האבציקדרפדיה 

העברית 

בללית, יהודית ואדציסזראלית 


ביר שביעי 

ארעית הברית - בודידן 



חברה להוצאת אנציקלופדיות בעיט 

ירוסילים - . תשי״ס - תד־אביב 





^/וכ £ 1 ^/ק € 10 ץ 0 א£ 


• י 



הגדילה ראשית של הועדה להמאת אנזניקלופדיזת מדם 

ם. וב. פלאי 


מוזדירד שליישיח תשיי״ם 


הכיר סידר בדסוס מסדי. מ״ס. רמת־גן. וזתמתות הצבעתיוח נדפסי בדפרם פסדזג זעלומדת 
הוכנו בצינקיגראסיה של נ 4 סיקיבס^י. ירישאם, גלימת מתסרגה הצבעונית של גילברם 
ססיוארם הוכנה בצינ^^גראסיה של י, רינדזונסקי• תל״אביב, שירסיס המפות נעשה על״ידי 
ב י. ברוייר ונתמה שפירא. ומעהות על״ידי ע. רבין. י. גבריאלי וב. אליצויק. נדפס 

בדפוס הפועל^הצעיר, ת^דאביב 


כל הוכויות שמורות להוצאה, ביהוד וכויות תרגומי קבורים" צילימיס והעתקות 
— 0 א 11 ו 1.15 פטע ^< 1 <[£^;עס. 01 ?€א£ צע ־מנ 10 צצע 00 . .© 

. £1 ^צ 1$ א 1 ס 7£ א 1 אק 



המערכת הכללית לכרך ז׳ 


העורך הראשי: 
פרום׳ יום! 8 קלוזנר 


העורר הבללי: 

ד" ר כ. נתניה ו 


מנהל המערכת: 
א. פליא, .^. 11 


המערכת המרכזית 


מחלקת מקצועות היהרות 
מחלקת מקצועות הרוח 
מחלקת מקצועות הטבע 
מחלקת מקצועות הטכניקה 


יהושע גוטמן 

פרופ׳ יום!) קלוזנר, ד״ר ^ נתניהו 
ד״ר ישעיהו ליגדהיץ 
פרופ׳ מרדכי ריינר 


המזכירות המרעית 

המזכיר הכללי; 

שמחה פ״ץ, ^. 11 ! 

ש. כ״ץ, .*.*נ / פקצועות־היהדוחו ד״ר פנינה נוה (כת שלה); יהודית פלדמן־זילגרפניג, .*••!נ / פקצועות־הרוח• 

ד״ר נ. ליכוכיץ / פקצועות־הטבע 


מ. אכי־יונח,.*ג טופוגראסיה וגאוגראסיה של א״יו 

ארכאולוגיה כללית וארצישראלית 


פרופ׳ מ. אכנימלף.גאולוגיה 

פרופ׳ ש. אדלר (עורך יועץ).ביולוגיה 

ד״ר ח. אורמיאן . פסיכולוגיה 

ד״ר א. אלכסנדר . פיסיקה 

חרס פרופ׳ ש. אם!?(ז״ל) תלמודז ססרות-הגאונימז 

ספרות רבנית* קראות 

פרוס׳ כ, אקצין .מרעי-המרינה 

פרוס׳ ד. אשכל . מטאורולוגיה 

ד״ר א, כיין . ציונות 

פרופ׳ ר. כקי .. סטאטיסטיקה ורמוגראפיה כללית 

ד״ר א. י. כראוור . גאוגראסיה 

פרופ׳ ש. ח. כרגמן. פילוסופיה כללית 

פרום׳ אליהו ל. גוטמן .. .. סוציולוגיה כללית 

יהושע גוטמן .. מקרא! ספרות יהודית הלניסטית! 

חכמת־ישראל 

ד״ר פ. ע. גרדנוויץ. מוסיקה 

א. מ. חכרמן .ביבליוגראפיה 

פרום׳ מ. זהרי.בוטאניקה 

ד״ר א. זילכרנר .. תולדות המחשבה הכלכלית 

פרופ׳ ג. טדסקי .תורת־המשפט 

ד״ר א. טרטקוכי .. .. סוציולוגיה של היהודים 


.המזרח הקדמון 

.. היסטוריה כללית ביה״ב 

ובתקופה החדשה 

א. לכנה . סוציאליזם 

ד״ר יהושע ליכוכיץ .. .. תולדות־הרפואה 

ד״ר ישעיהו ליכוכיץ .. .. מדעי״הטבע! רפואה 

פרופ׳ כ. מזר (מייזלר).המזרח הקדמת 

פרופ׳ א. א. מנדילוכ .ספרות זעגלית 

פרוס׳ מ. צ. סגל . פדשנות־המקרא 

פרום׳ ת. י. פולוצקי.בלשנות כללית 

ד״רמ.פלסנר. אסלאם 

סרופ׳ ח. פרי(פלאום) בלשנות וספרויות רומאניות* 

ספרות גרמנית 

פרופ׳ א. ח. פרנקל. מאתמאטיקה 

פרופ׳ א. צ׳ריקוכר .. .. היסטוריה יוונית ורומית 

פרום׳ ר. קכנד (עורך יועץ) .. היסטוריה כללית 

פרוס׳ י. קלוזנר. תולדות הבית השני ן 

ספרות עברית חדשה 
ד״ר כצלאל (ססיל) רווג .. תולדות ישראל באנגליה! 

תולדות ישראל באיטליה 

פרום׳ מ. שוואכח .תרבות קלאסית 

פרוס׳ ג. שלום. קבלה 

י. שמעוני .המזרח החדש 


עורכי המדורות הראשיים בכיר 

ש.ייכין״. 51 .. 

ד״ר א. מ. ירושלם 






























ראשי־חיבוח של שמוח המחברים 


= ארנסט אלכסנדר 

א. א. 

= אפרים א. ארדבאך 

א. א> א. 

= ארם אברהם מנדילוב 

א. א. מ, 

ב= אריה א 1 ליצקי 

א. או. 

= אב״א אחימאיר 

א. אח. 

= אליהו אילת 

א. אי. 

= אלכם ביין 

א. ב. 

= אברהם בן יעקב 

א. ב. י. 

אהרון גרץ 

א. ג. 

- אלישבע גרלדשמידס 

א. ג. 

= אסתר גרזידקיווי 

א. ג.^ק. 

= אדווארד ג/ תימאס 

א. ג׳. ת. 

- אברהם הלוי פרנקל 

א• ה. ס. 

= אדמובד זילברנר 

א. ז. 

= אביבה חיים 

א. ח. 

= אריה טרסקרבר 

א. ט. 

= אברהם יעקב בראוור 

א. י. בר. 

אברהם לוינסון 

א. ל. 

= אליעזר לבנה 

א. לב. 

= אברהם מאיר הברמן 

א. מ. ה. 

- אדמונד מאיר ירושלם 

א. מ. י. 

=־ אברהם ב. פולאק 

א. נ. פ. 

= אמתי עציוגי 

א. ע. 

= אלכסנדר פוקס 

א. 0 . 

= אהרון םידסט 

א. פ. 

- אביגדור צ׳ריקובד 

א. צ׳. 

= אלחנן רבינוביץ 

א. ר. 

= אברהם שליט 

א. ש. 

= אוריאל הד 

או. ה. 

= אוסטן ה. קלארק 

או. ה. ק. 

= בנימין אקצין 

ב. א. 

= ברגארד צובדק 

ב. צ. 

= בצלאל רוח 

ב. ר. 

־־־ גדעון דטננרג 

ג. ו. 

= גד טדסקי 

ג. ס. 

= גליה ירדני־אגמון 

ג. י. א. 

= גרשם שלום 

ג. ש. 

= דב ויינריב 

ד. ו. 

= דניאל מ. בואנו דה פסקיטה 

ד. מ. ב. ד. מ. 

= דוד ג. פלוסד 

ד. פ. 

= ח סטנקין 

ד. סט. 

= הלל אוסנהיימד 

ה. או. 

= הייגריד מנדלסרן 

ה. מ. 

= הארי נ. ריבלין 

ה. ב. ר. 

= הגרי סדאבקפירט 

ה. ם. 

" הרמאן צבי מאיר 

ה. צ. מ. 

= הייגץ שטייביץ 

ה. ש. 

= ואלטר יוסף פישל 

ר. י. פ. 

= ויליאם פוכסוול אולברייט 

ו. ס. א. 

- ז׳אן קאסו 

ז/ ק. 

= חיים אורמיאן 

ח. א. 

= חגה אריון 

ח. אר. 

= ח. יעקב פולוצקי 

ח. י. ס. 

= חירם פרי(סלאוב) 

ח. ס. 

= חיים רוזן 

ח. ר. 

= יהודה אליצוד 

י. א. 

= יעקב בן^תור 

י, ב. 

= יהושע בד״הלל 

י. ב. ה. 

= יוסף ברוך סירמובטה 

י. כ. ס. 

= יצחק בן צבי 

י. ב. צ. 

= יהודה ברגמן 

י. בד. 

• יהושע גוטמן 

י. ג. 

= יהושע הורוביץ 

י. הו. 

= יעקב זהבי 

י. ז. 


= יצחק זאב כהנא 

י. ז. כ. 

= ישעיהו ליבוביץ 

י. ל. 

= יעקב לשציבסקי 

י. לש. 

= יהושע מאיר גריגץ 

י. מ. ג. 

= יוסף נחמה 

י. נ. 

= יוסף קלוזנר 

י• ק. 

= יעקב ד. מארכוס 

י. ר. מ. 

= יעקב שמעוני 

י. שמ. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= יוסף ברויר 

יו. בר. 

=־ יעקב לדנגר 

יע. ל. 

" לאה וידכהן 

ל. ו. כ. 

= המערכת 

מ. 

- משה אבנימלד 

מ. א. 

= מיכאל אבי״יובה 

מ. א. י. 

- משה אלטבאואד 

מ. אל. 

=־ משה ברכוז 

מ. ב. 

= משה בראוור 

מ. בר. 

= משה גוטשטיין 

מ. ג. 

= מארטץ דוד 

מ. ד. 

= מאיד הלל בךשמאי 

מ. ה. ב. 

= מיכאל זהרי 

מ. ז. 

= משה חיים שלזניאק 

מ. ח. ש. 

= מאכסימיליאן כהן 

מ. כ. 

= מרגארט מיד 

מ. מ. 

= מאיר מת 

מ. מ. 

= משה נחום צובל 

מ. ב. צ. 

= מאיר פלסנר 

מ. פ. 

־־ משה צבי פראנק 

מ. צ. פ. 

־־ משה קסן 

מ. ק. 

= מאנפרד רייפר 

פ. ד. 

= משה שוואבה 

מ. ש. 

= משה שטקליס 

מ. שט. 

- מרדכי דיינד 

מר. ר. 

־־ נתנאל קצבורג 

ג- ק. 

= נפתלי רתנן 

נ. ד. 

= עלי אשתור 

ע. א. 

= עדית הופמאדיאפו 

ע. ה. י. 

= סאולה ארנולד 

ם. א. 

= פאול אלבאלה 

פ. אל. 

פנינה נוה (בח שלה) 

פ. ב. 

= פאול גץ 

פ. ג. 

= ס. עמנואל גראדנוויץ 

ם. ע. ג. 

= פראנציסקה באומגארטךטראמר 

סד. ב. ט. 

צבי ליכטנשטיין(אבניי) 

צ. ל. 

- צבי מאיר רבינובת 

צ. מ. ר. 

= צבי קפלן 

צ. ק. 

= חיים קארל בלום 

ק. ב. 

= קארלום רמוס^גיל 

ק. ר.•ג. 

= ר. לאבדסברג 

ד. ל. 

= רפאל פטאי 

ד. ס. 

= ריכארד קבבר 

די ק" 

= שמתה אסף 

ש. א. 

= שאול אדלר 

ש. אד. 

- שלמה אלכסנדר 

ש. אל. 

= שמואל ביאלובלרצקי 

ש. בי. 

= שמואל הוגו ברגמן 

ש. ה. ב. 

= שניאור זלמן חשין 

ש. ז. ח. 

= שמואל ייבץ 

ש. י. 

= שלום יעקב פהן 

ש. י. כ. 

= שמחה כ״ץ 

ש. כ. 

שמעון מארכום 

ש. מ. 

שמואל ניגר 

ש. 4 

= שלמה סינס 

ש. פ. 


דאשי־תיבות וקיצורים 


א״ב = אלף בית 
אב״ד = אב בית״דין 
אדסו״ר ־= אדובבג מורנו ורבגו 
אדר״ב = אבות דרבי נתן 
אה״ב =־ ארצות־הברית 
אה״ע או אהע״ז =־ אבן העזר 
או״ח = אורח חיים 
או״מ או או״ם = אומות מאוחדות 
אח״כ = אח^כד 
איס׳ = איטלקית 
איכ״ר = איכה רבתי 
אנג׳ או אנגל׳ = אנגלית 
אע״ס = אףיעל־סי 
אעס״כ = אף־על־סי־כן 
אר״י = (ה)אלהי ר׳ יצחק (לוריא) 

אשכנזי ר 

ארפף = ארמית 
ב׳ = בבלי 
ב״ב ־־ בבא בתרא 
ב״ח = בית חדש 
ביח״ד = בית״הדין 
ביהכ״ב = בית־הכנסת 
בידימ״ד = ביח״המדרש 
בכור׳ = בכורות, בכורים 
בכ״ה ־* בכל מקום 
ב״מ ־־ בבא מציעא 
בסד׳ או במ׳ ־ במדבר 
במד״ר או במ״ר = במדבר רבה 
בס״ה ־־ בסך ריכל 
בעדי״ח = בעלי״החיים 
בעש^ס ^ 3 בעל שם סוב 
ב^ק - בבא קמא 
ב״ר = בראשית רבה 
ברא׳ או בר׳ = בראשית 
ברס = ברכות 
ג׳ = גראם 
ניט׳ = גיטיז 
ג״כ = גם כן 
גרס׳ = גרמנית 
דב׳ = דברים 

דה״א או דהי״א ־* דברי הימים א׳ 
דה״ב או דהי״ב = דברי היפים ב׳ 
דו״ח =• דין וחשבת 
דג׳ ב־ דניאל 
די״י = דברי ימי ישראל 
ה״א = ה׳ אלפים > הלכה א׳ 
הר = הושע 
הוגג׳ = הובגאלית 
הוצ׳ = הוצאה, הוצאת 
הל׳ = הלכה, הלכות 


תנז׳ = הנזכר 
הנ״ל = הנזכר למעלה 
הקב״ה = הקדוש ברוך הוא 
וגר = וגומר 
ויק׳ = ויקרא 
ויק״ד = ויקרא רבה 
וכד׳ = וכדומה 
וכיו״ב = וכיוצא בזה 
ז״א או ז. א. = זאת אומרת 
ז״ל = זכרונו לברכה 
ח״א = חלק א׳ 

ח״ב = חלק ב/ וכיו״ב 
חב״ד = חכמה. בינה. דעת 
חו״ל ^ חוץ לארץ 
חול׳ = חולין 

יצחק חו״ם = חושן משםט 

חז״ל = חכמינו זכרובם לברכה 
חיד״א = חיים יוסף דוד אןולאי 
ח״ן = חכמה נסתרה 
חשס״א = חשמונאים א׳ 

חשמ״ב * חשמונאים ב׳ 

יבכד = יבמות 
יה״ב = ימי הביניים 
יהד = יהושע 
יו״ד ־= יורה דעה 
יור = יוונית 
יו״ט *- יום טוב 
יו״ר = יושב ראש 
יחזק׳ = יחזקאל 
ילק״ש == ילקוט שמעוני 
יצ״ו - ישמרהו צורו וגואלו 
ירוש׳ או יר׳ ו= ירושלמי 
ירמ׳ ־־ ירמיהו 
יש' = ישעיהו 
יש״ר ־ יצחק שמואל רג׳ו 

או יוסף שלמה רופא (סקאנדי; 

ית״ש = יתברך שמו 
כה״י או כ״י ־ כתב״היד 
כה״ע י- כתב־העת 
כה״ק = כתבייהקודש 
כיו״ב = כיוצא בזח 
כי״ח = כל ישראל חברים 
כנ״ל = כנזכר למעלה 
כ״מ = כמה מקומות 
כת' = כתובות 
כת״י ~ כתבי־יד 
לאט׳ =לאטיבית 
לסה״נ ־= לספירת הנוצרים 
לפסה״נ = לפני ספירת הנוצרים 
מ׳ = מטר 


מה״ר "• מורנו הרב 

מהר״ל ״ מורנו הרב ר׳ ליווא (מפראג) 

מר״ס = משא ומתן 
מו״נ = מורה גבוכים 
מו״ק = מועד קטן 
מי׳ = מיכה 
סל״א = מלכים א׳ 

מל״ב = מלכים ב׳ 

מלח׳ = מלחמות 
מ״מ = מילימטר 

ממ״ע, מ״ע, מע^ק * מטר מעוקב 
מגזד = מנחות 
סס׳ או מס. = מספר 
מס׳ = מסכת 
מס״ב = מסילת״בתל 
מסה״ב = מסילת־הברזל 
מ״ץ או מו״ץ = מורה צדק 
מ״ר י- מטר מרובע 
משג' = משניות 
גדר׳ = נדרים 
נר ־־ נולד 
נחמ׳ = בהמיה 
ס״מ =־ סנטימטר 

ס׳ = ספר 

* 

סט. =־ סבם 
סי׳ = סיסן 
ם״מ ־־ סנטימטר 
סמ״ג = ספר מצתח גדול 
סמ״ק ־־ סנטימטר מעוקב 
סמ״ר = סנטימטר מרובע 
סגה׳ = סנהדרין 
ספד׳ =־ ספרדית 
ם״ת = ספר תורה 
ע׳ וגם עי׳ = עיין 
ע״א, ע״ב ־ עמוד א׳, עמוד ב׳ 

ז) עבה״י = עבר הירח 
ע״ד ־= על דבר 
עוב׳ = עובדיה 
ע״ז = עבודה זרה 
ע״י = על יד. על ידי 
עי״ז = על ידי זה 
עיד׳ = עירובץ 
ע^ב = על כן 

עכר״ם =־ עובדי כוכבים ומזלות 
עכ״ס = על כל פנים 
עם' = עמוה עמודים 
ע״נ = על גהר 

ע״ע " עייו עיה עיין ערכים 
ע״ש או עפ״י = על פי 
עפ״ד = על פי רוב 



ראשי־תיבוח וקיצורים נהמשיד] 


ערב׳ = ערבית 
ע״ש = על שם 
סדר״א = סרקי דרבי אליעזר 
סי׳ = סימש 
סס׳ = ססחים 

ססיקתא דר״כ ססיקתא דרב 
ססי״ר - ססיקתא רבתי 
םםד״מ = סראבקסורט דמיץ 
צ״ל = צריך להיות 
צרם׳ ־= צרסתית 
ק״ג = קילוגראם 
קדם׳ = קדמוניות 
קה״ר = קוהלת רבה 
קיד׳ = קידושק 
ק״ם = קילומטר 
קמ״ר = קילומטר מרובע 
ר׳ = דאה; רבי, רב, ראש 
דאב״ד = ר׳ אברהם בן דוד 
ראב״ד =־־ ר׳ אברהם בן דאוד 
ראב״ח =־ ר׳ אברהם בר חייא 
ראב״ע *־ ר׳ אברהם אבן עזרא 


רא״מ - ר׳ אליהו מזרחי.'ר׳ אליעזר 

מגרמחא, ד׳ אליעזר ממיץ 
רא״ש = רבנו אשר בן יחיאל 
רדב״ז ■־ ר׳ דוד בן זמרא 
רד״ק ר׳ דוד קמחי 
כהנא ר״ה או רח״ש - ראש״השגה 

ר״י =־ ר׳ יהודה, ראש ישיבה 
ריב״ז = ר׳ יוחנן בן זכאי 
ריב״ש = ר׳ ישראל בעי* שם 
רי״ף = ר׳ יצהק אלססי 
רלב״ג = ר׳ לוי בן גרשום 
רמ״א ר׳ משה איסרלש 
רמב״ם רבנו משה בן מימון 
רמב״ן = ר׳ משה בן נחמן 
רמב״ע = ר׳ משה אבן עזרא 
רמח״ל = ר' משה חיים לוצאטו 
רנ״ק = ר׳ גחמן קרוכמאל 
רס״ג = ר׳ סעדיה גאון 
רשב״א ־ ר׳ שלמה בן אדרת 
רשב״ג = ד׳ שלמה אבן גבירול 
רשב״ם = ר׳ שמואל בן מאיר 
רשב״ץ = ר׳ שמעון בן צמח (דיראו) 


רש״י - רבנו שלמה יצחקי 
ר״ת ־־ ראשי תיבות 
ש׳ = שנה, שנח 
שד״ל - שמואל דוד לוצאטו 
שה״ש = שיר השידים 
שהש״ר = שיר השירים רבה 
שר או שוס׳ = שוסטים 
שו״מ = שסייאר, ורמייזא, מגנצא 
שו״ע גם ש״ע = שולחן ערוך 
שו״ת - שאלות יתשובות 
שי״ר =־ שלמה יהודה רסאסורט 
שמ׳ = שמות 

שמ״א או ש ״א = שמואל א׳ 
שמ״ב או ש״ב = שמואל ב׳ 
שמו״ר = שמדת רבה 
ש״ס = שישה סדרים 
תהל׳ = תהלים 
ת״ח = תלמיד חכם 
תג״ד ־= תורה, נביאים, נ חרבים 
תעג׳ =־ תענית 

תשב״ץ = תשובת ר׳ שמעון ^כן צמח 

(דודא! 



י. קוני 1 שי: נועזאת מעז 
המוזיאון ע״ש ולטגי, בלדילורק 


האנציקלופדיה העברית 







חטרכז חםסחרי במימאנו 


^ןךצזח'ה?רית^לאםו'ר(ה ( 0£ 513168 ־ 711 מצטרפים ל 1,508,650 קמ״ר, והאויכלוםיה הכללית בשטחים 

1€3 ז־ 11 ^), רפובליקה פדראטיווית באמריקה הצפו* אלה מגעת ל 3 מיליון נפש. נמצא, שהקפו הכללי של כל 
נית. שטחה, בלא חמש הימות הגדולות שבצפונד״ 7,815,000 השטח של אה״ב, ביחד עם שטחי־המאנדאט שברשותן, מגיע 
קמ״ר. בשטח זה כלולים המחוז הפדראלי של קולומביד" שבו ל 9,323,650 קמ״ר, והאוכלוסיה הכללית בשטח זה מגעת ל 163 
נמצאת עיר הבירה ואשינגטון, ו 48 מדינות בעלות שלטון מיליון נפש בקירוב. 

עצמי רחב. מספר התושבים: 160 מיליון (אוגוסט 1953 ). הגבולות. אה״ב גובלות במזרח באוקיינוס האטלאנטי 
בתתום־ריבונותן של אה״ב נמצאים גם: 1 ) אלסקה (ע״ע) — ובמערב באוקיינוס השקט ז בדרום הן גובלות במכסיקו ובחוף 
טריטוריה בעלת אוטונומיה מוגבלת בקצה הצפוני־מערבי הצפוני של מפרץ־מכסיקו, יותר מרבע מן הגבול היבשתי 
של אמריקה הצפונית ונפרדת מאה״ב על־ידי שטת קאנאדי בדרום נקבע ע״י ריו גראנדה דל נורטה (מן החוף של מפרץ* 
רחב י 2 ) האיזור של תעלתיפנמה (ע״ע), שנמצא בידי אה״ב מכסיקו עד העיר אל פאסו) ושאריתו נקבעה ע״י קווי־הספם 

בחכירה עולמית והשלטון בו הוא צבאי ז 3 ) בים הקאריבי: ישרים. בצפון גובלות אה״ב עם קאנאדה ? גבול זה עובר 

האי פוארטו ריקו (ע״ע), טריטוריה בעלת זכויות אוטונו* לאורד של 2,000 ק״מ על־ פני קרהרוחב הצפוני * 49 ממיצר 
מלת רחבות, ואיי ורג׳ין (ע״ע אנטילים < הודו המערבית, ג׳ורנ׳ה באוקיינוס השקט עד ״ימת־חיערות״ ( 1116 0£ 
איי*) הפעוטים, שהם בעלי סטאטוס קולוניאלי; 5 ) באוקיי* 18 > 00 ^ו); משם נמשך הגבול עד האוקיינוס האטלאנטי — 
נוס השקט: איי הוי(ע״ע), שהם בעלי סטאטוס של טריטוריה ברובו לאורך התופים של נהרות ובתוך 4 מן הימות הגדולות 
אוטונומית, ובסטאטום קולוניאלי — חלק קטן מאיי״סאמואה, (מחמש הימות הגדולות רק ימת־מישיגאן היא כולה בתחום 
האי גואם, וכמה איים פעוטים בעלי חשיבות אסטראסגית. אה״ב). הנקודות הקיצוניות של אה״ב הן: בדרום כף סיבל 
בשלטון של נאמנות מטעם האו״מ נמצאים בידי אה״ב איי ( 831116 ) בפלורידה ברוחב של ׳ד״ 25 , בצפוו קדהרוחב ״ 49 , 

ריו*קל והאיים הפעוטים הסמוכים להם, שהיו עד 1950 במזרח כף וסט קוודי( 1 ) 63 ^ ץ 1 ) 1 > 0 ט^ 1 * 6 ^) שבמדינת מין, 

טריטוריות יאפאניות, והקבוצות של איי הקארוליניז^ איי* סמוך לקרהאורך המערבי ״ 67 , במערב כף אלוה ( 3 ע 13 \,), 
מארשאל והמאריאנים, שהיו קודם לכן שטתי״מאנדאט יאפא* בקרבת הגבול הצפוני, באורך המערבי ׳ 44 ״ 4 * 12 . המרחק 
ניים. שטחי־הריבונות של אה״ב שמתח לשטח הרצוף שלהן המאכסיפאלי באה״ב בין האוקיינוסים הוא 4,517 ק״ט. 
















27 


ארצות־הכרית של אמריקה 


28 



איזור חקלאי בםרמוו־ניו־יירה(כסרבת חגבי? ׳*? מ>וסזןןו׳יםםם) 

♦ * 


החופים של אה״ב אינם מסועפים. לכל 00 י/ 1 קס״ר 
יש רק 3 ק״מ של קו*חוף (לעומת 8 ק״מ באירופה). רק 
במחצה הצפונית של החוף האטלאנטי חודרים לפנים היבשה 
מפרצים עמוקים, שמשמשים מחסה טבעי לעשרות ערי־נמל׳ 
שנבנו על חופיהם (בכללם הכרכים בויסטון, ניד־יורק, ^לא־ 
דלפיד" באלטימור)♦ המחצה הדרומית של החוף האטלאנטי 
וכן חופו של מפרץ־מכסיקו אינם נוחים לנמלים, ואף קיומו 
של נמל נידאורלינז על שפדהמיסיסיפי — מקום־הצטברות 
של סחף־הנהר'—יכרוך במאמצים ובהוצאות יתרות. החוף 
המערבי בכללו אף הוא אינו יפה ל&פנות, אע״פ שנמצאים בו 
מקומות־מעגן טבעיים אחדים, שבקרבתם נבנו ערי־נמל חשו¬ 
בות : מפרץ סאן פראנציסקו(שעל חופיו יושב הכרך הנקרא 
בשם זה), מפרץ־פיוג׳ט ( 1 ) 80110 שעליו יושבת 

סיאטל, והמפרז הקטן של סאן פידרו, שעל חוסיו יושבת 
לוס אנג^ס. המפרצים שבצפון-המזרח שימשו אחד מן הגו¬ 
רמים הראשונים בזמן ובמעלה להתפתחותו של ישוב צפוף 
ועשיר באיזור זה של אדדב. 

המבנה. יותר מ 60% משטחן של אה״ב הן שפלות או 
טבלות־רמה, שגבהן אינו מגיע ל 500 פד מעל פני־הים. הגדולה 
שבשפלות של אה״ב היא השפלה הפנימית, המשתרעת בין 
הרי הקורדילירים (ע״ע) במערב והרי האפליצ׳ים (ע״ע) 
במזרח. רובה הגדול של שפלה זו נמצא בגליל-המים של 
נהר-מיסיסיפי, היורד מצפון לדרום אל מסרץ־מפסיקו. פרשת- 
המים שבין שפלת-המיסיסיפי ובין הימות הגדולות וימות 
קאנאדה עוברת על פני גב נמוך, שאפשר היה להעביר דרכו 
תעלות (לצרכי-קפנות), שמסברות את רשת־המיסיסיפי עם 
הרשת של נהר סט. לורנס. ביסודו של דבר, כל השטח שבין 
יס-הקרח ומפרץ-מכסיקיו הוא שפלה נרחבת אחת. רחבה 
הגדול ביותר של השפלה הפנימית הואכ 1,900 ק״מ(במעלת־ 
הרוחב • 40 ) 1 ארפה (מדרום לצפון) כ 2,100 ק״ם. נהר-מיסי- 
סיסי הוא עורקה הראשי של שפלה זו, אע״ם שאינו עובר 


באמצעה (מרוצו קרוב הרבה יותר לאפאליצ׳יס מלקור^ 
ליירים); מדרום להרי-האפאליצ׳ים, הנפסקים כ 120 ק״מ 
מצפון למפרץ־מפסיקו, מתחברת השפלה הפנימית עם שפלת 
החוף האטלאנטי ההולכת ומתרחבת מצפון לדרום. במעלת־ 
הרוחב • 35 אין רחבה מגיע, ביחד עם טבלת־ההדום (- 1 ) 16 ? 
131030 ? )מס!״) שלרגלי האפאליצ׳ים, אלא ל 350 ק״מ בערך, 
ואילו בצפון, בניו־אינגלנד, מגיעות שפלת־החוף וגבעות־ 
ההרים עד הים. המפרצים הצרים והעמוקים החודרים לפנים 
היבשה בצפונו של החוף האטלאנטי הם עמקי־נהרות שהוצפו! 
בדרומו של חוף זה, וכן גם בחוף הצפוני של מפרז־מכםיקו- 
הרחיב סחף-הנהרות את שטח■ היבשה, ואיזור רחב של שפלת־ 
החוף בתחום זה הוא יבשה חדשה, שבקירבת־הים יש בה 
בצות וימות מתוקות או מלוחות במקצת (בהשפעת מי-הים 
המגיעים אליהן לפרקים בעונות־סערה מן המזרח). הלאגונות 
מתרבות כלפי דרום, וכ 73% משטחה של פלורידה, הדרומית 
שבמדינות אה״ב, הן ימות. ניו־יורק היא הגבול הצפוני של 
שפלת־הסחף הרצופה! מצפון לניו־יורק יש למצוא בשפלה 
סחף־קרחונים מתקופת-הקרח האחרונה. בשפלה הפנימית 
עובר הגבול הדרומי של םחף*הקרחונים כ 200 ק״מ מדרום 
לנהר־מיזורי, נמשך עד קרוב לשפכו של נהר־אוהאיו, ומשם 
הוא פונה צפונה-מזרחה לסביבות ניריורק. מדרום לשפך 
האוהאיו הולכת ומתרחבת שפלת־הסחף של נהר-מיסיםי 0 י. 
גם פלגיו הגדולים של המיסיסיפי, הבאים בעיקר ממערב, וכן 
נהרות שנופלים לים, יצרו שפלות-סחף וכבשו קרקע ממפרץ־ 
מפסיקו. השטפונות של המיסיסיפי וכמה מפלגיו הם תוצאה 
ממה שאפיקיהם נמוכים רק במקצת משפלת-הסחף, שבה הם 
עוברים. לאורך החוף של האוקיינוס השקט מצרות שפלות 
קטנות ובלתי-רצופות, אבל שתים מהן מתחברות עם שפ¬ 
לות ארוכות שמעבר לשלשלת של הרי-החוף: האחת היא 
בקעת קאליפורניה, שארפה מגיע ליותר מ 600 ק״מ ורחבה 
ל 80 — 100 ק״מ ושנהרותיה נופלים למפרץ סאן פראנציסקו! 
השניה היא בקעת אורגון, שנהר קולומביה, הנופל לאוקיינוס. 
משמש מוצא למימיה. שתי הבקעוח הללו חן חלק משקע 
ארוך, שנמשך מן הקצה הדרומי של מפרץ קאליפורניה 
(ברוחב של • 23 ) עד הקצה הצפתי של אי ואנקובר (ברוחב 
של • 52 ). מקורות־הכלכלה החשובים ביותר של״אה"^ וכן 
עיקר הישוב שלהן, מרופזים בשפלות שממזרח למיסיסיפי, 
ושפלת החוף האטלאנטי בכללן, וכן בשפלות הפאציפיות 
ובבקעות המחוברות אליהן. 

האפליצ׳ים (ע״ע) מתרוממים עד לגובה של 2050 מ׳. 
בכללם הם הרים בעלי גובה בינוני או קטן. רחבם בין 200 
ל 300 ק״מ, אבל מועטים בהם המעברות הנוחים לתחבורה. 
הקורדיליירים הם הרי-קמטים צעירים, קישיאיהם מגיעים 
לגובה של יותר מ 4,000 מ׳ ורחבם מגיע עד 1,700 ק״מ. 
מערכת-הקמטים חרצופה במזרח נקראת בשם הרי-הסלעים 
(* 3111 ז 11 ט 10 ג 800117 ). ממערב לה מק 1 תרעות רמות נר¬ 
חבות, מופרדות זו מזו על-ידי טורי-הרים, שהגדולות שבהן 
הן האגן הגדול ( 835111 זססזס) וטבלת-קולודאדו — טבלה, 
שהיא שסועה וחרושה ע״י גיאיות צרים, תלולים ועמוקים— 
קניונים ( 70115 ממ>), שבתוכם זורמים נהרות ממערב לר¬ 
מות נמשכים שוב טורי־הרים מצפון לדרום, שאף להם 
גובה אלפיני(בדרום סץרה נוואדה, ובצפון הרי-קאטקיד — 
01101310$ ^ 161 > 035€3 ), וממערב להם משתרעים השקע והבק¬ 
עות, העטורים ממערב על־ידי רכם־החוף ( 30£€ ) 0035131 1 ) 


29 


אמות־חכרית שי אמריקה 


30 



הקניון מל ק 191 ראד 1 במנלח הייבאב, זור'ז 1 נח 


הצר, שהוא מל גובה בינוני(העיא הוא הר לין: 23 ^ 2 ם׳). 

הידרוגראפיר-אהד ממקורות עצמתן של אה״ב היא 
הרשת של נהרותיה, שהם עצופיס בארבם, בכמות-מימיהם 
ובהקף גליל־מיסיהם, והמערכת של יפותיה הכבירות והמרו¬ 
בות, המיסיסיפי-מיזורי, שארכו 6.730 ק״מ ושכל רשת־פלגיו 
היא בתחום אה״ב, הוא הארור שבנהרות־העולם. ימת סאפי- 
ריור (*העליונה״), ששטחה 83,300 קפ״ר ורובה בתחום 
אה״ב, היא — אחר הים הכספי — הגרולה שפימות-העולם, 
גלילות-המים של אה״ב מתחלקים באופן זה: כ 72% משמחם 
נכללים בגליל האוקיינוס האטלאנטי, כ 19% הם בגליל האו¬ 
קיינוס השקט, וכ 8% — 10 חסרים מוצא אל הים. בתוך גליל 
האוקיינוס האטלאנטי, כ 57% ממימי אה״ב ( 42% — מימי 
רשת-המיטיסיפי, וכ 15% — מימיהם של נהרות שממזרח 
וממערב לו) יורדים ררומה למפרץ־מכסיקו, וכ 15% יוררים 
אל האוקיינוס עצמו. רק נהר אחד, הנהר האז־ום (ז 5 ןו 1111 ) 115 ) 
הצפוני, שגליל־מימיו בתחומן של אה״ב הוא קטן, סונה 
צפונה לימת-ויניפג, ומפנה למםרץ-האדסון. םרשת-ד.פים בין 
שני האוקיינוסים עוברת בהרי-הסלעים ו מפני(בהם המרובה 
של הרים אלה אי-אםשר לקשר ע״י תעלות את הרשת האט- 
לאנטית אל הפאציפית. מן הנהרות היורדים לאוקיינוס האט¬ 
לאנטי רק אחד הוא בעל גליל-מים רחב, המשתרע גם ממערב 
לאפאליצ׳ים; נהר סס. לורנס, ששפכו הוא בקאנארה ן שאר 
הנהרות הם קצרים, גלילות-המים שלהם הם קטנמדביחס 
ופרשת-מימיהם היא באפאליצ׳ים. פרשח-המים בין נהר 
סט. לורנס, המוציא את מימיהן של הימות הגדולות לאוקיי¬ 
נוס, ובין המיסיסיפי עוברת בשפלד* באופן שנוח היה לחבר 
בתעלות את גלילות-המים של הנהרות הללו. גם נהר הארסון, 
העובר בפרצה טקטונית באפאליצ׳ים תשפך לאוקיינוס בתהום 


העיר ניו-יורק, חובר עם הימות הגדולות ועם רשת המיסי¬ 
סיפי ע״י תעלה. תעלה זו נמשכת מיסת-אירי לנהר-מוהוק, 
העובר בפרצה אחרת באפאליצ׳ים ונשפו להאדסון. המפור¬ 
סמים ש^ן הנהרות והנחלים הפרובים, היורדים מן האפאלי* 
צ׳ים לאוקיינוס האטלאנטי, הם הקונטיקוט והדלאור, שעליהם 
נקראות שתי מדינות באה״ב, הסאסקוהנד" העובר במדינת 
פנסילויניד" הפוטומאק, העובר בוואשינגטון, נהר ג׳ימז, 
שעליו יושבת העיר ריצ״מונד, נהר רואנוק, העובר במדינות 
דרג׳יניה וקארוליינה הצפונית, נהר מטי, החוצה את קארו* 
ליינה הדרומית, ונהר סאוואנד* המשמש גבול בין קארוליינה 
הדרומית ובין ג׳ורג׳ד* ארכו של כל אחד מן הנהרות הללו 
אינו פגיע אלא לכמה מאות ק״מ בלבד. רשת-פלגיו של נהר 
מיסיסיפי (ע״ע) כוללת 45 נהרות ראדים לספנות בקודם 
שוני-אודך (פ 80 ק״מ עד 3,700 ק״מ) ובאורך כללי של 
26500 ק״מ. ברשת-המיסיסיפי אפשר להגיע מן היפות הגדו¬ 
לות עד מפרז-מכסיקו — כלומר, אפשר לעבור בה לכל ארכן 
של אה״ב ולכל רוחב השפלה והרסה, מרגלי הקורדיליירים 
במונסאנה ער רגלי האפאליצ׳ים במדינת ניו־יורק. המיסי¬ 
סיפי עצמו עובר כמעט לכל ארכן של אה״ב, שהרי מוצאו 
סמוך לקאנאדה ( 150 ק״מ מן הגבול) ושפכו במפרץ-מכסיקו, 
והוא עודק-התחבורה החשוב ביותר של אה״נג יובלו הגדול, 
המיזורי(ע״ע), מתחרה בממדיו ובחשיבותו במיסיסיפי עצמו. 
בכמות-המים שלו שקול האוהיו(ע״ע) עם יובלו הטנסי(ע״ע) 
כנגד המיסיסיפי בחלקו העליון והמיזורי ביחד. האוהאיו הוא 
הפלג הגדול היחיד, שהנהר המאוחד מקבל סן המזרח 1 מן 
המערב באים כתריסר פלגים ארוכים, הנופלים לפיזודי ולנהר 
המאוחד, אבל מימיהם אינם מרובים מפני מיעוט המשקעים 
בגלילותיהם. הארוך והעשיר במים בין פלגי-המיסיסיפי הוא 







';נ 


456 ״^^'? 

?׳״ 55 '׳ 




־•״■>/• • < ^•• •. . ■ 


.:€1*6 


.. .״■!וי?■?׳■ 4 ־': 

1 וו 1 ו^ון 

3 < • י' לז-' ^ • 41 ^}^ ;* 








•• • 




אר*ות*הכרית של אםריקדו 


ססעי״ועויזים זול גדוח ווםי©ים**י !ל״יזי סי^סיז 

























.,עיא״הרורים״ (: 641 ׳! *ש^ע?) וחכניסח ל^נדהא^יס" ( 5 ^א> 0 ע 5 -יד ה 1 ? 1 רוודו ספרינגס 












39 


אמות־חברית של אמריקה 


40 


ממוצעים של סמפראטור^ת ומשקעים בארצות־הברית 



נמ׳פל) 

משקעים 


סמפרמורה ממוצעת 

הגובה 
מעל פני- 




בחודש היבש בירתר 

| בחודש הגשום ביותר 

שנתיים 

בחודש 

שבתית 

חוחב 

^וווגי)נפי 

המקדם 

הוויזור 

הכמות 

החודש 

הבמות 

החודש 

החם ביותר | הקר ביותר 

הים(מ׳) 



70 

וx 

100 

111 

1,010 

3 י 6 — 

15.7 

63 

30 

" 50 ״ 44 

איסט נוורט 

1 

החוף 

70 

וx 

110 

7111 

1,020 



11.4 

10 

39^23 

אטלאגטיק סיסי 

60 

X1| 

2110 

X 

1,520 

19.8 

27.8 

24.0 

10 

׳ 45 יי 25 


האטלאנטי 

< 

60 

,11,1 

90 

ו 7 

840 

- 4.6 

22.6 

מו 


" 0 י * 42 

שיקאגו 

הגונים 

1 

60 

ו 

110 

71 ,7 

1,000 

- 0.1 

20.3 



׳ 35 ^* 38 

סט. לדאיס 

90 

x 

170 

7;1 

1,460 

12 6 

28.0 



׳ 0 ״ 30 

ניראורלינז 

המזרחי 

10 

1 ; וו 

90 

ו 7 

410 

- 13-4 

21 

4.7 

612 

׳ 45 ״ 46 

ביסמארק 

י 

הפגים 

10 

1 

60 

71 

470 

- 4.9 

23.4 

0.4 

850 

" 10 ״ 41 

טיךת 6 לאם 


60 

וו 

110 

7 

940 

7.3 

28.0 

18.6 

133 

׳ 45 ״ 82 

בלם 

המערבי 

10 

ן 

60 

7 

360 

— 0.9 

22.2 

10.1 

1,580 

׳ 40 ״ 39 

דבור 

?ר ני 

ו 

ו 

20 

\/\[ 

60 

7,17 ,111 

410 

— 1.6 

24.6 

10.9 

1,300 

׳ 50 ״ 40 

ם^נז ליק 0 י?ד 

ההר 

0 


20 

וו 7111,7 

190 

10.5 

32.1 

20.8 

330 

׳ 28 ״ 33 

פיניבם 


20 

11 ע 

140 

וו x 

850 

4.8 

17.7 

103 

50 

׳ 35 ״ 47 

9 יאטל 

! החוף 

0 


120 

1 

560 

9.9 

163 

13.4 

60 

׳ 40 ״ 87 

סאן שראבציסקו 

0 

חו^ץ 

80 

ו 

380 

12.8 

21.8 

17,1 

110 

' 0 ״ 34 

לום אבג׳לם 

־ : ן" 

הפאציסי 


גורמת לאחידות אקלימית מרובה ולמעברים מודרגים מאיזדר 
לאיזור. אששר להבחין באה״ב ארבעה איזורי־אקלים עיק¬ 
ריים: המזרח׳ המישורים הגדולים. האגן הגדול, החוף 
הפאציפי. 

במזרח יורדים המשקעים במשך כל חדשי־השנה עם 
ריכוז מסויים בחדשי־הקיץ, וכמותם השנתית היא בין 75 
ם״מ ו 1.5 מ/ הטמפראטררו׳ת החרפיות עולות במידה מרובה 
מצפון לדרום, ועד רוחב של ״ 38 הטמפראטורות הממוצעות 
של החורש הקר ביותר הן למטה מנקודת״הקיפאון. האחידות 
בטמפראטורות מרובה יותר בקיץ• אפיינים לאיזור זה הם 
השינויים הקיצונים התכופים (לפעמים מיום ליום) בתגאי־ 
האקלים ותנועות־אדר קטלניות, כגון ההוריקאנים ממוצא 
טרופי — מערבלות מביאות חורבן לאיזורים החופיים 
והטורנאדות, המשתוללות במישורים הרחבים והורסות את 
כל הנמצא בדרכן. 

איזור המישורים הגדולים מצטיין בקיצוניות של 
אקלימו. ההבדלים בין ממוצעי הטמפראטורה של החודש החם 
ביותר והקר ביותר מגיעים ל ״ 35 בצפון ול ״ 20 בדרום. 
המשקעים מתמעטים והולכים מ 75 ם״מ במזרח עד 30 ם״מ 
במערב, והחדשים הגשומים ביותר הם מאי ויוני. טורנאדות 
מצויות גם באיזור זד,. 

איזור האגן הגדול מצטיין גם הוא בד,בדלי־טמפראטורה 
גדולים בין הקיץ וד״חורף, אבל במידה מועטת יותר מבאיזור 
המישורים. נוסף על כך קיימים הבדלים מקומיים מרובים. 
המשקעים מועטים ומתקרבים לתנאים מדבריים בעיקר 
במערב, לרגלי הרי סיירה נוואדד. וד,רי*קאסקיד. מאכסימום־ 
המשקעים יורד במזרח בקיץ ובמערב בחורף. 

איזור החוף הפא ציפי מצטיין באקלים ממתג, עם טמ* 
פראטורות נמוכות בקיץ, גבוהות־ביחם בחורף ואחידות לאורך 
התוף. המשקעים יורדים ברובם בחורף, וד.קיץ הוא שחון. 
כמות*ד,משקעים עולה מ 30 ס״מ בדרום עד ל 3 פ׳ בצפון, 
שד״וא האיזור הגשים ביותר של אה״ב. הלחות מרובה 


ור,ערפליות שכיחה לאורך החוף. אולם האוקיינוס אינו מש¬ 
פיע על אקליס-היבשה אלא באיזור צר בלבד, ומ?בר לו 
האקלים כבר הוא דומה לזה של איזור אגן הגדול. וע״ע 
אמריקה הצפונית, אקלים. 

נ. ר. 

הצ 1 מח. מבחינה פיטוגאוגראפית שייכות אה״ב לשלושה 
איזורי־צמחיר, של הממלכה ההולארקטית, ובחלק מהן מצויים 
גם יסודות של הממלכה הנאוטרופית. בהתאם לכך מצטיינות 
אד״״ב בצמחיד, עשירד, מאוד (כ 15 אלף מינים של צמחים 
עילאיים), שחלק עיקרי ממנד, הוא אנדמי לד,ן, חלק משותף 
להן ולארצות־אירופה, וחלק — להן, לאסיד, ולאמריקה הטרו¬ 
פית. עשיר, של צמחיד. זו בולם ביחוד בשפע המינים והסוגים 
של עצי-היער, מהם עצי מחט ומהם עצים רחבי-עלים, משי¬ 
רים ובלתי-משירים. 

למרות עשרה, ובניגוד לצמחיה של אסיד, המרכזית 
והדרומית ושל אמריקה הדרומית, לא שימשה צמחיה זו 
מקור-אספקה ניכר לצמחית-ד,תרבות של העולם. כל מה 
שנתנה לצמחית-התרבות מצטמצם בצמחי נוי ויעור מועטים. 
לעומת זה משמשת צמחית אה״ב — או לכל הפחות, חלק 
ממנה: צמחית־העץ — גורם חשוב ביותר במשק הטכני 
העולמי. רובו הגדול של שטח אה״ב היה מכוסר, יערות 
הדורים, שאין למצוא דוגמתם לעצמה אלא באיזורים הטרו¬ 
פיים של כדור־הארץ! ואע״פ שחלקים גדולים מהם נשמדו 
או נידלדלו מחמת ניצול בלתי־שקול, עדיין היער הוא טיפוס- 
הצומח העיקרי של אה״ב. 

מבחינת הנוף הצמחי יש לחלק את אה״ב לאיזורים הללו: 

1 , אי ז ור היערות, המשתרע על פני כל שטחן של אד׳״ב, 
פרט לחלקן המרכזי והדרום־מערבי. בצפון-מזרחן של אה״ב 
ובחלק הצפוני של הרי-הסלעים עד לחופו של האוקיינוס 
השקט היער הוא המשכה של רצועת־היער הקאנאדית. הוא 
משתייך לטיפוס של יערות-ד,מחט הצפוניים, אלא שיש 
3 י איים של יעד פשיר־עלים. 


































































41 


ארצדת־הברית של אמריקה 


42 



1 . יער סחטני: 8 . יער סעורב ממויג: 3 . פרריה; 4 . צוסח ים־תיכוני: 5 . יער־אורז דרימי: 
6 . םאננר 1 בה; 7 . ערבה; 8 , מיח זועני: 9 . צוטח טרכרי; 10 . טרבר מסם. 


במזרח, מן החוף האטלאנטי 
עד תחום הפרריה׳ ואף בשק¬ 
עים ובערמים של איזור הפר־ 
ריח, מתפשט יער משיר־ 
עלים. רק באיזור השפלה 
האטלאבטית ובשפלת מפרץ־ 
מפסיקו מוחלף היער משיר־ 
העלים ביערות מחטנים, שמת* 
קיימים באן בעיקר בשל תנאי' 
הקרקע המיוחדים(אדמות חול 
וביצה). במערבן של אה״ב 
מצויים טיפוםי*יער אחדים, אך 
בעיקרם הם יערות מהטנים 
ויערות רחבי־עלים בלתי־משי' 
רים. 

על חשיבותו של היער 
הטבעי באה״ב מעידה העובדד" 
ששווים השנתי של מוצרי־העץ 
הגיע כאן בשנים האחרונות 
ל 15 — 20 מיליארד דולאר. 

2 . איזור הפרריה,המקיף מרחב עצום במרכזן של אה״ב. 

3 איזור הערבות והמדבריות — בחלקן המערבי־ 
דרומי של אה״ב. 

4 . בחלקים הדרומיים־מזרחיים של אה״ב (סלורידד" חוף* 
המפרץ) ניכרת השפעה תת־טרופית על הצמחיד״ — וע״ע 
אמריקה הצפונית, הצמחיה. 

ס. ?. 

החי. מתחילת ההתיישבות של בני־אירופח בארץ חלו 
שינויים מרחיקי־לכת בעולם־החי הקדום של אה״ב (ע״ע 
אמריקה הצפונית, 238 — 244 ), ביהוד באיזור שממזרח 
להרי־הסלעים. שינויים אלה באו בתוצאד, מסבלה בידייאדם, 
מבירוא יערות, מפיתוח חקלאי, וביוצא בזר" במה טיפוסים 
מובהקים של עולם־החי האמריקני עברו ובטלו מן העולם, 
כגון היונה הנודדת *ס 151 ק 0 ד>£), החופי הקא' 

רוליני ( 515 ק 0 ז 001111 ) ותרנגולת־הפרריה (*!וגוסטתגקבתץיד 
וכן גם אחד מן הפרפרים הנאים והשכיחים ביותר 
בפלורידה הדרומית ( 1 ץ 3 ז 8 81313 5 ט 36 מזנ £1 ) ושני פרפרים 
אחרים בקאליפורניה! מן הציפרים האורחרת־חורפות נעלמו 
חיוכגי הגדול ( 11$ ז 1 ז€קמז 1 1311111$ ?) והברווז הלאבראדורי 

( 111$ ע 10 ) 3 ע< 131 1111$ סמץ 1 {י 01 )ק 03111 ). 

מספר יחידות־החי של טיפוסים אחרים נצטמצם מאוד 
מחמת ציד־השמדה, שנערך עליהם משום בשרם, עורם או 
נוצותיהם, או משום שהיו מזיקים, או סתם לשם שעשועים, 
או מחמת אי־יבלתם להסתגל לתילוםי־המםיבוו 4 כאלה הם 

הביזון ( 1$011 ג 1 81 $ 011 ), האלקם האמריקני ( €8$ ^.), האיל 

* ^ ^ ^ * ¥ 

הקאנאדי ( $15 ת^ 1 ^ 13 ^^^ 115 ז\ 061 ), האנטילופה האמריקנית 
( 3 -וק 03 ס 11 זמ^), פבשיהבר ( 071$ ), עז־הסלעים (- 1 מ 63 ז 0 
0$ ת), הדוב האפור ( 111$ ן 1-11 ז 110 01-511$ ), הפומה ( £611$ 

00101 מ 60 ),הנמרן הקאנאדי( 1611$1$ ) 3 מ 63 \מן, 1 ), זאב~הצפון 
( 11$ ק 111 031115 ), הסמוריים 1115611$ 61110 , נ 3111 תמ 6 ק 1431165 
3 מ 63 ת 16 ת 3 43116$ ^ 1 , הגזעים המזרחיים של הסנאי הגדול 
(ז 01£6 561117115 ),הרבה בעלייפרוות, ביחוד הבונה הקאנאדי 
( $1$ ם 16 > 6308 07 ) 035 ),ומחיות*יהים ־ פרת־הים( 6116611115 ת' 1 ). 


מן הציפרים נתמעט מספרם של הקונדור הקאליפורני 

( 11$ ת 13 ח £07 ו 631 $נ 111 קז(ז 08 ג 11 ז 56 ?), הגדול שבעופות המעוי 

פפים, הכרוכיה האמריקנית ( 3 מ 163 ז 16 מ 3 0711$ ), הנ^ר 

$ו 31 ק 61 מ 1 שק 81111$ ק 6 קמ 031 , הברבור המחצצר (- 811661 0107 

03107 ), הפלאממגו ( 711867 11$ ז 16 ק 160 ת 6 ס 8 ?), שלפנים היה 

מתארח בפלורידה, הברוכיה המכסיקנית ( 0711$ 506x163113 ), 

תרנגול־הודו( 0 ׳ 31 ק 3110 § 71$ ;§ 846163 ), אבי*הפף 3 ( 3 ( 3 3 ( 3 (.ו/., 

♦ 

החרטומן 8076311$ 8111106711115 , האנפות מסוג'§ 6 1133 > 14670 
73 ) 76 והאנפה הלבנה ( 03 ו 11$51 > 11 )ח 63 3 ) 761 §£), המגלן הנוצץ 

( 1150038$ ) 311 15 ^ 3 § 16 ?), עיטיהסלעים ( 0$ ^ $3 ץ 687 11113 ן>^.) 
והעורב השחור ( 115 ^073x זו 7 ס 0 ). 

מתוך הזוחלים שרדו רק מעטים מן האליגאסור, מן 
התנין ומצבי־הים. בין ה ד ג י ם נעשו החידקן ( 60567 (ן 61 \ 1 ) 
והסלמון האטלאנטי יקרי־מציאות, ובתוצאה מזיהום הנהרות 
נתמעטו הדגים העולים בהם להטיל ביצים. אף הגדול והיסה 
שבפרפרים — 711303 0015 ץ§ 7 \ 7 — אינו מצוי עוד אלא 
במקומות מועטים. מבעלי־החיים הנזכרים — קצתם עדיין 
שכיחה במערב, או מעבר לגבולות אה״ב, ביהוד בקאנאדה. 

תהליכי הצימצום והפלייה של יסודות עולם־החי המקורי 
מחמת התפשטותם המהירה של בני־אירופה באיזורים פרימי־ 
טיוויים — תהליכים, שבדומה להם נתרחשו גם במקומות 
אחרים — היו מהירים באה״ב ביותר 1 מבחינה זו מעניינת 
ומאלפת ביותר פרשת השמדתו ושרידתו של הביזון (ע״ע). 

ההשמדה של מיגים מרובים של בעלי־חיים במאה ה 19 
עוררה את דעת־הקהל באה״ב על הצורך בהגנה על העולם 
של חיות־הבר. כתוצאה מכך נחקקו חוקים מרובים — מדיני 
תיים ופדראליים — להגנת החי והעוף ע״י צימצום עונות־ 
הציד וקביעת סדרי רישוי לציידים, ע״י הקמת פארקים לאו¬ 
מיים, שמשמשים מקומות־מקלט לחי־הבר, וכן ע״י קביעת 
שטחים מוגבלים אחרים, שבהם הציד אסור, הפארק הלאומי 
הראשון, פארק ילוסטון(ע״ע), נוסד ב 1872 . עם ריבוי הצפי¬ 
פות של האוכלוסיה גדל הצורך ביסוד פארקים לאומיים. 
ומ 1910 ואילך נוסדו עשרים פארקים כאלה. מהם תשעה 








55 


ארצות־חכרית של אפריקה 


56 


כרכים בעלי חצי־מיליון נפש ומעלה 
(עם דפרברים) ב 1950 


הגידול 

1950-1940 

(ב%) 

הארכלוסיה 

(כאלפים) 

האיזור 

1 

חכרך והמדינה 

1 

1 

מם׳ סידורי 
לםי הגודל 

10.0 

1 

1 

12^9 1 

האטלאנטי התיכון 

¥011^ (1^. ¥.) 

ניו יור^ רבתי 

1 

{ 13.5 

5^76 

הפנים ה 1 פרני־מזרווי 

(. 111 ) 0 ?וצ> €111 

^זיקאגו* 

9 

• 48,8 

4.339 

הפאגיפי 

(. 11£ ג 0 ) $<^ 1 

לוס אנג׳^ס 

3 

1 

ו*, 14 

3,661 

האטלאנטי התיכון 

(^3.) 

פילאדלפיה 

4 

25.1 

3,973 

הפנים ה<םוני 

: 


דסיזיס 

* 1 

1 8.1 

9,355 

האטלאנטי ה 1 םומ 

60$1011 (^5$.) 

כוסטון 

6 

ל 514 

9,914 

הפאאיפי 

8^ 1^1'21101£€0 (0^11(.) 

סאן סראנציסקו 

ד 

1 5.9 

2,205 

האטלאנטי התיכ 1 ן 

(,ג^) 

פיטמכרג 

8 

10.0 

1,673 

הפנים ה 1 םובי־מערבי 

8(. 1.0014 (\{0.) 

סט. לואיס 

9 

50.0 

1,458 

האטלאנטי הדרומי 

(. 0 .ס) ו 1111£101 ( 2$ ^\ 

ואשיעט^ן 

10 

14.7 

1,454 

הפנים הגפוני־מזרהי 

( 0 נו 01 ) 

^ליוולנד 

11 1 

1 

21.0 

1,321 

האטלאנטי הדרומי 

(. 41 ^) £ז 0 ו 1 ו 63111 

באלמימור 

12 

17.7 

1,107 

הפנים ה 2 םוני־םערבי 

(. 1011 ^) 301 ? .)$־ 0118 קו 2 ^ 1 ^ 1 ^ 1 ^ 

מיגיאפוליס״םט. פ 4 ל 

3 ג 

13.3 

1,086 

האטלאנטי התיכון 

(.¥ ,ן<) 60£1310 

כאפאלו 

14 

1 

14.1 

898 

1 

ז 

הפגים הנפוגי״מזרחי 

0111<:111113(1 (01110) 

סינסיגאטי 

15 

12.7 ן 

864 

הפגים הגפוגי 

9 

^11\¥301^6^ (\¥45.) 

מילווקי 

16 

17.7 ן 

808 

הפגים ה 1 םוגי־מערבי 

* 


12 זס*סיסי 

17 

61.0 

802 

הפנים הדרובד״מערבי 

(.א€י 1 ') 011 ) 11005 

היוסמון 

18 

1 8.3 

733 

האטלאנטי הצפוני 

. 11.1 ) )פח 16 > 0¥1 ז? 

פר^ביןגס 

19 

1 43.9 

796 

הפאצ^פי 

8^^(11^ (^3511.) 

סיאטל 

90 

30.0 

701 

הסאציסי 

?0(11311(1 (0(€^.) 

פררסלנד 

21 

23.3 

681 

הפגים הדרומי״מערבי 

(.^ 1 ) צ 1€311 ז 0 -שוו€ז< 

ניו־אוירלץז 

99 

28.0 

664 

האטלאנטי הדרומי 

^(1311(3 (03.') 

אטלאנטה 

23 

63.3 

611 

הפנים הדרומי-מעדבי 
■ 

(.**ז) 021185 

דאלאס 

24 

27.2 

674 

הפנים הדרומי״מזרחי 

1 

(.זצ-^ז) 111€ ^ו 001$ .. 1 

לואקויל 

95 

37.4 

560 ן 

ההר 

(. 0010 ) ז€¥ו 1 שג 1 

דנוור 

26 

20.5 

1 554 

הפנים הדררמי״מערבי 

81(0110^113111 (.^13.) 

ןרמינגאם 

27 

10.1 

549 י 

ן 

הסנים ה 1 םוני־םזרזוי 

} 

(. 1 ) 10 ) 0115 ק 11303 ) 111 

אינדיאנפוליס 

98 

85.2 

\ 536 

הסאציסי 

83X1 010^0 (0311(.) 

סן דיאג 4 

29 

11.2 

596 

הפגים הצפוני־מזרחי 

¥000^(0^0 (01110) 

יאעןסאק 

30 

1 10.1 

613 

האטלאנטי התיכון 

(.צ •א) זנמ 162 .ו; 

אלגני 

31 

, 29,1 

509 

1 

1 

הפנים ה 1 םובי'םזרחי 

1 

00101X11)09 (01110) 

קולומבוס 

32 


הממוצעת באה״ 3 168 שטתי־כרכים( 5 ג 0 :ו 3 םג^ו^>ק 0 ז 1 ^^ן) 
ריכזו בתוכם ב 1950 553% מתושבי אה״ב. וב 1940 — 1950 
גדל יישובם ב 213% (לעומת הגידול הממוצע של 14.5% 
בכל אה״ב). 

הדתות. מספרן של הכיתות הדתיות באה״ב הוא מרובה 
מאוד ? ראשית, מפני ששעריהן של אה״ב היו פתוחים לבני 
כל הדתות שבעולם, ושנית, מפני שכיתות מרובות נוסדו 
באה״ב גופן, ואף הכיתות עצמן נתפלגו ונתפצלו מסיבות 
שונות, רעיוניות או אירגוניות. מאתר שהמפקדים הרשמיים 
אינם מציינים את הדת, אפשר רק לאמ^ את מספרם של 
המשתייכים לדת, כת או פלג־כת מסויימים על יסוד ההוי 
דעות של מרכזי הכנסיות השונות. לטי האומדנים הללי 
מנו ב 1951 כל הכיתות, שמספר החברים של כל אחת 
מהן היה מתבה מ 00 ( 604 , 88,675.000 חבר. מהם נשתייכו 


293 מיליון לכנסיה הקאתולית, 52.2 מיליון לכיתות פרו* 
טסטאנטיות, 13 לכנסיות נוצריות מזרחיות (ביחוד לאורתו¬ 
דוכסיות ולארמנית).הכנסיה הקאתולית היא הגדולה והאחידה 
באיגודים הדתיים באה״ב. מן הקיבוצים הלאומיים והלשוניים 
השונים שבאה״ב משתייכים לכנסיה זו כמעט כל האירים, 
האיטלקים, הפולנים, הסלובאקים, המכסיקנים ובני אמריקה 
הדרומית, הפיליפינים, רוב ההונגארים והצ׳כים, מיעוטם של 
הגרמנים, וערבים־לבנונים ן יש גם מיעוט של קאתולים־ 
אוניאטים מן האוקראינים שמגאליציה והרומנים שמהונגא* 
ריד- הגדולה ככיתות הפרוטסטאנטיות היא הבאפטיסטית: 
17 מיליון חבריה מאורגנים ב 21 סיעות. ש 3 מהן הן גדולות: 
הכנסיה הדרומית (של הלבנים), הכנסיה הכל־ארצית של 
הכושים, והכנסיה הצפונית (של הלבנים). הבת השניה 
במספו״חבריה היא המתודיסטית, הסונה 113 מיליון חברים* 

שי: 




57 


וורצות״חכרית של ונסריקח 


58 


■בחל 

▲נחושת 

•בדיל 

• עופרת 

צ/כרום 
♦ניקל 
•מנגז 
ס^גנדום 

0 כספית 

ם בוכסיט 

* ♦ 

ס והב 
•כסף 
$ פלטינה 

• • ■ד 

© וולפרם 

/ ג • 

• טיסן 


ארצות־הבריתי/ 



1952 

4 נפט 

. . צינורות״נפט 

0 ^,?ן.מ, 1 ך 500 000 נ 1500 


+ אורניום 

* ונדיום 
סקו^ט 
ס מיקה 

❖ אבץ 
•פחם ׳אבן 
•פחם*חש 
ס אספלט 

- 1 — ן 

ס מלח 
0 גפרית 
9 אזכסט 
< 1 ) פואטים 

• בורכם 

• 1 

■אשלג 
0 גז־ אדמה 


בה 19 סיעות, ששתיים מהן זזן של כושים. רובם של הבאפ* 
טיסטים והמתודיסטים הלבנים הוא ממוצא בריטי. הכת 
השלישית בגדלה היא הלותרנית, שמונה 6.2 מיליון חברים, 
ובה סיעות אחדות. על כת 7 ו נימנים רוב הגרמנים והסקאנ* 
דינאווים. את המקום הרביעי תופסת הכת הפרסביטריינית, 
שיש לה 3.4 מיליון חברים ז הכנסיה הסקוטית היא הגדולה 
פסיעותיה של כת זו. החמישית בגדלה היא הכנסיה האפיס* 
קופאלית הפרוטסטאנטית, שעיקרי דתה ויסודות־אירגונה הם 
כאותם של הכנסיה האנגליקנית! מספר חבריה 24 מיליון. 
הרוסים, היוונים ורוב האוקראינים הם יוונים־אורתודוכסים. 
מן הכיתות הנוצריות השונות, שנוצרו באה״ב, מתבלטת כת 
המורמונים(ע״ע), כ 4 * 1 מיליון, שהם מרוכזים בעיקר במדי* 
נת־יוטה. מספר המוסלמים באה״ב הוא מועט: כ 20.000 , 
ומועט אף מזה הוא מספרם של בני הדתות של אסיה המד 
רחית. הסינים, היאפאנים והקוריאנים, שהיגרו לאה״ב, נת* 
נצרו ברובם המכריע עוד בדור הראשון. אירגוני הקהילות 
ובתי־הכנסיות היהודיים מנו ב 1949/50 כ 5 מיליון חברים. 

א. י. בד. 

המבנה הכלכלי והמדיניות הכלכלית של אה״ב. 
נתונים טבעיים. ב 1945 היו 60% משטחן של אה״ב 
היבשתיות (בלא אלאסקה) מוקדשים לחקלאות. שאר השטח 
כלל שטחי־מרעה פתוחים, יערות, אדמות־בתד" דרכים, ערים, 
וכד׳. רק 35% מן הקרקע, שהוקדש לחקלאות, עובדו בפועל. 
השאר נוצל לצרכי־המרעה של החוות, לצרכי היערות 
שברשות החוות, וכד׳. העובדה, שהתנאים האקלימיים 
משתנים במידה ניכרת מאיזור לאיזור, מאפשרת לאה״ב 
להיות מן הראשונות בארצות־העולם בהקפו של הייצור 
החקלאי ולהבטיח לעצמה ממקורותיה אספקה כמעט שלמד, 
במזונות בסיסיים (דגן, בשר, ירקות, מוצרי־הלב, ועוד). 
וכן היא מייצרת את רוב חמרי־הגלם, שהם דרושים לחעשיד. 
המקומית שלה. 

הארץ עשירה גם במחצבים. לפי נתונים, שמתייחסים 
לתקופה שאחר מלחמת*העולם 11 , היו ברשותה: 45% מל 
הרזרוות העולמיות הידועות של פחם; 34% מעפרות־הברזלו 
31 % מן הנפט; 22% מן הנחושת ו 34% מן האבץ. עם זד. 


היא עניה בכמה מחצבים בסיסיים, שהחשובים בהם הם: 
בוכסיט, כרום, יהלומי־תעשיד" מנגן, ניקל, בדיל. 

חמש ה^מות הגדולות, וכן הנהרות הגדולים של אה״ב — 
בעיקר: המיסיסיפי, האוהאיו וההאדסון—משמשים אמצעים 
חשובים ביותר לתחבורה פנימית. תפוקת החשמל מכוח* 
המים הגיעה ב 1949 ל 89.7 מיליארד קילובאט־שעה— 30.8% 
מכלל הזרם, שהופק באה״ב. 

האוכלוסיה וכוח־העבודה. ב 1950 מנו אה״ב 
היבשתיות 150.7 מיליון תושבים. 64% מהם ישבו באיזורים 
עירונים והשאר באיזורים כפריים. קרוב ל 11.5% מכלל 
האוכלוסיה ישבו בערים, שבכל אחת מהן היו למעלה ממיליון 
תושבים. 47% מן האוכלוסיה מרוכזים בצפורמזרחה של 
הארץ (במדינות ניו־אינגלאנד, ניו־יורק, נידג׳רזי, פנסיל* 
דניה, אוהאיו, אינדיאנד" אילינוי, מישיגאן וויםקונסין). 
ריכוז זה הלך ופחת בעיקר בעשר השנים האחרונות. לעומת 
זה גדלה בתקופה האחרונה האוכלוסיה של המדינות שעל 
חוף האוקימוס השקט (ואשינגטון, אורגון, קאליפורניה) 
בקצב מהיר מזה שבשאר המדינות. 

מספר הגברים העסוקים — לקילומטר מרובע של שטח 
בעל אקלים סטאנדארטי — היה 1.9 באה״ב, לעומת 5.0 
בבריטניה הגדולה, 8.6 בצרפת, 10.7 בגרמניה, 26.8 בהודו 
ו 74.3 במצרים. הכמויות הגדולות של קרקע והון(עיין להלן), 
העומדות לרשותו של העובד, הן תופעה אפייניח לחיים 
הכלכליים של אה״ב, ומסבירות במידה מרובה את רמת* 
החיים הגבוהה שבהן. 

ב 1950 הקיף כוח־העבודה (שכירים בהתעסקות אזרחית, 
עובדים עצמאיים, אנשי הכוחות המזויינים ומובטלים) 64.6 
מיליון נפש. מהם היו 13 מיליון בשירות צבאי ו 3.1 מובטלינ 2 
שיעור העסוקים בחקלאות מכלל כוח־העבודה הלד ופחת 
בהתמדה במאת־השנים האחרונה: מ 66% ב 1850 ל 12% 
ב 0 מ 1 . חלוקת כוח־העבודה בין ענפי־המשק השונים ב 1951 
מפורטת בטבלה 3 

ההכנסה והתפוקה הלאומית וחלוקתן. התופעות 
האפייניות בהיסטוריה הכלכלית של אה״ב הן: ( 1 ) ועידול 
המהיר של כוח־הייצור ו( 2 ) העובדה, שתהליד זה לא נתפתח 








































59 


אר*ולו״חבר^ת על אסריקז? 


60 


בצורה של עליה רצזסה, אלא בצודה של תבחנה מחז 1 דית 
בעלת מגמה כללית של עליה. מחזורים אלה היו קשודים 
בעיקר בתנודות, שבאו בשיעורי ההשקעה השנתית. *המע 1 רד 
הלאומי לחקר כלכלי״ מבחין 21 מחזורים כאלה בין 1855 
ו 1938 . האודר הממוצע של כל מחזור היה 47.6 חדשים. 
המחזור הקצר ביותר נמשך 27 חדשים והארוך שבהם — 99 
חדשים. האורך הממוצע של ההתפשטות (ם 110 נ 31 ק%€) היה 
26.2 חדשים, ושל ההצטמצמות (ח 10 ;ו 30 ז 00111 ) 214 חודש. 
בשלב הקשה ביותר של השפל של 33 — 1929 הגיע החלק 
המובטל מכוודהעבודה ל 25% לערך. שפל זה היה מן הקשים 
ביותר שהיו באה״ב. 

מעריכים את הגיחל של התפוקה הלאומית של אה״ב 
כלהלן: 


טבלה 1 

תפוקה לאומית נקיה: ממוצעים שנתיים 

לפי עשורים 


4 

3 

2 

1 1 

חסוקה לאומית 
נקיה-למועסק** 

תסוץ; לאומית 
נקיה-לראש ** 

הממחנע השבתי 
במשך העשור * 

עשור 

647 

215 

9.3 

1869 —78 

812 

1 

278 

13.6 

1874-83 

915 

326 

17.9 

1879- 88 

926 

844 

21.0 

1884 - 93 

945 

387 

24.2 

1889-98 

1051 

401 

29.8 

1894-1903 

1174 

458 

37.3 

1899-1908 

1251 

502 

45.0 

1904-13 

1286 

617 

50.6 

1909-18 

1 1366 

546 

57.8 

1914—23 

1 

1 1588 

612 

69.0 

1919-28 

1528 

607 

73.3 

1924—33 

1432 

573 

72.0 

1929—33 


• במיליארדים של דולארים קבועיס של שנת 1929 , ז. א. בדו 
לאדים, שכודדהיןניה שלהם שווה לזה של דולאדים בשנת 1929 . 
•• בדולארים קבועים של שנת 1929 . 


טור ( 3 ) מראה את הגידול המתמיד של רמת־החיים{ 
טור ( 4 ) — את הגידול בפריון לעובד, הערכים האחרונים 
בטבלה זו משקפים את האבטלה הקשה של שנות השלושים. 
ב 1951 הגיעה התפוקה הלאומית הראלית לגודל כפול מזה 
של הממוצע השנתי ב 1929 — 1938 . 

הטבלה מספר 2 מדאה את התפוקות הקטנות — קטנות 
הרבה מאלו של תעסוקה מלאה — של תקופת־המשבר בשנות 
השלושים! את גידול התפוקה בשנות ההזדיינות קודם הצטר¬ 
פותן של אה״ב למלחמתיהעולם 11 ! את שיאי־הייצור, שהושגו 
בתקוסתיהמלחמה ( 1941 — 1945 ) 1 את הרמה המוקטנת של 
הייצור שלאחר המלחמה בשנות 1947 — 1949 ! ואת השיא 
החדש, שהושג ב 1951 לאחר התפרצותה של המלחמה בקו¬ 
ריאה. מטור 6 בטבלה זו אפשר גם ללמוד על המשקל הגדל 
והולך של הממשלה במשק הלאומי. הנתתים לגבי שנות* 
השלושים משקפים את התכניות הממשלתיות לעבודות ציבו¬ 
ריות לשם מלחמה באבטלה! לגבי שנות־הארבעים המוקדמות 
ושוב ב 1951 הם משקפים אח ההרצאות של הממשלה, שהיו 


סבלה 2 

התפוקה הלאומית הגלמית והרכבה, 

־ 1 ** ע 

בסיליארדים של דולארים קבועים של 1939 • 


0 

5 

4 

8 

8 

1 

קניות של 
סתורות 

ושרותיס 

הממשלה 

השקעה 

נקיה 

בחר-ל 

השקעה 
גלפדת 
מקומית של 
הסקסזר 
המרמי 

תנררכת 

תפוקה 

לאומית 

גלמית 

השנה 

1 

7.9 

0.8 

14.9 

69.2 

85.9 

1929 

9.4 

0.3 

6.9 

66.5 

72.3 

1931 

8.7 

0.1 

1.6 

51.1 

61.5 

1933 

10.1 

-0.1 

6.7 

57.2 

73.9 

2935 

11.4 

0.1 

11.4 

65.0 

67.9 

1937 1 

1 

13.1 

0.9 

9.9 

67.6 

91.3 

1939 1 

21.1 

0.7 

17.1 

76.6 

115.5 

1941 

64.3 

—2.1 

54 

78.0 

145.7 

1943 

60.6 

—1.8 

6.3 

86.3 

153.4 

1945 

16.1 

4.8 

19 3 

98.3 

1386 

1947 

1 22.2 

0.6 

18.0 

1032 

144.0 

1949 

1 

26.9 

2.0 

28.0 

108.4 

167.3 

1951 


הערה: המםסרים מעוגלים ומפני־ כו אץ סיכופם חייב להזדהות 
עם סה״כ שבטבלה. 

• התפוקה הלאומית הגלמית שתה בערר לבלל התפוקה הלאו¬ 
מית קודם ההפרשה לבלאי. בקירוב: תפוקה לאומית גלמית = 
תפוקה לאומית נקיה (או: הבנסד, לאומית) + בלאי + סמי-עקיפים. 

קשורות במאמץ המלחמתי. טור 5 מבליט את התלות הקטנה 
של אה״ב בשוקי-חוץ, כגורם יוצר-תעסוקה. 

העליה הממושכת של התפוקה קשורה בצורה ישירה 
בהקף הגדול של המקורות הכלכליים, שהם מושקעים שנה" 
שנה בהגדלת כמותם של אמצעי-הייצור החמריים (עיין טור 
4 בטבלה 1 ). עובדה זו, ביחד עם הצפיפות הקטנה של 
האוכלוסיה (עיין למעלה), היא סיבת הרמה הגבוהה והעולה 
של התפוקה לשעת-עבודה. מעריכמ 4 שכמות-ההון המושקעת 
בכל תחומי הייצור והשירותים (בלא לכלול את ערדהקרקע 
במשק) היתה בממוצע לכל עובד 9,750 ד׳ ב 1949 לעומת 
7,140 ד׳ ב 1900 (בדולארים של 1949 ). הודות לכך גדלה 
בתקופה זו התפוקה לשעת-עבודה — ובהקבלה לכך גם 
ההכנסה לשעת״עבודה — בקירוב פי שלושה. מעריכמ 4 
שבשנת 1947 היתד. התפוקה לשעת-עבודה גדולה פי שנים 
מבבריטניה הגדולה, פי שלושה מבצרפת, פי חמישה מביאפאן 

שש ש ן י 

ופי עשרה מבהודו. רק ניו־זילאנד וקאגאדד. התקרבו בתפוקה 

שלהן (לשעת-עבודה) לזו של אה״ב. 

הד״כנסה הלאומית ב 1951 היתד. 277.6 מיליארד ד׳(בדו־ 

לארים של אותה שנה). הכנסה זו מתחלקת כלהלן (כל 

הנתונים מתייחסים להכנסות קודם שהופרשו מהן המיסים): 

תשלומים לשכירים(מקבלי שכר ומשכורת)— 178.9 מיליארד 

ד׳! הכנסות של פירמות, שאינן בע״מ (עסקים ומקצועות 

חפשים) — 26.2 מיליארד ד׳! הכנסות של משקים חקלאיינ 4 

שאינם בע״מ — 15.6 מיליארד ד׳! הכנסות מרנטה — 8.9 

^ • 

מיליארד ד׳! הכנסות מריבית— 65 מיליארד ד׳! רוווזים של 
חברות בע״מ — 41.6 מיליארד ד׳, קרוב לארבע חמישיות 
מן ההכנסה הלאומית הץ הכנסות בעד שירותים (הדיכנסוח, 
שב תפרטו בשלושת ההעיפיש הראשיוישז. הזמישית של 


61 


ארצות־הכרית על אמריקה 


62 


ההכנסה באה מרכוש (ההכנסות, שנתפרטו בשלושת זזסעיפים 
האהרתים). ההערכות המתייהסות לתקופד" שהתחלת ב 0 ד 18 , 
אינן מראות על שעויים ניכרים ביהסים שבין שני סוגי* 
הכנסה אלה. 

מעריכים, שההכנסה הלאומית לנפש באה״ב היא הגבוהה 
ביותר בעולם. בשנת 1949 היתה גדולה לערד פי שנים 
מזו של אוססראליה, קאנאדה, שווייץ והממלכה המאוחדת 1 
סי שלושה מזו של צרפת < סי ארבעה מזו של ישראל וברית־ 
המועצות* סי חמישה־עשר מזו של יאפאן ועיראק* סי עשרים 
וחמישה מזו של הודו, וסי ששים מזו של סין. 

הרכבה של ההכנסה הלאומית לפי ענסי־המשק, שמהם 
נבעה, נשתנה במשך הזמן במידד, ניכרת. מ 1870 ואילד פחת 
והלך חלקה של החקלאות, בעוד שחלקם של התעשיה 
והמחצבים גדל. בשיעור מרובה יותר עלה חלקם של ענפי* 
השירותים ושל הממשלה מתחילת המאה ה 20 ואילך. 

ב 1951 היתה החלוקה של ההכנסה הלאומית וכוח־העבודה 
לסי ענסי־הכלכלה כלהלן: 


טבלה 3 

הרכב ההכנסה הלאומית, לפי הענפים, 1951 


5 

4 

3 

2 

1 


^ צב> 

^ 11 

ג: ** 

ט 

סצ-־צ 

י, 4 £ב ^ 

% 

מספר העסוקים 
(במיליונים) 

96 

ין 3 

^ יב י 
2 4 - 
מ ט 

1 ב ^ 

עגף 

1 

3077 

10>4 

6.5 

7.9 

200 

חקלאות, יעוד, ויג 

5800 

1.6 

1.0 

8.1 

6.8 

מחגבים . 

3744 

8.9 

3,9 

5.3 

14.6 

בניה 

5454 

80.1 

16.3 

39.0 

88.9 

חעעיה 

4165 

18 4 

11.5 

7.3 ו 

47.9 ' 

מסחר סיטוני וקמעלני 

10,067 

3.5 

9.1 

8.1 

92.4 

פיננסי□, ביטוח, מקרקעים 

4933 

4.8 

3.0 

5.3 

14.8 

הובלה 

6154 

81 

1.3 

9.9 

8.0 

תחבורה ושרותים ציבוריים 

8169 

12.3 

7.7 

6.8 

94.4 

שדוחים 

8379 

14.7 

9.9 

10.8 

30.1 

ממשלת ועסקייממשלה 

— 

0.0 

0-0 

09 

1 

0.6 

חוץ־לארץ 

4440 

100.0 

62.5 

100.0 

277.6 

סה׳־כ . 


הערה: הססםרים מעוגלים. 


ההכנסה הלאומית אינה מתחלקת בצורה שווה ביז איזו־ 
רים, התעסקויות וקבוצות־הכנסה. ב 1951 הגיעה ההכנסה 
הלאומית הממוצעת ל 1,584 ד' לגולגולת. הממוצע לגבי ניו* 
אינגלנד היה 1,715 ד׳* במדינות התיכוניות שעל חוף האו¬ 
קיינוס האטלאנטי(ניו־יורק, פנסילוויניה ועוד) — 1,822 ד׳ו 
בדרום-המזרח — 1,075 ד׳< בדרוס-המערב — 1,363 ד׳* 
במדינות התיכוניות (איובה, אילינוי, אוהאיו, ועוד)— 1,717 
ד׳* במדינות הצפודמערביות (קולוראדו, דאקוטה הצפתית, 
קאנזאס ועוד)— 1,507 ד׳* במדינות השוכנות לחוף האוקיינוס 
השקט — 1,877 ד׳. בעשרים השנים האחרונות נתבלטה 
התמעטות מתמדת של ההבדלים בין אמורים אלה עם 
ההגירה היחסית של התעשיה מן החלק הצסוני־מזרחי של 
הארץ לאיזורים אחרים. 



החיפח־ההרסט ויצירת^ןרוצים ע" י סי־הגשטים 


השינויים בגודל-ההבנסה קשורים גם בהתעסקות. לסי 
מחקר במדגם, שנערך על־ידי.הנהלת הרזרווה הפדראלית" 
( 1 ) £1:316031 !)£?) ב 1950 , היו ההכנסות הממוצעות 
של ראש־המשסחה (לפי ההתעסקות) כלהלן: מקצועות 
חפשים ודומים — 5,630 ד׳, מקצועות־ניהול — 6,580 ד׳, 
עצמאיים — 5,330 ד׳, פקידות וזבנות — 3,910 ד׳, עובדים 
מקצועיים ומאומנים — 3,530 ד׳* עובדים בלתי־מאומנים 
ושירותים — 2,350 ד׳* עובדים חקלאיים — 480 ג ד׳. 

חלוקת ההמסה לסי קבוצות־הכנסה נקבעה במחקר זה 
כלהלן: 


טבלה 4 

חלוקת ההכנסה לסי הגודל 


% חחכבסח הכוללו 4 
שנתקבל ע״י 
קנו 3 ח*ההכנ 0 ה 

6 ל המשפחות 
בקבוצח־הכנסח 

הפנסת כסטיח קודם 
השלימי מס^ההכנסה 

1 

11 

פחית מ 1000 ד׳ 

6 

16 

1,999-1000 ד׳ 

10 

16 

9000 — 8,999 ר' 

16 

18 

3000 — 5,999 ד׳ 


13 

4,999-4000 ד" 

96 

18 

7,499-6000 י' 


6 

9,999-7600 ד׳ 

97 

4 

10,000 ד" ויותר 

100 

100 



טבלה 5 , שאף היא מתייחסת לשנת 1950 , כוללת תאור 
נוסף של אי־השיוויון בהכנסות. 

למס־ההכנסה, אע״פ שהוא מס פרוגרסיווי, יש השפעה 
מועטת על אי-השיודון בחלוקת*ההכנסה. כפי שאפשר היה 
לצפות, פוחת אי-השיוולן ברכישת סחורות־תצרוכת, שאינם 
מיועדים לשימוש ממושך (הטור האחרון). 

מידת אי*השיוויון נשתנתה במשך הזמן. כשמורדים אותה 
ע״י האחוז של כלל ההכנסה — קודם או אחר תשלום מס־ 
ההכנסה —/ שנתקבל על־ידי 1% , 5% או 10% של העשירים 
ביותר, מתברר, שאי״השיוויון גדל מתחילת המאה עד סוף 
שנות־העשרים, בעוד שמתחילת שנות השלושים ואילך סחת 
והלך. ההבדלים כיום הם קטנים מאלה שהיו ב 1910 — 1920 . 





63 


ארצות־הבריית על אמריקזן 


64 


טבלה 5 

חלוקת ההכנסה, מס־ההכנםה והתצרוכת ב 1950 

(לסי קבוצות, שכוללות חמישית ממקבלי־הכנסה לפי סדר הגודל 

של ההכנסה} 


ב 

וב 

11 

4 צ 

-4 

3 

3 " ו 

5 ב " 
צנג 3 

מ 

מ ס 
^ 1 ס 

•- 2 

% של מס־הכנסה 
אישי פדראלי 

% ההכנסה הכספית 
קודם חשלום סס־ 
הכנסה 

יהידיח־הוצאה• 

לפי סדר יורד 
של גודל-ההכבסה 

67 


42 

05 

44 

20% מקבלי ההכנסה 
הגבוהה ביותר . . 

24 


84 

10 

24 

20% מקבלי הכנסה 
שביה בגדלה 

10 

10 

18 

10 

17 

20% מקבלי הכנסה 
שלישית בגדלה. , 

18 

10 

12 

8 

11 

20% מקבלי הכנסה 
רביעית בגדלה . . 

7 

4 

4 

1 

4 

20% מקבלי ההכנסה 
הבמובה ביותר , . 

100 

100 

100 

100 

100 



• ,יחידות־הוצאה" אינן זהות צם .משפחות". מפני־כן אין 
טבלה זו ניתנת להשוואה מתייקת עם הקודמת. 


חקלאות. ב 1945 הגיע השטח של אדמת־המזרע ל 1,600 
מיליון דונאם. הר,קף של אדמת־שלחים היה קרוב ל 5% משטח 
זה. יותר מ 75% מן השטח המושקה נמצאים במדינות שעל 
חוף האוקיינוס השקט ובמדינות של הרי־הסלעים. במדינות 



הםיוי־כותנח (בסבונוו) נדלחה של הסיס ים'■י 


משהוא באנגליה ופי עזלרה מזה שבכל מדינה אירופית אחרת. 

ציוד זד" נוסף על השטחים הנרחבים של אדמה חקלאית 
פוריד״ איפשר לאה״ב ליצר (בממוצע בשנות 48 — 1946 ) 1.3 
מיליון בושל של חיטה מתור 6 מיליון הבושלים של הייצור 

ע •.׳ 

העולמי! 3.1 מיליון בושל של תירס מתוך 5.4 מיליון חבושלים 
של הייצור העולמי! 11.3 מיליון צרורות־פותנה מתוך 24.2 
מיליון הצרורות של הייצור העולמי! לקיים 80.7 מיליון 
ראשי־בקר ( 10.8% מכלל ראשי־הבקר בעולם)! 57.8 מיליון 
ראשי־חזירים ( 23.8% מכלל ראשי־החזירים בעולם)! ו 38.8 
מיליון ראשי־כבשים ( 5.4% מכלל ראשי־הכבעזים בעולם). 

היבולים הממוצעים לדונאם ב 1950 היו כלהלן: תירם — 

239 ק״ג! חיטה — 113 ק״ג! שיבולת־שועל — 126 ק״ג! 
שעורה — 147 ק״ג! תפוחי־אדמה — 1,258 ק״ג (הנתון מת* 



מוצרי״תר; 
תוצרח־ח?ב ; 
חיטה אביבית; 
חיטה חרפית; 
תירם: 

גידו 5 ״כותנה אינטנסיווי: 
כותנה: 
סי׳מתז: 
חפוחי־ארטה: 
ירתות: 
פירות; 
קנה־טוכר: 
אורז; 
טאבאק; 

סטעים תח־טר 1 םיים 
ח^^זוביט: 

סרעה; 
שס\ז 'צוטט. 


אלו הגיע שטחה של אדמת־השלחים ל 25% מכלל השטח 
המעובד. 

התכונה האפיינית לחקלאות של אה״ב היא השיעור הגבוה 
של המכון הנהוג בר" הערך הכולל של המכונות והציוד 
המיכני בחקלאות ב 1950 היה 14.2 מיליארד ד׳. בענף זה היו 
מועסקים 3.8 מיליון טראקטורים, 2.2 מילית מכוניות״משא 
ו 5.9 מיליון מכוניות. בממוצע היה, איסח 4 לכל שני עובדים 
חקלאיים (בקירוב) טראקטור אחד. שיעור זדי הוא פי שנים 


ייחס ל 1946 )! שחח — 308 ק״ג (המספר מתייחיז ל 1949 )! 
טאבאק — 142 ק״ג. מעריכים, שמתחילת המאדי הנוכחת 
עד היום הוכפלה בחקלאות (בכללה) התפוקה הממוצעת 
לשעת־עבודד" 

בייצור החקלאי קיימת מידדי מחבה של התמחות איזורית. 
כותנה וטאבאק מיוצרים בעיקר במדינות של דרום־המזרח ו 
תירם וחזירים בעיקר ב״איזור התירס" (איובדי, אילינוי, 
אינדיאנה)! חיטה — במדינות השפלה התיכונית(הדאקוטות, 
























































65 


ארצות־הברית של אמריקה 


66 



י 


•יי: י '>{. 


<י;. . 3 '.. 


<ד־יי*>ו?;י־ז •■■:■•ז■ ,,—י• 

, • '■';.ן 4 ■ ■ 

.^,••י• ־״״ ,;-־•:.'י•״׳ - ..... ^. נ. • 

•יו ־ . • • ^_י•, >.<׳*־ 50 ^> •*{ • '• • • ׳ 1 ?־ ■■..יי<ז 

•..*.' ^ י •< '/ ־.״^ ■... • 

.^• ■ ־• ■ ■ ,־ .׳ו,ץ•.־•:. %.■ 

1 :'.ל ■י'■ 


...:'•;.?!:*.ל • 


. %• •♦^•ןי׳״׳י 

ע.־ '־ 

..רי ' 




.^רז־לגי•'' ׳ • ז* וי. 


י י 


<••*• .־>. 
*״ .% 




'4;:; 





. ^י׳ •;->•*• 

י !';/ ¬ף¬¬ 
:■■■ ^ 411 :■'•■ ,־;■:; 1 ־ 1 "'"■ 

־ .־ג*^ 5 י 0 ג׳^ . .'״•^• •־ . :יי• 

■■ ־־^ ..^^■. :.■■ "■■■'■''׳'■ ■■ 

" ־■ 


■• '״/ <-, ' ׳י•■ ד,;:-־^^?#צי־-׳י־ ^י 4 . 

■י• ׳ ־ . .-.:^•׳ן׳״;• • 

•.י:׳ סי■ ' 

*. ../.-י-* 




.-;-' ,■■.■י־'•''■•:■*ל׳>״ ׳■• '״''צ<.:••. ' ■• ■ ■■:■י• ■לי:;•׳־'•־; ־, י' 
־י'"■■••■ ״ !״ '"^'"■;;:*ו;,!!^־-:;• ■ .... ... :'., ■ ■ י■•■•■. .^ ז >י< • י׳ • -• ׳ • ' , .: גן * ;>;: ^׳ י*■. ) 1 < 1 ״ ^. 

5 ■■!־??־.-.״׳., .•\*־<* 4 ר 1 •. 1 x 1 ■ . יי. . '.״>• • 



.. '"די; %1 
־ ׳'■'.!י^ז": 


״־ ז,:>)< 5 ;. .• -י- 1 ; • ,.< • • • :י: ה? ־< ; 



?־י׳• ■—'••• !..:" ■ • 

''!*י/;■׳ •• • • ^•יי^ 


■0 ׳ו׳ x ו 
'■■ 

■ . .. 
'' 


־*'ל•■ 

■■ ל■ ••־■;ל? י•:•■•■' ■* '־־ ׳ ״ ־ •׳'' ״' 2 ־§ 'י ■.' ■\■:'; י• • . 

־■' ׳ • :><'^:ז׳•■ % 


׳יי) 

י ^ 




ג;.־.. ־•>%(־ •■ ■ ... • • 



<•>>•. .'*<\<\■^ • ^* • ׳••'^'^•י 6 (^ ■• •• ''*׳>>,' 0 ־ן 



י •׳י: . ^■י^- • מ. .ד^ •^ז...... < 0 .; ־^ < , ג;י. • <' 

.:.־%^:':.,?^^־-^^, 5 ' ־ ׳■.; 

■• ■ ■■־ ■'■ •>־ 


׳ ־"!י׳-־יץל ׳•* 

.;.•.. .... ..;;;״ .* ••.-: 5 ?£>! ל;••.. 


סניעח סחןי־השרקע ע״י חריע וזריעה ׳של כזתנח ודנניים ב^מסחיס מסורנים לאודר <ןווי״גובוו 





61 


>וו*וגות־הבר'וז *ל ינסריקח 


68 



סראה כמי #י הנזכרות. ססילות״הברוי וחגערים באחור תע^יייח-תגחו^את בטמזן 



כריחח־עןוים כיעדוח״אח״ב 


















.^ 1 . •* .• •••.־^>?'־.־.ז• ••->/^?• > 








*י ^ ^ 36 , 








^י = 1 ? ' ״ ■: ■ !:^ ^ 


^ 4 ;^ 5 ׳,>י> 

י^וי*׳ 5 ן: 




^׳ג ,; 0 


^׳וןי.. 




*^=5; 








־>•' * 

'יי^^{■;:* - - 






©•עי לייצוי-מלרד כ 6 יט £0 ^דנ 










71 


אראות־חברית של אסריקח 


72 



נבראסקה, מינסוטה, קנזאס, ועוד) ז תפוחי־זהב — בקאלי* ת ע ש י התכונות האפייניות לייצור התעשייני של 

♦י♦ • יי♦♦ - • 

פורניה ופלורידה. השטהים שמסביב לתחום־מגורים עירוני אה״ב הן: השימוש בכמות גדולה — והולכת וגדלה — של 
הם בדרך כלל שטהים של איזור חקלאי, שמייצר מוצרי-חלב, ציוד מכני לעובד, שיטת הסטאנדארטיזאציה, השימדש בשי־ 

ביצים וירקות. טות מדעיות לשם אירגון הייצור בקנה־מידה המוני והקצבת 

הטבלה הבאה מתארת את החלוקה של תפוקת־החקלאות חלק ניכר מן המקורות הפרודוקטיוויים להרחבת מנגנוד 
לפי המוצרים השונים ב 1949 . הייצור ולמחקר תעשייני לשם פיתוח מוצרים ותהליכי* 

טבלה 5 ייצור חדשים. 

הכנסות החקלאות לפי המקור עובדות אלו, וכן האוצרות הגדולים של חמרי־גלם 

מקומיים ומציאותו של שוק פנימי נרחב, מאפשרים לאה״ב, 

שאוכלוסןתה היא כ 7% מכלל האוכלוסיה העולמית, ליצר 
כ 50% מכלל מוצרי־החרושת המיוצרים בעולם. לדוגמה, 

בתעשיית־הפלדה ייצרו אה״ב ב 1950 47.5% ( 96.5 מיליון 
טון) מן הייצור העולמי של מטילי־פלדה. גידול ניכר ביותר 
בא בתעשיה בתקופה שלאחר מלחמת־העולם 11 . מעריכים, 

שבמשד זמן זה גדל כושר הייצור התעשייני של אדדב 
ב 45% — 50% . עליה זו היתה ניכרת בעיקר בייצורם של 
המוצרים החדשים, כגון: טלוויזיה, מוצרים פלאסטיים, סיבים 
סינתטיים חדשים ותכשירים אנטי־ביוטיים. 

טבלה 7 מציינת את חשיבותם היחסית של ענפי־התעשיה 

ד 

השונים. הנתונים מתארים את חלוקת ההכנסה הנובעת מהם 

ובן את חלוקתם של המועסקים בהם. 

כהקבלה לריכוז של האוכלוסיה מרוכזת גם התעשיה 

ביחוד בחלק הצפוני־מזרחי של אה״ס ב 1947 הפיקו באיזור 

זה קצת יותר משני שלישים מכלל הערך המוסף, שנוצר ע״י 

הענף. מספר העסוקים בייצור תעשייני באיזור הנזכר היה 

גם הוא כשני שלישים מכלל העסוקים בתעשיה בכל אה״ב. 

ירידת חשיבותה היחסית של נידאינגלנד כאיזור־תעשיה, 

ומצד שני — עליתן של טכסאס והמדינות השוכנות על חוף 

א■ • * 

האוקיינוס השקט כמרכזי״תעשיה בעלי חשיבות יחסית 
גדולה יותר, היו תהליכי־התפתחות בעלי משמעות מרובה 
במשקן של אה״ב בשנים האחרונות. 

התחבורה. מסילות־הברזל הן החשובות שבאמצעי 
התחבורה הפנימית גם בהסעת נוסעים וגם בהובלת־משאות. 

ב 1949 הגיע ארכן של מסה״ב באה״ב ל 360,000 ק״<ב באותה 



הערה: הסספריס מעיגליס. 




























73 


מר*דת־זז 3 רית על אסריקח 


סבלה 7 

ההכנסה הנובעת מענםי־התעשיה השונים ב 1951 
והמםרנסים העסוקים בהם 


% 

ס 

צ? 

€ ^ 

% 

3 

צ 

3 נ■ נ 
11 א* 

א ^ י־ 
צ 

כ^(> 

ענף־חתעעיח 

9-8 

1.6 

0 

6.9 

מזון ומוגרים דומים 

6 ״ 0 



0.6 

חעשייוו חמאבאק , 

8.0 


5.8 

6.2 

מוגרי־סכםטיל 

ס 

1.2 

4.2 

8.7 

הלבשה ושאר מו 1 רי״אריגח גמורים 

ס 

■י■ 

8.0 

2.7 

חעשיית״עץ בסיסית 

8.7 

0.6 

9.6 

2.2 

רחימים וםר 1 רי־עץ מוגמרים 

3.1 

0.6 

8.8 

3.4 

בייר וסוגרים דומיס 

4.9 

0.8 

4.6 


דםום ומול״ות. 

4.9 

08 

7.4 


מוגרים כימיים ודומים . , 

1-2 

0.9 

4.6 

0 

מוגרי נסם וםחם . 

18 

03 

1.3 

1.6 

כוצרי־גומי. 

2.6 

0.4 

1.6 

1.3 

עור ומוגרי־עור . . . . 

3.7 

0.6 

8.5 

3.1 

אכן, מלם, זכוביח דסוגריהם . 





ברזל, יולדה ומוצריהם 

12.7 

2.0 

14.0 

12.4 

(כולל תעשייתיבשק) 

3.1 

0.5 

3.6 

3.9 

מהכוח אלברזיליוח ומוגריחן 

10.4 

17 

11 3 

10.0 

מכונוח (פרם למברגורו חשמליות) 

6.1 

10 

6.2 

6.6 

מכונות חשמליות , , 

4.3 

0.7 

3.8 

3.4 

גיוד-חובלה (פרם למכוניות) 

4.9 

1 

0.8 

7.1 

6.3 

מכוניות וגיור למכוניות 

0 

0.5 

2.9 

2.6 

שונות 

1000 

15.3 

100.0 

88.9 

םה״כ . , . 

1 

1 


הערה: המספרים מעוגלים. 


שנה הובילו הרכבות 529 מיליון ״סורק״ס״ של משא — 
68% מכלל המשאות הבידעירונים. חלקן של מכוביות־משא 
בהעברת משאות היה קטן מזה הרבר^ ב 1948 היו באה״ב 
151,000 מכוניות־משא ו ^ 15 אוטובוסים בשירות כיד 
עירוני. חשיבותם של קוי־האויר בהעברת נוסעים בתוך 
אה״ב הולכת וגדלה. ב 1949 הגיעו קוי״האויר ל 10.9 מיליון 
״ק״מ־נוסע״ לעומת 563 מיליון "ק״מ־נוסע" של קווי מסילות 






■ קימורי״יגרת ^ ^ עודית 

© שימירי-רגי□ ^ ^ כיוצרי •כיתבמ 

ש סיכר ^ □ מיצדי־צמר 

ויכירה מ מוצרי "עץ ס גלמי 


ן£) צנדגים 

^ 59 ק 
( 1 ) סיגריות 


גבול 

סלק־הסדם־ 

••♦•*יייי גבול 
ק גה" הסוכר ן 



הברזל. מחירי ההובלה והנסיעות בכל אמצעי־התחבורה הללו 
נקבעים רק לאחר שנתאשרו על־ידי "הועדה הבידמדינתית 

למסחר"■ (סס 1$$1 נמ 1 מס 0 €£: £1 מזמזס 0 £6 ג) 5 ־ 1£1 מ 1 ), שהיא 
סוכנות נמ*דאלית. כן תופסת אה״ב מקרם חשוב בספבות 
הימית. ב 1939 היו לאה״ב 14% מן הנפח העולמי, שהיה אז 
583 מיליון טון גלמי ( 3 ת 810 * 1-0 §). חלקה של אה״ב בספנות 
העולמית גדל במידה ניכרת במשך מלחמת־העולם ן!, 
וב 1950 הגיע ל 33% מתוך הנפח העולמי של 75.7 מיליון 
טון גלמי. 

התנועה המקצועית ותגאי־העבודה. התנועה 
המקצועית באה״ב, שראשיתה נעוצה במאה ה 19 , לא נעשתה 
גורם בעליחשיבות במשק עד שנות השלושים של המאה 
הנוכחת. בתקופה זו, שהיא תקופת ה״ניו־דיל", אישר הקונ¬ 
גרס אח ה״חוק ליחסי עבודה במשק" (חוק־ואגנר), שלפיו 
הוכרה זכותן של האגודות המקצועיות לנהל משא־ומתן 






































75 


ארגות־זזכרית *י אסריקח 


76 





ישת״כבי^מים בל^נג איילגד, נס״י^דס 


קולקסיהי ולערוך הסכמים בדבר שכר־העבודה של חבריהן 
( 1935 ). באותה שנה עצמה נתקבל בקונגרס החוק לביטוח 
סוציאלי, שלפיו אורגנו ביטוח ממשלתי למקרה של אבטלה 
ושיטה של תגמולים לעת־זקנה. לסי החוק ל״תנאי־עבודה 
הוגנים"(זס^ תג< 1.31 זנג?) מ 1938 נאסרה העסקת 

ילדים במסחר בידמדינתי (איסור כזה כבר הוטל קודם־לכן 
ע״י מדינות מרובות), נקבע שכר־מינימום לרוב הסוגים של 
העובדים בעבודות לא־חקלאיות ולעסוקים במסחר בידמדינתי 
(מ 1949 ואילך— 75 סנט לשעה), נקבע שבוע־עבודה בן 40 
שעות(לכל היותר) וחובה של תשלום נוסף בשיעור של 50% 
מן השכר הרגיל לכל שעת־עבודה נוספת. חוקים בדבר פיצויים 
לעובדים במקרה של תאונה או מוות, שנגרמים תוך העבודה, 
נחקקו ע״י המדינות הבודדות בתקופה מוקדמת יותר. 

חוק טאפט״האךטלי מ 1947 ביטל השגים אוזדים של 
האגודות המקצועיות. בין השאר נאסרו,מפעלים סגורים" 
($ק 0 נ 81 ג> 0108€ ), והזכות של הכרזת־שביתה בתעשיות 
חיוניות הוגבלה ע״י מתן אפשרות לממשלה להשיג דדך 
בתי־הדין את דחיית השביתה ל 80 יום. הזכויות היסודיות 
של האגודות לארגן עובדים, לנהל משא־ומתן ק^קטיוד 
ובמקרה של כשלון במשא־ומתן — לשבות, נשארו קיימות. 
לפי חוק זה הוקמה גם סוכנות ממשלתית, שהיא יכולה לפעול 
כמתווכת בסיכסוכי־עבודה. 

לעיתים קרובות מתנהל בזמן אחד משא־ומתן על הסכם 
קולקטיווי עם מנהליהן של החברות העיקריות בענף מסויים, 
אבל באופן עקרוני נחתם ההסכם בין האגודה המקצועית 
ובין ההנהלה של כל חברה לחוד. התנאים של חוזה־העבודח 
עוללים סעיפים בדבר שיעורי שכר־חעבודד" חופשות, פנסיות 
וזכויות אחרות של עובדים. כמו־כו נקבעו חתעריפים של 


עבודה קבלנית, שבה עסוקים כ 30% — 35% מן העובדים. 
לסוף נקבע הנוהל במקרה של חילוקי־דעות בפירושם של 
סעיפי׳החוזד- 

התחזקותה של התנועה המקצועית באה״ב משתקפת 

בגידול מספר חבריה, שעלה מ 3.2 מילי 1 ן ב 1932 ל 14 — 16 

מיליון ב 1950 . מספר זה כולל כ 25% מכל העובדים באה״ב. 

החברות באגודות המקצועיות היא חזקה ביותר בתעשיה, 

שבה עבדו 70% ממקבלי־השכר(לא ממקבלי־המשפורת) לפי 

תנאי־עבודה, שנקבעו עליידי הסכמים קולקטיוויים. כמעט 

כל העובדים במכרות, ברכבות ובבניה הפרטית, 90% מן 

העובדים בחברות עירוניות של אוטובוסים וחשמליות, בטיס 

^ % 

האזרחי, בהובלה הממונעת ובטלגדאף, עבדו לסי הסכמים 
כאלה. האיגודים חלשים ביותר בין העובדים בחקלאות. 
במסחר, בפקידות ובמקצועות החפשים. 

קיימות שתי הסתדרויות מקצועיות עיקריות: ,הפדראציה 
האמריקנית של העובדים" ( 0£ ם 3110 ז£ג) 6 ■? םג 1€ ז 1€ זו^ 
:ו 0 <)ג, 1 ), שמנתה 7.1 מיליון חברים ב 1950 ? וה,קונגרם של 
האירגונים חתעשייניים" (־!הג^זס 31 ת)$ט[) 111 0£ $$£י 1 §מ 0 כ> 
100$ ) 23 ), שמנה כ 6 מיליון חברים. כל אחת מהסתדרויות 
אלו מורכבת מאיגודים ארציים, שהם מאורגנים לפי אחת 
משתי השיטות הללו: אירגון של כל העובדים במקצוע 
מסויים, או אירגון של כל העובדים בתעשיה מסויימוד כוחה 
הממשי של התנועה המקצועית הוא באיגודים ארציים אלה. 
ח. 0.1.0 נתארגן ב 1937 . ההבדל בין הסתדרות זו וה., 1 .?.\; 
(נוסדה ב 1881 ) היה נעוץ בעקרונות של שיטת האירגת 
המקצועי, שהיו מקובלים עליהן. בעוד שה. 1 ?..ל; אירגנה 
רק פועלים מקצועיים בהתאם לעקרון המקצועי, אירגן 
ח. 0.1.0 את העובדים לפי עקרון תעשייני וכלל בין חבריו 



77 


!•רעות-הכרית על אסריקוז 


78 



סכר־נוריס, שאוני את סיטיהס ש? שני נהרות בסדינת טנסי 


גם עובדים בלתי־מאומנים. הבדל זה איבו בולט כיוס במידה 
שבלט בשנים הראשונות לקיומם של אירגונים אלד^ אע״ם 
שאף כיום כוחו העיקרי של ה. 0.1.0 הוא בתעשיות של 
ייצור המוני, כגון תעשיית־המכוניות ותעשיית־הפלדה. קיימים 
גם איגודים ארציים עצמאיים, שאינם שייכים לאחת מן 
ההסתדרויות הנזכרות והם מונים 2.4 — 2.8 מיליון של חברים. 

מן הטבלה הבאה אנו למדים על השינויים, שבאו במססד 
הממוצע של שעות־העבודה בשבוע ובשכר הממוצע בתעשיה. 


טבלה 8 

שעות־העבודה והשכר בתעשיה של אה״ב 


!> 

4 

3 

2 

1 

מדד 

יויןר־המחיה 
( 100 = 1935-9 ) 

שכר ממוזע 
לשבוע 
בדרלאריס 

מססר-שערת 
ממועע לשבוע 

שכר 

ממוצע 

בדולארים 

* שגה 

1 

64>0 

9.84 

61.0 

0193 

1909 ! 

71,8 

11.01 

49.4 

0 223 

1914 

123,8 

92.08 

46.3 

0.477 

1919 

122.3 

23.93 

43.7 

0.547 

1924 

1295 

25.03 

44.2 

0.566 

1929 

95.7 

1640 

346 

0.539 

1934 

99.4 

23.86 

37.7 

0.633 

1939 

125.5 

4608 

45.9 

1.019 

1944 ; 

1694 

64.92 

39.2 

1.401 

1949 

1856 

64.76 

40.7 

• 1.592 

1951 


טבלה זו מציינת את הירידה המתמדת, שבאה במספר של 
שעות־העבודה לשבוע — אחת מן המטרות, שעל השגתן 
נלחמה התנועה המקצועית של אה״ב ללא הפסק וכן היא 
מראה את העליד" שבאה בהכנסה הראלית של העובדים 
בתעשיה; בעוד שרמת־המחירים עלתה בערך פי שלושה 
במשד 1909 — 1951 , עלה השכר הממוצע לשעה פי שסתד- 


והשכר הממוצע לשבוע — פי ששה. וכן אפשר לדאות בטבלה 
זו את העליה האינפלאציונית, שבאה במחירים בתקופה של 
מלחמת־העולם 1 , את הירידה החריפה שלהם במשך המשבר 
של שנות־השלושים, את הקצב המוחש של העליה בשנות 
מלחמת־העולם 11 ואת העליה הרצופה, שבאה במחירים לאחר 
שהתחילו הקרבות בקוריאה. 

מערכת הבאנקים והפינאנסים. החוק הפדראלי של 
אה״ב אוסר הקמת סניפים של באנקיס פרטיים ביותר ממדינה 
אחת של אה״ב. הודות לכך נמצאו באה״ב ב 1949 14,705 
באנקים פרטיים. ברובם היו אלה באנקים מקומיים קטנים 
בעלי חשיבות מוגבלת. בפועל כל הבאנקים החשובים הם 
חברים ב.מערכת הרזרווה הפדראלית״( 0561-70 ^ 1 31 ז 1€ ) 6 ? 
מ 5101 ץ 5 ) והודות לכד הס נתונים להשפעת חבר־הנאמנים 
של מערכת הרזרווה הפדראלית ( 0£ 5 ז 0 ו 1 ז€׳\ 00 0£ 1 >- 031 פ 
חז 516 ץ 5 6 ׳ר 116501 1 ב־ 1€1 > 6 ? 1116 }. ביסודו של דבר, עומד 
חבר־נאמנים זה בראש שנים־עשר ה״באנקים של הרזרווה 
הפדראלית״ 6 זוז 8056 נ 3 זטנזט?),שמושבם במרכזים 

הכלכליים והפינאנסייס העיקריים של אזדב. תפקידו של 
חבר*ד,נאמנים לקבוע מדיניות של באנק מרכזי, שמוצאת 
לפועל ע״י הבאנקים הללו. דרכם הוא משפיע על המבנה 
של האשראי הבנקאי ע״י קביעת היחס בין הרזרוית ובין 
הפקדעות הבנקאיים בתחומים המוגדרים ע״י החוק, ע״י 
הכנסת שינדיס בשער הנכיון וע״י קניות ומכירות של 
נייתת־ערך ממשלתיים בבורםד 4 קיימת גם חברה פדראלית 
לביטוח פקדתות, שהיא מבטחת פקדונות במקרים של פשי־ 
טת־רגל בין הבאנקים הפרטיים. 

הנכסים (האקטיווה) העיקריים של מערכת הבאנקים 
הפרטיים בסוף דצמבר 1951 היו כלהלן (המספרים מציינים 
מיליארדים של דולארים): מזומנים רתמת שמורים בבאנ־ 
קים של הרזרווה הפדראלית ובבאנקים אחרים — 42.1 ז 
ניירות־ערד של ממשלת אה״כ — 71.7 ! הלוואות ושטרות 








79 


ארצות־הכרית אמריקדז 


80 


שנוכו — 68.2 ! ביירות־ערך אוזרים — ^ 15 . ההתזזייבויות 
(פאסיווה) העיקרי 1 ת לאותו תאריך היו (המספרים מציינים 
מיליארדים של ד(לארים): פקדובות עו״ש — 108.9 ! פקד(* 
נ(ת לזמן קצוב— 58.8 ! הסו הכללי של סעיפי־ההון— 14.6 . 

ניו־לרק היא המרכז הבאנקאי והפינאנסי הראשי של 
הארץ. כשליש מערך ההמחאות" שנמשכו ב״מערכת הרזרווה 
הפדראלית״ ב 1950 ״ היו על חשבונות מוחזקים בבאנקים בניו* 
י(רק. בשנת 1950 הגיע ערך העסק(ת במנלת ואגרות־חוב 
בבורסה־לניירות־ערך של ניו־יורק לסך של 19,735 מיליון 
דולאר״ שהם כ 90% מן הערך הכולל של העסקות" שנעשו 
באותה שנה בכל הבורסות הרשומות באה״ב. 

הסך של שטרי־הכסף״ שהיו במחזור בדצמבר 1951 ״ הגיע 
ל 29.2 מיליארד די. הרוב המכריע של שטרי-הכס!* הללו 
מוצא ע״י הבאנקים של הרזרווה הפדראלית. נוסן* על הת* 
חייבות זו היו בבאנקים של הרזרווה הפדראלית פקדונות של 
הבאנקים הפרטיים בסך 20.2 מיליארד ד׳. הנכסים העיקריים 
באותו תאריך היו: זהב בסך 22.6 מיליארד ז" וניירות־ערך 
ממשלתיים בסך של 23.5 מיליארד ד׳. 

פינאנסים ציבוריים. קיימת חלוקה של תפקידים 
ומקורות פינאנסיים בין הממשלה חפדראלית ובין שלטונות' 
המדינות והרשויות המקומיות. תפקידה העיקרי של הממשלה 
הפדראלית הוא לדאוג לביטחץ לאומי ולעבודות ציבוריות! 
מס־ההכנסה" שהוא מוטל על פרטים ועל חברות בע״מ" הוא 
המקור העיקרי למימץ של הפעולות הללו. שלטונות'המדינות 
והרשויות המקומיות אחראים לחינוך, למשטרה ולשירותים 
ציבוריים מקומיים אחרים. הכנסותיהם נובעות בעיקר ממי¬ 
סים מוטלים על רכוש וממיסי־קניה. 


מן הנתונים שבטבלה 9 ברור, שההוצאות המוגדלות של 
שנת־הכספים 1952 לעומת אלו של 1951 נבעו כמעט כולן 
מן ההוצאות המוגדלות על הביטתון הלאומי — כלומר, הן 
נגרמו ע״י מלחמת־קוריאה ותכנית-הזיון הכללית. 

הסיב הלאומי של הממשלה הפדראלית של אה״ב ב 1951 
היה 257 מיליארד ז". ברובו נתהווה בתקופת האדמיניסטרא* 
צי(ת של רוזוולט. החוב הלאומי ב 1933 היה 22.5 מיליארדר׳. 
הוא הגיע ל 50 מיליארד דולאר בערב כניסתן של אה״ב 
למלחמת־העולם 11 בשנת 1941 . במשך המלחמה גדל החוב 
בהתמדה, באופן שבסופה הגיע בקירוב לסכום של 260 
מיליארד ד׳. 

כלל ההכנסות של המדינות והרשויות המקומיות הגיע 
ב 1949 ל 19.7 מיליארד ד׳. מזה היו: הענקות של הממשלה 
הפדראלית ~ 1.8 מיליארד ד׳! מיסי־רכוש (שהוטלו בעיקרם 
ע״י הרשויות המקומיות) — 6.8 מיליארד ד׳; מיסי־קניה 
(שהוטלו בעיקרם ע״י שלטונות״המדינות) — 4.8 מיליארד 
ד׳! מיסי־הכנסה של המדינות מסרטים וחברות — 1.2 מיל¬ 
יארד ד׳! מיסי ביטוח סוציאלי, רשיונות ומימים אחרים — 
5.1 מיליארד ד׳. 

הוצאותיהן של המדינות והרשויות המקומיות ב 1941 
נתחלקו לסעיפים הבאים: תינוך — 25.9% ! כבישים — 
17.2% ! ביטוח לעת־זקנה ולאבטלה — 5.0% ! סעד — 
12.6% ! בריאות ובתי־חולים — 6.2% ! תבתאה — 13.0% 
משטרה ומכבי-אש — 8,9% ! אדמיניסטראציה כללית, תחיקה 
ושיפוט — 8.2% ! ריבית על חובות — 5.8% ! נופש — 
1.9% ! שונות — 5.3% . החוב של ממשלות המדינות והרשו* 
יות המקומיות ב 1950 הגיע ל 23.6 מיליארד דולאר. 


סבלה 9 

תקציב הממשלה הפדראלית של אה״ב 
(בפיליאדדים של דולאדים) 


שנח־וזכרסיס 1 
המסתיימו/ 

כ 30 ביוני 1952 

שבת^הנספיס 

המסתיימת 
ב 30 ביוני 1961 

הכנסות 

ן 

שבת״הכססי־ס 

המסתיימת 
ב 30 ביוני 1952 ״ ן 

שנת^הנססיס 
המסתיימת 
ב 30 ביוני 1951 

הרצאות 

1 

1 

■ 

30.1 

24.1 

♦ 

מיסיס ישירים על פרסים 

39.6 

20.5 

שירותים צבאיים. 

22.9 

14.4 

¥ 

מיסיס יעירים על הברות 

7.2 

4.7 

ביסחרן ביבלאובלי(סיוע לאירוסה וכר) 

9.0 

8.7 

♦ 

מיסי״בלו. 

1.7 

0.9 

פיתוח האנרגיה האטומית . 

4.9 

3.9 

♦ 

מיסי־תעסוקה 

1 

1.0 

0.3 

.. 

הוצאות אחרות לביםחון . . . 

0.5 ן 

0.6 


^ 03 ■■יש 

49.7 

26 4 

סה״יב של הוצאות על הביטחון הלאומי 

1 1.6 

1.6 

1 

הכנסות שובות , . . . 




! 






תגמולים ושירותים לחיילים 





6.2 

6.3 

מסחררים ומשפחותיהם . . 

ן 

1 



פחות: 

6.0 

5.7 

ריבית על החוב הלאומי . 

1 

3-9 

3.1 


הפרשות לקוץ*הביסוח לעת זקנה 

2-7 

2-4 

ביסתק סוציאלי, סעד ובריאות . 

25 

2.1 

• 

החזרות של הכנסות 

1.9 

1.6 

הובלה ותחבורה. 





1.4 

1.2 

שימור ופיתוח האוצרות הטבעיים 

7 י 63 

46.1 

♦ 

ס״ה של ההכנסות . . 

14 

0.7 

חקלאות. 





0.8 

0.6 

שיכק ופיתוח עירובי . . . , 

— 

3.6 

♦ 

עודף. 

1.4 

1.2 

הוצאות ממשלתיות כלליות , . 

6.2 

- 

. 

גדעון . 

0-6 

0-3 

שובות. 





70.9 

44.6 

ס״ח של ההוצאות . . . 


• אומדן. 

ה 9 דד>; הסספויס סעוגליס. יססני-ט את סטסס חייב להזדהוח 09 סה״ב שכסכלוע 





















81 


ארצות־הכרית של אמריקח 


82 


קשרים כלכליים בינלאומיים. הטבלה הבאה 
מתארת את העסקות שבין אה״ב ומדיבות־חוץ ב 1951 : 


סכלה 10 

פאזן־התשלומים של אה״ב 1951 
(במיליארדים של דולארים) 



יבוא של סחורות 
ושירותים: 


יצוא של סחורות 
ושירותים: 

11.7 

סחורות . 

15.4 

סחורות , 

0.0 

הובלה 

1.5 

הובלה . . . . 

0.7 

נסיעות לחו״ל . . 

0.4 

נסיעות לחוץ״לארץ . 

1.4 

שירותים שונים 

0.9 

שירותים שובים . . 

0.4 

הכנסות חו״ל מהשקעות 

באה״ב . . , 

1.9 

הבנסות מהשקעות בחו״ל 

20.1 

1 

15.1 



העברות חד־צדדיות: 

0.4 

פרטיות . . 


ממשלתיות ג 



8.9 

סיוע בלבלי . . 



1.6 

סיוע גכחי . . 



4,9 



• 

י 


השקעות של אה״ב 
בחו״ל; 

0.9 

! סעיפים אחרים: 

0.8 

פרסיות. לזמן ממושך. 


ו 

1 

0.1 

ממשלתיות? לזמן ממושך 


, 

0.1 

לזמן ק 1 ר 


• 

1.0 





היצוא לפי איזור־היעוד היה: אירופה המערבית (כולל 
הממלכה המאוחדת) — 6.6 מיליארד ד׳< קאנאדה — 3.5 
מיליארד ד׳< אמריקה הלאטינית — 5.1 מיליארד ד׳ו ארצות 
אחרות — 4.9 מיליארד ד׳. 

היבוא לפי איזור־המוצא היה: אירופה המערבית (כולל 
הממלכה המאוחדת) — 3.6 מיליארד ד׳< קאנאדה — 2.8 
מיליארד ד׳ז אמריקה הלאטיבית — 4.1 מיליארד ד׳ז ארצות 
אחרות — 4.6 מיליארר ד׳. 

ביצוא של סחורות ב 1950 יש להבחין בסוגים הבאים: 
חמרי־גלם — 19% ; מז(ן בלתי־מעובד — 7% ; מזונות/ 
שעובדו במידות שונות, ומשקאות — 6% ; סחורות־תעשיה 
מעובדות בחלקן— 11% ; סחורות־תעשיה מוגמרות— 57% . 
היבוא של סחורות לפי הסוגים הנזכרים היה: חמרי־גלם — 
29% ; מזונות בלתי*מעובדים — 20% ; מזונות, שעובדו 
במידות שונות — 10% ; סחורות־תעשיה מעובדות בחלקן— 
24% ; סחורות־תעשיה מוגמרות — 17% . 

משקלן של אה״ב במסחר הבינלאומי הולך וגדל. הערד 
של יצוא ויבוא ב 1951 היה גבוה משהיה בכל שנה אחרת 
מ 1945 ואילך. ב 1937 היה יבוא־הסחורות של אה״ב 12% 
מכלל היבוא העולמי, והיצוא של סחורותיה — 14% מכלל 
היצוא העולמי. המספרים המקבילים ל 1950 היו 16% ו 18% . 
חשיבותו היחסית של סתר־החוץ בפעילותו הכללית של משק 
אה״ב היא קטנה. התפוקה הלאומית הגלמית ב 1951 הגיעה 
ל 349.1 מיליארד דולאר, באופן שהיצוא היה בערך 6% 
והיבוא 43% מן הערך של התפוקה הגלמית. אעפ״ב: בסיפוק 


צרכיהן במחצבים מסויימים חלולת אה״ב במקורות־חת. 
יתר על כן, עם גידול הקפו של הייצור מתברר יותר דותר, 
שהמקורות הפנימיים של חמרייהגלם אינם מספיקים. קיימת 
תלות (שלפי שעה היא קטנה־ביחס) בארצותיחח כמקורות 
של נפט (ונזואלה והמזרח התיכון) ועפרות־ברזל (אמריקה 
הדרומית).'^לעומת זה פחתה הרבה תלותן של אה״ב ביבוא 
של חמרי*גלם אורגאניים, כמשי וגומי, מפני שההתפתחות 
הטכנולוגית מאפשרת ייצור של מוצרי*תחליף סינתטיים. 

במאזךהתשלומים, שהובא למעלה, אפשר להבחין כמה 
קווים, שהם אפיינים למעמד ולקשרים הכלכליים הבינלאומיים 
של אה״ב אחר המלחמה. ההבדל בסך של 5 מיליארד ד' שבין 
ערך היצוא והיבוא הוא הצד השני של מה שנקרא בשם 
"פירצת־הדולאר". לזרם ההשקעות הפרטיות של אה״ב בחו״ל 
היתה חשיבות מועטת ביותר בסתימתה של פירצה זו. לזרם 
זה היה משקל מועט גם ביחס להשקעה המקומית, שב 1951 
הגיעה ל 33.9 מיליארד דולאר. שני שלישים מהשקעות־החוץ 
הפרטיות נעשו בצורה של השקעות ישירות ע״י חברות של 
אה״ב לשם הקמתן של חברות־בנות בחיץ־לארץ. השקעות 
ישירות אלו נתחלקו לפי יעודן, מבחינה גאוגראסית ומבחינת 
ענפי־ההשקעה, בצורה הבאה: שני שלישים בחצי־הכדור 
המערבי; שני שלישים בנפט וכתעשיה. הערך הכולל של 
ההשקעות הישירות של אה״ב בחו״ל בסוף 1951 הגיע ל 14.9 
מיליארד דולאר, מהם יותר משני שלישים בקאנאדה ובאמ¬ 
ריקה הלאטינית. בהשוואה לערך הכולל של נכסי חברות 
בע״מ באה״ב, שהגיע ל 500 מיליארד דולאר בערך, היה סך 
ההשקעות הישירות בחו״ל פחות מ 3% 

ההענקה של ממשלת אה״ב בסך של 43 מיליארד ד׳ 
בעזרה כלכלית עבאית לארצות־חוץ ב 1951 שימשה האמצעי 
העיקרי, שעל־ידיו נסתמה פירצת־הדולאר. המניע העיקרי 
להושטת־עזרד, זו היתה השאיפה של אה״ב לחזק את מעמדן 
המדיני והצבאי של בעלות־בריתה באירופה. סכום של 32.7 
מיליארד ד׳ הוצא בדרך זו ע״י ממשלת אה״ב בתקופה שבין 
האחד ביולי 1945 וסוף 1951 . מזה ביתנו 23.4 מיליארד ד׳ 
בצורה של הענקות ו 9.3 מיליארד ד׳ בצורה של מילוות. 

סחר־החוץ של אה״ב — תה מן היצוא לגוש הסובייטי, 
שעליו מוטלות הגבלות — מתנהל בלא שום פיקוח ממשלתי 
ישיר. מגמתה של המדיניות הכלכלית של אה״ב אחר המלחמה 
היתה ליצור מערכת עולמית של מסחר ו־בצדךי ללא הפליות, 
בלא פיקוח על מטבע־חח ובלא הסכמיימסחר דו־צדדיים. 
ההצלחה בכיוון זה היתד. מוגבלת. אזדב הן, לפי המסורת 
שלהן, מדינה בעלת תעריפי־מכס גבוהים. החוק בדבר מסחר 
הדדי מ 1934 מיפה אח כוחה של הממשלה לערוך הסכמים 
עם מדינות אחרות לשם הורדה הדדית של תעריפי־המכס. 
הרמה הממוצעת של התעריפים על סחורות, שהן כפופות 
לחוקייהמכם, ירדה מנקודת־השיא של 523% ב 1930 — 1933 
ל 153% ב 1947 כתוצאה מהסכמים, שנערכו (ברובם בשנים 
שלאחר המלחמד.) בהתאם לחוק זה. אעפ״ב גבוהים עדיין 
תעריפייהמכס החלים על הרבה סחורות, שהיו עלולות לשמש 
סחורות־יבוא לאה״ב אילמלא היו כפופות לתעריפי־מכס 
אלה. מעצורים נוספים משמשים הנוד.ל המסובך של שלטו־ 
נות-המכס באד,״ב וד.מדיניות החקלאית של אר.״ב, שהבטחת 
מכסי־מגן לגידולים מסויימים ותמיכותייצוא לגידולים אחרינ 2 

מדיניות כלכלית פנימית. המבנה הכלכלי המסרתי 
של אה״ב הוא מבנה של קאפיטאליזם וד,תחרות חפשית. 



63 


אמות־חפרית עול אסריקח 


84 


חח מבתקוסות־סלחסה נקבעו ההרכב והחלוקה של התפוקה 
הלאומית, וכן נעמות־ההתפתחות של הםש^ בעיקרו של 
רבר — ע״י פירמות פרטיות, שפועלות במסגרת של השוק 
ושהן מונעות על־ידי השאיפה לרווחים. פירמות אלו גייסו 
הון ממכירת מניות ואגרותיחוב, ממילו^ת של באנקים ומן 
ההמ העצמי, שעמד לרשות־היוזמים. חלק מרווחיהן של 
פירמות אלו מתחלק כדיוויז־נדה והשאר (בשנים האחרתות 
יותר מ 50% מרווחי־־החברות לאתר תשלומי־־מיסים) נשאר 
בפירמות ומשמש להרחבת־עסקיהן. 

המדיניות המסרתית של אה״ב מכוונת להבטיח התחרות 
בין הפירמות הפועלות במשק. כדי להשיג מטרה ז 1 חוקק 
הקונגרס ב 1880 את חזק שרמאן(נגד חטראסטים) וב 1914 — 
את חוק קליטתן, שלפיהם כל הגבלות מןנןפוליסטיות הן 
בלתי־תוקיוו 4 הסמכות לבצע את ההוראות הללו נממ־ה 
ל״ועדה הפדראלית למסחר״• ( 1$$1011 מ 1 מ €01 16 > 3 -וז 16131 >€?}, 
קיימים חילוקי־דעות בדבר מידת הצלחתה של מדיניות ז(. 
מצד אחד ברור, שבענפים מסויימים במשקן של אה״ב — 
בעיקר בתעשיה — קיים שיעור גבוה של ריהח. םעריכים, 
שב 1947 היו 113 פירמות בענף־התעשיה, שערר הנכסים של 
כל אחת מהן היה למעלה מסס! מיליון ד׳ ושנבעלותן היו 
כ 40% מכלל הנכ 0 ינ 4 שהיו בבעלותן של 241,000 הפירמות 
הפעילות באותו ענף, באותה שנה ייצרו ארבע הפירמות 
הגתלות ביותר בכל אחד מן הענפים המנויים להלן מתר 
מ 50% מן הערך הכולל של אותה תעשיה: מכוניות וחלקיהן, 
כבשני־יציקה, צמיגים, סיגאריות, סבון, מתיחה וגלילה של 
נחושת, מנועים וגנראטורים. מצד שני. חלוקות הדעות בין 
העוסקים במחקר י אמפירי בשאלה אם השיעור היחסי של 
הריכוז במשק בכללו ובתעשיה בפרט גדל או קטן מתהילת 
המאה הנוכחת. יתר על כן: לעיתים קרובות קיימת (בעיקר 
בתעשיות של דברי־תצרוכת) התחרות בין הפירמות בפיתוח 
מוצרים חדשים ובשיפורם של מוצרים ישנים גם במקרים 
של קיום ריכוז והעדר של התחרות בםחירינ 4 

למרות המדיניות המסרתית של *יזמה חפשית" גדל 

והולד משקלה של הממשלה בחיים הכלכליים. עובדה זו 

משתקפת בגידול תלקה של הממשלה בתפוקה הלאומית 

הגלמית (ראה טבלה 2 ). ב 1947 היה חלקה של הממשלה 

בתפוקה זו 12% וב 1949 — 16% . ברור הדבר, שבתקופד" 

שבה נעשו הוצאות גדולות לצרכי־ביטחון, גדל חלק זה 

במידה ניכרת. וכן גם קיים מספר גדל והולך של מפעלי־ 

פיתות ממשלתיים, כדוגמת "הךשות לפיתוח עמק־הטנסי*. 

הממשלה קיבלה עליה אחריות נוספת לתחיקה בענייני תחר" 

כגון ביטוח מאבטלד" תגמולים לעת־זקנד- וכן מתערבת 

הממשלה לפעמים קרובות ביישובם של 0 יכםוכי־עבודז 4 נוסף 

על כך משפעת הממשלה השפעה ניכרת על החקלאות 

המקומית ע״י הבטחת מתירים מינימאליים ו/או הטלת מכסות 

כמותיות לגידולים מםויימינ 4 מדיניות זו הביאה בשנים 

האחרונות לידי כך, שכמויות ניכרות של עדפי יבולים מסו־ 

י * 

יימים נצטברו בידי הממשלה. שקנתה אותם כדי למנוע את 
הורדת מתיריהנ 4 

קיימת הכרה כללית בדבר תובת־הממשלה לנקוט באמ¬ 
צעים פיסקאליים וכספיים מתאימים למניעתה של אבטלה 
המונית. וכן רווחת ההכרה, שאבטלה כזו באה״ב מוכרחת 
להתפשט ולגרום לאבטלה דומה במדינות אחרות. שהן 
קשורות באה״ב קשרייממחר. אחת מן הבעיות העיקריות 


הנדתות כיום באה״ב היא: באיזו מידה תתקיים הרמה הנוכחת 
הגבוהה של התעסוקה כשתרד רמת־ההוצאות של הממשלה 
על צרכי־ביטחון ז—לפי דעה אחת, תקבל הירידה בביקוש 
של סחורות מצד הממשלה פיצד ע״י הגיחל של הביקוש 
הפרטי שיהא כרוך בפיתוחן של תעשיות חדשות. לפי דעה 
אחרת, לא יהא בגידול זה של הביקוש הפרטי משום פיצוי 
מספיק, והממשלה תהא מוכרחת להגדיל את הביקוש וההש¬ 
קעה הפרטיים ע״י הורדת-המיסים. ואם אמצעי זה לא יעודד 
את הביקוש במידה סספקת, תוצרך הממשלה להתיא לפועל 
עבודות ציבוריות ומפעלי־פיתוח שונים כדי למנוע התפתחות 
של אבטלה רצינית. 

33-4 , ¥01 / 0 \'הס 1 ןג־ 11 ח 06 

) 0 , 1100 ^ 1 . ., 1 .£ ;( 1951-2 ) 

£¥?£££!! 21 ־ £1 !>€£ 11£ ) 0£ 0£ ; 1952 , 1112 ^ 1111 

,: 1 ^ 01 00110 ;(ץ[ 1 {)מ 110 ו) ,מ £1 ) 5 ץ 8 

£0€£ ז 000£€ ; 1951 16 ה 7 סה £€0 /ס 5 ה 1110 ^ 1 ז €0 

4 ^ 1 ) €^ 191€01 111 , £41111 ^ 1 > 0 ^ 10£010£ 10 סס 

££4/4 ^ ^ ,. 1 ג £1 51 ז 1111 ^\£ם .£ .ן ; 13 - ¥01 

״ 10 , 15101111 ) 001 •? . 8 ; 1947 ,^££׳ 1 ע 40 ^ 1 / 4/14 

11€ ) ת 1 ^ 5 ץ( 1 1£ ח 10£0 0£ 100 ) 11 ( 0:11 מ( 1 111£ תס 100 ) 13 מ' £01 

;( 1950 ) 40 . ¥01 , 4 > £1£ ^/ %1€ ת 10 ז £€0 מ 4£4 ־/ 1£ מ 4 / \* £5 ) 21 )$ 1 )£) 01 ז 1 

8 . ^^^ 12 ^|^( 5 , 1^0X109101 3111€€ 186^, 1946 ; !(]£ 10 , 

^ ; 1946 ,/^מ// 4 ו#ו£ / 0 ׳ 40 מונממ 5 1 / : 10€01910 0110001 ^ 1 
. 14 ץ£ת 3£0££ > ; 1951 , 90915 '^) 61 .£ 101 ^ 1^(£1■, £01909' 0994 19940x19 

,** £5 נ 10€00 0£ 100 ) 11 < 11 ז) 15 ם 11£ ) 10 $£^ס 0113 ז 8££1113 " ,£ז £00 ון 

;( 1952 ) 42 . ¥01 , €09 */ 11€9 ^ £€09909919 9 ז €0 ד 979€1 ^ 

1 )€) 1101 ; 1951 * 9 ^ 9 / 4 ?>//מ/£ £ן// מו ץ/ס(/סמ 0 ^ 

( 0 19€$ ^ $9011 / 00£4 /< 1 // , 0£ ז£מ 1 מ 001 0£ ) £0 מז)זגק£ם £5 ) 2 ) 8 
- 0 ) 0 0£ )ח£מ 1 )ת 3 ק£ם . 5 • 11 *׳ 945 ^- 9 ^ 7 / *./£ע 5/4 4 ^) 11999 £^/ 
;( 200021 ) 390909 14991904 ^ 9 /ס 009 ^ 39091x190(4 ^6x99 ,£€?£מ 1 

' 0999 £0x1 'דז €0 /ס ץ 00 ' 3999 <££ז£תזתו 00 0£ )ח 1£ ת 1 )'ו 2 ק< 1 . 5 .[} 

09 ^' 9 * 4 £0x09 )ז 0 ^'{ , 20 ו 1 )ז 0£ ) 1 וו 21 .£ ;( 1117 ) 000 )) 0xx ת 

. 1951 , 909 ז 11941199 0x94 
ד. סט. 

מ ש פ ט. — החוקה הפדראלית ©גדרת את תחום פעולת* 
החקיקה של הממשלה המרכזית ואת זה של המדינות 
הבודדות, שהוא רחב וכללי יותר. בהעדר חוקים משני סוגים 
אלה פוסקים בתי-המשפט על-פי העקרונות של "המשפט 
המקובל" (ה "יג.! מסמס!©()), שמוצאו מאנגליה. ענייני 
חוזים ונזיקים ועניינים אתרים הרבה אינם מוסדרים על־ידי 
חוקים, שנתקבלו בבתי־המחוקקים, אלא ע״י דיני ה״משפט 
המקובל" בלבד. יצויין, ש״משפט מקובל" זה אינו אחיד 
ומשותף לכל חלקי אה״בי לכל מדינר, ממדינותיהן יש חוקי 
^ 1.31 £0111111011 משלד" אע״פ שד,ם דומים ביותר לאלה 
שבשאר המדינווב בלואיזיאנה נהוגה תחוקה ממוצא צרפתי 
ובקאליפורניד. עדיין מורגשת השפעתו של המשפט הספרדי. 

מבחינים באד,"ב בץ בתי*הפשסט הפדראליים ובין בתי־ 
המשפט של המדינות השונות. על הראשונים נמנים: בתי־ 
משפט פדראליים מתחיינ 4 ששזפמיהם מוסמכים לשבת בדין, 
כשד,צדדים הם בני מדינות שונות וכאשר ערך התביעה עולה 
על שלשת אלפים דולאר; בתי־משפט פדראליים לעירעורים! 
בית*ד.משפט לתביעות (לבידור תביעות נגד הממשלה 
הפדראלית)! בית־משפט לענייני-מכם< בית*ד,םשפט לעיר* 
עורים בענייני מכס חכויות־ממציאים! ובית-ד,משפט העליון 
של אה״ב, שמשמש מוסד אחרון לעירעורים ושפ 1 סק בסיכ־ 
סוכים בין המדינות ובין הממשלד, הפדראלית ובמקרי 
סתירד, בין תוקיר,ן. כמו באנגליד, (אבל במידד, מצומצמת 
יותר) שליט אף באה״ב עקרון־תקדימים, שעל*םיו פוסקים 
בתי־סשפט על יסוד הד,לכות המשפטלת, שנקבעו בפסקי- 
דין קודמים! וכר הדבר לא רק בעניינים המסודרים על־ידי 



89 


ארצות־הכרית של אמריקה 


86 


ה״משפם המקובל", אלא אף בשאלות הנוגעות לפירוש 
וזחוקים־שבכתב. באה״ב היו גס נסיונות של ק 1 דיםיקאציה. 
ב 1848 הציע ד. דדלי פילד ( 1 ) 161 ? ץ 1£116 ו( 1 ^ 1 ע 3 ( 1 ) למדינת 
ניריורק ספר חוקים מבוסם על ה״משפט המקובל" ומושפע 
גם משיסות־המשפט של יבשת־אירופה. הצעה זו, שנדחתה 
ע״י מדינת ניריורק, נתקבלה בשינויים קלים בקאליפורניה 
ובמדינות אחרות, המכון המשפטי האמריקני התחיל מבין 
תמצית של הדינים החלים על עניינים שאינם מוסדרים 
בחוקים כתובים (חוזים, נזיקים, יפוי־כות, דיני־קניין, משפט 
בינלאומי פרטי, דיני־חברות, עסקי־נאמנות), מחוך כוונה 
להבהיר את עקרונות ה״משפט המקובל" ולאחד את נהגי 
בתי־הדין. 

בענייני קניין מבחינים באה״ב, כמו באנגליה, בין נכסים 
"אישיים" ונכסים "ראליים", כלומר בין מיטלטלים למיקר* 
קעים? אבל עם הנכסים האישיים נמנים גם במה זכויות 
במיקרקעים וחובות מן הזולת. הבחנה זו חשובה מכמה 
בחינות (מיסים, ירושה, מכירה, ועוד). סוגי הבעלות על 
המיקרקעיס שונים הם. הבעלות השלמה נקראת מו 316 )$£ 
16 קמ 811 66 ?. בעלות מוגבלת לימי־חייו של המחזיק או של 
אדם אתר נקראת £6 !£ ־ £01 £51316 . בעלות מוגבלת למחזיק 
ולצאצאיו נקראת 1311 ׳ 66 ?. מלבד סוגים אלה יש בעלות 
מוגבלת לתקופת־זמן מסויימת(עפ״ר 99 שנה), חזקה, שאפשר 

להחזיר (( 11 ^\ ) 3 6 ) £513 ; 06 מ 3 ־ ££61 ג 81 ץנ £51316 1 ). אם יש 

למיקרקעים כמה בעלים הם מ 0 מ 11 מ 00 מ 1 5 ) 311 מ 6 ז או 
1$ מ 3 ס 6 ^ 101111 . במקרה הראשון אם מת אחד מהם עובר 
חלקו ליורשיו, במקרה השני — לשותפיו. בעל־המשכנתא 
נעשה עפ״ר בעל הדבר הממושכן — לכל הפחות, להלכה — 
כל עוד לא נפרע החוב. 

מכירת מיטלטלים מוסדרת ע״י חוק משנת 1926 , שהונהג 
ברוב מדינות אה״ב. הוא דומה לחוק האנגלי משנת 1893 . 
זכויותיהם של בעלי אמצאות ובעלי חיבורים ספרותיים או 
דברי״אמנות ("קופירייט") מוסדרות ע״י חוק פדראלי. 

בל הוזה הוא בחזקת מותר אם אינו פוגע בחוקים, בטובת* 
הכלל ובעיקרי־המוסר. כמו באנגליד" בך אף באה״ב אין 
הבטחה (סרט להבטחה, שניתנה בצורה חגיגית) מחייבת, 
אלא אם כן יש כנגדה תמורה ( 1 ז 10 ) 3 ־ 161 ) 51 מ 00 ). חח מבמק* 
רים מיוחדים אין צורך, שההבטחה תהא בכתב. בכל המדינות 
קיימים חוקים, שקובעים את שיעוריהריבית החל על חובות, 
שבהם לא נקבע שיעור זה ע״י הצדדים ז פעמים מותר להם, 
לצדדים, לקבוע אף שיעור גבוה יותר, אך בכמה מדינות 
השיעור החוקי הוא גם השיעור המאפסימאלי. על ענייני־ 
שטרות חל, כמעט בכל המדינות, חוק אחיד משנת 1896 , 
שהוא דומה לחוק האנגלי משנת 1882 . 

דיני־נזיקים מוסדרים על־פי ה״משפט המקובל" ורק במידה 
מועטת נגעו בהם חוקי המדינות השונות. 

דיני נישואים וגירושים נכללים בחוקים, שהם שונים בכל 
מדינה ומדינה, ועד עכשיו נכשלו הנסיונות לאחדם. ביחסי" 
רכוש בין בעל ואשתו נוהג בכל מדינה "חוק הנשים הנשו¬ 
אות", המבטל או מגביל את זבדותיו של הבעל על רכוש 
אשתו, וכן את אחריותו לחובותיה שמלפגי הנישואים וכד׳. 
שהיו נובעות מעקרונות ה״משפט המקובל". 

את ראשיתו של תור־הבגרות רואים בגיל של עשרים 
ואחת שנה, ובכמה מדינות, לגבי נשים — של שמונה עשרה 
שנ 1 נ ככמה מדינות הונהג (ב 1922 ) חוק אחיד בנוגע לבנים 


פסוליע הבן הפסול רשאי לתבוע מזונות מהוריו, וביחוד 
מאביו. ברוב המדינות יכול הבן הפסול ליעשות חוקי עם 
נישואי הוריו זה לזה. כמעט כל המדינות מכירות באימח־ 
כנים. 

על הצוואה חלים חוקיהן של המדינות השונות. הגיל, 
שבו אפשר לצוות צוואה, הוא, כרגיל, 21 שנה ומעלה. 
צורת-הצוואה המקובלת ביותר היא זו של הצוואדדשבכתב, 
החתומה ע״י המצווה בנוכחותם של עדים. בכמה מדינות 
מוכרת גם צוואה, שנערכה בלא השתתפות של עדים ונכתבה 
ונחתמה ביד המצווה! ויש מדינות, שבהן מותרת גם צוואה 
שבעל פה — אם נעשתה בתקופת מחלתו האחרונה של 
המצווד" בכל מדינה מוכרת זכות־הירושה של האלמנה 
(ופעמים אף של האלמן), שאין ביד המצווה לגרוע ממנה. 
לעומת זה רשאי המצווה לעקור ירושתו מבניו ומהוריו 
לטובת איש זר. כשאין צוואה, מוסדרת הירושה ע״י חוקי 
המדינות השתות, שהם שונים זה מזה במידה ניכרת. פרט 
לחלק המגיע לברהזוג, יורשים הבנים או צאצאיהם, בהעדר 
של אלה יורשים ההורים, ובהעדר של אלה—האחים והאחיות. 
כשבדהזוג והקרובים הנזכרים נעדרים, מנחילים את העיזבה, 
על־פי משפט רוב המדינות, לשאר־בשרו הקרוב ביותר של 
המוריש, ובהעדר כל קרוב שהוא — לאוצר־המדינח. כשם 
שחלק־מה מרכושו של החייב הוא מחח לאפשרות עיקול 
ע״י בעלי־החוב, בך אין לנושים שליטה בחלק מן העיזבון 
השייך לקרוביו של המוריש. 

במשפט הבינלאומי הפרטי ("התנגשות חוקים") רווחים 
ביחוד עקרונות ה״משסט המקובל", אך הכללים משתנים 
במקצת ממדינה למדינה * כמו באנגליה מביאים אף באה״ב 
בחשבון את מקום־מושבם של הצדדים ( 116 :) 101111 >) ולא את 
אזרחותם (ץ) 311 מ 3110 מ). בענייני־גירושים מכריעים חוקי* 
המדינר״ שבה יושבים בני־הזוג, בענייני ירושה וצוואה — 
חוקי המקום, שבו נמצא הרכוש! אך לגבי מיטלטלים חל 
עפ״ר חוק המקום, שבו ישב המוריש קודם מותו. 

^ 1 . 0 ;נ 11 :> 51 ץ 8 11$ קז 00 ' 0 ץ 0 ;^ 5^^^x ץ 5 ) 5 ^( 1 

; 1947 / 0 ^) 1 זז 1 זז 1 * 5 ,) 1 * 021 

.י? . 11 ; 1936 , 8 ; 1926 

. 1949 / 0 

ג> ס. 

החוקה והמשטר. — תולדות־החוקה. בנקודת־מוצא 
למשטר המדיני של אה״ב שימשה ה״מושבה", שבתקופת 
השלטון האנגלי באמריקה הצפונית נהנתה משלטץ עצמי 
רחב מאוד. אע״פ שרק מיעוט של התושבים — משלמי־מיסים 
ובעלי־רבוש — היה זכאי להשתתף בבחירות למוסדות 
המייצגים, היתה השתתפותה של האוכלוסיה בשלטון, שסמכר 
יותיו היו מחולקות בין האסיפה המייצגת ובין המושל, 
אפיינית לחיי־המושבות. מזמן לזמן היו האסיפות המייצגות 
של כמה מושבות משגרות נציגים להתיעצויות או לקונגרסים 
לשם דיון והחלטה בעניינים משותפים. גם הכרזת העצמאות 
של אה״ב ( 4 ביולי 1776 ) יצאה מתוך קונגרס, שהשתתפו בו 
נציגיהן של 13 מושבות ("הקונגרס הקונטיננטאלי השני"). 

הכרזת־העצמאות מדברת על הפיכתן של "המושבות 
המאוחדות״ ( 001011168 1 ) 116 מז 1 ) ל״מדינות המאוחדות של 
אמריקה״ ( 3 :) 1 יו 1116 ^. 0£ 65 ) 3 ) 8 1 ) 6 ) 0111 ) וסטעמת, שהן 
״מדינות חפשיות ועצמאיות״. ואמנם, במשך 13 שנות־קיומן 
הראשתות, התנהלו ענייניהן של "המדינות המאוחדות" (או, 
כפי שמקובל לקרוא להן בעברית, .ארצות הברית") מתוך 



87 


ארצות־הכרית של אמריקה 


88 


ההנחה, שהריבונות היא זכותן של המדיבות הבודדות, ואילו 
מוסדותיהן של אה״ב בכללן אינם רשאים לבצע אלא תפקי' 
דים, שהמדינות הללו יפו את כוחם למלא. הצעת החוקה 
לאה״ב בכללן, שנתקבלה ע״י הקונגרס ב 1777 , נתאשרה ע״י 
המדינות לאחר דחיות והיסוסים רק ב 1781 כיוון שכל אחת 
מן המדינות חששה, שחוקה זו תקפח את עצמאותה. 

החוקה הראשונה של אה״ב נשארה בתקפה קרוב לתשע 

שנים. לפי סעיף 2 של חוקה זו, שנקראת בשם,סעיפי הקונ־ 

פדראציה והברית הנצחית", "שמורות לכל מדינה ריבונותה, 
■■ 

חירותה ועצמאותה, וכן כל סמכות, שיפוט וזכות שלא הועברו 
ע״י קונפדראציה זו במפורש לאה״ב המתוועדות בקונגרס". 
אע״פ שהעניינים הנוגעים למדיניות־החוץ (בכלל זה — 
הכרזת־מלחמה דעשיית־שלום), לטביעת מטבעות, וכן לסחר־ 
החוץ, נמסרו לאה״ב, נשאר הרוב הגדול של סמכדות השלטון, 
ובכללן הסמכות של גביית־מיסים, בידי המדינות. שום מוסד* 
ביצוע יעיל לא ניתן ע״י חוקה זו לאה״ב, וזכות ההחלטה 
בכל ענייניה של הברית נמסרה לשני מוסדות: הקונגרס 
ו״ועדת המדינות", שבכל אחד מהם היה לכל מדינה קול 
אחד. לשם שינוי החוקה היה דרוש אישורם של המוסדות 
המחוקקים של כל 13 המדינות. 

משמר זה של קונפדראציד" ללא שלטון מרכזי יעיל, גרם 
לקשיים מרובים. בהשפעתה של תנועה חזקה, שדרשה שינוי 
יסודי בחוקה לשם חיזוקה של הברית. נתכנס בשנת 1787 
בפילאדלפיה פנס (ת 10 זו €1 \ת €0 ) של נציגי־המדינות. במקום 
להכניס שינויים מסויימים ב״סעיפי הקונפדדאציה" ניסח 
הפנס חוקה חדשה מעיקרה, ובסתירה גלויה לחוקה הקודמת. 
שעדיין היתד. בתקפה, נקבע בהצעה של החוקה החדשה, 
שחוקה זו תחייב את המדינות שתאשדנה אותד. לאחר שתת־ 
אשד ע״י 9 מדינות בלבד. ב 21 ביוני 1788 אושרה החוקה 
ע״י המדינד. התשיעית, ניו*ד.מפשיר, ובהתאם להחלטת הקונ¬ 
גרס של הקונפדראציה, נכנסה החוקה לתקפה ביום 4 במארס 
1789 . שאר 4 המדינות של הקונפדראציה נתנו אף הן את 
אישורן לחוקה זו במשך 1789 — 1790 וע״י כך הצטרפו לאה״ב 
בצורתן החדשה. חוקה זו של אה״ב נשארה בתקפה עד ימינו 
אלה, אלא שנתווספו עליה 22 תיקונים, שעשרה מד,ם נכנסו 
ל תקפם בבת אחת ב 1791 , והאחרון שבד.ם — ב 1951 . 

משטר רפובליקני ופדראטיווי. אה״ב הן רפובליקה, 
ובהתאם לחוקה מבטחת הברית את אפיד, הרפובליקני של 
כל אתת ממדינותיה. 

משטרן של אד.״ב הוא פדראטיווי, והסמכויות מחולקות 
בין הרשויות של הברית (מסנמס) ובין אלו של המדינות. 
להלכה אין לברית אלא מספר מוגבל של סמכדות, שד.ן 
מפורשות בחוקה, בעוד שהמדינות נהנות מכל הסמכויות, 
שלא ניטלו מהן ע״י החוקה. אך למעשה רחבות הן סמכויותיו־. 
של הברית לאין ערוך מסמכויותיהן של המדינות. במקרר. 
של סתירד. בין חוקת אה״ב, או אפילו בין חוקיד. הבודדים 
של הברית, ובין חוקותיהן וחוקיהן של מדינות בודדות, 
עדיפים החוקה ור.חוקים של אה״ג 

מספרן של המדינות, שאה״ב מורכבות מהן, עלה בד.דרגה 
מ 13 ל 48 . הזכות לקבל מדינות חדשות לתוך הברית (או 
להפיד איזורים, שהם בתחום שלטונן של אד.״ב, למדינות) 
נתונה לקונגרס של אה״ב. נוסף על המדינות, כוללות אה״ב 
"טריטוריות" (כיום שתים: אלאסקה ואיי*האוואי) וכן את 
.מחוז קולומביה״ ( ג 1 < 1 תו 0111 נ) 01 1511101 (£). שסמכויות־ 


השלטון מסורות בהם לרשויות־הברית. באלאסקה ובאיי־ 
האוואי קיים שלטון עצמי מוגבל, אך למחוז קולומביד., 
הכולל את עיר־הבירה ואשינגטון, אין שלטון עצמי כלל. 
בתחום־שלטונן של אד.״ב מצויים גם איזורים אחרים (פורטו 
ריקו, איי ורג׳ין, איי האוקיינוס השקט, איזור תעלת-פאנא- 
מה), אבל אין הם חלק אינטגראלי של אה״ב. 

* 4 

5 


האופי הפדראטיווי של אה״ב מובלט ביותר בהרכבו של 
הקונגרס, המוסד המחוקק. משני הבתים, שד.קו:גרס מורכב 
מהם, בנוי רק אחד — בית־ד,נבחרים — על יסוד ייצוג שווד. 
של האוכלוסיה, ואילו השני — הסנאט — בנוי על יסוד ייצוג 
שווה של כל מדינה (שני סגאטורים למדינה). מחמת ההב¬ 
דלים העצומים באוכלוסיות של המדינות (שהגדולה שבד,ן, 
ניו-יורק, מנתד. ב 1950 כ 15 מיליון תושבים, וד,קטנה שבהן, 
נוואדד,—רק כ 160,000 תושבים), יש בייצוג זה משום הפליד. 
לטובתן של המדינות הקטנות, שברובן הן חקלאיות ונחשלות 
מבחינה כלכלית ותרבותית. גם בבחירות לנשיאות מתבטאת 
הפליד. זו לטובתן של המדינות הקטנות, שהרי מספר הקולות, 
שיש לכל מדינר. בבחירות אלו, הוא כמספר נציגיה בשני 
בתי־ד.קונגרס ביחד(למשל: ניו־יורק 43 + 2 = 45 ! נוואדה 
2+1 = 3 ). ערובות נוספות לעקרון הפדראטיווי ולמעמדן 
של המדינות הקטנות אנו מוצאים בהד. ששום שינוי בחוקה 
אינו יכול לקבל תוקף קודם שנתאשר ע״י שלושה-רבעים 
מכל המדינות. 

משטר־הנשיאות. בניגוד למקובל במדינות מרובות, 
שדוגלות בעקרון הייצוג, נותנת החוקה באה״ב סמכויות 
רחבות לנשיא. משטר זה מכונה בשם "משטר־נשיאות". 
משנבחר הנשיא, ועד סוף תקופת־כהונתו, אינו זקוק לאימון 
מצד רוב הקונגרס, אמנם הקונגרס רשאי להעבירו מכהונתו 
ע״י תהליך מיוחד של העמדד״־לדין (זמ 10 רו 3011 :א 1 מ 11 ) בפני 
הסנאט על יסוד האשמה ב״בגידה, קבלת שוחד, או פשעים 
ועבירות חמורים אחרים", אך עד היום לא הועבר אף נשיא 
אחד של אד,״ב מכהונתו. 

סמכויותיו של הנשיא הן רחבות מאוד ומתפשטות על 
כל התחום המסרתי של הרשות המבצעת, אין אנו מוצאים 

ז 1 ; * ד 

באד,״ב "ממשלה" לפי המתכונת המקובלת, ז. א. גוף קיבוצי 
של שרים, שמחליט ברוב קולות. ה״קאבינט" של הנשיא 


אינו מורכב אלא מפקידים, שהוא נמלך בהים במידה שהוא 
רוצה בכך, אבל בסופו של דבר אין הם אלא עושי־ רצונו. 

הקאבינט מורכב מן הראשים (שבדרך רשמית הם נקראים 
"מזכירים") של עשרד. משרדי-ממשלה, שהוקמו במרוצת- 
הזמן בד.תאם לחוק: משרד־החוץ (השם הרשמי הוא "משרד- 
המדינה"), משרד־האוצר, משרד־ההגנה (המחולק למשרדי 
הצבא, הצי וחיל־האויר, ובראש כל אחד מד.ם עומד 
"מזכיר", שלא תמיד הוא חבר־הקאבינט), משרד־המשפטים 
(עם !מסמסס ץש 11 :נ 0 מ.\). בראש), משרד-ד,דואר (שבראשו 
עומד 1 ג 61 ח 0€ ־־ €1 ז 5 ג 1 ז 0511 ?), משרד־הפנים, משרד־החקלאות, 


משרד־המסחר, משרד-ד,עבודה ומשרד הסעד, החינוך וד,ברי• 
אות (המשרד האחרון הוקם בשנת 1953 ). אך משנת 1887 
ואילך נמסרו תפקידים הולכים וגדלים לחטיבות אדמיניס־ 
טראטיוויות מיוחדות ( 8€1101£5 .\< )ת 16 >מ 0 ק 10 >ם 1 ), שאינן 
מסונפות למשרדים המסרתיים, אלא פועלות בגבולות החוק 
ומקבלות את הוראותיהן מן הנשיא עצמו. יש שהנשיא מזמין 
את הראש של אחת מחטיבות אלו או את הראשים של אחדות 
מהן להשתתף בישיבות־הקאבינט בקביעות מרובה פחות 



89 


ארצות־זזגרית של אמדיקח 


90 


או יותר. מתקופת נן 6 יאות 1 של םראבקלין רוזולט ואילד גדלזז 
חשיבותם של המשרדים״ שפועלים בקשר הדוק עם הנשיא— 
״״המשרד המבצע של הנשיא״■ ( 1116 0£ ^^^£} 0 £'\ 1 )נ £%£01 
קודם 1939 — "מזכירות הבית הלבף׳) ומשרד 
התקציב (ז 1 £ 6 >ו 61 116 ) 01 ט £3 ש 611 ). 

מינדם של הפקידים הגמהים—ותברי־הקאבינט בכלל— 

ע״י הנשיא טעון אישור של הסנאט, ולעומת זה רשאי הנשיא 
על דעת עצמו לפטר כל אחד מהם, חח סן המבקר הכללי 
( 31 ז 06116 ז 110116 קת €01 ). בין השאר רשאי הנשיא לתת בגבו¬ 
לות החוקה והחוקים הוראות מחייבות לכל הפקידים ולכוחות 
המזוייגים של אה״ב בנוגע למדיניות־החוץ של אה״ב (אמנם 
אין הוא רשאי לתת תוקף ל״אמנות בינלאומיות" אלא 
בהסכמת רוב של לא פחות מ 2/3 של הסנאט, אבל רשאי הוא 
לאשר הסכמים בינלאומיים שלא בצורת אמנה אף בלא 
הסכמת הסנאט); וכן מותר לו לפעול כל פעולה ממשלתית 
אחרת, שהיא בתחום סמכויותיה של הברית, עד כמה שאין 
החוקה והחוק מגבילים אותו. אבל גם בתהליך החקיקה 
משמש הנשיא שותף רציני, ורשאי הוא להטיל "איסור" 
(סז^זי) על הצעת־חוק, שנתקבלה בשני בתי־הקונגרם; 
ובמקרה זה אין החוק מקבל תוקף אלא אם כן חזר כל אחד 
משני בחי הקונגרס וקיבל אותו ברוב של לא פחות מ 2/3 
מחבריו. מכאן שני ההבדלים היסודיים שבין משמר אה״ב 
ומשטרים פארלאמנטאריים אחרים: (א) שלביה הגבוהים 
של הרשות המבצעת אינם תלויים במוסד המחוקק במידה 
שהם תלויים בו במשטר פארלמנטארי רגיל, אלא הם פועלים 
מחוך חופש יחסי כלפיו; ו(ב) משרת ראש־המדינה אינה 
רק משרח־כבוד־דיצוג בצידה של הממשלה, המרכזת 
בידיה את סמכויות־הביצוע, אלא היא גם משרה של שליט* 
בפועל, שהרוב המכריע של סמכויות השלטון והביצוע מרוכז 
בידיו. 

הנשיא נבחר לתקופה של 4 שנים ע״י גוף מיוחד של 
"בוחרים" ($ש 0 ז 6166 ). מימי ג׳ורג׳ ואשינגטון, נשיאה 
הראשון של אה״ב, היה מקובל שלא לבחור באדם אחד 
לנשיא יותר מפעמיים; אך לאחר שהנשיא פראנקלין רוזוולט 
( 1933 — 1945 ) נבחר ארבע פעמים, נתקבל התיקון סס׳ 22 
לחוקה, שהופך הגבלה זו מנוהג להוראה מפורשת. ביחד עם 
הנשיא נבחר סגן־נשיא, שהחוק אינו מטיל עליו שום תפקיד 
למשך תקופת־כהונתו של הנשיא זולת התפקיד של ניהול 
ישיבות הסנאט (ידר); אלא שהנשיא רשאי להטיל על סגנו 
תפקידים נוספים, כשמת הנשיא או כשאי־אפשר לו להמשיד 
במילוי תפקידיו, עוברת הנשיאות עם כל זכויותיה לסגן, 
והוא מכהן עד סופה של התקופה, שלה נבחר הנשיא 
שקדם לו. 

ה״בוחרים" לנשיאות נבחרים בכל מדינה לחוד ולכל 
"בוחר" קול אחד. מתחילה היה נהוג בכמה מדינות, שה״פוח* 
רים" היו נבחרים ע״י האספות המחוקקות של המדינות, אך 
,במרוצת־הזמן נעשתה בחירתם ע״י האוכלוסיה מקובלת יותר 
ויותר וב 1860 נ^בל סדר זה בכל אה״ג בשנים הראשונות 
לקיום־המדינה הץ ה״ב 1 חרים" חפשים בפועל להצביע בעד 
המועמד, שהיה נראה להם ביותר. אך גיבושן של שתי מפלגות 
גדולות בשנת 1800 הביא לידי כך, שה״בוחרים" התחילו 
מצביעים כולם בעד האישים, שנקבעו מראש ע״י מפלגותיהם 
כמועמדים לנשיאות ולםגנות. מאז איבדו ה״בוחרים" אח 
חשיבותם למעשה ואינם אלא מניחים את חותמם הפורמאלי 


על הצבעתה של הא(כלוםיה. הבחירות לקבוצת ה״בוחרים" 
בכל מדינה מתנהלות לפי השיטה הרובית, ז. א. שאם קיבלה 
במדינה מסויימת רשימת־הבותרים המוצעת מטעם אחת מן 
המפלגות רוב, נמסרים כל הקולות המגיעים לאותה מדינה 
למועמדיה של הרשימה המנצחת. כיום מונים הבוחרים 531 
איש ( 435 כמניין החברים של בית־הנבחרים ו 96 כמניין 
הסנאטורים), וכדי להיבחר על־ידיהם לנשיא, צריך המועמד 
לנשיאות לקבל, לכל הפחות, 266 קול. אם לא זכה שום 
מועמד למספר זה, נבחר הנשיא ע״י ביח־הנבחרים מתוך 
שלושת המועמדים, שקיבלו את מספר־הקולות הגדול ביותר, 
ואילו סגךהנשיא נבחר ע״י הסנאט מתוך שני המועמדים, 
שהצליחו ביותר. 

לפי שיטה זו אין התאמה בין מספר האוכלוסים המצביעים 
בעד מועמד זה או אחר ובין "קולות בוחרים", שהוא מקבל, 
וקרו אף שני מקרים (ב 1876 , כשהנשיאות נמסרה להיז 
[ 65 ^ 13 ■!) וב 1888 — כשניתנה להאריסון), שבהם נבחר 
המועמד, שקיבל פחות קולות בהצבעה הכללית. בין הנשיאים 
הידועים ביותר נבחרו לינקולן ב 1860 ווילסון ב 1912 על 
סמך של רוב יחסי, אך לא של רוב מוחלט באוכלוסיה; אבל 
בכל המקרים הללו קיבל המנצח רוב מוחלט של "קולות* 
הבוחרים״. רק פעמיים, בבחירתם של ג׳פרסון ב 1801 וג׳. 
ק. אדאמס ב 1825 , לא זכה שום מועמד ברוב מוחלט של 
"קולות הבווע־ים", ובחירת־משיא הועברה לבית־הנבתרים. 

המועמדים לנשיאות ולסגנות צריכים להיות אזרחי*אה״ב 
מלידה ותושבי אה״ב לכל הפחות במשך 14 שנה ובגיל של 
לא פחות מ 35 שנה. 

הקונגרס. המוסד המחוקק באה״ב — הקונגרס — 
מורכב מבית־הנבחרים, שכיום הוא מונה 435 חבר, ומסנאט, 
שמונה 96 חכר (שנים לכל מדינה). בית־הנבחרים מייצג 
את האוכלוסיד״ והתיקון מס׳ 14 לחוקה (שנכנס לתקפו 
ב 1868 ) קובע, שמספר הנבחרים המגיע לכל מדינה ייקבע 
בהתאם למספר תושביה. חוז מבמקרים יוצאים מן הכלל, 
שבהם נבחר. חבר של בית־הנבתרים ע״י בוחרי המדינה כולה 
( 6 § 131 -ז 3 -ח 3 זז 65$1 ז 8 תמ>), שלטת השיטה של חלוקת המדינה 
לאיזורי״בחירה, שבכל אחד מהם נבחר מועמד אחד — 
המועמד, שזכה לרוב יחסי של קולוו 4 עד שנתקבל התיקון 
מם׳ 17 לחוקה ( 1913 ) היו הסנאטורים נבחרים ע״י המוסדות 
המחוקקים של כל סדינד״ ומאז ואילך — ע״י בעלי זכות־ 
ההצבעה באוכלוסיה. אך אם סח או התפטר אחד מן הסנא־ 
סורים רשאי מושל־המדינה, אם חוקי״המדינה מעניקים לו 
זכות זו, למנות במקומו סנאטור, שיכהן עד מועד־הבחירות 
הקרוב. חברי בית־הנבחרים נבחרים לתקופה של שנתיים. 
סנאטורים נב^־ים לשש שנים, אבל באופן שכל שנתיים 
נערכות בחירות לשליש בערך של חברי־הסנאס. ע״י כך 
נשמרת בסנאט רציפות מסויימח, שהרי מן הנמנע הוא, 
שיתחלף יותר משליש של חברי־הסגאט בבת אחת. 

כחברי־יהקונגרס רשאים לכהן בעלי זכות־ההצבעה במדי¬ 
נות, שהם חושבים בהן, אלא שחבר בית־הנבתרים צריך 
להיות בן 25 שנה (או יותר מכן) ולהיות אזרח של אה״ב 
לכל הפחות במשך 7 שנים, וחבר הסנאט יכול להיות רק בן 
30 שנה (או יותר מכן) ואזרח של ארי״ב לכל הפחות 9 שנים. 
אסור לכהן כחבר הקונגרס ועם זה למלא תפקיד ציבורי אתר 
מטעם אה״ב. 

סמכויותיהם של שני בחי־הקונגרס שווים בנוגע לחקיקה 



91 


ארצות־הברית של אמריקן. 


4 


92 


ולתקציב, ואישורו של כל חוק טעון הסכמה של שני 
הבתים כאחד. אמנם החוקה קובעת, שהצעות־חוק, שהן דנות 
בהכנסות־המדינה, צריכות לבוא מבית־הנבחרים, אבל מכיוון 
שהסנאט רשאי להכניס בהן שינויים, אין הוראה זו נותנת 
שום מעמד של עדיפות לבית־הנבחרים. כשאין שני הבתים 
מסכימים לנוסח החוק, נמסר הענין לוועדה משותפת, שנבחרת 
ע״י שני הבתים ( 11:1:6€ ת 11 זת 00 €110€ י £01 ת 0 כ)), ואין החוק 
מתקבל עד שהגיעו שני הבתים לניסוח, שמשביע את רצון 
שניהם. 

נוסף על סמכות־החקיקה יש לסנאט שלוש סמכויות 
חשובות: הסמכות של אישור־אמנות־בינלאומלת, שמחייב 
הצבעה חיובית של לכל הפחות % של הסנאטורים הנוכחים 
בישיבה! הסמכות לאשר את מינוים של פקידים חשובים 
ושופטים! והסמכות לדון את הנשיא, סגן־הנשיא, שרים, 
פקידים גבוהים אחרים ושופטים משנקבע שיש יסוד להעמידם 
לדין. סמכויות רחבות אלו, וכן מספרם המועט־ביחם של 
הסנאטורים, והעובדה, שתקופת־כהונתם גדולה פי שלושה 
מזו של חברי ביח־הנבחרים, גורמים לכך, שחשיבותו של 
הסנאט מרובה מחשיבותו של בית־הנבחרים. 

בחירות. קביעת התנאים, שבהם ניחנה זכות ההצבעה 
בבחירות לבית־הנבחרים, לסנאט ולנשיאות, נמסרה על־ידי 
חוקת אה״ב למדינות הבודדות, בתנאי שתהיינה כפופות 
בזה לחוקת הבריח ולחוקיה. לפי התיקון מס׳ 15 לחוקה 
( 1870 ), אסור לשלול אח זכות־ההצבעה מאיזה אדם על־יסוד 
גזעו או צבעו או על־יסוד מעמד קודם של עבדות! ולפי 
התיקון לתיקון מס׳ 19 ( 1920 ), אין לשלול זכות זו בשל 
הבדלי מין. כיום מקובל בכל אה״ב, שזכות־ההצבעה מותנית 
בתנאים אלה: המצביע צריד להיות אזרח של אה״ב, בגיל 
של — לכל הפחות — 21 שנה ותושב של המדינה, המחוז 
ואיזור־הקלפי במשך תקופה מסויימת. בערך במחצה מן 
המדינות מותנית זכות־ההצבעה גם בידיעת קריאה וכתיבה, 
שהרוצה להצביע נבדק בהן, אלא שבאחדות ממדינות־הדרום 
פוטרים מבדיקה זו בעלי רכוש מסויים. וכן מותניח זכות־ 
ההצבעה בכמה מדינות (ביחוד בדרום) בתשלומי״מיסים 
מסויימים — עפ״ר בתשלום של מם־גולגולת שנתי. מי שאינו 
שפוי בדעתו ומי שנתחייב בדין על פשעים מחפירים ועבירות 
על חוקי־בחירות פסול הוא להצבעה בכל המדינות, ואביון 
(כלומר, אדם, שהוא זקוק באופן כרוני לסעד ציבורי, אבל 
לא לסיוע סוציאלי בשל אבטלה וכד׳) — בחלק מהן, אחה 
ההשתתפות של אזרחי אה״ב בבחירות הוא נמוך־ביחס. 
בממוצע אין אחוז זה עולה על 55% מתוך בעלי זכות• 
ההצבעה, ורק במדינות מועטות הוא עולה על 75% . במדי־ 
נות־הדרום הוא נמוך ביותר מחמת ארבעה גורמים אלה: 
שליטת־הקבע של מפלגה אחת ברוב מדינות־הדרום, באופן 
שהשתתפותו של הבוחר בהצבעה אינה מסוגלת לשנות אח 
התוצאות! מס־הגולגולת, שמפחית את מספרם של בעלי 
זכות־ההצבעה מחוך השכבות העניות! דרישת הידיעה של 
כתיבה וקריאה! וביחוד — הגבלות חמורות אחרות, שמצמ־ 
צמות למעשה את השתתפותם של הכושים בהצבעה במדי¬ 
נות ההן. 

הרשות השופטת. הרוב הגדול של הבעיות האזרחיות, 
המסחריות והפליליות, וכן של הבעיות הציבוריות, המת¬ 
עוררות מתוך מערכת החוקה והחוקים של המדינות, מובא 
בפני בתייהמשפט של המדינות. רשח-השיפוט של אה״ב 


מוסמכת לפסוק דין בסיכסוכים בין המדינות, בסיכסוכים 
בין אה״ב בכללן והמדינות הבודדות, בטענות של עבירה על 
החוקה והחוקים של אה״ב, וכן במקרים, שבהם מתעוררת 
טענת סתירה בין חוקתה או חוקיה של הברית ובין חוקותיהן 
או חוקיהן של המדינות. רשת זו מורכבת מבית״המשפט 
העליון (שופט עליון ושמונה שופטים־חברים), שמושבו 
בוואשינגטון, 10 בתי-משפט איזוריים, שכל אחד מהם עומד 
תחת פיקוחו של אחד משופטי בית־המשפט העליון, ו 87 
בתי־ משפט מחוזיים. שופטיהן של כל הערכאות הללו מתמנים 
על־ידי הנשיא באישורו של הסנאט ואי־אפשר להעבירם 
ממשרתם אלא כשהם מגיעים לגיל־הפנסיה או אם נתחייבו 
בדין ע״י הסנאט לפי הצעת בית־הנבחרים בתהליך של 
העמדה־לדין(: 1 מ 6 וח 63€11 קםז 1 ). 

המשפט, שלפיו מתנהלים החיים האזרחיים והציבוריים 
באה״ב, וכן בכל אחת ממדינותיהן(זולת אחת מהן), שרשיו 
נעוצים ב״משפט המקובל״ (״! 1,3 "סוממוסס) וב״יושר" 
כמו שנתפתחו באנגליה עד הכרזת-העצמאות. 

כלליו של המשפט המקובל מבוססים על מנהגים קדומים, 
אף־על־פי שפסקי־הדין פורצים לפעמים קרובות את מסגרת 
המנהג! גם בפסקי־הדין, שניתנו לפי שיטת ה"יושר", כבר 
ניכרת היתה אף בתקופה קדומה סטיה מכוונת ממסגרת 
המנהג בהשפעת צרכי הזמן. במשך תקופת עצמאותן של 
אה״ב נשתנו הכללים הללו במידה מסויימת ע״י הפירושים 
והפסקים, שביתנו בבתי־המשפט באה״ב, והתפתחות דומה לזו 
אירעה גם באנגליה. משום כך אין לומר, שהמשפט המקובל 
והיושר בצורתם האמריקנית מזדהים כיום לכל פרטיהם עם 
ההוראות של המשפט המקובל והיושר באנגליה! ואף באה״ב 
גופן גורמת לפעמים התפתחות התקדימים להבדלים ניכרים 
בפירושים הניתנים במדינות השונות לכללי המשפט המקובל 
והיושר. אך עדיין מרובה המשותף מן המבדיל, מצד שני, 
הולך המשפם באה״ב ובמדינותיהן ומשתנה שינוי רציני ע״י 
חקיקה וקודיפיקאציה, שלא תמיד הן מצטמצמות בגיבוש 
של כללי המשפט המסרתי, שהרי לפעמים קרובות הן סוטות 
ממנו דוצרות כללים חדשים בהחלט. לגבי חלק זה של 
המשפט — המשפט הסטאטוארי (מן המלה €; 51:31111 — חוק 
שבכתב) — בא המוסד המחוקק של הברית או של המדינה 
במקומו של השופט כיוצר של הכלל המשפטי. 

היוצא מן הכלל היא מדינת־לואיזיאנה, שבה שלט קודם 
שסופחה לאה״ב המשפט הצרפתי, ומשפט זה משמש בה עד 
היום במקום המשפט האנגלי כיסוד של ההתפתחות המשפ¬ 
טית ! אלא ע 1 אף כאן הוכנסו שינויים מרובים במשפט הקיים 
ע״י מעשי חקיקה של הךשות המחוקקת במדינה. 

עליונות־החוקה. החידוש המפורסם ביותר, שחידשו 
אה״ב בשטח המשפטי, הוא במתן עדיפות לחוקה הכתובה 
על החוקים הרגילים. בכל אחת ממדינות אה״ב רשאים 
שופטי־המדינה לבדוק את החוקים הרגילים לאור חוקתה. 
ובמקרה שהשופט מוצא סתירה בין החוק והחוקה, הוא חייב 
לפסוק דין לפי החוקה. עקרון זה מקובל גם בבתי־המשפט 
של אה״ב. וכן התרגלו המשפטנים והמדינאים באה״ב לבדיקת 
חוקיותם של מעשי-חקיקה במדינות הבודדות לאור חוקותיהן 
של המדינות ולאור חוקתן וחוקיהן של אה״ב. 

סמכות זו של בתי־המשפט לבדוק את "חוקיותם" של 
החוקים, שנתקבלו ע״י הגופים המחוקקים, נתקלה מזמן 
לזמן בהתנגדות מצידם של חוגים מדיניים, שהם מעוניינים 



93 


ארצדת־הכרית של אמריקה 


94 


בשינויים במערבה החוקית. חוגים אלד. רואים בבדיקת 
החקיקה ע״י השופטים נסיון לשעבד את רצונם של נבחרי* 
העם לדעתם של כמה שופטים, עפ״ר שמרנים, שעדיין הם 
תקועים בהלכי־מחשבה של העבר. התנגדות ממין זה גילו 
אברהם לינקןלן, הנקזיא גראנט והנעויא פראנקלין רוזוולט. 
התנגדותו של רוזוולט לשיטה זו נתבטאה בדרישתו לשנות 
את הרכבו של בית־הדין העליון וכן בקביעת גיל-פנסיה 
לחבריו של בית־דין זה. ע״י בך נתכוון רוזוולט להבטיח, 
ששופטים זקנים יפנו את מקומם לבני־אדם צעירים יותר, 
שהם ערים לבעיות־זמנם. עם זה יש לציין את הצד החיובי 
שבשיטת־ה״בדיקה". פעמים שחוקים חדשים, שמתקבלים 
בהשפעתה של איזו התרגשות פוליטית, מזלזלים בזבויות* 
האדם בכלל או בזכויותיהם של מיעוטים בפרט, ובמקרים 
באלה אפשר לראות בזכות הבדיקה המשפטית של החקיקה 
הגנה לערכים חשובים. בדרך כלל אפשר לומר, שזכות־בדיקה 
זו באה להגביל את סמכותם של המחוקקים בשני תחומים: 
למנוע את התערבותו של הקונגרס בתחום הזכויות האוטו¬ 
נומיות של המדינות! ולמנוע את התערבותם של הקונגרס 
והמדינות גם יחד בתחום הזכויות המובטחות על־ידי החוקה 
ליחיד. 

שינויים בחוקת־אה״ב עצמה יכולים להיות מוצעים ע״י 
הקונגרס או ע״י כגם שהקונגרס חייב לכנס 

על פי דרישתם של המוסדות המחוקקים בשני־שלישים של 
המדינות. בדי שתיקון בחוקה יקבל תוקף הוא טעון אישור 
של שלושה רבעים מן המדינות. ובבל מקרה של תיקון 
קובע הקונגרס אם האישור של המדינות צריך להינתן ע״י 
המוסדות המחוקקים שלהן או ע״י פנסים מיוחדים. תיקוני־ 
החוקה אינם טעונים חתימת־הנשיא, וזכות־־הוטו שלו, שהיא 
קיימת לגבי חוקים רגילים, אינה חלה עליהם. בל התיקונים, 
שנכנסו לחקפם עד עכשיו, הוצעו ע״י הקונגרס, ופרט למקרה 
אחד, שבו נמסר האישור לכנסים, נתאשרו התיקונים על־ידי 
מוסדותיהן המחוקקים של המדינות. 

החוקה של אה״ב מובאת לפעמים קרובות בדוגמה 
ל״חוקה נוקשה", שקשה לשנותה. אעפ״כ יש לציין, שבבר 
הוכנסו בה 22 תיקונים, ורק 5 תיקונים, שהוצעו על־ידי 
הקונגרס, לא נכנסו לתקפם מפני שלא נתאשרו ע״י המספר 
הדרוש של מדינות. עם זה הראתה החוקה את חשיבותה 
כמסגרת יציבה למשטר של אה״ב במשך תקופה של יותר 
מ 160 שנה. 

"משטר הריסון והאיזון". אע״פ שמייסדי אה״ב דגלו 
בעקרון של הפרדת־הרשויות בצורות, שהטיפו להן לוק (ע״ע) 
ומונטסקיה (ע״ע), חששו המייסדים לאפשרות, שהרשות 
המבצעת או הרשות המחוקקת תתגבר על שאר הרשויות 
(חשש זה לא היה קיים באותם הימים לגבי הרשות השופטת). 
לפיכך השתדלו עד כמה שאפשר, שבל רשות תעמוד תחת 
פיקות של רשויות אחרות. בתוצאה מכך אין שום רשות 
ציבורית באה״ב חפשית לפעול ברצונה, אלא היא מרוסנת 
ומאוזנת ע״י חברותיה. משטר זה נקרא באה״ב "משמר 


הריסון והאיזון״ ( 313110€$ ( 11 ) 311 )ס ;ז €0 ותתז€׳\ 00 ). 

כך בוחר העם בנשיא, שמרכז בידיו את סמכויות הממשל 
והביצוע, ואילו הנשיא חייב לפעול בתחום החוקים והתקציב 
הנקבעים ע״י הקונגרס, מינוייו ואמנותיו מעונים הסכמת 
הסנאט, בתי־ד״משפט רשאים לבדוק את פעולותיו, והוא עצמו 
עלול להיות מודת ממשרתו ע״י הקונגרס. מצד שני מוגבל 


הקונגרס ע״י החוקה, ע״י זכות־הוטו של הנשיא וע״י זכות־ 
הבדיקה של בוזי־המשפט. השופטים רשאים לבדוק את 
מעשיהם של הנשיא והקונגרס לאור החוקה, אך הם מתמנים 
ע״י הנשיא בהסכמת הסנאט והם יכולים להיות מועברים 
ממשרתם ע״י הקונגרס. כל רשויות־הברית אינן רשאיות 
לפעול אלא בתחום מוגבל, שנקבע להם ע״י החוקה, בעוד 
ששאר שטחי־הפעולה שמורים למדינות! אך במקרה של 
סתירה בין הוראות בעלות תוקף חוקי מטעם מדינה בודדת 
ובין הוראות מטעם הברית, עדיפות הוראותיה של הברית. 
באווירה דוגמאטית יותר היה מקום לחשוש, שבמשטר כזה 
יהיו ידיו של כל אחד מן המוסדות הציבוריים קשורים עד 
כדי בך, שפעולתם תסבול מעין שית ק. אך באווירה הפראג־ 
מאסית של אה״ב פועל משטר זה בצורה יעילה למדי. 

מעמדו של היחיד. מעמדו של היחיד באה״ב ומדינו* 
תיהן נקבע ע״י שני יסודות אלה: 

א) המעמד, שנקבע ליחיד במשפט האנגלי ושלפיו רשאי 
היחיד לעשות כל מה שלא נאסר עליו ע״י החוק (ז. א. ע״י 
הוראת החוק עצמו או ע״י הוראתה של רשות, שהחוק מוסר 
לה את הסמכות לצמצם את חירותו של הפרט) או על־ידי 
המשפט המקובל, בעוד שהרשויות הציבוריות אינן רשאיות 
לפעול אלא בתחום הסמכויות, שהחוק או המשפט המקובל 
מעניק להן, בתי*המשפט מגינים על מעמדו זה של היחיד 
אפילו נגד השלטונות המבצעים ונגד כל רשות ציבורית 
אחרת, פרס למוסד המחוקק. 

ב) זכדות מיוחדות, שניתנו ליחיד ע״י החוקה, מעין אלו 
שנקבעו קודם־לכן באנגליה, במיסמך יסודי כמו ה״מגנה 
קרטה" (ע״ע). מגילת־זבויות ממין זה מוצאים אנו בהכרזה 
עיק החירות של המושבות האמריקניות, שנתחברה בווירג׳יניה 
ביוני 1776 , ובצורה מקוצרת, שבועות מועטים לאחר־מפן, 
בהברזת־העצמאות של אה״ב. המהפכה הצרפתית נתנה ביטוי 
לאותו רעיון עצמו ב״הצהרה על הזכויות של האדם והאזרח", 
שנתקבלה בנוסחות אחדות מ 1789 ואילך. בחוקה של אה״ב 
נתפרטו זכויות מיוחדות של היחיד בסימנים ז, סע׳ 9 , 10 , 
111 , סע׳ 3,2 ועו, סע׳ 2 של החוקה, וכן ב״מגילת־הזכויות" 
( 6.181115 0£ 6111 ) — שם, שניתן בקהל לעשרת התיקונים 
הראשונים לחוקת־אה״ב, שנכנסו לתקפם ב 1791 . זבולת• 
יחיד נוספות הוכנסו לחוק ע״י תיקונים מאוחרים — תיקונים 
מס׳ 13 ( 1865 ), 14 ( 1868 ), 15 ( 1870 ), 19 ( 1920 ). זכויות 
אלו מוגנות לא רק מפני הרשויות המבצעות, אלא גם מפני 
המחוקקים באה״ב ומפני המחוקקים והחוקות של המדינות 
הבודדות, מגילות של זכויוח־היחיד ברוח זו נכללות גם 
בחוקותיהן של כל אחת מ 48 המדינות של הברית. 

אעפ״ב ניכרת גם באה״ב ההתפתחות, שהיא אפיינית 
להרבד. ארצות בימינו: עם התערבותם הד,ולכת וגדלה של 
השלטונות הציבוריים בחיים הכלכליים הולכת ומצטמצמת 
חירותו הכלכלית של הפרט (אע״פ שתכליתן של ההגבלות 
בתחום זה היא לטפח את עקרון השיוויון הכלכלי ולהעלות 
את רמת־חייהן של השכבות הנחשלות)! ועם החרפת הניגו¬ 
דים בין ההשקפות החברותיות,והמדיניות מצטמצם גם התחום 
של חירות־הדעות. 

המדינות והשלטון המקומי. בקוויו היסודיים דומה 
משטרן של המדינות למשטר־הברית. והדבר מובן: לשני 
המשטרים רקע חברותי ורעיוני משותף. אותם העקרונות של 
עדיפות החוקה הכתובה על החוק, של משטר הריסון והאיזון 



95 


!*דצות-חכיית של אמריקח 


96 


ושל הגנת זכדות־הפרט על־ידי החוקה והמשפט המסרתי 
באמצעות בתי־המשפס, שאנו מ 1 צאים בברית, שליטע גם 
במדינות. מעמדו של מושל־המדינה(:ו 0 מ•^^ז\ 50 ^) הנבחר ע״י 
בעלי זכות־ההצכעה באוכלוסיה דומה למעמדו של הנשיא 
באה״ב, אע״פ שסמכויותיו במימים ופיטוריהם של ראשי־ 
הפקידות אינן רחבות כל־כד. המוסד המחוקק בכל מדינה, 
פרט לנבראס^ה, מורכב משני בתים. אבל בעוד שבברית 
אין ציבור־הבוחרים מצביע על החלטות ענייניות אלא על 
נושאי־משרות בלבד, רשאים הבוחרים בעשרים מן המדינות 
להשתתף גם בחקיקה רגילה בצורת משאל־עם, לפעמים 
אפילו לפי יזמת־הקהל. כמעט בכל המדינות דרושה הסכמת־ 
הבוחרים, בצורת משאל־עם, לאישור של תיקונים בחוקה. גם 
בבחירתם של ממלאי תפקידים ציבוריים רחבות הן זכויותיו 
של הציבור במדינות משהן בברית: בזו האחרונה נבחרים ע^י 
האוכלוסיה רק הנשיא, סגנו'וחברי הסנאט ובית־הנבחרים, 
ואילן בהרבה מן המדינות נבחרים ע״י האוכלוסיה גם אחרים 
מבעלי המשרות הציבוריות, ובכללם השופטים. 

מן החטיבות השתות של השלטון המקומי העצמי, הקיימות 
במדינות, החשובות ביותר הן אלו של המחוז (ץ;זמט €0 , 
בלואיזיאנה — 11 !! 1 ז 3 ק), הכרך (ץ 1 ו 0 ), העיד (מ״\ 0 ז),הכפר 
(ש 11138 זי) ואיזור בית־הספר ( 101 ז:ו 11$ > 5011001 ). בכולן שולט 
עקרון הבחירה של ממלאי־התפקידים העיקריים ע״י התו¬ 
שבים בעלי זכות־ההצבעה. חטיבות אלו כפופות למדינד" 
שבחוקתה או בחוקיה היא ק 1 בעח אח ד.קף־סמכויותיהן. 
בס״ה קיימים באה״ב יותר מ 3,000 מחוזות, כ 36,000 יחידות 
מקומיות, ויותר מ 70,000 איזור בתי־מפר. חבן הגדול של 
חטיבות אלו מוסמך לגבות מסים בצורה ולמטרה שנקבעה 
ע״י המדינה, ולפעול פעולות־ישלטון אחדות. לעיתים קרובות 
נבחרים אפילו שופטים מקומיים ע״י תושבי־החטיבה (או 
מתמנים ע״י ראש־העיד). בעדים הולכות ומתרכזות סמכויות* 
הביצוע בידיו של ראש־העיר, הנבחר, כרגיל, בבחירות 
ישירות ע״י תושביה, ומועצת־העיריה אינה משמשת אלא 
כעין מוסד מחוקק וקובע תקציב בלבד. מאחר שבכמה מקרים 
הביאה השתלטותו של ראש־העיר הנבחר לידי משטר של 
שחיתות, הונהגה בכמה ערים שיטד" שלפיה נמסרים הניהול 
של ענייני־העיד והפיקוח על מנגנונה לידי "מנהל־עיר"׳ 
01:7 ), שהוא מומחה למינהל, בעוד שראש־העיר 
משמש כיו״ר במועצה בלא סמכויות־ביצוע. 

בפועל גדולה השפעתה של הברית על המדינות ועל 
החטיבות של השלטון המקומי יותר משמעיד על כך המצב 
החוקי. סיבת הדבר היא מה שהתיכנון הכלכלי והטכני 
וההזדקקות של המדינות והעיריות לסיוע תקציבי ממוסדות 
אה״ב מכריחים את החטיבות הללו לקבל את התנאים זעק־ 
בעים על־ידי רשדוח־הבריח ולהסכים לפיקוחן. אף־על־פי 
שהדצנטראליזאציה של הסמכויות באה״ב עדיין מרובה היא 
מזו'שבכל ארצוח־אירופה (ושודיץ בכלל), הריהי הולכת 
ומצטמצמת צימצום ניכר. 

מפלגות וחיים מדיניים. ריכוזן של סמכויות מרובות 
מאוד בידי בעל־משרד, יחיד — הנשיא — הוא הגורם היסודי 
לדבר, שזרמי־מחשבה וזרמי־אינטרסים אינם מתפצלים לכמה 
ראשים ומתארגנים כמפלגות נפרדות. כיבוש הנשיאות הוא 
ההשג הגדול בשטח המדיני באה״ב, ולא כדאי לאיזה גוש 
שהוא לוותר על ההשתתפות בהשג זה לשם כיבוש מספר 
מקומות בקונגרס. משוט כך לא הצליחו מעולם באה״ב התנד 


עות, ששאפו להקמת מפלגות נוספות. "מפלגות שלישיות' 
( 1168 ז 3 ק אלו נשארו תמיד חלשות וללא השפעה 

מכרעת. רק לעיתים נדירות עלה מספר הקולות הכולל, 
שקיבלו כל ״המפלגות השלישיות״ יחד, על 5% של המצ¬ 
ביעים בבחירות הכלליות. אפילו הפועלים לא הצליחו(ביתר 
דיוק: אף לא השתדלו ברובם הגדול) להעמיד מפלגה משלהם. 
מפני-כן מעדיפים התנועות והזרמים השונים להגיע לכלל 
פשרה ולהתארגן במסגרת של אחת משתי המפלגות הקיימות 
וע״י בך להבטיח לעצמם סיכוי מסויים לכבוש את הנשיאות 
בכוחות משותפים ולהשפיע על כיוון פעולותיה. נטיה זו 
מתחזקת ע״י העובדה, שגם בכל אחת מן המדינות הבודדות 
מרוכזות סמכויות מרובות בידי אדם יחיד — המושל, וברובן 
המכריע של הערים — בידי ראש-העיר, ושוב כדאי לזרמים 
השונים להתפשר ביניהם על מנת להופיע בבחירות כגושים 
חזקים, שיש להם סיכויים של ממש לכבוש עמדות אלו. 
הופעת-לוואי של מצב זה היא פעילותן והשפעתן של 
״קבוצות-לחץ״ (צקסס■!^ 0 זט 655 זק) — אירגונים רעיוניים או 
אירגוגים של אינטרסאגטים — שבמקום להתארגן כמפלגות 
מיוחדות הם מעדיפים להבטיח את תמיכתם לאחת מן המפ¬ 
לגות הקיימות או לשתיהן יחד תמורת פעולה דצויה לקבוצות 
אלו, או לאיים בהתנגדות למועמד זה או אחר של מפלגה 
מסויימת אם לא יתמוך בצעדים הרצויים לקבוצת-הלתץ. 
צורה זו של ארגון מדיני דונחת מאוד באה״ב. נוקטים בה, 
בין השאר, איגודים מקצועיים של פועלים, סוחרים, איכרים, 
חרשתנים, איגודים דתיים ולאומיים, התאחדויות־נשים, 
איגודי חיילים משוחרדים, ואגודות, שמצדדוח בכל מיני 
רפורמות חברותיות. 

וכך שולטת בזירה המדינית באה״ב שיטת שתי המפלגות. 
משנות ה 60 של המאה ה 19 ואילך נתגבשו מפלגות אלו 
בצורתן הנוכחת כדמוקראטים ורפובליקנים. אף באתת מהן 
אין לראות חטיבה רעיונית אחידה. כל מפלגה היא קואליציה 
של בעלי־איגטרסים ושל קבוצות רעיוניות שונים, שנתאחדו 
לשם בחירת הנשיא, המושל וראש-העיר, ומתוך כך סתאחדו 
גם לשם בחירת חבר-הקונגרס המקומי, הסנאטור, ושאר בעלי 
התפקידים הציבוריים בברית, במדינה או במקום. הצליחה 
המפלגה במגמה זו — נהנית מן הניצחון במידה זו או אחרת 
כל אחת מקבוצות האינטרסאנטים ומן הקבוצות הדעיוניות, 
שנצטדפו למפלגד, המנצחת, הדבר מתבטא בגישום חלק 
מתכניותיהן של קבוצות אלו ובהתמנותם של מועמדים 
רצויים להן למשרות, שהנשיא, ראש־העיר ועוזריהם הרא¬ 
שיים רשאים למנות את נושאיהן. אמנם זכות-מינוי זו 
נצטמצמה במידה ניכרת מ 1883 ואילך, כשהמשרות במנגנון 
הציבורי התחילו נמסרות לפקידות קבועה, שמתמנית על 
יסוד בחינות-התחרות ( 1€€ \ש 56 13551£1601 ס); אך מצד שני 
גדל המספר המוחלט של פקידים ציבוריים, ועמו—גם המספד 
של בעלי־המשדות, שאין דורשים מהם לעמוד בבחינות כאלו. 
ב 1951 נאמד מספרן של המשרות הציבוריות בשירות הרשות 
המבצעת של אה״ב, שנושאיהן נתמנו על יס 1 ד בחינותיללא־ 
התחרות או בלא בחינות כלל ושמימים מסור פחות או יותר 
לשיקול־דעתם של מנהיגי המפלגה המנצחת, לקרוב ל 310,000 
(מתוך 2486,000 פקידים)! ועל מספר זה יש להוסיף מספר 
מסויים של פקידים בדשות המחוקקת. ואולם בחבם הגדול 
נשארים הפקידים במשרותיהם גם כשמתחלפת המפלגה 
שבשלטה. בדרך כלל אפשר להניח, שכ 50,000 פקידים עלולים 



97 


ארעות־הברית של אמדילןח 




לזזיוח מועברים ממע 1 ר^תיוזם לרגל זזילופים בשלטון. ובנוגע 
לפקידות הציבורית במסגרת המדינות והרשויות המקומיות 
יש לציין, שמתוך מספר כולל של 4,287,000 פקידים ( 1951 ) 
אחוז חשוב מאוד מתמנה ועלול להיות מפוטר לפי שיקול־ 
דעתם של מנהיגי המפלגה המנצחת. היכולת להעניק מעורות 
ציבוריות למועמדיה של המפלגה המנצחת — יכולת, שהיא 
ידועה בשם 6 § 3 מ 0 ־ו 31 ק — היא אחד ממקורות־הכוח החשובים 
ביותר של המפלגה האמריקנית והיא גם מסוגלת לקדם את 
האינטרסים הרעיוניים והאישיים המתרכזים מסביב לה. כל 
פיצול במפלגה מסכן את סיכוייה לנצח ומשום כך גם את 
סיכוייה לקדם אינטרסים אלה. 

מחוץ לתחום הבחירות, אין המפלגה האמריקנית הגדולה 
חטיבה אחידה. בחייה היום־יומיים של המפלגה, וכן בפעו¬ 
לות של סיעתה במוסדות המחוקקים, מורגש מאוד אפיה 
כקואליציד, רופפת למדי. קודם כל, חסר תאום בין הכיוון 
השולט בתאי המפלגה במקום ובמדינה ובין כיוונה במקומות 
אחרים או במסגרת הברית כולה. לדוגמה, בשעה שבמפלגה 
הדמוקראטית בכללה בתקופת פראנקלין רוזוולט גברה הש¬ 
פעתם של הזרמים הליבראליים, עמדה המפלגה במחוזות 
מרובים, וביחוד במדינות־הדרום, תחת השפעתם של חוגים 
שמרניים קיצונים. גם במפלגה הרפובליקנית מרובים הם 
הגונים, אף אם לא באותה מידה, שאנו מוצאים בין הדמ 1 ־ 
קראטים. המרחק האידיאולוגי בין אגפיה הקיצונים של כל 
אחת משחי המפלגות גדול הרבה מזה שבין הקווים הבינובים 
של שתי המפלגות. אד אין להכחיש, שקיים הבדל ניכר בין 
קווים בינונים אלה. בזמננו מתבטא הבדל זה בעובדה, 
שבדיד כלל נוטה המפלגה הרפובליקנית יותר להגנת יזמתם 
הפרטית של בעלי־הרכוש, והמפלגה הדמוקראטית — להגנה 
על השכבות המתפרנסות משכר־עבודתן. 

העדר של תכנית משותפת לכל חלקי־המפלגה מורגש 
מאוד בקונגרס, ובמידה פחותה מזו — אף במוסדות המחד 
קקים במדינות ובמועצוח־העיריות. חת מבשאלות הכרוכות 
בבחירתם של נציגי־המפלגה למשרות שונות, אין אנו מוצאים 
משמעת חזקה בסיעח־המפלגר" והסיעה מתפוררת לחלקים 
כשמגיע הדבר להצבעה על הצעות־חוק שונות ועל החלטות 
ענייניות אחרות. 

כיוון שכל אחת מן המפלגות הגדולות היא קואליציה של 
זרמים מרובים, מורגשת ההשתדלות לספק את רצון־כולם 
ע״י קבלת מצע מאוזן ורשימת־מועמדים מאוזנת כדי שלא 
לאבד את קולותיו של שום חוג של תומכים אפשריים. דבר 
זה משמש יסור לטענה הרווחת בעולם, שאין הבדל יסודי 
בין השקפותיהן של שתי המפלגות ושקהל־הבוחרים באה״ב 
מרגיש בכד ומשום כד אינו מרבה להתענייין בחיים המדיניים. 
ואמנם, לא מן הנמנע הוא, שעובדה זו של חוסר ניגודים 
ברורים ומרחיקי־לכת בין שתי המפלגות שימשה אחד מן 
הגורמים להשתתפות המועטת־ביחס של תושבי אה״ב בבחי¬ 
רות, אד לעומת זה יש לראות בעובדה זו גורם, שמקנה 
יציבות מרובה לחיים המדיניים באה״ב. בהחלפת המפלגות 
בשלטון יש לראות החלפה של נושאי־משרות יותר מהחלפה 
של שיטות מדיניות. 

משום החשיבות המועטת-ביחס של הגורם האידיאולוגי 
בחייהן של המפלגות באה״ב עולה החשיבות היחסית של 
האינטרס האישי של פעילי-המפלגות — גרעין של קרוב 
לשני מיליון איש בכל מפלגה. השפעתם של אנשי־המפלגה 


ה״מקצועיים" בשתי המפלגות, שהם מעוניינים במה שהמפ¬ 
לגה יכולה לתת להם יותר מבמה שהם יכולים לתת לה, 
עלתה במידה ניכרת כל-כד והביאה לידי שחיתות מרובה 
כל-כד (ביחיד במסגרת של הרשויות המקומיות והמדינות), 
שהדבר עורר תגובה חזקה בקהל, מפני־כן נעשו כמה וכמה 
נסיונות להכניס יותר דמוקראטיה לתוד המפלגה ולהגדיל 
את השפעתם של החברים והאוהדים מן השורה. מן השיטה 
המיועזנת של קביעת מועמדי המפלגה לבחירות ע״י "קאוקוס" 
( 0311€115 , ז. א. התיעצות בדלתיים סגורות של מנהיגי־ 
המפלגה) עברו במידד, מרובד, לשיטת "בחירות מוקדמות" 
(^מסוזסש!:* ץ־יגרתמק), שבהן רשאי כל אדם, שנרשם לצורד 
זד, כחבר המפלגה, אד בלא התחייבות לשלם דמי-חבר או 
לקבל עליו משמעת מפלגתית ( 131-165 ז 11 :וק 1 )*! 010 )־ וכן כל 
בחזר סתם( 1€$ ז 13 מתק משקס), ליטול חלק בקביעת המועמד 
של המפלגה בבחירות הכלליות. יש מקומות, שבהם חזקה 
כל־כד השפעתה של מפלגה אחת (כגון — הדמוקראטים 
ברוב מדינות־הדרום ז הרפובליקאנים במדינות מין וניו-המפ- 
שיר), ששלב זה של הבחירות המוקדמות חשוב בהם מזר, 
של הבחירות הכלליות. צעד אחר לצימצום השפעתם של 
אנשי-המפלגה ה״מקצועיים" געשה עם הנהגתה של שיסת- 
בחירות יחסית באחת מצורותיה בכמה ערים, 

מועמדיהן של שתי המפלגות הגדולות לנשיאות ולסגנות 
נבחרים בכנס ארצי(תסטתס׳גתסס 31 מ 3110 זי 1 ), שמתכנס פעם 
בארבע שנים, כ 4 — 5 חדשים קודם יום-הבחירות. צירי-הכנס 
נבחרים בחלק של המדינות על־ידי בחיר(ת מוקדמות ובחלק 
מהן — על-ידי מנהיגות־המפלגה במדינה. קביעתו של מצע־ 
הבחירות וההחלטה על המועמדים לשתי המשרות הנזכרות 
מד,וות את סדר-היום היחידי של הכנס. עבודח-ד,כנס נעשית 
מתיד התחרות בין הזרמים השונים שבמפלגה, אבל גם מתוד 
שאיסד, לפשר ביניהם ולהגיע לידי עריכת-מצע ורשימת- 
מועמדים, שיזכו ברוב ביום-הבחירות. 

1888 , 11£/1 )^^)* 1 ז 20 ה 7 תס€ ^ 7/1 ,€:>'<ז 8 .( 

; 1885 , , 115011 ^^ ;( 1908 

; 1908 מ/ 171€111 ^ 1 ז€ס 00 

. 0 ; 1938 , 1€11% ז 111 ז€ס 00 

,€מ 80 ;^ 1939 

. 5 : 1949 16 ( 1 

. 11 ; 1948 ,^. 1/0 ) 0 ? ^^" 7 ,^ז\\ז 00 

. 0 ; 1948 ^ ^^ 7 

; 1935 /ס ^ 

. 1951 /ן 2 /מ^מץמ׳מע 00 ^^ 7 ,חגימנוז*!׳ .מ 

ב. א. 

ה ח י נ ו ך. לפי החוקה האמריקנית, מוטל החינוך כחובד, 

על כל מדמה ומדינה, ולא על הממשלה הפדראלית המרכזית. 
לכל אחת מארבעים ושמונה המדינות רשת-חינוך משלה, 
ונוסף על אלו יש רשתות מיוחדות למחוז-קולומביה, שבו 
מנוהל החינוד ע״י הממשלה הפדראלית, ולשטחים השייכים 
לאה״ב, כגון אלאסקה וגואם. 

העובדה, שיש באה״ב כחמישים דשתות-חינוד שונות 
זו מזו, גורמת לגיוון באירגון-ד,חינוד, בתכנית-הלימודים, 
בשיטות-הלימוד וברמת החמוד וד,לימוד כאחד. אעפ״כ קווי- 
הדמיון בין המדינות השונות מרובים מן ההבדלים שביניד,ן. 
דמלן זה נובע לא רק ממציאותן של לשון ומסורת משותפות, 
אלא גם מנוחותם של אמצעי התחבורר, בין כל חלקי אה״ב. 
בכל מדינה ומדמה יש מודים, שנולדו או נתחנכו במדינות אח- 
רומ וכן ?!שפעת בכיוון זה הניידות הכללית של האוכלוסיה 



99 


ארגות־הכרית של אמריקה 


100 


בתחומי אה״ב עצמן. כתוצאה מכך מתנהל החינוו באה״ב 
לפי דוגמה אחת בכל רחבי־הארץ, למדות ההעדר של פי¬ 
קוח מרכזי. 

פיקוח מקומי. אע״פ שלהלכה נתון החינוך לסמכותה 
של כל אחת מן המדינות, למעעוה משתתפת בפיקוח על 
החינוך — וכן בתמיכה בו — ההנהלה של השלטון המקומי, 
בגון הכדך, העיר והמחוז. הסיוע, שנותנת הממשלה המרכזית 
לחינוך, מוגבל בדרך כלל לשירותים מיוחדים, כגמ חעיך 
מקצועי או הענקה בשביל ארוחות־צהריים שניתנות בבתי־ 
הספר, וד,שתתפות ז 1 היא רק חלק קטן מכלל ההוצאות של 
החינוך. העזרה הכספית הניתנת ע״י השלטונות של המדי¬ 
נות עצמן היא מקור חשוב יותר לתקציב של בית־הספר, 
שהרי היא מגעת כמעט לחצי־ההוצאות על החינוך. 

בדרך כלל קובעת מחלקת־החינוך של כל אחת מן המדי¬ 
נות רמה מינימאלית, שעליה חייבים לעמוד כל המוסדות 
באותה מדינה. וכך קובעת המדינה את התנאים לקבלת 
דשיון-הוראה. אולם הרבה מבתייהספר רשאים לדרוש, 
שמודיהם יהיו בעלי הכשרה מדובה יותר, לפעמים קובעים 
חוקי־המדינה דרישות מינימאליות אחרות, כגון הדרישה, 
שביתיהספר יהיה פתוח לא פחות ממספר מסויים של ימים 
בשנה או שנושאים מסויימים, כגון דברי ימי אה״ב, יהיו 
כלולים בתכנית. 

הפיקוח על תכנית־הלימודים ושיטות־ההוראה נתון 
למעשה ברובו בידי היחידה המקומית — הכרך, העיר או 
המחוז. אין זה בלתי־רגיל למצוא בתחומה של אותה מדינה 
עצמה שיטות־חינוך שונות, אע״פ שכל בתי־הספר שבמדינה 
מקיימים אח הרמה המינימאלית, שנקבעה ע״י המדינה. 
השוני נובע בחלקו מן ההבדלים בסכומי-הכסף, שהעדות 
השונות רוצות או יכולות להוציא על בתי־הספר. גורם חשוב 
נוסף לשינויים נעוץ בעובדה, שתושבי־המקום יש להם זכות 
מכרעת לקבוע מה צריך להורות. 

הפיקוח העממי על החינוך, כל עיר או מחוז יש 
להם, בדרך כלל, מועצח־חינוך, שהיא מורכבת מאנשי־ציבור, 
שאינם מקבלים שכר בעד עבודתם, שהם מתמנים ע״י רשות 
מבצעת עיקרית, כגון ראש־העיר, או שהם נבחרים על־ידי 
הצבעה. מועצת־חינוך זו מאשרת את התכנית, בוחרת במפקח, 
מאשרת אח התקציב וממנה את המורים. התפקיד, שממלאת 
מועצת-החיגוד הציבורית, הוא חשוב, הואיל והוא משקף 
אח דעתם של האמריקנים, שבתי־הספר שייכים לעם ושהעם, 
ולא הממשלה המרכזית או המחנכים המקצועיים, צריך 
להחליט מה חייבים ללמד. 

חינוך־חוכה חפשי. לכל מדינה יש רשת של 
חינודחובה, לתלמיד (או לתלמידה) אסור לעזוב את בית־ 
הספר קודם שמלאו לו (או לה) 16 שנה, ובכמה מדינות — 
קודם שמלאו לתלמיד (או לתלמידה) 17 או 18 שנד- תקציבם 
של בתי־הספר הללו מגיע ליותר משני מיליארד דולאר לשנה, 
בבתי־הספר היסודיים בלבד יש יותר ממיליון מורים. 

כל מדינה מספקת הוראה בבתי-ד,ספד היסודיים והתי¬ 
כונים בלא כל תשלום שהוא. לא זו בלבד שאין דורשים 
שכר-לימוד בבתי-הספר היסודיים והתיכונים, אלא שבתי- 
הספר הללו נותנים, בתמיכת-הממשלה, ארוחות־צהריים חינם 
אין כסף. האוניברסיטות של המדינות והקולג׳ים הנתמכים 
ע״י העיריות מספקים חינוך גבוה במחיר נומינאלי או ללא 
כל שכר-ליפוד. דבר רגיל הוא, שבתי-טסר וקולג׳ים פרטיים 


מציעים סטיפנדיות לתלמידים מעולים, שאין ביכלתם לשלם 
שכר-לימוד, 

הילדים יכולים לבקר בבתי־ספר ציבוריים, המתנהלים 
ע״י הממשלה, או בבתי-ספר פרטיים. הלוח שלהלן מראה 
את היחס המספרי בין בתי-הספר הציבוריים והפרטיים. 


מספר התלמידים, שנרשמו בבתי-ספר ציבוריים 

ופרטיים ב 1950 


קולג׳ים 

1 

בתי־ספר 

תיכוניים 

בתי־ספר 

יסודיים 

גני־ 

ילדים 



91.9% 

88.2% 

83.7% 

בתי־ססר ציבוריים ... 





בתי*סםר פרטיים (בכללם בתי* 





ספר עדחיים, שמתנהלים ע״י 

41.4% 

8.1% 

11.8% 

16.3% 

אירגתים דתיים) . . . 


אפשרויות-החיגוך באה״ב הן רחבות כל-כך עד שב 1947 , 
למשל, נרשמו בבתי־הספר 98.7% מכל הילדים והילדות 
שבין גיל 7 ו 13 . במספר זה לא נכללו ילדים, שקיבלו הוראה 
בבית או שהיו במוסדות. באותה שנה נמצאו בבתי-הספר 
74% מן הנערים והנערות שבגיל של חינוך תיכוני. כ 15% 
מן הצעירים והצעירות שבגיל הקולג׳ לומדים בקולג׳ים — 
ואחוז זה אינו כולל משוחררים מן הצבא, שחזרו לבתי-הספר 
על-יסוד סטיפנדיה ממשלתית, שנותנת לתלמיד חח מלימוד 
של חינם גם הענקות במזומנים. מם?ןר, שנערך ב 1950 , 
הראה, ש 73% מן האוכליסיה בגיל שלי 5 — 20 היו רשומים 
בבתי-ספר ובקןלג׳ים תקינים, מלבד אלה שלמדו על-ידי 
שיעורים שבכתב. 

ילדים וילדות מבקרים יחד בבתי-הספר מכל הסוגים 
(מגךהילדים עד האוניברסיטה), אבל יש מוסדות פרטיים 
(בתי-ספר תיכונים וקילג׳ים), שהם מיועדים לנערים או 
לגערות בלבד. 

מערכת־החינוך באה״ב מקיימת שורה שלמה של בתי- 
ספר מיוחדים וכיתות מיוחדות, יש כיתות מיוחדות לילדים 
מפגרים, ובמידה פחותה יותר — לילדים בעלי כשרונות. 
ניתנות הקלות מיוחדות לילדים נכים, לכבדי-שמיעה ולעיוו¬ 
רים. לילדים מוכשרים ניתנות הזדמנויות לפיתוח כשרונותיהם 
באמנות, מוסיקד- מדעים וכד', 

כדי לספק את דרישותיה של האוכלוסיה המגוונת של 
אה״ב מקיימים בחי-הספר תכניות וקורסים מיוחדים. אפילו 
בתי-הספר התיכונים הקטנים ביותר מספקים הוראה לתלמי¬ 
דים על נושאי-לימוד שונים, שהתלמידים הודיעו על הת¬ 
עניינותם המיוחדת בהם. לבתי-הספר הגדולים יש תכניות 
מרובות, שהתלמיד רשאי לבחור בכל אחת מהן. וכך יכול 
תלמיד אחד להתרכז בתחומים, שיכשירו אותו לכניסה לבית- 
ספר להנדסה והשני—בתחומים, שעלולים לסייע לו לד״שתלם 
כמכונאי למכוניות. 

בדי למנוע התפתחות של סנוביות נקבעות לכל התלמידים 
של בתי-ד,םפר כמה פעולות במשותף. כולם אוכלים ביחד 
ארוחת־צהריים < הם חברים באותם המועדונים עצמם של 
בית-הספר והם שותפים לפעולות אחרות, שהן מחוץ לתכנית- 
הלימודים. כולם משתתפים בטקסים השונים של בית-הספר, 
כגון כינוסי בית-הספר וחגיגות-הסיום. כמה בתי-ספר מספקים 
שורה של נושאים, שכל התלמידים לומדים אותם. 



101 


ארצות־דןכרית של אמרייקה 


102 


מעמדו של המורה. חהוראח נחשבת למקצוע, שדורש 
הכשרה מיוחדת. כל מדינה קובעת את התנאים המזכים אדם 
להו׳ראד" ושום אדם אינו מוסמך להוראה אלא אם כן קיבל 
תעודת־גמר של קולג׳, סיים קורסים בפסיכולוגיה ובחינוך 
ורכש נסיון בהוראה. כדי להבטיח, שהמורים ימשיכו בלימו¬ 
דיהם לאחר שהתחילו בהוראה, מציעות רוב המדינות הש¬ 
כורות גבוהות יותר למורים, שהשתלמו השתלמות נוספת 
ויש להם תעודות על כך• כמה מדינות דורשות, שהמורה 
ימשיך בלימודים ואף מתנות בזה את המשך תקפה של 
תעודת-ההוראה שלו. 

משכורתו של המורה, אע״פ שאינה גבוד,ד, כמשכורתם 
של בעלי מקצועות אחרים, כגון משפטים ורפואה, מוגנת 
בדרך כלל ע״י תחוקה מדינתית באופן ששום ציבור לא 
ישלם למורה משכורת פחותה מזו שנקבעה ע״י המדינה. כל 
המדינות משלמות פנסיה למורים לאחר מספר שנים של 
הוראה בבתי־הספר שלהן 

ההוראה בבתי־הספר היסודיים — ובמידה פחותד, מזו 
בבתי-ד.ספר התיכונים — נתונה ברובד. בידי מורות. אולם 
בקולג׳ים ובאוגיברסיטות מרובה מספרם של המורים מזה של 
המורות. מרובות הן הנשים המשמשות מנהלות של בתי־ספר, 
אך מועטות מהן המשמשות כמפקחות. 

ארגון החינוך. לפי המסורת מחולקים מוסדות־הד.וראה 
באד.״ב לארבע ךרגות אלו: בי״ם יסודי — בעל שמונה 
כיתות — לילדים וילדות מבני 6 עד 14 שנים, בית־ספר 
תיכוני לנערים ונערות מבני 14 עד 18 שנים, קולג׳ למקצר 
עות חפשים לצעירים וצעירות מבני 18 עד 22 שנה, ואוני* 
ברסיטד" שמספקת הדרכה מקצועית ומתקדמת למסיימי 
הקולג׳ים. בחלוקה זו של 4+4+8 שנות-לימוד חלו בזמן 
האחרון שינויים גדולים מכמד, בחינות. 

זמן־הלימודים בבית־הססר היסודי הורחב באופן שהוא 
כולל גם את גני־ד״ילדים. כמעט בכל בית־ססר יסודי יש 
כיתות לילדים בני 4 ו 5 שנים, אע״פ שמתן חינוך לילדים, 
שעדיין לא מלאו להם 6 שנים, אינו חובה בכמד, מדינות, 
ובמדינות מסויימות החינוך אינו חובה לגבי ילדים בגיל של 
פחות משבע שנים, הגנים לפעוטות, מבני 2 — 3 עד 5 — 6 
שנים, הם מחוץ למערכת בתי־הספר הציבוריים, אע״פ שכמה 
גני־ילדים נתמכים ע״י קרנות ממשלתיות, 

צמיחתו של בית-הספר התיכון לז 1 טרים •נ 10 מ 11 ן 

^ 100 ^^ 8 ) השפיעה הן על בית־הספר היסודי וד.ן על בית* 
הספר התיכון. ביד.״ס התיכון לזוטרים מיועד למתבגרים(בגיל 
13 , 14 ו 15 שנים) ומאחד את שתי הכיתות העליונות של 
ביה״ס היסודי עם הכיתה הראשונה של ביה״ם התיכון, 
במקומות, שד״וקמו בתי-ספר תיכונים לזוטרים, מכיל בית־ 
הספר התיכון לבכירים שלוש כיתות. בכמה מקומות מאוחד 
בית-ד.םפר התיכון לזוטרים עם בית-ד.ספר התיכון לבכירים 
באופן שהם מד״ווים בית־ספר תיכון אחד בעל 6 שנות־לימוד. 

הקולג׳ים, שהם ברובם בעלי ארבע שנות־לימוד, פתוחים 
לבוגרים של בי״ס התיכון ומעניקים למסיימיהם תעודות* 
בגרות. קולג׳ים מסויימים כפופים לאוניברסיטות, שהקולג׳ים 
כלולים בהן, בעוד שאחרים פועלים כמוסדות עצמאיים, כיוון 
שהביקור בבתייד.םפר התיכונים בעשה כמעט כללי כביקור 
בבית־הספר היסודי, יש לד״ניח, שמספרם של הצעירים 
והצעירות, שיבקרו בקולג׳ים, יגדל. התרבותם של הקולג׳יים 
לזוטרים (עיין להלן) והקולג׳ים הנתמכים ע״י הממשלד. 


תאפשר לצעירים נוספים לקבל חינוך בקולג׳ים. גם הממשלה 
המרכזית נותנת סיוע ללימודים בקולג׳ ע״י הקצבות לאלה 
ששירתו בצבא. ב 1947/48 , למשל, למדו על חשבון־הממשלה 
בכתי-הספר ובקולג׳ים 2,213,382 משוחררים מן הצבא) 
ב 1950/51 עדיין נשתיירו 388,474 מד.ם. הקלות דומות נית¬ 
נות לחיילים משוחררים, ששרתו בקוריאד,. 

גובר והולך מספרם של הקולג׳ים לזוטרים המקנים לאחר 

שתי שנות-לימודים את התואר של( 15 ־ 1 ^/ $50€1316111 ^ 

— ״חבר באומנויות״) לעומת זה של . 6 ( 0£ זס €1 ן 6301 

!!]■ 15.1 —"בוגר באומנדות"), שניתן לאחר סיום קורס בן ארבע 

שנים. הקולג׳ים לזוטרים מכינים לפעמים קרובות את תלמי- 

דיד.ם לקאריירות תת־מקצועיות, כגון מזכיר רפואי, טכנאי 

במעבדה, או גהאי בריפוי־שיניים וכיוצא בזד.. כמה קולג׳ים 
י♦ ^ י 

לזוטרים הם חלק מבתי־ספר תיכונים ציבוריים, שרמת• 
הלימודים בכיתותיהם העליונות גבוהה מזו של חינוך תיכון; 
אחרים הם חלק מן האוניברסיטות הסבורות, שהקולג׳ לזוטרים 
עשוי לקיים את דרישתם של הנרשמים המרובים לשתי הכיתות 
הראשונות של הקולג׳; אחרים קיימים כמוסדות עצמאיים. 

בדרד־כלל פתוחות האוניברסיטות רק לאלה שסיימו 
ארבע שנות־לימודים בקולג׳. האוניברסיטד, מקנד. ידיעות 
במדעי*הרוח ובשאר המדעים ומענק ת למתלמד לאחר שנה 
אחת את התואר. 5 ! .^ן( 5 ]ז. 5 . 0£ •ו 3$16 ^ן — "מוסמך למדעי 
הרוח"). יש תארים מרובים אחרים, שניתנים למסיימי לימו¬ 
דיהם לפי תכניות מיוחדות, כגון מוסמך למדעים (חינוך) 
וד״ר לתאולוגיה. האוניברסיטות משמשות מוסדות עיקריים 
להכשרה של בעלי-מקצוע ע״י מה שד,ן כוללות בתי-ספר 
לרפואד., למשפטים ולחינוך. כדי לד,קנות למתלמדים את 
הנסית המעשי הדרוש במקצועותיהם מקיימות אוניברסיטות 
מרובות בתי-חולים, מעבדות, וכד׳. האוניברסיטות הראשיות 
קובעות רמת-כניסד. גבוהה והן מקבלות כמתלמדים רק את 
המצטיינים בין מסיימי-ד״קולג׳ים. 

האחוז של הנד,נים מחינוך תיכון וגבוד. גדל מאוד בעש- 
רות־השנים האחרונות. גידול זה משתקף במספר הממוצע 
של שנות-ד.לימודים, שזכו להם בני גילים שונים — אלד, 
שהיו בגיל החינוך והלימוד בשנים האחרונות ואלד, שדדו 
בגיל זה לפני דור אחד או שני דודות: 

הממוצע של שנות-הלימודים בבית-הספר 

באוכלוסיה בגיל 20 — 24 (ב 1950 ) — 12.1 שנים 
״ ״ 55 — 64 ״ — 8 " 

ב 1951 נמנו 2.12 מיליון נטש ( 1.40 מיליון גברים ו 720 אלף 
נשים), שהיו כ 11/4% מכלל האוכלוסיה של אה״ב, כתלמידים 
ב 1,859 קולג׳ים ואוניברסיטות. 

התקציב של כל בתי-הספר היסודיים והתיכונים הציבו¬ 
ריים (ב 1949/50 ) הגיע ל 4.75 מיליארד דולאר, וזה של בתי־ 
הספד היסודיים וד.תיכונים הפרטיים — ל 783 מיליון דולאר. 
תקציבם של האוניברסיטות, הקולג׳ים, בתי-המדרש למורים 
ובתי-ד,םפר המקצועיים (ב 1949/50 ) היה באותה שנה כ 1.7 
מיליארד דולאר, 

למרות פעולה חינוכית עצומה זו עדיין לא חוסלה האנ־ 
אלפאביתיות באד,״ב, ביהוד בשכבות הנחשלות מבחינה 
סוציאלית שבאיזורים הכפריים ובאוכלוסיד. הכושית, אבל 
הקפד. הולך ומצטמצם ממפקד למפקד. 



103 


ארמות־חברית של אמריקה 


104 


האנאלפאכיתיוח באיכלומית המבוגרת 


שנת־המסקד 1870 1080 1900 1920 1930 1947 (אומדן) 

% 20 17 10.7 6 4.7 2.7 

בין הכושים המבוגרים היו ב 1930 163% וב 1950 (לפי 
אומדן רשמי) כ 7% של אנאלפאביתים. — "אנאלפאביתים 
פונקציונאליים״, ז. א. בני 25 ומעלה, שלא זכו ליהנות אף 
מ 5 שנים של חינוד יסודי, היו ב 1947 10.4% מן האוכלוסיה 
הכללית (באוכלוסיה הלא'לבנה — 31.4% ). 

חוקת אה״ב אוסרת כל הפליה גזעית גם בחינוך, אד אין 
היא מטלת איסור מפורש על הפרדה גזעיות ב 0 מ 1 עדיין 

^ *מ 

היה קיים חינוך נפרד לכושים ב 17 מדינות, אולם מתנהלת 
פעולה ציבורית־משפטית לביטול ההפרדה. ב 1949/50 היו 
בבתי־הספר היסודיים לילדי־כושים כ 2.05 מיליון תלמידינו 
בבתי־הספר התיכונים לילדי־כושים — כ 338 אלף תלמידים, 
פי שלושה ממספרם ב 1929/30 (כ 112 אלף) — סימן לעליה 
המהירה במצבם החברותי והתרבותי של הכושים. 

בבתי־הספר לילדי האינדיינים באיזורי־ישוביהם המיוח• 

דים היו ב 1949/50 37 אלף תלמידים. 

הרשת של בה״ס הקאתוליים הפרטיים הקיפה ב 1951/52 
8,350 בתי־ספר יסודיים ובהם 2.7 מיליון תלמידים, ו 2300 
בתי־ספר תיכונים וקולג׳ים ובהם % מיליון תלמידים. 

תכניתי־הלימודים ושיטות*ההוראה. בבתי־הספר 
האמריקניים משתקפת השפעתם של הפסיכולוגים על החינוך 
בימינו. מקובל הדבר, שהדרישות לתעודת־הוראה כוללות 
הכנה בפסיכולוגיה ובהיגיינה רוחנית. בתייהספר היסודיים 
והתיכונים כאחד מקדישים תשומת־לב גוברת והולכת להת¬ 
פתחותו ההרגשית והחברותית של הילד. בתי-ספר הרבה 
מושיטים עזרה פסיכולוגית ופסיכיאטרית בטיפול בבעיות 
של הילד המסגר בשכלו. בבתי־ספר תיכונים יש יועצים, 
שמסייעים לתלמידים לפתור את בעיותיהם האישיות ומדרי¬ 
כים אותם בבחירת המקצוע המתאים להם. היחסים שבין 
התלמיד והמורה הם פחות פורמאליים משהם ברוב בתי־ 
הספר בשאר ארצות. דבר זה נכון הן לגבי האוניברסיטות 
והן לגבי בתי־הספר הנמוכים. 

ההפרדה בין הכנסיה והמדינה נשמרת בחינוך בקפדנות 
מרובה כל־כך, שהוראה דתית אינה קיימת בבתי-הססר 
הציבוריים כלל. ההורים הרוצים, שבניהם יקבלו חעוך דתי, 
יכולים לשלוח אותם לבתי-ססר פרטיים, שהם מתקיימים 
ע״י אירגוגים דתיים והם פתוחים לשעות ספורות או למשך 
כל היום. בבתי״הספר העדתיים — היסודיים והתיכונים 
(כולם פרטיים) — הדת היא חלק מתכניורהלימודים. 

לג׳ין דיואי (ע״ע) נודעה השפעה מרובה על החינוך 
האמריקני, ביחוד בבתייהספר היסודיים. השקפתו, שהלימוד 
הוא ךק(נסטרוקציה של הנסיון, פעלה הרבה לביסוסה של 
תכנית־הלימודים על פעולות הילד ונסיונותיו, ולא על תכנים 
מסויימים, שיש ללמדם על־פי הזיכרון. בתי־הספר היסודיים 
עדיין מטפלים בהקניית התמחות יסודית בקריאד" כתיבה 
וחשבון, אך הם שואפים גם למטרות אחרוו 4 תשומת־לב 
מרובה מוקדשת לפיתוח ההבנה בלימודי־החברה (היסטוריה, 
גאוגראפיה ותורת־האזרחות) וביסודות של מדעי־הטבע. 
אמנויות ומוסיקה משולבות לפעמים קרובות עם נושאים אח¬ 
רים, והנטיה הרווחת בתחומים אלה מכוונת לטפח את ההבעה 
העצמית של הילד יותר סלשכלל את היכולת הטכנית שלו. 


התכנית היומית הרגילה כוללת שעות מוקדשות לנושאים 
שונים, כגון קריאה, חשבון וגאוגראפיה, ונוטפת עליהם 
עבודה על נושאים אחרים, שהם קשורים בתכנית ראשית אי 
בבעיה ראשית. לא זו בלבד שהילדים משתתפים בבחירתם 
של נושאי־הלימוד הללו, אלא שהם גם עוזרים לתכנן׳ בהד¬ 
רכת המורה, את אופן-הלימוד. חלק גדול מן העבודה נעשה 
מתוך שיתוף־פעולה ולא בדרך של התחרות, הואיל והילדים 
מחולקים לוועדות, שעל כל אחת מהן מוטל תפקיד מיוחד, 
שיש לבצעו בשביל הקבוצה הגדולה יותר. באמצעות פער 
לות אלו מנסים בתי-הספר ללמד אח התלמידים כיצד לחיות 
בשיתוף, לעבוד בשיתוף, כיצד לבקר וכיצד לקבל דברי- 
ביקורת. 

בתי־הספר התיכונים עדיין הם מאורגנים ברובם לפי 
שיטת הנושאים, ויש בהם כיתות נפרדות למאתמאטיקה, 
אמנות, מוסיקה, מדעי-הטבע, וכד׳, שבכל אחת מהן מלמד 
מורה, שנתמחה באותו מקצוע. בשנים האחרונות נתרבו 
הניסויים לעבד תכנית לבית־הספר התיכון, שהיא מכוונת 
להרוס את המחיצות שכין הנושאים. 

בבתי-ספר מסויימים שוהה המורה בכיתה שתי שעות 
והוא מלמד שני נושאים קרובים, כגון היסטוריה ואנגלית 
(ספרות וחיבור), או מאתמאטיקה ומדעי הטבע והטכניקה. 
בתי-ספר אחרים עורכים ניסויים בתכנית-הלימודים העיקרית, 
שלפיה נוכח המורה בכיתה במשך מחצית שעות-הלימודים 
ביום. בבתי-ספר כאלה מרוכז רוב העבודה בבעיות עיקריות 
והתלמידים משתתפים במידה מרובה במציאת האינפורמא¬ 
ציה, שהם מבקשים. למשל, קבוצה אחת, שחקרה את בעייח־ 
השיכון, מצאה את עצמה לאחר זמן קצר מעיינת בבעיות 
כלכליות, חברתיות ומדיניות, שבתי-הספר התיכונים המסר■ 
תיים היו רואים אותן כקשות מדי לתפיסתם של תלמידיהם. 
ניסויים אלה שכיחים יותר בבתי-ססר תיכונים לזוטרים 
מבבתי-ספר תיכונים לבכירים. 

הואיל וביה״ס התיכון לזוטרים יש לו עסק עם מתבגרים 
צעירים, הציב לו כאחת ממטרותיו העיקריות לסייע לתלמיד 
בתיכנון של חינוכו הנוסף ובבחירת המקצוע העיקרי שלו. 
בית-הספר התיכון לזוטרים נותן לתלמידיו הזדמנות לסיים 
קורסים מרובים, בכלל זה — קורסים מסחריים, וכן קורסים 
אקאדמיים במדעי-הטבע, לשעות זרות ותחומים אחרים. 

ביה״ס התיכון לבכירים מציע לתלמידיו תכניות מסוגים 
שונים. בשביל אלה שמתעתדים ללמוד בקולג׳ קיימים 
קורסים אקאדמיים, שמכוונים להכשיר אותם לעבודה מת¬ 
קדמת בשטחים אלה ולאפשר להם לעמוד בבחינות, שבדרך 
כלל הן משמשות יסוד לבחירת־המתלמדים ע״י הקולג׳ים. 
יש סוגים מרובים של בתי־ספר תיכונים מקצועיים לאלה 
שמתעתדים לצאת לעבודה לאחר שיסיימו את בית-ד,סםר 
התיכון. 

הפעולות החינוכיות שמחו׳ן לשעות־הלימודים תורמות 
אף הן תרומה חשובה לביצוע מטרותיו של החיניך התיכץ 
האמריקני. התלמידים משתתפים בפעולות הללו לפי בחירה 
חפשיח; אלא שחם מודרכים בחן ע״י המורים, שרואים 
בהדרכה ז 1 חלק מתפקידיהם הרשמיים בהוראע המועדונים 
למדע, למשל, מע(דדים מחקר אישי והמועדונים השונים 
לספרות פועלים פעולה נאמנה לעידוד היצירה של חיבורים 
ספרותיים. פעולות אלו מעשירות את חייו של המתלמד, ואף 
נותנות לו הזדמנויות לבחור מקצוע לעצמו. כמרכן הן נותנות 



מםפד 

בה״ס 


128,225 

10,375 

25,542 

3,292 

641 

1,210 


444 

1,200 

(אומת) 

1,065 

283 


כ 172 אלף 


החינוך באה״ב ב 1949/50 • 

הבתינים הסטאםיססיים של משר^החיגור של ממשלת אדאות^הברית 


מורים ומורות 


פוחת 

מורים 

1 

ס״ה 

536,653 

1 

59,925 ' 

1 

596,578 

70,605 

5,482 

76,087 

182,050 

142,043 

305,739 

25,990 

15,578 

41,568 

21,245 

66,462 

87,707 

23,247 

79,399 

102,646 

1,651 

1,447 

3,098 

1,134 

1,584 

2,718 

4,771 

1,148 

5,919 

4,338 

3,537 

7,875 

1 

ז 

1 

? 

4,500 

1,035 

513 

1,548 


כ 1,250 אלף כ 375 אלף כ 870 אלף 


תלמידים ותלמידות 


ן תלמידות 

1 

תלמידים 

ס״ה 

9,386,720 

10.017,973 

ן 

1 

1 

1 ' 

ן 19,404,693 

1,337,525 

1,370,252 

2,707,777 

2,894.747 

2.811,987 

1 

5,706,734 

317,873 

284.611 

602,484 

422,815 

932,087 

1,354,902 

383,138 

920,981 

1,304,119 

22,044 

22.031 

44,075 

11,466 

18,303 

29,769 

24,663 

38474 

63,137 

150,000 

150,000 

300,000 

(אומח) 

77,080 

700 

77,780 

18,168 

18,535 

36,703 

כ 15 מילין 

כ 16,5 סיליון 

כ 31,5 מיליון 


לכושים. 























107 


ארצות*חברית של אמריקה 


108 


לנערים ונערות את ההזדמנות למנהיגות ולקבלת אחריות 
למיבצע חשוב, כגון פירסום עיתון של בית*הםפר. הפעולות 
שמחוץ לתכנית־הלימודים (בכלל זה — אםפו׳רט וריקודים) 
תופסות חלק ניכר בחיי־החברה של התלמירים. פעולות 
מרובות, שהותחל בהן מחוץ לתכנית־הלימודים, נכללו לאחר 
זמן בתכנית, באופן שהן כיום חלק בלתי־נפרד מתכנית 
בית־הספר. 

השוני בין הקו׳לג׳ים הוא מכמה בחינות מרובה מזה 
שבין בתי־הספר היסודיים והתיכונים. הקולג׳ים הם מוסדות 
עצמאיים; לכל אחד מהם יש מועצת־נאמנים, ואין חם חלק 
מרשת גדולה של בתי־ספר דומים. בדומה לבתי־הספר 
הנמוכים, יש קולג׳ים, שבהם לומדים מאות אחדות של 
תלמידים, ויש שבהם מגיע מספר התלמידים לאלפים. יש 
שמקבלים כל בוגר של בית־־ספר תיכון. שפונה אליהם, ויש 
שקובעים רמת־כניסה גבוהה כל־כך, שרק הבוגרים המעולים 
ביותר זוכים להתקבל בהם. אי־אלו קולג׳ים מנוהלים ע״י 
אירגונים דתיים, ואלו אחרים מתנהלים ע״י מועצות־נאמנים 
פרטיות, שאינן קשורות בשום ארגון דתי. אין שום אוניבר¬ 
סיטה כל־ארצית, אולם קיימות אוניברסיטות מדינתיות 
וקולג׳ים עירוניים. 

אע״פ ששיטתיההרצאה עדיין נהוגה בק 1 לג׳ים, שוב אינה 
השיטה הראשית בהוראה: כיתת־קולג׳ טיפוסית מנוהלת 
כקבמת־ויכוחים, שבה הפרז׳פסור משמש מדריך. הסמינריונים 
מטפחים תכניות־מחקר אינדיווידואליות והמעבדות המדעיות 
נותנות הקלות לעריכת ניסויים. ספריית־הקולג׳ היא לפעמים 
המרכז של כל פעילוח־הקולג׳. ואפילו קולג' קטן מצוייד 
בספריה טובה. ברשותם של הקולג׳ים יותר ממאה מיליון 
כרכים ז ושנה־שנה מתווספים לספריותיהם יותר משלושה 
מיליוני כרכים. 

חינוך למבוגרים. ההקלות הקיימות כיום למתן 
השכלה למבוגרים מרובות משהיו בכל זמן אחר. מבוגרים, 
שרוצים להמשיך בלימודיהם, יכולים ללמוד בשיעורי*ערב 
מקצועות, שנלמדים בבתי־ספר יסודיים, בבתי־ספר תיכונים 
ובקולג׳ים, בתי־ספר וקולג׳ים מרובים משתמשים בתחנות־ 
ראדיו כבאמצעי-חינוך וכמה מהם משתמשים עכשיו גם 
בטלוויזיה. כמרכן ניתנים שיעורים־בכתב ע״י מוסדות פר¬ 
טיים וציבוריים מרובים. 

בעיות שוטפות. נוסף על התרומות, שנתרמו לקידום- 
החינוך על-ידי פילוסופים כג׳ון דיואי ופסיכולוגים כאדו־ 
ארד תורנךק׳ פעל העם האמריקני רבות לטובת החינוך 
ע״י מה שהוכיח בפועל, שאפשר לארגן רשת־חינוך דמוקרא־ 
טית, שמתקיימת בשביל כל ילדי-העם כולם. העו^ו, שכמה 
בתי-ספר הם למטה מן הרמה הראויה, אינה צריכה להאפיל 
על ההשג החשוב יותר: שכל קיבוץ, ויהא העני ביותר, יש 
לו רשת של חינוך, שניתן בלא כל תשלום שהוא, ושהשיודון 
של אפשרויות־חינוך נחשב כתכלית ראשית במדינח דמו- 
קראטית. 

הבעיות העיקריות, שהחינוך האמריקני עומד בפניהן, 

הן אלו: 

!.אי־שיוויון בחינוך. מאחרשהוצאות-החינוךבאה״ב 
מוטלות בעיקרן על המדינות ולא על הממשלה המרכזית, יש 
הבדל מרובה בסכומי־הכסף, שהמדינות השונות יכולות 
להוציא על החינוך. ומכאן גם הבדלים ברמה של החינוך 
הניתן לילדים. בכמה חלקים במדינה מקבלים הילדים חינוך 


חינם עד השלב של תואר אוניברסיטאי, אם הם מוכשרים 
ומעוניינים להגיע אליו. במקומות אחדים מוגבל החינוך של 
חינם לבתי־ספר יסודיים ולכמה בתי-ספר תיכונים בלבד. 
המדינות מושיטות עזרה כספית למוסדות מקומיים בתחום 
גבולותיהן, מתוך כוונה להשוות את אפשרויות־החינוך בכל 
חלקי־המדינה, אולם עזרת־המדינה, שהיא שונה במדינות 
השונות, אינה מספקת לקיים את השוויון בכל רחבי הארץ. 
ב 1939 , למשל, הוציאה מדינת ניו-יורק סך של 284.85 דולאר 
לשנה על כל תלמיד, לעומת 76.98 דולאר, שהוצאו על כל 
תלמיד ע״י מדינת מיסיסיפי. הממוצע של העזרה שניתנה 
לחינוך על-ידי המדינות באותה שנה הגיע ל 197.65 דולאר 
לתלמיד. 

מתוך כך גוברת חתביעח למתן סיוע פדראלי לחינוך 
היסודי והתיכון. פעמים הרבה הוגשו הצעות-חוקים בנידון 
זה לקונגרס, אך שום חוק לא נתאשר. ההתנגדות לתמיכה 
ממשלתית כללית לחיגוך נובעת בעיקרה משתי סיבות; 
המדינות הדרומיות חוששות, שתמיכה כזו תשים קץ 
לבתי-הספר הנבדלים בשביל הכושים והלבנים. שנית, יש 
חילוקי-דעות חמורים בנוגע להכללתם של ברדס הפרטיים 
בתמיכה הממשלתית. סיבה אחרת היא התנגדותם של משלמי- 
המיסים במדינות העשירות יותר לתמוך בחינוך במדינות 
העניות ביותר. 

איישיוויון נוסך בחינוך נובע מן ההפליות מחמת גזע, 
לאום או דת. ההפליה מחמת ךת או לאום היא מבוטלת 
בבתי-הספר היסודיים והתיכונים. קולג׳ים ואוניברסיטות 
פרטיים מפלים לפעמים לרעה קבוצות מסויימות באוכלוסיה. 
בכמה מדינות, ביחוד בניו-יורק ומאסאצ׳וסטם, נחקקו חוקים, 
שמציינים הפליה זו כבלתי-חוקית. במדינות אלו אסור לקו־ 
לג׳ים ולאוניבדסיטות להכליל בבקשות-הכניסה שאלות בדבר 
גזעו של המתלמד, צבעו, לאומיותו או דתו. המוסדות 
הנתמכים ע״י הציבור פתוחים לכל המתלמדים ללא הבדל 
לאום או דת. 

ההפליה על-יסוד צבע, ולפעמים על־יסוד גזע או מוצא 
לאומי, היא חמורה ייתר, הואיל ובכמה מקומות היא נתמכת 
ע״י דעות קדומות חזקות. במדינות הדרומיות, למשל, מבק¬ 
רים ילדי־הפושים בבתי־ספד יסודיים ותיכונים מיוחדים להם, 
ועל המתלמדים הכנשיים נאסר הלימוד באותם הקולג׳ים 
וחאוניברסיטות, שלא נועדו במיוחד לכושים 

בשנים האחרונות נצטמצמה הגבלה זו צימצום ניכר. 

גדל והולד בדרום מספרם של הקולג׳ים, שמקבלים מתלמדים 
כושיים, אע״פ שמציאותם של מתלמדים כושיים בצידם של 
מתלמדים לבנים באוניברסיטה דרומית עדיין נחשבת לדבר 
יוצא מן הכלל. מתלמדים כושיים דרומיים מבקרים עפ״ר 
בקולג׳ים נפרדים או עוברים לחלקים אחרים של אה״ב, 
שבהם אין הפליה זו קיימת. 

2 . המחסור במורים. החינוך באה״ב עדיין לא נרפא מן 

התוצאות העגומות של מלחמת-העולם 11 . מורים מרובים עזבו 

את בתי־הספר כדי לשרת בצבא או לתפוס משרות מכניסות 

יותר בתעשיה, האינפלאציה, שהתחילה בזמן המלחמה, הש¬ 

פיעה על המורים יותר מעל שאר חלקי האוכלוסיה והפחיתה 

י 

את מספרם של המורים בכוח. הבעיה נעשתה חריפה יותר 
מחמת הריבוי הטבעי, שמתחילת מלחמת־העולם 11 הוא גדל 
והולך. 

אף בשנת 1952/3 נמצאו בבתי-הספר היסודיים והתיכונים 



109 


ארצות־וזברית של אמריקד! 


110 


כ 72,000 מורים, שלא מילאו אחר כל התנאים לקבלת סמיכה 
להוראה. אמנם אין פירושו של דבר, שמורים אלה הם בלתי־ 
מתאימים לתפקידם. עפ״ר הם בוגרי ק 1 לג׳ים, שלא סיימו את 
הקורס המקצועי — סיום, שהוא תנאי לקבלת רשיון־הוראה. 
במקום להוריד את רמת־הדרישות למתן סמכות להוראה 
הותר במדינות הרבה לבני־אדם כאלה להורות על ים 1 ד 
תעודה זמנית, ועל סמך הבטחה, שישלימו את הכשרתם 
המקצועית. משכורת־המורים הוגדלה, כדי למשוך כוחות 
מרובים יותר למקצוע־חהוראה. 

3 . החינוד של המורה. ההתקדמות, שבאה בתכנית* 
הלימודים ובשיטות־ההוראה, הגבירו את הצורך בחינוך 
בלתי־פוסק של המורים. הקולג׳ים למורים והאוניברסיטות 
עורכים קורסים להשתלמות, שבהם מקנים למורים ותיקים 
ידיעות על ההשקפות החדשות בענייני־חינוך. מאמץ זה 
מסתייע במידה מרובה מאוד בנ^הג הכללי לדרוש מן המורים, 
שימשיכו בלימודיהם. 

-^ 7€1 ת 4 / ה 1 .ת 11€0110 ^£' / 0 ^ , 5 :ו: 1 ט 6 .'׳ן 1 ז€נ 01 .מ ; 1942 

,)■ 130701 . 0.713 1 ז 10 ^ 14€ ^£ ., 1 מו 01 ן ; 1953 ,€ז^ז €111 1 ז 1 )€ 

001 ^ 50 €) 810 ^ 4 ) 1 {!ד , 15 תסתזתז£׳< 00 81310 06 0000011 ; 1950 
; 1915 ״׳ 3 /^ 5067 0113 1001 {€$ ת 011 ן ; 1949 , 771 ^ $1 ץ$ 

, 1 {€^ €07 )€£ £311€01107101 /ס €310 ^ €10 ^' £11€ , 00 ־ 1 ח 10 \ . 5 01 ) 31 ^ 
' €10 ץ £11€ 1 תש 0 זש 4 ו 1 ) 311 מ 11 ע 1 ' 1 ז . 5 < ץז־ז 3 ^ 1 ; 1950 

,ו 1111 זח 5 . 0 1€ מתט 13 ; 1943 , 071 ח £311€0 03€771 ^ / 0 1310 ><) 
. 1950 ,)ה 2€ הק €10 / 0€1 { €7777701417717 /ס ) 01 /ה 7€ ( 1307 ז £71 

ה. נ. ר. 

ם פ ר 1 ת. — הספרות האמריקנית הקולוניאלית נתבדלה 
מעט־מעט מן הספרות שנוצרה באנגליה עד שהגיעה לכלל 
בגרות ועצמאות. במשך יותר מ 150 שנה( 1607 — 1765 ) היתה 
הספרות האמריקנית רק ענף צדדי של הספרות האנגלית, 
וסימני־ההכר שלה היו כלולים בהבדלים בהטעמה, שהוטעמו 
נושאים שונים, או בהבדלים בגישה וביחס אליהם — מה 
שנבע מתנאי־החיים המיוחדים של המושבות חפרובינציא• 
ליות. במשך מחצית־המאה ( 1765 — 1815 ), שבה התנהלה 
המלחמה על השחרור מעולה של אנגליה, התחילו מתגלים 
בה כוונים מיוחדים, ביחוד בספרות העוסקת בפוליטיקה 
ובפולמוס, ובמידה ידועה גם בספרות היפה. 

במשך המאה הבאה, ה 19 , שבה מציינת מלחמת־האזרחים 
( 1861 — 1865 ) נקודת־מיפנה, נכנסה הספרות האמריקנית 
למסלול משלה, ביחוד עם חעליה הגדולה, שבאה ביצירה 
הספרותית — עליה, שיש קוראים לה "הרנסאנס האמריקני" 
(לערך 1815 — 1865 ). בתקופה זו שוב אין הסופרים האמרי¬ 
קנים מחקים את האנגלים, אלא להפך — הראשונים מכריזים 
על אי־תלותם באחרונים גם להלכה וגם למעשה. בין הסופרים 
האמריקנים בתקופה זו היו אחדים, שאפשר להעמידם בשורה 
אחת עם גדולי הספרות העולמית. 

אולם שאלת הקשרים בין הספרות האמריקנית והאנגלית 
והשפעותיהן ההדדיות היא מסובנת מאוד. הלשון והמסורת 
המשותפות לשתי התרבויות שמרו תמיד על הקירבה בין 
ספרויות אלו, ונוסף על כך פעלה בכיוון זה יראת-הכבוד, 
שהיתה לעם הצעיר כלפי ארץ־המוצא (בענייני־תרבות, אף 
אם לא בפוליטיקה וכלכלה). סופרים, אמנים ומשכילים סתם 
היו נוסעים אל מעבר לים ללא־הגבלות, השתתפו בעיתונות 
של שתי הארצות, כתבו דברי־ביקורת זה על זה ובמקרים 
ידועים (הנרי ג׳ימז, תומאס ס. אליוט) אף החליפו את ארץ* 
מגיריהם ואת אזרחותם. משום כך מן הראוי לראות כמעט 
בכל תקופה את כתביהם של הסופרים האמריקנים לאור 


היצירות של בגי־זמנם באנגליה; ומצד שני מרובות היו גם 
הפלישות של השפעות אמריקניות לאנגליה. 

1 . התקופה הקולוניאלית ( 1607 — 1765 ). — הואיל 
והמתיישבים הראשונים היו נתונים ברובם לעמל מפרך ולא 
היה להם פנאי ליצירה אמנותית, היה לרוב החיבורים, שנת¬ 
חברו במאה ה 17 , אופי תועלתי, כדי לספק אינפורמאציה 
לסקרנים או למתיישבים בעתיד, כתבו הקאפיטאן ג׳ון סמית 
( 1608 ) ודליאם סטריצ׳י(ץ 16 } 30 ז 81 ; 1610 — 1611 ) ספרי- 
מסע; שם ספרו של ג׳ון האמונד ״לאה ורחל* ( 1656 ) הת¬ 
ייחס לשתי המדינות הסמוכות זו לזו, דרג׳יניה ומר^נד. 
בין המתיישבים הראשונים, שכתבו ספרי-היסטוריה, שעדיין 
הם בעלי-ערך, ראוי להזכיר את דליאם בראדפורד וג׳ון 
וינתרופ, שהיו מושלים בניו-אינגלאנד, ואת קולונל דליאם 


בירד ((>־ 1 ץ 6 ), רוברט בורלי (ץ 1€ -ו 6 ׳\ 6€ ) ואבנעזר קוק, 
שישבו בדרום. זה האחרון היה מחברה של סאטיחז, שנכתבה 
כביכול ע״י סוכן לטאבאק. 

רובם של מתיישבי ניו-אינגלאנד היד פוריטנים, שעסקו 
בתאולוגיה ובפולמיקה דתית, וכמה מן החיבורים וקבצי- 
^■רשות, שיצאו"אז, אינם נופלים ממבחר הכתבים מסוג זה, 
שנתחברו באותה תקופה באנגליה. רוג׳ר ויליאמז ונתנאל 
וורד( 1 >-ו 3 ^ו) כתבו על שאלות החופש והסבלנות הדתיים ז 


אמקריס(ש £25 ־ 01 ת 1 ) רקוטון מתר (ז 16 ו 4311 ז חס 11 ס 0 ) ביטאו 
את השקפותיהם של האורתודוכסים ז ועזרא סטילז( 511148 ), 
נשיאו של הקולג׳ על-שם ייל (^^ 3 •׳ו'),היה מראשוני הראציו־ 
נאליסטים. החשוב שבהוגי-הדעות בניו־אינגלאנד היה יונתן 
אדווארדז ( 1703 — 1758 ), שהטיף לקאלוויניזם והיה המחבר 
של מסה מפורסמת על בעיית הבחירה החפשית ( 1754 ) ושל 
כתבים תאולוגיים אחרים. הספר הראשון, שנדפס באמריקה, 
היה תרגום לס׳ תהילים( 1640 60014 תו 1 ב 8 ? ״ 62 1€ וד),שיצא 
בבוסטון. בעיר זו אנו מוצאים גס את גלויי־היצירה הרא¬ 
שונים בתחום הספרות היפה: "המוזה העשירית, שנתעוררה 


זה לא כבר באמריקה״ ( 8 מ 11 ־ 1 ק 8 11841.21417 ^ 1 !!זמשח׳ 1€ ת׳ 
1650 , 142 ז 14 מ\ 7 ם 1 ם^), ספר-השירים האמריקני הראשון, 
שנתחבר ע״י אן דדלי בראדסטריט, אשתו של המושל סימון 
בראדסטריט! חרוזיו של מיכאל ויגלסורת (י 1 זיי 0 ׳י'* 881€ י^ו)י 
שהיה כומר ורופא 1 ספרי-הזכרונות, ביניהם "יומן" בעל-ערך 
של סמואל סיואל ( 311 ״ו\ 84 ) ו״ז׳ורנאל״, 1704 — 1705 , של 
שרה ניט ( 111 § 1 מ) 1 ); וסיפורים על חיי-האינדיינים( 1677 ) של 
ויליאסהאבארד( 1 )-ו 2 ג 1 לנ 111 ) ומרירולנדסון(מ 180 >ת 13 ״וו 60 ). 

בהשפעת הליבראליות של דולןוי^רים וחלותראנים הגר¬ 
מניים, שנתיישבו בר״ היתה פילאדלפיה — מרכזן התרבותי 
של המדינות התיכוניות — נוחה יותר לפעולה ספרותית 
מבוסטון השמרנית. בפילאדלפיה נוסדו התיאטרונים וכתבי- 
העת הראשונים. אזרחה המפורסם ביותר של עיר זו היה 
בנימין פרנקלין( 1706 — 1790 ), המדפיס, איש־המדע והדיפלו* 
מאט. ב״אוטוביוגראפיה" שלו יש משום ביטוי קלאסי לשכל- 
הישר, לראציונאליזם ולהומאניטאריות של האמריקנים ן בין 
השאר, הוא ידוע כעורך "האלמנה של ריצ׳ארד העני" 
( 1758 — 1733 , 1111202414 ^ $יג)ז 2 ל 614 זסס?). 

וו. תקופת המרד ( 1765 — 1815 ). — המאבק הממושך 
לעצמאות פוליטית הוליד אוסף עשיר של נאומים, חוברות 
וכתבים פוליטיים אחרים, מפרי-עטם תרמו לשדה-יצירה זה 
סמואל וג׳ון אדמז, פטריק הנרי, ג׳ורג׳ ואשינגטון ואחרינו 
אך חשובים ביותר היו כתביהם של 0 ( 0 סין ( 4 מו 3 ?; 1737 — 



111 


ארצות־הכרית של אמריקה 


112 


1809 ) ושל טופרי העיתון 51 ו 31 ז 16 >:>ז 11161 ׳ ("הפדראליסטד). 
סין, קויקר אנגלי, במנה עם מעוררי המרד האמריקני בזכות 
מחברת 1 86 ת 36 מ 0 מ 1 וז 1 ס 0 ("ה׳נ 1 כל הישר"), שנתפרסמה 
ב 1776 ; חיבוריו: ח 3 ^ן 01 $ז< 1 § 1 מ 116 ז("זכויותיו של האדם"), 
שבו לימד זכות על המהפכה הצרפתית, ו ) 0 1116 

מ 50 ג 6 מ ("תקופת השכל"), שבו ביקר את התנ״ך מבחינה 
דאיסטית, שייכים לדברי־הפולמוס ההשובים, שנכתבו בלשון 
האנגלית. ״הסדראליסטך, שיצא ב 1787 — 1788 בהשתתפותם 
של אלכסנדר האמילטון, ג׳ימז מדיסון וג׳ון ג׳י(ץ 13 ) ושנת־ 
כוון ביהוד להגן על הצעת החוקה האמריקנית והטיף לאישו* 
רה, משמש ציון חשוב בתולדות המחשבה המדינית. בניגוד 
להאמילטון, שהטעים את רעיון הממשלה המרכזית החזקה 
ואת ההתפתחות התעשיינית, היה תומאם ג׳פרסון׳ מחברה 
של "הכרזת העצמאות", דוברם של היסודות החקלאיים 
והמוני־העם. 

היצירה הספרותית של התקופה עדיין הוסיפה לחקות את 
זו שבאנגליה. האסכולה הראשונה של משוררים אמריקניים, 
"פקחי־הארטפורד" ( 11$ זו\ שעליה נמנו ג׳ון 

טרמבל ( 1 ן 11 ( 11 מנת 7 ; 1750 — 1831 ), טימותי ךויט ( 18111 ״ת 1013 ^ו׳ (״דלנד״), — רומאן, שמספר על רצח, שביצע 
איש דתי קנאי, ומאחד ניתוח פסיכולוגי עם הרפתקאות 
"גותיות״ז וכן גם מפורסם הרומאן שלו "ארתור מרוויך, 
שגיבורו בעל האופי הנעלה נרדף וסובל בחיים, כמו ב״כלב 
דליאמז" ( 5 תז ¥11113 וי ל 0316 ) של גודוויז! יש להזכיר* גם 


את ספרו "אדגאר הנטלי", שהכניס לספרות האמריקנית אח 
הרומאן המטפל בחיי-הספר. 

חשיבות מדובה בהכשרת הקרקע לפריחתה הספרותית 
של ניו-אינגלאנד בעתיד היתה לגידולם האיטי אד המתמיד 
של העיתונות וכתבי־העת בתוכה — כדוגמת ה ז 0 ז 3 ז 66 ק 8 
של ג׳וסף אדיסון — מה שעודד את הסופרים לכתוב סיפורים 
קצרים ומסות. ספרות־המסע, שהיתה אפיינית כל־כך לתקופה 
הקולוניאלית, הגיעה לשיאה ב 0 ז 13 ז 11 ^\ 0£ 615 ז\ 3 -ו 7 6 < 1 ׳ 
מן 3 ־ו 31-1 מ (״מסעותיו של ויליאם בארטראם״, 1791 ) — ספר, 
שמצטיין בתיאורי־הטבע שבו? וכתיבת ספרי־זכרונות בעלי- 
ערך נמשכה בספרים כגון ״ז׳ורנאל״ ( 1777 — 1778 ) של שרה 
דססר(■ו 6 ז 15 זו\) ו״ז׳ורנאל״ ( 1774 ) של ג׳ון וולמן (- 01 סז\\ 
ח 13 זו; 1720 — 1772 ). האוסף הידוע בשם 0 ^ מזסזז! 65 זזז 1,6 
ז 16 תז 3 ? 61-10311 ^ 7 ("אגרותיו של איכר אמריקני") של ך,קי 

טור סט. ג׳ון דה קרוקר(זט 6006 ״ 6 ־ 01 16 ) 1 ז 1 ! 81.70 זס 7.11601 ; 
1735 — 1813 ), היה' הראשון בין הספרים המרובים, שניסו 
להסביר את אמריקה לאירופים, ובאחד מפרקיו השתדל המחבר 
ליתן תשובה על השאלה, שמרבים לדוש בה; "מהו אמריקני?". 

ווו. המהפכה הרומאנטית ( 1815 — 1865 ). — לאחר 
שאה״ב יצאו בניצחון ממלחמתן השניה באנגליה( 1814-1812 } 
הורגשה בהן רוח של גידול ואופטימיות, עד מלחמת-האזרחים, 
שהביאה לידי משבר רוחני והצריכה גישה ראליסטית יותר, 
היתד. רווחת בד, ההתפארות בכוחה ובעצמתה. זו היתד, 
תקופה של הרחבת־תחומים, דמוקראטיה ג׳קסונית, התפתחות 
תעשיינית, גידול עירוני וויכוחים בשאלת-העבדות. הזמנים 
השואגים הולידו ספרות תוססת, ובמשך חצי-מאה זו נחבלטו 
הקווים היסודיים של האופי והספרות האמריקנים. קווים אלד, 
היו רומאנטיים בעיקרם לא רק מפני ששיקפו במידה ניכרת 
את הזרמים הספרותיים, שהיו מקובלים אז באירופד" אלא 
גם מפני שבהם באה לידי ביטוי היסטוריה יחידה במינה, 
שתכונותיה העיקריות היו מרד, חופש־הרוח המתאים לחיי- 
ספר, אינדיווידואליות, דמוקראטיה ואמונה בקידמה. 

ייתכן, שהסופרים היו אז רבצדדיים מפני שהירבו להש¬ 
תתף בכחבי-עת ולכתוב לשם הזדמנויות מסדימות: לפעמים 
קרובות הצטיינו משוררים גם בסיפור הקצר או במסה (פו, 
אמרסון, למל, הומז)ז ומספרים פיתחו לא רק את הרומאן 
אלא גם את הסיפור הקצר (הותורן, מלויל), ב 1865 כבר היו 
באמריקה סופרים בעלי חשיבות עולמית וכבר יצאו אז כמה 
ספרי-מופת בשירה, סיפורת (הסיפור הקצר וד,רומאן), מסה 
וד,יסטוריד 4 לעומת זה פיגרה הדראמה ב 5 ה שנוגע לאיכות 
ומקוריות כאחת. 

היו שלושה מרכזים חשובים לפעולה הספרותית בתקופה 
זו: מבחינה תרבותית כללית תפסה ניו-אינגלאנד מקום 
בראש: אולם גם בניו־יורק ובדרום הופיע מספר ניכר של 
אישים ספרותיים מעניינים. הספר המערבי לא נעשה מרכז 
חשוב לפעולד, ספרותית עד אחר מלחמת-האזרחית 

1 ) "חבורת ניקרבוקר" בניו-יורק נקראה על שם גיבור 

הספר ההומוריסטי "דברי-ימי גידיורק מאת דידריק ניקר- 

בוקר", שנכתב על־ידי ואשינגטון ארוינג (ע״ע), אחד''מן 

•• • 

הסופרים האמריקניים הראשונים, שזכו לשם עולמי. בכתיבתו 
היד, משום מזיגה של תרבות אירופית, סיגנון עדין והבנת• 
עברד, הרומאנטי של אמריקה! ספרו 60010 $1061011 1116 ׳ 
( 1820-1819 ) כלל אח "ריפ ואן וינקל"(תרגום עברי, תרפ״ח) 
ז״אגדת סליפי חולו״ (״ 101101 ־ 1 ץק 8166 0£ 1 ) 1,6860 סוח"), 



113 


ארצות־הכרית של אמרילןה 


114 


שנתקבלו כיצירות־מופת בספרות האמריקנית. בחיבור של 
שורת הרשימות הסאטיריות ״סאלאמאגונדי'( 1808-1807 ) על 
עברה ההולאנדי של עיר־מגוריהם השתתף עם ארורנג ניו־ 
יורקי אחר בשם ג׳ימז קירק פולדינג(§ת 11 ) 1 גן 3 ?; 1778 — 
1860 ), שהיה מן הסופרים האמריקנים הראשונים שחיברו 
סיפורים קצרים ורומאנים. 

שני מספרים חשובים אחרים השתייכו אף הם לחבורה 
הניריורקית. כארווינג נתפרסם גם ג׳ימז פנימור קופר 
( 1789 — 1851 ) באירופה! הרומאנים המרובים שלו, ביחוד 
סיפורי 6 מ 1 אל 0€ :ו$ז 11£ ;ז £1 :ע(תרגום עברי מקוצר בשם "פוזמק 
העור/ 1926 ), שמספרים על המתיישבים הראשונים ומלחמתם 
באינדיינים, זכו לפופולאריות ותרמו לתפיסה הרומאנטית 
. של ההיסטוריה האמריקנית, שנעשתה רווחת באירופה. הרמן 
מלויל ( 1819 — 1891 , ע״ע), מספר כשרוני ומעמיק יותר ובעל 
סיגנון פיוטי וסימבוליסטי, היה גם סאטירי ופסימי יותר ע״פ 
הלו־רוחו! כתוצאה מכך זכה בחייו להכרה פחותה משזכה 
לה בדורנו, שרואה ב״מובי דיק" (תרגום עברי, תשי״ב) שלו 
את הרומאן הקלאסי בספרות האמריקנית. 

ניגוד דומד, לזה מתגלה בהערכות של שני המשוררים 

החשובים ביותר, שפעלו בתקופה זו בניו־יורק. ויליאם קלן 

בריאנט ( 1794 — 1878 , ע״ע) שימש בהצלחה במשך תקופה 

ארוכה כעורך ליבראלי, אך כיום הוא ידוע ביהוד בזכות 

שירי־הטבע שלו משופרי־הצזרה, שנכתבו ברוחו של ורדז• 

ורת. וולט ויטמן( 1819 — 1892 , ע״ע), שהיה אף הוא עיתיונאי, 

■ 1 

הדהים, כמלוויל, את בניידורו ע״י גילוי־הלב שלו וסיגנונו 
הבלתי־מקובל בזמנו, אך "עלי־עשב" שלו( 3$$ ש 0 0£ 
מהדורה ראשונה, 1855 ! תרגום עברי, 1952 ) נחשב כיום 
לשירה האפיינית ביותר של הדמוקראטיה והאופטימיות 
האמריקניות, וצורות־הריתמום הבלתי״רגילות שלו בישרו 
את "החרוזים הלבנים" של התקופה החדשה. ויטמן הושפע 
מאוד ממלחמת-האזרחים, שלה הקדיש ממיטב השירה והפרו¬ 
זה שלו. 

2 ) במדינות־הדרום מצא לו ביטוי הלדרוח רומאנטי, 

שנטה לסנטימגטאליות. ג׳ון פנדלטון קנדי ( 1795 — 1870 ) 
כתב סאטירות ורומאנים על חיי־החברה באחוזות של דר- 
ג׳יניה, שהמפורסם שבהם הוא 11 -ו 63 "ו 10 ! 3 ״ז 5 ("גורן הסנו¬ 
נית", 1832 ), וג׳ון אסטן קוק ( 1830 — 1886 ) הלך בעקבותיו 
ותאר את העליזות והאדיבות, ששלטו בחיים אלד" למשל 
ב$ח 60113 תוסכ) ג 111 ג§זנז\:!!!יד (״בדחני וירג׳יניה״, 1854 ). גם 
בערים, ביהוד בצ׳ארלזטון, נוצרה סביבה של תרבות אריסטו- 
קראטית, שעודדה את הסופרים ואת העתונאים: הסופר 
המפורסם ביותר בצ׳ארלזטון היה ויליאם גילמור סימז 
($!״!״ 51 ; 1806 — 1870 ), שכשרונו נתגלה בסוגי-ספרות מרו¬ 
בים, אך שנתפרסם ביהוד ע״י הרומאנים ההיסטוריים שלו 
על המרד באנגליה. 

סופר-הדרום הגדול והמבודד ביותר היה אדגאר אלן פו 
( 1809 — 1849 , ע״ע), שמצא פורקן לחייו האומללים ביצירו¬ 
תיו המעולות בשירה, בסיפור ובביקורת. הוא נדד ממשרה 
למשרה כעורך ספרותי של כתבי-עת בריצ׳מונד, פילאדלפיה 
וניו-יורק, היה שותה לשכרה ובשנותיו האחרונות נטרפה עליו 
דעתו. שיריו המוסיקאליים וברוכי-הדמיון, סיפורי-המיס* 
תורין שלו וסיפוריו המדעייס-למחצה זכו להערכה חיובית 
מתחילה באירופה, ביהוד בצרפת. על חשבונו של פו זוקפים 
את יצירתו של סיפור-הבלשים המודרני. הוא השפיע על 


הרבה סופרים, שהתאמצו ליתן בימוי להלכיירוח בלתי- 
רגילים בסיגנון סימבוליסטי, בשירה ובסיפורת כאחת 
(מכתביו יצאו בעברית "סיפורים", תש״י, ו״האיגרת הגנובה', 
תש״ז, וזאב ז׳אבוטינסקי תירגם לעברית אחד מן המצויינים 
שבשיריו בשם "העורב"). 

משורר אחר בדרום, שהצטיין בחרוזיו המוסיקאליים, היה 
סידני לאניר (ש 16 ת 1,3 ; 1842 — 1881 ), המחבר של ^ 1 ו 1 
$11 ו 81 ם£ 0£ 8016006 (״מדע השירה האנגלית״, 1880 ). 

3 ) הרומאנטיקה בניו־אינגלאנד, שהיתר, קשורה קשר 
הדוק בנעשה מעבר-לים, התפתחה ע״פ כיוונים חברותיים, 
אינטלקטואליים וספרותיים, שהיו דומים לאלה שהיו מקוב¬ 
לים'בספרות אירופה. לשאיפות ההומאניטאריות של המהפכה 
הצרפתית ניתן ביטוי בתנועה לביטול העבדות, ובין שורות 
המטיפים להפרת חוק-העבדות, שבראשם עמד העורך הלוחם 
ויליאם לויד גריסון ( 1805 — 1879 , ע״ע), היו; המשורר 
ג׳ון גרינליף דטיר ( 1807 — 1892 )! כמה כמרים ליבראליים, 
שביניהם היו תיאודור פארקר ( 1810 — 1860 ) והנרי וורד 
ביצ׳ר ( 1813 — 1887 )! ונדל פיליפס ( 5 ק 111111 ?; 1811 — 1884 ), 
עורך־דין ורפורמאטור, וד,ריט ביצ׳ר סט(( 1811 — 1896 ,ע״ע), 
המחברת של רומאן נגד העבדות בשם "אוהל הדוד תם" 
(עברית, מקוצר, תרנ״ו ותש״ד! "בקתתו של הדוד תום", 
תשי״ב). אותה רוח דמוקראטית הביאה לידי נסיונות שונים 
בחיים קיבוציים, שלא האריכו ימים ושהמפורסם ביותר 
שבד.ם נעשה ב״חוות ברוק״ (מ 1 ז 3 ? 600010 ), שנוסדה ע״י 
ג׳ורג׳ ריפלי (ץ:> 1 ק 61 ; 1802 — 1880 ). בניסיון זה השתתפו 
כמה אנשי-שם וביקרו שם בתכיפות מארגארט פולר ( 1810 — 
1850 ), עורכת העתון 0131 7116 , שיצא בשנות 1840 — 1844 
ושימש בטאונה הספרותי של תנועת הטראנסצנדנטאליזם, 

נ נ 1 ש : 9 נ 

תוד כמה אנשי שם. 

בשם "טראנסצנדנטאליזם" נקראת התפיסה של הרומאנ¬ 
טיקה בניו־אינגלאנד, שחסידיה הושפעו מאוד, במישרים או 
בעקיפים, מן האידיאליזם הגרמני (כתומאס קארלייל באנ¬ 
גליה) ומדתות-המזרח. ניכרת בה, בתפיסה זו, קירבה לתאו- 
לוגית האוניטארית, אך נציגיה האפיינים ביותר היו בני-אדם, 
שלא היו קשורים קשר ישר בכנסיה דוקה, אלא היו בעלי 
דעות והשקפות מקוריות, בעלי חיבה יתרה לטבע ונוטים 
לפאנתאיזננ ראלף ואלדו אמרסון ( 1803 — 1882 , ע״ע), המ־ 

•פ ^ 

שורר ובעל-ד׳מסות, נתן —י לאחר שודתר על תפקידו ככומר 
אוניטארי — ביטוי פופולארי לרעיונות טראנסצנדנטאליים 
במסות הנמלצות שלו, שהחשובות שבהן הן 06 ט 31 א ("טבע", 
1836 ) ו 80110130 1611030 ״^< 1116 ' ("תלמיד-ר,חכם האמרי¬ 
קני", 1837 ), שנורעה כ״הכרזת העצמאות האינטלקטואלית" 
של אמריקה. הנרי דוד תורו( 1817 — 1862 , ע״ע) גישם בחייו 
את התורות, שלהן הטיפו אחרים: הוא הלך לחיות בחיק- 
הטבע ובמשך כשנתיים התבודד בוולדן פונד! הספר, שכתב 
על יסוד נסיונותיו( 1854 ,מ 16 > 31 ^ע), הוא ספר־מופת של 
אוטוביוגראפיה והסתכלות בטבע. למסתו על "החובה של 

אייציות אזהזי״ ( 06,1849 ם 116 > 6 נ 1 ס 15 כ 017111 0£ ץ 0 ג 1 ם 1116 ), 

שמבטאת את תפיסת-העולם האינדיווידואליסטית בצורתה 
האנארכיסטית ביותר, היתה השפעה פוליטית מרובה. מפני 
שהרבה מהם ישבו וכתבו בקונקורד, עיירה על־יד בוסטון, 
מאסאצ׳וסטס, נקרא חלק מן הטראנסצנדנטאליסטים בשם 
"הבורת-קונקורד". 

בבוסטון עצמה ובקימבריג׳, מקום האוניברסיסה של 



115 


ארצדת־הכרית של אמריקה 


116 


הארווארד, נטתה הספרות להיות שמרגית, אקאדמית, ובעלת 
סיגנון אירופי יותר. הנרי ודסורת לונגפל( ( 1807 — 1882 , 
ע״ע), שרוב ימיו שימש מרצה לספרות הדשה בהארווארד, 
היה המשורר האמריקני הפופולארי ביותר במאה ה 19 , אע״פ 
שמאז נתמעט פירסומו, ביחד עם פירסומס של כמה מן הודק־ 
טוריינים האנגליים. הוא השתמש בנושאים עממיים, אבל 
חיקה צורות אירופיות (את ,אוואבג׳לין״, 1847 [עברית 
בתרגומו של שאול טשרניתובסקי: "אבנג׳לינה", תרפ״ג], 
למשל, כתב בהפסאמטרים אפיים ואת ״היאוואתה״, 1855 
[עברית: "שירת היאותה", כנ״ל, תרע״ג, תרפ״ג], בריתמוס 
של ה״קאלוואלה" הפינית). הפואמה "היאוואתה" היא בלא 
ספק הביטוי הקלאסי לאגדה הרומאנטית של האינדיינים 
האמריקנים. ג׳ימז רסל לואל ( 1819 — 1891 , ע״ע), שידש את 
מקומו של לוגגפלו בהארווארד, עסק בשירה, ביקורת, חקי¬ 
רה, עריכה (של הץ 1111 מ 10 ׳ג 1130110 ^) רדיפלומאטיה, אוליבר 

ונדל הומז( 5 שמ 011 ^ 1 ; 1809 — 1894 , ע״ע), הצטיין במסות, 

? י 

שנאספו בספר ^ 1 ל 31 0£ 1116 61^31££3$£ X3 ־ 111001 ^ 11£ ' 1 ' 
(״האוטוקראט ליד שולחן פת־השחרית״, 1857 ), ובחרוזים 
קלים. גם ענפי־מדע שונים פרתו בבוסטון, כגון בכתביהם של 
היסטוריונים מחוננים כפראנסיס פארקמן ( 1823 — 1893 ), 
ויליאם ה. פרסקוט ( 17% — 1859 ) רצ׳ארלז אליוט נורטון 
( 1827 — 1908 )', החוקר והמתרגם של דאנטה. 

הדמות המבודדת ביותר ובעלת־הסתירות הגדולות ביותר 
בניו-אינגלנד היה נתנאל הותורן( 6 מ- ¥11101 ז 113 ; 1864-1804 , 
ע״ע), שמבחינות אלו היה דומה לפו. הוא היה קרוב־לא־קרוב 
לתנועת הטראנסצנדנטאליזם, לניסיון של "חוות בדוק" 
ולתבורת*קונקורד. מתולדות הפוריטאנים שאב את החומר 
לכמה מסיפוריו הקצרים הטובים ביותד ולסיפודו "אות השני" 
( 1850 ,זממ"! 161 ש $03 6 ו 71 ; עברית, תש״י), שבזכות אופן- 
הכתיבה המתון והמרוכז שלו נעשה ספר־מופת בין הרומאנים 
האמריקנים. אע״פ שכתב "רומאנסות", כפי שכינה את ספריו, 
בא מתוך התעסקותו בבעיית-התטא למתוח ביקורת חריפה 
על האידיאליזם הרומאנטי בגילוייו השטחיים. 

מן הראוי לציין גם את היצירות הספרותיות, שינקו 
משרשי הפולקלור העממי. במשך תקופה ראשונה זו נוצרו 
ונשתמרו שיריהם ואגדותיהם של האינדייני האמריקני, של 
החלוץ במערב ושל ה״קאובוי", וכן של הזמרים העממיים 
בדרום, אד חשיבותן הספרותית של כל היצירות הללו לא 
הוכרה כדאד עד שחוקרים מאוחרים עמדו על צורתן 
המיוחדת. 

; 21 ״ 1917 / 0 ץז %510 ^{ 16 (ד 

,)זג!! .[)ש 10 11011 ז 2 >קה €01 />־/ 0 /־)ג 0 

/ 0 ,ץ< 1 מ 09 ,ת 0 ;>תו[ 0 ן ,(]זס^ח ,■ 11€1 וק 5 ; 1948 

,ת 0 ^ת 1 ־חץ 3 ק .^\ ; 1949 3 

.מ^^|מ 613 . 11 ; 1930 ־ 1927 ,$^^^ 7^0x4 מ/ 15 ^ 7€ ' €%0 

,$£ת 0 ן ; 1949 , 1931 , ,קוו 1 <ג 

}/ . 0 ; 1948 / 0 ץז 711€0 

^ ; 1878 ,^ 6 ך 1 -ך 160 / 0 

.¥\י .^\ ; 1897 מן><דז״>ןמ 4 / / 0 

^^ 7 , 1936 ,^) 001<:5, 0/ £^^1x1x1 ז 8 

/ 0 /י>ןמ/ 7 , 1944 /ס 

^^ 7 ,מ 1£58€ ו{ 1311 ג . 0 .? ; 1947 
: 1 ^ן.ן^/מ^/)מ?^ 5 מ 41 ת 7 ר*^ 7 ,ז 1€ ן 1 ^ .ין ; 1941 

, 1^x ת 0 ״ 1 13x ת 0 ^^ .\ 2 .{ ; 1950 ,׳<^§ 0 / 

-?> 7 מ 4 / 1€ { 1 01 . 14 ; 1934 ,^ $0712 ^/ 70 14 ז^ 

, 1 1^01^x71 ז 1 } 2€ ז<} 71 ז^ ^^ 7 ,מ£ז 0 < 1 מ 3 ^\ . 0 ; 1936 , 1 ;) 1 ת 1 )זם 
־ן^. 8 מצו 1 ז 3 ת 0 ן) / 0 ; 1940 

,€תז 0 ( 1 ז^\ 143 1€1 ת 13 ן 31 א ,־ 1 שנ[סס 0 שז 10 ז 11 מ<י 1 נ £8 ח 31 [ , 18 >־ו 3 ^\ 

תב 1 רנז 14€ ,ט 63 ז 0 ון 7 1 >ןז\ 3 כ 1 ז<־וחש 14 

ש. י. כ. 


ז\ו. ממלחמת-האזרתים עד מלתמת-העולם 1 
( 1865 — 1914 ),—תקופה זו נבדלת במידה מרובה מן התקופה 
הדומאנטית, שקדמה לה, ומן הראליזם הפכה של בני־דורנו. 
אבל היא אינה "מעור אחד". זוהי תקופה של מעבר וחילופים. 

בהשפעתה של מלחמת-האזרחים, וכן מחמת התפשטותם 
של המדע והספקנות, באה תמורה בתפיסת־העולם של הסו¬ 
פרים באמריקה, שנעשתה יותד פשוטה ומקובלת, וה״תור־ 
המוזהב״ של שנות הסד וה 80 הוא זמן של 

יאוש כללי. מצד אחד, עדיין קיימת ה״מסורת המנומסת" של 
ניו-אינגלנד — מסורת, שפונה עורף אל החיים הראליסטיים 
כדי לתור אחר היופי הטהור * אך מצד שני, קמים באיזורי- 
הארץ השונים סופרים, שמשתדלים לגלם ביצירותיהם את 
צרכי־החיים, ז״א את המנהגים, האמונות ואפני-הדיבור של 
מקומם. האמצעי לתיאורים איזוריים אלה הוא עפ״ר הסיפור 
הקצר, ובמידה מצומצמת יותר — הרומאן. לסוף באים 
המספרים הגדולים, שהם הם המסיימים את התקופה הקודמת 
והפותחים את תקופתנו שלנו, וביניהם הראליסטים הראשו- 
נים במובן המודדני של המלה — הנדי ג׳ימז וויליאם דין 
האואלז ו 11$ ש״\ 0 מ). בדרד*כלל אפשר להבחין בקו ההת¬ 
פתחות, שנמשך מן הרומאנטיקה דדך הראליזם החושני ועד 
לראליזם פסיכולוגי מפותח יותר. תקופה זו, שבה נכבשה 
היבשת החדשה מכמה וכמה בחינות, ובה משלה הכמות 
בכיפה, היתה גם תקופה שבה נתפשטה ידיעה כללית של 
הקריאה. היה קהל־קוראים בכוח של מאה מיליון והיה מספר 
מתאים של סופרים שכתבו בשבילו. היתד. זו גם תקופה של 
הגירה עצומה לאד.״ב ובספרות, כמי בחיים, נתעוררו אז 
הבעיות החברותיות, הלאומיות, הפוליטיות וד,פםיכולוגיות, 
שמעסיקות אותנו כיום, 

1 , סיפורת ושירה הומוריסטית. מייצגו החשוב 
ביותר של ה״תור־ המוזהב" הוא מארק ט וי ן (סמואל לנג- 

•• ■■ 4 

הורן קלמנז, 1835 — 1910 , ע״ע), שעל-שם ספרו ג) 6 ג> 011 שגוד 
6 ^^. ( 1873 ) נקראה התקופה כולה. הוא היה בעל כשרון 
מקורי, שהצליח בכתיבתו הד.וסוריסטית והסאטירית גם ע״י 
ההגזמה והדמיון המשוקעים בה וגם מחמת הרקע החדש של 
תיאוריו — עמק המיסיסיפי, סיפודיו והדצאותיו היקנו לו 
פירסום בכל אמריקה, ואח״כ גם באירופה, וסיפוריו המשקפים 
את ימי-נעוריו(״תום סויאר״, עברית: ״מאורעות-תם״, 1901 , 
הוצאה מקוצרת, 1940 ! "החיים על המיסיסיפי"! "הקלברי 
פיך, לעברית ניתרגם 4 פעמים, לאחדונה בשנת 1952 ) עדיין 
הם חביבים על זקנים ונערים. בסוף-ימיו פנה לנושאים רצי' 
נים יותר, ונעשה פסימיסטן. את הקרקע להופעתו של טוין 
הכשירו ארטימוס וורד (צ׳ארלז פאראר בדאון, 1834 — 1867 ) 
ופטרוליום ו. נסבי(דוד רוס לוק, 1833 — 1888 ), ע״י סיפורים, 
שכתבו בניבים עממיים ולוקאליים. 

בתקופד, זו היתד, רווחת ה״שידה הפופולאדית" (ש 11113 ת £3 
56 ז€ע) — סוג מיוחד של שירה הומודיסטית. היא נתחדשה 
ע״י א. ו. הומז ומייצגד. הידוע ביותד היה יוג׳ין פילד ( 1850 - 
1895 ), סופר רבגוני, ג׳ון ך,י ( 1838 — 1905 ) וברט האדט 
( 1902-1836 ) קנו להם שם בבאלאדוח מחיי-המערב'הפרועינ 4 

2 . מושג הספד חדר לתוך הספרות באמריקה עם 
פירסום סיפוריו הדאשונים של מאדק טוין והופעת סיפודו 
של הארט קרת 03 §מ 1 ז 1103 0£ !!ס!!.! ( 1870 ) בסיפוריו של 
הארט (הרומאן שלו "מ׳ליס" ניתרגם לעברית ב 1947 ) נתארו 
בחיוניות מרובה ובצורה אימפרסיוניסטית ימי הנעורים'שלו, 



117 


ארצות־הכרימ של אמריקה 


118 


שבילד. כעית 1 נאי במחנות־המבדות בקאליפורניד. ביחד עם 
מארק טדן! אולם מאושר ביותר היד. בטרקלינים חמצוחצחים 
של לונדון, שבה ישב בשנותיו האחרונות. 

3 . סיפורת לוקאלית באיזורים אחרים. עוד 
קודם שהתחילה התקופה הנסקרת בזה נכתבו סיפורים בעלי 
אופי לוקאלי בניו־אינגלנד ע״י קאתרינה מאריה סג׳דק 

( 1789 — 1867 ) והאריט ביצ׳ר־סטו. בסיפוריד.ם של הסופרים 

^ * * • 

בני המגמה החדשה כברט הארט ואדוארד אגלסטון, אין 

הדמויות מעוצבות כהלכה ואף הסיגנון אינו מגובש כליצרכס 

העיקר הוא תיאור הסביבד. הלוקאלית, הניב, והגון המקו¬ 

מיים. הראליזם החדש של אותו השנים (שנות ה 70 ) היה 
■* 

חושני יותר מתחני. אמניה של צורה ספרותית זו, שקמו 
אח״כ, כהמלין גארלנד, השתמשו בסביבה הלוקאלית רק 
כרקע לסיפוריד.ם, והתעסקו בעיקר בעיצוב־דמויות, בשיכלול־ 
הסיגנון ובבניין מחושב של הסיפור. 

א. ניו־אינגלנד תוארה על־ידי שרד. אורן ג׳ואט 
( 1849 — 1909 ) ומרי וילקינז פרימאן ( 1852 — 1930 ) 1 במובן 
ידוע שייכת לכאן גם לואיזה מי אלקוט ( 1832 — 1888 ), 
המןזברת של הספרים הפופולאריים לנערות, הנקראים בעונג 
גם כיום. מאלה מפורסם ביותר הוא הספר "נשים קטנות" 
( 1868 1,1111€ }. 

ב. הדרום. תומאם נלסון פיג׳ ( 1853 — 1922 ) חמשיד 
במסורת של קנדי וקוק וכתב סיפורים רומאנטיים על חיי- 

9 * 1 * * * 

האחוזות. ג׳ורג׳ ואשינגטון קיבל ( 1844 — 1925 ) תיאר את 
ההוד השוקע של ניו אורלינז באהבר. ובהבנה, אף אם 
בהפרזה אידאליסטית יתרה, ג׳ימז לין אלן ( 1849 — 1925 ) 
הצטיין בתיאודי הטיפוסים העדינים, וכן בתיאורי־הטבע 
המוצלחים שלו, ועם זה בדרר-כתיבה, ששפעה פשטות ותמי¬ 
מות (״המקהלה הסמויד. מן העיך, 1897 ), אלן גלאסגו 
( 1874 — 1945 ) וגרטרוד אתרטון ( 1857 — 1948 ) עסקו ביחוד 
בחייהן של המשפחות המיוחסות שבאיזורן. סוג מיוחד של 
מעשיד. עממית פותח ע״י יואל צ׳אנדלר האריס( 1848 — 1908 ) 
בספרו ״הדוד רימאס״ ( 105 ״€!! ?!סת;)), שגיבורו הראשי 
הוא משרת כושי נאמן, שהוא שופע חכמת־חיים ומספר אגדות 
דומות לאלו של איזופוס. 

ג. יושבי-ההרים בטנסי מצאו את גואלם האמ- 
נותי החשוב ביותר בצ׳ארלז אגברט קרדוק (מרי נואי מרפרי, 
1850 — 1922 ), שתיאוריה המדוייקים וכוחר. בעיצוב־דמויות 
משווים לכתיבתה ערך מיוחד (״בר.רי טנסי״, 1884 ). 

ד. המערב התיכון הוכנס לספרות על־ידי אדוארד 
אגלמטון ( 1837 — 1902 ) כמעט בעת ובעונה אחת, שבה 
תוארו חיי־הספר בקאליפורניח על־ידי ברט הארט. ספרו של 
אגלסטון ■ו 6 :) 35 ומ 8011001 • 1 ^ 005 ^ 1 ("המורר. מאינדיא- 
נה״, 1871 ) נתרחק מן הרומאנטיקה ולבש טון של ראליזם 
אפור בהשפעת תורתו של היפוליט טן (ע״ע). הבאלאדות 
של ג׳ימז ויטקום רילי( 1849 — 1916 ), שנכתבו בניב המקומי, 
שייכות אף הן לכאן. המלין גארלנד ( 1860 — 1940 ) ובות 
טארקינגטון ( 1869 — 1946 ) חיברו רומאנים מצויינים מחיי- 
האיכרים. 

4 . התחלותשלר.רומאןר.סוציולוגי. אדוארד 
בלאמי ( 1850 — 1898 ) כתב ספרי־אוטופיה סוציאליסטיים 
וד,רומאן שלו ״סקירה לאחור״ ( 1888 ! עברית: "לאחר מאר. 
שנים או שנר. האלפיים״, 1903 ) עשה רושם כביר, הנרי 
ברוקס אדמז ( 1838 — 1918 ) הגן על הדמוקראטיד. מפני 


השחיתות, ובין השאר כתב רומאן בשם ״דמוקראטיד.״( 1880 ); 
בחיבוריו יש לראות דוגמה אפיינית ביותר להשקפה הפסי¬ 
מיסטית, שהיתה רווחת באותו זמן, האוטוביוגראפיד. שלו 
וססר״מחקר בשם 05 ־ 11 ־ 0131 1 )מ 3 ; 1 מ 0 ^ ("מון 

סאן מישל ושארטר״, 1904 ) הם ספריו החשובים ביותר. פראנק 
נורים ( 1870 — 1902 ) מת לאחר שסיים רק שני רומאנים 
("תמן־הרגליים" ו״הבור") מתוך "אפוס החיטה", טרילוגיה 
גדולה, שבה מצדד המחבר בזכותם של האיכרים כנגד בעלי- 
המונופולין הרעבתנים. 6 נ 0381 ז'־€^ 1 (״מק־טיג״, 1899 ) הוא 
מן הרומאנים האמריקנים הראשונים, שמעידים על השפעתו 
של הנאטוראליזם של זולה גם באמריקה. 

5 . הרומאן הפסיכולוגי. הנרי ג׳ימז ( 1843 — 1916 , 
ע״ע), שעזב את אה״ב בצעירותו ונעשה אירופי ולסוף אזרת 
בריטי, היד. בן למשפחה נידיורקית מכובדת. בסיפוריו אנו 
מוצאים את מחאתו של האמריקני בעל-ד.תרבוח נגד כמה 
מן הליקויים, המורגשים בספרות האמריקנית של תקופת- 
השיגשוג: מילוליות, שטחיות, הגזמה, צעקנות, פאטריוטיות 
סנטימנטאלית ושאיפה לספק את טעם־הד.מונים. ג׳ימז הת¬ 
אמץ להימנע ממגרעות אלו, אלא שלפעמים הרחיק ללכת 
עד הקצה השני. ברומאנים של תקופתו המאוחרת ביחיד, 
כמו ״גולת־הזר,ב״ ( 1904 ), נעשד. סיגנונו מעורפל ומסובך 
ביותר! מצד שני הצטיין ברומאן הקצר והמגובש, כגון "דיזי 
מילר״( 1879 ). הוא שאף לסיגנון מדוייק ולשלמות מצד התי¬ 
אור הפסיכולוגי ומצד הפיתוח הדראמאטי של כוחות-ד.נפש, 
והדבר עלה בידו בכמד. וכמה מסיפוריו, שנחשבים כיום 
לספרי-מופת, כגון "האמריקני", "תמונת אשה אחת", ו״האמ- 
באסאדורים". הוא כתב מסות ספמתיות, מחזות (שבהם לא 
הצליח הרבה) ורומאנים מרובים, שגיבוריהם הם עפ״ר תיי¬ 
רים אמריקנים או אמגים וסופרים אמריקנים, שעזבו את אר,״ב 
כדי לגור באירופה. השפעתו היתה עצומד. גם באמנות 
הסיפור וגם בביקורת וד.יא הולכת וגדלה בימינו. 

ויליאם דין האואלז ( 1837 — 1920 , ע״ע) התחיל כעיתו- 

* * 4 •■ 4 

נאי, ואח״כ ערך את ה ץ 1111 מ 10 ״ן 10 ]ת 13 ז^/. וכתב, נוסף על 
רומאנים מרובים, מסות ספתתיות. כג׳ימז נמנע מלטפל 
במאורעות צעקנים וניסה לכבוש את תשומת-לבו של הקורא 
ע״י הצגת בעיות פסיכולוגיות ושימוש ברמזים; אבל יותר 
מג׳ימז השתדל להבליט את הפנים השוחקות של החיים. 

מספרים אחרים, שהושפעו בדרכים שונות על-ידי ג׳ימז, 
היו: אידית וורטון ( 1862 — 1937 ), שציירה בכשרון ציורים 
מחיי-החברה בניו-יורק (״תקופח התמימות״, 1920 ) ונתנה 
תיאור עמוק של החיים הפוריטאניים בספרד, £1:0010 מ 113 ז£ 
(״איתן פרום״, 1911 ), ווילה קאתר ( 1876 — 1947 ), שתיאו¬ 
ריה מצטיינים בדקות־תפיסה, ביפי־סיגנון ובראליזם, שיותר 
מבפרטי-התיאור הוא מתבטא בגישה הכללית שלד. לנושא 
(״אנטוניד, שלי״, תרגום עברי ב 1953 ). סטיפן קרין( 1871 - 
1900 ) כתב רומאן על מלחמת-ד,אזרחים בשם ^ £0 1110 
380 ־ 0001 0£ 630180 (״הסמל האדום של האומץ״, 1895 ) ומח 
קודם שנתבגר כשרונו. הרומאן הראשון שלו, 38810 ^ ("מאגי 
נערת־הרחוב״, 1892 ), כתוב ברוחו של זולה; אבל סיגנונו, 
בשירד, ובפרוזה כאחת, נתפתח ברוח האימפרסיוניזם וד,שפיע 
הרבה על סופרי אה״ב בדור שלאחריו. 

6 . הדראמה. במאה ה 19 היתד, הדראמה האמריקנית 
בעיקרד. חיקוי לדראמד. האירופית וגברו בה היסודות של 
הסנטימנטאליות וד,מלודראמה. בסיגנון רומאנטי כתבו שני 

ע 



119 


ארגות־הגרית של אמריקה 


120 


דראמאטירגים מפילאדלסיה, רוברט מונטג 1 מרי בירד("הגלא* 
דיאטור״, 1831 ) וג׳(רג׳ הנרי ב(קר ( 1823 — 1890 ), שהמחזה 
שלו ״פראנצ׳סקה דה רימיני״( 1855 ) נתחבב מאוד על הקהל. 
דיון בוסיקי ( 11€1021111 ס 6 01011 ; 1820 — 1890 ) דייה הכוח 
הדראמאטי, שהשפיע ביותר על הבמה האמריקנית אחר 
מלחמת־ריאזרחים < מן המחזות המרובים שלו זכה לפירסום 
מיוחד "רים ואן וינקל". בין המחזות המרובים, שנתחברו 
על נושאים ממלחמת־האזרתים, נודע ביותר המחזדי של 
ברונסון האוארד בשם ״שנאנדואה״, 1888 . 

שני דראמאטורגים בעלי־שם קודם מלחמת־העולם 1 היו 
קליד סיץ׳ ( 1865 — 1909 ) וויליאם וון מוךי ( 1869 — 1910 ). 
פיץ׳ כתב כמה סאטירות חברותיות מוצלחות, אבל היה נוטה 
יותר מדי לחקות את המחזות הצרפתיים ה״בנדים יפה״ן 
ומודי, שהידי ידוע גם כמשורר, קנר. לו שם על־ידי המחזה 
ש 1 >ועו 0 זגשזס ^ 1909 ,X11 . 

7 . שירה. כדוגמת הדראמה פיגרה גם השירה האמרי¬ 
קנית של סוף המאד. ה 19 אחר שאר סוגי הספרות של אותה 
תקופה. ריצ׳ארד הובי(ץ 6 ז\ 130 ; 1864 — 1900 ) וויליאם וון 
מודי, הדראמאטורגן, כתבו רק שירים אחדים, שהם ראויים 
לציון. אח שיריהם העמידה בצל אמיליה דיקינסוו ( 1830 — 
1886 ), משוררת צנועה, שהיתר, חיי-פרישות ושהקובץ הרא¬ 
שון של שיריה נתפרסם שנים אחדות לאחר מותה, ב 1890 . 
פירסומה גדל עם הופעתם של ספרים נוספים מיצירותיה, 
שנתייחדו כצורות־הבעה מקוריות, ראייה חודרת ורגש 
מסתורי עמוק. דרך-כתיבתד, הברורה ור,חסשית מרטוריקה 
מלאכותית מבשרת גישה ספרותית מודרנית. 

וולט ויטמן, שבזמנו הירבו למתוח עליו ביקורת ושכבר 
נזכר למעלה, הוא אבי השירה החדשד,. בתחילת המאה ה 20 
נתבטלו הד,גבלות ור.צימצום שבסיגנון השירי המקובל, לשון- 
הדיבור התחילה משמשת לה, לשירר" מקור נאמן לביטוי חזק 
וברור, ונושאים רגילים זכו לטיפול מעמיק יותר. 

8 . הספרות הפילוסופית, בתקופה זו התחילה 
המחשבה האמריקנית לובשת צורה של פילוסופיה אמריקנית 
מקורית. השפעת האידיאליזם הגרמני, ביחוד בלבושו של 
הגל, היתה גדולה, למשל בכתבי יאשידוו רויס (€€ץ 0 מ; 
1916-1855 ), פרופסור לפילוסופיה בהארווארד. אבל בחבורה 
חשובה של פילוסופים, שאף הם פעלו בהארווארד ושגתאחדו 
ל״אגודה מטאפיסית" (לנן 01 31 ם 1 צז( 11 ק 1£1:3 \), נתפתחה הש¬ 
קפה שנקראר, "פראגמאטית", ז. א., שניסתר, לייסד את 
הפילוסופיה על בחינות מעשיות. החלח של תנועה זו היר. 
צ׳ארלז סאנדרז פרס (שס״ש?; 1839 — 1914 )( בעקבותיו הלו 
הפסיכולוג וילים ג׳ימז(ע״ע),שגיבש את מחשבותיו של פרם 
ופירסם אח הכינוי "פראגמאטיזם" ע״י ספרו, שנקרא בשם 
זה ( 1902 ). 

1 \.ממלחמת -ה עולם 1 עד ימינו ( 1914 — 1950 ). 
קשה להעריך כראוי את השינויים הכבירים בתפיסת-ד,עולם, 
בצורה ובתוכן, שנתבטאו ביצירה הספרותית של אה״ב ב 40 
השנים האחרונות. הרבה מן הסופרים, שפעלו בסוף התקופה 
הקודמת, היו בין אלה שגרמו לשינויים הללו, וקשה לעמוד 
על הזרמים החדשים ולראות לאן הס מוליכים משום שאנו 
קרובים אליד,ם יותר מדאי. אעפ״כ אפשר להבחין בכמה 
מהם: מן ההתחלות של תביעות-תיקונים, שנשמעו בספרות 
של התקופד, הקודמת, נתפתחה ספרות שלמה, שהיא נלחמת 
לא רק במעשי-עוול חברותיים, אלא גם בד,פליה גזעית 
ובלאומיות קיצונית וצרת-מבט. יסוד־הבגרות, שהיה מצוי 


תמיד בספרות האמריקנית, מתחזק. וחירות-הביטוי החדשה, 
שניתנה לסוסרים, מאפשרת להם לטפל בתיאורים ראליסטיים 
של רצח ומעשי־אלמות, של זימה ותועבות מיניות, מצד 
שני, כתגובה לסוג ספרותי זה, כובשת לה מקום דרו־כתיבה 
מעמקת יותר. חיי־המין נעשו נושא, שמטפלים בו בלא 
כבלים, וכתוצאה מתורותיהם של פר ויד ואנשי-מדע אחרים 
התחילו הסופרים מתעמקים בנבכי הנשמר. ולבטיה. במקום 
התקוות היתרות של השנים מלפני המלחמה בא יאוש קודר 
וגוברת הרגשה של ביזיון עצמי. יש חתירה תמידית לנסיר 
נות חדשים. תולדות-העם משמשות יותר ויותר נושא לסיפור 
זלביוגראפיזנ 

1 . הספרות היפה. בסוג ספרותי זה בולטת ביותר 

התגובה האמריקנית לחיים החדשים. ההכרה החברותית מת¬ 

עוררת ע״י כמה גורמים. התעוררות המצפון בענייני החברה, 

שבאד, בעקבותיו של ריכוז-הד,ון בידי מעמדות מסויימים; 

זרם הנאטוראליזם, שקיבל עידוד מן הצרפתים והרוסים, 

שהלכו בעקבותיהם, וכן מן הראליסטים האנגליים, ונתחזק 

ע״י אמצאות-המדע; התוצאות הפסיכולוגיות, שהיו כרוכות 

בביטולם של נהגים והגבלות שונים, וביניהם גם בדברים 

נוגעים לחיי-המיח גילוי הריקנות שבטיפוס הרווח של 

"בביט״ז הטיפול במעשי-חמס ובתופעות בלתי-נורמאליות, 
^ * 

ולסוף, הלאומיות האמריקנית החדשה, שבאר, כתגובד, טב¬ 
עית לנדידד, הגדולה של אמריקנים אל מעבר לים בשתי 
מלחמות-העולם ולהגירות מאירופה לאמריקה, — כל אלה 
הכניסו רוח חדשה בספרות האמריקנית. הרמה של ההבעה 
הספרותית בתקופר, זו היא מפליאר,: חסרונות בולטים ופרי- 
מיטיוויים כמעט שחלפו ואפילו הרומאנים הראשונים של 
תקופה זו מעידים דל מידה של מומחיות, שלא היתה מצויה 
קודם לכן. 

א. מן הראשונים שטיפלו ביצירותיד״ם בבעיות סוציאליות 
היר. אפטון סינקלר, שלספרו "הג׳ונגל" (עברית, תרפ״ט) 
היתד. השפעה מרובה, סינקלר התמיד בכתיבתם של רומאנים 
סוציאליסטיים, שבהם נתכוון להראות את התעשרותם של 
בעלי-המונופולין על חשבון דלת־ר,עם 1 ספריו עדיין נקראים 
על-ידי חוגים רחבים, אבל רק לאחד או שניים מהם יש 
ערך קיים, — 1 ן 3£ י ¥1 \ )ס 65 (ן 3 ז 0 11€ ^ ("עגבי-זעם״ז עברית 
1941 ) של ג׳ון סטיינבק, שנכתב בסיגנון הנאטוראליסטי 
החדש, הוא השג ספרותי גדול. הסופר נותן כאן תמונה חיה, 
אף אם חד־צדדית, מחייד,ם של קוטפי־פירות נודדים, סטייג- 
בק ניסד, לטפל בנושאים שונים ע״פ דרכים שונות ובכל 
ספריו ניכרת תמיד ידו המאומנת. ארסקין קולדול, המחבר 
של 1 ) 3£01103 לנ 01 ' 1 ׳ ("דרך הטאבאק"; עברית תש״ט) י 8 י 1 ) 650 

ש 1 זז 1 ״ 1 (״אקר קטן, קודש לאלוד.ים״ז עברית; "חלקת 
אלוהים הקטנה״, 1949 ), מתאר במכחול של אמן ובחוש 
של הומור חריף את התושבים הלבנים הפרימיטיוויים בד¬ 
רום. — פרל באק כתבד, רומאן מצויין על אנשי-האדמה בסין 
(״האדמה הטובד.״; עברית, 1932 ), אך שאר ספריר. אינם 
לומדים על אותר, הרמה, 

ב. בעיית הפושים זכתה לטיפול על־ידי סופרים לבנים 

כדו בוס ך,יוורד( 1 )- 31 ^\ן( 11805011£ ( 1 ), המחבר של "פורגי", 
ו. פוקנר, ליליאן סמית (המחברת ^ל 11111 ? £§ 8£1:311 , 
"פירות' מוזרים"( עברית: "פרי זר", תש״ז), סינקלר לואיס 
(המחבר של 31 ץ 180 ) 100 נ 81 § 1 ז 1 ^^), וע״י כושים בעלי-השכלה 
כריצ׳ארד ריט (המחבר של ! 501 טזו 3£1 ז<י "יליד הארז"( 
עברית 1944 > ץ 60 "בן כושים" ז עברית, תש״ז). 



121 


איצות־הכרית שי אמריקד! 


122 


בעיית היהודים נידונת עפ״ר מנקודת מבט של ההתבוללות׳ 
למשל בספרי לולה ז. הובסון 5 'ת 3 מ 1:1£1 ת 06 , 

״הסכם ג׳בטלמני״! עברית, תש״ה) וארנוילד מילר ( 00115 ?, 
"נקודת־מוקד"). בין אלה שדנו בבעיה זו מנקודת־מבט יהר 
דית*חיובית יש להזכיר את לודוויג לואיסון({ $13110 ! 
מו 11 ;ז ¥1 \, ״האי שבפנים״) ומאיר לוין ( 61111011 ^ 01 סגרד 
״החבורה הישנה״! 11011$0 $׳• 311101 ? "בית אבי"). 

ג. "אסכולת המינגווי״היא בעלת אופי אנטי־אידיאליסטי, 
מתנגדת לרגשנות יתרה ויש לה גישה גברית אל הנועזא ז 
דוגלת בחופש הביטוי, בסיגנון מגובש ו?רני, בדיאלוג 
ראליסטי ובתיאורים של פרטים וסרטייפרטים, שאף־על־פי־כן 
הם מצטרפים לכלל — בקיצור, בצורת־הבעה חדשה, שהיא 
מתאמת לתקופה המודרנית. קשה להגזים בהערכת השפעתו 
של ארנסט המינגוי(ע״ע) על סופרי דורו. בין ספריו החשו* 
בים: 5 מ 1.1-1 /' 61110 ז 1 ׳ 61 י 31 ? (״הקץ לנשק״! עברית 1947 )וזס? 
5 ע 70 6611 1116 מ 1101 ^\ ("למי צלצלו הפעמונים") עברית, 
1942 ). 

ד. הראשון, שניסה לכתוב על חיי־המין באופן חפשי, היה 
תיאודור דריזר ( 1871 — 11945 ע״ע) ן ההפצה של ספרו 

^ ו ■ 

16 י 031-1 : 51$161 ("האחות קרי"), שיצא עוד ב 1900 , הופסקה 
מתחילה ע״י המו״ל עצמו, שביחד עם אנשי־ד,ביקורת דן אותו 
כפסול מבחינה מוסרית! אך דרייזר נלחם על הפצת ספרו, 
שסוף־סוף יצא במהדורה שניה ( 1907 ) ועשה רושם כביר. 
תקופת פירסומו הגדול של דרייזר חלה בין שתי מלחמות* 
העולם (ץג) 6 § 71:3 10311 י 11161 \, "טראגדיה אמריקנית", 
1925 ). הראליזם שלו נראה בעיני הרבה מבקרים כמחוסר 
הומור וכאפור ביותר, אבל יש אמת־תיים ויופי טראגי בסיפו¬ 
ריו. — בין המספרים המרובים הכותבים כיום ביהוד על חיי־ 
המין כדאי להזכיר את ג׳ימז קאבל, סופר מווירג׳יניר" בעל 
חושניות פאנטאסטית ( 1919 ,מס^•!!!(), שיש לראות בו גם 
מעין שיור־הרומאנטיקה של שנות התשעים למאד, שעברה. 

ה. הסופרים המתעניינים ביותר במעשי אלמות ובתופעות 
בלתי־נורמאליות, החודרים עמוק לתוך האופי של גיבוריהם 
והמחוננים בכשרון לתאר רקע זר, הולכים בעקבותיי של 
המינגווי. בין אלה הצטיין ביותר בניתוח של בעיות פסיכו¬ 
לוגיות ג׳ימז מאלאהן קין ("מילדרד פירס"! עברית, 
1949 )! יש להזכיר גם כותב סיפורי־בלשים כמו דשיל המט 
(: 61 מז 3111 ^) ואת הסיפורים הקצרים של רינג לרדנר ודימון 
ראניון, שמתארים את חיי הפושעים. ו. פוקנר הירבה אף 
הוא לכתוב על תופעות בלתי-נורמאליות במדינות הדרום. 

ו. ע״י הטיפוס ״בביט״( 636610 ), שתיאר סינקלר לואיס 
18851 — 1951 ) בספר הנקרא בשם זה עצמו ( 1922 , עברית, 
1930 ), פעל סופר זה לטובת הציבור האמריקני. בשורה של 
רומאנים סאטיריים מצויינים הוקיע את המוסר השטחי, 
הבהלה הריקנית והאידיאליזם המעושה של האמריקני האמיד 
דד,משביל-למחצה. לואיס רואה את איזורו, את המערב התי¬ 
כון, כטיפוסי לאמריקה של המאה ה 20 , כמו שמאד, שנה קודם- 
לכן ראו אחרים כאיזור אמריקני טיפוסי את ניו-אינגלבד. 

פראנסיס סקוט פיצג׳רלד ( 1896 — 1940 ) הראד, בסיפוריו 
את הריקנות שב״תקופת הג׳ז״ (ץ 00631:031$6 166 ׳, "גטסבי 
הגדול"), ותפקיד דומה לזה מילאו גם כריסטופר מורלי 
( 16 ץ 0 ? ״קיטי פויל״), ג׳ימז מארקאנד ( 1.31:6 66 ז 

ץ 16 ק\ 61 §זס 06 , "המנוח ג׳ורג׳ אפלי") ובאד שולברג( 631 ^\ו 
תגז 6 ז 5 ת 11 ת 53 64366$ , "מה מפעיל את סמי"). 


סיפורי-פלחמה חשובים נכתבו על-ידי ג׳. ג. קאזנז 
(ססחסמ 0£ 0113001 , ״משמר־כבוד״), נורמאו מילר ( 6 ^■ 
1 ) 63 ( 1 166 1 ) 43660130 !, ״הערומים וד״מתים״! עברית, 1950 ) 
וארווין שו( 1.10115 £ח ¥011 166 , "כפירי אריות"! עברית, 
מ 19 ). 

ז. הסיפורת הלאומית החדשה מתפרדת לשני ראשים: 
הראש האחד הוא הרומאן ההיסטורי המתרכז בתקופה ידועה! 
והראש השני — רומאךהאיזור, שנותן תיאור חודר יותר של 
פרובינציות שונות, דוגמת האסכולה, שעסקה במאה ה 19 
בגון־המקום ונגעה רק בחיצוניותם של הדברים. רומאנים 
היסטוריים בעלי הקף ומעוף נכתבו על-ידי ^קנת רוברטס: 

611 'ומ 1$ ^ ססעוןס ("אולילור ויז(.ל*)׳ 6 § 3553 ? 65£ ') 0161 ס 4 ! 

("מעבר למערב הצפוני"), רומאן, שמצטיין בתיאור תמונות 
המוניות! וכן גם ע״י אסתר פורבס ( 11$6 ) 303 ?, "גן-עדן") 
והאוארד פאסט ( 1 ) 603 066010111 ?,* "נתיב החירות"! עברית 
1949 ). אף ג׳ון דוס פאסוס, שפיתח טכניקה חדשה של 
"צילום ספרותי", שייך במידה ידועה לסוג זה (טרילוגיה 
בשם ׳־.^,. 8 .ס"). 

סיפורים על החיים בתקופות שונות, שיש בהם ציור חי 
של הרקע, עיצוב זהיר של הדמויות ויפי-סיגנון, נכתבו ע״י 
וילה קמר (ק 00661560 \) 66 : 0 : 00:1165 063:6 , "מוות בא 
לארכיבישוף״! עיין גם ץ 1 , 5 ), עדנה פרבר (ת 13000 מ 01 , 
"סימארוד), מארגארט מיצ׳ל ("חלף עם"הרוח", עברית, 

* 4 

תש״ז—תש״ח) והרוי אלן ( 60$6 ׳\ 1 )\, ^ 16011 !!^, "אנתוני 
אדורס"). בין הסופרים, שוויברו רומאנים על איזורים שונים, 
יש להזכיר את דורותי קנפילד פישר, שמתארת את מדינתי 
ורמונט בסיפורים מלאים רוך, אד ללא סנטימנטאליות 1 
מארג׳ורי קינן רוליגגז("העופר", עברית, תש״ח), שכותבת 
בכשיח סיפורים הומוריסטיים על מדינת-פלורידה ן ויליאם 
סארויאן, שבסיפוריו הפשוטים ומלאי-הרגש, הכתובים בסיג- 
נון חדיש, תיאר את החיים בקאליפורניה. שרווד אנדרסון 
( 1876 — 1941 ) הוא סופר חשוב, שכתב ביהוד על המערב 
התיכון, המשמש רקע עיקרי גם לסיפוריה של רות סוקו. 

האמן הגדול ביותר של רומאן האיזור הוא ו. פוקנר (נולד 
1897 ! ע״ע). הוא מצטיין בתיאור דמויות ונותן תמונה חיה 
של החיים בדרום, בלא סנטימנטליות ומשפט קדום ובסיגנון 
מעולה (ן 110 ? 31101 :66 1 ) 80110 166 ' ;: 011$ 166 מ! 160 ) 111100 ). 
פוקנר קיבל את פרס-נובל לספרות ב 1950 . 

ח. הרומאן החדיש, על צלליו הדקים וערפליותו המכוונת, 
מיוצג כיום על-ידי סופרים דרומיים צעירים כטרומן קאפוט 
וא. ולטי ועל-ידי בעלי-מחשבות כליונל טו־ילינג ( 166 ׳ 
1948 ,ץ 16 ו 0 טסן 66 : 0£ 116 ) 1101 ^!. תומאס וולף ( 1900 — 1938 ), 
שנולד בדרום ומת בצעירותו בניו-יורק, הצטיין בסיגנון 
פיוטי ובכוח סאטירי, אף אם לא במיבנה של סיפוריו, וד,יה 
אחד מראשוניו של דור זה( 61,1929 § 11 ,ו: 1 > 30 זי\ 16 מ 610 1.006 ). 

ט. הסיפור הקצר קשור כיום בירחון ובקובץ הספרותיים. 
דוגמה אפיינית לכך הם סיפורי או. הנרי(ץ 0 מ 0.116 ,פסודו- 

?ו ^ 

נים של ו. ס. פורטר, 1867 — 1910 ). סיפורים קצרים מקוריים 
יותר נכתבו ע״י רינג לארתר ודימון ראניון הנזכרים למעלה 
והרבה מספרים אחרים, כעדנה פרבר, פרל באק, אוליוור 
לה פראג', דליאם סארויאן, ארנסט המינגווי, ארסקין קולדול 
וא. ולטי, שאחדים מהם כבר נזכרו למעלה. 

י. ההומור באה״ב נוטה כיום להיות אכזרי, סאטירי 
ומחוכם. מייצגיו הראשיים של הומור חריף זה הם מן 



123 


אדצות*ה 3 רימ של אמייקה 


124 


המשתתפים בעיתון.ניז־יורקר" (ביניהם הסופרת המוכשרת 
דורותי פארקר, שמסיפוריה ניתרגם לעברית "רק לגבירותי־, 
1947 ). בין הסאטיריקנים תופסים יהודים כבנם סרף ^בארד 
רוס ("חינוכו של חיים קאפלאד) מקום ניכר. בכלל מתבים 
באמריקה הכותבים בנוסח ההומוריסטי המקובל והמייחדים 
את הדיבור על טיפוסים וכן גם על רקע וםיגנ 1 ן מיוחדים, 
כגון קלארנס די(ז^ו|^ 3 ז קאתרין הולסי ובטי 

מקז־ונאלד (בתרגום עברי: ״אני והביצה״, 1950 ). 

3 הדראמה. כשרון חשוב ומק 1 רי בא למלא את הציפיה. 
שהיתה קיימת בעולם התיאטרון מימי מלחמת־העולם 1 . 
ב 1920 הסעיר המחזר, "הקיסר ג׳^נז" ( 65 ת 0 ן •ו 0 ת 6 קמ £1 ) 
של יוג׳ין אוניל את ניו־י 1 רק. הורגש, שעומדים על סף 
תקופה חדשד,. 

ההכשרה לכד נעשתד, במשך זמן ידוע על־ידי "תנועת 
התיאטרון דוחדש" £110 מ £1 'ץס^ £- 1 ז 163 ןיד שהועברה 

לאה״ב מאנגליה ומיבשת־אירופד" קורסים מיוחדים לדראמה 
ניתנו באוניברסיטות, ביחוד בהארווארד, ששם למדו תלמי¬ 
דיו של פרופ׳ ג׳ורג׳ פירס בעיקר את שיטותיהם של סטאני* 
סלאווסקי, גורדון קריג, מאגס ריינהארדט ואחרים. נוסדו 
קבוצות דראמאטיות שונות, וביניד״ן זו של ד,^•ו^ 3 ^ 1 ת■ ©!חע 
בשיקאגו וה 1 ) 01111 ^ז^ 3 ^ 1 ^ x בנידיורק. כסה מהן, כ 31 י 01 [>££ 
^זז 3 ^ 11 ^' ו €ז 1631 ו 1 ' ק 11 סז 0 , היו בעלי נטיות שמאליות. 

יוג׳ין אוניל ( 1888 — 1953 ) היה עשיר־דמימ ובעל כושר 
של התעמקות פסיכולוגית, וכן לא נמנע מלעשות נסיתות 
בטכניקה אימפרסיוניסטית, כדוגמת הגילוי המילולי של 
זרם־ד.תודעה (מעין ה״חשיבה בקול רם") של גיבוריו 
( 13 ) £100 60001110 $ ועוד). מאפסול אנדרסון(נולד 

1888 ) הבטיח הרבד, במחזותיו הראשונים', שהיו מתורזים 
() $0 : 01 ) 111 ^ ; 1 ^^ 10 ^^ 110 ) £1123110111 ; 1 ) 80011311 )ס ץי 31 ^). 

תורנטון וילדר (נולד 1897 ), שפירסם גם רומאנים, הוא עמקן 

ומעורר את^הרוח, אך אינו דראמאטי כל־כר ()ס 8£111 1110 ׳ 

מ״ו 70 •!!!ס ; 11 ) 700 ■ 0111 ). מחזותיו של פול גדין על חיי* 

הפושים עוררו עניין ע״י הרקע המקומי שלהם יותר מעל-ידי 

תכנם הדראמאטי. 
1 

המחזות על חייהם של המעמדות העליונים וכן המחזות, 
שטיפלו בבעיות מיוחדות, שנתחברו ע״י ססואל נתן ברמן 
(מ 3 מ 1 ז 8011 .א . 8 ), סידני קינגזלי, ארסקין קולדול וג׳ון 
סטינבק ואתרים, הם בעלי רמה תיאטרונית, אר בדראמות 
שלהם מורגש יותר מדי, שנתחברו מלכתחילה כדי לשמש 
איזד, רעיון. מחזותיו של ו. סארויאן( 10 ק 00 ? 1£111 )נ 8031 1110 ; 
1.1£0 ¥0111 0£ 0 מז 71 7110 ) עולים על המחזות הנזכרים 
ברצינות התמימה, היהידה במיגד" שהם חדורים בה. 

3 ש י ר ה. א. אדוין ארלינגטון רובינסון ( 1869 — 1935 ו 
ע״ע) התחיל כותב עוד קודם תקופה זו וד.ראשון בין ספריו. 
שקנד. לו שם, הוא 318 ז 31110 )ק 03 (״קאפיטן קריג״, 1902 ), 
ץ) 81 1110 ) 3111$ §\). 311 !\ 7110 (״האדם מול השמים״, 1916 ) 
הוא ספרו המעולה ביותר. רופינסון השפיע על המשוררים 
הצעירים. ציוריו הליריים נכתבו במשקלים ובחרוזים הפקר 
בלים, אבל בסיגנון הדש והולם את רוחד■ של ניראינגלנד 
במאה העשרים. 

ר^ברט פרוסט (נולד ב 1875 ) כתב במשך שנים בלא שזכה 
לפירסום ניכר עד שספרו 11 ס) 60 $ 0£ !!)!©זו! ("מצפון לבוס־ 
טון״). שיצא באנגליה ב 1914 , עשה רושם בל־יימחה בעולם- 


הספרות. בלא לד״יאחז בחיצוניות שבדברים, הרים על נם את 
סגולות-מולדתו ואת פשטות־תושביה, שכניו ומיודעיו מכבר. 
צד אחר בראליזם שלו היתה אהבתו הרוחנית והלקדו 4 אך 
גם הכבושה, לטבע. 

אדגאר לי מסטרז ( 1869 — 1950 ) כתב גם הוא שירים 
בנוסח המקובל.''אך בספרו ץ 110108 ) 11 \ 1 ־ 01 ׳י 81 0011 (} 8 ("אנ¬ 
תולוגיה של נהר ספון״, 1915 ) נתן תמונה ראליסטית של 
עיירה במערב התיכון ע״י תחבולה יחידה-במינה: התושבים 
שנפטרו כותבים את הכתבות למצבותיד,ם בחרחים לבנים 
ובמשיחים לפי תומם. הספר זכה להצלחה יתרד" 

אם מסטרז ביקר וניתח את החיים במערב התיכון, הרי 
ויצ׳ל לינזי( 1879 — 1931 ) שר להם הימנון. שיריו הם דראמא- 
טיים ורטוריים דש בהם פרימיטיוויות ידועה. קארל אוגוסט 
סנדברג (נולד 1878 ) נתפרסם לראשונה ע״י שיר, שנדפס 
בעתון החשוב ץ-ו) 00 ? ב 1914 . הוא קנה לו שם־עולם ב. 11103 ס 
(״שירי שיקאגו״, 1916 ) שלו. כתיבתו של סאנד־ 

ברג דומר, לזו של דטמן כחירות-צורותיה, באופטימיות 
וברגש הדמוקראטי המפעמים אותה. 

ב. האימג׳יסטים. עזרא לואים פאונד (נולד 1885 ) יצר 
תנועה זו וריכז מסביב לו מספר של מהפכנים בספרות, 
שהדפיסו את הקובץ הראשון של שיריהם, 0$ )$ו 111138 0$ ( 1 , 
ב 1914 . פאונד עצמו הסתלק מן הקבוצה לאחר זמן קצר ואח 
מקומו תפסד, אימי לואל ( 011 ז 1 ו\ 1,0 ; 1874 — 1925 ). האימא- 
ג׳יסטים הטיפו לשיחרורה של השירה מכבליה הססרתיים 
ובזה היתר, חשיבותם. אד העקרונות של שיטתם (ובכללם 
ההנחר" שהשירה צריכה לעורר תמיד דימוי או מוצג מסדים 
ובהיר, ומכאן שם השיטה) הוזנחו אפילו ע״י הדוגלים בה. 
פאונד נשתקע בדמיונות-שווא תעשר, מעורפל ומיסאנתרופי 
יותר דותר. בסוף ימיו עבר למחנה של הפאשיזם ובמלחמת- 
העולם 11 בגד בעמו. אימי אאל, כבעלת סיגנון מבריק ורב* 
ג 1 ני, תיברד, את יצירותיר, הטובות ביותר, שמצטיינות 
בהתרחקות מרגשנות, בכוח תיאורי ובעמקות, בניגוד גמור 
לר,שקפותיר, התאורמלת על הספרות. ג׳ון גולד פלצ׳ר (נולד 

? זו ע ^ 

1886 ) — אפשר, המוכשר ביותר בין האימאג׳יסטים—שינה 
את סיגנונו ואת טעמו בעבודתו המאותרת, שנעשתד, רצינית 
וכבדר" ולפעמים אף מייגעת, כשיריו האחרונים של פאונד. 
הילדה דוליטל (נולדה 1886 ) מצטיינת ביותר בשעה שהיא 
שרד, על עולם היופי האלילי של היוונים הקדמונים. מן הראוי 
לציין, שד,רבה מן האימאג׳יסטים היו ק 1 םמןפ 1 ליטים או היו 
מחת לאדדב. 

4 שירי כושים, בשנים שלאתר מלחמת-העולם 1 נעשו 
שירי-ד,כושים, ביחד עם הג׳אז, לדבר שבאסנה, ארבעה קב¬ 
צים של שירים כאלה הוצאו בשנות העשרים וכמר, משוררים 
כושיים (ג׳ימז ולדן ג 7 נםון, קל^ד מקי, לנגסטון היוז, 
ועוד) זכולפירסוםז גם ספרו של וי צ׳ ל לינדזי: 7110 
800111$ ■ 1101 ) 10 ) 311 ס§מס 0 (״הק( 1 א ושירים אחרים״, 1914 ), 
ספר מכיל באלאדות ליריות אדירות, שימש ביטוי לרות* 
הכושים, אע״פ שלינדזי עצמו לא היה כושי. 

ד. תומאס סטרנז אליוט וקבוצתו. ת. ם. אליויז(נר 
1888 < ע״ע) הושפע מאוד מחברו עזרא פאונד ומן הסימבו- 
ליסטים הצרפתיים, ביהוד מז׳יל לאפורג. מחמת השקפתו 
הפסימית חחדורר, רגש של יאוש וחוסר־אונים, מתיר געגו¬ 
עיו על העבד העולה בעיניו לאין שיעור על ר,ר,ווה, וכו 
בזכות עדינותו האסתטית המיוחדת, כשרונו הטכני לשזור 



125 


וורצות*חכריו/ של אמריקח 


126 


רמזים וסמלים לתרך עובדות ומהתלות יום־יומלת וסיגנונו 
המסובר ועשיר־המשמעויןת, נמצאו לו מסקים נלהבים בין 
המשוררים אכולי־היאוש בתקופה שבין שחי מלחמות־העול^ 
הפואמה 1 >^! ש!!!( 1922 < עברית: *ארץ השממה", 

1940 ) היתה, ודאי, היצירה השירית בעלת ההשפעה המרובה 
ביותר בתקופה זו. אליוט כתב גם דראמות מחורזות(• 3€1 >זנו 1 ל 
311 )^ 0001 ; 1939 ,מ 1110 ט 110 ץ 11 מ 1 ג^ 1 ; 1935 , 31 :ו 1 > 110 ) 03 מ! 
1950 ,ז<ז 31 ?) ונראה, שהוא מתקרב יותר ויותר לתפיסת* 
עולם חדורה אמונה ותקווה! אד הצד המעורפל והעוקצני 
שבו עומד בעינו. היוצאים בעקבותיו באנגליה (שבה הוא 
חי כיום כאזרח בריטי) חשובים יותר מאלה שבאמריקד* 
אבל בין האחרונים יש למנות את ארצ׳יבאלד מקליש (נולד 
1892 ), קונראד אילןן(נו׳ 1889 ) וג׳ון קרו ראנםום'(נו׳ 1888 ), 

אוגדן נאש (נולד 1902 ) הוא מן המשוררים ההומוריס* 
טיים המקוריים באמריקה. משוררים בעלי־רמה, שמן הראוי 
לציין אותם, הם גם רובינסון ג׳פרז(מ 10££0 , נולד 1887 ), 
שמצטיין בנושאים פרימיטיוויים! לואיס אנטרמאיר (נולד 
1885 ), שהוא ידוע כמחבר פארודיות! האחחם ויליאם רוז 
וסטיפן וינסנט בנה שהיו מחברי־פאלאדות מחונ* 

נים!''הוראם גרגורי, שאמנם יש בו מלאכותיות, אבל הוא גם 
בעל כשרון תיאורי חי! הארולד הארט ן?ךין ( 1899 — 1932 ), 
שהשתמש בטכניקה של אליוט בשעה'שנלחם בהשקפותיו 
של זה האחרון; עדנה סט. וינסנט מילה (נולדה 1892 ), 
שכתבה סונטות יפות! ג׳ימז אופנהים, י שלעיתים קרובות 
הוא משתמש בנושאים עבריים, ועוד. 

4 - מסות, ביוגראפיות, היסטוריר" ביקורת 
ספרותית ופילוסופיה. בתקופה זו, שנקראה בצדק 
"תקופת הסיפורת"" נתפתחו גם צורות אחרות של פרוזה, 
שהגיעו לרמה גבוהה ביותר. מסות על נושאים שונים 
וספרים בפילוסופיה, היסטוריה, ביקורת ספרותית וביוגרא־ 
פיה נכתבו על*ידי סופרים ממדרגה ראשונה במידה גדלה 
והולכת ונתסבבו על קהל־הקוראים. הביקורת הסאטירית של 
תופעות פוליטיות, חברותיות ותרבותיות שליליות נתרחבה 
ונתעמקד" 

בין הסופרים המרובים, שכתבו פרוזה סברקת ומלאת* 
מחשבד* יש לציין שלושה בעלי־מסות ידועים: סמואל מקורד 
קרותרז($י 1161 ; 1 סי!ו 0 ()] 160110 ^ 831111161 ; 1857 — 1927 ), ד,מתון 
והרך! אגנם רפליר ( 1161 קק 16 [; נולדה 1858 ), החיננית 
וד,פיקחית! וג׳ימז גיבונז האנ^ר (ז 6 ] 1161 ט 1 ־ 1 011$ ( 1 ( 011 131116$ ; 
1860 — 1921 ), סאטיריקן בעל יכולת־מבע. כדאי גם לד,זכיר 
את ג׳ון ליווינגסטון לוז ( 65 ״וגע ., 1 1867 — 1945 ), 

שספריו () 01 ץ 1 116 ) 311 ת 10 )מ 6 \מ 00 ;ט 1 ) 3 מ 7116 ^03() (0 X3 
06117 ? מ!) העמידור,ו בשורה הראשונה של המבקרים הספ¬ 
רותיים, וואן דק ברוקס (נולד 1886 ), שהיר, בין המנהיגים 
הראשונים של המרד בפוריטאניות, אך לאחר זמן שינה את 
דעתו ( 1 ) 1311 ^ £11 ׳י\ 6 ^* 0£ £ת 1 ז 6 ״י 10 ? 16 ( 7 , "פריחת ניד 
אינגלנד״, 1936 ), 

ד׳ואי ( 1859 — 1895 ) זכה להשפעה מרובה גם בפילד 
סופיה וגם בחיי*ר,חברה. הוא פיתח את ההשקפד, הפראג־ 
מאטית של דליאם ג׳ימז ובספריו העמוקים ורחבי-ההקף 

^ ; 166 ו 16 י 61 ק £3 3$ ;( 01 ב 31 :)ט 1 )£ 1 ) 30 ץ 30 י 061 מ 61 ס) 

7116 ; 6 !§ 0 ״ 1 ; 6 ז 11 ז 3 ז'נ 1 )ת 3 6 ^ת 16 ז^ק £31111; £x תסדמטזסס 

7 ו 1 טן)ת 1 0£ 7 ז 71160 ) השתמש בה כבקנה־מידה עיקרי 
להערכת כל גילדי־ד.רוח: חיבור. אסתטיקד" דת. מדיניות, 


סילוסופיד" בכלל זד, לוגיקד, ומטאפיסיקה. מתוך הטעמת 
החשיבות של האמצעים בהשגת מטרותיו של האדם קרא 
דיואי לשיטתו בשם "אינסטרומנטאליזם", ובני האסכולה 
ההולכים בעקבותיו, ביהוד באוניברסיטה של קולומביר" 
מכנים את עצמם "נאטוראליסטים", כדי להבדיל את תורתם 
מן המאטריאליזם, מצד אחד, ומן האידיאליזם, מצד שני. 
החעוך ה״פרוגרסיוד" באר,"ב נוסד על העקרונות והנסיונות 
של דיואי. 

ג׳ורג׳ סאנטאיאנה( 1863 — 1952 ), פילוסוף, משורר ומבקר, 

היה בעל תסיסת־עולם נאטוראליסטית״אבל למרות מר, שהכיר 
ביסוד החמרני של החיים, נטה בסוף־ימיו יותר דותר לד,עמיק 
ב״מלכות־המהות" בלא לשלול את חשיבותד, של "מלכות־ 
החומר״! ספריו ( 0£ 8611$6 7116 ; 1163$011 0£ 13£6 7116 

1$ } 111 ^\ו ; 0 ( 1,11111 111 06$ ^ 01310 ; 86111£ 0£ £631111$ ; 7 )ט 663 

006161116 0£ ) מצטיינים ברעיונות מקוריים ובסיגנון פיוטי 
חודר ללב*הקורא. הנרי לואים מנקן (נולד 1880 ), סאטי* 
ריקן ומבקר ספרותי, היד, כוח, שהשפיע הרבד" ביחוד בתקופה 
שבין שתי מלחמות־העולם. הוא נודע בכינוי "לסינג הישר 
מבאלטימור", אף*על* 9 י שאויביו המרובים הכתירוד,ו בשמות 
*זות. נאים. ספקנותו הסוערת ומרדנותו החקיפד, בשטחי 
הפוליטיקה והתרבות כאחת עשאוד,ו לאמריקני השנוא ביותר 
בארצו. אד מנקן פעל גם פעולה חיובית מרובה כשהרים 
על נם סופרים כדריזר, סינקלר לואיס, ואחרים. בין ספריו 
הידועים ביותר הם קובץ־המםות שלו "דעות קדומות* 
( 1166$ >ט[ 6 :ו?), שיצא במשך השנים 1919 — 1927 , ומחקרו 
6 § 113 § 66163111,311 ^ 71161 (״הלשון האמריקנית״, 1919 , 
בשינדים וד,וספות עד 1948 ). 

. 8 ; 1940 . 8 .זן 

^^ 7 ,זגג 001$11 ; 1940 

; 1947 מ/ ,. 1 ) 1 * ; 1947 11116 / 0 1 ^ 1 

1 ^^& . 14 ; 1942 ^^/ 0 ^ ח 0 ,^^ 21 וג^^ 

- 00 ^ 1 ,^ 706 ( 0 ץז 0 }) 711 

,$^ 001 ז 8 .׳ע ; 1947 • 940 ! 

* 3 ! 19 ^ 83 ^^ ^ €0111111611 7116 ,מ 1€1 > 1 ; 180 1940 

: 1 *ז 9611 ) 1 ז€ מו 0914 . 1 >€ , 311 ת 1 ח 3 )$ . 8 ; 1952 

^ 6 ד 569 6 י 69 ז^ 1 / 0 611 ^ ה 169-160 ז 149 ^ 7 ; 1949 <^ 0 - 194 ^ 19 
'^ 10 ^ 0 ^ 11 'ד < 10$00 (: 1101 מ ¥1 < 1 >£) 

1 > ¥00 <] 5110 ,־ 1£1 

0 . א. 

עיתונות. תחילתה של העיתונות באד,״ב נעוצה בתקופד, 
הקולתיאלית. ראשוני העתונים היו ה ז 1,606 ־$׳ 1 וי 6 א 011 ) 60 $ , 
שנוסד ב 1704 ע״י ג׳ון קמבל, פקיד־הדואר בבוסטון, והתקיים 
עד 1776 , ה 0326116 תסז 80 $ , שר,תחיל יוצא ב 1719 בעריכתו 
של דליאם ברו?ןר׳ יורשו של קמבל בפקידות־ד,דואר בבום־ 
טץ, ה 17 ט 6 ז 6 ^ 17 ) 661 ^^ 1 מ 163 ז 16 ת^, שנוסד ב 1719 בפילא* 
דלפיה ע״י אנדרו בראדפורד, אף הוא פקיד־ד״דואר — משרד, 
רגילה מאוד בין מוציאי־עיתונים באותה תקופה, כשהמכתבים 
הבלתי-סגורים שימשו מקור חשוב לידיעות. ה ־ 8 ת£ "\ 6 א 
301113111 ) שעמו התחילה העיתונות האופוזיציונית, 
שמתחה ביקורת על מעשיהם של השלטונות, הזצא לראשונה 
ב 1721 בבוסטון ע״י ג׳ימז פראנקלין. אחיו שיי זה האחרון, 
בנימץ פרנקלין(ע״ע). נעשה ב 1729 שותף ב 13 מ 3 ז\ 1 ץ 1$ ומ 6 ? 
0326116 , שיצא בפילאדלפיה (נוסד בסוף 1728 ע״י ם, קימר), 
ת״י פעולתו זכה עיתון זה להשפעה מרובה ביותר. העיתון 
הראשון, שהתחיל יוצא בניו־יורק ב 1725 בעריכתו של 
ויליאם בראדפורד, היה העיתון הלויאליסטי ה ) 1 ז 0 ׳ 1 "י 6 א 
0326116 . שנים מועטות אח״ב (ב 1733 ) נוסד בניו־יורק ע״י 



127 


ארצות־הכרית של אמריקה 


128 


ג/ פ. זנגר עיתון א^פ^זיצלבי בשם ץ 1 ^ 1 ^ ¥6 \ . ¥0115 

!גסי! 011 [. 

עד 1740 היו במושבות האמריקניות 11 עיתונים וכשהת¬ 
חילה מלחמת־העצמאות הגיע מספרם ל 37 (ברובם שבועו¬ 
נים), כשני שלישים מהם היו עיתונים של ה״פאטריוטים", 
שפעלו להחשתה של מלהמת־האזרחים ושעיצבו את אפיה 
היסודי של העיתונות האמריקנית החפשית. היומין הראשון, 
שזכה לתפוצה ניכרת, היה ה 3051 ) 30156 ? 13 בוג׳\ 1 ץ 115 מ 6 ? 
• 1$61 ) 61 זי 51 .\ 7 ץ 311 ( 1 , שנוסד בפילאדלפיה ב 1784 , העיתון, 
שהאריך ימים ביותר באה״ב, הוא ה ) 0$ ? £ת 1 מ 6 זי^ שנוסד 
בניו־יורק ב 1801 ושמופיע עד היום( 1954 ). במשך 50 שנה היה 
עורכו ויליאם קאלן בריאנט, המשורר והסופר. בתקופה שאחר 
מלחמת-העצמאות נתרבה מספר העיתונים, ששימשו בעיקר 

בטאונים למפלגות היריבות, הפדראליסטים והרפובליקנים. 

י• ** 

למרות חופש־הביטד, שנתגלה בהם, היו העיתונים האמ¬ 
ריקנים — משום מחירם הגבוה — רחוקים מלשמש בטאונים 
דמוקראטיים גמורים. מתוך שלושת הגורמים הדרושים 
להצלחתה של העיתונות — הדפסה מהירה, חדשות פופולא¬ 
ריות ומחיר זול — השיגה העיתונות האמריקנית עם הת¬ 
פתחותה של הטכניקה את שני הגורמים הראשונים, ואילו 
השלישי הושג רק ביזמתו של בנימין די, שהוציא ב 1833 
את ה״סאף במחיר של סנט אחד ז משום מהירו הנמוך ותכנו 
הקליל והמותאם לתביעותיו של הקהל הרחב (הוא לא 
הקדיש שום מקום למאמרים בשאלות מדיניות) זכה עיתון 
זה לתפוצה מרובה. 

עם השיכלולים,שבאו באיסוף-הידיעות, וביחוד עם המצאת 
הטלגראף, התחילו העיתונים מביאים, מלבד פרטים על 
ענייני-מסחר דדיעות מקומיות, גם ידיעות מחוץ-לארץ. 

במאה ה 19 מתבלטים ארבעה אישים בתחום העיתונות 
באה״ב, והם ג׳ימז גורדון בנט, שב 1835 יסד באמצעים דלים 
בניו־יורק את ה 1 ) 31 י 1161 ושהמציא את שיטת הסנסאציות, 
הפנייה האישית לקורא, את הפירסומת בקנה-מידה רחב ואת 
הגברת התפוצה ע״י מאמצים נמרצים אחרים. הוא שיגר 
מספר מרובה של כתבים מיוחדים לאיזורי-הקרבות במלחמת 
האזרחים האמריקנית( 1861 — 1865 ) ואף אירגן את מסעו של 
חנרי סטנלי (ע״ע) לאפריקה כדי לחפש את החוקר דוד 
ליוינגסטון(ע״ע). ה 3151 ־ 61 ^ 1 נמכר ל 6 מגזנ 11 ז¥ ב 1924 . ה״י 6 א 

י שסטנןמיד 1£ ז ¥0 נוסד ע״י הוראם גרילי ב 1841 והעלה את 

^ * 

רמתה של "עיתונות הסנט" בלא לוותר על טיפולה הער 
בחדשות. גרילי ערך את הע-תון מיום ייסוד( עד 1872 והטביע 
גליו אח חותמו האישי — בעיקר ע״י מאמריו הראשיים, 
שעמדו על רמה ספרותית גבוהד" 

ב 1851 נוסד ה 5110165 נז ¥0 ׳\י 16 י 1 על-ידי הנדי ג׳ארוויס 
ריימונד, חניך של גדילי. צ׳אדלז דינה קנה את ה״סאך 
ב 1868 וערך עיתון זה עד שמח ב 1897 . במאמריו הראשיים, 
שהצטיינו בגישתם העניינית והרציניח, בסיגנון משוכלל 
ובראיה חודרת של מצב-הדברים, השפיע דינה הרבה על 
החיים הציבוריים. עם התרחקותו של הספר מערבה והת¬ 
פתחותה של התחבורה גדל מספר העיתונים מ 1,200 ב 1836 
ל 3,000 ב 1860 , מהם כ 300 יומונים והשאר שבועתים קטנים. 
ב 1896 עבר ד, 1111165 1£ ־ו ¥0 ׳יישא לידי אדולף ם. אוכס(ע״ע), 
שהעלה עיתון זה למקום הראשון בין עיתוני אה״ב כעיתון 
מביא חדשות מכל תחומי-החיים בכל חלקי-העולם. קרוב לו 
מבחינת הקף-השפעתו הוא ה 6 םטנ 1 וש 1 -^ 41 י 61 מ הניריורקי. 


עם התפתחותו של המסחר בשנות ה 80 ועם גידולו של 
מספר המודעות נתרחבה גם העיתונות. יוסף פזליצר, שרכש 
ב 1883 את העיתון הניו־יורקי 1 ) ¥011 \ ב 346,000 דולארים, לא 
נמנע מגירוי היצרים של ההמונים לשם העלאת התפוצה של 
עיתונו, ולאחר 10 שנים עלה תקציבו השנתי של ה 151 ז 0 ז\\ על 
2 מיליון דולאר. מתחרהו הגדול ביותר של פוליצר היה ויליאם 
ראנדולף הרסט ( 1163151 ), שקנה ב 1895 את ה 15 ז ¥0 1 י\ 6 א 
001031 ! והנהיג בו את שיטת ה״עיתונות הצהובה". ההת¬ 
חרות בין ה 0011131 ! וה 1 ו 1 ז 0 ^והביאה לידי התפתחות סוג של 
עיתונות, שאמצעי-הפיתוי שלה היו; כותרת צעקנית לרוחב 
העמוד הראשון כדי לעורר התרגשות על דברים של מה 
בכך; שימוש מופרז בתמונות! דברי רמאות ובדותות על 
ענייני-מדע, כביכול; מוסף ביום א', שמורכב מהרבה תמונות 
מבדחות ומאמרים שטחיים; הפגנת אהדה ל״מדוכאים"; 
ושימוש בצבעים. 

במקום להיות שופר של דעות אישיות, כמו שהיו עיתו¬ 
ניהם של גדילי או דינה, שנתכוונו לשרת את הציבור, הפך 
העיתון של סוף המאה ה 19 למפעל תעשייני. המהפכה 
הטכנית, שאיפשדה הדפסה של 48,000 — 72,000 עתונים בגי 8 
עמודים לשעה, מקופלים ומוכנים לחלוקה, התחילה דורשת 
השקעות-יסוד ענקיות, העיתונים נשתחררו מתלות במפלגות 
פוליטיות ונעשו קניינם הפרטי של בעלי-הון ובעלי-מניות 
במפעלי-ממון אדירים, כגון מסילות־ברזל, מיכרות, באנקים, 
כוח חשמלי, גאז והשקעות בחו״ל. עם זה התחיל צביונו של 
העיתון להיות נקבע במידה מרובה על-ידי בעלי-המודעות 
והקוראים כאחד. מספרם של הקוראים קובע את חשיבותו 
של העיתון ככלי לבעל-מודעות, וזה האחרון משלם את רוב 
הוצאותיו של העיתון וע״י כך משפיע על אפיו• ב 1948 הגיע 
מחיר המודעות, שנתפרסמו בעיתונות האנגלית בארצות- 
הברית,ל 1,400 מיליון דולר— 35% מכלל הוצאות הפרסומת. 

בתחילת המאה ה 20 התחילו נוצרים "מפעלי השרשרת", 
שהקיפו עיתונים בערים שונות וסיפקו להם חומר ממשרד 
מרכזי. ב 1914 היה ביותר מסמג! ערים עתון אחד לכל עיר. 
לחברת סקריפס-האוארד היו שייכים ב 1952 19 עיתונים; 
גשנת־חייו האחרונה ( 1951 ) היה הרסט בעל 18 עיתונים 
יומיים, 9 ירחונים, סוכנות לחדשות וסוכנות לצילומי-חדשות, 
מוספים אחדים לעתוני יום א׳, וחברה אחת לחלוקת חומר. 
חברות כאלו קיימות בכל רחבי אה״ב והן מוציאות גם עיתו¬ 
נים מקצועיים. ב 1952 הופיעו באה״ב 1,773 עיתונים יומיים 
באנגלית, שתפוצתם עלתה על 54 מיליון, 549 עיתתים של 
יום-א׳, שתפוצתם הגיעה ל 46,580,000 ו ב 1948 הופיעו 8,381 
שבועונים, שתפוצתם היתה 13,245,343 . 

עיתוני ה״טאבלויד" בעלי הצורה המוקטנת, שמרבים 
להביא תמונות, הם הנפוצים ביותר. ב 1939 היו יותר מסד 
עיתונים מסוג זד" והחשוב שבכולם הוא ה 1$ יוז 6 א ץ 311 ם בניד 
יורק, שתפוצתו היומית ב 1948 הגיעה ל 2,402,346 וביוםא׳— 
ל 4,716,807 הוא מעסיק כ 2500 עובדים. מצד שני, הגיעה 
התפוצה היומית של ה״ניו־יורק טיימז" ב 1948 ל 543,583 , 
וביום ראשון — ל 054 ׳ 1,092 . 

עם עליית תפוצתם של העיתונים היומיים, המכילים מ 16 
עד 48 עמודים בממוצע, ירדה השפעתם, ועם התרבות 
מדוריהם נעשתה התעניינות הקורא בחומר העיתונאי שטחית 
ורופפת יותר. עדות להשפעתה המוגבלת של העיתונות אפשר 
לראות בתוצאות הבחירות לנשיאות ב 1944 . כמעט 75% מן 



129 


ארצות־חגרית של אמריקה 


130 


העיתונות האמריקנית התנגדו לרוזוולט/ שזכה באותה שנה 
ברוב מכריע ב 46 מ 48 מדינות. 

העיתון האמריקני מפרסם חדשות מכל שטחי־החיים, 
מתחשב בטעם האישי של הקורא ומטעים דברים חזותיים! 
הוא קל ואוורירי, ציורי ועוקצני. חדשות, שעברו עליהן 6 
שעות, שוב אינן בשבילו "חדשות". הוא חי ומגוון ומעדיף 
מסירת ידיעות על ביקורת והתפלמסות פוליטית. ההדפסה 
ואיסוף־התדשות נעשים,במהירות מפליאה. המאמר הראשי 
אינו משקף עוד אישיות אהת! מקום־כבוד זה שייך עכשיו 
לכותב ה״טור" הפונה למיליוני-קוראים ומפרש את גילויי־ 
החיים על פי דרכו. כמה מכותבי־ה״טור" הללו הגיעו לרמה 
גבוהה של פובליציסטיקה וזכו להשפעה מרובה על דעת־ 
הקהל (כמו ואלטר ליפמן, דורותי תומפסון, אן מקורמיק, 
ואתרים בימינו). ביחד עם זה טיפחה העיתונות האמריקנית 
סוג של עיתונאי, שמצטיין בחריצותו ובכשרו לחשוף את 
העובדות, ושהוא חדור הברד" שחובתו הראשונה היא לשרת 
את ענייני־הציבור. 

סוכנויות מיוחדות עוסקות באיסוף החדשות! הגדולות 
שבהן הן ״אסושיאיטד פרס״—אירגון קואופראטיווי, שמספק 
חדשות ותמונות ל 2,700 עיתונים ( 1950 )! ״יונייטד פרם״ — 
סוכנות, שמספקת ל 3,469 עיתונים ותחנות־שידור ( 1951 ) 
חדשות וחומר, שהם מיועדים למדורות־עיתון מיוחדים! 
וה״אינטרנאשונאל ניוז סדודס" השייכת לחברת הרסט. 

בשנות 1940 — 1948 יצא בנידיורק עיתון יומי בשם 1 !ז? 

^זנ^ז^^?), שסירב לפרסם מודעות, אולם מספר 
קוראיו לא עלה על 100,000 והוא פשט את הרגל. יוצאים 
גם עיתונים יומיים מקצועיים כגון ה ( 3 מזט 0 ( 61 ^,:!$ 
המוקדש כולו לענייני־כספים. ב 1948 יצאו באה״ב 135 עיתו¬ 
נים יומיים ו 294 שבועונים בלשונות זרות. 

כדי להתחרות בתחנות־הראדיו ובטלוויזיה רכשו להם 
כמה עיתונים תחנות־שידור. איגוד עובדי־העיתונים 
1 > 1 וט 0 ז^ק 3 ק 5 ״!^ז> €301 מנה ב 1950 כ 25,000 חברים. ב 1948 
ניתנו קורסים בעיתונאות ב 35 אוניברסיטות ובתי-ספר 
מיוחדים באה״ב. 

כתבי־עת. ראשיתם של כתבי־העת באה״ב התחילה 
בשנת 1741 עם הוצאת ה £ת 321 ;§ 13 \ מ 103 י 61 מ 1 ^ו 7 וה 31 ־נ€מ 06 
321116 § 413 ז בעריכתו של בנימין פראנקלין. במאה ה 19 ערכו 
כתבי״עת סופרים כואשינגטון ארוינג( 6 ת 435321 ' 1 
1813 — 1814 ), אדגאר אלן פו(-ו 146$8€1 ץ- 31 ז 1.11€ מ־ £1161 ט 50 
1837 — 1835 ,זש^), ראלף ואלדו אמרסון( 1844 — 1842 , 0131 ) 
והשתתפו בהם גדולי־הסופרים. החשובים בין כתבי־העת 
בעלי־משקל, שנוסדו באותו זמן ושברובם הם קיימים עד 
היום, הם ך 1€311 י 11161 \/. 11 זז 0 ^י 1 ( 1815 — 1940 ), 

ך ץ!!)!!!©!!? ^ 1 ; 13111 ז^/, (נוסד 1857 ) הם 10 ז 3 א( 1865 ) וה -■ 1131 
^ת 21 ^ 8 ^^״ן 5 'ז 6 ק ( 1850 ) . 

כתבי־העת היוצאים כיום באה״ב הם מסוגים מרובים 
ושונים. הם כוללים ירחונים או שבועונים מצויירים, שמפר¬ 
סמים סיפורים ומאמרים, כגון: ,) 08 ? §ח 1 ת€ע£ ׳ן 13 )זט 531 

,ת 10 ח 3 קדח 0 כ) €מ 101 ־ 1 8 ' 1311 ח 0 ^\' , 031 ־ 1001 6 חז 110 1-331£8 

03115 10 \נ, שהתפוצה של כל אחד מהם מגעת ל 4 — 5 מיליון, 
8 ־ 0011161 , 2 ח 1 ק^^) 1 ^ 15 ^ 110 0001 (שהתפוצה של כל אחד 
מהם היא של כ 3 מיליון) ו 6 ח 321 § 3 ^ 1630 ז 6 מ 1 .\/. (התפוצה: 
2.5 מיליון)! שבועונים מוקדשים לסקירות על חדשות, 
שנוגעות לשטחי-החיים השינים, כגון ) 661 ״ו 8 ״ו 6 ^ 101611 ?׳; 


כתבי־עת מוקדשים בעיקר לתמונות (כגון 1 - 1 £ 6 , שתפוצתו 
סגעת ליותר מ 5 מיליון)! כתבי-עת מיועדים לסיפודי-הרפת- 
קאות דלי-תוכן, עפ״ר על נושאים מן "המערב הפראי", 
מעשי-פשעים ובלשות, טיסה, אהבה, מלחמה וכד׳ (הללו 
נקראים 5 ק 1 נ 1 ? משום שהם נדפסים על נייד זול מאוד שהוא 
עשוי ממוך של עץ — ק 1 ג 1 ק 001 ״\); כתבי-עת בעלי דמה 
גבוהה, שעוסקים בספרות יפה, ביקורת ספרותית, פובליציס¬ 
טיקה ואמנות, דוגמת ־ 6 ) 1-1 )ס זז\ 16 ע 6 ? ץ 13 )ז 11 ) 53 ,בחטזס? 
ץ 111 ) 100 ן 16 )מ 13 ).ו/, , 8 'ז 6 קז 13 ־ 1 , 6 זט) 3 ז, כתבי־עת מוקדשים 
למקצועות ולמדעים מיוחדים, תעשיות, תנועות חברותיות 
חרמי־מחשבה מסויימים, כיתות דתיות ואגודות. לסוף יש 
להזכיר גם את ה״קומיקס", כתבי־עת בעלי סידרות של ציד 
רים, שמתארים את הרפתקותיו של גיבור מסויים. 

לתפוצה הגדולה ביותר ( 11.5 מיליון) הגיע הירחון - 1163 
) 01268 8 י־ 161 ), המביא בעיקר ליקוטים ותקצירים מכתבי- 
עת שונים ומזמין בעצמו מאמרים על נושאים מסויימים. 
לירחון זה יש גם הוצאות בלשונות אחרות, שמרבות את 
מספר קוראיו ב 5 מיליון ויותר. 

לירחון כמו 3832106 ^ 1 ? 017 ) 8 06 )?', המתיימר למסור 
ספורים מן המציאות — עפ״ר דברים שבינו לבינה — יש 
תפוצה של 3 מיליון. השבועון ז 6 ) 1 ז ¥0 ז 1 \ 6 זי 1 מוקדש לסאטי- 
רד" לסיפורים ולסקירות על תיאטרון וספרות. שבועון מקביל 
לח 0 ו) 3 א הליבראלי הוא ה 116 נןטק 6 ? ׳\! 6 א. 

רובם של הירחונים משלם שכר-סופדים: מחצי סנט עד 
כ 30 סנט למלד" במקדים יוצאים מן הכלל, כגון בעד מאמר 
של הנשיא קוליג׳ ב 143232106 16311 ז 6 ^ו/, שולם 3,80 דו- 
לארים למלה. ־ 

מטה לחמם של רוב כתבי-העת הוא המודעות. ה- 111 ) 83 
) 0 $ ? 60102 ׳!£ ץ 13 ) מדפים כל שבוע כ 50 עמודים של מר 
דעות, שהמחיר הים 1 די של כל אחד מהם הוא 8,000 דולאר — 
מלבד תוספות בשביל מודעות צבעוניות. ב 1951 הגיעו ההכ¬ 
נסות ברוטו של כתבי־העת ממודעות ל 511,200,000 דולאד, 
מזה שולמו 40% ע״י מאה חברות. 

, 8 ,( 1 ״>!// 171 ) 0 ץז 1£10 ^{ ״ 1-1 . 0 

/ 0 €1€71€£ ^ 1 ז €0 ?^* 7 ,זחו 1 ? .^ 1 -״ 1 ; 1925 
/ 0 ץז 1£10 }{ 6 ^ 1 מ/ !ז 7€71 ז €14 1171 ) .ס ; 1925 

ץ 111 >( 1 7/16 ; 1927 , 7 ה 1117 ) 771 * 01 { 

, €7 <} 7 )< 771 * 61 6 ^ 7 ,^ז 0 < 6111 ו 1 ןס 8 . 1 ; 1937 , 1 ) 771671€ }/ מ/ 67 ק 1 )^ 

,/?)/? 5/4 ^ 71116 [ 1 6 ^ 1 171 1 ? 11177 ) 771 *ז 0 ן , £5 ת 10 1 ־ €1 ל 110 ; 1946 

, 1950 , 1117171 ) 771 * 01 [ 171 ) 771671€ ^/ .״ 1 .?נ ; 1947 

ם. ג. 

א מ נ ו ת. — דברי־ימיד, של האמנות האמריקנית, שהם 
בעיקרו של דבר תולדות-ד״ציור, מתחילים זמן מרובה לאחר 
שהאמנות של אירופה הגיעה לכלל בגרות, והם קשורים 
מראשיתם קשר אמת בתולדותיה של האומה האמריקנית. 
בין המתיישבים הראשונים, שבאו לאמריקה, היד, מספר של 
ציירים אירופיים, שהתחילו עוסקים במקצועם בארץ החדשה 
בתנאים בלתי־נוחים ביותר: הם היו מנותקים זה מזה 
וממרכזי־האמנות באירופה! אי-אפשר היה להם לעמוד על 
עבודתם של אמנים אחרים, שהרי לא היו לרשותם לא אספים, 
לא תערוכות ולא בתי-אולפן! ולחלוצי־ד,התיישבות באמ¬¬ 
ריקה היה בדרך כלל זמן מועט מאוד ליצירה אמנותית. 

במסיבות אלו היו השגיד, של האמנות באמריקה עלובים 
ביותר. לתמונות, שנשתמרו מתקופה זו, יש כל הסימנים של 
אמנות פרובינציאלית מפגרת. רוב התמונות הללו הן פור* 
טרטים של מתיישבים, של נשותיהם וילדיהם, שצויירו 


4 



131 


ארגות־־חגרית של אמריקח 


132 


בסיגנון שהיה רויח אז באירופה (בעיקר באנגליה, ה^לאנד 
וגרמניה, שמהן בא הרוב של הציירים) — סיגנון נוקשה 
תזמור, פיקאנטי ועם זה מחוסר דמיון יוצר. יש עניין 
בתמונות זה^ו כתעודות לתולדות התרבות ובעדויות לנוהג 
מקומי טיפוסי, אד קשה לראותן ביצירות אמנותיות. שמותיהם 
של הציירים ~ שהיו בעלי־מלאכה יותר משהיו אמנים — 
אינם ידועים ברוב המקרים. 

במצב זה בא שינד רק ברבע השני של המאה ה 18 . את 
ראשיתו של הציור האמריקני נוד,גים לקבוע בשנת 1729 , 
שבה בא לאמריקה ג׳ון סמיברט(זז€נ 1 ומ 81 ; 1688 — 1751 ) — 
צייר סקוטי, שידע יפה את סודות־הטבניקה של מקצועו. 
נוסף על ציוריו הביא עמו סהיברט מאירופה אוסף של 
העתקות מציורי הציירים הקלאסיים, ואת אלה מכר לחובבי* 
הציור באמריקה, שביקשו לחדש אח קשריד,ם אל העולם 
הישן וגם נתכוונו להעתיק מהעתקות אלו וללמוד מהן. 
מיצירותיו של סמיברט עצמו משנות־פעולתו באמריקה 
חשובה בעיקר תמונתו ״הכומר בארקלי ופמלייתו״ ( 1729 , 
בגאלריד. לאמנות שבאוניברסיטה ע״ש ייל) — פורטרט של 
קבוצה בסיגנון הבארוק הטיפוסי, רכנראד" התמינד, הראשונד. 
מסוג זה, שצויירה ביבשת אמריקה. בךזמנו של ס 5 יברט, 
רוברט פיק ( 6 ;!€?; 1705 — 1750 ), נולד באמריקד- אד הפור¬ 
טרטים שלו צויירו אף הם בסיגנון של המסורת האירופית 
המקובלת. שני אמנים אלה הכשירו את הקרקע להתפתחוחה 
של אמנות אמריקנית במחצה השניה של המאה ה 18 . 

עלייתם המתמדת של מעמדות־ד,ביניים בחברה הקולו* 
ניאלית של אמריקה הצמיחה בינתיים מעמד חדש — עשיר, 
בעל־תרבזת ובעל שאיפות חברוחיוח, שדרה מוכן לתמוד 
בבעלי״הכשרונות שהתחילו צצים עכשיו על אדמת*אמריקד- 
כאבותיד>ם כד היו אף בני הדור החדש להוטים בעיקר אחר 
פורטרטים 1 אד בעוד שחלוצי*המחיישבים הסתפקו בדמיון 
כללי בין התמונה ובין האדם שתואר בה, דרש טעמם המעודן 
יותר של הלקוחות החדשים שכלול מרובד. יותר באמצעים 
האמנותיים וציור, שיש בו ^ום הבלטת קווי־האופי של 
נושא*הפורטרט. עובדה זו היתה מן הגורמים לדבר, שבין 
שנת 1760 ו 1790 הגיעה האמנות האמריקנית — אף־־עליפי 
שעדיין היתה כרוכה אחר האמנות האירופית, וביחוד הברי¬ 
טית — לרמה, שבה יכולה היתד. להתמודד עם האמנות של 
ארצות-אירופה. 

מ 1770 ואילד נתפתח באמריקה — הודות לתודעה הלאו¬ 
מית, שהתחילה מתעוררת בתקופד, זו — ענף נוסף של הציור: 
הציירים התחילו מטפלים בין השאר בנושאים מתולדות- 
הארץ. בתמונות גדולות תיארו מערכות-קרב, חתימת-חוזים, 
את הכרזת-העצמאות, וציירו פורטרטים של גבורי-האומד.. 
מאחד שלא מצאו דוגמה וסמד לכד במסורת המקומית, 
התעמקו בתמונות ד,ד,יםטוריוח של עמים הרבד" וד,סתבלו 
ביצירותיד,ם של גדולי הרנסאנס באיטליה, כדי ללמוד מהן 
כיצד יש לערוד את הדמדות בקומפוזיציות גדולות. עם 
התגמות החדשות לציורים מסוג זה הגיע לאמריקה גם 
הסיגנון הנאו-קלאסי, שהיד, שליט אז באירופה. אד למרות 
ההשפעות שמעבר לים, שפעלו על אמנות־ד,ציור באמריקה, 
ועוד קודם שהגיעה אמנות זו לכלל בגרות, סיגלד, לעצמה 
מעין סיגנון לאומי עצמאי. כבר ניכרו בד, אז קווים מסויימים, 
שמאז עד היום הם נחשבים כקווי-האופי העיקריים שלה: 
הגישה הרעננה לנושא והביצוע הראליסטי. 



נ/ 0 . דיוסנח ש? חגב׳ ב^י^סמוז 


תבונות אלו ניכרות בבירור ביצירתו של ג׳ון סיבנלטון 
קופלי ( 1738 — 1815 ; ע״ע), שהיד, צייר-ד,םורטרטים ד,חשוב 
הראשון, שקם באמריקה. ציוריו, שרובם מפוזר בבתי-הנכות 
בערי-אמריקה, הם תעודות נאמנות מחיי-החברד, ויצירות* 
אמנות נאות כאחת. בן־גילו, בנימין וסט( 1738 — 11820 ע״ע), 
היה הצייר האמריקני הראשון — הן בזמן וד.ן במעלה —, 
שנושאי־יצירותיו הם היסטוריים ואלגוריים. הוא שילב לתוך 
יצירתו נושאים מתולדות-ארצו והיד, הראשון, שתיאר אח 
האינדיינים (שד,כיר אותם מקרוב מנעוריו) בדמות "הפרא 
האציל"—דמות, שהיתה פופולארית כ״ב בתקופתו של רוסו. 

שני ציירים אלה יצאו לאירופה — וסט ב 1760 , קופלי 
ב 1774 — ושניהם לא חזרו משם לארצם. הסטודיו, שפתח 
וסט בלונדון, שימש מקום התוועדות ולימוד לציירי-אמריקה, 
שביקרו באירופה* ובאמצעותם של ציירים אלה נתקיימה 
השפעתו המרובה של וסט בארץ־מולדתו. הצלחתו המרובד, 
באנגליד, — שהגיעה''עד כדי כד, שנבחר לנשיאה של 
ה״אקאדמיה המלכותית״ — תרמה במידד. מכרעת לשם הטוב, 
שד,אסבולה האמריקנית רבשד, לעצמה בד״דרגה. עובדד. ראויד, 
לציון היא, שבשלב מוקדם כל-כד בתולדותיו־. קמו לה. 
לאמריקד" שני ציירים, שד,גיעו למעמד בינלאומי מכובד 
ותרמו תרומה מקורית חשובה לאמנות האירופית. 

בינתיים גדל באמריקה דור של ציירים, ששמם לא הגיע 
לאירופה באותד, מהירות ושאעפ״ב נחנו במידד, מרובד. של 
יכולת וכשרון, ראלף ארל ( 1 ז £4 ; 1751 — 1801 ) הוא מן 
הציירים, שקבעו בציוריהם לזכר־עולם, בסיגנון נוקשד, אד 
בכנות ובנאמנות, את פני החברה של הדור, שמרד בבריטניה,. 
ברקע של תמונות כגון; "זקן*ד,שופטים אוליור אלזורת 
ואשתו״ ( 1794 ), ״מיג׳ור דניאל בורדמאף ( 1789 ), "הגבו־ת 
מוזלי ובנה צ׳ארלז", מאפשר לנו ארל לראות את הנופים 
ולהציץ לתוד הבתים שבד״ם חיו בני־האדם שצייר, ובדרד זו 
שילב ביצירותיו את הסביבה המקומית. 







133 


אראות־הכרית של אמריקה 


134 


בין תלמידיו המוכשרים של ארל תופס מקום בולט צ׳ארלז 
וילסון פיל 1741 — 1827 ). בפןרטרט־הקבוצה שלו 

המרהיב עין, ״משפחת פיל״ ( 1773 — 1809 ), אנו רואים את 
הפשטות האומרת־כבוד של בית־האמן, שבו מוצב(ת העת־ 
קות־גבס של פסלי הקלאסיקנים — מה שהיה אפייבי כל*כן־ 
לטעמה של התקופה בעוד שציורו "בניו של האמן על־יד 
המדרגות״ ( 1795 ) מצטיין במבנה המקורי שלו. ג׳ימז פיל 
( 1749 — 1831 ) ורפאל פיל ( 1774 — 1825 ), מבניה של אותה 
משפחה עצמד" היו בין ציירי־הד(ממים הראשונים באמריקה, 
רמבראנט פיל ( 1778 — 1860 ) למד הרבה מצייר המהפכה 
הצרפתית, ז׳. ל. דויד (ע״ע), ו״ת(מאם ג׳פרסון״ שלו( 1805 ) 
הוא מן הפורטרטים הטובים ביותר של אישיות היסטורית. 
אולם האמן המשוכלל ביותר בתקופה זו היה גילברט טטיר 
ארט ( 1755 — 1828 * ע״ע), שצייר את תמונתו של ג׳ורג׳ 
ואשינגטון. הודות לו ולבני משפחת־פיל נעשתה פילאדלפיד" 
עוד קודם שיצאה המאה ה 18 , בירת הציור האמריקני* 
והאקאדמיה הראשונה לאמנות על אדמת״יאמריקה נוסדה 
בעיר זו( 1806 ). 

בסוף המאה ה 18 עדיין היה ציור־הפורטרט הענף העיקרי 
של האמנות האמריקנית, אע״ם שהודות להתעוררות הלאר 
מית, שגברה ביהוד אחר מלחמת״העצמאות, נעשו באותו זמן 
גם נסיונות אחדים בציור מונומנטאלי, בעיקר לשם קישוטם 
של בניינים ציבוריים, כגון, הקאפיטול — מקום־מושבו של 
הקונגרס — בוואשיגגטון. הנציג החשוב ביותר של תנתה 
זו היה ג׳ון טד־אמבאל ( 11 ו 1 למ 1 נוז 7 ; 1756 — 1843 ), אף הוא 
מתלמידיו של וסט, שצייר אח "המערכה על גבעת באנ^ר" 
ואח "הכרזת־העצמאוח* (שתיהן ב 1786 ) ולאחר מכן (בין 
1814 ו 1825 ) — אח ציורי הקיר בכיפת־הקאפיטול. תומאס 
סלי ( 1783 — 1872 * ע״ע), אמן מושלם ביותר, צייר תמונות 
על נושאים מתולדות״אמריקה בימיו ופורטרטים של אישיה 
ההיסטוריים* תמונתו "ואשינגטון חוצה את נהר דלאור" 
( 1819 ) נמצאה גדולה מדי בשביל הקאפיטול. שמואל מוךס 
( 80 זס 1 \; 1791 — 1872 ), ממציא הא״ב הטלגראפי, צייר את 
החלק הפנימי של אולם הקונגרס ופורטרט נאה של לאפאייט 
( 1824 ). 

זולת מגמה זו נתגלתד, בתחילת הסאה ה 19 גם מגמד, 
אחרת: בד,שפעת האפנה הרומאנטית, שנשתלטהאז באירופה, 
התחילו ציירים שונים מתארים את הנוף האמריקני, וכד 
נתנו ביטוי גם לרגש החדש של אהבת נוף־ד,מולדת, שהת¬ 
חיל מפעם את רוחה של האומה הצעירד,. בעוד שעד אז היו 
אמני״אמריקה מבקשים הדרכה רק באיטליד, וצרפת, התחילה 
עכשיו להיות מורגשת גם השפעתו של הציור הגרמני. אולם 
תמונות־הנוף הקלאסיות של קלוד לורן (מזמזנו!) הצרפתי 
שימשו גם עכשיו דוגמה ומופת לרוב ציירי־הנוף האמריקנים, 
בעוד שאחדים מהם הושפעו ע״י רופנס וסלוואטור רוזה. 

החשוב בציירי־נוף אלה היה ואשינגטון א 1 לםט 1 ו' (- 11 ^< 
ת 810 ; 1779 — 1843 ), שמלבד תמונות־נ 1 ף צייר גם תמונות על 
נושאים היסטוריים ותנ״כיים. הוא היד., אפשר, האמריקני 
הראשון, שהצליח להביע את ההרגשה הקוסמית, שהשרו 
על בני־אמריקה הרריה וחופי־ימיה של ארצנ 4 אף הוא היה 
בין תלמידיו של וסט בלונדון, אד גישתו האמנותית נתגבשד, 
בארבע שנות־לימודיו ברומא, כשהתרועע עם קולריג׳ ווא* 
שינגטון ארווינג. מ 818 נ ואילד ישב באמריקה והתמכר לציוד 
ולספ־ות. יצירתו האמנותית היא בעלת הקף רחב והיא 
כוללת פורטרטים (של ם. ט. קולריג', 1808 < של דליאם 


צ׳אנינג, 1808 — 1811 )* ציורים על נושאים חנ״כיים ("תחיית 
המת ע״י מגע בעצמותיו של הנביא אלישע״, 1811 — 1813 * 
״רבקה על־יד המעיין״, 1816 * ״אליד,ו הנביא במדבר״, 1818 * 
״סעודת בלשאצר״, הותחל ב 1817 ), וכן חמונות־נוף, שבעיקר 
בזכותן הוא ידוע בזמננו. גלי־ד״ים בתמונותיו מאיימים בשואה 
והד,רים מתנשאים לשמים בגאון. תמונד, כגון "הנוף האי¬ 
טלקי" ( 1830 ) יכולה להיחשב כחוליה מקשרת בין קלוד לורן 
ובין קורו. 

אולסטון היה, אפשר, הצייר ה״אמריקני" הראשון, אר 
היד, דמות בודדת בדורו * נושאי״דגלה העיקריים של התנועה 
הרומאנטית באמריקה היו צעירים ממנו. תומאס דאוטי 
(ץ 111 §נו 0 ם; 1793 — 1856 ), שנחן בחוש מיוחד לקםמי־ד,טבע, 
היה מן האמנים הראשונים באה״ב, שהקדישו את מיטב*כוחם 
לציור־ד,נוף. תומאס קול ( €016 ; 1801 — 1848 ), בן אנגליה 
שבא לאמריקה בגיל של 17 , צייר תמונות גדולות, שבהן 
ניכרות השפעותיהם של פוסן, רובנס והרומאגטיקנים הגר¬ 
מניים — בכללן תמונות-נוף רזזבות־יריעד• של האיזור 
שבו חי (כגון ״בהרי קאטסקיל״, 1837 )* לפעמים מופיעים 
בהן בנימים בסיגנון נאו-קלאסי או נאדגותי, שד,וא 
עצמו המציא. אשר בדאון דיוראנד ( 1 >ת 3 זנום; 1796 — 1886 ), 
שציודו ״אחים ברוח״ ( 1849 ) הוא סן היצירות הטיפוסיות 
ביותר לתנועד, הרומאנטית, היה מן הציירים הראשונים. 
שעבדו תחת כיפת-השמים. ג׳ון קנסט 1818 — 

1872 ) היה מחלוציה של קבוצת ציירים, שידעו ליתן ביצירו- 
תיד,ם ביטוי לחילופי האור והאודרה הדקים. קבוצה זו נקראת 
בדרן כלל בשם "האסכולד, של נדור-האדסון". 

שונה מאלה היד, ג׳ורג׳ פלב בינגאם(מזגינ^תוס; 1811 — 
1879 ), שהלד בדרכים משלו. ציוריו מחייהם של סועלי• 
הדוברות על נהר מיזורי ושל חלוצי*ד,התיישבות במערב הן 
תעודות נאמנות של חיי־זמנו, ובזכותן נתפנה בינגאם בשם 
"רושם תולדות־החברה"* ואולם יש לציין, שבינגאם עיצב 
את דמויותיו על רקע־הנוף באמנות מרובה כל־כך, עד שהן 
נראות כחלק של אוחו נוף* והאור השירי, שמכחולו יוצק 
עליד״ן, ך,קנה בימינו פופולאריות מחודשת ליצירותיו.—הרו¬ 
מאנטיקן המובהק ביותר בין ציירי־הפורטרטים היה תומאס 
סאלי, שכבד נזכר למעלה. הוא בא לאמריקד, מאנגליה כשהיה 
בן תשע, והשאיר לנו יותר מאלפיים פורטרטים של בני-דורו. 

נוסף על אמני התנועה הרומאנטית קם במחצה הראשונה 
של המאד, ה 19 מספר גדול של ציירים, שכיום הם ידועים 
בשם ״אמניסיהדיוטות״ — כלומר, אמנים, שלפעמים קרובות 
היו חסרים השכלה מקצתית ושיצירתם מעוררת עניין מיוחד 
משום רעננות-ד,חפיסה שבד, ותמימותה של דרך-הביצוע, 
שאינה קשורה בחוקי-הקומפוזיציה המקובלים. אמנים עממיים 
מסוג זה מצויים בכל אומה ולשון, אך אמריקה הצעירה וחסרת־ 
המסורת שימשה לאמנים כאלד, קרקע-גידול נוח ביותר. 
במאה ה 18 ציירו גם אמנים-הדיוטות אלה ביחוד פורטרטים. 
בעוד שבמאד, ה 19 פנו לציור־הנוף. חיבד, יתרה נודעה מהם 
לתיאור הטבע, שיד האדם היתה בו לשנותו. ביחוד מושכים 
לב תיאורי-הכפרים שלד,ם, המצטיינים באיזו חיות, שבאה 
להם מתוך הפרטים הזעירים, הדומים לצעצועי־ילדים, כגון 
הדמויות של בני-אדם, בד,מוח וחיות, עגלות, ובתקופה מאוח¬ 
רת — רכבות, הפזורים בהם. אמנים אלה הם בדרך כלל 
עלומי-שם * אך כמה מיצירותיהם זכו לפרסום מיוחד משום 
אש־ההתלהבות ומעוף־הדמיון המשוקעים בהן, כגון "הסוס 
שנמלט" (במוזיאון מטני לאמנות אמריקנית). או "ציידי 



135 


ארצדת־הגרית של אכריקה 


130 




איפטמז נ׳ונסרז( 1824 — 1906 ^ : ס׳עפחר בקנסאהי הספריה הציבורית בגיו־יורק 








137 


ארצות־הכרית של אמריקה 


138 



;־ור:־ אינם ( 1325 ^^ 18 ): ימת אלבאגו. גאלריח 5 וי 5 יפם, ואשינגמח 



אלברם מינהאם ריידר ( 1874 — 17 ^ 1 ): חסרות על סרס לכן. חסוזיאוז לאסנרח, סריוולאנד, אוהאיו 









139 אראות-חברית של אמריקח 140 



נ׳ון ס?וז: חצרות אחוריות בשכונת נריני 7 ( 11132€ ז\' 1011 ^<ם 01€€ ) בנ'ד' 1 ר?ן, 14 ע 1 



ג׳ורנ׳ כ?ח : התאנרשוח, 1924 











145 


ארצות־הכרית של אמריקה 


146 


הפיסול האמריקני צעיר אף מן הציור של ארז ז 1 . 
בשתוכננה מצבת־זיכרון לוואשינגטון, ב 1785 , לא נמצא 
באמריקה אף אמן אחד, שאפשר היה למסור לו עבודה 
חשובה כל־כד, והיה צורך להזמין לתכלית זו את הפסל 
הצרפתי אודון(מ 10 ) 11011 ). בתחילת המאה ה 19 יצאו כמה 
אמריקנים צעירים לאיטליה בדי להשתלם בפיסול, וקנו להם 
שם את הטכניקה הדרושה לביצוע מצבות־הזיכרץ המרובות, 
שהוקמו באותד, תקופה באד,״ב — עפ״ר בסיגנת הנאו* 
קלאסי של אסכולת־קאנובה. אחד מהם היה הורשו גרינו 
( 61100811 * 01 ; 1805 — 1852 ), שפיסל את ואשינגטון רכוב על 
סוס ( 1843 ). חירם פאוארז ( 5 :ו 6 ״ 01 ק; 1805 — 1873 ) פיסל 
אף הוא בסיגנון הנאו־קלאסיז אחת מיצירותיו הידועות 
ביותר הוא "העבד היווני", שפוסל ע״פ פסל ונוס עתיק, שנמצא 
במאה ה 17 והיה קודם לכן ברשותה שלי משפחת מדיצ׳י. 
תומאם קרופורד (()ז&״יבזס; 1813 — 1857 ), מתלמידיו של 
תורוואלז־סן(תס^^ןבז״זס!!־!׳), הוא יוצרו של הפסל "חירות" 
שבראש בניין־הקאפיטול בוואשינגטון. הפסל האמריקני, 
שזכה לפירסום מרובה בעולם־האמנות הבינלאומי, היה 
ויליאם וטמור סטורי(ץז 0 ז 8 ; 1819 — 1895 ), שהשתקע ברומא 
ב 1856 ז'פסלו ״קלאופאטרה״ ( 1869 ) נמצא במוזיאון המטרו־ 
פוליני בניו־יורק! 

פסלי המחצה השניה של המאה ה 19 הרבו, כציירים באותו 
זמן, לצאת לפאריס לשם השתלמות? מכאן השפעת יוצריו 
של "שער־הניצחון" בפאריס הניכרת בפסלי־הברונזד. של 
ויליאם רימר ( 61 מ 1 ח 1111 ; 1816 — 1879 ) — כגון "האריות 
הנאבקים״ ( 1870 ) ו״הלןנטאור הגוסס״ ( 1871 ). בזמננו נודע 
לתהילה ג׳ורג׳ גרי בארנארד( 1 >:ו 3 ת:ו 63 ; 1863 -^ 193 ), ומן 
הפסלים החדישים ראוי להזכיר את חוסה דה־קדיפט (* 105 
€(>; נולד 1884 ), שהוא אמן בעל כשרון׳מובהק. 

בסיכום אפשר לומר, שמספרם של אמני־הפיסול המקו¬ 
ריים, שקמו באמריקה, הוא מצומצם ביותר. עם זה יש לציין 
את העובדה האפיינית, שאמריקה היא מולדתו של סוג חדש 
באמנות הפלאסטית, שיש לו אמנם זיקה רחוקה לפיסול, 
אלא שכולו מבוסס על המדע וההנרסר, — אמנות ה״מוביל" 
(*!נלס^ן — הדמות הפלאסטית בתנועה), שנוצרה על־ידי 
אלכסנדר קולדר (: 1 * 1 ) 031 ; נולד 1898 ). 

ג •.״ 

; 1921 , 30 ^־ 01 ^ 1 11111 10110 

^^ 7 ) יי:)-ן\< ת! 11 '' 1 נק 8 ת 103 'ת£מ 1 ^ ,.ז 1 

.ז€}|ץ 83 .^\ ; 1927 ,( 12 .!סע /ס 

, 1$ { 0115 זתט£ ת 13 \/. ; 1931 ס/ מ 0 //* 6 מ/> 0 * 0 מ/ 

1 ז^€^ 1 זז^ /ס ,ות 3 ו! 1$ ^^טימ 53 ; 1936 

מו ,.׳!ן ,זזג 6 . 11 0311111 . 11 ;* 1940 

- 1 ^ 1 ת 0 )$€תק * 31 ^ £41 ; 1939 ,^׳€ס^ 8 

; 1939 * 14 ^ 6-1 ךך 1 / 0 ץ 1 ) 6 ^^ , 15011 )' €1131 

, 11 שע\ 5 ס 0 .? ; 1944 ,^מ//ממ 4 י/ 111€ ז 1 ) 1 ת 0 ^ 111 > 0 \ז 1€ זז 1 / 

ז 3 ^ 081 ; 1940 מ 41 ־ 4 /־ממז 1 / 1 זז 6 ^ 40 { ,.־!ן 

ח 03 ן ; 1940 ,ז״ז^ מיו 1111071 )^^ 7 {ז 1 ) 1€ ז 7€ *ז^/ /ס 111 ^ 81 ^^* 7 

8 ^מו 3 ן ; 1942 ,־^מו/מי^י/ ^׳ןו//וממי/ 777 )^ 7 ^ 71 ז 4 / ,מ 13 חק 1 ', 1 

מו • 6 ו 1 מווגמ 0 ? 7 . 0 ץ 11 :זסז 0 ס 0 מג ^ 5065 

-ן־ו^מו!/ , 05 וזו 3 ן ! 11 ^ 30 ^ 3041 ה 011 ן ; 1943 

; 1943 , 24 ^ 1 -^ 2 ך 1 , 5 /) 3€1101 ס/ 1 'ז 377116€ מוס־;/ ז^מו/מו 41 י/ מ 12 ר 4 
7€ {ז ^ 071 001 ^ 80 •ו^׳זו?/ 15071 ) 14 7€ { 7 ,: 1 שש¥\ 5 .\ו 1€£ ז €1:1€ ז£ 

,מ 0 ) 1 ע 5 .ס ; 1945 , 1111071 ) 770 1 ז 1 ) 71671€ ז}/ ץ 271 ) 8 

,[ 04 13 ►> 00311 ^ .£ ; 1948 ,^? 177/11 ^? 71€071 ^ 771 }/ 

רתס״ו^ ש־ו 111 ק 8€111 1 )ת 3 5 מ 1 )מ 1 ' 3 ? מס ץו 1 ק 3 ז:§ 0 ו 1 כ 311 

, 477 01 מ 1 ' 1110 $^מ^^ 131 X מס 1 ס 0 

. 7 .סא , 1946 ■ €1 ( 11 ו €1 ע 10 < , 39 

ע. ה. י. 

א ר ד י כ ל ו ת. התקופות השונות של התפתחות התרבות 
האמריקנית מצאו את ביטוין הארכיטקטוני בצורות־בניה 



ההאפלה ש 5 דזמ 5 ד ( £1 ק 0113 בוסםוז. נבנחה ב 1754 


מיוחדות להן. את התקופות הללו אפשר לציין כלהלן: 

א. התקופה הקולוניאלית, או הג׳ורגץנית—עד מלחמת* 
השיחרור. 

ב. התקופה שלאחר הקולוניאלית — עד 1820 . 

ג. תקופת הרנסאנס הקלאסי — עד 1860 . 

ד. תקופת הרנסאנס הרומאני־גותי — עד 1893 . 

ה. התקופה האקלקטית — עד מלחמתיהעולם 1 . 

ו. תקופת המת־רגיזם. 

ואולם בסקירה כוללת יותר יש לציין בתולדות הארדי־ 
כלות האמריקנית שתי תקופות עיקריות אלו: התקופה 
הקולוניאלית (ג׳ורג/ינית) ותקופת העצמאות הממלכתית 
שלאחר מלחמתיהשיחרור. אפיר. של התקופה הראשונה נקבע, 
קודם כל, ע״י המתיישביםיהראשונים, שהתיישמ בריכוזים 
לפי ארצות־המוצא. כך, למשל, יושבה אנגליה החדשה ע״י 
אנגלים, ניריורק ע״י הולאנדים, דלאוור ע״י שוודים, קארו־ 
ליינה הדרומית על־ידי הוגנוטיםיימצרפת, וכד׳. בארדיכלות 
האמריקנית של הימים ההם נשתקפו, בעיקרו של דבר, 
שיטות ודוגמות, שר,מתיישבים הביאו מארצות־מוצאם. ואולם 
התנאים ד^אוגראפיים והגאולוגיים של האיזורים השונים 
בהתיישבות החדשה (ההימצאות של יערות באנגליה החד¬ 
שה׳ של אבני־שדד. בפנסילוויניה, של חרסית לשרפת* 
לבנים במדינות*הדרום, וכד') שינו במידה מסויימת את 
הדוגמות הארכיטקטוניות היסודיות של המתיישבים ע״י מה 
שהקנו להן גון מיוחד. מכאן נובעת גם הגדרת הסיגנונות 
המקומיים כסיגנון "קולוניאלי של ניו אינגלנד", "הולאנדי 
קולוניאלי", "דרומי קולוניאלי", וכד׳. תנאי־החיים הקשים 



ט 1 נטיםי 1 (עי־יי צ׳אריוססוויל, וירנ׳יניה), ביתו ׳ 56 תוםאם נ׳פרסוו 

וגבנה ב 0 < 175 —מ) 18 ) 








151 


ארצות־הכרית של אפריקה 


152 



בנייגי ח״ראריו־סיטי" בגידיורס (הבניז הדאשוז גש?ם כ 1832 ) 



-סיס גופ?ים": בניז, שנבנה כשבי? אדגאר קאופמאה כר ראן, 
םנסי?וויניה. 1937/39 . הארדיב?: פ. ?. רייט 


חדשה מעיקרה, שהיא מיוסדת אך ורק על עיקרי הפזנקציר 
נאליזם ועל הזרמים המודרניסטיים החדשים. 

תקופת המודרניזם. הפונקציונאליזם—הגורם המכריע 
בארכיטקטורה החדישה — מבליט את מטרת־הבניין בתכניתו, 
במבנהו ובדמותו כאחד. ההגיון שבמבנה הפונקציונאליסטי* 
התכליתי מבוסס על ההשגים האחרונים של הטכניקה וביחוד 
על אלה של הטכניקה הבניינית. הגיון זה בא עכשיו במקום 
היסודות האסתטיים, שקבעו את הסגנונות של הארכיטקטורה 
בעבר. 

הגדול שבארדיכלים המודרניים באה״ב ובעולם כולו הוא 
פראנק לויד רייט ( 111 ^ 11 ^ 1 >ז( 0 ע 14 מ 3 •)?; נולד ב 1870 ), 
שיצירותיו היקנו לו עמדה יחידה־במינה באמנות־הבניה של 
זמננו, עיקר מפעלו של רייס כלול בנסיון לשלב שילוב 
הארמוני את הפונקציונאליזם של הארכיטקטורה המודרנית 
עם המגמות של הסימבוליזם הרומאנטי. ביהוד בולמת 
שאיפתו זו בבנייני־הכנסיוח ובחווילוח שלו, שמתמזגים עד 
להפליא עם הנוף הסובב אותם. דוגמה ראויה לציון של 
פתרון ארכיטקטוני מסוג זה הוא בית־המגורים הידוע בבר 
ראן (ת״^ 1 •ו 3 ש 3 ), שנבנה מעל למפל־מים. בכנסיה של 1151 ^ 1 
ס&נזס״מס שבמדיסון, ויסקונסין, הצליח רייט לנצל באמנות 
מרובה את חלקיו הפונקציונאליים של הבניין לשם ביטוי 
הרעיון הדתי, שהונח ביסודו. באחת מתכניותיו האחרונות 
( 1952 ) בשביל המוזיאון לזכר סלומון ר. גוגנהיים בניריורק 
נקבעו אולמי־התצוגה בתוך בניין גלילי וחובת ביניהם 
באמצעות מסלולי־מדרון טבעתיים (ראמפות), באופן ששוב 
אין המבקרים צריכים להפסיק את ההסתכלות במוצגים ע״י 
עליה במדרגות. 

"לוך האוז" (אנזס!! ז 6 זי€. 1 } בניריורק (הארדיכלים: 
אואינגז סקידמור ומריל, 1950 ) הוא אחת מן 


הדוגמות המעניינות ביותר של הארכיטקטורה הקרויה 
"מגדלית" או הארכיטקטורה של "מגרדי־שחקים זעירים" 
(" 5 ז€קגז 5€ ׳(; 81 שזט 131 מו^ 1 *'). לאותו סוג־בניינים עצמו מש¬ 
תייכים גם ״מגדלי־הזכוכית התאומים״ (־ 013$$ 
״ 61$ ״ן 10 ) שבשיקאגו (הארדיכל: 110116 ז 16 ) 311 ׳ץ $€^![) 
ו 61 ז) 1 \ 0 ז * 3 ^\ $011 מ 011 ז בריסין( 6 תו 1130 ) אוהאיו(הארדי* 
כל: פ. ל. רייט). 

הבניין של מזכירות או״מ בניו-יורק הוא פרי עבודה 
משותפת של כמה מגדולי הארריכלים בעולם בהנהלתו 
הכללית של הארדיכל האמריקני ואלאס האריסון. ביצירותיו 
של אליאל סארינן ( 611 ת 1 ־ 1 גג 5 £1161 ; 1875 — 1950 ) מורגשות 
התרבות של המסורת הקלאסית והמגמה המונומנטאלית מבעד 
לגישה הפונקציונאליסטית. 

הארדיכלות התעשיינית. בשנים האחרונות נתגבשו 

ו 

יסודות חדשים מעיקרם בתחום הבנייה התעשיינית. כנקודת־ 
מוצא לתכנון של מפעל תעשייני משמשת כיום "הגמי¬ 
שות" — כלומר, האפשרות לעבור בשעת־הצורך מענף־ייצור 
אחד לשני בלא להכניס שינויים בבניין וכן האפשרות להרחיב 
בלא קושי אח הבניינים הקיימים כדי להתאימם לייצור 
מוגבר. 

אפייני לבניה התעשיינית החדישה הוא השימוש הגובר 
והולך בחלקי־בניין סטאנדארטיים (ביחוד מבנים נושאים 
ולוחותיקיר), במתכות קלות ובחמרי-בניין סינתטיים. בזמן 
האחרון הולכת וגוברת המגמה לבנות מיתקנים תעשייניים 
אוטומאטיים (ביחוד בתעשיה הכימית) תחת כיפת־השמים, 
כדי להימנע עד כמה שאפשר מבניה בכלל. 

מן הארדיכלים התעשייניים באמריקה מן הראוי לציין את 
היהודי אלברט כהן ז 61 ל 1 .\/.), שבשמו קשורה הת¬ 
פתחותה העצומה של תעשיית המכוניות באה״ב. כהן תיכנן 




































גילברט סטיוארט ( 1755 — 1828 ): הגברת ריצ׳אדד יישם, אשתו של סוחר מניו־יורק, 1793 

אוסף מלון, הגאלריה הלאומית, וושינגטון 


האנציקלופדיה העברית 







153 


ארצות-הכרית של אמריקה 


154 


את רוב רובם של מפעלי־המכוניות באה״ב, וכן תיכנן את 
בית־החרושת העצום לטראקטוריס בסטאלינגראד שבברית* 
המועצות. 

ה. ק. פרגוסון(ס 80 ט 2 -ו 6 ? •^ 5 •א) הוא לא רק אחד מן 
הארדיכלים החשובים בזמננו, אלא אף קנה לו שם כאחד מן 
התיאורטיקנים והחוקרים המצויינים ביותר, שהיתוו דרכים 
חדשות להתפתחותה של הארכיטקטורה התעשיינית בימינו. 
המפעלים העצומים לזהורית ( 011 ץ 113 ), שפרגוסון הקים 
באלאבאמה, הם דוגמה לתיכנון, שעולה בד בבד עם התביעות 
של הטכניקה התעשיינית החדישה. 

אפיה הכללי של האדריכלות האמריקנית בזמננו אינו 
שונה מזה של האדריכלות המודרנית בעולם כולו. הארכי¬ 
טקטורה, כאחד מענפי״האמנות, אינה אלא אספקלריה, שבה 
משתקפים ההתפתחות הטכנית והזרמים החברותיים־הכלפ* 
ליים והמדיניים השונים של ימינו המתנגשים זה בזה. אבל 
כמו במקומות אחרים, כך אף באה״ב עדיין קשה למצוא 
סיגנון ארכיטקטוני מובהק, שיהא בו משום סינתזה של 
המגמות החדשות השונות. 

,^ 1€ ז 71€ ז^ 171 /ס .£ . X 

, (ס ^ ז 1$1€ מג 8 * $11 ; 1936 

מ/ מ/ ^ 0766 . 1 ו 11 מז 143 ז 0 כן 1 בז ; 1945 

1 { 201 / 0 x מ 0 ן/^מא׳/ , 1713 > 077715 ^ 1 ; 1944 

\ 0 171€ ^ 17 >^ 1 > , ¥071€171 ^^> xx7 ז^ 76 ^|{^ 7 ^ ; 1952 ^ 1X47 

/ 0 , €073 ^ 701 * 1 )€€^ €111 ז 4 ; 1933-1953 

, 1953 ־ 1933 ,^ה 813137 

ס. פ. 

מוסיקה. 1 . "המוסיקה האמריקנית", או המוסיקה של 
אה״ב, היא מכלול של יצירות, שהוא מגוון כרבגונותה 
של אוכלוסיית אה״ב. ברקע המוסיקאלי של אה״ב אפשר 
להבחין — חוץ מן היסודות המיוחדים של המוסיקה האינ* 
דיינית והכושית — את הגונים השונים זה מזה של הדרום 
השמרני, ניו־אינגלאנד הפוריטאנית, ניו-אורלינז הצרפתית¬ 
ספרדית, קאליפורניה ודרוס-המערב הספרדיים, וכיוצא בהם. 

הקומפוזיטור האמריקני, שביקש ליצור מוסיקה מקו¬ 
רית, מעורה בשרשיה בנעימות העממיות, נתקל ספני-כן 
בקושי יחיד במינו: ריבוי של מקורות, עירבוב של צורות 
וסיגנונות, שעדיין לא נתגבשו לביטוי אחיד, בעל צביון 
לאומי מובהק. היו שטענו על יסוד עובדה זו, שמוסיקה 
אמריקנית אינה בנמצא, אלא שיש כמה מוסיקות אמרי¬ 
קניות. אך האמת היא, שתהליך ההתמזגות החברותית 
של יוצאי הארצות השונות הביא במידה מרובה גם לידי 
מיזוג של יסודות מוסיקאליים שונים. מצד אחד נתבטא 
דבר זה בנטיה להשתמש בשירי־העם האינדייניים ובשי¬ 
רים הכושיים, ומצד שני ביקשו מחברי-סימפוניות שונים 
באה״ב להשתחרר מהשפעתו של הפולקלור ולשוות ליצי¬ 
רותיהם גון אמריקני ע״י שילוב של תיאררי-נוף מוסיקא¬ 
ליים או מוטיווים היסטורייס-לאומיים. 

כמו בתחומים אחרים באה״ב, כך ניכרת אף בתחום 
המוסיקה השאיפה לביטוי רב-ממדים, שלפעמים יש בו מן 
ההפרזה. שאיפה זו נתגשמה, לכל הפחות, בתחום הביצוע. 
אעפ״ב זכו כמה מן התזמורות הסימפוניות המרובות, שהוקמו 
באה״ב, לפירסום עולמי, והנננים-הסוליסטים האמריקנים 
הם בין הראשונים בעולם. גם לזמרי־האופרה של אה״ב יצא 
שם גדול (מן המאה ה 19 ואילך), אך הניגוד בין התפתחותו 
של הביצוע האופרי והתקדמותה האיטית של היצירה האופ־ 
רית נשאר עומד בעינו. והוא הדין בתחומים מוסיקאליים 


אחרים. צעדי־הענק, שנעשו בפיתוח החינוך המוסיקאלי 
ובהעלאת מספרם של קהל המאזינים ע״י אמצעים טכניים 
שונים, לא שינו מצב זה מיסודו. 

ם. 

2 . תופעות מרובות בתולדות המוסיקה האמריקנית מת¬ 
בארות ע״י העובדה, שההיסטוריה המודרנית של העולם 
החדש התחילה בתקופת־הפריחה של המוסיקה באירופה, 
ובעיקר באנגליה—ארץ-מוצאם של רוב ראשוני המתיישבים 
באמריקה הצפונית. אבל תנאי־החיים בארץ החדשה לא היה 
בהם כדי להמריץ התפתחות מוסיקאלית. גורם מכריע בעיכוב 
התפתחותה של המוסיקה באמריקה הצפונית במשך תקופה 
ארוכה יש לראות גם בעובדה, שעד נשיאותו של ג׳ורג׳ 
ואשינגטון — 150 שנה אחר התחלת־ההתיישבות—היו כ 90% 
של האוכלוסיה תושבי־כפר! והרי אמנות מוסיקאלית אפשר 
לה להתפתח כראוי רק בחברה עירונית. במאות ה 17 וה 18 
נשארה המוסיקה באמריקה הצפונית בגבולות שירת מזמורי- 
התהילים, בסיגנון הפוריטנים האנגליים. אך בעוד שבאירופה 
היו האצילים (החולונים והכנסייתיים) תומכים במוסיקאים, 
היו המחברים והמנגנים בעולם החדש חסרים תמיכה זו. 
ולפיכך התחילה התפתחותה של המוסיקה באמריקה עם 
עליית חשיבותו של המעמד הבורגני העירוני, כשבאירופה 
נוצרה מוסיקה חדשה (מיועדת לאולם־הקונצרטים) בשביל 
המאזינים החדשים, שהיו שייכים למעמד זה. הקונצרטים 
הראשונים באמריקה הצפונית נערכו ב 1731 (בבוסטון), 1736 
(מיו-יורק) ו 1757 (בפילאדלפיה). הראשון לקומפוזיטורים 
ילידי-אמריקה היה פראנסיס הופקינסון( 1737 — 1791 ), מפיל- 
דלפיה, מדינאי וסופר, שהיה מידידיו של ואשינגטון. בשירים 
ובקטעים לצ׳מבאלו שחיבר ניכרת השפעתה של המוסיקה 
האנגלית. כמחברה של האופרה האמריקנית הראשונה מוחזק 
בנימין קאר, שיצירתו "קשתי שווייץ" הוצגה ב 1796 . מבני- 
דורו, שהיו אף הם מחלוצי המוסיקה של אה״ב, יש להזכיר 
את דקטור פליסיה (יצירתו "אדוין ואנג׳ליקה" בוצעה אף 
היא ב 1796 ) וג^מז היואיט. היואיט הוא, אפשר, הראשון 
שהשתמש ביצירתו בנעימה אינדיינית. יצירות משל גלוק 
ואחרים היו מוצגות בערי החוף האטלאנטי, כשהן מעובדות 
או משובשות בצורות שונות, ביחד עם "אופרת הקבצנים" 
ויורשיה. 

בסוף המאה ה 18 הגיעו לאה״ב מוסיקאים אירופיים 
פרובינ 4 וכן הגיעו אליהן באותו זמן החיבורים המוסיקאליים, 
שנדפסו בלונדון ובפאריס. לאה״ב הגיעה אז תקופה של 
עליה גדולה גאוכלוסיה ובהון הפרטי והלאומי, ומוסיקאים־ 
וירטואוזים עמדו עד מהרה על האפשרויות הכבירות הצפונות 
להם בארץ החדשה. האגודות המוסיקאליות החשובות הרא¬ 
שונות נוסדו זמן קצר אחר 1800 : האגודה על שם הנדל 
והיידן בבוסטון( 1815 ), אגודת הקרן למוסיקה בפילאדלפיה 
( 1820 ) והחברה הפילהארמונית של נידיורק ( 1842 ), עם 
הקמת בנימ ה״מיוזיק הול" בבוסטון ב 1852 והאקאדמיה 
למוסיקה בניו־יורק ב 1859 כבר יצאה המוסיקה האמריקנית 
מחיתוליה בכל הנוגע לביצוע. 

הקומפוזיציה המוסיקאלית היתה מושפעת בעיקר מן 
האידיאלים של המוסיקאים הגרמניים של אותה תקופה. 
המוסיקאים באה״ב היו ברובם יוצאי גרמניה או שלמדו אצל 
אמנים, שקיבלו חינוך גרמני. החשוב שהקומפוזיטורים האמ¬ 
ריקנים של אותו זמן היה לואל מיסון( 1792 — 1872 ), שנתן 



155 


ארצות־חכרית של אמריקה 


156 


דחיפה לחינוך מוסיקאלי מעולד^ 1825 היתה שבה מרובת 
חשיבות בתולדות האופרה באה״ב. באותה שנה התחילה 
מופעת ב.פארק תיאטר" בניו־יורק משפחת גארסיה מאיט¬ 
ליה/ שגילתה לקהל האמריקני את האופרה האיטלקית, ועם 
זה הגדילה את הערבוביה של הסמנתות המוסיקאליים. עיקר 
תרומתה של משפחה זו להתפתחותה של האופרה באזדב 
היתה במה שעוררה בזמרים ובזמרות האמריקנים את 
השאיפה לשמש כזמרי-אופרנב וכך התחילה באה״ב הת¬ 
פתחות מפליאה בכיוון הביצוע האופרי, שהגיעה לשיאה 
ב״אופרה המטרופולינית" בנידיורק. בעשרות השנים האח¬ 
רונות הוצבו במוסד זה, שזכר, להכרה עולמית, גם כמה 
וכמה אופרות אמריקניות. בין אלו ראדות לציון האופרות 
של ואלטר דאמרוש, טילור.(״פיטר איבטסון"}, קארפנטר, 
פארקר, גרינברג ("הקיסר ג׳ונז"), ג׳. ק. מנוטי, ועוד. .פותי 
ובם" לגרשווין היא יותר קומדיד, מוסיקאלית משד,יא 
אופרה• 

במחצה השניה של המאה ה 19 כבר נראים הגילויים 
הלאומיים הראשונים במוסיקה של אה״ב. מלחמת־האזרחים 
עוררד, את המוסיקאים לחבר שירים עממיים ומבגינות-לכת 
פאטריוטיות. בין אלה הצטיינו ביחוד שיריו של סטיפן 
קוליבם פוסטר (ע״ע), שהרבד, מד,ם הפכו לשירי-עם ממש. 
פוסטר, שזכר, לכינוי "שוברט האמריקני", הושפע מנעימות 
של האופרה האיטלקית, אך עם זה נתן את דעתו על שירים 
כושיים מקוריים. כמה קומפוזיטורים חשובים חיברו מוסיקד. 
שהיתר, מושפעת משיריהם של האינדיינים ומצלילי כלי־ 
הנגינה שלהם, בעוד שמחברים אחרים טיפחו את הקשרים 
עם האסכולות השונות של המוסיקה האירופית וביחוד — 
הגרמנית, שעדיין היתד, לה השפעה שלטת. חלוציה של 
המוסיקה האמנותית באה״ב הם: ג׳ון נולס פין( 1906-1839 ), 
שהיה מן הראשונים במחברי־הסימפוניות (ה״סימפוניה הרא¬ 
שונה" שלו בוצעה בבוסטון ב 6 ד 18 , ואח״כ בוצעד. שורת 
סימפוניות אחרות שלו), אע״פ שקדם לו בזמן ויליאם הנרי 
פרי, שחיבר כמד, סימפוניות תכניתיות בעלות שמות ספרו¬ 
תיים. פין, שהורד. מוסיקה בהארווארד, הקים דור של קומפו¬ 
זיטורים ומוסיקולוגים ידועים כדניאל מיסון, ג׳. א. קארפנטר, 
ארתור פוט ( 1853 — 1937 ), ג׳ורג׳ ו. צ׳אמדק ( 1854 — 1931 ), 
אדגאר סטילמאן ^לי( 1857 — 1944 ), ועוד, אד האמן המעולה 
שבכולם היד, ^ארד מקדואל (ע״ע). בשמותיד,ם של פין 
ותלמידיו, ובאלה של צ׳אדוויק ומקדואל ותלמידיד״ם, קשורה 
ה״אסכולה״ האמריקנית החשובד, ביותר — ואפשר, אף היחי¬ 
דה במוסיקה — "אסכולת ניו-אינגלנד", שנתרכזה מסביב 
לתזמורת הסימפונית של בוסטון. 

בראשית המאה ה 20 התחילה שוב עליד, גדולה בהת־ 
פתחותד, של המוסיקד, באה״ב. כיום קיימות תזמורות סימ¬ 
פוניות וחברות-אופרה כמעט בכל המדינות ובכל הערים 
הגדולות. מספר הקונסרוואטוריות נתרבה ביותר ולקומפו- 
זיטור האמריקני יש אפשרויות מרובות לביצוע יצירותיו. 
ואולם על אירגון הקונצרטים וד,חיים המוסיקאליים בערים 
הגדולות והקטנות שולטים .מנהלי הקונצרטים" הגדולים, 
שקובעים במידד, מרובד, גם את טעמם של המוני המבקרים 
בנשפים המוסיקאליים. מצב זה גורם לשמרנות יתירה בקבי¬ 
עת התכניות, וכמה מן המנצחים והאמנים היו צריכים 
להילחם קשות עד שעלה בידם לחנך את קהל-המאזינים 
להבנת דרכים חדשות במוסיקה. כמרכן קיימות כמד, חברות 


ואגודות, שמשתדלות לעודד בדרכים שונות את המוסיקה 
הנדירה הטובה. אחר מלחמת-ד,עולם 11 נתפתח טיפוח 
המוסיקה על-ידי חובבים. ובעיקר בבתי-ד,םםר, בצורר, הפ¬ 
ליאו*. לעומת כ 250 התזמורות הסימפוניות, הפועלות כיום 
באה״ב, מגיע מספרן של תזמורות בתי-הספר(כולל בתי-הספר 
הגבוהים) ל 200,000 בקירוב ז מספר התזמורות של כלי- 
נשיפד, עולה על 50,000 . תחנות-השידור הגדולות משדרות 
עפ״ר — משום אפיין המסחרי של התכניות — מוסיקד, קלה 
ומשעשעת! אולם קיימות גם תחטת־שידור (כדוגמת תחנת־ 
ה״טיימז" בניו-יורק), שמשדרות מוסיקה טובה מבוקר עד 
ערב ז תחנות אחרות משדרות את רוב הקונצרטים הסימפו- 
ניים הגדולים וכן את הצגותיו של בית-האופרד, המטרופו- 
ליני. ב 1952 התחילו גם שידורי-ד.טלודזיד, מביאים קונ¬ 
צרטים מעולים והצגות של אופרות לביתם של חובבי- 
המוסיקד. וכך רכשו לקונצרט ולאופרד, מעריצים ומבינים 
חדשים. האפשרדות הטכניות והחמריות המיוחדות, שיש 
למוסיקד, באח״ב, משתקפות גם בחיבוריהם של קומפוזיטו¬ 
רים אמריקנים, שנכתבו במיוחד לשידור, לסרט, לד,קלטה או 
הסרטד, קולנית, או לכלי-נגינה חדשים. .בתי-אולפן" לקונד 
פוזיטורים נוסדו על-ידי אוניברסיטות, בתי-ספר למוסיקה, 
תיאטראות ואולפני-באלט, תחנות-שידור, אולפני-סרט 
וב״מחנות־הקיץ המוסיקאליים" הקיימים במקומות שונים 
באה״ב. המפורסם שבד,ם הוא .מרכז המוסיקה בברקשיר" 
(טאנגלווד) מיסודו של ד״ר סרגי קוסביצקי(ע״ע). 

4 

את הד״תפתחות העצומה של היצירה המוסיקאלית והחיים 

המוסיקאליים באה״ב זירזה, מ 1933 ואילך, הגירתם של מוסי¬ 

קאים וקומפוזיטורים מתקדמים מארצות-אירופה לאה״ס 

רובם נתאזרחו באה״ב, והעמידו את ידיעותיד׳ם וכשרונותיהם 

לרשות מוסדותיהן המוסיקאליים, וכך סייעו בחינוך דור חדש 

של אמנים-יוצרים אמריקנים. מתוך המספר המרובה של קומ¬ 

פוזיטורים אמריקנים חשובים בולטים ביהוד — מן הדור 

הקשיש, שקיבל בדרך כלל את השכלתו המוסיקאלית באי¬ 

רופה, בעיקר בגרמניה: ואלטר דאמרוש( 1862 — 1952 ), הנרי 

האדלי( 1871 — 1837 ), ךימז טילוה צ׳ארלז ויקפילד קאדמאן 

( 1881 — 1946 )* מאנשי דור-הביניים, העצמאיים ומקוריים 

יותר: אדוארד ברלינגים היל, האוארד האנסת, דאגלאם מור, 

•י " 

ראנדאל תומפסון( 1899 —)* מבניו של אותו דור, שהם בעלי 
סיגנון מתקדם: צ׳ארלז מארטין לפלר( 1861 — 1920 ), צ׳ארלז 
איווז, קארל רגלז, וערי קאואל, רוי הריס (ע״ע), אהרן 
קופלנד (ע״ע),' רוג׳ר סשנז (׳ע״ע), ןלטר פיסטון (ע״ע)* 
מבני הדור הצעיר, שרובם נתחנך באד,"ב: פול קרסטון, 
ויליאם שומאן, סמואל ברבר (ע״ע), דידד דיאמונד, ליונארד 
ברנשטין(ע״ע) ולוקס פוס. 

סן הקומפוזיטורים הכושיים תרמו תרומות חשובות למו¬ 
סיקה של אה״ב ר. נתניאל זיט ( 1882 — 1943 ) וויליאם גראנט 
מטיל. הצלחד, יחידה במינה ור,שפעד, מכרעת גם על ארצות 
אחרות נודעד, לקומפוזיטורים של אה״ב ביחוד בתחום 
המוסיקה הקלר,. מנגינות-הלכת של ג׳ון פיליפ סוסה (ע״ע) 
נבדלות במרץ ובתנופה שלהן מכל שאר המארשים, ושיר- 
הלכת שלו.הדגל הזרוע כוכבים" הוא פופולארי באה״ב לא 
פחות מן הדדמנון הלאומי (שוזובר ע״י פראנציס סקוט קי 
ב 1814 ושד,וא מושר לפי המנגינה של האנגלי ג׳ון סכאפורד 
סמית* נקבע כהימנון רשמי ב 1931 ). אמן-ד.אופרמה הראשון 
שקם להן, לאד,״ב" היד■ דיקטור הרברט (ע״ע)* בין יוצרי 



157 


ארצות־הכרית של אמריקה 


158 


האופרטה המהירגיים יש לציין את ריצ׳רד ריג׳רם (ע״ע}" 
רודולף פרימל, זיגמונד ריטברג, ג׳רום קךן וארוינג ברלין 
(ע״ע). התיאטרון המוסיקאלי באה״ב נתפתח בדרכים מקו¬ 
ריות וחדשות בהשפעת יצירתו של ג׳ורג׳ גרשוין (ע״ע): 
"פורגי ובס". קורט דיל (ע״ע) המשיך בדרכו של גרשווין/ 
ואילו ג׳אן קארלו מנוטי יצר סוג חדש של יצירה בימתית־ 
מוסיקאלית. שיש בה משום מזיגה של מחזה מוסיקאלי 
ואופרה ממש. ענף־מוסיקה חשוב ובעל השפעה מכרעת 
באח״ב בזמננו הוא הג׳ז (ע״ע). ג׳ורג׳ גרשודן הוא הקומ¬ 
פוזיטור האמריקני הראשון, שניסה לחבר מוסיקה סימפונית 
מבוססת על יסודות הג׳אז. 

. 1946 ■ז 0$4 םלס[ 

^ ע. ג. 

3 . המוסיקה של האינדיינים היא מענפיה של 
האתנולוגיה המוסיקאלית, שזכו למחקר מעולה ביותר. המחקר 
המדעי החדיש של מוסיקה זו התחיל עם חיבוריו של ב. ג'. 
גילמן וג׳. ו. פיוקם (*־!!׳ייס?), שהיו ראשונים בניצולו של 
הפונוגראף לשם הקלטת שירי־עם וכן לעריכת אספי־שירים 
של שבטי חזוני, הפואבלו וההופי( 1890 ). מ 1911 ואילך שקדו 
ה״מוסד הסמיתסתי" והמחלקה האתנולוגית האמריקנית על 
איסוף־חומר ופירסום מחקרים על המוסיקה האינדיינית. בחקר 
המוסיקה האינדיינית מבחינים בין זו של השבטים הצפון• 
אמריקניים (תושבי אלאסקה וקאנאדה), שמוצאם מונגולי, 
ובין זו של הדרום־אמריקניים (תושבי קאליפורניה וניו* 
מפסיקו), שמוצאם מאסיה הדרומית-מזרחית. ביצירה המוסי¬ 
קאלית של כל אחת משתי הקבוצות הללו ניכרות השפעות 
של תרבות-המוצא: המונגולית או הסינית-מאלאית. 

המוסיקה האינדיעית קשורה בעיקרה בטכסים דתיים או 
חברותיים. יש זמירות על אגדת-הבריאה ועל טכסים מכוונים 
להורדת גשמים, שירי-נטיעה, השבעות של רוחות ושל 
זבובים, לחשי־ידעוניות, פולחן של הביבר הלבן, שירי-מולד, 
שירי-ערש ונגינות חתונה ואשפבה, ונוסף על כל אלה — 
שירי-קוסמים, שירי-ידעונים, ולסוף — שירים, שבאים מתוך 
השראה של חלום, שירי אהבה וציד, משלי-שועלים! ועוד. 
שיריהם של קבוצות, שהן ממוצא אתני אחד או שעוסקות 
במשלחי-יד דומים, מגלים צביונות ספרותיים ומוסיקאליים 
משותפים. 


שירים אינדיניים 


י ♦ • * 


סקליפרדניה הדררמית 



(זזקלמרי! ה. רוברסס} ^ ^ 










מצפון ארצות" הבריח 


להקלטמ ם. כר^■) . 

׳ ׳' •י 69 . ^ 

ובל ^ 




עףרי־האינדיינים הם פדיה של תרבות נמוכה, ועל־כן 
עדיין חסרים הם סולמות קבועים. לכל אחד ואחד יש סולם 
משלו, אע״ם שמרובים ביותר בתוכם הסולמות העטטוגיים, 
בהתאם למוצאם הסיני-מונגולי. 

גודקולו של האינדייני מצטיין בנימה פאתטית מיוחדת, 
שנוטה לטעמי־נגינה מודגשים: הקצב מפתיע ע״י דילוגים 



חלילים ןח 5 יליות אינדיינייס 

(סינקופות) מרובים בלא "אקדמות". הנעימה מופנית כלפי 
מטה: תחילתה צווחה במלוא־הקול והיא יורדת בהדרגה אל 
המוקד המלודי הנמוך ביותר, בהקף קולי רחג צורות רב- 
קוליות אינן מצויות כלל. 

כלי-הנגינה המקוריים של האינדיינים הם: תופים, שמש¬ 
משים לליווי־זמירות, חלילי־אבן, שסדברים 0 ) לתוכם כדי 

להביא מטר, קשתות-פרי- 
טה, שבהן קוסמים קסמי־ 

אהבה, רעשנים, שמשמשים 
לציד, שופרות, שבהם קו¬ 
ראים לעצרת, ומשרקות, 

שהקולות המופקים מהם 
מסמלים את נשמות-האבוו 4 
בל הכלים הללו, שהאינ־ 

דיינים היו מרבים להש¬ 
תמש בהם, הולכים ונעל¬ 
מים במהירות. — למוסיקה 
של האינדיינים היתד. הש¬ 
פעה על מחברים מרובים 
של מוסיקה אינסטרומנטא¬ 
לית וקולית ממוצא אירופי- 
אמריקני בזמן החדש, כפו: 

דבודאק: "הסימפוניה מן 
העולם החדש״( 1893 ); פק- 
דואל: "סדטה אינדיינית" 

( 1890 ); פ. בוזוני: "יומן 
אינדייני(לפסנתר); ש. ו. קאדמאן: "סויטה אמריקנית" לתז- 
מורת-מיתרים ( 1938 ); ה. קואל: ״אמרינד-סוויטה״ ( 1940 ). 

״ 14 ; 1932 ,€׳ 01 ת 51 ה€ס 

;($^ 800 ם 012 ' 11£01 ו 2 כ) 8011111 ) 1 € {ז 1 זז 0 ז * 1 

״ 1951 ^^ 7 ;ם 1 

א. ג.—ק. 

היסטוריה 1763 — 1953 (על ההיסטוריה של צסון- 
אפריקה עד 1763 ע״ע אמריקד., ע׳ 189 — 202 ). 

א. מסוף המלחמה בצרפתים עד תחילת מלחמת- 
השיחרור ( 1763 — 1774 ). ההוצאות הגדולות של המלחמה 
נגד צרפת הכניסו את אנגליה לחובות מרובים. ומפני 
שאנגליה ניהלה את המלחמה כדי לשמור על בטחונן של 
המושבות, רצו ממשלת-בריטניה וד.פארלאמנט הבריטי, 
שהמושבות תשתתפנה בסילוקם של חובות אלה וביחוד 
בהוצאות על חיל-המצב הבריטי, שכלל 10,000 איש. לשם 
כך הוטל ב 1764 מבס לא גבוה על סוכר, יינות, משי, קפה 
ודברי-מותרות אחרים. 'ב 1765 יצא "חוק האיכסוך, שחייב 
את המושבות לספק שיפון וציוד לצבא-המלך. הדבר עורר 
התמרמרות מרובה במושבווד ואולם את אש-המרד נגד אב- 



סאראקה. קשקש! זנשוי מק 5 יםת 
רימו; מיובש (או כצורת״רימוח 
וםמו 5 א גרעינים 




159 


ארצות־חכריית של אמרייקד 


160 


גליה הצית *חוק־ד״בולים". חוק זד. קבע, שיש להדביק בולי־ 

הכנסה על כל עיתון, גליון־דפוס, דשיון, חוזה־&כירות או 

מסמר חוקי אחר, וההכנסה נועדה לשמש, לפי החוק, "להגנתן. 

שמירתן ובטחונך של המושבות. אלו האחרונות עם אוכלו¬ 

סייתן הניכרת ( 2,500,000 תושבים, לעומת 000 התו¬ 

שבים של אנגליה הרחוקה) הרגישו אח עצמן די חזקות, כדי 

לשמור על בסחונן בכוחותיחן שלהן, 

חוגים רחבים של האוכלוסיד" ביחיד אלד. שהושפעו ע״י 

סיסמות-ההעןפלה החדשות מייסודם של ליק, מינטסקיה ורוסי 

(ע״ע), מצד אחד, ושהתנגדו להגבלות-המסחר, שהטילה 

עליהם אנגליה (ע״ע אמריקה, ע׳ 194 ), מצד שני, שאפו 

למידת-חיפש מרובה יותר, וביחוד סירבו לשלם מיסים, שלא 

הוחלט עליד.ם באסיפותיהם המחוקקות. ברוב המושבות, 

ביחוד בווירג׳יניד. ובמאסאצ׳וסטם, מחו האסיפות הללו בחרי¬ 

*• 

פות נגד "חיק-הבולים" וכן נתארגנו אגודות של "בני- 
חירות", שהטיפו לשיחרורן של המושבות מעולה של אנגליה. 
בבוסטון, בירת-מאסאצ׳וסטס העשירד., נערכו הפגנות נגד 
השלטון האנגלי, סוכני-הבולים הוכרחו להסתלק, הבולים 
הושחתו, וכן הוטל חרם על היבוא מאנגליה. 

252 — 21 באוקטובר 1765 נועדו, ביזמת בית-הנבחרים 
של מאשאצ׳וסטס, 27 ב״כ של 9 מושבות (מאסאצ׳וסטם, ריד 
איילנד, קינטיקוט, ניו־יורק, ניו־ג׳רסי, פנסילוויניד" דלאוור, 
מרילנד, קארוליינד. הדרומית) לקוינגרם בניו-יירק. ד,קונגרס 
שלח תזכירים למלך ולשני הבתים של הפארלאמנט הבריטי, 
שבהם הוטעמה נאמנותן של המושבות למלך וצייתנותן 
לפארלאמנט, ועם זה — סירובן לשלם מיסים, שבתי-המחו- 
קקים שלהן לא אישרו אותם. כמו-כן הוזהרו הבריטים בתז- 
כירים אלה, שבני-המושבות יפסיקו לקנות סחורות בריטיות 
אם יטילו עליד.ם מיסים שלא בהסכמתם, סוחרי-בריטניה 
חששו לחרם זה ומדינאים בריטיים חשובים כמו ויליאם פיט 
ואדמונד ברק ( 1£6 זנן 8 ) צידדו עם האמריקנים. מפני־כן בוטל 
חוק-הבולים במארס 1766 ע״י הפארלאמנט הבריטי, שאגב 
כך חזר והכריז על זכותו להטיל מיסים על המושבות 
כדאות־עיניו. 

בנימין פרנקלין (ע״ע), בא־כוחן של המושבות בלונדון, 

הצליח לשכנע את הפארלאמנט, ששום אדם במושבות, 

"כפיכח כשיכור, אינו חולם על עצמאות", וגם הסביר את 

ההבדל בין מכסים ומיסים. מתוך שימוש בהבחנה ז^ קיבל 

הפארלאמנט את הצעתו של מיניסטר-ד.כספים לורד סאונזנד 

(ג>מ 6 ג 11$1 ״\ 70 ) להטיל מכס על נייר, כלי־זכוכית, חרסינד" 

צבעים, עופרת ותה, שיובאו למושבות, אך המושבות התנגדו 

גם למכסים אלד. ולא ראו בהם אלא מיסים מוסווים, המושל 

של מאסאצ׳וסטס פיזר את אסיפת־המחוקקים, אבל הד.ת- 

ייעצויות של אסיפה זו נמשכו. ב 5.3.1770 התנגשו אזרחים 

מפגינים בבוסטון עם חיל־ד.מצב הבריטי ובהתנגשות זו 

נהרגו חמשה אזרחים (״טבח בוסטון״, " 6 ־ 01 ג 5$ ג^ 6051001 "). 

מיד אחר תקרית זו ביטלה ממשלת-בריטניה (אפריל 1770 ) 

את המכסים של טאונזנד, פרט למכס על תד*. אעפ״ב לא פסקו 

ההתנגשויות בין בני־המושבות וד,שלטונות הבריטיים, וכדי 

לד,ימנע מתשלום המכס על התד, נתארגנה הברחד, של תר" 

שהובא למושבות מעבד לים. ביוני 1772 שרפו יורדי־ים 

♦י 

מרוד איילנד את הספינה הבריטית ״!״גספי' ( 60 (ן 035 ) — 
אחת מן הספינות, שהיו מיועדות למנוע הברחה של סחורות 
לאה״ב. וכשהמכס על תה קושר (ב 1773 ) במונופולין, שניתן 



הטבח נביבטת ( 5.3.1770 ). םיתוזז-נחושת של 516 רויר (!*■מ׳וסא). 
ר.ם 1 ויאוז הםטרזסזליבי, נידיורת 


לחברת הודו המזרחית (ץמ 3 ק 1 ם 00 ם 116 > £35110 ) על מכי¬ 
רתו של התד, במושבות, עורר הדבר התנגדות חריפה בחוגי- 
הסוחרים, ובלילה של ה 16 בדצמבר 1773 עלתה חבורת מת¬ 
מרדים, שהתחפשו כאינדיינים, לשלוש ספינות טעונות תה 
וד״שליכד, את המטען, ששוויו היה 18,000 לירות שטרלינג, 
לים. באנגליד, גינו את "מסיבת־התה של בוסטון" והממשלה 
קיבלה שודה של ״חוקי כפיה״ נגד המתיישבים: "חוק נמל- 
בוסטוף, שנעל נמל זה עד שישולם מחידו של התה שנשמד ן 
למלך ניתנה הזכות למנות חברים למועצת-מאסאצ׳וסטס, 
שעד אז היו נבחרים < הישיבות של המועצה העירונית תוכלנה 
להתקיים רק ברשותו של המושל! למושל ניתנה הסמכות 
למנות ולפטר שופטים ופקידי-מחוז! חוק-איכסון מיוחד חייב 
אה השלטונות המקומיים למצוא מעונות לחיילים! המושל 
היה רשאי להחרים לתכלית זו אכסניות, בתי-מרזח וכד׳! "חוק 
קוויבק" סיפח את התחומים שמצפון לנד,ר-אוד,איו למחוז- 
קוויבק, ז. א. לקאנאדד" ומנע בדרך זו את הגירתם של 
אנשי-הספר מערבד״ חוק-ההעברה ( 6111 1311011 ז 0 ק 5 מ 3 זז׳) 
איים להעביר לאנגליה פקידים וחיילים בלתי־צייתנים כדי 
להעמידם לדין. מספרם של החיילים הבריטיים במאסא- 
צ׳וסטם הוגדל. המושל הצבאי נעשה גם מושל אזרחי. 

החוקים ואמצעי-ד.דיבוי הללו עוררו את שאר המושבות 
לבוא לעזרתד. של מאסאצ׳וסטס. בסוף 1772 כבר הוקמו, 
לפי הצעתו של סמיואל אךמם (ע״ע), "ועדות לתיאום" 
(^^מ^ 1 )מ 0 ק 5 ^־ו•וס^ 0£ 5 טט 1££ מ 11 מס 0 ) בתוך המושבות כדי 
להדק את היחסים ביניהן ולאדגן התנגדות משותפת לאנ- 
גליד״ ולפי יזמתן של וירג׳יניה ומאסאצ׳וסטס נועדו ב 5 
בספטמבר 1774 בפילאדלפיד, 55 צירים, ב״כ 12 מושבות 
לקוינגרס הקונטיננטאלי הראשון, שנתכנס שלא כחוק, 
רק ג׳ורגה הרחוקה לא שלחה באי־כוח. הקונגרס נמשך שבעה 
שבועות וישיבותיו היו סודיות. רוב חבריו היה מורכב 
מ״פאטריוטים" או "ויגים", בניגוד לחסידי-בריטניד" שהיו 
"שורים" או "לויליסטים". נתקבלו החלטות מתונות בדוחו של 
ב״כ ניו־יורק, ג׳ון ג׳י (ץ 3 ן): נערכה "בקשה" למלך כאל האב, 
האוהב את כל העם, ובה ניתן ביטוי לטענות המסרתיות, 
וכן להכדה בזכותו של הפאד.לאמנט להסדיר את סחר-החח 
ואת ענייני־האימפריה המיוחדים! ואולם עם זה הובעה 




161 


ארצות־הכרית של אמריקה 




אזרחים בוסטוניים מתעל 5 ים בג 1 בה של סכס׳התה, מורחים אותו בעטח ומצסידיים 
לגוסו נוצות. פיתוח־נחושת של 0 . גודםר 1 י (ץ 0 ז 1€£ ) 00 ) 


התביעה למתן "חופש לנו, בדיוק כמו לכס. 
ואז נהיה מאוחדים עמכם", לביטול "חוקי 
הכפיה״של מאסאצ׳וסטס,וכן לביטול מיסים 
ומכסים, שהוטלו בלא הסכמתן של המוש¬ 
בות. ובצידן של התביעות באה אזהרה 
מפורשת, שאם הממשלה לא תענה להן, 
ייאסר יבוא של סחורות אנגליות למושבות 
מן ה 1 בדצמבר 1774 ואילך. הקונגרס הקים 
"התאחדות" לשם אירגונו של החרם הכל¬ 
כלי : הוקמה רשת של ועדות־פיקוח בכל עיר 
ובכל מחוז ז הוועדות נטלו בידיהן את הנ- 
הלת־העניינים בכל מקום ומקום: הן חיסלו 
את שארית־הפליטה של הסמכויות הממ¬ 
לכתיות? את המתנגדים הענישו בכל חומד־ 
הדין ? כן התחילו בגיוס ובציוד של חיילים. 

באנגליה היו המלך והפארלאמנט משוכ¬ 

נעים (נגד דעתו של מיעוט קטן, ביניהם 

פיט וברק), שצריך לפתור את בעיית-המוש־ 
* ■ 

בות ע״י שימוש בכוח. חיל־המצב במושבות 
הוגדל, ובאפריל 1775 שלח הגנראל גיג' ( 038£ ), מפקד־הצבא 
והמושל של מאסאצ׳וסטס, גדוד לקונקורד (ג>־נ 00 ת 00 , ממערב 
לבוסטון), כדי להחרים מחסני-נשק של ה״פאטריוטים". ב 19 
באפריל נפגש גדוד זה על-יד לכסינגטון 
באנשי-המיליציה של מאסאצ׳וסטס והוכרח לסגת לבוסטון. 
אסיפת־המחוקקים של מאסאצ׳וסטס הכריזה על הגנראל גיג׳ 
כאויב-המולדת והמלחמה התחילה. 

ב. מלחמת־השיחרור והז*גת החירות ( 1775 — 
1783 ). — 1 . הכרזת־העצמאות. ב 10 במאי 1775 התכנס 
בפילאדלפיה הקונגרס הקונטיננטאלי השני, שסיים את פעול¬ 
תו רק ב 1788 (ר׳ למטה). מתחילה היו הדעות בו מחולקות 
מאוד, כי חלק ניכר של חברי־הקונגרפ, בייחוד באי-כוחן של 
ניו־יורק ופנסילוויניה, התנגדו להצעה, שהמושבות חקןרענה 
מעל אנגליה. ברוב קטן הוחלט ב 31 במאי, שהצבא של 
מאסאצ׳וסטם הוא צבאן של כל המושבות, וב 15 ביוני נתמנה 
ג׳ורג׳ נשינגטון(ע״ע) במפקדו של צבא זה. נשלחו שליחים 
לאירופה כדי להשיג את עזרתן של צרפת ומעצמות אחרות. 
מיד אחר־כך ( 17.6 ) ניצחו האנגלים, אמנם באבידות כבדות, 
את המיליציה של מאסאצ׳וסטס על־יד באנקר היל (■ € 1 } 11 זו 61 
11111 , סמוך לבוסטון). לאחר כמה חדשים הגיעה למושבות 
הידיעה, שהמלך ג׳ורג׳ 111 הכריז במנשרו מן ה 23.8.1775 
על "מצב של התמרדות במושבות" ושהוא מתכוון לשלוח 
אלפי שכירים גרמניים כדי לדכא את המרידו*" רוח־ד,הת¬ 
קוממות הקיפד, את רוב האוכלוסיה, וביחוד גברד, התנועה 
כשהופיע (ביאנואר 1776 ) חיבורו של תומאס פין "ד,שכל 
הישר" ( 56 תש 8 תס 1 ת 111 ס 0 ), שהטיף לעצמאותן הגמורה של 
המושבות. ב 15 במאי 1776 החליט הקונגרס, שעל כל המו¬ 
שבות להקים־ממשלות עצמאיות, ונבחרה ועדר, של 5 חברים, 
ביניד,ם פראנקלין, ג׳ון אדמס ותומאם ג׳פרסון, שד,רטל עליה 
לנסח אח ד,כרזת-ד)עצמארת (־ 11 שק 15 )ח 1 0£ ת 3110 ז 6€13 ( 1 
שסמש!?). הכרזה זו פורסמה ב 4 ביולי 1776 — יום, שמאז הוא 
נחוג באה״ב כיום־העצמאות. 

ב״הכרזת-העצמאות" הוטעמו, קודם כל, זכויותיו של 
היחיד בהתאם לפילוסופיה החברותית של ג׳ון לוק (ע״ע) 
ושל שאר הוגי-הדעות של ההשכלה. אח״כ תואר בפרטות 


משטר העול והדיכוי, שהנהיג ג׳ודג׳ ווו במושבות, ובזר, 
נומקה זכותן להכריז על עצמאותן. חותמי־ההצהרה מכנים 
את עצמם "באי-כוח המדינות המאוחדות של אמריקה" 

( 103 ז 0 תז^ 0£ 0$ ) 3 ) 8 1110 0£ $שזג 1311 תש 65 זקשן 1 ), 

אך ביחוד הוטעמה בהצהרה אי-תלותן הגמורה של כל אחת 

ואחת מן המושבות לחוד. אלו האחרונות חוקקו לעצמן עד 

מהרה חוקות, שבהן הובלטה חירותן המדינית ורגכלכלית. 

לא נקבעה ב״הצהרה" הדרך, שבה עתידה היתד, הברית 

החדשה להתארגן מבחינה מדינית. ואולם באכף המלחמה הוב¬ 

י¬• * 

רחו חברות-הברית להקים אירגון מדיני, שינהל את ענייניהן, 
וב 15 בנובמבר 1777 החליט הקונגרס הקונטיננטאלי על 
"סעיפי-הברית" (מ 10 ) 3 -ו 10 > £0 ת €6 0£ 10105 ) 1 \/). אך גם ע״י 
כך עדיין לא הוקמה ממשלה מרכזית. רק הוכרז, ש 13 
המדינות כרתו "ברית ידידות" (ק 1$111 ) 11 ש 1 זז 1 0£ 0 ט 1.038 ) 
ושהקונגרס רשאי להכריז מלחמה ולכרות ברית-שלום, להקים 
צבא וצי, לטבוע מטבעות, ללוות הלוואות, לקבוע את סדרי- 
הדואר, להחליט על סיכסוכי-גבולות בין המדינות ועל ענייני- 
האינדייניז! לעומת זה לא ניתנה לקונגרס הזכות לגבות 
מיסים. כדי שד,קונגר 0 יוכל לחוקק חוקים היה צריך להס¬ 
כמתו של — לכל הפחות — 9 מדינות, וכדי להכניס שינוי 
ב״סעיפי-הברית״ — לד,סכמתן של כל 13 המדינות כולן. 
בד,תאם לכך נכנסו ה״סעיפים״ לתקפם רק ב 1781 , לאחר 
שחתמה עליד,ן המדינה ה 13 — מרילאנד. 

2 , מהלך-המלחמה. במבנה שלהם היו הצבאות של 
הצדדים הלוחמים שונים זה מזה תכלית שינוי, לבריטים היה 
צבא סדיר, מזדין יפד" והצי הבריטי שלט על הים וסיפק 
את חמרי-המלחמה. אך צבא זה היה כבד-תנועה והורגל 
בטכםיםי-ד,מלחמד, המסרתיים שלו, שהיו מותאמים לאירופה. 
לעומת זד, היר, הצבא של האמריקנים חיל-מתנדבים, שלא 
היה מצוייד כהלכד, ואף היה לקוי בחוסר-משמעת. מתוך 
מלחמותיהם המרובות באינדיינים נעשו בני-ד,מושבות לו¬ 
חמים מצויינים וד,יו מוכשרים ביחוד למלחמת-גרילד" שבה 
סיכנו תכופות את חנועזת-האויב ואת קשריו בעורף. ואולם 
חוסר-המשמעת גרם לעריקות הרבה, וגם השתתפותה של 
האוכלוסיה במלחמה היתה בכללה דלה: בעוד שמספרם 



163 


אמות־הפרית של אמריקח 


164 



של תושבי־המושבות היה ב 6 ד 17 כ.נ/< 2 מיליון, מנה הצבא 
כ 90,000 איש — כלומר, רק כל שמיני בגברים נ 87 א נשק. 
ובשנות־המלחמה האחרונות היה רק 1 מ 16 בין גברים אלה 
כמוך הצבא. 

גם היחסים בין המושבות היו גרועים. הן לא פעלו 
במלוכד והתייחסו זו לזי מתוך חשדנוו 4 זמן ומרץ מרובים 
הופסדו ע״י חיכוכים. כשליש מן האוכלוסיה היו "לויאלי־ 
סטים", חסידי בריטניר- שהיו מרובים ביחוד במדינות 
המרכזיות (ניו־יורק, נידג׳רסי, פנסילודניה) ובמידה פחותה 
יותר — בקצה הדרום• הלויאליסטים סיפקו לצבא הבריטי 
חיילים לאלפים, ועם סיום המלחמה עזבו יותר מ 00 (/ 60 
מהם את אה״ב והיגרו לקאנאדה ולמושבות בריטיות אחרות. 
מרכז^ההתנגדות לבריטניה היו ניו־אינגלנד ודרג׳יניה. 

מפני־כן היתד, ידם של הבריטים בשנתיים הראשונות של 
המלחמה ( 77 — 1775 ) על העליונה. בחורף 1775/6 נכשל, 
לאחר הצלחות אחדות בשדה־הקרב, הנסיון לכבוש את קא־ 
נאדר" ובניה של ארץ זו נשארו נאמנים לבריטים. לעומת זה 
הכריח ואשינגטון את הגנראל האו ( 0 ^ 110 ). שמילא את 
מקומו של גיג׳ כמפקד, לפנות את בוסטון (במארס 1776 ), 
אך בקיץ אותה שנה הגיעו לאמריקד. 30,000 שכירים גרסד 
ביים, שאנגליה, קנתה מנסיכי־גרמניה, ביחוד מהסן (ע״ע), 

זד ׳ 9 * 

באופן שלבריטים היו אז במושבות 55,000 חייל, לעומת 
17,000 החיילים(אנשי־המיליציה) של האמריקנים. באוקטובר 
1776 הוכר, ואשינגטון על־יד ברוקלין, הוכרח לפנות את 
ניו־לרק ולסגת אל עבר נהר־דלאוור, לפנסילוויניד- מעברו 
הנועז המפורסם על נהר זה ^צמבר 1776 והצלחותיו על־יד 
טרנטון ( 26.12 ) ופרינסטון ( 3.1.1777 ) לא שעו אח המצב 
הכללי. בספטמבר היכה אותו הגנראל קורנוואלים (־מז 00 
31113 ״ו) על־יד נהר ברנדיףן ( 6 מ 1 ^;חןנ>ם 3 ז 6 ), פילאדלפיה 
נפלה בידי המנצח והקונגרס הוכיח לברוח. אחר מפלה 
שניה על־יד ג׳רמנטאון( 4.10 ) נסוג ואשינגטון לואלי סורג׳ 
(ס^זסין ץ 8110 ז\) — במקום שחייליו סבלו קשות מחמת החו¬ 


רף — והשתדל, בעזרת הקצין דערמני פרידריר פון שטויבן 
( €11 נ 111 ש 81 ; 1730 — 1794 ), לארגן את צבאו מחדש ( 1777/8 ). 

בינתיים השתפר המצב בשדה־חקרב חצפוני. כאן נת¬ 
כוונו הבריטים לד,פריד את המושבות הצפוניות מן הדרר 
מיוח, לכבוש את אלו הראשונות ולהכות בדרר זו את המת¬ 


קוממים מכה ניצחת. הגנראל ברגוין(:> 1 נץ 811150 ) יצא עם 
גדודים בריטיים. אינדייניים ולויאליסטיים מקאנאדה אל עמק 
ההאדסון וקיווה לאחד על-יד אלבני את כוחותיו עם הגדודים 
של הגנראל ך,או, שבא מניו־יורק. אך הצבא האמריקני 
בפיקודו של הגנראל גיטס (מ 031 ), שהוגדל ע״י הצטרפותם 
של מתנדבים מרובים תיגת למספר של 20,000 איש, הצליח 
למנוע איחוד זח ועל-יד סאראטוגה הכריח את ברגוין עם 
6,000 חייליו להיכנע לו( 17 באוקטובר 1777 ), 

ניצחון זה היה מאורע מכריע במלחמת־השיחרור של 
אה״ב. הוא גרם לכך, שצרפת צידדה רשמית עם אה״ב 
וד״ניעה ב 1779 את ספרד וב 1780 את הולאנד להצטרף למל¬ 
חמה נגד בריטניה. 


הצרפתים הראו את אהדתם לאה״ב עוד בתחילת־המל- 
חמה. רעיונות החירות ושיווי-הזכויות עוררו הד מרובה 
בחוגים רחבים בצרפת, וצרפתים צעירים, ביניהם הקצין 
הצעיר לפיט (ע״ע), ועמהם אוהבי-חירות מאומות אחרות, 

- -זד 


כמו הפולנים קושצ׳ושקו (ע״ע) ופולאסקי והגרמני שטויבן, 
עברו את הים והצטרפו לצבא־המחקוממים, אד צרפת תמכה 
באה״ב גס מסיבה מדינית, כי בדרך זו קיוותה לכבוש חזרה 
את קאנאדה ולצמצם את יתרוךכוחה של בריטניה בים. 
מפני־כן התירה — מיד אחר ״הכרזת-העצמאות״ — למעשה, 
אף אם לא בדרך רשמית, העבדד, של אגשים וחמרי-מלחמה 
לאה״ב ואחר קרב-סאראטוגה כרתה ברית עם המדינה הצעירה 
( 6.2,1778 ). צרפת גס תמכה באה״ב כסכום גדול של כסף 
(כ 20 מיליון פראנקים) ושלחה לעזרתן צי בפיקודו של 
האדמיראל אסטן (ע״ע), שהכריח את הבריטים לפנות את 
פילאדלפיה(ימי 1778 ). ואשעגטון רדף אחר הבריטים הנסו- 
גים, אד לא הצליח לגרשם מניו־יורק. 

עכשיו העבירו הבריטים את נקודת-הכובד של המלחמה 
דרומה בתקווה לנתק סברית-המושבות את ג׳ורןה, שבה היו 
הרבד, לויאליסטים, ואת קארוליינה הדרומית. בסוף 1778 כבשו 
את סאוואנה (ג׳ורג׳ה) ובאביב 1780 — את צ׳ארלזטון(קא- 
רוליינה הדרומית). ואשינגסון, שלא קיבל מן המושבות כסף 
כדי סיפוק המחסור, שצבאו סבל ממנו, לא היה בכוחו למנוע 
כיבושים אלה. באותו זמן (ספטמבר 1780 ) עבר הגגראל 
האמריקני בנדיקט ארנולד (ע״ע), אחד מגיבורי-סאראטוגה, 
אל הבריטים, 

הד,צלח באח מצרפת, ששלחה ביולי 1780 את הגנראל 
רושנבו (ע״ע) עם צבא של 6,000 איש לניראינגלנד ומשם 
יצאו בסתיו 1781 הגדודים המאהזדים, האמריקנים והצר¬ 
פתיים, דרומה נגד הגנראל קורנוואלים, שנלחם בהצלחה 
בקארוליינה. הצי הצרפתי מנע את העברתו של צבא בריטי 
מניו-יורק, וקורנוואלים וצבאו, שמנד, 11,000 חייל, הוכרח 
להיכנע על־יד יורקטאון ( 19.10.1781 ). סאוואנה וצ׳ארלזטון 
פונו ע״י הבריטים. 

בבריטניה התחילו מבינים, שאין תקווה לנצח את המו¬ 
שבות, והתחילו מרכזים את הכוחות לשם הגנה מפני צרפת 
וספרד. ממשלת-בריטניה שלחה אח הסוחר ריצ׳ארד אוס- 
(אלד, ידידו של בנימין פראנקלין, לפאריס לשם משא-ומתן 




165 


ארצדת־הכרית של אמריקה 


166 


חשאי עם המושבות. משא־ומתן זד• נמשך א^כ ע״י המינים־ 
טרים שלברן (^מזט< 1 ^^ 1 | 5 ) ופיט הצעיר. וב 30.11.1782 
חתמו באי־כוח בריטניה ואה״ב (פראנקלין, ג׳ 1 ן אדמם וג׳^ן 
ג׳י) על חוזה־שלום מוקדם. שבו הכירד. בריטניה בעצמאותן 
של אה״ב. כגבול צפוני נקבע שוב קו האגמים הגדולים 
(בניגוד ל״חוק קוויבק״, ע׳ למעלד. עם׳ 160 ) ובמערב הורחק 
הגבול עד נחר^מיסיסיפי. אה״ב קיבלו גם את זכות־הדיג 
החשובה במי נירפאונדלנד ובשפכ 1 של נהר סט. ארנס. 

הצרפתים לא הסכימו לתנאים אלה. הם תבעו בשביל 
עצמם את השטחים וערחבים בק הרי־האלגנים ונהר־מיסי* 
סיפי כדי לחדש בהם את פעולתם ההתיישבותית. אך לכך 
התנגדו הבריטים. אד(ניח של קאנאדח השכנד!, ובחוזר* 
השלום הסופי (ורסאי, 3.9.1783 ) אושר ההסכם המוקדם. 
פלורידה (ע״ע) נשארה בידי הספרדים. ששלטו גם על השט¬ 
חים שממערב למיסיסיפי (לואיזיאנה). 

ג. שנות־המשבר. החוקה ( 1783 — 1789 ). המושבות 
המאוחדות, שדוז 6 יגו אח אי־תלותן בבריטניה. עדיין היו רחו¬ 
קות מהתיה של מדינה ממש. גם באמריקה וגם באירופה 
מרובים היו המטילים ספקות בעתידן מבחינד• מדינית, 
וההיסטוריונים האמריקנים מכנים את שנות 1783 — 1789 
כ״שנות-המשבר" של אודב. כל מדינה ראתה את עצמד• 
כעצמאית, היתה מסוכסכת עם שכנותיה בענייני-גבולות 
והטילה מכסי-מגן על הסחורות של שאר המדינות. בניו-יור^ 
למשל, דרשו להטיל מכם על העצים, שהובאו מקונסיקוט, 
ועל הירקוו 4 שהובאו מניו-ג׳רסי. מצד שני היה המצב 
הכלכלי חמור מאוד. במרוצת-המלחמה הוצאו שטרי-נייר, 
וערכו של הדולאר נפל ל 1/50 . אינפלאציה זו היתד• נוחה 
לחוואים בעלי־החובות, שהיו באותה תקופה הרוב הגדול של 
האוכלוסיה ושילמו את חובותיהם בכסף, שערכו הופחת. 
לעומת זה דרשו הסוחרים והתעשיינים שער קבוע של המטבע 
וביצוע קפדני של החוקים לטובת המלודם. ניגוד זה גרם בין 
השאר למרד-איכדים במאסאצ׳וסטם המערבית, ב 1786 , כשה- 
שלטונות ניסו לגבות את חובותיהם של החוואים ביד חזקד,. 
ההתמרדות שמנהיגה היה הקצין שיז(* 51137 ), דוכאה בכוח 
צבאי. 

על ^שיים אלה. וכן על חולשתה של הממשלה המרכזית 

ועל הליקויים שב״סעיפי-הברית״ מ 1777 (ר׳ למעלד•), הת¬ 

ווכחו הרבה בעיתונות ובוועידות שונות, וב 25 במאי 1787 

נתכנס. בהסכמתו של הקונגרס הקונטיננטאלי(עיין למעלה) 

כנם (תס 01111 ז 00111 ), שבו השתתפו 55 באי-כוח של כל 

המדינות, סרט לרוד-איילנד, כדי לדון על חוקה בשביל אה״ב. 

יושב-ראש הכנס היה ואשינגטון. וד״שתתפו בו בין השאר 

פראנקלין כבא-כוחה של פנסילודניה, ג׳ימז מדיסון (ע״ע), 

איש וירג׳יניה. ואלכסנדר המילטון (ע״ע) מניו-יורק. נתגלו 

שני כיוונים מנוגדים; שלטון חזק של הברית כולה, כפי שדרש 

המילטון, או שלטונה של כל מדינה ומדינה עם סמכויות 

מצומצמות של המרכז, כפי שדרשו אחרים, ביחוד אנשי המדי¬ 

נות הקטנות. מספר האוכלוסים של חמש המדינות הגדולות 

(מאסאצ׳וסטם, ניו-יורק, פנסילוויניה, וירג׳יניה וקארוליעה 

הדרומית) היה כפול מזה של שמונה המדינות האחרות (ניו- 

המפשיר, רוד-איילנד, קונטיקוט, נירג׳רסי. דלאוור. מרילנד, 

י ^ י ■ ■ • 

קארוליינה הצפונית וג׳ורנ׳ה), ואלו האחרונות חששו להש¬ 
פעתן המכרעת של המדינות הגדולות על הממשלד• המרכזית. 
לאחר התייעצויות, שנמשכו ארבעה חדשים, הוסכם בספ¬ 
טמבר 1787 . על פשרה זו; ( 1 ) הכוח המחוקק יהא מסור 


לקונגרס מורכב משני בתים: א) בית-הנציגים ( 0£ 1101156 
765 ט 3 ז 65611 זק 116 ), שיבחר לפי גדלה של האוכלוסיה בכל 
מדינד- ומפני־כן תהא בו הד,שפעה המכרעת בידי המדינות 
הגדולות, שציריד.ן מרובים יותר ז ב) סנאט, שבו תהא כל 
מדינה מיוצגת על-ידי שני צירים נבחרים, ומפני-כן יהא 
רוב הצירים בו מורכב מבאי־כוחן של המדינות הקטנות. 

( 2 ) השלטון המוציא לפועל יהא מסור לידיו של נשיא, 
שיבחר על-ידי הקונגרס ושיקבל סמכויות מרחיקות לכת. 

( 3 ) בית-משפט עליון ישמור על החוקה (ראה לד,לן, החוקה 
וד,משטר). הוחלט, שהחוקה תיכנס לתקפה לאחר שתבוא 
עליה ההסכמד• של ־- לכל הפחות — 9 מדינות. אף לאחר 
מפן נתקיימו ויכוחים חריפים בכל השאלות הללו, אך ידם 
של ה״פדראליסטים״ (לאטינית £066115 — ברית), חסידיו 
של השלטון המרכזי החזק בהנהגתו של האמילטון, נשארה 
על העליונד״ ביוני 1788 קיבלה המדינה התשיעית (ניו 
המפשיר) את החוקה וע״י כך נוצר המכשיר. שליכד את 
החלקים העצמאיים למדינה בעלת כוח. ב 6 באפריל 1789 
בחר הקונגרס סד. אחד בוואשינגטון כנשיאה הראשון של 
המדינה. 

חוקה זו היא החוקה הראשונה בתולדות האנושות, שנוסחת 
בכתב, וד,יא השפיעה על כל החוקות. שהונהגו באירופד, 
ובאמריקה בסוף המאה ה 18 ובמאה ה 19 , 

ד. התחזקותה של ברית-המדינות ( 1829-1789 ).— 

1 . ההשפעה המכרעת של הפדראליסטים. — נשיאו¬ 
תם של ואשינגטון ( 1797-1789 ) וג׳ון אדמם ( 1797 - 
1801 ). 

1 . האמילטון וג׳פרסון. הניגוד בין ה״פדראליסטים• 
ובין חסידי הזכרות המיוחדות של כל אחת מ 13 המדינות 
לא בטל עם התקבלותה של החוקה. מתנגדי-הפדראליםטים, 
שמנהיגם היה תומם ג׳פרסת (ע״ע). כינו את עצמם אנטי- 
פדראליסטים ובערך משנת 1791 — ,.רפובליקנים", מפני 
שראו בדעותיו*,ם של הפדדאליסטים מגמד, להעניק לנשיא 
זכויות של מלך ולפקידי־הברית — זכויות של הפקידות האנ¬ 
גלית הקודמת. כדי לד.ראות את עמדתו ד.בלתי-מפלגתיו 4 
מינה ואשינגטון, שהיד. מקורב בהשקפותיו לפדראליסטים, את 
ג׳פרסון כ״מזכיר-המדינה", ז. א. כשר-ד.חוץ, בעוד שהאמיל- 
טון נעשה שר-ד.אוצר. הפדראליסטים חששו לשלטודההמו־ 
נים ורצו בהשפעתם המכרעת של המוכשרים, ה״שכילים 
והאמידים. לעומת זה היד, לג׳פרסון, שזכה לכינוי של "אבי 
הדמוקראטיה האמריקנית", אימון גמור בהמוני החקלאים 
החפשים, שהיו אז כ 96% של האוכלוסיה. הם בחרו בצירים 
לפארלאמנט של המדינות ורחשו אי־אימון לשלטון המרכזי 
הרחוק. ביזמתם של הרפובליקנים החליט הקונגרס בספטמבר 
1789 על 10 התיקונים ( 301611611161115 ) הראשונים של החוקה, 
שזעטיהו אח חופש-ד,אזרח, הופש־ד״דת, חופש העיתונות. 
הדיבור וד,ד,תכנסות, משפט מסודר, וחח מזה קבעו, שכל 
סמכרות-השלטון, שהחוקה לא מסרד, אותן בפירוש לממשלה 
המרכזית. שייכות למדינות. הניגוד בין שתי הקבמות בא 
לכלל ביטר גם במדיניות־הפנים וגם במדיניות-החוץ. 

2 . מדיניותו הכלכלית של האמילטון. האמילטון 
שאף לבסס את החיים הכלכליים של המדינה הצעירה על 
יסודות בריאים, ליצב את שער־המטבע ולשלם את רבית 
החובות הגדולים של הברית ( 54 מיליוני דולז * לאזרחי- 
המדעה ו 20 מיליונים לארצות-חוץ). כדי לבטל את האינ• 
פלאציד, ייסד ב 1791 את .באנק אה״ב״ בד״ון של 10 מיליון 



167 


ארצומ־חכרימ של אמריקה 


168 


דילאר, שמהם נטלה הממשלה לעצמה 20% של המניות 
הבאנק קיבל לתקופה של 20 שנה אח הרשות להוציא שט* 
רו׳ת־כסף, שנתקבלו בכל רחבי־המדינד^ ובדרר זו חוסלה 
העירבוביה בתחום־המטבע. נוסף על כך הנהיג האמילטון 
ב 1792 מכסי-יבוא של 9% בממוצע ובזה הגדיל את הכנסו¬ 
תיה של המדינה והגן על תעשיית־הארץ בפני ההתחרות 
האנגלית! כבר אז ראה האמילטון את עתידן של אה״ב 
כארץ־תעשיה. 

ג׳פרסון וחסידיו נלחמו במדיניות כלכלית זו, שהיתה, לפי 
דעתם, רק לטובתם של הסוחרים העשירים, בעלי־התעשיה 
והסםסרים המרובים בערי ההוף האטלאנטי, ולרעתם של 
המוני־החקלאים, שהוכרחו בסיבתה לשלם סכומים מופרזים 
במחיר הסחורות הדרושות להם, שהובאו מחוז־לארץ. הניגו¬ 
דים בין שני המחנות החמירו כשוואשינגטון דיכא בכוח- 
הצבא את התמרדותם של איכרי פנסילוויניה נגד תשלום 
המם, שהאמילטון הטיל על ייצור הוויסקי (־ 11€ 
1794 , 1 ) €1110 (!). 

3 ניגודים בנוגע למדיניות-החוץ. ג׳פרסון, 

שמ 1785 עד 1789 שימש ציר של אה״ב בפאריס, ראה בצרפת 
את תקוותיה של האנושות לגישום רעיונות החירות והשוויון 
והראה יחם של אהדה לצרפתים, כשהתחילה מלחמתם באנ¬ 
גלים ב 1793 . במלחמה זו דרשה צרפת את תמיכתן של אה״ב 
והזכירה להן את העזרה המכרעת, שהושיטה להן בימי מאבקן 
על השיחרור! אבל ואשינגטון, שביקש להימנע ממלחמה 
באנגליה, הכריז ב 22.4.1793 על הניטראליות של אה״ב 
ובאפריל 1794 שלח אח חברו ג׳ון ג׳י (ע״ע) ללונדון כדי 
למצוא פשרה בכמה שאלות, ששתי המדינות עדיין היו 
מחולקות בהן. החלטתו זו של ואשינגטון גרמה, בין השאר, 
להתפטרותו של ג׳פרסון מן הממשלה בסוף 1793 . ג׳י השיג 
באנגליה רק כמה תיקונים בגבול הקאנאדי, אך נכשל 
בדרישתו, שתנתן תנועה חפשיח לספינות האמריקניות 
ההולכות לאירופה, וכן בשאלות אחרות. חתימת-החוזה 

( 19.11.1794 ) עוררה התקפות חריפות על הממשלה וזו היתה 
אחת מן הסיבות, שהניעו את ואשינגטון לסרב ב 1796 
להינחרותו כנשיא בפעם השלישית. זמן קצר קודם לכן 

( 27.10.1795 ) חתמו אה״ב על חוזה עם ספרד, שלפיו קיבלו 
אה״ב את השימוש החפשי בנמל ניו-אורלינז, וכגבול בינן 
ובין פלורידה הספרדית נקבע קרהרוחב * 31 . — ידידו של 
ואשינגטון, ג׳ון אדמם (ע״ע), נבחר לנשיא ברוב קטן של 
71 קולות נגד 68 , שקיבל ג׳פרסון, וזה האחרון נעשה סגד 
הנשיא, 

4 . נשיאותו של אדמם. מצבו של הנשיא החדש היה 
קשה גם כלפי חח גם כלפי פנים. היחסים עם ממשלח הדי־ 
רקטורלן בצרפת (ע״ע) היו מתוחים עד כדי כך, שב 1798/9 
נשקפה סכנת-מלחמה בין צרפת ואה״ב, ורק כשנאפוליון אחז 
בהגה-השלסון (נובמבר 1799 ) נעשו היחסים שוב תקינים. 
אדמם השתמש במתיחות זו כדי להחליש את ידידיה של 
צרפת ואת מתנגדיה של הממשלה בכלל וב 1798 עלה בידו 
להניע את הקונגרס, שיקבע שני חוקים: החוק נגד הזרים 
5 מש 11 ^),ז, א. הצרפתים, התיר את גירושם של אזר¬ 
חים זרים. שנחשבו כ״מסופנים״, והחוק נגד מרד ( 100 ) 56111 
איפשר לממשלה להעניש כל נסיון של ביקורת חריפה 
ביותר. הרפובליקנים ראו בחוקים אלה חחוק של עמדת־ 
הנשיא עד כדי דיקטאטורה ושתי מדינות (קנטאקי ווירג׳י• 
ניה) הודיעו, שב״חוק נגד מרד" הן רואות הפרה של החוקה 


ועל כן הוא בעיניהן בטל ומבוטל. תעמולת־הרפובליקנים 
גרמה לכך, שהאוכלוסיה פנתה עורף לפדראליסטים ובנו¬ 
במבר 1800 נבחר ג׳פרסון ברוב גדול לנשיא. בזה נסתיים 
שלטונם של הפדראליסטים — שלטון, שזכותו ההיסטורית 
כלולה בעיקר באירגונו של סינהל יציב בשביל הברית, בסוף 
כהונתו מינה אדאמס בהסכמת הסנאט את ג׳ון מרשל (ע״ע) 
לשופט העליון, שפיהן במשרה זו עשרות שנים( 1801 ־ 1835 ), 
העלה אותה לחשיבות בולטת וחיזק ע״י פםקי*דינו המפור¬ 
סמים את השלטץ המרכזי. באותו זמן עצמו (סוף 1800 ) 
עברו הקונגרס וד,ממשלה המרכזית מפילאדלפיה לעיר-הבי- 
רה החדשה ושינגטון (ע״ע), שנוסדה על גבולן של מדינות 
הצפון וד״דרום. 

ח. נשיאים רפובליקניים ( 1801 — 1829 ). ג׳פרסון 
( 1801 — 1809 ), ג׳ימז מדיסון( 1809 — 1817 ), ג׳ימז מונרו 
( 1817 — 1825 ), ג׳וןקוינסיאדמם ( 1825 — 1829 ). 

1 . קניית לואיזיאנה. פעולתו החשובה ביותר של ג׳פר־ 

סון היתה קניית-לואיזיאנד,. שטח ענקי זד, (יותר מ 2,000,000 
קמ״ר) הועבר ב 1800 מספרד לצרפת. תושבי המדינות המער¬ 
ביות של אה״ב (אוהאיו, קנטאקי, טנסי), שסחורותיהם היו 
נשלחות דרך המיסיסיפי ונמלה של ניו-אלרלינז למפרץ- 
מפסיקו, חששו לסגירתו של נמל זד, לסחרם. נוסף על כר 
ראה ג׳פרסון חשיבות מרובה בהרחבת תחום ההתישבות 
במערב ובשיחרורם של שטחים נוספים ביבשת משלטונה 
של מעצמה אירופית. לעומת זה היד, נאפוליון סבור, ששט¬ 
חים אלה היו מחוסרי-ערך בשביל צרפת, מפני שהצי האנגלי 
היה יכול לנתק אותם מעל צרפת או לכבוש אותם בשביל 
אנגליד,. לפיכך החליט למכור אותם לאה״ב במחיר של 15 
מיליוני דולאר. המכירה יצאה לפועל ואה״ב הכפילה בדרך 
זו את גבולן (חוזה 30.4.1803 ). 

3 סחרן של אה״ב בתקופת המלחמה בין צרפת 
ואנגליה. ואולם סחר-המדינה, שב 1791 — 1810 גדל בכמותו 
ס 363,000 טונות למיליון טונות ובשוויו—מ 20 מיליוני דולאר 
ל 60 מיליון, הופרע מאוד ע״י המלחמה בין צרפת ואנגליה. 
שתי המדינות היריבות ביקשו למנוע, שתוצרת-אה״ב (עז, 
דגים, כותנד" אורז) תגיע לידי האויב, והספינות האמריקניות 
הוחרמו על-ידי שני הצדדים. בדומה לוואשינגטון רצה גם 
ג׳פרסון להימנע ממלחמה בבריטניה בכל תנאי, וב 1807 
הטיל אמברגו (ע״ע) על הספינות האמריקניות, שעמדו 
לנסוע לחחי-לארץ. ב 1809 הגביל ג׳פרסון אמבארגו זה באופן 
שאסר הפלגות של ספינות אל הארצות הלוחמות בלבד, ז. א. 
לבריטניד" לצרפת ולבעלות-בריתן. 

3 . המלחמה באנגליה ותוצאותיה ( 1812 — 1814 ). 
הרחבת הייצור והמסחר של המדינה והתפשטותד, המדדרה 
למערב (ר׳ למטה ע׳ 170 ) פיתחו את הכרח העיד העצמי 
של חושבי אד,״ג הנזקים שנגרמו לסחרם ע״י הבריטים, 
ובייחוד תמיכתם של אלה האחרונים במנהיג־האינדיינים 
טקוססד״ שנלחם במתישבים באוהאיו ואינדיאנה ( 1811 ), 
עוררו תרעומת מרובה בחלקי-דיארץ השונים, וצירי המערב 
והדרום הצעירים בקונגרס, בהנהגתם של הנרי קלי( 1777 — 
1852 ) סקנטאקי וג׳ון קלהון (ע״ע) מקארוליינה הדרומית, 
הניעו אח הנשיא מדיסון לד,כריז מלחמה על אנגליה 
( 18.6.1812 ), המלחמה נראתה רצויה רק בדרום ובמערב, 
ואילו מדינות ניו-אינגלנד התנגדו לה. האמריקנים ניסו 
שוב בלא הצלחה לכבוש את קאנאדה (ראד, למעלה ע׳ 
163 ). בעוד שהאנגלים כבשו את עיר-הבירד, ואשינגטון, 



169 


ארצות׳זזברית של אמריקזז 


170 


שהיתה לבז ולשרפה (אדגוסס 1814 ). לעומת זה עלה בידי 
אנדרו ג׳קסיו (ע״ע) בסוף 1814 להגן בהצלתה מפליאה על 
ניו־אורליבז מפני התקפה אנגלית. באותה שעה ( 24.12.1814 ) 
נחתם בגנט חוזה־שלום, שלפיו ויתרו אה״ב סופית על 
קאנאדה והאנגלים — על כל נסיון להפריד אח חלקו הדרומי 
של אה״ב משאר המדינות. 

קרבנות־המלחמה היו, קודם כל, מדינות־החוף, שסחרן 
הושמד כמעט כליל. יצואן של אה״ב ירד מססס, 110,000 
דולאר ב 1807 לסמ^ססס,? ב 1814 , וההתמרמרות במדינות 

ניו־אינגלנד היתר, מרובה כל-כך, שבכנס של נציגיהן, שנת¬ 

•'/' 

קיים בהארטפורד, קונטיקוט, באוקטובר 1814 , שללו את 
זכותה של הבריח לערוך מלחמות בלא הסכמתה המפורשת 
של כל מדינה ומדינה. הן אפילו איימו לפרוש מן הברית, 
אם לא יובא סוף למלחמה וכן אם לא תצטמצם השפעתם של 
הדרום והמערב. מצוקתד, של האוכלוסיה במדינות אלו גרמד" 
מצד אחד, להגירה גדולה למערב, ומצד שני — לד,תפתחות 
מהירה של התעשיד" מפני שסחורות חיוניות, שהיו נור,גים 
להביא מאנגליה, לא הגיעו עוד לאה״ב, וסוחרים מרובים 
השקיעו את הונם בפיתוחה של תעשיר, מקומית. על-ידי כך 
הוחש המעבר מן העבודה בבית-המלאכה לעבודר, בבתי- 
חרושת חדשים ("המהפכה התעשיינית"). מספר הכישורים. 
למשל, עלה מ 8,000 ב 1807 ל 130,000 ב 1815 . גם תעשיית- 
הברזל בפיטסב־רג התחילה בשנים אלו. 

המלחמה בבריטניה הגדילה את תובות-ר״ברית מ 33 מיל¬ 
יוני דולרים ל 127 מיליונים. מכיוון שהבאנק הלאומי, שקיבל 
מהאמילטון את הפריווילגיה להוצאת שטרות של כסף (ר׳ 
למעלה), חוסל ב 1811 , הוציאו המדינות שטרי-כסף חדשים 
וכדי ליצב את שער-המטבע ולחסל את המשבר הכספי היו 
הרפובליקנים מוכרחים ללכת בדרכיו של האמילטון — 
להקים באנק לאומי חדש ולהעלות את המכסים. מתוך 
כך נחלשו הניגודים בין המפלגות, ומפלגת^־,פדראליסטים 
נעלמה לאט-לאט. נשתלט רגש של קירבד, לאומית ותקופת- 
נשיאותו של ג׳ימז מונרו( 1817 — 1825 ) מכונד, בשם "תקופת 
ר,ר,רגשה הנעימה״ ( £601108 1 ) 000 01 גז£). 

4 . פשרת-מיזורי. הצהרת-מונרו. ב 1819 נקנתר, 
פלורידה מספרד וב 1820 הוסכם בשאלת-העבדות על פשרת- 
מיזורי ( 56 וו 00 זקמ 01 נ> 11 ט 11$50 \), שאמנם התירה את העב¬ 
דות במדינה חדשה זו, אך קבעה את קרהרוחב ׳ 30 '־ 36 
כגבול בין מדינות-ד,עבדות ומדינות-התופש, כדי שמדינות- 
העבדות (דלאוואר, מרילנד, וירג׳יניה, קארוליינה הצפונית 
וד,דרומית, ג׳ורג׳ד" אלאבאמה, מיסיסיפי, לואיזיאנה, קנטאקי, 
טנסי ומיזורי) לא תשגנה רוב של קולות בסנאט, נתקבלה 
באותה שעה לברית מין כמדינה ר, 24 . 

זמן קצר אח״כ הוכרחו אה״ב להתערב במאורעות-ד,עולם. 
ב 1822 הכירו אר,״ב בעצמאותן של מושבות-ספרד לשעבר 
(ע״ע אמריקה, ע׳ 186 ) וכשהמעצמות של ה״ברית הקדושר," 
(ע״ע אירופה, ע׳ 159 ) החליטו לתמוך בנסיונה של ספרד 
לחזור ולכבוש את מושבותיה, הכריז מונרו בהצהרר" שזכתה 
לפירסום ( 2.12.1823 ) ושמחברד, היד, ג׳ון קוינסי אדמס (ר׳ 
למטה), שאה״ב לא תרשינה התפשטות נוספת של מעצמות- 
אירופה באמריקה או את התערבותן בענייניה של היבשת 
האמריקנית, וכן הכריז, שאה״ב לא תתערבנד. בענייניה 
המדיניים של אירופד,. בהתאם לעקרון זה של אי-ד,תערבות 
הוכרתר, ב 1824/5 רוסיה. שדרשר. את חיפה המערבי של 



המועמדים ?נשיאות ׳ע? אה״ב מתחרים בריצה (?היבחר), 1824 . 
גאריקטורה. המקור שמור בחברה ההיסטורית הניריורקיח 


צפוךאמריקה עד קו־ד,רוחב ״ 51 , להסתפק ברצועת־ד,חוף עד 
הקו ׳ 40 ״ 54 (ע״ע אלסקה). 

ה״תקופה הנעימד," הגיעה לסופד, כשאחר מלחמת-בחירות 
קשה בין ג׳ון קדנסי אדמס (ע״ע) ואנדרו ג׳קסון, גיבור- 

המלחמה ומנהיגו האהוב של המערב, נבחר אדמם לנשיא 

י• ^ 

( 1824 ). עכשיו נתפצלה המפלגה הרפובליקנית לשני אגפים: 
אדמם נתמך ע״י הרפובליקנים השמרנים, שהיו, כמו קודם 
לכן הפדראליסטים, באי-כווז התעשיינים והסוחרים של החוף 
המזרחי, בעוד שחסידיו של ג׳קסון, הרפובליקנים הדמן- 
קראט י ים, היו מנוטעי-הכותנה בדרום ובייחוד מן האיכרים 
החפשים במערב. הדרום והמערב נלחמו — קודם כל — נגד 
מכסי-ד,מגן, שהוגדלו ב 1828 לטובת התעשיה המזרחית וגרמו 
שוב להעלאת המחירים (״תעריף התועבה״ — 01 1 ) 1 ז 3 ז 
5 ם 10 זגח 11 ח 0 י 111 ). באותה שנה נבחר ג׳קסןן (ב 178 נגד 83 
קולות) לנשיא. 

ה. ההגירה למערב. נצחונו של ג׳קסון, שביטל סופית 
את השפעתן המכרעת של מדינות־ד,מזרח, בא כתוצאד, של 
ההגירה הגדולה של לבנים מ 13 המושבות הישנות אל 
הארץ הרחבה והפוריה בין הרי-דואפאליצ׳ים ועמק-ד,מי¬ 
סיסיפי בין 1770 — 1820 . הר,תיישבות של ראשוני החלוצים 
האמריקנים באיזור זה התחילה ב 0 ד 17 לערך, לאחר שדניאל 
בון ( 50006 ; 1734 — 1820 ) וג׳ורג׳ רוג׳רם קלארק ( 1752 — 
1818 ) מצאו את המעבר דרך האפאליצ׳ים אל עמק-האוהאין. 
אז נוצרו הישובים הלבנים במדינות קנטאקי וטנסי של היום. 

כדי לארגן את ההתישבות באופן מסודר קבע חוק של 
הקונגרס מ 20.5.1785 , שכל השטחים ימדדו ע״י פקידי־ד,ברית 
דחולקו לחלקים של 36 מילים מרובעים = 90 קמ״ר (או 
90,000 דונאם), שקראו להם "טאונשיפ״(קנ 1 ו*םזי\ 0 ז= קהילה). 
כל ״טאונשיפ״ נחלק ל 36 חלקות ז' 1$ ו 10 ] 6€ !>), שכל אחת מהן 
היתה בת 650 אקרים (שהם 250 הקטאר או 2.500 דונאם). 
שטחים אלה נמכרו למתיישבים במחיר של שני דולארים 
לאקר (= 4,200 מ״ר). ב 1820 הופחת המתיר ל 1.25 דולאר, 
ומ 1862 היתה קרקע־המדינה נמסרת לחקלאים חינם(לפי חוק 
של חז?ןה על הקרקע — 1 > 65163 ת 1101 ). אמנם בעשרות- 

השנים הראשונות עברו שטחייקרקע גדולים לידיהם של 
ספסרים. 

את האירגון הפוליטי קבע חוק מ 13.7.1787 : כשמספר 
התושבים בשטח מסויים הגיע ל 5,000 , נעשה השטח טריטו¬ 
ריה (׳חסאזזמ). המתישבים היו רשאים לבחור אז באסיפה 
מחוקקוד וזו היתה שולחת בא־כות לקונגרס. כשאוכלוסיית 




171 


*רגות־הכרית של *סריקה 


172 




ספ^נות״עיטור בנהר דראהדבה טרנטה (בערד 1820 ) 


ברכבות הראעוונות חיו העדינות נפמוכים ע״י סוסים (בערר 1830 ) 


השטח עלתה ל 60,000 נסש, נעעתה הטריטוריה מדינזד בדרך 
זו נתקבלו קנטאקי ב 92 ד 1 וטנסי ב 1796 כמדינות ה 15 וה 16 
(המדינה ה 14 היתה ורמונט [ע״ע]" שנתקבלה לברית ב 91 ד 1 ). 
אח״כ נצטרפו לברית כמדינות אוהאיו ( 1803 ), אילינוי 
( 1812 ), אינדיאנה ( 1819 ) ובזמן מאוחר יותר — מישיגאן 
( 1837 ) וויסקונסין ( 1848 ). בכל השטח שמצפון לאוהאיו 
היתד, העבדות'אסורה. 

ב 80 ד 1 היה שטח זה כמעט בלתי־מאוכלס. חיו בו שבטים 
אינדייניים נודדים, שנדחקו מערבה ע״י חוזי־קניד" מעין 
החוזה של הגנראל וין שקנה במ 17 שטח של 

60,000 קפדר באוד,איו המערבית ואינדיאנה המזרחית של 
היום. לעיתים קרובות פרצו קרבות בין הסתיישבים והאינ־ 
דיינים ? ביחוד חמורות היו התקפותיו של מנהיג האינדיינים 
טקומסד" שהופד, על־ידי האריסון, מושלה של הטריטוריה 
של אינדיאנה, ב 1811 (ראד, למעלד,). 

מפני־כן היו החיים בתחום זד. כרוכים בסכנות מרובור 


תתפתחה "רוח*ד,םפר" ( 11 ז 1 ק 8 זססמס־!?) המפורסמת, שיצרה 
חברה חדשד" שונזז שינוי יסודי מן החברה הססרתית של 
המושבות הישנות. באלו האחרונות עדיין שלטה שכבד, 
אריסטוקראטית של אמידים וזכות־הבחירד. לאסיפות המחר 
קקות היתד, מצומצמת. בניגוד לכר שלט במערב שודון־זכויות 
גמור גם בחברה וגם במדינה. מספרם של המד״גרים מן 
המושבות הישנות בין 1790 ו 1820 הגיע ל 00 (/ 2,500 . בעוד 
שהאוכלוסיה של מדינות נידאינגלאנד גדלד, בין 1800 — 1820 
ב 45% היה הריבוי באוהאיו, קנטאקי וטנסי ב 300% דותר, 
והשפעת המערב על מדיניוח־הברית גברה והלכה משנה 


לשנה. 

התפתחותם של השטחים הנכבשים נעשתה בדרך כלל 
באופן זה: החלוצים הראשונים היו מכשירים את הקרקע, 
מגדלים כמה חזירים ופרד" ומתפרנסים במידה מרובה מן 
הציד. אח״כ היו סוכרים את אדמתם למתיישבים חדשים, 
שחיו מקימים בתים בני־קןם ובונים טחנה, בית*םפר, וכד׳. 
וכך קמו כפרים וערים. 

בערך מ 1810 ואילך הוקלה ההגירה למערב ע״י השיפו¬ 
רים, שבאו בתחבורה. ם 1807 ואילך היו ספינות-קיטור מפלי¬ 
גות בנהרות הגדולים, ב 1817 — 1825 נבנתה תעלתחעיך, 
שקישרה אח עמקו של נהר-ר,אדםון אל האגמים הגדוליע 
בין 1790 ו 1820 נסללו כבישים לאורך של אלפי ק״מ והוקמו 
גשרים על פני הנהרות הגדולים. 

ההתפתחות בדרום היתד, בכיוון אחר. משהומצאה מכונה 
לניקד הכותנה מזרעים ( 1793 ) באד, הרחבד, עצומה של 
המטעים. התוצרת גדלד, מ 00 (/ 1400 ק״ג ב 1791 ל 16 מיליו¬ 


נים ב 1800 , ל 73 מיליונים ב 1820 ול 304 מיליונים ב 1840 , 
והביקוש העולמי לכותנד, עוד גבר והלך. הרבה בעלי-מטעים 
ממדינות-החוף הדרומיות היגרו מערבד" ועד מהרה קמו 
שם המדינות החדשות לואיזיאנה ( 1812 ), מיסיסיפי( 1817 ), 
אלאבאמה ( 1819 ) ומיזורי ( 1821 ). המטעים עובדו רק ע״י 
עבדים כוהויים, שמספרם במדינות הללו היה כמעט כאותו 
של הלבנים. 

בעלי-המטעים בדרום היו קשורים קשר כלכלי הדוק 
באיכרים של צפון-המערב, שהיו מוכרים לראשונים את 
תבואתם ואת חזיריהם. צפודהמערב היה ארץ של איכרים 
חסשים, בעוד שבדרום זזררה העבדות ז הצד השווה שבשני 
החלקים היה מה שתועוביהם היו ברובם חקלאים עמוסי• 
חובוו 4 מעוניינים בכסף זול(אפילו ע״י אינפלאציה), בקרקע 
זולה ובמוצרי-תעשיה זוליע ומתוך כך היו מנוגדים לצפוך 
המזרח, ארצם של התעשיינים, הבאנקאים וד,ספםרים (ראה 
למעלה עט׳ 170,167 ). 

ו. שלטונם של אנדרו ג׳קסון ויורשיו. התפש¬ 
טותן של אה״ב עד האוקיינוס השקט ( 1861-1829 ).— 
ג׳קסון היה הנשיא הראקוון, שלא בא מן האריסטוקרא־ 
טיה המזרחית, אלא מן העם הפשוט. שלטונו הביא לידי 
שינויים עמוקים, המתי-העם, נם במזרח, אהבו את ג׳קסון, 
שנתפרסם כמנצח סניראורלינז וכלוחם מוכשר באינדיינים, 
וג׳קסון ראה את עצמו כבא־לוחם ומשל במרץ אוטוקראטי. 
כהמוני־העם כך רחש אף הוא אי־אימון לפקידות, שמונתה 
בוואשינגטון הרחוקה וד.יתד. תכופות זרה לעם מפני-כן סיטר 
ג׳קסון אלפי פקידים ומינה במקומם את חסידיו, בזה הנהיג 
את ״שיטת-השלל״ (מו^ז$ץ 5 15 ו 0 ק 5 ), שלפיד, העניקד, המפלגה 
המנצחת בבחירות את המשרות לאנשיה. שיטה זו, שהשחיתה 
את המינהל, לא בוטלה אלא בשנות השמונים (ראה למטה). 

באותו זמן עצמו התחילו ההמונים משפיעים על בחירתם 
של הנשיאים■ עד 1824 בערך בחרו האסיפות המחוקקות של 
המדינות את בוחרי-הנשיא. בשנות העשרים הונהגו חוקים 
במדינות, שלפיהם נבחרו בוחרי-ועשיא ( 5 ־ €01:01 !€) על-ידי 
העם — ברוב המדינות, לפי זכות-בחירה כללית. ע״י כך 
קיבלו גם המפלגות אירגון יציב יותר ודמוקראטי יותר: 
בעוד שקודם לכן היו חברי-ד,קונגרס קובעים את המועמדים 
לנשיאות ב״קוקוס"( 0115 טב 0 =־אםיפת-בוחרים סודית), נערכו 
מ 1831 ואילך אסיפות של חברי-המפלגה, שבחרו באנשי- 
שלומם כצירים לכנס (ססו 1 ( €1 זומס 0 ), שמתפקידו לקבוע את 
מועמד-ד,מפלגה לנשיאות. מתוך שישה זו, שד,יא קיימת עד 
המם, התפתחו "מכונות-המפלגות", שבהן יעו חשיבות יתרה 
למנהיגי-המפלגה הסקומיים — ה״בוסים" ( 55€5 מז). 









173 


אושות־חגרית של אמריקה 


174 


כדי לספק את הרעב לקרקע של אנשי המערב והדרום 
השפיע ג׳קסח על שבטים אינדייניים׳ שיסכימו ל 94 חוזי* 
קניה שהוצעו להם, וכד העמיד מיליוני הקטארים של קרקע 
לצרכי־התיישבות, אח האינדיינים העביר אל השטח הגדול, 
שהוא כיום מדינת אוקלהומה (ע״ע) ושב 1 נמצא עד היום 
היישוב האינדייני הגדול ביותר. 

בהתאם להשקפותיו שמר ג׳קסון על זכדותיהן המיוחדות 
של המדינות, אך עם זה לא התיר להן לרופף את אחדות* 
הברית. כשמדינת קארוליינה הדרומית, בהנהגתו של ג׳ון 
קלהון, הכריזה ב 1832 על חעריף־המכס כבטל ומבוטל 
ואיימה לעזוב את הברית, הכריח אותה ג׳קסון בכוח־הצבא 
לחזור בה מהחלטתה. מצד אחר שאף ג׳קסון לבטל את הפרי• 
ווילגיה של הבאנק המרכזי כאירגון של בעלי ההון הגדול, 
וב 1832 כבר הודיע על סירובו לחדש את הפריודלגיד" 
כשתקפה יפוג ב 1836 . הוא ציווד" שאוצר*הברית לא יפקיד 
להבא את הכנסותיו בבאנק זה, אלא בבאנקים שונים בתוך 
המדינות. כתוצאה מכד קמו הרבה באנקים חדשים, שהוציאו 
שטרי־נייר והילוו אח הונם בריבית קטנה — מה שגרם 
לספסרוח מופרזת. ב 1836 , כשהממשלה קבעה, שיש לשלם 
בעד קרקע רק במטבע קשה, זרמו שטרי־הנייר למזחז, 
ומאחר שאי־אפשר היה לפרוע אותם במטבע קשה פרץ 
ב 1837 משבר כלכלי, שממנו הבריאו אה״ב רק לאט־לאט. 

המשבר חיזק את כוח מתנגדיה■ של המפלגה הדמוקרא- 
טית של ג׳קסון. מנהיגיהם היו ג׳ון קווינסי אדמס, הנרי ^לי 
ודניאל לובסטר (ע״ע) והם כינו את עצמם מ 1834 בשם 
"ויגים",''מפני שנלחמו ב-מלד" ג׳קסון האוטוקראטי, כמו 
שאבותיהם נלחמו במלד־אנגליה (ראה למעלה עמ' 160 ). הם 
הטילו את האחריות למשבר על הנשיא פן בורן ( 1837 — 
1841 ), שג׳קסון המליץ עליו כעל יורשו, ובבחירות של 1840 
נוצח פן בורן ע״י ה*ודג״ ויליאם האריסון, בן 70 , גיבור 
המלחמה נגד מקוסמה (ראה למעלה עמ׳ 171 ). כסגנו נבחר 
ג׳ון טיילר (• 161 ^* 1 ) 1 דמיקראט בלתי*חלד, שניהל את המדי¬ 
נה אחר מוחו של האריסון (אפריל 1841 ). 

מזכירו של טיילר לענייגי־חוץ, דניאל ובסטר, חתם ב 1842 
על חוזה ובםטר־אשברט(ן עוקבע — לאחר 

מחלוקת שנמשכה עשרות שנים — את הגבול בין קאנאדה 
ואה״ב בתחומה של מין ובשטח שממערב לימת־סאפיריור. 
כמרכן שלח טיילר לסין את חברו כלב קשינג ( €0511102 ), 
שהשיג ב 1844 את תוזה־המסחר הראשח בין סין ואה״ב. 
בסוף תקופח כהונתו(ב 1.3.1845 ) הכריז טיילר על סיפווזה 
של מבסאס לברית. 

שטחה של טפסאס השהייד מתחילה לספרד, ומ 1821 
ואילך — לרפובליקה של מכסיקו. בתקופה זו היגרו אמרי" 
קנים דרומיים מרובים עם עבדיהם לארץ, וב 1835 מרדו 
במכסיקו ועשו את טכסאם מדינה עצמאית, בלא שמכסיקו 
הכירה בעצמאות זו. אנשי־טכסאס שאפו להיספח על אה״ב, 
אולם בעניין זה היחה מחלוקת באה״ב בין אנשי״הדרום, 
ששאפו להרחיב את תחומי־העבדות (ע' למטה), ובין מדי• 
נות־הצפון, שהתנגדו לכד. כשנודע באה״ב, שגם אנגליה וגם 
צרפת, ששתיהן היו זקוקות מאוד לכותנה בשביל חעשייתן, 
היו מעוניינות לקחת את הארץ הגדולה תחת חסותן, הסכימו 
כל מדינות*אה״ב לסיפוח זה, שגרם, בימי נשיאותו של ג׳ימז 
פולק (^ 011 ?; 1845 — 1849 ), למלחמה במכסיקו( 1846 —^ 1184 
וע״ע מכסיקו), דעותיהם של ההיסטוריונים מחולקות ביחס 


לשאלד" מי היה המתקיף במלחמה זו, שנוהלה בהצלחה 
מרובה מצד אה״ב על־ידי הגנראלים זכרחיזיטילוד (ע״ע) 
ודנפילד סקוט (ע״ע) ונסתיימד, בשלום שנחתם בגודאלופה 
אידלגו( 13120 ) 1 ^ 01 קנז 1 ג 1 ) 003 ), סמיר לעיר מכסיקו. אה״ב 
קיבלו את טכםאס, ניו־מכסיקו וקאליפורניה תמורת תשלום 
של 15 מיליוני דולאר ותמורת ויתור על 3,000,000 דולאר, 
שמכסיקו היתה לבה לאזרחים של אה״ב. הקפם של השטחים 
החדשים היה 2,500,000 קמ״ר. ב 1853 נקנה איזור גובל בהקף 
של 100,000 קמ״ר מדרום לנהר־חילה (*עסי באריזונה 
הדרומית־מערבית של היום) בתיווכו של הדיפלומאט ג׳ימז 
גדסדן, ובזה נקבע סופית גבולן של אה״ב עם מכסיקו. 

מן השטחים החדשים, שנרכשו בדרכים אלו, הגיעה קאלי• 
פורניה לחשיבות מיוחדת, לאחר שגילו בה, ב 1848 , אוצרות־ 
זהב, ומאה אלף איש מאה״ב וגם מאירופה זרמו אליה. — 
באותן השנים נסתיימה המחלוקת הממושכת בין אה״ב וברי¬ 
טניה על אורגון, שכנתה הצפונית של קאליפוניה! חוזה, 
שנחתם ב 11318 , קבע מינהל משותף לשתי המדינות בכל תחומו 
של נהר-קולומביד" השטח היה חשוב בשביל מסחר-הפרוות. 
ב 1840 פרץ סכסוד בשאלת הסמכויות עליו בין אה״ב וברי¬ 
טניה! בימי התעמולה לבחירות-הנשיא ב 1844 תבעה דעת־ 
הקהל שלטון של אה״ב עד קרהרוחב ׳ 40 * 54 והיתה סכנת• 
מלחמה בין בריטניה ואה״ב. ואולם ב 1846 הגיעו שתי המדי¬ 
נות לידי הסכם, שקבע כגבול את קרהרוחב * 49 ביבשה, 
בעוד שד,אי ונקובר נשאר בידי בריטניה. הסכם זה והמלחמה 
במכסיקו הרחיבו את גבולן של אה״ב עד האוקיינוס השקט. 

כיורשו של פ^ק נבחר ב 1848 המועמד של הודגים, 
זכריד, טילור, גיבור המלחמה במכסיקו, ובזה הופסקה בפעם 
השניד, שורת הנשיאים הדמוקראטיים. בינתיים נעשתד, 
בעיית־ד,עבדות הבעיה המרכזית במדיניות-ד,פנים של אה״ב. 

ז. שאלת-העבדות. תיירים מאירופד" שביקרו באד,"ב 
ב 1830 לערד, ביניהם הצרפתי אלכסים דה ט^ןויל (ע״ע), 
ראו בשוויון החברותי, שמצאו בארץ, את אחד'מקווי*אפיד, 
הראשיים, אלא שעם זד, ראו, שמלבד אמריקה הדוגלת בשודון 
קיימת גם אמריקה אחרת—ארצם של בעלי המטעים האריס- 
טוקראטיים עם צבאות־עבדיהם. ואשינגטון וג׳פרסמ, שד,יו 
שניהם בעלי עבדים, כבר רצו בביטולה המודרג של העב• 
תת! והפוריטנים בניראינגלנד וד,קויקרים בפסנילוויניה 
שללו את העבתת מאז ומתמיד. אבל בדרום היתד, העבדות 
מוסד בן 200 שנה וההתפשטות המרובה של גידול־ד,כותנה 
הגדילה את חשיבותו. 

משנות-ד,שלושים ואילד עברד, נקודת*ד,כובד הכלכלית 
וד,חברותית יותר ויותר אל הצפון. במדינות אלו התיישב 
הרוב המכריע של המד,גרים מאירופד" שמספרם הגיע בין 
1830 ו 1860 לחמישד, מיליונים. אל הדרום כמעט שלא באו 
עוד מתיישבים מאחר שהעבדות מנעה כאן התפתחות של 
עבודת־שכירים בד,קף רחב. גם התנאים האקלימיים של 
הצפון התאימו יותר להתיישבותם של בני-אירופד,. מתיישבי• 
הצפון היו ברובם שחזרי־חופש, מיוצאי אירלאנד וגרמניד,. 
בצד החקלאות החפשית נתפתחה כאן תעשיה גדולה ומת¬ 
קדמת, שדרשה מומחיות מקצועית ושהכושים לא היו מסד 
גלים לעבוד בד- 

ב 1831 התחיל ויליאם לויד גאריסת ( 1805 — 1879 ) מוציא 
כתב-עת בשם "ד,משחרר" (ז 310 ־ €1 ל, 13 ס!!!*). שבו הסיף 
במרץ ובהתלהבות לביטולה הגמור של העבדות. אד משום 



175 


אר*ות*חברית של אמריקח 


176 



הפרישה של מדינות־הדרום מז הברית. (ןאריקאטורח של בדוזזמן. 

ססרייתיהקונגרס, ואשיננמח 


עמדתו הקיצונית בשאלה זו לא מצא גאריסון תומכים מרו* 
בים בדעותיו. הצפון התנגד, קודם כל, להתפשטות נוספת 
של העבדות, והעיקר היה בשבילו אחדותה של הברית. 
מביוון שבאי־כוחו של הדרום עמדו על דעתם, שבל מדינה 
רשאית להחליט בשאלה זו כרצונה ואף לעזוב את הברית 
(נאום מפורסם של קלהון ב 1850 ), ניסו מדינאי־הצפון לגשר 
את הניגודים ע״י פשרות. הפשרה מ 1850 קבעה, שקאלי• 
פורניה החפשית תתקבל כמדינה ה 31 לברית, באופן שהברית 
כללה מאז 16 מדינות חפשיות לעומת 15 מדינות־עבדות, 
ולעומת זה הותרה העבדות בטריטוריות החדשות נידמבסיקו 
ויוטה. במחוז של עיר־הבירה ואשינגטון הותרה העבדות, 
אר נאסר םחר*עבדים. חוץ מזה הוחלט על חוק, שלפיו הת¬ 
חייבו מדינות־ד״צפון להסגיר עבדים בורחים לבעליהם. אולם 
חוק זה לא היה קיים אלא להלכה בלבד, כי מתנגדי-העבתת 
ע?וו בל מה שהיה בכוחם כדי להכשילו. הפשרה מ 1854 , 
שהציע סטיפן דגלם (ע״ע). סנאטור דמוקראטי מאילינוי, 
היתה רצויה עוד יותר למדינות-הדרום: פשרת־מיזורי(ראה 
למעלה, עמ׳ 169 ) בוטלה ולטריטוריות קאנסאס ונבראסקה, 
שנמצאו מצפון לקו ׳ 30 ״ 36 , ניחנה הרשות לחוקק חוקים 
בשאלת־העבדים בהתאם לרצונם של המתיישבים (• 61 ז 31 ען> 8 
ץזמ 618 י 61 זו 50 ) — דבר, שגרם בקנסס (ע״ע) ב 1854 — 1858 
לסיכסוכי־דמים( 5 ^$תג^^ §ת 1 ג) 8166 ). הרוב של האובלוסיה 
הסכים לפשרות אלו והעלה לנעויאות ב 1852 את פרנקליז 
פירם(^^•ו^ 1 ?) וב 1856 את ג׳ימז ביוכנן(ת 3 ה 611€113 ). שניהם 
מועמדיה של המפלגה הדמוקראטית, שהיתה היוזמת של 
פשרות אלו. להתרגשות ציבורית מרובה גרם ב 1857 פסק* 
דינו של בית־המשפט העליון בעניין הכושי דרד סקוט 
(״ 800 !זפזם) ממיזורי. סק 1 ס עזב עם אדוניו את מיזורי 
בנערותו וחי כמה שנים כאיש חפשי בצפון. בשחזר למיזודי 
ניסה להיות אף במדינת־עבדים זו באזרח חפשי, אך לאחר 
שורד, של פסקי־דין נגדו של בחי־משפט שונים פסק אף בית־ 
הדין העליון של אה״ב, שהאיש יישאר עבד ושאין לעבד שום 
זבות לבקש פסק־דין מביח-משפט של אה״ב. 

בינתיים גדל כוחם של מתנגדי־דועבדות בעלי*ד,הכרה 
בהשפעת הסיפור "אוהל הדו!* תום" (ת 1 נ 031 5 *מ 01 ־ד ש 1 :>מז 1 ) 
של הדיאט ביצ׳ד־סטו (ע״ע) — סיפור מחיי־העינויים של 
העבדים, שזכה לתפוצה עצומה. ב 1848 קמד, במדינת ניו* 


יורק ״מפלגת הקרקע החפשית״ ( 8011 ססז? 

ץזז 3 י 1 ), שהתנגדה להתפשטותה של העבדות 
אל השטחים, שנרכשו ממכסיקו (ע׳ למעלה), 

וב 1854 נתאחדה מפלגה זו עם הוויגים וחלק 
מן הדמוקראטים למפלגה הרפובליקנית, 

שקראה לעצמה בשם מפלגתו של ג׳פרסת 
לשעבר. בבחירות לנשיאות של 1856 השיג 
המועמד של מפלגה זו ג׳ון פרימונט (ע״ע) 

מיעוט ניכר של קולות־הבוחרים ( 114 מתוד 
288 ), ובאותה שנה מצאה המפלגה באישיותו 
של אברהם לינקולן(ע״ע) את מנהיגה הגדול. 

כמועמד של המפלגה בבחירות לנשיא ב 1860 
דרש לעקולן קרקע חפשית בשביל המתיישבים 
במערב, מכסי־מגן לתעשיה, בניית מסילח* 

ברזל לאוקיינוס השקט והתנגדות נמרצת לכל 
התפשטות נוספת של העבדות. בתכנית זו משד 
לצידו את צפון־המערב, שהיה קודם לכן (ר׳ 

למעלד״ עט׳ 172 ) בעל-בריתו של הדרום, ובנובמבר 1860 
נבחר כנשיא. 

ח. מלחמת־האזרחים, 1861 — 1865 . 1 . פרישת 
הדרוםמןהברית.עוד בימי מלחמת־ועחירות הכריזו 
מנהיגי־הדרום, שיצאו מן הברית אם ייבחר מועמדם של 
הרפובליקנים. בהתאם לצך הצהירה קארוליינה הדרומית 
בדצמבר 1860 על פרישתה מן הברית, וכד נהגו (ביאנואר 
1861 ) אף מיסיסיפי, פלורידה, אלאבאמה, ג׳ורג׳ה, לואי¬ 
זיאנה וטכסאם. שבע המדינות הפורשות התלכדו ל״ברית 
המדינות''של אמריקה״ (,.\< 0£ 65 לו 813 ^^ 3 ז^ו^^£ם 0 ^). באי¬ 
כותן, שנתכנסו בפברואר 1861 במונטגומרי, בירת אלאבאמה, 
החליטו על חוקה זמנית והתכוננו למלחמה. הם בחרו לנשיא 
אח ג׳פרסון דיויס (ע״ע) ממיסיסיפי, שהצטיין כקצין גבוה 
במלחמת-מפסיקו, ולסגנו אח היוריסטן אלכסנדר נזטיפנס 
( 1812 — 1883 ) מג׳ורג׳ד" באפריל הצטרפה לברית זו וירג׳י- 
ניד״ במאי — קארוליינה הצפונית, ארקנסי ^נסי, בעוד 
שמדינות העבדות, הגובלות עם שטח-הצפוניים — דלוואר, 
מרילנד, קנטאקי ומיזורי, נשארו נאמנות לברית, כעיר- 
הבירה של ה״קונפדראטים" נקבעה ריצ׳מונד בווירג׳יניה. 

חוגים רחבים בצפון התנגדו למלחמת-אחים ובחדשים 
הראשונים של שנת 1861 הוצעו פשרות שונות. צבא־הברית 
(ז. א. צבא-ד.צפון) מנה רק 17,000 איש, שהיו מפוזרים 
בספר המערבי כחילות-משמר מפני האינדיינים, ולינקולן 
הצהיר בשעת חנוכת-משרתו ( 4.3.1861 ), שהעברות תוכל 
להימשד בכל המדינות, שבהן החוק מתיר אותה, ושעל כל 
פנים יש לשמור על אחדותן של אה״ב. אבל כשצבא־ד״דרום 
התקיף אח מבצר סאמטר (זמ 1 ז 1 ס 5 ) במפרץ צ׳ארלזטון 
וח £0 * 1€ מ 0113 'ז וכבש אותו, הכריז ליגק'לן על גיוס של 75,000 
מתנדבים והמלחמה התחילה. 

2 . כוחותיהם של שני הצדדים. עמדתן של 
בריטניה וצרפת. פעולות-הצי. ב 11 מדינות- 
הדרום היו 00,000 ו/ 9 תושבים, ביניהם 3,500,000 עבדים, 
תעשיה דלה ומסילות-ברזל מועטות. האוכלוסיה של 23 
מדינות־הצפון מנתה 22,000x100 נפש, מאלה 19,000,000 ב 19 
המדינות החפשיות ו 3,000,000 ב 4 מדינות-העבדות שלא 
פרשו. כמרכן היו לצפון תעשיה מפותחת, הרבה מסילות* 
ברזל ומכרות של זהב וכסף. במשד המלחמה גייס הצפון 





177 


ארצדת־הכרית של אמריקה 


178 



36 


^<: 0 ד.,י 4 זבייל 


.קיר', 


־׳ ־ גיינזב?ךן?.:/*״';ו<''^#,?/" ממפים^ 

< מ^נמנוז\ ^ 


32 




! 4 - 

. 1 ;^ז-יגי 

.^. 1 ז£^. 5 ־^ 17 ^י.י 9 י•) 


'אלבמה 1 ^;^/.? 5 ל> 



_ ^ויקסבורג 

י '.|,.ופורט.ז?יםיז (* 00313 

51 '^זן!ן<זיגדי 

^יראורלי־מ 


ץ■ 




מ 1 


^ ב.ב. 


תמדינותש? הקונפררציה מסרמנות בארתיוח שחורות־ כמי גז^סי 
המדינות הצפוניות מסומגות באותיות חלולות־ כמו־ ^ 011 גי 11 
מדינות״עבדית שלא חצשרפו לקונפדרציה מסומנות באותיות חלילית?מחצה-כמי־ 


2,500,000 חייל, בתוכם 750,000 מן הםתיישבים החדשים או 

מבניהם. כשמספר המתנדבים לא הספיק, הונהגה במארס 

1863 חובת־שירות כללית, אלא שעם זה נקבעה תקנה, שאדם 

יכול לפטור עצמו מן השידות ע״י תשלום של 300 זללארים. 

תקנה זו, שהיתה לטובתם של בעלי־האמצעים, הביאה ביולי 

1863 לידי התפרצותן של מהומות רציניות בנידיורק, וכתו¬ 

צאה מכך בוטלה. — הדרום גייס 650,000 חייל, כלומר, 

כמעט את כל הלבנים, שהיו מסוגלים ־לשירות צבאי. בסוף־ 

המלחמה גייסו שני הצדדים גם כושים. 

כשליש מקציני צבא־הברית עבר לדרום, ביניד.ם מצביאים 

מוכשרים מאוד כמו רוברט לי (ע״ע), אלברט סידני ג׳ונס־ 

* 

טון( 1803 — 1862 ), יוסף ג׳ונסטון ( 1807 — 1891 ), תומס ג׳ק־ 

סון, שפונה בשם "איש חומת־האבן" (חסןגאלסג( 311 ז)\ 510116 ; 

1818 — 1863 ), פיר בורגאר (- £6311 6 ־ 1611 ? 

ג)•ו^ 6£ •ו; 1818 ^ 189 ). הנז 6 יא דיויס עצמו 

היה קצין מקצועי, בעוד שלינקולן היד, 

מחוסר נסיון צבאי, מנהיגי־הדרום היו 

סבורים, שרק מיעוט קטן בצפון ירצה 

כאמת בביטולה של העבדות רשרוב האו־ 

כלוסיה לא יענה לקריאה לנשק. כמו־כן 
** צ 

היו משוכנעים, שצבא־הצפון לא יוכל לער 
לם לכבוש את שטחי־הדרום העצומים, 
שהקיפו כ 2,000,000 קמ״ר (כשטחן של 
בריטניה, צרפת, ספרד, איטליה וגרמניה 
גם יחד)• חח מזה ידעו, שהחוגים השו¬ 
לטים באנגליה ובצרפת התייחסו מתון 
אהדה לדרום ושתעשייתן של הארצות 
הללו היתד. זקוקה מאוד לכותנה. בריטניה 
וצרפת הכירו גם בקונפדראציה כב״צד 
לוחם". אע״ם שמדיניותו הנבונה של ויליאם 


סיוארד (ע״ע), שר־החוץ של לינקולן, 

מנעה את אנגליה וצרפת מלהכיר בקונ־ 

פדראציה כבמדינה עצמאית, 

ביהוד סמכו אגשי־הדרום על יתרון־ 

כוחם בשדדדד,קרב והאמינו בנצחון 
* מהיר ומכריע. בשנתיים הראשונות אף 
זכו להצלחות, אך מ 1863 ואילו הורגש 
יתרונו של הצפון בכוח־אדם ובכלכלה. 

כמו־כן שלט הצפון על הצי של אה״ב 
ובמשך המלחמה הגדיל אותו מ 42 
ליותר מ 600 ספינות. הצי סגר את 
נמלי־הדרום והפסיק את יצוא־הכותנה. 

בשנתיים הראשונות הצליחו לפעמים 
יורדי־ים של הדרום לפרוץ את ההסגר 
ולהפריע במידה ניכרת למסחרם של 
הצפוניים. מפני שספינות הדרומיים 
זוינו בדרך כלל באנגליה, התפתחו סכ¬ 
סוכים ממושכים בין אה״ב ובריטניה, 

שהעסיקו את שתי המדינות שנים 
הרבה(לדוגמה: עניין ספינת "אלבמה", 

ע״ע). — שני הצדדים כבר השתמשו 
בספינות משוריינות ואפילו בצוללות, 

דדועה ההתנגשות בין ספינת־השריון 
של הצפוניים "מוניטור" ובין זו של 
הדרומיים "דרג׳יניה" (קודם לכן: "מרימק", 1:111136 ־ 161 \) 
בשפכו של נהר ג׳ימז (מארם, 6862 בווירג׳יניה, שבה 
גירשה "מוניטור" את יריבתה. 

3 שד ה- הקרב המזרחי. אולם הקרבות המכריעים 
נערכו בשני תחומי-היבשה שמשני עבריהם של הרי-האפא- 
ליצ׳ים (עיין המפה). במזרח התרכזה המלחמה בגלילו של 
נהר־פוטומאק בין שתי ערי-הבירה ואשינגטון וריצ׳מונד, 
שהמרחק ביניהן היד, רק 180 ק״מ, ובמערב — בעמק- 
המיסיסיפי. 

במזרח היתה ידם של הדרומיים זמן מרובה על העליונה. 
אמנם ג׳ורג׳ מק קללן(ח 016113 1826 — 1885 ), המפקד 

של הצפוניים, השתלט בקיץ 1861 על דרג׳יניה הצפרד 
מערבית, שתושביה — שלא העסיקו עבדים — התייחסו 



קרב־הים כיז ,,מוניטור" ו״סרימאין" (ציור ש? י. ד. דאווירסוז בסמד 

\\\^^ ג^תג 83111€5 ) 







179 


אמות־הכרית של אמריקה 


180 



כניעתי ^ 8 ל לי ל:ראנט. כתב־הכגיעה נחתם ב 9 באםרי 5 1805 בבנח ב'ת־הםשםט 
באפוטאסופס, וירנ׳יניה, םיתוח־םלדה על בז״הימז 


צבר כמפם כל עמק־זןמיסיסיפי לידי הצפוז 
ומדינות*הדרום המערביות נקרעו מעל חב¬ 
רותיהן. נצחונו של בראג על־יד צ׳יקאמןגה 
( 183 וגמ 1 גאל:> 0111 ; 20.9.63 ) לא שינח את 
המצב, כי גראנט היפה אותו מכה מכרעת 
על־יד צ׳אסאנונה ( 3 § 0 סתג£^ 0113 ; 25.11 ), 
וכך נפלה כל מדינת־טנסי בידיחם של 
הצפוניים. 

5 . נצחון־הצפוניים. במארס 1864 
ממה גראנט כמפקד של כל צבאות־חצפון 
וקיבל עליו את הפיקוד הישיר בווירג׳יניה. 
לרשותו עמדו 100,000 חייל נגד 45,000 
חיילי־הדרום. ואולם ההכרעה לטובת הצפו־ . 
ניים, שכבר נראתה באופק, עדיין היתה 
מהם והלאה. בקרבות, שנערכו במאי ויוני, 
גילה לי כוח־התנגדות כביר ונם הסתערותו 
של גראנט על המבצר החשוב פיטרטבורג 


באהדה לצפון, וטיפח אותה לצפון כמדינה עצמאית (ע״ע 
וירג׳יניה המערבית)? אך כשהצפוניים ניטו, בפיקודו של מק 
דואל (!!שזזזסם לחדור לשאר חלקי דרג׳יניה, נהדפו 
באבדות קשות ב 21.7.1861 על־יד נהר בול ךן(מ 11 ^ 11 ט 3 ). 
עכשיו גייס לינקולן 500,000 מתנדבים ומסר את ה^קוד 
למק קללן, שאירגן צבא חדש. אבל גם זה האחרון לא זכה 
להצלחות מכריעות בקרבות, שנערכו ממזרח לריצ׳מונד ביוני 
דולי 1862 , וצבא חדש של הצפון בפיקודו של הגנראל פופ 
(שקס?) נוצח ע״י לי בקרב השני, שנערך על־יד בול ח או 
מאנאטס ( 13035%$ \) ב 29 ו 30 באוגוסט 1862 . צכא-הררום 
חדר למרילנד, אולם כאן, עלייד אנטיאטם (מ 31 ז€ט 11 ^) 
^רפסבורג, הכריח אותו מק קללן לסגת ב 16 וב 17 בספ¬ 
טמבר, והצלחה זו עודדה את לינקולן להכריז על ביטול 
העבדות במדינות המודדות ( 22.9.1862 ). לינקולן קיווה, 
שהכרזה זו תמריץ את העבדים לברות מבעליהם, אבל תקווה 
זו לא נתקיימה. נוסף על כך בא שוב מסנה במלחמה לרעת 
הצפון. בדצמבר אותה שנה ניצח לי שוב על-יד פרדריקם־ 
בורג ובמאי 1863 על-יד צ׳אנסלודזודל ( 1115 ׳י$ז 0€110 מ 013 ) 
ונכנס לפנסילודניח (זו היתה הפעם היתידד. שהדרומיים חד¬ 
רו לצפון). ואולם כאן היפה אותו צבא הצפוניים של ג׳ורג׳ 
מיד( 1€ > 4€3 ג; 1815 — 1872 ) על-יד גסיסבורג( 8 זטג 51 ץזז 0€ ). 
ניצחון זד״ שפואר בנאומו המפורסם של לינקולן( 19.11.1863 ), 
היה, ביחד עם ההצלחות על־יד המיסיסיפי, מאורע מכריע 
בסהלך-המלחמה. 

4 שדה־הקרב המערבי. הבעיה האסטרטגית העיק¬ 
רית בחזית זו היתד, קשורה בשליטה על עמק-המיסיסי 6 י. 
במשך שנת 1862 הצליחו מצביאי-הצפון—ג׳ודג׳ תומס( 1816 - 
1870 ), הנרי האלק 1872-1815 ) ויוליטס גדנס 

(ע״ע) — להעביר את טנסי המערבית ואת עמק-המיסיסי^ 
עד העיד ממפיס לידיהם, וד״אדמיראל דוד פרגט ( 311-38111 ?; 
1801 — 1870 ) כבש בציו את ניו-אורלינז(אפריל 1862 ). בסוף 
השנה ניצח הגנראל של הצפוניים דליאם רוזקרנז(-א 110 
* 01-311 ; 1818 — 1898 ), לאחר קרב-דמים על־^ מרפריזבורו 

פ ♦ * 

( 01-0 ל 005 ז£- 4111 ג),את הגנראל של הדרומיים בראפסטון בראג 
( 8 § 81-3 1876—1817 ;813x1:011 ). באביב 1863 חזר גראנט 
ופנה דרומה ולקח אח ויקסברג ( 111-8 ל* 1011 ^; 4.7.63 ), בעוד 
שדיצי התקדם מניו-אורלינז וכבש את פורט האדסון. ע״י כך 


נכשלה ( 18.6 ). חלק מצבאו של לי אף איים לעלות על 
עיד-הבירה ואשינגטון דדך עמק שנאנדואה (ל 103 > 611311 ל 5 ) 
בספטמבר ואוקטובר 1864 . 

ההכרעה באה מדרומ-המערב. כאן התחיל הגנראל ויליאם 
שדמן(ע״ע) במאי אותה שנה את מצעדו המפורסם מצ׳אטא- 
נוגה לג׳ורג׳ד״ כבש לאחר קרבות עזים את אטלנטה ( 2.9 ), 
אח״כ (ב 21.12 ) כבש, אחר מצור קצר, את סונה ופנה צפונה, 
לקארוליינח. 

בחדשים אלה התחילו שיחות על שלום, אבל בפגישה, 
שנתקיימד, ב 3,2.1865 בין לינקולן וסיוארד ובין שליחי-ד״דרום, 
לא רצו האחרונים לוותר על עצמאות-ד>דרום, והמלחמה 
נמשכה. ב 18.2.1865 נכבשה צ׳ארלזטון ע״י הצי, ושרמן הדף 
את האדב צפונה תכנם לווירג׳יניח. גראנט בא עכשיו מצפון 
ומפקד-דופרשים פילים שרידאן (ם 13 >מ 0 ל 8 ) ממערב. ב 3 
באפריל נכבשו ריצ׳מונד ופיטרסבורג, ולי, מכותר מכל 
הצדדים, מסר את עצמו ב 9 באפריל בידי גדאנט על-יד 
אפומסוכס קורט האוז( €011111-101130 3101 מ 01 קק.\/). צבאו 
נתמעט ל 28,000 איש. הגנרל יוסף ג׳ונסטון נלחם עוד כמה 
ימים בקארוליינד, הצפונית ונכנע ב 26.4 עם 00 (^ 31 איש 
לשרמן על-יד גרינזפורו ( €1-00031101-011811 }. במשך חודש 
מאי הודיעו על כניעתם הגדודים באלאבמה, מיסיסיפי ואלה 
שד>יו ממערב לנהר. מפלת-הדרום היתה שלמה. לינקולן זכה 
לראות את הניצחון. אך ימים מועטים אחר כניעתו של לי 
נהרג ע״י קנאי דרומי( 144 ). 

הצבאות, שגרסו למלחמה זו (ר׳ למעלה), היו הגדולים 
ביותר, שהעולם ראה עד אז. מספר ההרוגים היה 360,000 
מן הצפת, 260,000 מן הדרום. 

ס. סדר חדש ורקונסטרוקציה במדינות-הדרום 
( 1865 — 1877 ). נצחון-ד.צפח פתר פתרון גמור שלוש שאלות 
יסודיות: הפושים שוחררו, המרות של הברית על חמדינות 
הבודדות הובטחה, נקודת-ד״כובד של הבריח עברה סופית 
לצפון החעשייני. 

התפקיד הראשץ של מנהיגי־המדינה היה עכשיו תיקון 
המצב במדינות־הדרום, שחלק מהן נחרב כתוצאה מן המלחמד, 
ושבכולן סבלו בעלי-ד״מטעים הפסדים עצומים, בייחוד מחמת 
שיחרורם של העבדים, שד,יו רכושם העיקרי. כמו-כן בטל 
ערדהמטבע, כי לשטרי-הנייר, שהוציאה ממשלת־הקונמ-רא- 



181 


אמנות־הכרית של אטריקך 





סא{* 0 ראנצי 0 קו' 10 בקא?יסורגיוז 


סים בםכומים של סאות מיליובי דולארים. לא היה עוד כל 
ערך. חוץ מזה גרם שיחדור הכושים, שהיו כמעט אנאלפבי¬ 
תים ומחוסרי כל קנין וכל תרבות, לבעיות מסובכות. 

לינקולן רצה ביחס סבלני כלפי המורדים המוכים ובשיבה 
מהירה למצב תקין. לפיכד הכריז עוד ב 8.12.1863 , לאחר 
שצבאות-הצפון כבשו את שלוש מדינות-העבדים טנסי, 
ארקאנסו ולואיזיאנה, על חנינה: אזרחי המדינות הללו 
הוזמנו להישבע שבועת-אמונים לאה״נג וכן הודיע, שלאחר 
שיעשר כך 10% מבעלי זכות־הבחירר" תיבחרנה אסיפות 
מחוקקות וממשלות חדשות -• מה שבאמת אירע בשלוש 
המדינות הנזכרות ( 1864/5 ). 

ביאנואר 1865 החליט הקונגרס על התיקון ד, 13 לחוקה, 
שביטל את העבדות בכל רחבי אד,"ב, ובמארס אותה שנד, 
הוקם המשרד ל״סיפול במשוחררים״ גי €11 מ 11 > 6€ י 1 ץ), 

שמתפקידו היד, לדאוג לפרנסתם וד,לבשתם של הפושים 
העניים ולסייע להם בחכירת־קרקעות. 

אחר מותו של לינקולן הלך יורשו אנדרו ג׳ונסון(ע״ע) 
בדרכיו. הוא מינה מושלים זמניים במדינות-הדרום, שערכו 
בחירות על היסוד שפורש למעלה, ועד סוף 1865 נבחרו 
בכל מדינות-הקונפדראטים־לשעבר בתי״ד,מחוקקים וד,ממש¬ 
לות, וד,ללו אישרו את התיקון ה 13 . אבל בתי-מחוקקים אלה 
החליטו גם על חוקים, שצימצמו את חירותם של הכושים 
ושביחוד היו מכוונים לדגריח אותם לעבוד בחקלאות. 

תוצאות אלו של מדינשתו של ג׳ונסון עוררו תרעומת 
בצפון. דעתם של מנד,יגי הרפובליקנים הראדיקאליים, כמו 
תאךאוס סטיוונס($מ 676 ז 17925 — 1868 ) וצ׳ארלז 
סאמנר (•!שתמזנגצ; 1811 — 1874 ), היתד" שמדינות-ד,דרום 
איבדו ע״י התמרדותן את זכויותיהן והזצריך לנהוג בד,ן כמו 
בפרובינציות כבושות או בטריטוריות. בהתאם לכך חקק 
הקונגרס ביולי 1866 את התיקון ד, 14 , שד,עניק לכמוים כל 
זכדות-אזרח, בין השאר את זכות-ד,בחירה לאסיפות המחו¬ 
קקות (שגם כסה מדינות צפוניות, כמד קונטיקוט, אוהאיו 


וויסקונסץ, היססו מתחילה לתת להם). ושלל ממנהיגי 
המדינות המורדות לשעבר ומפקידיהן את הזכות להתמנות 
למשרות פומביות וכן את הזכות להיבחר לאסיפות המחו¬ 
קקות, מדינות-הדרום סירבו לאשר תיקון זה. לאחר שהבחירות 
לקונגרס בנובמבר 1866 הביאו לרפובליקנים הראדיקאליים 
ניצחון גדול, החליט הקונגרס, למרות התנגדותו הנמרצת של 
ג׳ונסון, במארס וביולי 1867 , על חוקי הרקונסטרוקציה, 
שתכליתם היתד, להקנות למפלגד, הרפובליקנית, בעזרת הכו¬ 
שים, את השלטון במדינות-הדתם ולחזק בדרך זר בתוכן את 
השפעתו של הצפון התעשייני והקאפיטאליסטי. לפי חוקים 

ו 

אלד, הוקם בכל מדינות-ד,דרום, חח מבטנסי, שלטון צבאי. 
על המפקדים הוטל לערוך רשימות-בוחרים, לכלול בד,ן את 
הכושים, ולהוציא מתוכן את כל אלד, מן הלבנים, שהשתתפו 
באיזו צורר, שהיא במלחמה נגד הברית. על יסוד רשימות אלו 
נבחרו במשך שנת 1868 אסיפות-מדזוקקים חדשות, שברובן 
ישב רוב של כושים בלתי-משכילים. נחקקו חוקות חדשות 
וב 1868 — 1870 נתקבלו כל מדינות-ד״דרום שוב לאה״ב, כדי 
לד,בטיח את זכות-הבחירה של הכושים, החליט הקונגרס 
בפברואר 1869 על התיקון ד, 15 , שאסר כל צימצום של זכות- 
הבחירד. על יסוד גזע, צבע־ד,עור, או תנאי-עבדות לשעבר. 
וכדי להבטיח שתיקון זד, יוצא לפועל, חוקקו מ 1870 ואילך 
חוקים, שחייבו השגתה על מד,לך הבחירות על-ידי קצינים 
ופקידים של הממשלה המרכזית. אנשי-ד,דרום כינו חוקים 
אלה בשם .חוקי-אונס" ( 115 ול ש 0 זס£}. רוב המשרות בדרום 
עבת בשנים אלו לידיהם של לבנים, מקצתם ילידי-הארץ, 
שלא השתתפו במלחמה, ה״סקאלאוואגים" ( 55 בזייג 5031 , 
מוצאו של הביטוי אינו יתע), ומקצתם להרפתקנים צפוניים, 
שנקראו "בעלי-האמתחות" הללו שאפו 

עפ״ר רק להתעשר, וכך גרמה פקידות זו לשחיתות מרובה, 
וד,שנאה בין הצפון והדרום נתלהטה מתוך כך מחדש. אעפ״כ 
יזמו ממשלות אלו גם רפורמות סוציאליות וד,נד,יגו בין 
השאר חינוד-חובה לכל העם, ולבושים בכלל. 



183 


ארגותיהכרית של אמריקה 


184 



בין 1870 ו 1877 עבר השלטון במדינותיהדרום שוב לידיהם 
של הלבנים. אחוזות המטעים הגדולות עו^דו ע״י פועלים 
שכירים, שהיו ברובם כושים. חלקים ניכרים של הקרקעות 
נהכרו או נמכרו לכושים. ב 1900 היה רבע מעובדי־האדמה 
הכושיים בעלי־אדמתם. אך זכויותיהם האזרהיות והחברותיות 
צומצמו שוב. בתוך הלבנים קמו הברות סודיות כמו 
קוקלאכם לולן (מג 1 ^ מ 1866 ואילך) ואבירי 

הקאמליה'הלבנה (מ 1867 }, שמנו לאחר זמן קצר יותר 
מ 500,600 חברים׳ הם הטילו פחד על השהורים ע״י כל מיני 
פעולותיחמם ובייחוד מנעו את השתתפותם בבחירות. בדרך 
זו קיבלו הלבנים, חסידיה של המפלגה הדמוקראטית לשעבר, 
שוב את הרוב באסיפות המחוקקות, וכך התפתח .הדרום 
המוצק* ( 1111 י 80 שהצטיין בהתנגדות חריפה לצפון 

השולט. ב 1877 עזבו הגדודים האחרונים של צבא אדרב 
את הדרום. 

א. ס. י. 

י. ההתפתחות הכלכלית במהצה השניה של 
המאה ה 19 . נצחונו של הצפון במלחמת־האזרחים לא רק פתד 
את שאלת־העבדות, אלא גם הבמיה את עליונותה המוחלטת 
של הממשלה המרכזית. שום מדינה לא איימה עוד לצאת מן 
הברית או להכריז על איזה חוק מהוקיה כבטל ומבוטל (ראה 
למעלה עמ׳ 168 , 173 ), ומעכשיו ריכזה האומה את כוחותיה 
בפיתוה הטכניקה והכלכלה. ההתקדמות שבאה בתחום זה, 
ושמבחעת המהירות אין למצוא בדומה לה בתולדות האנו¬ 
שות, נעשתה לפי עקרונותיו של האינדיווידואליזם הכלכלי 
הקיצוני, שהיה קשור בהתחרות אכזרית ובהשפעה משחיתה 
של העשירים על מנהל־המדינר. קילקולים אלה כבר הורגשו 
בזמן נשיאותו של יוליסם גראנט ( 1869 — 1877 ), המנצח 
במלחמת־האזרחיםז אך ^ 1890 לערך ניתנה לכל אדם בלתי־ 
מרוצה האפשרות להתיישב במערב בלא שהיה צריך לשלם 
בעד הקרקע (ראה למעלה ע׳ 170 ). מפני-כן התחילו פורצים 
סיכסוכים בעלי־ממדים עם בעלי־ההון רק בסוף המאה ה 19 
(ראה למטה). 

בעוד שמלהמת-האזרחים גרמה בדרום אה״ב לנזקים 
כבדים ולשינויים כלכליים מרחיקי לכת, עברו שנות-המלהמה 
בצפון בלא הפרעות כלכליות, ולא עוד אלא שההמאות 
הגדולות. שהוצאו לצרכי״המלחמה ע״י השלטתות, העשירו 


שכבות רחבויג גם בתקופת-המלחמה נמ¬ 
שכה ההגירה אל השטחים הענקיים שמ¬ 
מערב למיסיסיפי, שהיו ברובם מיושבים 
זעיר שם זעיר שם ע״י שבטים אינדייניים. 

עם שבטים אלה נעשו עפ״ר חוזים לסי 
דוגמת החוזים שערך ג׳קסון(ראה למעלה 
ע׳ 173 ) והאינדיינים הועברו לטריטוריות 
מיוחדות, שנקראו בשם "רזרוואטים". כמה 
משבטי-האינדיינים התנגדו בכוח להתייש¬ 
בותם של הלבנים והתנגשויות חריפות 
ארעו עד 1880 בערך. הידועה ביותר היא 
השמדת הגדוד של הגנראל ג׳ורג׳ קאסטר 
(ז 1516 י 0 ; 1839 — 1876 ) בדאקוטה המער¬ 
בית על-ידי אנשי השבטים פוני ושין 
( 6 תת 6 ץ 0116 , 066 ^ 3 ?) בקיץ 1876 . 

גורם השוב לחיזוק-הביטחון שימש גמר 
סלילתה של מסילת-הברזל הראשונה, 

שקישרה את מזרח-אה״ב עם האוקיינוס השקט. מיתן של 
מסילות-הברזל הקלה והתישה את ההתיישבות שלי הלבנים, 
ששינתה את צורת-ד״מערב תכלית שינוי. עדרי־הבקר דחקו 
את עדרי־התאו. אע״פ שהזהב ומחצבים אחרים משכו מת¬ 
יישבים לאיזור ההרים המערביים, היה עשרן האמיתי של 
מונטאנה, קולוראדו, דיאומינג, איידאהו וקאליסורניה 
בשדות-המרעה. 

בכל הארצות הללו, וכן בטכסאס, קאנזאם, נבראסקה 
ודאקוטה, הופיעו חוות-בקר ענקיות ( 8 ^ 11 ^מבז). מתור כך 
נוצר כאן אורח-ד״חיים היחיד במינו של הבו^ר ("קאובוי"), 
שתור-ד,פריחה שלו הגיע לשיאו סמוך ל 1885 . משקי-האיכ- 
רים ורשת מםילות-ד,ברזל חיסלו אורודחיים זד. בתוקף 
"חוק-המשקים" כבשו האיכרים לעצמם שטחים וגדרו אותם 
בת^ דוקרני. "המערב הפראי" הרומאנטי פינה את מקומו 
ליישובי-קבע, לשדות חיטד. תירם ושיבולת-שועל. בערי- 
המערב נתפתחה תעשיית-ד,בשר. 

מ 1865 עד סוף המאה ה 19 נערכה פעולודהתיישבות על 
שטח, שדיגיע בגדלו לשטח שיושב ב 250 השנים שקדמו 
ל 1865 . ב 1870 — 1880 נפתח בשביל המחרשה שטח־אדמה, 
שגדלו היד. כשטחה של צרפת. הודות לסלילת מסילות- 
ברזל, גילוי המהצבים בהרים, והמדיניות הקרקעית של ר,מפ־ 
שלד" גתפתתו מתחילד, האיזור של הרי־הסלעים והמערב 
הרחוק. המחצבים הביאו את המועדים לקאליפורניה, ניר 
מכסיקו, קולוראדו, איידאד,ו, מתסאנד. ואולם מספרם של 
הפארמרים עלה עד מהרה על מספרם של הכורים. בהתאם 
לחוק החזקה על הקרקע (ר׳ למעלה), שלפיו היה זכאי כל 
אזרח של אה״ב, משדעיע לגיל של 21 , לקבל חינם 160 אקר, 
הועברו עד 1880 לידיים פרטיות כ 22,400,000 הקטאר. הכורים 
פשטו באיזור ד,ד.רים שבמדינות נוואדה, מונטאנד. וקולר 
ראדו. הבוקרים התפשטו מטכסאס עד מעלה המיזורי. בעקבר 
תיד,ם הלכו נוקדים ואחריהם — פלחים. עד 6 מיליוני נפש 
נתיישבו בשטחים, שעשרים שנד, קודם לכן היו מרבץ־תואים 
בלבד. 

משנת 1860 עד 1910 עלה יבול־החיטה מ 60,000,000 
ל 00 (/ 230,000 הקטוליטר, יבול־התירס עלה מ 300,000,000 
ל 1,200,000,000 הקטוליטר. יבול־הכותנד, — מ 3,841.000 
חבילות ל 11,609.000 . 



185 


ארצות־חגרית של אמריקה 


186 



ררר־הרים קשה, שהוליכה לסברות בקולוראדו. ציור של 6 ול פרנוני וז׳י 5 טאוורניה, מן ה 8 יז€קזגמ, 1874 


בחקלאות באה מהפכה. המכונה דחקה אח רגלי־הבהמה. 
האיכד של 1800 היה מספיק לקצור בסגל שבידו — במשך 
יום־עבודה אחד — את התבואה בחלק החמישי של הקטאר. 
ב 1840 קצר מאק־קורמיק במשך יום אחד, באמצעות המקצרה 
שהמציא, כשני חקטארים וחצי. זו אחר זו הופיעו מכונות 
חקלאיות אחרות, שכל אחת מהן היתד. משוכללת מקודמתה: 
המאלמת, מכונחיהדיש ולסוף הקומביין, מכונה לזריעת* 
תירס, מכונה לקצירת־תירם, מכונר. לקילופו! חספאראטור, 
מכונות לזיבול, לזריעת תפוחי־אדמה ולייבוש חציר, המרגרד., 
ועוד. המכונות החקלאיות למיניהן היו יפות ביחוד לצרכי 
החקלאות החדגונית, האכסטנסיווית, שהיתר. רווחת בשטחיו 
הענקיים של המערב. מארק קארלסון הביא מרוסיה את 
החיטה הלורפיח, העומדת בפני שירפון ובצורת ור,מספקת 
כיום יותר ממחצית יבול־החיטה באה״ב. מריון דורסטיג 
גילד. תרופה לחלי־רע של חזירים. ג׳ורג' מורלר התגבר 
על מחלות הפה וד.טלפיים. מאפריקד. הצפונית הובאה הדורה 
(״•! 00 • 3££11 ^ 1 ), ומטורקיסטאן — האלפאלפד,. לותר ברבנק 
(ע״ע) גידל בקאליפורניד. עשרות זנים חדשים של פירות 
וירקות. סטפאן באבקוק מוויסקונסין המציא שיטה לקביעת 
אחוז־השומן בחלב. ג׳ורג׳ ושינגטון קרוך (ע״ע) גילה דרכים 
חדשות לשימוש בבטנים, תפוחי־אדמה מתוקים, פולי סויד,. 

1860 הגיע ארכן של מסה״ב באה״ב ל 50,000 ק״מ, בעיקר 


ממזרח למיסיסיפי. ב 1900 הגיע ארכן ל 330,000 ק״מ. מ 10 
במאי 1869 ואילך אפשר היה לנסוע ברכבת מאוקיינוס 
לאוקיינוס. 

ר,ר,תפתחות הכלכלית התבטאר. בניצול הברזל, הקיטור, 
החשמל ובד,תקדמות המדע השימושי. אחר 1880 באה מהפכה 
בחיי אד,״ב, כשאדיסון ואחרים פיתחו את הדינאמו לצרכים 
של שימוש מעשי, 1876 המציא אלכסנדר גראם בל(ע״ע) את 
הטלפון? 1867 הומצאה מכונת*ד.כתיבהז 1888 — מכונת* 
החישוב 18971 — הקופד. האוטומאטית ז 1886 הומצא הלינו־ 
טיפ ואחריו הומצאו מכונת-הרוטאציה ומכונת־הקיפול. אדי* 
סון המציא את המאור החשמלי ואחר־כד את הגראמופון, 
הראינוע. 

ב 1859 — 1914 גדלה תעשיית*הפלדד. פי 11 , ב 1894 הגיעו 
אה״ב לדרגה של ארץ־התעשיר, הראשונה בעולם. בסוף המאה 
ד, 19 נתפתחד, התעשיר, של שימורי־ד,בשר, הודות להתפתחות 
ההקפאד, והתרחבותו של השוק האירופי. משנסתיימה מלח* 
מת*ד,אזרחים נפתח שדה חדש לספסרות ולהתעשרות על 
רגל אחת עם גילוים של שדות־הנפט בפנסילוויניה ואוהאיו 
ומכרות הזהב ור״כסף בד,רי המערב הרחוק. 

בתקופה זו היתד. תעשיית*חפלדה הענף הכלכלי הימורי 
של אה״ב, כמו שקודם לכן היה ייצור־הכותנה. פיתוח הפלדה 
אופשר על*ידי תהליך־בסמר ( 06$5 ס 1 ? זשמ 1 ש 6£55 ), על*ידי 



187 


וור*דו 1 'חצריו/ של זנסריקד 


188 


גילזי אחור־הברזל בזירי־מסאבי, בצסודהמזרח של מעסוטד" 
והודות למבסי־סגן גביהים. נתגלו אז מברית בקוליראדו, 
נוואדד״ אריזינה, איידאהו, סובטאנה. 1880 הושקע במכרות 
ובמחצבים של אה״ב הון של 1,500,000,000 דילאר. 

ההיסטיריה של אה״ב ב 15 השנים האחרונות למאה ה 19 
היתה כלכלית וחברותית יותר משהיחה מדינית, היסוד 
ההאםילטיני־מרקאנטילי*פרוטקצייניססי גבר על היסוד 
הג׳םרסיני*םיסייקראטי, שתמד במסחר חפשי. אה״ב, שהיו 
עד שנות ה 60 ארץ כפרית, ארז של ערים קטנות בעיקרה, 
הפכו אחר מלחמת־האזרחים לארץ של כרכים, ערים ותעשיד- 
ב 1880 — 1900 גדלה האובליסיה ביותר מ 50% : מ 50,155,000 
נפש ל 5,994,000 ד נפש. 1830 היה רק אחד מתור 15 איש 
מאוכלוסי אה״ב ביישובים, שמנו 8,000 נפש או יותר• ב 1860 
כבר דרו ביישובים כאלה כל אחד משישה וב 1890 — שלושה 
מכל עשרה. ב 1860 לא היתה באה״ב אף עיר אחת שמנתה 
מיליון נפש, אבל ב 1890 כבר הגיעה האוכלוסיה של ניו־יירק 
לשני מיליונים 1 שיקאגו ופילאדלפיה מנו כל אחת למעלה 
ממיליון נפש. 

יא.המשבר והתיקונים החברותיים. למ׳יתה 
הכלכלית העצומה נתלוו הופעות שליליות: המשבר בחקל* 
אות! המונופולין! תנאייהעבודה הקשים בתעשיה* הערים, 
שהתפתה! במהירות, לא יכלו לקלוט ביעילות את האוכלוסיה! 
השירות היה גרוע! הייצור התעשייני עלה על התצרוכת. 

החקלאות סבלה מדילדול־הקרקע (ביחוד בדרום—מחמת 
גידול חדגוני של טאבאק וכותנה), בצורת, שטפונות, ארבונ 
במערב נוספו על אלה הסחף והסופות. האיבר האמריקני היה 
מוכר את פרי־אדמתו בשוק העולמי, שבו שרר משבר בוזוצרת 
החקלאות, ואת צרכיו קנה בשוק האמריקני, שהיה מוגן מפני 
התחרות של סחורות תח־לארז. 1870 — 1890 עלה ערר 
הייצור החקלאי באה״ב בחצי מיליארד דולאר וערר הייצור 
החעשייני עלה בשישה מיליארד דולאר. 1790 היו תשע 
עשיריות של אוכלוסיית אה״ב איברים. 1890 היו שלוש עשי¬ 
ריות של האוכלוסיה איכרים. 1867 נוסדה "תנועת החוואים" 
(ז €11 מ 01 זו 0 ומ שהגיעה לשיא-כוחה ב 1874 , כשיותר 

משלושה רבעי מיליון איכרים, בעיקר בדתם ובמערב, היו 
מאורגנים בה. בסוף שנות ה 80 נוצרה "ברית־האימיים", 
שמנתה כשני מיליון חברים ושהפכה ל״מפלגת-העממיים" 
(* 1151 נוק 0 ?). 1890 היו למפלגה זו בקונגרס כעשרים סנאטו- 
רים וצירים, ודרישותיה היו: מס-הכנסה מודרג, אשראי 
לחקלאים, הלאמת מסילות-הברזל, יום־עבודד, בן 8 שעות, 
טביעת םםבעות־כסף ללא הגבלר- בשנות ה 90 נבלעו הפ 1 ^- 
ליסטים במפלגה הדמוקראטית. 

1873 ביטל הקונגרס את דולאתהכסף וד,עמיד את המטבע 
על דולאר־הזהב בלבד. אבל מברות־הכסף, שנתגלו בנתאדר" 
והשימוש בכסף ליציקת מטבעות באירופד" עורר דרישה 
למטבע־כסף. החקלאים במערב ובדרום ואירגוני-הפועלים 
במזרח דרשו לטבוע מטבעות כסף וזהב במיכסה קבועה של 
16 מטבעות־כסף למטבע-זהב אחד מתיר אמונר" שריגדלתו 
של מחזותר,כספים תגרום לעליה במחירי התוצרת החקלאית 
ובשבר־ד,עבודה ומתור כך — לד,קלר, בתשלומי החובווב מנ¬ 
היג המצדדים של מטבע-ד,בסף היה הנואם המזד,יר דליאם 
ג׳נינגס בריאן (ע״ע) מנבראסקד" לשיבד, אל מטבע-ד,כםף 
התנגדו הרפובליקנים, שראו בזהב גורם ליציבות וחששו 
לאינפלאציד- 



קאריקאטורוז ננר הסראססים (שרטום של מסלר ב הנידיורקף) 


אנשי־העסקים התחילו מתאחדים לשם שליטה על הייצור 
והשיווק כאחד ב״קורפוראציות" ו״סראסטים", שמרכזם היתד, 
ניו־יורק. 1904 היו מאבדים כ 5,300 בתי-חרושת ב 318 טראס־ 
טים, שהונם הכללי הגיע ל 00 (^ 246,000 ,ד דולאר ושהגדול 
שבהם היה חברת־דופלדד" של אה״ב. קבוצות מורגאן ותקפלר 
פיקחו על 112 באנקים, מסילות-ברזל, חברות-ביטוח ועוד, 
וריכזו הון של 00,000 (^ 22,245 דולאר. זה אחר זד, הופיעו 
טראסט הנפט "סטאנדארט אויל קומפאני" והטראסטים 
בתעשיות השמנים, הכותנה, העופרת, הסונר, הטאבאק, הגומי. 
נוצרו.מעצמות" תעשייניות. קמו "מלבי״־תעשיה. התמזגות 
של 4 חברות נדולות הקימד, את טראסט הבשר. משפחת 
מאק-קורמיק הקימר, את טראסט המכונות החקלאיות. נוצרו 
טראסט הטלגראף .וססרן יוניון", רשות-ד,טלפונים של בל 
ולסוף — .ר,חברה האמריקנית לטלפון ולטלגראף". בשנות 
ה 60 נתארגן טראסט מסילות-הברזל בפיקוחו של קורנליוס 
ונדרבילט (ע״ע), שלהערתו.לעזאזל הציבור" יצאו מוניטין. 
הטראסט קבע את תנאי־דיהובלר" השפיע על מהלד העניינים 
המדיניים, וצימצם את ד,ד,תחחת. ביחוד גדול היה הריכוז 
בבאנקאות. ראשי הטראסטים היו הדודים בהשקפד" שעתידה 
של המדינה הוא באגירת ממון ושאין לחקור בנוגע לאמצעינ 2 
הפוגע בג׳ון פירפונט מודגן(ע״ע) היה מסכן אח עסקי עצמו. 
המחירים של חמרי-גלם, עבודד, ומזונות היו פחותים מן 
המחירים התעשיינים המונופוליסטיים. 

בתוצאד, מכו קמה תנועה ציבורית לטובת תחוקד, נגד 
הטראסטים בשנות ה 80 הותקפו הטראסטים ע״י המטיפים 
לתיקונים חברותיים הנרי ג׳ורג׳(ע״ע) ואדוארד בלמי(ע״ע). 

השחיתות הציבורית, על הופעותיד. השונות (בכלל זה — 
השלטון במדינות וכעיריות, שנמצא בידי.בוסים"), שימשה 
נושא ליצירות ספרותיות, שמהן ראויות לציון במיוחד: .התור 
המוזהב״ ( 1873 ) — תיאור החברה של מרק טוין (ע״ע), 
וספרו של אפסון סינקלר (ע״ע) .הג׳ונגל״ ( 1906 ), שמ 
הוקיע את תנאי-ד,עבודה הגרועים בבתי-המטבחיים בשיקאגו. 
תאוז־ור דריזר (ע״ע), בספריו.איש הממוך ( 1912 ) ו״הענק" 
( 1914 ), תיאר את מעלליד,ם של בעלי העסקים הגדולים, 
ספרו של פראנק נוריס .הפחח״ ( 1903 ) הבד,יר את מחאת 
אנשי-הקרקע. .חרפת הערים״ ( 1904 ) ללינקולן סטיפגס 
(ע״ע) הוקיע את השחיתות הפוליטית. 

הנסיונות של הסוציאליזם הטרם־מארכסיססי לייסד 
באמצע המאד, ישובים שיתופיים בארז החדשה, נכשלו זה 
אחר זר. 1866 נוסדר, .ד,ברית הארצית של הפועלים" (- 3110 א 
1111100 ■ 311.31101 ״). 1869 קמר, תנועת.האבירים של העבו־ 
רה״ (ז 0 ( 1.91 0£ $ז 1£11 ^ 1 ), שמספר חבריר• הגיע כ 1886 




189 


אושור 1 ־הכרית של אסריקח 


190 


ל 00 (/ 730 . אבל עד מהרה התחילה ירידה בתנועת־העבודה 
הסוציאליסטית באה״ב. שביתת סועלי׳ההובלה ב 1877 גרמה 
למהומות־העבדדה החמורות ביותר, שפרצו בזמן מן הזמנים 
באה״ב. 1686 קמה "הפדראציה האמריקנית של הפועלים' 
(י 01 < 1 ^ 0£1 מ 3 ^ו'ו^מ^\/.), שמנתה בשנת 1920 ב 4 

מיליון חברים. מייסד הפדראציה ומנהיגה במשך שנים מרד 
פות היה סמואל גומפרס (ע״ע). תנועת־הפועלים באה״ב 
משנות ה 90 ואילך לא היתה סוציאליסטית והיתה חדורת 
אימון במשטר הכלכלי והמדיני של אה״ב. כדוגמה שימעז 
ל״פדראציה" הטריד־יזניוניזם הבריטי בראשיתו, שהתנגד 
לפעולה מדינית ודאג ל״יום־קטנות', לחיי יום־יום של הפועל, 
ושהתחיל במלחמה על יום־עבודה בן 8 שעות, שכר־עבודה 
גבוה יותר וחנאי־עבודה יותר נוחים. לא כל הפועלים היו 
מאורגנים ב״פדראציה״. פועלי־הרפבות היו מאורגנים ב 4 
יוביונים. אחר מלחמת 1914 — 1918 קם אירגירפועלים חזק, 
מתחרה בפדראציה, בשם "הקונגרס של האירגונים התעשיי־ 
ניים' ( 5 מ 10 ) 123 מ 3 ;§' 01 31 תז 111$ ) 111 0£ $$£י £1 מ 0 נ)). 1890 היו 

הפועלים באה״ב כוח, ששום מדינאי לא היה יכול להתעלם 
ממנו. 

בימי נשיאותו של היז ( 1877 — 1881 ) פתחה הממשלה 
בתיקונים חברותיים. למרות מטו של הנשיא נתקבל "חוק 
בלאנד־אליסון״, שהעמיד את הזהב והכסף ביחס של 1 ל 16 . 
לאחר 30 שנות־מאבק נתקבל ב 1883 "חוק השירות האזרחי', 
הוא "חוק פנדלטון", שהנהיג בשירות הממלכתי שיטה 
מבוססת על''כשדם של הפקידים. נתקבל "חוק שרמן נגד 
הטראסמים״ ( 01 ^ 1151 ז־ 1 ׳- 11 תו< 30 ומת 6 ו 51 ), שאסר איגודי- 
חברות, שעלולים היו לשים מכשולים בפני המסחר הבינ¬ 
לאומי. 1913 קמה ועדת־קליטון לחקירה קונגרסאית של 
פעולות הטראסטים, ובהשפעתה של ועדח זו נחקק חוק, 
שדרש רפורמה פאנקאית, דצנטראליזאציה של פיקוח האש¬ 
ראי ופיקוח על שיווק המניות. 

תקופת הרפורמות במדיניות הפנימית של אה״ב קשורה 
בשמותיהם של הנשיא קליולנד, הדמוקראס היח-די בנשיאות 
( 1885 — 1689 ו 1893 — 1897 ) בתקופת 1861 — 1913 , המנהיג 
הדמוקראטי בריאן והנשיאים תאודור רוזוולט ( 1901 — 1908 ) 
ווילסון ( 1913 — 1921 ). מטרותיהן של רפורמות אלו היו 
אידיאליסטיות, ואילו דרך־הגשמתן היתז; ראליסטית. ב 15 
השנים הראשונות למאה ה 20 נחקקו באה״ב חוקים מכותים 
לתיקונים חברותיים יותר משנחקקו בהן בכל תקופת-קיומן 
עד אז: הוחמרו החוקים בנוגע לעבודת־ילדים, הועלה חגיל 
המינימאלי של העובד, צומצם מספרן של שעות־העבודמ 
הוטלו הגבלות על עבודת-לילה, נקבע לימוד־חובה חינם, 
הונהג(ברוב הערים והמדינות) יום־עכודה של שמונה שעות; 
הוקטן יום־העבודה בשביל עובדי עבודות מסוכנות, הונהגו 
חוקי-פיצויים, הוטלד. אחריות חוקית על נותני-ד,עבודה לחב¬ 
לות, שנגרמו לעובדים בשעת עבודתם, נחקקו חוקי־מיסים 
בנוגע לירושת הכנסה, רכוש, 

קליוולאנד ניהל מדיניות בלתי תלויה במפלגד, הדמו־ 
קראטית, דרש שיפור השיחת, הורדת־ד,מכס, ביטול חוק 
בלאגד-אליסון, חידוש הצי, פיקוח על הקרקעות הציבוריות, 
חגנד, על האינדיינים, וביחוד תיקונים בתחבורה: בוטלו 
ההנחות לגבי מטענים גדולים וד,מחירים הגבודדם־ביחס 
בעד משלוחי מטענים קטנים. התהגו תשלומים בהתאם 
למרחקית חוסלה "היד האחת", שעשו חברות מסילות-הברזל 


בקביעת המחירים. 1887 נקבע "חוק המסחר בין המדינות' 
( 01 ^ €0 י 01 מ 1 מ 001 10 ג 51 ז 1€ מ 1 ), שחייב את פירסום המחירים 
וד,טיל איסור על הפקעת-שערים ועל הפליות בלתי-צרדקות 
של לקוחות, מקומות ומצרכים מצד הנהלת־הרכבות{ 
"הוועדה למסחר בין המדינות' ( €0 ז 1£ ממ 1 ס 0 6 ; 3:31 ז 1€ ת 1 
1551011 ןת 1 מ 0 נ)), שהוקמה באותד, שנה, דאגה להסדר דמי־ 
ד,ד,ובלד, ולשיפור תנאי-הנסיעה ברכבות. 1887 הוקיע קליור 
לאנד את הקיצוניות בהגנה על תעשיית אה׳ב מפני הת- 
חרות-חוץ. 

1888 נבחר כנשיא מועמדם של הרפובליקנים, בנימין 
האריסמ, שר,גן על העקרון של מכסי-מגן. 1890 נתקבל חוק 
המכס של מאק-קינלי, שהעלה את גובה־המכסים ב 50% 
בממוצע. תכליתו של חוק זה היתה: הגנה על התעשיה 
הקיימת, עידוד תעשיות צעירות והגנה על רמת-החיים של 
הפועל. 1890 נקבע "חוק קניית-הכסף של שרמאן"; האוצר 
קנה 4,500,000 אוקיות של כסף בחודש, הגדיל את כמות־ 
הזהב במטבעות ת׳י כך גרם לאינפלאציה. 1890 — 1893 ירד 
דולאר-הכסף בהשוואה לדולאד הזהב ם 80 עד 60 סנט. 
דברים אלה גרמו לשיבתו של קליוולאנד לנשיאות ב 1892 . 
שנת 1893 היתה שנת-משבר וקליוולאנד ניסה לשמור על 
דרגת-הזהב. 1894 נתקבל חוק וילסון-גורמאן, שצימצם במידה 
ניכרת את התעריפים — חוק, שבדומה לו לא נקבע מימי 
מלחמת-ד,אזרחים. האיכרים של המערב ראו את קליוולאנד 
כשמדני מדי, וד,מועמד לנשיאות מסעם המפלגה הדמוקראטית 
בבחירות של שנת 1896 היה הראדיקאל ברייאן. סיסמת הדמו*- 
קראטים בבחירות היתד,: "טביעה חפשית ובלתי־מוגבלת 
של מטבעות זהב וכסף ביחס של 1 ל 16 ", אבל המנצחים היו 
הרפובליקנים, וכנשיא נבחר מק-קינלי. פירועוו של דבר 
היד״ שהשלטון עבר לקאפיטאליזם השמרני — מה שהתבטא 
עד מד,רד, בתעריף גבוה יותר (חוק דינגלי), בקביעת דרגת- 
הזהב ובהתפשטות טריטוריאלית מעבר לינג 

בספטמבר 1901 נרצח מאק־קינלי בתערוכה בבאפאלו 
ע׳י האנארכיסטאן הפולני צ׳ולגוש ( 30 $ 2 !ס 02 ). את מקומו 
של הנשיא הנרצח מילא סגנו תאודור רוזולט (ע״ע). תקופת 
שז £21 15$€2 בנ נסתייסד" זועזעה אמונתם של ההמונים האמרי¬ 
קנים במדיניות המסרתית, שהיתה מבוססת על חולשתם 
של הפועל והצרכן. נתבלטו הצדדים האפלים של הציווילי- 
זאציה האמריקנית: אי-שוויון ברכוש, דלות של המונים, 
הפליה גזעית, השפעת אנשי־העסקים במדיניות, בדת, בחינוך, 
במשפט. 

מ) 19 — 1913 שימש כנשיא ויליאם האוארד טפט (ע׳ע) 
הרפובליקני, אולם בבחידות של שנת 1912 נתפלגה מפלג¬ 
תו: הכיוון הרשמי, השמרני, תמך במועמדותו של טאפט, 
והפלג הליבראלי במפלגה, שנתארגן כ״מפלגה הפרוגר־ 
סיווית', תמך בחאודור רוזוולט. הפילוג בין הרפובליקנים 
גרם לבחירתו של מועמד הדמוקראטים וודרו דלפון(ע״ע). 
״תעריפי אנדרווד״ (ע׳ע), שאושרו ב 3 באוקטובר 1913 , 
הביאו לידי הפחתה ניכרת במכם על חמרי־גלם ומזונות חשד 
בים, מוצרי-כותנה וצמר, ברזל ופלדה, ועוד, ולידי ביטול 
המכס על כפה סוגים אחרים של מצרכים. דלסון הכריז: 
"חייבים אנו לבטל כל דבר, שיש בו אפילו שמץ של אי־ 
שוויון״. ב 23 בדצמבר 1913 נתקבל החוק הפדראלי לקרן 
שמורה, שלפיו חולקה הארץ ל 12 איזורים, ובכל אחד מהם 
הוקם "באנק לבאנקים', שנועד לסייע בזמנים קשים לבאנקים 



191 


ארצדת־הברית של אמריקה 


192 


המקומיים. לשם הגדלת הגמישות בהמצאת כספים ניתנה 
רשות להוציא שטרי־רזרווה פדראליים, והפיקוח על הוצאה 
ז 1 נמסר למועצה הפדראלית לקרן שמורה. בקשר לחוק זה 
אמר וילםון, ש״הפיקוח צריך להיות ציבורי, לא פרטי) הוא 
צריך להיות בידי הממשלה באופן שהבאנקים לא יהיו 
שליטים, אלא כלי־שרח בעולם־העסקים ובידי היזמה והמפעל 
הפרטיים". 

לידי ה״ועדה הפדראלית למסחר" (- 1 תס 0 16 > 3 ־ו 7 31 ז 1€ > 6 ז 1 
״ 1115510 !), 1914 , נמסרה הסמכות לחקור עבירות של קור־ 
פלראצלת, וכן הסמכות של איסור התחרות בלתי־הוגגת. 
"חוק קליטוף אסר התאגדות של הנהלות בקורפוראציות 
שונות להנהלה אחת, הפליות במחירים, והחזקת המניות של 
קורפוראציה אחת בידי קורפוראציה אחרת מאותו סוג. החוק 
הפדראלי בדבר אשראי חקלאי העמיד לרשות האיכרים 
אשראי בריבית נמוכה. ״חוק הספנים״ 1915 חייב שיפור של 
תנאי־הספנים. ״החוק הפדראלי לפיצוי עובדים 1916 ״ קבע 
מתן הענקות לעובדי־הממשלד" שנפגעו בשעת מילוי תפקי¬ 
דיהם. ״חוק אדאמס״ 1916 קבע יום־עבודה של שפונה שעות 
לעובדי־הרכבוח. עוד קודם כניסתן של אה״ב למלחמת 
1914 — 1918 נאסר המסחר במשקאות משכירים ב 32 מדינות 
בהשפעתה של תעמולה ממושכת, ביחוד מצד גופים דתיים. 
באוגוסט 1917 פירסם הקונגרס צו של איסור על השימוש 
בחמרי־מזון לזיקוק משקאות משכירים. מיד אח״כ (יוני 
1919 ) נתקבל "התיקון ה 18 ", שאסר ייצור, העברה ומכירה 
של משקאות אלה. התיקון אושר בהתלהבות ע״י 46 מדי¬ 
נות — עקזר מדינות יותר מן הדרוש על-פי החוק. אבל 
המציאות גילתה פנים אחרות. גל של הפקרות, פמה של 
הפרת-החוק בממדים רחבים, פתח תקופה של מעשי^זלמות 
ושחיתות, שלא היתה בדומה לה בתולדות אה״ב. 1932 , לאחר 
גצחון הרמוקראטים בבחירות, קיבל הקונגרס את "התיקון 
ה 21 ״, שביטל את החוק הפדראלי בעניין איסור־המשקאות, 
1920 אושר "התיקון ה 19 " בנוגע לזכותן של הנשים להשתתף 
בבחירות הכלליות. 

יב. האימפריאליזם הקולוניאלי. בתקופה שבין 
מלחמח-האזרחים ומלחמת-העולם 1 היו אה״ב נאמנות למדי־ 
ניות־הבדידות המסרתית שלהן < הן לא התערבו במדיניות- 
החוץ של מעצמות־אירופה ולא יצאו מתחומי היבשה המער¬ 
בית, האוקיינוס השקט והמזרח הרחוק. 

הודות לפעולתם של מיסיונרים, סוחרים ובעלי-מטעים 
אמריקנים גברה השפעתן של אה״ב באיי-האוואי. 1875 בוטל 
באה״ב המכס על סוכר מהאוואי ונאסרה החכרת טריטוריה 
האוואית לכל מעצמה שהיא, פרט לאה״ב. 1884 קיבלו אה״ב 
ממלך האוואי את הזכות להקים בפרל הארבור תחנה לאס- 
פקת-פחם לספינות ולתיקונן. 1893 סופחו איי־האוואי לאה״ב 
למעשה ו ב 7 ביולי 1898 סופחו אליהן גם להלכה. 

בקובה, ששימשה, ביחד עם מכסיקו, השדה העיקרי להש¬ 
קעות אמריקניות, השקיעו אה״ב כ 50 מיליון דולאר, והמסחר 
השנתי של אה״ב עם אי זה הגיע ל 100 מילימ דולאר. הסיבה 
הבלתי-אמצעית למלחמה בספרד ( 1898 ) היה תעריף־הסוכר 
של דלםודגורמן ( 1894 ), שהביא בקובה לידי משבר כלכלי 
ולמרידה בשלטון הספרדי. "העתונות הצהובה" של אה״ב 
ניהלה תעמולה למלחמה, כשהיא מפרזת בתיאור אכזריותם של 
הספרדים. באה״ב ראו במרד הקובנים את המשל מלחמתה של 
אמריקה הלאטינית על עצמאותה בהתאם ל״עקרח מונרו". 


התפוצצותה של ספינת־המלחמה האמריקנית "מיך בנמל הא- 
זואנה—התפוצצות, שהיתה כרוכה ב 260 קרבנות—, שימשה 
דחיפה אחרונה לכניסתן של אה״ב למלחמה. הסיסמה היתה: 
"זכור את מין", אע״פ שאשמתה של ספרד בפיצוץ זה לא 
הוכחה. למרות מה שאה״ב לא היו מוכנות למלחמה, היו 
פעולות-האיבה מהירות ומכריעות. ג׳ורג' דיואי(ע״ע), המפקד 
של שייטת אמריקנית בת שש ספינות, השמיד בקרב שנמשך 
חצי-יום את כל הצי הספרדי, שהתרכז במפרץ-מאנילה 
שבפיליפינים, ללא אבדה של נפש אחת בשביל אה״ב. במפרץ־ 
סאנטיאגו שבקובה הושמדו ארבע ספינות-מרוץ משוריינות 
ספרדיות. לאחר שבעה חדשים וחצי (מ^ באפריל 1896 עד 
10 בדצמבר אותה שנה) נסתיימה המלחמה. קובה נעשתה 
רפובליקה אוטונומית בחסותן של אה״ב, ואה״ב קיבלו את 
פורטו ריקו, את האי גואם ואת הפיליפינים (שתמורתם 
שילמו אה״ב לספרד 20 מיליון דולאר). ההשתלמות על 
הפיליפינים הפכה את אה״ב למעצמה מעוניינת בענייני 
המזרח הרחוק — עובדה, שהיתה לה השפעה מרחקת לכת 
במדיניות הבינלאומית ביחוד משעה שד״ופיער, יאפאן בזירה 
המדינית. בספטמבר 1899 הודיע מזכיר-המדינה ג׳ון הי 
למעצמות המעוניינות, שסדיניותן של אה״ב בסין מבוססת 
על העקרון של "הדלת הפתוחה" לכל האומות, כלומר, על 
שורון באפשרויות הכלכליות. לאחר שהמעצמות התערבו 
בענייני-סין בשל מרד-דובוכסרים (יוני 1900 ), הודיע הי 
למעצמות, שאד,"ב תתנגדנה ^כל פגיעה בזכויות הטריטוריא¬ 
ליות או האדמיניסטראטיוויות של סין ובעקרון של "הדלת 
הפתוחה". לאחר שדוכא מרד-הבוכסרים עמד הי על כך, שלא 
יוטלו על סין פיצויים הרסנים. ב 1901 נחתם חוזה בין אה״ב 
וקובה, שלפיו ניתנו לאה״ב באי בסיסים ימיים ותחנות-פחם. 
אחת מתוצאות המלחמה בספרד היתה חפירתה של תעלת 

פנמה (ע״ע). 1917 נקנו איי ורג׳ין מדאניה. 

1 

יג. אה״ב במלחמת-העולם 1 . ב 1914 מנה הצבא של 
אה״ב 107,000 איש בערך, בעוד שהציוד שלו כלל 800 אלף 
רובים ו 4 תותחי-שדה כבדים. אה״ב לא היו מוכנות למל¬ 
חמה מבחינה צבאית, וגם המדיניות החיצונית והאירגון 
הדיפלומאטי שלהן לא הלמו את תקופת-המשבר. ב 4 באוגוסט 
1914 הכריז רלסון על ניטראליות ועל ״חופש-הימים״ — 
כלומר על מסחר עם שני הצדדים הלוחמים. ב 1914 פתחו 
הממשלה והציבור של אה״ב בפעולת-סיוע — מתחילה לטו¬ 
בת בלגיד" את״כ לטובת הפליטים הצרפתיים, הסרביים, 
הארמניים, ולטובת היהודים בא״י. בשבועות הראשונים 
למלחמה טאטא הצי הבריטי את המסחר הגרמני מעל פני 
הימים, וגרמניה פסקה להיות לקוח של אה״ב. לעומת זה 
התחילו בריטניה, צרפת ורוסיה לווות כספים באה״ב, שהוצאו 
בו במקום על מזונות, מלבושים, בהמות, ובעיקר ~ על תח¬ 
מושת. המלחמה גרמה למאזן־מסחר חיובי בשביל אה״ב במידה 
יוצאת מגדר הרגיל: ב 1913 הגיע העודף ל 690 מיליון 
דולאר, ב 1915 —ל 1,770,000,000 דולאר וב 1916 — ל 3 מיל¬ 
יארד דולאר. אה״ב קיבלו 3 מיליארד דולאר בזהב ובמש- 
כנתות ו 2 מיליארד דולאר בניירות-ערך זרים. הניטראליות 
המסרתית נעשתה בלתי-מציאותית. ב 26 בדצמבר 1914 
התחילה בריטניה עורכת חיפושים בספינות של אה״ב והג¬ 
דילה את רשימת הסחורות, שאסרה להעבירן לגרמניה. 
מזכיר-המדינה ברייאן מחה על כך. במשך 1915 ערכה אנגליה 
מלחמה על שיטת ה״נסיעה ממושכת" (ס^בץסזג 011$ טמ 1 זם 00 ), 



193 


ארצות־חכרית של אמריקה 


194 



1 . 13 הסרינות הראשונות של אה״ב: 2 . השטח שנוסח לאה״ב לפי שלום 1783 : 3 . קנית לואיזיאנה, 1803 : 4 . סיפוח 
פלורידה הטערביח, 1810 ; 5 . קביעח־הגבול עם בריטניה (קאנארה) ב 8 ן 18 : 6 . סיפוח פלורידה, 1810 : 7 . קביעת 
הנבול של מין, 1842 ; 8 . הרפובליקה של טבסאם, 1835 — 1845 ; 9 . סיפוח הרפובליקה של טכסאס בגבולותיה 
המורחבים, 1845 : 10 . קביעת חגבול הצסוני״מערבי עם בריטניה, 1846 : 11 , קריעת שטחים ממכסיקו, 1848 ; 

12 . קנית נאוח ממכסיקו, 1803 


שלפיה נהגו ספינות ניטראליות להעביר מצרכים לגרמניה 
במטווה של מסחר עם ארצות ניטראליות. על ההסגר הימי 
הבריטי, שכבר היה מושלם ב 1916 , השיבה גרמניה במלחמת־ 
הצוללות, אה״ב מחו על כך. בד במאי 1915 הטביעה צוללת 
גרמנית את ספינת־הנוסעים הבריטית "לוזיטאניה" וגרמה 
לאבדן חייהם של 113 אמריקנים. ימים אחדים אחר הטבעת 
"לוזיטאניה" עדיין נאם וילסון על "הלאום שהוא יותר מדי 
גאה כדי להילחם״, אבל בחוזר מדצמבר 1915 דרש וילסון 
הגנה לאומית והגנה על הספנות של אה״ב. 

המלחמה גרמה להאמרת מחירי הדגנים והמזונות בכלל, 
להעלאת שכר־העבודה במפעלי־התחמושת, לזרימח מאות־ 
אלפים של בני־אדם לעדים, ולהפסקה כמעט גמורה של 
ההגירה לאד,"ב. בבחירות של הנשיא ב 1916 לא היו המפלגות 
היריבות מחולקות בנוגע לשאלות פנימיות (כגון: זכות־ 
הבחירה לנשים, חוק־עבודה לנערים), וכן צידדו שתי המפ¬ 
לגות בעקרון מונרו. ברוב קטן ניצח וילסון בבחירות של 
1916 מאחר שהציבור הרחב ראה בו את הנשיא, ש״ישמור 
את אה״ב ממלחמה". המועמד הרפובליקני יוז 
חבר בית־הדין העליון וקודם לכן — מושל־ניו-יורק, שנת¬ 
גלה בתפקיד זח גם כמתקן חברותי חשוב, נתמך ע״י רוזוולט, 
שעוד בתחילת-המלחמה הטיף לכניסתן של אה״ב למלחמה 
לטובת בעלי-הברית. ב 18 בדצמבר 1916 פנה וילסון לשני 
הצדדים הלוחמים בהצעת תכנית, שעיקריה היו "שלום ללא 
נצחוף ו״הגדרה עצמית". מעצמות-המרכז הודיעו על נכו¬ 
נותן להיפגש עם האויב לשם דיון על השלום. ואולם 
ה״אנטאנטה" דרשה ערבויות לסידור משביע רצון. 

31 ביאנואר 1917 הודיע הציר הגרמני ברנטטורף לממ¬ 


שלת אה״ב, שהצוללות הגרמניות תטבענח מכאן ואילך ללא 
אתראה כל ספיגה שתחצה את האוקיינוס. בפברואר ובמארס 
1917 הטביעו הצוללות הגרמניות כמה ספינות אמריקניות. 
ב 8 בפברואר 1917 פירסמה ממשלת־אה״ב ברבים את הידיעה 
הסודית, שנפלה בידי השירות החשאי הבריטי, על ההבטחה, 
שנחנה גרמניה למכסיקו, להחזיר לזו האחרונה את "הפרו¬ 
בינציות המכסיקניות הקודמות" אם מכסיקו תיכנס למלחמה 
על צידה. ב 6 באפריל הכריזו אה״ב מלחמה על גרמניה, וב 7 
בדצמבר 1917 — על אוסטריה. הכרזת-דימלחמה נתקבלה 
בבית התחתון של הקונגרס ב 373 קול נגד 50 , ובסנאט — 
ברוב של 82 נגד 6 . 

השתתפותן של אד,"ב במלחמה נתבטאה מתחילה במתן 
סיוע כספי לאנטאנטה בצורת הלוואות לבעלי־הברית בסכום 
של 9,500,000,000 דולאר. ב 26 ביוני 1917 התחיל מגיע 
לאירוש? הצבא האמריקני בפיקודו של הגנראל פרשינג 
(ע״ע), ובאוגוסט 1917 כבד מנה הצבא האמריקני 700,000 איש 
והצי — 230,000 . ב 10 באוגוסט 1917 פורסמה פקודת הפיקוח 
על מזון ודלק. נקבעו ימים "ללא בשר", "ללא חיטה", וכן 
נקבעו מחירים לדגנים. במארס 1917 הוטל פיקוח ממשלתי 
על כל מטילוח-הברזל ובתחילת 1918 — גם על הטלגראף, 
הטלפון, הכבל והראדיו. כמרכן גוייסו אנשי מדע ומחקר. 
9 באפריל 1918 הוקם משרד־העבודה. התחילה פעילות של 
חברות ציבוריות: הצלב האדום, "אבירי 

קולומבוס" הקאתולית, משרד־הצדקה היהודי, ועוד. במשד 
19 החדשים האחרונים של המלחמה הועברו אל מעבר לים 
בלא אבדות בנפש 2,086,000 חייל (מן הספינות, שהשתתפו 
בפעולה זו, נטבעו רק שלוש בדרכן חזרה). בקיץ 1918 היו 
















195 


אושות־חגרית של אםרי?ח 


196 


מגיעים לצרפת מאה״ב יותר מ 300 אלף חיילים מדי חודש 
בחדשו. כמרבן הועברו דרך האוקיינוס 00 (/ 500 ״ד ט 1 ז 
תחמושת. 

אה״ב נכנסו למלחמה לטובת האנסאנטה. כשמצבה של 

זו האחרונה היה חמור! לאחר שרוסיה שלאחר המהפכה 

פרשה מבעלי־בריתה, החזיק הצבא הבריטי בקושי מעמד 

באיזור־התעלה והצבא הצרפתי — באיזור ההגנה על פאריס. 

עם כניסתן של אה״ב נמסרו לפיקוח צבאן הנמלים הדרום* 

מערביים של צרפת ורשת מסילות־הברזל שמדרום לפאריס. 

האמריקנים הקימו בצרפת 83 מעגנות חדשות לספינות, סללו 

מסילות־כרזל חדשות לאורך של 2,500 ק״מ, מתחו קווי־טל* 

גראף לאורך של 4000 ק׳׳מ, העמידו לרשות הצבא 1,500 

קטרים ו 20,000 קרונות. כמ. ־כן תיקנו האמריקנים 2,000 קט¬ 

רים ו 58,000 קרונות צרפתיים. בפעולות ערפיות אלו היו 

עסוקים בנובמבר 1918 עד 650,000 איש. באביב ובקיץ 1918 

השתתפו גדודי אה״ב בהדיפת ההתקפה הגרמנית הגדולה על* 

יד שאמו־תץרי(בסוף מאי) ובקרבות בסביבת סואסון(ביולי). 

חיילי אה״ב^'נלחמו בחזית־הווגזים ובמידה מכרעת — על¬יו¬ 

*• 

סאךמייל ( 1 שו 1111 \. 51 ). ב 9 .^ כבשו את סךן. כמרכן נלחמו 
עם הבריטים על-יד לה קאמו(מזרחית לקאמברי) וביחד עם 
גדודים צרפתיים התקדמו עד נהר סקלד (€^ 5011£1 ). יחידות 
אמריקניות עזרו גם לאיטלקים בפיאוה. הוצאות-המלחמה 
של אד״ב הגיעו ל 35 וחצי מיליארד דולאר, בכלל זה — 
9,500,000,000 דולאר, שניתנו בהלוואה לבעלי־הברית. מספרן 
של האבידוח בנפש של האמריקנים במלחמה זו היה כ 55,000 . 

יד. התקופה שבין שתי מלחמות-העולם ( 1919 — 
1939 ). — 1 . הפריחה הכלכלית והאיזולאציוניזם. כל 
עוד נמשכה המלחמה היה העם האמריקני סוכן לתת סמכדות 
דיקטאטוריות לנשיא, ואולם אחר המלחמה סירב לסבול סמ¬ 
כויות אלו אף זמן קצר. וילסון היה אידיאליסטן, בעל-חזון 
ואיש־מפלגה קיצוני. הבחירות באוקטובר 1918 יצרו בקונ¬ 
גרס רוב רפובליקני. בניגור למסורת של נשיאי-אה״ב, 
שלא יצאו בתקופת־כהונתם מארצם, נסע דלסון לאירופה 
לוועידות־השלום. וילסון בא לפאריס, והשאיר בוואשינגטון 
רוב אופוזיציוני בקונגרס. עמדתו של דלסון, שנחלשה 
בוואשינגטון, השפיעה על עמדתו בפאריס. עוזריו הקרובים 
של דלסון בוועידת-השלום היו כולם חברי המפלגה הדמו- 
קראטית, ואף אחד מהם לא היה חבר של הקונגרס. 
הרפובליקנים טענו, שהנשיא שואף לשלום "דמוקראטי", 
כמו שאף המלחמה היחד" לדעתם, "דמוקראטית". ביחוד 
מתחו'ביקורת על תכנית .חבר לאומים" (ע״ע) של דל- 
סון, שלפיה היו אה״ב חייבות לבוא לעזרתה של צרפת 
במקרה של פלישה גרמנית. נתגלו חילוקי-דעות בין דלסון 
ובין האוז( 8£ נו 110 ), יועצו המדיני דדידו האישי. 28 ביוני 
1919 חתם דלסון, בשם אה״ב, על חוזה־השלום ועל אמנת 
חבר־הלאומים, שהיו משולבים זה בזו ללא הפרדר" בקונגרס 
התנגדו ביחוד לסעיף 10 של האמנה, שחייב את כל חברי 
.חבר הלאומים" להיות אחראים לשלמות הטריטוריאלית של 
כל אחד מחברי-החבר. בהצבעה של הסנאט ב 19 בנובמבר 
1919 היו 55 סנאמורים בעד אישור האמנד״ 39 נגדו: האישור 
היה חסר רוב חוקי של %. בעצם מסעיהתעמולד" שערד 
דלסון בספטמבר 1919 , אחזו השיתוק. 

כתוצאה מכך נמצאה המפלגה הדמוקראסית בערב הבחי¬ 
רות לנשיא ללא הנהגה וללא מועמד מתאים לנשיאות. 


המדיניות הבינלאומית של הממשלה ותכנית-השיקום שלה 
לא היו ברורות כל צרכן. מצד שני נתגלו במפלגה הרפובלי¬ 
קנית חילוקי-דעות אישיים, ולפיכך נבחר כמועמד לנשיאות 
.סוס שחור", וורן הארדינג, סנאטוד מאוהאיו. בפעם הרא¬ 
שונה בתולדות אה״ב השתתפו נשים בבחירות בכל המדינות. 
ברוב עצום נבחר הארדינג, שנתגלה בתקופת־כהונתו כאחד 
מן הנשיאים הפחות חשובים והפחות מנוסים במדיניות הבינ¬ 
לאומית. הארדינג נגרר ולא נהג. הממשלה נמצאה בידי 
שלושה אנשים תקיפים וכשרוניים: יוז ( 11081165 ), מזכיר- 
המדינה, מלון(מ £110 ^). שר־האוצר, והובר, שר-המסחר. 
תקופת נשיאותם של הארדינג, קוליג׳ והובר ( 1920 — 1933 ) 
היתה תקופח-השלטון של הרפובליקניזם השמרני, שהיה 
שליט באה״ב — בהפסקות מועטות וקצרות-ביחס — מסוף 
מלחמת-האזרחים עד הופעת הרפובליקאניזם הראדיקאלי של 
תאודור רוזוולט. היה זה שלטון של מדיניות, שדגלה 
בתעריפי-מכס גבוהים ובהתערבות מינימאלית של השלטון 
בכלכלר" בהפחתת-המיסים, בתמיכה בהכנסות גבוהות, בהג* 
בלת-ההגירה, בהתנגדות למחירים יציבים בתוצרת החקלאית, 
בצימצום הפיקוח הממשלתי, בהתעניינות מועטת בתחיקה 
סוציאלית ובאי-השתתפות ב.חבר-הלאומים", 

מ 12 בנובמבר 1921 עד 6 בפברואר 1922 התקיימה 
בוואשינגטון ועידה מוקדשת לבעיות האוקיינוס השקט והג¬ 
בלת הזיון בהשתתפותן של אה״ב, בריטניד" יאפאן, צרפת, 
איטליה, סין, בלגיה, הולאנד ופורטוגאל. ראשי המדברים 
היו נציגיהן של אה״ב, בריטניה ראפאן. נתקבלה תכניתן 
של אה״ב: הגבלת הזיון, וביחוד הימי ; עקרון.הדלת הפתו¬ 
חה" ביחס לסין ז אה״ב, בריטניה, יאפאן, צרפת ואיטליה 
מצמצמות את כוח ספינות-המלחמה הגדולות שלהן בפרו¬ 
פורציה של 5 : 5 : 3 : 1.75:1.75 . תחת לחצן של אה״ב החזירה 
יאפאן לסין את המושבות הגרמניות שבשאנטונג. 

הארדינג מת פתאום ב 2 באוגוסט 1923 , וכנשיא בא במקר 
מו סגנו קוליג׳, בעל האופי החזק, השתקן. מדיניותו של 
קוליג־ היתה מדיניות של חיסכון, יזמה פרטית ופוריטאניות. 
במשך שנת המיסים 1924/5 נאסרו באה״ב 77 אלף איש 
משום עבירות על חוקי ה.יובש״—מה שגם הוכיח, שהגזירה 
על הנזירות מאלכוהל היא גזירה, שרוב הציבור האמריקני 
אינו יכול לעמוד בה. 

עוד קודם 1914 הועמדה ההגירה לאה״ב מארצות-אסיד" 
וביחוד מן המזרח הרחוק, על מכסות מינימאליות ביותר. 
ההגירה של יאפאנים צומצמה עד כדי ביטול מתוך חשש, 
שאוכלוסיה יאפאנית מרובה באה״ב תשמש כלי בידיה של 
המעצמה היאפאנית האדירה, שעמדה מאחרי מהגרים אלה, 
וההגירה מסין נאסרה מחשש הצפת המערב של אה״ב ע״י 
פועלים זולים. אחר המלחמה חששו באה״ב, שההגירה תזרום 
בעיקרה מארצות אירופה המזרחית והדרומית (איטליה), 
שסבלו במיוחד מן המלחמה ושבהן היתה האוכלוסיה רגילה 
ברמת-חיים נמוכה. באה״ב רצו בהגירה ממערב-אירופה 
וביחוד מצפון־המערב. ההגירה מקאנאדה וממכסיקו נשארה 
בלתי-מוגבלת. ההגירה השנתלת לאה״ב משאר הארצות 
הוגבלה ל 165.000 מהגרים ול 150 אלף בעלי ויזות־מעבר. 

ב 1924 הקימו אדדב ועדה, שעיבדה את "תכנית־דוס" 
( 65 ״יגם) — (היא נקראה כך ע״ש הידר שלה ובא־כוחן של 
המעצמות המעוניינות) שלפיה היחה גרמניה צריכה לש¬ 
אוב את כספי-השילומים, שהיתה חייבת למעצמות המנצחות, 



197 


.ו•ו*יוח־הכרית על אסריקח 





רוזוולס תובע 10 הקוג;רם להברי? סלתסה על 'א 0 א 12.1941.1 .• ספינת־הסלחםח ,#נסילוויגיה" ב׳שעת חחתקסח על 8 רל הארכור 



מן ההעסות/ שהיתה עתידה לקבל מחכירת מסילות־הבמל 
ובתי־החרושת הגרמניים ע״י אזרחים של מעצמות אלו. תב־ 
נית־דוס, שנתקבלה ע״י אנגליה, בלגיה תרם^ גרמה להש¬ 
קעות גדולות של הון אמריקני פרטי בגרמניה. 

ב 1923 פינו אה״ב את שאריח חיל־המצב שלהן בגרמניה. 
החוב המלחמתי של בעלות־הברית לאה״ב הגיע ב 1922 ל 10 
מיליארד דולאר, וכן היו חייבות להחזיר לאה״ב נשק בשוד 
של מיליארד וחצי דולאר. אנגליה התחייבה לסלק את 
חובה לאה״ב בתשלומים שנתיים (מ 23 מיליון דולאר לשנה 
ומעלה), באופן שסילוקו של החוב היה צריך להסתיים במשך 
62 שנה. 1925 התחייבה איטליה בתשלומים שנתיים של 5 
מיליון דולאר במשך 57 שנה, וצרפת התחייבה לסלק את 
חובה לאה״ב, שהגיע ל 000,000 ,מ 40 דולאר, במשך 62 שנה. 
בהתאם לסידודים אלה התחייבה אנגליה לסלק 80% מחובה 
לאה״ב, צרפת — 50% , ואיטליה 26% . רק חובה של רוסיה, 
בסכום של 193 מיליון דולאר, נשאר תלוי ועומד. חובה של 
יוון לאד,״ב הועמד על 15 מיליון דולאר. תשלום החוב 
האוסטרי לאה״ב( 12 מיליון דולאר) נדחה ל 28.1943 באפריל 
1928 חתמו בפאריס 15 מעצמות על "חוזה בריאד^לוג" 
(מיניסטר־החוז הצרפתי ומזכיר־המדינה של אה״ב), שהוקיע 
אח המלחמה כפעולה בלתי־חוקית. 

העושר הלאומי של אה״ב, שנאמד ב 1850 בד מיליארד 
דולאר, נאמד ב 1870 ב 25 מיליארד, ב 1890 — ב 65 , ב 1920 — 
ב 350 וב 1929 ב 450 מיליארד דולאר. ההכנסה השנתית בת¬ 
קופת קוליג׳ ( 1923 — 1929 ) נאמדה ב 90 מיליארד דולאר 
והחסכונות השנתיים ביותר מ 17 מיליארד. באותו זמן הגיעו 
ההשקעות של אה״ב בחוץ־לארץ ל 2 מיליארד. יותר מחצי 
ההכנסות של האוצר הפדראלי בא ממיסי־הבנסה. בפברואר 
1926 הופחתו מיסי־ההכנסה ב 388 מיליון דולאר, והמכסות של 
מיסי-ההכנסד, הופחתו מ 2% ל 4% * 1 מהכנסות של עד 4.000 


דולאר לשנד״ פ 4% ל 3% מהכנסות של 4,000 דולאר ומעלה, 
מ 6% ל 5% מהכנסות של 8 אלפים דולאר דותר. סמיסי• 
הכנסה שוחררו כל הרווקים, שהכנסותיהם היו מאלף עד אלף 
וחמש מאוח דולאר לשנה, והנשואים, שהכנסותיהם השנתיות 
היו מ 2500 עד 3,500 דולאר. לאחר זה הופחתו הכנסות• 
הממשלה ב 220 מיליון דולאר נוספים. אעפ״ב בוצעו על-ידי 
השלטונות הפדראליים עבודות ציבוריות, ביהוד בשטחים של 
המיסיסיפי התחתון, שסבלו משטפונות. 

המצב בחקלאות לא התאים לפרוספריטי הכללי. השקעות- 
ההון בחקלאות ירדו ב 1922 — 1927 מ 79 ל 59 מיליארד דו־ 
לאר. הפארמרים דרשו, שהממשלה תקנה את עודף-התוצרת 
שלהם, שביחוד היה מורגש בחיטה, שיפון, כותנד" חזירים, 
טאבאק. לכך התנגד קוליג׳, שראה בהצעה זו נסיון להכניס 
את הממשלה לעסקי-חקלאות. בבחירות לנשיאות ב 1928 
ניצח ב 40 מדינות ובאיזודים העירונים הרפובליקני הרברם 
הובר, ש״רכב על סוס הפרוספריטי", את הדמוקראט אלפדד 
סמית, המושל המוכשר של ניו-יורק, שקיבל את קולותיהן 
של 8 מדינות ושל האיזורים הכפריים בלבד. זו היתה 
הפעם הראשונה מזמן מלחמת-האזרחים, שמדינות אחדות של 
"הדרום המוצק" (וירג׳יניה, קארוליינה הצפונית ופלורידה) 
הצביעו בעד מועמד רפובליקני. תלו דבר זה בקאתוליות של 
סמית וברמזיו על ביטול ה״יובש". 

פרט לחקלאות, פחם ואריג, שסבלו מעודף של תוצרת, 
היתה זו תקופח־שיגשוג לאה״ב, שהורגשה במיוחד בתעשיית־ 
המכוניות, בסלילת-הכבישים, בבניין־בתים ובשימוש בחש¬ 
מל. בהשפעת הפרוספריטי פחתה הרגשת הצורך בתיקונים 
חברותיים. 


טו. המשבר וה״משסד החדש״ ( 031 ם 1.6 ) נתן לו, כנשיא, את הסמכות 
למכור, להחליף או להשאיל כל תחמ 1 שת צבאית לכל מעצמה, 
שד,ד.גנה עליה עלולה לדעתו של הנשיא להיות חיונית 
להגנתן של אה״ב. בהתאם לכך נמסרו לבעלות־הברית 
סחורות בשווי של כ 49 מיליארד דולאר — מזה 50% 
ויותר לבריטניה, 22% לרוסיה. בפועל חיסל חוק "ד״חכר 
והשאל" את חוק הניטראליות והחזיר את אה״ב למדיניות, 
שדגלה בחופש של דרכי־הים. בתקופה זו עדיין היו חזקות 
באה״ב נטיות הבדלנות, ואע״פ שגרמניה ואיטליה היו םט־ 
ביעות ספינות של אה״ב, נכנסה זו האחרונה למלחמה רק 
ב 7 בדצמבר 1941 , לאחר ההתקפה היאפאנית על פדל 
הארבור. 

ב 8 בדצמבר הכריזו אה״ב מלחמה על יאפאן, ושלושה ימים 
אח״כ — לאחר שגם גרמניה הכריזה מלחמה על אה״ב — 
כבר היו אה״ב במצב-מלחמה עם גרמניה ואיטליה, וב 5 ביוני 
1942 — גם עם בולגאדיה, הונגאריה, רומניה. מכל מעצמוח־ 
ה״ציר" היחה פינלאנד היחידה, שאה״ב לא הכריזו מלחמה 
עליה. כתוצאה מן המכה, שהוכה הצי האמריקני בפדל האר־ 
בור, הוכרחו אה״ב במשך 6 חדשי-המלחמה הראשונים להיל¬ 
חם באוקיינוס השקט מלחמת-הגנה. באוגוסט 1942 התחילה 
ההתקפה. ב 1942 התאחדו כוחותיהן של אה״ב ובריטניה לשם 
פלישה בצפודמערבה של אפריקה — פלישה, שנסתיימה 



201 


ארצות־הכרית של אמריקה 


202 


בחיסולו של הכוח הגרמני בטוניסיה. אח״כ באו פלישות 
רחבות־יממדים לאיטליה ולצרפת, שהביאו לידי נסיגתם של 
הגרמנים ולשבירת־כוחם במערב. בסוף המלחמה שירתו בצבא 
של אה״ב יותר מ 8,300,000 איש ובצי ובאוויריה שלהן — 
כ 3,300,000 איש. האבדות בנפש של הצבא, הצי והאוויריה 
כאחד הגיעו ל 296,000 . ההוצאות הכספיות הישירות הגיעו 
ל 300 מיליארד דולאר, 

המלחמה הכריחה את העם האמריקני לחשוב באמת* 
מידה גלובאלית. כשפרצה המלחמה הכריז רוזוולט בקונגרס, 
שחייה של האנושות אחר המלחמה יהיו מבוססים על ארבע 
חירויות: חירות הדיבור והביטד, חירות הדת, חירות ממחסור 
וחירות מפחד. ב 1943 קיבלו שני בתי־הקונגרם החלטה על 
הקמתו של אירגון בינלאומי לשם שמירה על השלום והצדק. 
ב 1944 נתקיימה בדאמבארטון אופס ( 03115 100 ז 3 ג 11 ד 1 נ 1 ם) 
שעל־יד וואשינגטון ועידד" שבה השתתפו באי־כוחן של אה״ב, 
בריטניה, רוסיה וסין, רבה הוחלט על הצ׳ארטר של האומות 
המאוחדות. 1944 נבחר רוזוולט ברביעית, אבל זמן קצר 
לאחר מכן ( 12.4.45 ) מת מיתה חטופה. 

יז. "המלחמה הקרה" ו״משטר ההגינות". תקופת 
1945 — 1952 ידועה ביחסים הבינלאומיים כתקופת "המלחמה 
הקרה", לפי ביטויו של העיתונאי האמריקני ואלטר ליפמן, 
ובחיים הפנימיים של אה״ב — כתקופה של "משטר ההגינות" 
( 0631 ז 31 ?)< לפי ביטויו של טרומן (ע״ע). יורשו של רוז* 
וולט בנשיאות של אה״ב, סגנו הרי טרומן, הטביע את חותמו 
האישי על תקופה זו, שהתחילה במזל של ניצחון מכריע על 
גרמניה ( 8 במאי) ויאפאן( 16 באוגוסט) והועמדה עד מהרה 
בסימן של סיכסוך מסובן בין רוסיה ואה״ב. הבעיה הרוסית 
עוררה כמה בעיות פנימיות באה״ב: קיום רמה גבוהה של 
תוצרת, שמירה על כוח־הקניה, פיקוח על ירידת שער־המטבע, 
שיפור היחסים בין בעלי־המפעלים והעובדים, שמירה על 
האידיאלים הלאומיים האמריקנים. "המלחמה הקרה" שימשה 
גורם ממדרגה ראשונה בחיים הכלכליים של אה״ב: ההזדיי* 
נות, והסיוע לארצות ידידותיות — ביחוד משפרצה המלחמה 
בקוריאה—גרמו לקדחתנות כלכלית באה״ב: תעסוקה מלאו" 
עליית המחירים, ירידת שער הדולאר. 

מלחמת־העולם ז 1 חיסלה את כל המעצמות הגדולות, פרט 
לאה״ב, רוסיה, ומכמה בחינות גם — בריטניה. ההגמוניה 
המדינית עברה מן המערב, מאירופה, למערב הרחוק—לאה״ב 
מזה, ולמזרח — לרוסיה — מזה. כבר בוועידת־היסוד של 
האו״מ(אפריל 1945 ) ובפגישה(בקשר למלחמה בגרמניה) של 
"שלושת הגדולים" (אה״ב, רוסיר, ובריטניה), נתברר, שנס* 
תיימה תקופת ה״עולם האחד", לפי ביטויו של ונדל וילקי, 
ושהעולם מבותר לשנים ע״י "מסד־ברזל". עוד לא נסתיימה 
המלחמה ב״מעצמות*הציר" וכבר נפתחה ה״מלחמה הקרה". 
בניגוד לקו הבדלני, שניצח במדיניות־החוץ של אה״ב אחר 
מלחמת־העולם ו, ניצת אחר מלחמת־העולם 11 הקו הבינ¬ 
לאומי. הסנאט של אה״ב, שב 1919 דחה את אמנת חבר־ 
הלאומים, אישר ב 28 ביולי 1945 (ברוב של 90 נגד 2 ) את 
אמנת*האו״מ. יתר על כן: אה״ב אף קיבלו עליהן את חלק־ 
הארי של ההתחייבדות הכספיות, המדיניות והצבאיות, 
הקשורות באו״מ. / 

עם הטלת הפצצה האטומית על העיר ׳היאפאנית הירר 
שימה, באוגוסט 1945 , הוכנס הנשק האטומי לראשונה לשי¬ 
מוש הצבאי. פצצת־האטום ופצצת־המימן, שנוצרה אחריה, 


שימשו הנושא העיקרי של הדיונים המדיניים. הנשק 
האטומי, שנותן לבעליו אפשרות להשמיד קיבוצים שלמים 
בהתקפת־פתע, הגביר את אי־האמון בין מעצמות המערב 
והמזרח, והעובדה, שלא הוסכם על פתרון לבעיית הביטחון 
ההדדי, יצרה מתיחות בינלאומית חמורה. בפברואר 1945 
נאסרו בקאנאדה המרגלים האטומיים הראשונים של רוסיה. 
משפטם של אלה שימש גורם חשוב להתעוררותה של דעת־ 
הקהל האמריקנית על הסכנה הקומוניסטית. בקונגרס הוקמה 
ועדה לחקירת "הפעולות הבלתי-אמריקניות", ביחוד בהולי¬ 
ווד ובוואשינגטון, במפעלי-הסרטים ובמשרדים הפדראליים. 
פעולה זו כונתה ע״י הקומוניסטים — וכן גם ע״י ליבראלים, 
שראו בדרכי־החקירה סטיה מן המסורות האמריקניות — בשם 
"ציד־המכשפות". בגילוי הטכסיסים והפעילות של רשת־הרי* 
גול הסובייטית הצטיינו קומוניסטים לשעבר. בין הנדונים 
על ריגול אטומי היו שנים (הזוג רוזנברג) שנידונו למיתה) 
הם הוצאו להורג ב 1953 . 

המלחמה בקומוניזם התנהלה גם באמצעים בלתי־ישירים. 
בתמיכה בארצות, שסבלו מן המלחמה או בארצות הנחשלות, 
התחילו רואים באה״ב לא רק פילאנטרופיה, אלא אמצעי 
יעיל למלחמה בקומוניזם. בהתאם לכד הקציבו אה״ב לסיוע 
ולשיקום של ארצות-אירופה מגמר המלחמה עד סוף מארם 
1947 19.7 מיליארד דולאר. ב 5 ביוני 1947 פורסמה "תכנית 
מרשל״(ע״ע), שהציעה לאירופה למשד 4 שנים תמיכה בסד 
של 22.4 מיליארד דולאר. רוסיה וגרוריה הסתלקו מקבלת 
תמיכה זו. 

ב 1947 נעשו היחסים בין אה״ב והמדינות הקומוניסטיות 
מתוחים עד כדי סכסוד גלוי: אה״ב מחו על האופן, שבו 
נערכו הבחירות בפולניה! בפברואר האשימו אה״ב את רוסיה 
במדיניות תקפנית! לאחר שבוטלו בפולניה זכויות־האזרח, 
ביטלו אה״ב במאי 1947 את המלווה לפולניה! כמרכן הפסיקו 
אה״ב מתן הלוואות להונגריה לאחר שהשתלטו בה הקומו* 
ניסטינ 4 וגם מחו על התערבותה של רוסיה בענייניה הפנימיים 
של הונגאריה. ב 1948 הוכרז באה״ב גיוס-חובה של גברים בגיל 
של 19 — 25 . לאחר שהשלטונות הסוביטיים ניתקו את דרכי־ 
היבשה בין ברלין המערבית ובין גרמניה המערבית (בסוף 
יוני 1948 ), סיפקו השלטונות של אה״ב את צרכיה של ברלין 
המערבית "ברכבת־אויר", שהפגינה את תנופת־האירגון של 
אה״ב. משרד־המת־יעין האמריקני בבודאפסט נסגר, לאחר 
ששלושה מחברי הצוות של הצירות האמריקנית בבודאפסט 
נאשמו בריגול. בצ׳כוסלובאקיה נאסר העיתונאי האמריקני 
אוטיס — דבר, שגרם לניתוק היחסים המסחריים עם צ׳כו־ 
סלובאקיה. 

ב 1948 העניקו אה״ב לסין 400 מיליון דולאר, שלא הצילו 
אותה מן הכיבוש הקומוניסטי. 18 במארס 1949 נחתם לעשרים 
שנה "החוזה הצפון־אטלאנטי", שאיחד בברית-הגנה נגד 
הקומוניזם את המדינות שמצפון לקו־הסרטן. 1950 ניתקו 
אה״ב את יחסיהן הדיפלומאטיים עם בולגאריה. ב 16 במארס 
1950 הציע מזכיר־המדינה דין אצ׳יסון לרוסיה תכנית-שלום 
בת שבעה סעיפים, שהחשובים שבהם היו: שלום עם גר¬ 
מניה, אוסטריה ויאפאן! גרמניה מאוחדת, שישלוט בה 
משטר של בחירות חפשיות! אי־התערבות בענייני דרום־ 
מזרח אסיה! הוצאת הכוחות הסובייטיים ממרכז־אירופה! מו״מ 
על פיקוח של ממש על הנשק האטומי! הפסקת הפעילות 
הקומוניסטית, 25 ביוני 1950 התחילה פלישת הקומתיסטיס 



203 


ונמווו־מכריו! של ונמרי?מ 




מצפון קוריאה לדרומד^ ה״מלחמה הקרה" זעיעה ל^זיאה. 

לקח*םין עמד לפני מדינאי אה״ב בקודיאד." ובדי למוע 
את השתלטות הקומוניססיס בדרומו של חצי־האי שיגרו 
האומות המאוחדות בהנהגת אזדב צבא לקוריאה. בהשפעתה 
של מלחמת־קוריאה הוברז באוקטובר 1950 על אמונייצבא 
כלליים באה״ב. ב 1950 ניתנה הקצבה לפיתוחה של פצצת־ 
המימן. כשהגיעו הכוחות האמריקנים עד נהר יאלו, על גבול 
קוריאה ומאנג׳וריה" באו לעזרתם של הקומוניסטים הקוריא¬ 
נים חבריהם שבסין/ וכוחות־האו״ם הוכרחו לסגוב באפריל 
1951 פיטר מרומן את הגנראל מק*ארתור, ראש משטר* 
הכיבוש ביאפאן ומפקד צבאיהאו״ם בקוריאה" מכל תפקידיו 
במזרח הרחוק. בניגוד למק־ארתור" סברו טרומן ויועציו" 
מארשאל(שר־הבטחון}, אצ׳יסון (מזכיר־המדעה) ובראדלי 
(ראש המטה הכללי)" שיש *לצמצם את המלחמה" בתחומי 
קוריאה. מק־ארתור הציע בלוקאדה על סין ומתן התר של 
פעולה צבאית לכוחות הסיניים הלאומיים שבפורמוזה. ב 10 
ביולי 1951 התחיל המו״ם על שביתת־הנשק בקוריאה, 
שהופסק בד במאי #1952 מאחר שהקומוניסט 1 דרשו את 
החזרתם של כל השבויים — ז. א. גם את המתנגרים לקימר 
ניזם—לארצות־מוצאם. 1951 נתפרסמה הודעה מטעם אה״ב 
על 790 ״ 5 שבויי או״מ" שנפלו בידי הקומוניסטים ושמהם 
נרצחו כ 500 ״ 5 ע״י שזביהם. במידה מרובה בהשפעת המלחמה 
בקוריאה נחתם בסאן פראנציסקו(ב 28 לאפריל 1952 ) חחה* 
השלום עם יאסאן" שלפיו נשאר ביאפאן צבא אמריקני. 

את התקציב של 1952 העמיד טרומן על 853 מיליארד 
דולאר — ."מחיר השלום"" לפי ביטויו. היה זה תקציב־השיא 
בתולדות האנושות בזמן של שלום, ודובו נקבע בהשפעת 
ה״מלחמה הקרה״: 60% ממנו הוקדשו לצרכי־צבא ו 13% 
לסיוע לארצות*חוץ, הוצאותיהן של אה״ב על צרכי*הגנה היו 
34 סנט סכל דולאר, שבא ממיסים. 

מדיגיות־החוץ של אה״ב היתה ברובה של תקופת־טרומן 
דו־מפלגתית. מדיניות זו לא נתמכה ע״י הרפובליקנים ממדי־ 
נות־הפנים עם הובר, טאפט ומק־ארתור בראשם. אע״פ שאלה 
האחרונים לא תמכו בבדלנות, דרשו את ריכחה של הפעילות 
המדינית לא באירופה, אלא במזרח הדחוק, לא באוקיינוס 
האטלאנטי אלא באוקיינוס השקט, וכן דרשו צימצום הסיוע 
הכספי והצבאי לארצות שמחת ליבשה המערבית ואירגון 
ההגנה על יבשה זו בעיקר באמצעות האווירית(על יחסר, של 
ממשלת־טרומן לשאלת־היהודים ולהקמתה של מדעה יהודית 
בארץ־ישראל ר׳ להלן, אמריקה והציונות). 

הניגודים העיקריים בין האדמיניסטראציה הדמוקראטית 
ובין האופוזיציה הרפובליקנית היו קשורים בעיקר בבעיות 
פנימיוע ב 1945 השתייכו לממשלה הפדראלית 20% מכל 
המפעלים התעשיינים של אה״ב, שבהם הושקעו 15 סיליארד 
דולאר. התוצרת לצרכי״מלחמה הגיעה ל 50 מיליארד דולאר. 
באמצעות משרדים שונים (משרדי המלחמה, הגיוס, העבודד" 
כוח-האדם, ועוד) פיקחה הממשלה על רוב המפעלים הפר¬ 
טיים — פיקוח, שגרם להוצאות יתרות. משאר פעולותיה של 
האדמיניסטראציה של טדדמאן יש לציין את הנהגתו של 
ביטוח-חובה בבריאות והרחבת הפיקוח הרפואי על האוכלו- 
סיה* הרחבת הביטוח הציבורי, סיוע פדראלי ומדינתי לשיכון, 
הגנה על הדייר, השתתפות הממשלה בחינוך, תוספת סיוע 
למחוסרי-עבודה, תמיכה כספית בחקלאות, ובכלל זה — 
הרחבת השימוש בחשמל באמורים בפריים; ולסוף—המשכת 


הסיוע לארצות-חס, וביחוד לאיזורים בלתי-מפותחים, כאמ- 
צעי-מלחמה בקומתיזס. בתקופת ה 641 ( 1 •!!^?הגיע מספרם של 
הפקידים הפדראליים, פקידי המדינות השעות ופקידי- 
העיריות• ל 7385,000 ומשכורתם השנתית הכללית — ל 22 
מיליארד דולאר. מכל שמעה אמריקנים פעילים הועסק אחד 
ע״י השלטעוע מכל ששה דולאדים מהכנסותיהם של השלטו¬ 
נות הוציאו השלטונות על משכורת דולאר אחד. שכר-העבודה 
המינימאלי הועלה מ 40 ל 75 סנט לשעה; שכר-העבודה 
החדשי המעימאלי הועמד על 130 דולאר; טרומאן דרש 
הקלות במכסות-ההגירה לאה״ב והגנה על בעלי-העסקים 
הקטנים מפני המונופוליסטיים. בחנוכת סכר גראנד קולה, 
במאי 1950 , ציין מרומאן, שמפעל בעל תנופה כזו אין בכוחה 
של היזמד, הפרטית להקים. טרומאן כינה את מדיניותם של 
הרפובליקנים והדמוקראטים הדרומיים כמדיניות של "שב 
ואל תעשה״( 5 מ 101101111 >). כמרכן הכריז טרומאן על הנהגת 
שוויון גזעי בשירותי-ההגנה תיווה על המפקדים בחילות 
אה״ב בקוריאה להכניס בושים לתוך יחידות-הצבא כ״מבצע 
נוסף״ נגד הד,פליה הגזעית. ב 1945 הגיע מספרם של הכושים 
ששרתו בצי ל 5% ; ב 1950 הגיע מספרם ל 42.6% . בצי 
האווירי הצבאי הוגבל מספר הכושים ל 10% 

ב 1950 נעשו הקלות להגירתם של עקורים (?ם) לאה״ב. 
למשך 1950 הועלה מספרם של מהגרים אלה מ 205,000 
ל 341,000 ניתנה רשות-כניסה ליותר מ 54 אלף גרמנים, 
שנמלטו מאירופה המזרחיע ל 5 אלפים יתומים שאומצו 
ול 15 אלף פליטים בעלי ויזות זמניות. כמו-כן בוטלו ההגב¬ 
לות, שלפיהן צריכים להיות 40% ממהגרים אלה מן המדינות 
הבאלטיות ו 30% חקלאים. 

לתכנית ה 641 ( 1 ז 31 ? התנגדו הרפובליקנים, שראו בה 
כוונות סוציאליסטיות, והדמוקראטים הדרומיים, שחששו 
להתחזקות יחרה של השלטץ הפדראלי על חשבון שלטון 
המדינות. האופוזיציה שאפה להחזיר את אה״ב לשנות ה 20 , 
כעוד שהאדמיניסטראציה ראתה אח תקופת-הזוהר של 
הממשל בתקופת ה 1 ג 6 ם "\ 6 א של רוזוולט, ששימשה דוגמה 
בשביל ה 0631 של טדומאן• האופוזיציה האשימה את 
האדמיניסטראציה בביזבוז, בהטלת עול כבד של מיסים על 
האוכלוסיד" בהחדרת קומוניסטים לעמדות-מפתח בשלטח, 
והתנגדה לכך, שביטוח-חובה, בציבורי וכרפואי, ימצא בידי 
הביורוקראטיה. 

מספרם של הפועלים המאורגנים—ברובם בשלושת האיר־ 
געים העיקריים—"פדדצית הפועלים האמריקנית", "קונגרס 
האירגונים התעשייניים״ ו״היוניון של פועלי-הפחם״ — הגיע 
ל 14 מיליון. הפועלים דרשו את חלקם בפרוספריטי. הם לא 
חששו לשבות, מאחר שהזיון והאינפלאציה גרמו לתעסוקה 
מלאה. ב 1946 הגיע ההפסד של ימי-עבודה מחמת שביתות 
ל 116 מיליון; ב 1949 — ל 53 מיליון. ב 1946 נמשכה השביתה 
ב״ג׳נרל מוטורם״ 113 יום — הארוכה בשביתות, שפרצו 
באה״ב בזמן מן הזמנים. 53 ימי-שביתה במפעלי״הפלדד" 
שנסתיימו ב 24 ביולי 1952 , גרמו להפסד של כ 30% בתוצרת 
של חמדי-מלחמה. שביתת הכורים של הפחם הרך ב 1945 
גרמה לצימצום תנועת־הרכבות עד למחצד* להוצאה של 
יותר ממיליון איש ממעגל-התעסוקה ולהפסד של 90 מיליון 
טון פחם. שביתת פועלי-קרייזלר, מפעל-המכוניות השני 
בגדלו בעולם, ב 1950 נמשכה 82 יום וגרמה להפסד של 85 
מיליון דולאר בשכר־עבודה. הפועלים המאורגנים הירבו 



205 


אושות־הברית של אמריהה 


206 


בשביתות לעומת חבריהם הבלתי־מאורגנים, בדרך כלל לא 
פרצו שביתות באותן המדינות, שבהן היתה מוגבלת זכות־ 
הפעולה של אירגוני־הפועליס. מהמת הפרןספריטי הכללית 
נשתמרו תנאי־העבודה יותר ויותר. שכר־העבודה עלה ב 18.5 
סנט לשעה. פועלי־קרייזלר, למשל, קיבלו אחר 25 שנות* 
עבודה במפעל פנסיה של 100 דולאר לחודש. 

אנת האימפריאליזם הרוסי, סכנת הריגול הסובייטי 
והתעמולה הקומוניסטית וגל־השביתות גרמו לסטיות ממדי¬ 
ניותו של רחוולט. סטיות אלו נתבטאו לא רק ב״ציד־המכ־ 
שפות״, אלא גם ( 1 ) בחוק־ההגירה של מק־קאראן ( 1952 ), 
( 2 ) בחקירת השחיתות באדמיניסטראציה ו( 3 ) בחוק העבודה 
של טאפט־הארטלי. 

( 1 ) חוק ההגירה חנזכר ( €1 ^ מ 110 ^ מגזז 001 ^) לא 
פגע בעקרון של שיטת־המכסה, המבוססת על מקורה הלאומי 
של אוכלוסיית אה״ב. בהקף הכללי של ההגירה השנתית לא 
בא למעשה כל שינוי (היא הועלתה מ 154,277 ל 154,657 ). 
כל ארצות־אסיה והאוקיינוס השקט קיבלו ביחד זכות של 
הגירה לאלפיים נפש, וכל אחת מהן — מכסה מינימאלית של 
פחות ממאה נפש. ההגבלה חלה גם על ילידי החלק המערבי 
של כדור־הארץ, שהם ממוצא אסייתי. בוטלו ההגבלות הקו¬ 
דמות לטובת גברים על חשבון נשים. טרומאן הטיל וטו על 
הצעת החוק של מק־קאראן ודרש התר־כניסה למ) 300,0 
אירופים במשך שלוש השנים הבאות. 

( 2 ) במאי 1950 התחילה פועלת בנשיאותו של הסנאטור 
הדמוקראטי קיפובר ועדה לחקירת השחיתות באדמיניסטרא־ 
ציה. לפי אומדן של המשטרה הגיע מספרם של שוכבי־זכר 
ושאר מושחתים וסנוונים בפקידות בוואשינגטון ל 3,750 , 
בכללם כ 400 במשרד־החוץ. 

( 3 ) השביתות, שבמקרים מרובים איימו על שיתוקו של 
המשק הלאומי, גרמו לכך, ששני בתי־הקונגרס קבלו ברוב 
גדול את ה״חוק להסדר היחסים בין הפיעלים וההנהלה" 
( 1947 ), שנתפרסם על שם שמות־מציעיו כ״חוק טאפט- 
הארטלי". חוק זה הכנים שינויים בחוק־העבודה של ואגנר* 
נורינדלה גארדיה מתקופת ה 0631 עיקריו של *חוק 
טאפנדהארטלי״ הם: תיווד פדראלי בענייני־עבודה < ששים 
יום קודם שביתה או השבתה צריר כל צד להודיע את 
כוונותיו לצד שכנגד. 30 יום קודם שביתה צריך, שהכוונה 
לשבות תהא ידועה לוועדת־התיווך של המדינה או של 
השלטת הפדראלי. במיוחד מכוון חוק זה לצימצום כוחם של 
אירגוני־חפועלים: מן היוניונים נשללה זכות-הפפיה של 
שביתה♦ הוטל עליהם להגיש דו״ח כספי וציבורי שנתי 
למשרד־ר,עבודה הממשלתי; נאסר עליהם להשתמש בהון 
ההסתדרותי שברשותם לצרכי בחירות פדראליות; וכן נאסר 
עליהם להלחם על דוקטרינה מסויימת או לטובת משטר של 
ארץ מסויימת. טרומאן הטיל וטו על חוק טאפט־ד״ארטלי. 
ביאנואר 1949 נתקבל חוק־ואגנר כתיקון לחוק סאפט' 
הארטלי, שעיקריו הם: על שביתר, יש להודיע 30 יום קודם 
שפרצה; ואז יש להקים ועדר, לשעת־חירום, שמתפקידד, 
לחקור אח סיבות־השביתה; היוניונים אינם מחדיבים להודיע 
על מציאותם של קומוניסטים בתוכם; הם פטורים מלהגיש 
דו״ח כספי והם רשאים לקבל לשורותיהם גם פקידי־הממשלה. 
הם זכאים להכריז שביתה בלא לקבל אישור על כך מצד 
הוועדה הממשלתית. 

התוצאות של בחירות 1948 היו מפתיעות ביותר: נבחר 


נשיאי ארצות־הברית 

1 . ג׳ודג׳ ואשינגטת, 1789 — 1797 

2 . ג׳לן אדאסס. 1797 — 1801 . פדראליסס 

3 . תומאס ג׳פרסון, 1801 — 1809 , רפובליקני• 

4 . ג׳ימז מדיסת, 1809 — 1817 , רפובליקני• 
5 ג׳ימז מונרו, 1817 — 1825 , רפובליקני• 

6 . ג׳ון קווינסי אדאמס, 1825 — 1829 , רפובליקני • 

7 . אנדרו ג׳קםון, 1829 — 1837 , דמוקראם 

8 . אנררו 11 נוח, 1837 — 1841 , דמוקראט 

3 ויליאם חאריסון, 4.3.1841 — 44.1841 דג •• 

10 . ג' 1 ן טיילר, 44.1841 — 1845 , דסוקראט 

11 . ג׳יפז פולק, 1845 — 1849 , דם 1 קראם 

12 . זכרי טילור, 1849 — 9.7.1850 , ויג •• 

13 . מיליד פילמור. 9.7.1850 — 1853 , ויג •• 

14 . פראנקלץ פירט, 1853 — 1857 , דמוקראט 

15 . ג׳ימז ביוכאנאן. 1857 — 1861 , דמוקראט 

16 . אברהם לינקולן, 1861 — 15.4.1865 , רפובליקני 

17 . אנדרו ג׳ונטון, 15.4.1865 — 1869 , רפובליקני 

18 . יוליסם גראנט, 1869 — 1877 , רפובליקני 

19 . רחרפורד מח, 1877 — 1881 , רפובליקני 

40 ג׳ימז גארפילד, 44.1881 — 19.9.1881 , רפובליקני 

41 צ׳סטר ארתור, 19.9.1881 — 1885 , רפובליקני 

22 . גרובר קליוולאנד, 1885 — 1889 , דמוקראט 

23 . בנימק האריסון, 1889 — 1893 , רפובליקני 
44 גרובר קליוולאגד, 1893 — 1897 , דמוקראט 

25 . ויליאם סקקינלי, 1897 — 14.9.1901 , רפובליקני 

26 . תיאודור רחוולט, 14.9.1901 — 1909 , רפובליקני 
47 ויליאם טפט, 1909 — 1913 , רפובליקני 

28 . וודרו דלסון, 1913 — 1921 , דמוקראט 
29 • יוח הארדינג, 1921 — 24.1923 , רפובליקני 
40 קאלווין קוליג׳, 2.8.1923 — 1929 , רפובליקני 
31 . הרברט הובר, 1929 — 1933 , רפובליקני 

42 פראנקלץ דלאנו רוזוולס, 1933 — 124.1945 , דמוקראט 
33 . הארי סרומן, 12.4.1945 — 1953 , דמוקראס 

44 תיט דוד אייזנהאואר, מ 1953 , רפובליקני 


• מקביל ל״דמוקראט" בזמננו. 

•• מקביל ל״רפובליקני* בזמננו 

טרומאן למרות מה שהעיתונות היתה ברובה רפובליקנית, 
למרוח מה שה״ 3 (סים" של המפלגה הדמוקראטית בדרום 
העמידו מועמד משלהם, את תרמונד, מושל קארוליינה הדרו¬ 
מית, שדגל בזכדותיהן של המדינות וקיבל את קולותיהן של 
אלאבאמה, לואיזיאנד* מיסיסיפי וקארוליינה הדרומית; 
למתח מה שוואלאס, המועמד של הפרוגרסיודים, פיצל את 
קולותיהם של הדמוקראטים וגרם לכך, שדיואי, מועמדם של 
הרפובליקנים, קיבל את רוב הקולות במדינות ניו־יורק, 
מישיגאן ומרילנד. נצחונו של טרומאן היה נצחונו האישי, 
ופירושו של דבר היה — קבלת אישור למדיניותו. 

בבחירות לנשיאות ב 1952 העמידו שתי המפלגות לא 
מועמדים מפלגתיים בולטים, אלא אישים שראו אותם 
כמוכשרים ביותר למשוך את קולות־הבוחריש הרפובליקנים 
ביכרו את הגנראל אייזנהאואר, שזיקתו אל המפלגה היתה 
חלשה, על רוברט טאפט, הסנאטור מאוהאיו, איש־המפלגה 
המושבע. מועמדם של הדמקוראטים היה עדלי סטיוונסון, 
שנבחר 1950 כמושל של מדינת־אילינוי הרפובליקנית המ־ 
סרחית. בעד אייזנהאואר הצביעו 33,938,285 ובעד סטיווג• 
סון — 47.312,217 אייזנהאואר ניצה ב 39 מדינות, ובכלל זה 




207 


אר*ות־הכרירו של אמריקה 


208 


ב 4 מדינות מתור 11 המדינות הקונפדראטיודות לשעבר 
(וירג׳יניד" טנסי, טכסאם ופלורידה). םטיוונסון, הדמוקראט 
הצפוני הליבראלי, קיבל את קולותיהן של שמונה מדינות 
הדרום השמרני ואת קולותיה של וירג׳יניה המערבית, התו¬ 
צאות של בחירות 1952 היו בעיקרן פרי ההכרה, ש״הגיעה 
השעה להחליף את הסוסיס", ופרי הפופולאריות, שזבה לה 

אייזנהאואר. 

א. אח. 

00 ו) קבצי מקומת: י 10 ^^) 8 ח 6¥1 א ־ 1 ^ו 2 תותו 
0/ 1950*; €££001 ^ .ס ..מ , ^ 

0/ 1116 1953 €^0 1€ :> 1 ^ 0 ז } 

(50 1 >]ן> 5 1919 ,(. 01 /ו . 

5, £, \102 ) ספרות; ז 6 ^מ 1651 ^ 50 , 1 \ .^ 1 תס 15 ז 
(0(1.)> }{(0 ^■זסע^ט x41^^ 10 ^ ; 1951 ,^ 111510 1 ז. 1€0 ז 74€ ך 

׳ 1115107 1 ך 1€0 ^ 1 !ת^ ^ 11% ) , 10€ ! 63 1310 ־ 1 .מ •^ 
10.715, 1952; 13 1€0 ז 2€ ת 44 ^ 0 ״)ז/יל , 8 ת 1211 )^. ,ז 05 תו 
1931 ( ז 0£ ־ 1 :)ת £3 5:0 ז 000 ;(תרגום עברי 1948 ; 1950 . 1 ) 0 ^וסת , 
0^'111€ 1]. 8. (10 01 ז 135 \ 10 א ^ 1 ^ 33 ; 1880 ן(. 01 ^ו ', 

0/ 1116 ?^0^16 01 1), 8, (8 1883-1913 ,(. 01 זר ; 

£(1\01 ע 6 ) $) 8501 4 ^ 07115 16 !^ /נ> ^ 15107 ^ 4 ,^מ 1 מת 13 ן 0 1 )־ 31 ץ .), 

1905-1925; ?1, 1^, 50111051 4172 / 0 ץז 7$£0 ^{ 4 ,(. 1 > 0 ) ז 5:0 ת (- 
770011 £//0 (13 1927—1948; 011311 ) 0031 ץע^ 1 )ח 3 103 ־ , 

7^6 111$€ <001111 , 1 ; 1946 , €14111$051011 40011 ) 4111 /ל , 
001(1 1111(1 001$ 11 ז 0 }{ $€71 ת 0 7 ) 4 11 )^> 7 )^{ ^ 1411 ,ן ^ 

$€^€11 ^(15, 1927; 1311105 0 €0111111011 710011 ) 4111 ) 7/1 , 00 /ז - 
^(01111, 1877 (1101 )ת 3 ־ 3501 תותו 00 .^ 8 . 11 ;( 1911 04111011 7 ז 
5. £. \{0 ; 1942 710011 ) 4171 ) 517 / 0 ^ 0100/1 1€ {^ , 15011 ז 

/ 0 ^' 8107 )!{% , 7100 ) 4171 ,זס 130 נ 11 מסנ) , 81 1 ) 311 0¥1113 א 

תרגום עברי: תולדות אה״ב, ח. ש. ד.) 1947 .) 1 ^ €0 ^ )) 7 ^ ס ) ; 

11. 11. £31111( 4 ) 1 ) 80 14 ) 0 01151004 ? 710011 ) 4711 ,־)סס ////- 
507^, 1945 3. £. 0 ^ו/י 7 ,ח 1011 $ 0 ל x10174 1{1$507 0 ץ / 

5^0 1]1115(4 8505($, 1927; £, 002, 141$5017( 4($ ]^015$-11111$, 
1930; 11. 11 ) 85005 11 ) 1111£5 ) 7 )^\ 7 ) 4 ) 5 ^ $07110 )€ , 5 ת 3111 ס .ס 
11011 410(711^0, 1953; 140 )ס ) 1$ ? 0 ^* 7 ,ז 0 §ח 801110$1 . 1 ג ,\נ • 

4(711 4771(1100, 186 1^$1 , 195 1> ?. 1-. .^ 12 ? )!{? ,ה 3 ע 
€^(1 .£ ; 1952 * 1900-1980 , 1 !) 15$ 77011$107171$ ס 0 ד 1 ) 1 ז 41 <) 2 ח 
1921 ,^ 11$507 ? 710017 ) 4171 111 7 ) 701751 ? ) 7/1 , 01 ת־] 11 ז .( ; 

1 ; 1942 ,^ 111$507 710011 ) 4177 111 11711111270115 )^ 7 ,ת 1131130 .׳ 

0 $ $5 )^ 1 710071 ) 4171 ) 7/1 , 1.0714 71 ^ 172 /\ . 11111 ת 8 3311 ^ 1 ץ־זתס!! 
8-^1*{/}01 (1114 ^11 ) 270$$ 7 ) 4 ) 11 /) $0/12 )ס , 8 ז 0 ץ 1 \ , 0 ; 1950 , 5/1 ץ 
0111(71 ^71 ) 4171 ^/ 7 ,ז ¥15$10 \' . 0 ; 1916 173 ) 777162 )^ 1 ה) 171$0/1 ס - 
0071 11141011, 1922; 710011 ) 4171 ) 5/1 / 0 ^ 8507 ) 7/1 , 1111 ) 113 ,ע 
1 . 1948 , 7100 ) 4171 171 210 )^ 1 ) 7/1 , 11050 1 ) 101 ו־ 1 ^נ ;* 1944 , 41011 ה 

היהרדים באה״ב. א. היסטוריה. 1 . התקןיפה הקו¬ 
ל וניאלית ( 1654 — 1790 ). המושבות האמריקניות של מדי־ 
נות־אירופה הפרוטסטאנטיות נפתחו לפני היהודים במאה 
הד! בתקופת ההתפשטות של המרקאנטיליזם והמדיניות 
הקולוניאלית. אולם הגירה המונית של יהודים אל מ?בר 
לאוקיינוס האטלאנטי לא התחילה אלא בשנות ה 80 של 

.19 המאה ה 

23) ראשוני המתיישבים היהודים באמריקה הצפונית 
במספר) הגיעו לניו־אמסטרדאם בספטמבר 1654 מבראזיל, 
שממנה ברחו לאחר שארץ זו חזרה ונכבשה בידי הפורטוגיזים. 
יהודים אחרים באו אח״כ לצפון־אמריקה מארצות גיאנה 
ומאיי הודו המערבית של ההולאנדים ושל הבריטים. אנוסים 
הרבה באו לנמלים צפוניים במישרים מספרד ופורטוגאל. 

ברובם נשתקעו באיזורי-החוף. 
האנוסים שבאו לצפודאמריקה מספרד ופורטוגאל ביקשו 
באן הירות-הדת, יתרונות כלכליים, ואפשרות מרובה יותר 
של פעילות בשטח הפוליטי, כמעט כל המהגרים לאמריקה 
בתקופה זו, שנמנו על מעמד-הסוחרים, נתיישבו בערים, 
בעיקר בניו-אמסטרדאם, בעיר זו, שנכבשה ע״י הבריטים 
ב 1664 וששמה הוסב אז לניו-יורק, נתפתחה הקהילה היהודית 
הגדולה ביותר באמריקד, הצפעית עוד קודם מלחמת-העצמ- 
אות. ערים אחרות, שנתארגנו בהן קהילות קודם מלחמת- 



- ==^ 85 ^-^ 90 ^ - ב־ב- 


העצמאות, היו: ניו־פורט (רוד איילנד), סאוואנה (ג׳ורג׳ה), 
פילאדלפיה וצ׳ארלזטון(קארוליינה הדרומית). מ 1730 ואילד 
נזכרים יהודים בודדים גם בערים ובמושבות אחרות, אבל 
העדר של סבלנות דתית מנע אח היהודים מלהקים קהילות 
בערים מסויימות, כגון בוסטון. במאה ה 17 היו כ 250 יהודים 
במושבות האמריקניות? ב 1790 ,שבת המיפקד הראשון מטעם 
ממשלת אדדב, לא עלה מספרם של היהודים (ילידי־ד,ארץ 
ומהגרים) באמריקה הצפונית (בכלל זה קאנאדה) ליותר 
מ 2,500 . 

אחר מלחמת־העצמאות התחילה עליה במספר היהודים 
בבוסטון, ולעומת זה התחילה הקהילה היהודית בניו־פודט 
גוססת. בשאר חלקיה של נידאינגלאנד, בניו־המפשיר, 
במאסאצ׳וטטס ובקונמיקוט נמצאו עד 1790 רק משפחות 
יהודיות מועטות. 

עד 1790 עסקו היהודים באמריקה בעיקר במסחר. מועטים 
היו בחם עובדי־אדמה, אך היו ביניהם גם בעלי־מטעים ומגדלי- 
בקר בודדים. למע&ה היו כל היהודים מרוכזים בעיירות 
ובכפרים ומבחינה כלכלית חיו מושרשים בחיים עירוניים 
ובעסקים עירוניים. וכך אנו מוצאים בתוכם נם אומנים 
ובעלי מקצועות חפשים. ידועים לנו שני צורפי־כסף יהד 
דיים ידועי־שם וחרש פליז יהודי אחד. אחדים מהם היו 
רופאים ומועטים מאוד עסקו בתעשיה. מרדכי גומם היה 
בעליו של מפעל לייצור טאבאק־להרחה. אהרון לופם וחותנו, 
יעקב רודריגס ריורה, היו ייצרני-נברשות, ׳ 

הסוחרימיהיהודיימ יצרו מעין היארארביה, שכללה רובלים, 
לבלרים, חנוונים זעירים, סוחרים גדולים יותר וסוחרים 
שעסקו ביצוא אל מעבר לים. יהודים מועטים עסקו גם 
בםחר*העבדים עם אפריקה. הם החליפו סוכר מאיי הודו 
המערבית ברום מניו־אינגלאנד, שנשלח לאחר מכן בדרך- 
הים לחופה של אפריקה חומערביח והוחלף בעבדים, שהובאו 




209 


ארצות-הגרית של אמריקח 


210 



כית״הכנסת ע? שם מור 1 בניו״פ 1 רט ( 1703 ) 


למדינות של הה־ו המערבים יהודים אחרים 
השתתפו בש^ד ימי בזמן־המלחמח ואחדים 
שימשו ספקים לצבא במאה ה 18 . מספר 
מועט של יהודים עסק בסחר פרווית עם 
האינדיינים ובספסרות בקרקעות של המע¬ 
רב ואף בהתיישבות, 

הקהילה היהודית בניו־אמסטרדאם (ניו- 
יורק) היתר. הראשונה ביבשת־אמריקה 
( 1654 ) והיחידה קודם 1728 , שזכתה לחיי- 
קהילה מאורגנים. אחר ירידתה של קהילת 
ניו-פורט ( 1670 — 1690 ) לא היה בעיר זו 
ליהודים שום מוסד לסיפוקצרכי-ר.דת שלהם 
עד 1750 בערך. בצ׳ארלזטון שבקארוליינה 
הדרומית ובפילאדלפיה ישבו יהודים בו¬ 
דדים במשך דור שלם או יותר, ואולם חיי- 
קהילה התחילו בשתי ערים אלו בין 1740 
ו 1760 . קהילת״סאוואנה, שנוסדה ב 1733 
ע״י 100 מהגרים יהודים מאנגליה, בטלה 
פעמים אחדות עד שלסוף נתארגנה בשנת 
1790 לערך. הקהילה בריצ׳מונה וירג׳יניה, 
הוקמה בשנת 1789 . 

עד המאה ה 20 היה בית״הכנסת המוסד 
העיקרי והחשוב ביותר בקהילה היהודית- 
האמריקנית. קהילת ניו־יורק בנתה את 
בית*ד.כנםת הראשון שלה ב 1730 , קהילת 
נירפורט — ב 1763 , קהילת פילאדלפיה — 
ב 1782 וקהילת צ׳ארלזטון — ב 1794 , בסא- 
וואנה ובריצ׳מוגד לא נבנו בתי-כנסת 
עד המאה ה 19 . ביתיכנסת אשכנזי קבוע, 
הראשון באמריקה הצפונית, נוסד בפילא- 
דלפיה ב 1802 . במאה ה 18 היו היד.ודים 
האשכנזיים ממרכז אירופה הרוב בבתי- 
הכנסתז אך עד המאה ה 18 היו מתפללים בכל בתי־הכנסת 
האמריקנים ע״פ נוסח־ספרד, שנשתרש ע״י מיסדי־ד.קהילות. 

בתי-הקברות הראשונים בפילאדלפיה ובצ׳ארלזט 1 ן היו 
מתחילה בתי־עולם פרטיים של בעלי-בתים בודדים. אח״כ 
התחילו בתי-קברוח אלד. משמשים אח כל הקהילה כולד.. 
לעיתים קרובות היה בית־הקברות המוסד ד.יד.ודי הראשמ 
בעיר, כפי שאנו מוצאים בבאלטימור, בןסטון, האליפאכס, 
ניו-פורט ופילאדלפיד.. לאחר שהכירו הבריטים בעצמאותן 
של אה״ב ב 1783 , התירו מדינות אחדות ליד.ודים לרשום אח 
מוסדותיהם, ביחוד את בתי-ד״כנסת ובתי-ד,קברות שלד,ם, 
כאגודות מאושרות. 

למרות משפטים קדומים והפליות לרעד" נתקבלו ראשוני 
המתיישבים היהודיים לחור החברה הנוצרית. לא-יהודים 
התרועעו עם יד.ודים והשפיעו על האחרונים באורח־חייהם 
והלד-מחשבותיהם כאחד. היה תהליך רצוף של הסתגלות 
לתרבות האנגלית-הנוצריח השלטת מצד היהודים, שביקשו 
להחליף את צורות-חייהם הפולנית, הספרדית, הפורטוגיזית 
או הגרמנית בדפוסי־חיים אמריקניים. יהודים מרובים מבני 
המעמד העליון השתדלו להתיידד עם נוצרים בני אותד. שכבה 
חברותית, ונישואי־תערובח בין יהודים ונוצרים נתקיימו 
לעיתים קרובות. יד.ודים מרובים נכנסו לשותפות עסקית — 
ארעית או קבועה — עם לא־יד,ודים, ומספר ניכר של יהודים 


המירו את דתם מפני שנוכחו לדעת, שקל יותר להגיע בדרך 
ז( לעושר ולהיות מקובלים על הבריות. תנועת ההתנצרות 
ונישואי-התערובת של אותה תקופר. השאירה רושם ניכר 
בחיי הקהילות היהודיות באמריקה. 

ואולם הרוב הגדול של המתיישבים היד,ודיים באה״ב 
התגבר על סכנות הד,תבוללות וד,טמיעה הדתית, אע״ם שאף 
הוא זנח מעט־מעט את המנהגים והנימוסים של ארצות־המוצא 
ור.תאים את עצמו לעולם-ד.תרבות האמריקני, אלא שעם זה 
הוסיף לשמור על המצוות וד.מנהגים הדתיים. רוב זה יצר 
מעין שיווי-משקל בין השמירה על המסורת הדתית ובין 
ההשתתפות בחיים של הציבור הרחב. מתוך טישטוש מוצאם 
הבריטי, הפולני, או הגרמני נעשו יד״ודים אלה אמריקנים, 
שהוסיפו לקיים את יד.דותם. אחדים מהם היו פעילים מאוד 
בחייד. של הקהילה היהודית, שבתקופה הקולוניאלית ובזמן 
מלחמת-העצמאות היתח גורם אדיר בד.שתרשותם של היהו¬ 
דים המפוזרים בתוך הקיבח היהודי המיוחד. 

היהודים, שבאו לאמריקה, השיגו בה חירות דתית, 
ובאמצעות מכתבי־הד.תאזרחות, שקיבלו מטעם מלדאנגליד" 
עלה בידם לד.יכנס למושבות השונות ולהתבסס בהן, אע״פ 
שמתחילה היו מעוניינים בעיקר בזכויות כלכליות, שקיבלו 
אותן לא מאוחר מ 00 ד 1 . האפשרויות של התאזרחות (בלא 
שיוויון פוליטי) הוקלו בשבילם ע״י חוק-ר,ר,תאזרחות מ 40 ד 1 . 














211 


ארגות־הכרית של אמריקח 


212 


והרי קודם מלחמת־זמצמאות וההסכם נגד יבוא סחורות 
בריטיות התייחסו היהודים ברובם באדישות לעניינים ס^לי• 
טיים מאחר שהסתפקו כנראה בזכויות הכלכליות והאזרהיות! 
שהיו להם. אולם בעשור השנים שקדם למלחמת־העצפאות 
נתעורר בהם הרצון לרכוש גם זכויות מדיניות מסדימות. 
הרוב הגדול של יהודי המושבות האמריקניות, והקהילות 
היהודיות בכללן, נלחם עם הצד, ששאף לנתק את התלות 
באנגליה ותבע חירות ועצמאות. אולם היה גם מספר של 
יהודים, שנשארו נאמנים לאנגליה. יהודים מרובים־ביחס 
שירתו בצבא־המתקוממים ז המפורסמים שבהם היו הקולונל 
סלומון בוש, הקולונל מרדכי שפטל ודוד סולזברי פראנקס. 
כמה מהם שירתו במיליציה ואחרים סייעו במלחמה על 
העצמאות כסוחרים וספקים לצבא ולאוכלוסיה האזרחיוב 
חיים סלומון (יליד פולניה) מפילאדלפיה נתן במשד כמה 
שנים שירות רב־ערר.לרוברט מורים, המפקח על ענייני* 
האוצר של אה״ב, במכירת שטרי־חליפים, שהוצאו על־ידי 
הממשלה הצרפתיות ושטרות אחרים. 

מלחמת־העצמאות נתנה ליהודי־אמריקה הזדמנות להשיג 
זכויות פוליטיות במדינות השתות. מאחר שברובם תמכו במרד 
היו תקיפים יותר בתביעה, שתנתנה להם הזכויות המשותפות 
לכל שאר חלקי־האוכלוסיה. ואולם משהוכרזה העצמאות 
העניקה ליהודים רק מדינה אחת, נידיורק, שיתיון מדיני 
וחירות על־פי החוק( 1777 ). בכל שאר המדינות לא קיבלו 
היהודים זכויות מדיניות שלמות מיד. דרג׳יניה, קארוליינה 
הדרומית וג׳ורג׳ה שללו שיודון פוליטי מן היהודים לא רק 
קודם ההתקוממות אלא אף במשך עשר־עשרים השנים הרא¬ 
שונות אחר םלחםת*העצמאות 

בחוקותיהן הראשונות קבעו רוד איילאנד, פנס^ויניה, קא־ 
רוליינה הדרומית והצפונית וג׳ורג׳ה זכרות פוליטיות שוות 
בשביל פרוטסטאנטים בלבד. אולם כמה אישים רבי-השמה 
כג׳פרסון, פדיסון ומיסון התנגדו לקביעת הנצרות כדת- 
המדינה בווירג׳יניה ומנעו בבית*המחוקקים של המדינה 
קבלת החלטה חיובית על כך ( 1784 ). ב 1786 נתאשר במיר־ 
ג׳יניה חוק קובע חופש דתי. לפי תנאי החוקה הנמ־ראלית, 
שאישרו רוב המדינות ב 1788 , נתן סעיף וןו ערובת שלעולם 
לא תשמש הדת של האזרח תנאי קודם למועמדיח שלו לאיזו 
התמנות ממשלתית או תפקיד ציבורי בארדת והתיקון הרא¬ 
שון לחוקה הניח את העקרון של הפרדת הכנסיה פעל 
המדינה. ב 1789 העניקה ג׳ורג׳ה ליהודים שיוויון גמור של 
זכרות מדיניות וב 1790 שיחררו פנסילורניה וקארוליינה 
הדרומית את יהודיהן מכל ההפליות לרעה, שהיו ^ימות 
ביחס אליהם. ב 1792 סילקה דלאוור את כל קני-המידה 
הדתיים, שהיו קיימים ביחס ליהודים, ושבע פתיד שפונה 
המדינות האחרות, שעדיין החזיקו בסעיפי-הפלית תיקנו את 
חוקותיהן במשך המאה ה 19 . רק בחוקת-המדינה של ניו• 
המפשיר נשאר ניסוח, שמגביל להלכה, אם לא למעשה, את 
זכרותיהם של אזרחיה היהודיים. 

י. ר. נב 


2 . מיסוד הרפובליקה עד ימינו. — א. אמאנציפא- 
ציה שלפה. בפעם הראשונה בתולדות היהודים בתפוצה 
קיבלו היהודים באה״ב אמאנציטוציה שלמה, בלא שהוצרכו 
להילחם עליה מלחמה של ממש. ולא עוד אלא ששיווי- 
הזכרות, שממנו נהנו, לא היה עניין שבפוירמאליות בלבד, 
שהרי קדמו לו יחסייירידות בין הלא-יהודים והיהודים. דבריו 



^ 

44 ^*^ 44 * 94 ^ 40044 *• 04*0044 ^ 4 *^* 1 * £ 4070 * 40 ^ 

^ 40 ^* 4444044 ^ 4 ^ו 4£4 * 4 ^^/ ^ 4 ^<" ^•ס 4 * 40 ר^ 44 
0 *^ 4 * 0 ר 0044 * 4 ^^ 0 9 ^ ^ 44 ^ 00 ^^* 4 *^* 44400 * 0 * 440 

^ 4 ^ ^ 4 * 4 ^^ ^ 04 * 4 ^ 4 ^ £ 4 ^^ 00 * 4 < 400 ^ 4 * 404 




1 


הטע םמכתבו של נ״ורג" ואשיננטון לסהילת נירסורם 


של הנשיא הראשון ג^רג׳ ואשינגטון במכתבו לקהילה היהר 
דית בנש־פורט: *יהי רצון שאלה מזרע אברהם הגרים 
במדינה זו יוסיפו לזכות וליהנות איש תתת גפנו ואיש תחת 
תאנתו באין מחריד" משקפים את יחסה של צמרת-השלטון 
במדינה לאזרחיה היהודיים. חזן(בעצם רב) הקהילה "שארית 
ישראל״ בניו־יורק, גרשום סיישס ( 801x48 ), נמנה משנת 
1784 על חבר-הנאמנים של מכללת קולומביד" בין מייסדיהן 
של לשכות הבונים החפשים ופקידיהן הגבוהים נמצא מספר 
ניכר של יהודים. בסוף המאה ה 18 אנו מוצאים מספר של 
יהודים פעילים במסלגה הדמוקדאטית (שאז נקראה בשם 
"רפובליקנית"), ואחדים מהם אף שימשו כמנהיגים מקומיים. 
מנהיג הקהילה הנידיורקית שלמה שמשת היה סגן־נשיאה 
של החברה הדמוקראטית, ואח״ב(ב 1797 ) — נשיאה. בפילא- 
דלפיד, חיה פדננדהקהילה בנימין ג׳וגז פעיל בחברה הדמו• 
קראטית ב 1791 — 1799 . $מאנציפאציה שלמה זו, שהקיבח 
היהודי הקסן באה״ב כבר זכה בה בסוף המאה ה 18 , וההת¬ 
ערבות שלו בחיים המדיניים של הארז, הפכו ממילא לקניינם 
של היהודים המתבים שבאו אח״כ לארץ זו. 

כ. האופי האימיגראנטי של חלק מכריע מן 
הישוב היהודי. המהגרים שבכל דור ודור הכירו — 
לאחר תקופת-הסתגלות מסרימת לסביבה החדשה — שלא 
כאירופה אמריקה, ומכאן נבע גם יחסם המיוחד לארץ זו. 
אלא עד שהספיקה קבוצה אחת להמרות ולתאם את יהדותם 
לאפריקניות בא גל חדש של מהגרים ^עוים והפך את 
הקערה על פיר" לגבי מהגרים חדשים אלה הבליטו הוותיקים 
את האמריקניות שלהם בבחינת ימין דוחה ושמאל מקרבת— 
גם משום רצתם להקים מחיצה בעיהם לבין החדשים ולהט¬ 
עים את ה״יחוס" של עצמם, וגם משום שרצו, שהחדשים 
יתבלטו פחות בזרותם ובאודח-חייהם הזר, כדי שעם־הארץ 
לא יתחיל להתייחס לכל היהודים כאל זרים. אולם במשך 
רובה של התקופה, שאנו דנים בה, עלה מספרם של החדשים 
על מספרם של הוותיקים במידה מרובה, 

01 גידול מהיר של האוכלוסיה היהודית גידולו 
המספרי של הישוב היהודי כאה״ב — מ 2000 — 3,000 בסוף 
המאה ה 18 ל 5,000,000 בימינו — גידול של 2000 מונים — 
בא בעיקרו ע״י ההגירה. החלוקה המקובלת מכרת בשלושה 
גלי־הגירה עיקריים: ספרדי(עד סוף המאה ה 18 ), גרמני(עד 
שנות ה 80 ) ורוסי(משנות ה 80 ואילך), אפשר להוסיף עוד 
שלושה גלים קטנים יותר: יהודי פולניה וארצות אירופה 



213 


ארצות־הכרית של אמריקה 


214 


המזרחית אתר מלחמת־העולם 1 < פליטי הנאצים בשנות ה 30 
ושארית הפליטה ב 8 השנים האחרונות. 

לאמיתו של דבר, לא היו גלי־הגירה אלה אחירים כל־כר. 

אף במאה ה 18 כבר לא היתה קהילת היהודים באמריקה 
הצפונית אחידה מבחינת הרכבה. בקהילות הגדולות היה 
מספרם של האשכנזים שווה למספרם של הספרדים או שעלה 
עליהם — והקבוצות היהודיות הקטנות בערי־השדה היו ברובן 
מורכבות מאשכנזים. גם האשבנזים עצמם לא היו אחידים: 
היו ביניהם גרמנים, יהודים מפולניה, מהונגאריה, ועוד. 
וההגירד, במאה ה 19 — ״ההגירד, הגרמנית״—היתד, מורכבת 
רק מקצתה מיהודים יוצאי גרמניה, ואילו השאר באו מארצות 
אירופה המזרחית. בדומה לכך לא היתד, ההגירה הרוסית 
משנות ה 80 ואילך מורכבת מיהודי רוסיה־פולניה בלבד. באו 
בהמוניהם גם יהודים מרומניה, מגאליציד, ומהונגאריד" בצד 
מד,גרים מארצות הבאלקאן ומן המזרח התיכון. גם גלי־ 
ההגירה בעשרים השנים האחרונות היו מגוונים מבחינת 
הרכבם. יוצא, שנוסף על החלוקה בין גלי־ההגירד, השונים, 
יש להבחין בפיצול פנימי בתוך כל גל וגל, וכן בד,בדלים 
שבין המד,גרים לילדיהם ~ הדור השני להגירד" שגודל 
וחונך באמריקה עצמה. 

ד. עליית ערכו של הישוב היהודי האמרי¬ 
קני בהקבלה לעליית ערכן של אה״ב בעולם. 
ריבויו של הישוב היהודי באמריקה, עלייתו מבחינה כלכלית 
וגידול הסיוע, שהגיש ישוב זד, ליהודים שמעבר לים, באו 
באופן מקביל לשינויים, שבאו ביחסי־דגוחות במדיניות העו¬ 
למית. בסוף המאה ה 18 היתד, אמריקה על ארבעת מיליוני 
תושביה מדינה קטנה, בלא השפעה בעולם ו 2,000 — 3,000 
יהודיד, היו רק חלק אחד מאלף באוכלוסיד, היד״ודית בעולם. 
ב 1880 התחילה השפעתה של אמריקה גוברת בעולם גם 
מחמת ריבוי תושביד, גם מחמת התפתחותד, הכלכלית (היא 
עולה כמתחרר, בשוק־התבואות באירופד,), ורבע מיליון יהו¬ 
דיה כבר הם 2% /י 3 של היד,רות העולמית. אחר מלחמת- 
העולם 1 נעשו אד,"ב אחת מן המעצמות הגדולות בעולם, 
והישוב היד,ודי בד, הגיע ליותר מרבע של אוכלוסיית־היהד 
דים בעולם. ולאחר מלחמת־העולם 11 הפכה אמריקה למעצמד, 
הגדולד, וד,עשירד, ביותר ויהדות־אמריקה — לישוב היד,ודי 
הגדול ביותר(רק קצת פחות ממחציתם של יהודי-ד,עולם מרו¬ 
כזת בה) מבחינד, מספרית ומבחינת ד,ד,שפעד, בעולם היהודי. 

תקופת ההשתרשות. התקופה שלאחר יסוד הרפובלי¬ 
קה עד שנות ה 20 של המאה ד, 19 היתד. תקופה של ייצוב 
הישוב היהודי הקטן באה״ב. מפאת שיבוש-ד,דרכים, שנגרם 
ע״י המהפכה הצרפתית ומלחמות נאפוליון, כמעט שלא הגיעו 
לאה״ב מהגרים יהודיים חדשים. בחצי יובל-שנים זה גדל 
דור חדש, שנולד ונתחנך באמריקה. 

יד,ודה טורו (ע״ע), שנולד ב 1775 , ומרדכי עמנואל נת 
(ע״ע), שנולד עשר שנים את״כ, הם מייצגים טיפוסיים של 
דור זה. אין להם אלא ידיעות מועטות בתורד" אך הם קשורים 
קשר חי ליהודים ולעניינים יהודיים. בחיים ד,יום-יומיים הם 
מתנהגים ככל שאר האמריקנים: עוסקים במקצועם, מקיימים 
קשרים הדוקים עם לא-יהודים וממלאים לפעמים תפקידים 
כלליים שונים! מרדכי עמנואל נוח למשל, שימש כפקיד, עיתו¬ 
נאי, דראמאטורגן, קונסול של אה״ב, שופט, ועוד. אין הם 
מדקדקים במצוות, אך נאמנים הם באופן רשמי למסורת. את 
הקשר האירגוני שלהם לעמם הם מקיימים באמצעות האירגון 


הדתי — הקהילה הדתית — וכן הם שומרים על הקשרים 
ליד,ודים בארצות-מוצאם. יד,ודד, טורו התעניין במצב היהר 
דים בא״י(מכספי־עזבונו בנד, מונטיפיורי את הבתים הרא¬ 
שונים מחת לחומה בירושלים), ונוח ביקש דרכים לעזור 
ליהרדי-גרמניה ותיכן גם תכנית של "מקלט-לילה" על אדמת־ 
אמריקה. עם זד, ראה את עצמו כאמריקני גמור ונעלב 
כשפוטר ממשרת קונסול משום יד,דותו. 

ההכתות הללו: אורח־חיים אמריקני, שימוש בלשון הארץ 
כבלשון-ד,דיבור, קשר אמוציונאלי ליהדות בלא להזדקק אליר, 
מבחינה דתית או תרבותית, שמירד, על הקשר ליהודי ארצות 
אחרות ונכונות לסייע להם, קנאות לזכויות היהודים באמריקה 
ומחוצה לה — תכונות אלו קבעו את דמותם של יד,ודי* 
אמריקה במשך 150 השנים האחרונות. 

תנועת הרפורמה באה"ב. התגברותד, של ד,ד,גירה 
היזטז־ית מגרמניה בשנות ד, 40 גרמה להתפתחותה של עדה 
רפורמית באה״ג עם התפשטותה של המדינה מערבה גדל 
הפיזור של היריודים באה״ב, וכתוצאה מפיזור זה וכן בד,ש¬ 
פעת הנטיד, לטמיעה של היד,ודים הגרמניים הוותיקים בארץ. 
הלכד, המסורת ד,יד,ודית ונתרופפה. תופעה זו שימשד, רקע 
מתאים להנד״גתה של הרפורמה הגרמנית-ד,יהודית באה״ב 
ע״י הרבנים שבאו מגרמניד, (מאכס ליליינטאל, דוד איינהורן, 
יצחק מאיר דיז, ואחרים), אם כאמצעי להחזיק את היהר 
דים ביהדותם — יהדות שאין בה משום עול כבד, שהרי היא 
מקילה בקיומן של המצוות המעשיות—,ואם באמצעי לד,תאים 
את עצמם לרקע האמריקני ולא להתבלט ביותר ביהדותם, 
אע״פ שביקשו לד,וםיף ולטפח את ידיעת הלשון הגרמנית 
ותרבותונ בדומה לרפורמה בגרמניה, התאמצה גם הרפורמה 
באמריקה להדר את בתי־התפילה, ליתן צורר, חדשה—כלומר. 
דומד, לזו של הלא-יהודים — לעבודת-האלוד.ים, להשתמש 
בלשון המדוברת בפולחן ולצמצם את מקומד, של העברית 
בתפילד,. בקיום המצוות הקפידו רק על הציוויים המוסרייננ 
בז־ומד, לבעלי-הרפורמה בגרמניד, ראו אף הם את היהדות 
כנושאת רעיודהתעודה, כפרו בשיבת-ציון ובדגחה, שעם- 
ישראל הוא חטיבה לאומית (העיקרים נוסחו בוועידת פיטס* 
בורג, 1885 ). 

ד״.ק ו נ ס ר ו ו א ט י ו ו י ם". בעיניהם של יהודים גרמניים 
אלה נראו היהודים ה״פולניים״—כלומר, אלד, שבאו מאירופה 
המזרחית — ככורים ופראים, שמן הראוי להתרחק מהם או 
שלכל היותר, יעז לנסות ל״אמרק" אותם כדי שלא יתבלטו 
בעווני שבהם. בין שתי קצוות אלו נמצאה קבוצה מתונה 
יותר, זו של ה״שמרנים" או ה״קונסרוואטיודם". הלק ממנ¬ 
היגיה, של קבוצה זו היו מיוצאי גרמניד. (למשל, יצחק ליסר), 
חלק בא מארצות סמוכות לגרמניה (כמשה ראפאל, שנולד 
בסטוקהולם! ויעוב שנים הרבה באנגליד,)! וחלק מארצות 
אחרות (כשבתי מוראייס, שבא מאיטליד,! בנימין סאלד 
וקוד,ומ, שבאו מד,ונגאריה! מרדכי יאסטרוב, שבא מפוזנה), 
אמנם גם הם הועזפעו מד,לפי-ד,דזח, שהיו רווהים בגרמ¬ 
ניה — אלא שהיו מושפעים בעיקר מרעיונות "ד,יד,דות 
ההיסטורית" מיסודם של זכריד, פראנקל, צבי גרץ, וחכמים 
אחרים. בניגוד לרפודמיים לא הטעימו את הצורר לטפח את 
ידיעת הלעזון הגרמנית וניסו להסתגל לאנגלית. ליסר היד, 
הראשון, שהנהיג את הדרשד, באנגלית בבית־רגנסת, ואף 
הוציא בלשמ זו ספרי-קריאה והוראה בשביל בתי-ד,םפר 
היר,ודיים. כן תירגם לאנגלית את סדר-התפילה ואת התנ״ך. 



215 


ארצרת־הברית של אמריקה 


216 



ההתישבות 
של יהודי ־ גרמניה 

בארצות־ הברית 

של אמריקה 
עד שנת 1865 


בדומה לאנשי הרפורמה שקדו ה״שמרנים" על ההידור 
החיצוני של הפולחן ושל ביהכ״נ, אך בניגוד להם השאירו את 
הלשון העברית כיסוד בפולחן והכירו בערבה, כמו שחייבו 
את העקרון של כלל ישראל ושל יחח־ו הדתי־לאומי של עם* 
ישראל. מצד אחד, דרשו סיגול היהדות לתנאים החדשים 
באמריקה — ארץ של חירות דתית, שירייורזכדות והשכלה 
חולונית —, ומצד שני, דרשו את קיומן של המצוות 
המעשיות. תנועה זו שאבה את כוחותיה האנושיים מתוך 
יוצאי אירופה המזרחית והמרכזית — מתוך אלה ביניהם, 
שכבר הצליחו ל״התאמרק" במובן מסויים. אד רוב רובם של 
מהגרים אלה נשאר באמונתו ובאורח־חייו הישן, ואורח* 
חיים זה קיבל תוקף נוסף עם זרימת אלפים ורבבות של יהד 
דים לחופי אמריקה בשתי עשרות השנים האחרונות של 
המאה ה 19 . 

הדור הראשון של מהגרים ממזרח־אירופה. 
ההגירה ההמונית מאירופה המזרחית בשנות ה 80 הביאה 
לאמריקה קיבוצים שלמים של יהודים, שנפגשו ע״י היהודים 
המקומיים — ובעיקר ע״י יוצאייגרמניה — שהספיקו לתפוס 
את ההגמוניה בחיים הציבוריים היהודיים — בעין צרה. 
כתוצאה מכד היו המהגרים החדשים הללו מבודדים לא רק 
מן הלא־יהודים, שאת לשונם לא הכירו, אלא אף מן היהודים 
שבאו לאמריקה לפניהם וכבר הספיקו להחאמרק. הם הת¬ 
יישבו בצפיפות, במרוכז, וכד קם מרכז יהודי, בעל שרשיות 
יהודית דומה לזו שבאירופה המזרחית — מרכז, שלתוכו 
הועברו אורח־חיים ומנהגי עיירות־מוצאם של המתיישבים. 
בידור גאוגראפי ורוחני זה, או כמו שהיו רגילים לכנותו 
"הגטו", ליכד אח קבוצת־המהגרים החדשה לגוש אחד. רובם 
של המהגרים, יוצאי השכבות הנמוכות והעניות בפולניה, 
גאליציה ורומניה, ניסה לשמור על דרכם של היהודים 
האדוקים. וקבוצות־המיעוט שבתוכם — יהודים לומדי־תורה 


ורבנים! סופרים ומשכילים עבריים* סוציאליסטים, אנאר* 
כיסטים, וכד׳ — קיוו למצוא באמריקה אפשרות להמשכת 
אורח־חייהן הישן או אפילו למימוש האידיאלים שלהן. כל 
אחד ואחד ממהגרים אלה נתקל בדרכו בקשיים עצומים. 
ענייני־הפרנסה היו יגעים, העבודה ב״שאפ" היתה קשה 
ומפרכת. לא קלה ממנה היתה הרוכלות. והרווחים לא הספיקו 
כדי פרנסת המשפחה. לרבים גם נראה היד" שהאנטישמיות 
באמריקה קשה מזו שבאירופה. 

מעמד־הפועלים. הפועל היהודי — רוב רובו של 
הישוב היהודי באמריקה בסוף המאה ה 19 ותחילת המאה 
ה 20 — שהיה ביסודו זעיר־בורגני שהפך לפועל מאונס, חיטה 
אוזן להטפות בדבר שינוי פני־החברה, שעל־ידיו קיווה 
להיגאל מעבודתו הקשה. רעיונות ואירגונים סוציאליסטיים 
ואנארכיסטיים מצאו להם מפני־כן מהלכים בציבור היהודי, 
אע״פ שציבור זה היה בעיקרו חרדי־דתי, והצעירים הסוציא¬ 
ליסטיים — וביחוד האנארכיסטיים — נלחמו גם בדת. הפו¬ 
עלים היהודיים נענו לנסיונות לארגן אותם, שנעשו בשנות 
ה 80 . ב 1888 הוקם המרכז של "האגודות המקצועיות היהו¬ 
דיות המאוחדות" (פארייניגטע יידישע געווערקשאפטן), 
שהקיפו את האירגונים המקצועיים של אופים, צבעים, 
נגרים, נגנים, שחקנים, מדפיסים, ועוד, ובשנות ה 90 קמו 
איגודים מקצועיים של חייטים, שאירגנו שביתות ונלחמו 
על שיפור המצב של חבריהם. אמנם קיומם של איגודים 
אלה לא היה בטוח. היסוד הזעיר-בורגני היהודי, שממנו 
הורכב רוב מניינם של הפועלים, לא היה מטבעו נוטה 
לסוציאליזם או אנארכיזם ולא לאיגוד מקצועי שיטתי, בזמן 
של שביתה גברה ההתלהבות והרבה מן הפועלים האמינו 
שעוד מעט "ייגאלו משיעבודם". אבל עברה השביתה ונתברר 
שהעולם כמנהגו נוהג, אף אם קיבלו העלאה בשכר — ונת¬ 
פרדה החבילה. האגודות היו קיקיוניות ונעלמו כלעומת 
























217 


ארצות־הכרית של אמריקח 


218 


שבאו. רק בשנים האתרונות שקודם מלחמת־העולם 1 קמו — 
אחר שביתות ממושבות וקשות ב 1914 — שתי האגודות 
הגדולות "ההתאחדות הבינלאומית של פועלי בגדי נשים" 

(מ 10 מס 11615 ז 0 ^' 1 מ€מזמ 03 !במסטבמזש!!!!} ו״ההת* 

אחדות של פועלי הבגדים לגברים"(;§ת 11 }: 101 ס 1 )€: 31 רו 131231 ח 4 . 
תסנסס שמספר חבריהן עלה למאות־אלפים והיו 

בנות־קים. כן קמו איגודים מקצועיים אחרים (פועלי הכוב¬ 
עים, הפרוונים וכד׳). 

הדור השני של יוצאי מזרח־אירופה. לא עברו 
כמה עשרות שנים והמהגרים מצאו את מקומם בחיי הכלכלה 
האמריקנית. הרבה מהם החליפו את מקצועם ואף במצבם של 
אלה שהוסיפו לעבוד כפועלים־שכירים בא שיפור ביכר 
בעזרת האיגודים המקצועיים, שעלה בידם להקים. חלק מהם 
עקר לשכונות אחרות, נאות יותר, והדור הצעיר התחיל 
מרגיש, שאמריקה היא ארצו. בתוצאה מכד נתאזרחו הרבה 
מן המהגרים באמריקה לא רק מבחינה פורמאלית — במה 
שהפכו לאזרחים מוכרים ע״י החוק — אלא גם מבחינה 
נפשית. הם למדו להבחין במוסדות הדמ 1 קראטיים האמרי* 
קנים, והתחילו משתתפים בעיצובם. 

עליית מעמדה של היהדות האמריקנית בעולם 
היהודי. הפוגרומים שפרצו ברוסיה אחר המהפכההראשונד" 
הלחץ והראקציח שבאו אחריה ומלחמת־העולם 1 , שגרמו 
סבל וצרות למיליוני היהודים באירופה המזרחית, גרמו לכד, 
שיהודי אמריקה הכירו יותר ויותר עד כמה שפר גורלם 
מגורל אחיהם בעולם הישן. הד,תעוררות להגשת עזרה לאחי¬ 
הם שמעבר לים, שבאה בעקבות המהפכות בכמה מארצוח- 
אירופה וכן בהשפעת הכרזת-באלפור, וכן בואם של כוחות 
אינטלקטואליים מאירופה המזרחית בשנים שלפני מלחמת- 
העולם ואחריה — רבנים, מורים, סופרים, עסקנים סוציא¬ 
ליסטיים וציוניים — העלו גל אדיר של מרץ חברותי יהודי 
ביישוב היהודי המזרח־אירופי באה״ב, וגל זה סחף עמו גם 

את הפעילים שבין יוצאי-גרמניה, שבידיהם היתה נחונה 

1 

ההגמוניה בחיים הציבוריים היהודיים. 

יסוד הוועד היהודי האמריקני ב 1906 , פעולת העזרה 
בשנות המלחמה ויסוז* הג׳וינט, יסוד הקונגרס היהודי האמרי¬ 
קני והמשלחת היהודית לדועידת-ד,שלום בוורסאיי, הפעולה 
לשם א״י ויסוד קרן היסוד, הקמח בחי־ספר, יסודם של כתבי¬ 
עת ביידית ובעברית ושל הוצאות־ספרים, בתוכם "הוצאת 
שטיבל" והוצאת "מקלט", התפתחותה של ספרות יידית 
ענפה, הפעילות של המפלגות הציוניות השונות והתכונה 
מסביב לפעולות פוליטיות שונות לטובת היהודים בארצות 
שונות — כל אלה יצרו חיים ציבוריים ערים ומפכים. 

כד הפכו אה״ב בשנות ה 20 למרכז היהדות העולמית. 
היהודים הלכו ונתבססו וד,קימו שם חיים יהודיים משלהם. אלא 
שבהתפתחות זו כבר היה טמון גרעינה של הירידה, שבאה 
אח״כ. ההגירה הגדולה נפסקה ע״י החוק מ 1924 , כוחות 
חדשים מן החוץ באו רק במידה מועטת. ומבפנים התחיל 
מתבגר דור חדש, שזרים היו לו אורח־החיים והתרבות של 
ארצות אירופה, שהפעולות הציבוריות היהודיות היו קשורות 
בהם. 

וכך נשמטה הקרקע באיטיות, אך בשיטתיות, מתחת 
רגליו של דור המהגרים. אך כוחם היה עדיין חזק, ומתוך 
הרגשת מעמדם המיוחד יש לבאר את העובדה, שיהדות 


אה״ב נענתה במידה מרובה כל־כד לעזרתם של קיבוצי- 
היהודים שמעבר־לים. אוסף הכספים מטעם המוסדות השונים 
נתפתח ל״תעשיה״ גדולד״ שהכניסה עשרות מיליונים — 
ומאמצע שנות ה 40 למאה זו גם מאות מיליונים — של דו- 
לארים, כדי לעורר את הלבבות קל היה להשתמש בנימוק, 
שחיים יהודיים מקוריים, ערכי-תרבות בני-קים, מסורת 
אמיתית, ספרות עברית או יידית שרשית, סוציאליזם או 
לאומיות אמיתיים אפשר למצוא רק שם — בפולניה, ליטח, 
רומניה או ארץ־ישראל, ורק יהודי הארצות הללו יבטיחו את 
עתידו של עם-ישראל. ודיתוצאד, היתה התפתחות של עמדה 
פאראדוכסאלית בתוך היהודים יוצאי אירופה המזרחית 
באד.״ב. מצד אחד, רואים גם יהודים אלה את עצמם מושר¬ 
שים באמריקה, בכלכלתה ובחייה המדיניים ובטוחים שמצבם 
הוא איתן, ומצד שני, אין חלק ניכר מהם מאמין באפשרות 
לפתח באה״ב תרבות יהודית של ממש. הניגוד בין ה״אבות" 
וה״בנים" וד,יחם השלילי לאמריקה היהודית, או ליהדותם 
של יהודיה, מצאו ביטוי בספרות היידית והעברית, שצמחה 
באה״ב, היחס הרומאנטי לעבר, הגעגועים על ה״עיירד," או 
בשלונם של מהגרים יהודיים (וביחוד אנשי-הרוח שבהם) 
באמריקה — הם הנושאים העיקריים של ספרות זו. 

שינויים מעמדיים ומעבר ההגמוניה לידיהם של 
ילידי-הארץ. מתחילת שנות ה 30 ואילך הלכו ונתהוו גם 
שינויים מסוג אחר ביהדות של אה״ב. עשרים שנות השלטון 
של המפלגה הדמוקראטית היו שנים של עליה כלכלית 
ותיקונים חברותיים. הונהג חוק ביטוח סוציאלי ז האיגודים 
המקצועיים נתחזקו. הרוח הדמוקראטית גברה ונעשתה כוח 
פעיל בחברד,. היהודים נהנו מתקופת-גאות זו, הרבה מהם 
נתעשרו או נתעלו לדרגות כלכליות וחברותיות גבוהות יותר 
ועזבו את העבודה בבתי־חדושת. אחרים נקלטו במקצועות 
חפשים או בפקידות הממשלתית, ואף הפועלים, שנשארו 
בעבודתם, מצבם נשתפר ונעשה יציב יותר. בעקבות תהליכים 
אלה באה תמורה בתנועת-הפועלים היהודית. הד,סתדרוי 1 ת 
של הפועלים היהודיים הפכו לאירגונים של בעלי-בתים 
זעירים, סוחרים, חנוונים, וכד׳. וד.איגודים המקצתיים היהו¬ 
דיים הם כיום רק בחלקם יהודיים מבחינת הרכבם. המנהיגות 
עדיין היא בידיהם של יהודים, אך החברים הם ברובם לא¬ 
יחורים. בא שינוי גם בעמדותיהם של האיגודים המקצו¬ 
עיים• בכללם איבדו את הזיקה הראדיקאלית הסוציאליסטית, 
ובמקומה נשתלטה רוח של דמוקראטיה בורגנית אי זעיר־ 
בורגנית, ועמה — רוח יהודית־לאומית. 

גם תהליך האמריקניזאציה הלך ונשלם. יהודים הרבה, 
בעיקר מאלה שנולדו ונתחנכו באמריקה, הם אמריקנים לכל 
דבר. הם גם נשתרשו בחיים התרבותיים של הארץ — במדע, 
בחינוך, בפוליטיקה, בספרות ובעיתונות. היהודים תופסים 
מקום ניכר כמו״לים, עורכים, כתבים וסופרים, 

באו גם תמורות אחרות ביהדות אמריקה. דור־האבות 
שנזדקן התחיל מפנה את מקומו לבנים גם בחיים הפרטיים 
וגם בחיים הציבוריים. ב% של יהודי אמריקה הם כיום 
ילידי-הארץ. ההסתדרות הציונית עברה לידיהם של בני הדור 
הצעיר, שגדל ונתחנך באמריקד,. הוא הדין בכמה אירגונים 
אחרים. רק בשמאל הציוני ובשאר אירגוני הפועלים היהו¬ 
דיים עדייו ידם של האבות על העליונה. באירגוני הקהילות 
השונות, המגביות ומוסדות הצדקה והסעד הולך ומתבלט 
שידוד-דורות זה, ביחד עם שידורימערכות שני — העברת 



219 


ארצומ*הברית של אמריקזז 


220 


ההגמוניה מיהודי גרמניה ליהודי אירופה המזרחית. סיבתזז 
של תופעה זו נעוצה בעובדה, שהדור הצעיר של יהודי־ 
גרמניה — או כמו שכינו אותם ה״יאהודים״ — מתעניין 
פחות בעניינים יהודיים, וכן בעובדה, שיהודי פולניה, רוסיה, 
גאליציה, רומניה, ועוד, ובניהם עלו בינתיים בדרגת עשרם 
ונעשו ראויים להנהגה. על כל פנים הם שתפסו ותופסים 
את עמדות ההנהגה בחיים הציבוריים היהודיים כפקידים 
ומנהלים בשכר או כעסקנים שלא על־מנת לקבל פרם. 

הדור הצעיר, אע״פ שאין בו מן הלחלוחית היהודית של 
אבותיו והוא חסר עממיות יהודית ושרשיות, רואה בדת־ 
ישראל סימן־הכר של יהדותו. בפועל כמעט אינו נזקק לדת־ 
ישראל ומתח למיעוט קטן בתוכו אינו מקיים את המצוות 
המעשיות ואינו שומר שבת ומועד. רק מעטים מבני הדור 
הצעיר מבקרים בבתי־התפילה בראש־השנה ויום־הכיפורים! 
מספר המתפללים בבתי-התפילה בשבתות הוא מועט, ובימותי 
החול הוא אפסי. אך דוד צעיר זה, שהוא רחוק מחיים יהודיים 
מסרתיים, התקרב יותר לעניינים יהודיים ונתעורר בו הרגש 



החותמת של דארטמזח <ןו?נ/ האנובר, נידהמפמיר, 
קועליח חקוקות מלים עבריות 


ה״יהודי" בהשפעת עלייתה של האנטישמיות בעולם—ובא¬ 
פריקה — בשנות ה 30 , השמדת היהודים ע״י הנאצים בשנות 
מלחמת־העולם 11 והמאבק על הקמתה של מדינתיישראל. גם 
תהליד אחר גרם לתוצאות דומות. 10 — 15 השנים האחרונות 
הן שנות דיסאורבאניזאציה, עזיבת הערים הגדולות והש¬ 
תקעות בפרברים שבסביבותיהן. בין מיליוני האמריקנים 
שנתיישבו בזמן האחרון בישובים כאלה נמצאים גם רבבות 
ואפשר מאות־אל^ם של יהודים — בעיקר פן הדור הצעיר. 
פיזור זה מביא לידי הידוק הקשרים הפנימיים בין היהודים 
עצמם. בעיר גדולה, בניו-יורק או שיקאגו, נמצאים יהודים 
הרבה, שאין להם זיקה אירגונית לשום מוסד יהודי. מה 
שאין כן בפרברים או בישובים הקטנים. קבוצה קטנה של 
כמה מאות או כמה אלפי משפחות יהודיות מרגשת יותר 
בצורך של שיתוף־פעולה, השתייכות הדדיות התרכזות במוסד 
יהודי. ^זפתן חינוך יהודי לבנים. המרכז היהודי, הקהילה, 
ביה״ס היהודי ומוסדות יהודיים דויפים תופסים כאן חלק 
חשוב יותר בחייהם של היהודים. ובתקופה זן גדל גם דור 
של צעירים — שמספרם פגיע לכמה אל^ם ושהם יושבים 
על התורה ועל העבודה בכמה ישיבות, או שמצרים את 
לימוד-התורה ללימודי־־חול. 


כיום יהדות־אמריקה, שמונה 5 מיליון נפש, דומה מבחינת 
הרכב־הדורות שלה לזו של סוף המאה ה 18 — כלומר, היא 
מורכבת בעיקרה מבני הדורות השני והשלישי. במובן מסויים 
היא שכבה הומוגנית ואחידה. רבגלנותו של הישוב היהודי 
(מחמת מוצאו מארצות שונות) וניגודי השכבות שבו(מחמת 
ההבדלים בזמני בואם של המתיישבים לארץ או במידת 
"התאמרקותם") הולכים ומיטשטשים. גם היחס אל "האמי 
ריקניזאציד.", שבדור המהגרים היה פירושה התבוללות 
והתאמצות לבטל את החשד שהיהודים שונים מבני עם* 
הארץ, איבדה את משמעותה הקודמת, הדור של ילידי-הארץ 
מרגיש את עצמו כאמריקני לכל דבר ואין לו צורך להבליט 
עובדה זו. מצד שני, דלל כוחו של האינטלקטואליסטן 
היהודי 1 ידיעותיו בתורה, קשריו למורשת היהודית ושרשיו 
בתרבות היהודית הם מועטים ורופפים או שאינם קיימים 
כלל. יהדותו מתבטאת בעיקר בקשר אמוציונאלי לקבוצה 
היהודית או בקשר אירגוני למוסדות היהודיים. 

מצב פוליטי ופעילות פוליטית. ההפרדה בץ הדת 
והמדינה ושיווי־הזכויות, שבאו עם התחוקה של אה״ב, לא 
נתקבלו, כאמור, מיד על כל שכבות האוכלוסיה. נתקיימו 
הגבלות נגד קאתולים ונגד יהודים (או נגד יהודים, מורמו¬ 
נים וכד׳) במינויים למשרה ציבורית במדינת ניו־יורק עד 
1806 , במרילאנד — עד 1826 , בקארוליינה הצפונית — עד 
1835 , במאסאצץסטם — עד 1833 , בניו-ג׳רזי — עד 1844 
ובניו-המפשיר עד 1876 , וביטולן של הגבלות אלו היה כרוד 
במאבק מסוייו^ שהשתתפו בו יהודים ולא-יהודים כאחד. 

האופי הנתרי של המדינה, או הרצון מצד הנוצרים 
לשוות לח אופי כזה, בא לידי ביטוי גם במסיבות אחרות. 
בבתי-הספר הציבוריים נתעוררה השאלה של קריאת התניד, 
במהדורה נוצרית, שהיהודים התנגדו לה. גם הנהגת יום 
א׳ כיום*שבתון כללי בכמה ממדינות-אמריקה היתה מיוסדת 
על עמדה זו. הוא הדין בנוגע ליום-ד.הודיה האמריקני. חג 
זה, שהוא מעין חג האסיף היהודי, שהפוריטאנים הנהיגוהו, 
נחוג בסוף נובמבר. הנשיא ומושלי-המדינות היו מפרסמים 
כרוזים לכבודו, ולפעמים הוכנסו לכרחים אלה נעימות 
נוצריות. 

למגמות נוצריות אלו נוספו גם המגמות האנטישמיות, 
שקבוצות-מהגרים שונות, כגון האירים או הגרמנים, הביאו 
לארץ. כמו־כן נתבלטה התנגדות מצד שכבות שונות של 
אנגלו-סאכסים לכל המהגרים, וליהודים בתוכם. המגמות הללו 
הביאו בשנות ה 30 למאה שעברה לידי תנועה נגד האירים, 
ליסוד המפלגה השוביניסטית-הראקציונית 411 ::>ת 0 ת 1 ו; 
׳( 311 ? או ץ 1 ז 3 ? זיו 0 ם^^, שהיו מופנות נגד כל 

המהגרים, והיהודים בכלל. היו גם מקרים, אמנם לא מרובים, 
של הפליה בתעסוקר" בצבא, והיו גם חברות-ביטוה, שנמנעו 
מלבטח רכוש של יהודים. בזמן מלחמת־האזרחים בשנות 
ה 60 , כשנתקל הגנראל גראנט בהברחת-סהורות באיזור 
החזית — הברחה, שגם יהודים עסקו בה — האשים את 
היהודים כולם בספסרות ובהברחה והוציא פקודה לגרשם 
משטח מסדים (הנשיא לינקולן ביטל את הפקודה והגנראל 
גראנט הצטדק אח״כ, שחתם על נייר חלק, ואילו הפקודר" 
שהיתה מעל לחתימה, נכתבה ע״י אחד מעוזריו). פקודותיו 
של הגנראל גראנט לא חיו אלא חלק של מסע־תעמולה נגד 
היהודים. 



221 


ארצות־הכרית של אמריקה 


222 


בימי מלחמת־העולם 1 ואחריה׳ עם התגברות הלאומיות 
ור׳ברלנות באה״ב ועם גירול ההשפעה של האנטישמיות האי־ 
רו׳פית, גברו המגמות נגד חופש ההגירה—בעיקר מאירופה 
המזרחית והדרומית — וההרגשות האנטי־יהודיות, שהיו עד 
אז סמויות מן העין, התחילו מקבלות צורה מוחשת. התנועה 
נגד ההגירה הפכה סוף סוף לחוק המכסה של שנות 1921 — 
1924 . תנועת ה״קוקלאכס־קלאף הרימה על נם את תורת 
השנאה הגזעית, ומתוך תביעה של הגנה על האמריקניות 
נגד היסודות ה״זרים״ — כושים, יד׳ודים, קאתולים — 
הפיצה את נגע האנטישמיות. תוצאות בעלות אופי דומה היו 
גם לפעולתה של אגודת "בנות המהפכה האמריקנית", 
שדותאמרה במסירותה לאמריקה וניהלה תעמולה נגד ילידי־ 
חוץ, השונים בתרבותם ובאורח־חייהם מן האמריקנים האמי¬ 
תיים, הנרי פורר ניהל במשך כמה שנים באמצעות עיתונו 
"דירבורן אינדפנדנט" תעמולה אנטישמית חזקה. 

* • 4 ■^ו ו * 

בשנות ה 36 נתהדדו היחסים החברותיים מחמת המשבר 
הכלכלי וגברה ההשפעה הנאצית־הפאשיסטית, שמקורה היה 
באירופה. אז גדלה האנטישמיות באה״ב בממדים ניכרים. 
אירגונים שונים—ה״בונד" הנאצי־הגרמני, "חולצות הכסף", 
"האגודה הארצית למען צדק סוציאלי", ה״הקוקלא 8 ס-קלאן", 
ועוד — היו מרעילים את דעת-ד,קהל בתעמולתם על "קומו¬ 
ניזם יהודי", על "ממשלה יהודית סודית" ובסיסמותיהם, 
שהיהודי הוא מקור כל הרעה, שהוא זר לאמריקה, וכד׳. 
לתעמולה האנטישמית היתה השפעה על חוגים שונים, היא 
הגבירד, את הנטיה להפלות את היהודים לרעה במסחר, 
בפקידות, במוסדות-החינוו (בעיקר בבתי-ד,םפר לרפואד,), 
בשיכון, במעונות-הקיץ, ועוד. מלחמת-ד,עולם 1 נ גרמה לכך, 
שהרבד. לא־יד״ודים הכירו בדבר, שתעמולה אנטישמית זו 
שימשה כלי־זין בידי הנאצים, ומתוך כך פנו לה עורף. ירידת 
האנטישמיות נמשכה גם בשנים שלאחר המלחמה. לעומת 
זה קיימת הפליה לרעת היהודים — עפ״ר סמויה מן העין — 
בבתי-הספר לרפואה, בשיכון ועוד. 

נגד התעמולה והפעולה האנטישמיות וכן מד הד,פליה 
נערכת מלחמה שיטתית, שבה משתתפים יהודים ולא-יהודים 
כאחד. היהודים נלחמו בחוקים, שקבעו את יום א׳ כשבתון 
כללי — משום שחוק זה פירושו שאמריקה היא מדינה 
נוצרית — ונמנעו מלהשתתף בחגיגת יום-ההודיד, בשעה 
שניתן לה צביון נוצרי. בשנות ה 60 , תקופת מלחמת-ד,אזרחים 
באה״ב, עוררד, פקודת-ד.גירוש של גנראל גראנט התנגדות 
נמרצת מצד היד,ודים, שמחו על כך בפני הנשיא לינקולן 
וד,ביאו לידי ביטול הגזירה. ב 1859 נוסד באה״ב, בד,שפעת 
מאורע מורטארה באיטליה וסירובו של נשיא אה״ב לד,תערב 
בדבר, ועד־ד,צירים של בגי ישראל באמריקה (דוגמת ועד- 
הצירים שבאנגליה), שייצג חלק ניכר של יד,דות אד,״ג אמנם 
קמו לו, לוועד זד" מתנגדים ולא נתברך באריכות-ימים, אך 
היה זה הניסיון הראשון ליצור נציגות כללית של יהודי 
אמריקה. היד, זה ג״כ המוסד היהודי הראשון, שקשר את 
שמירת שיווי-ד,זכויות של היד,ודים באמריקה בהגנה על 
יהודים מתוצר, לה. מאז נעשה צירוף-מטרות זה אפייני לכל 
האירגונים הגדולים של יהודי אה״ב. ב 1906 נוסד הוועד 
היהודי האמריקני לשם הגנה על זכויותיד,ם של היד,ודים 
בחדל, בעיקר באירופד, המזרחית, אך ב 15 השנים האחרתות 
הפכה הפעולה נגד האנטישמיות באמריקה עצמד, אחד מן 
התפקידים החשובים שלח מצד שני, "הליגה להגנד, מפני 


השמצה״, מיסודם של ״בני-ברית״, הוקמה ב 1913 לשם 
מלחמה באנטישמיות באד,״ב, אך היא עוסקת גם בד,גנה 
על זכויותיד,ם של היהודים בחו״ל. 

בדרך כלל היה הקיבח של יד,ודי אמריקה — כקיבח של 
מהגרים בעיקח — קשור לארצות מוצאו וער למה שנתרהש 
בארצות-חוץ וליהודים שישבו בתוכן, בתחילת שנות ה 20 
למאד, ה 19 היד, מרדכי עמנואל נח כמעט בודד בהגבתו על 
מצוקת-ד,יד,ודים בגרמגיד" ואולם לאחר פחות מ 20 שנה, 
בימי עלילת-דמשק, הגיבו יד.ודי*אמריקה על עלילה זו 
כקיבוץ. בכמד, ערים נערכו אספות-מחאה ושר-החוץ של 
אה״ב שלח הוראות לנציגי-המדינה במזרח התיכון, שיעשו 
מאמץ "לשם מתן צדק אנושי לנרדפים אלה". לא עבר זמן 
מרובה ( 1851 ) ונתעוררד, שאלת החתימה על הסכם מסחרי 
בין אד,״ב ושווייץ, שבחלק גדול ממנה לא ניהנה דריסת- 
רגל ליהודים. יהודים הריצו מכתבים לסנאטורים וד׳שתמשו 
באמצעי לחץ ציבורי אחרים, כדי למנוע את אה״ב מלחתום 
על חוזר" שלפיו הותרה ההתיישבות בשווייץ רק לאמריקנים 
נוצריים, 

פעולתם של היד׳ודים באמריקה ושל הנציגות הדיפלו¬ 
מאטית של אה״ב לטובת יהודי־רומניה נמשכד, כיובל-שנים. 
משנת 1867 , שבד, פנה ועד-ד,צירים של יהודי אמריקה 
ל״מחלקת-ד,מדינה" בבקשה לד,שפיע על השלטונות ברומניה 
לטובת היד,ודים. פעולה דומה לזו נעשתה להגנתם של יד.ודי 
רוסיה. אלא שכאן היה המאמץ מרוכז יותר וגם הביא לידי 
תוצאות. מפני שכמה יהודים, שהיו ילידי פולניד, הרוסית 
ואזרחי אה״ב, נאסרו בערי-מולדתם בשער, שביקרו בתוכן, 
התחילד, מחלקח-ד,מדינה של אה״ב מתעניינת בגורלם של 
היהודים ברוסיה בשנות ה 60 למאד, שעברה, אח״כ נתעוררה 
השאלד, של זכות הישיבד, של יד׳ודים אזרחי-אמריקה מחוץ 
לתחום-המושב. הפוגרומים והרדיפות, שפרצו ברוסיה בשנות 
ד, 80 —ד, 90 למאד, שעברד" עוררו את דעת-ד,קד,ל באמריקה 
על המצב, שבו נתונים היד.ודים ברוסיה. בבית-הנבחרים 
באה הגבה על מצב זה בשנת 1890 , ושנתיים אחר־כך 
נתקבלה ד,ד,חלטד, בשני בתי-ר.קונגרס, שדרשד, את שינוי 
החמה עם רוסיד" באופן שלא ינתן בו תוקף לשום הפליד, בין 
יהודים ללא-יד,ודים. בעוד שהתנהלה חליפת-מכתבים בדבר 
יהודים אמריקנים בודדים, שלא ניתנה להם רשות-כניסה 
לרוסיד" בא הפוגרום בקישינוב ב 1903 . הציבור היד,ודי וד,לא¬ 
יחורי באמריקה נזדעזע, היד,ודים לא הסתפקו בעשרות 
אספות-מחאה. הם גם אספו כספים לטובת נגועי הפוגרומים 
וביקשו מן הממשלה האמריקנית להעביר פטיציד, שלהם 
לקיסר הרוסי. ואחר הפוגרומים בשנות 1905/6 קיבלו שוב 
שני בתי־הקונגרס האמריקני החלטת מחאד" ולאחר חמש 
שנים נתקבלה שוב החלטד, על חיסול החוזר, המסחרי עם 
רוסיד, — דבר, שיצא לפועל בשנה שלאחריה. ב 1917 , 
כשנתפשטו שמועות באמריקד" שהממשלה הזמנית (של 
קרנסקי) עומדת לכרות חוזה-שלום עם גרמניד" חששו יד,ודי- 
אמריקה שמא יגרום שלום זה נזק ליד,ודים בתחומיירוסיד" 
וחששות אלו הובעו בטלגראמה, שנשלחה באמצעות משרד- 
החח האמריקני לפטרבורג. באותו זמן כבר פעל ה״ג׳דנט", 
שהגיש עזרה לנפגעי המלחמד" ואחר המלהמד, השתדל 
בשיקום היהודים בארצות שהשתייכו לרוסיה. 

אחר מלהמת-העולם 1 ע? 4 ו יהודי אד,״ב ניסיון לגייס את 
דעת-הקהל באמריקה לטובתם של יהודי-אירופד" ואף פעלו 




223 


אראות״חפרית של אמריקה 




לתכלית זו בדרך מדינית. פעולות דומות׳ ובממדים גדוליס 
יותה נע&ו בשנות הסנ עם עלייתם של הנאצים לשלטון 
ועם החרפת מצבם של היהודים בגרמניה ובארצות אירופיות 
אחרות. ההסתדרויות היהודיות ואישים יהודיים ולא־יהודיים 
לחצו על הממשלה להתערב בדבר. היו גם הצעות להפסיק 
את הקשרים הדיפלומאטיים עם גרמניה ונעעה ניסימ של 
הכרזת חרם על סחורות־גרמניה. אישים שונים, במו ראש 
העיר ניו־יורק לאגארדיה ושר־הפנים הארולד איקס יצאו 
בנאומים פומביים נגד גרמניה — דבר, שגרם למחאות 
רשמיות מצד מדינה זו! וב 1938 , נתכנסה באוויאן ועידה 
למען הפליטים (גרמניה, אוסטריה), שנקראה ביזמתו של 
פראנקלץ דלאנו רוזוולט, נשיא אה״ב, 

כיתות דתיות. לכל אחת משלוש הקבוצות הדתיות 
העיקריות, שנוצרו ביז יהודי אה״ב במחצה השניה של המאה 
ה 19 : החרדים, השמרנים והמתקנים 
(בעלי־הרפורמה), יש אירגון משלה 
ומערכת־חינוך משלה, שמתחלת בדרגה 
האלמנטארית ביותר (לימוד הא״ב) 
ומסתיימת בהכתרת רבנים. החרדים 
מקיימים את."ישיבה יוניברסיטי", הכו¬ 
ללת את ישיבת ר׳ יצחק אלחנן לחינוך 
רבנים, מכללה ומחלקות גבוהות לחי¬ 
נוך והנהלת-הקהילה. הרפורמיים מקיי¬ 
מים את ה״היברו יוניון קולג*" בסיג- 
סינאטי, שיש לו סניף בניו-יורק: המכון 
היהודי לדת (- 11€ 1$110£ זי\£ז 
שנוסד על-ידי סטיפן וייז. 

ור״שמרנים מקיימים את ה 1 ן 1$ ׳יג 0 ז 
ץ־ו^מ 1 ת^^ 5 !גסןגסןסש!!"!* ("בית מדרש 
לרבנים") מיסודו של ש. ז. שכטר, 
הכולל מחלקה לחינוך רבנים וסמינא- 
ריון למורים עבריים, 

בחוגי היהדות החרדית נעשו בזמן 
האחרון דתורים מסויימים לתביעות- 


החיים באה״ב, הרבנים של חוג זה דור¬ 
שים את דרשותיהם באנגלית ומבקשים 
להשפיע בדרך זו על הצעירים. 

היהדות הרפורמית, שרואה את עיקר 
חשיבותה של היהדות בתורת-המוסר 
שלד" ביטלה את דיני הכשרות ואינה 
מדקדקת במנוחת השבת או החגים — 

פרט לראש-השנה וליום-כיפור. עד לפני 
זמן לא ארוך היתד, היהדות הרפורמית 
ברובד, אנטי-ציונית, וכל הפסוקים בסי- 
דור-התפילה המדברים על שיבת-ציון 
הושמטו. 

היהדות השמרנית נקטה בעמדה 
של יהדות מבוססת על התפתחות היס¬ 
טורית, כלומר, לדעתה אין כל המצוות 
המעשיות מחייבות תמיד, ומתוך רצון 
להסתגל לסביבה האמריקנית הסכימד, 

לפשרות קלות בקשר לשמירת השבת, 

הכשרות, וכד׳. היהודים הנמנים על 
קבוצה זו רואים בעם-ישראל חטיבד, 

לאומית, מקווים לשיבת-ציון ומטפחים את לימוד הלשון 
העברית. 

בעשר השנים האחרונות נראים תד״ליבים בכיוון של יישור 
ההבדלים העקרוניים בין שלוש הקבוצות, מצד אחד, נוטים 
החרדים להקל במה שנוגע לקיום המצוות, ומצד שני הולידו 
הרדיפות של הנאצים והמאבק על הקמתה של מדינת-ישראל 
גם בתוך היהודים הרפורמיים זיקד, לאומית לישראל וללשון 
העברית. בשנים האחרונות באו מנהיגי ההסתדרות הציונית 
מחוגי ה״רבייס" של תנועת-הרפורמה דוקה. וכן גבר הרגש 
היהודי הלאומי אף בתוך הקבוצה השמרנית. לפי מצב- 
הדברים כיום, הד,בדל בין הקבוצות המאורגנות הוא קטן 
בכללו. ההבדלים העיקריים הם בעיקר הבדלי מסורת ואירגון. 

מרכזים, מוסד קרוב לעדה הדתית הוא "מרכז הקהל 
היהודי". לפני כמאד, שנים התחילו באה״ב באירגון של 



מיז .ביח״חסדריי לרכגים" ( 17 ג 111 וו 18€1 *€מ 10 מ€יד נידיור< 


















225 


ארצותיחכרית של אמריקה 


226 


מועדוני־נוער בדומה למועדוני־הנוער הנוצריים (^ 10 אזר), 
שתפקידם העיקרי היה לספק בידור ופעילות חברותית 
לצעירים. בשנים האחרונות קודם מלחמת־העולם 1 התחילו 
מקיימים מועדוני־נוער, שעסקו גם בפעולות תרבותיות 
ודתיות. ״מרכד־קהילה״ מעין זה כולל בתוכו; מקום תפילה" 
בי״ם עברי׳ אולמי הרצאות׳ ספריה׳ גדילדים" ברכת־שחיה" 
מגרש־ספורט, אולמות לקתצרטים׳ תערוכות והצגות, ועוד. 
מעט־מעט הפכו גם מועדוני־הנוער או 

למרכזים כאלה. בשנים שלאחר מלחמת־העולם 1 הפד "ועד 
הסעד היהודי״ 0 ז 01£3 זו?וי 1511 זי\ 6 {), שטיפל במשך 

המלחמה בחיילים יהודיים, להסתדרות מרכזית של "מרכזי* 
קהילה". הוא מתאם אח הפעולות ועורד תכניות׳ אספות 
ופגישות. ב 1950 הגיע מספרם של המרכזים הקשורים ב£ז\\[ 
ל 331 , ומספר חבריהם — ל 000 ׳ 1,200 , 

סעד. תהליך דו׳מה של גיבוש בא גם בתחום האירגונים 
של צדקה. מתחילה היתה פעולת הסעד תלויה בביהכ״ג. אך 
מתחילת המאה ה 19 הוקמו מוסדות נפרדים׳ וכל גל חדש של 
הגירה גרם להקמתם של עשרות אידגונים חדשים ממין זה. 
הואיל וקיומם של המוסדות הללו תלוי בתשלומי־חבר ובתרו* 
מות שנאספו, הוצרכו לערוך מגביות, ולפעמים התחרתה 
המגבית של אירגון אחד בזו של השני. במרוצת הזמן התחילו 
אירגונים כאלה מתאחדים לפדראציה מקומית או ל״קופת 
הצדקה של הקהילה", שמתפקידיה היה לתאם את קיבת־ 
הכספים ולחלק את הכספים שנאספו בין האירגונים. הפדרא¬ 
ציה הראשונה מסוג זה נוסדה בבוסטון ב 1895 ׳ ואח״כ בניו־ 
יורק ובערים אחדות. במשך הזמן קיבלו הממונים על קופת׳ 
הצדקה השפעה גם על האירגונים עצמם, שהרי ע״י התק¬ 
ציב, שקבעו בשבילם, היה בכוחם גם לקבוע את אפשרויות* 
הפעולה שלהם. משנות ה 30 ואילד קיימת גם "מועצה אר¬ 
צית של הפדראציוח וקרנות-הסעד", שמתפקידה לתאם את 
פעולותיהן ולשמש גם כמקור לאינפורמאציה. 

איחוד מקיף יותר הושג בתחום הגשת סיוע ליהודים 
בחדל וסיוע לפליטים או מהגרים באמריקה. חברה שמסייעת 
למהגרים מיד לאחר שהגיעו לחופי אמריקה קיימת מ 1887 
ואילך :(ראשי־תיבות של 1 ) 1 \, :)מ 3 ־ 1 § 1 מ 1 מ 11 ז)׳ו€זל? 11 
ןן^^^ 50 ). אחר מלחמת־העולם 1 פיתחה 5 .ו< 1 !£ עבודת-סיוע 
למהגרים גם בארצות אירופה המזרחית. כיום, עם התמעטות 
מספרם של המהגרים לאה״ב, התחילה פועלת גם 

במדינת-ישראל. 

בהקף רחב ובדרך שיטתית התחילה הגשת העזרה החמדית 
ליהודי חו״ל עם התפרצותה של מלחמת־העולם 1 . כמה איר* 
גונים נוצרו כדי לסייע ליהודים בחלקי-העולם, שסבלו מן 
המלחמה. לשם פעולה יעילה יותר נוסד ועד מאוחד לחלוקת 

העזרה ; 6 ש:) 11 נדנ 1 )ו 1 ס 0 מ 110 נ 1 ל 1 ז;ז 15 ( 1 : 1 ת 01 ץ. 

מסדרים ולאנדסמאנשאפטים. מרובים הם המסדרים 
ואירגונים דו׳מים, שנוסדו באמריקה כמעט מראשית ההתיש- 
בות האירופית. היהודים השתתפו השתתפות פעילה במסדרי 
ה״בונים החסשים״, וה״רעים המוזרים״($״^ 6110 ? 1 ) 1 ) 0 ). אד 
עם זה יסדו להם מסדרים משלהם—מטעמים חברותיים, מוס¬ 
ריים או כלכליים, מסדר "בני-ברית", המ 1 נה כיום יותר מרבע 
מיליון חברים, הוקם ב 1843 ע״י 12 מהגרים יהודיים מגרמניה. 
מטרותיו של מסדר זה, כסי שנוסחו ע״י המייסדים הן: "עזרה 
הדדית במקרה של מחלה ואסמ, העלאת הרמה המוסרית 


של היהודים, איחוד היהודים, והשפעה על לא-יחודים, שית¬ 
ייחסו בדרדארץ ליהדות". 

המסדר של "בני-ברית" נעשה אח״כ אב ללשכות של 
"בני-ברית" בארצות שונות וא״י בכללן, ובאמריקה נוצרו 
בעקבותיו מסדרים יהודיים אחרים, במידה מסויימת — מפני 
ש״בני-ברית" לא קיבלו בעין יפה יהורים מיוצאי אירופה 
המזרחית. מסדר ״ברית אברהם״ נוסד ב 1859 , ובשנות ה 80 
נוסד "המסדר הבלתי־תלוי של ברית אברהם", שהיה עממי 
יותר והתפתח בממדים גדולים. במרוצת־הזמן קמו גם מסדרים 
יהודיים אחרים, כמו מסדר "בני-ציון". שהוא בעל מגמה 
ציונית (נוסד 1910 ), "חוג-הסועלים", שהיה מעיקרו בעל 
מגמה סוציאליסטית ושנתארגן ב 1892 (מספר חבריו מגיע 
כיום ל 70,000 לערך), "התאחדות הפועלים היהודיים הלאו¬ 
מיים" ("אידיש נאציאנאלער ארבעטער פארבאנד"), שהוא 
בעל צביון ציוני-סוציאליסטי (כיום הוא מונה כ 80,000 
חבר), ועוד. 

ב״חוג הפועלים" וב״התאתדות הפועלים היהרריים הלאו¬ 
מיים" נשתנה במשך הזמן הרכב החברים. ברובם נעשו בעלי- 
עסק זעירים או בינונים ואנשי-מסחר, ועם זה נשתנתה גם 
האידיאולוגיה שלהם. הסוציאליזם נעלם ואיננו ובמקומו באה 
הלאומיות, ולסוף גם הציונות. בכל המסדרים נעשה התפקיד 
המקורי—עזרה הדדית, ביטוח ממחלה וממוות של החברים— 
טפל, הואיל ומצבם החמרי של החברים נשתפר עד כדי כד, 

ע"* 

שעפ״ר לא היו זקוקים עוד לעזרה מסוג זה, ולביטוח בסכו¬ 
מים קטנים שוב לא היתה חשיבות מרובה בעיניהם. המסד¬ 
רים נעשו, איפוא, בעיקר אירגונים בעלי תפקידים כלל־ 
יהודיים. אירגון "בני־ברית" אף ויתר על האופי של מסדר 
ואינו נותן לחבריו שום שירות מיוחד. גם על ה״לאנדסמאנ- 
שאפטים", האיגודים של יוצאי עיר או איזור מסויים, עברה 
תמורה מרתקת לכת במשך הדור האחרון. ה״לאנדסמאנשאפ- 
טים״ מילאו תפקידים הרבה: המהגרים החדשים היו זקוקים 
לבית-תפילה, לבית-קברות (אין באה״ב לא קהילה מאורגנת 
ולא בית-קבתת של הקהילה), לעזרה במקרה של מחלה או 
אסון, וכד׳. ה״לאנדסמאנשאפטים" הראשונים היו קשורים 
במטרה דתית! כל אחד מהם היה "חברת אנשי" עיר 
מסויימת, כמו שכינו את עצמם — עם בית-כנסת או מניין 
משלו, שמסביב לו נתרכזו שאר הפעולורג טיפוס זה של 
"לאנדסמאנשאפט" הוקם עוד קודם שהתחילה ההגירה 
הגדולה ועד מהרה נעשה רווח בציבור היהודי. לאחר מכן 
נוסדו גם חברות של נשים לעזרה הדדית, כחלק של אירגוני 
הבעלים או כמוסדות עומדים ברשות עצמם. בתחילת המאה 
ה 20 , עם התרבותם של המהגרים הבלתי-דתיים, נוצרו גם 
לאנדסמאנשאפטים בעלי תפקידים חולונימ-תרבותיים ומימי 
מלחמת-העולם י ואילך — גם כאלה, שתפקידם העיקרי היה 
לתמוך באנשי עיד־מולדתם, פעמים שאירגון אחד עסק 
בענייני-תרבות, עזרה הדדית, ובעזרה לעיר-המוצא כאחד. 
מחקר שנערך ב 1938 , מראר" שבניו-יורק נמצאו אותה שנה 
כשלושת אלפים אירגונים כאלה שמנו כחצי מיליון חבר, 
וכך הקיפו(ביחד עם בני משפחותיהם) יותר ממחציתם של 
יהודי ניו-יורק. 

העזרה, שהושיטו ה״לאנדסמאנשאפטים" לקהילות ערי- 
המוצא של חבריהם, נתנה טעם חדש לקיומם וחידשה את 
כוח-הפעולה שלהם בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, 
אד אחר מלחמת־העולם וו התחיל גם "טעם" זה מתבטל 


231 


ארצות־חגרית של אמריקח 


232 


שנדחו ממוסדות-לימוד אחרים מהמת הפליה דתית או גזעית. 
המחזור הראשון סיים בקיץ האחרון את לימודי־היסזד וזה 
לא כבר ( 1953 ) נפתחו כמה מדורים ללימודים גבוהים. 

לחינוד היהורי, על כל זרמיה היו תקופות של עליה 
וירידה. שנות דו 20 , שהיו גם שנים של התעוררות לאומית, 
היו שנות־פריחה לחיניר היהודי, בעוד ששנות ה 30 היו לו 
שנות־ירידה — ביחוד מחמת המשבר הכלכלי. משנות ה 40 
ואילך הורגשה שוב תסיסה בשדדדהחינוך, אלא שבינתיים 
נשתנה הרקע. מצד אחד, אין האוכלוסיה היהודית, המורכבת 
ברובה מילידי־הארץ, קשורה קשר אמיץ בערכיה של היה¬ 
דות, ואינה יודעת עברית אלא במקצת. מצד שני, רוצים בני 
הדור הצעיר, האבות והאימהות של היום, היוצאים מן העיר 
הגדולה להתיישב בפרוורים ובישובים כפריים, שילדיהם 
יקבלו חינוך יהודי, אלא שהם מסתפקים במועם. והתוצאה 
היא: הפחתת שעות הלימודים בבתי־הספר של אחר־הצה־ 
ריים. נשתנה גם הרכב המורים בבתי־הספר העבריים. רוב 
המורים הם מילידי אה״ב ומחניכיה, בעלי השכלה כללית, 
ומתוך כך הוכנסו שינויים גם בשיטת־הלימוד וגם בתכנית־ 
הלימודים. 

בהתפתחותם של בתי־הספר היידיים הורגש גם המשבר 
הרוחני, שבא בשכבות של הפועלים היהודיים, והפיכתם של 
אלה לזעיר-בורגנים בעלי גישה יהודית-לאומית. יחסם של 
ההורים ללאומיות ולמסורת נעשה חיובי יותר. החולונות 
פסקה מלהיות אידיאל. התוצאה היא הפחתת מספרם של ב״ם 
אלה, וכן הכנסת פשרות בנוגע לתוכדהלימודים. מתחילים 
ללמד בהם מעט עברית, משהו על מדינת־ישראל, מכינים 
את הילד לבר־מצווה. במצב זה של ירידה בחינוך היידי 
אין בני אמריקה נוטים להתמסר להוראה ביידית. משום כך 
נשאר מקצוע זה (בניגוד להוראה בעברית) כמעט כולו 
בידיהם של יוצאי אירופה. 

בהתפתחותו של החינוך היהודי בכללו נראות כיום כמה 
מגמות מנוגדות: הפחתת שעות־הלימודים בביה״ם של אחר־ 
הצחריים ן גידול מספרם של בתי־הספר ומספר הילדים בהם 
(פרט לבתי־הספר היידיים)) תגבורת הנטיה לבתי־ספר כל־ 
יומיים < התמעטות של ידיעת העברית וד,לימודים היהודיים 
בין גומרי בתי־הספר < התפשטותו של לימוד העבדית בבתי־ 
ספר תיכונים כלליים; התרבות של מחנות־קיץ עבריים או 
יידיים, או של מחנות-קיץ שמתנהלים ברוח המסורת היהו¬ 
דית, וריבוי הילדים המבלים בהם את חופשת־הקיץ, והח־ 
בססותו הכלכלית וההברותית של המורה העברי. בחינוך 
היסודי היהודי על כל גוניו משתתפים כיום כרבע מיליון 
ילדים. אך הרבה מהם נמצאים במוסדות-החינוך רק זמן 
קצר-ביחס (כשנה־שנתיים) ורק מועטים מהם ממשיכים את 
לימודיהם בבתי־ספר תיכונים יהודיים. במוסדות גבוהים — 
בתי־מדרש למורים, מוסדות לחינוך רבנים, ה״אוניברסיטה 
של הישיבה", מחלקות ללימודי־היהדות באוניברסיטות 
כלליות — נמצאים כ 5,000 — 10,000 סטודנטים. לעומת הירי¬ 
דה במספר הילרים המקבלים חינוך יהודי יש למצוא עליה 
במספר המתלמדים במוסדות יהוךיים לחינוך גבוה. 

ספרות ועיתונות. את הפעולה הספרותית ודועיתונאית 
של היהודים באה״ב אפשר לחלק לארבע קבוצות (ל*־ 
הלשון): א. אנגלית; ב. גרמנית; ג. עברית; ד. יידית. 
הפירסומים היהודיים הראשונים באנגלית דאו אוד בשנות 
ח 60 למאה ה 8 !; דרשות ותרגום של סידור-התפילות. בתחי¬ 


לת המאה ה 19 נתפרסם באגגלית ספר ללימוד הלשון העב¬ 
רית; בשנות ה 30 התחיל בפירסומיו הרב יצחק ליסר(ע״ע). 
מאז נתפתחה הוצאה של ספרים בעלי תוכן יד,ודי באנגלית 
בממדים ניכרים. 

בין המפעלים בעלי עדך של ^ים יש להזכיר את הוצאת 
"האנציקלופדיה היהודית" (ג 11 ) 6 ק 10 שץ€ם£ 1511 ״ג 0 ;) לפני 
כיובל שנים, שהיתה האנציקלופדיה היהודית הראשונה. הרמה 
המדעית שלה היתה גבוהה והיא סללה דרך לשאר האנציקלו¬ 
פדיות היהודיות. שנתפרסמו במשך יובל-השנים האחרון. 
"החברה היהודית להוצאת-ספרים" (מ 0 נ 11€31 ל 11 ? נ 51 נ;יז 76 
זג 01€1 ס 3 ), המתקיימת זה יותר מיובל שנים, מוציאה ספרים 
בעלי רמה שונה מדי שנה בשנד" ספרים אנגליים בעלי תוכן 
יהודי יוצאים גם ע״י מדלים פרטיים וגם ע״י חברות מדעיות 
יהודיות ("האקאדמיה האמריקנית למדעי-היהדות"), אירגו־ 
נים יהודיים ומוסדות יהודיים אקאדמיים. 

לעומת הספרים על נושאים יהודיים היוצאים באנגלית, 
שתפוצתם אינה מרובה-ביחם, קיימת עיתונות יהודית- 
אנגלית בעלת תפוצה ניכרת. יוצאים לאור שבועונים וירחו¬ 
נים יהודיים, שהתפוצה הכללית שלהם מגעת למיליון וחצי 
טפסים — כלומר, יותר מטופס אחד של כתב-עת יהודי לכל 
משפחה יהודית בממוצע. 

העיתונות היהודית-האנגלית היא בעיקרה שבועית וחד- 
שית, והיא מטפלת עפ״ר בעניינים הנוגעים ביהודים. בין 
132 כתבי-העת מסוג זה, הנזכרים בשנתון היהודי האמריקני 
לשנת 1952 , היו 76 שבועתים ו 45 ירחונים. 

את ראשיתה של העיתונות היהודית באנגלית יש לדאות 
בירחון 5 ^\שן 116 '!' (״היהודים״; 25 — 1823 ), שנוסד לשם 
מלחמה במיסיון, ובשבועון ("המערב"), 

שהוצא על-ידי יצחק ליסר בשנות ה 40 למאה ה 19 . לאחר 
שנים מועטות נתווסף אליו שבועון אחר ם 101163 זו 11161138 ׳ 
("החשמונאי"), שיצא בניו-יורק. "החשמונאי" הדגיש, שהוא 
"כתב-עת משפחתי למסחר, פוליטיקה וספרות", בעוד 
ש״המערב" של ליסר התרכז בעיקר בעניינים תרבותיים 
וספרותיים. 

עם גידולו של הישוב היהודי משנות ה 50 ואילך ועם 
התפשטותו מערבה נוסדו כתבי-עת יהודיים במקומות שונים 
באמריקה. יצחק מאיר וייז, מייסדה של תנועת-הרפורמה 
באמריקה, התחיל מוציא ב 1854 כתב-עת בשם 116181361116 ־!■ 
("הישראלי"), שהחזיק מעמד שנים הרבה. שנה אחר-כך 
נוסד בסאן פראנציסקו שבועון יהודי באנגלית, שגם הוא 
יצא במשך זמן מרובה. 

מאמצע המאד, שעברה עד שנות ה 30 של המאה הנוכחת 
נוסדו באה״ב כתבי-עת יהודיים הרבה — ברובם שבועונים, 
וכמה מד>ם ירחונים ורבעונים. חלק ניכר של כתבי-העת 
היהודיים זכה להתקיים עשרים שנה ויותר. ואולם מצויים 
כיום גם עיתונים אנגליים-יהודיים, שמופיעים זה חמישים או 
שבעים שנה ויותר. 

חלוצי העיתונות היהודית-האנגלית של המאה שעברה 
התעניינו בבעיות דתיות, בשאלות ספרותיות ובחקרי 
היהדות. מפני-כן הרבו העורכים, שחלק מהם היו רבנים, 
לדון בשאלות הללו. העורכים שאפו גם לאמריקאניזאציה של 
המהגרים והשתדלו להרביץ בתוכם את הידיעות על דברי 
ימי אה״ב, מוסדותיה ומסרותיה. לעומת זה, רובם של כתבי- 
העת האנגליים-חיהודיים שבימינו עוסק ביחוד בבעיות 



האירגמיות ושאר הבעיות של הקהילה, שבה הם קשורים. שנתחברו באד,״ב, הוא.האמת העבריה״(שיקאג 1877,1 )מאת 

מצויים גם כתבי־עת יהודיים באנגלית שאינם בעלי אופי ד יחיאל יהודה לודנסון. הספר העברי הראשון שנדפס 

מקומי או קהילותי מוגבל ושתפוצתם היא גדולה יותר. באמריקה עצמה הוא ״אבני יהושע״ (ניריורק, 1860 ) מאת 

כאלה הם בעיקר השבועונים והירחונים היוצאים בניו־יורק ד׳ יהושע פאלק בן מרדכי הכהן. 

(ובכמה מרכזים אחרים) מטעם הסתדרות או תנועה מסויי* מאז ואילך, עם גידול האוכלוסיה היהודית, הלכה ונת¬ 
מה. כן יש להסתדרות הציונית, ל.הדםה", ל״בני־ברית", פשטה הוצאת ספרים עבריים בעלי תוכן דתי. ובשנים 

ל״פועלייציור, ל״ועד היהודי האמריקני" ול״קונגרס היהודי" האחרונות, לאחר שחרבו מרכזי־היהדות באירופה, נעשתה 

בטאונים משלהם. כתביעת כזה מטפל בעיקר בנושאים, אמריקה מרכז להדפסת ספרים ממין זה. כך נדפסו בה הוצ־ 

שבהם מעוניינת ההסתדרות המוציאה אותו — אך בדרך כלל אות חדשות או מצולמות של התנ״ך, המשנה, התלמוד 

הוא עוסק גם בעניינים יהודיים כלליים, אמריקניים ועולמיים. (הבבלי והירושלמי),"יד החזקה" לרמב״ם.״,אבן העזר", ועוד. 

נוסף על כתבי־העת הללו מופיעים באמריקה גם כמה הופעתן של ספרות ועיתונות חולונית בעברית וביידית 
רבעונים ושנתונים יהודיים, שכמה מהם מוקדשים למדעי* התחילד" בעיקרו של דבר, בערב ההגירה ההמונית של שנות 

היהדות ושכולם כעלי רמה גבוהה למדי. כין הרבעונים ה 80 . קומץ המשפילים שבאו אז לאה״ב, ניסו את כוחם 



הועדה לספרי״סוסת (הוקמה ב 4 ו 19 )/ ששיסשה עלילר ה.,חברה היהוריית להוןואת׳ספרים" ?וזז 

1€3 ז€תז\; ץז $0€1€ ). במרכז יושבים 1 סירוס אדלר (מימי?) וקאוסמאן קולר (משמאל), 


ראוי להזכיר את ה 1511 ^ 0 [, שהועבר לכאן בהוצאת ספרים או כתבי-עת בעברית או ביידית או בשתי 

מלונדון לפני יותר מ 40 שנה דוצא עכשיו ע״י״דרוססיקולג'״ הלשונות כאהת. בשנים שקדמו למלחמת^העולם 1 ובשבות 

בפילאדלפיה בעריכתם של אברהם ניומן ושלמה ז. צייטלין. ה 20 באה פריחה בהוצאת ספרים בלשונות אלו. באמצע 

ד״׳היברו יונלן קולג׳״ בסינסינאטי מוציא שנתון למדעי* שנות ד, 30 התחילה ירידה בתחום זה, שהיא נמשכת עד היום. 

היהדות באנגלית; ה״יעד היר״ודי האמריקני" מוציא באבג* גם מבחינת התוכן דר,גישה אפשר למצוא דמיון בין 
לית שנתון יהודי־אמריקני, שמביא ידיעות על היד,ודים בכל הספרות העברית והיידית בתקופותיד,ן השונות. בתקופד, 

העולם. בניוייורק יוצא רבעון מוקדש למחקרים סוציאליים הראשונה (משנות ה 70 —ה 80 למאר, שעברה עד תחילת 

יהודיים בשם 1168 ) 8111 1 ג 80€1 בשיקאגו יוצא רבעון המאה הנוכחת) אפשר לד.בחין בכל אחת משתי הספרויות 

יד,ודי באנגלית בעל רמר, ספרותית בשם ג 151 ׳״ 16 שני כיוונים אלה: ראליזם וגישה פסימית מתוך תיאור עניו 

ת 1 טז 0 ?. ובדידותו של המר,גר באמריקה, ורומאנטיות נפרזת ביחס 

בגרמנית התחילו המר״גרים היהודיים מגרמניה מוציאים לעבר או תקוות לעתיד שכולו טוב. מתוך דבריהם של גרשון 

עיתונות משלהם עוד בסוף שנות ה 40 של המאה ה 19 . רוזנצווייג ומ. מ. דוליצקי נשקפת אותה הפסימיות, שהפכה 

ב 1849 הוציא איזידור בוש את השבועון הגרמני היר״ודי לפעמים לסאטירד, עוקצת. ודוליצקי, אימבר ואחרים נושאים 

י 1 ) 01 י 61 מ 61$ גז 15 *,ובעשרות השנים שלאחר מכן ראו אור כמד, את עיניר״ם לציון גם בגעגועי־העבר שלהם וגם בתקוותיהם 

שבועונים וירחונים יר,ודיים בגרמנית. גליההגירה, שהגיע לעתיד. בספרות ביידית מטפלים הרומאן, הסיפור ור,שיר (עד 

מגרמניה הנאצית בשנות ה 30 , גרם ליסוד שבועון גרמני* כמד, שאינו עיבוד או תרגום מספרות לא־יר,ודית) בעניו 

יהודי בשם ■ 61  

שגת היסוד 

מי סד ר י ם 

1 

335,000 

1313 

בבי־ברית . , . . , , 

70,000 

1900 

חוג הםרעלים. 



ההתאחדרת של סועלים יהודיים 

30,000 

1912 

לווומיים. 

30,000 

1930 

מיסדר האחווה היהודית. . . 

45,000 

1910 

כגי־ייח. 

63,000 

— 

שוגיפי ...... 

673,000 


ג 


* ברית-אברד,ם — 25.000 ! האחיות הידודיות — 15,000 ! ברית- 
שלום — 11,000 ! בני־ישראל — 8,000 ! מיסדו* הקידמד, על 
המערב — 4,000 . 


מיסדרים מסויימים הוקמו מתור שאיפות רעיוניות(חברו¬ 
תיות או מדיניות) מסויימות, אך הללו היו ונשארו אירגונים 


של יוצאי מזרח-אירופה בלבד. "חוג הפועלים" ("ארבעטער* 
רינג") נמנה בגלוי עד לפני שנים מועטות על ה״בונד". 
הוא נשאר יידישיסטי, אך חוא תומך במפעלים ישראליים. 
ה״התאחדות של פועלים יהודיים לאומיים" היא מייסודם של 
פועלי-ציון התומכים במפא״י. "מיסדר-האחווה היהודית" 
הוא בעל כיוון קומוניסטי. כל המיסדרים הללו מנהלים 
פעולות תרבותיות בקנה-מידה רחג שלושתם מקיימים בתי- 
ספר, שתכניותיהם מתאימות לכיווניהם הרעיוניים ז בבתי־ 
ספר אלה משלושת הכיוונים לומדים כ 20 אלף ילדים. כן יש 
לציין, שכל המיסדרים הללו מקיימים קרנות-ביטוח לחבריהם, 
אלא שפעולותיהם העיקריות הן מדיניות או תרבותיות. 

המיסדרים שימשו כורי-היתוך למיזוג יהודים יוצאי ארצות 
שונות. בבידוד עדיין נשארים היהודים הספרדיים וביחוד 
עדות־המזרח. אך למיסדרים של בני המעמדות הגבוהים, כמו 
"בני־ברית", שבהם כבר נעלמו המחיצות הלשוניות כליל, 
משתייכים גם יהודים םפרדיים. בוועדי המגבית המאוחדת. 
שבהם מאורגן איסוף-הבספים לפי משלח-היד, כבר נעלמו 
כליל המחיצות בין מיפוסי־יהודים שונים. 

4 . הגידול הטבעי של האוכלוסיה היהודית באה״ג 
כמו בין כל עמי-התרבות ב 50 — 60 השנים האחרונות, כך אף 
בין יהודי אה״ב היתה הירידה, שבאה במספר הלידות, מרובה 
מן הירידד" שבאה בתמותה. כתוצאה מכך פחת הריבוי הטבעי 
במידה ניכרת. בתקופת מלחמת-העולם וו, וביחוד אחר 
המלחמה, התחילה עליה של הילודה אצל רוב עמי-התרבות 
והתמותה פחתה, אף תהליך זה ניכר בתוך הקיבוץ היהודי 
האמריקני. 

על תהליכי הירידה בילודה ובתמותה השפיעה העובדד" 
שליהודים אחוז גבוה יותר של א(כלוסיה עירונית, שבתוכה 
הריבוי הטבעי הוא, כרגיל, קטן יותר. כן יש להביא בחשבון 
את המיבנד. החברותי של היהודים, שבו מכריעות השכבות 
של המעמד הבינוני והאינטליגנציה המקצועית, ובשכבות 
אלו שיעור־הילודה קטן הרבה יותר משהוא בתוך המוני- 
הפועלים. 

הריבוי הטבעי לכל אלף נפש באה״ב היה: ב 1900 — 113.8 
ב 1915 — 11.8 ! ב 1930 — 7.6 ! ב 1940 — 6.7 ! ב 1946 — 
13.3 ! ב 1951 — 17,0 , עד 1940 אנו מוצאים בריבוי הטבעי 
ירידה כמעט בלתי־פוסקת, ואילו ב 1940 התחלת עליה, 
שמביאה לידי ריבוי טבעי גבוה אף מזה שהיה לפני 50 שבה. 
תד,ליר זה מתחוור בדרך כלל מתוך האחוז של הילדים עד 
גיל 14 : ב 1900 — 33.3 ! ב 1920 — 131.8 ב 1940 — 25.1 ! 
ב 1950 — 29.0 . 

ב 1889 ערך משרד המיפקדים של הלשכה המרכזית 
האמריקנית לסטאטיסטיקה מיפקד בין 10,618 משפחות יהו¬ 
דיות, שמנו 60,630 נפש ושרובם היו מיהודי מערב-אירופה. 
מתוך 60,630 נפש אלו נולדו באה״ב 40,666 או 67.1% . מתוך 
10,618 המשפחות הנזכרות ישבו 8,263 — או 77.8% — 
באה״ב במשך יותר מ 15 שנה! ובכן נכנסו לאה״ב קודם שבת 
1874 , כשיותר משני שלישים מן המהגרים היהודיים היו 
מיוצאי-גרמניד* המיפקד הקיף יהודים מכל חלקי אה״ב וכך 
שיקף את המצב בין יהודי־אמריקה בכללם. אנו רואים, שלכל 
1,000 נפש היו: לידות — 20.8 ! פטירות — 7.1 ! ריבוי 
טבעי — 13.7 . הריבוי הטבעי מזדהה עם זה של כלל האוכלו־ 
סיד, ב 1900 . ילדים עד גיל 14 היו 32.1% . אף אחוז זה קרוב 
מאוד לאחוז של הילדים, שהיו בכל אה״ב ב 1900 , והרי 
המספר הממוצע של ילדים במשפחה:■ 








257 


ארצות־הגרית של אמדייקה 


258 


3.56 

אצל אסדות ילידות אה״ב 

5.24 

אצל אמהות ילידות גרמניה 

5.27 

אצל אמהות ילידות הונגריה 

5.44 

אצל אמהות ילידות בוהמיה 

5.63 

אצל אמהות ילידות רוסיה ופולניה 


1 

לאמהות האמריקניות היה מטפר הילדים הקטן ביותר 
ואילו לאמהות מרוסיה־פולניה הגדול ביותר. 

שיעור התמותה אצל יהודים בכל העולם הוא נמוד מזה 
שאצל לא־יהודים, תופעה זן מתאמתת גם בניו-י 1 רק. התמותה 
לאלף נפש היתה: 


בשאר חלקי-העיר 

באיזורים היהודיים 
של העיר ביתיורק 

1 

השנים 

14.68 

7.45 

1920 

13.63 

8.50 

1921 ־ 19-22 


חשיבותם הגדולה של כל הנתונים בנוגע לריבוי הטבעי 
אצל יהודים באה״ב, שהובאו עד עכשיו, תתברר כשנעיין 
במספרים מ 10 — 15 השנים האחרונות. 

אין לנו ידיעות מפורשות על הילודה והתמותה בין יהודי 
אה״ב, אולם בעקיפים אפשר לעמוד על המצב מבחינה זן 
לפי אחודהילדים של הישוב היהודי. 


טבלה 6 

מיבנה הגילים של האןכלוסיה היהודית באה״ב 



גיל (%) 

קבוצות 


ערים 

ביחד 

5-5 

ומעלה 

64-35 

34-15 

14—5 

4-0 

100.0 

9.4 

26.1 

40.7 

16.0 

7.8 

שיקאגו ( 1930 ) , 

100.0 

69 

27.9 

39.2 

18.3 

7.7 

דיטרריס ( 1935 ) . 

100.0 

10.0 

29-8 

38.2 

15.6 

6.4 

טך 1 טון ( 1937 ) . 

100.0 

10,0 

28-1 

394 

16.4 

6.1 

פהיאיק ( 1937 ) 

1000 

11.7 

27.4 

36-2 

16.1 

6.6 

םיטסבורג ( 1938 ) . 

100.0 

18.8 

31.3 

32 9 

11.7 

6.3 

סז־סרגציסקר ( 1938 ) 

1000 

5 ׳ 9 

27.3 

37.8 

17.8 

7.6 

םוטאייו ( 1938 ) 

100.0 

11.1 

27.2 

39 •0 

16.8 

6 9 

מיניאפוליס ( 1988 ) . 

1000 

11.7 

27.8 

36,3 

נ. 17 

7.1 

ניר לתדון ( 1938 ) . 

100 0 

13 6 

25-6 

35.4 

17.4 

8.0 

ניריייץ' ( 1938 ). . 

100 0 

13 9 

30.6 

32.3 

13,3 

9.0 

גראנד ראסין!( 1914 ) 

100-0 

14.6 

30.6 

34 8 

11.4 

8.6 

סדליד 1 ( 1944 ) . 

100.0 

16.5 

32,0 

10.5 

13.3 

7.7 

אטלנטה ( 1947 ) 

100 0 

18.2 

32.7 

29.2 

10• 7 

9.2 

סו^לאנד ( 1947 ) . 

100 0 

14.7 

30-7 

34.0 

13,1 

7-5 

גיוארק, העיר( 18 <יז) 

100.0 

9.6 

31.7 

31.7 

14.5 

12.5 

ניואדק, הפרבר( 948 ן) 

100.0 

12 8 

34.4 

29.1 

14.0 

7 ־ 9 

<|מח ( 1948 ) . . 

100.0 

0 ׳ 16 

31-8 

31.0 

11.6 

9 6 

אינדיאנאפולים( 1918 ) 

0 ׳ 100 

18.0 

32.8 

5 .עי 2 

14.9 

8.8 

טרסון ( 1948 ) . . 

100.0 

12.8 

35.7 

29.9 

12.1 

5 ־ 9 

ייטי^ה ( 1948 ) , . 

100.0 

121 

27.9 

32.8 

14.7 

12.5 

*׳אךלזסון ( 1948 ) , 

100-0 

14.7 

5 ׳ 32 

30.2 

13-6 

90 

טרנטח ( 1948 ) . . 

100.0 

20.2 

30.8 

27.4 

12.6 

9.0 

נאשחויל ( 1949 ) 

0 ׳ 101 

13,7 

31.3 

2 י 30 

13.8 

1X0 

גרי ( 1949 ) 

100.0 

18.0 

31.9 

27.8 

112 

111 

סו^ס ^יקטיטי( 1919 ) 

— . , 1 י -- • -- 


החומר המצוי בידנו על האןכלןסיה היהודית ב 25 ערים, 
שהמספר הכולל של תושביהן היהודיים אינו פחות מ 700 אלף, 
מספיק כדי להסיק מסקנות בנוגע לריבוי הטבעי אצל היהר 
דים, ביהוד מאחר שיש לנו כאן ידיעות על ערים גדולות, 
בינוניות וקטנות. בדרך כלל דןמים מאוד היישובים היהודיים 
בכל סוגי הערים האמריקניות מבחינת המיבנה החברותי 
שלהם, שהוא הקובע את דרכי ההתפתחות הביולוגית. אולם 
בדרך כלל גבוה בערים הגדולות האחוז של הפועלים היהד 
דיים והחנוונים הזעירים משהוא בערים הקטנות: באלו האח¬ 
רונות גבוה יותר האחוז של המעמד הבינוני והאינטליגנציה 
המקצועית. השפעתו של גורם זה היא ודאי ניכרת, אך לא 
כמו בתוך האוכלוסיה הלא־יהודיח, שבה האחוז של הפועלים 
ובייחוד של האיכרים הוא גבוה מאוד. כמו־כן משפיע על 
הריבוי הטבעי אצל היהודים האחוז של ילידי אה״ב, שהרי 
מספרם של הילדים אצל ילידי אה״ב קטן יותר (במידה 
ניכרת) משהוא אצל המהגרים. 

מתוך עשר הערים הראשונות שבטבלה 6 הגיע — בפרק־ 
הזמן של 1934 — 1938 — האחוז של הילדים מגיל 4 עד 8 
רק בעיר אחת בלבד! ואילו ברוב הערים היה נמוך יותר 
תעיע עד למינימום של 5.3 . בממוצע לא היה בשנות ה 30 
מספר הילדים עד גיל 4 מרובה מ 6.9% . בשנות ה 40 הגיע 
ב 15 הערים האחרונות שבטבלה 6 מאפסימום הילדים עד 
גיל 4 ל 12.5% והמינימום ל 7.5% , ברוב הערים — ליותר 
מ 9% ובממוצע — ל 8,4% . באוכלוסיה הכללית כאה״ב, כמו 
בקיבת היהודי בארץ זו, באה אחר מלחמת־העולם 11 הפסקה 
במגמת-הירידה של השנים הקודמות והתחילה סידרה של 
עליות בילודה. באוכלוסיה הלא־יהודית היתה עליה זו, כמו 
הריבוי הטבעי בכללו, גבוהה יותר ב 20 — 25% — תופעה 
שיסודה במיבנה החברותי השונה של אוכלוסיה זו 

בשביל האוכלוסיה היהודית, שהראתה סימני-ירידה 
בשיעור־הילודה בצורה בולטת הרבה יותר משניפר הדבר 
באוכלוסיה הלא־יהודית, שאלת הריבוי הטבעי היא חיונית 
יותר משהיא אצל קיבוצים אחרים, הואיל ודרך התפתחותה 
של תנועת־האוכלוסיה הטבעית אצל יהודי־אמריקה גילתה 
סימנים בולטים של דמיון לזו שנתגלתה באותה תקופה בהוד 
יהודי־גרמניה, שהגיעו לגדעון ביולוגי. ירידה בריבוי הטבעי 
אפשר לראות בצורה ברורה ובולטת בטור השלישי של 
הטבלה המציין את האחוז בין היהודים של קבוצת־הגילים 
מ 15 עד 34 ב 30 השנים הראשונות של המאה ה 20 . כאן 
הכיוון הוא הפוך מזה, שעליו מעיד הטור הראשון. בעשר 
הערים הראשונות, שהמסקנות הסטאטיסטיות ביחס אליהן 
מיוסדות על חומר מסוף המאה ה 19 ומן השנים הראשונות 
של המאה ה 20 , מגעת קבוצת הגילים 15 — 34 למאכסימום 
של 40% ויותר ולמינימום של 35.4% ברוב הערים האחוזים 
הם בין 38 ו 39 . ב 15 הערים האחרונות — וכאן הנידון הוא 
בתקופה שאחר מלחמת־העולם 1 , שבה נתמעטה ההגירה 
ואח״כ כמעט פסקה, והמצב הכלכלי של המוני־יהודים נש¬ 
תפר באופן ניכר — מגיע מאכסימום האחוזים של קבתת 
הגילים 15 — 34 ל 34 ויותר והמינימום יורד עד 25.5 . האחוז 
הממוצע בקבוצת־הערים הראשונה הוא 37.6 ובקבוצה השניה 
רק 30,4 

גשווה נא את מיבנה־הגילים של היהודים לזה של הלא־ 
יהודינ 4 על האוכלוסיה הלא־יהודית בשנות ה 30 בעשר הערים 
הראשונות אנו למדים מן המפקד של 1930 . 





259 


ארצות־חבריית של אמריייוד! 


260 


אצל בל הארבלדסיה ! 
( 1930 ) 

אצל יהודים 
( 038-1930 ח 

קבוצות־גיל 

26.0 

23.0 

14- 0 

62.1 

64.9 

54—15 

11.4 

11.6 

55 ימעלה 

100.0 י 

1 

100 0 

ביחד 


מאחר שלפי נתוני 1889 הגיע בין היהודים האחוז של 
הילדים עד גיל 14 ל 32.1 מעיד האחוז של בני גיל זה 
שבטבלה על ירידה בריבוי הטבעי של היהודים באה״ב. אם 
נשים לב למספר הנפשות במשפחה, במקום שיש לנו חומר 
על ילידי־הארץ והמהגרים, תהא התמונה ברורה ומוגדרת 
עוד יותר. 


טב׳וה 7 

חלוקת המשפחות היהודיות לפי מספר הילדים 

( 1937 — 1938 )• 


אצל מהגרים 

אצל ילידי־אמריקה 

המספר הממוצע 
של ילדים במשפחה 

% 

מסםר מוחלט 1 

מםפר מוזזלט) % 

1 * 

11.8 

740 

30 0 ^ 

962 

בלי ילדים 

363 

1.025 

י 32.6 

1,053 

ילד אחד < 

27.4 

1,716 

26.9 

869 

2 ילדים 

20.4 

1,277 

8.3 ! 

267 

3 ילדים 

12 0 

752 

, 6 .ג 

52 

4 ילדים 

12.1 

764 

0.6 

28 

1 

6 ילדים ויותר 

ס-רסו 

6/274 

1 

100.0 ! 

1 

3,231 

בס״ה . . . 1 


• מך הערים הבאות: טרנסוז, סאסיאיק, באפאלו, נירלונדון 
ומיניאפוליס. . 

האחוז של המשפחות בעלות 5 ילדים ויותר גדול בק 
המהגרים פי 20 משהוא בין ילידי־אמריקה. אפשר לומר, 
שאצל יליד^הארץ כמעט אין משפחות בעלות 5 ילדים דותר. 
האחוז של המשפחות בלא ילדים גדול פי שלושה אצל ילידי 
אמריקה משהוא אצל המהגרים. כמעט שני שלישים מן 
המשפחות של ילידי־אמריקה הן חסרות ילדים או בעלות 
ילד אחד בלבד, אד אפשר, שמקורם של הבדלים אלה הוא 
במר, שהמשפחות של ילידי־אמריקה הן צעירות מאלו של 
המד,גרים. 

טבלה 8 


חלוקת המשפחות היהודיות בבאפאלו לפי מספר 
ילדיהן 19 שנה ויותר אחר הנישואים ( 1938 ) 


אצל מהגרים 

אצל ילידי^אמריקה 

המספר הממוצע 
של ילדים במשפחה 

% 

מטפר מוחלט 

% 

םספר מוחלט 

3.3 

44 

12.3 

38 

בלא ילדים 

6.8 

90 

18.8 

58 

ילד אחי 

19.8 

262 

36.9 

114 

2 ילדים 

21.9 

290 

181 

56 

3 ילדים 

19.1 

2.52 

6.5 

20 

4 ילדים 

•29.1 

384 

7.4 

23 

5 ילדים ריותר 

100.0 

1,322 

100.0 

309 

בס״ה . . . 


האחוז של המשפחות המחוסרות ילדים הוא בין ילידי־ 
אמריקה גבוה מאוד—כמעט פי ארבעה משהוא בין המהגרים. 
לעומת זה: האחוז של המשפחות בעלות 5 ילדים ויותר הוא 
אצל המהגרים גדול כמעט פי ארבעה משהוא אצל ילידי 
אד,"ב. כמעט שליש שלם של משפחות הילודים באמריקה הן 
מחוסדות ילדים ( 12.3 ) או בעלות ילד אחד בלבד ( 18.8 ), 
מסקנותיה של חקירה, שנעשתה באינדיאנאפוליס, בשנת 
1941 , מאפשרות לנו להשוות את המצב אצל היהודים 
וד,לא־יהודים מבחינת ההמשד הביולוגי. מספר הילדים, שהיו 
לכל מאה נשים בגילים של 25 — 29 , היה כלהלן: 1 ) לקאתו־ 
ליות — 1128 2 ) לפרוטסטאנטיות — 120 ? 3 ) ליהודיות — 
79 . בגילים של 35 — 39 היו לכל מאה נשים: 1 ) קאתוליות— 
243 < 2 ) פרוטסטאנטיות — 199 ז 3 ) יהודיות — 178 . ואע״ס 
שהאחוז של הילדים עד גיל 4 גדל בשנים האחרונות בין 
היהודים ביותר, יש לציין, שהריבוי הטבעי היהודי נפגע יותר 
דותר ע״י נישואי־תערובת. אמנם נישואי־תערובת עדיין אין 
פירושם התנצרות, ואחוז המתנצרים באה״ב הוא בדרד כלל 
קטן מאוד. אד הצאצאים של נישואים אלה היו ברוב המקרים 
אבודים לעם היהודי. הרוב של נישואי־התערובת הוא 
בין גברים יהודיים ונשים נוצריות ומשום כד אין הדבר 
גורר אחריו טמיעה מיד. לעומת זה מעמידים עפ״ר נישואים 
בין נשים יהודיות ובין גברים נוצריים בנים נוצריים, לפני 
כארבעים שנה היו נישואי־תערובת תופעה שכיחה בין היהר 
דים יוצאי מערב־אירופד. בלבד, בשנים האחרונות חל שינוי 
בנידון זה. הטבלה הבאה כוללת מספרים בנוגע לנישואי־ 
תערובת בקבוצות יהודיות שונות ב 1908 — 1912 , 


טבלה 9 

האחוז של נישואי־התערובת באה״ב בין יהודים 
יוצאי ארצות שונות ( 1908 — 1912 ) 


% בישואי' י 

התערובת 

. 

הקהילות 

1 

% נישואי* 1 

התערובת 1 

1 

הקהילות 

1 

0.99 

י 

| יהודים מאוסטריה 

6.54 

יהודים מצרפת , 

0.80 

* מתורכיה . 

5 16 

מגרמניה . 


* מפולניה 

4.00 

״ מהולאנד . 

0.62 

ומרוסיה . 

1 3.47 

מאנגליה , 

0.45 

״ מרומניה . 

1 

1 2,24 

" מהונגאריה 


מחקר, שנערד ב 1900 מטעם הכנסיות, קבע, שהיו 78 
מקרים של נישואי־תער 1 בת בתוד 9,668 משפחות יהודיות 
בניו־יורק — כלומר, פחות מ 1% . 

על המצב בשנים האחרונות אפשר לעמוד מתוד מחקר, 
שנערד בנירד״יוון. והרי תוצאותיו: ב 1870 לא היד, בניו־ך,יוון 
אף מקרה אחד של נישואי־תערובת בין יד.ודים. ב 1931 הגיע 
האחוז של נישואי־תערובת בעיר זו ל 5,6 ! ב 1940 — ל 9 , 

בסטאמפ(רד (קונטיקוט) היו ב 1942 59 נישואי־תערובת 
לעומת 823 חתונות יהודיות טהורות — כלומר 7.2% , 

במידה שהקהילה היהודית היא קטנה יותר, בה במידד, 
גדול בה בדרד כלל האחוז של נישואי־התערובת. בעיר 
פיא(ריד, שבאילינוי, שבה יושבות בסד הכל כ 500 — 600 
משפחות יהודיות, היו ב 761951 מקרים של נישואי־תערובת, 
בערד 15% , כאן יש לנו נתונים גם על הרכבם של נישואי־ 



261 


ארצווו־הבחית של אמרייקה 


262 ׳ 


התערובת: 64 גברים יהודיים ו 12 נשים יהודיות. בסיראקיוז 
היו בין 330 החברים של הקהילה הרפורמית 54 מקרים של 
בישואי תער 1 בת, כלומר בערך 16% . כ% מאלה היו מקרים 
שבהם נשאו יהודים נשים נוצריות וכ 3 /• — שבהם נישאו 
יהודיות לנוצרים. אולם אף אחד מבני הזוג היהודיים לא 
התנצר וכולם נשארו חברי בית־הכנסת. בפרבר פורסם פארק 
שעל־יד שיקאגו, שנוסד זה לא כבר, היו ב 0 כ 19 15 זוגות 
של נישואי־תערובת ב 141 משפחות יהודיות, כלומר 10.6% . 
כיום הסכינו יהודי אה״ב לתופעה של נישואי־תערובת, ושוב 
אינם תמהים עליה. 

מהוד כמה מיסקדים ומחקרים בשאלה זו אפשר לבוא 
לכלל מסקנה, שהאחוז של נישואי־תערובת אצל היהודים בכל 
אמריקה הוא בערך 10 : מזה 70 — 75% נישואי־תערובת של 
יהודים עם נוצריות והשאר של יהודיות עם נוצרים. בעוד 
שבאירופה היו נישואי־תערובת מצויים כמעט אך ורק במעמ¬ 
דות האזרחיים הגבוהים, לרבות האינטליגנציר" הרי באה״ב 
אין נישואי־התערובת מצומצמים במעמדות אלה בלבד. 
נישואי־תערובת נעשו באה״ב תופעה שכיחה אף במשפחות 
של הורים בעלי הכרה יהודית מובהקת, ורווחת הדעה, 
שהאחוז של נישואים אלה עוד יגדל דלך. מחקר, שנערך 
בין תלמידי בתי־ספר תיכונים, קבע ש 72% מן הנערים 
היהודיים חייבו נישואי־תערובת בעוד ש 58% מן התלמידים 
הקאתוליים ו 51% מן הפרוטסטאנטיים שללו נישואים עם 
בני־זוג יהודיים. 

5 . העבריינות בין היהודים, ההנחה המקובלת, 
שאחוז העבריינים מצומצם יותר בין יהודים משהוא ביו 
עמים אחרים וכן שהעבירות המבוצעות ע״י יהודים הן מסוג 
הפשעים הקלים— כלומר, פחות כלפי בני־אדם ויותר כלפי 
דברים —, מתאמתת באה״ב מתוך הנתונים הבאים: בבתי־ 
הסוהר בניו־יורק נמצאו אסירים: ב 902 נ — 4,115 , מהם 381 
יהודים או 9.2% ; ב 1903 — 4,015 , מהם 378 יהודים או 
9.4% * ב 904 נ — 3,251 , מהם 479 יהודים או 14.7% . באותן 
השנים היו היהודים 18% — 17 מאוכלוסייתה של ניו־יורק, 
בבתי־הסוהר של מדינת ניו־יורק היו חבושים ב 1903 9,820 
אסירים ומהם 257 יהודים, כלומר, רק 2.7% . האחוז של 
היהודים במדינה, בלא ניו־יורק, הגיע באותו זמן ל 7% 
בערך. בדרך כלל אפשר להניח, שהאחוז של האסירים היהד 
דיים בבתי־הסוהר של העיר ושל המדינה ניריורק היה בערך 
החצי מן האחוז של היהודים באוכלוסיה. 

במשך 10 שנים ( 1920 — 1929 ) הגיע מספר הנידונים ע״י 
בתי־משפט בכל בתי־ הסוהר שבאה״ב ל 394,080 , מהם 6,846 
יהורים או 1.74% , כלומר כחצי מתוך אחוז היהודים באוכלו- 
סיה באותן השנים ( 3.43% ). 

האחוז של הנשים בין האסירים הגיע ל 10 באוכלוסיית 
בית־הסוהר היהודית כמו בלא־יהודית. 

מספד הפשעים פחת בשני חלקי האוכלוסיה, אולם בין 
היהודים היתה הירידה מהירה יותר, משנת 1920 עד 1929 
הגיעה ירידה ז 1 בין היהודים עד כדי החצי, ובין הלא־יהודים 
עד כדי רבע בלבד. מחקר, שנערך ב 1932 בבית־הסוהר הגדול 
ביותר במדינת ניו־יורק (סינג-סינג), שבו חבושים הפושעים 
החמורים ביותר, ובכללם הנידונים למיתה, גילד" שהאחוז 
של היהודים בין האסירים לא הגיע אלא ל 3.9 , בעוד שהאחוז 
של היהודים במדינה היה 17 . 

באביב 1947 היה מספרם של החבושים בבתי-הסוהר 


במדינת ניריורק 15,225 , מהם 722 יהודים, כלומר 4.7% או 
כמעט רבע מאחוז היהודים באןכלוסיה. מכל הפשעים המבוצ¬ 
עים ע״י יד,ודים, פשעי-מין, כגון אונם, הם רק 2.4% , ואילו 
בכלל פשעיד,ם של הלא-יהודים הם 6.2% . הפשעים המבוצעים 
נגד בגי־אדם, כגון רצח, גרימת פצעים, אונם וכיו״ב הם בין 
היהודים 25% מכל הפשעים ואילו בין הלא-יהודים 50% . 
הדעה הר 1 וחת, שיד,ודים מרבים לחטוא בהצתות בזדון אינה 
נכונה, שכן לא יותר מ 15% של כל הפשעים שנעשו על-ידי 
יהודים הם של הצתות מאורגנות. 

בכל בתי־הסוהר שבמדינת ניו-יזרק ישבו ב 1949 כ 17 
אלף אסירים ומהם רק כ 700 יהודים, בלומר, לא יותר מ 4.1% , 
כלומר, כרבע מן האחוז של היהודים במדינה. בעיר ניו־לרק 
היו בערך חמשת אלפים אסירים, מהם רק 174 יד,ודים, שהם 
לא יותר מ 3.5% , כלומר, כשמינית מן האחוז של היד,ודים 
בעיר. יתר על כן: מספר הפשעים אצל היהודים פוחת ור״ולך. 

נתונים מאלפים ממקורות רשמיים יש לנו על היהודים 
בל 1 ם אנג^ס. הטבלה שלפנינו נותנת ידיעות על מצב הפשעים 
בין היהודים בעיר ז 1 על-יסוד אומדן קרוב למציאות בנוגע 
למספרם של היהודים בתוכה ובנוגע לגידול אזכלזסייתם. 


מכל האוכלויםיה 

5.8% — 

יוזרדים 

75,000 — 

1932 


6.9% - 


100,000 — 

1939 


8.4% - 


130,000 — 

1941 


11.6% — 

// 

225,000 — 

1948 

״ 0 

12.0% — 

ז/ 

275,000 ~ 

1950 


מיולי 1933 עד סוף 1947 היו בלזס אנג׳לס 16,800 אסירים 
יהודיים, מהם 1,042 או 6.2% נשים. 


טבלד, 10 

האחוז של היהודים בין אסירי לוס אנג׳לס 

(פרט לשיכורים) 



כתוך 

האחוז של היהודים 



רים לבנים 

אסי 

כלל האסירים 

ה שבים 

נשים 

גברים 

בס״ה 

נשים 

גברים 

כס׳-ה 



4,81 

4.68 

1.97 

3.52 

3.35 

1933 ־ 1936 

מס 3 

4 69 

4-55 

2.04 

3 40 

3,28 

1933-1937 

3.53 

43 .<־: 

5.26 

2 23 

72 ־ 3 

3,54 

1941-1939 

1.45 

3-89 


0 94 

2 01 

1.89 

1944 -1942 

1,65) 

4.26 

391 

0.89 

2 02 

1.83 

1947 -3945 

2.54 

4.65 

4.42 

1-52 

2-85 

2,70 

1933 ־ 1947 

1 


אנו רואים, שהאחוז של היהודים בעיר גדל והלך בקביעות, 
בעוד שהאחוז של העבריינים פחת וד,לך באותו זמן עצמו. 
בפרק הזמן האחרון כבר היה אחוז העבריינים היד,ודיים קטן 
פי 5 — 6 מן האחוז של היהודים בעיר, בייחוד היה נמוך בין 
האסירים האחוז של הנשים היד,ודיות. הוא היד, קטן פי שניים 
מן האחח של הגברים בין האסירים היהודיים. הירידה בחלקם 
של היד,ודים בין האסירים מתאמתת גם ע״י נתונים על 
האסירים הלבנים. 

שיכרות היא העבירה הנדירה ביותר בין היהודים! במקום 
השני מבחינת הנדירות באה נהיגה במכונית במצב של 
שיכרווב רוב העבירות אצל יד,ודים הן עבירות על תקנות־ 
העיריה — כנראר" עבירות על האיסור לסחור ביום א׳ או 
בחגים נוצריים אחרים וכיוצא באלו. האחוז של היד,ודים 



279 


ארצות־השפלה 


280 


לשונם של המתיישבים הגרמניים החדשים, היא לשון הפראב־ להתחזקותם של אצילים אלה ומתוך כד היו אה״ש מפוררות 
קים, שממנה נתפתחה לשון אה״ש, הלשון ההולאנדית־הפל* במשך המחצה השניה של יד,"ב לכמה מדינות בלתי תלויות 
מית! צפונה יותר — התפתח ניבם של הפריזים. הפראנקים זו בזו. מכאן השם "ארצות־השפלה" (בלשון רבים}. בתולדות 
הקימו את ״דוכסות בלגיה השניה״, שבימי המרובינגים חיתה אד,״ש במאות ה 12 וה 13 בולטות שלוש עובדות יסודיות: 
חלק מניסטריאה, בעוד ש״בלגיה הראשונה" היתה חלק מאוס־ הכיבוש של צרפת, התפשטותה של בראבאנט, התפתחותן 
טרזיה. בתקופת הקיסרות הפראנקית של המרובינגים והקא־ של הולאנד וגלדרלאנד. 

רולינגים (מתחילת המאה ה 6 עד סוף המאה ה 9 ) הגיעו ב 1185 התחילה מלכות־צרפת מתפשטת על חשבונן של 
אה״ש — שהיו מרכזה של הקיסרות — לשיא חסנן המדיני, אה״ש ע״י כיבוש שטחים רחבים של פלאנדריה. חדירתה של 
ותקופה זו היתד. חשובה בתולדות אה״ש גם מבחינה תרבו־ צרפת לאד,"ש נתבטאה גם בתרבות: הבניה הגותית המרובה 
תית. בין השאר בוצע בה, בתקופה זו, עיקר ניצורן של אד.״ש, באה״ש במאות ה 13 וד, 14 מעידה על ההשפעד. הצרפתית. 
שהר,חיל במאה ה 4 עם ניצור הדרום (ע״י מיסיונרים שבאו לותרינגיה התחתית, הצפונית, שבמאד, ה 12 הוחלף שמה לרוז־ 
מגאליה) ונסתיים ב־ נות ברבגט (ע״ע), 

״יי" ? ק ״־־ ־ בלעד. את רוזנות אנן 

הצפון, שהיה קש." (ע״ע) ובמשך המאה 

ה 12 סיפחה בראבאנט 

קארל הגדול, המושל * זי/טנסל / ^^ האיצוח שלניח נירגינד?ה־^:די.ית את המרקיזות של 


טרסחלינג 


קארל הגדול, המושל 
והמדינאי הגדול ביו¬ 


¬ וני 




^־*^פלילנד 


תר שקם באד,״ש, הב' ] .;//—!ב״יינינה״ בורג. הדוכס הנריק 1 

ניע,אחר ק רבות קשים, 1 ^ / * יי־־יט ל,־ 3 ,״״ ( 1190 - 1235 ) קרע 

את הפריזים ואת הי ים / רוזנות ^מיר מעל הבישופות של 

סאכסים והכריחם ^ יי״י" לייז׳ את הדוזנות של 

התנצר. בימי ?איל .■־רץל;י אז(־ 0 ס< 1 ). אבלגס־ 

״גיי^ 50 0 ^^ יונו של הדוכס לכבוש 

פתחת באה״ש ״״״' ^ / י י קילי י ט^, י —י את הבישופות של 

שיה, וביחודהתעשית ק ^ לייד נכשל ע״י המי- 

של אריגים.חוזה ייייי ־ 11111 ' 13 נ! ם אנגליה, ליציר, של העיר לייד, 

( 843 ) אישר למעשר׳ שהיכתה 1213 על־יד 

את התפוררותי׳ של . 0 \/ ^ 81 ^ 1 8 סטפס ( €3 קק־ $1 )את 

הקיסרות הפראנקית: הדוכס של בראבאנט. 

סקלדה נפלי בייי הי 0 ) 9 מתגבשת הרוזנות של 

י^ הולאנד. בקרב פלאר־ 

שממערב לי ־ בייי . דינגן(״־,״ 11 >... 1 ^) 

צרפת• בחלייזי׳ של ?י־ 1 ־־■ 1018 ניצחה חולאנד 

855 נפלו בלגיים י׳״י' "' את הבישופות של 

רחית והולאנד בחלי^" '״־' אוטרכט ואת בעלי־ 

של לותרינגיד,. בריתד,. בסוף המאה 

״״״ יי״י״'״ ^ ״ 12 ננשה תול״נד 

קיסרות הגרמנית. ה־ ץ 7 ^? 1 ס ^.*^ליח < /? •■<- _ 4 _ ( ^ ; ב. נ את פריזלאנד המער־ 

חלקים דוברי ואלונית בית וקרעה את זלאנד 

הם דוקה שנפלו בחלקה של הקיסרות הגרמנית, ואילו מעל פלאנדריד,. ע״י כך נשתלטה הולאנד על כל חוף־הים 
פלאנדריה, שאוכלוסיה היו דוברי גרמנית, נעשתה חלק של מן הסקלדה עד הזוידרזה. 



־זמלה•.' 


אנקהויז;" 

\ ימת 


״״׳׳-יי^ילצי'״ !< 

ןי׳־ךך״^רוול^ד ה 

^הרלם יי" 


-^--52 


דובטר 


^>דוטפן 6 


■י''^,יי־ט 


#ברלה 


הארצות של ביח-נאואריה 

זךחזזן ד,ארצות כשלטון הענף הצעיד 
^*־לבית*בורגרנדיה 

^ ] השטחים של הכנסיה 

דיכסוח לובסמכירג 

רוזנות ^מיר 

דוכס" "י|דין 
?ריילןי 
צ־ שלטון צרעת 


הרטרחנביס. 


ריסבורג; 


*די,.! 911 * #11 ! 11 


^ 1 :ז * 


7/1 . •י 


^!1 


קילומטר 


111111:11111 

אנעורסן 


^^?כרחה. 

חנט 4 (מט)'^! 


^אוסטנדה 


־_ \ .,! *!]ד ח • _,ןזו חז^ו 1 ^ 1 ט ; 1 : : ח ! ^(□ 42 1 - 

[)^ 4 . 14 - 181 ״ 1 ^ 


ד^תדאיפרב 

■נ 4 ז^ 0 יד) 1 ז. .דר 

^מאזברוק: 




יוכסמבודג? 


■443 




3 י?ט.יז 1 


)א ־- 1 ־ 
^ ולנסי[ 


<נ׳ 

, 1 . 'ר־״ז 




לנסיז^ 


}:. ף;^^ 81 נייזי 






^לזס^״-^זןלזח 


צ יייל־ 


י*"ד:" י (ע״ע) ובמשך המאה 
״״״ ה 12 סיפחה בראבאנט 

,מחיזות 

;תד;ה־ ^: 7 ר;ה את המרקיזות של 

אנטוורפן ואת לימ־ 

בורג. הדוכס הנריק 1 

. הננס״י! ' 

( 1190 - 1235 ) קרע 
יי מעל הבישופות של 

לח לייז׳ את הדוזנות של 

לח( 1.002 ). אבל גס־ 

5 יונו של הדוכס לכבוש 

י י את הבישופות של 

לייז׳ נכשל ע״י המי־ 

אנגליה, ליציד, של העיר לייד, 

י> 1 שהיבתה 1213 על־יד 

^דובח 

דיכקיק ^ ^ סטפס ( €5 קק€:ו 5 ) את 

הדוכס של בראבאנט. 

במאה ה 10 התחילד, 

מתגבשת הרוזנות של 
הולאגד. בקרב פלאר־ 

דיגגן(תש 1108 >ז 3 ב 1 'ע) 

׳ 1018 ניצחה הולאנד 

-- 50 ■ 

את הבישופות של 

אס.:ז , 

אוטרכט ואת בעלי¬ 
** 

* 

בריתד,. בסוף חמאת 
^ ח 12 כבשד. חולאנד 

_ \ _ את פריזלאנד המער¬ 

בית וקרעה את זלאנד 


1 ־ 0 ט אוכזר:' 


צרפת. אכן הסקלדה שימש גבול להלכה בלבד. 


ראשיתן של הערים באה״ש נעוצה 11351 !\נ€ וב 5 י 31 ״ 5 ג 0 


ב 820 פתחו הנורמאנים בפלישתם לאד,"ש ועשו בד,ן הרומיים. בימי הפראנקים נתפתחו הערים הבישופיות טורנה 
שמות. הקיץ הקץ על הקיסרות הפראנקית, כלומר על ד,ד,גמר וקאמברד, ובזמן מאוחר יותר לייז׳ ואוטרכט. הפלישות של 
ניד, המדינית של אה״ש במערב־אירופד" ועם זד, על הצי־ הגורמאנים הפסיקו אח התפתחותן של הערים באד.״ש. מסוף 
וויליזאציה הפורחת הראשונה של אה״ש. שרק דבר אחד המאד. ה 11 ואילו היו מייצאים את הצמר הפלמי המעובד 
נשתייר ממנה: הנצרות. לסקאנדינאוויד, ולנובגורוד (ע״ע). בתחילת המאה ה 12 הת־ 


ימי הביניים: המחצה השניה. לאד,"ש של תקופה זו חילו מביאים לאה״ש צמר גלמי מאנגליה. אה״ש לקחו חלק 

אפייגיות שלוש תופעות: החרב, הצלב והזהב, כלומר: הפאו* עיקרי במסעי־הצלב. בראש מסע־הצלב הראשון עמדו בלד* 

דאליזם, הבישופיות והערים. פלישת הנורמאנים שימשה ווין, הדוכס של פלאנדריה, וגודפרואה מבויון, הרוזן של 
גורם עיקרי בהתפתחותו של הפאודאליזם. מרכזי הקיסרות לותרינגיד,. מסעי־הצלב שימשו גורם לפיתוח־המסחר, ומתוך 
וד.אפיפיוריות היו רחוקים מאה״ש, וכל עומס המלחמה בנוי־ כך לפיתוחן של הערים באד,"ש. נוצר קשר בין אה״ש ובין 

מאנים היה מוטל על האצילים המקומיים. דבר זה גרם איטליה והמזרח, לאורך הנהרות והמעברות באלפים. ג׳נובה 

ד 



281 


■ ארצות־השפלה 


282 


נעשתה שוק של האריג הפלמי. ספינות 
ג׳נובניות וויניצייניות הפליגו לברחה 
בצרפ׳ פריז'). סוחרים 

איטלקיים עסקו ביבוא אלום ומשי לאה״ש. 


במאה ה 13 היתה ברחה עיר־המסחר 
החשובה ביותר בכל המערב. היא היתה 


השוק של הצמר הגלמי האנגלי, של הצמר 
המעובד של אה״ש ושל התבלים שהובאו 
מ! המזרח. ערי בראבאנט מופיעות לרא¬ 


שונה במאה ה 11 ! התפתחותן היתה קשורה 
בדרך־המסחר שבין ברחה וקלן. התפתחותן 
של ערי־הולאנד התחילה מאה שנה לאחר 
מפן. מן המאה ה 11 ואילך פרחו באה״ש 
בעיקר שתי תעשי 1 ת: תעשיית־הפליז באי- 
זור המז ותעשיית־האריג בפלאנדריה. תע־ 
שיית־הבד הגיעה לשיאה בפלאנדריה במשך 



המאה ה 13 ובבראבאנט במאה ה 14 . את הח־ הקרב על־יר שעריה של העיר ברווה ( 1381 ), שנסתיים בנצחונט של אנשי-ננט. 

י > ו 

מימנו סוחרים. במשד המאות ה 3 !— ^עטרדז — בד.;דיגתז ׳ע? סי? י 3 ואז ארטפ?ךה — םע?טזנז ׳ע? ה ת ז ן מפלנדריה. 


ה 15 התפתחה גם הבאנקאות בפלאנדריה, 

והבאנקאים היו לא רק מקומיים, אלא אף גרמניים ואיטלקיים. 

המסחר היה אבי החופש של אה״ש. ההתפתחות הכלכלית 
וגידול האוכלוסיה העירונית גרמו לפיתוח עמדתה העצמאית 
של העיר כלפי האציל השליט. העירונים התחילו מבצרים 
את העיר ופרבריה. השליטים החולונים העניקו זכיונות 
לערים ביד רחבה מכיוון שהיו מעוניינים בסיתוחן. ערי־המז 
זכו בזכויות קודם לערי-פלאנדריה: הראשונה שבהן, שקיבלה 
מגילת־זכויות, היתה הואי ( 1066 ). סט. אומר וברחה היו 
הערים הפלמיות הראשונות, שקיבלו כתב־זכיון( 1127 ).ערי־ 
בראבאנט זכו לכחבי־זכויות מסוף המאה ה 12 ותחילת המאה 
ה 13 . ערי־הולאנד — במשך המאה ה 13 . הזפיון (• 116111 ) 
הראשון בצפון ניתן למידלבורג, 1217 , ושימש דוגמה לזכיו* 
נות, שתבעו שאר ערי הולאנד וזלאנד. המשטר בערים 
הפלמיות, ביהוד בחשובות שבהן, היה מתחילה אוליגארכי, 
אך עד מהרה הוחלף בדמוקראטי. היו שני טיפוסים של 
ערים: "עיר חפשית" ו״קומונה". הקומונה היתה דמוקראטית 
יותר וטיפוס זה היה רווח בדרום, ביהוד בפלאנדריד" בצפון 
היה רווה הטיפוס של "ערים חפשיות", דוגמת ערי־ד,רינוס. 
החוקה בצפון היתד, יותר אוליגארכיח. 

היומון העירוני היה מאורגן באגודות מקצועיות: "גיל¬ 
דות". החשובה בין אגודות אלו היתה זו של האורגים. אלה 
האחרונים התקוממו לפאטריצים ודחקו אותם מן השלטון. 
הפאטריצים פנו לעזרתו של מלך־צרפת, אבל בקרב קוךטרה 
( 31 ז 11 נ 1 ס 0 ), 1302 , היכו בעלי־ד,מלאכה הפלמיים אח דיאבי־ 
רים הצרפתיים. שלטונן של הערים הפלמיות הגיע לשיאו 
בימי המדינאים של גנט יעקב ופיליפ ואן ארטפלדד, (ע״ע). 

בסוף המאה ה 14 מופיעים במועצת*ד.מדינה נציגים של 
ערי־פלאנדריה ביחד עם באי־כוחה של האריסטוקראטיה. 
במשך המאה ה 15 מופיעות במועצת־המדינה גם שש הערים 
הראשיות של הולאנד(דורדרכט, הארלם, דלפט, ליידן, האודה 

^י■ ד } ~ 

[ 3 ^ 0011 ] ואמסטרדאם). 

תקופת בורגונדיה-האבסבורג. פעולת הלי¬ 
כוד של אה״ש נסתיימה בעיקרה בימיו של דוכס בורגונדיה, 
פיליפ הטוב ( 1419 — 1467 ). הוא איחד את מדינות-אה״ש 
באמצעות ירושות, נישואים ורכישת-שטחים בכסף, בערמה 


אמורה צרפתית ספוד ? 1470 . הספריה העירונית, ברסלאו 

ובכוח־הזרוע, לעומת דוכסי־בורגונדיה, בעלי המגמה הצנ- 
טריפטאלית, עמדו הערים באד,״ש, שהמגמה שלהן היתד, 
צנטריפוגאלית. פיליפ הטוב קבע את מספרם של חברי- 
העיריות ובנה את שלטודהיחיד שלו על הפריחה הכל¬ 
כלית של נתיניו. הוא הגן על המסחר והתעשיה של הפלמים 
וד.ד,(לאנדים ותמך באנשי-דוח. בזמנו פעלו בבדחד, האחים 
האמנים יוהאן והוברט ואז 8 יק (ע״ע)! כמו-כן תמך הדוכס 
באוניברסיטה של לובן דסד את ספריית־בורגונדיד, בבריסל. 
אוצרו של הדוכס היה מלא. תקופתו נסתיימה בשני מפעלים, 
שהיו מכוונים לליכוד נוסף של בורגונדיה: 1473 הוקמה 
מועצה, שכמקום-מושבד, נקבעה מחלן ושניתנה לה הסמכות 
העליונה בשיפוט בענייני-כספים! 1465 הוקמה מועצה מדי¬ 
נית מב״כ המדינות, שמקופ-מושבה היתה בריסל. 

יורשו של פיליפ הטוב היה בנו, שארל האמיץ ( 1467-77 ), 
שהוסיף את גלדרלאנד על הנחלות, שקיבל בירושה מאביו. 
אבל שארל הוכר. והומת על-ידי האיכרים השווייציים בקרב 
נאנסי ב 1477 . מיד אחר מפלתו נתכנסו בגנט ב״כ הערים של 
אה״ש לשם דיון על החזרת החירוי 1 ח, שאבדו להם. ב 10 
בפברואר 1477 הוכרחה הדוכסת מרי ( 82 — 1477 ), בתו של 
שארל האמיץ, לאשר את ה״זכות הגדולה" (- 116 ׳\ 1:1 ? 001 ז 0 
816 ), שבמרוצת-הזמן נעשתה חוקת־היסוד של אה״ש. הנקר 
דות העיקריות של חוקה זו היו: בלא הסכמתן של המדינות 
אין השליט רשאי לד,כריז מלחמה, להטיל מימים ולהתחתן( 
רק בני אה״ש יכולים להתמנות למשרות מדיניות! בתעודות 
רשמיות יש להשתמש בלשון אה״ש בלבד! למועצות ולערים 
מוחזרות זכויותיהן הקודמות! המדינות וד,ערים רשאיות לכנס 
את מועצותיהן בכל שעה שתרצינה בכך! מרעצת-ד,מדינד, 
תתארגן מחדש באופן שתשמש באותיכוח של העם! לטבוע 
מטבעות מותר רק ברשותן של המועצות; הערים ממנות את 
העיריות שלחן, ועוד. 

מרי נישאה ב 1477 למאכסימיליאן מאוסטריה, בנו ויורשו 
של הקיסר ההאבסבורגי פרידריך 111 , וכשמתד, נעשה הוא 
המושל של אה״ש בשם בנו הקטן פילים ( 1482 — 1506 ). הוא 
משל עד שנת 1494 , שבד, הגיע פיליפ לבגרווג זה האחרון 
נשא ( 1500 ) את חואנה ה״משוגעת" (בתם של פרנאנדו 





283 


אמות־השפלה 


28^ 


ואיזאבל, מלכי־ספרד), וכשמת ב 1506 עברו אה״ש לבנם 
2 רל ע (ע״ע), שהיה אז בן חמש. כך באו אה״ש תחת שלטונה 
של משפחת־האבסבורג ונתקשרו באימפריה הספרדית. 

1524 קנה קארל ץ את פריזלאנד המערבית 1 1528 סימו 
לאה״ש את הבישופות של אוטרכט ז 1538 הכניע את הא 1 פו* 
זיציד. בגלדרלאגד! 1543 היה קארל זי השליט על 17 המדי¬ 
נות, שמאז קיבלו אח השם המשותף של "ארצות־השפלה". 
בתקופה זו מנתה האוכלוסיה של אה״ש 3 מיליון נפש. 
החקלאות והימאות היו מפותחות. ב 17 המדינות של הארץ 
הקטנה היו 208 ערי-חומה, 150 ערים בעלות מגילות-זכויות, 
6,300 כפרים. זו היחה אחת מן הארצות המשגשגות ביותר 
באירופה, 

הרפורמאציה התפשטה באה״ש במהירות, ביהוד בצפון. 
הקרקע היתד. מוכנת לכך זה מכבר, כי המינים של יה״ב 
מימי ויקליף ואילך מצאו באה״ש מצדדים. ההומאנחם בצפון 
קיבל כיוון ביקרתי. מרוטרדאם יצא ארסמוס (ע״ע), הראש 
וד.ראשון להומאניזם זה. האוניברסיטה של לובן, שנוסדה 
ב 1427 , היחה אף היא חדורה ברוח־ביקורת. ההתפתחות 
הכלכלית של אנטוורפן, גדול הנמלים של אירופה באותו 
זמן—העיר בעלת האוכלוסיה הקוסמופוליטית, שכללה שכבה 
פרולטארית רחבד. — היחה יפה לפרוטסטאנטיות' 1550 גוסד 
באנטוורפן בית־הדפוס של פלאנטן, שסייע להפצתם של 
כתבי־הקודש בתרגומו של לותר, ומתוך כך — להתפשטותה 
של הפרוטסטאנטיות. מתחילה חדרה לאה״ש הלותראניוו 4 
1523 כבר הועלו בבריסל על המוקד שני רפורמאטורים. 
יוהאן בקלס ( 60111££152 ) מליידן, מראשי האנבפטיזם(ע״ע), 
ניסה בע 15 להפיץ את דעותיו בליידן ובאמסטרדאם. קיצו¬ 
ניותו הכשילה את התפשטותו של האנאפאפטיזם, אבל ב 1543 
התחילה חודרת לאה״ש הקאלוועיות הקיצונית. אזהרות נגד 
הכפירר. כבר פורסמו ע״י קארל זו. ס 1550 עברו ענייני- 
השיפוט לידי האינקוויזיציה. 

המרד. ב 25 באוקטובר 1555 ויתר קארל ז\ על המלוכה 
ומסר אותה לבנו פיליפ 11 . האוצר של אה״ש היה ריק 
ופילים 11 מוכרח היה לכנס, ב 12 במארס 1556 , אח מועצת־ 
המדינות לשם אישור הקצבה של 1,360,000 זהובים. באי- 
כוחן של המדינות הגדולות דחו את הדרישה הכספית של 


המלך. הבעיה הכספית שימשה אחד מן הגורמים למרד, 
אע״פ שהגורם הדתי הובלט יותר במרוצת-הזמן. 

בשם פיליפ 11 משלה באה״ש אחותו החורגת מרגריטד" 
הדופסח של פארמה, שיועצה החשוב ביותר היה הקארדינאל 
גראנ^, הבישוף של אראם, יועצו של פיליפ 11 בענייני 
אה״ש. מתנגדו היה וילם, נסיך אוראנז׳ שבדרום צרפת(ע״ע), 
ששימש נציב ( 101 ) $13311011 ) של מחוזות הולאנד, זלאנד 
ואוטרכט והיה בעל נחלאות באד.״ש. 

דלם לא היה מפקד-צבא, אלא מדינאי. כראש האופוזיציה 
תפס עמדת-ביניים — בין הכיוון הלגיטימיסטי מזד. והכיוון 
הקיצוני מזה. וילם היה אדיש לענייני־דת והתנגד לקנאות 
של הקאתולים ממפלגת־המלך ולקנאות של הקאלודניסטים 
גם יחד. במידה שהקרע בין המלך ובין אה״ש התרחב, בה 
במידה נעשה וילם ראדיקאלי. 

לשמחתם הכללית של תושבי אה״ש הורחק גראנוול 
מעמדתו ב 1564 , אך כשד.מצב לא נשתנה לטובה קמה בצד 
האופוזיציה המתונה האריסטוקראטיח, אופוזיציד. ראדיקא־ 
לית יותר מחוגי האצולה הבינונית והנמוכה, מבעלי האחוזות 
המקומיים, מן הסוחרים ומעירונים סתם. 1556 עיבדה אופר 
זיציה זו את עיקריד., הידועים בשם "ד״פשרה". טענתה של 
אופוזיציה זו היתה, שהמלך מוקף יועצים רעים, בני חו״ל 
ברובם, שמטרתם היחידה היא חיסולה של החוקה הקיימת. 
כאלפיים איש התחייבו בשבועה ובחתימה על שמירתה שד 
ה״פשרה״ וקראו לעצמם בגאווה בשם ״גזים״(מצרפ׳ 
קבצנים), שבו כונו לגנאי על־ידי מתנגדיד.ם. עכשיו התחילו 
זורמים לאה״ש מטיפים, בעיקר קאלודניסטים, שמתחילה היו 
מטיפים לדעותיהם בסתר, אבל אח״כ גם במקומות פומביים. 
התנועה קיבלה צורה המונית בעיקר בערי פלאנדריד.. באנט¬ 
וורפן נשתלטה אנארכיה: העסקים נשתתקו, על הסוחרים 
העשירים, שברובם היו קאת 1 לים, נפל פחד ההמון הקאלווי־ 
ניסטי, שודלם מאוראנז׳, מושל אנטוורפן, השתדל לרסן 
אוחו. 

ב 10 באוגוסט 1566 עברה ההטפה הקאלוויניסטית 
למעשים, כגון הדיסת תמונות הקדושים ופסליד.ם — מה 
שהרחיק מתנועח־העצמאות את הקאתולים המתונים. דלם 
פתח במשא-ומתן עם נסיכים פרוטסטאנטיים בגרמניה על 

הקמתה של ליגה להגנת הפרוטסטאנטיות 
באה״ש. הקאלודניסטים התחילו מארגנים 
יחידות צבאיות, בעיקר באנטוורפן, שהש¬ 
תלטו על האי ואלחרן(מ:ח 210116 ^ו) ושלסוף 
הושמדו (במארס* 1567 ) על-ידי יחידות 
צבאיות ואלוניות וגרמניות, שפעלו בשירר 
תם של הספרדים. וילם יצא לחו״ל כדי 
לאדגן כוח מבחת והדוכס מאלבה נשלח 
על*ידי המלך לדכא אח המהפכה. באו¬ 
גוסט 1567 הגיע אלכה לבריסל בראש 
צבא של 20,000 איש, ומרגריטה פוטרה 
מתפקידד" 

אלבה הקים מיד את "המועצה למהו¬ 
מות", שכונתה אחר-כך בשם "סועצת- 
הדמים". כמה מן האריסטוקראטים של אה״ש 
עם הנסיכים אגמתט והורן בראשם נאסרו. 

מדילנכורג שבנאסאו פתח וילם מאוראנד 
בהכנות למלחמה והצליח לאסוף 200 x 100 



ההוצאה להורג ^*ל חנסיר אגמונט והרוח הוח בבריסל כ 6.6.1568 . 

תחרים ^ 8 ל ם, וג 1 נ 1 ברנ 










285 


ארצות־השפלח—ארציבשכ, טיכאיל פמרוביץ 


286 



הקאלוויניםטים הורסים את תםונות-וזהדח 6 זים בארצרת־השסלח. 
תחריט של פ. ח 1 ננברג ( 1640 — 1580 ) 


זהובים מערי פלאנדריה, הולאנד, זלאנה 
מתרומות פרטיות וממכירת חלק מתכשי¬ 
טיו. וילם תלה את תקוותיו לא בניצחון 
צבאי על ספרד, אלא במצב הבינלאומי׳ 
שגרם לניגודים ביו ספרד מזה ובין צרפת, 
אנגליה והנסיכויות הגרמניות מזה, ובפעו¬ 
לות הצבאיות לא ראה אלא אמצעי להשגת 
מטרותיו המדיניות. באביב 1568 פלש צבאו 
של וילם לאה״ש בשלושה ראשים, שכולם 
נחלו מפלה. תחת הרושם של פלישות אלו 
פקד אלבה להוציא להורג ב 5 ביוני 1568 
את אגמונט ואח הורן. הוצאתם להורג של 
שני הנסיכים הרסה את הגשר בין ד,צד¬ 
דים היריבים. באוגוסט כרת וילם ברית 
עם ראשי ההוגנוטים בצרפת, האדמיראל 
קוליניי (עי׳ע) וקונדה (ע״ע). אולם כל 
נסיונות-הפלישה לאה״ש, שנערכו מצד 
היבשד" נכשלו. לעומת זד, הצליחה 
הפלישד, מצד הים של .קבצני־הים״ (ז 10 ״ן 10 > צט 16 ן 0 ), 
באפריל 1572 תפסו הללו את נמל ברלה(סןוסתפ) שבשפך 
המז ונתבצרו בו. המרד נתפשט במהירות בזלאנד, הולאנד, 
גלדרלאנד, אוטרכט ופריזלאנד. המורדים הכירו בווילס 
כבנציבו של המלך. ב 29 ביוני 1572 פלש וילם בראש צבא 
של 30,000 איש לגלדרלאנד מאחר שתלה תקוותו בקולינף, 
ראש ההוגנוטים. והנה הגיעה הבשורד, על הטבח של ליל בר• 
תולוסאוס, שנערך בהוגנוטים, ומתוך כך נתברר לו, שהדרום 
היה אבוד. ב 15 ביולי 1572 נבחר וילם פד, אחד ל״סטאד־ 
האודר" של הולאנד "בשם המלך" ועם זד, הוכרז על 
חופש-ד.דת לפרוטסטאנטים ולקאתולים כאחד. באותו זמן 
עבר צבאו של אלבה באש ובחרב בעיר אחר עיר. באוגוסט 
1573 שם דון פדריקו, בנו של אלבה, מצור על אל?ןמאר, 
שנמשך שבעה שבועות. לפי פקודתו של דלם הרימו ההו- 
לאנדים אח סכרי-הים, השטה בסביבות-העיר הוצף והספרדים 
הוכרחו לסגת. 18 דצמבר 1573 עזב אלבד, את אה״ש ובמקומו 
בא רקסנם( 5 מ 1050 וף 110 ). 23 אוקטובר 1573 הכריז וילם על 
עצמו מל קאלוויניסטן וע״י כך קישר את גורלו עוד יותר 
בגורלה של הולאנד. בתהילת 1574 שמו הספרדים מצור על 
ליידן. לודודג מנאסאו, אתיו של וילם, ניסה לשחרר את 
ליידן, אבל הוכה בסביבת ניימחן ואף נפל בקרב (ביחד עם 
אתיו היינריך). לשם הצלתד, של ליידן הורמו הסכרים, וצי 
ה״גזים" הגיע אל העיר על פני השטח המוצף ב 3 באוקטובר, 
כשליידן עמדד, ליפול מחמת רעב. 25 אפריל 1576 נפגשו 
בדלפט ב״כ הולאנד וזלאנד ונחחמד, הפקודד, על הקמתה של 
הפדראציה, הגרעין לרפובליקה של ה״פרובינציות המאוח¬ 
דות". וילם הוכרז כשליט וכרוזן של הולאנד. ה״פרובינציות 
המאוחדות״ היו קבוצה של רפובליקות עצמאיות, 1576 , לאחר 
שמת רקסנס, שיגר פיליפ 11 לאה״ש את אחיו החורג, דון 
הואן מאוסטריה, שנתמנה כמושלה של הארץ, ולעזרתו נשלח 
אלכסנדר פרנזה (ע״ע). 31 יאנואר 1578 חיכה פרנזד, אח 
רלם ובאוקטובר 1578 ירש את מקומו של דון חואן, והת¬ 
חיל זורע את זרע הפירוד בין שני הצדדים שבאה״ש. ב 5 
ביאנואר 1579 נחתם "חוזה אראם", שלפיו הוכרה הדת הקא- 
תוליח כדת היחידה במדינות הוואלוניות. בתשובד, לכך 
נחתם ב 29 ביאנואר 1579 "חוזה אוטרכט" של המהוזות 


הצפוניים: זלאנד, הולאנד, אוטרכט, גלדרלאנד, זוטפן, 
"כאילו היו מחוז אהד", להגנת חירויותיהם ודתם "בהיים, בדם 
וברכוש". חוזה אראם וחוזה אוטרכט אישרו את הקרע של 
אה״ש. ב 19 בספטמבר נחתם חוזה עם שליטי אנז׳ו, שקיבלו 
את השלטון באה״ש בתנאים מסויימים: "הולאנד חלאנד 
תזכינה בזכויות-יתר ותישארנה במצבן הנוכחי במה שנוגע 
לשאלת הדת ובעוד שאלות״. ב 26 ביולי 1581 נתכנסו בהאג 
נציגי המדינות הצפוניות והכריזו על הדחתו של פיליפ 11 
מן השלטון משום עריצותו. ב 19 בפברואר 1582 הוכרז הדונס 
של אנז׳ו חגיגית באנטוורפן גם כדוכס של בראבאנט, ואח״ב 
הוכרז כשליסן של שאר המדינות. לא עברו ימים מתבים 
וריב פרץ בינו ובין נציגי המדינות: הוא עזב אח אה״ש 
ולא חזר אליהן. 

כך נתפרדו אה״ש של יה״ב למשך כל החקופד, שלאחר 
מכן (פרט לתקופת המהפכה הצרפתית וד,דור שלאחריה) 
לשתי מדעות: לבלגיה (ע״ע), שנשארה עוד כמאתיים שנה 
תחת ממשלח בית־האבםבודג, ולהולנד (ע״ע), שעד היום 
היא שומרת באופן רשמי על שמה הקדום 1 ) 0 ג 1 ז 16 > 10 י 1 , 
שפירושו "ארץ השפלד,". 

; 1856 , 11 /ס /<> ,זןסס?©*!? 

; 1926 /ס ,ץ 011€ } 6 , 11 .ן 

1 ז 11€ ז 1 )ז 0 071 ^} 

.? ; 1924 , 1908 — 1906 ^ $€11 

; 015 זג 4 , 1926 — 1923 ^/מ 

,* 111 ; 1929 ,* 11 ; 1929 ,* 1 , 11 

,^ 1 11111210 ; 1932 ; 1926 ,*ז\ ; 1927 ,^ 1 ; 1923 

,(תרגום מהולאנדית) ״ 21 1938 )^ 

א. אח. 

אךצילעב, מיכאייל 5 טחל'ץ — .ח 

11166 — ( 1878 , פלך חארקיב— 1927 , וארשה), סופר 
רוסי נאטוראליסטן. א׳ הירבד. לחבר סיפורים, מהם ברוח 
ליבראלית! אח״כ ניסה את כוחו גם בפובליציסטיקה. אך עיקר 
פירסומו, גם מעבר לתחומי רוסיה, בא לו על-ידי הרומאן 
״סאנין״ ( 1907 ), שתורגם לכמה לשונות אירופיות (וב 1953 
גם לעברית). הספר שימש ביטוי לרגש האכזבה המדינית, 
שתקף את חוגי האינטליגנציה ברוסיה עם כשלון המהפכה 
של 1905 . "סאניד, שעורר בשעתו ויכוח סוער ותגובה של 

















287 


ארציכש^ מיכאיל פטרוכיץ—ארלןדיח 


288 


התלהבות, ביהוד בחוגי הנוער הרוסי, הטיף לאגואיזם ולני* 
היליזם, שמצדיקים את ההענות המלאה לתביעות הבהמיות 
של האדם. הלד*רוח זה נשתלב ברעיון "האדם העלייד של 
ניטשה, שכבש באותו זמן את הלבבות. רמתו האמנותיח של 
הרומאן ושל שאר יצירותיו של א׳ אינה גיבומה ביותר. 
העלילה ערוכה בהם, בדרך כלל, לפי סכמה סיפורית שגרתית, 
שבמרכזה עומד גיבור ראשי, שקווי־אפיו העיקריים חוזרים 
ברוב היצירות. אחר מהפכת־אוקטופר עזב א׳ את ברית* 
המועצות ומאז נמנה עם סופרי האמיגראציה. יצירותיו כונסו 
ב 10 כרכים ( 1913/17 ). 

אוקדיה !?׳), ארץ הררית בטבורו של הפלופוג־ 
סוס. מתחילה היה גם עמקו של נהר־אלפיאוס וארץ* 
טריפיל^ה שבמערב קשורים בא׳, אולם לאחר שמקומות אלה 
עברו *לידי האליאים נותקה א׳ מן הים. לפי האגדה היו 
הארקאדים אוטוכתוניים: ארקאס, אביהם המיתולוגי, היה 
נינו של פלסגוס, והפלאסגים נחשבו כתושביה הקדומים 
ביותר של יוון. לאמיתו של דבר, היו הארקאדים יוונים ונמנו 
על האכיאים (ע״ע). הדורים לא הצליחו לחדור לא׳ ועל־כן 
נשתמר בה הניב האכיאי הקדום, שמלבד בא׳ לא נשתמר 
אלא בקפריסין בלבד. 

המבנה של א׳, שהיא כולה הרים וגבעות, גרם להת* 
פוררות הכוחות המדיניים בתוכה. בתור העמקים הסגורים 
בין ההרים היו כפרים וערים קטנות לעשרות, וכל ישוב קטן■ 
נהנה מאוטונומיה גמורה. אע״פ שלהלכה היתה קיימת ברית 
(\ 6 ׳\ 01 א 6 ז) של הארקאדים, נודע לד" לברית זו, תפקיד 
פוליטי רק לעיתים רחוקות (כגון במאה ה 4 לפסה״ג), והקשר 
שאיחד את הארקאדים היה בעיקרו דתי(פולחנות משותפים 

של זום ליקאיוס, דמטר ופרספונד" פאן, ועוד). א׳ היתה חסרה 

^ ^ ^ ** 

מרכז עירוני טבעה שעלול היה למלא בה תפקיד דומה לזה 
שמילאה אחונה באטיקה? הערים החשובות של א׳, כגת 
טגאה, מנטמיאה׳ אוךכומנוס, נוסדו מ״סינאויקיזם" (איחוד) 
של מספר כפרים מועט (סנטיניאה ם 5 כפרים, טגאה מ 9 ) 

1 ^ ■ 4 

ולא היה בכוחן לאחד את הארץ כולה. כארץ מנותקוו מן הים, 
לא הירבתה א׳ לעסוק במסחר? תושביה היו איכרים ורועים, 
גזע חזק של אנשי־עמל, שיצא להם שם בחוץ־לארץ כחיילים 
שכירים מצויינים. כוח־זרועם עמד להם, לארקדים, שיגנו 
בהצלחה על ארצם בפני אויביהם. מלחמות מרובות פרצו 
בין ספרטה והארקאדים, שבהן הצטיינו ביהוד אנשי טגאה. 
מתחילה נחלו הספרטנים מפלות קשות, ורק במאד, ה 6 
נצטרפו ערי־א׳ לברית הפלופונסית בהנהגתה של ספרטד" 
כבעלי־בריתה של ספרטה נטלו הארקאדים חלק במלחמת 
היוונים בפרסים. תקופה חדשה באה לא׳ אחר מפלתם של 
הספרטנים בלוקטרה ( 371 ): א׳ נשתחררה מהשפעתה של 
ספרטה ונתארגנה שוב בצורת "ברית". אפאמינונדאם, מנהיג 
התבאיים, הקים עיר חדשה בא׳, מגאלופוליס ("העיר הגדו¬ 
לה"), שנועדה לשמש תרים בפני ספרטה? העיר החדשה, 
שבה נתמזגו כארבעים ישובים קטנים, שימשה מרכז למוסדות 
ה״ברית". אולם גם הקמתה של מגאלופולים לא הפכה את 
א׳ למדינה מאוחדת: ערים חשובות, כגון מנטיניאה וטגאה, 
לא ^'השתתפו ב״סמאויקיזם" של מגאלופולים, ומאורעות 
מדיניים הרסו עד מהרה את ההסכם הזמני, שנוצר בין ערי■ 
א׳: בשעה שאנשי טגאה ומגאלופוליס עמדו על צידה של 
תבאי, תמכה מנטיניאד. בקואליציה שנתאדגנה נגד תבאי. 


תחת שלטונה של מוקדון(מ 338 ואילך) נמשכה התפוררותד, 
הפנימית של א׳. במחצה השניה של המאה ה 3 נכנסו ערי-א׳ 
לברית האכיאית (ע״ע אכיאים). בתקופד. זו סבלה א׳ 
קשות מן המלחמות שפקדוה: מגאלופוליס נהרסה על־ידי 
קלאומגם מלד־ספרטה, ומנטיניאה — ע״י אנטיגונוס דוסון 
מלך מוקדון. ב 146 לפסה״ג עברה א׳ לידיהם של הרומים, 
סטריבו (ע״ע ? תקופת־אוגוסטום) מכיר את א׳ כארץ הרוסה 
ואף "העיר הגדולה", מגאלופוליס, היתה בימיו "שממה 
גדולה". 

בשם א׳ נקראת כיום נפה (נומוס) במרכז הפלופונסוס, 
ששטחה 4,310 קמ״ר ומספר אוכלוסיה 171,000 ( 1953 ). א׳ 
מגדלת חיטד" טאבאק, תפוחי־אדמה וגפנים. כמו־כן מגדלים 
בה צאן• תושביה של עיר-הבירה טריפולים (כ 18,000 ) מת¬ 
פרנסים ממלאכה ומתעשיות קטנות? בהרים יש כמה 
קייטנות. 

סטראפו, וו 1 ע, 8 , עם׳ 388/9 ? פאוסאגיאם, ווו׳ו? ארץ א׳ ושבט 
׳ הארקאדים מכרים תכופות אצל הרודוטום, תוהידידס ונטנוסת 

(הלניקה). 

א. צ׳. 

אוקד:ה (ג 11 > 03 ז^), שם של זרם בספרות האיטלקית של 
המאות ה 17 וה 18 . הנוף היווני א׳, המהווה באקלוגות 
(ע״ע) של ־תאוקריטוס, ודגיליוס ותלמידיהם את הרקע 
האידיאלי לחייהם המאושרים של רועים ורועות בחיק-הטבע, 
נעשה בתקופת הרנסאנס באיטליה ומחוצה לה, ע״י הצלחתו 
העצומה של רומאן-הרועים ״א׳״ של יאקופו סנצרו ( 1504 , 
ע״ע ? על הרומאן האנגלי ״א׳״, 1590 , ע״ע סידני, פיליפ), 
סמל לגעגועיה של התקופה על עולם אידיאלי, רחוק מן 
המציאות, שכולו אהבה וסיפוק-הנפש. 

חשיבות ספרותית נודעת למתח א׳ מ 1690 , כשכמה 
משוררים ומלומדים מתוך אותם שהמלכה כריסטינה משוודיה 
היתה נוהגת — לאחר שוויתרה על המלוכה בארצה ( 1654 )— 
לכנסי בארמונה ברומא, החליטו להתנעד בתור אקאדמיה, 
שקראו לה בשם ״האקאדמיה של א׳״(.\ו.' 1611 > 
לאקאדמיה זו, שעדיין היא קיימת, היתה במאה ה 18 השפעה 
מכרעת על הטעם הספרותי באיטליה ובשאר ארצות. החשו¬ 
בים בין 14 מייסדיה היו המשורר פליצ׳ה צאפי (שאשתו 
היפה, הציירת והמשוררת פאוסטינה מאראטי, סימלה את 
טיפוס ה״רועה", השוחרת שירה ואמנות), המשפטן ג׳אנויני 
צ׳נצו גראוינה, שחיבר את הוקת*האקאדמיה ( 1696 ) בסגנון 
של "שנים-עשר הלוחות" הרומיים, והמשורר וההיסטוריון 
ג׳ובאני מריה קרשימבני ( 1 מ 6 למ 11 :> 68 :ו 0 ), ד״,פקח"( 1€ > 611$10 ) 
הראשון של רפובליקה ספרותית זו והמחבר של היסטוריה 
מפורסמת של השירה ( 06513,1690 ? ז 3 § 01 ^/ו 16113 ) 1510713 ), 

שכוללת את המחקר הרציני הראשון של השירה הפרובנסא- 

* 

לית, ושל ספר בשם ״א׳״ ( 1709 ), שמוסר את תולדותיה 
ותורתה של האסכולה הארקאדית, ערוכות בצורת רומאן- 
רועים. ה״אקאדמיה של הא׳", או כפי שנוהגים לומר בקיצור: 
"הא׳", גדלה ונתפשטד, בממדים מפליאים: בתחילת המאה 
ה 18 היו לה מאות של חברים, כולם משוררים או חובבי-שירה 
(ביניהם גם האפיפיור בנדיקטוס 1¥ צ) ו״מושבות״ ( 0010016 , 
בלומר סניפים) ברוב ערי-איטליה ואפילו בפרובאנס, ספרד, 
גרמניה, הולאנד, ועוד. גם משוררים זרים צורפו מזמן לזמן 
לא׳ הרומית, כמו, למשל, גתה בשעת ביקורו ברומא ב 1786 . 
הישיבות היו מתקיימות תחת כיפת-השמים, בגן הנקרא בשם 



289 


ארקריה—ארקולנו די קרוליו אי אראח׳ו, אלשנדרי 


290 


3510 זז 3 ק 60500 (על שם נ 1 ף פרותז בא׳ שביוון, שנע&יה 
שם נרדף לא׳); בל חבר בחר לו, עם הצטרפותו לא', שם* 
ר 1 עה יווני. 

תכניתם של המיסדים היתה "לבער מן הספרות האיטלקית 
את הטעם הרע, שנשתרש בתוכה במאה האחרונה", כלומר 
את הסגנון המחוכם והמגובב של אבי השירה הבארוקית, 
ג׳אמבאטיסטה מרינו (ע״ע) ושל תלמידיו, ולהחזיר לה את 
הפשטות, הטבעיות והכנות, שנעלמו ממנה. צורות־המופת 
של השירה ה״ארקאדית" היו הא 1 ךה של פינדארוס, הקאנצ 1 נה 
של פטרארקה והשיר הזעיר (שנקרא אז "קאנצונטה") ברוחו 
של אנאקראון. משורריה הראשיים של הא׳ היו פליצ׳ה צאפי 
הנזכר, פאולו רולי( 1687 — 1765 ), קארלו אינ^׳נצו פרוגוני 
( 1692 — 1768 ) זפיטרו מטסטסיו (ע״ע), החשוב שבכולם. 
במשך תשע שנים פירסמה האקאדמיה קובץ שנתי בשם 
111010 ("שירים"), שאח״כ יצא בהפסקות ארובות; הברך 
האחרון, ה 13 , הופיע ב 1780 . 

באמצע המאה ה 18 נעלמה, בהשפעת הלעג ששפך עליה 
ג׳וזפה בארטי בירחונו המפורסם 13 -ו 3 ז 31€116 ו 5 טז 6 1,3 ("הצלף 
הספרותי״, 1753/4 ), האפנה של מנהגי "רועים" מדומים, 
ובאותה תקופה נתמעטה גם השפעת האקאדמיה של הא׳. 
בתנועת הקלאסיציזם לא היה לה עוד מעמד ניכר, אע״פ 
שרוב הסופרים הראשיים של הקלאסיציזם — פאריני, אל* 
פיארי, פוסקולו ומונטי — היו מחבריה. סניפי״הא׳ השונים 
בטלו, אבל האקאדימיה הרומאית הוסיפה להתקיים קיום 
צנוע עד זמננו, במתדון ספרותי וחברותי. בשנת 1925 
נתארגנה הא׳ מחדש, בשם ״אקאדמיה ספרותית איטלקית", 
היא יוזמת מפעלים תרבותיים שונים ומפרסמת בטאון 
בשם "א׳". 

, 5 ! ; 1591 , 0 ^ 18 £ 0 ^ 16 ^ 0 ^ 

$^ז^הז[ 1 מח€^ץ . 11 ; 1909 ^ 

. 1934 ז $€11€ 

ח. פ. 

אךקדמם, פלדוס — 5 ע 1 !:) €5 * 41 , 5 טג׳\ 13 ? — ( 378 — 408 

לסה״ג), הקיסר הראשון של האימפריה הרומית 
המזרחית ( 395 — 408 ). כמו שותפו לשלטון, הונוריוס אחיו, 
שקיבל את החלק המערבי של הקיסרות, היה א׳ כרוך אחר 
יועציו ותלוי בדעותיהם, באופן שימי־שלטוגו הגבירו את 
הקרע בין המזרח והמערב והפכו את חלוקת הקיסרות לעובדה 
קיימת. השאלה החשובה, שעמדה באותם הימים על הפרק 
בפני א׳ ויועציו, היתה ההגנה על איליריד" שנכללה 
בתחומה של הקיסרות המזרחית, אלא שמחמת תכונותיה 
של האוכלוסיה בפרובינציה ז(, שסיפקה חיילים משובחים 
לצבאות־רומי, קשה היה גם לרומי המערבית לוותר עליה. 
החיכוכים בין הקיסרות המזרחית והמערבית בשאלה זו 
ובשאלות אחרות חיזקו ביותר את מנהיג־הגותים אלריד 
(ע״ע) ואת מנהיגיהם של שבטים גרמניים אחרים, שפלשו 
ליוון ולאסיה הקטנד,. אולם הסבסובים שפרצו בין מנהיגי 
השבטים הגרמניים, ומע׳סי הביזה והשוד, שבהם עסקו באסיה 
הקטנה, עוררו נגדם תנועה חזקד, מצד התושבים, שנסתיימה 
בגירושם של הפולשים מן הארץ (בתחילת המאה ה 5 ). 
למאורע זה היו תוצאות חשובות ביותר, שהרי בסיבתו 
הורחקו שבטי־הגרמנים מכל חבליה של הקיסרות המזרחית. 
ערך היסטורי יש ליחד גם לגירושו של יוהנס בריסוסטומוס 
(ע״ע) מקונסטאנטינופול על שתקף את הקיסרת אודוכסיה 


על שחיתות-מידותיה. בסיכסוד זה עם ראש־הכנסיה, שהיה 
נערץ על העם, נתגלתה מידת תקפו של השלטון הקיסרי. 

/ 0 /ס .£ 

; 29 , 1929 ,(ץ:ו 611 . €11 ) ?ת/(/גמע 

^ת 1€ { 115€ ת 6 ז 0$1 

-//// )^ 7 ,ץז £0 . 8 .! ; 1885 , 11 , 030 $ 1143 ^ 11 ' 7 

. 1923 ,€<ן;ךקזןה ( 56 מ)־ו 3 ), מין של אבן־חול (ע״ע), שהיא בנויד, 
בעיקרה גרגרים קצוצים או מעוגלים־במקצת של 
פצלת*הטדה (ע״ע), ולא כמינים הרגילים של אבני־חול, 
שהן בנרות מגרגדי־קוארצה. א׳ נוצרת על־פני יבשות ע״י 
התפוררות של גרניט (ע״ע), גניס (ע״ע) וכד׳, במקום 
שפירורי־ד,סלעים שוקעים ומתלכדים במהירות. יש להניח, 
שרוב אבני־ד,א׳ נוצרו בתנאים של אקלים מדברי יבש. 
בא״י מצויים מרבצי־א׳ בשכבות עד־קמבריות ובדרום ים־ 
המלח. 


אךקולנו די קך 1 ^ט א' אראודו, אלש 3 ךרי —.־ 16X30 ^. 

0 מ €1113 ז€^ 1 6 * 1 ^ — ( 1810 , 


ליסבון — 1877 , ואל־די־לובוש, מחוז סאנטארם), היסטוריון, 
סופר ומשורר פורטוגיזי. א׳, בן למשפחה עניד" שהשתתף 
בנסיון של התקוממות לרודן מיגל 1 ב 1831 , ברח עם דוב 
הקושרים לאנגליה ומשם עבר לצרפת; אולם בשנה שלאחר 
מכן חזר לפורטוגאל ונלחם תחת פדרו ע! על שחרור ארצו. 


מאז היה במשך עשרות־שנים מראשי המפלגה הליבראלית, 
ונוסף על יצירתו כמשורר, מספר והיסטוריון, הירבה לכתוב 
בעיתונים מאמרים נמרצים ושנונים על הבעיות המדיניות 
והדתיות של פורטוגאל. מאמרים אלה, שנכתבו ברוח 
קידמתית מתונה ומתוך התנגדות גוברת והולכת לכנסיד, 
הקאתולית, כונסו עליידיו בקובץ 115611105 ק 0 ( 8 ברבים, 
1901-1876 ). מ 1837 ואילך שימש א׳ מנהל הספריה המלכותית 
ומ 1844 ואילך עורך (מטעם האקאדמיד, למדעים) של אוסף 
המקותת של ההיסטוריד, הפורטוגיזית ביה״ב; 00001601:3 ^ 



291 


ארקולגו מ קתליז ^ אראח׳ו, אלשנדרי—ארקמים 


292 


€3 נז $10 נ 11 1136 ג£ט 011 ? (ארמה חלקים, 1856 ־ 1917 ). ב 1867 
פדש, מאוכזב ומר*נפש, מכל פעילות ציבורית חנד סודימיו 
התבודד בעיירה ואל־די־ל^בוש, כמקום שעסק במחקרים 
היסטוריים ובעבודה חקלאית. 

א׳ ואלמידה גארט הם מייסדיו וראשיו של מיומאבטיזם 
בפורטוגאל, אבל מיגוד לאלמידה גארט, שהיה משורר בכל 
יצירותיו (שירים, אפוסים, מחזות), עבר א׳ עד מהרה מן 
השירה אל ההיסטוריוגראפיד" והחשיבות של פעולתו כהיס¬ 
טוריון היתה מרובה כל-כך, מבחינה מדעית ומדיבית- 
לאומית כאחת, שהאפילה — יותר מן הראד — על יצירתו 
כמשורר ומספר. ברומאנטיזם של א׳ ניכרות ההשפעות הצר¬ 
פתיות (לעומת ההשפעות האנגליות, שהן המכריעות אצל 
אלמידה גארט)ו צביונו הרומאנטי בולט ביחוד מצבות 
ובהשתפכות-הנפש שבשיריו, בחיבתו העמוקה לתקופת ימי- 
הביניים, שבה חדורים הרומאנים וספרי־המחקר שלו, ובמזיגת 
ההערצה של חופש-היחיד עם מיסטיציזם דתי, שבה נתייחדו 
כתביו המדיניים. 

קבצי־שיריו(שבהם כבר מצדים גרעינים של כל המוטי- 
ווים הרומאנטיים הנזכרים) שייכים לתקופת-נעוריו: "קול 
הנביא״( 1836 , 3 ז 116 ק 0 זק 0 !> 0x /' ו״נבל-המאמיך 
1838 ,שזמשזס 10 ) 3 <ן- 1131 ). כתחנה בדרכו *מן השירה אל 
ההיסטוריה שימש לו הסיפור. כשרובו בתחום זה נתגלה 
מתחילה מיבודים של אגדות-עם על נושאים היסטוריים 
(כונסו ב 3$ ז\ 1 ז 3 זז 3 א ש 13$ )ת 1.0 —״אגדות וסיפורים״, 1851 ), 
אח״כ בטרילוגיה(בלתי־גמורה) של רומאנים היסטוריים בשם 
ת 3511€0 מ 10 \ ("חיי-נזירים"), לפי דוגמת ואלטר סקוט, שא׳ 
העריצו. מטרילוגיה זו השלים אי שני רומאנים, שהראשון 
שבהם סזשזנלגשז? 0 0 ש £111-1 (״אוריקו הכומר״, 1843 ) מטפל 
בוויזיגותים האחרונים ובפלישת הערבים לספרד ב 711 , 
והשני: זש} 01$ 60 ש^מסמו ס (״הנזיר הציסטרצןני״, 1848 ) 
בתקופת המלך ז׳ואו 1 , שמת ב 1433 . שני הרומאנים מתארים, 
בין שאר הליקדים והקלקלות, שא׳ מוצא במשטר־הכנסיד" 
את המגרעות הכרוכות בהתנזרות מן הנישואים (א׳, שחיבר 
בשנת 1850 ספר-פולמוס נגד הכנסיה הקאתולית 0 ש ״£ 
0 זש 01 —"אני והכמורה", פרש בםוף-ימיו מכנסיה זו והצטרף 
לכת של דלינגר [זש 8 מ 6111 ס], שנתפרסמה בשם "קאתולים 
ישנים")• רומאנים אלה, שהם נמנים על מבחר היצירה הסיפו¬ 
רית בפורטוגיזית, ניתרגמו לכמה לשונות. מקום-העלילה 
של הרומאן השלישי והאחרון של א׳ 0 ( 861 ס ("הכסיל"), הוא 
חצר המלכה הראשתר, של פורטוגאל, תרזר" שמתה ב 1130 . 

ואולם עיקר מפעלו של א׳ היה בתחום ההיסטוריה. 
העריכה המדעית של שתי כרוניקות עתיקות, ש 6 3 ש 1 מ 0 ז 011 
130 ) 3$ < 1 ש 5 מ 01 ( 1 ( 1839 ) ו 111 030 ( 033 <£ !שז 1 ש 1 > $ש 3 מ^ 
( 1844 ), שימשה הכנה לספרו העיקרי, בן ארבעת הכרכים, 
״תולדות פורטוגאל״ ( 1853 — 1846 , 01111£31 ? ש 6 13 י 61 ] 161$ ). 
בספר זה שלא נגמר (הכרך הרביעי מסתיים במותו של 
אלפונסו 111 ב 1279 ) הגיעה ההיסטוריוגראפיה הפורטוגיזית 
המודרנית לשיאה: הוא מבוסס על טיפול קפדני במקוחת, 
ועם זה הוא מצטיין במעוף רעימותיו ובעמקותם וכן בסגנון, 
שהוא כאילו סוחף את הקורא. בין שאר מחקריו ההיסטוריים 
של א׳ בולט הספר המרתק על "ראשיתה של האינקתיזיציה 
בפורטוגאל״ (, 01-111831 ? 1 מש 30 ^ 11$1 ו[>ת 1 63 111 ^ 01-1 ©ס 
1855 ), שמגלה את השחיתות והכוונות השפלות, שגרמו 
לייסוד האיבקודזיציה בארצו. 


א׳ הוא אחד מן ההיסטורלנים הגדולים של המערב במאה 
ה 19 ז הוא יחיד במזיגה השלמה של שני כשרונות; איש־ 
מדע בחקירת החומר, משורר בהרצאתו. 

, 10 ־ €1 מ 1€1 < ; 1910 0 

, 1934 

ח, 0 . — ח. אר. 

אךקפורום (יור 5 ס 0 סס 6£)xx ', שומר־הדובים), כוכב מדרגה 
ראשונה ( 0.24 = 1 !!) במזל רועה־השוורים: 606115 ־״ 

(בהמשך ״זנבו״ של הדוב הגדול)! אחד מ 4 הכוכבים המב¬ 
היקים ביותר שברקיע הצפוני. א׳ הוא ענק צהוב-אדמדם מן 
הטיפוס הספקטראלי 0 ^ 81 ; הטמפראטורה: ״ 4,300 , קטרו: 
לערך פי 25 מקוטר-השמש, מסתו: כ 4 מסות-שמש, ומכאן 
שצפיפותו אינה אלא כ 0.00025 מצפיפות-השמש. רחקו: 
4 < 11 פאךסק ( 38 שנות-אור), עצמת-אורו: פי 80 מזו של 
השמש, דרגת־אורו המוחלטת: 0.1 ־= 4 \ 1 . — כאחד מגרמי־ 
השמים הבולטים, שימש א׳ נושא לאמונות ואגדות של עמים 
הרבז 4 לפי המיתולוגיה היוונית, א׳ הוא אדקאם, בן מלך 
ארקאדיה, שערך צייד על אמו קאליסטו, לאחר שזו שונתה 
לדובה! כדי למנוע רצח־אם, העלה זום אח שניהם השמימה 
והפך את קאליסטו למזל הדוב הגדול ואת ארקאם — לכוכב 
א׳. — הוולגאסה מזהה — ללא הוכחות מספיקות — את עש 
או עיש (איוב ט, ט 1 לח, לב) או את כימה (עמום ה, ח 1 
איוב ט, ט) המקראיים עם א׳. 

אךק^ים או (מיוד ?סזאס* =דוב, ע״ש המזלות 

הצפוניים הדוב הגדול והקטן), האיזור של כדור- 
הארץ שמסביב לקוטב הצפוני, שבו הטמפראטורה הממוצעת 
בחודש התם ביותר היא למטה מ ״ 10 . איזור זה משתרע מן 
הקוטב עד סמוך לקצהו הצפוני של תחום־היערות. הגבול 
הדרומי של הא׳ נקבע על-ידי הגורם האקלימי-צמחי ואינו 
מוגדר ע״י החוג הארקטי (׳ 33 ״ 66 ). הא׳ כוללת את החופים 



נדנלאנד! לשונו מרחו ז לרנלי מיד־סלע, מסתדובזם על ^מסת 

ים־חהרח לגובח של ^ 3 ם׳ 




293 


אדקסזיפ 


294 



וריוות־חחטח בת*ות־ח?י<ח 9 < אי״איטר ׳!וטםוריז ינרניאגר! נרמ — ו 1 רי*ורט?אגד ( 800 ס׳) 

זו 


הצפוניים של אלאסקה וקאנאדד" הארכיסלאגוס הארקטי 
הקאגאדי, חלק גדול של לאבראדיר, רובה של גרנלאנה 
הארכיפלאגוס של שפעברגו, סיביר הצפונית והים הארקטי. 

עיקרה של הא׳ הוא ים! שטחו של ים־הא' הוא כ 14 מיליון 
קמ״ר — לערך החלק ה 13 של שטח האוקיינוס השקט. 
הטמפראטורה של פני המים העליונים היא ס • 2.2 - עד ״ 0 . 
ובסוף הקיץ מכסים גושי־חקרח, בעובי של 2 — 3 מ/ שני־ 
שלישים משטח הים. הים הארקטי הוא ים תיכוני, שמפריד 
בין איראסיה ואמריקה הצפונית. צורתו היא של חצי־מעגל, 
שבסיסו הוא כמעט קו ישר, שנמשו סאקלאוויק, בשסך נהר 
מקנזי בקאנאדה (• 68 רוחב צפוני), לאורך החופים הצפוניים 
של איי הארכיפלאגוס הארקטי חקאבאדי, ארץ־פירי(׳ 2 ״ 83 ) 
וגרנלאנד הצפונית, ומגיע עד הכף הצפוני בנורווגיה (• 71 ). 
קצהו המעוגל של ים־הא׳ נוגע בחלקים הצפוניים של הא׳ 
הרוסית ושל סיביר ומגיע לחוף אלאסקה. בין סיביר ואלאסקה 
נמצאים ים*ברינג ומיצר־ברינג, שצורתם היא כשל משפך 
ושמפרידים בין שחי היבשות. ימי-ר,א׳ מתחברים עם 
האוקיינוס האטלאנטי הצפוני בשטח הרחב שבין גרנלאנד 
לנורווגיר,. 

הא׳ של סיביר היא רצועת*יבשה, שהיא צרה לצד מערב 
ומתרחבת לצד מזרח וכוללת את אגני הנהרות אוב, עיסי 
^נד,, שזורמים צפונה. חופה של סיביר (ביבשה) חפשי 
מקרחונים ובשטחים גדולים אין בו אף שכבות־שלג עמוקות. 
ארץ פראנץ־יוסף כוללת קבוצה של איים־רמות, שהם מכוסים 
בקרח באיזורים הצפוני והמערבי. 

הארביפלאגום של שפיצברגן נמצא במרחק של 720 ק״מ 
מצפון לנורווגיה. שפיצברגן המערבית, האי הראשי, היא 
רמד" שהרבה פיורדים עמוקים בה. יש בה הרים במזרח 


ובדרום ומישורים בצפון ובמערב. הבקעות, סרט לאלו 
שבשטח הפנים בדרום, מלאות קרחונים. 

רחבה של גרנלאנד, הגדול שבאיי־העולם, הוא כ 1,100 
ק״מ בחלקו הרחב ביותר! ארכה 2,550 ק״מ, וסורי*הרים 
בגובד, של 2,100 — 3,600 ם׳ עוברים לארכה. יותר משלושה 
רבעים מגרנלאנד מכוסים בכיפת״קרח(רק פיפת־הקחז באנט* 
ארקטיקה היא גתלה מזו), שעביה בחלקה האמצעי הוא 
כ 2400 מ׳. החופים הם מן המפורצים ביותר בחצי־הכדור 
הצפוני. הקרחונים שבבקעות מגיעים מפיפת־הקרח עד החוף 
ור,קרח גולש מהם לאט־לאט לתוך הים, רובו של חוף־גרג* 
לאנד (פרט לזה של גרנלאנד הצפונית־ מערבית והצפונית* 
מזרחית, שבו סגעת כיפתיהקרח עד הים) הוא מחוץ לכיפת* 
הקרח ואדמתו ההררית נגזרת ע״י פיורדים עמוקים מרובים. 
האדמה מלאה חתחתים והמעבר בה קשה. 

ארץ־פירי היא בקצה הצסוני־מזרחי של גרנלאנד. אע״ס 
שהיא הארץ הארקטית הצפונית ביותר, יש בה שטח גדול 
פנוי משלג בקיץ, בעוד שכמעט כל שאר שטחה של גרנלאנד 
שמדרום לארץ-פירי מכוסה שלג כל ימות־השנה, בזה חשיבו¬ 
תה המיוחדת של ארץפירי. היא רמה נמוכה ויש בה משקעים 
מועטים. הצומוז וד,חי מפותחים בה במידה מרובה! אולם 
נראד" שהקאריבו, שהיה כאן, הושמד או הוברח ע״י הזאבים. 

לאבראדור הצפונית-מזרחית דומה במידה מרובה לזד 
הקאנאדית המזרחית, היא הררית בחלקיה הצפוניים, שבהם 
מגיעים הרי טורנגאט לגובה של 1,650 מ׳, ויש בה פיורדים, 
שמעמיקים ל^ור לתוך היבשה, במחצה הדרומית הפיורדים 
מועטים יותר, אך אחד מהם, לשון־האמילטון (ח 1110 \חגך 1 
ז 1€ מ 1 ), הוא ארוך מאוד. המחצה הצפונית היא ללא עצים! 
המחצה הדרומית היא מיוערת. הארכיפלאגום הקאנאדי — 




ארקמים 


296 



פרחוגים צפים בים־הקרח חצפמי 

שמן הראוי, אפשר, לראותו כשייך בחלקו לא׳ הקאנאדית 
המערבית ובחלקו למזרחית — כולל איים מחבים, שהגדו¬ 
לים בהם הם: איי באפין, ויקט 1 ריה, ם 1 מרםט, בנקם, דוון, 
אכסל היברג, הנסיך פאטריק, בחרסט, מלוויל, ביל 1 ט, איי 
המלך ויליאם ואלזמיר. האיים שליארכיפלאגום זה הם בדרך־ 
כלל הרריים וגבנוניים, בעלי קרחונים מרובים ופיורדים 
מפותחים, ביחוד בחלק המזרחי. השטחים הגבוהים מכוסים 
סלעים והנמוכים טונדרה. הא/הקאנאדית המזרחית כוללת 
גם את חופו של חצי־האי בותיה עד לאבראדור. 

הא' הקאנאדית המערבית שונה מן המזרחית בטופוגרא* 

פיה שלה וגם בהה שאל כל חלק ממנה יש להגיע מכיוון 
אחר. הא׳ הקאנאדית המערבית כוללת את היבשה מדמאר־ 
קישון פוינט עד חצי־האי בותיה וחלק הארכיפלאגוס שמצפון 
לו, ובו איי דקטוריה, מלוויל, הנסיך פאמריק ובאנקס. 
היבשה היא בדרך כלל נמוכה וסלעית ויש בה הרים מועטים, 
ומשום כך היא ברובה ארץ פוריה ללא קרחונים. 

לאורך צפונה של אלאסקה הארקטית עובר הרכס של 
הרי־בדוקס, שגבהו בין 2,100 ו 3,000 מ׳ ושהוא תוחם שפלה 
בצורת משולש, שמימיה זורמים דרומה לנהר-יוקון ומערבה 
לים־ברינג. רכס זה, שכולל קבוצות הרריות מרובות, משמש 
מעצור קשה לסיירים, אע״פ שיש בו מעברים נמוכים מרובים. 
רחבה של השפלה שמצפון לרכס־ברוקס הוא רק כ 32 ק״מ 
(מן החוף עד הגבעות החוצצות בין אלאסקה וקאנאדה), 
אך היא מתרחבת יותר ויותר כלפי דרום, ובנקודת-בארו 
(׳י\ 0 זז 63 1 ח 01 ?) שבאלאסקה מגיע רחבה ל 320 ק״מ בערך. 
החוף הארקטי של אלאסקה, פרט לסביבת פף-ליסברן(' 115 
פת-נ״נ!) וחלקים מחצי־האי נזיוארד ( 1 )ז 3 ^ג 86 ), הוא בדרך 
כלל ישר ונמוך. 

חאיזור, המשתרע מדרום לא׳ עד לתחומי האקלים הממוזג, 
נקרא תת־א׳ ושטחו, המיוער ברובו, גדול מזה של הא׳ עצמה. 
רובה של אלסקה (ע״ע) הוא תת־ארקטי — איזור, שיש 
להבחין בו שני חבלים שונים זה מזה ( 1 ) בגובד, הקרקע 
ובצורתה ו( 2 ) באקלים: א) חבל־החוף, שברובו הגדול הוא 
שפלד,! ב) חבל של רמות והרים עם עמקי־נהרות ביניהם. 
בחבל־החוף יש לכלול גם את איי האלאוטים (ע״ע). 

קנדה (ע״ע) התת־ארקטית כוללת שטח גדול של יבשת 
אמריקה הצפונית ואף כמת חלקים של החוף הצפוני, וכן 


את רובה של לאבראדור. באיראסיה נמ¬ 
שכת רצועה תת-ארקטית לאורך חופיהן 
של נורווגיה ושל פינלאנד ולכל ארפה 
של סיביר (ע״ע). התת*א׳ כוללת שטחים 
גדולים של טונדרה, שיח וטאינה. השלגים 
מרובים בה והקור בחורף גדול בה ביותר, 

אך הקיץ הקצר עלול להיות חם למדי! 

פרט לאיזורי־גבהים מסויימים התת־א׳ 

חפשית משלג בקיץ. 

הים הארקטי. חלקים שוגים של ים זה 
נקראים בשמות מיוחדים, כגון; ים־בופורט, 

מצפון לאלאסקה! ים-באךנץ, ממערב לנו- 
באך*. זמליה ז הים הסיבידי המזרחי, מצפון 
לסיביר ! יפ-גרנלאנד! מפרץ*באפין ומפ־ 

רץ-האדםון! ים־ברינג וים-קארמ. 

הים הארקטי מוקף כמעט כולו ע״י היב¬ 
שה והוא ממלא את האגן הארקטי, התופס 
אח החלק המרכזי של איזור־הקוטב. מוסד־יבשה לא־עמוק 
מקיף את האגן הארקטי בעומק של פחות מ 200 מ׳, והד,בדלים 
ברחבו של מוסד זה הם מ 100 ק״מ מול נקודת־בארו עד 
700 ק״מ לערך מול סיביר, בקרבת איי-סיביר החדשים. רובו 
של הארכיפלאגוס הארקטי הקאנאדי נשען על מוסד־יבשה 
זה. קצותיו של מוסד-היבשה הם מדדונים תלולים, היורדים 
- לעומק של כמה אלפי מ׳. מדידות-העומק העמוקות ביותר 
באגן הקטבי נעשו ע״י וילקינס ב 1927 — 5442 מ׳ ב׳ 45 ״ 77 
רוחב צפוני, ״ 175 אורך מערבי. מדידת־עומק של 5,100 מ׳ 
נעשתה ע״י המשלחת של פאפאנין ב׳ 30 ״ 86 רוחב צפוני, 
״ 39 אודך מזרחי, בלא להגיע לקרקע-הים. 

לשכבות-הקרה של הימים הצפוניים שתי צורות: 

( 1 ) גושי-קרח שזזים תמיד ו( 2 ) שדות־קרח יציבים שאינם 
נעים. כאלה כן אלה הם מי־ים קפואים, שמלחותם הולכת 
ופוחתת 1 מי־ים, שהם קפואים כשנה בערך, כבר ראויים הם 
לשתייה. גושי-הקרח מכסים שני־שלישים של הים הארקטי 
אפילו בסוף הקיץ. גושי-הקרח זזים תמיד ושכבות-הקרח הנש¬ 
ברות מושטות ע״י הרוחות והזרמים — מה שמביא ליצירת 
בקיעים ברחבים שונים (מ 10 מ׳ עד כמה ק״מ). גושי-הקרח 
הם בעלי גדלים שונים: מקוטר של שליש מ׳ עד של כמה 
סאות מ׳. שכבות-הקרח מתדזנכות לפעמים זו בזו ומתוך 
הלחץ נערמים ערמות ותילים. העובי של גושי-הקרח מגיע 
בקצותיהם עד 60 מ׳, אולם בדדך-כלל עבים הוא מ 2 עד 4 מ׳. 
פני השטח הם לפעמים חלקים ומתאימים לנחיתת מטוסים 
(ביחוד במעברים קפואים), אך לפעמים הם מחוספסים עד 
כדי כך, שאי-אפשר אף לנסוע על-פניהם במגררות. 

קרח יציב נוצר במפרצים ובמצרים, במקום שהוא מוגן 
מפני זרמים חזקים, ונשאר במצב זה עד ימי הקיץ, שבהם 
הוא משתבר, 

קצות-הקרחונים, הפונים אל הים ומותקפים ע״י שטפי- 
הגאות, מסתיימים בשוניות כבירות, שגושי-קרח גדולים 
נופלים מהן לתוך הים, גושים אלה צפים על פני המים 
ומצטרפים לגושי-הקרח הארקטיים. מפני שהם באים מקרחו- 
נים גדולים שכיחים הרי־קרח ("איסברגים") עצומים בפיור- 
דים של גרנלאנד, המלאים קרחונים, יותר מבכל מקום אחר 
בחצי-הכדור הצפוני. 

האקלים של חלקים שונים בא׳ מושפע במידה מרובה 






291 




298 



160 המשו 170 מימץ 160 למסה 150 


אךקטיס 

•י״״״״גכול השרנדרה . ׳ 

העול של קרח ׳ ער ביבשה / ^/; 1 .'•־' 

000 > _ ^_ 2000 ו/^^^ 

קילרמטד 



מזרמי־הים. שכבת־המים העליונה בים הארקטי זורמת 
מאלאסקה וסיביר דרד איזור הציר הצפוני לגרנלאנד ושפיצ־ 
ברגן. אולם רובם של הזרמים, העוברים את איזור־הציה 
פונה צפונה לאורך החופים המזרחיים של גרנלאנד ושפיצ־ 
ברגן. 

בגאות המים ושפלם יש הבדלים מרובים בין מקום למקום. 
תנודות הגאות והשפל הן כמעט תמיד קטנות יותר לאורך 
חלקים ישרים של החוף משהן בפתחם של מפרצים בעלי 
צורת־משפך. למפרץ־פרובישר שבדרום־המזרח של ארץ• 
באפין יש צורת משפך ותנודת הגאות והשפל שלו היא מ 6 
עד 10.5 מ׳. אולם בלשון־הים קליד, הנמצאת באיזור־מים 
פתוח בחוף הצפוני־מזרחי של אותו אי, תנודת הגאות והשפל 
היא רק מ 60 עד 90 ס״מ. 

האקלים. הממוצע השנתי של הטמפראטורה בא׳ הוא 
מ ״ 0 ומטה; ערך זה, וכן הממוצע הקיצי, הם הנמוכים ביותר 
בחצי-הכדור הצפוני. אולם המקום הקר ביותר בחצי־הכדור 
הצפוני אינו בא׳ אלא באיזור התת־ארקטי, כ 320 ק״מ מדרום 
לחוג הארקטי, באו׳ימיזזקון(סיביר המזרחית). הטמפראטורה 
המינימאלית, שנמדדה באיזור ורחויאנסק היא ״ 70 ־, אך יש 
לנו גם ידיעות על טמפראטורה' של ״ 74 ־. לעומת זה נמדדו 
לעתים קרובות בקיץ טמפראטורות של ״ 26.5 בצל במקומות 
מרובים, ולשיא של ״ 37.8 בצל הגיעה הטמפראטורה בפורט 
יוקון (אלאסקה). 

הרוחות בא', גם כשאינן חזקות ביותר, מגבירות את 

פעולת הקור ומ פריחות את השלג, המתרומם ומתעופף באויר, 

באופן שהנסיעה בו נעשית כמעט בלתי־אפשרית. רוחות 

בעצמה של 24 ק״מ לשעה מפריחות את השלג האבקני עד 
¥■ ^ 


לגובה של 6 — 7.5 מ׳, ורוחות בעצמה של למעלה מ 50 ק״מ 
לשעה מסריחות ענני־שלג עד לגובה של 30 מ׳. 

גשם ושלג אעם שכיחים בארץ־הצפון, והממוצע השנתי 
של המשקעים הוא פחות מ 400 מ״מ — ממוצע קרוב לזה 
שבחלקים היבשים־למחצה באה״ב. באיי־האלאוטים יש שפע 
של משקעים (כ 1,500 מ״מ), אך זהו יוצא מן הכלל. הקיץ 
והאביב (האחרת במידה פחותה יותר) הן העונות, שבהן 
ירידת־המשקעים היא המרובה ביותר, ועל כן גדולה כמות* 
הגשמים מכמות־השלג. המשלחת הסובייטית, בהנהלת פאפא־ 
נת, ששטה מן הציר הצפוני לגרנלאנד, הודיעה על ירידת• 
גשמים באיזורי־הקוטב מסוף יוני עד סוף אוגוסט. 

למרות הבמות המועטת של המשקעים שבה, הא׳ היא ארץ־ 
ביצות, *•ט למקומות שאדמתם אדמת־טרשים. סיבת־הדבר 
היא מיעוט הניקח התת־קרקעי, שהוא לקוי מחמת הקיפאון 
התמידי, והמידה המועטת של ההתאדות בא׳. 

מידות תדירותו ודחיסותו של הערפל הארקטי דומות 
לאלו של השלג < שניהם שכיחים ביותר באביב. התהוותם של 
ערפלים מותנית במידה מרובה בנשיבה של רוחות יבשתיות 
חמות על פני הים הקר בקיץ ושל רוחות ימיות חמות על פני 
היבשד, הקרה בחורף. אולם על כל אלה משתלטת תנודה 
עונתית כללית: ביחוד חשובה העובדה, שערפלי־החוף מוע¬ 
טים ביותר במשך החורף הארקטי הארוך ז גושי־ערפל 
קטביים כמעט שאינם מצויים מדצמבר עד אפריל. 

לתעופה נשקפת סכנה מכמה סוגים של ערפל, ביחוד 
מערפליהקרז^ המורכב מגבישי־קרח דקיקים. ערפל זה הוא 
בדרך־כלל נדיר והוא מצוי בעיקר מעל לשדות־הקרח 
שבגעים־הארץ, ביחוד מעל לכיפה הגרנלאנדית. ערפל זה 








































































































































































































וודקטיס 




יער התקרחות כבדה כל*כד על כנסי־המטום מיד לאתר 
ההמראה או הנחיתה" שהוא עלול להעיא את המט^ס מכלל 
שימוש. 

עשן־מים נער ע״י מקווי־מים פתוחים כשמזג*האומ* הוא 
קר מאע" וביחוד פעל למעברים פתוחים ורחבים בימים ומעל 
לנהרות שעלו על גדותיהם או אגמים ארקטיים גדולים בעלי 
עומק מרובה כל־כך, שהם גקפאים רק באיטיות מרובה. לאחר 
שהמים קופאים פוסק הערפל. הים הארקטי אינו מועטה 
שכבת־קרח רצופה לעולם. הקרת שעליו נשבר תמיד לגושיע 

הצומת והחי. חזזיות, עשבים ף 6 יחים הם הצמחים 
השולטים בטונדרה הארקטית, שהצומח שלה הוא חדגוני 
ביותר בהרכבו, למרות שטחה העצום של הא׳. באשדות 
השטופות מים שעל גדות אגמים ונהרות מצויה צמחיה 
עשירה במקצת — צמתים ושיחים גדולים עד לגודל של 2 מ׳. 
טחב איל־הצפון ( 3 מ 1 ז 1£6 §מגז חזזזיות־הסלעים 

* 6 ק 1 ז 1 ) מכסים את הרכסים הסלעיים והחוליים. 

שטחי־ ביצות שכיחים מאוד, ובביצות אלו ולאורך הנהרות 
והאגמים צומח בשפע עשב־ההותנה (־ 03111 ת 11 דו 0 ו 1 ק 0 ו] £1 
1x ז 11 ז). מפרים גדלים שיחים נמוכים, טתבים וחזזיות, 
ובקיץ — פרחים ארגמניים, צהובים וכחולינ 4 

בחבלים התת־ארקטיים שמדרום למונדרה קיים איזור, 
שבו מעורבים שטחי יערות וטונדרד" וכן יש בושדדות־עצים, 
שמופיעות תחילה לאורך אפיקי־הנהרות. ביערות התת־ארק* 
טיים מצטופפים האשוחית הלבנה ( 3 נ 311 1003 ?), האשוחית 
השחורה ( 3 ח 13 י 11131 03 :>ו'?)ג העפרוני( 3 ו 0111 מ 13 1x ו^, 1 ), 
הצפצפה הרעדנית ( 105 >!ס 11 )מ 1171 1115 ו 1 ק 0 ?}, אשוח־הבושם 
( 163 ז 31531 ( 1 65 !<•^) ושדר״הנייר ( 3 ־נ 1£6 יוץק 3 ק 6611113 ). בכל 
האיזור, שמרובים בו אגמים ומפרצים, שכיחים עשבים ושיחים 
נמוכים ומיני כבולית ( 1 מנ 1138111 ק 5 ) 5 אחריהם מופיעים שיחי 
האוכמנית ($ט 60€0 ' 3 צ 0 תזט 01 ס 30 ^\), תה־לאבראדור ('*, 1 

(מעז 0 נ 6 מ 13 מ 6 סז 12 ונט 1 >) ועלייעור ( 3 ) 13 ט 6 ץ 3€31 ז^מ 035$3 ), 

ולסוף — אשוחית שתורה, עפרוני עלנום ( 5 טמ 1 ^). 

בעלי־חיים מצויים אף על פני קרחחזקוטב, ובכללם: הדוב 
הלבן ($ט 1 ז 1111 י 31 ומ 5 סז 0 ז 1313 ו 1 '), כלב־הים (־ 1011 ע 11003 ? 
3 ם 11 )< סום־הים ($[ת $1113 (^[ 5 ט 011 < 1 ס 1 >ס), לודתנים, שועלים, 
זאבים. הדוב הלבן שוכן על פני גושי הקרח וניזון מכלבי־ים 
בלבד. כלבי־ים שונים מצדים בחבלים שונים! כמה מיגים 
מהם נוהגים להתחמם על פני גושי־קרח צפים, אחרים — על 
פני תלי־חול תל איי־סלעים (בקיץ). ארי־הים ( 01303 ) הוא 
כלב ים גדול, שממליט בסביבות האיים האלאוטיים ונודד 
בתורף דרומה• םוםי*הים — שהם עבי־עור ומשקלם מגיע עד 
כדי 4 * 1 טון — ניזונים מצדפות. 

יש מינים אחדים של לוויתנים. כל הימים הארקטיים(פרט 
לחוסה של אלאסקה הצפונית) מאוכלסים על־ידי הבלוגה 
(הלודתן הלבן, 03$ ט 810 ט 01 :וק 111113 ק 61 (! 1 ). הלודתנים ממין 
זה הם קטנים־ביחס (ארכם ^- 5 מ׳), שטים בקבוצות של 
12 — 20 סמוך לחופים ולפעמים אף עולים בשםכי־הנהרות. 
הלודתן כפוף־הראש או הגרנלאנדי( 115 ז 106 ו 8 ןמ 1 6313603 ) 
גדול הרבה יותר ושוכן במים עמוקים מתר. מין זה נצוד 
ע״י ציידי״לדיתנים במשך דורות ונעשה נדיר. . 

שלושה מיני*דופים שוכנים בתרות התת־ארקטיים: הדוב 
האלאסקני החום ( 5 ג 011 ז 3 115 מ 17 ), הדוב האפור (-תזס!! .ס 
* 111 ( 1 ) והדוב השחור ( 30160030115 •ז 1 )• משקלו של הדוב 
האלאסקני החום, השוכן בחופי אלאסקה בלבד, מגת ל% 


טון. הדוב האסור משוטט בלב הא'! הדוב השחור מגת עד 
שפך־המ^נזי, אבל עפ״ר הוא מוגבל לאיזורי־התרות. 

הטונחיה הארקטית מאוכלסת במיני קאריבו(אייל־ז־״צפון) 
אלקט ( 3106$ 065 ^), השור הכבשי( 115 ) 01050113 5 מ 11 זי 0 ), 
הזאב הארקטי ( 6 )סץס 0 ), השתל הארקטי (- 1380 6x ק 0 ^. 
*ני?). כבש הרייהסלעים ( 3 ח 1 זמ 00 5 ןז\ 0 ), עז הרי־־הסלעים 
(גטססססיס * 0301110 ־ 01 ), הארנבת הארקטית (־ 0 ־ 31 113 ק 1.6 
*ניס!)), סנאי־הקרקע ( 301135 *ד), הלממג (- 1601 £6010105 
01115 ). עופות נודדים. ובכללם אוחים, ברווזים וברבורים, 
מקננים באיים הארקטיים במספר מרובה. ה^שש (ממשפחת 
136 ו 1 סז 6 ) 5 ), השחף (ממשפחת £301136 ), הטבלן הגדול 
( 5 ? 1106 > 0 ?), נחירי־האבוב ( 30103 13 ( 6101 ) 1:3 ?), מיני יוכני 
( 6 זז 0 ^ , 1103 ,) 00116010 ), ליליות^השלג (- 5030 63 ) 0 ץ 1 יז 
111303 ), מיני שדוני( 10¥13115 ? 5 טס 311 ז 0113 ) ותרנגול־הבר 
פטארמיגאן ( 05 ) 010 05 ? £380 ) מצדים בארץ*הצפון. 

זזדגים מצדים בשפע בכל הימים הארקטיים והתת־ארק* 
טייס וד״ם עיקר מזונם של החושבים. הסלמון, חמור־הים 
(בקלה, 1113 ()י 0101 1115 > 03 ) וה 5 ס 1 > 03 מ 1 ס) 5 ס 1 > 83 סיו 10 ^ הקרוב 

אליו, האספרון(הדג הלבן, €01:680005 ) והמין €00680005 
66 ל 0111 ז, הסנדל (* 0 ) 6113 ) 5 5 ^) 1011 ) 13 ?), המולחה ( 3 זו 01 !\ 
3 ןו 01 מז), המליח (הטרית הצפונית, 63 ק €10 ), השמק (-ץ 1 וד 
* 013110 ), ה 05 )) €0 , זאב־המים ( £50% ), חאוקונוסי - 1 ק£ 
* 116110 ק 06 , ״הדג המוצץ״ ( 5001065 , מן ה 0 וג 136 ) 0101 ) 05 ) €3 ), 
ה ) 0161 * ( 13005 ז 6 ק 6 * 016516 * 0 ) — אינם אלא קצת מתוך 
כ 135 המינים השוכנים בימים אלה, 

בניגוד לדעה המק־בלת, מרובים בא׳ במשך הקיץ החר¬ 
קים. מספר סוגיהם אינו מרובד" אך היתושים, שמהם מצדים 
30 מינים, זבוב־החול ( 10001 ׳ו 00 $101011001 ), זבוב־התכלת 
( 30113513 ז\ 10563 ל) והזבובים הטסיליים ממשפחת -* 06 


1510136 הם בגדר מכות־מדינד" היתושים וזבובי-החול הם 
גורמים של הטרדה קשה, דדתים מקרים שבהם נרדף 
קאריבו ע״י חרקים אלה עד כדי מיתה מחמת אפיסת־ הכוחות, 
תנאי־הדגירה לחרקים בא' הם משובחים! המון הימות 
והביצות הקטנות ושלוליות־המים המצויות בכל מקום משמ¬ 
שים קינים להתרבות בלתי־מוגבלת של יתושים. 

ה א ו כ ל ו ס י ה. האוכלוסיה באיזור הארקטי והתת־ארקטי 
שבחצי כדור־העולם המערבי היא דלילה. אוכלוסיית הילידים 
כוללת אסקימואים (בא׳) ואינדיינים (בתת-א׳). בחוף האיזור 
הארקטי יש כ 0 מ^ 9 ןזסקימואים בקאנאדה הארקסית ובלאב־ 
ראדור וכ 4,000 באלאסקה הארקטית. באיזוד התת־ארקטי יש 
כססי^ח אסקימואים ו 18,000 איבדיינים תלאוטים באלאסקח 
וכ 73x100 אינדיינים בקאנאדה. אוכלוסיית הילידים באמריקה 
הצפונית האדקטית והתת־ארקטית כוללת, איפוא, כ 0 מ^ 115 
נפש. הרבה מן הילידים הם נוודים, שעוברים ממקום למקום 
מתוך ביקוש מזתות ופרוות. קיומם תלד בראש וראשונה 
בבעלי־החיים המשמשים להם מזון ורק באופן משני בצמחים! 
לפיכך הם נודדים לפי ההגירה חעונתית של בעלי־החיים 
הללו, שגם הם מבקשים מזונות. יוצאים מן הכלל האסקימו¬ 
אים בחופה המערבי של גרנלאנד, שמקיימים מעתות־חורף 
קבועים ומתפזרים לשם ציד רק בקיץ. 

עם בוא מזג־ האדר החם עוברים האסקימואים שבחופי 
הא׳ הקאנאדית לפנימ-הארץ לשם ציד הקאריבו במקומות 
מרעה־הקיץ שלו ולשם השגת עצים להתקנת מוטות־אהלים 
ורמחים, אחרים מחפשים נחילי סלמון או את מקומות-הדגירה 



301 


)!דקסיפ 


302 



של ברווזים ואוחים" אולם הציד ביבשה 
תופס מקום משני• בא׳ הצפון־אמריקנית 
מרוגז הישוב ביהוד באיים ובחופים. חלקים 
מרובים של הא׳, ואף של החלקים המיוערים 
של התת־א׳, הם בלתי־מאוכלסים, ואפילו 
רגל־צייד אינה דורכת בהם אלא לעיתים 
רתוקות. רק במקומות־יישוב אחדים בא׳ 
(פרט לכמה מרכזי־מכמת) יש יותר מכמה 
מאות־תושבים. רוב היישובים נמצאים על־ 
יד אגמים או מפרצים גדולים או על שפכי* 
נהרות. סיבת־הדבר היא מה שהא׳ חסרה 
כבישים ומסילות־ברזל ועד הזמן האחרון 
לא היו בה אף שדות־חעופה, באופן שעיקר־ 
התחבורה נעשה באמצעות המים ז וכן מה 
שרוב האוכלןסיה מתפרנס מציד־דגים, 
כלבי*ים ולוויתנים וממסחר בפרוות. גם הציד של חיות* 
היבשה עולה יפה יותר בסביבת ימות ונהרות. 

אוכלוסיית אחורי־הא׳ שבעולם הישן היא בעלת אופי 
אחר לגמרו. בגרנלאבד יש כ 20,000 חושבים אסקימואים, שיש 
בהם — פרט לשבט החוף המזרחי ושבט אטה ( £1311 ) — 
ערב של דם דאני והם נקראים בימינו גרנלאנדיים. הללו 
מתעסקים ביהוד בדיג ובציד כלבי־ים. מספר התושבים 
כגרגלאנד הדרומית הוא קרוב ל 9,000 , בגרנלאנד הצפונית 
7,000 , ובגרנלאנד המזרחית ־־ כססד (ע״ע גרנלבד). 

הלאפים או הלאפלאנדים יושבים באירופה הארקטית: 
הצי־האי קולה שברוסיה הצפונית, פינלאנד הצפונית, שוודיה 
הצפונית (מחוזות נורבוטן, וסטרכוטן, ימטלאנד) ונורווגיה 
הצפונית (מחוזות פינמארק, טדומס וחלק מנורלאנד). הם 
עם מונגולואידי, שמונה 30,000 נפש < ברובם הם נוודים 
ועיקר התעסקותם — גידול אייליידוצפון. 

האוכלוסיה של הא׳ הסובייטי גדולה הרבה מזו של כל 
שאר האיזורים בא׳ ביחד. היא ?דלה ביוחד בדור האחרון 
על־ידי הפעולה הישבנית של השלטון. 


האוכלוסיה בא׳ ובתת־א׳ הסובייטית 


(אומד 

1036 

1920 





) 

הצסון האירוסי: 

ן 

450,000 

291,200 

23,006 

י חבל מורמנסק 




־ הריסדנליקה הסיבייסית 

600,000 

469/100 

269.734 

חקאבלו־סינית . 

1,050,000 

1,119,000 

429,184 

חבל ארכא^לסק , . , 

* 4 * 

450,000 

819,000 

207,802 

הרפובליקה הסובייטית קומי 

750,000 

800,000 

500,000 

חבל ו^לרןךח . 




סיביר: 

150,000 

115/)00 

55,784 

סיביר המערבית , 

120,000 

120/)00 

60,000 

סיביר המדבזית . . . 




הדסיבלי־קה הסובייטית 

450,000 

401,000 

289,035 

יויאקוסית , 

190 000 

100,000 

85/)00 

המזרח הרחוק הסובייטי 

4,210,000 

3,734.200 

1,869,095 

סה״כ . . . 


הפעילות הישבנית של הא׳ ע״י הממשלה הסובייטית 
גרמד" שהאוכלוסידי כיום היא ברובדי של בלתי־ילידיס. 


הנתונים שבידנו בנוגע ליותר מ 20 מיעוטים של ילידים 
בצפמ הרחוק אינם מדוייקים. לפי מפקד מ 1926 ישבו מצפון 
ל׳ 33 ״ 66 16,282 משפחות מקבוצות אתניות אלו: לאפארים, 
קומי (או זיךיאנים), סאמוךים (או ננצים), אוסטיאקים, 
בוךיאטים, יאקוטים, סונגוסים, םאכים, לאמוסים, יוקאגירים, 
צ׳ובאנצים, צ^ןצ׳ים, אסקימואים. 

כלכלה. התנאים הכלכליים בא׳ קשורים קשר אמיץ 
בממשלים השונים שבאיזוריו. הגישה הסובייטית לניצ^ 
הצפץ הרחוק שונה תכלית־שינוי מן הגרנלאנדית, הקאנא־ 
דית, או האלאסקנית. חסידי פיתוח־הא׳ מטעימים את גדלם 
של אוצרות״הטבע שבאיזורים הבלתי־מאוכלסים, מציינים 
את האפשרדות של גידול בהמות, איילי״צפון ושוודים כב* 
שיים, וכן של פיתוח חוות לגידול חיות בעלות פרוות יקרות, 
של כריית פחם, ניקל, ברזל, זהב, נחושת, אוראניום ונפט. 
האפשרויות הכלכליות של הא׳ עדיין לא נחקרו כל צרכן, 
אבל עושר מרובה כבר הוסק מן האדמה. 

בעיית־התחבודה היא קשה ואמצעייהתחבורה מצומצמים. 

רק קוד מסילות־ברזל אחדים קיימים; באלאסקה—מסיוארד 
לפרבנפם; בקאנאדה — מאדמונטון לווייט הורס (יוקון) 

? 11 •.* ! נ : 

ומוויניפג דרך דה פז(צב? 111€ ׳) לצ׳רצ׳יל. בברית־המועצות 
יש ק^ז שונים למורמאנסק, לארכאנגלטק ולמכרוח־הפחם 

■ ן ן*■•♦ 

בוורקוטה. קווי־הים הם מרובים יותר, אלא שאסשר להש־ 
תמעז בהם במשך עונות ידועות בלבד. בחצי־הכדור המערבי 
עובר הקו הימי שבצד הפאציפי דרך מצרי*ברינג לצפון 
ולמזרח, לאי הרשל או אקלאוויק. בצד האטלאנטי הוא עובר 
דרך מפרץ*באפין, לשון־חים של לאנקאססר ולשודים מלודל, 
מצרי הנסיך מ^ז, או דרך מצרי־פרנקלין למפרץ המלכה 
מוד, מפרץ־קור^ישון ומפרץ־אמונדסן. במזרח אפשר גם 
לעבור דרך מצרי*ד,אדםון ומפרץ*ד^*סון לצ׳רצ׳יל. קווי* 
הים לחו*? הצפוני של אלאסקה ולמפרץ־האדסון הם בשימוש 
מרובה יותר מן המעברים הצפוניים יותר. מ 1945 ואילך שלח 
צי אה״ב שיירות של ספינות, שהביאו מזונות ומצרכים 
למשלחות*הםיירים הארקטיות בנקודת*בארו, ובמשך שנים 
מרובות שלחה חברת מפרץ־האדסון מצרכים דרך צ׳דצ׳יל 
לתחנותיה בסביבות המפרץ. במעבר הצפוני־מזרחי, ממור־ 
מאנסק וארכאנגלסק לקארד" גולצ׳יחה, נורדוויק, טיקסי, 
אמבארצ׳יק ועד ולאדיווסטוק, הירבו לדישתמש הרוסים. 
מרובד. גם השימוש בקיץ בנהרות הזורמים צפונה; נהר 
מקנזי בקאנאדה, אוב, יניסי ולנה ברוסיה הסובייטית. 

^ •י 1 • 7 " -י ?ו ז 






303 


♦נרקטיס 


304 



(ע״ע) עבר, לדבריו׳ מצפ 1 ן לסקוטלאנה 
הפליג צפונה־מערבה ממולה (שהיא׳ אפ¬ 

טי 

שר, איסלאנד) וייתכן שהגיע עד גרנלאנד 
הדרומית. אולם פיתיאם הוחזק שקרן בין 
היוונים, וגם ביה״ב לא ניתן בו שום אימון 
אע״פ שכבר בסוף המאה ה 8 גילו האירים 
את איסלאנד, והנזיר האירי דיקול( 11 וז 010 ) 
הזכיר בחיבורו סגזזס) 15 ( 011 3 זג $1 מ 16 ת 0 ( 1 
( 820 ) את נפיעתם של כמר, מבני־עמו 
לאיסלאנד. לעמי־אירוסה נודע על קיומו 
של אי זה רק לאחר שהוויקינגים כבשו אה 
איסלאנד מידי האירים ויסדו בה רפובליקה 
ב 930 . משם הפליג אריק האדום מערבה 
וגילה את גרנלאנד ( 983 ), במאות ד, 10 — 12 
יושב חופה המערבי של ארץ זו. בתקופת¬ 
■ פריחתו הגדולה ביותר מנה היישוב שיי 
.גלנלאט־יכססס׳ס! נפש, ועד סוף המאה ה 14 
נזמיהו לשם נסיעות שנתיות קבועות מנור¬ 
:־ ווגיה. מאז נידלדל היישוב מעט-מעט מ¬ 


הד,ובלה סל מטענים כבדים בחורף נעשית באמצעות 
רכבות-טראקט^ על פני אדמות-הטונדרה הקפואות. ד׳כביש, 
האלאסקני, המחבר את אדמונטון, שבקאנאדה עם פרבאגקס 
שבאלאסקה, משמש לכלי-רכב במשך כל,•ימות-ד,שנה. 

בחורף נערכות נסיעות ביבשה ,בחצי־הכדור המערבי: 
במגררות נמשכות-ע^י כלבים, בלאפלאנד — ע״י ■איילי׳: 
הצפץ ובסיביר — ע״י כלבים וסייחים. סיביריים. כדי למשור 
מגררר. טעונד. אחת מש תמשים.ד,אסקימואים ב 19 — 21 כלבים:־ 
את הכלבים רותמים בשורה ישרה בא׳־האלאסקית והקאנא־ 
דית, ובצורת מניסה בגרנלאנד. נמצאות בשימוש גם מגררות 
מונעות ע״י מנועי-פטרול, אבל הצורר בדלק מצמצם את 
התצרוכת בהן. בקיץ נוסעים בדוגלוה 3 חת.-^־''ובקאיאקים 
בא׳. באומיאקים משתמשים לציד-לודתנים זלר.סעת חמדות 
גדולות של בני-אדם. סירות-מנמ וספינות-משוט קטנות 
גם הן בשימוש. 

ההליכה ברגל היא כמעט בלתי־אפשרית בקיץ מפני 
החתחתים והביצות שבטונדרד" בחודף, כשהאדמה קפואדא 
ד,ד,ליכה בטונדרה קלזן. .- 

התעבורה היעילה ביותר בזמננו •היא בדרו-ד,אדר. תנאי¬ 
הטיסד, בא׳ הם טובים מאוד בכל• תקופותלהשנה, פרט ^סה 
שבועות בתחילת־הקיץ, שבה^ שורר ערפל. כבד. ,ימות 
קפואות, נהרות ושטחים שוביה שבימים משמשים שדות- 
נחיתה מצויינים. - : ־ 

על תנאי־הדיור, המזונו.ו;\וההלבשד, של ילידי הצפון 
הרחוק ע״ע אסקימו; וע״ע^לנד, לברדור, קנדה, סיביר. 

; 1932 — 1900 6 

,ח 0 צ 5 מ 11 ): 51 .ז\ ;" 1911 ) 9 ^ 1 ^ 09-114 אי מ/ ,^ 1 

• 0109 ^ 1 ) 4 ^ 7 ,מ^ 0 ז 8 —) 0$ מ 11 >ט 8 , 1 < . 8 ; 1921 

{ס ץ 1% ^ 1 )^ 0€0 14€ ״ד , 1 ו 01 ( 14 ^ח) 1 >ז 0 ז< .ס ; 1927 , 1011$ ^^ 1 * 

; 1928 ^ 014$ ^€^ 

; 1937 , 911110914 סא 991 ^ €$1 ^ €091040$ ; 1935 

; 1938 מו 1€1$ ט 50 ,ס 21 טס 0 ^י 1 ^ 7 .*ד 

. 1944 , 0949401 ^ 

ם. ח. ש. 

גילוי הא׳. בתקופד, העתיקד, וביד׳״ב ד,יתה רווחת הדעה 
של האסכולה הפיתאגוראית, שבאיזור־הצפון האקלים הוא קר 
כל-כך, שאי-אפשר לבעלי-חיים לעמוד בו. אמנם, פיחאס 

י • ט♦ — 


ש 1 ^ם.בללל.■. ־ ׳ ■ ־ 

״, הבוהפ׳־החשוב:.ביותר לגילויים במאה ה 15 היה בקשת 
ד.לכי:מ 0 חר־'.ימיות.גחדשות ־להודו. אחר גילוי אמריקה 
תתחילו חיפושים• ממושכים של "©עברים", ז. א. של נתיבי- 
ים ארקטיים, בצפודהמזרח־ומופון המערב אל מזרחה ח־רומד, 
של אסיד,. ־ . . ב : 

האנגלים וילובי וצ׳אנסלור־עמדו בראש הניסיון הראשון 
(ב 1554 ) למצוא את "ר. 9 עבר הצפוני־מזרחי"(מסביב לצפוגה 
של איראסיה). מתיר שלוש ספינותיהם אבדו שתיים ורק 
השלישית, בפיקודו של צ׳אנסלור, הגיעה לים הלבן. ב 1556 
הגיע עוזרו של צ׳אנסלור, סט. בורו( 011811 ז 60 ), לשפכו של 
נהר־אוב, לאחר שגילה את המיצר שבין שני האיים של 
נובאיד, זמליד,. 

ההולאנדי וילם בארנץ גילה את אי-הדובים ואת שפיצ- 

^ י * 

ברגן ב 1586 וד׳וסיף לנסוע צפונה מנובאיה זמליה. הוא נספה 
בדרך, אבל שאר חברי-המשלחת הצליחו לחזור ללאפלאנד. 

הנרי האדסון הפליג מלונדון ב 1607 כדי לבקש מעבר 
חדש דרד הקוטב הצפוני וד׳גיע עד רוחב ׳ 23 * 80 , ב 1608 הזד 
וניסד. למצוא מעבר זד" אבל לסוף בא לכלל דעה, שאין 
להגיע לקוטב בדרך הים; אולם סיפוריו על סוסי־־ים ולווית- 
נים, שראה בימי-הצפון, נתנו דחיפה לפיתוח םחר-ד,ים באיזו- 
רים הללו. מימי פיוטר הגדול ואילך סיירו הרוסים חלק חשוב 
מחופה הצפוני של סיביר. ב 1728 גילה ויטוס בדינג (ע״ע), 
דאני בשירות הצי הרוסי, אח המיצר בין סיביר ואלאסקה, 
הנקרא על שמו. צ׳ליוסקין הגיע לחלק הצפוני ביותר 
בסיביר ב 1742 ; ב ^ 17 נסע צ׳יצ׳אגוב לשפיצברגן וצפונה 
משם עד לרוחב של ׳ 30 * 80 . פרדינאנד וראנגל סייר את חוף- 
סיביר בין פף צ׳ליוסקין וקולימה ( 13 זנז( 01 ^ 1 } ב 1820 — 1823 . 
אולם את המעבר הצפוני־מזרחי צלח ממערב למזרח רק 
ב 9 ד 18 השוודי א. א. נורדנשלד ( 1 ) 61 (ן 51 ם 10 )ז 0 א}. 

את "המעבר הצפוני-מיערבי" (מסביב לצפונה של אמרי¬ 
קה) התחילו האנגלים מבקשים ב 1576 . מארטין פרובישר 
הפליג מערבה, גילה מחדש אח גרנלאנד והגיע ברוחב של 
* 63 למפרץ הנקרא כיום ,על שמו. מ 1585 ואילך ערר ג׳ון 
דיודס, בשליחות^־סוחרים •מלונדון, 3 סיורים לאיזור שממערב 






305 




306 


לגרנלאנד וממזרח לחופי אמריקה הצפונית, עבר במצרי* 
דיודם והגיע עד רוחב של ־' 72 . דידיס גילה איזורים חדשים, 
שרשם אותם במפות ותיארם בפרטות, וכד גרם להתחלת 

הדיג של חמורי־הים בניו־פאונדלנד ושל התעשיה הקשורה 

* * 

בו. ב 1609 גילה ד,נרי האדסון את הנהר, שנקרא על שמו 
ושהפליג בו. ב 1610 יצא האדסון למסע צפונה דרך מיצר־ 
האדסון׳ אד כשד״גיע למפרץ־האדסון מרדו בו אנשי־ר,צוות 
ודומילודיו לים ביחד עם 8 ממצדדיו, ומאז נעלמו עקבותיד,ם. 

"חברת הסוחרים ומגלי הסעבר חצפוני־מערבי" נוסדה 
לונדון על סמר ההנחד, המוטעית, שהאדסון גילה את המעבר 
הצפוני־מערבי. נשלחו עוד שתי משלחות למפרץ־דואדםון, 
שד,אחת מהן היתה בפיקודו של רוברט בילוט ובה שימש 
כספן ויליאם באפין. בדין־וחשבון שלו פיקפק באפין במצי¬ 
אותו של מעבר דרך מפרץ־האדסון, וב 1616 חקר ביחד עם 
ביילוט את מצרי־דיודס. הם נלכדו בקרת במיצרץמית וגילו 
את מיצר־לאנקסטר ומיצר־ג׳ונז ממערב למפרץ־כאפין. אע״פ 
שדרך מצרים אלה עתידים היו הסיירים במאה ה 19 למצוא 
את המעבר, החליט באפין, שאי־אפשר להתקדם מ?בר למקום 
שהגיע אליו. החיפוש של מעבר צפוני־מערבי הוזנח לפי 
שעה. 

במאות ה 17 —ד, 18 סויירה מעט־מעט יבשת אמריקה הצפו¬ 
נית. שני סוחרי-פרוות צרפתיים, פיר רודיסון(ג $801 ו 110€1 ) 
ומידר גרוזיה (מ 03€1116 ־ 01 63311 ^ 2 ), קיבלו בשנת 1668 
מצ׳ארלז ח' צ׳ארטר בשביל "חברת הסוחרים־ההרפתקנים 
האנגליים במפרץ־האדסון", שמגמותיה חיו לא רק קידום 
המסחר אלא גם גילויים גאוגראפיים. אחד מעובדיר, של חברד. 
זו, סמיואל הרן( 6 תז 1€68 ), ערך ב 70 ד 1 סיור מפליא ביבשה 
על פני הא׳ ד,קאנאדית, ירד בנהר מכרה-ד,נחושח (-•ו 0 קקס 0 
6 מ 11 מ) והיה האירופי הראשון, שהגיע לחוף הארקטי של 
אמריקה. בדרכו חזרה גילה אח ימת-העבדים הגדולה(:וג 6 ז 0 
€ע 813 ). אלכסנדר מקנ;י, מן החברה הצפונית־ד,מער־ 

בית היריבה, ערך ב 1788 *אחד ממסעות-הגילוי המצויינים 
שנערכו בזמן מן הזמנים בפנים-הארץ, כשירד בנהר-העבדים 
לתוך ימת־העבדים והמשיך בנהר־מקנזי עד שהגיע לשפכו 
בים הארקטי < אח״כ חזר למקום־מוצאו בימת־אתאבאס^ה — 
באופן שבס״ד, עבר מרחק של קרוב ל 5,000 ק״מ במשך 
102 יום. 

צורת החוף הארקטי של אמריקה הצפונית שורטטה 
במחצה הראשונה של המאה ה 19 . לשם זכיד, בפרס של 20,000 
לי״ש, שהוצע למי שיעבור לאורך החוף הצפוני-מערבי, 
נסעו ב 1818 ו 1819 ג׳ון רוס ואדוארד פארי בשחי ספינות 
דרך מפרץ־באפין, מיצר־לאנקאסטר, מיצר־בארו(׳י\ 1-0 ז 63 ) 
ולאורך חופו של אי־מלודל! פארי אף סייר בפנים־ד״אי, 

ב 1819 התחיל ג^ן פדאנקלין במסעיו הגדולים באיזור 
הקאנאדי הארקטי. תחילה עבר מיסת-ד,עבדים הגדולד, לשפכו 
של נהר מכרה־הנחושת ומשם לאורך החוף הארקטי מזרחה. 
ב 1826 ירד פראנקלין בנר.ר מקנזי. משלחתו נתחלקה לשתי 
קבוצות—אחת נסעד, מערבה לנקודת-ביצ׳י, וד״שניר, שירטסד, 
מפה של החוף עד נהר מכרה-הנחושת וגילתה את חלקו 
הדרומי־מערבי של אי-ויקטוריה. ב 1833 — 1835 ניד,ל באק, 
מעוזריו של פראנקלין, סיור בנהר הדגים הגדולים (כיום: 
נהר־באק) בכיוון אל החוף הארקטי. תומאס סימפסון, מעובדי 
חברת מפרץ־האדסון, עמד ב 1836 — 1840 בראש סיור לאורך 
.חופיה של אמריקה הצפונית משפך נהר-מקנזי עד נקודת• 



מהנה של משלוות ארקמית לרגלי אחת טן הפסגות של הריי^ליאס 

(אלאסהה) 


בארו באלאסקה ומשפך נהר מכרה־הנחושת עד ממזרח 
למפרץ־בזתןד,. 

במאי 1845 הפליג פראנקלין בראש שתי ספינות עם 129 
איש למסע ארוך ממיצר-לאנקאסטר בכיוון למיצד־ברינג. 
המשלחת סבלה הרבה ממחלות ומרעב. סראנקלין עצמו 
מת ב 1847 , שרידי־אנשיו עזבו את הספינות, אך לסוף 
נספו כולם — דבר, שנתגלה רק ב 1857 . משלחות מרובות 
נשלחו לבקש את פראנקלין. ב 1849 עבד ג׳ימז רוס במיצר* 
בארו וערך מסע ארוך במגררות לצד דרום, אך לא הצליח 
למצוא את עקבותיה של המשלחת האבודה. בפקודת הממ¬ 
שלה האנגלית נשלחו שוב ספינות מן המערב דרך מיצר־ 
ברינג, בפיקודם של ריצ׳ארד קולינסון ורוברט מקלור, ומן 
המזרח, ממיצר־לאנקאסטר, בפיקודו של הורישו אוסטין. 
לחיפושים הצטרפו ספינות בפיקודו של צייד־ד״לודתנים 
דליאם פני וספינות אמריקניות. ב 1851 עברו משלחות 
שונות כסססג! ק״מ במגררות, אבל חיפושיהן לא העלו כלום. 
מקלור עבר את "המעבר הצפוני־מערבי" מן המערב אל 
המזרח וזכה בפרס ובתואר־כבוד שהוענקו לו, אך מבחינה 
גאוגראפית היתה חשיבות מיוחדת לגילויים, שנעשו בשעת 
מסעו של קולינסון —, מסע, שערך 5 שנים ושבו סויירו 
אי-ויקטוריד, ומפרץ־קורונישון. היו גם משלחות אחרות, 
ששוגת לבקש את פראנקלין. 

הסייר ד״ר ג׳ון רי(ש 3 מ), מחברת מפרץ-האדסון, שעשה 
את הנסיונות הראשונים לנסוע בא' לפי שיטת האסקימואים, 
גילה ב 1854 ע״פ עדותם של כמה אסקימואים בחוף המערבי 
של חצי־האי בותןה את עקבותיה של משלחת־םר.אבקליו. 
הספינד. ״פוכם״, שנשלחה על־ידי לידי פראנקלין ב 1857 
בפיקודו של מקלינטוק לבותיה, ביררד, ע״פ שרידים, שנמצאו 

ן ^ ן • ׳ן 

בידי האסקימואים,• ומרשימות שנמצאו בתל־אבנים בנקודת• 



307 


ארקטיס 


308 


דקטירי, את סיסה הטראגי של המשלחת ע״י המשלחות 
שיצאו בעקבות פראגקלין נחקר כל החוף הארקטי של אם* 
ריקה הצפונית, אך המעבר הצסוני־מערבי ממזרח למערב 
נצלח רק ב 1904/06 ע״י אמונןטן(ע״ע). 

האסון, שאירע למשלחת־פר״אנקלין, הפסיק את הסיורים 
בא׳ למטרות מסחריות, אולם סיירים הוסיפו לחדור לצפון 
מתוך מניעים של הרפתקנות ושאיפה לגילויים גאוגראפיים 
לשמם. המרוץ לציר הצפוני התחיל להיות נחשב כמבצע 
של אססורט ושל התמודדות עם הטבע. 

ב 1871 הגיע צ׳. פ. הול( 13411 ) בספינה "פולאריס" לרוחב 
של ׳ 16 ״ 82 , וב 1876 הביא ג/ ס. נרז( 68 ־ 731 <) את הספעה 
"אלרט" (זו 16 \/) עד כף*שרידאז, וא. מארקאם (מז 1£113 ־ו 43 ג) 
הגיע לרוחב של ׳ 20 ״ 83 באמצעות מגררות וסירות קטנות 
ואסף הרבה חומר גאוגרפי על ארץ גרנט וגרנלנד הצפונית־ 
מערבית, אע״ס שאנשי־חבורתו נתייגעו מתור השימוש הלקוי 
שלהם במגררות ומתוך שלא למדו, כנראר" את דרכי־השיוט 
המצויינים של מקלינטוק. כל המשלחות הללו היו אנגליוונ 

ביזמתו של כינוס בינלאומי של גאוגראפים ב 1879 הקימו 
כמה ארצות ב 1882 תחנות־תצסית ארקטיות על החופים 
הצפוניים של איראסיה ואמריקה, באיי הים הארקטי ובגרג* 
לאנד. מן התחנה האמריקנית שבמיצר־סמית (׳ 44 ״ 81 ) יצא 
בשנת 883 ! א, ן, !ף,לי.^) למסע צפונה 
בלוויית ^ קצינים וחיילים. המשלחת נתקעה בשלג ובקרח 
על*יד כף־סאבין, ושם עבר עליה חורף נורא. כשנחלצה 
ממצוקתה ביוני 1884 ע״י משלחת־סיוע בפיקודו של ו. ם. 
סלי (ץ 8€1116 ), היו רק גרילי ו 6 מאנשיו בחיים. למרות כל 
הקשיים ור,סבל שנתנסו בחם, ערכו גרילי ועוזריו תצפיות 
מדעיות עד עצם היום שבו ניצלו, ובמשד התקופה הראשונה 
של סיורם הגיעו לפנים אי־גרינל ועברו בחופו המערבי. 

ב 1879 שיגר העיתון !ניריורק הראלד" את משלחת 
"ז׳אנט" בפיקודו של ו. דה לונג מצי אה״ב לסיור מצפון 
למיצר־ברינג. הספעה נחסמה בקרח בספטמבר 1879 ושטה 
בו לאט־לאט בכיוון צפוני־דרומי. לסוף נתרסקה וטבעה 
כ 240 ק״מ מצפון לאיי סיביר החדשד" ורוב אנשיד" ביניהם 
דה לונג, ניספו. רק 10 מאנשיה הגיעו לאחר תלאות קשות 
לכפר רוסי על נהר־לנה. 

שלוש שנים לאחר שטבעה "ז׳אננד נמצא חלק מן המלאי 
שלד" שנגרף ע״י הגלים אל החוף הדרומי של גרנלאנד. 
ננסן(ע״ע) — הראשון, שעבר את פיפת־ד״קרח של גרנלאנד 
ב^ 18 — הביע אח הדער" שהזרם הארקטי שהוביל את 
השרידים הללו יעשה כך גם לספינה שנלכדה בקרח. הוא 
יצא ב 1893 בספינת־הקרח -סראם" (מ 31 ז?), שהיתה טעונה 
מזונות ל 5 שנים, למקום שב 1 טבעה "דאנט" והניח ל״פראם" 
להילכד בתוך הקרח. הספינה שטה עם שדזדהקרח והגיעה 
בנובמבר 1895 לרוחב של ׳ 55 ״ 85 , כ 640 ק״מ מן הקוטב, אד 
מכאן ואילך הופנתה שוב דרומה. ברוחב של ״ 84 עזבו נאנסן 
ועוזרו פ. ה. יוהאנסן את הספינה והמשיכו את דרכם במג־ 
ררות עד ׳ 13 ״ 86 רוחב צפוני, והואיל ולא יכלו לקבוע את 
מקומח המדוייק של "פראם", שהוסיפה בעתיים לשוט, פנו 
לארץ פראנץ־יוסף והגיעו לשם לאחר קשיים מתבים. הם 
הצליחו להקים להם בית מאבנינ 4 שכיסו אותו בעורות, וחיו 
במשך החורף על בשר סוסי־הים, עד שנחלצו ע״י משלחת 
אחרוג "פראם" עצמה חזרה לנורווגיה בנרקודו של אוטו 
סורדרופ, איש־המדע הראשי ומפקד־המשנה של הספינוג 


המהנדס והסייר השוודי ס. אנךרי (^■ 31 ^ . 8 ) עשה 
ב 1897 את הניסיון הנתז להגיע *לקוטב הצפוני באמצעי־ 
הטיסה הפרימיטיווי של הימים ההם — בכדור־פורח. הניסיון 
נכשל, ועקבותיד׳ם של אנדרי ושני מלוויו נעלמו. רק לאחר 
דור, ב 1930 , נמצאו גוויותיהם הקפואות וחפציהם — ביניהם 
גם רשימותיהם — ע״י צייד כלבי־ים בקרבת שפיצברגן. מן 
הרשימות מסתבר, שהוכרחו לנחות ברוחב ״ 84 , וכנראה ניספו 
מקור ומרעב. — ב 1899 — 1900 ניהל הדוכס מן האברוציס 
משלחת איטלקית, שהגיעה עד רוחב של ׳ 33 ״ 86 . 

רוברט פירי(ע״ע), מהנדס בצי אה״ב, התחיל במסעותיו 
הארקטיים ב 1886 . ב 1892 — 1893 חצה את כיפת־הקרח של 
גרנלאנד הצפונית. אח שנות 1898 — 1902 בילה בא׳ בראש 
משלחתו הששית, שניסתה להגיע לקוטב עצמו, אך הוא הגיע 
רק לרוחב של ' 17 ״ 84 . ב 1905 הגיע בספינח "רוזוולט" לכף־ 
שרידאן בארץ־גראנט. ע״י שיטח של שימוש בקבוצות־עזר 
עלה בידו להגיע באפריל 1906 לרוחב של ׳ 06 ״ 87 , אך שוב 
נכשל במאמציו להגיע לקוטג ב 1908 הפליג לכף־שרידאן, 
ושם בילה את החורף בהכנות למסע נוסף. הוא אירגן 5 
קבוצות־עזר, שכל אחת מהן היתה מורכבת מאחד מעוזריו 
ו 3 או 4 אסקימואים, שנהגו מגררות רתומות לכלבינ 4 שכל 
אחת מהן סחבה מטען של ק״ג. נקודת־המוצא היתה 
כף־קולומביה, והבסיס הקדמי האחרת היה ברוחב של ׳ 47 ״ 87 , 
שהגיעו אליו ב 30 במארס 1909 . לסוף הגיע פירי עם אחד 
מעוזריו ושני אסקימואים ב 7 באפריל לקוטב והניסו עליו 
את הדגל האמריקני. 

פירי בא אל הקוטב ככובש ולא כגאוגראף או אתנולוג ז 
מסעו המאורגן למופת לא היה מכית לגלות את סודות־ 
הקיום באיזור זה. אולם עוד בתחילת 1906 התהיל הנורווגי 
ו. סטפנסון(ע״ע) בהכנת תכניות מדעיות מפורטות לחקירות 
פיטו-חואוגאוגראפיות, וכן אנתרופולוגיות מתנולוגיות, של 
הא׳. מטעם המחיאון האמריקני לפדעי*הטבע''ערך סטפאנסון 
(ביחד עם ד״ר א, מ. אנדרסון) סיור אתנולוגי של הא׳ 
המערבירג שנמשך מ 1908 עד 1912 . הוא יצא מבסיס במפרץ* 
קורונישון, חי עם האסקימואים, ועבר מרחק של יותר מ 00 (ג 3 
ק״מ, מהם כ 1,125 ק״מ דרך אי־ויקטוריר, והשטחים הסמוכים 
לו, שעד אז לא דרכה בהם כף־רגלו של אירופי. הסיור הוסיף 
הרבה לאוצר־ידיעותינו על החי והצומח בא׳. מ 1913 עד 
1918 שוב ניהל סספאנסון מסעם הממשלה הקאנאדית 
משלחת, שיצאה מנקודת*מארטין שבאלאסקה ועברה במגר* 
רות את ים*הא׳ הקפוא, למעלה משנה חנה סטפאנסון על 
גושי־הקרח וכמעט את כל מזונותיו קיבל מציד בים, בדרכו 
גילה איים חדשים הרבד״ ביניהם את מיאן ( 161511611 ^) 
ובורדן, והרחיב הרבד, את ידיעותינו הגאוגראפיות על 
הארכיפלאגוס הארקטי במערבה של קאנאדה. מסעותיו של 
סטפאנסון שימשו — נוסף על תוצאותיהן המדעיות החשו¬ 
בות —דוגמה לחלוציווג יזמה והמה באורח-החיים של הא׳. 

משנת 1913 ואילך ערך דונאלד 3 מקמילן יותר מ 30 
מסעות לא׳. ב 1913 — 1917 חדר לאתורים בלתי־ידועים של 
גרנלאנד חצפונית-מערבית ושל ים־בופורט ותיקן כמח 
טעויות שברשימותיו של סירי. את מסעו הבא ערך לארץ- 
באפין, שרטט מפה של החוף, סייר בפנים־הארץ ואסף דגמים 
של החי והצומח. ב 1923 — 1924 עבר בקרחונים של סביבות 
ים־קין. ב 1925 ערך מסע לאטה שבגרנלאנד והסתייע 
במטוסים של צי אה״ב בפיקודו של ר. א. ברד (ע״ע). זה 



310 


309 


ונרקיס 



ספינחיקיכזור בתווי נרנ?אנד; ססינות ססונ זח טשטיסות בסיסים ?חשר־הקוגזב בעזרת אוירונים 


היה הניסיון הראשון — לאחר כשלונו ואסונו של אנדרי — 
להשתמש בחקירת הא' באמצעי־הטיסה החדישים. באותה 
שנה המריאו אמונדסון (ע״ע) עם שני אנשים במטוס אהד 
ולינקולן אלזווךת במטיס שני ממפרץ־קינגס שבשפיצברגן 
בניסיון להגיע לקוטב׳ אך הוכרחו לנחות במרחק של כ 217 
ק״מ ממנו ולהזור לשפיצברגן. 

ב 1926 טס ברד במטוס "פוקר" לקוטב הצפוני, הגיע אליו 
והזר תור 2 /' 15 שעה. באותה שנה טסה משלחת אלזוורת 
(אמריקני)־נובילה (איטלקי) מעל לציר בספינח־אויר, 
שיצאה ממפרץ־קינגס שבשפיצברגן ונחתה בטלר שבאלאס־ 
קה. ב 1926 יצאו צ׳. ה. וילקינז (אנגלי) עם'בדלוויה אחד 
מנקודת־בארו במטוס קל וקטן לטיסה מעל לקוטב. טיסתם 
היתר, מלווה בהרפתקאות מסוכנות: הם הוכרחו לנחות מעל 
לים הארקטי מפני קלקול במנוע׳ אך התקינו מגררות 
מקורות־העץ של המטוס והגיעו, לאחר קשיים מרובים, 
למחנה אסקימיאי בנקודת־ביצ׳י. ב 1928 שוב ביצע וילקינז 
טיסה מוצלחת מעל לקיטב מנקודת־באר( לשפיצברגן. 

משלחת־טיסד,׳ שנסתיימד, באסונות לא רק בשביל חבריה 
אלא גם בשביל משלחות הד,צלה שיצאו לבקשד" היתד, זן 
של נובילה בשנת 1928 . ספינת־האויר "איטליה" הגיעה 
לקוטב הצפוני, אך בדרכה חזרה נתרסקד, מצפון לכף 
ליסמית (ו 1 ז 1 מז 8 !!^!ס,!) שבארץ הצפונית־מזרחית (-!!!זסזין 
1 * £3 ), ומשלחות־הצלה יצאו לעזרתה מארצות שונות. 

נובילד, עצמו ניצל ע״י הטייס הרוסי צ׳וחנובסקי׳ ואת״כ 
הגיעה למקום־חנייתה של חבורת־נובילה שוברת־הקרח הרר 
סית "קראסיך. אולם סיר־ד״א׳ השוודי מאלמגרן איבד את 
חייו במאמץ להגיע ליבשה בלווית שני איטלקים, וכן ניספו 
אמונדסן ועוד 5 אנשים כשטסו להושיט עזרה לנובילה. 

מאמצע שנות העשרים ואילד התחילו הרוסים עורכים 


סיורים רחבים וחקירות מדעיות בא׳. ב 1929 הוקמה התחנה 
המטאורולוגית הקבועה הראשונד. באיזור*ד,קוטב באי'ד,וקר׳ 
בארץ פראנץ־יוסף׳ על־ידי קבוצת־חוקרים׳ שהובאה לשם 
בשוברת־קרת. טיסות ראשונות מעל לקוטב נעשו על־ידי 
טייסים תסיים בד 193 . שתי קבוצות יצאו ממוסקווה ונחתו 
בהצלתה במערבן של אד,"ב לאחר טיסות של כ 000 ׳ 9 ק״מ. 
אולם נסיון שלישי׳ שנעשה באותה שנה׳ נכשל: המטוס וכל 
אנשיו אבדו׳ תקבותיד,ם לא נמצאו למרות חיפושים נרחבים. 

כ 21 במאי 1937 נחתו 11 טייסים רוסיים על הקרח במרחק 
של ק״מ אחדים מן הקוטב הצפוני ופתחו תקופה חדשה 
בחקר־ד,א׳. הם הקימו על־יד הקוטב הצפוני תחנד, מדעית, 
שצויידד• יפה במיצרכים ובמכשירים מדעיים. בראש הקבו¬ 
צה עמדו החוקר א. שמידט והטייס א. פאפאנין. המחנה 
צף על גוש-קדח כ 3,000 ק״מ מן הקוטב הצפוני לאורך חוף 
גרנלאנד במשך 9 חדשים׳ עד שנאסף ע״י שובדת־קרח רוסית 
בפברואר 1938 . במשך כל הזמן אספו החוקרים תומר מדעי 
מתבה ובעל־חשיבות, שלא היה ידוע עד אז. 

מ 1930 ואילך נתרבד, מספר המשלחות הימאות לא׳ לשם 
חקירות מדעיות. ב 1940 היו 23 חברות בארצות שונוו 4 
שהקדישו את כל פעולותיהן׳ או את רובן׳ לחקירת הא׳. נוסף 
על כך מקיימת ברית־הסועצות מנגנון גדול לחקר הא׳ ומאות 
סיירים ואנשי־מדע הולכים לא׳ כדי לערוך תצפיות. חקירת 
הא׳ נעשתה מקצוע בעל אופי מדעי מובד,ק. 

מיו , 5€ ־ו 00 א ,£ .ן 

, 1896 •מ>/ 0 י/ / 7 > . 4 ; 1884 

, 11 ; 1912 ,^ 01 ? ,ח 11 ב־ומ ,ס ;* 1910 

-מ/! , 1 ^ $50 ן^ג£^^ 5 ;* 1931 /מ?/ ' 7 ^ 0 

,: £1 סז 0 ^ ; 1938 ! 0 

; 1943 73 )<£ .. 1 ; 1939 ,ה 0 'ז £1 ^ 10 ^ 

,( 1€ ^ 1 ) 8 ת 1 11 ^£&^ 5 ^£ זב 01 ? ^^ 0 ^ 5 ^ס 01 ? ^ 7/1 

.זו 1931 

3 ג. ח. ש. 





311 


ארקידולטי, שמואל בן אלחנן יעקכ_ארקן 


312 


אךקיוזלטי, שמואל ןן אלחנן !ענןב — 1161 מ 531 

111 סזי 1 ^ 0 ז^< - (״ 1530 — 1611 , פאדובה), סופר, 

מדקדק ופייטן עברי. מתלמידיו של מאיר קצנלנבוגן(מהר״ס 

מפאדובה). ישב באופן ארעי בוויניציאה ועסק בהגהת* 

ספרים. מ 1568 ואילך ישב בפאדובה, שבה שימש כמזכיר־ 

הקהילה, ראש־ישיבה ואב־בית־דין. תלמידו המובהק היה ר׳ 

יהודה אריה ממודנה, וכן נמנה עם תלמידיו ההגמון הנוצרי 

מארקו מאריני. חיבוריו החשובים ביותר הם: 1 ) הערות 

לס׳ הערוד — מראי־מקומות למאמרי התלמוד והמדרש 

המובאים בספר העריך (ויניציאה 1553 )< 2 ) ס׳ דגל אהבה, 

שעוסק בענייני־מוסר (ויניציאה 1551 )? 3 ) ס׳ מעין גנים, 

שכולל 25 איגרות־למופת כדי ללמד על־פיהן לתלמידים את 

הסיגנון הספרותי הקלאסי(ויניציאה 1553 )ז 4 ) ספרו העיקרי: 

ערוגתהבושם—ספר־לימוד של הדקדוק העברי(ויניציאה 

1602 ; אמסטרדאם 1730 ). הספר כולל גם הסברה על דרכי־ 

השירה. בסרק ל״ב נמצאים כמה שירים של א׳, שמובאים 

כהדגמות למשקלים של השירה העברית בספרד. יוהאנם 

בוהסטורף 11 (ע״ע) תירגם פרק זה ללאטינית וצירפו לתר¬ 

גום הלאטיני שלו לס׳ הכוזרי ( 1660 ) 1 5 ) שירים ופיוטים 

שונים, שמהם נתפרסמו 76 . כמה מפיוטיו נדפסו בסידורים 

נוסח איטליאני. שירי-א׳ משקפים את המצב התרבותי באי¬ 

טליה בזמנו ואת יחסם של היהודים לשכניהם הנוצריים! 

6 ) בכת״י שונים נמצאות תשובותיו ואיגרותיו, 

הדנות בשאלות הלכיות שונות. 

א. קאד,וט, מבוא לערוד השלם,'עט׳ ווו- ¥1 . 1 ו מידזח, אוצד 
השירה והפיוט, כיד ד׳, עם׳ 477 (רשימת שיריו)! ש. בר 1 - 
שטין, שירים חדשים לר׳ שמואל ארקיוולטי, תרבת, שנה זד 
(חרצ״ז), עם׳ 68-55 ! ; 417 , 0 € 11 € ? , 2 מ 1 ! 2 ., 1 

.( 1908 ) 1 . 0€1 ,ממ^מ 16 ^ג X .ם^), העיר הראשה של מחח־א׳ בפרו. 

יועזבת בבקעה פוריה לרגלי הר-הגעש משן מיסטי 
( $1:1 ^!) במרחק של 90 ק״מ מחוף האוקיינוס השקט ובגובה 
של 2,329 מ׳ מעל םני-הינ 2 א׳, שבסביבותיה יש גם מעינות 
חמים, סובלת תכופות מרעידות-אדמה, וברעש של 1868 
נחרבה כמעט כליל. היא מצטיינת ביפי-נופה וביפי בתיה, 
הבנויים אבן לבנה. תושביה של א׳ (כ 97,000 ) מתפרנסים 
בעיקר ממסחר בכותנד" חיטה, אורז וסופר ומתעשיות של 
אריגים ומתכות (זהב, כסף) וכן מליטוש אבנים טובות. מס״ב 
מחברת את א׳ עם עיר־הנסל מולנדו ועם פנים־הארץ (עד 
ימת-טיטיקאקה). א׳ היא עיר של אוניברסיטה. 

אר?ן©ן~^ 6 ט 1 *'אן כינוי של שני 

סופרים צרפתיים: אמיל א רקמן( 1822 , פאלסבור 
[^ז!! 0 ( 113151 ?] , אלזאם — 1899 , לינדל 111€1 !ג 6 ה״£) ) מלה־ 
סנדר שאטריאן ( 1826 , זולדאטנתאל, על־יד פאלסבור — 
1890 , פאריס), ארקמן למד משפטים באוניברסיטה של פאריס, 
אך קודם שסיים את לימודיו הזר לעיר-מולדתו, שבה פגש 
ב 1848 את שאטריאן, שהיה שם מורה בגימנסיה. ידידותם 
הולידה מיד שותפות־יצירה, שאין למצוא בדומה לה בספרות 
מצד פוריותה ורציפותה! מאז פירסמו את כל חיבוריהם 
המרובים בכינוי א׳—ש׳, עד שפוץ סיכסוך ביניהם, שהובא 
לפני בית-הדין ב 1889 ! מאותה שנה ואילך פירסם א׳ 
(שכיוצר היה מוכשר יותר מחברו) סיפורים ומחזות בשמו 
כלבד. קבצי-הסיפורים, הרומאנים והמחזות של א׳—ש׳ זכו 


להצלחה עצומה, אבל פירסומם פחת והלך עוד בחייהם, 
בסיפוריהם מתבטאים התלהבות לסבלנות דתית ולרעיון 
השלום הנצחי ורגש דמוקראטי חזק, ומכאן שנאתם הלוהטת 
לאימפריאליזם של נאפוליון 1 ונאפוליון 111 , וכן למיליטא* 
ריזם הגרמני! בסיפורים שחיברו מימי מלחמת 1870 ואילך 
גובר היסוד השוביניסטי. מיצירותיהם נתפרסמו ביהוד שלושה 
רומאנים מתקופת המהפכה הצרפתית ונאפוליון: "הגב׳ תרזה 
או המתנדבים מ 1792 ״ ( 1863 ), "מעשה במגויס מ 1813 " 
( 1864 ), ו״ואטרלו״ ( 1865 ), אך יותר מכולם נתפרסם םיפ'רם 
11:2 :!?(״הידיד פריץ״, 1864 ), כעין אידיליה כפרית 
על מק עשיר וטוב-לב, שמתערב עם ידידו — הרב שבכפרו, 
דוד זיכל, אדם אציל ומבין לנפש־האדם — שלא יתחתן 
לעולם, אבל הודות לתחבולה של ידידו זה הוא נושא לסוף 
נערה עניה, אך טובה וחמודה. כמה מסיפוריהם של א׳—ש׳ 
הפכו המחברים עצמם למחזות, שהועלו על הבימה, ביניהם 
הקומדיה ״הידיד פריץ״, 1876 (שהוצגה בהצלחה מיוחדת 
ושעל יסודה חיבר פייטרו מאסקאנןי אופרה נאה באותו שם 
עצמו, 1891 ) ומחזה בשם ״היהודי הפולני״, 1869 (ששימש 
יסוד לאופרה .של הקומפוזיטור הצ׳כי קארל וייס, 1901 ). 
א״ש הם מן המייצגים העיקריים של הרומאן הפרובינציאלי 
אחר דורז׳ סאנד. הסיפורים הכפריים שלהם, שכולם מתארים 
את אנשי־אלזאס ואת הלכי־רוחם, מצטיינים בלבביות חמה 
ובד,ומור. 

, 1933 ״ 1 

סי 

ארקן (ת^^ 1 ^^ 1 ), 1 ) גליל טבעי במערבה של בורמה(ע״ע). 

שמשתרע בין שפלת נהרראיראואדי במזרח ומפרץ- 
בנגאל במערב ומכת-^גרא'יס.ה־רו 0 ,עד גבעות לושאי בצפון. 
בתוך גליל זה כ.לול?)'הרובל.'האוטונומי א׳! שטחו כ 0 מ/ 48 
קמ״ר ומספר אוכלויסיו כ 0 (צ^ 910 . 

בחופה של א׳ מרובים המפרצים, ובקרבתו מצויים איים 
קטנים הרבה (שהגדולים שבהם הם ראמרי וצ׳דובה). שפלת¬ 
החוף היא צרה ונפסקת בכמה מקומות ע״י'גבעות תלולות, 
שמגיעות עד הים. השפלה האלוביאלית הגדולה והחשובה 
ביותר היא בתחום גלילו של נהר-קאלאדאן(שנקרא גם נהר־ 
א'), שעל שפכו יושבת אקיאב, עיר־הבירה של חבל-א׳, שהיא 
מרכז לגידול-אורז וליצוא-אורז כאחד. לכל ארכו של הגליל 
הטבעי נמשכת מדרום לצפון, באורך של 600 ק״מ, שלשלת 
הרי א׳—יומה. הגובה של שיאם, הר־ויקטוריד״ קרוב ל 3,100 
מ׳. הרי-א׳ קשים למעבד מפני תלילותם וסבכי־יערותיהם. 
המעבר הנוח ביותר הוא דרך אן, כ 120 ק״מ דדומית-מזרחית 
לאקיאב. — אקלימה של א׳ הוא טרופי ולח מאוד, בשפלה 
הטמפראטורה היא בין ' 22 ו' 24 ביאנואר ובין ' 26 ו' 28 
ביולי. הגשמים מרובים ביותר (עפ״ר יותר מ 00 ( 34 מ״מ 
בשנה). הצמחיה עשירה מאוד. 

כלכלתה של א׳ מיוסדת בעיקרה על גידול אורז, על דיג 

• ש 

(בים ובנהרות) ועל יצוא של עצי-היער. התחבורה בין א׳ 
ובורמה וכן בינה ובין כל שאר ארצות-הוץ היא רק בדרך- 
הים. בעיר־הבירה אקיאב יש כ 00 ( 404 נפש.. 

תושבי-א׳ הם מצאצאיו של שבט קרן, מן הגזע המונגולי, 
שהוא קרוב בלשונו לבורמאים ושהתערב במהגרים מהודו 
(צ׳יטאגונג). א׳ שימשה שער עיקרי שדרכו נתפשטה התר¬ 
בות ההודית, בגילויה הבודהאי, על פני דדום-מזרהה של 
אסיה, במידה שהתפשטות זו היתה בדרך היבשה. 



313 


ארקן—ארקנסו או ארקנזס 


314 


לפי מסורת התושבים מלכו בא׳ 226 מלכים במשך אלפי 
שנות חירותם ( 2666 לפסה״נ ואילו). בזמנים היסטוריים 
הגיעה מלכות זו לסיאה בימי המלך רזגרי ( 1593 — 1612 ), 
שנלחם בהצלחה בבורמה ובהודו, הקים בניינים הרבה והכ¬ 
ריז על עצמו כמלך ראשי של מאמיני בודה. ב 1784 נכבשה 
א׳ בידי בוחפיה מלך בורמד" שד,יגלה לארצו כשחי רבבות 
מבני־א׳ והעביר אליה גם את החפץ הקדוש ביותר שלהם 
(צלם מסורסם של בודה, כיום ב״מקדש-א׳" שבעיר מנדאלי 
שבבורמה). הדיהוי הקשה של הבורמאים, וביחוד הגיוסים 
לעבודות-כפיד, ולמלחמות, עוררו מרידות מצד בני־א׳. סנ* 
היגי־המורדים פעלו מהודו הבריטית — מד, ששימש גורם 
למלחמה הבריסית־הבורמאית הראשונה, שכתוצאד, ממנה 
סופחה א׳ להודו ( 1826 ). ב 1862 צורף תבל־א׳ לבורמד, 
ועריטית. האספה המכוננת של בורמד, ב 1947 העניקה לו 
את מעמדו הנוכחי. 

א. י. בר.—אב. ב ם. 

אךקנם 1 או אךקמם ( 538 מ 44 נ^;), 1 ) מדינה בדרום אד,"ב* 
נקראת על שמו של שבט אינדייני, שישב בתחומה. 
גבולוחיד,: בצפון—מדינת-מיזורי, במערב—מדינת*אוקלא* 
הומה, בדרום־ד״מערב — מדינת־טפסאס, בדרום — מדינח־ 
לואיזיאנד״ ובמזרח — נד,ר־מיםיםיפי המפריד בינד, ובין 
מדינות מיסיסיפי מנסי. שטחה כ 137,000 קמ״ר. מספר תו¬ 
שביה כ 1,910,000 ('^ 1 ). 

מבחינת המבנה שלה נחלקת א׳ לארבעה איזורים: בצפון- 
המערב: שני איזורים של רמות וגבעות — של הרי-בוסטון 
והרי־וושיטה (גז 1 ז 0112€1 ). ביניהם מפריד עמקו של נהר- 
ארקאנסו, שזורם ממערב למזרח. במזרח ובדרום משתרע 
מישור, שהוא חלק משפלח-המיסיסיפי. הרמד, והגבעות 
בנרות אבני-חול פאלאוזואיות ובמקצת גם אבני-יסוד. כאן 
מצויים מכרות של פחם שחור ונחושת ומחצבות של בוכסיט, 
שמהפקוח 95% מן הבופסיט הנחצב באדדב, וכן של מאנ- 
גאן, באריס, ומעט יהלומים. בדרוס-המערב עשירד. א׳ גם 
בנפט ובגאז טבעי. חלקה הצפוני-מערבי מגיע לגובד, של 
860 מ׳, ואילו חלקד, הדרומי-מזרחי — ל 92 מ׳ בלבד. 

אקלימה של א׳ נוח ובריא. ימי השלג והקיפאון בה 
מועטים במשך השנה. מידח־המשקעים השנתית היא בין 
120 ל 150 ם״מ. גדיעת היערות, שרוב שטחד• של א׳ היד, 
מכוסד, בד,ם קודם התיישבותם של הלבנים, תרישת-הקרקע 
והשימוש המופרז במרעה הביאו במשך שני דורות לידי 
סחף-קרקע מרובד, כל-כך, שההגנה על הקרקע היא כאן 
בעיה חמורה, ולשם פתרונה הוקמו עשרות תחנות־פיקוח 
ממשלתיות. 

א׳ היא בעיקרד, ארץ חקלאית: כ 65% מתושביה מת¬ 
פרנסים מן החקלאות ומגידול-ד,מקנד, הקשור בה. בניגוד 
לשכנותיה שבמזרח, א׳ היא מראשית ההתיישבות הלבנה 
ארץ האיכר הבינוני והזעיר, האחחות הגדולות המעובדות 
ע׳׳י שחורים אינן מרובות בה. בין גידולי-החקלאות בצפון 
תופס את השטת הגדול ביותר המאיס, אחריי שבולת-שועל, 
תפוחי-אדמד״ מספוא והצירים, ובדרום — הכותנה (כ 9 מיל¬ 
יון דונאם), שמד,נד, (מבחינת ערפד, הכספי) כמחצית־היבול. 
ביצוא החקלאי חשוב גם תות־ד,שדד,. בגידול-מקנה תוסס 
את המקום הראשון הבקר (ב 1950 ; כ 1.1 מיליון גולגלות, 
ומהן כ 430,000 פרות חולבות). כמו-כן מגדלים בכמות מרובה 
חזירים ( 00 (/ 950 ראש). ענפי-התעשיד, העיקריים הם: רד.י- 


טים ומוצרי־עץ אחרים, זיקוק־נפט, עצירת שמני-מאכל, 
שימורים של פירות, ירקות ובשר, ציוד-רבבות. כמקור-הכנסד, 
משמשים גם המעיינות החמים שברמה, בעיר ד,וט-ספךעגם 
ובמקומות אחרים. 

האוכלוסיד, היא ברובה כפרית ( 87.8% ). הכושים הם בה 
24.7% , ובתשעה מתוך 75 המחוזות של המדינה הם למעלה 
מ 50% . קיימת גם אוכלוסיד, קטנה של אינדיינים ובני המזרח 
הרחוק. החוק מחייב הפרדה גמורה בין למים ללא-לבנים 
במוםדות־ד,חינוך(פרט לבתי-חינוך לעיורים וחרשימ-אלמים), 
בכלי־־רכב ציבוריים, במגרשי-אספורט, בבתי-חולים לשחם- 
נים ובקלפיות. נשואי־תערובת אסורים. א׳ היא אחת משבע 
המדינות באד,״מ שזכות-הבחירה תלויה בהן בתשלום מס- 
הגולגולת. המדינה מקיימת בתי-ספר עממיים, תיכונים 
וגבוהים נפרדים ללבנים ולכושים, וד,וצאותיהם מכוסות ע״י 
מס-החינוך. קיים חוק לימוד-חובד,. בליטל-רוק קיימים בתי- 
חינוך לעיורים ולחרשים־אלמים, שנותנים חינם כלכלה, 
שיכון וד,וראה במשך עשר שנים. 

עיר-הבירד, ליטל רוק ( 1 נ 16110€ מ 11 ) יושבת על נהר-א׳ 
בלב הארץ ובצומת־הדרכים שעל הגבול בין הרמה וד,שפלה. 
מספר-תושביה כ 0 מ/ 102 . העיר השניה בחשיבותה היא פורט 
סטית ( 11 )!מ}$ ז־וס?; 48,000 תושבים), שאף היא יושבת 
על נהר-א׳ בגבול המערבי. עיר-המרפא הוט ספויינגס היא 
השלישית בגדלה (כ 30,000 תושבים). עיר האוניברסיטה 
הממשלתית היא פאיטויל בד,רי-בוסטון. 

א. י. בר. 

היסטוריה. הסייר הספרדי ארנאנדו דה סוטו 
8010 46 10 >ס 3 מ) וחבד-מלוויו היו האירופים הראשונים, 
שביקרו בתחומי-א׳ ב 1541 . הם חצו את המיסיסיפי סמוך 
להלנד, ( 3 ת 11€1€ ) של היום. דה סוטו מת ומי-לוייתו חזרו 
למכסיקו. רק לאחר 132 שנה חזרו אירופים וביקרו במקום. 
ביוני 1673 הגיעו לאיזור של האינדיינים משבטי-א׳ המיסיונר 
הצרפתי הישועי דאק מארקט( 6 } 1101 ףז 13 \ 168 וףש 3 ן) וד,פרוון 
הצרפתי אאי ז׳ולמז(!־!!ס) ""ס.!), ועמהם התחילה התקו¬ 
פה הצרפתית בתולדותיה של א׳. לאחר 9 שנים ביקר כאן 
לה סאל (€! 831 1.3 ) בדרכו לשפך-ד,מיםיםיפי. ב 1682 מסר 
לה סאל שטח־אדמה לעוזרו אנרי דד, טונטי או טוני (, 1 מ 0 *ד 
סתס־ד). מי-לוויתו של דה טונטי רצו להשתקע במקום 
ולסחור עם האינדיינים וכך נוסדה ב 1686 ארקאנסו פוסט — 
הישוב האירופי הקבוע הראשון בתחומיד, של מדינת־א׳. 
בתחילת המאד, ה 18 הוקם חיל־מצב בארקאנסו פוסט על-ידי 
ברנאר דד, לה ארס (€קז 14613113 >ז 3 ת: 601 ),שפעל בפקודתו 
של הדוכס מאווץאן. ב 1748 עמדה ארקאנסו פוסט — שהו¬ 
סיפה לשמש תחנת-מסחר עם האינדיינים — בפני התקפת 
'ד,אינדיינים של צ׳יקאסו("י 1011383 ונ 0 ). ב 1762 עבר השטח 
לספרד, ב 1800 חזר לצרפת < 1803 עברה א׳ לאד,"ב, כחלק מן 
ד״קניד, של לואיזיאנד,", ועד מהרה התחילו זורמים לכאן 
מתיישבים מן הארצות שמעבר למיסיסיפי. 1812 נפרד השטח 
מעל לואיזיאנד, כחלק מן הטריטוריד, של מיזורי. לאחר 
שמיזורי הגישה בקשר, להתארגן כמדינה בפני עצמד- נוצרה, 
לפי צו הקונגרס מן ה 2 במארס 1819 , הטריטודיד, של א׳, 
שכללד, גם את אוקלאהומה של היום, באותו זמן כבר היו 
דוברי-ד.אנגלית הדוב של האוכלוסיד, בתחומי־א'. בירת הטרי¬ 
טוריה היתה ארקאנסו פוסט. ב 1821 הועברה הבירה לליטל 
רוק וב 836 ז הוכרזה א׳ כמדינה. היתה זו המדינה ה 25 בברית. 



319 


ארדה, סרנאנדז דה—אררט 


320 


א׳" הנחשב כראש ה״אסב^לה מסביליה"" שעליה נמנים 
בין השאר נם המשוררים אלקאסר, מאל־לאךה ופצ׳קו(שהד 
ציא ב 1619 את שירי־א׳), הוא הגדול במשוררים הקלאסיציס־ 
סיים של ספרד ומקומו בין גארסילאסו הקלאסי וגונגורה 
הבארוקי. שירתו מורכבת משני סוגים: שירה .הרואית" 
(לאומית, פאטריוטית) ושירת־אד״בה. בשירתו ההרואית, 
הכוללת כמה אורות, שהן מן המפורסמות בשירה הספרדית— 
על הנצחון בקרב הימי של לפאנטו, על מלר פורטוגאל 
הצעיר דום סבאססיאן שנעלם בקרב, על המצביא הנערץ דון 
חואן די אוסטריד״ על המלך פרנאנדו הקדוש תוד — שואף 
א׳, קודם כל, להדר ולשגב: לבתי*ד,שיר המצלצלים, העשויים 
משפטים ארוכים ומסמפים מאוד וד,מקושטים בשפע של 
תמתות תנ״כיות ומיתולוגיות, בשמות־תואר נועדם ובלאטי* 
ניזמים נדירים, יש פאתוס ומעוף אוראטורי, שאין בדומה 
להם בספרות־עמו, אבל הראציונאליות והלמדנות מרובים 
בהם מן הרגש. 

בשירת־האהבה שלו(שאין למצוא בר, אותה שאיפד. יתרה 
לפאר מילולי ותמונתי) מתחברת ר,ר,שפעד, של פטרארקר, 
עם ד,ד,שקפה האפלאטונית על האר,בד.ו א׳ הוא המייצג 
הספרדי העיקרי של צירוף זד" שאת נציגו הראשון אנו 
מוצאים במאה ד, 16 באיטליה בפייטרו במבו. במאות של 
סונטות, קאנצונות, אלגיות ואקלוגות יפות מביע א׳ את 
געגועיו על זיווג נפשי* ורוחני עם אהובתו האחת והנצחית, 
שד,וא קורא לה בשם .אליודורה" (וד,יא הרוזנת די חלוס). 
מרובים הם בשירי־האהבד, שלו הדים מיצירתם של סופרים 
ומשוררים אפלאטוניים של הרנסנס, כמו במבו, קאסטיליוני, 
יהודד, אברבנאל, הקאטאלאנ^ייאוזיאס מארץ׳ ועוד, ואולם 
תכופות—וביחוד בכמר, מן השירים, שגנז המשורר כשפירסם 
לסוף לקט מתוד שירתו בשם $בש( 01 ("יצירות 

מספר״, סביליר, 1582 ) ושנתגלו רק בימינו — בוקעת מתוד 
המליצות הפטרארקיות המלוטשות החושניות העצורד" בני¬ 
בים עזים ונוגעים עד הלב. — את דעותיו על אמנות-השירר, 
הביע א׳ בפירושו הגדול לשירי גארסילאסו דה לה וגא 
( 1580 , 3$0 עש 031 9 10116$ ש 013 ״\,), הכולל מספר עצום של 
דוגמות מתיך השירר, הקלאסית והאיטלקית! ספר עמוק זה 
שימש בלא ספק מופת לפירוש המפורסם לשירי פיליפדפורט, 
שחיבר פראנסוא דה מלרב ( 6 נ 1 ז 16 ן 31 ^?), וכן חיקד, זה ד,אחרון 
את א׳ באודות שלו. מא׳ נשאר לנו גם תיאור (בפרוזה) של 
הקרב הימי של לפאנטו( 1572 ). ספר תולדות-העולם, שחיבר, 
לדברי מספידיו, לא נשתמר. 

/מומו?/ ; 1914 ,( 1105 ^ £11 :!צ 03 1€0$ * 0125 ) ,.מ ,¥ 

. 1908 ,¥ ,׳ 61 ) 005 ; 1948 

ח* פ, 

}! 4 ךךט, (א) ארץ אררט (מ״ב, יט, לז — ישע׳ לז, לח) או 
ממלכת אררט (ירם׳ נא, בז), באשורית ן 1 לך?ז 
(ודומה לזה במגילת ישעיה א׳ מחרבת קומראן: הוררט), 
מדינד, בסביבותיה של ימת״ואן, שבימי גדולתה כללה בת" 
חימיה את רובה של ארמניה המאוחרת וגבלה עם סוריה 
הצפונית ועם אשור. כנראד" קמה מדינה זו מתון סכנת 
ההתפשטות האשורית, שגרמה להתאחדותן של כמה ממל¬ 
כות קטנות בגבול מוצאיהם של החידקל והזאב הגדול, ש־ 
האשורים כללו אותן בשם "ארצות גאךי" או,ארצות א׳" 
(תגלת-פלאסר מונה 60 מלכים בתחום זה). מלכי״א׳ עצמם 
קוראים את ארצם בכתבותיהם באשורית "גארי ומכנים את 


עצמם בלשונם הלאומית ,מלכי 3 יאלנ (או ביאנא — ארץ 
ואן) ושול ואייגי ^ספש׳. כראש כל הממלכות הקטנות 
הכפופות לו נקרא מלך א׳: "מלך״המלכים". 

המלך הראשון של א׳ המאוחדת היה, כנראה, ארם(אלת), 
בן״דורם של אשוךגאצרפל 11 ( 859-884 ) ושלמנאסר 111 
( 859 — 824 ), מלכי־אשור. במלחמתו בארם כבש שלמנא־ 
סר 111 את ,ערי־מלכותו" של ארם שמצפון לימת־ואן, וארם 
היה אנוס להימלט "אל ההר". אחר ארם קמה שושלת חד¬ 
שה בידי 0 ךךרש בן ^ם?רש(לערן בין 822-844 ), שקבעה 
את מושבה בטספש (או כפי שד,יוונים קראו לה. םזי^פיטים, 
כיום העיר ואן, על החוף המערבי של ימת ־ואן). שושלת 
זו הצליחה להרחיב את גבולות־המדינה מצדדים שונים, 
אמנם גם בימי סךןריש 1 פשט שלמנאסר שלש פעמים 
(ב 831 ו 828 ) בגבת! א׳, אך ירידתה של אשור אחר שלמנ־ 
אסר 111 נתנד. לא׳ אפשרות לד״תרחב. בנו של 5 ךךריש — 
אספואןש (לערן משנת 828 ואילן) ובנו של זה מ^אש (עד 
785 לערן), שמשלו זמן מרובה ביחד, סיפחו לא׳ את מצצר 
(שמזהים אותה עם החבל שבין רןנדוז ובין ^?ןנו הסמוכה 
לימת־אוךמןה) ואת מ?י, מדרום לימת־אורמיה. במערב 
הגיעו עד פלו שעל הפרת המזרחי העליון ועד פלהיד,. 
בדרום־המזרח — עד להר ג׳ידי, ובצפון עד לסביבוית אר־ 
זניאס, רכס אגרי״דג ו 8 ל?י 12 ך^. תנואש הרחיב אחר־כן 
את גבולות שלטונו עד לאגן הנדירות קארס, אב? 9 ם וימת- 
צ׳אלריר. הרחבה זו נמשכה כל ימי אךגזןתש 1 (לערן 
785 — 753 ). בימיו נכבשו בצפזךהמזרח חבל סאריקאמיש 
עד מצפון לימת״תנאן (גלקןו׳ה). בדרום פשטו צבאות״א׳ 
עד לדהוק שמצפון לנינוה — כפי שיש לשער מתון כתו¬ 
בת אררטית משנת 766 שנמצאה שם. לשיא גדולתה הגי¬ 
עה ממלכת-א׳ בתחילת ימיו של סרדוריש 11 (לערן 753 — 
735 ), שכבש ארצות נוספות מסביב לימת-ואן, אורסיה 
וצ׳אלדיר. גם בצפון סוריה נעשו המדינות מלתיה, קי^ח 
(קוסאןני), (כיום: מרעש) ושמאל (זןג׳ךלי) מעלזת- 
מם לא׳. בגבול הים השחור נלחם סרדוריש 11 בקולקינ 2 
שכנראה, הם הקולחים. 

עם עליתה״מחדש של אשור בימי תגלת-פלאכר 111 
( 741 — 724 ) נשתנו פני הדברים. במלחמה על אך^ד (ע״ע), 
שתגלת״פלאסר צר עליה בשנת 743 , הוכו מלן א׳ ובעלי- 
בריתו הכפופים לו ממלתיד" קוסח ו^ר^ם, וכל הארצות הללו 
עברו משעבוד א׳ לשעבודה של אשור. כ 733 סיפח חגלת־ 
פלאסר 111 את ארץ אולו^ד, שעל נהר בלקמן. שהוא פלג 
צפוני של החידקל, ובשנה שלאחריה צר על ןופפש, בירתה 
של א׳. אמנם עיר-הבירה ניצלה ובידי רוסש 1 (לערן בין 
713-735 ) — יורשו של סרדוריש 11 — וכנראה אוזורפא־ 
טור (בכתובת על גבי הפסל, שהקים לעצמו במוצציר, הוא 
מתפאר: ,בשני סוסי וברוכב אחד השיגה ידי את מלכות 
א׳״) — עלה מתחילד. לבצר את מדינתו ולהכניע תחתיו 
כמה מושלים, ובהם גם נסיכים סדיים. אן הפשיטות 
של בני-גומר מצפון. וביחוד התקפתו של חיל״אשור בהנ¬ 
הגת סרגון ( 722 — 705 ) מן הדרום, התישו מאד את כוחה 
של א׳: אחד״אחד הוכו בעלי־הברית (תובל, קוןוח) והמדי¬ 
נות הכפופות על הגבול (מןי). לסוף, ב 714 , פרץ סרגון 
לפנים א־, הגיע עד החבל שמצפון לימת-ואן, ולפי דבריו, 
כבש במסעו 430 עיר ו 7 מדינות. ובכללן גם את מוצציר, 
שהיתה מקודשת לאל הראשי סלדיש. אבדה זו היתה, 



321 


אררט 


322 


כנראה, קשה ביותר: לשמעה התאבד רו 9 ש 1 . בימי בנו 
ארגםןנש 11 (לערך 713 — 680 ) נתאוששה א׳ במקצת. שוב 
הגיע גבולה עד סרפית ועד מצפון להר ג׳ודי. ארץ־א׳ נש• 
ארה אמנם אויבתה של אשור, וכשבני״סנתריב הרגו את 
אביהם נמלטו,לארץ א׳" (ישעיה, לז. לח): אך המלחמות 
הגלויות באשור פסקו מזמן זה ואילך. ההתפרצויות מן ה¬ 
מערב — מצד שבטי המש 9 י(מזןך במקרא) מאסיה הקטנה, 
ומן הצפון — מצד הגומרים והאשפוזים (סקיתים; ע״ע אש¬ 
כנז) הפנו את תשומת-הלב לצד אחר. תסש 11 ( 680 — 646 
בערך), בנו של המלך הקודם, שלח ב 656 צירים לאשורב־ 
גיפל ( 669 — 626 ), וכמותו עשה יורשו הרדוו־יש 111 (מ 646 
ואילך), ש 3 לך את המלך האשורי לרגל נצחונו על עילם. 

המלך האררטי האחרון הידוע לנו מכתבותיו היה רוסש 
בן ארי^זנש. ואת הזכר האחרון למלכות־א׳ אנו מוצאים 
בנבואת ירמיהו(נא, כז) מן השנה הרביעית לצרקיהו( 593 ). 
במלחמותיה בעמים הצפוניים נידלדל בוהה של א׳, וכש• 
גברו הגדיים (אחר כבוש נינוה ב 612 ) עברה א׳ לרשותם, 
ולאחר זמן, עם עליתו* של כורש לגדולה — עברה לידי 
הפרסים, ששלטו בה יותר ממאתים שנה ( 549 — 330 ). אמ¬ 
נם, בזמן המרד, שפרץ במלכות-פרם אחר מותו של כנבוזי 
(קמ 3 יןס, ע״ע), שמשה א־ מבצר-עוז למורדים, ואררטי 
אחד, אלס׳א בן ס^דיתה, אף השתלט אז כמלך בבבל בשם 
נבוכדנאצר 111 . על כל פנים ידוע, ששרידים של האררטים 
והאלרודים מצאו להם מפלט בהרים שמשני גדות האל 59 ם 
(בצפון־מזרחה של א׳). 

האררטים היו .ארמנואידים" על-פי גזעם (ע״ע אנתרו¬ 
פולוגיה! גזע). לשונם היתה קרובה, כנראה, לחוירית (ע״ע 
חורי) העתיקה, ומן הלשונות הקיימות — לגרוזית. בראש 
הפאנתאון עמדה שלישיה: ס׳^דש, האל הראשי, ת^גש, 
אל-הסערה (זהה עם ס^זפ, האל של החורים), וארמש, 
אלהות-השמש. עיר קדושה לס׳לדש נחשבה מוצציר: בה 
הועמדו גם צלמי האלים הראשיים וצלמי המלכים מימי 
סרדוריש 1 ואילך. מבחינה תרבותית נזקקו האררטים במי¬ 
דה מרובה לאשורים: הרי מהם קיבלו גם את כתב-היתדות, 
שבו השתמשו בכתובותיהם המרובות: אבל האררטים מצי- 
דם שימשו צינור להעברתם של ערכי תרבות ואמנות לעמים 
הפריביטיוויים שבצפון. עבודת שדה וכרם היתה מפותחת 
במדינה והמלכים דאגו להשקאה. כמעט כל המלכים מספ¬ 
רים בכתבותיהם על תעלות, שחפרו במקומות שונים בא׳ 
(בקוילך, על-יר ארטויר, ובנלךשפט, על-יד ארינן). ביהוד 
נודעת חשיבות לאמת־המינ 4 שבנה מנואש לשם השקאת 
המישור של ואן ושהיא קיימת עד היום בשם ?זמילם-סו 
(ארכה 75 ק-מ). בא׳ נמצאו גם שדות־מרעה למקנה וביחוד 
לגידולם של סוסים משובחים. הבניה היתה בסלע והיתה 
מושפעת מן הבניה האשורית. מפותח היה עיבוד הנחושת 
והבתנזה. את נשקם הכינו האררטים מברזל. 

מבחינה היסטורית היה ערך כפול למלכות״א׳: היא 
שימשה מעצור בפני התפשטותה של אשור צפונה, לגבול 
הים השחור, ומחסום בפני התפרצותם של השבטים הפרי- 
מיטיוויים שישבו מצפון לה. כמו־כן שימשה א׳ לעמים 
פרימיטיוויים אלה גם מורת־דרך באומנות ובחקלאות. 

(ב) ה ר י ־ א ר ר ט. לפי ברא׳, ח, ד, נחה תיבת-נוח 
על ,הרי-אדרט", כלומר, על אחד מן ההרים הגבוהים שב¬ 
ארץ א׳ (ראה ביטוי דומה בשופ׳, יב, ז). ואמנם, המסורת 


היהודית והסורית (בתרגומים הארמיים ובפשיטתא לפסוק 
הנזכר) מתרגמת את הביטד; ,הרי אררט" במלים: .טורי 
קרתי (או קרדין), בלומר, הרי־קורדיסטאן, כיום ן׳פל ג׳יד, 
דרומית-מזרחית לימת-ואן, שמשקיפים על ארם ־נהריים 
ומפרידים בינה ובין ארמניה. כך הוא גם הזיהוי של ןר 1 ־ 
סוס הכשדי, שחי בתחילת המאה ה 3 לפסה" נ(לפי,קדמו¬ 
ניות היהודים* א, ג, ו). מסורת זו מצויה גם בקוראן 
(סודה יא, 46 ) ועדיין היא קיימת בין תושבי־המקום. מסורת 
אחרת קובעת את ההר, שעליו נחה תיבת־נוח, ברכס-ההרים 
שמצפון לנהר־אלן^ם, בשיא. שהארמנים קוראים לו מסים. 
הטעם לזיהוי זה הוא, ודאי, ?פה שסברו, שהתיבה נחה 
על הגבוה שבהרי ארמניה, והמסים הוא ההר הגבוה ביותר 
שבסביבד• ( 5,156 מ׳). מתוך אותר• הנחה מוטעית, שהשם 
א־ שבתורה הוא שמו של הר, התחילו מכנים רכס זה בשם 
א׳(בפרסיח כיה-אי-נוח — הר נוח: בתורכית אךגי-ךג — 
הר-התיבה). אמור, שלזיהוי זה, שכבר הוא מצוי אצל אבי־ 
הכנסיה היארזנימום, מתכוון גם ניקולאים מדמשק (עיע). 
שלפיו (,קדמוניות היהודים", א, ג, ו) נחה התיבה על הר 
3 רים מעבר למיגיאס (כנראה, מגי, מדרום ל!פח־אירמיה). 

בסיםור־המבול שבעלילות־גילגמש(^ 144—140 ,x ), בנו¬ 
סחו האשורי, נקרא הר־התיבה נצר(הר-ההצלה) — כיום עומר 
גודרון. מדרום לןאב התחתון וממזרח לאשור — ובכן דרומית 
יותר מן המקום שנקבע במקרא. ב,ספר־היובלות" נקרא 
הר־התיבה ^נר. ואין לדעת מה המכוון נשם זה. וע״ע ארמניה, 

מ. ד. קאסוטו, מנח עד אברהם, תש״ט, עס׳ 159-57 .ם .ס 

, 1-11 ,ז>)מג 1 /׳< 26 > 8 /•מן• / 0 ,ו 11 גו £0 ;|€ג 1,1 

, 2 זח 0 [^^ ; 1925-27 

, 1947 ^ 1 ך 10 ^ 1€$ ך 1 ^ 1 ז 0 * 1 ,ז 01155€ ז 0 

; 169-186 .קק , 111 ; 26-64 .קגן 

,זקט 143 ־ 102100 ו 1 ^ 1 .? . 0 ; 56 ,. 11 51 ,. 11 19 , 5101111 ץ^ח 1 ^ 51 

; 1910 

; 1952 ,^ 1 ^ 211 )^ 0.1 ? 1 > 01 6 ^ 1 ^ 1 ז 1 ) %{ 1€1 ץך 

א 3 ו 1 ק 11010 , 18 ^^}^ 06 ק 0x חת . 6 

. 1944 ,ץ 1 ק 3 ק^׳ג 


י. 41 נ 


^ךךט הגמל ואדרט סכ;טן. שמותיהם של שני הרים 

בקצה הצפוני־מזרחי של תורכיה, בקרבת אזרבאי־ 

ג׳אן הפרסית והרפובליקה הארמנית שבס.ס,ס.ר. הרי־א׳ 

מתרוממים מעל רמת נהר ארס (ע״ע), שגבהה כ 1,000 מ', 

גבהו של א׳ הגדול מגיע ל 5,205 מ׳, ושל א׳ הקטן—שממזרח 

לו — עד 3,915 מ׳. המרחק בין הפסגות הוא כ 13 ק״מ. והגב 

המחבר את ההרים הוא בגויבה של 2,540 מ׳. שני הד>רים הם 

הרי־געש כבויים בנויים לבה אנדסיטית, רובצת על שכבות 

* 

פאלאוזואיות, שמעבירות מים. מפני־כן דלים הם המעיינות 
שבסביבתם. רק לא׳ הקטן יש הצורר• הטיפ־סית של חר־געש 
(קונוס מחודד), ואילו ראשו של א׳ הגדול דומה יותר לכפה. 
שני ההרים מבותרים ומחוספסים מאוד. בצלע הצפונית של 
א׳ הגדול יש גיא תלול — גיא יעקב הקרוש (על שמו של 
הפאטרון של הכנסיה הארמנית)—, שעמקו מגיע עד 1,000 
מ׳. ב 1840 גרמה רעידת־אדמה חזקה לתמורות ניכרות בצורת 
הצלעות של חרי־א׳. הרי־א׳ חשופים ברוב שטחם. מגובה 
של 2400 מ׳ ומעלה יש בהם צמחיה אלפינית דלה. למטה 
מזה יש בהם איזור צר של יער ומרעה, ובשטחים הנמוכים 
ביותר אין אלא מחשוף של טרשים בלבד. פסגתו של א׳ 
הגדול מבוסד, שלג־עד, ויש בו גם קרחונים קטנים. 

הרי־א׳ העסיקו ביחוד אח דמיונם של נוצרים הרפתקנים, 




ד 32 


ארהור או ארפזום—ארתחששתא 


328 


הרבה מעעזיות על יצורי־דמיון, כגון דראקונים ופלת. על 
מעעזי־כשפים וכד׳) מתמזגת הגבורה האבירית עם אהבה 
"חצרנית" (לאנצאט, טריסטאן ואחרים) ועם מגמה דתית 
(פרצוואל והחיפוש אחר ה״גרל", ע״ע). בין העיבודים 
וההמשכים המרובים של סיפורי־כרםטיין בלשונות שונות 
חשובים ביהוד אותם שנתחברו באנגלית (*ברוט" מאת 
לאיאמון [מ 0 יתגץ 1.3 ], "סר גאוין והאביר הירוק", ועוד). 
בגרמנית (מאת הארטמן'םון אואה וולפראם פון 

אשנבאד. גוטפריד פון שטראסבורג, ועוד), ובוצליזית (מבי• 
נוגלן, ע״ע). 

במאה ה 14 מופיע בצרפתית ובלשונות אחרות סוג של 
חיבורים, שנקרא בשם "מחזורים ארתורימיים", כלומר, 
חיבורים, שבהם נתגלמה השאיפה לאחד את כל האגדות על 
א׳ ואביריו לסיפור־ענק אחד. היפה והמפורסם שבמחזורים 
אלה — ״מות א׳״ ( 1470 ,• 1111111 ^'!> €דו 0 ^ 1 , באנגלית — 
למרות השם הצרפתי!) מאת סר תומס מאךי(ע״ע)—שימש 
מקור לרוב היצירות הקשורות בא׳ ואביריו שבספרויות 
המודרניות. העיקריות ביצירות אלו הן: המחזור האפי "אי' 
דיליות של הסלד״ 1116 )ס 118 ץ() 1 ) מאת לורד אלפרד 
טניסון ( 1842 ), השיר האפי ״ההגנה על גדנור״(- 06 6 ו 71 
6 ז 6 ׳\ 6 ת 6 ט 0 0£ 06 מ £6 ) מאת ויליאם מורים ( 1858 ), האופרות 
״טריסטאך ו״פארסיפאל״ מאת ריכארד ואגנר ( 1882,1859 ), 
ששת המחזות המחורזים, המר,וים את המחזור "הגראל" 
( 1902 — 1924 ) מאת הגרמני אדוארד שטוקן, האפוס "פאר* 
ציואל״ ( 1922 ) מאת אלבו־כט שפר (ז $€1136££6 ) והרומאן 
"גוילי בידור ( 5 ז 1 ו 6 ת 6111 ז 3 ? מ 10 > 3 ש) מאת ג׳ון מיזפילד 
( 1 > 1356£161 \), 1948 . 

5 . א׳ בעברית וביהודית־גרמנית. בכ״י.לזס.• 1 ( 1461 
48 , דף 75 — 77 , של ספרית הוואטיקאן משנת הל״ט ( 1279 ) 
יש קטעים של מחזור ארתורייני בפרוזד, (בשם "ספר השמד, 
הטבלה העגולה של המלך ארטוש"), שבהם מספר יהודי 
איטלקי עלום־עום, לפי מקור איטלקי שאבד, על לדת־א׳, על 
מעשי־גבורה של לאנצלוט, על אהבת־ר,םתר של זה למלכה 
גינוורר, ועל יציאתם של האבירים לחיפוש הגראל (את 
הקטעים הללו פידסם א. ברלינר בירחון ״אתר טוב״, 1885 , 
ע׳ 1 — 11 ). כן נמצא אפום ארוך ביר,ודית*גרפנית, בשם 
"קעניג ארסים הוף" ("חצרו של מלך א׳"), מאת משורר 
עממי בלתי־ידוע, שחי, כנראה, על שפת חרינום וכלל בעי¬ 
בודו אפוסים צרפתיים וגרמניים שונים מן המאה ה 13 . הנוסח 
הראשון של אפום יהודי זה שייך למאה ה 14 , הנוסח השני 
למאה ה 15 , והשלישי למאד, ד, 16 ז במשך המאות ה 17 וה 18 
יצאו לא פחות משבע הוצאות של אפום זה בנוסחים שתים. 
ביניהם אחד בצורת באלאדות ואחד בפרוזה. 

מ. עריק, וועגו אלס-אידישן ראמאו את נאוועלע, 1926 , ע׳ 

93 ״ 142 ; ; 1891 מ/ .[ 

/ס ,ח^ךתךת 50 ,ס 

^ 01 ,' 1 שוג 1 ו 501 ;, 01$ זך 7 , 1909-13 ^/ 0 ־ 71 

: 1 ז 0 • €1 ^ 1 ד 0 {$ז€^\ 

, 1 ן €13 ח 1.3 .,״ 1 ;( 1909 . 11 

־ 0113111 .^ 1 .£ ; 1912 מ/ 

^^ 7 ,^סטזפ . 0 .! ; 1927 , 1171 ) 1 דז 8 / 0 , 5 ת£נ 1 

8^^x71711112 0071^79 10 

1^00, 1928*; £. ?*0 141 ,!ג׳וג x7 

1929. 3 11 > 14 ח 79 ^ .(ג׳סוןזס . 3 ) 7 ר 1 ב? . 1 ;,* 01 זו 

11 ^ 77 ^ €7111€01 /מ x1(171 1^7^X07X47^ (!0740 - 2 ^ 1 . 04 ^ לת X7.^ 

1931 $$.); 477}194 ח 1 > 7$7 ) 1 ז ^ 

?0x77^ ^47 $1941 ,^ת . 

.6 . ח 


אךת 3 ה א^ן — ז€: €51 ^ 0 — ( 1830 ^ 

1886 ), נשיאה ה 21 של אה״ג א׳ היה עורך־דין 
לפי מקצתו. הצטרף למפלגד, הרפובליקנית ונלחם בבתי־ 
המשפט על שוויודזכויותיהם של הפושים במדינת ניו-יורק. 
בזמן מלחמתת־,אזרחים ( 1861 — 1865 ) היה אחראי לצתד 
הצבא, שסיפקה מדינת ניו־יורק. ב 1871 נתמנה מנהל משרד- 
המכס בנמל ניו־יורק. את עבודתו זו עשה בנאמנות, אע״ס 
שהעסיק כפקידים מספר מרובה מחסידי־מפלגתו. משום כך 
פוטר ב 1878 על-ידי הנשיא היז (ע״ע), שביקש לשחרר 
את שירותי-ד,מדינר, מד,שפעות מפלגתיות. בבחירות־דגשיא 
ב 1880 נבחר א׳ כסגןינשיא, ולאחר שנרצח הנשיא גארפילד 
( 2.7.1881 ) ירש א׳ את משרתו. בתקופת־נשיאותו תבע 
הגשמת רפורמות בשירותי־ד,מדינה ונלחם בשחיתות. א׳ לא 
נתחבב ביותר על הציבור, אך היד, מכובד בעיני רוב בני- 
ארצו. 

. 1933 .? ^י^ 0 ^^ 

ארתתש? 6 תא(בפר׳ ארתכשתראן ביוו׳ ?ף 601 ו״ז 0 ^'),שמם 

־ * • ־ : ע 

של שלושה ממלכי־פרם משושלת האחמנידים (ע״ע). 

א׳ ה ר א ש ו ן ( 465 — 424 לפסה״נ), הנקרא "ארוך־היד" 
) 1101x06x810 ), היה בנו של אחשורוש 1 (ע״ע). לפי מסורת, 
שאנו מוצאים אצל קטסיאם, רצח ארטבנוס, מפקדם של 
שומרי ראש־המלך, את אחשורוש, המליך במקומו את א׳ 
והסית אותו לרצוח את דריוש אחיו. לאחר חדשים נודעה 
האמת לא׳, וארטבנוס ובניו נהרגו ע״י א׳ בקרב בארמון• 
המלכות. לפי אריסטו רצח ארטבנום את דריוש ואח״ב את 
אחשורוש מחשש שמא ינקום ממנו המלך את דם בנו. 

בתחילת ימי־שלמונו נלחם א׳ בארטבנונ 4 הפחה של 
בא?ןטךןה" שמרד בו, וניצח אותו בשני קרבות. כמרכן הוכרח 
א׳'לדכא מרידה, שפרצה במצרים בהנהגתו של אינרום. 
אינארוס חיכה את הצבא הפרסי וד,רג אח המפקד אחימנם, 

אחי־ד,מלד. אולם מגביזום, פחת־סוריה, התגבר על המורדים 

* 

לאחר מלחמה, שנמשכה כמה שנים ( 460 — 454 ), והשפיע על 
אינארום שיכנע לאחר שהבטיח לו, שלא יהרגוהו. הבטחה 
זו הופרה ע״י א׳, ומתוך התמרמרות על מעשה זה מרד 
מגביז(ם במלך. במצרים לא פסקו המהומות גם אחר מותו 
של אינארו׳ם. אמורטאלם, מנהיג אחר של המורדים, החזיק 
מעמד בביצות של הדלתה. בזמן מאחזר יותר ( 449 ) השתתפו 
גם האתונאים במלחמה על צירם של המורדים. מלחמתו של 
א׳ באתונה נסתיימה בשלום קליאס ( 448 < ע״ע יון). לפי 
תנאי־השלום עזבו האתונאים את מצרים ואת קפריסין, וא׳ 
השאיר את ענייו העדים היווניות על חוף אסיה הקטנה תלוי 
ועומד בלא שוויתר בפירוש על זב־יותיו ותביעותיו. במלחמה 
הפל(פונסית לא השתתף א׳ לא על צידה של אתונה ולא על 
צד ספרטה. שלטתו של א׳ בפנים־המדינה היה, כנראה, ללא 
זעזועים מיוחדים. הסופרים העתיקים משבחים אותו כמלך 
טוב־לב ונוח לבריות. מדיניותו כלפי היד,ודים היתה בדרך 
כלל נוחה, א׳, שבימיו פעלו עזרא ונחמיה, הוא, כנראה, א׳ 1 
(ע״ע עזרא, נחמיה, פרם). 

א׳ ה ש נ י( 404 — 358 ) נקרא בפי היוונים מנמון(ביוו׳= 

* 

בעל הזכרון) משום כוח־זכרונו המופלא. לפי קטסיאם (ע״ע) 
היה שמו הראשון ארשך, ואילו ההיסטוריון היווני רינון 
קורא לו אוארמס. וידיעה זו אושרה ע״י לוח־חמר משנת 397 
לפסה״ג, שנמצא בבבל. בתחילת־מלכותו מרד בו אחיו כורש 



329 


ארתחששתא—ן{ש 


330 


ועלה לוןילחם בא׳ בעזרת שכירים יווניים. אולם כורש נפל 
בקרב ממערב לעיר בבל ( 401 ), והשכירים היווניים נסוגו 
מתוך קשיים מרובים מבבל עד לדרומו של הים השחור 
וחזרו ליוון (ע״ע כסנופון). למסע־מלחמה זה היו תוצאות 
מרחיקות לכת ביחס לעתידה של מלכות*פרם) הוא הוכיח, 
שצבא יווני קטן היה בכוחו להחזיק מעמד נגד המונים 
גדולים בלב אסיה, מאותו זמן ואילך נעשו השכירים היווניים 
משענתו העיקרית של מלר־פרם, ואף הפחות העסיקו בצבאו־ 
תיהם שכירים במספרים גדלים והולכים ובאמצעותם השתדלו 
לבצר את שלטונם, לפעמים בניגוד לרצונו של השלטון 
המרכזי בשושן. בא׳־מנמון מרדו זה אחר זה הסחות השונים, 
ביהוד באסיה הקטנה. גם מצרים בהנהגת אמירטום מרדה 
בשלטון הפרסי והמרד לא דוכא. ב 399 פרצה מלחמה בין 
פרס לספרטה והמלך הספרטני אגסילאוס זכה להצלחות 
גדולות באסיה הקטנה במלחמותיו בפחה טיספרנס, יד־ימינו 

י • ^ * 4 • י • 

של א׳ במלחמתו באחיו פורש, נצחונו של המצביא האתונאי 
קונון על הספרטאים על״יד קנידום נתן לבעלות־בריתה של 
פרם ביוון את האפשרות להמשיך במלחמה הקורינתית נגד 
ספרטה, באופן שספרטה הוכרחה להחזיר את אגסילאוס 
מאסיה הקטנה. בינתים מרד מך אואגורם מלך סלמיס 
שבקפריסין וכבש את כל האיז ובהשפעתה של עובדה זו כרתה 
פרם ברית־שלום עם ספרטה (״שלום אגטאלקידס״, 387/6 ). 
שלום זה נתן יתרונות גדולים לפרס, שנעשתה — למרות 
חולשתה הצבאית—מעין פוסק אחרון בסכסוכים בין מדינות־ 
יוון. נוסף על כך יכול היה עכשיו א׳ להילחם באואגורס, 
ואע״פ שהחזיר לידיו את כל החבלים, שנכבשו ע״י אואגו־ 
ראם, הוכרח להכיר בזה האחרון כמלדסאלאמיס. לעומת זה 
נכשלו נסיונותיו להכניע את מצרים, לא דוכאו כליל גם 
המרידות, שזיעזעו את רוב חלקיה של אסיה הקטנה, ומרידות 
פרצו אף בארמניה ובאיראן. בסוף ימיו נשתקע א׳ יותר 
ויותר בחיי־תענוגות. בניו נלחמו זה בזה על השלטון וביד 
אחד מהם, אוכום, עלה לפתות את א׳, שימית שלושה מבניו 
הגדולים. כד פילס אוכום לעצמו את הדרך לכסא־המלכ־ת, 

בימיו של א' 11 רצח הכהן הגדול יוחנן את אחיו ישוע, 
שהיה מאנשי־חסותו של בגוהי, בבית־המקדש בירושלים — 
מה שגרם להטלת עונש על המקדש מטעם הפחה הפרסי, 
בגוהי(ע״ע). לפי יוסף בדמתחיהו(נגד אפיון 191,1 ) היו 
גס מקרים אחרים, שבהם נדדפו היהודים על דתם בימי א׳ 
וע״ע פרס. 

א׳ ה ש ל י ש י ( 358 — 338 לפסה״ג), המכונה אוכוס, היה 
המלך הפרסי האחרון, שעלה בידו לאחות את קרעיה של 
הממלכה המתפוררת ולהשליט בה סדר. כשעלה לשלטון 
רצה את כל קרוביו כדי להימנע מחיכוכים בהנהגת־ 
המדינה. אף הוא רדה ביד חזקה בפחות, ביחוד בארטבזום, 
פחת פריגיה, שברח מפני א׳ (לאחר שנוצח) אל פיליפוס 
מלך־מוקדון. לאחר שנכשלו נסיונותיו הראשונים להכניע 
את מצרים מרדו בא׳ גם ערי־הכנעגים (ביהוד צידון) וגם 
מושלי קפריסין. נראים הדברים, שגם היהודים השתתפו 
במרד זר" כפי שיוצא מן הידיעה המובאת אצל אוסבלס 
יאורוסיוס, שיריחו נחרבה בימיו של אז דהודים מרובים 
הוגלו על־ידיו לסביבות הים הכספי, ב 346 עמד א׳ עצמו 
בראש מסע-כיבוש למצרים, אולם נהדף ע״י השכירים היוו¬ 
ניים, שפעלו בשירותה של הממלכה המורדות א׳ עלה אז על 
צידון ולכדה < מבנית. מלד־העיר, הוצא להורג ■וצידון נהרסה, 


ואילו השכירים היווניים בפקודתו של מנטור, שנשלחו 
להגנת צידון ועברו אל הפרסים, זכו ליהם 'טוב מצד המלך. 
מנטור והסריס בגוהי, משנהו של א׳, עשו יד אחת ושלטו 
במדינה. בעזרתם של השכירים היווניים עלה םוף-םוף בידי 
א׳ לכבוש את מצרים והוא העניש את הארץ המתמרדת 
באכזריות. אחר הניצחון על מצרים השליט מנטור סדר גם 
בחלקי-המדינה המערביים, באופן שמלכות־סרם היתה שוב 
מאוחדת וחזקה. אולם ב 338 נרצחו א׳ ובניו הגדולים בידי 
בגוהי, שהמליך את ארשם, בנו הקטן של א׳. 

יש משערים, שהמאורעות המתוארים בס׳ יהודית (ע״ע), 
קשורים בתקופת מסעות־המלחמה של א׳ דרך א״י למצרים. 
וע״ע הולופרנם. 

.ז\ ; 1896 .£ 

; 1909 ,מעמ?/ ^./// ^ 0 ^ 0€ 111 x^x ז^ x ^זז X 

,ת 0 ־: 111 ו! 50 .£ ; 1921 / 0 , 5 ^^ 1 ץ 5 

252 7 ^^ 65, 111 ) ¥011 671 ^ 15€ ^}ך 3,65 

) 1 . ש. 

אך^ריטים, ע״ע 9 ךקים, זול^ת ל,־. 

ההופעה התרמית והאופטית הצמודה לגוף בוער או 

לוהט, כלומר: לגוף פולט חום ואור (נראה) מחמת 

* 1 

הטמפראטורה הגבוהד" שבה הוא שרוי. תופעת-הא׳ נגרמת 

ע״י תהליכים כימיים— עפ״ר תהליכי חמצון(ע״ע) —, פיסי¬ 

קאליים (חימום, חישמול) או גרעיניים (כבא׳ היוצאת מתוך 

גרמי-השמים או בפצצה האטומית). כשנושאה של תופעה זו 

הוא גאז, נראית הא׳ בצורת להבה (ע״ע), תופעות-הא׳ קשו¬ 

רות בעצמים או בתהליכים טבעיים מרובים, כגון השמש, 

הברק, פעילותם של הדי-געש, וכד׳. 

!,מקורהא׳שבידיאדם. ברור, שבימים קדומים 

ביותר כבר הבהין האדם בהשפעתם המיטיבה והמזקח של 

תופעות-הא׳ הטבעיות על גופו וסביבתו וטרח לעמוד על 

סוד תכונותיהן כדי לכבשן לצרכיו, וכן השתדל ליצור א׳ 

בדרך מלאכויתית כדי לשפר באמצעותה את חנאי-חייו או 

כדי לפגוע באויביו. מסתבר, שהאדם כבר השתמש בא׳ 

בתקופה האינטרגלציאלית השניה (כלפני 400,000 שנה), 

וקרוב לוודאי, שבתחילת התקופה הפלאוליתית היה השימוש 

בה רווח מאוד. הרבה מסורות מיחיות ופולחניות רומזות 
■ ■ 

לכך, שהאדם נטל את הא׳ לראשונה מן המוכן, כגון מעצים 
ושיחים שנפגעו בברק או ממקורות וולקאניים! ואעפ״כ נוטים 
כמה מן החוקרים האחרונים לדעה, שעיקר השימוש בא׳ בא 
לו, לאדם, מתוך הסתכלותו בניצוצות, שניתזו לנגד עיניו 
אגב עשייתו בכלי־צור. 

2 . מקומה של הא׳ בתולדות התרבות. באיזורי 
האקלימים הקרים שעל פני האדמה אין מציאותו של האדם 
אפשרית כלל בלי השימוש בא׳. פיתוחן של שיטות בדד 
קות בייצורה של הא׳ ובאפני השימוש בה הניח את היס^ד 
לתרבות של מלאכת־מתכות, שהיא הסימן המובהק של 
ההפיכה העמוקה, שבאה במצבו הרוחני וחישובי של האדם 
בסוף תקופת-האבן (ע״ע פרהיסטיריה). התפתחות זו הני¬ 
חה את היסודות החמריים הראשונים לטכניקה מתוכננת 
ולכלכלה חברותית, שהן מיוסדות על שיעבוד האנרגיה 
שבטבע לצרכי־האדם, ולפיכך לא ייפלא, שתופעות הא׳ 
ותכונותיה תפסו בכל הדורות ובכל העמים מקום חשוב 
במחשבה ובמעשה: באמונות ובדעות, בפולחן ובהליכות־ 
החיים, כמלאכה ובשעשועים, ואף בתולדות המחשבה המדעית. 



335 


ווש—$ןש, שלום 


336 


כל גילגוליו וחליפיתיו: העולם הוא "אש הידדתמיד, העולה 
ויורדת ע״פ מידותיה", והיא החכמה והתבונה והקדושה ז 
היא העצם הכולל, שממנו נחצבו נשמות בני־האדם ואליו הן 
חוזרות לאחתתן אחר הפטירה. תורת הסטואה (ע״ע) קיבלה 
מהראקליטוס את מושג הנפש החצובה מיסור־הא׳ ותיאחז 
את סופו של כל מחזור קוטמי בתבערה, שבה כל היקום עולה 
בא׳< וכך היא גם תמונת "שקיעת־האלים" באחרית־הימים 
של המיתולוגיה הגרמנית הצפונית. בתרבות*המערב הגיע 
כוחה של הא׳ מבחינה עיונית ומדעית לקיצו עם ביטולה ש< 
תורת הפלוגיסטון (ע״ע כימיה) בידי לוואזיה (ע״ע) בסוף 
המאה ה 18 . בחינה עיונית ושימושית כאחת קשורה בתכונת 
החום של הא׳ — החום משנה את המבנה הפיסיקאלי או 
הכימי של כל הגופים הגשמיים. הבחינה השימושית הטהורה 

מקפת אח כל תשמישי האור והחום של הא', כגון בשול(ע״ע) 

י%• 

ואפיה, חימום־בית וחימום חמרי־מלאכה, שריפת חמרי־דלק 
לשם הפקת־אור, ועוד הרבה כיוצא בהם, שבלעדיהם לא 
תשוער כל התפתחות טכנית וישובית של האדם על פני־ 
הארץ. בעיית הא׳ נעשית כאן בעיית המרי הדלק (ע״ע) 
ודרכי־שריפתם, 

467 ) 76 1 ) 471 ) ^ 15561 )^ 1 1/011 11 ^^^) 516111 ^ 01 ^ 16 ( 1 ^ 321511211 

467 ) 76 5 )£ 1 כ 1 ס 0 .£ ; 1886 , 675 ) 761 65 ^ 

- 71171 71 ז 15 ה 70 ה 1/1 ) 87 , 5 ותגוןןן^\\־־ו^^תת 0 ^[ ; 1887 , 614 / 14 /) 

16 ^ 1 ) 471 ) 467 ) 76 15 ) 0 <ח 1 ^^ 12 ח( 1 ^ 5 ^ 3 ? .ס . 1 ; 1891 , 415771 )^ 
״ 0 ק 0 זן 11 מ^) 7176-7155071 16 ( 7 ,זון 160 ג 3 . 1 ? ; 1908 ,ז 467156/1/161 { 

. 0 , 71 ; 1907 . 3 ,£ ס) 1 ג^^: 08 ן 

, 12 , 11 )^ 8677 . 306 .) 1 ) 451 / . 1 ז 7 ) 01 {) 7176 / 0 1011 ) 1716671 
476 ) 11 ) €1 171£171 ))}{ 171 ) 671 ^}/ 071 15 ) 7176 , 11 ^ 011 ^ ;( 1916 

1 ) 176-1 7 ;( 1926 , 139 , 1161171 )) 8 4711 ) 56 >)^ 51 ) 1071 ) 5 )^ 1 , 8 , 13 ) 

51 ) 151071 )/ 1 . 3 . 11 ) 4771 ) 56 ) 17 \ 11 ) 1071 ) 5 )/! 1 . 5 . 17 16 !) 171 5 ) 1 ) 5 ) 17 )קק 44 
, 1917 , 6 ^ 111 ' 6 /{ 55 ) 0 , 10 ) 0 . 11 ;( 1929 , 73 , 7706 4771 ) 1456 ^ 1 

. 13 .ק 3 ^| 

ס. זן. ב. 


אש׳ שמוש צבאי, ע״ע טכןטייקה. 


אש׳ שלזם (נו׳ 1880 , קוטנה, פולניה), סופר יידיז מחבר 
של רומאנים, מחזות ומסות. אביו, משה, בן 
למשפחת שוחטים־ובודקים, היד. סוחר־בהמות ובעל־פונדק. 



אמו נתיהסה על אחד 
מרבני־לנצ׳יצה. לדב־ 
ריו של א׳, ירש מאמו 
לב, שאינו יודע מנו¬ 
חה ושוגה בחלומות, 
ואילו מאביו ירש 
אמונה ובטחון. תחי¬ 
לת חינוכו של א׳ 
היתה ב״חדר" ואח״ב 
ב״ישיבה". כשיצא מ' 
בית־המדרש(והוא בן 
17 ) נזדמן לו תרגום 
גרמני של תהילים 
באותיות עבדיות ועל־ 
פיו ניסה ללמוד גר* 


׳'"יי" יי׳** מנית. אחר-כך למד 

את האלפבית הגרמנית והתחיל קורא את הקלאסיקנים 
הגרמניים. מפני-כן נחשד בביתו על מינות. מלבד זה נכנסה 
בו רוח של אי-מנוחה ולא יכול עוד לשבת במקום אחד. וכד 


נקלע לכפר אחד לבית-קרוביסז שם הרביץ תורה לבניהם, 
ואגב מעשה היה מסתכל בחייהם של האיכרים הפולניים. זה 
היד׳, לפי דבריו, "בית-הספר היסודי של חייד. "בית-ספר 
גבוד." מזה היתה לו העיר ולוצלאוק, שבה היה מתפרנס 
מכתיבת מכתבים — מלאכה, ש״פתחה לפניו פינות מוצנעות 
של החיים". 

בהשפעת כתבים עבריים, יידיים, רוסיים, פולניים וגרמ¬ 
ניים התחיל א׳ מנסה את כוחו בחיבור דברי־ספרות — 
מתחילד, בעברית. ב 1899 הראה את כתביו לי. ל. פרץ 
בווארשה, ועל-פי עצתו התחיל א׳ כותב יידית. ב 1900 נת¬ 
פרסמה ב״דער יוד" רשימתו הראשונה בשם "משה׳לע". 
באותו זמן נתפרסמו ב״הדור" וב״הצפירד," ציורים וסיפורים 
קצרים אחרים משלו, וב 1902 — 1903 פירסם סיפזדים ודרא־ 
מוח קצרות בעברית ב״השלח" וב״לוח-אחיאסף"! באותן 
השנים נתכנסו ויצאו ציוריו לראשונה בצורת ספרים — 
בעברית: ״ספורים״ (בהוצאת ״תושיה״), וביידית — "איו 
א שלעכטער צייט״ — "בימים רעים" (בהוצאת "פרוגרס"). 

9 ■ 

על כתביו הראשונים נסוך העצבון של שנות-ילדותו, ואפשר, 
שיש כאן גם מהשפעתם הספרותית של אברהם דייזין וה. ד. 
נומברג, שא׳ נתרועע עמהם מיום שבא לווארשה והיה "דר 
ביחד עמהם בחורים חשוכים דטחובים, ובא במגע עם מצוקות* 
האדם". תמורה חלה בחייו כשהכיר את הסופר היהודי-פולני 
מ. מ. שפירא, שאחר-כך נשא א׳ את מתילדה בתו. צרכי-חייו 
נתרבו, תם זה נתרחבו השגותיו הספרותיות. 

ב 1904 פירסם א' ב״פריינד" פרקים-פרקים את סיפורו 
"דאס שטעטל" ("העיירה",־ עברית: תרע״ג), וסי^ר זה 
שהופיע בשנה שלאחריה בצורת ספר, פתח פרק חדש לא 
ביצירתו של א׳ בלבד. נימה חדשה, עליזה יותר, הורגשה מאז 
בספרות היידית. את מקום העוני הצונן של "הזמנים הרעים" 
יורשת האידיליה החמימה של "העיירה", זו המלאה מרוח 
המשפחתיות. בדומה ל״סיפורי-העם" של פרץ, לסיפוריו ההו* 
מוריסטיים של שלום עליכם ול״חיי-שלמה", סיפורו האחרון 
של מנדלי, מורגש גם ב״עיירה" של א׳ המפנה החדש, שחל 
כמעט בכל הספרות של עם־ישדאל על סף המאה העשרים: 
התפעלות רומאנטית מאורח-חייו של העם, במקום היחס 
השלילי אליו של המשפילים, אמונה במקום יאוש, הומור 
במקום סאטירה. 

באותה שנה ( 1904 ) כתב א׳ את המחזה הראשון שלו 
"יצא וחזר" (נתפרסם ב״השלח"), שיצא ביידית בצורת ספר 
בשם "מיטן שטראם" ("עם הזרם", ב״יידישע ביבליאטעק" 
של פרץ). לאחר "העיירה" היתה זו פסיעתו השניה בדרך 
לתהילה. שנים מן המחזות, שכתב אתר-כך: ״משיח׳ס צייטן — 
א חלום פון מיין פאלק״ (ימות המשיח—חלום־עמי״, 1906 ) 
ו״גאט פון נקמה״ (״אל נקמות״״ 1907 ) הוצגו ברוסית, בפו¬ 
לנית, בגרמנית ובלשונות אחרוו 4 שמו של א׳ נתפרסם אז 
במרכזים של ספרות־העולם כפטרבורג, ברלין ומינכן. בשנים 
שלאחר מפן כתב את המחזות ״שבתי צבי״, 1908 (עברית: 
תרפ״ח), ״יחוס״ ( 1909 ), "דער לאנדסמאך ("בן־עיר", 
1910 ), "דער בונד פון די שוואכע" ("ברית החלשים" 
1912 ), ״יפתח׳ס טאכטער״ (״בת יפתח״, 1913 ), "אונזער 
גלויבף (״אמונתנו״, 1914 ), "ראם הייליגע מיידל" ("הנערה 
הקדושה״, 1916 ). ״דער טויטער מענש״(״האדם המת״, 1920 ), 
״יוסף״ ( 1924 ), ״קוילף (״פחמים״, 1928 ), ועוד מחזות בני 
שלש מערכות ובני מערכה אחת. 







337 


אש, שלום 


338 


ביצירותיו הדראמאטיות" שבושאיהן והמ 1 טיווים שלהן 
הם אינדיווידואליים־פסיכולוגיים או לאופיים וסוציאליים, 
מורגשת שאיפתו החזקה לסיח את גבולות העיירה ולהע¬ 
שיר את יצירתו הספרותית מבחינת התוכן והצורה כאחד. 
שאיפה זו מורגשת גם בסיפוריו החדשים. הראשון ברומאנים 
שלו, ״מערי״ ( 1912 ) והמשכו: "דער וועג צו זיך" ("הדרד 
אל עצמו״, 1913 ), עוסק בחיים ובבעיות של היהודים בערים 
וארצות הרבה. לפי הקפו "מערי" הוא רומאן של התפוצות, 
אבל הוא חסר אחדות ארכיטקטונית. 

א׳ התחיל בכתיבת רומאנים לאחר שערך כמה מסעות 
גדולים, מתחילה באירופה ואחר-כך בארץ־ישראל ( 1908 ) 
ובאמריקה ( 1910 ). פריו הספרותי של המסע לארץ־ישראל 
היה ״אין ארץ-ישראל״ (וארשה, 1911 ), ופרי הנסיעה לאמ¬ 
ריקה — מחזות וסיפורים מחיי היהודים באמריקה, ב 1908 
השתתף עם פרץ וסופרים יידיים אחרים ב״ועידת-הלשון" 
בצ׳רנוביץ, ושם הירצה על כינוס אוצרות הספרות הישרא¬ 
לית העתיקה ביידית (הוא עצמו תירגם ליידית את מגילת 
"רות"}. 

באותן השנים כתב את הסיפור הגדול "ר׳ שלמה נגיד 
( 1913 , עברית: תרע״ז), שבו חזר לטפל בנושא של העיירר" 
אלא שעכשיו טיפל בו לאחר שהבשיל כשרונו: בסיפור החדש 
נתכוון א׳ לומר משהו ולא לשיר בלבד. סיפור זה נעשה לו 
קנה-מידה אמנותי, ובסיפורים שחיבר ארריו ביקש א׳ לחזור 
ולהגיע לשיא זה. ואולם לא עד מהרה נתגשמה שאיפה זו. 
הרומאן הסוציאלי ״מאטקע גנב״, 1917 (עברית: תרפ״ט) — 
חלקו הראשון נוגע הרבה אל הלב, אבל השאר אינו אלא 
סיפור מן המין המצוי על חיי "העולם התחתון". "אנקעל 
מאזעם״ ( 1918 ), אע״פ שאינו שופע חיים כ״מאטקע גנב", 
עולה עליו מצד אחדותו ושלמות-תלקיו, שוב תופסת כאן מקום 
בראש העיירה הפולנית, אבל במהדורה אמריקנית, ואינד. 
עניין עוד לאידיליה פאטריארכאלית, אלא היא דומה יותר 
לדראמה קומית. מרובד, מזו היתה הצלחתו ב״קידוש השם", 
1920 (עברית: תרפ״ז), סיפור מימי הגזירות של ת״ח 
ות״ט — אחד מן הסיפורים ההיסטוריים הראשונים בספרות 
היידית החדשה. כדרכו של א׳ גם בסיפורים אתרים, הציג 
כאן כנגד החולין האפורים שבתיי־ד״יהודים את השבת הקדו¬ 
שה, כנגד שיעבוד-חוץ — חירות-פנים. היצירה המלודרא- 
מאתית-למחצה, ״די כישוף־מאכערין פון קאסטיליע״, 1921 
(עברית: "המכשפד, מקשטיליד,", תרפ״ח), היא המשך של 
"קידוש השם" לפי רוחה, אף אם לא לפי הכנה, 

בתחילת מלחמת-העולם 1 היגר א׳ לאמריקה, אבל שנים 
אחדות אחר המלחמר, חזר לפולניה, ואח״כ נתיישב בצרפת, 


ב 1938 נשתקע באה״ב ונעשה אזרח אמריקני. 

ב 920 נ נוסד בניו־יורק, לרגל יום-ד,ולדתו ה 40 של א׳, ועד 
(בראשותו של ד״ר י. ל. מאגנם), שהוציא ב 1921 את כתביו 
המקובצים ב 12 כרכים בצירוף הקדמה של ש. ניגר, ב 1930 
הוחג יום הולדתו ה 50 . וב 1932 נתכבד מטעם הרפובליקה 
הפולנית באות־ר״כבוד ״פולוניה רסטיטוטד,״. באותו זמן נת¬ 

ן 1 1 • * 

מנה נשיא-ד,כבוד של ד,פאן-קלוב היידי(משרה, שפרש ממנה 
ב 1936 ) וד,יד, ציר בכמה קונגרסים של האינטרנציונאל 
הספרותי. ב 1937 העניק לו "המכון היהודי לחקר הדת" בניו־ 
יורק את התואר "דוקטור-של-כבוד לספרות העברית", הרבד, 
שנים היד, חבר של הסוכנות היהודית לארץ-ישראל. 
א׳ נטל את החומר לסיפורים ולרומאנים שלו מן החיים 


הכלליים והיד,ודיים של הארצות, שבהן ישב. "די מוטער", 
1923 (עברית; "האם", תרפ״ט) הוא רומאן בשני חלקים, 
אחד יהודי-פולני ואחד אמריקני. רומאן זד, עשיר בתיאורי 
סביבה ודמויות של יחידים, אבל לקוי בחוסר-שלמות. "טויט 
אורטייל״, 1924 (עברית: ״משפט-מוות״, תר״ץ) — סיפור 
ארוך מחיי אמריקה בכללה — נקי מפגם זה, וד,וא הדין 
בסיפורו ״חיים לעדערערס צוריקקומעף, 1927 (עברית: 
"חזירתו של חיים לדרר", תר״ץ). בדומה לדמות הראשית 
של "משפט-מוות", שייך חיים לדרר לקבוצת-אישים, שהיא 
אפיינית מאוד לא׳: כל אחת מהן, כמחבר עצמו, מתגעגעת 
על אידיאל, מבקשת אמונה. ממין הנפשות מלאות-הגעגועים 
ומבקשות-הדרך הללו הוא גם זאכארי מירקין, גיבורה הראשי 
של הטרילוגיה "פארן מבול" ("לפני המבול": פעטערבורג", 
1927 ? ״ווארשע״, 1930 ! ״מאסקווע״, 1932 ) — יצירה מונו¬ 
מנטאלית, שמכמה בחינות יש לראות בה המשך של הרומאן 
הראשון של א׳("מערי") ומהמשכו("הדרך אל עצמו"), אבל 
המבנה שלה משופר משל רומאנים אלה לאין ערוך והקפה 
גדול הרבה יותר. בחלק הראשון מתוארת פטרבורג, בירת- 
רוסיה לשעבר, מרכז האינטליגנציה ד,יד,ודית-ד,רוסית בתקו- 
פד, שקדמה למהפכה. בחלק השני מתוארת וארשה — המרכז 
של חיי העם היד,ודי לשעבר ושל תנועות מרכזיות בחיי 
האומד, כתנועה הציונית וכתנועה הסוציאליסטית בפולניה 1 
בחלק השלישי ~ ״מוסקנה״ — מתוארים מאורעות ומנד,י- 
גים של המהפכה הקומוניסטית. מבחינה אמנותית המשובח 
שבשלושת חלקי הטרילוגיה הוא החלק האמצעי, שבו מגולל 
א׳ יריעת-חיים בעלת שרשים עמוקים, שהיטיב להכיר אותר, 
מאת זרמי-ד,חיים הסוערים של מוסקןה המד,פכנית. 

לאחר רומאן-הדור הסוציאלי הגדול "לפני המבול" ביקש 
א׳, כביכול, להינפש בספר שקט — סיפור של חיים מוצנעים- 
אישיים: ״גאטס געפאנגענע (דער גורל פון א פדוי)״, 1933 
("שבויית אלוהים, [גורלה של אשד,!"). שנה לאחר מכן כתב 
את ״דער תהילים ייד״, 1934 (״בעל התר,לים״, תרצ״ד־ו׳),— 
ספר, שאפשר לומר עליו, שבו חוזר ומקפל א׳ את עיקרי 
המוטיודם של כמעט כל כתביו, וביחוד את המוטיוו של 
האט נד, באמונה. ב 1937 פירסם את "ביים אפגרוגט"("על פי 
תהום"), רומאן מימי האינפלאציד, בגרמניה שלאחר מלחמת- 
העולם 1 , שא׳ ראה בה אינפלאציה של כל הערכים, ושל 
ערכי-הדוח בכלל,״געזאנג פון טאל"("שירת העמק"), שיצא 
ב 1938 , הוא תיאור פיוטי של חיי-חלוצים בארץ-ישראל, 
במקום שא׳ ביקר ב 1936 . 

החלק הראשון של הטרילוגיה השניד, שלו, שעוסקת 
ביוצריה של הנצרות (״האיש מנצרת״ — המקור היידי יצא 
רק ב 1943 , ואילו תרגומו האנגלי — ב 1939 < ״השליח״ — 
עדיין לא יצא במקורו היידי ונתפרסם רק באנגלית ב 11943 
״מרים״ — באנגלית ב 1949 ), הוא מבחינה פסיכולוגית המשך 
ל״בעל-התהילים״, ומבחינת-הנושא — של כמה מסיפוריו 
הראשונים. "האיש מנצרת" נתקבל בהתלהבות בעיתונות 
האנגלית, אך לא כן — בעיתונות היידית. לא זו בלבד 
ש״פארווערטס", ששימש עד אז לא׳ אכסניה קבועה, סירב 
לפרסם את הרומאן, אלא שיצא בגלוי נגד המחבר בטענה 
שר,וא "מטיף לנצרות", "מוליך לשמד", וכדומד,. רק סופרים 
יידיים, עבריים ואנגליים מועטים דנו ברומאן מבחינה ספ־ 
תתית טד,ורד.. רוב העיתונות היד,ודית נמשך אחר מערכת 
ה״פארווערטס* — ומאז הוקמד, מחיצר, בין א׳ ובין הספרות 



343 


אשח 


344 


והתפתחותה לפי מידת הזכויות הכלכליית והמדיני 1 ת, שהר 
ענקו לא/ 

הגורם השני, שהטביע את חותמו על צורות־האירגון של 
חברות הרבה, הוא היחס אל הא/ שנוצר בהשפעת תפקידיה 
הביולוגיים המיוחדים — וסת, הריון ולידה. תפקידים אלה 
ראו בבי־האדם לפעמים כנתעבים או מפהידים, לפעמים — 
ככוהות־פלא יוצרי־חיים, לפעמים — כסגולות, שמכשירות 
את הא׳ לבצע פעולות קשורות במגיד, ודת, ולפעמים — כהו־ 
פעות, שפוסלות אותה מעיקרד, לביצוע פעולות כאלו. עמד¬ 
תם של שני המינים בחברד, החדשה, שבד, כמעט נעלמו 
הדעות הישנות ביחס למעשי־לד,טים, פוריות, כישופים וכד׳, 
מעידה, שהגילויים התרבותיים המיוחדים הקשורים בפריונה 
של הא׳ הם תמאה לא רק של מסיבות היסטוריות, אלא אף 
של גורמים פסיכולוגיים עמוקים. 

אע״פ שסיבת־הדבר לא נתבררד, כל צרכה, הרי עובדד, 
היא שפריונה של הא׳ שימש לה לעתים קרובות אבן־נגף 
במילים של תפקידים דתיים — ביחוד בחברות, שבהן היד. 
קיים קשר הדדי בין הדת והשלטון המדיני. לעומת זה אנו 
מוצאים מקרים הרבה, שבהם הותר לד" לא׳, להשתתף בפעו¬ 
לות דתיות בעלות חשיבות שנידדבמעלח, ביחיד בכיתות 
נחותות מבחינד, כלכלית. נוסף על כך, המגמד, של כל דת 
גדולה לנקוט עמדד, כלפי המשפחה כדי להשתמש בה לע)ם 
הנצחת עקרונותיו־, ותורותיד" וכן העוכדד" שרעיונות מסויי• 
מים ביחס לצניעות, בתולים ופרישות נכללו בתפיסת-עולמם 
של אנשי-הכד,ונה והנביאים של הדתות הגדולות, גרמו 
לכך, שנתעורר מחדש רגש-ד,מסתודין ביחס לתפקידיה הביו¬ 
לוגיים של הא/ 

התיאוריה הסוציאלית במאד, האחרונה הקדישה ת׳טומת- 
לב מרובד. מדי להופעות של קביעת השם לפי שמה של 
משפחת־ד.אם (מטריליניה), קביעת-ד,מגורים לפי מקום־מגד 
ריה, וכן להופעות של שלטודהאם (מטריאדכיה), שאנו 
מוצאים במספר מצומצם של חברות פרימיטיודווב פסודוי 
אוולוציוניזם, מצד אחד, וד,זמן, שבו הופיע חיבורו של לואיס 
מורגאן — שבמקרה הקר את אורח-חייד, של חברה פרימי¬ 
טיווית אחת, שבד, יש לא׳ תפקיד חשוב אבל בשום פנים 
לא מכריע — מצד שני, השפיעו על חוקרי־החברד" שיראו 
במטריליניה שלב בהתפתחות האנושית. אולם אין כל הו¬ 
כחות לדעה זו. לא זו בלבד שאף בתוך עמים מפותחים 
ומתקדמים למדי אפשר למצוא מוסדות סטריליניים שונים, 
בעוד שאין למצוא אותם בכמה וכמה עמים, שעדיין הם 

נמצאים בשלב כלכלי פרימיטיווי של ציד ולקט־מזונות, אלא 

^ • 'י• *י* 

שאין גם כל הוכחות לדבר, שמוסדות מאטו־יארכיים כאלה 
מופיעים באיזה שלב מאותר בתהליך הדיפתציאציד. הסו¬ 
ציאלית. הנסיון להניח, שד,יד, קיים מצב פרימיטיווי, שבו 
לא היד, הקשר בין האב וד,ולדת־ילדיו ידוע לגבר ושכתוצאה 
מכך היד, שלטודהאם בלתי-נמנע, מתעלם מקדמות תפקידו 
של הזכר לדאוג להגנתם וד,זנתם של הנקבות והטף. כמדכן 
אין השקפה זו על הטריליניד, מפרת בעובדד" שרוב המוסדות 
הללו אינם, בעיקרו של דבר, אלא צורה מסויימת של אירגון 
חברותי, שבו מוטעם הקשר בין הגבר לאחותו, ומתוך כך — 
לבן-האחות או לבן־הבת, יותר מלאשתו ולבנו שלו. 

חשיבותה של הא׳ כנושא פוטנציאלי למריבה בין גברים 
קרובים קירבת-משפחד" בין הבעל וקרוביו ובין קרובי-הא׳ 
וכן בין הגבר למפריו, אחיו, תברידבעבודד" הממונים עליו 


וד,סרים לפקודתו, מתגלית בהיסטוריה בצורות שונות, כגון — 
תקנות בדבר גילוי-עריות, איסור נישואים בין בני-משפחה 
קרובים, "פורדה" (ע״ע נשואים), ושאר צורות הבידול של 
צעירות בלתי-נשואות או של נשים נשואות, תקנות-האבי- 
רות ואמצעים מופרזים לשמירת הנשים בנות המעמד העליון 
מפני התקרבותם של גברים משכבות נמוכות יותר. תקנות 
אלו פעלו להגבלת חירותד, של האשה להיכנס לשוק, לעסוק 
בכל משלח-יד שתרצה בו, ובכלל — להיות חפשית בבחירתה 
וברצונה. התקנות הסוציאליות השונות, המגינות באופן זד, 
על קיבוצים של גברים מפני ההתפוררות, שבאה מתוך הת¬ 
חרות על נשים, פעלו לעתים קרובות בכיוון של בידוד הנשים 
וצימצום שיתוף-ד,פעולה ביניד.ן. 

בין ההמצאות הסוציאליות והמכאניות השונות, שנודעה 
להן השיבות לשיחרור הא׳ מכבלי הפונקציות הביולוגיות 
שלה, יש למנות כמה המצאות עתיקות, כגון העריסות 
והערסלים לסוגיהם השונים, אולם החשובות שבחן הן הד,זנד, 
המלאכותית ועגלת-התינוק. שתי המצאות אלו פטרו את 
האמהות מן הצורך לשאת את תינוקותיהן לכל מקום שהן 
הולכות — מה שהגביל בעבר את חירות־תנועתן ואת כושר־ 
הפעולה הגופני שלהן. האמצעים המקובלים למניעת־חהריון 
השפיעו אף הם השפעה עצומה על עמדתן של הנשים 
בחברה, אולם נוהג זה היה קיים במשך דורות מרובים בהיס- 
טוריד" הן בחברות פרימימיודות והן בחברות מתקדמות, 
בלא ליעשות דבר של קבע, כפי שאפשר להניח בעניין ההזנה 
המלאכותית. קיבוצים חברותיים, שרואים צורך בגידולה של 
האוכלוסיה, ונשים בודדות, שסובלות מן העקרות המלאכו¬ 
תית, שבאה מתוך שימוש באמצעי־המניעה המקובלים, גורמים 
לפעמים לשינוי ביחסה של החברד, לאמצעי מניעת-ההריון. 

תרומתן של הנשים בשדד, ההמצאות באומנויות ובמדעים 
היתד" לאמיתו של דבר, קטנה מאוד לעומת תרומתם של 
הגברים. אפשר להסביר דבר זה בעובדד" שבכל התרבויות 
הידועות לנו פעילים עפ״ר גברים באותם שטחי-הפעולה, 
שמבחינה תרבותית הם עלולים להביא לידי השגים. שטחי־ 
פעולה אלה שונים בתרבויות השונות ולפרקים הם אף 
כוללים פעולות, שבתרבות אחרת הן נראות כנשיות, כגון 
בישול, תפירד" רקימד" וכד׳. ואולם אפשר לבטל הסבר זה 
בטענה, שהופעות אלו אינן אלא פרי של מסיבות היסטוריות, 
או שאפשר ליתן להן הסברד, פסיכוביולוגית, שרואה את 
הצורך המועט־ביחס של הנשים להשיג השגים תרבותיים 
כגילד נפשי של השגיד,ן הביולוגיים החשובים בהמשכת 
קיומו של המין האנושי. 

היתרונות הכלולים בניצול אפשרויות־הפעולה של מין 
שלם נראים גדולים למדי. ביהוד חשב דבר זה אם נשים לב 
לדבר, שהחברות שגילו כוח-קיום ושיווי-משקל במשך תקו- 
פות־זמן ארוכות ביותר — כגון האינדיינים של הפואבלו 
(בדרום־מערבן של אד,״ב) וסין, מן האומות הגדולות — היו 
אותן החברות עצמן, שאירגונן הסוציאלי איפשר בד,ן לנשים 
את מילוים של תפקידים גדולים ומכובדים. 

־ 5 מ€״ 1 מלס! ; 1927 ,(.[ ¥0 3 ) {)[ 11 ^^ 1 * 61 

״ 7110 ; 1927 / 0 , 1£8 שבכנ- £1011 

, 111£€1€1 ש 5€11 3111 ־ 1111 ^ ; 1907 ,ץ 80€%€1 1 ) 171 > 11135, 3€X 

; 1951 1713 > ^ 11 )^ 1 , 1 ) 3 ?)^ ; 1944 , 71 ^^^ , 1713 > 

0 מ 510 ןזד 11 > תס 1313 > 6 זי 311 ־ו 3 קןמ 0 כ)*י י? €מ־ו 0 ש 

131)01' \} ץ $^x", 14 ; 1937 ץ 3 ^ , ¥07€€$ 11 > 3 ) 50 / 0 11 )ה 47 ) 0 ן . 

11934 , 1771 ) 0771 ^ 713 ^ , £1115 ^ €10 ז\ 13 ־ . 

.8 *0 


345 


אשה 


346 


הפסיכולוגיה של הא׳. כבר הבחינו הקדמוניס בדבר, 
שלמבנדדהגוף של הא׳ ולתיסקודה הסיבי המיוחד יש השפעה 
מכרעת על התנהגותה הנפשית, שהיא שובה מזו של הגבר. 
ואולם עד היום לא נתבררה כל־צרכה שאלת ההבדלים הנם* 
שיים בין הגבר והא׳, ובכלל זה — שאלת התכונות הנפשיות 
המיוחדות של הא׳. בדיון בבעיה זו נסתמנו בימינו שתי 
השקפות מנוגדות: האחת רואה את יסוד ההבדלים הנפשיים 
בגורמים ביולוגיים, והשניה — בראש ובראשונה בתנאי- 
תרבות. 

הפסיכולוגיה הדיפרבצילית (ע״ע) מיסודם של ו. שטרן 
וג. היימאבס עסקה גם בהבדלים הנפשיים בין בני שני המי¬ 
נים. נבדקו בדרד ניסויית כשרים וכשרונות שונים של בנים 
ובנות וכן של גברים ונשים, כגץ — תחושות, זכירה, קשב, 
חישוב וחשיבה וכשרונות טכניים. א. ליפמאן, שסיכם( 1912 ) 
את כלל המימצאים על נושא זה, טען, ,שאין אפילו תכונה 
נפשית אחת, שהיא מצויה במין זה או זזד בלבד, כלומר — 
הפסיכיקה של הגברים והנשים מבוססת על כשרים וכשרונות 
זהים. במדכן אין, לדעתו, הבדלים של ממש בשיעור הופעתם 
של הכשרים והכשרונות המשותפים ן על כל פנים, הבדלים 
אלה מועטים הם הרבה מכפי שקובעים הבריות על יסוד 
התרשמותם הבלתי־אמצעית. עם זה בולטת העובדד- שהגשים 
נוטות יותר לשיעורים הבינונים של רסת־הכשרונות, ואילו 
בגברים שכיחים יותר השיעורים הפחותים (כגת אידיוטים 
ועבריינים) והעליונים (כגון גאונים או מתאנים.סוציאליים). 
כמרכן קבע היימאנס, שהשוני בהתנהגות הנפשית בשני 
המינים נובע בעיקר מן האמוציונאליות המפותחת יותר 
של הא׳. 

שוני זה כבר הוא ניכר בימי־הילדות 1 הוא מתבטא ביחסם 
השונה של הילדים והילדות אל הסביבה החברותית, במידת 
העניין, שמעורר בהם העולם ומלואו, וכן באופן שבו הם 
מטפלים בעולם חיצוני זר" הילדים מתעניינים בעיקר 
בסרחבי-העולם, בלא-נודע, בהרפתקני, ופחות מזה במשפחה ו 
לעומת זה מגלות הילדות עניין מרובה יותר במשפחה. הבדל 
זה ניכר גם במשחקים ז הילדות נוטות למשחקים, שמשקפים 
חיי־משפחה או פעולות של תינור וטיפול(בתינוקות, בחולים, 
וכד׳), בעוד שהילדים להוטים אחר משחקים, שהם קשורים 
בפעילות מרובה(חיילים, נהגים, אינדיינים, גנבים). החשיבה 
של הילד צמודה, קודם כל, אל העצם האובייקטיוד, ואילו זו 
של הילדה — אל היצור החי ואל חודותיו. הילדים נוטים 
להתעסק בטכניקה יותר מן הילדות, והם אף מוכשרים לכך 
יותר מהן < אלא שבזמן האחרון נמצאו עוררים גם על נכונותו 
של משפט אחרון זה (כגון שפילריין בבה״מ). 

גם התבגרותם הנפשית והסוציאלית של הילדים שונה מזו 
של הילדות, כפי שמוכחת ש. בילד (ע״ע). הילדות מקדימות 
להתבגר מן הילדים, ותקופת־התבגרותן קצרה יותר. הת¬ 
בגרותם של הילדים ניכרת יותר כלפי חח, בעוד שגילויי 
התבגרותן של הילדות הם פנימיים יותר. את ראשית הת¬ 
בגרותן של הילדות מציינת תקופה קצרה־ביתס של ירידת 
כוחות-הגוף והתמעטות ההספק הרוחני; ,>שלב-ד,שלילה" 
(בגיל של 11 — 13 שנד, בממוצע). במרוצת ההתבגרות גוברת 
הנטיה הפסיכו-סוציאלית בשני המינים, אלא שבנערות מבו¬ 
ססת הנטיד, לזולת על זיקד, אישית (יחם של הערצה למחנך, 
האלד,ת כוכב-קולנוע או רגש של אזעה אל חברה-ידידד"), 
בעוד שהנערים נמשכים לחברה או לכנופיה מסויימת בעיקר 


מחמת גורמים אובייקטיוויים (פעולות-ספורט, מועדון, וכד׳) 
ולא מחמת גורמים אישיימ-סובייקטיודים. 

מתוך האמוציונאליות שלה נוטה הא׳ לשירות סוציאלי, 
כגון גמילת־חסדים או טיפול ביתומים ובתולים. התמורות 
התברותיות, שבאו במאה ה 19 , פתחו לפני הא׳ אפשרויות 
מרובות בתחום זה באופן שמצויים בו מקצועות, שעוסקות 
בדים נשים בלבד (מטפלות, אחיות, גננות, עובדות סוציא¬ 
ליות), ואף מקצוע-ההוראה הופך יותר דותר להתעסקות 
נשית מובהקת, עד שבספרות הפדאגוגית האמריקנית מכונר, 
מודד, סתם בלשון נקבה 5116 . גישה נפשית "נשית" זו ל^־ם 
ולבעיותיו היא שקירבה ומקרבת נשים גם לבעיות חברו¬ 
תיות מסויימות, כגון מלחמה באלכודיליזם, בזנות, בעבדות 
(ביצ׳ר סטו) ובמלחמה (ברתד, פון זוטנר), שיפור הטיפול 
באסירים ובשבויי-מלחמה' או חיסול שכונות-העוני (ג׳ין 
אדמם). 

האינדוסטריאליזאציד" וביחוד חדירתן של נשים לתעשיד, 
במשך שתי מלחמות-העולם, הבליטה שאלה פסיכולוגית 
נוספת: כלום מוכשרת הא׳ מבחינה פיסיולוגית ופסיכו¬ 
לוגית לעסוק בכל מקצוע-עבודה שד,ואז עוד בסוף המאה 
ה 19 טען הפיסיולונן המפורסם, פאול מביום ( 1115 ( 61 ^) 
בספרו "על נחשלותה הפיסיולוגית של ד,א׳", שהא׳ אינה 
מוכשרת לחשיבד, עצמאית ושהיא נתונה למרותם של האינס- 
טעקטים! מפני-כן סבור היד" שאין זד, י מן הראוי שהא׳ 
תעסוק בעבודה מקצועית. לעומת זה מטעימים פיסיולוגים 
ופסיכולוגים בני זמננו, שזריזות־הכפיים של הא׳ ועדינות- 
שריריד, הן דוקה שמכשירות אותה הכשרה מיוחדת לעסוק 
במלאכות עדינות, כגון אריגה או ייצור־שעונים. ולא עוד 
אלא שפסיכולוגים בעלי שם מסבירים את ההספק המקצועי 
המצומצם יותר שלה, במקום שמתגלד• צמצום כזד" כפרי של 
הדגשת-נחיתות (א. אדלר), שנתפתח מתוך היחס הביקרתי- 
השלילי אל עבודתה, או מתוך הערכד, "גברית" כללית, שהיא 
רווחת בימינו(מ. פרטינג — 8 מו 1 ז 36 ע). אולם השתתפותן 
של בשים במפעלים של תעשיר, עדינה, פעולתן כנהגות 
ואפילו כחיילות, וכן השגיהן ברפואה, בהוראד. בבת^ספר 
גבוהים, במדיניות, בהנד.לת-באנקים, במפעלי תעשיה ומס¬ 
חר — כל אלה מזימים את המשפטים הקדומים על מיעוט 
כשדיה לעומת אלד, של הגבר ומוכיחים, שהא׳ מסוגלת לכל 
עבודה מקצועית. 

מד,ו היחס בין כשרה של הא׳ לעבודה מקצועית ובין 
כשרה לאימהות ולעבודה במשק-הבית ז לדעת הלנה דויטש 
( 1946 ) אין השגי-הא׳ בעבודה, שד,ם אפיינים לתרבות ימינו, 
מקטינים את כיסופיד. לאימד,ות ולמשק-בית. המד.ות הפנימית 
שלד! אינה משתנית אף כשהיא מוסתרת במסווה חיצוני של 
השגים בעבודה מקצועית. ולעומת זה טוענת אנה בייל, 
שד,שאיפה לאימד״ות אינה מוטבעת בא׳ ושעל כן אינה 
אפיינית לכלל הנשים. בדיון בשאלה זו צויינה גם התופעה, 
שילדות מסויימות, מגיל של שמונה שנים ועד ימי-הד,ת־ 
3 גרוו 4 מביעות את מורת-רוחן על שייכותן למינן ("תסביך 
דיאנד,"). 

אפשר, שיש יסוד לטענה, שהשגיד, של הא׳ בעבודד, 
מקצועית ובפעולד, ציבורית נובעים מהתמדת, חריצות, סב¬ 
לנות וכושר-ד,סתגלות, ולא מתוך כשרונותיה. ואולם תהא 
סיבתם של השגים אלה מה שתהיה, אין יסוד לדיבורים 
ספקולאטמויים כאותם שד,שמיע בתחילת המאד, ד, 20 אוטו 

5 ^ 



347 


וניסוח 




ויינינגר ;"פדן ואתוי"), ש 7 יהה את ^עקרורזוגבריות" עם 
עקרידתטוב" ואת "עקרודתנשיות" עם "עקרץ־תרע". " 

^0251151> ^ 1949 *ץ^| 0 ז^ •? .ן , 

£11. 18—19; 63111 11 ^ 011 ^ €111 ^£^ ,ח 1£ ז 31 ^מ 

0€£€^€€11^£11101 ) 41 ) 99 ^ €1 10 ^ £^ £€111€ ^ה ^^ 

1945/46; 14. ,. 1 ; 1946 , 0191€91 ^\[ / 0 ץ^ 010 ^€ץ£? , 11 :)$) £11 ס 

ץ) 1 ה 11 ז 9 ^ 1 -^^ 10£€1111111 \ /ס 0€71€£11 01 ^ €111 ,ססג^׳נ^^ו 

(?53 £1011 - €1 ע^) 111 ,ז£[ £1 - 1 [ 11 ) 14£1 .£ ;( 38 , 1941 ,. 6011 . £11 ז 

£x(7'0 {/€80 , 71 ר 69101 ^£ .י/וונ>/׳) ו 2£1 מ 0 ^ 6 #£0 !! ווו £1011 ^ו {. 

1927, 22); 14. 14£12 ׳ £1 ^! 802101€£ , 3 ^|־ו^^^\ .. 1 & ־מ - 

1926; 0. 14£ , 11$ ^ 111 ץ 

11112 * 01 ז 0 1£ ^ 011 ,)) £0 ו|(} 1£ .? ; 1910 ./> 1€ ^ 1010 {€ץ£*} 

0 ; 1946 ,*ז£/£ן>׳ע/^^ £מ/מ/ומ^ז/ ^^ 7 .א ; 1942 ,^ט . 

1.10 ; 1917 ^€^^ £€111 ז ££11111£ ^ 11€€ { 0€£€ %£€11€ ^€^£? , 110 ^ 111 ק . 

£0 1£1 ז 1 ך 40 , 0 ־ £1 ז־ £1 ? .ס ) 2 0$0 ־ 131 תו 

80€101 £' 1£11 * 09 ^}\ . 4 ג ; 1903 ,^ 01 הזזס 1 ז £1 ח 1 ז 40 1 ) 1 € 11 ^ 4 ת 
?0£1 ״?>'.! ,ש 10115 > 4£11 ג ;( 17 , 1944 ,. 8001111 . 1£€ ^£ , 11 ^ 11 ) 0 ^) ^ 0 ה >£ 

111$, 1 ^ 1010 ^(^^ 4011 ״!ס^סט ' 
£0)1011 8€)190110)}^1111 40$ !¥ 0160 $, 1908*; \4. 0/11 , 5 ־ 0€1 ^ן 
111011>110/10 8001011106011, 1949; 8£11£1 0114 ח 110 ז 0 /(\ , 1 > 1 ש 1£ ו 

1^011, 1943; 160 0114 ) 110 (ה €0 101 * 111 * €1 , 1 >־ו ¥3 \ש 8 . 14 ,ס 
[•01111111/10 11010 ()01*111, 800 , ?£^ 06 ., 1945,22); £. 1^. 818 ח 0 ז , 
\)0€0$1011(4 11110 ש 7 .£ ; 1943 , 0/92091 ^ 1 0114 4011 ] \ 0 0£1 ז - 
£11011£ ש 1 ו 4 \ . 0 . 0 ) 112 ג 111 ־ 1 ש 7 . 1 א .. 1 ; 1938 , 10 * ¥01111 141 ,$שיוץ $, 

80 x 0914 ¥01£011014^, 1936; \^3 ז 1 * 1141 **^ 30 0110 ^ 1 ,^ 1 ו 11 זש £ 

401 ?£^€6010£10 1/011 [401111 11114 ^016, 1921; 0. , 

760 ,זש 15111111 שז\ו . 14 ;* 1906 , 01 *^ €6010 114 * 1 00 £€ 60£€61 
40$ 10 ^ 06040 ^£¥ ,ץ 111£ ^ ; 1949 ,) $1 ^£ * €101 012£ ה 0£ * 1 ^ 

. 1949 , 11104€6011£ ^ 11 * 1 [ 

פר. ב. ס. 

הא׳ במשפט הציבורי. בעיית מזגמדה של הא׳ במשפט 
הציבורי מתעוררת בעיקר לגבי שלושה שטחים: לגבי הש¬ 
תתפותה של הא׳ בחיים הציבוריים, לגבי נתינותד- ולגבי 
התחיקה הסוציאלית. 

1 . תולדות האנושות יודעות על קיומן של חברות מאט־ 
ריארכאליות בתקופות ובמקומות מסויימים; אעפ״ב נשתרשה 
בכל התרבויות העיקריות המסורת, שלפיה אין לא׳ מקום 
בחיי־הציבור. אמנם, עד לדורנו לא היתה הא', חח מבמקרים 
יוצאים מן הכלל, מסלאת תפקידים ציבורימ 4 ולא השתתמ•. 
לא כמצביעה ואף לא בנבחרת במוסדות מדיניינ 4 הצעתו 
של אפלטון בספר "המדינה" להתיר לא׳ ליטול הלק בחיים 
המדיניים, אם יש לה ההכשרה לכך, נשארה ללא השפעה 
במציאות המדינית עד המחצה השניה של המאה ה 19 . 
כהופעה מנוגדת לכך יש לציין, שברוב המונארכיות האירו¬ 
פיות היו נשים זכאיות לרשת את המלכות או הנסיכות, אף 
אם לא על בסיס של שוויון(הבן הצעיר היה עדיף מן הבת 
הבכירה), אך גם יוצא מן הכלל הזה מקורו במסורת עתיקה. 

בסאה ה 19 גברה בארצות המערב. וביחוד באנגליה 
ובאה״ב, השאיפה לשיווי-זכויותיה של האשה בכל התחו¬ 
מים — במשפט הפרטי, במשפט הציבורי, ובחיי-החברה 
בכלל. ביהוד נתרכזה שאיפה זו בדרישת זכות הבחירה 
האקטיודת והפאסיווית(ז. א. הזכות לבחור ולהיבחר) לגו^ם 
מחוקקים ולמוסדות השלטון המקומי. בסופה של אותה מאה 
מצאה שאיפה זו את ביטוייה הנמרץ ביותר בתנועה המיס♦ 
ראז׳יסטית (ש 38 ז£} 1 ז$ = זכות-הצבעה). מדינת ואיומינג 
באה״ב היתד. הראשתה, שהיקנתה זכות זו לנשים ב 1869 , 
ובהדרגה ניתנה להן זכות זו גם במדינות אחרות באה״ב. 
ניו-זילאנד התירה לנשים להשתתף בבחירות מקומשת 
ב 1892 , וב 1940 הורחבה זכות זו גם לגבי בחירות לפארלא- 
מנט. באוסטראליה התחילו המחוזות מעניקים זכות־הצבעה 
לנשים ב 1894 , ובמדינה כולה זכו הנשים לקבלה ב 1914 . 
באנגליה ניתנה לנשים הזכות לבחור בבחירות מקומיות 
ב 1894 , והזכות להיבחר — ב 1907 . 


את דחיפותה העצומה ביותר קיבלה תנועה זו על־ידי 
מלחסת־העולם 1 . בהשפעתה קיבלו הנשים זכות בחירה 
אקטיתית ופאסיווית ברוסיה ( 1917 ), אנגליה ( 1918 ), גרנד 
ניה ( 1919 ), אה״ב וקאנאדה ( 1920 ) וברובן של שאר מדינות 
אירופה ואמריקה. צרפת ( 1944 ), יאפאן ( 1946 ), ארגנטינה 
( 1947 ), ^ה ( 1949 ) ולבנון ( 1952 ) היו מן המדינות האח¬ 
רונות, שנתנו זכות זו לנשים, ובסוף 1952 לא היו אלא מדינות 
מועטות, מתוך אלו שמתקיימות בהן בחירות מדיניות בהקף 
רחב, שעדיין שללו זכות זו מנשיהן, ואלו הן: באירופה — 
שיייח ו באמריקה — בוליוויה, האיטי (אף אם ניתנה בה 
לנשים הזכות להיבחר), הונדוראס, פרו (אע״פ שהנשים 
רשאיות בה להצביע בבחירות מקומיות), קולומביה וקוסמזד 
ריקה ן באסיה — אפגאניםטאן, ירדן, סוריה, עיראק ופרם 1 
באפריקה — אפריקה הדרומית ומצרים. אבל בכמה מדינות 
מותנית זכות-הבחירה של נשים בתנאים חמורים מאותם 
שנקבעו לגבי גברינ 4 כך, למשל, ניתנה בפורטוגאל זכות־ 
ההצבעה בבחירת־הנשיא לנשים בעלות השכלה תיכונית 
בלבד, בעוד שבין הגברים נהנים מזכות זו גם אלה שאינם 
יודעים קרוא וכתוב, אם הם אד משלמים מסים ו ובאקוואדור 
השתתפותן של הנשים בבחירות היא דשות, בעוד שהשתת¬ 
פותם של הגברים בהן היא חובה. 

במה שנוגע למילוי תפקידים ציבוריים ע״י נשים מקובל 
הדבר, שכל משרה שהנשים רשאיות להשתתף בבחירת 
נושאה, הן רשאיות גם להיבחר לה אם הן ממלאות אחר 
התנאים הרגילים לגבי זכות הבחירה הפאסיוויתן דדועים 
מקרים, שבהם קיבלו סוגי-נשים מסויימים את הזכות להיב¬ 
חר קודם שקיבלו את הזכות לבחור. במשרות ציבוריות, 
שנושאיהן נקבעים ע״י מינוי, לא שרתו נשים (חת מבמקרים 
בודדים) עד תחילת המאה ה 20 . בימינו רשאיות נשים להת¬ 
מנות למשרות ציבוריות כמעט בכל המדינות התרבותיות 
בעולם, ובפועל הן גם הדוב של העובדים בסוגים מסויימים 
של הפקידות הציבורית, כגון מזכירות וכתבנות. ואולם פרט 
לסוגים מיוחדים אלה, שבהם מתרכזות הנשים, השתתפותן 
בחיים הציבוריים קטנה מזו של הגברים. כן יש לציין, 
שבמקומות הרבה הן מופלות לרעה במה שנוגע למשכורת, 
ובעד אותן העבודות עצמן מקבלים הגברים משכורת גבוהה 
יותר מזו שניתנת לנשים. בנוגע לתפקידי-חובה יש לציין, 
שבכמה מן הארצות, שההשתתפות בבחירות היא בהן חובה, 
חלה חובה זו על הנשים והגברים כאחד (אוסטראליה, 
בלגיה). ברוב המדינות, שבהן קיים מוסד של חבר-מושב- 
עים, חלה חובת ההשתתפות בו גם על נשינ 2 בתקופת 
מלחמת-העולם 11 הוטלה בכמה ארצות חובת ההתגייסות 
לצבא גם על סוגים מסויימים של נשים. חובה זו מוטלת 
כיום בישראל, ויחידות של נשים מוסיפות לשרת בצבאות 
של אנגליה, אה״ב וכמה ארצות אחרות על יסוד של התנדבות. 

ב עד הזמן האחרון היה מקובל, שהא׳ היתה מקבלת אח 
נתינותו של אביה או בעלה, ושינוי של נתינות מצידו היה 
גורר גם שינוי בנתינותן של הנשים שבמשפחתו! וכן לא 
היתד. נתינותו של קטן (במידה שלא היתה נקבעת לפי 
מקום-מולדתו) נקבעת לסי נתינות-האם אלא במקרים יוצאים 
מן הכלל, שבהם אי-אפשר היה לקבוע את נתינותו של 
האב. אד בדורנו גברה בכמה ארצות הנטיד. לטפל בנתינותד. 
של א׳ בוגרת לחוד, ולאפשר לה לקבל נתינות חדשה, 
להישאר בנתינותה הקודמת או לותר עליה, בלא קשר 



349 




350 


לנתינותו של אביה או בעלה! וכן גוברת הנטיד• להקנות לילד 
את נתינות*הא 0 בסקרים מסויי&ים, שבהם שונה נתינות זו 
סנתינותו של האב. בהתאם להשקסה זו נקבע חוק־האזרחות 
בישראל, וכן מקובלת השקפה זו באה״ב וברית־המועצות. 
ואולם ברוב הגדול של הארצות נקבעת אף כיום נתינותה 
של הא׳ לפי הנתינות של אביה או בעלה. 

עם יציאתה של הא׳ ממסגרתה של המשפהה הפאטריאר* 
כאלית ועם השתתפותה הגדלה והולכת בפקידות ובמסחר, 
נתפתחה גם הנטיה להגן על האשה הגנה סיוהרת. מפני׳כן 
דואגת המדינה החדשה לבריאות ולתנאי־העבודה של האשד. 
יותר מלאלה של גברים• חת מבמה שנוגע לשכר־העבודד" 

ו• * ן * 

נמצאת האשד. מבחינת התחיקה הסוציאלית במעמד של עדי¬ 
פות לגבי הגבר. אפילו באותן הארצות, שבהן מכירים להלכה 
או למעשה בעקרון של שיווי־זכויות בין המינים, אין עקרת 
זה מונע הגנה יתרה על הא׳. יש רואים בהגנד, זו פגיעה 
בעקרון שיווי־ר״זכויות, ובאה״ב אף קיימת תנועה, שתובעת 
לד,כנים תיקון לחוקת־המדינד., שלפיו יתהג שיווי־זכויות 
גמור של נשים וגברים, למרות מה שהדבר עלול להעמיד 
בסכנה את החוקים והתקנות המגינים על האשה הגנה מיוחדת. 

ג. א. 

הא׳ במשפט האזרחי. מעמדה המשפטי של הא׳ 
הנשואה הולך ומשתפר בשיטות המשפטיות החדישות, הנר 
טות לצמצם את הכללים הקובעים מצב של נחיתות בשביל 
הא׳ ובכלל זה את כל התנבלות בדץ, שהיו חלות עליה מתור 
ההנחד" שבראש שותפות־ד״חיים הנתרת ע״י הנישואים עומד 
הבעל. המגמה הרווחת בשיטות אלו מכותת לטיפוח השווית 
וד,אינדיווידואליות, אף־עליפי שמכמה בחינות עדיין שלטת 
ברובן ההכרד. בעדיפותו של הבעל. הא׳ הנשואה מקבלת 
את שנדהמשפמה של בעלה, ואס משתנה שםימשפחה זה, 
חל שינוי גס בשמה. רק בציז־ו של שם זה מותר לה, עפ״ר, 
להיקרא בש 0 ־ד.םשפחה שלה (אחר הגירושים ניתנת לד" 
כרג^, הזכות לבחור באחד משני השמות הללו). כמרכן 
מקבלת הא׳ כמעט בכל הארצות את נתינוח־בעלד,. הבעל 
זכאי לקבוע את סקונרמושבו, ומקום זה געשד, גם מקוס- 
מושבה של הא׳. הד״תקדמות הניכרת ביותר במעמדה של 
הא׳ הנשואה מתגלה בשד, שהזעבלות בדיניה בטלות וד,ר 
לכות, וגדלה וד,ולכת ההודאה בדבר, שכוחה יפר, לעסקים 
משפטיים בלא נטילת רשות מבעלה. יש ארצות, שבהן 
נחשבת הא׳ הנשואה בלתי־כשדה לעסקים משפטיים (צרפז 4 
בלגיד" הולאנד, ספרד, פורטוגאל, ועוד), אע״פ שגם באר¬ 
צות אלו נוטים להקלות שונות ז לעומת זדי מכיר הרוב של 
שאר המדינות (אנגליד" אד,״ב, גרמניד" אוסטריד" שוריץ, 
הארצות הסקאנדינאוויות, איטליה, תורכיד" ארגנטינד" ועוד) 
בדבר, שאמנם כשרה הא׳ לעסקים משפטיים בכלל, אלא 
שלפעמים יש לצמצם את כוזזה במה שנוגע להעברת נכסיד" 
הפליד, לרעת־הא׳ היתה קיימת בכמה ארצות בנוגע לגירר 
שים ז תנאי״ד,ניאוף, המקנים לאחד מבני־הזוג זכות לתבוע 
גירושים, שונים היו במקרה שניאף הבעל מבמקרה שניאפה 
הא׳. הפליד, זו סולקד, בצרפת ב 1883 ובאנגליה ב 1923 . 
בזמננו נוטים להטיל על כל אחד מבני-הזוג חובת מתן מזו¬ 
נות, בעוד שקודם לכן היתה חובה זו מוטלת על הבעל בלבד. 
לסי המשפט האנגלי, למשל, לא היחד, אמנם לאשד, שום 
זכות לתבוע את הוצאות-קיומה מבעלה כל עוד לא נפרדה 
ממנו בדרך חוקית• אולם רשאית היתד, לחייב את בעלה 
כשקנתה בהקפה מצרכים דרושים לד,. כיום הופרד, החובה 


של מתדמזונות כחובה הדדית, אד ע^׳ר בתנאים שונים 
ביחס לזר (הא׳ מחריבת לדאוג לפרנסת בעלה רק כשהוא 
במחסור). כוחה של א׳ נשואה לנהל עסקים נוגעים לבית, 
ולחייב בהם את בעלה, יפה בכמד, ארצות, וד,וא ידוע בשם 
"רשות המפתח" (פך הדבר בגרמניה, שודיץ, הונגאריד" 
הארצות הסקאנדינאוולת, ועוד). דומה בתוצאותיה לרשות* 
המפתז? היא ההשקס; המקובלת בארצות אחדות, שהבעל 
ייסד, את כוח אשתו לעסקים הדרושים לניהול הבית (המש¬ 
פט הזלסטרי, האנגלי, הצ׳כוסלובאקי, ועוד) או נתן לה 
רשות לכד (כד הדבר בצרפת, בר,ולאנד, בספרד, בפורטו- 
גאל, ועוד). בזמן האחית נתעוררה שאלת זכותה של א׳ 
נשוזת; לפרי-עבודתה — שאלה, שבה קשורה שאלד, אתרת: 
אם הא׳ הנשואה רשאית לד.שתכר בלא נטילת דשות מבעלה. 
אף כמה מן המדינות, שבדרך כלל הן מחייבות את הא׳ לקבל 
רשות מבעלד, לשם כל עסק משפטי, המתיקו את דינה של 
הא׳ בתחום מיוחד זה על-יסוד ההנחר" שמתן הרשות של 
הבעל לעמידת הא׳ בשכר הוא משוער בחוק (הולאנד. 
בלגיה)! לעומת זה יש מדינות, שנוהגות לפטור את הא׳ מן 
הצורך לקבל את הסכמת-הבעל לעסקים משפטיים. אך מחיי¬ 
בות את הא׳ לקבל את הסכמתו להתעסקיתה בעבורה לשם 
מה. שאלת זמתה של הא׳ לפרי-עבודתה (חוץ מעבודת- 
הבית שהיא מחוייבת לעשותה) קשורה ביחסי הבעל והאשה 
לנכסיהם. אם הנכסים הס נסררים, יכולה הא׳ להשתמש 
בפרי־עמדתה כרצונד" אלא שהיא צריכה להשתתף בהוב- 
אות-ד.מש*זד" אבל כשקיימת שותפות-נכסים בין הבעל והא׳ 
או כשהבעל םנד.ל את נכסי-אשתו ויש לו זכות לפירותיהם. 
אף שכר עבודת-האשה הוא. מבחינה עקרונית, בכלל הנכ¬ 
סים הכפופים להנד״לת-הבעל. בארצות הרבה נקבעו חוקים 
מיוחדים, שמבטיחים לא׳ הנשואה את פרי-עבודתח אף 
כשד,יא שותפת עם כעלה כבעלות על נכסיהם. 

במדינת-ישראל הונהג חוק מיוחד, חוק שיווי-זכדות 
האשה, תשי״א— 1951 . לסי חוק זה, דין אחד לא׳ ולאיש בכל 
פעולה משפטית! וכל הודאת חוק, שמפלה לרעה את הא׳, אין 
נוד.גים לפיה. א׳ נשואה כשרה כשרות גמורד, לקנץ, ואין 
קניינים שרכשה קודם נישואיה נפגעים ע״י קשר הנישואים. 
האם והאב הם האפיטרופסים הטבעיים של ילדיד,ם! מת 
אחד פן ההורים, הנשאר בחיים הוא האפיטרופוס הטבעי. 
הוראוזז אלו מחייבות אף את בתי-הדין הדתיים, וכך הן 
כאות לתקן את מצבה של הא׳ הכפופד, למשפט העברי. 
לעומת זד. אין חוק שיווי-זכויות הא׳ בא לפגוע בדיני איסור 
והתר לנישואים ולגירושים (אף אם הוא משפיע על הזכויות 
הר,דדיות הנובעות מן הנישואים). כסו-כן אין החוק קובע 
שיווי-חומת לגבי הא׳: אין הוא מטיל על הא׳ חובה של 
פתן מזונות לבעלה ולבניה, דוגמת חובתו של הבעל לא׳ 
ולבניו. — וע״ע אשות! ארץ-ישדאל. 

; 1904 11 ^ €1 11 ^ 41 

; 1928 011 ז^ 

; 1912 ומן 

. 1951 , 1110115 ) 1 ^ 

ג. ט. 

הא׳ כהלכה. א. מעמדה החוקי. — במשפט העברי ~ 
האזרחי וד״^ילי — שווד, הא׳ לאיש בדרך כלל: "השווד, 
הכתוב אשד, לאיש לכל דינים (=דיני ממתות) שבתורה... 
הזצווד, הכתוב אשד, לאיש לכל מיתות (=דיני נפשות) 



351 


אשה 


352 


שבתורה" (קידושין ל״ה, א׳ז בבא קמא ט״ו. א׳). אולם גם 
בתחומים אלה יש כמה הבדלים בין איש לאשה: 

אין הא׳ זכאית למל 1 ד בישראל, וכך דרשו את הכתוב: 
״שו׳ם תשים עליך מלך״ (דברים ת, טו) — "מלך ולא 
מלכה" (ספרי, דברים, פ׳ קב״ז* הרמב״ם מרהיב הלכה 
זאת: הלכות מלכים א׳" ה׳: על "כל משימ 1 ת שבישראל" 
ש״אין ממנים בהם אלא איש"). ואע״פ שמלכותה של שלום־ 
ציון נתקבלה בקורת־רוח ע״י חכמי־ישראל, אין לראות בכך 
אלא יוצא מן הכלל. התארים: אם־הכנסח (ע״ע אב־הכנסת), 
ראש־הכנסת, וכידב, שאנו מוצאים בכתובות יווניות או 
רומיות, שמוצאן מארצות־הגולה, לא היו, כנראה, אלא 
כינויי־כבוד, שזיכו בהם נשים מכובדות על השתתפותן 
הפעילה בבנייני בתי־כנסת והחזקתם (וע״ע בית־כנסת). 

ביחס לאשה כדייבת — נאמר בירושלמי במפורש "אין 
האשה דנה" (ירוש׳ יומא פ״ו, ה״א, דף מ״ג ב׳< סנהדרין פ״ג, 
ה״י, דף כ״א ג׳ז שבועות פ״ד, ה״א, דף ל״ה ב׳}. בתלמוד 
בבלי אין איסור מפורש על כך, אבל מפרשים ופוסקים הסיקו 
גם מן הבבלי שאשה פסולה לדון (טור, חו״מ, ז׳). ובנוגע 
לדבורה הנביאה, שהיתר! "שפטה את ישראל" (שופטים ד׳ 
ד), יש מפרשים שכיוון שהיתר! נביאה — קיבלוה ישראל 
עליהם לשופטת (ספר החנוך, ע״ז), שהרי יכול אדם לקבל 
על עצמו להשפט גם בפני דיין פסול, אם רצונו בכך (משג׳ 
סנהדרין, ג׳, ב׳)ז או שדבורה היתד! כשדה לדון משום שתה 
״על־פי הדיבור״ — בנבואה (תוספות, נדה נ׳, א׳, ד״ה כל) 
כהוראת־שעה (באר־הגולה, חו״מ ר׳, ס״ק י׳)! או שדבורה 
לא היתה דנה בעצמה אלא מלמדת את הדינים (סור, שם). 
לעומת זד" יש שהסיקו מן הבבלי שא׳ כשדה לדון (ספר 
החנוך, שם). אולם ההלכה נפסקה שהא׳ פסולה לדון 
(תו״מ, ז׳, ד׳). 

א׳ פסולה לעדות (ספרי, דברים, ק״צ < בבא קפא פ״ח, א׳< 
שבועות ל', א׳). חד! במקום שיש צורך בשני עדים — כגון 
בדיני ממונות ונפשות* אבל במקום שאין צורך אלא בעד 
אחד — בענייני איסור והתר — גם א׳ נאמנת (ע׳ כתובות 
ע״ב, א׳ ו״שיטה מקובצת״ שם * תוספות, גטין ב׳, ב׳, ד״ה 
עד), חת מבמקדים מיוחדים. בדבר שעשוי להיגלות — 
"שאפשר לעמוד על בוריו שלא מסי העד הזה ואין העד יכול 
להשמט אם אין הדבר אמת" (רמב״ם, הל׳ גיתשין ג׳, 
כ״ט) — גם א׳ נאמנת (רמב״ם שם ובהל׳ יבום וחליצד" ד׳ 
ל״א — ע״פ יבמות ל״ט ב׳). א׳ שהעידה על מותו של אדם — 
מתירים לאשתו להינשא (מש׳ יבמות ט״ז, ד). יש אומרים, 
שתקנח קדמונים היא, שעל־דבר שאין אפשרות לקבל עליו 
עדות־גברים, כגון דבר, שקרה במקום שדק נשים מצדות שם 
וכדומה — מקבלים עדות־א׳(רמ״א, חו״מ, ל״ד" י״ד). 

יש כמה זכויות־קדימה לנשים: אשה שנזקקת לתמיכה 
בלבוש או במזון — מקדימים לתת לה מלאיש הנזקק לכך 
(משנה, הוריות ג׳, ד* תוספתא כתובות, ר, ח׳< בבלי, שם 
ס״ז, א׳)* מקדימים למיות את האשד! מן השבי(משנה, שפ)ן 
איש וא׳, שבאו כתובעים לבית*ד!דין, מקדימים לדון בתביעת* 
הא׳(רמב״כ 4 הל׳ סנהדרין כ״א, ד; טוש״ע, חו״ם, ט״ו, ב׳). 

יש הבדלים בין איש לא׳ ביחס למועד־הבגרות (ע״ע 
בנרות) ובדיני*ירושה (ע״ע ירושה). 

ב. חיובה במצוות. א׳ יהודיה חייבת בקיום מצוות־ 
התורד" חח ממצוות־״עשד!", שחובת־קיומן היא דק בזמן 
מסויים, כגת "סוכה ולולב ושופר וציצית ותסיליף (קידושין 
ל״ה, ב׳). ונקבע כלל: -כל מצנח־עשה שהזמן גרמא 


(= ״שהזמן גודם לה שתבוא״ — רש״י) — אנשים חייבים 
ונשים פטורות * וכל מצנת־עשה שלא הזמן גרמא — אחד 
אנשים ואחד נשים חייביד (משנה, קידושין, א׳, ז׳). אבל יש 
כפה מצוות יוצאות מכלל זה, כגון אכילת־פצה ושמחת יום* 
טוב, וכן גם המצווה להיקהל אחת בשבע שנים, בעונת חג־ 
הסוכות, לשמוע לקריאת־החורה (דב׳ לא, י—יג), שאע״פ 
שהן מצוות ש״הזמן גדמא״ — נשים חייבות בהן (קידושין 
ל״ד, א׳), 

כמדכן יש מצוות־עשה שלא "הזמן גדמא", שהן יוצאות 
מן הכלל — ונשים פטורות מהן, כגון מצ[ת תלמוד־תורה 
(קידושין כ״ט, ב׳* שם ל״ד, א׳* ועוד). אבל מצויה בדברי 
תנאים דעת־יחיד — בן־עזאי — שאמר: "חייב אדם ללמד 
את בתו תורה" (משנה. סוטה ג׳, ד׳). לעומת זה אמר ר׳ 
אליעזר: ״כל המלמד את בתו תורה — כאילו מלמדה 
תיפלות״ (שם) — וביאור הרמב״ם: "מפני שרוב הנשים 
אין דעתן מכוונת להתלמד, אלא מוציאות דבדי־תורה לדברי 
הבאי, לפי עניות דעתן" (הל׳ תלמוד־תורה, א׳, י״ג). 
הפוסקים פסקו כדעה האזזרונה (רמב״ם, שם* יו״ד, רמ״ו, 
ר* ועוד), אבל הבחינו בזה בין תורה שבעל־פה לתורה 
שבכתב, שגם אותה אין ללמד לכתחילה, אבל ״אם מלמדה — 
אינו כמלמדה תיפלות״ (רמב״ם, שם* יו״ד שם — כנראה 
לפי משג׳ נדרים, ד׳, ב׳* "מלמד הוא את בניו ואת 
בנותיו — מקרא״). וכן אמרו: ״אשד! שלמדה תורה — יש 
לה שכר, אבל אינו כשכר־האיש — מפני שלא נצטוית, וכל 
העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו — אין שכרו כשכר 
המצווה שעשה. אלא פחות ממנו״(דמב״ם, שם — ע״פ סוטה 
כ״א א׳, קדושין ל״א א. ועוד * ומעין זה — יו״ד, שם). אחדים 
מן הפוסקים קבעו שהנשים חייבות ללמוד "דינים השייכים 
לאשה"(רמ״א ידד רמ״ו ר), שהרי אי־אסשר לקיים מצוות 
בלא לדעת את פרטי־דיניהן. כן נקבע בפוסקים, שחייב אדם 
לחנך את הבת — כמו את הבן — בקיום המצוות (מגן 
אברהם, אדח, שמ״ג, ס״ק א׳). ביחס לשאלה אם חייבת 
האשה לחנך את בנה בקיום מצוות — היו, כנראה, דעות 
שונות בין התנאים והאמוראים (תוספתא, ערובין, ג׳ (ב), 
י״א * בבלי, נזיר כ״ט א׳ וסוכה ב׳ ב׳ ורש״י שם) וכן נחלקו 
בדבר מפרשים ופוסקים.—בשאלת המצוד! של פריה ורביד, 
נחלקו הדעות, אם חייבת בה האשד! (יבמות ר, ף). 

נשים חייבות בכל מצוות "לא תעשה", בין אם "הזמן 
גרמא", ובין אם "לא הזמן גרמא", חת מבמצוות אחדות 
בלבד (משנ׳ קדושין, א', ז׳). 

הכתוב: "לא יהיה כלי־גבר על אשה ולא ילבש גבר 
שמלת אשה״(דב׳ כב, ה) — נתפרש ע״י חכמים: "שלא ילבש 
איש שמלת אשה וישב בין הנשים ואשד, שמלת איש ותשב 
בין האנשים"(נזיר נ״ט, א׳* ומעין זה—ספדי, דברים רכ״ו)ז 
ויש שפירשוהו ז "שלא תצא אשד! בכלי-זין למלחמה" (נזיר, 
שם * ומעין זה — ספרי, שם * ועיין תרגומי אונקלום ויונתן 
לפסוק זה), אע״פ שלגבי מלתמת־מצוה ("מלחמת שבעה 
עממים ומלחמת עמלק ועזרת*ישראל מיד צר שבא עליהם״— 
רמב״ם, הל׳ מלכים, ה׳, א׳) אמרו: "הכל יוצאין, אפילו חתן 
מחדרו וכלה מחופתה" (משנה, סוטה, ת׳, ז׳* רמב״ם, שם 
ד, ד׳* ועיין מנחת־חנוך, מצווה תקכ״ה, תקכ״ז ותקס״ז). 

יש מצולת, שאע״פ שגם גברים חייבים בהן, הוזהרו עליהן 
הנשים במיוחד: כמו נדה (ע״ע), חלה (ע״ע מתנות־כהונה) 
והדלקת נר של שבת (מש׳ שבת, ב׳, ז׳). 

רוב עבודות־הקרבנות שבבית־המקדש נשים פסולות 



353 


אשה — אשהים־צונדק. סכחד 


354 


לעשיתן (מ' קדושין, א/ ח׳ ן משב׳ זבחי^ ג׳ א׳). ביחס 
לשחיטה חלוקים המפרשים דד,פוסקים בשאלד. אם ד,יא מותרת 
לנשים(שו״ע, ידד, א׳, א׳). המנהג הוא שאין הנשים שוחטות 
(רמ״א, שם). 

מחלוקת־תנאים היא אם מותר לנשים לקיים את ד,מצוןת, 
שד,ן פטורות מהן (עיין ספרא, דבורא דנדבד" פרשתא ב׳ו 
עירובין צ״ו, ב׳! חגיגה ט״ז, ב׳ן ועוד). היו שאמרו: מיהל 
בת־שאול היתד, לובשת תפילין, אשת יונה היתד, עולה 
לרגל — ולא מי ח ו בידם חכמים" (ידוש׳, עירובין, פ״י, ה״א, 
דף כ״ו, א׳? בבלי עירובין צ״ו א׳), אבל מצויד, גם דעה 
מנוגדת: ״אשתו של יוגה — הושבה, מיכל בת־שאול — 
מיחו בה חכמים" (ירוש׳, שם). תחלקו מפרשים ופוסקים 
ביחס לפסק־ההלכד, בשאלד, זו. ויש מבחינים בין מצוות 
שונות, מהן שושים מותרות לקיימן אע״פ שהן פטורות מד,ן, 
ומהן שאסורות לקיימן (רמב״ם, הלב׳ צצית, ג׳, ט'! שדע, 
או״ח, תקפ״ט, ר! רמ״א, שם, י״ז, ב׳). 

במצוות שהן מתקנת־חכמים ולא מן התורד, נחלקו חכמים 
אם חל עליד,ן הכלל של "מצוות עשה שד,זמן גרמא", שזעשים 
פטורות מהן(שאלתות, כ״ו, לחנוכה! אבודרהם: סדר תפילות 
של חול, שער ג׳). מכל מקום, חייבו את הנשים בקיום אותן 
מצוות, שתיקנו חכמים לזכר ניסים שאירעו לישראל, כגון 
נר־חנופד" שמיעת קריאת־המגילד, בפורים וכל המצוות 
הנהוגות בליל הסדר של פסח — משום "שאף הן היו באותו 
הבס" (שבת כ״ג, א׳ז פסחים ק״ח, א׳—ב׳! מגילה ד׳, א׳; 
ירושלמי—מגילד" פ״ב, ה״ד, דף ע״ג ב׳ז שו״ע, או״ח, תע״ב, 
י״ד) — אע״פ שהן "מצוות־עשה שהזמן גרמא". 

נשים פטורות מקריאת־שמע (משב׳ ברכות, ג/ ג׳), 
שהיא "מצות־עשד, שהזמן גרמא" (רש״י, ברכות, כ׳, א׳), 
אבל חייבות "בתפילה ובמזוזה ובברכת*ר,מזון" (משנר,, שם). 
חיובן של נשים בתפילה נתפרש באופנים שונים. יש 
מפרשים, שד,מכוון הוא לתפילת "שמונה עשרה" (ע״ע 
תפילה) ומכיון שד,יא תקבת־חכמים — חייבות בה אף הנשים 
(עיין: רש״י, ברכות כ׳, ב׳, ד״ה וחייבין). ויש מפרשים, 
שמצוד, היא מן התורה להתפלל בכל יום, אלא שאין לד, 
זמן קבוע מן התורה (ורק חכמים תיקנו לה זמנים) (רמב״ם, 
הל׳ תפילה, א׳, א׳—ב׳ 1 טוש״ע, או״ח, ק״ו, א׳); ומשום כד 
יש סוברים, שאין הנשים צריכות להתפלל אלא פעם אחת 
ביום, באיזה זמן שהוא ובאיזה נוסח שהוא, שהרי מן התורד, 
די בכך, ונוםח*ד,תפילה שהתקינו חכמים (תפילת "שמונה 
עשרד,״) וכן זמני־ד,תפילה שהתקינו — אינו מחייב את 
הנשים (מגן־אברהם, או״ח, ק״ו, ס״ק ב׳). מנהג הוא שבמקום 
הברכה שמברכים הגברים בשחר: "ברוד אחה ה׳... שלא 
עשני אשד," (תוספתא, ברכות, ד, (י) י״ח! בבלי, מנחות, 
מ״ג ב׳) — מברכות הנשים "ברוד", שעשני כרצובד 
(טוש״ע, או״ח, מ״ו, ד׳). יש מבארים, שזד, "כמי שמצדיק את 
הדין על הרעה הבאר, עליו" (אבודרד,ם: סדר תפילות של 
חול)! דש מבארים, שברכה זי היא משום "שיש מעלד, 
בבריאת האשד, — על כן... חייבת היא לברד על מעלה שלה" 
(ט״ז, אר׳ח, מ״ו, ס״ק ד׳). 

מנהג עתיק הוא בישראל, שנשים מכסות את ראשן! 

ויש לזה זכר במקרא, בפרשת סוטה (ע״ע אשות, מעילד. 
בא׳, סוטה): ״ופרע את ראש האשה״ (במדבר ה, יח) — 
ודרשו חכמים: "לימד על בנות ישראל שד,ן מכסות ראשיד,ם" 
(ספרי, נשא, י״א). בתלמוד נמסרה הדרשה בסיגנון מחייב 
יותר: "אזהרה לבבות ישראל שלא יצאו בפרוע־ראש" 


(כתובות, ע״א א׳). בתקופת־התלמוד היו הגשים לבדן רגי¬ 
לות להקפיד על כיסוי־הראש ולא הגברים (ע׳ בדדים ל׳, ב׳), 
וכן היו רגילות לחבוש לראשן פאה נכרית (משנד" שבת, ר. 
ה׳! בבלי, סנהדרץ, קי״ב, א׳! ועוד). במשנה (בתובות, ד, 
ר) נחשבת א׳ שהיא ״יוצאה וראשה פרוע״ — כעוברת על 
״דת יהודית״ (=״מנהג הצביעות שנהגו בבות־ישראל״ — 
רמב״ם, הל׳ אישות, כ״ד, י״ב)! בתלמוד נתבאר שאם הא׳ 
יוצאת כשראשה איבו מכוסה כלל — היא עוברת על "דת• 
משה״, על איסור מן התורה, ורק אם היא מכסה את ראשה— 
אבל לא בכיסד הרגיל — אינה עוברת אלא על "דת יהודית" 
(עי׳ כתובות ע״ב א׳—ב׳). וכן נקבע בפוסקים (רמב״ם, שם < 
שו״ע, אבדהעזר, קט״ו, ד׳). לא נאסר על הא׳ לגלות את 
ראשה כשהיא בביתה (זד כתובות, שם), ואעפ״ב נחשבה 
הזהירות בכיםוי־ראש־ד,א׳ גם בבית כמידת-חסידות, ומסופר 
על א׳ כבודה, שטענה לזכותה: "מיסי לא ראו קורות־ביתי 
קלעי־שערי" (יומא מ״ז, א׳). בפוסקים נתבאר שהאיסור 
הוא רק בנשים נשואות, אבל לא בבלתי־בשואות—שדרכן 
לילד פרועות־ד,ראש" (שו״ע, או״ח, ע״ה, ב׳; מגדאברהם, 
שם). בין יהודי־תימן נהגו לד,קפיד גם על כיסד-ראשן של 
בלתי־בשואות. 

מנהג קדום הוא שאין נשים עושות מלאבד, בראש-חודש 
(ידוש׳, פסחים, פ״ד, ה״א דף ל׳, ד׳! שם תענית, פ״א, ה״ו, 
דף ס״ד, ג׳), ולפי האגדה, נקבע להן ראש-חודש כחג בשכר 
מד, שלא רצו לתת נזמיהן לבעליהן לשם עשיית העגל (פרקי 
דר׳ אליעזר, פר׳ מ״ה). אחדים מן המפרשים וד,פוםקים 
כתבו, שאסור לנשים לעשות מלאכד, בראש־חודש (תוספות 
מגילד" כ״ב ב׳, ד״ה ושאין)! אבל גם אלה שאינם רואים 
בזד, איסור סובריס, ש״מנד,ג טוב" הוא שלא תעשינה נשים 
מלאכה בראש־חודש ושאין לבטלו (או״ח, סי׳ תי״ז). 

אשה בלתי־יהודיד, חייבת בקיום מצוות "בני-נח" (ע״ע), 

כמו איש בלתי־יד,ודי(סנהדרין נ״ז, ב׳). 

,א ; 1920 1171 ^ £1 (! ,ז 0€110 ס ,ן 

, 1 ) 101131 ) 30 ^ .£ ; 1926 ^ 111 ) 5171171 ) 7 11 ) 11 ^ 1 מ 1 1 ) 01 

/ 0 5 )^ €0 ) 111111 ) 5 111 1 )) 1 )) 1 ^) 11 15 ) 11 ) 0111 / 0 705111011 )^ 7 

~) 0 5 )^ 111 1 % ) 115 ) 75 . 1 ) 111 ) 01 ; 1931 

. 1879 . 1 ! 

ד. ק. 

א^קים׳צזןךק, מבחן", שיטד, של בדיקה מעבדתית לשם 
הכרת הד,ריון בראשיתו. המבחן מבוסם על התגלית 
של מ, אשהים וב. צונדק (ע״ע) מ 1926 , שבתקופת ההריון 
נוצר ההורמון הגונאדוטרופי(ע״ע הורמוני מין) — המעורר 
את הפעולה של בלוטות־המין—בכמות עצומה בשליה תפרש 
ממנה לדם, ומשם הוא עובר לשתן. הפרשתו בשתן מאפשרת 
להיכר את הד,ריוז באשה מראשיתו (משבוע לאחר העדר 
התסת). בסוסה נמצא הגונאדוטרופין בנסיוב־הדם מן היום 
ה 42 אחר ההרבעה עד היום ה 120 . 

המבחן מבוצע במעבדד" ומשתמשים בו בחיות נקבות 
צעירות בלתי־מבוגרות, ביחוד בחולדות ועכברות, וגם באר־ 
נבות (מבחן־פרידמאן). כשמזריקים בחיות אלו שתן של 
אשד, הרה או נסיוב של סוסה מעוברת או שתן ודם של קופות 
מעוברות, מפתחות חיות הניסוי באברי־המין שלד,ן את כל 
התופעות האפייניות של הד,ריון — פרט לייצור עוברים: 
1 . התבשלותו של הזקיק, שבו נוצר הד,ורמון האסטרוגבי 
(ע״ע הורמוני מין), הגורם לתפיחת*ד,רחם ולהתהוות של 
קשקשים בקרום־הציפוי של נרתיק העכבר והחולדד,! תופעה 
זו בלבד איבה מספקת לקביעת הריון. 2 . יתר-דם של השחלה, 



355 


^יחינמונדק, מכחד—זמזז־קח 


356 


העלול להגיע עד כדי גרימה של זיבתח־ם לתור הזקיקים 
(התהוות "נקודות*דם״}ו תגובה זו מלמדת, שהחומר מבדק 
בא מנקבה הרה. 3 יצירה של גופיפים צהובים בשחלה; גם 
תגובה זו היא אפיינית להריון. שלוש התגובות הללו דורשות 
מועדים שונים להתפתחותן בחיוח־המבחן השונות. המבחן 
בחולדה הוא המהיר ביותר ומאפשר מתן תשובה ברורה לחיוב 
או לשלילה במשד שעות ספורות ( 2 — 10 — 24 )< המבחן בשפן 
דורש יומיים < מבחן בעכברים מסתיים רק לאחר 4 ימים. 

מבחן א׳*צ׳ הוא הבטוח ביותר לשם קביעתיהריון < מידת 
חנדאות של תשובותיו היא 99% — 98 . הערר של המבחן אינו 
מצטמצם בהכרת ההריון בראשיתו בלבד, אלא נודעת לו גם 
חשיבות מיוחדת באיבחון המבדיל בין הריון ובין גידולים 
ברחם. כמרכן הוא חשוב להפרת הריון מחוץ לרחם ומאפשר 
את האיבחון של גידולי״שליה מן הסוג הממאיר. הוא גם 
מאפשר את האיבחון של מות העובר ברחם־אמו. 

ב. צ. 

1 ןן^טוח ( 5 מנ 1 \;), סוג של צמחים ממשפחת הארניים (ע״ע). 

הסוג כולל 40 מינים של עצי־מחט, שרובם עצי* 

יער מובהקים ואפיינים לסביבותיהם, ותפוצת כולם מוגבלת 
למחצה הצפונית של 
כדור-הארץ: אירופה הצ¬ 
פונית וסיביר, אמריקה 
הצפונית, האיזור הסיני- 
יאפאני והאיזור הים־תי- 
כוני-מזרתי. הא׳ ניכר 
בקומתו הגבוהד" בדסות* 
הפיראמידה שלו ובעליו* 
מחטיו דמויי-האיזמל, 
המתקיימים על העץ שנים 
אחדות < פני-העלה העל¬ 
יונים הם עס״ר מבריקים, 
ואילו צדו התחתון מל¬ 
בין. אצטרובלי־הא׳ עשו¬ 
יים בדמות גליל או ביצה 
מארכת, ולעת ההבשלה 
הם מתפרקים לקשקשים, 
שנושאים זרעים בעלי 
כנפיים. הרבה ממיני הא׳ 
משמשים כעצי-נוי, ואח¬ 
דים מהם נחשבים לעצי- 
חרושת. המין 63 :>!? 
הרווח באירופה, מספק 
טרפנטין ועצה בעל ערד 
תעשייני. הא׳ הסיבירי 
( 103 ז 1 <ן 51 .^) הוא אזזד מן המרכיבים של יערות-הטאיגה. 
א׳־הבושם ( 63 ומ 3153 נ 1 הוא יליד קאנאדה ומשרפו 
מכינים את השרף הקאנאדי. באיזור הים התיכון מצויים 
מיני-א׳ אחדים, כגת הא' הקיליקי ( 01110103 ..ו<), המצוי 
במידה ניכרת בלבנון ובתורכיה הדרומית-מערבית. 

א^טיךניח ( 003 !?), סוג של צמחים ממשפחת הארניים 

(ע״ע), כולל 44 מינים של עצי-יער, שתפוצתם 
מוגבלת לחצי־הכדור הצפוני. בדומה לאשוח (ע״ע) מצויה 
הא׳ בעיקר באסיה המזרחית ובאמריקה הצפונית. מיני־הא׳ 
הם עצים ירוקי-עד. שענפיהם ערוכים עפ״ר בצידיהם! העלים 


שטוחים או בעלי ארבע מקצועות! האצטרובלים מארכים 
או דמויי־ביצד- והם נושרים חטיבות־חטיבות זמן מרובה 
לאתר שניתקו מעליהם הזרעים בעלי-הכנפיים. 

הרבה ממיני־הא׳ מגודלים כעצי-חרושת, צמחי־נוי, עצי- 
משוכה ושוברי-רוח. אך בעיקר משתמשים בהם באיזורי 
תפוצתם הטבעיים כבעצי-יער. לרבים מהם עץ טוב לבניין 
ולספנות. קליפתם של אחדים מהם משמשת בבורסקאות! 
מינים אחרים מקובלים כתומר גלמי חשוב ביותר לתעשייח- 
הנייר. החשובים שבהם הם 3 זנ 1 גז־ 1 .? (קאנאדה ואמריקה 
הצפונית-מזרתית), 131103 ׳§ •? (אמריקה הצפונית-מערבית) 
ו 515 ם 5110110 •? (אלאסקה וקאליפורניה). באירופה רווחת 
בעיקר הא׳ הגבוהה ( 001$3 צ 0 .?). 

אעזף, לוךויג — } 50110£ ^, ]§ 1 ׳ 1 ׳י 1 > 1,11 — ( 1866 — 1942 ), 
פאתולוג גרמני. א׳ היה פרופסור לפאתולוגיה 
באוניברסיטה של מארבורג מ 1903 עד 1906 ואת״כ שימש 
פרופסור באותו מק¬ 
צוע באוניברסיטה 
של פריבורג(באח). 
הוא י היה מחשובי 
החוקרים והמורים ב¬ 
מקצועו בדורו ונחשב 
למייסדד. של הפאתו• 
לוגיה הפינקציונא- 
לית! אפיינית לו ה¬ 
התעניינות בקשריה 
של הפאתולוגיה עם 
הסיסללוגיה. מחקריו 
דנים בדלקת-הכליות, 
בפאתולוגיה של אי• 
ספיקת-הלב, בפ^קת, 
ועוד! הוא תיאר' את 
הקיסריות האפייניות 
למחלות הרומאטלת של שריר-הלב. א׳ הביר את תיפקודה 
של המערכת הרטיקילו-אנדותלית (ע״ע) כאמצעי-הגנה של 
הגוף מפני זיהומים. תרומתו העיקרית של א׳ לפיסיולוגיח היא 
בחידושיו לתורת התיפקוד של מערכת הובלת-הגירוי בשריר- 
הלב ובמיקום של אחד מן המרכזים של מערכת זו(קיטר )>׳- 
טאווארה, ע״ע לב). ספרו 10 ת 1 סן 3 ת^ 31110108150110 ? ("אנא- 
טומיה פאתולוגית"), שהופיע לראשונה ב 1906 , מקובל מאוד 
כספר-לימוד של המקצוע. נוסף על כר הצטיין א׳ גם כהיס¬ 
טוריון של הרפואה. 

א^טז^ה — 103 ס 8 ^ — ( 273 — 232 לפסה״נ), חמלד השלישי 

בשושלת מאוריה ( 311173 ^ 1 ), שמשלה בהודו 

ובאפגאניסטאן < מבסס הבודהיזם בד״ודו ובצילון. זקנו 

צ׳אנדרגופטה (בערד 324 — 300 לפסה״נ), מייסד השושלת, 

שיחרר את המהוזות של הודו ואפגאניסטאן, שנפלו בידיו 

של אלכסנדר מוקדמ, מידיו של סלוקום ניקטור(ע״ע). קודם 

שעלה על כסא-המלכות היה א׳ משנה-למלר בטכסילה(ע״ע) 

שבמחוז גנדהרה, בירכתי הצפץ של חצי-האי ההודי, ואח״כ 

באוג׳יין השוכנת במרכזו. לאחר מותו של אביו בינדוסרח 

נעשה א׳ המושל של כל הממלכה. ב 261 כבש את קלינגה 

^ 

בחוף המזרחי המרכזי, וע״י כיבוש זה נתפשט שלטונו על 
כל הודו, פרט למחוזות טמל (דרוד־ה) בדרום, וכן על חלקים 
ניכרים של אסגאניסטאן ובלוצ^סטאן. אולם קרבות-הדמים 




?. אטוח 



357 


אשוקה — אשור 


358 


' 'י 

. > ־. ־ -.י 
׳־ -, ץ ; -,- ׳• - \ ׳,".? ן ' 1 < ׳ .. 

• .י• ■ י. • ־ ־.••)* . • .*־ •־.•ו \ ־. !*.־ 


-ז־ 


- '־!.־ ״. ־••• .'־■י• ״•־■ . • . 
• 1 ^• ••־•/זי .־'...־ •;■.•• 4 '•<•<•'. •••.. 

י-',׳■ 1 ',׳*;,׳ ׳ י 




.׳ אלר ־ 




^•.•: ד:• - . 
־ - 1 •^ ' 





וא 1 מ 3 ו 8 ו 

..•■•••;?א■ ■•■■ י* •י '־!•:■•־•;■:■:•ד.■:.■:.*■ •■.^י•;•^/*/■ .ל-.^.-י.** 4 י'•' 

■י ^ .• \ ^ ו ^ ז-ד ״ *- ׳ 

,■ך ז ^ ־ י 


י*:׳ •. ' ^.-■־י< 




השפיעו על זד 
באופן שהחלים 
להתמסר ל,כי־ 

בושים מוסריים- 
בלבד. הוא דואטרף 
לכת־הבודהיםסים 
ונעשה נזיר. בשנת 
237 נעשה חבר 
של המיסדר. 

בחריצות מרו¬ 
בה פעל א׳ להפצ¬ 
תו של הבודהיזם 
בהודו ויצא בכבודו 
ובעצמו למסעות' 

ד.טפה כדי• ללמד 
את העם ד 9 ך 9 ה 
(מוסריות וחפי- 
דות, עי ע). א׳ לא 
הסתפק בהטפותיו 
בתחוס ממלכתו, 

אלא אף שלח מש- 
לחויתלצילוןוהש- 
(טתהבודהיזםבאי 
זה מיוחסת לשלי¬ 
חיו. שבראשם עמד 
הנסיך מסנדלה) 

ולארצות-המערב: 

אל אנסיזכוס 11 
תאיס מסוריה, אל 
פטויאמיאו׳ס 11 
סילאדלפים ממצ¬ 
רים, אל אנטיגוינום 
גי׳נאסאסממוקדון, 

ואל אלכסנדר מלן 

כחובת ארסית מחקוסת א׳מוקח, אסירזס ו 9 גס מלן 

׳*נמצאת בסירקאם _ 

קיריני. 

על המשלחות למערב, כמו על שאר פעולותיו, אין אנו 
למדים ממקורות יווניים, אלא רק מחוך המסורת הבודהיס¬ 
טית, ובעיקר מתמי הכתבות שעל מצבות־האבן הגדולות, 
שא׳ הקים בחלקים מרובים של ממלכתו, באופן שתסוצתן 
משמשת עדות להקפה של ממלכה זו. מלבד חומר היסטורי 
אגו מוצאים בכתבות אלו, שנכתבו בשלושה ניבים שונים 
ובשני אלפביתים, השקפות בענייני מוסר ודת, וכן תקנות 
מטעם המלך. א׳ קורא בהן לעצמו דונמפיה פידסי ("ידיד¬ 
האלים יפה-התואר"). 

. א׳ העשיר את ארצו בבניינים מרובים ומפוארים, בהם 
הרבה מטיפוס סטופה (ע״ע), בנייני-זיפרון למאורעות חשו¬ 
בים בחייו של בודהא, שאירעו במקומות בנןתם, או גנזים, 
שבתוכם נשמרים שרידים של קדושים. בביידהסטופה המ¬ 
פורסם ביותר של א' נמצא בסאנצ׳י בקרבת בופל, במרכזה 
של הודו, ובדומה לבניינים אחרים של א׳ הורחב אחר 
מותו, ואף קושט בקישוטים חדשים. דוגמות חשובות אחרות 
לאמנות של זמנו הם העמודים המונוליתיים, שעליהם נחרתו 
כמה מכתבותיו ושכותרותיהם נושאות פסלים נהדרים. 



ראע ה^מער המזרחי בסםופח הגדולה, סוונצ׳י 

התמסתתו המופרזת של א׳ לענייני דת ומוסר גרמה 
להחלשת כוחה המדיני של ממלכתו, ואחר מותו לא האריכה 
ימים. אולם הבודהיזם נשתרש בהודו ונעשה דתה העיקרית. 

1948 / 0 ז 2 {)\חג\ן^ .ס , 

€11. \11, ^X, X\1 ) 7 0 ) ^ ,|]גו 51 זג^ מ 1011 זו 5 ;ד x11(1. 
1921; 01*0 מ# , 01 ^)€זוו\מ 

1920*; 51111111. 1920*; £, 1{ , 2$€11 זוו 

1925 (ס . 

.0 . מ 


א^טור(יט^גיז), סוג של צמחים ממשפחת האלוניים(ע״ע), 
הנקראים גם אשוריים ז כולל 10 מינים של עצי-יער, 
שתפוצתם מוגבלת לחצי־הכדוו* הצפוני. אחדים ממיני-הא׳ 
מגודלים גם לנוי. הא׳ האירופי ( 3 ^ 1 ^ 3 ׳י^* 5 .?״> רווח באי¬ 
רופה כאחד מן העצים העיקריים באיזור היערות 9 שירי- 
העלים. זהו אילן רחב-נוף, שמגיע לגובה של 25 — 33 מ׳, 
חד-ביתי, ומשיר את עליו בחורף. עליו דמויי-הביצה הם 



רחבים, משוננים בשפתם, 
וארבם 5 — 10 ס״ס. הפרחים 
הם זעירים, חד־סיניים, והאב־ 
קתם נעשית ע״י הרוח. הזכ¬ 
ריים ערוכים בעגילים ארו¬ 
כים משולשלים כלפי מטה, 
ולכל פרח 6 — 20 אבקנימז 
הנקביים ערוכים זוגות-זוגות 
בתון חיקי-העלים. כל פרח 
מכיל עלי, שהוא מוקף 6 
עלי-עטיף. הפרי — אגוזית 
בעלת שלושה מקצועות: כל 
זוג של פירות עטוף בתוך 
ספלול מישד. — הפרי מכיל 


1 . !נג. נו״״^י״י׳^כר/פו״ 20-17% שמן והוא כשר 

אחד; 2 . ענף נו׳שא פרי סגור, פרי למאכל*אדםז אד על״פי־רוב 


פתוח ״ניצן: 3 , פרח זכרי; 4 , פרח 
נקני; חתדאורד: 5 * פרי; 6 . פרי; 
חתד־ריחב 


משמשים הפירות מזון לבדד 
מד^ עצה״הא׳ מש^בזז כמרד 






359 


אשור—אשור 


360 



׳!!יחזור ? 1 < ארטוז סרנו! וו כחורסבאד, צפונית 5 נינוח ( 722 וםםה״נ) 


בבניה ובחעשיה (ידוע כעץ בוק, בוק או בי־ץ׳). ומשום 
כד מרבים לגדלו בארצות הממוזגות. — הא׳ האמריקני 
( 131£0113 מ 3 ז§ .?) הוא מן העצים העיקריים ביערותיה 
העצומים של אמריקה הצםונית־מזרחית* גם הוא משמש 
ים.'ד לחעשיות־עץ שונות. 

אעור (ביור 10 ?);ו 00 ,ו<׳, בלאט׳ 3 ת 7 מ\נ), מדינה עתיקה 
בקידמת־אסיה. א׳ במובן המצומצם היחה מדינה 
קטנה בעמק החידקל העליח״ שגבולותיה היו; במערב — 
רמת־המדבר של ארם־נהריים המרכזית ממערב לחידקל, 
ובמזרח ובצפון—הרי קורדיסטן וארמניה הדרומית. א׳ היתה 
מורכבת ברובה ממישורים של משקע־סחף(אלוביון) ובמיער 
טה — גם מרמת־מדבר ומרכסיס גליים של אבני־סיד, וביני¬ 
הם — עמקים פורים. האקלים של ארץ זו הוא קר וגשום 
יותר מזה שבתחומה של בבל (ע״ע ); אעס״כ הוצרכה אף א׳ 
להשקאה מלאכותית כדי להוציא יבול, שיהא מספיק לקיומה. 
על שני עברי החידקל, במרחק של קרוב ל 100 ק״מ זו מזו בקו 
ישר, שכנו שחי ערי־הבירה הראשיות: עיר־הבירה הדרומית, 
א׳ (האשורים עצמם היו מבטאים שם זה: אסור), התפשטה 
על הגדה המערבית, ואילו העיר הצפונית, נינוה (באשורית 
נינוא), שכנה על הגדה המזרחית, מול מוצול. ביניהן היה 
מקומה של עיר שלישית, כלח, ששימשה בירה רשמית במשך 
כמה דורות במאות ה 9 וה 8 לפסה״נ. ערים חשובות אחרות 
היו אךבאל(אורבילום הקדומה),ששכנה במרחק-מה מן הנהר 
צפוניח־מזרחית לא׳ העיר, והעיר דור־שרוכאן (חורסבאד 
המודרנית), צפונית־מערבית לנינוד" שלא נתקיימה אלא זמן 
קצר. עיר זו היחה בירתו של הסלד סרגון 11 (ע״ע) הנזכר 
בתנ״ך. 

מצבה הגאוגראפי של א׳ גרם, שהיתה פתוחה במיעורים 

לפלישות של עמים הרריים מצד מדי וארמניה ושל שבטים 

♦ • 


נודדים מצד ארם־נהריים הצפונית! ומתוו כך למדו תושביה 
את אמנות־ההתגוננות בתקופה קדומה ביותר. בבני גזע 
מעורב משבטים שונים, שמזמן לזמן נתמזג בהם דם חדש 
של עפים שבאו מחוץ לגבולות־המדינה, וכן בהשפעת החורף 
הקר שלא הניח להם לשקוע בעצלות, נתפתחו בתוד העם 
האשורי חיוניות וקשיות-עורף מפליאות. את יסודותיה העיק¬ 
ריים של תרבותיהאשורים, בפי שנתגלמה במאה הדלפסה״ג, 
אפשר להבחין יותר מ 1,000 שנים קודם־לכן, קרוב למאה ה 20 
לפסה״נ. במשך כל תקופה זו היתה החרבות האשורית חמורה 
יותר מבחינת אפיה ויותר צבאית במבנה שלה מזו של בבל. 
היחס בין שתי מדינות אלה הושווה, לא שלא בצדק, לזה 
שהיה קיים בין אתונה ואספאדטה או בין אוסטריה ופרוסיה. 

עד שהתחילו החפירות בא׳ לא היה ידוע כמעט שום דבר 
בפועל על ההיסטוריה של הארץ ושום דבר ממשי על תר¬ 
בותה• החפירות של הצרפתי בוטר,( 60113 ) והאנגלי ליארד 
( 1 >ז 3 ץ 1,3 ) חשפו את הארמונות של אשור המאוחרת ( 1842 ־ 
1851 ), ואחריהן באו אלו של פליס ( 1300 ?), רסס ( 11 ז 1135$3 ) 
וג׳ורג׳ סמית ( 1851/55 , 1873/78 ). החפירות השיטתיות בא׳ 
העיקרית לא נתחדשו עד שהגרמנים התחילו בחפירות בא׳ 
בהנהלתו של אנדרי( 1730 >^; 14 — 1902 )—חפירות, שהפי¬ 
צו אוד על תולדותיה הקדומות של א׳, שעד אז כמעט 
שהיו מעורפלות לגמרן. מאז לא נערכו בא׳ אלא חפירות 
מועטות כלבד(אם לא נביא בחשבון את עבודתו של קאמבל 
תומפסון בנינוה), עד שהתחיל המכון המזרחי של האוניבר¬ 
סיטה בשיקאגו בחפירות שיטתיות בחורסאבאד, עיר מלכותו 
של סדגון 11 ( 1929/35 ). בעשור-השנים שקדם למלחמת- 
העולם 11 הירבו לחפור בא׳ במקומות שונים ולאחר גמר־ 
המלחמה נתחדשו העבודות בכלח (נמרוד) על-ידי מאלוואן 

(ת 3 צצ 3110 ^). 

ידיעותינו על סדד־הזמנים בתולדות א׳ מרובות הן מן 




361 


אשור 


362 


הידיעות שיש ברשותנו על שאר הארצות של המזרח העתיק 
מלפני תקופת היוונים. במשך כל ההיסטוריה האשורית מן 
האלף השני לפסה״נ ואילך סומנו כל המאורעות והעסקים 
המסחריים בתאריכים ע״י פקידים שנתיים, שנקראו "לאמו״ו 
רשימותיהם של הפקידים הללו נשתמרו ונתגלו בשלמותן 
מסוף המאה ה 10 עד אחר אמצע המאה ה 6 לפסה״נ. מזמנים 
קדומים יותר נשתמרו רשימות מקוטעות, שמתייחסות לכמה 
מאות־שנים קודם־לכן, ושמות בודדים הרבה, שאי׳אפשר 
להכניסם לסדר־זמנים מדוייק, משנות המאות ח 19 — 18 ומן 
המאות ה 15 — 11 , וכן נשתמרו שמות בודדים מן המאה ה 7 
לפסה״נ. את התאריכים של לוח־השמות העיקרי, שנשתמר 
בשלמותו מתקופת הממלכה הזןשורית המאוחרת, אפשר 
לקבוע בדיוק ע״פ ליקוי־חמה, שנזכר בלוח זה ושאירע 
בשנת־שלטונו של אחד מן ה״לאמו״ ב 763 לפסה״נ. מאחר 
שהתאריכים של המלכים האשוריים המאוחרים, שנקבעו לפי 
לוח זה, מתאימים לתאריכים, שעליהם אנו למדים מתוך 
הקאנון של תלמי — רשימה יוונית של מלכי אשור ובבל 
משנת 747 לפסודנ ואילך, — יש לראות כקבועים את כל 
התאריכים האשוריים החשובים מן המאה ה 10 ועד אמצע 
המאה ה 7 < ומתוך צירופים של רשימות הפקידים עם הרשי¬ 
מות של מלכי־א׳ אפשר לקבוע בתוך הבדל של עשר־שנים 
את התאריכים הקדומים יותר—עד המאה ה 16 לפסה״ג. ואילו 
היינו בטוחים בדייקנות של לוח־המלכים, שנתגלה ב 1933 
בחודסאבאד ושנתפרסם ב 1942/43 , יכולים היינו לקבוע 
תאריכים קרובים לוודאי עד המאה ה 20 לפסה״נ. אלא 
שהתאריכים הללו אינם מתאימים בדיוק להודעותיהם של 
המלכים האשוריים מן המאה ה 13 ואילך בדבר אורך התקו¬ 
פות שבין ימיהם דמי מלכים מסויימים שקדמו להם. ומכיוון 
שאנו תלויים במידה מרובה בקביעת התאריכים בהיסטוריה 
הבבלית בכרונולוגיה האשורית שלנו, יש הכרח בקביעתה 
של כרונולוגיה נכונה בשביל הזמנים הקדומים של א׳ לשם 
הבנה יסודית של כל ההיסטוריה הקדומה של מסופוטמיה. 
הכרונולוגיה, שהנחנו כאן, נקבעה באופן בלתי-תלוי על-ידי 
המחבר ו( 4 קורנליום ב 1942 ן היא מאוחרת ב 64 שנים מזו 
של סידני סמית וב 120 שנה מזו של א. גצה (* 50612 )), 
ולעומת זה היא מוקדמת ב 20 שנה לערך פזו של א. פ. ויתד 
(■!*"!)!*זו/ו). בשים לב לקצב המהיר של התגליות בזמננו 
יש לקוות, שהשאלה תיפתר במשך שנים מועטות. 

התחלותיה של א׳. החפירות של מאלוואן בארפטשיד" 

- ז ־ : * * 

של ספייזר בטפה־גורא ושל קאמבל תומפסון בנינוד" קבעו את 
דרגות־התרבויות השונות של תקופות-ההתיישבות הקדומות 
ביותר בא׳, — מתקופת-החרסים הנאוליתית, סמוך ל 4500 
לפסה״נ (תאריך, שנקבע לפי מבחן ראדיו קארבון), דת 
התרבות של חאסונה מסוף האלף ה 5 ועד לתרבויות של חלאף 
ועוביד מן התקופה שבין קרוב ל 4000 ובין קרוב ל 3300 
לפםד,״נ. בחפירות, שנערכו בנינוה, וביחוד בגורא, נתגלו 
שרידים של תרבויות צפוניות, שהם בני־זמנן של תרבויות 
ארך וג׳מךת-נצר בבבל. השכבות של אשור ס ומ מביאות 
אותנוילתקופתתשומרים העיקרית, שפתה הן בא׳ והן בבבל, 
אע״פ שעדיין לא נמצאו כתבות מתקופה זו בצפון. אשור ס 
נתנה לנו מקדש של עשתר ובו פסלים אפיינים מן הטיפוס של 
השושלת הבבלית הקדומה ( 11 ! 6 ), שהם שייכים בערד 
למאות ה 25 — 24 לפסה״ג. ומכיוון שהשמות א׳ ונינוה הם, 
כנראה, שומריים ומכיוון שהמקדשים הקדומים הראשיים 


מסוף האלף ה 3 ותחילת האלף ה 2 בערים אלו הם בעלי שמות 
שומריים, יש להניח, שההשפעה השומרית היתה מרובה 
ביותר בשעת לידתה של התרבות האשורית הלאומית. מספר 

ו 

מסויים של כתבות ושרידים אחדים של מצבות-זיכרון 
מזמנה של שושלת־אכד נמצאו בתלים אשוריים. דש ידיעה, 

— ^ ש * 

שהמייסד של מ^־ש^שתר החשוב בנינוה היה מישטוסו 
מאפד. א׳ נזכרת לפרקים במסמכים בבליים מתקופה זו ומן 
התקופה שבאה אחריה. 

כשנתפרסם לוח-המלכים של חורסאבאד,נתברר, שההיס¬ 
טוריונים האשוריים מן חמאת ה 8 לפסה״נ ידעו רק מעט 
על מלכי ארצם מלפני המאה ה 20 לפסה״נ. הלוח מציין 29 
מלכים, שקדמו למלך הראשון הידוע לנו מן הרשימות של 
זמנו, הוא פוזור־אשור 1 . הם מחולקים לשלוש קבתות, אך 
המלכים הראשונים של הקבוצה השניה והשלישית סומנו " 
כבני המלכים האחרונים של הקבוצות הקודמות, ובכו הם 
כולם קשורים בשושלת יחידד- שמותיהם של מלכים אלה הם 
מקצתם שמיים-פערביים מובהקים, מקצתם לא־שמיים ומק¬ 
צתם הם אןדותיים! המלכים ה 17 , ה 27 וה 28 נזכרים ברשי¬ 
מות אשוריות מאוחרות יותר כשליטים חשובים מתקופה 
עתיקה מאוד. לפי לוח־חורסאבאד ישבו המלכים הראשונים 
באהלים, כלומר, היו נוודים. קשה לקבוע עד כמה• יש לסמוך 
על הלוח של 29 המלכים ? ייתכן, שהוא משקף את ההיסטוריה 
של א׳ בתקופה שבין מפלתה של האימפריה האכדית ב 2200 
לפסודנ לערך ובין התחלחן של הכתבות בנות-זמנן, שנמ¬ 
צאו בא׳. 

השושלת של פוזוריאשור 1 נזכרת הרבה בכתבות ובתעו¬ 
דות מסחריות, שנמצאו בא׳ ובקפאדוקיה. שושלת זו כללה 
תשעה מלכים, שתקופת-חייהם הקיפה, לכל הפחות, 8 דורות. 
את זמנם אפשר לנו לקבוע בוודאות מ 1950 ועד 1748 לפסה״ג 
בערך, זמן מקביל לשושלות של איסין ולרסה בבבל. אע״פ 
שעדיין הם מכנים את עצמם "אנסי"(משנה למלך) או "שנגד 
(כהן), אץ להטיל ספק בדבה עזהיו שליטים תקיפים. המלך 
אילושומה כבש את בבל בשנת 1900 בעדך (ולא בתקופתו 
של סומו-אבוס, מלכה הראשון של בבל 1 [הקדומה], כפי 
שיש להסיק מכרוניקה מאוחרת בכחב־היתדות), וארבעת 
המלכים שבאו אחריו אירגנו מסחר מפותח, וכנראה משתלם 
מאוד, עם אסיה הקטנה, כפי שמאשרות אלפי תעודות מס• 
חרלת באשורית עתיקה, שנמצאו בכניש ובערים אחרות של 
?ןפאדוקןה. זמנה ואפיה של התיישבות זו בקאפאדוקיה היו 
שנדים במחלוקת עד שנמצאו כתבות וחותמות של מלכי-א׳, 
שמתוכם נתברר, שמושבות-המסחר הקאפאז־וקיות נתקיימו 
כמעט מאה שנה (לערך מ 1875 ועד 1775 לפסה״נ). מושבות 
אלו משמשות דוגמה יחידה-במינה ליחסים יציבים בין נתי¬ 
נים של מושלים זרים (מארץ רחוקה 750 ק״מ בדרך־האויר 
וכ 1,200 ק״מ בדרך רגילה) ובין אוכלוסיה מקומית, שהיתה 
כפופה למושלים חתיים. המסחר העיקרי בתקופה זו היה 
באבץ, שנמצא אז בכמות מרובה באסיה הקטנה. כתבות 
קאפאדוקיות אלץ — שבהן עסק בעיקר יוליוס לוי — סיפקו 
לבו ידיעות שאין ערוך לחשיבותן על החיים והמנהגים 
בתקופת־האבות הקתמה. 

שמשי אדד 1 והבאים אחריו. במאה ה 19 ותחילת 
המאה ה 18 לססדו״נ הוצפה ארם־נהריים בהדרגה ע״י שבטים 
שמיים-מערביים, נוודים למחצה, שנקראו בפי האשורים בשם 
"אמורוי׳(אמורית, מלה, שפירושה.מערביים"). סמוךל 48 ד 1 





וו 19 דד 


364 


לפמודב הבריז על עצמו שמשי אלד (בבו של ^ה-גבבג), 

אחד מראשי השבטים האמ 1 ריים" כעל פלד א׳. 'הוא' ובנו 

אשמי־דגון שלטו במשך שני דורות שלמים" ובמשך הקופה 

זו נעשתה א׳ המעצמה החשובה ביותר של העולם הידוע אז. 

שמשי־אדד כבש את כל השטח שבין הים התיכון ובין 

עילם — מה שאנו למדים מתוך מכתביו. שיותר ממאה מהם 

נתגלו בחורבות הארמון של בדזמנו הצעיר ממנו זמרי־לים 

• ״ • ♦ 

בעיר־הבירה של האחרון. במרי. על־יד הפרת התיכון בקיר־ 
בת אלבו־במל של היום. 

אחר מותו של אשסיח־־גון 1 . בנו של שמשי־אדד. סמור 
ל 1676 , נשתלט בארץ תהידובוהו גמור. ובל אחד משבעת 
המלכים שבאו אחריו מסומן בלוח־חורסאבאד ב״״בנו של בן 
בלי שם". וליד שמותיהם לא צויינו שנות־מלובה. אם רשאים 
אנו לדון על־פי מקורותינו הבבליים והמצריים הדלים. היתה 
זו אותה תקופה ממש. שבה הוצפה אסיה המערבית על־ידי 
גדודים פראיים. שבאו מצפון־המזרח. עם התבהתת האופק 
ההיסטורי. בערך 200 שנה לאחר מגן, אנו מוצאים התיישבות 
של חורים. הודו־אריים ובני שבטים אחרים. שנתפשסה עד 
דרומה של א״י. לא שררו שום כתבות של מלכים אשוריים 
בין מלכותו של שמשי־אךד 1 ועד לזו של אשורינידרי 1 (לערך 
1516 — 1491 ). מכאן יש להסיק, שכוחם של האשורים נצטמצם 
בתקופת־ביניים זו בשטחים שמסביב לעיר אשור ~ הבירה 
העתיקה של הארץ. יש לשער, שנינוה היתה בידיים אשוריות 
בזמן המלכים החזקים יותר של שושלת בלבני(לערך מ 1660 
ואילך). אבל אחר־בך עברה לידי המיתנים, שר,הזיקו בה 
במשך המחצר, השניה של המאר, ה 15 ותחילת המאה ה 14 . 
בדרך מקרד. ידוע לנו על היחסים בין מלכי זד ובבל בתקופה 
של עליית־המיתנים יותר משאנו יודעים על היחסים בין 
האשורים והפיתנים באותד, תקופר, עצמר,. וכשנשבר כוחם 
של המיתנים מחמת ההתקפות של החיתים עליהם סמוך 
ל 1365 , ניתנד, ההזדמנות לאריב־אדד 1 ( 1383 — 1357 ) לחדש 
את מעמדה של הממלכה האשורית. 

האימפריה האשורית התיכונה. עם עלייתו של 
אש^בליט 1 (לערך 1356 — 1321 ), בנו של אךיךאדד. 
לשלטון, התחילה ההתפשטות המדינית וד.צבאית של א׳ 
שהביאה אותה תוך מאד, שנה לשיא חדש של עצמד- 
המצויינים שבין המלכים שגרסו לד,תפשטות זו. היו: אדד 
ניוירי 1 (לערך 8 ע 1 — 1266 ), מו שלמנסר 1 (לערד 1265 — 
^ 1 ) ובנו של זה האחרון תוכולתי('=־ תג'לת)־נינוךת(לערך 
1235 — 1199 ). כ*־ הנראה נלחם אשור-אבליט מלחמה ממוש¬ 
כת בחיתים על השלטון במיתני. ובחלק משנות-מלבותו 
שלט גם בבבל. בתקופת שלטונם של שני המלכים. שבאו 
אחריו ( 1320 — 1299 ), נתחזק השלטון האשורי מעט-מעם. 
בעיקר ע״י כיבושים של ארצות־השכנים מצד צפון ומצד 
מזרח. רק על מיתני ובבל לא היו האשורים יכולים להתגבר, 
ביהוד מפני תמיכת החיתים במיתני, שד״יתה בעלת-בריתם. 

אדד-ניךךי ניצח בתחילת מלבותו את נזי־מרוטש מלך 
בבל, ובזה הרחיב את גבולות־ארצו לצד דר^ % והוא גם 
כפה על מיתני מעמד של ואסאליות לא׳, וכך הרחיב את 
גבולות א׳ במערב עד נהר-פרת. עצמתה ההולכת וגדלה של 
א׳ הפחידה גם אח החיתים'וגם את המצרים עד כדי כך. 
שעשו שלום ביניהם בסדב! — זמן קצר קודם מותו של אדד־ 
ניררי. בנו של אדד־ניררי, שלסנאסר ו. המשיך את מסע- 
הניצחת של צבאית-וד, ההדיביוסיסחאתסיתנילא׳וחיאתי♦ 


פלשו לארמניה הדרומית ולאחור זגתם מצפון וממזרח לא׳. 
כיבושה של בבל בוצע על-ידי המלך האשורי שבא אחריו, 
תובולתי־נינורת 11 אך לאחר ששלט בה זמן קצר נשתחררו 
הבבלים מעולו, הוא ברצח ע״י בנו. וכתוצאד, מן האנארכיה, 
שקמד, בא׳ לאחר הרצח. לא רק הוכתה א׳ כמה פעמים על־ידי 
הבבליים, אלא, כנראד- אן• היתה כפופה להם במשך זמן 
מסויים. אך בראה, שעל גבולות נהר-פרת הצליחה א׳ לשסמ* 
אף בתקופת-ירידד, זו. שהגיעה לסופה עם הנצחונות על 
הבבלים, שזכה להם אשור־ךש־אישי (לערך 1134 — 1117 ), 
אביו של ^לת-פלאסר ו (לערך 1116 — 1078 ). 

במשך שנוח־מלכותו הארוכות של תגלת-פלאסר 1 הגיעה 
א׳ לשיא של התפשטות, שעברה אותו דק ^ 3 ' ישנה לאחר 
ספן, בימי מלבותו של אךד-בירךי 111 . בתחילת שנות־מלכותו 
גירש תגלת־פלאסר את ה״מושפי" ההודו-אירופיים ("משך* 
שבמקרא) סארמניה הדרומית, שלתוכה חדרו לאחר פלישתם 
של גויי־ד״ים ומפלתה של האימפריה החיתית שבי דודות 
קודם־לכן. הוא כבש את סוריה הצפונית ואת פיניקיה וערך 
שורה ארוכה של מסעות-מלחמה בגד הארמים, שפותם הלך 
וגבר ושהתחילו מתנפלים אז על הישובים הקבועים של 
סוריד, וארם־נחריים. העמים הד״ררייס, שישבו בשטח נרחב 
צפונית ומזרחית לא׳, נשתעבדו אף הם לא׳. ולעומת זה 
לא עלה בידי האשורים להשתלט על בבל, אע״פ שצמצמו 
את תחומי-השלטון של מלכי השושלת הרביעית הבבלית 
בתוך בבל גופה, ואפילו תפסו את העיר בבל. 

בדוסד, למד, שאירע במאה הקודמת, באד, אף עכשיו. 
אחר מיתתו של המלך הגדול, ירידה איטית, אבל מתמדת, 
בתקופת שלסתם של יורשיו. האשורים לא יבלו עוד לעסוד 
בפני התפשטותם של הארמים. שבימי המלך אשור־רבי 11 
( 1012 — 972 ) חדרו אל מ?בר לפרת הצפוני — כנראה, כתו־ 
צאד. מבצחונותיו של הדדץזר מלך ארם־צובא (שמ״ב, ח, ג). 
ובימיו של תגלת־פלאסר 71 ( 966 — 935 ), נכדו של אשור־רבי 

פ ♦ ^ ^ 

הנזכר, הרחיבו הארמים את גבולם עד חוסי החידקל. א׳ 
נעשתה ארץ של דלות בזדד" שהיא מתוארת בצבעים עזים 
בכתבות מימי יורשו של חגלת־פלאסר 11 , ואילו היו הארמים 
מאוחדים, יש להניח שא׳ היתד, נופלת להם לשלל. על בל 
פנים, מאחד שאיבדו הארמים את קרש־הקפיצה הטבעי 
שלהם בסוריה, מחמת נצחונותיו של דויד וצבא־המצב החזק 
של שלמד" ניצלה א׳ ואף הגיעה לאחר זמן לשיא של עצמד. 
ועושר, שלא ידעה כמותו קודם־לבן. 

האימפריה האשורית המאוחרת: התקופה 
הראשונה. בתקופת מלכותו של אשור־דן 11 ( 912-934 ) 
התחילה א׳ מגעת שוב, מתוך מאמצים מרובים, לעצמה מדי¬ 
נית. מלך זה ובנו אךד-ניךךי זו ( 911 — 891 ) עסקו קודם כל 
בחידוש בוהה הצבאי והיכלי של א׳ ע״י מה שעודדו גידול־ 
סוסים והרחיבו את שטחה של האדמה המעובדת. מזמן לזמן 
התקיפו את הממלכות הארמיות, שצצו ועלו בין הפרת 
וד״חידקל. נוסף על הד״תנפלדות הצבאיות מצידם, שד,גיעו 
למרחק גדול, עד לנהר-פרת, הביאו מדינה אחר מדינה תחת 
שלטונה של א׳. אשור־־ח הפחית את מספרן של המדינות 
הארמיות בגליל החידקל, צפונית-סערבית* לנינוה, ויורשו 
כבש את נציבין. המלך שבא אחר אדד-ניררי, מופולתי- 

י ש 

נינורת וו ( 690 — 884 ), המשיך בהכנעת הארמים בארם- 
נהריים הצפונית, אולם רק ביד כנו, אשור-נציר-אפלי 11 
( 883 — 859 ), עלה לסייס תפקיד זח. במםעית־סלחסה אכזריים 



365 




׳ . • א. 
• .־ .־• ¥ י 


׳ ג( ■י:■ 1 " י י ■'י 


״ •• •) >ןן%,,.^ 111 ... ^ • .. 


. •■...•;!•ז•:■!■ 


•■ •.•;■■־♦:*י■ ■י''״!■'•-: .: . 

. ־^־ .־ר ; ׳ ■י ; ■״ 


לאין שיעור החריב 
מלך זה את מדינות 
הארמים ורצח את 
התושבים בעינויים 
איומים. לשום מלך 
אשורי אחד לא היו 
נטיות אכזריות קרר 
בית לשלו אפילו ב¬ 
מקצת — נטיות. ש¬ 
אפשר לקרוא להן 
#סאדיסטיות" ממש. 
אך עם זה נחן גם 

<ו* * * 

במרץ וכוח-ההלטה, 
שהביאו את צבאו אל 
מעבר לפרת ועד לים 

התיכון, וכן החזיר ל^שנה את האימפריה של תגלת-פלאסר 1 . 

למזלה של א׳ ירש המלך הבא, שלמנאסר 111 ( 858 — 824 ), 

את יצר הרדיפה אחר השלטון של אביו, בלא שירש את 
אכזריותו! וכד נמשך, כנראה, איחודה של האימפריה האשד 
רית בלא ההתקוממויות הנואשות, שהיו אפייניות למלכות־ 
אביו. חמש שנות-מלכותו הראשונות היו מוקדשות לחיזוק 
מצבו בארם־נהריים ובסוריה הצפונית הקיצונית לשם הכנת 
התקפה כללית על סוריה. ההקף של ההכנות האשוריות היה 
ידוע היטב במערב, ועל-כן הועמד נגדו צפונית לעיר חמת 
צבא אדיר, שנכללו בו חיילים כמעט מכל המדינות העצ¬ 
מאיות שבסוריה התיכונה והדרומית, בפיניקיה ובארץ־ישר- 
אל הצפונית. חמת שלחה למלחמה זו 1,200 רכב-מלתמה, 
700 פרשים ו 10,000 רגלי < דמשק העמידה 1,200 רכב*מלחמה, 
1,200 פרשים ו 20,000 רגלי, ומישראל (מלכות-שרמרון) באו 
2,000 רכב־מלחמה ו 10,000 רגלי. גדודים באו אף מראש- 
השבט הערבי גינדיבו, ששלח 1,000 רוכבי גמלים, וממצרים, 
שהעמידה 1,000 רגלי. היוצאות מן הכלל המתמיהות, שלא 
השתתפו באיחוד זה, היו הממלכה הכפולה של צור וצידון, 
שכנראה, חששה מדמשק יותר משחששה מן הסכנה האשד 
ריח הרחוקה סמנה ביחס, דהודה, שכנראה לא הצטערה על 
צימצום כוחותיהן של ישראל ודמשק כאחת ע״י ההתנגשות 
עם א׳. הקרב בקר^ר ( 853 ) לא היה מכריע: חאשורים ניצחו, 
כנראה, בשדה-המלחמה, אך במחיר גדול כל-כך, שחזרו 
לבסיסם כדי להתכונן להתקפה חדשה. בפלישות נוספות של 
האשורים לסוריה הצליחו בעלי-הברית פעם בפעם להגן על 
עמדתנ 4 אולם אחד מותו של בדהדד מלך דמשק (לערך 


. ^. . . • • .,יי... . . יי . ..■^;■ 4 . .• •• . ■ 




( ... 


. . . י . . ״ י •'יי■ '•..יי\.' זיל.׳י' י " 

יי״••••■'•'י'*'*זי'י.-י"." >^'ו ■י■*■• •£ו.:־"״י. •׳''.'.'.'י.*• , .׳ •..',•''':'.י.-*. יי: י.׳ 1 ..׳. -.,ג•.־,־,•.•.:!..-, - י. ו;"*,.-ו.:■:-■ 


י ייין 4 .י :.״•...•••^..•.&ג*•.•. 1 .;. 


׳עלפנאסר ה׳מליעי עורר טצור על עיר. תבלים סשער־הברונזיז בבלאויאת, 805 לססח"^ 

הטחיאח חברימי, לוגדח 


845 ) הוכרח יורשו של זה, חזאל, להיסוג לתוך ההרים, וגם 

ע** * 

פעיקיה וגט ישראל (תחת שלטונו של יהוא) הוכרחו לשלם 
מם לא׳ ( 841 ). ^ 

דמשק ניצלה מחורבן נוסף ע״י מרידתו של אשור-דך 
אפלי בשלמנאסר אביו( 826 ). חב האימפריה האשורית תמד 
במורד, שנוצח רק שנתיים לאחר שעלה לשלטון המלד 
החוקי שמשי-אךד ע ( 823 — 811 ). ארבע שנים אלו של מל- 
חמת-אזרחים החלישו את כוחה של א׳ עד כדי כד, שהוכרחה 
להדוף התקפות מן הצפון ומן המזרח קודם שאפשר היה לה 
להתחיל מחדש בניסיון של כיבוש־סוריה, בחקופת־הפוגה זו 
הצליח חזאל, מלך דמשק, לשעבד אח ישראל (לערד ב 815 
לפסה״נ). שמשי־אדד מת בדמי-ימיו, ובנר הצעיר אדד• 
ניררי 111 ( 810 — 783 ) היה כסוף ארבע שנים לשלטונה של 
אמו שמורמת (ע״ע). ואולם מיד לאחר שנעשה שליט בפועל, 
ב 806 , היפנה את הצבא האשורי לסוריה, ועד מהרה שיעבד 
את דמשק, מה שנתן הזדמנות לישראל להשתחרר משלטת* 
ארם. מ־שימת הארצות, ששילמו מס לא׳, מופעת גם ישראל, 
אד מפליא הדבר, שיהודה אינה נזכרת ברשימה זו. אדד- 
נירח כבש גם את בבל והרחיב את שלטון א׳ עד לתוך 
מחחותיה הפנימיים של מדי. רק בצפון, שבו נתחזק יותר 
ויותר שלטתה של אוררטו(אררט, ע״ע), לא נעשתה הח- 
קדמות כלשהי, ואף יתכן, שא׳ ויתרה על שטחים, שכבשה 
קודם־לכן בעמקים של החידקל העליון ושל הפרת. 

בתקופת שלוש המלכויות הבאות, של שלמנאסר עו, 
אשור-דן 111 ואשדר־נירח ע (ביחד מ 782 עד 745 ), באה 
ירידה מדהמת של הכוח האשורי. בצפון הוסיפה מלכות־ 

אררט להתפשט למרות כל 


>;׳ :י': 'ג- 






.־.•-י•*•■״-'• **•'■•י '•־ - :••.^:■••.<<י^:ע\:•■<-.:*£ ^••נ.••.-.^־,?.... ^ 




,.-.,'ל'־ ז ׳'־׳ -•׳י 

^■•:!.■ :ר,•;,׳•. *■—י•':••־':• •ן . •ז"•■• ■•׳• ■■'■-.■ 4 

* , '״ ׳ ' ;׳'/ '*ל'׳-*׳ ־ ד ׳ 

־ •• .• 1 ׳ ־"•י/>>.."• ׳•־ •. ••••־ .•••׳ז״י־ 

י ►''.׳',#.•י•.••־.*; ^>''׳ * י•^'.. >••^*.**׳.•"•.?; •..•..׳'*״.••זר ' •.••..•• ׳*. 

• '.• . • .. .* ־ • י..־. ..• • • •< •־ ?ר...•־ 4 •.•־־• ׳״• . . • .* .*. .׳• .•־־ ׳_ ־׳ • •־" ■ 




■ :■ ,נ■*::■?■ 


••'■^',;ג-י-ין•• •־*^■׳ 3 ■ .■=־.־'•:־ ־• 4 

ז. ! 7 ■^. • . ־• •־.••־.••>. ־.־•־. .. ־• . ••••.־..*• <•.•..־ . . • • .־•.־ .־• / •• . . * • 


>■.' 74 ■ ' .׳־ ל- -״יימ ׳רר)? 8 - ׳. 


שוחרי צור מעלים םם ל? 5 ?םנאםר הש^יישי. תב?יס סמעריחברתזה בג.?איי)ות, 850 לסםה״׳ג. 

חמוזיאוז חבריםי, למדון 


מאמציה של א׳ לבלום את 
התקדמותה. ואף בסוריה עצ¬ 
מה החזיקו האשורים מעמד 
בצורה חלשה ביותר רק בצ¬ 
פון — עד שבסופה של חקר 
פה זו לא היה בו, במעמד 
זה, אלא עליונות להלכה 
בלבד על מספר מדינות. 
בתנאים אלה יכול היה ירב¬ 
עם 11 להקים מדינה חזקה 
בצפונה של אחדישראל, 
ולאחר שמת הוכר, כנראה, 







3^7 


368 



עבדי ים וביזח מועברים לפני תנלת־פלאסר וח. תבליט טז חארםח מח ( 730 למסה״נ). 

הטוזיאח הבריטי, לונדח 


עוזיהו מלך יהודה כראש דערית המערבית נגד א׳ המתחדשת 
אייההצלחה בחוץ הביאה גם לידי מרידות בפנים. הן אמנם" 
א׳ עדייו היתה המעצמה החזקה ביותר באסיה המערבית, 
אד השפעתה הלכה דרדה במהירות. 

האימפריה האשורית המאוחרת: התקופה 
השניה. ב 45 ד עלה על כיםא*המלוכה תגלת־פלאסר ווו 
והתחילה תקופה חדשה לא׳. הוא היה, כנראה, אמ'משפל* 
המדרגה! על כל פנים אין אנו מוצאים שום הוכחה ברורה, 
שהתייחס לשושלת־המלוכה העתיקה. כשעלה על כיסא* 
המלוכה מצא את א׳ במצב הירוד ביותר, שהיתה בו במשד 
מאה וחמישים השנים שקדמו לכך. שאיפתו הראשונה היתה 
להביא בעולו את שבטי• הנוודים הכשדיים, שהציפו את בבל, 
ולהחזיר ארץ זו למרותה של א׳. אחר־כך הכניע את ארץ 
זגרום ואת מדי המערבית, ולאחר מכן פנה לדו־קןךב העיקרי 
עם אררט. ב 743 נלחם באררט וניצח במלחמה, ואז התחיל 
בכיבושה־מחדש של סוריה. ארפד נפלה ב 740 אחר מצור של 
קרוב לשנתיים. ב 734 הכניע י הצבא האשורי את שפלת* 
הפלשתים וכבש את עזה< בשנה שלאחריה פלש לתוד 
מלכות־ישראל, ומחוזות הגליל, מגידו, השרון וד,גלעד נקרעו 
מעליה ונעשו פרובינציות אשוריות. ב 732 נפלה דמשק 
וארצות־ארס נעשו חלק של האירגון הפרובינציאלי האשורי. 
בזמן מאוחר יותר סטה תגלת־פלאסר מן המסורת העתיקה 
של מינוי מלכים בבליים כשליטים משועבדים ונטל לעצמו 
את התואר ״מלך בבל״ בשם פול — כנראד" צורתיהקטנה 
של שמו הארוך יותר. תגלת־פלאסר סטד, מן המסורת גם 
בדרך אחרת. במקום להשמיד מורדים מועדים בהמון הוציא 
להורג רק מספר קטדביחס ממנהיגי־המרד והעביר חלק ניכד 
מתושבייהמחוז, או אף את כולם, למקום אחר, שאף אותו 
היה משקיט ע״י הגליה של אוכלוסיו. שיטה זו שיברה את 
עצמתן של התנועות'ד,לאומיות במידה ששום מעשה אחר, 
זולת הוצאה כללית להורג, לא היה יכול לשברה. 


ומאז נתקבלד, שיטה זו בא׳ 

כאמצעי היעיל ביותר לדי¬ 
כוי התנגדות עקשנית של 
עמים משועבדים. ואולם שי¬ 
טה זו עצמה מיגרה במרו־ 

צת־הזמן גם את כוחד, של 
האימפריה כולד, מאחר שב¬ 
סופו של דבר איבדה הארץ 
כל דגש של אינטרס פאט־ 

ריוטי-עצמאי, וכך היתה בק¬ 
לות לשלל לכל פולש חזק. 

אחר מלכותו הקצרה של 
שלמנאסר זי ( 726 — 722 ), 

שרק י מעט מאוד ידוע לנו 
עליו זולת מה שצר על 
שומרון שלוש שנים ושמת 
קודם שנפלה העיר, נתמלך 
סרגון 11 ( 721 — 705 ). סרגון 
המשיך במצור־שומרון, שנכ¬ 
בשה ע״י צבאו תוך שלושת 
החדשים הראשונים למל¬ 
כותו. האוכלוסיה הישראלית 
של המדינה הקטועה, שכמה 
מחבליה כבר נקרעו מעליה ע״י תגלת־פלאסד, הוגלתה לארם- 
נהריים הצפונית ולמדי המערבית. ב 720 נכבשה חמת, וארצה 
נעשתה פרובינציה'אשורית, ולאחר שלוש שנים זומן אותי 
גורל גס להרפמיש ומדינות אחרות של סוריה ואסיה הקטנוע 
לאחר כמה מסעות־ד״כנה צבאיים נגד אררט, שחזרה לאיתנה 
במשך הדור שעבר מימי התבוסות, שהנחיל אותה תגלת- 
פלאסר 111 , פלש ?דגון ב 714 לארמניה. תיאור חי ומפורט של 
מסע-מלחמה זה נשתמר באחת מן הכתבות האשוריות הארד 
כות ביותר שבידינו — בהודעה על מסע-ד,מלחמה השמיני. 
כתוצאה ממסע זה הוחרבד, אררט כולה וכוחה נשבר לחלוטים. 
במשך כל תקופת-מלכותו של סרגון גדם מרודדבלאדן, 
מנהיגם של הכשדים, צרות לא׳ ואף שליחותו לחזקיהו מלך 
יהודה היתה מכוונת לקבל עזרד, מזה האחרון לשם מרידה 
בא׳. סרגון בחר בשטח חדש ונרחב כדי להקים עליו את עיר- 
מלכותו—אפשר, מפני שחשב את עצמו למייסד של שושלת 
חדשה או מפני שנינוה מלח היו מאוכלסות יותד מדי — 
ולעיר המלכות החדשה קרא "מבצר־סרגוך (דור־שרוהאן), 
היא חורסאבאד של ימינו. כל הבניינים וד״חפצים, שנמצאו 
במקום זה, הם מימי־מלכותו, ול״מבצר־שרוכאף יש משום 
כך חשיבות מרובה בעיני החוקר של התרבות העתיקה. 

סנחריב ( 704 — 681 ), בנו של סדגון, לא נחן, כנראד" 
בכשרונות של אביו ואף לא היה בר־מזל כמותו. במשך 
רוב שנות־מלכותו נסתבך במלחמה עם בבל ועילם. פעם 
בפעם פלש לבבל, החריב את המדינה והביא עמו שלל 
רב. אויבם הראשי של האשודים, מרודך-בלאדן, עלה פעם 
בפעם על הבמה, ואף לאחר בריחתו'לעילם נמשכה המלחמה 
הממושכת בכשרים. ב 691 נוצח הצבא האשורי בחלולי ע״י 

9 •ש 

בעלי-הברית הבבליים והעילמיים, אבל ב 689 חזר סנחריב 
לשדד״־הקרב, הסתער על בבל והרם אותה. בינתיים הוכרח 
סנחריב לדכא התקוממות אחת או שתיים בארץ־ישראל — 
התקוממויות, שבראשן עמד חזקיהו מלך יד,ודה, בעל-ברי!זפ 





ונשוי 


370 



סצור עי עיר (ירועייסו). הבייט סארסוו־סנתריב בנינוה (הסאה ח 7 ?םםח׳׳נ). 

המוזיאון הבריטי, יונדזז 


של המציינת המצרים 
והנובים הוכו מכה ניצחת 
מלתקח ( 701 ), וחזקיהו 
נכנע' לאחד שאיבד את 
כל הערים הבצורות שלו, 
שנפלו בידי הזמוורים, 
ושילם מם כבד של 30 
כיכר*זהב ו 300 כיכר*כםף 
( 800 לפי הכתבות האשו¬ 
ריות). אפשר(אבל בשום 
אופן אץ זד, ודאי), שחד 
קיהו חזר ומרד כשהגיעה 
אליו השמועח על מפלת 
סנחריב בחלולי ( 691 ). 
עכ״ם נאמר במל״ב (לז, 
ט), שבאותו זמן ישב 
תרה^ה על כיסא־חמלוכה 
במצרים (והרי זה האח¬ 
רון לא נעשה מלד אלא 
בשנת 689 ). אם נכון הד¬ 
בר, נתקיימה הפלישה 
השניה של האשורים לי¬ 
הודה לאחר שהחריבו אח 
בבל, כלומר, לאחר הת¬ 
קו¬פה, שבה עוסקות רשי- 
מות-הזיכרון האשוריות, 
שנשתמרו בידינו. לפי המסורת המקראית הוכח צבאו של 
סנחריב בדבר. שלטונו של מלך זר" שהיה שנוא על נתיניו, 
נסתיים שנים מועטות לאחר מכן כשנרצח בידי שניים 
מבניו. ימי-מלכותו של סנחריב נסתמנו במעשי חמם 
ואלמות, ואולם הוא גם טיפח את האמנויות של שנות- 
השלום! בין השאר התעניין בגידולה ושיפורד, של נינוד" 
וצינור־המים הגדול בג׳רואן נבנה בתקופת שלטתו. 

אסרחדון ( 680 ^ 6 ) היה עלול להשאיר רישום עמוק 
יותר על תולדותיה של א׳ אילו שלט זמן ארוך יותר. אחר 
מלתמד, קצרה בשני אחיו רוצחי-אביו עבר צבאם לצי^, 
ושני רוצחי-המלך ברחו על נפשם ל״ארץ לא ידועה". הוא 
בנה מחדש את בבל העיר וחיזק את שלטון א׳ בבבל למרוח 
התערבותם של זשילמים. הוא קיבל מהדש את ההשגחה 
העליונה על חלקים של מך וערב הצפונית, שכנראה אבדו 
לא׳ בימי שלטון־סנחריב."ואולם מפעלו המזהיר ביותר היתה 
פלישתו למצרים. המסע הראשון ( 673 ) לא הוכתר, כנראר" 
בהצלחד,! אך במסעו השני ( 671 ) כבש את מוף (ממפיס), 
ובזמן התקדמותו במסע השלישי מת. בין שאר פעולותיו 
החשובות ביותר היו מלחמותיו בצידון, שנסתיימו בכיבושה 
של עיר זו ובמיתתו של מלכה, ובצור, שמלכה 3 על נכנע לו 
וכרת ברית-שלום עם האשורים. 

מלכה הגדול האחתן של א׳ היה בנו של אסרחדון, אשור- 
בנאפלי (־־אשורבניפל! 668 — 633 ), שנקרא בפי היוונים 
סרדנפאלוס. מטרתו הראשונה היתה — סיום המסע הצבאי 
השלישי של אביו במצרים, מה שעלה בידו. א׳ כבש את 
מצרים, אך מיד לאחר שחזר משם לארצו פרץ שוב מרד 
במצרים. וכשדופאה מרידה זו פלש יורש־העצר הנובי, 
טשדמנה, למצרים, ואף הוא הופה מכה ניצחת במלחמה, 

* ־ש 


שנסתיימה בשדידחה של נוא-אמון(ת 3 י) ב 663 (נחום ג, ח). 
אין הוכחות לדבר, שפרצה מרידה שניר, במצרים, והמייסד 
של השושלת ה 26 , פסמתיכוס, היה בעל-בריתה של א׳ עד 
סוף-ימיו — מה שמיד שכפיפותה של מצרים לא׳ נתחסלה 
בהדרגה ולא לפתע-פתאום. 

אסרחד־ון חילק את האימפריה האשורית בין אק 1 וך 3 נאפלי 
ובין אחיו של זה האחרון מצד אמו(אח תלים), שמקי^צום- 
אופין, שקיבל את מלכות-בבל. זה האחרון התמרמר על 
נחיתות מעמדו, ובין שני האחים פרצה מלחמה, שנסתיימה 
בהרג אלם של הרבד, מתושבי-בבל ב 648 . מלחמת ארבע 
שנים זו החלישה מאוד את האימפריה, שדירי גם ה?ילמימ 
וגם השבטים הצסון-ערביים היו על צידו של שמש־שום- 
אופל. העילמים, שכבר נענשו קודם־לכן על פעולותיד,ם 
האנטי-אשורלת, הותקפו עכשיו מחדש בכוח גדול וארצם 
חרבד. מן הקצה אל הקצר״ עיר-הבירה העתיקה שושן נלכדו•, 
בסערת-מלחמה ונהרסה. אולם חורבנה של עילם פתח את 
הדרד לעלייתה של סרס, שמעכשיו הלכה ונתחזקה במהירות 
כשדייא מתבססת על המדינה העילמית העתיקה אנזן, פורש 1 
מלך פרס שלח סס למלך א׳, בלא שעלה על דעתו שלאחר 
מאה שנה תקבל פרם את היתשה האשורית־הבבלית ומלו 
פרסי אחר שישא את שמו יסלול את הדרך לטמיעתם של 
האשורים-הבבלים בפרסים. 

במשך מאתיים השנים או יותר, שקדמו לזמן זה, התחילה 
נדידה חזקה לצפון של שבטים ערביים ממולדתם בנג׳ד — 
ביחוד שבטי קדר וגביות — לשטחים החקלאיים שבגבול 
המדבר הסורי ובתקופת-המלחמד, הציפו שבטים אלה את 
המבואות המזרחיים של ארץ-ישראל וסוריה, משעיר בדרום 
עד ארם־צובא בצפון. בארץ-ישראל הסתעת על עמון. 



371 


אשור 


372 


מואב ואדום. לאחר מלחמה קשה" שבה צידדו התושביס 
המקומיים עם האשורים נגד הנוודים הפראים, נוצהו הערבים" 
אד כנראה הוכרחו המנצחים להגיח להם להישאר בתחומי 
השטחים, שפלשו לתוכם. לאחר תקופה זו נעלמת מואב מן 
האופק ההיסטורי, ואדום הוכרחה להימוג להר־שעיר, שמשם 



אסרתרון מחם 95 ?סם 9 י״אלים, כשהוא סח! יש 
כמחגים אח םרעה תרהישה ואת בעל ם?ד צור 
( 070 לםםת״נ>. המחיאוז לקירמת אסיה, ברלין 

הרחיקה לפלוש לאחר שנים או שלושה דורות לארדהגבעות 
של ^הודה הדרומית. 

גם בצפון זכה אשורבנאפלי להשפעה ניכרת הודות 
למבוכה, שבה נמצאו שכניו! אררט נלחצה קשה כל־כו ע״י 
הטקיתים והקימרים(בני־־גומר), שעברו את הקאווקא�