילות (ישע׳ 
ל, כט: "כליל התקדש חג"! הש׳ פסחים פ״ה, ב׳: ההלל מבקע 
את הגגות). ביחוד היו מרובים עולי־הרגל לביה״מ בחג־ 
הסוכות לעת־האסיף (מל״א ח, ב < דה״ב ז, ט; זכר׳ יד, טז 
וגו׳) ובחג־הפסח. בימיהם של חזקיה ויאשיהו, כשמלכים אלה 
איחדו, כנראה, בידם גם חלקים גדולים מארץ־ישראל שמחוץ 
ליהודה, שימשה העליה לרגל לביה״מ בחג־הפסח כהפגנה 
גדולה לקירוב הלבבות בין בני יהודה ו״שארית־ישראל" בא״י 
ולהתעוררות דתית כאחת (מל״ב כג, כא—כה; דבה״ב ל! 
לה, א—יט! השווה גם מל״ב יח, בב). בשבועות היו מביאים 
לביה״מ ביכורי קציר-חיטים (שט׳ כג, טז—יט! לד, כב). 

ערך מיוחד היה למקדש גם בימי־הצומות. גם אז היו 
באים לבית־ה׳ המונים מירושלים ומערי־הגבול ( י רמ׳ לו, 
ו—ט). התקהלויות אלו היו נערכות כרגיל "בחצר בית ה׳" 
(ירט׳ יט, יד), בשער החיצונה (ז, ב), ובהזדמנויות אלו היו 
הנביאים (ע׳ להלן) נושאים את דברם אל העם (שם! כו, 
ב; איכה ב, כ! דבה״ב כד, כ—כא). 

אוצר בית־ה׳. האמצעים לכלכלת־המקדש היו נשמרים 
באוצרות קבועים במקדש: "אוצר בית־ה׳" (מל״א יד, כי! 
מל״ב יב, יט! יד, יד! יח, טו! כד, יג! דבה״ב ה, א! דבה״א 


ט, כו! כו, כ: "אוצרות בית־האלהים"), שממנו היו מסלקים 
גם מיסים, שהיטלו על המדינה ע״י אויב מן החוץ, ו״אוצר 
קדשים", שהיה נתון למשמרת של פקיד מיוחד מבית־לוי. 
מק(ר(תיהם של אוצרות אלה היו: שלל המלחמה והקצבות 
אחרות, שהעניקו לביה״מ המלכים ושרי־הצבא (דבה״א כו. 
כז; שמו״ב ח. יא—יב! מל״א ז, נא), והקן־שות של יחידים. 
המקורות מונים שלושה מיני הקדשות מסוג זה: כסף ערכים 
(שאדם מעריך בו את עצמו, בני־ביתו, או בהמתו ונותן 
״ערכם״ הקצוב לכהן כ״קדש לה״׳ — ויק׳ ם)! כסף נדבות, 
"אשר יעלה על לב איש להביא בית ה"׳! ו״כסף עובר" 
(מל״ב יב, ה), שלפי דבה״ב (כד, ו) היה זהה עם המס 
של מחצית־השקל, שהוטל ע״י משה על כל אדם מישראל 
מבן עשרים שנה ומעלה לשם בניין המשכן (שמות ל, יג). 
כסף זה היה נמסר תחילה לידי הכהנים "איש מאת מכרו" 
(מל״ב יב, ו), והם שהיו מכניסים אותו לאוצר. בשנה הכ״ג 
ליואש התקין הכהן הגדול יהוידע תקנה, שלפיה הושם כסף- 
קדשים זה במיצועם של הכהנים, שומרי־הסף, בארון מיוחד 
לכך שעל־יד מזבח־הנחושת (שם שם, י), וכן קבע, שיש ליחד 
כסף זה רק לצרכי בדק־הבית (שם שם, ז—טז). תקנה ז 1 נת¬ 
קיימה, כנראה, עד סוף ימי הבית הראשון (עי׳ שם כב, ד 
וגו׳). הממונה העליון על כסף זה (כמו על הנהלת־המקדש 
בכללה) היה, כנראה, המלך, שכן "מן רכושו" מעלים קרבן־ 
התמיד (דה״ב לא, ג! יחז׳ מה, יז). 

אוצרות בית־ה׳ היו קשורים, כנראה, במידה מסויימת 
באוצרות של התבואה, המעשר (של תבואה, בקר וצאן) 
והקדשים, שלפי ספר דברי הימים ב׳ (לא, ד וגו׳) היו מבי¬ 
אים ללשכות במקדש (דבר, שיש עליו עדויות ביחוד מן 
הזמן הראשון של בית שני — ר׳ להלן) ושמהם היו מחלקים 
לכהנים וללוויים. 

בית־המקדש שימש גם בית-גנזים לכלי־מלחמה של 
המלכות (לחניתות ולשלטים של המלך דוד — מל״ב יא. י! 
דבה״ב כג, ט; והש׳ שמו״א כא, י). 

ההערכה של בית־המקדש באומה. ביה״מ היה 
נחשב כמרכז לאומי, ומאחר שבו היה משוכן הארון נחשב 
גם כמקום גילוי־השכינה, ומתוך כך גם כמקו׳ם מובחר 
לתפילה (מל״א ח, בב—נד! והש׳ יהו׳ ז, ו—ט! שמו״א א, 
י—טז, שמר׳ב ז, יח—כט). אף מרחוק היה היחיד מישראל 
מכוון אליו את תפילתו (מל״א ח, מד—מח, והש׳ דני׳ ו, יא), 
שהרי כפי שהאמינו, היתה תפילתו של אדם מגעת לשם אף 
ממרחק (יונה ב, ה, ח). בשעת צרה היה העם מתאסף בו 
(יואל ב, טו, טז) והכהנים היו בוכים "בין האולם ולמזבח" 
(שם ב, יז). 

עליית חשיבותו של המקדש כמרכז דתי היתה כרוכה 
במידה מרובה גם במלחמה בבמות, שגברה, כנראה, ביהודה 
עם הקרע המדיני, שנתהווה באומה אחר מות שלמה. תג¬ 
בורת היסודות האליליים בימי שלטונה של שושלת עמרי 
בישראל (ובימי עתליה גם ביהודה), שבדרך־הטבע נתרכזו 
ביחוד במקומות שלא היו נתונים לפיקוח רשמי, בבמות, 
גרמה להחרפתה של מלחמה זו ועמה — להטעמת חשיבותו 
המיוחדת של המקדש בירושלים — מה שהביא, בסופו של 
דבר — בימיהם של חזקיה ויאשיהו — לאיסור העבודה 
בבמות ולייחודו של המקדש לצרכי-פולחן. 

הערכה יתרה זו של המקדש בירושלים ניכרת ביחוד 
במשאותיהם של הנביאים. אע״ם שהתנגדו לקרבנות ולתפילה 


565 


566 


כית־המקדש 


כ״מצות אנשים מלומדה״ (ישע׳ א, י־—טו! ירט׳ יד, יא—יב 
ועוד), אין למצוא בשום מקום בדבריהם כוונה למעט 
את דמותו של המקדש כשלעצמו. הר בית־המקדש — הר־ 
ציון — הוא, לדברי הנביאים, הר ה׳, הר הקודש (ישע׳ יא, 
ט! נו, ז ! סה, יא, כה! יואל ב, א! ד, יז! צפנ׳ ג, יא ועוד), 
בו שוכן ה׳ (תהל׳ עד, ב, והש׳ חש״א ד, נט), ובית־המקדש 
הוא: בית אלהי יעקב ובית ה׳ (ישע׳ ב, ב—ג: מיכה ד, 
א—ב * ירט׳ כג. יא! והש׳ לג, יח! יואל א, יג—טו! יחז׳ ח, 
יד, טז ז חגי א, יד, ועוד). כמשכן־שילה. שקדם לו, ביהמ״ק 
הוא המקום, ששם ה׳ נקרא עליו (ירט׳ ז, יב, ל* לד, טו), 
"כסא כבוד מרום מראשון" (שם יז, יב), מקום־השכינה 
(יחז׳ ט, ג! מג, ה—ט > חבקוק ב, כ; יואל ד, יז, כא ועוד), 
שמשם היא מתגלית לנביא (ישע׳ ו, א! עמום א, ב; ט, א)! 
ובאחרית־הימים עתיד בית זה להיות מקום־תפילה לישראל 
(ישע׳ כז, יג; ירמ׳ לא, ה! לג, י—יא) ולגויים כולם (ישע׳ 
ב, ב—ג! נו, ז! סו, כ, כג). עם חורבן הבית מתרכז חלק 
חשוב מן הנבואה מסביב לחזון של בניית הבית מחדש. 
את ראשיתו של תהליך זה כבר מוצאים אנו ביחזקאל, 
החוזה את בניין הבית לעתיד לבוא (מ—מג), ואת שיאו 
וסיומו — בנביאים האחרונים, הממריצים העיקריים לבנייתו 
בזמנם (חגי א—ב! זכר׳ א, טז! ב, טו! ו, יב! ח, ג, בב—בג) 
ולטיהור העבודה בו (מלאכי). 

המשרתים בקודש. הזכות לשרת בקודש היתה 
נתונה לכהנים מבני־אהרן(כפי שנזכר פעמים הרבה בתורה! 
ועי׳ תהל׳ קטו, י! קלה, יט), אבל עוד קודם בניין־הבית 
ירדה קרנם של הכהנים מבני אביתר ועלי, וככהנים ראשיים 
שימשו במקדש רק הכהנים מבני־צדוק. 

על הלויים "בית הלוי" (תהל׳ קלה, כ), היו נמנים 
המשוררים בכלי־שיר, ובן השוערים והממונים על "אוצרות 
בית האלהים ולאוצרות הקדשים" (דבה״א כו, כ וגו׳). הלויים 
גם סייעו לכהנים בעבודות שונות. 

מלבד כל אלה, שהם מישראל, שרתו במקדש גם נתינים 
מן הנכרים. — הללו היו מבני־הגבעונים (הש׳ יהו׳ ט, כג, 
כז) ומעבדי דוד ושלמה (עז׳ ב, נח! ח, כ! נחמ׳ ז, ס), 
בלומר מבני שאר העממים הכנעניים, שדוד ושלמה שמו 
למס עובד. אצל יחזקאל (מד, ט) מתגלית התנגדות לשרות 
של "בן נכר אשר בתוך בני ישראל" במקדש, אבל התנגדות 
ז( לא נשאה פרי (עי׳ עז׳ ב, מג—נח). תפקידם של הנתינים 
היה, כנראה, לבצע עבודות פשוטות, כגון חטיבת־עצים 
ושאיבת־מים (עי׳ יהו׳ ט, כז). 

מעמד־קדושה מסויים היה בביה״מ גם למלך (מל״א ח, 

סד! ט, כה, והש׳ שמו״ב ו, יז! ח, יה, ור׳ למעלה), אלא 
שבניגוד לכהנים לא היה המלך זכאי להיכנס להיכל ולהק¬ 
טיר (דבה״ב כו, טז). עם זה ניתנה למלך הזכות לערוך את 
תכנית־הבניין של המקדש (מל״א ו—ז! דבה״א כה, יא וגו׳), 
לקבוע את סדר החגיגות (מל״א ח, סה—סו), לקדש את 
החצר הפנימית בשעת הצורך (שם שם, סד), לשנות את צורת 
המזבח ומקומו (שם ב, טז, י—טז), להוסיף קרבנות לתכלית 
מסויימת(דבה״ב כט, כ—כא) ולקבוע את מעמדם של הכהנים 
והלויים (שם שם, כה, והש׳ דבה״א כב—כו). 

תולדות הבית הראשון. הרעיון לבנות בית- 
מקדש מרכזי מותאם לצרכי הדור ולשינויים החברותיים, 
שבאו בישראל אחר תקופת־הכיבוש, היה בשל מזמן. אף 
במשכן שילה (ע״ע) הוכנסו שינויים, שהיו מכוונים להתאים 


אותו למקום קבע (הש׳ שמו״א א, ט), ואחר חורבן שילה 
(ב 1050 לפסה״נ לערך) הורגש הצורך בדבר יותר ויותר. 
התבוסה הצבאית, שנחלו בני־ישראל באבן העזר (ע״ע), 
שנסתיימה בשביית הארון ע״י הפלשתים, הפרידה בין הארון 
והמזבח והבליטה את האנומאליה, ששלטה באותו זמן בתיי־ 
הדת בישראל. במשך דור ויותר נדד הארון (ע״ע) ממקום 
למקום עד שלסוף הביא אותו דוד להר־ציון ונטה לו אהל 
(שמו״ב ו, יז). הבמות, שהוקמו בנוב (שמו״א כא) ואח״ב 
בגבעון (מל״א ג, ד), ועל אחת כמה וכמה — הבמות הקטנות 
מהן, שהיו בערי־השדה (בית־אל, מצפה וכד׳), לא היו עשויות 
לשמש מרכז כולל לשבטים הנפרדים והמתחרים זה בזה 
על המעמד הראשון באומה, ועל־כן גם אי־אפשר היה להן 
לשמש כמקום־קבע לארון. עם כיבושה של ירושלם וקביעת 
בית־המלוכה על הר־ציון נמצא מקום מתאים לתכלית ז 1 . 
ירושלם עמדה על הגבול של בני־רחל ובני־לאה: על גבול 
יהודה — השבט שממנו בא המלך, המושל בפועל (דוד), 
ועל גבול בנימין — השבט, שממנו בא המלך הראשון 
בישראל (שאול), וכעיר שנכבשה זה עכשיו לא נכללה 
בחלקו של שום שבט (הש׳ מגלה־כו, א). לפי טיבה היתה, 
איפוא, המקום היחיד, שהיה עשוי לספק את תביעותיהם של 
כלל השבטים. כמקום־המקדש נבחרה חלקה בגורן ארונה 
היבוסי, שבה בנה דוד מזבח לשם עצירת מגפה, שפרצה 
בעם (שמו״ב כד, טז וגו׳! דבה״א כא). לפי דבה״ב (ג, א), 
נראה, שהמקום שנבחר למזבח היה גם המקום, שלפי המסו¬ 
רת נקבע לעקדת־יצחק. דוד כבר רצה לבנות במקום זה 
את בית־ה/ אך, לפי המסופר במקרא, הניא אותו מפעולה 
זו נתן הנביא (שמו״ב ז) בנימוק, שראוי לו, לדוד, להניח 
תפקיד זה לבנו. ואמנם שלמה ניגש במרץ לעבודת־הבניין 
ואף ביצע אותה בעזרתו של תירם מלך־צור ובפיקוחו של 
חרש בן איש צור ו״בן אשה אלמנה... ממטה נפתלי" (מל״א 
ז, יד! לפי דה״ב ב, יג: מבנות־דן). הנחושת הנדרשת 
לעמודים ולכלים, באה (כפי שמתברר ממחקריו של גליק) 
ממכדות־הנחושת, שהיו לשלמה באדום על חופי ים־סוף 
(מל״א ז, מ״ו). הכסף המרובה, שהיה דרוש לעבודה ז(. 
בא ודאי מסחר־שלמה, וביחוד משלל המלחמות של דוד. 
במלאכה השתתפו 30,000 איש מישראל (מל״א ה, כז—לב) 
ומאה וחמישים אלף איש (נושאי־סבל וחוצבים) מן הגרים־ 
הכנענים (דבה״ב ב, טז, יז, והשווה מל״א ט, כ—כב), מלבד 
״שרי הנציבים אשר על המלאכה״, שמספרם הגיע ל 3,000 
איש (בדבה״ב שם, יז: 3,600 ). העבודה התחילה בחודש 
אייר בשנה ה 4 למלכות־שלמה, ונסתיימה בשנה ה 11 בירח 
בול (=מרחשון. מל״א ו, א, לח). חנוכת־הבית, שנערכה 
במעמדם של זקני־ישראל, ראשי־המטות, נשיאי־האבות 
(מל״א ח, א—ב; דבה״ב ה, ב) ו״קהל גדול מלבוא חמת 
עד נחל מצרים״, נמשכה 14 יום (מל״א ח, סה! דבה״ב ז, 
ח—ט). אותה שעה הובא הארון למקומו הקבוע, לדביר, 
ושלמה נשא תפילה במעמד כל העם. כך שימשה הקמתו של 
בית־המקדש הפגנה אדירה לאחדות האומה ולעצמתה. 

ואולם המפנה לרעה במצב המדיני, שבא בסוף ימיו של 
שלמה, השפיע לרעה גם על גורלו של ביה״מ. כדי לבטל 
את חשיבותה של ירושלים כמרכז דתי, ראה ירבעם צורך 
מדיני לעצמו לחדש את המקדשים בבית־אל ובדן (מל״א 
יב, כו—לג). עם התבוסות המדיניות והצבאיות, שנחלה 
ממלכת־יהודה אחר תקופת־שלמה, היה המקדש, כבית־אוצר 


567 


568 


בית־המקדש 


של כסף ובהיכל עשיר בקישוטי־זהב וכלי־זהב, נתון מזמן 
לזמן למשימה. שישק מלך־מצרים (מל״א יה כה—כו; דבה״ב 
יב, ט), בן הדד (מל״א טו, יה* דבה״ב טז, ב) וחזאל (מל״ב 
יב, יט) מלכי ארם־דמשק, ואף יהואש מלך־ישראל (מל״ב 
יה יד; דבה״ב כה, כד) — כולם קיבלו, אם כשלל אם כשוחה 
כסף מאוצרות בית־ה/ אחז הוריה לשם משלוח שלמונים 
למלך־אשור, כנראה, את הכיורים מעל המכונות ואת ים- 
הנחושת מעל הבקר (מל״ב טז, יז). גם חזקיה קיצץ את הזהב 
מעל דלתות היכליה׳ והאומנות ושלח אותו לסנחריב (שם יה, 
טז). מצד שני היה ביה״מ זקוק מזמן לזמן לבדק־בית. נת¬ 
פרסמו ביחוד הבדק, שנעשה בימי יואש בפיקוחו של יהוידע 
הכהן הגדול, שהביא לידי התקנת "ארון" קבוע לכספי בדק־ 
הבית (מל״ב יב; ועי׳ למעלה), ובדק־הבית בימי יאשיהו, 
שבשעתו מצאו, לפי המקרא, את "ספר התורה" (=םפר 
דברים י; שם כב; דבה״ב לה ח וגו׳). אך חשובים מן השי¬ 
נויים החיצונים היו השינויים, שהוכנסו בעבודת־המקדש 
בעקבותיה של המלחמה הדתית׳ שהתנהלה כל אותם הימים. 
בימי עתליה ״בת עמרי״ (מל״ב ח, כו; דה״ב כב, ב) היתה 
קיימת אמנם במקדש עבודת ה׳, אך הסכנה, שנשקפה אז 
לבית זה ולדת ה׳ בכללה מצד בית־הבעל, שהוקם ע״י 
המלכה, ומצד כהני הבעל, שפעלו בחסותה, הביאה לידי 
אירגון של מרד נגד המלכה בהנהגתו של יהוידע הכהן 
הגדול, שעקר את עבודתיהבעל מירושלים (מל״ב יא). בימי 
חזקיה נקבע המקדש בירושלים כמקום־העבודה היחיד ביהודה 
(מל״ב יח, ג—ו, כב; ישע׳ לו, ז; דבה״ב לב, יב) ובמידה 
מרובה שימש כמרכז דתי גם לשאר שבטייישראל, שמהם 
היו עולים לרגל לביה״מ לחג־הפסח (דבה״ב ל) אחר חור¬ 
בנה של מלכות־אפרים. בימי מנשה נתחדש השימוש בבמות, 
ועבודת־האלילים חדרה אף לתוך המקדש גופו (מל״ב כא. 
ב וגו׳; דבה״ב לג, ב וגו׳). אך משעלה יאשיהו על כסא־ 
המלוכה נקבע ביה״מ סופית כמקום־הקודש היחיד לאומה. 
חגיגת־הפסח, שנערכה בימיו ושלפי דברי המקרא לא היתד, 
כמותה "מימי השופטים", שימשה הפגנה בבירה ליחודה הדתי 
של האומה ולבחירת ירושלים (מל״ב כג, כב; דבה״ב לה, 
א—יח). אך מעמד מפואר זה של ביה״מ לא האריך ימים. שנים 
מועטות אחר מותו של יאשיהו הוציא נבוכדנאצר מביה״מ 
את "כלי בית ה׳". ויתנם בהיכלו בבבל" (דבה״ב לו, ז: 
דני׳ א, ב; הש׳ גם שם ה, ג וגו׳; ירט׳ כז, יט—כב, ו; 
עזרא א, ז; ו, ה). שמונה שנים לאחר מכן עלה נבוכדנאצר 
שנית על ירושלים והוציא "את כל אוצרות בית ה׳ ואוצרות 
בית המלך, ויקצץ את כל כלי הזהב אשר עשה שלמה מלך 
ישראל בהיכל ה׳״ (מל״ב כד, יג! דבה״ב לו, י; ירט׳ כח, 
ג), ועברו עוד 11 שנה — ובא החורבן הגמור. נבוזראדן, 
שר־הטבחים של נבוכדנאצר, פרץ לתוך המקדש (ב 586 ), 
שיבר את עמודי־הגחושת, המכונות ואת ים־הנחושת, ואת 
נחושתם, יחד עם כלי־השרת, שהיו עשויים נחושת, כסף 
וזהב, הוציא מתוכו כדי להעבירם לבבל ואח״כ שרף את 
הבית כולו. יום חורבן־הבית נקבע במקום אחד כז׳ באב 
(מל״ב כה, ח), ואילו במקום אחר (ירט׳ נב, יב) כי׳ באב. 
לפי המסורת (תענית כט, א) מתיישב הפרש זה על־ידי מה 
ש״בשבעה [באב] נכנסו נכרים להיכל ואכלו וקלקלו בו 
שביעי [ו]שמיני, ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור 
והיה דולק והולך כל היום כולו"; ועוד סיפרו: "כשחרב בית 
המקדש בראשונה אותו היום ערב תשעה באב היה, ומוצאי 


שבת היה, ומוצאי שביעית (שנת שמיטה) היתה, ומשמרתה 
של יהויריב היתה, והלוים היו אומרים שירה ועומדים על 
דוכנם". 

חורבן ביר,"מ סמן סוף של תקופה בתולדות האומד, 
ודתה. מימיו של מיכה (ג, יב; ירט׳ כו, יח) לא פסקו הנבי¬ 
אים (ד,ש׳ ירם׳ ז, יד; כו, ד—ו; שם כ, ועוד; יחז׳ ה, יא, 
ועוד) מלאים על העם בחורבן הבית, כעונש על חטאיו 
בתחומי הדת והמוסר, למרות האמונה שהיתה רווחת בהמון, 
ש״היכל ה"׳ אי־אפשר לו שלא יעמוד לעולם (ירט׳ ז, ד). 
חורבן־המקדש והגלות הכללית לבבל, שבאה בעקבותיו, 
היה בהם משום ניצחון להשקפה הנבואית. מתוך כך באה 
אחר החורבן התעוררות מחודשת לקיים את מצוות התורה, 
ועם זה נתעוררה גם התקווה להתחדשות החיים הדתיים־ 
הלאומיים העצמאיים ברוחן של נבואות־הנחמה. "ארבע- 
עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר" ניבא נביא־הגולה יחזקאל 
לבניין חדש של בית־המקדש והוא גם חזה (מ—מח) את 
פרטי הבניין, עבודתו, סדריו וכד׳. ובאותו דור עצמו נקבעו 
גם, לזכר החורבן והמאורעות שהיו קשורים בו, ארבעה 
צומות בשנה: "צום [החודש] הרביעי וצום החמשי וצום 
השביעי וצום העשירי" (זכר׳ ח, יט; ז, א וגו׳; עי׳ ר״ה י״ח, 
ב׳; תוס׳ סוטה ו׳, ו׳—י״א; סיפרי דברים, ואתחנן ד׳), שאחד 
מהם, צום ט׳ באב (צום החודש החמשי), נקבע ביום שבו 
נשרף ביה״מ (ר׳ למעלה). זכר למאורע זה נכתבו הקינות 
על החורבן (ע״ע איכה), שכנראה כבר היו קוראים אותן 
ברבים בימי גלות־בבל (הש׳ דה״ב לה, כה). 

י. מ. ג. 

הבית השני. — תיאור־הבית. המקורות בנוגע 
למבנה הבית השני וצורתו הם: (א) המשנה, וביחוד המסכ¬ 
תות של מידות, תמיד, יומא ושקלים. המשנה אינה דנה 
בחלקים שמחוץ לתחום המקודש של הר־הבית, אך ביחס 
לבניין עצמו ולעזרות יש להעדיף את עדותה; (ב) התיאורים 
של בניין הבית ב״קדמו׳ניות" (ט״ו, י״א) וב״מלחמות" (ספר 
ה׳, פרק ה׳) של יוסף בן מתתיהו — זה האחרון ראה את 
הבית ואף שימש בו ככהן; (ג) הממצאים הארכאולוגיים. 

1 ) הר־הבית מוקף שרידים של חומה, שפרט לצידה 
הצפוני והמחצה הצפונית של צידה המערבי נבדקה ע״י וורן 
ב 1864 — 1867 , וכתוצאה מבדיקה זו נקבע, שהחומה היא 
מזמנו של הורדום. יסודותיה מכוסים כיום עד לגובה מרובה 
( 25 מ׳ בפינה הדרומית־מזרחית, 21 מ׳ על-יד הכותל המע¬ 
רבי), אך גם בתקופה העתיקה היה חלק ממנה מתחת לפני 
הקרקע. חלקים אלה היו בנויים אבנים רחבות־שוליים 
ובעלות זיז בולט; אך החלקים שנראו לעין בימי הבית נבנו 
מאבנים בעלות זיז נמוך ומוחלק ושוליים כפולים. הגדולה 
שבאבני־החומה שנשתמרו נמצאת בקיר המערבי: ארכה 12 
מ׳; אך הכבדה מכולן נמצאת בנדבך העשרים ושמונה (המת¬ 
אים למפלס של סף השערים); ארכה 7 מ׳, גבהה 1.85 מ׳ 
ומשקלה עולה על מאה טונות. — מגמתו של הורדום ליצור 
רחבה בצורת מלבן הצריכה שינויים בפני־הקרקע: כדי 
ליישר את השטח הונמך הסלע בפינה הצפונית־מערבית 
ב 5 — 14 מ׳ ע״י חציבה; מצד שני הצריכה התכנית סתימת 
גיא קטן, שנמשך בכיוון דרומי־מזרחי לארכה של חומת־ 
הבית הישנה עד נחל־קדרון. גיא זה נסתם ע״י חומה, 
שגבהה היה 38 מ׳. בפינה הדרומית־מערבית שונה הכיוון 
של גיא הטירופויאון, שקודם לכן חצה פינה זו. בפינה 



569 


בית־יהמקדש 


570 


הדרומית־מזרחית, הפונה לעבר נחל־קדרון, נמצא הסלע, 
שכיפתו היתה נמוכה ב 47 מ׳ מפניה של הרחבה המתוכננת. 
בגובה של 30 מ׳ על־פני הסלע ערם הוררוס שכבה של 
אבנים וחול, ועליה הקים קימורים (הנקראים כיום: "אורוות 
שלמה״), לאורך של 88 מ׳. 

המשנה (מידות א/ ג , ) מזכרת רק חמשה שערים בהר־ 
הבית: שני שערי־חולדה בדרום, שער־קיפונום (על־שם 
הנציב הרומי קופוניום, 6 — 9 לסה״נ) במערב, שער־טדי 
בצפון ושער־שושן במזרח. תיאור זה מתאים בכללו לממצ¬ 
אים הארכאולוגיים, פרט לאלה שבצד המערבי. כאן נמצאו 
שרידים של שני שערים ושני גשרים, שמחזקים את עדותו 
של יוסף בן מתתיהו (קדם׳ ט״ו, 401 ), שלפיה נמצאו 
במערב ארבעה שערים. בדרום נמצאו שרידים של שני 
שערים, שנקראים כיום "השער הכפול" וה״שער המשולש". 
משני שערים אלה עולים מעברים מקומרים תת־קרקעיים 
אל פני הרחבה. מן ה״שער הכפול" נשתמרו הסף והמשקוף, 
שהם מימי בית שני, וכן אולם־הכניסה ובו עמוד מרכזי 
וארבע כיפות: בשתים מהן נותרו עיטורים, שאף הם, כנר¬ 
אה, מימי הבית. מן ה״שער המשולש" נשתמר רק חלק מן 
המזוזה המקורית. רוחב המעברים הוא 5.50 מ/ בשערים 
הכפולים — 11 מ/ בחומה המערבית נתגלו שער וגשר 
("גשר וילסוך), שהוליכו בכיוון לארמון הורדוס (במקום 
"המצודה" של היום). שער זה הוא, אפשר, "שער קופוניוס" 
הנזכר. שער אחר מדרום לכותל המערבי ידוע כיום כ״שער 
בארקלים״ < אורך משקופו 7.50 מ׳ וגבהו 2.08 מ׳. סם( של 
שער זה נמוך משל השאר וכנראה, ירדו ממנו במדרגות 
לטירו׳פויאון. בקצה הדרומי של החומה המערבית נמצא קטע 
של קשת, שממנו התחיל גשר שני ("גשר רובינסון"). גשר 
זה חיבר את הר־הבית עם העיר העליונה; מוצאו המזרחי 
(שלא נמצא) הוליך אל ה״סטיו המלכותי" (ראה להלן). 
בשער טדי (בצפון) היו׳ במק^ם משקוף, שתי אבנים מוטוית 
זז׳ על־גבי זי* * שיטת בניה 11 מעידה על קדמותו (מידות 
ב/ ג׳). על דלתותיו של שער־שושן במזרח היה ציור של 
בירת־פרס. שער זה, שנמצא, ודאי. בקו־הציר של בית־ 
המקדש היה איפוא מדרום לשער־הרחמים ("שער־הזהב") 
שבחומה המזרחית כיום. החומה המזרחית היתה נמוכה 
משאר החומות כדי שלא תסתיר את פתחו של ההיכל 
מעיניו של הכהן השורף את הפרה בראש הר־המשחה 
(מידות ב/ ד׳). משער־המזרח יצא "כבש" (גשר), שנשען 
על "כיפיך (קשתות) ועבר מעל נחל־קדרון; הוא היה 
נקרא בשם "כבש הפרה" (פרה ג', ו , ; שקלים ד׳, ב׳). גשר 
אחר, שנקרא בשם "כבש השעיר", הוליך מקצה־הדרום של 
החומה המזרחית בכיוון אל המדבר! שריד של גשר זה 
נמצא סמוך לפינה הדרומית־מזרחית של הר־הבית (שם, 
שקלים). אורך החומות של הר־הבית היה: 281 מ' בדרום, 
466 מ׳ במזרח, 488 מ׳ במערב, 315 מ׳ בצפון, ובסה״כ — 
1,550 מ׳ (שטחו של הר־הבית הוא 144,000 ממ״ר). לפי 
סימנים בכותל הדרומי היתה החומה מחולקת בחלקה העליון 
לגומחות ע״י אומנות אחוזות בקיר (כדוגמת החומה שמסביב 
למערת־המכפלה בחברון, שאף היא מזמנו של הורדוס). 
לחומה היו שיניות! על פינותיה ושעריה הופקדו שומרים 
מן הלוויים. 

2 ) בפנים החומה השתרעה רחבת הבית, שהכניסה 
אליה היתה פתוחה לכל אדם. מסביב לה עברו סטיוים, 


שנתחברו בפינה הצפונית־מערבית אל מבצר אנטוניה. כל 
סטיו היה מורכב משני טורי־עמודים, וגובה כל עמוד היה 
25 אמה! גגותיהם של הסטיוים היו שטוחים. הסטיו המזרחי 
נחשב לקדום ביותר ויוסף מייחסו לימי שלמה; מקום זה 
היה ידוע כ״רחוב בית־אלוהים" וכבר שימש כמקום להת־ 
קהלויות בימי עזרא (י, ט). הגדול והמפורסם מכל הסטיוים 
היה הסטיו בדרומו של הר־הבית, שהיה ידוע כ״הסטיו המל¬ 
כותי". לדברי יוסף בן מתתיהו(קדמ׳ ט״ו, 431 — 416 ), הגיע 
ארכו ל 185 מ׳! הואיל והחומה הדרומית של הר־הבית ארו¬ 
כה יותר, נראה, שהיו עולים אל סטיו זה במעלות משני 
קצותיו. ל״סטיו המלכותי" היתד. צורת בסיליקי, בעלת 
אולם־תווך ושתי סיטראות; ביניהן עברו ארבעה טורים של 
עמודים, שגובה כל אחד מהם היה 7 מ׳ (עמודים באורך זה 
נמצאו חצובים בכמה מקומות בסלעי־ירושלים, כגון במגרש־ 
הרוסים, במחנה־יהודה ועוד; נראה, שנסדקו בשעת החפירה 
ונעזבו במקום). רחבו של אולם־התווך היה 15 מ׳, גבהו 30 
מ׳! רחבן של הסימראות היה 10 מ׳ וגבהן 16 מ/ הסטיוים 
ורחבת־הבית עד לסורג היו הומים מבני־ארם. כאן היו 
מצויים גם סוחרים וחלפנים (שישו בשעתו ניסה לגרשם 
משם, מתיא כ״א, י״ב; מארקוס י״א, ט״ו; לוקאס י״ט, 
מ״ה). החלפנים היו מחליפים את הכסף הרומי הקל בשקלים 
הצבריים, שנחשבו שווים בערכם ל״שקל־קודש": הסוחרים 
היו מוכרים יונים ושאר צרכי־קרבן. ברחבה זו היה גם מקום 
לדרשנים (מתיא כ״א, כ״ג ואילך). 

3 ) בקצה הרחבה היה סורג, שהקיף את השטח המקו¬ 
דש, ״הר־הבית״ במובנו המצומצם במשנה: "ה׳ מאות אמה 
על ה׳ מאות" (מידות ב׳, א׳). גובה הסורג נקבע (שם, ב׳, 
ג׳) לי׳ טפחים ( 70 ס״מ); לפי יוסף בן מתתיהו, היה גבהו 
שלוש אמות ( 1.50 מ׳) — מידה, שהיא מתאמת יותר לגדר, 
שאליה היו צמודים לוחות ועליהם כתבות ביוונית וברומית, 
שהזהירו את הלא-יהודים מלעבור אותה באיום של עונש־ 
מוות. שרידים של לוחות אלה (לוח שלם אחד ושבר של לוח) 
נמצאו בירושלים (ב 1870 וב 1936 ); הכתבות החקוקות בהם 
הן ביוונית. מעבר לסורג היו י״ד מעלות ואח״כ חל (משטח) 
ברוחב של עשר אמות (מידות ב׳, ג׳: מלח׳ ה/ 195 — 197 ). 
מעבר לחל נמצאו חומת־העזרה ועזרת־נשים. בחצר החיצו¬ 
נית היו לשכת השקלים והכלים; וכן שופרות (קרנות) 
לתרומות־הקהל (שקלים ב׳, א׳). 

4 ) עזרת הנשים (מידות ב/ ה׳) נמצאה ממזרח 
לעזרת־הבית (עזרת־ישראל ועזרת־הכוהנים). חצר ז 1 היתד. 
מרובעת, ואורך כל אחת מצלעותיה היה 135 אמה. היא 
היתד, קטורה (=לא מקורה); בפינותיה היו ארבע לשכות 
ריבועיות (מ׳ אמה על מ׳ אמה), שאף הן היו קטורות (אך, 
כנראה, מוקפות סטיוים להגנה בפני הגשם). בדרום־המזרח 
היתה לשכת־הנזירים, בצפין־המערב — לשכת המצורעים, 
בדרום־המערב—בית־שמנים, בצפון־המזרח — לשכת־העצים. 
גזוזטרה עברה מסביב לעזרת-הנשים, שממנה היו הנשים 
מסתכלות בנעשה. לעזרת־הנשים היו ארבעה שערים: השער 
המזרחי היה גדול מאוד (הגובה: 25 מ׳) וככל שאר שערי־ 
הבית (פרט ל״שער ניקנור", ר׳ להלן) היה מצופה כסף וזהב 
(מלח׳ ה׳, 204 — 205 ). שני שערים צדדיים הוליכו אל עזרת־ 
הנשים מצפון ומדרום. השער המערבי של עזרת־הנשים היה 
שער־ניקנור (ע״ע); יוסף בן מתתיהו קורא לו "השער הקד 
רינתי״ — כנראה, על שם ציפויי-הנחושת שלו, שהיו בעלי 



571 


572 


בית־חמקדש 


ערך אמנותי, כדוגמת מלאכת־המחשבת, שהיתר. נעשית 
בקורינתום, ומפני־כן הוא נקרא ב״מעשי־השליחים״ (ג/ ב׳ 1 
י׳) ״השער היסה״ 1 על־ידו היו יושבים סושטי־יד. לשער זה 
היו עולים בט״ו מעלות, שלא היו מרובעות כשאר מעלות־ 
הבית, אלא ערוכות בחצי גורן עגולה (מידות, ב׳, ה׳). משני 
צירי המעלות (שגבהן היה 3.5 מ׳) היו לשכ(ת (מתחת 
לעזרת־ישראל), שבהן היו הלויים שומרים את כלי־הנגינה 
שלהם. ל״שער־ניקנור" היו שני פשפשים! על־ידו היו 
משקים את הסוטה במים מאררים (המלכה הילני עשתה 
טבלה של זהב. שפרשת־סוטה היתד. כתובה עליה ושנקבעה. 
כנראה, על־יד דלתותיו של שער זד.! משנה יומא ג/ ר). 

5 ) מעזרת־הנשים היו עולים לעזרת-ישראל, שבפועל לא 
היתד, אלא חלק מעזרת־הכוהנים, שהיה פתוח לגברים! שתי 
העזרות היו מוקפות בחומה הפנימית של הבית. גבהה של 
חומה זו היה 20 מ׳ ועליה היו מוצגים כלים משלל־האויבים, 
שנפל בידי החשמונאים והורדוס. עזרודישראל היתד, ארוכה 
וצרה ( 11x135 אמה)! בינה ובין עזרת־הכוהנים הבדילו 
ראשי־פסיפסים (אבנים גבוהות) ולדעת אחרים — מעלות 
בגובה של אמתים ומחצה ודוכן־ד,לוויים. מאחרי עזרת- 
ישראל, משני ציריו של "שער־ניקנור', היו שתי לשכות: 
בצפון (״מימיך) — לשכת פנחס המלביש, ומדרום — לשכת 
עושי החביתים (מידות א׳, ד׳)! אך לשכות אלו היו קשורות. 
כנראה, לעזרת־הכוהנים. בשטח הצר, שעמד לרשותם, היו 
בני־ישראל מצטופפים בחגים, בייחוד בחג־הפסח ובמוצאי־ 
(השנה ה] שביעית (שנת השמיטה), כשהמלך היה קורא 
את "פרשת־המלך" מעל במת־עץ, שהיו מקימים לו בעזרה 
(סוטה ז/ ח׳). ישראלים היו רגילים להיכנס לעזרת־הכוהנים 
רק לצרכי סמיכה, שחיטה ותנופת־הקרבנות (כלים א׳, ח׳). 

6 ) עיקר העבודה בבית היה בעזרת־הכוהנים. 
מידותיה של עזרה זו היו 187 135x אמה והיא הקיפה את 
הבית מכל צד. בה עמד המזבח הגדול, שבסיסו היה ריבוע 
בעל צלעות של 32 אמה! גבהו היה לא פחות מ 16 אמה! 
בפינותיו היו ארבעה קרניים, וכנו היה מסוייד בסיד לבן. 
אל המזבח היו עולים בכבש, שרחבו היה כמחצית רוחב־ 
המזבח. בין המזבח וחזית־הבית היה הכיור — מבנה־נחושת 
בעל שנים־עשר דרים (ברזים), ששימש לרחיצת ידיהם 
ורגליהם של הכוהנים. על־יד המזבח היה שית (בור), של¬ 
תוכו היו מטילים את אפר־הקרבנות! בכבש היה מקום חלול 
לפסולי חטאת־העוף. מצפ(ן למזבח נמצא בית־המטבחיים: 
ששה סדרים של ארבע טבעות (ויש אומרים: ארבע סדרות 
של ר טבעות — מידות ג/ ה׳). מעבר לטבעות היו שמונה 
עמודי־שיש קטנים ועליהם היו קורות של ארז. בקורות אלו 
היו תקועים אונקלות של ברזל (דים), שעליהם היו הקר־ 
בנ(ת תלמים כשהיו מפשיטים את עורם! בין העמודים היו 
שולחנות של שיש לטיפול בקרבנות. 

7 ) עזרת־הכוהנים היתד, כאמור מוקפת חומה! על 
מספר השערים. שהיו בחומה ז(, חלוקות הדעות: לפי מקום 
אחד במידות (א׳, ך—ה , ) ולפי קדמוניות ליוסף בן מתתיהו 
(ט״ו, 418 ) היה מספרם כששה. ולפי מקום אחר במידות 
(ב/ ר), וכן לפי שקלים (ו/ ג׳) ומלחמות (ה׳, 198 ) היה 
מספרם שמונה. מתקבל על הדעת המספר הקטן יותר. שמות־ 
השערים היו, ממערב למזרח, בצפון: שער בית־המוקד, שער¬ 
ר,קרבן ושער הניצוץ (ומעליו היתד, עליה, שבד, היה משמר 
של כוהנים, בעוד שלויים עמדו על משמר השער למטה)! 


בדרום: שעד־הדלק, שער הבכורות ושער־המים (שער 
זה היה קרוב לכיור בפנים העזרה ולמוצא אמת־המים 
מחוצה לה). לאורך חומת־העזרה בין השערים (ופעמים 
מעליהם) היו לשכות־העזרה, גם מספרן אינו ודאי: לפי 
מסכת מידות (ה/ ג׳). היו שש לשכ(ת בעזרה. חוץ מזה 
עמדו בצד החו׳מה עוד שני "בתים", שאחד מהם (בית־ 
ר,מ(קד) הכיל ארבע לשכות. הלשכזת היו חלקן בקודש 
וחלקן בחול! אחדות היו כולן בקודש ואחדות כולו בחול. 
אם נניח, שסדר הלשכות בעזרה התאים לסדר השערים, 
מסתבר שבצפון היו: לשכת־המלח, לשכת־הפרווה ולשכת- 
המדיחים. בין שתי הלשכות הראשונות עמד בית־המוקד, 
ששימש גם כמקום־כניסה לעזרה ושכלל ארבע לשכות, שתים 
בקודש ושתים בחול וראשי־פסיפסים מבדילים ביניהן. 
בדרום־המערב היתד, לשכת־הקרבן (הטלאים), בדרום־ 
המזרח — לשכת עושי לחם־הפנים! בלשכה שבצפון־המזרח 
היו שמורים חלקי־המזבח, שגנזו החשמונאים, ובצפון־המערב 
ירדו לבית־ד,טבילה (מידות, א/ ר). הגישה לבית־ד,טבילה 
היתה דרך "מסיבה" (מעבר תת־קרקעי), שאפשר הוא זהה 
עם הבור הארוך (מס׳ 1 ), הנמשך מכיפת־הסלע צפונה. את 
בית־ד,טבילה עצמו יש, אפשר, לזהות עם הבור (סם׳ 3 ), 
שבו יש כמה חדרים. לבית־המוקד היתד, עליה בעלת כיפה, 
שבה היו ישנים הכוהנים. מלשכת־המדיחים עלתה "מסיבה" 
אחרת (עליה בשיפוע מסתובב) אל הגג של לשכת־ד,פרוור,. 
לשם היו מביאים את המים החמים בשביל הכוהן הגדול, 
שהיה טובל ביום־הכיפורים על הגג של בית־הפרווה (יומא 
ג׳, ה׳). מדרום לעזרה נמצאו: לשכת־העץ, לשכת־הגולה 
(ובה בור הגולה) ולשכת־הגזית, שבה היתד, יושבת הסנהד¬ 
רין (לשכה זו גבלה, ודאי, עם עזרת־ישראל). בין שתי 
הלשכות הנזכרות היה בית־אבטינם, שבו היו מכינים את 
הקטורת! בית זה היה מעל לשער־המים ולשכת הכוהן הגדול 
היתד, מחוצה לו. גבהם של השערים בעזרה היה 20 אמה, רחבם 
10 אמות. אל שעריה היו ניגשים מן החל ב 12 מעלות (מידות 
בי, ג׳! לפי יוסף בן מתתיהו: 5 מעלות, אך מספר זה נראה 
קטן מדי). הצד־המערבי. הסמוך לדביר, היה ללא שערים 
(בניגוד לנאמר בשקלים ו/ ג׳) וללא מדרגות. 

8 ) לבית עצמו היתד, צורת אריה, "צר מאחוריו ורחב 
מלפניו״ (מידות ד׳, ד). רוחב חזיתו היה 100 אמה וזו היתה 
גם מידת גבהה! לאחורי הבית היה אותו גובה עצמו, אך 
רוחב מצומצם יותר ( 70 אמר,)! את התוספת של 30 אמד, 
בחזית השיגו ע״י תוספת של שני תאים בצידי־האולם. 
חזית־הבית היתד. מעוטרת 4 עמודים — אפשר, בעלי שתי 
קומות. כותרות־העמודים היו, ודאי, מעובדות בסיגנון 
קורינתי! הגג היה שטוח. שער־האולם היה פתוח ובו נראתה 
פרוכת גדולה. מעל לשער זה נמצאו חמש קורות־עץ (מל־ 
תךאות) בין נדבכי־אבן! קורות אלו נתרחבו והלכו כלפי 
מעלה. גובה הפתח היה 40 אמה ורחבו 20 אמה (מידות ג ׳ , 
ז׳). האולם עצמו היה צר: 11 אמה. בתקרתו היו קבועות 
כלונסות של ארז, ועליהם היו תלויות עטרות של זהב 
ושרשרות של זהב, שבאמצעותן היו פרחי־הכהונה עולים 
אל התקרה לשם בדק העטרות. מאחרי האולם היה ההיכל, 
20x40 אמה, שכל קירותיו היו מצופים זהב. שער־ההיכל 
היה "השער הגדול" של הבית, שקול־פתיחתו היה נשמע 
למרחוק (תמיד ג/ ח׳: ״עד ליריחו״). גבהו היה 20 אמה 
ורחבו 10 אמות. שער זה היה נסגר בנגר. לשער זה היו שני 





הכלים של ביח־הסקרש, שנלבתו בשלל ע״י הרומים. תבליט ע 5 האופנה ד,שםא 5 ית של ת׳עת טיטום, רומא 


פשפשים, שהדרומי שבהם היד, סתום׳ אך הצפוני שבהם 
שימש מעבר לתא, שהוליך לפנים ההיכל. מעל לשער־ 
ההיכל היתד, גפן־הזהב, שבני־ישראל היו מנדבים לה עלה 
או גרגיר או אשכול והכוהנים היו תולים אותם בו (מידות 
ג/ ח'). בתוך ההיכל עמדו: מזבח־הקטורת, שולחו לחם־ 
הפנים ומנורת־הזהב עם כלי־הלווי שלה (המלקחיים והמח¬ 
תה). ברצפת־ההיכל היה לוח שיש ומן העפר שהיה תחתיו 
היו נוטלים להכנת המים המאררים. מסביב להיכל נמצאו 
38 תאים מסודרים בשלש קומות ; הואיל ועובי הקירות פחת 
בקומות העליונות, היו התאים בהן רחבים יותר. מצד צפון 
ודרום היו 5 תאים בכל קומה ( 15 מכל צד) ומצד מערב היו 
שמונה תאים (שלושה בקומת הקרקע ובקומה השניה, ושנים 
בקומה העליונה). מסביב לתאים עברה בתוך כותל־הבית 
"מסיבה" (עליה בשיפוע), שאליה היו נכנסים דרך התא 
שבפינה הצפונית־מזרחית. מסיבה זו יצאה לעליית־ההיבל, 
שהיתה בגובה של 40 אמה; בתוכה היו עמודי־עץ, שבאמ¬ 
צעותם היו עולים אל גג־העליה השטוח. תוספת זו של ד,עליה 
יצרה את הגובה הדרוש של 100 אמה. העליה היתד. ריקה, 
ושורד, של פסיפסים סימנה בה את הקו המפריד בין ההיכל 
וקודש־הקדשים. מעבר לקו זה היו חלונות, ששימשו לבדק־ 
הדביר. 

9 ) הדביר, שהיה בקצה המערבי של ההיכל, היה 
בצורת מרובע ( 20 20 x אמה). שתי פרוכות הפרידו בינו ובין 
ההיכל. מקום קודש־הקדשים היה ריק תמיד, ולתוכו היה נכנס 
רק הכוהן הגדול ביום־הכיפורים בלבד. מקום־הדביר היה 
כנראה מעל לסלע בנקודה הגבוהה ביותר של הר־הבית. 


במשנה (כלים א׳, ר) מוגדרות עשר דרגות־הקדושה, 
שהיו מיוחדות למקומות שונים בבית ובסביבתו! הר־הבית 
היה מקודש מן העיר, החל מהר־הבית, עזרת־הנשים מן 
החל, עזרת־ישראל מעזרת־הנשים. עזרת־הכוהנים מעזרת־ 
ישראל! בעזרת־הכוהנים היה המקום המקודש ביותר בין 
האולם והמזבח! ההיכל היה מקודש מן האולם, וקודש־ 
הקדשים היה מקודש מכולם. 

<וח:-> 1 ־ 1 לז 1 ו> 111 ־ 1 4 . 

, 1 ח? 01 ! 1 ו?? 1 ? 1 > ? 1 ק! 1 ז?' 1 , £110 סז\ 110 . 4 ) ; 1876-7 ,! 1 ?ק 1 ז 1 ?' 1 
.א!- 1 ,/ 80 ,ס!ז 80 .ק ; 29-57 , 1909 . 8/8 , 0310130 . 0 ; 1864 
; 1896 .? 5 1111/11111 .^ 1 ) 80 ; 1-31 ,^ 1 ; 161-187 , 14-35 
; 1934 ,? 1 ק ,מ< 7 5 ' 011 ?? 11 ( 0 ע 0£ ! 0 ? 18 /?? 4 > ? 1/1 , 1301113 .ן .? 

. 398-418 , 5-35 . 1954 . 88 ,ז״־ 0 ״ 1 ע . 13 ״ 1 

מ. א.-י. 

העבודה במקדש. — המשמרות והמעמדות. 

1 . הכה נ ים. כמו בימי בית ראשון היתה עבודת־הקרבנות 
אף בימי בית שני כשרה רק בכד,נים, וזר (אפילו לוי) שעבד, 
עבודתו היתד, פסולה. בשעת העבודה צריך היה הכהן להיות 
לבוש בגדי־כהונה (זבח׳ י״ז, ב׳), העבודה היתה מחולקת 
בין כ״ד משמרות־כהונה. כל משמר שימש בדרך כלל שבוע, 
ממוצאי־שבת למוצאי־שבת. המשמר היוצא היה מקריב את 
עולת התמיד ואת המוספים לשבת, והמשמר הנכנס — את 
התמיד של בין הערבים (תוס׳ סוכה, ד׳, י״ב). בשלשה 
פרקים בשנה: בפסח. בעצרת ובחג [־הסוכות!. היו כל 
המשמרות משמשים כאחד בעבודת־היום, ואילו המשמר, 
שזמנו היה קבוע, היה מקריב בשעת עבודתו הרגילה. — 
המשמרות גופם נחלקו לצורך עבודת־היום לבתי־אבות (תעג׳ 




577 


כירדהנןרדש 


578 


ב׳. ו׳—ז׳; ירו׳ הוריות ג , , ד [מ״ח, ב׳]: תום׳ הוריות, ב׳, י׳ ז 
יומא ג׳, ט׳• ד/ א׳! תמיד א/ א׳! מדות א׳, ח׳). בראש כל 
משמר עמד "ראש-המשמר", ובראש כל בית־אב — "ראש 
בית־האב" (משנה יומא ג׳, ט׳! ד , . א׳! תום׳ הוריות, בי. י׳ו 
ירו׳ הוריות ג׳, ז׳ [מ״ח, ב׳]). וע״ע כהונה. 

2 . ה ל ויי ם. הללו נחלקו (עי׳ דבה״א פרקים כג, כה כה, 

כו) ( 1 ) ללויים סתם, שסייעו "ליד בני אהרן" בהכנת לחם- 
הפגים, המנחות וכד׳ (דבה״א כג, כת—כט), בפשיטת העולה 
במועדים (וביחוד בפסח — דבה״ב פרקים ל, לה) ובעבודות 
אחרות בעזרה (עי׳ דבה״א ט),( 2 ) למשוררים ו( 3 ) לשוערים. 
המשוררים היו עומדים על הדוכן ושרים מזמורים מם׳ תהלים 
(תמיד ד, ד׳! רה״ש ד׳, ד׳) בשעת הקרבת התמיד ושאר 
עולותח־־,ציבור ושלמי־עצרת ובשעת ניסוו־היין(תמיד ז׳, ג׳ו 
בכלי ערכין י״א, א׳ ז י״ב, א׳, ברב׳ ל״ה). השירה היתד, 
מלוןה בכל "מיני כלי שיר" (נגינה) (ר׳ להלן, בסעיף על 
שירת הלויים), אך הצעירים שבלויים, אע״ם שנמנו עם 
השרים לא נמנו עם המנגנים (מש׳ ערכין ב׳, ו׳). קודם שבן 
לוי היה נכנס לעבודה היו מלמדים אותו חמש שנים (חולין 
כ״ד) ולא היה נפסל במרוצת־הזמן אלא אם נתקלקל קולו 
מחמת זקנה (שם). וע״ע לוי, לויים. 

השמירה. מחמת קדושתו היתרה של ביה״מ ולשם 
שמירת הסדר בתוכו (קדמוניות י״ח, ב׳, ב׳ ז פילון, על 
מתנות כהונה, ר) היה מתקיים יומם ולילה משמר על שערי- 
הכניסה לעזרה ולמקדש. השערים היו גדולים וכבדים ופתי¬ 
חתם כנעילתם הצריכה את השתתפותם של כמה וכמה 
אנשים. לפי יוסף בן מתתיהו (נגד אפיון ב׳, ט׳! מלח׳ ו׳, 
ה׳, ג׳) היו 200 איש מתעסקים בנעילת השערים, ומהם 20 — 
רק בשער־הנחושת בלבד. תפקיד זה היה מוטל בעיקר על 
מעמד ה״שוערים" (עי׳ להלן). לפי דבה״א (ט, יז, כד—כז! 
שם כו, יב—יט) היו הלויים שומרים בכ״ד מקומית "על 
הלשכות... האוצרות... על כלי העבודה" (ט, כו—כט), ואילו 
המשנה (תמיד א׳, א׳ 1 מידות א׳, א׳) מונה כ״א מקומות, 
שבהם שמרו הלויים. את השערים היו רותחים קודם הנץ- 
החמה, סמוך לקריאת-הגבר: ביום־הכיפורים — קודם חצות, 
וברגלים — קודם האשמורה הראשונה (יומא א׳, ח׳; ור׳ 
קדמוג׳ י״ח, ב׳, ב׳* והש׳ מלח׳ ו׳, ה׳, ג'). בשעת חילוף- 
משמרות היה המשמר היוצא מוסר את המפתחות למשמר 
הנכנס (נגד אפיון ב׳, ח׳). הממונה על השמירה היה נקרא 
"איש הר־הבית", והוא היה מחזר על כל משמר ומשמר מן 
הלויים "ואבוקות דולקין לפניו", ואם היה רואה מישהו מן 
השומרים ישן, היה רשאי לחבטו במקלו ואף לשרוף את 
כסותו (מידות א׳, ב׳). 

3 . נתינים. השירותים הפשוטים ביותר היו נעשים. 
כנראה, ע״י הנתינים (ע״ע). 

4 . ישראלים. הישראלי היה מחוץ לשירות בקודש ז 
אבל בתקופה זו נתקשר גם הוא למקדש באמצעות קרבנות* 
הציבור (התמידים והמוספים), שהוקרבו בשם כל העם 
(במד׳ כח, ב). מכיוון שחייב היה כל אדם לעמוד על הקרבן, 
שהיה נקרא בשמו, התקינו "נביאים שבירושלים... ב״ד מעמ¬ 
דות (גירסה אחרת: עמודים) כנגד כ״ד משמרות של כהונה 
ולויה" (תום׳ תענית ס״ד (ג׳), ב׳). כל העם נתחלק. איסוא, 
לכ״ד חלקים, דוגמת החלוקה של הכהנים, וכמותם היה אף 
הוא קשור במקדש קשר של קים אע״פ שהחלוקה לא היתד, 
״טבעית״ — לפי משפחות, אלא ״מלאכותית״ — לפי הפל¬ 


כים שבמדינה (שאף הם נקראו משום כך "מעמדות"). הגיע 
זמן המשמר של הכהנים והלויים לעלות לעבודת־השבוע 
לירושלים, היה עולה עמהם גם "מעמד" של ישראלים כדי 
לעמוד על קרבנות של אחיהם, ו״ישראל שבאותו משמר 
מתבנסין לעריהן וקוראיו במעשי בראשית״ — בפרשה 
ראשונה של ספר בראשית (מש׳ תענית ד׳, ב׳) ומתענים 
כל יום — חוץ מיום ו׳, שבת ויום א׳ — על שלום העם, 
מפרשי ימים, יוצאי דרכים וכד׳, ואנשי המעמד בירושלים 
מתפללים על שלום העם בארץ־ישראל וב״גולה" (ירר 
תענית פ״ד, ה״ד ס״ח. ב׳: בבלי, תענית כ״ב, ב׳! יומא נ״ג, 
א׳ ורש״י; מסכת סופרים פי״ז, ה׳; שונה מזה — בבלי 
תענית כ״ז, ב׳). גם העליה לרגל במועדים. ביהוד בשעת 
הבאת־ביכורים, היתד, נעשית ב״מעמדות" (משנה ביכורים 
ג/ ב׳ וע״ע בכורים). 

פקידי־המקדש. הכהן הגדול היה מתמנה ע״י ד,סנ־ 
הדריה הגדולה (תום׳ סנהד׳ ג׳, ד׳). הוא היה עורך אח 
העבודה ביום־הכיפורים (מש׳ יומא א׳. א׳; בן־סירא נ׳, ר 
[ 5 ]), ״ושאר כל הימים אם רצה להקריב — מקריב" (מש׳ 
יומא א׳, ב׳ 1 תמיד ז׳, ג׳), ואין אנשי משמר של אותו יום 
יכולים לעכב על־ידי. לסי יוסף בן מתתיהו (מלח׳ ה׳, ה׳, ז׳; 
קדמונ׳ י״ח, ד/ ג׳; וכן הש׳ שם י״ג, י׳, ג׳ ז י״ג, י״ג. ה׳! 
ט״ו, ג׳, ג׳) ומקורות אחרים חשמר׳א י׳, כ׳-־-כ״א; וירו׳ 
סוטה ט׳, י״ג—י״ד [כ״ד, ד׳]) היה מנהגו להקריב בשבתות, 
ראשי־חדשים ומועדים. מכספו היו מקריבים כל יום מנחה 
מיוחדת לשמו — מחציתה בבוקר ומחציתה בערב (ויק׳ ו, 
יב—טו! דבה״א ט, לא! קדמונ׳ ג׳, י׳. ז׳! משג׳ שקלים ז׳, ר! 
מנחות ד׳, ה׳). 

הסגן (או סנן־הכהנים) היה הממונה הראשי על העבודה 
במקדש (סנה׳ י״ט, א׳). כשהיו מטילים ביום־הביפורים 
גורלות על שני השעירים היה הסגן עומד מימינ 1 של הכהן 
הגדול (יומא ג׳, ט׳! ד׳, א׳), וכשהיה הכהן הגדול בא 
לקרות ביום זה בספר־תורה, היה חזן־הכנסת נוטל את 
הספר ונותנו לראש־הכנסת, וזה לסגן, והסגן לכהן הגדול 
(שם ז׳, א׳), וכן כשהיה הכהן הגדול בא להקטיר. היה עולה 
בכבש והסגן לימינו (תמיד ז׳, ג׳); וכשהיה הכה״ג מנסך, 
היה הסגן מניף בסודרים, ואז היו הלויים מתחילים לדבר 
בשיר (תמיד ז׳, ג׳). גם בשהכה״ג היה עובר בשורה לנחם 
בני-אדם (שמתו עליהם קרובים) או "עומד בשורה ומתנחם 
מאחרים", היה הסגן מימינו (תום׳ סנהדר׳ ד׳, א׳). מן הסג¬ 
נים ידועים אלעזר בן חנניה, מראשי הקנאים בימים שלפני 
החורבן (מלחמ׳ ב׳, י״ז. ב׳; קדמוני כ׳, ט׳, ג׳), חנן (קדט׳ 
כ׳, ר, בי) ור׳ חניגא (עדיות ב׳, א׳! ב׳, ב׳! זבחים ט׳, ג׳. 
וע״ע כהונה). 

בענייני הכספים והאוצרות (ע׳ להלן: אוצר-הכסף) 
טיפלו כנראה שלשה ממונים עיקריים: 

1 . ק ת ולי ק ו ס — הנאמן על האוצרות (עי׳ שמו״ר 
ל״ז, א׳! במד״ר י״ח, י״ב). היו (ירר שקלים פ״ה. ה״ג 
[מ״ט, א׳]), לכל הסחות, שני קתוליקים במקדש. הקתו־ 
ליקום היה חותם על התעודות לפני הכהן הגדול: "הגזבר 
חותם ונותנו לאמרכל, אמרכל חותם ונותנו לקתוליקוס, 
קתוליקום חותם ונותנו לכהן גדול, כהן גדול חותם ונותנו 
למלך״ (ירר שם! ועי׳ בבלי הוריות י״ג, א׳). 

2 . אמרכלים, שמספרם הגיע, לכל הפחות. לשבעה 
(שקלים ה׳, ב׳). מעמדם היה נעלה מזה של הגזברים (הור־ 


579 


כית■ המקדש 


580 


יות, בבלי י״ג. א׳ ויר׳ ג׳, ד). לפי השערה אחת היו נחתכים 
על־פיהם ענייני ההוצאות, ולפיכך הקפידו, שיהא מספרם 
כפול מזה של הגזברים (בהתאם לדין, שצדקה "נגבית בשנים 
ומתחלקת בשלשה״ — פאה ח/ ז׳). האמרכלים היו ממונים 
על השערים (עי׳ ת״י למל״ב יב, י! כב, ד* בג, ד! ירט׳ נב, 
כד* גם קדמוג׳ י/ ח/ ה׳! נגד אפיון ב׳, ח׳), ובידם היו 
״שבעה מפתחות-העזרה" — כנגד שבעת שערי־העזרה. 
"רצה אחד מהם ליכנס, אינו יכול עד שיכנסו כולם, אמרכלין 
פותחין וגזברין נכנסין ויוצאיך׳ (תום׳ שקלים ב/ ט״ו). 
מעמדו של האמרכל היה מכובד מאוד וכרגיל בחרו את 
האמרכלים ממשפחות של כהנים גדולים (עי׳ תום׳ מנחות, 
י״ג, כ״א), אע״פ שלפי הדין היו גם לויים וישראלים כשרים 
לתפקיד זה (תום׳ שקלים ב׳, ט״ו; ירו׳ שם ה׳, ב׳). המונח 
"אמרכל" מתפרש בספרות התלמודית כצירוף עברי (מן 
״אמר כל״ — מצווה על הכל — הוריות י״ג, א׳! או מן 
מר־כל — ויק״ר ה׳, ה׳! יש השערה, שהמלה היא פרסית 
ומובנה: מנהל־חשבונות). 

3 . גזברים. היו, לכל הפחות, שלשה גזברים (שקל׳ 

ה/ ב׳), שהיו ממונים על האוצרות השונים של הקודש! 
על הסולת, המנחות, היין לנסכים (מנחות ח׳, ב׳, ז׳), הגר¬ 
נות, השדות, הפירות. הם היו מקבלים את ההקדשות מידי 
הבעלים והיו חוזרים ומפדים אותם להם (משנה פאה א׳, ר! 
ב׳, ח׳! חלה ג׳, ג׳—ד׳), והם שהיו לוקחים עצים לצורך 
בניין (מעילה ג׳, ח׳). הגזברים היו מקבלים את כספי 
מחצית־השקל והם שהיו נושאים ונותנים בו (שקלים ב׳, 
א׳}. מעמדם בהיירארכיה של הכהונה היה בין האמרכל 
לכהן הדיוט (ירו׳ הוריות, ג׳, ז׳). מן הגזברים ידוע הגזבר 
חלקיה, שנסע ביחד עם ישמעאל כהן גדול בשליחות לרומי 
(קדמוג׳ כ׳, ח׳, י״א). 

ט " ו ה מ מ ו נ י ם. עוד "ממונים" אחרים שהיו במקדש, 
שכינו אותם כרגיל לא על־פי תפקידם אלא בשם פרטי — 
כנראה, לפי שמו של הפקיד הראשון, שבימיו נקבעה המש¬ 
רה: 1 ) מתתיה (או מתיא) בן שמואל (יומא ג׳, א׳! תמיד 
ג׳, ב׳! שקל׳ ה׳, א׳), שהיה ממונה על הגורלות (חפיסות), 
שהיו מגרילים כל יום בין הכהנים, כדי לקבוע מי מהם יזכה 
בעבודה מסויימת (יומא ב׳, ב׳—ד׳! תמיד א', ב׳! ג׳, א׳! 
ה׳, ב׳)! 2 ) יוחנן בן פינחס, שהיה ממונה על החותמות! 

3 ) אחיה, שהיה ממונה על הנסכים, ו״מי שהוא מבקש נסכים 
הולך לו אצל יוחנן... נותן לו מעות ומקבל ממנו חותם, בא לו 
אצל אחיה... ונותן לו חותם, ומקבל ממנו נסכים", ולערב באים 
שני הממונים ועושים חשבון ביניהם (שקל׳ ה׳, א׳, ג׳—ה׳)! 

4 ) פתחיה, שהיה ממונה על תורים ובני-יונה, שמביאים 
זבים ויולדות! 5 ) בן־אחיה, שהיה מומחה לחלי-מעים (שע״י 
מה שהכהנים היו אוכלים בשד הרבה ושותים מים הרבה היו 
באים לידי חלי־מעיים וצריכים לרופא — ירוש׳ שקל׳, פ״ה, 
ה״ב)! 6 ) נחוניה, שהיה ממונה על חפירת שיחין ובורות. 
שבקי בקרקעות היה, אילו מהם "שופעים מים" (מש׳ שקלים 
ה׳, א׳ וירו׳ ה׳, ב׳)! 7 ) גביני [ה]כרוז, שהיה מכריז כל יום 
בבוקר שיעמדו "הכהנים לעבודה, ולויים לדוכנו וישראל 
למעמדן(מש׳ שקל׳ שם, וירו׳ שם! תמיד ג׳, ח׳)! 8 ) בן־גבר, 
שהיה ממונה על נעילת השערים בערב ופתיחתם בבוקר! 
9 ) בן־בבי, שהיה ממונה על הפקיע, כלומר על הכנת הפתי¬ 
לות למנורה ולשמחת בית־השואבה (ירו׳ שם, וברטינורא 
למש׳ ה׳, א׳)! 10 ) בן־ארזה, שהיה ממונה על הצלצל (שקל' 


שם! תמיד ז׳, ג׳)! הקשתו של הממונה על הצלצל שימשה 
אות להתחלת השירה של הלויים! 11 ) הוגרס בן לוי(כלומר, 
מן הלויים), שהיה ממונה על השירה בפה בלבד (יומא ג׳, 
י״א)! 12 ) בית (=משפחת) גרמו, שהיה ממונה על הכנת 
לחם־הפנים! 13 ) בית אבטינס, שהיה ממונה על מעשה- 
הקטורת. שתי העבודות האחרונות הצריכו אמנות יתרה, 
ורק משפחות אלו ידעו לעשות אותן כהלכה (משנה יומא 
ג׳, י״א)! 14 ) אלעזר, שהיה ממונה על אורגי-פרוכות, שהיו 
עושים "שתים... בכל שנה" (שקל׳ ה׳, א׳! ח׳, ה , ! הש׳ גם 
קדמונ׳ י״ד, ז׳, א—, וכן שם, כ׳, ט/ ג׳)! 15 ) פינחס, שהיה 
ממונה "על המלבוש" (שקל׳ ה׳, א׳), כלומר על בגדי־הכהמה 
(עוזריו נקראו, כנראה, ״חזנים״ — תמיד ה׳, ג׳). הממונה 
האחרון בשם זה נפל בזמן החורבן בידי הרומים "וגילה 
להם מקום כתנות הכהנים ואבנטיהם, גם הרבה ארגמן 
ותולעת שני, שנצטבר שם לצרכי הפרוכת", וכן מסר להם 
חמרי קטורת וכלים (מלח׳ ו׳, ח׳, ג׳). אפשר, שמידו באו 
לרומים הפרוכת והציץ, שראה ר׳ אלעזר בן יוסי ברומי 
(יומא נ״ז, א׳! שבת ס״ג, ב׳). 

סדר־העבודה. — א. בימות -ה חול. — תמיד 
של שחר. סמוך לזמן קריאת־הגבר היה הממונה על הגור¬ 
לות דופק על בית־המוקד, שבו היו ישנים זקני בית־האב, 
והללו היו פותחים לו (תמיד א׳, ב׳). הכהנים היו מסתדרים 
במעגל ומצביעים לפי סדר מוסכם (תום׳ יום הכיפורים א', י׳! 
בבלי יומא כ״ה א׳). "זכה מי שזכה", היה הממונה פותח את 
הפשפש המוליך לעזרה ונכנס, והכהנים אחריו. הכהנים היו 
מתחלקים אז לשתי כיתות, שאחת מהן היתה פונה לצד 
מזרח והשניה לצד מערב, ולאור האבוקות, שהיו מחזיקים 
בידיהם. היו בודקים את העזרה כדי לראות אם הכלים 
במקומם. בבית עושי־החביתים היו שתי הכיתות נפגשות. היו 
מעמידים עושי חביתים לאותו יום. וזה שזכה בגורל היה הולך 
לאורה של אש המערכת שעל המזבח עד שהיה מגיע לכיור 
שבין האולם והכבש! היה מקדש (=רוחץ) את ידיו ורגליו, 
נוטל מחתת־כסף בידו ועולה לראש־המזבח, חותה את הגח¬ 
לים המאוכלות, יורד דרך צפון, מהלך במזרח־הכבש וצובר 
את הגחלים שחתה על הרצפה אצל המזבח (תמיד א׳, ד׳! 
ספרא ו׳). אותה שעה היו ממהרים ובאים הכהנים האחרים, 
מקדשים ידיהם ורגליהם ונוטלים מגרפות וצינורות, מניחים 
את האברים והאמורים שלא נתאכלו, מסירים את הדשן 
ומעלים אותו על ציבור-האפר באמצע המזבח, ולכשסיימו 
היו מתחילים להעלות עצים למערכה הגדולה של התמיד 
(משנה יומא ד׳, ו׳). הכהן, שזכה בגורל של תרומת-הדשן, 
היה מסדר את המערכה (גזרי־עצים מסודרים ריבועים- 
ריבועים) — מתחילה את המערכה הגדולה במזרח־המזבח, 
ואחריה מערכה שניה, שממנה היו נוטלים גחלים לקטורת. 
בקרן מערבית־דרומית׳ ואחריה מערכה שלישית — לקיום 
האש. הכהנים היו מניחים אז את האברים שלא גתאכלו 

ד 

בצידי המערכה הגדולה. מציתים את המערכות, והכהן שזכה 
בפיס היה מוסיף מצידו שני גזרי-עצים. 

שוב היה בא הממונה על הגורלות עם הכהנים ללשכת־ 
הגזית ועורכים פיס שני, שבו היו זוכים י״ג כהנים: מהם 
היה הראשון שוחט את התמיד, השני — הסמוך לו — היה 
מקבל את הדם וזורקו! השלישי היה מדשן את המזבח 
הפנימי, הרביעי היה מדשן את המנורה ומיטיב את הניות! 
החמישי היה מעלה את ראש התמיד ואת דגלו הימנית 



551 


582 


בית־המקדש 


לבבש־המזבח! השישי היה מעלה את שתי הידיים! השביעי 
את העוקץ ואת הרגל השמאלית! השמיני את החזה והגרה 
(הצוואר)! התשיעי את שתי הדפנות! העשירי את הקרביים! 
האחד-עשר את סולת הנסכים! השנים־עשר את החביתים 
(מנחת הכהן הגדול) והשלושה־עשר את יין־הנסכים (תמיד 
ג/ א׳! יומא ב׳, ג׳). גמרו, היה הממונה יוצא החוצה לראות 
אם הגיע זמן־השחיטה — שאין שוחטין אלא ביום — והרואה 
אומר לו: "האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון". אז היו 
הכהנים נכנסים ללשכת־הכלים, מוציאים תשעים ושלשה כלי 
הכסף והזהב, שהיו נדרשים לעבודת־היום, ונכנסים ללשכת־ 
הטלאים ומוציאים משם טלה, בודקים אותו לאור אבוקות, אם 
אין בו מום, היו משקים אותו מים בכוס של זהב (תמיד ג/ 
ב׳—ד , ! יומא ג׳ א'׳—ב׳) ומכניסים אותו לבית־המטבחיים 
לשחיטה. אך עד שהיו שוחטים אותו, היו מקדימים ובאים 
הכהנים, שזכו בדישון המזבח הפנימי והמנורה, ונכנסים 
בשער הגדול שבהיכל. אותה שעה היה שוחט מי שזכה את 
הטלה "על ירך המזבח צפונה", וזה שזכה בקבלת־הדם היה 
מקבל במזרק את דם־השחיטה ובא אל קרן מזרחית־צפונית 
של אותו מזבח וזורק את הדם. מיד היה בא מי שזכה 
בדישון־המזבח וחופן את האפר ומניחו, ואחריו היה בא מי 
שזכה בדישון המנורה, ועולה בכבש האבן — בעל שלש 
המעלות — שלפני המנורה ומסיר את פסולת־הנרות. בינ¬ 
תיים היו מפשיטים בבית־המטבחיים את העולה, מנתחים 
אותה לנתחיה, וכל אחד מתשעת הכהנים, שזכה באברים, 
היה נוטל את חלקו ומעלהו בחצי הכבש של שיש, ואח״ב 
היו מולחים את האברים (שקלים ח׳, ח׳! ו', ד׳! ועי׳ סוכה 
נ״ד, ב׳! תום׳ ד״ה דתניא). לאחר שגמרו כולם היו יורדים 
ובאים ללשכת־הגזית לקרות את "שמע". היו קוראים: 
יוצר אור (או אהבה רבה), עשרת הדברות, פרשת "שמע", 
"והיה אם שמוע", "ויאמר", ואחר "אמת ויציב", ברכת 
"רצה" ו״ברכת כהנים" (בלא נשיאת־כפיים). בשבת היו 
מוסיפים ברכה אחת למשמר היוצא: "מי ששיכן את שמו 
בבית הזה, הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה, שלום ורעות" 
(מש׳ תמיד ה׳, א׳! בבלי ברכות י״א, ב׳). 

גמרו, היה הממונה אומר להם: "חדשים לקטורת בואו 
והפיסו" ונכנס כל מי שלא זכה בקטורת מעולם. הפיסו, אמר 
הממונה שוב: "חדשים עם ישנים בואו והפיסו, מי מעלה 

ד 

איברים מהכבש למזבח". גמרו את הפיסית, היו החזנים 

:• 

(=השמשים של "פינחס המלביש") מפשיטים את הכהנים 
שלא זכו בפיס, והללו היו מסתלקים (תמיד ה׳, ב׳—ג׳; 
יומא ב/ ד׳. ב׳). ואילו מי שזכה בקטורת היה נוטל את 
״הכף״ (כלי מחזיק שלושה קבים, ובו בזף — כף קטנה, 
מלאה קטורת, מכוסה בכיסוי ובמטלית), עולה בקרן הדרו- 
מית־המזרחית של המזבח, נותן מלח על הקטורת, יורד אל 
הרצפה, והכהן שזכה במחתה של כסף, שבו היו מביאים 
גחלים למזבח־הזהב, היה עולה לראש־המזבח, מפנה את 
הגחלים למחתה ויורד ומערה אותן למחתה של זהב. בשעה 
שהגיעו שנים אלה לבין האולם ולמזבח, "נטל אחד את 
המגריפה וזורקה בין האולם ולמזבח". לקול נפילתה היו 
הכהנים נכנסים להשתחוות והלויים לדבר בשיר. המשיכו 
השנים בדרכם וכשהגיעו למעלות־האולם, הקדימו ובאו מי 
שזכה בדישון־המזבח הפנימי ומי שזכה בדישון־המנורה. 
הראשון היה נוטל את הסל, "משתחווה ויוצא", ואז היו 
נכנסים אחריו הכהן שזכה בקטורת והכהן שזכה במחתה. 


זה האחרון היה צובר את הגחלים על גבי המזבח הפנימי, 
משתחווה ויוצא, ואילו זה שזכה בקטורת היה מוציא את 
ה״בזך" מתויך ה״כף" עותנו לאוהבו או לקרובו. הממונה 
היה אומר לו: הקטר! והלה היה מפזר את הקטורת על גבי 
הגחלים. כל העם היו פורשים בשעה זו מן ההיכל — שבו 
היה הכהן מקטיר על המזבח הפנימי — ו״מבין האולם 
ולמזבח". הסמוך להיכל (על־פי ויקרא טז, יז, ועי׳ יומא 
ס״ג—מ״ד). גמר המקטיר והשתחווה ויצא, היה נכנס מי 
שזכה בדישון־המנורה, מדשן את שני הנרות המזרחיים 
שלא דישן קודם לכן (עי׳ למעלה), נוטל את הכוז [פך 
השמן], משתחוה ויוצא (תמיד ו׳, א׳—ג׳! יומא י״ד, ל״ג, 
מ״ט). 

אחר גמר כל העבודות הללו היו הכהנים משתחווים 
ויוצאים, וחמשת הכהנים ששימשו בעבודה היו מתייצבים על 
מעלות־האולם, מימין לשאר הכהנים, שבינתיים סיימו להק¬ 
טיר את האברים על המזבח. כל כהן וכליו בידו, ומברכים 
את העם ב״ברכת הכהנים" (במד׳ ו, כב וגו׳) כשהם הוגים 
את השם ככתבו (תמיד ז׳, ב׳: סיטה ז׳, ו׳! ועי׳ פילון, 
חיי משה, 11 ( 111 ), 114 ! קדט׳ ב׳, י״ב, י״ד! יומא ו/ ב׳) 
ונושאים כפיהם על גבי ראשיהם (משנה תמיד, שם! סוטה, 
שם). משמת "שמעון הצדיק" היו הכהנים נמנעים מלברך 
כשם (יומא ל״ט, ב: אבל עי׳ קידושין ע״א א׳, שעוד בסוף 
ימי הבית הגו את השם). אחר ברכת־הכהנים היו מעלים 
את מנחת הנסכים (שהיתה מסולת), את מנחת החביתים, של 
הכהן הגדול (ויק׳ ו, יב—טז, ר , למעלה) ולסוף — היו 
מביאים יין לניסוך. כשהכהן המיועד לכך היה נוטל בידיו 
את הכלי של יין־הנסך היו שני כהנים תוקעים ומריעים 
בחצוצרות, הסגן מניף בסודרים, בן ארזא מקיש בצלצל 
והלויים "מדברים בשיר" (תמיד ז׳. ג׳! ור׳ דבה״ב כט, 
כו—כח ובן סירא נ׳. א׳—כ״א). 

השיר, שהיו הלייים אומרים כל יום, היה ביום א׳ — 
תהלים פרק כד! ביום ב׳ — פרק מח! ביום ג׳ ~ פב! ביום 
ד׳ — צד! ביום ה׳ — פא! ביום ו׳ — צג! בשבת — צב! 
שידה זו היתה, כנראה, קדומה מאוד. המזמור לשבת צויין 
בתור כזה בס׳ תהלים, והפרקים כד, מח, צד, צב. צט צויינו 
במזמורים לימים הנזכרים בתרגום השבעים. בעוד שפרק 
פא צויין כמזמור ליום ה׳ בתרגום הלאטיני הקדום (מתוך 
הסתמכות על אחת מן הגירסות של השבעים). לפי בעלי־ 
התלמוד נבחרו פרקים אלה מחמת הרמז שמצאו בהם 
לימי־הבריאה (ר״ה ל״א. א׳! מסכת סופרים י״ח, א , ). 
במוספי שבת היו אומרים את שירת־האזינו. שחילקו אותה 
לששה פרקים! כל שבת היו אומרים פרק אחד ובשבת 
השביעית היו חוזרים לראש השירה. במנחה של שבת היו 
אומרים קטעים מ״אז ישיר". במוסף של ראש־השנה היו 
אומרים פרק פא של ספר תהילים (ואם חל החג ביום ה׳. 
היו מתחילים בפסוק ז׳). בשעת השירה היו הלויים לבושים 
בגדי־בוץ (דבה״א טו, כז). בסוף ימי הבית השני דרשו 
הלויים מאגריפס 11 , שיספק להם בגדים מיוחדים, והוא נתן 
להם את מבוקשם (קדמונ׳ כ׳, ט׳, ו׳). 

תמיד של ב י ן-ע ר ביים. — הקרבתו של תמיד זה 
היתד, נערכת בדרך כלל לפי הסדר, שבו היו מקריבים את 
התמיד של שחר. אלא שעכשיו לא היו מתקינים את המער¬ 
כות ועורכים את חפיסות — מה שלא היו עושים אלא 

1 ו 

בשחרית לבד! כל מי שזכה לדבר בשחר, זכה לאותו דבר 

: 1 


583 


584 


בית־המקדש 


גם לערבית (פרט לקטורת). התמיד של בין־הערביים דיה 
נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, בערד ב£/< 2 , 
י/< 3 אחה״צ לפי שעון א״י בזמננו ופסח׳ ה/ א׳; קדמע׳ 
ג/ י/ א׳! י״ד, ד/ ג׳; נגד אפיון ב/ ח׳). קרבן־התמיד היה 
בא מכסף תרומת־הלשכה (ספרי לבמדבר כ״ח, ב/ מנחות 
ס״ה. א׳; ועי׳ קדמונ׳ ג׳. י׳. א׳). הצדוקים חלקו על החכמים 
וטענו, שהכהנים הגדולים צריכים להקריב קרבן זה מכספיהם 
(מנח׳, שם). 

העבודה בשבת ולחם־הפנים. בשבת היו מקרי¬ 
בים אחר התמיד־של־שחר עוד קרבן מיסף (ע״ע קרבנות: 
במד׳ כח, ט—י; ור׳ קדמוניות גי, י/ א׳; פילון, על 
הקרבנות, ג׳). כמו־כן היו מסדרים בשבת את "לחם הפנים" 
של י״ב חלות בצורת מלבן שהיו נאפות בערב־שבת. מתחי¬ 
לה היו מניחים אותן על שולחן של שיש (שעמד באולם 
על־יד פתח־ההיכל), ואח״ב היו מעבירים אותן אל שולחן 
של זהב, שהיה בפנים ההיכל (שקלים ר, ד׳). עריכת לחם- 
הפנים היתד, נעשית ע״י ארבעה כהנים, ששנים מהם היו 
מחזיקים בשני סדרי־החלות ושנים בשני בזיכים, שבהם 
היתה לבונה זכה, וארבעה כהנים אחרים היו מקדימים 
ובאים לפניהם: שנים היו נוטלים את הלחם הישן מעל 
השולחן ושנים מסלקים את הלבונה. את החלות היו מסדרים 
בשתי מערכות ובצידיהן היו מניחים את שני בזיכי־הלבונה. 
במוצאי־שבת היו מכניסים שלושה קנים תחת כל חלה 
תחתונה ושנים תחת כל חלה עליונה — לשם אודור (משנה 
מנחות, י״א, ה׳—ט׳: בבלי צ״ד—ק׳). את החלות הישנות 
היו מחלקים בין המשמר היוצא והמשמר הנכנס: כל משמר 
היה מקבל שש חלות. שהיו מחלקים אותן בין אנשי המשמר. 
באופן שכל אחד מהן היה מקבל עד כאפון ו״הצנועין היו 
מושכין את ידיהן" (ירו׳ יומא פ״ו ה״ג: בבלי, שם, ל״ט, 
א׳). בשבת היו עושים במקדש את כל העבודות, שהיו 
אסורות מדברי-חכמים במקום אחר (ע״ע שבות). ובדומה 
לזה פקע בביה״מ תקפם של כמה חוקים. שכוחם היה יפה 
בכל מקום אחר (כגון: ביה״מ לא היה מיטמא בנגעים: 
הר־הבית, הלשכות והעזרות. חוץ משער־ניקנור ולשכת־ 
הפרהדרין — היו פטורים ממזוזה [יומא י', א׳: י״א, א׳]). 

על סדר העבודה-בראשי-חדשים. ביום הכיפורים, בחג־ 
הפסח, בחג־הסוכות ע״ע ראש-חדש, יום־הכפורים, פסח, 
סכות. 

אוצר־הכסף. לאספקת הקרבנות, הכלים והלבושים. 
לכלכלת המינהל ולשם צרכים ציבוריים שונים זקוק היה 
ביה״מ לאוצרות כסף וזהב מרובים (חשמו״ב ג׳, ו׳), וכאמור, 
נצטברו בו אוצרות כאלה בלשכית מיוחדות (מלח׳ ו׳. 
ה׳, ב׳). כמו בתקופת הבית הראשון כך אף בתקופת הבית 
השני בא הכסף למקדש (וכן הכלים היקרים שהיו בו) 
ממקורות שונים. כשארץ־ישראל היתה נתונה תחת שלטונם 
של מלכים נכריים, היו הללו מכסים לפעמים את הוצאות 
המקדש מאוצרם או נותנים מתנות לכלכלתו. דריוש 1 נתן 
את הכספים, שהיו דרושים לגמר בניין־הבית ולאספקת־ 
הקרבנות ממיסי ״עבר הנהר״ (עז׳ ו, ח—יז). ארתחשסתא 1 
ציווה לגזברי עבר־הנהר לספק למקדש את הכספים הדרו¬ 
שים להוצאותיו, כפי שישאל עזרא "עד מאה ככרים כסף 
ומאה כורים חטים ומאה חומר יין ומאה חומר שמן ומלח" 
(ז, כ—כג). תלמי פילאדלפום שלח (לפי איגרת אריסטיאס 
ל״ג, מ׳, נ״ב—פ״ב: קדמע׳ י״ב, ב׳, ה׳—ט׳) למקדש כמתנה 


שולחן ומזרקי־זהב מפוארים. סלוקוס / 11 נתן מהכנסותיו די 
כסף לכל ההוצאות על הקרבנות (חשמו״ב ג׳, ג׳), וכך עשו 
גם מלכים יווניים אחרים (קדמו׳ י״ג, ג/ ד׳: נגד אפיון ב׳, 
ה׳). אנטיוכום ווו העניק למקדש מתנה לצרכי־הקרבנות 
סך של 20 אלף שקל ומלבד זה כמייות מרובות של חיטה. 
סולת ומלח. וכן סיפק את כל התמרים, שהיו דרושים לבדק־ 
הבית, ובכלל זה ארזים מן הלבנון (קדמונ׳ י״ב. ג׳, ג׳). 
כיוצא בזר, הבטיח דמטריום .,לעם היהודים" את תחום־עכו, 
שהכנסותיו ממיסים היו צריכות לשמש להוצאות המקדש, 
ומלבד זה — 15 אלף שקל כסף מתבואת־המלך לבדק־הבית 
(חשמ״א, י/ ל״ט—מ״ה). גם שליטים רומיים. כגון סוסיוס, 
שכבש את ירושלים בשביל הורדוס (קדמוניות י״ד, ט״ז, 
ד׳), מארקום אגריפאם (המלאכות אל קאיום, ל״ז), איגום־ 
טוס קיסר ואשתו יוליה (מלחמ׳ ה׳ י״ג, ו׳: פילון, המלאכות 
אל קאיום, כ״ג. מ׳) ואחרים (מלח׳ ד׳, ג/ י׳: ב׳, י״ז, ג׳), 
היו נותנים כל מיני מתנות למקדש (מזרקי-זהב, זר־זהב). 
מן התורמים מישראל נזכר בן קטין, שעשה שנים־עשר 
דדים (ברזים) ומוכני (גלגל מחובר לבור) לכיור (משנה 
יומא, ג׳, י׳): מונבז (ע״ע) תרם ידות־זהב לכל הכלים 
של יום־הכיפורים: הילני המלכה תרמה נברשת של זהב, 
שנקבעה בפתחו של ההיכל, וטבלה של זהב, שפרשת־סוטה 
היתה כתובה עליה (שם): במקום שני הגורלות של שעירי 
יום־הכיפורים, שהיו מתחילה של אשכרוע. תרם בן־גמלא 
גורלות של זהב (שם ג׳, ט׳). האלברך (ע״ע) אלכסנדר, אחיו 
של פילון מאלכסנדריה, תרם את ציפוי הכסף והזהב 
לשערי־ההיכל (מלח׳ ה׳, ה׳, ג׳). ניקנור מאלכסנדריה נדב 
דלתות עשויות נחושת קורינתית, שנקראו על שמו ("שער 
ניקנור": משנה יומא ג׳, י׳: מידות ב׳. ג׳; תום׳ יום הכיפורים 
ב׳, ד׳: בבלי ל״ח, א׳). בימי בניין הבית נדרו חלך, טוביה 
וידעיה מן הגולה עטרות של זהב, שתלון בתקרת־ההיכל. 
לגפן של זהב, שהיתה בפתח־ההיכל, היו יחידים מנדבים. 
כאמור. עלה או גרגר או אשכול. מקור אחר לאוצר היו 
פקדונות של יחידים, של אלמנות ויתומים (חשמו״ב ג/ י׳), 
אבל ביחוד של עשירים (כהורקנוס בן טוביה — שם, שם, 
י״א), ש״הניחו בו "את כל כבוד ביתם" (מלח׳ ו׳, ה׳, ב׳). 
חלק זה של האוצר היה גדול כל־כך, שיוסף בן מתתיהו אומר 
(שם): "שם נערם כל עושר־היהודים". 

אך המקור החשוב, ועל־כל־פנים המתמיד ביותר, של 
הכנסות־האוצר היה המם השנתי של מחצית־השקל, שהיה 
מוטל על כל יחיד מישראל, מניל של עשרים שנה ומעלה 
(על סמך שמות ל, יד—טו; הש׳ פילון, על המלכות. 3,11 ), 
ושימש לצורך קרבנות־הציביר ועניינים אחרים (ר׳ להלן). 
בתרומה זו היו חייבים הכל (פרט לנשים, עבדים וקטנים. יגם 
הללו אם נחנו קיבלו מידם — שקלים א׳. ה׳), אחד בארץ 
ואחד בחוץ־לארץ, אך העשירים היו תורמים ..דרכונות של 
זהב" (תום׳ שקלים ב׳, ד׳). למרות הפרעות זמניות מצד 
גויים (הש׳ קדמ*נ׳ י״ד, ז׳, ב׳) לא פסק זרם־הכסף בשום 
דור. כספי־המגבית שנאספו בבבל. היו מופקדים תחילה 
בערים הבצורות נציבין ונהרדעא, ולאחר זמן היו מעבירים 
אותם לירושלים בלוויית שיירה (קדמ ׳ י״ח, ס׳. א׳). כל שנה. 
באחד באדר, היה בית־הדין הגדול שולח שליחיו בערי ארץ־ 
ישראל והללו היו "משמיעיף (מכריזים), שיש להביא את 
השקלים בזמנם, כדי שתיוזרם תרומודהלשכה בא׳ בניסן 
(ירו׳ שקלים פ״א, ה״א [מ״ה, ד׳]: ור׳ להלן). בט״ו באדר 


585 


586 


כית־המקדש 


היו השולחנים יושבים במדינה (בערי־השדה—מש׳ שם, א׳, 
ג׳) ובכ״ה בו ישבו וגבו במקדש, וכל מי שלא נתן היו ממש¬ 
כנים אותו בעל ברחו (פרט לנהנים, ר׳ שם). גם במדינה גם 
במקדש הועמדו לתכלית זי "שופרות" (תיבות רחבות למטה 
וצרית למעלה—שם ב׳, א׳). מספר השופרות במקדש היה י״ג 
(שם, ר, א׳, ה׳) ועל כל אחד היה כתוב מה שימושו (אם 
בשביל השקלים של השנה ["תקלין חרתין"], אם בשביל 
אלה של השנה שעברה ["תקלין עתיקין"]. אם בשביל מין 
מסויים של קרבן (כגון עצים למערכה, ללבונה, וכד׳). כל 
הכסף שנגבה היה נחלק לשנים: שלוש קופות של ט׳ סאים 
כל אחת נתייחדו בשם "תרומת הלשכה" והשאר נתרכז 
בקופה מיוחדת, שנקראה כשם "שיירי הלשכה". שלש 
פעמים בשנה: ט״ו יום קודם הפסח, ט״ו יום קודם עצרת 
(שבועות) ובכ״ש באלול, היו תורמים את תרומת־הלשכה. 
בכסף של תרומת־הלשכה היו משתמשים בעיקר לצורך 
קרבנות־הציבור והקטורת (שקל׳ ד׳, א׳), וכן היו נותנים 
ממנו לשומרי ספיחים בשנה שביעית, לנשים, שהיו אורגות 
פרוכות לשערי־המקדש (שם! כתוב׳ ק״ו, א׳), לקניית הפרה 
האדומה והשעיר המשתלח ביום־הכיפורים, לבגדי־כהונה, 
למבקרי מומיו, למלמדים את הכהנים הלכות־שחיטה ולמגי־ 
הים של ספרי־הקודש (שם, שם). בכסף של שיירי־הלשכה 
היו משתמשים להתקנת הכבש המיוחד לפרה האדומה 
ולשעיר המשתלח, ולהוצאות של מזבח־העולה, ההיכל והעז¬ 
רות (שקלים ד׳, ב׳* ירו׳ שם פ״ד, ה״ג! לפי בבלי כתוב׳ 
ק״ו, ב׳, נתכסו הוצאות אלו מכספי בדק־הבית), להשגחה 
על אמת־המים שבירושלים ועל חומת־העיר ומגדלותיה וכן 
לכל שאר צרכי־העיר (שקלים ד׳, ב׳! ירו׳ שם פ״ד, ה״ג). 

עוד לשכה אחרת היתד. בביה״מ לבדק־הבית, שדמיה 
באו מן הערכין (ר׳ ויקרא כ״ז), ומסתם הקדשות (ערכין 
כ״ד, א׳). היו גם לשכות מיוחדות לנדבות: לשכת חשאים — 
למנדבים צדקה בסתר ("יראי חטא נותנים לתוכה בחשאי 
ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי", משנה שקל׳, 
ה׳, ו׳): ולשכת הכלים (שבה היו מונחים 93 כלי־כסף וכלי־ 
זהב, שהשתמשו בהם לצורך העבודה — תמיד ג׳, ד׳) — 
למנדבים כויים לביה״מ. אחת לשלושים יום היו הגזברים 
פותחים אותה "וכל כלי שמוצאין בו צורך לבדק־הבית 
מניחין אותו, והשאר נמכרין בדמיהן ונופלין ללשכת בדק- 
הבית" (שקלים, שם). 

אוצר יחיד במינו נוצר מתוך ההתחייבות, שגם אותה 
קיבלו עליהם הכהנים, הלוויים והעם בכתב האמנה (נחס׳ 
י, לה! יג, לא), להביא למקדש "לעתים מזמנים שנה בשנה 
לבער על מזבח ה׳ אלהינו ככתוב בתורה" את "קרבן העצים". 
משפחות מיוחדות קיבלו עליהן לנדב עצים בימים קבועים 
בשנה, מפני שלפי המסורת, "כשעלו בני-הגולה לא מצאו 
עצים בלשכה ועמדו אלו והתנדבו משלהם, וכך התנו נביאים 
שביניהן, שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלה מתנדבין 
משלהן" (תענית כ״ח, א׳), ואותו יום שהיו מביאים בו את 
העצים. היו מקריבים עולות נדבה, ונחשב להם היום כיום- 
טוב שאסורים בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה (תענית 
כ״ח, א׳). הימים למתן נדבת־העצים היו קבועים בשביל כל 
משפחה; למשל, א׳ בניסן נקבע בשביל בני ארח בן יהודה 
(עז׳ ב, ה; נחמ׳ ז, י)! כ׳ בתמוז — בשביל בני דוד בן 
יהודה (עז׳ ח, ב). מאלה נתייחד יום ט״ו באב (מגלת תענית 
לאב! מלח׳ ב׳, י״ז, ו׳) כיום "קרבן העצים", והיתה בו תכונה 


של חג. "אותו יום פסקו לכרות עצים למערכה... לפי שאינן 
יבשין" (תענית ל״א, א׳). 

את אספקת צרכי המקדש והמזבח מותר היה 
להביא ממקומות שינים. לגבי כמה צרכים היו כל הארצות 
כשרות (כגון לגבי קרבנות ציבור ויחיד), בעוד שלגבי 
צרכים מסויימים נתייחדה הארץ מכוח קדושתה (כגון העומר 
והביכורים ושתי הלחם: משנה מנח׳ ח׳, א׳! תוס׳ שם ט׳, ב׳). 
״העומר ושתי הלחם אינם באים אלא מן המובחר״ — ממכמס 
(=מכמש, שמצפון לירושלים) ומזוניחה (זנוח בשפלה! 
כיום: זנוע, מדרום לצרעה (דבהי״א ד, יח! נחמ׳ ג, יג, 
יא, ל) או ינוחה (במרחק של 12 מיל משכם, מצפז׳ן למכמס), 
שנחשבו אלפא לסולת! שניה להן מבחינה ז 1 היתד, חפריים 
בבקעה (בעמק יזרעאל — יהו׳ יט, יט). את היין לנסכים 
היו מביאים בעיקר מיהודה (חגיגה ג׳, ד׳): קדוחים (כנראה 
מדרום לים־המלח), חטולים (כנראה. גם־כן בסביבה זו , ) 
נחשבו אלפא ליין! שניים להן בזה היו בית רימה ובית לבן 
בהר [=יהודה] (במערב) וכפר סגנה בבקעה (בגליל התחתון, 
מש׳ מנחות. שם). קרבנוח־בהמה הביאו: "אילים ממואב, 
עגלים משרון, כבשים ממדבר (לסי גירסה אחרת: מחברון— 
בבלי מנחות פ״ז, א׳)! גוזלות — לקינין [שבביה״מ] — מהר־ 
המלך". מלת היו מביאים מסדום. "מצות העמר לבוא מן 
הקרוב"(לירושלים—מש׳ מנחות י׳, ב׳), והיו מביאים אותו 
"מבקעת בית מקלה של נחל קדרון" (תום׳ שם י, כ״א), 
אבל במקרים מסויימים היה מובא גם ממרחק: מגנות צרי¬ 
פים (על־יד אד), ומבקעת עין סוכר (בקרבת שכם). 

ד,ע ליה לרגל. עוד יותר מבימי בית ראשון היתד, 
מרובה העליה לרגל לירושלים בימי בית שני. ביה״מ בירד 
שלים נחשב כמרכז מקודש בכל תפוצות־ישראל. עולים היו 
אלה שנתחייבו בקרבנות תודה, חטאת, עולה ואותם שהיו 
מביאים בארות למקדש. מצורעים שנתרפאו, זבים וזבות 
ויולדות שקמו מחלין היו מביאים קרבנם (ערובין ל״ב, א׳! 
פסח׳ צ׳, ב׳)! וכן נזירים שניטהרו לאחר שנטמאו (במדבר 
ו). ניכרת היתה ביחוד הבאת מעשרות (ע״ע), ולשם כך 
היו עולים לירושלים בערב יום ראשון של פסח, ומרובה 
ביותר היה מספר העולים בשעת הבאת הבכורים (ע״ע); 
כל עולה לרגל לימי־החג היה מביא שלושה מיני־קרבנות: 
עולת ראית (ששוויה היה לא פחות ממעה של כסף): שלמי־ 

חגיגה (ששווים היה לא פחות משתי כסף! משנה חגיגה א׳, 

* 

ב׳) ושלמים, שנקראו "שלמי שמחה". 

מספר העולים לדגל בשלש הרגלים (פסח, שבועות, סו¬ 

כות) היה עצום. בתלמוד מסופר בלשון מופלגת: "פעם אחה 

ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל. אמר ליה, 

לכהן גדול: תן עיניך בפסחים. נטל כוליא [=כליה] מכל 

אחד ונמצאו שם ששים רבוא זוגי כליות כפלים כיוצאי 

מצדים, חיץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה. ואין לך כל פסח 

ופסח שלא נמנו עליו [על קרבן אחד] יותר מעשרה בני 

אדם, והיו קודאין אותו — פסח מעובין" (פסחים ס״ד. ב׳). 

בדומה לזה מספר יוסף בן מתתיהו, שקסטיום גאלוס. הנציב 

הרומי בסוריה, רצה להראות את תפארת־ירישלים לנידון 

קיסר וביקש מן הכהנים לקביע את מספר העם, שבא לבהמ״ק. 

והכד,נים מנו לצורך זה את הזבחים ומצאו, שמספרם היה 
י 

עשרים וחמשה ריבוא וחמשת אלפים ושש מאית ( 255,600 ) 
"והחבורה הנמנית על קרבן אחד לא היתה מעטה מעשרה 
אנשים... ורבים הצטרפו גם לחבורות בנות עשרים איש" 


587 


כית •המקדש 


588 


(מלחמות, ד, ט/ ג׳ 1 שם, ב/ י״ד. ג׳). יוסף מבאר בזה (שם) 
את המספר העצום של המתים בירושלים בזמן המצור שקדם 
לחורבן ואת המספר המרובה של השבויים, שנפלו בידי 
הרומים (לדבריו: 97,000 שבויים וססס, 1,100 מתים). המסר 
רת מספרת, שלמרות ריבוים המופלג של הבאים לבה״מ, 
"מעולם לא נתמעך אדם בעזרה חוץ מפסח אחד. שהיה בימי 
הלל, שנתמעך בו אדם אחד, והיו קורין אותו: "פסח מעונין" 
(פסחים ס״ד, ב׳) ז ש״בשעה שישראל עולין לרגל עומדים 
צפופים ומשתחוים דוחים. ונמשכים י״א אמה אחורי בית 
הכפורת* (יומא כ״א. א׳), כן נמסרו אגדות על עולי־רגלים, 
שעלו לירושלם והניחו בתיהם פתוחים, וכשחזרו מצאום 
שלמים < אחד היה נחש קשור בטבעות־דלתותיו! אחר הניח 
תרנגולות בחוץ, וכשחזר — מצא חתולות מקורעות לפניהן! 
אדם אחד הניח כדי של חיטים בחוץ. וכשחזר מצא אריות 
סובבים אותו; שני אחים, שהיו באשקלון. עלו לרגל, וכשחזרו 
נודע להם מפי הגויים, שכנים רעים, שאותו זמן שהיו הם 
בירושלים התהלכו בביתם מלאכים בדמות בני־אדם (ירו׳ 
פאה פ״ג, ה״ח [י״ז, ד׳)ו בבלי פסחים ח׳, ב׳). העולים, גם 
מן הארץ וגם מחו״ל, היו באים מזויינים, ובזמני־מלחמה 
היו מסתייעים בהם בקרבות עם האויב (עיין מלחמות א׳, 
יג, ג׳ו שם ב/ א/ ג׳ ז ב׳, ג/ א׳). 

ב י ת ־ ה מ ק ד ש והנכרים. לפי דין תורה (ויק׳ כב, 

כה), היו מקבלים קרבגות מן הנכרי, וכך, כנראה, היה הנוהג 
בפועל בימי בית ראשון (מל״א ח, מא—מג). קרבנות כאלה 
נתרבו בימי הבית השני ונקבעו דינים מיוחדים לכך. הכלל 
היה: "כל שניךר ונידב מקבלים מידן" (משנה שקלים א׳, 
ה׳). ידועים מלכים ושרים מן הגויים שהקריבו קרבנות 
בבה״מ, כגון תלמי ווו (נגד אפיון ב׳, ה׳). אנטיוכום 11 ע 
סידטס, בזמן שצר על ירושלים ( 133 לפסה״נ < קדמונ׳ י״ג, 
ח׳, ב׳), מרקום אגריפם שהקריב הקטומבה — מאה עולות — 
בשנת 15 לפסה״ג (שם ט״ז, ב׳, א׳)ו וכן עלה במיוחד 
לירושלים ויטליום, נציב־סוריה, להקריב בבית־המקדש בפסח 
(שם י״ח, ה׳, ג׳). המזבח במקדש שבירושלים היה נערץ 
"על כל ההלנים והבארבארים", קובע יוסף (מלח׳ ה׳, א׳, ג׳), 
ופירסומו של ביהמ״ק היד, גדול בכל העולם (שם ד׳, ד׳, ג׳ז 
ועי׳ סווטוניום, אוגוסטוס, 93 ). 

מלבד קרבנות, שקיבלו מידי הנכרים, היו מקריבים מימי 
ר,עליה מן הגולה קרבן מיוחד לשלום המושל הנכרי. כך 
הקריבו בבה״מ קרבנות לשלומו של המלך הפרסי (עזרא ו, 
ט—י), לשלום מלכים יווניים (כגון דמטריום 1 [חשמו״א ז׳, 
ל״ג]), ואח״כ — לשלומם של הקיסרים הרומיים (מלח׳ ב׳, 
י׳, ד׳)! לפי ידיעה אחת (פילון, המלאכות אל גאיום, 23 ), 
היו מקריבים כל יום שני שעירים ופר (ועי׳ שם, 45 ). כשפרץ 
המרד נגד הרומים והקנאים (בהנהגתם של אלעזר בן חנניה 
וזכריה בן אבקולם) התגברו על רודפי־השלום בעם, פנקה 
הקרבתו של קרבן זה (גטין, נ״ו, א׳! מלח׳ ב׳, י״ז, ב׳—ד׳). 

במסורת הישראלית נחשב הבית השני כנחות בדרגה מן 
הבית הראשון, שהיה יודשו של המשכן ושבו היו ארון־הברית 
ולוחות־הברית. אך הבית השני היה, מיום שהוקם, המרכז 
הדתי והמדיני של מדינת־יהודה, ובמרוצת־הזמן נעשה המרכז 
הדתי והמדיני של היהדות העולמית לכל תפוצותיה. נתקיימה 
נבואת חגי: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" 
(ב, ט). העם ראה את סופה וכשלונה של מלחמת־ד,עצמאות 
שלו בחורבן־הבית, ולא בחורבן העיר, שעמדה עוד חודש 


ימים בפני טיטום. צום ט׳ באב והסמלים של "זכר לחורבן" 
בבתי־היהודים השרישו את זכרו של הבית השני בתודעת 
העם! מאות בשנים אחר החורבן היו מונים לפי חורבן־הבית, 
ועד היום תופסת התפילה על ד,"בית הגדול והקדוש" ועל 
חידוש העבודה ב״דביר ביתך" מקום חשוב בתפילות־ישראל. 
משנה תורה, ספר עבודה ! ר׳ אהרן בר׳ יוסף הכהן, עבודת 
הקרבנות ח״א. תרע״ג! ח״ב. תרם־׳בו ש. ביאלובלוצקי. 
ירושלים בהלכה, קובץ עלי עץ, תש״ח-תשייב, עס׳ 174-25 
ש. קליץ, ארץ יהודה תרצ״ם, 118 ובר! <,ע ,• 8001110 

- 1 ) 1 ) 174 )' 7 1 ) 1 > 1101 ) 01172 [ 71 ) 141 141 <1(7 0 1411141 1771 1(1X1 ■/ס/ס/זי/ 
ה) 1 /> 17 [> 14 ן 7 ) 1 > ) 111 ) 111 ) 7 ) 0 ,־ס , 80110 .£ ; 1895 . 7 ) 71 07141 ) 17 

. 277-363 .קק , 24 .גזגק ,״ 11 , 7 )^ ¥01 
י. מ. 1 . 

היסטוריה. — תקופת פרם. ב 538 פירסם כורש, 
מלך־פרס, שכבש את בבל, כרוז לבני־הגולה, שבו הודיע 
על רצונו להקים את בית־המקדש שבירושלים מהריסותיו, 
ואף האיץ בגולים לעלות לארצם ולהתנדב לצרכי הבית 
(עזרא א, א—ד). מלבד זה נתפרסם מטעם המלך "זכרוך 
(בארמית: דכרונה) מיוחד, שבו נקבעו מידות־הבית, והובטח 
לספק מאוצר־המלכות את כל צרכי הבניה והעבודה (הבהמה, 
התבואה והשמן) וכן להחזיר את כלי־הבית, שנשדדו בשעת־ 
החורבן. ואמנם נמסרו הכלים לידי ששבצר, "הנשיא ליהודה", 
על מנת שיעבירם לירושלים (שם א, ז—יא; ה, יג—טז). 
בתנועת־ה״שיבה", שעורר הכרוז בין בני־הגולה, שבראשם 
עמדו זרובבל וישוע בן יוצדק, עלו 42,360 איש לארץ. 
הבאים הקימו "אוצר מלאכה" לבניין־הבית וצרכיו (בזהב, 
כסף ובגדי־כד,ונד,), והעמידו לסי שעה מזבח לעבודה (שם, 
ג, ג—ו). העולים באו בדברים עם הצורים והצידונים כדי 
שהללו יביאו ארזים לבניין, ובשנה השניה לבואם הניחו 
את יסודות־הבית ואף העמידו את הלויים לנצח על השירה 
בשעת העבודה (שם שם, ח וגף). אבל כשהגיעה השמועה 
על כך ל״עמי־הארצות" (השומרונים) הציעו הללו לבונים, 
שישתפו אותם בבניין, ומשנדחתה הצעה זו ע״י העולים, ניסו 
השומרונים לבטל את הבניה ע״י הטלת אימתם על הישובים 
היהודיים וע״י פניה לרשות בקיטרוג על היהודים, שלא היכל 
דתי הם רוצים לבנות, אלא מבצר צבאי מתוך כוונת־מרד: 
רוצים הם לקרוע את יהודה מעל מלכות־פרם. קיטרוגים מסוג 
זה חזרו ונשנו וכנראה היתד, להם השפעה ידועה. יתכן, שכבר 
בימי כורש באה הפסקה בבניה (עזרא ד). בשנה השניה 
למלכותו של דריוש 1 ( 521 לססה״נ), כששככו המרידות 
הגדולות, שפרצו במלכות־פרם, קמה התעוררות חדשה בעם 
לבניין־הבית, שבראשה עמדו הנביאים חגי וזכריה (עז׳ ה, א 
וגו׳ והספרים חגי, וזכריה א—ח). כשנתחדשה הבניה פנה 
תתני, פחת עבר הנהר, בשאלה אל דריוש בנוגע לחוקיותה 
של הבניה ולעמדתה של המלכות כלפיה. מתוך חיפוש 
התעודות הנוגעות לדבר מצאו בארכיון־המלכות שבאחמתא 
את ה״זכרון" המקורי של כודש ועל־יסוד זה חזרה המלכות 
גופה ונכנסה בעובייה,קורה של פעולת־הבניה ע״י מתן הוראות 
לפחת עבר־הנהר להחיש את מהלך־ד,בניין ולספק את צרכי 
המקדש מאוצרותיה (עז׳ ו, ו—יב). בשנה הששית לדריוש 1 , 
בשלושה באדר ( 515 לפסה״ב) — 70 שנה אחר חורבן הבית 
הראשון — נסתיימה הבניה. חנוכתיהבית נעשתה במעמד 
רוב העם, תוך הקרבת קרבנות מרובים, ובהם שנים־עשר 
שעירי־עזים, כמניין שנים עשר שבטי־ישראל. אך הפולמוס 
הישן עם "עמי־הארצות" (שעכשיו נוספו עליהם בית־טוביה 
בעמון והערבים בנגב) לא פסק. בימי עליית עזרא ( 457 


589 


590 


בית־המקדש 


לפסה״נ) הובטחו מטעם המלכות הוצאות העבודה במקדש 
ואת המשרתים בקודש פטרה המלכות ממיסים (עזרא ז, כד). 
בתקופת נחמיה התחייבו נציגי העם לתת "שלישית השקל 
לשנה" לעבודודהבית, הפילו גורלות על קרבן־העצים, 
שכמה משפחות מיוחסות קיבלו עליהן להביא למזבח לעיתים 
מזומנות׳ וקבעו תקנה לשלוח את המעשרות והתרומות 
ללשכות ביודהאוצר שבמקדש, כדי שיחולקו שם לכהנים 
וללויים (נחמ׳ י, לג—לח). גזברים מיוחדים הופקדו לתכלית 
זו "על הנשמת (-הלשכות) לאוצרות לתרומות לראשית 
ולמעשרות" (שם יב, מד), שקיבלו את התבואה מידי העם 
(שם יג, ד—יג; מלאכי ג, י). לתקופה זו בקירוב יש לייחס 
גם את קביעת כ״ד המעמדות מישראל, שלפי המסורת (תום׳ 
תענית ד[ג], ב) קבעוה "נביאים שבירושלים". 

תקופת-יוון וימי החשמונאים. כשנכבשה הארץ ע״י 
היוונים היה בארץ ישוב יהודי מגובש מסביב למקדש. שמעון 
הצדיק (קדמונ׳ י״ב, ב׳, ה׳), חיזק את ההיכל (כנראה. ע״י 
בניית החומה המערבית, שמגינה עליו מצד העיר) וכרה בו 
מקוה־מים (בן־סירא נ׳, ב׳).תיאור עבודתו בביהמ״ק,שנמסר 
ע״י בן־סירא (שם, נ׳), יש בו משום רישום ראשון לעבודת- 
הפאר, שהיתר. נהוגה אחד־כך (עי׳ "סדר העבודה"). המלכים 
ההלניסטיים התייחסו בכבוד למקדש וזיכי אותו במתנות. 
ביחוד התייחס בכבוד למקדש אנטיומס 111 (ע״ע), שסיפק 
לצרכיו מאי׳צרו־יין, שמן, לבונה, סולת׳ תיטה ומלח, וכן 
המציא עצים לבניין המקדש ולשיפוצו, ובדו׳מה למלכים הפר¬ 
סיים פטר את כל עובדי-המקדש — ובכלל זה את הסופרים — 
מתשלומי מיסים למלכות (קדמונ׳ י״ב, ג/ ג׳). כמותו נהג 
אחריו גם סלוקום עו, שכיסה מאוצרו את כל ההוצאות, שהיו 
כרוכות בעבודת־הקרבנות (חשמ״ב ג/ ג׳), אע״פ שדבר זה לא 

מנע אותו אח״כ, כשנזקק לכסף, לשלוח לירושלים את שרו 

י 

הליודורום כדי להוציא כסף מאוצר-המקדש (אלא שמחשבה 
זו לא נתקיימה; עי׳ חשמ״ב ג/ ה׳ ואילך). היחס אל המק¬ 
דש מצד מלכי־סוריה נשתנה תכלית שינוי בימיו של אנטיו־ 
כוס 1¥ (.,אפיפאנס"). ב 169 , בדרכו חזרה ממצרים, התפרץ 
אנטיוכום לביה״מ ובזז את כליו, ושתי שנים לאחר מכן 
( 167 ) הקים "שיקוץ משומם על המזבח". ביה״מ נועד ע״י 
אנטיוכוס לשמש כמקדש לזום. העבודה בביה״מ פסקה למשך 
שלוש שנים ויותר ונתחדשה רק כשיהודה המכבי כבש את 
הר־ציון והמקדש. יהודה ניתץ את מזבח־העולה המטומא ואת 
אבניו גנז בלשכה המזרחית, צפונית לבית־המוקד (מדות 
א׳, ו׳; חשמ״א ד׳, מ״ו): את אבני־השיקוץ זרק למקום 
טמא (חשמ״א שם, מ״ג). במקים המנורה. שהועברה ע״י 
הסורים לאנטיוכיה, הביאו 8 שיפודים של ברזל. "חיפום 
בעץ והדליקו בהם את הנרות״ (ולאחר זמן כש״העשירו — 
עשאום של כסף, חזרו והעשירי — עשאום של זהב״ — 
מנחות כ״ח, ב׳; מגילת־תענית לכ״ה בכסלו). חג חנוכת- 
המזבח, שנמשך שמונה ימים, נקבע מכאן ואילך לדורות 
(חשמ״א ד׳, נ״ח; חשמ״ב א׳, ט׳! שב ב, י״ח). יהודה גם 
הקיף את הר־ציון חומה, שנועדה להגן על המקדש (חשמ״א 
ד׳, נ״ט), ביחוד מפני הסכנה שנשקפה לו ממערב, מצד מבצר- 
חקרה, שעדיין היה בידי היוונים. מאז לא פסקה העבודה 
בבית אף בזמנים שיד-היוונים חזרה וגברה בהם. הכהן 
הגדול אלקימוס ( 167 — 157 לפסה״ג), שצידד עם המתייוונים, 
ניסה להרוס את ״חומת חצר המקדש הפנימית״ — אפשר, 
הסורג ששימש גבול להתקרבותם של נכרים אל הבית — אך 


ניסיון זה בטל עם מיתתו הפתאומית. לפי המסורת, נפרצו אז 
י״ג פרצות; לאחר זמן כשחזרו וגדרום גזרו כנגדם "י״ג 
השתהויות״ (מדות ב׳, ג׳). בימי שמעון ( 141 — 135 ) נהרסה 
החקרה ומאז היה המקדש המקום הגבוה ביותר בעיר (קדט׳ 
י״ג, ו׳, ז׳). בימיו, אפשר, גם נבנה הגשר, שחיבר את הר־ 
הבית עם הגבעה המערבית (קדמוג׳ י״ד, ד׳, ב׳; ט״ו, ט׳, ה׳). 
זמנו של יוחנן כהן גדול היה זמן של תיקונים חשובים 
בסדרי־העבודה במקדש (ירו׳ סוטה פ״ט, הי״א; תום׳ שם 
י׳, ג׳). 

י. מ. ג. 

מכיבוש ר(מי עד חורבן הבית. כשכבש פומפיום את 
ירושלים פרץ לקודש־הקדשים (מלח׳ א׳, ז׳, ר) ולאחר כמה 
שנים כשעבר קראסוס בארץ בדרכו לפרתיה, בזז את אוצר־ 
המקדש בשעור של אלפיים ככר כסף (קדמונ׳ י״ד. ז׳, א׳). 

מאורע חשיב בתולדות ביה״מ אירע בימיו של הורדום. כדי 
לקנות את לב העם החליט הירדום לחדש את הבית בצורה 
מפוארת ביותר. בשנה הט״ו למלכותו הוחל בבניין. קודם 
התחלת־הבניין נעשו הכנות מרובות: אומנו אלף כוהנים 

כסתתים וכבנאים לעבודה בפנים־הבית; הריבוא פועלים 

~ * 

מבני־ישראל הועמדו לרשות המפעל, וכן הוכנו החמרים 
והמרכבות (כאלף במספר) להובלת האבנים. הבניין הוקם 
מאחורי־קלעים, כדי שלא תשלוט עין־זרים בקודש (משנה 
עדיות ח/ ו׳). האבנים להקמת המזבח והכבש הובאו מסלע־ 
הבתולה שמתחת לקרקע בבקעת בית־הכרם בלא שהונף 
עליהן ברזל (מדות ג׳, ד׳). עבודת־הבניה נמשכה ארבעים 
ושש שנים (לפי האוונגליון של יוחנן ב/ ב׳), אך ההיכל 
עצמו הוקם במשך שנה וחצי: בניית הסטיוים נמשכה שמונה 
שנים (קדמ ׳ , ט״ו, 420/21 ). מלבד חידוש הבית והעזרות, 
הכפיל הורדום את שטחו של הר־הבית על-ידי הקמתן של 
חומות גבוהות בקירבת־ההר ועל־ידי מילוי החלל שבין 
הסלע ורחבת־הבית. לאורך החומות נבנו סטיוים מפיארים, 
שהיו מחוברים אל מבצר־אנטוניה, שהגן על הר־הבית מצפון־ 
המערב; ■בו בזמן הוקם גם גשר שני שחיבר את החלק 
הדרומי של ההר עם העיר העליונה. ההיכל עצמו הוגבה 
ב 40 אמות ( 20 מ׳ בקירוב) והורחב ב 30 אמה ( 15 מ׳) 
בחלקו הקדמי; אך שאר מידותיו נשארו כפי שהיו. הבית 
נבנה מאבן לבנה; שעריו וחלקי-עיטור שונים צופו בכסף 
וזהב, באופן שיוסף בן מתתיהו יכול היה להשוות את הבניין 
להר של שלג וזהב (מלח׳ ה׳, 223 ). אף חכמי־התלמוד 
מעידים, ש״מי שלא ראה את בניין הורדום לא ראה בניין 
נאה בימיו" (ב״ב ג׳ ע״ב). 

אגריפם 11 חידש את מבנה הסטיוים המזרחיים (קדמ׳. 

כ', 220 ); בזמנו הקימו הכוהנים קיר בצידה המערבי של 
העזרה הפנימית. כדי להסתיר את עבודת-המזבח מעיניהם 
של הסועדים בטרקלין־המלך בעיר העליונה (קדמ׳> כ׳. 
189 — 192 ). סטיוי הבית ניזוקו כמה פעמים בימי המהומות, 
שקדמו למרד הגדול ברומים: בימי הפולמוס של וארוס 
(מלח׳ ב׳, 49 ) ובימיו של גסיוס פלורוס (שם, ב׳, 330 , 405 ), 
אך תוקנו פעם בפעם. בזמנו של פונטיים פילאטוס נמשכה 
אמת־המים. שבאה לירושלים מסביבות־חברון, עד להר־הבית 
(מלח׳ ב׳, 175 ). בזמן המלחמה בחימים שימש בית-המקדש 
כמבצר ליוחנן מגוש חלב (העזרה הפנימית היתה זמן־מה 
בידיו של אלעזר בן שמעון); בימי המלחמה בין יוחנן 


591 


592 


בית־המקדש — בית־זרע 


ושמעון בן־גיורא הקים יוחנן מגדלים בפינות־הבית (מלח/ 
ד/ 581 ). 

המנהג למנות נהנים גדולים מטעם השלטונות, שנקבע 
ע״י הורדוס, גרם, מצד אחד, לירידת ערכה של הכהונה 
הגדולה, ומצד שני לחיזוק הפיקוח של חכמי־ההלכה על 
סדרי-העבודה בביה״מ. משמר־הכבוד על בגדי־הכהונה 
הגדולה, שנתמנה מתחילה ע״י המלכות ואח״ב ע״י נציבי- 
רומי, גרם לחיכוכים בין הנציבות הרומית והממונים על 
ביה״מ. בפקודה מיוחדת, שניתנה מטעם קלודיום קיסר 
( 46 לערך לסה״נ), עבר התפקיד של קביעת משמר־הכבוד 
לבגדי־הכהונה לשלטונות של ביה״מ. המרד הגדול נגד 
רומי התחיל עם ביטול הקרבת הקרבן לשלום־הקיסר (מלח׳ 
ב/ י״ז, ב׳). 

המצור על ירושלים הפך למעשה את המקדש למרכז של 
כל פעולות־המלחמה. כיבושו של הר־הבית על־ידי הרומים 
התחיל בפריצת החומה של מבצר־אנטוניה (ג׳ בתמוז). 
על חורבותיו של מבצר זה שפכו הרומים סוללה, שהגיעה 
בארבעה מקומות עד החומה הפנימית של העזרה (מלח׳ ו/ 
150 — 151 ), בי״ז בתמוז בטל התמיד — מחוסר כהנים מומ¬ 
חים לעבודה (מלח׳ ר, ב׳, תענית ב/ ז׳). סטיווי ביה״מ 
נהרסו ונשרפו בכ״ב—כ״ח בתמוז (שם, 164 — 168 , 177 — 
179 , 190 — 192 ). הסתערות הרומים במכונות ובסולמות על 
חומת־העזרה נהדפה עד שבח׳ באב ציווה טיטום להצית 
את שערי־העזרה באש (שם. 241 ). בט׳ נתקיימה במפקדה 
הרומית התייעצות על גורל־הבית; לדברי יוסף בן מתתיהו 
(שם, 241 ) חיווה טיטוס את דעתו נגד הריסת־הבית, אך לפי 
מקור אחר, שנתבסס, כנראה, על טאקיטוס. דרש טיטוס את 
הריסתו דוקה. לדברי יוסף בן מתתיהו נשרף הבית במקרה: 
אחד מן החיילים זרק לפיד בוער דרך חלון לתוך תא מתאי־ 
הבית מצד צפון וגרם להתלקחות של אש בבניין; למרות 
מאמציו של טיטום למנוע את התפשטות־השריפה (לדברי 
יוסף) נזרק עוד לפיד אחד על שער־הבית (כנראה, שער־ 
ההיכל, כי פתח־האולם היה פתוח) והבית נשרף כולו- 
פרט לשןים משעריו (מלח׳ ר, ה׳, ב׳). הלוחמים היהודיים 
הגנו על הבית מתוך גבורה נואשת עד הרגע האחרון, וכשראו 
שהבית עולה באש קפצו רבים מהם לתוך הלהבות. הדבר 
אירע בי׳ באב, 70 לסה״ג. כמה מכלי ביה״מ — מנורת- 
הזהב, שולחן לחם־הפנים והשופרות — ניצלו מן השריפה 
ונפלו ביד החימים. הם מתוארים באחד מן התבליטים 
שעל קשת־הניצחון של טיטוס בר(מי וזכרם בא במשך 
מאות־שנים אחר החורבן במקורות יהודיים ולא־יהודיים. 

ס. א.־י. 

בית־הנכחךים, ע״ע פרלסנט. 

בית״ה#טה, ישוב קיבוצי (מיסודו של הקיבוץ המאוחד) 
על אדמת הקהק״ל בעמק־יזרעאל המזרחי (על 
גבול עמק בית־שאן). מייסדי ב׳*ה׳ הם יוצאי תנועת־הנוער 
הארצישראלית ״מחנות העולים". ב 1929 יצרו ראשוניה של 
תנועה זו קבוצת עבודה והכשרה במושבה חדרה. לאחר 
שנתיים עברה הקבוצה לעמק־יזרעאל ובמשך 4 שנים בקירוב 
ישבה על־יד מעיין־חרוד, במקום שישב קודם לכן קיבוץ 
עין־חרוד. 

משגאלה הקהק״ל חלקים נוספים מאדמת עמק־יזרעאל, 
נקבע בהם שטח ליישובה של הקבוצה, ובדצמבר 1935 עלתה 


פלוגת־חלוץ שלה על האדמה שהוקצתה לה ונטתה שם את 
אהליה. בנייתו של המשק התחילה סמוך לכך ועם גידולו 
המתמיד נקלטו בקיבוץ חברים חדשים (עולים מפולניה, 
גרמניה, תימן ועוד). המשק של ב׳־ה׳ הוא מעורב וכולל 
את רובם של ענפי המשק החקלאי. יש בב׳־ה׳ גם כמה מפעלי־ 
תעשיה (בית־בד, נגריה, וכד׳). 

השטח הכולל המעובד בב׳־ה׳ הוא 19,000 דונאם, שמהם 
1,750 הם אדמת־שלחים ו 17,250 אדמת־פלחה. מספר־הנפשות 
הוא כ 850 ( 1955 ). 

השם ב׳־ה׳ נזכר בשופטים ז, כב, בסיפור על מלחמת 
גדעון במדינים. ונשתמר (בשינוי) בשמו של הכפר הערבי 
שטה. שהיה קיים בסביבה זו. 

ביתונןא- כפר ערבי בהרי־יהודה ( 814 מ׳ מעל פני־הים). 

4 ק״מ דרומית־מערבית לרמאללה. מספר תושביו 
1,400 (מוסלמים), שטח־אדמתו 23,000 דונאם. מהם 70% 
מעובדים ( 50% מזרע, 50% מטעים, בעיקר כרמי־גפן). 
הכפר נזכר בימי הצלבנים בשם ביתי אומן. במקום נמצא 
בניין חרב מיה״ב (באב אל בלד— "שער־העיר") ובו רצפות־ 
פסיפס ובריכות. 

ביתזסים, ע״ע צדוקים וביתוסים. 

בית״זכרןה, מקום בקרבת בית־צור, שבו התנגש צבא־ 
המכבים עם צבאו של אנטיוכוס ע אופאטור, מלך 
סוריה, בשנת 162 לפסה״נ. במלחמה זו נהרג אלעזר, אחיו 
של יהודה המכבי, לאחר שהרג אחד מפילי־האויב. והצבא 
היהודי הוכרח לסגת בלחצו של הצבא הסורי החזק. כיום: 
ח׳רבת בית זכריה- 4.5 ק״מ דרומית־מערבית לבריכות־שלמה. 

חש״א, רל״ב-ל״ג! קדמוניות י״ב. ם/ ד׳; מלחמות א׳. א/ ד,׳! 

. 5 212 .ק , 1924 י ממ . 1 *!*. 

בית־זךע. ישוב קיבוצי בעמק־הירדן (בנפת כינרת); ידוע 
גם בשם "כפר נתן לסקי", על שמו של נדבן יהודי 
מאנגליה, שתרם מכספו לקה״י. הקף השטח המעובד בו 
בקביעות — 2,450 דונאם. מספר תושביו — כ 600 ( 1955 ). 

מייסדי הישוב היו מן העולים המועטים, שבאו לארץ מגר¬ 
מניה בתקופת ה״עליה השלישית". את הכשרתם החקלאית 
קיבלו בגרמניה בחוות "מרקנהוף". לאחר נסיוךהתיישבות 
קודם בעמק־יזרעאל עלתה (באוקטובר 1926 ) פלוגודהחלוץ 
של מתיישבי־ב׳ על נחלתם (חלקת־אדמה. שחברת־החשמל 
הא״י רכשה לצורך מפעלה והעמידה לרשות הקהק״ל לשם הת¬ 
נחלות של קבוצוה־פועלים) והשתכנה בבתי־החומר, ששרדו 
במקום מימי הישוב הערבי. במשק הוקמה רשת־השקאה, 
שנתבססה על ניצול מי־הירדן ושמקפת את כל אדמת־ב׳. 
גידולו של המשק הצריך כוחות־עבודה נוספים, ולפיכך 
החליטה קבוצת־ב׳ להתאחד עם קיבוץ "השומר־הצעיר" 
מליטה, שנתארגן ב 1929 , והגוף המאוחד נצטרף לקיבוץ 
הארצי השוה״צ. במרוצת־הזמן קלט הקיבוץ עולים נוספים. 
בהם מגרמניה, פולניה, ליטה. מבני "עליית־הנוער" ועוד. 

משקו של הישוב הוא אינטנסיווי־מעורב. הענפים העיק¬ 
ריים : רפת, לול, מטעים, ירקות ומספוא. הקיבוץ הוא שותף 
לביהח״ר "ספן" שבעמק־הירדן המייצר לוחות מאזוניט 
וצלוטכס. 




593 


בית״חדלי: 


594 



ה״׳עאריטוז" בפאריס. תחריט םהחי 5 ת המאה ה 17 



בית״חזלים (ב׳; "בית-החולים" — הב׳), מוסד לטיפול 
קיבוצי ומאורגן בחולים טעונים אישפוז ושכיבה 
במיטה — להבדיל מקליניקה או פוליקליניקה, שמטפלת 
בחולים נכנסים ויוצאים, וכן מבתי־הבראה או בתי־מחסה 
לזקנים וכד/ שבהם אין הטיפול הרפואי עיקר. 

ב״ בצורות שונות קיימים זה כ 2,500 שנה. אף השם 
"הויספיטאל", המשמש כיום כמונח בינלאומי, מוצאו 
קדום (מן המאה ה 4 לסה״ג). 

ב" נוסדו גם ע״י מושלים וגם ע״י יחידים או גופים 
בעלי־יכולת (מלך, כנסיה, רשות מקומית, נדיבים), שדאגו 
לאירגונם ולמימונם. עד לזמן החדש היו שכבות השליטים 
והעשירים מייסדות ב" בשביל הכפופים להן והתלויים בהן 
(עבדים, מעוטי־אמצעים וכד׳), בעוד שבני השכבות הללו 
עצמם היו נוהגים לקבל טיפול רפואי בבתיהם, 

הב" הראשונים נוסדו ביבשת הודו ואייה. בכרוניקה 
הסינגלזית של מאהאראמזה מסופר, שבצילון כבר נוסד ב׳ 
ב 473 לפסה״ג. אחד ממלכי-צילון, שנפטר ב 137 לפסה״ג, 
כותב: "ב 182 מקומות שונים קיימתי ב" מצויידים בכל 
הדברים ההכרחיים, בתרופות ובתבר־עובדים מאומן בריפוי־ 
חולים". גם אשוקה (ע״ע) מספר בכתובותיו על בניין בתים 
למחסה לחולים עניים ולטיפול בהם. בהודו היו קיימים גם 
ב" לבהמות. 

ביוון העתיקה שימשו תחליף לב" היכלי אסקלפיוס (ע״ע). 
המפורסם שבהם היה באפיד־אורוס (ע״ע); שרידיו נמצאו 
בחפירות ורישומו ניכר בספרות. ההיכלים הללו נבנו במקו¬ 
מות מצויינים ביפי־הטבע, בנופים של גבעות, שפת־ים, 
יערות. הטיפול כלל התעמלות, מרחצאות, מאסאז׳ים, וכנראה 
גם תרופות אמפיריות; אך עיקרו היה טכס מיוחד של לינה 
במקום קדוש. אנטונינוס פיוס קיסר הוסיף על היכל־אסקלפיום 


באפידאורוס אולמים מיוחדים ליולדות ולגוססים. באפידאו־ 
ר(ם נשתמרו טבלות, שבהן תיארו החולים שהבריאו את 
מחלתם והבראתם — עפ״ר כמעשה־ניסים; אך נמצאה גם 
טבלה, שבה ניתן תיאור ראציונאלי של תולדות־מחלה ממש. 
הרופאים היו דרים במעון מיוחד, יאטריאון — שם, שהושאל 
למעון הרופאים, שעסקו בפראקטיקה פרטית. כמה היסטור¬ 
יונים סבורים, שממקדשי־אסקלפיוס אלה התפתחו האסכולות 
הרפואיות. ב" ציבוריים לא היו מצויים ביוון. אפלטון יעץ 
לפתוח את מעונות־הרופאים במקרים של מגפות לפני אזרחים 
בני־חורין, אך לא לחשוכי-מרפא. 

בנ׳יגוד ליוון פעלה רומי הרבה באירגון ב". גרמו לכך 
הכישרון האירגוני והמינהלי הכללי של הרומים, אינטרסים 
כלכליים וצרכים צבאיים. בתקופת־הרפובליקה סודר בתוך 
היכל מוקדש לאסקולפיוס. שעמד באי שבנהר־טיבר, ב׳ מיוחד 
בשביל עבדים חולים ותשושים; ע״י כך נתכוונו האדונים 
להיפטר מעבדיהם, שלא יכלו עוד לעבוד ולהטיל את הדאגה 
להם על המדינה. קלאודיום קיסר הוציא חוק, שלפיו הוכרזו 
עבדים אלה — אם התרפאו — חפשים ופטורים מלחזור לאדו¬ 
ניהם. ב׳ זה הוא אחת מן הדוגמות הראשונות בעולם המערבי 
לב׳ ציבורי, אף אם היה מוגבל לסיג מיוחד של חולים. 

דומים לו היו הב", שהקימו בעלי־האחחות הגדולים 
בשביל החולים בין עבדיהם, שהיו להם סיכויים להבראה: 
את האחרים עזבו לנפשם. גם בשביל הלודרים. שנפצעו 
בהצגותיהם, הוקמו מטעם המדינה ב" מיוחדים. כל הב" 
הללו לא נוסדו, לאמיתו של דבר, מתוך דאגה לגורלם של 
החולים כשהם לעצמם, אלא מתוך כוונה למנוע אבדן־רכוש. 

גם במסגרתו של השירות הצבאי נוסדו ע״י הרומים 
במקומות מרוחקים מן המולדת ב" צבאיים בנקודות אסטרא־ 
טגיות חשובות, נוסף על נקודות של עזרה ראשונה לפצועים 












































595 


בית־חולים 


5% 





ארים ב ע->.י 1-1 :>)״ 3 } בפאריס. טיניאט־רה טז הסאה ה 15 

בחזית. תיאור מן ההווי הרפואי בנקודה כזו נשתמר בתבליט 
אמנותי על עמוד־טריינוס. בימיו של טריינוס נוסד ב׳ צבאי 
בווינה ) ב׳ אחר, שנחקר יפה בחפירות ארכאולוגיות, הוקם 
באותה תקופה על הרינוס בקירבת דיסלדורף. 

הנצרות, שבדומה ליהדות טיפחה את מצוות ביקור־חולים, 
נתנה דחיפה חזקה לייסודם של ב". ביזמת הלנה, אמו של 
קונסטאנטינוס הגדול, הוקם הב׳ הראשון בקוישטה. ב 370 
נוסד בקיסריה ע״י באסיליוס הקדוש ב׳, ששימש גם אכסניה 
לעניים ובית־מקלט לנערות שנכשלו: הוא עמד מחוץ לעיר 
והיה כעין עיירה קטנה. גם באנטיוכיה נמצא באותה תקופה 
ב׳ כזה. היארונימום מזכיר ב׳ ברומא, שנוסד ע״י אשה מן 
האצולה, פאביולה, בסוף המאה ה 4 . מוסדות דומים צורפו 
אח״כ לקאתדראלות ולמנזרים ונקראו ביוונית גוסוקומיות 
(־"טיפולי־חולים"); תמיד היה בהם משום בית־מחסה וב׳ 
בעת ובעונה אחת. גם השם ה ו ספי ט אל (מלאט׳ 5 שכ} 0.1 ן[ 
= אורח) מעיד, שהב׳ לא היה מעיקרו — וכך אף בבל 
יה״ב — מוסד רפואי בלבד. 

הב", שנמצאו במלכות־רומא המזרחית, שימשו דוגמה 
למדינות־האסלאם. הב׳ הראשון בארצות־האסלאם נוסד ב 707 
ע״י החאליף אל ואליד 1 בפוסטאט (קאהיר העתיקה) וכלל 
מחלקות מיוחדות למצורעים ולעוורים, במאה ה 9 היתה 
מצויה בקאהיר על־יד המסגד הגדול פוליקליניקה, שהיתר, 
פתוחה בימי חג, ובה מחלקות לגברים, לנשים ולתולי־רוח. 
הב׳ המפורסם ביותר במזרח התיכון היה זה שנוסד בקאהיר 
במאה ה 13 ע״י אל מנצור ("בימאריסטאן אל־מנצורי") 
וכלל מחלקות לחולי־קדחת, לפצועים, לחולי־עיניים ולמהלי־ 
מים, וכן קאחדרה ללימוד חכסת־הרפואה. ב" היו מצויים 


ניה״ח $'׳*:> וזז 010 ו()ז,. 8 .) 5 ביונדון נ 1720 


בכל תחום השלטון האסלאמי במזרח, באפריקה ובספרד. 
תיאור של הב׳ הגדול בבגדאד במאה ה 12 נמצא בספר־ 
מסעותיו של ר׳ בנימין מטודלה: "ובנה [המלך] פונדקאות 
לעניים החולים הבאים להתרפאות, ושם כמו ששים חנויות 
מרופאים, וכולם יש להם בשמים וכל צרכם מבית־המלך. וכל 
חולה שיבוא שם מתפרנס מממון המלך, והם מרפאים אותם. 
ושם ארמון שקוראין אותו דאר אל מרסתאן, והוא ארמון 
שאוסרים בו כל המשוגעים... עד שחוזרים לדעתם... וחוזר 
כל אחד לביתו ולכבודו". ב" אסלאמיים נמצאו גם בארץ־ 
ישראל, רובם מן המאה ה 14 , בצפת, רמלה, שכם ועזה. 

עם התפשטותה של הנצרות והתבססותם של המשטר 
והתרבות הכנסייתיים נוסדו ב" בכל רחבי אירופה המערבית: 
ע 0 !מ 110101 בליון ב 542 , ״?!ס 01 ז 10 ־ 1 בפאריס במאה הס 
או ה 10 , 037:10 10110 ) 13 זד. 4 ז 3 זת 83 10 ג 1 .> 0 ו] 0$ ברומא 


או 5 ם נניה״ח 0 ז!זנ<ן 5 . 5 ברומא. אטצע הסאה הו 1 נ 

ב 1045 , 5 ׳\\ 0 וו 01 ! 1110 זג 11 . 31 בלונדון ב 1123 , ועוד. בזמן 
מסעי־הצלב קמו מיסדרי־אבירים, שקיבלו עליהם את הטיפול 
בחולים כמצווה דתית וכשירות־עזר צבאי. המפורסם ביותר 
מאלה הוא המיסדר ע״ש יוחנן הקדוש בירושלים (ה״יואני־ 
טים״ או ה״הוספיטאליטים״), שנוסד ב 1113 : הוא קיים בירו¬ 
שלים "הוססיטאל", שהיה ב׳ ובית־מחסר, לצליינים כאחד; 
התקנון של ״הוספיטאל״ זה משנת 1182 מזכיר בפירוש את 
ההנהלה הרפואית: "ארבעת הרופאים המלומדים". כן היה 
פעיל מאוד בטיפול בחולים מיסדר האבירים הטוטוניים, 
מתחילה בעכו בא״י ואח״כ בתחום שלטונו בארצות החוף 
הבאלטי ז הוכחה מציאותם של 150 ב" של המיסדר, מפרוסיה 
המערבית עד ריגה ורוואל. בתקופת התגליות הגדולות 

ד 






597 


598 


בית־־חודיס 



ביה״ח נב־נאט; (איסרייהו: ׳שיטת-הפאמיאיונים 



התפשטו ב" של מיסדרי־נזירים עד פרו ומכסיקו. הב׳ הראשון 
בעולם החדש הוא הב׳ ע״ש ישו מנצרת בעיר מכסיקו*. שנוסד 
ב 1524 . תחילה היו המוסדות והמיסדרים הדתיים מספקים 
משורותיהם כוחות־טיפול מתנדבים, ורק בתקופה מאוחרת 
הופיעו מטפלים ומטפלות בשכר. 

המצב ההיגייני של הב" ביה״ב היה בכללו גרוע ביותר. 
העזרה הרפואית הצטמצמה בשירותים של מקיזי־דם, בלנים 
או ספרים, ורק במקרים קשים היה נקרא לעזרה הרופא. רק 
באיטליה היתה הרמה הרפואית של הב" גבוהה יותר. 
ספר־התקנות של הב׳ ע״ש הרוח הקדוש ( 0 ו־. 1 ״ 0£ * 1 
5 ״ 11 ז 1 ק$ . 5 ) ברומא, מן המאה ה 13 , מוסר פרטים על החיים 
בב׳. פעם בשבוע היו הנזירים עוברים בעיר לחפש חולים 
עזובים, ואת החולים שמצאו היו מובילים אל הב׳ בעגלה, 
אבי־אבות האמבולאנס החדיש. לכל הולה היתה ניתנת 
מיטה (ב! 0161 1 שז 10 ־ 1 בפאריס היו שני חולים מושמים במיטה 
אחת). פרק מיוחד דן בניקיון, בהחלפת כלי־המיטה, וקובע 
קנסות לעוברים על חוקי־הניקיון. בב׳ זה היו מחלקות נפרדות 
לבני־האצולה ולאזרחים פשוטים. כשביקר לותר באיטליה 
בתחילת המאה ה 16 , התפעל מסידורי הב" שמצא בה, שלא 
היו דוגמתם בשאר ארצות־אירופה: "הב" באיטליה נמצאים 
בבניינים מפוארים; הם מספקים לחולים אוכל ומשקה 
סוב; חבר־העובדים הוא חרוץ והרופאים הם בעלי־השכלה. 
כשהחולה מתקבל, הוא מוסר את בגדיו וכל אשר אתו 
לשמירה; אח״ב מלבישים אותו כתונת לבנה ומשכיבים 
אותו במיטה נוחה. מופיעים שני רופאים ומשרתים, שמביאים 
אוכל ומשקה, וכן מטפלות". המצב ההיגייני בהב׳ נשאר 
בדרך־כלל רע עד התקופה החדשה; נעדרת היתר. הבנה 
במהות של הזיהום ובדרכי ההידבקות במחלות. במלחמות 
הספרדים אחר גילוי־אמריקה היתר, תמותת פצועיהם בהב" 
גדולה הרבה מזל של האינדיאנים, שקיבלו טיפול באהליהם. 

מקום מיוחד ברשת הב" ביה״ב תפסו המוסדות למצור¬ 
עים. לגבי הצרעת קיימת היתה הכרה ברורה ביחס לגורם 
ההידבקות והעברת המחלה ־ 4 גורם, שלא הוכר ברפואה 
הקלאסית. האמצעים לבידוד הנגועים לשם מניעת־ההדבקה 


הושאלו בקפדנות מן התנ״ך (ויק׳ יג). בתי־המצורעים נקראו 
ע״ש המצורע לאצארום שבסיפורי האוואנגליונים, ומכאן 
השם ל אצא ר ס, שגעשה שם נרדף ל״הוספיטאל" כשמוסדות 
אלה נעשו ב׳ כלליים לאחר ששככו מגפות־הצרעת באירופה 
(מן המאה ה 15 ואילך). מגפתי־הדבר של 1347/8 ("המוות 
השהור״), עוררה אף היא את ייסודם של ב״ מרובים; היו 
אלה ב" ל״חשוכי־מרפא". ובהם היו מרוכזים תחילה גם 
חולי־עגבת. • 

מבחינה מדעית היה ערכם של הב" ביה״ב, ואפילו 
בתקופת־הרנסאנס, מועט. הרופאים הגדולים פעלו והורו מחוץ 
למסגרתם; גם וסאליוס והארווי לא היו קשורים בב׳. רק 
במאה ה 17 התחילו מנהיגים בפאדובה את שיטת התצפיות 
הקליניות על־יד מיטת-החולה. אך בעיקר היה זה בורהוה 
(ע״ע), שיצר את הקשר האמיץ בין עבודת הקליניקן ובין 
הב׳. שיטה זו, שנשתלמה במחקר ובהוראה, פותחה על־ידי 
תלמידיו של בורהאווה בווינה במאה ה 18 וע״י הפסיכיאטרים 
פינל ואסקירול בפאריס בתחילת המאה ה 19 . 

מן הרנסאנס ואילך התפתחו גם שיטות־בניה וסימון־ 
בניין מיוחדים לב", שהלכו ונשהכללו במרוצת־הזמן. ב 1419 
נבנה ע״י בתנלסקי (ע״ע) ב׳ (תחשססתת)' 1 §^) בפירנצה. 



ביה״ח נדירנור; (סיישינ;, אה״בו. 230 מיט<ת <׳שיטת־ד.מסדרונ' 0 > 











599 


כית־חוליפ 


600 



חררי־חולים רבוזי־חויים סוררנייס 


ב 1456 ייסד הדוכס פראנצ׳סקו ספורצה (ע״ע) את "הב׳ 

; > 

הגדול" ( 0 ־ 101 ^ 03 ׳ 10 ב 1 > 0 ק 05 ) המפואר במילאגו. הבולט 
ביותר בקישוטו הארדיכלי בין בנייני־הב" שהוקמו באיטליה, 
היה זה של הב' ע״ש הרוח הקדוש ( 10 !ז!(} 5 .צ) ברומא, 
שחודש ב 1473/76 ; הוא מצטיין בשער־כניסה בהדר ובאולם־ 
חולים, שארכו 121 מ/ ׳שיטת האולמים הגדולים, שכל אחד 
מהם מכיל כמה עשרות מיסות, אמנם הקלה את הפיקוח, 
אך לא היתד. לטובתם של החולים מאחר שיצרה את התנאים 
להתפשטותן של מחלות מידבקות ומגפות בין החולים בתוך 
כתלי הב ׳ . שיטת־ה מ ס ד ר ו נ י ם ( 4 אולמים ארוכים, שהם 
נפגשים יחד בצורת זרועות־צלב) שלטה בכל הב" הגדולים, 
שנבנו מן המאה ר. 16 עד תחילת המאה ה 18 : ספיטאל־יוליוס 
בוירצבורג ( 1576/79 ), שאריטה בפאריס ( 1602 ), שאריטה 
בברלין ( 1710 ), ספיטאל-פרדריקס בקופנהאגן, הב׳ הכללי 
בווינה. שיפור גדול בא במאה ה 18 , כשכמה מן הב" 
העתיקים נבנו מחדש, למשל 5 ' •,״ 10101110 ( 831-1 . 51 בלונדון 
( 1730-1753 ). לאחר שנשרף ב 1722 הב׳ העתיק 01011 01 ז 116 
בפאריס, הציע הרופא לה רואה (ץ 80 1.0 ) רפורמה בבניית 
ב׳ — סידור מחלקות קטנות ("םאווילי(נים"), נבדלות זו מזו, 
כל אחת ל 30 חולים בערך. 
שיסת־הפאווילי 1 ׳נ.ים הונהגה 
באנגליה ב 1764 , וע״פ תכנית 
ז( נבנו הב׳ הגדול לריבוא זיר 
( 0 ז 10 צ 1 סנ 11 ז 3 ״ 1 )בפאריס( 1854 ) 
ורוב הב" הגדולים בערי אירו¬ 
פה ואמריקה במאה ה 19 . רק 
בסוף המאה ה 19 הונהגה בב" 
גדולים תכנית של מחלקות 
קטנות יותר, בנות 4 — 16 מי¬ 
טות, ושל חדרים או תאים 
לחולים יחידים. הב", שנבנו 
עד לפני כשבעים שנה, היו 
בעלי קומות אחדות בלבד 
ותפסו שטח גדול־ביחס, ואילו 
בזמן האחרון מעדיפים מטעמי 
ריכוז לבנות ב" גבוהים בעלי 
שטח־יסוד מצומצם. 

על התפתחותם של הב" 
בזמן החדש השפיע השינוי, 


שבא בהערכתם מבחינה חברותית. מן המאה ה 15 ואילך 
ראו יותר ויותר בהקמת הב׳ לא מעשה צדקה וחסד, אלא 
ביטוי של חובה למתן עזרה הוקית, שאפשר היה לה להתבסס 
על תביעה ציבורית. הטיפוס הכנסייתי נדחה והלך, וב" 
מסוג זה אף נסגרו באנגליה בזמן שלשונו של הגרי וו ¥1 . 
ביחוד במאה ה 18 קיבלו הב" את אפיים הציבורי. עם 
התקדמותם של מדע־הרפואה והטכניקה הריפויית במאתיים 
השנים האחרונות התרחב הצורך בטיפול קליני ובאישפוז 
בב׳, עד שלסוף הקיף גם את חוגי־האמידים, שקודם לכן 
היו יכולים לקבל בבתיהם טיפול יעיל יותר. ביחוד גברה 
הדרישה לאישפוז במחצה השניה של המאה ה 19 עם הת¬ 
פתחותה של הכירורגיה ועם הנהגת הטיפול ע״י אחיות 
מקצועיות (בשנות ה 60 ) בהשפעתה של פלורנס ניטינגיל 
(ע״ע). 

ב" יהודיים. אין הוכחה ברורה למציאותם של ב" 
בתקופה המקראית. הצו של "רפא ירפא", המצוי במקרא 
(שמות כא, יט), וכן מה שמוזכרים בו רופאים וריפויים 
אינם מעידים אלא על ריפוי ביתי. הסגר המצורעים מחוץ 
למחנה מצדיק את ההשערה, שבתקופה המקראית נתקיימה 












601 


כית־חולים 


602 


צורה מסויימת של אישפוז. הביטוי המוזר "בית החפשית", 
המצוי במל״ב (טו, ה), הביא חוקרים אחדים לכלל מסקנה 
שבאותה תקופה נמצאו מוסדות דומים לב׳! אחרים מפרשים 
אותו ביטוי ככינוי לבית־הסגר למצורעים (כך גם תרגום־ 
יונתן). 

גם מתקופת־התלמוד אין ידיעות ישירות על קיומם של 
ב" בין היהודים. אך היירונימוס (ע״ע), שחי זמן מרובה 
בארץ־ישראל, כשהוא מהלל (באפיסטולה 77 ) את האשד. 
פביולה, שייסדה את הב׳ הנוצרי הראשון ברומא, מוסיף, 
ש״היא הסיעה את אשל אברהם לחופי אוזוניה״ (=איטליה); 
מכאן שבעיני היירונימוס היה ייסוד הב׳ ברומא כעין חיקוי 
לנוהג יהודי. יש רמז לכך, שבימי־התלמוד היו מבצעים 
ניתוחים רפואיים בבית מיוחד, שנקרא "בית שיש" ("ביתא 
דשישא״, ב״מ פ״ג, ע״ב) — כנראה, מקום מוגן מזיהום 
מבחוץ ונוח לניקוי; אפשר, שיש לראות בכך מעין גרעין 
של מוסד לאישפוז של חולים כירורגיים. 

בתקופת־התלמוד, וגם ביה״ב, לא הורגש הצורך הציבורי 
בייסוד ב" במובנם החדיש משום החוש המשפחתי שהיה 
מפותח בין היהודים ומחמת הדאגה המרובה לטיפול ביתי 
בחולה, שהיתה רווחת בתוכם. מעין תחליף לב׳ כמוסד 
ציבורי היד, בקיומה של מצוות ביקור־חולים, שהיתר, בעלת 
גוין ציבורי מובהק, שהרי כל יחיד בקהילה היה מצווה עליו 
ולא הקרובים והידידים בלבד. הרמב״ם (הל׳ אבל, פ׳ י״ד, 
הל׳ ד׳—ה׳) מסדיר את אופן ה״ביקור" בהתאם לדרישות 
רפואיות ולסידורים המקובלים בב" חדישים. לפי ההלכה אין 
ביקור־חולים מצטמצם בשיחה נאד, ובדברי עידוד לחולה, 
אלא הוא כולל גם טיפול ממש, וניתנת אף הוראה "לכבד 
ולרבץ לפניו״ (שו״ע יו״ד, של״ה) — כלומר, לנקות את 
החדר ולשטוף את הרצפה, 

ביה״ב נזכרים בתי ״הקדש״ לעניים ולחולים — מונח 
מקביל להוספיטאל של הנוצרים. לראשונה נזכר "הקדש" 
כזה בקהילת קלן במאה ה 11 . מן החוקרים החדישים יש 
שמעריכים מאוד את ד,"הקדש"; משערים, שקדם למוסדות- 
האישפוז של העולם הנוצרי. הגון הזילזולי, שקיבל המונח 
"הקדש" ביידית החדשה, נובע מהתנוונותו של מוסד זה 
בדורות האחרונים. בתנאי הרדיפות וחוסר־הביטחון, שבהם 
נמצאה יהדות יה״ב, נראה ה״הקדש" הצנוע כמאמץ חשוב 
לפתרון בעיית אישפוז־החולים. 

בשעת מגפות היו משתמשים ב״בתי־חולים לשעת־חירום"; 

מן הידועים שבהם היה ה״פעסט־האוז" ("בית־הדבר") בגטו 
של פראנקפורט ע״נ מיין, שבו השתמשו לפעמים גם לצרכים 
אחרים, כגון לשם בידוד של חולי־רוח. ב׳, שנוסד בשעת 
מגפת־דבר בגטו של רומא ב 1656 , תואר יפה ע״י ר׳ יעקב 
צד,לון בספרו "אוצר החיים" (דף כ״א). 

הב" היהודיים החדישים הראשונים באירופה נוסדו בלונ¬ 
דון ב 1747 (ע״י העדה הספרדית), בברלין ב 1753 ובפאריס 
רק ב 1836 . הרבה מן הב" היהודיים במערב־אירופה נועדו 
מתחילה בעיקר לחולים מיהודי־המזרח, שכמהגרים בודדים 
היו חסרים טיפול ביתי; כך, למשל, היה הדבר בברסלאו, 
שבניינו הראשון של הב׳ היהודי בה נרכש ב 1760 , וכך אף 
בווינה ובברלין. באירופה המזרחית היו קיימים ב" יהודיים. 
בצורה פחות או יותר מושלמת, כמאתיים שנה. הגדול שבהם 
היה הב׳ בווארשה, שסמוך למלחמת־העולם 11 הכיל 1,100 
מיטות. באה״ב מתקיימים זה כמאה שנה ב" יהודיים מפר 


ארים, שקנו להם בדורות האחרונים שם גדול בעולם־המדע 
ושצירפו להם לאחרונה גם מוסדות־מחקר מכובדים; ביחוד 
נתפרסם הב׳ "הר־סיני" שבניריורק, אחד ממוסדות־הרפואה 
הגדולים בעולם, שנוסד ב 1852 . 

בייסודם של ב" יהודיים בארץ־ישראל התחילו רק במאה 
ד, 19 . המייסדים היו מתחילה חברות פילאנתרופיות או נד¬ 
בנים, אח״כ—"הדסה" ו״קופת־חולים", ולאחרונה— רשויות 
מוניציפאליות וממלכתיות. הב׳ הראשון בזמן היה הב׳ ע״ש 
רוטשילד בירושלים, שנוסד ב 1854 ; ב 1855 נוסף עליו הב׳ 
"ביקור־חולים". ב 1902 נוסד בירושלים הב׳ "שערי־צדק", 
שהיה הב׳ הראשון בעיר החדשה. ובתורת חידוש כלל גם 
מחלקה מיוחדת למחלות מידבקות. למרות התנאים הקשים, 
ששלטו בארץ באותו זמן, נוסדו אז גם ב" ללוקים במחלות 
מיוהדות, כגון למחלות־עיניים ולמחלות־רוח. ביה״ס לרפואה 
של האוניברסיטה העברית ביצע את שילוב הב" במסגרת 

ההוראה והמחקר הרפואיים בארץ. 

יהושע ליבוביץ, על מגפת הדבר בגטו של רומא (דפים 
רפואיים. ד, 12 ), 1943 ; הנ״ל, לתולדות בתי החולים היהו¬ 
דיים (דפים רפואיים, י״א, ג׳), 1952 ! 025211x1112 ,״ 5 ־ 1131 . 1 < 

.א ; 1857 , 123 ( 13 ( 2152 ^ 11 ) 138 ! 2 ^ 12 () 23 ! 331 40 21121511121121 
; 1868-1869 , 13123/2112 11/111 113127 ) 1105 112/721 , 7 \ס 011 ז 1 ׳ 5 
. 1 ( 1 • 8101 110271 311 1 ! 111515 035501, 0110X2 82x1 01X5 .ס 
; 1877 , 513511 2 ^ 12411 ! 12 ( 1 , 300 מזו 01 א . 8 ; 1869 , 12211042 
132 ^ 021 1042 1415 ) 82 71131105 ) 1105 0110(, 1x5 <:<111x25 ־ 7 . 0 
- 2 ) 031131222 80111 80 001371110 .( ; 1892 , 01425 [' 2105 3 ' 14 {> 35 ( 

122145312221 82 $31211-12321 82 101(1131x25 ־ 1 825 102822 111 2X231 
11815211221 ( 822 1121 ) 3 >! 7.14221 .■ 806101 . 8 ; 1894 ,( 40 ! 1100-1 ) 
,({ 20 ~{(! 1 , 112£2 ((251121111)1 1142 <1. 822111X2 ק 011113/1215 ' 8 
- 221 ) 23211 >) 15232141452/1221 822 0252/1121112 , 5710 ^ 1 ״ 1 ; 1903 
. 1 ) 1005731 ) 10 )? . 1 ־ 1 ; 1926 , 82251314 214 12£33%53351311 () 21 '\ 

3118 5 ' 214 (" 10 ) 11315 ) 1105 244715/1 ( / 0 1 ( 1115101 1112 021 140125 

2/12 ס! 083211011 ( 101 , 100 ) 53 . 0 : 1944 ,( 514-22 ." 1128 x 1212 
, 1 ) 08 ־ 1 . 03515-1 ..־ 1 . 0 ; 1950 , 47 — 245 , 11 . 52x2122 (ס ץ 115101 ! 
ץז 0 ) 1115 1 ) 30 610810100 , $010000 ) 11315 ) 1105 ( 0 011113 12 ( 7 
. 1953 , 22 * 6 1 [״ $108 105 ) 063 )חס ח 410110 ( £0 ־ 01 401 <) 1101 , 0 תס 51 .א .[ 
,ה* 1 */ 0 !ח 110 ח*) 1 ח 0 9 ) 1 * 1 ח 101 *% . 4 .? 41 ח 110 ,וז: 0 )צ)) 00 

4 ח 0 ח 0 ו 1201 ח 09£0 9/14 ק 1401 ,חז 10 {:> £3 :> 1 \ .ז ; 1930-1938 
, 1 ז 13 חןזג 14 . 0 - זש < 1€ חו 1 :> 83 . 0 ; 1940 , 1 ח* 999 * 0990£ !\ 

•ח 90 ) 1 041 ,׳(לצע!־! ; 1943 § ץ)* 1 * $0 ח 9 * 04 }\ ח 9 94011 ) 01 }-! 

־זו 1-0 ; 151 ז 1 ^\נ>£ . 1 ־ 1 .£ ; 1943 ,*?סח 190 ) 1 ה 4 ! 7 *ח 9 * 1 . 99 190111 ח*) 1 
־!? 143 . 0 .ט ; 1946 , 9401 ) 401 ) 099 * 91 *ח 49 ־*^* 7 ,וז 1 ״\ 

; 1951 ,) 911909 ו 190 ח*) 0991 ?)! 99 * 11 * 99 99 * 4 ./ 11 * %1 < 401941 ) 

■חס 9 ) 1 9 * 0 . 1 ־ 1 ; 1952 , 9 * 110111 ח*) 9 0991 ) 1 ,חח 12 ז 1 אש£ .£ 

. 4 3 195 , 091 <אה* 8 * 0 1 * 4 ) 01 < ; 274 .ק , 1938 , 11 ,^ 010111,1 '} 10 .׳! 010% , 601 8 , . 81 .? 

, 1933 . 1,0 ,/,ס/ . 1 ) 6,01 . 84 . 7 .. 1 :.)) 497 .קק , 1923 , 32 ,?/£ 

.) 266 .ק ,( 1951 ) 10 ,״! 8136 . 3 ) ; 77 ■ק 

מ. א.-י. 

במז־תרעת, ע־ע תעע;ה. 

ביוז־טזבןה. ע־ע טובחז, בית־. 

ביתיניה (ב 1 חץו!ז!מ; בתקופה העתיקה — 

ממלכה בקצה הצפוני־מערבי של אסיה הקטנה. 

ב׳ השתרעה בין הבוספורוס התראקי וחוף הפר(םונטיס (ים- 
מארמארה), לאורך החוף של מפרץ־אסטאקוס במערב, ובין 
חוף הסונטוס (הים השחור) עד שפך הסנגריוס בצפון והחלק 
התחתון של הסנגריויס במזרח. במרוצת־הזמן נתפשטה הממ¬ 
לכה מזרחה ודרומה. השם ב׳ נגזר משמו של שבט תראקי, 
שעבר לאסיה הקטנה במאה ה 10 לפסה״ג. הארץ היתה 
עשירה בתבואה, פירות, עצי־בניין ושדות־מרעה; כן הצ¬ 
טיינה בנמלים טובים ובדרכי־תחבורה נוחים, ההתיישבות 
היוונית התחילה כאן אחר המאה ה 7 . באותה מאה נכבשה 
הארץ ע״י הלודים : אח״כ עברה לידי הפרסים והיתד, כפופה 
לשלטונה של פחות־פריגיה. בסוף התקופה הפרסית נשתחררו 
שליטיה של ב׳ הצפונית מתלותם במלכי־פרס, וב 297 נעשתה 
ב׳ ממלכה עצמאית. המלך הראשון היה זיפויטס; הוא הצליח 


— כיתיניה 608 

להגן על עצמאות ארצו בפני סלוקום ניקאטור ואנטיוכום 1 
בנו. בנו של זיפויטם, ניקומדס 1 , שעלה על כסא ב׳ ב 280 
לפסה״ג, הוסיף להילחם באנטיוכום 1 ועמד על צידו של 
אנטיגונוס גונאטאם כשזה האחרון נלחם באנטיוכוס על 
ירושתו של ליסימכום (ע״ע) באירופה. משהוקם השלום 
בין אנטיוכום לאנטיגונוס גונאטאם התחבר ניקומדם עם 
הגאלים, שחנו אז על־יד ביזאנטיון, והזמין אותם לעבור את 
הבוספורוס. בסיועם ובסיוע בעלי־ברית אחרים הצליח ניקו־ 
מדס להרחיב את גבולות־ארצו. ב 264 יסד ניקומדם את העיר 
ניקומדיה על חופו של מפרץ־אסטאקוס, ועיר זו נעשתה 
בירתה החדשה של ב׳. 

ממלכת־ב׳ הוסיפה להתרחב בימיו של המלך פרוסיאס 1 

( 228 — 182 לפסה״ג), שידע לשמור על הניטראליות של ב׳ 

בימי המלחמה המוקדונית השניה וגם בתקופת המלחמה 

בין אנטיוכום 11 ! והרומים. במלחמה, שפרצה אח״כ בין 

פרוסיאס לאומנם, שליטה של פרגאמון, השתתף חניבעל 

כמפקד של הצי הביתיני. הרומים, ששלחו לב׳ את טיטום 

קוינקטיוס פלאמינינוס כדי לדרוש את הסגרתו של חניבעל, 

תיווכו בין הרבים, ופרוסיאס הוכרח להסכים לשלום. כשמת 
* 

פרוסיאס 1 ב 182 ירש ממנו בנו, פרוסיאס 11 , ממלכה חזקה, 
אף אם נתונה לחסותה של רומי. בניגוד לאביו לא הצליח 
פרוסיאס 11 להרחיב את גבולותיה של ב׳: כדי לשמור על 
ממלכתו נהג כלפי רומי במדיניות של כניעה גמורה. במלח¬ 
מה, שנלחם פרסוס, מלכה האחרון של מוקדון, ברומי נקט 
מתחילה פרוסיאס עמדה של ציפיה, אלא שנטה לצד הרומים. 
אחר מפלת המוקדונים בפידנה הראה יחס של כניעה יתרה 
לרומי, והרומים השתמשו בו כמשקל־שכנגד לגבי פרגאמון 
ורודוס, שנתחזקו אז, לדעתה של רומי, יותר מן הראוי. 
פרוסיאס הסתבך במלחמה נגד אטאלוס 11 , שבה נגרמו 
למלכות פרגאמון אבידות קשות. המלך האחרון של ב׳ היה 
ניקומדס 1¥ , שמלך עד 74 ומסר בצוואתו את ממלכתו לעם 
הרומי. כך נעשתה ב׳ פרובינציה רומית. 

בשנת 65 נצטרפה הפרובינציה של ב׳ אל פונטום באופן 
ששתיהן היו פרובינציה אחת, שגבולותיה הגיעו עד נהר 
הליס. חוקתה של פרובינציה מאוחדת זו נקבעה ע״י פומפיוס 
(מ״קו״ס? א * 1 ). בחלוקת הפרובינציות בין אוגוסטום 
והסנאט נמסרה ב־ (ביחד עם חלק של פונטום) למרותו של 
הסנאט, אך המהומות שפרצו בב׳ הכריחו את הקיסרים 
במאה ה 2 (טריינוס ואדריינוס) לשלוח לשם שליחים מיוחדים 
בעלי התואר הרגיל של סזסזסגזק סזק 831:11$ :>!• בימיו של 
טריינום היה שליחו של הקיסר פליניוס הצעיר, וחליפת־ 
המכתבים בינו ובין טריינום משמשת מקור חשוב לידיעו¬ 
תינו על מצבה של הפרובינציה בתקופה זו. הפרובינציה 
סבלה מאד מהשתלטותם של בני־אדם פרטיים על משקי־ 
הערים, מהוצאות־כספים מופרזות להקמת בניינים מפוארים, 
מן ההתחרות בין הערים, ועוד. בימיו של מארקוס אורליום 
נעעזתה ב׳ פרובינציה קיסרית. 

א. צ׳. 

היהודים ב ב׳. חכמי־התלמוד מזהים את ב׳ עם תובל 
(יומא י׳, א׳). מ 139 לפסה״ג הגיעה אלינו ידיעה על ישוב 
יהודי באמיסום, שנכללה בתחומה של ב׳ בתקופת הת¬ 
פשטותה של מלכות־ב׳ (עי׳ חשמ׳ א׳, ט״ו, טז—כ״ד). על 
ישוב יהודי בב׳ מעיד גם פילון (המלאכות אל גאיוס, 36 ). 
מצבה יהודית ביוונית, שנמצאה סמוך לבוספורוס, מציינת 

* *• ז 



609 


ביתיניה — כית־ירח 


610 



ביודירח : כ;"!־הסענ 5 יש (יע׳שימש, כנראה, כבי ח-סמ;יריח). חקופח־ו־ברונזה .דיידוטח 



את מקום־קברו של יהודי בשם שבתי (?"•"?*"צ), ששימש 
בכהונת זקן, סופר וראש של קיבוץ יהודי, שקרא לעצמו בשם 
("הקדמונים״;! 167 ,ן ? 89 ! ] ] ז \ xx ,(£*!).במקורות 
התלמודיים נזכרת לפעמים קרובות "גבינת בית אונייקי" 
(משנה ע״ז בי, ד׳; תוספתא שביעית ה/ ט׳! תוספתא ע״ז 
ר׳, י״ג), שנחשבה לאסורה "מפני שרוב עגלים של אותה עיר 
נשחטים לעבודה זרה" (בבלי ע״ז ל״ד, ב׳). את בית אונייקי 
זו מזהים עם בי, שעל גבינחה המשובחת מעיד גם פליניוס 
( 1 ^ 241 ). 

התפשטותה של הנצרות בב׳, שהתחילה בראשית המאה 
ה 2 , עוררה את פליניום הצעיר ( 112 לערך), נציבה של ב׳, 
לפנות לטריינוס בשאלה, כיצד יש לנהוג בנוצרים. לתשובתו 
המפורטת של טריינוס על שאלה זו היתד, השפעה מכרעת 
על מדיניותה של רומי ביחס לנצרות במשך דורות אחדים. 

נ. אפשטיין. מבוא לנוסח המשנה, ע׳ 5 ־ 1104 ; ,ז 0 זו 111 שא 8 

. 23 ,* 111 ,'׳ 671 

א. ש. 

בית־ירח, בתקופה העתיקה — ישוב, על חופו המערבי- 
הדרומי של ים־כינרת, שהשתרע על תל של 200 
דונאם לערך ממקומה של המושבה כינרת בזמננו עד מוצאו 
של הירדן מן הימה על־יד דגניה. קביעת מקומה של ב״י 
במקום זה מבוססת על ירושלמי מגילה ע׳, א׳, שבו מדובר 
על שתי ערים אוטונומיות, מוקפות חומה — בית ירח 
וצינברי — שהיו בסביבות של ים־כינרת. הואיל ואת צינברי 
(ע״ע) יש לזהות, לדעת רוב החוקרים, עם חצר־כינרת, 
מסתבר שב״י היתד, במקום שהיה נקרא על־ידי הערבים בשם 
ח׳רבת אל־כרך. אע״פ שהשם אינו נזכר במקרא, הריהו מעיד 
על ישוב כנעני קדום, שהבעל שלו היה אל־הירח; והחומר 


הארכאולוגי שנמצא במקום מחזק הנחה זו. — ב 1944 — 1946 
ערכה חפירות בב״י החברה לחקירת א״י ומ 1949 — מחלקת 
העתיקות של מדינת־ישראל. 

את הישוב הקדום ביותר בב״י יש לייחס לסופה של 
התקופה הכאלקוליתית ולתחילת תקופת־הברונזה הקדומה 
א׳ (לערך 3200 לפסה,"נ). התושבים ישבו בסוכות, שמחציתן 
היתה שקועה בבורות חפורים עד לעומק של 3.50 מ׳ 
בקירוב. בבורות נמצאו סימני ריצוף ותנורים. בתקופת־ 
הברונזה של ב״י אנו מבחינים שלושה שלבים, שנמשכו עד 
שנת 2000 בקירוב. בנייתם של בתי־אבן התחילה לערך 
במאה ה 29 לפסה״נ. בעוד שקודם לכן נבנו כאן בתים מלבני¬ 
טיס. לבנייתם של בתי־הלבנים קדמה הקמתה של חומת־ 
לבנים — הראשונה בביצוריה של ב״י. לשלב השני של 
תקופת־הבדונזה הקדומה שייך גם קבר, שנתגלה בשטחה 
של קבוצת־כינרת בחפירות, שנערכו על-ידי ב. מזר! בו נמ¬ 
צאו תכשיטי־זהב בסיגנון של אסיה הקטנה. תקופת־ד,ברונזה 
הקדומה ג׳ היתד, תקופת־השיא בחיי־הישוב בב״י (המאות 
ד, 26 — 24 לפסה״ג). בצפונה של ב״י הוקם באותו זמן בית־ 
ממגורות גדול על שמח של 1,200 ממ״ר — מה שמעיד שב״י 
כבר היתד, באותו זמן מרכז לאיזור גדול של חקלאות־שלחים. 
מאותה תקופה הם גם השרידים של חומת־ד,אבנים, שהגנה 
על ב״י מדרום. כלי־החרס של תקופה זו* ממורקים מירוק 
בהיר, צבעם אדום או אדום־שחור, מן הטיפוס שהיה רו*וח 
בסוריה ובאסיה הקטנה, ומציאותם כאן קשורה, כנראה, 
בהשפעות של עמים צפוניים — השפעות, שחדרו לכאן 
בדרכי־המסחר או ע״י פלישה. בתקופת־ד,ברונזה התיכונה 
היה הישוב מרוכז בחלקה הדרומי של ב״י, שבה חוזקה 
החומה (רחבה 4.80 מ׳, גובה שרידיה: 3.50 מ׳); ביסודותיה 





611 


:ית־ידר — כית־כנסת 


612 


נקבעו באותה תקופה אשנבים מקומרים, ששימשו, כנראה, 
לביוב. אחר תקופה זו לא היה קיים ישוב בב״י במשך 1,500 
שנה בקירוב — עד לתקופה הפרסית, שאליה שייכים כמה 
קברים, שנמצאו במקום. 

להתחדשות של ממש ולפריחה זכה הישוב בב״י בתקופה 
ההלניסטית. נראה. שהמקום זהה עם פילוטריה, שנכבשה 
ע״י אנטיוכוס ווו ב 198 לפסה״נ. פילוטריה נזכרת גם בין 
הערים, שנכבשו ע״י ינאי (לפי גאורגיום סינקלוס, א׳, 559 ). 
ממקומה של העיר באותו זמן ממזרח לירדן. בלשון צרה 
בין הנהר וים־כינרת, מסתבר גם מפני־מה היו הביצורים 
העיקריים מצד דרום; צד זה לא היה מוגן ע״י הטבע בימי- 
קדם (בעוד שכיום זורם הירדן במקום זה). 

משרידי הישוב ההלניסטי בב״י נחשפו כמה בתים, ביניהם 
אחדים בעלי רצפות. קירות מטוייחים ומשוחים בצבע, וחלו¬ 
נות נשקפים אל הים! נמצאה גם כמות ניכרת של חותמות 
על ידיות של כדים. שהובאו מרודוס. 

בתקופה הרומית הקדומה הוקם על גבי חורבות הבתים 
ההלניסטיים בדרום מבנה רומי גדול (על־פני שטח של 
18x32 מ׳). במאה ה 3 לסה״נ הוקם בחלקו הצפוני של 
התל מבצר גדול בנוי אבני־גזית, בצורת מלבן. שבפינותיו 
התנשאו מגדלים. רן המאה ה 3 הגיעו אלינו כמה ידיעות 
על ישוב מעורב — יהודי ונכרי — בב״י (ירוש׳ מגילה ע׳. 
א׳). חכמי־ישראל באותה תקופה דרשו את הפסוק: "נפתלי 
אילה שלוחה" (בר׳ מט, כא) על ב״י. שארצו "כולה בית 
השלחיך (ב״ר צ״ח, כ״ב). דברי הירוש׳, מגילה (שם): 
"וחרב הכרך ונעשה של גויים" מרמזים אף הם על איזה 
מאורע, שאירע במאה ה 3 לסה״ב בב״י או בסביבתה. במאה 
ה 4 — ה 5 לסה״נ נעזב, כנראה. המבצר, וקיר( הדרומי שימש 
כקיר צפוני של בית־מרחץ, שהוקם על־ידו. בבית־מרחץ זה, 
שהמים היו מובאים אליו בצינורות־חרס מאמת־המים של 
טבריה, היה — כפי שנתגלה בחפירות — אולם מרכזי ובו 
בריכה עגולה (בתוך), ואולמות מוסקים. במאה ה 5 הוקם 
בפנים המבצר בית-כנסת מן הטיפוס המאוחר; צורתו צורת 
בסיליקי בעלת אססיס, שפונה לצד ירושלים. בית־כנסת זה 
היה מן הגדולים בבתהכ״נ באותה תקופה בארץ ( 37 22 x מ׳). 
נשתיירו ממנו היסודות וחלק מרצפת־הפסיפס שלו, שבו 
מתוארים עץ־אתרוג, אדם וסוס (אפשר, תיאור המעשה של 
מרדכי והמן), וכן בסיס של עמוד, שבו חרותה דמות מנורה 
בעלת שבעה קנים. 

צפונית לבית־הכנסת הוקמה כנסיה נוצרית בצורת 
בסיליקי בעלת אולם מרכזי ושתי סטראות: מצידה המערבי 
היתה חצר (אטריום) קטורה ובתוכה באר; מצד צפון הור¬ 
חבה הכנסיה ע״י תא־טבילה ובו רצפת־פסיפס משנת 529 
לסה״נ. במאה ה 6 , לאחר שנחרבה ב״י בימי הפלישה הפרסית 
או הערבית, נתחדש הישוב בתוכה, אך לאחר זמן קצר נעזב 
המקום ונשאר בחורבנו עד השנים האחרונות. ב 1945 נבנה 
בדרומו של תל ב״י בית־ספר חקלאי תיכון למשקי־הירדן 
וב 1949 הוקם בצפון־התל "אהלו", מרכז לכינוסים ולעיון 
לזכר ברל כצנלסון. 

ב. סייזלר, ס. שסקליס וס. אבי־יונה, ידיעות החברה לחקירת 

א״י, י״א, עם' 77 ־ 84 : י״ג, עמ׳ 53 ־ 64 , .^ 1 / 150 / , 1 ג 8 1 וזיו 1 \/ 

, 05 ׳// ,> 11 ח 1 ז 1 ״ 5 ; 200 .ין ,׳\% , 0 $ '![ ; 0 27 .ין פסידר״כ קכ״א ב׳). 
בכתובת יוונית מסוף ימי בית שני, שנמצאה בירושלים, נזכר 
ביכ״ג, שסמוך לו היה בית־מרחץ ומקום להכנסת־אורחים 
(כתובת תאודוסיוס — . 10,723; ££], £XX \.ס 2 
10 ). לפי מסורת תלמודית אחת היו מצויים בירושלים 
לפני חורבן הבית השני 480 בתי־כנסיות (ירושלמי, מגילה, 
שם). 

על קיומם של בתכ״נ בתפוצות יש לנו ידיעות משלוש 


מאות־השנים האחרונות של ימי בית שני. העדויות העתיקות 
ביותר על קיום בתכ״נ — במאה ה 3 לפסה״ג — הגיעו ממצרים. 
התעודה הקדומה ביותר היא כתובת יוונית, שנמצאה(ב 1902 ) 
בסכדיה שבמצרים ( 20 ק״מ מאלכסנדריה) ושלפיה הוקדש 
ביכ״ג(וי^ 00 < 1 ^)אחד במקום לכבודו של תלמי 111 ( 246 — 
221 לפסה״ג). חשובה ביותר היא כתובת מאותה תקופה, 
שלפיה הוענקה לביכ״נ מסויים במצרים התחתונה זכות־מקלס, 
כדוגמת מה שנהגו השלטונות התלמיים לגבי בתי־מקדש 
במצרים, שהיו בעלי חשיבות דתית מיוחדת. כתובת זו ני¬ 
טשטשה במרוצת־הזמן ובתקופת שלטונה הקצרה של תדמור 
במצרים ( 270 לערך לסה״נ) נחקקה מחדש, ומכאן שזכויות־ 
המקלט נשארו בתקפן או נתחדשו באותו זמן. למאה ד, 3 
לפסה״ג שייכים, כנראה, בתהכ״נ, שהוקמו באתריביס וב־ 
אלכסנדרונסוס, וזה של אתריביס נקרא בכתובת היוונית, 
שנשתמרה בקרבת מקומו: בית־התפלה לאל עליון יןז^״זזססז־, 
010 )^ 1 ס> 08 ">ז>. זכרם של כמה בתכ״נ הגיע אלינו גם מן 
המאה ה 2 לפסה״ג וגם מתקופות מאוחרות יותר. פילון מספר 
על בתכ״ג("פרוסויכות") מרובים, שהיו בימיו באלכסנדריה 
ברבעי־העיר השונים (״המלאכות אל גאיוס״, 20 , 40 ; "נגד 
פלאקום", 7 ). במקורות תלמודיים מסופר על חורבנו של 
ביהכ״ג הגדול באלכסנדריה של מצרים ( 115 לערך 
לסה״נ), שהיו בו ״קתדראות של זהב״ — שבהן ישבו, כנר¬ 
אה, חברי המועצה של היהדות המצרית — והיו בו מקומות 
מסויימים וקבועים לסוגים השונים של בעלי־המלאכה: 
"ז ה ב י ן בפני עצמן ו כ ס פ י ן בפני עצמן ו נ פ ח י ן בפני 
עצמך. על אותו ביכ״ג אמרו, שמי שלא ראהו — "לא ראה 
בכבודן של ישראל״ (ברייתא, סוכה נ״א ב ׳! ומקבילות — 
תוספתא, סוכה, ד/ ו׳; ירושלמי, סוכה פרק ה׳, הל׳ א׳, דף 
נ״ה א׳—ב׳). ביכ״נ זה ודאי שהוקם עוד בימי הבית, ואליו 
נתכוון, כנראה, פילון (בספריו הנזכרים) בדבריו על ביהכ״ג 
הגדול באלכסנדריה, שהיוונים העמידו בו — ב 38 לסה״ג — 
את פסלו של גאיוס קאליגולה. על קיומם של בתי-כנסת ברו¬ 
מי, שסאחד־עשר מהם הגיעו אלינו כתבות שונות. כבר 

ז 

מעיד פילון (המלאכות אל גאיוס, 23 ). לפי ידיעות מאוחרות 
יותר שהגיעו על אחד מהם — ,.כנישתא דאסורס״ — היה 
בו ספר תורה עתיק, שהובא, לפי המסורת מירושלים 
(בראש׳ רבתי לבראש׳ מה, ח). פילון מספר גם על ביהכ״נ 
בכאלקיס שביוון (״המלאכות אל גאיוס״, 36 ). — במקורות 
נוצריים קדומים מדובר על בתי־כנסת בדמשק (מפעלות־ 
השליחים, ט׳, ב׳—כ׳), בסאלאמיס שבקפריסין (שם, י"ג, 
ה׳), באנטיוכיה (שם, שם, י״ד), בסאלוניקי (שם, י״ז, א׳), 
באתונה (שם, י״ז. ט״ז—י״ז), בקורינתוס (שם, י״ח, ד׳—ז׳)׳ 
באפסוס שבאסיה הקטנה (שם, י״ח, י״ט—כ״ו; שם, י״ט, ח׳), 
ועוד. מתקבל הרושם שבכל מקום בעולם שהיה בו ישוב 
יהודי ניכר היו קיימים בתי־כנסת בסוף ימי בית שני. 

אחר חורבן בית־המקדש עלתה, ודאי׳ חשיבותם של 
בתהכ״נ, והחפירות הארכאולוגיות מעידות על קיומם של 
בחכ״נ מרובים לא רק בגליל, אלא גם ביהודה ובעבר־הירדן. 

בבבל היו קיימים בתכ״ג, הוץ מבנהרדעא ובהוצל, גם 
בעיר בבל, שנקרא בשם "בי־כנישתא דדניאל"(עירובין כ״א 
א׳, עי׳ רש״י שם! ועי׳ דניאל ו, יא! גם ר׳ בנימין מטודלה 
מספר על ביכ״נ זה) וגם במחוזא (מגילה כ״ו ב׳). ביהכ״נ 
הגדול במחוזא בימי ראש־הגולה מר־זוטרא (לערך בשנת 
500 לסה״ג) היה נקרא בשם "כנישתא רבתי" (סדריעולם 



615 


בית־כנכת 


616 


זוטא). החפירות הארכאולוגיות גילו שרידי ביכ״נ בדורה 
אורופו׳ס, שלפי תאריך־הבניה שנמצא חרות באחד מקירותיו, 
הוא מאמצע המאה ה 3 לסה״נ. ביכ״ג זה הצטיין בריבוי 
הציורים, שקישטו את קירותיו — מהם הרבה על נושאיב 
מקראיים. 

יוהנם כריסוסטמוס (ע״ע) מתאונן על ריבוי בתי־הכנסת 
בימיו באנטיוכיה, שגם נוצרים — ובעיקר נוצריות — היו 
מבקרים בהם (,. 1 ) 11 ( .׳\ 1 )\;; 1,656 ,ח 100 ב 31 ] 1 ח 140 ,, 1 > 0 ,.קי{ 0 
111 '\, 1 ^; הוא מספר גם על ביכ״נ שבפרבר דפני ליד אג* 
טיוכיה (.!ס״ן שם). חפירות ארכאולוגיות גילו שרידי 
ב״כ באפמיה שבסוריה, שלפי תאריך — שנמצא רשום על 
רצפתו — יש לקבוע, שהוא מסוף המאה ה 4 (עיין: א. ל. 
סוקניק ומ. שובה: "ביכ״נ עתיק באפמיה שבסוריה". "קדם", 
א/ עמ׳ 85 ואילך). ביכ״ג עתיק, שהוא קיים עד היום בחלב 
שבסוריה, נבנה במאה ה 4 או ה 5 . באוונגליון ובכתבות עתי¬ 
קות, שנמצאו באסיה הקטנה, מסופר על בתי־כנסת במקומות 
שונים באסיה הקטנה. כמה שרידי־בניינים, שנמצאו בקפ¬ 
ריסין. הם, כנראה, של בתכ״נ שנחרבו שם בסוף ימיו של 
טריינוס קיסר ( 117 לסה״ג). כתבות עתיקות מעידות על מצי¬ 
אותם של בתי־כנסת בקרים. ידיעות ספרותיות מעידות על 
ביכ״נ עתיק, שהיה קיים באורלאן שבצרפת ונהרס בסוף 
המאה ה 6 (גריגוריוס מטור: . 1 .ז 1 ז׳\.ש'ין. 1151 -!). שרידי־ 
בניינים וקטעי־כתבות יווניות מעידים על קיום בתי־כנסת 
בספרד בתקופה העתיקה. בסטובי שביוגויסלאוויה נתגלו 
(בשנת 1931 ) שרידי בית־כנסת, שהם לערך מסוף המאה 
ה 2 או ה 3 . 

מנהג קדום היה בישראל לבנות את ביהכ״ג במקום הגבוה 
ביותר בעיר— "בגבהה של עיר" (תנחומא. בחוקותי! תנחו- 
מא — בובר. שם), וזה בהתאם להלכה ש״אין פותחין אותה 
(את ביהכ״נ] אלא בגובה של עיר" (תוספתא, מגילה ד׳ 1 ג׳], 
כ״ג). שרידי בתי־־הכנסת שנמצאו בגליל הם ברובם על 
רוכסי־הרים. כן הקפידו, שלא יהיו גגות שאר בתי־העיר 
גבוהים מזה של ביהכ״נ, ואמרו בשמו של רב: "כל עיר 
שגגותיה גבוהים מביהכ״נ — לסוף חרבה״ (שבת י״א א׳)! 
ורב אשי (ע״ע) אומר על עצמו, ששמר על מתא מחסיא 
שלא תחרב על־ידי מה שהקפיד שגגות בתי־העיר לא יהיו 
גבוהים מביהכ״נ (שם). — כן היו נוהגים לבנות את בתהכ״נ 
על־יד המים. יוסף בן־מתתיהו מספר שבהאליקארנאסוס 
הותר ליהודים — כנראה בימי יוליוס ליסר — לבנות בתי- 
כנסיות על־יד הים, כמנהג אבותיהם (קדמונ׳, י״ד, י/ כ״ג). 
גם לדברי פילון — התפללו יהודים על־יד הכים ("נגד 
פלאקוס״, 13 ), וכן מסופר שבפיליפי (מקדיניה; התאספו 
יהודים לתפילה מחוץ לעיר על־יד הנהר (מפעלות־השליחים. 
ט״ז, י״ג). אף שרידי בתי־כנסת, שנמצאו באי ךלוס ואיגינה, 
הם על החו׳ף. אמנם במקורות התלמודיים אין זכר לדבר. 
שביהכ״ג צריך להיות על-יד המים דוקה. אבל גם כאן אנו 
מוצאים, שבחו״ל הטמאה ב״טומאת ארץ־העמים" עלול גילוי־ 
שכינה להתרחש רק במקום טהרה— על־יד המים (מכילתא. 
לשפד י״ב). — מכמה מקומות בתלמוד נראה. שבתי־כנסח 
שבבבל, בתקופת־האמיראים. היו מחוץ לעיר (עירו׳כ״א, א׳: 
קדו׳ ע״ג ב׳), וטעמו של דבר זה היה, אפשר (לס• מכילתא. 
שם; שמו״ר י״ב, ז׳), שהערים היו מלאות "שיקוצים וגילו- 
לים". לעומת זה היו בתי־הכנסת בא״י בתוך העיר (משנה. 
ראש־השנה ג', ז׳; בבלי, ברכות ח׳ א.: סוטה כ״ב א׳). 


לפי סדרי־הישיבה, שנקבעו בביהכ׳נ, היו הזקנים (חשובי 
העיד) יושבים כשפניהם כלפי העם וזי הוריהם כלפי הקודש... 
וכלהעמפניהם כלפי הקודש (תוספתא, מגילה, ג׳ |ד׳], 
כ״א), כנראה: לעבר בית־המקדש. שלשם היה העם פונה 
בשעת־התפילה. הקיר המפואר ביותר בבהכ״נ היה מכוון 
לערך אל מול בית־המקדש: בארץ־ישראל, בערים שמצפון 
לירושלים — היה זה הקיר הדרומי; בערים שבמערב א״י— 
הקיר המזרחי; בערי עבר־הירדן המזרחי — הקיר המערבי 
(בבתהכ״ג שבצפון עבר־הירדן המזרחי — פעמים שהקיר 
העיקרי היה פונה לצד מערב ופעמים לצד דרום); בחו״ל 
בארצות שממערב לא״י היה זה הקיר המזרחי, ובאלו שממזרח 
לא״י — הקיר המערבי. על־יד אותו קיר היה, כנראה. מקומו 
של ארון־הקודש (ע״ע) ול,עברו היו פונים, כנראה. המתפל¬ 
לים בשעת תפילתם, בהתאם להלכה: ״היה עומד בחו״ל — 
יכוין את לבו (בשעת התפילה] כנגד א״י... היה עומד 
בא״י — יכוין את לבו כנגד ירושלים... היה עומד בירוש¬ 
לים — יכוין את לבו כנגד בית־המקדש... נמצא: עומד 
במזרח— מחזיר פניו למערב. במערב— מחזיר פניו למזרח. 


בדרום — מחזיר פניו לצפון, בצפון — מחזיר פניו לדרום, 
נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד" (ברכות 
ל׳, א׳; ועיין: תוספתא, ברכ ׳ ג/ ט״ז! ירוש׳, ברב׳, פ״ד, ה״ה). 
על־יד הקיר הדרומי של שרידי ביהכ״נ, שהיה מצוי בחמת 
על־יד טבריה, נמצא כסא־אבן: כסא כזה נמצא גם בין שרידי 
ביהכ״ג שבכוזרין, ואף כאן—סמוך לקיר הדרומי הפונה לעבר 
ירושלים: וכן נמצא כסא כזה בין שרידי ביהכ״נ באי דלוס 
סמוך לקיר המזרחי—הפונה לא״י. כנראה, היה זד, מקום־מושבו 
של חכם־העדה (ה״זקך), ואפשר, שלכסא זה נתכוונו בכינוי 


..קתדרא דמשה" (פסיק׳דרבכהנא,ז׳,הוצ׳בובר,עמ׳ 12 ). 

אע״פ שהתפילה היתד, עיקר מטרתו של ביהכ״נ (עיין 
מגילה כ״ז א׳), שימשו בתי־כנסת גם למטרות נוספות: "קוריו 
ושונין ודורשין בהן" (תוספתא, מגילה, ג׳ [ד׳], ז׳). חכמים 
היו דורשים ומלמדים תורה לעם בבתהכ״נ (עיין: ירושלמ 
ברכות. פרק ג , , הל׳ א׳, דף ו׳ א׳! שם, סוטה, פרק א׳. הל 
ד׳, דף ט״ז ד׳; ויקרא רבה ל״ה; ועוד). אדם גדול שמת ■ 
היו מספידים אותו בבית־הכנסת (עי׳ מגילה כ״ח ב׳). כן 
התאספו בבית־הכנסת גם כדי לדון בצרכי־ציבור — "לפקח 
על עסקי־רבים" (כתובות ה׳, א׳). רצו להתרים את הציבור 
לדברים שבצדקה, היו מתוועדים לשם כך, כנראה, בבית 
הכנסת (עיין: תוספתא, תרומות, א׳, י׳; שם, שבת, ט״ז, 
כ״ב; ועוד). מי שמצא אבידה היה מכריז עליה בביהכ״נ 
(בבא מציעא כ״ח ב׳); כמו־כן אם נגנב מאדם דבר — היו 
מכריזים על־כך בביהכ״ג (ויק״ר, ו׳, ב׳). לערך מן המאה ה 3 
לסה״נ שימש ביהכ״נ גם ללימוד תינוקות (ברכות. י״ז, א׳ 
מגילה כ״ח, ב׳; ב״ק ס׳, ב׳; ירוש׳ פו״ק פ״ג, ה״א). וכן נהגו 
לערוך בביהכ״נ סעודות־מצווה (ירוש׳ פסח׳ פ״א, ה״א) 
ולהשביע את אלה שנתחייבו בשבועה (ויק״ר ו׳, ג׳). התפ 
קידים המרובים, שמילא ביהכ״נ, ודאי לא היו קשורים בו 
מראשיתו. אבל כמה סימנים מעידים, שמלכתחילה לא נוצר 
ביהכ״ג אלא לשם מילוי תפקידים דתיים־ציבוריים. שבית 
המקדש לא היה יכול למלאם, ומכאן ריבוי בתי־הכנסת בא״י 
עוד בזמן הבית ואף בירושלים עצמה. 

רוב העם, שהיו עסוקים במלאכתם, היו באים לביהכ״נ 
בעיקר בשבת (עיין: שבת כ״ד ב׳ ורש״י שם ד״ד. משום 
ר״ה ל״ה א׳), ומכאן כינויו היווני של ביהכ״נ 





617 


בית־כנסת 


618 


(שבתיון: קדמוניות, ט״ז ד, ב׳) וכינויו הסורי: "בי־ ש בתא 
דיהודיא (־־בית־השבת של היהודים־אסמני: ביבל. אורינט., 
272,1 ). אבל החכמים השתדלו לחנך את העם לבוא לביהה״ג 
גם בימות־החול, שיהא ״אדם בא מן השדה בערב — נכנס 
לביהכ״ג, אם רגיל לקרות — קורא, אם רגיל לשנות — 
שונה, וקורא קריאת־שמע ומתפלל" (ברכות ד׳ ב׳), ואף 
הפליגו בשכרם של ה״משכימים ומעריבים לביהכ״נ" (שם 
ח׳ א , ), ואמרו: "אדם נכנס לביהכ״נ ועומד אחורי העמוד 
ומתפלל בלחישה — והקב״ה מאזין את תפילתו" (ירושלמי, 
ברכות, פ״ט, ה״א). קודם שנכנסו לביהכ״נ היו נוהגים לחלוץ 
את הנעלים (ירוש׳ ב״מ פ״ב, ה״ט), אך לא היה חיוב בדבר 
(ברכות ס״ב ב׳—ס״ג, א , ). 

בערים גדולות היו מצויים בבתי־הכנסת "עשרה בטלנים" 
(משנ׳ מגילה א׳, ג׳: בבלי, שם, ה׳, א׳: כ״א, ב׳) — "בני* 
אדם כשרים, בטלין ממלאכתן לעסוק בצרכי־ציבור ולבוא 
קודמין לביהכ״נ כדי שיהיו מצויין עשרה לעת התפילה" 
(רש״י בבא קמא פ״ב א׳, ד״ה עשרה; ועיין: ירוש׳ מגילה, פ״א, 
ה״ו). בבבל היו בתי־כנסת מיוחדים לקיץ ולחורף(ב״ב ג׳ ב , ). 

בקישוט ביהכ״ג בציורים התחילו בא״י כנראה במאה 
ה 3 לסה״ג, (ירוש , ע״ז, פ״ג, ה״ג; ועי , י. נ. אפשטין: 
״לשרידי הירושלמי״, ״תרביץ״, ג , , עמ , 20 ). בתקופה קדומה־ 
ביחס כבר נהגו לקבוע מקום נפרד בביהכ״נ לנשים, ועל כך 
כבר מעיד פילון(והשווה אוזביוס, 111,12 ^.קסבזי!), 
ולשם כך שימש, כנראה, היציע (עי , חולין, צ״ב, א ׳ ). 
כנראה, שכבר בזמן העתיק היה מצוי "פלוש" (חדר קדמי 
למעבר) לפני ביהכ״נ — שכן השטח הפנימי של ביהכ״ג נקרא 
בשם "דלת לפנים מדלת" (דברים רבה, ז , , ב , ! ועיין: 
ירוש , ברכות, פ״ה, ה״א). בביהכ״נ היתד. מצויה "תיבה", 
שבה היו מונחים ספרי־התורה או ספר־תורה יחיד ושנקראת 
גם בשם "ארון־הקדש" (ע״ע). נהוג היה להביא את ספר־ 
התורה לביהכ״נ רק למשך הזמן שהציבור היה שוהה בו 
לתפילה ולקריאת־התורה, ואילו אח״כ היו מוציאים אותו 
משום שאסור היה לו, לקהל, לעזוב את ביהכ״נ קודם שהוציאו 
מתוכו את ספר־התורה (סוטה ל״ט ב/ ורש״י שם). לספר־ 
התורה היה מדור מיוחד בביהכ״ג, שהיה נבדל משאר חלקי־ 
הבית ע״י מסך. בביהכ״נ היתד, בימה, ששימשה, כנראה, בעי¬ 
קר לקריאה בתורה בציבור (ירוש׳ מגילה, פ״ג, ה״א; בבלי, 
שם, כ״ו, ב , ), וכן היה בו "דוכן", שעליו היו עולים הכהנים 
לברך את העם (עיין: סוטה ל״ח ב , ; וע״ע ברכודכהנים). 
הישיבה בבתי־הכנסת היתה על מחצלאות (בבא־בתרא ח׳ ב , ). 
בבתי־הכנסת שבגליל נמצאו ספסלי־אבן קבועים סמוך לקי* 
רות, ששימשו לישיבה. הספסל ("ספסלה") נמנה עם כלי 
ביהכ״ג (ירוש׳ מגילה, פ״ג, ה״א). בדרך־כלל היה לכל אחד 
מן המתפללים מקום קבוע בביהכ״נ (ירוש׳ מו״ק, פ״ג, ה״ד,! 
בבלי, שם, כ״ב ב׳—כ״ג א , ). בלילות היו רגילים להעלות 
בביהכ״נ אור (משנה, פסחים, ד , , א , ; בבלי, ברכות, נ״ג ב , ). 
נראה, שהיו בביהכ״נ חלונות הרבה ובשעות־היום היה "אוירן 
מרובה" (ירוש׳ פסחים, פ״א, ה״א). בביהכ״ג או סמוך לו היה 
מצוי גם כיור־מים (״גורנה״ — ידוש׳ מגילה, פ״ג, ה״ד). ליד 
ביהכ״נ היתה גם אכסניה לאורחים או למחוסרי־בית (יריש׳ 
בכורים, פ״ג, ה״ב! שם מגילה, פ״ג, ה״ד; בבלי פסחים, 
ק״א, א , ; יובנל: סטירות, ווו, 296 : כתובת־תיאודוסיוס 

.170^0,1^X7111, 723; 10 

ענייני ביהכ״נ התנהלו ע״י "ראש הכנסת" (תוספתא. 


תרומות, ב , , ח , ; שם, מגילה, ד , , כ״א)—ביוו׳ 070 $ >ץ״ 0 ¥ ס 1 /"" 
("ארכיסינגו׳גויס"), ובשם זה כבר הוא נזכר באוונגליונים 
(מארקוס, ה , , כ״ב! לוקאס, ח , , מ״ט; וכן גם מפעלווד 
השליחים, י״ג, ט״ו) ובחיבורים יווניים ולאטיניים מן המאות 
ה 3 וד, 4 . ״ראשי־כנסיות״ היו מנכבדי־העם (פסחים מ״ט ב׳! 
תוספתא, מגילה, ד , , י״ב; ירוש׳ ברכות, פ״ג, ה״א). בביהכ״נ 
היה גם שמש, שהיה נקרא בשם "חזן־הכנסת" או "חזך. 
גם בביהכ״נ שעל הר־הבית, שהתקיים בימי בית שני, היו 
"ראש־הכנסת" ו״חזן־הכנסת" (משנה, יומא, ז , , א , ; שם, 
סוטה, ז , , ז׳—ח , ). דירתו של "חזן־הכנסת" שהיה נקרא 
גם בשם "ממונה" (ירושלמי, סוכה, פ״ה, ה״א) או "חזן 
ב י ת ־ ה כ נ ס ת" (תוספתא, בכורים, ב , , ח , ), היתר. לפעמים 
בתוך ביהכ״נ (עירובין נ״ה ב , ; יומא י״א ב , ; ועוד). 
כש״חזן־הכנסת" היה תלמיד־חכם (ירוש׳ סוטה, פ״ז, ה״ו: שם. 
יבמות, סוף פ , י״ב) היה משמש לפעמים גם כמלמד־תינוקות 
(משנה, שבת. א/ ג , ; פסיקתא זוטרתא, שלח, מ״ח, ע״ג). יש 
שהחזן היה גם יורד לפני התיבה כשליח־ציבור(ירוש , , ברכות, 
פ״ט, ה״א), אבל לא היה זה תפקידו הקבוע וכשליח־ציבור 
לא שימש, כנראה, ממונה קבוע, אלא אחד מן המתפללים. 

בדרך כלל היה ביהכ״ג שייך לציבור ובעליו החוקיים היו 
"בני־העיר" (עיין משנה: מגילה, ג , , א , ; נדרים, ה , , ה , ). 
בתכ״נ גדולים שבכרכים נחשבו לרכוש של כלל־ישראל, ולא 
רק של בני־העיר (מגילה כ״ו א , ), אבל היו בכרכים בתכ״ג 
קטנים יותר, שהיו רכושו של חלק מן הציבור — יוצאי 
מקום מסויים או בעלי אומנות מסויימת (שם); כמו־כן היה 
גם ״ביכ״ג של יחיד״ — שנבנה ע״י אדם פרטי ונחשב 
לרכושו (ירוש , מגילה, פ״ג, ה״א). יחידים היו מרבים תמיד 
במתן תרומות לצרכי ביהכ״ג. רב חמא בר־חנינא (במאה ה 3 , 
בא״י) מספר על ממון הרבה, שהשקיעו אבותיו בביכ״נ בלוד 
(ירוש , , סוף פאה: שם, שקלים, פ״ה, ה״ו). כתבות. שנמצאו 
במקומות שונים, מספרות על הקמתם של בתכ״נ על־ידי 
יחידים או על השתתפותם של יחידים בהקמת חלקי בתכ״ג, 
או על נדבות של יחידים לריהוט הפנימי של בתכ״ג. בכתבות 
היווניות וד,רומיות מן המאות ה 3 וד, 4 נזכרים גם נשים 
וילדים בתארי־כבוד: "אם־הכנסת", "ראש־הכנסת" וכיוצא 
בזה, שכנראה הוענקו להם על שום השתתפותם של הנשים 
והורי־הילדים בבניין ביהכ״נ והחזקתו. על אנטונינוס (ע״ע) 
מסופר ש״עשה מנורה לביהכ״ג" ורבי אמר על־כך: "ברוך 
אלד,ים אשר נתן בלבו לעשות מנורה לביהכ״ג" (ירוש , 
מגילה, פ״ג, ה״ב). שמות־המנדבים נרשמו לזכרון בביהכ״נ 
(ירושלמי, שם) ולפעמים הגיעו אלינו בכתבות, שנמצאו 
בחפירות. בתלמוד מסופר על רב אשי (ויש גורסים: מר בר 
רב אשי), שדאג לתקנת ביהכ״נ במתא מחסיא עירו, וכשראה 
שביהכ״נ רעוע — הכניס את מיטתו לשם, ולא הוציאה עד 
שנגמר תיקונו של ביהכ״נ (בבא בתרא ג׳ א , ). גם שמן 
למאור (עי׳ סנהדרין צ״ד ב , ) וצרכים אחרים של בתהכ״נ 
היו באים ממקורות פרטיים (עי , תוספתא, בבא קמא, י״א, 
ג , ; שם, בבא בתרא, ט , , ט׳: בבלי, ערכין ו׳ ב , ; ידוש׳ מגילה, 
פ״ג, ה״א) או ציבוריים (בבא בתרא, ח׳ ב , , ורש״י שם). 

יחסם של שליטים ואזרחים בני אמונות אחרות לביהכינ 
היה תלוי במעמדם הכללי של היהודים במקומות־מושבותי־ 
הם השונים. התלמיים במצרים התייחסו כאהדה לביהכ״נ ועל 
כך מעידה העובדה, שכמה בתכ״ג בערים שונות במצריב 
הוקדשו (במאות ה 3 וה 2 לפסה״נ) לבית־המלכית. עם ריבוי 


619 


בית־כנפת 


620 


החיכוכים בין היוונים והיהודים במצרים בתקופת שלטונה 
של רומי נשתנה יחסם של היוונים גם לביהכ״נ. בימי הקיסר 
גאיוס קאליגולה ( 37 — 41 לסה״נ) העמידו היוונים תושבי 
אלכסנדריה את פסל הקיסר בביהכ״נ הגדול שבעיר ז(; 
בימי מרד־היהודים במצרים בשנות 115/7 נשרף ביהכ״ג 
הגדול שבאלכסנדריה. בימי אוגוסטוס נקבע לחוק, שגנבה 
מביכ״נ ברומי דינה כגנבת קדשים (קדמוניות, ט״ז, ר, בי, 
קס״ד). ברומי היו גם בתכ״ג על שם אוגוסטום. 

עם השתלטותה של הנצרות בתחומי האימפריה הרומית 
התחילו רדיפות שיטתיות נגד ביהכ״ג, אע״ם שבתהכ״ג 
שימשו מתחילה מרכז לוויכוחים על מהותה של הנצרות 
ומתוכם התחילה הנצרות מתפשטת גם מחוץ לתחומי־ 
היהדות. בחוק הרומי היו קיימים אמנם חוקי־הגנה על 
ביהכ״ג, כגון שאין להפקיע בתכ״נ לשם איכסון של אנשי־ 
צבא ( 10 , 8 , 5/11 ,. 1 ) 0011.71160 ); כן אסר החוק הרו׳מי 
להעמיד תמונות אליליות או נוצריות בביהכ״נ ועל־ידי כך 
להוציא( מכלל שימוש לתפילה, ואף הוטלו ענשים קשים 
על הריסתם של בתכ״ג, אבל למעשה לא שמרו הנוצרים 
על חוקים אלה, וכשנשרף ביהכ״ג בקליניקום שבסוריה 
בשנת 388 , בפקודתו של הבישוף המקומי, ציווה אמנם 
תיאודוסיוס 1 על הבישוף להקים את ביהכ״ג על־חשבונו 
ואף דרש שהשורפים יענשו במלקות, אבל אמברוסיוס (ע״ע) 
מנע את ביצועו של פסק־הדין. צו קיסרי ( 392 ) תבע למנוע 
בתוקף הריסת בתכ״ג או שדידתם בשם האמונה הנוצרית 
( 9 , 8 ,ז/י 0011. 7(160(1., X ). אבל העובדה שצריך היה 
לחדש צו זה ב 397 (שם, שם, שם, 12 ), ב 412 (שם, שם, שם, 
20 ), ב 420 (שם, שם, שם 21 ) וב 423 (שם, שם, שם, 25 — 27 ), 
מעידה על המרחק שהיה בין החוק והמציאות. בשנת 415 
הותר, לפי חוק מיוחד, להרוס בתכ״נ שהיו בשדה ושהריסתם 
לא היתד. כרוכה ברעש מרובה (שם, שם, 10 , 16 ): חוק 
זה העמיד את ביהכ״ג בדרגת "מקדש" אלילי. באותה שנה 
עצמה נאשם הנשיא ר׳ גמליאל הששי בהקמתם של בתכ״ג 
חדשים (שם, שם, 8 , 22 ), ומעט־מעט התחילו הנוצרים 
הופכים בתכ״נ לכנסיות נוצריות. אחד מבתהכ״ג שבאג־ 
טיוכיה נהפך עוד במאה ה 4 לסה״ג לכנסיה נוצרית. ביהכ״ג 
באורהי (ע״ע) נהפך לכנסיה נוצרית בימי הקיסר תיאודו־ 
סיום 11 ( 408 — 450 ) ע״י הבישוף רבולס ( 411 — 435 לסה״ג). 
מלכתחילה נחשב הדבר לפגיעה בחוק, אבל לאחר מעשה 
קיבלה העובדה תוקף. לכל היותר הוטל על הכנסיה לפצות 
את היהודים ולהקצות להם מקום לבניית ביכ״נ חדש — 
דבר, שנעשה רק לעיתים רחוקות. להלכה, היו צריכים 
להחזיר ליהודים — במקרה של שריפת ביכ״ג — את המקום 
שבו עמד ביהכ״ג שנשרף, וכן את רהיטיו וכליו שנשדדו — 
אם עדייו לא השתמשו בהם בתוך הכנסיה: אבל אם כבר 
השתמשו בהם בכנסיה. הוחזקו "מקודשים" והחזרתם נאסרה 
(חוק מן ה 15 בפברואר 423 — 25 , 8 ,ז / \ 0011. 71160(1., X ). 
לבקשתם של היהודים לבטל חוק זה השיב הקיסר, שאינו 
מסכים "לבקשותיהם העלובות", והוא רק מבטיח, שלהבא לא 
יתפסו אח בתהכ״ג שלהם ולא ישרפום (שם, שם, שם, 26 ). 
לסוף אסר החוק הרומי לבנות בתכ״נ חדשים, ולכל היותר 
הותר המשו קיומם של בתכ״נ קיימים (צו, שהיה מכוון 
לארצוחיהמזרח, מיום 8 ביוני 423 — , 7 \ 00(1 71160(1., X 
27 , 8 ). לאחר־זמן ( 9 , 1 , 05110 ] . 1 ) 00 ; 3 , 6 .. 1 ) 71160 .עסא; 
18 — 31 ביאנואר 438 ) נקבע. שכל הצעה לבניית ביכ״ג 


חדש צריכה לקבל אישור מטעם הכנסיה ושמותר לתקן 
בתכ״נ ישנים רק כשהם נוטים ליפול, והמשפר ביכ״נ — 
לא לתיקונו אלא לקישוטו — יענש בקנס של 50 ליטרות זהב. 
ביכ״נ, שנבנה ב״שוק־הנחושת" שבקונסטנטינופול בימיו של 
הקיסר תאודוסייס 11 , ברשיונו של הממונה על העיר, בזמן 
שהקיסר לא היה בעיר, נהפך בפקודת הקיסר ואחותו פול־ 
כריה לכנסיה נוצרית בשנת 442 (תיאופאנס, ד.וצ׳ די בור, 
עמ׳ 102 ). 

ב. ב י מ י ־ ה ב י נ י י ם. שרידים של ביהכ״ג בבית־אלפא 
(ע״ע), שהפסיפס שלו נעשה בימיו של יוסטינוס (כנראה, יום־ 
טינום 1 , שמשל ב 518 — 527 לסה״ג), מעידים, שלא תמיד שמו 
לב לאיסור, שהוטל ע״י השלטונות על קישוטי ביהכ״ג. עם 
כיבושה של א״י ע״י הערבים נתחדש בניינם של בתכ״נ בא״י 
ונתרבה מספרם בארץ. כך הוקם ביכ״נ("בית תפלה ומדרש") 
בירושלים, סמוך לכותל המערבי, ויהודי־התפוצות היו מרבים 
לנדב לשמו. שני בתכ״נ היו ברמלה בסוף המאה ה 11 : בחברון 
היה מצוי באותה תקופה ביכ״נ על־יד מערת־המכפלה. — ר׳ 
בנימין מטידלה (ע״ע) מספר על ביכ״נ שמצא ברמלה ועל 
ביכ״נ שהיה בטבריה בשם "כנסת כלב בן־יפונה". ר' שמואל 
בר׳ שמשון(ביקר בא״י ב 1210 ) מספר במכתבו על 24 בתכ״ג 
בגליל (הוא מייחס את ייסודם לר׳ שמעון בר יוחאי, ביניהם 
ביכ״נ "נאה ונחמד" בכפר־ברעם ו״ביכ״ג יפה מאד" במירון) 
וכן הוא מספר על ״ביכ״נ יפה מאד״ שמצא בנינוה (כלומר: 
נוה שבעבר־הירדן) ועל ביכ״נ גדול שהיה בארבל (כיום: 
ארביד) — ״שעשה ניתאי {הארבלי], אבל עתה נהרס״.— 
הרמב״ן(ע״ע משה בן נחמן) מספר במכתבו לבנו: "ירושלים 
יותר חרבה מן הכל... ומצאנו בית חרב בנוי עמודי־שיש 
וכיפה יפה—ולקחנו אותו לביהכ״ג, כי העיר הפקר וכל הרוצה 
לזכות בחרבות — זוכה. והתנדבו לתקן הבית וכבר התחילו 
ושלחו לשכם להביא משם ספרי־תורה אשר היו בירושלים 
והבריחום מפני התתרים". ר׳ עובדיה מברטינ 1 רו כותב על 
ביכ״ג זה באלול הרמ״ח ( 1488 לסה״נ): "וביהכ״ג של ירושלים 
היום — אין בה |בו] ספרי־תורה כי־אם מעט מזער. תחת 
אשר היו בה |בו| לפי הנשמע יותר משש־מאות ספרי־ 
תורה... הוא בנוי על־גבי עמודים וארוך וצר ואפל ואין נוגה 
לו כי־אם הפתח ובתוכו בור של מים... והחצר אשר בו ביהכ״נ 
גדולה מאד ובתוכה בתים רבים וכולם הקדש מאשכנזים 
ואשכנזיות אלמנות יגורו בו". ר׳ משה באסולה מספר על 
ביכ״ג זה (ב 1521 ),שהוא "אחד בלבד [בירושלים]...יפה הוא 
עם ארבעה עמודים... ולפנים ההיכל חדר עם ספרי־תורה 
סביב, הם יותר מששים, ואין לביהכ״ג אורה אלא מן־הפתח 
שהוא במערב וחלון קטן עליו, וגם ביום משתמשים לאור 
הנרות שמדליקים סביב": וכנראה שעל ביכ״ג זה אומר הנוסע 
הפוירטוגאלי דה אביר(, שביקר בירושלים ב 1560 (בספרו 
"מורדדדרך לארץ־הקדושה"). שהוא "מעורר תוגה ועצב 
יותר מכל מה שראיתי בארצות־הקדם, אבל בחגים מקשטים 
אותו ביריעות יקרות מזהב וממשי כיד הטובה שמעניקים 
להם [ליהודים] בארץ הקדושה—לא רק מפורטוגאל ומקאס־ 
טיליה בלבד, אלא גם מכל חלקי־העולם": ביהכ״ג של הרמב״ן 
שימש ביכ״נ עד ש׳ 1586 , שאז הועבר ע״י המופתי הירושלמי 
לידי הערבים (הבית עמד על תילו עד התקופה האחרונה 
בחצר, שהיתה גובלת בצידה הדרומי עם "חורבת ר׳ יהודה 
חסיד" שבירושלים העתיקה). ר׳ אשתורי הפרחי (בתחילת 
המאה ה 14 ) מזכיר בספרו "כפתור ופרח" (סוף פרק מ״א) 






621 


בית־כנסת 


622 


ביכ״ג, שהיה בימיו בירושלים סמוך למקום הקרוי "היכל דוד" 
—"כנגד הר־המוריה לדרום" (הכוונה היא, כנראה, למקים 
המיוחס לקבר־דוד על הר־ציון). ר׳ יצחק חילו (חי בתחילת 
המאה ה 14 ) מספר על "ביכ״ג ישן אשר יתפללו בו יומם 
ולילה" בחברון ומזכיר ביכ״נ יפה ועתיק בצפת. כמר־כן הוא 
מספר על ביכ״ג בטבריה בשם "כנסת כלב בן־יפונה" (שכבר 
הזכירו ר׳ בנימין מטודלה בשעתו) ועל ביכ״ג עתיק ויפה 
בגמזו וביכ״נ עתיק מאוד ביפו, שסמוך לו היו בית־ספרים 
וישיבה. נוסע, שביקר בא״י ב 1481 , מספר על ביכ״ג ברמה, 
עירו של שמואל הנביא (״ירושלים״ של לונץ, ה/ עמ׳ 167 
ואילך). נוסע מיה״ב מספר על ביכ״נ בירושלים ע״ש אליהו 
הנביא (״אלה המסעות״ — מצורפים למסעות ר׳ בנימין 
מטודלה, ד,וצ׳ גרינהוט. עמ ׳ 150 ), על ביכ״ג בכפר־ברעם, וכן 
על ביכ״ב במירון ע״ש ר׳ שמעון בר־יוחאי(שם, 141 ). כנראה, 
היו ביה״ב בתכ״נ גם בעזה (לפי עדותו של משולם מוולטרה, 
שביקר בא״י ב 1480 ) ובאשקלון (לפי כתבים, שנמצאו 
בגניזה). 

בתכ״נ מרובים היו ביה״ב בתפוצות־ישראל שבארצות- 
המזרח. את הקמתם של כמה מהם ייחסו לעזרא או לדניאל 
(ביהכ״נ בבבל): ר׳ בנימיו מטודלה מספר על 28 בחכ״ג בבג¬ 
דאד, על "כנסת יחזקאל הנביא ע״ה שעל נהר פרת, ובמקום 
הכנסת כנגדו — ששים מגדלים, ובין כל מגדל ומגדל — 
כגסת, ובחצר הכנסת — תיבה, ואחרי הכנסת — קברו של 
יחזקאל... ועליו כיפה יפה ובנין יפה עד מאד מבנין יכניה 
מלך יהודה... ואותו המקום עד היום הזה מקדש־מעט, באים 
מארץ־מרחק שם להתפלל מראש־השנה עד יום־הכפורים... 
וגם ראש־הגולה וראשי־ישיבות באים שם מבגדאד... ומוצי¬ 
אי! ספר גדול מכתיבת יחזקאל הנביא וקורץ בו ביום- 
ר,כפורים... וגם בני גדולי ישמעאל באים להתפלל שם, 
מרוב חיבתם ליחזקאל הנביא ע״ה... וכל בני ערב באים 
שם להתפלל". כמו־כן מספר בנימין על ביכ״נ שעמד על־יד 
קברו של ימיה מלך־יהודה, ועל "(בית־] כנסת משה רבנו׳/ 
שהיה ב■,מצרים הקדמונה״ (כנראה פוסטאט) מחוץ לעיר. — 
ד שמואל בר׳ שמשון (בתחילת המאה ה 13 ) מספר על 
״ביהכ״ב שעשה אליהו בדמשק״ — "ומקום נאה הוא מאד 
והוא חוץ לעיר״. — ביהכ״נ העתיק שבחלב וסוריה) נבנה, 
כנראה, בתחילת המאה ה 9 ויש בו שיכלולים מן המאה ה 15 ; 
הוא מצטיין ב״כסא של אליהו״ (ע״ע .ברית־מילה) גבוה! 
ארון־הקודש מצוי בו במערב (לצד א״י) ומאחריו — ארון- 
אבנים ובו כתב־יד עתיק של התנ״ד—מיוחס לבן־אשר (ע״ע). 

שרידי ביהכ״נ שנתגלו באלצ׳ה שבספרד הם, כנראה, 
מתחילת יה״ב (דומים הם בצורתם לשרידי ביהכ״נ בבית־ 
אלפא). בספרד נשתמרו כמה בתכ״נ, שמשמשים עד היום, 
מתקופת־הגירוש ואילך, ככנסיות נוצריות. ביהכ״נ העתיק 
בוורמייזה (גרמניה), שהיה קיים עד הזמן האחרון (הוא 
נהרס ע״י הנאצים), נבנה (לפי כתובת, שהיתר, בו) במאה 
ר, 11 ונתחדש במאה ה 12 (אך שיכלולים הוכנסו בד מזמן 
לזמן עד המאה ד, 19 ). ב 1624 נבנה מאחרי ביכ״נ זה בניין 
קטן ל״ישיבה", שהיה נקרא "בית־מדרשו של רש״י". אף הוא 
היה קיים עד שנהרס ע״י הנאצים. ביהכ״נ העתיק בדגנס־ 
בורג, שהיה קיים עד התקופה האחרונה, נבנה, כנראה, 
במחצה הראשונה של המאה ד, 13 (בנייתו יוחסה לר׳ יהודה 
החסיד). מציאותו של ביכ״נ בפראג כבר נזכרת במאה ה 12 . 
מן המאה ה 14 ידוע על שני בתכ״נ בפראג: ישן וחדש: 


ביהכ״ג החדש הוא, כנראה, זה הקיים עד היום בפראג בשם 
"אלטנוישול" וששימש נושא או רקע לאגדות הרבה. ביכ״נ 
זה מורכב מחלקי־בניין שונים, שנבנו כתקופות שונות: חלקו 
היסודי והקדום ביותר הוא, כנראה, מתחילת המאה ד, 14 . 
ביהכ״נ העתיק ביותר בפראנקפורט ע״נ מיין נבנה, כנראה, 
עם ייסודה של קהילת־היהודים שם, במאה ה 12 (שרידיו 
נתגלו בחפירוו* בשנת 1847 ), ביהכ״נ הגדול ביותר מיה״ב 
במרכז־אירופה, הידוע לנו, היה ביהכ״נ בקראקא (פולניה), 
שנבנה במאה ד, 13 או ה 14 (הוכנסו בו חידושי־בניה במאה 
ר, 16 ). 

גם ביה״ב מילא ביהכ״נ אותם התפקידים, שמילא בזמן 
העתיק, אלא שעכשיו שימש יותר כבית־מדרש לציבור 
הרחב. לרשותו של כל מבקר בביהכ״נ עמדו ספרים תורנים 
ללמוד בהם. תפקידו של ביהכ״נ כבית־הציבור נתגלה בתקופה 
זו גם במנהג ״עיכוב־הקריאה״: אדם, שנעשה לו עול, היה 
זכאי לעכב בשעת־התפילה את קריאת־התורה בביהכ״נ ולת¬ 
בוע, שיעשה לו דין. ביהכ״נ נחשב לבית־הציבור היהודי גם 
בעיני השלטונות הנכריים. בו הוקראו צוי־השלטון, כמו צו¬ 
ד,גירוש ליהודי קונסטאנצה ( 1448 ) ונירנברג ( 1498 ). בצד 
רתו הפנימית של ביהכ״נ בא שינוי ביה״ב: התחילו בונים 
אז את ארון־הקודש גם בתוך הקיר הפונה אל עבר הר־הבית 
(באופן שלא תמיד היה "תיבה" מיטלטלת כמו בזמן- 
העתיק). לא תמיד אפשר היה לשמור בארצות־הגולה על 
המנהג העתיק לבנות את ביהכ״ג "בןבהה של עיר" ולהקפיד 
שלא יהיו גגות שאר בתי־העיר גבוהים מביהכ״נ, ונמצאו 
כמה התרים לביטולו של נוהג זה. ביה״ב — אחר המאה 
ה 10 — נשתרש המנהג להעמיק את רצפת ביהכ״נ מרצפת־ 
הרחוב שעל־ידו, ופעמים שהעמיקו בתוך ביהכ״נ את העמוד 
של הש״ץ (כגון ב״אלטנוישול" בפראג) — מנהג, שלא 
היה ר(וח בזמן העתיק (אמנם בתלמוד נאמר: "אל יעמוד 
אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך ויתפלל, שנא¬ 
מר — תהלים קל, א — ,ממעמקים קראתיך ה״׳ אלא 
שהכוונה היא ש״לא יעמוד אדם לא על־גבי כסא ולא על* 
גבי שרפרף״ וכדומה — ברכות י/ ב׳). גם בקביעת מקום 
ל״עזרת־נשים" באו שינויים ביה״ב. ר׳ אליעזר בן־יואל 
הלוי (ע״ע) מזכיר, שהיו פורשים וילונות בביהכ״נ להבדיל 
בין גברים לנשים בשעת הדרשה. כנראה, שלתפילה לא 
היו הנשים באותה תקופה רגילות לבוא לביהכ״נ כלל. מתחי¬ 
לת המאה ה 13 ידוע על "עזרת־נשים" בוורמייזה. שהוקמה 
לאחר שביהכ״ג כבר היה קיים: ביהכ״ג היה קשור ל״עזרת* 
הנשים" ע״י חלונות קטנים, והנשים לא יכלו, כנראה, להש¬ 
תתף בתפילה בציבור, שנתקיימה בביהכ״נ, והיתה להן שלי־ 
חת־ציבור מיוחדת. מוורמייזה ידועה לנו הש״צית אורניה 
(נפטרה ב 1275 ), שתפילת־הנשים ב״עזרה" התנהלה, כנראה, 
על-ידיה. גם בנירנברג היה, כנראה, לנשים ביכ״נ נפרד — 
מה שאנו למדים מתוך תעודה מ 1499 : ידוע גם על ש״צית, 

בשם ריב נ צ ה (נפטרה ב 1292 ). שהיתה בעיר זו/ וכנראה 

• •.׳ ! י 

כבר היה שם באותה תקופה ביכ״נ מיוחד לנשים. 

ביה״ב היתד, מצויה עפ״ר חצר על-יד ביהכ״נ, שבה היו 
מתקיימות ישיבות בית־הדין ונערכים טכסי־נישואים, ופע¬ 
מים אף שימשה חצר זו כשוק (כגון בפראנקפורט, בסוף 
המאה ד, 15 ). כן היה מצוי בביהכ״ג או ב״פלוש" מקום מיוחד 
בשם "גניזה" (ע״ע), שבו היו גונזים קרעי ספרי־קודש, 
שיצאו מכלל שימוש. 



623 


בירדכנסת 


624 


יחסה העוין של הפנסיה הנוצרית לביהכ״ב נמשך גם 
ביה״ב: פרעות וגירושים ביה״ב היו תמיד מסתיימים בחור¬ 
בנם של בתכ״ג או בהפיכתש לכנסיות נוצריות. 

יחסו של האיסלאם לביהכ״נ היה בדרך כלל פחות 
עוין מזה של הנצרות, אע״פ שהחליף עומאר ( 634 — 644 ) 
אסר על קיומם של בתכ״נ בארצות־הכיבוש של המוסלמים 
והחליף אל־מותוכיל. במאה ה 9 , קיים פקודה זו וציווה שכל 
בתי־הכנסיות יהפכו למסגדים. גם בפקודת החליף המצרי 
אל־חכים (מת ב 1020 ) החריבו בתכ״ג בא״י, וכן נהרסו 
בתכ״נ הרבה ע״י ה״אלמווחדים" באפריקה הצפונית ובספרד 
(אחר 1140 ). 

ג. בזמן החדש. בעת החדשה נוצר בפולניה טיפוס 
חדש של בתכ״נ, שנבנו בצורת מבצרים. בפריווילגיה, שנתן 
זיגמונט ווו, מלך פולניה, לבניין ביכ״נ בלוצק ( 1626 ), 
כתוב: "שיתקינו ןהיהודים! על גג ביהכ״ג שלהם סידורים 
מספיקים להשתמש ברובה ולהתגונן בפני אויבים מכל 
ארבעת הצדדים ושירכשו להם תותח הגון בכספם. ובשעת 
ההתקפות של עובדי-האלילים יעמידו מתוכם בני־אדם מסו־ 
יימים להגנה". כדוגמתו של ביהכ״נ בלוצק נבנו גם בתכ״נ 
בלובלין, לבוב ועוד. עם זה נבנו בתכ״נ מפוארים רגילים, 
שלא בצורת מבצר. 

גולי־ספרד הקימו בתכ״נ לפי הסיגנון שהיה מקובל אצלם 
באמסטרדאם, לונדון, האמבורג וכן גם בארצות־המזרח. 

אף בזמן החדש משמש ביהכ״ג לפעמים קרובות גם כבית־ 
מדרש ציבורי. נערכים כאן שיעורים במשנה. בתלמוד 
ובאגדה ונשמעות כאן גם דרשות מפי רבנים או דרשנים 
מקצועיים, בעיקר בשבתות קודם תפילת־מוסף או קודם 
תפילת־מנחה; הרב או הדרשן נושאים את דבריהם מעל 
למדרגות המוליכות לארון־הקודש, או סמוך לאה״ק. בכמה 
מן הערים והעיירות של מזרח־אירופה היו מצויים שני 
בתכ״ג: אחד, שהיה מיועד לתפילה בלבד ונקרא בשם ביכ״ג; 
ואחד, ששימש לתפילה ועם זה ללימוד תורה בציבור וביחי¬ 
דות׳ והיה קרוי "בית־המדרש". נוסף על בתכ״נ ובתי־מדרשות 
גדולים, שהיו מתפללים בהם בזמנים קבועים ושבהם היו 
מתפללים רב־העיר ונכבדי־העדה, היו בכל עיר בתכ״נ קטנים 
הרבה ("שטיבלים"), שלעיתים קרובות היו סמוכים לביהכ״נ 
הגדול, והיו בהם "מניינים" לתפילה בכל שעות־היום. גם 
"בית־המדרש" היה פתוח בדרך־כלל כל שעות־היום. 

בתקופה החדשה מתנהלים ענייני ביהכ״נ ע״י "גבאי" או 
"גבאים" אחדים, וכן מצוי בביהכ״ג "שמש", שמפקח על 
הסדר והניקיון שבו. הכנוי "חזן" שוב אינו משמש לציון של 
"שמש" (כמו בזמן העתיק), אלא לש״ץ מקצועי, יודע־זמרה, 
שעובר לפני התיבה בשבתות ובמועדים (ע״ע חזנות). 

לערך מתחילת הזמן החדש נעשתה חצר ביהכ״נ מקום־ 
ריכוז למוסדות־ציבור יהודיים שונים, כגון: בית־הקהל, 
בית־החתונות וה״מקוה״. מסוף המאה ה 16 ואילך נעשה שוב 
רווח הנוהג של ייחוד מדור ל״עזרת־נשים" בביהכ״נ. ונת¬ 
חדש היציע המיוחד לכך. 

בזמן החדש נתקיימו גם כמה בתכ״נ פרטיים לצורך 
הרבים. שהיו רכוש פרטי ממש. ודוגמה לדבר: בתחילת המאה 
ה 18 פרצה מחלוקת ממושכת בקהילת ברלין משום התנג¬ 
דותה של משפחת ליפמן להקמת ביכ״נ ציבורי בעיר, כדי 
שלא יתחרה זה בביכ״נ הפרטי, שהיה רכושה של משפחה זו. 
ידוע שבקהילת פיורדה (גרמניה) היו באמצע המאה ה 18 


כמה בני־אדם, שהיו להם בתכ״ג פרטיים בבתיהם. בחוק 
שהוצא ע״י יוסף 11 , קיסר אוסטריה, ב 3 באוגוסט 1797 , אנו 
מוצאים הבחנה בין שלשה סוגי בתכ״נז א) בתכ״ג ממש 
(ציבוריים): ב) חדרי־תפילה בבתים פרטיים. ששימשו תחלי¬ 
פים לבתכ״נ: ג) בתכ״ג משפחתיים, ששימשו רק לבניה של 

7 

משפחה מסויימת. 

תנועת־החסידות גרמה ליצירת בתכ״ג מסוג מיוחד. כל 
אחד מבתכ״ג אלה — חדר לא־גדול, פתוח תמיד, שנקרא 
בשם "קלויז", משמש מעין מועדון לחסידיו של אדמו״ר 
מסויים. כאן מתאספים חסידיו של אותו אדמו״ר לתפילה 
וגם לסעודת־מצווה: "סעודה־שלישית" בשבת לפנות־ערב, 
סעודת ראש־חודש, סעודות בימי־זיכרון למיתתם של צדיקים. 
וכאן מקבלים החסידים את פני האדמו״ר שלהם. כן יש ביכ״נ 
מיוחד לכל אדמו״ר במקום־מושבו, שבו מתפללים החסידים. 
שעולים אליו לראות את פניו. בישיבות הגדולות, שהוקמו 
בליטא ושכנותיה, שימש אולם־הלימודים של הישיבה גם 
ביכ״ג לתלמידים, וצורתו היתה צורת ביכ״ג גדול. 

בהשפעת תנועת הרפורמה (ע״ע) ביהדות, שנתחזקה 
בתחילת המאה ה 19 , הוקמו בתכ״ג חדשים, שהיו שונים 
בצורתם כבהכ״נ המסרתיים. ישראל יעקובסון(ע״ע), שהנהיג 
שינויים בנוסח־התפילה בביהכ״ג שיסד בעיירה סיזן (בנסי¬ 
כות ברונשווייג שבצפון־גרמניה), הנהיג בביהכ״ג בעיר קסל 
(גרמניה) גם נגינת־עוגב, ומשם נתפשטו חידושים אלה גם 
לשאר ערי גרמניה ובארצות אחרות באירופה ובאמריקה. 
מצדדי הרפורמה העבירו גם את הבימה ממרכז ביהכ״ג אל 
הקיר העיקרי, סמוך לאה״ק. אמנם בדבר זה לא היה משום 
חידוש יסידי, שכן במאה ה 16 כבר נמצאו בתכ״נ, שהבימה 
לא היתה באמצעם (ר׳ יוסף קארו, "כסף־משנה" על הרמב״ם, 
הל׳ תפילה, י״א, ג). אך חידושים אלה עוררו התנגדות 
חריפה מאחר שבאו מתוך השאיפה לקרב את צורת ביהכ״ג 
לצורת הכנסיה הנוצרית. כמו־כן עוררו התנגדות בישולה 
של "עזרת־הנשים" בביהכ״נ וקביעת מקום מיוחד לנשים 
באולם־התסילה הכללי או גם ישיבה של גברים ונשים ביחד. 
ואולם כמה מן החידושים שהוכנסו נתקבלו גם בכמה מבהכ״נ 
המסרתיים. בין אלה יש לציין את המבנה והריהוט, זמרת־ 
המקהלה ודרשות בלשון־המדינה. 

אף בעת החדשה לא נעדרו מקרי חורבנות של בתכ״ג 
והפיכתם לכנסיות נוצריות. מקרים כאלה אירעו בין השאר 
ברטיסבון ( 1519 ) ובווינה, שאחר הגירוש של היהודים 
מתוכה ( 1670 ) הוקמה בה כנסיה נוצרית במקום ביהכ״ג 
שנהרס. ביחד עם חורבן קהילות־ישראל בגרמניה בתקופת 
שלטון־הנאצים ובארצות־אירופה שבאו בעול הכיבוש הנאצי 
נחרבו בתכ״נ הרבה. 

על בתהכ״נ בארץ־ישראל ע״ע. 

מהלכות ביהכ״נ. חובתו של כל ציבור יהודי להקים לו 
ביכ״ג נוסתה ע״י הרמב״ם כלהלן: "כל מקום שיש בו עשרה 
מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפילה בכל עת־ 
תפילה" (הל׳ תפילה, י״א, א׳). בדברי־תנאים כבר מוצאיה 
אנו, ש״כופין בני־העיר זה את זה לבנות להם ביהכ״נ" 
(תוספתא ב״מ י״א, כ״ג), והפוסקים ביארו, שאפילו המיעוט 
יכול לכפות את הרוב לכך (רמ״א, חושן־משפט, קס״ג. א׳). 
כן קבעו הכמים, שאין תלמיד־חכם רשאי לדור ב״עיר שאין 
בו עשרה דברים", ובכללם ביכ״נ (סנהדרין י״ז ב׳). אע״פ 
שלא נאסרו ציורים בביכ״נ קבעו כמה מן הפוסקים. ש״אסור 



625 


בית־־כנסת 


626 


לצייר ציורים בכותל ביהכ״נ נגד פניו של אדם — אלא 
למעלה מקומת איש (מגן־אברהם, או״ת, סי׳ צ׳), כדי שלא 
יתפלל אדם אל־מול הציורים הללו. בית, שהיה בו בית־ 
תפילה של עכו״ם, מותר לעשותו ביכ״נ (מגן־אברהם, או״ח, 
סי׳ קנ״ד, ס״ק י״ז). אבל אם העמידו בו את האלילים שלהם 
אסור לעשותו ביכ״נ (ביאור־הלכה למשנה־ברורה, שם). 

נחלקו תנאים ביחס למזוזה (ע״ע) בביכ״נ. נפסקה הלכה, 
שביכ״נ חייב במזוזה רק "אם יש בו דירה לשום אדם"(שו״ע, 
יורה־דעה, רפ״ו, ג׳). בתכ״נ, שלומדים בהם תורה — נוסף 
על מה שהם משמשים בתי־תפילה — ולפיכר דינם כדין בית־ 
מדרש, נוהגים לקבוע בהם מזוזה, כיוון שיש מחייבים את 
בית־המדרש במזוזה. 

כמה ממנהגי־הכבוד שנהגו בהר־הבית(ע״ע בית־המקדש), 
הנהיגו גם בבתכ״נ, כגון ש״לא יעשנו קפנדריא" (ברכות 
ס״ב ב׳) — כלומר ש״לא יכנס בפתח זה לעשותו דרך 
לצאת בפתח השני לקצר דרכו" (שו״ע, או״ח, קנ״א, ה׳;). 
כן אמרו: "בתי־כנסיות אין נוהגין בהן קלות־ראש, ולא 
יכנס להן בחמה מפגי החמה ובצינה מפני הצינה ובגשמים 
מפני הגשמים. אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואיו ישנין 
בהן ואין מטיילין בהן ואין ניאותי! (=מתקשטים) בהן" 
(תוספתא, מגילה, ג׳ (ב׳), ז׳! ומקבילה בבבלי, מגילה כ״ח, 
א׳—ב׳). בתלמוד הוסיפו: ,.חכמים ותלמידיהם — מותריך 
(בבלי, שם), והרמב״ם הוסיף: "מדוחק" (הל׳ תפילה י״א, 
ו׳). כן התירו לאכול בביהכ״נ "לצורך־מצוה" (שו״ע, או״ח, 
קנ״א, ד׳). 

עוד ממגהגי־הכבוד, שנוהגים בבתכ״נ, ש״מכבדץ (מטא¬ 
טאים) אותן ומרביצין אותן (״לאחר שמכבדין — מזלפין 
את המים להרביץ את האבק״ — רש״י) כדי שלא יעלו בהן 
עשבים" (מגילה כ״ח ב׳); "וגוהגין להדליק בהן נרות 
לכבדן" (שו״ע, או״ח, קנ״א, ט׳). 

בפוסקים נקבע, "שלא להיכנס בביהכ״נ בגילוי־הראש" 
(שו״ע, או״ח, צ״א. ג׳), שזהו "דרך קלות־ראש לפני המקום" 
(לבוש או״ח, קנ״א, ו׳): "ויש אוסרים להכנס בו בסכין 
ארוך" (שו״ע, שם, קנ״א. ו׳), "שהברזל מקצר חייו של אדם 
וביהכ״נ מיוחד לתפילה שמארכת חייו" (בית־יוסף, שם. 
בשם אורחות-חיים — ע״פ מכילתא, סוף יתרו; ומעין זד, 
בתלמוד: ״אין נכנסין בכלי־זין לבית-המדרש״ — סנהדרין 
פ״ב א׳). "ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בביהכ״ג, כדי 
לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת־המקום" (רמ״א, או״ח, 
צ״ח, א׳). בין תקנות חכמי־ישראל ביה״ב: "שלא ידברו 
בביהכ״נ אך ישבו באימה וביראה" (תקנות שבסוף שו״ת 
מהר״ם מרוטנבורג). 

״מצוד, לרוץ לביהכ״נ״ (רמב״ם. הל׳ תפילה, ח׳, ב׳ — 

ע״ס ברכות ר, ב׳); וביארו בפוסקים: "עד פתח ביהכ״נ; 
אבל בביהכ״נ עצמו — אסור לרוץ, אלא ילך באימה 
וביראה״ (מגן־אברהם, או״ח, צ׳, ס״ק כ״ד). — בתלמוד 
נאמר: "היוצא מביהכ״נ אל יפסיע פסיעה גסה" (ברכות 
ר, ב׳), "לפי שמראה בעצמו שעיכוב ביהכ״נ דומה עליו 
כמשוי" (רש״י, שם). 

מימרה תלמודית נודעת היא: "לא ליסתור איניש בי־ 
כנישתא — עד דבני בי־כנישתא אחריתי" ("לא יסתור אדם 
ביכ״נ עד שיבנה ביכ״נ אחר״ — בבא בתרא ג׳, ב׳). 

לגבי בתכ״נ שחרבו — דרשו את הכתוב: והשמותי 
אח מקדשיכם״ (ויקרא כו, לא) — "קדושתן אף כשהן 


שוממין" (משנה, מגילה, ג׳, ג׳>ז ומשום כך יש לנהוג 
כבוד בביכ״נ שחרב: "אין מפשילין בתוכו חבלים ואין 
פורשין לתוכו מצודות ואין שוטחין על־גגו פימת ואין 
עושין אותו קפנדריא... עלו בו עשבים לא יתלוש מפני 
עגמת־נפש" (משנה, שם). 

חכמי־התלמוד נחלקו מי עדיף: ביהכ״נ או בית־המדרש. 

יש שדרשו: ״ואת כל בית גדול (מלכים־ב, כה, ט) — 
מקום שמגדלין בו תורה (=בית־המדרש)": ויש שדרשו: 
״מקום שמגדלין בו תפילה (=ביהכ״נ)״ — (מגילה כ״ז 
א׳). הדעה המקובלת היתה, כפי הנראה, שבית־המדרש 
עדיף מביהכ״נ (עי׳ מגילה כ״ז א׳) ושגם להתפלל טוב יותר 
בבית-המדרש (ברכות ח׳, א׳). נטיה זו להעדיף את בית־ 
המדרש על ביהכ״ג מובלטת במעשה המסופר בתלמוד הירד 
שלמי: "ר׳ חמא בר חנינא ור׳ הושעיה הוון מטיילין באילין 
כנישתא דלוד (=היו מטיילים באותם בתי־כנסיותשבלוד); 
אמר ר׳ תמא בר חנינא לר׳ הושעיה: ,כמה ממון שיקעו 
אבותי כאן [לבניית בתי־כנסיות הללו]!׳ אמר ליה: ,כמה 
נפשות שיקעו אבותיך כאן! לא הוד. אית בני־נש רלעיין 
באורייתא (=וכי לא היו בני־אדם שעוסקים בתורה, שמוטב 
היה לפרנס אותם בממון זה מלבנות בתי־כנסיות) י!״ — 
(ירושלמי, פאה, פרק ח׳ הל׳ ט׳, דף כ״א ב׳; שקלים פרק ה׳ 
הל׳ ר, דף מ״ט ב׳). 

בדורות מאוחרים יותר ניטשטשו התחומים בין ביהכ״ג 
לבית־המדדש, והרבה מבתהכ״ג שבתפוצות־ישראל נעשו 
בתי־מדרשות. ביהכ״נ נעשה מרכזם של חיי הציבור היהו¬ 
די — אף אם לא המרכז היחידי. 

בין חוקרי־ההיסטוריה בזמן החדש יש מצביעים על ערכו 
האנושי־הכללי של ביהכ״נ היהודי במה שהיה המוסד הראשון 
בתולדות האנושיות, ששימש לתפילה בלבד ולא לקרבנות, 
ובזה הלכו בעקבותיו הכבסיה הנוצרית והמסגד המוסלמי. 
הערכה זו נובעת מן הרעה, שהתפילה היא דרגת־התפתחות 
גבוהה בפולחן הדתי מזו של הקרבת קרבנות, אבל יש לזכור 
שלא מתוך יחם שלילי לבית־המקדש ולהקרבת־קרבנות 
נוצר ביהכ״נ בישראל, אלא מטעמים אחרים, שנזכרו למעלה. 

א. ל. סוקניק, "מצב המחקר כעת של בתי־הכנסיית העתיקים" 
(בולטין של האוניברסיטה העברית — בית־נכות לקדמוניות 
היהודים, א, עם' 7 — 23 ): ביהנ״נ העתיק בבית־אלפא, 
תרצ״ב! "בתי־כנסיות עתיקים בסביבות ים כנדת" (בקובץ 
״ארץ כנרות״, תשי״א, עם׳ 74 ואילח: ש. קליין, "כתובות 
מבתי״כנסיות עתיקים בא״י" (יריעות המכון למדעי־היהדות 
של האוניברסיטה העברית, ב׳, עם׳ 48-23 ) 1 תולדות הישוב 
היהודי בא״י (תרצ״ה: חלק א , . סרק בי. 3 : שם. סרק ג , . 
3 — 4 . הלק ג , . א'—ב׳)! מ. אבי־יונה, בימי רומי וביזנטיון 
(תש״ו: ערך ביכ״נ במפתח, ועם׳ 209-208 ): ש. קרוים, ,כתי־ 
כנטיות עתיקים בא״י ובארצות־הקדם" ("ירושלים" לזכר 
לונץ, תרפ״ח. עם׳ רכ״א ואילך): מ. באלאבאן. "חיי־ישראל 
ותרבותם ןבםולין 1 במאה הט״ז והי״ז"("בית־ישראל בפולין", 
תש״ח, עס׳ 65 ואילך): י. פרם, "אש אשכחך ירושלים" והרב־ 

עדן ״ירושלים״, תשרי—אדר תש־ט): ־ >!<ץ 5 00 ,׳״ 1.0 .. 1 
,'׳\ 1 ,ס)!/!)!/)!! )! 1 ) 5110101 ) 0 — 1884 ,/׳זוס/',) 111111 ! )! 1 > £0£ 
1104 1111 ) 0011011 ) 11 ) 11415 [ ז)( 1 , £11:0800 . 1 ;( 1-71 , 1898 
,גגענזא . 5 ; 44-510 (• , 1913 , 10£ ו 1 ) 1 א 0 ו £01 . 1111 ) 111 ) 1 )% ) 10 ) 1 
•)) 1011 ) 111111 ,ז:>וו!. 10 ):נ 1 ו;ז) 1 .א ; 1922 .■!) 1 ,' 41101110 ) 11 >!> 0 !) 1 ו 0 י( 5 
■ 00 ^ 5 01 ) 4011 , 14 !ח 0 ;(נ 51 ״ 1 .£ ; 1927 , 0 ) 10£0£ )/($ ) 11 ) 11 
. 1934 ,))))) 0 004 ) 1110 ) 11 > י/ 10 5 ) £0011 

צ. ק. 

א ר ד י כ ל ו ת. — א. בתי־הכנסת העתיקים. 

1 . ארץ־ישראל. חרבות בגליל, שנשתמרו בחלקן 
על־פני הקרקע (כפר־נחום, כפר־ברעם, מירון וארביד), זוהו 
לראשונה כשרידיהם של בתי־כנסת ע״י אדוארד רובינסון 


627 


בית־בנפת 


628 



ציור 1 . נסר־נווום: בית־הכנסח טצד דרום־סזרה. 

חבנית ייסי 916 ! י 3 שר.(;(ע 0 ת ; ח £0 סע 3 ח*<$ - 11 ^ £0 .ח 


(ע״ע) באמצע המאה ה 19 על־סמך כתובות עבריות וסימנים 
ארכיטקטוניים מובהקים. ארנסט רנן (ע״ע) הקדיש לנושא 
זה מחקר מפורט (ב 1864 ) ותבע לראשונה את שיגורה של 
משלחת מיוחדת לא״י לשם חקר השרידים של בתי־הכנסת 
הקדומים. משאלה זו נתמלאה בחלקה ב 1866 ע״י החפירות, 
שערך צ. ו. וילסון (ע״ע) מטעם החברה האנגלית של 
..הקרן לחקר ארץ־ישראל" ח 0 ח 3 ז<> 1 קא£ זו $111 :> 31 י]) י 

ותוצאות־עבודתו נתפרסמו ברבעונה של חברה זו ב 1869 . גם 
קונדר (ע״ע) וקיצ׳נר (ע״ע), שאף הם נשלחו לארץ מטעם 
אותה חברה, תרמו למחקר זה, באופן שמספר החרבות, 
שזוהו כשרידים של בתכ״נ קדומים, הגיע לתריסר בערך. 
חוקרים אחרים, וביחוד הארכאולוג הגרמני, גוסטו שומכר 
(ע״ע), מצאו כמה שרידים של בתכ״נ בעבר־הירדן. 

המחקר הארכיטקטוני של בתהכ״נ העתיקים נתרחב במידה 
מרובה ע״י פעולתה של המשלחת, ששיגרה החברה המזרחנית 
הגרמנית ( 1 )ב 11 :> 115 ש 5 ש 0 זתסח(.) 0 ו 1 -.)$זט 0£ ) לא״י בראשותם 
של הארדיכל קול והארכאולו׳ג ואצינגר ב 1903 . משלחת זו. 
שביצעה חפירות, הצליחה לקבוע את תכניותיהם של כתריסר 
בתי־כנסת בגליל. על אלה נוספו — תוך יובל־השנים, שעבר 
מאז — שרידים של עשרות מבנים, שנתגלו בכל חלקי־הארץ 
ובעבר־הירדן המזרחי בחפירות, שנערכו מטעם האוניברסיטה 
העברית, החברה לחקירת או־ץ־ישראל ועתיקותיה, מחלקת־ 
העתיקות של ממשלת־המאנדאט ואחר־כך — של ממשלת־ 
ישראל, וחברות מדעיות אחרות מחוץ־לארץ. 

בסך־הכל מגיע מספרם של בתהכ״נ, ששרידיהם נחקרו, 
לחמשים לערך. כולם הוקמו בין המאה ה 2 וה 6 לסה״נ, 
וניכרים בהם שלושה טיפוסים ארכיטקטוניים: 

א) הבניינים העתיקים יותר, שהוקמו במאות ה 2 וה 3 , 
רובם ככולם בגליל. בין אלה שמצב שרידיהם מאפשר קביעה 


מדוייקת של תכניתם יש לציין אח בתהכ״נ בכפר־נחום, 

כורזים, גוש־חלב, מירון, ברעם. בית־שערים ואם־אל־עמד. 

אולמיהם של בתכ״נ אלה הם באסיליקאליים; שני טורי־ 

עמודים, שהם מקבילים לקירות־האורך, מחלקים אותם 

לשלושה סטיוים, שהמרכזי שבהם רחב ושני הצדדיים שבהם 

צרים. בין שני העמודים האחרונים, לפני הקיר הקצר 

הצפוני, נמצאו בבתכ״ג מרובים שני עמודים נוספים, באופן 

שיצרו סטיו־ערב, שחיבר את שני הסטיוים הצדדיים. 

בשלושה צדדים אלד, היה יציע, ששימש עזרת־נשים. בכפר־ 

נחום ובכורזים נמצאו המדרגות הראשונות של סולמי־ 

המדרגות, שהוליכו אל קומת־ד,יציעים. 

כל הבניינים של אותה תקיפה הצטיינו במו׳נומנטאליות, 

שהוטעמה ע״י השימוש באבני־גזית גדולות ובעיבוד התב־ 

ליטי של חלקי־המבנה השונים: מזוזות ומשקופים של דלתות 

וחלונות, אפריזים וארכיטראבים, כותרות־עמודים ועוד. 

אורך־האבנים מגיע לפעמים ל 3 מ׳ ויותר. 

החזית הראשית של בתכ״נ אלה היתד, פונה לצד ירושלים 

(בגליל — לצד דרום). בחזית זו היו כמעט בכולם שלושה 

פתחים גדולים, מכוונים לשלושת הסטיווים. בכפר־נחום היה 

מעל לפתח האמצעי חלון גדול בצורת חצי־עיגול, שרחבו 

הגיע עד כדי שליש מרחבה של החזית (ר׳ ציור 1 ). 
1 

לא נמצאו בבניינים הללו סימנים מעידים, שלארון־הקודש 
היד, מקום קבוע, ולפיכך יש לשער, שבאותם הימים עדיין 
היה ארין־הקודש בבחינת רהיט מיטלטל, שהיו מביאים אותו 
לאולם בשעת התפילה או הקריאה בתורה. בכפר־נחום 
ובכורזים נתגלה מאחרי האולם חדר קטן, שהכניסה אליו 
היתד, רק מן האולם < נראה, שחדר זה שימש לאיכסון ארון־ 
הקודש או ספרי־התורה. 

המפואר בבתהכ״נ הנזכרים היה זה שבכפר־נחום. ממדי־ 




629 


בית־כנסת 


630 


האולם הם 16.40x23 מ׳; שבעה עמודים מונוליתיים היו 
ניצבים בכל אחד מצידי־האורך. אבני־הגזית שבחזיתות, וכן 
העמודים, הם מאבן־סיד לבנה, שהובאה ממרחקים; רק נדבר־ 
היסוד מעל לסלע הטבעי היה בנוי אבן־בזלת מקומית. סביבתו 
של ביכ״נ זה (הבנוי על שפת ים־כינרת) מצטיינת כיסיה. 
על־יסוד השיחזור החלקי, שבוצע ע״י מסדר השראנציסקנים 
(המחזיק במקום זה) לאחר החפירות, שערכו כאן קול 
וואצינגר, אפשר לשער את הרושם החזק, שבניין זה עשה 
בזמנו (עי׳ התמונה בשער כרך ה׳). 

מצידו המזרחי של האולם, שהיה מכוסה גג־רעפים משופע 
לשני צדדים, נמצאת חצר מרווחת, שעמודים היו ניצבים 
לאורך שלוש מחומותיה. הסטיוים, שנתהוו בין העמודים 
והחומות, היו מקורים גג; החלק האמצעי נשאר בלתי־מקורה 
(ציור 1 , לפי קול־ואצינגר). בבתכ״ג אחרים לא נחשפו בחפי¬ 
רות חצרות ארכיטקטוניות בצורת פריסטיל (חצר־עמודים), 
כאותה שאנו מוצאים בכפר־נחום, אך אפשר להניח, שרחבות 
או חצרות פתוחות היו מצויות לפני החזיתות של כולם או 
כמעט כולם, כאותה, למשל. שאנו מוצאים בבית־שערים. 

ביהכ״נ בכפר־ברעם, שאף הוא היה בניין מפואר, נשתמר 
בחזיתו עד לגובה של 6 מ׳ בקירוב. מעל לשלושת הפתחים 
של דלתות־כניסה, שנמצאו בחזית, נשתמרו פתחי־החלונות; 
מעל למשקוף של הכניסה האמצעית — חלון בצורת חצי־ 
עיגול, ומעל לפתחים הצדדיים — חלונות מלבניים, ששימשו 
ליציעים של עזרת־הנשים. פרט ארכיטקטוני מיוחד לביכ״ג 
זה היה פורטיקו בעל 4 עמודים. לפני החזית הראשית, שאף 
הוא עומד בחלקו על תילו (ציור 2 ). 

בעיטורים התבליטיים, שנעשו באבנים הארכיטקטוניות, 
תוארו עפ״ר צורות הנדסיות, צמחים או חלקי־צמחים, כגון 
אשכולות ועלי־גפן, עלי זית ותאנה, דקלים ועלי־אקנתוס. 
יש עיטורים, שבהם מתוארים תשמישי־קדושה — מנורה 
בעלת שבעה קנים, כד, מחתה, שופר, ארון־הקודש וכד/ 
בכורזים מוצאים אנו אפריז, שבו מתוארים ראשי־אריות בין 
צמחים. בין הקישוטים של ביכ״נ זה היו אף דמויות של 
בני־אדם. כן נמצאו פסלים שלמים של אריות (בכורזים 
ובכפר־ברעם), שכנראה שימשו כעין אקרוטריות בשיפולי־ 



ץי 1 ר 2 . יסר־נרעם : חזית ניח־הבנסח. ׳שיחוור אבי קו?־ואצי:נר 



צייר 3 . רא׳ש אריה. פסל טנית־הננסת בכגר־נרעם 


הגג (ציור 3 ), הפרטים העיטוריים נעשו בסיגנון רומי- 
הלניסטי, אך בולטת בהם הנימה המקומית המזרחית. 

שטחי־הקירות הפנימיים בין האפריזים, הכרכובים, האפי־ 
סטיליות ושאר האבנים המעוטרות, היו מטוייחים. בכפר־ 
נחום ובמירון עדיין נראים במקומות אחדים סימני־הצבע 
על חלקי־הטיח — במירון צבע אדום ובכפר־נחום גונים 
שונים. יתכן, איפוא, שבאחדים מבתהכ״ג הנזכרים היו ציורי- 
קיר. הרצפה נעשתה מלוחות־אבן גדולים. 

ב) הבניינים של בתהכ״נ, שהוקמו במאות ה 4 — ה 6 , שוב 
אינם מצטיינים במונומנטאליות כבניינים של התקופה 
הקודמת: הם קטנים יותר, קירותיהם בנויים אבגי־גוויל 
מטוייחות, ולא אבני־גזית. מצד תיכנונם הכללי היו אף הם 
מטיפוס באסיליקאלי! נמצאו בהם שני טורי־עמודים ושלושה 
סטיוים, וגם בהם היו היציעים של עזרת־נשים מעל לסטיוים 
הצדדיים. ההבדל העיקרי בין בתהכ״נ מתקופה זו (בבית- 
אלפא, חמת־גדר, נערן שעל־יד יריחו, גרש שבעבר־הירדן 
המזרחי, ועוד) ובין אלה שהוקמו קודם לכן, היה במה 
שבאותם מן הזמן המאוחר יותר נקבע מקום לארון־הקודש 
בתוך מגרעת בצורת אפסים בקיר הפונה לירושלים! עם זה 
הועברה החזית הראשית בעלת שלושת פתחי־הכניסה לקיר 
שמנגד, ומתוך כך היו מבטיהם של הנכנסים מכוונים 
מלכתחילה לאותו צד, שאליו היו מכוונים פניהם של המת¬ 
פללים, בעוד שבבתהכ״נ מן הטיפוס הקדום יותר היה עליהם. 
לאחר כניסתם לאולם, לשנות ב 180 מעלות את כיוון־מבטם 
בשעת התפילה או הקריאה בתורה. יש לראות בכך שלב 
חשוב בהתפתחות הארדיכלות של בתהכ״נ בכללה. 

למרות דלות־האמצעים, הניכרת באופן־הבניה, השתדלו 
לפאר את פנים־האולם באמצעים אמנותיים, כל בתהכ״ג מאו¬ 
תה תקופה — במידה שהם ידועים לנו ע״פ שרידיהם — רוצפו 
רצפות־פשיפס צבעוניות (אמנם ברמודביצוע שונה). הקומ¬ 
פוזיציה של הפסיפס כללה עפ״ר בסטיוים הצדדיים שטחים 
של קישוטים גאומטריים וצמחיים, שעשו רושם של מרבד! 
הסטיו המרכזי והשטח שלפני ארון־הקודש קושטו עפ״ר 



631 


בית־בגםת 


632 


בציורים סמליים, ולפעמים תוארו כהם גם מעמדות מן 
המקרא — עקידת־יצחק (בבית־אלפא), החיות בתיבת־נוח 
(בגרש), דניאל בגוב־האריות (בנערן). נושאיהם של הציו¬ 
רים הסמליים נשאבו הן מן המיתולוגיה היוונית (עגלת־ 
החמה רתומה לסוסים, ומסביב לה גלגל־המזלות וארבע 
תקופות־השנה — בית־אלפא, עספיה) והן מאוצר הסמלים 
היהודיים (מנורה של שבעה קנים, לולב ואתרוג, שופר, 
ארון־הקודש, זוגות־אריות). לפעמים נמצאו בפסיפס כתובות 
עבריות, ארמיות ואף יווניות, שפורשו בהן שמיתיהם של 
האומנים או הנדבנים. על סמך הכתובות הללו אפשר היה 
לקבוע את זמן הקמתם של הבניינים. 

ג) בעוד ששני טיפוסי־הבניינים, שתוארו למעלה, היו 
בעיקרם אולמים באסיליקאליים, היה הטיפוס השלישי 
בעיקרו אולם־רוחב. בארץ־ישראל נמצאו עד היום רק שרי¬ 
דים של שני בתכ״ג מסוג זה: באשתמוע מדרום לחברון 
ובחרבת סוסיה, הסמוכה לה! מוצאו של טיפוס זה הוא, 
כנראה, בארם־נהריים, שבה היתד, צורת־בניה זו רווחת ביותר 
(בבניינים ציבוריים). ביהכ״נ הקדום — ולפי שעה היחיד 
שנתגלה (כמעט בשלמות() בחבל־ארץ זה, בדורא־אורופום, 
שייך אף הוא לטיפוס הרחבי. 

בית־הכנסת באשתמוע, שכבר הוזכר בתחילת המאה ה 20 
ע״י גוסטו דלמן (ע״ע) ואחרים, נחשף ע״י פרום׳ א. ל. מאיר 
וא. רייפנברג ב 1936 . ביכ״נ זה נבנה באותה תקופה, שבה 
נבנו בתהכ״ג בגליל. שנזכרו למעלה. גם בו נמצאו (בקיר 
הצר) שלושה פתחי־כניסה, ולפניהם פורטיקו. האולם היה 
חד־סטיוי, וכנראה — מחוסר־עמודים. אע״פ שהכניסה היתר, 
בצירו הצר של האולם (כאן: בקיר המזרחי), היה האולם 
מכוון, כפי שנראה בבירור, לרוחב, הואיל ובצירו של הקיר 
הארוך הצפוני, הפונה לירושלים, נקבעו שלוש מגרעות של 
ארונות־קודש, שכיוונו את מבטיהם של המתפללים. בתקופה 
מאוחרת יותר נבנתה לפני שלוש המגרעות הללו מגרעת 
נוספת, נמוכה יותר, בשביל ארון־הקודש. ושלוש המגרעות 
הישנות נשארו ללא שימוש. כנראה, שלתקופה שניה זו 
שייכים גם השרידים המועטים של רצפת־הפסיפס! נתגלו 
אבנים ארכיטקטוניות אחדות עם עיטורים תבליטיים, דומים 
בתכנם לאותם שנמצאו בבתהכ״ג בגליל, אף אם נחותים 
מהם מבחינה אמנותית. 

בבניין הרחבי של ביהכ״ג באשתמוע אפשר לראות כעין 
מעבר מן הטיפוס הגלילי (הטיפוס הראשון) לזה של ביהב״ג 
בבית־אלפא והדומים לו (הטיפוס השני), שחזית־הכניסה 
היתה בהם מול האפסים של ארון־הקודש. 

2 . בארצות הים התיכון ובארם־נהריים. אע״פ 
שעדיין לא ברור הדבר היכן ואימתי הוקמו בתהכ״נ הראשו¬ 
נים מחוץ לארץ־ישראל, ידוע, שבתכ״נ היו קיימים בארצות 
שונות עוד בימי הבית השני. מה שנוגע לצורת־בניינם אין 
אנו יודעים אלא שכינויו הארכיטקטוני של ביהכ״ג, שהוקם 
באלכסנדריה של מצרים ושנחרב ב 5 נ 1 לסד,"נ. היה "די־ 
פליסטון". לכינוי זה ניתנו פירושים שונים, ולפי האחרון 
שבהם (של קול־ואצינגר) המכוון בו הוא לאולם, שעמודיו 
היו בעלי שתי קומות, דוגמת זה שהיה בביהכ״ג בכפר־נחום. 

השרידים העתיקים ביותר של בתכ״ג. שנמצאו באגן הים 
התיכון ושעל־יסודם אפשר לקבוע את התכנית המקורית 
של מבניהם, נחשפו ביוון. שרידים אלה שייכים לשלושה 
בתכ״נ, שהוקמו באותה תקופה עצמה שבה נבנו בתהכ״ג 


שנחשפו בארץ־ישראל, והם גם מזכירים בצורת־בנייתם אותם 
הטיפוסים עצמם. 

בביה״כ, ששרידיו נמצאו במילטוס, היה האולם באסילי־ 
קאלי, בעל שלושה סטיוים, ולפניו — במזרח — חצר־פריסטיל 
מוקפת משלושה צדדים שורת־עמודים. חצר-מרווחת שניה, 
מרובעת בצורתה, נמצאה בצד הצפוני ז על־ידה נמצאה 
שורת־חדרים. 

בביהכ״נ הקטן של פריינה נמצאה בקיר המזרחי, שהיה 

: דד 

פונה לירושלים, מגרעת קטנה, ששימשה לארון־הקודש. 
צורת־האולם היתה של מרובע. 

ביהכ״נ השלישי, ששרידיו נמצאו ביוון, באי אגינה 


ציור 4 . אנינה: רדםת־הפס'פס של בידדהבנסר. 

שבמפרץ פיראוס. היה מטיפוסם של בתהכ״ג המאוחרים של 
ארץ־ישראל: רצפתו — פסיפס צבעוני מעוטר עיטורים גאו־ 
מטריים, כעין מרבד (ציור 4 ). גם בו נקבע מקום לארון־ 
הקודש בקיר המזרחי, אלא שכאן — בתוך אפסים רחב. 

בחפירות. שנערכו בסטובי שעל שפת הים האדריאטי 
ביוגוסלאוויה, נתגלו שרידים של ביכ״נ מסוף המאה ה 4 
לערך. האולם הוא באסיליקאלי. ובו שני טורי־עמודים ואפסים 
בצד מזרח. לפני החזית הראשית במערב מצויה עזרת־כניסה, 
שחוצצת בין אולם־התפילה וחצר־העמודים. העזרה נפתחת 
בשלושה פתחים הן לאולם והן לחצר. 















577 


578 


כית־המקדש 


ב/ ו׳—ז׳ז ירו׳ הוריות ג , , ז׳ [מ״ח, ב׳]! תום׳ הוריות, ב׳, י׳; 
יומא ג , , ט׳ו ד/ א׳! תמיד א ׳ , א׳! מדות א/ ח׳). בראש כל 
משמר עמד ״ראש־המשמר״, ובראש כל בית־אב — "ראש 
בית־האב" (משנה יומא ג׳, ט׳! ד׳, א׳! תום׳ הוריות, ב/ י׳ו 
ירו׳ הוריות ג׳, ז׳ [מ״ח, ב׳]). וע״ע כהונה, 

2 . הלויים. הללו נחלקו (עי׳ דבה״א פרקים כג, כד, כה, 

כו) ( 1 ) ללויים סתם, שסייעו "ליד בני אהרן" בהכנת לחם- 
הפנים, המנחות וכד׳ (דבה״א כג, כה—כט), בפשיטת העולה 
במועדים (וביחוד בפסה — דבה״ב פרקים ל, לה) ובעבודות 
אחרות בעזרה (עי׳ דבה״א ט),( 2 ) למשוררים ו( 3 ) לשו׳ערים. 
המשוררים היו עומדים על הדוכן ושרים מזמורים מם׳ תהלים 
(תמיד ז׳, ד׳! רה״ש ד׳, ד׳) בשעת הקרבת התמיד ושאר 
עולות־הציבור ושלמי־עצרת ובשעת ניסוך־היין(תמיד ד, ג׳! 
בבלי ערכין י״א, א׳; י״ב, א׳, ברב׳ ל״ה). השירה היתה 
מלווה בכל "מיני כלי שיר" [נגינה] (ר׳ להלן, בסעיף על 
שירת הלויים), אך הצעירים שבלויים, אע״ם שנמנו עם 
השרים לא נמנו עם המנגנים (מש׳ ערכין ב׳, ו׳). קודם שבן 
לוי היה נכנם לעבודה היו מלמדים אותו חמש שנים (חולין 
כ״ד) ולא היה נפסל במרוצת־הזמן אלא אם נתקלקל קולו 
מחמת זקנה (שם). וע״ע לוי, לויים. 

השמירה. מחמת קדושתו היתרה של ביה״מ ולשם 
שמירת הסדר בתוכו (קדמוניות י״ח, ב׳, ב׳! פילון, על 
מתנות כהונה, ו׳) היה מתקיים יומם ולילה משמר על שערי* 
הכניסה לעזרה ולמקדש. השערים היו גדולים וכבדים ופתי¬ 
חתם כנעילתם הצריכה את השתתפותם של כמה וכמה 
אנשים. לפי יוסף בן מתתיהו (נגד אפיון ב׳, ט׳! מלח׳ ו׳, 
ה׳, ג׳) היו 200 איש מתעסקים בנעילת השערים, ומהם 20 — 
רק בשער־הנחושת בלבד. תפקיד זה היה מוטל בעיקר על 
מעמד ה״שו׳ערים" (עי׳ להלן). לפי דבה״א (ט, יז, כד׳—כזו 
שם כו, יב—יט) היו הלויים שומרים בכ״ד מקומות "על 
הלשכות... האוצרות... על כלי העבודה" (ט, כו—כט), ואילו 
המשנה (תמיד א׳, א׳; מידות א׳, א׳) מונה כ״א מקומות, 
שבהם שמרו הלויים. את השערים היו כותחים קודם הנץ־ 
החמה, סמוך לקריאת־הגבר; ביום־הכיפורים — קודם חצות, 
וברגלים — קודם האשמורה הראשונה (יומא א׳, ח׳! ור׳ 
קדמונ׳ י״ח, ב׳, ב׳ו והש׳ מלח׳ ר, ה׳, ג׳). בשעת חילוף- 
משמרות היה המשמר היוצא מוסר את המפתחות למשמר 
הנכנס (נגד אפיון ב׳, ח׳). הממונה על השמירה היה נקרא 
"איש הר־הבית", והוא היה מחזר על כל משמר ומשמר מן 
הלויים "ואבוקות דולקין לפניו", ואם היה רואה מישהו מן 
השומרים ישן, היה רשאי לחבטו במקלו ואף לשרוף את 
כסותו (מידות א׳, ב׳). 

3 . נתינים. השירותים הפשוטים ביותר היו נעשים, 
כנראה, ע״י הנתינים (ע״ע). 

4 . ישראלים. הישראלי היה מחוץ לשירות בקודש! 
אבל בתקופה זו נתקשר גם הוא למקדש באמצעות קרבנווד 
הציבור (התמידים והמוספים), שהוקרבו בשם כל העם 
(במד׳ כח, ב). מכיוון שחייב היה כל אדם לעמוד על הקרבן, 
שהיה נקרא בשמו, התקינו "נביאים שבירושלים... כ״ד מענד 
ח׳ת (גירסה אחרת: עמודים) כנגד כ״ד משמרות של כהונה 
ולדה" (תוס׳ תענית פ״ד [ג׳], ב׳). כל העם נתחלק, איפוא, 
לכ״ד חלקים, דוגמת החלוקה של הכהנים, וכמותם היה אף 
הוא קשור במקדש קשר של קים אע״פ שהחלוקה לא היתה 
״טבעית״ — לפי משפחות, אלא ״מלאכותית״ — לפי הפל¬ 


כים שבמדינה (שאף הם נקראו משום כך "מעמדות"). הגיע 
זמן המשמר של הנהנים והלויים לעלות לעבודת־השבוע 
לירושלים, היה עולה עמהם גם "מעמד" של ישראלים כדי 
לעמוד על קרבנות של אחיהם, ו״ישראל שבאותו משמר 
מתכנסין לעריהן וקוראין במעשי בראשית״ — בפרשה 
ראשונה של ספר בראשית (מש׳ תענית ד׳, ב׳) ומתענים 
כל יום — חוץ מיום ר, שבת ויום א׳ — על שלום העם, 
מפרשי ימים, יוצאי דרכים וכד׳, ואנשי המעמד בירושלים 
מתפללים על שלום העם בארץ־ישראל וב״גולה" (ירו׳ 
תענית פ״ד, ה״ד ס״ח, ב׳! בבלי, תענית כ״ב, ב׳! יומא נ״ג, 
א׳ ורש״י! מסכת סופרים פי״ז, ה׳! שונה מזה — בבלי 
תענית כ״ז, ב׳). גם העליה לרגל במועדים, ביחוד בשעת 
הבאת־ביכורים, היתה נעשית ב״מעמדות" (משנה ביכורים 
ג׳, ב׳ וע״ע בכורים). 

פקידי־המקדש. הכהן הגדול היה מתמנה ע״י הסנ־ 
הדריה הגדולה (תום׳ סנהד׳ ג׳, ד׳). הוא היה עורך את 
העבודה ביום־הכיפורים (מש׳ יומא א', א׳; בן־סירא נ׳, ו׳ 
[ 5 ]), ״ושאר כל הימים אם רצה להקריב — מקריב" (מש׳ 
יומא א׳, י׳! תמיד ז׳, ג׳), ואין אנשי משמר של אותו יום 
יכולים לעכב על־ידו. לפי יוסף בן מתתיהו(מלח׳ ה׳, ה׳, ז׳; 
קדמונ׳ י״ח, ד׳, ג׳! וכן הש׳ שם י״ג, י׳, ג׳! י״ג, י״ג, ה׳: 
ט״ו, ג/ ג׳) ומקורות אחרים חשמר׳א י׳, כ׳—כ״א! וירר 
סוטה ט/ י״ג—י״ד [ב״ד, ד׳]) היה מנהגו להקריב בשבתות, 
ראשי־חדשים ומועדים. מכספו היו מקריבים כל יום מנחה 
מיוחדת לשמו — מחציתה בבוקר ומחציתה בערב (ויק׳ ו, 
יב—טו! דבה״א ט, לא! קדמונ׳ ג׳, י׳, ז׳! משנ׳ שקלים ז , , ר: 
מנחות ד/ ה׳). 

הסגן(או סנךהכהנים) היה הממונה הראשי על העבודה 
במקדש (סנה׳ י״ט. א , ). כשהיו מטילים ביום-הכיפורים 
גורלות על שני השעירים היה הסגן עומד מימינ 1 של הכהן 
הגדול (יומא ג׳, ס׳! ד׳, א׳), וכשהיה הכהן הגדול בא 
לקרות ביום זה בספר־תורה, היה חזן־הכנסת נוטל את 
הספר ונותנו לראש־הכנסת, וזה לסגן. והסגן לכהן הגדול 
(שם ז׳, א׳), וכן כשהיה הכהן הגדול בא להקטיר, היה עולה 
בכבש והסגן לימינו (תמיד ז , , ג׳)! וכשהיה הכה״ג מנםך. 
היה הסגן מניף בסודרים, ואז היו הלויים מתחילים לדבר 
בשיר (תמיד ז׳, ג׳). גם כשהכה״ג היה עובר בשורה לנחם 
בני־אדם (שמתו עליהם קרובים) או "עומד בשורה ומתנחם 
מאחרים", היה הסגן מימינו (תום׳ סנהדר׳ ד׳, א׳). מן הסג¬ 
נים ידועים אלעזר בן חנניה. מראשי הקנאים בימים שלפני 
החורבן (מלחמ׳ ב׳. י״ז, ב׳! קדמוג׳ כ׳. ט׳. ג׳). חגן (קדם׳ 
כ׳, ר, ב׳) ור׳ חנינא (עדיות ב׳, א׳! ב׳, ב׳! זבחים ט׳, ג׳. 
וע״ע כהונה). 

בענייני הכספים והאוצרות (ע׳ להלן: אוצר־הכסף) 
טיפלו כנראה שלשה ממונים עיקריים: 

1 . קתוליקוס — הנאמן על האוצרות (עי׳ שמו״ר 
ל״ז, א׳! במד״ר י״ח, י״ב). היו (ירד שקלים פ״ה, ה״ג 
[מ״ס, א׳]). לכל הפחות, שני קתוליקים במקדש. הקתר 
ליקוס היה חותם על התעודות לפני הכהן הגדול: "הגזבר 
חותם ונותנו לאמרכל, אמרכל חותם ונותנו לקתוליקום, 
קתוליקוס חותם ונותנו לכהן גדול, כהן גדול חותם ונותנו 
למלך״(ירר שם! ועי׳ בבלי הוריות י״ג, א׳). 

2 . אמרכלים, שמספרם הגיע, לכל הפחות, לשבעה 
(שקלים ה׳, ב׳). מעמדם היה נעלה מזה של הגזברים (הור־ 


571 


:ית־המקדש 


580 


יות, בבלי י״ג, א׳ ויר׳ ג/ ז׳). לפי השערה אחת היו נחתכים 
על־פיהם ענייני ההוצאות, ולפיכך הקפידו, שיהא מספרם 
כפול מזה של הגזברים (בהתאם לדין, שצדקה "נגבית בשנים 
ומתחלקת בשלשה״ — פאה ח׳, ז׳). האמרכלים היו ממונים 
על השערים (עי׳ ת״י למל״ב יב, י! כב, ד! בג, ד! ירמ ׳ נב, 
כד! גם קדמונ׳ י/ ח׳, ה׳; נגד אפיון ב׳, ח׳), ובידם היו 
״שבעה מפתחות־העזרה״ — כנגד שבעת שערי־העזרה. 
"רצה אחד מהם ליכנם, אינו יכול עד שיכנסו כולם, אמרכלין 
פותחין וגזברין נכנסין ויוצאיף (תוס׳ שקלים ב׳, ט״ו). 
מעמדו של האמרכל היה מכובד מאוד וכרגיל בחרו את 
האמרכלים ממשפחות של כהנים גדולים (עי׳ תום׳ מנחות, 
י״ג, כ״א), אע״פ שלפי הדין היו גם לויים וישראלים כשרים 
לתפקיד זה (תום׳ שקלים ב׳, ט״ו! ירו׳ שם ה׳, ב׳), המונח 
"אמרכל" מתפרש בספרות התלמודית כצירוף עברי (מן 
״אמר כל״ — מצווה על הכל — הוריות י״ג, א׳; או מן 
מר־כל — ויק״ר ה׳, ה׳; יש השערה, שהמלה היא פרסית 
ומובנה: מנהל־חשבונות). 

3 . גזברים. היו, לכל הפחות. שלשה גזברים (שקל׳ 

ה׳, ב׳), שהיו ממונים על האוצרות השונים של הקודש! 
על הסולת, המנחות, היין לנסכים (מנחות ח׳, ב׳, ז׳), הגר¬ 
נות, השדות, הפירות. הם היו מקבלים את ההקדשות מידי 
הבעלים והיו חוזרים ומפדים אותם להם (משנה פאה א׳, ר! 
ב׳, ח׳! חלה ג׳, ג׳—ד׳), והם שהיו לוקחים עצים לצורך 
בניין (מעילה ג׳, ח׳). הגזברים היו מקבלים את כספי 
מחציודהשקל והם שהיו נושאים ונותנים בו (שקלים ב׳, 
א׳). מעמדם בהיירארכיה של הכהונה היה בין האמרכל 
לכהן הדיוט (ירו׳ הוריות, ג׳, ז׳). מן הגזברים ידוע הגזבר 
חלקיה, שנסע ביחד עם ישמעאל כהן גדול בשליחות לרומי 
(קדמוג׳ כ׳, ח׳. י״א). 

ט״ו הממונים. עוד "ממונים" אחרים שהיו במקדש. 
שכינו אותם כרגיל לא על־פי תפקידם אלא בשם פרטי — 
כנראה, לפי שמו של הפקיד הראשון, שבימיו נקבעה המש¬ 
רה: 1 ) מתתיה (או מתיא) בן שמואל (יומא ג׳, א׳! תמיד 
ג׳, ב׳! שקל׳ ה׳, א׳), שהיה ממונה על הגורלות (הפיסות), 
שהיו מגרילים כל יום בין הכהנים, כדי לקבוע מי מהם יזכה 
בעבודה מסויימת (יומא ב׳, ב׳—ד׳! תמיד א׳, ב׳! ג׳, א׳! 
ה׳, ב׳)! 2 ) יוחנן בן פינחס, שהיה ממונה על החותמות! 

3 ) אחיה, שהיה ממונה על הנסכים, ו״מי שהוא מבקש נסכים 
הולך לו אצל יוחנן... נותן לו מעות ומקבל ממנו חותם, בא לו 
אצל אחיה... ונותן לו חותם, ומקבל ממנו נסכים", ולערב באים 
שני הממונים ועושים חשבון ביניהם (שקל׳ ה׳, א׳, ג׳—ה׳)! 

4 ) פתחיה, שהיה ממונה על תורים ובני־יונה, שמביאים 
זבים ויולדות! 5 ) בן־אחיה, שהיה מומחה לחלי־מעים (שע״י 
מה שהכהנים היו אוכלים בשר הרבה ושותים מים הרבה היו 
באים לידי חלי־מעיים וצריכים לרופא — ירוש׳ שקל׳, פ״ה. 
ה״ב)! 6 ) נחוניה, שהיה ממונה על חפירת שיחין ובורות. 
שבקי בקרקעות היה, אילו מהם "שופעים מים" (מש׳ שקלים 
ה׳, א׳ וירו׳ ה׳, ב׳)! 7 ) גביני (ה]כדוז, שהיה מכריז כל יום 
בבוקר שיעמדו "הכהנים לעבודה, ולויים לדוכנן וישראל 
למעמדן(מש׳ שקל׳ שם, וירו׳ שם! תמיד ג׳, ח׳)! 8 ) בן־גבר, 
שהיה ממונה על נעילת השערים בערב ופתיחתם בבוקר! 
9 ) בן־בבי, שהיה ממונה על הפקיע, כלומר על הכנת הפתי¬ 
לות למנורה ולשמחת בית־השואבה (ירו׳ שם, וברטינורא 
למש׳ ה׳, א׳)! 10 ) בן־ארזה, שהיה ממונה על הצלצל (שקל׳ 


שם! תמיד ז׳, ג׳)! הקשתו של הממונה על הצלצל שימשה 
אות להתחלת השירה של הלויים! 11 ) הוגרם בן לוי (כלומר, 
מן הלויים), שהיה ממונה על השירה בפה בלבד (יומא ג׳, 
י״א)! 12 ) בית (=משפחת) גרמו, שהיה ממונה על־ הכנת 
לחם־הפנים! 13 ) בית אבטינס, שהיה ממונה על מעשה- 
הקטורת. שתי העבודות האחרונות הצריכו אמנות יתרה, 
ורק משפחות אלו ידעו לעשות אותן כהלכה (משנה יומא 
ג׳, י״א)! 14 ) אלעזר, שהיה ממונה על אורגי־פרוכות, שהיו 
עושים "שתים... בכל שנה" (שקל׳ ה/ א׳! ח׳, ה׳! הש׳ גם 
קדמוג׳ י״ד, ז׳, א—, וכן שם, כ׳, ט׳, ג׳)! 15 ) פינחם, שהיה 
ממונה "על המלבוש"(שקל׳ ה׳, א׳), כלומר על בגדי־הכהונה 
(עוזריו נקראו, כנראה, ״חזנים״ — תמיד ה׳, ג׳). הממונה 
האחרון בשם זה נפל בזמן החורבן בידי הרומים "וגילה 
להם מקום כתנות הכהנים ואבנטיהם, גם הרבה ארגמן 
ותולעת שני, שנצטבר שם לצרכי הפרוכת", וכן מסר להם 
חמרי קטורת וכלים (מלח׳ ו׳, ח׳. ג׳). אפשר, שמןדו באו 
לרומים הפרוכת והציץ, שראה ר׳ אלעזר בן יוסי ברומי 
(יומא נ״ז, א׳! שבת ס״ג, ב׳). 

סדר־העבודה. — א. בימות־החול. — תמיד 
ש ל ש ח ר. סמוך לזמן קריאת-הגבר היה הממונה על הגור¬ 
לות דופק על בית־המוקד, שבו היו ישנים זקני בית־האב, 
והללו היו פותחים לו (תמיד א׳, ב׳). הכהנים היו מסתדרים 
במעגל ומצביעים לפי סדר מוסכם (תוס׳ יום הכיפורים א׳,י׳ו 
בבלי יומא כ״ה א׳). "זכה מי שזכה", היה הממונה פותח את 
הפשפש המוליך לעזרה ונכנס, והכהנים אחריו. הכהנים היו 
מתחלקים אז לשתי כיתות, שאחת מהן היתה פונה לצד 
מזרח והשניה לצד מערב, ולאור האבוקות, שהיו מחזיקים 
בידיהם, היו בודקים את העזרה כדי לראות אם הכלים 
במקומם. בבית עושי־החביתים היו שתי הכיתות נפגשות. היו 
מעמידים עושי חביתים לאותו יום. וזה שזכה בגורל היה הולך 
לאורה של אש המערכת שעל המזבח עד שהיה מגיע לכיור 
שבין האולם והכבש! היה מקדש (=רוחץ) את ידיו ורגליו, 
נוטל מחתת־כסף בידו ועולה לראש־המזבח, חותה את הגח¬ 
לים המאוכלות, יורד דרך צפון, מהלך במזרח־הכבש וצובר 
את הגחלים שחתה על הרצפה אצל המזבח (תמיד א׳. ד׳! 
ספרא ר). אותה שעה היו ממהרים ובאים הכהנים האחרים, 
מקדשים ידיהם ורגליהם ונוטלים מגרפות וצינורות, מניחים 
את האברים והאמורים שלא נתאכלו, מסירים את הדשן 
ומעלים אותו על ציבור־האפר באמצע המזבח, ולכשסיימו 
היו מתחילים להעלות עצים למערכה הגדולה של התמיד 
(משנה יומא ד׳, ו׳). הכהן, שזכה בגורל של תרומת־הדשן, 
היה מסדר את המערכה (גזרי-עצים מסודרים ריבועים- 
ריבועים) — מתחילה את המערכה הגדולה במזרח־המזבח, 
ואחריה מערכה שניה, שממנה היו נוטלים גחלים לקטורת, 
בקרן מערבית־דרומית׳ ואחריה מערכה שלישית — לקיום 
האש. הכהנים היו מניחים אז את האברים שלא נתאכלו 

:•־־ ו 

בצידי המערכה הגדולה, מציתים את המערכות, והכהן שזכה 
בפיס היה מוסיף מצידו שני גזרי־עצים. 

שוב היה בא הממונה על הנורלות עם הכהנים ללשכת- 
הגזית ועורכים פיס שני, שבו היו זוכים י״ג כהנים: מהם 
היה הראשון שוחט את התמיד, השני — הסמוך לו — היה 
מקבל את הדם וזורקו! השלישי חיה מדשן את המזבח 
הפנימי, הרביעי היה מדשן את המנורה ומיטיב את הניות! 
החמישי היה מעלה את ראש התמיד ואת רגלו הימנית 


581 


582 


בית־המקדש 


לכבש־המזבח: השישי היה מעלה את שתי הידיים: השביעי 
את העוקץ ואת הרגל השמאלית: השמיני את החזה והגרה 
(הצוואר): התשיעי את שתי הדפנות: העשירי את הקרביים: 
האחד־עשר את סולת הנסכים: השנים־עשר את החביתים 
(מנחת הכהן הגדול) והשלושה־עשר את יין־הנסכים (תמיד 
ג/ א׳: יומא ב/ ג׳). גמרו, היה הממונה יוצא החוצה לראות 
אם הגיע זמן־השחיטה — שאין שוחטין אלא ביום — והרואה 
אומר לו: "האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון". אז היו 
הכהנים נכנסים ללשכת־הכלים, מוציאים תשעים ושלשה כלי 
הכסף והזהב, שהיו נדרשים לעבודת־היום, ונכנסים ללשכת־ 
הטלאים ומוציאים משם טלה, בודקים אותו לאור אבוקות, אם 
אין בו מום, היו משקים אותו מים בכוס של זהב (תמיד ג׳, 
ב׳—ד׳; יומא ג׳ א׳—ב׳) ומכניסים אותו לבית־המטבחיים 
לשחיטה. אך עד שהיו שוחטים אותו, היו מקדימים ובאים 
הכהגים, שזכו בדישון המזבח הפנימי והמנורה, ונכנסים 
בשער הגדול שבהיכל. אותה שעה היה שוחט מי שזכה את 
הטלה "על ירך המזבח צפונה", וזה שזכה בקבלת־הדם היה 
מקבל במזרק את דם־השחיטה ובא אל קרן מזרחית־צפונית 
של אותו מזבח וזורק את הדם. מיד היה בא מי שזכה 
בדישון־המזבח וחופן את האפר ומניחו, ואחריו היה בא מי 
שזכה בדישון המנורה, ועולה בכבש האבן — בעל שלש 
המעלות — שלפני המנורה ומסיר את פסולת־הנרות. בינ¬ 
תיים היו מפשיטים בבית־המטבחיים את העולה, מנתחים 
אותה לנתחיה, וכל אחד מתשעת הכהנים, שזכה באברים, 
היה נוטל את חלקו ומעלהו בחצי הכבש של שיש, ואח״כ 
היו מולחים את האברים (שקלים ח׳, ח׳; ד, ד׳! ועי׳ סוכה 
נ״ד, ב׳: תום׳ ד״ה דתניא), לאחר שגמרו כולם היו יורדים 
ובאים ללשכת־הגזית לקרות את "שמע". היו קוראים: 
יוצר אור (או אהבה רבה), עשרת הדברות, פרשת "שמע", 
"והיה אם שמוע", "ויאמר", ואחר "אמת ויציב", ברכת 
"רצה" ו״ברכת כהנים" (בלא נשיאת־כפיים). בשבת היו 
מוסיפים ברכה אחת למשמר היוצא: "מי ששיכן את שמו 
בבית הזה, הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה, שלום ורעות" 
(מש׳ תמיד ה׳, א׳: בבלי ברכות י״א, ב׳). 

גמרו, היה הממונה אומר להם: "חדשים לקטורת בואו 
והפיסו" ונכנס כל מי שלא זכה בקטורת מעולם. הפיסו, אמר 
הממונה שוב: "חדשים עם ישנים בואו והפיסו, מי מעלה 
איברים מהכבש למזבח". גמרו את הפיסית, היו החזנים 
(=השמשים של "פינחס המלביש") מפשיטים את הכהנים 
שלא זכו בפיס, והללו היו מסתלקים (תמיד ה׳, ב׳—ג׳; 
יומא כ/ ד׳, ב׳), ואילו מי שזכה בקטורת היה נוטל את 
״הכף״ (כלי מחזיק שלושה קבים, ובו בזך — כף קטנה, 
מלאה קטורת, מכוסה בכיסוי ובמטלית), עולה בקרן הדרו־ 
מית־המזרחית של המזבח, נותן מלח על הקטורת, יורד אל 
הרצפה, והכהן שזכה במחתה של כסף. שבו היו מביאים 
גחלים למזבח־הזהב, היה עולה לראש־המזבח, מפנה את 
הגחלים למחתה ויורד ומערה אותן למחתה של זהב. בשעה 
שהגיעו שנים אלה לבין האולם ולמזבח, "נטל אחד את 
המגריפה וזורקה בין האולם ולמזבח". לקול נפילתה היו 
הכהנים נכנסים להשתחוות והלויים לדבר בשיר. המשיכו 
השנים בדרכם וכשהגיעו למעלות־האולם, הקדימו ובאו מי 
שזכה בדישון־המזבח הפנימי ומי שזכה בדישון־המנורה. 
הראשון היה נוטל את הסל, "משתחווה ויוצא", ואז היו 
נכנסים אחריו הכהן שזכה בקטורת והכהן שזכה במחתה. 


זה האחרון היה צובר את הגחלים על גבי המזבח הפנימי, 
משתחווה ויוצא, ואילו זה שזכה בקטורת היה מוציא את 
ד,"בזר" מתוך ה״כף" ונותנו לאוהבו או לקרובו. הממונה 
היה'אומר לו: הקטר! והלה היה מפזר את הקטורת על גבי 
הגחלים. כל העם היו פורשים בשעה זו׳ מן ההיכל — שבו 
היה הכהן מקטיר על המזבח הפנימי — ו״מבין האולם 
ולמזבח", הסמוך להיכל (על־פי ויקרא טז, יז, ועי׳ יומא 
מ״ג—מ״ד). גמר המקטיר והשתחווה ויצא, היה נכנם מי 
שזכה בדישון־המנורה, מדשן את שני הנרות המזרחיים 
שלא דישן קודם לכן (עי׳ למעלה), נוטל את הכוז [פך 
השמן], משתחוה וייצא (תמיד ד, א׳—ג׳: יומא י״ד, ל״ג, 
מ״ט). 

אחר גמר כל העבודות הללו היו הכהנים משתחווים 
ויוצאים, וחמשת הכהנים ששימשו בעבודה היו מתייצבים על 
מעלות־האולם. מימין לשאר הכהגים, שבינתיים סיימו להק¬ 
טיר את האברים על המזבח, כל כהן וכליו בידו. ומברכים 
את העם ב״ברכת הכהנים" (במד׳ ו, כב וגו׳) כשהם הוגים 
את השם ככתבו (תמיד ז׳. ב׳: סוטה ז׳, ו׳! ועי׳ פילון, 
חיי משה, 11 ( 111 ), 114 : קדם׳ ב׳, י״ב, י״ד; יומא ו׳, ב׳) 
ונושאים כפיהם על גבי ראשיהם (משנה תמיד, שם: סוטה, 
שם). משמת "שמעון הצדיק" היו הכהנים נמנעים מלברך 
בשם (יומא ל״ט, ב׳, אבל עי׳ קידושין ע״א א׳, שעוד בסוף 
ימי הבית הגו את השם). אחר ברכת־הכהנים היו מעלים 
את מנחת הנסכים (שהיתר, מסולת), את מנחת החביתים, של 
הכהן הגדול (ויק׳ ו, יב—טז, ר׳ למעלה) ולסוף — היו 
מביאים יין לניסוך. כשהכהן המיועד לכך היה נוטל בידיו 
את הכלי של יין־הנסך היו שני כהנים תוקעים ומריעים 
בחצוצרות, הסגן מניף בסודרים, בן ארזא מקיש בצלצל 
והלויים "מדברים בשיר" (תמיד ז׳, ג׳: ור׳ דבה״ב כט, 
כו—כח ובן סירא נ׳. א׳—כ״א). 

השיר, שהיו הלויים אומרים כל יום, היה ביום א׳ — 
תהלים פרק כד; ביום ב׳ — פרק מח: ביום ג׳ — פב: ביום 
ד׳ — צד: ביום ה׳ — פא: ביום ו׳ — צג: בשבת — צב! 
שירה זו היתה, כנראה, קדומה מאוד. המזמור לשבת צויין 
בתור כזה בס׳ תהלים. והפרקים כד, מח, צד, צב, צט צויינו 
כמזמורים לימים הנזכרים בתרגום השבעים. בעוד שפרק 
פא צויין כמזמור ליום ה׳ בתרגום הלאטיני הקדום (מתוך 
הסתמכות על אחת מן הגירסות של השבעים). לפי בעלי- 
התלמוד נבחרו פרקים אלה מחמת הרמז שמצאו בהם 
לימי־הבריאה (ר״ה ל״א, א׳: מסכת סופרים י״ח, א׳). 
במוספי שבת היו אומרים את שירת־האזינו, שחילקו אותה 
לששה פרקים: כל שבת היו אומרים פרק אחד ובשבת 
השביעית היו חוזרים לראש השירה. במנחה של שבת היו 
אומרים קטעים מ״אז ישיר". במוסף של ראש־השנה היו 
אומדים פרק פא של ספר תהילים (ואם חל החג ביום ה׳, 
היו מתחילים בפסוק ז׳). בשעת השירה היו הלויים לבושים 
בגדי־ביץ (דבה״א טו, כז). בסוף ימי הבית השני דרשו 
הלויים מאגריפם 11 , שיספק להם בגדים מיוחדים, והוא נתן 
להם את מבוקשם (קדמוג׳ כ׳, ט׳, ו׳). 

תמיד של ב ין־ ע ר ביים. — הקרבתו של תמיד זה 
היתד. נערכת בדרך כלל לפי הסדר, שבו היו מקריבים את 
התמיד של שחר, אלא שעכשיו לא היו מתקינים את המער¬ 
כות ועורכים את הפיסו׳ת — מה שלא היו עושים אלא 
בשחרית לבד! כל מי שזכה לדבר בשחר. זכה לאותו דבר 


583 


!84 


כית־השקד* 


גם לערבית (פרט לקטורת). התמיד של בין־הערביים היה 
נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, בערך ב 4 * 2 , 
2 /< 3 אחה״צ לפי שעון א״י בזמננו ופסח׳ ה/ א׳; קדמונ׳ 
ג/ י׳, א׳; י״ד, ד/ ג׳; נגד אפיון ב/ ח׳). קרבן־התמיד היה 
בא מכסף תרומת־הלשכה (ספרי לבמדבר כ״ח, בי. מנחות 
ס״ה, א׳: ועי׳ קדמונ׳ ג׳, י׳י א׳). הצדוקים חלקו על החכמים 
וטענו, שהנהנים הגדולים צריכים להקריב קרבן זה מכספיהם 
(מנח׳, שם). 

העבודה בשבתולחם־הפנים. בשבת היו מקרי¬ 
בים אחר התמיד־של־שחר עוד קרבן מיסף (ע״ע קרבנות! 
במד׳ כח, ט—י: ור׳ קדמוניות ג , . י/ א׳! פילון. על 
הקרבנות, ג׳). כמו־כן היו מסדרים בשבת את "לחם הפנים" 
של י״ב חלות בצורת מלבן שהיו נאפות בערב־שבת. מתחי¬ 
לה היו מניחים אותן על שולחן של שיש (שעמד באולם 
על־יד פתדדההיכל), ואח״ב היו מעבירים אותן אל שולחן 
של זהב, שהיה בפנים ההיכל (שקלים ו׳. ד׳). עריכת לחם- 
הפנים היתה נעשית ע״י ארבעה כהנים, ששנים מהם היו 
מחזיקים בשני סדרי־החלות ושנים בשני בזיכים, שבהם 
היתה לבונה זכה, וארבעה כהנים אחרים היו מקדימים 
ובאים לפניהם: שנים היו נוטלים את הלחם הישן מעל 
השולחן ושנים מסלקים את הלבונה. את החלות היו מסדרים 
בשתי מערכות ובצידיהן היו מניחים את שני בזיכי־הלבונה. 
במוצאי־שבת היו מכניסים שלושה קנים תחת כל חלה 
תחתונה ושנים תחת כל חלה עליונה — לשם אורור (משנה 
מנחות, י״א, ה׳—ט׳: בבלי צ״ד—ק׳). את החלות הישנות 
היו מחלקים בין המשמר היוצא והמשמר הנכנס: כל משמר 
היה מקבל שש חלות, שהיו מחלקים אותן בין אנשי המשמר. 
באופן שכל אחד מהן היה מקבל עד כאפון ו״הצנועין היו 
מושכין את ידיהן" (ירו׳ יומא פ״ו ה״ג: בבלי, שם, ל״ט, 
א׳). בשבת היו עושים במקדש את כל העבודות. שהיו 
אסורות מדברי־חכמים במקום אחר (ע״ע שבות). ובדימה 
לזה פקע בביה״מ תקפם של כמה חוקים, שכוחם היה יפה 
בכל מקום אחר (כגון: ביה״מ לא היה מיטמא בנגעים: 
הר־הבית. הלשכות והעזרות. חוץ משער־ניקנור ולשכת- 
הפרהדרין — היו פטורים ממזוזה [יומא י׳, א׳: י״א, א׳]). 

על סדר העבודה־'בראשי־חדשים, ביום הכיפורים, בחג- 
הפסח, בחג־הסוכות ע״ע ראש־חדש, יום־הכפורים, פסח. 
סכות. 

אוצר־הכסף. לאספקת הקרבנות, הכלים והלבושים. 
לכלכלת המינהל ולשם צרכים ציבוריים שונים זקוק היה 
ביה״מ לאוצרות כסף וזהב מרובים (חשמו״ב ג׳, ו׳), וכאמור, 
נצטברו בו אוצרות כאלה בלשכות מיוחדות (מלח׳ ו׳, 
ה׳, ב׳). כמו בתקופת הבית הראשון כך אף בתקופת הבית 
השני בא הכסף למקדש (וכן הכלים היקרים שהיו בו) 
ממקורות שונים. כשארץ־ישראל היתה נתונה תחת שלטונם 
של מלכים נכריים, היו הללו מכסים לפעמים את הוצאות 
המקדש מאוצרם או נותנים מתנות לכלכלתו. דריוש 1 נתן 
את הכספים, שהיו דרושים לגמר בניין־הבית ולאספקת־ 
הקרבנות ממיסי ״עכר הנהר״ (עז׳ ו, ח—יז). ארתחשסתא ן 
ציווה לגזברי עבר־הנהר לספק למקדש את הכספים הדרו¬ 
שים להוצאותיו, כפי שישאל עזרא "עד מאה ככרים כסף 
ומאה כורים חטים ומאה חומר יין ומאה חומר שמן ומלח" 
(ז, כ—כג). תלמי פילאדלפוס שלח (לפי איגרת אריסטיאס 
ל״ג, מ׳, נ״ב—פ״ב: קדמונ׳ י״ב, ב׳, ה׳—ט׳) למקדש כמתנה 


שולחן ומזרקי־זהב מפוארים. סלוקוס נתן מהכנסותיו די 
כסף לכל ההוצאית על הקרבנות (חשמו״ב ג׳, ג׳), וכך עשו 
גם מלכים יווניים אחרים (קדמו׳ י״ג, ג׳, ד׳: נגד אפיון ב׳, 
ה׳). אנטיוכום 111 העניק למקדש מתנה לצרכי־הקרבנות 
סך של 20 אלף שקל ומלבד זה כמייות מרובית של חיטה, 
סולת ומלח, וכן סיפק את כל החמרים, שהיו דרושים לבדק־ 
הבית, ובכלל זה ארזים מן הלבנון (קדמונ׳ י״ב, ג׳, ג׳). 
כיוצא בזה הבטיח דמטריום "לעם היהודים" את תחום־עכו, 
שהכנסותיו ממיסים היו צריכות לשמש להוצאות המקדש, 
ומלבד זה — 15 אלף שקל כסף מתבואת־המלך לבדק־הבית 
(חשמ״א. י׳, ל״ס—מ״ה). גם שליטים רומיים, כגון סוסיום, 
שכבש את ירושלים בשביל הורדוס (קדמוניות י״ד, ט״ז, 
ד׳), מארקום אגריפאם (המלאכות אל קאיוס, ל״ז), אוגוס־ 
טוס קיסר ואשתו יוליה (מלחמ׳ ה׳ י״ג, ו׳: פילון, המלאכות 
אל קאיום, כ״ג, מ , ) ואחרים (מלח׳ ד׳, ג׳, י׳: ב׳, י״ז, ג׳), 
היו נותנים כל מיני מתנות למקדש (מזרקי-זהב, זר־זהב). 
מן התורמים מישראל נזכר בן קטין. שעשה שנים־עשר 
דדים (ברזים) ומוכני (גלגל מחובר לבור) לכיור (משנה 
יומא, ג׳. י׳): מונבז (ע״ע) תרם ידות-זהב לכל הכלים 
של יום־הכיפורים; הילני המלכה תרמה נברשת של זהב, 
שנקבעה בפתחו של ההיכל, וטבלה של זהב, שפרשת־סוטה 
היתה כתובה עליה (שם): במקום שני הגורלות של שעירי 
יום־הכיפורים, שהיו מתחילה של אשכרוע, תרם בן־גמלא 
גורלות של זהב (שם ג׳, ט׳). האלברך (ע״ע) אלכסנדר, אחיו 
של פילון מאלכסנדריה, תרם את ציפוי הכסף והזהב 
לשערי־ההיכל (מלח׳ ה׳, ה׳, ג׳). ניקנור מאלכסנדריה נדב 
דלתות עשויות נחושת קורינתית, שנקראו על שמו ("שער 
ניקנור": משנה יומא ג׳, י׳: מידות ב/ ג׳! תוס׳ יום הכיפורים 
ב׳, ד׳: בבלי ל״ח, א׳). בימי בניין הבית נדרו חלז־י, טוביה 
וידעיה מן הגולה עטרות של זהב, שתלון בתקרת־ההיכל. 
לגפן של זהב, שהיתה בפתח־ההיכל, היו יחידים מנדבים, 
כאמור, עלה או גרגר או אשכול. מקור אחר לאוצר היו 
פקדונות של יחידים. של אלמנות ויתומים (חשמו״ב ג/ י׳), 
אבל ביחוד של עשירים (כהורקנום בן טוביה — שם, שם, 
י״א), ש״הניחו בו ,.את כל כבוד ביתם" (מלח׳ ו׳, ה , . ב׳). 
חלק זה של האוצר היה גדול כל-כך, שיוסף בן מתתיהו אומר 
(שם): "שם נערם כל עושר־היהודים". 

אך המקור החשוב, ועל־כל־פנים המתמיד ביותר, של 
הכנסות־האוצר היה המם השנתי של מחצית־השקל, שהיה 
מוטל על כל יחיד מישראל. מניל של עשרים שנה ומעלה 
(על סמך שמות ל, יד—טס הש׳ פילון, על המלכות, 3,11 ), 
ושימש לצורך קרבנות־הציבור ועניינים אחרים (ר׳ להלן). 
בתרומה זו היו חייבים הכל (פרט לנשים,עבדים וקטנים,יגם 
הללו אם נחנו קיבלו מידם — שקלים א׳, ה׳), אחד בארץ 
ואחד בחוץ־לארץ. אך העשירים היו תורמים "דרכונות של 
זהב" (תום׳ שקלים ב׳, ד׳). למרות הפרעות זמניות מצד 
גויים (הש׳ קדמע׳ י״ד, ז׳, ב׳) לא פסק זרם-הכ 0 ף בשים 
דור. כספי־המגבית שנאספו בבבל, היו מיפקדים תחילה 
בערים הבצורות נציבין ונהרדעא, ולאחר זמן היו מעבירים 
אותם לירושלים בלוויית שיירה (קדמ׳ י״ח. ט׳, א׳). כל שנה, 
באחד באדר, היה בית־הדין הגדול שולח שליחיו בערי ארץ־ 
ישראל והללו היו "משמיעין" (מכריזים), שיש להביא את 
השקלים בזמנם. כדי שתיתרם תרימת־הלשכה בא׳ בניסן 
(ירו׳ שקלים פ״א, ה״א [מ״ה, ד׳]: ור׳ להלן). בט״ו באדר 


585 


586 


ביתרהמקדש 


היו השולחנים יושבים במדינה (בערי־השדה—מש׳ שם, א׳, 
ג׳) ובכ״ה בו ישבו וגבו במקדש, וכל מי שלא נתן היו ממש¬ 
כנים אותו בעל כרחו (פרט לכהנים, ר׳ שם). גם במדינה גם 
במקדש הועמדו לתכלית זי "שופרות" (תיבות רחבות למטה 
וצרות למעלה—שם ב׳. א׳). מספר השופרות במקדש היה י״ג 
(שם, ר, א/ ה׳) ועל כל אחד היה כתוב מה שימושו (אם 
בשביל השקלים של השנה ["תקלין חדתין"], אם בשביל 
אלה של השנה שעברה ["תקלין עתיקיך], אם בשביל מין 
מסויים של קרבן (כגון עצים למערכה, ללבונה, וכד׳). כל 
הכסף שנגבה היה נחלק לשנים: שלוש קופות של ט׳ סאים 
כל אחת נתייחדו בשם "תרומת הלשכה" והשאר נתרכז 
בקופה מיוחדת, שנקראה בשם "שיירי הלשכה". שלש 
פעמים בשנה: ט״ו יום קורם הפסח, ט״ו יום קודם עצרת 
(שבועות) ובכ״ט באלול, היו תורמים את תרומת־הלשכה. 
בכסף של תרומת־הלשכה היו משתמשים בעיקר לצורך 
קרבנות־הציבור והקטורת (שקל׳ ד׳. א׳). וכן היו נותנים 
ממנו לשומרי ספיחים בשנה שביעית, לנשים, שהיו אורגות 
פרוכות לשערי־המקדש (שם; כתוב׳ ק״ו, א׳), לקניית הפרה 
האדומה והשעיר המשתלח ביום־הכיפורים, לבגדי־כהונה, 
למבקרי מומיו, למלמדים את הכהנים הלכות־שחיטה ולמגי- 
הים של ספרי־הקודש (שם, שם). בכסף של שיירי־הלשכה 
היו משתמשים להתקנת הכבש המיוחד לפרה האדומה 
ולשעיר המשתלח, ולהוצאות של מזבח־העולה, ההיכל והעז־ 
רו׳ת (שקלים ד׳, ב׳; ירו' שם פ״ד, ה״ג; לפי בבלי כתוב׳ 
ק״ו, ב׳, נתכסו הוצאות אלו מכספי בדק־הבית), להשגחה 
על אמת־הסים שבירושלים ועל חומת־העיר ומגדלותיה וכן 
לכל שאר צרכי־העיר (שקלים ד׳, ב׳; ירו׳ שם פ״ד, ה״ג). 

עוד לשכה אחרת היתד. בביה״מ לבדק־הבית, שדמיה 
באו מן הערכין (ר׳ ויקרא כ״ז>, ומסתם הקדשות (ערכין 
כ״ד, א׳). היו גם לשכות מיוחדות לנדבות: לשכת חשאים — 
למנדבים צדקה בסתר ("יראי חטא נותנים לתוכה בחשאי 
ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי", משנה שקל׳. 
ה׳, ו׳): ולשכת הכלים (שבה היו מונחים 93 כלי־כסף וכלי- 
זהב, שהשתמשו בהם לצורך העבודה — תמיד ג׳, ד׳) — 
למנדבים כלים לביה״מ. אחת לשלושים יום היו הגזברים 
פותחים אותה "וכל כלי שמוצאין בו צורך לבדק־הבית 
מניחין אותו, והשאר נמכרין בדמיהן ונופליו ללשכת בדק- 
הבית" (שקלים, שם). 

אוצר יחיד במינו נוצר מתוך ההתחייבות, שגם אותה 
קיבלו עליהם הכהנים, הלוויים והעם בכתב האמנה (נחמ׳ 
י, לה; יג, לא), להביא למקדש "לעתים מזמנים שנה בשנה 
לבער על מזבח ה׳ אלהינו ככתוב בתורה" את "קרבן העצים". 
משפחות מיוחדות קיבלו עליהן לנדב עצים בימים קבועים 
בשנה, מפני שלפי המסורת, "כשעלו בני־הגולה לא מצאו 
עצים בלשכה ועמדו אלו והתנדבו משלהם, וכך התנו נביאים 
שביניהן, שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלה מתנדבין 
משלהן" (תענית כ״ח, א׳). ואותו יום שהיו מביאים בו את 
העצים, היו מקריבים עולות נדבה. ונחשב להם היום כיום־ 
טוב שאסורים בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה (תענית 
כ״ח, א׳). הימים למתן נדבת־העצים היו קבועים בשביל כל 
משפחה; למשל, א' בניסן נקבע בשביל בני ארח בן יהודה 
(עז׳ ב, ה; נחמ׳ ז, י); כ׳ בתמוז — בשביל בני דוד בן 
יהודה (עז׳ ח, ב). מאלה נתייחד יום ט״ו באב (מגלת תענית 
לאב; מלח׳ ב׳, י״ז, ו׳) כיום "קרבן העצים", והיתד, בו תכונה 


של חג. "אותו יום פסקו לכרות עצים למערכה... לפי שאינן 
יבשין" (תענית ל״א, א׳). 

את אספקת צרכי המקדש והמזבח מותר היה 
להביא ממקומות ש־נים. לגבי כמה צרכים היו כל הארצות 
כשרות (כגון לגבי קרבנות ציבור ויחיד), בעוד שלגבי 
צרכים מסויימים נתייחדה הארץ מכוח קדושתה (כגון העומר 
והביכורים ושתי הלחם: משנה מנח׳ ח׳, א׳; תום׳ שם ט׳, ב׳). 
״העומר ושתי הלחם אינם באים אלא מן המובחר״ — ממכמס 
(=מכמש, שמצפון לירושלים) ומזוניחה (זנוח בשפלה! 
כיום: זנוע, מדרום לצרעה (דבהי״א ד, יח; נחמ׳ ג, יג, 
יא, ל) או ינוחה (במרחק של 12 מיל משכם, מצפון למכמס), 
שנחשבו אלפא לסולת; שניה להן מבחינה ז( היתד, חפריים 
בבקעה (בעמק יזרעאל — יהו׳ יט, ים). את היין לנסכים 
היו מביאים בעיקר מיהודה (חגיגה ג׳, ד׳): קרוחים (כנראה 
מדרום לים־המלח), חטולים (כנראה, גם־כן בסביבה ז() 
נחשבו אלפא ליין; שניים להן בזה היו בית רימה ובית לבן 
בהר [= יהודה] (במערב) וכפר סגנה בבקעה(בגליל התחתון, 
מש׳ מנחות, שם). קרבנות־בהמה הביאו: "אילים ממואב, 
עגלים משרון, כבשים ממדבר (לפי גירסה אחרת: מחברון— 
בבלי מנחות פ״ז. א׳); גוזלות — לקינין [שבביה״מ] — מהר־ 
המלך". מלח היו מביאים מסדום. "מצות העמד לבוא מן 
הקרוב"(לירושלים—מש׳ מנחות י׳, ב׳), והיו מביאים אותו 
"מבקעת בית מקלה של נחל קדרון" (תוס׳ שם י, כ״א), 
אבל במקרים מסויימים היה מובא גם ממרחק: מגנות צרי¬ 
פים (על־יד לאד), ומבקעת עין סוכר (בקרבת שכם). 

ה ע ליה לרגל. עוד יותר מבימי בית ראשון היתה 
מרובה ר,עליה לרגל לירושלים בימי בית שני. ביה״מ בירו¬ 
שלים נחשב כמרכז מקודש בכל תפוצות־ישראל. עולים היו 
אלה שנתחייבו בקרבנות תודה, חטאת, עולה ואותם שהיו 
מביאים במ׳ח׳ת למקדש. מצורעים שנתרפאו, זבים וזבות 
ויולדות שקמו מחלין היו מביאים קרבנם (ערובין ל״ב, א׳; 
פסח׳ צ׳, ב׳); וכן נזירים שניטהרו לאחר שנטמאו (במדבר 
ו). ניכרת היתד, ביחוד הבאת מעשרות (ע״ע), ולשם כך 
היו עוליכ לירושלים בערב יום ראשון של פסח, ומרובה 
ביותר היה מספר העולים בשעת הבאת הבכורים (ע״ע); 
כל עולה לרגל לימי־החג היה מביא שלושה מיני־קרבנות: 
עולת ראיר. (ששוויה היה לא פחות ממעה של כסף); שלמי־ 
חגיגה (ששווים היה לא פחות משתי כסף; משנה חגיגה א׳. 
ב׳) ושלמים, שנקראו "שלמי שמחה". 

מספר העולים לרגל בשלש הרגלים (פסח. שבועות, סו¬ 
כות) היה עצום. בתלמוד מסופר בלשון מופלגת: "פעם אחה 
ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל. אמר ליה, 
לכהן גדול: תן עיניך בפסחים. נטל כוליא [=כליה] מכל 
אחד ונמצאו שם ששים רבוא זוגי כליות כפלים כיוצאי 
מצרים. חיץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה. ואין לך כל פסח 
ופסח שלא נמנו עליו [על קרבן אחד] יותר מעשרה בני 
אדם, והיו קודאין אותו — פסח מעובין" (פסחים ס״ד, ב׳). 
בדומה לזה מספר יוסף בן מתתיהו, שקסטיוס גאלוס, הנציב 
הרומי בסוריה, רצה להראות את תפארת־ירושלים לנידון 
קיסר וביקש מן הכהנים לקביע את מספר העם, שבא לבהמ״ק, 
והכהנים מנו לצורך זה את הזבחים ומצאו, שמספרם היה 
עשרים וחמשה ריבוא וחמשת אלפים ושש מאות ( 255,600 ) 
.,והחבורה הנמנית על קרבן אחד לא היתה מעטה מעשרה 
אנשים... ורבים הצטרפו גם לחבורות בנות עשרים איש" 


587 


כית־המקדש 


588 


(מלחמות, ר, ם/ ג׳ו שם, ב/ י״ד, ג , ). יוסף מבאר בזה (שם) 
את המספר העצום של המתים בירושלים בזמן המצור שקדם 
לחורבן ואת המספר המרובה של השבויים, שנפלו בידי 
הרומים (לדבריו: 97,000 שבויים ו 1,100,000 מתים). המסר 
רת מספרת, שלמרות ריבוים המופלג של הבאים לבה׳מ, 
"מעולם לא נתמעך אדם בעזרה חוץ מפסח אחד, שהיה בימי 
הלל, שנתמעך בו אדם אחד, והיו קורין אותו: .פסח מעונין" 
(פסחים ס״ד, ב , )! ש״בשעה שישראל עולין לרגל עומדים 
צפופים ומשתחוים דוחים׳ ונמשכים י״א אמה אחורי בית 
הכפורת" (יומא כ״א, א , ). כן נמסרו אגדות על עולי־רגלים, 
שעלו לירושלם והניחו בתיהם פתוחים, וכשחזרו מצאום 
שלמים ן אחד היה נחש קשור בטבעות־דלתותיו! אחר הניח 
תרנגולות בחוץ, וכשחזר — מצא חתולות מקורעות לפניהן 1 
אדם אחד הניח כרי של חיטים בחת, וכשחזר מצא אריות 
סובבים אותו! שני אחים, שהיו באשקלון, עלו לרגל, וכשחזרו 
נודע להם מפי הגויים, שכנים רעים, שאותו זמן שהיו הם 
בירושלים התהלכו בביתם מלאכים בדמות בני־אדם (ירד 
פאה פ״ג, ה״ח [י״ז, ד , ] ן בבלי פסחים ח׳, ב׳). העולים, גם 
מן הארץ וגם מחו״ל, היו באים מזויינים, ובזמני־מלחמה 
היו מסתייעים בהם בקרבות עם האויב (עיין מלחמות א׳, 
יג, ג , ! שם ב , , א , , ג׳ו ב , , ג/ א׳). 

ב י ת ־ ה מ ק ד ש והנכרים. לפי דין תורה (ויק׳ כב, 

כה), היו מקבלים קרבנות מן הנכרי, וכך, כנראה, היה הנוהג 
בפועל בימי בית ראשון (מל״א ח, מא—מג). קרבנות כאלה 
נתרבו בימי הבית השני ונקבעו דינים מיוחדים לכך. הכלל 
היה: "כל שניךר ונידב מקבלים מידך (משנה שקלים א/ 
ה , ). ידועים מלכים ושרים מן הגויים שהקריבו קרבנות 
בבה״מ, כגון תלמי ווו (נגד אפיון ב/ ה׳), אנטיוכום 11 
סידטס, בזמן שצר על ירושלים ( 133 לפסה״ג ן קדמונ׳ י״ג, 
ח׳, ב , ), מרקים אגריפם שהקריב הקטומבה — מאה עולות — 
בשנת 15 לפסה״נ (שם ט״ז, ב׳, א׳)ן וכן עלה במיוחד 
לירושלים ויטליוס, גציב־סוריה, להקריב בבית־המקדש בפסח 
(שם י״ח, ה/ ג׳). המזבח במקדש שבירושלים היה נערץ 
"על כל ההלנים והבארבארים", קובע יוסף (מלח׳ ה , , א׳, ג׳), 
ופירסומו של ביהמ״ק היה גדול בכל העולם (שם ד/ ד/ ג׳? 
ועי׳ סווטוניוס, אוגוסטוס, 93 ). 

מלבד קרבנות, שקיבלו מידי הנכרים, היו מקריבים מימי 
העליה מן הגולה קרבן מיוחד לשלום המושל הנכרי. כך 
הקריבו בבה״מ קרבנות לשלומו של המלך הפרסי (עזרא ו, 
ט—י), לשלום מלכים יווניים (כגון דמטריוס 1 {חשמו״א ז ׳ , 
ל״ג]), ואח״ב — לשלומם של הקיסרים הרומיים (מלח׳ ב/ 
י/ ד׳)ז לפי ידיעה אחת (פילון, המלאכות אל גאיוס, 23 ), 
היו מקריבים כל יום שני שעירים ופר (ועי׳ שם, 45 ). כשפרץ 
המרד נגד הרומים והקנאים (בהנהגתם של אלעזר בן חנניה 
וזכריה בן אבקולס) התגברו על רודפי־השלום בעם, פבקה 
הקרבתו של קרבן זה (גטין, נ״ו, א׳! מלח׳ ב׳, י״ז, ב׳—ד׳). 

במסורת הישראלית נחשב הבית השני כנחות בדרגה מן 
הבית הראשון, שהיה יורשו של המשכן ושבו היו ארון־הברית 
ולוחות־הברית. אך הבית השני היה, מיום שהוקם, המרכז 
הדתי והמדיני של מדינת־יהודה, ובמרוצת־הזמן נעשה המרכז 
הדתי והמדיני של היהדות העולמית לכל תפוצותיה. נתקיימה 
נבואת חגי: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" 
(ב, ט). העם ראה את סופה וכשלונה של מלחמת־העצמאות 
שלו בחורבן־הבית, ולא בחורבן העיר, שעמדה עוד חודש 


ימים בפני טיטוס. צום ט׳ באב והסמלים של "זכר לחורבף 
בבתי־היהודים השרישו את זכרו של הבית השני בתודעת 
העם * מאות בשנים אחר החורבן היו מונים לפי חורבן־הבית, 
ועד היום תופסת התפילה על ה״בית הגדול והקדוש" ועל 
חידוש העבודה ב״דביר ביתך" מקום חשוב בתפילות־ישראל. 

משנה חורה, ססר עבודה 1 ר׳ אהרן בר׳ יוסף הכהן, עבודת 

הקרבנית ח״א, תרע״ג! ח״ב, תרס״ג! ש. ביאלובלוצקי. 

ירושלים בהלכה, קובץ עלי עץ, תש״ח-תשי״ב, עם׳ 74-25 ! 

ש. קליץ, ארץ יהודה תרצ״ם, 118 וכר! 017 

• 71 ק( 1777 171 > 711 ( 10/17171 1711171 7 1777 €1711111 1177 > 117111 77 ! 71 ( 7 '! 

771 (/ 7 ! 11 >( 1 ן ! 17 > 7 > 1 > 07 ,ז 0 ז 1 ) 5011 .£ ; 1895 ,! 1771107x17 
. 363 — 277 .קק , 24 .גזגק ,* 11 ,! 7 ) ¥ 011 
י. ס. ג. 

היסטוריה. — תקופת פרם. ב 538 פירסם כ 1 רש, 
מלך־פרס, שכבש את בבל, כרוז לבני־הגולה, שבו הודיע 
על רצונו להקים את בית־המקדש שבירושלים מהריסותיו, 
ואף האיץ כגולים לעלות לארצם ולהתנדב לצרכי הבית 
(עזרא א, א—ד). מלבד זה נתפרסם מטעם המלך "זכרון" 
(בארמית: דכרונה) מיוחד, שבו נקבעו מידות־הבית, והובטח 
לספק מאוצר־המלכות את כל צרכי הבניה והעבודה (הבהמה, 
התבואה והשמן) וכן להחזיר את כלי־הבית, שנשדדו בשעת־ 
החורבן. ואמנם נמסרו הכלים לידי ששבצר, "הנשיא ליהודה", 
על מנת שיעבירם לירושלים (שם א, ז—יא! ה, יג—טז). 
בתנועת־ה״שיבדד, שעורר הכרוז בין בני־הגולה, שבראשם 
עמדו זרובבל וישוע בן יוצדק, עלו 42,360 איש לארץ. 
הבאים הקימו "אוצר מלאכה" לבניין־הבית וצרכיו (בזהב, 
כסף ובגדי־כהונה), והעמידו לפי שעה מזבח לעבודה (שם, 
ג, ג—ו). העולים באו בדברים עם הצורים והצידונים כדי 
שהללו יביאו ארזים לבניין, ובשנה השניה לבואם הניחו 
את יסודות־הבית ואף העמידו את הלויים לנצח על השירה 
בשעת העבודה (שם שם, ח וגו׳). אבל כשהגיעה השמועה 
על כך ל״עמי־הארצות" (השומרונים) הציעו הללו לבונים, 
שישתפו אותם בבניין, ומשנדחתה הצעה זו ע״י העולים, ניסו 
השומרונים לבטל את הבניה ע״י הטלת אימתם על הישובים 
היהודיים וע״י פניה לרשות בקיטרוג על היהודים, שלא היכל 
דתי הם רוצים לבנות, אלא מבצר צבאי מתוך כוונת־מרד: 
רוצים הם לקרוע את יהודה מעל מלכות־פרם. קיטרוגים מסוג 
זה חזרו ונשנו וכנראה היתה להם השפעה ידועה. יתכן, שכבר 
בימי כורש באה הפסקה בבניה (עזרא ד). בשנה השניה 
למלכותו של דריוש 1 ( 521 לפסה״ג). כששככו המרידות 
הגדולות, שפרצו במלכות־פרם, קמה התעוררות חדשה בעם 
לבניין־הבית, שבראשה עמדו הנביאים חגי וזכריה (עז׳ ה, א 
וגו׳ והספרים חגי, וזכריה א—ח). כשנתחדשה הבניה פנה 
תתני, פחת עבר הנהר, בשאלה אל דריוש בנוגע לחוקיותה 
של הבניה ולעמדתה של המלכות כלפיה. מתוך חיפוש 
התעודות הנוגעות לדבר מצאו בארכיוךהמלכות שבאחמתא 
את ה״זכרון" המקורי של כורש ועל־יסוד זה חזרה המלכות 
גופה ונכנסה בעובי־הקורה של פעולת־הבניה ע״י מתן הוראות 
לפחת עבר־הנהר להחיש את מהלך־הבניין ולספק את צרכי 
המקדש מאוצרותיה (עז׳ ו, ו—יב). בשנה הששית לדריוש 1 , 
בשלושה באדר ( 515 לפסה״נ) — 70 שנה אחר חורבן הבית 
הראשון — נסתיימה הבניה. חנוכת־הבית נעשתה במעמד 
רוב העם, תוך הקרבת קרבנות מרובים, ובהם שנים־עשר 
שעירי־עזים, כמניין שנים עשר שבטי־ישראל. אך הפולמוס 
הישן עם "עמי־הארצות" (שעכשיו נוספו עליהם בית־טוביה 
בעמון והערבים בנגב) לא פסק. בימי עליית עזרא ( 457 


589 


590 


בית־המקדש 


לפסה״ג) הובטחו מטעם המלכות הוצאות העבודה במקדש 
ואת המשרתים בקודש פטרה המלכות ממיסים (עזרא ז, כד). 
בתקופת נחמיה התחייבו נציגי העם לתת "שלישית השקל 
לשנה" לעבודת־הבית, הפילו גורלות על קרבן־העצים, 
שכמה משפחות מיוחסות קיבלו עליהן להביא למזבח לעיתים 
מזומנות׳ וקבעו תקנה לשלוח את המעשרות והתרומות 
ללשכות ביודהאוצר שבמקדש, כדי שיחולקו שם לכהנים 
וללייים (נחם׳ י, לג—לח). גזברים מיוחדים הופקדו לתכלית 
זו "על הנשכות (־הלשכות) לאוצרות לתרומות לראשית 
ולמעשרות" (שם יב, מד). שקיבלו את התבואה מידי העם 
(שם יג, ד—יג; מלאכי ג, י). לתקופה זו בקירוב יש לייחס 
גם את קביעת כ״ד המעמדות מישראל, שלפי המסורת (תום׳ 
תענית ד[ג], ב) קבעוה "נביאים שבירושלים". 

תקופת־יוון וימי החשמונאים. כשנכבשה הארץ ע״י 
היוונים היה בארץ ישוב יהודי מגובש מסביב למקדש. שמעון 
הצדיק (קדמת׳ י״ב, ב׳, ה׳), חיזק את ההיכל (כנראה, ע״י 
בניית החומה המערבית, שמגינה עליו מצד העיר) וכרה בו 
מקוה־מים (בן־סירא נ׳, ב׳). תיאור עבודתו בביהמ״ק, שנמסר 
ע״י בן־סירא (שם, נ׳), יש בו משום רישום ראשון לעבודת־ 
הפאר, שהיתה נהוגה אחר־כן־ (עי׳.,סדר העבודה"). המלכים 
ההלניסטיים התייחסו בכבוד למקדש וזיכו אותו במתנות. 
ביחוד התייחס בכבוד למקדש אנטיוכוס ו ח (ע״ע), שסיפק 
לצרכיו מאוצרו■יין, שמן, לבונה, סולת, חיטה ומלח, וכן 
המציא עצים לבניין המקדש ולשיפוצו, ובדומה למלכים הפר¬ 
סיים פטר את כל עובדי־המקדש — ובכלל זה את הסופרים — 
מתשלומי מיסים למלכות (קדמת׳ י״ב, ג׳, ג׳). כמותו נהג 
אחריו גם סלוקוס 1¥ , שכיסה מאוצרו את כל ההוצאית, שהיו 
כרוכות בעמדת־הקרבנות (חשמ״ב ג׳, ג׳), אע״פ שדבר זה לא 
מנע אותו אח״כ. כשנזקק לכסף, לשלוח לירושלים את שרו 
הליודורום כדי להוציא כסף מאוצר־המקדש (אלא שמחשבה 
זו לא נתקיימה: עי׳ חשמ״ב ג׳, ה׳ ואילך). היחס אל המק¬ 
דש מצד מלכי־סוריה נשתנה תכלית שינוי בימיו של אנטיו־ 
כוס ¥! (,.אפיפאנס"). ב 169 , בדרכו חזרה ממצרים, התפרץ 
אנטיוכום לביה״מ ובזז את כליו, ושתי שנים לאחר מכן 
( 167 ) הקים "שיקוץ משומם על המזבח". ביה״מ נועד ע״י 
אנטיוכום לשמש כמקדש לזום. העבודה בביה״מ פסקה למשך 
שלוש שנים ויותר ונתחדשה רק כשיהודה המכבי כבש את 
הר־ציון והמקדש. יהודה ניתץ את מזבח־העולה המטומא ואת 
אבניו גנז בלשכה המזרחית, צפונית לבית־המוקד (מדות 
א׳, ו׳: חשמ״א ד׳, מ״ו): את אבני־השיקוץ זרק למקום 
טמא (חשמ״א שם, מ׳־ג). במקום המנורה, שהועברה ע״י 
הסורים לאנטיוכיה. הביאו 8 שיפודים של ברזל, "חיפום 
בעץ והדליקו בהם את הנרות״ (ולאחר זמן כש״העשירו — 
עשאום של כסף, חזרו והעשירו — עשאום של זהב״ — 
מנחות כ״ח, ב׳: מגילת־תענית לכ״ה בכסלו). חג חנוכת־ 
המזבח, שנמשך שמונה ימים, נקבע מכאן ואילך לדורות 
(חשמ״א ד׳, נ״ח; חשמ״ב א׳, ט׳! שב ב, י״ח). יהודה גם 
הקיף אח הר־ציון חומה, שנועדה להגן על המקדש (חשמ״א 
ד׳, נ״ט), ביחוד מפני הסכנה שנשקפה לו ממערב, מצד מבצר־ 
חקרה, שעדיין היה בידי היוונים. מאז לא פסקה העבודה 
בבית אף בזמנים שיד־היוונים חזרה וגברה בהם. הכהן 
הגדול אלקימוס ( 167 — 157 לפסה״נ), שצידד עם המתייוונים, 
ניסה להרוס את ״חומה חצר המקדש הפנימית״ — אפשר, 
הסורג ששימש גבול להתקרבותם של נכרים אל הבית — אך 


ניסיון זה במל עם מיתתו הפתאומית. לפי המ 0 (רת, נפרצו אז 
י״ג פרצות; לאחר זמן כשחזרו וגדרום גזרו כנגדם "י״ג 
השתהויות״ (מדות ב׳, ג׳). בימי שמעון ( 141 — 135 ) נהרסה 
החקרה ומאז היה המקדש המקום הגבוה ביותר בעיר (קדמ ׳ 
י״ג, ו׳, ז׳). בימיו, אפשר, גם נבנה הגשר, שחיבר את הר־ 
הבית עם הגבעה המערבית (קדמונ׳ י״ד, ד׳, ב׳; ט״ו, ט׳, ה׳). 
זמנו של יוחנן כהן גדול היה זמן של תיקונים חשובים 
בסדרי־העבודה במקדש (ירו׳ סוטה פ״ט, הי״א! תום׳ שם 
י/ ג׳). 

י. מ. ג. 

מכיבוש ר(מי עד חורבן הבית. כשכבש פימפיוס את 
ירושלים פרץ לקודש־הקדשים (מלח׳ א׳, ז׳, ו׳) ולאחר כמה 
שנים כשעבר קראסוס בארץ בדרכו לפרתיה, בזז את אוצר־ 
המקדש בשעור של אלפיים ככר כסף (קדמונ׳ י״ד, ז׳, א׳). 

מאורע חשוב בתולדות ביה״מ אירע בימיו של הורדוס. כדי 
לקנות את לב העם החליט הורדוס לחדש את הבית בצורה 
מפוארת ביותר. בשנה הט״ו למלכותו הוחל בבניין. קודם 
התחלת־הבניין נעשו הכנות מרובות: אומנו אלף כוהנים 
כסתתים וכבנאים לעבודה בפנים־הבית; בריבוא פועלים 
מבני-ישראל הועמדו לרשות המפעל, וכן הוכנו החמרים 
והמרכבות (כאלף במספר) להובלת האבנים. הבניין הוקם 
מאחורי־קלעים, כדי שלא תשלוט עין־זרים בקודש (משנה 
עדיות ח׳, ו׳). האבנים להקמת המזבח והכבש הובאו מסלע־ 
הבתולה שמתחת לקרקע בבקעת בית־הכרם בלא שהונף 
עליהן ברזל (מדות ג/ ד׳). עבודת־הבניה נמשכה ארבעים 
ושש שנים (לפי האוונגליון של יוחנן ב׳, ב׳), אך ההיבל 
עצמו הוקם במשך שגה וחצי: בניית הסטיוים נמשכה שמונה 
שנים (קדמ ׳ , ט״ו, 420/21 ). מלבד חידוש הבית והעזרות, 
הכפיל הורדוס את שטחו של הר־הבית על־ידי הקמתן של 
חומות גבוהות בקירבת־ההר ועל־ידי מילוי ההלל שבין 
הסלע ורחבת־הבית. לאורך החומות נבנו סטיוים מפיארים, 
שהיו מחוברים אל מבצר־אנטוניה, שהגן על הר־הבית מצפון־ 
המערב; ■בו בזמן הוקם גם גשר שני שחיבר את החלק 
הדרומי של ההר עם העיר העליונה. ההיכל עצמו הוגבה 
ב 40 אמות ( 20 מ׳ בקירוב) והורחב ב 30 אמה ( 15 מ׳) 
בחלקו הקדמי; אך שאר מידותיו נשארו כסי שהיו. הבית 
נבנה מאבן לבנה: שעריו וחלקי־עיטור שונים צופו בכסף 
וזהב, באופן שיוסף בן מתתיהו יכול היה להשחית את הבניין 
להר של שלג וזהב (מלח׳ ה׳. 223 ). אף חכמי־התלמוד 
מעידים, ש״מי שלא ראה את בניין הורדום לא ראה בניין 
נאה בימיו" (ב״ב ג׳ ע״ב). 

אגריפס 11 חידש את מבנה הסטיוים המזרחיים (קדמ׳. 

ב׳, 220 ); בזמנו הקימו הכוהנים קיר בצידה המערבי של 
העזרה הפנימית, כרי להסתיר את עבודת־המזבח מעיניהם 
של הסועדים בטרקלין־המלך בעיר העליונה (קדמ ׳ , כ׳, 
189 — 192 ). סטיוי הבית ניזוקו כמה פעמים בימי המהומות. 
שקדמו למרד הגדול ברומים: בימי הפולמוס של וארוס 
(מלח׳ ב׳, 49 ) ובימיו של גסיוס פלורוס (שם, ב׳, 405,330 ), 
אך תוקנו פעם בפעם. בזמנו של פוינטיוס פילאטוס נמשכה 
אמת־המים, שבאה לירושלים מסביבות־חברון, עד להר־הבית 
(מלח׳ ב׳, 175 ). בזמן המלחמה בר(מים שימש בית־המקדש 
כמבצר ליוחנן מגוש חלב (העזרה הפנימית היתד, זמן־מה 
בידיו של אלעזר בן שמעון): בימי המלחמה בין יוחנן 


591 


כית־המקדש — בית־זרע 


592 


ושמעון בן־גיורא הקים יוחנן מגדלים בפינות־הבית (מלח/ 
ד/ 581 ). 

המנהג למנות נהנים גדולים מטעם השלטונות, שנקבע 
ע״י הורדום, גרם, מצד אחד, לירידת ערכה של הכהונה 
הגדולה, ומצד שני לחיזוק הפיקוח של חכמי־ההלכה על 
סדרי־העבודה בביה״מ. משמר־הכבוד על בגדי־הכהונה 
הגדולה, שנתמנה מתהילה ע״י המלכות ואח״ב ע״י נציבי־ 
רומי, גרם לחיכוכים בין הנציבות הרומית והממונים על 
ביה״מ. בפקודה מיוחדת, שניתנה מטעם קלודיום קיסר 
( 46 לערך לסה״ג), עבר התפקיד של קביעת משמר־הכבוד 
לבגדי־הכהונה לשלטונות של ביה״מ. המרד הגדול נגד 
רומי התחיל עם ביטול הקרבת הקרבן לשלום־הקיסר (מלח׳ 
ב/ י״ז, ב'). 

המצור על ירושלים הפך למעשה את המקדש למרכז של 
כל פעולות־המלחמה. כיבושו של הר־הבית על־ידי הרומים 
התחיל בפריצת החומה של מבצר־אנטוניה (ג׳ בתמוז). 
על חורבותיו של מבצר זה שפכו הרומים סוללה, שהגיעה 
בארבעה מקומית עד החומה הפנימית של העזרה (מלח׳ ו/ 
150 — 151 ). בי״ז בתמוז בסל התמיד — מחוסר כהנים מומ¬ 
חים לעבודה (מלח׳ ו׳, ב׳, א"; תענית ב׳, ז׳). סטיווי ביה״מ 
נהרסו ונשרפו בכ״ב—כ״ח בתמוז (שם. 164 — 168 , 177 — 
179 , 190 — 192 ). הסתערות הרומים במכונות ובסולמות על 
חומת־העזרה נהדפה עד שבח׳ באב ציווה טיטוס להצית 
את שערי-העזרה באש (שם, 241 ). בט׳ נתקיימה במפקדה 
הרומית התייעצות על גורל־הבית; לדברי יוסף בן מתתיהו 
(שם. 241 ) חיווה טיטוס את דעתו נגד הריסת־הבית, אך לפי 
מקור אחר, שנתבסס. כנראה, על טאקיטוס, דרש טיטום את 
הריסתו רוקה. לדברי יוסף בן מתתיהו נשרף הבית במקרה.־ 
אחד מן החיילים זרק לפיד בוער דרך חלון לתוך תא מתאי־ 
הבית מצד צפון וגרם להתלקחות של אש בבניין! למרות 
מאמציו של טיטוס למנוע את התפשטות־השריפה (לדברי 
יוסף) נזרק עוד לפיד אחד על שער־הבית (כנראה, שער־ 
ההיכל, כי פתח־האולם היה פתוח) והבית נשרף כולו, 
פרט לשנים משעריו (מלח׳ ו׳, ה׳, ב׳). הלוחמים היהודיים 
הגנו על הבית מתוך גבורה נואשת עד הרגע האחרון, וכשראו 
שהבית עולה באש קפצו רבים מהם לתוך הלהבות. הדבר 
אירע בי׳ באב, 70 לסה״נ. כמה מכלי ביה״מ — מנורת- 
הזהב, שולחן לחם־הפנים והשופרות — ניצלו מן השריפה 
ונפלו ביד הרומים. הם מתוארים באחד מן התבליטים 
שעל קשת־הניצחון של טיטוס ברומי וזכרם בא במשך 
מאות־שנים אחר החורבן במקורות יהודיים ולא־יהודיים. 

מ. א.-י. 

ביתי־הנבחרים, ע״ע פךלסנט. 

ביודה^טה, ישוב קיבוצי (מיסודו של הקיבוץ המאוחד) 
על אדמת הקהק״ל בעמק־יזרעאל המזרחי (על 
גבול עמק בית־שאן). מייסדי ב׳־ה׳ הם יוצאי תנועת־הנוער 
הארצישראלית ״מחנות העולים״. ב 1929 יצרו ראשוניה של 
תנועה זו קבוצת עבודה והכשרה במושבה חדרה. לאחר 
שנתיים עברה הקבוצה לעמק־יזרעאל ובמשך 4 שנים בקירוב 
ישבה על־יד מעיין־חרוד, במקום שישב קודם לכן קיבוץ 
עין־חרוד. 

משגאלה הקהק״ל חלקים נוספים מאדמת עמק־יזרעאל, 
נקבע בהם שטח ליישובה של הקבוצה, ובדצמבר 1935 עלתה 


פלוגת־חליץ שלה על האדמה שהוקצתה לה ונטתה שם את 
אהליה. בנייתו של המשק התחילה סמוך לכך ועם גידולו 
המתמיד נקלטי בקיבוץ חברים חדשים (עולים מפולניה, 
גרמניה, תימן ועוד). המשק של ב׳־ה׳ הוא מעורב וכולל 
את רובם של ענפי המשק החקלאי. יש בב׳־ה׳ גם כמה מפעלי־ 
תעשיה (בית־בד. נגריה, וכד'). 

השטח הכולל המעובד בב׳־ה׳ הוא 19.000 דונאם, שמהם 
1,750 הם אדמת־שלחים ו 17,250 אדמת־פלחה. משפר־הנפשות 
הוא כ 850 ( 1955 ). 

השם ב׳־ה׳ נזכר בשופטים ז, כב, בסיפור על מלחמת 
גדעון במדינים, ונשתמר (בשינוי) בשמי של הכפר הערבי 

ו 

שטה, שהיה קיים בסביבה זו. 
- י 

ביתו^יא. כפר ערבי בהרי-יהודה ( 814 מ׳ מעל פני־הים). 

4 ק״מ דרומית־מערבית לרמאללה. מספר תושביו 
1,400 (מוסלמים), שטח־אדמתו 23,000 דונאם, מהם 70% 
מעובדים ( 50% מזרע, 50% מטעים, בעיקר כרמי־גפן). 
הכפר נזכר בימי הצלבנים בשם ביתי אומן. במקום נמצא 
בניין חרב מיה״ב (באב אל בלד — "שער־העיר") ובו רצפות־ 
פסיפס ובריכות. 

ביתוםים. ע״ע צתקים וביתוסים. 

בית־זכריה, מקום בקרבת בית־צור, שבו התנגש צבא־ 
המכבים עם צבאו של אנטיוכום ץ אופאטור, מלך 
סוריה, בשנת 162 לפסה״ג. במלחמה זו נהרג אלעזר, אחיו 
של יהודה המכבי, לאחר שהרג אחד מפילי־האויב, והצבא 
היהודי הוכרח לסגת בלחצו של הצבא הסורי החזק. כיום: 
ח׳רבת בית זכריה. 4.5 ק״מ דרומית־מערבית לבריכות־שלמה. 

•*: ו 

חש״א. ר ל״ב-ל״ג! קדמוניות י״ב, ט־. ד׳; מלחמות א׳. א׳, ד־•׳! 

. 5 212 .ק . 1924 . 861 *. 

ביתיזרע־ ישוב קיבוצי בעמק־הירדן (בנפת כינרת)! ידוע 
גם בשם "כפר נתן לסקי", על שמו של נדבן יהודי 
מאנגליה, שתרם מכספו לקה״י. הקף השטח המעובד בו 
בקביעות — 2,450 דונאם. מספר תושביו — כ 600 ( 1955 ). 

מייסדי הישוב היו מן העולים המועטים, שבאו לארץ מגר¬ 
מניה בתקופת ה״עליה השלישית". את הכשרתם החקלאית 
קיבלו בגרמניה בחוות "מרקנהוף". לאחר נסיון־התיישבות 
קודם בעמק־יזרעאל עלתה (באוקטובר 1926 ) פלוגת־החלוץ 
של מתיישבי־ב׳ על נחלתם (חלקת־אדמה, שחברת־החשמל 
הא״י רכשה לצורך מפעלה והעמידה לרשות הקהק״ל לשם הת¬ 
נחלות של קבוצוודפועלים) והשתכנה בבתי־החומר, ששרדו 
במקום מימי הישוב הערבי. במשק הוקמה רשת־השקאה, 
שנתבססה על ניצול מי־הירדן ושמקפת את כל אדמת־ב׳. 
גידולו של המשק הצריך כוחות־עבודה נוספים. ולפיכך 
החליטה קבוצת־ב׳ להתאחד עם קיבוץ "השומר־הצעיר" 
מליטה, שנתארגן ב 1929 , והגוף המאוחד נצטרף לקיבוץ 
הארצי השוה״צ. במרוצת־הזמן קלט הקיבוץ עילים נוספים. 
בהם מגרמניה, פולניה, ליטה, מבני "עליית־הנוער" ועוד. 

משקו של הישוב הוא אינטנסיווי־מעורב. הענפים העיק¬ 
ריים : רפת, לול, מטעים. ירקות ומספוא. הקיבוץ הוא שותף 
לביהח״ר ,.ספן" שבעמק־הירדן המייצר לוחות מאזוניט 
וצלוטבס. 





593 


כית־חולים 


594 



ך,״ 17 אר'ג!ר." נפאר־ס. חהריט טחח־ 5 ת ■זפאה ה 17 



בית־חולים (ב׳! "בית־החולים" — הב׳), מוסד לטיפול 
קיבוצי ומאורגן בחולים טעונים אישפוז ושכיבה 
במיטה — להבדיל מקליניקה או פוליקליניקה, שמטפלת 
בחולים נכנסים ויוצאים, וכן מבחי־הבראה או בתי-מחסה 
לזקנים וכד׳, שבהם אין הטיפול הרפואי עיקר. 

ב״ בצורות שונות קיימים זה כ 2,500 שנה. אף השם 
"הוספיטאל", המשמש כיום כמונח בינלאומי, מוצאו 
קדום (מן המאה ה 4 לסה״נ). 

ב" נוסדו גם ע״י מושלים וגם ע״י יחידים או גופים 
בעלי־יכולת (מלך, כנסיה, רשות מקומית, נדיבים), שדאגו 
לאירגונם ולמימונם. עד לזמן החדש היו שכבות השליטים 
והעשירים מייסדות ב" בשביל הכפופים להן והתלויים בהן 
(עבדים, מעוטי־אמצעים וכד׳), בעוד שבני השכבות הללו 
עצמם היו נוהגים לקבל טיפול רפואי בבתיהם. 

הב" הראשונים נוסדו ביבשת הודו ואייה. בכרוניקה 
הסינגלזית של מאהאראמזה מסופר, שבצילון כבר נוסד ב׳ 
ב 473 לפסה״ג. אחד ממלכי־צילון, שנפטר ב 137 לפסה״ג, 
כותב: "ב 182 מקומות שונים קיימתי ב" מצויירים בכל 
הדברים ההכרחיים, בתרופות ובחבר־עובדים מאומן בריפוי־ 
חולים". גם אשוקה (ע״ע) מספר בכתובותיו על בניין בתים 
למחסה לחולים עניים ולטיפול בהם. בהודו היו קיימים גם 
ב" לבהמות. 

ביוון העתיקה שימשו תחליף לב" היכלי אסקלפיוס (ע״ע). 
המפורסם שבהם היה באפידאוח׳ס (ע״ע); שרידיו נמצאו 
בחפירות ורישומו ניכר בספרות. ההיכלים הללו נבנו במקו¬ 
מות מצויינים ביפי־הטבע, בנופים של גבעות, שפת־ים, 
יערות. הטיפול כלל התעמלות, מרחצאות, מאסאז׳ים, וכנראה 
גם תרופות אמפיריות! אך עיקרו היה טכס מיוחד של לינה 
במקום קדוש. אנטונינוס פייס קיסר הוסיף על היכל־אסקלפיוס 


באפידאורוס אולמים מיוחדים ליולדות ולגוססים. באפידאו־ 
רום נשתמרו טבלות, שבהן תיארו החולים שהבריאו את 
מחלתם והבראתם — עפ״ר כמעשה־ניסים; אך נמצאה גם 
סבלה, שבה ניתן תיאור ראציונאלי של תולדות־מחלה ממש. 
הרו׳פאים היו דרים במעון מיוחד, יאטריאון — שם, שהושאל 
למעון הרופאים, שעסקו בפראקטיקה פרטית. כמה היסטור¬ 
יונים סבורים, שממקדשי־אסקלפיוס אלה התפתחו האסכולות 
הרפואיות. ב" ציבוריים לא היו מצויים ביוון. אפלטון יעץ 
לפתוח אח מעונות־הרופאים בסקרים של מגפות לפני אזרחים 
בני־חורין, אך לא לחשוכי־מרפא. 

בניגוד ליוון פעלה רומי הרבה באירגון ב". גרמו לכך 
הכישרון האירגוני והמינהלי הכללי של הרומים, אינטרסים 
כלכליים וצרכים צבאיים. בתקופת־הרפובליקה סודר בתוך 
היכל מוקדש לאסקולפיוס, שעמד באי שבנהר־טיבר, ב׳ מיוחד 
בשביל עבדים חולים ותשושים; ע״י כך נתכוונו האדונים 
להיפטר מעבדיהם, שלא יכלו עוד לעבוד ולהטיל את הדאגה 
להם על המדינה. קלאודיוס קיסר הוציא חוק, שלפיו הוכרזו 
עבדים אלד, — אם התרפאו — חפשים ופטורים מלחזור לאדו¬ 
ניהם. ב׳ זה הוא אחת מן הדוגמות הראשונות בעולם המערבי 
לב' ציבורי, אף אם היה מוגבל לסוג מיוחד של חולים. 

דומים לו היו הב", שהקימו בעלי־האחוזות הגדולים 
בשביל החולים בין עבדיהם, שהיו להם סיכויים להבראה: 
את האחרים עזבו לנפשם. גם בשביל הלודרים, שנפצעו 
בהצגותיהם, הוקמו מטעם המדינה ב" מיוחדים. כל הב" 
הללו לא נוסדו, לאמיתו של דבר, מתוך דאגה לגורלם של 
החולים כשהם לעצמם, אלא מתור כוונה למנוע אבדן־רכוש. 

גם במסגרתו של השירות הצבאי נוסדו ע״י הרומים 
במקומות מרוחקים מן המולדת ב" צבאיים בנקודות אסטרא־ 
טגיות חשובות, נוסף על נקודות של עזרה ראשונה לפצועים 










































595 


בירדחודי 


556 



אי 5 ם נ ע?!(!- 146161 בפאריס. מיניאטורה מ; המאה ה 15 

בחזית. תיאור מן ההווי הרפואי בנקודה כזו נשתמר בתבליט 
אמנותי על עמוד־טריינום. בימיו של טריינוס נוסד ב׳ צבאי 
בווינה: ב׳ אחר- שנחקר יפה בחפירות ארכאולוגיות, הוקם 
באותה תקופה על הרינוס בקירבת דיסלדורף. 

הנצרות, שבדומה ליהדות טיפחה את מצוות ביקור־חולים. 
נתנה דחיפה חזקה לייסודם של ב". ביזמת הלנה, אמו של 
קונסטאנטינוס הגדול, הוקם הב׳ הראשון בקושטה. ב 370 
נוסד בקיסריה ע״י באסיליוס הקדוש ב׳, ששימש גם אכסניה 
לעניים ובית־מקלט לנערות שנכשלו: הוא עמד מחוץ לעיר 
והיה כעין עיירה קטנה. גם באנטיוכיה נמצא באותה תקופה 
ב׳ כזה. היארונימוס מזכיר ב׳ ברומא, שנוסד ע״י אשה מן 
האצולה, פאביולה, בסוף המאה ה 4 . מוסדות דומים צורפו 
אח״כ לקאתדראלות ולמנזרים ונקראו ביוונית נוסוקומיות 
(־־"טיפולי־חולים"); תמיד היה בהם משום בית־מחסה וב׳ 
בעת ובעונה אחת. גם השם ה ו ס פ י ט א ל (מלאט׳ 5 סק 10$ ! 
־־אורח) מעיד, שהב׳ לא היה מעיקרו — וכך אף בכל 
יה״ב — מוסד רפואי בלבד. 

הב", שנמצאו במלכות־רומא המזרחית, שימשו דוגמה 
למדינות־האסלאם. הב׳ הראשון בארצות־האסלאם נוסד ב 707 
ע״י החאליף אל ואליד 1 בפוסטאט (קאהיר העתיקה) וכלל 
מחלקות מיוחדות למצורעים ולעוורים. במאה ה 9 היתה 
מצויה בקאהיר על־יד המסגד הגדול פוליקליניקה, שהיתר, 
פתוחה בימי חג, ובה מחלקות לגברים, לנשים ולחולי־רוח. 
הב ׳ המפורסם ביותר במזרח התיכון היה זה שנוסד בקאהיר 
במאה ה 13 ע״י אל מנצור ("בימאריסטאן אל־מנצורי") 
וכלל מחלקות לחולי־קדחת, לפצועים, לחולי־עיניים ולמחלי־ 
מים, וכן קאחדרה ללימוד חכמת־הרפואה. ב" היו מצויים 





ניד,״ח 5 , י״ 0 חזס 1 סל( 1 זנ 8 . 51 בייגיו! נ 1720 


בכל תחום השלטון האסלאמי במזרח, באפריקה ובספרד. 
תיאור של הב׳ הגדול בבגדאד במאה ה 12 נמצא בספר־ 
מסעותיו של ר׳ בנימין מטודלה: "ובנה [המלך] פונדקאות 
לעניים החולים הבאים להתרפאות, ושם כמו ששים חנויות 
מרופאים, וכולם יש להם בשמים וכל צרכם מבית־המלך. וכל 
חולה שיבוא שם מתפרנס מממון המלך, והם מרפאים אותם. 
ושם ארמון שקוראין אותו דאר אל מרסתאן, והוא ארמון 
שאוסרים בו כל המשוגעים... עד שחוזרים לדעתם... וחוזר 
כל אחד לביתו ולכבודו". ב" אסלאמיים נמצאו גם בארץ־ 
ישראל, רובם מן המאה ה 14 , בצפת, רמלה, שכם ועזה. 

עם התפשטותה של הנצרות והתבססותם של המשטר 
והתרבות הכנסייתיים נוסדו ב" בכל רחבי אירופה המערבית: 
״:״ס 01 * 116 בליון ב 542 , ! 13161 1 שז 16 ״ 1 בפאריס במאה ה 9 
או ה 10 , 03210 13 ז 3 )׳\ 3 )ח 53 16 י־,נ>סי 051 ברוימא 



או 5 ם בניד,־׳ח י->!וז 1 <ן$ . 5 ברומא. אמצע המאה ה 10 


ב 1045 , 5 ׳* 101110101x16 .ז$ בלונדון ב 1123 , ועוד. בזמן 
מסעי־הצלב קמו מיסדרי־אבירים, שקיבלו עליהם את הטיפול 
בחולים כמצווה דתית וכשירות־עזר צבאי. המפורסם ביותר 
מאלה הוא המיסדר ע״ש יוחנן הקדוש בירושלים (ה״יואני־ 
טים״ או ה״הוספיטאליטים״), שנוסד ב 1113 : הוא קיים בירו¬ 
שלים "הוספיטאל", שהיה ב׳ ובית־מחסה לצליינים כאחד: 
התקנון של ״הוספיטאל״ זה משנת 1182 מזכיר בפירוש את 
ההנהלה הרפואית: "ארבעת הרופאים המלומדים". כן היה 
פעיל מאוד בטיפול בחולים מיסדר האבירים הטוטוניים, 
מתחילה בעכו בא״י ואח״כ בתחום שלטונו בארצות החוף 
הבאלטי 1 הוכחה מציאותם של 150 ב" של המיסדר, מפרוסיה 
המערבית עד ריגה ורוואל. בתקופת התגליות הגדולות 








כיה״ח נבדנאטו ואיטליה!: •פיטח־הפאיוי^־ונים 


התפשטו ב" של מיסדרי־נזירים עד פרו ומזסיקו. הב׳ הראשון 
בעולם החדש הוא הב׳ ע״ש ישו מנצרת בעיר מכסיקו, שנוסד 
ב 1524 . תחילה היו המוסדות והמיסדרים הדתיים מספקים 
משורותיהם כוחות־טיפול מתנדבים, ורק בתקופה מאוחרת 
הופיעו מטפלים ומטפלות בשכר. 

המצב ההיגייני של הב" ביה״ב היה בכללו גרוע ביותר. 
העזרה הרפואית הצטמצמה בשירותים של מקיזי־דם. בלנים 
או ספרים, ורק במקרים קשים היה נקרא לעזרה הרופא. רק 
באיטליה היתה הרמה הרפואית של הב" גבוהה יותר. 
ספר־התקנות של הב׳ ע״ש הרוח הקדוש - £1 ( 1,11 

א״ 11 ־ו 1 ^ 5 .$) ברומא, מן המאה ה 13 , מוסר פרטים על החיים 
בב׳. פעם בשבוע היו הנזירים עוברים בעיר לחפש חולים 
עזובים, ואת החולים שמצאו היו מובילים אל הב׳ בעגלה, 
אבי־אבות האמבולאנס החדיש. לכל הולד, היתה ניתנת 
מיטה (ב! 0161 16161 ־ 1 בפאריס היו שני חולים מושמים במיטה 
אחת). פרק מיוחד דן בניקיון, בהחלפת כלי־המיטה, וקובע 
קנסות לעוברים על חוקי־הניקיון. בב׳ זה היו מחלקות נפרדות 
לבני־האצולה ולאזרחים פשוטים. כשביקר לותר באיטליה 
בתחילת המאה ה 16 , התפעל מסידורי הב" שמצא בה, שלא 
היו דוגמתם בשאר ארצות־אירופה: "הב" באיטליה נמצאים 
בבניינים מפוארים; הם מספקים לחולים אוכל ומשקה 
טוב! חבר־העובדים הוא חרוץ והרופאים הם בעלי־השכלה. 
כשהחולה מתקבל, הוא מוסר את בגדיו וכל אשר אתו 
לשמירה; אח״כ מלבישים אותו כתונת לבנה ומשכיבים 
אותו במיטה נוחה. מופיעים שני רופאים ומשרתים, שמביאים 
אוכל ומשקה, וכן מטפלות". המצב ההיגייני בהב׳ נשאר 
בדרך־כלל רע עד התקופה החדשה; נעדרת היתד. הבנה 
במהות של הזיהום ובדרכי ההידבקות במחלות. במלחמות 
הספרדים אחר גילוי־אמריקה היתה תמותת פצועיהם בהב" 
גדולה הרבה מזל של האינדיאנים, שקיבלו טיפול באהליהם. 

מקום מיוחד ברשת הב" ביה״ב תפסו המוסדות למצור¬ 
עים. לגבי הצרעת קיימת היתה הכרה ברורה ביחס לגורם 
ההידבקות והעברת המחלה — גורם, שלא הוכר ברפואה 
הקלאסית. האמצעים לבידוד הנגועים לשם מניעת־ההדבקה 


ביוז־יח כדירנורז וסישינז, אה״ב), 230 מיטות (שימת־הססררונים! 


הושאלו בקפדנות מן התנ״ך (ויק׳ יג). בתי־המצורעים נקראו 
ע״ש המצורע לאצארוס שבסיפורי האוואנגליונים, ומכאן 
השם ל א צא ר ט, שנעשה שם נרדף ל״הוספיטאל" כשמוסדות 
אלה נעשו ב׳ כלליים לאחר ששככו מגפות־הצרעת באירופה 
(מן המאה ה 15 ואילך). מגפת־הדבר של 8 /ד 134 ("המוות 
השחור״). עוררה אף היא את ייסודם של ב״ מרובים; היו 
אלה ב" ל״חשוכי־מרפא", ובהם היו מרוכזים תחילה גם 
חולי־עגבת. 

מבחינה מדעית היה ערכם של הב" ביה״ב, ואפילו 
בתקופת־הרנסאנס, מועט. הרופאים הגדולים פעלו והורו מחוץ 
למסגרתם; גם וסאליוס והארווי לא היו קשורים בב׳. רק 
במאה ה 17 התחילו מנהיגים בפאדובה את שיטת התצפיות 
הקליניות על־יד מיטת־החולה. אך בעיקר היה זה בורהוד. 
(ע״ע), שיצר את הקשר האמיץ בין עבודת הקליניקן ובין 
הב׳. שיטה זו, שנשתלטה במחקר ובהוראה, פותחה על־ידי 
תלמידיו של בורהאווה בווינה במאה ה 18 וע״י הפסיכיאטרים 
פינל ואסקירול בפאריס בתחילת המאה ה 19 . 

מן הרנסאנס ואילך התפתחו גם שיטות־בניה וסיגנון־ 
בניין מיוחדים לב", שהלכו ונשתכללו במרוצת־הזמן. ב 1419 
נבנה ע״י ברונלסקי (ע״ע) ב׳ ( 11 ח 06 סחח 1 ' 1621 >) בפירנצה. 







599 


כית־חודיב 


600 



חררי־ח-־לים פנוזי-חי 5 ים טוררנ־ים 


ב 1456 ייסד הדוכס פראנצ׳סקו ספורצד. (ע״ע) את "הב' 
הגדול" (ש־ £101 ׳ן 13 \ ש 31 [ 1 שק 05 ) המפואר במילאגו. הבולט 
ביותר בקישוטו הארדיכלי בין בנייני־הב" שהוקמו באיטליה, 
היה זה של הב' ע״ש הרוח הקדוש ( 0 :ז 1 ז 1 ין 5 . 5 ) ברומא, 
שחודש ב 1473/76 ; הוא מצטיין בשער־כניסה נהדר ובאולם־ 
חולים, שארכו 121 מ׳; שיטת האולמים הגדולים, שכל אחד 
מהם מכיל כמה עשרות מיטות, אמנם הקלה את הפיקוח, 
אך לא היתד. לטובתם של החולים מאחר שיצרה את התנאים 
להתפשטותן של מחלות מידבקות ומגפות בין החולים בתוך 
כתלי הב׳. שיטת־המסדרוגים ( 4 אולמים ארוכים, שהם 
נפגשים יחד בצורת זרועות־צלב) שלטה בכל הב" הגדולים, 
שנבנו מן המאה ה 16 עד תחילת המאה ה 18 : ספיטאל־יוליוס 
בוירצבורג ( 1576/79 ), שאריטה בפאריס ( 1602 ), שאריטה 
בברלין ( 1710 ), ספיטאל-פרדריקס בקופנהאגן, הב׳ הכללי 
בווינה. שיפור גדול בא במאה ה 18 , כשכמה מן הב" 
העתיקים נבנו מחדש, למשל 5 'י,י\שוח 010 ו 11 ז 133 •ז$ בלונדון 
( 1730-1753 ). לאחר שנשרף ב 1722 הב׳ העתיק 0 ש 1 ת 1 שז 116 
בפאריס, הציע הרופא לה רואה (?ס*! ^ 1 ) רפורמה בבניית 
ב׳ — סידור מחלקות קטנות ("פאוויליונים"), נבדלות זו מזו, 
כל אחת ל 30 חולים בערך. 
שיטת־הפאוויללנזם הונהגה 
באנגליה ב 1764 , וע״פ תכנית 
ז 1 נבנו הב' הגדול לריבואזיר 
(ש־ 1 ש 01$1 נ 11 ז^ 1 ) בפאריס( 1854 ) 
ורוב הב" הגדולים בערי אירו¬ 
פה ואמריקה במאה ה 19 . רק 
בסוף המאה ה 19 הונהגה בב" 
גדולים תכנית של מחלקות 
קטנות יותר, בנות 4 — 16 מי¬ 
טות, ושל חדרים או תאים 
לחולים יחידים. הב", שנבנו 
עד לפני כשבעים שנה, היו 
בעלי קומות אחדות בלבד 
ותפסו שטח גדול־ביחס, ואילו 
בזמן האחרון מעדיפים מטעמי 
ריכוז לבנות ב" גבוהים בעלי 
שטח־יסוד מצומצם. 

על התפתחותם של הב" 
כזמן החדש השפיע השינוי, 


שבא בהערכתם מבחינה חברותית. מן המאה ה 15 ואילך 
ראו יותר ויותר בהקמת הב׳ לא מעשה צדקה וחסד, אלא 
ביטוי של חובה למתן עזרה חוקית, שאפשר היה לה להתבסם 
על תביעה ציבורית. הטיפוס הכנסייתי נדחה והלך, וב" 
מסוג זה אף נסגרו באנגליה בזמן שלטונו של הנרי 1/111 . 
ביחוד במאה ה 18 קיבלו הב" את אפיים הציבורי. עם 
התקדמותם של מדע־הרפואה והטכניקה הריפויית במאתיים 
השנים האחרונות התרחב הצורך בטיפול קליני ובאישפוז 
בב׳, עד שלסוף הקיף גם את חוגי־האמידים, שקודם לכן 
היו יכולים לקבל בבתיהם טיפול יעיל יותר. ביחוד גברה 
הדרישה לאישפוז במחצה השניה של המאה ה 19 עם הת¬ 
פתחותה של הכירורגיה ועם הנהגת הטיפול ע״י אחיות 
מקצועיות (בשנות ה 60 ) בהשפעתה של פלורנס ניטינגיל 
(ע״ע). 

ב" יהודיים. אין הוכחה ברורה למציאותם של ב" 
בתקופה המקראית. הצו של "רפא ירפא". המצוי במקרא 
(שמות כא, יט), וכן מה שמוזכרים בו רופאים וריפויים 
אינם מעידים אלא על ריפוי ביתי. הסגר המצורעים כחוץ 
למחנה מצדיק את ההשערה, שבתקופה המקראית נתקיימה 






















601 


כית־חולים 


602 


צורה מסויימת של אישפוז. הביטוי המוזר "בית החפשית", 
המצוי במל״ב (טו, ה), הביא חוקרים אחדים לכלל מסקנה 
שבאותה תקופה נמצאו מוסדות דומים לב׳; אחרים מפרשים 
אותו ביטוי ככינוי לבית־הסגר למצורעים (כך גב תרגום- 
יונתן). 

גם מתקופודהתלמוד אין ידיעות ישירות על קיומם של 
ב" בין היהודים. אך היירונימום (ע״ע), שחי זמן מרובה 
בארץ־ישראל, כשהוא מהלל (באפיסטולה 77 ) את האשד. 
פביולה, שייסדה את הב׳ הנוצרי הראשון ברומא, מוסיף, 
ש״היא הסיעה את אשל אברהם לחופי אוזוניה" (=איטליה); 
מכאן שבעיני היירונימוס היה ייסוד הב׳ ברומא כעין חיקוי 
לנוהג יהודי. יש רמז לכך. שבימי־התלמוד היו מבצעים 
ניתוחים רפואיים בבית מיוחד, שנקרא "בית שיש" ("ביתא 
דשישא״, ב״מ פ״ג, ע״ב) — כנראה, מקום מוגן מזיהום 
מבחוץ ונוח לניקוי; אפשר, שיש לראות בכך מעין גרעין 
של מוסד לאישפוז של חולים כירורגיים. 

בתקופת־התלמוד, וגם ביה״ב, לא הורגש הצורך הציבורי 
בייסוד ב" במובנם החדיש משום החוש המשפחתי שהיה 
מפותח בין היהודים ומחמת הדאגה המרובה לטיפול ביתי 
בחולה, שהיתר, רווחת בתוכם. מעין תחליף לב׳ כמוסד 
ציבורי היה בקיומה של מצוות ביקור־חולים, שהיתה בעלת 
גון ציבורי מובהק, שהרי כל יחיד בקהילה היה מצווה עליו 
ולא הקרובים והידידים בלבד. הרמב״ם (הל׳ אבל.'פ׳ י״ר, 
הל׳ ד׳—ה׳) מסדיר את אופן ה״ביקור" בהתאם לדרישות 
רפואיות ולסידורים המקובלים בב" חדישים, לפי ההלכה אין 
ביקור־חולים מצטמצם בשיחה נאה ובדברי עידוד לחולה, 
אלא הוא כולל גם טיפול ממש, וניתנת אף הוראה "לכבד 
ולרבץ לפניו״ (שו״ע יו״ד, של״ה) — כלומר, לנקות את 
החדר ולשטוף את הרצפה. 

ביה״ב נזכרים בתי ״הקדש״ לעניים ולחולים — מונח 
מקביל להוספיטאל של הנוצרים. לראשונה נזכר "הקדש" 
כזה בקהילת קלן במאה ה 11 . מן החוקרים החדישים יש 
שמעריכים מאוד את ה״הקדש"; משערים, שקדם למוסדותי 
האישפוז שלי העולם הנוצרי. הגון הזילזולי, שקיבל המונח 
"הקדש" ביידית החדשה, ניבע מהתנוונותו של מוסד זה 
בדורות האחרונים. בתנאי הרדיפות וחוסר־הביטחון, שבהם 
נמצאה יהדות יה״ב, נראה ה״הקדש" הצנוע כמאמץ חשוב 
לפתרון בעיית אישפוז־החולים. 

בשעת מגפות היו משתמשים ב״בתי־חולים לשעת־חירום"; 

מן הידועים שבהם היה ה״פעסט־האוז" ("בית־הדבר") בגטו 
של סראנקפורט ע״נ מיין, שבו השתמשו לפעמים גם לצרכים 
אחרים, כגון לשם בידוד של חולי־רוח. ב׳, שנוסד בשעת 
מגפת־דבר בגטו של רומא ב 1656 , תואר יפה ע״י ר' יעקב 
צהלון בספרו "אוצר החיים" (דף כ״א). 

הב" היהודיים החדישים הראשונים באירופה נוסדו בלונ¬ 
דון ב 1747 (ע״י העדה הספרדית), בברלין ב 1753 ובפאריס 
רק ב 1836 . הרבה מן הב" היהודיים במערב־אירופה נועדו 
מתחילה בעיקר לחולים מיהודי־המזרח, שכמהגרים בודדים 
היו חסרים טיפול ביתי; כך, למשל, היה הדבר בברסלאו, 
שבניינו הראשון של הב׳ היהודי בה נרכש ב 1760 , וכך אף 
בווינה ובברלין. באירופה המזרחית היו קיימים ב" יהודיים. 
בצורה פחות או יותר מושלמת, כמאתיים שנה. הגדול שבהם 
היה הב׳ בווארשה, שסמוך למלחמת־העולם 11 הכיל 1,100 
מיטות. באה״ב מתקיימים זה כמאה שנה ב" יהודיים מפו¬ 


ארים, שקנו להם בדורות האחרונים שם גדול בעולם־המדע 
ושצירפו להם לאחרונה גם מוסדות־מחקר מכובדים; ביחוד 
נתפרסם הב׳ "הר־סיני" שבניו־יורק, אחד ממוסדות־הרסואה 
הגדולים בעולם, שנוסד ב 1852 . 

בייסודם של ב" יהודיים בארץ־ישראל התחילו רק במאה 
ה 19 . המייסדים היו מתחילה חברות פילאנתרופיות או נד¬ 
בנים, אח״כ— "הדסה" ו״קופת־חולים", ולאחרונה— רשויות 
מוגיציפאליות וממלכתיות. הב׳ הראשון בזמן היה הב׳ ע״ש 
רוטשילד בירושלים, שנוסד ב 1854 ; ב 1855 נוסף עליו הב׳ 
"ביקור־חולים". ב 1902 נוסד בירושלים הב׳ .,שערי־צדק", 
שהיה הב׳ הראשון בעיר החדשה, ובתורת חידוש כלל גם 
מחלקה מיוחדת למחלות מידבקות. למרות התנאים הקשים, 
ששלטו בארץ באותו זמן, נוסדו אז גם ב" ללוקים במחלות 
מיוחדות, כגון למחלות־עיניים ולמחלות־רוח. ביה״ס לרפואה 
של האוניברסיטה העברית ביצע את שילוב הב" במסגרת 

ההודאה והמחקר הרפואיים בארץ. 

יהושע ליבוביץ, על מגפת הדבר בגטו של רומא (דפים 
רפואיים. ד/ 12 ), 1943 ; הנ״ל. לתולדות בתי החולים היהו¬ 
דיים (דפים רפואיים, י״א, ג׳), 11952 010/1/0/110 ׳ 6 ,■ 1430501 . 14 
. 8 ; 1857 , 1011 ( 0110/10 ) 8/1 111 ( 11 0 ) 110 )ה 0 ) 10111 /> 1 0/11111110/101 
; 1868-1869 , 110 ' 802011 4 ה 11 ( 111110 ) 101 ! 01  1110 * 001.1 .[ ; 1892 , 01111 ( 1101 0 1111111 ! 

11 ( 101111010 40 50101-10011 40 11011011 ) 101 / 401 01410 '' 1 40 00101 
1 ( 1114110/10 401 1101 ) 150 7,1101 , 011101 * 1 .א ; 1894 , (ס!{ 100-1 / ) 
,( 195-203 , 101 ( 80111 . 4 1111 1 (/ 01110111 : [) 0 ) 10 ()!! 0/11 ( ¥0/11 \ 
011 ) 810111 1 ( 11100111110/10 401 0010/110/110 , 10 * 1.05 . 0 ; 1903 
. 1 > 31 * 5 ח 10 > 0 וז? . 4 } : 1926 . 81011011 011 111011 ( 10 ) 1111 ) 10 ()< 0 '\ 

004 :׳ 011 (" חו) 11011 ) 1-101 101011/1 (ס 1 ! 1/11101 1110 מס : 51010 
1/10 ס! 1 ( 11111041/0110 , 531-100 . 0 ; 1944 ,( 514-22 ," 10 ( 5104101 
. 701101 .|-> 1 >. 0.1 . 8 . 0 ; 1950 , 245-47 . 11 . 100 ( 5110 7 ״ ) 11/1101 
י<ז 141510 (>ח 3 סח 104101 \ . 5010000 ) 11011 ) 101 / / 0 1 ( 1 ) 011 7/1 0 
. 1953 , 122 , 1 ,[ז £ 0 חו 5 10 $ ז 13 )נ> ) 0 ■ 140110111 110 > 10 ... 5 ץ £ 543 | 

יה. ל. 

סוגי ב". מבחינים בין ב" מיוחדים לטיפול במחלות 
מסויימות (כגון שחפת, מחלות נשים, ילדים, עצבים, עיניים, 
רוח, מחלות מידבקות) ובין ב" כלליים, שהם מחולקים עפ״ד 
למחלקות ספציפיות, כגון מחלקה פנימית, כירורגית, גיני־ 
קולוגית וכד׳. כל מחלקה מחולקת ליחידות־טיפול, שעל כל 
אחת מהן ממונה אחות אחראית. יחידה כזו כוללת 24 — 30 
מיטות. 

במבנה הב" הכלליים נבדלות זו מזו שתי מגמות עיקריות: 

א) תכנית מפוזרת (בניה לרוחב או אפקית), ב) תכנית 
מלוכדת (בניה לגובה או אנכית). 

א) המחלקות השונות שוכנות בבתים נפרדים, שהם 
בנויים מסביב לבית־שירותים מרכזי. מסדרונים סגירים 
מחברים את הבניינים זה לזה. בתי־המחלקות בנויים בצורת 
ביתנים בעלי קומה אחת או שתי קומות; בהם נמצאים רק 
חדרי־החולים, חדרי הפרסונאל הרפואי וחדרי אמבטיה 
ושימוש. השימוש בשיטה זו (שיטת הפאוויליון) אפשרי 
רק כשעומדים לרשותו של הב׳ שטח־בניה נרחב ותקציב- 
עבודה גדול. יתרונותיו של תיכנין זה הם: הפרדה מוחלטת 
בין המחלקות, איורור טבעי מתמיד, מציאות מקום־נופש 
בשביל החולים המחלימים. לעומת זה מצריך הניהול הרפואי 
והטכני של ב׳ כזה כוחות נוספים, שאינם דרושים בתיכנון 
מרוכז. הפסד הזמן הנגרם ע״י פיצול הכוחות וע״י הצורך 
לעבור מרחקים גדולים בשעת חלוקת האוכל, הציוד והתרו¬ 
פות, כרוך בהוצאות נוספות, וכן מתווספות על התקציב 


603 


בעדחודיס 


604 


ההוצאות הכרוכות בחימום הפרוזדורים, וכן בהארתם וניקוים. 

ב) בשיטה המלוכדת נמצאות המחלקות השונות בבניין 
אחד או — בב״ גדולים — בבניינים גדולים אחדים ("בלו¬ 
קים")■ סידורים טכניים, כגון מעליות, מיתקנים להובלה 
אוטומאטית של הלבנים למכבסה, מיתקנים לחיבור צינורות- 
ספיגה או צינורות להספקת־חמצן עם מיטות־החוליס, הובלת־ 
כלים מרוכזת וכד׳, מקילים את הניהול הרפואי והטכני 
ומאפשרים צימצום ניכר במספר העובדים. 

הבניה לגובה והריכוז ב״בלוקים" מקובלים בארצות 
מרובות. כדי למנוע את צימצומה של אספקת־האויר לקומות 
התחתונות נבנות הקומות העליונות על פני שטח מצטמצם 
והולד בהדרגה (מידרגים). באה״ב מקובל לבנות ב" אף 
כמגרדי־שחקים של 20 קומות ויותר, ואילו באירופה מעדי¬ 
פים ב׳, שגבהו אינו עולה על 8 קומות. 

בכל סוג של ב׳ כללי עומדים לרשות כל המחלקות 
אגסים רפואיים וטכניים מסויימים: חדרי ניתוח, רנטגן, 
הקרנה, מעבדות וכן גם מטבחים, מכבסה, חדרי חיטוי יניקוי, 
חדרי אדמיניסטראציה. רצוי, שהגישה אל אגפים משותפים 
אלה תהא קלה ונוחה מצד כל מחלקה ומחלקה. הבעיות 
הטכניות והארכיטקטוניות הכרוכות בבניית חדרים לשירו¬ 
תים רפואיים מודרניים אינן קטנות. תשומת־לב מיוחדת 
נדרשת לבעיית התאורה והגיוון של החדרים: הם צריכים 
להיות נוחים לחולים ועם זה לאפשר ראיה מדוקדקת בבדיקה 
ובטיפול הרפואי. 

מקומן של המחלקות או יחידות־הטיפול הוא באולמים. 
שבב״ מודרניים אינם מכילים יותר מ 6 — 10 מיטות כל אחד, 
ולפעמים הם נפרדים על־ידי קירות־הזזה או לוחות־זכוכית 
גדולים ליחידות קטנות יותר. הכרחיים בכל מחלקה גם חדרים 
קטנים לחולים אנושים וגוססים. כמו־כן צריכים להימצא 
בכל מחלקה מטבח וחדר-שהיה וגזוזטרה לחולים, שיכולים 
להתהלך. בהב" החדישים אין חדרי־החולים תופסים אלא 
כ 20% — ולכל היותר כ 40% — מן השטח הכללי, שרובו 
מוקדש לחדרי שירות ועזר. 

ב״ גדולים מכילים מ 300 עד 2,500 מיטות. ב״ עם 150 — 

300 מיטות נחשבים לבינונים. עם הב" הגדולים ביותר נמנים 
1:31 וכ} 105 ־ 1 בניו־יורק. הב' הכללי בפילאדלפיה, הב׳ 

של נפת לום אנג׳לם, הב׳ בסאניו סאולד ( 2,440 מיטות); 
באירופה — הב׳ של בוז׳ון (״ס(״^) בפאריס ( 1,500 
מיטות). 

מספרים אלה אינם משקפים את מידת האישפוז בארצות 
השונות; האישפוז נמדד במספר המיטות שבהב״ לכל 1,000 
נפש באוכלוסיה הכללית. המוסדות הבינלאומיים המטפלים 
בבעיות הרפואה הציבורית ממליצים על המספרים שלהלן 
כמספקים את צרכיה של חברה מתוקנת: 


מססר־המיטות ל 1,000 נפש 

סוג הב" 


5 

ב" כלליים 


0.75 

ב" ליולדות 


1.6 

ב" לחולים כרוניים 


1 

כ" לחולי־שחפח 


0.5 

ב" למחלות מידבקות 


כ 9 

ס״ה 



מספרים אלה עדיין לא הושגו ברוב המדינות. רמת־ 
האישפוז הגבוהה ביותר מצויה בניו־זילנד ובנורווגיה ( 12 


מספר בתי־החולים ב 1950 


מספר הב" 

מדינה 

מספר הב" 

מדינה 

305 

מכסיקו 

294 

אוסטריה 

311 

מצרים 

1,727 

איסטראליה 

445 

ניו־זילנד 

113 

אורוגוואי 

307 

נוריוגיה 

523 

איטליה 

268 

סין 

109 

אינדונזיה 

60 

סעודיה 

49 

איסלאנד 

390 

ספרד 

116 

אלג׳יריה 

18 

עיראק 

81 

אקוואדור 

63 

פאקיסטאן 

1.050 

ארגנטינה 

48 

פאראגמאי 

6.335 

ארצות״הברית 

708 

פולניה 

86 

בוליוויה 

312 

פורטוגאל 

246 

בורמה 

126 

פיליפינים 

455 

בלגיה 

547 

פינלאנד 

1.631 

בראזיל 

153 

פרו 

1,126 

בריטניה הגדולה 

19 

פרם 

296 

דאניה 

254 

צ׳ילה 

28 

הומ־סין 

38 

ציילון 

375 

הולאנד 

537 

קאנאדה 

206 

ונוואלה 

139 

קובה 

56 

טוניסיה 

424 

קולומביה 

3.121 

יאפאן 

520 

שוודיה 

341 

יוון 

63 

תאי 

97 

לבנון 

184 

תורכיה 

272 

מאלאיה 



95 

מארוקו 


ו 11 מיטות ל 1,000 נפש): היא נמוכה באירופה ביותר 
בארצות־הבאלקאן (כ 1 — 2 מיטות ל 1,000 נפש באלבאניה 
וביוון). על התפתחות הב" והאישפוז בדורות האחרונים 
מעיד הגידול של מספר המיטות (ל 1,000 נפש) באה״ב: 
ב 1872 — 1.9 , ב 1928 — 7.4 , ב 1948 — 9.8 (כ 1,450,000 
מיטות ב 6,335 ב"). אך אף בתחומה של כל מדינה באה״ב 
אין רמת־האישפוז שווה בדרך־כלל בכל מקום; היא גבוהה 
בכרכים ונמוכה־ביחס באיזורים החקלאיים, למשל במדינות־ 
הדרום של אה״ב. בבריטניה הגדולה נמצאו ב 1948 ב 1,126 ב" 
כלליים כ 111,000 מיטות, שהן 4.5 ל 1,000 נפש, ואילו בלוג־ 
דו׳ן רבתי סופקו 6.3 מיטות ל 1,000 נפש בב" כלליים ו 11.2 
בכל הב". 

מ. 

אירגונושל בית־החולים. מסגרתו המינהלתית 
של הב׳ תלויה בתפקידו (אם הוא מיועד. למשל, למחלות 
כרוניות או למחלות מידבקות), ובן באפיו של הגוף האחראי 
לו(ממשלה, הסתדרות, פרט וכד׳). אך לכל הב" יש תפקידים 
משותפים, שמחייבים מבנה פיסי מסויים ועקרונות אדמיני־ 
סטראטיוויים דומים, 

תפקידיו של ב׳ מודרני הם: 1 ) הטיפול בחולה, 
שהוא תפקידו המסרתי העיקרי. קודם קביעת האבחנה — 
ולפעמים אף אחר קביעתה. במחלות שריפויין הגמור אינו 
ידוע לנו — טיפול זה הוא סימפטומאטי; הקלת סבלו של 
החולה. אחר קביעת האבחנה משתדל הטיפול הראדיקאלי 
לבער את שורש־המחלה ולהחזיר את החולה לחיים תקינים 
בחברתו. למילוי תפקיד זה זקוק הב׳ למבנה פיסי מתאים 
ולמכשירים, שמאפשרים איבחון מדוייק וריפוי, למספר־ 




605 


בית־חוליג — בית־חורץ 


606 


מיטות מינימאלי, שמספק את הביקוש לאישפוז, ולחבר- 
עובדים מאומן של רופאים, אחיות וכוחות־עזר. על הנהלת־ 
הב׳ מוטלת האחריות ליצירת המסגרת הפיסית הנדרשת, 
להשגת המכשירים, להספקת המיטות ולהפעלת מסגרת כו¬ 
ללת זו בעזרתם של אנשי־המקצוע. תפקיד אחרון זה הוא, 
אפשר, החשוב ביותר; הוא כולל לא רק את חינוכו של 
חבר־עובדים מומחה, אלא אף הסדר תנאי־עבודתם, יחסי- 
הגומלים ביניהם, יחסיהם לחולה ולהנהלה, 

2 . עידוד־הבריאות ומניעת מחלות ביחיד 
ו ב צ י ב ו ר. — הב׳ בזמננו אינו רק תחנה לאיבחון מחלת- 
היחיד ולטיפול בה, אלא הוא אף אחד מן האמצעים החשובים 
למניעת התפשטותן של מחלות באוכלוסיה ולהעלאתה של 
רמת־הבריאות הכללית. הוא ממלא תפקיד זה על־ידי כינון 
מרכזי־בריאות, מרפאות לכל ענפי־הרפואה ומחלקות מיוח¬ 
דות לבריאות־הציבור, לתזונה, וכד׳. מפני־כן נוהגות 
ההנהלות של ב" לטפח קשרים בין הב׳ ובין האוכלוסיה 
ולהכשיר את הב׳ לשמש גם מרכז־הסברה לציבור בכל 
העניינים הנוגעים לשמירת־הבריאות. 

3 . הוראה. — הב' החדיש משמש גם מכשיר־הוראה 
רפואי חשוב ע״י מה שהוא מאפשר לרופא ולאחות להתמחות 
במקצועות־הרפואה השונים, וכן ע״י מה שהוא משמש בסיס 
ומסגרת להכשרתם המקצועית של תלמיד־הרפואה והאחות- 
התלמידה. הכשרת הב׳ לתפקידו כמכשיר־הוראה מחייבת 
הכנת מסגרת לימודית, כגון חדרי לימוד והרצאה, ספריה, 
בתי־ספר וקורסים להשתלמות מתמדת, מתן סטיפנדיות, 
כינון מחלקה משוכללת לרשומות רפואיות ומחלקה מושלמת 
לסטאטיסטיקה רפואית, ועוד. 

4 . מחקר. — הב׳ המודרני הוא, בצידה של מעבדת־ 
המחקר, המסגרת הטבעית וההכרחית למחקר הרפואי והמכ¬ 
שיר העיקרי לקידום הרפואה כמדע. מפני־כן נוהגות הנהלות־ 
הב׳ בזמננו לראות את עצמן לא רק כממונות על מוסדות 
לרפואה שימושית, אלא גם כאחראיות לסיפוק הצרכים 
ההכרחיים של הפעילות המדעית־המחקריח הטהורה בתחומי 
הרפואה ומקצועות־העזר שלה. 

עקרונות מ י נ ה ל י י ם. הב׳ הוא כיום מוסד ציבורי, 
שהוא מבוסם על הציבור ומשרת אותו: לפיכך אף האחריות 
הסופית להנהלתו צריכה להיות נתונה בידי הציבור. "ציבור" 
זה מתגלם: בממשלה! בעיריה; בקוסת־חולים, שהיא אירגון 
לעזרה הדדית של גוף מסויים של תורמים קבועים; אירגונים 
של תורמים־נדבנים, שקיבלו עליהם את התפקיד של סיפוק 
צרכים רפואיים באוכלוסיה מסויימת. מקובל, שציבור זה 
ממנה מתוכו גוף מייצג — "חבר נאמנים", שהוא אחראי 
להנהלתו של הב/ בישראל אחראי שר־הבריאות לשירותי- 
הבריאות של המדינה בפני הממשלה כולה ובפני הכנסת: 
בעיריות אחראיות ועדות־בריאוח בפני העיריה כולה ובפני 
ציבור־הבוחרים; קופת־החולים של הסתדרות־העובדים הכל¬ 
לית מנוהלת ע״י מרכז קו״ח האחראי בפני ועד מפקח, שחלק 
מחבריו נבחר ע״י ועידת חברי קופת־החולים וחלק מהם 
מתמנה על־ידי מועצת ההסתדרות; במוסדות של תורמים- 
נדבנים, כגון "הדסה" (ע״ע), בוחרים תורמי הכספים בוועדה 
מבצעת, שהיא אחראית בפני ציבור התורמים או בפני מועצה 
נבחרת של ציבור זה. — גופים־מנהלים אלה מורכבים עס״ר 
מרופאים, וכן מאנשי־ציבור, שמתעניינים במוסד ומבינים 
בענייני בניה, כספים ומשק של ב/ חבר־הנאמנים מתחלק 


עפ״ר לוועדות־משנה, שכל אחת מהן מטפלת בענף אחד 
של הנהלת־הב׳. 

ביצוע ההחלטות של חבר־הנאמגים או השלטון והפעלת 
קו־הפעולה שהותוו על־ידיהם נמסרים לידי מנהל הב׳. רצוי, 
שמנהל זה יהא רופא בעל כישרון ובעל ניסיון אדמיניסטרא־ 
טיווי. כשאין למצוא אישיות שבה מתמזגות שתי הסגולות, 
יש מעדיפים אישיות רפואית ויש מעדיפים אישיות אדמי־ 
ניסטראטיווית. בחוץ־לארץ מצויים ב", שבראשם עומדים 
אדמיניסטראטורים לא־רופאים, שמסתייעים ביועצים־רופאים. 
בישראל נהוג מינוי של רופא כמנהל כללי כמעט בכל הב" 
שבארץ. לצידו עומדים: עוזר אדמיניסטראטיווי, שמרכז 
בידו את כל שירותי־המשק — אגפי־הכספים, שירותי־העזר 
(מכבסה, מטבח, בניה, החזקה, מכונאות, אספקה וכד׳), 
השירותים האדמיניסטראטיוויים (מזכירות, רשומות כלליות, 
הכנסת חולים והוצאתם וכד׳), שירותי הפרסונאל הלא־ 
רפואי —, אגף־אגף ומנהלו; עוזר רפואי, שמרכז בידו את 
השירותים הדיאגנוסטיים והרפואיים וענייני הפרסונאל 
הרפואי והמנהל את העבודה הרפואית של הב׳ באמצעות 
המנהלים של המחלקות השונות — הפנימית, הכירורגית, 
מחלקת־הילדים, מחלקת־הנשים והיולדות וכד׳. המנהלים 
הרפואיים נבחרים ע״י ועדת־תחרות אחר מיכרז בעיתונות 
הרפואית; בוועדת־התחרות של הב׳ האוניברסיטאי של 
"הדסה" משתתפים נציגי הפאקולטה לרפואה. 

מנהלי המחלקות הרפואיות בהב׳ האוניברסיטאי ובכמה 
ב" גדולים אחרים בא״י מבצעים את תפקידי הריפוי, ההוראה 
והמחקר של מחלקותיהם בסיוע רופאים ראשיים, שהם קשו¬ 
רים במוסד קשר של קבע ומשמשים סגנים למנהלי־המחלקות. 
מלבד חבר רפואי קבוע זה קיים חבר רפואי מתחלף, שהוא 
מורכב מבוגרי-רפואה, החייבים בשנת־שירות, ומרופאים־ 
מתמחים ורופאים אקאדמיים, שתקופת־שירותם מוגבלת 
למספר שנים, כדי לאפשר את הכשרתם של מומחים נוספים 
וכוחות אקאדמיים חדשים. 

בהב׳ האוניברסיטאי ובשאר הב" הגדולים בא״י מסתייע 
המנהל במילוי תפקידו בשתי ועדות: אדמיניסטראטיווית — 
שהיא מורכבת מן המנהל, מעוזריו הראשיים וממנהלי האגפים 
העיקריים של המשק, לפעמים בצירוף האחות הראשית; 
רפואית — שנבחרת ע״י הרופאים הקבועים של המוסד 
ופועלת בראשותו של המנהל או של אחד מנציגי־הרופאים. 

ק, י. מ. 

; 1928 , 1000£/111/111 \ 1 011/1 01£0012011011 101 וק 1101 ,שח 0 ז 5 .£ ■ 1 
, ו 1/1 /! 0 ו 11100 ו/> 111001 / 11 << 10 /£ . 11 / 11 ) . 10£3 \ .״ר ; 1930-1938 

/ 111 .ת 3 ךח 1 ז 1111 . 5 ) - ז^\ 10 ו 0£1 ב{ 1 . 0 ; 1940 ./וו/ 1 <ז/ 0£ ח 10 \ 

- 011 /) 1 01 ( 1 ,'( 1405$ ; 1943 ,׳{ $0/1/1 011/111 111 111011 ] 1101 

-ז 0 נ)- 5141 ת|¥\ש£ . 14 .£ ; 1943 ,/ 110001 ) 001 ( / 1/10 . 11 110111 ה/) 1 
- 1435 . 0 .ט ז 0 א 01 ׳\ .) 1 ; 1946 , 1101 ק 1401 401/11/00 , / 111 .ת 1 < 5 \ 
: 1951 , 11 ס 11011111 ס/) 0111 /> 1 11/0/11 11/0 .( 100111:11/11 ( ,^ט!}קת 50 
■סס/)! יו/(! ,• 81110 . 11 ; 1952 .//ו 0/1011 /) 001 ו.> 1 ,ווח 3 תזו 1 *_ 1 . 8 
.* 1954 , 011 ו 00 /£/ 0 ■ 11/1 011 < 01101111 /) 1 

בית־חוני־ו. ע״ע חוניו, 

בית־חותן, בתקופה העתיקה — שמן של שתי ערים במרחק 
של 18 ק״מ צפונית־מערבית לירושלים: ב״ח עליון 
וב״ח תחתון; נקראו על־שם האל הכנעני חדרון(ע״ע), הנזכר 
בכתבי אוגרית. לפי דה״א (ז, כד) "נבנו" שתי הערים ע״י 
שארה בת בריעה בן אפרים, ומכאן ששתי הערים היו שייכות 
למטה־אפרים. מסקנה זו נתמכת גם על־ידי שלוש הידיעות 


607 


בית־חדרץ — ביתיניה 


608 


הבאות, שאף הן מקורן במקרא:( 1 ) שגבול־אפרים חפף בחלקו 
את גבול ב״ח תחתון (יהו׳ טז, ג), ( 2 ) שגבול־בנימין־עבר 
בהר מדרום לב״ח תחתון (שם יח, יג—יד), ו( 3 ) שב״ח (לא 
ברור אם "עליון" או "תחתוך, או שתיהן) היתה עיר-לויים 
בתחום אפרים (יהו׳ בא, כב; דה״א ו, נג). שלמה ביצר את 
ב״ח: לפי מל״א ט, יז — את ב״ח תחתון בלבד, ולפי דה״ב 
ח, ה — את שתי הערים. ב״ח נזכרת ביחד עם גבתון (אף 
היא במלכות־ישראל) ברשימת כיבושיו של שישק. נראה, 
שאחל חורבנה של שומרון סיפח יאשיהו את הערים ליהודה, 
שהרי בתקופה הפרסית וההלניסטית היו שייכות לתחומה. 
בתקופה של מלחמות־החשמונאים ביצר בכחידם את שתי 
הערים (חשמ״א ט׳, ז׳). לפי המשנה (שביעית ט׳, ב , ) נחשבה 
ב״ח כתחילתה של שפלת חוף־הים. אוזביום (אונומססיקון 
46 , נ 2 ) קובע את מקומה של ב״ח במרחק של י״ב מיל 
מירושלים ובתחומה. במפת־מידבא רשומים שני הכפרים 
כמקום אחד. אך את ב״ח עליון יש לזהות עם הכפר הערבי 
בית עור אל־פ׳וקא (,-ס \^<\. 200 תוש׳ מוסלמיים) 

ואת ב״ח תחתון עם הכפר בית עור אלתחתא ( "ס 6 <ע ו<יג^ 1 , 
600 תוש׳ מוסלמיים).לדרך העוברת בין שני המקומות, וביחוד 
למעלה שביניהם, נודעה מימים קדומים חשיבות צבאית. 
בדרך זו רדף יהושע, אחר הקרב על גבעון, את מלכי־הכנענים 
(יהד י, י—יא); בה ברחו הפלשתים אחר מפלתם במכמש 
(שמ״א יג, יח), וכאן ניצח יהודה המכבי את סירון, המצביא 
הסלוקי (חשמ״א ג׳, ט״ז), וחיל הקנאים — את הנציב הרומי, 
קסטיוס גאלום, בשעת נסיגתו מירושלים (יוסף בן מתתיהו, 
מלח׳ ב׳, 546 — 553 ). המימצאים הארכאולוגיים מעידים, 
שייסודה של ב״ח תחתון קדם לעליון; בזו הראשונה נמצאו 
חרסים מתקופת הברונזה המאוחרת ואילך, ואילו בשניה רק 
מתקופת־הברזל (המלוכה) ואילך. באחד מן החרסים, שנמצאו 
בתל קסילה, נזכר משלוח של זהב לב״ח, אך אין לקבוע 
בוודאות אם הכוונה היא לעיר זו או לאיזה היכל של האל 
חורון. 

,. 1 >ו ; 274 .ק , 1938 , 11 0 ( ? 4 .? 0% ) 0 , 5601 , . 84 .ק 

, 1938 . 1,1,1 ( 01 ( . 81 .־ד . 6 ; 16 497 .קק , 1923 , 32 ,מ?/ 

. 4 266 . 1 • בימיו של 
טריינום היה שליחו של הקיסר פליניום הצעיר. וחליפת- 
המכתבים בינו ובין טריינום משמשת מקור חשוב לידיעו¬ 
תינו על מצבה של הפרובינציה בתקופה ז(. הפרובינציה 
סבלה מאד מהשתלטותם של בני־אדם פרטיים על משקי- 
הערים, מהוצאות־כספים מופרזות להקמת בניינים מפוארים, 
מן ההתחרות בין הערים, ועוד. בימיו של מארקוס אורליום 
נעשתה ב׳ פרובינציה קיסרית. 

א. צי. 

היהודים ב ב׳. חכמי-התלמוד מזהים את ב׳ עם תובל 
(יומא י׳, א׳). מ 39 נ לפסה״נ הגיעה אלינו ידיעה על ישוב 
יהודי באמיסוס, שנכללה בתחומה של ב׳ בתקופת הת¬ 
פשטותה של מלכות־ב׳ (עי׳ חשמ׳ א', ט״ו, טז—כ״ד). על 
ישוב יהודי בב׳ מעיד גם פילון (המלאכות אל גאיום, 36 ). 
מצבה יהודית ביוונית, שנמצאה סמוך לבוספורוס, מציינת 

־ ז 




609 


כיתיניה — כית־ידח 


610 



ביון־ירדז ־. נניידהטענליש (׳ע׳עיר־ס, ככראה, :ב־ח־סעגו^ח , ). תה!פת־ד,נדינזר, הסדופד. 



את מקום־קברי של יהודי בשם שבתי !פ״״זן׳״סצ), ששימש 
בכהונת זקן, סופר וראש של קיבוץ יהודי, שקרא לעצמו בשם 
0101 .< 18 מ׳). במאה ה 3 לסה״נ הוקם בחלקו הצפוני של 
התל מבצר גדול בנוי אבני־גזית, בצורת מלבן, שבפינותיו 
התנשאו מגדלים. מן המאה ה 3 הגיעו אלינו כמה ידיעות 
על ישוב מעורב — יהודי ונכרי — בב״י (ירוש׳ מגילה ע׳, 
א׳). חכמי־ישראל באותה תקופה דרשו את הפסוק: "נפתלי 
אילה שלוחה" (בר׳ מט, בא) על ב״י, שארצו "כולה בית 
השלחין" (ב״ר צ״ח, כ״ב). דברי חידוש/ מגילה (שם); 
"וחרב הברד ונעשה של גויים" מרמזים אף הם על איזה 
מאורע, שאירע במאה ה 3 לסה״נ בב״י או בסביבתה. במאה 
ה 4 — ה 5 לסה״ג נעזב, כנראה, המבצר, וקירו הדרומי שימש 
כקיר צפוני של בית־מרחץ, שהוקם על־ידו. בבית־מרחץ זה, 
שהמים היו מובאים אליו בצינורות־חרס מאמת־המים של 
טבריה, היה — כפי שנתגלה בחפירות — אולם מרכזי ובו 
בריכה עגולה (בתוך), ואולמות מוסקים. במאה ה 5 הוקם 
בפנים המבצר בית־כנסת מן הטיפוס המאוחר; צורתו צורת 
בסיליקי בעלת אפסים, שפונה לצד ירושלים. בית־כנסת זה 
היה מן הגדולים בבתהכ״נ באותה תקופה בארץ ( 22x37 מ , ). 
נשתיירו ממנו היסודות וחלק מרצפת־הפסיפס שלו, שבו 
מתוארים עץ־אתרוג, אדם וסוס (אפשר, תיאור המעשה של 
מרדכי והמן), וכן בסיס של עמוד, שבו חרותה דמות מנורה 
בעלת שבעה קנים. 

צפונית לבית־הכנסת הוקמה כנסיה נוצרית בצורת 
בסיליקי בעלת אולם מרכזי ושתי סטראות; מצידה המערבי 
היתה חצר (אטריום) קטורה ובתוכה באר; מצד צפון הור¬ 
חבה הכנסיה ע״י תא־טבילה ובו רצפת־פסיפס משנת 529 
לסה״נ. במאה ה 6 , לאחר שנחרבה ב״י בימי הפלישה הפרסית 
או הערבית, נתחדש הישוב בתוכה, אך לאחר זמן קצר נעזב 
המקום ונשאר בחורבנו עד השנים האחרונות. ב 1945 נבנה 
בדרומו של תל ב״י בית־ספר חקלאי תיכון למשקי־הירדן 
וב 1949 הוקם בצסון־התל "אהלו". מרכז לכינוסים ולעיון 
לזכר ברל כצנלסון. 

ב. סייזלר, 0 . שסקליס רם. אבי־יונה, ידיעות החברה לחקירת 

א״י, י״א, עמ ׳ 77 ־ 84 ; י״ג, עמ׳ 53 ־ 64 ; .? 1/1$01 / ,ז 1 (§;ז<וו\/ 

, 05 ?! ,: 11 חז>> 1 ״צ ; 200 ■ת ,/ו 05, X י// ; 0 27 .([ 1 ׳\ 0 ח:>)<ך>צ סם. 6 ; כך אומר גם יוסף בן־מתתיהו: 
"נגד אפיון", ב/ י״ז: והשווה המסורת שבתלמוד הירושל¬ 
מי — מגילה, פ״ד. ה״א [דף ע״ה א׳]). גם בספרות הנוצרית 
הקדומה מדובר על ביהכ״נ כעל מוסד קיים "משנים קדמו¬ 
ניות" (מפעלות־השליחים ט״ו, כ״א), אבל גם בה אין אנו 
מוצאים דבר ברור על זמן יצירתו. 

האגדה התלמודית והמדרשית מספרת על "בתי־כנסיות 
ובתי־מדרשות״, שכאילו כבר היו קיימים בתקופות קדומות: 
בימי אחז (ב״ר מ״ב) ובימי חזקיהו (סנהדרין צ״ד ב׳) 
וש״צפניה היה מתנבא בבתי־כנסיות ובבתי-מדרשות" 
(פסי״ר, כ״ו, קכ״ט ב׳; ילקוט, ב׳, רס״ב); ואפילו בתקופת 
האבות: "שהיתה עומדת [רבקה! על [יד! ב ת י ־ כ נ ס ת 
ו ב ת י י מ ד ר ש ו ת ויעקב מפרכס לצאת" (ב״ר ס״ג). אבל 
בעלי־האגדה עצמם הודו, שלא השתמשו במונחים "בתי־ 
כנסיות ובתי־מדרשות״ לגבי תקופות קדומות כאלה — אלא 
בדרך־ההשאלה בלבד: "ותלך לדרש את ה"׳ (בר׳ כה, 
כב) — "וכי בתי־כנסיות ובתי־מדרשות היו 
באותן הימים? — והלא לא הלכה אלא למדרשו של 
שם ועבר"(ב״ר, שם). הרי שאף הם לא וחסו ל״אותם הימים" 
קיומם של "בתי־כנסיות ובתי־מדרשות" ממש. 


613 


ביית־כנסת 


614 


השערה רוןהת היא שביהכ״נ נוצר בגלות־בבל, בסוף 
ימי בית ראשון או מיד אחר חורבנו, בשעה שהורגש הצורך 
בבנייני־ציבור לשם התכנסות לתפילה וקריאה בתורה, ואפ¬ 
שר, גם לשמיעת דרשות, שבהן היו מנחמים את העם בגלותו 
בתקות־הגאולה. ביהכ״ג — ביחד עם בית־המדרש (ע״ע) — 
שימש במידה מסויימת כתחליף לבית־המקדש בירושלים 
(תפיסה זו מצאה את ביטויה בדרשה על הכתוב: "ואהי להם 
למקדש־מעט בארצות אשר באו שם״ (יחזק׳ יא, טז] — "אלו 
בתי־כנסיות ובתי־מדרשות שבבבל" (מגילה כ״ט א׳]; 
הכינוי "מקדש מעט" רווח עד היום ככינוי מליצי לביכ״נ). 
מסורת אחת מספרת, שאנשי גלות־יהויכין הקימו ביכ״ג 
בנהרדעא מאבנים ועפר שהביאו עמהם מבית־המקדש (אגרת 
רש״ג! רש״י ר״ה כ״ד, ב׳! רש״י מגילה כ״ט, א׳). לפי המסורת 
היתה השכינה שרויה בביכ״נ זה וגם באותו שהוקם בהוצל, 
שאף הוא היה, לפי המסורת, מן העתיקים ביותר שבבבל 
(מגילה, שם). 

אפשר לשער, שפעולותיהם של עזרא ונחמיה וכן פעו¬ 
לותיהם של חכמי־הדור אחריהם, שדאגו להפצת התורה 
בעם, הגבירו את הצורך לקבוע מקומות מיוחדים לקריאת 
התורה ולתפילה גם בא״י, אף אם לא הגיעו אלינו על כך 
ידיעות מפורשות. 

מתקופת י ו ס ף ב ן ־ מ ת ת י ה ו יש לנו ידיעות על מצי¬ 
אותם של בתי־כנסת בטבריה, בדואר (חיי-יוסף, נ״ד; 
קדמוניות, י״ט, ד, ג׳), ב ק י ס ר י (מלחמות, ב, י״ד, ד׳-ה׳) 
ועל הנוהג שהיה קיים אז לאכסן בבתי־הכנסת את עולי- 
הרגל (קדמוניות, י״ז, ב׳ו שם, י״ח, ט׳). בספרות הנוצר־ת 
מאותה תקופה מסופר על בתי־כנסיות בנצרת ו כ כ פ ר - 
נחום ועל בתי־כנסת הרבה — של עולי־גלויות שונות — 
בירושלים. 

משניות עתיקות (מימי בית שני) מעידות, שקיים היה 
ביכ״ג בזמן בית שני על הר־הבית עצמו (יומא, ז׳, א׳—ב׳ 1 
סוטה ז׳, ז׳; ועיין: תוספתא, סוכה, ד׳, ה׳)! וכנראה שבו היה 
מונח תמיד ספר־תורה (עיין שם). מדברי תנאים אנו למדים 
גם על מציאותם של בתכ״ג בשאר ערי־הארץ בימי בית שני, 
על "אנשי־מעמד" (ע״ע מעמדות) מסופר, שהיו "מתכנסין 
לעריהן" (משנה, תענית, ד, ב׳) בבתהכ״ג (תענית כ״ז ב׳), 
כמו כן ידוע, ש״חזני (=שמשי) ביהכ״ג" בערי א״י השונות 
היו נלווים אל מביאי־הביכורים מפלכי־הארץ השונים בשעת 
עלייתם לירושלים (תוספתא, ביכורים, ב׳ ח׳). באותה תקופה 
היה קיים גם ביכ״ג בירושלים ולא על הר־הרית דוקה 
(תוספתא, סוכה, ב׳, י׳! שם, ד/ ה׳! ירוש׳ סוכה, פ״ג, הי״ד 
(נ״ד א׳] ! בבלי סוכה מ״א ב׳). היו מצויים בירושלים גם 
ביכ״ג מיוחד "של אלכסנדריים" (תוספתא, מגילה, א/ ו׳; 
ירוש׳ מגילה, פ״ג, ה״א) ו״ביכ״ג של טורסיים" (מגילה כ״ו, 
א). בתי־כנסת מרובים בירושלים סמוך לחורבן בית שני 
נזכרים בכמה מקומות בספרות התלמודית(כתובות ק״ה א׳! 
ירוש׳ מגילה, פ״ג, ה״א: איכ״ר ב/ ה׳* פסידר״כ קכ״א ב׳), 
בכתובת יוונית מסוף ימי בית שני, שנמצאה בירושלים, נזכר 
ביכ״נ, שסמוך לו היה בית־מרחץ ומקום להכנסת־אורחים 
(כתובת תאודוסיוס-,ן"?* ; 723 , 7.0X0, 1^X7111 
10 ). לפי מסורת תלמודית אחת היו מצויים בירושלים 
לפני חורבן הבית השני 480 בתי־כנסיות (ירושלמי, מגילה, 
שם). 

על קיומם של בתכ״נ בתפוצות יש לנו ידיעות משלוש 


מאות־השנים האחרונות של ימי בית שני. העדויות העתיקות 
ביותר על קיום בתכ״נ — במאה ה 3 לפסה״נ — הגיעו ממצרים. 
התעודה הקדומה ביותר היא כתובת יוונית, שנמצאה(ב 1902 ) 
בסכדיה שבמצרים ( 20 ק״מ מאלכסנדריה) ושלפיה הוקדש 
ביכ״ב( 1 יז(״ 6 סס 0 זז)אחד במקום לכבודו של תלמי ווו ( 246 — 
221 לפסה״ג). חשובה ביותר היא כתובת מאותה תקופה, 
שלפיה הוענקה לביכ״נ מסויים במצרים התחתונה זכות־מקלט, 
כדוגמת מד, שנהגו השלטונות התלמיים לגבי בתי־מקדש 
במצרים, שהיו בעלי חשיבות דתית מיוחדת. כתובת זו ני¬ 
טשטשה במרוצת־הזמן ובתקופת שלטונה הקצרה של תדמור 
במצרים ( 270 לערך לסה״נ) נחקקה מחדש, ומכאן שזכויות־ 
המקלט נשארו בתקפן או נתחדשו באותו זמן. למאה ה 3 
לפסה״נ שייכים, כנראה, בתהכ״נ, שהוקמו באתריביס וב־ 
אלכסנדרונסוס. וזה של אתריבים נקרא בכתובת היוונית, 
שנשתמרה בקרבת מקומו: בית־התפלה לאל עליון 1 [י*( 51 ק 0 ?)ד, 
)!):זס״ןי" <י>ז). זכרם של כמה בתכ״נ הגיע אלינו גם מן 

המאה ה 2 לפסה״ג וגם מתקופות מאוחרות יותר. פילון מספר 
על בתכ״נ("פרוסויכות") מרובים, שהיו בימיו באלכסנדריה 
ברבעי־העיר השונים (״המלאכות אל גאיוס״, 20 , 40 ; "נגד 
פלאקוס", 7 ). במקורות תלמודיים מסופר על חורבנו של 
ביהכ״נ הגדול באלכסנדריה של מצרים ( 115 לערך 
לסה״נ), שהיו בו ״קתדראות של זהב״ — שבהן ישבו, כנר¬ 
אה, חברי המועצה של היהדות המצרית — והיו בו מקימות 
מסויימים וקבועים לסוגים השונים של בעלי־המלאכה: 
"ז ה ב י ן בפני עצמן ו כ ס פ י ן בפני עצמן ו נ פ ח י ן בפני 
עצמן״. על אותו ביכ״נ אמרו, שמי שלא ראהו — "לא ראה 
בכבודן של ישראל״ (ברייתא, סוכה נ״א ב׳; ומקבילות — 
תוספתא, סוכה, ד׳, ו׳! ירושלמי, סוכה סרק ה׳, הל׳ א׳, דף 
נ״ה א׳—ב׳). ביכ״נ זה ודאי שהוקם עוד בימי הבית, ואליו 
נתכוון, כנראה, פילון (בספריו הנזכרים) בדבריו על ביהכ״נ 
הגדול באלכסנדריה, שהיוונים העמידו בו — ב 38 לסה״ב— 
את פסלו של גאיוס קאליגולה. על קיומם של בתי־כנסת ברו¬ 

מי, שמאזזד־עשר מהם הגיעו אלינו כתבות שונות, כבר 

* 

מעיד פילון (המלאכות אל גאיוס, 23 ). לפי ידיעות מאוחרות 
יותר שהגיעו על אחד מהם — ״כנישתא דאסורס״ — היה 
בו ספר תורה עתיק, שהובא, לפי המסורת מירושלים 
(בראש׳ רבתי לבראש׳ מה, ח). פילון מספר גם על ביהכ״נ 
בכאלקיס שביוון (״המלאכות אל גאיוס״, 36 ). — במקורות 
נוצריים קדומים מדובר על בתי־כנסת בדמשק (מפעלות־ 
השליחים. ט/ ב׳—כ׳), בסאלאמיס שבקפריסין (שם, י״ג, 
ה׳), באנטיוכיה (שם, שם, י״ר), בסאלוניקי (שם, י״ז, א׳), 
באתונה (שם. י״ז, ט״ז—י״ז), בקורינתוס (שם, י״ח, ד׳—ז׳), 
באפסוס שבאסיה הקטנה (שם, י״ח, י״ט—כ״ו! שם, י״ט, ח׳), 
ועוד. מתקבל הרושם שבבל מקום בעולם שהיה בו ישוב 
יהודי ניכר היו קיימים בתי־כנסת בסוף ימי בית שני. 

אחר חורבן ביתיהמקרש עלתה, ודאי, חשיבותם של 
בתהכ״נ, והחפירות הארכאולוגיות מעידות על קיומם של 
בתכ״נ מרובים לא רק בגליל, אלא גם ביהודה ובעבר־הירדן. 

בבבל היו קיימים בתכ״נ, חוץ מבנהרדעא ובהוצל, גם 
בעיר בבל, שנקרא בשם "בי־כנישתא דדניאל" (עירובין כ״א 
א׳, עי׳ רש״י שם; ועי׳ דניאל ו, יא! גם ר׳ בנימין מטודלה 
מספר על ביכ״נ זה) וגם במחוזא (מגילה כ״ו ב׳). ביהכ״נ 
הגדול במחוזא בימי ראש־הגולה מר־זוטרא (לערך בשנת 
500 לסה״נ) היה נקרא בשם "כנישתא רבתי" (סדר״עולם 


615 


כית־־כנפת 


616 


זוטא). החפירות הארכאולוגיות גילו שרידי ביכ״ב בדורה 
אורופוס, שלפי תאו־יך־הבניה שנמצא חרות באחד מקירותיו, 
הוא מאמצע המאה ה 3 לסה״ג. ביכ״ג זה הצטיין בריבוי 
הציורים, שקישטו את קירותיו — מהם הרבה על נושאים 
מקראיים. 

יוהנם כריסוסטמוס (ע״ע) מתאונן על ריבוי בתי־הכנסת 
בימיו באנטיוכיה, שגם נוצרים — ובעיקר נוצריות — היו 
מבקרים בהם (,. 1 ) 11 ( .׳\ 1 )\ז ; 1,656 .ת 0 ש 111 ב 1 זת 0 !\ י .( 1 ש,.נ)נן 0 
¥111 ״ 1 צ); הוא מספר גם על ביכ״ג שבפרבר דפני ליד אנר 
טיוכיה (. 11 ״! שם). חפירות ארכאולוגיות גילו שרידי 
ב״כ באפמיה שבסוריה, שלפי תאריך — שנמצא רשום על 
רצפתו — יש לקבוע, שהוא מסוף המאה ה 4 (עיין: א. ל. 
סוקניק ומ. שובה: "ביכ״נ עתיק באפמיה שבסוריה", "קדם", 
א׳, עם׳ 85 ואילך). ביכ״נ עתיק, שהוא קיים עד היום בחלב 
שבסוריה, נבנה במאה ה 4 או ה 5 . באוונגליון ובכתבות עתי¬ 
קות׳ שנמצאו באסיה הקטנה, מסופר על בתי־כנסת במקומות 
שונים באסיה הקטנה. כמה שרידי־בניינים, שנמצאו בקפ¬ 
ריסין׳ הם, כנראה, של בתכ״נ שנחרבו שם בסוף ימיו של 
טריינוס קיסר ( 117 לסה״נ). כתבות עתיקות מעידות על מצי¬ 
אותם של בתי־כנסת בקרים. ידיעות ספרותיות מעידות על 
ביכ״נ עתיק. שהיה קיים באורלאן שבצרפת ונהרס בסוף 
המאה ה 6 (גריגוריוס מטור: , ¥111,1 .ז'•!. 1-1151 ). שרידי- 
בניינים וקטעי־כתבות יווניות מעידים על קיום בתי־כנסת 
בספרד בתקופה העתיקה. בסטובי שביוגוסלאוויה נתגלו 
(בשנת 1931 ) שרידי בית־כנסת, שהם לערך מסוף המאה 
ה 2 או ה 3 . 

מנהג קדום היה בישראל לבנות את ביהכ״ג במקום הגבוה 
ביותר בעיר— "ב 1 ןבהה של עיר" (תנחומא, בתוקותי; תנחו־ 
מא — בובר, שם), וזה בהתאם להלכה ש״אין פותחין אותה 
[את ביהכ״נ] אלא בגובה של עיר" (תוספתא, מגילה ד׳[ג׳], 
כ״ג). שרידי בתי-הכנסת שנמצאו בגליל הם ברובם על 
רוכסי־הרים. כן הקפידו, שלא יהיו גגות שאר בתי־העיר 
גבוהים מזה של ביהכ״ג, ואמרו בשמו של רב: "כל עיר 
שגגותיה גבוהים מביהכ״נ — לסוף חרבה״ (שבת י״א א׳): 
ורב אשי (ע״ע) אומר על עצמו, ששמר על מתא מחסיא 
שלא תחרב על־ידי מה שהקפיד שגגות בתי־העיר לא יהיו 
גבוהים מביהכ״נ (שם). — כן היו נוהגים לבנות את בתהכ״נ 
על־יד המים. יוסף בן־מתתיהו מספר שבהאליקארנאסוס 
הותר ליהודים — כנראה בימי יוליום קיסר — לבנות בתי- 
כנסיות על־יד הים, כמנהג אבותיהם (קדמונ ׳ , י״ד, י׳, כ״ג). 
גם לדברי פילון — התפללו יהודים על־יד המים ("נגד 
פלאקוס״, 13 ), וכן מסופר שבפיליפי (מקדיניה) התאספו 
יהודים לתפילה מחוץ לעיר על־יד הנהר (מפעלות־השליחים, 
ט״ז, י״ג). אף שרידי בתי־כנסת, שנמצאו באי דלוס ואיגינה, 
הם על החוף. אמנם במקורות התלמודיים אין זכר לדבר, 
שביהכ״נ צריך להיות על־יד המים דוקה, אבל גם כאן אנו 
מוצאים, שבחו״ל הטמאה ב״טומאת ארץ־העמים" עלול גילוי- 
שכינה להתרחש רק במקום טהרה— על־יד המים (מכילתא, 
לשמ׳ י״ב). — מכמה מקומית בתלמוד נראה, שבתי־כנסת 
שבבבל, בתקופת־האמוראים, היו מחוץ לעיר (עירו׳כ״א,א׳; 
קדר ע״ג ב׳), וטעמו של דבר זה היה, אפשר (לפי מכילתא, 
שם; שמו״ר י״ב, ז׳), שהערים היו מלאות "שיקוצים וגילו־ 
לים". לעומת זה היו בתי־הכנסת בא״י בתוך העיר (משנה, 
ראש־השנה ג׳, ד; בבלי, ברכות ח׳ א,; סוטה כ״ב א׳). 


לפי סדרי־הישיבה, שנקבעו בביהכ״נ, היו הזקנים (חשובי 
העיר) יושבים כשפניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש." 
וכלהעספניהם כלפי הקודש (תוספתא, מגילה, ג׳ [ד׳], 
כ״א), כנראה: לעבר בית־המקדש, שלשם היה העם פונה 
בשעת־התפילה. הקיר המפואר ביותר בבהכ״נ היה מכוון 
לערך אל מול בית־המקדש: בארץ־ישראל, בערים שמצפון 
לירושלים — היה זה הקיר הדרומי: בערים שבמערב א״י— 
הקיר המזרחי; בערי עבר־הירדן המזרחי — הקיר המערבי 
(בבתהכ״נ שבצפון עבר־הירדן המזרחי — פעמים שהקיר 
העיקרי היה פונה לצד מערב ופעמים לצד דרום); כחו״ל 
בארצות שממערב לא״י היה זה הקיר המזרחי, ובאלו שממזרח 
לא״י — הקיר המערבי. על־יד אותו קיר היה, כנראה, מקומו 
של ארון־הקודש (ע״ע) ולעברו היו פונים, כנראה, המתפל¬ 
לים בשעת תפילתם, בהתאם להלכה: ״היה עומד בחו״ל — 
יכוין את לבו [בשעת התפילה) כנגד א״י... היה עומד 
בא״י — יכוין את לבו כנגד ירושלים". היה עומד בירוש¬ 
לים — יכוין את לבו כנגד בית־המקדש... נמצא: עומד 
במזרח— מחזיר פניו למערב, במערב— מחזיר פניו למזרח, 
בדרום — מחזיר פניו לצפון, בצפון — מחזיר פניו לדרום. 
נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד" (ברכות 
ל׳, א׳; ועיין: תוספתא, ברב׳ ג׳, ט״ז; ירוש׳, ברכ ׳ , פ״ד, ה״ה). 
על־יד הקיר הדרומי של שרידי ביהכ״נ. שהיה מצוי בחמת 
על־יד טבריה, נמצא כסא־אבן; כסא כזה נמצא גם בין שרידי 
ביהכ״נ שבכוזרין, ואף כאן—סמוך לקיר הדרומי הפונה לעבר 
ירושלים; וכן נמצא כסא כזה בין שרידי ביהכ״נ באי דלוס 
סמוך לקיר המזרחי—הפונה לא״י. כנראה, היה זה מקום־מושבו 
של חכם־העדה (ה״זקך), ואפשר, שלכסא זה נתכוונו בכינוי 
.,קתדרא דמשה" (פ 0 יק׳דרבכהנא,ז׳,הוצ׳בובר,עמ׳ 12 ). 

אע״פ שהתפילה היתה עיקר מטרתו של ביהכ״נ (עיין: 
מגילה כ״ז א׳), שימשו בתי־כנסת גם למטרות נוספות: "קורין 
ושונין ודורשין בהן" (תוספתא, מגילה, ג׳ [ד׳ן, ז׳). חכמים 
היו דורשים ומלמדים תורה לעם בבתהכ״נ (עיין: ירושלמי, 
ברכות, פרק ג׳, הל׳ א׳, דף ו׳ א׳; שם, סוטה, פרק א/ הל׳ 
ד׳, דף ט״ז ד׳; ויקרא רבה ל״ה; ועוד). אדם גדול שמת — 
היו מספידים אותו בבית־הכנסת (עי׳ מגילה כ״ח ב׳). כן 
התאספו בבית־הכנסת גם בדי לדון בצרכי־ציבור — "לפקח 
על עסקי־רבים" (כתובות ה׳, א׳). רצו להתרים את הציבור 
לדברים שבצדקה, היו מתוועדים לשם כך, כנראה, בבית- 
הכנסת (עיין: תוספתא. תרומות, א׳, י׳; שם, שבת, ט״ז, 
כ״ב; ועוד). מי שמצא אבידה היה מכריז עליה בביהכ״ג 
(בבא מציעא כ״ח ב׳): כמו־כן אם נגנב מאדם דבר — היו 
מכריזים על־כך בביהכ״נ (ויק״ר, ו׳, ב׳). לערך מן המאה ה 3 
לסה״נ שימש ביהכ״נ גם ללימוד תינוקות (ברכות, י״ז, א׳; 
מגילה כ״ח, ב׳; ב״ק ם׳, ב׳; ירוש׳ מו״ק פ״ג. ה״א). וכן נהגו 
לערוך בביהכ״נ סעודות־מצווה (ידוש׳ פסח׳ פ״א, ה״א) 
ולהשביע את אלה שנתחייבו בשבועה (ויק״ר ו׳" ג׳). התפ¬ 
קידים המרובים, שמילא ביהכ״נ, ודאי לא היו קשורים בו 
מראשיתו, אבל כמה סימנים מעידים, שמלכתחילה לא נוצר 
ביהכ״נ אלא לשם מילוי תפקידים דתיים־ציבוריים. שבית־ 
המקדש לא היה יכול למלאם. ומכאן ריבוי בתי־הכנסת בא״י 
עוד בזמן הבית ואף בירושלים עצמה. 

רוב העם, שהיו עסוקים במלאכתם, היו באים לביהכ״נ 
כעיקר בשבת (עיין: שבת כ״ד ב׳ ורש״י שם ד״ה משום; 
ר״ה ל״ה א׳), ומכאן כינויו היווני של ביהכ״נ ׳\ 0 ז׳ 71 ״#>ז 0 





617 


בית־יכגסת 


618 


(שבתיון: קדמוניות, ט״ז ר, ב׳)וכינויו הסורי: "בי־שבתא 
דיהודיא (=בית־השבת של היהודים־אסמני: ביבל. אורינט., 
272,1 ). אבל החכמים השתדלו לחנך את העם לבוא לביהכ״נ 
גם בימות־החול, שיהא ״אדם בא מן השדה בערב — נכנם 
לביהכ״ג, אם רגיל לקרות — קורא, אם רגיל לשנות — 
שונה, וקורא קריאת־שמע ומתפלל" (ברכות ד׳ ב׳), ואף 
הפליגו בשכרם של ה״משכימים ומעריבים לביהכ״נ" (שם 
ח׳ א׳), ואמרו: "אדם נכנם לביהכ״ג ועומד אחורי העמוד 
ומתפלל בלחישה — והקב״ה מאזין את תפילתו" (ירושלמי, 
ברכות, פ״ט, ה״א). קודם שנכנסו לביהכ״נ היו נוהגים לחלוץ 
את הנעלים (ירוש׳ ב״מ פ״ב, ה״ט), אך לא היה חיוב בדבר 
(ברכות ס״ב ב׳—ס״ג, א׳). 

בערים גדולות היו מצויים בבתי־הכנסת "עשרה בטלנים" 
(משנ ׳ מגילה א׳, ג׳ < בבלי, שם, ה/ א׳: כ״א, ב׳) — "בני־ 
אדם כשרים, בטלין ממלאכתן לעסוק בצרכי־ציבור ולבוא 
קודמין לביהכ״נ כדי שיהיו מצויין עשרה לעת התפילה" 
(רש״י בבא קמא פ״ב א/ ד״ה עשרה! ועיין: ידוש׳ מגילה, פ״א, 
ה״ו). בבבל היו בתי־כנסת מיוחדים לקיץ ולחורף (ב״ב ג׳ ב׳). 

בקישוט ביהכ״ג בציורים התחילו בא״י כנראה במאה 
ה 3 לסר,"נ, (ירוש׳ ע״ז, פ״ג, ה״ג; ועי׳ י. נ. אפשטין: 
״לשרידי הירושלמי״, ״תרביץ״, ג׳, עמ ׳ 20 ). בתקופה קדומה־ 
ביחס כבר נהגו לקבוע מקום נפרד בביהכ״ג לנשים, ועל כך 
כבר מעיד פילון(והשווה אוזביוס, 111,12 ^ ,.׳ןח 3 ׳\£.ק 3€ זק), 
ולשם כך שימש, כנראה, היציע (עי׳ חולין, צ״ב, א׳), 
כנראה, שכבר בזמן העתיק היה מצוי "פלוש" (חדר קדמי 
למעבר) לפני ביהכ״נ — שכן השטח הפנימי של ביהכ״נ נקרא 
בשם "דלת לפנים מדלת" (דברים רבה, ז׳> ב׳: ועיין: 
ידוש־ ברכית, פ״ה, ה״א). בביהכ״ג היתה מצויה "תיבה", 
שבה היו מונחים ספרי־התורה או ספר־תורה יחיד ושנקראה 
גם בשם "ארון־הקדש" (ע״ע). נהוג היה להביא את ספר־ 
התורה לביהכ״נ רק למשך הזמן שהציבור היה שוהה בו 
לתפילה ולקריאת־התורה, ואילו אח״כ היו מוציאים אותו 
משום שאסור היה לו, לקהל, לעזוב את ביהכ״נ קודם שהוציאו 
מתוכו את ספר־התורה (סוסה ל״ט ב׳, ורש״י שם). לספר־ 
התורה היה מדור מיוחד בביהכ״נ, שהיה נבדל משאר חלקי־ 
הבית ע״י מסך. בביהכ״נ היהה בימה, ששימשה, כנראה, בעי¬ 
קר לקריאה בתורה בציבור (ירוש׳ מגילה, פ״ג, ה״א; בבלי, 
שם, כ״ו, ב׳), וכן היה בו "דוכן", שעליו היו עולים הכהנים 
לברך את העם (עיין: סוטה ל״ח ב׳! וע״ע ברכת־כהנים). 
הישיבה בבתי־הכנסת היתה על מחצלאות (בבא־בתרא ת׳ ב׳). 
בבתי־הכנסת שבגליל נמצאו ספסלי־אבן קבועים סמוך לקי¬ 
רות, ששימשו לישיבה. הספסל ("ספסלה") נמנה עם כלי 
ביהכ״ג (ירוש׳ מגילה, פ״ג, ה״א). בדרך־כלל היה לכל אחד 
מן המתפללים מקום קבוע בביהכ״נ (ירוש׳ מו״ק, פ״ג, ה״ה ז 
בבלי. שם, כ״ב ב׳—כ״ג א׳). בלילות היו רגילים להעלות 
בביהכ״נ אור (משנה, פסחים, ד׳, א׳ < בבלי, ברכות, נ״ג ב׳). 
נראה, שהיו בביהכ״נ חלונות הרבה ובשעות־היום היה "אורן 
מרובה" (ירוש׳ פסחים, פ״א, ה״א). בביהכ״ג או סמיך לו היה 
מצוי גם כיור־מים (״גורנה״ — ירוש׳ מגילה, פ״ג, ה״ד). ליד 
ביהכ״נ היתד. גם אכסניה לאורחים או למחוסרי־בית (ירוש׳ 
בכורים. פ״ג, ד,"ב: שם מגילה, פ״ג, ה״ד: בבלי פסחים. 
ק״א, א׳: יובנל: סטירות, 111 , 296 : כתובת־תיאודוסיוס 

.17.0^0,1X^111, 723 ; !££), 1 ^.\, 10 

ענייני ביהכ״נ התנהלו ע״י "ראש הכנסת" (תוספתא. 


תרומות, ב׳, ח׳; שם, מגילה, ד׳, כ״א)—ביוו׳ ;ס/־נ״/ס״יסס!./■"" 

("ארכיסינגוגוס"), ובשם זה כבר הוא נזכר באוונגליונים 

(מארקוס, ה׳, כ״ב: לוקאם, ח׳, מ״ט; וכן גם מפעלות־ 

השליחים. י״ג, ט״ו) ובחיבורים יווניים ולאטיניים פן המאות 

ה 3 וה 4 . "ראשי־כנסיות" היו מנכבדי־העם (פסחים מ״ט ב׳: 

תוספתא, מגילה, ד׳, י״ב; ירוש׳ ברכות, פ״ג, ה״א). בביהכ״נ 

היה גם שמש, שהיה נקרא בשם ..חזן־הכנסת" או "חזן" 

־ 1 

גם בביהכ״נ שעל הר־הבית, שהתקיים בימי בית שני, היו 
"ראש־הכנסת" ו״חזן־הכנסת" (משנה, יומא, ז׳, א': שם, 
סוטה, ז/ ז׳—ח׳). דירתו של "חזן־הכנסת" שהיה נקרא 
גם בשם "ממונה" (ירושלמי, סוכה, פ״ה, ה״א) או "חזן 
ב י ת - ה כ נ ם ת" (תוספתא, בכורים, ב׳, ח׳), היתה לפעמים 
בתוך ביהכ״ג (עירובין נ״ה ב׳: יומא י״א ב׳: ועוד). 
כש״חזן־הכנסת" היה תלמיד־חכם (ירוש׳ סוטה, פ״ז, ה״ו: שם. 
יבמות, סוף פ׳ י״ב) היה משמש לפעמים גם כמלמד־תינוקות 
(משנה, שבת, א׳, ג׳: פסיקתא זוטרתא, שלח, מ״ח, ע״ג). יש 
שהחזן היה גם יורד לפני התיבה כשליח־ציבור(ידוש׳. ברכות, 
פ״ט, ה״א), אבל לא היה זה תפקידו הקבוע וכשליח־ציבור 
לא שימש, כנראה, ממונה קבוע. אלא אחד מן המתפללים. 

בדרך כלל היה ביהכ״ג שייך לציבור ובעליו החוקיים היו 
"בני־העיר" (עיין משנה: מגילה, ג׳, א׳: נדרים, ה׳, ה׳). 
בתכ״ג גדולים שבכרכים נחשבו לרכוש של כלל־ישראל, ולא 
רק של בני־העיר (מגילה כ״ו א׳), אבל היו בכרכים בהכ״ג 
קטנים יותר, שהיו רכושו של חלק מן הציבור — יוצאי 
מקום מסרים או בעלי אומנות מסויימת (שם): כמו־כן היה 
גם ״ביכ״נ של יחיד״ — שנבנה ע״י אדם פרטי ונחשב 
לרכושו (ירוש׳ מגילה, פ״ג, ה״א). יחידים היו מרבים תמיד 
במתן תרימות לצרכי ביהכ״ג. רב חמא בר־חנינא (במאה ה 3 , 
בא״י) מספר על ממון הרבה, שהשקיעו אבותיו בביכ״נ בלוד 
(ידוש׳, סוף פאה: שם, שקלים, פ״ה. ה״ו). כתבות, שנמצאו 
במקומות שונים, מספרות על הקמתם של בר.כ״נ על־ידי 
יחידים או על השתתפותם של יחידים בהקמת חלקי בתכ״נ, 
או על נדבות של יחידים לריהוט הפנימי של בתכ״נ. בכתבות 
היווניות והרומיות מן המאות ה 3 וה 4 נזכרים גם נשים 
וילדים בתארי־כבוד: "אם־הכנסת", "ראש־הכנסת" וכיוצא 
בזה, שכנראה הוענקו להם על שום השתתפותם של הנשים 
והורי־הילדים בבניין ביהכ״ג והחזקתו. על אנטונינוס (ע״ע) 
מסופר ש״עשה מנורה לביהכ״ג״ ורבי אמר על־כך: "ברוך 
אלהים אשר נתן בלבו לעשות מנורה לביהכ״ג" (ירוש׳ 
מגילה, פ״ג, ה״ב). שמות־המנדבים נרשמו לזכרון בביהכ״נ 
(ירושלמי, שם) ולפעמים הגיעו אלינו בכתבות, שנמצאו 
בחפירות. בתלמוד מסופר על רב אשי (ויש גורסים: מר בר 
רב אשי), שדאג לתקנת ביהכ״נ במתא מחסיא עירו, וכשראה 
שביהכ״ג רעוע — הכניס את מיטתו לשם, ולא הוציאה עד 
שנגמר תיקונו של ביהכ״נ (בבא בחרא ג׳ א׳). גם שמן 
למאור (עי׳ סנהדרין צ״ד ב׳) וצרכים אחרים של בתהכ׳יג 
היו באים ממקורות פרטיים (עי׳ תוספתא, בבא קמא, י״א, 
ג׳: שם, בבא בתרא, ט׳, ט׳: בבלי, ערכין ו׳ ב׳: ירויש׳ מגילה, 
פ״ג, ה״א) או ציבוריים (בבא בחרא, ח׳ ב׳, ורש״י שם). 

יחסם של שליטים ואזרחים בני אמונות אחרות לביהכ׳יג 
היה תלוי במעמדם הכללי של היהודים במקומות־מושבותי־ 
הם השונים. התלמיים במצרים התייחסו באהדה לביהכ״נ ועל 
כך מעידה העובדה, שכמה בתכ״נ בערים שונות במצרים 
הוקדשו (במאות ה 3 יה 2 לפסה״נ) לבית־המלכות. עם ייבוי 


619 


כית־־כנסת 


כ 62 


החיכוכים בין היוונים והיהודים במצרים בתקופת שלטונה 
של ר 1 מי נשתנה יחסם של היוונים גם לביהכ״נ. בימי הקיסר 
גאיוס קאליגולה ( 37 — 41 לסה״נ) העמידו היוונים תושבי 
אלכסנדריה את פסל הקיסר בביהכ״נ הגדול שבעיר זו: 
בימי מרד־היהודים במצרים בשנות 115/7 נק)רף ביהכ״ג 
הגדול שבאלכסנדריה. בימי אוגוסטוס נקבע לחוק, שגנבה 
מביכ״נ ברומי דינה בגנבת קדשים (קדמוניות, ט״ז, ר, בי, 
קס״ד). ברומי היו גם בתכ״נ על שם אוגוסטוה. 

עם השתלטותה של הנצרות בתחומי האימפריה הרומית 
התחילו רדיפות שיטתיות נגד ביהכ״נ, אע״פ שבתהכ״נ 
שימשו מתחילה מרכז לוויכוחים על מהותה של הנצרות 
ומתוכם התחילה הנצרות מתפשטת גם מחוץ לתחומי־ 
היהדות. בחוק הרומי היו קיימים אמנם חוקי־הגנה על 
ביהכ״נ, כגון שאין להפקיע בתכ״נ לשם איכסון של אנשי־ 
צבא ( 10 , 8 . ¥11 ,. 1 >ס 0 ורד . 0011 ); כן אסר החוק הרומי 
להעמיד תמונות אליליות או נוצריות בביהכ״נ ועל־ידי כך 
להוציאו מכלל שימוש לתפילה, ואף הוטלו ענשים קשים 
על הריסתם של בתכ״נ, אבל למעשה לא שמרו הנוצרים 
על חוקים אלה, וכשנשרף ביהכ״נ בקליניקום שבסוריה 
בשנת 388 , בפקודתו של הבישוף המקומי, ציווה אמנם 
תיאודוסיוס 1 על הבישוף להקים את ביהכ״נ על־חשבונו 
ואף דרש שהשורפים יענשו במלקות, אבל אמברוסיוס (ע״ע) 
מנע את ביצועו של פסק־הדין. צו קיסרי ( 392 ) תבע למנוע 
בתוקף הריסת בתכ״ג או שדידתם בשם האמונה הנוצרית 
( 9 , 0(1., X¥1,8 :>ו 1 *ד . 0011 ), אבל העובדה שצריך היה 
לחדש צו זה ב 397 (שם, שם, שם, 12 ), ב 412 (שם, שם, שם, 
20 ), ב 420 (שם, שם, שם 21 ) וב 423 (שם, שם, שם, 25 — 27 ), 
מעידה על המרחק שהיה בין החוק והמציאות. בשנת 415 
הותר, לפי חוק מיוחד, להרוס בתכ״ג שהיו בשדה ושהריסתם 
לא היתה כרוכה ברעש מרובה (שם, שם, 10 , 16 ): חוק 
זה העמיד את ביהכ״נ בדרגת "מקדש" אלילי. באותה שנה 
עצמה נאשם הנשיא ר׳ גמליאל הששי בהקמתם של בתכ״נ 
חדשים (שם. שם, 8 , 22 ), ומעט־מעט התחילו הנוצרים 
הופכים בתכ״ג לכנסיות נוצריות. אחד מבתהכ״נ שבאני 
טיוכיד. נהפך עוד במאה ה 4 לסה״ג לכנסיה נוצרית. ביהכ״נ 
באורהי (ע״ע) נהפך לכנסיה נוצרית בימי הקיסר תיאות־ 
סיוס 11 ( 408 — 450 ) ע״י הבישוף רבולס ( 411 — 435 לסה״נ). 
מלכתחילה נחשב הדבר לפגיעה בחוק, אבל לאחר מעשה 
קיבלה העובדה תוקף. לכל היותר הוטל על הכנסיה לפצות 
את היהודים ולהקצות להם מקום לבניית ביכ״נ חדש — 
דבר, שנעשה רק לעיתים רחוקות. להלכה, היו צריכים 
להחזיר ליהודים — במקרה של שריפח ביכ״נ — את המקום 
שבו עמד ביהכ״נ שנשרף, וכן אח רהיטיו וכליו שנשדדו — 
אם עדיין לא השתמשו בהם בתוך הכנסיה: אבל אם כבר 
השתמשו בהם בכנסיה, הוחזקו "מקודשים" והחזרתם נאסרה 
(חוק מן ה 15 בפברואר 423 — 25 , 8 ,^¥ 1*1)0011., X ׳ . 0011 ). 
לבקשתם של היהודים לבטל חוק זה השיב הקיסר, שאינו 
מסכים "לבקשותיהם העלובות", והוא רק מבטיח, שלהבא לא 
יתפסו את בתהכ״נ שלהם ולא ישרפום (שם, שם, שם, 26 ). 
לסוף אסר החוק הרומי לבנות בתכ״נ חדשים, ולכל היותר 
הותר המשך קיומם של בתכ״נ קיימים (צו, שהיה מכוון 
לארצוודהמזרח, מיום 8 ביוני 423 — , X¥1 ״!זססגת׳ 0011 
27 , 8 ). לאחר־זמן( 9 , 1 ,ת 511 < 1 ( . 0013 ; 3 . 6 ,.!ססס^ז ./יסיא; 
18 — 31 ביאנואר 438 ) נקבע, שכל הצעה לבניית ביכ״נ 


חדש צריכה לקבל אישור מטעם הכנסיה ושמותר לתקן 
בתכ״ג ישנים רק כשהם נוטים ליפול, והמשפר ביכ״נ — 
לא לתיקונו אלא לקישוטו — יענש בקנס של 50 ליטרות זהב. 
ביכ״ג, שנבנה ב״שוק־הנחושת" שבקונסטנטינופול בימיו של 
הקיסר תאודוסיוס 11 , ברשיונו של הממונה על העיר, בזמן 
שהקיסר לא היה בעיר, נהפך בפקודת הקיסר ואחותו פול־ 
כריה לכנסיה נוצרית בשנת 442 (תיאופאנס, ד,וצ׳ די בור, 
עמ׳ 102 ). 

ב. ב י מ י ־ ה ב י נ י י ם. שרידים של ביהכ״נ בבית־אלפא 
(ע״ע), שהפסיפס שלו נעשה בימיו של יוסטינוס (כנראה, יום־ 
טינום 1 , שמשל ב 518 — 527 לסה״ג),מעידים, שלא תמיד שמו 
לב לאיסור, שהוטל ע״י השלטונות על קישוטי ביהכ״נ. עם 
כיבושה של א״י ע״י הערבים נתחדש בניינם של בתכ״נ בא״י 
ונתרבה מספרם בארץ. כך הוקם ביכ״ג("בית תפלה ומדרש") 
בירושלים, סמוך לכותל המערבי, ויהודי־התפוצות היו מרבים 
לנדב לשמו. שני בתכ״ג היו ברמלה בסוף המאה ה 11 : בחברון 
היה מצוי באותה תקופה ביכ״ג על־יד מערת־המכפלה. — ר׳ 
בנימין מטודלה (ע״ע) מספר על ביכ״ג שמצא ברמלה ועל 
ביכ״ג שהיה בטבריה בשם ..כנסת כלב בן־יפונה". ר׳ שמואל 
בר׳ שמשון(ביקר בא״י ב 1210 ) מספר במכתבו על 24 בתכ״ג 
בגליל (הוא מייחס את ייסודם לר׳ שמעון בר יוחאי, ביניהם 
ביכ״נ "נאה ונחמד" בכפר־ברעם ו״ביכ״נ יפה מאד" במירון) 
וכן הוא מספר על ״ביכ״נ יפה מאד״ שמצא בנינוה (כלומר: 
נוה שבעבר־הירדן) ועל ביכ״ג גדול שהיה בארבל (כיום: 
ארביד) — ״שעשה ניתאי [הארבלי), אבל עתה נהרס״.— 
הרמב״ן(ע״ע משה בן נחמן) מספר במכתבו לבנו: "ירושלים 
יותר חרבה מן הכל... ומצאנו בית חרב בנוי עמודי־שיש 
וכיפה יפה—ולקחנו אותו לביהכ״נ, כי העיר הפקר וכל הרוצה 
לזכות בחרבות — זוכה, והתנדבו לתקן הבית וכבר התחילו 
ושלחו לשכם להביא משם ספרי־תורה אשר היו בירושלים 
והבריחום מפני התחרים". ר׳ עובדיה מברטינורו כותב על 
ביכ״נ זה באלול הרמ״ח ( 1488 לסה״ג): "וביהכ״נ של ירושלים 
היום — אין בה [בו| ספרי־תורה כי־אם מעט מזער. תחת 
אשר היו בה 1 בו] לפי הנשמע יותר משש־מאות ספרי־ 
תורה... הוא בנוי על־גבי עמודים וארוך וצר ואפל ואין נוגה 
לו כי־אם הפתח ובתוכו בור של מים... והחצר אשר בו ביהכ״ג 
גדולה מאד ובתוכה בתים רבים וכולם הקדש מאשכנזים 
ואשכנזיות אלמנות יגורו בו". ר׳ משה באסולה מספר על 
ביכ״ג זה (ב 1521 ),שהוא "אחד בלבד !בירושלים]...יפה הוא 
עם ארבעה עמודים... ולפנים ההיכל חדר עם ספרי־תורה 
סביב, הם יותר מששים, ואין לביהכ״נ אורה אלא מן־הפתח 
שהוא במערב וחלון קטן עליו, וגם ביום משתמשים לאור 
הנרות שמדליקים סביב": וכנראה שעל ביכ״נ זה אומר הנוסע 
הפורטוגאלי דה אביר(, שביקר בירושלים ב 1560 (בספרו 
"מורה־דרך לארץ־הקדושה"), שהוא "מעורר תוגה ועצב 
יותר מכל מה שראיתי בארצות־הקדם, אבל בחגים מקשטים 
אותו ביריעות יקרות מזהב וממשי כיד הטובה שמעניקים 
להם !ליהודים! בארץ הקדושה—לא רק מפורטוגאל ומקאס־ 
טיליה בלבד, אלא גם מכל חלקי־העולם": ביהכ״נ של הרמב״ן 
שימש ביכ״נ עד ש׳ 1586 , שאז הועבר ע״י המופתי הירושלמי 
לידי הערבים (הבית עמד על תילו עד התקופה האחרונה 
בחצר, שהיתר, גובלת בצידה הדרומי עם "חורבת ר׳ יהודה 
חסיד" שבירושלים העתיקה). ר׳ אשתורי הפרחי (בתחילת 
המאה ה 14 ) מזכיר בספרו "כפתור ופרח" (סוף פרק מ״א) 



621 


כית־כנבת 


622 


ביכ״נ, שהיה בימיו בירושלים סמוך למקום הקרוי "היכל דוד" 
— "כנגד הר־המוריה לדרום" (הכוונה היא, כנראה, למקום 
המיוהם לקבר־דוד על הר־ציון). ר׳ יצחק חילו (חי בתהילת 
המאה ה 14 ) מספר על "ביכ״נ ישן אשר יתפללו בו יומם 
ולילה" בחברון ומזכיר ביכ״נ יפה ועתיק בצפת. כמו־כן הוא 
מספר על ביכ״נ בטבריה בשם "כנסת כלב בן־יפונה" (שכבר 
הזכירו ר׳ בנימין מטודלה בשעתו) ועל ביכ״נ עתיק ויפה 
בגמזו וביכ״ג עתיק מאוד ביפו, שסמוך לו היו בית־ספרים 
וישיבה. נוסע. שביקר בא״י ב 1481 , מספר על ביכ״ג ברמה, 
עירו של שמואל הנביא (״ירושלים״ של לונץ, ה׳, ענד 167 
ואילך). נוסע מיה״ב מספר על ביכ״ג בירושלים ע״ש אליהו 
הנביא (״אלה המסעות״ — מצורפים למסעות ר׳ בנימין 
מסודלה, הוצ ׳ גרינהוט, עמ ׳ 150 ). על ביכ״נ בכפר־ברעם. וכן 
על ביכ״נ במירון ע״ש ר׳ שמעון בר־יוחאי(שם, 141 ).כנראה, 
היו ביה״ב בתכ״נ גם בעזה (לפי עדותו של משולם מוולטךה, 
שביקר בא״י ב 1480 ) ובאשקלון (לפי כתבים, שנמצאו 
בגניזה). 

בתכ״נ מרובים היו ביה״ב בתפוצות־ישראל שבארצות- 
המזרח. את הקמתם של כמה מהם ייחסו לעזרא או לדניאל 
(ביהכ״ג בבבל); ר׳ בנימין מטודלה מספר על 28 בתכ״נ בבג¬ 
דאד, על "כנסת יחזקאל הנביא ע״ה שעל נהר פרת, ובמקום 
הכנסת כנגדו — ששים מגדלים, ובין כל מגדל ומגדל — 
כנסת, ובחצר הכנסת — תיבה, ואחרי הכנסת — קברו של 
יחזקאל... ועליו כיפה יפה ובנין יפה עד מאד מבנין יכניה 
מלך יהודה... ואותו המקום עד היום הזה מקדש־מעט, באים 
מארץ־מרחק שם להתפלל מראש־השנה עד יום־הכפורים... 
וגם ראש־הגולה וראשי־ישיבות באים שם מבגדאד... ומוצי־ 
אין ספר גדול מכתיבת יחזקאל הנביא וקורין בו ביום־ 
הכפורים... וגם בני גדולי ישמעאל באים להתפלל שם, 
מרוב חיבתם ליחזקאל הנביא ע״ה... וכל בני ערב באים 
שם להתפלל". כמרכן מספר בנימין על ביכ״נ שעמד על-יד 
קברו של יכניה מלך־יהודה, ועל "[בית־|כנסת משה רבנו", 
שהיה ב״מצרים הקדמונה״ (כנראה פוסטאט) מחוץ לעיר. — 
ר׳ שמואל בר׳ שמשון (בתחילת המאה ה 13 ) מספר על 
״ביהכ״ג שעשה אליהו בדמשק״ — "ומקום נאה הוא מאד 
והוא חוץ לעיר״. — ביהכ״נ העתיק שבחלב (סוריה) נבנה, 
כנראה, בתחילת המאה ה 9 ויש בו שיכלולים מן המאה ה 15 ; 
הוא מצטיין ב״כסא של אליהו״ (ע״ע .ברית־מילה) גבוה; 
ארון־הקודש מצוי בו במערב (לצד א״י) ומאחריו — ארון־ 
אבנים ובו כתב־יד עתיק של התנ״ך—מיוחס לבן־אשר (ע״ע). 

שרידי ביהכ״נ שנתגלו באלצ׳ה שבספרד הם, כנראה, 
מתחילת יה״ב (דומים הם בצורתם לשרידי ביהכ״נ בבית* 
אלפא). בספרד נשתמרו כמה בתכ״נ, שמשמשים עד היום, 
מתקופת־הגירוש ואילך, ככנסיות נוצריות. ביהכ״ג העתיק 
בוורמייזה (גרמניה), שהיה קיים עד הזמן האחרון (הוא 
נהרס ע״י הנאצים), נבנה (לפי כתובת, שהיתר, בו) במאה 
ה 11 ונתחדש במאה ה 12 (אך שיכלולים הוכנסו בד מזמן 
לזמן עד המאה ה 19 ). ב 1624 נבנה מאחרי ביכ״ג זה בניין 
קטן ל.,ישיבה", שהיה נקרא "בית־מדרשו של רש״י". אף הוא 
היה קיים עד שנהרס ע״י הנאצים. ביהכ״ג העתיק ברגנס־ 
בורג, שהיה קיים עד התקופה האחרונה, נבנה, כנראה, 
במחצה הראשונה של המאה ה 13 (בנייתו יוחסה לר׳ יהודה 
החסיד). מציאותו של ביכ״נ בפראג כבר נזכרת במאה ה 12 . 
מן המאה ה 14 ידוע על שני בתכ״נ בפראג: ישן וחדש! 


ביהכ״נ החדש הוא, כנראה, זה הקיים עד היום בפראג בשם 
"אלטנוישול" וששימש נושא או רקע לאגדות הרבה. ביכ״נ 
זה מורכב מחלקי־בניין שונים, שנבנו בתקופות שונות: חלקו 
היסודי והקדום ביותר הוא, כנראה, מתחילת המאה ה 14 . 
ביהכ״ג העתיק ביותר בפראנקפורט ע״נ מיין נבנה, כנראה, 
עם ייסודה של קהילת־היהודים שם, במאה ה 12 (שרידיו 
נתגלו בחפירוו* בשנת 1847 ), ביהכ״נ הגדול ביותר מיה״ב 
במרכז־אירופה, הידוע לנו, היה ביהכ״ג בקראקא (פו׳לניה), 
שנבנה במאה ה 13 או ה 14 (הוכנסו בו חידושי־בניה במאה 
ה 16 ). 

גם ביה״ב מילא ביהכ״נ אותם התפקידים. שמילא בזמן 
העתיק, אלא שעכשיו שימש יותר כבית־מדרש לציבור 
הרחב. לרשותו של כל מבקר בביהכ״נ עמדו ספרים תורנים 
ללמוד בהם. תפקידו של ביהכ״נ כבית־הציבור נתגלה בתקופה 
זו גם כמנהג ״עיכוב־הקריאה״: אדם, שנעשה לו עול, היה 
זכאי לעכב בשעת־התפילה את קריאת־התורה בביהכ״נ ולת¬ 
בוע, שיעשה לו דין. ביהכ״ג נחשב לבית־הציבור היהודי גם 
בעיני השלטונות הנכריים. בו הוקראו צוי־השלטון, כמו צו־ 
הגירוש ליהודי קונסטאנצה ( 1448 ) ונירנברג ( 1498 ). בצר 
רתו הפנימית של ביהכ״נ בא שינוי ביה״ב: התחילו בונים 
אז את ארון־הקודש גם בתוך הקיר הפונה אל עבר הר־הבית 
(באופן שלא תמיד היה "תיבה" מיטלטלת כמו בזמן־ 
העתיק). לא תמיד אפשר היה לשמור בארצות־הגולה על 
המנהג העתיק לבנות את ביהכ״נ "ב?בהה של עיר" ולהקפיד 
שלא יהיו גגות שאר בתי־העיר גבוהים מביהכ״נ, ונמצאו 
כמה התרים לביטולו של נוהג זה. ביה״ב — אחר המאה 
הסג — נשתרש המנהג להעמיק את רצפת ביהכ״ג מרצפת- 
הרחוב שעל־ידו, ופעמים שהעמיקו בתוך ביהכ״נ את העמוד 
של הש״ץ (כגון ב״אלטנוישול" בפראג) — מנהג, שלא 
היה רווח בזמן העתיק (אמנם בתלמוד נאמר: "אל יעמוד 
אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך ויתפלל, שנא¬ 
מר — תהלים קל, א — ,ממעמקים קראתיך ה׳״ ,— אלא 
שהכוונה היא ש״לא יעמוד אדם לא על־גבי כסא ולא על־ 
גבי שרפרף״ וכדומה — ברכות י׳- ב׳). גם בקביעת מקום 
ל״עזרודנשים" באו שינויים ביה״ב. ר׳ אליעזר בן־יואל 
הלוי (ע״ע) מזכיר, שהיו פורשים וילונות בביהכ״ג להבדיל 
בין גברים לנשים בשעת הדרשה. כנראה, שלתפילה לא 
היו הנשים באותה תקופה רגילות לבוא לביהכ״נ כלל. מתחי¬ 
לת המאה ה 13 ידוע על "עזרת־נשים" בוורמייזה, שהוקמה 
לאחר שביהכ״נ כבר היה קיים; ביהכ״ג היה קשור ל״עזרת- 
הנשים" ע״י חלונות קטנים, והנשים לא יכלו, כנראה, להש¬ 
תתף בתפילה בציבור, שנתקיימה בביהכ״נ, והיתד, להן שלי- 
חת־ציבור מיוחדת. מוורמייזה ידועה לנו הש״צית אורניה 
(נפטרה ב 1275 ), שתפילת־הנשים ב״עזרה" התנהלה, כנראה, 
על־ידיה. גם בנירנברג היה׳ כנראה, לנשים ביכ״נ נפרד — 
מה שאנו למדים מתוך תעודה מ 1499 ! ידוע גם על ש״צית, 
בשם ריכנצה (נפטרה ב 1292 ), שהיתה בעיר זו/ וכנראה 
כבר היה שם באותה תקופה ביכ״נ מיוחד לנשים. 

ביה״ב היתד, מצויה עפ״ר חצר על־יד ביהכ״ג, שבה היו 
מתקיימות ישיבות בית־הדין ונערכים טכסי-נישואים, ופע¬ 
מים אף שימשה חצר זו כשוק (כגון בפראנקפורט. בסוף 
המאה ה 15 ). כן היה מצוי בביהכ״נ או ב״פלוש" מקום מיוחד 
בשם "גניזה" (ע״ע), שבו היו גונזים קרעי ספרי־קודש, 
שיצאו מכלל שימוש. 


623 


כית״כנסת 


624 


יחסה העוין של הפנסיה הנוצרית לביהכ״ג נמשך גם 
ביה״ב: פרעות וגירושים ביה״ב היו תמיד מסתיימים בחור¬ 
בנם של בתכ״ג או בהפיכתם לכנסיות נוצריות. 

יחסו של האיסלאם לביהכ״ג היה בדרך כלל פחות 
עוין מזה של הנצרות, אע״פ שהחליף עומאר ( 634 — 644 ) 
אסר על קיומם של בתכ״ג בארצות־הכיבוש של המוסלמים 
והחליף אל־מותוכיל, במאה ה 9 . קיים פקודה זו וציווה שכל 
בתי־הכנסיות יהפכו למסגדים. גם בפקודת החליף המצרי 
אל־חכים (מת ב 1020 ) החריבו בתכ״נ בא״י, וכן נהרסו 
כתכ״נ הרבה ע״י ה״אלמווחדים" באפריקה הצפונית ובספרד 
(אחר 1140 ). 

ג. בזמן החדש. בעת החדשה נוצר בפולניה טיפוס 
חדש של בתכ״נ, שנבנו בצורת מבצרים. בפריווילגיה, שנתן 
זיגמונט ווו, מלך פולניה, לבניין ביכ״נ בלוצק ( 1626 ), 
כתוב: "שיתקינו [היהודים] על גג ביהכ״נ שלהם סידורים 
מספיקים להשתמש ברובה ולהתגונן בפני אויבים מכל 
ארבעת הצדדים ושירכשו להם תותח הגון בכספם. ובשעת 
ההתקפות של עובדי־האלילים יעמידו מתוכם בני־אדם מסו־ 
יימיב להגנה". כדוגמתו של ביהכ״נ בלוצק נבנו גם בתכ״נ 
בלובלין, לבוב ועוד. עם זה נבנו בתכ״ג מפוארים רגילים, 
שלא בצורת מבצר. 

גולי־ספרד הקימו בתכ״ג לפי הסיגנון שהיה מקובל אצלם 
באמסטרדאם, לונדון, האמבורג וכן גם בארצות־המזרח. 

אף בזמן החדש משמש ביהכ״נ לפעמים קרובות גם כבית- 
מדרש ציבורי. נערכים כאן שיעורים במשנה. בתלמוד 
ובאגדה ונשמעות כאן גם דרשות מפי רבנים או דרשנים 
מקצועיים, בעיקר בשבתות קודם תפילת־מוסף או קודם 
תפילת־מנחה; הרב או הדרשן נושאים את דבריהם מעל 
למדרגות המוליכות לארון־הקודש, או סמוך לאה״ק. בכמה 
מן הערים והעיירות של מזרח־אירופה היו מצויים שני 
בתכ״ג: אחד, שהיה מיועד לתפילה בלבד ונקרא בשם ביכ״נ • 
ואחד, ששימש לתפילה ועם זה ללימוד תורה בציבור וביחי¬ 
דות, והיה קרוי "בית־המדרש". נוסף על בתכ״נ ובתי־מדרשות 
גדולים, שהיו מתפללים בהם בזמנים קבועים ושבהם היו 
מתפללים רב־העיר ונכבדי־העדה. היו בכל עיר בתכ״נ קטנים 
הרבה ("שטיבלים"), שלעיתים קרובות היו סמוכים לביהכ״נ 
הגדול, והיו בהם "מניינים" לתפילה בכל שעות־היום. גם 
"בית־המדרש" היה פתוח בדרך־כלל כל שעות־היום. 

בתקופה החדשה מתנהלים ענייני ביהכ״נ ע״י "גבאי" או 
"גבאים" אחדים, וכן מצוי בביהכ״ג "שמש", שמפקח על 
הסדר והניקיון שבו. הכנוי "חזן" שוב אינו משמש לציון של 
"שמש" (כמו בזמן העתיק). אלא לש״ץ מקצועי, יודע־זמרה, 
שעובר לפני התיבה בשבתות ובמועדים (ע״ע חזנות). 

לערך מתחילת הזמן החדש נעשתה חצר ביהכ״נ מקום- 
ריכוז למוסדות־ציבור יהודיים שונים, כגון: בית־הקהל, 
בית־החתונות וה״מקוה". מסוף המאה ה 16 ואילך נעשה שוב 
רווח הנוהג של ייחוד מדור ל״עזרת־נשים" בביהכ״נ, ונת¬ 
חדש היציע המיוחד לכד. 

בזמן החדש נתקיימו גם כמה בתכ״נ פרטיים לצורך 
הרבים, שהיו רכוש פרטי ממש. ודוגמה לדבר: בתחילת המאה 
ה 18 פרצה מחלוקת ממושכת בקהילת ברלין משום התנג¬ 
דותה של משפחת ליפמן להקמת ביכ״נ ציבורי בעיר. כדי 
שלא יתחרה זה בביכ״נ הפרטי, שהיה רכושה של משפחה זו. 
ידוע שבקהילת פיורדה (גרמניה) היו באמצע המאה ד, 18 


כמה בני־אדם. שהיו להם בתכ״נ פרטיים בבתיהם. בחוק 
שהוצא ע״י יוסף 11 , קיסר אוסטריה, ב 3 באוגוסט 1797 , אנו 
מוצאים הבחנה בין שלשה סוגי בתכ״ג: א) בתכ״נ ממש 
(ציבוריים): ב) חדרי־תפילה בבתים פרטיים, ששימשו תחלי¬ 
פים לבתכ״ג: ג) בתכ״נ משפחתיים, ששימשו רק לבניה של 

ד 

משפחה מסויימת. 

תנועת־החסידות גרמה ליצירת בתכ״ג מסוג מיוחד. כל 
אחד מבתכ״נ אלה — חדר לא־גדול, פתוח תמיד, שנקרא 
בשם "קלו׳יז", משמש מעין מועדון לחסידיו של אדמו״ר 
מסויים. כאן מתאספים חסידיו של אותו אדמו״ר לתפילה 
וגם לסעודת־מצווה: "סעודה־שלישית" בשבת לפנות־ערב, 
סעודת ראש־חודש, סעודות בימי־זיכרון למיתתם של צדיקים, 
וכאן מקבלים החסידים את פני האדמו״ר שלהם. כן יש ביכ״נ 
מיוחד לכל אדמו״ר במקום־מושבו, שבו מתפללים החסידים. 
שעולים אליו לראות את פניו. בישיבות הגדולות. שהוקמו 
בליטא ושכנותיה, שימש אולם־הלימודים של הישיבה גם 
ביכ״נ לתלמידים, וצורתו היתר. צורת ביכ״ג גדול. 

בהשפעת תנועת הרפורמה (ע״ע) ביהדות, שנתחזקה 
בתחילת המאה ה 19 , הוקמו בתכ״נ חדשים, שהיו שונים 
בצורתם מבהכ״ג המסרתיים. ישראל יעקובסון(ע״ע). שהנהיג 
שינויים בנוסח־התפילה בביהכ״נ שיסד בעיירה סיזן (בנסי¬ 
כות ברונשווייג שבצסון־גרמניה), הנהיג בביהכ״נ בעיר קסל 
(גרמניה) גם נגינת־עוגב, ומשם נתפשטו חידושים אלה גם 
לשאר ערי גרמניה ובארצות אחרות באירופה ובאמריקה. 
מצדדי הרפורמה העבירו גם את הבימה ממרכז ביהכ״ג אל 
הקיר העיקרי. סמוך לאה״ק. אמנם בדבר זה לא היה משום 
חידוש יסידי, שכן במאה ה 16 כבר נמצאו בתכ״נ. שהבימה 
לא היתה באמצעם (ר׳ יוסף קארו, "כסף־משנה" על הרמב״ם, 
הל׳ תפילה, י״א, ג). אך חידושים אלה עוררו התנגדות 
חריפה מאחר שבאו מתוך השאיפה לקרב את צורת ביהכ״נ 
לצורת הכנסיה הנוצרית. כמו־כן עוררו התנגדות ביטולה 
של "עזרת־הנשים" בביהכ״נ וקביעת מקום מיוחד לנשים 
באולם־התפילה הכללי או גם ישיבה של גברים ונשים ביחד. 
ואולם כמה מן החידושים שהוכנסו נתקבלו גם בכמה מבהכ״ג 
המסרתיים. בין אלה יש לציין את המבנה והריהוט, זמרת־ 
המקהלה ודרשות בלשון־המדינה. 

אף בעת החדשה לא נעדרו מקרי חורבנות של בתכ״נ 
והפיכתם לכנסיות נוצריות. מקרים כאלה אירעו בין השאר 
ברטיסבון ( 1519 ) ובווינה, שאחר הגירוש של היהודים 
מתוכה ( 1670 ) הוקמה בה כנסיה נוצרית במקום ביהכ״נ 
שנהרס. ביחד עם חורבן קהילות־ישראל בגרמניה בתקופת 
שלטון־הנאצים ובארצות־אירופה שבאו בעול הכיבוש הנאצי 
נחרבו בתכ״נ הרבה. 

על בתהכ״נ בארץ־ישראל ע״ע. 

מהלכות ביהכ"נ. חובתו של כל ציבור יהודי להקים לו 
ביכ״נ נוסחה ע״י הרמב״ם כלהלן: "כל מקום שיש בו עשרה 
מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפילה בכל עת־ 
תפילה" (הל׳ תפילה, י״א. א׳). בדברי־תנאים כבר מוצאים 
אנו, ש״כופין בני־העיר זה את זה לבנות להם ביהכ״נ" 
(תוספתא ב׳׳מ י״א. כ״ג). והפוסקים ביארו, שאפילו המיעוט 
יכול לכפות את הרוב לכך (רמ״א, חושן־משפט, קס״ג, א׳). 
כן קבעו חכמים, שאין תלמיד־חכם רשאי לדור ב״עיר שאין 
בו עשרה דברים", ובכללם ביכ״נ (סנהדרין י״ז ב׳). אע״פ 
שלא נאסרו ציורים בביכ״נ קבעו כמה מן הפוסקים. ש״אסור 





625 


בית־כנבת 


626 



לצייר ציורים בכותל ביהכ״ג נגד פניו של אדם — אלא 
למעלה מקומת איש (מגן־אברהם, או״ח, סי׳ צ׳), כדי שלא 
יתפלל אדם אל־מול הציורים הללו. בית, שהיה בו בית־ 
תפילה של עכו״ם, מותר לעשותו ביכ״ג (מגן־אברהם. או״ח. 
סי׳ קנ״ד, ס״ק י״ז). אבל אם העמידו בו את האלילים שלהם 
אסור לעשותו ביכ״ג (ביאור־הלכה למשנה־ברורה, שם). 

נחלקו תנאים ביתם למזוזה (ע״ע) בביכ״ג. נפסקה הלכה, 
שביכ״ג חייב במזוזה רק "אם יש בו דירה לשום אדם"(שז״ע, 
יורה־דעה, רפ״ו, ג׳). בתכ״ג, שלומדים בהם תורה — נוסף 
על מה שהם משמשים בתי־תפילה — ולפיכך דינם כדין בית־ 
מדרש. נוהגים לקבוע בהם מזוזה, כיוון שיש מחייבים את 
בית־המדרש במזוזה. 

כמה ממנהגי־הכבוד שנהגו בהר־הבית(ע״ע בית־המקדש), 
הנהיגו גם בבתכ״ג, כגון ש״לא יעשנו קפנדריא" (ברכות 
ס״ב ב׳) — כלומר ש״לא יכנס בפתח זה לעשותו דרך 
לצאת בפתח השני לקצר דרכו" (שו״ע, או״ח, קנ״א, ה׳;). 
כן אמרו: "בתי־כנסיות אין נוהגין בהן קלות־ראש, ולא 
יכנס להן בחמה מפני החמה ובצינה מפני הצינה ובגשמים 
מפני הגשמים. אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין ישנין 
בהן ואין מטיילין בהן ואין ניאותין (=מתקשטים) בהן" 
(תוספתא, מגילה, ג׳ (ב׳), ד! ומקבילה בבבלי, מגילה כ״ח, 
א^ב׳). בתלמוד הוסיפו: ״חכמים ותלמידיהם — מותרין" 
(בבלי, שם), והרמב״ם הוסיף: "מדוחק" (הל׳ תפילה י״א, 
ף). כן התירו לאכול בביהכ״נ "לצורך־מצוה" (שו״ע, או״ח, 
קנ״א, ד׳). 

עוד ממנהגי־הכבוד. שנוהגים בבתכ״ג, ש״מכבדין (מטא¬ 
טאים) אותן ומרביצין אותן (״לאחר שמכבדין — מזלפין 
את המים להרביץ את האבק״ — רש״י) כדי שלא יעלו בהן 
עשבים" (מגילה כ״ח ב׳); "ונוהגין להדליק בהן נרות 
לכבדן" (שו״ע, או״ח, קנ״א, ט׳). 

בפוסקים נקבע, "שלא להיכנס בביהכ״ג בגילוי-הראש" 
(שו״ע, או״ח, צ״א, ג׳), שזהו "דרך קלות־ראש לפני המקום" 
(לבוש או״ח, קנ״א׳ ו׳); "ויש אוסרים להכנס בו בסכין 
ארוך" (שו״ע, שם׳ קנ״א. ו׳), "שהברזל מקצר חייו של אדם 
וביהכ״ג מיוחד לתפילה שמארכת חייו" (בית־יוסף, שם, 
בשם אורחות־חיים — ע״פ מכילתא, סוף יתרו; ומעין זה 
בתלמוד: ״אין נכנסין בכלי־זין לבית־המדרש״ — סנהדרין 
פ״ב א׳). "ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בביהכ״ג, כדי 
לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת־המקום" (רמ״א, או״ח, 
צ״ח, א׳). בין תקנות חכמי־ישראל ביה״ב: "שלא ידברו 
בביהכ״נ אך ישבו באימה וביראה" (תקנות שבסוף שו״ת 
מהר״ם מרוטנבורג). 

״מצוה לרוץ לביהכ״נ״ (רמב״ם, הל׳ תפילה, ח׳, ב׳ — 

ע״פ ברכות ו׳, ב׳); וביארו בפוסקים: ״ע ד פתח ביהכ״ג; 
אבל בביהכ״ג עצמו — אסור לרוץ, אלא ילך באימה 
וביראה״ (מגן־אברהם, או״ח, צ׳, ס״ק כ״ד). — בתלמוד 
נאמר: "היוצא מביהכ״נ אל יפסיע פסיעה גסה" (ברכות 
ו׳, ב׳), "לפי שמראה בעצמו שעיכוב ביהכ״ג דומה עליו 
כמשוי" (רש״י, שם). 

מימרה תלמודית נודעת היא: "לא ליסתור איניש בי- 
כנישתא — עד דבני בי־כנישתא אחריתי" ("לא יסתור אדם 
ביכ״ג עד שיבנה ביכ״נ אחר״ — בבא בתרא ג׳, ב׳). 

לגבי בתכ״ג שחרבו — דרשו את הכתוב: והשמותי 
את מקדשיכם״ (ויקרא כו, לא) — "קדושתן אף כשהן 


שוממין" (משנה, מגילה, ג׳, ג׳>; ומשום כך יש לנהוג 
כבוד בביכ״נ שחרב: "אין מפשילין בתוכו חבלים ואין 
פורשין לתוכו מצודות ואין שוטחין על־גגו פירות ואין 
עושין אותו קפנדריא... עלו בו עשבים לא יתלוש מפני 
עגמת־נפש" (משנה, שם). 

חכמי־התלמוד נחלקו מי עדיף: ביהכ״ג או בית־המדרש. 

יש שדרשו: ״ואת כל בית גדול (מלכים־ב, כה, ט) — 
מקום שמגדלין בו תורה (=בית־המדרש)"; ויש שדרשו: 
״מקום שמגדלין בו תפילה (=ביהכ״נ)״ — (מגילה כ״ז 
א׳). הדעה המקובלת היתה, כפי הנראה, שבית־המדרש 
עדיף מביהכ״נ (עי׳ מגילה כ״ז א׳) ושגם להתפלל טוב יותר 
בבית־המדרש (ברכות ח׳, א׳). נטיה זו להעדיף את בית- 
המדרש על ביהכ״ג מובלטת במעשה המסופר בתלמוד הירו¬ 
שלמי : "ר׳ חמא בר חנינא ור׳ הושעיה הוון מטיילין באילין 
כנישתא דלוד (=היו מטיילים באותם בתי־כנסיותשבלוד); 
אמר ר׳ חמא בר חנינא לר׳ הושעיה: ,כמה ממון שיקעו 
אבותי כאן [לבניית בתי־כנסיות הללו]!׳ אמר ליה: ,כמה 
נפשות שיקעו אבותיך כאן! לא הוה אית בני־נש דלעיין 
באורייתא (-־וכי לא היו בני־אדם שעוסקים בתורה, שמוטב 
היה לפרנס אותם בממון זה מלבנות בתי־כנסיות) י!״ — 
(ירושלמי, פאה, פרק ח׳ הל׳ ט׳, דף כ״א ב׳; שקלים פרק ה׳ 
הל׳ ו׳, דף מ״ט ב׳). 

בדורות מאוחרים יותר ניטשטשו התחומים בין ביהכ״נ 
לבית־המדרש, והרבה מבתהכ״ג שבתפוצות־ישראל נעשו 
בתי־מדרשות. ביהכ״ג נעשה מרכזם של חיי הציבור היהו¬ 
די — אף אם לא המרכז היחידי. 

בין חוקרי־ההיסטוריה בזמן החדש יש מצביעים על ערכו 
האנישי־הכללי של ביהכ״נ היהודי במה שהיה המוסד הראשון 
בתולדות האנושיות, ששימש לתפילה בלבד ולא לקרבנות, 
ובזה הלכו בעקבותיו הכנסיה הנוצרית והמסגד המוסלמי. 
הערכה זי נובעת מן הדעה, שהתפילה היא דרגת־התפתחות 
גבוהה בפולחן הדתי מזו של הקרבת קרבנות, אבל יש לזכור 
שלא מתוך יחס שלילי לבית־המקדש ולהקרבת-קרבנות 
נוצר ביהכ״ג בישראל, אלא מטעמים אחרים, שנזכרו למעלה, 

א. ל. מוקניק. "מצב המחקר כעת של בתי־הכנסיות העתיקים" 
(בולטין של האוניברסיטה העברית — בית־נכות לקדמוניות 
היהודים, א, עט׳ 7 — 23 ): ביהכ״נ העתיק בבית־אלסא, 
תרצ״ב! "בתי־כנסיות עתיקים בסביבות ים כנרת" (בקובץ 
״ארץ כנרות״, תשי״א, עמי 74 יאילך): ש. קליין, "כתובות 
מבתי־כנסיות עתיקים בא" , " (ידיעות המכון למדעי־היהדות 
של האוניברסיטה העברית, ב׳. עמי 48-23 ): תולדות הישוב 
היהודי בא״י (תרצ״ה! חלק א׳, סרק ב , , 3 : שם, פרק גי, 
3 — 4 : חלק ג׳, א'—ב׳): מ. אבי־יונה, בימי רומי וביזנטיון 
(חש״ו; ערך ביכ״נ במפתח, ועט׳ 209-208 ): ש. קרויס, "בתי־ 
כנסיות עתיקים בא״י ובארצות־הקדם" ("ירושלים" לזכר 
לונץ, תרפ״ח, עמ־ רכ״א ואילך): מ. באלאבאן, "חיי־ישראל 
ותרבותם ובפולין] במאה הט״ז והי״ז"("בית־ישראל בפולין", 
תש״ח, עט' 65 ואילך): י. פרס, "אם אשכחך ירושלים"(הרב¬ 
עון -ירושלים״, תשרי—אדר תש״ט): 2 >מ׳( 5 ■״ס ,׳״ 1.0 ״ 1 

,/י 1 , 1 ן) 1/1 ) 1 /) 5 ) 11 ) 111 ״, 0,2 1884 ./׳) 510 1 ) 1 ) 111 ) 1 ) 31 ^ £0 

111111 1111 ) 1 ) 1 ) 0011 )!/) 1 11411 1 ) 0 , £160800 . 1 ;( 1-71 , 1898 
,$$ג 11 ;ז£ . 5 ; 444-510 , 1913 , 11111£ )/) 1 ' £11111 . 1111 ) 111 )!)£ ) 1/1 ) 1 
-)) 11111 ) 51111 , ז 0 י 311:60.0 :£ •א ; 1922 ,■ 1 ) 011111 ) 411 ) 13£0£111 זץ$ 
• 1113 ( 5 111 ) 4011 , 5060016 .. 1 .£ ; 1927 . 1 !) 0£ !( 113 \ 5 ) 111/1 
. 1934 ,)))))ס 3114 ) 1110 ) 111 * 1 ח 1 1 ) £0£11 

צ. ק. 

ארדיכלות. — א. בתי־ ה כנסת העתיקים. 

1 . ארץ-ישראל. חרבות בגליל, שנשתמרו בחלקן 
על־פני הקרקע (כפר־נחום, כפר־ברעם, מירון וארביד), זוהו 
לראשונה כשרידיהם של בתי־כנסת ע״י אדוארד רובינסון 


627 


בית־בגםת 


62* 



ציזר 1 . נסר־נחוס: כית־הכנסת מצד דרום־ם!רח. 

חכנית ^סי 1916 י ב?ו. 11 !^ 0 ח! ח 0 עסעצחץ 5 - !ו 1£01 . 1 ^ 


(ע״ע) באמצע המאה ה 19 על־סמך כתובות עבריות וסימנים 
ארכיטקסוניים מובהקים. ארנסט רנן (ע״ע) הקדיש לנושא 
זה מחקר מפורט (ב 1864 ) ותבע לראשונה את שיגורה של 
משלחת מיוחדת לא״י לשם חקר הורידים של בתי־הכנסת 
הקדומים. משאלה זו נתמלאה בחלקה ב 1866 ע״י החפירות. 
שערר צ. ו. וילסץ (ע״ע) מטעם החברה האנגלית של 
..הקרן לחקר ארץ־ישראל״ (( 1101 ? 0 ס 1 זבזס!י;א£ 31651106 * 1 ). 
ותוצאות־עבודתו נתפרסמו ברבעונה של חברה זו ב 1869 . גם 
קונדר (ע״ע) וקיצ׳נר (ע״ע), שאף הם נשלחו לארץ מטעם 
אותה חברה, תרמו למחקר זה, באופן שמספר החרבות, 
שזוהו כשרידים של בתכ״ג קדומים, הגיע לתריסר בערך. 
חוקרים אחרים, וביחוד הארכאולוג הגרמני, גוסטו שומכר 
(ע״ע), מצאו כמה עורידים של בתכ״ג בעבר־הירדן. 

המחקר הארכיטקטוני של בתהכ״ג העתיקים נתרחב במידה 
מריבה ע״י פעולתה של המשלחת, ששיגרה החברה המזרחנית 
הגרמנית ( 065611506311 1 ת 16 ז 0 06015066 ) לא״י בראשותם 
של הארדיכל קול והארכאולוג ואצינגר ב 1903 . משלחת זו, 
שביצעה חפירות, הצליחה לקבוע את תכניותיהם של כתריסר 
בתי־כנסת בגליל. על אלה נוספו — תוך יובל־השנים, שעבר 
מאז — שרידים של עשרות מבנים, שנתגלו בכל חלקי־הארץ 
ובעבר־הירדן המזרחי בחפירות. שנערכו מטעם האוניברסיטה 
העברית, החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, מחלקת־ 
העתיקות של ממשלת־המאגדאט ואחר־כך — של ממשלת־ 
ישראל, וחברות מדעיות אחרות מחוץ־לארץ. 

בסך־הכל מגיע מספרם של בתהכ״ג, שעורידיהם נחקרו, 
לחמשים לערך. כולם הוקמו בין המאה ה 2 וה 6 לסה״נ, 
וניכרים בהם שלושה טיפוסים ארכיטקטוניים: 

א) הבניינים העתיקים יותר, שהוקמו במאות ה 2 וה 3 , 
רובם ככולם בגליל. בין אלה שמצב שרידיהם מאפשר קביעה 


מדוייקת של תכניתם יש לציין את בתהכ״ג בכפר־נחום. 
כורזים, גוש־חלב, מירון, ברעם, בית־שערים ואם־אל־עמד. 
אולמיהם של בתכ״ג אלה הם באסיליקאליים! שני טורי־ 
עמודים, שהם מקבילים לקירות־האורך, מחלקים אותם 
לשלושה סטיוים, שהמרכזי שבהם רחב ושני הצדדיים שבהם 
צרים. בין שני העמודים האחרונים, לפני הקיר הקצר 
הצפוני, נמצאו בבתכ״ג מרובים שני עמודים נוספים, באופן 
שיצרו סטיו־ערב, שחיבר את שני הסטיוים הצדדיים. 
בשלושה צדדים אלה היה יציע, ששימש עזרת־גשים. בכפר־ 
נחום ובכורזים נמצאו המדרגות הראשונות של סולמי־ 
המדרגות, שהוליכו אל קומת־היציעים. 

כל הבניינים של אותה תקופה הצטיינו במונומנטאליות, 
שהוטעמה ע״י השימוש באבני־גזית גדולות ובעיבוד התב־ 
ליטי של חלקי־המבנה השונים: מזוזות ומשקופים של דלתות 
וחלונות, אפריזים וארכיטראבים, כותרות־עמודים ועוד. 
אורך־האבנים מגיע לפעמים ל 3 מ׳ ויותר. 

החזית הראשית של בתכ״ג אלה היתה פונה לצד ירושלים 
(בגליל — לצד דרום). בחזית זו היו כמעט בכולם שלושה 
פתחים גדולים, מכוונים לשלושת הסטיווים. בכפר־נחום היה 
מעל לפתח האמצעי חלון גדול בצורת חצי־עיגול, שרחבו 
הגיע עד כדי שליש מרחבה של החזית (ר׳ ציור 1 ). 

לא נמצאו בבניינים הללו סימנים מעידים, שלארון־הקודש 
היה מקום קבוע, ולפיכך יש לשער, שבאותם הימים עדיין 
היה ארון־הקודש בבחינת רהיס מיטלטל. שהיו מביאים אותו 
לאולם בשעת התפילה או הקריאה בתורה. בכפר־נחום 
ובכורזים נתגלה מאחרי האולם חדר קטן. שהכניסה אליו 
היתה רק מן האולם! נראה. שחדר זה שימש לאיכסון ארון־ 
הקודש או ספרי־התורה. 

המפואר בבתהכ״ג הנזכרים היה זה שבכפר־נחום. ממדי־ 



1 ־ 62 


כית־כנסת 


630 


האולם הם 16.40x23 מ׳; שבעה עמודים מונוליתיים היו 
ניצבים בכל אחד מצידי־האורך. אבני־הגזית שבחזיתות, וכן 
העמודים, הם מאבן־סיד לבנה, שהובאה ממרחקים; רק נדבך־ 
היסוד מעל לסלע הטבעי היה בנוי אבן־בזלת מקומית. סביבתו 
של ביכ״נ זה (הבנוי על שפת ים־כינרת) מצטיינת ביפיה. 
על־יסוד השיחזור החלקי, שבוצע ע״י מסדר הפראנציסקנים 
(המחזיק במקום זה) לאחר החפירות, שערכו כאן קול 
וואצינגר, אפשר לשער את הרושם החזק, שבניין זה עשה 
בזמנו (עי׳ התמונה בשער כרך ה׳). 

מצירו המזרחי של האולם, שהיה מכוסה גג־רעפים משופע 
לשני צדדים, נמצאת חצר מרווחת, שעמודים היו ניצבים 
לאורך שלוש מחומותיה. הסטיוים, שנתהוו בין העמודים 
והחומות, היו מקורים גג; החלק האמצעי נשאר בלתי־מקורה 
(ציור 1 , לפי קול־ואצינגר). בבתכ״נ אחרים לא נחשפו בחפי¬ 
רות חצרות ארכיטקטוניות בצורת פריסטיל (חצר־עמודים), 
כאותה שאנו מוצאים בכפר־נחום, אך אפשר להניח. שרחבות 
או חצרות פתוחות היו מצויות לפני החזיתות של כולם או 
כמעט כולם, כאותה, למשל, שאנו מוצאים בבית־שערים. 

ביהכ״ג בכפר־ברעם, שאף הוא היה בניין מפואר, נשתמר 
בחזיתו עד לגובה של 6 מ׳ בקירוב. מעל לשלושת הפתחים 
של דלתות־כניסה, שנמצאו בחזית, נשתמרו פתחי־החלונות: 
מעל למשקוף של הכניסה האמצעית — חלון בצורת חצי־ 
עיגול, ומעל לפתחים הצדדיים — חלונות מלבניים, ששימשו 
ליציעים של עזרת־הנשים, פרט ארכיטקטוני מיוחד לביכ״ג 
זה היה פורטיקו בעל 4 עמודים, לפני החזית הראשית, שאף 
הוא עומד בחלקו על תילו (ציור 2 ). 

בעיטורים התבליטיים, שנעשו באבנים הארכיטקטוניות. 
תוארו עפ״ר צורות הנדסיות, צמחים או חלקי־צמחים, כגון 
אשכולות ועלי־גפן, עלי זית ותאנה, דקלים ועלי־אקנתוס. 
יש עיטורים, שבהם מתוארים תשמישי־קדושה — מנורה 
בעלת שבעה קנים, כד, מחתה, שופר, ארון־הקודש וכד׳. 
בכורזים מוצאים אנו אפריז, שבו מתוארים ראשי־אריות בין 
צמחים. בין הקישוטים של ביכ״נ זה היו אף דמויות של 
בני־אדם. כן נמצאו פסלים שלמים של אריות (בכורזים 
ובכפר־ברעם), שכנראה שימשו כעין אקרוטריות בשיפולי־ 



ציור 2 . נםר־נרעם : חזית נית־הכנכח. עיחזור יפי קויי־יאציגנר 



ציור 3 . ראש אריח. פסל סנית־הכנסח נכפר־ברעם 


הגג (ציור 3 ). הפרטים העיטוריים נעשו בסיגנון רומי־ 
הלניסטי, אך בולטת בהם הנימה המקומית המזרחית. 

שטחי־הקירות הפנימיים בין האפריזים, הכרכובים, האפי־ 
סטיליות ושאר האבנים המעוטרות, היו מטוייחים. בכפר־ 
נחום ובמירון עדיין נראים במקומות אחדים סימני־הצבע 
על חלקי־הטיח — במירון צבע אדום ובכפר־נחום גונים 
שונים. יתכן, איפוא, שבאחדים מבתהכ״ג הנזכרים היו ציורי־ 
קיר. הרצפה נעשתה מלוחות־אבן גדולים. 

ב) הבניינים של בתהכ״ג, שהוקמו במאות ה 4 — ה 6 , שוב 
אינם מצטיינים במונומנטאליות בבניינים של התקופה 
הקודמת: הם קטנים יותר, קירותיהם בנויים אבני־גוויל 
מטוייחות, ולא אבני־גזית. מצד תיכנונם הכללי היו אף הם 
מטיפוס באסיליקאלי! נמצאו בהם שני טורי־עמודים ושלושה 
סטיוים, וגם בהם היו היציעים של עזרת־נשים מעל לסטיוים 
הצדדיים. ההבדל העיקרי בין בתהכ״ג מתקופה זו (בבית־ 
אלפא, חמת־גדר, נערן שעל־יד יריחו, גרש שבעבר־הירדן 
המזרחי, ועוד) ובין אלה שהוקמו קודם לכן, היה במה 
שבאותם מן הזמן המאוחר יותר נקבע מקום לארון־הקודש 
בתוך מגרעת בצורת אפסים בקיר הפונה לירושלים! עם זה 
הועברה החזית הראשית בעלת שלושת פתחי־הכניסה לקיר 
שמנגד, ומתוך כך היו מבטיהם של הנכנסים מכוונים 
מלכתחילה לאותו צד, שאליו היו מכולנים פניהם של המת¬ 
פללים, בעוד שבבתהכ״ג מן הטיפוס הקדום יותר היה עליהם, 
לאחר כניסתם לאולם, לשנות ב 180 מעלות את כיוון־מבטם 
בשעת התפילה או הקריאה בתורה. יש לראות בכך שלב 
חשוב בהתפתחות הארדיכלות של בתהכ״ג בכללה. 

למרות דלות־האמצעים, הניכרת באופן־הבניה, השתדלו 
לפאר את פנים־האולם באמצעים אמנותיים. כל בתהכ״נ מאן־ 
תה תקופה — במידה שהם ידועים לנו ע״פ שרידיהם — רוצפו 
רצפות־פסיפס צבעוניות (אמנם ברמת־ביצוע שונה). הקומ¬ 
פוזיציה של הפסיפס כללה עפ״ר בסטיוים הצדדיים שטחים 
של קישוטים גאומטריים וצמחיים, שעשו רושם של מרבד; 
הסטיו המרכזי והשטח שלפני ארון־הקודש קושטו עפ״ר 





631 


כית־כנסת 


632 


בציורים סמליים, ולפעמים תוארו בהם גם מעמדות מן 
המקרא — עקידת־יצחק (בבית־אלפא), החיות בתיבת־נוח 
(בגרש), דניאל בגוב־האריות (בנערן). נושאיהם של הציו¬ 
רים הסמליים נשאבו הן מן המיתולוגיה היוונית (עגלת־ 
החמה רתומה לסוסים, ומסביב לה גלגל־המזלות וארבע 
תקופות־השנה — בית־אלפא, עספיה) והן מאוצר הסמלים 
היהודיים (מנורה של שבעה קנים, לולב ואתרוג, שופר, 
ארון־הקודש, זוגות־אריות). לפעמים נמצאו בפסיפס כתובות 
עבריות, ארמיות ואף יווניות, שפורשו בהן שמותיהם של 
האומנים או הנדבנים. על סמך הכתובות הללו אפשר היה 
לקבוע את זמן הקמתם של הבניינים. 

ג) בעוד ששני טיפוסי־הבניינים, שתוארו למעלה, היו 
בעיקרם אולמים באסיליקאליים, היה הטיפוס השלישי 
בעיקרו אולם־רוחב. בארץ־ישראל נמצאו עד היום רק שרי¬ 
דים של שני בתכ״ג מסוג זה: באשתמוע מדרום לחברון 
ובחרבת סוסיה, הסמוכה לה! מוצאו של טיפוס זה הוא, 
כנראה, בארם־נהריים, שבה היתה צורת־בניה זו רווחת ביותר 
(בבניינים ציבוריים). ביהכ״ג הקדום — ולפי שעה היחיד 
שנתגלה (כמעט בשלמותו) בחבל־ארץ זה, בדורא־אורופום, 
שייך אף הוא לטיפוס הרחבי. 

בית־הכנסת באשתמוע, שכבר הוזכר בתחילת המאה ה 20 
ע״י גוסטו דלמן (ע״ע) ואחרים, נחשף ע״י פרוס׳ א. ל. מאיר 
וא. רייפנברג ב 1936 . ביכ״ג זה נבנה באותה תקופה, שבה 
נבנו בתהכ״ג בגליל, שנזכרו למעלה. גם בו נמצאו (בקיר 
הצר) שלושה פתחי־כניסה, ולפניהם פורטיקו. האולם היה 
חד־סטיוי, וכנראה — מחוסר־עמודים. אע״פ שהכניסה היתר, 
בצירו הצר של האולם (כאן: בקיר המזרחי), היה האולם 
מכוון, כפי שנראה בבירור, לרוחב, הואיל ובצירו של הקיר 
הארוך הצפוני, הפונה לירושלים. נקבעו שלוש מגרעות של 
ארונות־קודש, שכיוונו את מבטיהם של המתפללים. בתקופה 
מאוחרת יותר נבנתה לפני שלוש המגרעות הללו מגרעת 
נוספת, נמוכה יותר, בשביל ארון־הקודש, ושלוש המגרעות 
הישנות נשארו ללא שימוש. כנראה, שלתקופה שניה זו 
שייכים גם השרידים המועטים של רצפת־הפסיפס; נתגלו 
אבנים ארכיטקטוניות אחדות עם עיטורים תבליטיים, דומים 
בתכנם לאותם שנמצאו בבתהכ״נ בגליל, אף אם נחותים 
מהם מבחינה אמנותית. 

בבניין הרחבי של ביהכ״נ באשתמוע אפשר לראות כעין 
מעבר מן הטיפוס הגלילי (הטיפוס הראשון) לזה של ביהכ״נ 
בבית־אלפא והדומים לו (הטיפוס השני), שחזית־הכניסה 
היתה בהם מול האפסים של ארון־הקודש. 

2 . בארצות הים התיכון ובארם־נהריים. אע״פ 
שעדיין לא ברור הדבר היכן ואימתי הוקמו בתהכ״נ הראשו¬ 
נים מחוץ לארץ־ישראל, ידוע, שבתכ״נ היו קיימים בארצות 
שונות עוד בימי הבית השני. מה שנוגע לצורת־בניינם אין 
אנו יודעים אלא שכינויו הארכיטקטוני של ביהכ״נ, שהוקם 
באלכסנדריה של מצרים ושנחרב ב 115 לסה״ג, היה "די־ 
פליסטןף. לכינוי זה ניתנו פירושים שונים, ולפי האחרון 
שבהם (של קול־ואצינגר) המכוון בו הוא לאולם, שעמודיו 
היו בעלי שתי קומות, דוגמת זה שהיה בביהכ״נ בכפר־נחום. 

השרידים העתיקים ביותר של בתכ״נ, שנמצאו באגן הים 
התיכון ושעל־יסודם אפשר לקבוע את התכנית המקורית 
של מבניהם, נחשפו ביוון. שרידים אלה שייכים לשלושה 
בתכ״נ, שהוקמו באותה תקופה עצמה שבה נבנו בתהכ״ג 


שנחשפו בארץ־ישראל, והם גם מזכירים בצורת־בנייתם אותם 
הטיפוסים עצמם, 

בביה״כ, ששרידיו נמצאו במילטוס, היה האולם באסילי־ 
קאלי, בעל שלושה סטיוים, ולפניו — במזרח — חצר־פריסטיל 
מוקפת משלושה צדדים שורת־עמודים. חצר־מרווחת שניה, 
מרובעת בצורתה, נמצאה בצד הצפוני! על־ידה נמצאה 
שורת־חדרים. 

בביהכ״ג הקטן של פריינה נמצאה בקיר המזרחי, שהיה 
פונה לירושלים, מגרעת קטנה, ששימשה לארון־הקודש. 
צורת־האולם היתד, של מרובע. 

ביהכ״נ השלישי, ששרידיו נמצאו ביוון, באי אגינה 



ציור 4 , אנינה: רצפת־הפסיפב יעל פיודהפנסת 


שבמפרץ פיראוס, היה מטיפוסם של בתהכ״ג המאוחרים של 
ארץ־ישראל: רצפתו — פסיפס צבעוני מעוטר עיטורים גאו־ 
מטריים, כעין מרבד (ציור 4 ). גם בו נקבע מקום לארון־ 
הקודש בקיר המזרחי, אלא שכאן — בתוך אפסים רחב. 

בחפירות, שנערכו בסטובי שעל שפת הים האדריאטי 
ביוגוסלאוויה, נתגלו שרידים של ביכ״נ מסוף המאה ה 4 
לערך. האולם הוא באסיליקאלי. ובו שני טורי־עמודים ואפסים 
בצד מזרח. לפני החזית הראשית במערב מצויה עזרת־כניסה, 
שחוצצת בין אולם־התפילה וחצר־ד,עמודים. העזרה נפתחת 
בשלושה פתחים הן לאולם והן לחצר. 















613 


בית־בננת 


614 


השערה רוןחת היא שביהכ״נ נוצר בגלות־בבל, בסוף 
ימי בית ראשון או מיד אחר חורבנו, בשעה שהורגש הצורך 
בבנייני־ציבור לשם התכנסות לתפילה וקריאה בתורה, ואפ¬ 
שר, גם לשמיעת דרשות, שבהן היו מנחמים את העם בגלותו 
בתקות־הגאולה. ביהכ״נ — ביחד עם בית־המדרש (ע״ע) — 
שימש במידה מסויימת כתחליף לבית־המקדש בירושלים 
(תפיסה זו מצאה את ביטויה בדרשה על הכתוב: "ואהי להם 
למקדש־מעט בארצות אשר באו שם״ [יחזק׳ יא, טז] — "אלו 
בתי־כנסיות ובתי־מדרשות שבבבל" [מגילה כ״ט א׳]: 
הכינוי "מקדש מעט" רווח עד היום ככינוי מליצי לביכ״נ). 
מסו׳רת אחת מספרת, שאנשי גלות־יהו׳יכין הקימו ביכ״נ 
בנהרדעא מאבנים ועפר שהביאו עמהם מבית־המקדש (אגרת 
רש״ג! רש״י ר״ה כ״ד, ב , ; רש״י מגילה כ״ט, א׳). לפי המסורת 
היתד, השכינה שרויה בביכ״ג זה וגם באותו שהוקם בהוצל, 
שאף הוא היה, לפי המסורת, מן העתיקים ביותר שבבבל 
(מגילה. שם). 

אפשר לשער, שפעולותיהם של עזרא ונחמיה וכן פעו¬ 
לותיהם של חכמי־הדור אחריהם, שדאגו להפצת התורה 
בעם, הגבירו את הצורך לקבוע מקומות מיוחדים לקריאת 
התורה ולתפילה גם בא״י, אף אם לא הגיעו אלינו על כך 
ידיעות מפורשות. 

מתקופת י ו ם ף ב ן * מ ת ת י ה ו יש לנו ידיעות על מצי¬ 
אותם של בתי־כנסת בטבריה, בדואר (חיי־יוסף, נ״ד: 
קדמוניות, י״ט, ו/ ג׳), ב ק י ם ר י (מלחמות, ב, י״ד, ד-ה׳) 
ועל הנוהג שהיה קיים או לאכסן בבתי־הכנסת את עולי* 
הרגל (קדמוניות, י״ז, ב׳: שם, י״ח, ט׳). בספרות הנוצר־ת 
מאותה תקופה מסופר על בתי־כנסיות בנצרת ובכפר־ 
נחום ועל בתי־כנסת הרבה — של עולי־גלויות שונות — 
בירושלים. 

משניות עתיקות (מימי בית שני) מעידות, שקיים היה 
ביכ״ג בזמן בית שני על הר־הבית עצמו (יומא, ז׳, א׳—ב׳ו 
סוטה ד, ז , ! ועיין: תוספתא, סוכה, ד/ ה׳) ז וכנראה שבו היה 
מונח תמיד ספר־תורה (עיין שם). מדברי תנאים אנו למדים 
גם על מציאותם של בתכ״ג בשאר ערי־הארץ בימי בית שני. 
על "אנשי־מעמד" (ע״ע מעמדות) מסופר, שהיו ,.מתכנסיו 
לעריהן" (משנה, תענית, ד׳, ב׳) בבתהכ״ג (תענית כ״ז ב׳), 
כמו כן ידוע, ש״חזני (=שמשי) ביהכ״ג" בערי א״י השונות 
היו נלווים אל מביאי־הביכורים מפלכי־הארץ השונים בשעת 
עלייתם לירושלים (תוספתא,ביכורים,ב׳ח׳).באותה תקופה 
היה קיים גם ביכ״ג בירושלים ולא על הר־הבית דוקה 
(תוספתא, סוכה, ב׳, י׳: שם, ד׳, ה׳; ירוש׳ סוכה, פ״ג, הי״ד 
[נ״ד א׳] ז בבלי סוכה מ״א ב'). היו מצויים בירושלים גם 
ביכ״נ מיוחד "של אלכסנדריים" (תוספתא, מגילה, א׳, ר; 
ירוש׳ מגילה, פ״ג, ה״א) ו״ביכ״נ של טורסיים" (מגילה כ״ו, 
א). בתי־כנסת מרובים בירושלים סמוך לחורבן בית שני 
נזכרים בכמה מקומות בספרות התלמודית (כתובות ק״ה א׳; 
ירוש׳ מגילה, פ״ג, ה״אז איכ״ר בי, ה׳; פסידר״ב קכ״א ב׳). 
בכתובת יוונית מסו׳ף ימי בית שני, שנמצאה בירושלים, נזכר 
ביכ״נ, שסמוך לו היה בית־מרחץ ומקום להכנסת־אורחים 
(כתיבת תאודו׳סיוס — ,[££; 723 , 111 ^ 10,1 \ט 2 

10 ). לפי מסירת תלמודית אחת היו מצויים בירושלים 
לפני חורבן הבית השני 480 בתי־כנסיות (ירושלמי, מגילה, 
שם). 

על קיומם של בתכ״ג בתפוצות יש לנו ידיעות משלוש 


מאות־השנים האחרונות של ימי בית שני. העדויות העתיקות 
ביותר על קיום בתכ״ג — במאה ה 3 לפסה״ג — הגיעו ממצרים. 
התעודה הקדומה ביותר היא כתובת יוונית, שנמצאה(ב 1902 ) 
בסכדיה שבמצרים ( 20 ק״מ מאלכסנדריה) ושלפיה הוקדש 
ביכ״ג( 1 י^זסס 0 זל)אחד במקום לכבודו של תלמי 111 ( 246 — 
221 לפסה״ג). חשובה ביותר היא כתובת מאותה תקיפה, 
שלפיה הוענקה לביכ״נ מסויים במצרים התחתונה זכות־מקלט, 
כדוגמת מה שנהגו השלטונות התלמיים לגבי בתי־מקדש 
במצרים, שהיו בעלי חשיבות דתית מיוחדת. כתובת זו ני¬ 
טשטשה במרוצת־הזמן ובתקופת שלטונה הקצרה של תדמור 
במצרים ( 270 לערך לסר,"נ) נחקקה מחדש, ומכאן שזכויות־ 
המקלט נשארו בתקפן או נתחדשו באותו זמן. למאה ה 3 
לפסה״ג שייכים, כנראה, בתהכ״ג, שהוקמו באתריביס וב־ 
אלכסנדרונסוס, וזה של אתריביס נקרא בכתובת היוונית, 
שנשתמרה בקרבת מקומו: בית־התפלה לאל עליון וף^׳ססי)" 
0 >ז 0 ' 11 ( 1 ׳ו ס! 0£ < 0 ז). זכרם של כמה בתכ״נ הגיע אלינו גם מן 
המאה ה 2 לפסה״ג וגם מתקופות מאוחרות יותר. פילון מספר 
על בתכ״נ ("פרוסויכות") מרובים, שהיו בימיו באלכסנדריה 
ברבעי־העיר השונים (״המלאכות אל גאיוס״, 20 , 40 ! "נגד 
פלאקוס", 7 ). במקורות תלמודיים מסופר על חורבנו של 
ביהכ״ג הגדול באלכסנדריה של מצרים ( 115 לערך 
לסה״ג), שהיו בו ״קתדראות של זהב״ — שבהן ישבו, כנר¬ 
אה, חברי המועצה של היהדות המצרית — והיו בו מקומות 
מסויימים וקבועים לסוגים השונים של בעלי־המלאכה: 
.,ז ה ב י ן בפני עצמן ו כ ס פ י ן בפני עצמן ו נ ם ח י ן בפני 
עצמן״. על אותו ביכ״נ אמרו, שמי שלא ראהו — "לא ראה 
בכבודן של ישראל״ (ברייתא, סוכה נ״א ב׳; ומקבילות — 
תוספתא, סוכה. ד׳, ו׳! ירושלמי. סוכה פרק ה׳, הל׳ א', דף 
נ״ה א׳—ב׳). ביכ״נ זה ודאי שהוקם עוד בימי הבית, ואליו 
נתכוון, כנראה, סילון (בספריו הנזכרים) בדבריו על ביהכ״ג 
הגדול באלכסנדריה, שהיוונים העמידו בו — ב 38 לסה״ג — 
את פסלו של גאיוס קאליגולה. על קיומם של בתי־כנסת ברו¬ 
מי, שמאחד־עשר מהם הגיעו אלינו כתבות שונות, כבר 
מעיד פילון(המלאכות אל גאיוס, 23 ). לפי ידיעות מאוחרות 
יותר שהגיעו על אחד מהם — ״כנישתא דאסורס״ — היה 
בו ספר תורה עתיק, שהובא, לפי המסורת מירושלים 
(בראש׳ רבתי לבראש׳ מה, ח). פילון מספר גם על ביהכ״ג 
בכאלקיס שביוון (״המלאכות אל גאיוס״, 36 ). — במקורות 
נוצריים קדומים מדובר על בתי־כנסת בדמשק (מסעלות־ 
השליחים, ט׳, ב^-כ׳), בסאלאמיס שבקפריסין (שם, י״ג, 
ה׳), באנטיוכיה (שם, שם, י״ד), בסאלוניקי (שם, י״ז, א׳), 
באתונה (שם, י״ז, ט״ז—י״ז), בקורינתוס (שם, י״ח, ד׳—ז׳), 
באפסוס שבאסיה הקטנה (שם, י״ח, י״ט—כ״ו! שם, י״ט, ח׳), 
ועוד. מתקבל הרושם שבכל מקום בעולם שהיה בו ישוב 
יהודי ניכר היו קיימים בתי־כנסת בסוף ימי בית שני. 

אחר חורבן בית־המקדש עלתה, ודאי. חשיבותם של 
בתהכ״ג, והחפירות הארכאו׳לוגלת מעידות על קיומם של 
כתכ״נ מרובים לא רק בגליל, אלא גם ביהודה ובעבר־הירדן. 

בבבל היו קיימים בתכ״נ, חוץ מבנהרדעא ובהוצל, גם 
בעיר בבל, שנקרא בשם "בי־כנישתא דדניאל" (עירובין כ״א 
א׳, עי׳ רש״י שם; ועי׳ דניאל ו, יא; גם ר׳ בנימין מטודלה 
מספר על ביכ״נ זה) וגם במחוזא (מגילה כ״ו ב׳). ביהכ״ג 
הגדול במחוזא בימי ראש־הגולה מר־זוטרא (לערך בשנת 
500 לסה״ג) היה נקרא בשם "כנישתא רבתי" (סדר עולם 


615 


ביודכנפת 


616 


זוטא). החפירות הארכאולוגיות גילו שרידי ביכ״ג בדורה 
אורו׳פו׳ס, שלפי תארין־־הבניה שנמצא חרות באחד מקירו׳תיו, 
הוא מאמצע המאה ה 3 לסה״נ. ביכ״נ זה הצטיין בריבוי 
הציורים, שקישטו את קירותיו — מהם הרבה על נושאים 
מקראיים. 

יוהנם כריסוסטמוס (ע״ע) מתאונן על ריבוי בתי־הכנסת 
בימיו באנטיוכיה, שגם נוצרים — ובעיקר נוצרי־ת — היו 
מבקרים בהם (,.(סט{; 656 . 1 י ח 0 ש 1 ג 31 }זח 40 א .. 1 ) 0 ,.קק 0 
111 '\, 1 ^; הוא מספר גם על ביכ״נ שבפרבר דפני ליד א:- 
טיוכיה (. 011 (.׳\[!\/.שם). חפירות ארכאולוגיות ג־לו שרידי 
ב״ב באפמיה שבסוריה, שלפי תאריך — שנמצא רשום על 
רצפתו — יש לקבוע, שהוא מסוף המאה ה 4 (עיין: א. ל. 
סוקניק ומ. שובה: "ביכ״נ עתיק באפסיה שבסוריה", "קדם", 
א׳, עמ׳ 85 ואילך). ביכ״נ עתיק, שהוא קיים עד היום בחלב 
שבסוריה, נבנה במאה ה 4 או ה 5 . באוונגליון ובכתבות עתי¬ 
קות׳ שנמצאו באסיה הקטנה, מסופר על בתי־כנסר, במקומות 
שונים באסיה הקטנה. כמה שרידי־בניינים, שנמצאו בקפ¬ 
ריסין, הם, כנראה, של בתכ״נ שנחרבו שם בסוף ימיו של 
טריינוס קיסר ( 117 לסה״נ). כתבות עתיקות מעידות על מצי¬ 
אותם של בתי־כנסת בקרים. ידיעות ספרותיות מעידות על 
ביכ״ג עתיק, שהיה קיים באורלאן שבצרפת ונהרס בסוף 
המאה ה 6 (גריגוריוס מטיל: ,' 1 ,ז 11 ׳\.זק.ז 1-11$ ). שרידי־ 
בניינים וקטעי־כתבות יווניות מעידים על קיום בתי־כנסת 
בספרד בתקופה העתיקה. בסטו׳בי שבייגויסלאוויה נתגלו 
(בשנת 1931 ) שרידי בית־כנסת, שהם לערך מסוף המאה 
ה 2 או ה 3 . 

מנהג קדום היה בישראל לבנות את ביהכ״ג במקום הגבוה 
ביותר בעיר— "בגבהה של עיר" (תנחומא, בחוקותיו תנחו- 
מא — בובר, שם), וזה בהתאם להלכה ש״אין פותחין אותה 
[את ביהכ״ג] אלא בגובה של עיר" (תוספתא, מגילה ד׳[ג׳]. 
כ״ג). שרידי בתי־הכנסת שנמצאו בגליל הם ברובם על 
רוכסי־הרים. כן הקפידו, שלא יהיו גגות שאר בתי־העיר 
גבוהים מזה של ביהכ״ג, ואמרו בשמו של רב: "כל עיר 
שגגותיה גבוהים מביהכ״ג — לסוף חרבה״ (שבח י״א א׳)! 
ורב אשי (ע״ע) אומר על עצמו, ששמר על מתא מחסיא 
שלא תחרב על-ידי מה שהקפיד שגגות בתי־העיר לא יהיו 
גבוהים מביהכ״נ (שם). — כן היו נוהגים לבנות את בתהכ״ג 
על־יד המים. יוסף בן־מתתיהו מספר שבהאליקארנאסוס 
הותר ליהודים — כנראה בימי יוליום קיסר — לבנות בתי־ 
כנסיות על־יד הים. כמנהג אבותיהם (קדמוג׳, י״ד. י׳, כ״ג). 
גם לדברי פילון — התפללו יהודים על־יד המים (..נגד 
פלאקוס״, 13 ), וכן מסופר שבפיליפי (מקדוניה; התאספו 
יהודים לתפילה מחוץ לעיר על-יד הנהר (מפעלות־השליחים. 
ט״ז, י״ג). אף שרידי בתי־כנסת, שנמצאו באי דאסואיגינה, 
הם על הח(ף. אמנם במקורות התלמודיים אין זכר לדבר. 
שביהכ״ג צריך להיות על־יד המים דוקה, אבל גם כאן אנו 
מוצאים, שבחו״ל הסמאה ב״טומאת ארץ־העמים" עלול גילוי- 
שכינה להתרחש רק במקום טהרה— על־יד המים (מכילתא. 
לשמ׳ י״ב). — מכמה מקומות בתלמוד נראה, שבתי־כנסת 
שבבבל, בתקופת־האמוראים. היו מחוץ לעיר (עירו׳כ״א-א׳: 
קדו׳ ע״ג ב׳). וטעמו של דבר זה היה, אפשר (לפי מכילתא. 
שם; שמו״ר י״ב. ז׳), שהערים היו מלאות ..שיקוצים וגילו- 
לים". לעומת זה היו בתי־הכנסת בא״י בחוד העיר (משנה, 
ראש־השנה ג׳, ד; בבלי, ברכות ח׳ א,! סוטה כ״ב א׳). 


לפי סדרי־הישיבה, שנקבעו בביהכ״נ, היו הזקנים (חשובי 
העיר) יושבים כשפניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש... 
וכלהעספניהם כלפי הקודש (תוספתא, מגילה, ג׳ [ד׳ 1 , 

כ״א), כנראה: לעבר בית־המקדש, שלשם היה העם פונה 

*־ ; י 

בשעת־התפילה. הקיר המפואר ביותר בבהכ״נ היה מכוון 
לערך אל מול בית־המקדש: בארץ־ישראל, בערים שמצפון 
לירושלים — היה זה הקיר הדרומי; בערים שבמערב א״י— 
הקיר המזרחי; בערי עבר־הירדן המזרחי — הקיר המערבי 
(בבתהכ״ג שבצפון עבר־הירדן המזרחי — פעמים שהקיר 
העיקרי היה פונה לצד מערב ופעמים לצד דרום): בחו״ל 
בארצות שממערב לא״י היה זה הקיר המזרחי, ובאלו שממזרח 
לא״י — הקיר המערבי. על־יד אותו קיר היה, כנראה. מקומו 
של ארון־הקודש (ע״ע) ואנברו היו פונים. כנראה, המתפל¬ 
לים בשעת תפילתם. בהתאם להלכה: ״היה עומד בחו״ל — 
יכוין את לבו 1 בשעת התפילה) כנגד א״י... היה עומד 
בא״י — יכוין את לבו כנגד ירושלים... היה עומד בירוש¬ 
לים — יכוין את לבו כנגד בית־המקדש... נמצא: עומד 
במזרח— מחזיר פניו למערב. במערב— מחזיר פניו למזרח, 
בדרום — מחזיר פניו לצפון, בצפון — מחזיר פניו לדרום, 
נמצאו כל ישראל מכוונין את לבס למקום אחד" (ברכות 
ל/ א׳; ועיין: תוספתא, ברב׳ ג/ ט״ז: ירוש/ ברב׳, פ״ד, ה״ה). 
על־יד הקיר הדרומי של שרידי ביהכ״נ, שהיה מצוי בחמת 
על־יד טבריה, נמצא כסא־אבן: כסא כזה נמצא גם בין שרידי 
ביהכ״נ שבכוזרין, ואף כאן—סמוך לקיר הדרומי הפונה לעבר 
ירושלים: וכן נמצא כסא כזה בין שרידי ביהכ״נ באי דלוס 
סמוך לקיר המזרחי—הפונה לא״י. כנראה, היה זה מקום־מושבו 
של חכם־העדה (ה״זקך), ואפשר, שלכסא זה נתכוונו בכינוי 
,.קתדרא דמשה״ (פסיק׳דרבכהנא,ז/הוצ׳בובר,עם׳ 12 ). 

אע״פ שהתפילה היתה עיקר מטרתו של ביהכ״ג (עיין: 
מגילה כ״ז א׳), שימשו בתי־כנסת גם למטרות נוספות: "קורין 
ושונין ודורשין בהן" (תוספתא, מגילה, ג׳ [ד׳]. ז׳). חכמים 
היו דורשים ומלמדים תורה לעם בבתהכ״נ (עיין: ירושלמי, 
ברכות, פרק ג/ הל׳ א׳, דף ו׳ א׳: שם, סוטה, פרק א/ הל׳ 
ד׳, דף ט״ז ד׳: ויקרא רבה ל״ה! ועוד). אדם גדול שמת — 
היו מספידים איתו בבית־הכנסת (עי׳ מגילה כ״ח ב׳). כן 
התאספו בבית־הכנסת גם כדי לדון בצרכי־ציבור — "לפקח 
על עסקי־רבים" (כתובות ה׳, א׳). רצו להתרים את הציבור 
לדברים שבצדקה, היו מתוועדים לשם כך, כנראה, בבית־ 
הכנסת (עיין: תוספתא, תרומות, א׳, י׳: שם, שבת, ט״ז, 
כ״ב; יעוד). מי שמצא אבידה היה מכריז עליה בביהכ״ג 
(בבא מציעא כ״ח ב׳): כמו־כן אם נגנב מאדם דבר — היו 
מכריזים על־כך בביהכ״ג (ויק״ר, ר, ב׳). לערך מן המאה ה 3 
לסה״נ שימש ביהכ״נ גם ללימוד תינוקות (ברכות, י״ז, א׳: 
מגילה כ״ח, ב׳: ב״ק ם׳, ב׳: ירוש׳ מו״ק פ״ג, ה״א). וכן נהגו 
לערוך בביהכ״ג סעודות־מצווה (ירוש׳ פסח׳ פ״א, ה״א) 
ולהשביע את אלה שנתחייבו בשבועה (ויק״ר ר, ג׳). התפ¬ 
קידים המרובים. שמילא ביהכ״ג, ודאי לא היו קשורים בו 
מראשיתו, אבל כמה סימנים מעידים, שמלכתחילה לא נוצר 
ביהכ״נ אלא לשם מילוי תפקידים דתיים־ציבוריים. שבית־ 
המקדש לא היה יכול למלאם, ומכאן ריבוי בתי־הכנסת בא״י 
עוד בזמן הבית ואף בירושלים עצמה. 

רוב העם, שהיו עסוקים במלאכתם, היו באים לביהכ״ג 
בעיקר בשבת (עיין: שבת כ״ד ב׳ ורש״י שם ד״ה משום: 
ר״ד. ל״ה א׳). ומכאן כינויו היווני של ביהכ״נ י\ 0 ד<ז־׳() 8 ״ר׳ 





617 


כית־כנסת 


618 


(שבתיון; קדמוניות, ט״ז ר, ב׳) וכינויו הסורי: "בי־שבתא 
דיהודיא (=בית־השבת של היהודים־אסמני: ביבל. אורינט., 
272,1 ). אבל החכמים השתדלו לחנך את העם לבוא לביהכ״נ 
גם בימות־החול, שיהא ״אדם בא מן השדה בערב — נכנס 
לביהכ״נ, אם רגיל לקרות — קורא, אם רגיל לע^ת — 
שונה, וקורא קריאת־שמע ומתפלל" (ברכות ד׳ ב׳), ואף 
הפליגו בשכרם של ה״משכימים ומעריבים לביהכ״נ" (שם 
ח׳ א׳), ואמרו: "אדם נכנס לביהכ״ג ועומד אחורי העמוד 
ומתפלל בלחישה — והקב״ח מאזין את תפילתו" (ירושלמי, 
ברכות, פ״ט, ה״א). קודם שנכנסו לביהכ״ג היו נוהגים לחלוץ 
את הנעלים (ירוש׳ ב״מ פ״ב, ה״ט), אך לא היה חיוב בדבר 
(ברכות ס״ב ב׳—ס״ג, א׳). 

בערים גדולות היו מצויים בבתי־הכנסת "עשרה בטלנים" 
(משנ׳ מגילה א׳, ג׳; בבלי, שם, ה/ א׳: כ״א, ב׳) — "בני־ 
אדם כשרים, בטלין ממלאכתן לעסוק בצרכי־ציבור ולבוא 
קודמין לביהכ״נ כדי שיהיו מצויין עשרה לעת התפילה" 
(רש״י בבא קמא פ״ב א׳, ד״ה עשרה: ועיין: ירוש׳ מגילה, פ״א, 
ה״ו). בבבל היו בתי־כנסת מיוחדים לקיץ ולחורף (ב״ב ג׳ ב׳). 

בקישוט ביהכ״נ בציורים התחילו בא״י כנראה במאה 
ה 3 לסה״נ, (ירוש׳ ע״ז, פ״ג, ה״ג: ועי׳ י. נ. אפשטין: 
״לשרידי הירושלמי״, ״תרביץ״, ג ׳ , עמ ׳ 20 ). בתקופה קדומה־ 
ביחס כבר נהגו לקבוע מקום נפרד בביהכ״ג לנשים, ועל כך 
כבר מעיד פילון(והשווה אוזביוס, 3/111,12 ,.£ח 3 י\£.ק:>ו.זק) י 
ולשם כך שימש, כנראה, היציע (עי׳ חולין, צ״ב, א׳). 
כנראה, שכבר בזמן העתיק היה מצוי "פלוש" (חדר קדמי 
למעבר) לפני ביהכ״ג — שכן השטח הפנימי של ביהכ״ג נקרא 
בשם "דלת לפנים מדלת" (דברים רבה, ז׳, ב׳: ועיין: 
ירוש׳ ברבות, פ״ה, ה״א). בביהכ״ג היתה מצויה "תיבה", 
שבה היו מונחים ספרי־התורה או ספר־תורה יחיד ושנקראה 
גם בשם "ארון־הקדש" (ע״ע). נהוג היה להביא את ספר- 
התורה לביהכ״ג רק למשך הזמן שהציבור היה שוהה בו 
לתפילה ולקריאת־התורה, ואילו אח״כ היו מוציאים אותו 
משום שאסור היה לו, לקהל, לעזוב את ביהכ״נ קודם שהוציאו 
מתוכו את ספר־התורה (סוטה ל״ט ב׳, ורש״י שם). לספר־ 
התורה היה מדור מיוחד בביהכ״ג, שהיה נבדל משאר חלקי- 
הבית ע״י מסך. בביהכ״נ היתה בימה, ששימשה, כנראה, בעי¬ 
קר לקריאה בתורה בציבור (ירוש׳ מגילה, פ״ג, ה״א: בבלי, 
שם, כ״ו, ב׳), וכן היה בו "דוכן", שעליו היו עולים הכהנים 
לברך את העם (עיין: סוטה ל״ח ב׳: וע״ע ברכת־כהנים). 
הישיבה בבתי־הכנסת היתה על מחצלאות (בבא־בתרא ח׳ ב׳). 
בבתי־הכנסת שבגליל נמצאו ספסלי־אבן קבועים סמוך לקי¬ 
רות׳ ששימשו לישיבה. הספסל ("ספסלה") נמנה עם כלי 
ביהכ״ג (ירוש׳ מגילה, פ״ג, ה״א). בדרך־כלל היה לכל אחד 
מן המתפללים מקום קבוע בביהכ״נ (ירוש׳ מו״ק, פ״ג, ה״ה: 
בבלי, שם, כ״ב ב׳—כ״ג א׳). בלילות היו רגילים להעלות 
בביהכ״ג אור (משנה, פסחים, ד׳י א׳: בבלי, ברכות, נ״ג ב׳). 
נראה, שהיו בביהכ״נ חלונות הרבה ובשעות־היום היה "אורן 
מרובה"(ירוש׳ פסחים, פ״א׳ ה״א). בביהכ״ג או סמוך לו היה 
מצוי גם כיור־מים (״גורנה״ — ירוש׳ מגילה, פ״ג, ה״ד). ליד 
ביהכ״ג היתה גם אכסניה לאורחים או למחוסרי־בית (יריש׳ 
בכורים. פ״ג, ה״ב; שם מגילה, פ״ג, ה״ד: בבלי פסחים, 
ק״א׳ א׳: יובנל: סטירות, 111 , 296 : כתובת־תיאודוסיוס 
10 ,^ 1 , 13£1 ; 723 , 111 ^ 10,1 ״יס 7 ־>. 

ענייני ביהכ״ג התנהלו ע״י "ראש הכנסת" (תוספתא. 


תרומות, ב׳, ח׳; שם, מגילה, ד׳, כ״א)—ביוו׳ 05 ץ 0 )ץ״ע״ 10 /־י״יו 
("ארכיסינגוגוס"), ובשם זה כבר הוא נזכר באוונגליונים 
(מארקום, ה׳, כ״ב: לוקאם, ח׳, מ״ט; וכן גם מסעלות־ 
השליחים, י״ג, ט״ו) ובחיבורים יווניים ולאטיניים מן המאות 
ה 3 וה 4 . "ראשי־כנסיות" היו מנכבדי־העם (פסהים מ״ט ב׳: 
תוספתא, מגילה, ד׳, י״ב: ירוש׳ ברכות, פ״ג, ה״א). בביהכ״ג 

היה גם שמש, שהיה נקרא בשם "חזן־הכנסת" אי "חזן". 

־ 1 

גם בביהכ״ג שעל הר־הבית, שהתקיים בימי בית שני, היו 
"ראש־הכנסת" ו״חזן־הכנסת" (משנה, יומא, ז/ א׳; שם, 
סוטה, ז׳, ז׳—ח׳). דירתו של "חזן־הכנסת" שהיה נקרא 
גם בשם "ממונה" (ירושלמי, סוכה, פ״ה, ה״א) או "חזן 
ב י ת * ה כ נ ס ת" (תוספתא, בכורים, ב׳, ח׳), היתר, לפעמים 
בתוך ביהכ״ג (עירובין נ״ה ב׳: יומא י״א ב׳: ועוד). 
כש״חזן־הכנסת" היה תלמיד־חכם (ירוש׳ סוטה, פ״ז, ה״ו: שם. 
יבמות, סוף פ׳ י״ב) היה משמש לפעמים גם כמלמד־תינוקות 
(משנה, שבת, א׳, ג׳: פסיקתא זוטרתא, שלח, מ״ח. ע״ג). יש 
שהחזן היה גם יורד לפני התיבה כשליח־ציבור(ירוש׳, ברכות, 
פ״ט, ה״א), אבל לא היה זה תפקידו הקבוע וכשליח־ציבור 
לא שימש, כנראה, ממונה קבוע. אלא אחד מן המתפללים. 

בדרך כלל היה ביהכ״נ שייך לציבור ובעליו החוקיים היו 
"בני־העיר" (עיין משנה: מגילה, ג׳, א׳: נדרים. ה׳, ה׳). 
בתכ״נ גדולים שבכרכים נחשבו לרכוש של כלל־ישראל, ולא 
רק של בני־העיר (מגילה כ״ו א׳), אבל היו בכרכים בהכ״ג 
קטנים יותר, שהיו רכושו של חלק מן הציבור — יוצאי 
מקום מסויים או בעלי אומנות מסויימת (שם): כמו־כן היה 
גם ״ביכ״נ של יחיד״ — שנבנה ע״י אדם פרטי ונחשב 
לרכושו (ירוש׳ מגילה, פ״ג, ה״א). יחידים היו מרבים תמיד 
במתן תרומות לצרכי ביהכ״ג. רב חמא בר־חנינא (במאה ה 3 , 
בא״י) מספר על ממון הרבה, שהשקיעו אבותיו בביכ״ג בלוד 
(ירוש׳, סוף פאה: שם, שקלים, פ״ה, ה״ו). כתבות, שנמצאו 
במקומות שונים, מספרות על הקמתם של בתכ״ג על־ידי 
יחידים או על השתתפותם של יחידים בהקמת חלקי בתכ״ג, 
או על נדבות של יחידים לריהוט הפנימי של בתכ״נ. בכתבות 
היווניות והרומיות מן המאות ה 3 וה 4 נזכרים גם נשים 
וילדים בתארי־כבוד: "אם־הכנסת", "ראש־הכנסת" וכיוצא 
בזה, שכנראה הוענקו להם על שום השתתפותם של הנשים 
והורי־הילדים בבניין ביהכ״נ והחזקתו. על אנטונינום (ע״ע) 
מסופר ש״עשה מנורה לביהכ״נ״ ורבי אמר על־כך: "ברוך 
אלהים אשר נתן בלבו לעשות מנורה לביהכ״ג" (ירוש׳ 
מגילה, פ״ג, ה״ב). שמות־המנדבים נרשמו לזכרון בביהכ״ג 
(ירושלמי, שם) ולפעמים הגיעו אלינו בכתבות, שנמצאו 
בחפירות. בתלמוד מסופר על רב אשי (ויש גורסים: מר בר 
רב אשי), שדאג לתקנת ביהכ״ג במתא מחסיא עירו, וכשראה 
שביהכ״ג רעוע — הכניס את מיטתו לשם, ולא הוציאה עד 
שנגמר תיקונו של ביהכ״ג (בבא בתרא ג׳ א׳). גם שמן 
למאור (עי׳ סנהדרין צ״ד ב׳) וצרכים אחרים של בתהכ׳ינ 
היו באים ממקורות פרטיים (עי׳ תוספתא, בבא קסא, י״א, 
ג׳: שם, בבא בתרא, ט׳, ט׳; בבלי, ערכין ו׳ ב׳: ירוש׳ מגילה, 
פ״ג, ה״א) או ציבוריים (בבא בתרא, ח׳ ב׳, ורש״י שם). 

יחסם של שליטים ואזרחים בני אמונות אחרות לביהכ׳נ 
היה תלוי במעמדם הכללי של היהודים במקומות־מושבותי־ 
הם השונים. התלמיים במצרים התייחסו באהדה לביהכ״נ ועל 
כך מעידה העובדה, שכמה בתכ״נ בערים שונות במצרים 
הוקדשו (במאות ה 3 וה 2 לפסה״נ) לבית־המלכות. עם ריבוי 


619 


בית־כנםת 


620 


החיכוכים בין היוונים והיהודים במצרים בתקופת שלטונה 
של ר(מי נשתנה יחסם של היוונים גם לביהכ״ג. בימי הקיסר 
גאיום קאליגולה ( 37 — 41 לסה״ג) העמידו היוונים תושבי 
אלכסנדריה את פסל הקיסר בביהכ״ג הגדול שבעיר ז(: 
בימי מרד־היהודים במצרים בשנות 115/7 נשרף ביהכ״נ 
הגדול שבאלכסנדריה. בימי אוגוסטוס נקבע לחוק, שגנבה 
מביכ״ג בר(מי דינה בגנבת קדשים (קדמוניות, ט״ז, ו׳. ב׳, 
קס״ד). בר(מי היו גם בתכ״נ על שם אוגוסטוס. 

עם השתלטותה של הנצרות בתחומי האימפריה הרומית 
התחילו רדיפות שיטתיות נגד ביהכ״נ, אע״פ שבתהכ״נ 
שימשו מתחילה מרכז לוויכיחים על מהותה של הנצרות 
ומתוכם התחילה הנצרות מתפשטת גם מחוץ לתחומי־ 
היהדות. בחוק הרומי היו קיימים אמנם חוקי־הגנה על 
ביהכ״נ, כגון שאין להפקיע בתכ״נ לשם איכסון של אנשי־ 
צבא ( 10 , 8 , ¥11 ,.[) 1160 ־ 011.1 ,')); כן אסר החוק הר(מי 
להעמיד תמונות אליליות או נוצריות בביהכ״נ ועל־ידי כך 
להוציא( מכלל שימוש לתפילה, ואף הוטלו ענשים קשים 
על הריסתם של בתכ״נ, אבל למעשה לא שמרו הנוצרים 
על חוקים אלה, וכשנשרף ביהכ״נ בקליניקום שבסוריה 
בשנת 388 , בפקודתו של הבישוף המקומי, ציווה אמנם 
תיאודוסיום 1 על הבישוף להקים את ביהכ״נ על־חשבונו 
ואף דרש שהשורפים יענשו במלקות, אבל אמברוסיוס (ע״ע) 
מנע את ביצועו של פסק־הדין. צו קיסרי ( 392 ) תבע למנוע 
בתוקף הריסת בתכ״נ או שדידתם בשם האמונה הנוצרית 
( 9 , 8 י ^¥ 1100(1., X ־ 1 . 0x1 ). אבל העובדה שצריך היה 
לחדש צו זה ב 397 (שם, שם, שם, 12 ), ב 412 (שם, שם, שם, 
20 ), ב 420 (שם, שם, שם 21 ) וב 423 (שם, שם, שם, 25 — 27 ), 
מעידה על המרחק שהיה בין החוק והמציאות. בשנת 415 
הותר, לפי חוק מיוחד, להרוס בתכ״נ שהיו בשדה ושהריסתם 
לא היתה כרוכה ברעש מרובה (שם, שם. 10 , 16 ); חוק 
זה העמיד את ביהכ״נ בדרגת "מקדש" אלילי. באותה שנה 
עצמה נאשם הנשיא ר׳ גמליאל הששי בהקמתם של בתכ״נ 
חדשים (שם, שם, 8 , 22 ), ומעט־מעט התחילו הנוצרים 
הופכים בתכ״נ לכנסיות נוצריות. אחד מבתהכ״נ שבאני 
טיוכיה נהפך עוד במאה ה 4 לסה״נ לכנסיה נוצרית. ביהכ״נ 
באורהי (ע״ע) נהפך לכנסיה נוצרית בימי הקיסר תיאודו־ 
סיוס 11 ( 408 — 450 ) ע״י הבישוף רבולם ( 411 — 435 לסה״נ). 
מלכתחילה נחשב הדבר לפגיעה בחוק. אבל לאחר מעשה 
קיבלה העובדה תוקף. לכל היותר הוטל על הכנסיה לפצ(ת 
את היהודים ולהקצות להם מקום לבניית ביכ״נ חדש — 
דבר, שנעשה רק לעיתים רחוקות. להלכה, היו צריכים 
להחזיר ליהודים — במקרה של שריפת ביכ״נ — את המקום 
שבו עמד ביהכ״ג שנשרף, וכן את רהיטיו וכליו שנשדדו — 
אם עדייו לא השתמשו בהם בתוך הכנסיה: אבל אם כבר 
השתמשו בהם בכנסיה. הוחזקו..מקודשים" והחזרתם נאסרה 
(חוק מן ה 15 בפברואר 423 — 25 , 8 , 1 \ 1100(1., X ־ 1.1 ) 00 ). 
לבקשתם של היהודים לבטל חוק זה השיב הקיסר, שאינו 
מסכים "לבקשותיהם העלובות", והוא רק מבטיח, שלהבא לא 
יתפסו את בתהכ״נ שלהם ולא ישרפום (שם. שם, שם, 26 ). 
לסוף אסר החוק הרומי לבנות בתכ״נ חדשים, ולכל היותר 
הותר המשך קיומם של בתכ״נ קיימים (צו. שהיה מכוון 
לארצות־המזרח, מיום 8 ביוני 423 — ,ז 1100(]., X0 ־ 1 1 ) €0 
27 , 8 ). לאחר־זמן ( 9 , 1 .[) €0 ; 3 . 6 ..[) 1160 ־ 1 ."סא; 

18 — 31 ביאנואר 438 ) נקבע, שכל הצעה לבניית ביכ״ג 


חדש צריכה לקבל אישור מטעם הכנסיה ושמותר לתקן 
בתכ״ג ישנים רק כשהם נוטים ליפול, והמשפר ביכ״נ — 
לא לתיקונו אלא לקישוטו — יענש בקנס של 50 ליטרות זהב. 
ביכ״נ, שנבנה ב״שוק־הנחושת" שבקונסטנטינופול בימיו של 
הקיסר תאודוסיוס 11 . ברשיונו של הממונה על העיר, בזמן 
שהקיסר לא היה בעיר. נהפך בפקודת הקיסר ואחותו פול־ 
כריה לכנסיה נוצרית בשנת 442 (תיאופאנס, הוצ ׳ די בור, 
עמ׳ 102 ). 

ב. ב י מ י ־ ה ב י נ י י ם. שרידים של ביהכ״ג בבית־אלפא 
(ע״ע), שהפסיפס שלו נעשה בימיו של יוסטינוס (כנראה, יוס־ 
טינום 1 , שמשל ב 518 — 527 לםה״נ),מעידים, שלא תמיד שמו 
לב לאיסור, שהוטל ע״י השלטונות על קישוטי ביהכ״ג. עם 
כיבושה של א״י ע״י הערבים נתחדש בניינם של בתכ״נ בא״י 
ונתרבה מספרם בארץ. כך הוקם ביכ״ג("בית תפלה ומדרש") 
בירושלים, סמוך לכותל המערבי, ויהודי־התפוצות היו מרבים 
לנדב לשמו. שני בתכ״נ היו ברמלה בסוף המאה ה 11 ; בחברון 
היה מצוי באותה תקופה ביכ״נ על־יד מערת־המכפלה. — ר׳ 
בנימין מטודלה (ע״ע) מספר על ביכ״נ שמצא ברמלה ועל 
ביכ״נ שהיה בטבריה בשם "כנסת כלב בן־יפונה". ר׳ שמואל 
בר' שמשון(ביקר בא״י־ב 1210 ) מספר במכתבו על 24 בתכ״נ 
בגליל (הוא מייחם את ייסודם לד׳ שמעון בר יוחאי, ביניהם 
ביכ״נ "נאה ונחמד" בכפר־ברעם ו״ביכ״נ יפה מאד" במירון) 
וכן הוא מספר על ״ביכ״נ יפה מאד״ שמצא בנינוה (כלומר: 
נוה שבעבר־הירדן) ועל ביכ״נ גדול שהיה בארבל (כיום: 
ארביד) — ״שעשה ניתאי [הארבלי], אבל עתה נהרס".— 
הרמב״ן(ע״ע משה בן נחמן) מספר במכתבו לבנו: "ירושלים 
יותר חרבה מן הכל... ומצאנו בית חרב בנוי עמודי־שיש 
וכיפה יפה—ולקחנו אותו לביהכ״נ. כי העיר הפקר וכל הרוצה 
לזכות בחרבות — זוכה, והתנדבו לתקן הבית וכבר התחילו 
ושלחו לשכם להביא משם ספרי־תורה אשר היו בירושלים 
והבריחום מפני התתרים". ר׳ עובדיה מברטינ(ר( כותב על 
ביכ״נ זה באלול הרמ״ח ( 1488 לסה״נ): "וביהכ״ג של ירושלים 
היום — אין בה [בו| ספרי־תורה כי־אם מעט מזער, תחת 
אשר היו בה [בו] לפי הנשמע יותר משש־מאות ספרי־ 
תורה... הוא בנוי על־גבי עמודים וארוך וצר ואפל ואין נוגה 
לו כי־אם הפתח ובתוכו בור של מים... והחצר אשר בו ביהכ״ג 
גדולה מאד ובתוכה בתים רבים וכולם הקדש מאשכנזים 
ואשכנזיות אלמנות יגורו בו". ר׳ משה באסולה מספר על 
ביכ״נ זה (ב 1521 ),שהוא "אחד בלבד [בירושלים!...יפה הוא 

עם ארבעה עמודים... ולפנים ההיכל חדר עם ספרי־תורה 

• 1 

סביב, הם יותר מששים, ואין לביהכ״נ אורה אלא מן־הפתח 
שהוא במערב וחלון קטן עליו, וגם ביום משתמשים לאור 
הנרות שמדליקים סביב"; וכנראה שעל ביכ״נ זה אומר הנוסע 
הפ(רטוגאלי דה אביר(, שביקר בירושלים ב 1560 (בספרו 
"מורה־דרך לארץ־הקדושה"), שהוא "מעורר תוגה ועצב 
יותר מכל מה שראיתי בארצות־הקדם, אבל בחגים מקשטים 
אותו ביריעות יקרות מזהב וממשי כיד הטובה שמעניקים 
להם !ליהודים! בארץ הקדושה—לא רק מפורטוגאל ומקאס־ 
טיליה בלבד, אלא גם מכל חלקי־העולם"; ביהכ״נ של הרמב״ן 
שימש ביכ״נ עד ש׳ 1586 , שאז הועבר ע״י המופתי הירושלמי 
לידי הערבים (הבית עמד על תילו עד התקופה האחרונה 
בחצר. שהיתה גובלת בצידה הדרומי עם "חורבת ר׳ יהודה 
חסיד" שבירושלים העתיקה). ר׳ אשת(רי הפרחי (בתחילת 
המאה ה 14 ) מזכיר בספרו "כפתור ופרח" (סוף פרק מ״א) 



621 


כית־כנכת 


622 


ביכ״נ, שהיה בימיו בירושלים סמוך למקום הקרוי "היכל דוד" 
— "כנגד הר־המוריה לדרום" (הכוונה היא, כנראה, למקים 
המיוהס לקבר־דוד על הר־ציון). ר׳ יצחק חילו (חי בתחילת 
המאה ה 14 ) מספר על "ביכ״ג ישן אשר יתפללו בו יומם 
ולילה" בחברון ומזכיר ביב": יפה ועתיק בצפת. כמו־כן הוא 
מספר על ביכ״נ בטבריה בשם "כנסת כלב בן־יפונה" (שכבר 
הזכיר( ר׳ בנימין מטודלה בשעתו) ועל ביכ״ג עתיק ויפה 
בגמזו וביכ״ג עתיק מאוד ביפו, שסמוך לו היו בית־ספרים 
וישיבה. נוסע, שביקר בא״י ב 1481 , מספר על ביכ״נ ברמה, 
עירו של שמואל הנביא (״ירושלים״ של לונץ׳ ה/ עמ ׳ 167 
ואילך). נוסע מיה״ב מספר על ביכ״ג בירושלים ע״ש אליהו 
הנביא (״אלה המסעות״ — מצורפים למסעות ר׳ בנימין 
מטודלה, חוצ׳ גרינהוט. עמ׳ 150 ). על ביכ״נ בכפר־ברעם, וכן 
על ביכ״נ במירון ע״ש ר׳ שמעון בר־יוחאי(שם, 141 ). כנראה, 
היו ביה״ב בתכ״נ גם בעזה (לפי עדותו של משולם מוולטרה, 

: 7 * 

שביקר בא״י ב 1480 ) ובאשקלון (לפי כתבים, שנמצאו 
בגניזה). 

בתכ״ב מרובים היו ביה״ב בתפוצות־ישראל שבארצות־ 
המזרח. את הקמתם של כמה מהם ייחסו לעזרא או לדניאל 
(ביהכ״נ בבבל): ר׳ בנימין מטודלה מספר על 28 בתכ״ג בבג¬ 
דאד׳ על "כנסת יחזקאל הנביא ע״ה שעל נהר פרת, ובמקום 
הכנסת כנגדו — ששים מגדלים, ובין כל מגדל ומגדל — 
כנסת, ובחצר הכנסת — תיבה, ואחרי הכנסת — קברו של 
יחזקאל... ועליו כיפה יפה ובנין יפה עד מאד מבנין יכניה 
מלך יהודה... ואותו המקום עד היום הזה מקדש־מעט, באים 
מארץ־מרחק שם להתפלל מראש־השנה עד יום־הכפורים... 
וגם ראש־הגולה וראשי־ישיבות באים שם מבגדאד... ומוצי־ 
אין ספר גדול מכתיבת יחזקאל הנביא וקורץ בו ביום- 
הכפורים... וגם בני גדולי ישמעאל באים להתפלל שם, 
מרוב חיבתם ליחזקאל הנביא ע״ה... וכל בני ערב באים 
שם להתפלל". כמו־כן מספר בנימין על ביכ״ג שעמד על־יד 
קברו של יכניה מלך־יהודה, ועל "[בית־] כנסת משה רבנו", 
שהיה ב״מצרים הקדמונה״ (כנראה פוסמאט) מחוץ לעיר. — 
ר׳ שמואל בר׳ שמשון (בתחילת המאה ה 13 ) מספר על 
״ביהכ״נ שעשה אליהו בדמשק״ — "ומקום נאה הוא מאד 
והוא חוץ לעיר״. — ביהב״ג העתיק שבחלב (סוריה) נבנה, 
כנראה, בתחילת המאה ה 9 ויש בו שיכלולים מן המאה ה 15 ; 
הוא מצטיין ב״כסא של אליהו״ (ע״ע .ברית־מילה) גבוה: 
ארון־הקודש מצוי בו במערב (לצד א״י) ומאחריו — ארון־ 
אבנים ובו כתב־יד עתיק של התנ״ך—מיוחס לבן־אשר (ע״ע). 

שרידי ביהכ״נ שנתגלו באלצ׳ה שבספרד הם, כנראה, 
מתחילת יה״ב (דומים הם בצורתם לשרידי ביהכ״נ בבית- 
אלפא). בספרד נשתמרו כמה בתכ״ג, שמשמשים עד היום, 
מתקופת־הגירוש ואילך, ככנסיות נוצריות. ביהכ״נ העתיק 
בוורמייזה (גרמניה), שהיה קיים עד הזמן האחרון (הוא 
נהרס ע״י הנאצים), נבנה (לפי כתובת, שהיתה בו) במאה 
ה 11 ונתחדש במאה ה 12 (אך שיכלולים הוכנסו בו מזמן 
לזמן עד המאה ה 19 ). ב 1624 נבנה מאחרי ביכ״ג זה בניין 
קטן ל״ישיבה", שהיה נקרא "בית־מדרשו של רש״י" אף הוא 
היה קיים עד שנהרס ע״י הנאצים. ביהכ״ג העתיק ברגנס־ 
בורג, שהיה קיים עד התקופה האחרונה, נבנה, כנראה, 
במחצה הראשונה של המאה ה 13 (בנייתו יוחסה לר׳ יהודה 
החסיד). מציאותו של ביכ״נ בפראג כבר נזכרת במאה ה 12 . 
מן המאה ה 14 ידוע על שני בתכ״נ בפראג: ישן וחדש! 


ביהכ״ג החדש הוא, כנראה, זה הקיים עד היום בפראג בשם 
"אלטנוישול" וששימש נושא או רקע לאגדות הרבה. ביכ״ג 
זה מורכב מחלקי־בניין שונים, שנבנו בתקופות שונות: חלקו 
היסודי והקדום ביותר הוא, כנראה, מתחילת המאה ה 14 . 
ביהכ״נ העתיק ביותר בפראנקפורט ע״נ מיין נבנה, כנראה, 
עם ייסודה של קהילת־היהודים שם, במאה ה 12 (שרידיו 
נתגלו בחפירוו* בשנת 1847 ), ביהכ״נ הגדול ביותר מיה״ב 
במרכז־אירופה, הידוע לנו, היה ביהכ״נ בקראקא (פולניה), 
שנבנה במאה ה 13 או ה 14 (הוכנסו בו חידושי־בניה במאה 
ה 16 ). 

גם ביה״ב מילא ביהכ״נ אותם התפקידים, שמילא בזמן 
העתיק, אלא שעכשיו שימש יותר כבית־מדרש לציבור 
הרחב. לרשותו של כל מבקר בביהכ״ב עמדו ספרים תורנים 
ללמוד בהם. תפקידו של ביהכ״נ כבית־הציבור נתגלה בתקופה 
זו גם כמנהג ״עיכוב־הקריאה״: אדם, שנעשה לו עול, היה 
זכאי לעכב בשעת־התפילה את קריאת־התורה בביהכ״נ ולת¬ 
בוע, שיעשה לו דין. ביהכ״נ נחשב לבית־הציבור היהודי גם 
בעיני השלטונות הנכריים. בו הוקראו צוי־השלטון, כמו צו־ 
הגירוש ליהודי קונסטאנצה ( 1448 ) ונירנברג ( 1498 ). בצו¬ 
רתו הפנימית של ביהכ״נ בא שינוי ביה״ב: התחילו בונים 
אז את ארון־הקודש גם בתוך הקיר הפונה אל עבר הר־הבית 
(באופן שלא תמיד היה "תיבה" מיטלטלת כמו בזמן־ 
העתיק), לא תמיד אפשר היה לשמור בארצות־הגולה על 
המנהג העתיק לבנות את ביהכ״נ "ב?בהה של עיר" ולהקפיד 
שלא יהיו גגות שאר בתי־העיר גבוהים מביהכ״נ, ונמצאו 
כמה התרים לביטולו של נוהג זה. ביה״ב — אחר המאה 
ה 10 — נשתרש המנהג להעמיק את רצפת ביהכ״ג מרצפת־ 
הרחוב שעל־ידו, ופעמים שהעמיקו בתוך ביהכ״נ את העמוד 
של הש״ץ (כגון ב״אלטנויישול״ בפראג) — מנהג, שלא 
היה רווח בזמן העתיק (אמנם בתלמוד נאמר: "אל יעמוד 
אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך ויתפלל, שנא¬ 
מר — תהלים קל, א — ,ממעמקים קראתיך ה׳״ ,— אלא 
שהכוונה היא ש״לא יעמוד אדם לא על־גבי כסא ולא על־ 
גבי שרפרף״ וכדומה — ברכות י׳. ב׳). גם בקביעת מקום 
ל״עזרת־נשים" באו שינויים ביה״ב. ר׳ אליעזר בן־יואל 
הלוי (ע״ע) מזכיר, שהיו פורשים וילונות בביהכ״נ להבדיל 
בין גברים לנשים בשעת הדרשה. כנראה, שלתפילה לא 
היו הנשים באותה תקופה רגילות לבוא לביהכ״נ כלל. מתחי¬ 
לת המאה ה 13 ידוע על "עזרת־נשים" בוורמייזה, שהוקמה 
לאחר שביהכ״נ כבר היה קיים: ביהכ״נ היה קשור ל״עזרת־ 
הנשים" ע״י חלונות קטנים, והנשים לא יכלו, כנראה, להש¬ 
תתף בתפילה בציבור, שנתקיימה בביהכ״נ, והיתה להן שלי־ 
חת־ציבור מיוחדת. מוו׳רמייזה ידועה לנו הש״צית אורניה 
(נפטרה ב 1275 ), שתפילת־הנשים ב״עזרה" התנהלה, כנראה, 
על־ידיה. גם בנירנברג היה- כנראה, לנשים ביכ״נ נפרד — 
מה שאנו למדים מתוך תעודה מ 1499 : ידוע גם על ש״צית, 
בשם ריכנצה (נפטרה ב 1292 ), שהיתה בעיר זו, וכנראה 
כבר היה שם באותה תקופה ביכ״נ מיוחד לנשים. 

ביה״ב היתה מצויה עפ״ר חצר על-יד ביהכ״נ, שבה היו 
מתקיימות ישיבות בית־הדין ונערכים טכסי־נישואים, ופע¬ 
מים אף שימשה חצר זו כשוק (כגון בפראנקפורט, בסוף 
המאה ה 15 ), כן היה מצוי בביהכ״ג או ב״פלוש" מקום מיוחד 
בשם "גניזה" (ע״ע), שבו היו גונזים קרעי ספרי־קודש, 
שיצאו מכלל שימוש. 


623 


כית־בנכת 


624 


יחסה העוין של הכנסיה הנוצרית לביהכ״נ נמשך גם 
ביה״ב: פרעות וגירושים ביה״ב היו תמיד מסתיימים בחור¬ 
בנם של בתכ״נ או בהפיכתם לכנסיות נוצריות. 

יחסו של האיסלאם לביהכ״נ היה בדרך כלל פחות 
עוין מזה של הנצרות, אע״ס שהחליף עומאר ( 634 — 644 ) 
אסר על קיומם של בתכ״נ בארצות־הכיבוש של המוסלמים 
והחליף אל־מותוכיל, במאה ה 9 . קיים פקודה זו וציווה שכל 
בתי־הכנסיות יהפכו למסגדים. גם בפקודת החליף המצרי 
אל־חכים (מת ב 1020 ) החריבו בתכ״ג בא״י. וכן נהרסו 
בתכ״נ הרבה ע״י ה״אלמווחדים" באפריקה הצפונית ובספרד 
(אחר 1140 ). 

ג. בזמן החדש. בעת החדשה נוצר בפולניה טיפוס 
חדש של בתכ״נ. שנבנו בצורת מבצרים. בפריווילגיה, שנתן 
זיגמונט ווו, מלך פולניה, לבניין ביכ״נ בלוצק ( 1626 ), 
כתוב: "שיתקינו (היהודים] על גג ביהכ״ג שלהם סידורים 
מספיקים להשתמש ברובה ולהתגונן בפני אויבים מכל 
ארבעת הצדדים ושירכשו להם תותח הגון בכספם. ובשעת 
ההתקפות של עובדי־האלילים יעמידו מתוכם בני־אדם מסו- 
יימים להגנה". כדוגמתו של ביהכ״נ בלוצק נבנו גם בתכ״ג 
בלובלין, לבוב ועוד. עם זה נבנו בתכ״ג מפוארים רגילים. 
שלא בצורת מבצר. 

גולי־ספרד הקימו בתכ״ג לפי הסיגנון שהיה מקובל אצלם 
באמסטרדאם, לונדון, האמבורג וכן גם בארצות־המזרח. 

אף בזמן החדש משמש ביהכ״ג לפעמים קרובות גם כבית- 
מדרש ציבורי. נערכים כאן שיעורים במשנה, בתלמוד 
ובאגדה ונשמעות כאן גם דרשות מפי רבנים או דרשנים 
מקצועיים, בעיקר בשבתות קודם תפילת־מוסף או קודם 
תפילת־מנחה: הרב או הדרשן נושאים את דבריהם מעל 
למדרגות המוליכות לארון־הקודש, או סמוך לאה״ק. בכמה 
מן הערים והעיירות של מזרח־אירופה היו מצויים שני 
בתכ״ג: אחד, שהיה מיועד לתפילה בלבד ונקרא בשם ביכ״נ! 
ואחד, ששימש לתפילה ועם זה ללימוד תורה בציבור וביחי¬ 
דות, והיה קרוי "בית־המדרש". נוסף על בתכ״ג ובתי־מדרשות 
גדולים. שהיו מתפללים בהם בזמנים קבועים ושבהם היו 
מתפללים רב־העיר ונכבדי־העדה, היו בכל עיר בתכ״נ קטנים 
הרבה ("שטיבלים"), שלעיתים קרובות היו סמוכים לביהכ״נ 
הגדול, והיו בהם "מניינים" לתפילה בכל שעות־היום. גם 
"בית־המדרש" היה פתוח בדרך־כלל כל שעות־היום. 

בתקופה החדשה מתנהלים ענייני ביהכ״נ ע״י "גבאי" או 
"גבאים" אחדים, וכן מצוי בביהכ״נ "שמש", שמפקח על 
הסדר והניקיון שבו. הכנוי "חזן" שוב אינו משמש לציון של 
"שמש" (כמו בזמן העתיק), אלא לש״ץ מקצועי, יודע-זמרה, 
שעובר לפני התיבה בשבתות ובמועדים (ע״ע חזנות). 

לערך מתחילת הזמן החדש נעשתה חצר ביהכ״נ מקום־ 
ריכוז למוסדות-ציבור יהודיים שונים. כגון: בית־הקהל, 
בית־החתונות וה״מקוה". מסוף המאה ה 16 ואילך נעשה שוב 
רווח הנוהג של ייחוד מדור ל״עזרת־נשים" בביהכ״נ. ונת¬ 
חדש היציע המיוחד לכך. 

בזמן החדש נתקיימו גם כמה בתכ״נ פרטיים לצורך 
הרבים, שהיו רכוש פרטי ממש. ודוגמה לדבר: בתחילת המאה 
ה 18 פרצה מחלוקת ממושכת בקהילת ברלין משום התנג¬ 
דותה של משפחת ליפמן להקמת ביכ״נ ציבורי בעיר, כדי 
שלא יתחרה זה בביכ״נ הפרטי, שהיה רכושה של משפחה זו. 
ידוע שבקהילת פיורדה (גרמניה) היו באמצע המאה ה 18 


כמה בני־אדם, שהיו להם בתכ״נ פרטיים בבתיהם. בחוק 
שהוצא ע״י יוסף 11 , קיסר אוסטריה, ב 3 באוגוסט 1797 , אנו 
מוצאים הבחנה בין שלשה סוגי בתכ״ג: א) בתכ״נ ממש 
(ציבוריים)! ב) חדרי־תפילה בבתים פרטיים, ששימשו תחלי¬ 
פים לבתכ״נ; ג) בתכ״ג משפחתיים, ששימשו רק לבניה של 

ד 

משפחה מסויימת. 

תנועח־החסידות גרמה ליצירת בתכ״נ מסוג מיוחד. כל 
אחד מבתכ״ג אלה — חדר לא־גדול, פתוח תמיד, שנקרא 
בשם "קלויז", משמש מעין מועדון לחסידיו של אדמו״ר 
מסויים. כאן מתאספים חסידיו של אותו אדמו״ר לתפילה 
וגם לסעח־ת־מצווה: "סעודה־שלישית" בשבת לפנות־ערב, 
סעודת ראש־חודש, סעודות בימי־זיכרון למיתתם של צדיקים. 
וכאן מקבלים החסידים את פני האדמו״ר שלהם. כן יש ביכ״ג 
מיוחד לכל אדמו״ר במקום־מושבו, שבו מתפללים החם־דים, 
שעולים אליו לראות אח פניו. בישיבות הגדולות. שהוקמו 
בליטא ושכנותיה, שימש אולם־הלימודים של הישיבה גם 
ביכ״נ לתלמידים, וצורתו היתד, צורת ביכ״ג גדול. 

בהשפעת תנועת הרפורמה (ע״ע) ביהדות, שנתחזקה 
בתחילת המאה ה 19 , הוקמו בתכ״נ חדשים, שהיו שונים 
בצורתם מבהכ״ג המסרתיים. ישראל יעקובסון(ע״ע), שהנהיג 
שינויים בנוסח־התפילה בביהכ״נ שיסד בעיירה סיזן (בנסי¬ 
כות ברונשווייג שבצפון־גרמניה). הנהיג בביהכ״ג בעיר קסל 
(גרמניה) גם נגינת־עוגב, ומשם נתפשטו חידושים אלה גם 
לשאר ערי גרמניה ובארצות אחרות באירופה ובאמריקה. 
מצדדי הרפורמה העבירו גם את הבימה ממרכז ביהכ״י אל 
הקיר העיקרי, סמוך לאה״ק. אמנם בדבר זה לא היה משום 
חידוש יסודי, שכן במאה ה 16 כבר נמצאו בתכ״נ, שהבימה 
לא היתד, באמצעם (ר׳ יוסף קארו, "כסף־משנה" על הרמב״ם, 
הל׳ תפילה, י״א, ג). אך חידושים אלה עוררו התנגדות 
חריפה מאחר שבאו מתוך השאיפה לקרב את צורת ביהכ״נ 
לצורת הכנסיה הנוצרית. כמו־כן עוררו התנגדות ביטולה 
של "עזרת־הנשים" בביהכ״ג וקביעת מקום מיוחד לנשים 
באולם־התפילה הכללי או גם ישיבה של גברים ונשים ביחד. 
ואולם כמה מן החידושים שהוכנסו נתקבלו גם בכמה מבהכ״ג 
המסרתיים. בין אלה יש לציין את המבנה והריהוט, זמרת- 
המקהלה ודרשות בלשון־ד,מדינה. 

אף בעת החדשה לא נעדרו מקרי חורבנות של בתכ״ג 
והפיכתם לכנסיות נוצריות. מקרים כאלה אירעו בין השאר 
ברטיסבון ( 1519 ) ובווינה, שאחר הגירוש של היהודים 
מתוכה ( 1670 ) הוקמה בה כנסיה נוצרית במקום ביחכ״ב 
שנהרס. ביחד עם חורבן קהילות־ישראל בגרמניה בתקופת 
שלטון־הנאצים ובארצות־אירופה שבאו בעול הכיבוש הנאצי 
נחרבו בתכ״ג הרבה. 

על בתהכ״נ בארץ־ישראל ע״ע. 

מהלכות ביהכ"נ. חובתו של כל ציבור יהודי להקים לו 
ביכ״נ נוסחה ע״י הרמב״ם כלהלן: "כל מקום שיש בו עשרה 
מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפילה בכל עת־ 
תפילה" (הל׳ תפילה, י״א, א׳). בדברי־תנאים כבר מוצאים 
אנו, ש״כופיו בני־העיר זה את זה לבנות להם ביהכ״נ" 
(תוספתא ב״מ י״א, כ״ג). והפוסקים ביארו, שאפילו המיעוט 
יכול לכפות את הרוב לכך (רמ״א, חושן־משפט, קס״ג, א׳). 
כן קבעו חכמים, שאין תלמיד־חכם רשאי לדור ב״עיר שאין 
בו עשרה דברים", ובכללם ביכ״נ (סנהדרין י״ז ב׳). אע״פ 
שלא נאסרו ציורים בביכ״נ קבעו כמה מן הפוסקים. ש״אסור 



625 


כית־כנסת 


626 



לצייר ציורים בכותל ביהכ״נ נגד פניו של אדם — אלא 
למעלה מקומת איש (מגן־אברהם, או״ח, סי׳ צ ׳ ), כדי שלא 
יתפלל אדם אל־מול הציורים הללו. בית, שהיה בו בית־ 
תפילה של עבדם; מותר לעשותו ביכ״נ (מגן־אברהם. או״ח, 
סי׳ קנ״ד, ס״ק י״ז). אבל אם העמידו בו את האלילים שלהם 
אסור לעשותו ביכ״ג (ביאור־הלכה למשנה־ברודה, שם). 

נחלקו תנאים ביחס למזוזה (ע״ע) בביכ״נ. נפסקה הלכה, 
שביכ״נ חייב במזוזה רק "אם יש בו דירה לשום אדם"(שו״ע, 
יורה־דעה, רפ״ו, ג׳). בתכ״ג, שלומדים בהם תורה — נוסף 
על מה שהם משמשים בתי־תפילה — ולפיכך דינם כדין בית־ 
מדרש. נוהגים לקבוע בהם מזוזה, כיוון שיש מחייבים את 
בית־המדרש במזוזה. 

כמה ממגהגי־הכבוד שנהגו בהר־הבית(ע״ע בית־המקדש), 
הנהיגו גם בבתכ״נ, כגון ש״לא יעשנו קפנדריא" (ברכות 
ס״ב ב׳) — כלומר ש״לא יכנס בפתח זה לעשותו דרך 
לצאת בפתח השני לקצר דרכו" (שו״ע. או״ח, קנ״א. ה׳ו). 
כן אמרו: "בתי־כנסיות אין נוהגין בהן קלות־ראש, ולא 
יכנס להן בחמה מפני החמה ובצינה מפני הצינה ובגשמים 
מפני הגשמים. אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין ישנין 
בהן ואין מטיילין בהן ואין ניאותין (=מתקשטים) בהן" 
(תוספתא, מגילה, ג׳ (ב׳), ז׳; ומקבילה בבבלי, מגילה כ״ח, 
א׳—ב׳). בתלמוד הוסיפו: ״חכמים ותלמידיהם — מותריך 
(בבלי, שם), והרמב״ם הוסיף: "מדוחק" (הל׳ תפילה י״א, 
ו׳). כן התירו לאכול בביהכ״נ "לצורך־מצוה" (שו״ע, או״ח, 
קנ״א, ד׳). 

עוד ממנהגי־הכבוד, שנוהגים בבתכ״נ, ש״מכבדין (מטא¬ 
טאים) אותן ומרביצין אותן (״לאחר שמכבדין — מזלפין 
את המים להרביץ את האבק״ — רש״י) כדי שלא יעלו בהן 
עשבים" (מגילה כ״ח ב , ): "ונוהגין להדליק בהן נרות 
לכבדן׳ (שו״ע, או״ח, קנ״א, ט׳). 

בפוסקים נקבע, "שלא להיכנס בביהכ״נ בגילוי־הראש" 
(שו״ע, או״ח, צ״א, ג׳), שזהו "דרך קלות־ראש לפני המקום" 
(לבוש או״ח, קנ״א, ר); "ויש אוסרים להכגס בו בסכין 
ארוך" (שו״ע, שם, קנ״א, ו׳), "שהברזל מקצר חייו של אדם 
וביהכ״נ מיוחד לתפילה שמארכת חייו" (בית־יוסף, שם, 
בשם אורחות־חיים — ע״פ מכילתא, סוף יתרו! ומעין זה 
בתלמוד: ״אין נכנסין בכלי־זין לבית־המדרש״ — סנהדרין 
פ״ב א׳). "ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בביהכ״נ, כדי 
לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת־המקום" (דמ״א, או״ח, 
צ״ח, א׳). בין תקנות חכמי־ישראל ביה״ב: "שלא ידברו 
בביהכ״נ אך ישבו באימה וביראה" (תקנות שבסוף שו״ת 
מהר״ם מרוטנבורג). 

״מצוד, לרוץ לביהכ״נ" (רמב״ם, הל׳ תפילה, ה׳, ב׳ — 

ע״ם ברכות ו׳, ב׳)! וביארו בפוסקים: ״ע ד פתח ביהכ״ג! 
אבל בביהכ״נ עצמו — אסור לרוץ׳ אלא ילך באימה 
וביראה״ (מגן־אברהם, או״ח, צ׳, ס״ק כ״ד), — בתלמוד 
נאמר: "היוצא מביהכ״נ אל יפסיע פסיעה גסה" (ברכות 
ו׳, ב׳), "לפי שמראה בעצמו שעיכוב ביהכ״נ דומה עליו 
כמשוי" (רש״י, שם). 

מימרה תלמודית נודעת היא: "לא ליסתור איניש בי־ 
כנישתא — עד דבני בי־כנישתא אחריתי" ("לא יסתור אדם 
ביכ״נ עד שיבנה ביכ״נ אחד׳ — בבא בתרא ג׳, ב׳). 

לגבי בתכ״נ שחרבו — דרשו את הכתוב: והשמותי 
את מקדשיכם״ (ויקרא כו, לא) — "קדושתן אף כשהן 


שוממין" (משנה, מגילה, ג׳, ג׳)! ומשום כך יש לנהוג 
כבוד בביכ״ג שחרב: "אין מפשילין בתוכו חבלים ואין 
פורשין לתוכו מצודות ואין שוטחין על־גגו פירות ואין 
עושין אותו קפנדריא... עלו בו עשבים לא יתלוש מפני 
עגמת־נפש" (משנה, שם). 

חכמי־התלמוד נחלקו מי עדיף: ביהכ״נ או בית־המדרש. 

יש שדרשו: ״ואת כל בית גדול (מלכים־ב, כה, ט) — 
מקום שמגדלין בו תורה (= בית־המדרש)": ויש שדרשו: 
״מקום שמגדלין בו תפילה (=ביהכ״נ)״ — (מגילה כ״ז 
א׳). הדעה המקובלת היתה, כפי הנראה, שבית־המדרש 
עדיף מביהכ״ג (עי׳ מגילה כ״ז א׳) ושגם להתפלל טוב יותר 
בבית־המדרש (ברכות ח׳, א׳). נטיה זו להעדיף את בית- 
המדרש על ביהכ״ג מובלטת במעשה המסופר בתלמוד הירו¬ 
שלמי : "ר׳ חמא בר חנינא ור׳ הושעיה הוון מטיילין באילין 
כנישתא ד לוד (=היו מטיילים באותם בתי־כנסיות שבלוד)! 
אמר ר׳ חמא בר חנינא לר׳ הושעיה: ,כמד, ממון שיקעו 
אבותי כאן [לבניית בתי־כנסיות הללו]!׳ אמר ליה: ,כמה 
נפשות שיקעו אבותיך כאן! לא ריוה אית בני־נש דלעיין 
באורייתא (=וכי לא היו בני־אדש שעוסקים בתורה, שמוטב 
היה לפרנס אותם בממון זה מלבנות בתי־כנסיות) ? !״ — 
(ירושלמי, פאה, פרק ח׳ הל׳ ט׳, דף כ״א ב׳! שקלים פרק ה׳ 
הל׳ ר, דף מ״ט ב׳). 

בדורות מאוחרים יותר ניטשטשו התחומים בין ביהכ״נ 
לבית־המדרש, והרבה מבתהכ״ג שבתפוצות־ישראל נעשו 
בתי־מדרשות. ביהכ״נ נעשה מרכזם של חיי הציבור היהו¬ 
די — אף אם לא המרכז היחידי. 

בין חוקרי־ההיסטוריה בזמן החדש יש מצביעים על ערכו 
האנושי־הכללי של ביהכ״ג היהודי במה שהיה המוסד הראשון 
בתולדות האנושיות, ששימש לתפילה בלבד ולא לקרבנות, 
ובזה הלכו בעקבותיו הכנסיה הנוצרית והמסגד המוסלמי. 
הערכה זו נובעת מן הדעה. שהתפילה היא דרגת־התפתחות 
גבוהה בפולחן הדתי מזו של הקרבת קרבנות. אבל יש לזכור 
שלא מתוך יחס שלילי לבית־המקדש ולהקרבת־קרבנות 
נוצר ביהכ״ג בישראל, אלא מטעמים אחרים, שנזכרו למעלה. 

א. ל. סוקניק, "מצב המחקר כעת של בתי־הכנסיות העתיקים" 
(בילטין של האוניברסיטה העברית — בית־נכות לקדמוניות 
היהורים, א. עס׳ 7 — 23 ): ביהכ״נ העתיק בבית־אלפא. 
תרצ״ב: "בתי־כנסיות עתיקים בסביבות ים כנרת" (בקובץ 
״ארץ בניות״, חשי״א, עם׳ 74 ואילך)! ש. קליין, "כתובות 
סבתי־כנסיות עתיקים בא״י" (יריעות המכון למדעי־היהדות 
של האוניברסיטה העברית, ב , . עמ׳ 48-23 ); תולדות הישוב 
היהודי בא״י (תדצ״ה; חלק א׳. סרק ב׳. 3 : שם. סדק 1 ׳. 
3 — 4 ; חלק ג׳, א'—ב׳)! ם. אבי־יונה, בימי רומי וביזנטיון 
(תש״ו; ערך ביכ״ג במפתח. ועמ ׳ 208 ־ 209 ); ש. קרויס. "בתי־ 
כנסיות עתיקים בא״י ובארצות־הקדם" ("ירושלים" לזכר 
לונץ, תדס״ח. עס׳ רכ״א ואילך); ס. באלאבאן, "חיי־ישראל 
ותרבוחב!בפולין] במאה הט״ז והי״ז" ("בית־ישראל בפולין", 
תש״ח, עמי 65 ואילך): י. פרס. "אם אשבחך ירושלים"(הרב¬ 
עון ״ירושלים״, תשרי—אדר תש״ט )!ס ,׳״ 1.0 . 1 
,/י 1 , 71 ) 51/17111 — 1884 , 7 ׳ז 71 ) 7 י,) 11111 ) 1 ) 11 ! ! £01 

717171 1111 ) 111 ) 0011 ) 11 ) 111111 [ 7 ) 0 ,ח? £1608 . 1 ;( 1-71 , 1898 
, £1.11155 . 8 ; 444-510 , 1913 ,%וו 1 ו 1 } 11 ו/ו>וה£ . 11171/111 ) 1 )£ ) 171 ) 1 
- 7 ) 11111 ) 1111 ^ ,ז 15 ח. 0 ו 11 םגז£ .א ; 1922 . 7 ) 7111771 ) 11 ) 710£0£111 ץ 5 

■ 1/10 ( 5 711 ) 7171 !/ , 801450111 ״ 1 .£ ; 1927 , 71 )!! 711 1£0 ( 5 ) 11 ) 11 

£117/1(! 171 !'111(11171( 01X1! 07((((, 1934. 

צ. ק. 

ארדיכלות. — א. בתי־ ה כנסת העתיקים. 

1 . א רץ ־יש ר א ל. חרבות בגליל, שנשתמרו בחלקן 
על־פני הקרקע (כפר־נחום, כפר־גרעם, מירון וארביד), זוהו 
לראשונה כשרידיהם של בתי־כנסת ע״י אדוארד רובינסוו 


627 


כית־ככםת 


62£ 



צייר 1 . נפר־נחום: נית־הכנסת סצד דרום־מזרח. 

תנניח לפי 1916 , 3 *>ה(ו 0.11 ח 1 מפ£(>*ןו; 1 וץ$ 0 ; 1 חח^ ,ז 0 אוו\. 117 :^\ . 0 - 1 ו 1 <>£ - 1 ־ 1 


(ע״ע) באמצע המאה ה 19 על־סמך כתובות עבריות וסימנים 
ארכיטקטוניים מובהקים. ארנסט רנן (ע״ע) הקדיש לנושא 
זה מחקר מפורט (ב 1864 ) ותבע לראשונה את שיגורה של 
משלחת מיוחדת לא״י לשם חקר השרידים של בתי־הכנסת 
הקדומים. משאלה זו נתמלאה בחלקה ב 1866 ע״י החפירות. 
שערך צ. ו. וילסון (ע״ע) מטעם החברה האנגלית של 
״הקרן לחקר ארץ־ישראל״ (( 1101 ? חס 1 זבז 10 קא£ :>ח 1 )$ש 1 ג נ 1 ), 
ותוצאות־עבודתו נתפרסמו ברבעונה של חברה זו ב 1869 . גם 
קונדר (ע״ע) וקיצ׳נר (ע״ע), שאף הם נשלחו לארץ מטעם 
אותה חברה, תרמו למחקר זה, באופן שמספר החרבות. 
שזוהו כשרידים של בתכ״ג קדומים. הגיע לתריסר בערך. 
חוקרים אחרים, וביחוד הארכאולוג הגרמני, גוסטו שומכר 
(ע״ע), מצאו כמה שרידים של בתכ״ג בעבר־הירדן. 

המחקר הארכיטקטוני של בתהכ״ג העתיקים נתרחב במידה 
מרובה ע״י פעולתה של המשלחת, ששיגרה החברה המזרחנית 
הגרמנית ( 1 ) 13 ( 06561156 01-1601 16 ( 000150 ) לא״י בראשותם 
של הארדיכל ק(ל והארכאולוג ואצינגר ב 1903 . משלחת זר. 
שביצעה חפירות, הצליחה לקבוע את תכניותיהם של כתריסר 
בוד־כנסת בגליל. על אלה נוספו — תוך יובל־השנים, שעבר 
מאז — שרידים של עשרות מבנים, שנתגלו בכל חלקי־הארץ 
ובעבר־הירדן המזרחי בחפירות, שנערכו מטעם האוניברסיטה 
העברית, החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, מחלקת־ 
העתיקות של ממשלת־המאנדאט ואחר־כך — של ממשלת־ 
ישראל, וחברות מדעיות אחרות מחוץ־לארץ. 

בסך־הכל מגיע מספרם של בתהכ״ג, ששרידיהם נחקרו, 
לחמשים לערך. כולם הוקמו בין המאה ה 2 וה 6 לסה״נ, 
וניכרים בהם שלושה טיפוסים ארכיטקטוניים: 

א) הבניינים העתיקים יותר, שהוקמו במאות ה 2 וה 3 , 
רובם ככולם בגליל. בין אלה שמצב שרידיהם מאפשר קביעה 


מדוייקת של תכניתם יש לציין את בתהכ״ג בכפר־נחום. 
כורזים, גוש־חלב, מירון, ברעם, בית־שערים ואם־אל־עמד. 
אולמיהם של בתכ״ג אלה הם באסיליקאליים! שני סורי־ 
עמודים, שהם מקבילים לקירות־האורך, מחלקים אותם 
לשלושה סטיוים, שהמרכזי שבהם רחב ושני הצדדיים שבהם 
צרים. בין שני העמודים האחרונים, לפני הקיר הקצר 
הצפוני, נמצאו בבתכ״נ מרובים שני עמודים נוספים, באופן 
שיצרו סטירערב, שחיבר את שני הסטיוים הצדדיים. 

*־ זו 

בשלושה צדדים אלה היה יציע, ששימש עזרת־נשים. בכפר־ 
נחום ובכורזים נמצאו המדרגות הראשונות של סולמי־ 
המדרגות, שהוליכו אל קומת־היציעים. 

כל הבניינים של אותה תקיפה הצטיינו במונומנטאליות, 
שהוטעמה ע״י השימוש באבני־גזית גדולות ובעיבוד התב־ 
ליטי של חלקי־המבנה השונים: מזוזות ומשקופים של דלתות 
וחלונות, אפריזים וארכיטראבים, כותרות־עמודים ועוד. 
אורך־האבנים מגיע לפעמים ל 3 מ׳ ויותר. 

החזית הראשית של בתכ״נ אלה היתה פונה לצד ירושלים 
(בגליל — לצד דרום), בחזית זו היו כמעט בכולם שלושה 
פתחים גדולים, מכוונים לשלושת הסטיווים. בכפר־נחום היה 
מעל לפתח האמצעי חלון גדול בצורת חצי־עיגול, שרחב( 
הגיע עד כדי שליש מרחבה של החזית (ר׳ ציור 1 ). 

לא נמצאו בבניינים הללו סימנים מעידים, שלארון־הקודש 
היה מקום קבוע, ולפיכך יש לשער. שבאותם הימים עדיין 
היה ארץ־הקודש בבחינת רהיט מיטלטל, שהיו מביאים אותו 
לאולם בשעת התפילה או הקריאה בתורה. בכפר־נחום 
ובכורזים נתגלה מאחרי האולם חדר קטן, שהכניסה אליו 
היתה רק מן האולם! נראה, שחדר זה שימש לאיכסון ארון־ 
הקודש או ספרי־התורה. 

המפואר בבתהכ״ג הנזכרים היה זה שבכפר־נחום. ממדי־ 




629 


בית־כנסת 


630 


האולם הם 16.40x23 מ׳; שבעה עמודים מונוליתיים היו 
ניצבים בכל אחד מצידי־האורך. אבני־הגזית שבחזיתות, וכן 
העמודים, הם מאבן־סיד לבנה, שהובאה ממרחקים! רק נדבר' 
היסוד מעל לסלע הטבעי היה בנוי אבן־בזלת מקומית. סביבתו 
של ביכ״נ זה (הבנוי על שפת ים־כינרת) מצטיינת ביפיה. 
על־יסוד השיחזור החלקי, שבוצע ע״י מסדר הפראנציסקנים 
(המחזיק במקום זה) לאחר החפירות, שערכו כאן קול 
וואצינגר, אפשר לשער את הרושם החזק, שבניין זה עשה 
בזמנו (עי׳ התמונה בשער כרך ה׳). 

מצידו המזרחי של האולם, שהיה מכוסה גג־רעפים משופע 
לשני צדדים, נמצאת חצר מרווחת, שעמודים היו ניצבים 
לאורך שלוש מחומותיה. הסטיוים, שנתהוו בין העמודים 
והחומות, היו מקורים גג; החלק האמצעי נשאר בלתי־מקורה 
(ציור 1 , לפי קול־ואצינגר). בבתכ״ג אחרים לא נחשפו בחפי¬ 
רות חצרות ארכיטקטוניות בצורת פריסטיל (חצר־עמודים), 
כאותה שאנו מוצאים בכפר־נחום, אך אפשר להניח, שדחבות 
או חצרות פתוחות היו מצויות לפני החזיתות של כולם או 
כמעט כולם, כאותה, למשל, שאנו מוצאים בבית־שערים. 

ביהכ״ג בכפר־ברעם, שאף הוא היה בניין מפואר, נשתמר 
בחזיתו עד לגובה של 6 מ׳ בקירוב. מעל לשלושת הפתחים 
של דלתות־כניסה, שנמצאו בחזית, נשתמרו פתחי־החלונות! 
מעל למשקוף של הכניסה האמצעית — חלון בצורת חצי־ 
עיגול, ומעל לפתחים הצדדיים — חלונות מלבניים, ששימשו 
ליציעים של עזרודהנשים. פרט ארכיטקטוני מיוחד לביכ״נ 
זה היה פורטיקו בעל 4 עמודים, לפני החזית הראשית, שאף 
הוא עימד בחלקו על תילו (ציור 2 ). 

בעיטורים התבליטיים, שנעשו באבנים הארכיטקטוניות, 
תוארו עפ״ר צורות הנדסיות, צמחים או חלקי־צמחים, כגון 
אשכולות ועלי־גפן, עלי זית ותאנה, דקלים ועלי־אקנתוס. 
יש עיטורים, שבהם מתוארים תשמישי־קדושה — מנורה 
בעלת שבעה קנים, כד, מחתה, שופר, ארון־הקודש וכד׳. 
בכורזים מוצאים אנו אפריז, שבו מתוארים ראשי־אריות בין 
צמחים. בין הקישוטים של ביכ״נ זה היו אף דמייות של 
בני־אדם. כן נמצאו פסלים שלמים של אריות (בכורזים 
ובכפר־ברעם), שכנראה שימשו כעין אקרוטריות בשיפולי־ 




ציור 3 . רא׳ע אריר■. פפל טנ־ת-הכ; 0 ת ננפר־נרעם 


הגג (ציור 3 ). הפרטים העיטוריים נעשו בסיגנון רומי־ 
הלניסטי, אך בולטת בהם הנימה המקומית המזרחית. 

שטחי־זזקירות הפנימיים בין האפריזים, הכרכובים, האפי־ 
סטיליות ושאר האבנים המעוטרות, היו מטוייחים. בכפר־ 
נחום ובמירון עדיין נראים במקומות אחדים סימני־הצבע 
על חלקי־הטיח — במירון צבע אדום ובכפר־נחום גונים 
שונים. יתכן. איפוא, שבאחדים מבתהכ״נ הנזכרים היו ציורי־ 
קיר. הרצפה נעשתה מלוחות־אבן גדולים. 

ב) הבניינים של בתהכ״ג, שהוקמו במאות ה 4 — ה 6 , שוב 
אינם מצטיינים במונומנטאליות בבניינים של התקופה 
הקודמת: הם קטנים יותר, קירותיהם בנויים אבני־גוויל 
מטוייחות, ולא אבני־גזית. מצד תיכנונם הכללי היו אף הם 
מטיפוס באסיליקאלי; נמצאו בהם שני טורי־עמודים ושלישה 
סטיוים, וגם בהם היו היציעים של עזרת־נשים מעל לסטיוים 
הצדדיים. ההבדל העיקרי בין בתהכ״נ מתקופה זו (בבית־ 
אלפא, חמת־גדר, נערן שעל־יד יריחו, גרש שבעבר־הירדן 
המזרחי, ועוד) ובין אלה שהוקמו קודם לכן, היה במה 
שבאותם מן הזמן המאוחר יותר נקבע מקום לארון־הקודש 
בתוך מגרעת בצורת אפסים בקיר הפונה לירושלים ■ עם זה 
הועברה החזית הראשית בעלת שלושת פתחי־הכניסה לקיר 
שמנגד, ומתוך כך היו מבטיהם של הנכנסים מכוונים 
מלכתחילה לאותו צד, שאליו היו מכוונים פניהם של המת¬ 
פללים, בעוד שבבתהכ״ג מן הטיפוס הקדום יותר היה עליהם. 
לאחר כניסתם לאולם, לשנות ב 180 מעלות את כיוון־מבטם 
בשעת התפילה או הקריאה בתורה. יש לראות בכך שלב 
חשוב בהתפתחות האדריכלות של בתהכ״נ בכללה. 

למרות דלות־האמצעים, הניכרת באופן־הבניה, השתדלו 
לפאר את סנים־האולם באמצעים אמנותיים. כל בתהכ״ג מאן , ־ 
תה תקופה — במידה שהם ידועים לנו ע״פ שרידיהם — רוצפו 
רצפות־פסיפס צבעוניות (אמנם ברמת־ביצוע שונה). הקומ־ 
פ 1 זיציה של הפסיפס כללה עפ״ר בסטיוים הצדדיים שטחים 
של קישוטים גאו׳מטריים וצמחיים, שעשו רושם של מרבד! 
הסטיו המרכזי והשטח שלפני ארון־הקודש קושטו עפ״ר 



631 


בית־כנסת 


622 


בציורים סמליים, ולפעמים תוארו בהם גם מעמדות מן 
המקרא — עקידת־יצחק (בבית־אלפא), החיות בתיבת־נוח 
(בגרש), דניאל בגוב־האריות (בנערן). נושאיהם של הציו¬ 
רים הסמליים נשאבו הן מן המיתולוגיה היוונית (עגלת־ 
החמה רתומה לסוסים, ומסביב לה גלגל־המזלות וארבע 
תקופות־השנה — בית־אלפא, עספיה) והן מאוצר הסמלים 
היהודיים (מנורה של שבעה קנים, לולב ואתרוג, שופר, 
ארון־הקודש, זוגות־אריות). לפעמים נמצאו בפסיפס כתובות 
עבריות, ארמיות ואף יווניות, שפורשו בהן שמותיהם של 
האומנים או הנדבנים. על סמך הכתובות הללו אפשר היה 
לקבוע את זמן הקמתם של הבניינים. 

ג) בעוד ששני טיפוסי־הבניינים, שתוארו למעלה, היו 
בעיקרם אולמים באסיליקאליים, היה הטיפוס השלישי 
בעיקרו אולם־רוחב. בארץ־ישראל נמצאו עד היום רק שרי¬ 
דים של שני בתכ״ג מסוג זה: באשתמוע מדרום לחברון 
ובחרבת סוסיה, הסמוכה לה! מוצאו של טיפוס זה הוא, 
כנראה, בארם־נהריים, שבה היתד, צורת־בניה זו רווחת ביותר 
(בבניינים ציבוריים). ביהכ״ג הקדום — ולפי שעה היחיד 
שנתגלה (כמעט בשלמותו) בחבל־ארץ זה, בדורא-אורופוס, 
שייך אף הוא לטיפוס הרחבי. 

בית־הכנסת באשתמוע, שכבר הוזכר בתחילת המאה ה 20 
ע״י גוסטו דלמן (ע״ע) ואחרים, נחשף ע״י פרום׳ א. ל. מאיר 
וא. רייפנברג ב 1936 . ביכ״נ זה נבנה באותה תקופה, שבה 
נבנו בתהכ״נ בגליל, שנזכרו למעלה. גם בו נמצאו (בקיר 
הצר) שלושה פתחי־כניסה, ולפניהם פורטיקו. האולם היה 
חד-סטיוי, וכנראה — מחוסר־עמודים. אע״פ שהכניסה היתד, 
בצידו הצר של האולם (כאן: בקיר המזרחי), היה האולם 
מכוון, כפי שנראה בבירור, לרוחב, הואיל ובצירו של הקיר 
הארוך הצפוני, הפונה לירושלים, נקבעו שלוש מגרעות של 
ארונות־קודש, שכיוונו את מבטיהם של המתפללים. בתקופה 
מאוחרת יותר נבנתה לפני שלוש המגרעות הללו מגרעת 
נוספת, נמוכה יותר, בשביל ארון־הקודש, ושלוש המגרעות 
הישנות נשארו ללא שימוש. כנראה, שלתקופה שניה זו 
שייכים גם השרידים המועטים של רצפת־הפסיפס; נתגלו 
אבנים ארכיטקטוניות אחדות עם עיטורים תבליטיים, דומים 
בתכנם לאותם שנמצאו בבתהכ״נ בגליל, אף אם נחותים 
מהם מבחינה אמנותית. 

בבניין הרחבי של ביהכ׳־נ באשתמוע אפשר לראות כעין 
מעבר מן הטיפוס הגלילי (הטיפוס הראשון) לזה של ביהכ״ג 
בבית־אלפא והדומים לו (הטיפוס השני), שחזית־הכניסה 
היתד, בהם מול האפסים של ארון־הקודש. 

2 . בארצות הים התיכון ובארם־נהריים. אע״פ 
שעדיין לא ברור הדבר היכן ואימתי הוקמו בתהכ״נ הראשו¬ 
נים מחוץ לארץ־ישראל, ידוע, שבתכ״נ היו קיימים בארצות 
שונות עוד בימי הבית השני. מה שנוגע לצורת־בניינם אין 
אנו יודעים אלא שכינויו הארכיטקטוני של ביהכ״נ, שהוקם 
באלכסנדריה של מצרים ושנחרב ב 115 לסה״נ, היה "די- 
פליסטוך. לכינוי זה ניתנו פירושים שונים, ולפי האחרון 
שבהם (של קול־ואצינגר) המכוון בו הוא לאולם, שעמודיו 
היו בעלי שתי קומות, דוגמת זה שהיה בביהכ״נ בכפר־נחום. 

השרידים העתיקים ביותר של בתכ״נ, שנמצאו באגן הים 
התיכון ושעל־יסודם אפשר לקבוע את התכנית המקורית 
של מבניהם, נחשפו ביוון. שרידים אלה שייכים לשלושה 
בתכ״נ. שהוקמו באותה תקופה עצמה שבה נבנו בתהכ״נ 


שנחשפו בארץ־ישראל. והם גם מזכירים בצודת־בנייתם אותם 
הטיפוסים עצמם. 

בביה״כ. ששרידיו נמצאו במילטוס, היה האולם באסילי־ 
קאלי, בעל שלושה סטיוים, ולפניו — במזרח — חצר־פריסטיל 
מוקפת משלושה צדדים שורת־עמודים. חצר־מרווחת שניה, 
מרובעת בצורתה, נמצאה בצד הצפוני; על־ידה נמצאה 
שורת־חדרים. 

בביהכ״נ הקטן של פריינה נמצאה בקיר המזרחי, שהיה 
פונה לירושלים, מגרעת קטנה, ששימשה לארון־הקודש. 
צורת־האולם היתד, של מרובע. 

ביהכ״נ השלישי, ששרידיו נמצאו ביוון, באי אגינה 



ציור 4 . אנינה; דצפת־הפכיפם של ביתיהכנבח 


שבמפרץ פיראוס, היה מטיפוסם של בתהכ״נ המאוחרים של 

י¥ 

ארץ־ישראל: רצפתו — פסיפס צבעוני מעוטר עיטורים גאו- 
מטריים. כעין מרבד (ציור 4 ). גם בו נקבע מקום לארון־ 
הקודש בקיר המזרחי, אלא שכאן — בתוך אפסים רחב. 

בחפירות, שנערכו בסטובי שעל שפת הים האדריאטי 
ביוגוסלאוויה, נתגלו שרידים של ביכ״נ מסוף המאה ה 4 
לערך. האולם הוא באסיליקאלי. ובו שני סורי־עמודים ואפסיס 
בצד מזרח. לפני החזית הראשית במערב מצויה עזרת־כניסה, 
שחוצצת בין אולם־התפילה וחצר־העמודים. העזרה נפתחת 
בשלושה פתחים הן לאולם והן לחצר. 


















633 


כית־כנסת 


634 


בחמאם־ליף — היא נרו העתיקה שעל־יד קרת־חדשת — 
נתגלו שרידים של ביכ״ג מאותה תקופה לערך. הבניין 
הצטיין ברצפת־פסיפם מפוארת והיה בכללו מבתהכ״ג העשי¬ 
רים ביותר, הידועים לנו מאותה תקופה. הבניין כלל מערכת 
של כ 15 חדרים, ובכללם אולם־תפילה ראשי וחצר־עמודים, 
שאפשר שימשה ביכ״נ לימות־הקיץ. אולם־התפילה הראשי 
היה אולם־רוחב, שבציר קירו המערבי, הארוך, נמצאה מג¬ 
רעת. כאן נקבע מקום לכורסה של פרנס ביהכ״ג. מתכנית- 
האולם אנו למדים, שבדומה לבתהכ״נ מן התקופה הראשונה 
בא״י לא היה בו מקום קבוע לארון־הקודע). 

הפסיפס באולם הראשי מחולק לשני חלקים על־ידי לוח, 

שבו חקוקה — בין שתי מנורות מסוגננות — כתובת־הקדשה 
בלאטינית. בין התמונות שבפסיפס אנו מוצאים נוף־ים 
(בצירוף דגים), שני טווסים בצירי באר, חיות וציפרים שונות 
בין עיטורים צמחיים. — אף באלצ׳ה שבספרד נתגלו שרידים 
של ביכ״ג מאותו זמן בערך, ובתוכם — פסיפס רבגוני בעל 
מוטיווים גאומטריים בלבד. הדרגה האמנותית של רצפות־ 
הפסיפס, שנשתמרו מבתהכ״ג הקדומים בחלקו המערבי של 
אגן הים התיכון, היא גבוהה כאותה של הרצפות המשוכללות 
ביותר, שנמצאו בארץ־ישראל (למשל, בגרש). 

גילוי ביהכ״נ בדורא־אורופוס בחפירות, שנערכו בשנות 
השלושים למאה הנוכחת מטעם האוניברסיטה של ייל, הפיץ 
אור חדש על תולדות האמנות היהודית במאות הראשונות 
אחר חורבן בית שני, ומתוך כך נתבררה גם ההשפעה 
המרובה שהיתר, לאמנות זו על האמנות הנוצרית הקדומה. 
עיקר חשיבותו של ביכ״נ זה הוא במה שכאן נמצאו לראשונה 
פרסקות פיגוראליות על נושאים מן המקרא. 

דורא־אומפוס, ששכנה על הגדה המערבית של נהר- 
פרת, עמדה בחורבנה מ 256 לסה״ג ואילך משעה שנכבשה 
על־ידי הפרסים. ביהכ״נ, שהיה ברחוב הסמוך לחומת־העיר 
המערבית, ניצל מהרס גמור הודות לפעולתם של המגינים 
בשעת המצור: הרחוב שבין החומה ושורת־הבתים הראשונה 
וכן הבתים עצמם מולאו עפר ולבנים לשם יצירת סוללה 

5 *־ 

לחיזוקה של החומה. לפי כתובת יוונית, שנמצאה על אחת 
מלבני־הקראמיקה המקושטות, שציפו את תקרת־האולם 
השטוחה, נבנה ביכ״ג זה ע״י "שמואל, זקן היהודים", בשנת 
556 למניין־השטרות, היא שנת 245/6 לספה״נ. 

אולם ביהכ״ג היה ךחבי( 13.65x7.70 מ׳) והיה בו "היכל" 
בצורת מגרעת מעוגלת בצירו של הקיר המערבי הארוך. 
משמאל לארון־הקודש היתה בימה קטנה, שאליה היו עולים 
ב 4 מדרגות. מול ארון־הקודש היתד, הכניסה הראשית, 
ולפניה היתה חצר־עמודים מרוןחת בגודל 13x10 מ׳ בקי¬ 
רוב. באולם ובחצר היה בנוי ספסל לאורך הקירות מסביב. 
אחד מן החדרים הסמוכים לחצר שימש, כנראה, עזרת- 
נשים. 

ציורי־הפרסקו, שקישטו את קירות־האולם, היו מחולקים 
לארבעה רבדים, זה למעלה מזה. ברובד התחתון, שהיה 
מעל לספסל הבנוי, היו ציורים הנדסיים בצד ציורים של 
חלת ומסכות תיאטראליות, בסיגנון המקומי של אותו זמן. 
הרבדים העליונים כללו תיאורים של מעמדות שונים מן 
המקרא. על הקיר המערבי, שנשתמר כמעט בשלמותו, 
מתוארים בעיקר מעמדות מחיי־משה: ימי ילדותו, יציאת־ 
מצרים, נס מי־מרה ותמונות אחרות; מלבד זה נמצא על 
קיר זה: נם פורים (ראה תמונה, כרך ד׳, מול עמ ׳ 63/4 ), 


אליהו מחיה את בן האלמנה, יהושע בן נון, ברכת־יעקב, ועוד; 
מעל לקונכיה, שהכתירה את מגרעת־ההיכל, היתה תמונה 
סמלית של בית־המקדש ובצידה תיאור של עקידת־יצחק; 
מן הצד השני של ציור בית־המקדש צויירה מנורה גדולה 
בעלת שבעה קנים. שאר הקירות של האולם נשתמרו רק 
בחלקם, ומשום כך אי־אפשר לעמוד בבירור על תכנן של 
כל התמונות, שצוירו עליהם. בין השאר נמצאו כאן אילוס־ 
טראציות למעמד נביאי הבעל ואליהו הנביא על הר־הכרמל, 
חזונות־יחזקאל, ועוד. אע״פ ששפע מרובה כ״כ של אילוס־ 
טראציות לסיפורי־התנ״ך נתגלה לראשונה בביהכ״ג בדורא־ 
אורופום, ברור הדבר, שלפנינו שלב מאוחר במסורת ארוכה 
של ציור על נושאים אלה. 

חלקי האולם של ביהכ״ג שנשתמרו וכל הפרסקות שנמצאו 
בו שמורים במוזיאון מיוחד, שהוקם בדמשק במתכו׳נת ביהכ״נ, 
כפי ששוחזר ע״י פירסון, הארדיכל של המשלחת הארכאו¬ 
לוגית. בשעת העברת השרידים של ביכ״ג זה למוזיאון הנזכר, 
נתגלו תחת הקירות שסולקו שרידים של ביכ״ג קדום יותר, 
שאף הוא היה מבנה רחבי מקושט בציורים. שטיבם לא 
הוברר, ושהקפו הגיע כדי מחציתו של האולם העליון. גם 
לפני חזיתו של ביכ״ג זה היתה חצר־עמודים, שסמוך לה היו 
חדרים אחדים. 

ב. בימי־ ה ביניים ובזמן החדש עד תקופת־ 
האמאנציפאציה.— ספרד. הקבוצה המגובשת הרא¬ 
שונה של בתכ״ג, שנשתמרו מיה״ב, הם בתהכ״ג שנבנו 
בספרד. בניינים אלה ניצלו מחורבן אחר גירוש היהודים 
מספרד משום שהפכו לכנסיות נוצריות. כולם היו בנייני- 
פאר. הקדום שבהם הוא ביהכ״ג.בטולדו, הידוע בשם 3 זמ 53 
8131103 13 גת 43 י>; הוא הוקם בערך ב 1200 ושימש כביכ״ג 
עד 1405 . אולמו הגדול מחולק ל 5 סטיוים על־ידי 4 טורי- 
עמודים. העמודים הם כבדים ובעלי 8 צלעות, וכותרותיהם 
מקושטות בעיטורים צמחיים (אצטרובלים ובלוטים). את 
העמודים מקשרות קשתות בצורת פרסה, בנויות בסיגנון 
מאורי, והקירות שמעליהן מקושטים באפריזים בעלי מוטי- 
ווים צמחיים וגאומטריים (ערבסקות; ר , תמונה כרך א', 
ענד 106 ). בקיר המזרחי נראים שרידים של המגרעת, 
ששימשה לארון־הקודש. במערב — היציע של עזרת־הנשים. 

בניין ביהכ״ג השני שבטולדו, זה שידוע בשם 0 ז 51 ח 1 £1-713 
הוקם ב 1360/65 ע״י ר׳ שמואל הלוי אבולעפיה, שר־האוצר 
של המלך פדרו האכזר. הבונה היה ארדיכל יהודי, ר׳ מאיר 
אבדלי, ששמו נרשם בכתובת החקוקה בבניין. האולם הוא 
חד־סטיוי ובו יציע לעזרת־הנשים; הוא מחוסר־תקרה והקונ¬ 
סטרוקציה של הגג גלויה לעין. הקישוט התבליטי — בסטו¬ 
ק( — המכסה את כל שטח־הקירות הוא בסיגנון ״מודיחד״ — 
מזיגה של הסיגנון המאורי עם השפעות גותיות —, שהוא 
אפייני לסיגנונה עזל טולדו במאות ה 13 וה 14 . ביחוד יש 
לציין את ההארמוניה של היסודות העיטוריים בעיטור 
התבליטי של הקירות הארוכים, שבו שולבו רצועות של 
כתב עברי אורנאמנטאלי, כמסגרת של אפריז (ראה תמונה 
כרך א', ענד 106 ). מעליו מצויות ארקדות מדומות של 
עמודים כפולים, שעליהם נשענות קשתות גזורות, וכהכתרת־ 
העיטור משמשות שוב רצועות של כתב. מוטיווים צמחיים 
והנדסיים מעניינים בולטים בציורים הממלאים את תליי- 
הקשתות. 

ביהכ״נ בקורדובה. שהוקם ב 1315 ע״י יצחק מוהב, דומה 


635 


פית־כנסת 


636 



ציורן ניח־הכנשת כ! ארפגטרא:. ציפת 


בתכניתו ובעיט־ריו לזה של ביהכ״נ "אל־טראנסיטו". עדיין 
ניכרים בו בבירור הן מקומו של ארון־הקודש — במגרעת 
שבקיר המזרחי — והן השקע בקיר המערבי. שהיה מיועד 
לבימה (כנראה, מעץ), שבעיקרה עמדה לפני השקע. החלל 
היא מטיפים רחבי: הכניסה היא בצירו של הקיר הארוך, 
ושני מרכזי־האולם — ארון־הקודש והבימה — בשני הקירות 
הצרים. 

שלושת הבניינים הללו — בקורדובה ובטולדו— נשמרים 
כיום ע״י המדינה כמצבות־זיכרון לאומיות, והם פתוחים 
למבקרים. נעשו בהם (ביהוד בביהכ״נ שבקורדובה) עבודות 
שימיר ושיחזור, על סמך מחקר יסודי של ועדת־מומחים. 

גם בנייניהן של כנסיות אחרות בערים שונות בספרד 
נחשבים כבתכ״ג קדומים, אלא שבניינים אלה עדיין לא נבדקו 
כל צרכם. הידוע והחשוב שבהם הוא ביהכ״ג בסגוביה, כיום 
כנסיה של מנזר (ח$חו 01 $ו 1 קז 0 ג> 1101 10 ו!£י\ח 00 ). האולם 
הוא באסיליקה שלש־סטיוית שעמודיה הם בעלי שמונה 
צלעות, דומים לאלה שמצויים בביהכ״ג הקדום במולדו. גם 
בפרטים סיגנוניים אחרים דומים שני בתי־הכנסת הללו. 
הבניין בסגוביה נבנה מחדש במתכונת הבניין הישן, לאחר 
שעיטורי־הפנים שלו וחלקיו העליונים נהרסו בשרפה בתחי¬ 
לת המאה ה 20 . 

ביהכ״נ שבתומר, פורטוגאל — אף הוא מצבת־זיכרון 
לאומית — שמשמש, הודות לתרומתו של חוקר־האנוסים, 
המהנדס שמואל שויארץ, מוזיאון קטן לעתיקות־היהודים, 
הוא מטיפוס שונה מזה של הבניינים הנזכרים למעלה: 
האולם, שהוא בצורת ריבוע, מחולק ע״י 4 עמודים ל 9 שדות 
מקומרים קמרונות צלביים. 

אע״פ שמספרם של בתהכ״נ, שנשארו לפליטה בספרד 
ובפורטוגאל, היא מועט, יש בהם כדי ליתן לנו מועוג מטיפוסי־ 


הבניין, שהיו מקובלים בארצות הללו ומאופי העיטור, שהיה 
נהוג בהן. על צורת הבימות, שהיו בנויות עץ ומשום כך לא 
יכלו לעמוד בפורענויות, מלמדים אותנו ציורים בודדים, 
שמצויים בכתבי־יד מאותה תקופה ושמתארים את פנימו של 
ביהכ״נ (בהגדה של פסח שבמוזיאון בסאראייוו ובהגדה אח¬ 
רת שבמוזיאון הבריטי, מם׳ 2884 .-!ס). לפי ציורים אלה היו 
הבימות מבני־עץ גבוהים, מוקפים מעקה, שנשענו על מערכת 
עמודים. המגרעות הרחבות, המצויות בבתי־הכנסת בטולדו 
ובקורדו׳בה, מראות. שתחומו של ארון־הקודש — ה״היכל״ — 
תפס חלק ניכר מצידו המזרחי של האולם. 

צרפת. שני בתהכ״נ שנשתמרו מיה״ב בקארפנטראם 
ובקאוואיון ( חס 3111 ׳ 03% ,^זזחפקזב.')) שבצרפת הדרומית 
מזכירים את בתהכ״ג שבקורדו׳בה: גם כאן האולם הוא ו־חבי 
והבימה וארון־הקודש קבועים בו זו מול זה, אלא שכאן 
הוגבהה הבימה יותר והיא נמצאת על יציע, שאליו מוליכים 
משני צדדים סולמי־מדרגות סימטריים. בקארפנטראם היצי¬ 
עים של עזרת־הנשים, הקבועים לאורך שני הקירות האחרים, 
הם המשך של יציע־הבימה. אך הכניסה לעזרת־הנשים היא 
מחדר־מדרגות מיוחד. על יציע-הבימה יש מקומות־ישיבה 
נוספים לגברים. ע״י כך כאילו נעשה אולם־הגברים בעל 
שתי קומות. שולחנו של הקורא בתורה מובלט מן היציע 
כלפי האולם. פרט מיוחד בבתהכ״נ של צרפת: למעלה מארון־ 
הקודש, משני צדדיו, מצויות מגרעות זעירות ובהן קבועות 
כורסאות מיניאטוריות, סמל לכסא-אליהו (ציור 5 ). 

איטליה, מתקופת יה״ב נשארו באיטליה בניינים מועטים, 
ששימשו בזמנם כבתכ״נ, בחלקה הדרומי של הארץ, וכן 
בסיציליה ובסארדיניה! הם נשתמרו משום שהפכו לכנסיות 
נוצריות, אך נעשו בהם שינויים מרובים וקשה לקבוע 
בבירור את תכניתם המקורית. הידועים ביותר בין אלה הם 










637 


כית־פנסת 


638 




שני בתכ״ג בטראני שעל-יד בארי(אחד מהם מ 1241 ), ביהכ״ב 
בטראפני שבסיציליה וזה שבקאליארי, סארדיניה. ביהכ״ב של 
פאלרמו תואר ע״י הנוסע ר׳ עובדיה מברטינ(רו, שביקר בו 
ב 1486 . היה זה אולם מרכזי גדול בעל כיפה. ובימה בצורת 
מגדל במרכזו. 

באיטליה המרכזית והצפונית לא נשתמרו בניינים של 
בתכ״נ מלפני המאה ה 16 או סוף המאה ה 15 . הקדום שבהם 
הוא בית־המדרש בקומת־הקרקע של ביהכ״ג הגדול בפאדובה, 
שלפי סימניו הארכיטקטוניים — שמעידים על מעבר מן 
הגותיקה אל הרנסאנס — עלול היה להיבנות עוד במאה 
ה 15 . בית־מדרש זה הוא אולם דו־סטיוי בעל שלושה עמודים, 
שעליהם נשענות הקורות של תקרת־עץ — דוגמה של בניה, 
שאין אנו מוצאים בדומה לה בין בתהכ״ג האיטלקיים. בית- 
מדרש זה היה בשימוש עוד לפני יובל־שנים, ונהרס בשעת 
הפגזת העיר בימי מלחמת־העולם וו. 

מן המאה ה 16 , שבה הגיע לאיטליה זרם של פליטים 
מחצי-האי האיברי, ואילך, נבנו באיטליה בתכ״נ מרובים, 
שנשארו בשימוש עד ימינו: נתגבש בהם טיפוס מיוחד, 
שאפשר לראותו כהמשך לארדיכלות של בתהכ״ג בספרד, לפי 
הדוגמה שנשתמרה בקורדובה (עי׳ למעלה): החלל הוא 
רחבי ושני המרכזים — ארון־הקודש והבימה — נמצאים זה 
מול זה סמוך לקירות הצרים של האולם. 

לפי תכנית זו נבנו במאה ה 16 האולמים של חמשת 
בתהכ״נ, שהיוו גוש אחד של בניינים בגטו של רומא (בניינים 
אלה נהרסו בדליקה שפרצה בגטו בסוף 
המאה ה 19 ). גם בתי־הכנסת המפורסמים 
בוויניציאה, שנשתמרו עד היום, ובניינים 
אחרים הרבה, הם מטיפוס זה. העיקרון 
הראשי של תכגית־הבגיין — ארון־הקודש 
מול הבימה — שימש פתרון מוצלח לבעיה 
המיוחדת, שהיתה קשורה בתיכנון בתהכ״ג: 
השגת שיווי־משקל ארכיטקטוני בין שני 
המרכזים של החלל האחד אגב שמירה על 
אחדותו של חלל זה, מבחינה ז( הגיעה 
ההתפתחות של הטיפוס הרחבי באיטליה 
לאחד מן השיאים החשובים בארדיכלות 
של בתהכ״ג בכל הזמנים. 

כתוצאה מקביעת ארון־הקודש בקצה 
האחד של האולם, בצד הפונה לירושלים, 
והבימה בקצהו השני, נקבע הסידור המיוחד 
של שהי קבוצות־הספסלים באולם ביהכ״נ. 
הספסלים מקבילים לקירות הארוכים והמ¬ 
עבר שביניהם מקשר את שני המרכזים 
ומשמש לתהלוכות של נושאי ספרי־תורה 
וכד׳. 

בבתכ״נ אחדים מוצאים אנו שינוי־צורה 
של אותו טיפוס עצמו: ארון־הקודש והבי¬ 
מה נקבעו בציריהם של הקירות הארוכים 
ושורות־הספסלים מקבילות לקירות הצרים. 
בסידור זה מרובה יותר ניצול־השטח 
למקומות־ישיבה. דוגמות לכך מצויות בשני 
בתהכ״נ של פאדובה — הספרדי והאיטלקי, 
באולם*התפילה של בית־זקנים במאנטובה 
ועוד (ציור 6 ). 


ציור 0 . פאדיבה: הבימי־ בבית״הבכהח הספרי• 


ציור 7 . ויגיציאיז: ארודהקודש כבית־הבנסח הגדיר לאשכנזים 













639 


כית״כנסת 


640 



זייר 8 . יואסאאז כיינפראטו: השבכות ׳ 58 עזרת־הנשי: וחהישוטים בפנים בית־הכנכת 


החזיתות של בתהכ״ג באיטליה בתקופה זו לא נתבלטו 
בין בתי־המגורים הסמוכים להם; עפ״ר הן ניכרות מבחוץ 
רק ע״י שורת החלונות הגבוהים המעוטרים בקשת מעוגלת. 
כשלא יוחד לביהכ״נ בניין שלם, נמצא אולם־התפילה תמיד 
בקומה העליונה; הקומות התחתונות היו תפוסות על־ידי 
משרדי־הקהילה, כיתות בית־הספר, דירת הרב וכד׳. 

לעומת הצורה החיצונית של בתהכ״ג, שהיתה עפ״ר דלה 
מבחינה ארכיטקטונית, הצטיין פנים ביהכ״נ בעיצוב אמנותי 
של פרטים ארכיטקטוניים, ויש אולמות, שאפשר למנותם בין 
הדוגמות המובחרות לסיגנון־התקופה — הרנסאנס והבארוק 
(בתהכ״ג של האשכנזים [ציור 7 ] והספרדים בוויניציאה. שני 
בתהכ״ג בפיסארו, ביהכ״ג הקטן של קוניליאנו ויניטו, שחל¬ 
קים ממנו, ובכללם ארון־הקודש, הועברו לירושלים, ועוד). 
ביחוד זכו לעיבוד ארכיטקטוני עשיר איזורי התיבה וההיכל, 
באופן שלפעמים היוו חללי־משנה עצמאים, שכל אחד מהם 
כלל עמודי־שיש ומעקות מפוארים (אנקונה, פיסארו, ועוד). 

יסוד ארכיטקטוני חשוב הן גם הארקאדוח והשבכות 
האורנאמנטאליות, המבדילות את עזרת־הנשים (הנמצאות 
עפ״ר ביציעים) מן האולם הראשי. דוגמות נאות ביותר של 
שימוש ביסוד זה אנו מוצאים בבתהכ״ג בליוורנו, סיאנה, 
פיסה, קאסאלה מונפראשו (ציור 8 ), ובמקומות אחרים 
הרבה. העיטור הקישוטי של הסבכות בבתהכ״ג האיטלקיים 
מזכיר את הדוגמות הנפלאות של בתהכ״נ בספרד, אע״פ 
שסיגנון־העיטור הוא כאן אחר. 

הציפוי של הקירות בעץ יקר, העיטור של הקירות 
והתקרות בסטוק(, לפעמים מוזהב, בשילוב של לוחות ומדאל־ 
יונים של כתב, השורות של נברשות נחושת ונרות־תמיד 
נאים ועוד, מעשירים את מראה החלל. 


הגדול והמפואר שבבתהכ״ג האיטלקיים, שנשתמרו מאותה 
תקופה עד הזמן האחרון, היה ביהכ״ג של ליוורנו שנהרס 
בהפגזה של העיר במלחמת־העולם 11 . האולם הזכיר בגדלו 
ובתכניתו את הטיפוס של בתהכ״נ העתיקים בגליל: טורי* 
עמודים נמשכים לאורך שלושה צדדים של האולם; ארון* 
הקודש הוא בקיר המזרחי, שסמוך לו אין עמודים כלל, 
והבימה קרובה לטור־העמודים המערבי, עזרת־הנשים תופסת 
שתי קומות של יציעים. הנשענים על קשתות מתוחות מעל 
לעמודים בשלושה צדדים של האולם. ארקאדות־היציעים, 
ביחד עם העמודים של קומת־האולם. משוות לחלל קצב 
מיוחד. 

באירופה הצפונית ובארצות־הפיזור המרוחקות. 

גם בארצות אחרות, שגולי־ספרד או פליטים מן האנוסים 
הגיעו אליהן, התחילה תנועת־בניין של בתכ״ג. עפ״ר נבנו 
אולמי־התפילה סמוך לבניינים אחרים של מוסדות־הקהילה. 
את ראשיתה של תנועה זו אנו מוצאים בהולאנד. 

אחד מן הבניינים המפוארים ביותר שהוקמו כאן, הוא זה 
של ביהכ״ג הפורטוגיזי באמסטרדאם, שנבנה ב 1675 על-ידי 
הארדיכל הלא־יהודי אליאם בומן. האולם הוא שלש־סטיוי, 
בעל שני טורים של עמודים גדולים מאוד, שעליהם נישאים 
קמרונות חביתיים. צורת־קימור ז( נבחרה, כנראה, כדי 
להימנע מן הקמרונות הצלביים המקובלים, שיכולים היו 
להזכיר צורת צלב (כוונה ז( בילטת בתכניותיהם של בתכ״ג 
מרובים הן מתקיפה זו והן מתקופות אחרות). 

מקומה של עזרת־הנשים הוא ביציעים שלאורך הקירות 
הארוכים של האולם. ארון־הקודש, מעשה חיתוך־עץ מפואר 
בסיגנון־הבארוק, תופס כמעט את כל הקיר המזרחי. הבימה 
הרחבה, הסמוכה לקיר המערבי, מוגבהת במדרגות אחדות 








641 


בית־כנסת 


642 



ציוד(!. •.■־!•!!?׳ס: ב־ח־כנסת <ן״ש רבז יזח;! נו זכאי 



מעל הרצפה ומוקפת מעקה. שורות־הספסליס מסודרות, כמו 
בבתהכ״ג באיטליה, בשתי קבוצות זו מול זו במקביל לקירות 
הארוכים. קומפוזיציה זי של החלל חוזרת ונשנית בכל 
הארצות, שאליהן הגיעו צאצאיהם של גולי ספרד ופורטוגאל, 
וכר נוצר טיפוס של ביהכ״ג בנוסח ספרד. 

מן הבניינים המונומנטאליים מטיפוס זה יש להזכיר 
במיוחד את ביהכ״נ בווים מארכס בלונדון (מ 1701 ), הדומה 
מאוד לביהכ״ג באמסטרדאם. שתיאר למעלה, ואת ביהכ״נ 
הפורטוגיזי באלטונה שעל־יד האמבורג. עם התפשטות תחום 
הישוב של בני העדה הספרדית מופיע הטיפוס הנזכר גם 
בבאלקאן, בקושטה וסביבותיה, בארצות הערביות שעל שפת 
הים התיכון, השייכות לאימפריה העותומאנית, וגם בארצות 
המזרח הרחוק, בקו׳צ׳ין שבהודו, בבתהכ״ג של היהודים 
ה,■שחורים״ וה״לבנים״, בקוראסאו שבהודו המערבית ועוד; 
גם בתהכ״ג הראשונים שנבנו ביבשת אמריקה הם מאותו 
טיפוס עצמו: ביהכ״ג בניו־פורט, שהוקם ב 1763 , ביהכ״ג 
במונטריאל ( 1838 ) ועוד. במקומות, שבהם נתארגנה קהילה 
ספרדית קודם לאשכנזית, הוקמו בתהכ״ג של האשכנזים לפי 
דוגמת הטיפוס הספרדי. מסוג זה הם ביהכ״ג של האשכנזים 
באמסטרדאם, ביהכ״ג הגדול בלונדון, ועוד. 

בארץ־ישראל. בתולדות הארדיכלות של בתי־הכנסת 
ביה״ב ובתקופה החדשה תופסת א״י מקום מיוחד. שהרי לכאן 
באו יהודים מכל ארצות־הפזורה והללו הביאו עמם את 
מסורת־הבניה, שהיתר! מקובלת בארצות־מוצאם. משום כך 
לא נתגבש כאן טיפוס אחיד ואפייני, ולעומת זה אפשר 
להבחין כאן בריבוי צורות ובהשפעות הדדיות של טיפוסים 
שונים. 

מתקופת יה״ב נשתמרו שני בתכ״ג מעניינים בעיר העתיקה 
בירושלים, שניהם אולמים דו־סטיויים: ביהכ״נ של הרמב״ן 
(שימש בעשרות השנים האחרונות מגבנה) וביהכ״ג של עדת־ 
הקראים. הבניין, שנבחר ע״י הרמב״ן כאולם־תפילה כשבא 


לארגן מחדש את הקהילה היהודית בירושלים ב 1267 , שימש, 
כנראה, כביכ״ג גם במאות ה 10 רה 11 , קודם שנעזב בתקופת 
מסעי־הצלב. ביהכ״ג של הקראים הוקם אף הוא במאות הללו, 
שהיו תקופת־פריחה לעדת־הקראים בא״י. שני הבניינים 
חודשו ומתיר כד הוכנסו בהם שינויים מרובים; בביהכ״ג של 
הרמב״ן מחולק האולם לשני סטיוים ע״י טור של 4 עמודים, 
ויש סימנים לדבר שהשטח האמצעי של האולם היה מקורה 
כיפה; בביהכ״נ של הקראים מצויים במקום העמודים אומנות 
כבדות. בשני האולמים יש מגרעות סימטריות בקיר המזרחי, 
הפונה לכותל המערבי, שמשמשות סיום לשני הסטיוים. יתכן, 
שבאולמים אלה היו שני ארונות־קודש. 

דוגמה של ביכ״נ בעל שני ארונות־קודש, שהיו בשימוש עד 
הזמן האחרון, הוא ביהכ״ג ע״ש ר׳ יוחנן בן זכאי שבירושלים 
העתיקה (ציור 9 ). ביכ״ג זה הוא אחד מארבעת בתי־הכנסת, 
שנבנו בירושלים במחצה הראשונה של המאה ה 16 ע״י גולי־ 
ספרד. אע״פ שכולם נבנו במשך עשרות שנים אחדות בתור 
גוש־בניינים אחד אינם מטיפוס אחיד: שנים מהם הם אולמים 
חד־סטיויים (ביהכ״נ ע״ש יוחנן בן זכאי וביהכ״ג ה-,אמצעי" 
הקטן), ואילו השנים האחרים הם בצלי חלל מרכזי וכיפה. 
בצורת־הבניה של אלה האחרונים ניכרות השפעות של 
האדריכלות התורכית והערבית. 

באותה תקופה לערד נבנה גם ביה״ב ע״ש "אברהם אבינו" 
בחברון, שאף הוא בעל כיפה. הבניין נהרס בפרעות, שנערכו 
ביהודי־חברון ב 1929 . 

גם בערים אחרות היו קיימים בתכ״נ, שהוקמו באותו זמן, 

אר נהרסו בידי אדם או ע״י פגעי־הטבע. מבתהכ״ג המרובים, 
שהיו בצפת — עיר שנפקדה תכופות ע״י רעידות־אדמה — 
נשארו אחר הרעש הגדול של 1837 רק ארבעה בתכ״נ בלבד. 
שאף הם נפגעו בחלקם ונבנו מחדש. הבניין הגדול והמעניין 


ציור 10 . צפח: ביוז׳הבגסת ע״ש יוסי הבגא 



643 


בית־כנשת 


644 


ביותר מאלה — שהוא גם העתיק שבהם — הוא זה של ביהכ״נ 
ע״ש האר״י, השייך לעדת־הספרדים. האולם הגדול הוא חד- 
סטיוי וארכו גדול מרחבו יותר מפי שנים. בשעה שחודש 
אחר הרעש הובדל חלקו הצפוני משאר חלקיו ע״י מחיצה, 
וכך נוצרה עזרה, שמעליה הותקנה עזרת־נשים. בקיר הדרומי 
מצויים שלושה ארונות־קודש, שהמרכזי שבהם הוא הגדול 
שבהם. באמצע האולם מצויה בימה מוגבהת. לבניין, שהוא 
מונומנטאלי בצורתו, נוספה חצר מרווחת. 

השני בגדלו וחשיבותו הארכיטקטונית בין ארבעת בתהכ״ג 
הנזכרים הוא ביהכ״ג ע״ש אבוהב, אף הוא בעל שלושה 
ארונות־קודש, המקבילים כאן לשלושת הסטיוים של האולם. 

ביהכ״ג ע״ש יוסי הבנא צמוד לבניין קברו המסרתי. 
לאולמו צורה רחבית והבימה המוגבהת שלו היא בין שני 
עמודים. אפיינית שיטת הקירוי: קשתות מחודדות בין העמו¬ 
דים ובין הקירות משמשות משענת לתקרת־עץ שטוחה 
(ציור 10 ). 

אולם ביהכ״ג של עדודהאשכנזים ע״ש האר״י הוא בניין 
מרכזי בעל ארבעה עמודים, מקומר קמרונות צלביים כויכביים. 
ביחוד ראוי לציון ארון־הקודש שבו: הוא מתנשא לכל גובה־ 
האולם ופיתוחי־העץ המעטרים אותו (ערבסקות, שריגי־ 
צמחים ודמויות של בעלי-חיים, ציור 11 ) הם בסיגנון הבא¬ 
רוק׳ כדוגמת ארונות־הקודש שבבתהכ״נ במזרח־אירופה, 
טיפוס כזה של ארון־קודש נמצא גם בביהכ״ג ע״ש ר׳ יהודה 
החסיד בירושלים העתיקה, שבבנייתו התחילו בימי עליית 
החסידים מפולניה ( 1700 ), אך שהושלם רק בסופה של המאה 



ציור וו. צפת: ארי-הקור׳ש בבית־הכנכת הא׳טבנ!י ע״יפ האר" י 



ציור 2 ו. ירושלים: בית־הבנהח "תפארודייערא?". החזית ד-סערכיח 

שעברה. ביכ״נ זה, וכן ביהכ״נ ״תפארת־ישראל״ (ציור 12 ) 
הדומה לו, הם בעלי ממדים גדולים ובעלי כיפות, שמת¬ 
פשטות לכל רוחב־האולם, הנישאות על טנבור, שחלונות 
קרועים בו מסביב. בניינים אלה התנשאו מעל בתי הרובע 
היהודי וטבעו דמות מיוחדת לחלק זה של העיר העתיקה 
(ציור 13 ). שניהם נחרבו בימי מלחמת־העצמאות. 

בארצות אירופה המרכזית והמזרחית. החשוב 
בבתהכ״ג, שהוקמו כאן ביה״ב, היה ביהכ״ג בו 1 רמס, בגרמניה 
הדרומית, שהוקם במאות ה 11 —ה 12 ושנתקיים עד הזמן 
האחרון. בצד ביהכ״ג של הרמב״ן וביהכ״ג של הקראים בירו¬ 
שלים, שנזכרו למעלה, הוא גם מבתהכ״ג העתיקים ביותר, 
שנשתמרו מיה״ב. אולמו היה דו־סטיוי מארך ( 15 >< 9.50 מ׳)ז 
שני העמודים שבצירו תמכו את ששת קמרונותיו הצלביים. 
מקומו של ארון־הקודש היה במגרעת קטנה בציר הקיר 
המזרחי! הבימה היתד, במרכז־האולם, בין שני העמודים. 
הסרטים הארכיטקטוניים, כגון כותרות העמודים והקשתות, 
היו בסיגנון רומאני. עזרת־הנשים היתד, באולם מיוחד — 
סמוך לאולם הראשי —, שעמוד אחד היה במרכזו! העזרה 
נבנתה בתקופה מאוחרת יותר וניכרו בה סימניו של הסיגנון 
הגותי. קודם לכן לא היתד, בביכ״ג זה עזרת־נשים כלל. 
הבניין נחרב ע״י הנאצים ב 1938 . 

בניין דו־סטיוי שני בגרמניה. זה של ביהכ״ג ברגנסבורג, 
נבנה כמאה שנה לאחר זה של וורמם! הוא נהרס ב 1519 , 
אך נשארו תחריטים, שמתארים אותו בדייקנות. לפי אחד 
מהם היה אולמו של ביהכ״ג בעל 4 עמודים ובמרכזו היתד, 
בימה. 

דוגמה שלישית של אולם דו־סטיוי — שאף בצירו היו שני 
עמודים — משמש ביהכ״ג המפורסם בפראג, "אלטנוישול", 
שהוקם במאה ה 14 . האולם היה מקומר בששה קמרונות 
צלביים. לכל קמרון נוספה צלע חמישית, שהיא מחוסרת כל 
משמעות קונסטרוקטיווית! נראה, שבאה לטשטש את צורת־ 
הצלב. 

בבניין זה הוכנסו במשך הזמן שינויים לא מועטים: 
החלקים העתיקים שלו הם בסיגנון גו׳תי (כותרות־ד,עמודים 
והקונסולים של צלעות־הקמרונים. הגמלון של ארון־הקודש 
וגם האומנות התומכות מבחיץ (סמוכות). הבימה, שהיא 
מן המאה ד, 16 . תופסת את כל השטח שבין העמודים והיא 
מיקפת שבכת־ברזל אורנאמנטאלית. עזרת־הנשים שבצידו 





645 


בית־כנסת 


646 



המערבי של ביכ״ג זה נבנתה לאחר זמן, 
במאה ה 18 . בזמן מאוחר יותר נוספה עזרת' 
נשים שניה מצד צפון; משתיהן משקיפים 
לאולם בעד חלונות צרים. 

הטיפוס הדו־סטיוי מלווה את נדידת 
היהודים מגרמניה מזרחה ומופיע אחר 
פראג גם בקאז׳ימייז׳-קראקא שבפולניה 
המערבית ובמקומות מזרחיים עוד יותר. 

בנוגע למוצאו של טיפוס זה של ביכ״ג, 

אין לקבל את דעתו של ר. קראוטהיימר, 
שכאילו יש כאן השפעה של אולמות השינה 
וחדרי־האוכל של מנזרים מסויימים. קרובה 
לוודאי יותר היא ההנחה, שצודת־בניה זו 
הובאה מן המזרח הקרוב, וביחוד מארץ־ 
ישראל, וממנה הושפעה גם הבניה הנוצרית. 
התכנית הדו־סטיוית לא היתה נדירה במז¬ 
רח: למעלה נזכרו שני בתכ״ג מסוג זה 
בירושלים העתיקה, שנבנו עוד קודם הו¬ 
פעתו של טיפוס זה באירופה. 

מלבד בתהכ״ג הדו־סטיויים היו ביה״ב 
באירופה המרכזית, וביחוד בעיירות הקט¬ 
נות, בתכ״ג בעלי אולמים חד־סטיויים 
קטנים. ביכ״ג מסוג זה נתגלה לפני כיובל 
שנים ברופר שבגרמניה המערבית. הבניין 
הוא מן המאה ה 13 ; האולם הוא כמעט 
בצורת ריבוע, ואפסיס קטן בשביל ארון־ 
הקודש מצוי בקיר המזרחי. דומה לו 
ביהכ״ג במילטנברג, שנבנה בסיגנון גותי. 
משני קמרונותיו הצלביים מופעת צלע 
חמישית. כאותה שאנו מוצאים בביהכ״נ 
בפראג. בתהכ״ג. שנבנו בתקופות מאוחרות 
יותר, הם עפ״ר בניינים לא גדולים, בעלי 
אולמים חד-סטיויים מקומרים. עזרת־הנשים 
היא בהם חלק אורגאני של הבניין ומקומה 
הוא עפ״ר למעלה מעזרת־הכניסה או שהיא 
יציע בולט אל פנים־האולם. הבימה, שדצ־ 
פתה מוגבהת ומדרגות אחדות מוליכות 
אליה משני צידיה, היא במרכזו של האולם. 
הפרטים הארכיטקטוניים מתאימים לסימון 
הזמן: רנסאנס, בארוק, רוקוקו. ניכרת 
השאיפה לבחור בשביל ביהכ״ג מקום גבוה 
עד כמה שאפשר, שמצטיין ביפיו. 

הסקירה של השגי התקופה הארוכה 
מיה״ב עד תקופת־האמאנציפאציה מלמדת, 
שפרט להופעתו של הטיפוס הדו־סטיוי אין 
לציין התפתחות נוספת בארדיכלות של 
בתהכ״ג באירופה המרכזית. מרכז־הכובד 
של היצירה האמנותית עבר בתקופה זו 
ליהדות של מזרח־אירופה, שגדלה והלכה 
עם ההגירה מן המערב ונתבססה מבחינה 
כלכלית וחברותית. 

בפולניה ובאירופה המזרחית. 

גם בפולניה ביהכ״נ העתיק ביותר, ביהכ״נ 
"הישן" בקראקא, שנשתמר עד ימינו, הוא 



*•זד 13 . 

ירושלים: חורבת ר' יהודה החפיר <ם*ר ימיו) וניתיהכנסת .,תפארת־ייעראל" (נזצר שמאלו 
על רקע רונע־היחודים נעיר העתיהה 



;•י,יי 14 קדאיא : ניתידננפח י'עז (הנדילו 







647 


כית־כנסת 


648 


אולם דו־סטיוי, בעל שני עמודים. הוא הוקם בסוף המאה 
ה 14 ולמדות התיקונים והחידושים המרובים. שהוכנסו בו 
במרוצת־הזמן, עדיין ניכרים בו סימנים של הסיגנון הגותי. 
העמודים התמירים יותר, הפרופורציה של גובה האולם ביחס 
לשטחו ועובי־הקירות, המועט מזה שבבניינים שבוורמם 
ובפראג, גורמים לכך, שהבניין בקראקא עושה רושם של 
בניין קל יותר, אע״ם שממדיו ( 12.40 17 x מ׳) גדולים במידה 
ניכרת מאלה של קודמיו. ראויה לציון הבימה, שהיא מבנה 
קל של ברזל רקוע מן המאה ה 16 . ארון־הקודש הוא בסיגנון 
הרנסאנס המאוחר (ציור 14 ), 

דוגמה שניה לחלל דדסטיוי בפולניה משמש ביהכ״נ 
בחלם, מן המאה ה 15 . פרטיו הארכיטקטוניים כבר הם בסיגנון 
הרנסאנס. שני עמודים כבדים תומכים את הקמרונות הצל־ 
ביים של האולם הרציני, שרק עיטורי סטוקו מועטים מגוונים 
את שטחי קירותיו וקמרונותיו. 

מן המאה ה 16 , שבה מרובה היתה השפעתו של הרנסאנס 
האיטלקי על הארדיכלות בפולניה, נביא שתי דוגמות של 
בתכ״נ, שאף הם נבנו בסיגנון החדש. הקדום שבהם הוקם 
בקאז׳ימיז׳, פרברה של קראקא, ב 1553 ע״י ר׳ משה איסרלש 
(הרמ״א). היה זה בית־כנסת פרטי קטן, בעל חלל חד־סטיוי 
מארד, מקומר קמרון חביתי. הבימה שבמרכז־האולם וארון־ 
הקודש דומים בצורתם ובעיטוריהם לאלה שבביהכ״ג "הישן" 
בקראקא. 



ציור 15 . לזזיש: ניסח ניוז־הכנסת 


ביכ״ג פרטי אחר מאותה תקופה, גדול ומפואר הרבה יותר, 
הוקם ב 1582 ע״י ר׳ יצחק בן נחמן בלבוב לפי תכניתו של 
הארדיכל האיטלקי פאולו רומאנו, שפעל בערי־פולניה. האולם, 
שהוא כמעט מרובע ( 9x10.20 מ׳), מקומר קמרוני־צלעות. 
בפרופילים של הצלעות עדיין ניכרת השפעתה של הבניה 
הגותית וגם כאן מוסעת ה״צלע החמישית" הידועה, בארבעת 
שטחי־הקמרונים. ההעדר של עזרות־נשים הוא תופעה כללית 
בבנייני בתהכ״נ בפולניה במאות ה 15 —ה 17 . הן נוספו בזמנים 
מאוחרים יותר מעל לעזרות־הכניסה או בחדרים נספחים 
(בקומה אחת או בשתי קומות). בכמה בתכ״ג עוטרו האול¬ 
מים עיטור תבליטי עשיר בסטוקו, כאותו שאנו מוצאים, 
למשל, בביהכ״נ בזאמושץ׳, שנבנה בסופה של המאה ה 16 . 

בתקופה זו נתפתח בפולניה המרכזית טיפוס חדש של 
אולם ביכ״ג, שבמרוצת־הזמן נתפשט משם מזרחה (עד ליטא), 
מערבה ודרומה (למוראוויה וסלובאקיה),והגיע אףלגרמניה. 
האולם הוא מרובע ובעל 4 עמודים, שמחלקים אותו ל 9 שדות 
שווים- מקומרים קמרונות צלביים שוי־גובה. מקומה של 
הבימה הוא בין ארבעת העמודים והיא מוגבהת משני עבריה 
במדרגות אחדות. מסביב לה — מעקה עץ או ברזל רקוע. 
לטיפוס זה שייכים ביהב״ג הגדול בפשמישל ( 1585 ), ביהכ״נ 
״של הפרבר״ בלבוב ( 1632 ), ביהכ״ג הישן של וילנה ( 1630 ), 
ביהכ״נ של צוזמר (סאנדומיז׳, . 7 ז 10 וח 0 [}ח 53 )יביהכ״נ הישן 
בלובלין, ובתכ״נ אחרים הרבה. 

האולם של ביהכ״נ מן הטיפוס הנזכר זכה במרוצת־הזמן 
להתפתחות חשובה, שהביאה לידי יצירתו של חלל יהודי 
מיוחד, שאין למצוא בדומה לו בבניה הסאקראלית אצל 
אומות אחרות: ארבעת העמודים מתקרבים זה לזה עד 
שהמרחק ביניהם נעשה מועט הרבה מרחבם של השדות 
החיצונים; הם מתאחדים מעל לקשתות בכותרותיהם ומהווים 
עמוד־תווך יחידי. שתומך את קמרוגות־האולם (ציור 15 ). 
החלל הקטן שבין ארבעת העמודים משמש עכשיו כולו לבימה 
ופינות־המעקה מתאחדות עם העמודים. ע״י כך פסקה הבימה 
להיות כעין רהיט בנוי בתוך החלל והיא נעשית חלק אורגאני 
וקונסשרוקטיווי שלו. דוגמות לשלב־התפתחות זה משמשים 
בתהכ״ג בלוצק ( 1628 ), פינסק ( 1641 ), נובוגרודק ( 1648 ), 
ז׳ולקייב ( 1692 ), לאנצוט, פשוורסק, ז׳שוב ועוד. 

שינוי־צורה מעניין אנו מוצאים בביהכ״נ של המהרש״ל 
(ר׳ שלמה לוריה) בלובלין, מסוף המאה ה 17 . כאן נתמך 
״עמוד התווך״ ע״י 12 עמודים — שלושה־שלושה בכל אחת 
מפינות־הבימה. ראוי לציון מיוחד גם העיצוב המקורי של 
אולם ביהכ״נ בניקולסבורג (מיקוילוב) במוראוויה: מעמוד־ 
התווך, שמתהווה מעל לכותרות הקורינתיות של ארבעת 
העמודים הקרובים זה לזה ביותר ( 2.5 מ׳), מסתעפות קשתות 
צרות ל 4 עברים (ציור 16 ). 4 השדות, שנוצרו מתוך כך, 
מחופות כיפות, במקום הקימור הצלבי המקובל בטיפוס זה. 
כיפה זעירה מכתרת גם את מרכז־האולם. מעל לבימה. 

בטיפוס זה מוטעמת הבימה הטעמה מיוחדת ע״י זהותה 
עם עמוד־התווך, התומר את קמרונות־האולם. ומתוך כך 
עלולה היתה לפחות חשיבותו הארכיטקטונית של ארון־ 
הקודש, אילו נשאר בממדיו הקודמים. הבעיה נפתרה ע״י 
הגדלת הארון, וביחור על־ידי הגבהתו. לא נדירים בתה״ב, 
שפיתוחי־העץ העשירים של ארון־הקודש תוססים בהם עד 
כדי שליש משטחו של הקיר המזרחי ושגבהם מגיע עד 
לקמרונות־האולם (לפעמים עד למעלה מ 10 מ׳). קישוטים 


649 


כית־כנסת 


650 



*ייר 16 . מיקרוב (סוראוויר,); פנים בייז־הכנהת 


צמחיים וגאומטריים, דמויות של בעלי-חיים ויצורים דמיוניים 
רם נושאי־העיטור. 

לעושר ולפאר בעיצוב הפנים של ביהכ״נ הקביל בתקופה 
זו המראה החיצוני שלו. ביחוד הצטיינו מבחינה זו בתהכ״ג 
הבצורים. במאות ה 16 וה 18 קיים היה הבדל ניכר בין שני 
סוגים של בתכ״נ בפולניה: אלה שהוקמו בתוך הערים 
הבצורות ( 0$ ז 11 וח 3 ז!״ 1 ) היו נתונים בשעת בנייתם להגבלות 
של השלטונות בנוגע לצורתם החיצונית, גבהם והמרחק המי¬ 
נימאלי שבינם ובין הכנסיה הקרובה! לגבי בתהכ״נ שהוקמו 
מחוץ לחומה ( 05 ז 11 וח 3 ־ 6x11 ) ניתנו צווים נוספים: הם היו 
חייבים להיות בנויים מעץ, כדי שאפשר יהא לשרפם עם 
התקרבות של אויב לעיר, או בנויים בצורת מבצרים זעירים, 
שגגותיהם השטוחים יוכלו לשמש עמדות 
לצלפים ואף לתותחים, וכד׳. כך, למשל, 
נדרש מקהילת־לוצק, בשעה שניתן לה 
הרשיון לבניית־ביכ״נ חדש ב 1626 לצייד 
את הגג בתותח על חשבון־הקהילה, וכן 
להעמיד עליו כמה צלפים בעלי רובים 
(עי׳ למעלה). תפקידו של בית־כנסת זה 
כעמדת־מגן השתקף גם בצורתו הארכי¬ 
טקטונית: לבניין צורת קוביה כבדה! 
מסביב לגג השטוח נבנתה אטיקה בעלת 
פתחים לצרכי יריה ובאחת מפינות הבניין 
התנשא מגדל מרובע כבד, ששימש 
בעמדת־תצפית ללוחמים היהודיים. 

רובם של בתי הכנסת הבצורים נבנו 
במחצה השניה של המאה ה 16 , שהיתה 


תקופת מלחמות בטאטארים ובקוזאקים. החשובים שבהם 
מבחינה ארכיטקטונית הם הבניינים שבלובומל, לוצק. 
שריגרוד, ברודי, לשניוב, ועוד. אחד מן היפים והמבוצ־ 
רים ביותר שבהם היה ביהכ״ג בז׳ולקייב (ציור 17 ). את 
החלק העיקרי של הבניין תמכו מבחוץ סמוכות. בכל אחד 
מכתליו של אולם־התפילה היתה שורה של שלושה חלונות 
גדולים, שהעניקה קצב חזק לשטחי־החזיתות. מסביב לגג, 
מעל לכרכוב הראשי, המעטר את קוביית־הבניין העיקרית, 
היתה אטיקה בסימון הרנסאנס, שקושטה לארכה בארקאדות 
מדומות. בשתי הפינות של החזית הראשית היו מגדלים 
זעירים. 

בתי־כנסת מעץ. באיזורים עשירי־היערות בפולניה, 
ליטה, אוקראינה ורוסיה הלבנה התפתחה, בצד הבניה באבן, 
גם ארדיכלות מקורית של בתכ״ג מעץ — אחת מן היצירות 
המופלאות ביותר של הבניה הסאקראלית היהודית. בניינים 
כאלה היו מצויים בכל עיירה ומספרם הגיע לאלפים. מאלה 
שנשתמרו עד מלחמת־העולם 11 , הקדומים ביותר היו מתחי¬ 
לת המאה ה 17 . מפני שקל היה להעלותם באש, היו תמיד 
מן הבניינים הראשונים שנהרסו בפרעות ובמלחמות. בימי 
השמד של חמילניצקי נהרסו אלפים אחדים של בתכ״נ אלה. 
ובכללם בניינים, שכבר אז נחשבו לעתיקים. אחר תקופת- 
הכיבוש של הנאצים לא נשארו בכל רחבי פולניה — לפי 
ידיעות מוסמכות — בתכ״נ מעץ כלל, ולעדות נשאר רק 
החומר, העשיר ביחס, שפורסם ע״י חוקרים יהודיים ונוצריים, 
שכולם התפעלו מן הרמה האמנותית הגבוהה של בניה 
מיוחדת זו. 

חרשי־עץ יהודיים פיתחו במשך מאות־שנים טיפוסים 
מושלמים של בתכ״ג מעץ, מתוך ניצול שלם של התכונות 
הגלומות בחומר־בניין זה, שאיפשרו עיצוב של צורות מגור 
נות וציוריות הרבה יותר מכל חומר־בניין אחר. בדוגמות 
המושלמות של הבניינים מטיפוס זה (פוהרבישצ׳ה, וולפה 
1 ציור 18 ], נארוביה, זאבלודוב) כלל בניין ביהכ״נ — נוסף 
על אולם־התפילה הגדול והגבוה — חלקי־בניין נספחים 
קטנים ונמוכים יותר: עזרת־כניסה (פלוש) לצד מערב 
ומעליה, בקומה השניה — עזרת־נשים, שאליה הוליכו משני 
צידי הפלוש חדרי־מדרגות, המסתיימים עפ״ר במגדלים קט¬ 
נים, שסוגרים באופן סימטרי על חזית הכניסה המערבית, 
שהיא החזית הראשית. מצפון ומדרום לאולם־התפילה היו 
עפ״ר חדרים שונים (חדר־מניין לימי־החול, ביכ״נ חרפי, בנוי 




651 


בית־כנפת 


652 




עייר 18 . וו?םה : ביח־כנסת ?>< עץ. החזית הסןרביוז 


לבנים, שכלל תנור־הסקה, ״חדר״, מחסן וכד׳). — לפעמים 
נתווספה על מבנים אלה קומה שניה, ששימשה לעזרת- 
נשים. 

הרכב זה של הבניינים, שהם שונים כל־כך בגדלם וגבהם 
(האולם הראשי הגיע לפעמים עד לגויבה של 15 מ׳) ושכל 
אחד מהם כוסה גג מטיפוס אחר, שיווה למבנה הכללי דמות 
ציורית ביותר: הגג של האולם הראשי היה בעל קונדיגנציות 
אחדות, גגות־המגדלים היו בצורה פיראמידאלית, והגגות 
המארבים של החדרים הנספחים היו צמודים מצד אחד 
לקירות־האולם ומשופעים רק כלפי חוץ בלבד. גון מיוחד 
מוסיפים הגזוזטרות והגאלדיות, הנתמכות על־ידי עמודים 
תמירים והמקשרות את המגדלים שבפינות־הבניין, החלונות, 
שהם עפ״ר זוגיים ורבי־צורות, והאורנאמנטים העשויים 
לוחיות־עץ שבגמלונים (ציור 20 ). 

עיצוב פנימו של האולם אינו נופל בעשרו מציוריותו של 
המראה החיצוני: האולם הראשי הוא מרובע או כמעט מרובע 
ומקומר קמרון חביתי או כיפה ענקית, שאף היא עשויה 
מעץ. במרכז — בימה בצורת ביתן קטן. אדון־הקודש הוא 
גם כאן גבוה: בעל שתים או שלוש קומות (בוולפה גבהו 
מרובה מ 10 מ׳, רחבו — 4.50 מ׳) והוא מקושט בעבודות 
חיתוך וחריטה אמנותיות. מלאי חן היו ביתני־הבימה במרכז־ 
האולם, שפיתוחי־עץ ואף פוליכרוימיה שימשו להם אמצעי- 
קישוט (ציור 19 ). 

אך הקישוט המעניין והמקורי ביותר, שבו הצטיינו אול¬ 
מים מרובים בבתהכ״נ מעץ, היו הציורים, שכיסו את שטחי 
הקירות והקמרונות, באופן שהיוו כעין מרבד רבגוני ועשיר- 
צורות. בולטים בקישוטים הללו מו׳טיווים הנדסיים, צמחיים 


וארכיטקטוניים, ומשולבים בהם דמויות של 
בעלי־חיים, סמלים יהודיים מקובלים (מנו¬ 
רה, דמות בית־המקדש, לוחות־הברית), 
שנים־עשר המזלות, יצורים דמיוניים ועיד. 
יסוד חשוב בקישוטים אלה שימשו לוחות 
וסרטים של כתב עברי אורנאמנטאלי. דוג¬ 
מות מפוארות ביותר של קישוטים אלה 
סיפקו בתהכ״נ בגווז׳דז׳ץ, מוהילב, יאב־ 
ל(נוב, קאמיונקה־סטרומילויבה, ז׳ידאצ׳וב, 
ח(דור(ב. 

הבונים והקשטים של בתכ״נ אלה היו 
כולם אמנים יהודיים! השמות של אחדים 
מהם נשתמרו בכתבות, שנקבעו על הקי¬ 
רות של בתכ״נ אחדים. בונה ביודהכנסת 
בנאשלסק היה שמחה בן שלמה וייס (בסוף 
המאה ה 17 )! הלל בנימין מלאסק בנה 
במחצה הראשונה של המאה ה 18 את אחד 
מבתהכ״נ המפוארים ביותר, זה שבלוט(- 
מירסק! הצייר ישראל בן מרדכי ליסניצקי 
מיאריצ׳וב (המאה ה 18 ) צייר את התמונות 
שבבתי־הכנסת בח(ד(ר(ב (על־יד לבוב) 
ובגהיז׳דז׳ץ, שהוקמו באמצע המאה ה 17 . 
את הציורים בגווז׳דז׳ץ השלים ב 1728 
הצייר יצחק בן יהודה ליב, אף הוא מיארי־ 
צ׳וב. 

עם זרם המהגרים היהודיים מן המזרח, 
שחזרו לצ׳כיה ולגרמניה במאה ה 18 . 




653 


כית־כנסת 


654 



ץ<ור 20 . נאש 5 פע: בית־ננסת ש 5 עץ. 5 פי רישום 18500 

זו 


הועברה לארצות אלו גם מסורת־הבניה של בתהכ״נ מעץ! 
הבניינים שנשתמרו מאלה בגרמניה הדרומית (בכהופן, הורב. 
אונטרלימפורג) היו מקושטים בצידם הפנימי בציורים, אך 
פשוטים יותר בארדיכלות־החוץ שלהם. הציורים שבשלושת 
בתהכ״נ הנזכרים צויירו ע״י אליעזר בן שלמה זוסמן. 

ג. סיכום. בסיכומו של דבר, אפשר לומר שבמשך כל 
התקופה הארוכה של בניית בתכ״נ (מימי-קדם עד תקופת 
האמאנציפאציה) בולט יחודו של חלל ביהכ״ג מזה של כל 
בניין סאקראלי אחר. הקווים האפיינים לו קשורים בתפקי¬ 
דים המיוחדים, שביהכ״ג נועד למלא בחיי־העם. 

שנים הם היסודות הארדיכליים האפיינים של ביהכ״נ 
היהודי: 

1 ) האולם הוא אחיד ואין בו חלל מובדל לכוהנים, כמו 
שאנו מלצאים, למשל, בכנסיות הקאתלליות. 

2 ) בהתאם לשתי תעודותיו של ביהכ״ג — הדתית והציבו¬ 
רית — יש לו, לאולם, שני מרכזים ארכיטקטלניים: ארון־ 
הקודש והבימה (מקום קריאת התורה ודרישת הדרשות), 
שלשניהם נודעה השפעה מכרעת על עיצובו של החלל. 

מציאותם של שני מרכזים אלה באולם אחד שימשה 
גורם ליצירת טיפוסים ארכיטקטלניים מקלריים, שלא היו 
מקובלים בבניה של עמים אחרים, כפי שראינו, למשל, 
באיטליה (החלל הרחבי) ובאירופה המזרחית (האולם בעל 
ארבעת העמודים). 

גם הצורך להבדיל בין הגברים והנשים שימש גורם 
ארכיטקטוני חשוב: כתוצאה מצורך זה כבר נוצר בבתהכ״נ 
העתיקים בגליל טיפוס יהודי של אולם באסיליקאלי, שהוא 
שונה מן הטיפוס הרומי (ביציעים המיוחדים לנשים, שהוקמו 
מעל לסטיוים הצדדיים). לפנינו, כפי הנראה, הטיפוס הרא¬ 
שון של אולם בעל יציעים: במרוצת־הזמן נתקבל חידוש 
זה בבניה הכנסייתית־הנוצרית, שמבחינה זו אפשר להבחין 
בה שלבי־התפתחות שונים. 


צורתם החיצונית של בתהכ״ג, הפרטים הארכיטקטוניים 
והעיטורים שלהם היו דומים בסיגנונם לסיגנון התקופה 
והארץ, שבה הוקמו הבניינים. קל להבחין בסימני הגותיקה, 
הרנסאנס, הבארוק, הרוקוקו, ועוד, על גוניהם המקומיים. 
עם זה ניכר בהם תמיד אופי יהודי מובהק הן מפאת התפיסה 
המיוחדת של תפקיד העיטור, והן בשילוב של מוטיווים 
וסמלים אפיינים. שהם נחלתן של כל התקופות כולן. 

כשהתחילה במאה ה 19 , עם התפשטותה של האמאנצי־ 
פאציה, תנועת־בניין רחבה של בתכ״ג מחוץ לתחומי־הגטו, 
שוב לא היה לבניינים אלה קשר למסורת של התקופות 
הקודמות. עם תגבורת השאיפה לביטול ההתבדלות התר¬ 
בותית בין ישראל לעמים פסק ביהכ״ג להיות המרכז התר¬ 
בותי, ומעכשיו שימש בעיקר לצרכי־דת בלבד. כתוצאה 
מכך בטלה חשיבותה של הבימה כמרכז מעצב את דמותו 
של החלל. ומפני־כן נצטמצמה למעשה לעמוד־הקראה בלבד, 
שנקבע סמוך לארון־הקודש. כך הלכו ונעלמו בבניה החדשה 
צורת החלל, שהבימה היתד, במרכזו, כאותו שמצאנו באירופה 
המרכזית והמזרחית, והחלל הרחבי בעל שני המרכזים שווי־ 
הערך, כאותו שהיה באיטליה. אולם־התפילה נעשה מכו!ן 
באופן ברור לאורך. כלפי ארון־הקודש, שהוא עכשיו המרכז 
היחידי. 

באותה מידה נשתנתה גם הצורה החיצונית: כל המאמצים 
היו מכוונים עכשיו לשוות לבתהכ״ג מונומנטאליות מרובה 
עד כמה שאפשר. הבניינים החדשים הוקמו עפ״ר ברבעים 
מרווחים ומפוארים, בככרות־הערים או על־יד גנים ציבוריים. 
בהעדר מסורת עשירה של צורות־חזית לביהכ״ג מחמת ההג¬ 
בלות של השלטונות בעבר. התחילו מבקשים אמצעי־ביטוי 
חדשים. נוסף על כך היתד, המאה ה 19 בכללה תקופה אקלק־ 
טית באדריכלות האירופית: סיגנונות היסטוריים שונים קמו 
בה לתחיה באופן מלאכותי. בהשפעתה של נטיה זו נבנו גם 
החזיתות של בתי־הכנסת בסיגנונות אלה, שזמנם עבר: 






655 


כית־־כנסת — כית־לחם 


656 


בסיגנון הגותי — בתהכ״נ בורנה ובודווייס; בסיגנון הרו־ 
מאני — כתהכ״ב בדרזדן. ברסלאו. מינכן; ובסיגנון הנאו־ 
קלאסי — בברלין. הרבה מן הארדיכלים ביקשו השראה מן 
הסיגנונות של המזרח הקדום, שבו ראו את במת ההיסטוריה 
היהודית הקדומה, וכך התחילו מופיעים בבניינים מוטיווים 
אשוריים, בבליים וסוריים עתיקים (בתה״ב ברומא, טריאסטה 
ועוד)* אך ביותר נתחבב הסיגנון ד,מאורי (פירנצה, לייפציג, 
וינה, ועוד). 

בתה״ב, שנבנו בתקופה זו, חסרים ביטוי מקורי ועצמאי, 

ואף מורגש בהם חוסר־שלימה מספיק בשימוש במוטיווים 
הסיגנוניים השונים — מה שמעיד על העדר־בטיחות מבחינה 
אמנותית, שהוא אפייני לתקופת־מעבר. עפ״ר נעדרת גם 
התאמה בין מבנהו החיצוני של הבניין לבין אופי חללו: 
בעוד שרוב הבניינים הם בעלי כיפה מרכזית, מכונן האולם 
באופן ברור לאורך ובפנים־הבניין אין סימנים מיוחדים 
למקום מרכזי. 

ראויה לציון העובדה, שבין בוני בתה״ב בתקופה זו, 
וביחוד בתחילת המאה ה 19 , מרובים היו ארדינלים לא־ 
יהודיים. רק מעט־מעט, עם פתיחתן של שערי־המכללות בפני 
תלמידים יהודיים, גדל דור של ארדיכלים יהודיים, ומאז 
נעשו נדירים המקרים של שיתוף לא־יהודים בבנייתם של 
בתי־כנסת. 

עם ההתפתחות שבאה במאה ה 20 בארדיכלות הכללית 
בהשפעת השימוש בחמרי־בניין חדשים, בא גם שינוי בארדי־ 
כלות של בתה״ב; השאיפה להתאמת צורת־הבניין לתפקידו 
נעשתה שלטת גם בתיכנון בתהכ״נ. 

תנועה זו התחילה בין שתי מלחמות־העולם, ביחוד בגר¬ 
מניה; בשנים האחרונות מרכזה העיקרי הוא באה״ב. בין 
היצירות המרובות של נציגיה יש להזכיר במיוחד את יצירו¬ 
תיהם של ארדיכלים אלה: פריץ לנדאואר (ביהכ״נ בפלאר 
אן), נ. ליאסקו׳בסקי (ביהכ״ג בציריך), פטר ברנס (ביהכ״נ 
בסיליין), אריק מנדלסון(בתה״ב בבאלטימור ובסנט לואיס). 
התקופה היא תקופת חיפושים של צורה וביטוי. 

1 . התקופה העתיקה: 1 . או־ץ־ישראל. 

א. ל. סוקניק, בית הכנסת העתיק בבית־אלסא, חרצ־׳ב! 

ב. מיחלר. עונת החפירות הרביעית בבית־שערים, ידיעות 
החברה העברית לחקירת א״י ועתיקותיה, תש״ב! ל. א. מאיר 
וא. רייסנברג, בית הכנסת באשתמוע, שם, תש״ב, תש״ג; 

, 0111111111 סו ה? 4£0% הץ 5 ))/: 401 , ¥731710501 . 1-0 ו 01 א . 1 ־ 1 
- 843 .א ; 1922 , €7 וח 111 •10, (1 (״ X49, ¥1 (1936); 81111(110, 1.01111 3/. 8011111010112 
£1104 101 1 / 1 ( 11x11101011011 0 / 417(1(111 5 ) 00 % 0 £ 0 (!, 51111(11111 
0/ 1(1011/1 411111/11111(1. //(/>!(!!> 1/0111(1111)1. 1, 1949; 11, 1951; 

- 0 )) 01 ) 1/1 111 1011011 ( 5 0111/1 ) 1 ,ו|׳( 11 סח 10 !סס 0 •א חו׳\וז)י 1 
. 1953-4 , 1-4 ./!ס;!) , ! 80111011 

2 . דורא־אורופוס. 

נ. שנייד, ציורי בית הכנסת בדורא־אירוסוס, תש״ו! א. ל. 
סוקניק, בית הכנסת של דורא־אברופוס וציוריו, תש״ז! 

01011 ) 5 01, £(£011 0/ 51X1/1 ק £1110 - 01110 01 01/005 < 01 ) £2 
, 1110 ( 011 )!! 0$ ^ 00 ( 5 ) 1/1 הס 1 ! 0 ק)£ 1 ( 111111001 ) £1 ;( 1932-33 ) 
; 1936 . 011 ! 11 01111 ! 10 ) 01110711110 , 0 ? 7 ) 7 ס) 5 סא . 1 . 4 ? ; 1936 
- 01110 ( 1 \ 0 )>ו!ןס!) 110 ץ 5 ) 1/1 10 ) 01114 4 , 500 ־ 8031 .? . 11 
10 ) 4 !) 1111 ( 11 )<] 121 , 115500 ) 8 110 8400511 011 ; 1939 ,! 10 ) £1110 
. 1939 ,! 0 <ן 0 ! £11 - 0 ! 011 ( 1 ) 4 ) 1 ו<ן 0$0 הץ! 

ח. יה״ב והתקופה החדשה. 

י. פינקרפלד, בתי הכנסיות בארץ־ישראל מסוף תקופת 
הגאונים עד עליית החסידים, תש״ו! הנ״ל, בתי־הכנסח 
באיטליה מתקופת הריניסאנס עד ימינו, תשי״ד! רחל וויש־ 
ניצער, מזרח־מערבדיקע בינדונגען אץ דער שולדארכיטעק־ 


טור פון צוועלפטן ביזן אכצענטן יארהונדערט, ייווא־בלעטער 

0. 1(311110300, 7.111 0(1(111(111( 4(1 £111)11 ;(1947) .\ 1 

111 4(11 5)00^0$(0, 1897: 1 1104 8011 1 )< 111 ,ז £0 ־ 311 601 ־ 1 ' 1 . 1 ־ 
41<1!(/11 50110 ) 80 . 83 ; 1901 , 0 )^ 0 ( 0 ;!( 5 1 ) 011 8 הו 1 } 1 > 1 וה , 
£11/(1 1/010 0 4011>0.(}12)(/1 1)110^0^01/1 10 801!((, 1-111, 
1887-1903; 1(. 841903 .))!/ 80 10 11140100 521111/0 , 1 ) 51 ! 5 \ 1510 ס ; 

2. (110X01 1907 .))! 01 ' 1 {) 40100 סו ) 1011 ) 412 1100 ) 811401001 .־ ; 

.5. <31 0 ) 00£0$ ( 5 ) 1 /)! 1 ה! 0 ק 1104 ) 1 /)!.' 1 ח 10/1 / ,) 11 ) 11 ) 1 )(! , 10 ) 0 ־ - 
1)10111 ) 12 ] 110 !()!׳ 110011 421 ץ. 7 , 8,11311311 . 81 ; 1915 ,ה)קי :( 
¥67. 1 ¥67/. 10., 1919; 1(1., 1)1( 1114(0111141 0011 !111410, 
1919; 111., 7,0/\!/1 /11!101) 111 : 1929 ) 0111 '! סו 4010 ( 7 )ס 2 )י .. 
£12(1004011[ 1935 , 0100 ) £101 11 ) 0 ) 11 ( 20/1 11 ) 1 ) 401011 ( 2 0 ק ; 

0. •3. 0.11 701001 ) 4 0 ( 0 ( 5:110 0 ^ 0011 4 3 ־ 0.1 \;־ 0 'ד . 007 ־ , 
1925: \¥. 0. ¥3011311. 7/1( 41(1111(11111( 0/ 1/1( 5)00^0^11(. 

11 ־ 110111101 ) 1311 ) 1 •א ; 1926 ,)/ 111-800 ) 7 .ס!)/ 00 )/ 1 ) 401 ז , 
51111(11)11(11!(/)( 5)00)0)01 . 1927; 11. ¥ 1 ) 1 ) 5101 ).(/ . 7 )ו 1 ק 0 ס 
£111111 )!/)! 11141 ,ז־ 0 ח־ 10 '׳ו\ 10 !״ 0 .־{ ; 928 ! .!!)( 11 ( 0 ( 1 ( 5 0 ) 4 סו , 
1929;$7> )!הסס!/ ( 1111 ) 1 ) 11 ( 1 ) 01 40 (/ 0 ( 1 ) 5/01 ../ 11$ ו 801 ׳ 0 ) 571 י 
4 5100£0£05 125 . 00117.3105 צב 0 ח 11 ה 51 . 84 ; 1929 ,))! £01 ס! ( 
701(40, 1929 ; 0 . 0301(01111$. 401/(101 !1 000 ]!£ ) 4 ) 0 ( 0 (ס ח , 

10 41 81 1 ) 110 ־ 15101 •! . 81 ,־ו 0 י< 0 ־ו 8 .(/ ;( 1931 ) \ , 1110 /)) 1 '. 1 ו/ו . 

01932 , 0010 ) 51 10 , 0 ) £01 10 1 <) 00£0£ ( 1/0121 , 1 ! 31 ׳ 1 \ 0 טז : 

2. 84110701. 01( 41111(11$) 0 !/)! 1/41 / ; 1932 , 1 ( £10 111 ) 0$ /! 0 ס 
0011(1/10111(1 1104 £11(4/10/( 10 !1!11(!>1/>(!£, 1932; 0 21- 
401' 11(1(11 1933 ,)) 111111 <]).£ ) 1 ) 11 ) 101 ) 0 ( 11 )£ ! 1 11 ) 0 ) 001011 ק ; 

5. 23)0701(. 411 !111(1(111) 11 1'0> 0/00')! 11 502111( 11' £0!!((, 
1933; 84 ; 1939 , 1 ) 1 ) 0 ) 14 מ 0 ׳ 1 ) 1114 1 ) 0 , 3051 ) 811101 .א . ¥( 

; 1940 , 0 ) 11 ) 0/11111104 [ . 110 ) 1112 ) 0 111 111 ) 8011 0 )( 0 ] 00 ( 5 , 1357 
1011/1 , 1 ) 11 ( 0 ( 00 ( 5 11101x00 .£ סו 411 ( 01:11 )[ ,!)! 0105 ) 1.0111 . 0 
,■<ז 1 ח!ע 
, 1 ) 0 ) 11.10111 . 8 ; 1935 ,(!/■ 1 ו 31 א )ו/ו ( 0 11 ) 0110 ■ 1111 / 0 

. 1 ז \ ; 11 1 . 1 ןק .׳\ ..ח 0 וח 81011 . 1 .£ ;ז! 1 .ח! .׳/ 0,4 (£ 
. 1939 . 111 ) 11 ) 1111 ) 1 } 10 ) 011/11 1 ) .ח< 111 ןךדז 1.1 ־ 1 .ע\ . 8 ;.}£ 63 .ין 1 ן 

מ. א־י. 

ב'ת״לחב(וח 6 ו 161 ו 1 זשח).עיר במדינת פגסילוויניה שבאה״ב: 

כ 720 ק״מ צפונית־מערבית לפילאדלפיה; יושבת 
על נהר־לי (ל 1.618 ) לרגלי ה.,בלו ריג" , (ה״רכם הכחול"). 
מספר תושביה כ 70,000 ( 1953 ). 

ב׳ היא עיר־תעשיה ומרכז תרבותי כאחד. בעיר הישנה 
שמצפון לנהר נמצא רובם של הבניינים ההיסטוריים! ביני¬ 
הם — הכנסיות של המתיישבים הראשונים (מאמצע המאה 
ה 18 ). מדרום לנהר משתרע החלק התעשייגי עם בתי־ 
היציקה של ברזל ופלדה ובתי־החרושת לטכסטיל, שעל־ 
ידיהם נתפרסמה העיר. ב׳ היא גם מרכז חשוב לתעשיית 
כלי־נשק. 

בב׳ מתקיים פעם בשנה פסטיוואל־באך, שמושך אליו 
מבקרים מרובים. יש בב׳ בתי־מדרש גבוהים לנשים (מן 
הראשונים באה״ב) ולגברים מן העדה המוראווית. וכן אוני¬ 
ברסיטה (של לי) בעלת 3,000 תלמידים, ועל־ידד. פארק, 
שבו גדלים כל סוגי־העצים שבמדינת פנסילוויניה, מצפה־ 
כוכבים, ועוד. — בין הבניינים המעניינים שבב׳: מגדל־ 
המים הראשון, שהוקם בה, בתי־עץ אינדייניים, "פונדק־ 
השמש"(ממ 1 5110 ), שבו ביקרו ג׳ורג׳ ואשינגטון, בנימין 
פראנקלין ואישים מפורסמים אחרים, ושהוא פתוח עד היום 
לאורחים. 

ב׳ נוסדה ב 1741 ע״י מתיישבים מוראוויים משרידי כת־ 
ההוסיטים. שכוננו כאן קהילה שיתופית 
דתית. במאה ה 19 גדל הישוב ע״י הצטרפות 
של תושבים מבחוץ, בייחוד לאחר פתיחת 
תעלת־לי והתחלת ניצול מכרות הפחם 
והמתכת שבקרבת המקום. בשנות 1860 
נוסדה בב׳ חברת־הפלדה הגדולה ■ 130111 
ת 10 )בז 0 קז 00 51601 וח 6 ו! 10 . 
בב׳ יש כ 1,000 יהודים. 

בית־סךרע, ע׳ע חניך. 

בית־מךרש למזרים. ע׳ע חנוך. 

ביודמדרש לרבנים, ע־ע בתי־־מררש 

; 1 ■* 1 1 ־ 15 

לרבנים. 

: ־ 1 • 

בית־מח 1 ךןלןים, 

בית־מטבחים, ע" ע שחיטה. 

* : 1 ־ י * ־ 1 

בית־מלזן, ע־־ ע מאן. 


בית־מרחץ. ע׳ע מךחצאזת. 
בית־מךקחת, ע׳ע רקחות. 
בית־נמת. ע׳ע מוזאון. 
בית־&הר, ע׳ע בתי־טהר. 
בית־ספר. ע׳ע חנוך. 
בית־^בויט, ע׳ע משמן. 

ביו/־ענןה (או בית־חנניה), כפר סמוך לירושלים (במרחק 
של 2,800 מ׳ ממנה): כיום — בתחומה של ממלכת־ 

ירדן. נזכר פעמים הרבה באוואנגליון (מארקום י״א, א׳: י״ד, 
ג/ ועוד). לפי המסורת הנוצרית ישבו כאן האחיות מרים 
ומרתה, שאיכסנו את ישו, וכאן הקים ישו לתחיה את אחיהן 
אלעזר (לעזרוס) לאחר שהיה קבור ארבעה ימים. הביזאנטים 
בנו כאן במאה ה 5 כנסיה ומנזר בשם לעזרוס, ומכאן השם 
הערבי של הכפר. אל־עאזריה (כיום: 900 תושבים מוסלמים: 
השטח 11,000 ד׳, ש 30% מהם מעובדים). בתקופת־הצלבנים 
נחשבה הכנסיה כרכוש של כנסיית־הקבר. במאה ה 16 נחרבה, 
וכיום עומד במקומה מנזר יווני. מקומה העתיק של הכנסיה 
הוא, כנראה, בקרבת המנזר הקאתולי (ראם א־שיאח). כאן 
נתגלו שרידי בניינים עתיקים וקברים מימי בית שני ואחריו. 
ב 1950 נחשף במקום בור מימי בית שגי, ששימש מקום 
מקודש בתקופה הביזאנטית, וחרותות בטיח שעל כתליו 
כתבות נוצריות־יווניות. 

-ז! 0 ח-> 8 .£•>')] . 11 ) 011 ,ח״זו 1 צ( 1 .{) 
. 200-250 . 1 ן 1 ן , 1951 ,) 11/1111111 ) ) 11 ׳!)!} . 11 ז 3 תז 011 ! 1 ״• 1 

ביח־צור. בתקופה העתיקה—עיר־מבצר במרחק של 7 ק״מ 
מצפון לחברון, בדרך מעיר וו לירושלים; כיום — 

בתחומה של ממלכת־ירדן. בסביבה זו נמצא מקום, שנקרא 
בערבית בשם ח׳רבת בורג׳ צור (= חורבת מבצר צור), אך 
מקומו של המבצר הקדום הוא צפונית יותר, בח׳רבת א־טבמןה. 
על רמה גבוהה ומבודדת. נתגלו כאן סימני־התיישבות ראשו¬ 
נים מתקופת־הברונזה הקדומה (עד 2000 לפסה״ג); אך העיר 
הראשונה הוקמה כאן. כנראה, ע״י ההיקסוסים במחצה השניה 



661 


בית־צוד — ביתר 


662 


של תקופת־הברונזה התיכונה (במאה ה 18 לפסה״ג). עיר זו 
נחרבה ב 1200 לפסה״ג בערך — אפשר, כתוצאה מן הכיבוש 
הישראלי. הישוב החדש היה קשור, כנראה, בשלטונם של 
בני־כלב ומטה־יהודה במקום (יהושע טו, נח! דה״א ב, מה). 
העיר הישראלית נשרפה ב 1000 לפסה״נ בערך — כנראה, 
באחת מן ההתקפות של הפלשתים. רחבעם כלל את ב״צ 
ברשת־ביצוריו (דה״ב יא, ז). בימיו של נחמיה היתה ב״צ 
עיר־פלך, ואחד מן השרים של פלך זה השתתף בהקמתן של 
חומות־ירושלים (נחמיה ג, טז). מאותו זמן ואילך שימשה 
ב״צ עמדת־מגן על הגבול הדרומי של יהודה בפני בני־ 
אדום שבסביבות־חברון. במלחמות־החשמונאים היתה לב״צ 
חשיבות מכרעת. לאחר שבוצרה ע״י יהודה המכבי נתאפשרו 
חידוש העבודה בביהמ״ק וחנוכת־הבית (חש״א א/ ד׳, כ״ט). 
שנתיים לאחר מכן חזרו הסורים והשתלטו על ב״צ ומתוך 
כך נפתחה לפניהם הדרך לירושלים (חש״א ו/ א׳). המצביא 
הסורי בכחידם ביצר את ב״צ לערך ב 160 לפסה״ג (חש״א 
ט׳, נ״ב), אך שמעון החשמונאי לכד אותה לאחר מצור ממושך 
וחיזק את ביצורה באמצע שנות ה 40 של המאה השניה 
לפסה׳־נ. שרידיו של מבצר־החשמונאים, שכלל גם בורות 
גדולים חצובים בסלע, נתגלו בחפירות. העיר נחרבה ונעזבה 
כנראה בימי מלחמת־אספסיינוס אך הוקמה מחדש בתקופה 
הביזאנטית, כפי שמעידה מפת־מידבא. 

. 1933 ,־ 7/0 ן/ד># / 0 י>/ 77 .צז 50110 

מ. א.~י. 

בית־ציךא. בתקופה העתיקה — כפר־דייגים על חופו 
הצפוני־המזרחי של ים־כינרת, סמוך לשפך־הירדן. 

פיליפוס בן הורדום בנה כאן עיר וקרא לה יוליאם, לכבודה 
של י,־ליה (ליוויה), אשתו של אוגוסטוס קיסר; וכאן גם נקבר 
(קדמוג׳ י״ח, ב׳, א׳; י״ח, ד׳, ו׳! מלח׳ ב׳, ט׳, ט׳; ג׳, י/ ז׳). 
העיר נזכרת כמה פעמים גם באוואנגליון בסיפורים על ביקורי 
ישו ותלמידיו בישובים על חופי־הכינרת (מתיא י״א. כ״א 
ועוד). כיום: א־תל בגולן, לא הרחק משפך הירדן אל 
הכינרת. נמצאו כאן שרידים שונים הרבה: חרסים, אבני־ 
בניה, פסיפסים. 

.א 1 )ל .(ן . 11 !/,) .-!■)־וווו!: $1 4111 •<ן • 1 <י' 1 ,' 1 (< 810 :> 1 ? 11 ,י]י( 56 •א .ן 

-£נו 5011 .£ ;.)) 51 ,( 1906 ) XXX^X ,׳ 1 י/ 20 ״תת 3 חזז£> 2101 .£ 
.( 1923/4 ) ¥ .) 44501 ,\\סזז* 0 .ס ./ 9 ;.)} 693 ,* 1 ,׳ 0 /1 ."ז 
-״־)״א .* ;.)) 180 .( 1933 ) .'\< 201 , 01 ) 5011111 ;.)) 7 

. 011 ) 40 ,( 1950 ) 3 . 1 ( 010£ ? 8 ו/)־! 4 , 8 ) 65 

ש. י. 

ביוז״ר. ע״ע ?דית ייוסף טרוססלדור. 

בית"יפאן, עיר עתיקה בבקעת בית־שאן שממזרח לעמק־ 
יזרעאל. מספר תושביה כ 4,000 . 

שפע־המים שבסביבתה של ב״ש, אקלימה החם ואדמתה 
הפ(ריה שימשו כאן מימי־קדם תנאים מסייעים לישוב של 
קים, בעוד שמקו׳מה על פרשת־דרכים גרם להתפתחותה 
כעמדת־מגן (בפני פולשים מן המזרח). תחומה העיקרי של 
העיר העתיקה היה בתל אל־חוצן, מצפון לב״ש של היום, 
סמוך לתל, שמשמש בית־קברות רחב־ידיים ומכיל קברים 
מכל התקופות. בין 1921 ו 1933 נערכו כאן חפירות ארכאולו¬ 
גיות ונתגלו שמונה־עשרה שכבות־ישוב זו על גבי זו — מן 
התקופה הכאלקוליתית עד התקופה הערבית הקדומה. 

המתיישבים הראשונים בתקופה הכאלקוליתית (האלף 
הרביעי לפסה״נ) היו נודדים־למחצה והתגוררו בסוכות. 
במשך האלף השלישי ורובו של האלף השני לפסה״נ היתד, 
ב״ש ישוב עירוני כנעני. במחצה השניה של האלף השני 
שימשה ב״ש מבצר־עוז למלכי־מצרים, שהארץ היתד, כפופה 
להם באותם הימים. בתקופה זו הגיעה העיר למצב של 
שיגשוג, כפי שהוכיחו החפירות שנערכו בתל הנזכר, שבהן 
נתגלו שרידי מקדשים, בניינים, כתבות, תכשיטים וכלי־בית. 

עם כניסתם של בני־ישראל לארץ "לא הוריש מנשה את 
בית־שאך, משום רכב־הברזל שהיה ברשותם של תושביה 
(שופטים א, כז! יהושע יז, טז). בסוף המאה ה 11 לפסה,"נ 
היתד, העיר במשך זמן־מה בידי הפלשתים, ואחר מפלתו של 
שאול בד,רי־ד,גלבוע הביאו הפלשתים לב״ש את גווייתו 
ותקעו אותה בחומת־העיר (שמ״א לא, י). העיר נכבשה 
אח״כ ע״י דוד ונכללה באחת מן הנציבויות של שלמה 
(מל״א ד, יב). שרידים של שער־העיר מתקופת מלכי־ישראל 
נחשפו אף הם בחפירות. 

בתקופת שלטונם של בית־תלמי ובית־סלוקוס (במאות 
ד, 3 וד, 2 לפסה״נ) התפתחה העיר ונבנו בה בניינים מפוארים. 




667 


668 



שמה הרשמי היה סקיתופוליס (־" 16 ץ 80 
011$ ק), וכן היתר, נקראת בשם ניסה 
( $3 ץא), — שמות שעל מוצאם הגיעו 
אלינו כמה אגדות. לערך ב 107 לפסה״ב 
נכבשה ב״ש על־ידי יוחנן הורקנום ומאז 
נשארה בידי החשמונאים עד כיבושה של 
א״י בידי פו׳מפיום ( 63 לפסה״נ). היחסים 
בין הישוב היהודי והנכרי בב״ש היו בדרך 
כלל טובים במשך ימי־שלטונם של התל- 
מיים והסלוקיים, אם לא להביא בחשבון 
את ענשי המיתה והפקעת־הרכוש, שהטיל 
יוסף בן טוביה על תושבי ב״ש, כשהללו 
סירבו לשלם את המיסים, שנתבעו מהם 
(קדם׳ י״ב, 183 ). 

בתקופה הרומית השתרעה העיר על פני 
שטח נרחב, בין התל ובין העיר של זמננו 
ומדרום לנהר חרוד. לצרכיה של האוכלוסיה 
הגדולה בעיר נבנו תיאטרון, שנשתמר 
בחלקו, היפודרום, אמת־מים ובניינים ציבו¬ 
ריים אחרים. בתקופת המלחמה ברומי 
( 66 — 70 לסה״נ) הגיע מספרם של יהודי־ 
ב״ש ל 13.000 : תושבי־ב״ש היהודיים הת¬ 
נגדו בכוח, ביחד עם תושביה הלא־יהודיים, 
לתפיסת העיר על-ידי המורדים. אך לאחר 
מכן הוציאו התושבים הנכריים — אפשר. 
בהשפעתם של הרומים — את יהודי־העיר 
בערמה אל מחוץ לעיר והמיתום, כי חששו 
שמא, בסופו של דבר, ימסרו את העיר 
למתקוממים מאחיהם (מלה׳ ב׳, 466 ). 

כתקופת־התלמוד היה בב״ש ישוב יהודי 


נ־ח־״־א: • א״טלד סוהי׳גת יסגל. איה• ביח-״}אז הניאה ה 14 לפבה״ג 


ח? נית״ןא• (חי איחצז > סדאר סדר דרים 


669 


כית־שאן 


670 



בית־שא•: אסטלר מעריה פרטית. ם,׳קריעה ל״עשתחיח נעלה 
יפתי הקרניים" המאה ה 14 לפסה": 


ניכר, שהשתתף בסחר־העיר. .,כלי-פשתן הדקים הבאים מבית- 
שאן" (ידוש/ קדושין פ״ב, ה״ה) היו ידועים בעולם הרומי 
( 31 , 110 <}!ז:> 105 > 01-615 1011115 ), ואין ספק בדבר, שגם יהודים 
היו עוסקים בהכנתם ובמכירתם. המגע־ומשא בין יהודים 
ונכרים בב״ש היה הדוק ביותר, ומקרים של שטרות, שעליהם 
היו חתומים עדים גויים, היו, כנראה, שכיחים בב״ש (ירוש׳ 
גטין פ״א, ה״ה); אך יהודי־ב״ש היו ידועים גם כשומרי־מצוות 
(פסח׳ נ/ ב׳). בעיר נמצאו שברים של קופסת־עצם ועליה חרו¬ 
תים סמלים יהודיים: מנורה בעלת 7 קנים, ועוד. בסוף המאה 
ד, 4 לסה״נ שימשה ב״ש בירת־המחוזשל ו;ת 1 }$־ 1 ; 31 ( 1 . 

אעפ״כ נחשבה אז לעיר נידחת ומקרה של עיוות־הדין. שהיד, 
כרוך בחקירת עדים ונאשמים ע״י עינויים, שהשלטונות רצו 
להסתירו מעיני הציבור הרחב, העבר לכאן. בתקופה הביזאנ¬ 
טית היתה ב״ש מושב של אפיסקופוס ונבנו בה כמה כנסיות 
נוצריות. כמדכן הוקם בה באותה תקופה מנזר, שנשתמר 
בחלקו עד היום. ובו רצפות־פסיפס, ציורים וכתבות ביוונית. 

השם סקיתופוליס. שאנו מוצאים במקורות רשמיים, לא 
היה מקובל בפי בני־המקום, כפי שמעידים המקורות התל¬ 
מודיים. וגם מתקופת הכיבוש הערבי ואילך נזכר המקום 
(במקורות הערביים) רק בשם ביסאו. סופרים ערביים שונים 
מזכירים תכופות את העיר, שהיתה ידועה ביינה ובפוריותה. 

בימי מסעי־הצלב נחרבה ב״ש ומאז לא שבה לגדולתה. 
במאה ה 14 ישב בד, ר׳ אשתורי הפרחי (ע״ע) ובימיו היו 
ידועים כאן שרידים של שלושה בתי־כנסת ("כפתור ופרח", 
פרק ז׳, דף כ״א). 



ניה־שאו: אסטלה של יעססס השני סו השנה התשיעית ?סליוחו 


בתקופת־המאנדאט ישבו בב״ש 4,000 ערבים והעיר 
שימשה מרכז של נפה. ההתיישבות העברית הקיפה אותה 
מכל צד. במלחמת־העצמאות נכנעה ב״ש ליהודים בערב 
הכרזתה של מדינת־ישראל ( 13 במאי 1948 ) ותושביה הער¬ 
ביים נטשוה. אך העיד יושבה עד מהרה על־ידי יהודים. 
במקום הוקמו בית־ספר ובית-נכות עירוני, ושיכונים חדשים 
הוקמו מסביב לגרעין •של העיר הערבית הישנה. מחלקת 




671 


בית־שאן — בית־שמאי ובית־הלל 


672 


העתיקות של מדיבת־ישראל המשיבה בעריבת חפירות בב״ש! 
נתגלו קברים ישראליים, עיי־שפכים של העיר ההלניסטית. 
וכמה בתים ביזאנטיים, שמכילים ציוד מרובה. 

. 1/1-5/1111 7 ) 8 / 0 ץז 0 > 1 !// 1/111 > ע 1 /< 11 ן- 1 ין 0 ק 0 יד )(/? .^/ 

1 0110 / 101 \ ץ/ 111 ח €0 1<|, (1 51x1/1 נת 200 ז 1 ? . 14 . 0 ; 1930 
. 1939 , ( 0111 ק 10 /ו^ 50 > ( 80/1-5/1111 

ע. ב. 

ביוד־עלחים, ע׳־ע השקאה. 

בית״שמאי ובית״הלל, שני בתי־מדרש, שהיו קיימים 
בישראל בדורות האחרונים של ימי בית שני 
ובדורות שלאחר החורבן ז בשם בית־הילל נקראו תלמידיו 
ותלמידי־תלמידיו של הלל (ע״ע) הזקן! ובשם בית־שמאי 
נקראו תלמידיו ותלמידי־תלמידיו של שמאי(ע״ע) הזקן. 

הילל ושמאי נתייחדו זה מזה בשיטותיהם בתורה ובחיים; 
הילל היה ידוע כענוותן והיה נוסה להקל: שמאי היה ידוע 
כקפדן והיה נוטה להחמיר* ותלמידיהם הלכו בדרכיהם. 
הידיעות שהגיעו אלינו על קיומם של חילוקי־דעות בין שמאי 
והילל עצמם הן מצומצמות (משנה, עדיות. א/ א׳—ג׳; ועוד). 
לעומת זה ידועים יותר מ 300 מקרים של חילוקי־דעות בין 
בית־שמאי לבית־הילל בהלכה למעשה וגם בדברים 
שבעיון. לפי המסורת, לא היו קודם זמנם של ה״בתים" הללו 
חילוקי־דעות בין חכמי־התורה בישראל, ורק עם התפשטותם 
של שני .,בתים" אלה גברה המחלוקת: "משרבו תלמידי 
שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן — רבו מחלוקות בישראל 
ונעשית תורה כשתי תורות" (סנהד׳ פ״ח ב ׳ ). עפ״ר נטו בית־ 
שמאי להחמיר ובית־הילל להקל. בנטייתם של בית־שמאי 
להחמיר נתגלתה קנאות לאמת המוחלטת, שאינה יודעת 
פשרה — "לקוב הדין את ההר" (יבמ ׳ צ״ב א׳)! בנטייתם של 
בית־הילל להקל נתגלתה התחשבות בחולשות־האדם. והרי 
מחלוקת אפיינית בענייני מידות ומנהגים: "כיצד מרקדין 
לפני הכלה י — בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא. בית־ 
הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית־שמאי לבית־ 
הלל: הרי שהיתה חיגרת או סומא — אומרים לה: "כלה 
נאה וחסודה״? — והתורה אמרה: "מדבר שקר תרחק" 
(שמות בג, ז)! — אמרו להם בית־הלל לבית־שמאי: לדבריכם, 
מי שלקח מקח רע מן השוק — ישבחנו בעיניו או יגננו 
בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו• מכאן אמרו חכמים: 
לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" (כתובות 
ט״ז—י״ז). והרי מחלוקת אפיינית בהלכה, בשאלה משפטית: 
.,החושב לשלוח יד בפקדון — בית־שמאי אומרים, חייב, 
ובית־הלל אומרים: אינו חייב עד שעה שישלח יד" (משנה, 
בבא מציעא, ג׳, י״ב). — •גם בתחום מדרשי־המקראות 
מתגלה הבדל בין שני ה״בתים": אצל בית־שמאי מתגלית 
תשומת־לב לפשוטו של מקרא, ואצל בית־הילל—למשמעו 
(למשל: משנה, ברכות, א ׳ , ג׳! גטין, ט/ י׳). — המסורת 
מונה ששה מקרים, שבהם בית־שמאי מקילים ובית־הילל 
מחפירים, ודוגמה לדבר: לדעת ב״ש חל דין־הפקר על 
רכוש שהופקר לעניים בלבד, ולדעת ב״ה אין דין־הפקר חל, 
אם לא הופקר הרכוש לכל אדם, בין לעניים ובין לעשירים 
(עי׳ עדיות, ד/ ושם ה/ א׳—ה׳ ועי׳ בכורות ל׳. ב׳}. אך יש 
מקרים, שבהם "חזרו בית־הלל להורות כדברי בית־שמאי" 
(משנה. עדיות, א', י״ב—י״ד), ויש שבית־שמאי הודו לבית־ 
הילל (ירושלמי, תרומות. פ״ה, ה״ד) או נהגו כבית־הילל 


(עי׳ יבמות ט״ו ב׳), ואחד מהם אף הנהיג ברבים את דעתו 
של הילל בהלכה אחת (ע״ע בבא בן בוטא). — על היחסים 
בין בית־שמאי ובית־הילל נאמר במקורות: "אע״פ שנחלקו 
בית־שמאי ובית־הלל... לא נמנעו בית־שמאי מלישא נשים 
מבית־הלל, ולא בית־הלל מבית־שמאי, ללמדך שחיבה 
וריעות נוהגים זה בזה" (יבמות, י״ד, ב׳). אבל פעם, 
בימי המרד הגדול ברומי, אירע מאורע יוצא מן הכלל: "רבו 
בית־שמאי על בית־הלל" וקבעו הלכה כבית־שמאי ב״י״ח 
דברים" (משנה, שבת, א׳. ד׳). על "אותו יום" אמרו, שהיה 
"קשה להם לישראל כיום שעשו בו העגל" (תוספתא, שבת, 
א׳, י״ז). ואמרו ש״תלמידי בית־שמאי... היו הורגין בתלמידי 
ביודהלל' (ירושלמי. שבת, פרק א׳, הלכה ד׳). אותם "י״ח 
דברים", שגזרו באותו יום, היו, לכל הפחות בחלקם גזירות 
שבאו להבדיל בין ישראל לנכרים (עי׳ ירושלמי שם 1 בבלי. 
שבת י״ז ב׳), וסיבת ההתנגשות החריפה בין שני ה.,בתים" 
היתה נעוצה. כנראה. במה שבית־שמאי היו נוטים אחר 
הקנאים, ואילו בית־הילל נסו אחר מבקשי־השלום. 

בדרך כלל נפסקה ההלכה כבית־הילל. האגדה התלמודית 
מספרת: "שלש שנים נחלקו בית־שמאי ובית־הלל, הללו 
אומרים: הלכה כמותנו!'והללו אומרים: הלכה במותנו. יצאה 
בת־קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן — ו ה ל כ די 
כ ב י ת ־ ה ל ל! — וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים 
הן — מפני מה זכו בית־הלל לקבוע הלכה כמותן ? — מפני 
שנוחיוועלובין היו, ושונין דבריהם ודברי בית־שמאי, 
ולא עוד אלא ש מ ק ד י מ י ן דברי בית־שמאי לדבריהן... 
ללמדך שכל המשפיל עצמו — הקב״ה מגביהו, וכל 
המגביה עצמו — הקב״ה משפילו" (עירובין י״ג ב׳). 
ההכרעה לצד בית־הילל באה, כפי הנראה, בדור שלאחר 
החורבן, בסנהדרין שביבנה, וכן אמרו: "באיכן יצאת 
בת־קול? — ביבנה יצאת בת־קול!" (ירוש׳ יבמות, סוף 
פ״א). יש בתלמוד דיון ארוך בשאלה אם "ע ש ו בית־שמאי 
כדבריהם" או ש״ל א עשו בית־שמאי כדבריהם". כלומר אם 
נכנעו למעשה לדעת בית־הילל כשנפסקה הלכה כמותם — 
והמסקנה היא, שעשו כדבריהם (יבמות י״ד—ט״ז). 

בירושלמי ברכות (פ״א, ה״ז) אנו מוצאים את ההשקפה: 
הרוצה להחמיר על עצמו ולנהוג כחומרי ב״ש וכחומרי 
כ״ה — על זה נאמר: והכסיל בחושך הולך (קהלת ב, יד)! 
כקולי אלו ואלו—"נקרא רשע", אלא או "כקולי וחומרי" של 
ב״ש או ״כקולי וחומרי״ של ב״ה. אולם כל זה — קודם ש״יצאה 
בת־קול״! משיצאה בת־קול — לעולם הלכה כב״ה. ועל אחד 
מגדולי החכמים שבאותה תקופה — ר׳ טרפון — מסופר, 
שפעם נהג כבית־שמאי—ונענש (משנה ברכות, א׳, ג׳). 
אחר תקופת־יבנה לא היו עוד, כנראה, חכמים בישראל שנטו 
אחר בית־שמאי. בתלמוד אנו מוצאים אימרה חריפה: "בית־ 
שמאי במקום בית־הלל — אינה משנה" (ברכות ל״ו ב׳! 
ועוד), כלומר: דברי בית־שמאי, כשהם נוגדים לדברי בית־ 
הילל, כאילו לא נאמרו. משנת בית־הילל נעשתה ההלכה 
המקובלת בישראל, ורק הלכות בודדות נפסקו כבית־שמאי 
(עי׳ סוכה ג׳ א׳! ועי״ש תוספות ד״ה דאמר). 

הקבלה — ובעקבותיה החסידות — הסבירה את 
ההבדל בין בית־שמאי ובית־הילל ע״פ דרכה: בית־שמאי — 
שרשם מבחינת הגבורה, וביח־הילל — מבחינת ה ח ם ד! 
בית־שמאי באים לבער גם את "דקות הרע", הרע שאינו 
גלוי כ״כ. ובית־הילל — רק את הרע הגלוי (עי׳ זהר, רעיא 



673 


כית־שמאי ובית־הלל — כית־שמש. עיר-שמש או עין־שמש 


מהימנא, חלק ג׳, דף רמ״ה ע״א). לאור 
הבחנה זו נעשה ניסיון להוכיח מתוך כמה 
וכמה מחלוקות שבין בית־שמאי ובית־ 
הילל, שהן מובאות בספרות־התנאים. שבית 
שמאי היו מתחשבים גם עם מה שבכוח. 
ו ב י ת ־ ה י ל ל — רק עם מה ש ב פ ו ע ל. 
כן אמרו המקובלים שלעתיד לבוא תהיה 
הלכה כבית־שמאי (עי׳ בס׳ "ויקהל 
משה" לר׳ משה גראף מפראג, תנ״ט, דף 
מ״ה ע״א). נראה, שצפון בזה הרעיון, שאם 
אמנם בעולם המקולקל של זמננו יש הכרח 
לילך בדרך הפשרה של בית־הילל. הרי 
לעתיד לבוא, בעולם המתוקן, אפשר יהא 
לילך בדרכם של בית־שמאי. שהיא דרך 
האמת הגמורה. 

עניין מיוחד יש במחלוקת בין בית־ 
שמאי ובית־הילל, שאנו מוצאים במקור 
מתקופת־התנאים: "תנו רבנן. שתי שנים 
ומחצה נחלקו בית־שמאי ובית־הילל, הללו 
אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, והללו אומרים: 
נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח 
לו לאדם שלא נברא יותר משנברא; עכשיו שנברא — 
יפשפש במעשיו" (עירובין י״ג, ב׳). הרעיון כשהוא לעצמו 
("נוח לו, לאדם. שלא נברא") כבר הוא מצוי במחשבה 
ובשירה היווניות מן המאה ה 5 ואילך (עי׳ למשל, באככילידם. 
¥, 160 , ואריסטו ביצירת־נעוריו . 111108  0 ח .א ; 1803 . 11 ) 111 ) 4111 ! 
. 1900 . 1 . 112 ! ) 1112 ) 1 ! ) 41 מיו $ ה 1111 ) 1 מ £1 ■ 7.111 .חח 1 ;רח 11 ט 0 . 1 \ 

. 11 6 * 


ביוז־שמש, עיר־עמש או עין־יטמש, בתקיפה העתיקה - 
עיי בתחומו של שבט־יהודה, בין כסלון ותמנה 
דהו׳ סו, י); דרומית־מערבית להר־טוב של ימינו. תיאור 
מצבה הגאוגראפי במקורות והשם עין־שמש, שהיה מקובל 
עד הזמן האחרון בין הערבים ככינוי לחרבות של הסביבה 
הקרובה לתל א־רמילה, מדרום לנחל שורק, מאשרים את 
קביעת מקומה של ב׳ בתל א־רומילה. 

בחפירות, שנערכו כאן ע״י מאקנזי ( 1911 ־ 1913 ) וגראנט 


בית־שמש: הצד הפניטי של שחי קובעות, שנטצאו בבית־הקברוח 
הקופח-הברונוה המאוחרת. הקובעת העליונה טעוטרת בציור■ 
חיות ועופות 




675 


כית־שסש, עיר־שמש או עין־שסש — כית־שערים 


676 



ניח־שערים : הפינה המערבית של ד,בג"; הנדו 5 ננזעלה־הננעה 


הברית מארץ־פלשתים ליהודה נזכרת ב״ש כעיר הראשונה 
בגבול־ישראל, שבתחומה נעצרה העגלה, שבה הובילו את 
הארון(שמו״א ו, ט ואילך). בימי שלמה נכללה ב״ש, ביחד עם 
שעלבים ואילון (מל״א ד, ט), בתחום הנציבות של בן־ךקר! 
סמוך לה ניגף אמציה מלך־יהודה לפני יואש מלך־ישראל — 
מה שמעיה שהעיר היתד. קרובה גם לגבול־אפרים (מל״ב 
יה יא—יג). בימי אחז נפלה ב״ש ביד הפלשתים (דה״ב 
כח, יח) והיתה מיושבת עד שנהרסה ע״י צבאות־הכיבוש 
הבבליים. לתקופה הכנענית שייכת חומת־העיה שהיתר, 
בנויה לבנים על בסיס של אבנים, וכן גם הבמה והמצבות, 
שנתגלו בחפירות. כן נמצא כאן אוסטרקון בכתב־חרטומים! 
מן התקופה הישראלית נשתמרו קברים מרובים וחותמות. 
חשובה ביחוד החותמת: "לאליקים נער יוכן", שאפשר, 
היתד, שייכת לאחד משריו של יהויכין, מלך־יהודה — מה 
שמרמז על האפשרות, שב״ש היתה שייכת ליהודה עד חורבן 
הבית הראשון. במקום נתגלו גם שרידים מרובים של מנזר 
ביזאנטי. — אוזביוס (אונומאסטיקון, 26 , 32 ) מזכיר את 
ב״ש ככפר וקובע בבירור את מקומה: 10 מיל ( 15 ק״מ) 
צפונית לבית־גוברין. בירושלמי (מגלה פ״א, ה״א! שם, 
תענית, ס״ט) נחשבת ב״ש כקטנה ביותר בין ששים רבוא 
העיירות שבין גבת ואנטיפאטריס. כיום מוקמת ממזרח לתל 
עיר חדשה בשם ב״ש. 

. 3111 ־ 01 .£ ; 40-94 .קין , 1911 . 1 ,;> 21 מ* 111 :> 13 א . 0 

ז* / 7 >* 7 ; 1931-4 , 1-3 ,$ה 0 ו 31 < £2€61 

. 1933-4 
מ. א.־י. 

בית־י&פרים, בתקופה העתיקה — עיר בקצה הדרום של 
הגליל התחתון, על גבול מחוזה של עפו ועסק־יזרעאל. 

ב״ש ידועה מסוף ימי בית שני,שבהם שימשה מרכז לאחוזותיה 


של המלכה בתיקי (אחותו של אגריפם 11 ) בעמק־יזרעאל. 
בכתבי יוסף בן מתתיהו היא נזכרת בצורת ״״!׳ס!<ח. ואילו 
בספרות התלמודית היא נקראת בית־שערים, בית שריי או 
בית שריין ומצויינת כמקום־מושבם של תנאים ואמוראים 
חשובים (תום' תרומ' ז/ י״ד, נדה כ״ז, א'). אחר מלחמות 
בר־כוכבא ( 132 — 135 לסה״ג), כשמרכז־הכובד של החיים 
הדתיים והלאומיים בארץ עבר מיהודה אל הגליל, זכתה ב״ש 
למעמד חשוב, ובימיו של ר׳ יהודה הנשיא הראשון, שישב 
בה זמן מרובה וקבע בה את מקום־מושבה של הסנהדרין, 
הגיעה לשיא פריחתה: "גלתה סנהדרין... מירושלים ליבנה 
ומיבנה לאושה ומאושר, לשפרעם ומשפרעם לבית שערים 
ומבית שערים לציפורי ומציפורי לטבריה" (רה״ש ל״א. א¬ 
ב׳). ר׳ יהודה הנשיא נתיישב בב״ש — אפשר, בימיו של 
מארקוס אורליום ( 161 — 180 לסה״ג). חשובה גם הידיעה על 
ר׳ יהודה הנשיא, שנפטר בציפורי אך נקבר בב״ש (כתוב׳ ק״ג, 
ב , ), מכאן ואילך (תחילת המאה ה 3 ) נתפרסם בית־ד,קברות 
של ב״ש, שהתחיל משמש מקום־קבורה מרכזי ליהודי ארץ־ 
ישראל וליהודי־הגולה (ירוש׳ מו״ק פ״ב, ג׳). 

בחפירות הארכאולוגיות שנערכו בגבעת שיח׳ אבריך 
(סמוך לקריית־עמל וטבעון, בדרך חיפה—נצרת) מטעם 
החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה בהנהלתם של ב. 
מזר (ב 1936 — 1940 ) וג. אביגד (ב 1953 — 1954 ), נמצא חומר 
ארכאולוגי מרובה, שבין השאר איפשר את זיהויו של המקום 
עם ב״ש (באחת מן הכתובות היווניות, שנמצאו כאן, נזכר 
שם־המקוס: ״,)״ 8110 ). מסתבר, שב״ש נוסדה בימי החשמונאים 
(המאה ה 2 לפסה״ג) ונהרסה ע״י גאלום קיסר בשעת דיכוי 
המרד של היהודים בשנת 352 לסה״ג. אף־על־פי־כן היה 
קיים כאן ישוב קטן גם בתקופה הביזאנטית וגם בתקופה 
הערבית הקדומה. 










679 


כית־שעריב 


680 


ב״ש השתרעה על פני כל הרמה של הגבעה ( 137 מ׳ מעל 
פני־הים), ששטחה מגיע ל 100 דונאם לערך. היא היתה 
מוקפת חומה, שקטעים ממנה נחשפו בשני מק־מות במעלה 
המורד הצפוני־מערבי. בחפירות, שנערכו בחלקה הצפוני־ 
מזרחי של הגבעה, נחשפו חרבות של בניינים גדולים. החשוב 
שבהם הוא זה של בית־הכנסת (ארכו 35 מ׳ ורחבו 15 מ , ), 
שהיה בנוי אבני־גזית ורק שנים מנדבכיו נשתמרו. חזית 
בית־הכנסת היתה פונה כלפי ירושלים והיו בה שלושה 
פתחים, שהוליכו אל אולם־עמודים (בסיליקי) מרולח. מעמו¬ 
דים אלה נשתיירו רק אבני־היסוד. חלקים ארכיטקטוניים 
מרובים, כגון חוליות של עמודים, כותרות, אבני מזוזות 
ומשקופים, אבני־אפריז מקושטות ואבני־בניה אחרות, שנמ¬ 
צאו מפוזרות בשטח ביודהכנסת, מעוטרים בסיגנון האפייני 
לבתי־הכנסת בגליל, המיוחסים למאה ה 3 לסה״ג. מסביב 
לבית־הכנסת נחשפו חרבות של בניינים נוספים וחצרות. 
בקצה הצפוני־מערבי של השטח החפור נתגלו שרידים ניכרים 
של בניין גדול, בעל שתי קומות, שקירו החיצון (באורך של 
30 מ׳) נבנה אבני־גזית משובחות. נמצאו גם שרידים של 
בניין, שכנראה שימש בית־מלאכה לזכוכית. 

בשטח החפירות נמצאו חפצים מרובים, דברי־מתכת, כלי- 
חרס וכלי־זכוכית, כתובות על לוחות־שיש וכ 1,200 מטבעות- 
ברונזה, שכולם נטבעו במחציתה הראשונה של המאה ה 4 
לסה״ג. על־יסוד מציאה זו. ביחוד. נקבע זמן חורבנם של כל 
הבניינים הללו. במרחק של כ 100 מ׳ דרומית־מערבית לחור¬ 
בות של בית־הכנסת, נתגלו שרידים של שער ובית־בד, שהיו 
בשימוש בעיקר בתקופה הביזאנטית. 

עבודת־החפירות נעשתה בעיקרה בשטח בית־הקברות 
העתיק של ב״ש. בית־קברות זה השתרע על־פני מדרוניה של 
הגבעה מצפון־המזרח, מצפון וממערב לעיר ועל־פני מדרוני 
הגבעות הסמוכות לה מצפונה וממערבה. במורד המערבי 
ובגבעה שממולה נתגלו 11 מערכית־קברים (קאמאקומבות) 
ובמורד שממערב לאיזור בית־הכנסת נתגלו שבע מערכות־ 
קברים. אחדות מן המערכות שימשו כקברות־משפחה, אך 
ברובן היו מערכוודקבורה ציבוריות, שנחצבו לשם אספקת 
מקומות־קבורה (תמורת תשלום) לאנשים שמחוץ לב״ש. 

כל אחת ממערכות־קברים אלו כוללת חצר פתוחה ומספר 
אולמות־קבורה. כל אולם מורכב משורת חדרים, שמהם 
מסתעפים תאי-הקבורה, שבהם חצובים הקברים. הפתחים 
שבין החדרים מקורים קשתות. צורת־הקבר השכיחה היא 
זו של המקמר ( 05011001 :״*), — גומחה קשותה בקיר. 
שבתחתיתה חצובים הקברים בצורת שוקת. גם כוכים שכי¬ 
חים למדי. 

חלק ממערכות־הקברים חסר כל קישוט. אך הרבה מהן 
חדריהן מקושטים עיטורים שוגים. הסלע הרך נוח לגילוף 
וחריתה. התבליטים המרובים. החריתות והציורים המקשטים 
את הקירות עשויים עפ״ר בדרך פרימיטיווית, בסיגנונה של 
האמנות העממית היהודית, שהיתה רווחת בתקופה הרומית. 
סמלים יהודיים ותשמישי־קדושה היו מוטיווים עיטוריים 
מקובלים מאוד. ביחוד שכיהים המנורה בעלת שבעת הקנים 
וארון־הקודש, שהוא בעל עמידים ומדרגות. כמו־כן מצויים 
ציורי השופר, הלולב, האתרוג והמחתה. אך יש גם עיטורים 
בעלי תוכן חולוני: צורות של בני אדם, חיות. ספינות, 
דגמים גאומטריים, ועוד. 

עיטורים ארכיטקטוניים מגולפים מן הסלע, כגון עמודים 


וכותרות, קשתות וגומחות משווים למערות מראה ארכיטק¬ 
טוני מיוחד. דלתות־האבן מקושטות בחיקוי לדלתות-עץ, 
שיש בהן ספינים. ראשי־מסמרים וידיות־נקישה. את הדלתות 
היו נועלים בבריחים, שהיו מופעלים ע״י מפתחות. הדלתות 
עדייו סובבות על ציריהן. 

גם מבנים ארכיטקטוניים שכיחים במערכות־הקברים. 
לפעמים עטור הפתח הראשי בקשת בנויה, נישאת על־גבי 
אומנות. חזיתה של מערכה אחת בנויה אבני־גזית בצורת 
ארקאדה של שלוש קשתות. למעלה מחזית זו נתגלה מבנה 
של מדרגות מונרמנטאליות. במערכה אחרת נמצאו שרידים 
של בניין מעוטר עיטורים ארכיטקטוניים עשירים. שהיה 
הציון או הנפש של הקבר. 

מקום לעצמן בתגליות של ב״ש קובעות להן כתובות־ 
הקבר, שעד עכשיו נתגלו מהן כ 250 . הכתובות הללו הן ברובן 
יווניות ובמיעוטן עבריות, ארמיות ותדמוריות. הן חרותות 
בסלע הרך של קירות החדרים או על דפנות־הקברים, על 
משקופים ועל לוחות של אבן או שיש, או שהן משוחות 
בצבע אדום או שחור. תכנן של הכתובות מוגבל עפ״ר לשם 
הנפטר ושם אביו (או יחוס משפחה אחר) בתוספת ברכה 
או מלת חיבה ושבח. לפעמים נזכר בהן מעמדו או משלח־ 
ידו של הנפטר ולפעמים גם מקום־מוצאו. בין השאר נזכרו 
המקצועות והתארים הללו: מורה, כהן, שולחני, צורף זהב, 
פקיד ממשלתי. בשם, זקן־הקהילה, ראש בית־כנסת, רבי. 
ריבי, ביריבי (בן רבי). דוגמה לכתיבת עברית היא: שלום 
ליודן, או: הקבר הזה הוא [של] רבי יצחק בר מקים, "שלום". 
כתובת ארמית אחת נראית כיוצאת מן הכלל מבחינת 


_^ ,, , 9 


% , ץייזגל,-.ב יךי* 1 



כתובת ארמית על נכי שבר נבית־שערים.• 

ישכיר בהרי; / שמעון בר יוחנן / ובשבועה רכל י ייפתח עי , '■• 
יהי ! מאית בסח• / ביש 


נוסחתה: "דקביר בהדין שמעון בר יוחנן ובשבועה דכל 
דיפתח עליו יהי מאית בסוף ביש" ותרגומה בעברית: "הקבור 
בזה שמעין בן יוחנן, ובשבועה שכל מי שיפתח עליו ימות 
בסוף רע". במערת־קברים אחת נמצאו בין השאר שלוש 
כתובות־קבורה אלו: "רבי שמעון": "זו הקבורה של רבי 
גמליאל" ו״אנינא [=חנינא 1 הקטן". בתלמוד מסופר. שרבי 
יהודה הנשיא חילק קודם פטירתו את תפקידיו כלהלן: 
״שמעון בני — חכם, גמליאל בני — נשיא, ור׳ חנינא בן 
חמא — יושב בראש" (כתובות ק״ג, ב׳). אפשר, שלפנינו 
אחוזת־הקבר של משפחת ר׳ יהודה הנשיא. 

הכתובות היווניות מרובות יותר. ומכאן שהיהודים של 



681 


בית־שערים — כך, וילהלם פרידמן 


682 



נחונח יוונית על נני קבר נביח^שעריש. (חרגוסר. העברי): 
אפסים ׳ 5 !ל אידסיוב. רא׳פ סועעח־היקניש, א״ע אנסיוכיה 


אותו זמן היו משתמשים בלשון זו במידה מרובה. לפעמים 
קרובות הן דו־לשוניות, ביוונית ובעברית (או בארמית). בצד 
שמות עבריים בתעתיק יווני באים גם שמות יווניים טהורים. 
בכתובות אחדות מוצאים אנו רמזים ברורים לאמונה בחיי־ 
נצח. 

הכתובות, שנזכר בהן מו׳צאם של הנפטרים, מעידות, 
שב״ש שימש־ מרכז־קבורה ליהודי־הארץ וביחוד ליהודי־ 
התפוצות. בכתובות אחדות נזכרות הערים: עטיה (עציץ 
גבר), ערבה ובקע שבארץ־ישראל, תדמור שבסוריה, מישן 
שנארם־נהרים וחמיאר שבערב הדרומית. במערכות־קברים 
אחדות הובאו למנוחות יהודים מגולת־סוריה. בכתו׳בות שעל 
גבי הקברים הללו נזכרים השמות של ערי־החוף אנטיזכיד" 
ביבלוס (גבל), צור, צידון ובירות. שתי כתיבות, שנמצאו 
חקוקות על לוחות־שיש, נערכו בצורת אפיגראמות יווניות 
בסיגנון הימרי והן מעידית, שידיעת היוונית הקלאסית לא 
היתר. זרה לתושבי ב״יש. וזו לשון אחת מן האפיגראמות 
הללו: 

שוכב אני בן ליאונטיוס מת, בן ספו־יוסטוס, 
ולאחר שקטפתי מן הפירות (י) של כל חכמה 
עזבתי את האור, ההורים האומללים 

המתאבלים בלי הרף 
ואת האחים, אוי לי, בבית־שערים שלי! 
ואחר לכתי שאילה, אני יוסטוס בן ליאו( 7 ) שוכב כאן 
עם רבים מאנשי, הואיל וכך רצה הגורל התקיף. 
התנחם יוסטוס, אין איש בן־אלמוות. 

ספר הישוב א־. בעריכת ש. קליין, תרצ׳יס, ערך בית שערים, 
ותוססת ה/ בעמ׳ 167 ואילך מאת מ. שובה: ב. מייזלר. 
עונת החפירות הרביעית בבית שערים, ידיעות החברה לחקי¬ 
רת א״י ועתיקותיה ם׳ (תש״ב), עם , 20-5 : ב. מייזלר. בית 
שערים א׳. תש״ה; מ. שובה, על כתובות יווניות בבית 
שערים: קדם, א׳ (תש״ב), עם׳ 79-76 , ידיעות, ר יתרצ״ס), 

עמי 114-105 : ד, 20-17 : ם׳, 30-21 : י״ח, 44-31 : נ. אביגד, 
עונת החפירות החמישית בבית שערים, ידיעות י״ח(תשי״ד), 

עסי 31-7 : עונת החפירות השישית בבית־שערים, ארץ־ 
ישראל, מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כרך ד׳(בדפוס): 
, 1052 . 11 . !ו:\ . ו 111 ו־! 0 ) 11 ) 1 >א! <זווו 1 < 10 'ו<ן 0-1 וןן 1 >.! 1 ק< €0 ,;ס׳ז'־] . 13 .[ 

. 177-212 •י 1 <ן 
נ. א 

בית־וזינוקזת. ע" ע תינזק. 

ב" (לםצ 8 ), משפחת־מוסיקאים גרמנית, שעשרות מבניה זכו 
לפירסום במאות ה 16 —ה 18 . ביהוד היו בני־ב׳ 

ידועים בערי גרמניה המרכזית: באחת מהן, ארפורט, קראו 
עוד בסוף המאה ה 18 — בזמן שבני־באך שוב לא פעלו בעיר 


זו — את המוסיקאים, שעבדו בשירות העיר, בשם ה״באכים". 
הראשון מהם, שכשרונו המוסיקאלי עשה רושם של קים, היה 
פייט (ז 1 ס'\) ב׳, בנו של האנס ב׳ (נו׳ 1520 ) 1 הוא נולד 
ב 1550 , למד את מלאכת־האפיה, היגר להונגאריה, אך חזר 
משם למולדתו ומת ב 1619 . אחיו, קאספאר, שירת בתזכורת 
של העיר גורנה. בנו של פייט ב׳ — יוהאנס או האנס — וגם 
בניו של זה האחרון פעלו במשרות שונות כמוסיקאים: 
אחדים מבניו של יוהאנס, וביחוד כריסטוף ב׳( 1613 — 1661 ), 
סבו של להן סבסטין ב׳ (ע״ע), הניחו אחריהם גם כתבי־יד 
של יצירות מוסיקאליות, שכמה מהם נשתמרו. כל שלושת 
בניו של כריסטוף ב׳ היו מוסיקאים: גאורג כריסטוף ( 1642 ־ 
1697 ), יוהאן כריסטוף ( 1645 — 1693 ) ואחיו התאום: להאן 
אמברוזיוס ( 1645 — 1695 )— אביו של יוד,או סבאסטיאן ב׳ —, 
שהיה מנגן בתזמורת העירונית של ארפורט ואחר־כך של 
אייזנאך. אחד מאחיו של יוהאן סבאסטיאן ב׳, יו׳האן כריסטוף 
( 1671 — 1721 ), היה אורגאניסטן ידוע וגם מבניו של אח זה 
הצטיינו אחדים כמוסיקאים. יוהאן סבאסטיאן ב׳ היה גדול 
המוסיקאים, שקמו במשפחתו, ובניו קרל פילים עמנואל ב׳ 
(ע״ע), יוהן כריסטין ב׳ (ע״ע) ווילהלם פרידמן ב׳ (ע״ע), 
היו קומפוזיטורים, שבמחצה השניה של המאה ה 18 היה 
פירסומם מרובה מזה של אביהם. מלבד ה״באכים" הנזכרים 
פעלו עוד מוסיקאים חשובים ממשפחה זו, בני־דוד ובני אח 
ואחות של יוד,אן סבאסטיאן ב׳, בדורו של זה האחרון ובדור 
שלאחריו. אע״פ ששלושת ענפי־משפחתו של יוהאן סבאסטיאן 
נקראים בשם ב׳ אף בזמננו, לא נתפרסמו מוסיקאים בשם זה 
מסוף המאה ה 18 ואילך. 

פ. ע. 1 . 

בך, אלבסנדר — 1 (:> 83 זס 1 > 1 וצצש 1 \־. — ( 1813 — 1883 ). 

מדינאי אוסטרי. פעל מתחילה כעורד־דין בווינה 
וזכה בכשרונו ובאומץ־לבו ליחס של הוקרה מצד החוגים 
הליבראליים באוסטריה. ב׳ היה ממנהיגיה של המהפכה, 
שפרצה בווינה במארס 1848 (ע״ע אוסטריה־הונגריה, ע׳ 
988/9 ). ביולי אותה שנה נתמנה שר־המשפמים בממשלה 
הליבראלית. שהוקמה אז, אך עד מהרה עבר ממחנה המצדדים 
במהפכה למחנה של מתנגדיה, ובנובמבר 1848 נעשה שר־ 
המשפטים בממשלה השמרנית, שבראשה עמד הנסיך פליכס 

שורצנברג. ביולי 1849 קיבל עליו ב׳ את הראשות של משרד־ 

: ־ 1 1 

הפנים, ובמשך עשר השנים, שבהן מילא תפקיד זה, הקפיד 
על כיוון אבסולוטיסטי־צנטראליסטי. על־ידי כך פגע ביחוד 
בשאיפות הלאומיות של המאדיארים. אחר מותו של שוואר־ 
צנברג ( 1852 ) היתה לב׳, שהוסיף לשמש כשר־הפנים, ההש¬ 
פעה המכרעת בממשלה. החשובה שבפעולותיו בתקופה זו 
היתר. הגשמתו של שיחרור־האיכרים (שעליו הוחלט ב 1848 ) 
והנהגת הסדר החדש במינהל ובשיפוט, שהיה כרוך בו. אך 
ידידיו־לשעבר לא סלחו לו על חילופי־ד,עמדות שלו ועל 
תמיכתו הנמרצת במשטר האבסולוטיסטי־הקלריקאלי. — אחר 
מפלתה של אוסטריה במלחמתה נגד סארדיניה וצרפת ( 1859 ) 
התפטר ב׳ מחברותו בממשלה. נתמנה ציר־אוסטריה בחצר־ 
האפיפיור וכיהן במשרה זו עד 1867 . 

. 12 -< 1901 . 11 1 .<> ,אח 68111 ו< ־ 1 . 1 ( 

בך, דלהלם פרידמן ( 1710 , ויימאר — 1784 , ברלין), 
קומפוזיטור גרמני: בנו הבכור של יוד,ן סבסטין בך 
(ע״ע) מאשתו הראשונה. מאריה בארבארה. קיבל את תחילת 


687 


בך, יוהן סבסמץ 


688 


הקודמות. אולם בעוד שבקתן עמדה לרשותו תזמורת מעולה, 
סוליסטים טובים וזמרים מקצועיים, הרי בלייפציג הוכרח 
לפעמים קרובות להשתמש בחובבים (ברובם תלמידי ב״ס). 
נוסף על כך היתד, המסגרת של האירגון, ההוראה והנגינה 
בלייפציג מיושנת ביותר, וקשה היה לב׳ להסתגל לסדר 
הבורגני הנו׳שן! גם ההכנסות, שב׳ ציפה להן, לא הוענקו לו. 
27 שנות־חייו של ב׳ בלייפציג היו מלאות מריבות, תלונות, 
אכזבות ומאבק! אעפ״כ הצליח לחסוך כאן סכומים ניכרים: 
הוא הדפים מספר של יצירות על חשבונו שלו והשאיר לבניו 
רכוש ניכר בכלים, רהיטים וניירות־ערך. וגדולים לאין שיעור 
מהשגיו החמריים היו השגיו האמנותיים. מספרן של היצירות 
המוסיקאליות, שיצר בלייפציג, הוא עצום, ורק חלק מהן 
נשתמר. לא זו בלבד שב׳ חיבר קרוב ל 300 קאנטאטות לכל 
יום ראשון ויום־חג ל 3 שנים, ״סבלות־ישו״ ו 3 אוראטוריות 
לחגי־הכנסיה, ולא זו בלבד שסיפק מוסיקה ל״אגודה המוסי־ 
קאית" של סטודנטים וחובבים (שהופעותיה הפומביות סללו 
דרך לקונצרט הפומבי, שנעשה רווח מן המחצה השניה של 
המאה ה 18 ואילך), אלא אף חיבר 53 יצירות לעת־ 
מצוא — ביניהן בעלות הקף ניכר —, לחגיגות, לימי־הולדת, 
חתונות, הלוויות וכדומה. ב׳ המשיך גם בנסיעותיו: הוא 
ערך הופעות וחיבר יצירות בשביל כנסיות וחצרות־נסיכים. 

מתוך הרגשה, שטעה בקבלת המשרה בלייפציג, הגיש ב׳ 
ב 1730 תזכיר למועצת־העיר, שבה הצביע על המצב הירוד 
של המוסיקה בעיר, דרש שינויים וחידושים בהתאם לטעם 
החדש, וטען, שאי-אפשר עוד לחמשיר בדרכים המקובלות 
והמסרתיות של טיפוח־המוסיקה. באותו זמן התחיל ב׳ מבקש 
לו משרה אחרת, אלא שלא הצליח למצאה. רגשות של 
אכזבה, אי־סיפוק ויאוש גרמו להסתכלות פנימית יתירה. 
להתבודדות ולאדישות כלפי מאורעות-יום־יום, וע״י כך — 
לאותה בגרות פנימית ורוחנית עליונה, שמציינת את יצירו¬ 
תיו של ב׳ בתקופת־יצירתו המאוחרת. שינויים, שבאו בהנ¬ 
הלת בית־הספר, הביאו עמהם רוח חדשה במקצת, אך גם 
בשנות־חייו האחרונות של ב׳ לא חסרו המריבות הסוערות 
והמדכאות בינו ובין ההנהלה. 

משנת 1740 ואילך התחיל ב׳ ממעט בחיבור יצירות — 
ודאי משום שטיפל בבירורן של בעיות מוסיקאליות קשות. 
ברוב חיבוריו מעשר שנותיו האחרונות מיזג וסיכם את 
כל השגי המוסיקה האירופית והציע דרכים חדשות. ב״וואר־ 
יאציות גולדברג" שלו סיכם את אמנות הוואריאציה! 
ה״שי המוסיקאלי" שלו הוא סיכום עליון של אפשרויות 
הצורות הרב־קוליות, ואילו ב״אמנות הפוגה" פירש פירוש 
נושן וחדיש כאחד את הקשה והמסובבת שבכל הצורות 
המוסיקאליות! כל אחד ממחזורי היצירות המונומנטאליות 
הללו משמש כעין ילקוט־הוראה מקיף ורב־תוכן, מצד אחד, 
ומקור להנאה מוסיקאלית טהורה ומקסמת, מצד שני. שורת 
תלמידיו היתה ארוכה מאוד, ובין תלמידי תלמידיו היו היידן, 
מוצארט, בטהו׳בן, מנדלסזון, א. ת. א. הופמן.— את נסיעתו 
האחרונה ערך ב׳ לברלין (מאי 1747 ) כדי לבקר כאן אצל 
בנו, קארל פילים עמנואל, ולנגן בפני המלך פרידריך 
("הגדול")! ה״שי המוסיקאלי" היה פריה של נסיעה זו. 
בשנותיו האחרונות הירבה לעיין בגורמיה המאתמאטיים, 
הפילוסופיים והסמליים של המוסיקה, ומחשבותיו על בעיות 
אלו משתקפות ביצירות מוסיקאליות מרובות. באביב 1749 
חלה ב׳ ובסופה של אותה שנה נתעוור! ניתוח, שבוצע 



קמוד טב״י של אקדמה וס!נה 5 אורנאו סאת יוהא! סבאפטיאז באר 

ביאנואר 1750 , לא עלה יפה. אבל מקור־היצירה של ב׳ לא 
דלל, ותלמידו אלטניקול, בעל בתו, אליזאבת יוליאנה, רשם 
את החיבורים, שב׳ היה מכתיב לו עד ימיו האחרונים. 

על הקפה העצום של יצירת ב׳ אפשר לעמוד רק מתוך 
אפיו ותכליתו של החיבור המוסיקאלי בזמנו. בימיו של ב׳ 
לא היה הקומפוזיטור חפשי כלל וכלל בבחירתם של החומר 
המוסיקאלי, הטכסט והסיגנון, אלא כתב את יצירותיו לפי 
פקודה או לפי צרכי תפקידו או משרתו. את יצירת ב׳ אי־ 
אפשר להבין מנקודת־המבט של הקלאסיקן, שחיבר את 
המוסיקה שלו לצרכי הקונצרט הפומבי והיה חפשי להחליט 
על סוג יצירתו וצורתה, ולא מנקודת־המבט של הרומאנטיקן, 
ששאיפתו היחידה היתה להטביע את המאזין באוקיינוס של 
צלילים ולמשכו ביחד עמו לעולם־הדמיון. המוסיקה של ב׳ 
היתה מיועדת למבצע ולא למאזין. היא נכתבה (כפי 
שמעידות הקדשות מרובות של ב׳) בשביל "ידענים וחו¬ 
בבים": ב׳ ידע תמיד, מי ומי היו הזמרים והמנגנים של 
יצירותיו! כל יצירה נכתבה בשביל יום ומקום מסויימים. 
והמחבר לא חשב על ביצוע המוסיקה שלו במקומות רחוקים 
או בזמנים אחרים! וכן לא חזר על ביצועה של יצירה קודמת 
אלא בשינויים יסודיים. הקומפוזיטור ראה את עצמו כמשרת 
בעליו, משרת הציבור, ולמעלה מזה — כמשרתו של האל, 
שרק במלאכת־מחשבת אפשר לשרתו כראוי. העובדה, שכוח־ 
השפעתה של מוסיקה זו לא תש עד היום, נובעת מכשרו 
הנעלה של ב׳ להביע את ההכרחי והדרוש בביטחון ובעצי 
מאות, ובביטוי עמוק־משמעות, עשיר הבעה ורב-דמיון. דבר 
זה בולט ביחוד ביצירותיו הזמרתיות, שבהן פירש פירוש 



689 


כך, יוהן סכסטין — כף, קרל פילים עמנואל 


690 


חדיש בתכלית את היחס בין המלים ובין המוסיקה. לא זו 
בלבד שב׳ רשם בתווים וצלילים את כל נטיותיו וכל קוויו 
המלודיים של הטכסט, אלא נתן במוסיקה שלו מבע גם 
לרעיונות ולרגשות המסתתרים בין השורות של הטכסט. יש 
סבורים, שבמוסיקה של ב׳ צפונים סודות עמוקים, ובכלל זה 
רמזים לתורות־מסתורין קדומות, שהיו קשורות בהשקפות על 
יחסי המספרים. עם זה אין לשכוח, שלמרות כל הגורמים 
החינוכיים, הפילוסופיים, התאולוגיים, התיאוריים, המאתמא־ 
טיים והסמליים שביצירותיו, נשאר ב׳ בכל חיבוריו בראש 
ובראשונה מוסיקאי רחב־אופק, עז־דמיון ורב־מעוף, בעל 
שכל, מסודר והגיוני, ועם זה אמן מעולה ביותר בעיצובן של 
יצירותיו. — אחר מותו נחשבה המוסיקה של ב׳ למיושנת, 
פריה של תקופה שעברה, ואף בניו היו סבורים, שחידושיהם 
עתידים להשכיח את אמנותו של האב. מועטות מיצירותיו 
של ב׳ היו ידועות לבני הדורות שבאו אחריו, ורק כ 70 שנה 
אחר מותו נתחדשה ההתעניינות ביצירותיו — בעיקר על־ידי 
צלטר (ע״ע) ומנדלסזון (ע״ע) בברלין. בתקופת הרומאנ¬ 
טיקה נמשכו המוסיקאים בעיקר אחר הצדדים הליריים 
שבאמנותו של ב׳. שנתפרשו על-ידיהם ברוח השקפותיהם] 
ואע״ם שבתקופה זו טופחו יצירותיו של ב׳, הרי אין ספק 
בדבר, שלא בוצעו מתוך נאמנות לרוחן האמיתית. רק במאה 
ה 20 , שבה מרבים המוסיקאים לספל במוסיקה הטרם־קלאסיח 
וכמה מהם שואפים גם לחזור לצורותיה ולדרך־הביצוע המקו¬ 
רית שלה, נתפסות השקפתו של ב׳ על המוסיקה ודרכו 
המיוחדת בה מתוך הבנה מרובה יותר, ושוב אפשר להעריך 
לא רק את שליחותו ההיסטורית ואת השגיו המרחיקים לכת, 
אלא גם את כוחותיה הפנימיים של המוסיקה שלו, העוברת 
גבולות ותקופות, למרות צימצום האופק הגאוגראפי והחב־ 
רותי, שקבע את דרך־חייו של ב׳. כי יסודותיה של אמנותו 
היו אוניוורסאליים — המוסיקה האינסטרומנטאלית שלו נו¬ 
בעת מן הקונצ׳רטו הסוליסטי האיטלקי, מן הסויטה לבאלט 
הצרפתית ומצורות־המחול הצרפתיות, האנגליות והגרמניות] 
המוסיקה שלו לכלי־מנענעים מושתתת על אמנות הוואריא¬ 
ציה האנגלית ועל קישוטיה של המוסיקה הצרפתית. במוסיקה 
הזמרתית שלו התבסס ב׳ בעיקר על אמנותם של האמנים 
הגרמניים, שקדמו לו, והוא הדין במוסיקה שלו לאורגאן, 
אע״ם שבתחום זה הושפע גם מאמנים נידרלאנדיים ואיסל־ 
קיים גדולים, בעוד שהזמרה הסוליסטית ביצירותיו חייבת 
הרבה לאמנות־הזמרה האיטלקית ולצורת האריה האיטלקית 
האופרית. את כל הגורמים הללו, גורמי המוסיקה האירופית- 
המערבית של התקופה, ליקט ב׳ ומהם בנה את הבניין המקיף 
והכולל של יצירתו. הוא היה אמן מסכם וסולל דרך כאחד, 
דוגמת מונטורדי לפניו ובטהו׳בן ושנברג אחריו. 

, 1 ) 71 ) 7 >ו 11 חוו) 1 [>ה>ו 11 ח >>) 1 !' 5 . 8 .[ ״ 1 ־ 1/6 . 1 ־; 1 ז 0 ? .א .ן 

.זז . 0 ;( 1920 ,ץז״ז . 5 .<ו 0 תרגם לאנגלית) * 1942 . 02 * 1 
: 5.8 ./.גז'יח$ 11 ? ;״ 1881 ,־ 150 4 ; 1865 ,־סס 2 .. 5 . 8 .[ ,״״. 6 
-)![!!)' 1 ״ 0 . ; 1906 ,. 5 . 8 .[ ,סזזו? .\ ;' 1921 , 1873-80 ,ס 0 ס 2 
; 1951 , 1908 .. 5 . 8 .) ; 1907 ,. 5 . 8 -.[ * ',! 114 

,־/־!•׳ע ־//־<״ : 7 < 0 /־<£ , 11:11 ■ 8 . 5 .ן ; 1927 ,. 8 ,•(■]]־ד . 5 . 011 
1 >חג 0311111 ;' 1950 , 1938 ,* 650 > 700 ז־ 11 ט 1 * .£ . 8 ־ 31158 ־ 1 ־ 11 

- 0 מ 1 ־ 6 ' 7 ,ז־ 0 ־.חזו 1 ־$ ./ 5 \ ; 1945 ,• 1 ־ 7 * 1 ־?( ( 81171 ־ 7/11 , 1 ־ 110 ־ 64 
1950 ,!'. 8 . 5 ./ ))) 7 )^\ 7 ) 1 > ! 11711 ) 1 ) 72 ) 1 ) 1 /:> 1111 > 71 ז ) 11 ^ 1 -(/ 1117 

. 1954 ,ץ 11 ה 701 807/1 ) 7/1 ,ז־ 8 ח 1 ז 1 ־ 0 . 14 ;(עס ביבליוגרפיה) 

פ. ע. ג. 

בך- קךל פיליפ עט:ואל ( 1714 , ויימאר - 1788 , ד,אמ- 
בורג), קומפוזיטור גרמני; השני מן הבנים (שנש¬ 
ארו בחיים) של יוהן סב. בך (ע״ע) ואשתו הראשונה. 



מריה ברבו־ה. לפי דבריו של ב/ למד נגינה וקומפוזיציה 
לאי רק אצל אביו בלבד, אלא גם אצל המוסיקאים הגדולים 
של התקופה, שפגש בבית־אביו בלייפציג ושעמהם טיפח 
אח״כ יחסי-ידידות. למרות מה שבצעירותו כבר נתגלו בו 
כשרונות מוסיקאליים מובהקים, למד — לפי החלטת אביו — 
משפטים, מתחילה באוניברסיטה של לייפציג, ואחר־כך 
בפראנקפורט. אך ב 1738 הוזמן ע״י פרידריך נסיך־פרוסיה 
לשמש כמוסיקאי בחצרו ועם עלייתו של הנסיך לכסא־ 
המלוכה (כפרידריך 11 ) נעשה ב׳ מוסיקאי מלכותי. 

ב׳ השתתף כמנגן בתזמורת־המלך והיה מלווה את פריד־ 
ריך, כשזה האחרון היה מחלל בחליל. כמרכן נתן שיעורים 
לנגינה בצ׳מבאלו וחיבר יצירות לחגיגות־החצר. ב 1744 הת¬ 
חתן ב׳ עם בתו של סוחר־היין דאנמאן (חח 3 וו £1 חח 03 ), 
שילדה לו שני בנים ובת. ב׳ כמעט לא זז מפ 1 טסדאם (מקום־ 



קארל פילי 8 עמנואל באר 

החצר) ומברלין! חוג גדול של תלמידים ומעריצים נתלכד 
סביבו, ולא רק של מוסיקאים בלבד: עם מעריציו נמנו בני 
משפחתו של הבאנקאי הברליני היהודי איזאק דניאל איציג, 
שאחת מבנותיה היתד, שרה לוי, ידידתם של ב׳ ואחיו, ויל- 
הלם פרידמן(ע״ע), וקר 1 בת אביו של פליכם מנדלסזון. כשמת 
י(האן סבאסטיאן באך השתדל קארל פילים ללא הצלחה 
לקבל את משרת( בלייפציג. נראה, שהמשמעת הצבאית 
הקפדנית, ששלטה בחצר הפרוסית, לא היתה לפי רוחו. 
ב 1768 עזב את פ(טסדאם! הוא ירש את מקומו של ט ל מ א ן 
כקאנטור בי(האניאום וכמנהל המוסיקאלי בחמש הכנסיות 
הראשיות בהאמבורג. משום פעולותיו הממושכות בעיר ז 1 
צויין לפעמים כ״באך ההאמבורגי". מעמדו החברותי והמוסי- 
קאלי בהאמבורג היה רם. 

השפעתו הסיגנונית של ב׳ על הדורות שלאחריו היתה 
מרחקת־לכת! כי יצירותיו מסמנות את ראשיתה של תקופה 
חדשה, וכשבני־דורו ובני הד 1 ר שלאחריו היו מדברים על 
"באך", היו מתכוונים אליו, ולא לאביו, שיצירתו נשארה 
ידועה אך במקצת עד תחילת המאה ה 19 . בקטעים לצ׳מבאלו, 
שנתחברו בתקופת־ברלין, כבר גילה ב׳ מקוריות מובהקת: 
מצד אחד פיתח את צורת הסונאטה והבליט בה את ניגודי 
הנושאים— ובזה סלל את הדרך לצורה הקלאסית, ומצד שני 
נתן מבע לרגישות החדשה ולשאיפה לביטוי עמוק ואישי, 
ובזה השפיע השפעה מרתקת לכת על הרומאנטיקנים 


691 


בך. קרל פיליפ עמנואל — ככרו 


692 


של המאה ה 19 . ספרו "מסה על הדרך הנכונה לנגן בכלי־ 
מנענעים״ (חלק א׳, 1753 ! חלק ב׳, 62 ־ 1 ) הוא ספר יסודי 
ורב ערך על הנגינה בכלי זה, על דרך הליווי לפי באס מסומן 
במספרים ועל הביצוע המוסיקאלי בכללו. כמו־כן מלמד הספר 
כיצר יש לפרש את סימני־הקישוטים שבתווי־המוסיקה של 
המאה ה 18 . יצירותיו כוללות יותר מ 200 חיבורים וקבצים 
לכלי־מנענעים, 2 פאסיות, 2 אוראטוריות, קאנטאטות לכנ¬ 
סיה, יצירות אינסטרומנטאליות להרכבים שונים ושירים. 
עם מעריציו הגדולים של ב׳ נמנו היידן ומוצארט. 

- 67107/0 1111 ) 11/1 ׳) 1 / 77777 / 0 777177777 ״£ 667/7/7/7 70/7 ) . 161111 . 11 .ח 

. 1 - 1 ,׳( 6,70777 677,71 ■ 7717 . 01 :(חו'זו 00 .א : 1868 , 7171 * 6 7117/7/1 ׳ 

ם. ע. ג. 

3 בא 1 פן, י 1 הן .יערןב — ת:> 01 ג 1 :> 113 314011 ( חו 01131 ( — 
( 1815 — 1887 ), אנתרופולוג, משפטן והיסטוריון 
שווייצי. למד משפטים ותולדות החוק והמשפט באוניברסיטה 
של באזל ובכמה אוניברסיטות אחרות, בכללן בזו של ברלין. 
שבה בא בתחום השפעתו של סאודניי(ץן 1£1 *.יב$). ב׳ נתמנה 
פרופסור למשפט הרומי באוניברסיטה של באזל, אך ב 1844 
התפטר מהתמנות זו כדי שיוכל להקדיש את עצמו לחקר 
תולרות־האמנות. זמן מועט אה״כ הסכים לקבל משרת שופט 
בבית־המשפט הפלילי בבאזל, ובתפקיד זה כיהן עד 1877 . 

ב׳ כתב כמה חיבורים בתחומי המשפט הרומי וקדמוניות- 
היוונים. אך ביחוד נתפרסם כמחברו של הספר 035 

■ 1101 ש 11 ג־ 141 ס 314 תץ 0 110 > • 0601 2 חנז 511011 ז 10 ח 0 11100 ,זאסשז 
־ 1 ט> 3 א 101100 !ן 0011 ־ 1 1 ) 110 105011 ^ 011 ־ 1 ז 0 ז 111 03011 011 ׳\\ 11100 . 
("משפט־האם; מחקר בגיניקוקראטיה של העולם העתיק 
מבחינת מהותה הדתית והמשפטית״, 1861 , מהדורה שניה: 
1897 ). בעוד שקיומו של משטר־אימהות היה נחשב עד זמנו 
כסטיה מן הכלל החברותי וכעין מעשה־משובה של התרבות, 
בא ב׳ לכלל מסקנה. שמשטר זה היה שכיח בתוך כל העמים 
הפרימיטיוויים בשלב מסויים של התפתחותם. ב׳ היה סבור, 
שבעבר הרחוק היה המין האנושי חי מתוך עירבוב מרובה 
כל־כך של יחסי־מין, שקשה היה לקבוע את האבהות. מפני- 
כן התחילו מציינים את שלשלת־היחסים על־פי האם, ומתוך 
כך קנתה לה האם עמדה שלטת בחברה. חקירות הדשות יותר 
סתרו תורה זו במידה חלקית, 

: 10 7770/607/0 ? 71 07 10 ׳ 112 ד 0 7077 . 872060/071 ./ ■/ , 101 |>ת\ 7 . 0 

.קק ,( 1926 ) ^ 1 ^^ 701. X י . 70777 ^ 00/7 7/0.7 71.7/0/10 ) 7/0 170 ׳ 811 

51206 ׳/ 0 ;/ 77 / 71 06077 ) 17777 /׳/ 77771 \/ ■ 007 , 0011801 ■ 9 \ : 241 — 224 

: 66-75 .קק ,( 1926 ) צ 001 ,* 0607 > 67 * 7767 / 0777777060 * 67 ת 1 0/077 

. 4/17/70710067 . 7/777 / 71717 877060/077 77606 ) 06777771 / , 606710 . 8 
. 1-18 . 1927 , 77616770601 ) * 07 ^* 6/0780/607 0770 ז \, ו 17 

א. ז. 

בכ 1 ר, הוולד הראשון בין בבהמה בין באדם (ברא׳ ד, ד 
שט׳ יא, ה; דב׳ יב, ו), בין ראשון לאב בין ראשון 
לאם (בתנ״ך גם: פטר רחם! ר׳ שט׳ יג, ב). מכאן המונח 
בכורה (באנג׳ ובצדם׳ £: 1111 ת 0£0 וד 11 זק; מלאט׳ 115 ו 1 ו 1 זי] — 
ראשון, וב־ו״ז״זש׳} — דור, לידה) — מעמדו ומשפטו של 
הבן הב/ 

1 ) ערכי קדושה וחשיבות. מימי־קדם כרוכה תופעת 
הלדה (ע״ע) במנהגים ובצווים, ששרשם נעוץ באמונות ודעות 
מסויימות, ותכליתם — טובת הילוד, ההורים, בני־המשפחה 
הקרובים והרחוקים, וכל העדה כולה. מבחינה זו גדולה ביחוד 
השפעתה של לידד. ראשונה. שסכנותיה האובייקטיוויות 


ורישומיד. האמיציונאליים מרובים וחזקים בדרך כלל מאלה 
של כל לידה אחרת, ושהיא אף חשובה מבחינה חברותית מפני 
שהיא מסמנת התחלה למעמד חדש במשפחה או למשפחה 
חדשד, בקרב העדה או השבט. מנהגים ואמונות הרבה מבוס¬ 
סים על ההשקפה, שאין הנישואים שלמים עד הולדת הב׳: 
וקשור בהשקפה זו הוא המנהג המקובל (בשבטי בנטו באפ¬ 
ריקה ובשבטי-אינדיינים באמריקה הדרומית והצפונית, וכן 
אצל ילידי אוסטראליה. סין, אינדונזיה, מלאנזיה, הודו, המזרח 
הקרוב ועוד), שהאב או האם נקראים על שם הבן הב׳ או 
הבת הבכירה (טקנונימיה). לנשים משבט הזהב שעל גדות 
נהר־אמור בסיביריה אסור לקרוא לבעליהן בשמם הפרטי 
קודם הולדת הב׳, ואילו אחר הולדתו רשאיות הן לפנות אל 
בעליהן כאל אבי הב׳, פרי בטנן. מתוך ההשקפות והמנהגים 
הללו נתקדש הב׳ בקדושה יתירה וזכה למעמד של חשיבות 
ויתרון במשפחתו וכעדתו. 

2 ) צורות קדושה. הקדושה המיוחסת לב׳ שתי פנים 
לה: אישית ופונקציונאלית. 

(א) הקדושה האישית. — בחברות הרבה מייחסים לב׳ 
כוחות מגיים, טובים או רעים, ואמונה זו היא מקורם של 
הרבה בנהגים עממיים, שהיו (או שעדיין הם) מקובלים 
במקומות ובזמנים שונים. בפאנג׳אב שבהודו, למשל, משמש 
תלתל של הב׳ סגולה לפקידת עקרות: האשה מביאה את 
התלתל אל הקוסם כדי שיעביר אליה מן הכוחות החיוניים 
השרוייכ בגוף-הב׳. כן נחשב הב׳ לבעל כוחות על־טבעיים 
ומתוך כך כמוכשר לעצור סופות וענני־ענק. להכות בתדהמה 
נחשים וביו״ב. 

(ב) הקדושה הפונקציונאלית מתבטאת בתפקיד 
הפאסיווי או האקסיווי, שהב׳ ממלא בשירות־הקודש של 
הבית, העדה והחברה, דרך קבע או דרך ארעי. 

בתפקיד ם אס י ו וי היה הב׳ משמש קרבן (ע״ע) לאלו¬ 
הות. הואיל והב׳ הוא ראשיתו של דור חדש והוא נחשב 
כראשונה למתנות, שהאלוהות נתנה להוריו, היה דינו 
כדיו בכורים (ע״ע) שהם קודש לאלוהות. קרבן־בכור בא, 
איפוא, הן כהכרת־תודה לאלוהות והן כליווי לתפילה על 
המשכת הפוריות וההצלחה בעתיד. במרוצת־הזמן נשתיש 
המנהג להביא את הב׳ לקרבן לאלוהות כדי לעורר אותה 
למעשה הגנה או הצלה בשעת־חירום. לפי המסורת הישראלית 
הוקדש ב׳־בהמה לאלוהים מימיה הראשונים של האנושות 
(בר׳ ד, ד). הסיפור המקראי על מישע מלך מואב, שהעלה 
את בנו הב׳ על החומה (מל״ב ג. כז), וכן רמזים במקומות 
אחרים במקרא (יהו׳ ו, כו! מל״א טז, לד! מיכה ו, ז, ועוד). 
מעידים על הנוהג של הקרבת ב׳־אדם גם בתקופת־המקרא. 
בתקופה העתיקה היתה הבאת קרבנות של ילדים שכיחה 
במזרח הקדמון, וביחוד היתה שכיחה ההעברה באש של 
בכורות (ע״ע מלך). בתופעה זו היתד, קשורה, כנראה, הקדו¬ 
שה האישית, שיוחסה לב׳, וההנחה. שלקרבן הקדוש כוח 
והשפעת יתירים. בקצת שבטים קמאים אין מקריבים את 
הב' לאלוהות מסויימת, אלא הורגים אותו מתוך אמונה, 
שבן ב׳ גורר את מיתת אביו על־ידי מה שהוא נוטל ממנו 
את רוח־חייו. 

הגילוי ה א ק ט י ו ו י של קדושת הב׳ נתבטא בהקדשתו 
לעבודת־אלוהים. בהקדשה זו היה משום הבעת־תודה לאלו¬ 
הות וזיווג קדושה (בכורית) בקדושה (אלוהית). פעמים שהק¬ 
דשת הב׳ לעבודה זו היתה משמשת תחליף להקרבתו. וחילוף 



693 


גבוי 


694 


התפקידים היה נעשה ע״י פד י ו ן־ ה ב/ הדברים אמורים הן 
בבכורות־בהמה, שהיו, כנראה, קרבים בעולה בתקופה קדומה, 
אך ניתנים לכוהנים או נאכלים על־ידי הבעלים בתקופות 
מאוחרות יותר (השווה במ׳ יח, יד—יח: דב׳ טו, יט—כ; וכ, 
נודעה לאחר זמן קדושה גם לב׳ של בהמה טמאה שברשות 
אדם), והן בבכורות־אדם. אצל שבטים מסויימים, כגון 
האינקה באמריקה הדרומית, היו הב" מבני־השבט נפדים ע"י 
קרבנות־אדם משבויי־מלחמה ועבדים, גם במצוות פדיון־הבן 
שבתורה יש לראות מעין פשרה בין המנהג הקדום של 
הקרבת־הב׳ ובין האיסור של קרבנות־אדם (ע״ע). בתקופה 
מאוחרת יותר היה הב׳ נדון בקדושה אקטיווית ביחוד כשהיה 
"בר נדרים" (ר׳ מש׳ לא, ב) של אמו, כלומר, כשאמו היתר, 
עקרה עד שנולד, ולידתו של הב׳ באה מתוך שהתפללה 
ונדרה להקדיש את הב׳ הנולד לה לעבודת־אלוהים לכל ימי 
חייו של הב׳ (השווה נדרה של חנה, שמ״א א, יא) או למשך 
זמן קצוב או לשירות מסויים. לפי המסורת המקראית (במ ׳ 
ג, מ—נא; ח, טז—יח) היו כל הבכורות של בני־ישראל 
משרתים בקודש קודם שנתמנו הלוויים לשירות זה. המנהג 
של הקדשת־ב׳ כזו (עפ״ר לשירות מסויים) מקובל במקומות 
הרבה עד היום; בהודו, למשל, נודרת העקרה המתפללת 
לבנים, שהב׳ יהא נושא מים בתהלוכות קדושות עד שיתבגר, 
וכיו״ב. 

3 ) משפט הבכורה — ירושת מעמד ורכוש. 
עיקרו של משפט־הבכורה הוא מה שהב׳ יורש בבית, במש¬ 
פחה ובחברה את מעמדו ורכושו של האב שנפטר. החוקרים 
באו לכלל מסקנה, שירושת־המעמד (ראשות השבט, הכוח 
העל־טבעי "מאנה" וכיו״ב) שכיחה יותר מירושת־הרכוש. 
בשבטי המאורי בניו־זילאנד מקבלת בת בכורה שם של גבר 
כדי שתירש את מעמד־הבכורה. פעמים יורש הב׳ את המעמד 
כולו על המצוות, הסמכויות והזכויות הכרוכות בו יעל כל 
הכבוד והכוח שהוא מקנה בעסקי רכוש, שלטון ופולחן, 
ופעמים שהוא יורש אך את מקצתו, ואילו את מקצתו היא 
חולק עם אחיו או עם קרובים אחרים. בחברות הרבה חייביב 
האחים הצעירים בכבוד הב׳ אחר מות־האב במידה שהיו 
חייבים בכבוד האב בחייו (השווה בבלי כתוב׳, ק״ג ע״א: 
כבד את אביך ואת אמך... וי״ו יתירה לרבות את אחיך 
הגדול). הסינים מקפידים, שהאחים הצעירים יתייחסו בכבוד 
לב׳ וישמעו בקולו כמו בקול האב, ופעמים הושווה בסין 
האב עצמו לבנו הב׳: אם מת הבן של האשד, הראשונה 
על־פני אביו, חייב האב להתאבל עליו כדרך שהיה מתאבל 
על מות אביו. גם בהודו צמודים מעמד־האב ומעמד־הב׳ זה 
בזה. לפי האמינה ההודית נחשבת לו, לאב, לידת הב׳ כקיום 
אחת מן המצוות החשובות ביותר, מאחר שבאמצעות הב׳ 
נולד האב לידה חדשה ומשיג חיי־עולם, ואין בן אחר חשוב 
כמו הב' מבחינה זו. כשמת האב, יורש הב׳ את מקומו 
ככוהן־הבית. רק הב׳ הוא בן־חורין בין הבנים; אחיו חייבים 
לנהוג בו כבוד כמו באביהם ואין הם רשאים לישא נשים 
לפניו או לעשות כל מעשה בקודש שלא בהסכמתו. כל יתרון 
של כבוד, שהצעיר נוטלו לפני הב׳, טעון כפרה. 

בחברה, שהאוכלוסיה שלה גדלה והולכת וכלכלתה מבוס¬ 
סת על חקלאות או חיי־רועים בשטחי עיבוד ומרעה מצומ¬ 
צמים, קיימת בעיה של פיצול האדמות והרכוש המשפחתי 
ע״י הורשתו וחלוקתו בין יורשים מרובים. "משפט־הבכורה" 
במשמע( המצומצם (פרימוגניטורה) בא לפתור בעיה זו ע״י 


הענקת כל הרכוש או רובו לב׳ (ר׳ להלן). בחברות, ששלטת 
בהן המגמה לשמור על האחדות המשפחתית, יורש לפעמים 
הב׳ את הרכיש כולו או את רובו(ע״פ דין תורה, שני חלקים 
בירושה שנפלה מאביו) או את כל הנכסים־שאינם־נדים, או 
חפצים שחשיבותם מרובה או כבודם גדול בעיני הבריות 
ובני־המשפחה, כגון: תכשיטים, בית־המגורים של האב, רהי¬ 
טיו, וכדומה. אבל גם בחברות כשל שבטי אפריקה המערבית, 
שבהן אין יוחסי־בנים אלא יוחסי־בנות, והבנים אינם יורשי 
הרכוש, גם שם ניכרת נטיה ברורה ליתן יתרון לב׳. גם 
בחיתון פוליגאמי נוחל הב׳ של האשה הראשית את זכות- 
הבכורה, אף אם אינו ראשון לכל בני־אביו. 

יש גם חברות, שבהן האח הצעיר הוא היורש הראשי או 
היחידי דוקה (״משפט־הצעורה״, •^ 111111 ^ 11111100 ). כך הוא 
הנוהג בשבטים מסויימים בהודו, בשבטי האסקימו במיצר 
ברינג, ועוד. יש סוברים, שגם בישראל היה קיים בתקופה 
קדומה "משפט הצעורה", ורואים את שייריו בסיפורי־האבות 
על מקרים, שבהם זכה לבכורה הצעיר ולא הבכור. 

משפט־הב׳ קשור בדרך כלל בהתחייבויות מסויימות; 

הב׳ חייב לדאוג לפרנסתם של אחיו שלא קיבלו ירושה, 
וכד׳. בשבט איפוגאו באיי־הפיליפינים, למשל, חייב הב׳ 
לתמוך הן באחים (ובאחיות) שאינם יורשים והן בבני המ¬ 
דים (והדודות) ע״י מתן בעלי־חיים להקרבת קרבנות לשמם 
במקרים של מחלה, מיתה, חתונה, וכד׳, ע״י תשלומי הקנסות, 
שהחברה מטלת עליהם, ע״י תשלום־מוהר במקרה של נישו¬ 
אים, וכיו״ב. כן חייב הב׳ במתן עזרה כלכלית והלוואות 
לקרובים נצרכים, בהספקת אורז בשנות בצורת ורעב, ועוד. 
גם אסור לו, לב׳, למכור את רכושו בלא שהקרובים התלויים 
בו הסכימו לכך. בחברות כגון זו של האיפוגאו הב׳ היא מעין 
"נאמן", שלידיו נמסר הטיפול ברכושו של אבי־המשפחה 
הנפטר. 

רוב התרבויות המפותחות בעולם העתיק הכירו במעמדו 
המיוחד של הב׳ בקרב אחיו. מעמד זה ניכר גם בסיפורי- 
המקרא: קניית־הבכורה מידי עשיו, זכותו של הב׳ לקבל ברכה 
מיוחדת מפי האב, רשותו של האב להעביר את זכויות־הב׳ 
מב׳ שנכשל במעשיו לאחד מאחיו, מכת־בכורות, ועוד. לעומת 
זה לא הכירו רוב התרבויות העתיקות את משפט־הבכורה 
ברכוש: במצרים, בבבל, ביוון וברומי היתה נהוגה בדרך 
כלל חלוקת שווה ברכוש. אך יש סימנים לדבר, שגם במזרח 
הקדמון היה קיים בתקופה קדומה משפט־הבכורה ברכוש. 
במצרים העתיקה, למשל, בסשפחית המיוחסית היה משמש 
כיורש בנה של הבת הבכורה. לפי חוקי אשור היה הב׳ נוטל 
חלק אחד בירושה ו.,(על) חלקו השני עם אחיו פורו 
(=גורלו) יפיל". גם במצרים של התקופה התלמיית היה 
הב׳ נוטל פי שנים. שבטי אירופה המערבית והצפונית 
(קלטים, גאלים) לא ידעו את משפט־הב׳, ולכאורה, לא ידעו 
אותו גם שבטי הגרמנים הקדומים (הטוטוניים). אעפ״ר 
נראה הדבר, שבמשפט הגרמני הקדום היה קיים מעין משפט־ 
ב׳ בירושת־הקרקע: אותו חלק של אחוזת־האיכר, שלא היה 
אדמת־העדה אלא קניין המשפחה (וחגו! 311011 ), לא היה 
מתחלק בין בניו של הנפטר אלא עובר לידי הבן הב׳. ושאר 
האחים היו זכאים להקים עליו בתי־מגורים למשפחותיהם. — 
גם בהודו, שבה ייחסו קדושה מופלגת לבן הב׳. לא ניתנו לו 
זכויות יתירות בירושת־הרכוש, אלא בדרך כלל היה ניטל 
עם אחיו חלק כחלק; עם זה הותר לו, לב׳. ליטול הכל, אם 


695 


בכור 


696 


רצונו בכך. בתנאי שיפרנס את אחיו כאב. כיום נוטלים 
האחים בהודו חלק כחלק בירושת־הרכוש. גם לפי דיני האס־ 
לאם נוטלים כל האחים חלק כחלק, אבל הב׳ נוטל את השררה, 
אם הוא ראוי לכך.— בסין משתתפים כל האחים במידה שווה 
בירושת־הרכוש, אבל הב׳ הוא השומר של קדשי־הבית. 
באירופה הפאודאלית של יה״ב חל שינוי גדול במשפט־הב׳ 
בנוגע לירושת־הרכוש. כל העמים והשבטים, שלא הכירו 
בו בימי־קדם, קיבלוהו בהדרגה (ר׳ להלן). 

על סף התקופה החדשה שימש משפט־הב׳ גורם חיובי 
בתולדות ההתיישבות וכיבוש השממות. אחים צעירים נטשו 
עפ״ר את בתיהם, נדדו למרחקים וייסדו שושלות חדשות 
וחשובות לאחר שכבשו להתיישבות ולתרבות שטחי־שממה 
או ארצות מיושבות ע״י פראים. רוב רובם של חשובי המגלים 
הגאוגראפיים וחברי המשלחות החלוציות לפתיחת נתיבי- 

ע 

מסחר ושטחי־התיישבות היו אחים צעירים, שמשפט־הב׳ 
הביא אותם לידי נטישת ביתם ואחוזת־אבותיהם. 

ברוב החברות, שבהן נהוג ממשל המלוכה (ע״ע), עוברים 
הכתר והשלטון בירושה מן המלך שנפטר אל בנו הב׳, הגדול 
באחיו. אך יש חברות, שבהן רשאי המלך לצוות קודם מותו 
מי ימלוך אחריו. כזה היה גם הנוהג בישראל בתקופת־המקרא 
(השווה מל״א א! דה״ב יא, כב). בחברות הרבה יכול אדם 
לצוות את רכושו לאחד מצאצאיו בניגוד למנהג הקובע 
משפט־ב׳. באוסטראליה, למשל, בחברות שכהן הירושה היא 
לפי יחוסי־אם, מצווה לפעמים האב את כלי־זינו ואת חפציו 
האישיים והיקרים לבנו שלו, אע״פ שהיורש החוקי של רכושו 
הוא בן אחותו הבכורה. בדומה לזה עוברת גם הסמכות של 
הקוסם, הכוהן וכיו״ב (בישראל — הכהונה הגדולה) מן 
הנפטר אל בנו הב׳. ברוב החברות אסור לו, לב׳, לסלק את 
עצמו מבכורתו ולוותר עליה. 

- 1 ( 01 ? 11100 ה 717 ? , 11 )ת!? .? 1 ; 1895 ,? 11147 ה? 0$ !ז 711 ? , 111 ) 00 .£ 
־) 1 (ח 0 מ 0 ^ 0 ^ 7 , 5 ז 1 ׳*ס^צ־ו 140 .ן ; 1940 , £00x0771 101 
ה 1 , 14001301 .£ ; 1940 ,:ס/קסס? ?/ 1*11? 01 ?7-1x1101 

■ 517140 500101 ,^ 000 ־ 11 1 .? . 0 ; 1949 , 011/1 ?/ 1 ) 1 ? ?7-1x11111 
- 114711 71 ? 1 {ס* 010%1 ה!{)? ז? 1 ) ;: 1117?, 1949; 9. ?05(, 0714x0171 
ה?!/ ( 014 2 ח 114 ח? £1£ : 041 ,) 1111 ח $011 ; 1894 . 2 ח??/ 714 ק 

- 10 \ .ת 50 קוזז 0 ו 71 .$ ; 1937 , 01111011 :ה? 1 \ 407 הס 5:441 ח? 0 ?: 01 
. 14 ;. 5 209 *ד\ , 1932-1936 ,? £1 10701 147 -) ¥011 / 0 1|-^x4?x : 
; 1932 ,:? 71x11110? €0x17x14x111 ? ה! : 310, £00x0x110 ׳\\תזסוד 1 * 
. 1925 ,? 514277742% x<3x ז 4 ^!? { 0 ץ 107 ; 1 !? 0 ז/ 7 ,^ 0 ז 3 תזז 0 ) 05 ^\ 

מ. ה. ב.-ד. נ. 

הבכורה בישראל. — א. בתקופת־המקרא. 
הנולד ראשון באדם ובבהמה, אם ראשון לאם ("פטר רחם") 
ואם ראשון לאב ("ראשית אונו"), היה נחשב, ככל ראשית 
בהודה (עי׳ בר׳ ד, ד, וע״ע בכורים! תרומה! נטע רבעי). 
קודש לאלוהים. סימניה של השקפה זו ניכרים בבירור 
בתקופת־האבות. לב׳ "יתר שאת ויתר עז" ביחס לאחיו(בר׳ 
מט, ג)! הוא,.הגביר"(כז. כט) והגדול שבהם (מח, יט) ואחיו 
"עבדים" לו(שם, שם). בתקופה זו היה הב׳ נוטל "פי שנים 
בכל אשר ימצא" לאביו (דב׳ כא, יז), ונראה, שהיה גם נוחל 
את בית־אביו (שד״ל לבר׳ כה. לא) וכממלא מקומו של אביו 
היה דואג לבני־הבית הצעירים ממנו (הש׳ בר' כד, נ). יתכן 
שכבר אז היה לו, לב׳. מעמד של כוהן (מעין מה שהבינו 
חכמים: ב״ר ס״ג, י״ח! שם פ״ב, י״ב! במד״ר ד׳, ר! זבחים 
קט״ו, ב׳! תרג׳ אונקלום ותרג׳ ירוש׳ לבר׳ מט, ג). באותו זמן 
יכול היה אדם לקנות את הבכורה (מה שע&ה יעקב, בר׳ כה, 
לא) ואב עשוי היה להפקיע את הבכורה מבנו הב׳ ולהעבירה 
לב׳ מאשה אחרת אף אם היה צעיר יותר (הש׳ בר׳ מט, ג—ד 


ודהי״א ה, א, שלפיו העביר יעקב את הבכורה ליוסף! יכן 
בר׳ מח, יז־כ, וירם׳ לא, ח). יתכן, שבאפשרות זו וביתרונות 
השונים הכרוכים בב׳ היה נעוץ שרשה של ההתחרות החריפה 
והמתמדת שאנו מוצאים באותה תקופה בין האחים (בין עע>ו 
ליעקב! בין יוסף בכור רחל לאךויו. ואפשר, שכאן היה נעוץ 
גם שורש הפילוג בין ישמעאל ליצחק! בר׳ כא, י). החשיבות 
היתרה, שיחסו למעמד־הב׳, מסתמנת גם בכתובים המרובים 
שבס׳ בראשית, הנוהגים להטעים את שם הב׳ ולתלות בו 
את יחוסם של האחים והאחיות (בר׳ י, טו! כה, יג! בח, ט, 
ועוד) והיא הוסיפה להתקיים בצורות שונות עד לזמנים 
מאוחרים יותר (הש׳ זכ׳ יב, י: "והמר עליו כהמר על 
הבכור"! ויה׳ ו, כו: בבכורו ייסדנה, ועוד). במובן מושאל 
משמשת המלה ב׳ במקרא גם לציון "חשוב" ו״עיקרי" (עי׳ 
שמ׳ ד, כב—כג, והש׳ ירם׳ ב, ג). 

בחוקי־התורה (שס׳ יג, א וגף) ניתן לקדושת הב׳ גם 
הסבר היסטורי: ב״מכת בכורות" (שמ ׳ יא! יב, כא—לא, 
והש׳ תהל׳ עח, נא! קה, לו! קלו, י) נהרג "כל בכור בארץ 
מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה" (שמ ׳ יג, טו) ורק בכו¬ 
רות ישראל ניצלו, ולפיכך "כל בכור פטר כל רחם (כלומר, 
כל בכור לאם) בבני ישראל, באדם ובבהמה" (שם יג, ב) 
שייכים לה׳ (שם יג, ב, יב! כב, כח! לד, יט). אך בניגוד 
לבהמה, שאפשר היה להעלותה לקרבן (ר׳ להלן), היה ב׳־ 
אדם נפדה (שם יג, יג, טו! לד, כ! במד׳ יח, טו). מהותו 
של הפדיון נתפרשה בכתוב, הדן במתן תרומות־הקדשים 
לבית־אהרן (במד׳ יח, טו—יז): אדם מישראל חייב בפדיון 
"בן־חודש", וערך הפדיון הוא "חמשת שקלים" (השווה ויק׳ 
כז, ו), שחייבים לתתם לכוהן. הכתוב תולה חיוב זה בכניסה 
לארץ (שבד יג, יא) והיא מצווה לדורות. 

לדור־המדבר מייחסת התורה שינוי חשוב במעמד־הבכו־ 
רות. הבכורות, שנחשבו עד אז קודש (במד׳ ח, טז-יז: ואקח 
את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל! הכתוב, כדרכו—שם, 
ח, יז —, תולה קדושה זו במצרים) ושימשו ככוהנים (הש׳ 
גם תרגום אונקלום לשם׳ כד, ה׳ ורש״י וראב״ע לשם׳ יט, 
כב, כד ומשנה זבחים י״ד, ד׳: "עד שלא הוקם המשכן היו 
הבמות מותרות ועבודה בבכורות"),הוחלפו עם הקמת המשכן 
(ובעקבות מעשה העגל, שם׳ לב, כז—כט) בשבט לוי (במד׳ 
ג, יא—יב, מ—נ! ח, ה—יט. ועי׳ גם בכורות ד׳, א׳! ה׳. 
א^-ב׳) וקדושתם בטלה. — שינוי חשוב אחר קובעת התורה 
בענייני הירושה של הב׳. לפי דברים כא, יז היה הבן הב׳ 
לאב — אף אם היה בנה של האשד, השנואה — נוטל שני 
חלקים בנחלת אביו, ואסור היה לאביו להפקיעו מבכורתו, 
״כי הוא ראשית אונו, לו משפט הבכורה״. — בתקופת־ 
המלוכה היתד, המלכות עוברת בדרך־כלל לב׳ במשפחה 
(דהי״ב כא, ג! הש׳ גם מל״ב ג, כז), אבל היו גם יוצאים 
מן הכלל (עי׳ מל״א א, ל! ב, כב ודה״ב יא, כב). 

בכורות בהמה. בב" בהמה מכדיל הכתוב בין ב׳ 
הטמאה וב׳ הטהורה. ב׳ הטהורה (שמ׳ יג, יא וגף! לד, יט 
וגו׳! דבר׳ יב, ו, יז! יד, כג! טו, יט) נחשב קודש מתחילת 
ברייתו ואסור בעבודה (בשור) ובגיזה (בשה— דב׳ טו. יט). 
הוא נשאר "שבעת ימים עם אמו" ורק מן היום השמיני ואילך 
אפשר להעלותו לקרבן(שס׳ כב, כס). ומשהוקרב ניתן ב&רו 
לכוהן(במד׳ יח, יז—יח). אמנם לפי ם׳ דברים (טו, כ) נראה, 
שהבעלים היו מותרים באכילת-הב" במקום־הבחירה "שנה 
בשנה״ (חש׳ לזה גם שמות לד. יס—כ! ועי׳ שם כג. יד— 



697 


ככיר 


698 


יט). אך מתחילת ימי הבית השני (נחמ׳ י, לז), ואפשר אף 
בימי הבית הראשון (יחז׳ מד, ל), היו נותנים את הב" לכוה־ 
ניב (וכך פסקה ההלכה: ר׳ להלן; ועי׳ גם קדמוניות ד׳. ד׳, 
ב/ 70 ). 

ב׳ הבהמה הטמאה, שאי־אפשר להביאו קרבן, היו חייבים 
לפדותו, ואם לא פדהו — עורפו (שמ׳ יג, יג: לד, כ). הכתו¬ 
בים עצמם מפרשים מכלל בהמה טמאה (עי׳ ויק׳ יא, א, וגו׳) 
רק את ״פטר חמור״ — ודאי, "מפני שלא היו אז בידם בהמות 
טמאות כי אם החמורים לבדם" (ראב״ע). גם מסורת־ההלכה 
קובעת, שכוונת החוק היא לפטר חמור בלבד (מכילתא פ׳, 
י״ח), אע״פ שבמקום אחד בכתוב (במד׳ יח, טו) נאמרים 
הדברים בצורה כוללת. לעומת זה מדבר פילון על פדיון 
סוסים וגמלים ( 140 — 135 י 1, X ״#ס! .:> 6 ק 5 06 ), וגם הקר¬ 
אים מרחיבים את דין "פטר חמור" על כל בהמה טמאה 
("אדרת אליהו" לר׳ אליהו בשייצי, עמ׳ קע״ג, ב׳-קע״ד, א׳). 

"פטר חמור" יש לפדות בשה (שמ׳ יג, יג: לד, כ), 
שבדומה לפדיון־האדם מוסרים אותו (במד׳ יח, טו) לכוהן. 
ערך השר, נקבע במרוצת־הזמן בהלכה. "עין יפה בסלע (שני 
שקלים), עין רעה בשקל״: בינונית — בשקל וחצי (בכורות, 
י״א, א/ ומעין זה אצל יוסף בן מתתיהו). 

גם בעמים אחרים של המזרח הקדמון היו נהוגים קרבנות 
ב׳ של בהמה. לפי ה״הוראות למשרת המקדש" של החיתים 
הוטלה חובה על העובדים במקדש להביא בזמן לידת הב׳ 
"אם טלה, אם שה, או גדי או חיות נבחרות" ואסור היה 
לאחרים לאכול מהם קודם שהפרישו מהם לאלים. אש נחשד 
המשרת שאכל או נתן לממונה עליו תחילה, היו משקים אותו 
"מים מאררים" (ע״ע), ואם נמצא חייב, היו מוציאים אותו 
להורג עם כל בגי־ביתו. 

מלבד הפירושים המסורתיים ד.ש׳ גם פירושו של שד״ל 

לתורה, תרל״א—תרל׳־ו 1 מ. ד. קאסוטו, פירוש על ספר 

שמות, תשי״ב: ספר ויקרא, מפורש ע״י ד. צ. הופמן(בתר¬ 

גום עברי), תשי״ג—ד׳ , *(*{,(#!ז! 1 * 6110 ? .״״בוז ״״״!-!. 1 

,[ 1361 ( 110 ־ 01 . 8 ; 515 , 325 .קנן , 1932 ,!! 8 : 141:71 ) 1 < 4111 !}[ 1 : 7:4 

. 711 ) 1771 ) 11 )£~ 014 )!}] 10 101171% ) 7 !! 1 ) 8 " 0771 :! 1 ). 8 ־׳ 160 ( 1 ! 71 ) 47101 

. 210 .קק , 1950 
י. מ. ג, 

ב. בכורה בהלכה, 1 . פדיון הבן — ההלכה 
הגבילה את חוק פדיון־הבן רק למי שהוא בכור ל א מ ו, אף 
אם אינו בכור לאביו (משנ׳ בכורות, ח/ א׳). ה פ י ל ה האם 
תחילה, אין הבן הנולד לה לאחר מכן צריך להיפדות (עיין 
שם; ובבבלי בכורות מ״ו ב׳ נתבאר איזהו הנפל הפוטר את 
הנולד אחריו מפדיון). ב ת בכירה אינה טעונה פדיון(קדוש׳ 
כ״ט ב׳). בכורות הכוהנים והלויים — אפילו כשאמם אינה 
כוהנת או לויה — אינם צריכים להיפדות (בכורות ד׳ א׳: 
שב מ״ז א׳). ב׳, שאמו לויה (ובכלל זה — כ ו ה נ ת) ואביו 
אינו כוהן או לוי, אינו נפדה (שו״ע, יו״ד, ש״ה, יח). בך 
בכיר לאם ישראלית צריך להיפדות אפילו כשאביו גוי 
(רא״ש, בכורות, פרק ח׳): ואפילו כשהאם כוהנת צריך 
הוא להיפדות כשאביו גוי, משום שכוהנת שילדה לגוי 
נתתללה מקדושתה: מה שאין כן לויה שילדה לגוי, 
שאינה מתחללת מקדושתה בכך: בנה הבכור אינו צריך 
להיפדות (עיין: בכורות מ״ז א׳). נכריה שנתגיירה, והיו לה 
בנים קודם לכן, אין הבן הראשון, שנולד לה ביהדותה, צריך 
להיפדות (משנ׳ בכורות, שם: שו״ע, יו״ד, ש״ה, כ״א). האב 
חייב לפדות את בנו, אם הבן הוא בכור לאמו, ו״אם היו לו 
חמשה בנים מחמש נשים... חייב לפדות כולן״: ואם לא פדה 
אותו אביו — חייב הבן לפדות את עצמו כשיגדל (קדושין 


כ״ט ב׳: שו״ע, יו״ד, ש״ה, י״ד). כשהאב גוי והאם ישראלית 
או כוהנת, חלה חובת הפדיון רק על הבן, ועליו לפדות את 
עצמו כשיגדל (טור יו״ד, ש״ה). חובת פדיון־הבן אינה חלה 
על האם (קדושין כ״ט א׳). 

ערך הפדיון הוא חמישה שקלים בשקל הקודש (במדבר 
יח, טז). בתקופה התלמודית קבעו חכמים במקום זה חמשה 
סלעים צוריים, שערכם היה מרובה מערכם של "חמשת 
השקלים" שבתורה (בכורות נ׳ א׳ ורש״י שם). בתקופת־ 
הגאונים היו קיימים בענין זה הבדלי-נוהג בין יהודי־בבל 
ליהודי א״י (עיין: "החילוקים שבין אנשי מזרח ובני א״י", 
סי׳ ד׳). הפדיון יכול להיעשות גם בשווה־כסף: אבל במיטל¬ 
טלים דוקה, ולא בקרקעות, ואף לא בשטרות ולא בעבדים, 
שדינם עפ״ר כקרקעות (משנה, בכורות, ח׳. ח׳). — בדורו 
של הגר״א נהגו בווילנה לתת לכוהן בשעת פדיון־הבן חמשה 
מטבעות־הכסף הגדולים ביותר, שהיו מקובלים במדינה, 
אע״פ שערכם היה מרובה מערך "חמישה שקלים" לפי שיעורם 
המקובל (עיין: "חכמת אדם", כלל ק״נ), וכן נהג הגר״א 
עצמו, והיו שנהגו כך גם בדורות שלאחריו (עיין: "העמק 
שאלה״ להנצי״ב, בפירושו לשאילתא קי״ז). — בספרות 
הרבנית המאוחרת יש דיונים על ערכו של כסף הנייר: אם 
דינו כמטבע או כשטר. גם אלה הסוברים, שכסף־נייד דינו 
כמטבע, מודים שאינו כשר לפדיון־הבן (עי׳ "חתם־סופד", 
יו״ד, קל״ד). 

מברכים על פדיון־הבן שתי ברכות: "ברוך אתה ה׳." אשר 
קדשנו במצוותיו וצוונו על פדיון־הבן" ו״שהחיינו". נוסף על 
שתי הברכות הללו, שהאב מברך, הותקנה בתקופת־הגאונים 
ברכה ארוכה, שהכוהן חייב לאמרה (עיין: "אוצר הגאו¬ 
נים" בתשובות סוף מסכת פסחים): אבל כבר דחה ברכה זו 
רב סעדיה גאון(עי׳ סדור רב סעדיה גאון, מהדורת ירושלים 
תש״א, עמ׳ ק׳). בתקופת־הגאונים הותקנו גם הפתיחה הנהוגה 
בפדיון־הבן, והיא: האב מודיע לכוהן, שבנו הוא "בכור-פטר- 
רחם״, והכוהן שואל בארמית: ״מאי בעית טפי ? ברך בוכרך 
דין — או חמש סילעי דמחייבת למיפרקיה בהו י" (=מה 
אתה רוצה יותר י בנך בכורך זה — או חמשה סלעים, שאתה 
מחוייב לפדותו בהםז"), והאב משיב: "ברי בוכרא בעינא 
טפי והילך ה׳ סילעי בפורקניה״ (= "בני הבכור רוצה אני 
יותר, והא לך ה׳ סלעים בפדיונו״. — רא״ש, ד,לכ׳ פדיון 
בכור א׳: שם, קידושין כ״ט ב׳, בשם "תקון הגאונים"). 
כנראה, שפתיחה זו לא היתד, מתחילה מקובלת על הכל, 
שכן יש בספרות-הגאונים נוסחי "סדר פדיון הבן", שבהם 
אין פתיחה זו נזכרת כלל (סדור רס״ג. שם). לעומת זה 
היא נזכרת בכמה מקומות בספרות־הגאונים ובספרות 
הרבנית — בשינויים קלים בתרגומן של המלים הארמיות 
לעברית: היא מובאת גם על-ידי הפוסקים המאוחרים 
(טור ורמ״א, יו״ד, ש״ה, י׳) והיא מקובלת בישראל עד 
היום: רגילים לאמרה בנוסח מעורב — קצתו ארמי וקצתו 
עברי (ועי׳ רמ״א לשו״ע, יו״ד, ש״ה, י׳). לאחר פתיחה 
זו מברך האב את שתי הברכות: "על פדיון־הבן" ו״שהחיינו". 
ונותן לכוהן את דמי־הפדיון. בספרות הגאונים והראשונים 
מובא, שהכוהן מברך אחר הפדיון על כוס יין ("בורא פרי' 
הגפן") ועל בשמים ("בורא מיני [או: עצי] בשמים"), וכן 
אותה ברכה ארוכה, שנזכרה למעלה, ואח״כ מברך הכוהן את 
הבן (עיין: "אוצר הגאונים", שם: רא״ש, שם, בשם הגאו¬ 
נים). בזמננו נהוג, שהכוהן מברך על היין אחר הפדיון (עי׳ 
רמ״א, שם): ויש עדות בישראל, שבהן נהוג לברך באותו 


699 


בכד 


700 


מעמד גם על הבשמים: אבל אותה ברכה ארוכה, שלפי מה 
שהונהג בתקופת־הגאונים היה הכוהן חייב לאמרה אחר 
פדיוךהבן, שוב אינה נהוגה כיום. 

לכבוד פדיון־הבן נהוג לערוך סעודה, מנהג זה הוא עתיק.• 

יש לו זכר בתלמוד (ב״ק פ/ א/ ועיין שם ברש״י ד״ה ישוע 
הבן, וב״תוספות" ד״ה דבי ישוע הבן! ועיין ערוך, ערך 
י שוע הבן), והוא מובא כמה פעמים בספרות הרבנית 
(הגהות מרדכי, יבמות, סי׳ קכ״ז. בשם מהר״ם: ועוד). יש 
שעורכים את פדיון הבן בשעת הסעודה ויש שעורכים אותו 
קודם הסעודה (עיין בהגהת הרמ״א, יו״ד, ש״ה, י׳! ובט״ז. 
שם). יש נוהגים להביא את הילד לפני הכוהן על־גבי סס של 
כסף. — את פדיון־הבן יש לערוך ביום השלושים ואחד לחייו 
של הילד (רא״ש, שם! שו״ע, יו״ד, ש״ה, י״א). לא פדה 
האב את בנו — "יש מי שכתב שכותבין לו [לבן ן על טס של 
כסף שאינו נפדה. ותולין לו [הטס] בצוארו, כדי שידע לפדות 
עצמו כשיגדל״ (מהרי״ל — מובא בהגהה לשו״ע שם, שם, 
ט״ו)! ויש מתנגדים לכך משום שעפ״ר "נאבד הטם. על־כן 
יותר טוב לפדותו הבית־דין כשהוא קטף (ש״ך, שם). 

במשנה נאמר, שהכוהן רשאי להחזיר את דמי־הפדיון 
שקיבל (בכורות, ח/ ח׳). כך, למשל, נהגו ר׳ טרפון ור׳ חנינא, 
שהיו כוהנים, להחזיר את דמי־הפדיון (בכורות נ״א, ב׳). 
בתלמוד ובספרות הרבנית הוגבל הדבר בכמה הגבלות (בכו¬ 
רות שם, וברש״י ובתוספות ד״ה הלכך! רמב״ם, הל׳ בפורים, 
י״א, ח׳)! לפי דעה אחת רשאי הכוהן להחזיר את דמי־הפדיון 
רק לעניים בלבד (תוספות, שם! שו״ע. יו״ד, ש״ה, ח׳). 

נוסף על פדיון־הבן. נשאר זכר למעמדו המיוהד של הבכור 
בישראל בימי־קדם בכמה מנהגים, כגון: במקום שאין בו 
לוי, יוצק הב׳ מים על־ידיו של הכוהן קודם שהוא עולה לדוכן 
(ב״ח־אףח, סי' קכ״ח-בשס מהר״י מולין). כן יש מנהג עתיק 
בישראל, שהבכורות צמים בערב־פסח, זכר למכת בכורות- 
מצרים, שבד, הופלו בכורות־ישראל לטובה (מנהג זה נזכר 
בירוש׳ פסחים. פ״י, ד,"א ןי׳, ב׳|: במסכת סופרים, כ״א, ג׳! 
והוא נקבע אף בשו״ע, או״ח, סי׳ ת״ע). כיום נהוג, שהבכו־ 
רות משתתפים בערב־פסח בסעודת־מצוה, לכבוד סיום מסכת 
וכדומה, כדי שיהיו פטורים מן התענית באותו יום. 

2 . י ר ו ש ת ־ ה ב׳. זכותו של הב׳ לרשת מנכסי אביו פ י 
שנים, שנזכרה בתורה רק במקרה מיוחד (עי' דברים כא, 
טו—יז), יש לה, לפי ההלכה, תוקף כללי (ספרי דב׳, רט״ו). 
אך זכות זו מסורה למי שהוא ב׳ לאביו דוקר, (משג , בכורות 
ח׳, א׳), בניגוד למצות פדיון־הבן, שהיא חלה עיי ב׳ ל א מ ו 
דוקה, כמו־כן ניתנת הזכות של ירושת־ב׳ כפולה ("פי שנים") 
למי שהוא ב ן־ קי ם ראשון לאביו, אף אם נולדו לפניו 
לאביו נפלים — ואף זה בניגוד למצות פדיון־הבן (משנה, 
שם). — חכמים גם דרשו על הכתוב: "כי תהיין לאיש שתי 
נשים, האחת אהובה והאחת שנואה״ (דברים כא, טו) - "איזו 
היא אהובהי — אהובה לפני המקום (הקב״ה): שנואה — 
זו שנואה לפני המקום״(ספרי, שם)! "וכי יש אהובה לפני 
המקום ויש שנואה לפני המקומי אלא: אהובה — אהובה 
בנשואיה, שנואה — שנואה בנשואיה" (יבמות כ״ג, ב׳)! 
כלומר: אשה, שנישאה לאיש בניגוד לחוקי־התורה — כגון 
אם היתד, גרושה והוא כוהן, וכדומה — גם אז אין לקפח את 
זכותו של בנה הב׳ ("בן השנואה") ויש ליתן לו בירושה 
״פי שנים״. — על הכתוב: "כי את הבכור... יכיר" (דברים 
כא, יז) דרשו חכמים, שהאב הוא המכיר מי הוא הב׳ 
בבניו. ויש להאמין לאב כשהוא אומר על אחד מבניי שהוא 


הב׳, ויש ליתן לאותו בן, שהאב העיד עליו שהוא ב׳, את 
הזכות לקבל ״פי־שנים״ בירושת אביו: ״יכיר — יכירנו 
לאחרים" (ספרי, שם! קידושין ע״ד, ב׳). אמנם האב אינו 
היחיד הנאמן על כך: ״שלשה נאמנין על הבכור! ואלו 
הן: חיה [ = המיילדת], אביו ואמו! חיה— לאלתר [=^ בשעת 
לידתו], אמו — כל שבעה ] 7 ימים משעת לידתו], אביו — 
לעולם"(קידושין ע״ד. א׳), על יסוד זה טענו, ש״בכור שנולד 
לאחר מיתת אביו — אינו נוטל פי־שנים" (בבא בתרא קמ״ב, 
ב׳ — "כגון ילדה תאומים, או היו ליעקב נשים הרבה ונולד 
ראובן — אחר מיתתו — מלאה, ויוסף מרחל״ — רשב״ם, 
שם), שהרי יש צורך בדבר שהאב יכיר את בנו הב׳ כדי 
לזכותו בירושת "פי־שנים" (וזה בניגוד לדעת הקראים, 
ש״הבכור נוטל פי שנים... בין שנולד בחיי אביו בין לאחר 
מותו״ — עי׳ "אדרת־אליהו" לאליהו בשייצי, דיני ירושות, 
פרק ר). — על הכתוב: "בכל אשר ימצא לו" (דברים 
שם) דרשו חכמים ש״אין הבכור נוטל בראוי 
כבמוחזק" (ספרי, שם, פ׳ רי״ז: משנה בכורות, ח׳ ט'), 
ז״א טהבכור מקבל "פי־שנים" בירושת אביו רק מאותם 
הנכסים, שהיו ברשותו של האב בשעת מיתתו, כלומר, 
ש״החזיק" בהם אותה שעה, ולא מן הנכסים, שמן הראוי 
היה, שיהיו ברשותו של האב, כלומר שהיתה לו הזכות 
שיעברו לרשותו, אלא שלא היו ברשותו בפועל בשעה שמת 
(תוספתא, בכורות, סוף פרק ו׳! ירוש׳ ב״ב, פ״א, ה״ד! בבלי, 
שם, קכ״ה, ב׳! לדעת הקראים "הבכור נוטל פי שנים... 
בראוי ובמוחזק״ — עי׳ "אדרת־אליהו" לאליהו בשיי־ 
צי, שם). — הבן הבכור מקבל "פי־שנים" רק מירושת־האב 
אבל לא מירושת־האם (משנה, ב״ב ח׳. ד , ).— הבת הבכו¬ 
רה אינה מקבלת ״פי־שנים״ בירושה (ספרי. דברים פ׳ רט״ו! 
ועיין: בבלי, ב״ב קכ״ו. ב׳ — יאף זה בניגוד לדעת הקראים. 
שאף הבת הבכירה נוטלת פי־שנים — עי׳ "אדרת אליהו" 
לאליהו בשייצי, שם). — זכותו של הב׳ לקבל "פי שנים" 
אינה קיימת אלא כשהבנים זוכים בנכסי־אביהם בתורת 
י ר ו ש ה! אבל אם האב מחלק את נכסיו לבניו בחייו בתורת 
מתנה. יכול הוא גם שלא להקנות זכויות־יתר לב׳ (משנה 
ב״ב, ח׳, ה׳). 

ירושת־השלטון ע״י הבן הב׳, שהיתה נהוגה בישראל 
בתקופת־המלוכה, היתה נהוגה, כנראה, גם בתקופת־הנשי־ 
אות. רבי יהודה הנשיא מצווה קודם פטירתו, שגמליאל בכורו 
יהא נשיא אחריו (כתובות ק״ג, א׳—ב׳)! אלא שאין ירושת 
המלוכה או הנשיאות מגעת לב׳ אלא אם כן נחן הב׳ באחת 
ממעלות־אביו (שם). 

3 . בכור־בהמה. ב׳ בקר וצאן צריך להינתן לכוהן, 
החייב להביאו לקרבן, ודינו כ״קדשים קלים"(ע״ע קרבנות): 
חלק מגיפו קרב על־גבי המזבח. וחלק נאכל ע״י המקריב. ב׳ 
בעל־מום, שאינו קרב ע״ג המזבח, ניתן אף הוא לכוהן (ספרי, 
במדבר. פ׳ קי״ח) ומותר לשחטו ולאכלו. אבל אסור לגזוז 
את צמרו או לעבוד בו (ספרי. דברים. פ׳ קכ״ד). גם משחרב 
בית־המקדש ובטלה הקרבת־קרבנות — דינו של ב׳ בקר 
וצאן שינתן לכוהן, וזה האחרון חייב לחכות עד שימצא בו 
מום, ואז הוא רשאי לשחטו ולאכלו (רמב״ם. הל׳ בכורות, 
א׳, י'! שו״ע. יו״ד. ש״ט, א׳). כדי לדעת אם המום שנפל בב׳ 
הוא מן המומים המתירים אותו להיאכל כחולין, יש צורך 
במומחיות מיוחדת, ואין לשחוט את הב׳ כחולין אלא על־פי 
דעת מימחה (עי׳ משנה, בכורות. ד׳. ג׳). ביחס למומים 
גלויים. כגון "בכור שנסמית עינו ושנקטעה ידו ושנשברה 



701 


בכור 


702 


רגלו", יש מחלוקת במשנה (בכורות, ה׳, ה׳) אם יש צורך 
במומחה להתירו. או שדי בהתר של שלושה שאינם מומחים, 
ובתלמוד נפסקה ההלכה, שבמקרה כזה אין צורך במומחה 
(בכורות ל״ז, א׳) "במקום שאין מומחה", אבל "במקום 
שיש מומחה" צריך הוא להתירו (שם ל״ו. ב׳). חכם 
בישראל היה זקוק לרשות מיוחדת להתיר בכורות, נוסף על 
רשותו להורות ולדון בכלל. כשעמד ר ב ה ב ר ־ ח נ ה לרדת 
מא״י לבבל, פנה דודו, רבי חייא, אל רבי [יהודה הנשיא] 
ואמר: ״בן־אחי יורד לבבל — יורה [״איסור והיתר״ — 
רש״י]"? — השיב לו רבי: ״יורה.׳״ — "יד ין [בדיני 
ממונות]״? — ידין!"—"יתיר בכורות?"— "יתיר!" 
(סנהדרין ה/ א׳). — לעומת זה, כשעמד רב לרדת מא״י 
לבבל, ור׳ חייא דודו פנה שוב אל ר ב י ואמר: "בן־אחותי 
יורד לבבל — יורה?״ — השיב לו רבי: ״יורה!״ — 
״ידין ?״ — ״ידין!״ — ״י ת י ר ב כ ו ר ו ת ?״ — ״אל יתיר!״ 
(שם). על יסוד זה, כנראה, קבע הרמב״ם הלכה זו: "אין 
שוחטין את הבכור אלא ע״פ מומחה, שנתן לו הנשיא 
שבארץ־ישראל רשות ואמר לו: התר בכורות במומן" 
(הל׳ בכורות, ג/ א׳). — "ב ז מ ן ה ז ה, אין נראה שיהא שום 
אדם חשוב מומחה להתיר בכור" (תוספות, בכורות ל״ו ב׳; 
ד״ה פסק), ולכן "אינו נשחט... אלא במומים מובהקים" וע״פ 
שלושה (שו״ע, יו״ד, ש״ט, ב׳ ז ועוד). — לפי השו״ע מצלה 
היא לשתף "בזמן הזה" את הבעלות על הב׳ עם גוי "קודם 
שיצא [הבכור] לאויר העולם, כדי לפטרו מהבכורה, אע״פ 
שמפקיע קדושתו... כדי שלא יבוא לידי מכשול ליהנות ממנו 
בגיזה ועבודה... לכך יקנה לו [לגוי] חלק באם" (שם, סי׳ 
ש״כ, ו׳). 

ביחס למצנת פדיון "פטר־חמור" קובעת ההלכה. שהיא חלה 
רק על חמור. ולא על שאר בהמות טמאות (מכילתא, בא, פ׳ 
י״ח> תוספתא, בכורות, א׳, ג׳, בבלי, בכורות ה׳, א׳): ורק 
בזכר שהוא בכור לאמו (מ׳, בכורות, א׳, ג׳—ד׳) ו״השה 
שפודין בו — נותנו לכהן, שנאמר (במדבר יח, ח—טו): 
[וידבר ה׳ אל א ה ר ן...] כל פטר רחם [... יהיה לך] וגו׳ 
ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה" (רמב״ם, הל׳ בכורים, 
י״ב, ב׳). — הכוהנים עצמם וכן הלויים — פטורים מלפדות 
פטר־חמורם (משנה, בכורות, ב׳- א׳). — "מי שיש לו 
פטר־חמור ואין לו שה לפדותו — פודהו ב ש ו י ו" (בכו¬ 
רות. י״א א׳); אבל אם פדה ב ש ה, אין השה צריך להיות 
שוד, בערכו לפטר־החמור, אלא אפשר לפדותו בשה זול 
הרבה יותר (עיין שם). — אע״פ שנתנה התורה ברירה: 
״ואם לא תפדה — וערפתו" (שמות יג. יג), אמרו 
חכמים: "מצות פדיה קודמת למצות עריפה" 
(משנה, בכורות, א׳, ז׳). שיתופו של גוי בבעלות על 
החמור פוטרת מן המצוות התלויות ב״פטר־חמור״: אך אין 
לשתף את הגוי מלכתחילה בחמור כדי להיפטר ממצוות אלו 
(כפי שעושים ביחס לב׳ של בהמה טהורה) "כיין שאפשר 
בפדיה או בעריפה״(שו״ע, יו״ד, שכ״א, כ׳). — יהודי עיראק 
ותימן נוהגים לערוך סעודה לכבוד פדיון־פטר־חמור. 

הלכות גדולות, הל׳ בכורות: רמב״ם. הל׳ בכורים, פרקים 

י״א-י״ב! הנ״ל, הל׳ בכירות! רמב״ן, הלכות בכורות! 

רא״ש, הל׳ סדיון־בכור! סור ושולחךערוך. יורה־דעה. סי׳ 

ש״ה-שכ״א. 

צ. ק. 

הבכורה במשפט. "משפט־הבכורה" הוא מונח, 
שמציין את זכות־העדיפות בירושה הניתנת מטעם החוק, 
המנהג או הנוהג, לב׳ וליוצאי חלציו. או — במקרים יוצאים 


מן הכלל — לשורת הוולדות של הבת הבכורה, על־פני שאר 
הוולדות. 

מקורה של זכות זו הוא קדום ביותר (עי׳ למעלה, סעיפים 
1 , 2 , 3 ). ביה״ב. עם התבססותו של המשטר הפאודאלי, 
נעשה משפט־הבכורה מקובל בעמי־אירופה. סיבת הדבר 
היתר, נעוצה בשאיפה למנוע את התפוררותן של נחלאות־ 
מקרקעים גדולות על-ידי חלוקתן בין בני־המשפחה בדרך 
ירושה. תנאי־החברה של אותו זמן הולידו צורך זה: רוב 
הקרקעות באותם הימים היה מוחזק בתנאים של שירות 
צבאי. למלכים, וכן לרבי־האצילים, נקל היה יותר לקבל 
שירות צבאי יעיל כשהאדמה היתד, מרוכזת בידיים מועטות 
מבשעה שהיחד, מחולקת בין מחזיקים מרובים, איכרים דלים. 
מעבדי שטחים קטנים, לא יכלו לספק לאדונם חיל־אבירים, 
שציודו היה עולה ביוקר מרובה. מטעם זה היו אדוניה של 
החברה הפאודאלית מעוניינים, שמקרקעיהם וזכויות־ארי־ 
סיד,ם במקרקעים אלה יפלו בירושה לבן הב׳. סדר זה שימש 
מקור של עצמה ויציבות, והבטיח רציפות. 

במרוצת־הזמן בטלו הצורך והדרישה לספק שירות צבאי 
תמורת הזכות להחזיק במקרקעים, אך משפט־הבכורה לא 
בוטל ע״י כך, מאחר שמבחינה כלכלית־לאומית היתד, הצדקה 
להמשך קיומו. בתנאי־חברה, שצורת־הרכוש העיקרית בהם 
היא זו של נחלות־מקרקעים, עשויה חלוקת־האדמה בדרך 
ירושה לא רק לפורר אחוזות גדולות ועשירות, אלא גם 
להביא לידי צימצומן של חלקות קטנות. האיכרים מעוטי־ 
היכולת אין ידם משגת, ואף אין הדבר כדאי להם מבחינה 
משקית, לעבד כראוי את החלקות הקטנות שבחזקתם ולשפרן. 
במסיבות אלו מתדלדלת האדמה ואינה מוסיפה לתת את 
יבולה. משפט־הבכורה נועד, איפוא, לשמור על שלמותן של 
הנחלאות ולהביא לידי עיבודן ופיתוחן היעיל. מכאן, שבתנאי־ 
הכלכלה בזמננו, כשהנכסים מורכבים בעיקר ממניות־ערך 
בחברות־מקרקעים, שוב אין תוקף לנימוקים הנזכרים, שכן 
חלוקת המניות בין מחזיקים מרובים אינה משפעת לרעה 
על ניהול הרכוש גופו. מטעם זה בוטל משפט־הבכורה כמעט 
בכל הארצות הנאורות. 

באנגליה היה משפט־הבכורה נוהג בירושת־מקרקעים 
עד שנות ה 20 של המאה הנוכחת. חוק־הצוואות משנת 1540 
היקנה לאדם את הזכות לחלק נכסי־מקרקעים לפי רצונו. אך 
בהעדר צוואה היו המקרקעים עוברים בירושה גם לאחר 
חיקוק זה לפי משפט־הבכורה. במאה ה 19 תבעו הליבראלים 
רפורמה יסודית בחוקי־הקרקעות ואת עיקר ביקרתם הטיחו 
כלפי משפט־הבכורה. ההכרעה באה בשנת 1925 , כשמשפט־ 
הבכורה בוטל מעיקרו. 

משפט־הבכורה היה נהוג גם בכמה ממושבות־אנגליה 
באמריקה הצפונית. בפנסילוויניה, למשל. היה הבן הב׳ נוטל 
פי שניים בירושת־מקרקעים בהעדר צוואה. אך בסוף המאה 
ה 18 בוטלה זכות־עדיפות זו ע״י חקיקה מיוחדת בכל אותן 
המדינות של אה״ב, שבהן היתה נהוגה. 

משפט־הבכורה לא נהג מעולם במשפט האזרחי בארץ־ 
ישראל, במידה שמשפט זה לא כלל את החוק הדתי השונה 
ממנו, ואינו נוהג בישראל. 

, 111 .!ס׳יי . 0 ) 1.0 ו( %115 ה¥ 01 , 111 ז 0 <%\ 101115 ־ 1 . 8 

** 11 10 ה 0 ו 1 )> 11 ) 0 <)ה 1 01 ) 151071 [[ ה\י. .. 111 ; 1 ־ 172-17 , 12 * 19 

ס 1 ח 11 * 1 ,* 1 ־ 1 ז 0 }א .מ 11 זבן 1 :> 81 ; 81-82 .({ , 1927 . 1.010 1 ) 140 

סו<[ 1 ת 4 ו 1 ס 0 ת!) 0 ) 71 ) 771 )/ הו 5 ) 5101 .¥ 1 )) 1 ו 10 ה£ 1 )ה 0 )ז 114 וה)% 

. 31110 ^ . 5 .( .!־! :( 1-51 ־ 2 .קין ,( 1927 ] 27 . ¥01 . 10 ) 01 )¥ 1.010 
. 11 ״\ . 011 . 1030 . 1.010 1 ה) 1 )ה 4 , 

ש. ז. ח. 


703 


בכור־אביב — בכורות 


704 



בנור-אביב דם (זסחב 01 .י 1 ) 

1 . ר,:גמוו כיש^סותו: 2 .—}:. חתכי־אורר: םרח אדיר עסיד־עיי 

וקצר-אבמנים יפרח מצד עטח״ע? , וארור־אבטנים: 1 ■ טרי 
במה: 5 . תכ;<ח־ישור ׳שה הפרח 

במריאביב ( 1113 תו 1 זי 1 ), סוג של צמחים ממשפחת ד,רקפ־ 
תיים (ע״ע); כולל יותר מ 300 מינים, שברובם 
הגדול הם מוגבלים בתפוצתם לחצי־הכדור הצפוני (הימא־ 
לאיה, יאפאן, אמריקה הצפונית, אירופה התיכונה והצפונית). 
צמחים אלה הם עשבים רב־שנתיים נמוכי־קומה, שמצטיינים 
בדרך כלל בפרחיהם היפים ונעשו מקובלים בגננות כצמחי־ 
נוי. 

מיני ב׳־הא' הם בעלי קנה־שורש ומצמיחים קבוצות 
צפופות של עלים, שהם מרוכזים עפ״ר בבסיסו של הגבעול 
נושא־הפרחים. הפרח הוא בעל כותרת מאוחה. שגדלה וצבעה 
שונים במינים ובזנים השונים. הפרי הוא הלקט בעל זרעים 
מרובים. תופעה אפיינית לסוג זה היא ההטרוסטילןה (שכבר 
נחקרה ע״י דרוין [ע״ע]): מציאותן של שתי צורות־פרחים 
בתוך תחומו של המין — ( 1 ) בעלי אבקנים קצרים ועמוד־ 
עלי גבוה, גרגרי־אבקה קטנים ופטמות־צלקות גדולות. ו( 2 ) 
בעלי אבקנים ארוכים ועמוד־עלי קצר, גרגרי־אבקה גדולים 
ופטמות־צלקות קטנות. להפריה יעילה (שמביאה לידי יצירת 
זרעים פורים) דרוש, שהאבקה של הפרחים ארוכי־האבקנים 
תגיע לפרחים ארוכי עמוד־העלי, וכן שהאבקה של הפרחים 
קצרי־האבקנים תגיע לפרחים קצרי עמוד־העלי. דבורים 
ופרפרים הם מעבידיה של האבקה: וכשחרק מבקר פרח 
בעל עמוד־עלי קצר, משהו מן האבקה נצמד לראשו, והוא 


מעביר אותה לפרח בעל עמוד־עלי גבוה, ואילו בפרח בעל 
עמוד־עלי גבוה נדבקת האבקה ללשונו של החרק, והוא 
מעביר אותה לפרח בעל עמוד־עלי קצר. 

מינים אחדים של ב״א מכילים חמרים בעלי חשיבות 
פארמאקולוגית. מן השרשים ומן הפרחים והעלים חריפי־ 
הטעם של המין האירופי — ב״א של הרוקחים (- 01 !)) 0 .ק 
$• 031 ) —היו מפיקים בעבר תמציות, ששימשו כסמי־כיחה 
ובמשקאות להרגעה ולחיזוק־העצבים. המין הסיני - 00 ו 01 .ק 
3 ש 1 ח, שהוא בעל פרחים סגולים, מעורר בבני־אדם רגישים 
תגובה אלרגית(ע״ע אלרגיה) חזקה בצורת דלקת־עור חריפה; 
סבורים, שהחמרים הפעילים הם מיני ספונין (ע״ע). במינים 
אחדים נמצא הגליקוזיד (ע״ע) פרימולין, שהוא תרכובת של 
תולדת הסליציל (ע״ע) עם הדו־סאכאריד פרימורויזה (ע״ע 
ספר); על פעולתו הפארמאקולו׳גית איו ידיעות ברורות. 

מן המינים המקובלים כפרחי־נוי גדל בר במקומות לחים 
ביערות ב״א רם (־ 01 ;:ו 13 ם.י 1 ),'שהוא בעל פרחים צהובים. 
בתרבות מגדלים מינים מרובים בגינות או בבתי־זכוכית 
ומרבים אותם או ע״י זרעים או ע״י חלוקת קני־השורש של 
הצמח. מהם: ב״א מאוזן ( 13 ט 0 ״נ 31 . י 1 ), שהוא בעל פרחים 
צהובים ושמולדתוהיא שווייץ; ב" א משונן .ק 

1313 ); ב״א סטיוארט( 11 ־ 31 ט $1 .ק);ב״א ורוד( 0$63 ז.?); 
ב״א סיני ו $1$ תש 1 ז $1 .?), שהוא בעל פרחים אדומים א( 
ורודים; ב״א יא פא ני( 103 חסק 3 ן .י 1 ). כמה מיני ב״א הם 
בני־כלאיים, והמקובל שבהם הוא ב" א קיו .ק). 

שהוא בעל פרחים צהובים ריחנים. 

מ. ז. 

בכורות׳ שמה של מסכת בסדר־קדשים, שהיא מצויה במש¬ 
נה, בתוספתא ובתלמוד. מסכת־ב׳ כוללת במשנה 
תשעה פרקים ובתוספתא — שבעה פרקים. כמו לשאר 
המסכתות שבסדר־קדשים. כך מצויה ברשותנו גמרא למסכת־ 
ב׳ רק בתלמוד הבבלי ולא בירושלמי (ה״ירושלמי" לב׳, 
שהוציא פרידלנדר ב 1907 , הוא מזוייף, ע״ע תלמוד, ירושלמי). 
תוכן מסכת־בכורות שבמשנה: פרק א׳ — הלכות פטר־חמור; 
פרקים ב^ו׳ — הלכות בכור־בהמה; פרק ז׳ — הלכות מומי־ 
כהן (ע״ע כהונה); פרק ח׳ — הלכות בכור־אדם; פרק ט׳ — 
הלכות מעשר־בהמה (ע״ע קרבנות). הלכות מומי־כהן צורפו 
למסנת־ב׳ בשילוב עם הלכות מומי־בהמה, שנשנו בה לעניין 
התר בכור־בהמה. הלכות מעשר־בהמה צורפו למסכת־ב', 
מאחר שהתנאים רגילים להזכיר בכור ומעשר זה אצל זה, 
ששווים במתן דמיהם על המזבח (עי׳ תוס׳ בכורות נ״ג א׳). 
במסכת ב׳ שבמשנה אנו מבחינים בבירור הלכות, שנוסחו 
עוד בתקופת־הבית. לכמה הלכות, שנוגעות לבכורות, היתד, 
חשיבות מרובה גם בדורות שבין חורבן־הבית ותקופת בר* 
כוכבא (עי׳ ה/ ג׳ ובגמרא ל״ו, א׳), וכמה מן ההלכות 
שנידונו בתקופה זו נכללו במסכת שלפנינו. חלק ניכר של 
המסכת שייך לתקופה שלאחר כרד בר־כוכבא. — התוספתא 
כוללת את חומר המשנה וכמה תוספות, מהן לפי מקורות 
שהם קדומים למשנה ומהן — מאוחרים ממנה. מעניין הוא 
החומר, שמו׳צאו מן התקופה שלאחר מרד בר־כוכבא, המשמש 
עדות לשכיחותה של העליה לרגל לירושלים אף באותה 
תקופה (עי׳ תוספתא ב ׳ , י״ד; ט׳, י׳). — הגמרא של המסכת 
שלפנינו כוללת חומר מתקופת־התנאים ועריכתה הסופית 
נעשתה בתקופתיהסבוראים. 


705 


ככירי־העתיש — :כורי 


706 


בכזרי־ריעתים. שנתונים לדברי ספרות ומדע, שיצאו בווינה 

• ו 

במשך שתים־עשרה שנים רצופות ( 1821 — 1833 ) 

ושימשו אכסניה מרכזית לסופרי ההשכלה בישראל באותן 
השנים. העורך הראשון לשלושת הקבצים הראשונים היה 
שלום הכהן (ע״ע), שביקש להמשיך בווינה את המסורת של 
"המאסף" (ע״ע). בכרכים הראשונים היה מדור בגרמנית, 
שעלה בכמותו על החלק העברי ז וכן הובא בהם מבחר יצירות 
של "המאסף". כרכים ד׳—ה׳ ערך משה לאנדא מפראג. כרך ו׳ 
נערך ע״י שלמה פרגאמנטר, כרכים ז׳—ח׳ ע״י יששכר בר 
שלזינגר, כרכים ט^-י׳ ע״י יצחק שמואל רג׳יו (יש״ר) ושני 
הכרכים האחרונים ע״י יהודה ייטלם. בבה״ע היו מיוצגים 

" עץ 

כל הסוגים הספרותיים, ונתפרסמו בהם גם תרגומים (בעיקר 
מגרמנית). המשתתפים בהם היו ממשכילי בוהמיה (צ׳כוסלו־ 
באקיה), איטליה, אוסטריה, הונגאריה וגאליציה. ערכם הספ¬ 
רותי של הקבצים עלה משנה לשנה, וביחוד מזמן שהוקדשו 
ליצירות בעברית בלבד. בין השאר נתפרסמו בהם ה״תולדות" 
של שלמה יהודה רפפורט (ע״ע), שפתחו תקופה חדשה בבי¬ 
קורת ההיסטוריה בעברית, וכן "כנור נעים" לשמואל דוד 
לוצאטו (ע״ע) ו״מאזני־משקל" של יצחק ארטר (ע״ע). 
ב 1845 ניסה י. ש. רג׳יו להוציא את "בכורי־העתים החדשים", 
אך הוציא מהם רק כרך אחד בלבד, שבו נתפרסמו "תולדות 
שפינוזה" של מ. לסריס (ע״ע), מאמר שעורר פולמוס חריף 
בין גדולי חכמי־הח׳ר. 

המשתתפים ב״בכורי העתים" ויצירותיהם נמנו כולם בספרם 

של זש 011 קת 13 ז 15 ז.} 111-1 ש 3£11 ד-ת 1 ש $1 נ 1 ש 3 ^ו: שנ 1 ש 315 ז< 1 שנ 1 ש 01 
1 ,תש!^ ת 1 } 1121$111 < 111 ?. 

ראובן פאהן, בכורי העתים ועורכיהם, בספרו: פרקי־השכלה, 
תרצ״ז, עמ׳ 141-100 ! י. קלוזנר, היססוריה של הספרות 
העברית החדשה. כרך ב׳, תשי״ב 2 , עם׳ 37-30 . 

ג. ק. 

בכירים, פירות האדמה והאילן, המבשילים ראשונה או 
הניטלים ראשונה ממקום־גידולם לאחר שהבשילו! 

ראשית השלל בצח־ או בךיג. 

( 1 ) ערכי הקדושה. רוב השבטים הפרימיטיוויים 
נוהגים קדושה בב/ ולפיכך שכיחים מנהגים וטכסים, שהם 
תלויים בב׳, בכל חברה חקלאית, קמאית ומפותחת כאחת. 

שלושה יסודות רעיוניים גרמו, בנפרד או במאוחד, להפי¬ 
כתם של הב׳ ליסוד פולחני מובהק: (א) כל "ראשית" 
קדושה היא. הב׳ הם בגדר "ראשית", ועל־כן הם קודש 
לאלוהות (השווה שמ׳ בג, יט; לד, בו! ירמ׳ ב, ג, ועוד! וע״ע 
בכור), שיש לה חלק ביבולי־האדמה! הרי האלוהות היא 
המשיבה את הרוחות והמורידה את הגשמים בעיתם והשומרת 
את הפירות מפני פגעים רעים, וכדומה; לפיכך חייב אדם 
קודם שהוא נהנה מן היבול להביע לה תודה ע״י מה שהוא 
מפריש לה מראשית היבול, ומן המיטב והמובחר שבו. 

(ב) א ר י ם ו ת. כל האדמה וכל פירותיה הם קניין האלו¬ 
הות (ר׳ ויק׳ כה, בג: "כי לי הארץ"), והאדם הוא מעין אריס, 
שאינו זכאי לקבל אלא חלק מן היבול כשכר־עבודתו. להלכה 
חייב האדם למסור תחילה את היבול כולו לידי בעליו 
החוקיים ולקבל מידם את שכרו, כדין שכיר או עבד. למעשה 
אין הב׳ אלא חלק מועט מן היבול! אבל כוחם בסמל: הפרט 
בא ללמד על הכלל כולו, וע״י הבאת הב׳ כאילו קונה האדם 
את כל שאר היבול לשימושו. 

(ג) כפרת־עוון. כל עצמה של נטילת הפירות, לקיטתם, 
קטיפתם ואסיפתם, היא בגדר מעשה עוון, שסכנה כרוכה בו. 


לפי שיש בה משום פגיעה ברשות האלים או השדים בעלי 
פירות האדמה והשדה. הנאת בני־האדם מפירות־לא־להם מעו¬ 
ררת את קנאתם וחמתם של הכוחות העל־טבעיים, ועל האדם 
לפייסם ע״י הוכחה, שהוא מודה בבעלותם על פרי־האדמה 
ואינו מעז להשתמש בו אלא ברשותם. הבאת־הב׳ יש בה, 
איפוא, משום פעולה של כפרת־עוון. 

בעוד שקצת אנתרופולוגים (בגון פריזר) סבורים, ששר־ 
שיה של הבאת־הב׳ היו נעוצים בכל מקום בערכי־הקדושה 



פישוט־תסרותח של אינדייני בנו של שבט "הדג 5 'ים השחורות־ 
( 1 ?ז 1 > 301 ! 8 ) מערבות אה״ב וקאנאדה. לכנוד מוזול־ 
הביכורים (..סחול־השמש"). העלים. הפירות והעורות 
הם טביכורי העונה ושללה 

הנזכרים, סבורים חוקרים אחרים (כגון לאנג), שערכי- 
הקדושה הללו נתלוו להבאת־הב׳ רק לאחר זמן, ואילו 
עיקרו של הטכס בא מתוך הכרה קמאית, שטוב ומועיל לו, 
לאדם, להינזר מאכילת הב׳ עד להסרת הטאבו המוטל עליהם, 
כמו על כל דבר שהוא בעל חשיבות חיונית ליחיד או לציבור. 
הצמדת תכונות של קדושה (ושל טומאה) לב׳, או לפירות 
הראשונים (ראשית־היבול), והנוהג לעשות בהם מעשה- 
כפרה (או טהרה) הם, לפי דעה זו, פרי פעולת הפיקוח על 
ההתנזרות, שנמסר לבני-אדם או למוסדות מסויימים (כגון 
מלך או קוסם). 

( 2 ) יסודות המנהגים השונים של הבאת־ 

ב׳. — כל מנהג של הבאת־ב׳ נבחן במרחב תרבותו על־פי 
שלושה ממדים, שאחד מהם הוא ראציונאלי-טבעי (כגון זמן 
הבאת־הב׳, שמשתנה לפי האקלימים, וטיב הפי ר ו ת, 
שמשתנה לפי הארצות), ואילו השנים האחרים (הצורה של 



707 


כבירים 


8 י 1 ד 


הבאת־הב׳ וערך הקדושה המיוחסת להם) אינם תלויים 
בתנאים הטבעיים, אלא בדרכי המחשבה והמעשה של החברה, 
והם עשויים להשתנות מעם לעם ומשבט לשבט באותו אקלים 
ובאותו פרי, או מפרק לפרק בתהליך ההתפתחות החמרית 
והרוחנית של העם או השבט. 

במקום שהב׳ מובאים כקרבן מכרעת עפ״ר בחינת הקדושה 
הפונקציונאלית שלהם. כך היה הדבר בעמי המזרח הקדמון, 
שראו את האדמה כקניין אלוהי־הארץ ואת פירותיה כתולדות 
של סגולות־הפריון, שהוענקו לה על־ידי כוחות על־טבעיים. 
לפיכך היו מביאים בימי־מוער, ששימשו מקראי־קודש לאלוהי- 
הארץ, קרבנות־תודה מראשית פרי־האדמה (מנחות) לאדוני־ 
האדמה (בעלים). גם בימי־עצרת לאל־הפריון היו מגישים 
למשרתיו הכוהנים מנחות־ב׳. — קרבן־הב׳, שההורים הקד¬ 
מונים היו מביאים לאינדרה, לאגני (ע״ע) ולאלים אחרים, 
נועד בעיקר להשפיע על אלים אלה, שיטהרו את הצמחים 
מרעלם של השדים, ירפאו את הפירות הנגועים וישמרו אותם 
מרקב. גם בקרבן־הב׳ של היוונים (שהיה מובא לעיתים לגיבור 
מיתולוגי) והרומים הקדמונים שימשו בעירבוביה היסודות 
של קרבן־תודה על מתנת־האלים ושל קרבן כפרה וטהרה. 
בשבטים אפריקנים מרובים רווח המנהג להביא קרבן־ב׳ 
לרוחותיהם של האבות המתים, משום שלפי האמונה המקו¬ 
בלת בשבטים אלה משגיחים הרוחות שוכני־השאול על פריון- 
האדמה, ומן הראוי להכיר להם טובה על חסדיהם.—במקומות 
הרבה אין הב׳ קרבים על המזבח אלא נאכלים ע״י בעליהם 
בסעודה של קדושה: ילידי איים אינדונזיים מרובים נוהגים 
לערוך כל שנה, עם הבשלת האורז בשדה, סעודה הקרויה 
בשם "אכילת נפש־האורז". הרבה משבטי האינדיינים עורכים 
סעודת־ב , , שבה עובר הפרי החדש מיד ליד והנוכחים 
נוגעים בו בשפתיים ובלשון. לאחר שכל בני־השבט נגעו 
בפרי, מותרים הוא וכל בני־מינו באכילה במשך כל העונה. 
הוא הדיו בבעל־חיים, שנצוד ראשון בציד הקיבוצי. בשבטי 
או׳רגון היה הכוהן, משרת האלוהות ומגלמה עלי אדמות, 
אוכל את הפרי הראשון, לאחר מכן היתה אכילת הפרי 
מותרת לכל בני השבט. האינדיינים של הפרריות היו נוהגים, 
קודם שהיו יוצאים ללקט הראשון של תות־השדה, לצאת 
בריקוד מיוחד, שתנועותיו נועדו להסביר לאלוהות את 
הצורך החיוני בתות. גם מחול ה״תירס הירוק" של שבטי 
האינדיינים באמריקה הדרומית ומחול ה״בוסק" (שיבוש 
אנגלי מ״פוסקיטה", כינוי של חג־הב׳ באינדיינית) הנהוג 
כשבטי קריק, מקורם בריקודים בשעת חגיגות־ב׳. — במקו¬ 
מות הרבה כרוכות זו בזו ההקרבה והאכילה ע״י הבעלים: 
בצפון־מערבה של הודו, למשל, מקריבים ב׳ לאלי־משפחה, 
אבל חלק מן התקרובת מערבים בחלב ובסוכר. וכל אחד 
מבני־הבית טועם מן התערובת שבע פעמים. קרוב לוודאי. 
שעיקר כוונתם של רוב מנהגי־האכילה בסעודות-פצווה אלו 
הוא לפייס את הרוחות, בעלי־היבול. פיוס זה נעשה על־ידי 
הזימון, שמזמנים את האלוהות ליסב לסעודה של כריתת 
ברית וסליחה כדרך זבח שלמים (ע״ע קרבן). 

ר. פטאי, אדם ואדמה, 1943 , ב׳, 129 ! £>״ 0 , 1.308 

.( ;("גסס 30 " 1 ' !).חו: .■)[סז]!.׳ז;'-[״) . £11 . 1901 , 1011 ^ 11 ) 11 

. £115 . 1912 ./>/!׳)■ 1 ) 11 ! 111111 0 01-11 ) 11 ! / 0 111 • 0 1110 8 ח 1 ז £3 ") X 
. 0 \ .£?/£ ח! ," ££11113 £$1 !?" .ו 0011110£1 ב 1 \ .[ ;(" 13 וטז£ 

.) 1 ווו!ס)) 1 ג 1 -) 1 : 011 )ס ■ 1 )/ 11 ו 1 -( 1 ! 10 \ .ח 50 נןוח 110 יד . 5 ;.££ 41 

.) (' 20 . 1 ־\ ,.) 1932-193 

ס. ה. ב.־ד. נ. 


הבאת ב׳ בישראל. — לפי התורה חייב כל אדם 
מישראל להביא מן הפירות או התבואה, שבשלו ראשונה על 
אדמתו, לה׳ לבית־המקדש. לחיוב זה, כמו לבכורות (ע״ע 
בכור) ולתרומה (ע״ע), יש שרשים בהשקפה הקדומה (הש׳ 
ברא׳ ד, ד), שכל מתות־הטבע מאלוהים באו (הש׳ ויק׳ כה. 
כג), ושאין אדם רשאי ליהנות מכל מה שזיכו לו מן השמים, 
אלא אם כן הקדיש את ראשיתו (עי׳ שמו״א טו. כא < שם ב, 
כט! י רמ׳ ב, ג; ומשלי ג, ט: "כבד את ה׳ מהונך ומראשית 
כל תבואתך״. וע׳ גם בן־סירא ל״ה, 10 ) ליוצר הכל (כלומר, 
למשרתיו). ובשכר זה — כך האמינו — גם מתברכים שדותיו 
(מלאכי ג, י). — בין המתנות שהיו נוהגים להביא לנביאים 
בימי בית ראשון (עי׳ שמו״א ט, ז! וע״ע נביא) היו, כנראה, 
גם "לחם בכורים" .,.לחם "שערים וכרמל" (מל״ב ד. מב). 

הב׳ נקראים בתורה באופן כולל "ראשית בכורי אדמתך" 
(שמ׳ כג׳ יט), "ראשית פרי האדמה"(דב׳ כו, י) וגם "בכורים" 
סתם (ויקר׳ כג, כ! נחמ׳ יג, לא). ב״כתב האמנה", שנערך 
בימיו של נחמיה (נחמיה י, לו), מפורשת ההתחייבות 
להביא את "בכורי אדמתנו ובכורי כל פרי כל עץ". אך לפי 
המסורת (מש׳ בכורים א׳, ג׳), לא הביאו אלא מז׳ המינים, 
ש״נשתבחה" בהם ארץ־ישראל (דב׳ ח, ח—ט: "ארץ חטה 
ושערה וגפן ותאנה ורמון... זית־שמן ודבש"! לפי ספרי 
לדב׳ רצ״ז, הכוונה היא לדבש תמרים! ועי׳ ראב״ע ויק׳ ב, 
יא). ואמנם בתורה לא נזכרו אלא מינים אלה בלבד (ר׳ ספר 
החינוך, מצות הבאת ב׳, ע״ב, ז׳). 

את הב׳ היו מביאים לביהמ״ק (שמ׳ כג, יט! לד, פו 1 דב׳ 

כו, א—יא) בטנא (דב׳ שם). ההבאה בטנא נחשבה בתקופת 
בית שני כחובה (מ׳ בכורים ג׳, ד׳—ח׳! ספרי דברים רצ״ח! 
יוסף בן מתתיהו. קדמוג׳, ד׳, ח׳. כ״ב), שהכל היו מקפידים 
על קיומה, באופן שפילון מכנה את חג־השבועות בשם "חג- 
הטנא" 215 , 11 , 11$ ל 16£1 11$ ( 1 ! 1 ג!:>€ק$ 06 ). 

טכס הבאת הב׳ והפסוקים, שהיו נאמרים בשעתיהמעשה — 
בלשון־המשנה: "וידוי" (מש׳ בכורים ב׳. ב׳) או "מקרא בכר 
דים״ (מש׳ סוטה ז׳, ג׳) — נתפרשו בם׳ דברים (כו, א—יא). 
המביא את הב׳ היה בא לפני הכוהן ואומר: "הגדתי היום 
לה׳ אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותינו 
לתת לנו". הכוהן היה נוטל מידי האיש את הטנא ומניחו 
לפני המזבח, והמביא את הב׳ היה אומר: "ארמי אבד אבי 

וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום 

* 1 * 

ורב, ררעו אותנו המצרים... ונצעק אל ה׳... וישמע ה׳ את 
קולנו... ויוציאנו ה׳ ממצרים... ויביאנו אל המקום הזה ויתן 
לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי 
את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי, ה׳". את ה״וידוי" 
היה אומר המביא עצמו. תחילה תיקנו, ש״כל מי שאינו יודע 
לקרות״ — מקרה אותו הכוהן (מש׳ בכורים ג׳, ז׳ 1 ור׳ פילון. 
שם, 216 ). ולפי שמפני הבושה, שאינם יודעים לקרוא, היו 
ש״נמנעו מלהביא" ב׳, "התקינו שיהיו מקרין את מי שיודע 
ואת מי שאינו יודע"(מש׳ שם). לפי המשנה, "מקרא בכורים" 
הוא אחד מן הדברים, שנאמרים רק ב״לשון הקודש" (סוטה 
ז׳, ב , ). — את הב׳ היו נותנים לכוהן (במד׳ יח, יא וגו׳: 
מש׳ בכורים ב׳, א׳). 

זמן הבאת־הב׳ לא נקבע בכתוב, אבל מתוך שמוודהלווי, 
שניתנו לחג־השבועות (״יום הבכורים״ — במד׳ כח, כו; 
״וחג הקציר, בכורי מעשיך״ — שמ׳ כג, טז: ו״חג שבעת... 
בכורי קציר חטים״ — שם לד, כב: ועי׳ מש׳ בכורים א׳. ג׳), 



709 


בכירים — כפטרב, ררדימיף מיכייוביץ׳ 


710 


יש ללמוד, שמועד זה סימן את תחילת הבאת־הב׳. בתקופה 
מאוחרת יותר נקבע הזמן: "מראשית הקיץ עד הסתר׳ 
(פילון, שם, 220 ) או בלשון המשנה: מעצרת עד חנוכה: 
״מעצרת (= חג השבועות) ועד החג (= סוכות) מביא 
וקורא (= ״מקרא בכורים״); מן החג ועד חנוכה — מביא 
ואינו קורא״ (מ׳ בכו׳ א , , ו׳; לדעת ר׳ יהודה בן בתירא, גם 
קורא עד חנוכה). עד החג התבואה עודה טריה ואפשר 
לחשבה לב׳. ומעשה ב״אנשי הר צבועים" (כנראה מסביבות 
ואדי אבו צבע הנופל לוואדי פרעה ממערב לוואדי קלת), 
ש״הביאו בכוריהם קודם לעצרת — ולא קיבלו מהם" (שם, 
שם, ג׳)—התורה לא נתנה שיעור בב׳(ע׳ מש׳ פאה א , , א׳), 
אבל החכמים נתנו בם שיעור: "אחד מששים" (ירוש׳ בכורי׳ 
ג׳, א׳). במשנה נקבע, שיש להביא את הב׳ מן הפירות 
המשובחים דוקה — מפירות שבהרים ומתמרים שבעמקים 
ומזיתי־שמן מעבר־הירדן, בניגוד לדעתו של ר׳ יוסי הגלילי, 
ש״אין מביאין ב׳ מעבר־הירדן, שאינה ארץ זבת חלב ודבש" 
(מש׳ בכורים, א׳ י׳; ועי׳ גם שם, א׳, ג׳); וכן קבעה המשנה, 
שיש לתת את הב׳ למשמרת־הכוהנים, העובדת במקדש באותו 
שבוע (זוהי דעת חכמים — משנה, בכורים, ג׳, י״ב — 
שהיא בניגוד לדעת ר׳ יהודה, עי׳ שם). 

הפרשת הב׳ והעלאתם לירושלים בימי בית שני מתוארת 
בפרטות במשנה: ״כיצד מפרישין הבכורים י — יורד אדם 
בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שבכר, רמון 
שבכר — קושרו בגמי ואומר: ,הרי אלו בכורים!׳"... "כיצד 
מעלין את הבכורים ? — כל העיירות שבמעמד (ע״ע בית- 
המקדש) מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר... 
ולמשכים היה הממונה אומר: ,קומו ונעלה ציון, אל בית ה׳ 
אלהינו!׳. — הקרובים מביאים התאנים והענבים, והרחוקים 
מביאים גרוגרות וצמוקים, והשור הולך לפניהם וקרניו 
מצופות זהב ועטרה של זית בראשו, החליל מכה לפניהם... 
הפחות, הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם... וכל בעלי אומ¬ 
נויות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם: ,אחינו, 
אנשי המקום פלוני, באתם לשלום׳... הגיעו להר־הבית — 
אפילו אגריפם המלך נוטל הסל [שבו נתונים הב׳] על 
כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה. הגיע לעזרה — ודיברו הלויים 
בשיר... העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל 
זהב. והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה", 
וכו׳ (משנה, בכורים, פרק ג:). — על הכתוב: "אשר תביא 
מארצך" (דברים כו, ב) דרשו, שאין מביאים מחוצה לארץ 
(חולין קל״ו, א׳). בזמן שאין בית־המקדש קיים — אין מצות 
ב׳ (משנה, בכורים, ב׳, ג׳; ועוד). 

להלכות ב׳ מוקדשת מסכת מיוחדת — במשנה. בתוספתא 
ובתלמוד הירושלמי: "מסכת בכורים" (בסדר ..זרעים"), 
אבל הלכות ב׳ נידונות גם במסכתות אחרות שבבבלי 
ובירושלמי. 

רמב״ם, משנה תורה, ג׳, הלכות בכורים! ש. קליין, ארץ 

יהודה, 146 147 : / 11113 ) 3/1133/1 ) £31 10113 • 11 * 1 ,חחגוחסהוס(•! . 1 
. 17-18 •קין , 1932 ,£ו<ו: 81131 ) 1/1/133/1 ! 

י. 0 . ג.־צ. ק. 

במר עזר. יוסף (ר׳ יוסף בן יצחק מאורליינש ו-ז 0 
$ת 3 ש 1 ]; נקרא ב״ש לפי התואר ליוסף שבדב׳ לג, 

יז), מגדולי פרשני־המקרא בין חכמי־צרפת במאה ה 12 
ומחשובי בעלי התוספות על התלמוד; תלמידו של רבנו תם. 
מפירושיו למקרא נשתמר בכ״י רק פירושו לתורה. שמתוכו 


נדפסו כמה חלקים: בראשית ושמות ע״י א. ילינק (ליפסיא 
תרט״ז); ויקרא, ע״י מ. אברהם (הצופה לחכמת ישראל, ח׳, 
1924 ); במדבר, פרקים א—טו ע״י י. ניימן (ברסלאו, 1899 ); 
פרקים טז—לו ע״י מ. א. במברגר (הצופה, ט׳, 1927 ); דברים, 
פרקים א—יב ע״י א. צווייג ([^ 10 ^, 1913 — 1914 ), ופרקים 
לב—לד ע״י ואלטר ברסלוי ( 1890 ). בפירושיו הירבה ב״ש 
להסתמך על קודמיו, כגון רש״י ויוסף קרא, וביחוד רשב״ם, 
אבל הנטיה הביקרתית בולטת בפירושו יותר מאצל קודמיו. 
כחוקרי־המקרא בזמננו סבר אף ב״ש, שיש בתורה סיפורים, 
שהם מובאים בצורות שונות במקומות שונים בתורה. הוא 
השתדל להרחיק את הגשמות, לקרב את הביסים אל השכל 
ולבאר את טעמי־המצח׳ת באופן הגיוני. אך הראציונאליות 
שלו היתד■ מיוסדת על השכל הישר ולא על השקפה פילוסו¬ 
פית. הוא קרא תגר על המבארים את המצוות בדרך הרמז 
והסוד וגורמים ע״י כך, לדעתו, לפריקת עולן של המצוות. 
כמו־כן הירבה לטעון נגד הפרשנות האלגורית של הנוצרים 
ונגד יסודותיה של הנצרות בכללה. עם זה אנו מוצאים 
בפירושו את התחדשותה של הנטיה לביאורים לפי הדרש, 
ואפילו לפי נוטריקון וגימטריה. — ב״ש היה גם פייטן וחיבר 
כמה סליחות. 

ש. פהננסקי, מבוא לפירוש על יחזקאל ותרי עשר לר׳ 
אליעזר מבלגנצי, 1913 < , 53/103 3 / 103 ) 8 1 /!) 033 / ,ח?>! 3 '*ו .ס 

. 1890 

מ. צ. ס. 

ככ&ךב, ולדימיר מיכילוביץ׳ — 8.86x16068 

( 1857 , מחוז ויאטקה — 1927 , לנינגראד), נררולוג 
ופסיכיאטר רוסי. למדי במכון הצבאי־הרפואי בפטרבורג, 

השתלם ב 1881 — 1885 בחו״ל בהדרכתם של וונט ופלכסיג 

. י• * 

בגרמניה ושל ישרקו בפאריס. מ 1885 היה פרופסור לפסי־ 
כיאטריה באוניברסיטה של קאזאן, ומ 1894 — במכון הצבאי־ 
הרפואי בפטרבורג. ב 1903 ייסד ב׳ בפטרבורג את המכון 
הפסיכדנורולוגי כמוסד של מחקר והוראה, שמימונו נתאפשר 
על־ידי קרן, שנוצרה מתרומות של שוחרי־מדע. כמוסד לא- 
ממשלתי לא חלו על מכון זה ההגבלות לגבי יהודים, שהונהגו 
מטעם השלטונות באוני¬ 
ברסיטות; משום כך למדו 
והשתלמו במוסד זה בהד¬ 
רכתו של ב׳ הרבה סטו¬ 
דנטים יהודיים. במשפט־ 
ביליס (ע״ע) הופיע ב׳ 
כמומחה מטעם ההגנה 
להפרכת עלילת־הדם. 
אחר המהפכה נעשה המ¬ 
כון הפסיכו-נורולוגי 
בראשותו של ב׳ מכון 
ממלכתי למדעי־הרפואה, 
וכן נתמנה ב׳ מנהלו של 
מכון מיוחד לחקירת¬ 

■ בכסרב 

המוח. 

ב׳ תרם תרומות חשובות לקליניקה של מחלות־העצבים 
ומחלות־הרוח, הגדיר כמה מחלות חדשות וקבע רפלכסים 
חשובים מבחינה דיאגנוסטית. כחוקר והוגה־דעות היה ב׳ 
נציג מובהק של הכיוון האנאטומי־פיסיולוגי המכאניסטי. 
תחילה החזיק בתורתו של פולוב (ע״ע) על הרפלכסים 




711 


כס:זר:, ■לדימיר מיכילוכיץ — בככנליב 


712 



תיאור •טל נא"א:אלי 0 על סארקיפאג ריס■ הסיזיאו; •צל התרסות. ריס¬ 

▼ 


המותנים, אך אח״כ הרחיק ללכת מפאוולוב ופיתח את תורת־ 
הרפלכסים למקצוע ה״רפלכסיולוגיה", שנועד לשמש בסיס 
"או׳בייקטיווי" להבנת ההתנהגות של בע״ח והפסיכולוגיה 
של בני־אדם, הן כיחידים והן בקיבוצים! לשון אחרת — 
להעמיד לא רק את הפסיכולוגיה אלא אף את הסוציולוגיה 
על בסיס פיסיולוגי. ה״פסיכולוגיה האובייקטיווית" של ב/ 
שהיא כאילו מקבלת לתורת הביהיויוריזם (ע״ע), מוותרת 
על מושג־התודעה ומתארת רק תגובות מוחשות, שהאורגא־ 
ניזם מגיב על גירויים חיצונים ופנימיים! ההסתכלות והתיאור 
האיכותיים מוחלפים בה במדידות כמותיות. מחמת המאטר־ 
יאליזם המכאניסטי הנוקשה שלו נמצא ב׳ בסוף ימיו בניגוד 
להתפתחות החדישה בביולוגיה ובפסיכולוגיה, מצד אחד, 
ולאידיאולוגיה הרשמית של רוסיה הסובייטית, מצד שני. 

חיבוריו העיקריים של ב': - 86 ח 80 זץח 86 ,ש 080/18 קח 
3 ־ 74031 0 ־ 07108901 ־ 1 א 0 ־ 1101 ("דרכי־ההולכה של מוח־ 
השדרה והראש״), 1893 , 1926 3 ; 96988 ץ 0090881 

3 ־ 031 ״! ס ("יסודי תורת פונקציות־המוח"), 

1907 ! 88 ־ 88839 808x07101 ז>ו 0 < 1 ׳ 06 ("פסיכולוגיה אוב־ 
ייקטיווית״), 1910 ! 607163968 3 >ו 8 ז 900 ־ו 83 ג 7 00111,38 
080161481 81108 ק 10 ] ("דיאגנוסטיקה כללית של מחלות 
מערכת־העצבים״), 1911 ! - 00 > 61 ו 7 (| 61 ק 88939 ז>ו 071716 )( 
88 ־ 7101 (״רפלכסולוגיה קיבוצית״), 1921 !- 00110 0611180 
907108683 88 ־ 169007101 .נ 64 ק 881 ("היסודות הכלליים 
של הדפלכסולוגיה של האדם״), * 1928 . 

מ ח ל ת ־ ב׳ ( 001103 ק 10 ץ 3011 1$ ז 1 ש 6 :זש 13 ץ| 00£ ק 5 = דלקת 
מפרקי־החוליות הגורמת להתקשות־המפרקים), שגרון כרוני 
של עמוד־השדרה, מחלה דלקתית של הרצועות ושל המפר¬ 
קים הקטנים של עמוד־השדרה, שמתקדמת באיטיות, עפ״ר 
מלמטה למעלה, ומסתיימת בהתקשות. התפתחות המחלה 
ניכרת בשינויים אפיינים באופן החזקת הגופה, בצימצום 
חופש התנועה עד כדי ביטולה, בקשיחות בית־החזה ובצימ־ 


צום נפח־הנשימה. המימצאים הפאתולוגיים הם: שינויים 
בשלבים ובמפרקים, התגרמות הרצועות, וכנגדה התמעטות 
הסיד בעצמות. כתוצאה מלחץ ההתגרמות המתקדמת על 
שרשיהם של העצבים ההקפיים מופיעים ליקויי תחושה 
ותנועה מעין הנוריטיס. המחלה תוקפת בעיקר גברים בגיל־ 
העמידה או זקנים. סיבתה (או סיבותיה) אינן מחוורות: יש 
מייחסים אותה להשפעת מוקדים דלקתיים סמויים, ויש 
רואים בה הפרעה הו׳רמונאלית. 

■■ 1 / 1514111 * 5 111 111111111 *^* 0 7 * 4 412111 * 1 ^ * 01 .טזסז 0 . 11 "ן 

-ק 60 ס ; (כולל אוטוביוגראפיוז של בי) 1927 . 11 , 11 * 11111111 * 1 ! 

- 00 (}> 0 רןח סו 1 וז־ 16 ,- 40 * ע . 6 . 4 \ 8.1 מ 1 יו 699 ןז 00801 ס 111114 

. 8.11 ; 1926 , 19251 — 1885 ) ! 1 ד 0 ס 11 < 1 ו, 6 דמ 0 ת 00008011 

. 1947 ,. 6 , 0011008 
י. ל. 

בבכנלים (לאט׳ 83006303113 ), חגיגות של פריצות והו¬ 
ללות, שהיו נערכות ברומי לכבודו של האל בככוס— 

השם הרומי של האל היווני דלניסוס (ע״ע). ידיעותינו על 
חדירתם של הב׳ לרומי שאובות מכתביו של ליויוס (ע״ע). 
הב/ שמקורם בפולחן־דיוניסום, שהיה נהוג ביוון, היו רווחים 
באיטליה הדרומית ומשם נתפשטו לאטרוריה. האטרוסקים 
קישרו את הפולחן היווני בגילויים של גסות ואכזריות 
יתרות, ובצורה זו נתקבלו הב' ברומי. כאן היו חוגגים אותם 
בחוגים מיוחדים, מתחילה של נשים בלבד, אך אח״כ בשיתוף 
עם גברים. זולת פושעים ועבריינים מכל הסוגים, נטלו חלק 
בב׳ גם הרבה מבני־האצילים. כשנודע טיבם של הב׳ ברבים 
נערכה (ב 186 לפסה״נ) חקירה קפדנית ע״י הסנאט וכל אלה 
שנמצאו חייבים בדין. גברים ונשים (כ 7,000 ), באו על 
ענשם (הרבה מהם אף הוצאו להורג). הסנאט פירסם את 
ההחלטה המפורסמת על הב׳ (- 630 30 > 0005011010 300310$ 
063031160$ ), שהעתק ממנו (על לוח־נחושת) נמצא ב 1640 
בקאלאבריה (כיום: בווינה). ההחלטה הטילה אסור חמור 
על הב׳ בכל רחבי איטליה. ובכלל זה בערים היווניות של 






713 


כבבנלים— ככר, בנימין זאב 


714 


איטליה הדרומית. מרומי העיר נעלם הפולחן בהשפעת העב¬ 
שים החמורים, שהעבריינים היו צפויים להם, ואילו באיטליה 
הדרומית התקיימו הב׳ בסתר עוד מאות שנים לאחר 
שנאסרו. — לדעתו של החוקר הבלגי קימון( 1 תסיתג 01 ) היו 
בב׳ יסודות מזרחיים. 

1 ) 07-1111111 10711 ^ 11 ) 7 *־- 1 .־ 1111011 ־ 0 .? 8 . XXX^X 

1929 . 70011111 ) 17111771 ^ 11 ) ) 1 11101 

א. ש. 

?כס, סר ארנולד(אדואךד טךו 1 ח— 1 ״ 3 * 1 ־£) 014 חז\/ 

א 3 מ (■!ס׳־־זיד — ( 1883 , לונדון — 1953 , שם), 
קומפוזיטור בריטי. למד נגינה בפסנתר וקומפוזיציה באקא- 
דמיה המלכותית בלונדון. ב׳, שהיה אירי ע״פ מוצאו, הושפע 
מתנועת ה״תחיה הקלטית" ומן הספרות האירית בזמנו. מתוך 
אהבתו לאירלאנד ישב בה תקופות ממושכות, והפולקלור 
האירי מוצא לו ביטוי ביצירותיו. ב׳ ביקר גם ברוסיה, אך 
ביקור זה לא הטביע רישום עמוק על המוסיקה שלו. יצירו¬ 
תיו הן ברובן בעלות רוח לירית, והרבה מן הנעימות שחיבר 
לשירים של משוררים איריים ואנגליים (ביניהם של צ׳וסר, 
שלי, ברנז וייטס) מותאמות יפה לתכנן והלו־רוחן של 
היצירות הפיוטיות. ב׳ לא זכה להתבלט בחיי המוסיקה 
בבריטניה עד שנת 1942 , שבה מינה אותו המלך למשרת 
״מנהל המוסיקה המלכותית״ (- 111 ^ $' 1008 ־ 111 £ם ־־ 14351 
־ 1 ־ 51 ). יצירותיו כוללות 7 סימפוניות ויצירות אחרות לתז¬ 
מורת (ביניהן 2 קונצרטים, לכינור ולצ׳לו), כ 30 יצירות 
קאמריות, מוסיקה לבאלט ועוד. 

•א ■א : (אוסוביוגראפיה) 1942 , 1 ( 1011 ' ׳ 1 3 < 117 ) 10 ) 817 ,**ס 

. 1933 , 1 ) 10/11 ( 1 ( 771 ^ 5 !' 811 7710111 ( 7 10 , 1 ( 700 ( 17111 ( 1 ( 7 , 111 ־ 14 

ב? 0 , א^ט |לפ 1 ךט -צ 83 ״ 0 ) 1 ־ 13 $1 ־חז£ — ( 1854 - 
1926 ), סוציאליסט! אנגלי. היה מראשוני ההוגים 
במשנת־מארכס באנגליה והציע את רעיונותיו בצורה עממית 
בכתבי־עת. ב 1881 נצטרף לפדראציה ה[ 0 וציאל־] דמוקרא- 
טית מיסודו של ה. מ. הינדמן ( 130 ח 1 ־ 0 ץ £1 ). לאחר מכן 
( 1884 ) נצטרף לליגה הסוציאליסטית של ויליאם מורים, אך 
כשנכבשה זו ע״י האנארכיסטים, חזר אל הפדראציה הדמו- 
קראטית. במחלוקת, שפילגה פדראציה זו ב 1915 . נצטרף 
לצד הפאטריוטי. 

ב׳ נתפרסם כמתנגד נמרץ לפמיניזם. בסוף הסאה ה 19 
התנגד למסע האנטי-יהודי של "־־;־$!־ ך (״צדק״) — הבט- 
און הרשמי של הפדראציה הדמוקראטית בבריטניה הגדולה. 
אדוארד ברנשטיין לא צדק כשהאשים אותו באנטישמיות. 

חיבוריו כוללים: וח 3115 !־ 50 )ס 118100 ־ 13 שיתי ("דת 
הסוציאליזם״), מהדורה ג׳, 1891 : 1311501 ־ 50 )ס 5 ־ 11 ) £1 ־־)£" 
ז״המוסר של הסוציאליזם״), מהדורה ג , , 1893 : 1 ־ 1 ־ 3 ־£ ־ 1 ) 7 
01101501 ־£ ) 0 (״התרמית שבפמיניזם״), 1913 ; - 011015 ־ 13 
5 ת 110 ־־ 1 ' 1 ־ 13 1 ־ 30 5 ־־ 0 ־־ (״זכרונות והירהורים״), 1918 ! 
ץ 1130 ד 1 ־ 0 0 ! 0131100 ז 0 )־ 13 ־ 1 ) 1 )ס ־ 1 ־ 51 131 ־ 50 ־ 1 )£" ("הצד 
החברותי של הרפורמאציה בגרמניה״), 3 כרכים, 1903-1894 ! 
וספר, שנכתב ביחד עם ויליאם מורים: 11$ .• 1311510 ־ 50 
־ 001 ־ 11 ־ 0 1 ־ 30 11 ז 5 \ 0 ז 0 (״הסוציאליזם: צמיחתו ופירר 
תיו״), 1893 . 

. 1927 ,ז^מס/י/ 1 >ח 0 ■ז&חו !/' 7 , 80 x 

א. ז. 


בבסטר, ריצץ־ד — 1 ־ 1 83x1 ־ז 3 ! 1 ־; 3 ) — ( 1615 . רוטון 
[ 100 ^ 130 ], שרופשיר — 1692 , לונדון), תאולוג 
אנגלי פוריטני. ב 1638 נעשה כומר של הכנסיה האנגליקנית 
ואחר־כך כומר צבאי בחילו של קרומול (ע״ע). ב׳ היה מן 
הטוענים לרסטוראציה ולאיחוד בין האנגליקנים והפוריטנים. 
ב 1660 עבר ללונדון וכאן נתמנה אחד מן הכמרים המלכו¬ 
תיים, אך לאחר שנתחדשה כנסיית־המדינה האחידה ( 1662 ) 
פוטר ממשרה זו. מחיבוריו המרובים זכה לפירסום מיוחד 
51 ־ 13 08 ! 13$1 ז־ז\£ ' 531015 ־!רד ("מנוחודהנצח של הקדו¬ 
שים"), 1650 — על חשיבותה של שלוות־הנפש למאמינים. 
חיבורו 1 ־־״־׳\ת 0 ־ 0 ז £ ־ 1 ) 1 ס! 0311 ־ 1 )£" ("קריאה לכופרים"), 
1657 , שימש בין השאר כחומר־שיכנוע לתלמידו הנלהב ג׳ון 
אליוט, שפעל כמיסיונר בין האינדיינים של מאסאצ׳וסטס 
ותירגם אותו ב 1664 ללשונם. חיבורו: 5 ! 1301 ׳\ 531 13$ ־ 011 
־ £3510 1 ־־ 01 ז 0 )־ 13 ־ 1 ) 1 זס (״הכומר הרפורמי״), 1657 , הוא 
מורה־דרך להתנהגותו של כומר פרוטסטאנטי ומשמש עד 
היום ספר־עזר מועיל לכמרים. 

בתורתו, שנודעה באנגליה בשם "באכסטרייניזם", ביקש 
ב׳ לגשר בין התפיסה התאולוגית של הקאתולים ובין זו 
של הקויקרים וכיתות אחרות. עיקרם של כתביו התאולוגיים 
כלול בנסיונו לבסס את עמדתו המתווכת בשאלת הרצון 
החפשי; לדעתו, קיימת בחירה אלוהית לישועה, אך את 
הבחירה לפורענות ועונש דחה ב׳ (ע״ע גזרה קדומה), ובזה 
נבדל מדעת קאלווין וחסידיו. בצד הצורך בחשבון־הנפש 
הטעים ב׳ את חשיבותה של מידת־הרחמים: חיבוריו השפיעו 
הרבה על הפיאטיזם (ע״ע). 

ץ 1 ! 071107107711 ז \ ) 1 /~ 1 ,ת 83 ז 0 )\ . 1 ; 1925 .. 8 .?/ ,( 1 ־ 1 ־ 14 . 8 •\, 

. 1947 , 7 ) 81X1 .?/ /ס 

ד. פ. 

בבר, בנימין זאב - ־־ 11 ־ 83 ".!־!!!!^י - (כ״ט טבת, 
תר״י/ 1850 , ליפטו־סנט־מיקלוש, הונגאריה [כיום: 
צ׳כוסלובאקיה] — כ״ו 'כסלו, תרע״ד/ 1913 , בודאפסט), 
מגדולי החוקרים במדעי־היהדות ובבלשנות השמית: בנו של 
המשורר העברי שמעון בכרך־בכר (ע״ע ׳בכרך, משפחה), 
מצאצאיו של ר׳ חיים יאיר בכרך (ע״ע). ב 1863/7 למד 
בליציאון האוואנגלי בפרסבורג (כיום: בראטיסלאווה) ושקד 
גם על לימודי־התלמוד. ב 1867 השתלם באוניברסיטה של 
בודאפסט בפילוסופיה ובבלשנות השמית והמזרחית, רכש לו 
ידיעה יס׳דית בלשונות הערבית והפרסית ובספרויותיהן, 
ובאותו זמן עצמו הוסיף לשמוע גם שיעורים בתלמוד. ב 1868 
למד באוניברסיטה ובביהמ״ד לרבנים בברסלאו. ב 1870 קיבל 
את התואר ד״ר לפילוסופיה של האוניברסיטה בלייפציג על 
יסוד עבודתו לתולדות המשורר הפרסי נזאמי (נדפסה ב 1871 
ולאחר שנתיים יצאה גם באנגלית). ב 1876 הוסמך ב׳ לרבנות 
וכיהן באותה השנה כרבה של קהילת סגד (סגדין). ב 1877 
נתמנה פרופסור בבית־המדרש לרבנים בבודאפסט. במוסד זה 
שימש ב׳ במשך 36 שנים כמורה למדעי־המקרא, לספרות 
האגדה והמדרשים ולחקר הלשון העברית. מ 1907 עד שמת 
כיהן גם כמנהל־המוסד. ב 1884 ייסד, ביחד עם יוסף בנוצי 
(ע״ע), את הירחון לחכמת־ישראל בהונגארית ז 3 ץ 3£ )א 
־ 011 ־ 52 10 ־ 7.51 , וכן היה ממייסדיה של ה״אגודה הישראלית־ 
ההונגארית לספרות" ( 417 י£) ומעורכי השנתונים שלה עד 
1899 . ב׳ עמד גם בראש המפעל של הוצאת תרגום הונגארי 


715 


בב־, בנימין זאב 


716 


של ספרי־המקרא ( 1898 — 1907 ), ועם זה היה מעורכי־החוץ וביאורו בערבית לרב סעדיה גאון בצירוף הערות בעברית 
של ד, 113 ) 0 ק 010 ץ 0 ח£ 1511 ׳* 10 (שפירסם בה כמה מ 1 נוגרא־ (תרנ״ט), וקטעים שנשתמרו בכ״י אוכספורד מתוך תרגומו 
פיות), נמנה עם ראשיהן של חברת "מקיצי נרדמים" וה״אגודה וביאורו הערבי של ר׳ משה הכהן אבן ג׳יקטילה לספר איוב 
לקידום מדעי־היהדות" בברלין, השתתף בירחונים ובקבצים (תרס״ט). במאמר מפורט, שפירסם בן£* 1 ( 1 ז\צ-עצ), ניתח 
המיוחדים למדעי־היהדות וגם באנציקלופדיות בעלות או׳פי ב׳ את שיטתו הפרשנית של ר׳ שמואל בן הפני (ע״ע) על 
כללי וברוב כתבי־העת המזרחנים והתאולוגיים, וכתב גם יסוד הקטעים מפירושו הערבי לספר בראשית, שפירסם י. 
מאמרים מדעיים בעברית. ישראלזון מתוך כ״י פטרבורג. על פרשנות־המקרא של חכמי 

בחקר האגדה של חכמי התלמוד והמדרש השתדל ב׳ הפילוסופיה הדתית היהודית, שקדמו לזמנו של הרמב״ם, דן 
לקבוע את חלקו של כל אחד מן התנאים והאמוראים בעיצוב ב׳ במחקר שפירסם בגרמנית ובהונגארית ( 1892 ), וכןפירסם 
דמותה של האגדה. ממחקריו במקצוע זה יצא ראשונה ספרו מחקר מיוחד על דרכי פרשנותו של הרמב״ם ( 11897 עברית, 
ז 30 ־! 10 ח\ 2 ח 150110 ח 10 ץ 311 נ 1 ז 10 ) 13 ) £3 \/ 10 ט ("האגדה של בתרגומו של אז״ר: "הרמב״ם פרשן המקרא", תרצ״ב). לפי־ 
אמוראי בבל״), שטראסבורג, 1878 : הופיע גם בהונגארית! רושי המקרא של ר׳ יונה אבן ג׳נאח הקדיש ב׳ שני חיבורים: 
מהדורה שניה בצירוף השלמות ותיקונים ב 1913 . ב 1884 א) 030311 חנ 11 ח 3 ^\זש^ 1 01165 ) 1 ז 0 ^\.ט תשנ 61 _ 1 

פירסם ב׳ את הכרך הראשון של ספרו ז 10 ) 2 !) £3 \/ 010 1885 י ;§חטז 13 > 1 ז 10 ) 1 זו 501 ז 0 ת 501 ת 0110 <) 110 ) [>תט ("חייו 

ח 3110 חח 3 יד (״אגדת־התנאים״), מהדורה ב׳ ב 1903 , וב 1890 וחיבוריו של אבו אלוליד מרואן אבן ג׳נאח ומקורות־ 
פירסם את חלקו השני (שם! תורגם לעברית ע״י א. ז. רבי־ פרשנותו״)! ב) 1 ) 311 ׳ 5 \|ט 11 \! 105 ) ז{תטזך. 141 ז 160 ז! 01 י 5 ז 10 ) 5 ט\. 
נוביץ בשם ״אגדת התנאים״, ד׳ כרכים תרפ״ב—פ״ז). ספרו 1889 ,. 010 ת 3 ׳*־ו 10 \ ("מן הפרשנות של אבו אלוליד מרואן 
ז 30 זס 1 ח\ 1 ח 51$0110 ח 0 ח 313$11 ק . 1 > 13 ) 3 ׳ן\ 1 10 ט ("אגדת אמוראי וכו , "). גם על פרשנות־המקרא שבספר הזוהר כתב ב׳ מחקר 
ארץ־ישראל״) ןצא בשלושה כרכים (ב 1892 , 1896 , 1899 ! מפורט שנתפרסם ב[ 1£ ז. וו 1891) xx ). 
עברית: אז״ר, ״אגדות אמוראי א״י״, ו׳ כרכים, תרפ״ה — מחיבוריו של ב׳ בחקר הלשון העברית יש לציין את 

תרצ״ח). על ה״פתיחתות" של חכמי־האגדה הקדמונים דן ב׳ תיאורו הכולל על "מדע הלשון העברית מן המאה ה 10 עד 
בחיבורו 10011110 ־ 1 11501100 ) 0 ( ח 0 ז 31 ז 10 ) 0001100 ■!£ 010 ה 16 " ( 1115 . 10 וחס■) 1 : 1 ה 5011 ח 1550 ׳ 5 \ 3011 זקיצ 2150110 ־ונ 1101 10 ר 1 

(״הפתיחתות של הדרשה היהודית העתיקה״), 1913 , ועל 1892 ,)■!:)!)סט!!-!!!^ . 16 ! 200 ), שב׳ הקדים לו פרק מיוחד 

"רבנן דאגדתא" במחקרו . 105011 ) זט 2 38 ־ £0111 , 311113030 * 1 על המסורה, וכן רשימה על התחלותיו של מדע הדיקדוק 

13 ) 3 ^ 0100 ^ 3000 זש 1 )(״רבנן, פרק בתולדות האגדה עלומת־ העברי ( 1895 ! עברית, בתרגומו של אז״ר: "נצני הדקדוק", 
השם״), שנתפרסם אחר פטירתו (בודאפסם, 1914 ! גם בהוג־ תרפ״ז). על שיטתו המיוחדת של "המדקדק הראשון" ר׳ 
גארית). בחיבורו -טו $01 100 ) ח 1 100 ח 10 ) 3 ־!ז 1 )תט ח 10 :! 1 > 3 ז 7 יהודה אבן חיוג׳ בחקר הלשון העברית, וכן על פעולתו 
1001005 ץ! 831 1 )חט £313511035 100 (״מסו׳רת ובעלי־מס(רת והישגיו בתחום זה, דן ב׳ בספרו ־!<ד 0 ו( 50 !זהוחווו 3 ז׳ 3 010 
בישיבות של א״י ובבל״), שאף הוא נדפס לאחר שמת 1882 ,.סזס 1 ) 031/1 חסי! 3 [)טו! 0 | 105 > 10 ^ס 1 ״ח 1 וח ("המינוח 
( 1914 ), דן ב׳ על הדרכים, שהשתמשו בהן בישיבות של הדיקדוקי של יהודה בן דויד וכו׳"). הוא הוציא את ספר 
אמוראי בבל וא״י כדי למסור לדורות הבאים את תורתם של השרשים של ר׳ יונה אבן ג׳נאח בתרגומו העברי של ר׳ יהודה 
הראשונים, ביחוד את המשניות החיצוניות (ה״ברייתות"), אבן תבון והוסיף עליו מפתחות ותיקונים והקדמה מקפת 
שנשנו בתקופת־התנאים ונמסרו בעל־פה מדור לדויד. בעברית על תולדות חייו וספריו של המחבר (תרנ״ו—נ״ז). 

חשיבות מיוחדת מבחינה עניינית ומבחינת חקר הלשון כמו כן פירסם בכרכים ל״ח ( 1884 ) ומ״ב ( 1888 ) של 40 א( 1 /' 
והסימון יש לחיבורו של ב׳ - 0 ת 1 וווז 70 1150110 ^ 010 0x0 הגהות ותיקונים למהדורת המקור הערבי של "ס׳ השרשים" 
• 1 טן 2 ז 51110 חס 1 ז; 1 ) 7-3 ר 11501100 ) 0 ( ז 10 ) שו^ס! ("המינוח הפרשני (כתאב אלאצול), שהוציא א. :ו׳יבאואר. את המקור הערבי 
של ספרות־המסוירת היהודית״! שני חלקים, 1899 ■ 1905 ! של "ספר־הרקמה" (כתאב אללמע) לר׳ יונה, שהוא החלק 
עברית: אז״ר, "ערכי מדרש" א׳—ב׳, תרפ״ג). בחלק הראשון הראשון ממחברת־הדיקדוק שלו, הוציא ב׳ בהשתתפותו של 
של ספר זה ערך ב׳ בסדר א״ב את המונחים העבריים, י. דרנבורג באותיות עבריות ( 1886 ). על ההשוואות המרו־ 
שהשתמשו בהם התנאים בפירושי המקראות, ובחלקו השני — בות בין הלשונות העברית והערבית שבס׳ השרשים לר׳ 
את המונחים העברים והארמיים, שאמוראי ארץ־ישראל ובבל יונה הפיץ ב׳ אור בספרו ■ 3011 זין 8 50110 !ו 31 ז 3 -ו 31501 זג 01 ו 10 1 ט 
השתמשו בהם לאותו צורך. ב׳ ליקט את המונחים ה ללו 010, 1884 [>; 31 ׳ 1 ע 1 טנ 1 \! 105 > 2 סט £101011 ז 0 ׳\ ("השוואת העברית 
מתוך שני התלמודים ומספרות המדרשים והכביר אותם והערבית אצל אבו אלוליד וכו״׳), ובמחקרו £11110111 ו 1 <ן 0 צסן 
בפרטות. ועל אלה הוסיף את המונחים, שיצרו האמוראים 1883 .. 010 30 ־\ 5 ז־ 4 א 1 ) 311 ׳\ 15 טו 1 \/ יס ("יוסף קמחי ואבו אלו־ 
כד־ להסביר אח דברי התנאים והלכותיהם. ליד מרואן וכו"׳) בדק ב׳ את מידת השפעתו של ר׳ יונה 

מלבד סקירתו הכללית על "פרשנות המקרא של חכמי- על המדקדק ר׳ יוסף קמחי, אביו של הרד״ק. את חיבורו 
ישראל מתהילת המאה ה 10 עד סוף המאה ה 15 ״( 11 ) 11 ( 10 ס הדיקדוקי של ר׳ יוסף. "ספר זכרון", הוציא לאור על־פי 
0 !)״£ וסט 2 1115 . 19 105 ) 30£ !ח\/ !״״■ 5 50110 11111010x08050 שלשה כתבי־יד (תרמ״ח). שיטתו המיוחדת של ר׳ אברהם 
1892 . 5 ]־ 101 ) 1 וט 1 !־! 1 ! 1 ;ן . 15 105 ) 1 . חיבר שני מחקרים מפורטים. אבן עזרא בחקר הדיקדוק מתיארת בספרו של ב׳ 1 וו 113 ו;זי 1 \/ 
שהם מוקדשים כמעט לכל פרשני־המקרא הקדמונים. בדו״ח 1882 ,־! 100 ! 1131 ! 1 ״ 3 זס 315 3 ז £5 11111 ; עברית. בתרגימו של 
של האקאדמיה־למדעים הווינאית פירסם מסה על הקדמת אז״ר: "ר ׳ אברהם אבן עזרא המדקדק" (תרצ״א). כן פירסם 
ר׳ אברהם אבן עזרא לפירישו על התורה ( 1875 ), וכן פירסם ב׳ ליקוטים מ״ספר המספיק" לר׳ תנחום בן יוסף הירושלמי 
חילופי־נוסחאות לפירוש הראב״ע על התורה מתוך כ״י ( 15 ו 3111 ! 501 טז 10 וחט!! 0 ח 3 ז 0110 טנ 1 ז 10 ז 6 ׳,\׳\ וטס!) 5 ט\)) וצירף 
קנטאבריג׳יה [קימבריג׳ן ( 1894 ), תרגום של ספר איוב אליהם נספחים על סיגנונו העברי של הרמב״ם בחיבורו 


717 


בבר, בנימין זאב — בברי, אבו עביר עבדאללה אבן מחמד אל־ 


718 


משנה תורה ( 1903 ). על "מחברת הערוך" של ר׳ שלמד. 
פרחון דן ב^\! 2 , כרכים י׳( 1890 ) וי״א ( 1891 ), ועל המדק¬ 
דק הקראי הירושלמי אבו אלפרג׳ הרון וחיבורו "אלמשתמל" 
הרחיב את הדיבור ב {££, כרך 1893) xxx ). 

ב׳ היה היחידי בין נציגיה של חכמת־ישראל בדורו. 
שעסק גם בספרות הפרסית, וביחוד בספרות־ישראל הכתובה 
בלשון זו. כמרכן שקד על חקר השירה העברית והערבית 
של יהודי תימן. מלבד הדיסרטאציה שלו על מאמי (עי׳ 
למעלה) הוציא ב׳ לאור את מכתמיו ופתגמיו של המשורר 
הפרסי מצלח אלדין סעדי (בן המאה ה 13 ) במקורם הפרסי 
ובתרגום גרמני ( 1879 ). כן פירסם ליקוטים מ״ספר המליצה" 
(ספר פתרוני מלים בעברית ופרסית) לשלמה בן שמואל 
מתורכסטן (המאה ה 14 ), בתוך ספרו - 51 ! 6 ק- 315611 !< 1161 מ £1 
1900 , 1 ! 86 ת 10 (! 1 ( 3 [ . 14 8610 305 1 ( 06 ( 011611 ^ 561165 ("מילון 
עברי־פרסי מן המאה ה 14 "). משאר חיבוריו של ב׳ על 
הספרות היהודית־פרסית יש לציין: -ות 0 .£ ! 16 ( 615156 <] ח £1 
$301061 806116 2001 ( 55301 ! 1 ו( $6 140565 ת 0 ׳\) ! 106013 

("פירוש פרסי מאת משה שירואני לס׳ שמואל" ן 140 ( 20 , 
כרך נ״א)ן 008 561131110 , 0011161 6 !( 56 ו 5 ! 6 ק-ו 561 ! 8 ט( 25661 
1907/8 , 1011301 ("שני משוררים ביהודית־פרסית, שאהין 
ועמראני״)) 80611313 30$ 51561165 ! 6 ?- 5611 ! 08 [ ("עניינים 
ביהודית־פרסית מבוכארה"; 40 ( 20 , כרכים נ״ה ונ״ו); 

. 616 , 516616 6 ^^^ , \ 80 86156 30 X\ , ^^6 61 30 X ?)!ס! 65 ^ 1 

("יהודי פרס במאות ה 17 וה 18 וכו׳"! [££, ברכים נ״א 
ונ״ב): ! £061310 6151561160 <] !( 56 ! 8 ט|! 20 ("לספרות היהר 

דית־הפרסית וכו׳! 8 {) 1 , כרך ט״ז; 21-18 , כרך ל״ה; 
20140 , כרך ס״ה). ב 1910 פירסם ב׳ את ספרו על שירי 

תימן! 0860 [ ! 86 806516 16 ( 156 ( 3131 008 16 ( 56 ! 3 !< 1161 016 

601605 [ ("השירה העברית והערבית של יהודי תימן") על 
יסוד כ״י של שירים עבריים וערביים מתימן, שבא לידיו. 

את פעולתו הענפה של ב׳ אפשר, איפוא, לסכם כלהלן: 

הוא היה ממניחי־היסוד לחקר הדיקדוק העברי מתקופת- 
התלמוד עד סוף ימי־הביניים, שקבע את ראשית־צמיחתו 
ואת המונחים הראשונים שלו. הוא היה גם החוקר הראשון 
בספרות היהודית־הפרסית ובשירה העברית והערבית של 
יהודי־תימן. אך ביחוד עשה לו שם כאחד מן הראשונים 
בחוקרי האגדה והמדרש התלמודיים! הוא קבע את חלקו 
של כל אחד מן התנאים והאמוראים במדרש־אגדה העתיק 
ואף בירר את הגירסאות ושינויי־הנוסחאות שבשני התל¬ 
מודים, בתוספתא ובכל המדרשים הקדומים והמאוחרים. 
במחקריו המרובים נכנס לפרטי־הפרטים, ובלא מחקרים אלה 
אין לעסוק כיום בחקר התלמוד והדיקדוק העברי הקדום. 

ש. קראום, בנימין זאב בכר, השלח, כרך ל׳ (טבת—סיון 
תרע״ד), עמ׳ 178-168 , 384 — 392 . 487 — 497 ! חוברת־יובל 
של כה״ע 6 />״->ג 5 7.11/16 -״׳׳<,״־/'. ליום הולדתו הששים של 
ב׳( 1910 ), שיצאה גם בגרמנית! יהודה אריה בלאי, ביבליו¬ 
גרפיה של ספרי ב׳ ( 1910 ) והשלמתה בידי ד. פרידמן( 1928 ): 

מ. ליבר. /£א, כיד ס״ז ( 1914 ), עמ׳ 161 ואילך: דב 1 ברנ־ 
הארד) הלר. בקובץ 1101 ^ 111111 ,? 71,110 ! 1928 ), עמ׳ 9 ואילך 
(בהונגארית). 

מ. נ. צ. 

£3 ־. '(הנס ^ 13 ־ 0 —! 866116 8011611 011:10065 [- 

( 1891 , מינכן), משירר ודראמאטורגן גרמני. ב׳, 

בנו של שופט באווארי, פירסם ב 1910/20 שפע של שירים 
ליריים ברוח האכספרסיוניזם, שמבחר מתוכם כינס בקבצים 
06816111 606 י! 0:15 (״השיר החדש״), 1918 ו ! 561 0 86 < £10 


2611 ! 005616 (״ אדם בן זמננף׳), 1930 . אפיינים לשירים 
אלה הם חידושי־לשון קיצונים וחידושים בסיגנון, התמרדות 
במוסכמות בספרות ובחברה, וכמיהה עזה למצב אוטופי, שבו 
ייעלמו כל המעמדות וישרור שלום־נצח. מתוך אמונה, 
שהקומוניזם עתיד לממש את חזיונותיו, השתמש ב׳ בכשרונו 
הפיוטי, ביחוד כאמצעי לתעמולה מדינית. במחזה .! 6116 י!!\< 
$0183160 , 830610 (״פועלים, איכרים, חיילים״), 1925 , גמר 
את ההלל על המוני־העם. בסיפוריו ובמסותיו היה נאמן לקו, 
שהוכתב על־ידי מוסקווה. ב 1932 היגר לרוסיה ונלחם משם 
באידיאולוגיה הנאצית. ב 1935/45 היה העורך של כתב־העת 

לספ^ת ! 81306 060156116 / ! £1161310 10161031100316 , שהיה 

יוצא במוסקווה. ב׳ היה ממנהיגיה של ה" תנועה הגרמנית 
החפשית", שנתארגנה ב 1943 בתחומי שלטונה של רוסיה. 
ב 1945 חזר עם הצבא הרוסי לגרמניה המזרחית ונעשה 
נשיאה של "אגודת־התרבות לשיקומה הדמוקראטי של גרמ¬ 
ניה". ב 1949 נתפרסם מבחר כתביו ב 4 כרכים וב 1952 הוענק 
לו פרס־סטאלין לשלום. 

ם. ל. 

3 כר, נסים ( 1848 , ירושלים — 1931 , ניו־יורק), מחלוצי 
החינוך העברי בארץ־ישראל. למד תורה בירושלים 
מפי גדולי החכמים והרבנים, וביחוד מפי אבי־אמו, החכם 
הירושלמי ר׳ ידידיה רפאל חי אבולעפיה. יצא עם אביו 
בנערותו לחו״ל ולמד בבית־המדרש למורים של "כל ישראל 
חברים" בפאריס. עם סיום לימודיו ניהל בתי־ספר מטעם 
כי״ח בסוריה, בבולגאריה ובקו׳שטה. בקושטה ניסה ב׳ לרא¬ 
שונה להנהיג שיטת־לימודים כללית בעברית. בתחילת 1882 
הגיע לירושלים ופתח בה מטעם כי״ח את בית־הספר: "תורה 
ומלאכה", שבו הנהיג בעזרתו של א. בן־יהודה (ע״ע) 
את הדיבור העברי נוסף על שיטת־הלימוד בעברית. הוא 
לא נרתע מפני החרם, שהכריזו רבני־האשכנזים עליו ועל 
בית־ספרו. ובית־ספר זה, שנתמזגו בו תורה ומלאכה ושהת־ 
נהל על יסודות חינוכיים מודרניים, התפתח משנה לשנה 
ונעשה גורם חינוכי־תרבותי בירושלים (אחד מתלמידיו 
הראשונים היה דוד ילין). ב׳ היה גם מן העסקנים החשובים 
של הישוב, ביחוד בכל הנוגע ליחסיו של הישוב עם השלטון 
העותמאני. הוא היה נציגו הבלתי־רשמי של הבארון אדמונד 
דה רוטשילד ואף ניסה ב 1887 לגאול בעזרתו את הכיתל 
המערבי — ניסיון שלא הצליח מפני שחתרו תחתיו מתנגדיו 
של ב׳ בירושלים. מחמת חתירות אלו סולק ב׳ ממשרתו 
ב 1897 ונתמנה כמנהל של ענייני כי״ח בניו־יורק. באמריקה 
עסק בענייני־ציבור וביחוד בענייני־חינוך עד ימיו האחרו¬ 
נים. שנה אחר מותו הועברו עצמותיו לירושלים. 

ד. ילין, ב״הדואר״ מכ״ב. כ״ט בכבלו. תרפ״ח 1 א. ר. מלאכי, 

שם. כ״ז בטבת, תרצ״א 1 ס. ד. גאון, יהודי המזרח בא״י, 11 , 
תרצ״ח, 159-151 ! א. דרויאנוב, כתבים לתולדות חבת־ציון. 

11 , 228 ־ 1231 ד. תדהר. אנציקלופדיה לחלוצי־הישוב. 1 . 
76-75 ! י. ר. מלכו. לוח ירושלים. ד׳. קנ״ז-קס״ח. 

ג. ק■ 

בכרי א 3 ו עביד ע 3 דאללה א 3 ן מחנוד אל־ 

( 1040 , קורדובה — 1095 , שם), גאוגראף ערבי. 

ב׳ למד בקורדובה, ואחר־כך פעל בשירותו של האמיר 
באלמריה. אחר כיבושה של ספרד ע״י המראבטים ( 1086 ) 
חזר ב׳ לקורדובה. מלבד מפרים על נושאים מן הספרות 
הערבית חיבר ב׳ שני ספרים גאוגראפיים: האחד. הנקרא 


719 


720 


בכדי אבי עביר עבדאללה 

בשם מעג׳ם מא אסתעג׳ם ("א״ב של מה שלא הוברר"), 
הוא מילון של המקומות הנזכרים בשירה הערבית ובפרוזה 
הערבית הקדומה. עיקר תכליתו של ב׳ בספר זה (שנתפרסם 
ע״י פ. ויסטנפלד בשני כרכים, 1876/7 ) היה לברר אח 
הכתיב המדוייק של השמות אגב מתן ידיעות היסטוריות 
ואחרות. הספר השני, הנקרא אלמסאלך ואלממאלך ("הדרכים 
והממלכות״), הוא גאויגראפיה כללית בצורת מורה־דרך — 
ספר מקיף, שעדיין לא נתפרסם בשלמותו. חלק ממנו, שעוסק 
באפריקה הצפונית, נתפרסם בערבית ובצרפתית ע״י 00 " 
0 תג 51 ( 1857/8 ; נדפס שנית בערבית: אלג׳יר, 1910 ). 
הידיעות המצויות בו על רוסיה הדרומית נתפרסמו ע״י קוניק 
ורוזן ( 1878 ). חלקים אחרים מן הספר ידועים על־פי ציטא־ 
טות מרובות, שמובאות בכתביהם של סופרים מאוחרים. 
מלבד ידיעות גאוגראפיות כולל ספרו של ב׳ גם הרבה 
פרטים היסטוריים ואתנוגראפיים. ב׳ התבסס על חיבורים 
של קודמיו, אך במידה מרובה גם על חקירה עצמית. 

6 875 . 1 • 1 יןיןט 5 , 176 • . 1 .חחבמז! 0 ; 01 סז( 1 . 0 

מ. 0 . 

בכרך (וז:> 3 זב 83011 ),עיירה במדינת ריינלאנד־פפאלץ שב¬ 
גרמניה המערבית, על שפת־הרינוס המערבית, 

כ 32 ק״מ ממערב למיינץ (מאגנצה). מספר תושביה כ 2,000 
( 1953 ); מקורות־פרנסתם: גידול־כרמים, מסחר ביין (ב׳ 
ידועה מימי הרומים בשם 30 ז\/ 1 ו(ססב 0 — "במות באככוס 
[אל־היין]"), חציבת אבני־צפחה ותיירות. מיה״ב שרדו ביצו¬ 
רים וכנסיה בסיגנון רומאני (מן המאה ה 13 ), וכן חרבותיה 
של כנסיה גותית. ב׳ השתייכה מן המאה ה 12 ואילך לאחוזות 
של הנסיך הבוחר מפפאלץ (הפאלאטינאט) ומאמצע המאה 
ה 14 היו לה זכויות של עיר. ב 1689 נכבשה ונשדדה על־ידי 
הצרפתים ומצודתה נחרבה. ב 1797 — 1815 היתה ברשות צרפת 
ושימשה בירת קאנטון. 



םנד?יס עתיר׳,׳ס בנאס־אד נרהע — ברסיס 


אבן מחמד אל־—בכרך 

היהודים בב׳. הידיעות הראשונות שברשותנו על 
יה־דים בב׳ הן מאמצע המאה ה 12 . אפרים בן יעקב מב 1 ן 
(ע״ע) מספר על שלושה יהודים ובני־ביתם מב׳, שנהרגו 
בערב מסע־הצלב השני ( 1146 ) על־ידי פורעים, שמתחילה 
ביקשו להעבירם על דתם ולא הצליחו בכך. שלוש המשפחות 
היהודיות הנזכרות, שלא ברור אם זולתן לא היו יהודים 
בב׳, עסקו במסחר ונמצאו בחסותו של הרוזן מטשאלאק. 
ב 1283 גרמה עלילת־דם למות־קדושים של 26 מיהודי ב׳. 
עלילה אחרת, שהעלילו על יהודי ב׳ והסביבה ב 1287 ושאף 
היא הפילה קרבנות בין היהודים, שימשה נושא לסיפורו י של 
היינריך היינה: "הרבי מבאכראך". יהודי־ב׳ נפגעו קשות 
ע״י גזירת ארמלדר (ע״ע) ב 1337 , ובימי ה״מגפה השחורה" 
( 1348/9 ) הושמדו כולם. על חידושה של הקהילה היהודית 
בב׳ מעידה תעודה מ 1510 . ב 1924 ישבו בב׳ 34 יהודים. על 
שמה של קהילת־ב׳ נקראו כמה משפחות יהודיות (ע״ע 
בכרך, משפחה). 

' £0 ־ 07  1 ) שבפלך גרודגו׳, את צאצאיו 
שרובם ישבו בטיקטין (ת 1 :> 0 > 1 ץ' 1 ') י ואת ר׳ יהודה ב״ר 
יהושע יחזקאל ב׳ (תקל״ה/ 1775 — תר״ו/ 1846 ), שהגה 1 תיו 
על התלמוד ועל ששה סדרי משנה (בשם נימוקי הגרי״ב) 
נדפסו בש״ס וילנה. בן בנו של זה האחרון, ר׳ יעקב ב״י■ 
משה ב׳ (תקפ״ד/ 1824 — תרנ״ו/ 1896 ), הוא מחבר ד,םפ־ 
"היחש לכתב אשורי", שדן בקדמות הנקודות ודטעמי: 
(וארשה, תרי״ד). מ נ. צ• 


בכרף, י יאיר חיים בן ם#ה ישמ?ז*ן (שצ״ח/ 1638 , לייס- 
ניק, מוראוויה — תנדב/ 1701 , וורמם), חכם תלמודי 
מובהק בגרמניה, שרכש לו ידיעות מרובות גם בתחומי 
המדעים הכלליים, ביהוד במאתמאטיקה. באסטרונומיה 
ובמוסיקה. ב׳ שימש מתחילה כרב במאגנצה. בשנת תכ״ו 
( 1666 ) נתמנה כאב־בית־דין בקובלנץ, ולאחר שכיהן במשרה 
זו קרוב לארבע שנים חזר בתחילת ת״ל ( 1669 ) לוורמ 0 .כאן 
הרביץ תורה מתוך חיי צער ועוני. בתל״ט פירסם בפראנק- 
פורט ע״נ מיין את הספר "חוט השני", המכיל בעיקר צ״ו 
תשובות בהלכה לאביו ולסבו ר׳ שמואל בכרך בצירוף תשובה 
אחת משלו(סי׳ צ״ז) על "מידות מטבעות ומשקלות הנזכרות 
בתלמוד, לפי מדות ומשקלות אשר בדורות הללו". ספר זה 
יצא בכמה הוצאות נוספות (האחרונה שבהן: לבוב תרנ״ט). 

עם כיבושה של וורמם ע״י הצרפתים ברח ב׳ למץ ואח״כ 
שהה כמה שנים בפראנקפורט, במקום שהוציא (תנ״ט) את 
חיבורו "חות יאיר" המכיל רל״ח תשובותיו בהלכה. ספר זה 
מעיד לא רק על בקיאותו של ב׳ בכל חדרי־תורה, אלא גם 
על הקפן הרחב של ידיעותיו במדעים הכלליים ועל הת¬ 
נגדותו לשיטת הפילפול המופרז, שהיה נהוג בימיו. גם מספר 
זה יצאו מהדורות נוספות (מהדורת לבוב, תרנ״ד, כוללת 
הגהות של הרב ברוך תאומים־פרנקל מלייפניק). ב׳ הניח 
אחריו יותר מארבעים חיבורים, שלא זכו לצאת לאור, וכן 
העתקים ורשימות מתוך ספרי מחברים זולתו, ובכללם קובץ 
תעודות ומכתבים מלאים עניין לתולדותיה של תנועת שבתי 
צבי. הגהותיו להלכות הרי״ף נדפסו בש״ס מהדורת־וילנה. 
השגותיו על ם׳ מטה אהרן לר׳ אהרן תאומים נתפרסמו ע״י 
ילינק בספר־השנה "בכורים" של נפתלי קלר, תרכ״ה (עמ׳ 

4 ואילך), ושנית בירחון "המסדרונה" של חיים הירשנזון 
כירושלים, חוברת א׳ (עמ׳ 348 ואילך). 

כשחזרו בסוף המאה ה 17 היהודים גולי־וורמס לעירם, 

הצטרף אליהם גם ב׳. נראה, שלאחר שר׳ אהרן תאומים נת¬ 
מנה כרב בקראקא, ירש ב׳ את מקומו כרבה של קהילת וו׳רמס. 

ח. י. ד. אזולאי, שם הגדולים א׳. אות ח׳ סי׳ כ״זו סין, 

כנסת ישראל עם׳ 344 ואילך! חיים סיכל. אור החיים סי־ 

859 ! אייזנשסס־ווינר, דעת קדושים, הרחבת דעת. עם׳ 217 
ואילך, יתרון דעת, עם׳ 19 ואילך! מ. מרגליות. אנציקלו¬ 
פדיה לתולדות גדולי ישראל, ב׳, עם׳ 579 ואילך! לייזון, 

נפשית צדיקים, סי׳ 38 ! !״/// 740 ) ז 11x1 .א ,חח 1 !וחז!! 3 ^ . 0 
.ו 1 ן! $0 37 .ק , 1899 .. 11 ! , ;,־!;,// 4 ?תו?; . 11 

;; מ. נ. צ. 

בקי־ך, משה שמעון בן אברהם עמו אל(שס״ז/ 1607 ס , 

, סורליץ | ־!;!■!ו 1 <>י 1 |. מוראוויה — ת״ל/ 1670 , ו(רמס), 

} רב ומחבר. סמוך לשנת שצ״ג ( 1633 ) נבחר ב׳ כרב וראש־ 
ישיבה בעיר לייפניק שבמוראוויה, וכאן עברו עליו הרבה 
מן הזוועות של מלחמת שלושים השנה. ביטוי לתלאות 
שמצאו את יהודי־העיר בימי כיבושה על־ידי השוודים 
( 1643 ), משמשת הסליחה, שחיבר ב׳ (תחילתה: "אזכרה 
מקדם פעליך"). שאנשי לייפניק היו אומרים אותה בציבור 
שנה־שנה בצום שבעה־עשר בתמוז. בשנת ת״ד ( 1644 ) נת¬ 
קבל ב׳ כדרשן בפראג וישב בה שש שנים ומחצה, וכאן 
היה עד לצרות, שמצאו את קהילת־פראג בימי כיבושה של 
העיר ע״י השוודים ( 49 — 1648 ). ב 1650 נתמנה ב׳ אביבית־ 

דין וראש־ישיבה בוורמם, ובמשרה זו'שימש עד יום־מותו. 

ב׳ מצא עניין מרובה בתנועת שבתי צבי וסיעתו ורשם 
בספר את כל השמועות, שהגיעו אליו על תנועה זו מארצות 
שונות. ביחוד החליף מכתבים בעניין זה עם רבה של קהילת־ 


האשכנזים באמסטרדאם, ר׳ יצחק אייזק דקינגן. ב , נשא ונתן 
בהלכה עם גדולי חכמי־דורו. מקצת תשובותיו נתפרסמו ע״י 
בנו ר׳ יאיר חיים בכרך (ע״ע) בקובץ "חוט השני" (פפד״מ 
תל״ט). בשו״ת "חית יאיר" של בנו זה נדפסה גם הקדמת 
ב׳ לחיבורו הדרשני "שמן המאור" על התורה, וכן נדפסו 
שם ששים ושלשה מפיוטיו של ב'. סליחותיו נתפרסמו 
בספרו הגרמני של הרב פ. הלל על רבני לייפניק. מחיבוריו 
של ב׳ שנשארו בכתב־יד יש לציין את פירושו "אבן 
הראשה" להלכות הרא״ש (ר׳ אשר בן יחיאל) על שתים- 
עשרה מהכתות של התלמוד. 

חות יאיר, דף ר׳ ואילך ובכמה מקומות! הוס השני, סי׳ 

צ״ה וצ״ו! לויזין. נפשות צדיקיב, עם׳ 56-55 , 61 ואילך! 

י. דודזון. אוצר השירה והפיוס. א־, פי׳ 2227 . 2261 , 2293 . 
2565 , 3814 ! אייזנשטם־ווינר. דעת קדושים, הרחבת דעת. עמ׳ 

218 ואילך, יתרון דעת, עט׳ 16 ואילך! ,"ח^וד!!!!^ .ס 
, 1111101 .? ;וח 51 . 1 , אז 0 < 1 ./ חו 0 ■ 1 
, 432 ; 112 .ח , 427 , 371 ; 136 .״ , 291 ,ע , 1909-38 .! 10 ) 1 
, 43,511311 ( . 7 .) ; 18 .ח , 436 ; 13 .ח , 435 ; 8 .ח , 434 ; 6 .ח 
; 268 — 267 , 1 ,( 1910 ) ) 81171 ) 1/1 /ס !{■ 11 07101 ) 01 1 171% ! 1101 
- 01 ) 8 : 441 . 5$ ,* 111 ,; 1907-9 ) •׳ 6/1 ,• 0 ־ 11111 ־ 5 .£ 

) 11 ) 0 ) 0 ,ח! 5 א 11 >ס 8.1 ; 639-640 , 1 ,( 1896-1913 ) ) 11 > 0 ו) 10 )/!) 71 ) 

.ין , 11 , 110 ק! 00 ק 1 > , 8311 ;. 17 3 ,ע . 0 ; , 1 )י/ 80 11 : 

■ 1 1 11 ) 81 07111 0 !/קץ 7 )סק 1 -> , 105 ז 113 נ) :ח!) 03140$ ; 128 , 126 , 96 
. 11 !) 8 1 11111 !) 7 11111 צ . 35101 !> ;( 625-664 . 1 , 1913 , 1 > 11 <ן 1 !ז 1% ק> 

/״ ץ! 1-11110 .• 01701 )<] . 11 . 8 : 199-210 . 39-68 , 1 , 1925-28 
. 455-456 ; 436-444 .(ןין , 1949 . 1 ) 87711 ' / 71 ) 711711 !)־!' ׳ 11 )/ 1 

י. מ. ג. 

בל, אלכסנדר גריאם — 13011 ״״; 036 ז 10 ;״ 1 ; 108 \. — 
( 1847 , אדינבורו — 1922 . בדק, קאנאדה), פיסיקן 
יפיסיולוג אמריקני ממוצא סקוטי; ממציא הטלפון. 

ב' היה בנו של אלכסנדר מלויל ב׳ ונכדו של אלכסנדר 

/• • 

ב׳, שהיו שניהם מומחים לפונטיקה ומחנכים של לקויי־ 

דיבור, ומאבותיו קיבל ב׳ את ההתעניינות והעיסוק בבעיות 

אקוסטיות. הוא למד באוניברסיטות של אדינבורו ולונדון, 

וב 870 ! היגר עם אביו לקאנאדה. ב 1872 פתח בי״ס לחרשים 

בבוסטון, ומ 1873 שימש פרופ' לפיסיולוגיית־הדיבור באוני¬ 

ברסיטה של עיר זו. מתוך הליכה בעקבות־אביו פיתח שיטה 

של לימוד הדיבור לחרשים ע״י המחשתו בראיה ובמישוש. 

1 

מהדגמת תנודות־הקול בתנודות מכאניות בא לידי ניסויים 
מכוונים להביא את תנודות־הקול לידי התאמה עם שינייים 
בעצמת הזרם החשמלי: מתוך תורתו הדידאקטית גזר ב׳ 
אח עקרון הטלפון (ע״ע). ב 1876 אישר לו פאטיט על 
המצאת מכשיר להעברת קול באמצעות זרם חשמלי. וב 10 
במארס איתה שנה הועבר על־ידיו המשפט הראשון דרך 
המכשיר החדש. להמצאה זו. שחוללה מהפכה במכניקה. 


727 


בל, אלכסנדר גריאם — כל, סר צ׳רלז 


728 


במסחר, בתחבורה ובת- 
נאי־החיים בכללם, הגיע 
ב׳ בלא שידע על ההמ¬ 
צאה הדומה באותו 
תחום, שכבר המציא 
פילים דים ב 1861 . 

ב׳ המציא — ביחד 
עם טינטר(ז 16 ת 731 )— 
גם את הפוטופון — מכ¬ 
שיר, שמעביר תנודות- 
קול לקרן־אור ומגביר 
ומחליש את עצמת- 
האור בהתאמה לתנו¬ 
דות אלו. התעסקותו 
באקוסטיקה הפנתה 
אותו גם לאוירו־דינמי- 
קר, (ע״ע), ובין השאר הנהיג — ביחד עם קרטים (-זנ 0.1 
ג 84 ; 1926 ,<( 1 ו 0 ו/ק) 4 )״ 1 111111 
. 1937 , 8142411 / 0 . 14111 )׳ 1 ו 1 )!ק!) 1 ח 1 ,(\ב 0 . 8 

ג. ל. 

בל, אלכסנדר מלויל — 11 ש 8 ש 111 ׳ 14 ש 1 \ שש 306 אש 1 \/ — 

*.״ * ־ •זד ד 1 ־ 

( 1819 , אדינבורו, סקוטלאנד — 1905 , ואשינגטון), 

חוקר דרכי החינוך של חרשים־אלמים. ב׳ היה אביו של אלכ¬ 
סנדר גריאם בל (ע״ע), ממציא הטלפון. מאביו, שהיה מומחה 
לפונטיקה ולליקויי־דיבור, רכש ב׳ את ראשית ידיעותיו 
במקצועות אלה. ב 1843 — 1865 הורה את אומנות־הדברנות 
באוניברסיטה של אדינבורו, וב 1866 — 1870 הורה מקצוע זה 
באוניברסיטה של לונדון. ב 1870 הלך לקאנאדה, ומ 1881 
פעל בוואשינגטון בחינוכם של חרשים־אלמים ע״פ שיטת 
ה״דיבור הנראה", שהמציא לצורך זה. בשיטה ז( השתמש 
באותיות, שצורותיהן כצורת כלי־הדיבור כהיערכותם ובתנו¬ 
עותיהם בשעת חיתוך־הקולות. שיטתו של ב׳ זכתה להצלחה 
מרובה, וב׳ נחשב בזמנו למומחה הראשון במעלה בפונטיקה. 
בתחום מחקרו חיבר ספרים הרבה, שהחשובים שבהם הם: 
500065 306 5 שש 11 ש£ (״אותיות וקולות״, 1858 ) 1 151816 ^ 
5 ש 11 ש< 1131 ק 1 \ 1 531 שש׳\ 1601 )ס שש 0 ש 1 ש 5 שור 1 :ד 1 שששק 5 ("דיבור 
נראה: תורת אלף־בית אוניוורסאלית״, 1867 ) 1 500065 
136005 ש£ ש 1 שו 1 ז 306 (״קולות ויחסיהם זה לזה״, 1881 ) 1 1116 
ו 1 שששק 5 0£ ש:) 0 ש 1 ש 5 ("תורת־הדיבור", 1897 )ן -סס 7 ! שו)■! 
סס 1 ש 0 שס £1 ) 0 01315 ש 1 זז 63 (״עיקרי הדברנות״, 1899 ). 

. 1906 . 8111 ) 411 ( 11 ) 44 !) 101111 ) 141 .. 7 ) 1-11 .) 

בל, אנז״רו — 11 ש 8 ז 4 \שש 06 \! — ( 1753 , סט. אנדרוז, סקוט־ 
לאנד — 1832 , צ׳לטנהאם, אנגליה), כומר ומחנך 
סקוטי. לאחר שהשתלם באוניברסיטה של עיר־מולדתו 
ושימש מורה בורג׳יניה, אה״ב, נעק)ה כומר של הכנסיה 
האנגליקנית ונשלח להודו, במאדראס היה ממונה על בית- 
מחסה לנערים וניסה להתגבר על המחסור במורים במוסדו 
ע״י הכשרתם של כמה מן התלמידים כעוזרים ("מוניט 1 רים"). 
כשחזר לבריטניה פירסם קונטרס בשם "ניסוי בחינוך" 
( 1797 ,ת 0 !! £6003 10 זת^ומ!ששק x £ ח^), שבו תיאר את 
שיטת־החינוך שלו באמצעות עוזרים, שאמנם נתבססה על 


מנהגים עתיקים, אך שוכללה על-ידיו לפי כללי הפדאגוגיה. 
הכנסיה האנגליקנית קיבלה את שיטתו לאחר ששיטה דומה 
לזו הונהגה ע״י לאנקאסטר בבתה״ס של הקויקרים, שהכנסיה 
התחרתה בהם. ב 1808 פירסם ב׳ את חיבורו "יסודות ההוראה" 
( 7011100 0£ 5 ז 0 שו 0 ש £1 ). — שיטתו — בשילוב עם זו של 
לאנקאססר— עוררה עניין מחודש אחר שתי מלחמוחדהעולם, 
שבהן נהרסו מערכות־החינוך במדינות הרבה, והיא מקובלת 
כיום בכמה ארצות. לפי שיטה זו נתארגנו בימינו בשווייץ 
קורסים מזורזים למדריכים־מורים בארצות, שיש בהן מחסור 
ניכר בכוחות פדאגוגיים, ובכללן ישראל. 

■ 11 ) 8 1 ) 14 1111112 ) 1111 )/\ 1411 1011 01111111 , 11011140 : א . 7 1 ־ 1 

- 500 , 8 ; 1822 , 0 ) 11 ) 141 !£ 11 ) 011 111 11 ) 41111 ) 5 0 ) 11111 ) 1.111111111 
. 1844 ,. 15 ׳% 3 .. 8 . 4 . .׳ 1 ) 8 / 0 )( 14 

בל, נרטרח" — 11 ש 8 130 ו 6 ׳ £055 1 שש 3 §ש 43 \. ש 6 טשזשש 0 — 
( 1868 — 1926 , בגדאד), מזרחנית, ארכאולוגית 
ומדינאית בריטית. ב׳, שהיתה נכדתו של המדינאי והתעשיין 
הבריטי סר איזק לותיאן ב׳, למדה היסטוריה באוניברסיטה 
של אוכספורד, שבה סיימה את חוק-לימודיה ב 1887 . מסוף 
שנות ה 90 ערכה מסעות בסוריה וארץ־ישראל, אסיה הקטנה, 
עיראק (אז: מסופוטאמיה) ואיראן, ופירסמה תרגומים של 
שירה פרסית (- 01 שד 1 ש תז 0 ש£ 0$ שש 0 ק ; 1894 , 03 ש 3 א-ש 53£3 
1897 , 12 ) £63 0£ 30 ׳\). תיאורים של סיוריה ומחקרים ארכאו¬ 
לוגיים (- 10 זש\ 1 ; 1907 , 0 ^ 501 ש 1£1 306 1 שש 5 ש 0 שו 1£ , 13 שץ 5 
- 17141131 31 ש 0 ף 1405 306 שש £313 ; 1911 , £1 ז 3 ש 00 ש^ 10 31£1 ש 
1914 ,ש 61 ). ב 1913/14 סיירה במדבר הערבי והיתה האשד, 
האירופית השניה (אחר אן בלאנט) שהגיעה עד חאיל, בירתם 
של בני־רשיד במרכז נג׳ד. מ 1915 ואילך שימשה קצידקשר 
של ה״משרד הערבי" (הבריטי) בעיראק, שנכבשה אז בהד¬ 
רגה ע״י הבריטים. ב 1917 פירסמה את ספרה "הערבי של 
מסופוטאמיה" ( 113 ח 013 ק 50 ש 1 \! 0£ י 31 ש\ 7 שוד!). מאותה שנה 
עד 1923 שימשה בתפקיד של יועץ מדיני למושלים־הנציבים 
הבריטיים בעיראק: סר פרסי קוכס (צ 00 ), סר ארנולד 
וילסון (שלמדיניותו התנגדה בתוקף), ושוב סר פרסי קוכס, 
ובתפקיד זה נודעה לה השפעה חשובה בכיוון של הקמת 
המדינה העיראקית ועיצוב משטרה בשנות־קיומה הראשונות. 
מבחר של מכתביה, שפורסם אחר מותה ( 0£ $שש!זש£ שית" 
1927 , 11 ש 8 ץ £36 . 6 ש ,. 8 . 0 ), גדוש ידיעות על תקופה זו 
בדברי ימי עיראק. ב׳ ייסדה בבגדאד בית־נכות ארכאולוגי, 
ולאחר שפרשה מן השירות המדיני ( 1923 ) שימשה מנהלת־ 
כבוד של מחלקת־העתיקות בעיראק. 

. 1940 .. 8 . 0 . 51 ז 0 ש 14 41 חג ץ 004110 .) 1 

י. שש. 

3 ל, 10 ־ צ׳ן־א — 11 ש 8 5 ש 1 ש 3 ו 0 ש $1 — ( 1842-1774 ), 
אנאטום, כירורג ופיסיולוג בריטי־סקוטי. ב׳ היה בנו 
של כומר עני בסביבות אדינבורו. מתחילה למד רפואה בסיועו 
ובהדרכתו של אחיו הבכור, הכירורג ג׳ון ב/ ואח״כ באוניבר¬ 
סיטה של אדינבורו, שבה סיים את חוק־לימודיו ב 1799 . 
ב 1804 חיברו שני האחים ספר־לימוד באנאטומיה. אותה שנה 
עבר ב׳ ללונדון ופעל בה כרופא־מנתח. הוא נתפרסם ע״י 
טיפולו בחיילים שנפצעו בקרבות של חיל־המשלוח הבריטי 
בספרד ובקרב־ואטרלו. ב 1824 נתמנה פרופסור לאנאטומיה, 
ב 1828 — פרופסור לפיסיולוגיה. ב 1831 הוענק לו תואר־ 
אבירות. ב 1836 חזר לאוניברסיטה של עיר־מולדתו כפרו¬ 
פסור לכירורגיה. 



א. נריאם ב 3 



729 


בל, סר צ׳רלז — בלאו, יהודה אדיה 


730 


ב׳ היה פעיל מאוד כרופא, כחוקר, כמורד. וכמחבר. כתביו 
חדורים רוח של דתיות נוצרית! במציאות חאנאטומית 
והפיסיולוגית ראה בכל מקום גילויים של חכמתו, יכלתו 
וחסדו של הבורא. תגליתו הפיסיולוגית החשובה של ב׳ 
היתח ההבחנה בין עצבים סנסוריים ועצבים מוטוריים מצד 
ההבדל הפונקציונאלי הקיים מלכתחילה בין השרשים האחו¬ 
ריים והקדמיים של העצבים ההקפיים. ב׳ פירסם את תגליתו 
זו ב 1811 על סמך מימצאים ניסויים מועטים, שנמנע 
מלהרחיבם מחשש לצער בעלי־חיים. כשחזר מז׳נדי (ע״ע) 
ב 1821 וביסס סופית את ההנחה בדבר הפונקציות השונות של 
שני שרשי־העצבים על סמך חומר ניסויי מרובה, פרץ סיכסוך 
חריף בין שני החוקרים בקשר לזכות־הבכורה על תגלית זו. 
כיום מכונה עקרון־יסוד זה של מבנה מערכת־העצבים על 
שמותיהם של ב׳ ושל מאז׳אנדי כאחד, אע״פ שכבר הבחינו 
בו הבחנה מעורפלת ארסיסטרטוס (ע״ע) וגלנוס (ע״ע) 
בתקופה העתיקה ובורהוה (ע״ע) בתחילת המאה ה 18 . — 
משאר מחקריו של ב׳ באנאטומיה ובפיסיולוגיה של מערכת־ 
העצבים חשובים המחקרים על עצבי־המוח ¥ ו ¥11 וניחושיו 
בדבר "האנרגיה הסגולית" של החושים (ע״ע) ובדבר האיתור 
בקליפת המח (ע״ע). 

•תזס 0 . 0 .] ; 1859 ,.מ 01 ו'י 1 .\, 

." 1932 , 1414101111 $001111/1 / 0 ץ■( 1-11110 ,שו״ז 

י. ל. 

בלאד׳רי (יטגל,^), אחמד אבן ?ח.יא אבן ג׳א?ר 

אבן לאווד אל" (מת 892 ), היסטוריון ערבי. 

כבן למשפחת־חצרנים ממוצא פרסי למד אצל גדולי המלומ¬ 
דים בתקופתו. בנסיעותיו המרובות בא במגע עם בלומדים 
שונים בערים הפרובינציאליות והרחיב את השכלתו. בידיעות 
המועטות, הנמסרות עליו ע״י הביוגראפים שלו, מוטעם 
כשרונו כמשורר וכמתרגם מפרסית לערבית ומובלטים שני¬ 
נותו וזכרונו. ב׳ זכה להוקרה בחייו והיה מאנשי הפמליה 
של החליפים אלמתוכל ( 61 — 847 ) ואלמסתעין ( 66 — 862 ) 
ומורו של בן החליף עבדאללה אבן אלמעתז, שהיה משורר. 

מב׳ נשתמרו שני חיבורים, שיש להם חשיבות מרובה 
להכרת התקופה הטרם־אסלאמית והתקופה הראשינה של 
האסלאם. בספרו הגדול על יחוסי־האצילים (אנסאב אל־ 
אשראף) נותן ב׳ תיאור מקיף ומפורט מיחסי האצולה 
השבטית הערבית וכן הוא מספר את קורות אנשיהם של 
השבטים בתקופה שקדמה לאסלאם, בזמנו של מחמד ובתקו¬ 
פת בני אמיד,. הספר, שהמחבר לא הספיק להשלימו, דן רק 
ביחסים של רוב שבטי מצר ומגלה פרטים מרובים על 
מלחמותיהם של השבטים בתקופת הג׳אהליה, על עמדתם 
כלפי הנביא, על ההתחרות בין המנהיגים, על פעילותם 
של השבטים בתקופת בני אמיר.,ועל השתתפותם בתנועות 
דתיות־פוליטיות שונות, וכן על חשיבותם של שבטים ופלגי־ 
שבטים שונים במערכה המדינית של האימפריה האסלאמית. 
תיאורי פעולותיהם של החליפים, המנהיגים, המשוררים 
ואנשי־המחשבה הם רחבים כל־כך עד שפעמים הם נראים 
כמו׳נוגראפיות מיוחדות. הידיעות על התקופה העבאסית, 
שבה נתמעטה השפעתם של הערבים באסלאם, הן מועטות. 
מהדורה ביקרתית של ספר זה, שנערכת ע״י כמה מלומדים, 
מוציאה (בכמה כרכים) האוניברסיטה העברית. 

ספרו השני, על הכיבושים המוסלמיים (פתוח אלבלך־אן), 
מכיל שפע של ידיעות על דרכי הכיבושים הללו, על תנועות- 


הצבאות, שהיו קשורות בהם, וכן על האדמיניסטראציה של 
השטחים הכבושים, התיישבותו של קבוצות שבטיות שונות 
בשטחים אלה, חוזי־השלום שנכרתו ע״י הכובשים, וכיו״ב. 

ב׳ ניסה לשלב את החומר העצום של מסורות בודדות 
בתוך מסגרת של הרצאה היסטורית, לאחר שבדק את החומר 
ובירר אותו כשהיו לפניו ידיעות סותרות. ספריו, המצטיינים 
באויביקטיוויות, שימשו מקור להיסטוריונים ערביים מרובים, 
אך לא זכו לפופולאריות יתרה. 

; 1952 11511771 { 0 ץז 1$10 \ 1 4 , 31 ^זח $0 ס£ 

11 ^) 4 ) 01 ת 1210 )ת 7 ) 1 ה 1 550 ) 7 ^ 0072 1 ) 4 4111 ,ח 001:01 .ס . 5 

־ 1 ס^ססז 0 . 0 ;.££ 603 .ק , 1938 •( 1935 1 ) 0711 >[) 41511 ) 721 ) 071 

- 15013 31 ; 1197 , 111 , 216 , 1 , 111 . 1 , 041 ,חחמוח 

, 0 ( 000 10 ) . 1 א . 00 . 712 ) 10721 ^) 7 11107125 ) 12 ^) 1 <^ 2 ) 01x7 ,ךז $0 !ז 

; 1916 ,ח 0 )ןסןןז 111 \ . 1 ? ^ 111111 . 11 ? ץנ 1 . 3051 ־ 1 * 1 * . 1866 

, 010 ) 001 . 0 . 8 . 1 ) 0 . ¥01 , 11 ) 21-41/17 {/ 47250 י 1 ז 11 ן 11 > 3 !ג 1-15 מ 

. 1938 ,ז 0 ^ת 51 י-.ס 50111 . 4 ^ . 1 ) 0 , 3 ^\ 1 . ¥01 : 1936 

י. מ. ק. 

בלאו, יהוחז אריה — ״ 813 ( 05 (^ 1 ) 8 ;^.י 3 > 0 ^ 1 — ( 1861 , 
פוטנוק, הונגאריה — 1936 , בודאפסט), חוקר במדעי־ 

היהדות. ב׳, שהיה בן למשפחת־סוהר מטופלת בבנים בעיירה 
הונגארית, למד מתחילה בישיבת־פרסבורג, ומ 1880 — בבית־ 
המדרש לרבנים בבודאפסט ובאוניברסיטה שבעיר זו(בעיקר 
מדעי־המזרח). ב 1887 הוכתר בתואר דוקטור לפילוסופיה. 
וב 1888 נתמנה כפרופסור לתלמוד בבית־המדרש לרבנים 
בבודאפסט. אח״כ הורה כאן גם מקרא, עברית וארמית 
ומקצועות אחרים. ב 1914 , כשמת ב. ז. בכר (ע״ע), נתמנה 
ב׳ במקומו כמנהלו של בית־המדרש הנזכר, ובתפקיד זה 
שימש עד 1932 . ב׳ היה גם עורכם של העיתונים למדעי- 
היהדות, שיצאו בהונגאריה: 10 ת! 57.0 251110 ז 3 ץ׳} 43 א.. "הצופה 
מארץ הגר״, והמשכו — "הצופה לחכמת־ישראל". 

ב׳ היה מן החוקרים הפורים והרבצדדיים ביותר במדעי־ 
היהדות בדור האחרון. מחקריו, המצטיינים בחריפותם. 
נכתבו בכמה לשונות, אך בעיקר בהונגארית ובגרמנית. 
החשובים שבהם הם: ת £0 תט! 01 ט 5 ז 10 ת( 1 1150116 שזס 1355 א 
(״מחקרים במסורה״), 1891 , שבו האיר ב׳ באור חדש את 
ענייני המסורה לפי מקורות התלמוד! בנושא זה מטפל ב׳ 
גם ב״הערות למבוא לכתבי־הקודש״ (ת 1 8 תנ 1 :ז!:> 1 ״!£ זט 2 
. 141 ־ 50111 1011180 ־ 1 6 !!>), 1894 ! מרובי־עניין הם ה״מחקרים 
לתולדות הספר העברי הקדום וספרות־המקרא״ ( 1100 ) 510 
11115115011011 זט. 7 115111 ת 050 ׳\ 5 ו 01 ט 13 ו־ 01 ר 01501 ־ 1 ר 1 ש 1 ר 1 :ז 11 ^ ומנ 7.1 
10 ו 101 ו 80501 זט 31 ז 0 ז!- 1 ), 1912 ! מעבודותיו בתחום המשפט 
העברי ראויים לציון ספרו על "דיני הגירושים וספר־ 
הכריתות בישראל״ (ז 10 >!סחט 2 תט 1 ) 01 ו 110501 ! 0111501101 ( 016 
101 ־ 501101010151 1150110 ) 11 (), 1911/2 ! וכן: "הפרוזבול לאור 
הפאפירוסים היווניים ותולדות־המשפט"( 01110 ע ות 011 נ 0$1 זי 1 
05011101110 § 5 ) 110011 ־ 101 ) 1 >תט 1 ז־(ק 3 ? ח 10011150110 זי} ■ 101 >), 
1927 ! בתחום הפולקלור היהודי: -ז 0 נ 1 ט 23 1150110 ) 11 ( 311 035 
ח 050 ״י (״מנהגי־כישוף יהודיים בתקופה העתיקה״), 1898 ! 
חשיבות מיוחדת נודעת לספר : 1 >תט 0£0 !ז 8 35 ח 10 )ס 1¥1 1-00 
10100 ) £151 ; 50110 ("אגרותיו וכתביו של ר׳ יהודה דה מודיינא"), 
ב׳ חלקים, 1905/6 . במבוא המקיף שלו לספר זה האיר ב׳ 
את אישיותו של ר׳ יהודה אריה דה מודינא, וכן יש בו פרטים 
מעניינים על בני חוגו של זה האחרון ועל חיי הרוח והחברה 
בקהילה היהודית בוויניציאה באותה תקופה. כמו־כן פירסם 
ב׳ מחקרים על המכילתא והספרי, הפאפירוסים של יב, 
תולדות היהודים בהונגאריה. מונוגראפיה על ב. ז, באכר, 



731 


כלאו, יהודה אריה — הבלאדיים, האיים 


732 


ומאמרים ב £3 >:>ק 10 :>ץ:>ת£ — ב׳ היה גם פעיל מאוד 

כמבקר מדעי: הוא פירסם יותר מ 1,200 ביקורות וסקירות. 
גם בחייה הריחנים של יהדות־הונגאריה נטל חלק פעיל. 
מ 1902 היה ראש הסקציה לפולקלו׳ר של החברה היהודית־ 
ההונגארית לספרות. 

כמה ספרי־יובל וספרי־זכרון נתפרסמו לכבודו. ביניהם: 
"וזאת ליהודה", וינה, תרפ״ו(ובאותה שנה גם כרך בהונגא־ 
רית ובו ביבליוגראפיה מפורטת של חיבוריו ערוכה על־ידי 
ד. צ. פרידמן)! "זכרון יהודה", תרצ״ז (ובו תולדות חייו 
מאת ד. ש. לוינגר והשלמה לביבלייגראפיה הנזכרת מאת 
בקוני־פרידמן). 

ד. ש. ל. 

בל־איל, ערל לואי אזגיסט פורןה, ך? 0 - 5 ־ 1 זבו 0 

ש 151 -ש 11 שפ 010 01110 , 11£1 ן>נ £01 שז 11$ §נ 1 \/ £01115 — 

( 1684 — 1761 ), מצביא ומדינאי צרפתי. ב׳ היה נכדו של 
ניקולא פיקה, שב 1653 — 1661 היה מיניסטר־הכספים של 
המלך לואי ב׳ הצטיין במלחמת־הירושה הספרדית 
( 1701 — 1714 ) ובמלחמה נגד ספרד ( 1718/19 ) וכן השתתף 
במלחמה על הירושה הפולנית ( 1733 — 1738 ) כמפקד הצבא 
על־יד הרינוס ( 1734 ). ב 1741 השיג את התערבותה של 
צרפת במלחמה על הירושה האוסטרית ( 1741 — 1748 ) ופעל 
נמרצות לטובת בחירתו של קארל מבאוואריה כקיסר־גרמניה 
(יאנואר 1742 ). במלחמה נגד אוסטריה כבש את פראג 
( 1741 ) וניהל בזריזות את נסיגתו המסוכנת של הצבא 
למערב־בוהמיה (סוף 1742 ). ב 1744/45 היה בשבי האנגלים 
וב 1746/47 נלחם בהצלחה באיטליה. ב 1748 העניק לו המלך 
לואי ע x את התואר של דוכס. 1758 — 1760 שימש כמיניסטר־ 
המלחמה ויזם רפורמות חשובות באירגונו של הצבא הצרפתי. 

. 8 . 011 ; 1908 .. 8 1007171101 4114 1.0 , 30 ז:> 11 :>£' 4 .? 

. 1 / 1881/91 ) 1 1.01411 10141 !) £0177 1 * 1 , 01 ( 2 ? 

בל־אלעס׳ ע־ע נטרלו. 

הבלארץם ( 0$ ז 831£3 ), האייב, קבוצת־איים במערבו של 
הים התיכון. שהיא מחוז של ספרד. שטחם של 
הא׳ הב׳ כ 5,014 קמ״ר ומספר תושביהם כ 430,000 ( 1950 ). 

הב׳ נמשכים לאורך של כ 280 ק״מ מדרום־המערב לצפון־ 
המזרח. והמרחק בין חצי־האי הפירניאי והאי הקרוב אליו 
כיותר מאיי־הב׳ הוא 85 ק״מ. הגדול שבאיים אלה, מיוו־קה 
(ע״ע), תופס כ 72% משטחם ובו כ 80% מאוכלוסיהם! 
השני בגדלו הוא מינורקה (ע״ע), השלישי איויזה (ע״ע) 
והרביעי ם 4 רמנטךה. שני האיים האחרונים ואחד־עשר האיים 
הפעוטים הסמוכים להם נקראים גם בשם ה״פיטיאוזים". בכל 
אחד מן האיים הקטנים יושבות אך משפחות אחדות בלבד. 
בס״ה יש בב׳ כ 90 ישובים ומהם 7 ערים, שעיר־הבירה 
פאלמה דה מאיורקה היא הגדולה שבהן (ע״ע מיורקה). 

הב׳ יושבים על אדן תת־ימי, שהוא המשך של הרי־ 
הקמטים שבדרום־ספרד (ע״ע פיו־ניאי, חצי־האי). צורת* 
הקרקע שלהם אינה אחידה! שיאם ( 1,445 מ׳) נמצא 
במאיו׳רקה! הנמוך שבאיים הוא פורמנטרה. בכל איי־הב׳ 
יש, מלבד גבעות והרים, גם שפלות םו׳ריות. האקלים ממוזג 
ונוח כל ימות־השנה, והב׳ הם קרקע־גידול משובח לירקות־ 
חורף, וכן לגפן, לזית, לתאנה, לעצי־הדר ולשאר גידולי 
הים התיכון. אדמות־ההרים, שאינן ראויות לעיבוד, משמשות 
מרעה לצאן ולחזירים. נשתמרו באיי הב׳ גם יערות־ארנים 
בעלי ערך כלכלי. מן המחצבים שבהם יש חשיבות רק לפחם 



כביש בהרי־סאיורקה 

החום, לעופרת ולשיש. הים מספק דגים לשימורי סארדינים 
ואנצ׳ובי. כמו־כן יש באיים תעשיות של נעליים וקדרות 
משוכללת ותעשיה קטנה של חרושת־ברזל. תושבי הב' 
מדברים קאטאלאנית בניב מיוחד. 

היסטוריה. שרידים מרובים וחשובים מתקופת־האבן, 
שנמצאו בב׳, מעידים, שבאותה תקופה כבר נתקיים בהם 
ישוב גדול. כשבאו הפיניקים והיוונים אל האיים עדיין 
נמצאו בהם שוכני־מערות פרימיטיוויים במספר ניכר. בני* 
האיים הצטיינו בימי־קדם בקלעים, ואנשי קרת־חדשת. 
ששלטו בב׳ מן המאה ה 6 עד 202 לפסה״ג, ואח״ב הרומים, 
ששלטו בהם בפועל רק מ 123 לפסה״ג ואילך, העמידו מהם 
גדודי־קלעים. בתקופות שונות שימשו הב׳ קנים של פירטים 
מסוכנים. ב 465 לסה״ג כבשו הוואנדאלים את הב׳ וב 534 — 
הביזאנטים. המוסלמים חדרו לב׳ ב 797 , אבל רק מן המאה 
ה 10 ואילך החזיקו בהם בקביעות. במאה ה 11 היחד, בב׳ 
ממלכת שודדי־ים מוסלמית תקיפה. חאימה (יעקב) 1 , מלך 
אראגון, כבש את הב׳ מידי המוסלמים. ב 1276 — 1343 היו 
הב׳ ממלכה נוצרית עצמאית (ע״ע מי(רקה), אח״כ חזרו 
לידיה של אראגון, וביחד עמה נתאחדו עם קאסטיליה 
( 1474 ). ב 1708 — 1756 וב 1763 — 1782 היה האי מינורקה בידי 
הבריטים. במלחמת־האזרחים הספרדית של 1936 — 1939 הצ¬ 
טרפו מאלרקה ואיוויזה למתקוממים ומאיורקה שימשה בסיס 
חשוב לצי (לאויריה של האיטלקים! מינורקה נפלה בידי 
פראנקו ב 1939 . על היהודים בב׳ ע״ע מיורקה. 

1869-1891 .. 840 7 , 8141 147111 071 ^ 1 מיז . 8 017 ,•ו 310 ׳\| 3 צ .£ 

4177 804170 4/141 ! 8014 ,זח 30$0 ז? . 13 ;(מהדורה נזקוצרח, 1897 ) 

! 417 071711171117 2147 511441170 תחנרחזסזצ ,£ ■\ז : 1911 ,. 8 
, 8 1117 ' .ת 11 ז 60 הת 13 ) 0 . 0 .? ; 1918 , 770 ס 1011 \ 177171171 ) 001 ) 1 
147 ) 074 ) 510 417 01700 ? , 0430 ^ 3 ^ 1 .? ; 1927 , 1171 ) 870 1/1717 0011 

. 1936 ״ 8 1171 171 71 

מ. בר. 


733 


כלבו, צ׳זרה — בלבול 


734 


3 לב 1 , צ'?ךה — 0 ( 8311 6 זמ; 0 — ( 1789 , טורינו — 1853 , 
שם), מדינאי, היסטוריון וסופר איטלקי. אביו של 
ב׳, שהיה ממשפחת־אצילים, מילא תפקידים דיפלומאטיים 
חשובים בשירותם של מלכי־פימונט, וב׳ ירש ממנו את 
נטייתו לפעילות מדינית. הוא למד משפטים ומ 1808 עד 
1814 מילא תפקידים שונים במינהל האזרחי של המדינה, 
שייסד נאפולי(! באיטליה הצפונית. בימי הרסטויראציה נעשה 
ב׳ קצין בצבא־פיימונט, אך מאחר שהיה מעורב במהומות 
הליבראליות של שנת 1821 הוכרח לפרוש מן הצבא. מאז 
הקדיש את עצמו לספרות ולבירור רעיונותיו המדיניים, 
וביחוד לחיפוש פתרון לבעיית שיחרורה של איטליה. ב׳ 
היה ליבראלי מתון ונוצרי מובהק והיה בין יוצריה של 
התנועה הנאו־גולפית, שהטיפה להקמת פדראציה של מדינות־ 

* ז 

איטליה בראשותו של האפיפיור. את רעיונותיו המדיניים 
הביע ב׳ בספרו 113113 '(> 20 ת 3 ז 0 ק$ * 1 (.תקוותיה של 
איטליה״), 1843 , שבעיקרו הוא קריאה נרגשת להשגת 
עצמאותה של המולדת וליצירת משטר קונסטיטוציונאלי, 
כדוגמת הדמוקראטיה האנגלית, שיאפשר את ייצוגם של כל 
חלקי־העם בפארלאמנט. בתסיסה לאומית־נוצרית חדורים גם 
חיבוריו ההיסטוריים־המדיניים: ״תולדות איטליה״ ( 1830 ), 
.חיי דאנטה״ ( 1839 ) ו״קיצור תולדות איטליה״ ( 1846 ), 
שבהם הוא בוחן את עברה של איטליה מנקודת־המבט של 
העצמאות הלאומית. ב 1848 , כשנתקבלה בפיימונט חוקה 
חדשה, הוזמו ב׳ ע״י המלך לעמוד בראש הקאבינס הליבראלי 
הראשון. ב 1852 נתבקש ב׳ שוב להרכיב ממשלה, אך לא 
הצליח בדבר. בשדה־הספרות השתייך ב׳ לזרם הרומאנטי. 
ספרו.ארבע נובלות, שסיפר מורה עממי" כולל סיפור אחד 
בשם .היהודיה". 

, 110 שתז 0 ? . 0 ; 1856 .. 8 . 0 * 1 ( 07 * !) 1 > ! 7111 * 1 ) 1/110 , 1 )) 00 >א .£ 
■ 11001 0 * 1 ,$£*:>ז)ח£' 1 > 35561-10 ? .!/ ; 1939 ,. 8 . 0 *וחסס 11 
■ £070 111100 סק 10 ) . 8 . 0 , 1 זזד^ 1 ^ .!/ ; 1940 .. 8 . 0 11 > 7)1x20 
, 06 סז 0 . 8 ;( 308-318 .קק , 1938 , 1010110 ( 17 > 10000 ( 1 ח 1 ) 70 ק 
. 1921 , 1 , 01 ׳\ , $10710 <1(110 5107)0170/10 1101101)0 71*11(0. X1X 

י. ב כ. 


הדרום וכנציב־פאנאמה וב׳ נתכוון לכבוש את סרו. אך אח 
השלטון בדאריין (שממזרח לסאנאמה) מסר המלך לסדרו 
אריאם דה אוילה ( 1440 — 1530 ) המכונה פדראריאס, שעם 
זה נעשה ממונה על ב׳. עד מהרה פרץ סיכסוך חריף בין 
שני המפקדים ופדראריאם הוציא את ב׳ להורג כבוגד ( 1517 ). 

; 1914 ,. 8 ) 4 2 ) 071 א 0 ) 1/07 , 316 * 011 ץ 6 זז 1 ו 1 :!} 013 ז 41 , 46 . 11 
07171 א 0 * 1/01 / 0 71 ) 111 * 1 0711 10/7 .ח 50 ז 16 או^ . 0 ״ 1 . 011 

. 1914 ,. 8 ) 1 > 

א. ם. י. 

3 לבול ( 6 ב 13 ז 0 ת 0 ת:>ץק או 136 >! 1 > 0 קץו 1 :> 3 ז 8 ), משפחה של 
ציפרי־שיר (ע־ע),שמעיה מצויים באפריקה ובאסיה 
הקדמית והדרומית. סימניהם: רגליים קצרות וחזקות! מקור 
בעל עובי בינוני וכסוף במקצת, שזיפים מצויים בבסיסו! 
כנפיים קצרות ומעוגלות, זנב בעל אורך בינוני! נוצות הגוף 
ארוכות ורכות, וביניהן מפוזרות נוצות דמויות־שערות. 
צבעי־הב" הם עס״ר אפור, שהוד, חום וירוק! במינים 



בולבול ( 60515 נ] 03 געזסחסחשץ?) 


מרובים מופיעים צבעים בולטים, כגון צהוב, אדום או כחול. 
על הראש או בבסיס־הזנב. משפחת־הב׳ כוללת כ 240 מינים, 
כולם שוכני־עצים, שנעים מענף לענף ועל פני־האדמה בניתור. 
עיקר־מזונם סירות, אבל הם אוכלים גם חרקים, פרחים, 
עלים וזרעים. מעיהם קצרים ורחבים, ועיכולם מהיר: כשב׳ 
רעב אוכל פירות, מופיעים הגללים הראשונים לפעמים אחר 

ג ו 

8 — 10 דקות. — בא״י חי רק מין אחד של ב״ — 11$ ז 000 ח:>ץ? 
$1$ ת 6 ק 3 ש —, שהוא רווח בחלקים של אפריקה ושל המזרח 



התיכון. הוא גדול מן הדרור (משקלו כ 38 ג׳)! הוא מצוי 
בשפלות יותר מבהרים, וביחוד בקרבת ישובים, אך גם 
בנאות־מדבר ובכל מקום שיש בו עצים ושיחים. הב" חיים 


3 לב 1 או ( 0 ק 1 לה — 831803 ש 3 2 שת 11 א 3500 ^ — 

( 1475 — 1517 ), סיר ספרדי. נראה, שאחר שנת 1501 
הגיע לאי־היספאניולה (האיטי)! כאן נסתבך 
בחובות וב 1511 נצטרף למסע־תגלית, שבו 
הגיע אל החוף של מסרץ־דארין (תש 1 ז 03 ), 

־ 

אותו של ים גדוד מדרום להרים ועד ארץ" 
הזהב (ממלכת האינלןה, ע״ע). בינתיים קיסרגו 
עליו יריביו בחצר־המלך וב׳ נצטווה לחזור קץ 4 ^ 
לספרד. כדי לסיים את המלך ביקש ב׳ לבצע 4 1 ? 
מפעל חשוב וסנה דרומה. בלווייתם של 190 
ספרדים (ביניהם סרנסיסקו פיזרו, ע״ע) וכמה ן . ¥1 
מאות אינדיינים. לאחר מסע קשה של 25 ימים \ ^* 8 ל 

דרך יערות סבוכים ולחים ותוך התגוננות | ^ .'.- 06 

מתמדת מפני התקפות של אינדיינים, נתגלה 
לעיניו בדרום הים הגדול, כלומר האוקיינוס 7 ׳ 
השקט. ב 29 בספטמבר 1513 הכריז במפרץ סן 
מיגל ( 4121101 ? 530 ) על.יכדהדרום״ הגדול ועל .• ׳ • 


חוסו כקניינו של מלך־ססרד. המלך המסוייס 
מינה את ב׳ כמפקד ( 3361301340 ) של ים־ 


בלבוא מהבל מנחות ונלי״ 1 הנ> מידי הילידים (תחרים מחור החלה הרביעי מל 
הססר על אסריהה מאח ץז 8 11.46 ־ 1 ) 



735 


בלבול — כלבן. מאיר שמואל 


736 


זוגות־זוגות במשך כל השנה; במקומות עשירים במזון, כגון 
בכרמים ובגני-פרי בזמן הבשלת הפירות ובערמות־אשפה, הם 
נמצאים לפעמים חבורות־חבורות. הב׳ מצטיין בשירתו היפה 
("הזמיר הארצישראלי"), שהזכר משמיעה רק בדימדומי־ 
הבוקר. כל זוג דוגר 2 — 3 פעמים במשך עונת־הדגירה, 
הנמשכת מאפריל עד אוגוסט. את קינם הם בונים בשיחים 
או על ענפי־עצים (בגובה של 1 — 3 מ׳) מזרדים, שרשים 
ועע)בים יבשים, ולפעמים הם גם מדביקים אליו מבחוץ 
חתיכות של צמר או צמר־גפן. מספר הביצים 2 — 5 . ההורים 
מאכילים את גוזליהם בחרקים ופירות. הגוזלים עוזבים את 
הקן בגיל 10 ימים, כשעדיין הם קטנים מאוד וגופם מכוסה 
רק בנוצות מועטות. — במקומות שבהם הב" מרובים, הם 
גורמים לפעמים נזק ניכר לעצי־הפרי. 

ה. מ. 

בלבום, ל{ק י 3 ם ק 1 ךנליום ( 8318115 01111$ תזס 0 11011$ ^ 1 ), 
המכונה הגדול (ז 1310 ׳א) להבדילו מבן־אחיו, הנקרא 
הקטן (ז 0 ת 11 ׳\. 00111151331805 ־ 001 ״ 8 ), מדינאי רומי. ב' נולד 
בגדס (=קךש) שבהיספאניה בתחילת המאה הראשונה 
לפסה״ג. נלחם בספרד בקוינטום סרטוריוס (ע״ע), קיבל את 
האזרחות הרומית מידי פומפיום והגיע לדרגת פרש ( 1105 ) 00 ). 
הוא מילא תפקיד חשוב בהקמתו של הטריומוירט הראשון. 
ב 61 ו 58 לפסה״ג שימש ״ראש האומנים״(- £38 30£001115 שק 
וח 1 ! ז ) במחיצתו של קיסר בספרד ובגאליה. היה מצדדו הנלהב 
של קיסר ברומי והשפיע לטובתו באמצעות עשרו המרובה 1 
ע״י כך עורר את ךגזם של האופטימטים, שתבעו אותו לדין 
על שנטל לעצמו, כביכול ללא זכות, אזרחות רומית. אך ב׳ 
זוכה מאשמה זו בעזרתם של קיקרון והטריומווירים. במל- 
חמת־האזרחים ניסה לתווך בין הצדדים. עם גמר־המלחמה 
פרש לחיים פרטיים. כשנרצח יוליום קיסר עמד ב׳ על צידו 
של אוקטאוויינום והיה חברו לקונסולאט בעזנת 40 לפסה״ג. 
הוא היה הראשון מבני חוץ לאיטליה שהגיע למשרה גבוהה 
זו. שנת־מותו אינה ידועה בבירור. 

ב׳ היה חובב ספרות וידידם של אטיקוס (ע״ע), קיקרון 
ודרו (ע״ע). בהשפעת שידוליו השלים אולום הירטיוס 
(ע״ע) את רשימותיו של קיסר על מלחמותיו בגאליה. 

. 1 > 0 זזן 11 י ־ 501 זטק- 011 ־ן־זץ*ד. 011 ,,* 1 > 1 ) 1 11 ;גא// 4 מ 0 '* { 1 ,סזססיג) 

0 ; 77 , 1110 < 5 .מ ;.וח 355 ק ,־/ 4 // 3/0 *־/ 7 * 640 .£ ; 62 

10 וחו 11 * 0 ק 1 ח! :חסז? , 1 >חו; 0 . 1 א : 1939 . 1:071 ) 011 •)^ ;/ £0/7/4 

, 1946 , 1$ ) 0107-11 ^ 

א. ש. 

בלבי, אךריאנ 1 — 133181 0 ת 3 !ש 8 .\/■ — ( 1782 — 1848 ), 
סטאטיסטיקן וגאוגראף איטלקי. ב׳ ישב שנים הרבה 
מחוץ למולדתו, בפורטוגאל, בפאריס ובווינה, וכתב בצרפ¬ 
תית את חיבוריו, בעיקר ספרי־לימוד בגאוגראפיה, שזכו 
לפירסום גדול, למהדורות מרובות ולתרגומים ללשונות אח¬ 
רות. ב׳ לא היה חוקר מקורי, אבל הורה דרכים חדשות 
לשימוש בחומר סטאטיסטי בגאוגראפיה וכן הבין כיצד להפיץ 
את ידיעת הגא(גראפיה ברבים. להצלחה מיוחדת זכה חיבורו 
810 ק 3 ז§ 000 80 0 § 0 ז 8 .\ש (״תקציר־הגאוגראפיה״), 1832 , 
שהיה מקובל, במקורו ובתרגומיו, עד סופה של המאה ה 19 . 

בלביטס, מן־סיס קיליוס רןלדנוס - 03011115 . 0 

115 ת 83181 115 ת 1 ׳\ 031 —( 178 לערך — 238 לסה״ג), 
קיסר־רומי במשך שלושה חדשים בשנת 238 לסה״ג. ב׳ היה 


בן למשפחה עשירה, אבל לא מיוחסת ביותר. הוא היה 
פעמיים קונסול, וכן שימש נציב בפרובינציות רומיות שונות. 
כשנרצחו שני הגורדיינים באפריקה, שמרדו במכסימינום 
התרקי (ע״ע), בחר הסנאט בב׳ ובמאכסימום פופיינוס וצירף 
אליהם בתור קיסר את גורדיינום השלישי, נער בן 14 , שהיה 
נכדו של גורדיינום הראשון. כדי למנוע כל התחרות וקנאה 
בין שני השותפים העניק הסנאט דרגה שווה (דרגת־״אוגוס־ 
טוס") לשניהם ועשה אותם שותפים שווים אפילו למשרת 
ה 115 ות 1 ^ז 1 ^ 11 זח 0 ק, שעד אז נחשבה כבלתי ניתנת 
לחלוקה. פופיינוס היה איש־צבא יותר מחברו, ועל־כן נשלח 
בראש צבא נגד מאכסימינום, שעלה על איטליה מגבול 
הדאנובה כדי להילחם ביריביו, ואילו ב׳ נשאר ברומי 
כמנהל־המדינה. לאחר שמאכסימינום נרצח על־ידי חייליו 
בסביבות אקויליאה חזר פופיינום לרומי כמנצח כביכול. אך 
בשעה שנעדר סן העיר פרץ סיכסוך־דמים בין הפרטוריינים 
והאוכלוסיה של רומי. ב׳ לא יכול היה להשתלט על אי־הסדר 
ודבר זה הביא את הקץ על שני ה״א־גוסטים". הפרט(ריינים. 
שלא חיבבו אותם, מפני שלא נבחרו על־ידיהם אלא ע״י 
הסנאט. ביקשו הזדמנות להיפטר מהם ולהעמיד במקומם 
קיסר משלהם. ביום, שבו נערכו משחקים ציבוריים התנפלו 
החיילים על הארמון. פופיינוס ראה את הסכנה וקרא לעזרה 
את חיל־המשמר הגרמני, שהיה נתון לפיקודו של ב׳. אך ב׳ 
סירב לשלוח חיל זה אליו מפני שחשד בכוונותיו של חברו 
לשלטון. כתוצאה מכך נרצחו שני האוגוסטים על־ידי הפר־ 
ט(ריינים. 

, 0115 3 י 0£1 ז 16 ־ 1 ;(: 111 ( 1 ( 111 ># 1 ) 111110)111 (!)10X17X111 

-ץ 1 ו 31 ק ח! ,ן} 3 <ח 0 ; 111 ז\- 1 זז\ , 0 <ב 1 \ 1 ( 011 < 41 

.) 1258 . 111 .£?/ 

א. ש. 

בלבן, מאיר שמואל ( 1877 , לבוב — 1942 , וארשה), 
היסטוריון של יהדות־פולניה. לאחר שלמד שנתיים 
משפטים באוניברסיטה של לבוב, הפסיק את לימודיו למשך 
שבע שנים, שבהן שימש מורה בבתי־ספר מייסודו של 
הבארון הירש בעיירות של גאליציה. כשחזר לאוניברסיטה 
התמכר ללימודי־ההיסטוריה. באותן השנים היה פעיל בתנועה 
הציונית והשתתף כחבר־המערכת בשבועון הציוני 50808 ז \ג 
("המזרח"), שיצא בלבוב. כשסיים את חוק־לימודיו באוני¬ 
ברסיטה המשיך בעבודה פדאגוגית כמורה לדת בגימנאסיות 
שונות. בימי מלחמת־העולם 1 שימש בלובלין כרב צבאי 
וכפקיד לענייני־היהודים של ממשלת־הכיבוש האוסטרית 
בפולניה. ב 1922 — 1928 ניהל את הסמינאריון לרבנים "תח־ 
כמוני״ בווארשה, שנוסד על־ידיו. מ 1928 ואילך הרצה 
באוניברסיטה של וארשה על ההיסטוריה של עם־ישראל 
וב 1936 נתמנה בה פרופסור שלא מן המניין. ב׳ היה מן 
המייסדים של המכון לחכמת־ישראל בווארשה ( 1928 ) ועמד 
בראשו במשך שנים אחדות. 

ב׳ פירסם כשבעים מחקרים היסטוריים, נוסף על כמאתיים 
רשימות, סקירות ומאמרי־ביקורת, בכתבי־עת ועיתונים. הוא 
נחשב בצדק למניח היסוד של ההי 0 ט(רי 1 גראפיה של יהודי- 
פולניה, ביחוד במחקר של חיי־הקהילות. את מחקריו ביסס 
ב׳ על אוסף עשיר של מקורות, שמצא בארכיונים של המלוכה, 
הערים והקהילות. בספרו הראשון - 20 זק 3 ת ץ 50 ׳״ס׳״ 821 1 ץ 2 
10811, 1906 ׳״—^¥ 10 X ות 10 ("יהודי לבוב על סף המאה 
ד, 17 "), שבעדו קיבל פרס מטעם האוניברסיטה של לבוב, 








737 


בלבן, מאיר שמואל — בלגיה 


738 


גילה בקיאות בנושא, דיוק מדעי וכושר־תיאור של תחומי- 
החיים השונים עד לפרטי־פרסים. באותן המעלות עצמן 
מצטיין גם ספרו המונומנטאלי השני על תולדות־היהודים 

בקראקא (ס 2 ז 0 !תז! £32 בת ! 30 ו\ 3100 ז.> 1 ׳ 5 \ "\ 30 ץ 2 0 ( 0210 
1868 — 1304 ! כרך א׳ — 1913 ז כרך ב׳ [ 800 עמודים] — 
1936 ). את תולדות היהודים בלובלין סקר בסיגנון מלבב 
בספרו 1918 .ת![< 1.01 ת 0 י\ ז 3 סז 5 ת 30 ס[ ? 1 ( 1 ("עיר היהודים 
בלובלין"). על אירגון הקהילות בפולניה העתיקה כתב מתוך 
מומחיות של משפטן שורה של מאמרים ברוסית, שעיבדם 
ופירסמם מחדש בפולנית בירחון הקהילה היהודית בווארשה 
( 37 ,׳/ 1 — 1939 ). בספר 1430033 0 ־ 31 >ז 10 !?ון 8 ש 1 ז 1 וק 10 ס 14 
("תולדות העם היהודי"), כרך וץ. שיצא בהוצאת 
ברוסית ב 1914 , נתפרסם מחקרו הממצה של ב׳ על ועד 
ארבע הארצות. קבצי מסותיו ומחקריו על תולדות היהודים 
בפולניה, שכוללים את קורותיהם של רבנים, פרנסים, 
רופאים, בתי־דפוס וכן את השתלשלותם של מאורעות 
שונים (כגון עלילות־דם) ואת דברי־ימי הקראים בפולניה, 
נתפרסמו בגרמנית, בפולנית (,? 0150 ? ^ 11 ־ 15101 ר 1 . 7 

1927 ,סתצסץזסז?!!? 3 ( 5103 ; 1920 , 3 ( 5103 1 521300 ) וביידית 
(יידן אין פוילן, עטיודן, 1930 ). בחשיבות מיוחדת נתייחדו 
מחקריו על התנועה השבתאית והפראנקית ביהדות פולניה, 
שאת עיקרם הציע בספרו "לתולדות התנועה הפראנקית" 
(שני כרכים, תרצ״ד, תרצ״ה). על בתי־כנסת יעתיקית 
אחרות של היהודים בפולניה חיבר ב׳ את ספרו בשם 
01500 ? ׳\\ 30 ץ£ 0 ת 02 ץ־ו 0 ז 15 ו 1 13 זץל 23 ("עתיקות היהו¬ 

דים בפולניה״), 1929 . סיכום של תולדות־היהודים בפולניה 
עד סוף המאה ה 18 נתן בכרכים השני והשלישי של ספר- 
לימוד בפולנית בשם ״תולדות עם ישראל וספרותו״ ( 1925 ! 
הכרך הראשון מן השלושה יצא גם בעברית, 1931 ! רוב 
הפרקים ההיסטוריים של הספר ניתרגמו ע״י י. היילפרי: 
ונכללו בספר "בית ישראל בפולין" א׳, הרצ״ח). מחקריו 
בתולדות היהודים בפולניה במאה ה 19 נצטמצמו בתחומי 
גאליציד, ( 1914 , 1868 — 1772 !) 0 !!ר.ז 6 0 \ס 3 ץ/ 0 ( 0x10 ). 

לתחום זה שייך גם אחד מספריו האחרונים, - 5 ׳ 5 \ 0 ׳ \\ 31 ( 1-115100 
1937 ,( 0 ״\ 0 ק 0510 ? 1 ^ 320 תץ 5 ( 1010 ("תולדות בית־הכנסת של 
המתקדמים בלבוב"). מהחילת עבודתו המדעית עסק ב׳ 
בליקוטה של ביבליוגראפיה לתולדות־היהודים בפולניה! 
ב 1903 התחיל מפרסם את הרשימות הביבליוגראפיית הרא¬ 
שונות שלו וב 1939 יצא החלק הראשון של ספר הביבליו¬ 
גראפיה לשנות 1900 — 1930 . תלמידיו באוניברסיטה ובמכון 
לחכמה־ישראל כתבו בהדרכתו עשרות מונוגראפיות, שברובן 
נשתמרו עד היום בכתבי־יד בארכיון הוועדה ההיסטורית 
היהודית בפולניה. 

בימי הכיבוש הנאצי של פולניה סירב ב׳ להיענות לבקשת 
ידידיו מן הפולנים. שהציעו לו להימלט מן הגטו ביוארשה. 
הוא נפטר בנובמבר 1942 ועדיין זכה להיקבר בבית־העלמין 
של הקהילה. 

נ. מ. בלבד, סר 1 פ׳ ד״ר מאיר בלבן. בזית. אייר—סיון חש״ג: 

ר. מאהלער, מאיר באלאבאן — דער נעסטאר פיו יידישער 

געשיבטע־שרייבינג אין פוילו, "יידישע קולסור", ניו־יירל!. 

אוגיסס—ספטמבר 1943 : רחל אוירבך, בחוצות ורשה, ח״א. 

תשי״ד. עמי 145 : ע. רינגעלבלום, נאטיצן פון ווארשעווער 

געסא, וארשה, 1952 . 

ר. מ. 

בלבסן. ע־ע דגניים. 


בלגיביעצינסק (א:>א'.> 1 וו 086 -} 13 :ר 1 ), 1 . עיר־הבירה של 

חבל־(=אובלאסט) אמור (ע״ע) במזרח הרחוק 
הסובייטי. מספר תושביה כ 59,000 ( 1939 ). ב׳, שנוסדה 
ב 1856 , יושבת על שפכו של נהר־זיה לנהר־אמור, מול העיר 
המאנג׳ורית טאהיה(. היא תחנה של מסה״ב המסתעפת 
ממסה״ב האמורית לצד דרום ונמשכת גם מעבר לגבול 
הסובייטי, וכן היא תחנת־ספינות חשובה על האמור. קיימים 
בה מספנה, בתי־מלאכה לתיקון מכינות חקלאיות וכן לתיקון 
המכונות של מכרות־הזהב שבחבל, בתי־חרושת לגפרורים, 
לעיביד־עצים ולתוצרת מזון מיבול־הארץ. ב׳ היא גם מרכז 
תרבותי־חינוכי לחבל-אמור, ויש בה כמה מוסדות להשכלה 
מקצועית גבוהה. 

2 . עיר בת 10,000 תושבים ברפיבליקה האוטונומית 
בשקיריה (ע״ע). נוסדה ב 56 ד 1 . 

בלג'ה (בצרפ' 00 [ 1301210 , בפלמית 10 ^ 01 ( 1 , באנג' 1001 ^ 1301 ). 

מדינה באירופה המערבית. שטחה 30,506 קמ״ר 
ומספר תושביה כ 8.7 מיליון ( 1953 ). 

הגבולות והמבנה. — ב׳ משתרעת בין קווי הרוחב 
הצפוני ׳ 30 ס 49 ו׳ 30 ־ 51 ובין קווי האורך המזרחי ׳ 2 0 35 
ו׳ 25 ״ 6 . היא גובלת בצפון־המערב בים הגרמני (לאורך של 
כ 66 ק״מ): וזהו גבולה הטבעי היחיד. בצפון היא גובלת 
בהולאנד, בדרום — בצרפת, במזרח — בהולאנד. בגרמניה 
ובנסיכות־לוכסמבורג. הקו של פרשת־המים שבין נהר־מז 
(מאס) התיכון ופלגו סאמבר ובין נהר־סחלדה ופלגיו הימניים 
מחלק את ב׳ לשני חלקים. צפונית־מערבית לקו זה משתרעת 
שפלה (בגובה של פחות מ 100 מ׳ מעל פני־הים), בעוד 
שדרומית־מזרחית לו מתרוממים גבעות, רמות והרים עד 
לגובה של 694 מ , . השפלה היא אגן, שבלבו יושבת אנטוורפן, 
נמלה הגדול של ב׳, ולמרכז האגן מכוונת זרימתם של נהר־ 
סחלדה ופלגיו הימניים. בשולי-האגן הפונים אל הים נמצא 
איזור של חולות, שדרכם פורצים להם דרך אל הים כמה 
נהלים קטנים. הגדול שבהם הוא איזר (ע״ע איפר, במפית 
שבעמ׳ 65 ). 

איזור־החולות הוא יציר התור הרביעוני, ואילו השפלה 
שמעבר לו היא מן השלישון — ברובה מן האיוקן ובמיעוטה 
(בצפון על גבול הולאנד) מן הפליוקן. על גבי השכבות 
השלישוניות רובצת אדמת חומר וחול פוריה, שהודות לה 
ולתנאי־האקלים הנוחים יכלה ב׳ לפתח חקלאות עשירה למו¬ 
פת. השכבות השלישיניות מוטלות על שכבות פאלאוזואיות, 
ביחוד על שכבות קרבוניות ודווניות. שכבות מסוזואיות, 
ביחוד קרשוניות, ח(צצות רק במקומות מועטים ביוהשלישון 
יהפאלאוזו׳איקון. השכבית שהן מגיל קידם לשלישון חשופות 
באיזור־השפלה רק בעמקיהם העליונים של הנהרות! באיזור 
הגבעות, הרמות וההרים נראות השכבות הפאיאוזואיות על 
פני־השטח. בשכבות מתור הקרבון העליון, הנמשכות לכל 
רחבה של ב׳ בעמקי הסאמבר והמז, נמצא הפחם השחור. 
שהיא חשוב לכלכלתה של ב/ וסמוך להן מצויות גם שכבות 
מכילות ברזל. ב 1901 נתגלו בגליל קמפן(בפלאמית! קאמפין 
בצרס׳; ממזרח לאנטוורפן), בתוך הקארבון העליון שמתחת 
לשכבות־השלישון, שכבות־שחם עשירית. שכיום הן מספקית 
יותר מרבע מן הפחם המופק בב/ מדרום לעמקי הסאמבר 
יהמז יש איזור צר של שכבות גיר דווני. שבו אנו מוצאים 

תופעות קארסטיות טיפוסיות (ע״ע קרסט), ביחוד בעמקו 

. < 


739 


כלגיח 


740 



נו 1 * ניני 



בין 700 ל 800 מ״מ. בארדנים מגיעים המשקעים עד 1,400 
מ״מ, הטמפראטורות בכללן נמוכות יותר, וגדולים כאן יותר 
ההבדלים בטמפראטורות של היום והלילה, וכן של הקיץ 
והחורף. קיפאון מצוי בארדנים סי 2.5 — 3 משהוא מצוי 
בשפלה. המשקעים יורדים בכל חלקי ב׳ בכל ירחי־השנה; 

רוב הימים הם ימי־גשם: בבריסל בין 154 ו 244 ימים בשנה. 

מחמת שפע המשקעים ומיערט ההתאדות שבב׳ עשירים 
נהרותיה במים. לא רק הגדולים שבנהרות אלה, המז 
(ע״ע; 183 ק״מ בב׳) והסחלדה (ע״ע; 200 ק״מ בב׳), 

אלא אף כמה מפלגיהם משמשים לסשנות־משא. כמו־כן 
משמשת לתכלית זו הרשת של התעלות המחברות את 

הנהרות הללו. הגדולה שבתעלות־ב׳ — תעלת אלבר (על 

*; ? 

שמו של המלו אלבר; ארכה כ 130 ק״מ), מחברת את המז 
עם הסחלדה ואת ליז׳ (מרכז המכרות 
ותעשייתיהברזל) עם אנטוורפן. 

ה א ו כ ל ו ם י ה. צפיפות-הישוב בב׳ 

מרובה מזו שבכל שאר מדינות־אירופה 
והיא בין המרובות שבעולם: 283 נפש 
לקמ״ר. הצפיפות אינה שווה בכל גלילותיה 
של ב׳: בבראבאן היא מרובה פי עשרה 
וחצי משהיא בליכסאנבור (לוכסמבורג), 

ארץ־הארדנים, שאין בה תעשיה וחקלאות 
עשירות. גם בגלילות לייז׳ ונאמיר יש 
הבדל עצום בצפיפות בין צפודהמערב, 

העשיר במכרות ובבתי־חרושת, ובין דרום־ 

המזרח הארדני. באנו, הגובלת בדרומה 
בנאמיר, המצב שונה מזה בתכלית: הישוב 
מרוכז בעיקר בדרום־המזרח. הריבוי הטבעי 
בב׳ מועט והוא הולך ופוחת: קודם 1914 
כ?ניה : טישור טעוכד עיכוד אינטנסיויי סצפח געיר גאסיר היה למעלה מ 1% לשנה, כיום הוא בין 


של נהר לס (ט $5 ^ 1 ), שהוא פלג ימני של המז: מערות, 
דולינות, נחלים, שנעלמים מתחת פני־הארץ וחוזרים ומתגלים 
לאחר מרחק־מה. הרמות וההרים שבדרום־מזרחה של ב׳, 
הבנויים בעיקר צפחות גבישיות, נקראים בשם ארמים 
(ע״ע). שיאם, ביטראנז׳, מגיע לגובה של 694 מ׳. בקצה 
הדרומי־המזרחי של הארדנים שבב׳ יש שכבות־גיר ומשקעים 
יוראסיים אחרים. בעבר היו הארמים מיוערים; כיום הם 
ברובם מעובדים. 

אקלימה של ב׳ בכללה הוא אוקיינוסי ממוזג, דומה 
לזה של אנגליה הדרומית, ורק בארמים הוא יותר יבשתי 
ודומה לזה של גרמניה המערבית. באיזור־החוף הטמפראטורה 
השנתית הממוצעת קרובה ל ״ 10 ; הטמפראטורה הממוצעת 
ביאנואר היא ״ 3 , ביולי ״ 18 ; מידת־המשקעים השנתית היא 






743 


בלגיה 


744 


אוכלוסי בלגיה וגלילותיה 


בשנת 1950 


לשמם של רוב 
תושבי הגליל 

םם 0 ר הנפשית 
(עם הפרוורים) 

עיר־הבירה 

הצפיפות בקס״ר 

סספר הנפשות 

השטח קמי־ר 

שם הגליל 

צרפתית 

26,000 

מונס ( 51008 ) 

332 

1,230,795 

3,721 

אנו 11810801 (הנגאואן) 

פלאמית 

600,000 

אנטוורפן 

463 

1,310,311 

2,860 

אנסירוו . 

צרפתית 1 

666,000 

בריסל 

559 

1,832,603 

3,283 

בראבאן (בראבאנט). . 

צרפתית 

432,000 

לייז־ 

248 

973,493 

3,961 

ליז• ... 

זי 

צרפתית 

11,500 

אולון 

49 

215,774 

4,418 

לינסנבזר(לוכסמבידג) . . 

פלאמית 

30.000 

תא?לם 

201 

486,519 

2.408 

ליסבירג 

צרפתית 

32,000 

נאמיר 

68 

359,038 

3.660 

נא?ןיר. 

פלאסיח 

187,000 

חנם ( 0801 —גנם 8 > 

414 

1,231,328 

2,971 

פלאנךרןה (םלאנררן 2 ) המזרחית 

פלאמית 

?3,000 

ברחה ( 8 * 13708 ■*•) 

312 

1.009,832 

3,234 

פ. המערבית 

פלאמיזז 6 ) 

966,000 

בריסל 

296 

8 653,693 

30,606 

בלגיה . 


1 ) בצסוץ פלאמית! 2 ) בפלאסית! פלאנדר (:>ז[£ח 13 ־■}) בצרפתית! 3 ) )":"!ס באנגלית! !!"*ס (באן) בצרפתית! 
4 ) בצרפתית 870885 (ברח׳)! 5 ) כ 41.6% מדברים פלאמית! 36.9% צרפתית! 18% משתמשים בשתי הלשונות! 
3.5% מדברים בלשונות אחרות ומהם 1% איטלקית (פועלים) 


0.4% ל 0.5% בשנה. ב׳ קולטת רבבות מהגרים אחדות 
בשנות־שפע, אבל יש שנים, שבהן היציאה מן הארץ גדולה 
מן ההגירה אליה (ב 1950 : כ 6,000 נפש). 

לפי הלשונות המדוברות בב׳ מתחלקים הבלגים 
לפלאמים (דוברי פלאמית) ולוואלונים (דוברי צרפתית). 
כ 41.6% מדברים רק פלאמית, 36.9% מדברים רק צרפתית, 
18% מדברים בשתי הלשונות, 3.5% מדברים בלשונות 
שונות. הגבול בין תחומי־הדיבור של הפלאמית והצרפתית 
הוא קו־הרוחב של בריסל, שהיא בעלת אוכלוסיה מעורבת. 
ב 1921 הוכרזה הלשון הפלאמית ללשון רשמית בשתי הפלאג־ 
דריות, בגלילות של אנטוורפן ולימבורג ובצפון בראבאנט. 
בכל בתי־הספר שבשטח זה לשון־ההוראה היא פלאמית. 
לשונות־הלימוד באוניברסיטה הקאתולית של לובן (לון 
בפלאמית) שבצפון־בראבאנט הן פלאמית וצרפתית. האחוז 
של המשכילים והאמידים בתוך הוואלונים גדול משהוא 
בתוך הפלאמים. האחוז של הפלאמים הנטמעים בתוך הווא־ 
לונים גדול מזה של הוואלונים הנטמעים בסלאמים, אך 
הריבוי הטבעי של הפלאמים גדול מזה של הוואלונים. 


ב׳ היא ארץ קאתולית, אבל קיימת בה חירות דתית. במפקד 
אין מציינים את הדת. הממשלה אינה מתערבת בענייני־דת, 
ולעומת זה היא משלמת חלק ממשכח׳תיהם של הכמרים 
הקאתוליים המרובים, של הכמרים הפרוטסטאנטים המועטים 
ואף של 17 הרבנים הרשמיים של יהודי־ב׳ ( 1950 ). 

כלכלה. בסוף 1952 היו כ 3.4 מיליון מתושבי־ב׳(כ 40% 
מכלל האוכלוסיה) מפרנסים! כ 67% מאלה היו עובדים 
שכירים. 

ההכנסה הלאומית הגיעה ב 1952 ל 295 מיליארד פראנקים 
בלגיים, מהם כ 167 מיליארד שכר־עבודה. כ 20% מן ההכנסה 
הלאומית הושקעו ב 1950 — 1952 במשק, מהם כשליש בעבו¬ 
דות ציבוריות וכשני שלישים במפעלים פרטיים! 32% מן 
ההשקעה הפרטית הוצאו בבניין, 31% בתעשיה וחשמל 
וכ 20.5% בייצור של מכשירי־תחבורה בכבישים. למרות 
הפעילות הכלכלית המרובה היו ב 1953/4 יותר מ 8.5% 
מחוסרי־עבודה בין המבוטחים מפני אבטלה. 

ה ח ק ל א ו ת בב׳ מפותחת ומגוונת והיא מכוונת בעיקרה 
לסיפוק מזונות לכרכים ולישובי־התעשיה. כ 12.2% מן המפר¬ 
נסים עוסקים בחקלאות, בעבודות־יער 
ובדיג. חלקה של החקלאות בהכנסה הלאו¬ 
מית נאמד ב 1949 ב 10.3% - ב 1950 ב 8.7% 

וב 1951 ב 8.8% . הקרקעות הדלות ביותר הן 
בהרים שבשליש הדרומי של ב ׳ , והן משמ¬ 
שות בעיקר ליערות ולמרעה. בשליש התי¬ 
כון של הארץ ובפינה הצפונית־המערבית 
שלה מורכבות הקרקעות מחומר או מחומר 
וחול! קרקעות אלו הן המשובחות ביותר והן 
משמשות לגידול חיטה וסלק־סוכר ובמקצת 
לגידול תפוחי־אדמה ושיפון. שדות־המזרע 
והגנים תופסים 33.7% משטח הארץ, המרעה 
הטבעי והזרוע — 24.7% משטחה, יער 
וחורש — 18.7% , אדמת־בור, דרכים, שט¬ 
חים בנויים ומגרשים לצרכי התעשיה והמכ¬ 
רות — כ 23% . מן השטח המעובד תפסה 
ב 1952 החיטה כ 1.52 מיליון דונאם. ושטח 
כזה לערך תפסה שבולת־השועל! שני מיני־ 



בלניה: הסחצבות בלסיז, סווח אנו 





















745 


בלגיה 


746 


לוח א 

מפרנסים בשנת 947 ( (באלפים) 


% 

ס״ה 

נשים 

גברים 


12.2 

423 

61 

362 

חקלאית. עבודות־יער ודיג 

5.4 

191 

3 

188 

מכרות ומחצבית 

37.6 

1.311 

313 

998 

תעשיה וחרושת 

5.5 

196 

2 

194 

בניץ 

7.0 

244 

15 

229 

תחבורה 

11.2 

391 

151 

240 

מסחר 

2.2 

77 

19 

58 

כספים. בנקאות וביטוח 

5.9 

206 

139 

67 

בתי־מלון ושירותים אישיים 

10.0 

325 

101 

224 

שיריתי״ציביר 

0.16 

6 

1 

5 

לא מוגדר 

2.6 

92 

16 

76 

מובטלים 


3,462 

821 

2,641 

ם "ה 


הסלק (לסיכר ולמספוא) תפסו ביחד 1.4 מיליון ד/השעורה — 
0.886 מיליון ד׳ והשיפון — 0.769 מיליון ד׳. קודם מלחמת־ 
העולם 11 תפסו צמחי־מספוא קרוב למחציתו של השטח 
המעובד, בעוד ש 4.9% משטח זה שימשו לגידולם של צמחי־ 
תעשיה (פשתה, טאבאק). מאז לא נשתנה המצב הרבה. 
החיטה והשיפון מספקים את עיקרה של כמות־הלחם הדרושה 
לתושבים. ההכנסה מיבול השדה והגן הגיעה ב 1951 לשליש 
מן ההכנסה של המשק החקלאי! שאר שני השלישים באו 
מגידול הבקר, החזירים והעופות. 

המחצבים ו ה תעשי ה. ב׳ עשירה בפחם משובח, 
שרובי נמצא בחבל קמפן (בצרפ׳ו קאמפין) שבצפון־המזרח. 
משהתחילה התעשיה משתמשת בפחם־אבן(בסוף המאה ה 18 ) 
נוצלו בעיקר מכרות־הפחש שלאורך נהר־מז. בלבה של הארץ, 
מפני שהם קרובים יותר למכרות־הברזל (ר׳ להלן). הפקת־ 
הפחם גדלה בקצב מהיר: 26.7 מיליו׳ן טו׳ן ב 1948 , 30.4 
מיליון טון ב 1952 . זה זמן מרובה שבצר־הברזל המקומי אינו 
מספיק לצרכיה של התעשיה הבלגית, וב׳ מביאה בצר 
משוודיה ומצרפת. הקפה של תוצרת־הברזל משתקף מתוך 
לוח ב. בולטת כמות־הפלדה העולה פי שנים על זו של 
הברזל. 


לוח ב 

תוצרת הברזל והפלדה (באלפי טונות) 


פלדה 

מוגמרת 

פלדה מעו¬ 
בדת למחצה 

סלדה גסה 

ברזל חום 

השנה 

2.976 

655 

3,768 

3.693 

1950 

3,931 

852 

5,004 

4.847 

1951 

3,761 

779 

4,980 

4,774 

1952 


ב׳ מייצרת גם כמות מרובה של מתכות אחרות מבצר 
מובא מן החוץ. ב 1952 ייצרה ב׳ 146 אלף טונות של נחושת 
מבצר, שהובא מקונגו הבלגית, ו 185 אלף טונות של אבץ, 
מבצר שבחלקו בא מב' גופה. בייצורן של שתי מתכות אלו 
תופסת ב' מקום ראשון בין כל מדינות־אירופה. כמויכן ייצרה 
ב׳ ב 1952 75 אלף טונות של עופרת, 10.2 אלף טונות של 
בדיל ו 156,160 טונות של סחורות בלתי־מוגמרות ממתכות 
אחרות (להוציא ברזל). תעשיית המתכות מרוכזת ברובה 
באיזור התיכון לאידך עמקו של המז ובסביבות שני הכרכים 
בריסל ואנטוורפן. תעשיות הטכסטיל, המשתמשות בחמרים 


צמחיים (כותנה, פשתה, יוטה וסיבים מלאכותיים שונים). 
מרוכזות בעיקרן בשליש הצפוני־מערבי של ב׳: הייצור של 
אריגי־צמר מרוכז בעיקרו באיזור התיכון, ממערב לעמק־ 
המז. אחד מענפי־התעשיה החשובים של ב׳ הוא המלט, 
שהקף ייצורו הגיע ב 1951 ל 4.4 מיליון טונות (ב 1952 ל 4.1 ). 
ב 1951 ייצרה ב׳ כ 86 אלף טונות של סוכר גלמי וזיקקה כ 190 
אלף טונות של סוכר כזה (בכלל זה מה שהביאה מן החוץ). 
התוצרת של שכר־שעורים הגיעה ב 1951 ל 9.94 מיליון הקטר 
ליטר, ושל כהלים אחרים (לשתיה ולתעשיה) ל 282,830 
הקטוליטר. השימוש בחשמל בשנת 1952 הגיע ל 9.47 מיל־ 
י 1 *ן קילו׳ואט־שעה יהיה מרובה ב 80.6% משהיה קודם 
המלחמה. 



המסחר. התעשיה סל ב׳ עובדת בחלקה הגדול — וכמת 
מענפיה עובדים בעיקר — לצרכי־יצוא: 97% מתוצרת 
הנחושת והאבץ, 60% מתוצרת הפלדה, 50% מן הפשתה, 
35% מן המכונות ומכשירי־העבודה, 27% מן הצמר, 27% 
מחוטי־הכותנה, 20% מן היוטה. ב 1921 חתמה ב׳ על הסכם 
עם לופסמבורג, שלפיו פטורות שתי המדינות מתשלומי־מכם 
על סחורותיהן, וב 1947 חתמה ב׳ על הסכם דו׳מה עם הולאנד. 
זו האחרונה עומדת בראש הארצות הקונות את סחר־החוץ 
של ב', ב 1952 הביאה ב׳ מהולאנד סחורות ב 16.216 מיליון 
פראנקים בלגיים וייצאה לשם סחורות בסך 18,745 מיליון 
פראנק. את המקום השני ביבוא ( 18.070 מיליון) תופסות 
אה״ב וביצוא — בריטניה ( 13,588 ); את המקום השלישי 
ביצוא והרביעי ביבוא תופסת גרמניה; את המקום הרביעי 
ביבוא והחמישי ביצוא תופסת צרפת. ביבוא של 1952 תפסו 
מחצבים ונפט 18% , צמחי־מאכל, שמני־מאכל והמרים לשמ¬ 
נים 14% , חמרי־טכסטיל וטכסטיל מעובד כ 14% , מתכות 
(מותכות) ומוצרי־מתכת (חוץ ממכונות) 12% , מכונות 10% . 
ביצוא היוו מתכות ומוצריהן 43% , טכסטיל 16% . מחצבים 
8% . סחרה של ב׳ עם מדינת־ישראל משתקף בלוח ג. 


לוח ג 

סחר בלגיה עם ישראל 



ארים 

באלפי דול 




1954 

1953 

1952 _| 

1951 

[ 1950 


6.324 

12,402 

12,874 

13,661 

6,924 

יצוא לישראל 

2,789 

1,284 

594 

1.371 

972 

יבוא מישראל 

3,535 

11,118 

12,280 

12.290 

5,952 

עודף היצוא 









747 


כלגיה 


748 



היצוא מב׳ לישראל הגיע לשיאו ב 1951 ( 13.66 מיליון 
ד(לאר) וירד עד 6.32 מיללו דולאר ב 1954 . היבוא מישראל 
עלה מ 0.594 מיליון דוילאר ב 1952 ל 2.79 מיליון זללאר ב 1954 . 
ב׳ שלחה לישראל בעיקר ברזל ופלדה וחוטים לטכסטיל, 
וקיבלה פרי־הדר, מיצי־הדר ויהלומים מעובדים. ב׳ היא 
המתחרה הגדולה של ישראל בליטוש־יהלומים. 

התחבורה. לב׳ רשת צפופה של מס״ב ( 5,030 ק״מ), 
שהיא שייכת למדינה. האורך הכללי של הכבישים הציבוריים: 
10,866 ק״מ ( 1951 ). מספר המכוניות והאופנועים: 643,545 
( 1951 ). הצי המסחרי של ב׳ מורכב מ 90 ספינות בעלות 
קיבול של 310,546 טון נטו( 1952 ). האורך הכללי של התעלות 
והנהרות, המשמשים לססנות־סירות, הוא 1,560 ק״מ. נמלה 
הגדול היחיד של ב׳, אנטורסן (ע״ע), הוא מן הגדולים 
בנמלי־אירופה. ב 1951 טענו בנמל זה 14.02 מיליון טון, מהם 
4.72 מיליון טראנזיט (בעיקר מגרמניה), ופירקו 15.14 
מיליון טון, מהם 4x8 מיליון טראנזיט (לגרמניה). 

ש. די. - א. י. בר. 

01 801 / 114/110 10 410 0 ' 00 / 411 ^ 000 , 35 זזז]ד!ס 0 .א ]ז 5$2 ט 0 .ז 

, 801 80/1 , 14/140 ^ 801 ,ח 0 ז;ןתגחזזמ ; 1947 , 0 ^ 0041 110 

01 000/101 , 00001411 ' 7 .גג 43111: 1 ? .£ ; 1927 ,^ 1*4x0441140140 

- 01\, 1*1 0011x1 גי 1 ת 80 ) 1 ״פ . 13 ; 1933 , 14/140 ^ 801 10 410 0111101 / 

- 801 ,ץ 8141140 10 ( 00441 410 801^14/140, 1947; 014001001 £001X014 
. 1953 ,^ 11X14)41 04)41 1*4X044114140 

ה ח ו ק ה. ב׳ היא משעת ייסודה ( 1830 ) ממלכה קונסטי¬ 
טוציונית דמוקראטית. חוקתה, שנתקבלה ב 1831 , לא שונתה 
מאז אלא במקצת (ולאחרונה: ב 1921 ). כתד־המלכות עובר 
בירושה לבן הבכור, לגדול באחים או ליורשו. כשאין יורש 
זכר ממנה המלך, בהסכמתם של שני בתי־המחוקקים (בית- 
הנציגים והסנאט), את יורשו. זכות־הבחירה נתונה לכל גבר 
ואשד, מגיל של 21 ומעלה. שיטת־הבחידות היא יחסית, אבל 
כל מחוז־בחידה גדול בוחר בדשימות־מועמדים מיוחדות. 
מספר הנציגים הוא לפי מספר הנפשות שבמחוז ולכל 40,000 
נפש אין יותר מנציג אחד. הזכות להיבחר לבית־הנציגים או 
הבית התחתון (המונה כיום [ 1955 ] 212 הברים) נתונה לכל 
אזרח מגיל 25 ומעלה, ולסנאט או לבית העליון — מגיל 40 
ומעלה. הבחירות לסנאט נעשות בשלוש דרכים: 1 ) ע״י כלל 
הבוחרים (הבוחר — בבחירות יחסיות — סנאטורים במספר 
שווה למחצית חברי הבית התחתון)( 2 ) ע״י המועצות של 
תשעת המחוזות, הרשאיות למנות סנאטור אחד לכל 200,000 
נפש שבמחוזותיהן (ולכל הפחות, 3 סנאטודים לכל מחוז)! 
3 ) ע״י הסנאט (הבוחר סנאטורים נוספים במספר שווה 


למחצית הנבחרים ע״י המחוזות). בני־המלך הם סנאטורים 
מגיל 18 ומעלה והם זכאים להשתתף בוויכוחים ובהצבעה 
משהם מגיעים לגיל של 25 . כשאין למלך בנים עוברת זכות 
ז( לאחרים מבני־משפחתו. תקופת־כהונתם של כל הנבחרים 
היא 4 שנים. המלך מזמין את בתי־המחוקקים לישיבותיהם 
והוא גם רשאי לפזרם בתנאי שיכנס לישיבה בתי־מחוקקים 
חדשים במשך שגי חדשים מיום־הפיזור. כוח ההוצאה לפועל 
הוא בידי המלך, הממנה את השרים מתוך חברי הבית 
התחתון. לפקודת־המלך תוקף חוקי רק כשהוא חתום עליה 
ביחד עם שר, שהוא ממונה על עניינים מסוג זה שבפקודה. 
השר אחראי בפני בתי־המחוקקים. 

א. י. בר. 

משפט. בב׳ מקובל ספר־החוקים האזרחי של נאפוליון 
(ר׳ צרפת, משפט), בנוסחו המקורי משנת 1804 . כשנתחבר 
קודכס זה עדיין היתד, ב׳ חלק מן הקיסרות הצרפתית, אלא 
שהבלגים לא ראו בו ביטוי של משפט זר, מאחר שבב׳ היו 
נהוגים מנהגים ממקור גרמני, דומים לאלה של צרפת 
הצפונית, ששימשו יסוד לספר־החוקים הנזכר. לפיכך הוסיפו 
חוקיו לנהוג בב׳ גם אחר תקופת־הכיבוש הצרפתי. ןתר על 
כן: אף אותם מחלקי־הקודכס, שבצרפת בטל תקפם (כגת 
הפרק על גירושים), נשארו בב׳ בתקפם אע״ס שהוכנסו בהם 
תיקונים ונוספו עליהם סעיפי־חוק מיוחדים לסיפוק צרכים 
שהזמן גרמם. גם בנידון זה שימש להם- לבלגים- למוסת 
מנהגה של צדפת. 

תיקונים חשובים לקולה הובאו בדיני אישות ומשפחה, 
ביחוד ביחס לצורך בהסכמת ההורים לנישואי בניהם ובגו־ 
תיהם ובהכרת זכויותיה של האשה הנשואה. לעומת זה 
ביחס לגירושים עדיין נהוגים בב׳ דיני סשר־החוקים של 
נאפוליון כנתינתם. דינים אלה מכירים בשני סוגים של 
עילות לגירושים: עילות מפורשות (ניאוף של אחד מבני- 
הזוג, מעשי־אלימות, הטחת עלבונות וכיו״ב) ושאינן מפו- 
רשות מאיזה טעם שהוא מתוך הסכמה הדדית. הפרוצדורה 
להשגת צרגירושים עדיין היא קשה ומסובכת, למרות כל 
התיקונים, שהוכנסו בחוק בתחום זה ( 1955 ), ולא עוד אלא 
שמצד בתי־המשפט ניכרת נטיה להחמיר בכל הקשור בה. 
כבשאר ארצות כך אף בב׳ אין הגירושים משמשים הדרך 
היחידה להיפרדותם של בני־הזוג זה מזה. גם צדהפרדה 
בלבד מספיק לתכלית ז(, וכל אותן עילות "מפורשות", 
שמשמשות יסוד לקבלתו של צרגירושים, משמשות גם 
להשגתו של צרהפרדה. נוסף על כך רשאי (מ 1927 ) כל 
בן־זוג, שנגדו הוצא צו־הפרדה, לבקש (שלוש שנים אחר 
הוצאתו) את המרתו של אותו צו בצו־גירושים. 

בענייני־אפיטרופסות נחקקו ב 1909 ו 1938 חוקים, שמב¬ 
טיחים הגנה נוספת לקטנים. אף במעמדם של בנים, שהוכרו 
כפסולים, בא שיסור ניכר בתוקף חוק מיוחד שהוחק ב 1908 . 

בדומה לזה הוכנסו כמה תיקונים בתחום הירושה: ב 1896 
ניתן תוקף לחוק, שהרחיב את אפשרויותיהם של בני־הזוג 
לרשת זה את זר" מ 1919 צומצם מספרן של דדגות־הקירבה, 
שהיו מוכרות בענייני-ירושה. ב 1922 הוכנסו תיקונים בחוק 
גם במה שנוגע לצודת־הצוואות. 

בדיני-קניין הוחלף (ב 1851 ) כל הפרק הדן במשכנתאות 
בפרק חדש מעיקרו ושופרה הדרך של רישום קניינים ושיע- 
בודים בספרי-האחוזה, כדי שהרישום יהא עשוי לשקף בל 







749 


בלגיה 


750 


שינוי העלול לחול בזכויות־קניין ובשיעבודים במקרקעים. 
או׳רח־הרישום שופר שוב ב 1913 , וב 1924 הוכנס לחוק תיקון׳ 
שמתיר רישום זכויות נפרדות גם בחלקי־בניין. 

רוח־השיגויים, שעברה על המשפט הבלגי, הקיפה גם את 
דיני־השכירות, שלפי מהותם אינם אלא ענף בדיני־החוזים. 
זכותו של המחכיר לדרוש את פינוין של אדמות, שהוחכרו 
לעיבוד חקלאי, הוגבלה ע״י חוק מ 1929 , ומ 1931 הכיר החוק 
בזכותו של כל שוכר בית־עסק להעביר למי שקנה את בית־ 
עסקו בשלמותו גם את זכויותיו על־פי חוזה־השכירות שלו. 

ב 1919 — 1921 גיבש בית־המשפט העליון הבלגי עקרון 
חשוב בדיני־נזיקים, שלפיו דין־המדינה לעניין אחריות בנזי־ 
קים כדין כל גוף מאוגד, בסייגים מסויימים. 

להלכה עדיין שוררים בב׳ דיני סכר־החוקים המסהרי 
מ 1808 , שהונהג בה לראשונה בזמן הכיבוש הצרפתי, אך 
למעשה מרובים בקודכם זה החידושים והתיקונים, והפרוץ 
מרובה בו על העומד. ב 1851 הוהלף כל הפרק הדן בפשיטת* 
רגל בפרק חדש, וב 1872 הוחלפו כמה פרקים נוספים (ובכללם 
הפרק הדן בשטרי־חליפים) בהוראות־חוק, שאינן עולות 
בקנה אחד עם המשפט הצרפתי. מן החידושים, שנתחדשו 
בתחום המשפט המסחרי, יש לציין ביחוד את אלה: ב 1873 
הוחק חוק־ההמחאות (שתוקן ב 1919 ) ז אותה שנה חודש 
הסרק העוסק בביטוח. וב 1879 — 1911 חודשה דמותו של שער 
המסחר הימי. גם הפרק הדן בשותפויות והבחית שונה כל־כך, 
שלסוף (ב 1953 ) אורגן וקובץ מחדש. 

ספר־החוקים האזרחי הבלגי אינו עתיר הוראות בענייני 
המשפט הבינלאומי הפרטי. גם בנידון זה הולכים בתי־ 
המשפט הבלגיים בעקבות המשפט הצרפתי, שלפיו צריכים 
ענייני המעמד האישי להיחתך ע״פ משפט המדינה שבעל־ 
הדין הוא נתינה, ענייני מקרקעים — על־פי משפט המדינה 
שהמקרקעים הנדונים מצויים בה, חיובים — על־פי המשפט 
הנהוג במקום המעשה, ענייני־ירושה — ע״ם משפם המדינה 
שהמנוח היה נתינה (להוציא ענייני מקרקעים, שדין אהד 
להם), ואילו לעניין צורת צוואות ושאר כתבים מחייבות 
ההוראות, שיש להן תוקף במקום עריכתם של המסמכים. 

בדיני־ענשים, וביחוד בשיטות־הענישה, נמנית ב׳ על 
הארצות המתקדמות. קובץ דיני־הענשים הצרפתי מ 1806 
הוזנח על־ידיה עוד ב 1867 והומר בקובץ חדש, שחובר על־ 
יסוד עקרונותיה של האסכולה המודרנית, המתעניינת בעיקר 
בחינוכו של העבריין ובתיקון מידותיו. לא רק שב׳ ביטלה 
כמה חומרות ממשפט־הענשים שלה, אלא אף הנהיגה בתחום 
זה כמה הקלות חשובות, כגון: מאסר על תנאי במקום מאסר 
לאלתר, שיחרור העבריין על תנאי, קודם שנסתיימה תקופת־ 
מאסרו, פיקוח על בני־נוער שסרחו ועל ילדים עזובים. כן 
יש לציין לשבח את בתי־הסוהר של ב׳, ואת מוסדותיה 
לחינוך עבריינים לחיי־אזרח תקינים. 

:) 101 > 1 ק: : 101 :) 1 /ז 1 ) 0:1 > 1x1 י ) 1 :)ח ץ .£ 01 631$ ז $0 .( 

;(הוצאה שותית) ) 11 ן>! 1% ) 8 ה? :>>?>>£!/> ח?:? 11 ^ 1:1 > : $111 : 11 
; 1929-1955 ,(. 601 15 ) ? 1( <111 <1101! 1x1% ון>־ 01 ־וק )) 101 ־ 1 )$)# 

10 ) ) 011  ? 1 > ))/ 1110 ) 1 ( 1 ) 1 ) 763.76 ,ז^גי! 06 . 14 
.( 61 615 ק 6 א . 3 ) . 5 .( ; 1947-1953 ,( 1 ח 6 וח 6 |קתז > 0 01 . 601 
- 1938 ,(. 601 3 ) ) 1 ))$)) 1 ה 1 ? 566631$, <0<1 6 $(1101 1x1% 
.( 601 2 ) : 101 1 6 > ! 00/111 > :? 1 > ) 01 ) 1 ( 01 )$ £6 , 05 ׳^ 116 . 1 ; 1955 
,) 6 <1<< <0(1( 1x031 1x1 % ־ 7 013 ) €00101 , 1.1661$ ) 006 .( ; 1947 
,(. 601 3 ) ) 7 1x1% ;׳ז; 6 0:1 ־ 11 > 1 6 > : 1 >)>' 1 , 06141:61$ . 8 ; 1948 
0001 ) 01 1 * 601 011 ־ 11 > 6 /> :) 8(11x1$ ,חץ 8 30 ^ .( ; 1954-1955 

.(בדפוס) (. 601 3 ) 

ג. ם.—ש. ב. 


ח י נ ו ך, ה ש כ ל ה ומדע. חינוך־חובה עממי קיים בב׳ 

רק משנת 1914 והוא ניתן חינם ע״י השלטונות, בעיקר ע״י 
העיריות והמועצות הכפריות, אך עיקרו של החינוך העממי 
הוא בידיהם של מוסדות פרטיים, שברובם הגדול הם קאתו־ 
ליים וחלק מהם נתמך ע״י השלטונות. ב 1947 ביקרו 252,791 
ילדים וילדות בגני־ילדים, מהם 67,148 בגנים שברשות 
השלטונות! 832,531 היו בב״ס עממיים (בעלי 4 שנות־ 
לימוד), מהם 344,241 במוסדות־השלטון. 8,224 תלמידים 
התבשרו להוראה בב״ס עממיים, מהם 2,230 בסמינאריונים 
ציבוריים! מתוך 1,085 החניכות לגננות למדו 246 במוסדות 
ציבוריים. בב״ס התיכונים (שלש שנות־לימוד אחר בה״ס 
העממי) למדו 25,149 נערים ו 10,475 נערות (במוסדות 
נפרדים); באתוניאות (גימנאסיות בעלות 6 כיתות) למדו 
30,085 נערים ו 7,011 נערות, גם אלה במוסדות נפרדים. 
בק 1 לג׳ים תיכונים קאתוליים (בלתי־נתמכים ע״י הממשלה) 
למדו 45,109 נערים ו 21,466 נערות. האחוז של הלומדים 
בב״ס תיכונים בב׳ הוא מועט מזה שבשאר ארצות־התרבות 
העשירות. בב׳ מעדיפים חינוך מקצועי על חינוך כללי 
והומאניסטי. ב 1945 למדו בב״ס טכניים שונים (ובכללם 
ב״ס למסחר) בב׳ 111,145 תלמידים ותלמידות, מהם 5,710 
במוסדות קאתוליים בלתי נתמכים ע״י השלטונות.• בארבע 
האוניברסיטות שבב׳, בבריסל (צרם׳), חנט (פלאמ׳), לובן 
(דו־לשונית) וליז׳ (צרם׳) היו ב 1947 13,599 תלמידים 
ותלמידות (מספר קטן־ביחם לגבי האוכלוסיה). מלבד זה 
ביקרו כ 850 תלמידים בב״ס מכניים גבוהים וב 2,350 בשני 
מוסדות קאתוליים גבוהים למדעי־הרוח (בבריסל ובנאמיר). 
בבתי־ספר לציור, פיסול ומלאכת־מחשבת למדו כ 11,000 
תלמידים, בקעסרוואטוריות — 2,158 , ובבתי־מדרשות 
לכמורה הקאתולית כ 1.500 תלמיד. הריה מבוגריהם של 
מוסדות אלה פונים להוראה בבה״ס של הכנסיה, ביהוד 
בתיכונים. 

המוסד העליון למדע, לספרות ולאמנות בב׳ היא האקא־ 

דמיה המלכותית, שנוסדה ב 2 ד 17 על־ידי מריה תרזיה. 

־ • * ...... 

מושבה של האקאדמיה היא ב״ארמון האקאדמיות" בבריסל, 
ולשונה היא צרפתית. אותו ארמון משמש גם כמושב לאקא־ 
דמיה פלאמית מקבלת ולשתי אקאדמיות ללשון ולספרות 
(צרפתית ופלאמית). קיימות עוד אקאדמיות ואגודות־מחקר 
מקצועיות שונות. הגדולה בספריות שבב׳ היא הספריה 
המלכותית בבריסל, שיש בה יותר מ 2 מיליון כרכים מודפסים, 
וכ 32,000 כתבי־יד, 45,000 מפות, 150.000 מטבעות ומדאליות. 
ספריית האוניברסיטה שבלייז׳ מכילה כ 1,050,000 כרכים 
וחוברות ו 3,350 כתבי־יד! בספריית האוניברסיטה שבחנם 
820,000 כרכים. בתי־נכות גדולים נמצאים בבריסל, אנטוורפן 
וברוגה (ברחה). 

; •-־ זו זו 

א. י. בר. 

ספרות. מאחר שהעם הבלגי מורכב מפלמים ומוואלונים. 

יש לסקור את הספרות הבלגית בשני תחומיה: בפלמית 
ובצרפתית. חלוקה ז( אין בה מן היסוד הגא(גראפי ולא כלום. 
אין שום מקום להנחה, שמצפון לקו־הגבול הלשוני התפתחה 
ספרות פלמית, ואילו מדרום לו — ספרות בלשון הצרפתית. 
סופרים הרבה, שכתבו צרפתית, נולדו על אדמה פלמית והם 
ממוצא פלמי! והרבה מאלה שכתבו פלמית יצאו מסביבה, 
שלא דיברו בה אלא צרפתית בלבד. 


751 


בלגיה 


752 


מיה״ב נשתמרו בפלמית שתי יצירות מצויינות של 
מחברים אלמונים: ש 1 )זש 3 תץש 8 05 ^ ״ 3 ^ ("על השועל 

רייגרד", המאה ה 13 )—אפופיאה מחיי־החיות, שהיא סאטירה 
חריפה על חיי־ההברה ביה״ב, ו 5 ץז 31 ש 8 ("באטריס"), אגדה 
דתית ( 1250 בערך). שירי־האהבה, שחוברו במאה ה 12 ע״י 
הנריק ואןולדקה (ש^וש^), בן מחודלימבורג, הם היצירות 
הראשונות החתומות ע״י כותביהן, שהגיעו לידנו ושמשמשות 
עדות לקיומה של ספרות בפלמית רמה. במאה ה 13 כתבה 
המשוררת האד ו יק (ש 1 :> 7 י\ש 1 ) £13 ) שירי־אהבה נרגשים 
בעלי אופי מיסטי! ובאותו זמן זכתה יצירתו המיסטית של 
ר ו ס ב ר ו ק 10 שסזג $1 ץט 8 ) להשפעה רחבה ועמוקה על בני־ 
דורו. באותה תקופה עצמה השתדל יעקב ואן מארלאנט 
( 1 ת 13 זש 13 ^) לאלף את קוראיו דעת ע״י שיריו הדידאקטיים, 
והתיאטרון הפלמי החולוני הגיע לשיגשוג ב חש 1 שק 5 616 ( 1 ^ 
("משחקים רצינים"), ב:>ץ 1 זש£ש £1 ("בל אדם"), השייך לסוג 
"המחזות המוסריים" (שהשפיע על "המחזה המוסרי" 
[ץ 13 ק ץ 3111 ז 0 תז] המפורסם ביותר באנגלית: ה 311 וחץזש׳\£ 
["כלאדם"]) וכן ב״מחזות־הגיסים" ( 5 ש 1 ש 3 ז 1 ות) של מאריקן 
ואן נימגן (מש 811 שתז 0 ש 1 א ת 3 /י תש> 11 ז 13 \). במאה ה 16 נתפרסם 
פילים ואן מארניכס ואן סנט אלדגונדה(א 1 מז 3 ^ מ 3 ע 

ג ע 1 ע / 

ש 1 )ת 0 §ש 1 > 41 . 31 מ 3 ע), שכתב גם צרפתית וגם פלמית 
והשתתף באורח פעיל במלחמתם הדתית של המחוזות הבל¬ 
גיים בכובש הספרדי. 

מה שנוגע לספרות, שנתחברה על אדמת־ב׳ ביה״ב 
בצרפתית, בולטים בה בעיקר שמותיהם של היסטוריוגרא- 
פים וכרוניקנים: ז׳אן ד׳אוטרמז (ש 5 ״שתזשז 1 ״ 0 ) וז׳אק דה 
אנריקור (ןז״סש״תזש!!), לאחר מכן, במאה ה 15 — ז׳ ו ר ז׳ 
שאטלו ( 113111 ש 011381 )ופילים דה קומין ( 5 שמ!תז 1 זז 00 ), 
ואח״ב — בסופה של המאה ה 18 ותחילת המאה ה 19 — 
הנסיך שארל־יוסףדהלין 0 >״ 8 <£). החלוץ והמבשר 
של הספרות הצרפתית המודרנית בב׳ היה ש א דל דה 
ק ו סט ר (זשז 5 ס 0 ), שהרומאן שלו "טיל אולנשפיגל", 
מלבב במזיגת ההומור והפאתוס שבו. 

רק אחר 1830 , כלומר, לאחר שהוכרז על עצמאותה של 
ב/ התחילה הספרות של הארץ מתפתחת בקצב מהיר יותר. 
אחר תקופה ארוכה של זעזועים היסטוריים וחברותיים, שבה 
לא נתעשרה הספרות הבלגית בשום נכס בדקים, קם לה, 
לפלאנדריה, רומאניסטן גדול, אנרי קונסיאנס (ששתש״צתסס, 
1812 — 1883 ), שגילה לה בבת־אחת גם את מכמני־לשונה וגם 
את עברה המפואר. באותה תקופה פעל גם הכומר ג ויד ו 
חזלה (ש 11 ש 2 שכ> 1830 — 1899 ! ע״ע גזלה), יליד 

ד . ־•• ׳ ע •״• •• 

פלאנדריה המערבית, שלא השתמש אלא בניב המקומי של 
מחוזו — תופעה יחידה במינה, שבמשך זמן מרובה לא זכתה 
להערכה הראויה. הוא חיבר שירים נפלאים כל־כך וערבים 
לאוזן כל־כך, שיצירתו ואישיותו נעשו הרוח החיה של 
התקופה כולה! הזלה היה המשורר של הטבע, החיים ובורא- 
העולם. 

בשנת 1893 נוסד כתב־העת $.> 31 ז: 5 מש סא ת ¥3 על-ידי 
אנשי־רוח פלמיים צעירים. בקבוצה זו , , שנקראה בשם בטאונה, 
התבלט המשורר קארל ואן דה ווסטינה (שמ( 1 ז 5 ש 0 ^), 
שנתעלה לדרגה של פייטן בינלאומי. שירתו מצויינת בעושר 
לשוני גדול ובעוז של רגש ותחושה. הוא השרה מרוחו על 
שורה שלמה של משוררים פלמיים, שקמו אחריו. 

אוגוסט ורמילן (תש 1 ץשתזזשע), רומאניסטן, מסאי והיס¬ 
טוריון של האמנות. נחשב לראש הקבוצה של "ואן נו אן 


סטראקס". כוחו היה במה שניסח בצורה ברורה ביותר את 
שאיפותיו ומטרותיו של דורו. סיריל מיסה (ש 55 ץנ! 8 11 זץ 0 ) 
היה רומאניסטן נאטוראליסטי, קרוב ברוחו למופאסאן. סטין 
סטרולס ( 1$ שענ 1 שז! 5 ״[״ 5 ), שהיה ראליסטן וחוזה־חזיונות 
כאחד, הקדיש יצירה חשובה לאדמה ולעונות־השנה. חרמן 
טירלינק ( 4 !שמ 11 ז 1 ש 1 ), שפעילותו הספרותית נמשכה שנים 
הרבה, חיבר רומאנים מרובים ממדרגה ראשונה ואף מילא 
תפקיד חשוב בהתחדשותו של התיאטרון הפלמי. בדור שבא 
אחר "ואן נו אן סטראקס" קמו הרבה מספרים בעלי-כשרון. 
יצירותיהם של רומאניסטים, שתיארו את ההווי של איזורים 
מסויימים, כגון פליכס טימרמאנס וארנסט קלים, זכו לתפוצה 
מרובה. הרוויג הנסן ויוהאן דייסנה חיברו מחזות אחדים, 
שהם ראויים לתשומת־לב. 

במקביל לקבוצה של "ואן נו אן סטראקס", שפעלה 
בספרות הפלמית, באה התעוררות גם בספרות הבלגית, 
שנוצרה בלשון הצרפתית! כאן התרכזה תנועת ההתחדשות 
מסביב לעיתון שנ 1 ן) 1 § 1 ש 8 שחטש[ ("בלגיה הצעירה"), שהרוח 
החיה בו היה מאכס ולד (זש 311 ^). התחדשות זו נתבטאה 
ביחוד בשירה, שהיתה נתונה להשפעתו החזקה של 
הסימבוליזם, כפי שמעידים שיריהם של אמיל ורהארן 
(תשזש 3 ו 1 זש 7 ), שארלואןלרברגה (ש 811 ז 0 ( 1 זש£) —המשורר 
המעודן של ש׳\£י 1 > מס 5 ת 0113 ב £ ("שירת חוה"), מאכם 
אלסקאמם (קתז £15£3 ) ומורים מטרלינק. זה האחרון, שקיבל 
את פרס־נובל לספרות, היה גם רומאניסטן, מחזאי ומסאי 
רב־ערך. מחזותיו ומסותיו תורגמו לכל לשונות־התרבות וזכו 
לתפוצה רחבה ביותר. 

שני משוררים, שמתו בצעירותם, הכניסו נעימה חדשה 
לספרות הבלגית, והם: אודילון־ז׳אן פרייר, (זש״ש?) ואריק 
דה אולוויל (ש 11 ;׳\ש 11 נ 931 ). הד לרגש־החרדה המציין את 
תקופתנו אנו מוצאים בשירתם של מארסל תירי, אדמון 
ואנדרקאמן ורוז׳ה ב 1 דאר, בעוד שהדאגה לבעיות הצורה 
הספרותית מתבלטת אצל ארמאן ברניה, רובר ויויה ואנרי 

זג•״ י. , • • ״ 

מישו. 

מתוך חיפוש ה״מציאות" היו הרומאניסטים צמודים במשך 
זמן ארוך מדי לקרקע הנאטוראליזם. קאמיל למוניה התאמץ 
לצאת ממבוי סתום זה, ואילו ז׳ורז׳ אקהוט, ז׳ורז׳ וירם, 
ז׳אן טוסל ואדמון גלזנר יותר משהיו ברוכי-דמיון, היו 

7 י; ״:־•• 

מחוננים בכשרון תיאורי. 

הסופרים בני הדור, שנולד סמוך ל 1900 . חיים או חיו 
ברובם בצרפת, שבה מצאו מקום מתאים לפיתוח כשרונם. 
החשוב שבכולם הוא המספר הפורה ז׳ורז׳ סימנון. יש 
בהם גם מחזאים, כגון פרנאן קרומלניק ומישל דה 
גלדרודה. אך כמה מסוםרי-ב ׳ , שכתבו צרפתית, דבקו בארץ■ 
מולדתם. מאלה יש להזכיר את הרומאניסטים מארי גברס 
($זש׳\ש 0 ) ומדלן בורדו (ש 11 ^ 101 >ז! 801 ) ואת המחזאים 
ז׳ורז׳ סיון, הרמאן קלוסון וסיזאן לילאר. 

- 10 ( 1 ,זש 111 ו! 31 ^\ שתתש 1 ז£ ,ת 1 זרתשזזש 14 1 )ת 0 רתי<ב 8 י 1 ש$$ס 01 .ז? 

31004301103 ! , 1115 שוזו 143 .? ; 1947 , 111100310301 : 40 10333100 ! 

; 1921 . 110 ( 801£11 10 > 10 ) 13/013/1 ! 01 3110 ) 103/1 1:10031300 13 3 

.? זש זש; 3 ש 8 .( ח!) 1/01201 1011001 1-01 ,זש 11 ז 13 ) 0 ש׳ו 3 ).ז 1 ו 0 

. 14 ;( 1924 , 3110 ) 103/1 111100311100 13 10 > 111110100 , 8 ז 14323 

110 1/0120 . 1111 13 10 > 11311000 ! . 11111 ,ץש 1 זש 8 . 0 זש זו 01 שזנ 1 ש 11 

33 13/333110 ! 11111031300 1-3 , 1 ש 01055 .ז? ; 0 1926 ! 33230 ! 

133230 10 > 111100313001 101 > 31110 !>!£ ,. 18 ; 1945 , 420 ה 0 ץ 110 

11110031300 13 40 123001 ! 01 0011 ) 41 ,. 1 ) 1 ; 1941 , 30001334310 

13/33340 ! 11110031300 £3 ,■)ש 1 ) 18 מ 10 ) שז 1 )ח!/ ; 1944 , 13/33340 ! 

/ס 5 031 סו/ו ! 3 013300 4 ,מ( $1 זש? .[ ; 1923 , 003130 ) 0031003 

. 1916 , €03310101 / £03 1/10 

סר. קל. 



753 


בלגיח 


754 



ז־.־ב. מאדי: עכיזני־כפר 


אמנות. שיחרורה המדיני של ב׳ ב 1830 לא הביא לה 
בעקבותיו עצמאות בתחום־האמנות. במשך כל המאה ה 19 
שימשה צרפת מורד,־דרך אמנותי למדינה החדשה. כתוצאה 
מכך ירשה את מקומו של הגאו־קלאסיציזם מסוף המאה ה 18 
תנועה רומאנטית, ולאחר מכן באה במקומה של זו , אסכולה 
ראליסטית; בתקופה מאוחרת יותר היו לאימפרסלניזם ולנא(־ 
אימפרסיוניזם נציגים משלהם בב׳ו ורק בתחילת המאה ה 20 
נתגלתה השפעה חדשה: ז( של האכספרסיוניזם הצפוני. אך 
אע״פ שהאמנים הבלגיים נהגו לצאת לפאריס לשם השתלמות 
והביאו ממנה למולדתם את הסיגנונות והזרמים שהיו ר(וחים 
בה, לא נעשתה ב׳ פרובינציה צרפתית מבחינת היצירה 
האמנותית. תת־זרם חזק של מקוריות ועצמיות הורגש בה 
תמיד, שנתבטא בג(נים המקומיים המיוחדים של הנושואים 
או בטכניקה המיוחדת של האמנים. ב׳ לא ניתקה מעולם את 
הקשר אל עברה האמנותי (והרי בתקופת־הקזיא של עבר 
זה — בתקופת רובנס — נוצרו בה כמה מן היצירות האמנו־ 
תי(ת המובחרות ביותר של אירופה), והמסו׳רת של "עשיית 
מלאכה טובה" נשתמרה בה כל הזמן. אמניה של ב׳ שמרו 
תמיד על רמת־אמנות מסויימת — לכל הפחות, מבחינה טכ¬ 
נית—ומעו׳לם לא העלימו עין משלשלת־היחס שלהם, שעליה 
היתד, גאוותם. אך מסורת גדולה כל־כך לא תמיד צפונה בה 
ברכה בלבד! פעמים שהיא מעיקה כמעמסה כבדה על 
היוצרים — למשל, ע״י מה שהיא מספקת להם אבטיפוסים 
קבועים, ששוב אינם מתאימים לזמנים החדשים. סכנה זו 
ארבה תמיד לציירים הבלגיים, שרק לעיתים רחוקות היה 
בהם די כוח להתרחק משיגרת מ(רשתם האמנותית וליצור 
משהו חדש באמת. אעפ״כ היו בהם שנים או שלושה, שהדבר 
עלה בידם, ולכל הפחות אחד מהם — ג׳ימז אנסי׳ר — נעשה 

זד 

גורם משפיע באמנות האירופית. גם ציירים משיעור־קומה 
קטן יותר, שכמעט אינם ידועים מחוץ לתחומי־ב׳, הצליחו 
"לעכל" יפה את ההשפעה של העבר הנידרלאנדי ואת זו , של 


האמנות הצרפתית בת זמנם, וליצור מתוך מזיגה ז( משהו 
שונה מעיקר(! על־ידי כך תרמו להתהוות( של זדם חדש, 
שנחשב בצדק לאסכולה אמנותית מיוחדת. 

בואו של ז׳אק־לואי דויד(ע״ע) — הצייר הצרפתי הג(לה — 
לבריסל ב 1815 נחשב בדרך כלל לנקודת־מפנה בתולדותיה 
של האמנות הבלגית במאה ה 19 . היו לו, לדויד, כמה תלמי¬ 
דים בין האמנים הצעירים בבריסל, שספגו את תורתו והלכו 
בעקבותיו, ביחוד בתחום של ציור־דיוקנאות, במשך שנים 
הרבה. החשוב שבהם היה פרנסוא־ז׳וזף נוז ( 1787 — 1869 ! 
ע״ע), שעבד במחיצתו של דויד עוד בפאריס. מאות דיוק¬ 
נאות, מהם שלושה של דויד, נקראים על שמו, אבל הוא צייר 
גם תמונות על נושאים דתיים והיסט(ריים. נאוז היה רבם 
של כמה מן האמנים הבלגיים הנודעים ביותר, והוא נחשב 
בדרך כלל ל״אבי האמנות הבלגית". 

סמוך לשנת 1830 הורגשה גם בב׳ אותה תנועה ר(מאנטית, 
שנתפשטה באותו זמן על־פני אירופה כולה! ביחוד ניכר 
היה כוחה באנטוורפן, בעוד שבבריסל עדיין נמנו הרבה מן 
הציירים הרשמיים עם אדוקיו של הנאו־קלאסיציזם. הרומאנ־ 
טיקנים הושפעו במידה מרובה מרובנס, וכן מאמנים צרפתים 
בני־זמנם, וביחוד מדלאקרוא. לפי רוחו של זה האחרון, 
ביכרו נושאים מדברי ימי ארצם על־פני נושאים מן התנ״ך 
או מן התקופה העתיקה. החשוב שבהם היה ג. ואפרס 
( 1803 — 1874 ), שנתמנה כמנהל האקאדמיה בבריסל ב 1846 . 
הוא צייר ״אםיז(דה מספטמבר 1830 ״, שמתארת מעמד מימי 
מלחמת־השיחרור של ב , . פילים ואן ברה ( 1786 — 1871 ) צייר 
את ״קארל ¥ בימי נעוריו״ ( 1832 ) ואת "רובנס המצייר בגנו" 
( 1833 ). לואי גאלה ( 1810 — 1887 ) עמד מבחינה סיגנונית 
בין הר(מאנטיקה והנא(-קלאםיציזם. בדומה לז׳ריק( הקדיש 
זמן מרובה להסתכלות בגופות בחדרי־מתים, מה שהיה גם 
בהתאם לרוח הנכאה, שעדיין נשתמרה מן התקופה הרומאנ¬ 
טית, וגם בהתאם לתביעות של הראליזם החדש. שרישומו 
כבר היה ניכר באותו זמן. 



א. ליס: חניתו ׳טל הסרפיה י. ואז ליספ 5 מ 



755 


בלגיה 


756 


מצייר אחר בן אותו הדור, אנטואן וירץ ( 1806 — 1865 ), 
נודעה חיבה יתרה לנושאים סנסאציוניים ולידיעות רחבות 
מאוד, וכן הצטיין בטכניקה, שהיתה נאטוראליסטית במידה 
גוברת והולכת. כל זה נתגלה בתמונותיו, שהיו מבוןנ 1 ת, 
לכאורה, נגד אי־הצדק החברותי, העריצות ועונש־המוות, אך 
לאמיתו של דבר, היו פרי אהבה חולנית למוות ולמחלה. 

בעוד שוואפרס וגם וירץ נמצאו מבחינה סיגנונית תחת 
השפעתה של הקומפוזיציה בנוסח הבארוק מייסודו של 
רובנס, ניסו ציירים בלגיים אחרים למצוא את מקור־השראתם 
ביצירותיהם של אמנים קדומים יותר. הם פנו אל האמנים 
הפלמיים הפרימיטיוויים מן המאות ה 15 וה 16 והשתדלו 
להגיע לרמת־הדייקנות שלהם מתוך התבוננות קפדנית 
בטבע, בתלבושות היסטוריות ובפרטים אחרים כגון אלו. 
מגמה זו נקראה "פרה־רובניזם" על משקל ה״פרה־רפאליזם" 
של הציירים האנגליים. הדמות הבולטת ביותר בין נציגיה 
של תנועה זו, שנוצרה אחר 1848 , היה הנרי לים ( 1815 — 
1869 ). ציוריו הם פדאנטיים במידת מה; אין בהם אלא 
אמיתות חיצונית בלבד והם נראים כעיטורים לספר היסטורי. 
הם ממלאים חדרים שלמים במוזיאון של בריסל. וכן את 
אולם העיריה של אנטוורפן, שליס הוזמן לפאר אותו ביצי¬ 
רותיו ב 1£63 . 

ציירים אחרים באותה מאה אקלקטית מצאו את סיפוקם 
בחיקוי של אבטיפוסים אחרים. כך, למשל, נהג צייר ההווי, 
ז׳.־ב. מאדו ( 1796 — 1877 ), לצייר את דמויותיו בתלבושות 
מן המאה ה 18 . פ. דה ברקלר ( 1792 — 1883 ) צייר תמונות 
בסיגנונם של אמנים בני המאה ה 17 , כגון אוסטאדה וטנירז. 
בנו, אנרי דה ברקלר ( 1840 — 1888 ), הושפע אף הוא"מן 
האמנים. ששימשו מופת לאביו, אלא שהיה יותר ממחקה 
בלבד. בתמונותיו מורגשת רוח־חיים, שמפעמת בעצמים ממש 
כמו בבני־האדם, אע״פ שהוא נוטה למלא את הבדים שלו 
בפרטים מרובים מדי. פעמים שזידזהב מציף את תמונותיו 
ומשווה להן אחידות פיוטית, ובידוע שוואן גלך העריץ את 
הטכניקה שלו בשימוש בצבעים. ברקלר שימש אחת מחוליות- 
הקשר בין הראליזם של המאה ה 17 והאימפרסיוניזם של 
המאה ה 19 . אחדות מתמונותיו המאוחרות נראות בעינינו 
כ״מודרניווד במידה מפתעת. 

הראליזם היה גורם קבוע — אף אם חבוי לפעמים — 
בעיצוב דמותה של האמנות הבלגית, אך הראליזם כמגמה 
מוכרת וכשיטה הוכנס לב׳ עם הצגת תמונתו של קורבה, 
״הסתתים״, ב 1851 . הציירים, שדבקו בסיגנון החדש, נתאר־ 
גנו ב 1868 בקבוצה מיוחדת בשם "אגודה חפשית לאמנויות 
היפות". באותם ימי "ירח־הדבש" של הראליזם היו אמני־ב׳ 
מרבים לצייר חוות חקלאיות, נופים, שבהם היו רועות פרות, 
ותמונות אחרות מחיי־הכפר. החשובים שבאמנים אלה היו 
א. ורוי ( 1838 — 1895 ), ז׳אן סטוברץ ( 1838 — 1914 ), שהכ¬ 
ניס ראשון לתוך יצירותיו תמונות מן החיים היומיומיים, 
וא. בולאנז׳ה ( 1837 — 1874 ), שהקדיש את מכחול( לציור של 
תופעות אטמוספיריות והגיע לפעמים לגדלות אמיתית. 

בין האמנים הבלגיים הראליסטיים, שעיצבו דמויות־אדם, 

היה קונסטאנטן מניה (ע״ע) היחיד, שזכה לפירסום בינ¬ 
לאומי; ולכך זכה לא משום ציוריו, אלא משום פסליו. 
שארל דה גרו ( 1825 — 1870 ) נתברסם בכינוי "מילה הבלגי", 
שכן היה הצייר של האיכרים, כמו שמניה היה הצייר של 
הפועלים. דה גרו למד את הטכניקה' של האמנות מנאה. 


ולאחר מכן בדיסלדורף. תמונותיו לקויות בעודף־ליטוש 
ובתאורה מופרות, והן מזכירות דברים שמתרחשים על הבמה 
יותר משהן מזכירות את החיים הממשיים. 

תלמיד אחר של נאווז, אלפרד סטונס ( 1823 — 1906 ), 
נעשה הצייר של הבורגנות בזמנו. בתמונות קטנוודהקף 
צייר בהנאה מרובה גברות בחדרי־השינה שלהן, תלבושות 
אלגאנטיות ורהיטים מפוארים, ויתכן שיש לראות בו את 
הכרוניקן הנאמן ביותר של ה״קיסרות השניה" (של נאפו־ 
ליון 111 ). היו שהשוו את סטונס לגדולי הציירים ההולאג־ 
דיים של המאה ה 17 , אבל היסוד האנקדוטי, המתבלט בכל 
תמונה משלו, מעורר ספקות ביחס לזכות־השפעתו מעבר 
לגבולות זמנו. מפורסם ממנו כצייר של נשים, ויוצרו של 
טיפוס־אשה מיוחד באמנות, היה פליסין רופס ( 1833 — 1898 ; 
ע״ע), שמילא תפקיד חשוב גם באמנות הגראפית. 

אחר 1880 גברה בב׳ השפעתם של האימפרסיוניסטים 
הצרפתיים ונוצרו המושגים של "אימפרסיוניזם בלגי־צרפתי" 
ו״אימפרסיוניזם פלמי". לאמיתו של דבר, לא נבדלו נציגיהם 
של הזרמים הללו אלה מאלה אלא במה שהראשונים נמשכו 
אחר דוגמת פאריס יוהר מן האחרונים. מובן, שזו היתד, 
תקופה, שבה תפסו שוב תמונות־נוף מקום חשוב. גדול 
ציירי־הנוף של ב׳ בתקופה זו היה, אפשר, גיום פוגלס 
( 1826 — 1896 ), שזכה לכינוי "הצייר של מזג האויר הסגרירי". 

האמנים הגדולים המועטים, שקמו בב׳ בתקופה החדשה, 

היו דמויות בודדות ע״פ כיוונה של יצירתם. יתכן, שאפשר 
לשבץ תקופות־יצירה מסויימות שלהם במסגרת של תנועה 
זו או אחרת, אך דרך־התפתחותם בכללה אינה ניתנת להי¬ 
קבע לפי סכמה מופשטת ושגרתית. דברים אלה נכונים לגבי 
ג׳ימז אנסור'( 1860 — 1949 ; ע״ע), שהיה מן הציירים המקו¬ 
ריים ביותר בדורו ושסיגנונו בתחילת יצירתו הוגדר כ״אינד 
פרסיוניזם פלמי". אנסור חי רוב־ימיו חיי מתבודד אכסצנ־ 
טרי, אך בימי עלומיו היה קשור באגודה הבלגית 1^3 XX 
("העשרים"), שנוסדה ב 1884 ע״י קבוצה חלוצית של אמנים, 
ששאפו להציג בבריסל את תמונותיהם של ואן ג 1 ך, גוגן, 
וסרא, שבאותם הימים עדיין לא היו מקובלים על הרבים. 
ביצירותיו מימי־עלומיו יש להבחין כמה קווים משותפים לו 
ולצייר ויאר ( 11 ז ג 111 ״/י), שהיה בן דורו. וכמותו צייר אף 
הוא חדרי־אורחים של המעמד הבינוני, אבל עם זה בולט 
ההפרש ביניהם בצבע ובמצב־הרוח. בזמן מאוחר יותר 
נעשה אנסור מן המבשרים החשובים ביותר של האכס¬ 
פרסיוניזם: ולסוף טענו הסיר־ראליסטים, שהוא שייר לזרם 
שלהם. אבל הוא הלך תמיד בדרכו המיוחדת. 

אע״פ ששגעון־הרדיפה ושגעון־הגדלות לא מצאו מעולם 
ביטוי ברור כל־כך באמנות, כפי שמצאו אצלו, לא נחשב 
אנסור בעיניהם של בני־זמנו לבעל אופי פאתולוגי. יש 
לקבוע, שיצירתו לא היתה מנותקת מן המסורת של האמנות 
הנידרלאנדית; כבר הושם לב לדבר, שבתמונותיו הדמיוניות 
מורגשת קירבה לבוש ולבריגל, וכן ניכרת ביצירותיו הקלי¬ 
לות ביותר קרבה לתמונותיו המאוחרות של טרנר. .קלו 
( 011101 ), רופס. רולאנדסון וגילויי השפיעו בלא ספק על 
יצירותיו הגראפיות! שהרי אפשר למצוא עקבות של חוש־ 
הסאטירה וכן של ה״קאליגראפיה" שלהם בכמה מתחריטיו. 
כמו־כן כדאי לציין, שאותן המסכות, העושות רושם מסתורי 
וסמלי כל־כך בתמונותיו של אנסור, הן אביזר רגיל בחיי־ 
הרחוב של ב׳ בשעת החגיגות השנתיות של הקארנאוואל. 















761 


בלגיה 


762 


יש להוסיף, שהשפעתו של אנסור היתד. מרובה ביותר על 
יצירותיהם של אמיל נולדה, פאול קלי, אוסקאר קוקושקה 
והסיר־ראליסטים. גדולתו מתחוורת מתוך העובדה, שכל אחד 
מהציירים הללו שאב השראתו מצד מיוחד של יצירתו: דמ¬ 
יונו העשיר, כושר־האמצאה שלו או שליטתו הנפלאה בצבעים. 

צייר בלגי אחר, שהגיע ביצירתו לרמה אירופית, היה 
אנרי אונפול ( 1872 — 1899 ), שלמד בבריסל קודם שיצא 
לפאריס. הוא צייר דיוקנאות, ילדים, מראות־עיר ודוממים, 
וכן רשם רישומים וצייר כרזות. יצירותיו מצטיינות בעדינות 
יתרה, ברגישות עמוקה ובחוש מובהק ליפי־הצורה. מפקידה 
לפקידה מתגלית בהן חיבת־מויתרו׳ת ונטיה להפרזה ברוח 
"סוף־המאה", ומכאן הנוצות של הטווס ושל בנות־היענה 
שבציוריו וכן השפע של כלי־חרסינה, נחושת ומניפות. אותן 
מתמונותיו, שנודעה להן חיבת־הקהל ושבהן הוא מצייר 
נערות לבושות עזמלות ורודות, כשהן מטיילות עם חייליהן, 
מזכירות את חיבוריו של סטנלן וכן את מחזותיו של ארתור 
שניצלר. אך מה שעניין את אוגפול ביחוד היה הרועים, 
שעושה צרור של סיגליות על לבוש שחור, ולא סיפור המעעיה 
העשוי להיות קשור באותו צרור־סיגליות. בדיוקנותיו כלולים 
רמזים לעסקים פסיכולוגיים, אך רק רמזים בלבד. אונפול 
היה אמן אפייני ל״סוף־המאה", ותיאורה של אותה תקופה 
לא יהא שלם בלא שנכלול אותו. 

בינתיים הלכו אמנים בלגיים אחרים בעקבותיהן של מגמות 
אחרות באמנות הצרפתית. וכך סיגל לעצמו תאו ואן ריסלברג 
( 1862 — 1926 ) את השיטות החדשות של הנאו־אימפרסיו־ 
ניזם והפואנטיליזם וחיקה את סרא, בשעה שנהג כמותו 
להסיל על הבד כתמים זעירים של צבע בלתי־מעורב זה בצד 
זה. הוא היה חבר ב״סאלון של העשרים״( $31011 116$ XX ) 
ושל "האסתטיקה החפשית" ( 6 נ 1 ף 611 ו 1 ז$£ שז&ם) בשעה 
שידידו אוקטאב מאוז עמד בראשו של אירגון זה ( 1894 ). 
ביחד עם ה. ואן דר ולדה היה ריסלבדג אחראי לתחיית 
האמנויות הדקוראטיוויות, שהתחילה בב' ב 1895 בערך. 
מתמונותיו מפורסמת ביחוד ״הקריאה״ ( 1903 ), שבה מצוייר 
ורהארן, כשהוא קורא לפני מטרלינק, ז׳יד וסופרים חשובים 

?: • 4 •י ע: 

אחרים. כמו־כן השאיר לנו ריסלברג דיוקנאות של ורהארן, 
ז׳יד ורודה מארטן די גאר. 

/׳ : 7 

שלטון האימפרסיוניזם נמשך בב׳ עד אחר שנת 1918 , 

אך באותו זמן עצמו פעלו בה גם נציגים של הסימבוליזם 
וה״אמנות החדשה", שהיו מושפעים מן ה״פרדדרפאליטים" 
האנגליים, כגון פרננד קנופף ( 1858 — 1921 ). האכספרסיוניזם 
ממש הופיע בב׳ בזמן מאוחר מאוד, וכשהופיע נדמה היה, 
שצמח מתוך המסורת הנידרלאנדית; זה היה מקרהו של 
יעקב סמיץ ( 1856 — 1928 ), צייר ממוצא הולאנדי, שהתעמק 

בדרכי־יצירתו של רמבראנדס. את פעולתו האמנותית התחיל 

י. , 1 . ; 

כצייר של "אור־צל", וכל ימיו היה צייר־העניים. האיכרים 
שלו, שביניהם מופיע ישו כאילו היה אחד מחבורתם, הם 
כבדים ומחוסרי־חדווה, בדומה ל״אוכלי תפוחי־האדמה" של 
ואן גוך, ואילו "אביו של הנידון" הוא דמות, שיש להעמידה 
בין מניה לבין קטה קולויץ. יצירתו של סמיץ יש בה מן 
הפשטות הקצובה יפה; היא רצינית ובלתי־יומרנית, ולעולם 
אינה סנטימנטאלית. 

קרוב יותר לסזאן ול״סראים" ( 6$ ׳ 30$ ?) מלאפספרסיד 
ניסטים הגרמניים היה ריק ווטרס ( 1882 — 1916 ), שהוא ראוי 
לתהילה כצייר וכפסל כאחד. 


סמוך ל 1910 ייסדה קבוצת־אמנים, שהושפעה ביחוד מן 
המשוררים הסימבוליסטיים, את האסכולה של "ליטם־סן־ 
מארטן", שבה נתבלטה ביותר דמותו של הפסל ז׳ו׳רז׳ מין. 
האמנים מאסכולה זו טיפלו בנושאים דתיים וראו באמנות 
ביטוי לנפש־האדם, אך קשה לראותם כאכספרסיוניסשים 
משום שהצורות שעיצבו היו נאטוראליסטיות. דברים אלה 
הם נכונים גם לגבי גוסטאב ואן דה ווסטינה ואלברט סרום, 

: • - 7 ••* 

אע״פ שמיצירתו של זה האחרון עובר קו ישר ליצירתו של 
אחד מגדולי האמנים האכספרסיוניסטיים, קונסטאן פרמקה 
( 1886 — 1952 ; ע״ע). יצירתו טיפוסית לאותו הזרם המכונה 
"אכספרסיוניזם פלמי"; הנושאים שלה נטולים מן הצורות 
האלמנטאריות ביותר של החיים: דייגים ואיכרים, גברים 
ונשים, אימהות וילדים; במיוחד הוטעמה כאן הדמות האנו¬ 
שית על גבי רקע נוגד: היא מבלטת קווים מהותיים על־ידי 
פרופורציה מוגזמת; אפשר היה לראות דרך־ציור זו כברו־ 
טאלית אילמלא שרתה עליה רוח של כנות לוקחת לב. שאר 
הציירים של ב׳ מתקופה זו , נשארו בבחינת "כוכבים" קרתנים, 
אע״ס שאחדים מהם היו מקוריים למדי. גוסטאב דה סמט 
( 1877 — 1943 ) צייר בקווים אמיצים דמויות. שהן מושפעות 
משאגאל ומן הקוביסטים. פריץ ואן דן ברגר. ( 1883 — 1919 ) 
הירבה לצייר דברים שבדמיון, מקומות־סתר מפרי חזיונו, 
מאוכלסים דמויות סיוטיות, או צמחים שעולים מקרקע- 
החלומות. הוא היה בן לאותה משפחת־היוצרים, שאליה היו 
שייכים בוש ואנס(ר, אלא שהיה בן־משפחה צנוע מאוד, 
ואפשר לראותו כמבשרם של הסיר־ראליסטים. 

שני אמנים, שזכו לפירסום מרובה בזמננו, הם אדגאר 
טיטגאט (נו׳ ב 1879 ) וז׳אן ברוסלמאנס ( 1884 — 1953 ). הרא־ 
ש 1 ן שבהם הוא בעל דמיון עשיר יותר והוא אוהב לצייר 
קירקסים וירידים, השני כבד ו״אפור" וציורי הדוממים שלו 
מורכבים מעצמים פרוזאיים ביותר. טיטגאט משתדל לספר 
לנו דברים מתוך תמימות של ילד, אך יש יסוד לחשוד 
בו, שלמד יפה־יפה את רוסו , ואת בוימבוא ושתמימותו אינה 
אלא מזוייפת, 

הסיר־ראליזם, שנעשה רווח בשנות ה 20 של המאה הנו¬ 
כחת, עורר הד רחב בין האמנים וחובבי־האמנות של ב׳, 
שמיהרו להצביע על הקשר הטבעי שבין תנועה זו ובין יצירתם 
של בוש. בריגל ואנסור. פול דלו 1 (נו׳ ב 1897 ) ורנה מאגריט 

ד/• :• 

(נר ב 1898 ) היו תלמידי האקאדמיה בבריסל, שזכו לשם 
בינלאומי כציירים סיר־ראליסטיים. אמני־ב׳ הצעירים יותר 
שייכים ברובם לאסכולה המופשטת. 

אמנות־הציור תפסה בב׳ תמיד מקום חשוב יותר מן 
הפיסול. בפיסול כבציור היה הנאוקלאסיציזם האסכולה של 
תחילת המאה ה 19 . אנדרטות רשמיות בסיגנון האקאדמי 
הוקמו בהצלחה ע״י גיום גיפס ( 1805 — 1883 ), שזכות יתרה 
נודעת לו על שהחליף את העיטוי בסיגנון העתיק בתלבו¬ 
שות מודרניות. ההערצה לאמנות של תקופת־הרנסאנס, של 
דונאטלו ושל מיכאל־אנג׳לו, שגברה והלכה, הביאה במחצה 
השניה של המאה ה 19 לידי התחזקותו של הראליזם. פול 
דה וין, ז׳יליין דילנס ותומה ונס*ט היו נציגיו המפורסמים 

" ז •י: 

ביותר; אך הגדול שבכולם היה ק. מניה (ע״ע), שלא קמו 
לו יורשים בעלי חשיבות. ייצורן של אנדרטות רשמיות 
נמשך גם בסיגנון האיטלקי וגם בסיגנון הראליסטי, והפסל 
הגדול שבא אחר מניה היה ז׳ורד מין, שהשתייך לאסכולה 
הסימבוליסטית ולאסכולת ה״אמנות החדשה". רק שני ציירים 


763 


פלגיה 


764 


בלגיים גדולים, ווטרס ופרמקה, היו גם פסלים, ומשנים אלה 
היה לווטרם היתרון באמנות זו. בב׳ לא נוצרה מעולם מסורת 
של פיסול, וכיום נמשכים פסלים בלגיים צעירים ■ אחר 
המגמות הבינלאומיות הקיימות. 

13 ; 1900 , 510110 1$0 811 01%0$ ? 1 $01111105 1405 .$£ל 0 (>מ . 
\111(1)0 ; 1901 { 1111 [ .( 11 1 ת; 1 11110101 , 150/10 ^ 801 010 י ז 
1928 . 01#0 ז 1 $011111110 0111:0 ( 14 110 ש־ז 0 ת\/ : 

00110, 14 $0,0 1-1111011 ; 1930 , 18$0 * 111 ק? 4 01%0  1 — 18$0 , 110 ^ 1 ^ 801 הס 0 * $111 50111 10 * 8 ס . 

1930 (1 ס!) ה 1 > 8:1 .ח 0 !!ח 1 ;!א . 0 ;(כמה מחברים / ^x$*05■ 

5'00 ו 1 ן> 1 ^ 801 הס 1 * 1 /'.\ , 101005 ;[ ; 1934 , 1017101111 ( 10 ח 15 ה 
<11* \[0 1939 , 530 — 415 .י;< 1 ,*־ 0111 ( 5 סח 0 4%0 >-ה 0 ץ 
1870 ,: 0002 א ./-.•/ , 0 !׳\ 1 \. ל!ט 1-0 ;(עם ביבל׳ מפורטת) ; 

1x10 \*05 גות־< 11 ץח 0 ש 11 ; 1931 , 0002 א ./-.*/ ,ש 1 >! ¥0 ׳< 11 ג 1 0 ג , 

1480 . 11 ,זש 1 )[> 81 110 שח 1 *ת\׳. ; 1905 ,- 01001 )/ 8100 00 ■ 01 5 ע 
8*001(01001 .// .. 1 ) 1 ; 1907 . 81000115 . 8 . . 10 )סג 111 !^ת .? ; 1931 ,׳ 
01 ס 0110$ < £1 . 1 ־ 1 ,לזזסבלסג!־! 1 ג 31 י 1 £ 1.110 ; 1908 , 0$001 ה 0 ע£ , 
1932; [>. ?1€1 -ז 4 )\ . 0 ; 1937 , %110 * 0 < 011 * 5 ץ 8 הסס סס!/")' .$חש־ 
8 ה 0 ה * 80 .סש!)!!'^ 001 וסט 0 .. 1 ; 1931 , 15 ו 1 ח 8 011 ) 101 ,חשו! 

1 ;(! 0$ ה 1 /א x0 0 00*^0 \111! 1 ש־זו.£ ; 1930 .סח 

זב£|)£ ; 1931 , 0 הץ 1¥0051 10 > הסס 01151000 ,ש 0 עז 5 שס^\ ש 1 ) 0 צ׳\ 

8 80 01151000 ,חש 0 ג 01 ט 14 .£: 3 . {!].. 80/0005 1 * 1180 ; , 10 ח׳\טח 
5 805 01 ץס 8 811500 ! 811 110 ^ €01010 ? ש 0 ^ 1 /ושכ 1 . 1 \ ; 1937 , 1101 ה 

8001^-/1115 80 801% 1 () 110: 8018 $( 11* 0, 1922; -זשוי! £ ח:) 1 >ח*צ 

. 1932 י 0 י ג 0-1 9 ; 18 , 0 >>ן >>^ 801 הס 0 ־ 1111 ק 111 ) 8 14 ,ססח 

ע. י.־ה. 

מוסיקה. עם גמר התקופה של האסכולה הפלמית (ע״ע) 
ירדה בב׳, כמו בשאר ארצות־השפלה, אמנות החיבור המוסי¬ 
קאלי׳ אך הפעילות המוסיקאלית הוסיפה להיות ניכרת בהן, 
וביחוד פעלו אז בתחומה של ב׳ המו״לים למוסיקה. במאה 
ה 18 ובתחילת המאה ה 19 יש לציין מספר של קומפוזיטורים 
בלגיים חשובים, ביניהם יוצרי־האופרות גרטך (ע״ע) ומאיל 
(ע״ע) ומחבר הסימפוניות גוסק (ע״ע)! באותו זמן נוצרה 
אסכולה של מנגנים וירטואוזיים, בעיקר כנרים, ביניהם ויטן 
(ע״ע), תומסון ואיסאי. את תעשיית כלי־ד,נגינה טיפחו בב׳ 
מזמן מוקדם: יש לציין בעיקר את בונה־הצ׳מבאלו רוקו־ס 
ואת ממציאי כלי־הנשיסה זאכב האב והבן. — במוסיקה 
הבלגית העממית, שרישומה ניכר ביצירותיהם של כמה 
מאמני־ב׳, יש להבחין במוטיווים שונים, שמקורם בשני 
יסודות־האוכלוסיה של ארץ זו: היסוד הפלאמי (הצפוני 
והפרוטסטאנטי), שבלשונו ובפולקלור שלו הוא קרוב להו־ 
לאנדי, והיסוד הוואלוני (הדרומי והקאתולי) הקרוב בלשונו 
ובמסורותיו לצרפת. בעוד שבמאות־השנים הקודמות היה 
18 רווח היסוד הפלאמי בהישגים המוסיקאליים, גבר במאות ה 
וה 19 חלקם של הוואלונים, שהיו מחברים של מוסיקה אום- 
ראית ואינסטרומנטאלית. השתתפותם של שני היסודות 
הנזכרים בחיי־המוסיקה של ב׳ במאה ה 20 שווה בערך. 
פעולת ההתמזגות של היסודות הלאומיים בב׳ ניכרת גם 
בתחום ההוראה המוסיקאלית ובטיפוחם של חיי־המוסיקה 
בכללם. לקונסרוואטוריות של ב׳ וכן לחקר המוסיקה בתוכה 
יש מסורת עתיקה ומכובדת. החוקר והקומפוזיטור פטיס 
ע״ע) היה מגדודי החוקרים והתאורטיקנים של תקופתו. ) 
,((}6*30 מנהל הקונסרוואטוריה בבריסל, פ. א. גווארט ( 1 ז 
עסק גם הוא בהוראה וחקירה ובחיבור של יצירות מוסיקא¬ 
ליות• מרובים היו במאה ה 19 הקומפוזיטורים הבלגיים, 
שתרמו לספרות־האופרה, אך יצירותיהם לא נשארו ברפר¬ 
טואר• עם צזר פתק (ע״ע) קם לה, לב׳, הקומפוזיטור המעולה 
ביותר בתקופתה החדשה, ויצירותיו השפיעו השפעה מכרעת 
על המוסיקאים, שבאו אחריו. בין הקומפוזיטורים הבלגיים 
על סף המאה ה 20 יש לציין את יאן בלוקס 


1851 — 1912 ), אדגאר טינל ( 1854,71061 — 1912 ), פטר בנוא 
( 1300011 , 1834 — 1901 ) ופול ז׳ילסון ( 1865 — 1942 ). בין היו¬ 
צרים של המאה ה 20 בולטות דמויותיהם של יוסף יונגן (נ׳ 
1873 ), ז׳אן אבסיל (נ׳ 1893 ), פרנאן קינה (נ׳ 1898 ). אלברט 
הויברכטס( 1899 — 1938 ), דמון שורוי( 116 ! 011 ז\ 0 ו) 0 , נ׳ 1901 ), 
מרסל פוט (נ׳ 1901 ), פלור פטרס (נ׳ 1903 ) ודוד ואן דה 
וויסטאין (נ׳ 1915 ). בין המנצחים הבלגיים יש לציין בעיקר 
את דזירה דיפאו ופראנס אנדרה וכ״כ את המומחה למוסיקה 
העתיקה סאפורד קאפ. גדולי החוקרים במוסיקה בזמן החדיש 
הם פול קלוטון ושארל ואן דן בורן ; 1306660 460 80 ׳^). 
בין מוסדות־המוסיקה החשובים שבב׳ יש לציין את הקונסר־ 
וואטוריות של בריסל, אנטוורפן וליז׳, את החברה הפיל־ 
האדמונית בבריסל, ואת תחנת־השידור הבלגית בבריסל, 
שמחלקת־המוסיקה שלה היא אחת מן הטובות באירופה. בב׳ 
נולדה ״תנועת הנעורים המוסיקאליים״ ( 065565 60 ( 705 
405163165 ?) בימי מלחמת־העולם 11 .- יוזמה ומדריכה הראשון 
של תנועה זו הוא מרסל קיוליה ( 61166 * 00 ). 

776 6£ ־# 1 6 )<< 0 ! £)/ן>/£/ 16 / 671 1141 ) 111 << 1 ( 1 >') , 7£ ! 7££0 '<) .| . 1 ) 

. 11 : 1879 .( 1310-1880 ) 11 (><ס<] 0 ^ 1 46 / 6 / 4 /״זן 60 ./ 46 

•״£<׳/ 0 ',) { 11101 ־ 01111 466 10 < 14 <<< 010 < 0 . 8,10715 . 5 . £1 10710 .'* 

■(<)'\ 10 \ !!)ן 71£ ן 1 )£/ 86 671 674776 ) 7117 141 ; 1947 , #66 / 6  703116 ), שלפיו הועמד חיל־מצב הולאנדי 
בכמה ממבצרי ארץ־השפלה הדרומית, ביניהם בנאמיר, 
טורנה, איפר, הסמוכים לגבול הצרפתי. 

העברתה של ב , לידי הקיסר האוסטרי לא גרמה לשינויים 
בהסדר המדיני הפנימי, כסי שנקבע ב״שלום אראם". הקיסר 
היה ממנה "שגריר מיופה כוח", שמקום מושבו היה בבריסל, 
ושגריר זה היה מפקח בשם הקיסר על הנציב, שהיה בן 
ארץ־השפלה הדרומית. בחיים הרוחנים שלטו בב׳ הישועים, 
שהתגברו על הינסניסטים (ע״ע). בתקופה האוסטרית של 
ב', התחיל הפיתוח הכלכלי המודרני שלה. ההסגר על 


אנטוורפן, שאושר ע״י חוזה אוטרכט, גרם לפיתוחו של נמל- 
או׳סטנדה. לשם פיתוח קוילו׳ניאלי של הארץ, ייסד קארל ¥1 , 
בדצמבר 1722 , את "החברה ההו׳דית בא(סטנדה". שלאחר 
שנים אחדות ( 1727 ) הוכרח לבטלה תחת לחצן של הולאנד 
ואנגליה. ב׳ נעשתה ארץ של כלכלה יבשתית־מקומית. 
שעשרה נתבסס יותר ויותר על החקלאות של פלאנדריה ועל 
המכרות והתעשיה של ולוניה. נקודת־הכובד של ב׳, ביחוד 
בכלכלה, עברה מצפון־המערב לדרום־המזרח. 

ב״מלחמת הירושה האוסטרית" נפל ה״סכר ההולאנדי" 

בידי הצרפתים, והאנגלים הוכו (במאי 1745 ) בפ(נטנוא 
(ץסססזסס?) שעל-יד טורנה. כל ארץ־השפלה האוסטרית 
נמצאה עכשיו בידי צרפת: אבל שלום אכן ( 18 אוקטובר 
1748 ), החזיר את הארץ לידי אוסטריה. אע״פ שמאריה־תרזיה 
הלמה על החלפתה של ארץ־השפלה הרחוקה בבאוואריה 
הסמוכה לאוסטריה, היה השלטון שלה בתחום־ב׳, שעליו 
פיקח גיסה, הדוכס קארל־אלכסנדר מלורן ( 1748 — 1780 ), 
יעיל ביותר. עשרות שנים אלו היו לארץ־השפלה האוסטרית 
שנים של שלום ופריחה כלכלית. החקלאות של פלאנדריה 
היתה למופת לאירופה כולה! נסללו בארץ כבישים, נכרו 
תעלות, קמו לתחיה התעשיות המסרתיות של ב׳: מפעלי 
חוטים, חבלים, פתילים. גברה הפקת־הפחם ונתפתחה 
תעשיית־הזכוכית. מדיניות־המכס, שנקט קארל־אלכסנדר. 
היתד, אף היא לטובתה של הארץ. ב 1772 נפתחה האקאדמיה 
בבריסל. ב 1773 נאסר בתחום ב׳ מסדר־הישועים ובמקום 
בתי-הספר שלהם הוקמו בתי־ספר ממשלתיים חולו׳נים. ב 1781 
ביטלה הולאנד, לפי דרישתו של קיסר אוסטריה, יוסף 11 , 
את ה״סכר", אבל לא את ההסגר על שפך הסחלדה, וההולאג־ 
דים פתחו באש על הספינות, שהפליגו מאנטוורפן. חוזה 
פונטנבלו ( 001310681030 ?), נובמבר 1785 , מנע מלחמה בין 
הקיסרות לבין הולאנד, ע״י מה שאישר את ה 00 ן 0 51310$ .- 
אנטוורפן נשארה סגורה ומסוגרת מצד הים. 

פעולת התיקונים של יוסף 11 (ע״ע) השפיעה אף היא 
על ארץ־השפלה האוסטרית. ״פקודת הסבלנות״ ( 1781 ) שלו 
הכריזה לראשונה על חופש־הדת בתחומה של ב׳. ב 1783 
נאסרו התקהלויות "ללא צורך" ונאסרה הצליינות למקומות 
קדושים בב׳, נסגרו הסמינאריונים שבפיקוח הבישופים 
ובמקומם הוקמו שני סמינאריונים ממשלתיים בלובן ובלוכסמ־ 
בורג. התיקונים הללו עוררו ב 1786 התרגשות בתוך הכמורה 
והאו׳כלו׳סיה הקאתוליות. יוסף 11 תיכנן תיקונים לשם 
מודרניזאציה של המוסדות: ביטול הגילדות. ביטול העינויים 
(כאמצעי של עונש), אירגון מחדש של האוצר, עבודות 
ציבוריות, מסחר חפשי בשיפון. ב 1787 חולקה ב׳ לתשעה 
מחוזות, שבראש כל אחד מהם הועמד 1010001301 ("משגיח"), 
שהיה כפוף למועצת־הממשלה בבריסל. הוקמו שתי מועצות 
עליונות לשיפוט בבריסל ובלוכסמבורג. הוקמו 63 בתי־דין 
נמוכים. תיקונים אלה נראו בעיני התושבים כביטול ההסדר. 
שהיה קיים מימיו של פיליפ 11 ואילך. ביחוד התמרמרו על 
הצנטראליזם, שירש את האו׳טונו׳מיה, ועל שהתיקונים נעשו 
בלא שנמלכו בהם. לשווא התרו ביוסף 11 אחותו המושלת 
מאריה כריסטינה ובעלה הדוכס אלברט מסאכסו׳ניה־טשן, 
הנציב העליון ( 1780 — 1792 ). עקשנותו של הקיסר נתקלה 
בעקשנותה של האוכלו׳סיה. המחוזות בראבאנט ואנו* נמנעו 
מלשלם מיסים. התפרצותה של המהפכה הצרפתית חיזקה את 
תסיסת־ההתקוממות בב׳, הסמוכה לצרפת. פרצה מהפכה בב׳, 


767 


בלגיה 


768 


שהיא ידועה בשם "מרד ברבנסון" ושבה פעלו שני זרמים 
מנוגדים: שמרני, שדרש שיבה אל המצב שקדם ליוסף 11 , 
ומתקדם, שהושפע מן המהפכה הצרפתית. התנגדותם המשות¬ 
פת של שני היסודות הללו ליוסף 11 ליכדה אותם מתחילה 
למחנה אחד. ראש השמרנים, העו״ד ון דר נוס (■ 161 ) ח ¥3 
0 01 א; 1731 ־ 1827 ), וראש המתקדמים, העו״ד וונק ( 1014 ז 0 ^)< 
ברחו להולאנד והקימו בה צבא של מתנדבים, שפלש לתחומה 
של ב׳ ( 24 לאוקטובר 1789 ). בפיקודו של הקולונל ון דר 
מרש ״ 1 > ח 3 /י) היכה צבא זה בטירנהאוס 

(! 11011 תז״ך) את הצבא האוסטרי הסדיר. כל ארץ־השפלד, 
האוסטרית, פרט ללוכסמבורג, נמצאה במצב של התקוממות. 
ב 11 ביאנואר 1790 הקימו המחוזות את "ארצות־הברית של 
ב , ", וכך נתחדש השימוש בשם הקדמון של "בלגיה", שלא 
היה מקובל מסוף יה״ב ואילך. 

הרפובליקה הבלגית נמצאה במצב של אנארכיה. האריס־ 
טויקראטים או ה״וואן דר נוטיסטים", שנתמכו ע״י הכמורה 
ורובו של הציבור, רצו ברסטוראציה, וכדי לממשה אף ביקשו 
עזרה מהולאנד ופרוסיה. הדמוקראטים או ה״וונקיסטים" רצו 
בחוקה דוגמת זו של "האסיפה הלאומית" הצרפתית. הניגודים 
בציבור הבלגי הביאו לידי כניעתה של ב׳ לקיסר (דצמבר 
1790 ). לאופולד 11 (ע״ע), יורשו של אחיו יוסף 11 , שאף 
להחזיר את ב׳ למצב שקדם ליוסף 11 , אבל הבלגים דרשו 
עצמאות. 

המהפכה הצרפתית ונאפוליו׳ן ( 1792 — 1814 ). ב 6 
בנובמבר 1792 הכה דימוריה (ע״ע) את האוסטרים בז׳מאם 

7 

; 65 קק 3 וז 61 {) וכבש את בי. לדימוריה התנגדו היעקובינים 
בצרפת והשמרנים בב׳. ב 18 במארס 1793 היכו האוסטרים 
את דימוריה בנרוינדן (ת^ת 1 ״יז^'א). ב 26 ביוני 1794 
היבה ז׳ורדן(ת^ז״ס{) בפלריס (*"■!"שת) את האוסטרים, 
וחוזי קאמפ( פו׳רמידו (אוקטובר 1797 ) ולינויל (פברואר 
1801 ) אישרו את סיפוחה של ב׳, ביחד עם ההגמונות של 
לייד, לצרפת. המהפכה הצרפתית הגשימה בב׳ את תכניתו 
של הקיסר יוסף 11 . אך הבלגים התנגדו למשטר הרפובליקני 
הצרפתי, שגרם למשבר כלכלי. השירות בצבא, שהונהג בב׳ 
( 1798 ), גרם להתקוממות של האיכרים הפלאמיים, שדוכאה 
באכזריות. בתקופת הקונסוליה ( 1799 — 1804 ) והאימפריה 
( 1804 — 1814 ) שלט בב׳ שקט. המשטר הפנימי של ב׳ הוקם 
מתוך חיקוי של המשטר הצרפתי. ב׳ חולקה ל 9 דפארטמג־ 
טים, עם פרפקט בראש כל דפארטמנט. דינה של ב׳ היה 
דינה של צרפת לגבי החוקה, השיפוט, השיטה המטרית 
במידה, במשקל ובמטבע! ענייני־הכנסיה סודרו בקונקור- 
דאט. לתעשיה הבלגית נפתח השוק הרחב של הקיסרות. 
אבל משטר־נאפוליון לא היה חביב על העם משום הכפיה 
המדינית, שהיתר, כרוכה בו, וכן משום הגיוסים וה״הסגר 
היבשתי" (ע״ע נפוליון), שמשטר זה הטיל על הארץ. ב׳ 
היתה הארץ הראשונה. שאליה פלשו הצרפתים בתחילת 
המהפכה; ועל אדמתה התלקח גם הקרב האחרון של צרפת 
המהפכנית והנאפוליו׳נית — קרב ואטרלו. 

״ארץ־השפלה המאוחדת״ ( 1815 — 1830 ). בהשפעתה 
של אנגליה, שרצתה להקים כוח חזק בשכנותה של צרפת, 
אישר קונגרס וינה ביוני 1815 את איחודה של ב׳ עם הולאנד 
ב 16 במארס 1815 הוכרז הנסיך וילהלם מאו׳ראנז׳ למלך על 
ארץ־השפלה בשם וילהלם 1 (ע״ע). עם איחוד זה באה לב׳ 
פריחה כלכלית! אנטוורפן התחילה תופסת את מקומה כנמל 


בינלאומי! בחנט התפתחה תעשיה של אריגי־כותנה! בורויה 
(משנ׳״שע) — תעשיית־הבד! במחוזות של ליז׳ ואנ 1 הת¬ 
פתח הניצול של מכרות־הפחם. האימפריה הקולוניאלית 
ההולאנדית שימשה שוק כביר ליצוא של ב׳. נוסדו אוניבר־ 
סיטות בחנט, לייז׳ וחודשה האוניברסיטה בלובן (האוניבר¬ 
סיטה של ימי־הביניים בוטלה בימי המלחמה בספרדים), אבל 
כל זה לא החליש את התנגדותם של הבלגים לאיחודם עם 
הולאנד. 

ארצות־השפלה, שבותרו לשתים בסוף המאה ה 16 , שוב 
אי-אפשר היה להן להתקיים מתוך איחוד. הפלאמים הקאת(־ 
ליים, הקרובים להולאנדים קירבת גזע ולשון, התנגדו להו־ 
לאנדים הפרוטסטאנטיים, ויותר מהם התנגדו להולאנדים 
הוואלונים, שלשונם היא צרפתית. החוקה היסודית (- 1 >ת 0 ז 0 
01 ׳*) של ממלכת ארץ־השפלה היתד, בשעתה ליבראלית 
ביחס, אך לא היתה עשויה להשביע את רצונם שי הבלגים. 
המיניסטריון לא היה אחראי בפני המוסד המחוקק! הבית 
התחתון של המוסד המחוקק (חש 3151331 ז 0 ת 00 ) היה מורכב 
בחציו מצירים מהולאנד ובחציו מצירים מבלגיה, אע״פ 
שמספרם של תושבי־הולאנד הגיע לקצת יותר מ 2 מיליון 
ואילו זה של בלגיה ל 3.5 מיליון! בבית־העליון היתה 
לבלגים באות־כוח קטנה מזו שהיתר, להולאנדים! בצבא 
ובפקידות היה היסוד ההולאנדי חזק מן היסוד הבלגי! 
הלשון ההולאנדית הוכרזה כלשון הרשמית היחידה, חוץ 
מבחלקים הוואלויניים, שבהם הוכרה גם הצרפתית, ובלוכסמ־ 
בורג, שבה הוכרה גם הגרמנית, נוסף על ההולאנדית! הפקי¬ 
דים הגבוהים נמצאו בהולאנד! בתחוקה (בהנהלה הודגשו 
האינטרסים ההולאנדיים! במדיניות המיסים והמכס הובאו 
בחשבון צרכי המסחר ההולאנדי ולא צרכי התעשיה והחק¬ 
לאות הבלגיות! החוב המדיני ההולאנדי היה גדול מזה של 
ב׳. החוקה, שהעניקה סמכות מרובה למלך, הפכה אותו 
למושל אבסולוטי נאור, ולא למלך קונסטיטוציוני. נוסף על 
כך: מלך זה היה הולאנדי ופרוטסטאנטי, ולפיכך זר לבלגים 
הקאתוליים. לשם סיגול הכהונה למשטר החולוני נפתח בלובן 
( 1825 ) "הקולגיום הפילוסופי". בתי הספר "הבלתי־תלויים", 
כלומר של הכנסיה, הועברו לפיקוחה של הרשות החולו׳נית. 

משום כך עורר בב׳ האיחוד עם הולאנד התנגדות בכל 
שכבות־העם. לאחר אישור שוויון־הדתות על־ידי החוקה, 
הכריזה הכמורה הקאתולית ( 1815 ), ששבועודאמונים לחוקה 
כמוה כעבירה על הדת. נוצרה המפלגה הליבראלית, שהעדיפה 
את הפארלאמנט על הכתר. בהשפעתו של המנהיג הליבראלי 
דודפ(טר (•!שזזסק 06 ) הוקם ב 1828 ״איחוד המפלגות״ — 
כלומר, ברית של הליבראלים והקלריקאלים, שהציגה את 
התביעות הבאות: מיניסטריון אחראי. חופש־הדפום, חופש 
החינוך (בכלל זה למסדרים), בית־דין של מושבעים, ביטול 
הפקודות בנוגע ללשונות, ביטול מיסי הקמח והבשר. ברוח זו 
נערכה ב 1829 פטיציה, שעליה חתמו כ 300,000 איש. ב 1830 
הקים דה פ(טר את "הברית הפאטריו׳טית", שההו׳לאנדים 
ראו בה "מדינה בתוך מדינה". בהשפעתה של מהפכת־יולי 
בפאריס ( 1830 ) פרצו, להפתעת השלטונות, מהומות בבריסל 
( 25 באוגוסט 1830 ), שמארגניהן הקימו "משמרי־עם". הונף 
הדגל האדום־הצהוב־השחור — דגל-המרד בבראבאנס(ן. מת¬ 
חילה לא הועלתה הדרישה על ניתוק הקשרים עם שושלת 
א(ראנז׳, אלא על הפרדה במינהל בין ב׳ ובין ה(לאנד. 

ב 3 בספטמבר, לאחר שניהל ללא הצלחה מו״מ עם 





7(9 


בלגיה 


770 


המורדים, עזב יורש־העצר וילהלם את בריסל, הוא וחיל- 
המצב עמו. המורדים מערי־השדה, ביחוד הלייז׳אים עם 
שארל רוז׳יה (תשי^ס^) בראשם, התחילו זורמים בהמוניהם 
לבריסל. לשם מו״מ עם המתונים שיגר המלך את בנו השני, 
פרידריך, בראש צבא, שתפס ב 23 בספטמבר את בריסי 1 
ושנסוג ממנה לאחר שלושה ימי־קרבות. ב 24 בספטמבר 
נוצר בב׳ "ועד אדמיניסטראטיווי", שראה את עצמו בממשלה 
זמנית. ב 29 בספטמבר החליט הפארלאמנט של ארץ־השפלה 
על הפרדה בין שני חלקי הממלכה. הממשלה המהפכנית 
התעלמה מהחלטה זו ונמנעה מלנהל מו״מ עם יורש־העצר 
וילהלם, שהמלך שיגרו , לאנסוורפן כדי להכריז על ב׳ כעל 
"לאום עצמאי". ב 10 לנובמבר נועד קונגרס בלגי לשם קבלת 
החוקה של ב , . במצודת־אנטוורפן התבצר צבא הולאנדי, 
בפיקודו של הגגראל שאסה (ש 355 ו 0 ), שהרעיש את העיר — 
מה שהוסיף מרירות על המרירות שנצטברה. ב 24 בנובמבר 
הוחלט לשלול משושלת אוראנז׳ את כתר־ב׳. וילהלם ביקש 
התערבות של המעצמות, שהתחייבו בקונגרם־וינה על שמירת 
העקרון הלגיטימי. ביזמתה של אנגליה נתקיימה בלונדון 
ועידה של צירי־המעצמות לשם מניעת מלחמה אירופית, 
במקרה של פלישת צרפת לב/ אע״פ שבצרפת נידח הכיוון 
המתון. המעצמות נמנעו מלהתערב בב׳ לטובתו של כתר 
אוראנז/ ב 20 ביאנואר 1831 החליטה ועידת צירי־המעצמות 
בלונדון על עצמאותה של ב/ 

המועמד של המעצמות לכתר־ב׳ היה הנסיך וילהלם, בנו 
של המלך וילהלם. אבל הקונגרס הבלגי בחר, ב 3 לפבריאר 
1831 , למלך בדוכס של נמור (״ 1011 ״*?), בנו של לואי־ 
פיליפ (ע״ע). בחירה זו, המעידה על מידת השפעתה של 
צרפת על ב/ עלולה היתד, לגרום למלחמה, שלואי־פילים 
חשש לה, ועל־כן ויתר בשם בנו על הכתר הבלגי. תכניתה 
של צרפת על ביתורה של ב׳ בינה ובין הולאנד נכשלה 
משום התנגדותה של אנגליה, וב 4 ביוני נבחר לאופולד 
כסאכסוניה־קובורג ע״י הפארלאמנט הבלגי למלך. באוגוסט 
פלש הצבא ההולאנדי לב׳ והיכה על נקלה את הצבא הבלגי 
בהסכמת ועידודהצירים פנה המלך לאופולד לעזרתה של 
צרפת, ובהשפעתה של פניה זו נסוג הצבא ההולאנדי מב׳ 
ללא קרבות. לאחר שווילהלם נמנע מלקבל את תנאי- 
המעצמות, ערכו הציים של צרפת ואנגליה הסגר על חיפי־ 
הולאנד (אוקטובר־נובמבר 1831 ). ב 23 לדצמבר הרעישו 
הצרפתים את מצודת־אנטוורפן וכבשוה. ב 21 במאי 1833 
הסכים וילהלם ל 0 ״!> 5131115 — מה שהיה לטובתה של 
ב׳. הבלגים פלשו ללימבורג ולוכסמבורג והתכחשו לחובות 
הכספיים של ארץ־השפלה. ב 1838 הכירה הולאנד בב׳ז רובה 
של לוכסמבורג סופח לב׳ וממיעוטה הוקמה הנסיכות הגדולה 
של לוכסמבורג (ע״ע). ב׳ הוכרזה כ״מדינה עצמאית וניט- 
ראלית לעד ולתמיד" באחריותן של המעצמות. 

בלגיה העצמאית ( 1831 — 1914 ). ב 7 בפברואר 1831 
אישר הקונגרס הבלגי חוקה, שנתבססה על העקרון של 
מונארכיה פארלאמנטארית, ששלטון־המלך צומצם בה עד 
למינימום. מ 1830 ואילך היה השם הרשמי של ארץ־השפלה 
הדרומית "בלגיה". הצרפתית היתה הלשון הרשמית היחידה. 
התרבות הצרפתית היתה השלטת בב׳, והפלמית לא יכלה 
להתחרות בה. ב 1863 ניסה נאפוליון ווו לספח לצרפת את 
נסיכות־לוכסמבורג, כצעד ראשון לסיפוחה של ב׳ לצרפת. 
ב 1868 ניהלה זזברת מסילת־הברזל המזרחית הצרפתית מו״מ 


על רכישת מסילודהברזל של מחוז לוכסמבורג. בפברואר 
1869 קיבלו בתי־המחוקקים של ב׳ חוק לשעת־חירום על 
איסור המכירה של מסילת־הברזל לחברה זרה. ב׳ עמדה 
לנתק את יחסיה המדיניים עם צרפת. אנגליה תמכה בעמדתה 
של הממשלה הבלגית, שאחד מחבריה היה המדינאי הליב¬ 
ראלי המוכשר פרר־אורבן (ע״ע). במלחמת 1870 בין צרפת 
וגרמניה, ששדה־המלחמה העיקרי שלה היה סמוך לגבול־ב׳. 
היתה ב׳ ניטראלית. 

השושלת החדשה נתחזקה גם משום סגולותיהם האישיות 
של המלכים לאופולד 1 (ע״ע), לאופולד 11 ( 1865 — 1909 , 
ע״ע) ואלבר 1 ( 1909 — 1934 , ע״ע). בשנים הראשונות לעצ¬ 
מאותה של ב׳ פעלה בארץ תנועה "לויאליסטית", המפלגה 
האוראנז׳יסטית הקטנה, שהתנגדה לקריעתה של ב׳ מעל 
הולאנד. ב 1839 התחילה ירידה מהירה של האוראנז׳יזם ועם 
זה התחילו להעמיק הניגודים בין שתי המפלגות (הליברא¬ 
לית והקאתולית), שהיו אחראיות לקרע בין ב׳ והולאנד 
ושעד עכשיו פעלו שכם אחד במיניסטריון קואליציוני. ב 1856 
נתבססה השיטה של מיניסטריון חד־מפלגתי. פקודת־החינוך, 
שהוצאה ע״י ממשלת פרר-אורבן ( 1879 ), נתקלה בהתנגדו¬ 
תם של הקאתולים וגרמה לניתוק הקשרים הדיפלומאטיים 
עם האפיפיור. המפלגה הליבראלית, שנלחמה על משטר 
חולוני, נתרופפה ע״י הניגודים בין שני אגפיה: ה״דוקטרי־ 
נארי״ וה״פרוגרסיווי״, ונכשלה בבחירות של 1884 . מאז עד 
1914 שלטה בב׳ המפלגה הקאתולית. במובן ידוע נבנתה 
המפלגה הסוציאליסטית מחורבנה של הליבראלית, מאחר 
שהצד השווה שבשתיהן היה יחסן החולוני לבעיות־המדינה. 
ב 1886 פרצו התמרדויות של פועלים בלייז׳, שהתפשטו בכל 
איזור־התעשיה ודוכאו מתוך שפיכות־דמים. ב 1889 התחילה 
תחיקה להטבתם של תנאי־הפועלים: נחקקו חוקי־דיור, 
הוגבלה עבודת נשים וילדים, נקבעו פיצויים במקרי־אסון 
בשעת־העבודה. ועוד. באותו זמן עצמו תבעו הפועלים לעצמם 
גם את זכות־הבחירה ולאחר הפגנות וסיכסוכים מרובים 
החליט הפארלאמנט ב 1893 על שיטת בחירה כללית ורובנית, 
שלפיה היה לכל אזרח מגיל של 25 ומעלה קול אחד, לבעלי־ 
משפחה ולאמידים שני קולות ולבעלי חינוך גבוה שלושה 
קולות. ב 1899 נשתנתה שיטה זו עם הנהגתה של שיטת־ 
הבחירות היחסית. הלשון הצרפתית היתה לשון החוקה 
והמינהל ונתפשטה בתוך המעמד הבינוני שבמחוזות הפלמיים. 
ב 1886 הוקמה אקאדמיה ממשלתית פלמית. ב 1898 הוכרז על 
עקרון־השוויון בין שתי הלשונות. ב 1914 נתקבלה החלטה, 
שקבעה את הלשון הפלמית כלשון־הלימודים בבתי־הספר 
העממיים במחוזות הפלמיים. קמה תנועת "הפלאמיגאנים". 
שדרשה שוויון למעשה. ב 1912 נרשמו בב׳ 2,833,334 כדוברי 
צרפתית ו 3,220,662 כדוברי פלמית. 871,288 הכריזו על 
עצמם כעל דובריהן של שתי הלשונות. 

ההתחרות בין המעצמות הקולוניאליות על ההשתלטות 
בשטחי־אפריקה סייעה להשתלטותה של ב׳ הקטנה והיבשתית 
על קונגו(ע״ע). מאחר שאף אחת ממעצמות אלו לא הסכימה 
לנפילתה של קונגו בידי מעצמה גדולה אחרת, העדיפו 
שתשתייך לב׳ הקטנה ( 1908 ). 

הכיבוש הגרמני הראשון ( 1914 — 1918 ). במדי¬ 
ניותה החיצונית לא נבדלה ב׳ משאר המעצמות הקטנות 
שבמערב־אירופה > כמותן ניהלה אף היא מדיניות של בדי¬ 
דות. ב׳ סמכה על התחייבותן של 5 המעצמות הגדולות 


771 


כלגידז 


772 


באירופה (אנגליה, צרפת, פרוסיה, אוסטריה ורוסיה) לכבד 
את הניטראליות שלה ועל התחייבותן לבוא לעזרתה אם 
תותקף. 

ב 3 באוגוסט 1914 דחתה הממשלה הבלגית את התביעה 
האולטימאטיווית הגרמנית למעבר חפשי של צבאות־גרמניה 
דרך ב׳. הממשלה הבלגית ידעה מראש על קיומה של 
״תכנית שליפך (ע״ע) — תכנית המלחמה של גרמניה בצר¬ 
פת, שלפיה עתיד היה צבא־גרמניה להתקדם לקראת פאריס 
לאורד הנהרות מז, סאמבר ואואז. משהו נעשה בב׳ לקדם 
את הפלישה: ב 1906 — 1908 הוקם מחדש קו־הביצורים של 
אנטוורפן לאורך של 132 ק״מ! ב 1913 קיבל הפארלאמנט 
את החוק בדבר שירות־חובה, שבאמצעותו נתכוונו לגייס 
340,00 חייל. אבל כשפרצה המלחמה לא מנה צבא־השדה 
הבלגי אלא 117,000 חייל, שהיו מחולקים ל 6 דיוויזיות של 
רגלים ודיוויזיה אחת של פרשים. חיל־המצב במבצרים מנה 
60,000 איש, שהיו בגיל של 28 — 35 ובלתי־מאומנים. 

ב 4 לאוגוסט. עם שחר, חצה הצבא הגרמני את הגבול 
הבלגי. כוח־המחץ הגרמני הוטל לראשונה על ב׳ הקטנה, 
הפאציפיסטית והניטראלית. מ 4 לאוגוסט עד 16 בו נערך 
כיבוש לייז׳ ע״י הגרמנים. ב 10 באוקטובר נפלה אנטוורפן 
לאחר שרובו של הצבא הבלגי, שנתרכז בה, הספיק להתאחד 
עם חיל־העזר הבריטי, שנשלח להגנת־העיר. הצבא הבלגי 
מנה אחר הנסיגה הכללית 150,000 איש, שהתבצרו באיזור־ 
איפר והחזיקו בו מעמד עד סוף־המלחמה. 

במשך רוב תקופת 1914 — 1918 היתה כל ב׳ בכיבוש 
גרמני, פרט לקטע קטן בדרום־המערב, מאחרי קו־המים 
איפר־ניפור. במשך השנים הללו עזבו כמיליון בלגים את 
מולדתם. מהם נמלטו כ 200,000 לצרפת, כ 100,000 לאנגליה, 
כ 700,000 להולאנד. 

בב׳ נתגלו לראשונה בזמן החדיש הגרמנים ביחסם אל 
עמים כבושים ומשועבדים. במחוז נאמיר הרגו הגרמנים 1,949 
אזרחים ופוצצו 3,000 בית. בלובן נורו 79 איש והועלו באש 
1,120 בתים, בכללם הקתדראלה המפורסמת של סט. פייר 
והספריה. כן נחרבה העיר ארסקו׳ט ( 1101 :>$״^). במחוז 
בראבאנט נורו 594 אזרחים ובמחוזות אנטוורפן ואנ 1 — 665 . 
החזקת חיל־המצב הגרמני עלתה לב׳ כל חודש ב 60 מיליון 
פראנק. ב 3 באפריל 1917 נטלו לידם הגרמנים את הרשות 
להחרים כל קניין פרטי בב/ ב 7 באפריל 1918 בוטלה החוקה 
הבלגית. כל בניה של כל משפחה שימשו בני־תערובות לכל 
אחד מבניה, לחיים ולמוות. ב 17 בפברואר 1915 הופקעו 
המפעלים, שהיו שייכים לבני חו״ל, וכן מפעלים בעלי ערך 
צבאי, כגון מפעלי המתכת, מחצבות, מכרות, מפעלי־חשמל, 
ועוד. בנובמבר 1917 התחיל הגיוס לעבודה של גברים בגיל 
17 — 60 . 57,541 איש נשלחו לעבודה בעורף ו 57,718 לגר¬ 
מניה. מאלה נספו מחמת תנאי־העבודה הקשים 2,571 . ההרס 
שגרמה המלחמה בב׳ נאמד ב 35 מיליארד פראנק. 

הגרמנים ניסו לנצל את הניגודים בין הפלמים והוואלו־ 
נים. הם עודדו את הקמתה של ה״מפלגה האקטיוויסטית" 
שהאמינה בנצחונם של הגרמנים ודגלה בהקמתה של מדינה 
פלמית מתוך התנגדותם של רוב הפלמים. ב 1916 נעשתה 
הפלמית לשון־הלימודים באוניברסיטה של חנט. ב 1917 נת־ 
חלקה ב׳ לשתיים, עם בריסל כמרכזו של החלק הפלמי 
ונאמיר של הוואלוני. הצרפתית הוכרה כלשון הרשמית 
של ואלוניה בלבד, עם רשות שימוש בפלמית ובגרמנית, 


והפלמית הוכרה כלשון הרשמית של ב׳ המערבית. הרוח 
החיה של ההתנגדות הבלגית לגרמניה היה הקארדינאל 
מרסיה (זש״זש^), הארכיבישוף של מכלן. בפברואר 1918 
נערכה בבריסל הפגנה כבירה נגד הבדלנים ומשתפי־הפעולה, 
שפוזרה ע״י הצבא הגרמני. משום ההתנגדות של הפקידות 
הבלגית הגבוהה, לא נועזו הגרמנים להכריז על ה״מועצה 
הפלמית״ (ח 6 ז 36 >ח 133 ׳׳\ ח 3 \ 1 ) 1133 ) כעל מוסד מחוקק. 

בלגיה בין שתי מלחמות־העולם ( 1918 — 1940 ). 
בהתאם לחוזה־השלום עם גרמניה נספחו לב׳: מו׳רזנה 
( 61 ח 65 ז 0 ^ן), אפן ( "£ק ״£) ומאלמדי. באפריקה נמסר לב׳ 
המאנדאט על אורונדי ורואנדה, בצפון־המערב של "אפריקה 
המזרחית הגרמנית". הניטראליות של ב/ שלא הצליחה 
להגן על הארץ מפני הפלישה הגרמנית, בוטלה. המעצמות 
הגדולות לא נענו ל״תנועת ב׳ הגדולה", שבראשה עמדו 
ראש־הממשלה ברוקויל ( 1116 ׳ 0£% ף 810 ) ושר־החוץ היימאנם 
( 5 ח 3 חזץז- 1 ) ושתבעה בשביל ב׳ את מ(צא הסחלדה, את 
לימבורג, את נסיכות לוכסמבורג וחלק ממחוז־הרינום, בלא 
שהציגה תביעות טריטוריאליות כלפי צרפת. באוגוסט 1920 
כרתה ב׳ ברית עם צרפת, אבל ההצעה על ביטול המכס בין 
ב׳ וצרפת נדחתה ע״י הפארלאמנט הבלגי ( 1924 ). ב 1921 
הוקם איחוד כלכלי של ב׳ עם לוכסמבורג. לפי חוזה־ורסאי 
היתה ב׳ זכאית לקבל מגרמניה פיצויים בסך 2 מיליארד 
מארקים של זהב. נוסף על כך הסכימו בעלי־הברית להוסיף 
לב׳ עוד 5,600,000,000 פראנקים של זהב מסכום הפיצויים 
הכלליים, שהוטלו על גרמניה. פאול היימאנס נבחר כנשיא 
הראשון של חבר־הלאומים ( 1920 ). כשהגרמנים סירבו לשלם 
את הפיצויים, השתתפה ב׳ עם צרפת בתפיסתו של חבל- 
הרור ( 1923 ). ב 15 בדצמבר 1932 הפסיקה ב׳ את תשלומי 
חובה לאה״ב. 

ב 1921 הגיע החוב הציבורי של ב' ל 30 מיליארד פראנ¬ 
קים — מה שגרם לירידתו של שער־המטבע הבלגי. אבל 
קימומה של ב׳ הסתיים זמן קצר אחר המלחמה. ב 1919 
נתקבל חוק, שקבע יום־עבודה של 8 שעות. ב 1919 הפסידו 
הקאתולים את הרוב, שהיה להם בפארלאמנט הבלגי מ 1884 . 
התחזקה המפלגה הסוציאליסטית, בעיקר על חשבון הלי¬ 
בראלים. באפריל 1919 הונהגה בחירה כללית ושווה לגברים, 
וניתנה זכות בחירה לאלמנות ולאימהות של החיילים, שנפלו 
במלחמה. השאלה המרכזית הפנימית היתה השאלה הפלמית. 
ב 1921 נעשתה הפלמית לשון רשמית שווה בדרגה לצרפתית. 
ב 1921 נעשתה אוניברסיטת־חנט דו־לשונית. 

בשנות ה 30 הופיעה מפלגה חדשה, "מלוכנית" (רבסיס־ 

טית — £6x15165 ) עם ליאון זערל ( 6116 ז 06£ ) בראשה, 
שדגלה בבליל של פאשיזם, קאתוליות ופלאמניות. לאחר 
שזכו להצלחות מסויימות נוצחו הרכסיסטים בבחירות העי¬ 
רוניות באוקטובר 1938 . ב 14 באוקטובר 1936 הכריז המלך 
לאופולד 111 (ע״ע) על חזרתה של המדיניות הבלגית לקו 
הניטראליות. עם זה התחילה ב׳ בזיון והוקמה שורה של 
ביצורים לאורך תעלת־אלבר. 

הכיבוש הגרמני השני ( 1940 — 1945 ). ב 10 במאי 
1940 התקיפה גרמניה בבת אחת את לוכסמבורג, ב׳ והולאנד. 
למחר נפלה עמדת־המפתח של לייד, והגרמנים חצו את 
המז. ב 18 במאי נפלה אנטוורפן וב 21 בו הגיעו הגרמנים 
לתעלת לה־מאנש, וע״י כך כותרו הצבא הבלגי וחלק מן 
הצבאות הצרפתי והאנגלי. ב 28 במאי נכנע לאופולד ווו, 



773 


בלגיה 


774 


אבל ראש־ד,ממשלה פירלן* ( 101 *>;?) והמיניסטר לענייני־חוץ 
ספאק () 331 ק$) הכריזו, שפקודת־הכניעה של המלד היתד. 
בלתי־חוקית. הפארלאמנס הבלגי, שנתוועד בפאריס, הכריז 
על ביטול מלכותו של לאופולד. ב 4 ביוני נפלה בידי הגר¬ 
מנים הנקודה הבלגית האחרונה, דנקרק. ב 18 במאי הכריז 
היטלר על החזרתן של מוו־זנה, אפן ומלמדי לגרמניה, 
הגרמנים השתדלו לנצל לצרכיהם את כוח־הארם ואת 
עשרה הכלכלי של בי. ובדומה לפעולתם בימי מלחמת- 
העולם 1 , השתדלו גם עכשיו להכניס פירוד בין הפלמים 
והוואלונים. באפריל 1942 קמה בב׳ ה״בריגאדה הלבנה״ — 
תנועת־מחתרת, שפעלה נגד הגרמנים, ביחוד בסוף המלחמה. 
בעלי־הברית הרעישו פעם בפעם את המפעלים בעלי הערך 
הצבאי ואת הבסיסים הצבאיים של הגרמנים בב/ וביחיד 
את בסיסי־הצוללות שלהם לאורך החוף הבלגי. ב 2 בספטמבר 
1944 כבשו האמריקנים את העיר הבלגית הראשונה טירנה 
( 1 ר,חז״ 70 ). ב 3 בספטמבר נכנס הצבא האמריקני לבריסל. 
ב 17 בדצמבר 1944 נפתחה התקפת־הנגד הגרמנית, בפיקודו 
של פון רונדשטאט, בארדנים, ב 21 בדצמבר כבשו הגרמנים 
5131 ), אך ב 27 בדצמבר עברו האמריקנים x101) את סטאוולי 
להתקפה וחיסלו את כיס־האדדנים של הגרמנים. 
הבעיה המרכזית של ב׳ בשנים שאחר המלחמה היתד, 
בעיית המשך מלכותו של לאוסללד ווו. שעל צירו עמדו רובה 
של פלאנדריה והמפלגה הקאתולית ושהתנגדו לו ואללניה 
והמפלגות הסוציאליסטית והליבראלית. בראש המלחמה 
בלאופולר עמד המנהיג הסוציאליסטי ספאק. ב 20 בספטמבר 
1944 נתמנה אחיו של לאופולד, שארל, כעוצר. ב 22 יולי 
1950 חזר לאופללד לב/ בהגנתה של המשטרה. עם שיבתו 
של המלך פרצה שביתת־מחאה, בעיקר בוואלוניה. הסלציא־ 
ליסטים איימו במלחמת-אזרחים אם יומלך לאופולד. הבחירות 
של יוני 1950 נתנו רוב של 4 קולות בפארלאמנט למפלגה 
הקאתולית. בהסכמתן של שלוש המפלגות ויתר לאופולד על 
הכתר (אוגוסט 1950 ) ובנו בודואן הושבע כמלך. בשעת 
טכם־ד,הצבעה צעק מנהיג־הקלמוניסטים לאל( 13113111 ) : "תחי 
הרפובליקה״. ב 18 באוגוסט 1950 נרצח לאל בביתו בקירבת 

לייז׳. 

י 1931 , ) 1 ! ? 111151011 ? 8 ? 11 ( 1 ) 50 ^ 8 1/1110 .סתחסז!? .!} : 

111., 151. !1? 8?1 .. 1 : 1900-1932 .. 0015 7 ,(עד 1914 ) ? 1 ון 11 <ן 
€0001 ? . 11151 . 0 ח 5 ז 11 :>:>ח x1011? ?! 50001? .1? 10 8., 1932: 

?. \ 11:51 , 1103110 חז;•! . 3 ׳. . 1 ; 1944 .. 8 ? 11 . 11151 , 3114011 ) 1 ח 3 ׳ . 

11? 10 8. 00 .. 1 : 19211-1930 .. ¥015 3 ■ 0 - 19 / 4 ;?>/ 0 מ 31 ז 0 <ןלמ 0 /מ 
0 ( 181 0 1810 ? 11 . 8 10 ? 11 ? 101 ה? 1 י 1 ? 1 ? 0 ) . 11151 ,. 010 5 ח 3 ת 1 <זז . 
1877-1901: )3510. 1.0 ??1/0111100 8?1^? 11? 1830 . 2 !015 ׳ .. 
1873; 8. 19011103110. 1*5 ס [ 11 [ 18 1 ? 11185 ?!) ? 5 ? 11 5 ??ת?ו 01 ן 
8 ?11 ??11?5 ?1 ס-/ . 1:1:0 ,׳ 641511:11 110 011501 . 0 ; 1934 ,??! 150211 ) מס 
(!0511 ?01110111)11? 11?1511 5 ?רו?!ו €01 , 5 חנת 1 ץ 1 ־ 1 . 0 ; 1921 .?!ן ? 

1'1115101?? 811 118/10115171? />?!£?. 1921: * 1 , 0 ( 73011011011 ..א 
1101510 ) 81 . #1151 ,־ 1.30001 110 ״ 1 .ז ; 1925 ,?;)!?15 0 1')'115101?? 8? ]'11100511111 01151110118?, 01). |■ 801101117., 
15 !? 8 ? 1.015 , 1400 ( 3 )) 1-30 . 6 ; 1919 .. 1-015 8 . 1 >ח 13 ״\ 03 וא .א 
%1!????5, 1945 8 ; 1 50115 . 8 1.0 , 0013 () . 41 01 0 ז 1151100 ח 113 ס .י 
!?5 #10015, 4 1015., 1946-47, 

. א. אח 

היהודים.—מתחיל תה של המאה ה 13 ועד סופה 
של המאה ד, 19 .— במחצה הראשונה של המאה ה 13 נמצאו 
יהודים בודדים או קבוצות קטנות של יהודים במקומות 
שונים בבראבאנט (בז׳ודואן | 6 ת^;ס 01 ס 1 ] ב 1200 ; בטיר־ 


למלן [ז 00 וח 6 (־״ד] ב 1232 * בבריסל ב 1250 ס ! בלל [ 1x311 ! 
ב 1253 ). ב 1260 גורשו המלוים בריבית שבין היהודים מברא־ 
באנט בפקודת הדוכס אנרי 111 , ואילו לשאר היהודים 
הותר להישאר בדוכסות. אחר מותו של הנסיך יעץ תלמאס 
מאקווינל לאלמנתו אליכם להשאיר ביד היהודים 

רכוש, שיספיק לקיומם, ולהפוך אותם ממלווים בריבית 
לעובדים עבודת־כפיים (-תבי 31 ז 8 ות 553 !:> 011 1 ) 3 3 ( 0 ז$!ק£ 
1136 ). הקהילה גדלה שוב כשבאו לבראבאנט יהודים מגרושי 
אנגליה ( 1290 ) וצרפת ( 1306 ). ב 1309 הגן הנסיך ז׳אן 11 
על היהודים מפני התקפות של אחרוני־הצלבנים, ששמו מצלר 
על טירת ז׳נאם ( 6 קק 7603 >), שלתוכה נמלטו. במחוז אנל 
( 931031111 ) נזכרים יהודים — כנראה. פליטים מצרפת — 
לראשונה 13073 , ובאותה שנה ניתנו להם תעודות־בימחון 
שחודשו ב 1308 , 1310 וב 1337 . אך קודם לכן, ב 1280 , כבר 
הזמין הנסיך של אנל את ר׳ אליהו מנחם מלונדון, שיבוא 
לרפא את בן־אחיו, הנסיך של פלאנדריה. ב 1337 היו באנו 
18 משפחות יהודיות, שהיו מפוזרות בתריסר מקומות. 
מרכזם העיקרי היה במלנס ( 0400$ ). פרק זה בתולדותיהם 
של יהודי־ב׳ נסתיים במהומות של ימי המגפה השחורה 
( 1348 — 1350 ), שבהן נפגעו יהודי בריסל, אנטוורפן, לובן 
(ת 31 ׳ 5 ג £01 ) בבראבאנט ויהודי אלו ( 1300 ), את (* 4 ), 
מלנס. נסויל( 41165 \ 611£ א) וסטנקרק ( 116 [)ז 46 ןח 66 ז 5 ) באנו. 
בחבל אחרון זה אין אגו מלצאים עוד לאחר מכן יהודים, אבל 
ב 1368 בקירוב היו שוב כמה משפחות יהודיות בבראבאנט: 
בבריסל, לובן ואנגין ( 160 ו 1 §ס£), מקום־מושבו של השולחני 
העשיר יונתן, שנרצח ב 1370 . אותה שנה הושמדה קהילת־ 
בראבאנט לאחר שנאשמו היהודים בחילול לחם־הקודש 
בבריסל, ובזה נסתיימה ההיסטוריה של יהדות ב׳ ביד,"ב. 
מפליאה העובדה, שהיהודים לא התיישבו, כנראה, כלל 
בברוחה, המרכז הגדול של פעילות כלכלית בב׳ של יה״ב. 

בתחילת המאה ה 16 התיישבו אנוסים מרובים מפורטוגאל 
באנטוורפן, שהיתה באותו זמן המרכז הגדול של סחר־הבשמים 
הפורטוגיזי באירופה הצפונית. באותם הימים נהרו לכאן 
היהודים משום חשיבותה המסחרית של העיר. קשריה המדי¬ 
ניים אל ספרד, ומחמת העובדה, שהיתר, להם אפשרות להגר 
מכאן לאיטליה או לתורכיה. כך נעשתה אנטוורפן במשך 
המאה ד, 16 מרכז חשוב ביותר של אנוסים. דינו מנדס (ע״ע), 
גיסתו, גראציה נשיא, יוסף נשיא (לאחר מכן: הדוכס 
מנאכס(ס), אמטוס לוזיטנוס (ע״ע) ואנוסים אחרים הרבה 
ישבו כאן במשך תקופות ארוכות. אין ספק בדבר, שפעלו 
לא רק באנטוורפן בלבד אלא גם בבריסל ובערים אחרות. 
שום קהילה לא נתארגנה בגלוי אף באחת מערים אלו, אבל 
ביכ״נ סו׳די היה קיים — לכל הפחות, באנטוורפן — במשך 
זמן מרובה באותה תקופה. ב 1531 נאסרו כמה ממנהיגי־ 
האנוסים באשמת־כפירה, אבל שוחררו לאחר זמן קצר. ב 1532 
נמנעה התקפה רצינית נגד יהודי־אנטוורפן הודות לתגיבתו 
של ציבור־הסוחרים. קהילת־האנוסים נתחזקה כאן כשהאינק־ 
וויזיציה התחילה פועלת בפורטוגאל ב 1539 , וגילויי-הדעת, 
שפורסמו לאחר זמן קצר כתוצאה מחקירה שנערכה במילאנו, 
הביאו ב 1540/1 לידי התנפלות על היהודים־בסתר שבאנט־ 
וורפן, שהיו לה תוצאות חמורות. התנפלות נוספת נערכה 
עליהם ב 1550 , ומאז ואילך פחת כוח־המשיכה של האיזור 
להתיישבות של אנוסים. אעפ״כ הוסיפו כמה מהם לבוא 
לתחומה של ב׳ במשך תקופת־שלטונם של הספרדים. יתר 


775 


בלגיה 


776 


על כן: יהודי־ספרד שנתיישבו בהולאנד קיימו קשרים מסח¬ 
ריים ואישיים הדוקים עם ארץ־השפלה הדרומית והרבה מהם 
ביקרו בד. לעיתים קרובות, אע״ם שמבחינה חוקית נחשב 
הדבר לעבירה. באנטוורפן היתה קיימת במשך תקופות ניכ¬ 
רות במאה ה 17 קהילה יהודית גלויה־למחצה. 

באוירה החפשית יותר של המאה ה 18 , כשב׳ עברה 
לרשותה של אוסטריה, התחילו מתיישבים באיזור יהודים 
אשכנזיים מן הפרובינציות הגרמניות הסמוכות. ב 1756 
הטילה המועצה המלכותית תשלום של "מם מונעי׳ בסכום 
של 300 פלורינים לשנה על היהודים, שהתיישבו באופן 
קבוע בחבל, וכן הוטלו עליהם הגבלות אחרות (ב 1786 ), 
כדי לצמצם את ישיבתם. אעפ״ב נמצאו בתקופת־הכיבוש 
הצרפתי של 1794 — 1814 קיבוצים יהודיים קטנים בכמה 
מקומות בתחומי־ב , , ואף הם נהנו מן החוקה הצרפתית, 
שהעניקה שיווי־זכויות לכל האזרחים. בתקופת־השלטון ההו־ 
לאנדי ( 1814 — 1830 ) נהנו יהודי הארץ, כיהודים בהולאנד, 
משיוויון גמור, וכשהוכרזה עצמאותה של ב׳ ב 1830/1 אושרו 
הזכויות הדתיות של המיעוטים ואף הובטחו ע״י ערובות 
בינלאומיות. שיווי־הזכויות של היהודים נעשה חוק מחוקי־ 
המדינה. קהילות־היהודים נתארגנו במועצה (קונסיסטוריה), 
שמושבה היה בבריסל, ופקידי־הדת מקבלים מאז אח מש¬ 
כורתם מידי הממשלה. תוצאה בלתי־רצויה ממעמד־השיוויון 
של היהודים ודתה מה ששוב לא הותר להם לקבור את 
מתיהם בבתי־קברות מיוחדים אלא בבתי־הקברות הציבוריים 
או בבית־הקברות שבהולאנד. 

ם. רות, תולדות האנוסים, חשי״ב. עם׳ 167 ואילך! הנ״ל, 

בית נשיא, תשי״ג! 0 . 10 ! $11 ! £110 < 1102 :> 143 .ז 

■ $111 £$$01 ,•< 1 ג>וז 1 זב 0 .£ ; 1853 , 1 / 1018 $ ״ 60 !' 1$ ו>> 1 $'}> $<ז 0 }\ 

- 1311 . 5 ; 111 , 1 ,' 101 ה' 011 >>>■>'£ : ח 1 .' 11 ן>ו^ 1 ' 8 11 ' 1 ) 11 >) 1 ' 1 

! 1 <) 111 1 ז' 1 >! 1 ( " 11 ' 11 /' 11 /'$' 0 * 111 11 ' 81 >! $1 ,) 111301 

11 ' 11111$ $' 1 > ' $10:1 > 11 ,. 111 ' ; 1909 . 1 " 1 > 1 ז 111111 ( 1 > 1 1 )^^ 1 X ח>ו 2 
1 ( 1111 $'}> ' 11111011 ,. 1 ) 1 ; 1934 .'!'}ת '(>! 011 111 > 11$ { 111 ן> 1%1 '£ 

.£ ;(חש״ד) ../)'מ ק 1 '/ 111 ח(/ ,'!''($ ' 18 11011 ן> 11$ ! '> 1 [> 1 !ן 1 ' 8 ח' 
' 11 [>!) 1 ' 8 ' 1 > 1 ( 111 ( $' 1 $111 1111 ' 11111 > 80 1 ' !' 01 }ז , אט 2 ' 11 ז 0 '.י 1 ) 0 
, ז )£ זג 1 ג $ 1 תו 0 8 £) 711 , 7111 , 1 X 1 :חו ,' %1111 ' 1 ח' 1 >ח £0 $0115 

,. 1 ) 1 ; 01 \ | 8 £ ; ח 1 ' 111 ^א 011 ' 11 {> 1 ! 11 '(] ' 8 1 ( 111 ( $'.( 

1 ' !' 118 '!\ $'< 111 ' 0 $' 1 , 111111 {)-$' 01011 ,' 1 £ 101 ! 0 ! 1 ' 11 ' 1011 \ 
' £11111 , 15 ־ 001 1 ; .? ; 13 (•.) X ^ 1 X ח ! , 1 $ !' 11 ' 0/11 0 'א $' 1 

488 ! '}> $" 4011 ס 1 ' 111101101 " 111 $' 10118 /' 11101 $' 010111 ' $' 1 $111 

$'!> ' 1 ון 10111:1 ) 101 '£ '}> : חו , ןןז 60 חס 8017 ; 1925 , 67 ;! 0 
- 41 $' 11 '< 0111 א ,' 02 1 !'ץ 0 ה 1 ' 1 ! 1011 >ח>ק 80$ -$ץ £0 011 5 ) 1x1 
1 ' 1 , 5 זס 8 ח 0 ) י ו . חבז ) : 71 ) 0 7 , 80$ -$ץס£ 111 > 1 ' 11 ן>: 01 ! 111 / $'< 1 וו/ 1 
. 1950 , ') 0 11 ' 1 ( 1710 011 £01 - 1$ ( £0 $' 1 80111 $) 1111 

ב. ר. 

מסוף המאה ה 19 עד מלחמת־העולם 11 . — 
מתחילת שנות ה 80 ואילך גדל מספרם של יהודי־ב׳ ע״י 
תנועת ההגירה ההמונית למערב של יהודי אירופה המזרחית. 
ב 1900 מנתה האוכלוסיה היהודית בב׳ כ 15,000 נפש וב 1920 
כ 40.000 . בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם נכנסו לב׳ 
יהודים לא מועטים, בתחילה בעיקר מפולניה, ומתחילת שנות 
ה 30 — גם מגרמניה. הממשלה הבלגית הגבילה עד למינימום 
את הכניסה לארץ ! אך לגבי כניסת־פליטים נהגו השלטונות 
הבלגיים לפנים משורת־הדין, באופן שמבחינה יחסית קיבלה 
ב׳ מספר מרובה יותר של פליטים מאיזו ארץ אחרת שהיא. 
ב 1939 נאמד מספרם של יהודי־ב׳ ב 95 אלף, מהם כ 25 — 30 
אלף מפליטי־גרמניה. הציבור היהודי היה מרוכז בעיקר 
באנטוורפן(שבה ישבה כמחצית האוכלוסיה היהודית של ב׳) 
ובבריסל! קהילות קטנות יותר היו קיימות בליז/ חנט. 
שרלרוא ועוד במקומות אחדים. 

־ 1 5 


התנגדותם של השלטונות להעניק אזרחות בלגית למהג¬ 
רים חדשים (זולת במקרים יוצאים מן הכלל) גרמה לכך, 
שיהודי־ב׳ נשארו ברובם זרים מבחינה משפטית — מה שסיבך 
את מצבם הכלכלי. פרנסת־היהודים היתד. מבוססת בעיקרה 
על תעשיית־יהלומים, תעשיית־עורות ועל מסחר ורוכלות. עד 
מלחמת־העולם 1 היו התעשיה והמסחר ביהלומים מרוכזים 
בעיקרם באנטוורפן, ובחלקם הגדול היו בידם של יהודים 
(כ 75% מן העוסקים בתעשיה זו היו יהודים). בימי מלחמת־ 
העולם 1 עברה תעשיית־היהלומים ברובה לאמסטרדאם! 
אך אחר המלחמה יצאה משלחת מיוחדת מטעם ממשלת ב׳ 
כדי לבקש מבעליה של תעשיה זו, שיחזרו למקומם הקודם. 
כמו־כן זכתה לחשיבות פעולתם של היהודים בתעשיית־ 
העורות, וביחוד בתעשיית־ארנקים. ביזמתם של היהודים 
נעשתה תעשיה זו אחד מענפי־הכלכלה החשובים בארץ. 
מספרם של הפועלים העסוקים בה עלה מ 104 ב 1910 ל 1,601 
ב 1926 ז בעוד שב 1913 הגיע שוויו של עודף היבוא על 
היצוא בענף זה ל 1.5 מיליון פראנקים בלגיים, היה ב 1928 
עודף של יצוא על יבוא בשווי של 44 מיליון פראנק. משנות 
ה 30 ואילך סבלו היהודים מאוד מחמת מעמדם כזרים, לאחר 
שהוגבל ע״י החוק חלקם של הזרים כפועלים וגם כעומדים 
ברשות עצמם במלאכה ובמסחר! עם זה הותר לפליטים 
יהודיים (מגרמניה) לבוא לארץ בתנאי שיצאו ממנה בהז¬ 
דמנות הראשונה. 

חייהם התרבותיים של יהודי־ב׳ קודם מלחמת־העולם 11 
היו מרוכזים בעיקרם באנטוורפן, שבה נמנה הרוב של 
האוכלוסיה היהודית על חוגי־החרדים! אך בעיר זו וכן 
בבריסל היו גם חוגים אחרים, שדאגו לבתי־ספר ולעיתונות 
ולפעילות ציבורית לפי רוחם. האוירה היתד, זו של חיי 
ציבור אינטנסיוויים, שהזכירו מכמה בחינות את חיי היהו¬ 
דים במזרח־אירופה. לא מועט היה גם חלקם של היהודים 
בחיים הציבוריים והתרבותיים של הארץ. מן המדינאים 
היהודיים, שקמו בב/ יש להזכיר את שמותיהם של פאול 
היימאנם, פאול מאי והרברט שפייאר! מן המלומדים — את 
ז׳אק אררה, הרקטור של האוניברסיטה בבריסל ב 1909/11 

1 '.* ז 

(שקיבל ב 1938 את הפרס הבלגי הלאומי של חצי מיליון 
פראנק על הרמת מעמדה של ב׳ בעולם־המדע), ניקו גיגצ־ 
בורג ואוסקאר ויל, ומאנשי־הצבא — את הגנראלים ברנהיים 
וארנסט וינר. 

תקופת הכיבוש הנאצי. כיבושה של ב׳ על־ידי 
הצבאות הגרמניים ב 1940 הביא אף כאן, כמו בארצות־ 
אירופה אחרות, לידי חורבנו של הישוב היהודי. מתחילה 
הרחיקו הנאצים את היהודים מכל העמדות הציבוריות, 
מבתי־הספר ומחיי־התרבות, אח״כ החרימו את הונם ולסוף 
התחילו מגרשים ומשמידים אותם. ההון היהודי, שהוחרם עד 
אמצע שנת 1943 , הגיע ליותר משש מאות מיליון דולאר! 
מספרם של היהודים שגורשו מן הארץ והושמדו ברובם, נאמד 
ע״י ממשלת־ב׳ ב 52 אלף. היהודים שנשארו בארץ רוכזו 
במחנות־הטגר ובמחנות לעבודת־כפיה! מפורסם לרעה בין 
אלה היה המחנה בברנדונק, שנקרא בשם "דאכאו הבלגית'. 
כעשרים אלף יהודים — מאלה שהיו במחנה זה או שהסתתרו 
במקומות־מחבוא שונים — נשארו בחיים בשעת שיחרורה 
של הארץ. 

ממשלת־ב/ שישבה בשנות־הכיבוש בלונדון, הודיעה 
ב 1942 (בשתי הצהרות), שכל החוקים והפקודות שהוצאו 


777 


בלגיה — בלגים 


778 


ע״י שלטונות־הכיבוש הנאציים, שהם סותרים את העקרון 
של שוויון־הזכויות המוכר ע״י החוקה הבלגית, הם מחוסרי 
כל תוקף חוקי, ושכל אזרח בלגי שיתן יד להגשמתם צפוי 
לעונש חמור אחר המלחמה. ואמנם האוכלוסיה הבלגית 
ברובה — פרט לקבוצה קטנה של פאשיסטים בלגיים ברא¬ 

שותו של ליאון דגרל, ששיתפו פעולה עם הגרמנים — לא 

* :•% 

הושפעה על־ידי תעמולת־השטנה נגד היהודים ואף הש¬ 
תדלה להושיט עזרה ליהודים, וביחוד להחביאם מפני 
רודפיהם הגרמניים. האוניברסיטה בבריסל סירבה לציית 
לפקודה, שתבעה את פיטורם של פרופסורים יהודיים! 
ושביתת-הסטודנטים, שהוכרזה כדי לתמוך בעמדתם של 
שלטונות־האוניברסיטה, גררה את סגירת המוסד ע״י הגר¬ 
מנים ואת כליאתם של כל עובדיו המדעיים. המלכה הבלגית 
מיחתה בפני השלטונות הנאציים נגד גירושם של היהודים 
מב׳. — לא מועט היה חלקם של היהודים במחתרת הבלגית, 
שנתארגנה מ 1941 ואילך. לוחמי־המחתרת היהודיים הוציאו 
שני עיתונים משלהם, אחד בצרפתית ואחד ביידית (בשם 
"אונזער ווארט"). הרבה מהם נפלו במערכה. 

המצב בימינו. בשנים הראשונות אחר המלחמה 
חזרו לארץ מעטים מן המגורשים (רובם המכריע נספה), 
וכן בא לארץ זדם של פליטים ממזרח־אירופה וממחנות- 
העקורים בגרמניה, באופן שבתחילת שנות ה 50 הגיע המספר 
הכללי של יהודי ב׳ ל 40 — 45 אלף. הרבה מהם יצאו בשנים 
האחרונות את הארץ, וכיום מונה האוכלוסיה היהודית בב׳ 
כ 30 — 35 אלף נפש, שהם 0.3% ממספרם של היהודים בעולם. 
בניגוד למצב שקדם למלחמה, מרוכזת כיום האוכלוסיה היהו¬ 
דית בעיקר בבריסל (יותר מ 15 אלף נפש), בעוד שאנטוורפן 
על עשרת אלסים יהודיה תופסת את המקום השני! שאר 
היהודים מפוזרים במקומות אחדים, כגת שרלרוא, ליד, חנט, 
ועוד. בסך־הכל קיימות בארץ עשר קהילות יהודיות, 
שהן מאוגדות באירגון משלהן בשם 06061-316 6 ז 1 ס! 515 חס 0 
6 טן)! 861£ 16 ) 6 ז 3611 ז 1$ . רק כ 20% מיהודי ב׳ הם אזרחי־ 
הארץ, וכל השאר הם זרים מבחינה משפטית! יותר מששת 
אלפים מהם מוכרים כפליטים, שכאמור, הותר להם להיכנס 
לארץ בתנאי שיצאו אותה בהזדמנות הראשונה. 

הממשלה תומכת במוסדות היהודיים, ובין השאר היא 
מכסה חלק מתקציבי הקהילות היהודיות ואף נושאת בע 1 ל 
החזקתם של בתי־הספר המיוחדים, שהוקמו לילדי־ישראל, 
במידה שמלמדים בהם לימודים כלליים (ללימודים היהודיים 
דואגים היהודים עצמם). תופעה, שמסבכת במידת מה את 
היחסים בין היהודים לשכניהם, היא הפרשה של ילדי־ישראל, 
שהועברו למשפחות בלתי־יהודיות בימי־הכיבוש כדי להצילם 
מגירוש וממוות ושנתחנכו עפ״ר בדת הקאתולית (מספרם 
מגיע, לפי אומדן, לאלפים)! מאמציהם של היהודים לקבל 
חזרה את ילדיהם אינם נתקלים בדרך כלל בקשיים משפטיים. 
אך הם מעוררים מזמן לזמן את רוגזו של חלק מן האוכלוסיה 
(ביחוד של הכמורה), הרואה בכך סימנים של מדיניות 
יהודית גזעית. 

גם כיום מתפרנס הרוב של היהודים בעיקר מתעשיית־ 
היהלומים ומתעשיות העורות והפרוות, ואילו מיעוטם עוסק 
במסחר וברוכלות. מצומצם ביותר מספרם של בעלי 
המקצועות החפשים. התחוקה הבלגית מקשה על השתרשותם 
הכלכלית של הזרים בארץ, כי הפועל וגם העומד ברשות 
עצמו זקוקים לרשיון מיוחד לעבודתם המקצועית, שאינו 


ניתן אלא לאנשים היושבים זמן מרובה בארץ. קשיים אלה 
הם מן הגורמים העיקריים להגירתם של היהודים מב׳ — 
הגירה, שמוציאה מן הארץ שנה־שנה מאות אחדות של 
אנשים. בשנים הראשונות אחר המלחמה פנה רובם של 
מהגרים אלה לישראל, ואילו כיום פונים הם ברובם לאה״ב. 

חיי־הרוח של יהודי־ב׳ מרוכזים גם כיום בעיקר באנט¬ 
וורפן, אע״פ שהאוכלוסיה היהודית שלה קטנה, כאמור, מזו 
של בריסל. בבריסל גוברת הטמיעה, ואילו קהילת־אנטוורפן 
שומרת יותר על יהדותה. דבר זה מוצא את ביטויו ביחוד 
בשדה־החינוך. בעוד שבאנטוורפן מתחנכים בשני בתי־הספר 
לילדי־ישראל שבה יותר מאלף ילד (כ 50% ממספרם של 
הילדים היהודיים שבעיר), קיים בבריסל רק בית־ספר אחד 
לילדי־ישראל, שמספר תלמידיו הוא פחות ממאתיים (לא 
יותר מ 6% ממספרם של ילדי-ישראל שבעיר). לחינוכם 
המקצועי של ילדי־ישראל דואגים. בין השאר, בתי־ספר 
וקורסים מטעם חברת "אורט" באנטוורפן ובבריסל, שמספר 
הלומדים בהם הוא מ 200 עד 300 . 

גם בשאר התחומים של חיי־הציבור היהודיים ניכרת 
ירידה מסויימת. בעוד שקודם המלחמה כללה העיתונות 
היהודית בב׳ שלושה שבועונים ביידית ואחד בצרפתית, אינה 
כוללת כיום ( 1955 ) אלא ירחון אחד ודו־שבועון אחד (שניהם 
בצרפתית). אמנם הציבור ברובו מרוכז מסביב לתנועה הציו¬ 
נית (באנטוורפן יש עמדה חזקה למדי גם לאגודת־ישראל, 
ובארץ כולה קיימת גם קבוצה קטנה של קומוניסטים יהו¬ 
דיים), אך פעילותו הלאומית והתרבותית היא מצומצמת. 
דבר זה מורגש גם בתחום העזרה הסוציאלית, המרוכזת בעיקר 
ב״אגודת העזרה ליהודים נפגעי־המלחמה״ (- 15 אט 3 
6 זז 6 טג) 13 16 ) 65 וד 6:11 ! ; \ 3611165 ־ 1 ), הנאבקת כיום קשה על 
קיום מוסדותיה הדואגים ליתומים, לילדים נחשלים, לחולי־ 
שחפת וכד׳. 

ק. ליבערמאן, די יידישע סארקהענדלערס אין בריסל, ,יידי־ 

שע עקאנאמיק״, 1938 , מס' 6-5 , 265-250 ! ד. לעהרער, ווי 

יידן לעבן היינט אין בעבעלוקס־לענדער, "סאלק און וועלס". 

דעצעמבער 1952 . 25-21 ! צ. זהר, החינוך בתפוצות, תשי״ד, 

63 ־ 68 ; ) 1 1 ) ) 115171 ^ 1171 13715 > 5 [ 111 [ 5 )€ ,חוזווד 1 ־ 61 נ. 1 

-מ/'/ 13715 > 114115 5 ). 1 ,. 111 ; 1935 , 5 ) 1137713711317 ) ^־לומזזח^ 

5 ?! 1 } ) 71 ) 171 > 1 ^(> 437 \ 14 , 1 , 5 )£\)( 1 )) 7 ) €0771771 ) 1 1 ? ); 111517 > 

) 111 071 37 37 )צ- 71 ) 7 5 ' 7 ) 11111 ; 1939 , 5 )*){ €0717 5 ) 1115171 > ה 1 

; 256 ־ 247 ,ה 7 > 871#11 , 1943 , 3:75 ) 1 \/ 501511 )[ /ס ) 105, 1715111x11 )! 

־״>/ 11011071 [>ה 3 £111771 !? 8 

. 1953 , 19 שח 11 ! . 711 ) 771 
א. ס. 

בלגים ( 861236 ), בתקופה התמית — חבר־עמים, שישב 
בצפונה של גאליה. הב׳ ישבו בין הרינוס בצפון 
והמטרונה (המארן) והסקונה (הסינה) בדרום ובין המוסלה 
(המוזל) במזרח והאוקיינוס במערב. חלק מהם עבר לברי¬ 
טניה הדרומית (ע״ע בריטניה). לפי יוליום קיסר היו הב׳ 
האמיצים והמוכשרים ביותר למלחמה מכל עמי־גאליה ואף 
עמדו בהצלחה בפני פלישת הטוטונים והקימברים ב 103 
לפסה״ג. כיום ידוע, שבין שנות 150 ו 125 לפסה״נ התפשטה 
תרבות הרינוס התיכון הגרמנית מערבה לעמק המארן וע״י 
כך מתאשרת הידיעה שמוסר קיסר, שלפיה היו הב׳ מגזע 
גרמני־קלטי מעורב, אע״ס שלשתם היתה קלטית. 

לפי ססראבון הקיפה הברית הבלגית חמשה־עשר עממים: 
הנחלים ישבו בין האךךנים והמישור השופע ליד החוף, 
בעמקים של הסוזלדה והסם?ךה. ממזרח להם ישבו האדואטו־ 
קים וממערב להם. על זזוף האוקיינוס ליד בולוץ. ישבו 


779 בלגים 

המורינים. מצפון לאלה האחרונים, בפלאנדריה. לאורך החוף 
של בלגיה בימינו ישבו המנפיים. ביןהארדנים לרינוסישבו 
הקוו־ורים. מדרום להם ישבו המדיומטךיקים ומדרום לאלה 
— הלוקים. הגוש הדרומי יותר של השבטים הבלגיים, 
שתחום־מושבו הגיע עד הסקוואגה והמטרונה. היה מורכב 
מן האטרבטים. האמביאנים והקאלטים. בלב הארץ ישבו 
הורומנדואים. הבלוגקים. הסילננקטים. המאדים, הסוסיונים 
והרמים. הרמים היו עט עשיר ומפותח והיו הראשונים. שנכנעו 
לקיסר. מרמם היתה דורוקורטורום של הרמים ($מ! 1101 ) 
בלבו של עמק־שאמפאניה. קרוביהם של הרמים היו הסום ו¬ 
נים. מרמם היה בנוביוחנום. סמוך לסואסון. הבלויבקים היו 
אף הם עם חשוב מרמם היה □:ראטוספנטיום שעל-יד בו^ה 
( 315 ^, 883 ). לפי סטראבון נמנו על הב׳ גם הונטים והאו־ 
סיסמיים. שישבו במערב, על־יד חופי ארמוריקה בנורמנדיה׳ 

העמים הבלגיים ניגפו ושועבדו ע״י רומי ב 57 , 52 ו 46 
לפסה״נ. בימיו של אוגוסטום קיסר הוקמה הפרובינציה 
בלגיקה ( 18103 ש 8 ), שאליה סופחו הלינגונים, הסקונים 
וההלוטים. מתוך כך נתפשטה פרובינציה זו עד האגם הלמני 
בדרום, עד הרינוס במזרח ועד האוקיינוס בצפון. בימיו של 
דרקלטיינום קיסר ( 297 — 300 לסה״נ) נתחלקה הפרובינציה 
לשתים. הרומאניזאציה של הב ׳ י התקדמה בקצב מהיר. בצבא 
הרומי שירתו יחידות מרובות של ב/ וההתפשטות של 
יחידות־משק חקלאיות לפי המתכונת הרומית ( ¥11136 ) בתוך 
הפרובינציה התחילה במאה הראשונה לסה״נ. ביחוד נתפתחה 
החקלאות בתחום הצפוני של הארץ, מחמת קרבתו של חיל- 
המצב הרומי על הרינום, שדרש אספקה של תבואה, צמר 
ובשר־חזירים מעושן. כמו־כן נתפתחו כאן הקדרות, תעשיית 
כלי־הזכוכית, כריית־ברזל וחציבת־אבנים. הפרובינציה סבלה 
קשות מפלישת הבארבארים מגרמניה במחצה השניה של 
המאה ה 3 , ובסופה של אותה מאה שקעה בה התרבות 
הרומית כליל. בין 430 ו 450 נכבשה הארץ על־ידי הפראנקים 
הסאליים. 

/ 0 ' 1$0 ' 8 '!/ 7 , 0000108 . 0 . 0 1 ) 30 405 |׳״ 143 . 0 .? . 0 

, 100 !וז<^ 1 , 101177101 001 /^ 00010 ו/ 470 /) 70141 ) 07111 81-111071 

ס! * '? 1:1111101 , 1011130 . 0 ,-(.)> 150 . 1930 

01 !' 1711 ' 11 ' 1 ! 13.1133,11011 0 ; 1926 — 1908 ,' 00141 

,ץ!'! 500 ' 11071 ! 1 /' 87 ' 1/1 / 0 ! 11171£ " 07 ? , / 10 , 87110171 771 ' 1/1 > $01 

. 1955 ,( 1 ) ^ $0 05, XX ׳״ 00 , 1954 
א. ש.-ש. אם. 

3 ל 3 ;צי, ^לי^זןר, מפרשני־המקרא מבית־מדרשושל רש״י, 
חי במאה ה 12 בבלגנצי(ץ:>חז> 8 נ 8631 ) שבצפון־ 

צרפת, ומכאן שמו. ב׳, שהיה כנראה תלמידו של הרשב״ם, 
חיבר פירושים לרוב ספרי־המקרא, אך נשתמרו פירושיו 
לשלשה ספרים בלבד: ישעיה (נדפס על-ידי נאט [ 11 נ 1 א]" 
אופספורד, 1879 ) ויחזקאל ושנים־עשר (נדפסו ע״י ש. א. 
פוזנאנסקי, וארשה, 1909 — 1913 ). ב׳ מפרש את הכתוב על 
דרך הפשט בלבד, את דרשת רז״ל הוא מזכיר לפעמים 
רחוקות, ורק כדי להסתייע בה או כדי לסתור אותה. אף את 
הניסים מבקש ב׳ לפרש בדרך הטבע. הוא מרבה לעסוק 
בביאור של שימושי־הלשון ודרכי היגזרותן של המלים. 
בדיקדוק הוא נאמן, בדומה לרש״י, לשיטה הנושנת של מנחם 
ודונש. ב׳ השתדל לברר את הטעמים לחיבור הפרשיות 
ולקבוע את זמנן של הנבואות. לשונו דומה בפשטותה ובבהי־ 
רותה לזו של חבריו הצרפתיים. הוא נוהג להרכיב את דברי 


בלגרד 780 • 

הכתוב בדברי ביאורו, באופן שהביאור נעשה מעין פארא־ 
פראזה של הכתוב המפורש. 

ש. א. סוזנאנסקי, מבוא לפירוש על יחזקאל ותרי עשר לר׳ 

אליעזר מבלגנצי, וארשה, 1913 . 

בלנר, ויקטזר —ז 6 נ 1 § 8313 זסזנסיע — ( 1824 , ברצלונה— 
1901 , מאדריד), סופר קאטאלאני. ב׳ חיבר שירים, 

טראגדיות, נובלות וחיבורים היסטוריים! הוא נתפרסם כאימי 
פרוביזאטור, שלא תמיד אפשר היה לרדת לסוף כוונותיו, 
והיה להוט אחר צירופי־לשון נועזים כדי להדהים את הקורא 
בהפתעות סיגנוניות. פעולתו הספרותית בקאטאלאנית (שהת¬ 
חילה ב 1857 בכתיבת 1001561131 ^ 16 ) 13 3 0313 

["אודה לבתולה ממונטסראט"]) באה לשמש את שאיפות־ 
התחיה המדיניות והתרבותיות של הקאטאלאנים. בולטים 
בכתביו 13 ־ 311 ? 13 16 ) 111836 1,0 ("ספר־המולדת"), הקובץ 
ש 0 וז! 3 161 ) 111816 1,0 ("ספר־האהבה"), החדור השפעות של 
פטרארקה, וביחור 1110605 ? 140$ (״הפירינאים״, 1897 ) — 
טרילוגיה דראמאטית מן ההיסטוריה הקאטאלאנית של יה״ב, 
ששימשה ליברטו לאופרה של פליפה פדרל ( 611 ז 1 > 6 ?; 1841 - 
1922 ). אך תרומתו העיקרית לתחיית־עמו כלולה ב״טראגד־ 
לת" שחיבר בקאטאלאנית ושכמה מהן תירגם הוא עצמו 
לספרדית. בטראגדיות אלו, שהן בעלות אופי רומאנטי מובהק 
("קוריולנוס", "מות נירון", ועוד), ניתנת תמצית־חייהם של 
גיבוריו בצורה מרוכזת ביותר. כדי להציג את דמותו של 
חניבעל, של נירון או של קולומבוס בוחר ב׳ בתיאור רגעיהם 
האחרונים. בין חיבוריו ההיסטוריים יש להזכיר את 1,05 
6005x0105 $ט$ ץ 31165  113 :ז[־ 31 -1 ־ 1931 ) — עיר מלחמות־ 
הדת. ב 1688 נכבשה ב׳ ע״י האוסטרים אבל הוחזרה לתורכיה 
ב 1699 בהתאם לשלום קרלוביץ (ע״ע). בשנת 1717 חזרו 
האוסטרים (בפיקודו של הנסיך איג׳ן, ע״ע) וכבשו את ב׳, 
אבל ב 1739 הוחזרה שוב לתורכיה בהתאם לחוזה־ב׳. ב 1789 
נכבשה ב׳ ע״י המצביא האוסטרי לאודון (ע״ע)! אך ב 1792 
הוחזרה שוב לתורכיה. ב 1806 נכנע חיל־המצב התורכי שבב 
בפני הסרבים המורדים. אבל התורכים חזרו והשתלטו על ב׳ 





783 


בלגרד 


784 


ב 1813 . עד 1862 היתה המצודה של ב׳ ומורד־הדאנובה, 
שהיה מאוכלס ע״י תורכים, תחת הנהלה תורכית, בעוד 
שהעיר העליונה, עם האוכלוסיה הסרבית שלה. היתה תחת 
הנהלה סרבית. ב 1842 נעשתה ב׳ עיר־הבירה של סרביה. 
ביוני 1862 הרעיש המושל התורכי את האיזור הסרבי של ב׳. 
דבר זה גרם להתערבותו של המעצמות, והתורכים פינו את 
ב׳, פרט למצודה שבה, שפונתה ב 1867 . ב׳, כבירת־סרביה, 
התפתחה לעיר גדולה בעלת סיגנון אירופי. מלחמת־העולם 1 
נפתחה (ב 28 ביולי 1914 ) עם הרעשתה של ב׳ ע״י האוסטרים, 
שכבשו את העיר בנובמבר, אבל אחר הניצחון המזהיר. 
שנחלו הסרבים מיד לאחר מכן, חזרו האחרונים לעיר 
בדצמבר אותה שנה. באוקטובר 1915 נכבשה ב׳ ע״י צבאות 
גרמניה ואוסטריה, שמאז החזיקו בה עד סוף המלחמה. 
בנובמבר 1918 נחתם בב׳ חוזה שביתת־הנשק עם הונגאריה. 
בדצמבר 1918 הוכרזה ב׳ כבירתה של יוגוסלאוויה. בימי 
מלחמת־העולם 11 (באפריל 1941 ) הורעשה קשות על־ידי 
האויריה הגרמנית ונכבשה ע״י הגרמנים. באוקטובר 1944 
גורש מב׳ הצבא הגרמני ע״י הפארטיזאנים היוגוסלאוויים, 
בעלי־בריתו של הצבא הסובייטי, שהתקדם בכיוון העיר. 

א. אח. 

היהודים ב בי. במאות ה 13 וה 14 באו לב׳ יהודים 
מראגוזה (דוברובניק), איטליה והונגאריה. לאחר שנכבשה 
ב׳ ע״י התורכים ( 1521 ) נוספו על האשכנזים שבעיר גם 
יהודים ספרדיים. יהודי־ב׳ מילאו תפקיד חשוב במסחר בין 
צפון תורכיה ודרומה, שעבר דרך ב׳. הם עמדו בקשרי־מסחר 
עם סאלוניקי, קושטה, ראגוזה ואנקונה והתחרו בסוחרי- 
ראגוזה, שמצודתם היתה פרושה על פני הבאלקאנים. לדו׳נה 
גראציה נשיא היו סוכנים מסחריים בב ׳ . באותה תקופה 
נעשתה ב׳ גם מרכז תורני חשוב. מרבני־ב׳ במאות ה 16 
וה 17 ידוע ר׳ מאיר אנז׳יל, בעל "קשת נחושה" ו״מסורת 
הברית", ר׳ יהודה לירמא. בעל "פליטת בית יהודה". 
שלישיבתו יצא שם למרחוק, ור׳ שמחה הכהן ( 1622 — 1688 
בערך), בעל "ספר השמות" (שמות הגיטין). בשעת המצור. 
ש־׳&מו האוסטרים על ב׳( 1688 ), ברח רוב היהודים מב׳ ביום־ 
השבת לניק(פ(ל, ואילו מיעוטם, שלא הסכים לחלל את השבת, 
ובכללו ר׳ יוסף אלמושנינו, נלקח בשבי והובלו לניקולס־ 
בורג, שבה נפדו ע״י בני העדה. אך חיי־הקהילה בב׳ נתחדשו 
לאחר זמן קצר. בתקופת־שלסונה של אוסטריה בב׳ ( 1717 - 
1739 ) היו קיימות כסה הפליות בין יהודים שונים מתושבי- 
ב׳; זכויותיהם של היהודים האשכנזיים, שנחשבו לנתיני- 
אוסטריה, היו מרובות מאותן של הספרדים. היו ביניהם 
ספקי־צבא ומייצרי בירה ויי״ש. אך היחס אל היהודים מצד 
השלטונות היה בכללו טוב, במידה מרובה הודות להשפעתו 
של יוסף זיס אופנהיימר (היהודי זיס) על אלכסנדר מוויסנ־ 
ברג, מושל סרביה. 

תנועת־השיחרור של הסרבים, שהביאה פעם בפעם לידי 
התמרדויות בתורכים, פגעה לעיתים קרובות ביהודים. בשעת 
כיבושה של ב׳ ע״י הסרבים המורדים ( 1806 ), התנפלו חילות 
הכובשים על בתי־היהודים ועל בית־הכנסת שבב׳. בהת¬ 
נפלויות אלו נהרס בית־הכנסת, נבזזו כמה מבתי־היהודים, 
כמה יהודים נהרגו וחלק מן היהודים גזרש. בימיו של מיאש 
או׳ברנוביץ׳, נסיך־סרביה, בא שינוי לטובה במצבם של היהו¬ 
דים. חיים בכר דוד (דויצ׳ו) היה ספקו ויועצו הפרטי של 
הנסיך. גם יהודים אחרים מילאו תפקידים של ספקי־נשק 


למילוש. היהודים הספרדיים חידשו את קשריהם המסחריים 
עם סאלוניקי, סופיה, וינה! האשכנזיים עסקו ברובם במלאכה. 
בחיי־התרבות של ב׳ ניכרת היתד, במידת־מה השפעתו של 
יוסף שלזינגר, שמילוש מינה אותו מנצח על תזמרתו. ב 1837 
נפתח בית־הדפוס הסרבי הממלכתי הראשון, שגם אותיות 
עבריות הוזמנו בשבילו. בבית־דפוס זה נדפסו בין השאר 
ספרים בעברית ובלאדינו. 

עם עלייתה של שושלת קאראגאורגי לשלטון ( 1842 ) 
נשתנה מצבם של היהודים לרעה. קמה תנועה אנטישמית. 
ולפי פקודה משנת 1856 נאסרה על היהודים הישיבה בערי- 
השדה. התחילה הגירה לבודאפסט, וינה, פאריס, לונדון וא״י. 

כשחזר הנסיך מילוש לשלטון ( 1859 ) שופר מצבם של 
היהודים למשך זמן קצר. אך בימי בנו, הנסיך מיכיילו 
( 1860 ־ 1868 ), נתחדשו הרדיפות עליהם. ביחוד סבלו היהודים 
הספרדיים, שהיו קודם לכן נתינים תורכיים, בעוד שהקהילה 
האשכנזית יכולה היתה ליהנות מחסותה של אוסטריה־ 
הונגאריה. אחר קונגרס־ברלין ( 1878 ) ויתרה על חסות זו 
וקיבלה אוטונומיה דתית מיוחדת ( 1892 ), אך באותו זמן 
הכירה ממשלת־סרביה בשיווי־זכויותיהם של היהודים 
ולסקופשצ׳ינה (בית־הנבחרים) נבחר גם ציר יהודי ( 1877 ). 
בסוף המאה ה 19 כיהן הד״ר שמעון ברנפלד (ע״ע) כרבה 
הראשי של ב׳. 

התקופה שבין שתי מלחמות־העולם היתר■ תקופה של 
רווחה ליהודי־ב׳. במועצה של עיריית־ב׳ השתתפו יהודים, 
וכמה מיהודי ב׳ הועסקו גם בשירותי־הממשלה. ב 1927 נבחר 
לבית־הנבחרים שמעיה די מאיו, עו׳רך־דין בב׳. הרוב של 
יהודי ב׳ עסק ביבוא. יצוא, באנקאות. שולחנות, ייצור־בגדים 
ובורסקאות. כמה מהם שימשו כמתווכים בין סוחרי־חוץ 
ובין סוחרי־המקום. היו יהודים, שניהלו עסקים בשותפות עם 
הסרבים. בין יהודי־העיר היו מרובים גם בעלי־המלאכה וגם 
בעלי המקצועות החפשים. 

בהפגזה הראשונה של ב׳ ע״י הגרמנים בימי מלחמת־ 
העולם 11 ( 1941 ) נחרבה שכונת־היהודים "דורצ׳ול". בתקו¬ 
פת השלטון הגרמני ביוגוסלאוויה התחיל ה״טיהור" של 
היהודים בב׳. הגברים נחטפו קבוצות־קבוצות ונכלאו במחנות 
שהוקמו בב׳, בעוד שהנשים והילדים נכלאו כולם כאחד 
בסוף 1941 . ב 29 ביולי 1941 הוצאו 122 מן הצעירים היהו¬ 
דיים בב׳ להורג. יהודי־ב׳ הועסקו בעבודות־כפיה משעת 
הפלישה הנאצית עד גירושם לפולניה. ב׳ וסרביה כולה 
״טוהרו״ מיהודים בתחילת 1942 . בב׳ עצמה, במחנה קאנא־ 
רישצ׳י ובמחנות אחרים, ה 1 שמדו 15,000 יהודים. קודם 
שנסוגו מן העיר פוצצו הגרמנים את בית־הכנסת המרכזי. 
בית־הכנסת של האשכנזים שימש בית־בושת בזמן הכיבוש. 
חולל גם בית־הקברות. 

מיד אחר מלחמת־העולם 11 נתחדשה קהילת־היהידים 
בב׳. משה פיארה נבחר כסגן־נשיא ראשון של הסק־פשצ׳ינה 
וכנשיא הרפובליקה הסרבית הפדראלית, וכנציגה של יוגו־ 
סלאוויה השתתף בועידת־השלום. אוסקאר דאנון משמש 
מנהל־האופרה בב׳. 

סטאטיסטיקה. — בין 1718 — 1739 ישבו בב׳ 33 
משפחות יהודיות, ב 1750 — כ 100 משפחות. מספרם של 
היהודים בב׳ ב 1807 היה 285 , ב 1831 — 1,200 — 1,300 , 
ב 1835 — 2,000 (מהם 200 אשכנזים), ב 1867 — 1,000 
ב 1874 — 1,000 (בתוך 25,000 חושבים), ב 1903 — 4,000 


785 


בלגרד — כלדה 


786 


(בתוך 70,000 תר), ב 1926 — 7,300 (כ 6.000 ספרדים והשאר 
אשכנזים), ב 36 /. 1935 — 10,400 (כ 8,000 ספרדים, והשאר 
אשכנזים), ב 1941 — 12.000 , ב 1944 — 600 ב 1945 — 1423 . 
ב 1 ביולי 1952 — 1,389 . 

ש. רוזאנים, דברי ימי ישראל בתוגרמה, א׳, תר״ץ 1 הנ״ל, 
קורות היהודים בתורקיה וארצות הקדם, ב^ה׳, תרצ״ד-ה׳ו 
תרצ״ז-ח׳ו ו׳, תש״ה! יצחק אלקלעי, אונה פיטיסייון די 
לום ג׳ודייום די בילוגראדו אל פרינציפימילוש דיסירבייאה 
(ספר היובל לכבוד ש. רוזאנים, סופיה, 1933 ); דוד לוי, 
הרם היהדות היוגוסלאווית — שנתון .דבר״ תו שין דלת! 
,ססחבז? ; 934 [ . 1111 [> 111 ~ 7 ס! 31 111110.11 ,:> 1 (:>ג 101 חנ_| ״ 1 

, 011001011 11 יק 1171 ' 1 11 > 1110111111 111 > 111110111 ' 1 1111 £1101 

1111110110111 1 ) 10011111 ; 1903 • 1871-74 . 1111 '! 11 > . 81111 ; 1897 
0010801 1 ) 111/11111 ; 1926 , 30 * 3 ^ 5 ,( 1927 ) 5 887 081011 ^ 20 

- 3 י 37 £031011 20 0110301 ) 1 1 ) 111/1011 •' 1935-36 ( 011080 ) 1 

;(אא? 3 חו £1 ק 0 1£11 ח 1 > 6 ן\ 0 ק 015 ז 6 ן 7 ו 1 :) 5101 ן 6 ז׳\סן 53067.3 0 ןח 3 חל 1 
£101117 £0010£010 011001:0 1 11£01010 )/ 0 1/1 ) 101111111 ( 0 ( 7.101 

- 660 ץ 1 ו(*<ן 8 * 1 ,ת 38 ן/[ 14.11 ; 1952 1 !י 10£01101 1 ! 0 ( 111/11 
א 6 ק 68 6 ' 1 ־ 11 > 1101 מ 00338 ־ 0331160,101 ? ■ 0 ; 1926 ,ץג 3 קח 
( 3 .ססו , 1 £00 1926 , 3 אץ 16 ונןז 3 >ו 680 ק 1£8 

ש. מ. 

בלגרנ 1 ׳ בגואל — 86120300 84301161 — ( 1770 ־ 1820 ), 
מדינאי ומצביא ארגנטיני. היה בן לסוחר עשיר 
ממוצא איטלקי ולמד משפטים בספרד. כן עסק בספרד, 
ובייחוד לאחר שחזר לבואנום אירס ( 1794 ), בבעיות כלכל- 
לי־ת, ואף פירסם על בעיות אלו חיבורים לפי תורתם 
של הפיסיוקראטים ושל אדם סמית (ע״ע). ב 1806 השתתף 
בגירושם של הבריטים מבואנום אירס ונעשה אחד מן 
המנהיגים במלחמת־השיחרור של מולדתו. ב 1812/3 גרמו 
נצחונותיו על־יד טוקומן וסלטה לשיחרורה של ארגנטינה 
הצפונית־מערבית. אך נסיונו לכבוש מידי הספרדים את פרד 
העליונה (בוליוויה של היום) נכשל בסוף 1813 (ע״ע ארגנ¬ 
טינה• היסטוריה). בקונגרס, שנתקיים בטוקומן( 1816 ), הציע 
חוקה מונארכית לארגנטינה, אך רוב הצירים הכריע לטובתה 
של חוקה רפובליקנית. לאחר מכן נשלח לארגנטינה הצפר 
נית כדי לחזק שם את מרותה של הממשלה המרכזית. כשהיה 
עסוק בפעולה זו לקה במחלה קשה (הידרקון), שבה מת. 
;(מהדורה חדשה 1927 ', 1876/7 ,. 8 ! 3 3/1110110 ,*״ 841 . 13 

*ססוחזסהס?* 1$ >^ 1 ,בח 1 >ח 00 .£ .*] ; 1920 .. 8 , 35 ן 0 א . 11 

.*; 192 .. 8 * 6 

3 לךה (מפרובנס׳ 3 ( 83130 , "שיר־ריקוד", מיוו׳ \.ו 6 גיס 0 , 
שמובנו: זרלק, קפוץ! השווה 631 בצרם׳, שמובנו: 

ריקוד), שמם של כמה סוגי־יצירוח בספרות ובמוסיקה. 

1 . הב׳ בספרות. — א. השם. — בשם 3 ( 63130 היו 
קוראים בפרובנס במאה ה 12 לסוג נדיר למדי של שיר- 
ריקוד, שבמאה ה 13 נתפשט משם לאיטליה (בצורת 6311313 ) 
וזכה בה לחשיבות מרובה, לספרד (בצורת 3 ( 63113013,63130 ) 
ולצרפת (בצורת 63113016 ), שבה ניתן לו במאה ה 15 תוכן 
רציני. תחת ההשפעה הצרפתית ניתן השם ( 631130 במאה 
ה 14 באנגליה ובסקוטלאנד לשיר־עלילה מסרתי עממי, ולפי 
מתכונתו של שיר זה נוצר במאה ה 18 בגרמניה סוג הב׳ 
( 6 ( 831130 ) האפית, שנתפשטה משם בתקופת הרומאנטיקה 
לכל שאר ארצות־המערב (ואף לארצות הרומאניות הנזכ¬ 
רות). מכאן ואילך אף נהגו לקרוא בשם ב׳ לכל סוג של 
שירי־עלילה מטיפוס עממי קדום, כגון שירים טרם־הומריים, 
רוסיים, פולינזיים וכד' ולסוג של יצירה מוסיקאלית רו¬ 
מאנטית. 

בהשתנות משמעותו של השם ב׳ קשורה ההבחנה בטיפו¬ 
סים השונים של הב׳, שנתפתחו בארצות ובתקופות שונות. 


ב. הב׳ האיטלקית היא — כב׳ הפרובנסאלית — שיר־ 
ריקוד ממוצא עממי, שהיה משמש בעיקר בחג האחד במאי 
( 031600110132210 , "הקאלנדות של מאי"); הסכמה הפרוסו־ 
דית המקורית שלו היא: ארבעה בתים מורכבים משורות 
בנות 11 הברות ובנות 7 הברות לסירוגים < החריזה היא עפ״ר 
צץ ז ץצ ,צס, 36,360 , 36 ( x ! ץ מציינים את החוזר). נוסף 
על כך נתחברו גם ב", שהחרוזים החוזרים שלהן היו בעלי 
אורך שונה, ולפי ארכו של חרוז זה היו מבחינים חמישה 
סוגי ב". 

הב״ הראשונות, שמחבריהן ידועים, הן מן המאה ה 13 ! 
מחבריהן היו גויטונה ד׳ארצו והפראנציסקני יאקופונה דה 
טוך, שלכמה משיריו הדתיים ( 611311 ז 1 ק 5 1311010 ) יש מבנה 
של ב׳. הב׳ האיטלקית העתיקה הביעה רגשות־אהבה בצורה 
קלה וחיננית! קשרה אל הריקוד נרמז עפ״ר גם במלים, 
ובצורה זו היתה 
מקובלת על המשו¬ 
ררים ועל הקהל עד 
המאה ה 16 . ב" מרו¬ 
בות נתחברו על־ידי 
משוררי האסכ׳לה 
של ה״סיגנון הח¬ 
דש הערב", וביניהם 
דאנטה, וב" אחדות 
נתחברו ע״י פט־ 
רארקה! עשר הב" 
הנאות, שצירף בו- 
קאצ׳ו לעשרת הי¬ 
מים של ה״דקאמ־ 
תן", פירסמו את 
הב׳ האיטלקית גם 
מחוץ לתחומי־איט־ 
ליה, ועם זה גרמו, 
שחשיבותה הספרו¬ 
תית של הב׳ עלתה מאוד בצרפת של סוף ימי־הביניים. 

ג. הב׳ הצרפתית התפתחה אף היא מן הב' הפרובג־ 
סאלית! אך במאה ה 14 הפכה משיר־ריקוד לשיר לירי 
רציני, שנועד להביע מוטיווים שונים של רגש והירהורים. 
בצורה מחודשת זו שיגשגה במאה ה 15 . מחבריה העיקריים 
היו גיום מאשו ( 643063111 00111311016 ), אסטאש דשאן 
( 5 ק 0 ש 065063 £0513066 ), פרואסאר 0 ש 1553 סז£), כריסטין 
רה פיזאן (״ 153 ? 016 6 ס״ 15 ש 06 ), הדוכס שארל ד׳אורלאן 
( 5 ת 163 ז 0 ' 01 0630165 ), קלמאן מאת ( 643001 0601 ש־ 0:0 ) 
והחשוב שבכולם — פראנסוא יייון (ת 1110 ז \ 015 ^ £030 ), 
שלפירסום מיוחד זכתה הב׳ המזעזעת שלו, "הב׳ של 
התלויים״ ( 6001115 ? 0165 83113016 ). 

גם לב׳ הצרפתית היתד, צורה קבועה: שלושה בתים 
ובית־סיום (קצר יותר), שנקרא 01 ־\ 00 ("הקדשה") ושהיה 
פותח במלת־פניה (עפ״ר 01006 ?, .,הוי, נסיך")! השורה 
האחרונה, הזהה בכל הבתים, היא, איפוא, מעין חוזר. 

מן המאה ה 17 עד ה 19 שוב לא חיברו ב" בצרפת, אבל 
לפונטן (במאה ה 17 ) ומשוררים צרפתיים של המאות ה 19 
וה 20 , ביניהם ביחוד ויקטור הוגו ופול פור (זזס? 301 ?), 
חזרו וחיברו ב", שבחלק מהן מתמזגת המו בונת של הב׳ 
הצרפתית המסרתית עם זו של הב׳ הרומאנטית (עי׳ למטה). 



חיתוד־ע־ז 5 .רזיא 5 אדה • 56 150,1 יים", 
מחור ההוצאה הראשונה • 56 שירי 
שראנסוא יי-ר: 


787 


כלדה 


788 


ד. הב׳ האנגלית אינה דומה לב׳ האיטלקית אלא 
בשמה בלבד (שהועבר אליה במאה ה 14 מן הב" לפי המת¬ 
כונת הצרפתית, שחיברו אז צ׳וסר, גרור [זש״\ 00 | ובני 
אסכולתם). בעיקרה היא שיר סיפורי קצר, מן הסוג שהיה 
רווח מימי־קדם אצל עמים הרבה, וביחוד אצל שבטי־ 
הגרמנים (בכללם האנגלים והסאכסונים) והקלטים (בכללם 
האירים והסקוטים). משום־כך יש דמיון מרובה בין הב׳ 
האנגליודהסקוטית ובין הרו׳מנצה (ע״ע) הספרדית הן בנו¬ 
שאים (אהבה, רוחות ושדים, אסונוודמשסחד" מאורעות 
היסטוריים) והן בסימון ובאופן־התיאור! אך יש לה צורה 
פרוסו׳דית משלה, שנשתמרה בדרך כלל עד זמננו. הבית של 
הב׳ האנגלית מורכב מארבע שורות! הראשונה והשלישית, 
שיש להן 4 הטעמות, הן לפעמים מחורזות, ואילו השניה 
והרביעית, שיש להן 3 הטעמות, מחורזות תמיד 1 לפני ההב¬ 
רות המוטעמות — הברה אחת בלתי־מוטעמת או שתי הברות 
בלתי־מוטעמות. להרבה מן הב" האנגליות הקדומות יש 
פזמון חוזר. — לפי עדותם של כרוניסטים מיה״ב, היתה 
זמרת־ב" מקובלת ביותר על העם. גורל הטכסטים של הב" 
האנגליות, שנמסרו מדור לדור בע״פ, היה דומה לזה של 
שיר־העם (ע״ע) בכללו: חלו בהם שינויים מרובים מאוד. 

מן המאה ה 13 נשתמרה בכתב רק ב׳ אנגלית אחת, על 
יהודה איש־קריות, ואילו מן המאה ה 14 לא נשתמרו כתבי- 
יד של ב" כלל. במאה ה 15 הועלו ב" מרובות על הכתב, 
וביחוד בחבל־הספר שבין אנגליה וסקוטלאנד! המפורסמות 
שבהן — "אדוארד", "רובין הוד", "הגברת איזאבל"׳ 
ש 3 5 ! 0 (על המאבק בין שתי משפחות). 

במאה ה 16 התחילו כמה משוררים מתעניינים בצורת 
הב״ן שיקספיר הכניס כמה ב״ לתור מחזותיו. מן המאה ה 17 
נשתמרו בצורת דפים בודדים ( 05 ^ 03 ז< 1 ) כמה ב" עתיקות 
נאות בצידן של ב" חסרות ערך אמנותי על ענייני־היום. רק 
בסוף המאה ה 18 באה התקדמות מרובה בחיבור ב", לאחר 
שהבישוף תומאם פרסי (ץס-נשי!) פירסם (ב 1765 ) אוסף של 
ב" עתיקות, וביחוד אחר הופעת קובץ השירים מארץ- 
הספר, שפירסם ואלטר סקוט ( 1802 ). מאז נכתבו חיקויים 
של הב" העממיות (ע״י ורדסורת, ברנז ואחרים). כן נכתבו 
אז גם סיפורים מחורזים ארוכים! שאף הם נקראו ב" ז 
המפורסמים שבהם הם: זשת!ז 43 א 1 תש!שח^ שו 1 ז 0£ שרח £1 ש 1 (ז 
(״שיר הספן העתיק״) של ס. קולריג׳ ז 5 ת $3 שתז 03 ש 11 ש 8 1.3 
ץס-נש^ ("היפהפיה ללא רחמים") של ג׳. קיטס! ץ 36 ^ 1 שודד 
]] 310 ו $1 0£ ("הגברת משאלוט") של לורד טניסון, ו־! 83 שודד 
0031 2 ת! 1 ) 3 ש£ 0£ 1311 ("הב׳ מכלא־רדינג") של אוסקאר 
ויילד. 

ה. הב׳ באה״ב. בצד חומר־הב" העתיק, שהובא מאנ¬ 
גליה וסקוטלאנד לאה״ב, נתחברו בארץ זו ב" מרובות 
על סוגים שונים של עובדים, כגון ב" של חוטבי־עצים, 
עובדי־הרכבת, בוקרים, ועוד! על מאורעות היסטוריים — 
כגון מלחמת־ד,שיחדור האמריקנית (למשל, ההימנון הלאו¬ 
מי)! על המלחמות באינדיינים ועל מלחמת־האזרחים של 
1864/5 ! כן יש ב" על נושאים מן ההווי של הכושים, ועוד. 
המפורסמות שבב" האמריקניות נתחברו ע״י לונגפלו, ברט 
הארט (ש!■"**) וויטיר (זש״] 1 ו 1 /ע . 0.0 . 

ו. הב׳ הגרמנית נוצרה במחצה השניה של המאה 
ה 18 בהשפעת הקובץ האנגלי של פרסי! כן השפיעו על 
יצירתה תרגומי הרדר "משירת־העמים" ובזמן מאוחר יותר 


האוסף של שירי־עם גרמניים, שפירסמו אדנים וברנטנו 
(ע״ע) בשם "קרן־הפלא של הנער". הראשונה בין ב" 
אמנותיות אלה היא ״לנורה״ ( 1774 ) של ג. א. בירגר. אך 
לרמה גבוהה ביותר הגיע סוג ספרותי זה ב״שנת־הבלדות" 
1797 , כשגם גתה וגם שילר כתבו מספר מרובה של ב"! 
אלו הן סיפורים ארוכים למדי בחרוזים, שהעלילה נמסרת 
בהם לפי כללי השיר הקלאסי. המפורסמות שבהן הן: משל 
גתה—"הדייג", "מלך־הבלהות", "האל והבאיאדרה", "שוליית 
הקוסם"! משל שילר: "ברית הידידים". "האמודאי", "העגו¬ 
רים של איביקוס", "המלחמה בדרקון", "הכלה מקורינתום". 
הב׳ כסיפור־חרוזים רציני בעל מתח דראמאטי רווחת עד 
היום בספרות הגרמנית. הטובים בין מחברי־הב׳ הם: אולאנד, 
היינה, מריקה, דרוסטדדהילסהוף, פונטאנה, ב. פון מינכ־ 
האוזן, ברט ברכט. 

ז. הב׳ המודרנית מקובלת כיום בכל הספרויות 
כתולדה מן הב׳ הגרמנית, שנתפשטה ביחד עם תנועת־ 
הרומאנטיקה במחצה הראשונה של המאה ה 19 ! זוהי מעין 
נובלה מחורזת, שמתארת בצורה מזעזעת מאורע דראמאטי 
או אף טראגי, בלא הגבלות מיוחדות מצד הצורה. 

,. 015 ״ 8 , 80110:11 : 11110 ) 0 * 1 $10111:11 01111 111 / 1 ^ 80 , 1 ) 0111 . 1 .ז? 
: 008101:0 0:181001 101 1 : : 0 ^: 811 ,׳(ז 11 ב 84 ־ 1 שח 80 . 0 ; 1882-98 
,! 1 > 0 ס 8 . 1 ־ 1 .[ ; 1889 , 71110010800 חס 11110101:0 11011040 10 40 

7111: 11001/10'1 1104 $0/11110:1 80110400)0/1: 1 797. 1898; 

1. 00x111111, 1.0 11011010 :001001100 10 110110, 1901; (,)011- 

101-0001.11. 7/10 0x10:4 800/ 1910 , 8011041 (ס ; X. 1. 1100- 
(!800110 , 1 >ח 0 ס נ 1 ״ 1 ; 1912 , 1410:0111:0 10 801104 7/10 .חסגזש 
0:18101 004 1110 801104, 1921; 11. 001 801104 7/10 , 00111 ־ 

0 / 7:0411100 ( ן ; 1932 ,(בצירוף ביבליוגראפיה חש 1 בה . 

1.01035, 4010:1000 8011041 004 ¥011(100 1934; 8. חס״ 
84110011111111500, 3001011110^ 4011111/10: 80110400 000 811:^0: 

/>!: 111100/1/1011100 ( ז 50 ץ 3 א .׳ 9 <י ; 1934 ,(עס מבוא היסטורי , 
00:0/110/110 40: 4011110/100 8011040, 1936; 1'. \9 תתבוסססא .׳ . 
0010/110/110 40: :11:1110/100 8011040, 1937; \"/. ). 4.01\ , 0 |) 1$ ״ 
7/100100 0001010:0010 , 0111 ? . 14 ; 1939 ,!(: 801104 סס 0 ק 1:0 ו£ 

001/11:0/10:, !0/10111:0/10: !104 ):00x0:1:0/10: 1/011(:1>0110400. 

,!/ 8011041 , 4.1108 .? ; 1942 , 8011040 010 ,. 8011017 .״ .'׳ 4 \ ; 1940 
- 44011 - 1 - 4 < ; 1942 , 8011040 : 40 ) 4011/10111 1104 00:0/110/110 
004 801104 7/10 . 1111300 ) 4.0 . 8 ; 1950 , 8011041 7/10 .!־וגי; 

. 1950 , $011:00 1/10 
ח. ם. 

2 . הב׳ במוסיקה. הב׳ הפרובנסאלית היתה שיר־ 
ריקוד של מעמד־האבירים! הרקדן־המנחה היה שר את 
המנגינה, שלפיה צעדו שאר המשתתפים, ה״מקהלה", ואילו 
קהל־האורחים היה שר את הפזמון החוזר. לב׳ זו לא היה 
ליווי של כלי, משום שהכניסה לחוגי־האצולה היתה אסורה 
על ה 3 ?נים המקצועיים. מבנה־השיר נתפתח בשלושה של¬ 
בים: 1 ) רונדו (חוזר, בית, חוזר וכו׳)! 2 ) וירלה (חוזר דו- 
חלקי, כמה בתים, חוזר דדחלקי וכר! צורה זו נקראת גם 
״שיר ב״׳ — שש 311301 נ 1 ח 50 ח 13 (ש); 3 ) ב׳, שנבעה משני 
השלבים הקודמים. במרוצת־הזמן נתפתחה צורה אחרונה זו 
גם בלא קשר לריקוד. ובמאה ה 14 היתד, הב׳ מסוג זה, בצד 
המוטטה (ע״ע). אחת מן הצורות העיקריות של הקומפוזיציה 
הרבקולית. 

הב" האיטלקיות הקדומות ביותר, שמנגינותיהן נשתמרו, 

הן ה 11 ) 130 — שירים דתיים של הפלגלנטים (ע״ע), 

; * 7 * : 

: 77157 [ £ 73 . $1 

ניוס דה סאיעו, התחלה של נאלארה ל׳עלו׳עה יוולוח. 

סתור :) 141151 ; 04 . 40111 ; . 51 ) 14 ׳על האוניברסיטה ע״יע הארווארד 



789 


כלדח 


790 


שנתפשטו מ 1260 ואילך מאומבריה על־פני איטליה הצפונית 
והמרכזית כולה; במקום שיר־הריקוד החולוני בא כאן 
צירוף של צליפות-שוט וריקוד. סיגנונן של מנגינות אלו 
נתעדן לאחר מכן ונעשה היסוד האפייני ביותר של אמנות 
המאה ה 14 באיטליה. מצד הצורה היתד. ב׳ זו מבוססת על 
הוירלה ושוב לא היה לה כל קשר אל הב׳ העממית ואל 

ז ע 

הריקוד, ובכך נבדלת הב׳ האיטלקית מן הבורגונדית. בזרם 
של ה״אמנות החדשה" ( 3 ׳\ 0 ת$ז 3 ) נעשתה הב׳ האיטלקית 
צורודהמוסיקה היחידה של חוג בעלי־ההנאה, המתואר 
ב״דקאסרון", אלא שכאן שימשה שוב, בליווי של כלי, בשעת 
ריקוד. 

עם ההתפתחות המהירה, שבאה באותה תקופה במוסיקה 
הבורגונדית לכל שלוחותיה, נפרדו עד מהרה התפקידים 
של מחבר-המלים ומחבר־המוסיקה, שהיו קודם לכן מאוחדים. 
הב׳ הרבקולית נזקקת לליווי־כלים; הקול הסוליסטי מתבלט 
על רקע הליווי, וליצירות אלו כבר יש סיגנון "רומאנטי" 
מובהק, שהוא ניכר ביחוד בחיבוריו של גיום דה מאשו. אך 
במאה ה 15 כבר מיעטו הקומפוזיטורים הצרפתיים בחיבור 
ב״ אמנותיות, באופן שמ 70 שיריו של הקומפוזיטור גיום 
דיפה (^ 01113 ) רק שבעה הם ב". מעכשיו העדיפו את הצו¬ 
רות העממיות הפשוטות יותר של הב׳ — הרונדו, ולאחר 
מכן את שיר-המעשיה. השאנסון. שדחו את הב׳ של יה״ב. 
במאה ה 17 , עם פריחתה של הב׳ הסיפורית־העממית באנ¬ 
גליה, נעשה רווח גם חיבורן של מנגינות פשוטות, שהיו 
נוהגים להשמיען בשווקים! נתפתח המנהג של הדפסת מנגי¬ 
נות אלו, ביחד עם המלים, שלשמן חוברו, על דפים בודדים— 
מנהג, שכבר ניתאר ע״י שיקספיר ב״אגדת־החורף" שלו. 
בדורות שלאחר מכן שיגשגה הב׳ האנגלית־הסקוטיח, שאף 
היא הושמעה ע״י זמרי־ב" מקצועיים. 

לפריחה מיוחדת הגיעה הב׳ במוסיקה של התקופה 
הרומאנטית, כשהקומפוזיטורים חזרו והכניסו אותה לתחום 
השיר האמנותי וביטאו בשפת־הצלילים אותן התכונות הלי* 
ריות, האפיות והדראמאטיות, שבהן נתייחדו הב" החשובות, 
שנכתבו באותם הימים ע״י גדולי־המשוררים. ב" אלו כתובות 
בהרכבי־ביצוע שונים: הב" של שוברט מיועדות לקול־סולו 
בליווי של פסנתר, כגון "מלך־הבלהות" שלו(לפי המלים של 
גתה); שומאן כתב אוראטוריה באלאדית, "גן־העדן והפיה" 
( 1 זש נ 0116 1 !!חט 5 ש 3411 י 31 נ 0351 ; על־פי שיר של תומאסמור); 
"ליל ולפורגיס" של מנדלסזון (לפי המלים של גתה); 
בראמס חיבר קאנטאטה בצורת ב׳ ("רינאלדו"). מן הב" 
החשובות של הרומאנטיקה יש להזכיר גם: "כוכב־האש" מאת 
הוגו וולף ו״שירים וריקודים על המוות" מאת מוסורגסקי. 
מכפר מרובה של ב״ חיבר קארל לוה (ש׳* 0 ס 0 ; 1869-1796 ), 
שהירבה להשתמש בציורי־צליל נאטוראליסטיים — מה 
שמכניס את הב" שלו לתחום המוסיקה התבניתית; אך עם זה 
היה הראשון, שניסה לשוות לב׳ מבנה יציב יותר באמצעות 
מוטיווים מוסיקאליים מאחדים. מן המוסיקה הבאלאדית 
המודרנית יש לציין את "באלאדות למקהלה" של יאנאצ׳ק 
( 14 ש:> 303 (), ״הב׳ על המלך הטוב״ ( 100012 ח 0 ׳ 5 16 ) 83113 
תזנ 5 * £01 )של קז׳נק( 60614 ־!£), ו״הב׳ על חיי־הנועם" של 
קורט וייל. 

הקומפוזיטורים הרומאנטיים הם גם שפיתחו את הב' 
הפלית, שמצד המבנה שלה היא קרובה ביותר לרפסודיה 
(ע״ע). המייצגים הראשיים של הב׳ לפסנתר הם שופן, בראמס 
וליסט; היחס בין ציור־צלילים והמבנה הוא שונה אצל כל 


אחד מהם ומותנה בתכונות־הסיגנון האישיות. על כל פנים 
אין לראות בב׳ שלהם ניסוח צורני ברור, ומשזם־כך אין 
היא אלא יצירה לפסנתר, שיש בה הלך־רוח לירי או דרא־ 
מאטי אחיד פחות או יותר. — גם אחר התקופה הרומאנטית 
נזקקו כמה קומפוזיטורים לצורת הב׳ — הן לב׳ הכלית והן 
לב׳ המורכבת מנגינת כלים וזמרת קולות. כב׳ לתזמורת יש 
לראות את ״שוליית הקוסם״ של דיקה ( 0014.35 — שצ י,ן 
את יצירתו בשם ״סקרצו״), ו״בלדת־הגמדים״ (ש 11 ש 41 8311313 
000101411 ) של או. רספיגי! ה״ב׳ לפסנתר ותזמורת" של 
פורה (שזט 3 ?) יש בה יסודות של הקונצ׳רטו. 

האופרה ה בא ל אד י ת היא סוג משני של האופרה 
הקומית; אך הדו־שיחים שבה אינם מושרים אלא מדוברים, 
ולמלים המיועדות לשירה שבה מתאמות עפ״ר מנגינות¬ 

: ד 

עם. הדוגמה המפורסמת ביותר היא 3 זשק 0 5 'ז £83 ש 8 ש! 1 ' 1 ' 
(״אופרה של הקבצן״, ע״ע), 1728 , של ג׳ון גי (ע״ע; 
1685 — 1732 ) — סאטירה על חוגים מושחתים בחברה הלונ¬ 
דונית ועל סיגנון האופרה האיטלקית של אותה תקופה. את 
המוסיקה חיבר הקומפוזיטור הפרוסי ג׳ון כריסטופר פיפוש 
( 1667 — 1752 ), שבדומה להנדיל מצא באנגליה את מולדתו 
השניה. בהשפעת ההצלחה המפליאה, שהאופרה של ג׳ון גי 
זכתה לה, נתחבר מספר מרובה של חיקויים לאופרה זו, שאף 
הם נתקבלו בחיבה ע״י הקהל האנגלי. ביחוד נעשתה האופרה 
הבאלאדית מקובלת על הציבור כשהשחקנים של ת 1 ש\ס 0 
ש 1411 > 81 3 (״אהבה בחידה״), 1729 , מאת קולי סיבר (ץש €011 
זש< 1 <]; 0 ) הזמינו את הקהל להשתתף בזמרה. לאחר מכן פג 
העניין בצורת־ביצוע מגושמת זו, והשירים נתרחקו מסיגנון 
הב". לאופרה הבאלאדית היתד. השפעה מכרעת על התהוותו 
של המחזה המושר ( 1 ש 1 ק$^ 810 ) הגרמני במאה ה 18 . 

10 11101 (. 1904; ?. 1x1 > ווו ) 8411411 ) 1 ( 1 .ן!!ח 0 \ 1 .\ו 
; 1905 ,*! 0 ) 14 >■>[>! 41 !ח 14 ) 1 > ו 1 ה) 1 ס 1 >! 01 !ת 41111011 
)!/ 7 , 45 ׳יגזד> )*ו: 4 ל 0 א ; 1910 , 8411411 111 ) ? 11 ' 7 , 1 ( 0 ג 8 . 11 . 4 
-ז £0 1110 ) 111 ) 1 > 1 ז> 1 ) 0 , 4:11 זחחז> 0 .? ; 1927 , 8411411 #111/1 !!£ 
•ם 1 ס 110 זזסא . 5 ; 1932 , 1 ) 11 ) 0 ח)!/) 011 ו 141 )!! 7711 !) 1 > ) 111 ) 111 ?!ח 
. 1942 ,)!!>> 1 \ מ/ 81111411 ?!/ז 

יו. ט. 

הב׳ בספרות העברית. המשוררים הראשונים בספרות 
העברית החדשה תירגמו ב" מלשונות לועזיות. מיכה יוסף 
לבנזון (ע״ע) תירגם את הב׳ 1146012 ■!£! לגתה בשם "מלך־ 
בלהות", ויהודה ליב גורדון (ע״ע) תירגם את הב׳ של 
שילד 531$ 211 81111 ש 1 זש 1 ש 1 ו 1 ש$שש׳\ 03$ בשם "סוד־אלוה". 
את הב" המקוריות הראשונות בעברית חיבר שלמה מנדלקרן 
(ע״ע). בב׳ הראשונה שלו, "לכה דודי", מורגשת השפעת 
212 ; 11460 ש£ של גתה, אבל התוכן הוא עברי מקורי. ילד 
יתום, שנאסף ע״י דודו לביתו, נרדם בביהכ״ג בשעת שירת 
"לכה דודי" והוא מתעורר משנתו לאחר שקהל־המתפללים 
הלך וביהכ״נ נסגר. בחשכה הוא רואה נשמות־מתים, שלפי 
השמועה הן מבקרות בביהכ״נ בלילות, וביניהן את נשמו¬ 
תיהם של הוריו, המרמזים לו שילך אליהם. כשהמד נזכר 
בילד, הוא חוזר לביהכ״נ ומוצא בו — גופת מת. בב" השניה 
והשלישית של מאנדלקרן ("כל נדרי" ו״אלדד ומידד") יש 
קצת מן ההומורסקה (שלשתן נדפסו ב״השחר", שנה ז׳ ושנה 
ח׳). ב׳ היסטורית חיבר ק. א. שפירא (ע״ע); היא מיוסדת 
על האגדה, שדוד המלך לא מת, אלא הוא ישן במערה ומצפה 
עד שיבואו ויעוררוהו משנתו, ואז ינקום את דם עמו השפוך 
("דוד מלך ישראל חי וקיים" בתוך "חזיונות בת־עמי"). 
דוד פרישמן (ע״ע) חיבר אף הוא ב" מקוריות. גיבור 


791 


כלדזז—כל דה פכר, חדאן ניקולם 


792 


הב׳ שלו "קריאת־התורה" נמשך כבחבלי־קסם אל בית־הכנסת 
ומשם אל הנחל הפושט את זרועותיו למולו, ולמחר מוציאים 
הדייגים את גופתו בחכתם... הסיום דומה לזה של "לוו־לי" 
להיינה. 

ח. נ. ביאליק (ע״ע) חיבר את הב׳ הנפלאה "גמדי־ליל", 
שהיא מיוסדת על חלום, שחלם המשורר בימי־ילדותו, או 
ראה בחזון בימי־נעוריו. מעין ב׳ הוא גם השיר של ביאליק 
"אמי זכרונה לברכה". 

הגדול ביוצרי הב׳ בספרות העברית היה שאול טשרני- 
חובסקי (ע״ע). כמקור לב" שלו שימש, קודם כל, ספר־ 
התנ״ך, וביחוד מה שמסופר בו על שאול המלך. לשאול 
הקדיש טשרניחובסקי את הב" המצויינות "בעין־דור", "על 
הרי־הגלבוע", "ויהי בישורון מלך". אבל הוא כתב גם ב" על 
נושאים לא־מקראיים: "מוחמד", "פעמונים", "בת־הרב". 
ועוד, והוא גם תירגם את "יוחנן בן השעורה" לח׳ברט ברנז. 

הב" של טשרניחובסקי הן אפיות־ליריות. המשורר מוסר 
את הרושם של רגע נשגב ונאצל אחד. או מעצב בתיאורים 
קצרים ונמרצים אירועים חד־פעמיים, שאותם הוא מעלה מן 
העבר או מחיי־ההו׳וה, והוא משתמש גם במוטיווים אגדותיים. 
בל ב׳ של טשרניחובסקי היא שיר סיפורי קצר, שמתאר 
גבורה ואומץ־לב וסופו טראגי על־פי רוב, בעוד שהב׳ כולה 
מבוססת על אפיזודה קטנה. 

מצויינת במינה מכל הבחינות הללו היא הב׳ שלו "האחרון 
לבני קוי־יטה". הערבי בן תאבת חם על ידידו העברי בן- 
באטא, לאחר שנסתיים הקרב בין שני השבטים הערבי 
והיהודי, והוא מציל אותו ממוות. ואולם בן־באטא, האחרון 
לבני השבט היהודי קורייטה, בוחר במוות לאחר ששמע, 
שבני־שבטו הגיבורים נפלו בשדה־הקרב: הוא מבקש מידידו 
הערבי, שיהרוג גם אותו. וכך מת האחרון לבני־קורייטה, 
והב' מסתיימת בחרוזים אלה: "אך שמם עוד ינלן יחיה 
באבל שירי ערב. במנגינות־הערבות ותרועות שופר־הקרב". 

יד? ן- ז ־ 1 

חיי הקאנטוניסטים ברוסיה מצאו את ביטויים בב׳ המחרי¬ 
דה "החוטפים" ליעקב כהן (ע״ע). מזעזע כאן צערם של 
ההורים, המנסים להציל את בנם יחידם מצפרני־החוטפים 
ע״י מה שהם מתחפשים כמבכים את בנם, שהשכיבו אותו 
כמת על הרצפה, וכשהחוטפים הסתלקו וההורים נזדרזו להסיר 
את הסדין מעל פני־הבן, ראו, שהנער מת. — ב" אחרות של 
יעקב כהן מבוססות על אגדות־עם. בב׳ "למד ואו צדיקים" 
מבקש המשורר את הצדיקים הנסתרים, שבזכותם העולם 
קיים. והוא מבחין באחדים מהם: שואב־המים העני "המשפיל 
עיניו ושותק תמיד", והשען העני. "שהתם עצמו מפיו דבר, 
הישר מעיניו הביט״, ואחרים כמותם. — ב״היהודי הנצחי" 
מספר המשורר על גוי שפגש ביהודי "ושלח כדור אש בו 
מיד״, ומאז הוא פוגש באותו יהודי בכל מקום שהוא הולך; 
הוא ניסה להטביעו, השתער עליו באגרופו — אך "לבקר 
שמעהו דופק על דלתו, בערב ראהו צועד לקראתו" (מוטיו, 
שחוזר אח״כ ב״איוון בן סטפן גוספודר" לאורי־צבי גרינברג). 

בב׳ "חרטה" מספר יעקב כהן על שני ידידים, שידידותם 
נפגמה, אך כשמת האחד מהם הולך חברו שנשאר בחיים אל 
קברו של המת לבקש את סליחתו, "אך דומם הקבר, האבן 
קרה". בב׳ "לפני שער טיטוס" עומד שלמה מולכו ומטיח 
דברים כלפי "שער־הקלון", והב׳ מסתיימת במלים של אמונה: 
״ולי התקוה והאמונה לי, והנצחון — סוף־הנצחון — עמי!״. 

שירו של אורי צבי גרינברג "באזני ילד אספר" הוא ב׳ 


שמבטאת בדרך סמלית את הטראגדיה הפנימית של העם 
היהודי, לפי תפיסתו של המשורר: הרוכלים — נציגי־ 
האומה — מגרשים בלעגם את המשיח, שבא לגאלם. באווירה 
באלאדית נסערת חדור גם ספר־השירים של גרינברג "רחו־ 
בות־הנהר". תיאורי מחזות־השואה בהווייתם הסיוטית וגילויי 
החוויות הדתיות־המיסטיות של המשורר, שספר זה מלא מהם, 
מצטרפים למעין ב׳ גדולה ומזעזעת אחת על גורלו של 
עם־ישראל. 

גם ביצירותיו של נתן אלתרמן חזק היסוד הבאלאדי. 
״שמחת־עניים״ הוא קובץ של ב״, שהן קשורות זו בז 1 : מת, 
שחוזר, בכוח אהבת־החיים שבו, לפקוד את החיים, שר על 
ענייניהם וטעמם. "שירי מכות מצרים" של אלתרמן מתארים 
את המאורעות הניסיים, שעליהם מספר המקרא, כסמל של 
חוק הענש על החטא, השולט, לדעת המשורר, בהיסטוריה. 
ב׳ קצרה ועזת־רושם היא "האסופי", הדנה בנסיון־שווא 
מצידה של אם לנתק את הקשר הגורלי בינה לבין בנה. 

יצחק למדן חיבר קובץ של ב" בשם "כי בא השמש". 
אחת מהן היא הב׳ "חוני", שבה נוגע למדן בטראגדיה 
המיוחדת- שהיתה מנת־חלקו של חוני המעגל כשהקיץ משנת 
שבעים שנה ובני־האדם שפגשוהו לא האמינו לו, שהוא חוני. 

בב׳ "גוית שאול" תאר שמואל בס את גיבורי־ישראל, 
שחרפו את נפשם כדי להוריד את גוויית שאול וגוויות בניו 
מחומת בית־שאן (לפי שמואל א׳ לא, י—יג). א. ל. שטראוס 

כתב ב׳ בשם ״יד פטמה״ (״על המשמר״, ספטמבר 1953 ), 

• ; י 

שהיא מבוססת על מקרה, שקרה בימי מלחמת־השיחרור, 
כ שהתעללו חיילים באדם, שנפל בידם — התעללות, שהיא 
פרי המלחמה, כשבאדם גוברת החיה שבו. 

כמה ב" שחיבר יעקב פיכמן כונסו בספרו "פאת־שדה" 
ואליהו מייטום כתב ספר בשם "בלדות מנוף הילדות" (תל- 
אביב, תשי״ד). מן המשוררים בני זמננו כתבו ב* גם שמשון 
מלצר: "ריקודו של ר׳ זושא". "המגרפה"! ש. שלום: "שעיר 
לעזאזל", "הצילו". ועוד. 

יו. ב. 

נל דה פבר, חואן ניקזלס — 16 ) 80111 013$ ש ;א ״ 163 
ז 6 ל 3 ? —( 1770 , האמבורג — 1836 , קאדים), היס־ 

פאנופיל גרמני. ב׳ ד׳ ם׳ השתקע בעיר קאדים והיה הראשון, 
שהפיץ את השקפותיה של הרומאנטיקה הגרמנית בספרד. 
בעיתוני קאדים ניהל תעמולה עקשנית וממושכת לטובת 
דעותיו של א. ו. שלגל (ע״ע) על הספרות הספרדית, מתוך 
הבלטת חשיבותם של הרומאנסרו ושל התיאטרון הספרדי 
הקלאסי, שנדחה לקרן־זווית בהשפעת הנאוקלאסיציזם הצר¬ 
פתי. מן התומכים בקלאסיציזם שהתפלמסו עם ב׳ היו סופרים 
ידועים בזמנם, כמו אנטוניו אלקאלה גאליאנו וחוסה חואקין 
דה מורה. כסיוע לדעותיו שימשו לב׳ ההצגות. שערך ממחזות 
של קאלדרון ושזכו להצלחה מרובה. ב 1821/25 פירסם ב׳ אוסף 
חשוב בשם 03516113035 301181135 10135 ־ 1 66 6513 ) 10 '■! ("חורשת 
שירים קאסטיליינים עתיקים״) וב 1832 את האוסף 0 ז! 63 ? 

16 > 6 קנ 13 3 ז 10 ז 3016 3001 ק 6$ ("התיאטרון הספרדי 
לפני זמנו של לופה דה וגה״). — ב׳ היה אביה של המספרת 

ססיליה בל דה פבר, שנתפרסמה בפסודונים פרנן קבלית 

־ ; *•* * - י ־ 

(ע״ע). 

* 1 > / 0 . 8 . 8 ? 1 > סממס/// 0 ־/ס/*/ 0 *> 1 ). 1 . 1101101 * 1 . 0 

ה 1 ? ,??({ס 8 הסע 80111 ^ס! 1 חזס 0 .( ; 1909 ? 1 > ./ ■ 1 

. 925 ! , €71 1 ה 3 ק 5 1/1 ) 8017111x111 ■ז*?> •/״>/״/ 



793 


כל דה סכר, פסיליה — כלדוין 


794 


?ל דה פבר, סםיללה, ע״ע קבללרו, פרגן. 

בלהאין ( 831311111 ), שמם של שני קיסרים בממלכה הלא- 
סינית בקושסה. 

1 . ב לד ואי ן 1 ( 1172 — 1205 ) היה ח׳זן פלאנדריה, 
השתתף במסע־הצלב הרביעי( 1202/4 ), נבחר ע״י הצלבנים 
ב 9 במאי 1204 כקיסר ראשון של הממלכה הלאטינית בקושטה 
ופלש לתראקיה, שהוכרה קודם לכן כתחום־שלטונו. אך 
משביקש להשתלט על תסאלוניקי נתקל בהתנגדותו של 
בוניפאציוס ממונפראטו, שמלך בה. בפברואר 1205 התקוממו 
התושבים היווניים והסלאוויים של תראקיה לשלטונם של 
הלאטינים, ובהתקוממות זו תמך הצאר של הבולגארים, 
קאלויאן או יואניציום (שלט מ 1197 עד 1207 ). ב 15 לאפריל 
אותה שנה נהלו הצלבנים תבוסה בקרב על־יד אדריאנופול. 
ב׳ 1 נשבה ע״י הבולגארים ומת בשבי. 

2 . בלדואין 11 ( 1217 — 1273 ), קיסרה האחרון של 
הממלכה הלאטינית בקושטה. בי, שהיה בן־אחיו של ב׳ 1 , 
נתקסר אחר מותו של רוברט 11 מקורטני, שמלך ב 1221/28 ! 
במקומו של ב׳ (שהיה קטין) שלט ז׳אן מבריאן. את בתו של 
זה נשא ב׳ ב 1234 < אחר מות חותנו ב 1237 התחיל ב׳ שולט 
בפועל על ממלכתו, שהקיפה רק את קושטה וסביבתה 
הקרובה. הקיסר, שלא הצטיין בהתנהגות כבודה, נסע פעם 
בפעם לארצות־אירופה כדי להשיג כספים להקלת המצוקה 
החמרית, שמדינתו היתה נתונה בה. לשם כך מכר שרידי־ 
קדושה ואף נתן את בנו כערובה. ב 1261 נכבשה קושטה ע״י 
מיכאל פאלאיולוגוס 1 ב׳ נמלט מן העיר והגיע עד לצרפת, 
בדרך חיפושיו אחר בעלי־ברית. ב 1267 שהה באיטליה, שבה 
עשה חוזה עם שארל מאנז׳ו על כיבושה של קושטה. בנו 
פילים אף נשא את בתו של שארל מאנז׳ו, אך ב׳ מת ימים 
ספורים אחר הנישואים. 

. 111 , 10 <}ס 11111 ו 1 > 1 ! 1 זס 0 110 14010 ^ 10x ס 0 , 3/11101131801110 16 > . 0 

/ומון ! 08 ,חס^זסא ; 1874 י זג! 1 ו 3 ^ו 

101 ( 111000010 >)! 1 ז 0/10 ! 11 ז 13101 ! 110 111 ( 1110 ) 011 , 1 )תב 1 ז 00 .£ ; 1903 
1/10 מיו !!? 01111 10 (" 7 , 111101 ^ .׳ 1 \ ; 1905 . 01 ק 0 ח 1 !ה 18 !ה 0 ){ תסס 

. 1908 , 001/8711 

ח. ק. ב. 

בלד 1 בינט י • אלם! — 1 זז 0 ״ 1 ׳ 8310103 ס 03$ (\/ — ( 1425 , 
פירנצה — 1499 , שם), צייר מן האסכולה של 
פירנצה. ב׳ נתקבל ב 1448 כחבר באיגוד הציירים של עיר- 
מולדתו. בתקופת־יצירתו הראשונה היה נתון להשפעתו של 
פדה אנג׳ליקו (ע״ע) ועוד יותר מכן — לזו של דומניקו 

ונציאנו (ע״ע). נראה, שעם ונציאנו עבד בכנסיה "החדשה" 

־ 

ע״ש מריה, ויצירותיו עדיין הן שמורות ברובו בכנסיות 
של פירנצה. תמונותיו החשובות ביותר הן: "לידת ישו" 
( 1460/2 ), בכנסיית הבשורה < תמונת־קיר של "הבשורה" 
ותמונות־פו־סק( של "ארבעת האוואנגליסטים" ו״ארבעת 
אבות־הכנסיה״ בכנסיה של סאן מיניאטו ליד פירנצה — כל 
אלה מ 1466/73 > כן צייר בשנות ה 70 תמונות־קיר בכנסיית־ 
השילוש, שמהן נשתמרו רק תמונותיהם של ארבעה נביאים, 
ותמונת־לוח בשם "הבתולה וששה קדושים", שאף היא נועדה 
לקשט אותה כנסיה עצמה ושנמצאת כיום באקאדמיה של 
פירנצה. גם במוזיאונים אחרים נמצאות תמונות של ב׳: 
ה״בשורה״ (בגאלריה של אופיצי) — תמונתו הידועה ביותר, 
שצויירה, כפי שמניחים, בנעוריו; "מרים (אמו של ישו) 
המעריצה את בנה' במוזיאון ז׳אקמאר־אנךרה, פאריס, ותמו¬ 


נה אחרת בלובר. כן צייר לוחות־תקרה, התקין רישומים 
לחלונות צבעונים שלא נשתמרו, ועסק באמנות־הפסיפס, 
ביהוד בכנסיית סאן מיניאטו, שבה שיחזר את תמונותיהם 
של קודמיו. 

ב׳ השתייך לדור של ציירים, שהירבו לעסוק בצד העיוני 
של אמנותם וגם עשו ניסויים הן בדרכי־הביצוע והן באפני 
הפרופורציה והפרספקטיווה. הוא עצמו נזקק לטכניקה חדשה, 
שבאמצעותה ביקש לשמר את תמונות־הקיר שלו, אך טכניקה 
זו לא גרמה אלא להחשת התפוררותן של תמונות אלו. 
הקומפוזיציות שלו היו מבוססות על המסורות של אמנים 
כגון פרה אנג׳ליקו. אך ציורי־״מרים" (אם־ישו) שלו מצטיי¬ 
נים בחן מרובה, דמויות אציליות ובנופים בעלי יופי פיוטי. 
בדרך כלל מורכב הנוף בציוריו של ב׳ ממשטח קדמי, שהוא 
מתואר בדייקנות על פרחיו ושאר צמחיו, ומרקע עמוק 
מאוד, עפ״ר עמק של נהר. אמרו עליו, על ב׳, שהוא שגילה 
לציירים את עמק־הארנו. 

אמנים ידועי־שם, כגון גירלאנדאיו, האחים פולאיולו 
ואנדריאה דל ורוקיו. שהיה מורו של לאונארדו, עבדו בבית־ 
המלאכה של ב׳, שנעשה מתוך כך חוליית־קשר חשובה 
בתולדות־הצמר בין המחצה הראשונה של המאה ה 15 ובין 
המחצה השניה שלה. 

- 545 .קק , 1911 , 11 /י , 1111 , 1110718 1011'<1110 1101111 x 11 זתס/י . 3 *. 

. 1938 ,. 8 . 4 ,•( 1 >■.>״״:>£ .ז&ו . 8 ; 558 
ע. י.־ה. 

3 לךףן (בצרפתית: בודואן — ״ 8303001 ), השם שלחמשה 
מלכים, שמשלו בממלכת־ירושלים הצלבנית. 
באלדווין 1 ( 1100 — 1118 ), המלך הראשון של ממלכת־ 
ירושלים הצלבנית < ב׳ יצא ביחד עם אחיו, גוטפריד (ע״ע) 
מבויון, למסע־הצלב הראשון, שבו לא מילא תפקיד חשוב 
עד ספטמבר 1097 , כלומר, עד לאחר שנפרד מן המחנה 
העיקרי (ע״ע מסעי־הצלב) בהירקליאה וניסה להשתלט על 
ערי־קיליקיה ולמנוע את נפילתן בידי טנקרד (ע״ע). משימה 
זו עלתה בידו רק בחלקה. לאחר שחזר למחנה העיקרי 
במרעש עזב אותו שוב מתוך שנענה לקריאת־העזרה של 
הארמנים בסביבות אדסה, שהצליחו עד אז לשמור על 

עצמאות מסויימת בפני כוחות־האסלאם. שליטה של אדסה, 

•% י.־ * 

תורום, אימץ אותו לבן, ולאחר שנרצח תורוס הוכרז ב׳ 
כמושלה של אדסה, שנעשתה מתוך כך הנסיכות הצלבנית 
הראשונה במזרח. לאחר שקראבע׳א ממוצול צר בלא הצלחה 
על העיר אגב מסע־המלחמה שלו נגד הצלבנים שבאנטיוכיה, 
הרחיב ב׳ את גבולותיה של הנסיכות בשני עברי הפרת. 
כשמת אחיו, גוטפריד, נקרא ב׳ ע״י חסידי אחיו לקבל את 
כתר-ירושלים, למרות ההתנגדות של המפלגה הנורמאנית 
(שבראשה עמד טנקרד) והכנסייתית. ב׳ מסר את השלטון 
על אדסה לקרובו, באלדווין די בורג, ובנובמבר 1100 בא 
לירושלים והוכתר בבית־לחם. 

תקופת־מלכותו היתה תקופת ההתפשטות הגדולה של 
הצלבנים בארץ. השגיו החשובים ביותר של ב׳ היו בשטח 
החוף, שעריו הפאטמלת נכבשו בעזרת ציים אירופיים. 
ב 1102 נפלו בידי הצלבנים ארסוף וקיסריה בעזרת צי ג׳נובה 
וב 1104 נפלה בידם עכו*, שנעשתה הנמל המרכזי של מדינות־ 
הצלבנים, נסיונותיה של מצרים להתנגד לצלבנים הן בים 
והן ביבשה נסתיימו בכשלונות, שהעיקרי שבהם היתד. 
תבוסת־המצרים ברמלה ב 1105 . בירות נכנעה לפני הצלבנים 


795 


בלדויץ 


796 


ב 1110 בעזרתם של אנשי פיזה, ג׳נובזז וצי נורווגי, וצידון 
נפלה באותה שנד, בעזרת הצי של ויניציאה. בחזית הדמשקית 
עלה ביד ב׳ להכריח את המוסלמים לוותר לטובתו על 
השלטון וההכנסות בשטחים חשובים של הגלעד והגולן, ולשם 
חיזוק שלטונו בהם בנה ב׳ את "מבצר בי" (קצר ברדאויל) 
באל־על. גם מדרום לשטחים אלה, בנגב של עבר־הירדן, 
הניח ב׳ יסודות לשליטה צלבנית. מסע־מלחמה בוואדי מוסא 
פינה את השטח מכוחות־אויב ובנייתו של מבצר מונריאל 
( 631 -נ 1 ח 40 \,) בשובר ב 1115 ציינה את תחילת־ד,כיבוש. באותו 
זמן עצמו (או אפשר ב 1116 ) הגיע ב׳ עד אילת, כבש אותה 
ולאחר שפלש לאי קריה (הצלבנים קראו לו 0 ץ 3 !ס 10 > 110 ) 
הסמוך לחוף ביצר אותו ואת אילת. נסיונותיו לכבוש את 
צור לא עלו יפה, או הקמתם של מבצר תבנין(בפיהצלבנים: 
ת 0 ז 10 ־) ואסכנדרונה (בפי הצלבנים: חס״ס 1 >״ 503 ) גרמו 
לכך, שצור הושמד, בהסגר מצד היבשה. כמו־כן הצליח ב׳ 
לקבל את הפיקוח על השטח הדרומי של בקעת־הלבנון. 

התפשטות ז(, וההתפשטות של נסיכויות אנטיוכיה וטרי- 
פולי, שבאה באותו זמן עצמו, עוררו את התגובה המוסלמית, 
שנתבטאה במסעות־ד,מלחמה בפיקודו של שליט מוצול, 
מודוד, ושבאו למגר את המדינה הפראנקית ( 1110 , 1111 , 
ו 1113 ). בפלישה האחרונה נחלו הצלבנים תבוסה קשה על 
גשר סן א־נברה (על־יד מ(צא הירדן מן הכנרת), וכתוצאה 
מכך התקדמו המוסלמים בכיוון תבנין, בית־שאן ושכם והפל¬ 
חים המוסלמים בא״י התקוממו לשלטון הצלבנים. אולם מודוד 
לא ניצל את נצחונו, נסוג לארצו והמצב חזר לישנו. — מפעלו 
האחרון של ב׳ היתה פלישת־סייר למצרים, שבה הגיע עד 
הנילוס. בדרכו חזרה חלה ומת בקירבת אל־עריש (סבח׳ת 
ברדאויל). הוא נקבר בירושלים. — בזמנו של ב׳ יושבה ירו¬ 
שלים ע״י נוצרים־סוריים מעבר הירדן, שהצלבנים עודדו 
אותם להשתקע בעיר. 

, 011 5501 ־ 01 . 11 ; 1901 , $50 ? 1 ) 8 1 ז 0 ס 1 ה 1141 > 801 ,זש[[ 1 ת 01 

,ז€׳\\ 3 ז? .( ; 201-313 .קק , 1934 , 1 ,$? $011 \סז 0 $? 11 ?/ו 0 ////£ 
;( 1951 ,בזז 111 ת 1 ) 1 ה?! 14$11 ??[ / 0 11 ז? 1 זז? 111 ?$ מ ! 01 * 1 ?!/' 7 

. 1936 ,? 1011414 * 1 > 01 חז 014 / תו , 11 ? 1 ? 8 0 / ה 41 ו 0 ?> #4 > 8 נ ץ 32 ? . 11 

יה. ם. 

באלדווין 11 ( 1118 — 1131 ), המכונה ״די בורג״ (- 11311 
801118 111 > 101110 >), בן־דודו של ב׳ 1 (ע״ע). ב׳ ירש את 
מקומו של ב׳ 1 כנסיך־אדסה כשזה האחרון נעע)ד, מלך־ 
ירושלים. בהתקפה על הראן נפל ביחד עם בוהמונד ביד 
המוסלמים והיה בשבי חמש שנים ( 1104 — 1108 ). אדסה ותל 
באשיר (בפי הצלבנים: 0$501 נ 1 ז 11 יך) הותקפו ע״י המוסלמים 
במסעות הראשונים שלהם נגד הפראנקים בפיקודו של מודוד 
ממו׳צול. התקפות אלו הביאו על הנסיכות וביחוד על שטחיה 
ממזרח לפרת, שהיו בבעלותו הישירה של ב׳ 11 , חורבן 
כלכלי. כשמת ב׳ 1 נמצא ב׳ 11 בירושלים כעוילה־רגל, ונבחר 
מיד כמלך־ירושלים, את אדסה השאיר בידי קרובו ז׳וסלן 
דה קורקני(ץ 3 ח 10 ז 11 ס 0 10 > 0500110 (). 

תקופת־שלטונו של ב׳ 11 בירושלים היתד, תקופת־ה&יא 
בהשפעתם של מלכי־ירושלים על הנסיכוילת הצלבניות של 
אדסה, אנטיוכיה וטריפולי. עם זה נתגבש בתקופה זו האירגון 
הפנימי של הממלכה, נתהדקו הקשרים הפאודאליים בתוכה 
ונתחזק המנגנון המדיני שלה. חלק ניכר מפעולותיו של 
ב׳ 11 היה כרוך בהושטת עזרה לנסיכויות הצפוניות. הבעיה 
המדינית הקשה שעמדה בפני ב׳ היתה לסכל את הנסיונות 


להקמת ברית בין דמ&ק ומצרים, שעלולה היתה לאיים 
מבחינה צבאית על המדינה. טע׳תכין, שליטה של דמה)ק, 
ניסה לפרוק את עול הפראנקים בעבר־הירדן, והדבר גרר 
שורה של פלישות מצד הדמשקאים לתחום הגליל ופלישות 
של הצלבנים לגלעד ואף לחורו. הצלבנים התקיפו את אדרעי 
(בפי הצלבנים: 05 קחז £13 ' 1 > 1 >ז 3 חז 80 0110 ), כבשו את 
המבצר החזק חבס ג׳לדק שמדרום לירמוך ( 1119 ) והחריבו 
את גרש ( 1121 או 1132 ). שליטתם בשטח זה היתד, עכשיו 
שלמה. במשך שנתיים יצא השלטון מידי ב׳ כשנפל בשבי 
בידיו של בלק, יורשו של אל־ע׳אזי ( 1-011321 ^),שליטה של 
חלב ( 1122 — 1124 ) בשעה שהושיט עזרה לאנשי־אדסה. בפרק־ 
זמן זה הוכה הצבא המצרי בקרב יבנה ( 1123 ) והצי המצרי 
נחל תבוסה מידי בני־ויניציאה במימי אשקלון. כך שותק הכוח 
המצרי למשך דור ויותר. דבר זה איפשר את הבאתה של 
צור במצור ואת כיבושה בעזרת הצי הוויניצייני ב 1124 . 
עולם האסלאם הגיע באותם הימים למצב של התפוררות 
גמורה, וב׳ ניסה את כוחו בכיבושן של חלב ( 1126 ) ודמשק 
( 1129 ), אך הדבר לא עלה בידו. מותו של שליט דמשק 
והמהומות, שפרצו בבירה הסורית, איפשרו לצלבנים לכבוש 
מידי בני־האסמעאיליה את המבצר והישוב החשוב של 
באניאס וא־צביבה (קלעת נמרוד), על הדרך הראשית מדמשק 
לצפון א״י. עם כיבושן של צור ובאניאס נתבצר הגבול 
הצפוני של הצלבנים. 

ב׳ פעל הרבה לחיזוקה הפנימי של המדינה ע״י החדרת 
משמעת בין הוואסאלים שבה וע״י פיתוח התחיקה הצלבנית. 
"אסיזות" (חוקים) חשובות, שקבעו ענשים לוואסאלים. 
נחקקו על־ידיו. ועידת גדולי־המלוכה, שנתקיימה בשכם 
ב 1120 , ניסתה לתקן את המצב המוסרי במדינה. ב׳ פעל רבות 
לשיפורה של ירושלים. הוא ביטל את המכסים על סחורות, 
שנהגו לגבות בשערי העיר, כדי להגביר את יבוא־ד,אספקה 
לעיר ולעודד י את מסהרה. כוחה הצבאי של המדינה חוזק 
בזמנו ע״י הקמת מסדרי ההוספיטלרים והטמפלרים (ע״ע). — 
ב׳ נקבר בכנסיית־הקבר בירושלים. 

; 67 ,)- 531 , 934 [ , 1 . 1 ,:)! €101111 :)! ) 11:1011 > , 0115501 ) 0 .א 
1 > 1111 ) 1 ק 111 > 1 ח 1 >:ח 1110 ) 1 :) 11:11 >'!> : 1111 * 1 , 013030131130 
- 329 , 1929 ,״,״ז״סיז .י/ :)#ה!> 1 ) 1 \) 111 ) 11 ) 1141 )[ 0 } 1 ) 101011111 
- 5/10 ) 0111531001 ( )ס )ח 0 וח:) 1 זז>$ 10 ) 1.3 :) 11 ־ 7 ־ ,ז 0 ׳ 311 ז? .( ;( 347 
311 100331110 13 30 לקוח:) ז 5 ז 10 וח 0 זק 05 ^ 1 ,. 13 ;( 1951 , 14111111 ) 
;( 1954 , 1011 ! 14 ! . 1111 ('! . 11 )^ 1 ) 0531001 )£( )> 3 10 ) 13 311010 ( 0 ) 1 
, 1 )! 0 10110 1 )! ) 14 {> 0 <))' 1 0 ! 1101 ] 14 ! ) 111 ( 5 0 * 1 , 031100 . 0 

. 1940 
יה. ם. 

באלדווין ווו ( 1131 — 1163 ),המלך הרביעי שלממלכת־ 
ירושלים הצלבנית (מ 1144 ); בנם של פולקו מאנז׳ו (ע״ע) 
ומליסנדה ( 10 >ת 1011550 \!), בתו של ב׳ 11 . הבעיות המרכזיות 
שיל ממלכת־ירושלים בתקופתו היו: המלחמה בגור א־דין 
(ע״ע), שהצליח לאחד את הכוחות של המוסלמים בסוריה! 
התקרבות לביזאנטלן הן לשם חיזוקה של המדינה נגד 
האסלאם הסורי והן לשם הכנת הצעדים לכיבושה של מצרים. 
השטחים של עבר־הירדן מזרחה והגבול הצלבני עם מצרים 
שימשו מטרות למסעות־ד,מלחמה העיקריים של ב , . ב׳ כבש 
מתחילה את מבצר ואדי מוסא, שלאחר התבססות הצלבנים 
בתוכו בזמנו של ב׳ 1 חזר ונפל בידי המוסלמים המקומיים 
והוגן ע״י חיל־מצב תורכי. למרות יחסי־הידידות בינו לבין 
דמ&ק (ע״ע ממלכת־ירושלים) לא עמד ב׳ בניסיון וניסה 
לעזור למפקד של בצרה, שמרד בשלטון המרכזי בדמש)ק 


797 


בלדוין — כלדוין, ג׳ימז מיק 


798 


מתוך כוונה ליצור אמירות עצמאית. מסע זה ( 1146 ) נסתיים 
במפלה קשה של הצלבנים וגרם להתערבותו של נור א־דין 
בענייני־דמשק. לרגע נראה היה, שהצלבנים יוושעו על־ידי 
הגייסות של מסע הצלב השני (ע״ע), שהגיעו לארץ — 
בפיקודם של לואי ¥11 מצרפת וקונראד 111 מגרמניה—לאחר 
נפילתה של נסיכות־אדסה (סוף 1147 — תחילת 1148 ). אולם 
במקום להתקיף את אדסה או את חלב, כפי שדרש הנסיך 
ראימון מאנטיוכיה, הוחלט להתקיף את דמשק, בעלת־בריתם 
של הצלבנים במלחמותיהם בנור א־דין. מצור שלושת הימים 
( 25 — 28 מאי 1148 ) על דמשק נגמר בכשלונם של הצלבנים, 
והאשמים במפלה היו צלבני־הארץ, שביקשו למנוע את 
מסירת העיר לאחר כיבושה לטיירי מפלנדריה (ע״ע), 
וכנראה, גם קיבלו שוחד מדמשק. במשך שנת 1149 איבדו 
כל הנסיכויות הצפוניות את שליטיהן וב׳ הוכרח לנהל את 
ענייניהן, אע״פ שעמד אז בפני בעיות קשות גם בדרומה של 
המדינה. ב 1150 בנה מבצר בעזה, שנמסר למסדר הטמפלא־ 
רים — ודבר זה שימש צעד מכריע לקראת כיבושה של 
אשקלון המצרית, שנפלה בידי הצלבנים לאחר חמשה חדשי־ 
מצור ( 1153 ). העיר נמסרה לאמלריק (ע״ע), אחיו של 
ב׳ ווו. בינתיים פרצו מהומות במדינה מאחר שהמלכה 
מליסנדה לא רצתה לוותר על השלטון. מתחילה הושגה 
חלוקת הממלכה בינה ובין ב׳, אך לאחר מכן השתלט ב¬ 
על כל הממלכה, שם מצור על אמו במבצר־ירושלים ולסוף 
הוסכם, ששכם תשאר בבעלותה. התקפה, שנערכה בזמן זה 
( 1152 ) על ירושלים ע״י בני אורתוק, נסתיימה במפלתם. 
נסיונותיו של ב׳ לכבוש מידי חלב את השטחים שממזרח 
לאו׳רונטס נכשלו, ואי־יכלתו להגן על שרידיה של נסיכות־ 
אדסה ממערב לפרת הכריחו אותו למכור שטחים אלה לקיסר 
ביזאנטיון, שאיבד אותם תוך שנה אחת. השתלטותו של נור 
א־דין על דמשק יצרה מתיחות בגבול הצפוני־מזרחי של 
הממלכה. באניאס הותקפה פעמיים ב 1156 אך ניצלה הודות 
לב/ שהצליח — לאחר שנחל מפלה בקרב על־יד החולה — 
לנצח את נור א־דין בבטיחה בקירבת הכנרת. באותו זמן 
השתדל ב׳ להתקרב למנואל י קומננום(ע״ע), קיסר ביזאנטיון! 
הוא נשא את קרובתו של הקיסר ( 1158 ) והשיא לזה האחרון 
את מריה, בתו של בו׳המו׳נד, נסיך אנטיוכיה ( 1161 ). ב¬ 
חלה בטריפולי (מקובלת הסברה, שהורעל), מת בבירות 
ונקבר בירושלים. —תקופתו מצטיינת בבניה צלבנית בירו¬ 
שלים. כנסיית־הקבר חודשה וירושלים נתעשרה ביזמתה 
של מליסנדה בשוק מקומר. 

; 169-438 , 1934 , 11 , 1 ) 1 ) €70110 1 ) 1 > ) 1111100 , 1 * 0101155 .א 

) 701/014111 ) 1 וחס!) 1 ) 07011 1 ) 1 ) 011 ) 01001101 1 ), 1 ,)זב 1 ת£ . 0 

111 1 ) 1 זס 1 ז 1 ץ £0 ,ת 1 ׳י\ 4 !נ 8 . 4 < ; 1926-1927 , 01 ) 70101 ) 1 ) 11 

, 1011 ) 063130 .¥ ; 1936 , 01 ) 7-14101 ) 1 / 0 ¥011 ) 11 ! !) 071 ו 01 קו ¥7 01 
. 1912 .) 0 ) €0010 11 1 ) 110014 1 ) ) 0 ) 00010 11 00 ) 1 

ב א ל ד ו ו י ן 1¥ ( 1173 — 1185 ), המלך הששי של ממלכת־ 
ירושלים. בנם של אמלריק 1 (ע״ע) ואניס דה קורטני( £06$ \/ 
ץ 603 זז 000 16 >). בימיו הגיע כוחו של צלאח א־דין (ע״ע) 
לשיאו, ממלכת־ירושלים הותקפה על-ידיו בלא הרף, ואף 
כשרונותיו של ב- לא הצליחו עוד להחזיר לה את זהרה. 
במשך שנתיים שלט במדינה ריימון 11 מטריפולי, לאחר 
שנרצח העוצר הראשון מילון דה פלאנסי(ץ 10 ז 13 ? 16 > ת 10 ; 4 א), 
אדוני עבר־הירדן. הנסיונות למנוע את השתלטותו של צלאח 
א־דין על דמשק ( 1173 ) ועל חלב ( 1175 ) ע״י פלישות בכיוון 
דמשק ובעלבק לא נשאו פרי. ב 1177 התקיף צלאח א־דין את 


אשקלון, שניצלה הודות להגנתו של ב/ והחריב את רמלה 
ואת לוד, אך לסוף נחל תבוסה מידיו של ב׳ בקרב גזר 
(בנובמבר של אותה שנה). שנה לאחר מכן הוכה ב- ע״י 
צלאח א־דין בקרב באניאס וסמוך לצידון, וצלאח א־דין אף 
החריב את מבצר ״גשר בנות יעקב- (בפי הצלבנים:־ 01135 
101161 ), שהקים ב׳ ומסרו לטמפלארים כדי לשמור על מעבר 
חשוב זה. למרות מה שהוסכם על שביתת־הנשק לשנתיים, 
נמשכו הקרבות ורנו משטיון(ע״ע) ערך את מסע־ההרפתקות 
שלו בים־סוף לאחר שהשתלט על אילת. ב 1182 הותקפה 
שובך (בפי הצלבנים: 031 ז:ז 100 \) במואב וכן הותקף הגליל, 
שנפילתו בידי המוסלמים נמנעה ע״י נצחונו של ב- על צלאח 
א־דין בקרב נצרת. מתוך כך הוסר גם המצור, שהושם ע״י 
המוסלמים על בירות. מחמת מחלת־הצרעת שב׳ לקה בה, 
שוב אי אפשר היה לו לנהל את ענייני־המדינה. מ 1183 ואילך 
שלט במדינה ריימוץ 11 מטריפולי, שנמצא במריבה מתמדת 
עם גי דה ליזיניאן — בעלה של סיביל ( 116 ץ< 1 ; 5 ), אחותו 
של המלך —, שאף סגר את שעריה של אשקלון בפני ב׳. 
זה האחרון מת ללא בנים והשאיר את המדינה ללא שליט. 

; 609-764 , 1934 , 11 ,}? 08 *ו 0 0 י 011$$01 ז 0 . 1 } 

/ 0 7011 0718 011 ק 1 ז * 7 / 0 /// 8 ח 10 ז 1 ץ 80 ,תנ׳\\ 10 ^ 25 י ^\ 

. 1936 , 7 ה 711£01€ ? 1 

באלדווין ¥ ( 1185 — 1186 ), בן אחותו (סיביל) של ב¬ 
ושל גיום ממונפרה ( 31 י 1 י 61 ):ז 1400 ). כשהיה בן 9 הוכתר כמלך־ 
ירושלים ( 1183 ). ב 1185 עלה לשלטון כשריימון מטריפולי 
וז׳וסלן ווו דה קורטני שימשו עוצרים בממלכה. שנה לאחר 
מכן מת בעכו, ולפי השמועה הורעל. מותו גרם להתלקחות 
של מריבות פנימיות קשות על ירושת הכתר. וע״ע ארץ- 
ישראל, היסטוריה (ממלכודהצלבנים). 

יה. 0 . 

3 לרוין, רימז מרק — 1 ז 1 ״\ 1 ) 1331 > 1 ז 13 ׳^ 06$ ת 13 — ( 1861 , 
קארוליינה הדרומית — 1934 , פאריס), פילוסוף 
ופסיכולוג אמריקני! ממייסדי האסכולה התיפקודית בפסיכו¬ 
לוגיה. ב/ שהיה מתלמידיו של וונט בלייפציג, יסד מעבדה 
לפסיכולוגיה ניסויית בטורונטו (קאנאדה), שבאוניברסיטה 
שלה הורה מ 1897 , ולאחר מכן — גם בפרינסטון. אך לאחר 
שנים מועטות זנח את הענף הניסויי של הפסיכולוגיה 
והתחיל מתעניין בבחינה הגנטית שלה, שבה מצא קירבה 
אל הסוציולוגיה ותורת־ההתפתחות ע״פ דארווין. לדעתו של 
ב/ יש לברר את שלבי־ההתפתחות של הפרט ושל הכלל גם 
כשבאים לחקור את הפסיכולוגיה שלהם. משום כך נעשה 
כ- ממניחי־היסוד לפסיכולוגיה של גיל-הילדות כגיל בעל 
חוקי־התפתחות מיוחדים לו. עם זה היה מן הראשונים, 
שנתנו את דעתם על ההבדלים האינדיווידואליים במהלך- 
ההתפתחות. דעותיו נתגבשו בספרו על "ההתפתחות השכלית 
בילד ובגזע״ ( 1 ) 30 0111111 1116 0 ) 1 ת 6 ת 1 ק 610 י\ 06 131 ת 16 \ 
1907 3 , 1895 , 11306 ). את השקפתו על החשיבה וטבע העצ¬ 
מים ביטא בספרו 0 ) 1.08 0006110 (״לוגיקה גנטית״, 3 
כרכים, 1906/8 ). בין השאר חיבר ץ 8 ס 1 ס 011 ץ 5 ? 0£ > 001 ( 1130011 
(״ספר־עזר לפסיכולוגיה״, 1889/91 ) ו״תולדות הפסיכולוגיה- 
( 1913 ). מ 1901/6 ערך את ה״מלון לפילוסופיה ולפסיכו¬ 
לוגיה". ב 1894 ייסד את "\ 16 ׳\ £6 81031 ס 1 סב 1 ס^ 5 ק ("כתב- 
העת לפסיכולוגיה״) וב 1904 את ״הבולטין הפסיכולוגי״ — 
כתבי־עת, שמשמשים כיוס בטאונים של "האגודה האמרי¬ 
קנית לפסיכולוגיה". 


799 


בלדוין, סטנלי—בלדונג, הנס 


800 


בלךוין; סטנלי, רוזן — 6 ^ 8 1 ז £3 ,ת 1 ׳״ 1 > 831 ץ 1€ ת 513 

ץ 10 — ( 1867 — 1947 ), מדינאי בריטי. ב׳ נולד למש¬ 

פחה אמידה של בעלי־אחוזות ותעשייני־פלדה, שהשתייכה 

לכת הפוריטנית־המתודיסטית. לאחר שסיים את חוק־לימודיו 

באוניברסיטה של קימבריג׳( 1888 ), נכנם להנהלה של מפעל־ 

אביו, וב 1908 נבחר כציר שמרני לפארלאמנט. ב 1916 נעשה 

מזכירו הפרטי של שר־האוצר בוגר לו (ע״ע), ב 1917 נתמנה 

כסגן־שר־האוצר, וב 1921 כשר־המסחר. באוקטובר 1922 הניע 

ב׳ את המפלגה השמרנית לעזוב את הקואליציה, שמנהיגה 

היה לויד־ג׳ורג׳, וע״י כך גרם להדחתו של זה האחרון. מאז 

היה ב׳ במשך 15 שנה כוח מכריע במדיניות הבריטית. אחר 

נצחונם של השמרנים בבחירות של נובמבר 1922 נעשה ב׳ 

* 

ראש־הממשלה, אך הצעותיו להגברת התעסוקה ע״י הטלת 
מכסי־מגן כאמצעי למלחמה באבטלה נדחו על־ידי מצדדי 
המסחר החפשי, שהיו הרוב בבית־הנבחרים. ב׳ פיזר את 
הפארלאמנט, נוצח בבחירות והתפטר בסוף 1923 . אחר תקופת־ 
השלטון הקצרה של ממשלת רמסי מקדונלד (ע״ע) זכו 
השמרנים בניצחון מכריע בבחירות של אוקטובר 1924 . ב , 
נתמנה שוב כראש־הממשלה ( 1924 — 1929 ) והכנים, בין 
השאר, את וינסטון צ׳רצ׳יל לקאביגט שלו. ב׳ השתדל ללא 
הצלחה להגיע לידי פשרה בסכסוך, שפרץ בשאלת משכורתם 
של כורי־הפחם, ובמאי 1926 פרצה השביתה הכללית של 
הכורים, שנסתיימה בכישלון גמור — במידה לא מועטת 
מחמת חריצותו של ב׳ והאמון שהגה אליו הקהל הרחב. אבל 
המצב הכלכלי לא נשתפר והשמרנים הפסידו את הרוב 
בבחירות של 1929 . ב׳ התפטר, אך נכנם ב 1931 לקאבינט 
הקואליציוני של ראמסי מאקדונאלד. אחר הבחירות של 
1935 היה שוב ראש־הממשלה. כשנודעה ברבים כוונתו של 
המלך הצעיר, אדוארד ¥111 (ע״ע), לשאת גרושה — מה 
שעורר התרגשות מרובה בציבור הבריטי —, הצליח ב׳ 
להשיג את התפטרותו של המלך ( 1936 ). זמן קצר אח״כ 
פרש ממשרתו והועלה לדרגת לורד. 

ב׳ הירבה להתעניין בספרות ובאמנות, ונאומיו על נוש¬ 
אים שונים בתחומים אלה כונסו בספרו "על אנגליה" 
( 1926 , £021306 ת 0 ). — בנו הבכור ויורשו הצטרף 
למפלגת־העבודה. 

ח)/ ,. 8 . 51 , ¥611 ז 0 ו 500 . 0 . 0 ; 952 ( ,. 8 .) 5 . 51 . 0 

■ 0 ) 0% ) 8 ) ' 71% ) 01 ^ .) 1 \ /ס ) 0 ) 14 ) 800 0 ( 7 ) 50 [ס 1011 ) 1 ) 111 ( 8x011 

. 1953 ,ץ 6011 ) 1/0 ))%) 1611 ))? 00 ,ח 0 !ז £3 ודז 11 ג 
1101110 ) 1 1108 11 <ו 11 ) 1 ת 1 ) . 0 . 8 . 77 ,ז 10 ) 1130 ) 10 ז? X 1917 ,( 7 ו ; 

9. 011939 .. 0 . 8 . 77 ,ז 1$0110 ? . 0 ; 1923 . 8 . 77 , 01 ןז ; £. 

1£ ח 1 זז 1 :!\ ; 1941 ,!'. 0 . 8 . 77 0 ) 60110% )!) 2 ) 01 , 011 ס , 

5{122(0611(/1 8(1 77. 8. 0., 1950; 1(. £0011, 6 ( 01180 % 80 
06011 ( 0(0 0001118(, 80 ?106101160121(110111( 11. 1111111(1(1- 
1(0 811(110 (00 77. 8. 0. (10 7 (11011(6(0011^, 1407. 1953, 
297-302); ). 11. 8. 700 8 11 )< 01 )% ) 1011 )ק * 1 . 1$011 זב (, 
1803-21, 3711, 202 ((. 

. ע. י.־ה 

בלד 1 נד! ( 1011113 ) 80113 3 ק 0 זז\ 1 , ע״ש המוירה ?סוהסס-ן^", 
החותכת את חוט־החיים), צמח־רעל מסוג האטרופה 
שממשפחת הסולניים (ע״ע)! עשב רב־שנתי גבוה (עד 2 מ׳), 
שפירותיו ענבות! נפח באיזורים הממוזגים והחמים של 
אירופה, בקידמת־אסיה ובאפריקה הצפונית. עליו ארוכים 
(עד 20 ס״מ), פרחיו סגולים־חומים, ענבותיו סגולות־שחורות 
נוצצות, בעלות מיץ ורוד־סגלגל וטעם מתוק־מבחיל. משום 
דמיונן של ענבות אלו לדובדבנים שחורים נגרמו מקרי־אסון 
מרובים. כל חלקי־הצמח הם ארסיים ביותר משום האל- 
קלואידים (ע״ע) שבהם, בעיקר )־היאוסציאמין — החומר, 
שצורתו הראצמית היא האטרופין (ע״ע) —, וכן קצת 
סקופולמין (ע״ע). אכילת 3 — 4 ענבות עלולה לגרום לאדם 
הרעלה קשה, ואף מיתה! אך שפנים וכמה בהמות־מרעה, 
וכן כמה מינים של חרקים, אינם רגישים לרעל־הב׳. כמות־ 
האלקאלואידים היא בעלים היבשים מ 0.2 עד 1.3% , בשו־ 



ב 5 דונה ( 10003 ) 5113 ( 1 בקסז!^) 

נ. נבעו 5 סורח; 2 . חתר־אורר בפרח; 3 . סרי נגביעו: 4 . רתד־רוחב 
בסרי; 5 . זרע, 10 החוץ ונחתר־אורר 


רש — מ 0.3 עד 0.7% , בפרי היבש — מ 0.5 עד 0.9% . 
תכשירים מאבקת העלים או השרשים המיובשים (, 0113 ? 
10111130 ) 80113 113 > 83 ) או תמציות מהם הם הב׳ הרפואית, 
ששמה (באים׳: "אשה יפה") ניתן לה משום שימושה 
הקוסמטי(הידוע מן המאה ה 16 ואילך), שמרחיב את האישון 
ומקנה ברק שחור לעין. 

בלךינ ,, , אנסוניז — 1 ת 11 ) 831 10 מ 0 זת\, — (נולד 1889 , 
רומא), סופר איטלקי. ב 1912 התחיל מפרסם רומא¬ 
נים ונובלות ועד מהרה נתחבב על ציבור־הקוראים משום 
ההומור היחיד במינו, שבו מהודרים כל כתביו, ומשום הסיגנון 
הפשוט והענייני, שבו הם כתובים. אחר מלחמת־העולם 1 , שבה 
השתתף ב׳ כחייל, פירסם מעין יומן־מלחמה מוזר ובמידת- 
מה מבדח בשם 0 ״ 0 ן 83 ז 11 ? 0 ז! 05 א ("טור־הטוהר שלנו"), 
1919 , שזכה להצלחה מרובה. באותן השנים ( 1919/22 ) 
ייסד ב׳ את הבטאון הספרותי 13 ) 800 1.3 ("המשמרת"), 
ומעל במה זו נלחם על סיגנון מלוטש, תמציתי ומדוייק, 
ונגד האסכולות החדישות והמהפכניות של ה 1 ז 50013 ״ק 6 ז 0 
והפוטוריסטים (ע״ע). החשובים שבספריו הם 811080130010 
(״מיכלאצ׳ו״, מעשה בילד רע), 1923 ! 10 )!ק$ 3110 ! 40110 
(״ידידים צלויים על שפוד״, דמויות מסופרי־זמנו), 1931 ! 
! 10183118111110 > ¥0001113 1.3 (״הזקנה מבאל בוליה״), 1934 ; 
0 ז 1 מ 00 מ 1 ״ 0 ג 81 61 83113 (״איטליה בשעה טובה״), 1940 ! 
סחחס!) 10 3 !£ 80310 ("ברוך בין הנשים", על ב׳ ואהובותיו), 
11940 סזתססס״ס 0 ת 1 ? (״סוף המאה ה 19 ״, רשימות־מסע 
ותיאורי־נוף), 1947 . ב׳ מתבונן במציאות כאילו ממרחקים 
ובבת־צחוק סלחנית. מ 1931 ואילך ב׳ הוא העורך הראשי של 
הביטאון הספרותי־מדיני החשוב 1010£13 ת\, 73 ס 0 א. 

־ 80 •\) ; 1934 , 010 )))/ 01 א 1 ) 8 110111101 1 ) 501110 , 8300137.1 .ק 
, 11110 ^ 031 .. 6 ; 1938 , 801010%10 111401/0 : 8018101 . 8 , 00111 
: 8018101 . 8 , 81001 ./ 7 י ; 1940 , 010 ) 6/01/0 1 ) 8 110011110 ). 1 
. 1941 ,))/ 011 )) 01 -))/;//*/ ;מס/ן .'\ 1 /מ 4 ן/£־ 76 /׳ן: , ןוו(ז>ווח 

.ובספר היובל לב. הלר, בודאפסט, 1941 ) 

בלה, סטפנז דלה — 80113 010113 5101300 — ( 1610 , 

פירנצה — 1664 , שם), חרט איטלקי. ב׳ עבד בבית¬ 

י * 

מלאכתו של צורף־זהב ולמד ציור, ורק לאחר מכן עסק 
בחריטה. כשרונו הבשיל בנערותו, וכשהיה בן 17 פירסם את 
התחריט הידוע בשם 011 ׳\ 1300 י 1 001110$ ( 1 ת 3 נ 1 00 ("סעודתם 
של בני פיאצ׳וולי"). למופת שימש לו באותם הימים ז׳אק 
קאלו( 031101 ), וב׳ חיקה במשך זמן מרובה את סיגנונו ואת 
הטכניקה שלו. ב 1632/3 קיבל תמיכה מלורנצו די מדיצ׳י, 
שאיפשרה לו לשהות ברומא, במקום שהירבה לצייר לפי 
פסלים עתיקים! רישומים מסוג זה נשתמרו בגאלריה של 
אופיצי (פירנצה). כן התחיל אז בציור תמונות של חגיגות, 
טכסים, תרגילי־צבא ומעמדות־ציד — יצירות, שהביאו לו 
פירסום. נראה, ששהה כשש שנים (בהפסקות) ברומא. ב 1639 


■^מי־ ^־ר 



שטפאנו דלה בלה: דסוווז פרסות פרוז 

נלכה אל צירו של הדוכס הגדול של פירנצה, שנשלח לפאריס, 
וכאן זכה ב׳ עד מהרה להצלחה. רישליה הזמין אצלו ב 1640 
תחריט ממצור־ארס, ושלושה רישומים של נשים מארס, 
שנמצאים במוזיאון הבריטי, נעשו לשם תחריט זה. ידוע, 
שהאמן חקר את הסביבה ואת המאורעות במקום גופו. לאחר 
מכן הוטל עליו לעשות תחריטים של מצור לה רושל ( 1628 ) 
ושל מצור סנט־אומר ( 1638 ); ב׳ השתמש לצורך זה במפות 
ובשרטוטים צבאיים. אחר רישליה נעשה מזרן פטרונו 
של ב׳. ב 1647 ביקר ב׳ באמסטרדאם. ויש סבורים. שפגש 
שם את רמבראנדט; על כל פנים נשתמרו תחריטים ממעשה־ 
ידיו, שאינם אלא חיקוי לסיגנונו של רמבראנדט. בשנת 
1650 חזר ב׳ לפירנצה ונכנס שוב לשירותה של משפחת־ 
מדיצ׳י. במרוצת־הזמן ערך כמה מסעות לרומא, אך מגבולות־ 
איטליה לא יצא עוד. בשנותיו האחרונות עסק שוב בציור, 
ובלובר נשתמר רישומו לתמונה של קוסמו 111 די מדיצ׳י 
כשהוא רכוב על סוסו; התמונה עצמה אבדה. 

ב׳ נתפרסם ביחוד על שום תחריטיו המתארים טכסים 
ותהלוכות (כגון ״כניסת הציר הפולני לרומא״, 1633 ; 
״הלווייתו של הקיסר פרדינאנד 11 ״, 1637 ) ומאורעות צב¬ 
איים, אך הוא הירבה ליצור גם דיוקנות (הקיסר פרדי־ 
נאנד 11 ; לואי 111 ^ רכוב על סוס; כמה מבני מדיצ׳י), וכן 
תמונות מקראיות אלגוריות ודמויות־קדושים. בין השאר 
נשתמרו מיצירותיו תחריטים של חיות, מחזות־ציד, נופים, 
מראות־כרך (מצבות רומיות, מראות פאריס—למשל, "הגשר 
החדש״, משנת 1646 ) וקישוטים. מספרן של יצירותיו מגיע 
ליותר מ 1,100 . הרבה מהדפסי־תחריטיו יצאו בחייו בפאריס, 
שבה גם זכו להוצאה חדשה במאה ה 18 . ברשות הלובר בלבד 
נמצאים יותר מ 150 רישומים משלו; שאר יצירותיו נמצאות 
ברוב האספים הגראפיים החשובים בעולם. 

אין ספק בדבר, שב׳ היה כן החרמים המוכשרים ביותר 
בזמנו. היתד, לו טכניקה משוכללת, שאיפשרה לו לבצע 
קווי־הקף עדינים ביותר ופרטים דקים; וכן הצליח להעניק 
לדמויותיו פלאסטיות מרובה. בדרך כלל עולים תיאורי החיות 



805 


בלה, סטפנו דלה — כלוא, לאון 


806 


והצמחים שלו על דמויות־האדם שיצר, אך הפרשים הזעירים 
שלו מצטיינים בחיוניות מרובה. מיטב עבודותיו הם הנופים 
ופסי־הקישוט! בנופים הימיים שלו עושים רושם חזק ביחוד 
העננים הדראמאטיים. האמן הגדול פראגונאר הושפע מב׳, 
וביחוד מן הסאטירים והנימפות שלו. אך לשיא־השגיו הגיע 
ב׳ ביצירתו "מחול־המוות", שכמה מן התמונות שבה הן 
בלתי־נשבחות, 

811771717 '!) 711777 ■ 7 >י 1 11 ) 701010207 1171 ' 11 8:110 , 10016011 . 5 , -. 011 
- 701 ) 5 : 117 17117777 )£- 1177 ) / 5 £171 , 143550 .מ ; 1772 . 87117 18 17 ) 
77/71177-2707707 ) 1.7 , 0 חז 05 /ו * 1 ) - 5 , ; 1913 ,. 8 . 11 . 51 ::)/ 70700 ) 

[ 0 : 0700/102 17 /~! , 811101 . 5 ; 1906 , 66-332 .קק , 1101170 
. 1955 , €0:117 011:07 : 01 . 8 . 11 . 51 1 ,סס €0:11211007 

ע. י.־ר. 

בלו, ךמ י — 11£311 ש 8 ץותש> 1 — ( 1 528 ,נ 01 ז) 11-1£-80 ז 0££ ז א, 
על־יד שארטר — 1577 , פאריס), משורר צרפתי. 
בימי־לימודיו התיידד עם רונסאר ונעשה אחד מכוכבי "הבימה" 
( 1£1311£ ? £3 ). ב׳ תירגם בכשרון מרובה חלקים מתוך שיר־ 
השירים ( 1556 , 6£5 ז 530 65 ט§ 10 ^£) וקוהלת (ז 50 5 זטס 50 !ס 
1566 , 730116 13 ) ומכתביהם של סופרי־יוון (אנאקראון 
ואראטוס), וכן כתב ביאור ל״אהבים" של רונסאר. יצירותיו 
המקוריות כוללות שתי פואמות דידאקטיות ("אמצאות 
קטנות״, 1557 < "אהבים וחליפים של אבנים טובות", 
1576 , 5£5 נ 1£1 :>£־וק £5 ־וז 1£ ק 6£ ££5 ח 3 ו 1 :>£ £1 $־ 1 נ 01 ת 1 \/•) ו״שירי 
רועים״ ( 1572 , £5, 1565 ״£^££) — קובץ של שירים עדינים 
וקלילי־צלילים. 

. 1 ) 0 ; 1867 ,(. 7015 3 ) ז 0011 ז 001170 . 5 , . 1 ) 0 ,: 070111/7 ,. 8 . 11 
110777 £7 , 131020110 ״? ; 1877-8 ,(. 7015 2 ) *ט 3703 .]־< 1 ז 613 
■■ 877 " 0 : 71 1717 0 : ,. 8 .£ ,) £0116301 . 15 ; 1900 ,. 8 ..£ 17 ) ־׳ 170 
: £71177 : 17 , . 0171 10 ,. 8 .£ , 063013111 . 11 ; 1917 ," 271-17 
. 89-94 •קק ,( 1951 ) 7717 * 167 ,.) 1700 

בלוא ( 81015 ), עיר בצרפת, כ 170 ק״מ דרומית־מערבית 
לפאריס, בירת .הדפארטמנט של לואר־א־שר 
(־ £1 ו 01-01 -ז 1 ס£). מספר תושביה כ 27,000 ( 1954 ). 

ב׳, היושבת על נהר לואר, היא עיר־הגשר היחידה בין 
אורלאן ובין טור, ומכאן חשיבותה לתחבורה בימי־שלום 
ובימי־מלחמה. ב׳ משמשת שוק לסביבתה, שמגדלת חיטה 
וגפנים ומייצרת יינות וליקרים. בב׳ עצמה 
מייצרים ביסקוויט, שוקולאדה, חומץ, 
נעליים, רהיטים (סביבת־ב' עשירה ביע¬ 
רות), פאיאנסים, סכינים וסכשירי־עבודה 
שונים ממתכת. מקור־הכנסה חשוב לב׳ 
הם התיירים, הנמשכים אל הארמון של 
רוזני־ב׳, שהוקם בה במאה ה 13 והורחב 
כמה פעמים עד סוף המאה ה 17 . כן יש 1 
בב׳ שתי כנסיות נאות, שהאחת מהן בנויה 
בסיגנון רומאני טהור והשניה בסיגנון־ 
הבאח׳ק של ימי לואי 

ב', שנקראה בתקופה הרומית בשם 
בלסום (תזנ! 810£5 ), שימשה מ 584 עד סוף 
יה״ב בירתם של אדונים פאלדאליים תקי¬ 
פים. ב 1498 סופחה לאחוזותיו של לואי 
1 מלך צרפת. מלכי־צרפת במאה ה 16 
בחרו לפרקים לשבת בב׳ ובה אירעו כמה 1 
מאורעות היסטוריים, כגון אסיפות צירי־ ]יי 
המעמדות ב 1577 ו 1586 ורציחתו של המו¬ 
עמד למלכות אנרי גיז (ע״ע). 


היהודים בב׳. הידיעות הראשונות על מציאותם של 
יהודים בב׳ (״בלויש״) הן משנת 992 . קהילת־ב׳ נתפרסמה 
בתולדות־ישראל ביה״ב על שום עלילת־הדם, שהעלילו על 
יהודיה ב 1171 — המקרה הראשון של עלילת־דם בצרפת — 
ומשום תוצאותיה הנוראות: כל בני־הקהילה, גברים, נשים 
וטף, הועלו על המוקד בפקודתו של הח׳זן תאיבאלד מב׳ 
ומשארטר, מאז כמעט שאין ידיעות על יהודים בב׳. במצות 
רבנו תם נקבע יום כ׳ בסיון, היום שבו נשרפו יהודי־ב׳, 
כיום־תענית בקהילות צרפת, אנגליה וחבל־הרינוס. ר׳ אפרים 
בן יעקב מבונא, ר׳ הלל אחיו ואחדים חיברו סליחות לזכרם 
של קדושי־ב׳. המאורע שימש נושא לדראמה "פולצלינה" 
של ש. ד. גויטיין (תרפ״ו). 

א. ס. הברמן, ססר גזירות אשכנז וצרסת. תש״ו! ש. שסיגל, 
ססתגמי העקדד,; שדוסי בלויש (ססר היובל לס. מ. קסלן, 
תשי״ג)ו ■ 51010506001 . 61 ; 117 , 1907 , 11710170 [ 11110 ) 0 . 055 ־ 01 
, 21102 . 6 ; 34 , 1905 , 170 ) 11 [ 177 ) 11117 ) 7111 : 1 , 177 ) 071717 017 ,־ 101 ) 
, 279 . 5 , 1865 , 807117 7002020170 ( 1 1177 £ 1177011172717 / 117/117 
. 1898 , 701021070 ^ 5107 , 53110111 ; 308 , 293 , 290 , 286 , 283 

בליא ׳ לא 1 | — ץ 810 — ( 1846 , פריגה [- 1 ז£י 1 

צ 1 ! 11£ §] — 1917 , על־יד פאריס), סופר צרפתי 
קאתו׳לי. ב 1869 נפגש ב׳ עם הסופר ז׳. א. בארבי ד׳אורויי 
(׳( 11 ; £7 ־ 111 \ 1 ' 1 > ץ 6£ ז 83 .(),שעורר את התעניינותו בכת¬ 
ביהם של הדו׳מאנטיקנים התאיקראטיים (בונאל, דוניסר 
קו׳רטס, ז׳וזף דה מסטר) וכן בכתביו של המיסטיקן הקאתילי 
א. אלו ( 0 [ 1£1 ל). ב׳ ראה בנצרות דת, שמטלת על האדם 
חובות חמורות ואף השתדל לקיים חובות אלו בגופו! הוא 
ביקש להימנות על חבר־הקדושים והיה חי עם משפחתו 
כקבצן. חשיבותו של ב׳ היא בהטעמה המחודשת, שהטעים את 
ערכו של הסבל בחיי־הדת. לפי ב׳, אין האדם נעשה אדם אלא 
ע״י ייסוריו, שהם ה״מצפן" המראה לאדם את דרכו. עם ידידיו 
של ב׳, שהושפעו ממנו ביותר, נמנה ז׳ק מריטן (ע״ע), 
שנעשה נציגה של התנועה הקאתילית־הפיליסיפית בצרפת. 

ב 1892 הופיע ספרו של ב׳ 111£5 ( 10$ ז 3 ק 531111 ££ 
("הגאולה על־ידי יהודים"). ייבל־שנים לאחר מכן, בזמן 
השיאה, זכו דעותיו להשפעה מחודשת, כשהתאילוג ז׳ורנה 



הארטוו נליא 



807 


כלוא, לאון—בלוז, ג׳ורג׳ וסלי 


808 



בלו אוריזונסח 


(זסחזטס[) חיבר ספר על דרכי התגלותו של היעוד היהודי. 
ב׳ דן ביהודים מנקודת־המבט של גאולת־העולם. לדעתו, 
עתיד עם־ישראל, לאחר שיקבל את תורתו של ישו, להציל 
את העולם! האנטישמיות היא המכה הקשה ביותר, שבה 
מכים הנוצרים את אלוהיהם בעצם ידיהם. 

כתביו של ב׳ הם מרובים. כשרונו נתגלה ביחוד במאמרי* 
התעמולה הקצרים שלו ובמכתביו, שאלפים מהם נשתמרו. 
כמו־כן נתפרסמו בשמות שונים יומניך — 31 ־ 1 ^ 110 ת 1113 ת 16 מ 1,6 
("הקבצן כפוי־הטובה"). ועוד. מבחר של כתביו נתפרסם 
ב 1947 באנגלית ע״י מריטן וב 1951 בגרמנית ע״י ה. קולמן 
(ת 1 ו 13 ן 11 ו 1 ט 1£ ). 

ש. ה. ברגמן, .הוגה־דעות קתולי על גורל ישראל", .דבר", 

ו' תשרי, תש״יו ■ 3111110 , 8011017 .{ )ז 0 ז 10 זז 0 גז 38 * 1 ., 1 
- 11 ' 4 0011111001 .; 10 ־ 1 ־ 10111 . 011 ; 1935 ,. 1 8 40 0 וו/ק 0£10 ח 100 
, 8011017 .( ; 15 * 19 , 11111 ( 101 ססק 301111 411 01 ק 00 ק 4 . 001 >! 
- 1 ז 0 קק 40 ) . 8 ; 1 * 1947-195 ,. 701$ 3 , 0 ; 1 /ק 10£00  8 . 111 

. 1929 ,. 8 . 0 /ס 1 ^ 701711171 ) 7/1 ,, 10116 ^$ .£ , 1 זח 10 ? . 8 

ע. י.*ה. 

בלוטזת ( ס 1 : 1 נ 11 ) חב 81 ), אברי־הפרשה של האורגאניזמים 
החיים. 

א. בבע״ח (ובאדם) יש להבחין בין ב" הפרשה 
חיצונית ובין ב" הפרשה פנימית. 

ב" ההפרשה החיצונית הן מחיצות פעילות בין 
הדם ובין העולם החיצון: תאי־הב׳ יונקים מן הדם, מכינים 
מן התמרים המסופקים להם המרים ספציפיים, ומפרישים 
אותם בצורת נוזלים ה ח ו צ ה, ז. א. על־פני העור או לתוך 
חללי־הגוף, שיש להם פתח פתוח כלפי העולם החיצון. 
הספציפיות של מוצרי הב" והפרשתן הישירה על פני שטח- 
הפנים של הגוף או אל תוך צינורות, שמעבירים את חומר- 
ההפרשה אל מחוץ לגוף — אלו הן התכונות המבדילות בין 
תאי־הב" ובין כל שאר תאי־הגוף, הפועלים אף הם בחילוף־ 
החמרים, אלא שמוצריהם הם צ ס 0 , מים, שתנה וכד , , 
שמועברים עם מחזור־הדם אל הריאות או הכליות. מבחינת 
המשמעות הביולוגית של הפרשותיהן מתחלקות הב" לסקר־ 
טוריות ואכסקרטוריות: סקרטים הם הפרשות, שיש 

: * ״ /• •.׳ . ץ 

להן תיפקודים פיסיולוגיים במקומות הופעתן על פני שטחי- 
הגוף• א כ ס ק ר ט י ם הם הפרשות, שאינן אלא פסולת של 
חילוף־החמרים. ב" סקרטוריות מספקות את צרכי האורגא¬ 
ניזם בחמרים מסויימים שהן מייצרות• ב" אכסקרטוריות 
מספקות את צרכי האורגאניזם ע״י עצם פעולת ההפרשה, 
לסקרטים של ב" ההפרשה החיצונית אחת משתי הפונקציות 
הללו(או שתיהן יחד): 1 ) מכאנית — הגנה על העור או על 
קרומים ריריים ונסיוביים על־ידי השמנה, הרטבה והחלקה, 
כגון ב״־החלב בעור, ב״־הדמעות, ב״־ריר בקרומים שונים • 
2 ) כימית — בעיקר פעולה אנזימית, כגון ב״־העיכול שבכל 
אברי צינור־ההזנה. לעומת זה אין הפונקציה של האכסקרציה 
אלא שיחדור האורגאניזם מחמדים מיותרים או מזיקים! 
דוגמה מובהקת של ב׳ אכסקרטורית היא הכליה. לפעמים 
קשה לתחום תחום ברור בין הפונקציה הסקרטורית והפונ¬ 
קציה האכסקרטורית. ב״־הזיעה יכולות ליחשב ב" סקרטוריות 
משום שיתוף־פעולתן בוויסות־ההום בגוף. אף פעולת בלוטת- 
החלב, שאינה צורך הגוף עצמו, היא בגדר סקרציה, מאחר 
שהיא צורך קיום־המין. דוגמה מובהקת של ב׳ מעורבת 
מבחינה פונקציונאלית הוא הכבד, שהפרשתו — המרה—היא 
סקרט מבחינת חומצות־המרה, שהן משתתפות בעיכול השומ¬ 
נים במעי, והיא אכסקרט מבחינת צבעי־המרה, שאינם אלא 
הפסולת הסופית של חילוף־החמרים של חומר־הצבע של 
הדם וסופם להיות מורחקים מן הגוף עם הצואה. — כב׳ 


אכסקרטורית (במשמעות מורחבת) אפשר להגדיר גם את 
הריאה, המשחררת את הדם מן ה 2 ס 0 המצטבר בו • אלא 
שהפרשתו של אבר זה היא גאזית. 

מבחינת הטיב הפיסיקאלי־כימי של הפרשותיהן מתחלקות 
הב" לריריות ולנסיוביות: הראשונות מפרישות נוזל 
סמיך, מושך־חוטים, שמכיל מוצעים ומוקדפרוטאינים — כגון 
הב״ הקטנות והב' התת־לשונית שברירית־הפה! האחרונות 
מפרישות מיץ מימי, שעיקרו תמיסת פרוטאינים — כגון בת־ 
האוזן והלבלב• בב׳ התת־לסתית מעורבים חלקים ריריים 
וחלקים נסיוביים. בב" הריריות נוצרת ההפרשה בצורת 
טיפות מיקרוסקופיות, שמתמזגות בכל תא לטיפה גדולה, 
שהיא נסחטת החוצה. בב" הנסיוביות מופיע המוצר תחילה 
בתוך התאים כחומר גרעיני דק, שנמס אח״כ, בב״־הזיעה 
וב״־החלב כוללות ההפרשות שרידי־תאים שמתו. הפרשתן 
של ב״־החלב מורכבת כולה מתאים שהשמינו ונתמסמסו. — 
עם ב" ההפרשה החיצונית יש למנות גם את האשכים, שהפר־ 
שתם — הזרע — כוללת תאים חיים, מוצרי ההתחלקות של 
תאי־הב׳• במשמעותו הרחבה ביותר כולל מושג ההפרשה 
החיצונית גם את פעילותה של השחלה. 

מבחינה אנאטומית־היסטולוגית כל הב" הן אברים אפי־ 
תליים, שהם תולדות קרום־החיפוי של העור או של קרומים 
ריריים. הצורה הפשוטה ביותר של ב" הם תאים בודדים, 
עפ״ר גליליים או קוביים, בשכבה החיצונית של רקמת־חיפוי, 



ציור 1 . דיאנדאמה של צורוח־בלוטוח שונות 
1 . נ' שפופריח פשוטה ; 2 . נלוטח־זיעה ; 3 . נ׳ שהיקיוז פשוטה ; 

4 .— 5 . ב״ שפופריות מסועפות: 6 — 7 . ב" שסיקיות; 

8 .— 0 . נ" אשכוליות 

שהם מפרישים את מוצריהם על שטח־הפנים של שכבה זו. 

ד 

אך במקרים הרבה מתפתחות הב" למבנים בעלי גודל ניכר. 
בקטעים צרים מסויימים בעור או בקרום רירי מתרבים 
תאי־החיפוי ונעשים גוש עמודי של תאי־אפיתל, שחודר לתוך 
עביו של הקרום הרירי. לאורך ציר־המרכז של גוש זה נוצר 
חלל, וע״י כך נעשה הגוש כעין אצבע של כפפה, שהיא 
שקועה בתוך הקרום הרירי, כשפי הב׳ נמצא בגובה שכבת־ 
החיפוי. זוהי ב״ שפופרית ( 15 ז 13 נ 1 נ 1 ט 1 . 81 ), שצינורה 
עלול גם להתפתל וליעשות מעין פקעת — כגון בב״־הזיעה, 
או להסתעף למספר של צינורות. במקרים אחרים מתרחב 
הקצה הפנימי של הב׳ ונעשה חלל כעין שקיק — ב׳ 


811 


גלומות 


812 



ציור 2 . דיאנראטה של בלוטות חד־חאיוח ורב־תאיוח 
ג. תאים מפרישים בשכבת תאי אפיחל רניל; 2 שכבת אפיתל 
מפריש: 3 . בלוטה שקיקיח: 4 . בלוטה אשכולית 


שקיקית ( 01305 ^ 31 •• 8 ). כשמספר מרובה של שקיקים 
מתחבר לצינור או להסתעפויותיו, נוצרת ב׳ אשכולית 
( 300053 . 81 ). גם במבנים המסובכים והגדולים הללו נשאר 
פי־הב׳ מכולן תמיד לאותו מקום בקרום־החיפוי, שממנו 
התחילה התפתחותה של הב׳. בב" המורכבות הללו חלה 
על־פי רוב חלוקת־עבודה בין חלקי־הב׳ — בין ה ק ט ע י ם 



ציור 3 . בלוטה שהיקית בוררת 
בעור הסלמנדרה 
מ — מיצא־הבלוטה 


הסופיים, שבהם מתרכזת פעולת־ההפרשה, ובין הצינור 
עם הצינוריות המסתעפות ממנו, שאינם משמשים אלא 
דרכי־הובלה בלבד (ציורים 1 — 3 , 6 ). 

כל הב" הן אברים אוטלנלמיים, שפעילותם אינה נתונה 
לשלטון רצון בעליהם (ע״ע אוטונומיה). הן מופעלות באופן 
רפלקטלרי ע״י גירויים, שמגיעים אליהן באמצעות מערכת־ 
העצבים האוטלנלמית. בדרך־כלל קיימת העצבה כפולה של 
הב״ — סימפאתית ופאראסימפאתית: הפאראסימפאתיקום 
פועל כמפעיל ומדרבן, הסימפאתיקוס — כמעכב ומרסן. 
יוצאות מכלל זה ב״־הזיעה, שפעולתן של שתי המערכות 
העצביות היא בהן הפוכה. — עיבודם של חמרי־הגלם הניט¬ 
לים מן הדם לחמרי־הפרשה מבוצע בתאי־הב" בעיקר על־ידי 
מנגנון גללג׳י. תהליך־ההפרשה עצמו הוא תהליך א ק ט י ו ו י, 


ובו מושקעת עבודה, שהיא מבוצעת אף נגד מפל הלחץ 
האלסמלטי. 

על בלוטות ההפרשה הפנימית ע״ע הלרמלנים. 

על בלוטלת־הלימפה ע״ע לימפה. 

י. ל. 


ב. בצמחים קיימת רקמת־הפרשה בשתי צורות: 1 ) תאים 
מיוחדים בודדים, שהם מפוזרים ברקמלת שונות — בקליפה, 
בעצה, בשיפה, בלבה, ועוד! 2 ) קבוצות תאים — "בלו¬ 
טות" שהן אברים מיוחדים מבחינה מלרפלללגית. מערכת 
זל מפרישה: גומי, שרפים, שמנים אתריים. חמרים ארלמא־ 
טיים, מים, צוף ועוד. 

מבחינת מקומו של חומר־ההפרשה מבחינים בין שלושה 
סוגים של הפרשה: 

1 ) הפרשה חיצונית, שמכשיריה הם תאים או שערות 
(פטמות). תא מפריש הוא בדרך־כלל תא גדול, מעוט־ 
פרלטלפלאסמה ובעל חלל גדול מלא חומר־ 

הפרשה ; כאלה הם. למשל, התאים המפרישים 
שמן אתרי בשלשנן, בזנגביל וכד׳. שערות 
או פטמות הן למעשה תאי־אפידרמים, שדפנם 
החיצונית חסרה קוטיקולה והם מתארכים 
לשערה קצרה, כגון: פטמלת־הורד, המכילות 
את תמצית-הוורדים הבשמית, והשערות הצר 
רבות של הסרפד, המכילות נוזל ארסי (ציור 
4 ). שערות רב־תאילת בעללת צורות מסובכות 
;■< יותר נמצאות בשפתניים, והן מפרישות 
וזמרים ארלמאטיים ושמנים אתריים. צופנים 

ו 


ציור 4 . 
שערה צורבת 
של חםר 5 ד 
(ל 111 :> 3 ־!£ בסוזזס) 


הם שערות מפרישות צוף בפרחים כאמצעי 
למשיכודחרקים לצרכי־האבקה. סוג מיוחד 
של שערות הן ב״־העיכול בצמחים אוכלי־ 
חרקים, שמפרישות אנזימים פרוטאוליטיים — 


על הידאתלדלת, שהן אברים מיוחדים להפרשת מים, ע״ע 


פילנילת. 

2 ) הפרשה בין־תאית (אינטרצלולארית) ע״י ב", שכל 
אחת מהן מורכבת מקבוצת־תאים, שבה נוצר בית־קיבול או 
ביב לחומר־הפרשה באחת משתי דרכים אלו: ע״י המסת 
דפנות־תאים (דרך ליזוגנית)! ע״י חלוקת התאים והתרחקותם 
זה מזה (דרך סכיזוגנית). כאלה הם, למשל, ביבי־השרף 
בארניים וביבי־השמן בסלככיים. חשיבות מיוחדת נודעת 
לביבי השרף החלבי של ההואה, המכילים את הקאוצ׳וק 
(ע״ע). בתי-הקיבול לשמנים אתריים בהדרים הם, כנראה, 
ממלצא ליזלגני־סכיזלגני מעורב (ציור 5 ). 



ציור 5 . אברי־הפרשה ביז־תאיים בצמחים: 

1 , חחר־רוחב של ביב־שרו* באורו־סטרובום ($ב 1 נ 01 ז $1 

2 . חתר־רוחב של ביב־שם! בפרי צעיר של 03 ז 11 <ן־ו 11 <ןסזז 3 ב:>!' 801 ח\.; 

3 . צינור חלבי ביקדוזתיש (חס^סק״אבזיד), הדפנות במצב של 
התמוססות: 4 . חתר של ביודקיבול ליזונני לשמו אחרי בקליפת 

תפוח־והב ( 5 ו 05 זח 51 * 0111-11 ) 







813 


פלומות — כלוי, משח 


814 



ציור 8 . 

א. שפופרת ישרה פשוטה — בלוטת ריריודהטעי: ב. שפופרת טפותלת פשוטה — בלוטוז־זיעה; 
נ., ד. שפיפרות פסועפות — בלוטות רירית־הקיבה: ה. פקעת אשבולית של שפופרת טתפתלת — 

בלוטת רירית־התריטריו!. 

ז. אפיחל של שטודהפנים; 2 . קרום חיצון של הבלוטה: 3 . תאים מפרישים: 4 . צינור־ההפרשה; 
5 . קטעים סופיים; 0 . פקעת סופית: 7 . רקטת־חיבור 


3 ) הפרשה תוך־תאית (אינטראצלולארית), כגון בתאי- 

העלים של הער האציל. המכילים חומר ארומאטי. חומר¬ 

* 

הפרשה אינטראצלולארי בעל חשיבות לבורסקאות הוא 
הטנין (ע״ע). 

רקמודההפרשה שבצמחים שונה מכמה בחינות מרקמת- 
ההפרשה שבבע״ח ובאדם. באחרונים צמודה פעולת הב" 
לחילוף־החמרים ולפעולות הפיסיולוגיות של האורגאניזם, 
ואילו בראשונים משמשת ההפרשה להגנה (שערות צורבות), 
לתפקיד אקואגי(צופנים) או להכנת חמרי־תשמורת, שצורך- 
הצמח בהם אינו נראה לנו כלל. רק ב״־העיכול של צמחים 
אוכלי־חרקים דומים מבחינה זו׳ לב" של בע״ח. בעולם־החי 
נמצאת מערכת־ב" בכל פרט ופרט ממשפחה או מחלקה 
מסויימת, ואילו בעולם־הצומח יש שב״־הפרשה אינן מופיעות 
אלא בצמחים מסויימים במסגרת משפחתם או מחלקתם. 

ס. ס. 


בלוי, מ#ה, רב (תרמ״ו/ 1885 , ירושלים — תש״ו/ 1946 , 
מסינה. סיציליה), מנהיג של אגדת־ישראל (ע״ע) 

בא״י. ב׳, שנתחנך בישיבות של הישוב הישן בירושלים, היה 
מנעוריו פעיל בעסקי־ציבור ובמוסדות של הישוב הישן בא״י, 
וכאחד מתלמידיו ועוזריו הראשיים של הרב יוסף חיים 
זוננפלד(ע״ע) התמסר— מ 1921 ואילך— לפעולה ב״אגודת־ 
ישראל". מ 1922 ערך את שבועונה של אגודת־ישראל בא״י 
״קול ישראל״, ומ 1924 ואילך שימש כמנהל המרכז הירושלמי 
של הסתדרות זו וכחבר האכסקוטיווה העולמית שלה. בשנות 
1933 — 1945 היה מנהל ה״עדה החרדית" בירושלים. הוא 
החזיק בשיטת הפירוד בין חרדים לבלתי־חרדים ופעל 
לקיומה של ה״עדה החרדית" כגוף נפרד מן הישוב, שהיה 
מאורגן בכנסת־ישראל! אבל שיתף פעולה עם רוב חלקי- 
הישוב בעניינים, שהיו קשורים בהגנת זכויותיו כלפי־חוץ, 
וביחוד בהופעות בפני השלטונות המאנדאט 1 ריים בארץ* 


815 


כלוי, משה — כלוך, ארנסט 


816 


ישראל. כן הצטרף לתביעותיו של הישוב המאורגן בנוגע 
לזכויותיהם של היהודים לעליה הפשית לא״י ולהתיישבות 
בלתי־מוגבלת בתוכה. ברוח זו ייצג ב׳ את אגודת־ישראל גם 
בפני ועדת־הכותל, שנשלחה לא״י מטעם חבר־הלאומים, בפני 
ועדת־פיל ובפני ועדת־החקירה האנגלו־אמריקנית (ע״ע ארץ- 
ישראל). ב 1946 יצא לחו״ל בשליחות המרכז של אגודת- 
ישראל בענייני הצלת שארית־הפליטה של יהדות־אירופה. 
כשהיה בספינה בדרכו לאירופה חלה. הוא נפטר במסינה 
והובא לקבורה בירושלים. ספריו: "עמודא דנהורא"(תולדות 
הרב י. ח. זוננפלד, ירושלים, תרצ״ב)! "על חומותיך ירו¬ 
שלים" (זכרונות ורשימות אוטוביוגראפיות, ירושלים, תש״ו). 

בל 1 ילר ׳ אזיגן —זש 1 ג 1 ש 81 60 ^ £1 —( 1857 , צוליקון, על־יד 
ציריך — 1939 , ציריך), פסיכיאטר שווייצי! מ 1898 
עד 1927 פרופסור באוניברסיטה של ציריך. 

ב׳ היה מראשוני המצדדים בתורתו של פרויד (ע״ע). מן 
הפסיכואנאליזה וממחקריו בתורת־האפקטים בא לכלל תיאור 
והסבר חדש של הסכיזופרניה (ע״ע). הוא היה הראשון, 
שהבחין בין סימפטומים ראשוניים ושניים של מחלה זו, 
שראה בה שיסוע בין חיי־ההרגשה ובין כושר המחשבה 
( 1911 ). — בחיים הציבוריים פעל כלוחם נמרץ נגד האל- 
כוהליזם. 

כתביו החשובים ביותר: חש 1 חשזו 1 ק 17.0 ו 1 ש 5 ש 01 ("הסכיזו" 
פרניות״), 1911 ן 05 ־ 1111 [>חנ 1 ש 1 שש 5 זש 1 > ש)ו 1 ש 1 ו 1 ש 5 ש 2 זט 31 א 
5 חש 1 )זש״\ 551 נ 1 ^ש 8 ("תולדות טבע הנפש והגעתה לתודעה"), 

11921 זש 1 ) ח 1 חש£חש 0 ש 1 זש 1 ת! 1 קו. 157 !שח 11 - 311115115011 035 
£חנ 111 ח 1 ׳\\זשי)ע שח!ש 5 ח 171 ! 0 ש 1 \ ("הטיפול הרפואי בחשי¬ 
בה האוטיסטית הבלתי־ממושמעת״), 1927 4 ) זש! 1 ו 1101 ( 1 זו 1 ש£ 
ש 111311-1 שץ 5 ? (״ספר־לימוד של הפסיכיאטריה״), * 1949 . 

,( 168 ,. 1017 (/) 7 [! 8 . 11 . 047 א .!)% ./ . 7,1 ) . 8 .£ ,קק 0311 . 8 

. 1940 

?לוך־ אינן — צסוזה^ 1 * 41 0738110.03808 118314 — 
( 1836 , ראדום — 1902 , וארשה), באנקאי, סופר 
ופאציפיסטן יהודי־רוסי. ב׳ למד באוניברסיטה של ברלין, 
עבד בבאנק בווארשה ואח״ב עבר לפטרבורג. כאן התחיל 
נוטל חלק פעיל בבניית מסילות־הברזל ברוסיה, שעליהן גם 
חיבר כמה מחקרים, וכן ייסד כמה חברות לבאנקאות, לאשראי 
ולביטוח. ב 1877 נתמנה חבר הוועד המדעי של מיניסטריון־ 
הכספים. 

ב׳ נתפרסם בעיקר בפאציפיסטן וכמחברו של ספר בן 6 
כרכים בשם 11 0:14 ) 11138 8011113 8 76x889001 ץ 1 /ץ<£ 
\מ 0780111688 14 ( 0 ) 18789601 ; 0 ח ("המלחמה העתידה מב¬ 
חינה טכנית ומדינית״), 1898 . הספר זכה להצלחה מרובה 
ותורגם לאנגלית, צרפתית, גרמנית ופולנית. ב׳ דן בספרו זה 
בסיבותיה של המלחמה וכן בתוצאותיה החברותיות והכל¬ 
כליות. הוא ניסה להוכיח, שבעתיד תהא המלחמה בגדר 
הנמנע מחמת ההוצאות העצומות, שתהיינה כרוכות בניהולה, 
ושהאימסריאליזם הכלכלי אין בו כדי להביא רווח. רבים 
רואים בהשפעה, שהיו לב׳ ולספר( על הצאר ניקולאי 11 , 
אחד מן הגורמים, שהניעו את הצאר לכנס ב 1898 את ועידת- 
השלום בהאג, שנועדה לבקש דרכים להגבלת ההזדיינות 
וליישובם של סיכסוכים בינלאומיים בדרכי־שלום. 

אע״פ שב׳ המיר את דתו בקאלוויניות, הירבה להתעניין 
בשאלת־היהודים ואף פעל במרץ לשם שיפור מצבם של 


היהודים בקיסרות הרוסית. אחר הפוגרומים של שנות ה 90 , 
כשהיתה צפויה סכנה ליהודי־רוסיה שמצבם החוקי יוחמר — 
בהשפעת הצעותיה של הוועדה הממשלתית בראשותו של 
סגן שר־הפנים וו. ק. פלוה, שסיימה ב 1891 את עבודתה, 
החליט ב׳ לצאת להגנתם. הוא הגיש שורה של תזכירים 
לממשלה, שבהם תבע את ביטול הפליתם לרעה. בספר 
כבד־משקל (ברוסית), שסיימו רק ב 1901 ("השוואת הרמה 

החמרית והמוסרית במחוזות המערביים הוליקורוסיים והפו־ 

¥ 

לניים״. 5 כרכים), נתן תיאור מפורט ממצבם הכלכלי של 
היהודים ברוסיה וניתח ניתוח מעמיק את תפקידם בחיי 
הכלכלה הרוסית על כל ענפיה: במלאכה, במסחר ובתעשיה. 
לשם הכנת החיבור גייס ב׳ חבר של עוזרים מדעיים וחוקרים 
ובראשם הכלכלן הרוסי א. פ. סובוטין. העבודה נתבססה על 
מחקרים סטאטיסטיים מקיפים, ביחוד בתחונדהמושב, והיתה 
בעלת אופי אפולוגטי מובהק. מגמתה העיקרית היתה להשיג 
על טענותיה של הממשלה הרוסית נגד היהודים ולהוכיח, 
שלא רק שאין הם מביאים נזק לכלכלה הרוסית, אלא, להפך, 
ברכה מרובה צפונה בהשתתפותם בה. ספר זה, שעל הכנתו 
הוציא ב׳ הרבה מאות אלפי רובלים, לא זכה לתפוצה כלשהי, 
שכן לאחר שנדפס ?זר ועד־המיניסטרים לחסלו, והספר הועלה 
באש. במקרה ניצל מידי הצנזורה מספר של טפסים, שנעשו 
יקרי־מציאות עוד באותה תקופה. תוכן הספר נודע ברבים 
הודות לסיכום, שנתפרסם ע״י א. פ. סובוטין בשם "השאלה 
היהודית באורה הנכון". 

משנת 1897 ואילך נתקרב ב׳ לעבודת האיק״א ברוסיה 
ותמך בה. כמו־כן התחיל מתעניין בציונות ואף קשר קשרי־ 
ידידות עם תאודור הרצל. הרצל נפגש עם ב , ביוני 1899 בשעת 
ועידת־השלום בהאג, שלשם בא לבקש קשרים אל מקורביו 
של הצאר כדי שיעזרו לו להתקבל לראיון אצלו. ב׳ הבטיח 
להרצל את תמיכתו, ובאמצעותו של ראש הממשלה הרוסית 
דה סמאל ( 81331 ש 11 ) אף העביר טלגראפית לצאר תזכיר, 
שבו ציין את פעולתו של הרצל בהאג לשם השלום ומסר 
פרטים על מכתבו של הרצל אל הדוכס מבאדן בדבר הצורך 
בשינוי עמדתה של גרמניה בשאלת הבוררות הבינלאומית.— 
לפי בקשתו של הרצל, השתדל ב׳ ביולי 1899 בפגי השל¬ 
טונות הרוסיים בביטולו של האיסור להפיץ ברוסיה את 
מניותיו של ה״באנק היהודי הקולוניאלי". 

ת. הרצל, ספרי הימים. ד׳, תרצ״ד (מסתח)! נ. סוקולוב׳ 
אישים: יאן גוטליב בלוד, הצפירה, 1926 , גל׳ 1 , 7 , 13 , 19 , 

25 , 31 , 37 ! ע. נ. פרענק, יאן כלאך, משומדים אין פוילן 
אין 19 ־טען יארהונדערט, 11 , 1924 ! ש ץ גינזבורג, יאן 
בליאך, היסטארישע ווערק (נייע סעריע). 11 , 1946 , 209 ־ 221 ! 

71 ( 7 >< 8100/1 ( 1107 0/107171 ! ,ץ 3$$ ? ש!ז 10 )שז 6 ,זש 1 ז 11 ס$ ת 0 ־\ . 8 
- 0110 ( 77 ) 1 ( 17 ! 10 > ! 1 ( 747 (/() 444 ( 7 (£ 17 ( 2 11011 /!/ 71 ) 1 >) 0 ,^־ 7 <׳!! 71 ( 0 ! 

; 1902 , 1.14200 171 ! 14111 )! 1 ) 711771 ) 1 >)( 87 11 ( 7 (( ■!£) 71 )/ ( 7 ) 01 ( 7 
1( 810(/) 07x1 1/1( \1 )>!(><771 0 / 8'07 <47x1 > חס)( , 5 !זז 0 י 1 . 44 . 0 
, 8100/7 ) 1 > ( 007 [ ) 1 > )!) 81 030 [— ( 1884 — 1947 , 
פאריס), סופר צרפתי. ב׳, בן למשפחה יהודית 
עתיקה מאלזאס ומוסמך למדעי ההיסטוריה, שימש תחילה 
פורה בכמה בתי־ספר תיכונים בערי־השדה בצרפת! ב 1913 
נתמנה כמורה להיסטוריה וספרות ב $315 ת 3 ז? 1 טז 511 ח 1 שבפי- 
רנצה. את פעולתו הספרותית התחיל בחיבור רומאנים על 
נושאים מחיי־היהודים: ״לוי״ (ץ^£), 1912 , "ושות׳" (ז£ 
•' 0 ), 1918 ! בשני רומאנים אלה הוא מתאר את אורח־חייה 
של משפחה יהודית מאלזאס, שהיא ךבקה בבית־החרושת 
שלה ומנסה לסגל לעצמה את אורחיהחיים הצרפתי בלא 
לפגוע במסורות העתיקות שלה. על הספרים הטובים שלו 
נמנה ״הלילה הקורדי״ ( 1925 ,ש^ז 40 ) 1,3 ) — מעין 

ואריאציות על נושא מזרחי, כתוב בסיגנון מקסים, שבו מגלה 
המחבר דמיון עשיר. לאחר שניסה ללא הצלחה לכתוב רומאן 
בעל אופי מיתי בשם "סיבילה" ( 1932 , 61113 ץ 5 ), התחיל 
כותב ספרים דוקומנטאריים על נושאים מדיניים־חברותיים, 
בשם הכולל ״מסות להבנה מרובה יותר של זמני״ ( £55315 
5 <} 1 זוש 1 חסחש שז 1 )חשזנן 1 ם 0 ש ^ש 1 תז זטסק). אח״כ חיבר שורה 
של ספרי־מסע, שהופיעו בשם הכולל "לגילוי העולם המוכר" 
(טחחסש ש^חסוזו 111 > ש 1 זש׳\ט 0 שש 1 > 3 * ביניהם "בטנים 
ובאנאנות״( 1929 , 5 שח 3 ח 63 1 ש 5 ש״שטס 303 ס) ו״על ספינת־ 
משא״ ( 1924 , 0 §ז 3 ש חט זט 5 ). בשנותיו האחרונות זנח 


ב׳ את הספרות והתמסר לפעילות מדינית לטובת השמאל 
הקיצוני. — ב 1922 ביקר בא״י. אחר פלישת היטלר לצרפת 
מצא מפלט ברוסיה. 

3 ל 1 ןד, יוסף שמואל ( 1850 , דיקלה, גאליציה המזרחית — 
1923 , וינה), רב וסופר. עזב בנעוריו את בית אביו, 

שהיה נחתום עני ולא היה ביכלתו לחנכו. למד אצל הרב 
ר׳ יצחק שמלקיס בבז׳ז׳אני ואח״כ בלבוב אצל הגאון ר׳ 
י. ש. נתנזו׳ן. ולאחר נדודים מרובים הגיע לאייזנשטאט, שבה 
למד בבית־המדרש של ד״ר עזריאל הילדסהיימר. כמדכן 
למד באוניברסיטות של מינכן וציריך, ובזו האחרונה הוכתר 
ב 1875 כד״ר לפילוסופיה. לאחר ששימש כרב בכמה קהילות 
קטנות נתמנה ב 1877 כרב בפלוריסדורף הסמוכה לווינה 
ושימש מרצה בביהמ״ד לרבנים בווינה מייסודו של ד״ר א. 
ילינק. בזמן פעולתו בווינה גברה באוסטריה התנועה האנטי¬ 
שמית, וב׳ התחיל נלחם בה מלחמת־חזית. הוא פירסם 
חוברות ועלונים, ביחוד נגד פרוס׳ אוגוסט רולינג, שזייף 
בכתביו קטעים מן התלמוד. כשרולינג הביע את נכונותו 
להעיד במשפט עלילת־הדם של טיסא־אסלאר בשבועה, 
שהיהודים משתמשים בדם־נוצרים, פירסם ב׳ הודעה בעיתו¬ 
נות, שהוא מוכן לשלם לרולינג סך של 3,000 זהובים אם זה 
האחרון יוכל לתרגם תרגום נכון דף אחד מתוך התלמוד. 
רו׳לינג הגיש נגד ב׳ תביעה משפטית, אך הסתלק מן המשפט 
קודם מתן פסק־הדין ואף הוכרח כתוצאה מכך לוותר על 
הפרופסורה שלו בפראג. 

ב 1884 — 1921 הוציא ב׳ לאור שבועון מוקדש למלחמה 
באנטישמיות בשם 111 זן 1 ש 5 תשו 1 ש 0 ז \\שו 1 ש 15 ן 1 ש 1 שזזש 051 . ב 1883 ־ 
1885 , 1885 — 1891 , 1891 — 1895 היה ב' ציר בפארלאמנט 
האוסטרי ממחודהבחירה של קו׳לומיה־בוצ׳אץ׳־סניאטין. 
ב 1885 ייסד את האירגון להגנה על שיווי־הזכויות של יהודי- 
אוסטריה (תש 1 )ט( זש 11 ש 1115 ש!שזזשז 05 130100 ). בחוברת שלו 
11 ש 1 שזזש 051 ח 1 160 ) 0 ( ש 11 > 1 >חט 151 ׳*י 2 031100316 זש 19 ( 1886 ) 
נקט עמדה לאומית־יהודית. ב׳ היה מחובבי-ציון, אך נלחם 
בציונות המדינית ותקף את ד״ר הרצל. קודם פטירתו ביקר 
בארץ־ישראל. 

נוסף על כתבי־הפולמוס שלו פירסם ב׳ כמה ספרים במדעי- 
היהדות. ביניהם: 8001165 165 ) £0151611002 (שחח 2 תטז(} 5 ז 11 
£0116161, 1872 ("מוצאו והתהוותו של ם׳ קהלת")! תש 11 >ט $1 
- £1 ח 3150116 ־וי 1 ש 311-11 זש 1 > 5303011002 זש 6 6 ] 011 ! 065011 זט 2 
1875 י זט 31 זש 1 ("מחקרים לתולדות כינוסה של הספרות 
העברית העתיקה״)! 1876 ,חש 1 ח 3 ק 5 10 0660 ( 016 ("היחד 
דים בספרד")! 611111501160 101 110110 ) 805130 61160151150116 ]£ 
1879 , £3000 ("יסודות הלניסטיים בכתבי־הקודש")! - 1 שט 0 
1881 ,ח 31113 א £6551025 20 313116160 ? 1 >חט מש 1 ("מקורות 
ומקבילות לנתן החכם של לסינג״)! 1882 ,ח 11 > 80 ח 3 ש! 
("!'אן בודן")! חש 5 ש׳) 55 §חטו 1 ש 21 ז£ 1 )חט £1601601315011016 
1884 ,ח 11061 סע 31160 160 > 601 ("בתי־ספר יסודיים ומערכת־ 
החינוך בעמי״הקדם")! 161 > £0151611002 זש 1 ) 065011101116 
1884 , 613101 * £1 11501160 ) 131010 ("תולדות התהוותה של הספ¬ 
רות התלמודית")! . £6660 01610601 5 ט 3 £11006100260 
1924 — 1922 (״זכרונות־חיי״)! 1923 , ¥611561 610 1 >חט 1 ש 3 ז 15 
("ישראל והעמים"). זכרונותיו תורגמו לעברית ע״י ש. שלום 
(שני כרכים, ת״א תרצ״ג). 

, 6 וז 5011 תש 11 שס^\ . 051611 ) 8100/1 . 5 .ן . 0 <£ , ¥313 \תו 1 ז 0 ./! 

.( 20.11.1920 
נ. 0 . נ. 


819 


גליד, מרדכי אליעזר — בלוף, שמשון הלדי 


820 


בלוך, מרףכ ץ אליעזר — ! 81001 ■! £11020 5 ט 0 ז 43 ן — 

( 1723 , אנסבאך [באוואריה] — 1799 , קארלסבאד), 

רופא חואולוג יהודי. ב׳ היה בנו של סוזזר־זעיר עני ז בנעוריו 

קיבל חינוך יהודי־מסרתי בלבד, אך בגיל של 19 התחיל לומד 

1 ¥ 

גרמנית, צרפתית ולאטינית ומתכונן ללימודים אוניברסי¬ 
טאיים. בסיועם של קרובים אמידים למד רפואה בפראנקפורט 
ענ״א וקיבל תואר־דוקטור ב 1747 . הוא נתיישב כרופא בברלין 
ובמשך זמן קצר יצא שמו לתהילה בכל חוגי־החברה. משה 
מנדלסזון (ע״ע) היה מידידיו ומן החולים שב׳ טיפל בהם. — 
ב׳ קנה לו מקום בתולדות הזואולוגיה ע״י עבודתו במורפו־ 
ללגיה ובסיסטמאטיקה של הדגים. מהכנסותיו מפעולתו 
הרפואית הקים לעצמו אקוואריום ואוסף ימי, ועל סמך 
מחקריו ומתוך שימוש בכל הספרות המדעית, שנוצרה עד 
זמנו, ביצע את מפעלו הגדול באיכתיולוגיה (ע״ע) —החיבור 
״תורת־הדגים הכללית״(זש!) 8050810810 זג 311 א 1120010100 ^ 
ש 15011 ?) ב 12 כרכים ( 1782 — 1795 ), שבו תיאר ומיין יותר 
מ 1,500 מינים של דגים. אע״פ ששיטת־המיון של ב׳ היתה 
פרימיטיווית ושטחית, נודע לספרו, המצטיין בתמונותיו 
וציוריו, ערך מדעי עד ימינו. ב׳ כתב גם כמה חיבורים 
קטנים על נושאים רפואיים וזיאךלו׳גיים. 

, 39 .? 00110115011 . 4 ) 14 . 015011 ) . 8 •£ ■ 4 ! ,ן}ז 5 נ 111 :>$ז 11 ־ 1 .ן 

-?סו/ .: £05 . 1 /ק 0 ? 8 ס 81 ) . 8 .£ . 14 ,ח 0 תז 10 ב$ . 14 ; 1913 .( 900 
. 1929 ,( 1 , 47210 ? 0007080040 

?לוך׳ סרק — ! 81001 0 -! 43 א — ( 1886 , ליון — 1944 , טרוו 
0x1 ס/יש■!!־], על־יד ליון), היסטוריון צרפתי יהודי. 

ב׳ שימש פרופסור לתולדות יה״ב באוניברסיטה של סטראס־ 
בור ( 1919 — 1936 ) ופרופסור לתולדות-הכלכלה בסורבונה 
(מ 1936 ואילך). בימי מלחמת־העולם 1 שירת בהצטיינות 
בצבא הצרפתי. בדרגת־קצין. בימי מלחמת־העולם 11 היה 
ממנהיגיה של 14178 ? ( 8051513000 10 > 17015 10015 זוש׳ 1 ! 8401 — 
"תנועות־המרי המאוחדות")! הוא נתפס ע״י הגסטאפו והוצא 
להורג ב 16 ביוני 1944 . 

ב׳, שזכה לפירסום מרובה כמלומד בתחומי תולדות 
הכלכלה והחברה, ביחוד בימי-הביניים, חיבר; "ליל־דה־ 
סראנם״ ( 3000 ■!? 10 > £110 ), 1913 ! "מלכים וצמיתים" 
( £5 זש 5 ! 0 8015 ), 1920 ! "התכונות המקוריות של תולדות 
הכפר הצרפתי" ( 0 ז 815101 ' 1 010 x ט 18103 ז 0 05 ז 0 ! 30 ז 03 £05 
£03093150 310 זטז), 1931 ! ״החברה הפאודאלית״ ( 5001016 £3 
£0001310 ), 2 כרכים, 1939 — 1940 . ב 1929 ייסד, עם ליסין 
פוור ( 0 ז <\ £06 0100 !!£), את כתב״העת 0 ז 1 ס 1115£ ' 1 ) 003105 ^ 
5001310 0£ 0 טן 10 הח 00000 , שבו פירסם הרבה מאמרים וסקי¬ 
רות על ספרים. אחר מותו הופיע ספרו: "התבוסה המוז¬ 
רה — כתב־עדות, שנכתב ב 1940 " (, 10£31£0 ) 0 זן 30 ז 0£ '£ 
1940 סס 00111 £0010180320 ), 1946 . 

א. ז. 

בלוך, מעה אךיה (תקע״ה/ 1815 , רנשבורג [ 8 ז 0 ק 8005 ], 
בוהמיה — תרם״ט/ 1909 , נדי־מארוש [־ץ§ 3 א 
05 ז 3 !ח], על־יד בודאפסט), מחבר ספרים בתולדות־ההלכה 
ובחקר המשפט התלמודי. ב׳ שימש ברבנות בכמה מערי 
בוהמיה ומוראוויה. ב 1877 נתמנה ב׳ (עם דוד קאופמן ובנ¬ 
ימין זאב בכר) כמרצה לספרות התלמודית ולפוסקים בבית- 
המדרש לרבנים בבודאפסט וכראש חבר־המורים של מוסד 
זה. בתפקידים אלה שימש ב׳ 30 שנים רצופות. 


חיבורו הראשי של ב׳ הוא ספר "שערי תורת התקנות" 

(ב 7 כרכים, תרל״ט—תרס״ו), הדן על סמך המקורות התלמו¬ 
דיים בתקנות של חכמי־ישראל מימות משה עד חתימת- 
התלמוד. מעין השלמה למחקרו זה הוא ספרו "שערי המעלות" 
(תרס״ח) — פירוט של כל המעלות והמדרגות של הקדושה, 
הטהרה וטהרת־המשפחה, שקבעו החכמים בעלי המשנה 
והתלמוד. בשנתונים של בית־המדרש לרבנים הנזבר 
ובתדפיסים מיוחדים נתפרסמו מחקריו של ב׳ על המשפט 
המקראי והתלמודי, בגרמנית ובהונגארית: - 05315011 !״ 035 
0112011-0081 ? 5080 ! 1 > 11 רת 131 (המשפט המשטרתי לפי תורת 
משה והתלמוד, 1879 ); 3011 ״ זן 0 נ 101 >ז 02055-0 זק 1 !׳! 71 010 
800810 1 ן 101501101 כ 1 נ 31 ז- 05315011 ת 1 (סדרי דיני־ממונות לפי 
משפטי תורת משה והחכמים, 1882 ); ז 10 > ס! £18110 010 
£4313083 (תורודהמוסר בהלכה, 1886 )! - 00531508 ! 035 
0081 ז 8 ז£ 131031x115080 (משפט״הירושה לפי תורת משה 
והתלמוד, 1890 ); - 11 >נ 11 זז 0531508-131 תז 0308 3£ ז£ז 0 ^\ ז 00 
800810 508000 (החוזה לפי משפטי התורה והתלמוד, 1893 ) 1 
0081 ז 805112 00531508-1310000115080 ״ 035 (משפט־הקניין לפי 
תורת משה והתלמוד, 1897 )! 115080 }טתז 000531508-131 035 
00 ז £38 ז 0 ־ 108151 זש 3£8 ז 51 (נוהל דיני־ענשים לפי תורת משה 
והתלמוד, 1890 ); - 000531508 0308 ז 1$083£ > 0 נורחז 7 0 \ 010 
800810 רת 11$080 >נ 1 וס 31 ! (האפיטרופסות לפי משפט התורה 
והתלמוד, 1904 ). 

ב׳ הוציא לאור על-פי כמה כתבי־יד תשובות למהר״ם 
ב״ר ברוך (ר׳ מאיר מרוטנבורג) שלא נדפסו קודם לכן 
(ברלין, מקיצי נרדמים, תרנ״א). כן הביא לדפוס שנית את 
שו״ת מהר״ם הנזכר, שיצאו בפראג שס״ח בצירוף הערות 
ומראי־מקומות (פרסבורג תרנ״ה, והוצאה שלישית בודאפסט 
תרנ״ו). 

ם. נ. צ. 

בל 1 ך, פליןס — 81008 ^ £01 — (נו׳ 1905 , ציריך), 
פיסיקן יהודי־אמריקני ממ 1 צא שווייצי. למד בשווייץ 
ובגרמניה, וב 1932 נתמנה כמרצה לפיסיקה באוניברסיטה של 
לייפציג. אחר עלייתם של הנאצים לשלטון היגר לאמריקה. 
מ 1934 ואילך הוא משמש פרופסור לפיסיקה באוניברסיטה 
של סטנפורד (קאליפורניה). ב׳ היה מן הראשונים, שהש¬ 
תמשו בתורת-הקוואנטים לגבי המצב המוצק של החומר, 
ופתרוניו למשוואת־שרדינגר במקרה של פוטנציאל מחזורי 
במחזוריות הסריג ("פונקציות־ב׳") מונחים ביסודה של 
תורת־המתכות המודרנית ( 1928 ). ב׳ חקר את מוליכותן של 
המתכות בטמפראטורות נמוכות וקבע את אופן התלות של 
המיגנוט הספונטאני בטמפראטורה (״חוק־ב׳״. 1930 ).מ 1936 
ואילך תרם ב׳ תרומות רבות־ערך להכרת הפיסיקה של 
הגרעין האטומי (ע״ע), ביחוד מבחינת התכונות המאגנטיות 
שלו, ולהכרת הנויטרון וקרינת־הנויטרונים. ב 1952 הוענק 
לו (ביחד עם פרסל) פרס־נובל לפיסיקה. 

בל 1 ןד, עמעון הלוי ( 1784 — 1845 ), מראשוני הסופרים 
העבריים בתקופת־ההשכלה. נולד להורים אדוקים 
בעיירה קוליקוב הסמוכה ללבוב (גאליציה). בעצת דודו, 
המשכיל ברוך צבי ניי מן העיירה ז׳ולקיב, הסכימו הוריו 
של ב׳ ללמד את בנם גם תנ״ך, שלא כמנהגם של יהודי* 
גאליציה באותם הימים, ובהשפעתו של דודו זה השתלם 


821 


כלוך, שמשון הל ד — כלום, לאון 


822 


ב׳ גם בגרמנית ובמדעים כלליים. מספר שנים היה ב׳ 
תלמיד־חבר של ר׳ נחמן קרוכמל (ע״ע) וידיד קרוב של ר׳ 
שלמה יהודה רפפורט (ע״ע), ומשניהם למד הרבה. לערך 
ב 1804 נשא אשד, מעיר זאמושץ שבפולניה הקונגרסאית 
ועבר לדור בעיר זו, שבה הירבה לקרוא בספרים עבריים 
ולועזיים ולהעשיר את ידיעותיו. ב 1809 פירסם את חיבורו 
הראשון: מהדורה חדשה של "אגרות הרשב״א" נגד הפילו¬ 
סופיה, ביחד עם "אגרת ההתנצלות" של ר׳ ידעיה פניני 
הבדרשי בעד הפילוסופיה, בצירוף הקדמה של המהדיר, שבה 
הוא משתדל להסביר, שהרשב״א לא התנגד ללימוד הפילו¬ 
סופיה בכלל, אלא רק ללימוד הפילוסופיה בגיל צעיר יותר 
מדי. כשנתיים ( 1813 — 1814 ) עבד ב׳ כמגיה לספרים עב¬ 
ריים בבית־הדפוס של אנטון שמיד בווינה, ובאותו זמן 
( 1814 ) פירסם תרגום עברי (לפי התרגום הגרמני של ד״ר 
מארקים הרץ) לחיבורו של ר׳ מנשה בן ישראל (ע״ע) 
01 סזס 336 > 10 ¥ 106110136 , בשם "תשועת־ישראל", בצירוף 
מבוא ותולדות המחבר כתובות בידי דויד חפשי (=פראנקו 
מנדס, ע״ע). ואולם את מקומו בספרות העברית קנה לו 
ב׳ ע״י חיבורו "שבילי־עולם", גאו׳גראפיה כללית ראשונה 
בלשון העברית. שני חלקיו הראשונים של חיבור זה, על 
אסיה ועל אפריקה, יצאו בחייו של המחבר ( 1822 , 1827 ), 
ואילו החלק השלישי, הבלתי־גמור, על אירופה, בתוספת 
כמה מחקרים, מכתבים ושירים, יצא ב 1855 , אתר מותו, 
בשם "זהב שב״ה" (ר״ת של שמשון בלוד הלוי). הספר זכה 
לארבע מהדורות ופירסם את מחברו בספרות העברית. 
בעיקרו הוא תרגום־עיבוד של ספרי־גאוגראפיה גרמניים, 
אד ב׳ ידע לתת לחיבורו צורה וסיגנון עבריים־עממיים, 
שמשכו אח הלבבות ע״י מה ששילב בתוכו סיפורים על 
תופעות בלתי־רגילות בארצות רחוקות, סיפורים עטופים 
צעיף של מסתוירין ואגדה, וכן גם הקדיש בספרו תשומת־לב 
מיוחדת למקום, שתופסת בתולדות־ישראל בעבר ובהו׳וה 
כל ארץ, שעליה הוא דן. לשונו של ב׳ ב״שבילי־עולם" 
היא מליצית קיצונית ומסורבלת מאוד אפילו לגבי תקופתו 
שלו, וכן פוגמות במבנה־הספר ההערות המרובות שלא 
לעניין, שהן גדושות פילפולים תורניים וחקירות מייגעות 
בחכמת־ישראל. ב 1840 פירסם ב׳ תרגום עברי מחיבורו 
של לאז׳פדלד צונץ (ע״ע) "תולדות רש״י" בצירוף תיקונים 
והערות, שיש בהם 'גם תוספות חשובות למקור הגרמני. 
את שנותיו האחרונות בילד, ב׳ בבדידות בעיירת־מולדתו 
קוליקוב כשהוא צמוד אל מיטתו מחמת מחלה ממושכת. 

יוסף קלוזנר. היסטוריה סל הספרות העברית החדשה, כרד 

ב', תשי־יב 2 , עמ׳ 368-350 ! גרשום באדר, מדינה וחכמיה, 

תרצ״ד, עמ׳ 43-42 . 

ג. א. 

3 ל 1 ם, לא 1 [ — 81001 £600 —( 1872 , פאריס — 1950 , 
שם), מדינאי וסופר צרפתי־יהודי. ב׳ היה בנו של 
סוחר אמיד ממוצא אלזאסי. למד משפטים ונתבלט בצעירותו 
כמבקר תיאטרוני. ב 1895 צורף למועצת־המדינה ( 0005611 
: 3 :££>), וב 1899 נצטרף — בהשפעתו של ז^רס — לתנועה 
הסוציאליסטית. בימי מלחמת־העולם 1 , בתקופת כהונתו של 
מארסל סנבא ( 131 ) $ 601 ) כמיניסטר לעבודות ציבוריות, 
שימש ב׳ כמנהל משרדו. ב 1919 נבחר לבית־הנבהרים, ולאחר 
שנים אחדות נעשה מנהיגה של המפלגה הסוציאליסטית. 
כשנתפלגה המפלגה ב 1919 , עמד ב׳ בראש קבוצת־המיעוט, 


שסירבה להצטרף אל הקומינטרן. בהנהגתו הקימה המפלגה 
״גוש שמאלי״ ( 1924 ). 

ב׳ סירב להשתתף בממשלות לא־סוציאליסטיות, אך קיבל 
עליו את תפקיד הראשות של הממשלה, שנשענה על מה 
שקראו "חזית עמ¬ 
מית": קואליציה של 
מפלגות שמאליות ( 4 
ביוני 1936 ). ב׳ הוא 
הסוציאליסטן הראשון 
(והיהודי הראשון), 
שכיהן בתפקיד זה 
בצרפת. בימי־כהונתו 
הנהיג שבוע של 40 
שעות־עבודה, הלאים 
את תעשיות־המלחמה 
ותיקן תיקונים סוציא¬ 
ליים אחרים. כדי לפ¬ 
תור את קשייה הכס¬ 
פיים של צרפת ביקש 
לו סמכויות לשעת־ 
חירום, אך הסנאט 
השמרני סירב להעני¬ 
קן לו. כתוצאה מכך התפטר ב׳ ביוני 1937 . לאחר מכן 
שימש כממלא־מקום של ראש־הממשלה בקאבינט של שוטאן 
( 1937 — 1938 ) וב 1938 (מארם—אפריל) שימש שוב כראש־ 
ממשלה. 

כמתנגד למשטר פט ן נאסר בסוף 1940 והובא למשפט 
בעיירה דיון ( 111001 ) קרוב לקלרמו׳ן־פרן כנאשם בגרימת־ 
המלחמה! אבל עמידתו האמיצה גרמה, שהחקירה המשפטית 
נגדו הופסקה לאחר שבועות אחדים. לאחר מכן הושם 
במשמר בגרמניה וב 1945 שוחרר ע״י האמריקנים. בדצמבר 
1946 הקים בצרפת ממשלת בין־הזמנים, שנתקיימה עד 
שנבחר הנשיא הראשון של הרפובליקה הרביעית. 

כתביו העיקריים כוללים: "שיחות חדשות של גתה 
עם אקרמאן״ ( 60 ע 3 006:116 16 > 05 ס!: $3 זס׳\חסס 5 ס 611 ׳\ 0 סא 

1901 , 61013110 *>£); ״בתיאטרון״ ( 163:1-6 ) 1 73.0 4 כרכים, 
1905 — 1911 ): ״על הנישואים״ ( 1907 , 13£6 ז 13 ח 00 ) 5 
״סטנדאל והביליזם״ ( 1937 , 06 ו 115 ץ 6 נ) 16 : 6 5:60611131 ); 
.בעיות״השלום" ( 937 ! ,\ 31 ק 13 36 > 5 סו 160 נ 1 סזנ} £6$ ); 
״השימוש בכוח־השלטון״ ( 1937 ,ז!״י\ 0 סק 10 > £6x610156 ); 
״בסולם אנוש״ ( 1945 , 0013106 !) 160116116 .!/); "זכרונות 
על משפט־דרייפוס״ (, 05 )ץ 6 זמ 1306 )^* 1 ז 50 5 ז 1 ח 6 ׳\ 0 ס$ 
1935 ). 

את רעיונות־היסוד שלו על היהודים הביע ב׳ בספרו 
״שיחות חדשות״; הוא קובע בו, שהיהודים מתאימים לסר 
ציאליזם יותר מכל שאר העמים. קודם מלחמת־העולם 1 לא 
הקדיש ב׳ לענייני־היהודים אלא תשומת־לב מועטת בלבד, 
אך מ 1919 ואילך התחיל מתעניין באופן פעיל בארץ־ישראל. 
ב 1927 נצטרף לוועד הפררציוני "צרפת—ארץ־ישראל", 
ולאחר זמן מועט פירסם בבטאונו של ועד זה מאמר, שבו 
הציע הוצאת מלווה בינלאומי ליישובה של ארץ־ישראל 
בחסותו של חבר־הלאומים. ב 1928 נצטרף לוועד הבינלאומי 
למען ארץ־ישראל. בשנה שלאחר מכן נעשה חבר של הסוכנות 
היהודית. זמן מועט קודם מותו סיכם את עמדתו כלפי 



לאו : בלים 



823 


כלום, לאון— כלומנסלד, יהודה קורט 


824 


הציונות כלהלן (פברואר 1950 ): "יהודי צרפתי, אדם, שנולד 
בצרפת משלשלת ארוכה של אבות צרפתיים, ואינו מדבר 
אלא בלשון ארצו, ויונק בעיקר מתרבותה, וסירב לעזוב 
אותה בשעת סכנה חמורה שבחמורות לנפשו — הריני 
משתתף בכל לבי במאמץ הנפלא, שהועבר בדרר נם 
מספירודהחלום לספירת המציאות ההיסטורית, מאמץ, שמב¬ 
טיח מעכשיו מולדת מכובדת, עיווה וחפשית לכל אותם 
היהודים שלא זכו, כמוני, למצוא אותה בארץ שנולדו בה. 
עקבתי אחר מאמץ זה למן היום, שהנשיא וייצמן העמידני 
על מהותו. תמיד הרגשתי את עצמי סולידארי ביחס אליו, 
וכיום — יותר מבכל זמן אחר". 

ח. וייצמן. מסה ומעש, תש״ט! , 8111111 £000 , 130 ח 1011 ע . 84 
, 1 ) 810011 סו 1 ) 80 81001 ,!״״/ 5 00 )£ , 6$ ) $101 .א ; 1937 
1 ) 1111 הו 111 , 811011 ס 0 ס£ , 1500 ) 3 ) 143 .' 1 1 ) 1 ) 3 13501 ? . 0 ; 1937 
, 8111111 00 ) 8 ס *{ 11111 ( ) 0 , 1810 ( 001 . 13 ; 1938 , 11111111 ) 51111 
101111 )( ) 111 104 ! 500111111111 11 ) 11 ) 81 ,( 10 ) 01 ( 3111 .£ ; 1938 
;( 1954 1 ו־וג)\/ , 1 1 ז 3 ק , 1 ׳\\ . 01 ״ , 114111011 ( 8111101111 ) 1/1011 ) 011 
. 1951 , ) 1100111 1 ) 1111 ( , 8111111 1-0011 , 8101061 .!/ 

א. ז. 

3 לום ׳ 1 ^ 01 — ת 1 נ 811 1 ז 8086 — ( 1804 — 1848 ), סופר 
ופוליטיקן גרמני. ב׳, בן למשפחה עניה, נעשה 
שמש של תיאטרון בלייפציג ועלה לדרגת מזכיר־המנהל. 
חיבר מחזה בשם ״השיחתר של קאנדיה״ ( 0£ ט 61 ז) 86 010 
113 ) 030 ת 0 ׳י) והשתתף בעריכתו של לכסיקון כללי לתיאטרון 
( 1842 — 1839 < ת 0 ^ 6x1 ^^־•^ 6 ז 1163 ד $:)ת 61 רח 6 § 11 ^). באותו זמן 
התחיל ב/ שהיה נואם מלהיב, נוטל חלק בחיים הפוליטיים 
של לייפציג, ועד מהרה נעשה מנהיגם של הליבראלים. כן 
פירסם כמה חיבורים במדע־המדינה, וב 1848 נבחר כציר 
לאספה הלאומית בפראנקפורט ונמנה עם מנהיגי השמאל 
הראדיקאלי. באוקטובר אותה שנה נשלח לווינה כדי למסור 
את ברכת מפלגתו למהפכנים, שנלחמו אז בעיר זו בצבא 
האוסטרי (ע״ע אוסטריה־הונגריה, ע׳ 989 ). ב׳ השתתף 
בהגנודהעיר, ואחר כיבושה נידון למיתה ונורה ( 9.11.1848 ). 
מיתתו עוררה התמרמרות בחוגי הליבראלים בגרמניה וב׳ 
נחשב בין קדושי המהפכה הגרמנית של 1848 . מבחר נאומיו 
וכתביו ( 160 ) 1 ־ $681 1 ) 110 160 ) 86 38116 ׳!\ 115£6 ^ 2 ) יצא ב 2 
כרכים ב 1879/81 . 

. 1878 .. 8 11 ) 80/1 , 811101 . 1 ־ 1 

בלימנ 3 ך. יוהן פך־יךויןז — - 8111 11 :>״ 1 ):>!ז? 108300 

03608308 — ( 1752 , גותה — 1840 , גטינגן), חוקר 
רפואי ואנתרופולוג גרמני ; אבי האנתרופולוגיה החדשה 
וחקר־הגזעים המדעי. ב׳ למד את מדעי הטבע והחי ("בלי 
האדם") בינה, ואח״כ למד רפואח בגטינגן והוסמך כרופא 
ב 1775 . הוא היה תלמידו של ק. ו. ביטנר (■ 8111x061 ./ע . 0 ), 
חוקר מקורי ויוצא־דופן, שעשה בהרצאותיו את האדם לנושא 
מרכזי של המחקר המדעי ! השפעתו קבעה את דרך־חייו של 
בי. ב׳ פעל בהצלחה כרופא, ב 1778 נתמנה פרופסור לרפואה 
בגטינגן, ומאז ישב כאן עד סוף ימיו. ב׳ חיבר ספרים במדע 
הרפואי, שהיו חשובים בשעתם: 1036 § 51010 ץ 8 ? 1051110110065 
(״יסודות הפיסיולוגיה״), 1787 ! -ס 161086 §ז!ז״ ז 16 ) 181108 ) 1430 
116 ת 0310 \ 1 160 > (״ספר־עזר לאנאטומיה משווה״), 1804 , 
שהיה מפעל חלוצי במקצוע זה! -ז 11 ! 3 א ! 16 ) 18008 ) 1430 
£650810816 (״ספר־עזר לתיאור הטבע״), שהופיע מ 1779 עד 
1830 ב 12 מהדורות וניתרגם ללשונות אירופיות שונות. 


אך בעיקרו של דבר, קנה ב׳ את עולמו בפתיחת פרק 
חדש באנתרופולוגיה הפיסית (ע״ע). למעשה הניח את היסוד 
הראשון למקצוע זה כמדע בעבודת־הדוקטור שלו "על ההבד¬ 
לים הטבעיים שבמין האדם״ ( 30161316 ׳! 8001301 £606115 06 
3 ז!! 31 ת), 1775 , ששימש כ 100 שנים חיבור־למופת על חלוקת 
הגזעים (ע״ע גזע, עמ׳ 564 — 566 ). כלינה (ע״ע) וכחוקרים 
אחרים בני־דורו ביקש ב׳ למצוא סימני־הכר אנאטומיים 
סגוליים, שמבדילים 
בין האדם לבעה״ח, 
ואף ראה סימנים 
כאלה בסנטר הבולט 
ובעמידה הניצבת של 
השינים הקדמיות. אך 
בעיקר נתכוון להע¬ 
לאת דמותו הטבעית 
של האדם ומקומו 
במערכת־החיים. ב׳ 
היה תומך מובהק 
בתורה המונוגנטית, 
המנחת את המוצא 
האחיד של כל בני- 
האדם כבני מין אחד 
ואת שוויון־ערכם הביולוגי. הוא התייחס בתיעוב לסחר־ 
העבדים, נלחם לטובת קרבנותיו העיקריים — הכושים — 
ואסף חומר כדי להוכיח, שאין הם נופלים משאר בני־אדם 
בכושר שכלי, ואף אינם שונים מהם במידה ניכרת במבנה־ 
גופם. תרומתו העיקרית לאנתרופולוגיה היתד. הוכחתו, שאע״פ 
שמצויות קבוצות מרובות ושונות של בני־אדם, אין לתחום 
ביניהן תחומים מוגדרים, וכולן מצטרפות למערכת רציפה! 
הכרה זו משמשת אבן־יסוד לכל הנסיונות—בעבר ובזמננו— 
לקביעת טאכסונומיה אובייקטיווית של המין האנושי. ב׳ 
הניח תחילה את מציאותן של 4 קבוצות גזעיות ראשיות! 
במהדורה השניה של ספרו ( 1781 ) הוסיף עליהן קבוצה 
חמישית, ובמהדורה השלישית והאחרונה ( 1795 ) קרא להן 
בשמות: קאווקאזית (מונח, שב׳ חידשו), מונגולית, אתיופית, 
אמריקנית, מאלאית — חלוקה, שהשפיעה על האנתרופו¬ 
לוגיה המדעית ועל המושגים המקובלים עד תחילת המאה 
ה 20 . — ב׳ הכין אוסף־גולגלות (שהוא עצמו קרא לו "גול־ 
גולתא" [ 001£0183 ] ושהוא שמור עד היום בגטינגן), שהיה 
הטוב ביותר בזמנו. הוא תיארו בספרו רססזסוסבס 001160110 
! £6011110 מ 111 ז 53 ז 6 ז ! 11 > ("אוסף־גולגלות של עמים שונים"), 
1790 — 1828 , שעל־ידיו נעשה ממניחי היסוד של הקרני(־ 
מטריה (ע״ע גלגלת, עמ׳ 771 ),. כמדכן היה הראשון, שפתח 
ותיאר גוויות חנוטים מצריים, שנמסרו לו לבדיקה על־ידי 
החברה המלכותית בלונדון. 

.? .( . 4 < ; 1840 ,. 8 . 8 .( סס 0 ). 0 / 1 ) 104 , 21110 ,)! 8431 . 13 .? . 14 
,) 81000 . 10.1011 ) 51 ) . 8 . 8 .( ) 4 ) 11 ף 1111011 / ) 810 % , 10016006 ? 
- 01 ( 810 1 )^ 001110 10 ) . 8 . 15683011 ) 0 .א . 14 ., 8 ; 1847 ,( 21 
• £01 ) 41 (סס £ 10/11111 !'. 8 . 8 ./ , 6 ) 11 ) 1150 ? . 14 ;( 1872 , 0 ) 101 
, 0 ) 00100 £ . 81/111 . 1 ) 0 . 018/1 ) 11 ) 2 1 ) 10 ) 1 0 ) 04 ) 11 ) 11 ^ 00 ^ 0 ) 4 

. 1937 .( 20 . 141 , 111 . 10 . 8/111 -. 8/14 
ג׳. ם. ט. 

בלומנפלד, יהוךה ק(ךט (נו׳ ב 1884 , מארגראבובה 
[כיום טרויבורג], פרוסיה המזרחית), עסקן ותעמלן 
ציוני. ב׳, בנו של שופט, נתחנך בנעוריו ברוח ההתבוללות. 



י .פ. נלומננאר 
ציור מיוחם לי. ה. ו. מישבייו 




825 


כלומנסלד, יהודה קורט — כלומסילד, מורים 


826 


הוא למד באוניברסיטות של ברלין, פרייבורג וקניגסברג, 
וכשהיה סטודנט נצטרף לתנועה הציונית ונעשה מנהיגו 
של הנוער הציוני האקאדמאי ואח״ב — אחד מן המנהיגים 
המובהקים ביותר של הציונות בגרמניה. מ 1909 שימש כמז¬ 
כיר ההתאחדות של ציוני־גרמניה, ב 1910 — 1914 — כמזכיר 
כללי של הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית (שמושבה 
היה אז בברלין), וב 1913 — 1914 — גם כעורך השבועון הציוני 
611 /י\:״<£. אחר מלחמת־העולם 1 היה ב׳ ממייסדי קרן-היסוד. 
ב 1924 — 1933 היה נשיא ההתאחדות של ציוני־גרמניה. ב 1933 
עלה ב׳ לא״י (שבה כבר ביקר חמש פעמים קודם לכן — 
לראשונה ב 1913 ). כאן נתמנה ב 1936 כחבר הדירקטוריון של 
קרן־היסוד. ב׳ השתתף כציר בכל הקונגרסים הציוניים מן 
הקונגרס התשיעי ( 1909 ) ואילך, והוא גם חבר של הוועד 
הפועל הציוני (מ 1920 ). ב׳ היה מראשי האגף הפרוגרסיווי 
של הציונות הכללית ומתומכיו הנאמנים של חיים וייצמן. 

בלימפונטין (ת 61 !תס£ות 13106 ), עיר־הבירה של מדינת 
אורנג׳ החפשית (ע״ע) שבברית אפריקה הדרומית. 

מספר תושביה כ 110,000 ( 1954 ), ויותר ממחציתם שחורים. 
ב׳ שוכנת בין גבעות נמוכות בפלט הגבוה (ע״ע אפריקה 
הדרומית, ברית־), בגובה של 1350 מ׳ מעל פני־הים, כ 12 
ק״מ מדרום לנהר־מודר (פלג של הואל) ובצומת של מסה״ב 
מקיפטאון ליוהאנסבורג ומקימברלי לדרבן. ב׳ משמשת שוק 
לתוצרת החקלאות וגידול־המקנה של הפרובינציה; יש בה 
טחנות־קמח, בתי־מטבחיים ובח״ר לשימורי־בשר וכן יש בה 
תעשיות של רהיטים, זכוכית ומתכת. בב׳ יש (מ 1855 ) 
אוניברסיטה, שלשון־הלימודים בה היא אפריקאנם, ובה שש 
פאקולטות ושני קולג׳ים. מקומה של ב , יפה לעריכת תצפיות 
בכוכבי השמים הדרומיים, והאוניברסיטות של הארווארד 
ומישיגן באה״ב הקימו בקרבתה בתי־מצפה. — ב׳ נוסדה 
ב 1846 בימי ה״טרק הגדול" (ע״ע אפריקה הדרומית, היס¬ 
טוריה); היא בנויה ברחבות־ידיים ויש בה פארקים גדולים. 
ב 1913 הוקמה בה מצבת־זיכרון לנשים ולילדים, שנספו 
במחנות־ההסגר שהקימו האנגלים לאוכלוסיה הבורית בימי 
מלחמת־הבורים; על־ידה קבורים נשיא־הרפובליקה האחרון 
סטין ועוד כמה מגדולי אוראנג׳. ב׳ היא מושב בית־הדין 
העליון של בירת אפריקה הדרומית. 

יהודים בודדים הגיעו לב׳ זמן קצר אחר ייסודה. הסוחר 
יצחק באומאן, שהשתקע כאן ב 1847 , שימש כמנהל הבאנק 
הלאומי וכיהן פעמיים בתפקיד של ראש־העיר. קהילה יהו¬ 
דית נתארגנה בב׳ ב 1887 וביכ״ג הוקם בה ב 1904 . ב 1921 
היו בב׳ כ 800 יהודים וכיום ( 1955 ) — כ 1,300 . 

בלי^פילי, לנך־ד — 1 >!:> 6 ת 1 ס 810 1 >זגמ 0 ^ 1 — ( 1887 , 

שיקאגו — 1949 , ניו־היוון), בלשן יהודי אמריקני. 

לאחר שסיים את חוק-לימודיו באוניברסיטה של שיקאגו 
השתלם בגרמניה (לייפציג וגטינגן). ב 1913/21 שימש מרצה 
לבלשנות השווה ולגרמנית באוניברסיטה של אילינוי; 
ב 1921/27 היה פרופסור לגרמנית ולבלשנות באוניברסיטה 
של אוהאיו; ב 1927/40 — פרופסור לפילולוגיה גרמנית באו¬ 
ניברסיטה של שיקאגו; ומשנת 1940 עד מותו — פרופסור 
לבלשנות באוניברסיטה של ייל. 

אע״ס שמקצועו הרשמי של ב׳ היה הבלשנות הגרמנית, 
תרם את עיקר תרומתו המדעית בתחום הבלשנות הכללית. 
בעבודותיו בתחום זה הירבה ב׳ להסתמך על מחקריו המקו¬ 


ריים בטגלוג (ע״ע) ובלשונות אמריקניות, בייחוד מנומיני 
ושפות־אלגונקין אחרות. 

ספרו הראשון בבלשנות הכללית ( 1914 ) היה מבוסם על 
הפסיכולוגיה של וילהלם וונט (ע״ע). את ביכורי שיטתו 
העצמית אפשר לראות ב״ טכסטים בטאגאלוג״ ( 1917 ). הספר 
מכיל בין השאר מילון ודיקדוק, שהוא שונה במבנהו מן 
הדיקדוקים המקובלים: התחביר בא בראש; תורת־הצורות 
שבו אינה בעיקרה אלא רשימה של היסודות התצורתיים אגב 
ציון אפשרויות הצטרפותם זה לזה ול״שרשים"! תפקידיהן 
של הצורות מוגדרים פחות או יותר כמקובל, ע״פ "משמעותן". 
במבנה של דיקדוק זה אפשר להכיר את השפעת דיקדוקו 
של פניני (ע״ע) לסאנסקרט, שב׳ ראה בו מופת ודוגמה 
לתיאור־לשון. 

לאחר שייסד את "החברה הבלשנית של אמריקה" ואת 
בטאונה 6 § 3 ; 1 §ח 3 -נ ("לשון"; מ 1925 ואילך) התחיל ב׳ 
מפרסם בכ״ע זה את דעותיו המתודולוגיות וב 1933 סיכם את 
משנתו בספרו הגדול 1.3080380 , שעד מהרה זכה, עכ״ם 
באה״ב, למעמד של ספר קלאסי ונתן את הדחיפה העיקרית 
להתפתחותה העצומה של האסכולה האמריקנית. באירופה 
נתקבל הספר תחילה בקרירות; ביקרתו של מיה (ע״ע), 
למשל, אינה מעידה על הבחנה בחידוש שבו. 

ב' ראה את עצמו כממשיך האסכולה של "המדקדקים 
הצעירים" (ע״ע בלשנות), שלמד בבית־מדרשם (ביחוד 
העריץ את לסקין, ע״ע); במחקריו בתחום הדיקדוק המשווה 
של לשונות־האלגונקין השתמש בהצלחה בשיטת השיחזור 
של צורות־מוצא ע״פ "חוקים פונטיים", וע״י כך נתן הוכחה 
נוספת לחשיבותה של שיטה זו. קשה לומר בבירור, באיזו 
מידה הושפע מם. דה סוסיר (ע״ע); על כל פנים הודה ב׳ 
ב 1922 , שספרו של דה־סוסיר "נתן בסים תאורטי לכיוון 
החדיש במחקר הבלשני". 

המיוחד שבמשנתו של ב׳ נובע מזיקתו אל המדעים 
המדוייקים, משאיפתו לבסס את הבלשנות על יסודות מדעיים 
גמורים ומהשקפתו ה״מכאניסטית". מכאן שנאתו לאפלטון 
והתנגדותו החריפה לפסיכולוגיזם של הבלשנות המסרתית, 
בפרט של ה. פאול (ע״ע). אע״פ שב׳(שלא באחדים מחסידיו 
הקיצונים) לא הוציא את ה״משמעות" מכלל עניינה של 
הבלשנות, סבור היה, שאין ה״משמעות" נתון בטוח, שאפשר 
לבסס עליו את הגדרת הקאטגוריות הלשוניות. — בדור 
האחרון מודים הכל, ששום אדם לא תרם יותר מב׳ לבירור 
יסודותיה המתודולוגיים של הבלשנית. 

11311 ז״נ 801 ; 87-98 ,( 1919 ) ׳\ 8. 81008. XX 

-ה 00 ) 7/1 ,זוק 53 .£ ; 123 , 117 ,( 1949/50 ) 11 ,.ז( 

5 )] 111 ! %1 ה 14 )/וו 1 ו 1 תו 1 ? הו !>)!!) 7 וס / 011 ^ 1 )!!)הס!/ , / / 0 /)!)) 1 ) 5 ת 1 , 1931 ,. 5 ■-/ ץ< 1 

, 5 ) 5111111 ה 0 וו 41 ה 0 !! 41 ו', 8 /ס וה 10 ! 0 ) 11 <ןהז 1 ,] 140010:1 . 0 

. 117-131 ,( 1948 ) ׳\ XX1 ,^ה, £ 1 ה 10 ״ 1 

ח. י. פ. 

בלומפילד, מורים — 81000160101 סס״סג^ — ( 1855 , 

בילסקו, שלזיה הפולנית — 1928 , סאן פראנציסקו), 
סאנסקרטיסטן יהודי. ב׳, שבא לאה״ב בילדותו ( 1867 ), 
קיבל כאן את חינוכו הגבוה באוניברסיטות של שיקאגו וייל. 
ובזו האחרונה היה תלמידו של הבלשן ו. ד. ויטני (ע״ע). 
ב׳ התמסר לחקירת הלשונות והספרויות הסאנסקרטית 
והורית. לאחר שהשתלם ב 1879/81 בברלין ובלייפציג 
נתמנה ב 1881 פרופסור לסאנסקרט ולבלשנות משווה באוני־ 


827 


כלומפילד, מורים—כלונדל, מוריס 


828 


ברסיטה ע״ש ג׳ונז הופקינז בבאלטימור, ובתפקיד זה כיהן 
כמעט עד שנות־חייו האחרונות. — עבודותיו הגדולות ביותר 
של ב׳ הן בחקר הודה: "קונקורדאנציה לוודה" (בהוצאת 
האקאדמיה הבאוואריית, 1906 ) ו״חילופי־נוסחאות שבוודה" 
(הושלם אחר מותו ע״י תלמידו ם. אג׳רטו! [ 00 ) 60 §!>£] 
ונתפרסם ב 1930/34 ). כן פירסם ב׳ מתוך כתבי־יד שורה 
של טכסטים ודיים, הוצאות ביקרתיות ותרגומים, ומאמרים 
בתחום הבלשנות ההודו־אירופית. — ב׳ היה ממייסדיה 
ונשיאיה של החברה הבלשנית של אה״ב וזכה לתארי־כבוד 
של חברות מדעיות באירופה. 

־־ 01 \ 1 ; 1920 , 14 * 810077111 * 0x47x0 /ס 1407107 מיו 5 * 51x441 

,( 1928 ) { 1 * 1 * 50 71101 * 071 / 71707 * 4771 * 4/1 { 0 100 , 10 X 477101 

. 193-9 

בלון, |יר — 861011 06 ז־ 1 ? — ( 1517 — 1564 ), רופא, חוקר־ 
טבע ותייר צרפתי. למד רפואה בפאריס, וכן היה 
תלמידו של ולריוס קורדוס (ע״ע) בויטנברג. בסיועם של 
שוחרי־מדע רמי־מעלה ערך ב׳ מסע־מחקר בארצות הים 
התיכון והמזרח התיכון, שנמשך 3 שנים ( 1546 — 1549 )! בין 
השאר סייר גם בארץ־ישראל. לאחר שחזר ממסעו ישב עפ״ר 
בפאריס. רשימות־המסע שלו כוללות פרטים חשובים על 
הגאוגראפיה והאתנוגראפיה, וביחוד על הצומח והחי של 
ארצות־המזרה, מהם דברים שהיו בזמנו בגדר חידושים 
בשביל העולם המערבי. עיקר חשיבותו של ב׳ לתולדות- 
המדע כלול בחיבוריו על הדגים ועל הציפרים ( 1555 ), שבהם 
נעשה מכמה בחינות מייסדה של האנטומיה ה 5 שןה (ע״ע). 
אמנם שיטת־המיון של ב׳ היתד, מיושנת! הוא לא הבחין 
יפה בין דגים ובין חיות־ים אחרות: למרות מה שהכיר 
בבירור שהלוויתנים הם יונקים ולמרות מה שאנו מוצאים 
אצלו תיאור מדוייק של בע״ח אלה, כלל ב׳ את הלוויתגים 
במהלקת־הדגים, כדרכם של חוקרי־הטבע הקדמונים. בדומה 
לזה מיין את העטלפים בין ציפרי־הלילה. לעומת זה יש 
חשיבות מכרעת להשוואתו המדוקדקת בין השלד של הציפור 
ובין זה של האדם, שבאמצעותה עמד על השוויון שבתכנית- 
היסוד של שני מבנים אלה (ציורים: ע״ע אנטומיה משוה, 
עמ ׳ 409/10 ! ביולוגיה, עם׳ 327 ). 

. 1944 , 1 ( 1/86108 1 4 < 1 /: 886 : 6 ז 00 /ס ץ : 0 !:// 8 / 4 ,־ 001 .( .? 

בלונךהים, דוד ע$ע 1 ן ( 1884 , באלטימור - 1934 , שם), 
חוקר יהודי־אמריקני של הלשונות הרומאניות. 

לאחר שהוכתר ב 1910 בתואר ד״ר לפילוסופיה באוניברסיטה 
ע״ש ג׳ונז הופקינז בבאלטימור השתלם ב׳ במשך שלוש 
שנים ב 61110165 01651131116$ £0016 בפאריס. ב 1910 נתמנה 
מדריך לבלשנות רומאנית באוניברסיטה של אילינוי ובשנת 
1924 — פרום׳ לאותו מקצוע באוניברסיטה ע״ש ג׳ונז הוס־ 
קינז ובתפקיד זה שימש עד שמת (ע״י התאבדות). 

ב׳ הקדיש את מחקריו העיקריים לחקר צורותיהן של 
הלשונות הרומאניות בפי היהודים ביה״ב, וביחוד של המלות 
הצרפתיות שבפירושיו של רש״י. בין השאר הביע השערה, 
שהניבים,' שהיו שגורים בפי היהודים בארצות הרומאניות 
ביה״ב, מקורם בדיאלקט הלאטיני, שדיברו היהודים בסוף 
ימיה של האימפריה הרומית. בין חיבוריו: חס 1111 ל 1 ז 1 חס 0 

- 03881 065 ז 11 ס 5 0165 06$ ק 3 '! 0 3156 ) £030 810 ק 03 § 100 \ 16 13 3 

116$ ף 1 ח ("תרומה ללכסיקוגראפיה הצרפתית לפי מקורות 
רבניים״), 1 1910 761115 13 61 110160-000030$ [ $ז 16 ז 3 ק £65 
103 ) 13 ("לשונות־דיבור יהודיות־רומאניות והתרגום הלא- 
טיני הישן של המקרא״), 1925 , 0111 30531$ ז}- 160 > 11 | 060165 ? 


6 § 3 ח 6 ץ 0 רח (״שירים יהודיים־צרפתיים מיה״ב״), 1927 ! 

- 1310111 00010160131065 165 01305 3156$ ) £030 10565 § £65 

8350111 016 116$ ( 0110 ("התיבות הצרפתיות בפירושיו של רש״י 

לתלמוד״), ביחד עם ארסן דרמססטר (ע״ע), ב׳ כרכים, 1929 ! 

• : ••• * : ::״׳•* 

16 > 1165 ( £113110 31065 ) 00000060 0165 5 ) 0130115001 016 £1516 
8350111 ("רשימת כתבי־היד של פירושי רש״י למקרא"), 
1932 . 

בזמן מלחמת־העולם 1 ואחריה פעל ב׳ גם בעסקי־ציבור 
יהודיים. ב 1918/9 שימש כמזכיר "הוועד היהודי לסיוע" 
( 803001 ¥61£306 \ 1$8 ׳* 16 ) בארצות־הברית. כן תירגם ספרים 
בשאלות־היהדות מצרפתית וגרמנית לאנגלית, ובכללם את 
ה״אוטואמאנציפאציה" של פינסקר ( 1916 ! מהדורה חדשה: 
1944 ). 

. 701 ,...: 4 :/ 0 ) 06 :/ : 010:4 : 4 * 1 ח 1 0111:1411/118 1 ,. 6 . 5 .ם 

: 111711401100 * 1 1/14 /ס 1 ( 1 /ק 6 :^ 1/0 < 8/1 )/ ; 13-14 .קק ,( 1937 ) 11 
. 15-21 .קק .. 113101 ,. 8 . 5 . 0 (ס 
0 . 

בלונדל• מורים — 81000161 1713110106 — ( 1861 — 1949 ), 
פילוסוף צרפתי. ב 1896 נתמנה פרופסור באכס־ 

מרסי ( 116 ; 17130$6 ^ 1 \>). לאחר זמן נתעוור ואת רוב ספריו 
חיבר מתוך הכתבה. בספרו הראשון 100 ) 0 ^׳£ ( 1893 ! הוצ¬ 
אה חדשה: 1950 ) דן ב׳ לחובה את הפילוסופיה הדוגלת 
בעיון בלבד. שלא כאיש־המדע אין הפילוסוף רשאי, לדעתו 
של ב , , להצטמצם בהפשטות! עליו לתפוס את הממשות! 
כי הפילוסופיה היא חיים — ולא השקפה, מעשה — ולא 
תורה על המעשה. גורלו של האדם המודרני כפה עליו חיים 
מתוך מאבק ועורר בו הרגשת־אחריות לגבי היצירה כולה, 
ושוב אין הוא יכול להסתפק באידיאל היווני של ההסתכלות 
העיונית הטהורה. לפיכך יש להרחיב את התפיסה הפילוסו¬ 
פית כלפי מטה, כלפי התחום של פעולת־האדם. אך עם זה יש 
גם להרחיב אותה כלפי מעלה, כלפי התחום של החוויה הד¬ 
תית. בכיוון זה תפקידה של הפילוסופיה הוא לעורר באדם את 
הרגשת הריקות — אותה ריקות, שרק האמונה עלולה למלא 
אותה. הפילוסופיה מביאה אותנו עד הסף של החוויה הדתית, 
אבל לספק חוויה זו אין בכוחה. כל הבריאה חדורה בדחיסה 
לקראת אלוהים! החומר מצפה לחיים, החיים מצפים לרוח, 
והרוח מצפה להתעלותה לקראת האלוהי. תנועת־העולם 
מכוונת מלמטה למעלה! היא מעלה את הדרגה הנחותה 
לדרגה הגבוהה ביותר. תנועת־עולם זו מרימה את האנושות 
הטבעית לדרגה של אנושות על-טבעית, שאת ראשית 
הגשמתה רואה ב׳ בכנסיה. 

אחר ספרו הראשון הנזכר, שעל-ידיו נודע שמו ברבים. 
סירסם ב׳ את הטרילוגיה: 566 ח 6 ק £3 (״המחשבה״, 1934 ), 
06$ ) 6 16$ ) 6 06 ) 6 £ (״ההוויה והישויות״, 1935 ) ו 100 ) 0 \>י£ 
(״הפעולה״, 1937 ) ומספר של ספרים מכוןנים לקביעת מקומה 
של הפילוסופיה הנוצרית: 160 ) 01106 )! 0 ק 65 ' 1 ) 6 . 8110$ ק £3 
(״הפילוסופיה והרוח הנוצרית״, 1944 — 1946 ) ! -סזק 
116 ( 80110 ) 03 . 8110$ ק 13 16 > 816016 ("הבעיה של הפילוסופיה 
הקאתולית״, 1932 ). — בצרפת קיימת "הברת־בלונדל", 
שהתחילה מפרסמת 8100016116006$ 110165 )£. 

-'<£'(> ." 1 ; 1928 , 18142:01 4611:184 : 118 :■ 1/41 ,ז 1 ו 1 ג( 1 וחב 11 ־ז^ .' 1 
11184101:4 ** 1 ,־ 70 ־£־£ .? ; 1933 , 81081/411:184 4 * 1 ,חסחז־ין 
4 /ו/ק 10:0 /ו/ק 6 * 1 ,ץ 0 ־וחג 1 ס .א ; 1928 ,. 8 . 1 \ 4/4 114 ן 1/1 /ק 1110:0 /ק 
■ 8/1110 , 1081/11148 ( 1 18141144111611:184 * 1 : 11 : 61 ::£ . 641/08 * 1 1/4 
ת 1 ־ 1.11 ^ ץ< 1 1 >־> 1 |>־ ,. 5 . 7 ) 1/14 / 081 8:6844 18 11 /^ 7/1011 108/1/4 
.£* 236 .,ן ,.ס!* 8 ״ח . 1950 ,־ 1 ־ 308 ? 

ש. ה. ב. 


829 


כלונה — כלוצ׳יפפזן 


830 


3 ל 1 נה ( 8611003 ; מ 86111101 —בלאט׳ מלחמה), אלת־המלחמה 
של הרומים. בהיכלה, שהיה מחוץ לתחומה של 
רומי, בשדה־מארס, היה הסנאט נוהג להתאסף כדי להחליט 
על קבלתן או דחייתן של הצעות לעריכת מסעות־ניצחון 
למצביאים־מנצחים. לאחר שנתרחבו הגבולים של מלכות- 
רומי, היו נוהגים לערוך כאן גם את המכסים של הכרזת- 
מלחמה. הרומים זיהו מתחילה את ב׳ עם אלת־קרב קדומה 
של היוונים! אך בזמן מלחמת הרומים במתרדת (ע״ע), 
מלך פונטוס, זיהו חיילי־רומי את ב׳ עם אלת-המלחמה 
הקאפאדוקית מא ( 843 ) והעבידו את פולחנה לרומי. מרכז 
פולחנה של אלה זו בקאפאדוקיה היתה קומאנה, היא קומאני 
החיתית, ששימשה קודם לכן מקום־פולחנה של האלה חבת! 
לפיכך יתכן, שפולחן מא לא היה אלא המשך של פולחן קדום 
זה. השם "מא" מובנו, כנראה, "אם". חסידיה של האלה 
האמינו, שהחזיר הוא חיה טמאה ואסור היה להם לגדל 
חזירים. בפולחנים מרובים אחרים של אלי־אסיה, היה גם 
פולחנה של מא־ב׳ פולחן אורגיאסטי; המשתתפים בו היו 
רצים ברחובות, פוצעים את עצמם בגרזינים ומזים מדמם 
על צלם־האלה. 

.קק , 1912 . 11017111 ז: 41 : 141111 ) 1 111111 ה 11%10 ) 8 י 3 *\ 55$0 \\ . 0 

, 1952 , 1111111 11 *' 7 .׳ל 0 תז 011 .מ . 0 ;.! 51 ) 5 348 151 

. 135 .ק 
ד. ם. 

3 לונ 1 ( 86111100 ), עיר בחבל ונטו [ונצקז אוגאניאה] 
שבאיטליה הצפוניודמזרחית! בירתה של פרובינציה 
שנקראת על שמה. בב׳ יש להבחין בין העיר גופר" שמונה 
כ 11,000 נפש ( 1950 ), ובין ב׳ כתחום־ד,שלטון של עיריה, 
שכולל כ 35 שכונות וחוות כפריות, ובו כ 29,000 נפש. 

ב׳ שוכנת באלפים המזרחיים בגובה של 390 מ׳ מעל 
פני־הים, בקרן שבין נהר פיוה ובין פלגו הימני ארדו, והיא 
מוקפת ברובה אפיקי־מים. היא משמשת שוק לסביבה, 
שמתפרנסת מחקלאות, גידול־מקנה, משק־יער, ומפעלים 
הידרו־חשמליים. אך יש בב׳ גם כמה תעשיות: מכשירי- 
חשמל, רהיטים קלועים, ליקרים וסבון. כמרכן היא משמשת 
מרכז לתיירות בהרים הסמוכים לה, ביחוד בדולומיטים. יש 
בב׳ כמה כנסיות ובניינים אחרים, שהם בעלי חשיבות 
אמגותית והיסטורית. 

בתקופה העתיקה היתד, ב׳ בתחומה של רטיה ועם זו 
האחרונה נכבשה ע״י הרומים ב 180 לפסה״נ. מכאן ואילך 
נקראה בשם בלונום ( 86111101101 ). בימי הלאנגובארדים 
שימשה ב׳ בירת־דוכסות, ובימי שלטון־הפראנקים —בירת־ 
רוזנות. אחר התפוררותה של ממלכת־הפראנקים שלט בעיר 
ההגמון של המקום ומידיו נטלו העירונים את השלטון במאה 
ד, 12 . ב׳ הצטרפה לברית של ערי־לומבארדיה, שנלחמה 
בקיסר פדידריך ברברוסה (ע״ע). ב 1420 נפלה ביד ונציה 
(ע״ע) ומאז היתד, שותפת לתמורות, שעברו על ויניציאה עד 
שנתאחדה עם איטליה. ב 1797 ניצחו הצרפתים (בפיקודו 
של מסנה) את האוסטרים על־יד ב/ ב 1808 כיבד נאפוליון 
את המארשאל ויקטור פדו(ח״זש?) בתואר הדוכס של ב׳. 

שטח הפרובינציה של ב׳ הוא 3,685 קמ״ר ומספר תושביה 
כ 233,000 ( 1950 ). א. י. בר. 

בלו^צ׳לי, י 1 הן קכזפר — 81110150811 • 1 — ( 1808 , 

ציריך — 1881 , קארלסרוהה), משפטן ומדינאי 
שווייצי־גרמני. בבחרותו שמע לקח מפי סויניי(ע״ע) באוני¬ 


ברסיטה של ברלין, והושפע מתורתו. ב 1837 נבחר כחבר 
המועצה הגדולה של ציריך, ולאחר מכן כיהן גם כנשיאה. 
מטעמים פוליטיים עזב את ארץ־מולדתו ועבר לגרמניה. 
ב 1833/48 הורה באוניברסיטה של ציריך, ב 1848/61 כיהן 
כפרופסור למשפט קונסטיטוציוני באוניברסיטה של מינכן, 
ומ 1861 — בזו של היידלברג. חיבורו - 860815 1 ) 10 ! - 513315 
2111108 ]) 15083 ) 30 ^ 1 . 11 ] 1 ) 513 161 > 650810816 § ("תולדות 
החוקה והמשפט של העיר והגליל ציריך״), 1838/9 , היה 
הניסיון הראשון של שימוש מעשי בשיטותיה של האסכולה 
ההיסטורית לחקר הווייתו המשפטית של גליל שווייצי. כמר 
כן חיבר את ״ספר־החוקים האזרחי לגליל ציריך״, 1854/6 . 
ספרו זה ומחקריו האחרים של ב׳ במשפט השווייצי שימשו 
יסוד לתחיקה קאנטונאלית ופדראלית של שווייץ. בספרו 
6081 ז 5 ] 5133 065 ! 6 תז 6 § 411 ("משפט קונסטיטוציוני כללי", 
שבחלקו ניתרגם לכמה לשונות), 1851/2 , תיאר את המדינה 
כאישיות מוסרית־רוחנית, שגופה, כלומר, המבנה הקונסטי¬ 
טוציוני שלה, כפוף לחוקי הצמיחה, הכמישה והמיתה, ואילו 
נפשה, כלומר רוחה הלאומית, גלומה בלשונו המשותפת של 
העם, במנהגיו ובתפיסת־עולמו. בספרו -] 3 * 811 50865 ] 0611 
6081 ! (״המשפט הפרטי הגרמני״), 1853/4 , השתדל לקבוע 
את היסודות המקוריים של המשפט הגרמני ואותם שקיבל 
מן המשפט הרומי. בתחום המשפט הבינלאומי, שבו קנה לו 
ב׳ את עיקר פירסומו, ידועים ביחוד ספריו: 16106 ) 0 תז 03$ 
33160 ) 5 1115161-160 * 21 ! 36 ] 608 ז 5 § 16 ז 8 ("חוקי-המלחמד, של 
עמי־ו׳,תרבות בימינו״), 1866 ! 16081 ז 0186 ע 161-06 ) 00 ! 035 
8133160 1115161-160 * 21 ■! 36 ("המשפט הבינלאומי של עמי* 
התרבות בזמננו״), 1868 . ב׳ היה בין מייסדיו של המכון 
למשפט הבינלאומי בחנט ( 1873 ). אוטוביוגראפיה שלו בשם 
8.6860 0610610 ] 3115 11£65 )־ 111 **) 0601 יצאה ב 1884 . 

6116 * 10 ״ ) 111 141 ( ^ 811141111111 ) 1111 ! 111111 . 8 .) 1 ./ , 46111 < .'■ 1 

. 1908 , 11 < 14 /)!ח)!! 1 < 4 >! 111 )) 8 
ש. ז. ח. 

?לוצ׳יסטן ( 831110815130 ), מבחינה מדינית ואדמינים־ 
טראטיווית — הפרובינציה המערבית ביותר של 
המדינה הפדראלית פאקיסטאן. שטחה 347,320 קמ״ר ומספר 
אוכלוסיה 1,178,000 ( 1951 ). — מבחינה גאוגראפית והיס¬ 
טורית כוללת ב׳ גם חלק מפרס: דרומו של פלך (אוטטאן)־ 
כו־מאן ודרום־המזרח של פלר־לאריסטאן. חלק זה נקרא באופן 
בלתי־רשמי ב׳ הפרסית, שאת שטחה אומדים ב 150,000 
קמ״ר ואת מספד אוכלוסיה ב 225,000 . שטחה של ב׳ במובן 
הרחב הוא, איפוא, קרוב ל 500,000 קמ״ר ומספר אוכלוסיה 
הוא כ 1.4 מיליון. 

לב׳ במובן הרחב גבולות טבעיים בדרום (הים הערבי) 
ובמזרח (שפלת־האינדום). בצפון גובלת ב׳ בתחומה הפאקי־ 
סטאני באפגניסטן (ע״ע), וקו־הגבול עובר כאן ברובו הגדול 
על פרשת־המים שבין האינדוס וההלמנד, ומערבה משם — 
על זו שבין ההלמנד ואגן־חאראן. בחלקה הפרסי אין גבולה 
הצפוני מוגדר, אך גבול טבעי אפשר לראות בפרשת־המים 
העוברת בטורי־ההרים, העוטרים את דרומו של מדבר דאשט 
אי־לוט, וברכסים הדרומיים־מזרחיים של הרי־פרם המרכזיים 
(ע״ע אירן, המפית). הגבול המערבי בכיוון לעיר כרמאן 
עובר בהרים שמצפון למיצר־הים של הורמיז. בין ב׳ הפאקי- 
סטאנית והפרסית עובר גבול מלאכותי, שנקבע ע״י הבריטים 
בכיבושיהם ובחוזיהם עם מושלים מקומיים בש׳ 1878 — 1903 . 


831 


כלוצ׳יסמן 


832 



נלוצ׳יסטן : "ס 5 ע ה<ןאתדראלר>" 


ב׳ נחקרה רק במידה מועטת • ב׳ הפרסית נחקרה פחות מן 
הפאקיסטאנית (בעבר: הבריטית). איזור־החוף, הנפרד 
מפנים־האדץ ע״י הרי־המסגרת הדרומיים של רמת אירן 
(ע״ע, המבנה), נקרא מאקראן. 

ב׳ הפאקיסטאנית או ב׳ סתם מתחלקת מבחינה 
טבעית לאיזור צפוני־מזרחי, שהוא ארץ של הרים גבוהים 
(השיא: 3,400 מ , ) והוא גם גשום ופורה יותר, ולאיזור 
דרומי־מערבי, גדול יותר, שהוא ארץ שלדמות־מדבר(גבהו: 
800 — 900 מ׳) מעוטרות הרים בעלי גובה בינוני, שרק 
במקומות מועטים הם מתנשאים לגובה מרובה (יותר 
מ 3,000 מ׳). בתחומה של ב׳ נכלל גם חלק קטן של שפלת־ 
האינדוס, שחודרת לתוכו בין ההרים במחוז בוגטי שמדרום 
לקוטה. הקמטים של הרי סולימאן הנמשכים מצפון לדרום 
פונים כאן לצפון־המערב ונפגשים בקמטים אחרים, שנמ¬ 
שכים מאפגאניסטן. בשטח שבין קוטר. וקלאט נמצאת מעין 
צומת, שבה הקמטים מתקרבים זה לזה ביותר ומשם הם 
מתפשטים בצורת מניפה מערבה, דרומה ודרומו*,־מזרחה. 
במקומה הצר ביותר של צומת זו — בין שפלת־האינדום 
ורמת־אפגאניסטאן — נמצאים שני המעברות החשובים 
שבב , : מעבר־בולאן שמדרום־מזרח לקוטה ומעבר־חוג׳אק 
( 2,273 מ , ), צפונית־מערבית לעיר ז(, שבהם עוברים כבישים 
ומס״ב. קווי־השבר שבתחומה של הצומת הנזכרת גורמים 
לרעידות־אדמה, שלפעמים הן כאן חזקות ביותר (ב 1935 
נחרבה קוטה ברעש, שבו נהרגו כ 20,000 נפש). משלשלות־ 
ההרים המסתעפות בדדום־מערבה של ב , הפאקיסטאנית 
ידועות ביותר השלשלת של הרי־קירתאר, הסוגרת את 
שפלת האינדוס התחתון ממערב, ושלשלת ראם קוה(השיא: 
3,024 מ , ), החודרת לתוך דרום־מערבה של רמת־חאראן. רמה 
זו היא הנרחבת שברמות־ב/ ובינה ובין רמת־אפגאניסטאן 
מפרידים טורי־הרים בלתי־רצופים. בלבה נמצאת בצת־המלח 
האמון מאשקל, שאליה יורדים נחלי־אכזב מרובים מכל צד 
(בצה שניה מסוג זר" אך קטנה יותר, ששמה האמון לורד" 
נמצאת על גבול אפגאניסטאן). מן הנמוכות בשלשלות־ההרים 


שבב׳ היא השלשלת של הרי־מאקראן, שאינם מתרוממים 
ליותר מ 1,000 מ , , אבל ברובם הם מגיעים עד הים ממש, 
באופן שבחוף, שאינ 1 מפורץ אלא במקצת. מצויות רק 
רצועות־שפלה קטנות ובלתי־רצופות. המפרצים הקטנים 
שבחוף זה, כגון של סונמיאני, גוואדאר (השייכת לעומן) 
וגוואטאר, נקראים על שמותיהם של נמלי־הדיג הקטנים 
שבהם. — מבחינה הידר 1 גראפית מתחלקת ב׳ לשלושה איזו* 
דים: גליל האינדוס במזרח, גליל הים הערבי בדרום ודרום־ 
המזרח וגליל האגנים האטומים, שהוא הגדול שבשלושת 
האיזורים וכולל את מרכזה ומערבה של ב׳. 

האקלים. אקלימה של ב , , פרט לאיזור שפלת־החוף 
שבדרום, נתון לתמורות קיצוניות. החורף קר מאוד והטמפ־ 
ראטורה הממוצעת ביאנואר ובפברואר היא (בהתאם לאי־ 
זורי־הגובה המיושבים) מ ״ 3 - עד ״ 13 ־ הקור קשה ביותר 
בצפון וצפון־המערב. הקיץ חם מאוד. ואקלימו נוח רק בהרים 
הרמים. ברוב חלקי־ב׳ עולה הטמפראטורה בשעות־הצהריים 
בחדשי יוני—אוגוסט עד למעלה מ ״ 35 . הלילות קרירים. 
הטמפראטורה הממוצעת של חודש יולי היא (באיזורי־הגובה 
השונים) ״ 39 —״ 19 . החוף הדרומי חם ולח כל ימות־השנה. 
רוב גשמיה של ב׳ יורדים בחורף! במזרח ובצפון יש עונת־ 
גשם שניה בקיץ. כמות־המשקעים הממוצעת בב׳ הדרומית 
היא (לפי איזורי־הגובה) 25 — 200 מ״מ ובב׳ הצפונית 150 — 
250 מ״מ. בהרים הרמים הגשמים מרובים יותר, ואילו ברמת־ 
ב׳ הדרומית עוברות לפעמים כמה שנים ללא גשם. 

ה א ו כ ל ו ס י ה. לפי אומדן, 27% מן האוכלוסיה הם 
בלוצ׳ים, שהם איראנים מעורבים (מבחינה גזעית, ובמקצת 
גם לשונית) במונגולים ובערבים• כ 22% הם פאתנים (המ¬ 
רוכזים בצפון), קרוביהם של השבטים השולטים באפגא* 
ניסטאן• וב 15% הם בראהואים (בדרום־המזרח), בני הגזע 
והלשונות של הדראווידים. ב 1947 היו כ 92% מתושבי־ב׳ 
מוסלמים סוניים, אחוזים אחדים מהם בראהמאנים ואלפים 
אחדים נוצרים. 

תושבי־ב , הם ברובם שבטים נודדים, שמגדלים צאן 




833 


834 


בלוצ׳יסטן—כלוצקי, הלנה פטרובנה 


וגמלים. החקלאות זקוקה להשקאה והיא מצויה ביחוד בצפון־ 
המזרח. כאן מגדלים דגנים, דוחן, אורז, ירקות ועצי־פרי: 
במאקראן מגדלים ביחוד תמרים. ממזרח לעיר פישין יש 
כמה מכרות־פחם קטנים. בעמק נהר־ז׳וב שבצפון־המזרח יש 
מכרה־כרום. ב׳ מייצאת עורות, צמר, פירות מיובשים וקצת 
כרום. 

הגדולה בערי־ב׳ היא קוטה, שמשמשת מרכז למסחר 
וצומת של תחבורה. מספר תושביה כ 83,000 . בשאר ערי־ב׳ 
אין אף אחת, שאוכלוסייתה מרובה מ 20.000 נפש, והבתים 
של כולן בנויים מחומר. ביניהן ידועות ביותר פישין (מצפון 
לקוטר,) ועיר־המבצר פורט סנדמן (בעמק נהר־ז׳וב). קלאט, 
בירתה של נסיכות, שנקראת על שמה ( 77,000 קמ״ר, 
כ 285,000 נפש), מוקפת חומה. נסיכות אחרת ( 46,500 קמ״ר, 
כ 54,000 נפש) נקראת על שמה של העיר חאראן, וכן יש 
נסיכות ( 16,700 קמ״ר, 76,000 נפש) שנקראת על שמה של 
העיר בלה. בנסיכות מאקראן( 58,000 קמ״ר, כ 145,000 נפש) 
נמצאים נמלי־הדיג, שהוזכרו למעלה. 

ארכם של קווי מסה״ב בב׳. שנסללו ע״י הבריטים מטעמים 
צבאיים, הוא כ 1,750 ק״מ. קו אחד עובר בצפונה של ב׳ עד 
הגבול הפרסי! קו שני, שעובר על פני קוטה, מגיע לצ׳אמאן 

שעל גבול אפגאניסטאן; קו שלישי מגיע עד פורט סנדמן. 

: ־ :••• ־ 

מ. ב. 

היסטוריה. למרות קרבתה להודו, לא נודעה לה, לב/ 
מעולם חשיבות היסטורית. גרמה לכך שוממותה של הארץ, 
שהיא דלה מאוד מטבעה. פתגם בלוצ׳י אומר, שהבורא 
הטיל לתוך ב׳ את הפסולת, שנשתיירה מחמרי־הבניין של 
העולם. פתגם אחר אומר, שבב׳ אין פרנסה אף לזבוב. ב׳ 
הקימה משום כך שבטים של נודדים, שעסקו בין השאר 
בליסטום השיירות, שהלכו מאיראן להודו וחזרה. המדינות 
השכנות התעניינו בב׳ רק לשם הבטחת הדרך מהודו לאיראן. 
בשעה שאלכסנדר מוקדון עבר בה (ע״ע אלכסנדר מוקדון, 
במפה שבעט׳ 647 ) היתה הארץ ידועה בשם גדרוסןה. כשנת- 
פוררה ממלכת־אלכסנדר נפלה ב׳ בידי בקטריה(ע״ע), ובמאה 
ד, 7 — בידי המוסלמים. במאה ה 10 פסק שלטונה של החליפות 
הבגדאדית בב׳ ומאז היתה כפופה — עפ״ר רק להלכה — 
למושלים בפרס. במאות ה 12 וה 13 חדרו לתוכה הבלוצ׳ים 
האיראניים מפרס ובמחצה הראשונה של המאה ה 17 , כשהש־ 
תייכה להודו, באו אליה הבראהואים הדראווידיים מהודו. 
במאה ה 18 שימשה ב׳ מזמן לזמן סלע־מחלוקת בין פרם 
ואפגאניסטאן. צבא בריטי עבר בב׳ לראשונה ב 1839 , בשעת 
מלחמתה הראשונה של בריטניה באפגאניסטאן. מאז היו 
הבריטים נוהגים להתערב בסיכסוכים שבין הנסיכים לתועלתו 
של המסחר הבריטי ולהגנת שלטונם בהודו. לכיבושי־קבע בב׳ 
לא הגיעו הבריטים אלא במלחמתם השניה באפגאניסטאן 
( 1878 — 1881 ), ועד 1903 הרחיבו את תחומם על־ידי חכירת 
שטחים נרחבים מנסיכי־ב׳, וביחוד מנסיך (חאן)-?;לאט, שאף 
באו תחת חסותם. לצרכי תנועת־הצבא סללו הבריטים כבי¬ 
שים ובנו שתי מס״ב עד גבולות אפגאניסטאן ופרס. משטחה 
של ב׳ היו עד 1947 נתונים לשלטונה של בריטניה רק 
23,420 קמ״ר מסביב לקוטר,, שבה ישב הנציב הבריטי 
העליון. כ 112,500 קמ״ר היו "חכורים" בידי הבריטים 
בתשלומים שנתיים, וגם בשטחים אלה היה השלטון בידי 
הנציב. שטחים אלד- נמצאים בחלק הצפוני־מזרחי, שהוא 
הררי וגשום ביותר. כ 200,000 קמ״ר עם פחות ממחצית 


האוכלוסיה היו בידי ארבעה נסיכי־חסות גדולים, שהיו 
שליטים בלתי־מוגבלים במדינותיהם — קלאט, מאקראן, 
לאס־בלה וחאראן — ושררות קטנות הרבה היו כפופות להם. 
פאקיסטאן העניקה לשטחים, שהיו בידי הנציב, אוטונומיה 
מסויימת ואת זכות ההשתתפות של העם בשלטון. את הנסי¬ 
כויות הכריזה כ״שטח מיוחד", הגבילה מתחילה את כוח 
שליטיהן הנסיכים, ולסוף (ביאנואר 1955 ) סילקה אותם כליל 
מן השלטון. 

- 1$ ( 1 ; 1901 , 111 ! 111 ' 7 *? 8076 ^' 7 .ן{:״ 1111 * 1 .ח .י!" ־ $11 

•>!// / 0 / 7 < 0 ק ?% . 8 { 0 ׳(■>€! 12€ ) 0 ד > 7 // 

.(שנתון) . 8 

א. י. בר. — י. שם. 

בלוצקי. הלנה פטרובנה — - 813 3 ״׳\ 0 תו 6 ? 161603 ־ 1 
ץ 1$16 בע —( 1831 , יקאטרינוסלאב — 1891 , לונדון). 

המייסדת של התנועה התאוסופית. אביה היה הקולונל פטר 
האן דה רושנשטיין־האן. שהיה בן למשפחה אצילה ממקלנ- 
בורג; אמה היתד, הסופרת הלנה אנדרייבנה האן, בתה של 
הנסיכה הרוסית הלנה דולגורוקי, שהיתה בלשנית וחוקרת. 
ב׳ נתייתמה מאמה ונתחנכה ע״י מחנכות צרפתיות ואנגליות 
באחוזות־הכפר הגדולות של משפחתה. תכופות היתה נלוית 
לאביה במסעותיו עם גדודו. כשהיתה בת 17 נישאה ליועץ- 
המדינה הזקן ניקפור ב׳, שהיה סגן־המושל באריון(ארמניה), 
אך עד מהרה ברחה ממנו לקושטה. מכאן נסעה לפאריס, 
שבה השתלמה במוסיקה ובציור. כשהיתה בת 20 פגשה 
בלונדון את ה״מדיום", שבהשפעתו נתפסה לספיריטואליזם. 
אחר פגישה זו ( 1851 ) סיירה לבדה ברחבי־תבל, לא נרתעה 
מפני סכנות וב 1856 אף חדרה לטיבט. ב 1873 נתישבה בניו־ 
יורק. 

כמה ממכריה של ב׳ היו בטוחים בדבר, שהיה בכוחה 
לגלות "גילויים" מעולם־הנסתר. בין המתעניינים ב"גילויים" 
אלה היה הקולונל ה. ס. אולקוט, פקיד־ממשלה של אד,"ב. 
בעזרתו ייסדה ב׳ ב 1875 את ה,,חברה התאוסופית", שקבעה 

ד 

לעצמה שלוש מטרות: 1 ) ליצור גרעין של ברית־אחים 
עולמית בין בני־האדם: 2 ) לקדם את החקר של הדתות, 
השיטות הפילוסופיות והמדעים של עמי־הקדם; 3 ) לחקור 
את חוקי־הטבע הבלתי־מובנים ואת הכוחות הצפונים באדם. 

ב 1878 נעשתה ב׳ אזרחית אמריקנית, ובאותה שנה נסעה 
עם הקולונל אולקוט הנזכר להודו וקבעה באדיאר, פרבר של 
מאדראם, את המרכז של החברה התאוסופית. כאן נתקבצו 
מסביב לב׳ מלומדים הרבה, שהשתדלו לברר את בעיותיהם 
לאור התא״סופיה — "הפילוסופיה של הסבר־העצמים הרא- 
ציונאלי". מכמה צדדים נעשו מאמצים ניכרים כדי להשמיץ 
אותה, את מפעלה ותורתה! "החברה לחקר פסיכי" בלונדון 
שלחה חוקר מיוחד, ר. הוג׳סון, לחקור את ה״גילויים" 
הקשורים בגב׳ ב׳. הדו״ח שלו ( 1885 ) היה שלילי. למרות 
כן היו לה עוד בחייה קרוב ל 100,000 חסידים מסורים בכל 
חלקי תבל. 

ב 1885 עזבה ב׳ את הודו כדי להפיץ את דעותיה באירופה. 
לסוף התיישבה בלונדון, וגם כאן נמשכו אליה סופרים, 
מדינאים, פילוסופים ואנשי־מדע. היא הכריזה על קיומה של 
"ברית־אחים של החכמים בעולם", שהם האחים הבכירים 
במשפחת־האדם ומוריה של האנושות. — ב׳ מתה ב 1891 
ויום מותה, ה 8 במאי, הוא יום־זיכרון לחסידי־התאוסופיה, 
ונקרא "יום הלוטוס הלבן". 


835 


כלוצקי, הלנה סטרובנה — בלוק, אלכסנדר אלבסנדרוביץ׳ 


836 


בין כתביה של ב׳ יעו לציין: "איסיס ללא צעיף: מדע 
ותאולוגיה״ (ץ 0102 שו 1 ' 1 1 ) 30 ש:>וזש 1 ש 5 : 1 )ש 11 שי\ 0 ( 1 1515 ), 
1877 ז ״תורת הנסתר: הסינתזה של מדע, דת ופילוסופיה" 
(-ש) 1 ,שש 0 ש 1 :> 5 £<ש 515 ש 01£1 ץ 5 1116 :שח 1 ש)ש 0 ס ]שזשש 5 1116 
ץו 1 ק 1050 !ו 1 ק 1 > 30 118:00 ), 1888 ז "המפתח לתאוסופיה" 
(ץ 11 ק 050 שו 11 10 ץ:> 16 1110 ), 1889 , 1920 2 , 1948 3 : "קול 
הדממה״ (ש 0 חש 511 ש 1£1 0£ ששוס^ שיר!,), 1889 ! "מן המערות 
והג׳ונגלים של הינדוסטאך ( 165 ^ 610 ( 1 > 30 5 ש׳\ 03 1116 וחסזיז 
1115130 ) 1110 0£ ), 1892 : "סיפורי סיוט־לילה" (שש 113 ו 111 ;{ 1 א 
5 ש 31 ' 1 ), 1892 : "סל״לחם חדש" ( 100 ש 303 י 1 0 שש 1 ) 10 \ \׳,), 
1895 : ״מכתביה של ה. פ. ב. לא. פ. סינט״, 1925 : כן ערכה 
את "התאוסוף" ( 51 ! 11 רן 50 סש 11 ־ד ש!!־!), ירחון, שיצא בהודו 
ב 1879/88 , ואת "לוציפר", ירחון תאוסופי, שיצא בלונדון 
מ 1887 ואילך. 

• 1 ) 1 ) 811 )!־(') 11501 .. 1 ) 1 : 1881 , 1 ) 1 ( 0 ' 8 11 ) 1 ) 00 €!?' 7 . 11 * $10116 .* 1 
.. 8 / 0 ■)/;״/ 1/10 1 ז 1 ,. 1 ) 1 : 1883 ,ות*ו 6 

' 110 /ס ׳< ז:) 1 ל!־ 6 רח 1 ו{:> 3 '\\ €:>ח 13 <*ח 0 נ) ל 10$ ת 0011 ; 1891 , 115 ק 811 
,"?ה* 0011 ( 1 1 ) 0 )$ )( 81 '" 1 ) 10 ) . 8 . 8 .// /ס 5 ))ח)) 15 ( 7111 ז) 8 

/״/ ^ 0 ; \ 1 1 >ה 1 > ■*' 11 ,. 8 . 8 .// . זש 316 : ז 1 נ > .. 1 ; 1893 

: 1928 ,. 8 . 8 .// / 801 ^ 77 , 1 ) 5130 ^ 1 ^ ; 1922 .,///>״,/*/ 

16 * 19 .. 8 ) $104001 :////*)־ 06 ) 111 / 0 $$? $1 );ז 8 ,לוח 1 ; 1111 ^\ י 4 א 

.(ניקווח חריפה) 

ס. ר. 

בלזק, אלכסנדר אלכסנן־־חביץ׳ - א 0 !; 6 - 

( 1880 , פטרבורג — 1921 , שם), משורר רוסי. 

מצד אביו היה ב׳ מצאצאיו של גרמני מהולשטיין, שהשתקע 
ברוסיה כרופא־החצר באמצע המאה ה 18 . אביו, שהיה פרו¬ 
פסור למשפטים באיניברסיטה של וארשה, כבר היה מרוסס 
ואף סלאוויאנופיל בהשקפותיו. אמו היתה בתו של בקטוב, 
הבוטאניקן והרקטור של האוניברסיטה של פטרבורג. אביו 
היה קשה־אופי ואף לקה בסטיות נפשיות, ומשום כך נפרדו 
ההורים זמן קצר לאחר שנולד ב׳. זה האחרון גדל בבית אמו, 
שחזרה ונישאה. בילדותו ובנעוריו ספג ב׳ מן האוירה 
האוניברסיטאית שבבית־סבו החרפי בפטרבורג ובקיץ — 
מאווירת האחוזה של הסבא בשחמטובו שעל־יד מוסקווה. 
ב׳ היה יפה־תואר, בעל קסם אישי, אך עם זה סבל תכופות 
מדיכאון נפשי ומפסימיות, שמשתקפים גם ביצירותיו. ב 1903 
נשא ב/ את בתו של דמיטרי מנדלייב (ע״ע). הבן היחיד, 
שנולד להם, מת בינקותו — מה שהשאיר על ב׳ רישום 
בלתי־נמחה. ב 1906 סיים את חוק־לימודיו במחלקה הסלאווית 
של הפאקולטה הפילולוגית־היסטורית שבאוניברסיטה של 
פטרבורג. ב 1916/17 שירת בצבא העורף. ב 1917 היה מזכיר 
הוועדה לחקר המסיבות של התמוטטות המשטר הצארי. 
ב 1918/19 מילא תפקידים ציבוריים שונים בתחומי הספרות 
והתיאטרון (בין השאר היה יו״ד ההנהלה של התיאטרון 
הדראמאטי הגדול בפטרוגראד). ב 1919 התחילה שקיעתו: 
מאז עד יום מותו היה שקוע בדיכאון והמוות הרוחני קדם 
למותו הגופני. 

שיריו הראשונים של ב׳ נתפרסמו ב 1903 , אך מוניטין 
כמשורר כבר יצאו לו קודם לכן (ב 1900 ). שיריו מתקופת 
יצירתו הראשונה ( 1898 — 1904 ) חדורים, מצד אחד, ברעיו¬ 
נות מיסטיים ומורגשת בהם השפעת הדיאלוגים ("שלש 
שיחות") בעלי הכיוון האנטי־ראציונאליסטי של ולדימיר 
סולוביוב (ע״ע), ומצד שני בהלך־רוח רומאנטי, שניכרת בו 
השפעתה של השירה הקלאסית (ז׳וקובסקי, פט). שירים אלה 



אלבכניי בלוק 

כונסו בקובץ בשם ״שירים על הגברת הנהדרת״ ( 0 0111x11 
16 * 3 )/ 11 ס 30:1 וז>ו 6 ק 0 ), שיצא ב 1904 . הגיבורה של שירים 
אלה היא האשה המופשטת — סופיה, שהיא מעין האצלה של 

־:* 1 ז 

החכמה האלוהית: ב׳ מטיף בהם לפולחן של ה״נשיות הנצ¬ 
חית"—הטפה, שהיא מלווה מעין צפןה אפוקאליפטית: ב׳, 
בעל האינטואיציה הדקה, חש בקירבת התמורות הכבירות, 
שעמדו להתחולל ברוסיה. בתקופה השניה של יצירתו( 1905 — 
1908 ) נדחתה המיסטיקה הרומאנטית של ב׳ מפני ראליזם 
אירוני, שמגיע לפעמים עד כדי גמטסקה. בשנים אלו נת¬ 
פרסם קובץ־השידים "שמחה בלתי צפויה" ( 06933:1:139 
< 1 ז 00 * 3 ק) ושירים אחרים, שבעיקרם הם שירי־הכרך: 
ה״גברת הנהדרת״ — "סופיה" המופשטת— נתחלפה ב״האל- 
מונית"( 3 > 511 ,ס>ו 13 ו 063 >, 1906 — דמות, שהיא ספק מציאו¬ 
תית ספק אהובה מיסטית. בתקופה זו של יצירתו, וביחוד 
במחזותיו הליריים(כגון > 4111 ו 31 ־ז 3 וי. £3 ) י השתדל ב׳ להתרחק 
מן המודרניזם העירוני של האסכולה הסימבוליסטית. המשבר 
הנפשי, שהיה כרוך אצלו בניסיון זה, משתקף ביחוד בפואמה 
הדראמאטית ״שירת הגורל״ ( 601,1 בץ 0 06083 ), 1907 , 
שחשיבותה האוטוביוגראפית מרובה מערכה הספרותי. הגיבור 
של פואמה זו מתגעגע על ה״בית הלבן" שבכפר, על ספריו 
ופרחיו, שממנו גורש ע״י "רוח-פרצים סוציאלית" אל העיר. 
אך דרך השיבה מן העיר אל האידיליה הכפרית שוב אינה 
פתוחה לב׳. הדרך מוליכה אל ה״בית הגדול״ — המולדת 
הרוסית, ומזו האחרונה — אל העם. הכרה זו מלווה את 
התקופה השלישית ביצירתו של ב׳ ( 1906 — 1917 ), ורוב 
השירים שחיבר בה מוקדשים למולדת ( 11113 * 0 ?)• ב׳ יצר 
כאן דמות לירית־פיוטית של רוסיה ("רוס") בצורת רעיה 





837 


בלוק, אלכסנדר אלכסנדרוביץ׳ — בלוק, ג׳וזף הידר פיר 


838 


אחחת־געגועים או מאוהבת. מתוך סידרת־שירים זו ראויים 
ביהוד להיזכר השירים ״על שדה קוליקובו״ ( 00716 133 
086 >ו 7111 ׳(} 1 )׳ 1908 , החדורים חרדה לעתידה של רוסיה. 
לאותה תקופה שייכת גם סידרת מסותיו של ב׳ על "רוסיה 
והאינטליגנציה", שמצטיינות בפאתו׳ם פובליציסטי ושבהן 
קורא ב׳ למשוררים הרוסיים לצאת ל״מרחביה האינסופיים" 
של רוסיה, אע״פ שבמקום אחר הוא מתוודה, שמחיצה מפרדת 
בינו לבין העם. הפואמה ״גמול״ ( 116 ^ 03 ^ 803 ), שנכתבה — 
תחת הרושם של מות אביו — ב 1910 (אך נתפרסמה לאחר 
זמן), היא בעלת תוכן אוטוביוגראפי. יש בה הירהורים על 
חוקי־הירושה, על המשטר הישן ברוסיה בסוף המאה ה 19 , על 
שקיעתה של תרבות האצולה (סשזס״מקס&ג/) הרוסית ועל 
גילגולי התודעה החברותית של בן־הדור. כמה מיצירותיו של 
ב׳ הן פרי התרשמויות ממסעותיו בחו״ל (ביחוד באיטליה 
ובצרפת). מאלו יש להזכיר את ״השושנה והצלב״ ( 11 8033 
ז 00 ק>!), 1912 — טראגדיה לירית, שבה מתוארת לאנגדוק 
במאה ה 13 . לשיא יצירתו הגיע ב׳ בתחילת 1918 בהשפעת 
המאורעות של "מהפכת-אוקטובר". ביאנואר 1918 כתב, זה 
אחר זה, את הפואמה "שנים עשר" (< 1 ח 113 ג 3 ״ 186 /; ניתרגמה 
עברית פעמיים: ע״י טל [טוביה לוין] וא. שלונסקי), ואת 
השיר הלירי "הסקיתים" (!י 1 (|) 11 > 01 ; עברית: בתרגומו של 
א. שלונסקי). באותו זמן גם נכתב המאמר "קץ ההומאניזם". 
מבחינה אידיאולוגית היה ב׳ נתון אז תחת השפעתם של 
הסוציאל־רוולוציונרים השמאליים (ע״ע) ודברם בביקורת 
הספרותית איונוב־רזומניק, שהטיף למשיחיות מיסטית־ 
רוולוציונית. בפואמה "שנים־עשר", המוקדשת ל״מהפכת־ 

זר ד 

אוקטובר", מתוארים בצורה סאטירית דמויות מן העולם הישן 
(הבורגני, ה״פום" (כלומר, הכומר הפראווסלאווי], הגברת, 
הסופר ואחרים), ולעומתם — דמויות־הגיבורים של שנים־ 
עשר החיילים מן הגווארדיה האדומה, כמספר השליחים של 
ישו, שב׳ שם בפיהם סיסמות על "מהפכה עולמית". המאו¬ 
רעות שבפואמה מתרחשים בחוצות פטרבורג באחד מלילות- 
החורף של 1917 — 1918 , מיד אחר תפיסת-השלטון על־ידי 
הבולשוויקים. סופת־השלג מסמלת את סערת־המהפכה; 
ונחשול־המהפכה, כסופה, יעורר בעם את הכוחות הטבעיים 
הגדולים הרדומים בו, אך הזדהותו של ב׳ עם המהפכה לא 
היתה שלמה. הוא הבליט גם את צדדיה השליליים וחולשו¬ 
תיה האנושיות ע״י תיאור נקמתו האכזרית של אחד מן 
החיילים בזונה, ש״בגדה" בו. יחס ביקרתי זה של ב׳ לא היה 
לרצון לבולשמיקים, שבין השאר לא יכלו לסלוח לב׳ גם סה 
שהבליט את הדמות של ישו, שבמצעדו בראש שנים־עשר 
החיילים האדומים, כשבידו דגל אדום, מסתיימת הפואמה. 
ב״שנים־עשר" השתמש ב׳ בכמה צורות שיריות; חרוזים 
נשגבים מצד תכנם וצורתם מופיעים כאן בצד שירי־עם 
רוסיים ואף פזמונים של חיילים. הפרקים השונים של הפוא¬ 
מה נבדלים זה מזה בריתמוס השירי שלהם. ליצירה היתה 
השפעה עצומה (לפי מקור אחד הופצה ב 12 מיליון טפסים). 
השיר הלירי "סקיתים" נכתב תחת רושם המו״מ על שלום, 
שהתנהל בבריסק של ליטה בין השלטון הסובייטי הצעיר 
ובין גרמניה ובעלות־בריתה, כאן חזר ב׳ לנושא, שבו כבר 
נגע ב״על שדה קוליקובו". לעומת הציוויליזאציה של 
המערב הוא מעמיד את הסטיכיה של המזרח, של רוסיה. לעם 
הרוסי נודעת חשיבות היסטורית־עולמית: ביה״ב הציל את 
אירופה מן הנלדים המונגוליים; אך התנהגות המערב עלולה 


להביא לידי ברית בין רוסיה והמונגולים. ב״סקיתים" 
ובמאמר "קץ ההומאניזם" מביע ב׳ את הדעות, שאח״ב הביע 
שפנגלר (ע״ע) ב״שקיעת־המערב" שלו: מימי הרנסאנס 
עד כיבוש השלטון ברוסיה ע״י הבולשוויקים היתד, אירופה 
בסימן ההומאניזם והליבראליזם; "מהפכת־אוקטובר" היא 
מפנה בתולדות־האנושיות; היא מסמלת את תחילת־הסוף 
של ההומאניום והליבראליזם כאחד. 

ב׳ היה גדול המשוררים הרוסיים מן האסכולה הסימבד 
ליסטית, שפרחה בעשרים השנים שקדמו למהפכה (ע״ע 
ספרות רוסית, סימבוליזם). שירת ב׳ היא, קודם כל, שירה 
לשם שירה, גם כשהיא דנה בנושאים חברותיים, כגון 
המהפכה. הסימבוליזם מבצבץ גם בשירים הדאליסטיים של 
ב׳, ובצד הסמליות שבשיריו בולטים בהם היסוד הנבואי 
והפאתום השירי; ואפשר, שבאלה עיקר־כוחם. 

ב׳ הצטיין גם כמתרגם. בין השאר תירגם מיצירותיהם 
של בירון, גרילפארצר, היינה, האמסון, יעקובסן ואחרים 
(ביניהם משוררים פיניים ולטיים). יצירותיו של ב׳ ניתרגמו 
ללשונות הרבה. כמו־כן יצאו במהדורות מרובות מבחרים 
משיריו. הכינוס השלם ביותר של כל כתביו (ב 12 כרכים) 
נתפרסם ב 1932/36 . כן נתפרסמו אוטוביוגראפיה של ב׳, 
איגרותיו, יומנו ורשימותיו. 

, 60711.111 . 71 ; ־ 1930 ; 1922 ,. 8 . 71 , 083 ז־ 6 ) 601 . 6 . 11 ) 
, 1111 ) 0801 ) 1 ^־' •א ; 1922 , 0 8 < , 1 ! 630 ד 3 ז 164 ) 1 11 ) 1110 ) 33 
111  1 '( 71 !) 0 ^ , 0 ץ 11 חת 11 'ז . 3 ; 0 ) 3 1 * 3 ־ 1 ־ , 1113 ) 11133 * 80000 
, 1.1 ({) 11 ) 01 , 111118 *ץ 33 ק- 08 )) 13 ) 1 ׳ 1 ;( 1922 , 1 , 110 ־ 08 ) תץקג 
. 1 ^ ; 3, 1922 ) 6301 . 71 1111,11033119 ־ 108 וץ 1 *ק 11 א< . 8 ; 1918 
,. 6 ,פססו^סא״ז . 71 ; 1993 , 6308 . 71 , 1111 ) 1 ,]י} 0 ח 

, 08 )) 080 מ^ן . 71 : 1948 ,. 6 . 71 , 01738010111 ^ 1 •א , 1940 
- 1111 * 1 ! 11111101 } / 0 1111101 7 . 5 .ח ; 1949 ,. 6 . 71 . 71 

. 1953 . 11 ) 111 ) 10111 111 ) 7 111111 מז־>/׳ 1/0 .מ 1 מ 510 - 4 א ; 1949 , 111111 ) 

א. אח. - ש. כ. 

3 ל 1 ק, ג ׳ 1 ?ף הילר פיר — 801100 0 זז 10 ? 0 ־ 111311 ־ 1 אק 50 ס|— 
( 1870 , סן־קלו, ליד פאריס — 1953 , גילדפורד), 

מספר, מסאי והיסטורי(! אנגלי. ב׳ היה בנם של עורך־דין 
צרפתי ואם אנגליה. בנערותו למד בבית־ספר באנגליה! 
את חובת השירות הצבאי מילא בצרפת ולאחר מכן חזר 
לאנגליה כתלמיד באוניברסיטה של אוכספורד, שבה הצטיין 
בלימודי ההיסטוריה. ב 1902 קיבל נתינות אנגלית וב 1906/10 
שימש ציר בבית־הנבחרים, תחילה מטעם המפלגה הליברא¬ 
לית, ולאחר שפרש ממפלגה זו משום מדיניותה בדרום- 
אפריקה — כציר בלתי־תלוי. ב 1911/13 היה פרופסור 
לספרות האנגלית באוניברסיטה של לונדון. 

במשך תקופה ארוכה היה קשור קשרי־ידידות בג. ק. 
צ׳סטרטון, שעמו גם כתב במשותף כמה סיפורים סאטיריים. 
ב׳ כתב ביוגראפיות היסטוריות מרובות, ביהוד של אישים 
צרפתיים ואנגליים (בכללן: דאנטון״, 1899 ; נאפוליון", 
1932 ! ״וולזי״ 0 ( 17/0150 ), 1930 ז "קראנמר" (ז 10 ד 1 ח 3 ז 0 ), 
1931 ! ״ויליאם הכובש״, 1933 ! ״קרומוול״, 1934 ! "צ׳ארלז 
1 ״, 1934 ; ״מילטון״, 1935 ); כן חיבר "דברי־ימי־אנגליה" 
( 4 כרכים, 1925 — 1931 ). אע״פ שהיה אמן־הסיגנון ובעל 
כשרון דראמאטי ותיאורי מרובה, חדורים כתביו ההיסטוריים 
רוח מגמתית והם גובלים לפעמים קרובות עם הרומאן 
ההיסטורי; לפיכך הם מעוררים בקורא עניין ומתח, אך הם 
פגומים מבחינת האמת ההיסטורית. הגנתו על הדת הקאתו־ 
לית, חוסר אהדתו לפרוטסטאנטיות ושנאתו ליהודים (שנת־ 


839 


כדוק, ג׳ חף הילד סיד — כלזק, אונורה דה 


840 


בטאה ביהוד בספרו ■ג׳ייס! סד!'!' [״היהודים״], 1922 ) עומדים 

במרכז כתביו המרובים — סאטירות, סיפורים, מסות וספרים 

אחרים על נושאים ובעיות מדיניים וציבוריים, שהם בעלי 

אופי פולמי ביותר. את מקור־מחצבתה של התרבות ראה 

בארצות הקאתוליות הים־תיכוניות, ואילו בארצות־הצפון 

הפרוטסטאנטיות — את מקורו של המאטריאליזם הגותי, 

שהרס את אמונתה הרוחנית של אירופה, את אחדותה ואת 

מסרתה. את השקפותיו אלו הביע ב׳ בצורה סאטירית, 

1 

שדו־ך־המחשבה התמציתית וחוש־הסיגנון שלו דוסיפו על 
חריפותה! אך הקנאות הקאתולית והאנטישמיות שלו יותר 
משהן מחדדות, הן מקהות את עוקצה. 

שירתו של ב׳, ובייחוד שיריו הסאטיריים ושיריו הקומיים 
לילדים, מצויינים הם במינם ועד היום הם חביבים על 
הקוראים אנגלית. מבחר שיריו נתכנס בקבצים: ץז 2 ח 0 ! 1 ט 03 
" 190 ,?ס!* , ! (״סיפורי אזהרה״) ו 501101015,1924 $0$ ז 0 '׳\ 

("שירים וסונטות"). 

מן המסות של ב׳ יש להזכיר: £01110 סז ד! 31 ? 1410 
(״הנתיב לרומא״), 1902 : £ת 111 ז 0 א חי) ("על לא כלום"), 
1908 ! £ת! 11 זץז 0 ׳\£ ת 0 (״על הכל"), 1909 ! ח 0 

(״על כל דבר שהוא״), 1910 , 50010111102 ח 0 ("על מה 
שהוא״), 1911 . 

א. א. מ. 

בלן ( 13 ; £6 , בפול׳ . 8017 ), עיירה באוקראינה בפלך לבוב 
(מ 1919 עד 1939 — בפולניה, בפלך לובלץ). יושבת 
על נהר סולוקיה, פלגו של הבוג, ועל קו מסה״ב קובל—יארו- 
סלאו סמוך לגבול הפולני. לפני 1939 היו בה כ 4,500 נפש, 
מחציתם פולנים ורותנים ומחציתם יהודים. — ב׳ היא מן 
הערים העתיקות ביותר של פולניה. במאות ה 11 — 14 שימשה 
בירתה של דוכסות רוסית וב 1462 — 1777 היתד, בירת וויווד־ 
סט וו(פלך) בפולניה. בב׳ — שוק לאיכרי־ד,סביבה — היו בין 
השאר ביח״ר לליקרים, טחנות־קמח ומנסרה. עד מלחמת־ 
העולם וו שימשה כמקור־הכנסה לתושבי־ב׳ גם "עלייתם" 
של חסידים מרובים ל" צדיק", הרבי מב׳. 

יהודים ישבו בב׳ מתחילת המאה ה 16 ואילך. ב 1550 
היו בה כ 200 יהודים. ב 1921 הגיע מספרם ל 2,104 . קהילת־ב׳ 
ופרנסיה השתתפו בחיים הציבוריים של יהודי־פולניה, כמו 
בקביעת התקנות של ועד ארבע ארצות וכיו״ב, בין רבניה 
הידועים של ב׳ היו ר׳ יואל סירקיס (ע״ע), בעל "בית חדש", 
ר׳ זכריה מנדל, מחבר "באר היטב" לשו״ע, ור׳ יונה תאומים. 
בעל "קיקיון דיונה". אך ביהוד נתפרסמה ב׳ ע״י שושלת- 
ה״צדיקים" לבית רוקח (ע״ע), שזכתה להשפעה מרובה על 
היהדות החרדית בגאליציה. 

|לז' י ץ(בפול׳ 00 ׳(. 8017 ), עיירה בפולניה, במחוז(וויוודסטוו) 
של לובלין, כ 20 ק״מ דרומית־מערבית לעיר זו. 

מספר תושביה כ 4,000 ( 1930 ). ב׳ נוסדה ב 1417 . לפי 
פריווילגיה, שניתנה לב׳ ב 1432 (וחזרה ונתאשרה ב 1576 ), 
נתחייבו סוחרי־הסביבה, שהיו בדרכם לירידים בלובלין, 
לחנות ימים אחדים עם סחורותיהם בב׳. אדוני־העיר במאה 
ה 16 , האצילים מבית אוז׳חובסקי, היו מחסידי התנועה 
האוניטארית. 

ישוב יהודי נוסד בב׳ בתחילת המאה ה 16 . נראה, 
שכסוחרים הפיקו היהודים תועלת מן הפריווילגיה הנזכרת. 


בסופה של המאה ה 16 ישב בב׳ הרופא יעקב נחמן מבלזיץ, 
שפירסם תשובה לחיבוריו האנטישמיים של הכומר מארטין 
צ׳חוביץ. בשנות שצ״ה ( 1635 ) ות״ג ( 1643 ) נתוועד בב׳ 
הוועד של ארבע ארצות. בימי גזירות ת״ח נפגעו קשה גם 
יהודי־ב׳, אך אחר־כך נתארגנה הקהילה מחדש. במחצה 
השניה של המאה ה 19 ישב כאן האדמו״ר גדליהו שמואל 
יעקובסון. ב 1764 הגיע מספרם של יהודי ב׳ ל 946 נפש! 
ב 1897 — ל 1,705 נפש (בתוך אוכלוסיה של 3,182 נפש), 
רב 1921 —ל 1,882 נפש (יותר מ 50% של האוכלוסיה). 
במלחמת־העולם 11 הקימו הנאצים בב׳ מחנה־השמדה, שבו 
נספו יהודי־המקום עם רבבות של יהודים אחרים, שהובאו 
לכאן מן החוץ. 

י. היילסרין, פנקס ועד ד ארצות, עמ ׳ 59 , 69 ! . 6 ( 5 חו 1 ו; 8 

, 111:107 . 0771 .>! 470 / 111011177 > ; 0 !!ו 1 ק 611050 ק 105 > 0 ז£ (״מחקרים פילוסופיים״), 1833 — 
1840 , ו 510016 190 ט[> 5 ז 000 ו 0 10 > £101105 ("מחקרים בהליכות 
החברה במאה התשע־עשרה״), 1833 — 1837 . עם ספרים אלה 
נמנים: 101 ־ 001 סזסק 1-0 (״אבא גוריו״), 1834 ; זבזזחסס £0 
1380 ־ 031 > 110 (״חוזה הנישואים״), 1835 ; ץ 00 ץ x ט 3 1110 ) 3 ״! 
זס 4 (״הנערה בעלת עיני־הזהב״), 5-31100 13 1305 > 5 ץ! £0 
(״שושנת־העמקים״), 1835 ; 3 ן 111 ק 3 ז 50 (״סראפיטה״), 1 1835 
1005 >ז 0 ק 1-05111051005 ("החלומות שנגוזו", חלק ראשון, 
1837 ). 

כשב׳ התחיל עומד על האחדות הפנימית של מפעלו, עלה 
על דעתו (ב 1834 , עם חיבורו של .,אבא גוריו") הרעיון 
לחזור ולשתף בעלילה של רומאנים שונים דמויות מסויימית 
בתקופות שונות של חייהן! דמויות אלו, שמספרן גדל והלך, 
נעשו בשבילו מציאות חיה, עד שהיה מספר מזמן לזמן 
לידידיו על המאורעות החדשים, שאירעו להן כביכול! 
ובהקדמתו לאותה "קומדיה" ממין חדש עתיד היה לכתוב: 
״הקומדיה האנושית מתחרה עם משרד רישום־החושבים״. — 
כל כתיבתו של ב׳ מכאן ואילו לא היתה אלא רומאן־ענק 
אחד על החברה הצרפתית בדורו; את הנושאים פיתח הן לפי 
דמיונו והן לפי חושו המסחרי. עם זה תיקן את יצירותיו 
הקודמות ושיבץ אותן לתוך צרור־כתבים זה, שאף ביקש 
בשבילו שם כולל, כדי שיהא יצירה אחידה ומושלמת. שם 
זה נתגלה לב׳ ב 1842 במסיבות בלתי־ברורות, והוא "הקו־ 
מדיה האנושית", ברמז ל״קומדיה האלוהית" של דאנטה; 
ייתכן, שגרם לכך חרוז אחד של אלפרד דה ויניי (ץח^ע). 
הופעתה של המהדורה הראשונה התחילה ב 1842 , וב׳ צירף 
לה הקדמה חשובה; מהדורה זו כוללת 87 רומאנים וסיפורים 
על החברה הצרפתית לכל שכבותיה מימי נאפוליון ואילך — 
פרי עבודתו העצומה במשך 18 שנים ( 1829 — 1847 ); אחר 
מותו נמצאו בעזבונו עוד כחמשים תכניות של רומאנים 
משלימים. 

נוסף על כל אלה כתב מ 1832 ואילך את ה- 10013 > 000105 
005 ן> 1 ז — שלושים סיפורים "מבדחים" או "מפולפלים", שהם 
דומים ברוחם, בסיגנונם ובלשונם לסיפוריו של בן־מחוזו 
סראנסוא ראבלה ( £3601315 ). כמו־כן ניסה כמה פעמים את 
כוחו בכתיבת־מחזות; ואע״פ שמחזותיו לא עלו יפה, צפונות 
בהם אפשרויות תיאטתניות, שרק זמן מרובה אחר מותו 
עמדו המבקרים על חשיבותן. 

בינתיים, זמן קצר לאחר שהפסיק את קשריו עם המאר־ 
קיזה דה קאסטרי, קיבל ב׳, בנובמבר 1832 , את מכתבה 
הראשון (בעילום־שם) של הרוזנת הפולנית אולין האנסקה 
( 3 > 51 ח 93 1100 ;>׳>■£, 1801 — 1882 )! עם אשה זו, שב׳ כינה 
אותה בשם "הנכריה", נפגש לאחר שנה בז׳נווה ונתאהב בה. 
ב 1835 נפגשו שוב בווינה, ולאחר שמת בעלה ב 1841 הפציר 
בה ב׳ שתינשא לו; אך ב׳ לא הצליח אז בשידוליו, והרוזנת 
האנסקה הסכימה להינשא לו רק חצי שנה קודם שמת. בשנות 
1833 — 1850 , שבהן כמעט שלא התראו זה עם זו, נכתבו 
ה״מכתבים אל הנכריה״ ( 0 ז 0 §ח 3 ז £1 י 1 3 05 שח £0 ); ארבעת 
כרכי־המכתבים הללו הם מיסמך יקר־ערך להכרת חייו, אפיו 


ויצירתו של ב׳. נראה, שהגב׳ האנפקה לא עמדה כראוי על 
מידת גאוניותו של ב׳! אך אהבתו אליה גרמה בלא ספק 
להעמקת היסודות הרומאנטיים יהמיסטיים שב״קומדיה 
האנושית". 

משהגיע ב׳ לשליטה גמורה באמצעיו הטכניים כסופר — 
כשהיה בן ארבעים ויותר —, התחיל סובל מגודש עבודתו. 
במאמץ כביר הקים את בניין יצירתו הסיפורית, לבנה על גבי 
לבנה; אך כתיבתו של כל ספר היתה כרוכה במאבק בין 
רצון־הכתיבה ובין עצלות טבעית כביכול. שלא היתה אלא 
פרי של עייפות גוברת וכן פריה של המחלה המתקרבת! על 
כך נוסף הלחץ מצד המו״לים, שתבעו את כתבי־היד ששילמו 
בשבילם מראש. והפיתויים של קסמי החברה והאהבה (פעמים 
אחדות בגד באהובתו הרחוקה). כן קסמה לו העיתונאות 
המדינית — ב 1836 קנה את כתב־העת 10 > 0 טן> 1 תסז! 01 1-3 
15 ־ 31 ? וב 1840 את כה״ע 1510000 ־> 3 ק 0 נ 1 ׳י £0 (בין במה 
מאמרים מצויינים. שפירסם בי. בולטים שנים על "מנזר 
פארמה" של סטנדאל). אך פעולותיו בתחום זה עוד הירבו 
את חובותיו, וכך נכשל גם בשאר תכניותיו המסחריות, 
שכולן סטו מן המקובל, כגון ניצול מכרות־כסף מימי הרומים 
בסארדיניה, תכנית של יבוא־עצים מאוקראינה וגידול של 
אנאנאס ע״פ שיטה מדעית. בתקופה זו של פעילות קדחתנית, 
שהיתה תקופת־חייי האחרונה, יצר בין השאר את הספרים 
הבאים: 1101100 >ז 10 ס 1 '£ (״ביטול הזכויות״), 1836 ; ־ 00531 
011030 ־ 611 ( 1837 ); 1113£0 ־ 5 10 > סזטס 1-0 ("כומר הכפר"), 
1838/39 ; 15 ־ 31 ? 3 1000 ׳\ 0 זלן 10 > 11010100 1 > 30 ז 8 0 ( 1 ("גביר־ 
הפרובינציה בפאריס״), 1839 ; 0 ־ 311 ) 31 01150 ־ 100061 00 ( 1 

(״עסק־ביש״), 1841 ; 36001110050 ־! 1-3 ("הסכסכנית"), 
1841/42 ; 5305 ץ 3 ק 05 -) (״האיכרים״), 1844 ; זס 5 ־ 1 ט 0 (> 100 ק 5 
005 1153 ־ 0001 105 > 05 ז 150 וס ("גאות ושפל בחיי היצאניות"), 
1839/47 ; 80110 0005100 £3 (״הדודנית בט״), 1846 ! 1-0 
005 ? 000510 (״הך(דן פונס"), 1847 , ועוד. למרות שפע זה 
של יצירות נכשל פעמים אחדות בבחירות לאקאדמיה הצר¬ 
פתית, וחובותיו הגיעו לממדים עצומים. אחר מהפכת 1848 
וכשלון מועמדותו לאסיפה הלאומית, נסע ב 1850 . כשהוא 
תשוש וחולה, לאוקראינה אל הגב׳ האנסקה, ושם, בברדיצ׳ב, 
התקיימה החתונה, שאליה נכסף כל השנים. ב 21 במאי חזר 
עם אשתו לפאריס, וב 18 באוגוסט מת מהתרחבות־הלב! 
ברגעיו האחרונים קרא כמה פעמים בשמו של ד״ר ביאנשון. 
אחת מן הדמויות החוזרות שב״קומדיה האנושית". על קברו 
הספידו אותו סנט־בו וויקטור הוגו. 

11 . י צ י ר ת ו. — ה״קומדיה האנושית" היא עיצוב דרא־ 
מאטי של תפיסת־עולם. שנשענה על שתי השקפות־יסוד: 
העולם הוא אחד — החברה רעה ביסודה. תפיסת האחדות 
שבשוני המתגלה בעולם מסברת את ההשפעה, שהשפיעו 
עליו תורותיהם האוקולטיסטיות של סודנבורג ושל לואי־ 
קלוד סן־מארטן( 10 ״ 3 ^ . 51 ; 1743 — 1803 ). ואילו השקפתו 
על אכזריותו של האדם החברותי נבעה מנסיונותיו של ב׳ 
בביה״ם בוואנדום ובחיק־משפחתו(השווה את הספרים "לואי 
לאנבר", "עור־ד,יחמור", "שושנת־העמקים") וכן מקריאת 
יצירותיהם של רוסו וביירון. השקפה זו נתחזקה בו מחמת 
המכשולים שנתקל בהם בתחילת דרכו הספרותית, יחס־הביטול 
של כמה מן המבקרים ליצירותיו, נטל חובותיו, ועמלו הקשה 
במשך כל חייו. החברה, היה סבור, נוטה על־פי טבעה לדכא 
את היחיד, וסבלו של היחיד גדול במידה שגדולים כשרונותיו 





845 


בלזק, אונורה רה 


846 


ומרצו. יתר על כן: כל אדם מוכשר משתמש בכשרונותיו 
כדי להתגבר על החברה, מאחר שאינו יכול למרוד בר. בגלוי 
(רק השוטים גונבים והורגים), והוא משתמש איפוא בנשק 
שכלי. הוא הורג וגונב בגדר החוק. במאבק בין בעלי־הרכוש 
ומחוסרי־הרכוש מצטרף ב׳, על־פי נטייתו הטבעית, אל מחנה 
הנדכאים, הבודדים והסובלים. גיבורים של ביירון, כמו שודד- 
הים או לארה, השפיעו על ב׳ בעיצוב דמויותיו, כגון וו׳טרן 
וראסטיניאק — שהאחד מהם מורד בחברה כשהוא בתוכה, 
והשני מורד בה כשהוא מחוצה לה. 

ואולם למרות ההשקפות הללו דחפה אותו נטייתו לגילוי 
אחדות בניגודים לחיפוש פשרה בין החברה והיחיד. כך 
מופיע בצד ב׳ החוזה המיסטי, הנכסף אל ה״מוחלט" באמנות 
ובאהבה, ב׳ אחר, ההוגה בפילוסופיה של המדע הפוזיטי־ 
ויסטי, השואף להסביר את רצון־האדם, ועם זה לפרק את 
גלגלי־החברה ולהרכיבם מחדש כדי לשפר את המוסדות 
החכרותיים, באופן שיהא בכוחם להבטיח את קיום־האנושות 
מתוך טיפוח אשרו של כל יחיד ויחיד. בכפילות זו, שהיתה 
באישיותו ובגישתו אל בעיות היחיד והחברה, צפון סוד 
החיים הדראמאטיים הפועמים ב״קומדיה האנושית". 

לחארתה והדגמתה של השקפתו המיסטית־המדעית על 
האדם מוקדש אותו מדור ב״קומדיה". שב׳ קרא לו בשם 
"מחקרים פילוסופיים"; אבל בפועל מוצאת לה השקפה זו 
ביטוי רראמאטי בהתנהגות הגיבורים שבכל המדורים שבה. 
לדעתו של ב׳, המחשבה והחומר אינם אלא שתי פנים של 
אותה מציאות, שהיא האנרגיה הקוסמית! לאנרגיה זו הוא 
קורא בשם "לוגוס" או "רצון". כמות מסויימת של אותו 
"רצון" מרוכזת בכל יציר, מן האבן עד האדם והמלאך. 
באורגאניזמים החיים מתגלית הפעילות המכוונת בשלוש 
צורות, שהן האינסטינקט. התבונה והרוח. מאחר שברוב 
בני־האדם שולט האינסטינקט, מתחלת התרבות במה שב׳ 
קורא המחשבה או ההפשטה (אבסטראקציה) — כלומר, 
בשימוש המודע בתבונה ובדמיון לשם סיפוקם של יצרים 
אישיים. האדם הנבון הוא מוצר של החברה: הערכים המוס¬ 
ריים, שהוא קובע, נובעים מפשרה בין שאיפותיו האנוכיות 
השונות. ערכים אלה, בין שנקבעו במפורש (חוקים) ובין 
שנתקבלו במרוצת־הזמן (מנהגים), נוטים ללבוש צורה 
מסובכת ומלאכותית יותר ויותר. חיי־התרבות במאה ה 19 
מפתחים ביחיד תשוקות חדשות, שהטבע לא ידען, ועם זה 
הם מונעים ממנו את סיפוקן של תשוקות אלו משום שסיפוק 
זה יהא כרוך בעירעורם של כל יסודות־החברה. זוהי הדראמה 
של החיים המודרניים, ועל־כן מגיע ב׳ לאותה מסקנה, שאליה 
הגיע רוסו: "האדם המסוגל לחשוב אינו אלא חיה מושחתת". 
המחשבה יוצרת את הרע במה שהיא מדהאת את הרגשות 
הטבעיים ומפתחת במקומם נטיות מושחתות. האדם כיחיד 
מבקש את האושר, שאותו הוא מזהה עם סיפוק שאיפתו או 
תאוותו הראשית! אך כבן־החברה מתנגד אותו אדם עצמו 
לתאוות דומות של זולתו. זהו המאבק הטראגי, המשמש 
אב־טיפום לנושאי הרומאנים הגדולים של ב׳: אדם נתפס 
לתאווה, שסיבותיה נעוצות בטבעו, אבל המסיבות משנות 
ומחריפות אותה! החברה מתנגדת לאותה תאווה וע״י כך היא 
מתחזקת! תאוותו של הגיבור גדלה בלא הפסק ואשרו פוחת 
והולך! לשם סיפוק (זמני בלבד) של תאוותו הוא מגביר את 
מרצו, ובאותה מידה עצמה גדלה והולכת התנגדותה של 
החברה! כל חייו של האדם הם — תאווה, והתאווה היא 


שמוציאה אותו מן העולם. זוהי משמעותו של המיתוס, המונח 
ביסוד הרומאן "עור־היחמור": כל תאווה, שמתאווה גיבור 
הסיפור, רפאל, מקטנת את רצועת־העור, שהיא סמל לאורך־ 
חייו, עד שהתאווה האחרונה מחסלת את העור והורגת את 
הגיבור הצעיר. כך נתונה בידי האדם הברירה בין חיים 
ארוכים וריקים מתוכן ובין חיים קצרים ומלאי־חוויות — 
ברירה, שיש בה מן האשליה, שהרי בין כך ובין כך המוות 
הוא מנודתלקו: או המוות בחיים, או החיים במוות. 

ואולם יש מפלט מברירה טראגית זו, והוא במה שב׳ 
קורא לו "מומחיות" ( 0 ז 001311 ק 5 ) או "ידיעת המוחלט". גדול 
כל ה״מומחים" היה ישו, שב׳ לא האמין בטבעו האלוהי: 
ישו, הוא אומר ב״לואי לאנבר", היה "ההתגשמות המושלמת 
ביותר של האדם והחוליה המקשרת את העולם הגשמי אל 
העולמות העליונים". מהלך־חייו הוא כולו "טבעי"! הניסים 
שחולל הם פרי כוחו המאגנטי, ואהבת־הבריות שלו נובעת 
ממה שהבין כראוי את המבנה של היקום. הוא הורה לאדם 
את הדרך אל הטבע ואל התרבות גם יחד, אבל רק אדם חזק 
מוכשר ללכת בעקבותיו. ככל שאר הדברים, שהאדם דבק 
בהם במידה יתירה, כך מקרבת אותו גם ההתעלות המיסטית 
אל מוחו, כי הגוף מתנוון במידה שהנשמה מתעלה. בהתאם 
לכך המציא ב׳ בסיפור "סראפיטה" את המיתוס של ההזדכ¬ 
כות המוחלטת. כלומר. של הפיכת אדם למלאך — מיתוס, 
שהוא מבוסם על אמונה פיוטית ומדעית כאחת: ב׳ האמין, 
שיבוא יום והמדע יאפשר לו, לאדם, לגרש מתוכו את החיה 
שבו ולמסור למלאך שבו את השלטון. לכשיגלה המדע את 
מהותו המדוייקת של "רצון" האדם ואת חוקי־הגילגול, 
שלפיהם משתנה הרצון, יהא ביד האדם "לייצר" מלאכים 
וחיות כרצונו. את המדע החדש. שעליו חלם ב׳, קרא בשם 
"אנו־גטיקה", וכמה פעמים הכריז, שבקרוב יפרסם שני ספ¬ 
רים, שנועדו לשמש יסוד למדע חדש זה: 105 זט 5 £5531 
05 ת 31 ת!ט 11 005 ז 0 ) (״מסה על כוחות האדם״) ו 10 ^ £3111010 
5001310 710 13 ^ ("פאתולוגיה של חיי החברה"). המ׳&ימה 
היתה למעלה מכוחותיו והספרים נשארו בגדר תכניות בלבד: 
אך אין להכחיש, שיצירתו של ב׳ מלאה רעיונות מדעיים. 
שנתאשרו בדורות שלאחריו, ואילו היה ב׳ חי כיום, יש 
לשער, שהיה רואה במכאניקה של הגלים ובתורת־היחסות 
הוכחות לאינטואיציה המטאפיסית שלו. 

"אנתרופולוגיה" זו של ב׳, שיש בה הסתכלות, רגש 
ודמיון גם יחד, לובשת עור וגידים בסידרת־הרומאנים 
5 ז 000 ות 010 105 >ג!ז£ ("מחקרים בהליכות החברה"),המחולקת 
לקבוצות של "תמונות—מחיי־הפרט, מן הפרובינציה, מפאריס, 
מתחום־הפוליטיקה, מחיי־הכפר״ (, 700 !זק 710 13 40 500005 
0 ת§ 3 קות 03 10 ) , 110 ף 01111 ק , 10 שת 1510 ז 3 ק , 00 ח 071 זק 40 ); 
חלוקה זו משקפת את מחשבתו האנציקלופדית של ב׳ ואת 
.,שאיפתו להעניק סדר ומבנה ליצירתו יותר משהיא משקפת 
את תכנם הממשי של הספרים. אף־על־פי שרומאנים 
אחדים מתאימים על־פי תכנם לסידרה שאליה הם שייכים, 
הרי ביחס לרובם אין הקביעה הנוקשה של המסגרת 
אלא דבר טפל בלבד. אך משום הופעתם החוזרת ונשנית 
של הגיבורים מהווה כל רומאן מעין מעמד בדראמה 
כוללת אחת. 

מתוך כך מתעלה יריעת הדראמאטורגיה הבאלזאקית עד 
לדרגת מיתולוגיה. המיתוס העיקרי הוא זה של האבהות — 
מיתוס, שהוא רווח בכל מקום ביצירתו של ב׳ ומגלם את 


847 


כליזק, אדנורה דה 


848 


החוק הטראגי, שלפיו נבלע האדם במפעלו: "כשהייתי לאב, 
הבינותי את האלוהים", אומר האב גוריו, שהוא "סמל האב 
המעונה". לעומת המיתוס של האב, הסמל לכל תהליך של 
יצירה, עומד המיתום של הממון, שהוא סמל הבריאה בדרכה 
אל החידלון — מטבע התענוג והיצרים, המשמש מכשיר 
להשגת דעת ועצמה בידיהם של בעלי־התבונה, ואילו לגבי 
החלשים אינו אלא רודן, שמביא עליהם כליה. במשחק האכזרי 
של האירועים המתארעים בחברה, המקרה הוא החותך 
את גורלו של כל אדם, פרט למועטים, שבחרו ללכת בדרכם 
מתוך התמרדות במסיבות, שבהן הם נתונים; כי מתוך שהללו 
מעמיקים להבין את טיבה של החברה, שוב אין החברה 
יכולה להם. מעל למערבולת המאבק מרחפים היצורים, שנש¬ 
תחררו מרודנותה של החברה ונתקדשו לאהבה— ה״מלאך" 
( 6 §ת^) וה״רואה"(זוז 3 ץ 0 ׳\), שהם קושרים את האנושות 
אל הספירות העליונות. 

הרומאנים הגדולים של ב׳ מתארים את התפתחותה של 
תאווה אחת או של תאוות אחדות של כמה דמויות, ולפעמים 
מתוארת בהם אף תאווה קיבוצית (כמו ברומאן "האיכרים"). 
בהתאם למתכונת הקלאסית מוצג האדם המשועבד לתאווה 
מסויימת כטיפוס, שהסופר מטשטש את קווי־המשנה שבאפיו, 
ולעומת זה הוא מבליט את התאווה השלטת. גישה קלאסי־ 
ציסטית זו הולמת את השקפתו של ב׳ על האדם: לא התבונה 
היא הכוח השליט בכל. אלא היצר! ואם אך פתח האדם 
ליצר פתח, היצר נכנם בו, כובש אותו ומבלבל את שכלו. 
הגיבורים הראשיים ביצירותיו של ב׳ הם סכיזופרניים לפי 
מהותם (המונח אינו של ב׳, אבל תופעה נפשית זו מתוארת 
בדייקנות בסיפורו "לואי לאנבר"). בני־אדם אלה בזים 
למציאות האובייקטיווית, לחוקי־החברה ולחוקי־ההיגיון. לפי 
דבריו של בודלר, "בכל דמויותיו של ב׳ יש ניצוץ של 
גאוניות! כל הנפשות כולן טעונות רצון עד אפס מקום". 
כל מציאות אחרת מחוורת בפני יקוד התאווה האוכלת את 
האדם, ועם זה — המכשרת אותו "להבין את האלוהים". אך 
גם בני־אדם בינונים מתוארים ב״קומדיה האנושית״ — כל 
ההמון הנופל קרבן לנכלים, כל אותם המעונים בני בלי שם. 
כל אותן הנפשות האנינות וחסרות־התאווה, שהם כאילו חיל־ 
הרגלים, שהחברה מקריבה במאבקה ביצרים החזקים ושאותם 
מפקיר גם המחבר עצמו, משום שהוא מסור כולו לקסם של 
גיבוריו העיקריים. 

התאווה עומדת במרכז העניינים, ועל־כן אין העלילה 
תכלית בפני עצמה, אלא היא הרקע, שעליו התאווה נולדת, 
צומחת, משחיתה והורגת. בדומה לוואלטר סקוט, פיתח ב׳ 
במרוצת־הזמן טכניקה סיפורית, שאיפשרה לו לגלם את 
השקפתו על החיים. הוא מתחיל בפרקי־הכנה ארוכים, שבהם 
הוא מגולל לפני הקורא — בעזרת פניות אחורנית ותמונות- 
רגע — את תולדות גיבוריו על רקעם התורשתי והחברותי. 
עד הרגע שבו מתחלת העלילה עצמה! בדרך זו הוא חושף 
את מקורן הנסתר של התאוות. העלילה פותחת בעובדות 
קטנות, שהן לכאורה חסרות־משמעות! אך הן מבררות לקורא 
כיצד נולדה תאוותו המיוחדת של הגיבור ומה טיבה. תקריות 
אפייניות נשנות וחוזרות בקצב מוגבר! משמעותן הממשית, 
המוסרית והחברותית מתרחבת ומתעמקת, הגיבורים נסחפים 
לתוך רציפות, שמתקדמת בשלבים דראמאטיים עד השיא של 
פעולת־בזק ("כוח־הנפץ של התאווה"). האיטיות שבפרקי־ 
ההכנה מעוררת בקורא דריכות מרובה! במידה שהעלילה 


מתעכבת ע״י ההכנה האיטית, בה במידה גוברת התפרצותה 
של העצמה הטראגית שנצטברה. הרומאן מסתיים בהתרופפות 
של הרצונות הדרוכים: לאלה ע״י המוות או אבדן הרגשות, 
ולאלה ע״י הפוגה או ציפיה למאבקים חדשים. 

ה״קומדיה האנושית" מכילה כתשעים רומאנים ונובלות. 
הסדר, שלפיו ראוי לקראם, הוא זה של המוקדם והמאוחר 
שבעלילות: תחילה הרומאנים מתקופת הקיסרות הראשונה, 
ואחריהם — אלה מזמן הרסטוראציה; את הרומאנים הדנים 
בעבר רחוק יותר יש לקרוא כחטיבה בפני עצמה, וכן גם 
את אלה, שעלילתם אינה שייכת לתקופה מסויימת. ב׳ שאף, 
יותר מכל. להיות ההיסטוריון של החברה בזמנו, וסדר זה 
נאמן יותר לכוונותיו האמיתיות מן הסדר שקבע הוא עצמו, 
לאחר מעשה, מתוך נימוקים דידאקטיים. 

ל״אז׳ני גראנדה" ( 01-30861 16 ת 1£0£6 ) אין מבחינה 
דראמאטית קשר לשאר הרומאנים של ה״קומדיה האנושית", 
שהרי אף אחד מן הגיבורים שברומאן זה אינו מופיע ברומאן 
אחר! התאווה השלטת בסיפור זה היא הקמצנות, שהיא 
מתוארת לפי הטכניקה המיוחדת לב׳: אבא גראנדה הקמצן 
אינו מתיר לבתו אז׳ני להינשא לבן־דודה, שירד מנכסיו. 
אז׳ני מתקוממת לרודנותו של אביה, אבל בהשפעת התורשה 
וההרגל היא מוסיפה לחיות גם אחר מותו של הקמצן כפי 
שנהגה בחייו. — לעומת הפרובינציה הקמצנית מעמיד ב׳ 
את פאריס הפזרנית, ולעומת אבא גראנדה, שאינו נותן 
כלום, הוא מעמיד את ״אבא גוריו״ ( 101 ־ 001 6 ז 6 ק * 1 ), 
הנותן את כל מה שבידו. מסיפור טראגי זה על הזקן, המקריב 
את עצמו לטובת שתי בנותיו כפויות־הטובה ומת מתוך 
יאוש ובחוסר־כל, יוצאות כמה וכמה נימים אל כל תחומי 
ה״קומדיה האנושית״. — לאחר המגע הראשון עם השחיתות 
הפאריסאית מחליט הסטודנט הצעיר ראסטיניאק (:> 3 ו! 1£ ז £35 ) 
להתעשר בכל תנאי. הוא מופיע ב״בית ניסינז׳ך ( 1131500 ! 3 ״] 
: התעשרותו קשורה במעשי ספסרות פסולים אך 
חוקיים של הבאנקאי בארון ניסינזץ. — מרומאן זה יוצאים 
חוטים אל ״סזאר בירוטו״ (ט 03 ! 1 סז 81 ־ 0:531 ), שבו נאבק 
סוחר ישר עם אנשי־הכספים המרמים אותו, פושט את הרגל 
ומכלה את כוחותיו על תשלום חובותיו. — עשר שנים אחר 
מותו של אבא גוריו מופיע ראסטיניאק מחדש ב״עור־היחמור" 
כחברו ויועצו של גיבור הספר (רפאל)! וכמו־כן הוא מופיע 
ב״החלומות שנגוזו״( 1005 >ז 10 ן 5111051005 ^ 1 ), שבו הוא גורם 
מתוך נימוקים פוליטיים למפלתו של ליסין דה ריבאנפרה 
( 6 -ןקח £086 80 0160 ״£), וברומאנים ״תמונת אשה״ ( £111805 
£601106 86 ), ״נשף־הריקודים בסו״ (^ $003 80 831 1,6 ), 
"ע ס ק־ ב י ש", "הדודנית ב ט". ועוד. 

ז׳אק קולן (ח 111 ס 0 065 ן):> 3 (), האסיר שירה, מופיע לרא¬ 
שונה בשם ווטרן (";■"סב/י) ב״אבא גוריו", שבו הוא מנסה 
להניע את ראסטיניאק למעשים בלתי־חוקיים. הוא נתפס 
ומוחזר לכלא ולעבודת־הפרך שלו, אך מופיע מחדש ב״החלד 
מות שנגוזו" בדמות כומר בשם קארלוס אררה (ב־ו 6 ־!ז 16 ־ 1 ). 
ברומאן זה הוא מציל את ליסין דה ריבאנפרה מהתאבדות, 
וב״גאות ושפל בחיי היצאניות" הוא משתדל לגרום להצלחתו 
של אותו ליסין, ולאחר שזה האחרון מתאבד בבית־הסוהר, 
הוא מוותר על מאבקו עם החברה ונכנס לשירותה של 
המשטרה. — מ״אבא גוריו" יוצאים חוטים גם אל "גובסק" 
( 00856011 ) — סיפור, שמטפל בין השאר בסיבות ירידתה 
המוסרית של אנאסטאזיה דה רסטו( £651308 ), אחת מבנו־ 



849 


ו" ויו 


850 


תיו של גורי(! אל ״האשה העזובה״ (תב< 31 £0111116 1.3 
800066 ), הגב׳ דה בוסאן ^ 80305630 ), קרובתו של ראם־ 
טיניאק, הפורשת לנורמאנדיה, שבה היא זוכה להרפתקת־ 
אהבה אחרונה; אל ״הדוכסת של לאנז׳ה" — ידידתה של הגב׳ 
דה בוסאן, שהגנראל דה מונריוי( 630 ',!ו-! 1 ח 10 \.) מתאהב בה, 
נדחה על־ידיה, מתנקם בה, ולסוף, לאחר שהיא נענית לו, 
היא זונחת אותו! אל "ביטול־הזכויות", שבו משתדלת המאר־ 
קיזה ד׳אספאר (£)-! 3 ק £5 ' 1 )) בעזרת ראסטיניאק להשיג מדודו, 
השופט פופינו (] 100 ק 80 ), צו לביטול הזכויות האזרחיות 
של בעלה, שהוא אדם ישר בתכלית. ד״ר ביאנשון חוזר 
ומופיע לכל הפחות בעשרים ושבעה רומאנים שב״קומדיה 
האנושית״; אע״פ שאינו הגיבור של שום ספר, הוא משמש 
חוליית־קשר בין כמה וכמה עלילות. 

ב״החלומות שנגוזו" בא משורר פרובינציאלי בשם ליסין 
שארדון ( 0131-1100 ) לפאריס, כשהוא להוט אחר עושר 
ותהילה > הוא עוזב את ידידיו, חברי חוג ה 0603016 (החוג, 
שבו נולד אז הרומאנטיזם), פונה לעיתונאות ולפוליטיקה, 
מקבל מן המלך רשות להיקרא בשם־האצילות של אמו, דה 
ריבאנפרה. אבל החבורה של הגב׳ ד׳אספאר מתנכלת לו 
וגורמת למפלתו! הוא נמלט לעיר אנגולם, שמשם עתיד 
ווטרן להחזיר אותו לפאריס. הסיפור "החלומות שנגוזו", 
שמתאר בראליזם אכזרי את החוגים הספרותיים, מוליך אל 
"בת־חוה" ( £76 [) £1116 00 ( 1 ). ברומאן זה מחזר המחזאי 
ראול נתן אחר אשתו של פליכם דה ואנדנס ( 3011006550 /י), 
שהיה קודם לכן מאהבה של מאדלן דה מורסוף ( 15311£ ת 10 \ 1 ), 
אחת מן הגיבורות של ״שושנת־העמקים״ ( 13 £305 ) $ץ 1 £6 
31166 ׳!) — ספר, שהוא אידיאליזאציה של אהבת המחבר לגב׳ 
דה ברני (עי׳ למעלה)! וכן משולב "החלומות שנגוזו" 
בספרים הבאים: "סודותיה של הנסיכה דה קאדיניאן" 
( 11£030 ) 03 116 06$$6 ס!ז? 13 116 5 ! 6 ז 560 £65 ), "באטריכס" 

(^ז 8631 ), "הרודן פוגם" ו״האיכרים". 

באמצעות דמותו של לואי לאנבר, המשתייך אל חוגו של 
ד׳ארתז. מקושר אל מחזור ראשון זה של "חיי פאריס" 
המחזור "מחקרים פילוסופיים". החשובים שבספרי המחזור 
השני הם "סראפיטה" ו״לואי לאנבר", ב״סראפיטה", שנכתב 
בשביל "הנכריה", נוטש ב׳ את הריאליזם ויוצר דמות פיוטית 
וסמלית — את השרף האנדרוגיני סראפיטוס־סראפיטה: 
בהרי־הקרח של נורווגיה הוא מדריד את הזוג וילפריד ומינה 
(שהם ב׳ וגב׳ האנסקה) במיסתורין של הרוחניות הסודנ- 
מרגית, ולסוף הוא שב בסערה השמימה. "לואי לאנבר" 
מספר על חייו של סטודנט עני בפאריס — כביכול, חבר- 
נעורים של ב׳ ן צעיר זה הוא משורר ופילוסוף גאוני, אבל 
אין בו כוח להילחם את מלחמת־החיים; הוא אוהב באהבה 
לוהטת את העלמה דה וילנוא () 116008 !ע; היא הגב׳ דה 
ברני)! הוא ״רואה״ ( 301 ץ 70 ) — כלומר, סכיזופרני — והיא 
מטפלת בו עד מותו ורושמת את מחשבותיו. רומאן פילוסופי 
זה, שבגיבורו שילב ב׳ כמה מקווי־האופי של עצמו, בא 
להדגים גם את סברתו, שהחברה שוברת במתכוון את 
ה״מומחה", כלומר את האדם הגאוני והטהור. 

במחזור שלישי מראה ב׳ את הדרך, שהוא מציע לתיקון 
החברה. מחזור זה כולל שלושה רומאנים: "רופא הכפר", 
מעשה בד״ר בנאסי ( 35515 0 86 ), שמקדיש את עצמו לשיקומו 
של כפר עלוב בהרי־האלפים כדי לכפר על חטא־נעורים, 


ומת כשהוא נערץ ע״י התושבים! "כומר־הכפר", שבו מסופר 
על כומר צדיק, שמעורר אשה לבצע מפעל דומה בכפר פרו־ 
באנסאלי, ככפרה על רצח, שבוצע לפנים ע״י מאהבה הצעיר; 
״הצד השני של תולדות ימינו״ ( 6 זנ $10 וו 1 ' 1 110 £0761-5 '£ 
3100 ז 0 וןרת 16 ת 00 ). שמתאר את ייסודו ופעולתו של מיסדר־ 
צדקה. 

ווו. הערכת מפעלו. — בחייו של ב׳ לא התייחסה 
אליו הביקורת ברצינות, שהיה ראוי לה, ונטפלה יותר 
להופעתו האישית מלמפעלו. יצירתו, שבזמנו ייחסו לה 
בצרפת רמה ממוצעת (בין זו של הספרות העממית ובין זו 
של יצירות הרומאנטיקה), זכתה לראשונה להערכה שלמה 
רק מחוץ לארצו, בעיקר בגרמניה. סנט־בו, שהיה עפ״ר 
שופרה של הבורגנות השלטת והאמנות האקאדמית, פסל את 
יצירתו של ב׳ כבלתי־מוסרית, אבל היטיב להעריכו בהספדו 
הנזכר, ובעקבות דבריו התחילו מתעמקים אחר מותו של ב׳ 
ביצירתו. טן ראה בו את אמן הראליזם וקשר כתרים לסיגנונו. 
תאופיל מטיה ובודלר ראו בו את יוצרם של יופי חדש ושל 
אסתטיקה, שהיא מיוסדת על החיים המודרניים! ברינטיר 
הראה אח״כ את הקווים, המקשרים את ב׳ אל הנאטוראייזם. 
אך בסוף המאה ה 19 , עם שקיעת הנאטוראליזם ועליית הסימ¬ 
בוליזם, בא מסנה בהערכתו של ב׳: הביקורת התחילה הושפת 
את האמת שבפסיכולוגיה האינטואיטיווית ובפילוסופיה של 
ב׳. בחמשים השנים האחרונות חידשה גישה זו את המחקר 
הבאלזאקי מעיקרו, והעמידה את ב׳ בין גדולי הסופרים המו¬ 
דרניים של כל הארצות. הביקורת הקודמת העריכה את ב׳ 
בעיקר כמתאר החברה והטעימה את מקומו בהתפתחות 
הרומאן — השקפה, שעדיין היא מקובלת באסכולה המכונה 
״ראליזם מארכסיסטי״! לעומת זה באו ארנסט רוברט קור־ 
ציום( 05 ט ז נ 0 ) ואלבר בגן ( 868010 ) והצביעו על האחידות 
הפנימית ועל הערך המוחלט של העולם הבאלזאקי כיצירה 
אמנותית. מתוך כך קמה אסכולה, שניגשה לחקירה מחודשת 
של התורה הפילוסופית והטכניקה הספרותית של ב׳. 

כל כתביו של ב׳ יצאו ב 40 כרכים ( 1912/40 )! "הקומדיה 
האנושית״ הופיעה ב 10 כרכים (בהוצאת 16 ) 81613 £3 ) 
בצירוף מבוא של מארסל בוטרון ( 0011161-00 ). בעריכתם 
של אלבר בגן וז׳אן דיקורנו(! 011001-0631 ) יצאו כתביו ב 6 ו 
כרכים, לסי הסדר הכרונולוגי של העלילה המתוארת בספרים 
( 1949/52 ). מכתביו של ב׳ אל בני־משסחתו ראו אור ב 1951 
במלאת מאה שנה למותו יצא גיליון מיוחד של ה 6 ! 1 \ 06 
£03006 13 £0 ) 311-6 ז 0 ת 11 6 ז 01 ] 5 ו 1 ־ 1 ' 1 ) (אפריל״יוני 1950 ) 
שהוקדש לזכרו של ב/ וכן נתפרסמו קבצים נוספים לבירור 
יצירתו ותולדותיו. בפאריס יוצא לאור כתביעת לחקר ב׳ 

בשם 31230100065 (£ 165 ) 010 £05 . 

לעברית ניתרגמו מיצירותיו של ב׳: "גובסק״ן "פצ׳ינו 
קני״ (ע״י מ. אזרחי), 1928 ! "אבא גוריו" (ע״י א. ראיבני), 
1930 ! ״אימפריה היפה כאשת איש״ (מתוך - 013 •!£) 000165 
1165 ףט; ע״י י. טן־פי), 1943 ! קובץ סיפורים: "קולונל 
שאבר" (ע״י י. שנהר), "האכסניה האדומה", "אהבה במד¬ 
בר", ״פאצ׳ינו קאני״ (ע״י מ. א. ז׳ק), 1943 ! "הנקמה" 
(ע״י ז. הלמן), 1946 ! ״פירטה״ (ע״י י. הר־אבן), 1946 ! 
״אל ורדוגו״, ״הגיוס״ ( 100113100 ] ו 5 !נ 1 ן) 6 ז £6 ; ע״י ח. אבר־ 
ביאה)׳ 1948 ! "הנווה השומם" (ע״י ב. עברון! בתוך "מבחר 
הסיפור הצרפתי״), 1953 ! "אויז׳ני גרנדה" (ע״י מ. לוין), 
1954 ; ״רודן פונס״ (ע״י ש. גורדון וי. ריביקוב), 1954 ! 



851 


בלזר" אמורה דה — כלחף 


852 


״השואנים״ (ע״י א. מייטוס), 1954 ; ״עור היחמור״ ( 1.3 
1381-10 ( 0 16 > ט 03 ק; ע״י מ. לוין), 1955 . 

., 1 ; 1856 ,!)!)ססוססק ס) . 8 , 007.120 .£ ; גי 185 .. 8 , 1 ) 5311 
0 ! 1 ) 0 ק 0 י 1 ! !)ס/!!!!! !)!!? )!׳! 0 ! ,. 8 ,(אחותו שד ב ׳ ) 71110 זנ 51 
, 0 ת . £3 . 11 ; 1859 ,. 8 ,- 73111101 ) . £11 " ; 1858 ,)) 18001800 ) 000 ) 
, ז 0 - ו 0110 צ .. 1 ; 1865 .) 0 11110 !' 11 1 ) )!!ן)!!!)) ) 11 011 ) 1 ) 0111 )/ 0111 א 
; 1878 . .) 01800010 ) 001 ) ) 001110 ) 1111 10 1111 1 ) 1 ![ 11 ! £11 1 ) £11111 
1 ) 0 קס ' 11 ) £11111 . 1001/011 ) 11 ) 1 / 1011 ) 01 ס! ,. ק $ .( 01 ; 1878 . 0111 ) 0100111 1 ) 1 
. 8 , 3801 ? . 4 ; נ 1888 . 1879 ,. 8 ) 11 . 11 '(! 1 ) 00111/0 1 ) 1 ! ) 110:0 

010001111 (, 8 ( 0 !((! 0 X 10 0 : 1(1 11 ( 10 0001 ( 111 ( ! 11101 ( 00 (, 1886; 

■ 0 )ק 1 ) 11 ) 1 ון > 111 קס 0 ! ןסו < 1 ) 010 . 0 ) 8 ) 8 . 0 ו 1 ק 1510 זו 01 01 זסנ 0 זס.ס 
, $21010-801170 ; 1887 ,) 11101010 ! ) 111 ) 0 001 10 ) 11 !)!! 10000 
, £110111 1111 1 ) 01 ) €0111 ,. 111 ; 1860 , 11 , 00 / 1000 : 111 ) 001 ) 800100111 
. 8 ; 1905 .) 01 : 1 / 0 ! 1 1 ) ) 100001 ('! ,. 8 . 810100 1.0 . 4 : 1864 . 11 
- 8.0111 .£ ; 1913 ,. 8 , 8281101 . 8 ; 1906 .■ 8 ) 11.11 , 81110011010 
. 4.8011055011 ;( בגרמנית ; תרגום צרפי 1933 ) 1923 .. 8 , 15 !״ 
!) 0010 ) 111 ! 1 / 1111 ) 111 ) 1 . 4111800 .( . 1 ; 1924 ,) 11110 ) 0 סס 1 1 ) . 8 
,. 8 ) 11 1 ) 000100111/11 1 )) 000 1 )£ ,. 111 ; 1924 ,. 8 ) 11 . אי !) 
; 1925 ,. 8 111 .!!' 11 ) 111 )! 11 ) 80081£1 1.0 . 800121010 . 8 ; 1927 
.'• 1 ; 1926 ,. 8 ) 11 ) 11 [ 1 ! 10 /)) 1 10 1110 1 ) 11 ) 0 ) 11 ))£ , 8105100 .£ 
; 1927 ,. 8 0/102 1 ) 0 ) 1000 £ ) 01011001 ) 001 1 ) 1 , 01801 ^ 82101005 
1 )£ . 801110100 . 14 ( ; 1928 ,. 8 ) 11 000101 ) 0 ) 8 ) 1 , 81112111 .[ 

. 8 ) 7 , 00 ,; 80 . £1 .! 1 ; 1923-28 .. 701$ 8 , 01 ) 1 ) 10120 ) 01 ) 0 / 11 ) 

,. 8 ) 11 ) 010 ) 1/1 ) 1 ,( 111310111101 (( . 2 .ס ; 1929 , ץ 1 / ק 0 £ 00 ו 1 < 1 ו 8 
,. 8 ) 11 ) 11 /ק 111010 /ק 10 / 0 01 )/ £0001 £ 01111 , £7305 . £3 ; 1930 
01 . 8 . 80131111 . 8 ; 1940 , 0 ) 1 ) 000000 . 8 , 8310100110 . 84 ; 1933 
. 4 ; 1946 ,) 800111/0 1 ) ) 8/100000 ,. 8 ,. 101 ; 1942 , £1110 11 ) 0 10 
.. 701$ 2 ,. 8 1/0 ¥ 1 0 ,/ 8,11 . 4 ; 1944 , ) 1/111000010 . 8 , 8081110 
. 8 ; 1946 , 01 ) 6 ) 1 1 ) 10 ) 1 800000 0 ) 11 ,. 8 , 217018 . $1 ; 1944 
.. 111 ; 1947 ,. 8 ) 11 1 ) 101 ) 0 ! 1 ) !) 11 ( 8011111 !)) 111 1 ) 1 , 00 י < 011 
) 11 10 ))/ 1 ) 1 \ 1111 ) 1 ) 0 )£ 10 :. 8 2 ) 1 !) ) 0010 ) 1/11 01100 ) 0 ) £0 
,. 7015 5 .. 8 ) 11 1 )/ 111 £01 , 411/0500 . 0 ; 1951 ,) 00080£0 ) 

. 1950 
ה. א. 

3 ל[ק, 1 ׳ | ל(א י !! 1 11 ? - 831230 10 ) 11102 ) 030-1-01115 [- 

( 1597 , אנגולם — 1654 , שם), סופר צרפתי. לאחר 
שניסה ללא הצלחה לרכוש לו עמדה מדינית חשובה מתוך 
השתתפות בתככי החצר הצרפתית ובפעולות דיפלומאטיות 
ברומא ( 1620 — 1622 ), נשתקע ב׳ באחוזתו בבאלזאק, סמוך 
לאנגולם, ורק לעיתים רחוקות היה בא לפאריס כדי לבקר 
בטרקלינים של מכריו ובאקאדמיה הצרפתית, שהיה אחד 
מחבריה משעת ייסודה. במשך תקופח ישיבתו בפרובינציה 
כתב איגרות בסיגנון מלוטש, שהקנו לו עוד בחייו שם- 
תהילה בצרפת ומחוצה לה (מהן פירסם ב׳ עצמו מ 1624 
ואילך 27 כרכים), ומאמרים על בעיות של הדת, המדינה 
וביחוד הספרות. החשובים שבמאמרים אלה הם: 81-11100 1.0 
(״השליט״), 1631 ! ת 80 ז 83 1-0 (״הזקף, סאטירה), 1648 ; 
081-01100 5000310 1-6 ("סוקראטס הנוצרי", הירהורים על 
המוסר והדת), 1652 , ו 0 קק 1511 ז 4 / ("אריסטיפום"! יצא 
אחר מותו, ב 1658 ). כן נשארו בין כתביו של ב׳ גם הרבה 
שירים לאטיניים מושלמים. יצירותיו ארוכות וכבדות, ומעלתן 
העיקרית — סיגנו׳נן השקול, העשיר וההדור, המשמש 
מעבר מסיגנוידהבאר^ק (המכונה בצרפת צטסוססזק — 
"גנדרן") לסיגנון הקלאסיציסטי. על ב׳ אמרו, שחולל בםר(זה 
הצרפתית אותה רפוירמה, שחולל מאלרב בשירה הצרפתית, 

זו* 

ואף הוכתר בכינוי "מלך־הדברנים". הביקורת החדשה 
מחמירה במשפטה עליו משום ההעדר של מקוריות רעיונית 
בכתביו ומשום הניפוח והדקדקנות היתרה שבסיגנונו. 

כל כתביו יצאו ב 1665 ע״י קו׳נראר (ןז 3 ז 0 סב>); מכתביו 
משנות 1618 — 1627 יצאו ב 1933/4 ב 2 כרכים (בצירוף 
מבוא) ע״י 35 ( 811 . 9 ו־ו 0 ! 8111 .ז .) 1 . בשם 05 ז 10 וזו 0 זלן 1-05 
1011005 . 

. 1927 . 5 € * 1 $ 0 *ס?! 6 ! 0 '/ק 10 1 ) . 8 .!) ״./*./ 10 וח 11 ג 011111 . 0 


בלזר, י^חק (תקצ״ז/ 1837 , שניפישוק על־יד וילנה — 
תרס״ז/ 1907 , ירושלים), מגדולי הרבנים ברוסיה! 

תלמידו המובהק של ר׳ ישראל סלנטר (ע״ע) ויורשו בהנהגה 
של תנועת־המוסר (ע״ע). 

כדי שלא יוצרך להתפרנס מרבנות למד ב׳ את מלאכת 
הצבעות, אבל בפקודת ר׳ ישראל סלנטר רבו קיבל עליו 
ב 1862 את הרבנות בפטרבורג, ובתפקיד זה כיהן במשך 16 
שנה. ב׳ אירגן מחדש את הקהילה היהודית בפטרבורג 
והירבה להשתתף בפעולות של שתדלנות אצל השלטונות 
לשם המתקת הגזירות על יהדות־רוסיה. ב' נתפרסם גם 
בין הלוחמים בתנועת ה״השכלה" (ע״ע). 

ב 1878 התפטר ב׳ ממשרת הרבנות בפטרבורג, התיישב 
בקובנה והיה פעיל בתנועת־המוסר. ב 1880 נתמנה כאן ב׳ 
כמנהל — שלא על־מנת לקבל פרס — של מוסד גבוה 
ללימודי התלמוד בשביל בוגרי־ישיבות. הוא גם סייע בייסודה 
של ישיבת־המוסר בסלובודקה (ע״ע אפשטין, משה מרדכי) 
והיה מרצה בה בענייני הלכה ומוסר. — לאחר פטירתו של 
ר׳ ישראל סלנטר (ב 1883 ) נחשב ב׳ בראשם ופטר(נם של 
אנשי תנועת־המוסר! וההתנגדות החריפה — שנתעוררה אז 
בחוגים שונים — לתנועה זו היתד, מכוונת ביהוד נגד ב׳. 
מחמת התנגדות זו הוכרח ב׳ ב 1891 לפרוש מהנהלת המוסד 
הנזכר ללימודי התלמוד. 

ספרו של ב׳ "אור־ישראל" (וילנה, תר״ס) הוא הרצאה 
ראשונה ומוסמכת של שיטת־המוסר. ב׳ ראה ביראת־ה׳ 
את האמצעי היחיד, שבכוחו יכול האדם לעמוד בפני 
יצריו הרעים. משני סוגי היראה — "יראת־העונש" ו״יראת־ 
הרוממות״ — קודמת בזמן "יראת־העונש". ל״יראת־ 
הרוממות" יוכל האדם להגיע רק "כאשר יתפשט מעט מגש¬ 
מיותו"! נקל יותר להגיע ל״ידאת־העונש״ — אך גם היא 
אינה באה מאליה, ויש לעוררה. לפי השקפה זו נהג ב׳ גם 
למעשה, והיה מטיף בדרשותיו ליראת־העונש, מאריך 
במשלים ובציורים מוחשים, והיה מתלהב ומרבה בבכיות 
ומביא גם את שומעיו לידי בכי. בימים שמראש־חודש אלול 
עד למחרת יום־הכפורים היה מתבודד. ולא היה עוסק אלא 
בתורה ובמוסר בלבד. בעזבונו של ב׳ נמצאה רשימה של 
דברים, שקיבל עליו לשם תיקון־המידות. ביניהם: "להחמיר 
מאד באבק לשון־הרע... להשתדל בלי נדר בכל יום לעשות 
איזו גמילותיחסד... להזהר מן הכעס ולעורר שלא לכעוס 
כלל... להיזהר מאד מלהוציא שום דבר שקר, חלילה". 

ב 1904 עלה ב׳ לארץ־ישראל, התיישב בירושלים ונתמנה 
למנהל "כולל ליטא וז׳אמוט" של הישוב הישן ואחר־כך 
לראש "הוועד הכללי" של כוללי הישוב הישן בא״י. גם 
כאן המשיך בהפצת־דעותיו ברוחה של שיטת־המוסר. בין 
השאר חיבר ב׳ גם ספר בהלכה: ..פרי יצחק" (א׳, וילנה, 
תרמ״א! ב׳, ירושלים, תרע״ג), שהוא אוסף של תשובות 
לשאלות בהלכה. 

יצחק אלחנן ססקסור. ״עלבונה של תורה־, ב״המליץ", 1890 
גליון ס״ו! הוספה ל״הצםירה״, 1890 , גליץ י״ח< רב כ״ץ, 
תנועת־המוסר, ב׳, תשי״ד־, עם׳ 237-220 ! א. ר. מלאכי, 

"ר׳ יצחק בלזר" ("תלפיות", שנח ה/ חוברת א׳—ב, עם׳ 
156-140 )! יעקב בן ישעיהו מזא״ה, זכרונות, ב׳, תרצ״ח, 

עם׳ ל״ט—מ״א! הלל בבלי, ״רב איצלה בעיירה״ (שיר — 
״בצרון*. כרך י״ח. עם׳ 44 — 49 ). 

צ. ק. 

בלחף, ע״ע חצרמווז. 



853 


בלט 


854 



בלט־הפרשים (וינה 11867 . תחריט לסי ציור של האריו פאיט• 


בלט (מאיטל׳ 83110 — ריקוד), ריקוד־הראווה האירופי, 
שצורותיו נתגבשו מסוף המאה ה 16 ואילך. נוסף 
על הריקוד עצמו יש בב׳ כמה יסודות, שערכם שקול כנגד 
זה של הריקוד — המימיקה (ביטוי דראמאטי ועלילה בימ¬ 
תית), תפאורת־בימה ותלבושת' (בגורמים פעילים במהלך־ 
התנועה) ומוסיקה. כמו־כן ניכרות בב׳ המודרני התחלות 
לשילובה של המלה המדוברת או המושרת עם הריקוד (כפי 
שעשה, למשל, סטראווינסקי ביצירתו ״הכלולות״ — 
00065 1-05 ), וע״י כך הולך הב׳ המודרני ומתקרב למושג 
של "יצירת־האמנות הכוללנית" (ע״ע וגנר, ריכרד). 

את יסודותיו של הב׳ אפשר למצוא בימי־קדם, בפאנטו־ 
מימות הרומיות, שהיו הצגות־תיאטרון באמצעות ריקוד, 
מימיקה ונגינת־תזמורת. אך את תחילתו של הב׳ במובן 
החדש יש לראות בהצגת ד,"ב׳ של המלכה קאתרינה די 
מדיצ׳י", שנערכה בפאריס, לכבוד שליחי פולניה, ב 1573 . 
הצגה זו היתה בנויה על היסודות המסורתיים של ה״מאס־ 
קאראדה" (הצגודריקוד בתחפושת) האיטלקית, שהועברו 
ע״י המלכה מאיטליה: קישוטי האולם, התלבושת והתיאור 
האלגורי. נוסף על התפאורה הנעה היה החידוש העיקרי 
שבה במה שהריקוד בוצע בתוך מרחב מסויים, וכן במה 
שמרחב זה הוכלל בתמונה אמנותית מושלמת — ובכן: 
בהסדר הכוראוגראפי של תכונות ריקודיות־הארמוניות. 

השאיפה לשוות לשטח־הריקוד אופי בולט משלו הביאה 
לידי השימוש בבמה מוגבהת. הב׳ התחיל ממלא עכשיו בחיי 
החצר המלכותית תפקיד חברותי עצמאי בצורת ב׳ של 
החצר (זססס 13 831161016 ). תכליתו הראשונית היתה 
לחדש את הטראגדיה הקלאסית, ומלבד ריקודים ודיקלום 
כלל רציטאטיווים, שירים ושירי־מקהלה. בתחילת המאה 
ה 17 נעלמו הדו־שיחים המדוברים, אך נשארו הרציטאטיווים 
בסיגנון המונוידיה (ע״ע) ושירים. בתחילת הב׳ בתקופה זו 
היתה באה פתיחה תזמרתית; לאחר־מכן היו באים קטעי 


״מבוא״ (בצרם׳ 00 ־ 6011 . ויש להעיר: המונחים של הב׳ הם 
עד היום צרפתיים, כמו שמונחי־המוסיקה הם איטלקיים), 
שכללו קטעים למוסיקה כליית, ריקודים ומקהלות, אחר אלה 
היתה מנגנת תזמורת־המלך, כהקדמה להופעתם של המלך 
והנסיכים — השיא של ב׳־החצר; חלק זה היה נקרא בשם 
"הב׳ הגדול" ( 1 831161 ) 030 ). ב״ב׳־המלך׳ השתתפו רק 
גברים, שמילאו גם את תפקידי הנשים! ואילו ב״ב׳־המלכה" 
רקדו נשים בלבד. סוג־אמנות עצמאי זה שימש בצרפת 
שלב־הכנה להתפתחותה של האופרה. לילי (ץ 11 ב^ 1 ; 1632 — 
1687 ) שיעבד ב״טראגדיות הליריות במוסיקה"($ש 11 ) 3£8 <ד 
105101116 ־ 0 סש 01150$ 5 ש 11 { 10 זץ 1 ) שלו את קטעי־הב׳ לחלק 
הלירי־המוסיקאלי! קטעים אלה נקראים מבואות, שעשועים, 
חגיגות ( £610$ , 601$ ות 1$$6 ז־ 61 ־.י 11 >, 601060$ ). מתוך שיתוף־פעולה 
בין לילי ומוליר נוצר הסוג של קומדיית־הב׳ (- 116 > 0 וח 00 
831161 ), שבו מתמזגים זמרה וריקוד; המפורסמת שביצירות 

אלה הוא 8601118003106 86015 ־ 80111 * 1 ("הבורגני האציל"). 

חשיבותו המרובה של הריקוד באו׳פרה הצרפתית מוצאת את 
ביטויה בשמו של מכון־האופרה: •נ 1 ות 16 ! 316 ץ 0 ז 16 י 160 > 03 \/ 
13056 ! 16 ! 61 שב 1 ן> 51 (״האקאדמיה המלכותית (כיום: הלאו¬ 
מית] למוסיקה וריקוד״), שנוסד ב 1661 ע״י לואי 
עם קומדיית־הב׳ נוסף על ״ריקוד־החצר״ ( 13 16 ) 13050 ! 
ז 000 ) גם ״הריקוד לבמה״ ( 50000 13 זססק 13050 >), ובכך 
יש לראות את תחילת המעבר של הריקוד מן החצר אל 
התיאטרון. עם ייסודה של ה״אקאדמיה המלכותית למוסיקה 
וריקוד" התחילו מופיעים בב׳ רקדנים ורקדניות במעורב. 
לילי אימן את הבאלרינות הראשונות, שהמפורסמות שבהן 
היו לפונטן ( 0013100 ? 1.3 ) ופרו( (ז 05 ע 6 ז ק). אך עדיין היו 
נהוגות באותו זמן בב׳ המסכות והתלבשות של המסורת 
המונארכית, ומפני־כן אי־אפשר היה לשלב לתוך הב׳ תנועות 
מהירות אי צעדים גדולים יותר. 

השפעתה של אופרת־הב׳ הצרפתית היתה מרובה ביחוד 




855 


כלט 


856 


באוסטריה. אך בחצר־ההאבסבורגים במאות ה 17 וה 18 פעלו 
בעיקר קומפוזיטורים וינאים. שהחשוב שבהם היה יוהאן 
היינריך שמלצר (ז 6 ׳; 61 ד $0110 ; 1630 — 1680 ). הוא היה הרא־ 
שלן, שנזקק במוסיקה האמנותית ליסודות מן הפולקלור! 
בצד הריקודים האיטלקיים והצרפתיים, שהיו מקובלים בזמנו 
(גאייארד, אלמאנד, קוראנט, סאראבאנד, גיג, מנואט, גאבוט, 
שאקון, פאסאקאליה, ועוד), כתב גם "מנגינות וינאיות" 
( 71600651 31-16 ), שבמקצב שלושת־הרבעים שלהן ובמגגי- 
נתן העממית יש לראות את מבשריו של הוואלס. 

סוג אחר של הב׳, שנתפתח במאה ה 17 , היה ב׳- 
ה פ ר ש י ם — הצגות־ראווה ענקיות, שבביצוען התחרו שני 
השליטים הגדולים של תקופת־הבארוק, לואי¥ו x ולאיפולד 1 . 
ב׳־הפרשים הווינאי, שהוצג ב 1667 , עלה הרבה על ה״קארו־ 
סלה הפאריסאית״ משנת 1662 . בהצגת־הענק, שהוצגה בחצר־ 

ע 

הארמון בווינה, השתתפו כאלף וחמש מאות איש בתלבושות 
מפוארות ביותר (ב׳־סוסים זה, האמנותי ביותר שהומצא 
בזמן מן הזמנים, שוחזר בחלקו בווינה ב 1936 במסגרת של 
תערוכת־תיאטרון בינלאומית). 

במאה ה 18 בא שינוי יסודי בתפיסתה של אמנות־הב׳. 

שני המחדשים הגדולים בתחום זה היו דאן־ז׳ורז' נובר 
( 1 - 6 ז 076 ־\ ן ; 1727 — 1810 ) מפאריס וגאספארו אנג׳וליני (- ח ^ 
2101101 ; 1723 — 1796 ) ממילאנו. כל אחד מהם טען, שהוא־ 
הוא שהעלה מתהום־הנשיה את פאנטומימת־הב׳ הטראגית 
וחידש אותה. נובר, שהיה תלמידו של רב־האופן של הב׳ 
ךיפרה (סזק״ם), פירסם ב 1760 את מכתביו "על הריקוד 
והב"׳ (ניתרגמו לגרמנית ע״י לסינג), ועם פיוסומם של 
מכתבים אלה נפתחה תקופה חדשה בתולדות הריקוד האכד 
נותי. במכתב השלישי נאמר בין השאר ש״הב׳ דומה לדראמה 
ב?ןה שכמותה הוא צריך להיות מחולק למערכות ולמעמדים 

ובמה שכל מעמד כשלעצמו, בדומה לכל מערכה. צריך שיהא 

; • 

בעל התחלה, אמצע וסוף— כלומר, מבוא, סיבוך והתפתחות". 
הב" של נובר היו, איפוא, דראמות, שהוצגו באמצעות ריקוד 
ושמבחינת המבנה שלהן היו חיקוי לאופרה האיטלקית. 
הליכה ריתמית מקבלת בהם לרציטאטיווים, וריקוד בעל־ 
תנופה — לאריה משולהבת. ע״י כך נשתחרר הב׳ מתפקיד־ 
הראווה המשני, שהיה לו במסגרת האופרה, והגיע לידי 
מעמד עצמאי של דראמת־ריקוד. כן כתב נובר במכתב 
הנזכר: "רב־האומן של הב׳ צריך להשתדל להעניק לכל 
אחת מן הנפשות הרוקדות עלילה, הבעה ואופי מיוחדים! 
על כולן להגיע לאותה מטרה, אך בדרכים מנוגדות". ע״י 
חלוקתם של הרקדנים לקבוצות גדולות לצורך ההתפתחות 
הדראמאטית נעשה נובר מייסדו של ב׳־העלילה (: 63116 
31:1100 ן>). כמחנך דרש מרב־האומן של הב׳ שליטה מושלמת 
בכל תחומי־אמנותו: אנאטומיה, גאומטריה, צייר, תורת־ 
התלבושת, בניה של מנגנוני־תיאטרון, וכן ידיעה יסודית של 
תורת־המוסיקה. מיצירות־הב׳ המרובות שיצר יש להזכיר 
את ״איפיגניה בטאוריס״ לפי המוסיקה של גלוק ( 1778 ) 
ו״ההבלים הזעירים״ ( 605 !■! 0:1:5 ק 5 :^ 1 ) לפי זו של מוצארט 
( 1778 ). 

אנג׳וליני פעל בווינה, פטרבורג ובערים איטלקיות שונות. 

הוא היה תלמידו של דב־אומן הב׳ ההולאנדי, פראנץ ון 
הילפרדינג ( 2 ת 61 ז 0 '\ 11 ^), וממורו זה למד לראות במחזה 
את המופת לדראמת־הב׳. יותר מנובר הטעים אננ׳וליני את 

זד 

חשיבותה של המימיקה בב׳, ובגלוק מצא אר. הקומפו¬ 


זיטור, שכתב בשפת־הצלילים המלומוטורית של הדראמה 
הריקודית. המוסיקה של גלוק לב׳ "דון ז׳ואן" (חב״ן חס 0 ; 
1796 ) היתר, לה בזמנה חשיבות מכרעת, בדומה לזו שנודעה 
בזמננו למוסיקה של סטראווינסקי ל״פולחן־האביב". בהש¬ 
פעתם של אנג׳וליני ונובר הפך הב׳ הבארוקי, שתכליתו 
היחידה היתה לשעשע את הצופים, לצורת־אמנות עצמאית. 

הטפתו של רוסו לשיבה אל הטבע השפיעה גם על הת¬ 
פתחותה של תלבושת־הב׳; את הדרךלשיחרור הגוףממעמסת 
הלבוש הבארוקי הורו שתי רקדניות בחצרו של לואי 1X7 
מאריסאלה ( 53116 ; נו׳ 1711 ) ומאריה קאמארגו ( ס £ז 3 תז 03 ; 
1710 — 1770 ). אחר הופעתה של סאלה ב״פיגמאליון״ ( 1734 , 
לונדון) כתב אחד המבקרים: "היא העזה להופיע בתפקיד 
פיגמאליון בלא שמלת־חישוקים, בלא מחוך, ואף בלא עיטו¬ 
רים לראשה! היא לבשה שמלת־מוסלין פשוטה, כמו פסל 
יווני" (גרגור: "תולדות־התרבות של הב"׳). נועזת ממנה 

7 

היתד, קאמארגו: היא שיצרה את שמלונת־הב׳ הקצרה 
והאורירית (הנקראת 11:0 :); היא רקדה בלי עקבים גבוהים 
וע״י כך איפשרה את הקפיצה לגובה עם הקשת העקבים 
בשעת הקפיצה (: 60:1-6063 ). אומרים עליה, שהגיעה לארבע 
הקשות באויר, ובכך התחילה וירטואוזיות הרגליים של הב׳ 
הקלאסי. 

תלמידיו העיקריים של נובר היו: הגב׳ אנל ( 161061 ־ 1 ), 
שמייחסים לה את המצאתה של קפיצת־הסיבוב—ה״פירואטד," 
( 11-0116116 ^), שנעשתה אפשרית רק ע״י סילוקו של הקישוט 
המכביד. שהיה נהוג בסימון האקאדמיה המלכותית! הרק¬ 
דנים המפורסמים גאאטאן וסטריס ( 15 ־ 65:1 ^; 1729 — 1808 ) 
ובנו. אוגיסט 1842-1760 ), שכונה בתואר "אל־ 

הריקוד". קפיצות ופיגורות אלו באויר יצרו את הסיגנון 
החדש של ״הריקוד הגבוה״( 113016 13056 )), בניגוד ל״ריקוד 
הנמוך״( 63556 13056 )), הבורגונדי, שהיה כבול לאדמה ולא 
ידע אלא צעדים בלבד. 

במאה ה 19 הועלו על במת־הב׳ סיפורי־שדים ואגדות, 
בהתאם להלך־הרוחות הרומאנטי, שהיה רווח באותה תקופה. 
אך עם זה הוסיפו לטפח גם את הטראגדיה הקלאסית, ובתחום 
זה שוכללו בזמן המהפכה הצרפתית החידושים, שהנהיג נובר. 



איגיסט .*סטריב בעעת־רמןוד 




857 


858 


מארי טאליוני ( 13811001 ; 1804 — 1884 ) התקרבה לאידיאל 
של התלבושת היוונית: היא רקדה כששערותיה היו קלועות 
ובשמלה שקופה בעלת מחשוף גדול, שהלבה ונתרחבה מן 
המתניים כלפי מטה והראתה את אברי־הגוף בשעת־הריקוד. 
חידושים חשובים היו הלבוש בעל צבע־העור, הצמוד לגוף, 
ה״טריקו" (המצאתו של מאיו ( 1311101 ׳א] מן האופרה הצרפ¬ 
תית), ונעל־הב׳ המודרנית, שהיא סנדל גמיש בעל קצה 
נוקשה. טאליוני היתד. הראשונה, שתוארה בליתוגראפיות 
מזמנה כשהיא רוקדת את ריקוד־האצבעות ( 10 ח 1 סק), המסמל 
את ההתגברות על הכובד ע״י מגע מועט עד כמה שאפשר 
של הגוף באדמה. טכניקה זו היתד" במובן. קרובה ביותר 
לרוחה של הרומאנטיקה. ומשום בד נתפרסמה טאליוני 


פאני אלסלר 

ביחוד בתפקידים של נימפות, פרפרים ובד׳. המתחרות 
הגדולות שלה היו פאני אלסלר 5100 * £1 ), המייצגת של 
ריקוד־ההבעה, וקארלוטה גדיזי (;*"ס), שרקדה את "גיזל" 
בב׳ שנכתב ע״י תאופיל גוטיה ( 1841 ). בב׳ זה, שעדיין 
נוהגים להציגו בימינו, מעניינת ביותר המוסיקה של אדולף 
אדם (מו 13 >\.; 1803 — 1856 ): זוהי היצירה הראשונה, שאינה 
מורכבת מקטעי־ריקוד בצורת סוויטה, אלא מפרקים שהם 
קשורים זה בזה קשר מוסיקאלי פנימי — טכניקה, שסללה 
את הדרך בפני יצירות־הב׳ המאוחרות יותר, שאף הן יחידות 
אורגאניות. 

אחד מגדולי אמנות־הב׳ היה האיטלקי סאלוואטורה ויגאנו 
( 0 תו%\; 1769 — 1821 ), תלמידו של דוברוואל( 31 ׳\ז 0 < 03111 ) 
מאסכולת נובר. ויגאנו יצר את ה״כוראודראמה״ — הדראמה, 
שכולה ריקוד רצוף ללא החלוקה הנושנה של ריקודי־סולו 
וריקודי־קבוצות לצירופיהם השונים. במקומם של אלה באה 
הכוראוגראפיה של המרחבי שמוצאת את ביטויה בהשתתפותו 


של הגוף ביחידת־מבע, שלה כפופים הן המימיקה והן הוויר¬ 
טואוזיות של הרגליים. בטהובן כתב בשביל ויגאנו את 
״יציריו של פרומיתאונד׳ ( 1801 ). האיטלקי החשוב השני, 
שפעל במאה ה 19 בתחום הב׳, היה קארלו בלאזיס ( 1$ * 013 ; 
נולד 1803 ). הוא פירסם את "מסכת־הריקוד" (תס 631150 ז־ 1 ־ 
03000,1820 1110 ) ואת ״הקאנון של טרפסיכורה*( 040 .') 1110 ' 
0,1830 ז $10110 קז 0 ז 0 £ ); בכתבים אלה טיפל באופן שיטתי 
באימוני־היסוד של "ריקוד האסכולה", כלומר, בטכניקת־הב׳ 
הקלאסית הפורמאליסטית. 

האופרה הרומאנטית הרחיקה את הב־ מן הנושאים 
הקלאסיים והפנתה אותו למיתולוגיה הצפונית, לסיפורים, 
שנושאיהם הם רוחות ושדים ולתכנים אכזוטיים ופולקלוריים. 
במערכה השלישית של ״רוברט השטן״ מאת מאירבר( 1831 ) 
מופיע ב׳ של רוחות־נזירות, שעולות מתוך קברים נפתחים. 
התפקיד הראשי באופרה "האילמת מפורטיצ׳י" מאת אובר 
(ע״ע) הוא בידי באלרינה. בזמן זה נשתבחו רעיונותיו של 
נובר, וחזר ונשתלט האידיאל של הב׳ הבארוקי על הסדרי־ 
הריקוד הסימטריים והתנוחות (הפוזיציות) שלו ז אלא שלכך 
צורפה הווירטואוזיות, שאליה הגיעו בינתיים מזמנו. התל¬ 
בשות והתפאורות נעשו שוב עתירים וגדושי־פרטים בנוסח 
הבארוק. פאני אלסלר קשרה לגבה כנפיים לשם ביצועו של 
ריקוד־ציפור, ואף פולובה עדיין רקדה את "מות־הברבור" 
בחצאית־ב׳ מכוסה בנוצות־ברבור. הירידה האמנותית בולטת 
באופן ניכר בקישוטי־הבמה הדמיוניים ובהטעמת הצד 
הארוטי בתלבושת־הריקוד. הבמה נעשית במת־אילוסיה. 
ה״אופרה הגדולה" מבקשת להרחיק את הקהל מדאגות יומ¬ 
יום, ומשום כך אין לתאר אותה בלא שיבוצי־ב׳, בין שהם 
מתאימים לנושא ובין שאינם מתאימים לו. 

הנטיה לראליזם חזרה וגברה עם הנהגת התיאור של 
הבובה המכאנית, ותיאטרון־הבובות בכלל, באמצעות הב׳. 
המפורסמת בקומפוזיציות־הב׳ מסוג זה היא ״קופליה״( 0 ־ 18 ) 
מאת לאו דליב (ע״ע). ב׳ זה, שהוא מקורב ביותר לבובה 
שב״סיפורי־הופמאן" של אופנבאך, השפיע על "פית־הבובות" 
של יוסף באייר (ז 0 ץ 133 ; 1852 — 1913 ), ובזמן מאוחר יותר 
מופיע נושא זה ב״חנות ?;דמיונית״ (- £3013$ 110 [ 011110 ( 1 £3 
0 טן>) של דיאגילב (לונדון 1919 ), וכן ב״פטרושקה" של 
סטראווינסקי ( 1911 ). 

בדומה לאלמריות של תקופת־הרנסאנס, התחיל הב׳ מעלה 
על נס גם את השגי־המדע המודרניים. ב 1881 היתד. הצגת־ 
הבכורה של הב׳ "אכסצלסיור" מאת האיטלקי לואיג׳י מאג־ 
צוטי, בליווי המוסיקה של ר. מארנקו( 00 ח 0 ז £3 \). באחד 
מן הקטעים מתוארת מעבדתו של וולטה, שבה מאיים רוח־ 
החושך על הבאטריות החשמליות, עד שמבריח אותו הלם 
חשמלי ז המסך יורד לצלילם של פעמוני־החשמל החדשים. 
מעמד אחר מתאר, בריקוד רב־משתתפים, את פגישתם של 
האור והחושך בכיכר־הטלגראף בוואשינגטון, וכד׳. 

תופעה אחרת בב׳, שנבעה מן הרומאנטיקה, היתד. הנטיה 
לתכנים לאומיים. נטיה זו נתבטאה בצורה הבולטת ביותר 
בשימוש במוטיווים מן הפולקלור. את המקום בראש בב׳ 
הלאומי תופסים הצ׳כים. פאול וראניצקי(ץ> 301121 זז\) כתב 
עוד ב 1798 את המוסיקה לב׳ "נערת היער" מאת טראפירי 
( 1 ז 3££10 ז 7 ), שבו מופיעים כמה ריקודי־עם. בעקבותיו 
הלך סמטאנה במוסיקה שחיבר לריקודי־הבמה המפורסמים 
שב״הבלה המכורה״ שלו. ליאוס ינצ׳ק (ע״ע ז 1854 — 1928 ) 






859 


בלט 


860 


נזקק בב׳ שלו "ראקוש ראקושי" למוטיווים מזמר־העם 
המוראווי והסלובאקי! ומוטיווים כאלה מצויים גם אצל 
ויטסלאב נובאק ( 311 ע 0 א; נו׳ 1870 ) בסאנטומימת הב׳ 
שלו "העלמה נעורים" ( 11 :ת£׳\ 0 !ס בת״ 0 ת§; 5 ) וי. וייג־ 
ברגר ב״שוואנדה המנגן בחמת־חלילים״ ( 1927 ). מן הקום־ 
סוזיטורים הצ׳כיים שבזמננו, הכותבים מוסיקה לב׳, יש 
להזכיר את בוהוסלאב מארטינו, החי באה״ב. הב׳ שלו 
״ססאליצ׳ק״ ( 1931 ) מיוסד על סיפורי־עם צ׳כיים! הוא 
בנוי בצורת הצגת־וארייטה ומצטיין בחילוף־מעמדים מהיר 
ובתיאור רבגוני מחיי־הצ׳כים. 

לנקודת־השיא בב׳ הקלאסי הגיעו הרוסים. תולדות הב׳ 
הרוסי מראות הקבלה ניכרת לזו של הב׳ הצרפתי. ב 1675 
הועלה "ב׳־המלך" הראשון בימיו של הצאר אלכסי מיכילו־ 
ביץ׳. מחמת ההעדר של תרבות־ב׳ עצמאית חדרו לרוסיה 
עד מהרה השפעות מצרפת, איטליה וגרמניה. באותה הזדמנות 
חגיגית הוצגה (כקטע־ביניים בין המערכות של אופרות) 
אגדת־אורפיאוס של הב׳ האיטלקי, במנגינות צרפתיות 
ובמלים גרמניות. פיוטר הגדול, שהשתדל להחדיר את תרבות- 
המערב לרוסיה, היה גם מעריץ נלהב של הב׳. הקיסרת אנה 
אענובנה ייסדה בי״ס לב׳, שבו למדו (ונתקיימו על חשבון 
הממשלה) גם בנים ובנות של השכבות הבלתי־אמידות. זו 
היתה תחילתו של "בית־הספר הקיסרי לב׳", שרכש לו 
במרוצת־הזמן שם עולמי! תמיכה ניכרת תמכה בו הקיסרת 
יקאתרינה 11 . ב 1802 נתמנה רב־אומן הב׳ הצרפתי דידלו 
() 1610 * 01 ) כמנהל הב׳ של פטרבורג. גם האצולה וגם המוני־ 
העם היו נוהרים בהתלהבות להצגותיהן של טאליוני, אלסלר 
וגריזי במוסקווה ובפטרבורג. קומפוזיטור־החצר היה צ׳זארה 
סודי (!ס^"?; 1805 — 1870 ), שחיבר את המוסיקה ליותר 
מ 300 ב". בתחילת תקופת־הרומאנטיקה כבר הופיעו שמותיהן 
של הבלרינות הרוסיות המפורסמות: איסטומינה (שזכתה 
לדברי־שבח של פושקין ב״יווגני אוניגיך), אנדרינובה ובוג- 
דאנובה. אך מורה־הדרד הגדול של הב׳ הרוסי לעתיד לבוא 
היה מאריוס סטיסה ( 3 ק 611 ?; 1822 — 1910 ), שנולד במארסי 
והלך ב 1857 לרוסיה. כאן נתמנה ב 1862 רב־אומן הב׳ 1 
בהנהלתו התקיפה נוצרה המשמעת של אסכולת־הב׳ הרו¬ 
סית — משמעת, שהפכה לשם־דבר ז כאן הוגברו, במסגרת 
הטכניקה הקלאסית של הב׳, הדיוק והשיכלול עד לקצה 
גבול האפשר, וכך הונח היסוד להתפתחותו של הב׳ הרוסי, 
ששימש מופת לב׳ במאה ה 20 בכל הארצות של חצי־הכדור 
המערבי. 

שותפו העיקרי של פטיסה היה צ׳ייקובסקי, שחיבה יתרה 
נו׳דעה ממנו לב׳ וששקד על חיבוריו בתחום זה כמו על 
הסימפוניות שלו ושעם זה היה נכנע ללא סטיה למוסכמות 
המיושנות של פטיסה. הוא היה הראשון, שהשתמש במוסיקה 
לב׳ במוטירהמוביל כבסמל מוסיקאלי (ב״אגם־הברבורים", 
1877 ). ״היפהפיה הנרדמת״ ( 1890 ) לא זכתה מתחילה להצ¬ 
לחה מחמת המוסיקה שלה, שהיתר. כבדה מדי. אפיינית היא 
התהוותה של המוסיקה לב׳ של ״מפצח־האגוזים״ ( 1892 ): 
מתחילה תיכנן סטיסה את הכוראוגראסיה ואחר־כך נתן 
לצ׳ייקובסקי הוראות מדוייקות בנוגע למהלך המוסיקה: 
1 ) מוסיקה עדינה — 64 טאקטים! 2 ) הארת האילן — מוסיקה 
מתנוצצת, 8 טאקטים! 3 ) תהלוכת־הילדים — מוסיקה עליזה. 
24 טאקטים! 4 ) יסוד של הפתעה והערצה — טאקטים אחדים 
של טרמולו ז 5 ) מארש — 64 טאקטים, וכו׳. 


פטיסה שיווה לקישוט־הבימה ולהקף של מעמדי־המון 
עושר ודמיון של אגדות מזרחיות. לשיא השגיו הגיע פטיפה 
בהצגת־הבכורה של ״הסוס הגיבן״ מאת סן ליאון ( 1864 ), 
שנערכה בפאר מרובה כב׳ רוסי לאומי: על הבמה הוקמו 
ארמונות של פיות עם מזרקי־מים, אולמות מהודרים, כפר רוסי 
על כל תושביו בתלבשתם המסרתית. שוב נעשה הב׳ הצגת־ 
ראווה רחבת־ממדים, והב׳ של מערב־אירופה הועמד בצל 
ע״י השגי־הפאר של הב׳ הרוסי הקיסרי. קם דור חדש של 
בלרינות רוסיות: מאתילדה קששינסקה, ורה טרפילובה, 
אולגה פראובראז׳נסקה, קאתרינה גלצר, והגדולה שבכולן — 
ה 3 ) 3550111 3 ת 1 ז 3116 נ) 3 וח 1 שק, אנה פולובה ( 1881 — 1931 ). 
השיכלול הטכני הגיע לשיאו, וההשג האמנותי הועלה לדרגת 
אליל, שיש לעבוד אותו לשם עצמו. מעתה היתה השקיעה 
צפויה לב׳ו הקהל נעשה עד מהרה אדיש לשיכלול לשמו. 
משום כך הועמדה שוב ההבעה במקום הטכניקה. הפעם היה 
המחדש מיכאיל פוקין ( 1880 — 1942 ), ששמו הואפל שלא 
בצדק ע״י שמו של האימפרסאריו הגאוני סרגי דיאגילב 
( 1872 — 1929 ). פוקין היה סבור, ש״הריקוד והמימיקה צריכים 
לשמש רק לביטויו של הנושא ולא לשם שעשועים חזותיים 
סתם! באמנויות הקשורות בב׳ יש ליתן חופש גמור לקומפו־ 
זיטור ולקשט! והמוסיקה אינה צריכה להיות בת־לויה בלבד 
לתגועות־הרקדן, אלא גם בעלת הבעה כשלעצמה". בפעולתו 
יש לראות את המשך הקו, שהותווה ע״י נובר, ועם זה טיפח 
גם את הטכניקה של מסורת־הב׳ הקלאסית. 

תפיסתו האמנותית של דיאגילב, שהביא את הב׳ הרוסי 
לפאריס ב 1909 , היתה קרובה לזו של פוקין. מתוך שאיפתו 
להעניק משמעות חדשה לאמנות־הב׳ נפח דיאגילב רוח של 
חיים חדשים במוסיקה, בקישוט, בתלבשות ובטכניקת־הריקוד. 
בשבילו כתב סטראווינסקי את ״ציפור־האש״ ( 1910 ), "פט־ 
רושקה״ ( 1911 ), ״פולחן־האביב״( 1912 ). במידה מרובה יותר 
ויותר מתבלטים מעכשיו גברים בתפקידים של רקדנים: 
ניז׳ינסקי, ליפאר, באלאנשין, מאסין. בצידה של פאמלובה 
עלו לגדולה הרקדניות תמרה קארסאווינה, ורה נמצ׳ינובה 
ואידה רובינשטיין, שבשבילה נוצרו הב" "עינוייו של 
סבסטיאן הקדוש״ — מלים של ד׳אנונציו ומוסיקה של דביסי 
( 1911 ) — וה״בולרו" של ראוול ( 1928 ). ציירים צרפתיים, 
וציירים רוסיים שחיו בצרפת, יצרו את קישוטי הבימה 
והתלבשות: לאון באקסט, ז׳וזה מריה סרט (זז 56 ), א. בנוא 
() 1101 ־ 8 ), פיקאסו, סודייקין, 'לאריונוף. טכסטים נכתבו ע״י 
ד׳אנונציו, אמיל ורהארן ואחרים! מוסיקה חיברו דביסי, 
ראוול, סאטי( 16 ) 53 ), הונגר, דה פאליה ( 3113 ? 06 ), מיו 
(^ 11111311 ^) וריכארד שטראוס. 

בימי מלחמת־העולם 1 באה הפסקה בהתפתחותו של הב׳ 
הרוסי. ב 1915 היגר דיאגילב לשווייץ, ורוח־הצוות של 
הקבוצה נהרס. ב 1916 הלך דיאגילב לניריורק. במקום שנצ¬ 
טרף ל״אופרה המטרופוליטנית" וגיסה לארגן את קבוצתו 
מחדש. לפעולתו באה״ב היתד, השפעה מכרעת על התפתחותו 
של הב׳ האמריקני בדורנו. 

בינתיים נתפשטה באירופה התיכונה מיד אחר 
מלחמת־העולם 1 השקפה חדשה על מהותו של הריקוד! 
נתגבשה התפיסה של "הריקוד המוחלט". לפי תפיסה זו ציינה 
המלה ב׳ רק אותו ריקוד בימתי, ששמר אמונים למוסכמות של 
הב׳ הקלאסי, למרות המודרניות שבקישוט־הבימה ובמוסיקה. 
את הדחיסה הראשונה לשינוי זה נתנה איזידורה דאנקאן 


861 


בלט — בלטה 


862 


( 30 ש 10 !ם; 1878 — 1927 ). במקום כל היסודות המלאכותיים 
בהבעת הרקדן באו תנועות, שהועתקו מן הטבע. דאנקאן 
חקרה את מעוף־הציסרים ואת מהלכם של גלי־הים. תלבשתה 
היתה מיוסדת על לבוש יווני עתיק: שיער פתוח, בגד רופף, 
רגליים יחפות. תחילה עשתה פומבי לרעיונותיה באמצעות 
הרצאות! לאחר מכן ( 1902 ) התחילה רוקדת לפי קומפו¬ 
זיציות מופשטות של גלוק, בטהובן, שופן ויאגנר. היתה לה 
השפעה ניכרת גם על םו׳קין. 

בניגוד לשאיפה זו להבעה טבעית נתבלטה בב׳ שנתפתח 
אחר מלחמת־העולם 1 נטיה מלאכותית־מכאניסטית. בגרמניה 
העמיד אז׳סקאר שלמר מן ה״באוהאוס" בוויימאר כיסוד־הבעה 
בריקוד את האדם שהפך מכונה! באיטליה אף ויתרו על 
מקומו של רקדן חי בכלל והעלו על הבמה בובות מכאגיות 
(״תיאטרון הפעוטים״, 11:1:011 ? 1101 0 ז 31 שיד ); בצרפת עבדו 
בצבעים נעים וצורות קוביסטיות (פרנאן לז׳ה, זש 8 * 1 ). 

את הניגודים הקיצונים הללו גישר רודולף פון לבן 
( 831530 ), שפעל מ 1907 בברלין, וינה, האמבורג ומינכן 
ככוראוגראף, כמורה של "כתב ריקוד" חדש. זכותו העיקרית 
היא הכוראוגראפיה המרחבית, שחידש על בסיס אסתטיקה 
של המרחב. מתוך כך גם פיתח את כתב־הריקוד שלו, שמעמיד 
את הרקדן במרחב גאומטרי בעל 20 צלעות שוות. לבן רושם 
את שלושת ממדי־המרחב על שטח אפקי—דבר. שהוא כרוך, 
כמובן, בסיבוכים גראפיים. מאז נתפשט הרישום "הקינטר 
גראמאטי" של הריקוד. 

נוסף על כך ריכזה מרי ויגמן ( £0530 ;׳¥) את ההבעה 
על היסוד הריקודי בלבד במה שנתרחקה אף מן הצד החושני 
שבקלעי־הצליל של המוסיקה: כליווי לריקוד העדיפה את 
הריתמוס הצרוף של כלי־ההקשה מתוך ויתור גמור על 
המנגינה. קורט יום ( 1005 ) פיתח באותם האמצעים את 
ריקוד־התיאטרון! אחד מריקודים אלה, ״השולחן הירוק״ — 
סאטירה על ישיבות־דיפלומאטים — מקובל עד היום. הארלד 
קרויצברג ( 2 -נשנ 21 ן 11 שז£) חידש את המסורת של הפאנטו־ 
מימה הרומית העתיקה. אפיינית לתקופה שבין שתי מלחמות־ 
העולם היתר, גם נטייתם של הרקדנים למדעיות. הכוראוגראף 
ההונגארי אורל מילוש ( 41110$ ^), שהוא פעיל באיטליה, 
שואף ליצירת מדע של ריקוד, שמורכב משלושה חלקים: 
(א) כוראוסופיה — הבסיס האידיאולוגי של הריקוד! (ב) כו־ 
ראולוגיה — הפיסיולוגיה של הריקוד: תורת־התנועה! 
ו(ג) כוראוגראפיה, שהיא סינתזה של א׳ רב׳. 

אחר מלחמת־העולם 11 זכה הב׳ האנגלי לחשיבות 
בינלאומית. נינט דה ואלוא ( ¥3101$ ש 6 שחשוסא), רקדנית 
וכוראוגראפית של דיאגילב, ייסדה בלונדון את "חברת־ 
קאמארגו״ ולאחר זמן — את "חברת הב׳ של סאדלרס ולך 
(ץ 30 קוסס 0 1 ש 8311 11$ ש/י\ $'זש 5361 שו 1 ין).חשיבות מרובה 
נודעה לכוראוגראפיה של אנתוני טיודור. לדעתו, נקודת־ 
המוצא לתנועת־הריקוד הוא תחום התת־הפרה שבנפש, 
שהוא־הוא יסוד הרגש. משום כך הוא מעדיף קומפוזיציות, 
הנותנות לו חומר לפירושים אנאליטיים, כגון "ליל־ 
הוד" של שנברג ו״שירים על ילדים מתים" של מאלר. 
הריקוד נעשה מתוך כך משלים עצמאי למוסיקה. 

התפתחותו העצמאית של הב׳ האמריקני התחילה 
ב 1933 , כשהאימפרסאריו סול יורוק ( 015 ז 111 ־ 1 ) הביא לניריורק 
את ״הב׳ הרוסי ממונטה קארלו״. ב 1934 נתקיימה הופעת־ 
הבכורה של הב׳ "יוניון פאסיפיק"(בפילאדלפיה), לסי הספר 


של המשורר האמריקני ארצ׳יבאלד מקליש ( 1$11 ש. 1 ש 1 \); 
הנושא — בנייתה של מסה״ב הראשונה על־פני יבשת־ 
אמריקה. אפייני הדבר, שהמוסיקה והכוראוגראפיה עדיין היו 
בידיים רוסיות! המוסיקה היא מאת נאבוקוב, והכוראוגרא־ 
פיה — מאת מאסין. אמנות־ב׳ עצמאית נתפתחה באה״ב רק 
ביזמתו של לינקולן קירסטיין, שייסד ב 1934 את ה״ב׳ האמ¬ 
ריקני", ב 1946 את "אגודת־הב׳" וב 1948 את "הב׳ של העיר 
ניו־יורק", ששמו יצא לתהילה ברחבי־תבל. בהשתתפותו 
נוצרו יצירות־הב׳ הראשונות, שהן בעלות אופי אמריקני: 
״יאנקי קליםר״(זשקק 11 כ> *״ ¥301 ); ״תחנת הבנזין״( 111102 ? 
513600 ) ח>;> 1 שו! 1 ץ 8111 (״בילי הנער"). קומדיית־הב׳ בעלת 
התכונות הפולקלוריות מצאה מעצב רב־כשרון בג׳רום 
רובינז, שהציג ב 1944 את "אהבה ללא כבלים" (ששז? ץש״ 3 ?) 
עם המוסיקה של לנארד ברנשטיין. מן המספר המרובה של 
כוראוגראפים וסוליסטים, שנתפרסמו בינתיים באה״ב. יש 
להזכיר את מארתה גריאם ( 01311301 ), שבתפיסת־הריקוד 
שלה, המטעמת אח חשיבותו של הביטוי הסובייקטיווי, יש 
למצוא מעין הקבלה לתפיסתו האובייקסיווית־אנאליטית של 
טיודור. ע״י שיתוף־הפעולה שלה עם הפסנתרן לואים הרסט 
הוקם הגשר בין ארדיכלות מוסיקאלית ובין מבנה כוראו־ 
גראפי, וביזמתה גם נכתבו כמה יצירות חשובות של 
מוסיקת־ב׳. 

במשך ארבעים השנה האחרונות ניטשטשה במידה ניכרת 
ההבחנה בין המושגים "ב"׳ ו״ריקוד מודרני". זה האחרון 
נוצר מתוך הסתייגות מן הב׳ המסרתי. בזמן האחרון מקובלת 
ההבחנה בין ב׳ קלאסי לבין ב׳ מודרני. 

, 11 ) 011 <} 1 ) 1 1/11 01 ) 4001 10 ■! 111 £011101 ,) 07 * 1 )(? . 0 .) 
; 1914 ,) 0 ססז¥ מס €0111 ) 1 > 1 ) 011 <} * 1 , 111010105 ? . 13 ; 1760 
11 ^ 1700 }! ) 1111 } 11 , 01101 ? ,£ ;)) 0071 )<}! 0011 ) 111111 } , £1,305 
!) 4 ) 11 /) 11 /) 1 ) 11£ ) 81 )ה 01 , £30115 . 0 ; 1937 .) 00719 )<}! 
- 1335 .£ .*.;(עברית: תולדות הרקוד, וזשי״א) 1937 , 1 ) 7001 
■ 801 1 ) 1 > ) 111 ) 11 } ) 1 )^ 11.11111177 , 010801 .[ ; 1938 , 1 ) 8011 , 11011 
- 1111001 . 4 ; 1941 ,) 1111117 ) 1  01 ?מ/ 10 מ £0 , 100 
; 1949 , 0 ) 71 ) 401 10 1 ) 8011 , 018018 * . 1 ; 1947 , 33111/0 )) 00 ( 1 
. 1950 ,) 111111 1 ) 8011 0011 11 ) 8011 , £311,10000 . 8 

ע. ט. 

בלטה ( 837173 ), עיר בדרום־המערב של אוקראינה! בירת 
נפה (רי(ן) במחוז־או׳דסה. ב׳ בנויה משני עבריו 
של נהר קודימה, שהוא פלג ימני של נהר־בוג. היא משמשת 
שוק לסביבתה, העוסקת בחקלאות ובגידול־מקנה, בכלל זה 
סוסים (בב׳ עצמה יש אולפן לטיפול בסוסים), ומרכז לעיבוד 
תוצרתה. ביחוד מפותחת בב׳ הבורסקאות. מספר תושביה: 
21,000 ( 1943 ). 

עד חלוקת־פולניה השניה ( 1793 ) היו כאן שתי ערים: 
יוזפגרוד ( 06 ז£)ש 02 (), שהיתר, שייכת לפולניה — על שם 
הנסיך יוסף לוב 1 מיר 0 קי, שהיה מייסדה של העיר ושלו היו 
שייכות קרקעותיה, ובאלטה, שהיתר, שייכת לתורכיה. ביניהן 
היה מפריד נהר־קודימה, ששימש גבול בין פולניה ותורכיה. 
ב 1776 קיבלה יוזפגרוד זכרות של עיר. בזמן הקו׳נפדראציה 
של באר רדפה פלוגה של צבא רוסי אחר פלוגה של 
הקו׳נפדראטים, שנמלטה לבאלטה התורכית (שהיתר, מאוכ¬ 
לסת אז טאטארים). והציתה את העיר באש — מה שגרם 
למלחמת רוסיה—תורכיה. לפי חוזה יאסי ( 1792 ) עברה 
באלטה התורכית לרוסיה ואחר חלוקת־פולניד, השניה ( 1793 ) 
עברה גם יוזפגרוד לרוסיה, והעיר המאוחדת קיבלה את השם 



863 


פלטה — הכלטי, הים 


864 


ב׳. מ 1797 היתד, ב׳ עיר־מחוז. מחוז־ב׳ היה הגדול במחוזות 
(לפי השטח והאוכלוסים) שבפלך פודוליה. השלטון הסובייטי 
(ב 1920 ) העביר את מחוז ב׳ לגליל־אודסה. ב 1924 — 1940 
היתה ב׳ ב״רפובליקה האוטונומית המולדאווית״ (ועד 1929 
היתה גס מרכזה האדמיניסטראטיווי)! אח״כ סופחה לרפוב¬ 
ליקה האוקראינית. באוקטובר 1941 נכבשה העיר על־ידי 
הגרמנים וסופחה לטראנסדניסטריה. באפריל 1944 חזרו 
הרוסים וכבשוה. 

ב׳ היתה מפורסמת בירידים שלה, שבהם סחרו בעיקר 
בסוסים, עורות ואריגים ושמשכו גם סוחרים מחו״ל (רו¬ 
מניה)• ב׳ והיריד שלה כבר נזכרים בשבחי הבעש״ט (עמ ׳ 
42 — 43 , הוצאת ירושלים, תשי״ג). לפריחה כלכלית הגיעה 
ב׳ לאחר שנבנתה מסה״ב אודסה—יליסאווטגראד (בשנות 
ה 60 למאה ה 19 ). בעיר היו גם טחנות־קמח, בתי־מבשל של 
בירה ויי״ש, בתי־מלאכה לעיבוד־עורות, וכן ייצרו בה טאבאק, 
נרות, ועוד. — המסחר, התעשיה והמלאכה היו מרוכזים 
בעיקרם בידי יהודים. 

ב׳ נתפרסמה בתולדות־ישראל כעיר מועדת לפורענות. 
בשואה של ימי גונטה (ע״ע אומן, הידמקים) נשמדו כמעט 
כל יהודי־ב , ע״י תותחי־הפורעים (תמוז תקכ״ח). לפי ידיעה 
מאותו זמן היו ההרוגים היהודיים "מוטלים על האדמה 
כעצים", מאין קובר. בערב הפרעות של שנת תרמ״ב (ימים 
אחרונים של פסח) נתארגנה בב׳ הגנה (ובזה היתה ב׳ מן 
הקהילות הראשונות ברוסיה), שהצילה לא מעט. גם בפרעות 
של אוקטובר 1905 פעלה בב׳ הגנה בת 14 איש (ביניהם רוסי 
אחד), שהדפה את הפורעים בכמה מקומות. בימי מלחמת־ 
האזרחים הרוסית( 1919 — 1920 ) נערכו 4 פעמים פרעות־דמים 
ביהודי־ב׳ ע״י גדודים אוקראיניים (בסיסמה: היהודים הם 
בולשוויקים). בימי הכיבוש הגרמני־הרומני בתקופת מלחמת־ 
העולם 11 הוקם גטו בעיר. הרבה מיהודי־ב׳ נהרגו, וכמה 
מהם ע)מו קץ לחייהם. 

ב 1860 מנתה האיכאסיה של ב׳ כ 14,500 נפש (מהם 
כ 8,000 יהודים והשאר פראוויסלאווים, ראסקולניקים וקצת 
קאתולים); ב 1897 היו בב׳ כ 23,000 ג׳(בהם 13,235 יהודים), 
ב 1926 — כ 22,000 נ׳(בהם 9,120 יהודים), ב 1938 — 23,000 
נ׳ (ויותר מחצים יהודים). אחר השואה נשארו בב׳ כ 3,000 
יהודים. 

בתחילת המאה העשרים היתה ב׳ אחד ממרכזי־הציונות 
ברוסיה, כשישב כאן כרב מטעם מ. מ. שינקין. בין מייסדי 
תל־אביב שעלו מחדל היו כ 10% מעולי־ב׳. 

ח״י גורלנד, לקורות הגזרות על ישראל, חרנ״ג. ע׳ 67 — 179 
מ. נ. ליטינסקי, קורות סאדאליא, תרנ״ה, עם׳ 55-53 ! 

ש. ברנסלד, ססר הדמעות, ג׳, חרס״ו, עם' 296 — 297 ! א. ד. 
רוזנטל, מגלת הטבח, ס״א, תרס״ז עם׳ 86 — 89 : 

י. שעכסמאן, סראנסדניסטריע, ייוואבלעסער, והסגאא 19531 ), 

עמ׳ 37 — 57 ! ש. קוסמן, זכרונות, תשט״ו! מ. אלססן, בלטה 
בשנות 1917 — 1920 , ״העבר״, חוב׳ ג', תשס״ו, עמ׳ 60 — 85 ! 

ב. שווארץ, הפוגרום הראשון בעיר באלסה, "הארץ", אב 
תרצ״ו, גל' 3964 , 3971 ! 0 ח 11 ( 5/0700 , 110516 ) 1,1 — 1 ג' 5 חו 1 ג 8 

, 1910 , 1111107111 )} 111 ) 1 חסז^סקח)!!!!( ) 01 ; 476 , 111 . 11 ) 0111 ? 
111110 ) 1 1/1 11111 ! 11 ) 1 ) 0 1 ( 1111101 ,' 0015 ( 111 ס . 5 ; 420 .$ , 11 . 8 
6071.1 ־ 61 ?; 314-317 , 299-302 .<ןק , 1916 , 11 , 0107111 ■ 1 01111 

. 1913 , 111 , 1 * 110 רזן! 113 ! 1 
ב. ש. 

בלטזן ( ! 8313107 ), ימה במערבה של הונגאריה, כ 90 ק״מ 
מבודאפסט. שטחה — 690 קמ״ר, ארכה (מדרום־ 

המערב לצפון־המזרח) — כ 80 ק״מ, רחבה הממוצע — כ 9 
ק״מ, גובה פני־מימיה — 106 מ׳ מעל פני־הים, עמקה 


הממוצע — 3 מ׳, והמאכסימאלי — 11.5 מ׳. ימת־ב׳ היא 
הגדולה בימ 1 ת של אירופה התיכונה. היא נמצאת בבקעה 
טקטונית מדרום להרי־בקוני (ע״ע הונגריה) והיא שריד של 
ימה, שהשתרעה בעבר גאול(גי לא רחוק על־פני שפלת־ 
הונגאריה. את עודף־מימיה היא מוציאה לדאנובה ע״י נהר 
שיו. ימת־ב׳ עשירה בדגים, חופיה פורים מאוד ומעובדים 
היטב ובמדרונות של ההרים שמסביב לה מרובים כרמי־הגפן. 
בהרים אלה יש גם כמה מעיינות חמים, שעל־ידם מצייים 
נא(ת־מרפא. נאות־רחצה נמצאים לכל אורך חופה של הימה, 
וביחוד בדרום, ובהם משתמשים תושבי־בודאפסט. בימת־ב׳ 
תנועת־ספינות מרובה! לאורך החוף הדרומי שלה עוברת 
מסה״ב מבודאפסט לזאגרב. 

וזו 

הבלטי, סיס (באנג׳ 863 831110 , בגרמ׳ 051566 — הים 
המזרחי), שלוחה של האוקיינוס האטלאנטי, שחדרה 
לתוך אירופה הצפונית. תחומו: מ׳ 30 ״ 10 עד ׳ 30 ״ 30 אורך 
מזרחי ומ ״ 54 עד קרוב ל ״ 66 רוחב צפוני! שטחו 422,300 
קמ״ר. בצפון, בצפון־המזרח ובמערב הוא מוגבל ע״י הטבלה 
הפנו׳סקאנדית! בדרום, בדרום־המערב ובדרום־המזרח — 
ע״י שפלת אירופה התיכונה והמזרחית. המדינות, שהוא 
משמש להן גבול, לפי גודל חלקן בחופיו, הן: שוודיה, 
פינלאנד, ס.ס. 0 .ר. (מחוז לנינגראד, הרפובליקות אסטוניה, 
לאטויה וליטה ומחוז־קאלינינגראד), פולניה, דאניה, גרמניה 
(המזרחית והמערבית). 

לפי המבנה של קרקע־הים יש לכלול את מיצר־הים 
קאטגאט שבין סודיה ודאניה בתחומו של הים הב׳. הקצה 
הצפוני הצר של הים הב׳ שבין פינלאנד ושוודיה (מצפון 
לאיי אולנד הפיגיים) נקרא בשם המפרץ הבותני. מן הים 
הב׳ מסתעפים המפרץ הפיני, החודר ליבשה מזרחה בין פיני 
לאנד ום. ס. ם. ר., ומפרץ־ריגה (שבין לאטוויה ואסטוניה), 
הסגור ע״י האי האסטוני סארמה. יש עוד כמה מפרצים קטנים 

־.* ו 

בחוף הדרומי ואלפי לשונות־ים פעוטות בחופי פנוסקאנדיה. 
מן האיים שבים הבאלטי יש עוד להזכיר את גוטלאנד 
ואלאנד השוודיים, את פין, בורנהולם, פאלסטר, סלאנד 
ולולאנד הדאניים, את היאומה האסטוני ואת ריגן הגרמני 
המערבי. על־יד חופי פנוסקאנדיה נמצאים המוני איים 
פעוטים, שהצפת-הים הפרידה אותם מן היבשה כשיצרה את 
לשונות־הים הנזכרות. 

עמקי הממוצע של הים הב׳ הוא כ 55 מ׳ ועמקו המאפסי־ 
מאלי כ 460 מ׳ (כ 80 ק״מ מדרום לסטוקהולם). כמוית־מימיו 
נאמדת ב 23 אלף קמ״ע. מאחר שהים הב׳ קולט כמות מרובה 
של מים מתוקים משטח־יבשה של 1.7 מיליון קמ״ר ומאחר 
שההתאדות בו היא קטנה, מועטת מלחות־מימיו בכללה והיא 
פוחתת עם גידול המרחק מן המיצרים: במיצרים יש 00 /״ 20 
של מלחים בשכבת־המים העליונה, 0 / 00 ס 3 בעומק! במפרץ 
הבותני (בצפון) יש רק ״ 2% של מלחים בשכבה העליונה, 
סס/ 0 3 בעומק (כלומר, המים הם כמעט מתוקים). הואיל 
וכמות־המים הנכנסת לתוך הים עולה הרבה על כמות־המים 
המתארים בו, יוצא מן הים הב׳ לאוקיינוס האטלאנטי זרם־ 
מים (דרך מיצר־סון), שהוא חזק ביותר בעונת הפשרת־ 
השלגים. מכיוון שמימיו המלוחים של האוקיינוס האטלאנטי 
כבדים ממימיו של הים הב׳, יוצא מן האוקיינוס אל הים 
הבאלטי זרם חלש של מים מלוחים וכבדים (ביחוד בשכבות־ 
המים התחתונות של המיצרים הבלט הגדול והבלט הקטן). 





865 


הבלטי, הים — הבלטיות, המדינות 


866 


הגאות והשפל מועטים הם בים הב/ כבכל ים שהוא כמעט 
סגור: ההבדל בגובה של פני־המים בקופנהאגן הוא 21 ס״מ, 
במפרץ הפיני 8 0 ״מ, בצפונו של המפרץ הבותני 4 ס״מ. 
גדולה מזו היא תנועת הסייס (ע״ע ימה; ימת ז׳נווה) המצויה 
בים הב׳ כמו בימות, והיא מגעת בכל חופיו עד לגובה של 
30 ס״מ. רוחות מתמידות בעלות עצמה בינונית, שבאות מן 
המערב, מעלות את גובה־המים ב 5 מ׳ בים הפתוח וב 1.5 מ׳ 
לערך במפרצים הסגורים. סופות קשות בלתי־שכיחות העלו 
את המים במפרץ הפיני והבותני וגרמו ב 1879 ו 1924 לשטפו־ 
נות הרסנים באיזור־החוף. 

מאחר שהים הב׳ משתרע על פני ״ 12 רוחב ו ״ 20 אורך, 
גדולים בו הבדלי־האקלים בין הדרום והצפון ובין המערב 
(שבו מרובה השפעת זרם־המפרץ [הגולף]) ובין המזרח 
(שבו מורגשת השפעה זו רק במקצת). הטמפראטורה הממר 
צעת של אויר־הים בחדשים הקיצונים היא: בדרום — • 1.1 , 
17.5 0 ז בחלק התיכון— ״ 2.3 ־, ״ 16.5 ! בצפון— ״ 10.3 -, ״ 15.6 . 
מידת־המשקעים השנתית בדרום היא בין 600 ל 1,000 מ״מ, 
בעוד שבצפון אינה מגעת אלא עד 500 מ״מ בלבד. החודש 
הגשום ביותר הוא אוגוסט. מספרם של ימי־הערפל בדרום 
הוא כ 60 בשנה, בצפון כ 22 . הטמפראטורה של מי־הים בקיץ 
היא בדרום מ ״ 15 עד ״ 17 ובצפון — מ ״ 9 עד ״ 13 . בצפון 
קפואים המים על־יד החופים עד 210 יום בשנה, בלבו של 
המפרץ הבותני 185 יום, במזרחו של המפרץ הפיני — 130 
יום; בלשונות־הים שבסביבוודסטוקהולם— 70 יום; במפרץ־ 
ריגה — 70 — 80 יום. מדרום לקרהרוחב ״ 56 קופאים החופים 
רק בשנים קרות ביותר. בלב הים קופאים המים רק במידה 
מועטת. בעזרת ספינות שוברות־קרח מקיימים את הספנות 
אף בצפון במשך כל החורף. 

מבחינה גאולוגית הים הב׳ הוא ים צעיר. בעידני־הקרח 
הארוכים שבגיל הפליסטוקני כיסה את שטחו חלק מן הקרחון 
הגדול. שהשתרע על פני צפונה של אירופה. כשנמס קרחון 
זה הוצף השטח שממערב לו ע״י שקיעת רחוב־הים סקאג־ 
ראק, וכך נוצר הים הב/ בצפון־המזרח היה מחובר עם הים 
הלבן, שממנו קיבל את רוב המינים של בעלי־החיים, שהיו 
בו. על שם שבלול טיפוסי שנמצא בו, בים הב/ נקראת 
התקופה, שבה היה מחובר עם אוקיינוס הקרח הצפוני, בשם 
תקופת יולדיה. ע״י עליית־הקרקע במקוס־החיבור נפרד הים 
הב׳ מן האוקיינוס ונעשה ימה מתוקה, ששמה המדעי הוא 
ימודאנצילוס ( 5 ״ 1 ץ 0 ח 1 /). אח״כ שקע שוב הקרקע במערב 
ונתחדש החיבור עם האוקיינוס האטלאנטי. שרידיה שי* 
ימת־אנצילוס הן ימות למגה ואונגה (ע״ע) וימות אחרות 
שבקארליה, בין המפרץ הפיני והים הלבן. חופי פנוסקאנדיה 
מוסיפים להתרומם במידה ניכרת אף ביום: בצפונושל 
המפרץ הבותני מגעת ההתרוממות עד כדי 10 מ״מ בשנה, 
בסביבות־סטוקהולם — עד כדי 5 מ״מ. מחמת עליה זו נפסלו 
כמה נמלים, שבהם השתמשו לפני מאות־שנים מועטות. 

בין חופי הים הב׳ וחופי הים התיכון נתקיימו קשרי־מסחר 
מן התקופה הטרם־היסטורית ואילך. הענבר היה הסחורה 
החשובה ביותר, שהובאה מחופי־הדרום של הים הב/ ביחוד 
מגליל הנימאן והפרגולה (הנשפך לים הב׳ בקאלינינגראד). 
הרומים קראו את הים הב׳ בשם תז 11 :> 1 ־\;>״ 5 ש ז 1 3 \. באחד 
מאייו, שזהותו אינו ברורה ושפליניוס הזקן קורא לו בשם 

באלטיה, נמצא, כפי שהיו סבורים, ענבר בכמות עצומה כל־כך 

1 • 1 

שהשתמשו בו לדלק. על שם אי בלתי־ידוע זה התחילו במאה 


ה 6 לסה״נ קוראים לים זה בספרות בשם וחנ 101 ז 31 { 1 6 זב 1 < 
ובהשפעת הספרות נעשה השם רווח בשימוש כללי. מן המאה 
ה 10 עד אמצע המאה ה 13 היו הדאנים אדוני הים הב׳ בפועל. 
מאז עד אמצע המאה ה 16 שלטו בסביבותיו הגרמנים (ערי־ 
ההאנזה ומסדרי־נזירים־אבירים). מאמצע המאה ה 16 עד 
הרבע הראשון למאה ה 18 התחרו על ההגמוניה בים הב׳ מוס־ 
קווה, פולניה ושוודיה, עד שלסוף גברה ידם של השוודים. 
ברבע הראשון של המאה ה 18 נדחקו השוודים ע״י הרוסים 
מחופי־הדרום של הים הב/ ובתחילת המאה ה 19 גם מחופיו 
המזרחיים. מ 1425 עד 1857 גבתה דאניה מס מכל הספינות, 
שעברו במיצר־סון, אך תחת לחצן של המעצמות הגדולות 
הוכרחה לוותר על מס זה תמורת פיצוי חד־פעמי. ב 1895 
נפתחה תעלת־קיל, שמחברת את הים הב׳ עם שפכו של 
נהר־אלבה לים הגרמני ושעוברת כולה בשטח גרמני; ב 1932 
נפתחה התעלה המחברת את הים הב׳ עם הים הלבן ועוברת 
בחלקה בימות שבקארליה. תעלה זו קפואה בחורף. מ 1945 
נמצא רוב חופיו של הים הב' ברשותן של ס. ס. ס. ר. וגרורו¬ 
תיה, אך המוצא ממנו, מחוץ לתעלה הקארלית, אינו בידן. 
הואיל ום. ם. ס. ר. וגרורותיה אינן מפרסמות דו״ח על 
התחבורה ועל הדיג, אין לנו ידיעה שלמה על חשיבותו 
הכלכלית של הים הב׳ בימינו. 

7/111 . 15 > 00 '־\\ . 0 . 6 ; 1913 . 1 > 1 ' 1 > 171 >) 7111011 )? . 110860111 . 3 > 

. 1932 . 071 :£}£ ) 8.1111 

מ. בר. 

הבלטיות, הטךינ 1 ת, שם כולל לשלש הרפובליקות הסוב¬ 
ייטיות: אסטוניה, לאטוויה ולימה, השוכנות לחופיו 
הדרומיים־מזרחיים של הים הבלטי (ע״ע). שטחן הכולל 
174,800 קנדר (בכלל זה אסטוניה: 45,100 קמ״ר; לאטוויה: 
64,500 קמ״ר; ליטה: 65,200 קמ״ר) ומספר תושביהן כ 6 
מיליון. ב 1940 . כשסופחו לס. ם. ס. ר" מנתה אוכלוסייתן 
כ 5.93 מיליון נפש (אסטוניה: 1.12 מיליון; לאטוויה: 1.95 
מיליון; ליטה: 2.86 מיליון). מאז חלו תמורות גדולות 
בהרכבה של אוכלוסיה זו, אבל ידיעות מפורטות על כך 
לא נתפרסמו. 

המדינות הב׳ מקיפות את שפלות־החוף הדרומיות־ 
המזרחיות של הים הבאלטי ואת הגבעות הנמוכות שב״גב 
הבאלטי״ — גב־המורנות של הקרחון הצפוני הגדול מתקופת־ 
הקרח האחרונה, שמרובים בו קרקעות לחים. ביציית וימות 
פעוטות. האקלים במדינות הב׳ קריר ולח. היער תופס בהן 
שטחים נרחבים, ביחוד על אדמת־החול ממשקע־הקרחון. 

תושבי המדינות הב׳ נמנים על הטיפוס הבאלטי של הגזע 
הלבן (ע״ע אירופה, עכד 119 , 123 ). הלשונות של לאטוויה 
וליטה נכללות בקבוצת הלשונות הבלטיות (ע״ע), שהן הודו־ 
אירופיות; לשונם של האסטים שייכת למשפחת הלשונות 
האוגרוי־פינית. האסטים והלטוים הם פרוטסטאנטים, הליט¬ 
אים — קאתולים. — החקלאות, ביחד עם גידול־מקנה (וביחוד 
גידול של פרות חולבות), משמשת מקור עיקרי לפרנסתם 
של התושבים. בחופי אסטוניה ולאטוויה מפותח גם הדיג. 
התעשיה מעבדת את תוצרות החקלאות והיער, וכן היא 
עוסקת בייצורם ובתיקונם של מכשירי־עבודה לחקלאות 
ולעבודות־היער. בלאטוויה ובאסטוניה קיימים נמלים גדולים, 
שמקשרים חלק גדול מס. ס. ס. ר. האירופית אל מדינות־חוץ 
ומשמשים גם תחנות לצי־המלחמה הסובייטי; בליטה יש רק 
נמל אחד, שהוא חשוב למדינה ז( בלבד. 


867 


הבלטיות, המדינות 


868 


על היהודים במדינות הב׳ ע״ע רוסיה! ליטה! לטויה! 
אסטוניה. 

היסטוריה. לאחר נסיונות של השתלטות על ההבל, 
שנעשו ע״י הדאנים, התחילו חודרים לתוכו במאה ה 12 הגר¬ 
מנים• סוחרים מערי־ההאנזה הגיעו לאיזור של שפך־הדוינה, 
שהיה מאוכלס באותו זמן ע״י השבט הפיני של הליווים, 
ומכאן השם ליפלאנד או ליווניה, שניתן לחלק המרכזי של 
החבל הבאלטי ואח״ב גם לרובו של החבל. אחר הסוחרים 
הגרמניים באה הכמורה הגרמנית. מייסד השלטון הגרמני 
בליפלאנד היה הבישוף אלברט מריגה ( 1199 — 1229 ),מאבירי 
ברמן. ב 1201 ייסד אלברט זה את ריגה, כבש את ליפלאנד 
וחלק מקורלאנד, ואח״ב ייסד את "מיסדר אחי־הסיף", לפי 
דוגמת המיסדר של ״האחים הטוטונים", שנוסד בעכו ב 1191 . 
ב 1207 קיבל מיסדר זה מן הבישוף של ריגה את שליש 
השטח של ליפלאנד ועד 1224 כבש את אסטוניה. ב 1225 
קיבל אלברט את התואר "נסיך־הרייך". כיבוש החבל הבאלטי 
ע״י הגרמנים והפצת הנצרות בו היתד. מלווה בהשמדה המו¬ 
נית של האוכלוסיה האסטית והלטית, וביחוד של הליווים 
הפיניים. אם למרות ההשמדות נשאר החבל הבאלטי אסטי 
ולטי בעיקרו, אירע הדבר מחמת מספרם המועט של המת¬ 
יישבים הגרמנים, שהיו זקוקים לידיים עובדות. המיסדרים, 
שנדחקו ע״י הפולנים מן האיזור הדרומי־מזרחי של הים 
הבאלטי, התרכזו באיזור שממזרח לו. ב 1237 התאחד המיסדר 
של אחי־הסיף עם המיסדר הטוטוני, וחיל־האבירים המוגבר 
של המיסדר המורחב חדר לליפלאנד, קורלאנד וזמגאלן. 
הנהלת־המיסדר עברה עכשיו מונדן לריגה, ולרשותו של 
המיסדר עמד כל החבל הבאלטי, חוץ משטחי ההגמונויות 
וחת מאסטלאנד (אסטוניה הצפונית של עכשיו), שהיתה 
שייכת לדאניה. ב 1242 היכו הרוסים של נובגורוד (ע״ע), 
בפיקודו של אלכסנדר נוסקי (ע״ע), בקרב שנערך על פני 

הקרח של ימת־פייפוס (״קרב-הקרח״-סח 71630806 

6 * 601111 ), את ה״כלבים־האבירים"(חק 3 ז 811 ק- 081 ח) וע״י 
כך נבלמה ההתפשטות הגרמנית בצפון־המזרח! גבולה היה 
עכשיו הגדה המערבית של נהר נארווה וימת־פייפוס. ב 1255 
הוכרזה ריגה לארכיהגמונות, שלמרותה סרו ההגמוניות של 
דורפאט, אזל וקורלאנד, בעוד שההגמונות של רוואל היתה 
בסמכות הארכיהגמונות של לונד, שהיתה כפופה לדאניה. 
ב 1525 עבר המיסדר מן הדת הקאתולית אל הלותראנית ועמו 
עברה ללותראניות כל האוכלוסיה של החבל כולו. ע״י כך 
הפך המיסדר למעצמה חולונית. למרות מספרם הדל, הטביעו 
הגרמנים את חותמם על הציוויליזאציה של החבל הבאלטי. 
אעפ״ב לא הצליחו לגרמן את החבל, וכן לא הצליחו האסמים 
והלטים לטשטש את הגרמניות של כובשיהם מאחר שהגר¬ 
מנים לא נתבוללו בהם. 

החבל הבאלטי שימש מטרה לשאיפות־הכיבוש של שכניו 
החזקים: הדאנים, השוודים, הפולנים והרוסים. "המלחמה הלי- 
וונית״( 1558 — 1583 ) ציינה את הניסיון הראשון של הרוסים 
להתפשט מערבה. ב 1558 פלש הצבא הרוסי מפסקוב להגמו- 
נות של דורפאט וכבש את נאמה ואת דורפאט באותה שנה. 
ב 1560 היכו הרוסים את המיסדר על-יד ארמס ולאחר מצור 
של שלושה שבועות נכנע מבצר־סלין, ששימש עמדת־מגן 
חשובה של המיסדר. סכנת הכיבוש הרוסי גרמה לאיחוד 
הכוחות הגרמניים שבחבל הבאלטי (המיסדר, הארכיבישוף 
והערים), אד גם בכוחותיהם המאוחדים לא יכלו הגרמנים 


לעמוד בפני הרוסים, שעברו בארץ באש ובחרב. ב 1561 פנו 
הגרמנים הבאלטיים למדינות שונות בבקשת־עזרה, ועזרה זו 
ניתנה להם במחיר יקר: אסטלאנד סופחה לשוודיה, אזל — 
לדאניה, ליפלאנד — לפולניה! קורלאגד הוכרזה למכ¬ 
סות כפופה לפולניה, וכדוכס שלה נתמנה גוטהארד קטלר 
(ז 161£ ז 6 .£), מי שהיה ראש־המיסדר. פולניה התחייבה לשמור 
על זכויותיהם של המעמדות הגרמניים, על שלטונם הפנימי 
ועל זכויותיה של הכנסיה הלותראנית. רוסיה הועמדה מול 
קואליציה של שוודיה, ליטה ופולניה. הצאר איון 1¥ (ע״ע) 
הצליח להשאיר את תורכיה בניטראליות וכרת ברית עם 
דאניה לאחר שהכיר במאגנום, אחיו של המלך הדאני, כ״מלך 
ליווניה״. אבל מאגנוס עבר לצידה של פולניה. ב 1577 שוב 
פלשו הרוסים לליווניה והשמו את הארץ, אך לאחר שמלך־ 
פולניה, סטפן בטורי (ע״ע), שם ב 1581 מצור על פסקוב, 
הכירה רוסיה בבעלותה של פולניה על ליווניה. ב 1583 הכירה 
רוסיה בבעלותה של שוודיה על אסטלאנד (צפון אסטוניה), 
ובכללה הערים רוואל ונארווה. 

אבל שאיפותיה של שוודיה לשלטון בחבל הבאלטי לא סו¬ 
פקו ע״י כך. ב 1621 כבש גוסטו 11 אדולף (ע״ע), מלך שוודיה, 
את ליפלאנד. ב 1661 סופח לשוודיה כל החבל הבאלטי. פרט 
לקורלאנד. השוודים גירשו מן החבל את הישועים, אירגנו 
מחדש את הכנסיה הלותראנית, את רשת־החינוך ומערכת־ 
המשפט, וכן ייסדו את האוניברסיטה של מרפאט וכמה 
גימנסיות. כשקארל ו\, מלך שוודיה, ניסה להכניס שינויים 
בהנהלה ובבעלות־הקרקע, נתקל בהתנגדות מצד המעמדות 
שבלאנדטאג בראשותו של פאטקול, שהטיף לאוריינטאציה 
רוסית. ע״י ״מלחמת־הצפון״ ( 1700 — 1721 ) חידש פיוטר הג¬ 
מל את הפשיטה הרוסית מערבה. ב 1700 ניגפו הרוסים לפני 
השוודים על־יד נארווה, ופאטקול הוצא להורג ע״י השוודים. 
אחר נצחונם על־יד פולטאווה ( 1709 ) כבשו הרוסים את 
ליפלאנד ואסטלאנד ( 1710 ), ובחוזה־נישטאד ((£ב 51 ץא), 
1721 , הכירה שוודיה בסיפוחן של ארצות אלו לרוסיה. פיוטר 
התחייב לשמור על ההנהלה הגרמנית, החוקה הגרמנית, 
בתי־הספר הגרמניים וזכויות הכנסיה הלותראנית שבחבל־ 
הב׳. מעמדם המיוחד של הגרמנים הבאלטיים, שמילאו תפקיד 
חשוב בצמרת הביורוקראטיה של המשטר הצארי, נשתמר 
עד ימי השלטון הסובייטי. עם החלוקה השלישית של פולניה 
( 1795 ) סופחה לרוסיה גם קורלאנד. החבל הבאלטי חולק 
לשלושה פלכים: האסטלאנדי, הליפלאנדי והקורלאנדי, 
וס 1801 עד 1876 עמד בראש החבל כולו מושל כללי("גנראל־ 
גוברנאטור"). ב 1817 בוטלה צמיתות-האיכרים באסטלאנד 
ובליפלאנד וב 1819 בוטלה צמיתות זו גם בקורלאנד, אלא 
שהקרקע נשאר בידי הבארונים הגרמניים. ב 1849 הותר 
לאיכרים להיות בעלי־קרקע. ב 1866 ניתנה להם הנהלה 
עצמית. ב 1878 ניתנה חוקה עירונית חדשה, שצימצמה את 
זכויותיהם של הגרמנים. 

הרוסיפיקאציה של החבל הבאלטי התחילה בשנת 1864 , 

עם גמר הקודיפיקאציה של המשפט הבאלטי, שבה כבר הוחל 
בימיו של ניקולאי 1 . אבל לשיטה הפכה רק בימיו של 
אלכסנדר ווו (ע״ע). ב 1887 — 1890 הונהגה הלשון הרוסית 
כלשון־ההוראה בכל בתי-הספר. ושנים מועטות לאחר מכן 
גם כלשון־ההוראה באוניברסיטה של דורפאט (ששמה הוחלף 
בשם הרוסי יוריב) ובפוליטכניון של ריגה. ב 1905 פרצו 
מהומות בחבל, ביחוד בחלקו הלטי, נגד שלטון הצאר הרוסי 




869 


הבלטיות, המדינות — בלטימור 


870 


והבארונים הבאלטיים. המהומות דוכאו ביד חזקה על־ידי 
הגנראל־גוברנאטור מלר־זאקו׳מלסקי. 

ב 1915 כבש הצבא הגרמני את קורלאנד, ב 1917 — את 
ריגה, ובפברואר 1918 — את ליפלאנד ואסטוניה. על החבל 
הב , בזמן מלחמת־האזרחים הרוסית ע״ע לטויה; אסטוניה. 

.ך! : 111 : 111 11 ח 111 י 1.11 111111 11 ) 01 '} . #11:51111111 .תחבתזמ 1 ו 501 . 11 ']' 

0 ) 01/102 )# .! 11111 6 /ע , 1:1:11.11-111 .״ו ; 887 1 ,(כרך שני).^ן>/ 

0 ק 0080 ץק 863 ק 60 , 108111181111 ־ 1 .!י/ .ח ; 1869 .: #11:1111011 
. 1945 ,. 8 1 יזצ פ ץ 8 ז 1 זד. 63 33 83 ־ 1 :>ק 13 /׳( 00 ־ו 

א. אח. 

בלמיות, ליטזנות׳ קבוצה של לשונות הודדאירופיות 
(ע״ע), שכוללת שתי לשונות חיות: ליטאית 
(ע״ע) ו ל ט ו י ת (ע״ע), וכמה לשונות וניבים, שפסקו להיות 
מדוברים במאה ה 17 : הלשון הפרוסית והניבים היאצ׳־ 
ווינגי והקורי מאחר שד(בריהם הושמדו על־ידי כובשים 
סלאוויים וגרמניים או נטמעו בתוכם; הניב הקורי נתמזג 
ונבלע בתוך הלשונות הב׳ הקיימות. — המונח "לשונות באל- 
טיות" נקבע על־יסויד העובדה, שד 1 בריהן של לשונות אלו 
ישבו(ובחלקם יושבים עד היום) על ח 1 פי הים הבאלטי. 

מחמת התפתחותן, שהיתה איטית הרבה מזו של הלשונות 
הרומניות או הטוטליות, נשתמרו בלשונות הב׳ יסודות 
קדומים יותר מבשאר הלשונות ההז׳דו־אירופיות. כמה צורות 
בלשון הליטאית, למשל, מזכירות צורות של המקור הטרם- 
הודו־אירופי, בתקופה שקדמה ל 2500 לפסה״ג, כגון המלים 
500115 — ,בן׳; 311515 — ,אוזן׳; 511 ? — ,הוא ישנו׳; מכאן 
חשיבותן של הלשונות הב׳ לבלשנות ההודו־אירופית המשווה. 

בין הלשונות הב׳ והסלאוויות יש דמיון בולט בתופעות 
מרובות בהגיה, בתצורה (מורפולוגיה) ובאוצר־המלים — 
כגון, ניגודים בהנגנה (אינטונאציה) עולה ויורדת בהברות 
ארוכות מוטעמות; סיומת ;-וזו- ביחסות אחדות בנטיית 
שמות־עצם ( 5 ון 111 ) 31 ת[,ללילות׳!בליטאית,! 1 ׳ 00511,01 בסלא- 
ווית־כנסייתית־עתיקה, לעומת 05 נ 1 !ז 000 בלאטינית); נטיה 
מורכבת של שמות־תואר (כגון, 113535-15 [,היחף׳] בליטאית, 
, 1 ן-<ו 805 בסלאווית — צירוף של נטיית שם־עצם עם הכינוי 
הרומז); ביסוס נטיית־הפעלים על שני גזעים. של ההווה 
ושל שם־הפועל, וכן התאמות מרובות באוצר־המלים. על־ 
יסוד עובדה זו באו כמה חוקרים לכלל השערה. שהיתה 
קיימת תקופה משותפת טךם־באלטדסלאווית (בערך מתחילת 
האלף השני לפסה״ג), קודם ששתי משפחות לשוניות אלו 
התחילו מתפתחות בנפרד. 

עם התפוררות האחדות הלשונית הבאלטית וגידול שטח- 
תפוצתם של השבטים הבאלטיים השונים התיישבו דוברי 
פרוסית, יאצ׳ווינגית ולאטווית בשטחים, שהיו מיושבים ע"י 
שבטים פיניים, ובהשפעת הפינית באו שינויים בלשונות 
הנזכרות, שהבולטים שבהם הם: החלפת 5 (ש), 2 (ז׳) ב 5 
(ס), 2 (ז) בשתי הלשונות הראשונות וכן החלפת 8 , 16 
ב 82 , 0 (צ, דז) ויצירת הטעמה איניציאלית (בהברה הרא¬ 
שונה) בלאטווית. 

הידיעות המצויות במקורות היסטוריים קדומים על דוברי 
הלשונות הב׳ — כגון, אצל טאקיטוס ב״גרמניה" (מן המאה 
ה 1 לסה״נ), שבה הם מתוארים כ וז! 11 ז 0 ! 6$1 \/ £60165 (,שבטים 
אסטיים׳), שיושבים ממזרח לוויסלה התחתית, וכן בגאוגרא־ 
פיה של פטולמאיוס, מן המאה ה 2 לסה״ג, שבה הם נקראים 
בשם ״ 50 ׳ 1% .ג״י 1 (גאלינדי) או 1 ס׳״ 5 ע 0 צ (סודינוי) — שם, 
שמתאים לשמו הגרמני של שבט פרוסי 03110860 , שישב 


ממערב למוסקווה, וכן לשם הרוסי של שבט זה (יזגמד-סח ~ 
גוליאד) שבכרוניקה של נסטור (ע״ע) — מעידות על הת¬ 
פשטותם המרובה של דוברי הלשונות הב׳ ברחבי אירופה 
המזרחית בתקופה קדומה. לעומת זה ציין את תולדותיהן 
של לשונות אלו בתקופה מאוחרת יותר הצימצום המתמיד 
של שטח־תפוצתן מחמת לחצם של הגרמנים ממערב והסלא־ 
ווים ממערב, מדרום וממזרח — לחץ, שגרם בסופו של דבר 
להעלמותה של הלשון הפרוסית (במאה ה 17 ! השרידים 
שנשתיירו ממנה הם שמות־מקומות, מילון קצר [אלבלינגין 
משנת 1400 לערך וקאטכיזם לותראני מן המאה ה 16 ). 

בשמות־מקומות באלטיים, בייחוד ליטאיים (בצורה מות¬ 
אמת להגיה הסלאווית כמאות ה 7 וה 8 ), עדיין נקראים 
ישובים בילורוסיים ורוסיים בזמננו. שמות אלה הם מעין 
אבני־דרך, שמסמנות את תהליך נסיגתן של הלשונות הב׳ 
במשך מאות־שנים. בתקופה היסטורית מאוחרת יותר גרמה 
השכנות הסלאווית (בייחוד הפולנית) להשפעה מרובה על 
אוצר־המלים של הליטאית בתחומי־תרבות שונים, כמו 
שהגרמנית, שהיתה לשון־התרבות של לאטוויה מן המאה 
ה 13 עד תקומתה של המדינה הלאטווית העצמאית ב 1918 ׳ 
השפיעה הרבה על הלשון הלאטווית. 

מספר דובריהן של הלשונות הב׳ בימינו מגיע ל 5 מיליון 
בערך; רובם ככולם הם בשתי הרפובליקות הסובייטיות: 
ליטר, ולאטוויה. 

1 )/ 10 £ 1 ) 1 1 ) 1 ) )) 1 : 111 / 1 )(] 10111 ) 1 ) 111 ) 1 1 ! 111 : 0111111100 ! ,! 01116 ) 8 
-: 11 וו ): ק 011 ) 11 ! , 300 ו 31110 -ן״ 1 . 8 ,־* 1937 , !) 00 ))<) 0 ) 11 )- 0 !> 10 
01 ) 11 :):(] 0 , 581 ׳ 0 , 1 [>!:// י , 807 .) ; 1910 ,:)! 1 ) 111 ) 01 ) 1 ) 0111 :(] 5 0 ) 111 : 

- 11110 * 110 1 1 /) 1 ) 1 ) ץ 011 < 1 6111 ) 11 ( 2 ) 1 01 ץ 10 ( ז ) ן 1 ) 2 (! 1 11 ) 10 : 1101 : !״'<״ 

- £0112:6 :(.)) 1 , 1912 .׳ 8 , 1 ( 20 )^ $1011/111 ) 2011 ) #0 10 ) 11 ) 1 ) 1 : 

יצא ב 1951 גס בלאמווית) 1923 ,. 0:00101 )!/):: 11 * 1 , 110 
;(בהוצאה מורחבת ומתוקנת בשס 3 >ו 1 ! 3 ו 30 ז 8 135 > 310 ׳י ט 16$ ׳\!ג£ 

.( ; 1923 , 1 /) 11  0 נ £31 ק) שבב׳ הוא מגדולי בתי־ 
המדרש למוסיקה באה״ב, והתזמורת של ב׳ היא מן המשובחות 
שבאמריקה. כן יש בב׳ כמה בתי־נכות לאמנות וספריה 
ציבורית גדולה מיסודו של אנוך פראט (::בז , !), שבה שמד 
רים גם כתבי־יד, מסמכים היסטוריים, עיתונים ומזכרות 
שונות מן התקופה הקולוניאלית. לאחדים מ 500 בתי־התפילה 
שבב׳ נודע ערך אמנותי,כגון לקאתדראלה הקאתולית ( 1821 ). 
מרובות בב׳ מצבות־זיכרון לאישים ולמאורעות היסטו׳ריים. 

עד 1729 עמד במקומה של ב׳ כפר קטן, ששדותיו הגיעו 
עד לחוף־המפרץ. ב 1659 נקרא המחוז על שם הלורדים 
הקאתוליים לבית ב׳, שמשנות ה 30 של המאה ה 17 ואילך 
יסדו בו כמה ישובים. ב 1729 יסדו האיכרים על נהר פא־ 
טאפסקו נמל, שנקרא על שם המחוז. ב 1752 היו בב׳ 25 בתים, 
אבל אחר 10 שנים הגיע מספרם ל 150 , כי בינתיים באו לב׳ 
פליטים צרפתיים מגיבה סקיטיה ומהגרים אחרים. ב 1776 
כבר היו בה 6,700 נפש. במרידה של מושבות אמריקה נגד 
בריטניה השתתפה ב׳ בעיקר במלחמת־הים, וספניה שדדו 
והשמידו ספינות בריטיות. ב 1790 נתמנה ההגמון הקאתולי 




873 


בלטימור — בלסין 


874 


הראשון לאה״ב ומושבו נקבע בב׳. אח״ב הועלה ההגמון של 
ב׳ לדרגת ארכיהגמון, והוא חופם עד היום את המקום 
הראשון בהיארארכיה של הכמורה הקאתולית באה״ב. בימי 
מלחמת־האזרחים האמריקנית נטו רוב תושביה של ב׳—משום 
קשרי־המסהר, שהיו קשורים במדינות הדרומיות — לצד הד־ 
רום. כשעבר בה גדוד צפוני כדי להילחם בדרום התנפלו עליו 
התושבים והרגו כמה מאנשיו( 1861 ). משום כך הוטל שלטון 
צבאי על ב׳ והיא סבלה במלחמה זו כאחת ממדינות־הדרום. 
במאות ה 19 וה 20 גדלה ב׳ בקצב מהיר: ב 1800 הגיע מספר 
תושביה ל 26,500 ; ב 1820 — ל 162,750 ב 1850 — ל 169,000 ! 
ב 1880 — ל 322,500 : ב 1900 — ל 1509,000 ב 1920 — 
ל 734,000 ! וב 1940 — ל 859,000 . ב׳ היתה מקום־מושבם של 
כמה סופרים מפורסמים באה״ב. פראנסיס סקוט קי (ץש.> 1 ) 
חיבר בה ב 1814 את ההימנון הלאומי האמריקני 6 ו 1 ~ 1 
830061 308163 ק 5 ־ 5131 , ובה קבור א. א. פ(. 

. 8 ,$ת)*\ 0 . 13 ; 1874 ,. 8 / 0 1 ) 1 ) 01 / 0/11 ! 7/1 1 }זו.ו $01 .? .) 

-וזז 00 01 5506131100 * 6 ז 0 רחו 8.111 ; 1941 ,)^ 0 ) 108 ) 0/1 ) 1/1 0/1 
. 1946 .) 110 / 14/1001 . 8 ( 0 80/1 , 06166 ! 

א. י. בר. 

יהודים. — מאחר שהעקרונות של סבלנות דתית, 
שעליהם נוסדה מדינת מרילנד, נצטמצמו עד מהרה, לא נמ¬ 
שכו מתחילה יהודים למדינה זו ולעיר־הבירה שלה, ב׳. ברבע 
האחרון של המאה ה 18 נתיישבו בב׳ אך יהודים מועטים 
בלבד, שביניהם נתפרסמה ביהוד משפחת אטינג ( £0108 ). 
ב 1800 לערך היו בב׳ כ 20 משפחות יהודיות. שלמה אטינג 
ויעקב י. כהן, שעמדו בראש המאבק לשיווי זכויותיהם של 
היהודים במרילנד ב 1817/25 , נבחרו ב 1826 למועצת־העיר 
של ב׳. ב 1825 כבר התחילו יהודי ב׳ מתכנסים בקביעות 
לשם תפילה, ב 1830 נוסדה בדרך רשמית הקהילה הראשונה 
וב 1845 נבנה בב׳ בית־הכנסת הראשון. אך עוד קודם לכן, 
ב 1840 , נוסדה קהילה שניה, וב 1842 קהילה שלישית — 
רפורמית—בשם "הר סיני", שהיתר, מן הקהילות הרפורמיות 
הראשונות, שנוסדו באה״ב. במשך המלחמה של אה״ב במכ¬ 
סיקו ( 1846 ) אירגנו ששים מיהודי ב׳ גדוד יהודי בשם 
״המשמר העברי הראשון של ב״׳( 313 ״;) ** 6816 ? 51 ־ 11 ־? £86 ' 
. 8 ) 0 ). בימי מלחמת־האזרחים האמריקנית נתפלגו היהודים 
של ב׳ — שעמדה למעשה בין הצפון והדרום — לשני מחנות. 
הרב של קהילת "הר־סיני", דוד אינהורן (ע״ע), שהמליץ 
בתוקף על ביטול־העבדות, הוכרח ע״י מתנגדיו לברוח מן 
העיר. אחר המלחמה גדלה הקהילה בב׳ ע״י ההגירה מאירופה 
המרכזית, באופן שב 1880 מנתה כ 10,000 נפש. הקהילה הו¬ 
סיפה לגדול בידווד הודות לזרם ההגירה היהודית מאירופה 
המזרחית, והאוכלוסיה היהודית שבעיר הגיעה ב 1920 ל 25,000 
נפש וב 1925 ל 50,000 נפש. כיום ( 1955 ) מונה קהילת ב׳ 
85,000 נפש, שהם 9% של תושבי־העיר והרוב המכריע באוב- 
לוסיה היהודית שבמרילנד כולה ( 90,000 ). 

עיסוקיהם העיקריים של המהגרים היו מתחילה רוכלות 
וחייטות, אך עד מהרה נסתעפה פעילותם הכלכלית ולסוף 
נשתנתה מעיקרה! כיום עוסקים כ 60% מיהודי־ב׳ במסחר, 
כ 20% בתעשיה (כפועלים) וב 18% במקצועות החפשים 
(בכללם אחוז ניכר של פקידי־ממשלה ומורים). בזמן האחרון 
גברה ההתקרבות בין היסודות השונים של הקהילה, אע״פ 
שעדיין קיימת מתיחות כלשהי בין המהגרים ממוצא גרמני 
ובין המהגרים, שמוצאם ממזרח־אירופה. 


כיום נמצאים בב׳ יותר מ 50 בתכ״נ (בהם 3 בתכ״ג גדו¬ 
לים לרפורמיים ו 2 לשמרנים) ו 3 בתי־ספר יסודיים יומיים, 
שבהם לומדים בצד הלימודים הכלליים גם את לימודי* 
היהדות. כמו־כן נמצאים בב׳ בית־מדרש לרבנים ובית־מדרש 
למורים ( 0011686 * 611161 ? 8311101016 ), וכן חברת״צדקה 
משותפת ( 011311116$ 1511 * 61 ! [ $$0613166 \׳.) ז שתומכת בוועד* 
החינוך ובמועצת־הקהילה ( 00110611 ץ 11 ח״ת 1 ת 001 1511 * 161 ), 
הדואגת לטיפוח היחסים בין יהודי־ב׳ ושאר חלקי־האוכ־ 
לוסים. ד,״מרכז היהודי״( 6 ! 1 ת 06 ץ 11 ח״ת 1 תז 00 1511 * 161 ), 
שנוסד בסוף מלחמת־העולם 11 , הוא הראשון למוסדות ממין 
זה שהוקמו באה״ב. בין חשובי קהילת־ב׳ לשעבר היה הרב 
המלומד בנימין סולד, אביה של הנריאטה סולד (ע״ע), 
שנולדה בב׳ ב 1860 , ובני משפחת פרידנוואלד, שנתפרסמו 
כרופאים, חוקרים ועסקנים ציוניים. 

'!׳ 11 ) 1 ■/ 7/1 , 11640 * . 61 ..? ; 1910 ,. 8 / 0 ) 7/1 , 8100111 . 1 

, 1 ) 10 / 1 )/ 1 10 , 1/1 <\ 1 <)< 711 11 ) 01 1 ) 1 / 1 ! 10111 ^ 11 ) 11 01 / 

. 1924 
יצ. ם. 

בלטימור, ג׳ות׳ סלוךט, ברון - , 611 * 031 8 6 ! 060 

8311101016 83100 — ( 1580 ־ 1632 ), מדינאי אנגלי 
ומייסד של מושבות. ב 1608 — 1625 כיהן במשרות שונות 
כיועצו של מלך־אנגליה, ג׳ימז 1 , וב 1625 הועלה לדרגת 
באדון וחוענקו לו שטחים נרחבים באירלאנד. באותה שנה 
עבר מן הכנסיה האנגליקנית לקאתוליות. ב 1621 התחיל 
מתעניין בייסוד־מושבית, וב 1621 ו 1623 ייסד יישובים בניו- 
פאונדלנד; אך נסיון זה נכשל, בעיקר משום תנאי־האקלים 
הקשים באיזור צפוני זה. לפיכך ביקש ב׳, שהמלך יעמיד 
לרשותו שטח להתיישבות באיזור דרומי יותר, שבו נתכוון 
ב׳ לבסס אוכלוסיה על יסוד יחס של סבלנות דתית לבני 
הדתות השונות, ובכללם לקאתולים. אך ב׳ מת חדשיים קודם 
שהמלך נענה לבקשתו. בנו ססיליוס ( 1605 — 1675 ) ייסד, לפי 
תכנית אביו, את המושבה מרילנד (ע״ע), אך מתוך ויתור 
על עקרון הסבלנות הדתית. 

) 7/1 ; 1890 , €011/1/1 ; 11111 )/ 0 1011 ! / 0/01$ , 6 ת* 05 ז 8 . 14 

1.0/111 ) 7/1 , 44.111 . 0 . 0 ; 1889/99 ,. 01 * 3 ,!/) 808 !/'׳!!סס 
. 1902 .) 801011/101 10/111 )/ 10 \ ) 111 0/111 . 8 

בלטין ( 8611306 ), שמו הגלי של החג, שהיה נערך באחד 
במאי(ע״ע). בפעם הראשונה נזכר שם זה בצורת 
861113106 ברשימת־המונחים האירית של קורמאק ( 0010136 ) 
מן המאה ה 10 , בתוספת הערה, שהמונח מציין שתי מדורית, 
שהדרואידים (ע״ע אירלנד, כרך ג׳, עמ׳ 219 ) היו נוהגים 
להדליק באותו יום ושאליהן היו נוהגים תושבי־הסביבה 
להביא את הבהמות כסגולה נגד מחלות. בהברה השניה של 
השם ב׳ יש רואים את המלה האירית 160 , 1606 , שפירושה 
״אש״ (השווה: 3£0311 ז ״להט, חום״ — שבכתבי־אווסטה), 
ואילו בנוגע להברה הראשונה של השם משערים, שהיא 
קשורה במלה 861 — "מזהיר", כמו בשמותיהם של האלים 
הקלטיים 8616005 ו 861153013 . 

הב׳ סימן את ראשיתה של אחת מתקופדת־השנה — מה 
שיש לו חשיבות מרובה בציבור חי מפרי-אדמתו! פרק־הזמן 
שבין הב׳ ובין הסאמין ( 5301310 ), שהיה חל ב 1 בנובמבר, 
שימש לציד וללחימה. מנהגים ממנהגים שונים היו קשורים 
בחג זה. בערבו׳ של החג היו מכבים את האש בכל בית ובכל 
אח בוערת! אח״כ היו מעלים אש ראשונית ע״י שיפשוף של 


875 


בלטין — בלי 


876 


שני גזרי־עץ זה בזה ובאש זו, שהיתה נחשבת לקדושה, היו 
משתמשים להדלקת־אש בכל בית ובית. בכל הארצות, שהיו 
דוברות גלית — באירלאנד, סקוטלאנד ואי־מן — היו נוהגים 
להעלות בב׳ משואות בראשי־ההרים. כמרכן היו מביאים 
לפידים אל בין הגידולים החדשים (ראשית פרי־האדמה)! היו 
סופרים את הבהמות ימברכים אותן קודם שהיו מעלים אותן 
אל המרעה הירוק בהרים. בב׳ היו נערכים גם טכסים שונים, 
שהיו קשורים במיני־מזון (ביהוד בעוגות של שיבולת־שועל, 
וכן בחמאה), וכן טכסים, שהיו קשורים בפרחים ובאילנות. 

במקומות הרבה כבשו במרוצת־הזמן את מקומם של 
טכסי־הב׳ החגיגות, שהיו נערכות ב״ליל יוחנן הקדוש", ביום 
הארוך של השנה, 23 ביוני, שאף בו היו נוהגים להדליק 
מדורות. כך נתקשר הב/ שהוא חג קלטי, בחג נוצרי, שאף 
הוא נעוץ במנהגים אליליים מתקופה קדומה יותר. 

/ס ? 101 ■)/ 801 , 11111 ! זסת 130 ; 1901 ,?ז 10 -> 1 : 011 ) 111 ?€ . 5 ץ 11 מ .ן 

. 1942 ,?^ ו 2212 ?/ 8 2 /! 2 ז 1 , 305 *£ ת ׳.>!,■.£ ; 1928 .!? 111 81111111 ? 1/2 

א. ל. פ. 

3 לי ( 8311 ), אחד מאיי־סונדה הקטנים שברפובליקה של 
אינדונזיה. שטחו 5.540 קמ״ר! מספר אוכלוסיו כ 1.1 
מיליון ( 1952 ). מיצרי־ים מפרידים בין ב׳ והאיים הסמוכים 
לו: יאווה במערב ואמבוק במזרח. פרט לרצועות־חוף צרות 
ובלתי־רצופות שבו, ב׳ הוא כולו הררי־געשי. כמה מהרי- 
הגעש שבאי, ובכללם הגבוה שבהם: אגונג ( 3,155 מ ׳ ), פעי¬ 
לים עד היום. בין אלה נמצא הר באטור, שהוא גועש בלא 
הפסק. בכמה לועות של הרי־געש כבויים נקוו ימות קטנות. 
הודות לגובה הממוצע המרובה של האי, אקלימו המשווני 
הוא נוח. הגשמים מרובים בו, חוץ מבחוף הצפוני (מפני 
שהמונסון בא אל האי מדרום). במרומי־ההרים נשתמר היער 
המשווני. אחד מעצי־הבר שבב׳ הוא תאנת־בנימין ( 81011$ 
310103 ( 800 ) הענקית, שהיא קדושה לבני־ב/ ביערות מצויים 
דורסים גדולים. 

70% מאדמת־ב׳ מעובדים עיבוד אינטנסיווי. כמו ביאווה, 

כך אף בב׳ מותקנות במורדות־ההרים מדרגות חקלאיות מרו- 
את. בב׳ מגדלים אורז׳ דקלי־קיאס. קנה־סוכר, קפה, טאפאק 
וירקות שונים. מחיות־הבית שבב׳ אוח ביותר החזיר. 
מגידולי־הקרקע שלה מוציאה ב׳ לשוקי־חוץ קופרה, טאבאק, 
סוכר ועצי־טיק. בני־ב׳ מצטיינים במלאכת־מחשבת, בחריטה 
בעץ, בעיבוד־מתכות ובאריגה. בב׳ שולטות דת ותרבות 
הינדואיות, שהן בעלות צורות מקומיות מיוחדות. 

בתחילת הספירה הנוצרית התחילו מתיישבים בב׳ הודים, 
ודתם השלטת של בני־ב׳ היא הבראהמאנית (בצירוף יסודות 
בודהיסטיים). שלא כבאיים השכנים לא נדחתה מכאן ההש¬ 
פעה ההודית ע״י האסלאם, שלא הצליח להשתרש בב׳ במידה 
ניכרת. כיום הולך אורח־החיים הישן ומפנה מעט־מעט מקום 
לצורת־החיים של המערב. לפי החוקה האינדונזית נהנית ב׳ 
מאוטונומיה להלכה, אך למעשה מרוכז השלטון בעיר־הבירה 
של אינדונזיה שביאיוה. 

בב׳ כבישים טובים! מס״ב אין בה. הטוב שבנמלי־ב', 
דנפאסאר, הוא בחוף הדרומי. העיר הראשה, סינגאדאג׳ה 
( 15,000 נפש), היא בצפון. יש בה רובע בנוי בסיגנון הולאנדי. 

מ. בר, 

בלי, אברך,ם בן יעכןבי רופא ובעל־הלכה קראי, שחיה 
בתורכיה בסוף המאה ה 15 ותחילת המאה ה 16 . 

היתה לו ידיעה מסויימת בספרות הרבנית והתייחס אליה 


בכבוד. כבעל־הלכה נמנה ב׳ עם המחמירים בדיני הקראות. 
בספרו ״אגרת איסור נר שבת״ ( 1505 ) נלחם ב׳ במתירים 
להדליק נר בערב־שבת, כדי שיאיר את בתי־הקראים בשבת. 
ב׳ התעניין בתורת ההיגיון והפילוסופיה וחיבר פירוש לחלק 
א׳ של .,כוונות הפילוסופים״ (.! 1 ^ \ 1 ^_^) לאלגזאלי, 
שהיה מצוי בידו בתרגום עברי, ולצורך זה השתמש בין 
השאר בפירושו של משה נרבוני. ב׳ חיבר גם פירוש על 
חמשה פרקים מן ה״הישרה" לאבו נצר אלפראבי, 

לפי התרגום העברי: , 1 איגרת לפתיחת ספרי ההיגיון". 
כמה מן הפיוטים, שחיבר ב/ נכללו בסידורי־התפילה של 
הקראים. 

ה״איגרת בעניין הכוהנים" שלו (על מעמדם של כוהנים 
רבניים שעוברים לקראות) מעידה, אפשר, שמקרים של פרישה 
מן היהדות הרבנית והצטרפות אל הקראות היו מצויים בימיו, 
אע״ם שייתכן שב׳ דן בשאלה זו מבחינה עיונית בלבד. 

ח. י. גורלנד, גנזי ישראל, ג׳< ם. שטיינשניידר, המזכיר כ', 96 < 
.תתב 4 א .[ ; 512 . ,( 1924-5 ) ,^ 0 ! 

. 1420 .( 1935 ) 11 

בלי. נ׳וזפה ג׳יאקינו — 30111 0 ת.־ 01030011 £ קק $6 ג 011 — 

( 1791 , רומא — 1863 , שם), משורר סאטירי בניב 
הרומאי. ב׳ עסק בספרות מצעירותו, חיבר שירים והיה שותף 
בייסודה של ה״אקאדמיה הטיברינית" (- 0 י 711 0030101013 ^ 
103 !) — אגודת־מלומדים, שנתכוונה לפתח את חקר האר¬ 
כאולוגיה של רומי העתיקה. את פרנסתו מצא כלבלר, מורה 
וכמזכירו הפרטי של הנסיך הפולני פוניאטובסקי. כשהיה בן 
25 התחתן עם אלמנה עשירה, שהיתה קשישה ממנו הרבה, 
ובעזרתה השיג משרה בפקידות האפיפיורית: אך עד מהרה 
התפטר ממשרה זו והקדיש את עצמו לעבודה ספרותית. 
ב 1837 , כשמתה אשתו, ביקש ב׳ מן האפיפיור, שיחזור ויתן 
לו התעונות, ואף הצהיר על נאמנותו הגמורה לדת הקאתולית 
ולהשקפות השמרניות. יחם זה אל ערכי הדת והמסורת גבר 
בו בזקנותו, באופן שב׳ גנז את השירים שחיבר בצעירותו 
ואף נתכוון לשרוף אותם; רק ב 1886 פורסמו הסונטות של 
ב׳ (שמספרן הגיע ליותר מאלפיים) וכך זכה למקום שהוא 
ראוי לו בספרות האיטלקית. 

בעוד ששיריו של ב׳ באיטלקית ספרותית חסרים כל ערך, 

יש לסונטות שחיבר בניב הרומאי ( 1830 — 1839 ) חשיבות 
יתרה, ואפשר שהן ממבחר יצירותיה של השירה האיטלקית 
במאה הקודמת. סונטות אלו הן סאטירות חריפות על חיי־ 
העם ברומא האפיפיורית בזמנו, שהיתר, נתונה אז לשלטון־ 
הכמורה ושעדיין לא חדרו לתוכה לא הרעיונות של המהפכה 
הצרפתית ולא התסיסה הלאומית של הרומאנטיקה. בניב 
רומאי עסיסי וכבד־ביטויים, ובמזיגה מופלאה של רוח־ביקורת 
ורוח־עצב, מצייר ב׳ את רחובותיה של העיר, את מנהגיה, 
טכסיה ואנשיה, את רגשותיהם של פשוטי־העם ואת השחיתות 
של הכמורה. יש לציין שע״פ אורח־חייו היה ב׳ קלריקאלי, 
שמרני וכפוף למסורת הכנסייתית והאנטי־ליבראלית — מה 
שהיה בסתירה גלויה ליצירתו הסאטירית, שכולה קריאה של 
התקוממות למשטר האפיפיור , ולמוסר הקלוקל של הכמורה. 

אחדות מן הסונטות של ב׳ מציירות מתוך היתול נוקב 
גם את הדמויות של הגטו הרומאי, על רוכליו ומוכרי הבגדים 
הישנים שלו! בשירים אלה משתמש ב' גם בכמה מלים עב¬ 
ריות. הסונטות של ב׳ נתפרסמו לאחרונה במהדורה ביקרתית 













879 


בלי — כליידי, ג׳ודג׳ו 


880 


ומושלמת על־ידי ג׳. ויגולו* ( 010 !!^), שהקדים להן הקדמה 
רבת־עניין. 

0 . 7 |£ 010 , 011£1<<1%810 1 ??!■*0X011112 411 81111 13 : 8?1X11210, 

0 י 1 ס 1 ו 843 . 0 
? 1/1 / ס 1.02 ?!/" 7 ,. 18 ; 1936 ,. 8 .׳ 4 ) / 0 14/1 0 :■,■? 1011111 
. 1938 . 81/11111011 812121 , 311 ״£ . 7 . 9 ; 1936 ,•( 801201 

בלי, ז׳זאכןן די, ע״ע די בלי. 

בליבטחיי, קךל — 11611 ( 81611 £311 — ( 1859 , ברלין — 
1928 , לוקארנו), משורר, מספר ודראמאטורגן 
גרמני. לאביו, גאדרג בי. שהיה צייר, יצא שם משום תמונות- 
הקרב הענקיות שלו, שבהן תיאר את המלחמות הפרוסיות 
משנות 1866,1864 ו 1870 . נראה, שב׳ ירש את כשרון־התיאור 
של אביו אע״ם שהשתמש לתכליתו במלים ולא בצבעים. 
הוא זכה ראשונה לפירסום ע״י ספרו ״יום־הזעם״ ( 0165 
1882 , 1136 ), שבו מתואר הקרב על־יד סדאן — הקרב המכ¬ 
ריע במלחמת פרוסיה־צרפת ( 1870 ) — כביכול, מפיו של 
קצין צרפתי. הפרטים והנעימה הם מדוייקים כל־כך, שהתר¬ 
גום לצרפתית היה נחשב כמקור, ולא עוד אלא שאף ניתרגם 
לגרמנית. 

ב׳ היה מעריץ נלהב של לורד ביירון ואת פעולתו 

הספרותית פתח ב 1886 בשני מחזות על המשורר האנגלי: 

"בתר׳( 61 ! 08 סז 56106 ) ו״אהבתו האחרונה של לורד ביירוך 

( 01686 1005161216 ^ 8 8 זס 0 ). לאחר מכן חיבר מחזות 

שבמרכזם עמדו אישים היסטוריים — נאפוליון, קרומול, 

צ׳זארה בדרג׳ה ואחרים. 
: י 

בקול־הקורא שלו על "מהפכה בספרות" (ת 0 ! 1 ט!ס׳\ 86 
1.116131111,1886 ! 616 ) תבע ב׳ מן הסופרים הגרמניים, שיעסקו 
בנושאים ובדמויות חדשים ברוח התנועה הנאטוראליסטית 
מייסודו של אמיל זדלה. תרומתו שלו לכתיבה הנאטורא־ 


ליסטית היתה אוסף של סיפורים על הבוהמה בברלין, בשם 
״ריקנים ובטלנים״ ( 1,1885 ) 0656115683 5681661116 ), ורומאן 
בשם ״שגעון־גדלות״ ( 1887 , 380 ׳*ת 0556 ! 0 ). 

. 1920 ,. 8 . 8 , 843,611 . 8 .״ 51301 . 0 
ס. ל. 

|ליךה ( 811613 ), עיר בצפון אלג׳יריה, כ 9 ק״מ דרומית- 
מערבית לעיר־הבירה אלג׳יר; מספר תושביה 
כ 61,000 ( 1950 ). ב׳ יושבת בגובה של 210 מ׳ מעל פני־הים 
בקצה הדרומי של שפלת מתיג׳ה ולרגלי האטלאס הקטן, 
שאחד משיאיו, סידי עבד אלקדר (הגובה: 1,640 מ׳), נשקף 
על פני העיר. על־יד ב׳ עובר ואד אל־כביר (=הנחל הגדול) 

שהוא פלגו של נהר־שיפה. מימיו של נחל זה משמשים 

< 

להשקאה וגם להנעתן של טחנות־קמח. העיר מוקפת כרמי 
גפן וזית, פרדסי־הדר וגינות של ירקות ופרחים. בסביבה 
הרחוקה יותר מגדלים חיטה וטאבאק. על העיבוד והשיווק 
של תוצרת־הסביבה מבוסס עיקר פרנסתם של תושבי־ב׳ן 
אך ב׳ משמשת גם נוה־מרגוע ומרכז לתיירות. תושבי־העיר 
הם ברובם מוסלמים ובמיעוטם צרפתים ויהודים. העיר מוקפת 
חומה עתיקה בעלת 6 שערים, אבל מפנים לחומה היא 
נראית כעיר צרפתית חדישה. הפרברים החדשים — דאל־ 
מאטי, ז׳ואנויל ( 116 !י\ח 1 ס 0 ומונפאנסיה (! 0 ! 5 ת 6 ק 1 חס 1 \) — 
הוקמו ע״י הצרפתים אחר הכיבוש ( 1839 ). בז׳ואנוויל שדה־ 
תעופה. 

ב׳ נזכרת ע״י אבו חלדון (במאה ה 14 ) בשם מתיג׳ה, 

אך מן המאה ה 16 ואילך היא ידועה בשם ב׳. ב 1825 נהרסה 
ברעש ואלפים מתושביה נהרגו. ב 1867 פגע בה שוב רעש 
קשה. הקהילה היהודית של ב׳ מנתה ב 1841 113 נפש! 
ב 1881 — 395 נ׳ וב 1931 — 1,016 נ׳ (בצד 11,812 אירופים 
ו 26,543 מוסלמים). 

א. י. בר. 

בלי 1 , אנדרם — 86110 71061165 — ( 1781 , קאראקאס — 
1864 , סאנטיאגו, צ׳ילה), סופר ונזואלני. ב׳, שהיה 
בעל ידיעות רחבות בספרויות היוונית, הלאטינית והספרדית, 
ישב שנים הרבה בלונדון, שבה התמסר למחקרים פילולוגיים 
ומשפטיים ולחיבור שירה. לסוף השתקע בסאנטיאגו שבצ׳ילה, 
וכאן ייסד בית־ספר גבוה, שהפך במרוצת־הזמן לאוניבר¬ 
סיטה. ב׳ ערך גם את חוקתה של צ׳ילה; השפעתו על החיים 
במדינה זו ניכרת עד היום. 

בשיריו המשיך ב׳ בדרך הכתיבה הדידאקטית, שהיתה 
אפיינית למאה ה 18 . שירו 13 616 32116118013 13 3 3 ע 511 
0111613 ! 2003 ("שיר־תהילה לחקלאות של האיזור החם") 
מופיע כמעט בכל האנתולוגיות הספרדיות! בשיר זה ניכרת, 
בצד השפעתו של ורגיליום, החיבה המיוחדת, שנודעה ממנו 
לטבע ולנוף האמריקנים. בין חיבוריו בבלשנות ראויים 

לציון .־ - 1123 ( 600 13 616 05 (] 1610 ! 105 616 16160102160 0311515 ^ 
6351611303 6160 , הרצאות על הפרוזה הספרדית, וביחוד ספרו 
על הדיקדוק הספרדי, שביחד עם הוספותיו של ר. ח. קוארוו 
(סי\! 16 ! 0 .ן. 8 ) הוא נמנה עד היום עם חיבורי־היסוד בחקר 
דיקדוקה של הלשון הספרדית. — ב׳ גם תירגם לספרדית 
מיצירותיהם של ויקטור הוגו וביירון. 

בלייף/ ג׳ 1 ךג׳ז — 1 /י 11 § 83 0101210 — ( 1668 , ראגוזה — 
1707 , רומא), רופא ותאורטיקן רפואי איטלקי. למד 
באוניברסיטה של נאפולי, השתלם באוניברסיטות שונות 



881 


כלייוי, ג׳ורג׳ו—כליבר, גבהרד לכרכט 


882 


באיטליה, בין השאר 
בבולוניה בהדרכתו 
של מלפיגי (ע״ע). 
כשהיה אך בן 28 
כבר נתמנה פרופסור 
לאנאטומיה ברומא 
ולאחר חמש שנים 
(ב 1701 ) נתמנה פרו¬ 
פסור לרפואה תאו¬ 
רטית. ב׳ היה מן 
הרופאים המוכרים 
ביותר בזמנו, וכשח¬ 
לה מורו מאלפיגי, 
נקרא ב׳ לטפל בו, 
למרות מה שעדיין 
היה אז מן הרופאים 
הצעירים! הוא גם 
ערך את בדיקת הגו¬ 
פה אחר מותו של מאלפיגי ותיאר את המימצאים. 

כשהיה כבן 28 הוציא לאור את ספרו החשוב 1 \ 3 זק 06 
0161803 ("על הפעולה הרפואית") ושנים אחדות לאחר מכן 
(ב 1700 ) פירסם את ספרו 61 3 ת $3 01016166 £1863 06 
01068053 ( " על סיבי־התנועה הבריאים והלקויים"). ב׳ נעשה 
מבשרה של התאוריה היאטרומכאנית: הוא ביקש להסביר 
את תהליכי־הגוף ע״ם חוקיים פיסיקאליים בלבד. גוף־האדם 
נראה לו כמערכת של מכשירים מכאניים, שמופעלים ע״י 
הסיבים בכוח התכווצותם. התאוריה לא היתה מבוססת כל- 
צרכה ע״י ניסויים, אבל היתה מוסברת יותר מן התורה של 
היאסרוכימאים (ע״ע ון הלמונט* רפואה, תולדות ה־), שהש¬ 
תדלה להסביר את התהליכים הביולוגים הסבר "כימי" בלבד, 
בשעה שהכימיה עצמה עדיין היתר. בראשית התפתחותה. 
ברפואה השימושית לא נגרר ב׳ אחר רעיונותיו העיוניים, 
היה תלמיד נאמן להיפוקראטס, והצטיין בכושר־הסתכלותו 
בתהליכי־הטבע. כקלינאי בלתי־משוחד דומה ב׳ לבני־דורו 
הצפוניים בורהוה (ע״ע) וסידנם (ע״ע), אבל עמקות־ 
המחשבה שלו מקנה לו מקום מיוחד בין גדולי־זמנו. 

.א ; 1889 , 11 ) 2 1711 ) 1 1 >ה 1 ו 1 < 111 ^ 1 > 8 ! 071 ) 0 ,ח 0 <ח 5310 * 813 
->))!> 010 ))! 1 ) 1 > 0 ) 141 ^ 3 ) 0 ) 711 ) 777 )) 7117111 7171 01 . 03311811001 
) 712 ) 1 ) 3 ) 11 ) 71 . 71 )) 111 ) $10 111 . 117 ) 1 ) 871111771 £10 ) 010 : 110 ) 77701 
,זסזגתסוא . 0 ; 1921 ,( 11 ־ 1 .קק ,/י 1 . 1111 ) 7111114 ) ) 17 ) 717 ) 771 
. 1950 , 111/1 ^ 83 £70 ) 010 11 > 13 ( 3 )^ 610 711111 1171411 ) 0711 ) 17110171 

יה. ל. 

3 לי 1 ל ( 8311101 , 831101 ), משפחת־אצילים סקוטית, שהגיעה 
לבריטניה מנורמאנדיה במאה ה 11 , ביחד עם 
ויליאם הכובש. 

1 . ג׳ון ב׳ נשא אחת מגכדותיו של מלך־סקוטלאגד, 
דויד 1 , וכך באו לידיו אחוזות נרחבות בדרום־מערבה של 
סקוטלאנד. באמצע המאה ה 13 , בתקופת קטינותו של המלך 
אלכסנדר 111 (ע״ע), שימש אחד ממושליה של סקוטלאנד. 
אך ב 1255 סולק ממעמד זה ע״י מתנגדיו ונכנס לשירותו של 
הנרי ווו, מלך אנגליה. אחר מותו ( 1269 ) ייסדה אלמנתו 
את הקולג׳ הנקרא על שמו שבאוניברסיטה של אוכספורד 
( 0011626 8311101 ). 

2 . בנו של 1 , שאף הוא נקרא ג׳ון ( 1249 — 1313 ), הוכתר 


ב 1292 כמלך־סקוטלאגד בהשפעתו של אדוארד 1 , מלך- 
אנגליה. ב 1295 כרת ברית עם פילים ¥ 1 , מלך־צרפת, וע״י 
כך גרם להידוק הקשרים בין סקוטלאנד וצרפת למשך כ 300 
שנה. אבל פילים היה יריבו של אדוארד, וזה האחרון גירש 
ב 1296 את ג׳ון ב׳ מסקוטלאנד, כלא אותו למשך כמה שנים 
ורק ב 1299 התיר לו להתיישב באחוזותיו בנורמאנדיה. 

3 . בנו של 2 , אדוארד, חזר ב 1324 לאנגליה* ב 1332/56 
נתמלך שלוש פעמים על סקוטלאנד, שמשל בה פרקי־זמן 
קצרים. הוא מת באנגליה ( 1367 ) — כנראה, בלא צאצאים. 
בקירוב באותו זמן( 1368 ) מת גם הצאצא האחרון של הענף 
השני למשפחת־ב׳. ע״ע סקוטלנד, היסטוריה. 

בליכר, גבהךד לברכט, נסיך־ולשטט — 10686 ! ■ 0681131 

38151311 /י\ מסע 80651 ,■! 810686 מסע 66081 — 
( 1742 — 1819 ), מצביא פרוסי. ב׳ נכנס לצבא כשהיה בן 15 , 
אך משום שחיה חיי־הוללות סולק מן הצבא ב 1770 ע״י 
המלך פרידריך 11 ("הגדול"). אחר מותו של המלך חזר ב׳ 
לצבא (ב 1789 ) וב 1793/4 הצטיין כמפקד־פרשים במסעות 
נגד צרפת. אחר המפלה הפרוסית על־יד אוארשטט בתורינגיה 
( 14.8.1806 ) הצליח ב׳ לחלץ משם את גדודו ולהביאו עד 
הים הבאלטי, אך בקרבת העיר ליבק הוכרח להיכנע עם 
6,000 איש לצרפתים, משום שהיה "בלא לחם ובלא אבק- 
שריפה". ב 1813 , כשפרוסיה התקוממה לנאפוליון, נתמנה ב׳ 
מפקד עליון של הצבא הפרוסי בשלזיה. משום אומץ־לבו 
ומרצו נתנו בו חייליו 
אמון בלתי־מוגבל. 
ראש־המטד. שלו היה 
גניזנאו(ע״ע), שכש¬ 
רונו האסטראטגי היה 
גדול מזה של ב׳, וזה 
האחרון שמע עפ״ר 
לעצותיו. ב 26.8.1813 
ניצח ב׳ את הגנראל 
הצרפתי מקדונל על- 
יד ואלשטאט, סמוך 
לנהר־קצבך, דרומית־ 
מזרחית לליגניץ, וב־ 
אוקטובר אותה שנה 
תרם תרומה מכרעת 
לניצחון על נאפוליון 
על־יד לייפציג. .עכ¬ 
שיו הפציר ב׳ בבעלי־ 
הברית להעביר את 
המלחמה לצרפת, וב 31.12.1813 חצה את הרינוס. אחר קרבות 
ממושכים (בבריאן[ 6 ממ 16 ז 8 ] — 29.1.1814 , לה רותיר [ 03 
80181666 ] — 1.2 , מונמירי [ 840060116311 ] — 14.2 — 10 , ולן 
[ 1.300 ] — 10.3 ) נכנס ב 31.3 לפאריס. כאות של הכרת- 
טובה על השגיו העניק לו מלך־פרוטיה את התואר "נסיך- 
ואלשטאט״; העיר לונדון כיבדה אותו באזרחות־כבוד והאוני¬ 
ברסיטה של אוכספורד זיכתה אותו בתואר "דוקטור של 
כבוד". ב 1815 יצא ב׳ שוב למלחמה, נהדף ב 16,6 על־ידי 
נאפוליון על־יד ליגיי (ץ 01£0 , דרומית לבריסל) ונפצע. 
לפי עצתו של גנייזנאו לא נסוג מזרחה אלא צפונה, הגיע 
ב 18.6 בעוד מועד לעזרתו של ולינגטז׳ן על־יד וטרל 1 (ע״ע), 



נ־ח־נ־ז ב 5 




883 


כליכר, גכהרד לברכם — בליני 


884 


והכריע את הניצחון לצד בעלי־הבדית, ואף השלים אותו 
ברדיפה נמרצת אחר הצבא הצרפתי המוכה. ב 7 ליולי נכנם 
לפאריס. — את שנותיו האחרונות בילה באחוזתו בשלזיה. 
לזכרו הוקמו מצבות בעיר־מולדתו רוסטוק שבמקלנבורג(עם 
כתובת של גתה), בברלין ובברסלאו, ומשוררים היללו את 
פעליו. כתביו, שהם מלאים שיבושי־כתיב, נתפרסמו כמה 
פעמים, לאחרונה ע״י הרהאוס ( 115 ב 11 זב 143 . 11 • 1 ) ב 1919 . 

- 810 ) 1606111011 חסי! . 8 11 ־ 6111 , $0 ח £ ח ״״ ת 13£0 ) ת זב זג . 61 .) 1 
.. 8 ,ט ;(* 1872 , 4 ) 6311 . 3 , 010 ח 1 !/ 0011 2108611060 
;* 1914 , 006011 10111 111111 2011 101110 ,. 8 . שז 50116 .ן ; 1906/8 

— 1806 ... 81111110 / 0 £ה 1111 ק/ 1 1/10 / 0111 . 8 , 01161500 ;>!! . י ! ,£ 

. 1913 . 0 ( 81/0 8.1 ; 1911 ,! 181 

א. ם. י. 

בליכר, ?זמן 0 ט? 9 ן — ח 50 ת 3100 ח $100 ,ז 0 ו 81101 — 
( 1782 — 1848 ), מספר דאגי. ב׳, בנו של כומר, שימש 
אף הוא (עד סוף ימיו) ככומר ביוטלנד. שבה נולד. בנעוריו 
פירסם תרגום בפרוזה של שירי־אוסיאן ( 1807/09 ), שהש¬ 
פעתם מורגשת ביחוד בשיריו הראשונים. אך עיקר תרומתו 
לספרות הדאנית היה מה שיצר בה את ה״סיפור הקצר". 
סיפוריו מבוססים על המסורות של ארצו, שבעל־פה ושבכ¬ 
תב, דמויותיו הם אנשי־כפר, שב׳ מיטיב לדובבם ולגלם 
את אפיים, ותיאוריו שופעים גונים ואמת. הטובים שבסיפו¬ 
ריו ("יומנו של פקיד כפרי", "מוכר־הגרביים", ועוד) מגול¬ 
לים טראגדיות עמוקות; בסיפורים אחרים מתגלה הומור 
דאני מובהק. שתי הנימות — הטראגית וההומוריסטית — 
מתמזגות בתיאור של "הנשף" (בשדות־יוטלאנד), בשעה 
שהבריות מתכנסים כדי לסרוג: סורגים וסורגות מבלים את 
זמנם בסיפור סיפורים ובהשמעת חרוזי־שירה בלשון־העם 
היוטלאנדית. בסיפורו "היהודים בארמון האלד" (מיוסד על 
תולדותיה של משפחת־לימה היהודית במאה ה 17 בדאניה) 
נתן ב׳ ביטוי ספרותי למלחמתו הנמרצת באנטישמיות, ובכך 
אף השפיע על שאר סופרי־ארצו.—מבחר של סיפוריו ניתר־ 
גם לגרמנית סמוך למותו; מבחר באנגלית ( 165 ־ 5101 0 ׳\ 01 *\^ 
יצא ב 1945 (עם הקדמה של ם. אונדסט). 

בליכו־דר, גר׳טון פון * 8161011104101 1 ש 0 *\ 5011 * 001 — 

( 1822 , ברלין — 1893 , שם), באנקאי גרמני־יהודי. 

אביו, שמואל ב׳ (מת 1855 ), ייסד ב 1803 עסק באנקאי 
בברלין. ב 1820 נעשה שמואל ב׳ בא־כוהו של בית־רוטשילד 
בברלין וע״י כך עלתה החשיבות של מפעלו. גרשון ב׳ נכנס 
לעבודה במפעל זה ב 1839 . בשנות הששים נעשה ב׳ יועצו 
הכספי של ביסמארק ועזר לזה האחרון להתגבר על קשיים 
כספיים בתקופת סיכסוכיו עם הפארלאמנט הפרוסי (ע״ע 
ביסמרק, עמ ׳ 484 ) ובמלחמת 1866 . כשנקבע, לפי דרישת ביס־ 
מארק, סכום הפיצויים, שהוטל על צרפת אחר מפלתה ב 1871 , 
היה ב׳ בין מקורביו ואנשי-עצתו. בזמן הקונגרס הברליני 
( 1878 ) הניע ב׳ את ביסמארק לפעול לטובתם של יהודי־ 
רומניה. ב 1872 הועלה לאצולה. — הבאנק של ב׳ טיפל גם 
בעניינים הבאנקאיים של ביסמארק וגם באלה של הקיסר 
וילהלם 1 והמשפחה הקיסרית. עד שחוסל בימיו של היטלר 
( 1938 ). מ 1931 ואילך היה קיים שיחוף־פעולה הדוק בין 
הבאנק של ב׳ והבאנק היהודי של האחים ארנולד, וב 1937 
נוסדה בנידיורק פירמה באנקאית בשם ארנולד וש. בליי־ 
כרדר, אך בלא השתתפותם של בני־משפחת ב׳. — בניו של 
גרשון ב׳ יצאו מכלל ישראל. 

. 1921 *מ 8/4 ח £0 מו 111 ס| . 0 


נלין. אלברט — 831110 1 * 1801 ^ — ( 1857 , האמבורג — 
1918 , שם), מנהל גרמני־יהודי של מפעלי־ספנות. 

ב׳, בנו של סוכן־נסיעות, שטיפל ביהוד במהגרים אל מעבר 
לים, נכנס ב 1876 לעסק־אביו והצטיין באירגון ההעברה של 
מהגרים. 18863 נתקבל כפקיד ב״חברת־המניות לנסיעות 
מהאמבורג לאמריקה״ (- 31001 ? 150110 ח 1103 ש 0 וח^-^ש 11 נ 11 ח 113 
31:1 ו £05011501 ח 0 ! 101 \>.-ןש £311 , בקיצור 0 ^?^ 147 ). ב 1888 נכנס 
להנהלת־החברה וב 1899 נתמנה מנהלה הכללי. בהנהלתו של 
ב׳ נעשתה אחד מן המפעלים הגדולים ביותר בין 

מפעלי־הספנות הבינלאומיים, וב׳ הסדיר הסכמים חשובים 
בתחום הספנות הבינלאומית. בזכות פעולתו זו רכש לו ב׳, 
בין השאר, גם את ידידותו האישית של הקיסר וילהלם 11 , אך 
ב׳ איבד ידידות זו כשהמליץ על מדיניות־פשרה כלפי ברי¬ 
טניה בזמן מלחמת־העולם 1 . השינוי לרעה ביחסו של הקיסר 
אליו ומפלתה של גרמניה, שבאה מיד לאחר מכן, זיעזעו את 
ב׳ כל־כך, שאיבד את עצמו לדעת (ב 9 בנובמבר 1918 ). ב׳ 
היה בדורו, אפשר, היהודי המכובד ביותר בגרמניה. 

סאכם נורדאו, "הטראגדיה של ההתבוללות" (בתוך 

״מאכס נורדאו אל עסו״, 11 , 1937 , עם׳ 83 — 91 ) ! 

,. 8 . 4 , 01300 ( 51111 .£ .י 1 ; 1922 ,. 8 . 4 .חחנ 1 דוז 0 () 1 ט 8 . 6 
. 1926 , 8008011 1/0111116011 011101 /וחוו 06011 * 1 

בלין, ג׳ימז גילספי — 813100 10 ק 1110$ ס 05 וח 3 ן— ( 1830 - 
1893 ), מדינאי באה״ב. נולד בפנסילוויניה המער¬ 
בית, סמוך לפיטסבורג, סיים ב 1847 את הקולג׳ בווא־ 
שינגטון שבפנסילוויניה, לימד אחר־כך מאתמאסיקה 
במדינת קנטאקי ובאותה שעה למד משפטים. ב 1854 
עבר למדינת מין ונעשה שם עיתונאי בעל השפעה 
מרובה ואחד ממייסדיה של המפלגה הרפובליקנית החדשה. 
1862/76 כיהן כציר בבית־הנבחרים, 1876/81 בסנאט. ב׳ היה 
מן הנואמים המזהירים בקונגרס והכשרוני ביותר בין מדי־ 
נאיר. של המפלגה הרפובליקנית בזמנו. אך האשימו אותו, 
שהעניק לבעלי־ההון הגדולים השפעה יתרה, ואף חשדו 
בו — כנראה, בצדק — בקבלת־שוחד. לפיכך לא נתמנה — 
למרות כשרונו — כמועמד של הרפובליקנים לנשיאות של 
אה״ב — לא ב 1876 ולא ב 1880 . וכשהשיג מועמדות ז( ב 1884 
גרם הדבר לקרע במפלגה הרפובליקנית וב׳ נוצח על־ידי 
הדמוקראט קליוולאנד. ב 1881 נתמנה ע״י הנשיא גארפילד 
כשר־החוץ ("מזכיר־המדיגה"), אך מיד לאחר שנרצה גאר־ 
פילד (יוני 1881 ) התפטר מתפקיד זה. ב 1889 — 1892 היה 
שוב "מזכיר־המדינה" בתקופת נשיאותו של האריסון ונקט 
במדיניות אימפריאליסטית — בעיקר משום שביקש להכניס 
את מדינות אמריקה הדרומית לתחום השפעתן של אה״ב. 
לתכלית זו כינס בסוף 1889 את הוועידה הפאן־אמריקנית 
הראשונה. — ב 1884/6 סירסם את ספרו "עשרים שנה בקונ¬ 
גרס" ( 055 ש^תס 0 ת! 5 ש ¥03 ץ 1 ח 0 ׳ 5 \?'), שזכה לקהל-קוראים 
רחב, וב 1887 את חיבורו ״דיונים מדיניים״ ( 01111031 ? 
15011551005 ( 1 ). 

. 8 . 61 ; 1934 .. 8 ,׳< 220 ג 11 \ . 5 .( 1 ; 1905 ,. 8 .£ 

. 1927 ,. 8 . 7 ) ./ (ס ץ 0 ! 1 ס 6 60101811 8/10 ' , ש 10 ץיר 

א. מ. י. 

בליני ( 8011101 ). שמה של משפחת־ציירים איטלקית, 
שהיתה המייצגת הראשית של אסכולודהציור הווי' 

ניציאנית במאה ה 15 . החשובים בבניה של משפחה זו היו: 


885 


בליני 


886 



1 . יאקופו ( 0 ק 1300 ) ב׳ (״ 1400 , ויניצי- 
אה—״ 1470 , שם). כשלמד בפירנצה וברומא 
התחיל מתרחק מתפיסת־האמנות הגותית, שרבו 
(ג׳נטילה דה פברינו, 1370 — 1427 ) עדיין היה 
דבק בה, ונמשך אחר האמנות הקלאסית והזרם 
הקלאסיציסטי, שהתחילו נעשים מקובלים אז 
באותן ערים. בבית־האולםן, שפתח בפירנצה 
ב 1429 , השתדל בעיקר לברר את חוקיה של 
הפרספקטיווה המדעית, שהיתה חידוש מהפכני 
באותם הימים, מתוך טיפוח של יסודות־ציור 
נאטוראליסטיים. מאז עד שמת היה המכובד 
בציירי ויניציאה. הוא גם הוזמן לחצר הדוכסים 
של אסטה בפרארה ( 1441 ) ואף הירבה לפעול 
בפאדובה< אך מן התמונות המרובות שצייר לא 
נשתמרו אלא מועטות בלבד, ומשום־כך נודעת 

חשיבות יתרה לשני פנקסי־הרישומים ש לן הש - יאקופו ב 5 י: 
מורים בלובר ובמוזיאון הבריטי. 

תלמידיו העיקריים של יאקופו היו שלושה: בניו. ג׳נטי- 
לה וג׳ובאני, ואנדראה מאנטניה ( 3 ח§ 0 זח 43 ז), שב׳ הדריך 
אותו, כנראה, בפאדובה, התיידד עמו ואף השיא לו ב 1453 
בוויניציאה את בתו ניקולוסה (נולדה ״ 1430 ). 

2 . ג׳ נ טיל ד, (ש!;זתש 0 ) ב׳ (״ 1429 — 1507 ) היה היורש 
של בית־האולפן, שייסד יאקופו ( 1 ) בפירנצה. נראה, שבצ¬ 
עירותו כבר נתמנה כצייר רשמי של ויניציאה, וב 1469 
הועלה ע״י הקיסר פרידריך 111 לדרגת אביר. אחד מתפקי¬ 
דיו העיקריים היה לשחזר את תמונות־הקיר הפגומות של 
אולם־המועצה, שבהן היו מתוארים מעמדות מחייו של פריד־ 
ריך בארבארוסה (מאת ג׳נטילה דה פאבריאנו, פיזאנלו 
ואחרים). ב 1479 , אחר כריתת ברית־השלום בין ויניציאה 
ובין מוחמד 11 , נשלח ג׳נטילה למשך שנה לקושטה כדי 
לשרת את השולטן (תמונת־השולטן, מעשה־ידיו, נמצאת 
בגאלריההלאומית,לונדון). אחיו ג׳ובאני נתמנהכממלא־ 
מקומו בוויניציאה, ומ 1481 עסקו שני האחים בקישוס אולם־ 
המועצה בתמונות מקוריות. נושאי־תמונותיו של ג׳נטילה 
נטולים בעיקר מן הטכסים המפוארים של ויניציאה, וכן 
צייר דיוקנות של כמה משליטי־העיר. יצירתו המושלמת 
ביותר היא תמונת התהלוכה ביום־הזיכרון של מארקוס 


י: שום בעל בנ 6 ״ 0 ורוכבו. רי? 6 י 0 . הםחיאה -ברים', לונו*ח 

הקדוש — הפאטרון של ויניציאה ( 1490 ! באקאדמיה של 
ויניציאה). בתמונתו האחרונה — "דרשתו של מארקוס 
הקדוש באלכסנדריה״ (בררה, מילאנו) — וכן בתמונות 
אחרות שלו, היטיב לתאר את הרקע הארדיכלי של העיר 
וכן את המראה הכללי של קהל גדול על גוני־ההבעה של כל 
אחד מן היחידים שבו< תמונה זו הושלמה ע״י אחיו ג׳ובאני. 

3 . ג׳(באני ( 1 תת 3 ׳\ 0 ; 0 ) ב׳ (נקרא גם ג׳מבלינו — 
0 ״ו €11 נ 11 מ 013 ; 1429 ז, 1435 ?— 1516 ) היה הפורה שבציירים 
מבני־ב/ מ 60 שנות־פעולתו כאמן נשתמרו כ 150 מתמונותיו, 
ולפי עדויות שונות יש להניח, שמספר דומה של יצירותיו 
אבד. — הוא למד אמנות מאביו בזמן ישיבתם בפאדובה 
( 1445 — 1459 ), וכשבא מאנטניה לבית־האולפן קיבל ממנו 
ג׳ובאני את הסיגנון הקווי,שהושפע מסיגנון־הפיסול של דונא־ 
טלו , , ואת המבנה המרווח יותר של הקומפוזיציה. אך ג׳ובאני 
לא הסתפק בקבלת נוסחה ציורית של זולתו, ובמשך עשרות 
שנים ביקש דרך מיוחדת להבעתם של ערכים ציוריים־ 
חזותיים; את הצבע החשיב יותר משהחשיב את המבנה ואת 
הקו כשלעצמם — מה שהיה בניגוד גמור לזרם הפלורנטיני 
והרומי של הרנסאנס. ב׳ תפס את הצבע כתולדה של האור, 
ותפיסה זו כבר ניכרת בכמה מתמונותיו הראשונות! כמו־כן 
היה הראשון, שעמד על תכונותיו הציוריות של אור־היום, 



1 


1 





ד 88 


כליני — בליני, וינצ׳נצר 


888 



נ׳וכאני ב 5 יני: ?אונארדו ?ורדאז, הרוניר. •ער .";'*ייוד, 
הנאלריה הלאוסית, לונדון 


וגיוון ההבעה הציורית היה עדיף, לדעתו, מסיפורי־המעשד. 
על הנושאים הרבגונים ביותר. אחד מנושאיו העיקריים 
במשך רוב שנות פעולתו היה "האם הקדושה עם הילד", 
שבאמצעותו ביטא הלכי־רוח שונים ומרובים — עגמה מעו¬ 
דנת, שהיא משובצת לתוך המסורת הוויניציאנית־הביזאנטית 
הקדומה, הוד־מלכות, שובבות־נעורים, רוך נשי ועונג אמהי. 
עצמאותו ניכרת ביחוד בתמונה "ישו בגת שמנים"(הגאלריה 
הלאומית, לונדון) — כנראה, תמונת־נעורים, שמכילה את 
הנוף הראליסטי הראשון באמנות הוויניציאנית. כשהיה בן 
30 לערך צייר את קישוס־המזבח בשביל כנסיית־החסד 
( 113 ז 03 ) בעיר־מולדתו 1 יצירה זו מורכבת מלוחות מרובים 
( 29 ), שמתמזגים — שלא כיצירות מסוג זה של קודמיו — 
למכלול אחיד. בהשפעת ביקורו המהפכני של אנסונלו(ע״ע) 
דה מסינה בוויניציאה, צייר ג׳ובאני ב 1475 תמונה על מהרת 
הטכניקה של צבעי־השמן ובפרספקסיווה אוירית — "תחיית 
ישו״ (נאפולי, המוזיאון הלאומי) — ובשימוש באמצעים 
אלה היה הראשון בין ציירי־ויגיציאה. בשנים שלאחר מכן 
נתרחבה תפיטת-הקומפוזיציה שלו, עד שמצא לשון ציורית 
(בתמונתו ״מריה עם קדושים ומלאכים מנגנים״, 1479 ז), 
שבה אין ערך לקי, אלא לצורה ולצבע בלבד. לשיא יצירתו 
הגיע בתמונתו ״אלגו׳ריה מיסתורית״ — אחת מן התמונות 
השלווית והמושלמות ביותר של הרנסאנס, המבוססת על 
הרומאן בחרוזים ״מסע־הנפש״ ( 16 ־ 130 ־!ז 6 §בחוז 610 ק * 1 ) 
של גיו׳ם דה דיגילויל ( 1116 ע 16 ! 1 )§ 1 )<ז 16 ) 16 ־ 10 ) 0111113 ; 0 1300 י— 
1377 ). ובאותה רוח צייר גם חמש תמונות של דמויות 
אלגוריות (האקאדמיה, ויניציאה). כצייר מקובל על החברה 
נהג ב ׳ גם לצייר תמונות קטנות־ביחס בשביל לקוחות 
פרטיים — מה שלא היה מקובל עד זמנו. מן הדיוקנות 


המרובים שצייר שרדו רק 20 בלבד — כולם של גברים. 
בני־דורו ראו את מיטב יצירתו בתמונות־הענק, שצייר עם 
אחיו ותלמידיו. תמונות אלו, שהצטיינו בתיאור הראליסטי 
של מאורעות מדיניים, נהרסו בשרפה, שפרצה בארמון 
הדוג׳ה בוויניציאה ב 1577 . נשתמרה רק דוגמה אחת מסוגן— 
"עינוייו של מארקוס הקדוש", שב׳ סיים סמוך למותו בסיועו 
של תלמידו ויטורה בליניאנו. 

גדולי תלמידיו של ב׳ היו ג׳ורג׳ונה וסיציאן, שכל אחד 
מהם למד ממנו על־פי דרכו את השימוש בצבעים קורנים 
(בניגודי זוהר ואפלולית), שהם סימן־ההכר של האסכולה 
הוויניציאנית. 

רפרודו?וציוח ■ 08 <^ 1 ,. 8 0 / 16 > 1.61 .״ 1156 ) 0010 .ע 

. 1 ) 00.1 ) 0 . 0 ; 1900 .. 8 וחהס<ו 010 .עז? . 8 ;(של כל הציורים 
; 1930 .. 8 והה 1 >/ 0101 ,.[>! ; 1909 ,. 8 016 

.ק , 19.30 ־>//?/'./) . 8 סקס /ס/ ס ' 1 )> 181 ז/מ 00 , 111 ) 3/601 .. 1 

. 1947 ,. 8 >ממו>׳) 070 ,ץ 1 >ח 136 . 015 ;( 180-186 

ם. נ. 

בלע״. וינצ׳{צ 1 - 8611101 66020 ת 1 /י - ( 1801 , קאטאניה, 
סיציליה — 1835 , פיטו, על-ידפאריס),קומפוזיטור 
איטלקי, ביחוד של אופרות. אביו של ב , , שהיה אורגאגיסטן, 
נהנה מתמיכתו של אציל סיצילייני, ותמיכה זו איפשרה 
לו לשלוח את ב ׳ , שגילה מנעוריו כשרונות מוסיקאליים, 
לנאפולי, במקום שהנער למד בקונסרוואטוריה אצל צינגרלי 
(ע״ע) ונפגש עם דוניצטי (ע״ע). כשעדיין היה ב׳ תלמיד 
הקונסרוואטוריה, הוצגה אופרה קטנה משלו "אדלסו׳ן וסאל־ 
ודני״ ( 1825 ), והצלחתה גררה הזמנה לכתיבת אופרה 
שניה בשם "ביאנקה ופרנאנדו", שאף היא הוצגה בנאפולי 
שנה לאחר מכן. כשרונו המלודי המובהק וחושו הדראמאטי, 
הבולט באופרות הללו, משכו את לב הזמרים וקהל־המאזינים 
גם יחד, וב 1827 כבר הוצגה אופרה שלישית של ב׳, "שודד־ 
הים״ ( 313 ־ 11 ? 11 ), בתיאטרון דלה סקאלה במילאנו, בהש¬ 
תתפות סובי הזמרים של התקופה. ב׳ נעשה חביב־החברה 
ויצירותיו זכו להצלחה בלתי־מצויה גם בערים אחרות, כגת 
פארמר״ויניציאה ופאריס. יצירתו המושלמת והעצמאית הרא¬ 
שונה של ב׳ היא האופרה ״הסהרורית״ ( 1113 י!ותגחח 50 1.3 ), 
שהצגת־הבכורה שלה נתקיימה במילאנו ב 1831 ; ובאותה 
שנה הוצגה לראשונה גם האופרה הידועה ביותר שלו; 
"נורמה". הצגת־הבכורה של אופרה זו לא עלתה יפה, 
אך ימן ההצגה השניה שלה ואילך עלתה חשיבותה 
בעיני־הקהל עד שנעשתה מן האופרות המקובלות 
ביותר. ב 1832 ביקר ב׳ בנאפולי ואח״כ בסיציליה, ארץ־ 
מולדתו, במקום שקיבלוהו בכבוד גדול. כשחזר לאיטליה נחל 
כמה כשלונות, ובאותם הימים גם נפרד מאהובתו ג׳ודיסה 
קאנטו וגם ממחבר הטכסטים שלו, פליצ׳ה רומאני. ב׳ קיבל 
אז הזמנה לבקר בלונדון ולנצח שם בהצגות של האופרות 
שלו. אח״כ נשתקע בכפר סמוך לפאריס, במקום שחיבר את 
האופרה הגדולה האחרונה שלו; "הפוריטנים". אופרה זו 
הוצגה בפאריס ובלונדון ב 1835 בהצלחה יוצאת מן הכלל, 
אך זמן קצר אחר הצגתה מת ב , ממחלת־הכבד, שממנה 
כבר סבל קודם לכן. — החידוש שבאופרות של ב׳ הוא 
בעיקר בפיתוח הדראמאטי שלהן ובכוח הפנימי העמוק של 
נעימותיו. בין מעריציו הגדולים של ב , היו דוניצטי (שחיבר 
לזכרו שתי יצירות דתיות), ש 1 פן וריכארד ואגנר. 

. 1909 .. 8 .׳ 3 ,|>י( 0 !, 1 . 0 .\/ .ע 3 
ם. ע. ג. 





889 


בלים, סר ארתוד — כליסטיקה 


890 


בלים, סר אךתור — 81155 זנ 111 זז\, ש $1 — (נו׳ 1891 , 
לונדון), קומפוזיטור בריטי. ב׳ היה תלמידם של 
הקומפוזיטורים סטאנפורד, הולסט, וון ויליאמז. במלחמת־ 
העולם 1 שירת בצבא הבריטי ואה״ב ישב זמן קצר בקאלי־ 
פורניה. מ 1941 עד 1945 היה מנהל מחלקת־המוסיקה בשירות 
השידור הבריטי ( 880 ). בתחילת פעולתו כקומפוזיטור היה 
ב׳ נועז וחדיש, כגון ב״סימפוניית־הצבעים" שלו, שכל פרק 
ופרק שבה מושפע מרשמי־צבע, ובמהתלה המוסיקאלית שלו 
"שיחות", שהיא כוללת את הפרקים האפיינים הללו: "אסיפת- 
ועד", "ביער", "באולם־הריקודים", "חד־שיח" ו״בתחנת הרכ¬ 
בת התחתית של כיכר־אוכספורד". עם התבגרותו האמנותית 
נעשה סיגנונו שקט, פנימי, רומאנטי יותר. המוסיקה הקאמרית 
שלו (רביעיות מיתרים, חמישיה לקלארינטה ולכלי־מיתר, 
סונאטות, ועוד) מצטיינת מכל שאר יצירותיו בכוח־אמצאה, 
מעוף־דמיון, כוח־ביטוי מלודי, הארמוניה, עיבוד רב־קולי 
מחושב וחוש ריתמי מובהק. ב׳ תרם גם לספרות האופרה 
והבאלט וחיבר מוסיקה סימפונית ומקהלתית. 

בלייסטה ( 113111513 , מיוו׳,לזרוק),הנשק הארטילרי 
הכבד של הצבא הרומי, שהתפתח מ״זורקי־האבנים" 
( 10000X01 .?) של הצבאות ההלניסטיים. תיאור־הב׳, שניתן 
על־ידי הסופרים הצבאיים הרומיים — ויטרוביום, אמיאנוס 
מארצלינוס, וגטיוס — אינו ברור כל־צרכו, וכן אין פרטיו 
של הציור, שנשתייר ממנה על עמוד־טריינוס, ניכרים יפה ו 
לפיכך נבדלים זה מזה נסיונות השיחזור של הב׳- שנעשו 
ע״י חוקרים שונים. — מן המקורות מסתבר, שהב׳ היתד, 
מעין מרגמה, שהופעלה בכוח הפיתול של מיתרים משוזרים; 
היא נדרכה בידי כמה בני־אדם בסיוע מנופים. אופני־סרן או 
גלגלת. מיתרי־הב׳ הוכנו מגידי־בהמות! בקשר למצור קרת־ 
חדשת מסופר, שלאחר שבני־העיר הוכרחו להסגיר לרומים 
את נשקם הכבד, גזזו הנשים את שערן לשם הכנת המיתרים 
לכלי־נשק חדשים. הב׳ נבדלה מן הקאטאפולטה בממדיה 
הגדולים ובמה שנמצאה בה מסגרת מיוחדת לכל צרור של 2 



נא<יפטר, ק<ד, 



בא 5 יפטה נברה (לם< 2 ' 1 נאלווי) 

חבלים משחרים. בהתאם לכך היה בכוחה של הב׳ להטיל 
קליעים (כדורי אבן או עופרת וגם קורות) כבדים הרבה 
יותר מאותם של הקאטאפולטה, ובניגוד לקאטאפולטה היו 
קליעיה מוטלים לא בזווית שטוחה אלא תלולה — כ ״ 45 , 
מעין המרגמה או ההו׳ביצר החדישים. הב" הרגילות היו 
מעיפות קליעים במשקל של 30 — 50 ק״ג בטווח של 300 — 
400 מ׳, והב״ הגדולות ביותר — קליעים של עד 120 ק״ג 
בטווח של 20 — 150 מ׳. 

הב׳ הכבדה נזכרת לראשונה (על־ידי ליוויוס, 47 ) 
בקשר למצור, ששם סקיפיו על קרת־חדשת החדשה (קארת־ 
גנה) שבספרד. בתקופה מאוחרת יותר היה כל לגיון מצוייד 
ב 10 מכשירים כאלה. הב׳ שימשה בקרב לקריעת רווחים 
במערך צפוף של האויב, ובעיקר ככלי־מצור להרעשת עמדות 
של מתגוננים מאחרי חומת־מגן! המכשירים הגדולים כבדי- 
התנועה התאימו רק לצרכי־מצור. לשם הסעתה הורכבה הב׳ 
על כלי־רכב מיוחד ( 031-0113111513 ). — את פעולתו הקטלנית 
של נשק אדיר זה מתארים טאקיטוס (בסיפור על שימושו 
בידי הלגיון ה 15 בקרמונה נגד אספסיינוס בשנת 69 ). וכן 
יוסף בן מתתיהו בסיפוריו על מצור־יודפת (מלחמות, ג׳, 
¥11 , 23 ) ומצור־ירושלים (שם, ה׳, וע. 3 ). — יש ידיעות על 
נסיונות להטיל בב׳ פגרי־אדם או פגרי־בהמות נרקבים לתוך 
מחנה־האויב או לתוך עיר נצורה לשם גרימת מגפות — 
הנסיונות הראשונים של מלחמה ביולוגית־באקטריואגית. 

הב׳ נזכרת הרבה בספרות התלמודית (למשל: יר׳ סוטה 
ו׳, ב׳; איכ״ר ב׳. ה׳)ו צורת השם "בליסטרא" או "בליצטרא" 
נגזרה מ 11 ־ 31115131 תו 5 := ץ ;ק> 006 0 1 * — ז-. 

ומשוואת־המסלול היא : 


\ = --- 

7 *2 *,* 005 *? 

שהיא משוואת־פאראבולה. 

הקזוח שהוא המרחק מנקודת־הזריקה לנקודת- 
הנפילה, נקבע ע׳י המשוואה 0 -(^)׳ר, ומתקבל: 


<ןז 2 חו§ — = \ 
* 


מ( 2 ) נופק: 1 ) לגבי כל מהירות <״▼) נתונה הטווח הוא 
מאכסימאלי בזווית י 45 = ק>: 2 ) לשתי זוויות * 4 ,ק>, הטווח הוא שווה. אם ,({)<,<)), 
המסלול הקשור ל נ ץ> הוא המסלול השטוח והקשור ל,ק! הוא 
המסלול התלול: 3 ) זווית־הזריקה שווה לזווית־ הנפילה 
(ציור 1 , א. ב, ג). 

כללים אלה חלים על תנועת־גוף בזריקה חפשית, שהיא 
מתגשמת בקירוב כקליעים מסוג ה 2 \. שעיקר מסלולם 
הוא בגובה של עשרות ק״מ מעל פני־האדמה, כלומר באויר 
קלוש מאד. 



.ציור 1 . 

א, כ, ; — פאראנולוח־וייקה 

נחלל הריק: א' — ססיזול נאליסטי; קי — והיהדיריקה 

ב) תנועה בהשפעת כוח־הכובד והתנגדות־ 
האויר. מסלול הקליע באטמוספירה בתנאי לחץ־אויר 
ניכר שונה בהרבה מן המסלול המחושב לפי חוקי הזרי¬ 
קה החפשית. מחמת התנגדות־האויר אין הקליע מגיע לגובה 
ולטווח המחושבים, והשוק היורדת של קשת־מסלולו משו¬ 
פעת וקצרה מן השוק העולה (ציור 1 , א׳). כוח התנגדות- 
האויר אינו בדרך־כלל משיק למסלול, ומפני־כן אין הת¬ 
נגדות ־האויר רק מאיטה את מהירותו של הקליע, אלא 


היא אף משנה את כיוונו (ציור 2 ): במקרים קיצונים 
עלול הקליע לחזור למקום שממנו נורה (כגון בבומרנג, 
ע״ע). כקליעים מודרניים נמנעות תופעות כאלו ע׳־י הכוונה 
קבועה של ציר־הסימטריה של הקליע כמשיק למסלול — 
מה שקוראים בשם יצוב־הקליע. קיימות שתי שיטות של 
ייצוב: 1 ) ע״י כנפיים(פגזי־מרגמה, רקטות, פצצות אויריות) 



י 3 \ 

ציור 2 . 

השפעת החנגדווז־האויר על מהירות היןליע וביוונו 
צצ —ציר־ר-קליע: 0 —מרנז״ההתננדות : 

0 — מרכו־הכובר; " —המהירות; 

א —ההחננדור,; : 1 — ההתנגדות במרכז־חכובד. 

אחרי ההפרדה לפי מהניליתיהמהירייות מתי,בל : 

׳אס— מהירות: 10 — גורס העצירה של ההתנגדות; 

אס — נורם־הההטה של ההתנגדות. 

שפעולתן דומה לפעולת־ההגה במטוס: ו 2 ) ע״י סיבוב מהיר 
של הקליע סביב ציר־הסימטריה שלו (פגזי־תותחים. קלעים 
של נשק קל), שעושה אותו לגירוסקופ (ע־ע). 

כוח התנגדות־האויר, הפועל על קליע מיוצב. הוא בכיוון 
משיק למסלול, ושיעורו תלוי בצפיפות־האויר(ר>), במהירות ־ 
הקליע(׳י). בשטח־החתך( 8 ) במישור הניצב לציר־הסימטריה. 
ובצורת־החתך במישור המכיל את ציר־הסימטריה — כלומר, 
בפרויפיל של הקליע: 

111 " 8 = £ 

•• 


( ״ 0 = צפיפות־האויר ב״ס ובלחץ 1 אטמ.: != קבוע מספרי, 
שהוא אפייני לפרופיל). ע מוגדר למעשה ע־י משוואה 
זו: לגבי קליעים שמהירותם קטנה מ ׳. 960 מ 100 תלוי 

הגודל ( 1 ב ׳צ בלבד - ^ = ס: במהירויות מרובות יותר 
תלוי ס גם בשאר המשתנים, אך לגבי קבוצה של קליעים 
בעלי פרופילים דומים ולגבי מסלולים שלארכם אין 0 משתנה 
הרבה (כלומר: הגובה המאכסימאלי אינו גדול). נמצא שוב 
ש ס תלוי בדרך כלל ב* בלבד. לפיכך: (*)־> = ס, או 



(קבוע־ה צורה 1 תלוי 
במקצת ב 5 ). נוהגים 
לבטא את ( 3 ) בצורה: 

(*)ז(ז = קבוע)■ 
הפונקציה (*)״ נקראת 
מעריך התנגדות¬ 
ה א ו י ר. והיא מתוארת 
בציור 3 לגבי פגז־תותח 
טיפוסי. 

בניגוד לזריקה ד.חפ־ 
שית. הטווח המאכסימאלי 
, x של קליע, שנתקל 


;׳•׳/מ 





בהתנגדות־האויר, תלוי צייר 3 • 


במסה (ציור 4 ). 0 \ ניתן 


םהיריתיהיזליע והתננדוח־האויר 
היד־העלום סיוניל לסרירותיהיויל 



893 


בליסמיקה 


894 


להערכה גסה, כשאין מתחשבים בכוח־הכובד ושואלים: 
איזו דרך ( 0 ^ יעבור הקליע עד שיגיע למנוחה י מן 


המשוואה (י)ז! 3£ — ניפק: 


ולפיכך: 


־/ . 0 8 
(׳י)* } ', 9 <״ 


אם שני פגזים קזווי-פרופיל הם בעלי קטרים (קאליברים) 
שונים ( נ נ>, 1 י>). נמצא: 


, 1 ־ נ ,ז> י ת! 

1 ' ן * *^ 4 " ,״ 1 ־' - 1 > ־ . 8 

אם הם נורים במהירות שווה (,׳י), מתחייב: 



כלומר: הטווח המאכסימאלי הוא בקירוב פחיפוירציוני 
לקאליבר. 

הבעיה היסודית של הב׳ החיצונית היא פתירת משוואות־ 
התנועה לגבי קליע, שעליו פועלים גם כוח־הכובד וגם 



ציור 4 . 

זווית־היריה. הטבה והטווח בפנזי־תוחח (וזסבפרים בכ״ם ; הסד,יריח 
ההחח 5 חיח 550 ט־/׳צניה) 

. פאראבולווו־הזריקה (בחלל הריק) לזוויח־יריה של ״ 20 ו״ 70 

- טסלולים נאליסטייב בפועל 1 טשטאל לים , ;): 

פנו של 0.0 ק״ ג כוויית של ' 70 , 

. ׳׳ " ' 20 . 

״ ״ 82 ״ ׳׳׳ ״ ' 20 


כוח התנגדות־האויר כמשיקים למסלול. את משוואות־ 
התנועה אפשר לנסח: 

^ •<ו 4 

ן. 0 8 _ח 0080 ( ׳י) 01 ־ = (© 00£ ׳י) 51 = ( 4 א) 

8 -• 81110 (¥)'*:>-= ( 8100 ׳י)^ = ( 4 ב) 

(© = הזווית בין מישור־האופק והמשיק למסלול). מכאן 
נופק: 

ע — 0080 8 ־ ( 5 ) 

ומ( 5 ) ו( 4 א) - 

.( ¥ ) זז י| = י 0060 ¥) 46 ( 6 ) 

משוואה זו, המכילה רק את המשתנים ע ו 0 , נקראת 
המשוואה היסודית של הב׳ החיצונית: אם נמצא לה פתרון 
( 0 )* = *, נמצאים כל שאר המשתנים של התנועה ע״י 
אינטגראציה בלבד. 

האינטגראציה של ( 6 ) היא פשוטה באופן יחסי למס¬ 
לולים שטוחים: שיטת־קירוב למסלולים שטוחים הונהגה 


ע״י סיאצ׳י ( 518001 ; 1880 ), והיא מאפשרת חישוב מהיר 
של משתני־התנועה על־סמך טבלאות פשוטות: התפתחות 
התותחים האנטי־אויריים ובעיות הכיוון בהפצצות אויריות 
במלחמת־ העולם 11 הצריכו שימוש בשיטות מסובכות 
הרבה יותר. 

החישוב המבוסס על פתרון המשוואה ( 6 ) הוא בדרך־ 

כלל רק הצעד הראשון בחישוב מסלולו של קליע לשם 
קביעתו המתייקת של המסלול יש להתחשב גם בהשפעות 
של הרוה ושל כוחות אוירודינאמיים, שנובעים מסיבוב־ 
הקליע. ובטווחים ארוכים — גם בהשפעה של כוח־קוריוליס. 
שנובע מסיבוב כדור־הארץ על צירו (ע״ע מכניקה). 

ב׳ פנימית. קלע או פגז מקבל את אנרגיית״התנועה 
שלו ע־י התפוצצות חומר־ההדף בבית־הבליעה של 
כלי־היריה. חומר־הדף הוא תערובת של חמרים מתחמצנים 
ומחמצנים, כגון אבק־שרפה (ע־ע), או תרכובת מתפרקת 
מחמת זעזוע מכאני, כגון כותנת־היריה (אבק־שרפה לא־ 
מעשן). המוצרים של ההתפוצצות — שהיא ראקציה אכסו־ 
וןרמית — הם בשני המקרים גאזים. גם ההתפרקות נקראת 
בערה. אע״פ שאינה נזקקת לחמצן מן האויר ואינה אלא 
חימצון פנימי _ חימצון חלק אחד של המולקולה ע״י 
חלק שני. מהירות הבערה של חמרי־הדף — ז.א.: מהירות 
הנסיגה של פני החומר המוצק — בתנאים הקיימים בתוך 
בתי־הבליעה של כלי־היריה היא מסדר־גודל של עשרות 
0 ״מ בשניה. והיא תלויה במידה מרובה בלחץ־הגאזים: 
מהירות הבערה היא בקירוב פרופורציונית ללחץ. 

מ^גלתחילה הבערה של חומר־ההדף עולה לחץ־הגאזים 
במהירות עד שהקלע או הפגז נעתק ממקומו ומתקדם 
לאורך הקנה. מכאן ואילך משפיעים על לחץ־הגאזים שגי 
גורמים: המשך הבערה מגדיל את הלחץ ע־י יצירת גאזים 
נוספים: התקדמות הקליע גורמת להפחתת הלחץ ע״י 
הגדלת הנפח העומד לרשות הגאזים. בציור 5 מתוארת 
תלותו של הלחץ בזמן בתותח־צי של 6 אינצ׳ים (משקל־ 
הפגז: 50 ל,״ג: משקל המטען של חומר־ההדף: 20 ק־ג). 


׳'"ו 

*סמ! 90 רזח 



גוויות 

ציור 5 . 

הלחץ במי&ד היריה 


התביעות הצבאיות ביחס לתיכנון הבאליסטי של כלי־ 
יריה מכוונות לשלושה גורמים: א. מהירות־הלוע (= מהירות 
הפגז או הקלע ברגע שהוא עוזב את הקנהו: ב. משקל 
כלי־היריה: ג, אחידות במהירות־הלוע של פגזים הגורים 
מכלי־יריה אחד כתנאי לדיוק הטווח, 



895 


פלישמיקה 


896 


מהירות־הלוע. הנקבעת ע״י האנרגיה הקינטית של הפגז, 
מותנית במשקלו של חומר־ההדף וביעילות־הבערה — 
שהיא היחס שבין האנרגיה המכאנית של הפגז ובין האנרגיה 
הכימית של חומר־ההדף. ברוב כלי־היריה היעילות היא כ ג /י. 

משקלו של כלי־יריה בעל קאליבר מסויים נקבע בעיקר 
ע״י הלחץ המאכסימאלי, שהכלי צריך לעמוד בו, וע״י 
אורך־הקנה הדרוש כדי שכל חומר־ההדף — או עכ״פ 
רובו — יספיק להתפרק קודם שהקליע מגיע ללוע. 
האנרגיה הנמסרת לפגז היא 
1 

* 3 )(* ק )/ 8 = £ ( 7 ) 

0 

( 5 = שטח־החתך של הפגז, 1 = אורך־הקנה. (*)!ן = הלחץ 
על הפגז לאחר שעבר דרך *). מחמת הבדלים קלים (כימיים 
ומכאניים) בין מטען הודף אחד לשני — אין תהליך־ 
הבערה זהה בדרך־כלל בפגזים שונים: ז.א.: <*)ק לפגז 
אחד שונה במקצת מ(^־ק לפגז שני. הפרש האנרגיה לשני 
הפגזים במשך מהלכם בקנה מבוטא ע־י הנוסחה: 

1 

^[ו*)ק — (ג)'ק]/ 5 = £ - '£ ( 8 ) 

ס 

אך האנרגיה הכללית המשתחררת בבערה היא קבועה 
לכל הפגזים (אש אין התחמושת לקויה): לפיכך, אילו היה 
אורך־הקנה אינסופי. היה: 

* (*)׳ק/- *ני(*)ק/ ( 9 ) 

0 ס 

מ( 8 ) מ 9 ) מתקבל: 

)י 1 [(*)ק-(*)׳ק 571 = £ ׳£ ( 10 ) 

1 

נמצא שלשם קבלת אחידות במהירות־הלוע יש לתכנן את 
הבערה באופן שתסתיים זמן ניכר קודם שהפגז עוזב את 
הקנה, לשון אחרת — ש(/)ק יהיה תמיד קטן: במקרה זה 

האינטגראלים *(!(^׳ק/. — ועל אחת כמד. וכמה 

1 1 
הפרשם — הם קטנים. 

יעילות פ יזו מטרית היא היחס בין הלחץ הממוצע 
בקנה בזמן תנועת־הפגז ( "| ק) ובין הלחץ המאכסימאלי 

,..י! . 

(*,""ק)'• =ןי. לשם השגת אחידות טובה במהירות־ 
הלוע צריך הפגז לעבור תחום ניכר של הקנה כשהלחץ 
עדיין הוא נמוך, זא.: בתנאים שבהם הלחץ הממוצע הוא 
נמוך־ביחס והיעילות הפיזומטרית קטנה. מצד שני, כדי 
להשיג מהירות־הלוע מרובה מאד יש לקיים את הלחץ 
המאכסימאלי, האפשרי בכלי מסויים, זמן מרובה עד כמה 
שאפשר. ז. א : לקבל יעילות פיזומטרית גבוהה. בתותחים 
נגד רכב משוריין חשובה בעיקר המהירות המרובה של 
הפגז: לפיכך מסדירים כאן יעילות פיזומטרית גבוהה (עד 
״/״ 60 ). לעומת זה במרגמות חשובה בעיקר האחידות 
במהירות־הלוע: לפיכך מסדירים בהן בדרך־כלל יעילות 
פיזומטרית נמוכה (עד ״/״ 40 ). 

האנרגיה הקינטית של הפגז( 7 ) ניתנת לניסוח גם לפי: 

)".יי 5 = £ אי ^נ״יו 8 - £ (יי) 

בתותחים שווי יעילות פיזומטרית ולחץ מאכסימאלי, אך 


./ ו 8 • 5 י 

בעלי קאליברים שונים (. 0 י 1 נ>). נמצא: ^ 87 = ^־ שטח- 

< . 1 ! . 9 

החתך הוא פרופורציוני לריבוע הקאליבר: \ן ) = ג 8 ־ ואילו 

אורך־הקנה מותאם בדרך־כלל לקאליבר: -י יס ־^; לפיכך 
נמצא: 

בתנאים אלה אין הבדל ניכר בין מהירות־הלוע בשני 
התותחים. כי 


האנרגיה הכללית של הפגז נקבעת למעשה ע״י משקלו 
של חומר־ההדף. את הדרישות לגבי לחץ מאכסימאלי 
מסויים ויעילות פןזומטרית מסויימת אפשר לספק ע״י 
בחירת צורה מתאימה של גוש (או גושי) חומר־ההדף; 
הבערה מתרחשת על כל שטח־הפנים של חומר־ההדף, 
ובערה מהירה מושגת באריזה בעלת שטח־ פנים גדול 
(למשל: אוסף של מקלות דקים>. הסדר מדוקדק יותר של. 
מהלך־הבערה מושג ע״י בחירת חתך מתאים של יחידת 
חומר־ההדף: אם החתך הוא עגול — השטח הולך ומצטמצם 
בהמשך הבערה (בערה לגן־סיווית): אם החתך הוא 
טבעתי — השטח נשאר קבוע בקירוב (בערה ניטראלית): 
ואילו בערה שמגדילה את שטחו של חומר־ההדף (בערה 
פרוגרסיווית) מושגת ע״י חתך. שצורתו צורת עיגול 
מנוקב בכמה מקומות. 

, 00 // 70 ) 0 /* 0 . 8 ,. 1 ) 1 ; 1908 , 10 )/ 1/0/70 ); . 8 ,■) 0 נחח 0 י)זצ 1 ) 0 .* 1 
,״: 0001 .א- 2 ״צז 0 .£ ; 1910 ,״״■״ן״ . 8 . 813/10111 . 0 ; 1921 
/ 11111 111112 ^ 1 ) 0 ,)״ 13/1 ־ 1 .. 1 ;' 1925-1936 ,. 8 ■"א ,/ס,!/ס;/ס./ 
• 1.071 . 7 ־ ; 1935 . 8 00 ) 00 )<£ ,חבוח/ 1-10 .£ .£ ; 1928 , 50/1 1111 
011 ) 10 ) 8.1 , 5 •<□££ . £1 ; 1935 . 1 >מס 0 ))ס . 8 ,ו!)! 3 וח\; - □ 01711 

,״חזס 0 .) ; 1945 .. 8 סוס ))״// , 1 )ז 011 £ ; 1938 ,)) 1000 ) 01 ( 0 
. 1950 , 01101 / 0 ! 80111111 0 ) 0 ו- 1 ) 1 ה 1 1/11 01 !(•( 0 ) 7/1 

ג. ג. 


הב׳ בהתפתחות הנשק ושיטות־הלחימה. הע)גי־ 
המדע שימשו תמיד גורם מכריע בקביעתם של סוגי־הנשק, 
אמצעי התנועה, הקשר ועוד, והשפיעו אף על הטאקטיקה: 
ואילו הצרכים הטאקטיים, המתחדשים מזמן לזמן בהשפעתו 
של הניסיון המעשי, גרמו עפ״ר להמרצתו של המחקר המדעי 
ולהתפתחותו בכיוונים חדשים. שלבי ההתקדמות בתורה 
הבאליסטית מקבילים בראש וראשונה לשלבי השיכלול של 
כלי־היריה; ובעקיפים השפיעה הב׳ גם על שטחים אחרים 
של הטכניקה הצבאית: הנדסה, ביצור ועוד. 

מבחינה זו אפשר להבחין בהיסטוריה הצבאית בכלל 
ובהיסטוריה של ייצור־הנשק בפרט כמה תקופות: 

תקופת כלי־היריה בעלי ההפעלה המכא־ 

נ י ת. החוקים היסודיים של הב׳ החיצונית כבר היו ידועים, 
כפי שיש להניח, בימים קדומים ביותר, מאחר שבלא הנחה 
זו קשה להבין כיצד נבנו והופעלו כלי־הארטילריה הפרימי־ 
טיוויים הראשונים. על כלים אלה אנו למדים, למשל, מן 
התנ״ך. כך מסופר על עוזיה המלך: "ויעש בירושלם חשבנוח 
מחשבת חושב. להיות על המגדלים ועל הפנות לירוא בחצים 
ובאבנים גדלות" (דהי״ב כו, טו). כמעט שאין ספק בדבר, 
שלצבא האשורי, ואחריו לצבאות של הבבלים והפרסים, 
היו כלים ארטילריים, שאפשר היה להפעילם נגד מבצרים 
ומתוכם. — במלחמה הפלו׳פונסית, ואח״ב במסעותיהם של 



897 


בליסמיקה 


898 


פיליפוס ואלכסנדר, כבר השתמשו בשני הסוגים של נשק 
ארטילרי, שהם יסודיים עד היום: כלי בעל מסלול־תעופה 
שטוח — ה ב ל י ם ט ה, קודמו של התותח, וכלי בעל מסלול- 
תעופה תלול — הקטפולטה, קודמם של ההוביצר והמר־ 
גמה. שניהם הופעלו באמצעים מכאניים — הראשון ע״פ 
עקרון־המתח, השני ע״פ עקרון משקל־הנגד. כלים אלה 
הגיעו ליעילות ניכרת: אורך הטווח היה 300 — 500 מ׳ ומשקל 
הקליע של הקאטאפולטה — עד 100 ק״ג ויותר. יעילות זו 
היתד, פרים של שיכלולים, שהוכנסו בכלים הנזכרים עם 
התפתחותה של הפיסיקה, וביחוד זו של הב׳, על סמל חקירו¬ 
תיהם של אריסטו ותלמידיו. עם זה הושפעה לא במעט 
מחשבתם של אנשי־המדע היווניים על־ידי הלקח המעשי, 
שלמדו מן הקרבות שאירעו בימיהם. מיזוג של מסקנות 
התורה המדעית ופרי הניסיון הממשי בשדה־הקרב אנו 
מוצאים בכתבים התאורטיים הראשונים בדבר בניית כלי- 
יריה ושיטות יריד, וכיוון, שהופיעו באותה תקופה או סמוך 
לה: כתבי א נ א ס הטאקטיקן, פילון הביזאנטי ו ה י ר ו ן 
האלכסנדרוני. 

התורה הבאליסטית היוונית הדריכה גם את "חיל־ 
התותחנים" של הצבא הרומי. חיל זה היה מפותח ביותר, 
מבחינת טיבו ו?דלו כאחד, ביהוד בתקיפת־הקיסרות. קרוב 
לוודאי, שנוצלו על־ידיו גם השגי המחקר והנסיונות של אר־ 
כימדם (ע״ע). מבחינת העקרונות של בנייתו והפעלתו נשאר 
הנשק הרומי זהה־בפועל עם הבאליסטה והקאטאפולטה 
היווניות. גם כלי־היריה ביה״ב לא היו שונים ביסודם מאותם 
של התקופה העתיקה עד המאה ה 14 — 15 , שבה חל בהם 
שינוי מכריע עם המצאתו של אבק־השרפה (ע״ע). 

הב׳ וכלי־היריה בעלי ההפעלה הכימית. 
התביעות, שהוצגו ע״י אנשי־צבא לגבי הסוגים השונים של 
הנשק החם (גם של חיל־ד,תותחנים גם של חיל־ד,רגלים), 
הן: הגדלת הטווח והדיוק, זירוז קצב־היריה והגברת כוח- 
החדירה של הנשק. כמרכן נתעוררה הבעיה של שילוב כל 
התכונות המבוקשות בנוחיות השימוש ובניידותו של הכלי 
בשדה. 

הפתרון הטכני של השאלות הללו היה מותנה, קודם כל, 
בהרחבתו ובהעמקתו של המחקר המדעי העיוני. ההתקדמות 
של הפיסיקה מן המאה ה 15 עד המאה ה 18 . התגליות של 
טרטליד" של גלילאי, של בקמן, של ניוטון ושל רובינז (עי׳ 
להלן, עט׳ 899/900 ) בתורת־הנפילה ובב׳ חיצונית, הן שיצרו 
את היסוד לכמה שיכלולים טכניים מכריעים בכלי־היריה, 
ביהוד במה שנוגע לסדרי־הכיוון ולצורת־הקליע. התקדמות 
המדע הכימי פיתחה את הב׳ הפנימית, וההשגים בתחום זה 
הביאו לידי השיפורים הגדולים בתמרים הודפים — מאבק- 
השרפה הגרעיני דרך אבק־השרפה הלא־מעשן עד המרי¬ 
ד,נפץ והמאיצים החדישים. 

לד,שגי הפיסיקה והכימיה ולמחקרי הב׳ החיצונית והפני¬ 
מית כאחד היו, בסיכומו של דבר, תוצאות חשובות בשטח 
המטאלורגי וד,מכאני. הם הביאו לידי הנהגתן של שיטות 
חדשות בבניה ובייצור של נשק בין המאה ד, 16 וה 19 
ולכל השינויים הגדולים בחימוש־הצבא, שהוכנסו באותה 
תקופה— פתוח במעבר מרובה־הפתיל לרובה־החלמיש וב¬ 
שיטות המחושבות של לבלייר וגריבוואל בבניית־תותחים, 
וסיים בכלי־היריה המופעלים בדרך הפרקוסיה, בהמצאת 
הסלילים, בכדור האחיד בעל התרמיל ובטעינה של כלי- 


היריה מצד פתח־הבליעה (בעוד שקודם לכן היו טוענים 
אותו מצד הלוע). 

גם השלב האחרון של התפתחות זו — המהפכה הגדולה 
שבאה בין 1850 ו 1914 בטכניקה בכלל ובטכניקת־החימוש 
בפרט — לא היה במידה מרובה אלא מסקנה שימושית מן 
הכללים, שנקבעו בין המאה ה 16 וה 18 ע״י המדע הבאליסטי 
על שני ענפיו. פירותיה של מהפכה זו הם כלי־הנשק, שבהם 
צויידו הצבאות בתחילת מלחמת־העולם 1 : רובה־המחסנית 
המודרני, המקלע הבינוני, הארטילריה הקלה והכבדה החדי¬ 
שות — הכלים, שגרמו לשינוי גמור במושגים (שהיו רווחים 
עד אז) של הטווח, קצב־האש, כמות־האש וכוח־החדירה של 
הנשק וגררו 'שינויים עמוקים בתורודהלחימה ובבניין- 
הצבאות עצמם. 

הב׳ במלחמות־העולם האחרונות. מתוך הניסיון 
הקרבי המעשי נתעוררו בין 1914 ו 1945 שורה של בעיות 
חדשות, שחייבו פיתוח נוסף של המדע הבאליסטי על שני 
ענפיו, כדי למצוא להן פתרון טכני־מכאני. כאן נציין רק 
אחדות מבעיות אלו: 

א. חישוב באליסטי חדש נדרש לשם תיקון המגרעות, 
שנמצאו בנשק האוטומאטי הבינוני והקל: אי־דיוק וחוסר- 
יציבות, שבאו כתוצאה של זעזועי־הקנה מחמת האש הרצופה. 

ב. היה צורך במחקר נמרץ נוסף בב׳ הפנימית והחיצו¬ 
נית כדי לאפשר את הופעתו של נשק חדש — התותח המר¬ 
חיק לקלוע, כגון התותח הגרמני, שהופעל ב 1918 ממרחק 
של 130 ק״מ נגד פאריס. 

ג. פיתוחם של כלים ארטילריים מסוג חדש, שמסוגלים 
לסייע לחיל־הרגלים מקרוב ושהם יעילים נגד ביצורי־שדה, 
דרש את איזונן של תכונות באליסטיות מסויימות עם תכונות 
טכניות, כגון: ניידות־הכלי בשדה, משקל מועט עד כמה 
שאפשר, סדרי בלימה ורתיעה פשוטים, צורה חדשה של 
תחמושת. אחד מן הפתרונים העיקריים לבעיה זו היתד, 
ה מ ר ג מ ה על סגולותיה המיוחדות: העברת תהליך ההדיפה 
בעיקר אל מחוץ־לקנה ע״י מטענים מאיצים והכוונת הקליע 
ע״י כנפיים בזנבו, 

ד. במלחמת־העולם 11 היו הבעיות העיקריות של המדע 
הבאליסטי קשורות בטאנק ובאוירון. מצד אחד, היה צורך 
לצייד את הרכב המשוריין ואת המטוסים למיניהם בכלי- 
יריה, שמספקים את הדרישות הקרביות ושהם מותאמים 
מבחינת נפחם וצורתם לכלי־הנסיעה הנדונים. מצד שני, 
היה צורך דחוף בייצור אמצעי־נגד לטאנק ולאוירון: 
תותחים אנטי־שריוניים למיניהם, שמהם נדרש מיזוג של 
מהירות־לוע מרובה מן הרגיל עם קצב־אש מהיר, קלות- 
תנועה בשדה ובניין נמוך, ותותחים אנטי־אוירוניים, שמהם 
נדרשו טווח. זווית־יריה ואפשרויות־כיוון שונים מאותם של 
התותחים, שהיו מצויים אז. 

החימוש החדש, ממלחמת־העולם 11 ואילך, על סוגיו 
השונים: תותחים ללא־רתע, הרקטות למיניהן, הקליעים- 
המודרכים, וכד׳ — היה אף הוא מפירותיהם הטכניים של 
השלבים האחרונים בהתקדמות הפיסיקה והכימיה, וביחוד 
של הענף האלקטרוני שבהן והשפעת השגיו על הב׳ החיצו¬ 
נית והפנימית. המדע הבאליסטי הוכרח לעשות מאמצים 
נוספים ויחידים במינם, כדי לפתור את בעיות הייצור 
וההפעלה של סוגי־החימוש החדישים הללו. 


יש. ב. 


899 


בלי שמיקה 


900 


ב׳ משפטית היא שיטת־בדיקה, שמסייעת למשטרה 
החוקרת לזהות קליעים שנורו מכלי־יריד" כל כלי־יריה 
מטביע סימנים מסויימים בקליעים שנורו ממנו, והם שונים 
מן הסימנים שכל כלי־יריה אחר משאיר בקליעיו ("טביעת־■ 
אצבע" של כלי־היריה). בחקירת פשעים שבוצעו ע״י יריח 
ובבדיקת כלי־יריה חשודים, יורה החוקר יריית־ניסיון בכלי 
החשוד ומשווה במיקרוסקופ את הסימנים שבקליע־הניסיון 
עם הסימנים שבקליע שבו בוצע הפשע. בדרך זו הוא מסוגל 
לברר, אם אמנם שימש הכלי החשוד לידיה הנדונה. 

מ. 

היסטוריה. כמדע שימושי התפתחה הב׳ רק במחצה 
השניה של המאה ה 19 . קודם לכן טיפלו פיסיקנים ומאתמא־ 
טיקנים מרובים בבעיות־היסוד של הב׳ בעיקר מבחינה 
עיונית בלבד. אריסטו ואנשי האסכולה האריסטוטלית עד 
סוף המאה ה 16 השתדלו לברר את סיבת המשך תנועתו של 
קליע לאחר שנפרד מן הגורם שהתניע אותו. ההשערה 
הפריפאטטית ראתה סיבה זו במדיום (תוך), שבו נע הקליע. 
פילופונוס (המאה ה 6 ), ואחר־כך פרנציסקום דה מרקיה 
( 0813 ז 13 א 81-300150115 ), בורידן (ע״ע) ואלברט מסאב־ 

סוניה, הניחו את היסודות לתורת ה״אימפטום״( 115 ןשקחז 1 = 
דחף), שלפיה 3 קנה המניע לקליע כוח, שמשתכן בתוכו 
וגורם להמשכת התנועה. היוונים ידעו להרכיב כוחות (או 
מהירויות) רק כשהם פועלים בקו אחד או בקווים מקבילים, 
ועל־כן נשארה בשבילם תנועת־הקליע בעיה ללא פתרון, 
פרט למקרים שבהם זהה הכיוון של הכוח המניע עם כיוונו 
של הכובד, למשל בזריקה מאונכת. הוגי־הדעות הפריפא־ 
טטיים של יה״ב תיארו את התנועה כמורכבת בחלקה הראשון 
מקו ישר משופע, שפונה למעלה עד אפיסת הכוח המניע 
(החיצוני), ובחלקה השני מקו מאונך, שלארכו נופל הקליע 
בהשפעת כוח־הכובד (שאיפתו להגיע ל״מקומו הטבעי"). 
חסידי תורת־הדחף — לאו׳נרדו 4 דה וינצ׳י (ע״ע). טרטלןה 
(ע״ע), קרדנו (ע״ע) ובנדטי (מורו של גלילאי) —י טענו, 
שכוח־הכובד מתחיל לפעול עוד קודם התאפסות הדחף, 
ומפני־כן אין השיא של קרהתנועה זווית חדה אלא קשת 
עקומה, שהיא מקשרת את שני הקטעים הישרים, שבכל 
אחד מהם פועל רק גורם אחד — בראשון הדחף ובשני 
הכובד. 

דחיפה מכרעת להעמקת העיון בתופעות הבאליסטיות 
ניתנה עם המצאת אבק־השריפה והתחלת השימוש בתותחים 
בסוף יה״ב. 

ניקולו טרטליה (ע״ע) התחיל את חקירותיו הבאליסטיות 
במציאת זווית־הגובה המתאימה לטווח מאכסימאלי. על יסוד 
ההבחנה האריסטוטלית בין תנועה טבעית ותנועה מאולצת 
קבע טארטאליה, שבתנועה טבעית המהירות היא מאכסימא־ 
לית בסופה של התנועה, ואילו במאולצת — בתחילתה. 
מאחר שאין הקליע יכול להיות נתון בבת אחת גם לתאוצה 
וגם לתאוטה, הסיק מכאן, שהמסילה מורכבת משני חלקים: 
קטע של תנועה מאולצת, שמהירותה פוחתת והולכת, וקטע 
של תנועה טבעית, שלארכו המהירות גדלה והולכת. בהמשך 
מחקריו הכיר טארטאליה, שהדחף והכובד פועלים יחד 
לאורך כל קו־התנועה. הוא תיאר את הקוואדראנט לקליעה 
(מכשיר־הכוונה) וערך טבלת־טווחים! בדרך נסיונית מצא, 
שזווית־גובה של ־ 45 היא תנאי לטווח מאכסימאלי. 

אסכולה איטלקית־ספרדית של חוקרי ב׳ המשיכה בעבו¬ 


דותיו של טארסאליה. ויאמונט (£ח 0 ר 30 ;ז\) מצא, שהטווח 
פרופורציוני לסינוס של זווית־הגובה. ספר־הדרכה ראשון 
לב' מעשית ( 3 זש £1811 - 1 \ 1 .' 11 ש 11 43011310 ^ 3££103 ז?) חיבר 
לואים קוליאדו( 0 ( 001131 1 . 1175 ). גאלילאי השתמש בעקרונות 
המכאניקה החדשה שלו לגבי בעיות באליסטיות לאחר שגילה 
את חוקי־הנפילה. אף־על־פי ששיקוליו היו צריכים להבהיר 
לו, שצורת המסילה של קליע (ללא התחשבות בהתנגדות־ 
האויר) היא פאראבולה, הוכח הדבר לראשונה ע״י קולירי 
(ע״ע), שהרכיב שתי מהירויות — אחת (קבועה) בכיוון־ 
הזריקה המקורי והשניה (שהולכת וגדלה עם הזמן) בכיוון 
האנך. גאלילאי הכליל מסקנות אלו בספרו "על שני המדעים 
החדשים״ וביסס בזה — עם תלמידו טוריצ׳לי (ע״ע) — את 
תורת הב׳ הפאראבולית, המתארת את צורת המסילה של 
גוף מותנע בהשפעת כוח־הכובד בלבד. תורה זו היתה נכונה 
מבחינה מאתמאטית, אבל התאמתה אל הניסיון המעשי היתד. 
מועטת כל־כך, שתותחני־הצבא לא שמו לב למסקנות אלו 
כלל. איזק ביקמן (ס 3 סז 015 שש 8 15330 ) היה הראשון, שהצביע 
על התנגדות־האויר כעל סיבתה של אי־התאמה זו. את 
השפעתה של התנגדות זו על צורת קו־הזריקה חקר ביסודיות 
מרובה יותר מרסן (ע״ע), שספרו (- 0001:15 .^ £ש 8311151:103 
1644 , 03010813 ) הפיץ את המונח "ב׳" ברבים. בעיית 
התנגדות־האויר העסיקה חוקרים מרובים במאה ה 17 : הריוט 
(ע״ע) דן בה (בחיבורו ח 15510 ! 0 זשק ש(! ש 31£ ז 1 < 1683 ) 
מנקודת־המבט של הפיסיקה הקארטסית. ופראנסוא בלונדל 
(בחיבורו 8001805 5 ש 1 זמש[ ש 1 > £ז.^י^ 1 , 1683 ) התבסס על 
יסודות הפיסיקה הגאלילאית, חישוב מאתמאטי של השפעת 
התנגדות־האויר על מהירות־הקליע ועל צורת־מסילתו ניתן 
ע״י ניוטון (ע״ע), שהוכיח את גידולה של התנגדות זו עם 
ריבוע המהירות של הקליע ועם הצפיפות של המדיום! 
ניוטון גם חקר לראשונה את השפעת צורת־הקליע על 
התנגדות־האויר. מסקנותיו שוכללו על־ידי פייר וריניון 
( 308000 ^), ובעיקר ע״י י. ברנולי (ע״ע), שפתר ב 19 ד 1 
את המשוואה הדיפרנציאלית הכללית של הבעיה הבאליסטית, 
וע״י ד׳אלנבר (ע״ע) ואוילר (ע״ע). — אע״פ שעבודות אלו 
הניחו את היסוד לב׳ העיונית המודרנית, לא הציעו פתרונים 
לבעיותיה המעשיות, מאחר שהחיבוך של גוף באויר תלוי 
בגורמים ובתופעות מסובכים מאד, שהבנתם דורשת עיון 
מעמיק באוירודינמיקה (ע״ע). רק עם התפתחותו של מקצוע 
זה במאה ה 19 התחיל השימוש המעשי הרציני בב׳. — שאלת 
בדיקת כוחו של אבק-השריפה נתעוררה גם היא במאה ה 17 . 
מתחילה מדדוהו ע״י הטווח ואח״ב ע״י עומק החדירה של 
הקליע לתוך חמרים מסויימים. עם פירסום כתביו של גאלי־ 
לאי הסתבר, שקביעת המהירות והמסה של הקליע מספקת 
את המבוקש. על יסוד זה המציא בנג׳מיו רובינז ( 808105 ) 
את המטוטלת הבאליסטית, המודדת את המהירות ע״י מדידת 
הסטיה של מטוטלת, שבה נבלע הקליע! ספרו "עקרונות 
חדשים לקליעה״ ( 1743 , 7 זש 01100 0£ 5 ש 1 ק 1001 ז? ׳ 55 שא) 
הוא חיבור־יסוד לשימוש המעשי בב׳. את השפעת הרתיעה 
של כלי־היריה על כיוון הקליע כבר חקר ב 1661 לורד ברוגקר 
(• 81 - 00001001 ). הב׳ החדישה מרחיבה את דיוניה גם על 
תנועת ראקטות וירחים מלאכותיים. 

.ן . 13 ; 1928 ,. 8 111 11 > 1111:101:1 : 11 : : £5:111 , 1 ש 1 חח 0 ג 1 ז 0113 .? 

מיז . 8 , 13311 .א ; 1931 . 111 ( 1:10 <£ 8.1 סס ו!(ו 5 :: 00 ,ז$נע 110 ב 7 
. 1952 . 7 ן> 0 מ 0 1 ( 0011:011 :$ : 1 ( 1 
ס. י. 






901 


בליסריוס — פליק, ויליאס 


902 


בליסריום — * 8611541111 — ( 505 — 565 ), מצביא ביזאנטי. 

ב׳ היה ידידו של הקיסר יוסטיניינוס ונתמנה ע״י 
זה האחרון כשר־צבאו. לאחר שנלחם ללא הצלחה בפרסים 
כשלרשותו עמד חיל מצומצם מאוד ( 526 ), הודח מכהונתו 
( 531 ). אך כשפרץ בקושטה ב 532 מרד רחב־ממדים נגד 
הקיסר, הוטל (לפי עצתה של הקיסו־ת תאודורה) דיכויו של 
המרד על ב/ בזכות הצלחתו בפעולה זו הוחזרה לו, לב/ 
דרגת־המצביא. באותה שנה יצא לאפריקה הצפונית כדי 
לכבוש מחדש בשביל ביזאנטיון את תחומי־שלטונם של 
הוואנדאלים. והצליח גם בכך. ב 534 , כשחזר לעיר־הבירה, 
הביא עמו את אוצרו של גלימר מלך הוואנדאלים, שבין 
השאר היו בו גם כלים מבית־המקדש בירושלים, שהובאו 
על-ידי הוואנדאלים, שבזזו את רומי, לקרת־חדשת. ב 535 
התקיף ב׳ את ממלכת־האוסטרומתים באיטליה, וב 536 הגיע 
עד נאפולי, הגדולה בערי איטליה הדרומית, שבין מגעיה 
היו גם תושביה היהודיים המרובים. לאחר שכבש את רומי 
וראונה ( 540 ) הביא לקושטה את המלך ויטיגס ואת אוצרו 
של תאודוריך. ב 541 נשלח ב׳ ע״י הקיסר אל הגבול המזרחי, 
ושם הדף את הפרסים אל מעבר לנהר־פרת. ב 544 נשלח 
שוב נגד האוסטרוגותים, שחזרו וכבשו את איטליה בהנהגתו 
של טוטילה. אך לרשותו של ב׳ לא עמדו עכשיו כוחות 
מספיקים, וב 548 נקרא לחזור לעיר־הבירה. ב 559 הדף קבר 
צות של חונים, שהתקדמו עד לחומותיה של קושטה. ב 562 
הואשם כבוגד, ב 563 זוכה מאשמה זו, אך לאחר זמן מועט 
מת. רכושו העצום נפל ביד אוצר־המדינה, לאחר שחלק 
גדול ממנו הוחרם ב 542 על־יסוד האשמה כוזבת של הקי־ 
סרת. — לפי האגדה סומא קודם מותו ונעשה קבצן. לסופרי־ 
ביזאנסיון שימשו חייו דוגמה להפכפכנותם של הגורל ושל 
חסדי־השליטים. 

,ץסט 0 . 8 .[ ; 1913 ־ 1905 ,■( 13300 .( . 04 , 78 )<ן 0 ,!טזקססס־ני! 

.. 8 , 1130101300 ״ 1 ; ־ 1923 ,) 17 ק 1178 8.077188 ?) 1-81 ) 1 ( 1 

11 ) 518 , 0301300113 . 0 ;) 11 ) 87 !) 010 ^) 8 ) 81 ) 8 ,ג׳״ 5$0 ו' ז ^-ץ(ט 3 ? סו 
- 11 ) 8 €0881 , 0$ ) 0031 . 0 ; 1935 י ׳\] ,ר) 711 ) 11 ) 0 ) 8 ) 712(28X181 ) 

. 1938 , 117181 : 

ח. ק. ב. 

|ליעה, בפיסיולוגיה של ההזנה — העברת המזון מחלל- 

הפה דרך הלוע אל הושט. תהליך זה מותנה בפעולה 

״ .. 

משותפת ומתואמת של מערכת כל השרירים של החך הרך 
והלשון, בית־הבליעה, הגרון ופי־הושט; כל אלה יחד, בהת¬ 
כווצות מודרגת לפי סדר מסויים, מפעילים לחץ על גוש־ 
המזוין מאחריו עם יניקה ומציצה מלפניו ומזיזים אותו קדימה. 
מנגנון זה מופעל באופן רפלקטורי בלבד מחמת הגירוי 
המכאני של גוש־המזון על הקרום הרירי של שורש־הלשון, 
החך הרך ומיצר־הלוע. שליטתו של האדם בב׳ מצטמצמת 
בהעברת גוש־המזון, לאחר שהוא נלעס בפה, אל הפה האחורי 
ע״י פעולתם הרצונית של שרירי הלעיסה והלשון. מכאן ואילך 

פועל הרפלכס שלא מדעתו ורצונו, ואפילו בעל כרחו של 

1 ־.* 1 

האדם. אין לרצון שליטה בעצם המכאניזם של הב׳: תנועת- 
הב/ שהאדם מסוגל לבצעה כשפיו ריק, אינה אלא נראית 
כפעולה רצונית! לאמיתו של דבר, היא מותנית בהעברת חיק 
לחלק האחורי של הפה, ומגע־הרוק הוא שמפעיל את הרפלכס. 

דרכו של המזון מן הפה אל הושט מצטלבת בדרכו של 
אויר־הגשימה מחלל־האף או מן הפה אל הקנה (ציור א). 
הכוונת גוש־המזון בדרך הנכונה נעשית ע״י שתי פעולות, שהן 
כלולות במכאניזם של רפלכס־הב׳: חסימת המעבר מבית- 


הבליעה אל חלל־האף ע״י התרוממות הענבל וחסימת הכניסה 
לגרון ע״י כיסוי־הגרון (ציור ב). ברגע הב׳ נעצרת הנשימה. 
לפיכך, כשאדם מפעיל מרצונו את הנשיפה ברגע הב׳ ופותח 


א. הצטלבות דרבי הנשיסה והבליעה ; ב. ד.םצב ברנע הבליעה. 

1 . הענבל; 2 . טבפה־הנרון 

ע״י כך את פתח־הגרון, עלול גוש־המזון להיכנס בו ("אין 
משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבוא לידי סכנה" 
(תעג׳ ה/ ע״ב]). 

השוק העולה של רפלכם־הב׳ מורכבת מסיבים סנסוריים 
של עצבי־המוח ¥2 , ^ ו x וסעיפיהם! השוק היורדת — מסי¬ 
בים מוטוריים של העצבים 3 ׳\, ^ ^ x ו 11 צ" מנגנון 

מסובך זה כולו מוסדר ומתואם בפעילותו ע״י "מרכז־הב׳" 
שבמוח המארך. מחלות־עצבים, שפוגמות את תקינותו של 
מרכז זה — כגון השיתוק הבולברי —, שוללות מן האדם את 
האפשרות של ב׳ תקינה: המזון חודר לדרכי־הנשימה, וסופו 
של החולה למות מחמת זיהום ודלקת של הריאות. 

י. ל. 

בליעת־אזר, עי? אזר, אבזזךפציה על 

בליק, וילנם — 813106 חז 3 ו 11 י^ — ( 1757 — 1827 ), משורר. 

צייר ומיסטיקן אנגלי. חוץ משלוש השנים שעשה 
בסאסכס (ר׳ להלן), ישב ב׳ כל ימיו בלונדון. אביו היה 
חנווני, וב׳ היה השני 
בין חמשת ילדיו, מהם 
4 בנים ובת אתת. 
היחידי באחיו, שהצ¬ 
טיין בכשרונותיו, היה 
הצעיר שבהם, שמת 
בגיל 25 . ב׳ אהב אותו 
אהבת־נפש, ומותו קו¬ 
דם זמנו חיזק את 
הנטיה למסתורין. 
שניכרה בו מצעירותו 
(הוא היה חוזה חזיו¬ 
נות מנעוריו עד ימיו 
האחרונים)! סבור 
היה, שהוא נמצא במ¬ 
גע מתמיד עם נשמתו 
של אחיו ושאת ההש¬ 
ראה לדוב יצירותיו 
קיבל ממנו. כשרונות 





זיליאם בליש 






903 


כליק, מלים 


904 



אמנותיים כבר נתגלו בו בילדותו, וכשהיה 
בן 10 הוכנס ע״י אביו לאולפן לציור. בגיל 
שבין 14 ל 21 שימש שוליה של גלף, ותוך 
כדי עבודתו נעשה מעריץ נלהב של הסיג־ 
נוין הגותי. ב 1788 התחיל עוסק בגלפות 
באופן עצמאי, ומאז נתפרנס מהזמנות 
שקיבל ממוכרי־ספרים, ממו״לים ומפטרו־ 
נים שונים, שלשם ביצוען היה מגלף 
תמונות ורישומים לכתביו שלו ולכתביהם 
של אחרים. ב 1782 נשא את בתו של מגדל- 
ירקות, שהיתה לו לעזר רב ביצירתו. היא 
מתה ב 1831 . 

גם בכתיבת דברי־שירה התחיל ב׳ 
בגיל רך, וכמה משיריו הליריים, שכתב 
בנערותו, הם מצויינים להפליא. הם נדפסו, 
אד לא הוצאו לשוק, ב 1783 בשם 0611031 ? 
510610116$ ("רישומים פיוטיים") בסיועו 
הכספי של פטרון בשם מתיוז. במסיבות 
פרטיות, שנערכו ע״י מתיוז זה, היה ב׳ 
שר כמה משיריו לפי לחנים, שחיבר בעצמו 
ושעשו רושם מרובה ביפים על מוסיקאים 
מקצועיים. אבל אף אחת' מנעימותיו לא 
נשתמרה. במרוצת־הזמן קצה נפשו בבני- 
החוג, שעמהם היה נפגש בביתו של סתיוז, 
וב 1787 חיבר סיפור בורלסקי בשם "אי 
על הירח", שבו שם חוג זה ללעג. חיבור 
זה כולל אחדות מן הטיוטות המוקדמות 
של אחדים מ״שירי התום" ( 0£ 5 $ ת 50 
100006006 ) שלו. באותו זמן בקירוב הת¬ 
חיל בניסוייו המפורסמים בטכניקה חדשה 
של שימוש בתחריטי־נחושת לשם הדפסת שירים וציורים 
כאחד. כל יצירותיו של ב׳, שהופיעו לאחר מכן, נדססו לפי 
טכניקה מורכבת זו, שב׳ כינה אותה "הדפסה מעוטרת" כל 
שיריו עוטרו בקישוטים, שמהווים חלק מן הטכסט. ב 1789 
היה נתון כולו תחת השפעת השקפותיו של סח־נבורג, 
אך לאחר זמן פנה להן ב׳ עורף. כמו־כן נעשה חסיד של 
עקרוני המהפכה הצרפתית וסייע להברחתו של תומאס פין 
מאנגליה, בשעה שהשלטונות נתכוונו לאסור אותו. באותה 
שנה פירסם את ספרו ״שירי־התום״. ב 1791 הכין להדפסה אח 
החלק הראשון של פואמה גדולה משלו בשם "המהפכה הצר¬ 
פתית", אבל לאחר מכן גנז אותה — כפי שמסתבר, משום 
שחשש לתגובה מצד השלטונות —, ורק החלק הראשון של 
הפואמה נשתמר בהגהות. לאחר מכן כתב ב׳ עוד כעשרים 
חיבורים, עיטר אותם וקישטם בתחריטים (בכללם "שירי־ 
הניסיון", "אמריקה", "אירופה", "נישואי השמים והתופת", 
203$ זסס? סווד ["ארבעת האיתנים"], "מילטוף ו״ירוש־ 
לים"). טפסים של ההוצאה המקורית, שכל אחד מהם גוון 
ביד, הם נדירים מאוד. ב 1800 — 1803 גר ב׳ בסאסכס בבית 
קטן, שהוצע לו בקרבת ביתו של הילי (ץ 16 ץ 3 ^), משורר 
ממדרגה שניה, שב׳ עמד לעטר ברישומים את ספרו "חיי 
[המשורר] קופד" (•"ק׳״סס). המגע עם הילי, שהיה אדם 
בינוני, היה למעמסה כבדה על ב׳, ולמרות נדיבוודלבו של 
הפטרון שלו חזר ב׳ ללונדון מתוך דגש־הקלה לאחר שנסתבך 
בעניינים שונים ונתבע למשפט באשמת־בגידה. שממנה נחלץ 


ויריאם כריס : סגות־איוב 

רק בעזרתו של הילי. ב 1809 ערך תערוכה של רישומיו, 
שנסתיימה בכשלון גמור, אבל תערוכה זו שימשה עילה 
לפירסום "הקאטאלוג התיאורי" שלו, שבו הסביר את השק¬ 
פותיו המעניינות על האמנות. מ 1818 עד סוף ימיו שימש ב׳ 
מרכז לחוג של אמנים צעירים, שהעריצו את מידותיו התרו¬ 
מיות ואת כשרונותיו, ובעידודם התחיל עוסק בהכנת אילוס־ 
טראציות ל״קומדיה האלוהית" לדאנטה ולספר איוב. כל 
ציוריו אלה, בדומה ליצירותיו השיריות, הם מיסטיים וסמ¬ 
ליים במידה מובהקת! אבל הרבה מהם לא נשתמרו. אחר 
מחלה ממושכת ושנים מרובות של חיי־עוני, מת ב׳ חשוך־ 
בנים. 

להכרה כללית בכשרונו הספרותי הבלתי-מצוי לא זכה 
ב׳ אלא שנים הרבה אחר מותו! ורק בזמננו נחשפת והולכת 
הסמליות המיסטית של ה״ספרים הנבואיים" שחיבר. את 
הנושא המרכזי של יצירתו יש לראות במה שתפס כ״עקרונות 
הנצחיים הקיימים בכל הדורות״, את המטרה של שירתו — 
ב״שאיפה לעורר בלבותיהם של בני־האדם את תחושת־ 
האינסופיות״, ואת קדהיסוד של מחשבתו — באימרה שלו: 
"בלא ניגודים אין התקדמות". סבור היה, שפיתח מיתולוגיה 
מורכבת, שאת תמציתה אפשר לנסח כלהלן: השלב הראשון 
בהוויתו של האדם ("אלביוף) היה התום, או גן־העדן לפני 
החטא, שכן באותה תקופה היתד, קיימת הארמוניה גמורה 
בין השכל וההרגשה, בין הגשמי והרוחני. שלב זה מתואר 
גם בשירים הליריים האימפרסיוניסטיים, "שירי־התום". השלב 






905 


בליק, וילים—כליק, דוברם 


906 


שלאחריו היה זה של החטא הקדמון! הוא נוצר מתוך שבירת 
האחדות, מתוך הקרע שנתהווה בין היצר (האנרגיה הקמ¬ 
אית — 0 ־ 01 ) ובין עקרון המציאות, שהוא זהה עם הכוחות 
המסדירים את חיי־החברה (חש 12 ז 11 ). שלב זה תואר בשירים 
הליריים האכספרסיוניסטיים, "שירי־הניסיוף. לאחר מכן באה 
תקופה של מלחמת היצר, שסולף וס 1 רם ע״י מה שנדחק אל 
ה״מחתרת". לקרקעיתה של הנפש. היצרים המדוכאים אינם 
מוצאים להם מוצא אלא במלחמה או בהזיות־שווא. גם האהבה 
( 1 ( 3 ׳\ 1.11 ), שהיא גילגול אחר של 0 ־ 01 , חנוקה ומסולפת 
מחמת מוסכמות־שווא וסייגים שהוטלו על־ידי החברה 
(אוריזן — חש 2 ״ט) והיא נהפכת לקנאה ושנאה מינית. 
השכל, העקרון הניתוחי המפריד, מקים את מוסדות־המוסר 
הבילמים והמדכאים, יוצר את חוקי האמונה והמדע, אבל 
מכיוון שחל פירוד בינו לבין היצר, הריהו נעשה עקר 
ומרושע ושולל את החופש ואת ההתנהגות הטבעית. השלב 
הסופי׳ הגאולה, נוצר בשעה שהדמיון החזוני היוצר ( 1-05 ), 
שהוא העקרון הראשוני של האמנות ושל דת־אמת כאחת, 
משחרר את היצרים ומחזיר את האהבה לקדמותה: וכך הוא 
משכין שלום בין האהבה והשכל ומקים את האחדות הראשו¬ 
נית מחדש. התאוות, ששוב אין שום גורם שידכא אותן. 
חפשיות הן מעכשיו להתגלם בצורות של פעולה יוצרת. שוב 
אין האדם מפולג ושסוע בנפשו ז הוא חזר לתומתו, אלא 
שתומה זו אינה מתבססת עוד על אי־הכרת החיים, אלא על 
ניסיון, הארמוניה סופית ושלמות סופית זו מכונה לפעמים 
אצל ב׳ "ירושלים", שהיא מסמלת את חזון הטוב האידיאלי. 
ירושלים יורשת את מקומה של "בבל", שדגלה בעולם גשמי 
מדומה של חמרנות. ב׳ רואה, איפוא, את האמנות כמכשיר 
להשגתו של חזון האמת הרוחנית, "החזון האלוהי", וכאמצעי 
שבעזרתו יכול האדם להגיע לדרגה של התמזגות עם אלוהים. 
המיתולוגיה הסמלית של ב׳ היא קשה מכמה בחינות לפיענוח 
מחמת השינויים, שהכניס בה ב׳ פעם בפעם בספרים שפירסם 
בתקופות שונות. היא מסובכת גם מסיבה אחרת: משום 
שהכניס לתוך יצירותיו עשרות דמויות סמליות, שזהותן 
שנויה במחלוקת. — כל כתביו וציוריו יצאו בעריכתו של 
ג׳. קינז ( 5 שחץש£) ב 3 כרכים, 1925 . 

א. א. ם. 

ב׳כחרט ו כ צ י י ר. — ביטוי לרעיונותיו וסמליו כאחד 
נתן ב׳ לא רק בשיריו אלא גם בתחריטים, שיצר בשבילם. 
יש שהתחריטים עוטרים את המלים כמסגרת, באופן שגם 
השיר וגם המסגרת חרוטים באותו לוח! ויש שהתמונה 
נמצאת באמצע הלוח, ואילו המלים הן למעלה ולמטה 
ממנה, באופן שהאילוסטראציה נעשית היסוד הבולט. ספרי־ 
התחריטים של ב׳ דומים לכתבי־יד מעוטרים, משום שהטכסט 
והאילוסטראציות הם יחידה משולבת אחת. כנהוג במאה ה 18 , 
נצבעו התחריטים בכמה מספריו ביד (ע״י אשתו). אך עולים 
על תחריטים אלה ביפים הציורים בצבעי־מים. ששימשו מקור 
ללוחות החרוטים ושצויירו בשלמות על־ידי ב׳ עצמו. הרבה 
מציורים אלה נשתמרו במוזיאון הבריטי, בגלריה ע״ש טיט 
ובאספים אמריקנים. ב׳ גם המציא תהליד של ציור בצבעי־ 
טמפרה מהולים בדבק! הוא היה סבור, שתרכובת זו תבטיח 
את בהירותן של תמונותיו לאורך־ימים, אך תמונות אלו, 
שקרא להן "ציורי־פרסקו" והציג אותן לראשונה ב 1809 , 
נפגעו במרוצת־הזמן יותר מציורי־המים שלו וצבעיהן נתפהו 
במידה ניכרת. 


התאוריה הציורית שלו היתה: ציור— משמעו קו, שמסמל 
גוף, ולא צבע, שמכוןן לעורר רושם אימפרסיוניסטי של 
דמות הגוף! מכאן הפולמוס החריף בין ב׳ ובין סר יושע 
רנולדז — פולמוס, שגרם, ודאי. במידה ניכרת לעובדה, 
שב׳ לא נתקבל על דעתם של קהל אספני־התמונות בזמנו. 
המצאותיו הציוריות של ב׳ הן לפעמים מקוריות בתכלית 
ולפעמים נטולות ממקורות שונים, אך תמיד יש בהן משהו 
מיוחד, שבכוחו הן חודרות לזכרונו של המסתכל. תיאור 
האלוהים שלו לקוח ממיכאל־אנג׳לו, תמונתו "ה׳ עם שני 
בניו, שטן ואדם" אינה אלא עיבוד הפסל היווני של לאוקואון 
ובניו! החיות שצייר דומות בסיגנונן לאותן של ציירי־ 
הדנסאנס פיזאנלו ופירו די קוסימו, והמלאכים שלו מעלים 
על הדעת גבירות בהירות־שער בלבוש של תקופת־האנפיר. 
אך דמויותיו ערוכות בקצב מוזר, שבו הן הופכות ליסודות 
קישוטיים. דומה, שקומפוזיציות מרובות של ב׳ נבעו מתוך 
כורח נפשי לצייר בצורה קישוטית ואף סימטרית. מלאכים. 
הבתולה־האם, ואף ישו, נראים כיסודות בהסדר ןזראלדי 
חמור. אך עם זה יש בתמונותיו קטעים, שמצטיינים בראליזם 
תמים ובחן טבעי. לעומת הפשטות מחרות של עצי־תומר, 
מבנים ואף אברי־אדם, הוא מעמיד תנועות דראמאטיות 
ורשמים בימתיים. יצירתו נראית בלא ספק כפרי של חוויות 
בלתי־רגילות, וכן אפשר להבחין בה כעין תחיה של אותה 
שיטת־דגמים, שמונחת ביסודם של הקישוטים הקלטיים 
הקדומים. לא היו לו, לב׳, תלמידים, אך השפעתו ניכרת 
ביותר בתמונותיהם של סמיואל פאלמר האנגלי ופילים אוטו 
רונגה הגרמני. כמו־כן עוררו הדמויות שעיצב הד באסכולה 

של הטרם־רפאליים. 

י ע. י.־ה. 

0 ; 1863 ,$** 01 ה%* $10107 ,. 8 .¥\ ( 0 0 ( 14 , 15£ ־ 1 ו 1 :> 1 !ב> . 

8^1 10 ? 7 י ת 0 ץת 81 ״ 1 ; 1868 ,? £$$0 €7111001 ס ,. 8 .'׳ 11 ,שחזב 151 ת 
1)7(2111171%$ 1171(1 ¥71%701>171%$ 01 . 8., 1928; <3. £0)0$ חי , 

807101 07011/171%$ 17? 8., 1927; ?10 \\171 ה 1 / , 1 ז 3 וז 1 ׳ - 

17041*011071 10 1110 51**4? 01 8., 1927; ]. 11. 

8.'$ 171710007100 0714 £x 3 ׳\ 1 :>ז!>? . 0 י !א ; 1928 , 0 ^ה^* 7 ^ק !, 

8/. 8*$ 017(10 01 00$1171?, 1938; 8. 1 1 * 40 ה ¥1 \ ,ץז 0 ^ס ״ /$ 

01 1110 \407700$ * 501 7110 ,ז 6 > 831 0011105 . 1 ־ 1 . 0 ; 1940 .%ח 1 'ת 
01 8'$ 8*0107' 01 8x^701*10 71, 1941; 711 ? 5 1 * 1 ( £007 , 0 ?$£ .א ■ 
771017?, 1947; ]. 0. 1)3 1948 ,. 8 01 ? 7110010% 7110 , 105 /ו ; 

8. 8130^51000, ¥.71 %11$11 8., 1949; 9. נ 01111 ו £01 י 131 א . 1 א , 

8 ., 1951; 0. £0 0714 0 (ג 1 111$ 071 10$ סא . 410$ ** 51 . 8 , 05 תץ 
\^07%$, 1949; !ח 3 ך . 16 ; 1950 ,$%ח 1 ס 
?,<11111 \^01£ . 1953 ,$** €071$ 0 — 800%$ 7711710104 * 1111 $'. 8 . 8 \ י 

3 ליק, ר 1 ברט — ש 81310 1 זשנ 01 * 1 — ( 1599 — 1657 ), מגדולי 
האדמיראלים של בריטניה. ב׳ היה הבכור בשנים־ 

עשר בניו של סוחר בעיר־הנמל בריג׳ווטר, כ 60 ק״מ דרו־ 
0 מית־מערבית לבריסטול! למד בביה״ס היסודי (זר.ותרת 3 ז 
.(1625 5011001 ) בעיר־מולדתו ובאוניברסיטה באוכספורד(עד 
לאחר שסיים את לימודיו ניהל, כנראה, את עסקי־אביו. 

שלשמם גם נסע כמה פעמים אל מעבר לים. ב 1640 נבחר 

1 ; * 

ל״פארלאמנט הקצר" (ע״ע בריטניה, היסטוריה), הצטרף 
למתנגדיו של המלך צ׳ארלז 1 והצטיין במלחמת־האזרחים 
של 1643 — 1645 . ב 1645 נשלח כציר אל ה״פארלאמנט 
הממושך״ ( 1 חש 1 ז 31 ! 1 -ו 3 ? 1 - 005 ). אע״פ שנסע עד אז בים 
,1649 רק כסוחר, נמסר לו ולשני קצינים אחרים, בפברואר 
הפיקוד על הצי הרפובליקני. ב 1649/50 ניצח את הצי של 
1652/54 תומכי־המלך, שעליו פיקד הנסיך רופרט (ע״ע), וב 
ניהל את הקרבות נגד הצי ההולאנדי, שבתחילת המלחמה 
היה חזק מזה של אנגליה. ב 19.5.1652 ניצח ב׳ את האדמי־ 


907 


כליק, דוכרנז — כללקסר, או כנלקסר, סבפטיאן 


908 


ראל ההולאנדי מרטין טרומם (קתזסזיד) על־יד החוף האנגלי 
בסביבת עיר־הנמל דיל ( 0631 )־ ב 28.9 היכר, את האדמי־ 
ראלים ההולאנדיים דה רויטר (זש 1 ץ 80 ש< 1 ) ודה ויט 
ש 01 ) מזרחית לשפך התמזה. אך ב 29 ו 30 לנובמבר 
הוכה באותה הסביבה ע״י טרומפ, שהיו לו 80 ספינות לעומת 
ה 40 , שהיו לב׳. בפברואר 1653 , כשהופיע טח׳מם עם צי חזק 
בקרבת חצי־האי פורטלאנד (בדרומה של אנגליה), הדף 
אותו ב׳ בקרב, שנמשך שלושה ימים בשטח הימי הנרחב 
שבין פורטלאנד וקלה. בכך הושם קץ לעדיפות הכוח של 
ההולאנדים בים. 

בקרב זה נפצע ב׳ קשה ורק באוקטובר 1654 יצא שוב 
עם הצי, הפעם לים התיכון, כדי לרסן את שודדי־הים בתוני¬ 
סיה. בינתיים פרצה מלחמה בין אנגליה וספרד. ב 1655/56 
נלחם ב׳ בקרבת קאדיס וב 20.4.57 השמיד בהתקפה נועזת 
צי ספרדי (שהביא כסף מאמריקה) בנמל טנריפה שבאיים 
הקאנאריים. בנסיעתו חזרה מת, זמן קצר יקודם שספינתו 
הגיעה לפלימות. ב׳ נקבר במנזר וסטמינסטר, אך ב 1661 
ציווה המלך צ׳ארלז 11 להעביר את עצמותיו למקום אחר, 
מפני שב׳ היה בין יריביו של צ׳ארלז 1 . 

,. 8 01 ז 1 ה 441 ,/ 143003 . 0 ; 1884 , 1852 ,. 8 .? 1 , 01x011 .א ./ז\ 

. 8 .א . 0 ; 1935 , 0 ) 5 01 101 ) 0 ) 0 ,. 8 , 0111115 .ס . 0 ; 1886 
) 1/1 1/1 ( 1625-1640 ) 1 ) 0 )¥ 1 /)) 1 \ 81 £ 1 * 141111 )!/' 7 , 8311611 

. 1917 ,. 8 . 8 / 0 ) 141 

א. מ. י. 

בלירןסיר (: 8311100511 ), עיר במערבה של אנאטוליה; בירת 
מחוז (איל), שנקרא על שמה. מספר תושביה 
כ 36,000 . — ב׳ יושבת בגובה של 173 מ׳ מעל פני־הים 
בעמקו של נהר־סימאוו (הזורם לים־מארמארה), בצומת של 
כבישים ובמקום שמסתעפת ממסד,"ב איזמיר—באנדירמה 
מסילה לקוטאהייה ולאסקישהיר. ב׳ משמשת שוק לתוצרת 
הסביבה: דגן, סלק־סוכר, קטניות, אופיום, טאבאק, זיתים, 
שמן, צאן וצמר צאן (מרינס. במחוז־ב׳ מפיקים כמה מחצ¬ 
בים : כסף, עופרת, מאנגאן. ברזל, נחושת, אבץ, אנטימון, 
ארסן, כרום וקצת פחם־אבן. 

בלך, ע״ע א?נניםטן, היהודים: זיקטריה. 

בלכש(ו 3$1 ו 1 ! 8311 או 3$11 ן 8311 , ברוסית 1 ,(63^x3111 . ימה 
אטומה ברפובליקה הסובייטית קזכסטן (ע״ע). 

שטחה — בין 17 ל 19 אלף קמ״ר, ארכה 605 ק״מ, רחבה 
המאכסימאלי 74 ק״מ וד,מינימאלי 8.5 , גובה פניה מעל פני- 
הים 340 מ׳(בממוצע) ועמקה המאכסימאלי 26.5 מ/ 

ימת־ב׳ היא השלישית בגדלה בימות שבאסיה. היא 
דומה לקשת, ששקערוריתה פונה דרומה, ולשון־יבשה צרה, 
שחודרת לתוכה מדרום, מחלקת אותה לשנים: החלק המערבי 
רחב ורקיק ומימיו מלוחים אך במקצת, מפני שהוא מקבל 
את מימיו של נהר־אילי, הבא מהרי טיין־שאן ומספק 73% 
ממי־הימה; החלק המזרחי צר ועמוק ומלוח יותר. חופי־ב׳ 
גבוהים ותלולים בצפון ונמוכים ושטוחים בדרום, ומצד זה 
הולכת הימה ומצטמצמת מסחף הנהרות והנחלים (בעבר 
היתד, ימת־ב׳ רחבה הרבה יותר משהיא כיום). קרקעיתה 
שטוחה ומכוסה טין. פני־המים עולים ויורדים במשך תקופות- 
שנים מסויימות עד ל 2.5 מ/ האקלים יבשתי קיצוני: חם 
בקיץ וקד מאוד בחורף ועל־כן קפואה הימה כל שנה במשך 
חדשים אחדים. מידת־ד,משקעים השנתית הממוצעת בתחומה 


הוא 150 מ״מ והיא פחותה הרבה מן ההתאדות. מאזן־המים 
בימה תלוי בנהרות הבאים מן ההרים. מימי־הימה הרקיקים 
שבמערב עכורים מפני שהרוח מעלה כאן גלים, שמסעירים 
את הטין; המים העמוקים שבמזרח הם ירוקים. — ימת־ב׳ 
עשירה בדגים, ביחוד בדגים ממשפחת הקרפיונים. 

2 . עיר בחופה הצפוני של ימת־ב׳. נוסדה ב 1936 . יש בה 
בח״ר לעיבוד נחושת, שנחצבת במכרות הנמצאים כ 20 ק״מ 
מצפון לעיר. ב׳ מחוברת במס״ב למרכז־הפחם של קרגנדה 
(ע״ע). 

. 1947 ,ש< 1 ע 31 \מ. 1163 נ] 11 11 8, 53,1x3111 ש 34 קא 0 )/ .< 1 > .ת 

מ. בד. 

בללדכן, אלפרד — 81310011 [ 000 ) 41 — (נו׳ 1899 , מדינת 
ג׳ורג׳ה [אה״ב]), כירורג אמריקני; מ 1941 — פרופסור 
לרפואה ומנהל המחלקה הכירורגית באוניברסיטה ע״ש ג׳ונז 
הופקינז בבאלטימור. ב׳ נתפרסם על־ידי המצאת שיטה לטי¬ 
פול ניתוחי במומי־לב מלידה, שגורמים למחלת הכחלון(עפ״ר 
מחמת הצטרדות פיו של עורק-הריאה [ע״ע לב, מחלות־]). 
על שיטה זו הודיע ב׳ לראשונה ב 1945 , לאחר שביצע 
את הניתוח המוצלח הראשון לפיה ב 1943 . עד לתגליתו של 
ב׳ היו ה״ילדים הכחולים" נידונים למות בילדותם או 
בנערותם. ב׳ — ביחד עם רופאת־הילדים הלן ב. טאוסיג — 
פיתח טכניקה של חיבור העורק התת־בריחי לאחד מן 
העורקים הריאתיים; ע״י כך מובא הדם ה״כחול" לתוך 
הריאות לשם קליטת חמצן־הנשימה. עד 1951 נותחו במח¬ 
לקתו של ב׳ יותר מ 1,000 מקרים של מומי-לב מלידה; מקרי- 
המוות היו 18% , ואילו ברוב המקרים הושגו תוצאות טובות, 
לפעמים בצורה דראמאטית: שיפור צבע־העור, חיסול קוצר־ 
הנשימה וחולשת־הסעולה, היעלמות העודף של הכדוריות 
האדומות בדם ושל תפיחת קצות־האצבעות. מאז נעשו ניתו¬ 
חים נוספים מרובים מסוג זה ע״י ב׳ עצמו וע״י מנתחים 
שהולכים בעקבותיו, ואחוז־התמותה פוחת והולך. 

3 לליכןה, כלי־מיתרים לפריטה מסוג הגיטארה. הבאלא- 
לייקה עע)ויד, בצורת משולש; גבה מורכב מלוחות־ 

עץ דקים והוא מעוקם במקצת! צווארה ארוך ועליו מתוחים 
שלושה מיתרים, שעליהם פורטים בחתיכת־עור. מקורה של 
הב׳, שהיא כיום כלי־נגינה עממי רוסי. הוא אסייתי-טאטארי. 
משנעשתה הב׳ מקובלת ברוסיה דחקה מעט־מעט את רגלי 
הדומיה (הקרובה לה) של הקירגיזים. הנגינה בב׳ נתחדשה 
על־ידי המוסיקאי ו. ו. אנדרייב, שהתקין ב" בששה גדלים 
שונים, מן הפיקולו עך הקונטדאבאס, המושען על הרצפה, 
בדומה לקונטראבאס ממשפחת הכינורות. בכלים אלה ערך 
סיבוב במערב־אירופה, ומאז הם נחשבים ככלי-יסוד בכל 
תזמורת רוסית טיפוסית. בזמן האחרון אף נכתבו ע״י קומ¬ 
פוזיטורים רוסיים, כגון איפוליטוב־איננוב, יצירות לב׳ 
ולתזמורת. 

בללקסר, או בנליקסר, סבסטיאו — 131 ש 8 1 ז 3$113 נ 1 ש 5 ! 

(ז 310323 ת 80 ) ■ 03231 — ( 1495 ־ 1551 ),כובש ספרדי. 

שמו המקורי היה מויאנו ( 0 ת 3 ׳( 10 א), אך קרא לעצמו ב׳ 
על־שם עיר־מולדתו השוכנת צפונית־מערבית לקורדובה. 
ב 1519 הצטרף למסע של פדראריאס ( 135 ז 3 ז 01 ש?) לאמריקה, 
השתתף ב 1524 בכיבושה של ניקאראגוה, ליווה ב 1532 את 
פסרו(ע״ע) לפרו, כבש ב 1533 את אקוואדור של היום וייסד 
שם את הערים קיטו וגויקיל (ע״ע). ב 1535 פנה צפונה, 



909 


בללקסר או בנלרןסר, פבסמייאן—כלם 


910 


לפו׳פאיאן (ח 3 ץ 3 ק 0 ק, קולומביה הדרומית של היום), כדי 
לחפש את אלדורדו (ע״ע). בשנים שלאחר מכן הסתכסר 
עם הכובשים של פת וקולומביה. הוא מת בקרטאחנה 
( 3 ״ש 33 ז ז 0 3 ) שבקולומביה. 

. 1936/8 ,.£ ) 1 > . 5 , 03310300 ץ 00 ( 11 

בלם, ע״ע ליסבון. 

בלם (תז 10 ש 8 —בעבר: פארה 3 ז 3 ?), עיתנמל ועיר־הבירה 
של מדינת פרה (ע״ע) בצפון־מזרחה של ברזיל. 

מספר תושביה כ 261,000 ( 1950 ). ב׳ שוכנת בפינה המזרחית 
של הדלתה של האמזו׳נס (ע״ע), במקום התחברותם של נהר 
גואמה ונהר־גואז׳ארה ובמרחק של 145 ק״מ מן האוקיינוס. 
מחמת קרבתה לקרהמשוה אקלימה הוא חם ולח וגשם יורד 
בה כמעט יום־יום. ב׳ היא הגדול בנמלים שבדלתה של 
האמאזונאס והיא סוחרת בתוצרת היער והחקלאות של 
האיזור המשווני שבבראזיל: עצים יקרי־ערך, קאוצ׳וק, 
קאקאו, מאניוק, אגוזי דקל־הטאגואה, צמחי־תרופה, טאבאק, 
יוטה וסיבים שונים. היבוא הוא מתוצרת התעשיה של דרום 

ז 

בראזיל ושל ארצות־חוץ. בב׳ מצויות מנסרות־עצים, מספנות 
(לתיקון ספינות) ובח״ר לחמרי־בניין ולעיבוד־מזונות. גר¬ 
עינה הישן של ב׳ נמצא בקרן־הזווית של שפך־הגואמה. כאן 
נמצאים, בתוך רחובות צרים וקצרים, כמה בניינים מן 
התקופה הקולוניאלית, משרדים של עסקי המסחר והתחבורה 
הגדולים ומשרדי־השלטון. שאר חלקי־העיר בנויים בסיגנון 
האמריקני של זמננו: רחובותיהם ישרים, ארוכים ורחבים. 
ב׳ היא גם המרכז התרבותי והחינוכי של בראזיל הצפונית: 
יש בה בתי־ספר גבוהים למשפטים, לרפואה ולחקלאות ובית 
נכות, שהוא חשוב להכרת הטבע בחבל־האמאזונאס. 

ב׳ נוסדה ב 1616 ע״י פראנסיסקו קאלדירה דה קאסטלו 
בראנקו, בשעה שפורטוגאל ומושבותיה היו בידיו של מלך־ 
ספרד. המייסד קרא לישוב בשם סאנטה מאריה דה בלם 
ד( גראגו פאו־ה ("מרים הקדושה מבית לחם של [נהר] 
פארה הגדול"), אך העיר נקראה בקיצור פארה, וכיום שמה 
הרשמי הוא ב׳ (בית־לחם). זכויות של עיר קיבלה ב׳ רק 
באמצע המאה ה 18 ע״י פומבל (ע״ע), ראש־הממשלה של 
פורטוגאל. גידולה המהיר של ב׳ התחיל רק אחר ייסוד 
הרפובליקה של בראזיל ( 1889 ). 

בב׳ יש כ 1,800 יהודים, מהם ממוצא מארוקני וספרדים 
אחרים, שהולכים ונטמעים בשאר אוכלוסי־העיר ע״י נישואי־ 
תערובת, ומהם אשכנזים, שברובם אינם משתרשים במקום 
מחמת קשי־האקלים. יהודים אנוסים בודדים נמצאו בב׳ 
בשעת ייסודה. יהודים בגלוי, שבאו לב׳ ממארוקו מ 1824 
ואילך, ייסדו בה ב 1828 קהילה בשם ״שער השמים״ — 
הקהילה היהודית הראשונה, שהוקמה בבראזיל ו ב 1889 
נוסדה בב׳ קהילה שניה בשם 11 ז 3 ז 31 זנ)^ 10 > 30 ; 32 ^צ 1 ; 
לכל אחת מן הקהילות הללו בית־כנסת ובי״ס. אחר מלחמת־ 
העולם 1 הוקמו בב׳ אירגוגים ציוניים. זמן־מה יצא בה עיתון 
פורטוגיזי בשם "קול ישראל". 

א. י. בר. 

בלם, מיתקן, שתפקידו להפחית את המהירות של גוף נע 
(ב׳־האטה), למנוע את תנועתו או להפסיקה (ב׳־ 

עצירה). בב׳־האטה הופכת האנרגיה המכאנית של הגוף 
לאנרגיה של חום או חשמל, בעוד שב׳־עצירה פועל באמצעות 


החיכוך היבש. הב" נמצאים בשימוש במכונות שונות, אך 
ביחוד במיתקני־הרמה ובכלי־רכב. ברוב הארצות מקובלים 
ביחס לב" חוקים ותקנים, שמיועדים להבטיח את יעילותם 
בעבודה ובנסיעה. 

ב״ למיתקני־הרמה. ציור 1 מתאר ב׳ בעל שני 
גשישים, שהוא מקובל במיתקני־הרמה. על הגל הנע קבוע 
תוף, ועליו לוחצים שני גשישים, שהם נתונים זה מול זה. 
הגשישים מרופדים בסרט־בלימה, שיוצר כוח־חיכוך משיקי 
גדול כשהוא נלחץ אל התוף. כוח זה מפחית בהאטה רצופה 



ציור 1 

בלם נעל 2 נשישים לענורן חשמלי 
1 . חיף־הב׳; 2 . נשישים; 3 . ריםוד; 4 . מנוף; 5 . קפיץ להריסת 
הנשישים: 0 . אלסטריטאננט להרפיית הנשישים: 7 . בסים 

את מספרם של סיבובי־הגל. — במיתקני־הדמה משתמשים 
לפעמים גם בסרט־מעצור(ציור 2 ), שמצטיין במבנהו הפשוט. 
חסרונו — כוח־העצירה הגדול מתקבל רק בשעת סיבובו של 
התוף בכיוון המסומן. מסיבה זו אין הב׳ בצורתו המשורטטת 
מתאים למיתקני־נסיעה. 

שיעורי ההתחממות והשחיקה של שטחי־העצירה של 
התוף קובעים את מידותיו. עפ״ר מיוצר התוף מברזל־יציקה! 
ריפודי־הגשישים נעשים מחוטי־אזבסם ארוגים ולחוצים. 
במבנה זד, מגיע מקדם־החיכוך בשעת מגע בין הגשישים 
והתוף, לכל הפחות, ל 0.35 . 

הפעלתו של הב׳ נעשית בדרכים שונות, לפי הצורך. 
בציור 1 , למשל, נלחצים הגשישים אל התוף ע״י קפיץ־פלדה 
ומתרפים ע״י אלקטרומאגנט. מעצורים מסוג זה מקובלים 
במיתקני־הרמה חשמליים. מעליות מצויירות במיתקני־בלימה 
דומים, שמונעים את ירידת־התא במקרה של הפסקת הזרם 
החשמלי. בציור 2 מבוצעת הבלימה ע״י משקולת מורכבת 
על מנוף־הב׳, בעוד שהשיחרור מן הבלימה מבוצע על־ידי 
הרמתו של המנוף ביד. — הכוח הדרוש ללחיצת־הגשישים 



צייר 2 

בלס־סרט לטיתסדהרטה 

1 . תוף־הב'; 2 . סרט־פלדה: 3 . סרט בולם; 4 . מנוף; 5 . טשסגלח 
לבליטה; 0 . ידיח לשיחרור בהפעלודיד: 7 . בסיס 



911 


בלם — כלמונטה 


912 


מתקבל באמצעות מוטות ומנופים מתאימים, שמגדילים את 
כוח־ההפעלה. 

ב" לבלי־רכב. בעגלות ובקרונוודרכבת נלחצים הגשי־ 
שים אל גביהם של האופנים. במכוניות מורכבים תופי־ב" 
מיוחדים על־יד הגלגלים < הגשישים פועלים על השטח 
הפנימי של התוף, באופן שמתקבל מבנה סגור, מוגן מפני 
ליכלוך, ובעל סגולות־קירור מתאימות. 

במכוניות־נוסעים חדישות מופעלים הגשישים ע״י לחץ- 
שמן, שנוצר בשעת דריכה על דוושת־הבילום. שיחרור־ 
הגשישים נעשה ע״י קפיצים. במכוניות כבדות (כגון מכו- 
ניות־משא) ובמהירויות מרובות (למשל, ברכבות־נוסעים) 
קשה לבצע בלימה יעילה בכוחו של הנהג בלבד, ולפיכך 
משתמשים במיתקני־עזר לאויר דחום או לריק, שמפעילים 
את הב , ! תפקידי הנהג מצטמצמים בפיקוח על מערכת- 
הויסות בלבד. ברכבות קיימים מיתקנים אוטומאטיים מיוח¬ 
דים׳ שמפעילים את הב" לאחר ששני חלקי־רכבת נתנתקו 
זה מזה. 

יעילותו של ב׳ למניעת תאונות מותנית בגורמים סוב־ 
ייקטיוויים (האדם המפעיל) ואובייקטיוויים (טיב המיתקן) 
כאחד: תמיד קיים משך־זמן מסויים בין הופעת הפרעה 
בשדה־ראייתו של הנהג עד התחלת העצירה. משר־זמן זה 
תלוי בשהות הדרושה לתגובת־הנהג ובזמן הדרוש להעברת 
הפעולה של דוושת־הבילום לגשישים. זמן־התגובה של הנהג 
תלוי בכושר־הריכח שלו, במידת עייפותו ובגורמים חיצונים 
שונים, כגון: תאורה, מזג־אויר וכד/ גס עם הפעלת לחץ- 
הגשישים על התוף אין מהירות כלי־הרכב מוקטנת אלא 
בהדרגה, עד שהוא נעצר כליל. "דרך־העצירה" היא המרחק, 
שכלי־הרכב עובר מרגע ראיית־ההסרעה עד לעמידה. ציור 3 


מ' 



100 90 80 70 60 50 40 30 20 10 0 
ק״מ/שערי 


ציור 3 

דרר־העצירה ׳ 18 מכוניות כפונקציה ׳ 18 סהירות־וזנסיעח 
זסן־התנובה ׳ 18 הנהג וי 18 הסעצור = $66 1 < האטה קבועה — £*$/״! 3 

מתאר את דרך העצירה במהירויות שונות בתנאי־נהיגד. 
תקינים. 

ארכה של דרך־העצירה למכוניות נקבע לסי הנוסחה: 

0 * 2 8X3.6 )/״ו +( 073.6 =, 1 , 

או ( 11±1 ) נ 3.6 א 28 ]/ ־ ע + ( 3.6 /ז\) = 1 ; 

כאן: יעי = מהירות־התנועה קודם הבלימה (בק׳מ לשעה): 
8 = תאוצת־הכובד (כמ׳/שניה 8 ): ז = מקדם חיכוך־ההחלקה, 
ששיעורו בתנאים גרועים יורד עד 0.2 — 0.3 ; !< = האטת־ 
הבלימה, התלויה ב ע(ל 36 ק״מ/שעה-^ = 0.495 , ל 90 ק״מ/ 
שעה - 0 . 22 ) : != שיפוע הכביש לאורך (%). 


במסילות־ברזל משתמשים בנוסחה: 

1 + זיו + ( 1/100 < ם)/״ג 3.93 + זג 0.6 = , 1 ; 

כאן: עי = מהירות־התנועה (בק*מ לשעה): 0 1 / ם = אחוז 
הסרנים הנכלמים, 1 < - כוח־הבלימה (בק״ג לטונה): *י = 
ההתנגדות העיקרית של הרכבת (בק׳־ג לטונה): ג - שיפוע 
המסילה (בחלקי־אלף). 

ז. א. 

בלמזנט, קז^כטנטץ ךסיכרייביץ׳ - .\ 1 •)ל 

?חס״— ( 1867 , באחוזת-אביו בקרבת איוואנ(ב 1 ־ 

ווזנסנסק שבפלך ולאדימיר— 1943 , פאריס), משורר רוסי ז 
מראשי האסכולה הסימבוליסטית בשירה הרוסית. למד מש¬ 
פטים באוניברסיטות של מוסקווה ויארוסלאוול, אך בעיקר 
התעניין במדעי־הרוח. ב׳ שמע לשונות הרבה — ובכללן 
לשונות־המזרח — והירבה בנסיעות לארצות רחוקות, ביניהן 
למכסיקו ואוקיאניה, שעליהן כתב כמה שירים. שנים 
מועטות אחר מהפכת־אוקטובר היגר מרוסיה מתוך התנגדותו 
למשטר הבולשווי. 

הטובים שבקבצי־השירים של ב׳ הם אלה שנתפרסמו בין 
1894 ו 1904 ושנכתבו ברוח האסכולה של הדקדנטים (ע״ע): 
״ 11660 "ז,ן״ק 0686 #סח (״תחת שמי הצפון״), 1894 ; 
3 חח 3#3 סחןזזמקס'! (״בניינים בוערים״), 11900 " #6 ץ 5 
116 ח 1 נס 0 א 3 א (״נהיה כשמש״), 1903 . בהשפעת המהפכה 
של 1905 כתב ב׳ גם שירים בעלי תוכן מדיני־חברותי, אך 
שיריו אלה, וכן שיריו מזמן מאוחר יותר — שבהם גילה נטיה 
לאינדיווידואליזם ניטשייני וביקש פורקן לרגשותיו והיד־ 
הוריו בבליל של מיסטיקה, ארוטיקה ואסתטיזם אימפרסיו¬ 
ניסטי, אינם בעלי ערך ספרותי מרובה. 

ב׳ הצטיין בחוש מפותח לצורה ולבניין־השיר והוקסם 
מן הצליל והחרוז כשלעצמם. עם זה נשמע בשירתו צליל 
זר, ניכרת בה השפעתם של בודלר וורלן וכן של שלי ופו. 
מיצירותיהם של האחרונים, וכן מאלו של קאלדרון, האופט־ 
מן, ויילד וויסמן, תירגם ב׳ לרוסית בלא שנשאר נאמן 
למקור. כל שיריו של ב׳ ב 10 כרכים נתפרסמו ב 1908/13 . 

; 1949 , 47€ ו 01 ז^ 101 #141:1071 / 0 ץז 10 ! 111 4 . 5 .ס 

. 1912 , 116 ) 631131 11 116 א 6 ^ 13 / , 10008 ק 8 . 8 

א. אח. 

בלמונטה ( 8610100 : 6 ), משפחת־אצילים הולאנדית־ 
ספרדית ממוצא של אנוסים, שכמה מבניה היו 
משוררים ודיפלומאטים. 

1 . יעקב ישראל ב׳ ( 1570 , באי מאדירה — 1629 • 
אמסטרדאם). — נולד כנוצרי ונקרא בשם דיגו נוניס, אח״כ 
חזר ליהדות והיה ממייסדי הקהילה באמסטרדאם. בין השאר 
חיבר בספרדית סאטירה נגד האינקוויזיציה ושיר על איוב, 
שהלכו לאיבוד. 

2 . יצחק נ ו נ י ס ( 6 $ חב 1 א 15336 ) ב , , שנקרא בנצרותו 
מנואל ב׳ (נפטר 1705 ). מ 1664 היה הסוכן הכללי של מלך- 
ספרד בארצות־השפלה ומ 1674 בא־כוחו הדיפלומאטי. ב 1673 
ניתן לו התואר 313:10113 ? 000165 ע״י הקיסר הרומאי וב 1693 
קיבל את התואר בארון מידי מלך־ספרד. מתוך התעניינותו 
בשירה הספרדית ייסד ב 1676 את האקאדמיה לשירה 
105 ) 51118110 105 16 ) 160113 ) 03 .^ וב 1685 את 10$ 16 ) 160313 ) 03 ^ 
105 >ת 10 ?. ב 1655 תרם שיר לספר, שנדפס לזכר האנוס 
הקדוש אברהם נוניס ברנל (ע״ע). תואר־האצילות שלו 
ותפקידיו הדיפלומאטיים עברו (לערר 1714 ) לבן-אחיו 




913 


כלמונמה — בלמנימים 


914 


פראנסיסקו ( 63001560 ?) חימנם ב׳ ואח״ב לבנו של זה 
האחרון, עמנואל חימנס ב/ 

3 . פראנסיסקו׳ ( 0 :> 15 :> 630 ?) ב/ נכד של יעקב ישראל 
ב׳, נכנס לשירות הדיפלומאטי ההולאנדי בשם פראנץ ון 
סחוננברג (ע״ע). 

הרב יצחק נונים ב׳ מאיזמיר, המחבר של "שער המלך׳ 

על החלקים הראשון והשני של "היד החזקה" (סאלוניקי, 
1771 ), היה קשור, כנראה, אף הוא למשפחה זו. הפינאג־ 
סיסטן ואספן־האמנות האמריקני אוגוסט בלמונט [קודם 
לכן: שנברג] (נולד בשנת 1816 באלציי, גרמניה, ונפטר 
ב 1890 בניו־יורק), שהיה הסוכן של בית רוטשילד בניר 
יורק ונציגן של אה״ב בהאג ב 1853/8 , השתדל לבסס את 
שייכותו למשפחת־ב׳ האמסטרדאמית בכרך מפואר, שהוציא 
על תולדותיה של משפחה זו בעריכתו של ריבארד גוטהייל. 

- 1 ) 00 •א ; 59 , 1 , 713711103 ) 011 ) 0 137111011 (<):>$ 2 >> 268 > ,ז 6 ח 8 נ> 1 א .£ 

בלמניטים ( 86160101165 , מיוו׳ ״■ס״■!!£.׳׳: 81 , חץ או רומח- 
הטלה), בפאלאונטולוגיה — סידרת דיונונים (ע״ע) 

מאובנים מן המסוזואיקון. שרידים או דפוסים של חלקי 
גופותיהם נדירים מאד! ולעומת זה נשתמר מספר עצום 





1 . בעח״ח השלם (׳*יחזור לפי ר־א,-רב-נ"); 

א. זרועות: נ. ראש: נ. דוס! (פרואוסטראקחו; ד. קונוס־ 
המחיצות (פראנטוקח); ה. חרטום 
2 . חתר בחרטום ׳*ל בלטניט: 

א. פראנט 1 יזח ; כ. סיפח : נ. קונת־העיבר ; ר. חרטום 



915 


כלמניטים — כלן, (ז׳ן ז׳דזן! שרל) לואי 


916 


מקליפותיהם המאוילנות, וביחוד מחלקיהם החרטומיים, והם 
מן השרידים האפיינים לתקופתם. 

קליפודהב׳ מורכבת מ 3 חלקים: 1 ) הרטום ( 1 ת 11 ז 051 ז) 

דמוי סיגארה, אלה. ראש־חץ או ראש־רומח (מכאן שמו של 
בעה״ח), שארכו מגיע במינים אחדים עד 2 /< מ׳! הוא בנוי 
גבישי-קאלציט בצירוף עלים דקים של חומר אורגאני! 
החריצים שבצידיו הם, כנראה, דפוסי מקומות־האחיזה של 
סנפירים. שרידים מאובנים אלה נקראים בפי העם "חיצי־ 
רעם״ או ״אצבעות־שדים״! 2 ) קונום־המחיצות (- 0 חז£בז 11 ק 
"סס), שהוא מחולק ע״י מחיצות קעורות לקובות־גאז ושהיה 
נתון בתוך חלל קונוסי בקצהו העליון של החרטום! על־ידי 
התמלאותן של הקובות באויר או במים או ע״י התרוקנותן 
מאויר או ממים שימש הקונוס כאבר של ויסות הידרוסטאטי 
בשעת שחייתו של בעה״ח, בעוד שהחרטום שימש, כנראה, 
כעין הגה! 3 ) דופן (ת 0 :> 3 ז 0051 זק), עלה גירי או קרני, 
שקצהו נתון בפי הקונוס. קליפתם של הב׳ היתד, מוגבלת 
לצד הגבי של הגוף, בדומה לקליפת הדיונונים בעלי־עשר־ 
הזרועות שבזמננו, ומסתבר שכזו האחרונה היתד, אף היא 
קליפה פנימית — נתונה כמעט כולה בתוך כיס שבעטיף. 
הב׳ השתייכו בלא ספק לדיונונים הדו־זימיים, אך אין ודאות 
גמורה בדבר, שהיו בעלי עשר זרועות. צימצום הקליפה, 
התאמת הזרועות לתפיסת־טרף והתאמת החרטום לצרכי־שיט 
או לשימוש כנשק מעידים על אורח־חיים של שחיינים־ 
טורפים. ריכוזים המוניים של שרידי קליפות של ב׳ במקומות 
מסויימים מוסברים כעדות ליצר־הטרף, שגרם גם למלחמות 
בינם לבין עצמם ("שדות־קרב של ב"׳), מצד שני הושמדו 
הב׳ בהמוניהם ע״י טורפים חזקים ומהירי־שיט מהם! בתוך 
כריש מאובן מן הליאס נמצאו כ 250 שרידים של חרטומי־ב׳. 

מיני־הב׳ מופיעים לראשונה בפרמיון (מיסיסיפיון), הם 
מתרבים מאוד מן הטריאס עד הקרטיקון העליון וחוזרים 
ונעלמים בראשית האיאוקן. — בא״י נמצאו שרידים נדירים 
של ב׳ ביורה של המכתש הגדול ובקנומן של הכרמל. 

, 17010311 ? .( ; 1922 , 171171111:0111 ־ 1 00:1110 ( 017 ,/סגא 

. 1952 , 755 — 751 , 1-11 , 0170111010817 <} 117 7 70110 

א. פר. 

בלם#, אברהם בו מאיר — 6$ ״ז 831 86 חז 3113 ז^ 

׳ : ע * ז י צ • 

(שנות ה 50 של המאה ה 15 , לצ׳ה [ 006 ^ 1 ], מדינת־ 

נאפולי — 1523 , פאדובה), רופא, פילוסוף ומדקדק עברי. 
אביו זקנו, אברהם דבלמש ה״ראשון" (נפטר ב 1489 ), היה 
רופא־החצר של המלך פרנאנדו 1 מנאפולי, וגזבר 6 פעמים 
בכתבי־המלכות בין 1463 ו 1480 . ב׳ קיבל רשות מיוחדת מן 
האפיפיור אינוצנטיוס וווע לעמוד לבחינה באוניברסיטה 
בנאפולי ב 1492 , והוכתר בה בתואר דוקטור לפילוסופיה 
ורפואה. כשגורשו היהודים ממדינת נאפולי (ב 1510 ) הלך, 
כנראה, לאיטליה הצפונית. בפאדובה נתמנה כרופאו הפרסי 
של החשמן גרימאני, שהתעניין בספרות העברית ובספרייתו 
אף נמצאו כתבי־יד עבריים מרובים (בכללם מספרייתו של 
פיקו דלה מיראנדולה). בפאדובה שימש ב׳ גם כמרצה לפי¬ 
לוסופיה באוניברסיטה. 

בהקדמתו המחורזת של ב׳ לספרו "מקנה אבדם" אנו 
מוצאים הערה ביקרתית על יהודי־ויניציאה, שלא התעניינו, 
כנראה, ביותר בבלשנות ובפילוסופיה: "משכימים ומעריבים 
לבית־המדרש / ולא מצאתי עגל אשר בעגלתי לחרוש יחרש". 
לעומת זה היה מלא התפעלות מן המדפיס הנוצרי דניאל 


בומברג (ע״ע): ״הוא איש נוצרי ואת האלהים הוא ירא / 
ובשם ישראל לא יקרא / לא עמדו רגלי אבותיו תחת הר 
סיני / אך אליו שמתי כל מעיני". בומברג עורר את ב׳ 
לחבר את ספר־הדיקדוק שלו "מקנה אברם" ולהוסיף עליו 
תרגום ללאטינית, והמקור בצירוף התרגום יצא לאור בהי¬ 
דור מרובה בוויניציאה בסוף 1523 , חדשים אחדים אחר 
פטירתו של המחבר. הפרק האחרון (על טעמי־המקרא) 
נשלם ע״י קלונימוס בן דוד (גם הוא רופא). ב״מקנה אבדם" 
מסתמך המחבר על המדקדקים אבן ג׳נאח ואפודי. הוא מזכיר 
את ״קראטילוס״ לאפלטון (הדן במשמעות של המלים) — 
מה שמעיד על התעניינותו בתורת־הלשון של הוגי־הדעות 
היווניים. משנתו בדיקדוק מבוססת יותר מדי על תורת־ 
ההיגיון, ומשום כך — וגם משום הרצאתו המופשטת ונסיונו 
להשתמש בתורת־הלשון הלאטינית לשם ביאורם של עניי¬ 
נים שונים בדיקדוק העברי — לא עורר הד חזק בספרות־ 
הדיקדוק העברית. חשוב הוא נסיונו לקבוע את התחביר, 
שלו הקדיש מדור מיוחד בשם "שער ההרכבה והשמוש". 

ב׳ עסק גם באסטרונומיה, וכן תירגם ללאטינית כמה 
מכתביו של אבן רשד. 

גרץ—שס״ר, דברי ימי ישראל, ז׳, 41 . 114 , 145 ! ח. מיכל, 

אור החיים, 158 ! גירונדי, תולדות גדולי ישראל, 30 , מס׳ 73 ! 

, 0055 . 1 ־ 1 ; 177,207 , 140 ,ח 10 'ז>[:> 5 . 2 ,ח/ו XX ,"(!"■ו 11-0 :*ז£ 

, 206 . 17 95 , 110 ,• 5101050111101601 ; 118 . 10100 ) 11 ( 001110 

.׳ 35 ;( 4188 .זא) 667-8 . 001 .. 80111 . 1 ס 0 ; 581 , 348 , 334 

211171 1111 . 10 110771 1100 ) 11 ? 111111110 סס זק 5 . 110117 017 , 8301101 

,( 11 , 1010701107 ./>>>/ 1 ־ 01 , 060 ^ 110 1111,1 10101 ^ 5 ;ח 1 ) וו/ן . 16 

. 235 , 228-230 
יה. ל. 

בלן, (!ץ ז׳חף ערל) לואי — 165 ז 013 ו 1 קש 5 נ>ן 630 ( 
0 ח 813 1.01115 ( 1811 , מאדריד — 1882 , קאן) 

מדינאי, היסטוריון וסוציאליסטן צרפתי. בשנות־חייו הרא¬ 
שונות של ב׳ שירת אביו בממשל של יוסף בונאפארטה 
בספרד. אחר נפילתו של ממשל זה נמצאה המשפחה, שחזרה 
לצרפת, במצוקה חמרית. ב׳ למד משפטים והשתכר חלק 
מהוצאותיו ע״י עבודות־העתקה ומתן שיעורים פרטיים. 
בכתב־העת שיסד בשם $£ז§ 0 זק הדפיס ב 1839 

את מחקרו המפורסם "אירגון־העבודה" (ת 10 ] 1$3 ת 83 ז 0 ע 
37311 ״ 1111 ). שנים אחדות לאחר מכן פירסם את ספרו 
״תולדות עשר השנים 1830 — 1840 ״ ($ח 3 16 ! £ז 1$101 !? 

1840 — 1830 , 5 כרכים, 1841 — 1844 ! המהדורה השתים־ 
עשרה: 1877 — 1883 ), שבו תיאר את הבעיות המדיניות 
והחברותיות של אותה תקופה ותקף את המונארכיה של יולי. 
בשנת 1847 נמנה עם עורכי העיתון השמאלי 1€ תז £0 ־>£ 1.3 
ובשנה שלאחר מכן נעשה חבר הממשלה הזמנית של 1848 . 

כחבר־הממשלה דרש ב׳, שהממשלה תבטיח עבודה לכל 
מי שאין ביכלהו להשיגה במקום אחר ושתקים מיניסטריון 
מיוחד לקידמה. לאחר זמן מועט הוכרח לעזוב את הארץ 
כחשוד בקשרים אל תנועות מהפכניות. ב׳ נשתקע באנגליה, 
שבה שימש ככתב של עיתונים, וישב בה עד נפילתו של 
נאפוליון ווו בספטמבר 1870 . כאן גם השלים את חיבורו 
המונומנטאלי "תולדות המהפכה הצרפתית" €־ו! 5:0 ! 9 
9315£ מ 3 ז£ ח 10 ז 0111 ׳\ £0 13 , 12 כרכים, 1847 — 1862 ! מהדורה 
חדשה, 1878 , 15 כרכים). ב 1871 נבחר לאסיפה הלאומית 
כחבר השמאל הקיצוני, אך בימי המרידה של הקומונה של 
פאריס נפסל בעיני המהפכנים משום התנגדותו להתקוממות. 




917 


בלן, (ז׳ן ז׳וזף שרל) לואי—בלגהים אן בליגדהים 


918 


משנת 1876 עד שמת היה חבר של בית־הנבחרים, וב 1879 
יזם בו הצעת החלסה בדבר מתן חנינה לקומונארים. ב׳ 
היה מדינאי טהר־לב, בעל עט מזהיר, וידוע כאיש שמנהגו 
פשוט וחביב. 

ב׳ דן לחובה את המשטר החברותי של זמנו, שראה אותו 
מיוסד על ההתחרות ועל הניצול. נדמה, שהוא הראשון 
שהשתמש בצרפת במלה קאפיטאליזם. סבור היה, שאת 
המשטר הקאפיטאליסטי יש להחליף במשטר מיוסד על 
אחווה, אהבה ושיתוף־פעולה. לכל אדם יש להבטיח עבודה 
( 37311 ־ 11 311 011 ־ 111 ). האמצעי המכוון ביותר לתכלית זו* הוא 
הקמתם של "בתי־מלאכד, חברותיים" (א 01311 ס 5 5 ־ 3101101 ) 
מטעם המדינה, שיירשו בהדרגה את מקומם של בתי־המלאכה 
הפרטיים. המדינה חייבת לתת לבתי־המלאכה החברותיים 
אשראי בלא ריבית. כן חייבת היא לחוקק חוקים, שיסדירו 
את ניהולם של בתי־מלאכד. אלה, ועם זד. היא צריכה לדאוג 
שינוהלו לטובת הכלל. בתי־המלאכה צריכים להתאחד באיר־ 
גון אחד בצורת פדראציה גדולה. הם צריכים לייסד חברה 
לביטוח לשם כיסוי ההפסדים של כל ביודמלאכה בודד, 
וחלק מרווחיו של כל בית־מלאכד, חברותי יופרש לצורך זה 
לקרךביסוח. 

כחבר של הממשלה הזמנית, שכל החברים הבורגנים שבה 
הגו אי־אמון אליו, היד. ב׳ נטול־יכולת להוציא לפועל את 
תכניתו. במקום בתי־המלאכד. ד.חברותיים, שב׳ לימד 
זכות עליהם, הקימה הממשלה בתי־מלאכד. לאומיים ( 5 זש 1 !שז 3 
^ 10031 ! 03 ), שלא נוהלו לפי עקרונותיו של ב/ 

01 1/10 80 , £403131 .£ ; 1904 , 81000 / £001 , 1 ) 154114100 

!'0014000 40 801111 81000, 1922; 14. ?4411*0, 1.0141! 810>>0 4111 

110^1/0001100 <101 010400000 50x1011101141, 1929; ]. א• 

143/14011, 1-140 800)101, 8000144110)1 0 / 1848 0,4,1 111 800000110 

41 ( 10011 , 1913, (2 7015 .) ; ?. £ 0114 /, 801441 81000 14011 <140 

- 1 ק* 4 זסתז £4 " ,/ 51164/04 .£ ; 1926 , 4848 ססס 80001141400 

.<ןק . 1940 , 11 . 1.01 , 1001010 0 ( 11101 ( 1 '!> 1000/01 /) " 115014 * 1 

.( 133-134 

א. ז. 

בלנדרטה, ג־רךג׳ד — 8130011313 10 §ז 010 ; גם - 4 ןש 3 ז 1 >מ 813 

813011/313 — ( 1515 ״, סאלוצו, פיימונט — 1588 ״, 
טראנסילוואניה), תאולוג אוניטארי. ב׳, בן למשפחת־ 
אצילים, התקרב בצעירותו אל החוג של חוקרי־הדת האיטל¬ 
קיים׳ שבהשפעת הרעיונות החדשים של הרפורמה ושל 
התחיד, התחילו מותחים ביקורת על עקרונות־הנצרות ונלחמו 
על ראציונאליזאציה יסודית של דת זו גם בגילויה הקאתולי 
וגם בגילויה הפרוטסטאנטי. — ב 1533 סיים ב׳ את חוק־ 
לימודיו ברפואה במונפליד. ונעשה רופא־נשים. כשחזר 
לאיטליה נרדף על־ידי האינקוויזיציה וברח — עם כמה 
מחבריו — לז׳נווד. ( 1556 ). בעיר זו התפלמס עם קאלווין 
בדבר משמעותו של השלוש (ע״ע), שלדעת ב׳ לא ציין 
שלושה פרצופים נפרדים. תשובתו של קאלווין על טענותיו 
של ב׳ נתפרסמה ב 1559 , אך בינתיים העתיק ב׳ את מושבו 
לפולניה ( 1558 ) משום שחשש מפני רדיפות מצד קאלווין. 
בפולניה ריכז סביבו ב׳ אותם מן הפרוטסטאנטים, שהת¬ 
ייחסו מתוך ביקורת אל עקרון־השילוש ונקראו בשם "אוני- 
טאריים״(= מאחדים) משום שהטעימו את האחדות הגמורה 
בטבעו של האל, בניגוד להשקפה המסרתית של הנצרות, 
הרואה באל שלושה טבעים— של האב, הבן ורוח־הקודש—, 
שמתאחדים למהות אחת. ב׳ נעשה מנהיגם של פורשים אלה 
וייצג אותם בוועידות הכנסייתיות, שנתקיימו בפינצ׳וב 


[ 7 \ 20 שמ 1 ? 1 ( 1558 ) ובקסיונז׳ | 51%2 .£| ( 1560 — 1562 ). 
באותו זמן נתחבב גם על הנסיך ראדזיורל ונעשה הראש 
של כנסיית־הרפורמאציה בפולניה הקמנה. ב 1563 התיישב 
בסראנסילוואניה ושימש רופאו של הנסיך יוהאן זיגמונד: 
בעזרתו של זה האחרון, ואח״כ — בעזרת הנסיך כריסטופר 
באט 1 רי — הפיץ כאן את דעותיו. בין השאר נתיידד כאן עם 
ההגמון פראנציס דויד, וביחד עמו דאג לאירגון הקהילות 
הראשונות של האוניטאריים. אך לאחר זמן נסתכסך עמו 
משום חילוקי־דעוח בשאלת אלהותו של ישו הנוצרי: פראג- 
צים דויד בא לכלל כפירה בדבר, מתוך הנחת אחדותו הגמורה 
של האל, ואילו ב׳ היה סבור, שיש לדגול בעקרון־אמונה זה, 
בעיקר מטעמים מדיניים. בסופו של דבר, נאסר דויד ומת 
בכלא — כנראה, באשמת ב׳. כתוצאה מכך נתרופפה במידה 
ניכרת השפעתו של ב׳ על האוניטארים, ואפשר שמתוך כך 
נקט בסוף ימיו עמדה ספקנית בשאלות־הדת ואף התקרב אל 
הקאתוליות (היה ידידם של הישועים, שבאותם הימים הת¬ 
חילו באים לפולניה), אך נראה, שלא חזר לאמונה זו. סופו 
של ב׳ נשאר עטוף מסתורין: לדבריו של הכומר הישועי 
ןויק נחנק ונשדד ב׳ ב 1588 ע״י נכדו. 

ספרו העיקרי של ב׳ הוא החיבור: .על ההכרה המוטעית 
והנכונה של האל האחד, של האב, הבן ורוח־הקודש" (שם 

830011 11115 ז 1 ק 8 1 ש 81111 , 15 ־ 311 ? , 001 1101115 3 ־ 701 01 3153 ) 

1567 , 0080111004 ), שבו התפלמס נגד עקרון־ד־,שילוש והט¬ 
עים את הקשר שבין השקפותיו על בעיה זו ובין השקפות 
דומות של קודמיו- כגון יואכים מפלוריס, אראסמוס מרוטר־ 
דאם, מיגואל סרוטום, ועוד. 

ע /• 

11 > 1/100040 10110 > 0 1000 ) 0 10110 > €000000010040 , 1343/04 * 61 . 0 
- 01/10 יד) . 8 . 0 1/00 80100 4001 ! 114 > , 14464114 ; 1814 ,. 8 . 0 
, 11304 * 9 ^ .!/ ; 116 ,( 18401 ] 10 ^ 10010 < ־ 7 140 ) 11 ( 7.01110110 £41 
, 1 ! 51 ׳*' 110 ז 11010-80 ס . 5 ; 1850 , 1 ,11 ((/<) 0£00 ו 8 4011-10101100100 
. 16 401 01100100 ( 1 400 010/410/110 ^ 100 2140 1401100111411100 (} 
, 1 } £4$1$411/1 " 1401140100 810110 " 0/100 ) $ ך) 10/10/114040011 

.( 1931 
י. ב. ם. 

בלנל׳ים ( 8100110110 ) או בלינז־הים ( 811011110110 ), כפר 
בבאוואריה על הדאנובה, סמוך לעיירה הכשטט 
( 50 ק״מ צפוניודמזרחית לאולם), שנתפרסם על שם הקרב 
שנערך בקירבתו ב 13 באוגוסט 1704 (במלחמת הירושה 
הספרדית) בין הצרפתים והבאווארים, מצד אחד, ובין האג- 



919 


בלנהיים או כלינדהים—בלמפוריים 


920 


גלים, האוסטרים והגרמנים, מצד שני. הקרב נקרא על שם ב׳ 
ע״י הבריטים, בעוד שההיסטוריונים הצרפתיים והגרמניים 
קוראים לו "קרב הכשסם". הצבא הצרפתי־הבאווארי היה תחת 
פיקודם של הגנראלים טאלאר ( 1 )ז 3113 יך) ומארם! (ת 51 ז 3 ^) 
והנסיך הבוחר מאכם עמנואל מבאוואריה. מרלביירו, המפקד 
של הצבא האנגלי. התקיף עם חיל־פרשיו את המרכז של 
הצבא הצרפתי של טאלאר, פרץ אותו ושבה את הגנראל עם 
11,000 חיילים ו 100 תותחים, בעוד שהנסיך איג׳ן מ 9 ו!יה 
(ע״ע), מפקד הצבא האוסטרי־הגרמני, היכה באגף הצפוני 
את הגנראל מארסן ואת הבאווארים. מספר החיילים בכל 
צד היה בערך 50,000 . מספר האבידות (חללים ופצועים) 
של הצרפתים־הבאווארים (חוץ מן השבויים) הגיע ל 14,000 
ושל האנגלים והגרמנים — ל 12,000 . כתוצאה מקרב־ב׳ נפלה 
באוואריה בידי בעלי־הברית. 

כאות־הכרה על נצחונו המכריע העניקה אן, מלכת* 
אנגליה, למארלבורו את האחוזה הגדולה וודסטוק (- 1 >י> 0 ^ג 
0 ( 5100 ), הסמוכה לאוכספורד, ובה הקים מארלבורו׳ את 
ארמון־ב׳ ( 31306 ? 1 ח 1 :>ו 1 תש 81 ) המפואר, שהוא אחד מן 
הבניינים המפורסמים באנגליה. בו נולד וינסטון צ׳רצ׳יל. 

; 1941 ,(. 8 /כרך 11 ) < 11111 :>ז 01111 ח 310 ח 1 /^ 

. 1930 . 0 

בלנוגלוס ( 5 ! 0810$$1 ו 83131 ), הסוג הנפוץ ביותר בבעלי 
המיתר־למחצה ( 1313 )־ 1 סו 101 וז 1 ש 1 ?) שבמערכת המית־ 

ריים (ע״ע) והאפייני ביותר לבודמערכת זו. הוא תופס מעין 
עמדת־ביניים, שמקשרת את חסרי־החוליות אל המיתריים. 
מבחינת מראהו החיצון הוא דומה לתולעת ! מיניו הקטנים 
הם בעלי אורך של 2 0 ״מ, בעוד 
שמיניו הגדולים מגיעים לאורך 
של 2 /< 2 מ׳. כולם חיים בים, 
במים רדודים! מינים אחדים 
נמצאו לאורך חופי א״י. 

גוף־הב׳ הוא ססגוני ומכו¬ 
סה ריסים, והוא מחולק באופן 
בולט ל 3 איזורים: חדק, צווא¬ 
רון, גודד, (ציור 1 ). גם חלל־ 
הגוף מחולק ל 3 מקטעים, אחד 
בכל אחד מ 3 האיזורים. באיזור 
האחורי של הגוויה ניכרים סי¬ 
מני חלוקה לטבעות, בדומה 
לגופו של השלשול (ע״ע), אלא 
שחלוקה זו היא חיצונית בלבד. 
מלבד תאי־אפידרמיס רגישים 

זו ע 

לגירויים שונים אין לב׳ אברי- 
חושים מיוחדים. ההצדקה העי¬ 
קרית לצירופו של הב׳ למערכת 
המיתריים היא מציאותה של 
בליטה (סתומה בקצה), שיוצאת 
מן המעי ומופנית קדימה אל 
חלל־החדק (ציור 2 )! מוצאה 

ציור ו 
בא 5 אנונ 5 ום 

!. חדיז; 2 . צווארו!: 3 . סדקי־זיטים 

4 . איזור הזיטיש וב 5 וםיון־הםיו; 

5 . איזור־וזכבד: 6 פי־הטנעת 



אקטודרמאלי, תאיה התפוחים דומים לתאים של מיתר־גב 
טיפוסי, ויש לראות בה את ראשיתו של מיתר־הגב ("מיתר- 
למחצה"). סימני־קירבה אחרים בין הב׳ ובין המיתריים 



ציור 2 

הח 5 ה ה?רטי ׳ 52 נופו ׳ 2 < הגא 5 אנ!נ 5 ו 0 (סרטה) 

1 . פס־עצניש גבי: 2 . צווארו! : 3 . חדה: 4 . טיתר־הנב ; 5 . פר■: 
6 . סס־עצבים בטני: 7 . סדהי־זיםים ׳ 58 ה 5 וע 


פיו של הב׳ נמצא בצידו הבטני, בבסיס החדק בחיפוי 
הצווארון. באמצעות החדק השרירי שלו מתחפר הב׳ בחול, 
הנכנס דרך הפה הפתוח ויוצא דרך פי־הטבעת שבקצה 
האחורי של הגוויה. אחר הצווארון משתרע איזור הזימים 
בצד הגבי של הגוויה! פתחי־הזימים מוליכים אל שקי-זימים, 
הנפתחים לתוך המעי. בלוטות־המין הן שלפוחיות מרובות, 
שהן בולטות בשתי שורות ארכיות מצידי־הגוויה! הזכר 
והנקבה נבדלים זה מזה בצבע ובצורה. באמצע איזור־הגוויה 
נראות מן החוץ שתי שורות־גבשושיות של בתי־שקע אטומים 
של הכבד. מערכת־הדם מורכבת משני צינורות ראשיים: 
בטני וגבי, שהם מקושרים זה בזה ע״י צינורות צדדיים. מעל 
למיתר מתרחב הצינור הגבי לסינום, ומעליו נמצא מעין 
כים־לב שרירי, שמזרים ע״י התכווצויותיו את הדם. מערכת־ 
העצבים מורכבת משני סעיפים ראשיים לאורך הגוף, גבי 
ובטני, שהם מחוברים זה לזה ע״י שתי טבעות — אחת 
באיזור הצווארון ואחת באיזור החדק. פסי-העצבים נשארים 
דבוקים באפידרמיס לרוב ארבם— סימן פרימיטיווי מאוד. 
לעומת זה נמצאים במקומות אחדים בפסי-העצבים חללים, 
שנראים בהתחלות של צינור עצבי. — הרביד, נעשית על-ידי 
הפריה חיצונית. יש מינים שהתפתחותם ישירה, ויש מינים 
שעוברים גלגול (ע״ע) מצורת הזחל ( 3 ״ 3 תז 70 ), הדומה 
לזחלים של קווצי־העור. 

ח. א. ג. 

בלנ 1 פ 1 ר י 'ם (ש 3 ש 30 זסו 1 קסת 8313 , ז. א. מעין נושאי־בלו־ 
טים), משפחה של צמחים מסידרת הסנטלניים 
(ע״ע)! כ 40 מינים של טפילים, שנטפלים לשרשיהם של 
צמחים אחרים, עפ״ר בצלם של יערות־עד. הב׳ הם חסרי¬ 

• ו 

בלורופיל, ובעיקרם הם תפרחת גדולה מרובת־פרחים ובעלת 
עטיפה, שמשווה לתפרחת צורה של בלוט (מכאן השם). בל 
פרח נושא אבקנים או עלי; הפרי קטן והזרעים מחוסרי■ 
קליפה. עפ״ר יש לצמחים אלה קנה־שורש בצורת פקעת 
שממנה הם מצמיחים שרשים קצרים או זיזים, שנצמדים אל 
שרשי פונרקאיהם. פקעות אלו מכילות במינים מסויימים 
עמילן, שהוא ראוי למאכל, ובמינים אחרים — חומר דונגי: 
בלנופורין, שמכינים ממנו גרות או משתמשים בו כמשחה. 
צמחים משונים אלה, שנראים כפטריות, נחשבו לפנים כגידו¬ 
לים בגופי פונדקאיהם או כגילויים של תופעות חולניות 








921 


כלנופוריים — בלנקי, לואי אוגיסט 


922 


בצמח. מחמת התנוונות אבריהם של צמחיה׳ קשה ביותר 
למיין משפחה זו, שתפוצתה הגאוגראפית ?זקפת את האיזו־ 
רים הטרופיים והתת־טרופיים של רוב היבשות (באירופה 
אינה מצויה). — בזמננו מחלקים אותה ל 3 תת־משפחות: 
( 1 ) 13 } 101£ ז 28 ״ 3 ׳ 1 — באמריקה, שכוללת את המין הברא- 
זילייני 011138116 1 ס 10 ץ< 1 ק 110 ק<ע,הנטפל לשרשיהם של עצי- 
מימוסה והמצטיין בתפרחתו הגדולה ובפקעות קנה־שורש 
גדולות, שמשקלן הוא, כרגיל, 100 — 250 ג׳, אך שלפעמים 



בא 5 א;וס 1 דיים 

א. 3 פונ 51 !פפ 3 ז 110 נ! 0 ח 8313 : 1 . תפרחת זכרית: 2 . פרח זכרי: 3 . פרח 
נקבי: 4 . חתי-אורד בפרי: 5 . ניצנים ב׳&לבי־הב׳טלה שונים 

ב. 1011126116 זז 11 זץ 11 ק 110 ק 1.0 :ו. צסו! פורח; 5 םע 5 ה — פרחים זכריים, 
5 םםה—נקביים: 2 . פרח זכרי: 3 .— 4 . פרחים נקביים: 5 . חתר־אורר 

בפרח נקבי: 6 . זרע 

הוא מגיע עד 12 ק״ג: ( 2 ) 13 ס 11 קס 83130 — באסיה הדרומית 
ובאוסטראליה! ( 3 ) 71100010813 — באפריקה המערבית. 
אפריקה הדרומית עשירה בסוגים של ב׳, כגון - 0 ז!$ץ 1 א 
61311101 <* ו 6 זץ 11 קס 0 ! 53 . זה האחרון כולל את המין - 5.830 
801063 , האדום כדם, נטפל לשרשי עץ־השיטה ומעלה ריח 
רע, דומה לזה של בשר־דגים רקב. 

גודל איזור־התפוצה של הב׳ מעיד על קדמותה של מש¬ 
פחה זו. מיעוט־מיניה ביחס לריבוי־סוגיה הוא סימן לשקיעתה 
וניוונה. קשה לברר את מוצאה ואת דרכי התפתחותה מאחר 
שמן הב׳ — בצמחים, שהם חסרים חלקים מעוצים — לא 
נשתיירו מאובנים. 

ם. 

3 לגיטים. ע׳־ע זיבה. 

3 ל;ק, #מואל ליב (נו׳ תרנ״ג/ 1893 . דונאיבצי, אוקראינה), 
מספר עברי. בילה את שנות־געוריו בבסאראביה, 

ואחר־כך השתקע באה״ב, שבהן הוא עוסק בהוראת הלשון 
העברית ב״גראץ קולג׳" בפילאדלפיה. את סיפוריו התחיל 
מפרסם בתרפ״ג. ב׳ הוא המשורר של הערבה הבסאראבית. 
ספריו: "ערבה"(תרס״ו),"צאן"(תר״ץ),"אדמה"(תרצ״ב), 
"נחלה"(תרצ״ג) ו״מושבה"(תרצ״ו), הם שירי־הימנון לעמל- 
האדם ולברכת־האדמה. בספרים הללו מספר ב׳ על יהודים 
מתאכרים, שכובשים את הערבה בכוח עמלם ומכים שורש 
באדמת־בסאראביה הדשנה. בציוריות מרובה ובלשון קלה 
ושוטפת תיאר ב׳ תמונה רחבה של חיי שלווה והוד, שיש 


בהם מהנאת העבודה ופדיונה — אידיליה איכרית רוויית 
אהבה ואחווה בין האדם והחי, שאין בדומה לה בספרות 
העברית. בכשרון בולט, אף אם בהצלחה פחותה מזו, כתב 
ב׳ גם חזיונות לבני־הנעורים וסיפורים על זוועות המהפכה 
באוקראינה ("בשעת חירום", תרצ״ב) ומחיי המהגרים באמ¬ 
ריקה ("מיסטר קונים", תרצ״ד! "אי־הדמעות", תש״א). 

בלנרןד.  813003 

03811116 16 > 81300116 — ( 0 1185 — 1252 ), מלכת־ 

צרפת. ב׳ היתה בתם של אלפונסו ¥111 , מלך־קאסטיליה ושל 
הנסיכה אלאנור, בתו של הנרי 1 , מלך־אנגליה. ב 1200 
נישאה ליורש-העצר הצרפתי לואי, שאח״כ נעשה המלך 
לואי 111 /ו( 1223 — 1226 ). ב׳ ילדה לו 12 (או 13 ) ילדים, שמהם 
נשארו בחיים ששה, אחר מותו המוקדם של בעלה שלטה ב׳ 
בשם בנה הקטן לואי צו (ע״ע) במרץ ובתבונה ( 1226 ־ 1234 ) 
והתגברה על כל הקשיים, שעמדו בדרכה: ב 1226 דיכאה מרד 
של גדולי־האצילים. ב 1229 שמה קץ למלחמות האלביגנזים 
(ע״ע) וב 1230 הכשילה את נסיונו של הנרי 111 , מלך־ 
אנגליה, לכבוש שטחים בצרפת. עד מותה נשארה היועצת 
החשובה ביותר של בנה. 

. 1939 ) 1 > . 8 , 81100 . 1 \ 

3 לגקי, ז׳רדם אתלף — 01 ף 8130 116 ק 0101 \>- 610016 ן — 
( 1798 — 1854 ), כלכלן צרפתי. ב׳, שהיה אחיו של 
לואי־אוגיסט בלנקי(ע״ע), ירש את מקום רבו ז׳אן־באפטיסט 
סי (ץ 53 ) ב״קונסרוואטוריון לאמנויות ולאומנויות״ ( 1833 ), 
ואף היה חבר של האקאדמיה למדעי הרוח והחברה. בחיבורו 
הידוע ביותר "תולדות הכלכלה המדינית מימי־קדם עד 

ימינן״ ( 168 18 ב 1 ק 6 !) , 116 ן> 01111 ק 1600000116 116 91810116 

0018,1838 ( 008 03 ן> 08 [ 3001608 ; מהדורה חמישית: 1882 ), 
קישר באורח מעניין את תולדות־הכלכלה ואת תולדותיה 
של תורת־הכלכלה. ב׳ התעניין מאוד בשיפור מצבם של 
המעמדות העובדים, וכתב מחקרים על תנאי-חייהם ולימד 
זכות על פעולה ממשלתית לשם הגנה על הפועלים. כתומך 
בחוסש־המסחר נבחר לבית־הנבחרים של צרפת כציר של 
בורדו( 1846 ). כתביו כוללים: "קיצור ההיסטוריה של המסחר 
ושל התעשיה״ ( 16 ) 61 0001016106 10 > 111810116 '! 116 8680016 
1826 , 1081116 >מ 1 ' 1 ), ו״תקציר אלמנטארי של הכלכלה המדי¬ 
נית" ( 1826 , 06 {> 01111 ק 600000116 '!> 616016013116 16018 ?; 
מהדורה שלישית: 1857 ). 

7 * 31 7 * 71(14x11 *¥ *//־מ 7 * 31 — 15<: 1100^0, "/• 810x4x1 ׳*\ 3 ז£ 

147 } ז* 11 ^ 0117171 !} " 3 * 111412 * 5 7 * 11 * 717 }/ ח * 14** 4*5 1x1*7x0110x01 
, 1910 . 01 ׳\ . 3 ,) 11 * 13 * 0 * 5 1711* 14x11 סח 0 ) 110*10x0101 

.( 349-352 

בלנקי. לואי אזניסט — 01 ^ 8130 020810 \>- 8 ! 0 - 
לדת בסכנה״). בתחילת 1871 נאסר שוב׳ ולא יכול היה 
להשתתף בקומונה של פאריס, אע״ם שנבחר כחבר בגוף זה. 
אחר הקוימונה של 
פאריס נידון למאסר־ 
עולם, אך שוחרר 
ב 1879 בהשפעתה של 
תעמולה ניכרת לטו¬ 
בתו, שהגיעה לשיאה 
עם בחירתו כציר של 
בו׳רדו. אבל בית- 
הנבחרים פסל בחירה 
זו ( 1879 ). ב׳ נקבר 
בבית־הקברות 6 ז 6 ? 
ש 1315 !ש 03 בפאריס, 
שבו קבורים רבים 
מגדולי־צרפת, וב־ 
1885 הוצבה שם לזכ¬ 
רו אנדרטה של ארד, 
מעשה ידיו של ז׳יל דאלו. 

ב/ שדגל בקומוניזם, היה סבור, שהקמתה של חברה 
קומוניסטית לא תהא אפשרית אלא מתוך הריסתו של 
המשטר הקאפיטאליסטי באמצעות התקוממות מזויינת מאור¬ 
גנת, לשם הצלחתה של התקוממות זו אין צורך בתנועה 
מהפכנית של המונים, אלא באירגונים חשאיים קטנים של 
חברים מזויינים, שנבחרו לתפקידיהם בהקפדה יתרה. המת¬ 
חקה על שרשיו של רעיון הדיקטאטורה של הפדולטאריון 
יגיע עד ב׳. אחר מותו של ב׳ הוסיפו תלמידיו, בהנהגתו של 
אדואר ואיאן ( 341301 ^ לקיים מפלגה מיוחדת 

("בלאנקיסטית") בתוך תנועת־הפועלים הצרפתית. בתחילת 
המאה ה 20 נתמזגה מפלגה זו במפלגה הסוציאליסטית 
המאוחדת הצרפתית. 

מאמריו של ב/ שנתפרסמו ב״המולדת בסכנה , / יצאו 
לאור גם כקובץ מיוחד ב 1871 . מסותיו הכלכליות כונסו 
בספר בעל שני כרכים בשם $00316 שטן) 1 אז 0 ("ביקורת 
חברותית״). 1885 . כן כתב 166 ס 1 ־ו?? 0 61 166 6x1:1396 חז\ 1/1 
(״הצבא המשועבד והנדכא״), 1880 . בנובמבר 1880 ייסד את 
כתב-העת £43106 1 א , 0164 1 א ("לא אל ולא ארוך). 

• 81 ; 1920 ,. 8 . 4 , 21730$ .£ ; 1897 ,) 01 ))} £0 '£ ,ץ 60 } 06 . 0 
; 1955 ,) 11 -) 11 ) 8 0 8 . 4 ,. 14 ; 1921 ,. 8 ■ 4 •זש 8 ח 3 זזזגזז 00 
■■ 14111 () ) 00 ) 5 01 80111 x 111 ) (״$/״״(״(״ 00 004 . 8 , 813500 . 5 .£ 
■ 8100111411 ! 10 , 00513 03 . 0 ;( 198-527 , 1929 .׳\ע x ,ץ 1 )) 1 
. 1954 , 8111101111 11140x11 ח 1 , $118000 .£ ; 1912 , 101 

א. ז. 

039 — 0 ־ 8130611601101 * 14 3 —( 1861 — 

1947 ), גאולוג גרמני. מפעל־חייו של ב/ שהיה 
פרופסור באוניברסיטה של סרבורג, היה חקר ארץ־ישראל, 
סוריה ומצרים. הוא ביקר בארצות אלו פעמים הרבה ושיתף 
בחקירותיו את א. אהרנסון (ע״ע) ואת י. אהרני (ע״ע)ז 
כן היה מחבריו של אוטו ורבורג (ע״ע), שעמו פעל הרבה 
לשם העמקתה והפצתה של ידיעת־הטבע של א״י. מ 1890 
עד סוף ימיו פירסם יותר מ 40 מחקרים, שדנים בגאולוגיה 
הכללית והסטרוקטוראלית של איזור המזרח התיכון, בסים- 
מולוגיה, בסטראטיגראפיה ופאלאונטולוגיה, בבעיות הרביעון 
והפרהיסטוריה, וכן באוצרות המינראליים של א״י וסביבו¬ 


תיה, כגון פוספאט, ביטומן ומלחי ים־המלח. הוא חיבר 
את המפות הגאולוגיות המודרניות הראשונות של סביבות־ 
ירושלים ( 1905 ), של המזרח הקרוב (מפה בינלאומית, 1910 ) 
ושל א״י בקנה־מידה של 1:700,000 ( 1912 ). חשיבות מרובה 
נודעת למ(נוגראםיות הפאלאונטולוגיוח שלו, שבהן נתכוון 
לסקור את כל קבוצות־המאובנים מכל התקופות. 

חיבוריו העיקריים: 0£ נ 12641 ס 0 ס 6 ז 0346 . 4 ש 010£1 ש 0 
,(^ז^ 7 \ XX .ז ¥6 - 313$403 ? . 1$64 נ 461 .זו 1 ש 215 ) $31601 נ 1 ז 16 . 9 
, 3 ) 1 כ 11 ) 313511035 ? ש 010£1 ש 0 זש 4 1$$ ־ 41 \/ ־וש 2 זט!>! ; 1905 
01301160 ? 46$0 ^ 004 34160 ז\( , 160 זץ 5 ; 1912 ,( 7 \' XXX 
-: 3£1 ו 501 סש 9155 \זס 31 א ; 1914 ,( 4 , 9 . 0601 . 6 £ 100 ז .( 143041 ) 
; 1912 , 01-430131 ( 101 004 ־ 4661 ^ 0 ש 01 ^ 301 5104100 שו 1 ש 11 
- 3 ז 3160010£ ?) 31354035 ? 6146 ז^} . 4 5661£61£3003 016 
- 40 ? 563 .ס 0460 ? 03$00 £055460 016 ; 1925 ,( 67 , 11103 ? 
; 1927 ,( 69 . 1414 ) 313$403 ?־ 160 זץ 5 . 9 06146 >! . 4 0460 ? 
3 ת 31354 ?- 160 זץ 5 . 9 ת 1340 ס- 6146£01 ז.>! . 4 81931960 016 

. 1934 , 81 . 1414 ) 

פ. א. 

3 לג 2£ , פיר םימ 1 ־ן — ש 4 ש 831130 ת 6-51010 זזש 1 ? — ( 1776 , 
ליון— 1847 , פאריס), הוגה־דעות צרפתי מן האס¬ 
כולה הרומאנטית. ב/ שעסק ביחד עם אביו בהוצאת ספרים, 
פירסם ב 1801 מסה בשם "הרגש וקשריו אל הספרות והאם־ 

נות" ( 13 3960 1 ־ז 0 ?? 3 ז 500 4305 6 ז 005146 :> 5601101601 00 
31-15 165 61 1100-31106 ), שבה העלה על נם את רוח־הנצרות. 
באותו זמן השתייך ב׳ לחוג, שבו נמצאו שטובריאן (ע״ע), 
שעסק אז בחיבור ספרו על רוח הנצרות (נדפס בכמה מהדו¬ 
רות בהוצאת ב , ), ובוגל (ע״ע), שהשפעת רעיונותיו על ב , 
ניכרת בתפיסת ההיסטוריה והחברה מנקודת-מבט תאולוגית 
ובסברה על המוצא האלוהי של הלשון. — מ 1812 השתייך ב׳ 
בקביעות להוגה של הגב׳ רקאמיה, ומתוך כך נמשכה הש¬ 
פעתו של שאטובריאן על חייו והגותו. כמו־כן היה בא במגע 
עם הרבה משאר הסופרים והמשוררים של הרומאנטיקה 
הצרפתית, ביניהם סנט־בו. ב 1842 נבחר לאקאדמיה הצרפ¬ 
תית. מכתביו יש לציין: ״קטעים״ ( 3201601$ ■!?, 1808 ); 
״אנטיגוני״ ( 1814 ) 1 "מסה על מוסדות-החברה ביחסם לרעיו¬ 
נות החדשים״ ( 1818 ). ב׳ לא השלים את חיבורו העיקרי, 
$061316 ש! 06$ ש 3110£ ? (״תחיה חברותית״), 1827/31 , שבו באו 
לידי מזיגה הרעיונות הדתיים והמדיניים־היסטוריים שלו. 
קבצי כתביו נתפרסמו ב 1830 וב 1833 ! הוספות עליהם פיר• 
סמו פרנה (ז 31006 ז?. 0 ) ב 1904 ום. ויליאן ( 70111304 \.?) 
ב 1907 . 

0111 ) 1 ) 80 - 1834 1 ) 84004 141 ) 0 1 ) 4 ) 014 ) 8 ) . 8 , 86076 . 516 

)/> / 414 1 ) 01111 ) 010 1 ) 1 ) 14 ^ 801114 , £38061 .£ ;( 1 ס 0101 ק 01 ) 1001 
)'ו 1 /ק 11010 ו/ק 10 ) 114 £1101 , 61 חתנ 3 ז? . 6 ; 1898 .שך! 56 20 ,)!)) 11 
) 01 ) 0 " ) 1/1 { 0 1 ) 0 ) 3014 ) 7/1 ,ץ $6 <] 1 ז 61 ( 1 . 81 ; 1903 ,. 8 . 8.3 ) 4 
)) 00011 ) 8 ) 8404001 , 101 ( 1161 .£ ; 1928 ,") 0 ) 11110011 ) 01 414 

. 1931 . 011 ) 0 1 ) 1 1 ) 

א. ע. ש. 

בלם, פויךריך — 81355 4 ש 1 ז 464 ? — ( 1843 — 1907 ), 
בלשן קלאסי. עבודתו העיקרית של ב', ששימש 

פרופסור באוניברסיטות של קיל וינה, היתה בשני תחומים: 

•%? 

באמנות־הנאום היוונית הקדומה ובעיבוד הבלשני של טכסטים 
יווניים, בעיקר של הנואמים מן התקופה הקלאסית. לתחום 
הראשון שייכים ספריו: 1 ) "אמנות־הנאום היוונית מאלכ¬ 
סנדר עד אוגוסטום״ ( 900 60 ) 11 ס 64$3 ז 86 ש 4 ש 415 שש 1 ז 2 016 



ייואי אוגיסט ב 5 אנהי 




925 


כלם, פרידריך — בלעם כן כעור 


926 


5 ט $1 ״ 118 ^ £נ! 2 81$ ! 2 ;(^16x20116 ) "אמנות־הנאום האטית" 
( 611$21011611 ! 86 ^ 111$ .^, 80 — 1868 , 3 כרכים! מהדורה 
שניה 98 — 1887 ב 4 כרכים). פעילותו הבלשנית בטכסטים 
היווניים הקיפה את הנאומים של היפרידם, אנטיםו׳ן, דינאר־ 
כ(ם, אנדו׳קידס, איסכינס, ליקורגו׳ס. ב׳ הוציא לאור גם את 
"סדר המדינה של האתונאים" לאריסט( ואת שרידי שיריו 
של בקכילידם. כמדכן הירבה לכתוב על הקצב בפרוזה 
האמגותית האטית ולעסוק בדיקדוק היווני. חשוב ביותר הוא 
ספר־הדיקדוק שלו על היוונית של הברית החדשה (הוצאה 
חדשה של דברונר), וכן ערך ועיבד את ספר־הדיקדוק הגדול 
של הלשון היוונית לקינר ( 111061 }.}!). חשיבות יש גם 
לעבודתו של ב׳ על ההיגוי של הלשון היוונית. 

א. ש. 

?לסיום ( 8125111$ ) הקדוש, הגמון של העיר סבאסטי 
בקאפאדוקיה! נהרג ב 316 על קידוש־אמונתו 
בתקופת הרדיפות, שנרדפו הנוצרים בזמנו של דיוקלטיינום 
קיסר. בכנסיה הקאתולית נקבע יום־הזכרון שלו ב 3 לפברואר, 
ואילו בכנסיה המזרחית ב 11 לפברואר. לפי המסופר, נהרג 
ב׳ לאחר שהתליינים סרקו את בשרו במסרקוודברזל, שבהם 
היו נוהגים לסרוק צמר, ומשום כך נעשה ב׳ פטרונם של 
סורקי־הצמר. כמו־כן מוחזק ב׳ עוזרם של החולים במחלות 
הגרון והריאה, מאחר — שלפי האגדה — ריפא, כשישב בבית־ 
הסוהר, ילד שכמעט נחנק בעצם של דג, שנתקעה בגרונו. 

בלכזקז, ך!ד — 8612500 ^! 027 — ( 1858 , סאן פראג־ 
ציסקו* — 1931 , ניו־יורקז), שחקן, במאי ומחבר־ 

מחזות אמריקני ממו׳צא יהודי םו׳רטוגיזי. אביו הופיע כבדחן 
על בימות־לונדון והיגר לקאליפוירניה בתקופת הבהלה לזהב. 
ב׳ הופיע לראשונה על הבימה כשעדיין היה ילד, והמחזה 
הראשון שחיבר הוצג כשהיה בן 14 . כשהיה בן 19 נתמנה 
כמנהל־בימה באחד מודאטרוני סאן־פראנציסקו, וכשהיה בן 
27 כבר השתתף ב 200 הצגות. לאחר ניסיון ממושך ורבגו׳ני 
בתיאטרונים של סאן־פראנציסק( וסאקראמגס( שבקאליפור־ 
ניה עבר, ב 1882 , לניו־יורק, שבה שימש מתחילה כבמאי 
ואחר־כך כמנהל ב״ תיאטרון של כיכר־מדיסון" ( 115011 ) 42 ^ 
11162116 216 נ 1 ף 5 ). ב׳ הצטיין כמעבד של מחזות לפי טעם 
הקהל בזמנו, וכן חיבר (לפרקים בשותפות עם מחברים 
אחרים) מחזות רומאנטיים, שעשו רושם חזק. העיקריים 
שבמחזות אלה הם: ץ־״ 01182 (״דיבארי", 1901 )! -־ 021 1116 ־ 
1$ > 00 1116 0£ 8 ״! 1 ("אהובת־האלים", 1902 , סראגדיה יפא¬ 
נית), 62 ־ 41 ^ ( 1904 , על נקמת־דמים של נסיכה דאלמאטית 
עיוורת מן המאה ה 5 ), תזתז 1 ז 0 ז 616 ? 0£ 0 ־ 861111 1116 
( 1911 , דראמה משפחתית ספיריטיסטית). הוא שהמחיז את 
"מאדאם בטרפלי" ואת "הגערה ממערב־הפז", ופוצ׳יני, שראה 
את המחזות הללו, השתמש בהם כביסוד לאופרות שלו, 
הנקראות בשמותיהם. 

ב 1902 שכר ב׳ את "תיאטרון הרפובליקה" ( 118110 ק 86 
11162116 ) בניו־יורק אך לסוף בנה לעצמו תיאטרון חדיש, 
שנפתח ב 1907 בשם "תיאטרון בלאסקו", ושבו עבד עד 
יומו האחרון. 

ב׳ גילה ואימן שחקנים ושחקניות הרבה, ביניהם דוד 
וורפילד, השחקן היהודי שזכה לפירסום מרובד" הוא גרם 
להתקדמות בשיטות־הבימוי על־ידי פיתוחה של תפאורה 
ראליסטית, וכן היה הראשון, שהשתמש באפשרויות 


שהעניקה ההמצאה החדשה של החשמל. אע״ם שהיה מחדש 
בטכניקה היה משמר בתוכן, ומפני־כן לא השתתף במידה 
ניכרת בפיתוחה של הדראמה האמריקנית המקורית, שפסעה 
אז את פסיעותיה הראשונות. 

ג. י. א. 

3 לםקז־איבניז,ףםנטה, ע״ע איבנלז, ףםנטה בלסקז. 

בלעם בן בעור! קוסם מארם נהרים(ע״ע) בתקופת כיבושה 
של א״י ע״י יוצאי־מצרים. פרשת ב׳ מתוארת בפרטות 
בבמד׳ כב—כד. מתוך פחדו מבני־ישראל, שהצליחו לכבוש 
את ארצות האמורי והבשן הסמוכות לגבולו, בא בלק בן 
צפור מלך מואב (ע״ע) בברית עם הסדינים, והללו, ביחד עם 
המואבים, שלחו את זקניהם אל ב׳ כדי שיבקשו ממנו, שיבוא 
ויקלל את ישראל "כי עצום הוא ממני. אולי אוכל נכה בו 
ואגרשנו מן הארץ, כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר 
תאור יואר" (במד׳ כב, ב—ו). מתחילה סירב ב׳ לבוא "כי 
מאן ה׳ לתתי להלוך עמכם" (כב, יד), ורק כשבלק חזר ושלח 
אליו "שרים רבים ונכבדים" מן הראשונים (בב, טו) שינה ב׳ 
את דעתו. לפי המסופר בתורה, כשהיה בדרכו למואב, התייצב 
לעומתו, במשעול־כרמים צר, מלאך ה׳ "וחרבו שלופה בידו"! 
ב , , החוזה "גלוי העינים", הוכה בסנוורים ולא ראה את המלאך, 
ואילו הבהמה, האתון, ראתה אותו ונלחצה אל הקיר. כשב׳ 
היכה בכעסו את האתון התרחש נם בתוך נם ו״פי האתת" 
נפתח להוכיח את בעליה. סו״ס נפקחו עיניו של ב׳. הוא הביע 
אז את רצונו לחזור למקומו, אם אין דעת ה׳ נוחה ממסעו. אך 
המלאך רק חזר על האזהרה הקודמת: "את הדבר אשר אדבר 
אליך אותו תדבר" (בב, לה), וב׳ המשיך בדרכו. בלק קיבל 
את אורחו המכובד על הגבול ואע״ם שהסכים, שלא ידבר ב׳ 
אלא מה ש״ישים אלהים" בפיו, העלה אותו למחר ל״במות 
בעל״, כדי שיוכל לראות משם את ״קצה העם״(שם, מא) — 
שאין הקללה שורה אלא על מה שהעין רואה — ובמצות ב׳ 
בנה לו בלק 7 מזבחות והקריב עליהם ביחד עם ב׳ 7 פרים 
ו 7 אילים, אחד אחד לכל מזבח. לסוף, כשנשא ב׳ משלו, 
לא קילל אלא בירך. בלק נדהם וניסה את מזלו "בשדה 
צופים אל ראש הפסגה". אך גם הפעם חזר ב׳ על ברכותיו 
הראשונות: ,לא הביס און ביעקב... הן עם כלביא יקום"• 
לא ישכב עד יאכל טרף". מיואש ניסה בלק בשלישית להביא 
את ב׳ לידי קללה, אך הפעם הגיע ב׳ לשיא תהילותיו: "מה 
טובו אהליך יעקב... כתועפות ראם לו, יאכל גוים צריו... 
מברכיך ברוך ואורריך ארור". בלק נואש עכשיו מב׳ כליל 
וביקש לשלחו לארצו! אך זה האחרון, קודם שנפטר ממנו, 
ניבא לו את הקורות "באחרית הימים": עתיד ישראל לרשת 
את שעיר, למחוץ פאתי מואב, לקרקר בני שת, ולהאביד את 
עמלק (כד, י—כד). ב׳ חזר אז למקומו, אך דרכו הוליכתהו 
כנראה על־פני מדין (רמב״ן לבמד׳ כב, יג) ושם השיגוהו 
ישראל במלחמתם עם מדין והרגוהו(במד׳ לא, ח! יה׳ יג, כב): 
חשדו בו שבעטיו פרצה "המגפה בעדת ה׳" (במד׳ לא, טו). 

בבמד׳ כג, ז נקראת הארץ, שממנה בא ב׳, "ארם"(ובמק¬ 
בילה : ״הררי קדם״ — שהיא ארץ מעבר לפרת, הש׳ ברא׳ 
כט, א) וכן היא קרויה גם במקומות אחרים. בבמד׳ כב, ה 
צויין המקום ביתר דיוק: "פתור" שעל הפרת, ב״ארץ בני 
עמד, ובדב׳ כג, ה היא נקראת "ארם נהרים". פתור ידועה 
מן הכתובות המצריות של תחותמם ווו ( 1504 — 1460 ) ומן 
הכתובות האשוריות של שלמנאסר ווו ( 860 — 825 ) והיא 


927 


בלעם כן בעור — בלעם. ר׳ יהודה כן שמואל אכן 


928 


עיר, שלשבת על הגדה השמאלית של הפרת, מצפ 1 ן למקום 
שבו נופל אליו נהר־סגור. גם מקומה של "ארץ בני עמו" 
נקבע בזמן האחרון: השם נזכר בכתו׳בת־קבר של קצין מצרי 
(קן־אמון) בצבאו של אמנחתם 11 ( 1435 — 1414 ) כגליל 
ב״נהרים" (ע״ע ארם־נהרים) ובצורה האכדית: "מאת 
(=ארץ) א 5 א" (צורה ל מצויה בכתובת שעל מצבתו של 
אדרימי, מושלה של ארץ ל באמצע המאה ה 15 לפסה״נ, 
שנמצאה בחורבות אללה׳, כיום תל עטשנה שעל־יד אנטל־ 
כיה). לפי זה יש לדחות את סברותיהם של כמה חוקרים 
מלפני דור אחד, שהציעו לתקן את "ארם" (בבמד׳ כג, ז) 
ל״אדם" ואת "ארץ בני עמו" ל״ארץ בני עמון" והשוו את 
ב׳ לבלע בן בעור (בראש׳ לו, לב), שהיה אחד ממלכי- 
אדום. ארם נהריים היתה מבחינה אתנית ולשונית שמית־ 
מערבית (ומכאן גם שמו של ב׳, שהוא, כנראה, קיצור 
מ״יבלעם״ — הש׳ יהו׳ יז, יא לעומת דבה״א ו, נה), ואילו 
מבחינה תרבותית היתד, נתונה בתחום השפעתה של בבל. 
ואמנם כל מעשי ב׳ לפני בלק הם, כפי שמראה ההשוואה, 
מעשי קוסם (כמו שגם הכתוב מכנהו! הש׳ במד׳ כב, ז! 
כד, א; יהו׳ יג, כב) בבלי — בארו (רואה בחלומות, בכבד, 
בסימנים שבשעת הלידה, וכד׳), אשפ (אשף). כדוגמת ב׳ 
היה גם הקוסם הבבלי נוהג לבנות לצורך ניחושיו מזבחות 
במספר קדוש מסויים (שלושה או שבעה! הש׳ במד׳ כג, 
פסוקים א, יד, כט) והיה מקריב עליהם קרבנות לפנות בוקר 
(הש׳ שם כב, מא) לאחר שטיהר את גופו במים! כמו־כן היה 
מקפיד, שמלבדו יטול חלק בזבח הנשאל לנחוש (הש׳ שם כג, 
ב), וכל עוד שהקוסם עושה בקסמיו יעמוד הלה על הקרבן 
(במד׳ כג, ג). כדוגמת ב׳, ה״יודע דעת עליון" (כד, ד, טז), 
מתאמר גם הבארו להיות "יודע ושומר רזי האלים הגדולים". 
אפשר, שגם הזכרת שמו של אבי־ב׳ ב״משלים" לא היתד. 
בלא כוונה מיוחדת, שכן רווחת היתד. הדעה, שה״בארות" 
(תכונת הבארו) היתד. עוברת בירושה. "בארו" חשוב היו 
מזמינים ממרחקים. בבית־שאן, למשל, נמצא חותם־אבוב 
של בארו בבלי(בשם_מאנם) מן המאה ה 16 לפסה״נ. 

גם בערב היו מצויים בתקופה שקדמה לאיסלאם מנחשים 
ורואים מסוגו של ב׳ וכמה חוקרים סבורים, שקיומם היה בו 
משום ירושה משותפת של בני שם ועבר. גם כאן נוהגים היו 
לשאול את ה״כהיך (הרואה, המנחש), המתנבא ו״המצפצף" 
(הש׳ ישע׳ כט, ד) בכוח "הרוח" (ה״ג׳ין", "השיטן") דעה 
על עניינים מדיניים, ופעמים היו אף מעמידים אותו בראש 
הצבא, וקוראים את ה״קזעיר" (המשורר) לקלל את האויבים. 
מעדות המקרא ברור הדבר, שהאמונה בכוח הברכות והקל¬ 
לות, שהיו יוצאות מפיו של אדם כזה, היתה מקובלת גם 
בישראל. הפיכת קללותיו של ב׳ לברכות נחשבה במשך כל 
התקופה המקראית כאחד מן החסדים הגדולים, שנעשו 
לישראל בידי ה׳ בזמן יציאת מצרים (דב׳ כג, ו! יהו׳ כד, י! 
מיכה ו, ה! נחמ׳ יג, ב). 

כסיפור על מסעו של ב׳ בכללו, שהוא יחיד במינו(במקרא 
כולו אין עוד סיפור דומה על חיה מדברת, פרט לסיפור 
הקדמון על הנחש בברא׳ ג). כך קובעים להם גם משליו של 
ב׳ מקום לעצמם. רו׳וח בהם (כמו בחלק הפיוטי של ספר 
איוב) השימוש בכינויים האלוהיים הקדומים: שדי (הש׳ 
ברא׳ יז, א < שמ׳ ו, ג, והשמות הפרטיים בבמד׳ ז, פסוקים ל, 
לו, סו), אל..., עליון(הש׳ ברא׳ יד, יה). גם כמה צורות־לשון, 
שמצויות בהם, נראות קדומות ביותר. מבחינה ציורית (הש׳ 
במד׳ כג, כד—"הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד 


יאכל טרף״ וכו׳ —, ומעץ זה גם כד, כט, אל בראש׳ מט, ט: 
״מטרף בני עלית, כרע, רבץ כארי וכלביא מי יקימנו״ — 
ולדב׳ לג, כ) ועניינית (ההתנבאות לאחרית־הימים! במד׳ כד, 
יד! בראש׳ מט, א) מרובה הדמיון בין דבריו של ב׳ לברכת־ 
יעקב. המצב המתואר ב״משלים" מתאים לזמן הישיבה במחנה, 
במדבר (הש׳ במד׳ כג, ט, י! שם כד, ה: "מה טבו אהליך 
יעקב" וכר). גם העמים הנזכרים בדברי בלעם (במד׳ כד, 
יז—כד), במידה שהם ידועים לנו, אין בהם אחד, שהיה חשוב 
בתקופתו של דוד — כלומר, בזמן, שכמה חוקרים ניסו לקבוע 
בו את חיבורם של משלי־ב׳ — ובוודאי לא לאחר מכן (הש׳ 
ביחוד: קין, עמלק, בני שת). ולהפך: העמים, שהיו חשובים 
בתקופת־דוד (ארמים, פלשתים, עמונים), אינם נזכרים כאן. 
חוקרים אחדים (ביחוד הומל בדור הקודם, וא(לברייט בזמננו) 
מנסים — ביחוד על סמך במד׳ כד, כה וע״פ השוואה למקורות 
מצריים מימי רעמסס 111 — למצוא בדברי־ב׳ רמזים למסע 
של גויי־הים והפלשתים בראשם בתחילת המאה ה 12 לפסה״נ. 

חכמי־ישראל בתקופת בית שני ואח״ב בתקופת־התלמוד 
הפליגו בחשיבותו של ב׳ והיו רואים בו אחד מ״ז׳ הנביאים 
שנתנבאו לאו״ה" (ב״ב ט״ו, ב׳! "העמיד משה לישראל׳ 
ובלעם לאו״ה — במד״ר כ׳! תנחומא, בלק א׳) וסבורים היו, 
שמכמה בחינות היה אף גדול ממשה: "ולא קם עוד נביא 
בישראל כמשה, אבל באו״ה קם. ואיזה זה ? בלעם בן בעור. 
אלא שיש הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם. 
משה לא היה יודע מי מדבר עמו ובלעם היה יודע... משה 
לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר ובלעם היה יודע- 
משה לא היה מדבר עמו עד שהוא עומד... ובלעם היה מדבר 
עמו כשהוא נופל" (ספרי, סוף דברים). את כוחו בקללה 
ביארו במה שב׳ היה יודע לכוון את השעה שהקב״ה כועס 
בה (ע״ז, ד׳, ב׳! סנהד׳ ק״ה, ב׳). לעומת זה ראו בו דמות 
לא־מוסרית: "עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה" הם מסימני 
תלמידיו של "בלעם הרשע" (אבות, ה׳, י״ט). ב׳ היה בעצה 
עם יתרו כשגזר פרעה: "כל הבן הילוד היארה תשליכוהו" 
(סנהד׳ ק״ו, א׳), ולסוף רצה "לעקור אומה שלמה חנם על לא 
דבר" (במד״ר כ׳! תנה׳ בלק, א׳) ויעץ לבלק כיצד לאבדם. 
מעשה ז ה הוא שגרם לסילוקה של רוח־הקודש מאו״ה (שם), 
ושוב לא נתקיימה הנבואה אלא בישראל בלבד. 

י. קוסמן, תולדות האמונה הישראלית (לסי המפתח)! ס. צ. 
סגל, מבוא המקרא, ה״א. תש״י, 115 — 116 ! ו. ס. אולברייט, 
מתקופת האבן ועד הנצרות, 1953 , עמ' 117 , 180 , 267 ! 

■ 411 11 ) 1111 ) 111 ) 10 81111 10111011 ( 1 ) 80 11 , 1 { 811111111 , 0310110$ . 5 

950 ! . 5/114111 81/111 = ) 60-70 , 1909 .•־״ו״/ס׳! 

; 3 .ת . 500 .ק ; 1 .״ , 392 , 1 , 1921 , 1 ^ 0 , 01 ״!£ .א ;( 110-119 
- 1920-1925,11,242 ,! 1110 ( 411 1104 100110 ( 806 ,ז 0 ת 3401$$ . 8 
, 11 , 1925 , 111 ) 611 ) 10 ^ 10 ^ 011/10001411 .■ 0311111101 . 11 ; 282 
1114 110 ( 411 ( 0 8110141 4011101 , 111 ( 001 ) 1-1101 . 0 . 0 ; 158 
■ 0 ק 70 , 1 ) 0115$311 . 8 ; 610 , 603 , 560 , 19255 , 1 , 1101111 ( 1 ) 1 ) 8 
; 1927 , 011 ) 14111 ).) 11 111 {> 4011 1111 ( 5 1 ) 1 41 1 > 1 }) 1 ! 611/0 1 ! 6 <) 0 !£ 

, 3 . 01 ׳! , 1909-1928 , 111:1 [ 11 ) 1 / 0 1041 ^ 11 , 8 ־ 0102601 ״ 1 
00 )/ק(^ 8 , 810100$ .( ; 25 — 123 , 6 . 01 ׳ 3 ; 410-11 , 72 — 354 
.[ ; 1937 , 4110 1111111 ׳ 8 10 0/10% ) 81 11111 161101 ) 10 ^ 10 ) 0 ' 7 

, 1110111 1111 011111111111 ) 110111111 , £130101$ . 14 ,[ - ; 01 ת $1 ת 0 /*\ 

80100111 01 0101111 11 ) 7 ,) 6 §| ז 16 ^ .ק .', 9 ; £31110 .( 1 . 1941 
118 .סא . 84508 ,.!>! ; 207-233 ,( 1944 ) 81 -, 1 ^ X111 ( ס ! 
- 001111 411 ^ 1/111/1104110 , 100 ) $0 ח 0 ׳\ .׳ 13 ; 14-20 ,( 1950 ) 
100111610 ( 01/606 4111 ח! /־׳ס׳א 810/1/111111/111 1 ) 41111 10:11111 
;( 1950 ) 1 ) 10 ־ 1 5 , 01110/1 411 ! 11 'יא 011 10 4011 ) 0111 111 ( 8111 
, 51101/11 111 1/111 4111100/1011 / 1 111 ! 6 <) 0 ! , ) , 011111311100 ■■ 6 

. 1950 
י. מ, ג. 

בלעם, ר׳ יהוךוז בן עמואל אבן! ע״ע אבן בלעם! 
ר׳ יהודה בן 0 םואל. 

: נ 17 1 




929 


בלפיד או בפיר— כלפיד, ארתור ג׳ימז 


930 


בלפזר או בפזר ( 1 ז 0 }! 86 ), עיר־הבירה של טריטוריה 
(ר׳ להלן) במזרחה של צרפת. מספר תושביה 
כ 36,000 ( 1951 ). ב׳ שוכנת בעמק שבין הרי־ויז׳ ( 0$20$ ׳\) 
בצפון והרי־היורה בדרום. עמק זה, שרחבו כ 30 ק״מ וגבהו 
כ 350 מ׳ מעל פני־הים, נקרא "שער בורגמדיה" או "פרצת 
ב׳", מפני שהוא משמש מעבר נוח מאלזאם ומשווייץ לבור־ 
גונדיה שבצרפת וגם מקום־מעבר של תעלה, שמחברת את 
הרינוס עם הרון. מכאן חשיבותו של מבצר־ב׳, המגן על 
מעבר זה, ומכאן חשיבותה של ב׳ כצומת של מס״ב וכבישים. 
ב׳ מתפרנסת מתעשיית ברזל ופלדה (מכונות, טורבינות, 
תנורים לבח״ר) וכן מתעשיית־טכסטיל (של כותנה). 

ב׳ הוקמה ביה״ב ע״י הרוזנים של שושלת באר־לה־דיק 
( 110 ס-ש 1 -ז 83 ). מידם עברה במאה ה 14 להאבסבורגים. 
מאלה האחרונים קיבלוה הצרפתים ב 1648 ומאז נחשבה 
כחלק מאלזאס. ויבן (ע״ע) ביצר את ב/ ומביצוריו נשתמר 
עד היום שער נאה. ב 1814 ו 1815 עמדה ב׳ פעמים במצור 
ולא נכנעה! כמו־כן לא הצליחו הגרמנים לכבשה במלחמת 
1870/71 , ורק בפקודתה של הממשלה הצרפתית נמסרה ב׳ 
לגרמנים אחר שביתת־הנשק. ב 1940 נפלה ב׳ ביד הגרמנים 
לאחר שעקפו את קדמאז׳ינו מן העורף. ב 1944 נכנעה ב׳ 
לפני בעלות־הברית. 

קודם 1871 היו ב׳ וסביבתה חלק מן הדפארטמגט של 
הרינוס העליון, שהוא חלקה הדרומי של אלזאס. משנפלה 
אלזאם בידי הגרמנים נשארו ב׳ וסביבתה (בס״ה 608 קמ״ר) 
בידי צרפת. שארית זו של אלזאס נקבעה כיחידה אדמיני- 
סטראטיווית בפני עצמה בשם הטריטוריה של בי. ב 1919 
וב 1944 , כשחזרה אלזאם לידי צרפת, לא בטלה טריטוריה 
זו, שהיא למעשה דפארטמנט. בטריטוריה של ב׳ כ 87,000 
נפש וצפיפות־הישוב בה כפולה מז( של צרפת כולה. א(כלו־ 
סיה מתפרנסים מתעשיה ומחקלאות (דגנים, ירקות וכישות). 

ביה״ב ישבו בב׳ יהודים מועטים. הם גורשו ממנה במאה 
ה 14 , ב 1689 הותר להם שוב לשבת בב׳. כיום קיימת בב׳ 
קהילה קטנה, שהיא מיוצגת בקונסיסטוריו׳ן המרכזי שבפאריס. 

א. י. בר. 

בלפור, ארתור ג.׳ימז, רוזן — ,־״ 01 ) 831 $שחז 3 ( 

. 8 ) 0 1 ־ £31 — ( 1848 — 1930 ), מדינאי בריטי. את 
השכלתו רכש באיטון וקימבריג׳, ואת חינוכו המדיני קיבל 
בהדרכת דודו, הלורד סולזברי. ב 1874 נכנס לבית־הנבחרים 

כציר שמרני מטעם איזור־הבחירה של הרטפ(רד, שב׳ הוסיף 

: 

לייצג אותו עד 1885 . ב 1878 נתמנה כמזכירו הפרטי של 
הלורד סולזברי, המיניסטר לענייני־חוץ, ובתפקיד זה השתתף 
בקונגרס־ברלין. בשנה שלאחר מכן פירסם את חיבורו 
] 00118 ש!ו 1 ק 110$0 ו 1 י 1 ) 0 ששתש 1 שס ^ ("בזכות הספק הפילו¬ 
סופי"), שהצטיין בחריפות־מחשבה ובניסוח מעולה. 

כציר בית־הנבחרים לא היתה הצלחתו של ב׳ מרובה. 
רליחת היתה הדעה, שב׳ היה חסר גם את הכוח הגופני וגם 
את תקיפות־האופי הדרושים להשגת קאריירה מדינית גדולה. 
אך לורד סולזברי לא היה שותף לדעה זו. ב 1887 מינה את 
ב׳ כמזכיר ראשי לענייני־אירלאנד. בתפקיד זה כיהן ב׳ 5 
שנים וגרם מפח־נפש ללאומיים האיריים, שהתיחסו אליו 
מתחילה מתוך זילזול. ב׳ נקט מדיניות של יד חזקה, מלווה 
בתקנות, שהיו מכוונות להעלות ארוכה לפצעיה של איר־ 
לאנד. מצד אחד, סלל ב׳ את מסה״ב הראשונות באירלאנד, 
בנה מספנות, הקים גשרים, חילק תפוחי־אדמה לזריעה וגיסה 


להחיות את ענף־הדיג. מצד שני, הנהיג באירלאנד את "חוק־ 
הפשעים", שהעניק סמכויות רחבות לשלטונות האזרחיים 
ולמשטרה, קבע את לונדון כמקום־שיפוט על עבירות פלי¬ 
ליות מסויימות וייפה את כוחו של המזכיר הראשי בדובלין 
לבטל את כל הערובות הקונסטיטוציוניות בכל שעה שירצה 
בכך. על יסוד חוק זה אסר ב׳ על קיומה של הליגה הלאומית 
האירית וכלא חברי־פארלאמנט איריים אחדים. 

ב 1885 נבחר ב׳ לפארלאמנט כציר שמרני מטעם מזרח- 
מאנצ׳סטר, ומאז ואילך הוסיף להיבחר מטעם מחוז־בחירה 
זה. בתקופה שבין 1886 — 1892 הבליט ב׳ כשרונות של נואם, 
שבזכותם יצא לו שם כאחד מטובי־הגואמים. נאומיו הצטיינו 
הן במידת־ההיגיון והן בלבושם הספרותי המרהיב. ב 1891 
נעשה ב׳ לורד ראשון של האוצר ומנהיגה של סיעת־ 
השמרנים בבית־הנבחרים. בכהונה אחרונה זו החזיק עשרים 
שנים רצופות. 

ב 1902 ירש ב׳ את מקומו של לורד סולזברי כראש- 
הממשלה. תקופת־כהונתו ז( היתה גדושת סערות מדיניות. 
ב׳ הצליח לשמור על מעמדו כראש־המפלגה ע״י עשיית 
פשרות מרובות בין המצדדים במכסי־מגן, בראשותו של 
ג׳וזף צ׳מברלין, מצד אחד, ובין חסידי המסחר החפשי, 
מצד שני. זמן מה לא תמך ב׳ בתנועה החדשה. שתבעה 
מכסי־מגן, ואף לא שלל אותה, אלא טען, שאין לו דעות 
מוגדרות בענין זה. ב 1903 פירסם חוברת: "מסחר חפשי 
של ארץ־איים", שבה סקר את תולדותיה של הכלכלה הברי¬ 
טית מימי קוברן ואילך, הצביע על נבואות־השוא של ראשוני 
המצדדים במסחר החפשי, והטעים שבריטניה היא עדיין 
הארץ היחידה, המקיימת מסחר כזה. ב׳ הטעים, שהוא נאמן 
לרוח האמיתית של עקרון חופש־המסחר כשהוא בא לתבוע 
"חופש בניהול משא-ומתן, שתכליתו להרחיב את חופש־ 
המסחר", גישה זו לא סיפקה הן את הסירי המסחר החפשי 
והן את המצדדים במכסי־מגן מסיעתו של צ׳מברלין. ממשלתו 
של ב׳ היתד, מפולגת ללא תקווה בשאלת מכסי-המגן, ובבחי¬ 
רות הכלליות של 1905 נחלה תבוסה. 

כמנהיג האופוזיציה בשנים שאחר 1906 נלחם ב׳ במרי¬ 
רות בתחיקה הליבראלית משנות 1906 — 1911 . ב 1911 פרש 
ב׳ ממדיניות פעילה, אך ב 1915 חזר לממשלת־הקואליציה 
של אסקוויט, כלורד ראשון של האדמיראליות. עד מהרה 
החזיר ב׳ למועצת־האדמיראליות את אחדותה, שהופרה 
מחמת הסיכסוך שפרץ בין צ׳רצ׳יל ולורד פישר. מזמן לזמן 
פירסם ב׳ חוברות משכנעות, שהיו מכוונות בראש וראשונה 
לאמריקנים ושבהן הוסבר התפקיד החשוב, שמילא הצי 
הבריטי במלחמה. על ב׳ נמתחה ביקורת חריפה משום הני¬ 
סוח הרשמי, שניתן לידיעות על קרב־יוטלאנד — ניסוח, 
שבו הובלטו כל־כך האבירות הגדולות של הבריטים, 
שתוצאות־הקרב נראו כמפלה, ולא כניצחון. 

בממשלת־הקואליציה של לויד ג׳ורג׳, שקמה בדצמבר 
1916 , שימש ב׳ כמיניסטר לעניני־חוץ. שבועות מועטים 
לאחר שנתמנה לתפקיד זה פתחה גרמניה במלחמת־צוללות 
בלתי־מסוייגת, שגרמה לכניסתן של אה״ב למלחמה על-צידן 
של מעצמות־הברית (ב 6 באפריל 1917 ). באפריל 1917 , 
ביקר ב׳ באה״ב, כדי להקים שיתוף־פעולה של קבע בינן 
ובין בריטניה. 

ב׳ התחיל מתעניין בשאלה היהודית ב 1902 — 1903 , כש¬ 
הרצל ניהל משא־ומתן עם ג׳וזף צ׳מברלין (ע״ע), מיניסטר־ 
המושבות של ממשלת־ב׳, ועם לורד לנסדאון (ע״ע), 


931 


כלסור, איתור ג׳ימז 


932 



א. גי. נאלפזר 

מיניסטר־החוץ באותו זמן, בנוגע להתיישבות יהודית בשטחים 
סמוכים לא״י, כמו חצי־האי סיני, משא־ומתן זה הביא לידי 
הצעת אוגנדה (ע״ע). התעניינותו של ב׳ בציונות חזרה 
ונעקזתה פעילה בימי מלחמת־העולם 1 , כשנתמנה מיניסטר־ 
החת בממשלת לו׳יד ג׳ורג׳. לאחר מו״מ עם מנהיגי הציונים 
באנגליה ואה״ב, פירסם ב׳ ב 2 בנובמבר 1917 הצהרה, שלפיה 
ראתה ממשלת־אנגליה בעין יפה את ייסודו של בית לאומי 
יהודי בא״י. הצהרה זו נתקשרה מאז בשמו, והיא ידועה 
כ״הצהרת־ב׳" (על תולדותיה המפורטות ע״ע ציונות). 

ב׳ נמנה עם הנציגים של בריטניה בוועידת־השלום של 
1919 והיה בין החותמים על חוזה ורסאי. אתר ועידת־ 
פאריס פרש מכהונת שר-החוץ, אך הוסיף להשתייך לממשלת 
לויד ג׳ורג׳, עד 1919 , כלורד נשיא של מועצודד־,ממלכה. ב׳ 
ייצג את ארצו בכנס הראשון של חבר־הלאומים ב 1920 
ובוועידה לצימצום הזיון הימי, שנתקיימה בוואשינגטון 
ב 1921/22 . שמו של ב׳ קשור גם ב״איגרת באלפור", שנש¬ 
לחה ב 1922 מטעם ממשלת־בריטניה לשגריר הצרפתי 
ולנציגיהן של מדינות אירופיות אחרות באנגליה. בתזכיר 
זה הטעים ב׳, שממשלת־בריטניה נוטה לבטל את כל החובות 
בין בעלי־הברית, אך לא תסכים, שהחובות המגיעים לה 
מאומות אירופיות יבוטלו בלא שישמטו החובות, שבריטניה 
חבה לאה״ב. 

ב 1919 נתמנה ב׳ כנגיד האוניברסיטה של קימבריג׳. 
במארס 1922 הוכתר כאביר־הבירית ובמאי אותה שנה הוענק 
לו תואר של רוזן. ב 1923 נתמנה נשיא ה״אקאדמיה הברי¬ 
טית". מאז צימצם את פעילותו המדינית והציבורית, ואת 
שנותיו האחרונות הקדיש בעיקר לכתיבת זכרונותיו. 

ב 1925 ביקר בארץ־ישראל ונתקבל בהתלהבות על־ידי 
הישוב העברי. הוא השתתף בטכס של חנוכת האוניברסיטה 
העברית בירושלים, שבו נשא את נאום הפתיחה. 

ב׳ היה בעל אישיות סתומה, שהביאה במבוכה את ידידיו 
ואויביו כאחד. הוא נחשב בדרך כלל כאחת מן הדמויות האח¬ 
רונות של מנהיגים מדיניים מטיפוס שמרני-אריסטוקראטי. 


ב׳ כהוגה־דעות. — גם בפעולתו הספרותית נקט 
ב׳ עמדה שמרנית. הוא התקיף נמרצות את הפוזיטיויזם 
(ע״ע) והאתאיזם (ע״ע) שבתפיסות־העולם המבוססות על 
מדעי־הטבע, בזמן שתורות אלו היו במרום־השפעתן. בנאום, 
שנשא לפני ועידת־כנסיה במאנצ׳ססר ("הדת של ההומא- 
ניזם״, 1888 ), מתח ביקורת על עקרונות הפוזיטיוויזם של 
ק(נמ (ע״ע). בפני ספריו הראשונים והעיקריים — "בזכות 
הספק הפילוסופי", הנזכר למעלה, ו״יסודות האמונה"(:)!דד 
) 0 1311005 ) 0110 ? ; יצא מ 1895 עד 1901 ב 8 מהדורות 
וגרם לוויכוח ער) — נלחם ב׳ בתפיסות־העולם, שהוא מציין 
בשם הכולל ״נאטוראליזם״ — כלומר, בצורות המחודשות 
של הפוזיטיוויזם והמטריאליזם, וביחוד בתורת ההתפתחות 
הביולוגית, שהתחילה מתפשטת אז ע״י תורותיהם של צ׳. 
דרוין (ע״ע), ה. ספנסר (ע״ע) ות. ה. הכסלי (ע״ע). 

••• ¥ * : ן • 

ביקרתו של ב׳ יוצאת מן ההנחה, שתפיסות־העולם 
ה״נאטוראליסטיות" נטלו את עיקר תכנן מן התורות של 
מדעי־הטבע ונזקקו לדרכי־הלוגיקה, שבהן משתמשים מד¬ 
עים אלה. ובפרט לאינדוקציה, שתיאור שיטתי ■שלה נתן 
ג׳. סטיוארט מיל (ע״ע) בתורת־ההגיון שלו. ב׳ ביקש 
להוכיח שדרכי־חשיבה אלה אין בכוחם לערער את יסודר 
תיה של האמונה הדתית ז ולא עוד, אלא שאף אין בכוחם 
לחזק את יסודות־המדע בפני התקפתה של ספקנות פילוסו¬ 
פית מעין זו של יום (ע״ע), שבה השתמש ב׳ בספרו הרא¬ 
שון כבנימוק עיקרי נגד הנאטוראליזם. לדעתו של ב ׳ , גם 
המדע וגם הדת מבוססים על ,.יסודות-אמונה", וכן מבוססת 
על יסודות כאלה הפעילות האנושית בכל תחומי-החיים. עם 
זה עמד ב' על כך, שבאמונות אלו כלול תמיד יסוד של 
סמכות (׳( 11 ז 1110 ב! 3 ). את עקרון "הסמכות" וכן את זה של 
"עליונות־השכל" ראה כמעורים באמונה באל ("תאיזם והר 
מאניזם״, 1915 , עט , 251 ). ה״תאיזם" של ב׳ (על מושג זה 
ע״ע דאיזם) משמש יסוד להשקפתו על ערכי־התרבות. "כל 
שנראה לנו בעילאי בתרבות־האדם — יהא קשור ביופי, 
בטוב או בידע — נזקק לאלהים כלמשענתו" ("תאיזם 
והומאניזם״, עמ׳ 248 ). 

חוץ מכתביו הנזכרים יש להזכיר עוד שני חיבורים של 
ב׳: "התפתחות יוצרת וספק פילוסופי", השקפה ביקרתית 
על שיטתו של אנרי ברגסון, שנתפרסמה ב 1131 ־ 0111 [ "£נ 1 ג 1 ו 9 
(אוקטובר 1911 ), וחיבור אוטוביוגראפי בלתי־מושלם (המקיף 
רק את שנות 1848 — 1866 ), שיצא ב 1930 בבוסטון בשם 
— "סקירה לאחור") ובלונדון (בשם $־ 01 זק 013 
ץו(ק 3 ז 102 נ 01 ח 11 / ) 0 —"פרקים של אוטוביוגראפיה"). נאומיו 
של ב׳ על הציונות כונסו באנגלית בקובץ מיוחד בשם 
1 ח 1$ ת 210 תס 5 ש ££011 ק 5 (לונדון, 1928 ), שניתרגם לעברית 
(ירושלים, תרפ״ז). — בערי א״י (תל-אביב, חיפה, ואחר 
הקמתה של מדינת-ישראל — גם בירושלים) נקראו רחובות 
על שמו של ב׳. כן נקראו על שמו יער־ב׳ בגניגר והמושב 
בלפוריה בעמק־יזרעאל, שנוסד ב 1922 . 

ס. מדזיני, לורד בלנדר. חייו ופעולותיו, תרס״ה! נ. מ. 
גלבר, הצהרת בלפור ותולדותיה, תרצ״ט! י. קלחנר, 
באלפור המדינאי, הפילוסוף ובעל־ההכרזה (ב״משני עול¬ 
מות׳, ירושלים, תש״ד)! . 8 .ז 4 \ ,ח 50 !)) 3 ק־־! 8 תו־ 1 ? 111 ־ 5 . 4 
,הוצאה מורחבת , 101 ה! €0 )!! 1 ה! ) 8100 : הס 1.1 ) ג<ו/ו 1 0 ו!ו 
.־ 1 ,£ ; 1920 , 004 / 0 0 * 1 )!/ד .. 4 ; ; 1902 ,( 159-213 ■ק 
־ 19118 . 8 ; 1920 , 801/0111 ,(חס 1$ ) 1 זז 0 נ 1 ז .א .£) 1 )ח 0 זז 1 ץגא 

01-1 )צ />)- 1 />הה 1 / !/ ,; 7 ז־ 3 א .א ;. ¥015 2 , 1936 ,. 8 .[ .// ,־ 1131 
. 780-783 •ין , 1938 , 1 / 11 ) 8/111010 811111/1 / 0 

א. ז. — 11 . ע. ש. 



933 


934 


בלפסט — כלץ 



נ^פאפט: ניח הםארלאמ;ט האירי 


בלפסט ( 351 ) 801 ; באירית שז$ז! 0 ? 15031 ), עיר־הבירה של 
אירלאנד הצפונית (ע״ע) והעיר הראשה של מחוז 
אנטרים. מספר תושביה כ 444,000 ( 1951 ). ב׳ יושבת בצפון־ 
המזרח של אירלאנד על שפכו* של נהר־לאגאן למפרץ קטן, 
שמסתעף מן הים האירי ונקרא על שם העיר. תושבי־ב׳ הם 
ברובם פרוטסטאנטים, ורוב זה מורכב בעיקרו מצאצאים של 
מהגרים מבריטניה ומצרפת! כ 24% מתושבי־ב׳ הם קאתד 
לים (בעיקרם בני-אירלאנד) והם מרוכזים בפרברי־המערב! 
מספר היהודים בב׳ הוא כ 1,800 ( 1951 ). מקורות־פרנסתם 
העיקריים של תושבי־ב׳ הם ענפי־תעשיה אחדים והנמל. 
החשוב שבענפי־התעשיה שבב׳ הוא: עיבוד פשתה לחוטים, 
לאריגים ולחבלים, ובתחום זה תופסת ב׳ מקום ראשון בממ¬ 
לכה המאוחדת. אך בב׳ מייצרים גם טכסטיל מסיבים אחרים, 
וקודם מלחמת־העולם 11 עבדו 41% מפועלי-ב׳ בתעשיות־ 
הטכסטיל השונות שבעיר. בניית ספינות ותיקונן במספנות 
הגדולות שבנמל הם מקור־כלכלה שני בחשיבות לב׳. בב׳ 
נבנו כמה מן הספינות המפורסמות בעולם. כמו־כן מייצרים 
בב׳ אוירונים ומכונות חקלאיות, וכן יש בה טחנות־קמח 
גדולות וכמה תעשיות־מזון. 

נמלה הגדול והטוב של ב׳ הוא מלאכותי: במפרץ ובנהר, 
לאורך של יותר מ 10 ק״מ, הועמק נתיב לספינות, נחפרו 
ברכ 1 ת עמוקות למספנות ויובשו שטחי ביצה וים. סחורות־ 
היבוא העיקריות המגיעות לנמל־ב׳ הן: דלק וחמרי־גלם 
לתעשיה, חמרי־בניין וצרכי־אוכל, חמרי־עישון וזבלים מלא¬ 
כותיים. היצוא הוא מקצתו מתוצרת התעשיה (ביחוד טכסטיל 
וספינות) ומקצתו מתנובת החקלאות וגידול־המקנה באיר־ 
לאנד הצפונית. — ממוסדות התרבות שבב׳ חשובה ביותר 
האוניברסיטה שלה, שנוסדה ב 1849 . ב׳ היא עיר חדשה־ 
ביחס! בניינים בעלי חשיבות היסטורית או אמנותית אין בה. 
פארה של ב׳ הם גניה הציבוריים. 

ביה״ב היה במקומה של ב׳ ישוב של דייגים, שגדל 
הודות לנוחיות של המעבר בנהר במקום זה (השם הקדום — 
ז 50 ז 03 ) 8031 — פירושו: המעבר בנהר על־יד שרטון־החול). 
מ 1177 ואילך שמרה כאן מצודה אנגלו־סאכסית על המעבר 
ושימשה משלט לעיר קאריקפרגוס ( 115 ^ז€י 1 > 01 !זז 03 ), שאף 
היא יושבת על מפרץ־ב׳. מצודת־ב׳ נהרסה כמה פעמים 
ביה״ב. במאה ה 16 היתה ב׳ ביד שושלת־האצילים האירית 
מבית אוניל. בתחילת המאה ה 17 , כשמרדה משפחה ז 1 
במלכי־אנגליה, הוחרמה אחוזתם לאוצר־המלך ( 1604 ) ואנ¬ 


גלים וסקוטים הושבו בה, ב 1613 קיבלה 
ב׳ זכויות של עיר. ב 1685 התחילו מת¬ 
יישבים בב׳ פליטים הוגנוטיים מצרפת, 

והללו פיתחו בה את תעשיות־הטכסטיל. ב׳ 

נוחה ביותר לעיבוד הפשתה הודות לשפע 
המים הטובים שבמקום, אבל רק בימי 
מלחמת־האזרחים באה״ב ( 1860 — 1865 ), 

כשהורגש בעולם מחסור בכותנה, עלתה 
תעשיית־הפשתה בב׳ על שאר ענפי־הטכס־ 

טיל שהיו בה. בבניית־הספינות התחילו 
בב׳ ב 1791 , ובתקופת המלכה ויקטוריה 
נעשתה העיר מן המרכזים העולמיים של 
בנןה זו. תעשיית־האוירונים שבב׳ נוסדה 
בשנות ה 30 למאה ה 20 . משנת 1920 ואילך 
ב' היא מושבם של מוסדות־השלטון של 
אירלאנד הצפונית, שהיא חלק אוטונומי בממלכה המאוחדת. 
"קריית־השלטון" היא סטורמונט ( 1 ח 0 דחז 810 ) שבגבולה 
המזרחי של ב/ 

יהודים בודדים כבר ישבו בב׳ במאה ה 18 ז קהילה יהודית 
נוסדה בה ב 1870 . יהודים נטלו חלק ניכר בפיתוחה של 
העיר. היהודי סר אוטו יפה ( 0 )) 3 ן 0110 ■ 511 .) היה ראש- 
העיריה ב 1906 . 

א. י. בר. 

בלץ (ברומאנ׳ 83111 —"ביצות"! ברום׳ בילצי [ 111,1 ־ 56,11 ]). 

עיר בבסרביה, ברפובליקה המולדאווית הסוב¬ 
ייטית, על הגדה הימנית של נהר־ראוטו, פלג של הדניסטר. 
שבערבת־ב׳. מספר תושביה כ 18,500 ( 1950 ). 

ב׳ היתד, בידיהן של נסיכות מולדאווה (מאמצע המאה 
ה 14 ), רוסיה (מ 1812 ), רומניה (מ 1918 ), וברה״מ (מ 1940 ), 
ביחד עם שאר חלקי בסרביה (ע״ע). ב 1941 — 1944 היתה 
בידי צבאות הכיבוש הגרמנייס-רומניים ומאז ואילך שוב 
בידי ברה״מ. ב 1812 — 1918 שימשה ב׳ מרכז חשוב למסחר 
בתבואה ובבהמות לכל רוסיה המערבית. תוצרתם החקלאית 
של המחוזות הסמוכים — תבואה, פירות, בהמה גסה ודקה, 
סוסים, ועוד — שווקה מב׳ לאוסטריה, פולניה, נסיכויות־ 
הדאנובה ופרוסיה. מ 1918 נצטמצמו קשרי־המסחר של ב׳ 
במוילדאווה בלבד! ולעומת זה הוסיפה להתפתח התעשיה 
של ב׳, שנוסדה בתקופת השלטון הרוסי. בין השאר הוקמו 
בה בתי־בד (לשמן), בח״ר לסבון ונרות, חמאה ושימורי- 
בשר, בתי־מבשל לשיכר וליי״ש, בח״ר לכהל ולליקרים, 
לצבעים ולכה, ללבנים ולעיבוד־עורות, ועוד. מ 1944 התחילה 
הממשלה הסובייטית בשיקום התעשיה של ב׳, שנהרסה 
בתקופת־הכיבוש הגרמני בימי מלחמת־העולם 11 . 

נראה, שבתחילת המאה ה 17 התיישבו בב׳ סוחרים יהו¬ 
דיים מגאליציה. במאה ה 19 נוספו עליהם יהודים מבני 
המחוזות הסמוכים ומפולניה הרוסית. ב 1897 הגיע מספרם 
של יהודי ב׳ ל 10,348 ( 50% מן האוכלוסיה הכללית). כמה 
מהם עסקו במלאכות שונות — ביחוד במקצועות־ההלבשה — 
ובתעבורה. בסביבת ב׳ ישבו חקלאים יהודיים מרובים, 
שגידלו גפנים, פירות וטאבאק, תולעי־משי ועוד. בתקופת 
מלחמת־העולם 11 הושמדו כ 17,000 מבין יהודי־ב׳. 

ח. ק. ב. 






935 


כלצוני, ג׳ ובני כטיסמה — כלקט, סטרי?־! מינרד סמיוארט 


936 


בלצוני, ג׳ובני בטיסטה — 8012001 83111513 1 מח 3 ע 010 — 
( 1778 , פאדובה — 1823 , גאטו [ 310 ׳*כ>], דרום 
ניגריה), תייר וחוקר איטלקי של עתיקות־מצרים. כשפרצה 
המהפכה הצרפתית( 1789 ) עזב את רומא, שבה נתחנך במנזר, 
ומאז היה חי חיי־נדודים, מתחילה בצרפת, ומ 1800 ואילך — 
בארצות שונות באירופה! בין השאר התפרנס באותם הימים 
מהתגוששויות בקירקס ובשווקים ומהצגת פאנטומימ(ת. 
ב 1815 בא למצרים כדי להציע למשנה־למלך מוחמר עלי 
את תכניתו לבניין מכינה הידרולית לוויסות מימי־הנילוס. 
כאן נפגש בקונסול האנגלי סולט, ובעידודו התחיל ב׳ בחקר 
עתיקות־מצרים. ב׳ היה הראשון, שפתח ובדק מבפנים את 
הפיראמידה הגדולה של הפרע (המלך השלישי של השושלת 
הרביעית) בגיזה. כמו־כן גילה את קברו של רעמסם 1 בביבן 
אל מלך, ואת קברו של סתי 1 (הנקרא על שמו: "קברו של 
בלציני"), חשף את המקדש הגדול של רעמסס 11 באבו־סמבל 
שבמצרים העליונה וחקר את שרידי המקדש הגדול מתקופת 
התלמיים שבאדפו. ב׳ היה גם הראשון בין החוקרים האירו¬ 
פיים׳ שביקר בנאות־המדבר של בהריה ובנאות־אמון, והרא¬ 
שון, שזיהה את העיר בדניקי שעל חוף הים האדום. ב׳ העביר 
מנוא אמון לאנגליה את הפרוטומי הגדולה של רעמסם 11 
(כיום במוזיאון הבריטי). ב 1819 חזר לאירופה, וכאן פירסם 
(ב 1821 ) את ספרו על מחקריו ומסעותיו בשם 311¥€ זז 3 א 
1110 1:1110 ח״ 105 ז 0 ׳\ $00 !כ 1 8000111 2011 $ת 10 ;! 3 זשק 0 10 ( 1 ) 0 
1 ?'(י{? 10 105 > '!'001115 30(1 8x031/311005 ק 1 ז 01 'ד . 15 ) 13011 ׳(? 

701113 < 1 ) 30 - בשנה שלאחר מכן חזר לאפריקה כדי לחפש את 
המקורות של הנילוס, אך בדרכו להוסה וטימבוקטו חלה ומת. 

י. מ. ג. 




יז •י. 

?י׳ 


נ ־* 2 ; ׳ 

י י 7 § 


?לק, נ׳ 1 ןף — 813010 11 ק 50 ס( — ( 1728 — 1799 ), כימאי 
ופיסיקן בריטי, ממוצא סקוטי. ב׳ נולד בבורדו 
(צרפת), שבה עסק אביו בסחר־היין. ב 1740 נשלח לשם 
חינוכו לבלפאסט! 
ב 1746 נכנס לאוני¬ 
ברסיטה של גלאזגו, 
שבה למד כימיה ור¬ 
פואה, וב 1751 הלך 
לאדינבורג, כדי להש¬ 
תלם באוניברסיטה 
שלה ברפואה, וכאן 
הוסמך כדוקטור בש׳ 
1754 . ב 1756 נתמנה 
פרופסור לרפואה ול־ 
כימיה בגלאזגו, ומי 
1766 עד מותו שימש 
פרופסור לכימיה בא־ 
דינבורג. 

בעבודת־הדוקטורשלו( 1754 ),שאת תכנה השלים ב 1756 , 
כלולות שתי תגליות־יסוד, ששימשו תחנות חשובות בדרך 
התפתחותה של הכימיה החדשה: ( 1 ) שמשקלן של מתכות 
צרופות גדול ממשקלן של מתכות לא־שרופות! ( 2 ) שבליבונה 
של אבן־סיד פוחת משקלה משום שהיא פולטת גאז שונה מן 
האויר (״אויר יציב״ — ז! 3 1 ) 6x0 ); גאז זה — גילה ב׳ — 
נמצא גם בגאזים הנפלטים בנשימה, ואחת מתכינותיו היא 
מה שהוא נקלט באלקאלי חריף והופכו לאלקאלי מתון (ע״ע 


נ׳וזח ב 5 ק 


אלקלי). על-ידי ( 1 ) עירער ב׳ את התורה הפלוגיסטית של 
הבערה (ע״ע כימיה, היסטוריה)! ע״י ( 2 ) נעשה מגלהו של 
הפחמן הדו־חמצני ( 2 ס 0 ) בתחומי הטבע הדומם והחי. 
מחקריו אלה של ב׳ היו בשעתם מחקרים־למופת בכימיה הני¬ 
סויית, ביחוד מצד האנאליזה הכמותית המדוייקת שלו, ובהם 
סלל ב׳ את הדרך לפני חידושיו המכריעים של לוואזיה (ע״ע). 

השגיו הגדולים של ב׳ בפיסיקה הניסויית היו: ( 1 ) גילוי 
הח 1 ם הכמוס של ההמסה ( 1761 ) ע״י קביעת העובדה, שקרח 
קולט קודם התמוססותו כמות־חום מסויימת בלא שינוי־ 
טמפראטורה ושאותה כמות־חום נפלטת ממים בקפיאתם! 
( 2 ) גילוי החום הכמוס של האידוי ( 1764 ) ע״י קביעת כמות־ 
החים הדרושה לאידוי־המים וכמות־החום הנפלטת בניזול 
הקיטור! ( 3 ) גילוי החום הסגולי על־סמך ההכרה, שכמות־ 
חום מסויימת אינה מולידה שיגויי־טמפראטורה שווים בכמו¬ 
יות שוות של חמרים שונים (ע״ע חם). עם זה הוסיף ב׳ 
להחזיק בהשקפה המוטעית של המאה ה 18 , שהחום הוא מין 
חומר חסר־משקל, ודחה את התורה הקינטית של החום, שכבר 
הורוה בימיו דניאל בדנולי (ע״ע) ואחרים. 

. 0 ; 1918 ,. 8 .[ / 0 7 >מן> ,ץ $3 וח 83 ./י\ 

וח?ו^_ 1 £ח 1 > 6 //"ו 66 י/ 5 /ס ץ 7 ?/ו #0 ו 0 6 ^ 7 , 6 ) 1100 ) 3 * 1-1 .א 31x1 

. 1935 ,! 01 ) 11 
מ. ה. ב. 

בלקבךן ( 813010111100 ), עיר במחון לנקשיר (ע״ע) שבאנג¬ 
ליה, 35 ק״מ צפונית־מערבית למאנצ׳סטר. מספר 
תושביה כ 112,000 ( 1951 ). יושבת בקצה המערבי של הרי 
פנין, על נחל־ברוק ועל תעלה שבין לידז וליורפול. תוצרת- 
הטכסטיל של ב׳ (בין השאר מייצרים בה משי מלאכותי 
וקטיפה) מיועדת בעיקרה ליצוא למזרח הרחוק. מלבד טכס¬ 
טיל יש בב׳ גם תעשיית־מכונות, ביחוד לצרכיהם של בהח״ר 
לטכסטיל. 

במאה ה 16 שימשה ב׳ שוק לסביבתה ונמצאו בה אורגי 
כותנה ופשתה. לאריגי־התשבץ ולאריגים האפורים של ב׳ 

יצא שם. ב 1764 המציא ג׳ימז הרגריוז(ע״ע), שהיה מתושבי¬ 

: - : . • : 

ב/ מכונת־טוויה לכותנה. ההמון, שחשש לקיפוח פרנסתם של 
העובדים, התנפל עליו ושיבר את מכונותיו, והארגריווז ברח 
מן העיר. בב׳ קיימת קהילה יהודית קטנה (נוסדה ב 1893 ), 
שמונה כיום כ 80 נפש. 

בלקט, פטךיק טינךד סטיוארט — 1 )ז 3 תץ 43 < 3101010 ? 

813010011 5111311 — (נו׳ 1897 , לונדון), פיסיקן אנגלי. 
מתחילה היה קצין בצי האנגלי ואף השתתף בקרבות ימיים 
במלחמת־העולם 1 . ב 1919 פרש מן הצי ולמד פיסיקה אצל 
רתרפורד(ע״ע) בקימבריג׳. מ 1921 ואילך עסק במחקר, תחילה 
בקימבריג/ ב 1924/25 אצל ג׳ימז פרנק (ע״ע) בגטינגן, 
ואח״ב שוב בקימבריג/ ב 1933 נתמנה פרופסור לפיסיקה 
באוניברסיטה של לונדון, ב 1937 עבר לאוניברסיטה של 
מנצ׳סטר, וב 1953 חזר ללונדון. במלחמת־העולם 11 היה 
יועץ מדעי של חילות האויר והים. ב׳ הוא חבר של החברה 
המלכותית וזכה לאותות־הצטיינות בעד השגיו המדעיים 
ושירותיו הצבאיים. ב 1948 ניתן לו פרס־ניבל לפיסיקה. 

ב׳ שיפר — ביחד עם אוקיאליני — את לשכת־הערפל 
של וילסון (ע״ע) והקנה למנגנון־הצילום הפעלה אוטומא¬ 
טית, הנגרמת ע״י כל חלקיק מיונן שנכנס לתוך המכשיר 
ע״י כך היתד, ,.קרן קיסמית מצלמת את עצמה" (לפי דבריו 



937 


כלקט, פטריק נזינרד סטיוארט — כליןירב, מילי אלבסיכיץ׳ 


938 


בהרצאת־נובל שלו). בשיטה זו׳ חקר ב׳ את הקרינה הקוסמית 
(ע״ע) וסגולותיה. הוא גילה, שקרני־׳ו קצרים מסוגלים 
ליהפך לזוג־אלקטרונים (אלקטרון ופי׳זיטרון) — דוגמה 
ראשונה ליצירת חלקיקים חמריים מאנרגיית־קרינה.—תחום 
אחר של פעולתו המ¬ 
דעית של ב׳ הוא 
המחקר של מאגנטיות 
המחצבים! מעבודו¬ 
תיו בשטח זה הסיק 
מסקנות חשובות ב־ 
גאופיסיקה (ע״ע). 

אחר מלחמת־העו־ 

לם וו היה ב׳ חבר 
של המועצה הברי¬ 
טית לענייני האנרגיה 
האטומית. הוא נקט 
עמדה ביקרתית חרי¬ 
פה כלפי ההנחות 
והשיקולים של השל¬ 
טונות האמריקנים 
והבריטיים על ערכה ושימושה של הפצצה האטומית, ומתוך 
כך הגיע לידי שלילה גמורה של המדיניות המושתתת על 
שיקולים אלה. ספרו "המסקנות הצבאיות והמדיניות של 
האנרגיה האטומית״ (-ש 5 ח 00 01111031 ? ו 1 תר. ץש 13 ! 111 \ :!!!יד 
ץ£ז€ת£ 10 רוז 0 ז\, ) 0 גססתשסף), 1948 (עברית תש״י), עורר 
פולמוס ציבורי. 

ג. ל. 

בלקי^ד׳ י^ראל ( 1861 , לאהויסק, פלך מינסק, רוסיה 
הלבנה— 1929 , ברלין), אחד ממייסדי ביל״ו(ע״ע). ב׳ 

קיבל חינוך עברי מאביו מאיר, שהיה מחלוצי החינוך העברי 
המתוקן ברוסיה ואחר־בך מראשוני המורים בא״י. ב׳ סיים 
גימנסיה רוסית ממשלתית במוהילוב, וכשעמד להיכנס לאוני¬ 
ברסיטה בחארקוב התחיל שם בפעילות ציונית בחוגים של 
הנוער הלומד, ובאחד בשבט תרמ״ב הקים שם את תנועת 
ביל״ו (ע״ע). ב׳ היה הראש והראשון בין הביל״ויים 
ה״מעשיים" (לעומת אלה שתבעו השגת תנאים מדיניים) 
ובעליה לארץ־ישראל ובעבודה בה ראה את יסוד־היסודות 
של חיבת־ציון. הוא עלה לא״י בראש קבוצת הביל״ויים 
הראשונה, שהגיעה לחוף־יפו בי״ט בתמוז, תרמ״ב. עבד 
במקוה־ישראל ואח״כ בראשון־לציון, שממנה נצטווה לצאת 
ע״י הפקידות של הבארון, שב׳ עמד בראש ה״מרד" נגדה. 
לסוף עזב את המושבה מרצונו והיה עם העולים להתיישב 
בגדרה (ע״ע). אך גם בגדרה לא נשתרש כפועל ואיכר 
והתחיל מתמסר להוראה. בתרמ״ט הקים ביפו בית־ספר עברי 
פרטי, שבו הורו בין השאר ר׳ מאיר אביו ויהודה גרזובסקי 
(ע״ע). אח״כ נתקבל כמורה בבית־הספר של כי״ח בירושלים, 
ושם הוציא ספרי־לימוד שונים ("אסיפת שאלות לחשבון", 
"דברי ימי העמים", "ראשית ידיעת כתיבת הארץ"). בסוף 
המאה הקודמת הטיף לבית־ספר עברי, שימזג תורה ועבודה 
(ב״לוח־אחיאסף", ג׳), ואף ניסה להקים בית־ספר כזה לאחר 
הפרעות שפרצו בקישינוב ( 1903 ), כשהעלה לא״י את יתומי- 
הפרעות. תכנית זו עוררה עניין מרובה בימים ההם ואחד־ 
העם פירסם נגדה את מאמרו "בנין". היתומים נתחנכו במשך 


כמה שנים במוסד החינוכי "קרית־ספר", שב׳ הקים בשפיה. 
ב 1906 נסגר המוסד מחוסר־אמצעים, ושוב התחילה לב׳ פרשה 
של נדודים בערי־הארץ ובמושבותיה, וכן גם בערי־אירופה. 
בימי מלחמת־העולם 1 שהה באה״ב, וכאן פירסם ספר־זכרונוה 
על "הצעדים הראשונים של הישוב בא״י"("די ערששע שריט 
פון ישוב אין ארץ ישראל״, ב׳ חלקים, ניו יורק, 1918 ). כשחזר 
לא״י ב 1920 השתדל להעלות לארץ חלק מיתומי־אוקראינה, 
שנתכוון להקים בשבילם מוםדות־חינוך בצפת ובשפיה, אך גס 
ניסיון זה נכשל. ב׳ הירבה לפרסם מאמרים בכתבי־עת ובעיתו¬ 
נים ואף הוציא חוברות פופולאריות בהיסטוריה ישראלית 
("מלחמת היהודים ברומאים וחורבן ירושלים", ..איפה הם 
עשרת השבטים ן", "החשמונאים או מלחמת־החירות", "הער¬ 
בים אשר בארץ ישראל", ועוד). ביחוד היתד. קרובה ללבו 
ידיעת־הארץ ואף פירסם ספר ברוסית, שבו נתן לחובבי־ציון 
שברוסיה ידיעות־יסוד על א״י. ספר זה עיבד בעברית 
ופירסם כשם: "ארץ ישראל בזמן הזה" (תרפ״ח), וכן הוציא 
ירחון לחקר־הארץ ותולדות־הישוב בשם: "המאיר" (יפו 
תרע״ב). ב׳ נפטר בברלין, שלשם נסע להתרפא, ועצמותיו 
הועלו לארץ בתחילת תר״ץ ( 1929 ) ונקברו בראשון־לציון. 

ספר יאשון לציון, 1941 , 81-76 ! ד. תדהר. אנציקלופדיה 
לחלוצי הישוב ובוניו. עם׳ 1297-1295 ! מ. סמילנסקי, משפחת* 
האדמה, ! 1 , תש״ד. 132-128 ! ג. קרסל. על חוליה אחת 
(פרשת העלאתם של יתומי־קישינוב) בספר: "עלית הנוער", 
תש״א, 114-105 ! ישראל בלקינד (חוב׳ י׳, כרך א׳ של 
"ספרית־ראשונים"). 

ג. ק. 

בלקירב, מילי אלכ 0 י 3 יץ׳ - 1 ' 71611066811 \. 11711111 ^ 0 
68 ק 11 א 63713 - ( 1837 , ניז׳ני־נובגורוד - 
1910 , פטרבורג), קומפוזיטור רוסי! ממייסדי ה״אסכולה 
החדשה" במוסיקה הרוסית. 

ב׳, שלמד מתחילה מאתמאטיקה באוניברסיטה של קאזאן, 
קיבל את ראשית חינוכו המוסיקאלי מאמו, ואח״כ מדובוק 
(מאסכולת ג׳ון פילד) וקארל אייזריך, אך מחנכו העיקרי 
במוסיקה היה אוליבישב, הביוגראף של מוצארט, שבחווילתו 
בילה ב׳ זמן מרובה. כשהיה בן 18 ( 1855 ) עבר ב׳ לפטר־ 
בורג, שבה נתפרסם כפסנתרן מחונן. באותם הימים הכיר 
את מ. גלינקה (ע״ע) הזקן, שראה בב׳ את יורשו הרוחני 
וממשיך דרכו במוסיקה הרוסית. כחמש שנים אחר מותו 
של גלינקה ( 1862 ) ייסד ב׳ את חוג המחברים הצעירים, 
שנתפרסם עד מהרה בשם ״החמישיה״(או 3 א 4 ץא 017438 ^ 0 . 
כלומר "החבורה האדירה"). חבריו של חוג זה היו צזר 
קואי, מודסט מוסורגסקי, רימסקי-קורסאקוב ובורודין(ע״ע), 
וכדבר לה שימש מבקר האמנות ולדימיר סטסוב (ע״ע). כל 
אלה ראו בב׳ את מנהיגם הרוחני, שידע להלהיבם לרעיון 
החדש: שיחדור מן התלות במוסיקה המערבית, שהיתר, עד 
ימיו שלטת ברוסיה ושיוצגה אז ביחוד ע״י האחים רובינשטיין, 
ופיתוחו של סיגנון לאומי־מקורי על־יסוד הניב של הפולקלור 
הסלאווי. מכאן הטיפוח של השיר העממי והשימוש במלוס 
המזרחי של עמי־רוסיה, שחבורה זו דגלה בהם. ב 1862 ייסד 
ב׳—ביחד עם חברו, מנצח־המקהלה לומקין—את "בית־הספר 
החפשי למוסיקה״ — מוסד, ששימש להוראת מוסיקה ללא־ 
תשלום, ואף דאג לעריכת קונצרטים של יצירות חדישות, 
ביחוד מפרי-עטם של חברי ה״חמישיה". ב 1866 פירסם ב , 
קובץ של שירי־עם רוסיים (־ג 0 ק 83 \ 11 >! 00 ץק א 1111 קסס 0 
116068 א 1 נ 11 ו), שרשם מפי העם על גדות־הוולגה. עבודה 



5 . ם. פט. פלקט 



939 


כלקירב, מילי אלבסיכיץ׳ — כלל,לוה 


940 


פולקלוריסטית זו, שנע&תה מתוך הבנה עמוקה בשירה 
העממית הרוסית, פתחה תקופה חדשה בכינוסה של שירה ז 1 
ובעיבורה. ב 1866/7 ניצח ב׳ על האופרות של גלינקה 
"רוסלאן ולודמילה" ו״איוואן סוסאניך, שהציג בפראג 
ושב׳ — עם רימסקי־קורסאקוב וליאדוב — ערך את מהדו־ 

רתן החדשה. מ 1867 
ניצח ב׳ על הקונצר¬ 
טים הסימפוניים של 
החברה המוסיקאלית 
הרוסית בפטרבורג. 

אך למרות הצלחתו 
של ב׳ כמנצח סולק 
מתפקידו ע״י ראשי־ 

החברה השמרנים, 

שלא היו מרוצים מן 
הכיוון החדש, שנתן 
ב׳ לתכניות־הקונצר־ 

טים. מתוך מצוקה 
חמרית פרש ב׳ מפעי¬ 
לותו המוסיקאלית 
ונע&ה פקיד־רכבת — 

מה שגרם לו דיכאון 
נפשי, שב׳ לא נת¬ 
אושש ממנו אלא 
לאחר כמה שנים, כשחידש את פעילותו המוסיקאלית הרב¬ 
גונית׳ אף אם לא באותה מידה של חיוניות, שבה הצטיינה 
בתקופה הראשונה שלה. 

מיצירותיו של ב׳ ראויות לציון: שלוש פתיחות, שהן 
מיוסדות על נושאים מן השירה העממית הרוסית ( 1859 ), 
הצ׳כית ( 1857 ) והספרדית ( 1869 ); פתיחה ומנגי׳נות-ביניים 
ל״המלך ליר״ ( 1861 ); הפואמה הסימפונית "רוס", שנתחברה 
לשנת האלף לקיום הלאום הרוסי ( 1862 ); הפואמה הסימפו¬ 
נית ״תמו־ה״( 1864 ) — בעקבות יצירתו של לרמונטוב בשם 
זה; פאגטאסיה לפסנתר ״איסלמי״( 611 ^ 3 ^ 10 [ [ 1869 ] — 
מיוסדת על מנגינה של ריקוד קאווקאזי), שב׳ עיבד אותה 
אח״כ לפסנתר ותזמורת ( 1882 ). יצירה זו מסמנת ע!יא 
בווירטואוזיות של הנגינה בפסנתר שאחר תקופת־שופן. 

ב׳ טיפח במיוחד את המוסיקה התכניתית והיסס לכתוב 
סימפוניות במתכונת הקלאסית. אעפ״כ סיים — לאחר עבודה 
רבת־שנים — סונאטה לפסנתר ושמיניה. כמו־כן חיבר אספים 
של שירי־עם רוסיים (ביניהם 30 מנגינות רוסיות לארבע 
ידים) ונעימות לשיריהם של לרמונטוב וקולצוב, ובכללן 
לאחת מן ה,,מנגינות העבריות" של ביירון בעיבודו של 
לרמונטוב. 

מקורות חשובים לפרשת־חייו של ב׳ משמשים חילופי־ 
איגרותיו עם צ׳ייקובסקי (נתפרסמו ב 1912 ), עם רימסקי־ 
קורסאקוב ( 1915 ) וסטאסוב ( 1935 ). 

-ס 0 סי\ 031 ; 1936 . 0 תוו 1 \ ה 0 \!!ה. 8 הו 1 ?ו 1 > 4 ו 51 , 1 זז 3113 ז< 41 / . 0 
- 8010 ,* 0 ז 56 . 47 ;־.:־ 3 ,//ו 71111:1011 / 0 !■ 7 * 1051 \ ,וד! 3 ו 31 זה\׳,— £351 ־ז 

,. 6 ־ו׳ . 14 ( , 08 אץח 713 . 0 ; 1949 ,. 1/0 )ה! 04 ז 80 ,׳#?וזז)) 

, 88 > 01 ג!סקח ; 08,1910,88111.7-8 קז 1.763 * 11 
; 1922 ,. 5 .^. 4 ^ ,ם 0 >ו!ו 8 < 1 ר,שקז 6 . 11 : 1911 ,. 5 
<וס 1 וחסז 10 ; מ 883 ת 3 > 3811 ץ 4 \ :. 8 א 8 ,. 5 .^. 4 \[, 08 אקש 4 .>} 
. 1925 ,. 3 ■ 06 ( 083 >ו 03 ק £0 - 0 ־ 01 >ו 0 א 8 < 1 . 11 •ג 0 ק מסח) 

א. ג.־ק. 


בלקלודי ( £3.83101383 ), עיירה בדרומו של חצי־האי קרים. 

ב׳, שהיא נמל־דייגים, שוכנת בחוף הצפוני של 
מפרץ צר ומוגן מרוחות בים השחור, 16 ק״מ מדרום לסוסטו־ 
פול (ע״ע). מספר תושביה (רוסים ויוונים) כ 2,400 ( 1926 ). 
מקורות־פרנסתם הם בעיקר: דיג, גידול גפנים וטאבאק, 
וקיט. ב׳ נתפתחה כמקום־מרפא, בעיקר מסוף המאה ה 19 , 
הודות לאקלימה הנוח, כרמיה והסגולות הרפואיות של הבוץ 
שבמימיה. 

היסטוריה. ב׳ נוסדה, כפי הנראה, על-ידי הסקיתים. 
היוונים, שלהם שימשה ב׳ מושבה מסחרית, קראו למפרץ־ 
ב׳ בשם סימבולון, בלאטינית פורטוס סימבולותם ($ע]ז 0 ג 1 
תזנ 01011 לות׳< 5 ). ב׳ נזכרת על־ידי סטראבון, פליניוס הזקן, 
פטולמיוס, אריאנום, ועוד. באמצע המאה ה 14 נכבשה ב׳ ע״י 
הג׳נובנים, שקראו לה צ׳מבאלו (ס 31 < 1 חזש 0 ). ע 1 רידי החומה 
והצריחים, שהקימו הג׳נובנים בב׳, נשתמרו עד היום. ב 1475 



נכבשה ב׳ ע״י הטאטארים, ששלטונם גרם לירידתה. הטאטא־ 
רים נתנו לב׳ את שמה הנוכחי, שפירושו "קן־דגים". במערכה 
ימית, שניטשה במימיו של מפרץ־ב׳, נחל הצי התורכי מפלה 
מידי הצי הרוסי של הים השחור. עם כיבושה של קרים ע״י 
הרוסים ( 1783 ) עברה לרשותם גם ב׳; תושביה הטאטאריים 
נעלמו ובמקומם יישבה הממשלה הרוסית יוונים מפליטי 
האיים בים האגיאי, שהתמרדו בתורכיה. ב׳ נתפרסמה בעיקר 
בזמן מלחמת־קרים ( 1853 — 1856 ), כששימשה בסיס של חיל־ 
המשלוח הבריטי בקרים. ב 25 באוקטובר 1854 ניסה צבא 
רוסי במספר של 16 אלף איש, בפיקודו של הגנראל ליפראנדי. 
לנתק את הצבא האנגלי, שצר אז על סוואסטופול, מבסיסו 
בב׳. הרוסים כבשו מידי התורכים את קךיקוי שמצפון לב׳ 
היחידות הסקוטיות ערכו אז התקפת־נגד, שבה הצטיין חיל 
הפרשים הקלים בפיקודו של הלורד קארדיגאן ושעלתה להן 
באבידות כבדות. נסיון הרוסים לנתק אח האנגלים בב׳ נכשל. 



ם. א. באלאקירב 





941 


כלקלוה — הבלקגי, חצי־האי 


942 



צוהי כמארה פלאנינה בבולנאריה, בהרי־תבאלקא! המערביים 


פעולה זו של הפרשים הסקוטיים שימשה נושא לבאלאדה של 
טניסון 183116 ־ 31 1-18111 1116 ) 0 86 ־ 01131 שורד. בנובמבר 1941 
נפלה ב׳ ביד הגרמנים, אך באפריל 1944 חזרו הרוסים 
וכבשוה. 

611 ר. 376 ש 11 ח א״א 68 קג מ 11 זש 14386 , 68 שו< 1 ז 13 / . 8 • 8 
, 381036 >! 11 1111 ([) 11 א 1 ) 0 \ 11 אשא 1 | 37 ו, 11 א|<א 0 ש 64 ק־ 1 
מ 3 אש 1 ו.! 8 ק'א , 6 ד.ק 3 ז . 8 .£ ; 1904 — 1896 ,צ — 1 . 7 

. 1944 , 2 , 801183 

א. אח. 

סבלכןן, הרי" (ב׳ בתורכית ״הר״; בבולגארית — 3 ז 13 צ 
130103 ?, ״ההר הישן״; השם היווני הקדום — 

?ס^׳, בלאט' 136100$ ?), שלשלת צרה של הרי־קמטים, 
שחוצה את בולגאריה בקשת בעלת אורך של כ 600 ק״מ, 
מנהר טימוק הנשפך לדאנובה עד הים השחור, רחבם של 
הרי־הב׳ הוא מ 20 עד 80 ק״מ וגובה שיאם — 2,376 מ/ 
הרי־הב׳ הם הסעיף המזרחי ביותר של שיטת הקמטים האל־ 
פינים (ע״ע אירופה, המבנה; אלפים; בלקני, חצי־האי). 
ההקמטה הראשונה חלה לפני התור הפרמי, השניה — באו׳לי־ 
גי׳קן והמיו׳קן. השכבות שבשטח העליון הן ברובן מתורים, 
שקדמו להקמטה הראשונה: צפחות גבישיות, אבני פרצים 
(טראכיטים, אנדסיטים, פורפירים) ומשקעים קדומים. במידה 
פחותה הרבה יותר מצויים משקעים מתיר הקרטון. מלבד 
ההקמטה יש בדרום גם שברי־אורך ארוכים. הב׳ יורדים 
בשיפוע נוח צפונה, לטבלת־הדאנובה, והם תלולים יותר 
בדרום. 

את הב׳ מחלקים לשלושה חלקים: 1 ) הב׳ המערבי — 
מנהר טימוק עד נהר איסקאר, החוצה את הב׳ לרחבו; ארכו 
של חלק זה 182 ק״מ ושיאו העליון, מיג׳ור, מגיע לגובה של 
2,170 מ׳; 2 ) הב׳ התיכין — מנהר איסקאר עד מעבר וראט־ 
ניק; ארכו 260 ק״מ ושיאו הר ביטיו(בעבר: יומרוק־צ׳אל), 


שגבהו 2,376 מ׳; 3 ) הב׳ המזרחי — ממעבר וראטניק עד 
הים השחור; ארכו 155 ק״מ, וגובה שיאו קצת פחות מ 1,000 
מ׳. הוא רחב יותר משני חלקי־הב׳ האחרים. מדרום לב׳ 
התיכון משתרע עמק־אורך טקטוני ובו עוברים נהר־טונג׳ה 
וממערב לו — הסטרומה. מדרום לעמק זה ובהקבלה לו 
עוברים טורי־הרים! ששמם הכולל הוא סרדנה גורה (ההר 

:*.• ו ? ? 

האמצעי), ויש שקראו להם אנטיבלקן(מול־הבאלקן). 

לב׳ אופי של הרים בינונים: ראשי־הרים מעוגלים, עמקים 
רחבים, גיאיות צרים מועטים. העמקים והגבעות מעובדים, 
ההרים מכוסים יער או משמשים מקום מרעה רענן בקיץ. 
יש בב׳ כמה מעיינות חמים, וגם מחצבים שונים: פחם חום, 
אנטראציט, גראפיט, ברזל, נחושת ועופרת; אבל חשיבותם 
לכלכלה אינה מרובה. 

כ 30 מעברות חוצים את הרי־הב׳ לרחבם. בין אלה נוחים 
ביותר שלושה, שבהם עוברות מסה״ב: עמק נהר־איסקאר, 
שבו עוברת מסה״ב מסופיה לטבלת־הדאנובה: מעבר טרנ 1 ב 1 
( 1,025 מ׳ מעל פני־הים), שבו עוברת מסה״ב מעמק נהר־ 
המאריצה לנמל־הדאנובה הגדול, רוסה; מעבר שומן(הגובה: 
834 מ׳) בב׳ המזרחי. מפורסם ביותר בתולדות בולגאריה 
הוא מעבר שיפקד, ( 1,333 מ׳) שבין הערים קאזאנליק בדרום 
וגאברו׳ב( בצפון. ב 1877/78 עצרו כאן התורכים למשך זמן 
ניכר את הצבא הרוסי במלחמת־גבורה, שעוררה התפעלות 
בעולם. כיבושו של מעבר זה ע״י הרוסים שיחרר את בולגא־ 
ריה מעילה של תורכיה. 

מ. בר. 

קבלקני׳ הצי־האי, המזרחי שבחצאי־האיים הגדולים של 
אירופה הדרומית. שטחו כ 475,000 קמ״ר ומספר 
אוכליסיו — יותר מ 25 מיליון ( 1952 ). חצי־האי ב׳ נקרא 



943 


הבלקני, חצי־האי 


944 


כשם זה — מן המאה ה 19 ואילך — על שם הרי־הבלקן(ע״ע 
בלקן, הרי־), העוברים בו. 

בין הה״א הב׳ ושאר הלקי־אירופה אין גבול טבעי, כאותו 
שאנו מוצאים בשני חצאי־האיים הדרומיים האחרים. הגבול 
המקובל ביותר הוא: בצפון־המערב — נהר־איזונצו והקו 
שנמשך ממנו עד נהר־סאווה! בצפון — המאווה עד שפכו 
לדאנובה, נהר־הדאנובה עד פנייתו צפונה על־יד צ׳רנאווךה, 
וקו ישר משם עד הים השחור! במערב — מפרץ־טריאסטה 1 
בדרום־המערב — הימים האדריאטי והיו׳ני! בדרום — הים 
התיכון! במזרח — הים האגיאי. מיצר־הדארדאנלים, ים־ 
מארמארה ומיצר־בוספורוס! במזרח — הים השחור. בגבולות 
אלה כולל חה״א הב׳ את המדינות: יוון (היבשת), אלבניה, 
תורכיה האירופית ובולגאריה, כ 75% מיוגוסלאוויה ורצועה 
מדוברודה הרומנית. ארכו המאכסימאלי של חצי־האי 
(ממזרח למערב) הוא 1,260 ק״מ. 

קו־הרוחב הגאוגראפי ״ 41 מחלק את חה״א הב׳ לשנים: 
לחלק צפוני, שאינו מפורץ אלא במקצת והשפעת־הים אינה 
ניכרת בו אלא ברצועה צרה בלבד, ולחלק דרומי, קטן יותר, 
שהוא מפורץ ביותר ופתוח להשפעת־הים. בהתאם לכך 
נמצאים רוב חצאי־האיים המשניים, השלישיים והרביעיים— 
בחלקו הדרומי. בצפון־המערב נמצא חה״א איסטריה וכמה 
לשונות־יבשה לאורך החוף האדריאטי! בין היים היוני 
והאגיאי נמצא חצי־האי היוני עם הסתעפויותיו המרובות, 
ובכללן אטי ז קד, והפלופונסום (או מוריאה), שהוא מנותק 
(מ 1893 ) מחצי־האי יוון ע״י תעלת־קורינתום (ארכה 6.3 
ק״מ) ושממנו מסתעפים ארבעה חצאי־איים כלפי דרום. 
צפונית־מזרחית לחצי־האי יוון, בין מפרצי תסאלוניקי ואור־ 
פאני, נמצא חצי־אי חלקיךיקה, שאף ממנו מסתעפים שלושה 
חצאי־איים. בין הדארראנלים ומפרץ־סארוס נמצא חצי־האי 
גליבולו (גאליפולי), ובין ים־מארמארה והים השחור והבוס־ 
פורום — חצי־האי של איסטאנבול, החסר קו־תחום ברור. 
אורך גבולו היבשתי של חצי־האי הוא כ 1,500 ק״מ! אורך 
גבול־הים שלו הוא 9,300 ק״מ, מהם 850 בים השחור, 505 
במיצרים ובים־מארמארה, 5,210 בימים האגיאי והיוני ו 2,835 
ק״מ בים האדריאטי. 

המבנה. חה״א הב׳ הוא ברובו הגדול גלילות־הרים בלתי־ 
נוחים לתנועה ובמיעוטו מישורים מפוזרים במקומות שונים: 
טבלת־הדאנובה, שפלות־חוף קטנות, עמקי־נהרות ובקעות 
טקטוניות גבוהות בין ההרים. בגוש רילה פלאנינה, 75 ק״מ 
מדרום לסופיה, נמצא שיא סטאלין (בבוילג׳: וירך סטאלינה! 
בעבר: מום־אלה),הגבוה בהרי חה״א הב׳( 2,925 מ׳). שני לו 
בגבהו הוא הר האולימפוס (ע״ע) שביוון ( 2,918 מ׳), וגבוה 
כמעט כמותו הוא הר־ויחרן בפירין־פלאנינה (בין הנהרות 
מסטה וסטרומה). הרי חה״א הב׳ משתייכים *לשתי שיטוח של 
הרי־קמטים צעירים, שהם בנויים בעיקר משכבות־משקע 

מסוזואיות ושלישוניות וממערכת של הרי־גושים גבישיים 

¥ 

קדומים, שנקראים בשם כולל: הגושים התראקו־מקדוניים. 
שיטת־הקמטים האחת, שאפשר לכנותה הדינארית, מסתעפת 
בקצה הצפוני־המערבי של חה״א הב׳ מן האלפים היוליים 
ונמשכת בהקבלה לחופי הימים האדריאטי והיוגי, לאורך של 
1,200 ק״מ, עד הקצה הדרומי של יבשת־יוון. כיוון הקמטים 
שבמהצה הצפונית של שיטה זו (עד שפכו של נהר־דרין לים 
הארריאטי), שנקראת בשם הכולל: האלפים הדינאריים (ע״ע 
יוגוסלויה, המבנה), הוא מצפון־המערב לדרום־המזרח. רוחב 


האלפים הדינאריים הוא מרובה ביותר בין שפך המוראנה 
לדאנובה ובין שפך הדרין לים האדריאטי (כ 380 ק״מ). 
האלפים הדינאריים בכללם הם גבוהים ביותר סמוך לים 
האדריאטי והם שופעים כלפי צפון, לעבר נהר־סאווה. 
מפרשת־המים הראשית הקרובה לים יורדים נחלים קצרים 
לים וארוכים יותר לסאווה. מפני שהנחלים הקצרים זורמים 
בתוך גיאיות תלולים, קשה המעלה מן החוף הארריאטי 
לפנימו של חה״א הב׳, ואיזור־החוף, שנקרא עד 1919 בשם 
דלמטיה (ע״ע), מנותק מן הפנים. השיא של האלפים הדינא־ 
ריים, הר־דורמיטור ( 2,530 מ׳), נמצא בדרום־המזרח. 

מדרום לשפכו של נהר־ךרין עד מפרץ־ואלונה נמשכים 
הקמטים מצפון לדרום ונקראים בשם הרי־אלבניה (ע״ע)! 
מן המפרץ דרומה הם פונים שוב לדרום־המזרח ושמם הכולל 
כאן הוא הרי יוון המערבית (גראמום, פינדום, הרי הפלו־ 
פונסוס). הרי־אלבאניה, ששיאם, הר־קוראב, מגיע לגובה 
של 2,750 מ׳, שונים מן ההרים הסמוכים להם בצפון ובדרום 
לא רק בכיוון־קמטיהם אלא גם בתולדותיהם הגאולוגיות. 
הם הורמו בתקופה מאוחרת־ביחס וע״י כך נוצרו בינם ובין 
הים שפלות־סחף עם ביצות ולאגונות. שקיעת איזורי־החוף 
של דאלמאטיה ויוון המערבית גרמה להצפתם של איזורים 
אלה במי־הים ולהיפרדותם של חלקים קטנים מגופו של חצי־ 
האי (איים). הגבוה בהרי יוון המערבית, זמוליקאם ( 2,633 
מ׳), נמצא בצפון. 

השיטה השניה של הרי־הקמטים בחה״א הב׳ היא המשך 
לאלפים הטראנסילוואניים (ע״ע קרפטים) ונמשכת מדרום 
לדאנובה עד הים השחור בצורת קשת פתוחה לצד צפון, 
שארכה כ 1,250 ק״מ ורחבה (בממוצע) רק עשרות ק״מ 
אחדות בלבד. חלק קטן משיטה זו (בין הנהרות מוראלה 
וטימוק), המגיע לגובה של 1,566 מ׳, נקרא בשם הרי סרביה 
המזרחית. מן הטימוק עד הים השחור, בתחומה של בולגריה 
(ע״ע), נקראים הקמטים בשם הרי־הבלקן (ע״ע בלקן, 
הרי־), שמגיעים לגובה של 2,375 מ׳. 

בין הרי־הקמטים שבמערב ובצפון ובין הימים האגיאי 
והשחור נמצאים גושים מרובים של הרי־גבישים קדומים, 
שהם נפרדים זה מזה (ובמידה ידועה גם מהרי־הקמטים) ע״י 
עמקים, בקעות ושפלות, שנוצרו על־ירי התהוותם של שברים 
ושקיעת הקרקע ביניהם. הגושים הגדולים והגבוהים ביותר 
הם ממזרח לקרהשבר, שלארכו זורם נהר וארדאר לדרום 
ונהר מוראווה המזרחי לצפון. הגדול והמלוכד בין הגושים 
הללו הוא זה של הרי־רודופה, העובר בדרומה של בולגא־ 
ריה ובתראקיה היוונית בין עמק נהר־מאריצה התיכון ובין 
שפלות־החוף הצפוניות של הים האגיאי. הגושים הסמוכים 
לו והקטנים ממנו — רילה פלאנינה בצפון־המערב ופירין* 
פלאנינה במערב — הם הגבוהים שברכסים שבחצי־האי. 
בין הרילה פלאנינה והרי־הבאלקאן מתרומם בקירבת סופיה 
גושיויסישה לגובה של 2,286 מ׳. המזרחיים שבגושי חצי־האי 
הם הרי־איסטראנג׳ה ( 1,031 מ׳), הנמשכים מבולגאריה לחצי־ 
האי איסטאנבול בהקבלה לחוף הים השחור. גוש מפורר 
ונפרד ע״י שברים משאר הגושים הוא חצי־האי המשני 
חאלקידיקה, שגבהו מגיע עד 1,206 מ׳. הגושים הקטנים 
המרובים שממערב לקו וארדאר־מוראווה הם גבוהים ביותר 
ביוון הצפונית ובמקדוניה, והגבוה שבהם הוא האולימפוס. 
הגוש של שר־פלאנינה, שעליו עוברת פרשת־המים בין 
הווארדאר והדרין, מתרומם לגובה של 2,702 מ׳. וגוש־ 




945 


וזבלקני, חצי־האי 


946 


פריסטר, שבין העיר ביטול (מונאסטיר) וימת־פרספה — 
לגובה של 2,600 מ/ בסרביה מועטים הגושים הגבוהים 
מ 2000 מ׳ הרחב שבגושי־סרביה, קופאוניק (ממזרח לנהר־ 
איבאר), מתרומם עד לגובה של 2017 מ/ 

שפלות, בקעות גדולות ועמקי־נהרות נרחבים נמצאים 
במזרחו של חצי־האי. טבלת־הדאנובה היא הגדולה שבשפלות, 
בקעת נהר־מאריצה התיכון היא הגדולה שבבקעות, ועמקו 
של המאריצה התחתון הוא הנרחב שבעמקים. שפלות־חוף 
קטנות מתפשטות לתוך עמקי־הנהרות של המסטה, הסטרו־ 

ד ן ץ * : 

מה, הווארדאר והויסטריצה (בתסאליה). הבקעות והעמקים 
שממערב לקו וארדאר־מוראווה סגורים בין ההרים והם קטנים. 
בהם או סמוך להם התרכזו ישובים מרובים והם נקראים על 
הגדולים שבהם (בקעות טריקאלה ולאריסה בתסאליה, ביטול 
וסקופליה במקדוניה). עמק קוסובו פוליה, שבו עובר נהר־ 
איבאר, שימש שדה־מערכה היסטורי לסרבים (ע״ע סרביה, 
היסטוריה). בעמקי מוראווה־וארדאר עובר קרהתחבורה בין 
עמק־הדאנובה והים האגיאי. בעמק הטקטוני של הנישאלה, 
פלג ימני של המוראווה, עובר קו־התחבורה מעמק המוראווה 
(והדאנובה) אל בקעת מאריצה ולעמק נהר־ארגנה (שבחצי־ 
האי איסטאנבול) וקושטה. 

הידרוגראפיה. הגדול בגלילות־המים של חה״א הב׳ 

הוא גליל־הדאנובה, והגדול שביובלי־הדאנובה הוא המאווה, 
שראשי פלגיו (אונה, ורבאס, דרינה) רמוקים מן הים האד־ 
ריאטי רק עשרות ק״מ מועטות בלבד. שניים בארכם בין 
יובלי־הדאנובה שבחה״א הב׳ הם המוראווה (בסרביה) והאיס־ 
קאר (בבולגאריה). זולת הדאנובה זורמים לים השחור 
מחה״א הב׳ רק נהרות קטנים, שנהר־קאמצ׳יןה, מדרום 
לסטאלין (וארנה), הוא החשוב שבהם. גליל־המים השני 
בגדלו הוא זה של הים האגיאי. גדולי־נהרותיו הם המאריצה, 
הקולט מימין את הארךה ומשמאל את הטונג׳ה והארגנה! 
שני בגדלו למאריצה הוא הווארדאר, ושלישי מבחינה זו'— 
הסטרומה. הויסטריצה הוא הגדול בנהרות־יוון היורדים לים 

1 ו • : : 

האגיאי. לימים האדריאטי והילני יש בחה״א הב׳ גלילות־מים 
קטנים. הדרין הוא הגדול בנהרות של גליל־המים האדריאטי* 
ושני בגדלו בגליל זה הוא הנרטוה, הבא מבלסניה. נהר־ 

••••; ו • 

וולסה, הבא מסביבותיו של הר זמוליקאס, הוא גדול הנהרות 
של הגליל הלני. בצפון־המערב של האלפים הדינאריים, 
בגלילות הקארסטיים (ע״ע _קרםט) שבסלובניה וקרואטיה, 
יש כמה נהרות, שנבלעים בגיר ואינם מתגלים על־פני 
הקרקע. 

בחה״א הב׳ נמצאות כמה ימות קטנות, שימת שקודר 
(סקוטארי), על גבול אלבאניה ויוגוסלאוויה, היא הגדולה 
שבהן ( 530 קמ״ר). פני־מימיה הם בגובה של 6 מ׳ מעל 
פני־הים, ועמקה — 44 מ׳. ימה זו היא חלק מן הים 
האדריאטי, שנפרד מן הים מחמת עליית־הקרקע. הגדולה 
שבימות־החוף שמצפון לים האגיאי היא ימת־אכינו, הסמוכה 
לשפך־הסטרומה. על־יד שפכי־נהרות נמצאות גם שתי ימות־ 
חוף אחרות (מצפון ומדרום לבורגאס). ימות קטנות נמצאות 
גם בתוך בצות, מדרום לדאנובה (בבולגאריה). כמה ימות 
נמצאות בלב בקעות שבהרים. הגדולות שבאלו הן אוכרידה 
ופרספה בפינת הגבול שבין אלבאניה, יולסלאוויה ויוון. 

האקלים. חה״א הב׳ שוכן בכללו בחלקו הדרומי של 
האיזור הממוזג של אירופה, אך מפני ההבדלים שבין חלקיו 
השונים ברוחב הגאו׳גראפי, במרחק מן האוקיינוס האטלאנטי 


(הגורם האקלימי הראשון במעלה באירופה), הים התיכון 
והים השחור (מה שקובע את מידת־השפעתם של ימים אלה), 
וכן מפני ההבדלים בגובה מעל פני־הים, יש בו, בחה״א הב׳, 
גלילות אקלימיים, שהם שונים זה מזה במידות החום, המש¬ 
קעים וברוחות. הבדלים אלה בולטים מן הדוגמות שלהלן: 


טמפראטורה ממוצעת במעלות צלסיוס 


משקעים 
כממוצע שנתי 

במ״מ 

ביולי 

או 

באוגוסט 

ביאנואר 

או 

בפברואר 

הגובה 

מעל מני־הים 
במי 


623 

22 

0.7 

78 

) בלגראד (בצפון) 

406 

20.5 

9.1 

5 נ 

אתונה (בדרום) 

640 

20.4 

1.7 

560 

סו?;ה 

4,700 

25.5 

7.2 


קלטור■(קאסארו, על 
החוף המערבי) 

545 

20.0 

5.4 


סאלוניקי (במזרח) 

501 

22.1 

1.4 


סטאלין (וארנה, על 
הים השחור) 


אקלימן של בלגראד וסופיה הוא מסוג האקלים של פאנר 
ניה (שפלת־הונגאריה), שהשפעת הים התיכון אינה מורגשת 
בה (ההבדלים שבין שתי הבירות הוא תוצאה של הגובה 
השונה). כזה הוא אקלימו של חה״א הב׳ ברובו. משקעים 
מצויים כאן בכל חדשי־השנה, וביחוד בירחי הקיץ והסתיו. 
בהרים, שגבהם הוא למעלה מ 2000 מ׳, שולט אקלים אלפיני 
קר, והמשקעים, שהם שלגים ברוב ימות־השנה, מרובים בהם. 
קוטור, אתונה וסאלוניקי מייצגות את האיזור הים התיכוני 
משלשה טיפוסים, עם קיץ חם שגשמיו מועטים, חורף גשום 
וטמפראטורה נוחה־ביחם. במערבו של חצי־האי מרובים 
הגשמים לא רק מפני שחלק זה מופנה לרוחות־הציקלון 
הבאות מן הא(קיינ 1 ם, אלא גם מפני שהרוחות נתקלות 
כאן בהרי־החוף הגבוהים וכשהן עולות בהם הן מצטננות 
ופולטות את לחותן. בחורף מנשבות לפרקים רוחות קרות 
עזות מן ההרים אל החוף והן קשות לספנות. בחוף 
האדריאטי־הבאלקאני נקראת רוח ז( בשם בו׳ךה (= 0 ערה). 
איזור האקלים הים־תיכוני מקיף את חצי־האי היווני, פרט 
להרים שבפנים הצפוני, וכן את רצועות־החוף הצרות של 
הים האדריאטי, הים הי 1 ני, צפונו של הים האגיאי, המיצרים 
וים־מארמארה. דרך עמקי־הנהרות חודרת השפעת־הים לתוך 
הארץ. בעמק־המאריצה היא מורגשת במידת־מה עד פלובךיו 
(ע&עס]?; פיליפ 1 פ(לי 0 ) שבפנים בולגאריה. את הטיפוס 
האקלימי של סביבות הים השחור (האקלים הפונטי) מייצגת 
סטאלין (וארנה)! ניגודי הטמפראטורה הם כאן חריפים 
ביותר מפני שהים השחור אינו גדול למדי שיהא בכוחו למזג 
את הטמפראטורה ולהתגבר על השפעת היבשת המלוכדת. 
גליל האקלים הערכתי הפונטי הוא הקטן שבגלילות־האקלים 
בחה״א הב׳. בין טיפוסי־האקלים שנמנו כאן יש תחומי־מעבר, 
ומכאן הרבגונות שבאקלימו של חצי־האי. 

האוכלוסיה והכלכלה. שלא כאוכלוסיה של שני 
חצאי־האיים האחרים של דרום־אירופה, אין תושביו של 
חה״א הב׳ מהווים יחידה אתנוגראפית אחת. כאן יושבים 
בני עמים שונים: סרבים, בולגארים, מקדונים, אלבאנים, 
יוונים, ואלאכים, תורכים, וכן שרידים של כמה עמים ושבטים, 



947 


הכלקני, חצי־האי 


948 


שברובם נטמעו בעמים הנזכרים. רובם של תושבי חצי־האי 
הב׳ הם נוצרים, ובאלה הרוב הוא אורתודוכסי והמיעוט 
קאתולי. התורכים, רוב האלבאנים וחלק מן הסרבים הם 
מוסלמים. 71% מן התושבים הם תושבי־כפרים, איכרים 
ורועים. עבודת־האדמה מרוכזת בעיקרה בבקעות, בעמקים 
ובאשדות־ההר התחתונים. בעמקים ובבקעות מבדלים בעיקר 
חיטה, תירם, שעורה, טאבאק, עצי-סרי שונים (ביוגוסלאוויה 
בעיקר שזיפים, ביוון זיתים), גפנים וירקות שונים. בעמק 
המאריצה העליון מרבים לגדל שושנים לצרכי תעשיית- 
התמרוקים. גידול בקר וצאן רווח ביהוד באיזורי־ההרים. 
בתחומיו של חה״א הב׳ כורים כרום, נחושת, ברזל ועופרת. 
באלבאניה מפיקים כמויות קטנות של נפט. 

ם. בר. 

היסטוריה. החלק הדרומי והדרומי־מזרחי של חה״א 
הב׳ הוא אחד מן האיזורים הקדומים ביותר של ההיסטוריה 
ושל התרבות. כאן פרחו זו אחר זו הציוויליזאציות האגיאית, 
היוונית והביזאנטית, שכל אחת מהן השפיעה על האנו¬ 
שות. התרבות האגיאית, הקדומה ביותר, היתד, הדרומית 
שבשלשתן. התרבות הביזאנטית, הצעירה ביותר, היתד, 
הצפונית שבהן. 

את ראשיתה של התרבות האגיאית נוהגים לקבוע ב 4000 
לפסה״ג ואת סופה ב 1000 לפסה״ג. לפי הידיעות שבידנו, היו 
האגיאים ילידי-המקום. היוונים פלשו לב׳ ב 2000 לפסה״ג 
לערך. ב 1300 כבר היו הארקאדים במרכז הפלופונסום. 
בעקבותיהם של הארקאדים באו האכיאים, ומשנת 1000 פלשו 
לשם הדורים. התרבויות האגיאית והיוונית היו תרבויות של 
שליטי־ים ( 1 ) 001.0000x00x1 ) וללא איחוד מדיני. כתוצאה 
מנצחונה בקרב חרו׳ניאה ( 338 לפסה״נ) כבשה מקדוניה את 
יוון, ובכיבוש זה נעוצים שרשיה הראשונים של הציווילי- 
זאציה הביזאנטית, שהיתר, הלנית לפי לשונה ותראקית 
(בעיקרה) לפי נושאיה. ההלניזאציה היתד, התפשטות של 
הבאלקאניות מזרחה, ועם'נסיגתה חדרה הנצרות מאסיה 
לבאלקאן. מביזאנטיון קיבלה עותומאניה את עקרון המו־ 
נארכיה האבסולוטית ועמי־הבאלקאן—את הנצרות ד,א 1 רתו־ 
דוכסית. דיוקלטיינוס קיסר ( 284 — 305 ), שהיה אילירי לפי 
מוצאו, העביר את בירת הקיסרות מרומי לסאלונת ( 5310036 ), 
היא ספליט של עכשיו, שעל חוסו המערבי של חה״א הב , . 

: ג • 

ב 330 העביר קונסטנטינוס קיסר את בירת־הקיסרות לקוני 
הטאנטינוסול שעל חוסו המזרחי של חצי־האי. 

חה״א הב׳ ידע שלש פלישות עיקריות מן המערב: רומי, 
הצלבנות וויניציאה. ההתנגשות הראשונה בין רומי ובין 
מעצמה באלקאנית ידועה בשם מלחמת־פירוס ( 282 — 272 
לססזד׳נ). התוצאה העיקרית של המלחמה המאקדונית השניה 
( 200 — 197 לפסה,"נ) היה כיבושה של יוון ע״י דומי. כיבוש 
חזד׳א הב׳ ע״י רומי הסתיים עם כיבושה של דקיד, (ע״ע 1 
101 — 102 לסד,"נ) — האחרון בכיבושי הקיסרות. מסעי- 
הבארבארים השמידו כל שריד רומי בבאלקאן, פרט לניבים 
ממקור לאטיני, שנשתמרו בו זעיר שם זעיר שם, ופרט 
ללשון הרומנית. רומניה, למרות מה שלשונה היא ממקור 
לאטיני ולמרות מה שהיא שוכנת מצפון לדאנובה, שייכת 
לסי תרבותה לאיזור־הבאלקאן משום דתה הנוצדית־האורתו־ 
דוכסית ומשום אורודחייה בכללו. עם חלוקת הקיסרות( 395 ) 
הוכלל חצי־האי הב׳ בקיסרות המזרחית, חח מחלקו הצפוני- 
מערבי, שנכלל בקיסרות המערבית. הקיסרות הלאטינית, 


שנוסדה בבאלקאן ב 1204 לאחר שהצלבנים כבשו את קוני 
סטאנטינופול, לא האריכה ימים ולא היכתה שרשים בבאל־ 
קאן. רק בחלקו הצפוני־מערבי של חצי־האי נשתרשה 
הציוויליזאציה הלאטינית־הקאתולית הודות לחלוקתה של 
הקיסרות, וביהוד הודות לכיבושה של דאלמאטיה על־ידי 
ויניציאה ב 1504 . 

שלוש סיבות גרמו לפלישת הבארבארים מאסיה לאיזור 
הים התיכון דרך הבאלקאן: ( 1 ) קרבת הבאלקאן למישור 
המזרחי־אירוסי,( 2 ) העובדה, שהבסיס היבשתי של המשולש 
הבאלקאני סונה לצד צפון, ( 3 ) הסריחה הביזאנטית בד¬ 
רום ובדרום־המזרח. ב 376 צלחו הוויזיגותים את הדאנובה 
וחדרו לבולגאריה המזרחית של היום. בשנת 378 היכו את 
הביזאנטים ליד אדריאנופול וב 396 — 397 השמו את תראקיה, 
מאקדוניה, תסאליה ואסירוס. ההוגים השמו את תראקיה 
( 378 ) ואת מאקדוניה ותסאליה( 446 ). האןארים פלשו במשך 
המאה ד, 7 לדאלמאטיה ולמאקדוניה. ב 866 ניסו הנורמאנים 
לעלות על קונסטאנטינוסול מן הים השחור. עקבותיהם של 
הבארבארים, פרט לחורבן שהשאירו אחריהם וסרט לעקירתם 
של התראקים והאילירים (ששרידיהם הם האלבאנים) מאר¬ 
צותיהם, נעלמו ללא זכר בחוד א הב , . מן המאה ד, 5 ואילך 
התחילו הסלאווים חודרים לבאלקאן. ב 545 פלשו הסלאווים 
לתראקיה, ב 547 — 548 לדאלמאטיה ולאלבאניה וב 550 לסר¬ 
ביה. הבאלקאן, חח מיוון, אלבאניה, רומניה ותראקיה המז¬ 
רחית, נעשה איזור סלאווי. ב 540 הגיעו הבולגארים, שהיו 
ממוצא אוגרוסיני, עד קונסטאנטינוסול וקורינתוס, אך עד 
מהרה חזרו לגדות הדניסטר. ב 660 חדרו הבולגארים לדוב־ 
רוג׳ה והגיעו עד וארנה, וב 695 השתלטו על רוב החלק המזרחי 
של חודא הב , . הבולגארים התבוללו עד מהרה בסלאווים, 
בלא שנשאר זכר למקורם האסייתי (סרט לשמם). הסלאווים 
הקימו את המלכויות הבולגארית (ב 802 לערך), שנעשתה 
סלאווית בסוף המאה ד, 9 , הסרבית (במאה ד, 9 ), הבוסנית־ 
הרצגובינית (במאה ד, 10 ) והחורוטית, שכולן, סרט לחורוטיה 
(הקאתולית) ולרובם של הבוסניאקים (שהיו בוגומילים), 
קיבלו מביזאנטיון (במשך המאות ה 9 וד, 10 ) את הנצרות 
האורתודוכסית. 

ביזאנטיוןשלטה בבולגאריה (ב 1018 — 1186 ) ובסרביה 
(עד 1180 ). החיכוכים, שפרצו בין השליטים הסלאוויים, 
וירידת כוחה המדיני והצבאי של ביזאנטית הקלו הרבה את 
כיבושו של הבאלקאן ע׳י׳י התורכים. ב 1354 עברו התורכים 
את הדארדאנלים וכבשו את גאליפולי. ב 1370 כבשו את 
אדריאנוסול, שנעשתה עיר־בירתם הזמנית. ב 1389 ניצחו 
(בקרב קוסובו) את הסרבים ובעלי־בריתם, וע׳י׳י כך נפלה 
בידם סרביה. ב 1396 היכו (בקרב ניקוסול) את ז׳יגמונד 
(^ 23180100 ), מלך הונגאריה, ניצחון, שפתח לפניהם את 
הדרך להשתלט על בולגאריה. ב 1453 כבשו את קונסטאג־ 
טינוסול, וע׳י׳י כך חיסלו את הקיסרות הביזאנטית ופתחו 
תקופה חדשה בהיסטוריה האנושית. עם כיבוש הרצגובינה 
הגיעו התורכים אל הים האדריאטי. ואחר מותו של סקנדרבג 
(ע״ע) סיימו התורכים את כיבוש אלבאניה וחצי־האי כולו, 
פרט למונטנגרו וכמה ערים על חוף הים האדריאטי. 

הארצות הבאלקאניות נקראו בסי התורכים בשם רום אילי 
( 111 11001 ) או רומליה ( 1111106113 )— כלומר, "ארצות הרו¬ 
מאים". הודות למצבן הגאוגראפי (ריחוקן ממרכזי־השלטון) 
נהנו ארצות הוואלאכים והמולדאווים משלטון־בית. השלטת 



949 


הבלקני, חצי־האי — בלקן, מלחמות ה־ 


950 


התורכי היה קשר. מבחינה מדינית־לאומית ועוד יותר מכן — 
מבחינה תרבותית. התורכים הצליחו להחדיר את האסלאם 
בעיקר לתוך האצולה הבולגארית והבויסניאקית! התאסלמו 
הבוגומילים של בוסניה והרצגובינה ורוב האלבאנים. בשלטו,׳ 
התורכי ניהלו מלחמה פארטיזאנים מן היוונים (שנקראו 
קלפטים), מן הסרבים (הידוקים) ומן המאקדונים (קוימי־ 
טאג׳ים). כשלון המצור, ששמו התורכים על וינה ( 1683 ), 
סימן את תחילת נסיגתם מאירופה, שנסתיימה ב 1913 . נסיגה 
תורכית זו קשורה בעיקר בהתקפות על תורכיה מצד רוסיה, 
שניצלה את הסלאוויות הגזעית של אוכלוסיית־הבאלקאן ואת 
דתה הנוצרית־האורתודוכסית. שלום קרלוביץ (ע״ע), 1699 , 
ייצב לזמן־מה את גבול עותומאניה בבאלקאן בקווים כלליים 
לאורך הגבול הטבעי של חצי־האי. ב 1772 תיכננה יקאט־ 
רינה 11 , קיסרת־רוסיה, את ה״תכנית היוונית", שכללה את 
גירושם של התורכים מן הבאלקאן ואת חידושה של הקיסרות 
הביזאנטית. הבעיות הלאומיות בבאלקאן והיחסים הבינ¬ 
לאומיים, שהיו קשורים בהן, נקראו במאה ד, 19 בשם הכולל 
"הבעיה המזרחית". 

הנסיגה התורכית מן הבאלקאן נערכה בשלושה שלבים 
ראשיים: לאחר קרב נורינו׳(ע״ע) והמלחמה ברוסים הכירה 
תורכיה בעצמאותה של יוון( 1829 ) ובאוטונומיה של סרביה 
והנסיכויות של הדאנובה ( 1830 ). לאחר המלחמה הרוסית- 
תורכית של 1877 וקונגרס־ברלין ( 1878 ) הורחבו גבולות 
סרביה, מונטנגרו׳ ויוון, והוכרה העצמאות של רומניה גם 
להלכה והעצמאות של בולגאריה למעשה. לאחר שתי המל¬ 
חמות הבאלקאניות (ע״ע בלקן, מלחמות דד) של 1912 ו 1913 
נשארו בידי תורכיה בתחומי־הבאלקאן תראקיה המזרחית 
ואיזור־המצרים. בתקופת הקיסרות הביזאנטית ובתקופת 
יורשתה — הממלכה העותומנית, היה חצי־האי מלוכד מבחינה 
מדינית. עם שקיעת כוחה של הממלכה העותומאנית ניצח 
בב׳ העקרון הלאומי, והגבולות המדיניים החדשים הוצבו. 
בדרך כלל, לפי עקרון זה. 

מלחמת 1914 — 1918 ביתרה את הב׳ לשני מחנות. תור¬ 
כיה, שנוצחה ב 1912 , ובולגאריה, שנוצחה ב 1913 , נכנסו 
לקואליציה של המעצמות המרכזיות. סרביה, ואח״כ רומניה 
ויוון, שניצחו ב 1913 , נעשו בעלות־בריתה של האנטאנטה 
(ע״ע אירופה). תוצאות מלחמת 1914 — 1918 לא גרמו 
לשינויים ניכרים בגבולות, שהוצבו בבאלקאן אחד מלחמת 
1913 . לאחר נצחונה של תורכיה על יוון ב 1922 התקיימו 
חילופי־אוכלוסים ביניהן: רוב היוונים של אנאטוליה ותרא־ 
קיר. המזרחית הועבר ליוון ורוב התורכים והמוסלמים, שהיו 
ביוון, הועבר מתוכה לתחומי תורכיה. לשם שמירת המצב, 
שנוצר ב 1919 באיזור־הדאנובה, נתארגנה "ברית האנטאנטה 
הקטנה", שכללה את צ׳כוסלובאקיה ושתי הארצות הבאל־ 
קאנלת — יוגוסלאוויה ורומניה. לשם הבטחת הגבולות, 
שהוצבו במאקדוניה (וכתריס בפני שאיפות־הרוויזיה של 
בולגאריה), נוצרה ברית יוון־יוגו׳סלאוויה. 

באביב 1938 כבשה איטליה את אלבאניה. ב 1939 הכריחה 
גרמניה את רומניה להחזיר לבולגאדיה את דוברוג׳ה הדרו¬ 
מית. בסוף 1940 נכשל נסיון הפלישה האיטלקית ליוון. אך 
באביב 1941 כבשו גרמניה ובולגאריה את יוון, וביחד עם 
הונגאריה — את יוגוסלאוויה. במחצה השניה של 1944 כבש 
הצבא האדום את חצי־האי, סרט ליוון. לנוכח הסכנה הרוסית 


נוצרה ב 1952 הברית הבאלקאנית של יוגוסלאוויה, יוון 
ותורכיה, שהפכה ב 1954 לברית צבאית. 

\1 הו /()) 71171 ," 55£115 ץ 04 " ; 1896 , 001 ) 8011 ) 7/1 ,זר> 11 ו 
£11(0(1(, 1900; 11905 , 11100 ) 011 071 ) 8011 ) 7/1 ,(.(>*) ¥111311 ״ ; 

14. ?801 ) 7/1 ,.י 11 ז 110£3 . 0 , 1 ) 30 ז! 611 . 13 . 6 *נ!חץ 0 ז ■א ,!:*!■!ס ■ 
1(001, 1913; 100 חזז? ; 1914 , 071 ) 8011 7 ) 0 , 11 זז 1 ^ .א , 

071 £17:7 07177 ) 700 : 02:071 ה ) 11 ) 4 0 ) 11071 ) 170101:1071 ) 4 ) )ח , 
1915; ]. 6131 •א .א x10(1, 7/1( £011(771 <211(11107!, 1924; 

14. )0 . 1925 , 1 ) 11 !) 71711 ) 11011 £1011 1 ) 4 ) 111017 // . £3 ז 

א. אח. 

בלקנית, באפנות, ענף בבלשנות (ע״ע) החדשה, שבא 
לעקוב בלשונות הבאלקאניות (ובכללן האלבאנית, 
הבולגארית, היוונית החדשה, הרומנית, השונות זו מזו במו¬ 
צאן) אחר התפתחותן של תופעות לשוניות דומות, שמקורן 
בשכנות גאוגראפית. מן התופעות הבולטות מסוג זה, שנבעו 
מתוך סימביוזה לשונית, יש לציין בתחום התחביר: 
א) העלם צורת האינפיניטיווס (שם־הפועל) והחלפתו 
במשפט משועבד ע״י מלת־קשר ( 6 ! באלבאנית, 13 ; (דה) 
בבולגארית, ביוונית החדשה, 53 ברומנית) וע״י הפועל 
15116 המוטה בצורה המתאמת, כגון באלבאנית : 1104651116 דת 
6$11 ת 6 ג 1 (תרגום מילולי: מה אתה יכול שאתה עושה, כלומר: 
116 1101(361 8.3 031113 מה אתה יכול לעשות)! בבולגארית 
(תרגום מילולי: איני רוצה שאני כותב! כלומר: איני רוצה 
לכתוב)! ביוונית החדשה: סז 70 (אני מתירא 
שאני אעשה זאת, כלומר: אני מתירא לעשות זאת)! ברומנית 
106162 53 6$0 זס 4 (אני רוצה לעבוד)! שימוש מיוחד זה דוחה 
גם את האינפיגיטיוום בסרבו־קרואטית. 
ב) שימוש בתווית־היידוע הבאה בסוף המלה (כמו 
בארמית מלכא לעומת המלך בעברית), כגון: באלבאנית: 
—$111601111 —,ידיד/ 0 -) 11 מז — ,הידיד , ,!(] 51116 — ,בית׳, 3 ן 1 ק 
,הבית/ 6 ( 0 —,מים/ 616 ( 0 — ,המים׳! בבולג׳: 330 ־ 1 - ,קול/ 
3 ) 613111 — ,האם/ x3 . ז<ו 30 ונז — ,הקול/ 3 ) 61381 — ,אם׳ 
4300 — ,המלכות׳! וכן ברו¬ x80x0 /4300 — ,מלכות x80 
. מנית : 3101 ז 3 ק 1 סן — ,המלך/ 3113 -! 3 קתז 1 — ,המלכות׳ וכד 
גם צורת העתיד בלשונות הללו נוצרת באופן דוימה. 
כמדכן מרובות הן התופעות המשותפות באוצר־המלים 
של לשונות הבאלקאן, שמקורן בסביבה החברותית הבאל־ 

קאנית. 

1111 ) 7 1 ) 1 ) 70 ) 70/71 ? .) 11 ) 07117 ) 011 ! 1 ) 11 ) 1111 ! 11 ?ח £1 . 1 ) 1161 ) $30 •א - 

!011. 1930; (8311(30610108160, תרגום ועיבוד מספרו בדניח 
1926); 4. 6161110!, £11/11 )? ס! ) 1 ון 1 והס) 6011 ) 11 ) 1 ! 11 ו 1 ו?ח ( 

4(1 (1114(1 17011(01 ) 771 ) 770/71 ) !)! 1 ) 11 ) 11 ) 1 3117 ,)| 0 !|$ . 9 ; 1934 ,.ה 
4( 1171^1111111(0( 1)011(07111(11( 10 ?11(20 7(/(7010(17 11 111(42)1■ 
710704010(^0 2(02411 5100/111010 (\\ 16 ; 1934 ,( 3 ׳* 523 ־ 31 ז ., 
£'(1114( 4(1 170111 (077171111711 4(1 1071^11(1 1)041(00! 1(11(1 ?70■ 
1/(710711 411 11017( (71 10711 1(11( 1( 100470(771 4( 40 1.0£111■ 

11!1 3 מ 0 60 קח 8 ס^ 11 וז 0/1 ק 3 וזץ<ז 16 ^ 111 ,) 11 ) 0711 ) 4/011 )! 1 ן - 
8( . 1939 (ג 3 ק־ז 660 ) 3 ז 0 ז 

מ. אל. 

3 לקן, סלהמות ה־׳ שמן של שתי מלחמות, שפרצו בין 
.1913) 1912 מעצמות הבאלקאן בשנות 
המלחמה הבאלקאנית הראשונה ( 9 אוקטובר 
1912 — 30 מאי 1913 ) — המלחמה, שפרצה בין הליגה 
הבאלקאנית (בולגאריה. סרביה, יוון ומוינטנגרס ובין תור¬ 
כיה. — קונגרס ברלין( 1878 ) לא פתר את בעיית־הבאלקאנים, 
הואיל ותחת שלטונה של תורכיה נשארה בבאלקאנים אויכלו־ 



951 


כלקן, פלחמוו* ח־ 


952 


סיה מרובה של עמים נוצריים, ברובם סלאוויים. לאחר 
שרוסיה הוכתה במזרח הרחוק, במלחמתה ביאפאן ( 1904 — 
1905 ), חזרה לנהל מדיניות פעילה במזרח הקרוב. ביזמתו 
של ציר־רוסיה בבלגראד, הרטוג, נוצרה במחצה הראשונה 
של 1912 ה״ליגה הבאלקאנית": ב 13 במארס נחתם ח(זד, בין 
בולגאריה וסרביה, וב 29 למאי — בין בולגאריה ויוון, לשם 
מלחמה עם תורכיה וחלוקת הירושה התורכית בבי. לפי 
החוזה בין בולגאריה וסרביה, נועדה מקדוניה הצפונית 
לעבור לרשותה של סרביה והדרומית — לבולגאריה! במקרה 
של חילוקי דעות על מקדוניה התיכונה, הוסכם שגורלה 
ייחרץ ע״י הצאר הרוסי. 

ב 17 לאוקטובר 1912 הכריזה בולגאריה מלחמה על תור¬ 
כיה ומיד אח״כ הכריזו עליה מלחמה גם סרביה ויוון. 
בשבועות המכריעים של המלחמה, היה ההרכב של מחנות 
הלוחמים כלהלן: הצבא התורכי בבאלקאן כלל שני גייסות! 
הגיס המזרחי, שחנה בתראקיה ובאדריאנו׳פול, בפיקודו של 
עבדאלה פאשה, מנה 12 דיוויזיות חלשות בעל 1 ת 100,000 
חיילים! הגיס המערבי, בפיקודו של ריזה פשה, מנה אף 
הוא 12 דיוויזיות מאותה איכות בעלות 140,000 חיילים! 
כוחותיו העיקריים של גיס זה היו מפוזרים בבקעות הורדר 
והסטרומה ויחידות קטנות מתוכו היו בתסאליה, אפידום, 
נובי־בזר ואלבאניה הצפונית. הצי היווני, שהיה חזק מן 
התורכי, מנע את התורכים מלהעביר מאסיה כמות ניכרת 
מצבאם לבאלקאן, פרט לתראקיה הסמוכה לאסיה הקטנה. 
צבא בולגאריה, בפיקודם של סבוב ופיצ׳ב, כלל 9 דיוויזיות 
סדירות, שמנו 180,000 איש, ושתי דיוויזיות־מילואים, שהוקמו 
מיד אחר הגיוס. צבא סרביה, בפיקודו של פוטניק, כלל 5 
דיוויזיות סדירות בעלות 80.000 חיילים. הצבא היווני כלל 4 
דיוויזיות סדירות, שמנו 50 אלף חייל, וארבע דיוויזיות 
מילואים. הצבא המונטנגרי היה צבא של מיליציה. 

ה״ליגה" עלתה על תורכיה לא רק בכמות צבאה ובאיר־ 
גונו, אלא גם בהתלהבות של לוחמיה. המערכה התנהלה 
בארצות בעלות אוכלוסיה נוצרית ברובה, שהיתה אוהדת 
לליגה. התנאים הגאוגראפיים איפשרו שלוש חזיתות: 1 ) 
בתראקיה! 2 ) בגבול המזרחי של מקדוניה! 3 ) מצפון ליוון. 

חזית תראקיה. הגיס הבולגארי הראשון היכה ב 22 — 24 
לאוקטובר את התורכים בסליאולו ( 56110111 ), והגיס השלי¬ 
שי, שעמד משמאל לראשון, כבש אח מבצר קירק־קיליסה. 
צבא־השדה התורכי נסוג מתוך אנדרלמוסיה לקו לולה בורגס־ 
בי 3 ר היסר. ב 28 — 30 באוקטובר התלקחו קרבות מרים בקו 
לולה בורגס־ויזה. כדי לקדם את סכנת האיגוף של האגף 
הימני, פקד המצביא התורכי נזים פאשה על נסיגה כללית 
מצ׳ורלו לצ׳טלג׳ה, ששימשה עמדת־מגן לקושטה. הבולגא־ 
רים המנצחים, שהגיעו עד אפיסת־כוחות, לא יכלו להתקדם 
בעקבותיהם של הנסוגים וע״י כך הפסידו את שעת־הכושר 
לניצחון מכריע. הגייסות הבולגאריים הראשון והשני הת¬ 
אוששו עד מהרה, תיקנו את אמצעי־התחבורה, וב 17 לנובמבר 
ערבו, בפיקודו של ךדקו־דימיטךב, התקפת־נפל על צ׳טלג׳ה. 
הצבא התורכי חוזק על־ידי חמש דיוויזיות, שהובאו מאנא- 
טוליד" בקרב צ׳טלג׳ה נתגלו שוב סגולות־ההגנה של הצבא 
התורכי, שאותן הפגין קודם לכן במצור פלונה ( 1877 ) 
ובמלחמת־העולם 1 בדארדאנלים ( 1915 ). ברוסיה חששו 
לכיבוש קונסטאנטינופול ע״י בולגאריה ולהתערבותן של 
המעצמות הגדולות. הגיס השני הבולגארי שם מצור על 


אדריאנופול, כשיחידותיו של גיס זה התקדמו בינתיים 
לדימו׳טיקה ודדאגץ׳ שעל חוף הים ה״לבך (האגיאי). 

חזית מקדוניה. הגיס הראשון הסרבי, בפיקודו של 
יורש־העצר אלכסנדר, שלעומתו עמדו 60 אלף תורכים 
בפיקודו של זקי פאשה, ביחד עם הגיס השלישי התקדמו 
בכיוון קוסובו־פוליה וסקופליה, מתוך סיועו של הגיס השני, 
שפעל נגד האגף הימני של התורכים. ב 26 לאוקטובר הוכו 
התורכים בקומנוב( ונסוגו לכיוון מוגאסטיר, שבה התחילו 
מרכזים מחדש את צבאם. ב 29 לאוקטובר התאחדו שלושת 
הגייסות המרביים ולאחר קרב דמים, שנמשך יומיים, כבשו 
ב 19 לנובמבר את מונאסטיר. חלק מן הצבא התורכי נסוג 
ממונאסטיר והתבצר ביאנינה. הסרבים מיהרו להתקדם לצד 
הים האדריאטי, מתוך כוונה למנוע ע״י בך התערבות־שכנגד 
מצד אוסטריה־הונגאריה. 

עיקרו של הצבא היווני, בפיקודו של יורש-העצר ק 1 נ- 
סטאנטין, היכה את התורכים באלסון והתחיל מתקדם בכיוון 
של מונאסטיר, שנעשתה מקום־הריכוז של הצבאות התורכיים 
אחר קרבות קומנובו ואלמו!. אבל לאחר שהבולגארים התחילו 
מתקדמים בכיוון סאלוגיקי הפסיקו היוונים את התקדמותם 
צפונה (לכיוון מונאסטיר) והתחילו אף הם מתקדמים לכיוון 
סאלוניקי. ב 7 לנובמבר צלחו היוונים את נהר־ורדר וב 19 
בו כבשו את סאלוניקי, שחיל־המצב התורכי שלה מנה 29,000 
איש. באותו זמן התקדם באפיח׳ס הראש הקטן של החיל 
היווני. 

שביתת־הנשק ושלושת המבצרים. ב 3 בדצמבר 
חתמו הצדדים הלוחמים, פרט ליוון, על שביתת־נשק. ממערב 
לקרצ׳טלג׳ה עדיין החזיקו התורכים במבצרים של אדריא־ 
נופול, יאנינה וסקוטארי. אבל במו״מ על השלום, שהתנהל 
בלונדון, הוסכם על מסירת מבצרים אלה לידי המנצחים. 
ב 23 ליאנואר 1913 פרצה מהפכה בקושטה. המפקד העליון 
גזים פאשה נרצח והוקמה ממשלה של תורכים צעירים, שלא 
הסכימה לתנאי־השלום. נתחדשו הקרבות, שבהם ניסו התור¬ 
כים לשווא לפרוץ את קו־צ׳טלג׳ה לשם הסרת המצור, שהושם 
על אדריאנו׳פול (שחיל־המצב שלה כלל 50 אלף חייל) ע״י 
הגיס הבולגארי השני. שלוש דיוויזיות בולגאריות, שהובאו 
מצ׳טלג׳ה, והגיס הסרבי השני. ב 24 למארס התקיפו הבול־ 
גארים את הקווים המזרחיים של אדריאנופול ובצהרי יום 
ה 16 במארס נכנעה העיר במחיר של 9,500 אבדות של 
הבולגארים והסרבים. ב 10 בנובמבר 1912 התחיל מצור 
היוונים על יאנינה וב 6 למארס 1913 נכנע גם מבצר זה על 
30 אלף חייליו. ב 7 וב 8 לפברואר ערכו המונטנגרים התקפות 
נפל על סקוטארי. לעזרת המונטנגרים באו הסרבים ועל 
סקוטארי נערכה התקפה מצד ימת־סקוטארי. ב 16 באפריל 
עזבו הסרבים את המקום. ב 22 לאפריל נפלה סקוטארי ביד 
המונטנגרים, אך תחת לחצן של המעצמות הגדולות הוכרחו 
הללו לפנות את העיר ב 6 למאי לטובת אלבאניה. ב 30 במאי 
1913 נחתם חוזו־,-השלום בלונדון, שלפיו דתרה תורכיה על 
בל השטחים שממערב לקו מידיה־אנום. המלחמה הבאלקאנית 
הראשונה סיכמה את התהליך הממושך של חיסול האימפריה 
העותומנית באירופה — תהליך, שראשיתו היתד, נעוצה 
בשלום־קרלוביץ (ע״ע), 1699 . 

המלחמה הבאלקאנית השניה ( 29 יוני — אוגוסט 
1913 ). המנצחים במלחמה הבאלקאנית הראשונה לא יכלו 
לחלק את שללם בדרבי־שלום. לפי תביעתה של אוסטריה, 


953 


בלקן, מלחמות ח-—בלרופץ 


954 


שנתמכה ע״י איטליה וגרמניה, הוקמה, מתוך התנגדותה של 
רוסיה, אלבאניה עצמאית, שחסמה בפני סרביה את הדרך 
לים האדריאטי. סרביה, שנשללה ממנה אפשרות ההתפשטות 
למערב, דרשה פיצויים בצפונה של מאקדוניה. כובד המלחמה 
בתורכים, שחזיתה העיקרית היתד. מטעמים אסטראטגיים 
בתראקיה, נפל על כתפיה של בולגאריה, בעוד שמקדוניה, 
הנחשבת בעיני הבולגארים כארץ בעלת אוכלוסיה בולגארית 
ועבר בולגארי, נכבשה ברובה ע״י הסרבים ובמיעוטה ע״י 
היוונים. הניטראליות של רומניה איפשרה לבולגאריה להעביר 
את רוב רובו של צבאה לחזית תראקיה, וכתמורה לכך דרשה 
רומניה את דוברוג׳ה הדרומית עם סיליסטריה. רוסיה הציעה 
את תיווכו של הצאר ניקולאי 11 . אך ביזמתו של הצאר הבול- 
גארי פרדינאנד, התקיפו הבולגארים, ללא הכרזת־מלחמה, 

ב 30 ביוני את העמדות הסרביות והיווניות. התקפת־שתע זו 
של הבולגארים הוכתרה מתחילה בהצלחה: על־ידיה יצרו 
טריז בין העמדות הסרביות והיווניות והגיעו לנהר־ורדר. 
אך הסרבים עברו מיד להתקפת־נגד וב 1 ביולי עצרו את 
התקדמותם של הבולגארים. באותו יום אוגף האגף השמאלי 
הבולגארי, לאחר נצחונם של הסרבים על נהר־ברגלניצה. 
משום כך, וגם מחמת לחצם של היוונים, הוכרחו הבולגארים 
לסגת. התקפוודהנגד שלהם נסתיימו בכשלון ב 10 ביולי. 
באותו יום הכריזה רומניה מלחמה על בולגאריה וצבאותיה 
התקדמו ללא מעצור בכיוון אל סופיה. ב 15 ביולי חידשו 
הסרבים והיוונים את התקפותיהם. התורכים ביטלו את הסכם 
שביתודהנשק שלהם עם בולגאריה, וב 22 ביולי נכנס אנור 
(ע״ע) בראש הצבא התורכי לאדריאנופול, כשאנגליה וצרפת 
סירבו להיענות לדרישתה של רוסיה לעצור בעד התקדמותם 
של התורכים. ב 29 ביולי נכנעה בולגאריה. ב 10 באוגוסט 
נחתם חוזה־השלום בין בולגאריה ובין סרביה, יוון ורומניה. 
בולגאריה ויתרה לסרביה על מאקדוניד, שממזרח לווארדאר, 
ליוון על הקדוניה הדרומית ועל הקצה המערבי של תראקיה 
עם נמל־קולה, לרומניה על דוברוג׳ה הדרומית וסיליסטריה 
בכללה. מכיבושיה של בולגאריה במלחמה הבאלקאנית הרא¬ 
שונה נשארו בידיה: חלק מתראקיה המערבית עם נמל 
דדאגץ׳ וחלק קטן ממקדוניה, ובכללו העיד סטרומיצה. ב 21 
בספטמבר נחתם חוזה־שלום בין בולגאריה ובין תורכיה, 
שלפיו נשארה אדריאנופול בידיה של האחרונה. 

א. את. 

נלקסטון, סר ןיל:ם — 31301451006 1111301 ^ — ( 1723 , 

לונדון — 1780 , שם), משפטן אנגלי. ב׳ הוסמך 
כעורך־דין ב 1746 , אך מאחר שלא הצליח בעבודה המעשית 
במקצוע פנה למחקר ולהוראה. לפי עצתו של הלורד מנס־ 
פילר (ע״ע) התחיל ב׳ קורא הרצאות על המשפט האנגלי 
באוניברסיטה של אוכספורד. בהרצאות אלו כבש ב׳ את לב 
שומעיו ביושר הגיונו ובפשטות סיגנונו וב 1758 נתמנה כפרו- 
פסור למשפט האנגלי בקאתדרה ע״ש ויינר (""!ע 5 ש 1 ז 0113 ), 
שנוסדה אז באוכספורד. בהתמנות זו היה משום חידוש גדול, 
כי עד זמנו של ב׳ לא היו המכללות הבריטיות נוהגות 
להורות את המשפט האנגלי כמקצוע מיוחד. ב׳ שימש 
בתפקיד זה עד 1766 , והרצאותיו שימשו יסוד לספרו 
£0813041 0£ $״\ £3 שו 1 ז חס $ש 1 ז 13 חשךחוח 00 ("פירושים על 
דיני אנגליה״, 4 כרכים, 1765 — 1769 ),שעליו מיוסד פירסומו. 

חיבורו של ב׳ הוא פירוש עממי על עקרונות המשפט 
המקובל של אנגליה. בביאורם של ביטויים טכניים ובהס¬ 


ברתם של הטעמים, שעליהם מבוססים עקרונות־החוק, הירבה 
ב׳ להשתמש במשלים כדי לקרב את הדברים אל השכל. 
דרך־הסברה זו, נוסף על סיגנונו הברור והצלול, עשתה את 
חיבורו מתאים ביותר לצרכי החינוך המשפטי וחיבב אותו על 
המתלמדים. ב׳ פותח את ספרו בחקירה על משפט־הטבע, 
שאת מקורו הוא רואה ברצון־האל, ועובר למשפט־העמים 
וממנו למשפט המוניציפאלי, שהוא מגדיר אותו כ״תקנה של 
נוהג אזרחי, שהותקנה ע״י הכוח העליון במדינה, המ(ךה 
את הישר ואוסרת את המעולת". נושאי התעניינותו של 
החוק הן זכויות ועוולות. הזכויות הן של בני־אדם או של 
דברים, והעוולות הן פרטיות או ציבוריות. ארבעה ראשים 
אלה — זכויות של בני־אדם ודברים, עוולות פרטיות וציבו¬ 
ריות — הם הנושאים של ארבעת חלקי ה״פירושים". 

ב׳ לא היה חוקר מדעי במובן המקובל של מונח זה. 
מושגיו על יסודי־המשפט מעורפלים ביותר. מבקריו החרי¬ 
פים מבתי־מדרשם של המשפטנים האנאליטיים, בנתאם 
ואוסטין, האשימוהו בשטחיות ובהעדר של חוש היסטורי. הם 
ביקרוהו קשות על אמונתו העיוורת, שהמשפט האנגלי כבר 
הגיע לידי שלמות ושוב אינו טעון תיקון ושיפור, וכן על 
שלא עמד כראוי על הגורמים החברותיים המונחים ביסודן 
של שיטות־המשפט. אך גם מבקריו המושבעים אינם מת¬ 
עלמים ממעלותיו של הספר: צלילות סיגנונו ובהירות 
הרצאתו, וכן מה שבולטת בו הכרת הצורך בחקירת מקורו¬ 
תיו של המשפט. לחיבורו של ב׳, שיצא במהדורות מרובות, 
נודעה השפעה מרובה באנגליה ובאה״ב של אמריקה עד 
סוף המאה ה 19 . כיום ממליצים עליו בעיקר משום סגולותיו 
הספרותיות, ואנשי־מקצוע ומורים בבתי־ספר למשפט מש¬ 
תמשים בו, ביחוד באה״ב, כבספר־עזר להסברת העקרונות 
של המשפט המקובל. 

ב 1766 התפטר ב׳ מן ההוראה, וחזר לעבודה המעשית 
של עורך־דין. ב 1768 — 1770 שימש ב׳ גם כחבר־הפארלאמנט. 
ב 1770 נתמנה כשופט בבית־המשפט של ה 3$ ש 1 ? תסרסרחסג), 
ובמשרה זו כיהן עד יום מותו. ססקי־הדין שלו, שאף הם 
מצטיינים בכמה מן המעלות שנמנו בספרו של ב׳, כונסו 
בשני כרכים ב 1781 . 

. 0 . 68 , 4 ח 1 > $1 ח£ ( 0 !/ 1011 סו/ו חס 101 ז 10 ח 0 ח 0 ח €00 ,. 8 .^י 

-ח 0 ח 0 ח €00 1110 חס !חסחסחססס 4 , 11301 ) 860 ■ 1 ; 1938 , 011356 

!00105, 6(1. 0. £7666((, 1928; £361 01 8161(6611163(1. 

£0X1010011 £ 5 ( 11011 .׳\\ ; 197-223 .קק , 1926 , 1114201 1,1/1 ? ח - 

1706111, 4 1111100)1 £0 ו 11 !' 21 ח£ /ס x0, 1938 , 701. )01, קק . 

91 - 2 , 95 , 595 - 601 . 702 - 737 . 

ש. ז. ח. 

בלחפזן ( 7 ״)ק) 600 .ן 867 ;?! 86X7.600^67x1 ), באגדה היוונית 
(לפי הומרום, איליאס, ספר ו/ 155 ) — בנו של 
גלאוקו׳ס, מלך קורינתוס, ונכדו של סיסיפוס (ע״ע). בב/ 
שהצטיין ביפי( ובאומץ־לבו והיה אהוב על האלים, הת¬ 
אהבה — כפי שמספר הומרוס — אשתו של פרויטוס, שמלך 
על הארגיים, וכשדחה את אהבתה העלילה עליו בפני בעלה, 
שב׳ ניסה לפתותה. פרויטוס שלח את ב׳ אל חותנו, יובטס 
מלך־ליקיה, ובאמצעות רמזים או מכתב שהביא ב׳ ליובאטס 
נתבקש זה האחרון להוציאו להורג. אך יובאטס לא רצה 
להרוג את ב׳ במישרים ועל־כן הטיל עליו תפקידים מסוכנים, 
שב׳ ביצע בהצלחה. לסוף נשא ב׳ את בתו של יובאטס 
לאשה. לאחר זמן התחילו האלים שונאים את ב׳, ולדעת 





955 


כלרופון — כלרמיגו, סרנצ׳סקו רוכרטו 


956 



בלריפוז ט׳פהה אח הסום פנאסיס. םחכ?יטי ארסוז ספארה, רוסא 


סינדרום(ע״ע) גרמה לשנאה זו שאיפתו של ב׳ להגיע לשמים 
כשהוא רכוב על פגסוס, הסוס בעל־הכנף. — בקורינתוס 
היה קיים פולחן רשמי של ב׳. 

3 לרט ( 831131-31 ), עיר בויקטורןה שבאוסטראליה הדרומית- 
מזרחית, כ 100 ק״מ צפונית־מערבית למלברן, 

עיר־הבירה של ויקטוריה. מספר תושביה כ 0 ש, 42 ( 1952 ). 
ב׳ יושבת בגבעות של 83086 8 ת 1111 ׳\ 01 , בצומת של מס״ב 
ובסביבה שיש בה מכרות־זהב, חקלאות וגידול־צאן. מפני־כן 
נתפתחה בב׳ תעשיה של טכסטיל־צמר והוקם בה בית־ספר 
גבוה להנדסת־מכרות, שהוא מסונף לאוניברסיטה של מלברן. 

ב׳ נוסדה ב 1851 , לאחר שנתגלה בסביבתה זהב, ועד 
1853/4 ישבו בה ובקרבתה כ 20,000 כורי־זהב. בסוף 1854 
מרדו הכורים בממשלה על שהטילה עליהם מיסים כבדים 
בלא שנתנה להם זכות־בחירה למועצת־הסרוביגציה, המורדים 
נוצחו בקרב, אבל התקוממותם נזכרת לשבח כמאבק על 
הדמוקראטיה באוסטראליה. ב 1870 קיבלה ב׳ זכדות של עיר. 

קהילה יהודית נוסדה בב׳ באמצע המאה ה 19 , כשמספרם 
של היהודים בעיר הגיע ל 700 לערך. ב 1921 עדיין מנתה 
קהילת־ב׳ 200 נפש, ואילו כיום ( 1952 ) אין בה אלא 14 
משפחות יהודיות ( 40 נפש) בלבד. 

?לריו. ליאי — 8161101 1-01115 — ( 1872 — 1936 ), חלוץ 
התעופה ומייסד תעשיית־האוירונים הצרפתית. 

בצעירותו עסק ב׳ בייצור של סנסי־מכוניות, אך עם זה הירבה 




להתעניין — כחובב — בבעיית־הטיסה. הוא בנה סוגים 
מרובים של אוירונים — מתחילה מטוס בעל כנפיים מת¬ 
קפלות ( 1900 ), ואח״ב דאונים ואוירונים בעלי שיטות־הגה 
שונות, וכן ניסה חמרים שונים מבחינת יעילותם לבניית 
הכנפיים. ב׳ קיבל את הרשיון 
הראשון לטיסה מטעם האיגוד 
האוירו׳גאוטי הבינלאומי. במודל 
11 ¥ שבנה עלה בידו לעבור בטיסה 
מרחק של 500-400 מ׳. במודל ¥111 
הגיע למהירויות של 65 — 85 ק״מ 
לשעה, ובו הצליח לטוס מרחק 
של 28 ק״מ. ב 1909 עבר באוירון 
בעל זוג־כנפיים אחד (מודל וג), 
שהיה מצוייד במנוע בעל 3 צי¬ 
לינדרים, את תעלת-לאמאנש .נקו קאלדדדו׳בר במשך 
4 * 27 דקות. מבצע זה, שזיכה אותו בפרס של 1,000 לי״ש 



?ואי ג?רי 1 


של ה״דילי־מיל", עשה בזמנו רושם אדיר בעולם, משום 
שהחדיר לראשונה להכרתו של הציבור הרחב את עובדת 
השתלטותו של האדם על המרחב האוירי. 

ב׳ ייסד וניהל בית־חרושת לאוירונים, שנודעה לו חשיבות 
צבאית מרובה בימי מלחמת־העולם 1 . בבית־חרושת זה, 
שנסגר ב 1935 , נבנו כ 10,000 אוירונים. 


מס 0 ^ 0 מ 0 ^ 0 ! : 1 > ס 0 /^ 0 ׳*ז 4 ־מ . 111€ תזזו^ 01 0 ז 0$1 עע $0 .? 

0 /מ 0 מו/מס£# , 0/0 ? ,קומ 2 ) 11£0111 ' 1 ' .£ ; 1909 .£ה 0 !ק 70 * 0 

. 1944 .ס-׳סס^ . 4 * 


בלרמינו, ם_רנצ׳םקז רז 3 ךטז — 0 ]? 1101£ ססצססתגז? 

861131-01100 — ( 1542 , מונטפולצ׳אנו שבפלך 

טוסקנה — 1621 , רומא), חשמן, הוגה־הדעות של תנועת 
הקונטרה-רפורמציה הקאתולית! קדוש של הכנסיה הנוצרית. 
כשהיה בן 18 נכנס ב׳ כתלמיד לבית־ספרם של הישועים 
ברומא, ולאחר שהשלים שם את חוק-לימודיו כפילוסופיה 
ובתאולוגיה נשלח ב 1568 למכללת לובניום (לובן שבתחום 
בלגיה), ששימשה אז מבצר למסורת הקאתולית, כדי להטיף 
בלאטינית לתלמידי־המקום, ועם זה כדי להמשיך שם 
בהכשרתו הרוחנית. ב׳ נתפרסם כאן עד מהרה כנואם 
וכמטיף, ואף נתמנה כמרצה בתאולוגיה. לאחר ששהה 
בלובניום שבע שנים חזר לרומא וכאן קיבל עליו את 
הנהלת ה״קולגיום רומנום", המוסד הישועי המפורסם, 
שנעשה הודות לב׳ בית־היוצר העיקרי להוגי־הדעות של 
הקונטרה־רפורמציה והמכשיר הרוחני היסודי במלחמתה של 
הכנסיה הקאתולית ברפורמאציה בכל צורותיה. באותו פרק 
זמן( 1576 — 1588 ) פירסם ב׳ כמה מן החשובות שבעבודותיו, 
ובזכותן הוכר כמורה מוסמך ומקובל של הכנסיה בתאולוגיה 
ובשאלות־המשפט. ב׳ אף נתפרסם כ״סניגור רשמי של 
הכנסידד ( £66165136 ■ 60501 ) 06 ) וב 1589 נשלח לצרפת 
להתווכח עם ההוגנוטים. לאחר מכן השתתף בוועידת־ 
הכנסיה, שקבעה את הנוסח הסופי של ה״וולגטה", שהוא עד 
היום הנוסח הרשמי של הכנסיה, שימש תובע במשפטם של 
ג׳ורתו ברונו ( 1598 ) ושל גלילאי ( 1616 ), והשתתף בכל 
המחלוקות הדתיות, שבהן הסתבכה החצר האפיפיורית מ 1605 
עד 1620 (החרם על ויניציאה ב 1606 , והמחלוקות עם מלכי 
אנגליה וצרפת בשאלת סמכויותיו של האפיפיור בתחומי 
השלטון החולוני). ב 1599 נעשה ב׳ חשמן! ב 1602 ארכי¬ 
בישוף של קאפואה! ב 1631 הוכרז (לאחר דיונים ארוכים 


957 


כלרמינו, פרנצ׳סקו רוברטו — בלשנות 


958 


בין התאולוגים הנוצריים על דעותיו, שפעמים נראו להם 
בקרובות לכפירה) כקדוש של הבנסיה הקאתולית. 

בספרו העיקרי: "תשובות האמונה הנוצרית בוויכוח עם 
כופרי־זמננו״ ( 2 ט 2 ז£ - \!) 3 61 ^>!£ 36 ת 3 ח 2 !זו) 0 213£ ז 6 י\ 0 זזח €0 
1596 , 05 נ 11 ז£־ 3£1 ו 1 15 ז 0 ק 1 מ 1£ 110105 ) השתדל ב׳ להשיב על 
התקפותיה של הרפורמה על העמדות העיוניות של הכנסיה 
הקאתולית. לעומת הפילוג המרובה של הכיתות הפרוטסטאנ¬ 
טיות מרים ב׳ על נם את אחדותה של הכנסיה הקאתולית. 
הוא מטעים את חשיבותה של המסורת ההיסטורית לגבי 
הפרשנות של כתבי־הקודש ומגן על חשיבותה של "תורה 
שבעל פה" כנסייתית, שבאה להשלים את החסר בתורה 
שבכתב. בשאלת היחסים שבין הרשות הרוחנית (האפיפיור) 
והרשות החולונית (המלך) מקבל ב׳ את העקרון הגלאסייני 
(ע״ע גלסיוס) של הפרדת הרשויות הללו זו מזו, אך הוא 
סב,־ר, שהאפיפיוריות נעלה מן המלוכה, שהרי האפיפיור חייב, 
לדעתו, להתערב בעניינים חולונים ואף רשאי הוא להוריד 
מלכים מכסאותיהם כשיש תכלית דתית בדבר. בשביל הכג־ 
סיר, עצמה מציע ב׳ משטר מלוכני מובהק בראשותו של 
האפיפיור. — ב׳ כתב גם כמה חיבורים על הדיקדוק העברי, 
שמעידים לראשונה על העמדה החדשה, שנקטה הכנסיה 
הרומית לגבי חקר כתבי־הקודש בהשפעת העבודות הדומות, 
שנעשו קודם לכן ע״י ההומאניסטים והפרוטסטאנטים. 

: £1 ) 11 /ק 0 *^ 0 ו 611/1 !) 5 ) 1 ( 1 , 86115611 . 11 .'■ 1 0011 ז£ן)חו 11 <\ 1 .( 

■ 1 ) 1 > ) 111 ) 111 ) 1 ) 0 ,- 35101 ? ■ י \ .. 1 ; 1887 , 10 * 1711 ■ 11 > 11 ) 8 111011 ־ 6 * 1 
-ה) 01 נ־ו 6011 * 1 .( ; 1924 , 111011011 * 10 )* 
10 * 510 ,:ת 10 ח 6 /ג ו 36611 ״ד .? ; 1928 ,) 11:11 * 11111 ) 8 . 8 . 8 6 ) 11 ) 81 
.' 1931 , 111610 1 * 1 111 ) 0 61 0£1110 ק 11 * 0 ) 110 ) 6 

י. ב. 0 . 

בלעאצר (בבבלית: בל־שר־אצר = בל, שמור את המלך), 
בנו הבכור של המלך הבבלי האחרון נבונאיד 
( 556 — 539 לפסה״נ) והמושל־בפועל בבבל קודם נפילתה 
בידי הפרסים. מצד אביו היה ב׳ נכדה של כוהנת גדולה לסין 
בחרן ומצד אמו (שהרודוטוס, 1 , 185 — 186 , קורא לה: 
ניטוקריס) נתייחס, כנראה, על נבוכדנאצר. כשעלה אביו על 
כסא־המלוכה כבר היה ב׳ אדם מבוגר. לפי תעודה אחת 
שימש כ״סקיד הראשי של [ה] מלך" בשנה הראשונה של 
נרגל שראצר ( 560 לפסה״נ). כשהלך נבונאיד לתימא שבערב 
הצפונית בשנה השלישית למלכותו, הפקיד ביד ב׳ את 
המלכות, שנשארה בידו כל השנים שעשה נבונאיד בתימא, 
וכנראה עד עצם כיבושה של בבל ע״י חילו של כורש. "המלך 
היה בתימא ובן־המלך (זה כינויו הרשמי של ב׳), הנשיאים 
והצבא היו בבבל". בתעודות הרשמיות מאותו זמן—הנוגעות 
לתשלומי־מיסים, לצפיות בכוכבים, וכד׳ — נזכר נבונאיד 
"המלך" תמיד עם ב׳ "בן המלך". נשתמרו גם כמה תעודות, 
שבהן נשבעים בחיי נבונאיד ובחיי ב׳ (מה שמעיד בבירור, 
שהיה מושל בפועל). 

ב׳ היה גם איש־עסקים: נשתמרו כמה תעודות על עסקי 
מסחר והלוואות, שעשה ב׳ ע״י סוכניו בבבל, מן השנה 
הראשונה עד השנה הארבע־עשרה למלכותו של נבונאיד. 

תעודות אחרות מאותו זמן מספרות על המנחות והמעשרות, 

י ? 

שהיה ב׳ מקפיד לשלוח למקדשים בארך ובסיפר. 

על סוף ימיו עוברות התעודות הרשמיות, שנכתבו בתקו¬ 
פת מלכות־פרס, בשתיקה, שהיתה, כנראה, מכוונת. בספר 
דניאל (פרק ה) מסופר, שב׳ עשה משתה לשריו ולפילגשיו. 


באמצע המשתה ציווה להביא לפניו מכלי בית ה׳, וכשהביאו 
את הכלים הירבה שבחים לאליליו. אותה שעה הופיע על 
הקיר מנגד כתב, שהמלך וחכמיו לא הצליחו לקראו. בעצתה 
של המלכה — כנראה אמו של ב׳ — הביאו את דניאל, וזה 
קרא את המלים: "מנא מנא תקל ופרסין" ופירש אותן 
כנבואה לעתידה של מלכות ב׳: "מנא— מנה אלהים מלכותך 
וגמרה; תקל — נשקלה במאזניים ונמצאה חסרה ז פרם — 
תפרס מלכותך ותינתן למדי ופרס" (דניאל ה, כו—כח). ב׳ 
ציווה להלביש את דניאל בגדי־ארגמן ומינה אותו כשלישי 
במעלה במלכות (אחר נבונאיד ואחריו). בו בלילה נתקיימה 
נבואת דניאל וב׳ נהרג (שם, ל). — בבל נכבשה לפי עדות 
הכתובות ("הכרוניקה של נבונאיד" וה״אצטןנה של כורש") 
ללא קרב ע״י אגבר, פחת גותיאום, וצבאו של כורש (בט״ז 
לתשרי ש׳ 539 ). נבונאיד לא נמצא אותה שעה בעיר. לפי 
ידיעה אחת, נמצא אז בבורסיף הסמוכה לבבל (ברוסוס: 
״נגד אפיון״ ליוסף בן מתתיהו, 1 , 20 — 21 , 145 — 1153 
41 ,צ 1 .§מ 3 ׳\£ .•ו 3 ק:> 3 ז? ובכרוניקה של אוזביוס, הוצאת 
$1 ז £3 , עט׳ 20 , 14 — 23 ), ורק לאחר מכן בא לבבל והסגיר 
את עצמו. הרודוטוס ( 191,1 ) וכסנופון (קירופיידיה, 1 ו/ו, 5 ) 
מספרים, שכורש נכנס לבבל (לאחר שהיטה את מימיו של 
נהר־פרת) ביום, שבו נערכה בעיר הילולה, וכשנכנס הצבא 
לבבל עדיין היו שותים בארמון "לאור גדול", ורק לאחר 
מכן יצא המלך נגד הפרסים, שנשתלטו עליו על נקלה. 

י. קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, 1 , 130-128 ! ,"וו״ז* . 1 
,( 1923 ) 01101 ** 8 ,!* 11031 :>$ .ק ; 501 , 11 ,.)) 0 * 0 . 81111 .<•/ 
; 1924 , 273-5; 5. 5011111, 80/1*1001011 8/1110*1(01 70x11 .קח 
.? . 8 ; 1915 , 1 ) 1 * 711 1 ** 01110 ^ 11. 0. ?1061165, 7 / 1 ( 8 x ־ 1 ' 

.\/ 3016 $ ( ; 1929 ,* 11/10020 ) 8 16 * 0 116111 * 0/10 ,ץ 1 ז 6 ו 1 :; 0013 

1 * 0 ץ*ס 1 ו*)ח* 1 **ס 0 6 >) 11 )%) 7.1 16 * 1 > ! 11110 * 0 4 ,ץז 6 ת 801 ) 00 )\ 
101016 ) 0 . 1 >£ 11 ) 111 ) 8 ;.)) 66 .קק , 1927 , 1 ) 11 * 0 ( 1 (ס ) 8001 ) 1/1 
, 14 * 010 ) 1 1 >ו*ץ 0 ; 325-350 .קק ,() 114 * 0/10 א ) 6 )*) 81 00 ) 

. 351-382 .קק ,. 16 
י. מ. ג. 

ילעה(בלעי). בלינט — 1331101 ( 11313551 ) 11313553 — 

( 1551 — 1594 ), מראשוני המשוררים בספרות ההוג־ 

גארית. ב׳ היה בעל אחוזות גדולות, אך חיה חיי־נדודים. 
הוא השתתף במלחמות נגד התורכים, שפלשו בימיו להוג־ 
גאריה, ונפל בהגנה על אסטרגום, שהושמה על־ידיהם 
במצור. שירתו מושפעת מן המשוררים הלאטיניים של 
תקופת־התחיה. פיוטיו הם בעיקרם שירי־גבורה של חייל- 
פייטן ושירי אהבה שהכזיבה. בשיריו המוקדשים לאמונה 
הדתית באים לידי בטוי התיקונים הפח׳טסטאנטייס של 
תקופתו. שיריו נקבצו בספר בשם "שירי־פרחים". 

בלשנות (בצרפ׳ 0£ ף 1201511 ז 11 = מדע־הלשון; באנג׳ -ח! 1 

015116$ §; בגרם' > £015111 מ £1 או -מ 155£ ׳ 5 \ 3011 זק$ 

3£1 ו!:> 5 ), המדע העוסק בחקר לשונות־האדם. 

1 . התחום. הב׳ עוסקת בהכרתן, זיהוין ורישומן של 
לשונות, שמתגלו׳ת מזמן לזמן, בין שהן עתיקות ומתות (כגון 
חיתית, שומרית, אכדית — במאת־השנים האחרונה) בין שהן 
חיות (כגון לשונות־ילידים, שעמהן באות במגע משלחות 
למחקר גאוגראפי-אנתרופולוגי). היא חוקרת את אפני הש¬ 
תתפותם של חלקי נפשו וגופו השונים של האדם ביצירת 
מבעיו הלשוניים ובקליטתם של ?ןבעי־חברו. היא עוסקת 
בתיחומן של הלשונות זו מזו ובקביעת תפוצתן הגאוגראפית 
של לשונות או של תופעות לשוניות (גאוגראפיה בלשנית). 
היא בודקת את היחסים שבין עצמיו ומושגיו של העולם 


959 


בלשנות 


960 


החיצון ובין סימוניהם באמצעות הלשון (תורת המשמעות, 
סמאנטיקה)] חוקרת את חוקיהם של יחסי המסמנים הללו זה 
לזה (דיקדוק) ואת אוצר־הסימנים שברשות כל לשון(סילו¬ 
נות, לכסיקוגראפיה)! וכן היא עוקבת אחר שינוייהם של כל 
המצבים הנזכרים בהשפעתם של גורמים חברותיים שמחוץ 
ללשון(תולדות־הלשונות). 

מקצועות גובלים. מקצועות גובלים בב׳ הם: 1 . הפילו¬ 
לוגיה, העוסקת בטכסטים ספרותיים מנקודות־מבט שונות 
(פירוש, היסטוריה, מסירת הנוסח)! 2 . האנאטומיה והפאתו־ 
לוגיה של חלקי המנגנון הקולי של האדם! 3 . האנאטומיה 
והפאתולוגיה של חלקי־המוח, המשתתפים בדיבור! 4 . הפסיכו¬ 
לוגיה הלשונית, החוקרת את התהליכים הנפשיים בשעת 
יצירת הדיבור! 5 . תורת־הקול או האקוסטיקה וחקר העובדות 
הפיסיקאליות הקשורות ביצירת הקול האנושי ובהתפשטות־ 
גליו! 6 . זיהוי של כתבים עתיקים (פאלאוגראפיה)! 7 . סוציו¬ 
לוגיה לשונית, שעוסקת בחקר תנאי־החברה, המביאים לידי 
איחודן או פירודן של חברות־לשון! 8 . היסודות הפילוסופיים 
של הסימון הלשוני! 9 . הוראת לשונות. 

בעיית־ההתהוות של לשון־האדם ממצב, שבו לא היו אלא 
קולות של חיות (גלוטוגוניה), שאלת ההעדר של לשון אחת 
לכל המין האנושי והופעת הריבוי של לשונות בתוכו, וכן 
השאלות הכרוכות בהמצאתה של לשון מלאכותית או עולמית 
(מסוג האספראנטו), אינן מעניינה של הב׳. סירובה לעסוק 
בהן מיוסד על ההנחה, שאין לפתור בעיות אלו בדרך מדעית 
מאחר שפתרונן מחייב ידיעות וחישובים שהם מחוץ לשדה־ 
הראיה של הכרתנו. 

מחקר בלשני עלול להצטמצם בתחומיה של חברה לשו¬ 
נית אחת או לעסוק בדמיונות שבין הלשונות של חברות 
אחדות (ב׳ משווה) או בעקרונות, המשותפים לרוב לשונות- 
העולם (ב׳ כללית). רק בדור האחרון התחילו מבחינים 
בבירור בין שני סוגי הב׳ הללו. 

2 . היסטוריה. הב׳ בעולם הקלאסי.— ניצניה של הב׳ 
הפרימיטיווית ניכרים בהתעסקות בגלוטוגוניה דוקה (הסיפור 
המקראי על מגדל־בבל, שבא להסביר את ריבוי הלשונות! 
הניסיון של בידוד הרך הנולד — המסופר על־ידי הרודו־ 
טוס 2,11 — שנועד לקבוע באיזו לשון ידבר התינוק לאחר 
שלא ילמד שום לשון משום אדם, ולהגיע מתוך כך להכרת 
הלשון הקדומה והמקורית של בני־האדם) ובהסברים של 
שמות ומלים בדרך האטימולוגיה (ע״ע) העממית. יחסם של 
העמים הקדומים לענייני־לשון היה יחס של "עס־סגולה", 
שראה בלשונו שלו את הלשון האנושית הטבעית ואילו את 
לשונותיהם של העמים האחרים ראה כתופעות בלתי־טבעיות 
ואת דיבורי־הזרים כ״גימגום״(;־ 0690090 = גמגמן, לא־יווני). 
יחם זה בולט ב״קראטילוס" של אפלטון, שעומד על עריסתה 
של הב׳ השיטתית ושבניגוד ליחסו למבעי־הזרים הוא מת¬ 
ייחס אל הלשון היוונית ואל האטימולוגיה של מלותיה כאל 
תופעות־טבע ממש. אפלטון מגלה את יחסו זה אגב דיון 
בשאלה היסודית אם לשון־האדם מקורה ("בטבע") 

או !£י>£# ("בהסכם"). 

השיטה הבלשנית, המקובלת בזמננו, היא בעיקרה פרים 
של שני תהליכי־מחשבה שונים, שנתפתחו בזמן קדום בלא 
שהושפעו זה מזה: האחד ביוון, השני בהודו. 

שיטתם הבלשנית של היוונים הושתתה בעיקר על יסודות 
פילוסופיים ודגלה במיונם של היסודות הלשוניים לפי הסש־ 


מעויות של המלים ולפי קבוצות־ההוראה שלהן. היא נמנעה 
מכל ניתוח פורמאלי של יסודות אלה ליחידות קטנות מן 
המלה הכתובה, אע״פ שהיו בין היוונים גם חוקרים, שעסקו 
במבטא האותיות ובהתאמי ההגאים שבין הדיאלקטים השו¬ 
נים. בכל תקופותיה היתה הב׳ היוונית קשורה קשר אמיץ 
בפרשנות, בעיקר של שירי־הומרום. ההבחנה בין ה״מאמר" 
( 05 ץ 0 .ג) או ה״מבע״ < 60110 ) ובין ה״מלה״ 100 ) 0 * 5 ), שהיא 
חלק־מרכיב של י המאמר, הוא עיקר השגה הבלשני של 
הפילוסופיה עד ימיו של אפלטון. מונחים אלה הונחו אחר־ 
כך — מתוך שינוי הקסם — ביסודה של שיטת ההבחנה בין 
חלקי־הדיבור העיקריים (מ*!ר 6 ־= פועל, 10 ) 0 * 6 ־= שם) — 
שיטה, שיוצבה בסופו של דבר ע״י אריסטו. מששמו לב 
לצורות־ההופעה השונות של המלים, נקבעו מונחים מיוחדים 
לצורות־הופעה אלו, וכך נקבע בין השאר המונח ?"*"ז* 
("נפילה", "נטיה")! בזמן מאוחר יותר צומצם מושג ה״נטיה" 
לנטיית־השם בלבד! כמו־כן התחקו אחר סוגי־המשמעות 
השונים — הגורמים לשינויי־צורה במלים (גוף, מספר, דרך־ 
הבעה וכיו״ב), שרובם ככולם מוסברים בכתבי־אריסטו. עם 
השתרשותם של עקרונות־חשיבה הגיוניים חמורים בפילו¬ 
סופיה של המאות האחרונות לפסה״נ הועברו עקרונות אלה 
גם אל תורת־הלשון והונהג עקרון־האנאלוגיה (* 0 ץ 0 .ג 0 * 5 
= בהתאם להיגיון, לסדר! מתכונתי), המבקש לראשונה את 
הכללי והקבוע בכל מבנה דיקדוקי. מתוך שאיפה להשליט 
את האנאלוגיה גם בלשון החיה נוצרו אסכולות שונות של 
נורמאטיוויסטים (מסדירים) ומתקני־לשון לסי דוגמות לשו¬ 
ניות קדומות. 

במאה ה 2 לפסה״ג עבר כובד־המשקל בב׳ היוונית לאל¬ 
כסנדריה, במקום שפעל בעיקר אפולונלס דיסקולוס (- 01 ק^ 
1115 ס 50 ץ<£ 1001115 ), שהקדיש את עבודותיו לשימוש הנכון 
של המלים בתוך המשפט ולדרכי צירופיהן (?^ 10 * 00 
= תחביר). החקירה בשירי הומרוס, עריכתם וסידורם, המ¬ 
ריצו את חקר הדיאלקטולוגיה היוונית ובכלל זה — את חקר 
כמותן (מידת ארכן) של התנועות וחוקי ההטעמה, כדי 
להבהיר את כלליו של המשקל היווני. כמו־כן הביאה החקירה 
הנזכרת לידי חיבור מילונים לצורך פירושי מלים, שנשתכחו 
או יצאו מכלל שימוש, ולסוף — לידי ביסוסה של שיטה 
פילולוגית בביקורת של טכסטים. 

הב׳ הרומית יכולה היתד. לינוק מכל השרשים הללו, 
ואעפ״כ אנו מוצאים גם בה את ההתחלות הפרימיטיוויות 
של השיטה הבלשנית, כגון יצירתו של ויורו ( 0 ז־״^\; 
116 — 27 לפסה״ג) 1.31103 1105113 06 (.של הלשדן הלאטי- 
נית"), המטפלת (בחלקיה שנשתמרו) בעיקר סןמימולוגיה, 
שהיא פרימיטיורת ומוטעית לפעמים קרובות (כגון הדוגמה 
הידועה לגנאי: 100115 — ״חורשה״ — 10 ) 111060 ססס 3 — 
מלשון "לא להאיר", כי חושך בה), אך גם בהבדלים שבין 
האסכולה ה״אנאלוגית" (השואפת להשלטת אחידות בצורות 
ובדפוסים הלשוניים) וה״אנומאלית" (שהצדיקה חריגות מן 
המסגרת הפורמאלית על־יסוד הלשון החיה של העם)! בדיון 
על שאלה זו נטלו חלק פעיל גם יוליום קיסר (בכתב שאבד 
"על האנאלוגיה") וקיקרו (בכתביו על הרטוריקה). עמדתם 
של הרומים היתה בדרך כלל פשרנית. החשוב במפעליהם 
בתחום זה הוא כינוס הטרמינולוגיה הדיקדוקית ע״י התרגום 
של רוב המונחים, שהונחו במרוצת התפתחותו של הדיקדוק 
היווני. מפעל זה הוא בעיקר זכותו של דונאטוס, בן המאה 


951 


בלשנות 


962 


ה 2 לסה״נ, שספרו שימש במשך מאות בשנים קוידכם של 
שיטת־הדיקדוק הא־רופית. אף הטרמינולוגיה, הנחשבת כיום 
לבינלאומית, שאובה מתוכו. ואולם התרנים המלאכותי של 
המונחים היווניים היה כרוך בכמה תוצאות שליליות: שימוש 
במונחים, שהיו מותאמים לסוגי המשמעות ולמערכת הקאטי- 
גוריות (ר׳ עמ׳ 968 ) של הלשון היוונית, אך שלא הלמו 
את אלה של הרומית ושל לשונות אירופיות אחרות, כגון 
השימוש של רוו £00111 ־ 01 ק ("מושלם") לעבר הסיפורי או של 
1101 ע 30110011 (שם־תואר) או רוז 11 ונ 1 ז 0 ע 1 :ר. (תואר־פועל)! כן 
מצויות טעויות בתרגום, שאחדות מהן הן כיום מן המפור¬ 
סמות, כגון שם היחסה ( 035115 ) אקוסאטיווס (כאילו מלשון 
0 ־ 30011531 = להאשים, שבא במקום 5 טע 0311$311 , יחסת הנגרם— 
טעות, שבאה ממה שהמלה היוונית, המונחת ביסודו של 
המונח ןזא 1 ז*>וז 11 ז ;! 3x010 [יחסת האקוסאטיוום], היא 01110 , 
ומשמעותה גם "גורם" וגם "אשמה"). אבל בכלל חייבים 
אנו למדקדקים הרומיים הללו את קיים המערכת של 
המונחים הדיקדוק־ים, שבהם אנו משתמשים עד היום, גם 
המילונות נתפתחה אצל הרומים, ובימיו של וארו נתחבר 
על־ידי וריוס פלאקוס ( 130005 ? 111$ ־ 1 ־ 01 ^) המילון האלפביתי 
הראשון הידוע לנו (״על משמעות המלים״ — - 0 לז 0 ׳ 5 ־ח 

103111 ) 51201 תו 11 ז). 

הב , בהודו. — שונות בדרכיהן מן הב׳ האירופית הקלא¬ 
סית הן השיטות הבלשניות, שנתפתחו בעולם המזרחי, ביהוד 
בהודו ובערב. כבזו כן בזו שימשה השאיפה לשמור על 
קריאה מסרתית של הספרים העתיקים המקודשים (הודות 
אצל ההודים, הקוראן אצל המוסלמים) מניע בהתפתחותו 
של מדע־הלשון. אך ההודים עמדו יותר על קרקע המתודה 
המתארת, בעוד שהערבים דגלו בעיקר בנורמאטיוויזם (מצוות 
עשה ולא־תעשה בלשון). 

יש לראות את ההודים כמייסדיה של השיטה האנאליטית 
בב׳ — שיטה, שמגלה לפנינו את היסודות הפשוטים שבתכנית 
(הסטרוקטורה) של הלשון ואת חוקי צירופיהם המכאניים. 
מדע זה קרוי בפיהם ויאקרנ׳ם (וס 3 ת 3 ז 103 צץ^\)— "החלוקה 
לחלקים קטנים, ,דיקדוק׳, אנאליזה". המדקדק ההודי הראשון, 
שכתביו הגיעו לידנו בשלמותם, הוא פאנ׳יניס — כנראה, בן 
המאה ה 4 לפסה״נ! יש להניח, שידע דברים מסויימים על 
הב׳ היוונית, אך השפעתה אינה ניכרת בשיטתו. בתורת־ 
ההגה הגיעו ההודים לכלל דיוק, שלא הושג ע״י שום עם 
אחר: הם נהגו לרשום לא רק את היסודית ההגאיים, שיש 
להם פונקציה במבנה־הלשון, אלא גם את כל גוני־הגונים של 
היסודות הללו במבטאם (גיווני קונסונאנטים ותנועות בצי¬ 
רופים, בדומה, למשל, לדרכם של הנקדנים העבריים בציון 
גוני המבטא של ה״א הידיעה וכיו״ב): הם קבעו כללים 
להופעתם של הגאים מסויימים במשפט הרצוף וב״סוף פסוק". 
שיטת־הכתב שלהם נתבססה על דוגמת הא״ב הכנעני, אלא 
שסימני־התנועות בכתב זה נקבעים גם מעל האותיות וגם 
תחתיהן — וכן בא לפעמים סימן מיוחד("נח") לחוסר־תנועה. 
לדעת פאנ׳יניס — שהשתמש ראשון במושג ה״שורש״—הש־ 
רשים הם ביסודם פעלים, ומן השרשים נגזרים שמות ופעלים 
אחרים ע״י הגאים — וביחוד תנועות — מסויימים. את הגאי- 
הלשון הוא מחלק לפי מקום־החיתוך, וכן לפי אופן־החיתוך: 
״קל״ — "קשה". סוגי־ההגאים אינם נקראים בדיקדוק של 
פאנ׳יניס בשמות מיוחדים, אלא הם מסומנים בנוסחות 
מסויימות < נוסחות משמשות גם לסיוג הפעלים ולציון דרכי 

ד י 


הצירוף של יסודות דיקדוקיים לשרשים (כמו בלשון הנוס¬ 
חות של הדיקדוק העברי: "פ״נ", וכידב). לסימול "פועל" 
משתמש פאנ׳ינים באות "ק", ואת רוב המונחים של חלקי־ 
המשפט הוא גוזר מן השורש -ז- 10 (=פעל). הוא מכיר את 
חלקי־המשפט ואת חלקי־הדיבור העיקריים, אך (בניגוד למה 
שמצאנו אצל היוונים) אין אלה האחרונים מוגדרים מתוך 
הסתמכות על המשמעות. מושג היחסות (קאסום) ידוע 
לפאנ׳ינים, והוא קובע את שמותיהן של יחסות לפי הסיומים 
העיקריים. אחדים מהשגיו: הגדרת תנועה אנפית (כמו 0 
במלה הצרפתית [סי(] = 1x10 , ,טוב׳) ע״י "המבוטא באף ובפה 
(כאחד)"! רישום הסופיות (סופיכסים) ודרכי ההרכבה של 
המלים המורכבות לפי היחסים התחביריים שבין חלקיהן! 
קביעת כללים, שלפיהם עשויים הגאים או יסודות־צורה 
"להתחלף ביניהם" עם השתנות התנאים, אך לא באותם 
התנאים עצמם (ז״א אינם ״מנוגדים״ לפי התפיסה החדשה! 
ר׳ להלן, עמ ׳ 972 ) ! כן המציא פאנ׳ינים סימן־נוסחה מיוחד 
להעדר של יסוד־צורה במקום שאפשר היה להניח, לפי 
שיטתו, מציאותו של יסוד כזה (מושג ה״אפס" של הב' 
המודרנית). גם פאנ׳ינים ויורשיו ההודיים העשירו את הבל¬ 
שנות הכללית החדשה במספר מונחים בינלאומיים, כגון 
סנדהי ( 1 ו 011 ת 53 ) לחוקי ההגאים בצירוף מלים במשפט, 
מונחים בפונטיקה, בסיוג מלים מורכבות, ועוד. 

הב׳ אצל הערבים. — עדיין לא קבעו החוקרים סופית, 
באיזו מידה כוללת השיטה הדיקדוקית הלאומית של הערבים, 
שנתפתחה במאות הראשונות של האסלאם (בעיקר בבצרה 
ובבופה), יסודות שהובאו מן החוץ (הודו, יוון). אך ברור 
הדבר, שבשלב מסויים של התפתחותה (המאות ה 9 —ה 10 
לסה״נ) נתגלמה בשיטה זו לראשונה סינתזה האדמונית בין 
דרך ההפשטה הלוגית של היוונים ובין שיטת הניתוח 
הפורמאלי של ההודים! אנו מוצאים אצל המדקדקים הער¬ 
ביים את חלקי־הדיבור מוגדרים כדרך שהם אצל היוונים, 
ואף המונחים האריסטוטליים מתורגמים לצורך זה לערבית 
( = ״!!וי 6 = מלה = פועל! ^ = 1 ׳ 1 { 0 י\ 0 = שם), אך 

מונח ה״פועל" נגזר לפעמים גם מן השורש פ־ע-ל:^. 
תורת־ההגה הערבית המסרתית מתבססת על עבודתו המסכמת 
של הפרסי סיבאוואיה(."*,*) בן המאה ה 11 , המכיר בין 
השאר את החלוקה המדוייקת של ההגאים לסי מקום חיתוכם, 
את חלוקתם ל״חזקים" ול״קלים", וכיו״ב. התחביר תפס מקום 
חשוב אצל הערבים בהשפעת השיטה והטרמינולוגיה 
היווניות. גם לפי תפיסתם של הערבים והיהודים, שהלכו 
בעקבותיהם, יסוד המלים הוא בשורש הפועל דוקה, ואין 
השמות אלא נגזריהם של פעלים. 

הב׳ אצל היהודים.— כשאנו פונים אל הדיקדוק העברי 
של יה״ב צריכים אנו לציין בראש וראשונה את תלותו 
הגמורה במדע־הלשון הערבי, הן מבחינת דרכי־המחשבה הן 
מבחינת השימוש במונחים. "שם", "פועל" וחלק דיבור 
שלישי: "מלה" או "דבק" וכד׳ (בערב׳^<_= אות, מלית) 
הועברו אליו מן השיטה היוונית דרך הצינור הערבי, וכן 
הועברו אליו דרך צינור זה יסודות הודיים במידה שהם 
מצויים בב׳ הערבית (ר׳ למעלה). ראשוני המדקדקים היהו¬ 
דיים (רס״ג ואחדים) חיברו את כתביהם בערבית. הזיקד 
החזקה של המדקדקים היהודיים אל התרבות והלשון הער¬ 
ביות גרמה לכך, שבפעם הראשונה בתולדות הב׳ ניתנה 
לחוקר האפשרות המעשית להשוות שתי לשונות קרובות. 


963 


בלשנות 


964 


דונש אבן לברט (המאה ה 10 ) ערך רשימה של קרוב ל 200 
מלים לשם השוואת הלשונות העברית והערבית והמליץ — 
מאות שנים קודם שנוצרה הב׳ המשווה — על הסתייעות 
בהשוואה אל הערבית לשם פירושם של מקומות סתומים 
במקרא. 

את תחילת הטיפול הבלשני בלשון־המקרא יש לראות 
במסורה(ע״ע), המשתדלת בעיקר לייצב את הטכסט המקראי 
לפי השיטות הביקרתיות, שפותחו ע״י הפילולוגים ההלניס¬ 
טיים ויורשיהם, ולווסת את דרכי הקריאה בציבור של כתבי- 
הקודש. התוצאה החשובה ביותר של עבודתם של בעלי- 
המסורה היתה קביעת ניקודו של הטכסט המקראי לפי שתי 
שיטות: המזרהית־הבבלית והמערבית־הטבריינית (שפותחה 
בטבריה במאה ה 7 ). כפי שמצאנו גם אצל ההודים, וכפי 
שנהגו הסורים קודם לנקדנים, סומנו התנועות בסימנים, 
שבאו מעל לאותיות־העיצורים ומתחתיהן. מנקודת־מבטה של 
המתודה הבלשנית מתגלה ההבדל שבין שתי דרכי־הניקוד 
במה שהמזרחיים מציינים את התנועות 3 . >. * 1 , שההבחנה 
ביניהן מהותית ללשון (הן פונימות נבדלות. ר׳ עט׳ 972 ), 
בעוד שהניקוד הטברייני עובר גבול זה ומציין גמי־גונים של 
מבטא גם במקום. שבו אין פונקציה לגונים הללו, מבחין 
בין מבטאים שבתור הפסוק הרצוף ובסופו וכד׳ (השווה 
למעלה על הדיקדוק ההודי). 

גם אחר קביעת המסורה לא נשארה הב׳ העברית אלא 
מדע־עזר לפרשנות־המקרא, והקריאה המדוייקת, המדוקדקת 
של כתבי־הקודש סיפקה את שם־המקצוע: דיקדוק. מר׳ 
סעדיה גאון (ע״ע) ואילך עסקו בחלוקתן של ה״אותיות" 
לשני סוגים: לאלו שמופיעות בשרשים בלבד ולאלו שמשמ¬ 
שות גם כיסודות הצורה של מלים על־פי שרשים נתונים. 
צירופים אסורים מבחינה פונטית (כגון "צש" וכד׳) פורטו 
ע״י רס״ג, ולצרכי פרשנות כבר משתמש רס״ג במלים 
ערביות. ה״מחברת" של מנחם בן סרוק (המאה ה 10 ) פותחת 
מילונות עברית שיטתית. במאה ה 10 כבר נמצאת השיטה 
הדיקדוקית העברית בצורה שבה היא מקובלת בזמננו. יסודות 
תחביריים באים לידי גילוי על־פי השיטה האריסטוטלית־ 
יוונית בכתביו של דונש אבן לברט, הקובע את חלקי־הדיבור. 
זמני־הפועל וצורות־המשפט (אמירה, שאלה, קריאה, ציווי). 
האנאלוגיה (ראה עט׳ 960 ) במבנה הלשון העברית וגזרות 
הפועל ה״עלול" (הלא־שלם) נח&פו ע״י יהודה חיוג׳(במאות 
ה 10 —ה 11 ), כמסכם של הב׳ העברית המסרתית יש לראות את 
ר׳ דוד קמחי(במאה ה 13 ), בעל ה״מכלול" (דיקדוק ומילון). 

הב׳ באירופה: מתקופת הרנסאנס עד סוף 
המאהה 18 . — לדעת רבים הלשון העברית ודיקדוקה הם 
שנתנו בתקופת־הרנסאנס את הדחיפה להתפתחותה של הב׳ 
האירופית. שהיתה נתונה בקיפאון מימי־הרומים ואילו. 
ההתעניינות בלשון העברית גברה עם ריבוי ההתעניינות 
בתקופה העתיקה בכלל ובכתבי־הקודש במקורם בפרט. 
לסיפורים על המסעות והתגליות (מסוף המאה ה 15 ואילך) 
נתלוו פירסומים של מילונים ותיאורים של למזונות 
פרימיטיוויות לשם הכרת לשונות־הילידים שנתגלו. שיטת 
הדיקדוק הרומי קבעה את דרך המחשבה וההוראה הלשונית 
באותה תקופה. מאחר שהלאטינית שוב לא היתד. אלא לש 1 ן 
מתה שבכתב (או מדוברת לפי מנהגי־מבטא מיוחדים בכל 
ארץ, בהתאם לפונטיקה הלאומית של הדוברים), נדחק 
המחקר של הלשון המדוברת, מחקר ההגאים, שליגלג כל־כו 


במזרח, לקרן־זווית עד למאה ה 19 , ובהוראת־הלשונות נשתלט 
נורמאטיוויזם ברוחם של המדקדקים הרומיים הקאנוניים. 

סוף המאה ה 18 באירופה. — במאה ה 18 ניתנה 
דחיפה להתעמקות מחודשת בבעיית־הלשון ע״י הוגי־דעות 
כיוהאן גוטפריד הרדר, שבספרו ■! 16 > ^ח 11 זק 5 ז 0 שםכ 01 
3011€ זק 5 (״על מוצאה של הלשון״), 1772 , חידש את הדיון 
האפלטוני על בעיית לידתה של הלשון (אם היא מעשה־ 
בראשית או המצאה של בני־אדם). לדעתו נולדה הלשון 
בדרך אינסטינקטיווית. הוא מבקש לשונות "פרימיטיוויות" 
ומוצא אותן במזרח, בעיקר בעברית. 

התקדמות של ממש בב׳ באה במאה ה 19 , כשהסנסקרט, 
לשונם של ההודים העתיקים, נכנסה לתחום אפקם המדעי 
של חוקרי־אירופה ועוררה אותם לערוו השוואה בין הלשד 
נות ההודדאירופיות (ע״ע) ולבסס מתוך כך את המתודה 
המדעית המשווה־ההיססורית ואת המתודה התיאורית שלהם 
על עקרונות שונים מאלה- שנקבעו ע״י המחשבה הדיקדו־ 
קית הרומית. 

אמנם עוד בסוף המאה ה 16 הפנה נוסע איטלקי את 
תשומת־הלב של בני־ארצו לדמיון שבין שמות המספרים 
האיטלקיים וההודיים (ע״ע הודו־אירופיות, לשונות). אולם 
קודם המזרחן האנגלי סר ויליאם ג׳ונז (ע״ע) לא הביע שום 
אדם את הדעה על "מוצא משותף של ההודית, הגותית, 
הקלטית, היוונית, הרומית, ואפשר, גם הפרסית העתיקה" 
( 1770 ). 

מרכז ההתעניינות בסאנסקרט היה באותו זמן במערב־ 
אירופה, כי עוד במחצה השניה של המאה ה 18 עמד הכומר 
הצרפתי קרדו (>״ 01 ' 1 )ז 3£11 נ)) על הדמיה שבין ההודית 
העתיקה ולשונות־אירופה. בפאריס למד סאנסקרט הגרמני 
פרידריך שלגל, שבספרו 011 ו 0151 ^\ 1 ) 10 ! 0 ו 301 זנן$ 110 ) זשנ 171 
■! 10 ) 10 ״ 1 ) (״על לשונם וחכמתם של ההודים״), 1808 . הניח 
את היסודות ל״דיקדוק המשווה". זמן קצר לאחר מכן נוצר 
המושג של משפחת הלשונות ההודדאירופיות (המונח הונהג 
ע״י המזרחן קלפרות) והובררו לראשונה כמה מן העקרונות 
של ההתפתחות ההיסטורית והגנאלוגית בתוו משפחת־ 
לשונות. מזמנו של שלגל ואילך יש לעקוב אחר התפתחותה 
של המתודה הבלשנית הכללית בעיקר בשדה הב׳ ההודד 
אירופית המשווה. 

באותה תקופה לערך התחילה דאניה תורמת למחקר 
הבלשני, ועד היום היא תופסת בו מקום חשוב. התעוררות 
לחקירה בלשנית קיבלו הדאנים בעיקר מתוך התעניינותם 
בהשוואת הלשונות הטוטוניות, וביחוד בהשוואת לשונם אל 
לשון־התרבות הקרובה להם ביותר: הגרמנית! אולם לא 
פחות מכן עסקו בחקר הלשון ה״נורדית" (צפון־טוטונית, 
סקאנדינאווית) הקדומה, שבה נכתבו היצירות האפיות של 
העולם הסקאנדינאווי: האיסלאנדית העתיקה. ראסמוס ראסק 
() 11351 113510115 ) הגיע, בדיקדוק האיסלאנדי שלו, לפיתוחה 
של שיטה מדוייקת בקביעת היחסים בין הלשונות הטוטוניות 
לבין עצמן וכן בינן ובין לשונות הודו־אירופיות אחרות. 

ראשית הב׳ השמית. — ההתקדמות המתודולוגית 
הכבירה, שבאה בב׳ של המאה ה 19 , השפיעה גם על המחקר 
המשווה של הלשונות השמיות. מן המאה ה 17 ואילך התחילו 
מלומדים נוצריים עומדים על צידי־הדמיון שבלשונות אלו, 
ביחוד בשטח המילוני. הביטוי החיצוני הראשון של הכרה זו 
היה פירסומם של מילונים מקבילים לכמה וכמה לשונות. 


965 


בלשנות 


966 


מתחילה לא צורפו לשונות אלו זו לזו במילונים משום הדמיון 
שבמבנה שלהן, אלא משום שייכותן לקבוצת הלשונות ה״מז־ 
דחיות״. לסוג פירסומים זה שייך ה 101100 §ס 00 ק 1^6x1000 
'נ 0-1131 ' 111£ טת 311 ד , 1 סט 120 זץ 3 , 01 ט 0 ! 3 [> 01131 , 01 ט 310 זו 101 ־ 1 
1 חט 10 < 31 •!^ , 01 ט 1010 נ 1 ("מילון חמש־לשוני: עברי, כשדי, 
סורי, תלמודי־רבני, ערבי") של שינדלר (■ 110 >תו 11 :> 5 ), שיצא 
בשנת 1612 . אחריו הרחיב ניקולאום ( 3 ט 10013 א) את תחום 
ההשוואה של הלשונות על־ידי המילון, שחיבר ללשונות 
הכשדית, הסורית, הערבית, החבשית והפרסית ( 1670 ). הפר¬ 
סית, שהוכנסה כאן מן הטעם הנזכר, פורצת את גדרה של 
ההשוואה הבלשנית, וכך הוא גם במילון השבע־לשוני(עברי, 
כשדי, סורי, שומרוני, חבשי, ערבי, פרסי — 2 זק 116 1.0x1000 
- 530131-113 , 1 סט 130 זץ 5 , 1310001 ) 01131 , 01 ט 210 זנ 1101 £101100 
1 חט 0 ! 5 ז 0 ? 01 1 ז 1 ט 10 נ 31 ז.\/ , 01 ט 10 ק 011110 \; ,תזטח) של קאסטל 
( 035101105 ), שנתפרסם בלונדון ב 1661 . במהדורה השניה 
של מילון זה, שיצאה זמן קצר אחר הראשונה, הוצאו הערכים 
הפרסיים מגוף המילון עצמו, וללשון זו הוקדש חלק מיוחד. 
המלים של כל אחת מן הלשונות השמיות אינן מסודרות בו 
לפי סדר הא״ב, המיוחד לכל לשון ולשון, אלא מלותיהן של 
הלשונות המושוות באות בו זו אחר זו בסדרה אלפביתית 
אחת! יתר על כן: מלות, שהן מצויות בלשונות אחדות 
בצורה זהה או כמעט זהה, מובאות בערך משותף אחד. ראש־ 
הערך ניתן באותיות עבריות, כשהמלה מצויה בעברית או 
בארמית < לפיכך מתקרב המבנה של מילון זה למבנה של 
המילונים האטימולוגיים המודרניים. 

כשם שהב׳ ההודו־אירופית קיבלה את הדחיפה העיקרית 
להתפתחותה עם כניסתה של הלשון ההודית העתיקה לתחום 
ההתעניינות המדעית, כך קידם את הב׳ השמית גילויה 
ופיענוחה של הלשון האכדית, שהתחילו עם פיענוחה של 
כתובת בהיסטון (באיראן) השלש־לשונית (פרסית עתיקה, 
אכדית, עילמיתד) ע״י גח׳טפנד ( 010£0011 -! 0 ) ואחרים בשנים 
הראשונות של המאה ה 19 . כמו־כן היה גם חומר־הגלם של 
הלשונות השמיות מוכן לשימוש מתודי עם הנהגתו של 
עקרון חדש במחקר הבלשני המשווה—עקרון "חוק ההגאים" 
( 05012 § 1 ט 3 ״ 1 ,^ 13 500041 ), שנקבע ע״י יעקב גרים (ע״ע). 

יעקב גרים ו״מעתק ההגאים״. — גרים הגיע 
אל הב׳ מתוך חקר הפולקלור הגרמני והספרות הגרמנית 
העתיקה. לפי תחום־התעניינותו העיקרי היה ונשאר גרמ־ 
ניסטן. וכל מה שחקר ובירר לא בא אלא לשם הסברתה של 
הלשון הגרמנית ובירור תולדותיה. בו מתחלת למעשה 
החקירה המדעית של הלשון והספרות הגרמניות — חקירה, 
שהעשירה את המדע הבלשני בשלוש דרכים: א. בייצוב 
השיטה ההיסטורית המשווה ז ב. בפיתוח מתודה לחקר 
תולדות הטכסטים ע״י קארל לאכמאן ( 1793 — 1851 ), שתרם 
ביהוד לבירור תולדות הטכסט של שיר-הניבלונגים, האפוס 
הגרמני הלאומי * ג. בפיתוח שיטות גאוגראפיות בחקר הדיא¬ 
לקטים (ר׳ עמ׳ 984 ואילך). 

מתוך עבודותיו בתחום הפולקלור בא גרים לכלל ההש¬ 
קפה, שאין לזלזל אף בניבים העממיים, שלא זכו להכרה 
ספרותית. שתי היצירות העיקריות של גרים הן: 

א. המילון הגרמני, שבפירסומו התחילו הוא ואחיו 
ב 1854 . זהו מילון היסטורי־פילולוגי־אטימולוגי, שעוקב בכל 
אחד מערכיו אחר המלים בתחום כל הניבים הגרמניים, בכל 


תקופותיה של הספרות הגרמנית, ומביא אסמכתות מתוכה. 
כמו־כן הוא משתדל לברר את קשריהן האטימולוגיים של 
המלים. 

ב. הדי ק דו ק הגרמני, שנתפרסם לראשונה ב 1819 . 

בו משקיף גרים על הלשון הגרמנית מנקודת־מבט היסטורית 
והוא רואה בה תקופות־התפתחות שונות. הוא מגיע לשלבים 
הקדומים ביותר של הגרמנית וטוען, שאך מתוך תשומת־לב 
לשלבים הללו אפשר לגשת להשוואת הגרמנית אל הלשונות 
הקרובות לה. יותר מכל קודמיו באירופה הקדיש גרים 
תשומת־לב להגאים (בפיו: "אותיות"), ובתחום זה חידש 
את חידושו הגדול, את חוק "מעתק ההגאים" (- 0 ו 5011 זש'\ 1 ט 13 
§חטל), הנקרא באנגליה על שמו: "חיק גרים" ( 5 'חזו 10 ז 0 
׳*^ 1 ) — חוק, שנשאר עד היום — למרות הטעויות הכלול(ת 
בניסוחו — חוק יסודי לא רק בב׳ הטוטונית, אלא אף במחקר 
המשווה כולו. 

חוק מעתק־ההגאים אינו אלא נוסחה פשוטה להתאמת- 
הגאים בין הלשונות היוונית, הגותית והגרמנית העילית 
החדשה. למשל: לפי גרים מתאים עפ״ר להגה (ע״ע) פוצץ 
אטום ביוונית (למשל ־ 1 ) הגה חוכך אטום בגותית (יז = ק. 
! 11 במלה האנגלית 1111014 ), ובגרמנית עילית חדשה — 1 >. 
לדוגמה: 

"שלוש" ..אח" 

יוונית $- 01 זו ז:>ז 3 ז 11 ין' 

גותית 0-5 ז<ז זג<ן 0 ז 6 

גרמנית (עילית חדשה) ■ 8011101 

חוקים דומים קבע גרים לסוגי־עיצודים דומים. המשמעות 
המתודית של "חוק-המעתק" היא ההכרה הראשונה בחוקיות 
של ייצוגי הגאים בלשונות המושוות — דבר, שבלעדיו לא 
תיתכן כל אטימולוגיה (ע״ע) ושמשמש אבן־בוחן להכרה 
במשוואה אטימולוגית או לפסילתה. 

ההשקפה, הגלומה בהשוואות של גרים, היא שהלשון 
היוונית, כעתיקה שבלשונות ההודו־אירופיות, הרווחות באי¬ 
רופה, קרובה יותר למצב ה״מקורי" של לשונות אלו. סבור 
היה, כנראה, שאם קיימת צורת־לשון מסויימת בלשון קדומה 
יותר, סימן הוא שהלשונות המאוחרות יותר עברו בתהליך- 
התפתחותן את השלבים של הלשונות־האחיות הקדומות 
(למשל: אם 4 גרמנית מתאמת ל x יוונית, התפתח ההגה 
הגרמני 4 מתוך ההגה היווניז). המסקנה ההגיונית הנובעת 
מתוך הנחתו של גרים היא, שע״י מעבר משלבי־לשון מאוח¬ 
רים לקדומים יותר, אפשר להגיע לצורות־לשון, שהן שונות 
ז( מזו , פחות ופחות, ולסוף — ללשון אחת (ה״הת־ו־אירופית 
[ע״ע] הקדומה" של שלייכר, ר׳ להלן). אחר גרים קמו 
בלשנים, שראו את כל עיקרו של מעבר הי 0 ט(רי זה כבלתי־ 
מוכח, והסתפקו בציון העובדות, כפי שהן מתגלות בפועל 
(למשל, במקום שבו בא הגה מסויים בלשון אחת, תהא 
קדומה כמה שתהיה, מופיע הגה אחר בלשון אחרת), ובלשנים 
אלה קבעו את החוקיות שבהתאמי הגאים (או יצוגי־ 
הגאים) אלה. 

פראנץ בום והב׳ המשווה.—מה שהושג על־ידי 
גרים בתחום של תורת־ההגה, הושג ע״י פראנץ ב(פ (ע״ע) 
בתחום של תורת־הצורות. ע״י עבודתו של ב(פ 35 () • 1 סנ 01 
- 101 §ז ¥0 10 30110 זק 15 !ז 530514 ז 10 ) דח 310 ץ 3110055 §ט( 000 
■ 51 ז 0 ק , 1310101501100 , 1:100111501100 § ז 0 (> וחסססן 11 רח 0£ טו 11 
0 ! 301 זק 5 01301501100 ־ 01 § 01 חט 501100 ("על מערכת נטיית" 


967 


בלשנות 


968 


הפועל של לשון־סאנסקרט בהשוואה לזו׳ של הלשונות 
היוונית, הלאטינית, הפרסית והטוטונית", 1816 ) נתבססה 
הבלשנות ההודדאירופית בשטח ההשוואה של השיטות 
הדיקדוקיות, החשובה לאין ערו׳ר מן ההשוואה של אוצרות־ 
המלים. 

בשער ספרו , 11 ־ 1 ) 83051 16$ ) ;) 1 ו;ו 13 זתו 1 ז 3 ז 0 ש()ח£ו 1 ש 1 ש 1 י}ז 6 ^ 
תשו 1 ש 0011$ ,חשו(ש 113111$ ^ 1 ,חשו 1 ש 15 ח 1 ש 31 ^ 1 ,חשו(:>$.ו(:>שוז 1,0 ) 260 

תש 1 (:)$ז 11 < 1 1 ) 00 ("דיקדוק משווה של הסאנסקרט, הזנד, 
היוונית, הלאטינית, הליטאית, הגו׳תית והגרמנית״)■ 1833 — 
1852 , שבחיבורו עסק בום יותר מעשרים שנה, אנו מוצאים 
לראשונה את המונח "דיקדוק משווה" במובנו המודרני. ביחד 
עם מחקרים בשטח ההשוואה כלל ב 1 פ בספריו גם את תורו¬ 
תיו על התהוותן של הלשון והמערכת הדיקדיקית. לפי ב 1 פ 
אין לך יסוד פורמאלי בלשון, כגון סיום או הברת־שימוש 
מוקדמת למלה, שאין לזהותו עם מלה עצמאית בעלת מובן 
מסויים: כך. למשל. הוא טוען שה־ 1 , המופיעה ביצירת צורות־ 
גוף אחדות של הפועל, היא שורש הפועל ! (ללכת). השקפה 
זו, שבום הגזים הרבה בהערכת תחולתה בתולדות התופעות 
הלשוניות, גרמה ליצירת תורה מיוחדת על התהוותן של 
הנטיות בלשון, שאע״ם שלא נשתרשה בב׳ לאורך־ימים, 
מצאה לה מזמן לזמן תומכים חדשים (הירט! ע״ע הדו־ 
אירופיות, לשונות): זוהי (לפי המונח שו. הומבולט עשה 
לו מהלכים, ר׳ להלן) תורת האגלוטינציה (ע״עא ה״הדבקה" 
של יסודות חפשים זה לזה. אולם יש להודית, שבהתפת¬ 
חותו של לשונות, שאפשר לעקוב אחר תולדותיהן במשך 
דורות מרובים, אפשר להבחין בתהליך של אגליטינאציה— 
כגון בלשונות הרומאניות, שבהן הפכו מלים חפשיות, כגון 
המלה הרומית 0 * 1131 = אני מחזיק, יש לי, ליסודות 
טפלים לגוף המלה, ש״דבקו״ בה: 5 שי 31 ו 1 שז 1 = יש לך 
ללכת. עליך ללכת (רומית מאוחרת), נעשה הצורה הצר¬ 
פתית 35 ז! (תלך). 

וילהלם פון הומבולט והב׳ הכללית. — מפעולתם של 
בוס ושל גרים אין להפריד את זו של וילהלם פון הומבולט 
(ע״ע), שהיה ידיד קרוב לשניהם, וביחוד לאחרון שבהם. 
ושמתוך חילופי־רעיונות מתמידים עמהם נתן ביסוס 
פילוסופי־מתודולוגי לחקירות הבלשניות. אם את בוס רואים 
כ״אבי הב׳ המשווה", הרי את הומבולט יש לראות "כאבי 
הב׳ הכללית". הומבולט מבחין בין שני גורמים עיקריים 
בהתרקמות הלשון ובתולדותיה: הגורם המכאני־הפיסי, הנעוץ 
בתפקידם האנאטומי של כלי־הדיבור, והגורם המחשבתי־ 
המכוון, החותר לקראת מערכתיות הגיונית (אנאלוגיה) של 
הלשון. הראשון עליל להביא לידי שינוייס בהתחלפות־ 
ההגאים, השני שואף בדרך כלל ליציבות. עכ״פ נתונים שניהם 
להשפעת־גומלים, ואין אחד מהם מגלה את כוחו אלא עם 


התרופפותו של השני. בספרו "על הבדלי־המבנה של לשונות־ 
האדם והשפעתם על ההתפתחות הרוחנית של המין האנושי" 
הבחין הומבולט לראשונה בין "לשוך ובין "דיבור" (ר׳ להלן 
עמ ׳ 973 ), קבע את מושגי "הגה הלשון" (=הפונימה, ר׳ עט׳ 
973 ) וה״מערכת ההגאית" לעומת "עושר־הצלילים" של לשון 
(דרכי־הביצוע השונות, ראה שם), ביסס את תורת־השורש 
בלשונות ההודו־אירופיות, עמד על כך, שהדיקות־הציריף 
של הגאים משתנית עם קביעות־הליכוד של יחידות- 
המשמעות, ובכתביו השונים טען להשתחררות ממערכת־ 
הקאטיגוריות של הלשון הרומית בשעת תיאורן של לשונות 
שונות, וביחוד של לשונות שאינן הודו־אירופיות. בהתאם 
ללוח־הקאטיגוריות של קאנט ניסה אמנם הומבולט לבנות 
מערכת־קאטיגוריות, שתהא הולמת את הלשון "הכללית" 
("דיקדוק כללי"), אך עם זה ציין במפורש, שאין לעמוד על 
הקאטיגוריות שבתודעה של איזו חברה לשונית אלא על־פי 
ההבחנות, שמבנה־הלשון מספק אותן. בהתרבותם או הת¬ 
מעטותם של אמצעי־ההבחנה הלשוניים בתולדות־הלשון ראה 
החרפה או הקודר, של חוש הקאטיגוריזאציה, וכן את הת¬ 
פתחותן או התבטלותן של ה״אידיאות", המקדמות את עולם- 
החשיבה של המין האנושי. 

זכותם של בופ והומבולט היא בהכרת האחדות התבניתית 
של הלשונות ההודו־אירופיות. ואולם בהשפעתו של השג זה. 
ומתוך הלך־מחשבות דומה לשל גרים, היו רבים שראו אח 
הלשון ההודית העתיקה כקדומה בלשונות ההודו־אירופיוח 
או אף ראו בה את הלשון ההודו־אירופית המקורית עצמה — 
מה שהשפיע גם על הב׳ השמית, שראתה במשך זמן מרובה 
את הלשון ה״שמית" המקורית בערבית או באכדית. 

השקפה זו נתערערה במאה ה 20 , בעיקר עם גילויה 
ופיענוחה של הלשון החיתית — העתיקה בכל הלשונות 
ההודו־אירופיות הידועות. לשון זו חסרה הרבה מן הסימנים, 
שאנו מוצאים בלשונות־האחיות שלה. ובכלל עניה היא לאין 
ערוך מן הלשונות ההודו־אירופיות בעלות המערכות המגוך 
נות (ההודית, האיראנית, היוונית), באופן שעושר של צורות 
אינו נחשב עוד לאבן־בוחן של "עתיקות" או "מקוריות". 

אוגוסט שלייכר ושיחזור ה״לשון הקדומה״.— 
השפעה ניכרת על הב׳ למשך עשרות שנים השפיע השיחזור 

ו 

(רקונסטרוקציה) של הלשון ההודו־אירופית הקדומה (- ז 11 
ת 3 ש 1 } 0 ז £11 - 10 )ח 010-1 ז? < ו 1 ש 5 ון 31 וז 1 זש 102 )ת 1 ), שנע&ה על־ידי 
אוגוסט שליכר (ע״ע). שלייכר, מחבר ה״תקציר של הדיקדוק 

המשווה"() 3111 תזתז 3 זב) 0 ש 1 ) 1 זשו 1 ש 1 ש £1 זש\ זש 1 ז מזנ 111 )תשקת 001 ) ) 

האמין ביכלתו לקבוע את הצורה ההגאית של ההודו־אירופית 
הקדומה. ב,.המשל על הסוס והכבש", שפירסם כטכסט רצוף 
ראשון ב״הודו־אירופית" משוחזרת, וחכיון להראות כיצד 
בוטאה לשון זו. המשפט הראשון הוא: 


2*1$ 

. 3 ) 1 $ג$ג¥> 1 ג 

ח 1 תז 3$ ( , 1$ * 3 

3 מז 2 ץ 

02 

3 ) 1 ־ 83831 , 351 3 

310^201$. 

השיחזור של שלייכר 


.ש״י) 5-1 ז 05 ״י') 1 ש 

ח 1 תז 05 ן , 1$ ׳*ו 0 

$¥'!>]902 

00 

סי^זס^ס^) , €51 

. 0$ ס^\י€|€ 

השיחזור המתוקן של הירט 

'31115 


ח 1 חז 13$ , 2111$ * 

03 ־ 111 * 

02 

251(. ^2^21'^2 

2(1120($). 

להשוואה: סאנסקרס 

'•• 1 (״י) 0 ' 

. 01-1€ קק 1 ו 1 ' 

( 1 ) 0 ו 1 י , 1$ (׳*) 0 ' 

'1300$ 

001( 

ש) 1 ז 80 ש 8 ,חש' 

. 5 (ת) 0 קק 1 < 1 ' 

יוונית 

01? 


01?, $ 

; 0 ץ-ף.ג 

*טס 

88605x6 \ףי 


(אטית) 

01115 

. 11€ ן>- 111 ן>ס 

01115, €111 

1303 


) 0181 .) 01 ] חסת 

€(}1105. 

רוסית 

כבש 

.ו־סוסים 

אשר־לו, כבש 

צפר 


ראה היה לא 

.סוסים 

תרגום (משמאל לימין) 




9(9 


כלשנדת 


970 


שיחזור זה מראה. באיזו מידה קיבלה ההודו־אירופית 
המשוחזרת צביון הודי בידיו של שלייכר, וכיצד ניסה הירט, 
המלומד בן המאה ה 20 , לטהרה מצביון זה ולשוות לה גון 
יווני יותר. הצד השווה שבשניהם היא האמונה בקיום ,,הלשון 
ההודו־אירופית הקדומה" כמציאות היסטורית והגאית. 

השקפות חדשות. ה״מדקדקים הצעירים״. — כל 
השקפה זו כולה נתערערה עם פירסום ספרו של יוהאנס שמיד 
על ״יחסי הקרבה של הלשונות ההודדאירופיות״( 10112000$ 
-זש 10£ > 10 תש!) ש 01$$ ] 1131 זשי\ 1$ ) 113 :>$] 1 ) 30 ׳\\זש^\ ש 01 ,) 1 ) 1 ר 110 ש$ 
0 שו 1 ש 3 ז<[ 5 0 שו 1 ש 301$ ו 0 ) ב 1872 . לפי "תורת־הגלים" של שמיד, 
שרכשה לה הרבה יותר מצדדים במדע החדיש מתורת "עץ־ 
היחסים"(ש״ 0 ש 11 ] 01 ״ 3 י! 01 חז 3 ן$) הקודמת, אין נקודות־המגע 
בין שתי לשונות או שתי קבוצות של לשונות פריו של 
מוצא משותף דוקה. אין למשל, לדעתו, הכרח בדבר להסיק 
מתופעות משותפות בלאטינית וביוונית על קיומה של תקופה 
"יוונית־איטאלית" משותפת בפריהיסטוריה. תמיד אפשר 
לקבוע התאמות חלקיות בין שתי לשונות שכנות. הלשונות 
של משפחה אחת קשורות זו בזו ע״י מספר מסויים של 
נקודות־מגע, שמתרבה והולך במידה שהלשונות קרובות 
יותר זו לזו קרבת-מקום. התופעות החדשות מתפשטות 
ממרכז אחד (שמשמש להן מוצא), כמו שמתפשטים הגלים 
בבריכת־מים (מכאן שם התורה). אם מספר של תופעות 
משותף לשתי לשונות, א׳ וב׳, אך לא ללשון ג/ אין הדבר 
מונע כלל את האפשרות, שיש תופעות משותפות לא׳ ולג׳, 
שאינן משותפות לב׳. מתוך כך באה במרוצת־הזמן הדחיפה 
לבדיקת המשותף שבלשונות, הקרובות זו לזו על פי צורו¬ 
תיהן, בלא לבקש "קרבת־יחסים" ביניהן. עקבו אחר מקומות 
ההתפשטות של תופעה לשונית מסויימת. הרישום הגראפי 
של התפשטויות כאלו יצר את שיטת האיסוגלוסות (קווים 
על־פני מפה, שמציינים את תחומי האיזורים, שבהם קיימת 
תופעה לשונית מסויימת! ר׳ להלן) ואת הגאוגראפיה הלשו¬ 
נית (ר׳ להלן, עמ׳ 984 ). 

בחלק האחרון של המאה ה 19 התרכזה באוניברסיטה של 
לייפציג אסכולה, שנודעה בשם "המדקדק־ם הצעירים" 
(זש 3111£ ו 0 וחגז^ 1110 ) ושהיא קשורה בעיקר בשמותיהם של 
קארל ברוגמן (ע״ע), ברטהולד דלבריק (ע״ע), הרמאן פאול 
(ע״ע)'ואוגוסט לסקין (ע״ע). ההי&ג המתודי של אסכולה זו 
מתגלה בסיסמה של "חוק הגאי ואנאלוגיה" (. 07 ש 5 ש§ 1 ס 3 ע 
ש 10310£1 / ^סס) — סיסמה, שיש בה משום חזרה אל כפילות־ 
הגורמים (הפיסי והאנאלוגי) של הומבולט. 

אחר בום, ובעקביתיו של הומבולט, ראו בחוקי ההגאים, 
בהתאמי ההגאים ההדדייים שבין הלשונות ובשינויי המבטא 
שבתוך כל לשון בודדת, חוקי־טבע "פיסיקאליים", שאינם 
ניתנים לעירעור ולפיכך אינם מאפשרים יוצאים מן הכלל. 
אולם לאחר מכן נוכחו, שבמקרים לא מועטים נפרצת הכל¬ 
ליות של החוקים הללו. מתוך מאמץ להסביר את הפרצות 
הללו טופחה הדעה — שהיא מיסודו של הומבולט — שחוץ 
מן המסיבות הפיסיולוגיות, הגורמות לחוקים הגאיים, והנעו- 
צות במנגנון־ההיגוי של האדם, קיימים גם קשרים פסיכו- 
לוגיים בין יסודות־הלשון, קשרים שבתודעתו של האדם 
הדובר, שאף להם יש השפעה על מתן צורה הגאית ליחידות־ 
הלשון. כך אפשר, למשל, להסביר, שאע״ם שהו״ו מיוצגת 
בסלים עבריות בתחילת־המלה ע״י יו״ד (ילד לעומת הוליד! 
והשווה ילד למלה הערבית _ולךן [^ 0 .]), אין הוו״ו באה 


בבינוני ובעתיד בבניין פעל של השורש הנזכר (מילד. יילד), 
אע״ס שכאן אין "סיבה" ל״הפיכת" ו״ו ליו״ד, שהרי אינה 
באה כאן בתחילת המלה! אלא שהקשר שבין צורות־הפועל 
באותו בניין הוא חזק כל־כך, שהוא גורם לפריצת ה״חוק" 
ההגאי. הרגשת-קשר זו, האנאלוגיה הלשונית, היא שמער־ 
ערת את תקפו המוחלט של החוק ההגאי. בדומה לכך: 
אע״ם שביוונית עתיקה נעלם עפ״ר העיצור 5 כשהוא בא 
. בין שתי תנועות ( 0$ שסשוס ["של רוח"] מתאים לביטוי הודי 
עתיק 0130353$ ), נשמרת 5 זו בניבים מסויימ־ם כשיש לה 
תפקיד דיקדוקי או כשקיומה נחוץ להבנתה של הצורה 
הלשונית ולהכנסתה למערכת־הצורות של הלשון (כך, 
למשל, משמשת 5 לציון העבר הסיפורי, האהוריסטוס! באטית 
ש$:ש 01 נן'ש = הוא עשה, בניגוד ל״חוק״ ההגאי! לאקונית — 

ש[ 11 ]:ש 01 ק'ש). 

מן האסכולה ה״דיקדוקית הצעירה" יצאו גם שני ספרי־ 
היסוד רבי־הכרכים של הב׳ המשווה בשני גזעי־הלשונות 
העיקריים שבאפקנו התרבותי: - 1 ש 81 ־ 1 ש־\ זש^ 155 ־!^> 110 ז 0 
0 ש 11 ש 3 זק 5 0 ש 11 :> 301$ רתזש 10£ ) 10 זש 1 ) > 1 !ן 1013 ח 3 ־!ך> 0 ש^> 0 ש 11 ש 

("היסודות של הדיקדוק המשווה של הלש־נות ההודדאירר 
פיות") של ברוגמאן ודלבריק (מ 1886 ואילו) ו 1$5 ־!ן> 0 נ 1 ז 0 
0 ש 11 ש 3 זק 5 0 ש 11 ש 111$ רחש 5 זש 1 ) ^ 1311 ס 1 ח 3 ז 0 סש 0£1 ש 11 ש 1 ש 1 §זש־ 1 זש 1 ) 
("יסודות הדיקדוק המשווה של הלשונות השמיות") של 
קרל ברוקלמן ( 1908 ! ע״ע), תלמידו של ברוגסאן, ספרים 
אלה נחשבים עד היום ביסודיים במקצועותיהם. 

העקרונות ההיסטוריים והפסיכולוגיים, שהותוו על־ידי 
ה״מדקדקים הצעירים", מצאו אף הם את ביטוים בשורה של 
עבודות־יסוד, כגון הטיפול במדע־הלשון בקשר ל״פסיכולוגיה 
של העמים״ לווילהלם וונט (-זש> 011 '׳\ , 11 ) 00 ^ 101 ש 111 ;^\ 
1900 ,ש 1101081 שע 5 ק). כמה מעבודות אלי הן בעלות ערך קיים, 
כגון ה״עקרונות לתולדות הלשונות" להרמאן פאול הנזכר 
( 1880 ,ש 111 ש 111 ש$ש§ 11 ש 3 זק 5 זש 1 ש 0 ש 1 ק 21 ח 1 ז?). 

אולם גם באפיק הפיסיולוגי־פיסיקאלי לא שקטה הב׳ על 
שמריה. משנפתחה המעבדה הפונטית הראשונה ע״י האב 
ז׳אן פיר רוסלי ( 101 ש 5$ ״ £0 שזזש 1 ? 30 ש[) בפאריס ב 1897 , 
התפתחו שיטות מדוייקות ואובייקטיוולת הרבה יותר לחקר 
הדיבור מאותן שהיו מקובלות עד זמנו. הטכניקה המודרנית 
הובאה לשירותה של הב׳,'וכך התחילה חקירה מדוייקת 
בגוני־הגונים של המבטא בכל עם ועם ופותחו שיטות גרא¬ 
פיות לרישומם של גונים אלה (האלפביתים ההגאיים, ע״ע 
הגה). 

מניחי־היסוד של הב׳ המודרנית. — מתחילת המאה 
ה 20 ואילר בולטים. איפוא, בב׳ גירמי־יסוד אלה: א. התפיסה 
ההיסטורית־התפתחותית, הרואה בתיאור־הלשונות תפקיד של 
עקיבה אחר תופעות־הלשון לאורך־הזמנים! ב. ההתחשבות 
בנתונים פסיכולוגיים בקיום הלשון, ההכרה במציאותו של 
דבר. הראוי להיקרא "לשון", לא רק במנגנון-הדיבור ומחוצה 
לו, אלא גם בתודעתו של הדובר! ג. הנתונים הסוציולוגיים 
שבלשון כגילוי של חיי־החברה. 

הב׳ הכללית של תחילת המאה ה 20 ושל ימינו אלה, 
הקשורה בשמותיהם של י. בודואן דה קורטנה (ע״ע) ופרדי־ 
נאן דה סוסיר (ע״ע! 1857 — 1913 'ור׳ עמ׳ 973 להלן). וכן 
בשמותיהם של הצרפתי אנטואן מיה (ע״ע! 1866 — 1936 ), 
הרוסי נ. ס. טרובצק 4 , (ע״ע; 011 >) 6611 ץק 0.7 .א, 1890 ־ 1938 ), 
הדאני לואי ילמסלו (׳\ש 151 ת 1 ש(^), והיהודים האמריקנים 


971 


פלשנות 


972 


לנרד בלומפילד (ע״ע), ברנרד בלוד וזליג הריס, אינה אלא 
דיון מעמיק וממצה, שבא לברר את השיטות היעילות ביותר 
במחקר הלשוני מתוך תשומת־לב לדעותיהם של החוקרים 
מן הדורות הקודמים, כפי שיתואר להלן. בבירור מתודי זה 
עוסקות בעיקר החברות הבלשניות, שכל אחת מהן דוגלת 
ב״אני מאמין" שלה ונותנת בפירסומיה הבלטה מסויימת 
לעבודות, שנעשו בכיוון המדעי שלה. בין אלו ראוי לציין 
את החברה הבלשנית של פאריס (הראשונה שבחברות 
אלו, נוסדה ב 1867 ובין חבריה — דה סוסיר ומיה), את 
ה״חוג הבלשני של פראג" (טרובצקוי), שהוא מתרכז בב׳ 
ההיסטורית והמשווה ושייסד וקידם את האסכולה הפונולוגית 
(ר׳ להלן), ואת ה״חברה הבלשנית של אמריקה" (האריס), 
המטפחת את הב׳ ה״תבניתית" (הסטרוקטוראלית, ר׳ להלן). 

את ההשגים המתודיים של כל אחת מן האסכולות הנז¬ 
כרות יש לשלב בתיאור השיטתי של בניין מדע־הלשון 
הנוכחי. 

3 . בניין הב׳ ושיטותיה. — הב׳ שואפת להגיע לידי 
תפיסה מדוייקת ושלמה עד כמה שאפשר של האירועים 
הלשוניים (מבעים = באנג' 0$ שת 3 זש 11 נ 1 , בצרם׳ 5 ששת 0 חש, 
בגרמ׳ חש 8 ״ 1 .זזש$$ט^;), ולקבוע אותם בדרך הראציונאלית 
ביותר. לשם כך משתדלת הב׳ לצמצם את חומר הידיעות 
ע״י ציון החזרות של האירועים הלשוניים. שאלת־היסוד של 
הב׳ היא קביעת התנאים, שלפיהם נחשבים שני אירועים 
לשוניים ל״אותו" אירוע עצמו. בעיה זו אינה ניתנת להיפתר 
בדרך פיסיקאלית, שהרי אין בנמצא שני ? 1 בעים, שגליהם 
האקוסטיים, העשויים להירשם ע״י מכשיר פיסיקאלי, חופפים 
אלה את אלה. אם נקבע כאבן־הבוחן את הזהות של גלי־קול, 
נבוא מיד לכלל מסקנה, שכל אירוע לשוני הוא עובדה 
בלשנית בפני עצמה. לפיכך צריכה הב׳ לבקש לה אבן־בוחן 
אחרת לקביעת השוויון של אירועים לשוניים. לפי השיטות 
הרווחות כיום משמשים בחנים כאלה בעיקר שני סוגים 
של יחסים שבין אירועים או עובדות לשוניים מצד אחד ובין 
אירועים או עובדות לא־לשוניים מצד שני. יחסים אלה הם: 
א) המשמעות! ב) התגובה (של הזולת למבע הלשוני). 

הסתמכות על המשמעות. — א. המשמעות משמשת 
לתכלית הנזכרת ברוב השיטות האירופיות של הב׳ על־יסוד 
ההשקפה, שהלשון היא מערכת של סימנים קוליים מוסכמים 
ושמצויים קטעים של מבעים לשוניים ( 5 ), שנמצאים ביחס 
קבוע (מ) אל מאורעות או עצמים ( 5 ) של העולם החיצוני, 
של מערכות גשמיות או מופשטות שמחוץ למערכת הלשונית. 
בהתאם למה שקבע דה סוסיר, קוראים בכל מקרה כזה ל 5 
בשם "המסמן" ( 1 ח 13 }!ת§ $1 ,זש 1 }!ח§ $1 | י 1 שחו 1 ש 1 ש 2 ש 8 ), ל§ בשם 
"המסומן" (ש 1£1 ח§! 5 ,[>ש £1 !ח $1£ ,$ש 1 שחו 1 ש!ש 2 ש 8 ) ול.מ בשם 
"הסימון" או "המשמעות" (,£ח 1 ח 3 שחז ,ח 0 !ז 3 ש 1£1 ח§! 5 ,$תש 5 

;ןחנ 11 נ 1 ש 8 ש 8 ,ח 103110 ) 11 ז§ 51 ): 

$ - 8 -> 8 

נ '" * * ?נפו־ 

המסמן המשמעות המסומן 

באופן זה מתאים רק "מסומן" אחד או סוג־״מסומנים" מוגדר 
לכל מסמן — ולהפך. בין מערכת המאורעות (או העובדות) 
של העולם החיצוני ובין מערכת הסימנים הלשוניים קיים 


התאם בקבוצת דוברים, שנכנעים לאותו "הסכם־סימוך (ז״א 
"מדברים באותה לשון"). 

לפי השיטה הבלשנית, הרואה במשמעות בוחן לתופעות 
לשוניות, שני מבעים הם שווים. אם — לפי הדעה המוסכמת 
של בני חברת־לישון נתונה — "משמעותם שווה". לפיכך: 
אם שני מבעים שוני־משמעות אינם נבדלים זה מזה אלא 
ב״תופעת־קול" מסויימת, ובכל שאר הדברים הם שווים, יש 
בה, ב״תופעת־קול" זו, כדי לציין משמעות מיוחדת, ולפיכך 
היא נקראת "מציינת" (ש'\ 11 שת 1 ז 11$ >). נוהגים לומר, ששני מב¬ 
עים שונים במשמעותם, ו 0 , שבאחד מהם מצויה תופעת־ 
הקול א ובשניה אין תופעה זו מצויה או שבאה במקומה 
תופעת־קול שונה ב, נמצאים ב״ניגוד" (-חסש ,ת 051110 קק 0 
3$1 זז) זה לזה. ב״ניגוד״ כזה נמצאים, למשל, המבעים: 

. 6 : "צריך לסגור את השקים", 

8 : "צריך לתפור את השקים", 
השונים זה מזה במשמעותם ונבדלים בתופעות־הקול שלהם 
ע״י "סג" (א) שב\^ ו״תפ" (ב) שב 8 . שתי התופעות הללו 
(א, ב) אינן פשוטות, אלא מורכבות מתופעות־קול אחדות 
("סג", למשל, מורכב מ"ם" ו״ג"), ותופעות־קול אלו (שאינן 
אלא חלק מא׳ וב׳) משמשות אף הן לפעמים סימני־הבדל בין 
מבעים, כגון: צריך לספור (מול "לסגור" וגם מול "לתפור") 
את השקים. אם אי־אפשר להמשיך בחלוקה של תופעות־הקול 
עד כדי גילוי של תופעות־קול "מציינות" קטנות יותר, 
אומרים, שנתגלו ״תופעות־קול מציינות מינימאליות״ 1 
בדוגמה שלפנינו: ־ת־, ־פ־, ־ס־, ־ג*. תופעת־קול מציינת 
מינימאלית כזו קרויה פונימה (שת 1 שח 0 ד 1 ק), והיא היסוד הידוע 
הקטן ביותר שבמבנה (סטרוקטורה) של לשון נתונה. 

ב. התעלמות מן המשמעות. — בדרך אחרת מגיעות 
אל מושג הפונימה שיטות בלשניות, שאינן רואות במשמעות 
אבן־בוחן לניתוח, ביחוד מפני שאין להגיע לידי הגדרות 
מדוייקות — וביחוד לידי הגדרות שלא באמצעות הלשון — 
של מהות העצמים שבעולם החיצוני, ולפיכך אין תפיסת־ 
ה״משמעויות" שיש לנו מהם עשויה לשמש יסוד מוצק 
לבנייתה של שיטה יציבה. נקודת־המוצא של שיטות אלו 
היא המציאות הפיסיקאלית של תנודות־הקול, על גוניהן 
ועל סדריהן השונים, שבהן הן רואות נתונים אובייקטיוויים, 
ובמקום להתחיל בבירור היחסים שבין מערכות־התופעות 
הללו, הן מתחילות בבדיקת הסטרוקטורה הלשונית, ומכאן 
שמן: אסכולות "סטרוקטוראליות". המלומדים, הדוגלים 
בשיטה זו, משתדלים — לאחר ציון כל הטיפוסים של 
תופעות־הקול השונות שברצף הקולי ( $011011 }סו 101 שז $1 )— 
לרכז את התופעות הללו קבוצות־קבוצות, באופן שתימצאנה 
בכל קבוצה תופעות־קול "שוות־ערך". הגדרתו של "שוויון־ 
הערך" אינה נעשית כאן על־ידי "משמעות", אלא ע״י אחד 
משני העקרונות הבאים או ע״י שניהם כאחד: 

1 . ע״י בדיקת הקשרים שבין השמעת סדרה מסויימת של 
תופעות־קול ("התנהגות לשונית") ובין ההתנהגות ה.,לא־ 
לשונית" של בני־החברה (כגון מצבים ומעשים, שנעשים 
כתוצאה ממבעים מסויימים, או מצבים ומעשים, שגורמים 
למבעים! תגובות על קריאות! תגובות לשוניות על גילויי 
יחסים אישיים מסויימים וכד׳). 

2 . תפוצת היסודות הלשוניים. — ע״י בדיקת 
כשרן של תופעות־קול להתחלף זו בזו או להצטרף זו לזו! 
לדוגמה: בהרגלי־הדיבור של דוברים אחדים של העברית 



973 


בלשנות 


974 


הישראלית מצויה תופעת־הקול 5 (כתוצאה מהעברת אויר 
דרו הסדק הצר שבין קצה־הלשון ובין החניכיים העליונות. 
כשמיתח״הקול מתוחים) ל ם נ י ע י צ ו ר י ם (קונסונאנטים, 
תופעות־קול, שבהן אין מעבר חפשי ובלתי־מופרע ניתן 
לאויר) קוליים (שהם מחותנים, כשמיתרי־הקול מתוחים, 
וכך אפשר לוסת את גבהם): ח 0 נ!.?שא (= חשבון). תופעת־קול 
זו, 1 , אינה מופיעה במקומות אחרים, ולעומת זה מתברר, 
שבאותה "סביבה קולית" עצמה, שבה מצויה תופעת־הקול 
2 , לא תתגלה לעולם תופעת־הקול הדומה לה — 5 , שבאה 
כתוצאה מהעברת־אויר באותו מקום עצמו. 2 • ו? "משלימות", 
איפוא, זו את זו בחלוקת הופעותיהן, ואין 2 עשויה לבוא 
במקום שבאה 5 בפיהם של הדוברים הנבדקים. לפיכך $ ו 2 
הן יחידת־מבנה אחת, "פונימה", בדומה לבגדכפ״ת דגושות 
ורפות בניקוד הטברייני, שאינן יכולות להופיע באותם התנ¬ 
אים עצמם 1 ב—ב הן פונימה אחת, ובדומה לזה פ—פ וכד׳. 

ג. הגאים. דרך־מחשבה דומה לזו של ה״סטרוקטורא- 
ליסטים", אך מצטיינת בהדגשה מיוחדת של התכונות הפיסי¬ 
קאליות של תופעות־הקול, אפשר לראות אצל אותם הבלשנים, 
שמרבים להסתמך על הפונטיקה (ע״ע) הנסיונית ועל בדיקת 
הדיבור ע״י מכשירי קליטה ורישום מדוייקים ביותר. הם 
מנסים להגדיר קבוצות מסויימות של טיפוסי תנודות־קול 
כ״הגאים״ (למשל הגה 2 . הגה ו וכד/ לפי דוגמתנו 
הקודמת) ולאחד קבוצות מסויימות של הגאים ל״פונימות" 
לפי עקרונות, שהם דומים לאלה של הסטרוקטוראליסטים 
(הימנעות משימוש במשמעות). 

ענף־הבלשנות, העוסק בזיהוין של הפונימות ובגילוי כושר 
התחלפותן זו בזו, נקרא בשם פונולוגיה. לעומתו קיימת 
הם ונטי ק ה, שמתפקידה לדון בדרכי־היצירה של התו¬ 
פעות ה^לי^ (בביצוע ^^^ 1 - 301113112 , 311531100 <>•! 
31100 ) על-ידי מנגנודהדיבור של האדם ולהמציא שיטות 
מדוייקות ביותר לקביעת פרטי תכונותיהם הפיסיקאליות 
של טיפוסי הגלים האקוסטיים ("הגאים"), בין שיש לפרטים 
אלה חשיבות ("מהותיות", 06 ח 3 ׳\ 616 ז ) במערכת הלשון, בין 
שאין להם חשיבות כזו. הפונטיקה היא, איפוא, במידה מרובה 
מקצוע שמחת לגדר הב/ אך החשוב בכל מקצועות-הגבול 
שלה. 

לשון ודיבור. — התאם־הזיווג שבין כל היסודות 
הלשוניים (המופשטים, כגון הפונימות) ובין ביצועיהם (הפי- 
סיקאליים, כגון ההגאים) יוצר שתי מערכות, שהן צמודות 
זו לזו בהתאמי־קבע: מערכת היסודות ("הלשון", לפי 
הומבולט: 30116 זק 5 , לפי דה סוסיר: 1308116 ) ומערכת הבי¬ 
צועים (״הדיבור״, לפי הומבולט: £636 , לפי דה סוסיר: 
016 ז 3 ק.• ר׳ למעלה עמ ׳ 968 ). בניגוד ל״לשון" כולל, איפוא, 
ה״דיבור" גם תופעות בלתי־מהותיות. ההבחנה השיטתית 
בין שתי המערכות היא השגו העיקרי של דה סוסיר. 

יחידות־הצורה (מורס ימו ת). — שניות ממה 
במתודות הבלשניות החדשות אפשר לגלות גם בחקר יחידות־ 
המבנה המקיפות והחשובות יותר בלשון, והן המורפימות, 
הצורנים. אפשר להגדיר את הצוךן כ״יסוד קטן ביותר בעל 
משמעות" ולהגיע אל זיהויו בדרך מקבלת לזו שבה הלכו 
בזיהוי הפונימה! לדוגמה, מנוגדים במשמעות: 

קך 7 ןתי קךקזתי קד־׳קית קדקזת. 


כשמנתחים סדרת־ניגודים כזו עד לגבול האפשר, מגיעים 
לזוגות של יסודות מנוגדים במשמעות: 

—תי לעומת —ת (בזוגות קדשתי׳קדשת וכן קדשתי / 
?!דשת), שתפקידם לציין את גופי המדבר והנוכח: סדרת 
התנועות ן_ 3 ו ״ _ 3 (קרא מימין), שבאה להבדיל בטיפוס- 
מןיעים זה את ה״אקטיוום" מן ה״פאסיוום". אחר בידודם 
של הצורנים הללו נשארת בכל אחד מן המבעים הנידונים 
הקבוצה ק—ד—ש. הכלולה גם במבעי־לשון אחרים, כגון 
קדש, קדוש וכד׳: לעומת זה אפשר למצוא את ניגודי הצו־ 
רנים ״תי/־ת ו 1 — 11/3 — 3 (לקרוא מימין לשמאל) גם 
במקומות, שבהם אין ק—ד—ש מצוי: קךקזתי/ךבךתי. מכאן 
שגם ק—ד—ש הוא צורן וגם בו אפשר למצוא הוראה קבועה. 

בעיקרו של דבר, נבדל הצורן (מו׳רפימה) מן הפונימה 
במה שהפונימה היא נטולת משמעות. נסיונות שונים לגלות 
בפונימות מסויימות משמעות סמלית (כגון התנועה 1 , הקפוצה 
מאוד, שרצו לראות בה סימן ל״קטנות״! באנגלית 111116 , 
בצרפתית 11 ז 6 ק, באיטלקית 100010 ק,בהונגארית 015 ), ביוונית 
05 ־ 011101 [לעומת 0310105 ! ־= גדול], ברומית 011011005 ועוד) 
נתבררו כבלתי־מכוןנים אל האמת! שהרי נמצאות מלים, 
שבהן יש לאותה פונימה "משמעות סמלית" הפוכה בהחלט 
(כגון בתנועה 1 : באנגלית 1% , בגרמנית 0518 ״, ברומית 
311-05 , שהמשמעות שלהן היא — גדול, עצום, אדיר). לפיכך 
אין להאמין בסמליות של ההגאים (, 01150105  0 ס 1 ) 
= צורה), וכן מתיאור הצירופים של המורפימות, שלכל אחד 
מהם יש גם משמעות קבועה מיוחדת (מורפולוגיה, תורת־ 
הצורות), למשל: "סוס—ים הוא ריבוי של סוס"; וכן מתיאור 
דרכי הבניה של מבע מינימאלי ("משפט". ע״ע) באמצעות 
מספר כלשהו של צורות בלתי־כפופות (תחביר, סינטכסיס). 

קביעת הקאטיגוריות של משמעות בכל לשון. — 
לעומת כל ענפי־הב׳ הללו, שעוסקים ב.,מסמך ובדרכי־בנייתו, 
עוסקת הסמנטיקה ביחסים השונים שבין המסמן והמסו* 
מן וכן בין המסמנים לבין עצמם (ההוראה, המשמעות). 
הרי יחס משמעות זה אינו זהותי בין כל שני מסמנים ובין 
כל שני מסומנים. פעמים, ש״צורה" מסויימת עשויה לציין 
כמה וכמה "עצמים": וכל לשון מארגנת את העולם החיצוני 
ליחידות־משמעות (סימימות, 560160165 ) בדרך שנראית לה. 
דוגמה ידועה להיערכות שונה של העולם החיצוני בתמונה 
הלשונית הוא סימון "שעונים" מסוגים שונים בלשונות 
האנגלית, הגרמנית והצרפתית: בשעון־הכיס (בגרמנית: 
7350116011110 , באנגלית: 31011 ׳*!, בצרפתית: 010006 ) ,בשעון־ 
המטוטלת (• 6001610111 ?, 010010 , 1016 > 60 ק), בשעון־המגדל 
(בצרפתית: 11001086 ), בשעון־המים (בגרמנית: -ז 3556 
0110 , בצרפתית: 106 >ץ 5 ק 16 ס), בשעון־החול (בגרמנית: - 53001 
10 ) 0 , בצרפתית: ■ 53111160 ), ובשעון־השמש (בגרמנית: - 500 
0600110 , בצרפתית: 5013106 0301030 ) רואה הגרמנית (ובעק¬ 
בותיה העברית החדשה) סוג אחיד, שאבריו קשורים זה בזה 


בתופעה משותפת (קיום לוח ומחו׳ג נע, או מכשיר למדידת־ 
הזמן): תופעה ז( נראית בעיניה כמרכזית: היא מהווה 
יחידת־משמעות, וע״כ הצורן 11110 (=שעון) משותף לכל 
המלים הללו. לעומת זה אין הקאטיגו׳ריה המשמעותית 
"שעוף קיימת כלל בתודעתו של הצרפתי או האנגלי: כל 
אחד מן העצמים הנזכרים נקרא בשם מיוחד, ואין בהכרתם 
של העמים הללו כל ערך לתופעה או לתכונה, המשותפת 
לאותם העצמים. דרך ה״אירגון" של העולם החיצוני 
ליחידות־משמעות שונה אצלם מדרכם של הגרמנים. 

העדר ״ד יק דו ק כללי״. — חשיפת הקאטיגוריית 
המשמעותיות ע״פ אמצעי־הביטוי הלשוניים ולא ע״פ קני־ 
מידה ״כלליים״ או ״מוחלטים״ (ר׳ למעלה, עמ׳ 968 ) חשובה 
בתחום ה"יחסים" (כלומר, הקשרים הדיקדוקיים בין "מושגי 
עצמים") עוד יותר מבתחום ה״עצמים". אין אפשרות לקבוע 
"יחסים דיקדוקיים", שיש להם תוקף כללי או מוחלט בכל 
הגילדים הלשוניים של המין האנושי כולו: ואף הקאטיגור־ 
יות, הנראות לנו כבסיסיות ביותר — כגון אלו של הגוף, 
הזמן והמספר —, אין לקבוע אותן אלא על־פי ניתוח הצורנים 
(עפ״ר: הכפופים) של כל מערכת לשונית לחוד, ואי־אפשר 
להניח מראש אף את קיומה של אחת מהן ב״תודעת־הלשוך 
(= מערכת הקאטיגוריות) של כל עם ועם. ה״דיקדוק הכללי" 
של הומבולט (ר׳ למעלה) נשאר בשביל הב׳ המדעית הנחה, 
שהמחקר מתקרב יותר ויותר להכרת ריחוקה מן האמת 
העובדתית. 

ספק בתחומה של הב׳ ספק בתחומי המקצועות העוסקים 
ביצירה האמנותית ובאסתטיקה, הוא הטיפול בכל אותן 
התופעות הלשוניות, בע״פ ובכתב, שאינן מכוונות למסירת 
המשמעויות. הגדלתה והקטנתה של עצמת־הדיבור, החשת 
הקצב או האטתו, דיבור מתוך הפסקות או ברהיטות מרובה, 
העדפת סדר מסויים של היסודות הלשוניים על סדר אחד, 
העדפת הגאים מסויימים או מורפימות בעלות אורך או 

ד! .־ 

חוזק מסויים במקומות מסויימים של הרצף הקולי, ועוד 
ועוד — כל אלה אמנם אינם משנים את מה שנוהגים לקרוא 
בשם "תוכן״־המבע, אך הם משפיע־ם הרבה על נכונות של 
השומע (או הקורא) לקלוט "תוכן" זה בדרך רצויה למשמיע 
(או לכותב): לכל אלה ביחד קוראים בשם סיגנון. תורת 
ה ס י ג נ ו ן (סטיליסטיקה) היא רק בחלקה ענף של הב׳. 

שיטות העבודה. השיטה הסינכרונית (תיאורית). 
הדיאכרונית (היסטורית) והמשווה. — כל ענפי הב׳ 
שנזכרו עד עכשיו, אינם מתכוונים אלא לתיאור מערכת 
לשונית אחת בזמן ובמקום נתונים (ב׳ תיאורית או 
דסקריפטיווית, ב׳ סינכרונית — שבגדר זמן אחד). אך 
הב׳ עוסקת, כאמור, גם בהשוואתן של מערכות־לשון שונות: 
אם מערכות אלו שייכות לאותה החברה הדוברת עצמה או 
ליורשיה ואינן נפרדות זו מזו אלא בזמן בלבד, נקראת הב׳ 
העוסקת בהשוואתן ב׳ היסטורית: אם אין קשר של 
ירושה ישירה בין דובריהן של מערכות־הלשון הנידונות. 
נקראת הב׳ החוקרת אותן ב׳ השוואתית או משווה. 
המתודה ההיסטורית (או הדיאכרונית) רואה כל 
יסוד ויסוד של מערכת לשונית לא מבחינת מקומו במסגרת 
היסודות של אותה המערכת, אלא מבחינת יחסו ליסודות. 
הנראים כמתאימים לו במערכות קדומות או מאוחרות יותר. 

לדוגמה: מקומה של הצורה הלשונית "מציגו" של העב¬ 
רית המשנית לפי הב׳ הדיאכרונית ולפי הב׳ הסינכרונית: 


977 


בלשנות 


978 


לשון ־ המשנה 


ל!מ ה ) ן 


קנינו 


♦ * 


לשון - המקרא 


ניסגי־ח רב הסינכייניח 


בלתי-סניסאת 


מ צ(א*) 


•* 

'׳ 1 - 


מצינו 


מצאנו 


זיר היו/סיס נין עזמים 
הק;מים נעח יבעינר. אחת 


**) קנינו וימצאנו נמצאים נלשץ■ המקרא במישורים שונים 


השיטה ההיסטורית עשויה גם להביא לידי השקפה שונה 
מזו שמקנה לנו השיטה התיאורית, על ה״סדיר" וה״בלתי־ 
סדיר״ במערכת הלשונית. צורת־הריבוי האנגלית 0x60 
(שוורים) יש בה משום "חריגה" מן הסדר במערכת השלטת 
כיום, שבה מסתיימות צורות־הריבוי של שמות־העצם ב 5 י 
אך היתד. צורה סדירה במערכת קדומה, שבה נסתיים חלק 
מרובה של שמות־עצם (ושמות חיות ביהוד: 16106 = פרות, 
06 !׳*$ = חזירים) בס בלשון הריבוי! הואיל והצורה 0 x 60 
מתבססת על צורה עתיקה יותר, שנוצרה בהתאם לתהליכים 
הגאיים כלליים בלשון האנגלית, הרי מבחינת הב׳ ההיסטו¬ 
רית היא סדירה דוקה. לעומת זה צירוף־לשון כמו 6 וח ) 1 
(= זהו אני) באנגלית הוא בלתי־סדיר מבחינה היסטורית 
(כי 016 במקורו הוא אקוסאטיווס של הכינוי "אני" ומש¬ 
מעותו הקדומה היא "אותי"), בעוד שהוא סדיר מבחינה 
סינכרונית (שהרי אילו אמרו, כדרישתם של מדקדקים 
נורמאטיוויים [קובעי כללי־הדיבור] 1 1$ 11 , היה בכך 
משום מקרה יחיד של שימוש ב 1 , כבצורה בלתי־כפופה 
ולא כבצורן כפוף לפועל! למשל: ס׳* 1 ). 

הדרישה העקרונית של הב׳ החדשה היא, איפוא, להבחין 
הבחנה ברורה בין השיטה הסינכרונית ובין הדיאכרונית, לא 
לערבב אותן זו׳ בזו׳, ולהכיר בכל שיטה יבמסקנותיה לחוד. 

לב׳ ההיסטורית שתי מטרות עיקריות שמשולבות זו בזו׳: 

א. גילוי העקרונות הכלליים — הרוחניים־הנפשיים או 
הפיסיולוגיים — של תהליכי־ההתפתחות בתוך המערכות 
הלשוניות. 

סוגיהתהליכים ה היסטוריים. — על התהליכים 
הרוחנים־הנפשיים נמנים בין השאר האנאלוגיה (ר׳ 
למעלה), הדיפרנציאציה (ביטול מצב, שבו כרוכות שתי 
צורות לשוניות למשמעות אחת או שתי משמעויות לצורה 
לשונית אחת, לטובת מצב שבו קיים התאם חד־חד־ערכי בין 
ה״מסמנים״ ובין ה״מסומנים״: במקום "הוא גר" [הווה 
ועבר] אנו נוהגים לומר: "הוא גר" [הווה] לעומת "הוא היה 
גר" [עבר]! מאחר שהיו קיימות שתי צורות־ריבוי 5 ז 10 ( 1 סז< 1 
601 ז 6111 ־!נ 1 למלה ־ 011161 ־ 111 [אח] באנגלית, יוחדה הראשונה 
מהן לסימון בני־משפחה, והשניה ל״אחים" במובן חברותי: 
"בני אגודה אחת"), והתפתחויות שונות בהעתקת תחום- 


ההוראה של מלים, כגון קריאת השלם בשם הלקו(סזק $ז 3 ק 
1010 : "קורת־גג" במקום "בית"), קריאת עצם בשם הפעולה 
שיצרה אותו ("צילום"), ועוד ועוד. 

התהליכים הפיסיולוגיים נמצאים בשטח הפונטיקה או 
הפונולוגיה ההיסטורית. והעיקריים שבהם הם ההלמות 
(אסימילציה) והדיסימילציה. הדמות היא השתוות של 
אחת מן התכונות או של כל התכונות הקוליות של הגה אחד 
אל הגה אחר שבקרבתו: לדוגמה: הזדמן לעומת הסתמן, 
כי הקוליות(ר' למעלה. עמ׳ 973 ) של הזי עוברת אל הת׳ של 
סימן ההחפעל והופכת אותה לד׳: יסע —יססע. ולא לגסע 
("הידמות גמורה" של ד.נ׳ לקונסונאנט הסמוך לה). 

דיסימילאציה היא ביטול של תכונה קולית או תכונות 
קוליות שוות בשתי פונימות סמוכות זו לזו: למשל: המבטא 
מכחיש תחת מכחיש במערכות־הלשון של דוברים, שבפיהם 
מבוטאות כ ו־ח באותה דרך־ההשמעה. חקירתם של תהליכים 
אלה היא מתפקידיה של הפונטיקה (ע״ע) ההיסטורית. 

ב. תפקידה השני של הב׳ ההיסטורית הוא לקבוע את 
ההתאם הנכון שבין כל יסוד שבמערכת לשונית אחת ובין 
כל יסוד שבמערכת קרובה לה. כך, למשל, קובעת הב׳ ההיס¬ 
טורית, שהפונימה הצרפתית 5 מוצאה, לכל הפחות, משלוש 
פונימות רומיות: מ 5 ב 01 ־ 5605 ("מובן"! תמית וזו! 51 ח 56 ), 
מ 6 ! ב[ 150 — 6601 ("מאה"! רומית: 6001001 , בטא: 
16601001 ') ומז ב[סץ 035 ] — 031100 ("אומה"! רומית: 
100601 ) 03 , בטא: 00601 !זגח); בדומה לזה כלולה בגדר הב׳ 
ההיסטורית הקביעה, שפועל שב״גזרת ל״ה" בלשון־המשנה 
בא במקום פועל שבגזרת ל״א בלשון־המקרא (ר׳ את הדיא־ 
גראמה שלמעלה). כן קובעת הב׳ ההיסטורית את גילגולי 
המורפימות והמלים מדור לתר (מוצאה של המלה הצרפתית 
0110 = ״היא״ הוא מן המלה הרומית 113 ! = ההיא). בתחום 
זה מתלכדת הב׳ ההיסטורית במידה מדובה עם האטימו¬ 
לוגיה (ע״ע). 

בדרך חקירתה מגעת הב׳ ההיסטורית מצורות, שיש 
עדויות להן, אל צורות קדומות יותר, שאין להן עדויות. 
כאמור עלולה הב׳ ההיסטורית לגלות עקרונות, שלפיהם מת¬ 
פתחות הצורות. על יסוד העקרונות הללו אפשר להגיע לכלל 
מסקנה בנוגע לצורה הלשונית הקדומה, שממנה התפתחה 



979 


בלשנות 


980 


צורה חדשה, אע״ם שאין ברשותנו עדויות לצורה הקדומה. 
הב׳ ההיסטו׳רית משתמשת לצרכי חקירותיה אף בצורות, 
שאין להן עדויות ושאינן אלא פרי הקש, אלא שהיא מסמנת 
אותן בסימן מיוחד (כוכב *)< בצידו של סימן זה משמשים 
כסימנים מוסכמים: 3 > ל = ״ 3 מתפתח לל; נ 1 נולד מ 3 "; 
או להפך: 3 < ל = ״ 3 נולד מל; ל מתפתח ל 3 ". למשל: 
ליהנות (לשון־המשנה) < לההנות (לשון־המקרא). 

הב׳ המשווה משתמשת בשיטות דומות ומטרותיה 
דומות לאותן של הב׳ ההיסטורית. היא קובעת בראש 
ובראשונה את קיומן של תופעות לשוניות משותפות, לכל 
הפחות. בשתי חברות של דוברים. ובן את היחסים הקבועים 
שבין יסודות או תופעות מסויימים במערכות־הלשון השונות. 
למשל: רוב הפונימות $ (ש) שבעברית. ה״מתאימות׳ (ז־א 
מצויות בצורנים דומים מאוד בצורתם ובמובנם) ל ^ (ש> 
שבארמית. מתאימות ל 5 ^,) בערבית: שבע — ק!בע 
(ארמית) - _£ (ס$ען). שכן - ??כן - ׳-^(סכנ), שמן - 
קזמין — ( 5 מץן). רוב הפונימות 5 ;ש) שבעברית, 

המתאימות ל 0 (ת) שבארמית, מתאימות ל 0 ( 0 ) בערבית 
שלש —ת^ת - (תלאתן), שור — תור - (תורן). 
קזלג - וזלג - ^ (ת^׳ן), ??מנה - ת?׳ןןא - 
(תמאנןתן). 

גזעי ל ש ו נ ו ת. — משנקבע מספר ניכר של התאמים 
כאלה בין שתי מערכות־לשון, אומרים שהלשונות הן 
"קרובות". כל הלשונות, הקרובות זו לזו, מהוות קבוצת־ 
לשונות או משפחת־לשונות. 

בין ההתאמים ההדדיים, שעל־פיהם קובע הבלשן את 
קרבתן של שתי לשונות, צריך להיות מספר ניכר של 
התאמים פונולוגיים ודיקדוקיים! התאמים חיצונים בלבד 
במלאי הסורפימות (כגון דמיונות במילון) אינם נחשבים 
בדרך כלל כמספיקים לקביעת קרבתן של לשונות, שהרי 
מלים (ביהוד) עשויות לעבור בקלות מלשון ללשון בתנאים 
תרבותיים מסויימים (ע״ע אטימולוגיה). שיטת־השוואה 
מדוייקת לקביעתה של קרבת־לשונות פותחה על־ידי הב׳ 
ההודו־אירופית (ע״ע הודו־אירופיות, לשונות). 

באמצעותה של שיטה זו הגיעה הב׳ עד היום לקביעת 
מספר של משפחות־לשונות, שהעיקריות שבהן הן אלו: 

א. הלשונות השמיות (ע״ע). 

ב. הלשונות החמיות (ע״ע). 

ג. הלשונות ההודדאירופיות (ע״ע). 

ד. הלשונות האוגרו־פיניות. 

ה. הלשונות האלטאיות. 

ו. הלשונות המונגוליות (ע״ע). 

ז. הלשונות הדריידיות (ע״ע). 

ח. הלשונות הסיניות־טיבטיות (ע״ע). 

ט. הלשונות המלאיות־פולינזיות (ע״ע). 

י. לשונות בנטו (ע״ע), 

ועוד. 

מונחים אחדים, דומים לנזכרים, אינם מסמגים משפחות־ 
לשונות, אלא קבוצה של לשונות, שהן מדוברות בפיהם של 
בני גזע אחד או בפיהם של תושבי איזור גאוגראפי מסויים, 
כגון: "לשונות אינדייניות" או "לשונות אפריהניות". עם זה 
מכירים היום בקיומן של לשונות, שהן חסרות קשר משפחתי 
ללשונות אחדות, וכן בלשונות, שקשריהן המשפחתיים עדיין 
לא נקבעו, כגון הלשון השומרית (ע״ע). 


בקשר לכל ה״משפחות" הנזכרות קיימת הבעיה, באיזו 
מידה מוצדקת ההמשלה ל״משפחה". המונח "משפחה" מעלה 
על הדעת את הרעיון בדבר "צאצאים" מ״אם" או מ״אב" 
קדמונים ("השיטה הגנאלוגית" של הב׳ המשווה). ביסודו 
של רעיון זה מונחת"האמונה, שכנותיה של כל אחת מן 
המשפחות הללו נסתעפו במשך דורות הרבה מלשון מוגדרת 
אחת, שהיתה מדוברת בחברה לשונית מסויימת, למשל 
"השמית הקדומה" (לשונם של "השמיים הקדומים"). בעיית 
קיומן או אי־קיומן למעשה של ה״לשונות הקדומות" בראשית 
תולדותיהן של משפחות־הלשונות היא אחת מן השאלות, 
שבהן נחלקו ביותר חוקרי־הב׳ בתקופתנו. 

בעיות התפיסה הגנאלוגית בגזעי־הלשונות. — 
הנחה זו ("תורת שושלת־היחסים") שהיא קשורה בהשקפה, 
שהבדלי־הלשון בין הפרטים ובין קבוצות קטנות נתרבו 
במרוצת־הזמן עד כדי הפרדת לשונות גמורה, מצטיירת באופן 
גראפי כלהלן: 



להנחה כזו משמשות בין השאר סיוע העובדות הבאות: 

1 . הב׳ ההיסטורית חוקרת את צורותיהן הקדומות יותר 
של הלשונות הידיעות לנו בשלבן המאוחר ביותר ומגעת 
צעד אחר צעד לשלבים עתיקים יותר. 

אם חוקרים בדרך זו שתי לשונות, שקרבתן נקבעה, 
מתברר, שההבדלים הגדולים. שאנו מוצאים בהרבה מתופעו־ 
תיהן, עלולים לפעמים קרובות להתמעט ולהצטמצם כשמבי¬ 
אים בחשבון צורות־לשון עתיקות יותר; לדוגמה המלה: 
"צהוב", שהיא 

בגרמנית עילית חדשה: יז 801 באנגלית חדשה; ״ 110% ?< 

" " בינונית: " בינונית: ׳" 10 ר>< 

״ ״ עתיקה: 10 ־ 8 ״ עתיקה: 80010 

ומתוך כך אפשר לבוא לכלל ההנחה (שכבר נזכרה למעלה), 
שע״י מעבר לשלבים עתיקים עוד יותר אפשר להגיע לביטול 
כל הבדלים, כלומר ל״לשון הקדומה". 

2 . במקרה אחד, לכל הפחות, אנו מכירים את הלשון 
"האם" ואת "בנותיה": רומית והלשונות הרומניות (ע״ע). 

3 . קשה להבין, כיצד נולדו לשונות דומות כל־כך זו לזו 
במבנה שלהן, כמו, למשל, הלשונות השמיות, בלא שהיו 
קשורות זו בזו קשר של יחסים. 

אולם כנגד ההנחה של "שושלת־היחסים" מציינים בין 
השאר את העובדות הבאות: 

1 . עצם מצבן של הלשונות ההיסטוריות אינו נותן מקום 
להנחה בדבר קיומה של שושלת־יחסים מסויימת. אין כל 
אפשרות לקבוע מספר של תופעות לשוניות- שהן מצויות 
בענף אחד של משפחה, ולעומתן — תופעות מנוגדות להן, 
שנמצאות בענף אחר. לדוגמה: צורות הנז 1 ג 111 >:>מ! (קאטיגר 
ריה דיקדוקית, המתאמת בקירוב לנפעל שבעברית) בלשונות 




(לסי €!>ח 0 דח 111 * 5 שוו^חג 1 .ח^ו 1 ס 0 -** 1 !ו*^) 


עברית ( 1 ) 
ארמית ( 0.25 ) 
ערבית ( 45 ) 
חבשית ( 10 ) 
1 ( 4 ) 


ירוסית 

זנית: 

גרמנית ( 85 ) 
חולאנרית ( 13 ) 


פירושי הציונים 

המספרים שבסוגריים מציינים את מססר הדוברים הנאמד (במיליונים), בתחום שבו לשונם היא לשון התרבות או לשון המדינה או בשטחים אחרים. 


7 . לשונות ססאנרינאוויות 

( 13 ) 

8 . אנניית ( 250 ) 


רומאנית: 

9 . 1 רםתית ( 40 ) 

10 . איסלהית < 45 ) 

11 . רומנית ( 18 ) 

12 . ססררית ( 65 ) 

13 . סורטונזית ( 38 ) 


111 


14 . אלבאנית ( 2 ) 


15 . יוונית ( 8.5 ) 

16 . ארמנית ( 3.5 ) 
באלמית־סלאווית: 

17 . רוסית ( 100 ) 

18 . בילורוסית ( 10 ) 

19 . אוהראינית ( 36 ) 

20 . סולנית ( 29 ) 

21 . 1 ׳כית וסלובאגיר. ( 5 10 ) 

22 . סרבוהדואמית וסלובנית ( 11 ) 

23 . בולנארית ( 7 ) 

24 . לשונות באלסיות ( 4.5 ) 


ה. 


¥11 תודז״איראנית: 

25 . סרסית ( 9 ) 

26 . ניבים חורייס חודו־ 

א־רוסיים ( 260 ) 

אוגרו־סינית 

27 . חוננאיית ( 11 ) 

28 . אסמונית ( 1 ) 

29 . סינית ( 5 ) 

אלטאית 

30 . תורכית ( 17 ) 


■ 3 . מונגולית ( 3.5 ) 
דראווידית 

32 . ניבים 


ח. 


הודיים יראווי• 

דיים ( 72 ) 

סינית־סיבטית 

33 . ם ינית ( 400 ) 

34 . תאי (סיאטית) ( 7 ) 

35 . טיבטית ( 3 ) 

36 . בורטנית ( 10 ) 


ס. 


יא. 


סלאית* 0 ול 

37 . ניביו 

באנסו 

38 . סוא< 

גזעי לשונו 

39 . חאו! 

40 . ניאו 

41 . עור* 

42 . יסא( 

43 . ויטג 



























































983 


בלשנות 


984 


ההודו־אירופיות העתיקות: יש שה תזט^שוח מסתמן בז ויש 
שהוא מסתמן ב 3 ; לפיכך אפשר להגיע לכעין חלוקת־לשונות. 
מדיום ב ז מוצאים אנו: 

בל ש ו נ ו ת האיטאליות (למשל, ברומית): 1 תש 1 ) 1 ט — 

הם רואים! זטןתש 1 ״ט — הם נראים. 

ב ח י ת י ת : 11 ח 3 תתש 2 *> 21 ת 3 תתש 2 — הם גומרים! 
ת 3 זת 3 מו 1 ש 2 — הם נגמרים. 

בקלטית (אירית עתיקה): ז"*) — הם נושאים! 
ז 1 זזשי 1 — הם נישאים. 

לעומת זה מסתמן הנפעל ב 3 , למשל. ביוונית: 
נהז:שת 1 ת 0 , 1 תז: 2 ת 1 ת ס״אני מועיל" - 131 זז 3 ת 1 ת ס "אני מפיק 
תועלת״. בהודית עתיקה: 11 ת 3 טזט* — הם עושים, 
31 ! 3 טזט 14 — הם נעשים. 


לפיכך עלינו להניח, שבעיקרו של דבר מסתעף עץ■ 
היחסים לחמש הלשונות הנזכרות כלהלן: 



עם זה אפשר לבדוק, אם התנועות 3 וש קיימות כשתי 
פונימות נפרדות בלשון או "נתאחדו" ל 3 : למשל, המושג 
״הנהו״ (באנגלית: 5 ! שז 1 ). הוא 


בהודית עתיקה: ״ 35 , !!״ 3 מתנגד 

ביוונית: " 5 ש ן "תג לפני, בנגד 

בחיתית: 1 * 65 < 4511 • (ג! 1 ח 3 ו)•) 3 ;נחג 11 הצד שלפנים 

באיסאלית(רומית): ז 5 ז<״ 05 • 1 זז״ג לפני 

בקלסית 

(אירית עתיקה): 5 ! ן ו 3 ׳! 3 ינהיגו־נא(השוו׳ 

רימית: ות 3 ׳£ג) 

על־פי נתונים אלה מתקבל עץ־יחסים כזה: 


"הודו-אירופית קדומה" 


2 הידו-איראנית 


/ 


וכי 


\ / \ יוונית / 

הודית איראנית חיתית איטאלית־ 
קלטית 


\ 



איטאלית קלטית 


לסוף. אם נבדוק את הצורות של יחסת האבלאטיווס 
("מן..."): 

בהודית עתיקה יגזגעןג,!!:ג^נ (מן הסוס) 

בחיתית 34 ) 3 ■•;> ( 5 זב-) 3011111532 (מן האיש) 

באיסאלית 

(רומית עתיקה) ))- £1110 (מן הבן) 

ביוונית 011 ין: 0 ז 1 ]י)ח 3 (מן האיש) 

תיווצר חלוקה גנאלוגית כזו: 



מה הם, איפוא, יחסי־הקרבה ההדדיים של הלשונות ההו¬ 
דית העתיקה, היוונית, האיטאליות, החיתית, אם מקומן של 
כל אחת מהן שונה כל אימת שמביאים בחשבון תופעה 
לשונית אחרת ? ובכלל, כיצד אפשר לתאר תהליך גנאלוגי. 
אם התכונות התורשתיות של הדורות השונים נתונות 
בעירבוביה כזו י 

2 . הנחת־היסוד של תורת "עץ־היחסים" מבוססת על 
ההשקפה, שבמרוצת־הדורות חל בחברת־הלשון תהליך של 
התפצלות. אולם אנו עדים תכופות לתהליך בכיוון הפוך — 
תהליך של התקרבות מודרגת של לשונות או ניבים שונים 
זה לזה עד כדי הזדהות, תהליך. שממריצים אותו צרכים 
חברותיים, מסחריים, מדיניים, ועוד. לאמיתו של דבר, כמעט 
שאין אנו עדים אלא לתהליכים מסוג זה בלבד. 

3 . הדוגמה של הלשון הרומית ו״בנותיה" הרומאניות 
עשויה להביא אותנו גם לידי הנחה מתנגדת לזו של "הלשון 
הקדומה". שהרי אפשר להכיר, שלא הלשוך״האם" ותהליך־ 
ההתפצלות הולידו את הלשונות־ה״בנות", אלא לשונות 
ש ו נ ו ת מן הרומית דוקה — לשונות, שעמהן באה הרומית 
במגע בתקופת התפשטותה של האימפריה הרומית ושהטביעו 
את חותמן על הרומית! לפי היסודות השונים, שנקלטו לתוך 
הרומית בכל מקום ומקום, נוצרו טיפוסי־לשון שונים זה מזה 
עד כדי כך, שהדוברים של טיפוס־לשון אחד שוב לא הבינו 
את הדוברים של טיפוס־לשון שני, כלומר, נוצרו לשונות 
נפרדות, 


תורתהגלים,איםוגלוסות,גאוגראפיהבלשנית.— 
על־יסוד הנימוקים הללו פותחה תורה ("תורת־הגלים", עי' 
למעלה, עמ׳ 969 ), שלפיה אין מציאותן של לשונות קרו¬ 
בות זו לזו בזמננו אלא פרי ההשפעה ההדדית, שלשונות 
שונות היו נתינות לה במשך זמן ניכר. "חידוש" לשוני (הרגל 
לשוני חדש), שנוצר באיזה מקום שהוא, מתפשט — לפי 
תורה זו — בשטח גדל והולך. תורת־הגלים נראתה הולמת 
יותר את העובדות הממשיות ולימדה אח החוקרים לרכז את 






985 


בלשנות 


986 


תשומת־לבם לתפוצותיהן של תופעות לשוניות, וכך נוצר 
ענף חדש בבלשנות: הב׳ הגאוגראפית, שמכשירי־ 
עבודתה ועם זה פירות־מאמציה הם ה א ם ל א ם י ם 
הבלשניים. 

להמחשת תגליותיה משתמשת הב׳ הגאוגראסית 
ב א י ם ו ג ל ו ם ה (ר׳ למעלה, עם׳ 969 ) — קו, שהוא מצוייר 
במפה גאוגראפית ומקיף תחום, שבו שלטת תופעה לשונית 
מסויימת. תחומים, שמוקפים ע״י איסוגלוסות אחדות, הם 
תחומי־לשון בולטים, שבהם שליטות תכונות דיאלקטיות 
מודגשות ונבדלות מאלו של תחומים אחרים. 

בציור שבעם׳ 986 (למעלה) מובאות, לשם דוגמה, כמה 
איסוגלוסות מאחד האזורים שבשוואביה (גרמניה). בטבלה 
שלמטה ניתן פירושם של הנתונים הלשוניים, שהן מציינות. 




ן י;.;*י■ 

גוזהים 

קניגסהים ! מאלשטטן בטינגן | ךנקינגן 


;!*3330 

1■ 

•יתנוריי 

013 


013 

ס 

•• למעלה •י 

11111 

1111 ת 

11111 

3 

•יזמן יי 

181( 

1 ( 6 ל) ? 

(51( 

3 

•ישעועיח־י 

3 ( 1 1 - 8 *. ' יי 5 ( 1 ג. *'־ 

4 

ייסוף•• 

£1 

1111 ־■<* - 1 ( 8 

£1 

5 

••לקצור יי 

3 | 3 וח 

3 ( 1£ ח 

9 ( 8 ות (•(הודו 

6 

"צבעי¬ 

6 ־ £31 

( 1 ־ £31 

( 1 ־ 131 

סו 

" יק!" 

31( 

:111 

31( 

נו! 

"שיכור" 

£3 ) ( 111 ־ 11 

1110 ־ 11 

11010 ־ 1 ) 

סו 

35338 ; ־" ־ 

נ_ " £3 _! 1112111 



השימוש באיסוגלוסות הוא, איפוא. שיטת־עבודה טיפוסית 
לאותו ענף־הב׳ המכונה דיאלקטולוגיה (ע״ע). בשם 
דיאלקט או ניב נוהגים אנו לקרוא לאחת מן הצורות של 
לשון מסויימת. היחס בין הניב הבודד (כגון לשונה של עיר 
מסויימת) אל כלל ניביה של "הלשוך הוא ביחסה של 
.,הלשון" בכללה אל קבוצת־הלשונות שהיא נמנית עליה, 
ואין אפשרות לקבוע בבירור, אימתי יש לקרוא למערכת 
לשונית מסויימת בשם "לשח" ואימתי בשם "ניב". גם בעיית 
היחס שבין ניב ולשון מן הבחינות ההיסטורית והגנטית היא 
כבעיית היחס מבחינות אלו בין לשון מסויימת אל משפחת* 
הלשונות, שהיא נמנית עליה: כלום התפצלה לשון אחת 
לניבים, או שמא אין לשונה של מדינה מסויימת, הלשון 
הלאומית, אלא פרי התקרבותם ההדדית של הניבים, המדו¬ 


ברים במקומות מסויימים ובפיהן של שכבות־עם שונות י 
במידה שהדברים ניתנים לתצפית ישירה בב׳ המודרנית 
(כגון בשבטי־אפריקה), יש סמוכים לאמיתותה של הדעה 
השניה. — מכאן שהדיאלקטולוגיה אינה אלא ענף של הב׳ 
המשווה. 

דרו־המחשה אחרת של תוצאות המחקר הדיאלקטולוגי 
היא הרישום הסכמאטי של תופעות־לשון במפה גאוגראפית 
באחת משתי הצורות המודגמות במפות שלהלן (עמודים 
985/6 למטה, ו 987 ). 

בכמה וכמה ארצות (צרפת, גרמניה ועוד) נעשית מטעם 
מוסדות מדעיים ממלכתיים עבודת־רישום מאורגנת של 
עובדות לשוניות בישובים שונים. כל הנתונים מתרכזים 
באוסף־מפות, כלומר, באטלאס הבלשני. 



על־סי 2 וס׳ 5 \ 11 > $035 ז 110 1 ) 00 31100$ ) 1 135 ) 530113 003 - 1 ! 30 זק$ 






































פלשנות — כם, אדולןז 


988 


987 



כשם שהב׳ כולה מתגלית בכמה משיטות־עבודתה (סינ¬ 
כרונית, היסטורית, משווה), כד מתגלה בשיטות אלו כל 
אחד מאותם הענפים, המטפלים בלשת נתונה: כך מצויים 
פונולוגיה סינכרונית והיסטורית, דיקדוק תיאורי, היסטורי 
ומשווה, תחביר היסטורי ומשווה וכיו״ב, 

חלוקה לא־גנאלוגית של לשונות. — כמה 
בלשנים פשווים מן הדורות האחרונים ראו תועלת בחלוקת 
הלשונות לפי טיפוסי־המבנה שלהן וחשבו, שקיימת אפשרות 
למיינן כלהלן: "נוטות" (^ת 6 ז:זם^ £1 , 8 ת! 01 ש £1 ח 1 ), "מדבי¬ 
קות" (ע״ע אגלוטינציה),״מבודדות״ ( 50131108 !) ו״מףכזות" 
( 10001-001-31108 ); אד המורפולוגיה והמורפונמיקה החדשות 
כמעט וביטלו את חשיבותן של חלוקות אלו! וע״ע דקדוק. 

הב׳ יכולה לעסוק גם במערכות-לשון, שדובריהן אינם 
מהווים חברות סמוכות זי לזו, אלא שכבות שונות (רבדים) 
בתוך קבוצה לאומית או מקומית ז מערכות־לשון, שהן סגו¬ 
ליות לאחת מן השכבות של חברה מסויימת, קרויות בשם 
שפות מיוחדות ( 130803805 31 ! 00 ק 5 , 301100 זק 5 ז 0 נ>ת 50 ); 
שפות מיוחדות עלולות להיות לשונותיהם של אנשי מקצועות 
מסויימים ( 51308 או 800 ז 3 |) או של קבוצות״מיעוטים 
מסויימות או — בחברות מסויימות — "שפת־הנשים" או 
"שפת־הילדים". לשתי השפות המיוחדות האחרונות מוקדשת 
בדור האחרון תשומת־לב מרובה! לשסת־הילדים — מתוך 
ההנחה, שההתפתחות המודרגת של היכולת הלשונית בילד 
הנורמאלי עשויה לשקף את התפתחות הלשון של המין 
האנושי כולו! ואילו ההבדלים הקיימים (בחברות פרימי־ 
טיוולת ביחוד) בין הרגלי הדיבור של הנשים ובין אלה של 
הגברים נחקרים עפ״ר מטעמים סוציולוגיים. 

מתוך תשומת־לב לתכליותיה החברותיות של הלשון 
נוהגת הב׳ להשתמש גם במונחים הבאים: לשון־תחבודה 
( 30110 זק 55 ז 011 ; 1 ז ¥0 , 00111-301 - 10 ז 3 ק — כלומר לשון, שנועדה 
לשמש אמצעי־קישור ביו יחידות, שניביהן הרגילים נבדלים 
זה מזה)! לשון יומיומית (ז 10 ז 3 ק , 13080380 31 ! 0 ן> 00110 
170183085501-30110 , 05380 '!> — לשון, שמשמשת בעיקר בתוך 
יחידה מקומית או לאומית), לשון־המדינה (לשודהקישור 


של יחידה מדינית — עפ״ר אחד מניבי־המדינה, שבו מש¬ 
תמשים למטרות רשמיות)! וכן מקובלים המונחים: לשון 
מנהג או סטאנדארד (לשונה של השכבה החברותית, 
המוכרת כעיקרית במדינה), לשון תת־מנהג או סוב• 
סטאנדארד או עממית־וולגארית — לשונה של שכבה 
חברותית, שנחשבת כנחותה מזו של דוברי־הסטאנדארד. 

סיכום. מ צ ב ה ש ל ה ב׳ ב ז מ נ נ ו. — הב׳ של המאה 
ד, 20 ידעה להתקדם מן התעודה הכתובה וימן ההסתכלות 
המרוכזת בהיסטוריה של הלשונות אל הבדיקה הקפדנית של 
הלשון המדוברת ולתיאורה המדוייק הן מבחינת מהותו הפי* 
סיקאלית של הרצף הקולי הן מבחינת מבנהו. כן גרמה לה 
ההתרחקות המודרגת מחקר מצבי־לשון עתיקים לפרוש 
מהיסטוריוניות מוגזמת ומראיית החדש כעיוות של הישן: 
הצגת התיאור במקום הנורמאטיוויזם הנושן של מדקדקים 
קדומים באה בד בבד עם חקירה אובייקטיווית של הרגלי־ 
הלשון של החברה. אפשר לומר, שעם פתרון השאלות המתו¬ 
דיות האחרונות, צפוי לב׳ שיגשוג בעשרות השנים הקרובות 
כאחד מן המקצועות הראשיים של המדעים ההומאניסטיים. 

צבי אלנר, מבוא לתורת הסונטיקה הכללית, תשי׳א! נ. ה. 
טור־סיני (טורטשינר), הלשון והססר, תשי״ד, כרד א׳. עם׳ 
163 ׳- 195 , 281-261 ! ח. רחן. שיחות על לשון והיסטוריה, 
תשי״ד! 11 ס 1 /) 1 ס) 11 וו 1 ו 1 /) 70 ? 5 7 ) 6 ) 111 ) 111 ) 1 ) 0 , 101631 * 51 . 13 
, 80067 . 1 )״ד ;* 1892 , 1863 , 70 ) 070 ? 111111 0 ) 1 /)) 071 11 ) 11 ')? 
0 ) 11 ) 010111 ) 1 ) 0 !ח!! 1 [ 10 /) 01 ) 110111 /) 0 )? 5 )) 11 ) 111 ) 111 ) 1 ) 0 

- 11 ) 111111 06 .) £1001 .א .£ ; 1869 , 111006 ) 1111 ) 0 111 ) 111101081 ? 
- 1010 /)ץ 1 ק))) 011 ' 1 ,] 1 ) 0 ״^ .׳%■ ; 1910 , 11111 ( 111 ) 11 ) 1 ) 5 1 ) 11 0 )? 8 < 

7 ) 6 0 ) 1 ?/ 7102 ? , 301 ? . 13 ;* 1911/12 ,) 11 ) 11 ) 1 ) 5 06 , 1 •)< 8 
6 > .£ ; 1921 ,) £0081108 , 11 ק 53 .£ ;* 1920 ,) 11 /) 11 /) 1 ) 18 /) 11 )ק 5 
) 11 1 ) 0011 ,( 1 * 11108 >* 81 -*ץ 63 * 6 :>* 5 -ץ 8311 . 1 מ) * 531155111 
- 1071 )£ , 5 *ץ 11 > 60 \ .{ ;* 1916-1943 , 16 > 6 > 11 * 8 ) 11 ) 11081411111 

; 1922 .) 11 ) 117181111111 ) 11 < ? 0870 ) 8 £0 , 0311231 .. 8 ; 1921 .) 808 
07111 711 ) 1 ( 7 ) 10 ) 11 ) 0 ,)) 110111 111 ,) 0/181108 ^ 1 ,תסגזסקג;}( . 0 
; 1924 ,) 07717710 ) 0 /ס 18 /? 511010 ? ) 711 ,. 16 ; 1923 . 18171 ) 0 
.) 701 ) 0 ^ 8 ) 11 ) 11/181111111 01 ) 11 ) 11 ) 11110 < ) 11 ) 107181111111 , 1161 :> 13 ■ 15 
- 111 < ) 11 ) 171811111/1 < 71 ) )' 11111 ) 111 ) 001 ) ) 106 ( 1 ) 71 ) 00 ,. 111 ; 1926 
.) 7710716 611 1 ) 1071811 1 )£ , 0,1100 . 13 )* . 1 ) 1 ; 1925 .) 11 ) 11 ) 10 

-) 0 ) 8 ))! 07717710 ) 8 ) 6 1 )? 1 ) 710 ? , 2 * 331610151 .. 1 ;* 1952 , 1924 

701(, 192 8; 33. ?*<1*15*0, 1608111111( 501(0(( 10 1/1( 1)10(- 
1((01/1 0(0111()/. 1931; 31, 1.00 ) 1 * 810011111 ״ x1108(. 1933; 111., 
1608111111( 6 !?((11 , 0 . 6 3011 , 810011 . 8 ; 1938 ,)) 0 ) 1 ) 5 (ס 
33 .£ ; 1942 , 60018111 ) 1608111111 / 0 ) 0141110 , 1 * 138 * 1 ׳ . 
51011*2301, 1608111111( 01008(, 1917; 1(1., 60 1 0110611(1100 
!011062118 , 07 ) 121 * 10116 * 1 .א ; 1947 ,)) 0 ) 1 ) 5 ) 1608111111 ס ( 

6(7 ?110001081 (, 1939; 111.. ?(10(18(1 6( ?>10001081(, (11311. 
030110*311), 1949; ?1. 3331110*1, ?110001088 0! ?110(110001 
?>100(11(1, 1949; ׳^י . 8 ; 1950 ,) 70 ) 100 0608(7700011(11( ?0(1(/11108(0, 811355- 
61118, 8*1110; 1] = 10608(7(00011(11(1 ]0/1(1)11(11, 8(135561118, 
8*1110; )<\05 = 1011(001 , 18 ) 1 ) 50 0101 ) 1 ) 0 00 ) 71 ) 6771 ) 1/1 (ס 

¥016 02 א -£8 ; 111 ) 11 ) 111 ). 2 1 ' 11/10 (< = 132 ; 0 * 3332 02 א 

= £0081108(; 1011(001 0] 111( 160801111( 50(1(18 0 ) 71 ) 670 1 ס ; 
3353. — 21(70017(1 6( 10 50(1(1( 6( 1608111111811( 6( ?0711; 

?7 0(6, 1 ) 781 )/ 1 ) 11 [ 1 [ 1 ) 1 <) 111 ) 2 = ( 82 ) 215 ; ¥0111 2 \*א - 
(11(06( 5?70(111071(111108, 8*1110. 

. ח. ר 

בם, אהלף — 801101 } 101 >>/ — ( 1873 , טפליץ. בוהמיה — 
אפריל 1941 ז), היסטוריון של הציונות. בילדותו 
עברה משפחתו לווינה, שבה קיבל את חינוכו בכית־ספר 
ראלי. אחר־כך רכש לו השכלה נוספת על-ידי לימור עצמי. 







989 


בם, אדולף — במבו, סימרו 


990 


ב׳ נכנם לחיי־המעשה: מתחילה עזר לאביו בניהול ביהח״ר 
לטכסטילים שלו, ואח״ב אף שימש מנהלו של ביח״ר זה (עד 
1938 ). אל התנועה הציונית התחיל מתקרב רק אחר מותו 
של הרצל ( 1904 ). ב׳ למד עברית, ולאחר שביקר ב 1907 
בארץ־ישראל נעשה אחד ממנהיגיהם של הציונים 
ה״מעשיים". ביהוד התעניין בבעיות הכלכליות, שהיו כרוכות 
בהתיישבות היהודית בארץ! ומכאן נבעה גם פעילותו 
המיוחדת למען הקק״ל, שב׳ היה במשך כ 10 שנים מחברי 
הדירקטוריון שלה ושעליה כתב ספר רב־עניין. ב 1910 — 
1912 ושוב ב 1927 — 1938 ערך את הירחון הציוני הגרמני 
313811013 ?. אך מפעלו העיקרי של ב׳ היה ספרו "התנועה 
הציונית״ ( 080018 ^ 80 21001151150110 016 ). שנתפרסם ב 1922 
(מהדורה מורחבת, בשני כרכים, יצאה ב 1935/37 ). בהרצאתו 
על תולדות־הציונות הגיע ב׳ עד שנת 1925 — שנת פתיחתה 
של האוניברסיטה העברית, שב׳ ראה בה מאורע בעל 
חשיבות מכרעת בציונות. ב׳ אסף גם חוכר מרובה בשביל 
כרך שלישי, שלא זכה לפרסמו׳. ספרו זה של ב׳ הוא מן 
החיבורים המקיפים יהממצים ביותר, שנכתבו על התנועה 
הציונית עד היום. 

ב׳ התנגד נמרצות למפלגתיות היתרה, שמצא בתנועה 
הציונית. עם זה הטעים בשורת מאמרים, שפירסם ב 11101150110 
1311 ( 50 ( 8000 ( 1934 , גליונות 43 , 65 , 67 ), את חשיבות הקשר 
בין ערכי הלאומיות היהודית ובין הערכים האנושיים־ 
הכלליים. זמן קצר אחר כיבושה של אוסטריה ע״י היטלר 
לקה ב׳ במחלת־רוח קשה, וכפי הנראה מצא את מותו באחד 
ממחנות־ההשמדה בפולניה. 

באנך הבניין, לזכר א. ב., בעריכת נ. אגמון, חשי״ב. 

ם. 

בס, יחף זכריש — רתש 8 . 23011301357 £ש 62 ! — ( 1795 , 

טארנוב — 1850 , חלב), מצביא ולוחם־שיחרור 
פו׳לני. ב׳ השתתף בפלישת נאפוליון לרוסיה ב 1812 , והצטיין 
במלחמה על גדאנסק, שהצרפתים הגנו עליה מפני הרוסים 
(יאנואר— נובמבר 1813 ). כשמרדו הפולנים ברוסיה ב 1831 
גרם ב׳, כמפקדו של חיל־התותחנים, לנצחון הפולנים בקרב 
איגאני (ץת 3 §ז; 8 במארס 1831 ). ב׳ נלחם בגבורה בקרב 
איסטח׳לנקה ( 26 במאי), שבו הוכו הפו׳לנים, והשתתף בהגנה 
על וארשה ( 6 — 7 בספטמבר 1831 ). עם ריכוי המרד נמלט 
לפאריס והתפרנס משיעורים במאתמאטיקה. בסתיו 1848 
עמד ב׳ בראש ההגנה על וינה בפני וינדישגרץ, המצביא של 
צבאות בית־האבסבורג. כמו־כן מילא תפקיד חשוב במלחמת־ 
העצמאות של הונגאריה. קישוט (ע״ע) מסר לב׳ את הפיקוד 
בטראנסילוואניה. ב' הצטיין בקרב על גשר פישקי( 9 בפברד 
אר 1849 ), שכתוצאה ממנו שוחררה טראנסילוואניה לזמן 
קצר. אח״כ פיקד ב׳ על צבאות־הונגאריה בבנט שבטמשוואר 
וב 16 במאי היכד, את האוסטרים באירשיבה ( 3 ׳\ 50 ז 0 ). 
ב 12 — 31 ביולי ניהל ב׳ קרבות עם הרוסים, עד שהוכה 
על־ידיהם בשגשוואר ( 30 ׳\ $0805 ) מחמת עדיפות־כוחותיהם, 
בקרב האחרון על עצמאות־הונגאריה, שנערך בסמשוואר 
( 9 באוגוסט 1849 ), נפצע ב׳ קשה. עם כשלון המרידה של 
ההונגארים נמלט ב׳ לתורכיה, ומתוך שציפה למלחמה בין 
הרוסים והתורכים התאסלם ונקרא בשם מוראד פשה. ב׳ עסק 
באירגונו של הצבא התורכי מחדש ועיבר תכנית להקמתם 
של גדודי־פרשים מורכבים מפולנים וערבים. ב׳ נעשה מושל 
חלב, במקום שהציל את האוכליסיה הנוצרית מטבח, שהמוס¬ 


למים יזמו לערוך בה. — על ב׳ שר המשורר הפאטרייט 
ההונגארי פטפי (ע״ע), לכבודו הוקמה אנדרטה במארו׳ש־ 
וואשארהלי(ץ 1 ש 11 ז 353 ׳ 0$5 ז 43 א) ופרבר אחד בווארשה נקרא 
על שמו (וילה־במה). 

:■ ד 

. 1936 , 11 ,.[ 1 . 4 .? ׳גמ 2 ז>//ג>׳^ 5/0 }( 1 הע 5101 

? 1120 5 ימרו — 80001110 10100 ? — ( 1470 , ויניציאה — 
1547 , רומא), השמן וסופר איטלקי. ב/ שהיה בן 
למשפחת־אצילים ויניציינית, ספג בבית־אביו את החיבה 
להומאניזם ואת ההערצה לספרות, שהנטיה אליה ניכרה בו 
מילדותו. נטיה זו גברה בו בפירנצה, שאליה נשלח אביו 
ב 1478 כנציגה של הרפובליקה הוויניציינית ושבה הירבה ב׳, 
למרות גילו הצעיר, לבוא במגע עם מלומדים מחוגה של 
האקאדמיה האפלטונית, לפי הנוהג של אותם הימים התעמק 
ב' בפילולוגיה קלאסית, וככל שאר ההומאניסטים רכש 
לעצמו סיגנון לאטיני מלוטש בחיקוי לסיגנונו של קיקרו. 
זמן־מה ישב במסעה, שבה השתלם ביוונית בסיועו של 
ההומאניסטן קונסטנטינום לסקאריס; אך באותן השנים עסק 
גם במדיניות, התעניין בכל הנעשה בחצרות־הנסיכים והש¬ 
תדל בהשגת משרות וכסף מידם. כאיש־חצר מנוסה מילא 
שליחויות שונות, מתחילה בפרארה ( 1498 — 1500 ),שבה הכיר 
את לוקרציה בורג׳ה ולה הקדיש את ביכורי עבודתו הספ¬ 
רותית, ואח״ב באורבינו ( 1500 — 1506 ). ב 1506 הוזמן לבוא 
לרומא על־ידי ידידו ג׳ובאני דה מדיצ׳י, שנתמנה כאפיפיור 
לאו \ (ע״ע), וב׳ נעשה מזכירו הפרטי של האפיפיור (ביחד 
עם יאקופו סאדולטו). ב 1520 , כנראה מפני שנסתכסך עם 
האפיפיור החדש. קלמנס 1 וזו, עזב ב׳ את החצר האפיפיורית 
והתיישב בפאדובה כדי להתרכז בלימודים ובעבודה ספ¬ 
רותית. במשך עשרים השנים שישב כאן גברה השפעתו על 
חיי־הרוח של איטליה, באופן שנמנה עם גדוליה של תנועת- 
התחיה ונחשב ע״י סופרי־זמנו כפוסק־הלכה בענייני־סיגנון. 
ב 1530 נתמנה ע״י הרפובליקה הוויניציינית ל״שומר הספריה 
ע״ש מארקוס הקדוש״ ןי 3 ת 013 ז 13 \ 818110111003 ) וכהיסטוריון 
הרשמי שלה! בתפקידו האחרון חיבר ב׳ את "תולדות ויני־ 
ציאה מ 1486 ער 1513 " ( 115100130 ? 00101300011 ^ 8000001 ). 
משום השפעתו המרובה כסופר וכמדינאי, נתמנה ב׳ כחשמן 
ע״י האפיפיור פאולוס 111 , שלאחר זמן העניק לו גם משרות 
כנסייתיות מרובות. דמות דיוקנו של ב׳, שצויירה על־ידי 
סיציאן (ע״ע), נשתמרה בבית־הנכות הלאומי שבנאפולי. 

ספרו.,השיחות באזולו״ ( 1 מ 5013 \^ 01310881010811 ; יצאו 
לראשונה ב 1505 ) הוא ויכוח על בעיית האהבה ומשמעותה. 
המתווכחים הם שלושה מאצילי־ויניציאה, שנזדמנו לחווילתה 
של קאטדינה קורנארו, מלכת־קפריסין, באזולו שבוויניציאה, 
מקום־ישיבתה אחר הסתלקותה מן המלוכה. מתוך הוויכוח 
הם באים לידי מסקנה, שהאהבה אינה אלא מקור של פגעים 
כשעיקר תכליתה הוא סיפוקה של תשוקת־הבשר, אך שהיא 
מק 1 ר הטוב וההזדככות כשהיא מכוונת להכרת "היופי הנצח* 
והאידיאלי" בתוך הנבראות שבעולם הזה. יתר על כן; אהבה 
מסוג זה היא הדרגה הראשונה בדרך להכרת היופי העליון, 
שהוא ה״אל". ה״שיחות באזולו", שנכתבו בסיגנון כבד, עמוס 
ביטויים ארכאיים, שימשו דוגמה לרוב החיבורים, שנכתבו 
אחריהן במאה ה 16 על האהבה, הנימוסים וההתנהגות המוס¬ 
רית. לעומת זה נראה, שלא השפיעו על חיבורו הפילוסופי 
של יהודה אברבנאל (ע״ע), הדן באותו נושא עצמו. 


991 


בסבו, פיסח־ — כמכור; 


992 


ב׳ היה גם אביה של האפנה הסיגנונית והשירית, הידועה 
בשם פטרארקיזם (ע״ע פטררקה, פרנצ׳סקו). הסונטות של 
ב׳ ( 1530 ,־( 810 ) ופירושו המעמיק לסונטות של פטרארקה 
זכו לתהילה מרובה והיו למופת בזמנו. 

בספרו על הלשון האיטלקית( 110203 ז 3 § 01 ׳% 113 ־ 1 ) 50 סזק, 
״פרוזה של ע)פת יום־יום״, 1525 ) התפלמס ב׳ עם אותם 
מבני־זמנו, שסירבו לראות באיטלקית לשון ספרותית. ב׳ 
ראה באיטלקית את יורשתה הנאמנת של הלשון הלאטינית 
ובסיגנונם של גדולי הסופרים האיטלקיים של המאות ה 15 
וה 16 . כגון דאנטה, פטרארקה ובוקאצ׳ו, ראה סיגנון, שראוי 
לשמש מופת לכל סופרי־איטליה כולם. ספר זה של ב׳ היה 
חיבור ראשון על הדיקדוק והסימון של הלשון האיטלקית, 
וב׳ ראה בו מעין מצע ליצירתה של לשון־מלומדים חדשה, 
שתייצג את המשובח שבניבים האיטלקיים השונים ועל־כן 
גם תהא נעלה מהם הרבה. 

אע״ס שהשפעת חיבוריו של ב׳ לא נתקיימה לאורך־ימים, 

היה ב׳ בזמנו מעין "דיקטאטור ספרותי", באופן שהמחצה 
הראשונה של המאה ה 16 כונתה ע״י המבקרים כ״תקופתו 
של ב׳". את סיבת השפעתו היתרה על בני־זמנו יש לתלות, 
בעיקרו של דבר, בעובדה, שחש וטיפח את טעמה של 
התקופה. 

-! 110 7011170 ) 11 ) 1 113 ) 1 > 1107100 ? 21 מ? 010 ח 1 ,. 8 . 8 ,חג 01 .ז\ 

) 0 71 ) 0 / 1 >>> 410107 '• ) 01 < י*מ 21 א . 1-1 : 1926 ,!זחואאא״ז . 0710 > 

11 > 0 ) 07111 8 11 , £510 חג!ח $2 . 0 ; 1933 . 8.1 . 8 ") 70011 ק 1 
. 1950 .) 17711137.1771 '}> 10 ק!) 71 ד 7 ק 

י. ב. ס. 

במבוסיים. ?־? 3 בסמק. 

ב$בוק (או חזרן)׳ שמם של צמחים שונים משבט הבס־ 
בוסיים (:> 3 :> 805 בס 83 ) שבמשפחת הדמיים (ע״ע). 

שבט זה כולל יותר מ 20 סוגים ויותר מ 200 מינים, שתפוצתם 
מוגבלת לאיזורים הטרופיים, פרט לאחדים מהם׳ שהם מצויים 
גם באיזורים תת־טרופיים. מיני־הב׳ הם צמהים רב־שנתיים, 
שעליהם נושרים שנה־שנה או מתקיימים על הצמח שנים 
אחדות. כל שיבלית מחזיקה !—סס פרחים אנדרוגיניים בעלי 
3 — 6 אבקנים (לפעמים עד 20 ) ו 2 — 3 צלקות! הפרי — 
גרגר או ענבה (בשרנית או יבשה). הגבעול הוא קנה חלול 
(חוץ מן המפרקים). שעביו שונה במינים שונים: ממילימט־ 
רים אחדים עד 20 — 30 ס״מ! דפנותיו עבות, רוויות סיליקה 
(שנקלטת ע״י הצמח עם מי־הקרקע [ר׳ להלן]), והקנה כולו 
מצטיין בחוזק ובגמישות כאחד. 

מיני־הב׳ גדלים באיזורי־גובה שונים: מגובה של פני־ 

הים עד גבהים של 3,000 מ׳ (בהימאלאיה) ואפילו 5,000 מ׳ 
(באנדים). לקניהם אין התעבות משנית והם נשארים דקים־ 
ביחס! אעפ״ב יכולים מינים אחדים מהם להגיע לגובה של 
30 — 40 מ׳. הב׳ הוא עפ״ר שיח גבוה, שמגיע לפעמים 
לצורת־עץ: אך יש גם מינים נמוכי־קומה, שדומים לעע)בים 
דגניים רגילים. אחדים מהם מטפסים או משתרגים על עצים 
אחרים, ואחדים מהם הם קוצנים מאוד. הב׳ מצוי לרוב בגדו- 
תיהם של נהרות או במקומות לחים אחרים, אך הוא גדל בשפע 
גם במחשופי היער הטרופי. לפעמים הוא יוצר סבכים צפופים 
(ציור 1 ) או יערות, שאין לחדור לתוכם. הוא מצטיין 
בצמיחתו המהירה לאורך, ובמינים אחדים מגיע קצב־גידולו 
עד 1 מ׳ ביום. מינים הרבה אינם פורחים אלא לעיתים 
מזומנות ולא בכל שנה. 


ערכו השימושי של הב׳ בארצות גידולו הטבעי הוא עצום. 
והמציאות החברותית־הטכנית של עמי אסיה הדרומית־ 
מזרחית ואייה מכונה ע״י חוקרים מרובים בשם "חרבות־ 
הב׳". נצריהם הצעירים והרכים של כמה מיני־ב׳ נאכלים 
כירק או נכבשים בחומץ! ממוהל־הצמחים מכינים באפריקה 
המרכזית משקה משכיר וטעים. זרעי־הב׳ משמשים במזרח 
הרחוק, בצד האורז, למאכל־אדם, וכן עושים מהם קמח. 
"אורז־הב׳" הוא בהודו מיצרך חיוני בשנים של בצורת 
ומחסור באורז. אך השימוש החשוב ביותר בצמחי־ב׳ הוא 
בבניין ובחרושת־רהיטים, וטעמו של דבר: סגולותיהם המכא¬ 
ניות המצויינות של הקנים. באסיה הדרומית צמודות כמעט 
לכל כפר חורשות־ב׳, שבקניהן בונים בתים וגשרים (ציור: 
ע״ע בורמה, עמ׳ 57 ! וכן ע״ע דברה), מייצרים את רוב 
הרהיטים, מכינים צינירות־השקאה, מתקינים סולמות (ציור 
2 ), סמוכות למטעים. תרנים, וגם כלי־אוכל וכלי־מטבח, כלי־ 
נגינה וכלי־עבודה וכד׳. מן הנצרים העדינים קולעים סלים 
ומחצלות, מכינים מניפות, ילאחר עיבוד מתאים בבורית — 
אף אריגים טובים להלבשה. בסין משתמשים בב׳ קלוי לייצור 
נייר. חרושת־הב׳ נמנית עם האומנויות המפותחות ביותר 
באיזור הסיני־יאפאני.—מינים מרובים של ב׳ הוכנסו מאסיה 
לארצות טרופיות אחרות משום התועלת הכרוכה בהם, וגם 
כצמחי־נוי. מינים אחדים מגדלים גם באיזור היסיתיכוני. 
בא״י מצויים מטעי־ב׳ מצומצמים, שעולים יפה במקומות 
לחים במקצת, אך אינם מגיעים לפריחה. 

פרקי־הקנים החלולים של ב׳ מן הסוגים 053 ( 01 ) 83 ו- 10 ־ 1 \ 
3003 ־, המצויים בהודו, יאפאן, סין, יאווה, וכן באנדים, 
מתמלאים מיץ, שהוא בעיקרו תמיסה מימית של סיליקה. 
מחמת ההתאדות החזקה של הנחלים בעלי־הב׳ מתעבה הת־ 








993 


כמפיק — כמברג 


994 



ציור 2 . סולפ-באמבו? שמשמש לעליה על נמר־באמבוק (בורמה) 

מיסה עד שנוצר מיקרש של החומר הצורני, שלסוף הוא הופך 
לגושים לבנים חלביים קטנטנים, מעין האיפל(ע״ע). חומר זה 
הוא איזוטרופי, םויספורסצנטי וא(פאלםצנטי! כשהוא רווי־מים 

זו זר זר זר 

הוא נעשה שקוף. מבחינה איפטית הוא מצטיין במנת־שבירה 
נמוכה מזי של כל מוצק ונוזל, ומים בכלל. חומר זה, שנקרא 
בהידו ובפרס ט א ב א ש י ר, היה מוחזק בין עמי־המזרח בעל 
סגולות ריפוייות וסם מעורר־תאווד" ורכש לו מקום ברפואה 
הערבית ביה״ב. 

,* 1002 (ק 1412 א 1111 ^ 441140 * 11 * 8 )ח 1 * 3 14041 . 8 3 * 0 ,ז:>ז 6 זו 1 :> 5 
,( 11 * 11102 ( 8 . 11 . 8101 . 2 . 113 * 8 ) 0533/113 ־ 7 3 * 011 , 10 ) 00 .? ; 1885 
./• 80 . 14310 ) 1311/111 831111/1 ( 0 * 11111 ( 801311 י ז 1 ( 1 תזג 0 .ז 1 ; 1887 
14011 . 8 ,זז 1 ; 01 ת ¥1 \ •א ; 1896 ,( 1 ד\ , 14110 * 001 0 * 00311 . 801 
1 * 0 , 030111$ . 0 . 14 ; 1908 ,( 4 , 0103 א 3 * 11 14141 ) 80100 % 
- 3 * 1 ק 80 14011 - 0/11 * 81 011 . 8 , 13125011 ^ 1 .£ ; 1913 , 1 ** 1030/1111 ! 

. 001031 ) 1/1111301100 0011 0141111101100 . 8 ; 1933 , 1 ( 1110 * 111 ( 
. 1950 ,( 2 •סא , 1 . 83011 1013001 * 0011 81001 

מ. ז. 

נם־בוךק, אוינן פזן — 1£ ז 6 זי\ 133 ־מ 11 { 130 תסע ת 6 §ט£ — 
( 1851 — 1914 ), כלכלן איסטרי. ב׳ היה בנו של 
פקיד־ממשלה גבוה, ולאחר שהוסמך במקצוע־המשפטים באו¬ 
ניברסיטה של רנה, נכנס אף הוא לשירות־הממשלה. ב 1881 
נתמנה פרופסור לתורת־הכלכלה באוניברסיטה של אינס¬ 
ברוק, והורה שם עד 1889 , שבה חזר לעבוד במיניסטרלן־ 
הכספים. בזכות פעולותיו המוצלחות בתפקיד זה נתמנה 
מיניסטר־הכספים ב 1895 , ושוב ב 1897 ובשלישית ב 1900 . 
ב׳ לא היה חבר של שום מפלגה מדינית. ב 1904 עזב את 
שירות־הממשלה ונתמנה פרופסור לתורת־הכלכלה באוני¬ 
ברסיטה של וינה. 

חיבורו הידוע ביותר הוא "ההון וריבית־ההון" ( 1:31 קב^ 
0$ ! 1312 !נ} £3 (>תט), הכולל שני חלקים: "היסטוריה וביקורת 
של תורות ריבית״הד,(ך (- 1131 <ן £3 ) 1111 ־ £1 [.ט 16 ו(:>! 11 :> 06$ 


1884 , 160 ־ 2.105111601 ; מהדורה שלישית: 1914 ), ו״תורת־ 
הול ן החיובית״ ( 1889 , 1131$ ק 1£3 116$ שתסשודד 6 ע 05111 ? ; 
מהדורה שלישית: 1909 ). העיקריים שבחיבוריו הקטנים 
כונסו ב״כתבים מקובצים" (ת 6 ז 1£ ז 5011 065301016116 , שני 
כרכים, 1924 — 1926 ). 

ב׳ היה מן הראשונים, שקיבלו את תורתו של הכלכלן 
האוסטרי קארל מנגר. הוא פיתח את תורת־הערך ה״סובייק- 
טיווית". עיקר תרומתו למחשבה הכלכלית כלולה בתורתו 
בדבר ההון והריבית, שהיא — לדבריו של שומפטר — "לא 
רק תורה שלמה בדבר חלוקת המצרכים וההון. אלא אף 
בדבר התהליך הכלכלי כולו". לב׳ היתה השפעה מרובה על 
התפתחותה של המחשבה הכלכלית. 

? ^ 11€ ז{ 0 004 " ,־וסזסי ן ו ח: $0111 .( 

׳ 5 ^ ¥01 ז 4 * 1 1 }וז 7 50/1 /< 2 תו ,״^' 8044/0 80 חסס ה?!ןוו£ 

, 1% $ ¥01. XX111 ז 01144 ע 1 ס¥ 4 ח 44 ) 111 * 01 ( 5021011 , 1 [ 0 \( 14€ ז 44/1 

,? 11 /ק 18:0£70 ז 0410 ,.!א ; 454-528 , 1914 

. 63-80 , 1925 , 11 . %01 , 1815-1918 

א. ז. 

3 ? 1 בךנ ( 2 ־ 83011161 ), עיר בבורןה (ע״ע) בפלך פראנק(ניה 
העילית, כ 50 ק״מ מצפון לנירנברג* בירת נפה, 

שנקראת על שמה. מספר תושביה כ 76,000 ( 1950 ) 1 ברובם 
הגדול קאתולים. — ב׳ יושבת בגובה של 337 — 387 מ׳ מעל 
פני־הים, משני עבריו של נהר־רגניץ, כ 5 ק״מ מדרום למקום־ 
השתפכותו לנהר־מיין. תעלת־לודוויג, שיוצאת מנהר־דאנובה 
ועו׳ברת בנירנברג, מתחברת בב׳ עם הרגניץ, וכך קשורה ב׳ 
גם אל הדאנובה וגם אל הרינום, שאליו נופל המיין. ב׳ 
משמשת שוק לתוצרת החקלאית (ירקות, פירות־העץ וכי¬ 
שות) ולעץ־היער של נפת־ב׳ (שטחה: 910 קמ״ר! מספר 
תושביה, חוץ מאלה של ב׳: 79,000 [ 1950 ]). בב׳ מפותחים 
כמה ענפי-תעשיה: טכסטיל, עור ונעלים, שכר־שעורים, 
עיבוד־טאבאק ומכונות. מקור־הכנסה נוסף היא התיירות, 
הנמשכת לב׳ ע״י כמה מבנייניה, שהם בעלי ערך אמנותי 
והיסטורי. 

ב׳ היא מושבו של ארכיהגמון. בנייני העיר החשובים 
ביותר מרוכזים ב״עיר-הכמורה" המתרוממת ממערב לשפת־ 
הנהר, ובה הקאתדראלה של ב׳, מנזרים, ארמון־הארכיהגמון 
וארמונות אחרים, שנבנו בסיגנונות שונים, פת(ח בד(מאני 
(מן המאה ה 10 ) וסיים בבארוק (של המאה ה 18 ). בעיר 
האזרחית שממזרח לעיר־הכמורה נמצאים בית־העיריה הנאה 
(מאמצע המאה ה 18 ) וכמה בתים יפים של עיר 1 נים מן 
המאות ד, 17 וה 18 . בב׳ יש במ״ד גבוה לכמרים ומכון לחינוך־ 
בנות מטעם מסדר־הנזירות של ה״גבירות האנגליות". כן 
יש בב׳ כמה ב״ס תיכונים, שהם בעלי הנהלה חולוינית. 

בתחילת המאה ה 11 נעשתה ב׳ מושב של הגמון, שקיבל 
מן הקיסר אחוזות גדולות. ההגמונים הרחיבו את אחוזותיהם 
ועעזו אותן לשררה חולו׳נית ריבונית בתחום־הקיסרות, שכללה 
15 נפות בשעה שנמסרה לבאוואריה ( 1803 ). ב 7 ! 18 הועלה 
ההגמון של ב׳ לדרגת ארכיהגמון. 

א. י. בר. 

היהודים בב׳. הידיעה הראשונה על מציאותם של 
יהודים בגליל־ב׳ הגיעה אלינו מימי מסע־הצלב הראשון: 
ליהודים מב׳, שנאנסו לשמד בגזרת תתנ״ו ( 1096 ), הותר 
אח״כ לחזור לדתם. בגזירת רינדפלייש ( 1298 ) מתו יותר מ 130 
יהודים בב׳ על קידוש־השם. ב 1349 , בימי המגפה השחורה, 
כשראו יהודי ב׳ שנידונו לכליה, העלו את בתיהם באש 




995 


במברג — כמבדגר, יצחק דב (זליגמן בר) הלוי 


996 



באמכרג: סראה כללי של העיד. ם׳*סאי ליסיו: הי;אוזדראלה ; הארסוז החר׳ן!; םנזר־מיבאיסברנ: העיריר 


ונשרפו בתוכם. ב 1403 מוצאים אנו שוב עשרות אחדות של 
יהודים בב/ אך ב 1442 נגזר גירוש על יהודי־העיר והקהילה 
חוסלה. בשנת 1453 הורשו היהודים שלישית להשתקע בב ׳ , 
וב 1478 גורשו ממנה שוב. ב 1633 נזכרים 10 יהודים בתושבי- 
ב/ ומאז גדלה הקהילה מעט־מעט עד שב 1763 מנתה 69 
נפש. ב 1699 (כ״ט בניסן תנ״ט) ניסה ההמון לערוך פרעות 
ביהודים) אחד מיהודי־העיד זרק שזיפים באספסוף מחלון- 
העליה שעל גג־ביתו, וכתוצאה מכך נתפזר ההמון והקהילה 
ניצלה. לזכר המאורע נקבע בב׳ יום־צום שנתי ("תענית- 
השזיפים"). ממנהיגיה של קהילת־ב׳ נודע לתהילה באמצע 
המאה ה 13 ר׳ שמואל מבאבנברג (באמברג) כבעל־הלכה 
וכפרש ן. ב 1469 — 1474 שימש ברבנות בב׳ ר׳ משה מינץ, 
ב 1661 — 1665 (בקירוב) — ר׳ שמואל מזריץ, בעל ,נחלת 
שבעה״ וב 1862 — 1882 — ד״ר יוסף קובאק, העורר של 
,ישורון״. — בשנת 1928 ישבו בב׳ כ 1,000 יהודים. בימי 
משטר־הנאצים בטלה קהילת־ב׳. היא נתחדשה אחר מלחמת־ 
העולם ח. 

-<מ 80 הוווו 1 > 1 ו 11 ! 1 וו? ה)!ןו 01 וה 1 ו/) והו מ*"/ ,ת! 6 ]$> 1 ז£ ..א 

, 1924 , 11 ! 7 צ- 1 . 1 ^ 140 ,.(״ ; 1899 1 ' 2 ,>ו 1 ו/> 0 א ; 1898 , 2 ־״£ 
. 18-22 , 1917 , 1 , 11111101 !! וווחוווה-ו 01 ; 307-16 

צ. א. 

193 ךגר׳ וצחק דב (זלי?םן ?ר) חלוי( 1807 , ויזנבח׳ן, 
סמוך לקיסינגן — 1878 , וירצבורג, באוואריה), 

ממנהיגיה של היהדות החרדית בגרמניה במאה ה 19 . בוועידת 
הקהילות של פראנקוניה התחתית ( 1834 ) היה ב׳ מראשי המ¬ 
דברים של סיעת "נאמני־התורה", ובאסיפת נכבדי־היהודים, 
שנתכנסה בפקודת הממשלה הבאווארית ( 1836 ), השתתף 
ב׳ כנציגו של ר׳ אברהם בינג, בעל ,זכרון אברהם", ותמך 
בתוקף בדרישותיהם של החרדים. אחר פטירתו של כינג 


( 1841 ) נבחר ב׳, למרות התנגדותם הנמרצת של המתקנים, 
כיורשו במשרת הרב הראשי של מדינת וירצבורג. ב׳, שהיה 
מאחרוני החכמים התלמודיים המובהקים בגרמניה, הרביץ 
תורה בישיבה של וירצבורג, וב 1864 ייסד שם בית־מדרש 
למורים, שהיו מיועדים להוראה בבתי־ספר של קהילות־ 
החרדים. מוסד זה התקיים עד סמוך לזמננו. בהשתתפותם 
של הרבנים עזריאל הילדסהימר בברלין, מאיר להמן במיינץ 
ונתן אדלר בהאנובר (לאחר מכן רב ראשי בלונדון), ייסד 
ב׳ אגודה להוצאת מהדורה חדשה של המקרא, מוגהת היטב 
על־פי המסורה (המהדורה יצאה בלייפציג, תר״ל). כמו־כן 
הוציאה אגודה זו תרגום גרמני חדש של כתבי־הקודש, 
שנעשה ברוח המסורת היהודית. 

ב׳ התיר (ב 1877 ) ליהודים יראי־שמים שלא לפרוש מן 
הקהילה היהודית ה״מתוקנת" שבעירם, אם ראשי־הקהל 
נותנים ערובות מספיקות להבטחת עצמאותם של החברים 
החרדים ולסיפוק השירותים הדתיים, שהם זקוקים להם. 
הכרעה ותרנית זו עוררה ויכוח נרגש ביותר בינו ובין הרב 
שמשון רפאל הירש בפראנקפורט. 

ב׳ חיבר: א) ,מלאכת שמים", על הלכות כתיבת ספר־ 
תורה, תפילין ומזוזות בביאור דעות הפוסקים הראשונים 
והאחרונים (אלטונה, תרי״ג! מהדורה שניה בתיקונים והו¬ 
ספות: האגובר תר״ך)ז ב) ,מורה לזובחים", על הלכות 
שחיטה ובדיקה (פיורדה תרכ״גז פראנקפורט ע״נ מיין 
תרכ״ד! שם תרע״ד) ז ג) ,נחלי דבש", על הלכות חליצת 
(פראנקפורט ע״נ מיין תרכ״ז)! ד) "קורא באמת", פירוש 
לדרשות אל ת ק ר י: חלק א׳ (אל תקרי בתלמוד), פראנק־ 
פורט ע״נ מיין תרל״א < חלק ב' (אל תקרי במדרשים שונים), 
מיינץ תרל״ח! ה),יצחק ירנן", פירוש ומראה מקום להלכות 
של ר׳ יצחק אבן ביאת, שהוציא לאור בנו של ב׳, שמחה ב׳, 




997 


כמכרגר. יצחק דב (זליגמן בר) הלוי — במברגר, לודויג 


998 


בשם "שערי שמחד," (פיוררה תרכ״א—כ״ב)! ו) ,אמירה 
לבית יעקב", דיני נידה, חלה, הדלקת הנר ומליחה (גרמנית 
באותיות עבריות, פיורדה תרי״ח, ובצירוף הוספות, שם 
תרכ״ד! נערך במהדורה חדשה בשנת תר״ע ע״י נכדו של 
המחבר, יצחק זקל בן שמחה, ויצא שוב לאור ע״י שמחה בן 
יצחק זקל הנ״ל, ירושלים תש״ה)! ז) מקצת תשובותיו של 
ב׳ בהלכה (שניתנו לבנו משה אריה) נכללו בקובץ שו״ת 
,נסיעה של שמחה". שהוציא לאור יצחק זקל בן שמחה 
הנ״ל (דיווא תרפ״ח)! תשובות נוספות של ב׳ נדפסו בקובץ 
.זכר שמחה" (פראנקפורט ע״נ מיין תרפ״ה) ובסוף ספרו 
של בנו שלמה, "למוד ערוך", על מסכת מגילה. 

לב׳ היו ארבעה בנים, שאף הם היו רבנים ידועי־שם: 

א) שמחה ב׳ ( 1832 — 1897 )! שימש ברבנות בקולמר 
(אלזם), פישאך ואשאפנבורג (באוואריה). תשובותיו בהיכה 
נדפסו בקובץ "זכר שמחה" (ראה למעלה). אף הוא הוציא 
לאור מתוך כ״י שלושה חיבורים של חכמים תלמודיים 
קדמונים: הלכות ר׳ יצחק אבן גיאת! "עבודת הלויים", 
פירוש להלכות הרי״ף על מסכת חולין לר׳ יהונתן בן דוד 
הכהן מלוניל (פראנקפורט ע״נ מיין תרל״א)! "פקודת 
הלויים", פירוש להלכות הרי״ף על מסכת ברכות ותענית 
לר׳ אהרן ב״ר יוסף הלוי (מגנצה תרל״ד)! ב) שלמה ב׳ 
( 1835 — 1918 ), רב בלנגנאו ואנדינגן (שווייץ), נידרהגנטל 
וזנהיים (אלזאס). חיבר: 1 ) ""למוד ערוך", פירושי מלים 
ועניינים, שהם מפוזרים בספר הערוך, יפי סדר המקומות 
שבתלמוד — על מסכת שבת (פיורדה תרכ״ח), על מסכת 
ברכות (פראנקפורט ע״נ מיין תרל״ב),עלמ 0 כת ראש השנה, 
תענית וסוכה (מאגנצה תר״ן) ועל מסכת מגילה (ברלין 
תרנ״ז). עוד הוציא לאור תיקונים בספר הערוך ע״ם כ״י 
בשם "הגיון שלמה" וצירף אליהם הוספות לספר "למוד 
ערוך״ על מסכת שבת וברכות (מאגנצה תרל״ח); 2 ) "ילקו¬ 
טים", פירושים במקראות התורה, ונלוו עליהם חידושים על 
סוגיות שונות שבתלמוד (פראנקפורט ע״נ מיין תרס״ז)! 
ג) נתן ב׳, יורש משרתו של אביו כרב בגליל וירצבורג 
(נפטר ב 1919 ). חיבר "לקוטי הלוי"׳ כולל מנהגי קהל- 
וירצבורג בצירוף תוספת ביאורים וחידושי דינים (ברלין 
תרס״ז)! ד) משה אריה׳ רב בקיסינגן, נעוא,ונתן בהלכה 
עם אביו, עם חותנו ר׳ יעקב אטלינגר באלטונה ועם ר׳ דוד 
צבי הופמן בברלין. 

א. ולדן, שם הגדולים החדש, ערך מלאכת שמים. שערי 
שמחה, תר״סו ש. י. פין. כנסת ישראל. רצ״ח. תרמ״ז! 

נתן בפברגר, לקוטי הלוי, 1907 . עמ ׳ 90 ואילך! ד. ואכשסיין, 
ספתח ההספדים, תרם״ב-חרצ*ד, א', עם׳ 18 , 31 , 113 ! א. י. 
שורץ, דרך הנשר, תרפ״ח, עם׳ נ״ה ואילך! ,״^!״ 83 .א 
,■ו 80 ז 6 ג 1 תונ 8 .$ ; 1897 ,))^)) 8001/1 ) 80 11101000 ) 5 ))הו 6 < 801 
- 1 ) 14111 1 ^ 1 ) 11 ) 8 !) 4 004 11 ) 510 )) 4 זסמ; 3 < 7202 )) 4 ) 1 !<) 11 /) 1 ) 0 
, 0(10(001(11( 5(4(11x0 ,ו 501 ז 1 !- 1 . 8 .$ ; 72 .ק , 1905 ■זד"* 
■ 0 ) 80 ) 80 0000 )^ 11 ) 5 ,ו 01 ג 8 ז 0 ט^ , 8 ? ; 19 . 88 . 1902-1912 
.ן>ן> 5 524 .ק , 1928 , 00 ) 1111 ) 1 ) 1 ח 1 ,))£))<} 

0 . נ. 1 

במברגר׳ ליחיג — זש§־ושנ 1 ת! 83 § 1 ׳*י £08 — ( 1823 , 
מאגנצה — 1899 , ברלין), מדינאי וכלכלן גרמני- 
יהודי. ב׳, שלמד משפטים, הצטרף בהתלהבות למהפכנים 


הגרמניים של 1848/49 . הוא ערך עיתון רפובליקני בעיר־ 
מולדתו, שבו נלחם על איחודה של גרמניה ועל הקפתו של 
ממשל דמוקראטי בתו׳כה, והיה בין מנהיגיו של מרד מזויין, 
שפרץ בפאלאטינאס (אביב 1849 ). עם כשלון־הםרידה נפלט 
לשווייץ ונידון למוות שלא 
בפניו. מ 1853 ואילך פעל 
בפאריס בהצלחה כבאג־ 
קאי, ומתוך כך רכש לו 
ידיעות מקיפות בעניינים 
כלכליים. אך ב׳ השתוקק 
לחיות בגרמניה, ובמשך 
תקופת־ישיבתו בפאריס 
עקב בהתעניינות מרובה 
אחר המאורעות המדיניים, 
שאירעו בארץ־מולדתו. הוא 
חיבר עליהם מאמרים בעי¬ 
תונות וחוברות — בין אלה 
חיבור צרפתי על ביסמארק 

, 815013114 86 זסש 51 ס 10 א) ?ורווינ באטברנר 

1868 ). ב 1866 ניתנה חנינה למשתתפים במהפכת 1848/49 , 
וב׳ חזר באותה שנה לגרמניה, נבחר עד מהרה כציר לפאר־ 
לאמנם (שבו נשאר עד 1893 ), ואף נעשה יועצו של ביס־ 
מארק בעניינים כלכליים — בין השאר, בשאלת הפיצויים. 
שנתבעו מצרפת ב 1871 , ובאירגון הבאנק של האימפריה 
הגרמנית החדשה. ב 1880 , לאחר שביסמארק נקט מדיניות 
שמרנית, פרש ב׳ עם כמה מחבריו מן המפלגה הליבראלית 
הלאומית, הצטרף ב 1884 אל הליבראלים המתקדמים יותר 
( 31161 ? ש 8 !תת! 15 שז 8 ) ונלחם נמרצות במדיניותו החדשה של 
ביסמארק, ביחוד במכסי־המגן שהונהגו על־ידיו ובמדיניות 
הקולוניאלית שלו. כנציג של מדיניות־הכלכלד. הליבראלית 
התנגד ב׳ בחריפות לסוציאליזם המארכסיסטי, וביחוד ל,.ס 1 ־ 
ציאליסטים ׳היושבים בקאתדרות״ — כלומר, הפרויפסורים 
לכלכלה, שמ 1872 תבעו מדיניות סייציאלית מרחקת־לכת. 
ב 1888 היה בין יועציו הקרובים של הקיסר פרידריך ווו 
(ע״ע). 

משאר הספרים והמאסרים המרובים שפירסם ראויים 
לציון חוברת בשם 10011101 ) 0 [ !!חט דח 1110 :) 5 ז 60 ס("גרמניות 
ויהדות״), 1880 , שבה השיב על התקפותיו של היינריך 
טריטשקה (ע״ע), וחיבור בשם 0145 ־ 8150131 6 § 01 ) 11 ש 3 א 016 
("ירושתו של ביסמארק"), שכתב ב 1889 . כן חיבר כמה 
ספרים על שאלות כלכליות. את כל כתביו הוציא לאור 
בחמישה כרכים ( 1894 — 1898 ). — אחר מותו הופיעו זכר(־ 
נותיו ( 1899 , 006100860 ״£), נאומים ומאמרים נבחרים 
משלו, שעוסקים בבעיות פינאנסיות ( 11 ש 1 ) 80 058649311116 ^ 
1990 , 83014496560 1 ) 00 - 1 ) 061 זשלס 26 ז 53 ) 0 \! 1 ) 00 ), 
ויומניו הסודיים על ביסמארק (, 1 ש 1 ק 5 105565 § 81501311:145 
1932 ). 

,)), 8011114 011 . 8 . 1 , 14615011 . 99 ; 1901 ,. 8 . 1 ,*! 9 י 1 זג 9 . 0 

. 1933 

א. 0 . י. 



סרח הברד הסזמיבי