האנציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארציעזראלית 


ברך שישי 
אד־ד־יעזדאל 



חברה להרצאת אבציקלופדיות בע״פל 


ירושלים - 


תל־אביב 


תשי״ז 



14 ס £ , 4 < ק ס. 1 :) ץ:> א £ 
4 :>ו^ו 1£6 -ו 


הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע״מ 

מ. יב. פ^אי־ 


הדפסת שנת תש״ל 


הברד סודר ונדפס בדפוס מסדה בע״מ, דמת־גן. התמונות הצבעוניות נדפסו אף הן בדפוס 
מסדה. הגלופות הוכנו בצינקוגראפיה של מ. פיקובסקי, ירושלים. שירטוט המפות נעשה על־ידי 
ב. י. ברוייר, נהמה שפירא ורבקה קלירס. ההגהות — על־ידי עוזר רבין, י. גבריאלי וב. אליצדק 


כל הזכויות שמורות להוצאה, ביהוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 

.ס , !! ,¥א^? 1 ^ 00 0 א 1 מ 8115 ( 1 ? * 1 < £1 *< £01 כ> 0¥ זא£ יד 1 * 10 *¥? 00 

££* 15£ ז* 1 ס 7£ א 81 ? 



המינרכת הכללית לפרד ו׳ 


העורך הראשי: 
ד״ר כ. נתניהו 


מנהל המערכת: 
א. פלאי, . 114 


המקרבת המרכזית 

יהושע גוטמן פרופ ׳ ישעיהו ליבוביץ ד״ר כ. נתניהו פרום׳ י. קלדזבר 

(מדעי־הטבע) 


עודבי־מיסזנה 

שמחה כ״ץ, . 114 אליעזר ליכנה 


אברהם ארנץ 

ק ודכי־מדורים 

פרום׳ ש. אטינגן 

מ. אביי־יונה, . 11.4 

(חינוך) 

(תחבורה) 

(חקירת־א״י) 

פרום׳ אבא לרנד 

ד״ר ש. ז. חשץ 

ד״ר א. י. כראוור 

(כלכלה) 

(משפט) 

(גאוגראפיה) 


שלמה רימר,(. £0011 ) 80 . 8 
(כלכלה / עודד־מישנה) 



המזכירות המדקית 

המזכיר הכללי: 

שמחה כ״ץ, . 4 .*נ 


ד״ר פנינה גוה (כת שלה) 
ד״ד ג. ליכוכיץ / מקצועות־הטבע 


יהודית פלדמדזילכרפניג, . 114 
מלכה טיגן, . 1180 / ב 1 טאניקה וזואולוגיה 



תבנית ביד ר׳ 


28—25 


ד״ר א. י. בראוור 

השם 

36—28 

31—28 

ד״ר א. י. בראוור 

הגבולות 

1 . תחומי א״י לפי המקרא וההלכה 


31—31 

ד״ר א. י. בראוור 

2 . הגבולות הטבעיים 


36—31 

מ. אבי־יונה— ד״ר א. י. בראוור 

3 הגבולות המדיניים 

37—36 


ד״ר א. י. בראוור 

החלוקה האדמיניסמראמיווית 

40—37 


ד״ר א. י. בראוור 

מעמדה הגאוגראסי וחגאופולימי של א״י 

235—40 

105—40 


ד״ר א. י. בראוור 

התנאים הטבעיים 
א. סני־יהארץ 

116—105 


ד״ר א. י. בראוור 

כ. הידרוגראסיח 

128—116 

127—116 

פרום׳ מ. אבנימלך 

ג. גאולוגיה 

1 . סקירה כללית 


128—127 

פרופ׳ מ. אבגימלך 

2 . תולדות המחקר הגאולוגי 

141—128 


ד״ר י. בן־תור 

ד. סמרוגראסיה ומינראלוגיה 

159—141 

155—141 

ן פרום׳ א. רייפגברג 
( ד״ר מ. רים 

ה. הקרקע 

1 . סקירה כללית 


159—155 

י• וייץ 

2 . הכשרת־קרקע 

178—159 


פרום׳ ד. אשבל 

ו. האקלים 

197—178 

196—178 

פרום׳ מ. זהרי 

ז. הצמחיה והצומח 

1 . סקירה כללית 


197—196 

פרופ׳ מ. זהרי 

2 . חקר הצמחיה והצומח 

233—197 

200—197 

פרום׳ ש. בודנהיימר 

ח. החי 

1 . עולם החי 


202—200 

א. גוטליב 

2 . החי הימי 
( 1 ) חסרי־חיליות 


203—202 

ד״ר א. בן־טוביה 

( 2 ) בעלי־חיליות 


205—203 

ד״ר ה. שטייניץ 

3 . הדגים 


208—205 

ד״ר א. שילוב 

4 . חסרי־חוליות יבשתיים 


216—208 

ד״ר א. שילוב 

5 . חרקים 


218—216 

ד״ר ה. שטייניז 

6 . הדוחיים 


223—218 

י. ח. הופיין 

7 . הזוחלים 


229—223 

א. זהבי 

8 . העופות 


233—229 

ד״ר ה. מנדלסון 

9 . היונקים 

235—233 


ד״ר ה. מנדלסון 

מ. הגנת־המכע 

246—235 

236—235 

ד״ר מ. שטקליס 

פרהיסטוריה 

1 . המחקר הפרהיסטורי בא'י 

2 . המסקנות הראשיות של 


246—236 

ד״ר מ. שטקליס 

המחקר הפרהיסטורי 

607—247 



היסטוריה 

א. מתקופת הברונזה הקדומה עד 

304—247 


ש. ייבין— פדופ׳ ב. מזר 

חורבן ממלכתי־יהודה 

330—304 


פרום׳ י. קלוזנר 

כ. התקופה הפרסית 

ג. מתחילת התקופה ההלניסטית עד 

389—330 


ד״ר א. שליט 

חורבן בית שצי 

ד. מחורבן בית שני עד חלוקתה 

432—389 


י. גוטמן 

של הקיסרות הרומית 

ה. מחלוקת הקיסרות הרומית עד 

435—432 


מ. אבי־יונה 

הפלישה הערכית 

ו. מן הכיבוש הערכי עד 

448—435 


ד״ר ח. ז. הירשברג 

השתלמות הפאממים 

453—448 

450—448 

ד״ר א. אשתור 

ז. תקופת שלמץ הפאממיס 

1 . היסטוריה כללית 


453—450 

ד״ר ח. ז. הירשברג 

2 . הישוב היהודי 

480—453 


פרופ׳ י. פראוור 

ח. תקופת מסעי־־הצלב 



13 


14 


תבנית כיד ו׳ 


486—480 



מ. תקופת שלמון הממלובים 


483—480 

ד״ר א. אשתור 

1 . היסטוריה כללית 


486—483 

ד״ר א. אש תור 

2 . הישוב היהודי 




י. מראשית שלטון העותמאנים עד 

497—486 


ד״ר ח. ז. הירשברג 

מסע־נאפוליון 

498—497 


ד״ר א. י. בראוור 

יא. מסעו של נאפוליון בארץ־ישראל 
יב. מתחילת המאה ה 19 עד ראשית 

508—498 



ההתיישבות החדשה ( 1800 — 1882 ) 


504—498 

פרום׳ י. ק. הורביץ 

1 . היסטוריה כללית 


508—504 

פרום׳ ש. ו. בארון 

2 . הישוב היהודי 




יג. מראשית ההתיישבות החדשה עד 

518—508 


ד״ר א. ביין 

הברזת־באלפוד ( 1880 — 1917 ) 




יד. כעיית־א״י במדיניות 

528—518 


א. רענן 

הבינלאומית ( 1798 — 1923 ) 




מו. מהברזת־באלפור עד תקומתה 

569—529 


פרופ׳ ב. אקצין 

של מדינת־ישראל ( 1917 — 1948 ) 

594—569 


סגן־אלוף נ. לורך 

מז. מלחמת־העצמאות 

יז. מדיניות־חחוץ ומדיניות־הפנים 

607—594 


ג. קרסל — ד״ר ח. יחיל 

של מדינת־ישראל ( 1948 — 1955 ) 

614—607 


י. ב. שב ממאן 

עבר־הירדן המזרחי 

620—614 


נ. סופר 

ממלבת־הירדן 

623—620 


ג. תדמור 

רצועת׳יעזה 

665—623 



סדרי השלטון והמשפט 

633—623 


פרום׳ ב. אקצין 

א. המשמר 

665—633 



ב. מערבת־המשפט 


637—633 

ח. כהן 

1 . השירות המשפטי 


638—637 

ד״ר ש. ז. חשין 

2 . המשפט הנוהג בישראל 


647—638 

ד״ר ש. ז. חשין 

3 . המשפט האזרחי 


648—647 

ד״ר א. ויתקון 

4 . המשפט המסחרי 


651—649 

ד״ר א. ויתקון 

5 . דיני־מיסים 


653—651 

א. ש. שמרון 

6 . המשפט הפלילי 


656—654 

צ. ברנזון 

7 . דיני־עבודה 


658—656 

ד״ד א. לבונטין 

8 . המשפט הבינלאומי־הפרטי 


661—658 

ד״ר ש. ז. השין 

9 . מערכת בתי־המשפט 


662—661 

\ ד״ד א. ח. פריימאן 
י ד״ד ב. שרשבסקי 

10 . בתי־הדין הרבניים 




11 . בתי־הדין הדתיים (ה״שרעיים") 


663—662 

ד״ד ח. ז. הידשברג 

של המוסלמים 


664—663 

ד״ד ש. קולבי 

12 . בתי־הדין של העדות הנוצריות 


665—664 

י. חדיש 

13 . מקצוע־המשפט בארץ 

728—665 



האוכלוסיה 

707—665 


פדופ׳ ר. בקי 

א. דמוגראסיה 

711—707 


י. שמעוני 

כ. הערכים בא״י בתקוסתי־המאנדאט 

714—712 


מ. אסף 

ג. הערבים במדינת־ישראל 

728—714 



ד. מערבת־הכריאות 




1 . שירותי־הרפואה בא״י עד 


716—714 

ד״ד יחושע ליבוביץ 

אמצע המאה ה 19 


728—716 

ח. ש. חלוי 

2 . מאמצע המאה ה 19 ואילד 

552—729 



הכלכלה 

739—729 


ד״ד א. ל. געתון 

א. ההכנסה הלאומית 

744—740 


ד״ד א. ו. דוסטרוואלד־דורות 

ב. העושר הלאומי 

752—745 


א. קסלר 

ג. מאזן־התשלומים 

770—753 



ד. מסחר 


755—753 

מ. אבי־יונח 

1 . סקירה היסטורית 


762—756 

ד. הורוביץ 

2 . סחר־החוץ 


770—762 

3 .. היחסים הכלכליים עם הארצות השכנות פרום׳ א. בונה 

781—770 


ד. הורוביץ 

ה. מערכת־הכספים 

795—781 


מ. ר. ברקאי 

ו. פינאנסים ציבוריים 



15 


תמית פיר ו׳ 


801—795 

ד״ר א. מורג 

ז. מערבת־המיסים 

807—802 

ש. רימר 

ח. שבר־העבודה 

880—807 


ט. חקלאות 

817—807 

ד״ר אב. נ. פולאק 

1 . סקירה היסטורית 

820—817 

ד״ר א. גרנות 

2 . המשטר הקרקעי 

822—820 

ד״ר א. גרנות 

3 . המדיניות הקרקעית היהודית בא״י 

832—822 

ד״ר י. לווה 

4 . החקלאות עד סוף תקופת־המאנדאט 

837—832 

ד״ר י. לווה 

5 . הפרדסנות 

865—837 

א. אריאב 

6 . החקלאות בישראל 

880—865 

ש. בלאם 

7 . פיתוח אוצרות־המים 

886—880 

ד״ר נ. וידרא 

י. הדיג 

898—886 

י. וייץ 

יא. הייעור 

923—898 


יב. חתעשיה 

914—898 

ד״ר א. מרכוס 

1 . סקירה כללית 

918—914 

ד״ר ל. י. ובר 

2 . מחצבי ים־המלח 

923-918 

י. פרידלנדר 

3 . חשמל 

927—923 

1 ד״ר י. בן־דוד 
> ד״ר ה. מיוזאם 

יג. מקצועות הפשיט 

934—927 

ו. טורנובסקי 

יד. התיירות 

943—935 

ד״ר ח. דרין (דרבקין) 

טו. מיה 

952—943 

צ. ויטלים 

טז. התנועה חקואוסראטיווית 

983—953 


התחבורה 



א. הדרבים בא״י מימי קדם עד 

954—953 

מ. אבי־יונה 

ההתיישבות החדשה 

957—954 

פרום. ש. אטינגן 

ב. הבבישים 

960—957 

א. שווייצר 

ג. התחבורה המוטורית 

966—960 

פרופ , ש. אטינגן 

ד. מסילות־הברזל 

967—966 

א. שווייצר 

ה. הססנות 

979—967 

ד״ר מ. אטר (אטינגר) 

ו. הנמלים 

980—979 

א. שווייצר 

ז. התעופה 

983—980 

ד״ר מ. חזקי 

ח. הדואר 

1057—983 


חינוד ומחקר 

996—983 

א. ארנון 

א. תולדות החינוך העברי החדש בא״י 

998—996 

ד״ר ש. פאיאנס־גליק 

כ. גד־הילדים 

1001—998 

א. ארנון 

ג. כיה״ם היסודי 

1005—1001 

ד״ר מ. הנדל 

ד. החיניד התיבץ 

1007—1005 

מ. פלד 

ה. החינוך המקצועי 

1010—1008 

י. מיוחס 

ו. החינוך המשלים 

1011—1010 

ה. ברט 

ז. החינוך המיוחד 

1014—1011 

א. ארנון 

ח. הבשרת מורים וגננות 

1018—1014 

צ. קפלן 

ט. החינוך התורני 

1021—1018 

ד״ר ח. ריינהולד 

י. עליית ילדים ונוער 

1026—1021 

י. ל. בנאור 

יא. חינוך־־המיעוטים 

1057—1026 


יב. מוסדות־־לימוד גבוהים ומוסדות־מחקר 

1037—1026 

ב. ברשאי 

1 . האוניברסיטה העברית 

1042—1037 

1 אינז׳ ש. קפלנסקי 
י ק. אלפרט 

2 . הטכניון העברי 

1043—1042 

מ. בלבן 

3 . מכון־וייצמן למדע 

1046—1043 

מ. בלבן 

4 . מוסדות־מחקר ממשלתיים 

1047—1047 

מ. בלבן 

5 . מוסדות־מחקר אחרים 

1051—1047 

ש. שונמי 

6 . ספריות 

1057—1052 

ד״ר א. ביין 

7 . ארכיונים 

1069—1057 

ג. קרסל 

הספרות העברית, ע״ע עברית, ספרות 
העיתונות העברית 

1129—1070 


האמנויות 

1101—1070 

ד״ר פ. שיף 

א. ציור 



17 


תכנית כרף ר 


18 


1112—1101 

ד״ר 0 . שיף 

כ. פיסול 

1121—1112 

ארכ׳ א. השמשוני 

ג. אדריכלות 

1129—1121 

ד״ר ם. ע. גראדנוויז 

ד. מוסיקה 

1172—1129 


ח. התאטרון העברי, ע״ע תאמרץ 

חקירת ארץ־ישראל 

1143—1129 

מ. אבי־יונד. 

א. הספרות של ידיעת־חארץ 

והמחקר הארכאולוגי 

1157—1143 


ב. המקומות הקדושים והאתרים 

חחיסמורייס 

1152—1143 

מ. אבי-יונה 

1 . המקומות הקדושים 

1157—1152 

מ, אבי־יונה 

2 . האתרים ההיסטוריים 

1160—1157 

צ. קפלן 

ג. כתי־חכנסת 

1172—1160 

ד״ר י. שמנו־ 

ד. מסות־א״י 


המערכת וההנהלה מביעות בזה את תודתן לאישים ולמוסדות הבאים, שהואילו באדיבותם 
להרשות את השימוש בגלופות ובתצלומים שברשותם: 

נשיא־המדינה י• בן־צבי! פרום׳ דורותי גארוד! י. ו. סאנדבדג, מנהל המוזיאון העירוני של 
אמססדדאם! המכון הפונסיפיקאלי לחקר־המקרא, רומא! החברה להקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה! 
הקרן הבריטית לחקירת איץ־ישראל ( 3 ״״? מ 10 ! 2 ז 10 ק\£ ־״״״!ב? 1116 ) ; המחלקה לאגיפטו¬ 
לוגיה באוניברסיטה של לונדון (ת 10 >מ £0 , 8011001 ץ) 61 ז?י\ 1 ת 11 ,ץ 1010% (\ץ%.£ )ס :מסתסזבקסס); 
הוצאות הספרים 110 * 9201 ו 00 * 125 * בפאריס 



רשימת המחברים המשתתפים בביר ו׳ 


אכי־יוגה מיגאל, 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הפרקים: הגבולות המדי¬ 
ניים (חלק)! היסטוריה, מחלוקת הקיסרות הרומית עד הפלישה 
הערבית! מסחר (סקירה היסטורית)! הדרכים בא״י מימי קדם עד 
ההתיישבות החדשה! חקירת־א״י! המקומות הקדושים והאתרים 
ההיסטוריים 

אבנימלך משה, ד״ד 

ירושלים, פרופםור־חבר באוניברסיטה העברית/הפרקים: גאולוגיה! 
חולדות המחקר הגאולוגי 

אטינגן שלמה, אינז׳ 

חיפה, פרופסור בטכניון — מכון טכנולוגי לישראל / הפרקים: 
כבישים, מסילות־הברזל 

אטד (אטינגר) משה, ד״ר 

רמת־גן, עורך המדור הכלכלי של ״),!ס? תסו״״זס) / הפרק: הנמלים 

אלפרט קארל 

חיפה /הפרק: הטכניון— מכון טכנולוגי לישראל (חלק) 

אם!? מיכאל 

תל־אביב, חבר מערכת ״דבר״ / הפרק: האוכלוסיה, הערבים 
במדינת־ישראל 

אקצין בנימין, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית ודקאן הפאקולטה למש¬ 
פטים / הפרקים: היסטוריה, ההתפתחות המדינית מהכרזת־באלפור 
עד תקומתה של מדינת־ישראל! סדרי השלטון והמשפט: המשטר 

אריאב אורי,(. £1 ^) . 8.80 

ירושלים, יועץ לענייני חקלאות, משרד־האוצר / הפרק: החקלאות 
בישראל 

ארנון אברהם 

ירושלים, ראש המפקחים במשרד החינוך והתרבות / הפרקים: 
תולדות החינוך העברי החדש! ביה״ס היסודי! הכשרת מורים וגננות 

אשבל דב, ד״ד 

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הפרק: האקלים 

אשתור אלי, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הפרקים: היסטוריה, תקופת־ 
שלטון הפאטמים: א. היסטוריה כללית! תקופח שלטון הממלוכים: 
א. היסטוריה כללית, ב. הישוב היהודי 

בארון שלום ו., ד״ד 

ניו־יורק, פרופסור באוניברסיטה של קולומביה / הפרק: היסטוריה, 
מתחילת המאה ה 19 עד ראשית ההתיישבות החדשה: 2 . הישוב 
היהודי 

גודנהיימר שמעון, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הפרק: עולם־החי 

גונה אלסרד, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית ודקאן ביה״ס לכלכלה 
ולמדעי־החברה ע״ש א. קפלן / הפרק: היחסים הכלכליים של א״י 
עם הארצות השכנות 

ביין אלפס, ד״ד 

ירושלים, מנהל הארכיץ הציוני המרכזי / הפרקים: היסטוריה, 
מראשית ההתיישבות החדשה עד הכרזת־באלפור! ארכיונים 

בלאס שמחה, אינז׳ 

תל־אביב, יועץ הממשלה לענייני המים והמנהל הכללי של תיכנון 
המים לישראל / הפרק: פיתוח אוצרות־הסים בא״י 

בלגן מרים, . 80 , 8 

ירושלים / הפרקים: מכון־וייצמן למדע! מוסדות־מחקר ממשלתיים! 
מוסדות־מחקר אחרים 


בנאור יהודה ליג, . 8.80 

ירושלים, סגן מנהל כללי במשרד החינוך והתרבות / הפרק: חינוך־ 
המיעוטים 

בדרור יוסף, ד״ר 

ירושלים, מדריך בסוציולוגיה באוניברסיטה העברית / הפרק: מק¬ 
צועות חפשים (חלק) 

בן־טוביה אדם, ד״ר 

חיפה, התחנה לחקר הדיג הימי / הפרק: החי בים התיכון בחופה 
של א״י:( 2 ) בעלי־חוליות 

גדתור יעקב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית! מנהל המכון הגאולוגי 
שעל־יד משרד־הפיתוח / הפרק: םטר(גראםיה ומינראלוגיה 

בקי רוגרטו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית! סטאטיסטיקן של ממשלת־ 
ישראל / הפרק: דמוגראפיה 

גראוור אברהם יעקב, ד״ר 

ירושלים / הפרקים: השם! הגבולות במקרא ובהלכה! הגבולות 
הטבעיים והגבולות המדיניים (חלק)! השטח! החלוקה האדמיני־ 
סטדאטיווית! המעמד הגאוגראפי והגאופוליטי! פני־הארץ! הידרו־ 
גראפיה! היסטוריה, מסעו של נאפוליון בארץ־ישראל 

ברט הלני,. 1 * 

ירושלים, מפקחת על החינוך המיוחד במשרד החינוך והתרבות 
הפרק: החינוך המיוחד 

גרנזון צבי 

ירושלים, שופט בבית־המשפט העליון / הפרק: דיני־עבודה 

ברקאי מיכאל ריבארד, ד״ר 

תל־אביב, מרצה בביה״ם הגבוה למשפט ולכלכלה! ממונה על המחקר 
ב״מרכז־פאלק״ למחקר כלכלי בישראל / הפרק: פינאנסים ציבוריים 

ברשאי בצלאל,. 1 * 

ירושלים / הפרק: האוניברסיטה העברית 

גוטליג אליעזר, . 4. 80 ! 

חיפה, התחנה לחקר הדיג הימי / הפרק: החי בים התיכון בחופה 
של א״י: ( 1 ) חסרי־חוליות 

גוטמן יהושע 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הפרק: היסטוריה, מחורבן 
הבית השני עד חלוקתה של הקיסרות הרומית 

געתון אריה לודוויג, ד״ר 

ירושלים, כלכלן בכיר בבאנק ישראל / הפרק: ההכנסה הלאומית 

גראדנוויץ 9 טר עמנואל, ד״ר 

תל־אביב / הפרק: מוסיקה 

גרנות אברהם, ד״ר 

ירושלים, יו״ר הדירקטוריון של קרן קיימת לישראל / הפרקים: 
המשטר הקרקעי! המדיניות הקרקעית היהודית בא״י 

דוסטרוואלד־דורות אברהם וילהלם 
תל־אביב, מרצה בביה״ס הגבוה למשפט ולכלכלה! יועץ כלכלי 
למבקר־המדינה / הפרק: העושר הלאומי 

דרין(דראבקין) חיים, ד״ר 

תל־אביב, יועץ במשרד־העבודה / הפרק: בניה 

הופיין יעקב ח. 

תל־אביב / הפרק: הזוחלים 

הורביץ יעקב קלמן, ד״ד 

ניו־יורק, פרופסור באוניברסיטה של קולומביה / הפרק: היסטוריה, 
מתחילת המאה ה 19 עד ראשית ההתיישבות החדשה: 1 . היסטוריה 
כללית 



21 


רשימת המחברים 


22 


הורוביץ דוד 

ירושלים, מבהל באנק ישראל/הפרקים: סחר-החוץ! מערכת־הכספים 

הירשגרג חיים זאב, ד״ר 

ירושלים, מנהל המחלקה לענייני המוסלמים והדרוזים במשרד־ 
הדתות / הפרקים: היסטוריה, מן הכיבוש הערבי עד השתלטות 
הפאטמים! תקופת שלטון הפאטמים: ב. הישוב היהודי! מראשית 
שלטון־העותמאנים עד מסעי־נאפוליון! מערכת־המשפט: יא. בתי- 
הדין הדתיים (ה״שרעיים") של המוסלמים 

הלוי חיים שלום, 

ירושלים, משרד־הבריאות / הפרקים: מערכת־הבריאות, מאמצע 
המאה ה 19 ואילך 

הנדל מיכאל, ד״ר 

ירושלים, מפקח על בתי־הספר התיכונים במשרד החינוך והתר¬ 
בות/הפרק: ההינוך התיכון 

השמשוני אביה, ארכיטקט 

חיפה, מרצה ראשי בטכניון — מכון טכנולוגי לישראל / הפרק: 
ארדיכלות 

וגר לאזאר יום!ש, ד״ר , 

ירושלים, יועץ במשרד־האוצר / הפרק: מחצבי ים־המלח 

וידרא נפתלי, ד״ר 

חיפה, מנהל כללי של חברת ״צים״ / הפרק: הדיג 

ויטלים צבי,. 8 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הפרק: התנועה הקואופרא־ 
טיווית בא״י 

וייץ יוסף 

ירושלים, חבר הדירקטוריון של קרן קיימת לישראל / הפרקים: 
הכשרת־קרקע! הייעור 

ויתקון אלפרד, ר״ד 

ירושלים, שופט בבית־המשפט העליון / הפרקים: המשפט המסחרי; 
דיני־מיסים 

זהכי אניח,. 50 

ירושלים / הפרק: העופות 

זהרי מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הפרקים: הצמחיה והצו¬ 
מת; תקר הצמחיה והצומח בארץ 

חזקי משה, ד״ר 

תל-אביב, השירות הבולאי במשרד־הדואר / הפרק: הדואר 

חריש יוסף, .־!ט! 

ירושלים, עוזר פרקליט המדינה / הפרק: מקצוע־הסשפט בארץ 

חשין שניאור זלמן, ד״ר 

ירושלים, שופט בבית־המשפט העליון / הפרקים: המשפט הנוהג 
בישראל; המשפט האזרחי! מערכת בתי־המשפט 

טו-רנובסקי ואלמד 

תל־אביב/הפרק: התיירות 

יחיל חיים, ד״ר 

שטוקהולם, ציר ישראל בארצות הסקאנדינאוויות / הסדק: מדיניות־ 
החוץ ומדיגיות־הפנים של מדינת־ישראל ( 1948 — 1955 ) [חלק] 

ייבין שמואל,. 8 

ירושלים, מנהל אגף־העתיקות / הפרק: היסטוריה, מתקופת הברונזה 
הקדומה ועד חורבנה על ממלכת־יחודה 

בהן חיים 

ירושלים, היועץ המשפטי לממשלח־ישדאל / הפרק: השירות המשפטי 

לכונמין אכינדור, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הפרק: המשפט הבינלאומי־ 
הפרטי 


לווה יהודה, ד״ר 

תל־אביב, מרצה בפאקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית! 
יועץ במשרד־החקלאות / הפרק: החקלאות היהודית בא״י(מתחילת 
שנות ה 80 עד סוף תקופת־המאנדאט) 

לייד נתנאל, סי/אלוף 

לום אנג׳לם / הפרק: מלחמת־העצמאות 

ליבוביץ יהושע, ד״ר 

ירושלים / הפרק: שירותי־הרפואה בא״י עד אמצע המאה ה 19 

מורג אמוץ, ד״ר 

ירושלים, מדריך לכלכלה באוניברסיטה העברית / הפרק: מערכת־ 
המיסים 

מזר בנימין, פרופ׳ 

ירושלים, נשיא ורקטור האוניברסיטה העברית / הפרק: היסטוריה, 
מתקופת הברונזה הקדומה ועד חורבנה של ממלכת־יהודה 

מיוזאם הלמוט, ד״ר 

ירושלים, מרצה לסטאסיסטיקה באוניברסיטה העברית / הפרק: 
המקצועות החפשים (חלק) 

מיוחס יוסף,. 8 

יתשלים, מנהל לשכת־הניער במשרד החינוך והתרבות / הפרק: 
החינוך המשלים 

מנדלפון היינריד, ד״ר 

תל־אביב, מנהל המכון האוניברסיטאי למדעי־הטבע / הפרקים: 
היונקים! הגנת־הטבע 

מרפום אברהם אלפרד, ד״ר 

תל־אביב, מרצד, בביה״ם הגבוה למשפט ולכלכלה / הפרק: התעשיה 

סופר נעים, 

ירושלים, משרד־החוץ / הפרק: ממלכת־הירדן 

פאיאנם־גליק שדה, ד״ר 

תל־אביב, מפקחת על גני־הילדים במשרד החינוך והתרבות / הפרק: 
גן־הילדים 

פולאק אברהם נ., ד״ר 

תל־אביב, ראש־מקצוע באוניברסיטה של ת״א / הפרק: תולדות 
החקלאות 

פלד משה, אינז׳ 

ירושלים, מפקח על הוראת־המלאכה במשרד החינוך והתרבות / 
הפרק: החינוך המקצועי 

פראוור יהושע, ר״ד 

ירושלים, פדופסור־חבד באוניברסיטה העברית / הפרק: היסטוריה. 
תקופת מסעי־הצלב 

פרידלנדד יוסף 

חיפה, חברת־החשמל / הפרק: חשמל 

פריימאן אברהם חיים, ד״ר (ז״ל) 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הפרק: בתי־הדין הרבניים 

קולבי שאול, ד״ר 

ירושלים, מ״מ מנהל המחלקה לענייני הנוצרים במשרד־הדתות / 
הסרק: בתי־הדין של העדות הנוצריות 

קלוזנר יוסף, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הפרק: היסטוריה, ארץ־ 
ישראל בתקופה הפרסית 

קפלר אברהם, 1 נ 

ירושלים/הפרק: מאזן־התשלומים 

קפלן צבי 

ירושלים / הפרקים: החינוך התורני; בתי־הכנסת באיי 

קפלנסקי שלמה, אינז׳(ז״ל) 

חיפה, מנהל הטכניון העברי / הפרק: הטכניון — מכון טכנולוגי 
לישראל 



23 


רשימת המחברים 


24 


קרמל נצל 

חולון / הפרקים: מדיניות־החוץ ומדיניות־הפנים של מדינת־ישראל 
( 1948 — 1955 ) 1 העיתובות העברית 

ריינהולד חנוך, ד״ר 

ירושלים, מנהל חינוכי של המחלקה לעליית ילדים ונוער של הסוכ¬ 
נות היהודית / הפרק: עליית ילדים ונוער 

רייפנברג אברהם אדולף, ד״ר(ז״ל) 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הפרק: הקרקע (חלק) 

רים משה מאנפרד, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הפרק: הקרקע (חלק) 

רימר שלמה, (. £0011 ) . 50 . 8 

ירושלים / הפרק: שכר־העבודה 

רענן אורי,. 1 \ 

ירושלים, חבר מערכת.הארץ״ / הפרק: בעיית־א״י במדיניות הבינ¬ 
לאומית ( 1798 — 1923 ) 

שווייצר אברהם 

תל־אביב, העורך הכלכלי של ״הארץ״ / הפרקים: התחבורה המוטו¬ 
רית• הספנות! התעופה 

שולוב אהרון, ד״ר 

ירושלים, מרצה לזואולוגיה באוניברסיטה העברית / הפרקים: חסרי־ 
חוליות יבשתיים בא״י! חרקים 

שתמי שלמה 

ירושלים, בית־הסםרים הלאומי והאוניברסיטאי / הפרק: ספריות 


שמייניץ היינץ, ד״ר 

ירושלים, מרצה לזואולוגיה באוניברסיטה העברית / הפרק: הדגים! 
הדוחיים 

שטנר יצהר,, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הפרק: מפות ארץ־ישראל 

שטר,לים משה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הפרק: פרהיסטוריה 

שיח פריץ, ד״ר 

חיפה, מנהל המוזיאון לאמנות חדישה / הפרקים: ציור! פיסול 

שבטמאן יוסח ב. 

ניו־יורק / הפרק: עבר־הירדן המזרחי 

שליט אברהם, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הפרק: היסטוריה, מתחילת 
התקופה ההלניסטית עד חורבן בית שני 

שמעוני יעקב 

ראנגון, ציר ישראל בבורמה/הפרק: הערבים בארץ־ישראל בתקופת־ 
המאנדאט 

שמרון ארווין שאול, עו״ד 

ירושלים / הפרק: המשפט הפלילי וסדרי הדיון הפלילי בישראל 

שרשבסקי בן־ציון, ר״ד 

ירושלים, שופט בבית־המשפט המחוזי / הפרק: בתי־הדין הרבניים 

תדמור גדעון,.) 1 

וואשינגטון, שגרירות־ישראל / הפרק: רצועת־עזה 


דאשי־תיבות של סימות המחברים 


משה אבנימלך 

= 

מ. א. 

= גצל קרסל 

ג. ק. 

= אברהם ארנון 

א. אר. 

מיכאל אבי־יונה 

= 

מ. א י. 

= גדעון תדמור 

ג. ח. 

= אלי אשתור 

א. אש. 

משה אטר (אטינגר) 

= 

מ. אט. 

= דב אשבל 

ד. א. 

= אלכם ביין 

א. ב. 

מיכאל אסף 

= 

מ. אס. 

= דוד הורוביץ 

ד. ה. 

= אדם בן־טוביה 

א. ב. ט. 

מרים בלבן 

= 

מ. בל. 

= הלני ברט 

ה. ב. 

= אלפרד בונה 

א. בו. 

מיכאל הנדל 

= 

מ. ה. 

= היינריך מנדלסון 

ה. מ. 

= אביה השמשוני 

א. הש. 

מיכאל זהרי 

= 

מ. ז. 

= הלמוט מיוזאם 

ה. מי. 

= אברהם וילהלם 

א. ו. ד. 

משה חזקי 

= 

מ. ח. 

= היינץ שטייניץ 

ה. ש. 

דוסטרוואלד־דורות 


מיכאל ריכארד ברקאי 

= 

מ. ר. ב. 

= ואלטד טורנובסקי 

ו. ט. 

= אברהם חיים 

א. ח. פ. 

משה מאנפרד רים 

= 

מ. רי. 

= חיים דרין(דדאבקין) 

ח. ד. 

פריימאן (ז״ל) ■־ 


משה שטקליס 

= 

מ. שט. 

= חיים זאב הירשברג 

ח. ז. ה. 

= אברהם יעקב בראווד 

א. י. בר. 

משה פלד 

= 

מש. פל. 

= חיים יחיל 

ח. י. 

= אריה לודוויג געתון 

א. ל. גע. 

נפתלי וידרא 

= 

נ. ו. 

= חיים כהן 

ח. כ. 

= אמוץ מורג 

א. סו. 

נתנאל לורך 

= 

נ. ל. 

= חנוך ריינהולד 

ח. רי. 

= אלפרד מארכוס 

א. מר. 

נעים סופר 

= 

נ. ס. 

= חיים שלום הלוי 

ח. ש. ה. 

= אברהם קסלר 

א. ק. 

פטר עמנואל גראדנוויץ 

= 

פ. ע. ג. 

= יעקב בן־תור 

י. ב. 

= אברהם אדולף 

א. רי. 

פריץ שיף 

= 

פ. ש. 

= יוסף בן־דוד 

י. ב־ד. 

רייפנברג (ז״ל) 


צבי ברנזון 

= 

צ. ב. 

= יוסף ב. שכטמאן 

י. ב. ש. 

= אברהם שליט 

א. ש. 

צבי ויטלים 

= 

צ. ו. 

= יהושע גוטמן 

י. ג. 

= אהרון שולוב 

א. שו. 

צבי קפלן 

= 

צ. ק. 

= יוסף וייץ 

י. ו. 

= ארווין שאול שמרון 

א. ש. ש. 

קארל אלפרט 

= 

ק. א. 

= יוסף חריש 

י. ח. 

= אברהם גרנות 

אב. ג. 

רוברטו בקי 

= 

ר. ב. 

= יעקב ח. הופיין 

י. ח. ה. 

= אביגדור לבונטין 

אב. ל. 

שמעון בודנהיימר 

= 

ש. ב. 

= יהודה ליב בנאור 

י. ל. ב. 

= אברהם נ. פולאק 

אב. נ. פ. 

שמחה בלאס 

= 

ש. בל. 

= יוסף מיוחם׳ 

י. מ. 

= אברהם שווייצר 

אב. ש. 

שלום ו. בארון 

= 

ש. ו. ב. 

= יוסף קלוזנר 

. י• ק¬ 

= אורי אריאב 

או. א. 

שניאור זלמן חשין 

= 

ש. ז. ח. 

= יעקב ק למן הורביץ 

י. ק. ה. 

= אורי רענן 

או. ר. 

שמואל ייבין 

= 

ש. י. 

= יצחק שטנר 

י. ש. 

= אליעזר גוטליב 

אל. ג. 

שרה פאיאנס-גליק 

= 

ש. פ.־ג. 

= יעקב שמעוני 

י. שמ. 

= אלפרד ויתקון 

אל. ו. 

שאול קולבי 

= 

ש. קו. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= אמוץ זהבי 

אם. ז. 

שלמה קפלנסקי(ז״ל) 

= 

ש. קם. 

= יהודה לווה 

יה. לו. 

= בנימיו אקצץ 

כ. א. 

שלמה רימר 

= 

ש. רי. 

= יהושע פראוור 

יה. פ. 

= בצלאל ברשאי 

כ. ב. 

שלמה שונמי 

= 

ש. ש. 

= יוסף פרידלנדר 

יו. פ. 

= בנימץ מזר 

כ. מ. 

שלמה אטינגן 

= 

של. א. 

= לאזאר יוסף ובר 

ל. י. ו. 

= בן־ציון שרשבסקי 

ב. שר. 




ראובן רובין: הרוקדים במירון. 1926 


האנציקלופדיה העברית 




27 


השם 


28 


וישראל" כדי לציין את התחום של כל שבטי-ישראל, והוא 
מיוחם גם לתקופה קדומה יותר (יהו׳ יא, כא : שנדב ג, י < 
שם ה, ה: מל״א ד, כ: שם ה, ה). אחר החלוקה הסופית של 
הממלכה ציין השם ישראל רק את תחומה של ממלכת־ 
אפרים, ואילו תחומה של ממלכת בית־דוד נקרא בשם ארץ- 
יהודה: "ארץ־ישראל" שבמל״ב ה, ב, היא ממלכת עשרת־ 
השבטים. יחזקאל (כז, יז: מ, ב* מז, יה) מוציא פעם בפירוש 
מתחום א״י את הגלעד ואת יהודה, ופעם הוא כולל בו את 
ירושלים שביהודה שלא בפירוש: גם לפי דהי״ב ל, כה 
היתה יהודה מחוץ לתחומה של א״י. 

בשם ארץ־ישראל — או בקיצורו ״הארץ״ — להוראת 
ארצו של עם־ישראל, משתמשת לראשונה המשנה. הקיצור 
"הארץ" כבר נמצא בם׳ ויקרא (יט, כג), ביהושע (יא, כג! 
יב, א), ביחזקאל (מה, א) ובמגילת רות (א, א). אחר גלות 
ישראל התקרבו שרידי עשרת־השבטים ליהודה, והשם יהודי 
נעשה שם נרדף לבן־ישראל ולעברי (ירמ׳ לד, ט). אחר 
גלות־בבל ציין השם יהודה (בארמית: יהוד) את תחום- 
הישוב היהודי האוטונומי ואח״כ את ממלכת החשמונאים 
והורדום׳ אע״פ שממלכה זו התפשטה הרחק מעבר לגבולות 
יהודה שבימי הבית הראשון. בשם "יהוד" השתמשו השלטו¬ 
נות הפרסיים בכתביהם בארמית, ואף טבעו מטבע מחוזי 
עם כתובת זו. מהם עבר השם ליוונים (יודה [ס 8 (\ 10 ׳'], 
יודאיד, [*>״> 8 ״ 0 ד]) ולדומים ( 1363 )״;), שהחליפו אותו אחר 
מרד בר־כוכבא ( 138 ) בשם סורי ה ־פלשתינה ( 12 זץ 5 
2 מ 313£511 ?) כדי להטעים את ביטול זכותו של העם היהודי 
המרדני על ארץ־מולדתו. במטבעות של החשמונאים לא נזכר 
השם ״ישראל״, אלא ״חבר־היהודים״ — המציין, אפשר, את 
האירגון הממלכתי של העם, אך לא את הטריטוריה. לעומת זה 
מופיע השם "ישראל" במטבעות של ימי המרד הגדול ואח״כ 
של מרד בר־כוכבא ("שקל ישראל", "חרות ישראל"), ואין 
לדעת אם נתכוונו בשם "ישראל" לעם או לארץ. השם "יהו¬ 
דה" במובן הרחב כמעט שנעלם מן הספרות העברית ומלשון- 
הדיבור הארמית, ואת מקומו ירשו סופית המונחים "ארץ- 
ישראל" ו״ארעא דישראל". מארמית ומעברית עבר השם 
א״י לכל לשונות־הדיבור של עם־ישראל בתפוצותיו. 

השם פלשתינה נגזר כתואר־השם מפלשת. הרודו־ 

טוס מביאו ראשון בצורת "סיריה ה פליסטיני" (ן! 
ןז׳״זוס״ס-גסס), כלומר: "סוריה הפלשתית": אח״כ קוצר השם, 
ותואר־השם "פליסטיני" הפך לשם־עצם פרטי. לפי פילון 
האלכסנדתני, "פליסטיני" היא כנען שבתורה. בספרות התל¬ 
מודית מציין השם פליסטיני פרובינציה רומית על־יד הפרו¬ 
בינציות פיניקי וערביא (ב״ר מ״א, נ״ד): אך מן המאה ה 4 
ואילך נקרא בשם זה כל אחד משלושת המחוזות, שהארץ 
נתחלקה להם (ר׳ להלן, הגבולות המדיניים). הערבים קראו רק 
ל״פלשתינה הראשונה" פלסטין והבדילו בין מחוז 

זה ובין מחוז "ארד!" 0 ע כס= ירדן), אבל שמות רשמיים 
אלה לא נתקיימו זמן מרובה, כי מנהגם היה לקרוא למחוזות 
בשם בירותיהם. הצלבנים חידשו את שלוש הפלשתינות, 
אבל בהקפים אחרים מאותם שהיו למחוזות הרומיים. אחר 
נפילתה של מלכות־הצלבנים בטל השם פלשתינה כשם 
רשמי, אבל הנוצרים הוסיפו לכנות בשם זה את א״י שמשני 
עברי־הירדן, עד שבאו הבריטים, שקיבלו מאנדאט על א״י 
מטעם חבר־הלאומים, וצימצמו ב 1922 את הקפו של השם 
"פלשתינה" לעבר־הירדן המערבי, שהיה ברשותם שלא 


בשלמותו, ואילו את הנסיכות הערבית שהקימו בעבר־הירדן 
המזרחי מדרום לירמוך קראו בשם "עבר־הירדך (- 8 ת 3 ז־ד 
01x120 [). מאז התחילו מבחינים גם בעברית בין א״י ובין 
עבר־הירדן, כאילו לא היה עבר-הירדן חלק מא״י ההיסטו¬ 
רית. מ 1949 קוראים לתחום הנסיכות (מ 1946 : הממלכה) של 
עבר־הירדן בצירוף החלק הערבי של א״י המערבית בשם 
"ממלכת־הירדך. החלק היהודי של א״י המערבית נקרא בשם 
"מדינת־ישראל". לשם "פלשתינה" אין כיום הקף מוגדר 
בלשונות־המערב. 

יהודים ונוצרים קראו לא״י בשמות של חיבה והערצה: 
"ארץ־הקודש", "אדמת־הקודש", "נחלת־ד׳", "ארץ־הצבי". 
השם ״הארץ המיועדת״ — סתם, בהבלעת מי שנועדה לו — 
מיוחס לפאולוס (אגרת לעברים י״א, ט׳), שכפר בתקפו של 
היעוד המיוחד לבני אברהם, יצחק ויעקב אחר הופעתו של 
ישו הנוצרי. למוסלמים יש מקומות קדושים בא״י, אבל הארץ 
בכללה לא היתד, להם מעולם "הארץ הקדושה", כמו שהיתה 
ליהודים ולנוצרים. השימוש הנדיר בכינוי זה בספרות הער¬ 
בית החדשה הוא חידוש לצרכי מדיניות ותעמולה. 

א. י. בר. 

הגבולות. — תחומיה של ארץ־ישראל לפי המקרא 
וההלכה. גבולותיה של א״י מתוארים פעמים הרבה בתנ״ך, 
בתלמודים ובמדרשים, פעמים בקצרה ופעמים בהרחבה. חלק 
משמות־המקומות הנזכרים במקורות אלה זוהה בבירור, בעוד 
שחלק מהם שנוי במחלוקת בין החוקרים. פרשיות־הגבולות 
נכתבו בזמנים שונים ומנקודות־מבט שונות. יש גבולות 
הלכתיים, שאינם תלויים בתמורות מדיניות־טריטוריאליות 
ואתנוגראפיות, ויש גבולות שלטון והתיישבות מפרקי־זמן 
שונים. 

בגבולות־ההלכה יש להבחין בין מושגים שונים: 

( 1 ) הגבולות של תחומי היעוד לאבות, שהם גם הגבולות 
ל״עתיד לבוא", הכוללים אף את ארצות "הקיני והקניזי 
והקדמוני״ — שלושה מעשרת העממים, שנחלותיהם הובטחו 
לאברהם ולא ניתנו בידי משה ויהושע (ירוש׳ שביעית ל״ו, 
ב׳: קידושין ס״א, ב׳): ( 2 ) הגבולות של עולי־מצרים או של 
משה ויהושע או של ״קדושה ראשונה״: ( 3 ) הגבולות של 
עולי־בבל או של עזרא ונחמיה או של "קדושה שניה". 

היעוד הראשון שבברית בין הבתרים קובע: "לזרעך נתתי 
את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת: 
את הקיגי ואת הקניזי ואת הקדמוני: ואת החיתי ואת הפריזי 
ואת הרפאים: ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת 
היבוסי" (בר׳ טו, יה—כא). "נהר-מצרים" אינו "נחל-מצרים" 
הנזכר בפרשיות־גבול אחרות, שהוא בלא-ספק ואדי אל- 
עריש, אלא הוא זרוע של הנילוס, שהשתפכה לפנים לים 
ממזרח לתעלת־סואץ של זמננו, על־יד פלוסיון של תקופת 
התלמיים; זרוע־נהר זו כבר נסתמה בימי־קדם ואפיקה 
נתכסה בחול. בתיאור הגבול שבספר יהושע (יג, ג) היא 
נקראת "השיחור אשר על־פגי מצרים". תחום־יעוד זה מקיף את 
כל הארץ שבין החוף המזרחי של "הים הגדול"(התיכון) ובין 
מדבר-סוריה, ובצפון־המזרח הוא מגיע עד נהר־פרת, במקום 
שהפרת מתקרב ביותר לים התיכון, על-יד תפסח העתיקה 
(מקומה של עיר זו לא זוהה בבירור), שהיתר, עכ״פ ממזרח 
לחלב שבימינו. על יסוד פרשיות-יעוד אחרות יש לשער, 
שהגבול הצפוני־מערבי, המרומז בתחום היעוד הראשון, היה 
זהה עם גבול־סוריה הטבעי, העובר בהרי טורום אמנוס; 




29 


¥ 


ארץ־ישראל 


30 


בדרום־המזרח מגעת הארץ עד ים־סוף (מפרץ־אילת ז שמות 
כג, לא). לגבול רהב זה מכוונים, ודאי, גם דברי היעוד 
ליצחק: "כי לך ולזרעך אתן את כ ל הארצות האל והקימותי 
את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך" (בר׳ כו, ג). 
תחום זה של ארץ־היעוד רחב אף מתחומה הרחב ביותר של 
ארץ־כנען, מאחר שהתפשטות משפחות־הכנעני מתוך תחומם 
הקדום, שהיה מצידון דרומה עד גרר בדרום־מערב ועד סדום 
ועמורה בדרום־מזרח, הגיעה בצפון רק עד מעבר לחמת 
(בר׳ י, טו—יט). תחום־האבות נזכר גם בכמה מן היעודים 
למשה וליהושע: "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים 
וממדבר עד הנהר" (שמ׳ כג, לא). "ים־סוף" הוא מפרץ- 
אילת; ״ים־פלשתים״ — הים התיכון! ״מדבר״ — מדבר־צין 
ושאר המדבריות שבדרום! "הנהר" סתם במקרא הוא נהר- 
פרת. לאותו גבול־היעוד מכוונים הפסוקים בדב׳ יא, כד 
וביהו׳ א, ד. לפי מל״א (ה, א, ד) משל שלמה המלך בכל 
הממלכות מן הנהר עד גבול מצרים ו״רדה" בכל מלכי עבר- 
הנהר מתפסח ועד עזה, אבל הדברים מכוונים לתחום שלטונו 
המדיני בלבד, ואילו התחום האתנוגראפי של ישראל לא 
השתרע אף בימיו אלא בין גליל־דן בצפון וגליל באר־שבע 
בדרום (שם ה, ה) — מה שמוכח גם מרשימת הנציבים (שם 
ד). אף בתוך תחום־ישראל עדיין ישבו עממים שונים, כנע¬ 
נים ופלשתים בשפלות־החוף, אמורים, חיתים, פריזים, חיוים 
ויבוסים בהרים, שהעלו מם לשלמה (מל״א ט, כ—כא). במז¬ 
מור ע״ב בתהלים, שהוא תפילה לד׳ ותהילה לשלמה המלך, 
מצורפים הפסוקים שבשמ׳ כג, לא ומל״א ה, ד לדברי־פיוט 
על גבולות ממלכתו: "וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ". 
ה״ימים" הם ים־סוף וים־פלשתים, ו״אפסי־ארץ" הם קצה 
הארץ הנושבת, כלומר המדבר. בתקופת התנאים פירשו את 
תחום־האבות, בלא שקישרו אותו בהלכה־למעשה (בניגוד 
ל״תחום עולי־מצרים" ו״תחום עולי־בבל", שיש בהם מש¬ 
מעות הלכתית בפועל), כלהלן: "איזו היא הארץ ואיזו היא 
חוצה־לארץ ז כל השופע ויורד מטורוס־אמנוס ולפנים — 
ארץ־ישראל, מטורוס־אמנוס ולחוץ — חוץ־לארץ. הנסין 
(האיים) שבים רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהן מטורוס- 
אמנוס עד נחל־מצרים ז מן החוט ולפנים — ארץ־ישראל, מן 
החוט ולחוץ — חוץ־לארץ. ר׳ יהודה אומר: כל שכנגד ארץ- 
ישראל הרי הוא כארץ־ישראל, והנסין שבצדדים רואין אותן 
כאילו חוט מתוח עליהם מקפלוריה ועד אוקינוס ומנחל- 
מצרים עד אוקינוס, מן החוט ולפנים — ארץ־ישראל, מן 
החוט ולחוץ—חוץ־לארץ" (תוספתא תרומ׳ ב׳! שם חלה ב׳). 
כך דורשים את פרשת־הגבולות שבמד׳ לד גם תרגום־יונתן 
ותרגום ירושלמי, והם אף מרחיבים את תחומי־הארץ ע״י 
זיהויו של "נחל-מצרים" עם הנילוס. הארץ המיועדת לאבות 
לפי חז״ל היא, איפוא׳ הפרובינציה הרומית סוריה בהקפה 
הרחב במאה ה 2 לסה״נ, שתחומה היה זהה עם תחום האחש־ 
ד־רפנות הפרסית "עבר־הנהר" (עבר־נהרה, עזרא ד, י); 
וכן יש להבין את "עבר־הנהר" שבתיאור'תחום־שלטונו של 
שלמה (מל״א ה, ד) כ״עבר" מנקודודמבט בבלית ולא 
מנקודודמבט ישראלית, כמו "מעבר־הנהר" שביהו׳ כד, ג. 

"גבול עולי־מצרים" הוא תחומה של הארץ בשני עברי- 
הירדן, שחולקה לשבטי-ישראל ע״י משה ויהושע (במד׳ לב, 
לג—מב! דב׳ ג, יב—יז! שם ד, מז—מט? יהו׳ יג, ז—לג, 
והפרקים טו—כא), והיא הארץ שהראה ד׳ למשה מהר נבו 
(דב׳ לד, א—ג). מצירופם של הנקודות הקיצוניות, שזהותן 


ברורה, ושל המקומות, שההשערות בנוגע לזיהוים מקובלות 
על דעתם של רוב החוקרים, יוצא, שגבול עולי־מצרים מש¬ 
תרע מן הים במערב עד המדבר (קצה הארץ הנושבת) 
במזרח! קו־הדרום: חלקו התחתון של נחל-מצרים, עצמון 
(הוא אל־קסימה, כיום בתחום השלטון המצרי [בתרגום־יונתן 
לבמד׳ לד, ד—ה: עצמון = קיסם)), הקצה הדרומי של ההר 
הסלק, מעלה־עקרבים, נחל־צין, כל בקעת־צוער (מדרום לים- 
המלה), ים־המלח עד שפך הארגון, שהוא נחל-הגבול שבין 
מואב ונחלת־ראובן! בצפון אין קו־הגבול ברור מחוץ לחרמון 
שבעבר-הירדן המזרחי. על תחומו של שבט־אשר, שנמצא 
בקצהו המערבי של קו־הגבול הצפוני, נאמר "עד צידון רבה" 
(יהו׳ יט, כח), ובברכת-יעקב לזבולון נאמר עליו "וירכתו 
על צידון" (בר׳ מט, יג), אבל אין הכוונה לתחום העיר צידון 
עצמה, אלא לממלכת צידון (פיניקיה), וכן אין "ועד עיר 
מבצר צור"(יהו׳ יט, כט) מכוון לעיר צור, ואף ייתכן "ועד" 
ולא עד בכלל. נהר קסימיה הוא, כנראה, הגבול הצפוני של 
עבר־הירדן המערבי, אלא שצור שמדרום לנהר אינה בתחום 
החלוקה. תחום זה שימש במשך דורות מטרה לכיבושים, 
שלסוף הושגה ברובה הגדול בימי־הזוהר של דויד ושלמה. 
בדורות הראשונים להתיישבותם של בני-ישראל בארץ לא 
רק נתקיימו מובלעות מרובות של נכרים בתוך התחום היש¬ 
ראלי, אלא אף מובלעות של בני־ישראל באיזורים נכריים 
בתוך התחומים שהוקצו לישראל ע״י משה ויהושע. שבטי 
עבר-הירדן המזרחי אומרים למשה: "וישב טפנו בערי 
המבצר מפני יושבי הארץ" (במד׳ לב, יז). ביהושע (יג) 
ובשופטים (א) יש רשימות ארוכות של מקומות, שלא הורישו 
בני־ישראל. המצוות התלויות בארץ הוטלו רק על המקו¬ 
מות, שנכבשו על־ידי "עולי־מצרים" ("וכל שהחזיקו עולי- 
מצרים" [משנה שביעית ר, א׳]). כלומד: בדורות הבית 
הראשון ורק בתחום החלוקה של משה ויהושע. מה שכבשו 
דויד ושלמה מחוץ לתחום זה נחשב ל״כיבוש־יחיד" שאינו 
מקודש. לגבול עולי-מצרים מכוונים הכתובים המדברים על 
״מדן ועד באר שבע״ (שום׳ כ, א! שמ״א ג, כ! שמ״ב יז, 
יא! שם כד, ב, טו! מל״א ה, ה) או "מבאר שבע ועד דו" 
(דהי״א כא, ב! דהי״ב ל, ה). שתי הערים אינן מצוייגות 
כאן כנקודות־גבול קיצוניות, אלא בקיצוניות שבערי-הפלך 
של הארץ. 

פרשיות־גבול סתומות הן אותן שכוללות בתחום הצפוני 
את ״לבוא חמת״(במד׳ יג, כא! שם לד. ח; יהו׳ יג, ה! שופט׳ 
ג, ג! מל״א ח, סה! מל״ב יד, כה, כה: יחז׳ מז, כ! עמום ו, 
יד! דהי״ב ז, ח). יש מפרשים "לבוא" כמו "לבוא מדברה" 
(דהי״א ה, ט), כלומר: עד הדרך למדבר או עד שמגיעים 
למדבר — ולפי זה יהא מובנו של "לבוא חמת" עד הדרך 
לחמת או תחילת הגבול של חמת ("גבול חמת" נזכר בפרשת 
תחומים [יחז׳ מז, טז, יז])! ויש שמצרפים את הלמ״ד לשורש 
ומבקשים מקום בשם "לבא" בבקעודהלבנון או מצפון לה, 
סמוך יותר לעיר חמת. בכתובת אשורית של תגלת פלאסר 
ווו, שכוללת רשימה של ישובים, נזכר מקום בשם "לבא" 
אוזר ערי ארץ־חמת. לדעת המקרבים את "לבוא־חמת" לדן, 
מתכוונות הפרשיות של "לבוא-חמת" לתחום עולי־מצרים! 
לדעת המרחיקים מקום זה מדן—ויש מרחיקים אותו עד צפון- 
סוריה — מציין "לבוא חמת" את גבול-האבות. יש כתובים 
שמתיישבים יפה לפי דעת המקרבים, ויש שאין ליישבם 
אלא לפי דעת המרחיקים (השווה את מל״א ה, ה עם מל״א 




31 


הגבולות 


32 


ח, סה, וכן ר׳ במד׳ יג, כא; שופט׳ יח, כח; מל״ב יד, כה— 
כח). כמו־כן יש מזהים את הגבול של לבוא־חמת עם גבול 
הפרובינציה המצרית חארו במאה ה 14 . 

"תחום עולי־בבל" או "תחום עזרא ונחמיה" שבתורה 
שבע״פ אינו התחום המצומצם של יהודה שבימי עזרא 
ונחמיה, אלא תחום הישוב הישראלי שבימי הזוהר של החש¬ 
מונאים ובימי הורדום. בתחום הישוב הישראלי היו מובלעות 
של נכרים ובתחום הנכרים — מובלעות של ישראל! הראשו¬ 
נות פטורות ממצוות התלויות "בארץ" (=תחום עולי־בבל) 
והאחרונות חייבות בהן. המושג התלמודי־הלכתי של "תחום 
עולי־בבל" הוא מפני־כן מסובך מאד מבחינה גאוגראפית. 
לפי המשנה (שביעית ו, א) כזיב היא הנקודה הצפונית 
ביותר בתחום זה על החוף. יש רשימה של שמות (ב 4 נוס¬ 
חאות שונים), שכוללת כ 40 מקומות על הגבול ומובלעות על 
הספר (ספרי, עקב נ״א; ירוש׳ שביעית ר, א׳). רוב השמות 
של המקומות שבעבר־הירדן המערבי הנזכרים ברשימה זו 
זוהה, ואילו של אותם שבעבר המזרחי עדייו סתום. הגבול 
הדרומי לא פורש במקורות התלמודיים כלל. 

א״י שביעוד־האמת — מנחל־מצרים עד הטורום־אמנום 
ועד ברך-הפרת שעל־יד תפסח — כוללת כ 160 — 170 אלף 
קמ״ר; ״תחום עולי־מצרים״ מקיף כ 43,500 קמ״ר, מהם יותר 
מ 24,000 קמ״ר ממערב לירדן. שטחו של "תחום עזרא 
ונחמיה" אינו ניתן להערכה מדוייקת, הן משום שגבולו 
הדרומי לא הוגדר כל צרכו והן משום ריבוי המובלעות, 
שנכללו בו. 

2 . הגבולות הטבעיים. הגדרת א״י כיחידה גאו־ 
גראפית מחייבת לקרב את הגבולות ההיסטוריים לגבולות 
הטבעיים ולא להתחשב במובלעות. מנקודת־מבט גאוגראפית 
א״י היא הארץ, שחולקה ע״י משה ויהושע, בתוספת מואב 
ואדום ומדבר־פארן עד מפרץ־אילת; גבולותיה — בדרום־ 
מערב: מנחל־מצרים והדרך היורדת למפרץ־אילת (הקרובה 
לגבול המדיני של 1906 ) עד נהר־קסימיה; בעבר־הירדן: 
הדרך העולה למעון (מעאן) שבאדום, משם קדמסה״ב 
(הסמוך לדרך־ה״חוגגים" [=עולי־הרגל למכה] הקדומה 
שעל גבול־המדבר) עד אדרעי, משם קו שעובר לרגלי הרי־ 
החמץ מדרום וממזרח (כי הר־החורן הוא יחידה טבעית, 
שאין לחלקה ); בצפון: פרשת־המים שבין גליל־הירדן וגליל 
אגמי־דמשק עד החרמון, וממערב לחרמון בקעת־עיון, שהיא 
בתחומה של א״י — לפי קבלת היהודים, שישבו עד תחילת 
המאה ה 20 בכפר חצביה שבאשדות־החדמון המערביות. 

שטחה של א״י בגבולותיה הטבעיים הוא כ 59.000 קמ״ר: 

עבר־הירדן המערבי 29.8 אלף קמ״ר 

עבר־הירדן המזרחי 28.4 " " 

שטחי־ימות 12 " " 

59.4 " " 

עיקרו של שטח זה — בלא הר־שעיר ומואב שמדרום 
לארנון — כלול ב״תחום עולי־מצרים". 

א. י. בר. 

3 . הגבולות המדיניים. גבולותיה המדיניים הראשונים 
של הארץ, שאפשר להתוותם על יסוד מקורות היסטוריים, 
מתייחסים, כפי הנראה, לארץ־כנען תחת שלטונה של מצרים 
בתקופת הממלכה החדשה (המאות ה 16 —ה 12 לפסה״ג). גבו¬ 
לות אלה, שמוצאים להם ביטוי בהגדרה של הארץ המובטחת 
שבספר במדבר (לד, ב—יב), הם: בדרום — מדבד־צין וקו 


מקצהו הדרומי של ים־המלח עד מעלה-עקרבים, קדש ברנע 
ועד נחל־מצרים (ואדי אל־עריש); במערב — הים הגדול 
עד הר ההר (הוא הר־צפון או אמנוס, דרומית למוצאו של 
האורונטם); בצפון אפשר, כנראה, לזהות בקו הגבול רק את 
לבוא חמת (לבוה בבקעה והרבלה); במזרח — מן הרבלה 
עד "כתף ים כנרת קדמה" ומשם לאורך הירדן עד לדרום 
ים־המלח. גבולות אלה מוציאים, איפוא, מתחומיה של כנען 
את הממלכות, שנוסדו במאה ה 14 לפסה״נ בעבר־הירדן 
המזרחי — הממלכות של עוג מלך הבשן, סיחון מלך האמורי, 
עמון, מואב ואדום. 

החזון של א״י הגדולה (מנחל־מצרים עד נהר־פרת) בשל¬ 
טון ישראלי נתגשם בתולדות־ישראל רק פעם אחת בלבד: 
בימיהם של דוד ושלמה (ר׳ למעלה׳ עט׳ 29 ). כיבושי דוד 
הקיפו לא רק את הנגב ואת שלוש הממלכות: עמון, מואב 
ואדום, אלא גם את דמשק ואת שאר הממלכות הארמיות; 
הפלשתים היו משועבדים לדוד, ושטח־החוף מן הירקון עד 
הקישון עבר, איפוא, אף הוא לידי ישראל. רק ארץ חמת 
והערים הפיניקיות נשארו מחוץ לתחומי הכיבוש. 

כשנתפלגה המדינה אחר מותו של שלמה החזיקה ממלכת־ 
ישראל בהרי־הגליל, בעוד ששפלת־החוף(ובכללה ארץ־כבול, 
ששלמה מסר אותה לחירם, מלך־צור — מל״א ט׳ יג) עברה 
לידי הצורים. מן השטחים שממזרח לירדן נקרעו מישראל, 
מזמן מרידתו של רזון בשלמה (מל״א יא, כג—כה), ארם- 
דמשק וארצות בית־רחוב, מעכה וגשור. כן נשאר מחוץ 
לתחום שליטתו של ישראל המדבר עד תפסח. ואילו ארגוב 
ועשתרות־קרנים בבשן נשארו ברשותה של ממלכת־ישראל, 
שממשלתה היתד. פרושה עד קנת שבהר־החורן. רק בימי 
ירבעם 11 חזרו ונתרחבו הגבולות של ישראל לצד צפון: 
"הוא השיב את גבול ישראל מלבוא המת עד־ים הערבה... 
השיב את דמשק ואת־חמת ליהודה בישראל" (מל״ב יד, כה, 
כח). במזרח נצטמצמו ונתרחבו הגבולות חליפות. באדום 
קמה בימי יהושפט שושלת מקומית (השווה מל״א כב, מח; 
מל״ב ג, ט). לאחר שמת אחאב — ולפי כתובת מישע: בימיו 
של אחאב — פשע מישע מלך־מואב בישראל (מל״ב ג, ה). 
עוזיהו מלך יהודה החזיר את הנגב ליהודה: "הוא בנה את־ 
אילת וישבה ליהודה" (מל״ב יד, כב). בימיו של תגלת 
פלאסד ווו, מלך אשור ( 745 — 727 לפסה״ג), חזרו גבולות 
ישראל ונצטמצמו. ב 734 — 732 לפסה״נ כבש מלך זה את 
ממלכת־ישראל וקרע ממנה את כל ארץ הגליל, את הגלעד 
ואת החוף עד הירקון. בשטחים אלה הוקמו הפחוות האשו¬ 
ריות דורו (דור), מגידו (מגידו), קרניני (קרנים), חורינה 
(החורן) וגלעדה (הגלעד). בשאר שטחה של ממלכת־ישראל 
הוקמה,ב 721 , פחותשמרינו(שומרון),וב 711 נוצרה במקומן 
של ממלכות־הפלשתים פחות אשדודו (אשדוד). 

בתקופת הבית השני, בימי שלטון־פרם, היתה א״י מחולקת 
לפחוות ("מדינות") לפי חלוקה, שהתאימה לפחוות האשו¬ 
ריות והבבליות. "מדינות" אלו היו נתונות למרות האחשדרפן 
של עבר־נהרה (האחשדרפניה החמישית). מדינת־יהודה נצ¬ 
טמצמה בגבולות שבין בית־צור בדרום, בית־אל בצפון, בית- 
חורון במערב והירדן במזרח. משסופחו עקרון ותחומה ליהו¬ 
דה בזמנו של יונתן החשמונאי ( 145 לפסה״נ) ועד שמת 
ינאי ( 76 לפסה״ג) נתפשטה מדינת־היהודים כמעט על כל 
שטחה של הארץ. בצפון עבר הגבול של ממלכת ינאי מחוץ 
לעכו, בקו של הקישון וקצה־המערב של גבעות־הגליל; משם 
פנה מזרחה עד לבקע (פקיעין) והר־מילון ועבר ממזרח 



33 


ארץ־ישראל 


34 


לקדש, שנשארה בתחומם של הצורים! הגבול כלל את החולה׳ 
את בקעת אנטיוכום (דן) ואת פאניאס. במזרח חפף גבול- 
הממלכה את הגבול המזרחי של הגולן עד לגמלה. הערים 
די 1 ן, סוסיתה, גדר, פחל וגרש, וכן עבר־הירדן היהודי מחמתן 
עד מכוור, היו בתחום מלכותו של ינאי. בדרום היו כלולים 
בממלכת־החשמונאים: חשבון, מידבא, ארץ־מואב וכל האר¬ 
צות הסובבות את ים־המלח וצוער בכללן(ואפשר, גם מעלה- 
עקרבים), וכן צפון־הנגב עד לרינוקורורה (אל-עריש). 
בתחום שלטונו של ינאי היה גם כל החוף, חוץ מאשקלון. 
הכיבוש של פומפיום ( 63 לפסה״ג) צימצם את תחום־השלטון 
היהודי ליהודה גופה (ובכללה: מזרחה של אדום, מאדורים 
עד עין־גדי), שהיתר, מנותקת מן הים, לעבר־הירדן היהודי 
והגליל. הורדום ריכז בידו את רוב חבלי־החוף, את גדר ואת 
סוסיתה, את פאניאם ואת הגולן. כן הרחיב את תחומי- 
שלטונו כשסופחו אליהם הבשן, הטרכונה והחורן. ארצות 
אלו (חוץ מעזה, סוסיתה וגדר) נשארו גם בידי יורשיו 
ונמצאו שוב תהו! שלטון אחיד בימיו של אגריפס 1 (עד 44 
לסה״ג). ב״פרובינציה יודיאה", שהוקמה אחר החורבן, היו 
כלולים כל החוף שבין רפיח וקיסריה, הגליל המערבי(תחום 
ציפורי), הדקאפולים, שו׳מרון, יהודה וחלק מעבר־הירדן 
היהודי, ואילו תחום עכו נכלל בפיניקיה. לאחר שמת אגרי- 
פס 11 בסופה של המאה הראשונה, נוספו ל״יודיאה״: הגולן, 
הגליל המזרחי, החלק הנותר של עבר־הירדן היהודי, וכן 
הבשן, הטרכונה והחורן, ואילו קיסריון־פאניאס עברה לפיני- 
קיה. לאחר שהוקמה, ב 106 לסה״ג, ה״פרובינציה ערביה" 
במקומה של ממלכת־הנבטים, שנכבשה ע״י רומי, צורפו 
אליה פילאדלפיה (רבת־עמון), גרש ודיון. גבולותיה של 
"יודיאה" לא נשתנו גם לאחר ששונה שמה, אחר מלחמת 
בר־כוכבא, לסוריה־פלשתינה. במרוצת־הזמן הושמט השם 
"סוריה" ונשאר בשימוש השם "פלשתינה" בלבד. 

שינויים יסודיים בגבולות הוכנסו ב 295 ע״י דיוקלטיינוס 
קיסר. לפרובינציה פלשתינה צורף דרום־ערביה עד אילת 
(ביחד עם פטרה) ועד הארנון! לעומת זה סופחו לערביה 
הבשן והחורן, ואילו הטרכונה עברה לסוריה. סדר זה נשאר 
עד הכיבוש הערבי, אלא שב 356 לערך פוצלה פלשתינה 
ל 2 פרובינציות וב 425 בקירוב — לשלוש: פ. הראשונה 
( 013 ״? .?) — יהודה ושומרון; פ. השניה ( 33 ת 011 ש 8 .?) — 
רובו של הגליל והגולן! פ. השלישית ( 161-113 •?) — מואב 
ואדום עד מפרץ־אילת. 

אחר הכיבוש הערבי פסקה פלשתינה השלישית להתקיים 
כמחוז מיושב! פלשתינה הראשונה הפכה לג׳נד (מחוז צבאי) 
פלסטין (שעיר־בירתו היתד, רמלה) ופלשתינה השניה לג׳נד 
אורדון(ר׳ למעלה, עמ׳ 27 ). המלחמות בין השליטים הקטנים, 
שקמו על חורבותיה של החליפות העבאסית, טישטשו 
עוד יותר את גבולה של הארץ בכללה ורק בימי ממלכת- 
הצלבנים נתפסת א״י שוב כחטיבה מדינית שלמה. בתקופת- 
השיא שלה ( 1165 לסד,"נ בקירוב) השתרעה ממלכה זו 
מבירות בצפון עד אילת בדרום. הגבול המזרחי כלל את ד,רי¬ 
ר,לבנון (אך לא את הבקעה), נמשך לאורך הירדן עד הכי¬ 
נרת, וכלל אף את האיזור המערבי של רמת עבר־הירדן 
(להוציא את גרש ורבת־עמון). מבצריה המזרחיים של 
הממלכה היו כו־ו (לה כרך), שובך (מונדיאל), פטרה (ואל 
דה מואיס) ואילת (אילה). 

מ. א.־י. 


בתקופת שלטונם המחודש של המוסלמים אחר מפלת- 
הצלבנים לא היתה א״י מעולם—כמו שלא היתד, אף בתקופת 
שלטונם הקודם — יחידה אדמיניסטראטיווית, אלא נתחלקה 
לגלילות, ששריהם היו כפופים לפחה (או לפחות), שישב (או 
ישבו) בארצות הסמוכות שבצפון, ורק לפרקים קצרים משלו 
בכמה מגלילות־הארץ שרים כפופים במישרים לבירת־ד,מלכות, 
כגון הפחה של עכו במחצה השניה של המאה ד, 18 ותחילת 
המאה ה 19 . חשיבותה המדיניודהדתית המיוחדת של א״י 
גרמה לכך, שהתורכים העלו ב 1873 את פלך (סאנג׳אק) 
ירושלים (אלקוךס) למעלת פרובינציה כפופה במישרים 
לממשלה שבקושטה. בפלך זה היו 4 נפ 1 ת (קאדות): ירו¬ 
שלים, חברון, יפו ועזה! שני הפלכים שומרון (שכם או 
נבלום) והגליל (עכו) היו כפופים לפחת הוילית של בירות, 
שהיה עד 1888 חלק מן הוילית של דמשק (סוריה): גם עבר- 
הירדן עם שני פלכיו׳ חורן(הבשן וגלעד) וכרך (קיר־מואב, 
מואב והר־שעיר), היו כפופים לפחה של דמשק. עד 1906 היה 
נחל־מצרים מוחזק גבולו של פלך־עזה או פלו־ידושלים. 
הגבול הדרומי של א״י, שנקבע ב 1906 ע״י לחץ הבריטים, 
מתח קו מלאכותי מרפיח עד מפרץ־אילת והעביר חלק מן 
הנגב ההיסטורי לידי מצרים, ולמעשה באותה שעה — לידי 
הבריטים. 

תחום הבית הלאומי הקיף את שטח המאנדאט 
הבריטי. בא״י שממערב לירדן ואת רובו של עבר־הירדן המז¬ 
רחי (עד שפך־הירמוך). תחום זה נקבע במו״מ בין בריטניה 
וצרפת ב 1916 — 1922 ואושר ע״י חבר־הלאומים ביולי 1922 
עם מתן המאנדאט לבריטניה. בספטמבר של אותה שנה 
הוציאה בריטניה בהסכמתו של חבר־הלאומים את עבר־הירדן 
מכלל ההתחייבויות לעתיד הקרוב, שניתנו ליהודים בנוגע 
לבית הלאומי. הר הגליל העליון ושפלת חופו חולקו בין 
פלשתינה (א״י) — השם, שניתן לתחום הבית הלאומי (עוד 
קודם שצומצם הקפו) ע״י השלטונות הבריטיים בא״י — ובין 
הרפובליקה של הלבנון הגדול, שנכללה במאנדאט הצרפתי. 
החלק של הגליל שבתחום מדינת־הלבגון הקיף כ 850 קמ״ר! 
רק על שפת־הים היה הגבול טבעי, כי נשען על ראש־ 
הנקרה, הקצה הדרומי של סולמוודצור. מנקודה זו התפתל 
קרהגבול בכיוון למזרח, ועל-יד מלכיה פגה צפונה, עבר 
על־יד פרשת-המים שבין נחל־סלוקיה, פלגו של הקסימיה, 
הקיף את מתולה (שחלק משרותיה נמצא בתחום הלבנוני) 
ואת דן ופנה דרומה. שתי הימות הצפוניות, החולה והכינרת, 
נכללו בתחום הבית הלאומי. לשון צרה מתחום הבית הלאומי 
חדדה לעמק־הירמוך עד מעבר לחמת־גדר מזרחה ומשם באפיק 
הירמוך עד שפכו. מן השפך דרומה שימש הירדן הגבול 
המזרחי של תחום הבית הלאומי, כהמשך לירדן — קו, 
שחוצה את ים-ד,מלח׳ נחל־הערבה (ואדי ג׳יב), ומדרום לנחל 
זה — קו שחוצה את הערבה לארכה עד מפרץ־אילת. 

הבית הלאומי בהקפו המצומצם (אחר קריעת עבר־הירדן 
מתחומו) — פלשתינה (א״י) — כלל 27,009 קמ״ר, ובלא 
שטחי־הימות — 26,305 קמ״ר. תחום המאגדאט הבריטי 
ממזרח-לירדן הקיף כ 91,000 קמ״ר, מהם כ 17,200 קמ״ר 
מתחומה הטבעי של ארץ־ישראל והשאר במדבר. כגבול 
הצפוני של עבר הירדן המאנדאטורית שימש נהר הירמוך. 
הבשן — החבל הצפוני של ארץ־ישראל המזרחית —, ששטחו 
כ 11,200 קמ״ר, היה בתחומו של המאנדאט הצרפתי ונכלל 
במדינת־סוריה. 



35 


החלוקה המדינית והאדמיניסטראמיווית 


36 


החלטת האו״מ מ 29 בנובמבר 1947 הקצתה למדינת- 
ישראל בתחומה של א״י שלשה חבלים נפרדים זה מזה, שרק 
נקודות־מגע חיברו אותם זה לזה! שטחם הכללי היה 
כ 16,000 קמ״ר. ירושלים עם בית־לחם וסביבותיהן נועדו 
להיות מובלעה בינלאומית בשטח הערבי, יפו — מובלעה 
ערבית בשטח הישראלי. כתוצאה ממלחמת־העצמאות נש־ 
תלטה מדינת־ישראל על גוש רצוף מתחומה של א״י המער¬ 
בית, ששטחו 20,600 קמ״ר (בלא שטחי־הימות — כ 20,100 
קמ״ר). כ 6,400 קמ״ר נפלו בחלקה של ממלכת־הירדן בעבר־ 
הירדן המערבי. מדינה זו, הפקפת כיום 97,400 קמ״ר, כוללת 
בתחומה שבעבר־הירדן המזרחי כ 17,200 קמ״ר משטחה של 
א״י ההיסטורית, ואילו כ 75% משטחה הם מחוץ לגבולות 
א״י ההיסטורית. בידי סוריה נמצא חבל־הבשן (בערב׳: אל- 
חורן), מזרח־הארץ שמצפון לירמוך — כ 11,200 קמ״ר, ובידי 
הלבנון — החלק הצפוני של הגליל העליון — כ 850 קמ״ר 
(כבתקופת־המאנדאט). בידי מצרים כ 3,150 קנדר מאדמת 
א״י, מהם 400 קמ״ר של רצועת־החוף של חבל־עזה. ארץ- 
ישראל מחולקת, איפוא, כיום בין חמש רשויות, וחלקה של 
מדינת־ישראל אינו מגיע למחציתו של "תחום עולי־מצרים". 


חלוקתה המדינית של א״י בהווה 


קמ״ר 

20,600 

♦ . . 


מדינת־ישראל . . . . 

.1 

23,600 

• . 


בשלטון ממלכת־הירדן. . 

.2 


6,400 


(בא״י המערבית . . . 



(17,200 


בא״י המזרחית . . . 


11,200 

* 


בשלטון טורי . . . . 

.3 

850 

♦ 


בשלטון הלבנון . . . 

.4 

3,150 

• . • 


בשלטון מצרים . . . 

5 .־ 


(400 

• 

(מתחום א״י המנדאטורית . 

59,400 

* * • 

בגבולותיה הטבעיים־ההיסטוריים 

א״י 


(43,500 

• 

(מזה ״תחום עולי־מצרים״ . 



גבולות מדינת־ישראל. גבולות-המדינה לפי חוזי 
שביתת־הנשק הם פחות ארוכים ופחות מסובכים מאלה שנק¬ 
בעו בהחלטת או״מ ב 1947 , אבל עדיין הם ארוכים ובלתי- 
נוחים ומהווים בעיה חמורה מבחינת צרכי השמירה והביט¬ 
חון. כפי שאפשר להסיק אף ממבט ראשון במפה, כל מדינת־ 
ישראל היא למעשה איזור־ספר. 

אורך קרהגבול של המדינה, בלא פיתולי־הירדן, הוא 
1,217 ק״מ — שהם 60 ק״מ של גבולות לכל 1,000 קמ״ד של 
השטח. לעומת זה היה קו־הגבול של שטח-המאנדאט רק 
1,011 ק״מ — 38 ק״מ גבולות לכל 1,000 קמ״ר. 

למדינת־ישראל גבול טבעי רק בים התיכון. במפרץ־אילת 
נוגעים המים הטריטוריאליים של ישראל במימי ממלכת־ 
הירדן ומצרים, ללא הגדרה ברורה של קו־הגבול. מים־המלח 
שייך לישראל החלק הדרומי-מערבי. ביבשה מוגדר רק חלק 
קטן מן הגבול הגדרה טבעית ע״י נהרות ונחלים (הירדן, היר¬ 
מוך, נחל־העדבה). הגבול עם הלבנון וסוריה לא נשתנה מימות- 
המאנדאט, חוץ מבמקומות שדצועות־גבול סמוכות לסוריה 
נכללו בתחום השלטון הישראלי, אבל פורזו לפי חוזי שביתת- 
הנשק. רצועות אלו, וכן רצועה פרוזה שעל גבול־מצרים 
(ניצנה = עוג׳ה אל־חפיר), גורמות לחילוקי־דעות ולהתנג¬ 
שויות. כמעט מחציתו של הגבול עם ממלכודהירדן הוא חדש, 
ורובו של קו־הגבול עובר בשטח מיושב בהרי שומרון ויהודה. 
גם כל קו־הגבדל עם חבל-עזה שבידי המצרים חדש הוא. 


הגבולות החדשים מצטרפים ל 370 ק״מ, והם קשים ביותר 
לשמירה. 

בתחומי־המדינה מצויים רק שני גושים, שהם מלוכדים 
פחות או יותר: הנגב — שבו נמצאת הנקודה המרוחקת 
ביותר מן הגבול ( 44.5 ק״מ), כ 5 ק״מ דרומית־מערבית 
לכפר-ירוחם! הגליל — עם עמק־יזרעאל והכרמל (במובן 
הרחב). גוש־הנגב נעשה צר יותר ויותר כלפי דרום, ובאילת 
אין אלא 9.5 ק״מ בין גבול־מצרים לגבול ממלכת־הירדן. 
מגוש־הגליל יוצאת רצועה ברוחב של 12 ק״מ לצפון בשקע- 
הירדן בין סוריה ומדינת־הלבנון. קצת יותר רחבה היא 
הרצועה שבדרומה של בקעת בית-שאן. השרון ושפלת־יהודה 
שבין הכרמל והנגב הם רצועה בין הים ובין ההר, הנמצא 
מחוץ לתחום־המדינה, ורחבה הוא בין 13 ל 20 ק״מ. מן 
השפלה מסתעפים הרי־ירושלים, שרחבם בתחומי מדינת- 
ישראל מגיע ל 18 ק״מ (מדרום לצפון) על־יד בית-שמש 
ול 6 ק״מ בלבד בעיר ירושלים. הבירה נמצאת כולה במטחווי־ 
רובה מתחומיה של ממלכת־הירדן. 


גבולות מדינת־ישראל 


ק״מ 




קטעי־הגבול 

78 . 

, , , 



עם לבנון. 

79 . 

. . . 



עם סוריה. 

עם ממלכת־הירדן 

594 . 

. . . 



בלי סיתולי־הירדן . 

(626) . 

, , , 



(עם סיתולי־הירדן) . 

18 



מזה: לאורך הירמוך . . 


28 



לאורך גאון־הירדן . 


(60) 



(לאורך אסיק־הירדן). 


309 



בהרי שומרון ויהודה. 


58 



בים־המלח . . . 


181 



בעמק־הערבה . . 

10 . 

. . • 



חוף ים־סוף . . . . 

270 . 




עם מצרים . . . . 

209 



בחבל־סיני . . . 


61 



עם רצועת־עזה . . 

188 . 

. 



חוף הים התיכון . . . 

1,219 . 

, , , 



ס״ה, בלי טיתולי־הירדן . 

1,251 . 

. . . 



(עם סיתולי־הירדן) . 


החלוקה האדמיניסטראטיווית של ארץ- 
ישראל המאנדאטורית. ממשלת־המאנדאט חילקה את 
פלשתינה (א״י) למחוזות ( 5 :ז 10 ז:ז 115 ז) ונפות ( 15 נ) 1 ' 1 ) 11$ >( 1 ! 51 ). 
בשעת מפקד־האוכלוסים הראשון ב 1922 היתה הארץ מחולקת 
כלהלן: מחוז־הדרום — ובו הנפות עזה ובאר־שבע! מחוז 
ידושלים־־יפו — ובו הנפות ירושלים, בית־לחם, חברון, יריחו• 
רמאלה, יפו ורמלה ז מחוז־שומדון — ובו הנפות שכם, טול• 
פרם, ג׳נין ובית־שאן! מחוז־הצפון — ובו הנפות חיפה, עכו 
נצרת,' טבריה וצפת. נפות יפו ורמלה היו מאורגנות כעין 
"חצי-פלך׳ בפני עצמו ( 3££3 ! 0£ בו 1$10 ׳\ 1 !>) בתוך מחוז- 
ירושלים. בשעת המפקד השני ב 1931 היתה החלוקה בהתאם 
ללוח א (ר׳ עמ ׳ 37 ). 

באחרונה לחלוקות, שנעשו בימי-המאנדאט (לוח ב! ר׳ 

עמ ׳ 37 ), נוצרו שני מחוזות חדשים! האחד — נפת־חיפה של 
החלוקות הקודמות, שנעשתה מחוז בפני עצמו! השני — מחוז- 
לוד, שבו נכללו הנפות הקודמות של יפו ורמלה. לחלוקה 
חדשה זו גרם גידולם המהיר של הכרכים תל-אביב וחיפה. 

החלוקה האדמיניסטראטיווית של מדינת־ישר- 
אל. מדינת-ישראל הנהיגה בכ״ח בניסן תשי״ג את החלוקה 
שבלוח 10 שבפרק על הדמוגראפיה (ר׳ להלן). גם בחלוקה 
זו ניתנו לחיפה ולתל-אביב דרגות מחוז, אלא שלתל-אביב — 























37 


ארץ־ישראל 


38 


לוח א 

השטח של גלילות־השלטון בפלשתינה (א״י) 


ב 1931 


השטח בקמ״ר 


14,217 

מחוז־הדרום . . . . 

1,196 

נפת־עזה . 

11,872 

" באר־שבע . . . 

335 

״ יסו . . . . • 

814 

״ רמלה 1 . . . 

4.278 

מחוז־ירושלים . . • 

420 

נםת־ירושלים . . . . 

520 

״ בית־לחם 1 . . . 

676 

״ יריחו ! . . . 

2,120 

״ חברת . . 

542 

״ רמאלה 1 . . . 

6,988 

מחוז־הצסון 1 .. . . 

751 

בםדנ־םול-כרם .׳ . . . 

1,618 

״ שכם . , . . . 

800 

״ ג׳נין . 

507 

" נצרת . 1 . . . 

395 

״ בית־שאן . . . . 

453 

״ טבריה . . . . 

1,022 

״ היסה . . . . 

730 

״ עבו . 

712 

״ צפת . .' . . . 

•25,483 

ס״ה .... . . 


* לפי 31051100 ? 0£ 1 :) 3 ־ 511 < 1 \, 51311511031 של ממשלת' 

המאנדאט, עם׳ 9 , — מספר זה שונה מן הסיכום הבא באותו 
מקור בעמ׳ 15 , שלפיו שטח־הארץ בלא הימות הוא 26,305 
קמ״ר. 


לוח ב 

גליל 1 ת־הץולטון בפלשתינה (א״י), שטחם 
ואוכלוסיהם ב 1944 


האוכלוסיה 

השטח בקמ״ר 

השם 

230,840 

2,805 

• • 

מחוז־הגליל .׳ . 

68,330 

811 

♦ 4 

נפת־עבו . . 1 . 

53,620 

695 

• 4 

״ צפת . . . 

46.100 

499 

• 4 

״ נצרת . 1 . 

39,200 

439 

• 4 

״ טבריה ., . 

23,590 

361 


״ בית־שאן. . 

224,630 

1,021 

חיפה . 

המחוז(והנסה) של 

232,220 

3,266 


מחוז־שומרון 1 . 

56,880 

839 


נפת־ג׳ניך . . 1 . 

89,200 

1,637 


״ שכם . ... 

86,140 

790 


״ טול־כרם . . 

384,880 

4,334 


מחוז ירושלים 1 . 

247,950 

1,571 


נפת־ירושלים . ן . 

47,280 

687 


״ רמאלה . . 

89,650 

2,076 


״ חברת . . 

501,070 

1,205 


מחוז־לוד . . 

373,800 

335 


נפת־יפו . . 

127,270 

870 


״ רמלה . . 

190,880 

13,689 


מחוז־עזה . . . 

137,180 

1,112 


נפת־עזה . . . 

53,700 

12,577 


״ באר־שבע . 

1,764,520 

26,320 


ס״ה פלשתינה (א״י) 


שגדלה בינתיים הרבה — לא ניתנה אלא מחצית השטח, 


שהיה לנפת־יפו בימי הבריטים, וגם שטחה של חיפה צומצם, 
כדי שלא להכניס יותר מדי אוכלוסים ליחידת־שלטון אחת. 
בחלוקה הישראלית מופיעים שמות טריטוריאליים שלא היו 
בחלוקות הקודמות: מחוז המרכז, נפות כינרת, יזרעאל, 
חדרה, השרון, פתח־תקוה, רחובות ואשקלון. 

א. י. בד. 

מעמדה ה^אוגדאפי והגא ופוליטי של א"י 
בעבר ובהווה. א״י בגבולותיה הטבעיים שוכנת בין 


מעלות הרוחב הצפוני ׳ 30 ס 29 (אילת) ו׳ 33 0 25 (הקצה 
הצפוני של בקעת־עלן) ובין מעלות האורך המזרחי ׳ 50 ״ 33 
(חוף־הים בשפך נחל־מצרים) ו ״ 37 (רגלי המזרח של הר־ 
החורן). בתחומה של א״י עובר קרהרוחב הדחוק במידה 
שווה מקדהמשווה ומחוג הקוטב הצפוני. לפי השקפות, שהיו 
רווחות ביה״ב, ביהוד בין נוצרים ויהודים, השתרע שטח 
הישוב האנושי (ביוו׳ אויקומני) בין שני קווי־רוחב קיצונים 
אלה, באופן שא״י היתד, באמצע המרחק ביניהם, וכן חשבו 
אז, שהמרחק בין ירושלים וקצה איראסיה במערב שווה 
למרחק בינה וקצה איראסיה במזרח. המרכזיות של הארץ 
הקדושה היתד, אחד מיסודות הגאוגראפיה והקארטוגראפיה 
הנוצריות והיהודיות עד שהוכחשה על־ידי התגליות הגאו־ 
גראפיות מסוף המאה ד, 15 ואילך (ע״ע גאוגרפיה, עמ ׳ 69 . 
ולהלן, הסעיף על הקארטוגראפיה של א״י). 

אך לא״י יש גם יתרונות מציאותיים, שנובעים ממצבה 
הגאוגראפי. היא ארץ־מעבר וגשר בין ארצות ועמים. היא 
יושבת על־יד החיבור היבשתי הצר שבין איראסיה ואפריקה 
בקצה הדרומי־ד,מערבי של ה״סהרון הפורה", המקיף את 
טבלת־המדבר הסורית־הערבית. בסד,רון זה א״י היא החלק 
הקרוב ביותר למצרים ולאפריקה בכללה. רק ימי־הליכה 
אחדים במדבר, ב״דרך ארץ פלשתים" (שמות יג, יז), מפרי¬ 
דים בין א״י וגבול הארץ הנושבת שבמצרים. בתחנות 
שבדרך זו יש בארות ובורות ובהם מים, שמספיקים לארחות־ 
מסחר. ואף בשנוודבצורת יכלו המרות לעבור בדרך זו 
(בראשית מב, כו: מג, יה). התנועה בין א״י ומצרים כבר 
היתד, מצויה בתקופות פרהיסטוריות, ועמה באה השפעה 
תרבותית הדדית. כשהגיעו העמים שבעמק הנילוס, מצד אחד, 
ובבקעת הפרת והחידקל, מצד שני, לרמת־תרבות גבוהה 
ויסדו ממלכות גדולות, שימש להם האגף המערבי של הסהרון 
הפורה לא רק גשר לתנועה מסחרית, אלא לפרקים אף ארץ- 
מעבר לחילותיהם ושדה־מערכה לקרבותיהם. א״י ינקה משני 
מרכזי־התרבות הקדומים הללו, אך שלוותה הודרכה במשך 
דורות הרבה ע״י ההתחרות בין המעצמות שבארצות הנהרות 
הגדולים על השלטון בתחום־המעבר שביניהן. מזמן שקמו 
שוב ממלכות עצמאיות במצרים ובעיראק, התחדשה ההת¬ 
חרות ביניהן על ההשפעה המדינית בתחום־מעבר זר" השימוש 
בגשר היבשתי שבין מצרים ואסיה הופסק ב 1948 מחמת 
המלחמה והחרם, שהכריזו המדינות הערביות על ישראל. 

כארץ־מעבר וכגשר בין־יבשתי, א״י היא רצועה של ארץ 
נושבת בין הים במערב והמדבר במזרח. מדרום לבקעת 
בית־שאן עד מפרץ־אילת עוברת רצועת ערבה ומדבר באמצע 
הארץ הנושבת. גם בדרום הולך הנגב ועובר למדבר. הגבול 
בין הארץ המעובדת והמדבר אינו קבוע; הוא ניתן לתנודות, 
הן בידי־שמים והן בידי-אדם. בתחום המעבר למדבר שכיחות 
תמורות בכמות המשקעים ובחלוקתם בעונת-ירידתם. יש 
שנים, וכנראה גם תקופות ממושכות, שבהן מתאימות מידות- 
המשקעים לצרכיו של האדם, ויש שאינן מתאימות להם והן 
מכריחות את האדם לנטוש עמדוודחלוץ של החקלאות 
וההתיישבות, שנכבשו במדבר. ההיסטוריה של א״י מלמדת, 
שבתנאים של אירגון ממלכתי-חברותי ומשקי־כלכלי מתאים 
אפשר לקיים בארץ יישוב צפוף־ביחם ולפרנס אוכלוסיה 
מרובה, שהגיעה אף בתקופה העתיקה — תקופת האמצעים 
הטכניים הדלים — ל 3 מיליון נפש (ואפשר, אף ליותר מכן). 
אולם משכנותו של המדבר בדרום ובמזרח נשקפה תמיד 
סכנה ליושבי-הארץ. שבטי-רועים נודדים, רעבים וצמאים, 














39 


זמצב הגאוגראפי והגאופוליטי 


40 


היו מוכנים בכל עת, וביחוד בתקופה של שנות־בצורת, לפשוט 
בגדוד בארץ הזרועה, לפלוש לתוכה ולהתיישב בה. מפני 
סכנה זו הוכרחו להתגונן לא רק עמי הארץ והממלכות שקמו 
בה, שיבלתן הצבאית והאירגונית היתד, עפ״ר מצומצמת־ 
ביחס, אלא אף מלכות־רומי בימי גדולתה. זו האחרונה, 
בתקופת שלטונה בא״י, הוכרחה להקים על הספר המזרחי 
חגר־ביצורים ( 110165 ) נגד הפלישה מן המדבר, ואף להתפשר 
עם הפולשים המדבריים, שקיבלו עליהם למראית־עין את 
עולה של מלכות־רומי, ולנצל ניגודים שהיו קיימים בין 
שבטי־המדבר בטכסיסי־דיפלומאטיה. אך עם התרופפותו של 
השלטון הרומי־הביזאנטי הכזיבו גם החגר וגם הדיפלומא־ 
טיה, והארץ כולה הוצפה ע״י זרם של בני־המדבר, ומה 
שלא עשה מעולם הטבע בתקופה ההיסטורית נעשה בידי 
האדם המדברי: גבול־המדבר העמיק לחדור לארץ. מכשירי־ 
התחבורה החדישים, וביחוד האפשרות להפציץ מחנות־בדוים 
מן האויר, ביטלו את הסכנה של פשיטת בדוים על הישובים 
החקלאיים בארץ. הגמל, יסוד כלכלתו של הבדוי, איבד את 
ערכו למשק החקלאי ולהובלה, והבדוי מוכרח לעבור מחיי־ 
נוודות לחקלאות ולהתיישבות של קבע. אימת המדבר על 
הישוב, שהיתר, גורם חשוב בחיי־הארץ עד סופה של המאה 
ה 19 , נעלמה בזמננו כמעט כליל. 

א״י משמשת גשר לא רק בין שתי יבשות גדולות, אלא 
גם בין שני אוקיינוסים: האטלאנטי וההודי. גבולה המערבי 
של א״י הוא החוף המזרחי של הים התיכון ("הים הגדול" 
שבמקרא) המסתעף מן האוקיינוס האטלאנטי, בעוד שבדרום 
נוגעת א״י במפרץ־אילת, שהוא קצהו הצפוני־המערבי של 
האוקיינוס ההודי. בתקופות, שהיסוד המדברי התגבר בהן 
על היסוד היישובי בארץ, היו גם הימים שבגבוליה של א״י 
כמדבריות־מים; אבל בשעה ששלט ביטחון לחיים ולרכוש 
בארץ ובשכנותיה, יכלה א״י לנצל את מצבה בין שתי 
מערכות־הימים הנזכרות ולתווך במסחר בין ארצות הים 
התיכון ובין דרום־ערב ואפריקה המזרחית והודו. תקופות 
כאלו היו בימי שלמה המלך (מל״א ט< כו—כה! שם י, 
יא—טו; דהי״ב א, טו—יז; שם ט, כ—כא), וכן בימי 
יהושפט ועוזיה מלכי־יהודה. בסחר־התיווך בין חוף ים־סוף 
וחוף הים התיכון וסוריה הגדילה לעשות ממלכת הנבטים, 
שנוסדה בתחילת ימי הבית השני בהר־שעיר והגיעה לשיא 
עשרה בתקופה הרומית. נוסף על כשרונם המסחרי של 
הנבטים ובקיאותם בדרכי־המדבד, גרמו להתפתחות זו גם 
ה״שלום הרומי" שנתן ביטחון לשיירות, והעובדה, שהדרך 
הטבעית מן הים התיכון (על־פני אנטיוכיה, ע״ע) למפרץ 
הפרסי (באמצעות נהר־פרת) היתד, ברובה הגדול בידי 
אויביהן של רומי וביזאנטיון. בתקופת־האיסלאם היו חופי 
סוריה ונהר־פרת והחוף הצפוני של המפרץ הפרסי עפ״ר 
בידי מעצמה אחת, ולא היה, איפוא, הכרח להקיף את כל 
ערב כדי להגיע מאילת להודו. הביקוש ללבונה, שבאה 
לארצות הים התיכון מדרום־המעדב של ערב, פחת בסוף 
התקופה העתיקה. בפעם האחרונה שימשה א״י ארץ־מעבר 
מן הים התיכון לים־סוף במאה ד, 12 בימי הצלבנים, שדרך־ 
הפרת היתד, סגורה בפניהם (ועי׳ להלן, תולדות א״י בתקופת 
מסעי־הצלב; וע״ע אילת). 

מבנה חוף־הארץ מגבול־מצרים עד מפרץ־עכו אינו נוח 
למגע תדיר עם הים ולפיתוחה של מלאכת־הים. הפלשתים, 
עם ימי שהתיישב בשפלה, שנקראה אח״כ על שמו, כמעט 
איבד כאן במרוצת־הזמן את קשריו אל הים מפני החולות 


החוצצים בין השפלה ושפת־הים. אך בתקופות של שלום 
וביטחון התפתחו גם כאן נמלים בעלי ערך בינלאומי, 
כאשקלון ובקיסריה(בתקופת־רומי), והראשונה בין אלוהיתה 
נמל חשוב גם ביה״ב. ארוכות יותר היו תקופות־השיגשוג 
של צור ועכו, שאין חולות מאחריהן. מצד הים באו לארץ 
לא רק שפע מסחרי והשפעות של תרבות־המערב, אלא — 
מה שאירע כמה פעמים — גם כובשים ומשעבדים. הפחד 
מפני שיבתם של הצלבנים לארץ הביא את המוסלמים לידי 
החרבתן של ערי־החוף — מה שהפך את הים למדבר־מים, 
שממנו היו עולים עליה מזמן לזמן פיו־טים — סכנה נוספת 
על סכנת הבדוים, שהתפשטו מן הנגב בשפלת־ההוח ובעמק־ 
יזרעאל ודחקו את הפלחים להרים. במשך מאות שנים היה 
בארץ לא רק ספר־מדבר נטוש, אלא גם ספר־ים חרב(שעדות 
לו משמשות חרבות של נמלים קדומים, ביחוד חרבות־אש־ 
קלון). ספר־הים וספר־המדבר של א״י שבתחומיה של מדינת־ 
ישראל הולכים ונבנים כיום מחורבנם. 

עובדה היא, שמעולם לא נכבשה הארץ כולה ע״י צבא, 
שעלה על חופיה. אך לאחר שכבשוה הרומים, הצלבנים ולסוף 
הבריטים — שכולם באו מתחילה בדרך היבשה —, החזיקו 
בה הודות לקשריהם הנוחים עם בסיסי כוחותיהם מעבר לים. 
משעת ייסודה של מדינת־ישראל משמש לה הים גשר־ 
תחבורה עיקרי לארצות־חוץ, ובפעם הראשונה אחר תקופת 
הפיניקים מפתחים כיום בני־הארץ ספנות בינלאומית. 

בתוקף מצבה הגאוגראפי נעשתה א״י תחנת־מעבר 
חשובה בתחבורה האוירית בין ארצות־המערב (באירופה 
ובאמריקה הצפונית) ובין ארצות אסיה הדרומית והמזרחית 
ואוסטראליה. שדד,־ד,תעופה שבלוד הוא התחנה הנוחה ביותר 
לאוירונים המיועדים לטוס מעל טבלת־המדבר הסורית־ 
הערבית בדרכם לעיראק או לאיראן או לחופי המפרץ הפרסי. 
מ 1948 ואילך מונע החרם, שהטילו הערבים על מדינת־ 
ישראל, את השימוש המלא ביתרונות הטבעיים והאנושיים 
של שדה־תעופה זה. 

א. י. בר. 

פני־האדץ. — קווים טקטוגיים יסודיים מחלקים את א״י 
(כמו את סוריה) לארכה ל 4 איזורים, שאינם שווים בגדלם: 

1 ) שפלת־החוף — כ 7,100 קמ״ר בתחום עולי־מצרים; 

מהם כ 1,750 קמ״ר (משפלת־הנגב) הם בתחומה של מצרים 
(מ 1906 ואילך); שפלודצור, כ 36 קמ״ר, סופחה ב 1919 
לרפובליקה של הלבנון; בתחום פלשתינה (א״י) היו כ 5,300 
קמ״ר, שמהם נמצאים (מ 1948 ואילך) כ 4,900 קמ״ר במדינת־ 
ישראל, כ 400 קמ״ר בחבל־עזה שבידי מצרים ו 25 קמ״ר 
(במזרחו של השרון) ברשותה של ממלכת־הירדן. 

2 ) ה ר י ־ ה מ ע ר ב, עם הבקעים והעמקים שביניהם — 
(ובכללם עמק־יזרעאל, ששטחו 400 קמ״ר) כ 19,270 קמ״ר; 
מאיזור זה נמצאים ברשות הלבנון כ 780 קמ״ר, ברשותה של 
ממלכודהירדן 5,150 קמ״ר, וכ 13,340 קמ״ר כלולים בתחומה 
של מדיגת־ישראל. 

3 ) שקע־הירדן(והמשכיו לדרום)—כ 650 5 קמ״ר; 
מהם: הקטע הצפוני (מגובה של 100 מ׳ ומטה) עד הקצה 
הדרומי של ים־כינרת — 535 קמ״ר, בכללם 180 קמ״ר שטח 
של מי־ימות, מזה 14 קמ״ר — ימת־חולה לפני ייבושה; 
כיכר־הירדן (מן הכינרת עד ים־המלח) 1,100 קמ״ר — 
465 קמ״ר ממערב לנד,ר\ 635 קמ״ר ממזרחו; ים־המלח — 
כ 1,050 קמ״ר; עמק־הערבה, ובכללו בקעת־צוער שעל החוף 



41 


ארץ־ישדאל 


42 



הדרומי של ים־המלח, כ 3,000 קמ״ר. מבחינה מדינית מחולקת 
הערבה בין ממלכת־חירדן ( 1,300 קמ״ר) ומדינת־ישראל 

( 1,700 קמ״ר). 

4 ) רמת עבר־הירדן המזרחי— כ 25,300 קמ״ר, 
מהם כ 11,200 קמ״ר בשטח הסורי וכ 14,100 קמ״ר בתחומה 
של ממלכת־הירדן. 

שתי בקעות מחלקות את עבר-הירדן המערבי לרחבו 
ל 3 גושים: 1 ) הנגב — עד בקעת באר-שבע, ועד בכלל; 

2 ) יהודה ושומרון — עד עמק־יזרעאל, ולא עד בכלל; 

3 ) הגליל (עם עמק־יזרעאל) — עד הגבול הצפוני. וכנגדו 
מחולק גם עבר־הירדן המזרחי ל 3 גושים רחביים: 1 ) בדרום 
הר־אדום — עד נחל־זרד < 2 ) מואב והגלעד — מנחל־זרד 
עד הירמוך; 3 ) הבשן — מצפון לירמוך. 

בסיכומו של דבר מחולקת א״י חלוקה טבעית לתריסר 
יחידות גאוגראפיות גדולות, שאף הן מחולקות ליחידות 
גאוגראפיות טבעיות קטנות. כמה מיחידות אלו היו בתקו¬ 
פות שונות גם גלילות מדיניים ואתניים נפרדים — כתחומי- 
השלטון של "מלכי״־כנען, שהיו כפופים לפרעה (בראשית 
התקופה ההיסטורית), או כתחומיהם של ראשי פלחים ונשי¬ 
אים של שבטי־בדוים, שהיו כפופים(במידה מסויימת) לפחות 
תורכיים שבעכו ובדמשק (במאה ה 19 ). היום אין החלוקה 
המדינית חופפת את החלוקה הגאוגראפית־הטבעית כלל. 
קו חוף־הים המערבי של א״י פונה בנגב מדרום־המערב 


לצפון־המזרח; בשפלת יהודה ושומרון כיוונו לצפון־צפון- 
המזרח׳ ומעתלית עד קצה־הכרמל הוא נמשך כמעט מדרום 
לצפון. עד חיפה מועטות וקטנות הפגימות והבליטות בקו- 
החוף < בליטה קטנה וכיפים שלפניה סייעו להתפתחותה של 
יפו! דאר ועתלית (שהיתה נמל צלבני חשוב) שוכנות על- 
יד מפרצים פעוטים. מפרץ־חיפה (או מפרץ־עכו) ארכו כ 12 
ק״מ (מבת-גלים עד עכו) ורחבו המאכסימאלי כ 6 ק״מ 
(מבת־גלים עד קריית־מוצקין). הפינה הדרומית־מערבית 
של עכו היא אצבע־יבשה קטנה, שמזדקרת לתוך המפרץ! 
פינה זו היתה נוחה לביצור וסייעה להתפתחותה של 
העיר—בניגוד לחיפה, שהיתה קשה להגנה. מעכו עד סולמות־ 
צור החוף ישר! משם עד קצה הצפוני של סוריה מורכב 
החוף מקשתות שטוחות. צור ישבה על אי סמוך ליבשה, 
שחובר אל החוף ב 331 לפסה,"נ ע״י אלכסנדר מוקדון, לאחר 
שחול־הים, שהוסע על־ידי הגלים, צימצם את רחבה של 
רצועת המים הרדודים שבין האי והיבשה למאות־מ׳ אחדות. 
כיפים קטנים מצויים לאורך החוף בכמה מקומות. הגדול 
שבהם — מצפון לשפך נחל־התנינים — נקרא אי־היונים 
(ג׳זירת אל חמאם). — קו־החוף של מפרץ־אילת שבתחומה 
של א״י הוא הקצה הדרומי של עמק־הערבה, שאליו מצטרפות 
שתי רצועות צרות של שפלת־החוף, במזרח ובמערב, שנפ¬ 
סקות לאחר ק״מ אחדים, כי הרי־סיני במערב והרי־מדין 
במזרח מגיעים עד שפת־הים. נקודות־הגבול בחוף זה בימי- 
קדם אינן ידועות. קדהחוף הצפוני של עמק־הערבה נמשך 
מן הפינה הצפונית־מערבית של המפרץ, שהוא בתחומה של 
מדינת־ישראל, בכיוון דרומי־מזרחי לאורך של 6 ק״מ בקירוב, 
שמהם כ 2.5 ק״מ הם בגבול־ישראל והשאר בתחומה של 
ממלכת־הירדן. קרהחוף המערבי פונה מן הפינה הצפונית- 
מערבית לדרום־המערב ומגיע לאחר 8 ק״מ לגבול המצרי 
(מ 1906 ). אורך קו־החוף הישראלי במפרץ־אילת הוא, איפוא, 
10.5 ק״מ. החוף המזרחי מקביל למערבי, וב 8.5 ק״מ דרומה 
מן הפינה הצפוגית־מזרחית של המפרץ הוא מגיע אל הגבול 
שבץ ממלכת־הירדן וערב הסעודית. 

מז׳סד־הארץ — קרקע־הים שאינו עמוק מ 200 מ׳— 

צר בדרך־כלל על־יד חופה המערבי של א״י, ורחבו פוחת 
מדרום לצפון עם ריבוי ריחוקו משפך הנילוס, שסחפו נגרף 
עם הגלים אל החוף! רחבו בגבול הדרומי 36 ק״מ, בת״א 
16 ק״מ, בנתניה 26 ק״מ, בחיפה 9 ק״מ, בסולמות־צור 7 ק״מ. 
העדר של מוסד רדוד רחב גורם למיעוט הדגים בקירבת 
החוף, וע״י כך — נוסף על המחסור במפרצים נוחים ועל 
מעצורי החולות בשפלה והביצות בשרון — גם למיעוט 
זיקתם של תושבי שפלת־החוף לים. קו־העומק של 20 מ׳— 
הדרוש למעגן של ספינות-קיטור גדולות — מרוחק מחופי 
א״י כ 2 ק״מ בממוצע! לפיכך דורש כל נמל חדיש בחוף הים- 
תיכוני של הארץ התקנה מלאכותית. 

י־ ן ד ד 

מפרץ־אילת עמוק מן הים שבחוף המערבי של א״י; 
העומק גדול ביותר בחופי המערב והמזרח של המפרץ, במקום 
שקרקע־הים שופע בתלילות, בדומה להרים שמזה ומזה. 
המרחק בין קרהעומק של 20 מ׳ ושפת־הים הוא בצפון כ 300 
מ/ במערב 330 מ/ ובמזרח כ 200 מ , . רחבו של מוסד־הארץ 
חוא בצפון 2.2 ק״מ, במזרח ובמערב 500 — 600 מ/ במרחק 
של 20 ק״מ מן החוף הצפוני יש מעמק של 920 מ , , ולאחר 20 
ק״מ נוספים לצד דרום נמצא המעמק הגדול ביותר במפרץ- 
אילת ( 1,287 מ׳). בקצד,־הדרום נמשך מוסד־הארץ מחוף 


















































































43 


התנאים הטבעיים: פני־יהארץ 


44 



חולות עמק־חפר 


חווי נתניה. שיפוע תלול, ולפניו רצועת־חול צרה 


לחוף. ומעליו בולטים האיים תיראן וסנאפיר, הסוגרים את 
המפרץ בקצהו הדרומי. איים אלה הם כיום בידי מצרים. 

גלילות־הארץ. — 1 ) השם שפלת־החוף הוא 
צירוף חדיש לציון השטח שבין הים ובין ההר. במקרא מציין 
השם "שפלה" את איזור חגבעות באשדות־־המערב של הר־ 
יהודה, ואילו שפלת־החוף נקראת "חוף־הים" (דב׳ א, ז; 
יהוש׳ ט, א ז שם טו, לג—לו; יחז׳ כה, טז)! במשגה נכללת 
שפלת־החוף בשם "שפלה" (שביע׳ ט׳, ב , ). המעבר מן הים 
לשפלת־החוף הוא "שפת־הים": לפי מובנו של המונח כיום, 
גבולה של שפת־הים לצד היבשה הוא הקו, שאליו מגיעים 
הגלים בשעת סערת־ים ; במובנו המקראי מציין שם זה גם 
את חולות־הים (ברא׳ כב, יז; יהוש׳ יא, ד, ועוד). 

שפלת־החוף נפסקת בשני מקומות — ע״י קצה הכרמל 
הצפוני־המערבי (בחיפה) וע״י הרי הגליל העליון המערבי 
(בסולמות־צור), המגיעים עד שפת־הים ממש. מדרום לצפון 
מתחלקת שפלת־החוף לכמה קטעים, שהם גם גלילות טבעיים 
וגם יחידות היסטוריות: 


השסח 

בהמ״ר 

גבולות 

קטע 

3,950 

מנדזל־מצרים עד נחל־הכשו׳ר ועד 
קרהגובה של 300 מ׳ לרגלי ההד 

שפלת־הנגב 

1,580 

מנחל־הבשור עד פרשת־הסים שבין 
נחל־שורק ובין הירקון (כביש 
יפו—רמלה), ועד קו־הגובה של 
150 מ׳ לרגלי ההר 

שפלת־יהודה 
(פלשת הקדומה) 

1.075 

עד נהל־התנינים ועד קו־הגובה של 
100 0 ' 

השרון 

70 

עד ההפסקה ועד קו־הגובה של 25 מ׳ 

הוף־הכרמל 

225 

עד כביש עכו—צפת ועד קו־הגובה 
של 100 מ' 

שפלת הגליל 
התחתון או שפלת־ 
המפרץ(עמק־ 
זבולון) 

140 

עד הסולם הדרומי (ראש־הגקרה) 
ועד קו־הגובה של 100 מ׳ 

שפלת הגליל 
העליון או שפלת־ 

עכו 

35 

מן הסולם הצפוני (ראש לבלבן! 
בערס: ראס אל אביד) עד נהר־ 
קסימיה, עד קו־הגובה של 50 מ׳ 

שפלת־צור 


שפת־הים של א״י אינה בדרך־כלל רחבה יותר מעשרות- 
מ׳ אחדות, וממזרח לה מתרומם הקרקע בשיפוע תלול — 


ולפעמים, כגון בנתניה ובאשקלון, כמעט זקוף — לגובה, 
שמגיע בכמה מקומות ל 20 — 30 מ , . נקודות בגובה של 40 — 
50 מ/ שאינן מרוחקות אלא מאות־מ׳ אחדות מן הים, אינן 
נדירות. תלילות זו היא תוצאה מפגיעתם של משברי־הים 
בשכבות־חול נוקשות קדומות (קורקר), שעליהן רובץ חול 
נע. מנחל־מצרים עד יפו יש רק הפסקות מועטות וקטנות 
בחול נע זה, שנערם לחולות בצורת גבים ארוכים ומקבילים 
זה לזה. שיפועם של החולות נוח יותר לצד הים, שממנו 
באה בהתמדה תוספת של חול, מלצד היבשה; בזה דומים 
החולות לגלי-הים. בנגב וביהודה חוצצת רצועת־חולות רצו¬ 
פה בין שפת־הים ופנים־השפלה; מצפון לירקון אין עוד 
חולות רצופים, אלא רצועות חול ועפר בעירבוביה. מצפון 
לעכו החול מיעט בדרד־כלל. החדירה העמוקה ביותר של 
החולות לתוך השפלה היא מול ראשון־לציון ( 7 ק״מ). גובה 
החולות מגיע עד לשיאים של 83 מ׳ כ 1.5 ק״מ צפונית־ 
מזרחית לבית־חנון שברצועת־עזה (כ 5.5 ק״מ מהים) ושל 
67 כד מצפון לנחלת־יהודה. החולות גורמים, שרק נחלים 
מועטים, המאספים את מימיהם של נחלים מרובים, שיורדים 
(בימי גשמי-עוז) מן ההר, מגיעים אל הים: נחל־מצרים; 
נחל־הבשור (נחל־עזה); נחל־שקמה (נחל־חסי); נחל־לכיש 
(נחל־סוכריר); נחל-שורק (רובין); נחל-הירקון (נהר אל- 
עוג׳ה); נחל-אלכסנדר; נחל-חדרה! נחל-התנינים. 

'ממזרח לחולות־הים, או לחול-הים השטוח, הקרקע עפ״ר 
נמוכה משהיא באיזור־החול, ואח״ב היא מתרוממת עד 
לרגלי־ההר בשיפוע נוח, אך לא כמישור נטוי, כי טורי־ 
גבעות של חולות נוקשים, ששכבותיהם העליונות הפכו 
לקרקע תחוחה, מצויים בכל שפלת-החוף. — בהקבלה 
לחולות־הים ממזרח נמשכת ״מרזבה״ — שקערורית ארוכה, 
שבה עוברת דרך־מצרים או'"דרך ארץ־פלשתים" בנגב 
וביהודה. בשרון היתה המרזבה (עד שנגאל השטח ע״י 
יהודים) משובשת בביצות, שהרחיקו ממנה את הישובים 
והדרכים. 

גבול-השפלה לצד ההר אינו בקו־גובה אחיד: בנגב גבה( 

כ 300 מ׳, ביהודה — בממוצע כ 150 מ , , בחוף־הכרמל כ 25 
מ׳, ובשאר חלקי-הארץ כ 100 מ׳; ההבחנה היא לפי נטיית 
הקרקע והרכב שכבותיה. את המעבר משפלת־החוף לגבעות־ 
ההר מציינות תלילות בשיפוע ושכבותיהאבנים הקדומות 






45 


ארץ־ישראל 


46 



צוקים בנגב 




47 


התנאים הטבעיים : פני־הארץ 


48 



שפלודיהודה: ראשח־לציון, גבול החולות והשטח הטעובד 


יותר והקשות שבהר. הרוחב הממוצע של שפלת־החוף 
הוא כ 20 ק״מ. הנחלים יורדים בה בשיפוע של מטרים 
אחדים לכל ק״מ * מפני־כן חתירת־הנחלים היא עמוקה, 
ופני־השפלה מבותרות. אין שפלת־החוף מישור רצוף, אלא 
קבוצה של מישורים קטנים, שנפרדים זה מזה ע״י נחלים 
וע״י גבעות־קורקר'ובליטות נמוכות אחרות. 

בגבולה הדרומי 3 געת ש פ ל ת ־ ה נ ג ב לרוחב של יותר 
מ 50 ק״מ! רחבה פוחת והולך כלפי צפון עד שעל גבולה של 
שפלת־יהודה הוא מגיע ל 21 ק״מ בלבד. אורך קו־החוף שלה 
66 ק״מ. רק מחציתה הצפונית־המזרחית של שפלת־הנגב 
כלולה בתחומה של מדינת־ישראל? דרום־מעדבה נמצא 
מ?בר לגבול הבינלאומי בתחום מצרים, וכן תפוסה בידי 
המצרים רצועת־עזה הצרה לאורך חוף־הים. איזור־החולות 
שמ?בר לשפת־הים בשפלת־הנגב אינו רחב מ 4 ק״מ, ושטחו 
הוא כ 106 קמ״ר. גם בפנים־השפלה מכסה שכבת־חול, עמוקה 
ומישורית־גלית ברובה הגדול, שטח רצוף של 1,000 ק״מ 
בקירוב, שהוא כלול בשתי חלקות גדולות (ובכמה חלקות 
קטנות סמוכות להן): בתחום מצרים — סביבות ודי אל־אזרק 
(המשך לנחל־לבן), כ 600 קמ״ר! בתחום ישראל — מסביב 
לחלוצה, כ 400 קמ״ר. שאר השטח הוא אדמת לס פוריה, 
שהיא חשופה או מכוסה שכבת־חול דקה, שאינה מונעת 
גידול־דגנים. רק המיעוט של מי־תהום ומי־גשמים מגביל את 
השימוש באדמה פוריה זו. השטח הנוח ביותר ליישוב ולחק¬ 
לאות בשפלת־הנגב היא המרזבה הצרה, הנמוכה מן החולות 
עד 30 נד, שבה מצויים מי-תהום בעומק לא־מרובה ובכמות 
ניכרת, והמשקעים מרובים בה משהם בפנים־השפלה. התנו¬ 
עה למצרים גרמה גם היא להתפתחות מיוחדת של הישוב 


במרזבה, מימי-קדם עד ימינו. גדול הישובים במרזבה היא 
כיום חאן־יונסו רפיח, עיר בימי-קדם וביה״ב, היא בזמננו 
כפר. שני נחלים נופלים אל הים בנגב, ושניהם על גבולו — 
נחל־מצדים ונחל-הבשור. נחל־הבשור ופלגיו שבשפלה חתרו 
בלם עמקים תלולים הרבה, שרשתם הצפופה שימשה תמיד— 
מימי־קדם עד מלחמת-העולם 1 —מעצור קשה לצבא מתקיף. 

שפלת-יהודה משתרעת מנחל־הבשור ומנחלערר(ודי- 
שריעה) הנשפך אליו עד פרשת-המים שבין נחל־שורק(נהר- 
רובין) והירקון. ההרחבה של הגבול הצפוני עד הירקון(המ¬ 
קובלת על כמה מן החוקרים) מוטעית מטעמים מורפולוגיים 
והיסטוריים! יפו לא נכללה בפלשת אלא בשרון (כתובת 
אשמנעזר [ע״ע]). אורך קו־החוף של שפלת־יהודה הוא 
כ 75 ק״מ! אורך גבולה לרגלי ההר — כ 60 ק״מ! רחבה — 
כ 21 ק״מ. בניגוד לנגב, אין ביהודה חולות בפניס-השפלה 
ממזרח למו־זבה, אבל חולות־הים נרחבים בה משהם בנגב: 
כ 6.5 ק״מ בקצה-הדרום של מדינת-ישראל, וכן בקצה־הצפון 
של השפלה, וכ 4 ק״מ על-יד אשדוד. שטחם הכללי של החו¬ 
לות ביהודה הוא כ 250 קמ״ר (כ 16% משטח השפלה), והם 
מופסקים ומחולקים לגושים ע״י נחל־הבשור, נחל-השקמה, 
נחל-לכיש, נחל-שורק וע״י תחומה של העיר העתיקה אש¬ 
קלון. במרזבה שמעבר לחולות, שבה מצויים אדמה פוריה 
ומי-תהום להשקאה בשפע ושבה עובר המשכה של דרך ארץ־ 
פלשתים, עוברים כיום כביש ומסילת-ברזל. על־יד עורק- 
התנועה העיקרי התפתחו ישובים גדולים, ובכללם הערים 
עזה, אשקלון׳ אשדוד ויבנה! את מקומה של עיר־הנמל 
אשקלון ירשה בתה מג׳ד־ל — היום: מגדל-אשקלון. גבול 
המרזבה ממזרח הם טורי-קורקר, שנפסקים פעמים הרבה. 


49 


ארץ־ישראל 


50 



נוף בשרון הדרומי בסביבות הרצויה 



עמידקישוז 







51 


התנאים הנזבעיים : פני־הארץ 


52 


בפגימות שבין טורים אלד, עוברים נחלי־אכזב, שמצטרפים— 
מחמת המעצור של חולות־הים — לארבעה נחלים ראשיים. 
בחורף גשום מתהוות במרזבה ביצות קטנות בכמה מקומות; 
אך בניגוד לשרון, לא היו ביצות אלו מתקיימות עד עונת־ 
החריש לתבואות־הקיץ אף קודם שנוקז שטח זה ע״י ההת¬ 
יישבות היהודית החדשה. מעבר למסגרת המזרחית של המר־ 
זבה יש עוד טורים נפסקים של קורקר. במידה שהטור קרוב 
יותר להר, הוא מפורר יותר, מפני שהוא קדום יותר והסחיפה 
פעלה עליו זמן מרובה יותר. הישובים הקדומים, ורובם של 
הישובים החדשים בתחום זה, נבנו על הגבעות הללו, מפני 
שהן נוחות יותר להגנה, רוח־הים, המצננת את האויר, שולטת 
בהן והמים אינם נקווים בהן בימות־ד,גשמים, וכן מפני שהמת¬ 
יישבים ביקשו לחסוך לחקלאות את אדמת העמקים והמי־ 
שורים הטובה לעיבוד מאדמת־הגבעות והרוויח יותר מים.— 
קרקע־השפלה ביהודה אינה אחידה כבנגב.ד,לס פוחת והולך עד 
שהוא פוסק מצפון לקו פלוגות—אשקלון. את מקומו תופסים 
משקעי־נחלים, בעיקר חומר; מופעת קרקע־חול אדומה—סוג־ 
הקרקע העיקרי בצפון־השפלד, (מצפון לקו גדרה—נחל־לכיש 
התחתון) ובשרון. החלק הדרומי של שפלת־יהודה, "הדרום" 
(מאשקלון—פלוגות—בית־גוברין לדרום) היה נקרא בימי בית 
שני הדרום התחתון, ואילו ההרים שמדרום לבית־גוברין— 
חברון נקראו הדרום העליון. במראה־הגוף יש כיום הבדל 
מרובה בין מחציתה הדרומית של שפלת־יהודה ובין מחציתה 
הצפונית: הדרום הוא איזור של שדות־בר ומטעי־בעל, 
והישוב היהודי בו הוא ברובו הגדול חדש, ירק־ד,מטעים 
עדיין מועט בו או נעדר ממנו והבניינים קטנים ודלים; 
הצפון הוא איזור של מטעי־שלחים, נטוע בחלקו עצי-הדר, 
ההתנחלות היהודית בו היא ותיקה, ובשטח מצטופפים ישו¬ 
בים פורחים ובניינים גדולים־ביחס. 

ה ש ר ו ן — שם, שפירושו, כנראה, מישור — הוא שפלת־ 
החוף שבין יפו וחיפה, אך מטעמים גאוגראפיים־פיסיים 
מוטב להוציא מכללו את הרצועה שבין הכרמל והים. ארכו 
של השרון בקו־ד,חוף — כ 55 ק״מ, לרגלי־ההר — כ 67 ק״מ; 
רחבו כ 20 ק״מ בקו תל־אביב וכ 14 ק״מ בקו קיסריה. קד 
החוף מתחיל עם הבליטה הקטנה לתוך הים, שבתחומה — 
על גבעה, שמתרוממת מעל לים — בנויה יפו העתיקה. 
בליטה זו וכמה כיפים בים, שמתרוממים מעל פני־המים, 
שימשו מחסה כלשהו לספינות הקטנות, שהיו עוגנות בחוף 
זה בימי־קדם; בקיסריה צורפו בליטות וכיפים קטנים לסו¬ 
ללות של הנמל המלאכותי, שהקים שם הורדוס. — בבת־ים 
שמדרום ליפו נפסקים החולות של הדרום. נחל אילון (ודי 
מוצררה), שנשפך בעבר גאולוגי לא־רחוק אל הים בצפונה 
של יפו, עבר בשקע־ההפסק שבחולות, והוא גם הרחיב 
שקע זה ע״י הוצאת החול לים. ע״י שימושו של האדם בקרקע 
כמעט נעלם החול בכרך של תל־אביב־יפו׳ כמו שנעלם או 
נתמעט בתחומי הכרכים הקדומים אשקלון וקיסריה. העדר 
החולות הקל את הקשר בין הנמלים ובין העורף היבשתי. 
הנמל הקרוב ביותר לירושלים היה נמלה של יבנה, אבל לא 
נמל זה, אלא נמל־יפו שימש בכל הדורות שער־הים לירושלים, 
מפני שהוא נוח יותר וקשריו אל העורף קלים יותר. החול 
חודר לפנים השרון מצפון לנחל־פולג ומצפון לנחל־אלכסנ־ 
דר עד לעומק של 3.5 ק״מ ומצפון לנחל־חדרה עד לעומק 
של 6 ק״מ. גם בשרון מתרוממות מעל שפת־הים גבעות־ 
קורקר, ובין טוריהן ובין גבעות־ההר נמשכת המרזבה, שבה 


עברה הדרך העתיקה ממצרים׳ וכיום עוברת בו מסילת- 
הברזל. רק נחלים מועטים חוצים את איזור־החולות: היר¬ 
קון — הגדול (בכמות־מימיו) שבנחלים הנופלים אל הים 
התיכון בתחומה של א״י, נחל־פולג (ערב׳ ודי־פאליק), 
נחל-אלכסנדר, נחל־חדרה, נחל־התנינים — הנקרא כך ע״ש 
תניני־הנילום, שהיו מצויים בו עד קרוב ל 1920 . שיפועם, 
עומק-אפיקיהם ושפכיהם של הנחלים הללו לא הספיקו 
להוצאת מי־הגשמים לים, ביחוד לאחר שנסחפה הקרקע 
שבהרים מחמת הזנחתן של המדרגות החקלאיות, שהיו בהם. 
אחר גשמי־זעף היו יורדות מן ההרים אל השרון כמויות עצו¬ 
מות של מים, שהיו גורמות לשטפונות ומציפות את המרזבה. 
בימי־קדם נחצבו תעלות בקורקר׳ כדי להרחיב את מוצאי¬ 
ה,מים; נחל־פולג בחלקו התחתון אינו אלא תעלה קדומה. 
כשהוזנח הטיפול בתעלות ובמוצאיהם של הנחלים אל הים, 
נקוו ביצות נרחבות וקבועות בחלקו המשובח של השרון, ועמם 
באה קדחת־הביצות, שהכריחה את שארית הישוב להימלט 
אל גבעות־ההר, הנשקפות על שפלת־החוף; בפנים השרון 
ערדו רק ישובים דלים מועטים. השרון, שהיה מפורסם 
בהדרו(ישע׳ לה, ב) ומבורך בכרמים (שהש״ר ז/ג׳), במרעה 
דשן ובבקר משובח (דהי״אכז,כט;מנח׳פ״ז,ע״א) וביערות- 
אלונים, נע&ה נווה של רועים נודדים מנוונים. ביחוד גבר 
החורבן בשרון בתקופה התורכית. משתתפים במסעו של 
נאפוליון בארץ ב 1799 עדיין מצאו בשרון ז 4 רידי יערות. 
במפה בריטית מ 1880 רשומים שרידי־יער בשרון ממזרח 
לחדרה. כשנוסדו המושבות היהודיות הראשונות בשרון, היו 
רק חלקות אחדות בתוכו מעובדות ע״י פלחים, בני הכפרים 
של גבעות־ההר או ההר עצמו, שהיו יורדים לשרון בעונת- 
העבודה. חדרה נוסדה בתרנ״א בלב הביצות — מעהזה־העזה, 
שהמתיישבים הראשונים שילמו בעדו בקרבנות מרובים. 
בינתיים נעלם כליל מן השרון היער הטבעי, והיערות 
והחורשות הקיימים בו היום הם פרי הייעור היהודי בשני 
הדורות האחרונים. השרון כיום מעובד כולו באופן אינטנ- 
סיווי, וישובו הוא מן הישובים הצפופים שבעולם באיזורים 
מחוסרי מכרות וחרושת גדולה. כ% מן הישוב היהודי 
במדינת־ישראל מרוכז בצפונה של השפלה ובשרון׳ ד,מצו־ 
יינים בקרקע פ 1 ריה ובמי־תהום בשפע. מלבד חקלאות קיימת 
כאן תעשיה זעירה ובינונית. — גליל קטן בשרון, בין 
נתניה וחדרה, נקרא בדור האחרון עמק־חפר, על יסוד 
השערות היסטוריות, שאינן מקובלות על דעתם של רוב 
החוקרים. 

שפלת־החוף ביהודה, וגם שפלת־ההר — פרט לסביבות 
של עמק־אןלון —, נמצאות כיום בתחומה של מדינת־ישראל, 
ותושביהן הם יהודים. שתי רצועות קטנות מאדמת־השרון 
(קלקיליה׳ טול־כרם) הן בתחומה של ממלכת־הירדן. תחום- 
ישראלי חודר רק במקצת לתוך דרומה של שפלת־ההר 
שבשומרון. השליש המזרחי של השרון הצפוני, השייך 
לישראל, מיושב -ערבים. 

חוף־הכרמל או שפלת־דיאר היא רצועת־השפלה 
שבין הכרמל והים. ארכה כ 28 ק״מ, רחבה בחלקה הדרומי 
(מנחל־התנינים עד עתלית) כ 3.5 ק״מ: מכאן ואילך היא 
הולכת ומצטמצמת׳ עד שהיא פוסקת בקצה הכרמל הצפוני: 
שטחה הכללי כ 70 קמ״ר. על־יד עתלית מצויה פגימה בחוף 
הישר, ששימשה נמל בתקופת מסעי־הצלב. מול זכרון־יעקב 
השתרעו ביצות־כברה (כברה), שנוצרו ע״י נחל־דליה: גב 

עז - 1 ■ז 



53 


ארץ־יישראל 


54 



הקצה הצפוני־הטערני של הברמ 5 בחיפה (ה״כרמל נים יבוא") 


שלאורך החוף הפנה נחל זה צפונה והזרים 
את מימיו בהקבלה לחוף. הביצות יובשו 
ע״י יהודים, מצפון לעתלית יורדים כל 
הנחלים הפעוטים, הבאים מן הכרמל, ללא 
עיכוב אל הים. 

שפלת־המפרץ (עמק-זבולון) היא 
שפלת־החוף של הגליל התחתון. אורך קר 
החוף הקשתי שלה הוא כ 14 ק״מ, וארכה 
לרגלי ההר — מן הכרמל עד כביש עכו— 
צפת — כ 21 ק״מ; שטחה כ 225 קמ״ר. 
אדמתה — חח מרצועת־החול החופית, 
שהיא כוללת— בנויה ברובה סחף הרים 
ונחלים וקצתה היא אדמת־ביצות שחורה. 
חלק מן הביצות נתייבש בידי הטבע וחלק 
יובש ע׳״י היהודים בדור האחרון. בדרומה 
של שפלת־המפרץ נופל נחל־קישון, הבא 
מעמק־יזרעאל, אל הים; קודם שווסת נחל זה היו מתהוות 
על־יד שפכו ביצות,כאותן שנתהוו על־יד נחל־נעמן,שגם שפכו 
הופנה צפונה, בדומה לזה של נחל-דליה. בקצהו הדרומי של 
המפרץ, על מורד־הכרמל, יושבת עיר־הנמל חיפה, וסמוכות 
לה— הקריות; בקצהו הצפוני של המפרץ—עיר־הנמל עכו. 

שפלות עכו וצור. אורך קו־החוף בין עכו ובין 
ראש־הנקרה הוא כ 18 ק״מ. רחבה של שפל ת ־ע כ ו הוא 
6 ק״מ ב?ןצה הדרומי ו 2.5 ק״מ בקצה הצפוני; שטחה כ 140 
קמ״ר. מחמת העדר של גב־חולות ממזרח לשפת־הים, לא 
נתהוו כאן ביצות, והשטח המעובד הגיע — גם קודם ההת¬ 
יישבות היהודית — עד שפת־הים; כאן — במקומה של כזיב 
ההיסטורית — היה הכפר הערבי היחיד בא״י, שישב על 
שפת־הים (היום — עיי כזיב). חלוצי הישוב היהודי הגיעו 
למקום זה רק ב 1934 , ורישומם בנוף ניכר בנהריה ובנו¬ 
תיה. — מצפון לסולמות־צור, שארכם כ 11 ק״מ, משתרעת 
הרצועה של ש פ ל ת - צ ו ר, שרחבה לכל היותר 3 ק״מ. רק 
20 קמ״ר ממנה (מדרום לנהר־קסימיה) הם בתחומה של א״י 
ההיסטורית — תחום חלוקת־יהושע. 

2 ) ההר בא״י המערבית. שפלת־החוף היא כיום 
החלק המובחר של א״י מנקודת־מבט כלכלית וישובית. 
בימיהם של הכנענים ושבטי-ישראל הקדומים עלה עליה 
ההר בחשיבותו מכל בחינה: לא את השפלה מהללת התורה, 
כשהיא מדברת בשבחה של הארץ, אלא את "ארץ הרים 
ובקעות"(דב׳יא,יא). ההר המערבי מתחלק לשלוש רצועות- 
אורך: במת־ההר — חלקו האמצעי והגבוה ביותר; אשדות- 
המערב — המורדות המערביים של ההר בכללו ואיזור הגב¬ 
עות שלרגליהם; אשדות־המזרח. גבול-ההר ממזרח הוא 
שקע־הירדן. לשקע זה יורד ההר בתלילות מרובה, וחומר- 
הקרקע בשקע, פרט לשטחים קטנים, שונה מזה שבהר; 
לפיכך ניכר הגבול בין שני האיזורים הללו יותר מן הגבול 
שבין ההר ושפלת־החוף. כשפלת־החוף כך גם ההר המערבי 
הולד ונעשה צר מדרום לצפון: רוחב־ההרים בנגב המרכזי 
הוא 80 ק״מ, ביהודה — 60 ק״מ, בשומרון — 50 ק״מ 
ובגליל — סמוך לגבול הצפוני — 35 ק״מ. פרשת־המים 
הראשית שבין הים התיכון ובין שקע-הירדן עוברת במזרחה 
של במת-ההר. המרחק מן הפרשה לשפכיהם של הנחלים 
הפונים מערבה גדול בממוצע כפליים מן המרחק לשפכיהם 
של הנחלים היורדים מזרחה: רוב ההר נכלל׳ איפוא, בגליל 


הים התיכון. השקע גם נמוך בדרך־כלל משפלת־החוף; לפיכך 
קצרות ותלולות האשדות המזרחיות מן המערביות. אך כאלו 
כן אלו אינן יורדות בשיפוע אחד, אלא במדרגות, שנוצרו 
ע״י הקמטה או ע״י שברים ונחיתת הגושים ביניהם. במערב 
גבוהה ותלולה ביותר המדרגה העליונה, במזרח — התח¬ 
תונה. מקצה־הדרום עד הר־הגלבוע יש הבדל ניכר בצורת 
ההרים בין אשדות־המערב ואשדות־המזרח: הראשונות מוש¬ 
פעות במידה מרובה מן הסחיפה של המים ונתונות להש¬ 
פעות אקלימיות מצד הים; באשדות־המזרח המשקעים 
מועטים והבדלי־הטמפראטורה בין יום ולילה גדולים, ובצורות- 
ההרים שבהן ניכרת היטב פעולת־הרוח. התלילות המרובה 
השפעת על צורות־העמקים: במזרח מרובים הגאיות. טורי- 
התקמטות, שנמשכים מדרום־מערב לצפון־מזרח, ניכרים 
במבנה־ההר מן הדרום עד קצה הרי־שומרון, וביחוד בנגב. 

* ה ר - ה נ ג ב הוא שם כולל חדיש לשטח ההרים, הבקעות, 
המישורים והעמקים, המשתרעים מבקעת באר־שבע עד 
הגבול המצרי של מדינת־ישראל ועד מפרץ־אילת. מבחינת 
הגאוגראפיה הפיסית נכלל בהר-הנגב גם השטח שמעבר 
לגבול עד הדרך מעצמון (אל־קוסימה) לאילת, העוקפת את 
הרי־פארן מדרום־מערב. "הנגב", הנזכר במקרא, אינו כולל 
שטחים שמדרום לגבול עולי־מצרים, שהם נקראים מדבריות: 
מדבר־צין בדרום־המזרח ובדרום, מדבר-שור בדרום־המערב, 
ומעבר לשני מדבריות אלה דרומה — מדבר־פארן, מדבר- 
סין, מדבר־סיני (השטחים שמעבר לגבול הדרומי נקראו גם 
ע״ש תושביהם — אדום בדרום־המזרח, ושדה העמלקי 
באמצע). הגבול הצפוני ההיסטורי של הנגב מוגדר לפי 
רשימת ערי־הנגב בספר יהושע (טו, כא—לב; יט, ב—ט). 
נחל־גו־ר (נחל־שריעה), פלג ימני לנחל־הבשור (נחל-עזה 
[שמ״א ל, י]), הוא קו־גבול טבעי, הקרוב לגבול היסטורי 
זה. ארכו של הר־הנגב — מקצה גבולו הדרומי עד לרגלי 
הרי-חברון צפונית-מזרחית לבאר-שבע — הוא כ 190 ק״מ; 
רחבו המאפסימאלי, מעצמון לעמק־הערבה׳ כ 80 ק״מ. משטחו 
נכללים בתחומה של מדינת־ישראל כ 8,300 קמ״ר, בשטחה 
של מצרים — כ 1,500 קמ״ר. 

הר־הנגב מתחלק מדרום לצפון ל 4 גלילות טבעיים גדו¬ 
לים: ( 1 ) הרי-אילת בקצה־הדרום, שגבהם מגיע כמעט 
ל 900 מ׳ ושטחם הוא כ 300 קמ״ר; ( 2 ) גליל האגנות של 
נחל־פארן (ודי ג׳יראפי) ונחל־חיון עם הגבעות שביניהם, 


55 


התנאים הטבעיים: פני־חארץ 


56 



אילת, צילום מ: האויר. מבט מן המערב (קודם שהוקמה אי 5 ת העברית). בח 5 ק הקדמי — הרי חצי־האי סיני. 
ברקע—הרי־מדי!. לרגליהם—הצטברות של פחח בהיר. בקצה ד,ספדת נראים ב;";׳ עקבה 


ששטחו הוא כ 2,100 קמ״ר;( 3 ) הרי־פארן, שהם הנגב המרכזי, 
המתנשאים (בטור־רמון) ל 1,035 מ׳ (למעלה במקצת מהרי־ 
חברון), והמקיפים כ 2,900 קמ״ר; ( 4 ) הנגב הצפוני, שגבהו 
אינו מגיע אלא ל 716 מ׳ ושטחו הוא כ 3,000 קמ״ר. את 
שלושת הגלילות הדרומיים אפשר לכנות בשם הנגב העליון, 
ואילו את השטח שמהרי־פארן צפונה — שהוא לבדו הנגב 
במובן המקראי — בשם הנגב התחתון. בין הנגב העליון 
והנגב התחתון, על־יד פרשת־המים הראשית, מפרדת בקעת־ 
צין (בערב׳ תיהאמה), וממנה שופע נחל־צין (ואדי פוקרה) 
מזרחה ואילו ממערב לה יורד נחל לבן (אביאד) מערבה, 
לנחל מצרים. אפיקי־הנחלים בנגב, ביהוד באיזור הגבעות 
והשפלה, רחבים מאד, כי בימי השיטפון המועטים עוברים 
בנחלים מים רבים בשעות מספר. 

הרי־איל ת הם גוש מצומצם,שהוא גליל טבעי בפני עצמו. 

הם נמשכים ממפרץ־אילת צפונה, באורך של כ 40 ק״מ, עד 
בקעת־הסיירים ובקעת־עובדה ן במזרח הם גובלים עם עמק־ 
הערבה, במערב—עם אגנו של נחל־פארן העליון. בהרי־אילת 
מופיעים יסודות גאולוגיים שונים מאלה שבכל שאר חלקיה 
של א״י המערבית (ר׳ להלן: גאולוגיה): שכבות של אבני־ 
משקע עד־קאמבריות וםאלא 1 ז 1 איות ואבני־יסוד ואבני־פרצים 
קדומות — גראניט, ג 3 יס, דיו׳ריט, פ 1 דפיד; בשכבות אלו 
נמצאו גידי־נחושת ומאנגאן. מכאן הרבגונות שבנ 1 ף — ג 1 ני 
הוורוד והאפור שבגראניט, האודם של אבן־החול הנובית, וכן 
צורות בולטות — מורדות תלולים וצוקים חדים. הרי־אילת 
נופלים תלולים לעמק־הערבה מזרחה ושופעים מערבה לאגן 
של נחל־פארן בחלקו העליון היורד לצפון; פרשת־המים 
הראשית רחוקה מעמק־הערבה רק כ 10 ק״מ. עמקי־הנחלים 
היורדים מזרחה לעמק־הערבה הם, איפוא, קצרים ותלולים 


ואינם מתאימים לדרכים. הדרך היחידה החוצה את הרי־אילת 
היא זו שמעצמון לאילת, ובמעבר־אילת שבנחל־שלמה היא 
יורדת 700 מ׳ לאורך קטע של 3.5 ק״מ. מפני תלילותם של 
הרים אלה ומיעוט המשקעים והמרעה שבהם, הם שוממים 
וריקים מאדם מאז ומעולם, אבל לרגליהם במזרח, בנחל־ 
נחושתן(ואדי מנעייה הדרומי)—הוקמו בימי־קדם מחנות של 
חוצבי בצר־נחושת: החציבה נתחדשה במדינת־ישראל. — 
הרי־אילת נמשכים מדרום לצפון בכיוון של קווי־השבר 
שבצלע המערבית של עמק־הערבה; בשאר שלושת הגלילות 
של הנגב שולט קו־הקמטה, שעובר מדרום־מערב לצפון־מזרח 
ושהוא ניכר בכיוון של רכסי־הגבעות והעמקים שביניהם, 
בבקעות ובמכתשים וברשת־הנחלים, וגם בשורות הישובים 
בנגב הצפוני ובדרכים שביניהם. ניצבים לכיוון זה — פלגי־ 
נחלים׳ שיורדים מן הטורים מימין ומשמאל. טורי־ההקמטה 
נתפוררו ע״י שברים ועמקי־סחיפה, ואין בנגב במת־הר מלו¬ 
כדת כז 1 שביהודה. 

תופעה מיוחדת לשלושת גלילות־ההקמטה של הנגב הם 
המכתשים: בקעות עמוקות מארכות, מוקפות מסגרת 
של הרים, שצלעותיהם יורדות תלולות — לפעמים כקיר 
ניצב — לפנים השקערורית. הרים אלה מתנשאים עד ליותר 
מ 400 מ׳ מעל לקרקעית, והם שופעים גם מחוץ לשקערורית 
ומסביב לה, כי המכתשים משוקעים ברכסים כלוע בראשו 
של הר־געש. למכתש יש עפ״ר רק מוצא אחד בצורת גיא 
תלול, שדרכו יוצאים לצד מזרח מי הגשמים, היורדים כאן 
רק פעמים אחדות בחורף, ועפ״ר בזעף. מאחר שהמכתש 
נמצא בראשו של קמט, נחשפת בצלעותיו מערכת שכבות 
מורמות; בתחתיתו של מכתש־ךמ 1 ן מגיע החישוף עד שכבות־ 
הטריאם. בכמה משכבות אלו נמצאים מחצבים בעלי ערך 



57 


ארץ־ישראל 


58 



נוה־המרבר של יטבתה, בררומו •על עמידהערנה. המדאה מז המערב 






59 


התנאים הטבעיים : פני־־הארץ 


60 



מכרות־שלסה בנחל־נחושת; ׳*בנגב הדרומי 


בלבלי (ר׳ להלן: מינראלוגיה ופטרוגראפיה). הסבר מלא 
להתהוותם של המכחשים עדיין לא נמצא! מסתבר, שראשיתם 
היתה נעוצה בהתבקעות של ראשי־קמטים ושהסדקים הטק- 
טוניים הרחבים, שנוצרו מתוך בך, פתחו את השכבות 
להתקפה של בוחות־החוץ — סחיפת המים והרוח. 

גליל־האגנות משתרע מדרום־מערב לצפון־מזרח 
ברוחב של במה עשרות ק״מ. באגנות מצויים נחלים מרובים 
ועמקים שמתרחבים לבקעות, וגם מישורים מחוץ לעמקי- 
הנחלים עם טורי־גבעות בין השטחים הנמוכים. בבמה טורים 
יש מכתשים קטנים: המכתש הלבן על־יד נחל־שגיא, מכתש- 
צניפים על־יד נחל־צניפים, מבתש־צחיחה ממזרח לנחל- 
ציחור. עמק נחל־פאךן הוא האחץ שבעמקי־הנגב, והוא 
השני בארבו בעמקי א״י' (אחר עמק־הירדן). מחצי־האי סיני, 
שבו הוא מתחיל, הוא שופע צפונה ממערב להדי־אילת, 
פונה לצפון־המזרח ומתחבר בעמק־הערבה עם נחל־הערבה, 
הנשפך לים־המלח. לנחל־פארן גליל־מים גדול, ובימים של 
גשמי־זעף מתמלא אפיקו מים עד שהוא'דומה לנהר גדול. 
במקומות שבהם העמק אינו גבוה מאפיקו מתרחב האפיק 
לבמה מאות־מ׳ או שהנחל מתפצל לזרועות. במוצא לעמק- 
הערבה יצר הנחל דלתה, הניכרת בשטח נרחב מבוסה סחף- 
נחלים — גם בשעה שהיא יבשה. נ ח ל * ח י 1 ן קצר מנחל- 
פארן, אבל עמק( ובמה מעמקי־פלגיו מתרחבים לבקעות, 
בגון בקעת־סיירים ובקעת־עובדה, וגם לו דלתה נרחבת. 
בתחומו ׳ של נחל־מרזבה נמצא המישר — בקעה שטוחה, 
שהופכת אחד גשמים עזים לביצה ומספקת מרעה במשך 


חדשים אחדים בשנה. מישור־פארן היבש נמצא בין נחל- 
צניפים ובין נחל־פארן. 

הרי-פארן מתנשאים לגובה של 400 — 560 מ׳ מעל 
לאגן של נחל־פארן בדרום ומעל לנגב הצפוני. במרכזם, 
בגבוהה שבאנטיקלינות של הנגב, נמצא מ כ ת ש * ר מ ו ן, 
שמידות ארכו ורחבו הן 36 8 x ק״מ ועמקו 400 מ , מתחת 
למסגרתו, שבדרום־מערבה נמצא הר־רמון, שיאם של 
הרי־הנגב ( 1,035 מ , ). בין האנטיקלינה העליונה של טור- 
רמון ובין שפלודהחוף, וכן במזרח, לצד עמק־הערבה, נמ¬ 
צאות כמה אנטיקלינות מקבילות, שגבהן פוחת עם המרחק 
מפרשת־המים הראשית שעל רכס-רמון. האנטיקלינות שבמז¬ 
רח מקוטעות על-ידי השקע של עמק-הערבה. בצפון־המערב 
יורדים טורי האנטיקלינות לאגן של נחל־מצרים. בקצה 
הטורים הללו, מעבר לגבול הבינלאומי, נמצאים המעיינות 
הגדולים שבקדש־ברנע ובעצמון. בצפון־המזרח יורדים 
הרי־פארן תלולים לבקעת־צין ולעמק נחל-צין, שכבר הם 
נמנים על הנגב הצפוני. נקודה חשובה בגבול הטבעי בין 
שני הגלילות בצפון־המערב היא הפינה של פרשת־המים 
המשולשת בין נחל-לבן, הפונה מערבה לנחל־מצרים, נחל- 
צין, היורד לים-המלח, ונחל-הבשור. 

הנגב הצפוני. מצפון לבקעת־צין מתרומם טור־חחירה, 
הגבוה בטורי הנגב הצפוני! שיאו ( 716 מ׳) נמצא בדרום- 
המערב של מסגרת מכתש-חתירה("המכתשהגדול"),המשוקע 
ברכס של האנטיקלינה, שהיא חוליה במערכת־האנטיקלינות 

שמרמון עד טור־אפעה ( 596 מ ׳ ). על־פני טורים אלה עוברת 

1 '.* •\ 


61 


ארץ־ישראל 


62 



נווי נצפונו ׳ 8 ל סדבר־יחודח, על־יד חדרו ליריחו 






63 


התנאים הטבעיים : פני־־הארץ 


64 


פרשת־המים בין הים התיכון , וים־המלח. ארכו של מכתש־חתי־ 
רה 130 ק״מ, רחבו 60 ק״מ ועמקו כ 350 מ׳. ממכתש־חתירה 
מוליכה דרך מעלה־עקרבים הקשה לעמק־הערבה. באנטי- 
קלינה שממזרח, בגליל ים־המלח, נמצא צפונית־מזרחית 
לבקעת־ציו ההר החלק ( 500 מ׳), הידוע מגבולוודהארץ בס׳ 
יהושע (יב, ז). המשכה של אנטיקלינה זו הוא טור־חצרה 
( 559 מ׳), ובו נמצא מכתש־חצדה (המכתש הקטן), שמידות 
ארכו ורחבו הן 5x7 ק״מ ועמקו כ 300 מ׳ מתחת לשיא. מן 
האנטיקלינות שממערב לפרשת־המים בולטות ביותר: זו של 
הר־חלוקים ( 625 מ׳) ושל המשכו הר־דימונה ( 682 מ׳) 
וטורים קטנים אחדים דומים לו בגבהם, שנמשכים עד נחל- 
צאלים, הנופל לים־המלח מצפון למצדה; נחל זה אפשר 
לציין כגבול הצפוני־מזרחי של הרי־הנגב. בין הבקעות של 
הנגב הצפוני הגדולה והחשובה היא בקעת ב א ר ־ ש ב ע, 
ששטחה כ 250 קמ״ר. בקעה זו היא המשך של שפלת־החוף, 
והיא הולכת ומתרוממת בשיפוע נוח לצד מזרח עד לגובה 
של 550 מ׳— שהוא גם הגובה של פרשת־המים; מכאן ואילך 
השיפוע למזרח הוא נוח, ורק סמוך לים־המלח הוא נעטר. 
מורד תלול. בחורף ובאביב של שנים גשומות מתכסית 
הבקעה במרבד־דשאים ירוק. עורק־המים של הבקעה הוא 
נחל באר־שבע, מפלגיו של נחל־הבשור; עליו יושבת העיר 
באר־שבע, במקום שבו יורדת הדרך מחברון בתוך נחל- 
חברון, פלג ימני של נחל באר־שבע. — בתחום הנגב נכלל 
הר* סדום שבקצהו הדרומי־המערבי של ים־המלח. זהו גוש־ 
מלח מכוסה חוור גבסי; ארכו כ 11 ק״מ, רחבו למרגלותיו 
כ 2 ק״מ, וגבהו מעל פני ים־המלח כ 230 מ׳; מרובות בתוכו 
מחילות ומערות ובהן נטיפי־מלח ציוריים. * 

ה ר י ־י ה ודה משתרעים מבקעת באר־שבע ומחלקו 
העליון והתיכון של נחל־צאלים וממצדה צפונה עד הר בעל- 
חצור ( 1x116 מ׳), הסמוך לקו־הרוחב 32 0 , ועד נחל־עוג׳א 
באשדות־המזרח ועד נחל*שילה,(ואדי דיר באלוט), הנשפך 
לירקון במערב. גבול טבעי זה קרוב לגבול ההיסטורי, שעבר 
בין יהודה ושומרון בתקופת־החשמונאים ואחריה. שטחם של 
הרי־יהודה כ 4,800 קמ״ר. בכל הרי־המערב, פרט לנגב, נמ¬ 
צאים משני עבריה של פרשת־המים הראשית (שבין הים 
התיכון והשקע), וביחוד ממערב לה, איזורים של שיפוע 
מועט בכיוון לים מזה ולשקע־הירדן מזה, ורק אחריהם התחלת 
השפיעה במדרגות תלולות. איזור זה, שרחבו בקו־ירושלים 
(הר־הזיתים — הכפר בית־מאיר) כ 21 ק״מ, נקרא במת־ההר. 
בבמת־ההר נמצאים שטחי־מישור קטנים בקרבת פרשת- 
המים, כגון שדה־התעופה שבעטרות (כ 7.5 ק״מ מצפון לירו¬ 
שלים). הנחלים ביתרו את במת־ההר לטורים, היוצאים 
מפרשת־המים כצלעות משדרה, והשליליות היורדות לנחלים 
בימות־הגשמים ביתרו את הטורים גם לרוחב ופוררום. הדרך 
הראשית, העוברת בהרי־יהודה מדרום לצפון, סמוכה לפרשת־ 
המים, ועל־ידה התפתחו היישובים הגדולים שבהר: חברון, 
בית־לחם ובית־ג׳לה, ירושלים, רמאלה־בידה וגופנה. מחוץ 
לרצועת־השדרה של פרשת־המים קשה ההליכה בכיוון דרום- 
צפון משום עמקם של העמקים היורדים לצדדים. 

הרי־יהודה מתחלקים (מדרום לצפון) לשלושה גלילות 
טבעיים: הרייחברון (שהם למעלה ממחצית השטח) — עד 
ברכות־שלמה; הרי־ירושלים — עד רמה! הרי בית־אל. הרי- 
ירושלים, הנמוכים בממוצע כ 150-100 מ׳ מהרי חברון ובית- 
אל — בניגוד לדברי האגדה, שירושלים גבוהה מכל הארצות 


(ספרי, דב׳ קנ״ב) — הם המחייבים חלוקה משולשת זו. 

במת הרי־חברון מפולגת ע״י עמק־חברון, המתחיל כ 3 
ק״מ מצפון לחברון, לשני טורים גדולים: מזרחי — שמקביל 
לים־המלח, ומערבי — שמקביל לחוף הים התיכון. עמק־ 
חברון שופע דרומה, מתרחב בקצהו הדרומי ועובר להסתע¬ 
פות הצפונית של בקעת באר־שבע; נחל־חברון שבעמק זה 
הוא פלגו של נחל באר־שבע, ולפיכך הוא שייך לגליל־המים 
של הים התיכון. פרשת־המים הראשית בין ים־המלח ובין 
הים התיכון עוברת בטור המזרחי, וסמוך לה עוברת דרך 
עתיקה, שעל־ידה קמו כפרים גדולים (יוטה, אשתמוע). על 
הטור המערבי עוברת פרשת־מים בין נחל־חברון ובין נחלים 
קטנים הרבה, שיורדים מערבה ומתחברים עם נחל־גרר, נחל- 
שקמה ונחל־לכיש; על פרשת־מים זו עובר הכביש מחברון 
לבאר־שבע ואף על־ידו מצויים כפרים או חורבות של ישו¬ 
בים קדומים. מצפון לחברון׳ על־יד הכפר חלחול, בנקודת־ 
השיא שבהרי יהודה ושומרון ( 1,021 מ'), מתחברים שני 
הטורים, ומשם צפונה שוב אין לאורך ההר אלא פרשת־מים 
אחת. מצפון לחלחול משתפלת במת־ההר במקצת; ממערב 
לדרך האורך, מדרום לחרבות כפר־עציון, נמצאת בלבה של 
במת־ההר בקעה, שנקראת עמק־ברכה (דהי״ב כ, כו). דרומית־ 
מזרחית לבקעה זו נובע המעיין הגדול שבהרי-יהודה — עין- 
ערוב, שממנו הוזרמו המים לירושלים בימי הבית השני וגם 
בימי השלטון הבריטי עד 1938 . על הגבול בין הרי־חברון 
והרי־ירושלים נכרו בימי הבית השני "ברכות־שלמה", ובהן 
הוקוו מי עין־ערוב ומי עין־עיטם הסמוך לברכות, ומשם 
הוזרמו לירושלים. מברכות־שלמה שופע ההר לעבר ירושלים. 
גבהו של הר־הבית — רק 748 מ/ שיאם של הרי־ירושלים הוא 
ראש גבי סמויל (מצפה י) — 895 מ׳ —, המתנשא מצפון 
לעיר; בתחום העיר(החדשה) עצמה שיא הגובה הוא 836 מ׳ 
(קריית־היובל). קו פרשת־המים פונה בדרומה של ירושלים 
למערב, עובר בפרברים המערביים של העיר וחוזר מצפון 
לעיר, בדרך לשכם, לכיוונו הראשון. ירושלים העתיקה וחלק 
גדול מן החדשה נמצאות בתחומו של נחל־קדרון היורד לים- 
המלח; שאר חלקי העיר נמצאים בתחומו של גחל־שורק, 



נון־ נהרי־יהודה נדיר לירועלים (עמק נחל־כסלח) 


65 


ארץ־ישדאל 


66 



הרי־יהזדה: עזקה (ת 5 זכריה) 


שמוצאו כ 3 ק״מ מצפון לגבעון והוא שופע מצפון לדתם עד 
הקצה הצפוני של ירושלים ומשם הוא פונה מערבה למוצא. 
ירושלים מכוונת כלפי הקצה הצפוני של ים־המלח, וממנה 
יורדת דרך למזרח, שהיא הראשונה המאפשרת לבא מדרום 
ומדרום־המערב לעבור אל כיכר־הירדן ועבר־הירדן. משפלת־ 
החוף עולות לירושלים כמה דרכים, באופן שהיא צומת־ 
הדרכים החשוב ביותר בהרי־יהודה ובהרי־שומרון הדרומיים. 
מירושלים יורדות שתי דרכים ליריחו; אחת — מהר־הזיתים 
דרך נחל־חוד (חוץ), מעלה־אדומים ונחל פרת (קלת), ודרך 
שניה, שמתפתלת מצפון לראשונה, עוברת על־פני ענתות 
ויורדת לנחל־פרת. צפונית מירושלים עד שכם אין דרך, 
שאפשר לרדת בה בעגלה מן ההר לכיכר־הירדן. 

העיר העתיקה של ירושלים מוגנת הגנה טבעית על־ידי 
עמקים׳ שמקיפים אותה ממזרח, מדרום וממערב. מצפון 
לרמה של שמואל הנביא (אל־רם) שעל־יד פרשת־המים 
שבין נחל־שורק והירקון חוזר ומתרומם ההר, והתרוממות 
זו נמשכת בהרי־שומרון הדרומיים. העיר רמאלה (רמה 
שניה זו שממערב לבית־אל [שופ ׳ ד, ה]) גבוהה כ 100 מ׳ 
מירושלים. גליל שתי הרמות, של דבורה הנביאה(שום׳ ד, ה) 
ושל שמואל (שמו״א א, א! שם ז, יז), הוא רמתים־צופים, 
והוא נכלל בהרי בית־אל, שבהם נמצאים מישורים קטנים. 
השיא שבהרי בית־אל הוא הר־הגבול בעל־חצור (תל עצור, 
1,016 מ׳), שקדושת ה״בעל" הכנעני, שחפפה עליו, הפכה 
אצל המוסלמים לקדושת ולי(צדיק מוסלמי), והיא שהצילה 
שריד קטן מאלוני־היעד של ארץ־אפרים מהדם בידי אדם. 

באשדות־המערב של הרי־יהודה, דרומית לבית־שמש 
(הרטוב), נמצאות בין רגלי במת־ההר ובין השפלה שתי 
מדרגות; צפונית להרטוב, בהרי־ירושלים, וכן בהמשכם 
צפונה ובכל שומרון עד הכרמל, נמצאת רק מדרגה מערבית 
אחת. הירידה למערב , לאיזור הגבעות (שפלת־ההר), הנמוך 
בממוצע כ 400 מ׳ מן השיאים שבקצה הבמה, היא תלולה. 
קו טקטוני מובהק — שבר או התעקמות תלולה — מפריד 
בין במת־ההר ושפלת־ההר. לארכו, בהקבלה לבמה, נמשכים 
עמקים, שבהם עוברים נחלים ודרכים: משער־הגיא לבית־ 
שמש לרגלי במת־ההר, מבית־שמש לבית־גוברין לאורך הקו 


המפריד בין שתי מדרגות־הגבעות. הקו 
המפריד בין הבמה ובין הגבעות נמשך 
מבית־שמש דרומה, ולארכו עובר חלק 
מעמק־האלה. איזור הגבעות׳ הבנוי 
גיר אאוקני רך — בניגוד לגיד הקרטיקוני 
של הבמה —, מפורר הרבה יותר מטורי־ 

הבמה, ומראות־הנוף בשני האיזורים שונים 
זה מזה בתכלית. באיזור־הגבעות שממערב 
לשער־הגיא משתרעת הבקעה הטקטונית 
של ע מ ק ־ א י ל ו ן — בעבר, וגם היום, 

מרכזן של הדרכים העולות מן השפלה 
להרי־ירושלים ונקודת־מ 1 קד אסטרטגית. 

שטחו כ 23 קמ״ר, גבהו מעל פני־הים במע¬ 
רב 150 מ׳ ובצפון־המזדח 225 מ/ והגבעות 
העוטרות אותו גבוהות ממנו 110 — 275 מ ׳ . 

עמק־אילון נמצא בידי ממלכת-ידדן ומהווה 
בקו־הגבול כעין בליטה, שחודרת לעמקה 
של מדינת־ישראל; לפיכך צריכה הדרך 
החדשה מירושלים לשפלת־החוף לעקוף 
את הגבעות העוטרות את עמק־אילון מדרום. במקום יציאתו 
של נחל־אילון מן הבקעה הוקם סכר, לשם הגנה על תל־ 
אביב מפני שטפונות ולשם שמירה על מי־השקאה לקיץ. 

באשדות־המזרח של הרי־יהודה נמצאות בדרום 5 — 6 
מדרגות מן הבמה עד שקע־הירדן; בצפון — רק 2 — 3 . רק 
המדרגה הראשונה מלמעלה, שהיא נמוכה מן הבמה כ 100 מ׳ 
בלבד, מקבלת מידת־משקעים מספקת לחקלאות, ועליה מת¬ 
קיימים כמה כפרים ערביים (בית־ענןה בדרך ירושלים— 
יריחו, ענתות בדרך לנחל־פרת, גבע'ממזרח לרמה, מכמש 
מצפון לגבע, ועוד). גם במדרגה'השניה היו ישובים בימי־ 
פריחתה של הארץ, אך היום נכלל כל המורד מן המדרגה 
השניה ואילך ב מ ד ב ר * י ה ו ד ה. מראה הנוף של אשדות־ 
המזרח שונה ביסודו מזה של במודההר, הן משום מיעוט 
המשקעים והצמחיה שבהם והן משום ההבדל שבין האשדות 
והבמה במבנה הגאולוגי (ד׳ להלן, עט׳ 131 — 132 ). המדרגה 
האחרונה של המורד המזרחי נופלת תלולה — בכמה מקומות 
בצורת קיר — לים־המלח. עמקי־הגחלים הנשפכים לים־ 
המלח הם כולם, בחלקם התחתון, גאיות תלולים וצרים. 
מחמת הביתור המרובה קשה התנועה במדבר-יהודה, ודבר 
זה הכשיר את האיזור לשמש מקלט לנמלטים מפני השלטון 
או לנזירים ומתבודדים; אלא שמיעוט המעיינות ובורות־ 
המים שבו מאפשר קיום אך למספר מצומצם של בני־אדם 
בלבד. המעיין החשוב ביותר במדבר זה הוא עין־גדי; 
על־יז־ו התקיים ישוב קבוע בימי־קדם, שנתחדש בימינו. 
הצוק התלול של מצדה, הנשקף על־פני ים־המלח, שימש 
מפלט ועמדה צבאית בלב המדבר! היישוב נתאפשר כאן ע״י 
אגירת מים בבורות, שניזונו מן הגשמים הנדירים שבסביבה 
זו. — מן הנחלים המרובים שבמדבר־יהודה מצויין דק נחל־ 
פרת (ידמ ׳ יג, ה; בערב׳ ודי פרה) בשפע מים, המעלים 

:ע ז•־־־־ ז:ע 

במשאבות לירושלים(הערבית) מימי השלטון הבריטי ואילך; 
קודם שהותקנו משאבות אלו היו כל המים נעלמים מתחת 
לקרקע לאחר שזרמו על־פני השטח לאורך של מאות־מ׳ 
אחדות. בחלקו התחתון של האפיק, ממערב ליריחו, מופיעים 
שוב מים בשפע, וביחד עם המים הבאים מעין־אלישע ומעין* 
דוך — הנובעים לרגלי־ההר על־יד קו־השבר הראשי של 


67 


התנאים ,הטבעיים: פני־הארץ 


68 



סעייז עידני' 

השקע — הם משקים את נווה־המדבר הגדול של יריחו. 

ה ר י ־ ש ו מ ר ו ו הם המשכם הצפוני של הרי־יהודה, והם 
מסתיימים בשתי שלוחות — הגלבוע והכרמל. גבולותיהם 
הצפוניים — שפלודהמפרץ, עמק־יזרעאל ובקעת בית־שאן. 
שטחם כ 3,100 קמ״ר. הרי־שומרון צרים מהרי-יהודה, והם 
מרוסקים בכיוונים שונים על־ידי קווי־שבר, שגרמו להת¬ 
הוותם של בקעות ועמקים טקטוניים ולסטראטיגראפיה מסו¬ 
בכת מאוד. הרי־שומרון אף נפגעו יותר ע״י הסחיפה מחמת 
הגשמים׳ שהם מרובים בהם יותר מבהרי־יהודה. כתוצאה 
ממציאותם של קווי־השבר המרובים, רווחת יותר הרעשיות 
בגליל זה < שכם נפגעה באחרונה קשה ע״י רעידת־אדסה 
בקיץ 1927 . העמקים היורדים מהרי־שומרון באשדות מזה 
ומזה רחבים ונוחים לתנועה מן העמקים שביהודה! לפיכך 
אף היה גליל זה מימי-קדם ואילך פתוח יותר להשפעות־חוץ 
ולחדירת יסודות אתניים זרים. הר־שומרון רענן יותר בירק- 
צמחייתו, ומחשופי־טרשים אינם מרובים בו כביהודה! פו¬ 
ריותו נרמזת בברכת משה לשבט־יוסף: "מבורכת ד׳ ארצו, 
ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת! וממגד תבואות שמש 
וממגד גרש יךחים..." (דבר׳ לג, יג—יד). העושר היחסי של 
הצמחיה בהר זה בזמננו הוא לא רק תוצאה מכמות־משקעים, 
שהיא מרובה יותר מזו של יהודה, אלא גם מן העובדה, 
שהחורבנות שעברו על יהודה וירושלים פגעו בשומרון רק 
במידה מועטת־ביחס. גבול הישוב בשומרון לצד מזרח הולך 
ומתקרב לכיכר־הידדן! בצפון, ממזרח לגלבוע, הוא מגיע 
עד הירדן ממש, ושלא כביהודה, אין שטח־ערבה מפסיק 
בינו ובין עבר־הירדן. רק קצתה של הדרך הראשית, החוצה 
את הרי־שומרון לארכם, מגבולם הדרומי עם הרי־יהודה עד 
עין־גנים (ג׳נין) שבשער לעמק־יזרעאל, עובדת במרומי־ההר, 
ואילו רובה עובר בעמק־״אורך ארוסיוניים וטקטוניים ובבק¬ 
עות! רק במעברים מעמק לעמק או לבקעה נמשכת דרך 


זו במעלות ומורדות תלולים ומפותלים. 

עמק ־שב ם מחלק את הרי־שומרון 
לדרומיים וצפוניים. הבקעות והעמקים הח¬ 
שובים ביותר שבבמה הדרומית הם: בקעת- 
תורמוס־עיה(ע״ש הכפר הסמוך לה)! עמק- 
לבונה, שהוא נמוך מסביבתו ב 230 מ׳ בקי¬ 
רוב ושאליו יורדים מדרום בדרך־ רבוד 
פיתולים! עמק־מחנה (סהל מחנה), שרחבו 
2 ק״מ וארכו (מדרום לצפון) כ 9 ק״מ 
ושמסתיים מול שכם: כאן הוא מסתעף 
לעמק־שכם, היורד למערב, ולבקעת עין- 
סוכר במזרח, שממנה יורד עמק לשקע- 
הירדן. מדרום לעמק־שכם מתרומם הר¬ 
ג ר י ז י ם ( 881 מ׳), ומולו׳ מצפון לעמק — 

ה ר - ע י ב ל, השיא של הרי־שומרון הצפו¬ 
ניים ( 940 מ׳). ההרים הללו הם שוממים, 

אבל מרגליהם נובעים מעיינות הרבה, 

שמשקים את גניה של העיר שכם, היושבת 
בין שני ההרים כשכם בין הכתפיים! כאן 
עוברת פרשת־המים בגובה של 550 מ׳, 

והמקום נוח לירידה לעבר־הירדן. סביבות 
שכם עשירות בכרמי־זית, ועל שמן־הזית 
התבססה תעשיית הסבון השכמי. מבחינה 
גאוגראפית שכם היא מרכזה של א״י המיו¬ 
שבת. היא נמצאת בצומת־דרכים נוחה מזו של ירושלים, 
אבל מפני שהיא יושבת בעמק, בין שני הרים גבוהים, קשה 
להגן עליה. לפיכך נקבעה בירת־ישראל בעבר בשומרון, 
המרוחקת כ 9 ק״מ משכם לצד צפון־מערב, שיש לה יתרונות 
של הגנה טבעית מחמת ישיבתה על הר מנותק מסביבתו 
(הגובה: 463 מ׳), מוקף עמקים פורים ("גיא־שמנים" [ישע׳ 
כח׳ א]) וסמוך לדרך המוליכה צפונה ולדרך היורדת מעמק- 
שכם אל השרון. מצפון לעמק־שכם, משני עבריה של 
פרשת־המים, נמצא גוש הררי, שארכו כ 19 ק״מ, רחבו עד 
6 ק״מ וגבהו עד 764 מ׳. גוש זה קשה לתנועה, ושתי דרכים 
עוקפות אותו: אחת ממזרח, שעוברת בעמק טקטוני על־פני 
תבץ (טובאס) ובבקעודזבבידה׳ ואחת ממערב, שעוברת על- 
פני שומרון ובבקעה הקטנה שעל־יד מילת אד-ד׳הר! שתי 
הדרכים מתחברות בעמק־דותן (בקעת בית־הערבה [בימי 
הבית השני], סהל ערבה)׳ שארכו 8.5 ק״מ, רחבו 3 ק״מ 
וגבהו מעל פני־הים 250 מ׳, והיא הגדולה שבבקעות של 
שומרון הצפונית. עמק־דותן דומה לעמק-יזרעאל, אלא שהוא 
קטן וגבוה ממנו! מעבר צר — שבקצהו הצפוני יושבת עין- 
גנים או בית הגן (מל״ב, ט, כז! בערב׳ ג׳נין) — מחבר את 
שני העמקים זה לזה. בגוש ההררי שבין שתי הדרכים 
המוליכות לעמק־דותן נמצאת בקעת־[מךג׳] סגור—שהופכת 
בימי הגשמים לביצה ואינה מסוגלת לגדל אלא תבואות־קיץ 
בלבד. — המעבר מבמתיההר של שומרון לאשדות־המערב 
אינו תלול כביהודה. באשדות אלו אין אלא מדרגה אחת 
(טור של גבעות נמוכות) ועמקיהן רחבים יותר מן העמקים 
שביהודה. 

אשדות־המזרח שבקצה הדרומי של הר־שומרון דומות 
לאשדות שבצפון יהודה! בחלק הצפוני של שומרון הן־ 
מבותרות לאורך ולרוחב ע״י קווי-שבר, שמפרידים אותן 
ברובן הגדול מבמת־ההר ומחלקים אותן לארבע שלוחות, 





71 


התנאים הטפעיים: פני־־הארץ 


72 


שנמשכות לדרום־מזרח. בין השלוחות מצויים עמקים, שהו־ 
לבים ומתרחבים עם התקרבותם לכיכר־הירדן, בעוד שהשלו־ 
חות נעשות צרות יותר ויותר. הדרומית בשלוחות אלו היא 
זו של עקךבה! הבולטת שבהן היא השלוחה השניה, הכוללת 
את הר־סו־טבה, המתנשא כקונוס לבן מעל כיבר־הירדן עד 
לגובה של' 377 מ׳ מעל פני־הים. מהר זה יורדים במורד 
תלול של יותר מ 650 מ׳ אל שקע־הירדן, שהוא מרוחק ממנו 
רק כ 3.5 ק״מ ושעמקו לרגלי ההר מגיע לב 275 מ׳ למטה 
מפני־הים. בימי בית שני שימש הר־סרטבה התחנה הראשונה 
אחר הר־הזיתים להשאת המשואות, שבישרו את קידוש־ 
החודש ע״י בית־הדין הגדול בירושלים (משג׳ ר״ה ב/ ד׳). 
השלוחה הצפונית של הרי־שומרון המזרחיים מתקרבת עד 
כדי ק״מ אחד לאפיק־הירדן. הרי עבר־הירדן המערבי רחו¬ 
קים כאן מהרי העבר המזרחי רק כ 5 ק״מ בלבד. 

מהרי-שומרון הצפוניים יוצאות שתי שלוחות: אחת גדולה 
(כ 700 קמ״ר) לצפון-המערב — ה כ ר מ ל, ואחת קטנה ממנה 
לצפון־המזרח — הגלבוע (ג׳בל פקועה): בין שתי 
השלוחות הללו חוצץ עמק־יזרעאל. הכרמל, במובן חגאוגרא־ 
פי המורחב, נפרד משאר הרי־שומרון ע״י קו נחל־דותן— 
נחל־חדרה (סלהב), והוא גובל בצפון עם עמק־יזועאל 
(מעין־גנים עד שער־העמקים) ושפלת־המפרץ, נוגע בקצהו 
הצפוני־מזרחי בקדהחוף ממש (ר׳ למעלה, עמ ׳ 53 — 54 , 
תמונה), ששם יושבת במורדו ולרגליו חיפה, וגובל במערב 
בקצהו הצפוני של השרון. במובן ההיסטורי המצומצם גבולו 
הוא קו הדרך של יקנעם—זכרון־יעקב, ושטחו כ 205 קמ״ר. 
גבול הגלבוע כלפי הרי־שומרון הוא נחל־בזק (וךי שובש), 
והוא גובל במזרח עם בקעת בית־שאן ובצפון ובמערב עם 
עמק־יזרעאל! שטחו כ 150 קמ״ר. הכרמל והגלבוע דומים 
זה לזה בכמה דברים: קווי רכסיהם מכוננים מדרום־מזרח 
לצפון־מערב; גבהיהם כמעט שווים — שיא־הגלבוע: 525 מ׳, 
שיא־הכרמל: 546 מ׳ כגובה התבור והרי־נצרת שמולם < 
האשדות הצפוניות־מזרחיות בשניהם תלולות מין המערביות. 
אך הם שונים זה מזה בהרכב שכבותיהם ובתנאים האקלימיים 
שלהם: שכבות הגלבוע העליונות הן כולן גיר נומוליתי מן 
האאו׳קן, שעם התמקמקותו אינו מניח שלדת מרובה להת¬ 
הוותה של קרקע חקלאית, ודבר זה — נוסף על המיעוט 
היחסי של המשקעים היורדים עליו — הוא הסיבה לדלות 
צמחייתו של הגלבוע ולאופי של נופו, השומם למחצה(השווה 
שמ״ב א, כא); לעומת זה בנוי הכרמל ההיסטורי שכבות קך- 
סוניות ואאוקניות, והוא עשיר בצמחיה ורענן מן הגלבוע 
משום קירבתו לים משני עבריו ומשום רוחות־הים, העולות 
בו עליה תלולה ומביאות אליו שפע של גשמים וטל. במובן 
הרחב מחולק הכרמל (מדרום לצפון) ל 3 איזורים מקבילים, 
שהם נפרדים זה מזה ע״י קווים טקטוניים: 1 ) הרי אום 
אל־פחם עד נחל־עירון(וךיערה), שעמקו הוא המעבר ההיס¬ 
טורי ממצרים וחוף־הים לעבר־הירדן, לסוריה ולארם־נהריים 
ושבמוצאו לעמק־יזרעאל יושבת מגידו. בעמק זה עוברת 
הדרך (כיום: כביש) מן השרון לעמק-יזרעאל — דרך חשובה 
מבחינה מסחרית, ועוד יותר מבחינה צבאית, ומפורסמת 
ממסעי־הכיבוש של המצרים במאה ה 15 לפסה״ג עד מסעו 
של אלנבי ב 1918 ; 2 ) האיזור האמצעי הוא סינקלינה, שהיא 
נמוכה ב 200 מ׳ לערך מן האנטיקלינות שמשני צדדיה, והיא 
מכוסה משקע של גיר לבן ורך מהצפת־ים אאוקנית, ומפני־כן 
צמחייתה דלה מזו של שכנותיה? 3 ) האיזור הצפוני־מערבי 


הוא הכרמל ההיסטורי. התבלטות הכרמל מעל לסביבתו, 
רעננותו והמראה הנהדר, הנשקף ממנו על הים והיבשה, 
הבדילוהו בימי-קדם בדמיון העם משאר ההדים, באופן 
שנחשב כסמל של הפריחה והדר-הטבע (ישע׳ י, יה; שם לב, 
טו! שם לה, ב; ירמ׳ ב, ז; עמום א, ב; מיכה ז, יד! ועוד). 

הגליל נעשה שם פרטי, שמציין את השטח שבין הגלבוע 
והכרמל בדרום ובין קצה התחום של עולי־מצרים (נהר- 
קסימיה) בצפון. בגאוגראפיה ההיסטורית הקפו קטן מזה 
הרבה, ומשמעותו של השם אף היתד. שונה בתקופות שונות. 
בספר־יהושע (כ, ז; כא, לב) זהו חלק בלתי־מוגדר מנחלת־ 
נפתלי; בספר־מלכים (מל״א ט, יא—יד) נקרא בשם זה 
חבל קטן בנחלת־אשר, ואפשר גם בנחלת־זבולון; ישעיהו 
(ח, כג) מזכיר את "גליל־הגויים" לחוד, מחוץ לתחומי זבולון 
ונפתלי. בגליל במובנו הרחב ישבו, לפי חלוקת־יהושע: 
בדרום — שבט־יששכר, ובתחומו מובלעות של מנשה (מגידו 
ותענך ובנותיהן); מצפון ליששכר — זבולון בעמק־יזרעאל 
ובהרי הגליל התחתון הדרומיים והמרכזיים ובשפלת־החוף, 
נפתלי במזרח מדרום לים־כינרת עד נהר־קסימיה, אשר 
במערב מהר־הכרמל עד קצה הגבול בצפון. בימי השופטים 
התנחלו בני־דן בחבל מקורות־הירדן. הגליל נפל ביד אשור 
עוד קודם חורבנה של ממלכת־אפרים, ומכאן ואילך עד 
תקופת־החשמונאים היה מיושב גויים עם מובלעות של יהו¬ 
דים בתוכם. בימי החשמונאים שוב נעשה הגליל שטח יהודי 
מבחינה מדינית ואתנית כאחת, אלא ששטחו היה קטן מכפי 
שהוא כיום בתחומה של מדינת־ישראל: כל מה שמצפון לקו 
שממלה (מדרום ליסוד־המעלה) עד ראש־הנקרה היה בידי 
הערים ההלניסטיות פאניאס (באניאס), עכו וצור; וגם 
מדרום לסולמות־צור עד עכו היתה לאורך החוף רצועה של 
אדמת־נכרים. יוסף בן מתתיהו משתמש בשם גליל רק לגבי 
התחום היהודי. כיום שוב חוצה הגבול הבינלאומי שבין 
מדינת־ישראל ובין הלבנון את הגליל לרחבו ממערב למזרח. 

עמק-יזרעאל(אובקעת-מגידו) חוצץ בין הרי־ 
שומרון והרי־הגליל והוא — הגדולה והנמוכה בבקעות 
שבהרים אלה. הוא חוצה את ההר לכל רחבו ומחבר את 
שפלת־המפרץ עם בקעת בית־שאן, שהיא הסתעפות מערבית 
של שקע־הירדן. עמק-יזרעאל, שבו עוברת הדרך המוליכה 
םנחל־עיר 1 ן מזרחה, הוא המעבר הנוח ביותר משפלת־החוף 
לדמשק, לתדמור ולעמק-הפרת, ומכאן חשיבותו הבינלאומית 
בתחבורה מאז התחילה תנועת-המסחר בין ארץ־הנילום 
וארצות חפרת והחידקל. לעמק-יזרעאל צורת משולש, שבסי¬ 
ס( נמצא לרגלי הכרמל (באורך של 50 ק״מ) וראשו בהר־ 
תבור! שטחו כ 400 קמ״ר. שלוש הסתעפויות יוצאות ממנו: 
לדרום — לעבר עין־גנים! למזרח — עמק נחל־חרוד, המחבר 
את עמק-יזרעאל עם בקעת בית־שאן! לצפון־מזרח — בקעת־ 
פסלון שבין התבור ובין גבעת־המורה. במערב מתחבר 
העמק, סמוך לשער-העמקים (חרושת־הגויים, שום' ד, ד), 
ע״י בקעה צרח עם שפלת־המפרץ ? כאן מתקרבים הרי-נצרת, 
השייכים לגליל התחתון, לכרמל עד כדי מרחק של ק״מ אחד 
ממנו. דרך בקעה זו זורם נ ח ל - ק י ש ו ן, הבא מלב העמק 
ומשתפך למפרץ, סמוך לחיפה. גב נמוך, שעובר בעמק בין 
שריד ובץ מגידו׳ מחלק את העמק לשני חלקים — מזרחי 
ומערבי. העמק כולו הוא מישור פורה, שכיום הוא מעובד 
כגן גדול אחד, אך המיעוט של מי־התהום שבו, וכן כמות־ 
גשמיו. שהיא פחותה מזו של שפלת־החוף, חם מן הגורמים 



73 


ארץ־ישראל 


74 



עמק־יזרעאל: לפני ההתיישבות היהודית החדשה 



עמק־יזרעאל ב 1950 : בחלק הקדמי — מעברה, ברקע — ישובים לרגלי נבעודהמורר 





75 


התנאים הטבעיים: סני־חארץ 


76 



הר־תבור: המראה מדרום 


לדבר, שהישוב בעמק אינו צפוף כישוב בשרון או בצפון־ 
השפלה. בתקופה שקדמה להתיישבות היהודית החדשה היה 
העמק כולו משובש בביצות (שמקורן היה בעיקר במי- 
שטפונות של הקישו!) ומנוגע בקדחת; הכפרים הערביים 
נסוגו ממנו להרים, ורק בדוים נדדו בו. 

מצפון לעמק־יזרעאל מתרוממים הרי־הגליל. עמק־ 
רוחב, שנוצר ע״י קו טקטוני ושעובד ממערב למזרח, מעכו 
עד כפר־חנניה (הנטוש כיום) — בקעת בית־הכרם (מג׳ד 
אל־כרום) והעמקים המשמשים המשך לה למזרח —, מחלק 
את הגליל לגליל תחתון בדרום ולגליל עליון 
בצפון. הרי הגליל התחתון, ששטחם 1,250 קמ״ר, 
עולים תלולים מעל לעמק־יזרעאל; ממזרח לכביש עפולה— 
נצרת מצויה עליה של 275 מ׳ במרחק מאוזן של 600 מ׳ בלבד 
בהר־קדומים (ע״ש שרידי האדם הקדמון שנמצאו בו; ג׳בל 
_קפזה); דומה לו בתלילותו הוא הר־דבורה(סו־טבה) שמצפון־ 
מערב לתבור. גם התבור ( 563 מ׳) הוא הר"תלול בקצה 
הדרומי של הרי הגליל העליון; הוא נתפרסם ביותר בין 
ההרים משום שהוא מנותק מן ההרים השכנים ובולט בעמק 
מכל צדדיו. חטיבה נפרדת מבמת־ההר היא גם גבעת¬ 
ה מורה (״החרמון הקטן״; 515 מ׳), במקום שעמק־חרוד 
מסתעף מעמק־יזרעאל. במת־ההר של הגליל התחתון מרוסקת 
ע״י קווים טקטוניים, שעוברים בה ממזרח למערב. הבקעות 
העיקריות הן: בקעת־תרען׳ בקעת בית־נטופה — הגדולה 
בבקעות שבפנים ההרים בגליל —, בקעת־סכנין, בקעת בית־ 
הכרם. בין הבקעות הללו נמשכים טורים, שהם מפוררים 
לרחבם להרים ולגבעות בצורת כיפות ושביניהם משתרעים 
עמקים רחבים. הטור הדרומי הוא זה של הרי־נצרת 
(השיא: 573 מ׳), שבתחומו נמצאת העיר נצרת, שודא כיום 
העיר הראשה בגליל התחתון. הרי־נצרת יורדים צפונה 
בשיפוע נוח יותר לבקעת־תרען ולבקעת בית־נטופה. שלוחת 
הרי־תרען( 548 מ׳) חוצצת בין בקעת־תרען ובין בקעת בית־ 
נטופה. ארכה של זו האחרונה כ 15 ק״מ ורחבה עד 4.5 ק״מ 


(שטחה כ 50 קמ״ר); גבהה (באמצעה) כ 150 מ׳ מעל פני־ 
הים, והיא משתרעת כ 400 מ׳ מתחת לשיאי ההרים העוטרים 
אותה. בקעה זו, שקולטת בימות־הגשמים את המים היורדים 
אליה מסביב, מצויינת בפוריותה; בדורות האחרונים של 
הבית השני, וב 300 שנה אחר החורבן, שימשה, ביחד עם 
שוליה ההרריים, מרכזו של הישוב היהודי בגליל. כיום 
מכשירים אותה בחלקה כבריכה גדולה לצרכי השקאתן של 
שפלות־החוף, ובעתיד — גם של הנגב; הסכר, שהוקם על־יד 
מוצא־המים היחיד מן הבקעה, נועד לשמש להקוויית מי־ 
הסביבה ולפי התכנית — גם לקליטת מי־הירדן, שיועלו אל 
הבקעה. — שיאי־הגובה של הגליל התחתון הם הר־כמון 
( 598 מ׳) שבאמצע גבולו הצפוני (בטור־שגור) וחר־חזון 
( 584 מ , ) שבצפון־המזרח. — טור הרי־סכנין(או טור־ח־פת) 
מתרומם עד לשיא של 562 מ׳, אך הר־עצמון ( 548 מ׳)* בולט 
בו ביותר מעל לסביבה. 

אשדות־המערב של הגליל התחתון נפרדות מבמת־ההר 
באופן ברור רק בדרום, ואילו בצפון המעבר אינו ניכר. 
עמקי־הנחלים מתרחבים כשהם מתקרבים לשפלת־המפרץ, 
ומשום כך אשדות אלו פרוצות יותר מאשדות־המערב של 
הרי־שומרון. בדרום מצויים בהן שרידי יער וחורש, ובצפון— 
כרמי זית, גפן ותאנה. — אשדות־המזרח נבדלות מן הבמה 
באופן בולט והן דומות לאשדות־המזרח של הרי־שומרון, 
אלא שהן מכוסות ברובן שכבת־בזלת. הן מתחלקות ל 4 
שלוחות, שנמשכות מצפון־המערב לדרום־המזרח, וביניהן 
מצויים עמקים ונחלים, שיורדים לירדן; העמקים רחבים 
בחלקם העליון וצרים וחלולים בחלקם התחתון. עמק נחל־ 
יבנאל העליון מתרחב לבקעה קטנה ונאה; בקעת־ארבל 
(מקום כפר־חיטים החדש) נמצאת בצפון. מקצה־השלוחות 
נשקף מראה נהדר על שקע־הירדן, ביחוד מכוכב־הירדן 
(כוכב אל־הוא. ז 01 ׳\ 861 [=״יפי־מראה״ של הצלבנים], 312 
מ׳ מעל פני־הים, 520 מ׳ מעל פני־הכינרת), ממערב לנווה־ 
אור. 







79 


התנאים וזטבעיים: פני־הארץ 


80 



הר־טירוז (הנ׳רטק): המראה מן המזרח 


השטח הכללי של הגליל התחתון — ההר, שפלת־החוף, 
עמק־יזרעאל ושקע־הירדן — מקיף יותר מ 2,000 קמ״ר, וכולו 
בידי ישראל. 

הר הגליל העליון, מבקעת בית־הכרם עד נהר- 
קסימיה, תופס שטח של 1,520 קמ״ר; כל הגליל העליון, 
מן הים עד הירדן — 2,000 קמ״ר. חלקה של מדינת־ישראל 
בגליל העליון הוא כ 1,135 קמ״ר, שמהם כ 740 קמ״ר הם בהר. 
הגליל העליון עולה בתלילות מעל לבקעת בית־הכדם ומגיע 
בדרומו לשיאי גבהו: ה ר ־ מ י ר 1 ן (ג׳רמק), 1,208 מ׳ — 
הנקודה הגבוהה ביותר בא״י המערבית —, המרוחק רק כ 8 
ק״מ מקצה־הבקעה, שגבהו 300 — 400 מ׳, והשיאים הסמוכים 
לו — הר־הילל ( 1,071 מ׳) והר־האר״י ( 1,047 מ׳) — רק 4 
ו 3 ק״מ. המרחק בין שיאו של הגליל התחתון ושיאו* של 
הגליל העליון הוא רק 11 ק״מ, אך ההבדל ביניהם בגובה הוא 
610 מ׳! לפיכך בולט הגליל העליון למביט גם מקרוב וגם 
מרחוק. לצד צפון־מערב שופע הגליל העליון מעט־מעט לעמק 
נהר־קסימיה. במחצה הצפונית של הגליל העליון מתקרבת 
פרשת־המים עד כדי 3 ק״מ לירדן(על-יד משגב־עם), ולעו¬ 
מת זה היא מרוחקת כאן מן הים התיכון עד קדי 31 ק״מ 1 
ואילו במחצה הדרומית בין נחל־דישון (הינדג׳) ונחל-כזיב 
(קרן), היא נמצאת במרחק של 22 ק״מ מן הירדן (על-יד 
סאסא) ו 28 ק״מ מן הים התיכון. — הגליל העליון הוא החלק 
המפורר ביותר ע״י קווי־שבר שבא״י, ומכאן רעשיותו 
החזקה — צפת נחרבה ברעש ב 1759 וב 1837 . קווי־השבר 
יצרו גושי־הרים קטנים, שנמשכים בכיוונים שונים ואינם 
מצטרפים לטורים מסויימיםבגבולותיהם! גם הבקעות והעמ¬ 
קים הטקטוניים והארוסיוניים — כגון בקעת-פקיעין, בקעת 
גוש־חלב ובקעת־שפע (ממזרח לבצת) — הם קטנים ואינם 

זו זו 


מאפשרים ריכוז של אוכלוסיה גדולה. הגליל העליון הוא 
החלק ההררי ביותר שבא״י! גבהו והתפוררותו המרובים 
מכבידים מאד על התחבורה בו לכל הכיוונים, ועוד יותר — 
את החדירה לתוכו מן החוץ. עד תחילת ימי השלטון הבריטי 
לא נמצאה בכל ההרים הללו דרך לעגלות. במשך כל תקו¬ 
פות ההיסטוריה סייעה כאן ההרריות בידי המתקוממים 
לשלטון (החולוני או הדתי), בין שנלחמו בו בחרב ובין 
שהתנגדו לו התנגדות סבילה בלבד. שרידי היהדות החזיקו 
כאן מעמד בכפרים עד סוף יה״ב, ויתכן שיהודי-פקיעין, 
שעזבו את מקומם רק בימי הבריטים, ישבו בכפרם מימי 
הבית השני. האופי ההררי איפשר הסתגרות כלפי חוץ וקיום 
איים של מיעוטים עדתיים: מוסלמים שיעיים (מתואלים), 
כמה כיתות נוצריות ודרוזים. 

מחמת התפוררותו של ההר אין להבחין בגליל העליון 
במעבר מן הבמה לאשדות־המערב או במדרגות שבאשדות 
אלו! רק באשדות-המזרח התלולות והקצרות ניכרת מדרגה 
צרה. אשדות־המערב מסתיימות בצד שפלת־החוף ללא תלי- 
לות, פרט לרצועה של 11 ק״מ בין ם ו ל מ ו ת - צ ו ר׳—ראש־ 
הנקרה, שהוא הסולם הדרומי, וראם אל אביד (לבלבן), 
שהוא הסולם הצפוני. בשני הסולמות הירידה היא של 350 — 
370 מ׳ במרחק אפקי של 3 ק״מ! בשני הקצוות של סולמות- 
צור המורד אל הים תלול כקיר בגובה של 70 — 75 מ , , ובשני¬ 
הם אין שפת-ים כלל! רק בין הקצוות, במקום שאין המורד 
תלול כל-כך, יש שפת־ים מקוטעת, אבל גם כאן אין מקום 
לדרך אלא בהר הסמוך לה. בצפון-מזרח יורדים הרי הגליל 
העליון בתלילות מרובה לאפיקו של נהר-קסימיה (אל- 
ליטאני). נהר זה זורם תחילה דרומה ואח״ב הוא פונה 
מערבה באפיק, שהוא נמוד מגב-ההר ב 350 מ , . גבהו של 


81 


ארץ־ישדאל 


82 



נוף בנליל העליון, ביז פקיעיז לרמה 


הגב מעל פני־הים הוא כאן 650 מ׳ ומרחקו מן האפיק — בקו 
אפקי — הוא 1,500 מ׳; תלילותו של המורד לנהר פוחתת 
עם התקרבות לשפלת-החוף. 

3 ) שקע־הירדן או בקיע־הירדן הוא העמק 
הטקטוני הארוך והרחב׳ העובר בא״י מצפון לדרום—מעמק־ 
עי 1 ן עד ים־סוף — ומחלק את הארץ לשניים. השקע נקרא 
ע״ש הירדן, העובר במחציתו הצפונית; אבל הוא כולל 
גם את הימות שבהן עובר הנהר — החולה והפינרח — 
ואת ים־המלח שאליו הוא נשפך, וגם את עמק־הערבה 
שבין ים־המלח ומפרץ־אילת. שקע־הירדן הוא חלק קטן 
ממערכת־השקעים הגדולה, הנמשכת מצפון־סוריה עד עמק 
נהר-זאמבזי על גבולה של אפריקה הדרומית. החלק הצפוני 
ביותר שיל שקע־הירדן הוא עמק־עיון שבין החרמון 
והלבנון. בין עמק זה ובין בקעת־הלבנון מפריד גב הררי 
צר— ג׳בל אד־ד׳הר(הר־הגב, 1,150 מ , מעל פני־הים), המת¬ 
רומם לגובה של כ 600 מ , מעל עמק־עיון. ארכו של שקע־ 
הירדן מהר־הגב עד ים־סוף הוא כ 425 ק״מ: מראשיתו עד 
ים־כינרת — 52 ק״מ; ארכו של ים־כינרת — 21 ק״מ; של 
כיכר־הירדן — 105 ק״מ; של ים־המלח — בממוצע 80 ק״מ; 
וארכה של הערבה עם בקעת־סדום שבינה ובין ים־המלח 
כ 170 ק״מ. העמק משתפל והולד מצפון לדרום עד ים־המלח, 
וחוזר ומתרומם מדרום לים־המלח לפני ירידתו לים־סוף 

הגובה מעל פני־הים (במטרים) 

עמק־עיון. 550 + 

נקודה כ 12 ק״מ מצפון לכינרת . . . . 0 (+> 

פני־הכינרת (כשפל מינמאלי) .... 212 - 

פני ים־המלח (בממוצע בשנות 1920 — 1955 ) . 392 - 

נקודה כ 62 ק״מ מדדום לים־המלח . . . 0 (+) 

נקודה כ 92 ק״מ מדרום לים־המלח . . . 220 + 


שטחו של השקע בתחומה של א״י הוא כ 5,700 קמ״ר; 

ימות (ים־המלח — כ 1,050 קמ״ר; ים־כינרת — כ 170 קמ״ר) 
וביצותיהן תופסות כרבע ממנו. אורך הקטע שלמטה מפני- 
הים הוא — מאפיק־הירדן שמצפון לכינרת עד אפיקו של נחל- 
הערבה שמדרום לים־המלח — כ 280 ק״מ. הבקיע רחב ביותר 
בערבות־יריחו ומואב (עד 23 ק״מ), והוא צר ביותר בין 
שומרון הצפונית והגלעד (כ 5 ק״מ). בשטח הגבוה מפני־הים 
היו, קודם ייבושן של החולה והחולתה, מים וביצות לאורך 
של יותר מ 10 ק״מ; כיום עומד שטח זה להצטמצם לאורך 
של שני ק״מ בערך. בשטח שלמטה מפני־הים נמצאות שתי 
הימות הגדולות, ים־כינרת ( 210 - מ׳) וים־המלח ( 392 - מ , ). 

שתי ימות אלו מגיעות לרוב אורך צלעותיהן המזרחיות 
והמערביות עד רגלי ההרים המתרוממים מעליהן בתלילות, 

ביחוד מצד מזרח. שפת ים־המלח היא המקום העמוק ביותר 
בשטחי־היבשת שעל פני כדור־הארץ. עומק זה משתנה מפרק 
לפרק במטרים אחדים בהתאם לתמורות שבגובה פני־הימה. 
בקרקע־הימה יש מעמק, שמגיע ל 792 - מ ׳ , כ 400 מ׳ למטה 
מפני ים־המלח. 

מפני עמקו ותלילותו׳ ומפני האופי המדברי של אשדות 
הרי־יהודה והכיכר, נראה עמק־הירדן כשוחה מפרידה בין 
שגי עברי־הירדן. הקשר בין שומרון ובין הגלעד הצפוני 
הדוק יותר מן הקשר בין יהודה ובין הגלעד הדרומי ומואב 
הצפונית. הדרכים המחברות את שני עברי-הירדן הן מוע¬ 
טות — לא מפני קשי המעבר בנהר, אלא מפני הקושי 
שבירידה ובעליה בצלעות-הכיכר. 

החלק העליון של שקע-הירדן היא ב ק ע ת - ע י ו ן (אל¬ 
מו¬ג׳), שארכה מצפון לדרום כ 7 ק״מ, רחבה המאכסימאלי 
2% ק״מ וגבהה הממוצע כ 550 מ׳ מעל פני-הים. בה זורם 
־ץ** נחל עיון (בריע׳ית), אחד מפלגיו של הירדן העליון. מפני 

/ 1 י 






2 





כיכר־הירד!. פיתולי־הנהר ונאוז־הירדז הירוק־כהה ביז שסחי החוור הלב! ט׳ 8 ני ציריו 
(צילום 10 האויר) 




85 


ארץ־ישראל 


86 


שיפועה המועט של הבקעה לצד דרום נקווים בה מי־הגשמים 
בחורף׳ וחלק ממנה הופך אז לביצה. בקצה הדרומי של 
הבקעה שוהנת מתולה, ישוב־הספר הצפוני של מדינת- 
ישראל. ממתולה יורדת הבקעה בשיפוע תלול לגליל של 
נחלי־הירדן: כ 300 — 400 מ׳ תוך כדי 4 — 5 ק״מ. בשיפוע 
תלול זה נמצא מ פ ל ־ ה ת נ ו ר שעל־יד מתולה. 
- גליל נחלי־הירדן הוא חבל קטן בין ההרים, שבו מת¬ 
חברים נחלי המקורות של הירדן! ארבו מצפון לדרום כ 12 
ק״מ ורחבו כ 8 ק״מ: זוהי "ארץ ירדן", שבה "תהום אל 
תהום קורא" (תהל׳ מב, ז—ח) ושהיא מוגבלת ע״י "חרמו־ 
נים" בצפון־מזרח, הרי הגולן העליון במזרח, הרי הגליל 
העליון במערב וביצות חולתה(ההולכות ומתייבשות) בדרום. 

הירדן מתהווה משלושה נחלי־מקורות ראשיים, הקול¬ 
טים הרבה פלגים קצרים מן המעיינות המרובים שבשקע 
ובצלעות־ההרים. הנחלים ופלגיהם מתפצלים לזרועות הרבה, 
שנמשכות מנחל לנחל, ועליהן מתווספות תעלות מרובות, 
שנחפרו בידי אדם לצרכי השקאה וניקח! כך נוצרה רשת 
צפופה של אפיקי־מים, שהיפרו שטח זה כל עוד השגיחו 
עליהם ונהפכו לביצות משפסקה השגחה זו. על־יד שדה־ 
נחמיה, בגובה של 78 מ׳ מעל פני-הים, מתחברים שלושת 
נחלי־המקורות (שניר, דן וחרמון) ומהווים את הירדן. כ 2 
ק״מ מדרום לאיחוד חוזר הנהר ומתפלג לזרועות, שמימיהן 
היו מתפזרים בעבר בביצות ה חול תה, שאליהן הגיע גם נחל־ 
עיון. בזמננו הוקוו כל המים בשתי תעלות, שזורמות דרומה 
ושהן מחוברות זו לזו על־ידי תעלת־רוחב! הודות לניקוז 
הולכות ביצות־חולתה ומתייבשות, צמחיית־המים הסבוכה 
הולכת ונעלמת, והקרקע הנחשפת מתגלית כשכבת-כבול, 
שהצטברה בביצה עד עומק של כמה עשרות מ , . בעבר 
הקיף שטחה של חולתה כ 29 קמ״ר! מהם יישמרו במצב 
הטבעי כ 2,000 דונאם על צמחייתם והחי שבהם לצרכי מחקר, 
הוראה וראווה. 

ביצות־החולתה הסתיימו בדרומן בימה קטנה ורקיקה — 
ים־חולה או ים־סומכי, שארכה (מצפון לדרום) היה 
5.5 ק״מ, רחבה כ 4.5 ק״מ, שטחה 14 קמ״ר, עמקה המאכסי־ 
מאלי 6 מ׳ וגובה פני־מימיה מעל פני הים התיכון 68 מ/ 
לאחר שתסתיימנה פעולות הניקוז והייבוש תישאר מימה זו 
רק בריכה בשטח של קמ״ר אחד בערך. היקוות המים 
בחולתה ובחולה נגרמה ע״י מחסום של בזלת — זרם של 
לבה, שנקרשה מדרום לימה. ע״י העמקתו של האפיק במקום 
זה נתאפשרה יציאת המים מן הימה והביצות. 

גובה פני־המים בירדן, במקום מוצאו מן הימה, הוא 
בממוצע 60 מ/ מכאן יורד הנהר ל י ם * כ י נ ר ת, שפני־מימיו 
נמוכים מפני־הים ב 212 מ/ הירידה של הירדן בדרכו מן 
החולד, עד הכינרת — דרך, שארכה אינו אלא 16 ק״מ — 
היא, איפוא, של 270 מ/ השיפוע חזק ביותר בחלקו האמצעי 
של קטע זה; כאן חתר לו הנהר בשכבות־הבזלת גיא צר 
ועמוק. מפני עמקו של בסיס־הסחיפה (=גובה פני־המים 
בירדן ובכינרת, שאליהם נשפכים הנחלים והשלוליות) 
הקרוב, חתרו המים הזורמים לירדן מימין ומשמאל עמקים 
עמוקים, ביתרו את הקרקע בשקע ושיוו לה ב 6 ק״מ שלפני 
שפך־הנהר לים־כינרת אופי הררי. כ 4 ק״מ מצפון לים־כינרת 
מתרחב עמק־הירדן עד מאות־מ׳ אחדות ומתפלג לזרועות. 
מסחף נחלים רבים נוצרו על חופי ים־כינרת שתי בקעות 
קטנות מצויינות בפוריותן: בקעת־בטיחה בצפון-המזרח, 



המפל של נחל־עי 1 ז (ה״תנור") על־יד טתו 5 ה 


בתחום הגולן השייך כיום לסוריה, ובקעת־גינוסר 
בגליל התחתון. ארכה של בקעת־גינוסר לאורך הימה הוא 
כ 5 ק״מ ורחבה (באמצעה) כ 2 ק״מ! יוסף בן מתתיהו וחכמי־ 
ישראל מימי בית שני ואחריהם מפליגים בשבח פוריותה של 
בקעה זו. מחוץ לשתי הבקעות הללו אין לאורך חוף־הכינרת 
אלא רצועות־מישור קטנות בלבד! על אחת מהן שבאמצע 
החוף המערבי, על־יד מעיינות חמים מפורסמים, שנובעים 
מסדק טקטוני שלרגלי ההרים, יושבת טבריה, ההולכת 
ומתפשטת על־פני מודדות הגבעות שממערב. 

ארכה של הכינרת מצפון לדרום הוא 21 ק״מ, רחבה 
המאכסימאלי בצפון הוא 12 ק״מ, הקפה— 55 ק״מ, ושטחה— 
170 קמ״ר. שקע-הירדן שמן הכינרת עד ים־המלח הוא 
כ י כ ד ־ ה י ר ד ן, שארכו 105 ק״מ. גבולו הצפוני הוא שפתה 
הדרומית — המורמת — של הכינרת. השפה הדרומית של 
הימה מתרוממת בתלילות מגבול־המים, ובניגוד לשאר חלקי- 
השפה — שהם מורכבים מסחף־נחלים — היא בנויה חוור 
גבסי לבן ורך. חוור זה הוא המשקע של ימת־הירדן הקדומה. 
שחיברה בפליסשוקן את ים־כינרת לים־המלח, והוא מהווה 
את קרקעו של השקע לאורך כל הכיכר, וכן של המשכו 
בעמק־הערבה מדרום לים־המלח. פני־החוור מכוסים עפ״ר 
שכבה של סחף־הרים או סחף־נחלים, אבל הירדן ופלגיו המ¬ 
רובים, שחתרו להם עמקים עמוקים, חשפו את החוור המבהיק 
בלבנו. עמק־הנהר, שהוא נמוך הרבה משאר חלקי־הכיכר, הוא 
גאון־הירדן(בערב׳ נקרא הכיכר כולו אל־גור [י!< ע ] והג¬ 
און—אל־זור [י^ע)] הנהר מתפתל בעמקו בפיתולי־עקלתון, 
שמאריכים את אפיקו לכל הפחות פי ג /< 2 מן הקו הישר שבין 








התנאים הטבעיים: פני־־הארץ 


;ל־ר; באדץ־הירדז 





89 


ארץ־ישראל 


90 



פיתולי־הירד: בביצודחולתה קודם ייבחמה. ברקע: יב־הולה 



<*יי**ז*\ 




ישובי עםרן־הירדז (נחו 1 ־ הדרומי ••-־ל ים־כינרת) 






91 


התנאים הטבעיים: פני־חארץ 


92 


ים־כינרת וים־המלח. אסיק־הירדן אינו נמוך אלא במקצת 
מן העמק, ועל־בן עולה הירדן על גדותיו בגאותו! שטח- 
ההצפה מכוסה בסבך עצים ושיחים (מכאן הכעוי גאון־ 
הירדן),ששימש בעבר משכן לחיות־טרף גדולות, וגם לשו¬ 
דדים (ירם׳ יב, ה! שם מט, יט! שם נ, מד), ואף בזמננו 
עדיין מצוי בו חזיר־הבר. רצועת המעבר ממדרגת־הכיכר 
העליונה לגאון־הירדן מבותרת ומפוררת משני עברי־הנהר 
לגבעות ותילים בעלי צורות משונות, שמשתנות במשך 
תקופות קצרות מפני רכותו של חומר-הקרקע! הרצועה 
נראית כעין ה״בדלנד" של אה״ב, בקנה־מידה זעיר. 

מיציאתו מים־כינרת עד גשר־נחלים, זורם הירדן לרגליהם 
של הרי הגליל התחתון, ומשם הוא פונה לאמצע הכיכר. 
בחב דרכו של הירדן ניכרת נטיה לצד ימין, והחלק המזרחי 
של הכיכר גדול, איפוא, מן המערבי. הירדן מקבל פלגים 
גדולים רק מן המזרח, וגם נחלי־האיתן הקטנים הבאים אליו 
מן המזרח מרובים מאלה שבאים אליו מן המערב, בהתאם 
להבדל במשקעים בץ צלעות המזרח והמערב של הכיכר (ר׳ 
להלן, עם׳ 163 , מפה) ז הסחף, שנחלים אלה מביאים לירדן, 



הירטיד טסערב ?חטת־נדר 

דוחף אותו לצד מערב. רחבו של שקע־הירדן מדרום לים- 
כינרת הוא כ 6.5 ק״מ. כ 8.5 ק״מ מדרום לים־כינרת מקבל 
הירדן את הגדול בפלגיו — הירמוך, שגליל-מימיו מקיף 
את רובם הגדול של הבשן וצפוךהגלעד. הבריכה הגדולה, 
שנחפרה על־יד שפכו לצרכיו של מפעל־החשמל הא״י 
(ר׳ להלן, חשמל), נמצאת כיום בתחומה של ממלכת־הירדן. 
הגדול שבנחלים הנופלים אל הירדן מימין הוא נ חל¬ 
ה ר וד, היורד ממזרחו של עמק־יזדעאל. מצפת לנחל 
זה מתרחב הכיכר לצד מערב ומתחבר עם עמק־יזרעאל 
בקצהו המזרחי של עמק־חרוד, שהוא הסתעפות מעמק- 
יזרעאל. שטח מורחב זה (כ 160 ק״מ) נקרא ב ק ע ת ב י ת¬ 
ש א ן, והגבול בינה ובין עמק-חרוד הוא קו־הגובה של 100 מ׳ 
למטה מסני־הים. בקעת בית-שאן נמרה ע״י שקיעה לאורך 
קווי-שבר, שמציאותם מתבטאת במעיינות המרובים שבבקעה, 
רובם מתוקים ומיעוטם מלחים במקצת. גם בעבר הירדן המז¬ 
רחי נמצא מול בקעת בית־שאן שטח רחב של בית- 
שלחים—כיכר-הארבעים —,הניזון מנחלים 


וממעיינות. בעבר גאולוגי לא־רחוק היו בבקעת בית-שאן 
מעיינות חמים, שהניחו אחריהם משקע-גיר(מיוחד למעיינות 
חמים) — סינטר, שהוא נפוץ מאוד בבקעה ! ועדיין מצויים 
בה מעיינות פושרים, שמכילים תמיסות של חמרים מוצקים 
ושגם מימיהם מפרישים סינטר. בקעת בית-שאן משובחת 
בפוריותה (השר עירוב׳ י״ט, ע״א). גבולה הדרומי הוא נ ח ל¬ 
בזק (שובש), ומדרום לו הולך שקע-הירדן ומצטרר לאורך¬ 
^! ק״מ. מול שפך נחל-פסרינג׳י, היורד מן הגלעד, אין בין 
הרי-שומרון והרי־הגלעד אלא כ 5 ק״מ בלבד! בפליוקן היה 
כאן הפסק בין אגני הכינרת וינדהמלח. מול מוצאו'של היבוק 
מן ההר מתרחב השקע עד 9.5 ק״מ, שמהם נמצאים כ 8 ק״מ 
בעבר המזרחי. היבוק אינו זורם בכיכר ישר לירדן, אלא 
פונה תחילה דרומה עם נטייודהכיכר, ורק לאחר 11 ק״מ 
הוא נוטה למערב! הכיכר שבין היבוק והירדן נקרא עמק- 
סוכות (ברא׳ לג, ת! תהל׳ ם, ח). בין כיכר-הארבעים ועמק- 
סוכות יורדים לירדן כמה נחלי-איתן, שמימיהם משמשים 
להשקאה פרימיטיווית של שדות־דגן. םשםך-היבוק דרומה 
הולך הכיכר ומתרחב, ורחבו מגיע בקו של יריחו לשיא של 
23 ק״מ, מהם 10 ק״ם בערבות-יריחו שבמערב ו 13 ק״ם 
בערבות־מואב ממזרח לירדן. אדמתו של הכיכר בחלקו 
התחתי בקרבת ים־המלח רוויה מלח — חח מגאודהירדן 
ומאפיקי נחלים, שמושכים מים אחר גשמים עזים! לפיכך 
גדלים כאן רק צמחים האלוסיטיים נמוכים מועטים, והכיכר 
נהפך לערבה. — הכיכר חודר מערבה לתוך הר-שומרון, 
מצפון ומדרום לשלוחת־סרטבה, בעמקים טקטוניים קטנים, 
שהיו בשעתם מפרצים שליימת־הירדן הקדמונית — כעין 
פיורדים. הימה השקיעה גם בהם חוור, שהוא מעורב בסחף- 
נחלים. בעמק שמצפון לשלוחת־סרטבה יורד נחל-םךעה 
מהרי-שכם! בעמקו נמצאים שדות־שלחים, שהם מעובדים 
גם היום. מדתם לשלוחת-ההר, מסביב לחרבות פצאל, נמצאת 
רשת נרחבת ועזובה של תעלות-השקאה. גם לעמקו של נחל- 
עוג׳ה חודר הכיכר וגם כאן מצויים בתי-שלחים. שטחי-השל- 
חים הגדולים ביותר במערב נמצאים לרגלי ההר בסביבות דוך 
(דויוך), נעךן ויריחו (ראה למעלה, עם׳ 66 ). בתי-שלחים 
נמצאים גם במזרח, בערבוחדמואב לרגלי ההרים, שמהם 
יורדים כמה נחלים מושכים מים בחורף, וכן נמצאים כאן גם 
כמה מעיינות טובים. — הקצה הדרומי של ערבות-מואב, 
הסמוך לים־המלח, נקרא ערבות-השטים! אבל השטים (במד׳ 
לג, מט) היה נווה-מדבר במרכזן של ערבות אלו. — מי- 
הירדן וסחפם יצרו לפני השתפכותם לים־המלח ביצות קטנות, 
שבולטות כשתי לשונות לתוך הים משני עבריו של הנהר! 
במערב נמצאת מעבר לביצות עוד לאגונה צרה באורך של 
ק״ם אחד. םי-הירדן הקלים והדלוחים מתפשטים על-םני מי 
ים-המלח הכבדים והכחולים-כהים בצורת מניפה בראדיום 
של כמה ק״נ 4 

ים-הםלח. גובה פני-המים בימ-המלח" ובהתאם לכך 
אף הקפה ושטחה של הימר" ניתנים לתמורות ניכרות תוך 
עשרות־שנים. ארכו של ים־־המלח (לפי הממוצע של עשרות- 
השנים האחרונות) הוא כ 80 ק״ם! רחבו המאכסימאלי — 
בקו עידגדי—שפר-הארנון — קרוב ל 17 ק״ם• דיאורך מש¬ 
תנה במידה ניכרת, מפני שהחוף הדרומי נמוך ושטוח ומאפשר 
התפשטות נרחבת של המים לדרום עם כל עליה בפני-הימה! 
הרוחב קבוע יותר, מאחר שהימה נתונה במסגרת של הרים, 
שיורדים אליה תלולים ממזרח וממערב, ורק במקומות 



93 


ארץ־ישראל 


94 


מועטים יכולים המים להתפשט אף לרוחב. שטח ים־המלח 
הוא בממוצע כ 1,040 (עד 1,050 ) קמ״ר! פני-הים הם בממוצע 
392 מ׳ למטה מפני-הים, ונמדדו ירידות עד 395 - מ׳ ועליות 
עד למעלה מ 389 - מ׳. בשנות השפל בולט מעל פני-המים 
דרומית־מערבית לשפך-הירזץ האי.הקטן רוג׳ם אל-בחר. 
לשון-יבשה, שמעמקת לחדור לתוך ים־המלח מחופו המזרחי, 
מחלקת אותו לשני אגנות: צפוני עמוק, ודרומי רדוד. 

מסגרת ים־המלח היא: הרי מדבר־יהודה ממערב, הרי־ 
מואב ממזרח, השקע מצפון ומדרום. החוף הצפוני אינו אלא 
קו באורך של 4 ק״מ ממזרח למערב, ואח״ב הוא פונה לדרום־ 
המערב ביהודה ולדרום־המזרח במואב וממשיך בשני העברים 
לדרום. מפעל־האשלג הא״י שבחוף הצפוני נהרס ע״י הערבים 
ב 1948 ; אך המפעל שבחוף הדרומי, הנמצא בתחום ישראלי, 
חודש, והבריכות הנרחבות, שנכרו לאיוד־המים לשם השקעת־ 
המלחים, מבהיקות לעין השמש ומהוות חלק בולט מן הנוף 
של איזור־השקע הסמוך לחוף הדרומי של ים־המלח. קו־החוף 
הצפוני מורם בשיפוע ומונע התפשטות רחוקה של המים 
בכיוונו. החוף במערב ובמזרח הוא תלול ביותר, ורצועות־ 
החוף צרות מאוד ובמקומות הרבה אינן מצויות כלל. בשנים 
של שפל במי ים־המלח אפשר היה — אף אם בקושי — 
לעבור ברגל על שפת הימה מסביב; כיום הדבר הוא מן 
הנמנע, כי המים מגיעים במקומות הרבה עד המורדות 
התלולים של ההרים. בחוף הצפוגי־המערבי, מדרום להרבת־ 
קומראן(בקרבת המערה, שנתפרסמה ע״י המגילות הגנוזות), 
נמצאות ביצות, שמקורן במעיינות, הנובעים לאורך קו- 
השבר. הגדול שבמעייגות אלה הוא עידפשהה — שהוא, 
כנראה, עין־עגלים (יחז׳ מז, י) —, המפיק *מים פושרים 
גפריתיים. מדרום למעיין זה מגיע ההר בראם אל־סשחה עד 
המים, בלא שהוא משאיר מקום לשפת־יבשה לאורך של 
2 ק״מ. מדרום לראם אל־פשחה נופל לים נ ח ל - ק ך ר ו ן, 
היורד מירושלים ממזרח להר־הבית ויוצר בשפכו דלתה 
יבשה של סחף, שהיא מוצפת במים אך בימים מועטים 
בחורף, שבהם ניתכים גשמי־זעף בגלילו העליון של הנחל. 
דלתה זו, וכן דלתות אחרות, שמצויות מסביב לים־המלח, 
נמשכות מתחתי לפני־המים, והן נראות מאוירון בעין ובצי¬ 
לומים. כ 10 ק״מ מדרום לשפך־הקדרון שוב יש בליטה 
בחוף — בדלתה של הנחלים דרג׳ה וחצצון (חצצה). הגדול 
במעיינות בחוף־המערב הוא עין-גדי, המפכה באמצע 
החוף, בשפודים צרה, שמאפשרת כאן גישה מן הימה. 
מעיין חזק זה הוא היסוד לקיומו של נווה בלב מדבר-יהודה 
על שפת ים־המלח, ובו היה בימי־קדם ישוב מפורסם בכרמיו, 
שחודש ע״י מדינת־ישראל. מצפון ומדרום לעין־גדי נמצאים 
מעיינות חמים. שורת־המעיינות בדרום נמשכת עד מצפון 
להר־סדום: חמי-ישע, חמי־מזור, חמי־אונים, חמי־עצמה, 
חמי-זוהר. בליטה'רחבה בחוף נוצרת כ 3 ק״מ מצסון־מזדח 
למצדה ע״י נחל־צאלים. בליטה מדדום־מזרח למצדה נוצרת 
על־ידי נחל־הקנאים. בקצה הדרומי־מערבי של ים־המלח 
מתנשא הר־סדום, בקצה הנגב הצסוני־מזרחי(ר׳ למעלה, 
עמ׳ 63 ). 

התלילות בחוף המזרחי של ים־המלח מרובה מזו שבחוף 
המערבי שמולו׳ והיא מגעת במקומות הרבה לזקיפות של 
קיר. המים בחוף הצפוני־מזרחי עמוקים והדלתות קטנות, 
אע״ם שלנחלים כאן יש גלילי־מים רחבים מאותם של נחלי 
החוף המערבי ואף סחפם של הראשונים מרובה משל האחרו־ 



נח 5 ־ארנח; שער השפך לים־המלח 


נים. יש מקומות, שגיא־הנחל מגיע בהם כשער זקוף עד 
המים או עד שפת־יבשה צרה. שכבות אבן־החול התחתונות 
שבהרי־מואב סייעו להתהוותה של התלילות, כי בשכבות 
אלו נשחקות הצלעות פחות משהן נשחקות בגיר, הרך יותר. 
מפורסם ביותר השער של שפך־הארנון; פחות תלול 
ממנו הוא השער של גחל זר ק ה ־ מ ע ו ן. מדרום לנחל 
זה נמצאים על שפודהים חמי צרת השחר (עין אז־זרה, 
קלירוהי ביוונית), שהיו מפורסמים בימי־קדם כמעיינות־ 
מרפא. כ 20 ק״מ מדרום לשפך־הארנון בולט לתוך ים־המלח 
חצי־אי בנוי מחוור בדומה לכיכר־הירדן — הוא הלשון 
(אל־ליסאן). רחבו של חצי־אי זה במקום חיבורו עם היבשה 
הוא 19 ק״מ, וצורתו דומה למדובע, שממנו בולטת לשון־ 
משנה לצד צפון; במפות ישנות רשומה לשון בצורת פטיש 
גם בקצה הדרומי, אבל משברי ים־המלח הכבדים הלמו 
בחומר הרך, שממנו בנויה הלשון, והרסו את בליטתה הדרו¬ 
מית. שטח־הלשון הוא כ 80 קמ״ר וגבהה (בפנים) — כ 60 מ׳ 
מעל פגי ים־המלח. מדרום ללשון משתרעת על-יד החוף 
רצועת־מישור רחבה, שמתחברת עם שפלודהחוף הדרומית 
השטוחה; ארכה של זו האחרונה (מצפון לדרום) הוא היום 
כ 15 ק״מ, אך ארכה משתנה בהתאם לעליות ולידידות של 
פני־המים בים־המלח. בפינה הדרומיודמזרחית של החוף 
נשפך לים-המלח נחל-זרד, נחל-איתן גדול, שסחפו 
המרובה מרחיב את החוף מצד זה. מול נחל-זרד, מדרום־ 
מערב לים-המלח, נכנם מן הנגב לשפלת-החוף הדרומית של 
ים-ד.מלח נחל־צין — נחל-אכזב, שאין לו אפיק קבוע 
בשקע עד ים-המלח ושמתפזר בשטפונותיו על פני השטח 
ברוחב מרובה. לשם מניעת סכנה לבריכות־האיוד של מפעל־ 
המלח שבקרבתו, נחפרה תעלה להפנייתם של מי-השיטפון 
לים־המלח. — שכבותיו של השקע שמדרום לים-המלח, עד 
כ 15 ק״ס משפת־המים הממוצעת, הן חלק מקרקעה של הימה, 
שנסוגה כאן בתקופה גאולוגית מאוחרת מאוד; וכשם שקרקע־ 
הימה הוא רדוד בדרום, כך אף שפלת-החוף הדרומית 
גבוהה רק במקצת מפני-המים, וזוהי סיבת הביצות המלחות 



95 


התנאים הטבעיים: פני־הארץ 


96 



ביבר־הירד;, סמוך ליריחו וצילום מז האוירו 

בחלק הקדמי מימיו — גאודהירד;. ברקע משמאל — הרי־יהודה, באמצע— ;חלים, ׳!,•יורדים 
מ; ההר אל עסק־הירדן והשני משמאל — נהל־פרת) 



ים־חסלח, החווי המזרחי 



97 


ארץ־ישראל 


98 



הערבה, צפזנית־סערבית ?חצבה 


(אס־סבחה) המרובות ומלחות־האדמה הרבה באיזור זה. 
במרחקי של 11 ק״מ מן הימה אין הקרקע גבוהה אלא 17 מ׳ 
מעל פני ים־המלח (כשגבהם הוא 392 -מ׳), ורק במרחק 
של 15 ק״מ מן הימה מתרוממת הקרקע, שכולה חוור, כקיר 
תלול ברוחב של 2 ק״מ, עד כדי 150 מ/ האיזור השטוח שבין 
הימה והמעלה התלול הוא בקעת־סדום או בקעת־ 
צוער. המעיינות המרובים של מים מתוקים, המצויים 
בקצה המזרחי, והשטפונות של נחל־זרד שטפו את הקרקע 
המלחה והפכוה לאדמה פוריה. כאן היתה בעבר — עד אחר 
תקופת־הצלבנים — העיר צוער, נווה־מדבר רענן ופורה 
(ברא׳ יט, כב ז דב׳ לד, ג)! משהוזנחה רשת־ההשקאה הפכה 
אדמת־צוער לשטח־ביצות נגוע־קדחת. 

המשך השקע מדרום לבקעת־סדום עד מפרץ־אילת הוא 
הערבה במובן המצומצם (אל־ערבה), שארכה 155 ק״מ 
ושטחה, עם בקעת־צוער, כ 3,000 קמ״ר, מהם כ 1,700 קמ״ר 
בתחומיה של מדינת־ישראל. המעלה התלול מבקעת־סדום 
לערבה הוא מבותר, כי הקרקע בנויה גם כאן — כמו בלשון 
ובערבות מואב ויריחו — מחוור רך. עמק־הערבה הולד 
ומגביה כלפי דרום, ושיפועו תלול יותר מזה של כיכר- 
הירדן: במרחק של 47 ק״מ מתחילתו של עמק־הערבה (או 
של 62 ק״מ משפת ים־המלח) מתרוממת הקרקע עד לגובה 
של פני־הים. במרחק של 30 ק״מ מכאן לדרום נמצאת 
פרשת־המים בין ים־המלח ובין הנחלים היורדים דרומה 
(ואינם מגיעים לים־סוף). גובה פרשת־המים הוא 200 — 
240 מ׳ מעל פני־הים, כלומר: כ 600 מ׳ מעל פני ים־המלח — 
גובה, שמונע חפירת תעלה לספנות מים־המלח למפרץ־אילת. 
עמק־הערבה כשלעצמו הוא צר, אך יש לצרף אליו את 


עמקי־הנחלים הרחבים שמצד הנגב; על־יד חצבה מגיע 
רחבה של הערבה ל 14 ק״מ. מסגרת הערבה בצלעה המזר¬ 
חית הם הרי־&עיר הגבוהים, התלולים והרצופים, והנחלים 
הבאים ממזרח יוצאים עפ״ר לשקע בגיאיות צרים כבהרי- 
מואב. לעומת זה הרי־הנגב שממערב לערבה, אע״פ שגם הם 
תלולים, הם פחות גבוהים, וחוץ מבתחום הרי־אילת בקצה־ 
הדרום נכנסים רוב הנחלים מן המערב אל השקע בעמקים 
רחבים, ביחוד בחלק התיכון של הנגב. — קרקע־הערבה, עד 
כ 36 ק״מ מים־המלח, בנויה מחוור כאדמת הכיכר. בשכבות־ 
החוור חתרו נחל־הערבה (ואדי ג׳יב) ופלגיו גיאיות עמו¬ 
קים, והקרקע מבותרת כאן כמו בעדבות־יריחו. נחל-הערבה 
הוא חלקו התחתון של נחל־פארן (ואדי ג׳רפי) היוצא 
מחצי־האי סיני ממערב לעקבה, זורם בהרי־הנגב ויוצא 
לעמק-הערבה מצפון לפרשת־המים, והוא הגבול בין א״י 
המערבית ובין ממלכת־הירדן. מדרום לפרשת־המים אין 
גבול טבעי בין שתי המדינות, כי אין נחלים שזורמים 
מצפון לדרום בלב הערבה. מדרום לשטחו של החוור החשוף 
משתרע שטח, שברובו רובצת על-גבי החוור שכבה עבה 
של סחף־נחלים (חצץ וחול); גם בזמננו מביא כל שיטפון 
כמות־סחף נוספת, השוקעת במוצאו של הנחל לערבה. על-יד 
פרשת־המים עובר בערבה באלכסון טור צר של אבני גיר 
מן הקרטיקון. בין פרשת־המים ומפרץ־אילת נמצאות בשקע 3 
בקעות שטוחות (בערב׳ קע) ללא מ 1 צא אל הים, שקולטות 
את מימיהם של נחלים הרבה בימי הגשמים הנדירים בחורף 
והופכות לביצות אחר גשמים עזים: קע סעידיין, מלחת־ 
ןטבתה ומלחת-עברונה. 

י 4 ) ע ב ר - יה י ר ד ן במשמעו ההיסטורי הוא כל א״י 



99 


התנאים הטבעיים: פני חארץ 


100 



תל-חדיד: הר־נעש בבוי בחור; (צילום מז האויר) 


שממזרח לירדן וים־המלח (דב׳ א׳ ה); במשמעה הגאוגדאפי 
הוא חלק הארץ שממזרח לשקע־הירדן, מרגלי החרמון בצפון 
עד מפרץ־אילת בדרום ועד למדבר חסורי־חערבי במזרח. 
כל שטח זח נמצא חיום מחוץ לתחום־ישראל! חלקו הצפוני 
(עד חירמוד) כלול בסוריה, חלקו הדרומי — בממלכת־ 
הירדן. 

לכל חלקי־הארץ שממזרח לשקע־חירדן קו־מבנח משותף 
אחד: מעל לשקע מתרוממת חומח־חרים רצופה ותלולה, 
שהיא גבוהה מן ההרים שמולה בצד המערבי של השקע. 
לעובדה זו תוצאה אקלימית חשובה: רוחות־הים, המנשבות 
מן המערב ונושאות לחות לטל ולגשם, מגיעות לעבה״י בלא 
ששכבותיהן העליונות תתקלנה בהרי א״י המערבית. המעלה 
משקע־הירדן להרי עבה״י חסר מדרגות, והוא חלול יותר 
מן המעלה מן השקע למערב. שיאי־הגובה בעה״י — פרט 
להר־הבשן—נמצאים באיזור הסמוך לשקע, כ 25 — 35 ק״מ 
ממנו, ומשם מתחיל שיפוע למזרח. בבליטה מוגבהת זו פרצו 
להם דרך חמישה נחלי־רוחב גדולים, שמסיעים את מי הרמה 
המזרחית אל השקע, והם (מצפון לדרום): הירמוך, חיבוק, 
הארנון, הזרד ונחל־יתים. ע״י נחלים אלה מתחלק עבר,״י — 
מבחינה היסטורית וטבעית כאחת — ל 4 גלילות ראשיים: 
ה 3 ש ן — מן הגבול ההיסטורי של תחום עולי־־מצרים בצפון 
עד נחל־ירמוך; ה ג ל ע ד — עד נחל־חשבון; מ ו א ב — עד 
נחל־זרד; ה ר ־שעי ר — עד נחל־יתים. 

הבשן (אל־חוךן), ששטחו 11,200 קמ״ר, מכוסה כולו 
שכבת־בזלת, שמשתרעת על־פני שטחים נרחבים גם במדבר 
שמעבר לתחומי א״י. בתחומה של א״י ההיסטורית (נחלת 
חצי־שבט מנשה) תופס הבשן שטח באורך של 60 — 70 ק״מ 


(מצפון לדרום) וברוחב של 124 — 130 ק״מ (ממערב למזרח), 
והוא מתחלק ל 3 חלקים: הגולן (אל־ג׳ולן) — מן השקע 
עד נחל־רוקד ז מ י ש ו ר־ה ב ש ן (אל־נוקרה)! ה ר־ה ב ש ן 
או ה ר־ חור ן (ג׳בל אל־דרוז). כל הבשן נמצא בתחום 
הסורי. הגולן (הנקרא כך ע״ש עיר־המקלט הצפונית 
שבעה״י < דב׳ ד. מג! יהושע כ, ח! בתקופת הבית השני: 
ביוד — ובלשון חכמי־ישראל — גבלו [משג׳ 

סוטה ט/ ט״ו; שהש״ר ב , , י״ג! ומכאן: גולנית [תום׳ מעשר 
שני ד , , י״ג]) נמשך ברוחב של 25 ק״מ מרגלי החרמון עד 
הירמוך לאורך שקע הירדן העילי והכינרת. הגולן הצפוני, 
המקביל לגליל העליון, גבוה מן הדרומי, ושיאו הוא תל 
אל־שיחה שלרגלי החרמון ( 1,300 מ , ). בכל חלקי־הגולן 
נמצאות שורות של הרי־געש כבויים, אלא שחרוטיהם אינם 
מתנשאים בדרך־כלל אלא במקצת מעל לרמת־סביבתם! 
בכמה מהם נשתמרו גם הלועות. בלוע של הר־געש ממזרח 
לבאניאס נקוו מימיה של בריכת־רם (ראן). הר־הגעש הבולט 
ביותר בתוך סביבתו הוא תל אבו־נידא (תל אבי־הטל), 
1,200 מ׳ ז הקף־לועו 6.5 ק״מ ועמקו 200 מ , , ובפנים־הלוע 
גבע קטן. כל הגולן מצויין בפוריותו וברעננותו משום 
הריבוי היחסי של משקעיו. אלוני־הבשן האדירים (ישע׳ ב, 
יג ז יחז׳ כז, ו! זב׳ יא, ב) ובקר-הבשן החזק והמשובח (דב׳ 
לב, יד! עמום ד, א! יחז׳ לט, יח; תה׳ כב, יג) נמצאו בעיקר 
בגולן. כיום מכנים הערבים את הגולן הצפוני בשם ארץ־מרעה 
ואת הדרומי — ארץ־חיטה. — ה מ י ש ו ר (בתקופת הבית 
השני — בארמ׳ מתנן! ביוו׳ בתניאה), המשתרע ממזרח 
לגולן, נמוך ממנו כ 200 מ׳, והוא שופע מצפון לדרום אל 
הירמוך. בצפון מפרידים זרמי־לבה צעירים, שנשפכו על־פני 


101 


ארץ־ישראל 


102 


הבזלת הקדומה יותר, וטורי גבעות געשיות בין הבשן ובין 
בקעת־דמשק; על גבעות אלו עוברת פרשת־המים בין גליל־ 
הירדן וגליל נהרות־דמשק. במישור הצפוני מצויים שטחי־ 
טרשים מזרמי־לבה שלא התמקמקו וגבעות געשיות, ששיאן 
הוא תל-חרה ( 1,100 מ׳); במישור הדרומי התמקמקה הבזלת 
לקרקע פ 1 ריה ועמוקה עד כדי מחסור באבני־בניין, וגם 
איזור זה מוציא בשנים גשומות יבולי־חיטה מרובים. 

מעל למישור מתנשא במזרח ה ר *ה ב ש ן, שנוצר ע״י 
שכבות־לבה שנצטברו ונקרשו זו על גבי זו! ארכו כ 80 ק״מ 
ורחבו המאכסימאלי כ 45 ק״מ. שתי מדרגות בהר: אחת 
בדרום גדולה, שגבהה 1,500 מ׳, ואחת בצפון קטנה יותר, 
שמתרוממת מעל לראשונה עד 1,800 מ׳ מפני־הים בתל אל־ 
ג׳ינה; גבהן של כמה מפסגותיו מגיע ל 1,600 מ׳. הר־הבשן 
מתבלט כלפי המישור במערבו, שגבהו כ 800 מ/ וכלפי מדבר־ 
חררים (אל־חרה) במזרחו, שגבהו כ 600 מ׳; לפיכך שימש 
בימי-קדם סמל לגובה עצום וניגוד למעמקי־ים (תה׳ סח, 
טז, כג). בכל ההר מרובים הרי־געש כבויים. מפני שהוא 
גבוה מן הגולן והגליל, החוצצים בינו ובין הים, מקבל 
ההר — חוץ מאשדותיו המזרחיות — כמות־משקעים סספקת 
לחקלאות, ומפני־כן זכה לפריחה בימי-קדם, ביהוד בתקופה 
הרומית־הביזאנטית, כשדרכי־מסחר חשובות(מים־סוף לצפון 
ומן הים התיכון לבבל) עברו לרגליו. ביה״ב הפך לנווה־ 
רועים, אך במאות ה 18 — 19 הוחזר ע״י הדרוזים לחקלאות. 
נחלים, שיורדים לפלגי־ד־,ירמוך׳,_מבתרים את הר־הבשן ומכ¬ 
בידים על התנועה בתוכו. 

מן הלועות שבצפונו של הר־הבשן נבעו בזמן מאוחר־ 
ביחס זרמי*לבה, שמכסים כיום שטח של 800 קמ״ר. שטח זה 
היה נקרא ביוונית טראכון — כלומר: ארץ מחוספסת, ובער׳ 
הוא נקרא: אל־לג׳ה — כלומר: מקלט (הזיהוי של הטראכונה 
עם ארג 1 ב שבמקרא [דב׳ ג, יג—יד; מל״א ד, יג] מוטל 
בספק). תהליך ההתמקמקות של שכבת־הלבה הצעירה באי־ 
ז 1 ר זה הוא עדיין בראשיתו, ולפיכך נמצאות אדמה חקלאית 
ואדמת־מרעה רק בחלקות קטנות בשקערוריות. רוב השטח 
הוא ים של טרשים — מבוך ללא רשת־נחלים וללא מוצא 
ומבוא לזרים. — בנחלים היורדים מצפון לירמוך ממישור־ 
הבשן והגולן נמצאים מפלי־מים ראויים לניצול: הירמוך 
חתר לו אפיק עמוק, עבר את שכבת־הלבה והגיע לגיר הרך, 
שבו קלה החתירה, ואילו פלגיו לא העמיקו לחתור כמותו, 
ומשום כך קיימים מפלים במעבר מן הלבה אל הגיר. המפלים 
בפלגים הדרומיים, היורדים מן הגלעד, קטנים מן הבשניים, 
משום שמימיהם מועטים. 

הגלעד הוא הארץ המשתרעת בין הירמוך ונחל־חשבון 
(שמצפון לים־המלח), לאורך של כ 105 ק״מ (מצפון לדרום); 
הוא צר מן הבשן: כ 60 ק״מ משקע־הירדן עד מסילת־הברזל 
החג׳אזית שעל גבול־המדבר; שטחו כ 4,850 קמ״ר. החבל 
שמן הירמוך עד היבוק בצפון־הגלעד נקרא כיום עג׳לון, 
החבל שמן היבוק עד הארנון בדרומו — אל־בלכה (בתנ״ך 
אין קביעות להקף השם גלעד: פעם מובנו רחבי — כל תחום־ 
ישראל בעבר־הירדן [יהוש׳ כב, ט, טו], ופעם מוצאים 
הבשן וארץ־יעזר מכללו [במד׳ לב, א; דבר׳ ג, יג]; עיקרו— 
נחלת שבט־גד). 

המדבר׳ שהוא גבולו המזרחי של הגלעד, מתחיל כאן 
במישור שלרגלי הבליטה המערבית, שהיא המשך רחב של 
הרי־הגולן. השליש הצפוני, המכוון כלפי הגליל התחתון 


ועמק־יזרעאל, הוא החלק הנמוך שבגלעד, ושיאיו מגיעים 
רק ל 550 מ׳; השליש התיכון הוא הגבוה ביותר ומגיע בשיאו 
אום אל־דרג׳ ל 1,247 מ׳; גבהו של השליש הדרומי אינו 
עולה על 1,000 מ׳. הגלעד התיכון הוא התבלטות רבת־מידות, 
שקולטת את רוחות־הים ושבראשה עובר נחל-יבוק בחלקו 
התיכון והתחתון. הגלעד התיכון מתנשא לגובה של 1,550 מ׳ 
מעל לשקע הסמוך לו ממערבו, ולפיכך חתרו בו הנחלים 
חתירה עמוקה ופוררו את הרמה להרים. גליל־המים של 
היבוק הוא קטן, ורובו נמצא מחוץ להתבלטות, בשטח שגשמיו 
מועטים, ומשום כך היבוק דל במים בהשוואה לירמוך. 
שכבות־הגלעד הן רבגוניות, בניגוד לבשן, שכולו בזלת; רק 
בצפון־הגלעד מצויות בראשי־הגבעות מטליות בזלתיות, 
שרידי לבת־הבשן, שהגיעה מעבר לירמוך. בדרום מופיעות 
שכבות של אבני־חול וחוור, שאינן מעבירות מים, והן 
משמשות אופק למי־תהום, ובכל מקום שהן קרובות לשטח 
העליון הן משפיעות לחות לקרקע; לפיכך הנוף בדרום הוא 
רענן יותר, ומצויים בו מעיינות. בעבר היו שטחים נרחבים 
בגלעד מכוסים יער (שמ״ב יח׳ ו, ח), שחלקים ניכרים ממנו 
נתקיימו עד סופה של המאה ה 19 , כשנעשו בהם שמות ע״י 
ההתיישבות הצ׳רקסית; כיום לא נשארו ממנו אלא שרי¬ 
דים. — מלבד היב(ק זורמים עוד כמה נחלי-איתן מן הגלעד 
אל הכיכר, ומימיהם משמשים להנעת טחנות־קמח ולהשקאה 
פרימיטיווית של שדות־דגן.—דרך־המדבר העתיקה ומסילת־ 
הברזל החדישה עוקפות את בליטת־הגלעד בקו קשתי. רבת־ 
עמון, שהיא בזמננו עיר־הבירה של ממלכת־הירדן, יושבת 
לרגלי האשדות הדרומיות־מזרחיות של הבליטה. המישור 
שממזרח להרי־הגלעד כבר הוא בתחום־המדבר. — הגלעד 
הדרומי צר מן התיכון ומן הצפוני, ואיזור הישוב בו מצ¬ 
טמצם ברצועה בעלת רוחב של 45 ק״מ (מן הירדן מזרחה). 
החלק המזרחי של הגלעד הדרומי הוא ארץ ב נ י - ע מ ו ן, 
שתחומיה ההיסטוריים אינם ברורים כל צרכם. 

א ר ץ - מ ו א ב היא הרמה שממזרח לים־המלח — מדרום 
לגלעד ולעמון, מנחל־חשבון עד נחל־זרד, שהוא גבול־אדום. 
ארכה מצפון לדרום 90 — 100 ק״מ, רחבה 35 — 50 ק״מ 
ושטחה קרוב ל 4,000 קמ״ר (בכללו ערבות־מואב שבשקע־ 
הירדן והלשון החודרת לים־המלח); שטח־ההר הוא כ 3,800 
קמ״ר. רק חלקה של מואב שמצפון לארנון נכלל בתחומם 
של עולי־מצרים (במד׳ כא, כו; דב׳ ב, ט; שם ג, טו; שופ ׳ יא, 
יג—כו) כנחלת שבט־ראובן (יהוש׳ יג, טו—כג), ורק הוא 
נחשב כחלק מא״י מבחינת ההלכה (חולין ם , ׳ ע״ב); אך 
בתקופת-החשמונאים נכבש כל האיזור ע״י ינאי המלך. החבל 
שמן האתון עד נחל-זרד נקרא כיום ארד אל־כרך (על שם 
העיר אל־כרך, קיר־מואב העתיקה). 

מואב היא ארץ של רמות־מישור, וזוהי משמעות הביטוי 
"שדה־מואב" (ברא׳ לו, לה; במד׳ כא, כ; רות א, א). ים־ 
המלח הסמוך לה משפיע עליה לחות וגשמים אך במידה 
מצומצמת בלבד. הרי־מואב עולים תלולים — בכמה מקומות 
כקירות זקופים — מחופי ים־המלח. הארנון משמש כציר־ 
רוחב לארץ, וכל מואב שופעת אליו מדרום ומצפון, ובהתאם 
לשפיעה ז 1 יורדים גם עמקי־הנחלים. הדרום גבוה מן הצפון: 
גובה השיא של האגף הצפוני (באלעלה על גבול הגלעד) 
הוא 910 מ׳, ואילו גובה שיאו של האגף הדרומי (סמוך 
לנחל-זרד) הוא 1,270 מ׳. אעפ״כ מתבלט יותר לעיני הצופה 
מן המערב הר רוג׳ם מדינאת ( 1,236 מ׳), המתנשא כ 11 ק״מ 




103 


התנאים הטבעיים: פגי־הארץ 


104 



פטרה, אדום 


ממזרח לפינה הדרומית־מזרחית של ים־המלח, על־יד נחל- 
זרד. הר־הגעש הכבוי, הר־סיחון (ג׳בל שיחאן), מדרום 
לארנון, מתנשא לגובה של 1,063 מ< — הנחלים, היורדים 
1,300 — 1,650 מ׳ לים־המלח, חתרו גיאיות עמוקים ברמה 
וביתרוח למישורים קטנים, נפרדים זח מזח; בלבח של כל 
חלקת־רמה כזו חיח נמצא בעבר ישוב: חשבון, מידבא, 
דיבון, קיר־מואב (כרד) ועוד. דרך־החוגגים (דו־ב אל־חג׳) 
עוברת לארכה של מואב במזרחה, על גבולו של חמדבר, 
הוא מדבר קדמות (דב׳ ב, כו); דרך שניה מחברת את הישו¬ 
בים שברמה, אבל קשה לעבור בד, לכל אורך־הארז מפני 
הגיאיות המבתרים את הרמה לרחבה. 

הר־אדום או חר־שעיר משתרע בין הערבה והמדבר. 
גבולו הצפוני הוא נחל־זרד; בדרום הוא גובל במדין, אלא 
שקו־הגבול אינו ברור, ולפיכך אין הקפם של השמות 
המקראיים הר־שעיר וארץ־אדום מוגדר כל צרכו. בימי גלות- 
בבל והבית השני פלשו האדומים לנגב ולדרום־יהודה, ועמם 
נדד גם השם אדום מערבה וצפונה. אך במקרא כבר מציין "הר־ 
שעיר" גם חלק מהר הנגב העליון (דב׳ א, ב< יהוש׳ יא׳ יז; 
שם יב, ז). — ארכו של הר־שעיר במובנו הגאוגראפי׳ מנחל- 
זרד עד מפרץ־אילת לאורך הערבה, חוא כ 170 ק״מ, רחבו 
בצפון כ 50 ק״מ ובקצה־הדרום כ 10 ק״מ ושטחוכ 5,300 קמ״ר. 
הר־שעיר שונה משאר החלקים של הרמה המזרחית ואף של 
א״י כולה בהרכב שכבותיו, בגבהו ובצורתו. נוסף על אבני- 
גיר מן הקרטיקון, יש בו גם אבן־חול אדומה באשדות־המערב 
(השם אדום מרמז גם על צבע־הארץ), וגם אבני־יסוד — 
גראניט, גנים ופורפיר —, ביחוד בדרום, ברצועה בעלת רוחב 
של כ 22 ק״מ ממזרח לעקבה, שהולכת ונעשית צרה כלפי 
צפון ופוסקת כ 60 ק״מ מדרום לים־המלח * אבן־חחול משמ¬ 


שת כאן אופק למי־התהום כבגלעד ובמואב. בכל רמת עבה״י 
מתרומם האגף המזרחי של שקע־הירדן לא יותר מ 300 מ׳ 
מעל למערבי, ואילו באדום מגיעים הבדלי־הגובה בין ההר 
ובין עמק־הערבה שלרגליו עד ליותר מ 900 מ/ ומכאן ריבוי 
הגשמים באדום בהשוואה לנגב שממולו. אדום הצפונית 
והתיכונה, שכמה משטחיה מקבלים יותר מ 300 מ״מ גשמים 
לשנה בממוצע ושאדמתה מיטיבה לשמור על הלחות מן 
הדולומיט והגיד של הרי א״י המערבית, היא בעלת צמחיה 
רעננה, ומיערה, שסיפק פחם להתכת הנחושת, נשתמרו 
שרידים עד המאה ה 20 . הר־שעיר מתנשא לא רק מעל לעמק- 
העדבה, אלא גם כ 500 — 700 מ׳ מעל לרמה שבמזרחו. אדום 
הצפונית (היא גבל העתיקה [תהל׳ פג, ח; בבלי ע״ז נ״ט, 
ע״א]! אל־ג׳יבל) עולה תלולה מנחל־זרד ומתרוממת 
עד שיא של 1,641 מ/ ואילו גבהה של אדום התיכונה (אל- 
שרא) מגיע עד 1,734 מ/ מאל-שרא מסתעפת שלוחה לדרום- 
המזרח, ובין שלוחה זו ובין הטור הראשי משתרעת רמת־ 
המישור אל-חםמה, הבנויה אבן־חול אדומה והנמשכת דרומה 
עד תחום־מדין לפנים (כיום: בערב הסעודית). הר־שעיר 
הדרומי מתרומם לגובה של 1,582 מ׳ והוא כולו מדבר, שאין 
להבחין בו שום שרידים של ישוב בעבר. על רכסיו אין 
רצועות־מישוד מלוכדות, והדרך מאילת צפונה עוברת לרגלי- 
ההר במזרח, בעמקו של נחל־יתים שברמת־חסמה. בהר־שעיר 
התיכון ובגבל עוברת דרך־אורד בחר על־יד פרשת-המים. 
מפרשת-המים יורדים גיאיות לעמק-הערבה. בלב אשדות- 
המערב של הר־שעיר, במקום שמתרחב הגיא של נחל-מוסא 
(=משח), נמצאות החרבות הנהדרות של הכרך הגדול ר ק ם 
(ביוונית: פטרה), שארמנותיה ומקדשיה היו חצובים בתוך 
אבן־החול האדומה של המקום < התרגומים הארמיים מזהים 




105 


ארץ־ישראל 


106 


את רקם עם ןדש. דרומית־מערבית לרקם מתנשא ג׳בל 
הארון (הור־ההר של אהרן הכהן לפי מסורת ישנה) לגובה 
של 1,336 מ , . באשדות־המערב מצויים מכרות־נחושת עזובים, 
ביהוד על־יד פונון (פנאן). 

אשתורי הפרתי, כפתור ופרח, הוצאת לונץ, תרב״ז-תרנ״ט! 
יהוסף שווארץ, תבואות הארץ, תר״ה! י. פרם, גיאוגרפיה 
של א״י, תרפ״ו! ש. קליין, א״י, תרפ״ב: הנ״ל, תולדות חקי¬ 
רת א״י, תרצ״ז; א. י. ברור, א״י, תשי״ד 3 ! ח. בר־דרומא, 
הנגב, תרצ״הז י. ברסלבסקי, הידעת את הארץ, א^ד׳, 
תש״ו־תשי״ב; נ. גליק, שבר הירדן המזרחי, 1945 ! הב״ל, 
הירדן, תש"ו! י. פרם, א״י, אנציקלופדיה, א׳-ד׳, תש״ו- 
תשט״ו; ז. וילבאי, מדריך ארץ־ישךאלי, א׳-ד׳, 2 1955-1952 ; 

א. לנברג, הנגב הרחוק, תשי״ג! י. פאפוריש, ידיעת הארץ, 
תשט״ו 8 ! ג. קרסל, א״י ותולדותיה (מדריך ביבליוגרפי), 

פרק 3 , 73 ־ 120 , תש״ג ן - 1001115 1 ) 511110 ) 0111 ? , £21306 .\ 

01 ) 31/111 , £01310500 .£ ; 1714 , 11114511010 11/1145 ) 1 )/ 1 0115 ) 10 
, 0 ) 110 )? 1410/110 / 4 ( 01 ( 0 ( 1 ( 5 1 ( 11 ( 14/0 ,)( 5111 ) 01 ? ( 11 5 )/ 010 ) 5 ) 3 
,/ 4 ( 301 1 ( 1/01 ) 1/1 / 0 !( 1 /ק 10 ^ 0 ) 0 151001 ( 11 ? ,. 16 ; 1941 , 1-111 
.ע ; 1850-1855 ,)/ 1 ( 141 ) £1411 ,״ £111 . 0 ; 1865 

-$״ £6 . 0 ; 11,1868-1880 ^- 1 ,.? 10 ) 1 > ( 1101 ^ 5011 ) 0 , 10 ) 002 
- 3 ז 10 ק 14. 0011111, ?. 11 ) 31141 141)41 3/011, 1883; ?3125(102 £x 
)(/? ,. 16 ; 1884 ,^- 1 ,.? 114 ) 51 )/ 3 / 0 (() 4111 ( 5 ) 7/4 , 1 ) £110 100 ) 
;* 1927 ,.? , 110 ) 011 . 14 ; 1889 , 1-11 ,.? ( 11 ) 3051 / 0 /()/ 411 ( 5 

,.? 10 ) 41 ) 11 / ק 0 ! 08 ) 0 , 621 ^ . 151 -.£ ; 1930 ,.? , 21 נןק £02 .£ 
ץ (/ קס 1 ^ ס 00 ! 1/15101100 ) 7/1 , $011111 . 0 ; 1933-1938 , 1-11 

~ 0 )£ 00 ) 1101 / 1 ( 311 ,) 1011 ־ £6111 .£ ;* 1931 ,/ 4 ( 301 1 ( 01 // ) 1/1 / 0 
, 101141 ) 311 -.? ) 04 , 111001500 .£ ; 1890 , 00 ( 5111 ) 01 '? 100 םב 81 305 ^ 0 ),שהיו מוחזקים ביה״ב קמלעות ואמצעי- 
ריפוי. 

תקופות הקרטיקון־האוליגוקן היו תקופות של 
שלטון־הים בשטח הישראלי וסביבו. סדרת שכבות-הקרטיקון 
היא בעלת עובי מדובה והיא משתרעת על־פני מרחבים 
גדולים. שכבותיה בונות את רוב שטחי-ההר של הארץ, 
והעמוקות שבהן מתגלות במרכזי-האנטיקלינות. בקר טי¬ 
ק(ן ה ת ח ת( ן מבחינים: חלק תחתון, שנתהווה על־פני 
יבשה׳ והוא בנוי אבני־חול ובו רישומים של צמחי-יבשה; 



חלק עליון מורכב משכבות ימיות של אבן־חול גירית או גיר 
חולי׳ בחלקן או׳אוליטלת וברזיליות, ובהן שתי דרגות — 
התחתונה של א פ ט י 1 ן(מ 113 ק^), העליונה של א ל ב י 1 ן 
(ם 13 < 11 ^). אחד ימן המאובנים המציינים שכבות אלו הוא 








125 


ארץ־ישראל 


126 


האמונים מסוג £116011061:3$ !. שכבות הקר טי ק ו ן העליון 
עשויות בעיקרן גיר ודולומיט, ובקצתן קורצים(*קורצוליט") 
וצור. מבחינים בהן כמה דרגות׳ ששמותיהן נתפרסמו ברבים 
מחמת העניין ההידרולוגי שבהן: ק נ ו מ ן, ט ו ר ו ן, 0 נ ו ן׳ 
מ א ם ט ר י כ ט, והאחרונה — ד נ י ו ן, שחלק מן הגאולוגים 
רואה בו את תחילת ה ק נ ו ז ו א י ק ו ן. 

דרגת ה קנו מן מקבלת להתפשטות וערחבת ביותר 
של הים כלפי המזרח ודרום־המזרח; הים הציף לא רק את 
א״י אלא אף חלק גדול משטחו של חצי־האי ערב בזמננו. 
ים זה היה מחוסר יציבות וקביעות, ושפבות הקניומן מעידות על 
תמורות תכופות, שבאו בתחום כיבושיו. סלעיו הטיפוסיים הם: 
דולומיט וגיר דולומיטי(בערב׳: *מיזי אחמר", *מיזי יהודי"), 
גיר קרטוני לבן, שמכיל לפעמים קרובות אמוניטים מקבוצת 
03011100613$ ^, קורצוליט ועוד. בסופו של תור הקנומן נסוג 
הים, ובחלקים גדולים של א״י נראתה זמן־מה יבשה. הים של 
הטו רון חזר והציף יבשה זו ומחה את רוב עקבותיה. 
שכבות הטורון עשויות בעיקר גיר גבישי(בערב׳: *מלכה") 
וגיר לבן צפוף וקשה(בערב׳: "מיזי חילו״).גם הטורון הסתיים 
בנסיגת הים, שרישומה ניכר בעיקר באי־שלמות חלקיהן 
העליונים של שכבות-הטורון ובאי־שלמותן של שכבות 
ה ם נ ו ן שעל־גביהן. שכבות הסנון הן ברובן קרטוניות, 
רכות, לבנות ן הן אפייניות מאוד לשטחי מדבר־יהודה ולחל¬ 
קים מרובים של הנגב. בחלק מסויים של שכבות אלו(דרגת־ 
המשנה של ק מ פן [ 3111311 ( 03011 ]) מצויים רבדים של צור 
כהה, שמתבלטים ייפה בין השכבות הקרטוניות משום קשיותם 
וצבעם. סמוך להם מוטלים (בעיקר בדרום־הארץ) רבדים 
של גיר פוספאטי. שכבות מ א ם ט ר י כ ט דומות לשכבות- 
הסנון. — עובי הדרגות השונות של הקרטיקון העליון שונה 
מאוד במקומות שונים, הכל לפי תנאי-הסדימנטאציה המקו¬ 
ריים ולפי המבנה הגאולוגי: הוא מצטמצם עד כדי עשרות־ 
מטרים מועטות או גדל עד כדי מאות, או אף יותר מאלף, 
מטרים. העובי המרובה מציין בדרך־כלל את המבנים הסינק- 
לינאליים; מכאן אחת מן הראיות לתהליכי־קימוט בעיצומו 
של הקרטיקון. 

ראשית הקנוזואיקון הן השכבות של הפאלאוקן, 
העשויות בעיקרן גיר קרטוני לבן והמצטרפות לשכבות 
קרטוניות־חואריות של ה ך נ י ו ן שמתחת להן. שכבות ה א - 
אוקן, המציינות באופן בולט את השטחים הסינקלינאליים, 
עשויות קרטון, גיר לבן או צהבהב, רך או קשה, ומכילות 
לפרקים רבדים של צור או של תרכיזיו. בדרך־כלל מועטים 
באיאוקן של א״י מאובנים גדולים, וכאמצעי־הבחגה משמשים 
מאובנים מיקרוסקופיים (בעיקר חוריריות [ע״ע]). לפעמים 
קרובות מצויות בשכבות האיאוקן, וביחוד באיאוקן התיכון, 
חוריריות גדולות מסוג ה נ ו מ ו ל י ט י ם. הים האיאוקני היה 
נרחב מאוד, בדומה לזה של הקנומן או הסנון! אעפ״כ נתרומם 
באיאוקן התיכון חלק מן השטח מעל פני־הים כתוצאה 
מהמשך ההתקמטות, ושכבות של האיאוקן העליון מונחות 
בדרך טראגסגרסיה על-גבי קודמותיהן. בסוף האיאוקן נסוג 
הים נסיגה נרחבת, אך באמצע האוליגוקן חזר וחדר 
חדירה שטחית לתוך השטחים הסינקלינאליים (סביבות 
משמר־העמק—עידהשופט, סביבות לוד-רמלה, איזור-לכיש). 

עם האוליגוקן הושלמה למעשה בניית הקמטים על האנטי- 
קלינות והסינקלינות שלהם. מצב הסדימנטים של חמיו ק ן 
והפלי וקן אינו תלוי עוד במבנה הקמטים, אלא בתנועות 


אפירוגנטיות ובתהליכי־התבקעות. מן המיוקן ואילך עוצבה 
היבשה י החדשה. עם נסיגתו של הים האוליגוקני חזר והפך 
רוב האיזור ליבשה, אך הוצף שוב בערך באמצע המיוקן. 
הפעם הגיע הים במערב רק עד למרגלות־ההרים ולא חדר 
לפנים־הארץ אלא במפרצים של בקעות־הרוחב: באיזור 
באר-שבע—תל־ירוחם—דימונה עד חצבה, ובאיזור עמקי- 
הצפון — לרגלי הכרמל דרך שער־העמקים עד סביבות 
עפולה. חדירה עמוקה זו, שנגרמה ע״י התהוותם של בקעים 
חדשים או ע״י התעמקותם של הישנים, נתלוותה לעיתים 
קרובות בפעולה וולקאנית לאורך פרצוודהשבירה. ברוב 
השטחים, וביחוד בפאת ההרים במערב, נסוג הים בראשית 
הפליו׳קן, אך במרוצת־הזמן התחילו שוב תהליכי-התבקעות, 
שסייעו להצטברות של משקעים עבים לאורך מישור־החוף, 
ובמידה מצומצמת 
יותר — במפרצים. 
ההתבקעות הנמרצת 
ותזוזת גושי־השטחים 
כלפי מעלה-מטה או 
לצדדים הן אפייניות 
לכל המיוקן והפליוקן. 
באותם הזמנים גם 
הופרדו מפרצים מן 
הים והפכו ללאגונוח 
או לאגמים, וכך נת¬ 
הוו פורמאציות לאגו־ 
נאריותואגמיותבנגב, 
בעמקי זבולון־קישון- 
יזרעאל-בית־שאן, ב¬ 
גליל המזרחי מכפר־ 
גלעדי עד עמק בית- 
שאן, בבקעת־החולה, 
בקעת-כינרת ובכל 
בקעח־חירדן. תהליכים אלה נמשכו תוך תמורות שונות 
במשך הפליסטוקן, ואף אחריו עד היום, וגרמו להתהוות 
שכבות של גיר אגמי כדי עובי של מאות מ׳, לפעמים קרובות 
עם סלעים וולקאניים ובכמה איזורים עם מירבצים עבים 
של גבם. 

ההיסטוריה ה פלי סטוק ני ת של א״י מושפעת, מצד אחד, 

מן המאורעות הכלליים של הזמן ההוא — ההתקרחות בשט¬ 
חים חסביב־קטביים, התמעטות המים באוקיינוסים הקשורה 
בה, ההתפשטות האפיינית של שוניות־האלמוגים באיזורים 
הטרופיים! ומצד שני — מן ההתפתחות העצמית של תחום- 
הארץ — המשך מוחלש של תהליכי ההתבקעות, הפעולה 
הוולקאנית הנמרצת הקשורה בהם, חהליכי-ההקצעה של 
הרמות ומילוי הבקעות העמוקות. התמורות החשובות ביותר 
פגעו במישור־החוף ובבקעת הערבה—הירדן משום תכונותיהן 
המורפולוגיות הבולטות. במישור-החוף נרבדו משקעים חו¬ 
פיים עבים, רובם יבשתיים וקצתם ימיים. איזור־החוף נתון 
בתהליך של שקיעה איטית ומפסיד מרחבו 1 רק חלקים ממנו, 
כגון איזור ראש-הנקרה ואיזור־חכרמל, נמצאים במצב של 
התרוממות יחסית או של שקיעה איטית יותר. סימנים הרפה 
מעידים, שגם בקעת הערבה—הירדן היתה נתונה בפליסטו־ 
קן — וייתכן, שעדיין היא נתונה אף כיום — בתהליך איטי 
של שקיעה, שהשפיעה בלא ספק על הצטברותם של המרי- 







127 


התנאים הטבעיים: גאולוגיה 


128 


הסחף, המובאים אליה משני עברים: אך מידת מילויה של 
הבקעה עולה על מידת שקיעתה. 

תולדות המחקר הגאולוגי של א״י. עוד קודם 
שבוצרה הגאולוגיה כמדע, עוררו התופעות הגאולוגיות שלא״י 
וסביבותיה את תשומת־לבם של סופרים, תיירים וחוקרים — 
במידה מרובה משום הקדושה שייחסו לארץ ולכל הקשור 
בה. כרוניסטן מן המאה ה 13 , ז׳ואנויל ( 1116 ^ 1010 ), ציין את 
מציאותם של דגים מאובנים בסלעי־הלבנון. קוברד גסנר 
(ע״ע) פירסם ב 1565 את תמונת "אבדהיהודים" ( 15 ק*ע 
13100$ ) 0 [) — דרבן קיפוד־ים( 3 ז 11£6 > £1311 15 ־ 131 ) 01 ) מן היורה, 
המצוי בהרי הלבנון והחרמון; הדגים המאובנים של הלבנון 
הוסיפו לשמש עניין מדעי לעשרות חוקרים, בכללם גדולי 
הפאלאונטולוגיה, עד ימינו אלה. 

הידיעות המדעיות הראשונות על המבנה הגאולוגי של 
הלבנון נתפרסמו ע״י בוטה ( 80113 ) ב 1831 . ב 1841 — 1848 
נתחברה הסקירה הגאולוגית הראשונה של ארצות המזרח 
הקרוב, וארץ-ישראל בכללן, ע״י מהנדס־המכרות האוסטרי 
י. רוסגר ( 61 §§ 550 מ 8 • 1 ), שעבד בשירות מצרים (הסקירה 
בלולה בכרכי־הרשימות שלו). מימי־קדם היה ים־המלח 
מעורר עניין מיוחד ועושה רושם כמעט אגדי! אך רק ב 1840 
נתגלה, שמימיו נמוכים כ 400 מ׳ מפני הים התיכון. ב 1848/49 
בערכו חקירות שיטתיות ראשונות בבקעודהירדן ובים־המלח 
ע״י משלחת הצי האמריקני בראשותו של ו. ם. לינץ׳(.?.ז&ו 
08 חץ 0 ); הדו״ח של המשלחת כולל חלק פאלאונטולוגי מאת 
ט. א. קונרד ( 1 ) 7.00013 ), שבו הונח'היסוד לידיעת 
המאובנים של הארץ. המשלחת הצרפתית של דה סוסי 
(ץ 1 £ ג 5 31 ^ . 0 .ן.ע .ע), בהשתתפותו של הגאולוגל. לרטה 
(!;״״ע.ע), פירסמה את מחקריה ב 1869 — 1872 . באותן 
השנים ערך א. פראס( 33$ !?.ס) מסעות בארצות השוכנות 
על גבולה של א״י, מצרים וסוריה ( 1867 — 1877 ). מחקריו של 
האנגלי א. ך,ל ( 131111 .£; 1885 ) חשובים בעיקר להפרת החבל 
שבין אילת לים־המלח. תקופת־מסעות זר ביססה השקפה 
כללית— אע״ם שעדיין היתה אז מטושטשת— על המבנה 
הגאולוגי של הארץ. 

משנות ה 80 עד מלחמת־העולם ז עסקו חוקרים הרבה, 

בני עמים שונים, בבעיות חלקיות ובפרטים של הגאולוגיה 
של א״י. וביחוד במאובנים, שהם האמצעי העיקרי לקביעת 
הגיל.והסדר של השכבות. מחשובי החוקרים של אותו זמן 
היה מ. בלנקנהורן(ע״ע), שפירסם — מ 1889 ואילך — במשך 
כמעט 50 שנה עשרות מחקרים ומאמרים בגאולוגיה ופאל- 
אונטולוגיה של א״י ושכנותיה. 

מימי מלחמת־העולם 1 ואילך ניתנה אפשרות של סיור 
באיזורים קשי־גישה ושל גילוי עובדות חדשות! ההתעניינות 
בגאולוגיה של כל איזור המזרח התיכון גברה בקשר לחיפושי- 
הנפט. המחקרים החשובים מראשיתה של תקופה זו הם אלה 
של הצרפתי א. דוביה( 33.00071110 ; 1916 ) על היורה והקר- 
טיקון של ג׳בל מוע׳רה בסיני ושל הגאולוגים האנגליים על 
הקאמבריון, הטריאם זזהיוךה של א״י ועבר־הירדן. ב 1920 
נתפרסמה עבודתו של ח. טויבנהויז(ע״ע) על האמוניטים של 
הקרטיקון העליון בא״י—המחקר הגאולוגי הראשון, שנתחבר 
ע״י יהודי ארצישראלי. בימי המאנדאט הבריטי עסקו בחקירה 
הגאולוגית של הארץ היועץ הגאולוגי של ממשלת א״י, ג/ ם. 
בליק( 3.8.813106 >), והמחלקה לגאולוגיה של האוניברסיטה 
העברית בראשותו של ל. פיקדו (ע״ע). ממשלת־המאגדאט 


טיפלה בבעיות כלליות ושימושיות בהמשך לעבודתו הגדולה 
של בלאנקנהורן׳ ואילו האוניברסיטה העברית עסקה בעיקר 
במחקרים אחוריים ופאלאונטולוגיים. קוים קשר בין המחקר 
שנעשה בא״י ובין המחקרים הממצים, שנעשו ע״י ל. דיברטרה 
(!:)■!״:*!סס. 0 ) וחבריו באיזורי סוריה והלבנון. בעשר השנים 
האחרונות של תקופת־המאנדאט הגדילו לעשות הגאולוגים 
של חברת־הנפט העיראקית. כל החקירות שנעשו בתקופה זו 
סוכמו במחקריהם של מ. אבנימלך ( 1936 ) ול. פיקרד 
( 1938 — 1943 ). 

במדינת־ישראל הוקם מכון גאולוגי, שהוא משותף לממ¬ 
שלה ולאוניברסיטה. החיפוש אחר אוצרות מינראליים בארץ 
המריץ את המחקר, שבו משתתף גם חיל־המדע של צה״ל. 
בהנהלתו של י. בן־תור נעשה מיפוי גאולוגי מפורט של הנגב, 
המשלים את המחקרים הקודמים של הגאולוגים של חברת- 
הנפט העיראקית! וכן נערכה מחדש המפה הגאולוגית של 
בליק, החופפת את חלקי־הארץ המרכזיים והצפוניים. בקשר 
למיבצעים אלה הורחב המחקר הפאלאונטולוגי, וביחוד 
המיקרו־פאלאונטולוגי. ההתעניינות באוצרות מינראליים 
הביאה לידי בירור מקיף ויסודי של אפשרויות מציאותם של 
נחושת, מאנגאן, ברזל, פוספאט, גפרית, סוגי־חרסית, סוגי- 
חול ועוד. הזדמנות חדשה להרחבת הידיעה הגאולוגית של 
הארץ ניתנה בשנים האחרונות ע״י קידוחי־הנפט. 

מ. אבניםלך, צפונות סלעי ארצנו, 1948 ; י. בן־תור - ע. פרו־ 

סן, המפה הגיאולוגית של הנגב, 1951 ; ,״״ג.! ״ 1 

, 131111 .£ ; 1869-1872 , 1-11 ,?ה 511 ? £01 10 46 ) 11 ( 010 ?£ 10 7 * 51 

- 5117 :? 51171 ? 01 ' 1 / 0 ץ 1 /<) 0£70 ? 0 07111 1 ( 010£ ? 0 ? 11 ( 071 010175 ? 1 \ 
71 ? 71 ץ 5 , 11 11 ) 1111 '.) ) 8131101 ; 1886 ,? £711751171 771 ? 51 ? / 0 £?•! 
, 71 ? 71 \ 5 ,. 18 ; 1892 , 1 :? 7111 ?£ 7£071 ?¥ ? 11 ? 010£15 ?£ ? 171 ?! 11/111 
,( 4 , 57 . 0601 . 1 ) £10 ־)) . 1 ) 1 ) 1130 ) 71 ?!( 01077 <) 0 !? 14 117171 71 ? 1470/11 
115 77111 > ? £0175110 / 0 1 ( 711 ( 1£70 ( 5170 ? 1/1 , 6 ) 8131 . 5 . 0 ; 1914 
5 ?* 7 ( 010£17 ?£ !? £1171 , 1616611 ת 7111 .^ ■ £3 ; 1935 , 5 ? 510/1 811114171% 
? 517111:1717 , 1 >ז 103 ? ״ 1 ; 1936 , 10 ? 1 /ק? 5/1 10 ? 4 £1071 ? 7 10 40715 
517117111701 ? 11 ' 7 ,. 1 ) 1 ; 1943 ,? 51171 ? £74 / 0 11071 * £17011 0714 
11 ) 07 ?!)£ 701 ) 111171 ) 0 ( 11151075 ,. 1 ) 1 ; 1954 ,? 51171 ? £01 / 0 £0117771 

. 1954 ,? 51171 ? £01 171 

מ. א. 

פמרוגראפיה ומינראלוגיה. — תולדותיה הגאולוגיות של 
א״י רשומות במבנה הפטרוגראפי והמינראלוגי שלה. רוב 
שטח־הארץ בנוי סלעי־משקע ומינראלים סדימנטאריים, שהם 
קשורים בסלעים אלה. ואילו סלעים ומינראלים מאגמתיים 
חשופים בה בשטחים מצומצמים בלבד. 

1 . פטרו׳גראפיה. — ( 1 ) הסלעים המאגמתיים 
הקדומים ביותר. שהם שייכים למאסיו הערבי־נובי, חשופים 
על־פני השטח בפינה הדרומית של הארץ בלבד, ממפרץ- 
אילת עד איזור־תמנע. עיקרם של הסלעים העד־הקאמבריים 
הללו הם גראניטים, ובצידם סלעים פלוטוניים אחרים:סיא- 
ניטים, דיוריטים, גברו. וסלעים אולטרא־בסיסיים. האחור 
העד־קאמברי שבדרום־הארץ עשיר גם בסלעים וולקאניים, 
פרי התפרצותן של לבות, שנשתפכו על־פגי השטח בזרם 
אחר זרם עד לעצמה כוללת של 400 מ׳ ויותר. לבות אלו 
היו חמוצות ברובן, וסלעיהן הם פורפירים ופורפירייקווארצה. 
וכן פורפיריטים בעלי מבנה פלואידאלי מובהק. גידים מאגנד 
תיים, מהם קטנים וצרים ומהם גדולים כדי רוחב של כמה 
עשרות מ׳ וכדי אורך של ק״מ אחדים. חוצים את בל שאר 
הסלעים של תקופת העז״קאמבריון. מלבד רוב הסלעים הפלו- 
טוניים והוולקאניים. המרכיבים גם את המאסיווים של הסבי¬ 
בה׳ מצויים בגידים: סלעי־דיאבאם ירוקים ושחורים! אפלי־ 
טים לבנים, מורכבים מצירוף גרגרי דק של קווארצה. 



129 


ארץ־ישראל 


130 



נוו< נראניטי בננב (הר־יהושפט על־יד אילת) 


אורתוקלאז וגראנאט; פגמטיטים, שהרבה מהם מורכבים 
מגבישים של אורתוקלאז בגודל של 10 ם״מ לערך, מנציצים 
וקווארצה, ולפעמים מגראנאט. 

השלב המאגמתי השני בתולדותיה הגאולוגיים של הארץ 
נתהווה בתחילת הקרטיקון התחתון. הוא מצטיין באופי 
אלקאליני מובהק, והוא מתבלט בעיקר בנגב המרכזי, בסל¬ 
עים הטריאסיים והיוראסיים ובשכבות הנמוכות ביותר של 
הקרטיקון התחתון של מכתש־רמון, וכן בהר־עריף. הסלעים 
המאגמתיים באיזור זה הם ברובם אינטרוזיוויים ובמיעוטם 
פרי התפרצויות וולקאניות שעל־פני השטח. האינטרוזיה 
המאגמתית הגדולה ביותר במכתש־רמון הוא שן־ךמון, המת¬ 
רומם סמוך לצוק הדרומי של המכתש. אינטרוזיה חשובה 



ניד של פגמאטיט בתור נראניט (נחל־שלמה) 

ומארכיון הצילומים של המנון וזנאולוני) 


(מארכיון הצילומים של המכון הנאולוני) 

אחרת היא הלקוליטית־אסכסיטית, שחדרה לתוך סידרת 
הגבס הטריאסי של נחל־רמון. באיזור דמון מצויים יותר 
מ 100 גידים; רחבם הוא עפ״ר מ 1 מ' עד 3 מ׳ וארכם לפעמים 
כמה ק״מ. אפייניים ביותר למכתשי דמון ועדיף הם הסילים 
המאגמתיים, שחדרו במספר מרובה בין שכבות היורה 
והטריאס ושעביים מגיע עד 30 מ , . התופעה המאגמתית 
החשובה ביותר של הנגב המרכזי הוא הקילוח הבזלתי 
הגדול — תוצאה של התפרצויות וולקאניות בתחילת הקרטי- 
קין התחתון, שכיסו שטח של יותר מ 5,000 קמ״ר. חלקים 
מקילות זה חשופים היום הן ברמון והן בהרי-עריף. עצמת 
זרמי־הלבה מגעת עד כדי 80 — 100 מ/ הסחיפה פיסלה בהם 
שורה של הרים ק 1 ניים שחורים בחלק המערבי של המכתש. 

בקרטיקון העליון הורגשה פעילות וולקאנית בתחומו של 
הר־הכרמל ובהרי אום־אל־פחם. וולקאניזם זה היה תת-ימי, 
וסלעיו — זרמים בזלתים וטופים, משולבים בסלעי-המשקע 
של הים הקויטיקז׳ני. 

השלב הוולקאני הצעיר ביותר נתהווה בשלישון העליון 
ובפליסטוקן, ופעולתו נמשכה כנראה כמעט עד לתקופה ההיס־ 
טורית. סלעים וולקאניים מתקופות אלו מתגלים בעמק-החוף, 
בגליל ובעמקי־הצפון. במיוקן ובפליוקן נתכסו שטחים גדו¬ 
לים — כגון הגליל הדרומי־מזרחי בין טבריה, עמק בית־שאן, 
מרחביה והר־תבור והשטח שבין ים־חולה וים־כינרת — זר¬ 
מי לבות, שעצמתן הכללית עולה על 400 מ׳. בפליוקן העליון, 
וכן בפליסטוקן, אירעו גם התפרצויות געשיות, שפלטו כמויות 
גדולות של פצצות וולקאניות, לאפילים ואבק, וכתוצאה מכך 
נצטברו שכבות של טופים ואגלומראטים וולקאניים, כגון 
בנחל-יבנאל (ואדי-פג׳אז)׳ בסביבת פוריה ובקרני־חיטין. כמה 
מהרי־הגעש, שפלטו את חטופים הללו׳ עדיין הם קיימים. 
אף אם בצורה פגומה, ביניהם קרני-חיטין ושורת הרי־הגעש 
שבסביבת כפר־גלעדי. וולקאניזם זה היה רובו ככולו בסיסי, 
וסלעיו — מסוגי-הבזלת, כולל נפליניטים. בקרני-חיטין מר 
פיעות בין חמרי־הטופים פצצות־גברו. 




131 


התנאים הטבעיים: סטרוגראפיח ומינראלוגיה 


132 



אבז־חול ניבית מרובות (הרי־עמרם) 


( 2 ) סלעים מטאמורפיים נדירים בא״י ומופיעים 
בעד־קאמבריון של אילת בלבד, ועמם נמנים כמה מן הסלעים 
הקדומים ביותר של הארץ, בני גיל של 1,000 מיליון 
שנה ויותר. מבחינת התהוותם הם מתחלקים לשני סוגים: 
( 1 ) סלעים אורתו־מטאמורפיים, שהיו תחילה סלעים מאגנד 
איים, והם מיוצגים'בעיקר ע״י גניסים, שנוצרו מגראניטים 
בתקופות־הקימוט הגדולות של העד־קאמבריו׳ן! ( 2 ) סלעים 
פארא־מטאמורפיים, שהם סלעי־משקע ממקורם ושמהם מצויים 
ביותר צפחות־נציץ. 

( 3 ) סלעי־משקע הם הסלעים הנפוצים ביותר בא״י. 

הם חשופים על פני יותר מ 80% של שטח־הארץ, וברוב 
המקומות עצמתם מרובה. סלעים סדימנטאריים ידועים בארץ 
מכל התקופות הגאולוגיות, והם כוללים כמעט אח כל הסוגים 
של סלעי־המשקע השונים: 

א)םלעי־משקע־מכאניים, שנוצרו ע״י הצטברות 
של חלקיקי־סלע שבורים, ללא התחשבות בגודל החלקיקים. 
מהם: קונגלומראטים, כגת זה של אילת, שעצמתו עולה 
על 300 מ׳ ושנוצר בסוף העד־קאמבריון כתוצאה של ארוזיה 
נרחבת של הרי־קימוט גבוהים; חלוקיו המאגמחיים והמטא־ 
מורפיים השונים מלוכדים ליכוד חזק ע״י ארקוזה תוצרים 
הרים דומים בצורתם להרי־הגראניט. 

קונגלומראטים מופיעים גם בבסיסי הסדרות הימיות מן 
הקאמבריון התחתון והאורדוביקון התחתון במקומות שונים 
בין תמנע ואילת; בנחל־רמון ובהר־עריף, בבסיס הקרטיקון 
התחתון, העוף קונגלומראט חשוב ממקור פלוביאטילי. 
קונגלומראטים נדירים בסדרות הימיות העבות של הקרטי־ 
קון והפלאוגן, אך הם חוזרים ומופיעים שוב בכמות מרובה 


(מארכיון הצילומים של חמבון הגאוליגי) 

בסידרות הסלעים של השלישון העליון ושל הפליסטוקן. 
קונגלומראט-הבסים של סידרת־חצבה. מן המיוקן התחתון, 
המגיע לעשרות מ , בעובי, מופיע — למשל — באיזור עיד 
יהב, בסביבות תל־ירוחם ושדה־בוקר, יוצר את הלוח הקשה 
שבראש הר־ארחות, ומחשופיו מרובים באיזור נחל־אפעה. 
הקונגלומארט הפוליגני הקשה שמן הפליוקן שבסביבת' כפר־ 
גלעדי מנוצל כסלעי אורנאמנטאלי. בפליוקן העליון נמר 
קונגלומראט־הערבה, ממוצא פלוביאטילי, שמחשופיו מרובים 
לאורך כל שקע־הערבה. מאותה תקופה בערד הן ההצטברדות 
הנרחבות של החצץ הצורני, הבונות את החמדות של הנגב 
והמוסיעוח על־פני מאות קמ״ר, כגון דרומה מהר־צניפים 
באגן הניקוז של נחל־חיון. 

מחשופים של אבני־חול תופסים כחמישית משטחה של 
א״י. מבחינת מקורן ומבנן יש להבחין בהן 4 קבוצות: 

1 ) אבני־חול נוביות — משקעים, בעיקר מדבריים, 
עשירי־צבעים, שנצטברו בין הקאמבריון ובין הקרטיקון 
התחתון. הן חשופות בעובי של מאות מ׳ על־פגי שטחים 
ניכרים בדרום (מאילת עד יטבחה), במכתשי עדיף, רמון, 
חתירה וחצרה ובשטחים מצומצמים במערב אגן־החולה, 
בחלק התחתון של מורד־רמים. 

2 ) אבני־חול ימיות, שנצטברו בתקופות שונות במים 
רדודים׳ לא הרחק מקרהחוף. הקדומות שבהן, שהן מן הקאגד 
בריון התחתון, מתגלות בדרום־הארץ באיזור תמנע־אילתז 
אבני־חול גיריות, דולומיטיות ובחלקן גלאוקוניטיות, עשירות 
לפעמים באואוליטים גיריים או ברזיליים, מן השלבים 
המוקדמים של הטראנסגרסיה הימית הגדולה של הקרטיקון 
התחתון — בהר בתור, "בהר־עריף, במכתשי דמון, חתירה 




133 


ארץ־יישראל 


134 


וחצרה, בוואדי־פרעה מזרחית לשכם, בהר־נטופה (ג׳בל־ 
חזבה).ובגוש־רמים שבגליל (אבני־חול אלו הן סלעי־הקיבול 
שלי הנפט בשדדדחלץ). אבני־חול גיריות ועשירות בשרידי- 
חי מבין משקעי הטראבטגרסיות הימיות של השלישון העליון 
והפליסטו׳קן מצויות באיזור באר־שבע, בסינקלינות השונות 
של הנגב הצפוני, בעמק־יזרעאל ובמקומות הרבה בעמק- 
החוף ובשפלה. 

3 ) אבני־חול אגמיות. הקדומות שבהן הן "אבגי־החול 
של זברה״ — אבני־חול מאגגניות דקות־גרגר ומחוסרות־ 
ליכוד — המצויות באיזור־תמנע! אבגי־החול האדומות 
והמגוונות של סידרת-סדום, המתגלות בעיקר בצלע המז¬ 
רחית של הר-סדום ושהן, כנראה, מן האוליגוקן * מאותה 
תקופה מצויות אבני-חול אגמיות גם במקומות שוגים בהר־ 
הנגב, כגון סמוך להר-טרף ובאגן נחל־מרזבה! במיוקן ובפליו־ 
קן נצטברה בעמק-הערבה בין נחל-פארן ובין ים-ד,מלח 
סידרת-חצבה האגמית, ששכבותיה מורכבות בעיקרן 
מחול ואבני-חול אדומות וירוקות, בחלקן חרסיתיות ! מאותן 
התקופות הן גם הכמויות הגדולות של אבגי-חול אגמיות 
(שאף הן אדומות ברובן) שבגליל התחתון, כגון בסביבת 
טבריה (הר-הורדוס, עין־גב, ועוד). 

4 ) אבני-חול חופיות צעירות, שנתהוו, מן המיוקן 
ואילך, מן החול המובא לחופי־הארץ מסחף הנילוס, ואפשר 
גם מן החולות של הסיני, ע״י הזרמים של הים התיכון, 
ומצטבר כאן לחולות, שנודרים עם הרוחות מזרחה. כמעט 
לאורך כל החוף הים־תיכוני משתרע איזור של חולות, שחו¬ 
דרים במקומות אחדים, כגון על-יד משאבים ובקרבת חדרה, 
עמוק לפנים הארץ. חול זה מורכב בעיקר מגרגרי-קווארצה עם 
אחוז ניכר של גרגרים גיריים, בעיקר קליפות של חורירלת. 
חולות אלה נתקשו במרוצת־הזמן ע״י קאלציפיקאציה והפכו 
לאבני-חול גיריות ערוכות עפ״ר בצורת שתי וערב—ה ק ו ר¬ 
ק א ר< מצפון לכרמל אין חול-החוף מכיל קווארצח, אלא הוא 
בנוי רובו ככולו חלקיקים שבורים ומרוסקים של קליפות 
אורגאניות גיריות, וזהו ה ז י פ ז י ף, החשוב לבניין. 

ב) סלעים קארבונאטיים הם מן הסלעים הרווחים 
ביותר בארץ והם מגוונים ביותר מבחינת מבנם, הרכבם 
ומוצאם. מבחינים בהם שתי קבוצות עיקריות: גיר (בעיקר 
קארבונאט-הסידן) ודולומיט (קארבונאט של סידן ושל 
מאגנזיום). 

1 ) גיר מופיע בארץ כמעט בכל התצורות הגאולוגיות 
מן האורדוביקון עד הפליסטוקן. ביחוד נפוץ גיר ימי, 
שהושקע בטראנסגו־סיות הימיות הגדולות ושהוא בונה את 
רוב השטחים ההרריים בארץ. הוא כולל: גיר ליתוגראפי — 
מיזי חילו, גיר קשה, חלק ושביר, עפ״ר בעל צבעים אפורים 
או חומים בהירים! גיר שישי— מלכה, גיד קאלציטי גבישי, 
בעל גרגר גס ובעל ברק מיוחד,' אבן־בניין עיקרית בא״י 
מן התקופה הישראלית עד התקופות הרומית והביזאנטית 
(ממנה היה בנוי בית-המקדש)! קרטון — סלע גירי אבקתי 
רך, בעל צבע לבן, בנוי גבישי-קאלציט דקיקים ביותר, שהוא 
עיקרם של איזור נחל־פארן העילי, איזור־השפלה, מדבר- 
יהודה, ההר שבין שכם לתול-כדם, רמות-מנשה, הרי־שפרעם, 
איזור-תרשיחה וסביבותיה של צפת(חר-כנען) ושהוא מנוצל 
בארץ בקנה־מידה רחב לשריפת־סיד! גיר אורגאנוגני, 
שנבנה מקליפותיהם של צדפות, קיפודי-ים, אלמוגים — 
שמוסיפים גם היום לבנות סלעים בחוף־אילת —, ובעיקר של 


חוריריות וביניהן נומוליטים, שקליפותיהם הגדולות בונות 
סדרות עבות של סלעים — בעיקר מן האיאוקן התיכון — 
בהרי-הנגב, בהר־הגלבוע, בגבעודהמורה, באיזור צפת וכפר- 
גלעדי בגליל העליון! גם סוגים של אצות בנו — ובונים — 
סלעים בארץ. 

גיר אגמי מצוי בין משקעי-האגמים של השלישון 
העליון, והוא חשוף בעיקר בנחל־פארן, בכל הערבה הצפונית. 
בעמק-יזרעאל ובגליל המזרחי. נטף־גיר, שהוא נקבובי 
ומרובות בו צורות סטאלאקטיטיות, נוצר ע״י התנדפותם של 
מי-מעיינות, בעיקר בפליסטוקן, והוא מצד במעיינות־הערבה, 
כגון עין־מנוחה, עין־רחל, עין־יהב, בחוף המערבי של ים- 
המלח ובשטחים גדולים בעמק בית־שאן. גיר יבשתי — 
נארי, שנוצר, כנראה, מתוך התנדפותם של מי־תהום 
עשירים בסידן(העולים מן העומק בעונה היבשה) ושמכסה 
את כל הסלעים הקודמים כשטיח עליון בעובי של עד 4 מ׳ 
לערך. שטחי התפשטותו העיקריים הם: השפלה, הרי־שכם, 
הרי־אפרים והגליל המערבי! אין הוא נוצר בשטחים מד¬ 
בריים, כגון מדבר־יהודה והנגב. 

2 ) דולומיט ים נפוצים מאוד בא״י, ביחוד בין סלעי 
אורדוביקון, טריאס, קנומן וטורון. פרט לשכבות מועטות של 
דולומיט, שמצויות בסידרת־סדום ושהן ממוצא אגמי, כל הדו¬ 
לומיטים הם ממוצא ימי, והם מתחלקים לשני סוגים: מיזי 
יהודי וסוג קרייודענבים. מיז י יהודי הוא דולומיט 
אפיגנטי, שנוצר על־ידי מטאסומאטוזה של גיר! הוא סלע 
אפור—אפור־כהה, קשה, גרגרי צפוף, וחלקי־הארץ הבנויים 
מסלע זה מצויינים בתלילותם ובתופעות קרסטיות, כגון 
האיזור שממערב לירושלים ושטחים נרחבים' בהר־רמון, 
בהרי־הכרמל ובגליל העליון! משום קשיותו המרובה ועמיד¬ 
תו הטובה בפני כוחות־הבליה מנוצל דולומיט זה הרבה 
כאבן-בניין(אבן ירושלמית)! מיזי יהודי אדום ידוע בסביבת- 
ירושלים בשם מיזי אחמר. סוג קריית־ענבים 
הוא משקע כימי מקורי, סלע רך, דק־גרגר, שכבתי, עפ״ר 
לבן, אך לפעמים גם חום או אדום (מחמת תוספת תחמצות- 
ברזל)! נוף בנוי מסלע זה הם הרי-יהודה — נוף הררי מתון 
בעל מדרונות מודרגים. 

ג) חרסיות וחוואר. החרסיות (והסלעים הקשורים 
בהן — פצלים, טין וכד׳), המהוות כ 80% של כל סלעי- 
המשקע בעולם, הן נדירות בא״י. חרסיות ירוקות, קצתן מעד 



שכבוודסורקאר בכיוונים מצטלבים (תל-אביב) 

(מארכיון הצילומים של המכון הנאולוגי! 



135 


התנאים הטבעיים: פטרוגראפיה ומינראלוגיה 


136 


רבות בחול (טיט), מופיעות באורדוביקון של תמנעז שכבות- 
חרסית, שמתחלפות לסירוגים עם דרגשי גיר ודולומיט — 
במושלקאלק של מכתש־רמון! חדסיות ירוקות וחומות, בחלקן 
הוואדיות וגבסיות, מן היורה — במכתשי חתירה וחצרה! 
חרסיות עבות, מלווות חוואר, גבם ואנהידריט, מן הקנומן 
העליון—בעיקר בנגב הדרומי(תמנע, יטבתה)! פצלים חרסי־ 
תיים ירוקים וכחולים, עשירים בגבם מן הדאניון — בשטחים 
גדולים של הנגב! וסדרות עבות של חרסית כחולה וירוקה, 
קצתה פיריטית (סקיה), מן המיוקן והפליוקן, בונות חלק 
ניכר של תחתית עמק־החוף! כל אלה הן ממוצא ימי, מיני- 
חרסית ממוצא אגמי הם: החרסיות הקאוליניות הלבנות מן 
היורה שבנחל־רמון! שכבות־החרסית האדומות והירוקות של 
האגמים השלישונים בנגב ובגליל המזרחי. הרבה מחרסיות 
אלו מנוצלות כיום במידה מרובה לצרבי התעשיה הקראמית. 

נפוצים מן החרסית הם סוגים של ח ו ו א ר, שהוא תערו¬ 
בת מכאנית של חרסית ושל קארבונאט־הסידן. סדרות עבות 
של חוואר, בעלות צבעים חומים או ירקרקים, מתגלות 
בסדרות הימיות של היורה במכתשי חתירה וחצרה ובין 
סלעי הקנומן (דמון, הר-עריף) והטורון (פציאם משור־חוה), 
וכן בין הסדרות האגמיות — סידרת־סדום, סידדת־חצבה 
וביחוד סידרת חוואר־הלשון. הסידרה האחרונה היא משקע 
של ים-המלח הפליסטו׳קני, שהוא מצוי בעובי מרובה בכל 
עמק־הירדן והערבה עד דרומית לעין־חצבה, והוא מצטיין 
בריבוד דק ביותר, שבו מתחלפים רבדים חוואריים־חרסיתיים 
(משקע־חורף) ברבדים חוואריים־גבסיים (משקע-קיץ). 

ד) צור וקווארצולית. א״י עשירה בצור — סלע, 
שהוא מורכב בחלקו הגדול מתחמוצת-צורן אמורפית. תרכי- 
זיו מופיעים בסלעי הטריאם העליון של נחל-רמון וביורה 
העליונה של המכתש הגדול, ולפעמים גם בשכבות דקות 
בצבעים סגולים או אדמדמים בגיר ובדולומיט של הקנומן 
והטורון. תצורה צורנית מובהקת היא הקמפן, המורכב 
דרגשי־צור מאסיוויים, שמצטרפים לפעמים לסידרה רצופה! 
לפעמים מתחלפות שכבות־צור, שעובי כל אחת מהן הוא כמה 
0 ״מ בלבד, בשכבות קרטוניות ופוספאטיות! הצבע הרגיל של 
צור הקמפן הוא חום־אפור, אד לפעמים מופיע בו גם צור 
לבן(חלמיש). צור הקמפן נעדר או מפותח רק במקצת בגליל, 
ובדרך־כלל הולכת וגדלה כמותו מצפון הארץ לדרומה! 
במרכז־הארץ מגיע עביין של שכבות־הצוד לכמה מ׳ בלבד, 
ואילו בנגב — לעשרות מ׳ (עד 70 מ׳). צור הקמפן מורכב 
למעשה מחתיכות זוויתיות של צור, שהן מלוכדות ע״י דור 
שני של צור הומוגני. שכבות־הצור של הנגב יוצרות בבלייתן 
המדברית את מישורי־החמדות הגדולות של הנגב הצפוני 
והמרכזי, הזרועות גושים וחצץ של צור.—במשקעי־האיאוקן 
מתחלף לסירוגים צור באפקי תרכיזים או בשכבות דקות 
בסלעים קרטוניים, ובסידרה מצוי כל המעבר המודרג מצור 
לקרטון. — סדרות הקנומן והטורון מכילות ברוב שטחי- 
הארץ סלע צורני, שהוא כמעט מיוחד לא״י: ה ק מארצו־ 
לית — סלע סדימנטארי מורכב מגדגרי-קווארצה בגודל של 
עד 2 מ״מ, שנוצר ע״י קווארציפיקאציה דיאגנטית של סלעים 
גיריים. סלע זה מופיע בעיקר בתוך סדרות דולומיטיות, 
ועובי־שכבותיו מגיע בהרי־יהודה עד 6 מ/ 

ה) אוואפוראטים נוצרו כמשקעי התאדות של מי 
לאגונות ימיות או אגמים מדבריים מלוחים, בעיקר בטריאם 
העליון. בתקופת המעבר בין הקנומן לטורדן ובשלישון 


התיכון והעליון. בשעת נסיגתו של הים הטריאסי נוצרה 
באיזור־רמון לאגונה רחבה, ובה הושקעה סידרה רצופה 
של גבס, שעביה מגיע כיום בכמה מקומות ל 170 מ/ סלעי- 
הגבס הם גבישיים, לבנים, אפורים וכחלחלים, והם מרובדים 
בשכבות, שעביין מגיע ל 2 / ג מ/ כתוצאה מתנאים לאגונאריים. 
שהתקיימו בשטח־הנגב בתקופת־המעבר מן הקנומן לטורון, 
מצויין גם חלק זה של החתך בריבוי אפקי־גבס, שמתחלפים 
בשכבות של חוואר וחרסית! באיזור־יטבתה מופיעות בחתך 
זה גם שכבות של אנהידריט. דרגשי־גבס בצורת סלעים 
דקי־גרגד עד סמיכים ועפ״ר בעלי צבעים כחלחלים מצויים 
בין המשקעים של האגמים הפליוקניים של הגליל התחתון 
(מנחמיה, גשר, ואדי־בירה ועוד). באמצע השלישון נוצר 
בעמק־הערבה, בשטח שבו משתרע כיום ים־המלח, אגם 
מדברי גדול, שבשעת התאדותו שקעו על קרקעיתו כמויות 
עצומות של מ ל ח ־ ב י ש ו ל. שכבות אלו הן חשופות כיום 
בהר־סדום בשתי סדרות: סידרה תחתונה בעלת עובי של 
יותר מ 150 מ׳ וסידרה עליונה בעלת עובי של כ 100 מ/ 
סלעי־המלח הם גסי־גרגר ובעלי רבידה בדודה. עד אמצע 
הפליםט 1 קן היו סידרוודהמלח של הר־סדום קבורות בעומק, 
וחלק ניכר מהן נמס מתוך מגע במי־תהום ולא השאיר 
אחריו אלא גבישי אנהידריט וגבס, שנתלכדו על גבי מלח- 
הבישול לסלעי־חיפוי אנהידריטי־גבסי, שעביו מגיע עד 
כ 30 מ׳. 

11 . מינראלים ומירבצים מינראליים בא״י. 

רוב המינראלים נוצרים בתהליכים מאגמתיים ומטאמודפיים! 
רוב המירבצים המתכתיים — בתהליכים מאגמתיים'בלבד. 
א״י, שמבנה סדימנטארי בעיקרו, אינה יכולה, איפוא, להיות 
עשירה במינראלים. 

( 1 ) המינראלים העיקריים בסלעים המאגמתיים בארץ 
הם: קווארצה, אורתוקלאז, פלאגיוקלאז, נציצים, אמפיבולים, 
פירופסנים, אוליווינים. אלקלי־אמפיבולים (ריבקיט) ואלקלי 
פירוכסנים (אגידין) נמצאו בנורדמרקיטיס של נחל־רמון! 
גבישים אידיומורפיים בגודל של כ 5 ם״מ של בךקויקיט — 
בגידים בזלתיים בסביבת יבנאל. נפלין מופיע בגבישים 
יפים בנפליניטים של גבעת־המורה', לזוריט(?) — בגיד 
טראכיטי אחד בנחל-רמון. פיריטים וסולפידים אחרים מופי¬ 
עים באסכסיט של דמון ובגידים של פורפירי־קווארצה 
באיזור־תמנע. אפליטים וכמה מן הגידים הגראגיטיים באילת 
עשירים בגבישים אידיומורפיים קטנים של פירופ, וכן מופי¬ 
עים גראנאטים בגודל של עד 1 0 ״מ בתוך האגלומראטים 
הוולקאניים מן הקנומן שבהר-הכרמל (איגזים). אפידוט 
בגבישים מיקרוסקופיים נפוץ כמינראל משני בסלעים מאג- 
מתיים מרובים. מינראלים מפותחים היטב מופיעים בגידים 
הפגמאטיטיים של אילת, ביניהם אורתוקלאז לדוד בגבישים 
גדולים ובאגרגאטים מאסיוויים, גבישי ביוטיט ומוסקוביט 
בגודל של עד כדי 10 0 ״מ וב״מחברות" בעלות עובי של 
3 — 5 0 ״מ, ולפעמים רחוקות גם גראנאטים אידיומורפיים 
גדולים מקבוצת האלמאנדין. גידים אלה וכן גידים פנוימטו- 
ליטיים והיךרותרמאליים מכילים אגרגאטים מאסיוויים של 
קווארצה לבנה'ונקיה. במקום אחד, על-יד נחל־שלמה, מכילה 
קוואדצה זו גבישים פריסמאטיים של טורמלין. העורקים 
ההידרותרמאליים המרובים שבסלעי־העד־קמבריון של אילת 
מכילים באריט, קאלציט, ולפעמים פלואוריט. כמה מן העור¬ 
קים באיזור הר־יהושפט מכילים גם מינראלים של נחושת, 



בצר־נחושת בתוך אבן־חול נובית מגוונת באיזור תמנע 
(מארכיודהצילומים של המכון הגאולדגי) 



יער־גדות של ערבה חדת־עלים 

( 113€ <ו 01 (>ו 11 ס 3 1 ז 111 ) 8311€£ ) 

בירקון העליון 


חורש של אלון מצוי ואלת־א״י 

( 1113 ) 031365 3013 ) 15 ? - 11105 ־ €311101 €115 ־ 11£1 ()) 

בכרמל 



האנציקלופדיה העברית 




137 


ארץ־־ישראל 


138 


כגון מלכיט וקויפריט. מירבץ־ברזל הידרותרמאלי נוצר בהרי- 
עשת מתמימות מימיות חמות עשירות בברזל ובמאגנזיום, 
שעלו בשלישון לאורך העתקי־פארן הגדולים. הבצר מורכב 
בעיקרו מהמאטיט ומכמות קטנה של לימוניט; ריכוז 
תחמוצת־הברזל בבצר עולה על 80% , אך הכמות הכללית 
של הבצר היא מועטת. 

( 2 ) מינראלים מטאמורפיים, שמצויים בסלעים 
העד־קאמבריים של איזור־אילת, הם בעיקר: קווארצה, ביו־ 
טיט, מומקוביט, סריציט, כלוריט, וגם אורתוקלאז. צפחות־ 
הנציץ שמנחל־שלמה עד נחל־רודד עשירות בסטאורוליט 
ובגראנאטים מקבוצת־האלמאנדין, ששיעורם בחולות־הבליעה 
של סלעים אלה מגיע עד כדי 40% . גרוסולאר מופיע בגבי- 
שים אידיומורפיים קטנים כתוצרת מטאמורפוזה־של־מגע בין 
בזלת ובין סלעים חוואריים של הפליוקן בעמק־הירדן, על־יד 
מנחמיה. 

( 3 ) קבוצת המינראלים והמירבצים המינראליים 
הסדימנטאריים כוללת את רוב ד,מינראלים המצויים בא״י 
וכמעט את כל המירבצים ד,מינראליים הניתנים לניצול. 

מינראלים של נחושת מופיעים בפיזור מרובה בסדרות 
הנוביות הפאלאוזואיות והמסוזואיות בין אילת ותמנע. אבני־ 
החול והפצלים האגמיים או הלאגונאריים באיזור־תמנע 
מכילים כריזוקולה וכמויות קטנות של טירקיז, מלכיט ודיו- 
פטאז, במפוזר בתוך הסלעים או במרוכז בעורקים קטנים 
או כציפוי על־פני מישורי־הרבידה של הסלעים. ריכוז- 
הנחושת בבצר זה, שעביו 2 — 6 מ/ מגיע בחלק המרכזי של 
המירבץ ליותר מ 1.5% . בחלקו של המירבץ שנבדק עד עכשיו 
ניתנים לניצול כ 100,000 טון של נחושת; ממדיו של המירבץ 
כולו עדיין לא נקבעו. מוצאם של מלחי־הנחושת הוא בסלעים 
המאגמתיים העד־קאמבריים של הסביבה, שבהם הם נפוצים 
הרבה, אך בריכוזים נמוכים מאוד, ושמהם הובאו ע״י נחלים 
לתוך אגם או לתוך לאגונה ימית, ושם שקעו עם התאדות- 
המים. מינראלים נחושתיים אחרים מופיעים בכל איזור 
תמנע־אילת באפקים גבוהים יותר בסידרה הגאולוגית, וביחוד 
באבני־החול הנוביות הלבנות מן היורה: תרכיזים כדוריים 
בגודל של עד כדי 12 ס״מ, מורכבים מקופריט וכאלקוציט, 
עם קליפה חיצונית של מאלאכיט ואזוריט. תרכיזים אלה 
מכילים נחושת מתכתית בשיעור של 40% ויותר. הם נוצלו 
בממדים גדולים בתקופות עתיקות; מכרות, שרידי־מחנות 
וערימות־סיגים, מיעוטם מתקופת־שלמה ורובם מתקופת- 
הנבטיים, נשתמרו עד היום במקומות הרבה, ביחוד בהרי- 
תמנע ובנחל־עמרם, והם השרידים הקדומים ביותר של 
מכרות בארץ. אך בתנאים של המשק החדיש מונע פיזורם 
המרובה בתוך אבני־החול את ניצולם. 

במקומות אחרים של איזור־תמנע מופיעים בסלעים מינ¬ 
ראלים של מאנגאן — פירולוזיט, פסילומלאן וואד: תרכי¬ 
זים מאסיוויים של תחמצות־מאנגאן בגודל של עד כדי ב/ 1 מ/ 
שמצטופפים בתוך אופק של פצלים אדומים; בצר מפוזר, 
שבו ממלאות תחמצות־המאנגאן את הסלע החרסיתי בפיזור 
דק; "בצר־הזברה" — אבן־חול, שבה מתחלפים לסירוגים 
אפקים דקים של חול לבו עם אפקים של חול מאנגאני שחור. 
ריכוזי תחמוצת־המאנגאן בבצר המפוזר ובבצר־הזברה הם 
נמוכים׳ אך הם מגיעים עד כדי 60% ויותר בבצר התרכיזי. 
התרכיזים ממלאים שכבה, שעביה הוא מ 0 ״מ מועטים עד 
כדי 1.1 מ/ חשיבותו הכלכלית של מירבץ זה עדיין לא 



בצר־מאננאז ונחל־מאננאן) 

,מארכיון הצילומים של המכון הנאולוני) 


נתבררה כל צרכה. ריכוזים אלה של המאנגאן נוצרו עם 
מירבצי־הנחושת באותו אגם עצמו או באותה לאגונה עצמה 
ובאותו תהליך. 

מינראלים סדימנטאריים של ב ר ז ל נפוצים למדי בארץ. 
פיריט מופיע בסלעים חוואריים וחרסיתיים ביטומניים מרו¬ 
בים, כגון בקנומן של עין־בוקק, בחרסית־סקיה מן המין- 
פליוקן של עמק־החוף; מארקזיט — בעיקר בפצלים חרסי- 
תיים מתקופת־הדאניון בנגב; תרכיזי מאגנטיט בגודל של עד 
כדי 10 0 ״מ — בגיר ובקרטון של הסידרה המגוונת באיזור 
חתרורים. המינראלים הברזיליים הרווחים ביותר בארץ הם 
המאטיט ולימו׳ניט, שמהם קיימים ריכוזים גדולים, העשויים 
להיות בעלי עניין כלכלי. בסידרת סלעי־היורה של מכתש- 
רמ 1 ן מופעת שכבה בעלת עובי של עד כדי 7 מ ׳ , מורכבת 
מחרסית ומריכוזים של המאטיט, שמהווים במקומות אחדים 
את רוב השכבה: מרבץ זה עדיין לא נחקר כל צרכו. במגע 
בין השכבות הימיות של היורה ובין הסדרות היבשתיות של 
אבז־חול נובית מן הקרטיקון התחתון מופעת במכתש־חתירה 
ובמכתש־חצרה שכבה לימוניטית־המאטיטית בעובי של עד 
כדי 2.5 מ ׳ ; אך היא מכילה גם אחוזים גדולים של סיליקה 
ושל חרסית, שמקשים את ניצולה. בצר ברזילי חשוב מן 
הקרטיקון התחתון מופיע בשכבה, שעביה כ 2 מ׳ ויותר, בהר־ 
בתור, במכתש הגדול, בהר־תבור, בבקעת בית־הכרם על־יד 
רמה ובמערב־החולה במורד של רמים. זהו בצר־ברזל אואו- 
ליתי אפייני, שהוא דומה מאוד בהרכבו לבצרי־הברזל של 
אלזאם־לורן. באיזור־רמים מופעת שכבה זו בחזית של כ 4 
ק״מ, וניקב ת־ניסיון עקבה אחריה כ 300 מ׳ לפנים־ההר. הבצר 
אחיד בעביו ובריכוזו ומכיל 29% — 28 של ברזל מתכתי; אפיו 
האואוליתי של הבצר מאפשר את ריכוזו של הברזל בדרכים 
מכאניות ומאגנטיות קודם עיבודו המטאלורגי. עד עכשיו 
הוכח קיומה של רזרווה בעלת כמה מיליוני טונות׳ והבדיקה 
עדיין לא נסתיימה. 

קבוצת המינראליםהאל־מתכתיימהיא הנפוצה 
שבכל קבוצות־המינראלים. קאלציט, כמרכיב של הסלעים 
הגיריים, הוא בלא ספק המינראל המצוי ביותר בארץ. גם 
אראגוניט אינו נדיר, למשל: כמאסות סטאלאקטיטיות, שבו¬ 
נות מדריגה לאורך החוף המערבי של ים־חמלח, או כחומר 
מלכד של קורקר ימי. הקווארצה נפוצה מאוד בארץ כמרכיב 
ראשי של אבני־החול למיניהן. באבני־החול הנוביות מלווה 



139 


התנאים הטבעיים: סמרדגראסיה ומינראלוגיה 


140 



ס 5 ע פוספאטי מאורו! 

עיקרו אואוליטים, בחלק העליוז עורה של אפאטיט 

(מארכיון האילומים של המכון הנאולוני) 


הקווארצה כמויות קטנות של מינראלים כבדים, כגון צירקון׳ 
טורמאלין ורוטיל. אך יש גם סוגים של אבני־חול נוביות, 
ביהוד מן הקרטיקון התחתון והיורה, שמכילים יותר מ 99% 
של גרגרי־קווארצה נקיים, עם כמויות זעירות של ברזל וכמעט 
בלא קארבונאט־הסידן. אבני־חול לבנות אלו משמשות חומר 
גלמי לתעשיית הזכוכית. כמויות גדולות מאוד של חול־ 
זכוכית לבן זה, בעל טיב משובח ביותר, נמצאות במכתשים 
של הנגב ובאיזור־אילת. חולות־סיליקה אלה נוצרו מאבני־ 
חול נוביות מגוונות מתוך שטיפת כל המלחים המסיסים ע״י 
הגשמים החזקים של היורה והקרטיקון התחתון. 

גבישי־קווארצה אידיומורפיים גדולים יותר, בגושים יפים, 
שהם ידועים בשם כדורי־אליהו, נפוצים בסלעים הדולומיטיים 
של הקנומן באנטיקלינות של הנגב הצפוני, בהרי־יהודה, 
בכרמל ובגליל המערבי. גושים אלה מכילים לפעמים גם או־ 
פאל. אופאלים של מים מתוקים— לבנים׳ ורודים וסגולים— 
מצויים בין המשקעים האגמיים הפליוקניים בסביבת כינרת. 
אגאטים, ביהוד מן הקמפן, נמצאים בארץ במקומות הרבה 1 
היפים שבהם, המצטיינים בצבעים לבנים, חומים ואדומים. 
מופיעים בנגב המרכזי, וביחוד בהר־חורשה. 

מן המינראלים הסולפאטיים הנפוץ ביותר הוא ה ג ב ס — 
המופיע כמרכיב של סלעי־הגבס השונים וגם בגבישים 
בודדים יפים בגודל של 10 0 ״מ ויותר. גבס גבישי מופיע 
בחוואר־הלשון ובסלע החיפוי של הר־סדום, וגבישים שקופים 
של גבס־הסלניט נמצאים בסלעים חרסיתיים מרובים מן 
הסנטון והפללקן. א ל ב ס ט ר בעל מבנה סיבי עדין, אדמדם, 
כחלחל ולדוד, מצוי בשכבות עבות בסידרה הקנומנית של 
באר־מלחן שבקירבת תמנע. א נ ה י ד ר י ט נדיר הרבה יותר! 
הוא נמצא בין המשקעים הלאגונאריים של הקנו׳מן העליון 
בבאר־אורה וביטבתה. צלסטין סדימנטארי נמצא בצורת 
גבישים כחלחלים בגודל של 2 — 3 ס״מ בתוך פצלים חרסי־ 
תיים בנחל־צין העילי לא הרחק משדה־בוקר, ובריכוזים 
מאסיוויים גרגריים — עם האלאבאסטר של באר־מלחן. 
ב א ד י ט סדימנטארי, שהוא נדיר בדרך־כלל, נמצא בשכבות 
הגיריות של האיאוקן התיכון (הערבה, הרי־אפרים, הגליל 
העליון) בצורת תרכיזים כדוריים בגודל של אגרוף ובעלי 
מבנה גרגרי סמיך! תרכיזים כאלה נתגלו גם באפקים העליו¬ 


נים של הסידרה המגוונת באיזור חתרורים. מינראל סולפאטי 
נוסף, שהוא מצוי בארץ, הוא ה א ל ו נ י ט, המופיע במאסות 
לבנות סמיכות ובאגרגאטים סיביים במשקעים הימיים היו- 
ראסיים של גחל־רמון. 

א פ ט י ט סדימנטארי נפוץ מאוד בא״י, וביחד עם אחוז 
מסויים של קאלציט הוא יוצר את המירבצים ה פוס־ 
פאטיים הגדולים של הנגב: בסינקלינות של תל-ירוחם 
ואורון, בשטחים נרחבים מסביב למישר, במקומות הרבה 
לאורך השפה המערבית של הערבה, כגון סביבת עין־יהב, 
ערבת־יפרוק ועוד. מירבצים אלה הם מן הקמפן העליון 
ונוצרו כמשקע כימי בלאגונות הימיות, שנתהוו בנגב הצפוני 
מחמת פעולות־הקימוט. השכבה העיקרית, הניתנת לניצול 
כלכלי, מופעת על גבי שכבת־הצור העליונה של הקמפן בעובי 
של 1 — 3 מ׳ וכסלע בעל מבנה אואוליתי מובהק. אחוז 
תחמוצת־הזרחן שבה הוא בין 24% ו 30% . המרוות הכלליות 
של פוספאטים בארץ הן גדולות מאוד, אך רוב מירבציהם 
עדיין לא נחקרו כל צרכם. מלבד הפוספאטים האואוליתיים 
מופיעים בנחל־יצורים ובסביבת בית־לחם סלעים פוספאטיים 
קשים בעלי צבע ירוק־כחול, שמכילים גבישי אפאטיט גדולים 
יותר (מיזי-אח׳דר) וששימשו בעבר סלעי־בניין אורנאנע- 
טאליים. 

גם החרסית שבא״י עדיין לא נחקרה כל צרכה; עד 
עכשיו הוגדרו המינראלים י|אולין,מונטמורילוניט 
ואיליט. רוב החרסיות מכיילות כמרכיביפימשנים תחמוצות- 
טיטן, כגון: רוטיל,ברוקיטואנטז.חר 0 יות?!או־ 
ליניות לבנות, קצתן פלאסטיות, מופיעות במכתשי 
רמון, חתירה וחצרה, והן מנוצלות בחלקן לצרכי התעשיה 
הקראמית. חרסיתדמויית־צור, שהיא עשירה ביהוד 
באלומינה, מצויה בכמויות מרובות בסידרה היוראסית של 
נחל־רמון. חרסית זו מתאמת במיוחד לתעשיית המרים יצי¬ 
בים כלפי חום וכלפי השפעות כימיות. גם קאולין נקי 
נמצא בנחל־רמון; הוא נוצר כאן מתוך בלייתם של סלעים 
טראכיטיים, שמופיעים במספר מרובה של גידים. חרסיות 
מונטמורילוניטיות, ירוקות־בהירות, מצויות בתוך המשקעים 
הימיים מן היורה והקנומן התיכון — במכתש־חצרה ובנחל- 
דמון והן מצטיינות בכושר־ספיגה מיוחד. — סיליקאטים סדי- 
מנטאריים אחרים בעלי תפוצה ניכרת בא״י הם סיליקאטים 
ברזיליים, כגון הגלאוקוניט, המופיע בדמות אגרגאטים 
כדוריים קטנים, ירוקים־כהים, בסלעים גיריים, דולומיטיים 
וחוליים במכתשי-הנגב, בגליל המרכזי והעליון ובעמק- 
יזרעאל. 

הליט ( 301 א) הוא מרכיב ראשי של אבני-המלח בהר- 
סדום. בפתחים הקארסטיים המרובים שבסלע זה נוצרו מתוך 
הימסותו של המלח ושקיעתו מחדש גבישים קוביים שקופים 
וגדולים, שמשקלם מגיע עד % טון. 

גיפ ר י ת מצויה בארץ במקומות הרבה, אך עפ״ר בכמויות 
מועטות בלבד; רק המירבץ שעל-יד בארי, שבו מופיעים 
גבישי-גפרית (בגודל של 1 מ״מ לערך) כחומר מלכד של 
אבני-חול פליסטוקניות, הוא בעל חשיבות מעשית. גפרית 
זו נוצרה, כנראה, בתהליכי-חיזור של גבם. מקומות־מימצא 
אחרים של גפרית בא״י הם: איזור־החתרורים, מרכז האנטי- 
קלינה של הרי-עשת, עורקים דקים בסלעים בסביבות סדום, 
פקעות של גפרית אבקתית בסדרות החוואריות של חצבה 
ובחוואר-הלשון. 


141 


ארץ־ישראל 


142 



פרפע־בתרונוח בננב הצפוני: איזור־חתרורים 


( 4 ) מינראלים אורגאניים, גיר, קרטון ופצלים 
עשירים בחומר ביטומני מצויים במקומות מרובים בארץ. 
מהם נחקר עד היום רק מירבץ ביטומני אחד על־יד עיד 
בוקק: זוהי סידרה רצופה של גיר וחוואר ביטומניים בעובי 
של 30 — 60 מ/ שבחלק ניכר ממנה מגיע החומר האורגאני 
לריכוז של 20% ויותר. עד עכשיו כבר נקבעה בו כמות של 
4 מיליון טון, אך גבולותיו של מירבץ זה עדיין לא נתבררו. 

חמר (אספאלט) מצוי בסביבת ים־המלח: כחומר מלכד 
של חצץ פלוביאטילי צעיר סמוך לשפכו של נחל־חמר (ואדי 
מחות) ובעורקים ובתעלות בתוך גיר ודולומיט טורוני 
בסביבת־סדום. קידוחים בסביבה זו גילו גם אבני־חול רוויות 
חמר בעובי של כ 60 מ/ גושים גדולים של חמר נקי, עשיר 
בגפרית, צפים מזמן לזמן על־פני ים־המלח; חמר זה עולה 
בלא ספק מתוך סדקים שמתחת למי־הים. — מציאותו של 
נ פ ט נתגלתה בא״י באיזור חלץ בסתיו 1955 . 

£ 1111151 * 31 5 ) 1 0514 . 3 / 0 ץ 1£50311 ) $150 )(/" 1 , 813116 . 5 .ס 
,ק $111 55010£10111 ) , 3 $001115551 ,'״ 5113 . 81 . 5 ; 1935 , 05115 ) 5 
5 ) 5 ) 5/0-511 * 10 051/1 510515 * 51 ) 151 10 ) $10£5510 , 860101 . 14 .¥ ; 1947 
- 129 , 89 • 43£ < . 0601 ) / 5 )£) $1 ) 11 ) / 0 0 ) 15 * 3.0551051 ) 11 ) 151 
: 1953 ,?)£)!$ ) 11 ) 151 5 ) 3051 ) 0 ) 3110531101 ,. 13 ; 1952 ,( 140 
501 ) $1151 ) 7/1 , 1113115117 3113 06 ז 16 זז 1 זזס 0 1 ס ץז 1131 ז 0 \ 361 ז 15 
, 011101 ? £0011011110 131361 ) 1 ) 1550 / 0 5 ) 50 * 501 ) 3 5 ) 11101 0514 

. 1955 ,( 3 . 140 ,ד\ 

י. ב. 

הקרקע. — ידיעות על קרקעות א״י בימי־קדם. 
במקרא כבר מצויה הבחנה בין שני סוגי־קרקע — ודאי, 
על יסוד הכרת הקרקעות של א״י: בין חומר נילוש, 
שהוא ראוי למלאכת־היוצר (ברא׳ יא, ג * ישע׳ כט, טז! ירמ ׳ 
יח, ו, ועוד), ובין עפר, שהוא נישא ברוח (לס, חול שפת־ 


הים והחוליות — ברא׳ יג, טז! שם כה, יד! דב׳ כה, כד! 
שמ״ב טז, יג! תה׳ עח, כז; איוב ב, יב, ועוד). קרקע כבדה 
כהה, שבה רגלי ההולך טובעות, נקראת במקרא ט י ט (ישע׳ 
מא, כה 1 ירמ׳ לח, ו! תה׳ סט, טו, ועוד). הצבע האפייני של 
םוג־הקרקע,שהוא עיקר קרקע־הגידול בארץ־ההרים("הקרקע 
האדומה"), וכן הצבע האדום הבולט של מיני־הקרקע הטובים 
השכיחים בשפלה (כדוגמת ה״חמרד." והחול האדום שבמי־ 
שור־החוף), הביאו לידי השימוש בשם אדמה לציון קרקע 
בכלל. 

בדומה למקרא, הבחנת גם הספרות התלמודית בין קרקע־ 
חומר — ט י נ ה, וקרקע יבשה — ג ר י ד (ירו׳ כלאים ב׳, ג׳! 
שם חלה א׳, א׳! וע׳ בבלי פסח׳ נ״ה, ע״ב). היא הבדלת בין 
הקרקע הדשנה שבשומרון ובין קרקע־החול הדלה שבמחוז־ 
יבנה (משנ׳ ערב׳ ג׳, ב׳? תו 0 פ׳ שם ב׳, ח׳). מבחינת 
אפשרויות הניצול החקלאי היא ממינת את הקרקע לעידית 
(משובחת), זיבורית (גרועה) ובינונית (משג׳ גטין ה׳, א׳). 
על קרקע־חול קלה נאמר, שאינה עושה פירות (פעולת 
הזיבול היתה, אמנם, ידועה בימי־המשנה, ואף דם־הקרבנות 
שימש לתכלית זו [משג׳ יומא ה׳, ר], אך הזיבול לא היה, 
כנראה, בשימוש בהקף כללי). ידוע היה, שקטניות תובעות 
מן הקרקע פחות מכל שאר הגידולים (עובדה, שהמדע 
החדיש אישר, ואף הסביר אותה), וכן היה ידוע, שחיטה 
מדלדלת את הקרקע יותר משעורה, ופשתה יותר מכולם 
(עי׳ משג׳ ב״מ ט׳, ט׳). בהתאם לכך נאסר על החוכר לזרוע 
פשתה בשש השנים האחרונות לחכירה (שם שם! ועי׳ ש. 
ליברמן, תלמודה של קיסרין, תרצ״א, 16 — 17 ), וכן נעשו 
נסיונות־שדה — כדי לעמוד על טיבה של הקרקע ־*- ע״י 




143 


התנאים הטבעיים: הקרקע 


144 



גוו־ בנגב: •שטח מושקה גובל בשטח חרב 


זריעת פשתה דוקה. את גוף־הקרקע היו שומרים היטב מפני 
סכנת הסחיפה ע״י בניית מערכות־מדרגות על מדרוני- 
ההרים — מערכות, שנזכרות הן במקרא (יחז׳ לח, כ) והן 
במשנה. כמו־כן נאסר במשנה גידולה של בהמה דקה בתחום 
א״י (משג׳ ב״ק ז/ ז׳) משום הנזק המרובה שמרעה־עזים 
גורם לצמחיה הטבעית, המגינה על הקרקע מפני סחף־המים 
ע״י בלימה ובליעה של שטף־הגשמים וע״י ייצוב הקרקע 
באמצעות שרשיה. 

באדמות א״י טופל במסירות, וכן טופחו המיתקנים החק¬ 
לאיים בארץ עד לכיבושה ע״י הערבים. משאת־הנפש של 
האיכר היהודי היתד, ישיבת "איש תחת גפנו ואיש תחת 
תאנתו", אך עם הפיכתו של חלק ניכר מן המשק החקלאי 
למשק־מרעה ע״י שבטי־המדבר, שנשתלטו בארץ, הוזנחו 
הרבה מן הכרמים, הגנים והשדות; היערות והצמחיה הטבעית 
נידלדלו; מחוסר כיסוי צמחי איתן נסחפה הקרקע לעמקים, 
סתמה את אפיקי־הנהרות וגרמה ע״י כך להתהוותן של 
ביצות מפיצות מחלות. עביה של שכבת־הקרקע, שנשטפה 
במשך הדורות לעמקים, נאמד ב 1 מ׳. שרידי המיתקנים 
החקלאיים שנחרבו מעידים, שבעבר נוצלו 
אדמות גם באיזורים שנחשבים כיום 
למדבר־שממה. במדרונות השוממים שבנגב 
הדרומי, למשל, מצויים שדות נרחבים, 
שבהם ערוכות אלפי ערימות־אבנים; מס¬ 
תבר, שאבנים אלו נערמו על־ידי עובדי- 
אדמה קדומים, שסיקלו את המדרונות מתוך 
שאיפה להחיש ולהגביר את הזרימה של 
מי־הגשמים המועטים לכרמים ולבוסתנים, 
שהיו נטועים בעמקים ושמיתקני־השקאתם 
עדיין הם נראים בזמננו. על מידת ניצולה 
של הקרקע בימי־קדם גם באיזורים לא- 
נוחים לחקלאות מעידות הורבות של מיתי 
קנים עתיקים כבירים להפקת מי־השקאה 
מן השכבות הגאואגיות מעוטות־הלחות 
שבעמק־הירדן הדרומי ובשולי המדבר 
המזרחי: מינהרות לאורך של כמה ק״מ, 
שנחפרו באותן השכבות ומאספות את 
המים טיפין־טיפין ומובילות אותם בזרימה 
מתגברת אל השדות שבעמק. 

הרכבן המכאני ו ה כימי של 
קרקעות ארץ־ישראל. השיטה המדעית 


למיונן של קרקעות מבוססת על אופן־התהוותן (הוודאי או 
המשוער). הגורמים המכריעים בתהליכים של התהוות־קרקע 
הם אקלים־המקום וטיב חמרי־האב. כחמרי־אב משמשים 
חמרי המסלע העליון או חמרים מובאים בתמידות ע״י זרמי 
מים ורוח! חמרים אלה הם ברובה של א״י חמרים גיריים 
שונים, פרט לסלעי־הבזלת שבחלקה הצפוני ולחול הצורני 
שבשפלת־החוף ובדרום. בקרקעות המתהוות ניכר חותמו 
של האקלים הים־תיכוגי, שסימנו המיוחד הוא עונת־יובש 
חמה ארוכה. טיפוסי-קרקעות כקרקעות א״י מצויים רק במקו¬ 
מות מועטים בעולם. עביה של שכבת־הקרקע הוא מועט 
מחמת הסחיפה החזקה. קרקעות א״י חסרות אותה השכבתיות 
(מערכת ״אפקים״ — "פרופיל־הקרקע"), שהיא תוצאה של 
תנועת חמרים מומסים בתוך גוף־הקרקע ושהיא אפיינית 
למרבדי-קרקע איתנים בארצות אחרות. במקום שקיימת 
שכבתיות בקרקעות א״י היא בדרך־כלל פרי הצטברות רבדים 
של חמרי־אב שוגים זה על גבי זה (קרקעות "פולימור- 
פיות״ — "פסודו־פרופילים"). 

למרות תנאי־הארץ המיוחדים, אפשר למיין את קרקעותיה 



סביבות־אילת: קרקע מתבקעת אגב התייבשותה אחר הגשם 



טבלה 1 

סוגי־קרקע בא״י לפי האיזורים האקלימיים 


א. קרקעות, שמקבלות את לחותן ממשקעים אטמוספיריים בלבד 


טיב חומד־הקרקע 

סוגי הקרקע 

איזורים 

ינדכס האקלימי 
ורם הגשמים) 

אפור־בהיר ואדמדם: פריד, אך מהודק מאוד! חצצי 

אין היווצרות קרקע אלא רק התהוות של אבק, חול וחצץ. עפ״ר 
מועף החומר הדק ונשארים סלעים חשופים: בשטחים זרועים 
אבני־חצץ (שטחי "חמדה") מצטברת שכבת חומר דק תחת 
אבני־החצץ ונוצרת קרקע־מדבר 


הנגב הדרומי: 
דרום עמק־הירדן; 
מדבר־יהודה: 
המדבר המזרחי 

מ 15 

ם צחיח קיצוני) 

צהבהב: אבקי: בעמקים שונים יש שכבות־חצץ: כמעט שאין הב 
הקרקע וחומר־האב 

לבנבן־אפור; קמחי: אין אבנים: מעבר מודרג לחומר־האב בעומק לא 

אפור־כהה ואדמדם: נילוש: כמעט שאין אבנים: עומק בינוני 

קרקע לס (נוצרת מאבק מתייצב): 

קרקע חוור־הלשון (נוצרת ממשקעי "אגם־הירדך הקדום): 
קרקע ערבה ים־תיכונית (נוצרת מלס וחול, על אבני־גיר רכות 
ועל בזלת תחוחה). 


הנגב הצפוני: 
צפון עמק־הירדן; 

: הבשן 

ש צחיח) 

אדום! פריד: אין אבנים; שכבות עמוקות לא־מקבילות לפני 5 ־ השטח 
אפור כהה: נמרח: אבני: רדוד 

גונים שונים של אדום עד חום: דביק: אבני: רדוד מאוד, חוץ מבמרגלות הב 
צבע שוקולדה: דביק: יש אבנים: רדוד 

קרקע חול־חמרה אדומה (נוצרת מחול ואבני־חול): 
קרקע רנדזינית ים־תיכונית (נוצרת מסלעי־גיר רכים): 
,קרקע ארומה״ = 8.0553 3 ״<ד (נוצרת מסלעי־גיר קשים): 
"קרקע בזלתית ינדתיכונית" (נוצרת מסלעי־בזלת) 


שפלת החוף: 
הרי יהודה והגליל: 
הגלעד והגולן 

£ 

ש גשום למחצה) 

| כמו למעלה, אך צבעים יותר אינטנסיוויים 
לבנבן: כבצק פריד; עם אבנים רבות מתפוררות: מעבר מודרג למסלע 

"קרקע אדומה" (מסלעי־גיר קשים) וקרקע בזלתית ים־תיכונית 
(מבזלת): 

קרקע חוורית בהירה הררית (נוצרת מסלעי־גיר רכים) 


מקומות גבוהים 
בהרי יהודה והגליל 

ז מ 50 
ש גשום) 


ב. קרקעות, שמקבלות תוספת לחות (ומלחים) מזרימה עילית או ממי־תהום מקומיים 


טיב חוסר־הקרקע 

סוג הקרקע 

מקום לדוגמה 

ת תוספת־הלחוח 
הניקוז וההתאדות ! 

כהה: דביק: אין אבנים: עמוק 

קרקע אלוביאלית עידית 

עמק בית־נטופה: 
עמק־יזרעאל 

עילית, שמכילה גם 
8 ל קרקע: 
קיו¬ 
. רגילה 

בהיר: פריר! בדרך־כלל אין אבנים: עומק בלתי־מוגדר 

קרקע־מלחה "לבנה׳/ לזדאלקאלית; "סבחה" 

סביבות ים־המלח 

. חזקה מאוד לעומת 
*ספקת הלחות 

שחרחר: טיטי: אין אבנים: עמוק (אופק־״גלי" לבנבן בעומק מתאי! 
מי־התהום) 

קרקע־מלחה "שחורה", נוטה להיות אלקאלית 

בקירבת שפכיהם של 
יובלי־הירדן ונהרות־ 
השפלה 

גום וקרבת מי־ 
שני השטח 

שחור; בוץ בלי אבנים; עמוק מאוד 

קרקע כבול 

החולתה 

■ם מגיעים עד 
מפני־השטח 






טבלה 2 


הרכב כימי ומינראלוגי של סוגי־הקרקעות העיקריים וחמרי־האב שלהם 


קרקע 

בהירה 

מעורבת 

בחוור 

אבן־בזלת 

קרקע 

בזלתית 

אבךגיר 

קשה 

"קרקע 

אדומה" 

חול־חמרה 

שכבת 

"גזז" 

בחול־חמרה 

אבך־חול 
וגיר רך 

קרקע 

רנדזיגית 

ים־תיכונית 

בזלת 

מפוררת 

(גולן, 

מדרונות* 

ערבה 

לס־בזלתיח 

(שיח׳ 

מסכין, 

לס 

(באר־שבע) 

חוור־הלשון 

(צפון 

ים־המלח) 

חול נובי 
(ואדי־ 
סרמוג׳, 
המדבר 

דוגמות* 









בים*" 

(הרי־צפת) 

(ראש־פינה) 

(ראש־פינה) 

(כפר־סבא) 

(זכרון־יעקב) 

החרמון) 

בשן) 



הדרומי) 

% 

% 

% 

% 

% 

% 

% 

% 

% 

% 

% 

% 

% 

% 

•ת: 

־ן ( 5102 ) 

3.5 

43.9 

49.2 

0.2 

49.9 

93.2 

78.7 

55.3 

73.8 

37.9 

45.3 

60.0 

26.6 

93.1 

1.3 

11.9 

13.4 

0.1 

16.7 

2.4 

6.7 

0.4 

1.1 

37.0 

17.4 

4.3 

2.8 

1.9 

ומיניום (. 0 ־ 1 ^)! 

1.3 

6.4 

11.3 

0.2 

10.4 

2.2 

5.1 

0.5 

1.5 

8.3 

8.7 

3.4 

7.6 

0.9 

זל 1 ' 1 (,ס־־?) 

— 

7.4 

3.4 

— 

1.1 

— 

0.1 

— 

— 

0.7 

1.9 

— 

— 

— 

זל ״(ס ־?) 

6.7 

10.3 

2.1 

57.4 

4.0 

0.3 

עקבות 

24.7 

14.2 

5.2 

9.0 

12.7 

31.8 

2.9 

ץ( 0 <־ 0 ) 

0.1 

8.9 

1.2 

0.4 

1.1 

0.1 

עקבות 

0.4 

0.2 

3.8 

2.8 

1.6 

3.9 

0.3 

גנזיום( 1480 ) 

0.1 

1.8 

1.0 

עקבות 

0.8 

עקבות 

עקבות 

עקבות 

עקבות 

33 

1.5 

0.6 

0.7 

0.1 

לגן ( 0 ־£) 

עקבות 

4.4 

1.7 

עקבות 

0.7 

עקבות 

עקבות 

עקבות 

עקבות 

0.9 

1.4 

1.0 

0.4 

1.2 

*ן (ס־גא) 

0.1 

0.5 

עקבות 

עקבות 

0.1 

עקבות 

עקבות 

עקבות 

עקבות 

2.9 

1.1 

0.1 

0.1 

0.1 

זן (־ס־?) 

עקבות 

עקבות 

0.1 

— 

0.1 

— 

— 

— 

— 

עקבות 

0.2 

0.3 

4.5 

0.2 

■ית (. 50 ) 

34.0 

0.6 

2.7 

41.0 

0.6 

— 


19.5 

11.0 

עקבות 

2.0 

10.9 

18.2 

0.1 

ם ( 002 ) 



0.1 


0.1 

_ 

_ 

_ 

עקבות 

_ 

0.1 

0.1 

0.1 

__ 


עקבות 

— 

0.5 

— 

0.3 

— 



05 

י - " 

עקבות 




זורגאני 

כקרקע 

3.0 

1.2 

12.8 

0.2 

16.2 

2.6 

8.5 

0.3 

0.9 

6.2 

7.9 

6.2 

4.4 

0.4 

:שת באויר) 

ם׳ ז׳ 

ב׳ ז׳ 

ב׳ ז׳ 

ם׳ ח׳ ז׳ 

ח׳ ז׳ 

ד 

ז׳ ה׳ ג׳ 

ד ר׳ ם׳ 

ז׳ ר׳ ם׳ 


ז׳ צ׳ ע׳ ם׳ 

דם׳ 

ס׳ ז׳ 


אלים**• 

:ים 

הקרקע 

(צ׳ א׳) 

(ע׳) 

(ע׳) 

(ד׳ צ׳) 

(ס׳ ד׳ צ׳) 

(ה׳ ג , צ׳) 

(צ׳) 

(צ׳) 

(צ׳) 

1 


(צ') 

(צ׳) 


פ׳ מ׳ 


מ׳ ק׳ 

ל׳ מ׳ 

ל׳ מ׳ 

ק׳ ל׳ 

ק׳ ל׳ 

ק׳ מ׳ 

ק׳ מ׳ 



ל׳ מ׳ 

ס׳ ם׳ 


ע־החרסיח 

(ם׳ ו׳ ט׳) 


(ג׳) 

(?׳) 

(ק׳ ה׳ ג׳) 

(מ׳ ה׳ ג׳) 

(מ׳ ה׳ ג׳) 

( 0 ׳) 

(ם׳) 



(ק׳ כ׳ ם׳) 

(מ׳ק׳ל׳ב׳) 



* דוגמות־קרקע אלו ניטלו משטחים, שבהם לא הופרעה ולא שונתה הקרקע הטבעית ע״י עיבוד חקלאי! בטורים הרגילים — סוגים של קרקעות, שהן מעורבות תמיד בחומר־האב שלהן! 

בטורים הכפולים — קרקעות, שנבדלות סחמרי־האב שלהן. 


•* להוציא את המרכיבים המסיסים במים (כלורידים וכד׳), שכמותם בקרקע משתנית עם עונת־השנה! אחת המסיסים אינו מרובה בדרך־כלל מ 0.2% . 


***סימון המינראלים: א׳— אפטיט 

ב׳ — אוליווין 
ג — גתים 
ד׳— דולומיט 


ה׳— המסיט 
ו׳ — קולופונים 
ז׳ — קווארצה 
ח׳ — חלמיש 


ט׳ — כריסטובאליט 
כ׳ — כלוריט 
ל׳ — איליט 
מ׳ — מונטמורילוניט 


נ׳ — אנאטז 

ד 

ס׳ — קאלציט 
ע׳ — אוגיט 
פ. — פליגורסקיט 


צ׳—פצלת־שדה, 
נציץ ואמפיבו 
ק׳ — קאוליניט 
ר׳ — אראגוניט 


149 


ארץ־ישראל 


150 



נופים בהרי־יהודה 

טיטיז: מרדנות מוונחות; משמאל: מדרגות מעוברות וטטעים ערוכים לפי קווי־נובה 


של ארץ־ישראל לפי שיטת המיון האקלימית הנהוגה ז 
האינדכם הוא "גורם־הגשמים" (רייפנברג): כמות־המשקעים 
השנתית מחולקת בטמפראטורה הממוצעת של חדשי־הגשם 
(אין מתחשבים בטמפראטורות של חדשי-הקיץ, כיוון 
שבעונודהיובש אין מתחוללים כל תהליכים של היווצרות 
קרקע). קיימת קורלציה בין האינדכם האקלימי ובין ההרכב 
הכימי והתכונות של הקרקע המתהווית. בטבלה 1 מפורטים 
סוגי־הקרקע בישראל (לפי הגדרתו של רייפנברג), ובטבלות 
2 ו 3 ערוכים הנתונים על תכונות של קרקעות במבחר 
של דוגמות. 

בדרך־כלל אפשר לתאר את הקורלאציה בין אינדפס- 
האקלים ובין תכונות־הקרקעות כלהלן: 

הקרקעות ה צחיחות עשירות בגיר ובמלחים, ולפי¬ 
כך הן בעלות מבנה מיוחד (חלקיקים מלוכדים לפתיתים), 
שעושה אותן קלות לעיבוד ונוחות לחדירת־מים ולאיוורור. 
תכונות אלו רצויות לחקלאות ז אך החדירות והנקבו־ 
ביות של הקרקעות המצויות באיזורים צחיחים מקשות על 
מציאת מקומות מתאימים לבניית סכרים לשם אגירת מי- 
גשמים. המלחים הנאצרים בקרקע כוללים חמרי־מזון לצמחים 
(אשלגן, זרחן וחנקן), וכן מלחים מזיקים (מלחי־נתרן, 
שגורמים להמלחת-הקרקע); לעומת זה עניות קרקעות צחי¬ 
חות בתרכבות-חנקן, שמקורן בחומר אורגאני. החומר של 
הקרקעות הצחיחות, וביחוד החומר של קרקעות־הלס, מונע 
באופן מתמיד ממקום למקום ע״י הרוח וזרמי־השטפונות. 
במידה שהאקלים הוא פחות צחיח, הקרקעות הן בדרך כלל 
פחות קלות (ז. א. — מכילות יותר חרסית) וכוללות פחות 



סביבות נתניה: עצירת־חולות ע״י נטיעה 


תלכידי-גיר. מבחינה חקלאית נחשבות הקרקעות הצחיחות- 
למחצה לעיריות. 

הקרקעות באיזורי אקלים מתקרב לןשום 
נוטות במידת-מה להיות טיט, מאחר שהן מכילות שיעור גדול 
יותר של חרסית. חלק של מקטע־החרסית עלול להיות 
פחמת־סידן קולואידית — דבר, שגורם לכלורוזה של עלי- 
הצמחים. קרקעות באיזורים של אקלים גשום הן בדרך־כלל 
ללא גיר ומלחים (שנשטפו מתוכן), ולפיכך מבנן פחות 
משובח, ובמקרים קיצונים הן אטומות בפגי חדירת מים 
ואויר. בקרקעות-החמרה באיזור־החוף מצוי בעומק אופק 
אטום בלתי-רציף ("נזאז"), שמפריע להמשך חדירתם של 
שרשי-הצמחים לעומק! אך לא הוכח, שאופק זה הוא תוצאה 
של גשימות־האקלים. 

הקרקעות באיזור אקלים ;שום אוצרות חמרי־מזון 
לצמחים רק כשהמלחים ספוחים למקטע החרסית, שאין מי- 
הגשמים יכולים לשטפם ממנה בקלות. לפיכך קרקעות, שהן 
דלות בחרסית, דלות בחמרי־מזון. קרקעות-החול, שהן קרק¬ 
עות פרדסי-ההדד, זקוקות לדישון מרובה ולזיבול אורגאני. 
שיעור ההומוס ("רקבובית") אינו מגיע בקרקעות-הארץ 
לממדים המצויים בקרקעות, שמקבלות אותה כמות שנתית 
של משקעים כשהיא מחולקת לכל העונות. באיזורים גשו¬ 
מים מאוד יש בדרך־כלל לחומוס חלק מרובה בהיווצרות 
הקרקע, אך בתנאי האקלים הים־תיכוני געשית פעולה זו ע״י 
חומצת-הצודןהקולואידית: חומצה זו בכוחה לפפטן(להמיס) 
תרכבות־ברזל בקרקע ולהעבירן כשהן מומסות דרך נימי- 
הקרקע אל פני־השטח; שם מתייבשת התמיסה ונפרשות 
התחמצות, המהוות את גוף ה״קרקעות האדומות". 

הקרקעות הנוצרות בתנאי לחות יתרה 
(מזרימה עילית או ממי־תהום) דומות לקרקעות הגשומות 
במקרים של ניקוז תקין ולקרקעות הצחיחות במקרים של 
ניקוז פגום. במקרים האחרונים אין המלחים נשטפים, והם 
מצטברים בקרקע; במצב של לחות מתמדת קיימת נטיה 
להיווצרות קרקעות אלקליניות כהות, ואילו בתנאים של 
התאדות חזקה מאוד מפריחות קרקעות אלו קרומי מלח 
וגיר בהירים. קרקעות אלוביאליות כבדות זקוקות בדרך־כלל 
לניקוז מלאכותי. בתנאי ביצה גדל ביחוד שיעור החומר 
האורגאני, כיוון שאינו מתחמצן כשהקרקע ספוגה מים! 
קרקעות־כבול אף משמשות זבל אורגאני לקרקעות אחרות. 

מיונן של אדמות א״י מבחינת אפשרויות 
הניצול החקלאי. בתקופה החדשה התחילו עוסקים 



151 


התנאים חנזכעייס: הקרקע 


152 



עמק בית־שאז בשממתו (לפני ההתיישבות היהודית החדשה) 

"ז 



שטח מעובד בעמק בית־שאז 


בהכשרת קרקעות בא״י ובסיגולן מחדש 
לשימוש חקלאי — מתחילה פיק״א והמר־ 
סדות הציוניים, אח״כ (ביחד עם האחרו¬ 
נים) מחלקת־הייעור של ממשלת־המאנדאט, 
ולסוף משרד־ד,חקלאות של מדינת־ישראל. 
העבודה של הכשרת־הקרקע כללה בעיקר: 
(א) סיקול׳ סתימת ערוצי־הסחיפה ובניית 
מדרגות במדרונות תלולים, או — אם אין 
די קרקע על מדרונות אלה — ייעורם לשם 
החשת התהליכים של יצירת־קרקע (לדוג¬ 
מה: הייעור ומטעי-הגפנים בסביבת־ירד 
שלים): (ב) ייצוב של קרקעות, שהרוח 
מעיפה את עפרן, ע״י ייעור או ע״י הפיכתן 
לשדות־שלחים — כגון מה שנעשה בתחומי 
החולות'הנודדים לאורך שפת־הים או 
אפיקי־הניקוז הטבעיים הסתומים או ע״י 
בשטחי־לם: (ג) ייבוש הביצות ע״י פתיחת 
תיעולו של השטח — כדוגמת ייבושן של 
הביצות על־יד בית־שאן והביצות שנתהוו 
בעמק־החוף מחמת הסתתמות שפכיהם של 
נהרות־השפלה ע״י החול הנודד; (ד) שטי¬ 
פת עודף־המלחים מקרקעות־מלחה על־ידי 
השקאה גדושה מתוך דאגה לניקוז יעיל — 
כפי שנעשה בבית־הערבה; (ה) זיבול 
מחושב להחזרתם של חמרי־מזון לקרקעות 
המדולדלות. הדרכה מתאמת מונעת כיום 
את השימוש בשיטות לא־נכונות של עיבוד, 
שעלולות לגרום נזק לקרקע ולפתוח מחזור 
של סחיפה: אין מעבדים שדות משופעים 
במידה יתרה׳ אלא הופכים אותם למטעים 
או לשטחי-מרעה: מרסנים ומתכננים את 
הרעיה, כדי שלא ייווצרו שטחי־אדמה 
גלויים לכוחות־הסחיפה, וביחוד מקפידים 
על רעיית־עיזים, שהורסת את הצמחיה עד 
כדי מניעת התחדשותה הטבעית; נוקטים 
אמצעים למניעת דליקות ביערות ובסבכי־ 
הקוצים, שפורצות בקיץ לעיתים קרובות; 
אף בשטחי־האדמה המנוצלים לגידולים משתדלים שלא 
להשאיר שטחים רחבים ללא כיסוי צמחי׳ ולשם כך מגדלים 
גידולי עונות שונות במערכת פסים מקבילים לקווי־הגובה 
של הנוף,• חרישה מותרת אך ורק בכיוון של קווי־הגובה, 
באופן שהתלמים מעכבים את המים הזורמים מעל לשטח 
בשעת־הגשמים וכך הם נותנים שהות לקרקע לספגם; 
בהשקאת שטחי־אדמה מתחשבים במידת מליחותם של 
מי־ההשקאה, שמא ימליחו במרוצת־הזמן את הקרקע, 
ומתקינים, כשיש צורך בדבר, בצד מערכת־ההשקאה, מערכת* 
ניקוז להוצאת עדפי־המלח (בהשקאה ללא־ניקוז במים, 
שמידת־המליחות שלהם היא כזו של מי־הירדן [ 2 % / ג ], מצ¬ 
טבר כל שנה כ 2 / ג ק״ג של מלח-בישול בכל ממ״ר). קודם 
שהונהגו השיטות של שמירת־הקרקע נשטפו בתחום שטחה 
של מדיית־ישראל שנה־שנה, לכל הפחות, כמיליון ממ״ע של 
קרקע פורה; החול הנודד, שהתקדם כל שנה 2 — 3 מ/ כיסה 
שטחים נרחבים של קרקע פורה והפך בעקיפים שטחים 
אחרים לביצות; באופן ממוצע אפשר להניח, שכל שנה 
יצאו כ 1,000 דונאם של קרקע פליחה מגדר האפשרות של 


שימוש חקלאי. — מחוץ לתחומיה של מדינת־ישראל נמשכת 
שטיפת־הקרקע במקומות המועטים, שמהם עדיין לא נסחפה 
הקרקע עד למינימום היכול לעמוד בפני כוחות־הטבע: 
מדידות, שנערכו תחת גשר־אלנבי ב 1938 , הראו, שבמשך 
אותה שנה בלבד הועברו שם על-ידי מי־הירדן כ 3 מיליון 
טונות של עפר׳ שנסחף ע״י הירמוך, היבוק ונחלי הרי־אפרים 
ממדרונות אגניהם. 

בזמן האחרון ביצעה מחלקת שמירת־הקרקע של מדינת־ 
ישראל סקר של שטחי־האדמות שבמדינה כדי לעמוד על 
הקף האפשרות של ניצולם. בחציה הצפוני של המדינה, 
ואיזור באר־שבע בכלל, נמצאו מתאימים — אף אם נניח, 
שיהיו קיימים כאן ת נ א י - ב ע ל בלבד — 


כ 3.4 מיליון דונאם לגידול כ ל הגידולים, 


לגידול גידולים רב־שנתיים ולנטיעות, 

כ 0.7 " 

למרעה, 

כ 3.3 " 

ליעוד; 

וב 0.9 " 

נמצאו בלתי־ראויים לשימוש חקלאי 

כ 0.5 " 

תפוסים ע״י שטחי ערים ובניינים, 

וכ 0.7 " 

כבישים, מיתקנים וכד׳. 






טבלה 3 

תבונות של קרקעות־הארץ, שהן חשובות לחקלאות 


קרקע אלוביאל 

קרקע 

חוורית 

בהירה 

מהרי־צפת 

1 

קרקע 

בזלתית 

מטבריה 

"קרקע 

אדומה" 

מירושלים 

קרקע 

רנדזינית 

ים־תיכונית 

מבת־שלמה 

קרקע 

חול־חמרה 

אדומה 

מרחובות 

קרקע 

חוור־הלשון 

מצמח 

קרקע ערבה 
מן המישור 
העבר־ירדני 
על־יד רמתא 

קרקע ערבה 
ים־תיכונית 
ממשמר־הנגב 

קרקע לס 
מבאר־שבע 

קרקע המדבר 
השטוח 
(מרעה־חורף 
בלבד) ממז¬ 
רח לפטרה 
ולמעאן 

דוגמות • 

״״— ^ 

בי 

כ 

מתנקזת, 

מעמק 

בית־נטופה 

0 

0+ 0.4 

3.3+ 1.1 

0+ 2.2 

1.4+ 0.3 

3.2+ 4.2 

0+ 3.7 

1.2+ 0.9 

2.0+ 3.7 

0.9+ 0.3 

0.3+ 0.8 

15.4+40.0 

החול הגם, 8 +\^ 

6.3 

0+13.6 

23.4+ 3.0 

0+21.7 

4.3+17.7 

3.8+15.2 

0+70.5 

20.9+14.8 

1.3+33.3 

8.1 + 59.3 

12.1+55.9 

9.1+ 7.1 

החול הדק, 8 +.^ 

2.4 

0+20.0 

13.8+14.6 

0+22.0 

0.5 + 17.2 

0.1 + 13.2 

0+ 8.0 

14.4+ 9.8 

1.2+26.2 

1.6+ 7.5 

8.5+ 5.3 

5.2+ 5.6 

הסלמה, 8 +^ 

8.5 

0+65.5 

15.0+26.3 

0+53.3 

0 +59.2 

0 +57.4 

0 + 18.1 

0.9+37.0 

0.5 + 27.2 

2.3+19.1 

2.9+14.2 

7.5+11.7 

החרסית, 8 +^ 


0 

55.5 

0 

6.2 

7.1 

0 

37.4 

5.0 

12.9 

23.8 

37.2 

ודסידן כוללת 






2.7 



0.1 



0.1 

אורגאני 


7.0 

8.0 

7.9 

7.7 

7.6 

7.2 

7.8 

7.9 

8.6 

8.8 

7.9 



1.0 

0.5 

0.5 

0.8 

0.4 

0.2 

0.5 


0.8 

0.4 


גן חליף 


0.8 

0.5 

0.9 

0.6 

1.2 

0.3 

0.7 


7.8 

2.5 


חליף 


8.6 

2.2 

7.3 

4.2 

3.5 

0.7 

6.6 


5.1 

4.2 


.זיום חליף 


39.6 

13.3 

28.0 

37.0 

46.0 

4.9 

15.0 


12.5 

2.7 


חליף 


50.2 

16.5 

36.7 

42.6 

51.2 

6.1 

22.8 


26.2 

9.8 


ל־הסחיפה הכולל 









31.8 



14.5 

גן מסים 









12.0 



36.8 

אט מסים 


6.1 

30 


38.3 


עקבות 

14.8 


26.9 

25.2 


גן זמין 


0.1 

8 


5.2 


עקבות 

4.5 


עקבות 

8.5 


זמין 


42.3 


37.5 

40.0 


11.3 

2,7.0 

20 

25 

16.5 

15 

נול־השדה" 

1 

22.7 


—18.9 

21.4 


6.1 

14.2 

11 

12 

9.0 

8 

ודת־הכמישה" 

מ׳(ק 

מ׳ ק׳ 
(ל׳כ׳ג׳) 

פ׳מץס׳ק׳טיר) 

מ׳ק׳(ג׳נ׳) 

:ד(ל׳ק׳ה/ג׳) 

מ׳(ק׳ פ׳ ט׳) 

ק׳ ל׳ 

(מ׳ ה׳ ג׳) 

מ׳ ק׳ 
(ל׳ס׳פ׳) 

בשלד: בזלת, 
גיר וסור־ 
מיניפרות) 

מ׳(ל׳ס׳ק׳כ׳) 

ל׳ מ׳ 

(ק׳כ׳ס׳ג׳) 


־אלי־החרסית•"" 


• משטחי עיבוד חקלאי. 

י* התכונות שנבדקו מצויינות כאן לפי הסדר כמוסבר להלן: 

1 . אחוז של חלקיקי־קרקע בעלי ראדיום 


גדול מ 0.1 מ״מ 


4 — חלקיקי־גיר, ! 1 


— חלקיקים אחרים 


2 . ״ ״ ׳ 0 . 1 — 0.01 " 1 " — ״ " ״ — " " 

3 . ״ ״ ״ ״ ״ ״ 0 . 01 — 0.001 ״ ; ״ — ״ ״ ״ — " " 

4 . ״ ״ ״ ״ ״ ״ קטןמ 0.001 ״ :״ — ״ ״ ״ — " " 

5 . " " החומר האורגאני בקרקע (מחושב מכמות הפחם האורגאני או כסות החנקן) 

6 . מידת חומציות־הקרקע 

7 . כמות הקאטיונים הספוחים לקרקע (היחידה: מאית של גרם־אקוויוואלנט בתוך ק״ג אחד של קרקע) 

8 . תכולת מלחי־מזון מסיסים בחומצה חלשה (״:״״״ " ״ ״ ״ ״ ״ ) 

9 . כמות מלחי־המזון הניתנת להיקלט ע״י צמחים ( ״ : ״ גרם של תחמוצת " ״ ״ ״ ״ ) 

10 . אחוז המים הנספגים ונאצרים בקרקע בתנאים של ניקוז תקין בשדה 

11 . אחוז המים הנספגים בקרקע, שאינם ניתנים לניצול ע״י שרשי־הצמחים 

׳•• סימני־המינראלים מוסברים בטבלה מס׳ 2 , למטה: כמויות גדולות ממחצית כל מקטע־החרסית מסומנות ע״י סימנים מודגשים לפני הסוגריים: כמויות של 50% — 20 ממקטע־החרסית 
מסומנות ע״י סימנים לא־מודגשים לפני הסוגריים: כמויות של 20% — 5 ממקטע־החרסית מסומנות ע״י סימנים מודגשים בתוך הסוגריים. וכמויות קטנות מ 5% מסימנות ע״י סימנים 
1 א־מודגשים בתוך הסוגריים. 



155 


התנאים הטבעיים: הקרקע 


156 


מתוך השטח, שנכלל בסקר זה(כ 9.5 מיללו דונאם), מוינו 
כ 5.5 מיללו דונאם גם מבחינת היותם מתאימים לניצול 
בתנאי־שלחים. נתברר, ששני־שלישים מ 5.5 מיללו הדונאם 
הללו עלולים לשמש — ע״י השקאה — לגידול כל הגידולים, 
והשאר רק לגידול של גידולים רב־שנתיים ונטעים. כיום 
( 1955 ) מושקים כ 0.75 מיללו דונאם במדינה, שטח גדול פי 
2 1 / 2 מן השטח שהושקה בה בשנת־ייסודה. השטח שמדרום 
לבאר־שבע, המקיף כ 10 מיליון דונאם, לא נכלל בסקר 
הקרקע, כיוון שהסיכויים להביא אליו מים להשקאה הם 
קלושים, ואילו בתנאי־בעל אץ שטח זה עשוי לניצול חקלאי. 

בשטחי א״י שמחוץ למדינת־ישראל מתאים כשליש 
משטחם של הרי־אפרים והרי־חברון (כ 2 מיליון דונאם, לפי 
אומדן — כיוון שסקר מדוייק לא נערך שם) לעיבוד חקלאי 
אינטנסיווי, שליש מתאים לגידול מטעים ולמרעה, וכשליש 
אינו ראוי לשום שימוש חקלאי — פרט לייעור חלקי. האדמות 
בשקע־הירדן, בין ים־כינרת וים־המלח, הן האדמות היחידות 
ברשותה של ממלכודהירדן, שניתנות לניצול בתנאי־שלחים 
בקנה־מידה איזורי מחמת הימצאות של מים בכמות הדרושה; 
אך ממיליון הדונאמים המצויים באיזור זה (לפי אומדן), 
מנוצלים כיום ע״י השקאה רק כ 0.3 מיליון דונאם. השטח 
הנרחב ביותר של אדמה פוריה, שהיא יפה לגידולם של כל 
גידולי-השדה בתנאי־בעל, נמצא בעבר־הירדן וצפונית ליר¬ 
מוך ברשותה של סוריה: הגולן והבשן, המקיפים יחד כמה 
מיליוני דונאמים רצופים של קרקע חקלאית. גם בעבר־הירדן 
דרומית לירמוך יש עוד כ 0.4 מיליון דונאם של אדמות 
משובחות, שמבטיחות יבולי־שדה גם בשנים מעוטות־גשמים. 
נוסף על כך נמצאים על הרמה העבר־ירדנית כ 4 מיליון 
דונאם של אדמות מעובדות, שמהוות רצועה צרה בין 
המורדות התלולים לעמק־הירדן ובין המדבר המזרחי׳ אך אין 
אלו מביאות יבולים כל שנה. הקצה הדרומי של רצועה זו, 
על־יד פטרה, כולל כ 2 /י מיליון דונאם, שמתאימים למרעה־ 
קיץ אך לא לעיבוד. אפשר להניח, שכ 4 מיליון דונאם בשולי 
המדבר המזרחי מתאימים למרעה־חורף בלבד. 

א. רייפנברג, קרקעות א״י, תרצ״ח! הנ״ל, מלחמת המזרע 
והישימון, תש״י; ש. רביקוביץ ועוד, דו״ח של תחנת־ 
הנסיונות ברחובות, 1955-1945 : מ. זהרי, גיאובוטניקה, 
תשט״ו; ג. גיל וצ. רוזנזפט, קרקעות ישראל ואפשרויות 
נצולן החקלאי, תש״ו: ד. יעלון, ההרכב המינראלוגי של 
מקטעי החרסית של מסלעים וקרקעות בישראל, תשט״ז: 

) 7/1 ,.! 11 ;״ 1947 ,) 511 / 1 ) 81 ? / 0 ! 5011 ) 7/1 , 000018 ) 801 .\, 

, 111 . 501 5011 0 £ .תזטס() 50111 0 / 5$118 8/111 ( 11 ( 7 ( 1 x 1 / 10/1 
7 / 1 ) £811 ) 1/1 1/1 50111 ~ 1 ! 1 / ק ~ 07 ! 7 /\ 01 ? . 111111 ; 1952 ,( 69-88 

; 266-277 ,\ 1 . 01110 ( ם 101360 ק 1 (< 111 (/-/- 8 / 1 ( 8/1 (151301 £ x \ 

- 511 8/111 50111 ,$■ 010% ) 0 , 813100 . 5 .<) ; 1951/52 ,( 103-108 

- 71305 , 8050111005 ¥ 3101 \ סס 011 ק 80 , 1001405 . 0 ■ 1 ג) 1811 ) 11 

. 1939 ,(. 061 ? .׳ 301 ) 01630 ( 

א. רי.-מ. רי. 

הכשרת־קרקע במשמעותה החקלאית—היא הפיכת 
אדמה בלתי־פליחה לאדמה פליחה, עפ״ר באמצעים מכאניים־ 
פיסיים, שלא כהשבחת־קרקע, שמשמעותה טיוב של אדמה 
זיבורית והפיכתה לאדמה עידית באמצעים אורגאניים. האדמה 
הבלתי־פליחה שבא״י מונה סוגים שונים, שהגדול שבהם 
הוא זה של אדמת המדבר — מדבר־יהודה ומדבר־הנגב —, 
שאין לה תקנה לחקלאות גם בהכשרה, אלא אם כן יימשכו 
אליה מים. שאר הסוגים, רובם תקנתם בהכשרה מכאנית, 
ואחד מהם — בהשבחה. 

1 . אדמה קשה היא אדמה אבנית, סלעית ומדרונית, 
שאינה ניתנת לפליחה, אע״פ שהעפר שבין הסלעים ומתחת 


לאבנים טוב הוא ופורה ולפעמים אף מצמיח צמחי־בר 
יעילים. סוג־אדמה זה מצוי עפ״ר בהרים, ששטחם הכללי 
בא״י המערבית (בתחומיה בימי המאנדאט הבריטי) הגיע 
ל 9,624,000 דונאם, והחלק הפליח שבהם לא הקיף אלא 
3,720,000 ד׳. במדינת-ישראל כולל איזור זה 4,242,000 ד׳ 
(מלבד המדבריות), מהם פליחים כ 48% ; נמצא, ששטח של 
2,200,000 ד׳ אין תקנתו אלא בהכשרתו. 

2 . א ד מ ת ־ ב י צ ה היא אדמה מוצפת מים בכל ימות־ 
השנה או ברובם ומצמחת צמחי־בר. אין היא ניתנת לפליחה 
חקלאית, אלא אחר ייבושה ע״י ניקוז ובירוא צמחיה. אדמות 
מסוג זה היו מצויות בא״י בראשית ההתיישבות היהודית 
החדשה במקומות שונים, כגון: החולתה, ביצת־גדרו(מפרץ־ 
חיפה), ביצת־כברה, ביצת נחל־אלכסנדר, ביצת נחל־פולג, 
ביצת נחל־חמד ועוד; בעקבות ההתנחלות היהודית הוכשרו 
ברובן. 

3 . אדמה באושה היא אדמה מכוסה שיחי־בר או 
עשבי־בר < על הראשונים נמנים בעיקר שיחי השיזף למיניו 
("סדראות", .ק 5 11118 קץ 212 ), שהם קוצנים וסבוכים ונוטים 
להתפשט על־פני הקרקע עד כדי מניעת עיבודה בידי אדם 
סוג זה מצוי בעמקים ברוכי־מים דוקה, שבעבר היו מעובדים 
עיבוד תרבותי ומיושבים ישוב צפוף, אבל הובאשו בשיחי־בר 
שכבשום לאחר שהוזנחו. אדמה באושה היתה מצויה בבקעת־ 
יריחו, בבקעת בית־שאן ובחלק הצפוני של בקעת־החולה. על 
עשבי־הבר המבאישים את האדמה נמנית היבלית, המכסה 
את השטח כמרבד, עד כדי שלילת אפשרות־קיום מן הצמח 
התרבותי, ביהוד בשדות־שלחים, שבהם מתפשטת היבלית 
ע״י מי־ההשקאה ומתגברת על צמח־התרבות. על סוג זה 
נמנה איזור חוף־הים של הנגב הצפוני, שקרקעו הוא של 
חול־לם. 

4 . אדמה מלחה היא אדמה מכילה מלח־בישול 
בשיעור שפוסל אותה לניצול חקלאי. על סוג זה נמנית 
בקעודיריחו׳. מים־המלח בדרום עד ואדי־מליח בצפון, וכן 
יש לכלול בו את החלק הדרומי של בקעת בית־שאן ואת 
רובה של הערבה עד אילת. מטליות של מלחות מצויות גם 
במפרץ־חיפה ובנגב הצפוני. 

5 . אדמה ע ר ו צ ה היא אדמה, ששכבת־עפרה נגרפה 
ונסתחפה מעליה ע״י זרמי־מים מחמת עיבוד לא־ראציונאלי 
של שטחי־מדרון. אדמה ערוצה מצויה בכל חלקי־הארץ, 
ובעיקר בדרום ובנגב הצפוני, שבהם משתרעים שטחים 
ערוצים בהקף של 600,000 ד׳. 

6 . סוג־האדמה, שתקנתה בהשבחה, היא אדמה רפה 
או חולית — רצועת־החולות לאורך שפת־הים, מרפיח 
בדרום עד עכו בצפון. בכמה מקומות רצועה זו היא צרה, 
ואילו במקומות אחרים היא מתרחבת עד כדי 4 — 5 ק״מ 
ויוצרת טריז בתוך ישובים פורחים. שטחה של רצועת־ 
החולות בא״י המערבית הוא כ 320 אלף ד׳. אין היא ראויה 
לחקלאות בעינה, אך אחר השבחה היא נעשית ראויה 
לחקלאות אינטנסיווית בשלחים: ההשקאה אפשרית כאן 
מאחר שרצועה זו מכילה מי־תהום מרובים וטובים. 

על ד ר כ י ־ ה ה כ ש ר ה ע״ע קרקע, הכשרה. 

תולדות ה כשרת־ ה קרקע בא״י מתחילות עם 
התיישבותו של עם־ישראל בארץ. בתחילת ההתנחלות בהר 
בימי יהושע כבר הוזקקו בני שבט־אפרים לברא חלקים 
מיערות־ההרים כדי לספק להם תחומי-ישוב (יה׳ יז, יח). 











































































































159 


התנאים הטבעיים: האקלים 


160 


בהר־יהודה הוצרכו הכורמים לעסוק בסיקול ובעיזוק לפני 
נטיעת־כרמים (ישע׳ ה, ב). הכשרתה של אדמת־ההר היתד. 
חלק עיקרי מעבודת המשק החקלאי, ובמשנה ובתלמוד 
תופסים הסיקול והבידור מקום חשוב בהלכות התלויות 
בקרקע, הסיקול נחשב לחלק מהכשדת־הקרקע או — בלשון 
התלמוד — להנאת הקרקע, והרבה חוקים ותקנות נאמרו 
בו (יר׳ שבת ז/ ב׳! תוםפ ׳ ב״ק ב׳, י״ב, ועוד), וכן הדבר 
בעניין הגידור והגדרות, שנעשו חלק מגופה של עבודת- 
האדמה; הם שימשו לצרכים שונים, והרבה הלכות נתלו 
בהם (משנ׳ שביעית ג/ ט׳; שם ב״ק ג׳, ב׳; שם סנה׳ ה/ י׳; 
תוספ ׳ פאה ב׳, כ׳; ועוד). האבנים המסוקלות והמעוזקות 
שימשו לצורך נוסף בהכשרת־קרקע: בניית מדרגות בהרים 
או בגיאיות כדי למנוע את סחיפת־העפר. הגדרות נבנו 
אבנים סדורות ז( על גבי ז(, בלא טיט, ונקראו בלשון- 
המשנה "גפות" (משג׳ פאח ו׳, ב׳; יר׳ שם; יר׳ כתוב׳ 
ח׳, ד׳; בבלי ב״מ כ״ה, ע״ב); הן היו עוצרות את מי־הגשמים, 
שלא יזרמו לגיאיות ויגרפו את העפר, אלא ייספגו במקום־ 
ירידתם וירבו את רטיבות־הקרקע. 

כל עוד עמדו המדרגות בהרים — פרחו ההרים, "נפלו 
המדרגות — ונהרסו ההרים" (יחז׳ לח, כ). המדרגות נהרסו 
עם כיבוש הארץ על־ידי הערבים, שהיו רועי־צאן ולא 
עובדי־אדמה, ומאז הופקרה האדמה לזרמי־המים, שהתחילו 
גורפים את העפר מן ההרים אל הים, ומקעקעים בדרכם 
גם את אדמת־המישור, פותחים ערוצים וגיאיות במקום אחד 
וסותמים אפיקים במקום אחר, מציפים שטחים ויוצרים 
ביצות. עם ההתיישבות היהודית החדשה נתחדשה הכשרת- 
הקרקע: בפתח־תקווה וחדרה — ע״י נטיעת עצי אקליפטוס 
לייבוש הביצות שהיו בתחומיהן, ובהרי זכרודיעקב, ראש־ 
פינה ומוצא — ע״י סיקול, עיזוק ודירוג לשם נטיעת כרמים 
וגנים. מתחילת תקופת־המאנדאט ואילך עסקה הקהק״ל 
בייבוש־ביצות בעמק־יזרעאל, בעמק־זבולון, בעמק־חפד 
ובחולה בשטח של 350,000 ד׳, בבירוא שיחי־בר מאדמה 
באושה בעמק בית־שאן, בסיקול ועיזוק ודירוג בקריית־ענבים, 
במעלה־החמישה, בחניתה, באילון, במצובה, במנרה, במשגב־ 
עם, בעין־השופט, ברמת־השופט ועוד. עד תקומתה של מדינת־ 
ישראל הוכשרו (מלבד ביצות) ע״י הקהק״ל 16,000 ד׳ ב 23 
ישובים חקלאיים, שהם מפוזרים בכל איזורי־הארץ. מתקומת־ 
המדינה עד סוף 1955 הוכשרו 107,000 ד׳, רובם הגדול בהר, 
וכן נעשתה הכשרה בסוגי־אדמה אחרים בשטח של 42,000 ד׳. 
גם חברות ציבוריות ופרטיות עסקו בהכשרת־הקרקע, ביחוד 
בייבוש ביצות וניקוזן. פיק״א הכשירה כססס, 150 ד׳ של 
ביצות, חברות אחרות כ 40,000 ד׳, ומושבות של מתיישבים 
פרטיים, כפתח־תקווה ואחרות — כ 50,000 ד׳. — האדמה 
הערוצה שבדרום ובנגב הצפוני וכמיליון ד׳ ויותר בהרי 
יהודה, שומרון והגליל עדיין מחכים לתקנתם ע״י הכשרה. 

י. ווייץ, המאבק על האדמה, 1950 . 

י. ו. 

האקלים. — משום מקומה של א״י בין מצרים הדלה בגש¬ 
מים, ובין הלבנון, העשיר מאוד במשקעים נוזלים ומוצקים, 
היא משמשת ארץ־מעבר מאיזור סובטרופי־מדברי לאיזור 
סובטרופי־גשום. מכאן הניגודים הגדולים בין הצפון ובין 
הדרום בכל ארבע הרצועות האורוגראפיות של הארץ: 
עמק־החוף, ההד המערבי, עמק־הירדן ועבר־הירדן המזרחי. 
בכולן מקבל הדרום כמות־גשמים קטנה— כמות, שהולכת 
וגדלה כלפי צפון. 


מרכזי המינימום הבארומטרי, הנעים ממערב למזרח 
בעונת־הגשמים, נמצאים במזרח הים התיכון עפ״ר על פני 
קפריסין. מצרים וא״י הדרומית נמצאות בעיקרן בהקף החי¬ 
צוני של איזור העננות והמשקעים, ובקצתן אף מחוץ לאיזור 
זה, ואילו צפונה של א״י קרוב יותר למרכז המערבל. בדרך- 
כלל קטנים מערבלי־המינימום של מזרח הים התיכון בשטחם 
ובגודל ציריהם מן המערבלים האטלאנטיים, והפרש־הלחץ 
בין ההקף למרכז אינו מרובה בהם מ 10 — 13 מיליבאר, בעוד 
שבין המינימום ובין המאכסימום של הלחץ אין אלא כ 17 — 20 
מיליבאר. מכל מקום אין מפל־הלחץ בסערה חרפית בא״י 
קטן משהוא בסערות־חורף אירופיות או אמריקניות. 

בשני מסלולים ראשיים מגיעים מרכזי־מינימום ממערב 
בחדשי־החורף: 1 ) הראשון — שהוא החשוב ביותר בקביעת 
אקלימה של א״י — מצפון־איטליה לאורך הים האדריאטי 
אל יוון והים האגיאי, שבו הוא נפרד לשני ראשים — לים 
השחור ולעבר סוריה; 2 ) השני — מדרום־איטליה וסיציליה 
אל אמצע הים התיכון ומשם אל הפינה הדרומית־מזרחית של 
הים התיכון׳ לכיוון א״י. מסלול נדיר עובר לאורך החוף 
הצפוני של אפריקה עד מצרים וא״י. לפעמים עולה מינימום 
ברצועה צרה מים־סוף כלפי צפון וגורם לשברי־ענן פתאומיים, 
מלווים שטפונות קאטאסטרופאליים במדבר־סיני, מדבר- 
סוריה, הנגב ועמק־הירדן, שהם כרגיל מעוטי־משקעים. 

עונת שכיחותם של המינימומים הים־תיכוניים היא ב 8 
החדשים שמאוקטובר עד תחילת־יוני; בתקופה זו יורדות 
לשונות של אויר קר ממזרח-אירופה דרך הבאלקאן אל הים 
התיכון, ובעצמתן תלויה גם עצמתה של פעולת המינימום 
הבארומטרי. יש קשר ישר וברור בין כמות־הגשמים במזרח 
התיכון, וא״י בכללו, ובין עצמת הזרמים של האויר הקר 
על־פני מזרח־אירופה בחורף. יותר שיורדת הטמפראטורה 
באירופה המזרחית, יותר גוברת פעילותן של לשונות האויר 
הקר על המינימומים הבארומטריים המגיעים למזרח הים 
התיכון. מאכסימום בארומטרי יורד ברצועה צרה מן הבאל- 
קאן ולוחץ על המינימום הנמצא ממזרח לו. אם באותה שעה 
שורה על פני צפון־עיראק ותורכיה מאכסימום שני, שהוא 
קשור למאכסימום הסיבירי החרפי הגדול, גוברת עוד יותר 
פעולת המינימום על מזרח הים התיכון. אחר מינימום משתרר 
מאפסימום, שמרכזו הוא עפ״ר מעל סוריה הצפונית ותורכיה, 
והוא קשור כמעט תמיד לאיזור הלחץ הגבוה החרפי שבמרכז- 
אסיה. במקרים אלה יורד אויר קר מהרי־ארמניה הגבוהים, 
ולמרות מה שהוא מתחמם תוך כדי ירידתו — לפעמים כמה 
עשרות מעלות — הטמפראטורה שלו, כשהוא מגיע לא״י, 
עדיין היא קרה במידה שהוא מסוגל לגרום לעיתים קרובות 
קיפאון וכפור. ימי הלחץ הגבוה והשמים התכולים־עמוקים 
הם הימים היפים ביותר בשנה. הראות מגעת אז ל 80 — 100 
ק״מ, ואף ליותר מכן; החרמון הלבן ושלג־הלבנון נראים מן 
הכרמל (כלומר, ממרחק של 100 ק״מ), ואפילו מגגות תל- 
אביב ומהרי מעלה־החמשה (כמעט 180 ק״מ). 

הלחץ הבארומטרי בחורף גבוה משהוא בקיץ, והוא נמוך 
רק בימי־סערה. ההפרש בין לחץ־הקיץ ללחץ־החורף מועט 
בא״י משהוא בתורכיה או בעיראק. 

הלחץ הירוד בקיץ מקורו בשייכותה של א״י באותה עונה 
למערכודלחץ שונה מזו, שאליה היא שייכת בחורף — 
לחלוקת־הלחץ האסייתית: א״י נמצאת בהקף החיצוני, המע¬ 
רבי, של המינימום הבארומטרי הגדול הנמצא אז על פני 
דרומה של אסיה. חלוקת־לחץ זו יוצרת את המונסון ההודי; 



161 


ארץ־ישראל 


162 


לחץ־האויר הממוצע בירושלים 
לפי חדשי-השנה 


חודש מ״מ 


יאנואר. 690.1 

פברואר .... 690.1 

מארס. 689.7 

אפריל. 689.8 

מאי. 689.6 

יוני. 688.5 

יולי . 687.1 

אוגוסט. 687.6 

ספטמבר. 689.7 

אוקטובר .... 691.4 
נובמבר .... 691.5 
דצמבר. 691.5 


גם בא״י שולט מונסון בחדשי-הקיץ, אלא שכאן אין הוא 
מלווה במשקעי־הקיץ העצומים, שהם אפיינים למונסון של 
הודו. קיים קשר הדוק בין המונסון ההודי ובין התנאים 
המטאורולוגיים הקיציים בא״י. "מונסון תקין" בהודו גורר 
"קיץ תקין" בא״י, ומונסון שאינו כסדרו בהודו (מחמת 
חלוקת־־לחץ בלתי־מספקת בירידתה, שאין בה כדי לעורר 
את רוחות האוקיינוס ההודי) מתבטא מיד גם בא״י—ובמזרח 
הים התיכון כולו — ב״קיץ לא־תקין". בקיץ תקין נושבות 
רוחות מערביות וצפון־מערביות חזקות במשך שבועות 
וחדשים בהרי א״י, והאויר העולה מן הים הוא לח וגורם 
להתהוות של טל מרובה בלילות של סוף־הקיץ! זוהי "הזרימה 
הא ת סי ת", שכבר הוכרה ע״י היוונים כצורה האפיינית 
של רוחות־הקיץ במזרח הים התיכון. רק בחדשי־המעבר מן 
החורף אל הקיץ ולהפך מופיעים זרמים אחרים, ביהוד מן 
המזרח, מן היבשה המדברית החמה והיבשה — ה ש ר ב י ם 
(חמסינים). הופעתם של חמסינים בחדשי יולי־ספטמבר היא 
מסימניו של קיץ לא־תקין, שמשמש עדות למוגסון לא־ 
מפותח כראוי בהודו. 

עננות. שכיחותם של מינימומים בארומטריים בחדשי 
אוקטובר—מאי ונדירותם(או העדרם) בחדשי יוני—ספטמבר 
גוררות הבדל מרובה בצורות העננים בשתי העונות הללו. 
מאוקטובר עד מאי, ולפעמים גם עד יוני, מצויים העננים 
הגבוהים, האמצעיים והנמוכים על כל צורותיהם המרובות; 
בחדשי־הקיץ מצויים רק עננים נמוכים בלבד, שמתעבים 
בזרמי האויר הימי העולים אל הרי־הארץ. בספטמבר, עפ״ר 
בסופו, שוב מתחילים להיראות ענני־קרח גבוהים, אחריהם 
האמצעיים, ולסוף באה הכבודה של ענני־הערמות הנמוכים, 
העמוסים מים. ענני־הקיץ הם מן הטיפוס הנמוך — ענני- 
ערמות (* 11 !"""׳ח*), אבל הם גבוהים מן העננים מאותו סוג 
עצמו המופיעים בחדשי-החורף. גם בקיץ שטים העננים 
הנמוכים אל היבשת מן המערב (והם כבדי־מים יותר משהם 
בחורף), אבל גשמים אין הם מורידים, משום שחסרים הם 
בחדשים אלה גבישי־קרח ואת התנאים הדרושים להורדת 
גשם. באיזור ההרים הגבוהים, בחרמון ובלבנון שמצפון לא״י, 
מפחיתים ענני־הקיץ את מידת חדירתן של קרני־השמש 
הלוהלו־ת בשעות־היום; המדרון המערבי, העולה מן הים, 
מעורפל עפ״ר בשעות־הצהרים, והעננים רובצים על האדמה 
ממש׳ ביחוד בערוצי־הנחלים, שבהם מטפסים עננים אלה 
ועולים מן הים. בהרי א״י מצויה העננות, בעיקר בלילות, 



סמוך לפני האדמה! בשעות־היום שטים העננים בגובה של 
2 — 3 ק״מ מעל לאדמה. בבקרי־הקיץ מצויים בערוצי־הנחלים 
שבאיזור־ההדים ענני־ערפל, שנעלמים אחר הזריחה. בגליל 
העליון מרובה העננות בקיץ יותר מבדרום־הארץ, וגם בבק¬ 
רים מרובים בו הערפלים יותר. בחורף מצויה העננות בהרים 
יותר מבאיזור־החוף, ואילו בקיץ המצב הפוך. עמק-הירדן 
שונה מבחינה זו משאר איזורי־הארץ; הוא עני בעננים גם 















163 


התנאים הטבעיים: האקלים 


164 



בחורף. — בחדשי־הקיץ איו בכל הארץ אף יום 
אחד שהוא מעונן כליל! ימים מעוננים חליפות 
הם כדי רבע מכל הימים, ושני־שלישים עד שלושה־ 
רבעים מכל הימים הם ללא עננים כלל. ערפלים 
מצויים באיזור־החוף בחורף ובחדשי־המעבר. בע¬ 
מקים, כגון עמק־יזרעאל, הערפלים מצויים יותר 
בקיץ. ערפלים כבדים מכסים את החוף כששרב 
עובר על־פני הארץ, ואילו ערפלי־הבוקר שבגיאיות 
בהרים הם תוצאה של אינורסיה (ע״ע) תרמית. 
ערפלי עמק־יזרעאל מצויים' בעיקר בשקעים של 
העמק בבקרי־חורף בהירים, וכן בבקרי־קיץ, בהעדר 
כל רוח מזרחית. — ערפלים יחידים במינם (מצד 
אופו התהוותם) עולים מים־המלח ומעמק־החולה 
בחדשי־החורף. בלילות הקרים מתכסית החולה 
ערפל כבד, ואילו בים־המלח מתהווה הערפל לא 
בלילות אלא אחר הזריחה — בעקבות הדרגה האח¬ 
רונה של מינימום בארומטרי, כשגל אויר קר מגיע 
אל הארץ. אויר זה מגרש את האויר המקומי אל 
מדרונות־ההרים בשני העברים, אל הרי ירושלים- 
חברון במערב ואל הרי־מואב במזרח. אחר הזריחה 
מתחיל הערפל לעלות במדרונות־ההרים, והוא 
מטפס בערוצי-הנחלים עד שיאי ההר (הפרש גובה 
של 1,200 — 1,700 מ׳). הערפל מגיע אל הרי־ירוש־ 
לים בשעות־הבוקר המאוחרות ונעשה סמיך ביותר 
בשעות־הצהרים. עפ״ר הוא נמוג אחה״צ, בשעה 
מאוחרת! אך לפעמים הוא מתקיים עד הערב או 
אף מתמיד בקיומו כל הלילה. אין הערפל עובר 
ממערב לגב־הרכם! הוא נשאר עומד על הרכס 
ברוח המערבית החזקה, הנושבת אותה שעה על 
ההר, כגוף מוצק, כשחרטומו המחודד (בזווית של 
י־ 60 בערך) פוגה למערב, ועבי 1 על־פני ההר מגיע 
לפעמים לכמה מאות מ׳. כך עומד הערפל היציב 
במשך שעות רצופות עד שהוא נעלם. בתופעה זו 
אין להבחין מירושלים, שאין תושביה רואים את 
ים־המלח ובקעודהירדן ואת הערפל העולה מהם! 
לפיכך לא תוארה אלא בדור האחרון. 

קרינה. א״י היא ארץ־שמש מובהקת, הן 
מבחינת הימצאותה באיזור התת־טרופי והן מבחי¬ 
נת מיעוט העננות בה והאופי המדברי של חלקים 
גדולים ממנה. בימים הארוכים של חדשי־הקיץ 
עולה השמש עד למעלה מ ס 80 מעל לאופק, והקרינה 
מגעת אל האדמה ב 98% מכל שעות־השמש האפ¬ 
שריות ! בחורף מצויה עננות כדי מחצית שעות- 
היום. מסתבר, שכמות־החום הממוצעת של הקרינה, 
שמקבל ממ״ר של שטח מאוזן ביום ממוצע שנתי 
הוא בגבול 5 מיליון קלוריות קטנות: ביום־קיץ 
כ 2 /! 7 מיליון, ביום חורף בהיר כ 3 מיליון, וביום 
קודר כ 1 מיליון. רק ארצות מועטות משתוות לא״י 
מבחינת שפע זה של קרינה מן השמש, וייתכן 
שהוא עתיד לשמש מקור חשוב לאספקת אנרגיה 
לשימוש האדם. * 

גם כמות־האור שהשמש שופעת בא״י היא מן 
הגדולות שעל פני כדור-הארץ. בימי הקיץ מקבל 
השטח המאוזן כתשעים קילו-לוכם־שעות בשעות־ 





165 


ארץ־ישראל 


166 



הצהרים, ואילו השטח המאונך לקרנים מקבל למעלה מ 130 
ק.ל.ש., שהוא כמעט המאכסימום המוחלט שהשמש יכולה 
לשלוח אל האדמה; בחורף פוחתת כמות־האור שמקבל 
השטח המאוזן כדי שליש. המדרונות הדרומיים, וכן קירות 
דרומיים וחדרים דרומיים, מקבלים את כמות־האור הגדולה 
ביותר בחדשי־החורף; בכיוונים אחרים אין הפרשים גדולים 
בין כמויות־האור בעונות שונות במשך השנה. 

הגשמים. הגשם בא״י מתחיל לרדת במרחשוון, וכמותי 
הולכת וגדלה עד שבט. מסופו של שבט היא פוחתת והולכת 
עד אייר, שלא בכל שנה יורד בו גשם כלשהו. זוהי החלוקה 
הממוצעת, השכיחה ביותר; אך יש שהגשם הראשון מקדים 
לרדת(בסוף תשרי), ויש שהוא מאחר לבוא. יש שעינת־הגשם 
מסתיימת קודם פורים׳ ויש שהגשם מוסיף לרדת בכמויות 
קטנות עד שבועות. הגשמים של חדשי כסלו—שבט הם העי¬ 
קריים שבגשמי־החורף׳ והם מהווים כ 72% מגשמי כל העונה. 

לפי החלוקה לחדשים מבחינים 5 טיפוסים של שנת¬ 
גשם : א) הטיפוס הנורמאלי על חלוקתו הממוצעת, עם שתי 
צורות־הלווי שלו—קטנה מן הממוצע או גדולה מן הממוצע; 
ב) חורף גשום בתחילתו ויבש במחציתו השניה; ג) חורף 
גשום. במחציתו השניה ויבש בחציו׳ הראשון; ד) חלוקה, 
שבה אמצע־החורף מקבל בבת אחת את חלק־האדי של כל 
גשמי־העונה, ואילו ראשית העונה וסו׳פה יבשים־ביחס; 
ה) חלוקה בעלת שני שיאים או אף יותר מכן, תוך הפסקות 
בין שיא לשיא. 

הטיפוס הראשון מצוי בירושלים בשליש לערך מכל השנים 
ובחיפה בכ 42% מהן. הטיפוס השני מצוי בירושלים ובהרי- 
יהודה בכ 20% ובצפון־הארץ רק בכ 6% . הטיפוס השלישי 
מצוי יותר בצפון( 31% בחיפה) מבדרום־הארץ ( 13% בירד 
שלים). הטיפוס הרביעי נדיר, ואינו מצוי אלא ב 3% — 2 
מכל השנים. הטיפוס החמישי מצוי ביותר בהרי-יהודה: 35% , 
ואילו בחיפה בכ 24% . 

ההבדלים בכמות־הגשמים באיזורי א״י גדולים במידה 
שאינה מצויה בארצות אחרות, שהן בעלות אותו גודל. יש 
בא״י מדבר גמור, שמקבל פחות מ 30 מ״מ לשנה — הערבה; 


מדבר-למחצה, שמקבל מ 50 — 75 עד 150 — 200 מ״מ לשנה — 
הנגב, עמק ים־המלח; איזורים חקלאיים, שמקבלים 600-300 
מ״מ! איזורי־הרים, שמקבלים 500 — 800 —הרי יהודה ושו¬ 
מרון, ועד 1,100 מ״מ— בגליל העליון. איזורי־ההר גשומים 
יותר מן השפלה או מעמק־יזרעאל. 

כמות־הגשמים גדלה והולכת מדרום לצפון בכל האיזו־ 
רים: בחוף׳ בהר המערבי והמזרחי ובעמק־הירדן. האיזור 
המיושב ישוב חקלאי הוא המקבל כמויות גדולות מ 300 מ״מ. 
בניגוד לרושם הרווח יש להטעים, שכמות־הגשמים היורדת 
בחלקי-הארץ המעובדים אינה קטנה מזו היורדת בארצות 
חקלאיות של האקלים הממוזג. ההבדל בין א״י וביניהן אינו 
בכמות-הגשמים השנתית אלא במספר ימי־הגשם ובעצמת 
הגשם ליום או לשעה. בא״י יורד כל הגשם תוך עונה של 
7 — 8 חדשים ב 60-40 ימי-גשם, ואילו באיזור האקלים הממו¬ 
זג הוא מתחלק על פני 12 חדשי־השנה תוך 180 ימי גשם 
ושלג. — כשם שכמות הגשמים מרובה בצפון־הארץ מבדרומה, 
כך מרובים גם ימי־המשקעים בצפון מבדמם. בשנים יבשות 
בא״י פוחתים גם כמות־הגשמים הכללית וגם מספר ימי־הגשם 
בשנה. בשנים לחות מאוד עלולים כמות־הגשמים ומספר 
ימי־הגשם לעלות עד כדי פי שנים ויותר מבשנה יבשה. 

ט ל. התהוותו וכמותו של הטל מותנות בתנאים מטאורו¬ 
לוגיים — הלחות היחסית באויר ומידת ההתקררות בלילה— 
מצד אחד, ובטיב העצמים המתקררים — הקרקע והצמד 
חיה —, מצד שני. החלוקה האיזורית של א״י מבחינת מספר 
לילות־הטל וכמויות הטללים מראה תמונה רבגונית ביותר. 
האיזורים עתירי־הטל ביותר הם הנגב הצפוני-מערבי ועמק- 
יזרעאל המערבי והמרכזי. שניה להם במעלה היא שפלת־החוף 
מצפון לעזה עד בנימינה, שהיא מישור מרוחק מן ההרים. 
איזורים של טללים מרובים נתגלו בשנים האחרונות גם 
בלב עמק־החולה ובעמק בית־שאן התחתון, כשהם מוקפים 
מכל עבר איזורים יבשים ברוב לילות השנה. באיזורי־החוף 
ההרריים או הסמוכים להרים, ככרמל ובגליל המערבי, פוחתת 
כמות־הטל ומתמעט גם מספר לילות־הטל בחודש ובשנה, 
והוא הדין בעמק-יזרעאל המזרחי. מועטת עוד יותר היא כמות 






167 


התנאים הטבעיים: האקלים 


168 



הטל הנוצרת באיזורי ההר — הרי־ירושלים או הגליל. איב¬ 
רים עניי־טל או חסרי־טל •מצויים במדרונות המזרחיים של 
עבר־הירדן המערבי, השופעים אל שקע־הירדן, ובן גם במד¬ 
רונות המערביים שלרגלי ההרים המערביים, אף אם הם 
פונים לצד הים התיכון. רגלי הר־הכרמל מכל עבריו ורגלי 
הרי יהודה ואפרים והגליל המערבי הפונים לצד מערב 
שייכים לאיזורים היבשים בלילות. 

מספר לילות־הטל בשנה מגיע בממוצע ליותר מ 200 בכל 
עמק־החוף ועמק־יזרעאל וליותר מ 250 בנגב הצפוני־מערבי. 
באיזורי ההר אין אלא כ 180-150 לילות־טל (ולילות־ערפל) 
בשנה, לרגלי ההרים המערביים — כ 100 , בעמק־הידדן(פרט 
לעמק בית־שאן התחתון ומרכז עמק־החולה) — לא יותר מ 50 . 
מסביב למרכזו של עמק־החולה ומסביב לעמק בית־שאן 
התחתון משתרעים שטחים נרחבים — מדרונות הגולן מכאן 
והרי־נפתלי מכאן —, שכמוודהטל היורדת בהם היא אפסית. 

טל רב עלול לשמש גורם חשוב בחקלאות ובהתיישבות. 
סביבתה של חאן־יוניס בנגב המערבי, שכמות־הגשמים קטנה 
בו בחדשי־החורף, היתה עד הזמן האחרון מרכז לגידול 
אבטיחים, שהם צמחי־קיץ מובהקים ; דבר זה נתאפשר ע״י 
הטל הרב היורד כאן כמעט בכל לילה מלילות־הקיץ. גידול של 
תבואות־קיץ (דורה, שומשום, תירס) בשדות־בעל אפשרי רק 
באיזורים טלולים, ואין כל תקווה לקבל יבול כלשהו מתבו־ 
אות־קיץ באיזורים, שטל אינו מצוי בהם. בנגב המערבי נעשים 
נסיונות לקוות מי־טל מגגות־הצריפים ולהתקין "בארות־טל" 
באיזורים מדבריים לשם הספקת מי־שתיה לעובדי־אורח. 

שלג. באיזורי-ההר השלג הוא תופעה רגילה. בהרים, 
שגבהם מ 800 עד 1,000 מ׳, כהרי־חברון או הגליל העליון 
בא״י המערבית, או כהרי הגלעד או הרי מואב ואדום( 1,300 — 
1,700 מ ׳ ) בעבר־הירדן, נופל שלג כמעט כל שנה. החרמון 


והלבנון, המתרוממים עד קרוב ל 3 ק״מ מעל פני-הים, מקב¬ 
לים את רוב משקעיהם השנתיים בצורת שלג. משום כך 
יכולים שטחים קטנים אלה להזין באופן מתמיד מספר נהרות 
גדול־ביחס במשך כל השנה. השלגים הנופלים בהרי א״י יור¬ 
דים ברובם בחדשי ינואר ופברואר, אך היו שנים שבהן ירד 
שלג בנובמבר—דצמבר ואף במארס—אפריל; בירושלים זכו¬ 
רים מקרים של ירידת שלג בערב-פסח. השלג הכבד ביותר 
בעשרות השנים האחרונות ירד בפברואר 1920 (חורף תר״פ): 
בירושלים נמדדו אז 97 ס״מ. 

טמפראטורה. הטמפראטורה־בפועל בכל מקום בא״י 
תלויה בגבהו של המקום מעל פני־הים ובריתוקו מן הים. 
הטמפראטורה הממוצעת בהרים נמוכה מזו שבעמקים. 
בעמק־הירדן, הנמוך מפני-הים כמה מאות מ/ גבוהים ערכי 
הטמפראטורה מבכל שאר איזורי הארץ. המקום החם ביותר 
בארץ הוא בערבה מדרום לים־המלח. הטמפראטורה הממו¬ 
צעת הנמוכה ביותר היא בגליל העליון סמוך לגבולות- 
הארץ. הטמפראטורה השנתית הממוצעת בחוף־הים היא 
״ 21 — 20 , ויש הבדל בערכי־הטמפראטורה בין חוף שלרגלי 
הר ובין חוף שאינו קרוב להר. בחיפה גבוהה הטמפראטורה 
מבעכו, נתניה, תל-אביב או אף באל־עריש, אע״ס שאינה 
עולה לרגלי־הברמל ליותר מ״ 1 מעל לטמפראטורה של 
המקומות המרוחקים מן ההר. בטמפראטורות הרווחות בחוף- 
הים אין תנודות גדולות בקיץ, ואף בחורף קטנות כאן התנו¬ 
דות מבשאר האיזורים. ערכי־המאכסימום בקיץ אינם גבוהים, 
ובחורף אין ערכי־המינימום מרבים לרדת. — עם ההתרח¬ 
קות מן הים גוברות התנודות: ערכי-המאכסימום עולים, 
ערכי־המינימום יורדים הרבה. באיזורי־ההר הטמפראטורות 
נמוכות מבחוף או בעמקים, ויותר שההר גבוה, יותר נמוכה 
הטמפראטורה השנתית שלו. בירושלים נמוכה הטמפראטורה 
השנתית ב ״ 3 מזו שבתל־אביב (הפרש־הגובה: 800 מ , ), 
ואילו בחורף ההפרש גדול יותר. 


ממפראטורות־ממוצעות בתל־אביב 
ובירושלים 


ירושלים 

תל־אביב 

חודש 

06 

״ 13.9 

יאנואר 

ס 12.0 

״ 16.3 

מארס 

״ 20.4 

״ 21.9 

מאי 

״ 23.2 

״ 26.7 

יולי 

״ 21.6 

״ 25.9 

ספטמבר 

״ 15.3 

״ 18.5 

נובמבר 


הממוצעים השנתיים בעמק-יזרעאל שווים לאלה שבחוף, 

אך התנודות החדשיות בפנים־הארץ גדולות הרבה יותר 
וערכי המאכסימום והמינימום מרוחקים זה מזה יותר מבחוף. 
בעמק-הירדן נמוכים ערכי־הטמפראטורה שבחולה מאלה 
שעל-יד ים־כינרת או בקרבת ים־המלח. הממוצע השנתי 
בדרום ים־המלח הוא ״ 25.7 ובצפונו ״ 23.4 ; בטירת־צבי — 
״ 22.0 ; בכינרת—״ 22.3 . בחולה קרובה הטמפראטורה השנתית 
לזו שבחוף-הים (״ 19.9 ), ואילו ערכי המאכסימום והמינימום 
הם אחרים לגמרי. כאן — כבכמה איזורים אחרים — מחפה 
שוויון הטמפראטורות השנתיות על הבדלים גדולים בתנאים 
האקלימיים. לשם הערכת האקלים יש להתבונן לא רק בממו־ 
צעים השנתיים אלא גם בערכים הקיצונים, בתהליך היומי 




1 

( 


ערכי המכסימום והמינימוסהבינונים של (משמאל לימין) הטמפרטורה בכל אחד מ 12 חדשי־ השג ה 




ומו*משוז!ו 

11117X1 

:ןו!!מ**!ז;ווו^!מווו 

1 ו₪הי* 

ושמשמו■ 

111111 

!0^11111? 

^^1111 

!■■01! 

1111 x 11 

110X211111 


*!111111* 

^!ו 0 ו*^[ 1 ושו!* 

11 

1 !ומו₪*וומ 


*שוו* 

11011*■ 

(!■01■ 

■ווו■!■ 

*וו■!!■ 

ן ךן 8 | 8 ?¥^ 8 | 

25 י 10 50 יי 5 

סו 

10 ^ 

15 

10 ־־־־ 

סו 

"קש 

1 ^ י 0 נ 



-מת־דוד נהלי משמר-העמק בירות עכו נפר־מסריק חיפה עתלית נתניה וזל־אביב •ד-מרדכי אל-עריש פורס-סעיד 



עמיר כפד-בלום אילת־השחד יסוד-המעלה פרדס-חנה עין־החורש משמר-השרון לוד חולדה רחובות 



דן טבריה כנרת יקנח• דגניה בית-שאן כפר-רופין טירת-צבי יריחו צפון יס-המלח דרום יס-המלח דרום ים-המלח עקבה 

וקרית־שמואלו <הר־סדום> יביחירו 


הקווים המרוסקים בשורה הראשונה (משמאל) מציינים את ערכי המאכסימום והמינימום 













171 


התנאים הטבעיים: האהלים 


172 


ובחלוקת הטמפראטורה בשעות השונות. בארץ הררית כא״י 
אין מידת ההפחתה בטמפראטורה של אויר עולה שווה למידת 
העליה בטמפראטורה של אויר יורד. תמונת האיזותרמות 
(ע״ע) המתוקנות (לגובה־הים) אינה מבטאת את המציאות 
האקלימית כמו שהיא, ומתוך כך אף לא את זו של החי והצו¬ 
מח. אך ברור הדבר, שהטמפראטורה עולה ממערב למזרח. 

התהליך היומי. ההבדל בין האיזורים בולט ביותר 
בתהליך היומי של הטמפראטורה. בחוף מגעת הטמפראטורה 
לשיא היומי כבר בשעות־הבוקר המוקדמות, מאחר שהתעו¬ 
ררות רוח־הים מונעת עליה נוספת של הטמפראטורה במשך 
שאר שעות־היום. והיא עומדת בגובה אחד עד שעה מאוחרת 
אתר-הצהרים. לפיכך אין כאן "נקודת־מאכסימום" אלא "קו־ 
מאכסימום"! והוא הדין במינימום, שאינו נקודה אלא קו, 
שנמשך כמה שעות אחר חצות־הלילה. עם ההתרחקות מן 
הים נעשים המאפסימום והמינימום חדים יותר ומצומצמים 
יותר בזמן. בעמק־הירדן יש לתהליך היומי צורה אחרת. 
על-יד ים-המלח וביבדכיגרת קיימים בקיץ שני מאכסימומים: 
בים־המלח יש מאכסימום לפני-הצהרים (בשעה מוקדמת) 
ומאכסימום אחר-הצהרים (בשעה מאוחרת), ומינימום נוצר 
לא רק בשעות-הלילה האחרונות אלא גם בין המאכסימום 
שלפני-הצהרים ובין המאכסימום של אחר-הצהרים! בים- 
כינרת (עין-גב) אין שני המאכסימומים מפותחים באותה 
מידה כמו בצפון ים־המלח, אבל הם ניכרים באופן ברור. 
בכל עמק-הירדן המאכסימום של אחר-הצהרים הוא תוצאה 
מהתחממות אדיבטית (ע״ע) של הרוח המערבית, היורדת 
מהרי עבר-הירדן המערבי אל בקעת-הירדן העמוקה. בחוף 
הדרומי של ים־המלח דומה התהליך לזה שבחוף הים־התיכון, 
אך הערכים הם כאן שונים מעיקרם: בדרום ים־המלח אין 
ההרים המערביים גבוהים כל־כך, והתחממותו של האויר 
היורד אינה מעלה את הטמפראטורה מעל לזו שרווחת כאן. 
המים הרדודים של האגם הדרומי מרככים את ערכי־היום 
ושומרים בלילה על טמפראטורה גבוהה. 

גלי-חום וגלי-קור. השם המקובל כיום בא״י 
לגלי־החום (חמסין) שאול ממצרים, אך אין תנאי-התהוותם 
של גלים אלה שווים בכל המקרים. תנאים מתאימים להת¬ 
הוות חמסין בלחץ יורד נוצרים עם התקרבותו של 
מינימום בארומטרי אל חופי-הארץ (ר׳ למעלה). אז נושבת 
רוח מזרחית, שסובבת לאט לדרום, ואח״כ למערב, והחמסין 
נשבר ע״י אויר־הים המביא קרירות ולחות־מרובה: גוף־אויר 
קר תופס את מקומו של גוף־האויר החם. במקרים כאלה 
עלולה הטמפראטורה לרדת כ ס 20 , ואף יותר מכן. בחמסין, 
בכל מקרה שהוא, עולה הטמפראטורה, והלחות היחסית 
באויר פוחתת. ימי־החמסץ הבהירים, כשהטמפראטורה 
עולה מיום ליום — כדי ס 10 ויותר בימים אחדים —, הם 
באמצע החורף תופעה רצויה ונעימה לכל אדם, פרט לבעלי 
רגישות חולנית — חמסינופאטים. עליית הטמפראטורה כדי 
שיעור זה בחדשי-האביב או בסתיו רחוקה מלהיות נעימה, 
הואיל וערכי־הטמפראטורה של האויר מתקרבים לטמפרא- 
טורת-הגוף. — באויד יורד נפגעים איזורי־ההר תחילה ע״י 
גל האויר החם, ואע״ם שערכי-ההתחממות בהר הם צנועים, 
ניכרת פעולת־החמסיו כאן ביותר, משום ששהייתו בהר היא 
ממושכת יותר משהיא בעמקים הקרובים לים. כשהחמסץ 
מגיע לעמקים, הטמפראטורה בהם תמיד גבוהה משהיא 
בהרים, והיא מגעת אז לערכים הגבוהים ביותר שנמדדו 


בא״י. חדשי אייר—סיון(מאי—יוני) ותשרי—מרחשוון(אוק¬ 
טובר—נובמבר) מועדים לחמסינים קשים ולטמפראטורות 
גבוהות, אע״פ שהופעתם הכללית של החמסינים במובן 
מטאורולוגי אפשרית בכל חדשי-הגשמים, שהם עונת התנועה 
של מערבלי המינימום והמאכסימום הבארומטרי מן הים 
התיכון. 

מין אחר של חמסין הוא זה שמופיע בלחץ עול ה¬¬ 
זהו מצב אנטי־ציקלוני מן הסוג המצוי בצפון־אמריקה 
ובאירופה המרכזית. גם אז נושבת בא״י רוח מזרחית, 
שתחילתה מזרחית־צפונית, כשמרכז הלחץ הגבוה הוא מעל 
לעיראק וסוריה, ואפשר גם מעל לתורכיה. האויר נעשה נקי 
ביותר מחמת הלחות היחסית הנמוכה מאוד. הטמפראטורה 
היא בתחילה נמוכה, אבל היא עולה מיום ליום, ועם עליה 
זו גוברות העכירות וההתייבשות; כשהלחץ מתחיל לרדת 
אנו חוזרים שוב לראשיתו של חמסין, שמתפתח עם הת¬ 
קרבותו של מינימום בארומטרי מן המערב. החמסינים בלחץ 
גבוה אינם קלים מאלה שבלחץ יורד, אבל הם ממושכים 
ויציבים יותר(סטציונריים).בימיחמסיןקרני-השמש חלשות 
הרבה משהן בימים רגילים; גם הרוח חלשה, ובכך קשור אחד 
מן הקשיים הביולוגיים הנגרמים ע״י החמסין לבעלי דם חם: 
אין גופם יכול להתקרר, כפי שדרוש לפונקציות התקינות 
שלו. מחמת ההתאדות המרובה ואיבוד המים במידה יתרה 
מקצרים חמסיני־האביב גם את חייהם של צמחי־החורף 
העדינים, והירק החרפי נעלם מן השדות כבמטה־קסם. החמ¬ 
סינים באיזור־החוף קשים לאדם מחמסיני־ההר, בעיקר מחמת 
הלחות שבאויר החם, המעכבת את התאדות הזיעה. 

ג ל י - ק ו ר. בסופו של כל מינימום בארומטרי משתרר 
לחץ גבוה, שמרכזו הוא על־פי־רוב על פני סוריה־תורכיה; 
והאויר הבא מצפון־מזרח הריהו בחורף אויר סיבירי, המגיע 
לא״י אחר דרך ארוכה מאוד, שבה השאיר את קרתו בהרי 
ארמניה ופרם־תורכיה או גם על פני הימים השחור והתי¬ 
כון — אם הוא בא מצפון, מצפודמערב וממערב. גלי-קור 
אלה מגיעים אל עמק־הפרת בטמפראטורה של ס 10 — 7 0 - 
ובהרי עבר-הירדן המזרחי הטמפראטורה של אויר זה עדיין 
היא כ 5 0 - או אף למטה מזה. כל גל-אויר קר, שבא ממזרח 
משתפך כזרם כביר תחילה אל בקעת־הירדן, ואין הוא מגיע 
אל ראשי-ההרים במערב אלא לאחר שמילא את העמק. 
במקרה כזה יורדת הטמפראטורה בים־המלח כ 12 שעות 
קודם שהיא מתחלת לרדת בירושלים. מפני־כן מרובה בחורף 
סכנת-הכפור בחלקיו הצפוניים של עמק־הירדן יותר מבעכד 
קים המערביים, וביחוד בחוף־הים. 

הטמפראטורות הקיצוניות. הטמפראטורה הגבוהה 
ביותר שנמדדה בזמן מן הזמנים בא״י היתה ־׳ 54 (בטירת- 
צבי שבעמק בית־שאן׳ ביוני 1942 ); באותו יום היתה הטמ־ 
פראטורה בים־המלח ״ 51.5 , בשפלת-החוף — ״ 45 בעמק- 
יזרעאל — ־ 48 . באיזור-ההר לא נמדדו במשך 100 שנה ערכי 
טמפראטורה גבוהים מ ־ 44 . ברוב המקרים של גלי-חום, 
עולה הטמפראטורה בעמק־הירדן ל ־ 45 — 43 , בעמק-החוף — 
ל 38 0 — 36 ; ערכים של ״ 38 נחשבים בהר לגבוהים מאוד. 

הטמפראטורות הנמוכות ביוץזר, שנמדדו בירושלים במאה 
האחרונה, היו 5 0 - ו ־ 7 ־. אפילו בעמק-הירדן נמדדו כמה 
פעמים ס 0 ו״ 2 -. לעומת זה נחשב עמק־החוף כמשוריין בפני 
טמפראטורות־כפור. רק פעמיים בכל תקופת-המדידה ירדה 



173 


ארץ־־ישראל 


174 



הטמפרטורה גם כאן עד למטה מ ס 0 , ובחורף 1950 
כיסה מעטה־שלג את כל הארץ עד חוף־הים 
ממש. 

הלחות היחסית של האויר מרובה בחוף 
יותר מבשאר האיזורים, וכן מרובה היא בלילות־ 
הקיץ יותר מבלילות־החורף בחלקים שאינם לרגלי־ 
הר. בשעות־היום, ובעיקר בשעת הצהרים, יורדת 
הלחות למינימום של היממה. באיזורי־ההר ד,אויר 
בכללו יבש יותר׳ והלחות בחורף מרובה מזו* שב¬ 
קיץ, למרות מד, שמגשבות אז רוחות יבשות ממז¬ 
רח. התנאים בעמק-יזרעאל דומים לתנאי־החוף, 
והלחות מרובה בלילות־הקיץ. בעמק־הירדן, ביחוד 
בערבה ובבקעת יכדהפלח, מועטת הלחות מבכל 
שאר האיזורים. בצפון ים־המלח הלחות מרובד, 
מבדרומו, והתהליד היומי של הלחות היחסית שר 
נה בקצה הדרומי מבצפוני. בכל האיזורים התהליך 
היומי הוא פשוט: בשעות־הצהרים חל מינימום, 
ובשעות-הלילה האחרונות או במשך כל הלילה — 
מאכסימום של הלחות. בצפון ים־המלח עולה 
הלחות היחסית למאכסימום בשעוודהצהרים של 
ימי-הקיץ דוקה, כשהטמפראטורה יורדת עם נשיבת 
הרוח מן הימה. אחר־ד,צהרים וקרוב לשקיעה, כש־ 
הטמפראטורה שרויה במאכסימום, נמצאת שם 
הלחות היחסית במינימום, בהשפעת הרוח המער¬ 
בית׳ היורדת מהרי־ירושלים ומתחממת תוך 
התכווצות. 

הלחות המוחלטת מרובד, בדרך כלל 
בעמקים מבהרים. באיזור־החוף, שבו מרובד, הל¬ 
חות היחסית, מצויד, גם לחות מוחלטת מרובה. 
בלחות זו נעוצה הסיבה של מיעוט ההתקררות 
בחדשי־הקיץ: האדר הלח פולט גם ביום וגם 
בלילה קרינה אפלה מרובה. בקרבת הים־התיכון 
מרובה הלחות המוחלטת כמעט כאותה שעל-יד 
ים־המלח, ובחדשים החמים היא אף מרובה מן 
האחרונה׳ למרות העובדה שהטמפראטורות על-יד 
החוף הן נמוכות יותר. גם בבקעת בית־שאן מרובה 
הלחות המוחלטת מחמת הטמפראטורות הגבוהות 
מאוד הרווחות כאן בקיץ. 

התנאים בהרים נוחים יותר לאדם מחמת הלחות 
המוחלטת המועטת שבהם — מה שמחיש את ד,ת־ 
אדות־הזיעה. בדרך־כלל אין אדם מזיע בהר גם 
בשעות החמות, אלא כשהוא מהלך או עובד עבודת- 
גוף בחמה בשעותיו־,צהרים ? ואילו עבודה תקינה 
בצל אינה כרוכה בקשיים מחמת האקלים. באיזור־ 
החוף אין גוף־האדם יכול להיות יבש במשך שבד 
עות מרובים בקיץ, אע״פ שהרוחות הבאות מן הים מסייעות 
לקירור הגוף. 

הרוחות. בשפלת־החוף שולטים תנאי-רוח פשוטים. 
בחדשים החמים מנשבת כל היום רוח מן הים, ובשעות־ 
הלילה — אל הים. בימים הבהירים של חדשי-החורף דומים 
תנאי-הרוח לתנאי־הקיץ, אך בימים שבהם רובץ על־פני הים 
מרכז של לו 1 ץ בארומטרי ירוד, מנשבת תחילה רוח מזרחית, 
שסובבת לאט לדרום, אח״כ לדרום ודרום־המערב, ואז מגי¬ 
עים עננים מן הים, וגם גשם עלול לרדת. עד שרוח צפונית 


מפזרת את העננים והשמים מתבהרים.—באיזורי-ההר מנש¬ 
בת בקיץ רוח מערביח־צפונית במשך שבועות וחדשים ללא 
שינוי. בשעות של לפני-הצהרים האדר שקט יותר, ואילו 
בשעות הערב והשקיעה מגעת הרוח לעצמתה המאפסימאליח. 
עפ״ר אין באיזורי־ההר רוחות מקומיות אלא רוח כללית 
בלבד, שהיא קשורה לחלוקת הלחץ מסביב למרכזי מינימום 
או מאפסימום בארומטרי. — רוחות מקומיות קיימות על-יד 
האגמים שבעמק־הירדן, כמו על-יד חוף הים התיכון, בחדשים 
החמים. לחוף־הים באה רוח מן הים במשד כל שעות-היום, 



5 ׳ 


התנאים הטגעיים: האקלים 



ואילו על־יד האגמים נושבת הרוח, הבאה מן האגם אל החוף, 
אך בשעות מסויימות בלבד. סיבת־הדבר: כשהגעת רוח 
הים התיכון אל בקעת־הירדן היא מבטלת את כל ההשפעות 
המקומיות, ואף האגמים משתלבים אז במסכת התנאים הכל¬ 
ליים. לרוח הנושבת מן האגמים יש חשיבות ביולוגית מרובה 
בעונה החמה. אמנם הרוח הבאה מן הים היא בדרך כלל 
מקררת, אך כשהיא יורדת אל העמקים, הנמוכים כמה מאות מ׳ 
לא רק מפני־הסביבה אלא אף מפני הים המרוחק, היא מת¬ 
חממת עד כדי כך, ששוב אין אויר-הים מקרר אלא מחמם. 


לפיכך רוח מערבית בקיץ בחופי יברכינרת וים־המלח ובכל 
עמק־הירדן, מן החולה עד דרום ים־המלח, היא רוח חמה 
ויבשה. על מידת הקירור הביולוגי, שרוח מערבית מסוגלת 
להביא בעקבותיה, אין להחליט בנקל, ויש מחלוקת על כך 
בין תושבי עמק-הירדן: יש אומרים, שרוח חמה זו מקררת, 
והדבר נראה נכון בחלקו — כל עוד הגוף לח ומזיע, ואילו 
לאחר שהוא מתייבש מזיעתו נשארת רק השפעתה של תנועת־ 
האויר, המעוררת אך הרגשה של קרירות, שאינה קיימת 
במציאות. 














177 


ארץ־ישראל 


178 


עצמת הרוחות. שפלת־החוף, עמק-יזרעאל והנגב 
שייכים לאיזורי הרוח החלשה. ההר ועמק־הירדן, וביחוד 
דרום־הערבה, שייכים לאיזורי הרוח החזקה. ממוצעי־הקיץ 
הם גבוהים בדרד־כלל מממוצעי־החורף בכל האיזורים. ערכי 
עצמת־הרוח משתווים בחדשי יאנואר ופברואר ה״סוערים" 
לערכי־הקיץ בשנים שהחורף שלהן סוער ; ואילו לאחר חורף 
שקט ערכי־הקיץ תמיד גדולים יותר. ההרגשה הסובייקטיווית, 
שלפיה רוחות־החורף הן חזקות יותר, היא פרי ההתרשמות 
ממקרים בודדים מסויימים. אמנם בסערה סרפית מגעת 
עצמת־הרוח ל 60 — 80 ק״מ לשעה, ואף ליותר מכן, אך בימים 
שבין סערה לסערה האויר כמעט שקט ז לעומת זה מצויה 
רוח חזקה בחדשי-הקיץ כל יום בשעות מסויימות, ואע״פ 
שאינה חזקה כרוח סערה דורפית, אין הממוצע החדשי הקיצי 
נמוך מן הממוצע החרפי, ועפ״ר הוא אף גבוה ממנו. בהרי 
משגב־עם ורמים נושבת גם בימי־הקיץ, ביחוד בשעות־ 
השקיעה, רוח שאינה חלשה מסערת־חורף. — בתהליך היומי 
של עצמת־הרוח שעות הרוח החזקה הן בהר שעות אחר־ 
הצהרים של ימי־הקיץ; בחוף ובעמק־יזרעאל המאבסימום 
הוא בצהרים. שעות לפני־הצהרים הן זמנו של האויר 
השקט ברוב האיזורים; גם שעות־הלילה הן שעות של שקט 
ברוב חלקי־הארץ, פרט להר ולעמק־הירדן הדרומי. 

תולדות חקירת האקלים בארץ־ישראל. 
המחקר המדעי של האקלים בא״י ראשיתו באמצע המאה 
ה 19 . המכשירים הפיסיקאליים הראשונים לתצפיות במזג- 
האויר הובאו ב 1845 לירושלים לביה״ח האנגלי, ומאז ועד 
מלחמת־העולם 1 נעשו במוסד זה בקביעות מדידות מטאורו¬ 
לוגיות. החומר של 14 השנים הראשונות אבד, אך החומר 
של שנות 1860 — 1913 נשתמר בשלמותו. במדידות אקלימיות 
ומטאורולוגיזת עסקו גם סניפי המיסיון הסקוטי במקומות 
שונים בארץ, ומ 1860 ואילך נערכו מדידות אלו בפיקוחה של 
החברה הבריטית לחקירת א״י והמטאומלוג שלה ג׳. גלישר 
(עד 1903 ). מטעם החברה הגרמנית לחקירת א״י עסק מ. 
בלנקנהורן(ע״ע), מאמצע שנות ה 90 ואילך, גם בחקר האק¬ 
לים. הסיכום הראשון של חקר זה מטעם החברה הגרמנית 
ניתן ב 1910 בספרו של פ. מ. אכסנר "על אקלימה של א״י", 
הכולל את מפת־הגשמים הראשונה של הארץ ושכנותיה. 
תחנות מטאורולוגיות הוקמו גם על־יד מנזרים צרפתיים 
ומוסדות מחקר וחינוך צרפתיים ואמריקניים בא״י, בסוריה 
ובלבנון. 

היהודים התחילו בחקירת אקלימה של א״י רק במאה ה 20 . 
ב 1910 הוקמו מטעם המשרד הארץ־ישראלי של ההסתדרות 
הציונית תחנות־גשמים אחדות בערים ובמושבות. מיד אחר 
מלחמת־העולם 1 הוקמה ע״י ד. אשבל רשת של תחנות 
מטאורולוגיות בישובים היהודיים ממטולה עד הנגב. תחנות 
אחדות הוקמו גם ע״י ממשלת־המאגדאט בפיקוחה של מחלקת 
העבודות הציבוריות. מ 1937 ואילך עמדו למחקר המטאורו¬ 
לוגי בא״י שני מרכזים: המחלקה לתעופה אזרחית של 
הממשלה, שאירגנה צוות־עובדים מיוחד בתחנה המטאורו¬ 
לוגית בשדה־התעופה בלוד, ועסקה בין השאר גם בחקר 
תנאי־האויר במרומים באמצעים הטכניים החדישים; המחלקה 
המטאורולוגית של האוניברסיטה העברית, שברשותה נמצאה 
רשת התחנות בישובים היהודיים. הממשלה קיימה תחנות 
בחלקי־הארץ המיושבים ערבים׳ שלא היתה אליהם גישה 
קודם לכן. בהשפעתו של ד. אשבל הקימה נם ממשלת עבר- 


הירדן רשת של תחנוודצפיה בתחום־שלטונה, מעקבה עד 
הירמוך. רשת־התחנות היהודית בא״י עצמה נתרחבה בשנות 
המאורעות של 1936 — 1939 עם הקמת ישובי "חומה ומגדל" 
בחלקי־הארץ השונים, ואח״ב בימי מלחמת־העולם 11 עם רא¬ 
שיתה של ההתיישבות החדשה בנגב הצפוני. 

במלחמת־העולם 1 כבר עסקו חילות־האויר של המעצמות 
היריבות גם בא״י בחקר הרוחות ושאר התנאים המטאורולו¬ 
גיים במרומי־האטמוספירה. במלחמת־העולם 11 נעשתה עבו¬ 
דה מטאורולוגית שיטתית וענפה ע״י חילות־האויר בכל תחום 
המזרח הקרוב והתיכון, ותוצאותיה שינו את פני התמונה 
האוירולוגית שהיתר, קיימת מן האיזור שבו נכללת א״י. 

במדינת־ישראל שוכללו הפעולות המטאורולוגיות הן ע״י 
השלטונות האזרחיים והן ע״י חיל־האויר הישראלי, וכיום 
הן נעשות בקנה־מידה ממלכתי בהתאם לצרכים האזרחיים 
והצבאיים. בבעיות מיוחדות של המטאורולוגיה המדעית, 
וביחוד בחקר קרינת־השמש, עוסקות מחלקות של האוניבר¬ 
סיטה, של הטכניון ושל מכון־וייצמאן. 

ד. אשבל, אקלים א״י לאזוריה, תשי״ב! ־״״ 2 ,״״*.£ . 1 \ .? 

1$ ) 1$1171 )'! 0 ? 1 ) £11771 [ 1$ ) 0 , 1610 ^ 1 . £1 ; 1910 , 1 ) $1171 1 ) 11 )? 1 ז 0 < 1 1 ) £11171 [ 
. 1914 , 71 ) 11 ) 14 ^ 7 ) 11 ) 11$ ) 177 ) 11 7 ) 111 ) [) 71 ) 071 // 11 ) 

ד. א. 

הצמחיה והצומח. — א. ה צ מ ח י ה ואפיה ה ג א ו - 
גראפי. מספר המינים של צמחי א״י הוא כ 2,250 — מספר 
גדול מאוד לעומת זה של ארצות אחרות (למשל: אנגליה — 
1,700 מינים; נורווגיה — 1,335 מינים; מצרים — כ 1,500 
מינים). שפע זה של מיני-צמחים מקורו במציאותם של בתי- 
גידול מרובים, שהם שונים זה מזה בתנאיהם האקלימיים, 
הקרקעיים וכד , . 

צמחייודא״י מורכבת מיסודות גאוגראפיים שונים: 

1 ) הקבוצה הגדולה ביותר לפי מספר־מיניה נמנית על היסוד 
הים־תיכוני, כלומר: היא מורכבת ממינים, שתחום-תפוצתם 
מוגבל לאיזור הים התיכון בלבד; 2 ) שניה לה במספר־ 
המינים היא הקבוצה המוגבלת בתחומי האיזור האיראנו־ 
טוראני — הוא האחור הערבתי והמדברי המשתרע באסיה 
מעבר־הירדן המזרחי עד המדבר הגדול של גובי; 3 ) קבוצה 
שלישית של מינים הם בני האחור הסחרו־סינדי, הכולל 
את כל מדבר־סחרה ומגיע במזרח עד לסינד שבהודו; 
4 ) יש בא״י גם צמחים, שמשתייכים לאיזורים הסודאני 
והאריתראו־ערבי, המקיפים את השטח שמסנגאמביה שבאפ¬ 
ריקה הצפונית־מעדבית עד ערב הדרומית־מערבית; 5 ) בא״י 
מצויים גם מינים אחדים בני האיזור האירדסיבירי, המקיף 
את כל הארצות הממוזגות־קרות והקרירות של אירופה ואסיה. 

חלוקתה של צמחיית־א״י לקבוצות פיטוגאוגראפיות מרו¬ 
בות מעידה, שאין א״י מהווה חטיבה פיטוגאוגראפית אחידה; 
לשון אחרת: א״י כיחידה גאוגראפית אינה משתייכת לאחור 
פיטוגאוגראפי אחד אלא לאיזורים פיטוגאוגראפיים אחדים. 
3 קבוצות־מינים כבשו לעצמן חבלים מיוחדים של הארץ, 
ומבחינה זו מתחלקת א״י ל 3 חבלים פיטוגאוגראפיים: 
החבל הים־תיכוני, החבל האיראנו־טוראני והחבל הסחרו- 
סינדי. 

1 ) ה ח ב ל הי ם - ת י כ ו נ י כולל שטחים גדולים בשני עברי- 
הירדן, שאקלימם נוח ושיעור משקעיהם השנתיים אינו מועט 
מ 350 מ״מ. קרקעותיו הם בעיקר האדמה האדומה, הקרקע 
הלבדאפור, הקרקעות הקלים של שמלת*הים והקרקעות 



179 


התנאים הטבעיים: הצמחיה 


180 



האלוביאליים שבעמקים. זהו החבל של 
היערות והחרשים ירוקי־העד ושל חקלאות- 
הבעל היציבה בא״י. 

2 ) החבל האיראנו־טוראני תופס 
גם הוא שטחים ניכרים בשני עברי-הירדן, 
אך מרכזיו הגדולים הם הנגב הקרוב׳ מדבר־ 
יהודה והרמות המזרחיות של אדום, מואב 
ועמון. אקלימו יבשתי יותר מזה של החבל 
ה׳־ם־תיכוני, ומשקעיו השנתיים דלים יותר 
( 200 — 350 מ״מ). קרקעותיו הם בעיקר 
הקרקע הערבתי האפור והלם. חבל זה אינו 
מקיים בעיקרו אלא צומח של שיחים, 
בני־שיח וענבים, וחקלאותו הטבעית היא 
חקלאות־בעל בלתי־יציבה. 

3 ) החבל הסחרו־סינדי הוא הגדול 
שבחבלים הפיטוגאוגראפיים של א״י. הוא 
מקיף את כל החלק הדרומי של הארץ 
(הנגב המרכזי והרחוק, הערבה, עמק־ 
הירדן התחתון, מדבריות מואב ואדום). 
זהו חבל, שחרפו קצר וקיצו ארוך ומשקעיו 
השנתיים אינם עולים בשום מקום על 200 
מ״מ; הרבה משטחיו אינם מקבלים אף 
50 מ״מ. קרקעותיו הם בעיקר חמדות (מד¬ 
בריות חצץ וסלעים), מלחות וחולות. כסותו 
הצמחית דלה ונופו ישימון ז צומח של 
עצים אינו מצוי בו אלא בנאות־מים 
ובערוצי־נחלים. חקלאות־בעל אינה קיימת 
בו כלל. — שאר הקבוצות הפיטוגאוגרא־ 
פיות מיוצגות בא״י על־ידי מספר־מינים 
מצומצם ולא קבעו לעצמן בארץ חבלים 
מיוחדים. 

ב. הצומח והרכבו. שלושת החבלים 
הפיטוגאוגראפיים של א״י אינם משמשים 
רק מרכזים של צמחיות מיוחדות, אלא 
אף אכסניות של טיפוסי־צומח מיוחדים 
ושל חברות־צמחים שונות. בסקירה שלהלן 
יימנו טיפוסי־הצומח העיקריים האפיינים 
לכל חבל וחבל. 

1 . הצומח של החבל הים־תיכו־ 

ני. — ( 1 ) רצועת ההרים. רובו הגדול 
של החבל הים־תיכוני קים בעבר — ומוכ¬ 
שר לקיים אף בימינו — יערות טבעיים. 
אך מפני פגיעתו המתמדת של האדם בעץ 
וביער הטבעי של הארץ, לא נשתיירו 
בימינו בחבל זה אלא חרשים ושרידי-יער 
מועטים. קצב ההשמדה של היער היה נמרץ בא״י מבארצות 
ים־תיכוניות אחרות, בעיקר מפני שהארץ קרובה למדבריות 
עצומים, ששוכניהם הכמהים לעץ היו מנצלים את היער ניצול 
אכזרי ביותר. שרידי היער והחורש בא״י מתחלקים ל 6 טיפו¬ 
סים : (א) יער־ארנים — טיפוס זה מיוצג ע״י חברת אורך 
ירושלים( 515 ת 0 ק 11310 10115 ?) ופרע קטן־עלים (ת 111 :> 1 ־[שקץ 1 ־ 1 
1 סס 11 ס 111£ ץקז 5 0 ). כבני־לווייתו של האורן מצויים כאן: האלון 
המצוי( 5 סס 1 ז ק 03111 3001 x 0 $ >), האלה הארץ־ישראלית(- 5  30 11010$ ־ 1 ^), 1 האשחר 
הארץ־ישראלי ( 313651103 ? 1130100$ ?) והרבה שיחים 'ובני- 
שיח אחרים, שמשתייכים לבתות ולגריגות. יער זה כיסה 
לפנים שטחים גדולים בהר המערבי וברמת־הגלעד, בעיקר 
של קרקעות אפורים־לבנים. שרידים וחורשות של יער זה 
נותרו בגליל העליון, בכרמל, בשומרון וביהודה! בגלעד 
נתקיימו יערות־אורן גדולים• יותר. משום ערכו של אורן- 
ירושלים לחרושת ומשום התאמת קרקעות־גידולו לעיבוד 









































































































































181 


ארץ־ישראל 


182 



צמחיה דלה בחולות־הנגב 


חקלאי, הושמדו יערות־הארגים בארץ יותר מכל שאר טיפוסי 
היער והחורש. (ב) יער אלון־התבור— הצמח הראשי של יער 
זה הוא אלון־התמר ( 11113110160518 5 ג 01 ז 211€ >), ואליו מת¬ 
לווים עצים ושיחים אחרים של החורש (כגון האלון המצוי, 
האלה הא״י, הלבנה הרפואי וכד׳); ביער זה יש להבחין שלוש 
חברות: ( 1 ) חברת אלון־התבור והלבנה הרפואי 5^3x1 
3118 ס ££101 ס ), הרווחת בפינה הדרומיודמערבית של הגליל 
התחתון (גוש אלונים־שפרעם); כאן נשתמר עדיין משהו 
מהודו הקדום של יער עשיר זה, ,ואילו ברמת־אפרים ועל 
הר־התבור לא נשתיירו אלא שרידים בלבד; בתקופה האחרו¬ 
נה הולד גם יער זה ונשמד מחמת פעולות ההתיישבות. 
( 2 ) חברת אלון־התבור והאלה האטלאנטית (- 311311 1513013 ? 
103 !),הרווחת למדי במורדות המערביים של הר־הגולן, ושריד 
זעיר מצורתו הקדומה נשתמר עד היום בחורשת־האלונים 
שבסביבות דפנה, וכן גם בכמה מקומות בגליל העליון המז¬ 
רחי. ( 3 ) חברת אלון־התבור החופית, שבעבר היתה רווחת 
מאוד בשרון וכיום לא נשתמרו ממנה אלא חורשות קטנות 
או עצים בודדים. (ג) יער וחורש של האלון המצוי— חברת 
האלון המצוי והאלה הארץ־ישראלית, התופסת את רוב שטחי- 
החורש הגדולים של א״י. לפגים הו¬ 
פיעה חברה זו בצורת יער, אלא שמפני 
הפגיעה הקשה שהאדם ובעירו פגעו 
במשך אלפי־שנים בעציה, הפך היער 
לחורש או הושמד כליל. רובם הגדול 
של השיחים והעצים הנמוכים של חורש 
זה עדיין הם עשויים להתפתח — בתנאי 
קרקע ואקלים מסויימים — לעצים גבו¬ 
הים. מלוויו העיקריים של האלון המצוי 
בתוך החורש הם — נוסף על האלה 
הא״י — אלת־המסטיק, בר־זית בינוני, 
החרוב, העוזרר הקוצני ( 30£115 ז 01-3 
3231-01115 ), הקטלב המצוי ועוד; בתנאי 
לחות טובים מופיעים בחרשים גם הער 
המצוי ( 00111118 1.30105 ), כליל-החורש 
( 0351:1001 ) 51110 06105 ) וכד/ בדרך־כלל 
אין חרשי־האלון מצויים בהרים אלא 
בגובה של 300 מ׳ מעל פני־הים ומעלה; 
באיזור־הספר שבין החבל היס־תיכוני 


והאיראנו־טוראני מצוי היה לפנים חורש של השקד 
( 00010101115 131118 )§ץ 1 מ\!) והעוזרר המצוי, ששרידיו נש¬ 
תמרו עד ימינו בצורת עצים או שיחים בודדים; באדום 
המערבית מצוי טיפוס של חורש, ששני עציו הראשיים 
הם האלון המצוי והערער האדום ( 110601063 ק 0105 ק 1001 ), 
והוא החורש הים־תיכוגי הדרומי ביותר. (ד) החורש של 
החרוב ואלת־המסטיק — חרשים אלה פרצוף מיוחד להם: 
מעל פני הרקע הירוק של שיחי־האלה ומלוויה בולטים 
עצי־חרוב בודדים מרוחקים זה מזה, וכן מצויים כאן עוד 
שיחי־חורש אחרים וגם שיחי בתה וגריגה. בחלק המערבי 

7 * 7 

של איזור-ההרים אין חורש זה עולה בהרים למעלה מ 300 מ/ 
ואילו בחלק המזרחי — שבו אין הוא נתקל בהתחרות מצד 
חורש האלון המצוי — הוא מוסיף לעלות עד לגובה של 
500 מ׳ ואף למעלה מזה. חורש הדורוב והאלה מופיע בקר¬ 
קעות שונים, כגון בקרקע־חול (מנתניה צפונה), על גבעות- 
הקורקר (מחדרה צפונה), על קרקע אדום ועל קרקע לבן- 
אפור (לרגלי ההרים). איזור תפוצתו מוגבל להרים שמגבול- 
סוריה בצפון עד החלק הדרומי של הרי־יהודה; בעבר־הירדן 
המזרחי אין חורש זה מצוי כלל. 

במקומות שהיערות והחרשים הים־תיכונים הושמדו בהם 
או נתדלדלו/רווחות פורמאציות של צומח, שהוא מורכב בעיקר 
משיחים נמוכים או בני־שיח. פורמאציות ים־תיכוניות אלו 
מכונות גריגה—כששיחיהן או בני־שיחיהן גבוהים־ביחס—, 
או בתה — כשצמחיהן נמוכים יותר. חברות־הגריגה הנפו¬ 
צות* הן: חברת ה 3 רןה המשולשת ( 111101136 5317161001 ), 
חברת השלהבית הדביקה ( 71500536 11100110161:001 ?), חברת 
הקידה השעירה ( 0010016100171110536 ץ 031 ), חברת הלוטם 
השעיר ( 71110505 015105 ) והלוטם הממני (- 531 015108 
71£01105 ). הגריגה היא אכסנייתם של בני־שיח חריפי־ריח 
וירוקי-עד ושפע של עשבים אחרים. גם שיחי־הגריגה 
הושמדו בקנה־מידה רחב לצרכי תעשיית־הסיד והסקה, 
ובמקום הגריגה הופיעה הבתה. זו האחרונה היא בימינו 
הכסות הצמחית של רוב המחוזות ההרריים הים־תיכונים. 
מחברות־הבתה נפוצה מאוד וחשובה ביותר חברת הסירה 


הקוצנית ( 10051 ק 5 ! 016116100 ?). הסירה משמרת בשרשיה את 



חברת השיטה הסלילנית ויפרוק־המדבר נעפידהערבה 






קבוצת עצים מז הדום המצרי (עי• אל־דפיה, ססור 5 אילת) 


הקרקע שבהרים׳ וכך מנעה במקומות הרבה במורדות־ 
ההרים את גריפת העפר ע״י הגשמים. כתוצאה מהריסת 
שטחי־בתה גדולים על־ידי הערבים הופקר הקרקע לגורמי 
הסחיפה, ושטחים מרובים הפכו לעיי־שממה. משאר חברות- 
הצמחים של הבתה: חברת הקומית המקורקפת 

1 :ז 113 ק 3 ש), חברת השברק המצוי ( 1015 ז 31 ת תזג 11 ש 111 ת 0 ת 0 ), 

וחברות הרבה של עשבים רב־שנתיים. הבת 1 ת הן מקום 
גידולו של שפע הפרחים, המגוונים בחורף ובאביב את נוף- 
ההרים. כאן מצויים הכלנית, הנורית והרקפת׳ דם־המכבים, 
האזוב והחננית; הכרכום והאירים, הסתונית ונץ־החלב, 
העירית׳ הזמזומית והיסחלביים למיניהם, 'וכאן גם שוכנים 
צמחי הקטניות, המורכבים והדגניים למאות מיניהם. 

ארבעת הטיפוסים הגדולים של הצומח — היער, החורש, 
הגריגה והבתר. — הם ביטוייו הנאמנים ביותר של החבל הים- 
תיכוני! אך שני האחרונים אינם עפ״ר אלא תולדה של שני 
הראשונים, שהושמדו בידי־אדם. 

( 2 ) רצועת־החוף. איזור הקרקעות הקלים של 
שפלת־החוף הוא מבחינת אקלימו וקרקעותיו חטיבה בפני 
עצמה, שמאכסנת צמחיה וצומח משלה. חלק ניכר של שפלת־ 
החוף תופסים החולות, שממדיהם הולכים וגדלים כלפי 
דרום. לצמחים, שמזדמן להם לנבוט על גבי החולות, צפויות 
שתי סכנות: להיקבר חיים בתוך שכבות־החול המוסעות ע״י 
הרוח והולכות ומכסות את הצמח, או למות מיתת־יובש מחמת 
החתירה שחותרת תחתיו הרוח, הגורמת לחשיפת שרשיו. 


לפיכך מועטים הם הצמחים הגדלים בחולות הנעים הללו. 
רק צמחים יחידי־סגולה, שהם מצויידים בשרשים מעמי¬ 
קים מאד ושמצליחים לצמוח ולעלות מעל לכסות־החול 
שהרוח מערמת עליהם, שולטים על פני החולות, כגון: ידיד- 
החולות ( 13 ־ 131 ־ 1 שזג 11113 ק 10 תתז\,), המסוגל להתקיים בח 1 לות 
ההולכים ומצטברים: הלענה החד־זרעית (-סתסבת 1513 בתש 1 ז\ 1 
3 מ!זשק$), רותם-המדבר(במבזשסז 13 ם 13 ש 11 ) ואחרים. משום 
מהירות צמיחתם ומשום שרשיהם העמוקים צמחים אלה הם 
בחולות אזרחים יציבים, והם אף מסייעים הרבה לבלימתה 
של תנועת־החולות. על חיי־הצמחים בח 1 ף־הים פועלים גם 
רסיסי המים המלוחים, שהרוח מביאה מן הים ושלא כל 
הצמחים יכולים לעמוד בפניהם. הלענה והרותם נפגעים על- 
ידיהם, ואילו הדופרק( 3 בת 1£1 ז 13 ז 1 ש 11 > 031 ),המלחית האשלג־ 
נית ( 531501314:311 ), האגר 1 פיר 1 ן הסמרי (- 1 זז 1 ( בתג 1 זץק 0 ז§.^ 
ומס^ס), המד־חול($ג 11 ז 3 ח 6 ז 3 $ג 011 ג 01 ־! 0 ק 5 ) וידיד־החואת אי¬ 
נם ניזוקים מהם. לפיכך מסתדר הצומח של שפת הים חגורות- 
חגורות: הצמחים, שבכוחם לסבול את מליחותם של הרסי¬ 
סים, כובשים את שורות־החזית הקרובות לים, ואילו הצמחים 
שאינם יבולים לסבול אותם נדחקים לעורף. 

בית־גידול מיוחד הן גבעות־הקורקר, העוברות בהפסקות 
לכל אורך־השפלה והבנויות אבן חול־גיר פרירה מאוד! זהו 
בית־גידול יובשני ודל מאוד בחמרי־הזנה מינראליים ואורגא־ 
ניים! הצומח הקבוע שלו הן בתות וגריגות בדרומה של הארץ 
וחורש של החרוב ואלת־המסטיק מנתניה צפונה. לעומתן 



185 


אדץ־ישראל 


186 









התנאים הטבעיים: הצמחיה 




חברת החרוב ואלת־הטסטיק החופית עם ידיד־החולות (בסביבות חדרה) 


יער אלוז־התבור והלבנה הרפואי (נוש אלונים־שפרעם). הכביש עובר על הגבול שבין המדרו; הדרומי 
הדליל) ובין הטורח הצפוני (בעל הכיסוי הצפוף). 

(ברשותו של המכון הפוטונראמטרי בירושלים) 





מתחשל זזו רשים ויערות ידוקי-עד״שחושמדז זנבב' 
שו ע "י בתות וגריגות ים־תיכוניות: סירדז קוצנית. 
קורנית מקורקפת. קידה שעירה, לוטם מרוני. ועוד 

כנ״ל, עם שרידי חזרש ויער ירוקי־עד של 
חברת האלון המצוי והאלה הא״י 

כנ״ל, עם שרידי חורש ירוק־עד של חברת 
החרוב ואלת־המסטיק 

כנ״ל, עם שרידי יער של חברת אורן־ירוש־ 
לים — פרע קטן־עלים 


חברת האלון המצוי והערער האדום 


מחוז של יער אלודהתבור. שהושמד ונכבש 
ע"י בתות של עשבים רב־שנתיים 

כנ״ל, עם שרידים ניכרים של יער חברת אלון־ 
התבור והליבנה הרפואי 

מוזאיקה של שרידי חורשות ויערות מטיפוס 
( 2 ) ו( 7 ) 


בתזת ים־תיכוניזת של עשבים רב־שנתיים 


כנ״ל. עם שרידי יער ותורש של מיני אלון 


בתות־ספר ים־תיכוניות, מלוות לפעמים עצים 
בודדים של חורש משיר־עלים ערבתי־למחצה 

צומח של קרקעות חול־חמרה בשסלת־החוף. 
בעיקר חברת החילף והדרדר 


כנ״ל. עם שרידים ניכרים של יער אלון־התבור 


בתות ונרינות ים־תיכוניות על־פני גבעות־ 
הקורקר של שפלת־החוף 

כנ״ל. עם שרידים ניכרים של חברת החרוב 
והאלה 


מוזאיקה של צומח מטיפוס ( 12 ) ו( 14 ) 


עמקים אלוביאליים, שהצומח הראשוני שלהם 
הושמד והוחלף בעיקר בינבוט־השדזז 

בתות־ספר ים־תיכוגיות של עשבים רב־שנתיים. 
מלווים שיזף־השיח 

ערבות איראנו־טוראניות של שיחים, בעיקר 
האנד של שיזף־השיח 


ערבות איראנו־טוראניות של בני־שיח. בעיקר 
הסידרה של חברות לענת־המרבר 

ערבות אידאנו־טוראניות של שיחים, בעיקר 
סידרת רותם־הסלעים 

ערבות איראנו-טוראניות של הלם. שהצומח 
הראשוני שלהם הושמד והוחלף בעיקר בחברת 
האכיליאה הערבתית 

ערבות איראנו־טוראניות של בגי־שיח. שטרם 
נחקרו כראוי (סדרת החברות של לענת־המדבר?) 

ערבות לענה חר־זרעית ודגנים חר־שנתיים 
בקרקעות חול־לם 

מדבריות חמדה וגבס סחרו־סיגדיים, בעיקר 
חברות האגד של היפרוק המדברי, זונן־השיח, 
הפנוליאה הערבית, אוכם־המדבר , 

מדבריות־חמדה סחרו־סינדיים, בעיקר חברות 
האגד של זוגן־השיח ושל פו־קרק׳המיבר 

מדבריות־חמדה סחרו־סינדיים, בעיקר חברות 
האגד של זונן־המדבר 

מדבריות־חמדה קרים, צומח מועט מאנד יפרוק־ 
המדבר ומחברת השיטה הסלילנית 

מדבריות חול וחמדה חולית. בעיקר חברות 
האגדים של פרקרק־השיח ושל הסרקרק הפרסי 

מלחות— עקרות או תפוסות ע "י חברות האשל 
ובן־המלח, האוכם הא״י, המלוח הקיפח, המל־ 
חית הקשקשנית, הימלוח הפגום 

צומח־חולות, בעיקר אגד הלענה החד־זרעית. 
הלוטוס המכסיף וקרוביהם 


כנ״ל, עם חברת החרוב ואלת־המסטיק 

צומח־חולות, בעיקר חברות האגד של הלענה 
החד־זרעית ושל יפרוק־המדבר 

צומח טרופי בנאות־מדבר, בעיקר חברת השיזף 
והזקום וחברת השיטה הסלילגית 

צומח הידרופילי, בעיקר אגד החברות של 
הקנה המצוי 

ז? 







































































































































































191 


התנאים הטבעיים: הצמחיה 


192 



צמחים מיוחדות: א) כסוודהצומח על פני קרקע־החמדה 
היא על־פי רוב דלה ודלילה, ומרובים מאוד שטחי- 
החמדה שאינם מקיימים צומח אלא באפיקים הרחבים 
והרדודים המבתרים את המישורים. הצומח השוכן בבית- 
גידול זה צריך לעמוד בפני היובש ועפ״ר אף בפני המלחות. 
החברה הנפוצה ביותר בחמדות היא חברת זוגן־השיח 
( 0$1 חזגו^> 1 ת 11£111 ׳( 11 ק 0 §ז( 2 ), צמח אפייני ביותר למדבריות 
של אבנים וטרשים. למישורי חמדה לא־מלוחה, וכן גם לאפי¬ 

¬ 7 ז■ 

קים המבתרים את החמדה, אפייניות חברת יפרוק־המדבר 
( 112£2£ !:) £1 ־! 2 2 ת 1££11 ) 351 נ 31 ך 1 \>.) וחברות אחרות, שהיפרוק נפוץ 
בהן. חברות אלו שולטות בעיקר בנגב הדרומי, בעבר־הירדן 
הדרומי ובמדבר־יהודה. — מצויות גם חמדות, שקרקען עשיר 
מאוד בגבס ושבהן שולטות חברת אוכם־המדבר(מז 11 :ז 1£ > 5113£ 
31£1£3£ ! 1 ק 38 ) וחברת הכנוליאה הערבית (- 313 ת £0016££111 ! 1 כ> 


חברת הנופר הכתום (החולתה) 

7 

בולטים בשפלת־הים המישורים הגדולים של חול־חמרה, 
המרוכזים ביהוד בשרון ובשפלת-יהודה הצפונית. המישו¬ 
רים הללו היו ברובם מכוסים לפנים יער של אלון־התבור, 
שבימינו לא נותרו ממנו אלא שרידים דלים. את מקומו של 
היער תפסה ערבת־דגניים, שבו שלטת חברת חילף־החולות 

( 3£3 מם 1 ק 1 ל 0$£1$ ־ 221 ז£)ודרדר-הקורים (-זסשסזק £2 ז £311 מ 0£ 

5 ם 6 !) י שהיא עשירה ביותר במספר מיניה. 

2 .הצומחשלהחבלהאיראנ 1 ־טוראני. הפר¬ 
צוף הכללי של הצומח האיראנו־טוראני דומה לזה של הבתות 
הים־תיכוניות, אך צפיפותו קטנה מזו של צומח־הבתה. 
חברת־הצמחים האפיינית ביותר לחבל זה היא חברת לענת־ 
המדבר( 36 נ 3£-311 < 11£11 מז 1$1££11 מז£££^■), התופסת בנגב, במד" 
בר־יהודה ובעבר־הירדן שטחים גדולים! גם שטחי־הלס הגדי- 
לים שבנגב ובעבר־הירדן, שרובם מעובדים כיום, היו, כנראה, 
מכוסים בעבר בחברת־צמחים זו. שניה 
לה במידת תפוצתה היא חברת הנואית 


1£3 נ 1 ); שתיהן נפוצות במדבר־יהודה. — ב) שטחים גדולים 
בדרומה של א״י הם מישורים של מדבריות־חול. באדום 
הדרומית ובעמק־הערבה נוצר החול מהתרווחותם של אבן- 
החול הנובית וסלעי גראניט וגניס, בנגב המרכזי — מאבד 
חול של תקופה מאוחרת יותר. מדבריות־החול שוממים פחות 
ממדבריות־החמךד.,ולא עוד אלא ששכבת־חול הרובצת על גבי 
חמדה מיטיבה את תנאי־המים בקרקע וגורמת לריכוז מרובה 
יותר של צמחים במקום. מצומח חולות־המדבר: חברת הסי- 
לון הקוצני ( 1110$3 ק$ 21113 ) והנואית הקוצנית, השולטת 
באדום הדרומית! לרוב החולות אפייניות חברת פרקרק־השיח 
( 11£1 זז 0 :> 5311 דח 1££11 ץ^) 1-131 ) וחברת הפרקרק הפרסי(- 1-13 
!^*זשק מ 71 ££ 111 *ז 1 ); זו האחרונה מהווה לפעמים מין יער 
דליל. — בחולות של הנגב המרכזי מצויה גם חברת הרותם 
המדברי. החולות של הנגב המערבי אינם אלא שלוחות רחו¬ 
קות של חולות־הים, והם מאוכלסים על־ידי חברת הלענה 
החד״זרעית ומלענן־המטאטאים ( 33 תז£ק 05 ח 0 רח ££021513 ־! 


הקוצנית ( 3£3£ ם 0 ־ 11£1 !ת!מטזששסא). למחוז 
בית־שאן ועמק־הירדן התיכון, וכן למו¬ 
רדות ההרים הגובלים את עמק־הירדן,אפיי־ 
נית ביותר חברת שיזף־השיח (- 11£ קץ 212 
"ס! ת"!!) הרווחת מאוד בקרקעות הבזלת 
ו״חור־הלשוך. — שטח ניכר של החבל 
האיראנו־טוראני במורדות ההרים הסלעיים 
הגובלים את עמק־הירדן התיכון תפוס 
ע״י חברות-צמחים, שבהן רותם־הסלעים 
( 3£1 ״ 111 ) ££3013 >!) הוא הצמח העיקרי. — 
קרוב לגבולות החבל הים־תיכוני מצויים 
כיום שרידים של יער האלה האטלאנטית, 
ובעבר־הירדן ובמדבר־סוריה עדיין מצויות 
חלקות גדולות של יער זה. הוא דומה 
במראהו ליער־פארק׳ שעציו מרוחקים זה 
מזה. 

3 . הצומח של החבל הסחרו־ 

ס י נ ד י. אע״פ שחבל זה הוא מדברי ביו¬ 
תר, אינו מחוסר צומח. כל אחד משלושת 
טיפוסי־הקרקע העיקריים שלו — החמ¬ 
דות, החולות והמלחות — מאכסן חברות־ 



צמחיה בביצת החולה 




193 


ארץ־ישראל 


194 



צמחיה בחופי נח 5 ־ד! 


13 ז 3 קס $0 1:13 :$״^). — ג) מלחות מצויות גם בחבל הים־ 
תיכוני של הארץ, אך מקום חשוב הן תופסות במדבריות, 
וביחוד בעמק־הירדן התחתון ועמק־הערבה. המלחות הלחות 
מקיימות צומח צפוף של בני־שיח ושיחים, ואף של עצים. רוב 
צמחי־המלחות הם האלופיטים טיפוסיים. אחת מן החברות 
האפייניות למלחות של כיכר ים־המלח היא חברת האופם 
הא״י, הכוללת גם את העז־עד המאובק ( 053 ת 1 נתק 5131106 ), 
ולפעמים קרובות גם את ינבוט־השדה ( £31-0313 15 ק 050 ז?) 
ואת ההגה המצוי ( 001 ־ 01 ־ 01301 1 § 1113 ^) וכד/ חברת המלוח 
הקיפה ( 11311011 1106:001 ק 1 ־ 1 :^) רווחת מאוד בעמק־הירדן 
התחתון ובעמק־הערבה. במלחות המוצפות מים בחורף מצויה 
בעמק־הירדן וגם בעמק־החוף חברת האשל המרובע (- 13013 ׳ 
03 ׳(§ 3 ־ 1611 ובן־המלח המכחיל (- 130 § 0006011101 ־ £111 ז^ 
0001 ). בדרומו של ים־המלח מצויים מינים אחדים של אשל, 
שמהווים חרשים צפופים למדי. 

4 . הצומח הטרופי. בתוך החבל הסחרו־סינדי של 
א״י, ובעיקר בעמק־הירדן התחתון (בסביבות ים־המלח) 
ובעמק־הערבה, מצויים כ 40 מינים של צמחים טרופיים, שהם 
צריכים לשם קיומם טמפראטורות חרפיות גבוהות יותר וגם 
מידה מרובה של לחות במשך כל השנה. בהתאם לכך 
מוגבלים רוב המינים הללו לאיזורי השפך של הנחלים 
שבעמק־הירדן — עמק־פרע, נחל־עוג׳ה, יריחו, עין־גדי, ודי 
נמרים, צוער ומקומות אלה הפכו לנאות־מדבר, שבולטים 


מאוד בצומח המיוחד שלהם. כאן גדלים העצים והשיחים: 
השיזף המצוי ( 15:1 ־ 111 > 103 ק$ 1105 ק׳< 212 ), הזקום המצרי 
( 1303 :ק׳\§ 36 831301:6$ ), המורינגה הרתמית ( 3 §ס 1 ז 40 ן 
3 -! 6 :ק 3 ), הסאלוואדורה הפרסית( $103 ־! 6 ק 3 זס 531¥301 ) ומיני 
שיטה ( 03013 .^). 

5 . הצומח ההידרופילי.על גדות נחלים ונהרות 
ובביצות שבכל שלושת החבלים הפיטוגאוגראפיים של א״י 
מצוי צומח מיוחד, שהוא קשור לבתי־הגידול הלחים ולתנאיהם 
המיוחדים. בביצת־החולה שלטת חברת הג(מא ( 0$ ־ 61 קץ 0 

00$ (ק 3 ק) והארפובית( 0000130001103:001 § 017 ?). על גדות 

הירדן ויובליו מצויות חברת צפצפת־הפרת ( 016:001 ק 0 ? 

3:1036 ־ 111 ק 60 ) וחברת אשל־הירזץ ( 010131115 [ 106:001 ־ 730131 ). 

רוב הנחלים והנהרות נמוכי־הגדה מקיימים את חברת הקנה 

( 0001010015 011:6$ § 3 ־ 111 ?) והסוף ( 05:3:3 § 30 113 קץ 7 ) 

וצמחי־קנה אחרים. בנחלים גבוהי־גדה מצויה חברת הפטל 
( 01060$ § $30 8080 $ ) והשנית ( 13 ־ $311031 001 ־ 111 :׳(,.[). עוד 
מצויות בבתי־גידול כאלה חורשות קטנות של הערבה חדת־ 
העלים ( 113 ׳ 15 !ק סבתסג ^ 531 ). בנחלים, שאפיקיהם או גדותיהם 
רפודים חלוקים או סלעים, רווחות החברות של הרדוף־הנחלים 

( 1 ־ 01630011 16:1101 ־ 61 י\ 1 ) ושיח־אברהם ( 035:1 01 § 3 71:106:001 ). 
הדולב המזרחי ( 160:311$ ־ 01 13:300$ ?) והמילה הסורית (- 3 ז? 
303 ״׳($ 100$ ^ מצויים על גדות נחלי־ההרים בצפון. 

6 . צ ו מ ח ־ ה ת ר ב ו ת ומלוויו. הנוף הצמחי הקדמון 







195 


התנאים הטבעיים: הצממיה 


196 



א 5 וז־התבור (ע 5 ־יד ת 5 א 5 ־קאדי) בנ 5 י 5 הע 5 יח 

של הארץ השתנה ע״י פגיעתו של האדם בצומח הראשוני 
וע״י צמחים ילידי-חוץ, גידולי שדה וגן, שהובאו לארץ 
ממקומות רחוקים. עם התפתחות החקלאות הלכה ונוצרה 
גם צמחיה מיוחדת של מלווי-החקלאות — העשבים הרעים ז 
רובם אזרחי־הארץ, שירדו לשדה ממקומות־מגוריהם הרא¬ 
שוניים, ומיעוטם צמחים, שהועברו לכאן מארצות־נכר שלא 
מדעתו של האדם. — מגידולי־התרבות בא״י: א) תבואות- 
שדה — חיטה קשה ורכה, שעורה תרבותית, שיבולת־שועל 
תרבותית, עדשים, בקית־הכרשינה, תוךמוס, דורה תרבותית, 
לוביה סינית, שומשמין, חמניות, אגה־האדמד" ועוד! ב) צמחי- 
מספוא - בקיה תרבותית, תלתן אלפסנדרוני, אספסת תרבו¬ 
תית, לובית (אפונת) הבקר, תירם, דלעת, סלק, סטו־יה, 
סתויון, ועוד; ג) צמחי ירק ומקשה — עגבניה, חציל, תפוח־ 
אדמה, אפון, פול, במיה, קישוא, מלון, אבטיח, בצל, שום, 
כרוב, גזר, חסה, תרד! ועוד; ד) עצי־פרי — מיני־ההדד, 
תפוח, אגם, משמש, שזיף, אפרסק, שקד, חבוש, זית, תאנה, 
גפן, אגוז, רימון, תות, תמר, מוז, חרוב, ועוד; ה) עצי נוי 
ויעור — איקאליפטוס המקור, קסוארינה, אודדירושלים 
למינים אחרים של אורן, מיני-ברוש, ברכיכיטון, רוביניה, 
אזדרכת, אילגתה, מיש, סופורה, מיני־פיקום, גרויליאה, 
גלדיטשיה, פלפלון, מיני־שיטה, צפצפה, אשל,' ועשרות 
מינים אחרים! ו) צמחי־נוי — מאות מינים. 

מן הצומח של העשבים הרעים: החברות, שבהן שולט 
ינבוט-השדה ושהן נפוצות על פני הקרקעות האלוביא־ 



בתה, ׳סבה ׳ס 5 טת הסירה ההוצניח 

1 ז 1 



א׳סל־הפרקים (בקרבת נבולות שבנגב) 

ליים הכבדים של שפלת־החוף ושל העמקים הפנימיים; הן 
כוללות מאות מינים של צמחים; בשדות שבהרים — חברת 
השברק הקוצני ( £1-013 ק 00001516105 ) והקורטם הדק (-■! 03 
£0015 ] 11301115 ]); בשדות־הלס שבנגב — חברות, שהצמח 
הראשי שלהן הוא האכיליאה המדברית ( 530101103 011111£3 \!). 

חקר הצמחיה והצומח בארץ. מראשוני החוקרים 
בצמחיית א״י היה הסלקויסט (ע״ע), שסייר בארץ ב 1751 ! 
תוצאות חקירותיו בצמחי־הארץ נכללו בספרו "מסע בארץ- 
ישראל״ ( 1757 ). הספר הראשון, שנכתב על צמחי א״י, הוא 
313651103 ק 3 ז 10 ? ( 1756 ) של ב. י. סטרנד ( 1 ) 30 ־ 811 . 1 • 8 ), 
שחובר על יסוד הרצאותיו של לינד״ייומני-המסעות של 
האסלקוויסט ואספים אחרים; הספר דן ב 600 מינים לערך. 
במחקר הפלוריסטי של א״י במחצה הראשונה של המאה ה 19 
עסקו הסיירים והחוקרים: אושה-אלוא( £107 -ז 11€ ס 0 ^; 1830 ), 
קוטשי(ץ 15011 ס^ ; 1836 , 1845 — 1855 ), רות ( 80111 ; 1831 ) 
ובלאסיד. (•! 8015516 ; 1846 ); ספרו הגדול של זה האחרון 
13115 ס 16 ז 0 3 ז 1 0 ? הוא המקור המוסמך ביותר לחקר צמחיית 
המזרח התיכון, וצמחיית א״י בכלל. במחצה השניה של 
המאה ה 19 חקרו את צמחיית־הארץ: הכומר ה. ב. טריסטראם 
( 301 ז 151 ז 13.8.7 ), שביקר בא״י ב 1863/4 וב 1872 ושתוצאות 
חקירותיו נתפרסמו בספרו "החי והצמחיה של א״י" ( 6 ל 1 

31651106 ? 0£ 3 ז 10 ? 11 ) 30 3003 ?), 1884 ; ו.ברבי(ץ£לז 83 .^\): 

״מעשבים במזרח התיכון״()ס 3 ׳\ 06 ס 3 ססמ^זסל■!^), 1882 ! 
ה. צ ׳ . הארט( 13.0. 1331-1 ) : "דו״ח על החי והצמחיה של סיני, 
אדום והערבה״ ( 0£ 3 ־ 101 ? 3011 3003 ? 6 ל 1 10£ ס 11 ס 06 \נ 80016 
ל 3 ל 13 ^ ץ 1 ) 3 ^י 1 ) 30 3 זז 6 ? , 81031 ), 1891 . ג/ א. פוסט (.£ . 0 
051 ?) סיכם את תוצאות מחקריו הפלוריסטיים בספרו "צמחיית 
סוריה, א״י וסיני״ ( 81031 1 ) 30 31651106 ? , 13 זץ 8 0£ 3 ־ 101 ?), 
1896 , שבו כונסו כל הנתונים על צמחיית א״י מתוך כל 
המקורות, שהיו ידועים בזמנו; ספר זה שימש — ועדיין הוא 
מוסיף לשמש — אמצעי-עזר חשוב ביותר לכל העוסקים 
בצמחיית־הארץ. 

מתחילת המאה הנוכחת מסתמנת בחקירת הצמחיה גישה 
ביקרתית לבירור המינים. מראשוני הפעילים בכיוון זד. היה 
בורנמילר (ז 116 ג 11 סתז 80 ), 1899 — 1921 . חקירותיו של א. 
אהרנסון(ע״ע) נעשו בעיקר בין 1905 ו 1916 ; אךעיקרימימ־ 
צאיו הפלוריסטיים עובדו ופורסמו רק אחר מותו ע״י ה. ר. 
אופנהיימר ומ. אבן־ארי( 1941,1931 ). פ. נבלק() 6161 נ 1331 .?) 
ערך מסעות־מחקר בארצות המזרח התיכון בשנות 1909/10 , 


197 


ארץ־ישראל 


198 


ותוצאות מחקריו פורסמו בחיבורו בתב 8101 ז£ק־ 0100 זג 1 ד ז 116 
ב 1923 — 1929 . תרומה חשובה לידיעת הצמחיח סופקה ע״י 
ג׳. א. דינסמו׳ר ( 6 ז 0 מ $1 מ 1 ס• 1 ), שחיבר קאטאלוג מפורט 
של צמחי א״י(מ 1912 ואילך) והוציא מהדורה חדשה ומתו¬ 
קנת של ה״פלורה״ לפוסט ( 1931/2 ).—המחלקה לבוטאניקה 
של האוניברסיטה העברית, שנוסדה ב 1925 , ביצעה שורה 
ארוכה של מסעות־מחקר בכל חלקי א״י והארצות השכנות 
והקימה עשביה רבת־ממדים. "המגדיר לצמחי א״י" של א. 
איג(ע״ע), מ. זהרי ונ. פינברון יצא לאור ב 1931 ובמהדורה 
שניה ב 1948 . 

חקר הצומח של א״י פיגר הרבה אחרי לימוד הצמחיה. 
ראשון החוקרים בתחום זה היה א. איג, שחלק מפירסומיו 
הופיע ב 1946-1927 , ובחקירת טיפוסי־הצומח והרכבם המשיכו 
בעיקר חברי המחלקה לבוטאניקה של האוניברסיטה העברית. 
מפות־הצומח, המובאות כאן, הן סיכום ראשון של חקירה זו, 
ועדיין לא נתבררו כל צרכן כמה בעיות, שהן כרוכות 
בקביעתן של חברות־הצמחים ובהבחנת הסיבות האקולוגיות 
המתנות את הופעתן. 

לימוד טיפוסי־הצומח היה קשור קשר הדוק בניתוח 
הצמחיה ליסודותיה הגאוגראפיים ובחלוקת א״י לחבלים 
פיטוגאוגראפיים. בימיו של בואסיה כבר היה ידוע, שצמחייתה 
של א״י אינה אחידה מבחינה פיטוגאוגראפית! טריסטראם 
הטעים דבר זה בייחוד. פוסט הקדיש לבעיה הפיטוגאוגרא* 
פית חיבור מיוחד, והארט הביא בספרו אנאליזה מפורטת 
של צמחיית סיני ודרום־א״י. את הניתוח המקיף והיסודי 
ביותר בשדה זה ערך א. איג( 1931/32 ), שחילק את הצמחיה 
לקבוצות פיטוגאוגראפיות, ובפעם הראשונה חילק את הארץ 
לחבלים פיטו׳גאו׳גראפיים מוגדרים — הים־תיכוני, האיראנו־ 
טוראני והסחרו־סינדי. עבודות־המחקר על הצומח והפיטו־ 
גאו׳גראפיה של צמחיית א״י סוכמו ע״י מ. זהרי ב״מבוא 
לגיאובו׳טניקה של הארץ״ ( 1944 ) וב״גיאוס׳טניקה״ ( 1955 ). 

מ. זהדי, מבוא לגיאובוטניקה של ארץ ישראל, 1944 ! הנ״ל, 
גיאובוטניקה, 1955 < א. איג־מ. זהרי-ג. פינברון, מגדיר 
לצמחי א״י, תשי״ג 2 < -ס!?!/? 0 !/! /ס 1 ! 5 ? 0 חץ 5 . £18 

, 110111 ) 01111 / . 801 ./ . 111011 ?) 11101111111 ? / 0 1111111 / 100 ? 50010/0 

0110111 ¥\ / 0 ? 01011011 / 40 ? 0 ? , 14.2011111 ; 1946 ,( 164-246 , 3 
,ת 11 ■ £011411 . 1 י 1 3114 . 14 ; 1947 ,( 1-19 , 34 , £001 .[) 010111110 ? 

./ . 01051 ?) 00 ? 0 /£ $1011/10111 1110 / 0 011 ) 01 ) 0 ? 0 ? / 0 1111110 ) 0 
/ 00 /? £0010 ,ץז 3 ו 201 .ס ; 1951 ,( 96-114 , 5 , 101111010111 . 801 
; 111 , 050111 ( 1 £0510111 - 14001 1/10 / 0 ו 1 סו 1 ס 01 ?ס? 1/10 מ 5104101 1 
. 0/011 ?) 01 ? 10 ( 11/10111 ) 50 0114 0 0111101 / 0 ? 140 1011 ) 010 ? 0 ? 

. 1953 ,( 27-36 , 6 , 10 / 0111 ) 011 [ . 801 ./ 

מ. ז. 

עולם־החי. — החי של א״י הוא תערובת־מינים מעניינת, 
הן משום שהארץ נמצאת על פרשת שלוש יבשות׳ והן משום 
שהיא כלולה בתחום, שמשמש מקום־פגישה לבע״ח של 
שלושה איזורים זוא^אוגראפיים גדולים של הממלכה ההול־ 
אךקטית: האיזור הים־תיכוני, חמקיף את כל חופי הים 
התיכון חוץ מלוב ומצרים; האיזור הסחרו־סינדי, המשתרע 
ממארוקו דרך מדבריות מצרים וערב עד הודו הצפונית־ 
מערבית ז הלשון המערבית הקיצונית של האיזור האיראנו־ 
טוראני, התופס את ערבות אסיה המרכזית ואת הרמות של 
אסיה המרכזית והמערבית. 3 איזורי־החי הללו מזדהים עם 
3 איזורי־הצומח, הנזכרים למעלה (עט׳ 179-178 ). בע״ח ים־ 
תיכוניים הם: הארנבת הסורית, הסנונית, החגלה המצויה, 
החרדון. סחרו־סינדיים הם רוב הגודגודים והירבועים, עפרו־ 


נית־המדבר, המוח. איראנו־טוראניים הם: הסמור, הדרור 
הטראנס־כספי והחךד 1 ן הטראנס־כספי. מינים אחרים שמצויים 
בא״י נפוצים מאוד בכמח מן האיזורים ההולארקטיים, כגון 
הפיפיון האירופי או כמה מן החדפים הקטנים. 

תולדות החי של א״י מתחילות עם סוף האאוקן, בשעה 
שעבר־הירדן המזרחי, ואחריו שאר חלקי־האדץ, עלו מן הים. 
בתקופה זו היתר. א״י מחוברת לגוש האפרו־ערבי בלבד, 
שממנו קיבלה את חיותיה הראשונות, מהן שהיו ממ 1 צא 
אפריקני ממש, כגון השפנים, ומהן — כגון האמנונים — 
שהיו נפוצים על פני היבשות הדרומיות, שנפרדו מן הגוש 
העתיק של יבשת־גונדוואנה. — בפליוקן, כשהוקם קשר 
עם אירופה הדרומית־מזרחית, התחיל החי הפליוקני הפי־ 
קדמי של יוון ורודוס נודד דרומה, ולחי הפיקרמי של א״י 
היה דמיון־מה אל החי של הסאוואנות של אפריקה המזרחית 
שבימינו. בתחילת הפליסטוקן עדיין נמצאו בא״י שיירי 
בע״ח אלה, כגון: חזיר־היבלות, סוס־היאור, הקרנף אוהב- 
החום, הצבוע המנומר, צבאים אחדים ומד. — בפליסטוקן 
אירעה פלישה של חיות מהודו, כגון כל המינים של בקר־ 
הבר. הזאב, הגירית, הצבאים, סוסי־הבר והפרא פלשו מאסיה 
התיכונה או מאירופה הדרומית. השפעתה של תקופודהקרח 
באירופה לא היתה חזקה עד כדי כך, שתגרום לפלישה ניכרת 
של חיות־צפון ממש לא״י! הנחותיהם של חוקרים קודמים 
בנידון זה הוכחו כבלתי־מבוססות. — רק בין היונקים — האו־ 
גרים, עכברי־היערות והחך־פים—התפתחו מינים חדשים בארץ 
עצמה במשך הפליםטוקן< עם זה יש לציין, שרק מספר מועט 



פסיפס של בעלי־חיים מצור הקדומה (נמצא כיום בלובר, פאריס) 
מלמעלה למטה: אריה ואילה שלוחה; פר ונטר; דוב וסוס; 
ארנבת וכלב 










199 


התנאים הטבעיים: החי 


200 


של מינים — כגון היחמור, הנברן והחולד — נשאר ללא 
שינוי מראשית הפליסטוקן עד ימינו. — בסוף התקופה 
הנאוליתית, כ 5,000 שנה לפסה״ג, כבר מצוי היה בא״י החי 
של ימינו על כל קבוצותיו. אד כמה מן היונקים הגדולים — 
כגון האריה, האילה השלוחה, היחמור, הפרא, הכבש הברברי, 
הזמר, בת־היענה והתנין — נעלמו בינתיים מן הארץ מחמת 
השמדת־היערות ומחמת הציד המוגבר שנערך עליהם במשך 
התקופה ההיסטורית. חיות אחרות נמצאות עכשיו על סף- 
ההשמדה. 

המספרים הידועים והמשוערים של כל מיני בעה״ח בתוך 
כלל הפינות של היבשה והמים המתוקים בא״י נתונים בטבלה 
הבאה. 


מספר-המינים 

המשוער 

מספר־המינים 

הידוע 

קבוצה 

700 

640 

בעלי־חוליות 

יותר מ 22,000 

7,000 

חרקים 

3,000 

900 

פרוקי־רגליים אחרים 

2,000 

150 

תולעים 

250 

150 

שבלולי־יבשה 

500 

25 

שונים 


מחקר החי הימי העשיר של חופי הים התיכון ושל ים- 
סוף על-יד אילת עדיין הוא בראשיתו. 

בע״ח מועילים וחיות־תרבות. בתקופה העתיקה 
היתד. א״י מפורסמת בהפקת חמרי־צבע מן החי: ארגמן 
ותכלת היו מפיקים מחלזוני־הארגמן, ושני — מתולעי־השני 1 
תעשיות אלו נעזבו ונשתכחו מזמן. גם תעשיית־המשי(לפנים: 
על־יד עזה ואשקלון ובגליל) ותעשיית השני המכסיקני(על־ 
יד שכם), שהיו מקובלות בין הערבים, 
נעזבו. — חיות־הבית החשובות ביותר 
בא״י: הזן הבירותי והזן הדמשקאי של 
הבקר; זה האחרון הוא, כנראה, פרי 
הכלאה של הזן הבירותי עם זן הזבו. 
הסום שמר על הטיפוס של הסוס הערבי, 
ו ה ח מ ו ר — על זה של אביו, חמור־־הבר 
הנובי. העז המקומית מצטיינת באזניה 
הארוכות המופנות למטה, והכבש — 
באליתו השמנה. הגמל החד־דבשתי נמצא 
בשימושם של השבטים הנוודים בארץ- 
ישראל ובגבולותיה, כנראה, מתקופת־השו־ 
פטים ואילה והוא שאיפשר ישוב דליל 
במדבר ופלישות צבאיות מהירות מתוכו 
לא״י. הזן המקומי של תרנגולת־הבית 
הוא רבגוני. גידול הדבורים הוא מקומי- 
לכל הפחות, מתקופת־המשנה; אך רדיית- 
דבש כבר התחילה בתקופות קדומות מאוד. 
בדור האחרון הובאו לא״י הרבה זנים חד¬ 
שים של חיות־בית לשם שיפור הגזעים. — 
התפתחות חדשה מעיקרה באה בדיג הימי 
ובגידול דגים בברכות; באלו האחרונות 
מגדלים בעיקר קרפיונים, ונעשים נסיונות 
אף לגדל בהן סלמונים. הדיג במים המתו¬ 
קים נמצא בראשית התפתחותו. 

מזיקים. המזיקים הכלליים העיקריים 


של החקלאות, שהם ידועים בא״י מימי התנ״ך ואילך, הם 
הארבה והנברן. מזיקים הרבה הוכנסו לא״י בתקופה ההיס¬ 
טורית, ביניהם כמעט כל מזיקי ההדרים. — מן המזיקים 
לבריאות האדם והבהמות חשובים בא״י: יתוש-הקדחת 
והפלאסמוךיון, המעביר והגורם של קדחת-המלריה, שבוערו 
מן הארץ במידה מרובה על־ידי ייבוש־הביצות; יתושי- 
החול, הגורמים לקדחת־הפאפאטאצ׳י ולאבעבועות-המזרח; 
פרעושי-המכרסמים, המסוגלים להעביר את הדבר; קרציות, 
שמעבירות הרבה מגפות של בהמות וכד׳. חקר כל המזיקים 
הללו ודרכי הדברתם התקדם בא״י בצעדי-ענק בדור האחרון. 

ש. בודנהיימר, החי בארצות המקרא, א/ תש״י; הנ״ל, החי 

בארץ ישראל, תשי״גי, 1 >ה 0 0 * 7014 6 ^ 7 , 7 מ 3 ־ 1 ז 1$ <ד . 9 . 8 

6 [ 10 4x11x01 י ־ז 0 תז 11€1 ת 1€ >ס 8 . 5 ; 1885 , 101-0 0/ ?016311x6 ? 

. 1935 , 111 ?016311X6 

ש. ב. 

החי בים התיכון בחופה של א״י. ( 1 ) חסרי־ 
חוליות. התנאים ההידדוגדאפיים, המעצבים את דמותו 
של החי הימי לאורך חופי א״י, שונים במקצת מאותם 
שבמערבו של הים התיכון: הטמפראטורה גבוהה יותר 
( 29 0 — 16 ); מלחות מי-הים מגעת עד 40% 0 , אך זרם- 
הנילוס, המגיע לחופי־הארץ בסוף הקיץ, גורם להפחתתה עד 
%0 31 ; קיים קשר עם האוקיינוס ההודי דדך תעלת־סואץ. 

החי מורכב מתערובת של בע״ח מן הקבוצה הזואוגאו־ 
גראפית של האיזור הממוזג האטלאנטי-ים־תיכוני ומן 
הקבוצה של האיזור הטרופי ההודי־פאציפי. מחמת המלחות 
המרובה של מי־הים מופיעים בפלאנקטון בע״ח האלופיליים, 
כגון תולעת־החץ ( 311301:103 1££113 ז 16 >-ס£גזז 50 8351114 ); עם 
התמעטות המלחות מחמת זרימת מי־הנילוס מופיע בפלאג- 



131115 105 ) 1 ־ 1131 ׳( 80 

( 13 ) 0 ק 003 ם, מעי 8 ירי־רנ 5 יים> (: 131 ) 1 ז 510110 ) $ע 0511 <ן $6 ־ £011103510 

מז הסרסנים הימיים בחופה ׳ 58 א״י טבובבי־הים בחופה ׳ 58 א״י 





201 


ארץ־ישראל 


202 


קטון במספר מרובה הסרטן האויריהאליני -ץ 01 ק ת 10 > 0 ? 

16$ > 1 סדת 0 ו 1 ק. 

בע״ח הרבה, שנדדו מן האוקיינוס ההודי דרך תעלת־ 
סואץ, הגיעו למזרח הים התיכון והסתגלו לתנאים ההידרו־ 
גראפיים המיוחדים לאיזור זה. לאורך חופי א״י מצויים מהם: 
התולעת הרבזיפית 30003313 5 ! 016 ת $00010 ?, הסרטנים 3 !(££ 
- 0 ? , £01£010105 ק 115 ק 0 ו £13$0 , 013$$3400$1$ 01113 ן> 5 
001005 ק 3 ( 0300$ , הרכיכות 141010321103 , 012311$ ׳! 13 ) 10013 ? 
0003 , ועוד. 

באיזור הליטוראלי הסמוך לחוף והנתון לשינויי טמפרא־ 
טורה ומלחות גדולים, מתרכזים בע״ח, שאינם רגישים 
לשינויים קיצונים בתנאים ההידרוגראפיים; למשל, בשלו¬ 
ליות שבין הסלעים נמצאים: שושנת־הים 0103 ן! 0 13 ס 011 \!, 
התולעים הרבזיפיות - 001 011001015 ? , 100011303 000 ו 01 ץ 03$ 
1111013 , הסרטנים - 011530 01113303110$ , 0102305 31300300 ? 
£11053 1053 ) 013 ׳{ 0 , 011£1005 ק 5 1113 ק £11 , 5 ג 1 ק 0 ! 11 ), הרכיבות 
13115 ) 13130 , 1330013510033 3 ! 0 ק! 0 ? , 00010103 310113 ? 

(חלזונות אלה שימשו לפנים לתעשיית הארגמן [ע״ע]), 

?ווצי-ה^ר - 03 {)$ 110115 ק 111 ק 01 \ 1 , 10$ ) 1110 31300011010$ ? 

03313 . בשפכי־הנהרות ובסביבותיהם מצוי הסרטן הכחול 
10$ > 1 ק $3 0311100010$ , שהגיע לחוף א״י בדרך לא־ידועה 



מז החי הימי בחופי א״י 

1 . 3 ) 1303 סקקססס (סרטן); 3 . 3 ) 031110001113 :>:> 11 ) 0 וז 1 ז:> 1 ־ 1 (תו 5 עת 
וב־זיפית); 4 . 5 סס 53 ס 30 ז< 5 15 ^<)ק\. (חלזוז); 5 . ^ £0 13 ׳< 111 
(סרטן); 6 . 31105 ״■ 00 ) 00 ? (צדפה); 7 . 05 ) 30 זנ 1 ק 3 ) 03 ססס^ס^ 
(סרטן); 8 . 5 ס 11 )ת 303 )ת 0 ק ת 0 ) 00 ק 10 ) 45 (בוכב־ים); 9 . 11315 זז 0 ק 4 . 
01103111 ק- 05 י. (רכיכה) 


מחופיהן האטלנטיים של אה״ב, והמין הקרוב לו 000$ ) 01 ? 
0132100$ ק, שהוא ממוצא הודי־פאציפי. 

במפרץ־חיפה ומצפון לו, בעומק של עד 20 מ/ משתרע 


1 <- --- 

9 -י 4 ' <י|־- 

§ \י* 

% ל*/׳" 

\ 

; -- - ..... .- 

.*ייו 

^ \ - 

: 


׳. .- ... / ע י ׳-- י ׳' 

... 

, .;א' •׳ז *>״ ;•\י' ׳ 

. 4 ' ",ן;•.)' -' ׳'.׳׳.׳ ׳ י 

יי//" 

י• •,.•־. 

׳ . > : 




עונכיות וצדפות על חול שפת־הים של טפר׳ראילת 

איזור סלעים תת־מימיים, הבנוי בחלקו מאלמוגים ( 0000110 
001012013 1113 (£ק) ובחלקו מסלעים ביוגניים, שמוצאם 
מאצות־סיד ( 3 ת 110 ץ 11 ק 110 ) £1 , 1101113100100 ) £1 ). על סלעים 
אלה גדלה האצה הירוקה 1003 13 ) 11311100 , וכן מתפתחים 
עליהם ספוגים ואיצטלניים. בנקיקי־הסלעים מצויים בע״ח 
לרוב׳ מהם התולעת הרבזיפית 3 ) 03 ף! 0 ) £00100 , והסרטן 
הגדול 0$ ) 10513 ) 111311 ( 50 . איזור־הסלעים משובץ בתוך איזור 
של קרקע־חול, שמצמיח את האצה הירוקה 3 ק! 10 ס 03 
0115 ! 0111£0 ק 5031 . קרקע־החול, הנמשכת לאורך החוף כולו, 
משמשת ביוטופ לחברת בע״ח, שעליה נמנים: התולעת הרב־ 
זיפית 031000013:3 1100 ) £101100 , הסרטנים צ £023 13 ץ 1 ע 1 , 

5 ס 301 זז 1 ק 3 ) 03 חס 02 6 \>, הרכיכות 1 ת 01103 ק- 05 ק 01111315 ק\ 1 , 
3 י£ל! 2 115 ) 4101 ., קווצי־העור 010 ) 13 ) 001 11010 ) £011100031 , 
30 ! 0 )צ 0 ) 3 ! 1110 ק 0 . על־פני קרקע-החול מפוזרים איזורים 
של חצץ, מורכב מקליפות ושלדים של חיות־ים; ביוטופ זה 

מאכלס את האזמלון 010 ) 0103 13000013 ) 01110$ מ 813 . 

איזור־החול עובר בהדרגה לאיזור של חול־טין ואח״כ של 
טין. באיזור־המעבר מצוי הקיפוד 030311£010$ 01 ) 30111235 . 
איזור־הטין, המשתרע מעומק של 40 מ׳ עד קצה מסד-היבשת, 
מאכלם חברה של בע״ח, שברובם הם מתחפרים בקרקע! מהם: 
נוצת־הים 01113 ! 013 ) 0003 ?, התולעת הרבזיפית 1$ ק 3$ ס 01 ) 8 
3 ) 3 ) 500 , הסרטנים 03111303553 , 1/31101 10113 ) $ק 100 ק £13 
0113003 ) 5011 , הרכיכות - 3 ) 100 ) 311010 ) 000 , 0001005 £100013 
3115 ס ££101 ס 13 ק 50 , 10 , וקווצי־העור - 40 , 11£013 ( 1 515 ק 550 ת 8 
3003 !! 0 ) 11 > 100010 ) 0 ). באיזור זה מופיעים בעלי מיתר־למחצה. 

אל. ג. 

( 2 ) בעלי־חוליות (פרט לדגים). צבים. לאורך חופי 
א״י מצויים הצב החום( 3 )) 0 ! 03 5 ( £1131355001101 ■), צב טורף, 
שארכו מגיע ל 1 מ/ והצב הירוק ( 135 ) 011 01101000 ), הניזון 
מצמחיית־ים ובשרו נחשב לטעים מאוד, ולעיתים רחוקות — 
גם 00113003 5 ( 0101001101 ( 1 , צב טורף בעל שריון רך, שארכו 



203 


204 


התנאים הטבעיים: החי 


של פרט אחד ממנו, שנתפס על־יד אשקלון, הגיע ל 1.8 מ׳. 

יונקים. מלויתני־השיניים מופיע לפעמים בחיפי א״י 
״ 10 ) 0310 • 86161 ׳( 8 ?; זהו לויתן, שארכו מגיע עד 20 מ׳ ומזונו 
מורכב בעיקר מתמנוני־עומק ענקיים ומדיו׳נונים (מסוגים 
אחדים). פרט אחד, שארכו כ 7 מ׳, נשטף לפני שנים אחדות 
לחוף הרצליה. פרט אחד מן המין 531115 ׳< 8 ק 3 ז 10 קס״ 83136 ־־ 
המעדיף כרגיל את האיזורים הקרים של כדור־הארץ ואינו 
מופיע בים התיכון אלא לעיתים רחוקות — נשטף לחוף 
אשקלון ביאנואר 1956 < ארכו הגיע ל 16.5 מ , . 

מן הדולפינים נפוץ 1$ ו 1 ק 161 > 118 מ 81 ק 061 , שנתפס לפעמים 
ברשתות־הדייגים! ארכו מגיע ל 2.6 מ/ מזונו מורכב מדגים, 
בעיקר מטריתות. באיזור הים התיכון המזרחי מופיעים גם 

03111$ תנ 1 ז 1 $ק $10 זנ 1 ' 1 ' ו $״ 156 ־ 1 § 5 נ 1 ק 1 זז 3 ז 0 . 

א. ב. ט. 

דגים. מבחינה גאוגראפית ואקולוגית מתחלקים דגי 
א״י לשלוש קבוצות: דגי הים התיכון, דגי ים־סוף ודגי 
המים המתוקים. חלקה של ישראל בים התיכון מצטיין במים 
חמים יותר ומלוחים יותר מחלקים אחרים של ים זה! לפיכך 
מרובים בהם יותר מינים שהם צריכים לחום, ומועטים בהם 
מינים שמבכרים מים קרירים ז אך עם זה יש בהם גם מינים 
שקיימים בכל איזורי הים התיכון. ידיעותינו בדבר הדגה הים־ 
תיכונית של א״י אינן שלמות: פחות מ 300 מינים זוהו עד 
היום, ואילו המספר המשוער של המינים הקיימים בתחום זה 
של הים הוא כ 500 . סיבתו של ליקוי זה נעוצה באופי החופי 
של הדיג הארצישראלי: רק דגי רצועת־החוף ידועים היטב, 
ואילו אל הדגים הפלאגיים ודגי מעמקי־הים אין הדייג מגיע 
אלא לעיתים רחוקות. 

רובם של דגי הים התיכון הנמצאים בחופה של א״י מש¬ 
תייכים לקבוצה הזואוגאוגראפית של הדגים האטלאנטיים־ 
הים-תיכונים. מהם ראויים לציון: מין ממיני־האוקונום 
( 373 ״ 8 $נ 611 ו 1 ק 6 ״ 1 ק?), שנמצא מחוז לים התיכון גם בדאקאר 
שבאפריקה ובבראזיל! המולית האדומה ( 831118 ־ 11111115831 ^ 1 ), 
הנמצאת גם באנגליה, אך לא במערב האוקיינוס האטלאנטי, 
הסרגוס המצוי ( 1$ ־ 11231 )׳$ 1118 ) 10 ק 01 ), הנמצא גם לאורך החוף 
האפריקני הצפוני־מערבי. — קבוצה שניה מורכבת ממינים, 
שהם מצויים בים התיכון בלבד, בעיקר חובבי מים חמים! 
ביניהם דגי־חוף — מינים, שחיים בין סלעים או בקרבתם. 
מקבוצה זו יש להזכיר את בני משפחת השפתניים ( 136 ) 1 ־ 1,381 ) 
הצבעוניים ומשפחת הקרנוניים ( 136 ) 11 ״״ 816 ); כל אחת 
ממשפחות אלו מיוצגת בא״י ע״י 10 מינים לערך. קבוצה זואו־ 
גאוגראפית שלישית קטנה(אך הולכת וגדלה) היא זו של דגים 
משותפים לים התיכון ולים־סוף (או אף לאוקיינוס ההודי). 
בשלישה היה קיים קשר בין הים התיכון והאוקיינוס ההודי, 
ולמרות ההבדלים הגדולים בתנאי-החיים, שחלו בימים אלה 
משעת היפרדותם זה מזה, עדיין יש מספר מועט של בע״ח 
שהם מצויים בשניהם, וביניהם מיני־דגים אחדים. שותפות זו 
נעשתה הדוקה יותר ע״י ברייתה של תעלת־סואץ, שמאפשרת 
מעבר מים־סוף לים התיכון. התהליך של חדירת דגים מים- 
סוף לים התיכון הולך ונמשך, וכיום ידועים לנו יותר מ 20 
מינים מן הדרום, שהגיעו לחיי־קבע בצפון. תנאי התחום 
הארצישראלי של הים התיכה על חומו ומליחותו קרובים 
לאלה של יס-סוף יותר מן התנאים של הים התיכה בכללו. 
יתכן, שקרבה אקולוגית זו היא אחת מן הסיבות לדבר, 
שמספר הדגים ממוצא ים־סופי גדול, כנראה, בחופי א״י 
יותר מבמקומות אחרים. — נדידת דגים דרך תעלת־סואץ 



מדני ים־סוח (והאוקיינוס ההודי) ׳!!בחוף־אילת: 5 ת 3 ) 11 נ״■ 0515 ־ 61 )? 

(המכונה באילת [בטעות] "דנ־ה׳׳)םש״> 

מצפון בכיוון לים־סוף היא נדירה הרבה יותר, ועדיין לא 
נתגלו דגים ים־תיכונים במפרץ־אילת. 

משעה שנאחזה ישראל בחוף־אילת כבר נמצאו בחוף זה 
כמחצית ממספר מיני־הדגים שתוארו בים־סוף. משערים, 
שים־סוף מאכסן כ 500 מינים של דגים, כולם דגים טרופיים 
ורובם משותף לים־סוף ולאוקיינום ההודי. ההבדל הבולט 
ביותר בץ כלל דגי הים התיכון ובין כלל דגי־אילת הוא 
ססגוניותם של האחרונים. במשפחות המיוצגות בשני הימים 
גם יחד, כגון באוקונוסיים ובשפתניים, שולטים בדגי הים 
התיכון גונים חומים־אפורים עם לבן ושחור, ואילו גונים 
אדומים, צהובים, ירוקים וכחולים בתערובת מופלאה שכי¬ 
חים ומצויים לעיתים קרובות בדגי ים־סוף. אך גם צורת 
גופם של דגים טרופיים אלה מושכת את עין־המסתכל ועושה 
רושם חזק — כגון דגי המשפחות ־ 1 ! 8 )״? 40 < 136 > 101111 > 083610 
136 ) 1 ־ 1 , 136 >ממ 3010 ־ 0811 (שריונונים) ו 136 > 11 ־ 1 ג״״ 1€ ״\נ.הרבה 
מהם קשורים באורח־חייהם לבית-גידול מיוחד — סביבת 
האלמוגים (ע״ע). הליטוראל (ע״ע אוקיאנוגרפיה), רצועת- 
הים הסמוכה לחוף, היא החלק העשיר ביותר בחיים בכל 
האוקיינוסים, וגם בים התיכון מתפתחת חברת-דגים ליטורא- 
לית מגוונת, ביהוד בחוף סלעי! אלא שריף־ד,אלמוגים של 
ים־סוף מייחד לדגה של חוף-אילת מעמד שונה מעיקרו מזה 
של דגת החוף של הים התיכון. כשם שמוגבלות ידיעותינו 
על הדגים הפלאגיים ודגי־המעמקים בים־התיכון, כך הן מוג¬ 
בלות אף בנוגע לים־אילת. מיני-טריתות( 63 ק״ 01 ) נמצאים 
בשניהם, אבל חשיבותם לךג עדיין אינה מרובה באילת, 
שבה הקוליסיים ( 136 ) 1811 ״ס 50 ) הם חלק ניכר של שלל- 
הדגים. להקות של דגים מעופפים נראות לעיתים קרובות 
באילת. מן הכרישניים ( 0811 ״ 3 :נ 8 ס 1 ״ £13$ ) חיים בימה של 
אילת דג-הפטיש ( 3 ״ 836 ץ 2 ), דג-המשור ( 1-18115 ?) והכריש 
הענקי (מ 10 > 0 ״; 8 ?). טיפוסים בולטים של דגי-הגרם הם: 
הקיפודנון(״ 10 > 10 ם), הפיסטולריה( 13 ־ 15111131 ?),האמפיפריון 
(" 110 ק 11 !ק 1 מ^), המתחבר עם שושנת־הים היפה פטרויס 
( 018 ־ 161 ?). במפרץ־אילת מצויים גם דגים מאירים, כגון 

5 נ 1101 סז 1311 "?. 

אוכלוסיית-הדגים של המים המתוקים בישראל אינה מנו¬ 
תקת כליל מזו של הים: שפכי־הנחלים משמשים לדגים 
מסויימים דרכי-קשר לתנועה בשני הכיוונים, כגון לצלופח 
(ע״ע). גם מיני-קיפון( 11 §״^) אחדים שבים התיכון פולשים 


205 


ארץ־ישראל 


206 


בצעירותם לנחלי־החוף, אך רבייתם מתקיימת בים. דגים 
אחרים, המצויים כיום במים מתוקים, התפתחו מקרוביהם, 
שעזבו את הים, נכנסו אל הנחלים בתקופות קדומות והש¬ 
תקעו במים המתוקים, כגון מיני ציפרינודון. מספר המינים 
של דגי הנחלים והאגמים הטבעיים בא״י מרובה במקצת 
מ 20 : מהם כ 10 ממשפחת הקרפיונים( 14130 ס 1 זק 07 ), 6 ממש¬ 
פחת האמנוניים( 01011114130 ), 2 מיני בינונים ( 5 גז 301111 מ 1 שא), 
השפמנון( 0131-138132043 ) ו 1 — 2 מן הקרנוניים. המינים המ¬ 
צויים בנחלי־החוף מצויים גם בירדן, ביובליו ובאגמי מערב־ 
תו! אך מינים אחדים, שהם מצויים במערכת מימי־הירדן, 
לא נמצאו בנחלי־השפלה. מוצאם הגאוגראפי של דגי המים 
המתוקים הוא שונה מאוד משום מקומה של א״י בתחום ההצ¬ 
טלבות של דרכי-נדידה קדמוניות: דגים טרופיים מאסיה 
הדרומית־מזרחית נדדו מערבה, וקצתם אף מצאו להם דרך 
לאפריקה, כגון הבעית ( 03018 8 ט( 1 ז 83 ), העגלסת ( 3 זז 03 ), 
והיבלסת ( 7710£03411118 ), שקרוביהם חיים כיום בהודו 
ובאפריקה ז על נדידת דגים מאפריקה הטרופית לעבר אסיה 
מעידים מיני אמנונים ( 13 ק 7113 ), כגון אמנון־הגליל (.מ׳ 
103 * 831 ), אמנון־היאור ( 01101103 . 7 ) והאמנון המצוי (. 7 
211111 ) — מינים, שחיים באפריקה גם בתקופתנו ז השפמנון 
שייך אף הוא לאותו טיפוס זואוגאוגראפי. אבל לא המזרח 
והדרום בלבד תרמו את חלקם לדגת המים המתוקים של 
א״י: בתקופות הקרחונים בצפון נהדפו אוכלוסיות־דגים 
דרומה, ו 1404401101 110x1061108 ? מייצג את דגי־הצפון בין 
דגי־הארץ. — גם המזרח הקרוב נעשה מרכז להתפתחות 
של דגים, וקרוב לוודאי שהחפף ( ¥311001111008 ) והלבנון 
( 43013 ( 403041101 ) נוצרו בו. אף בא״י עצמה חלה התפתחות 
של דגים: הסוג 7118113010113 שבמשפחת האמנוניים נוצר, 
כנראה, בארץ והוא ממשיך להתפתח ולהסתעף בה גם בימינו. 

י. מרגולין, זואולוגיה, ב׳, תשי״ב! ,ז 0 ת 1 ״ 11 ח 1 £ ) 80 . 5 .? 

- 770 ) 411 ) 51 , 13 ^נ 1 ' 1 '- 11 -) 3 נ ; 1935 ,) 51111 ) 01 ? מן 1 ) 1,1 4711111111 

; 1953 ,(. 8 . 81111 . 8131 . 1115 . 1511 ? 803 ) 1 ) 1570 / 0 5 ) 1 ( 15 ? 011 ) 11 

- 5/1 ) 7 ? ) 1 ( 1 / 0 £ 1/01011011 01111 015171/11111011 ) 1 '(? , 2 ) 01111 ) 8 .מ 

. £30 ,.) 105 . 865 . 101 ( 01 ־ 11 )< 13 . 1 ( 31 ?) ) 51111 ) 01 ? / 0 5 ) 1 ( 15 ? 7 ) 01 ! 11 

) 7/1 ,ז 10 ,י\ס? .א' . 14 ; 1954 ,([ 4 ] 1 , 8 , 01 ( 301 ) 15 .״ 011 ,. 801 
. £55 )? 10 , 10 ( 4701 1 ( 50111 01111 0 ) 5 11 )? ) 1/1 / 0 5 ) 1 ( 15 ? 

ה. ש. 

חסרי־חוליות יבשתיים בא״י. החדתאיים 
הידועים בארץ נמנים בעיקר על גורמי־מחלות, כגון אמבת־ 
הדיזנטריה ( £1840171103 3 ( £01301001 ), המסוכנת לאדם. אמ¬ 
בות מרובות חיות בקרקע מעובדת, ביהוד בקרקע־הפרדסים. 
מן הנבגוניות ( 040203 ק 5 ) מעבירים סוגי פירופלאסמה 
מחלות־בהמות מרובות! כפעדקאי־משנה משמשות להם 
הקרציות. מיני פלאסמודיון, שמועברים ע״י יתושים וגורמים 
לצורות שונות של קדחת, כמעט בוערו מן הארץ על-ידי 
הפעולה האנטי-מאלארית הנמרצת, שנעשתה בה. מיני 
אימריה ( £1010113 ) גורמים לקוקצידיוזה בעופות־בית ובאר־ 
נבות. מן השוטוניות ( 138011343 ?) ידועים בארץ מינים אחדים 
של טריפאנוסומות, מהם מעבירי מחלות של סוסים וחמו¬ 
רים, ומיני לישמאניות, כגון גורמי המחלות חבורת־יריחו 

( 103 קסז 4 .£) וקלה־אזאר ( 10£304001 .£). 

מן ה ת ו ל ע י ם היבשתיות הנמוכות מצויות בא״י עלוקות 
( 74001340413 ) ותולעי־שרשרת ( 00840413 ). מבחינה אפיך־ 
מיולוגית והיגיינית חשובות עלוקת־הבילהרציה, עלוקודהבבד 
ועלוקת״הדגים ( 117 68 ק £04040 08 ץ 11 ק £104040 ). מתולעי־השר- 
שרת המצויה ביותר היא שרשור־האדם ( 83810343 730013 ), 


המועברת בבשר־הבקר. במעי של הכלב והתן נמצא שרשור־ 
האכינוקוקום, שהאדם והבהמה משמשים לו פונדקאי־ביניים. 
03010001 7114111101 ק 1 <£ חי במעיהם של הכלב, התן, החתול 
והשועל ומועבר ע״י פרעושים. 

תולעים עגולות ( 413 ס 134 ס 0 א) חפשיות מצויות 
בצמחים, כגון כרץ־השרשים ( 43411010013 10404041043 ?). תו¬ 
לעים טפיליות מקבוצה זו הן, בין השאר: כרץ־התריסריון 
( 411104100310 400710540103 ), ה 415 ס 741011 וה 105 ( £040401 ; 
השתיים האחרונות נפוצות בארץ בעיקר בילדים. מספר הנגו¬ 
עים במיני הכרץ השלשולי ( 4503418 .) פחת בא״י באופן ניכר 
לאחר שנצטמצמה האספקה של ירקות, שגודלו בתנאי־זיהום 
במשק הערבי. הטריכינה, המסוכנת בארצות של אוכלי־ 
חזיר׳ כמעט שאינה ידועה בא״י. הכלבים והחתולים בא״י 
נגועים בדרך־כלל בתולעים. 

ת ו ל ע י ־ ג ש ם (שלשולים) הרבה מצויות בא״י בעונה 
הלחה סמוך לפגי־האדמה, ביחוד במקומות עשירים ברקבו־ 
בית! בעונה היבשה הן נעלמות מן העין ויורדות לשכבות 
עמוקות יותר. 

סרטני־יבשה מקבוצת השוה־רגליים( 0413 ^ 180 ) מצויים 
בכל חלקי־הארץ ומופיעים על־פני הקרקע עם התרבות 



סרטדהנחלים ( 1115 ) £101,13 53 ט 11 ? 01 ז) 

הלחות באויר! לפעמים הם נכנסים לבתים: אחדים מהם מסו¬ 
גלים להתכדר. הסוגים המצויים בארץ הם: הטחבית (- 04 ? 
0011110 ), הכדרורית ( 44403411111001 ) ו 5 ג 1541 ק 1001110 ?. 

עכבישים ( 44300103 ) מצויים בארץ בכל מקום ובעונות 
שונות. עכבישי־הציפרים הגדולים ( 3003 ־ 0114 01013 ק 0£3040 ) 
חיים במחילות בתוך האדמה, ובסתיו הם נכנסים לפעמים 
לבתים. במדרונים סלעיים מצויות מנהרות, שהן סתומות 
בפקקים של מיני עכביש־המלכודת ( 0400123 ). על הצמחים 
מצויים עכבישים סרטניים ( 7110011814130 ), שהרבה מהם 
מתדמים בצבעיהם לפרחים׳ שעליהם הם יושבים: אחרים 
מצויים מתחת לאבנים, לפעמים קרובות צמודים לפקעות־ 
הביצים שלהם, כגון מיני 8 ס 5410 ץ^ מעכבישי־הגלגל (- 44810 
14130 !}) קיימים בארץ מיני• 0 ק 44810 גדולים, שמיטוויהם 
מתפשטים לאורך של מ׳ אחדים, וכן מינים אחדים של - 443 
003 ו 0701053 , בעלי רשת גלגלית משוכללת. מן העכבישים־ 
הזאבים( £700514130 ) מצויים מינים גדולים מסוג 10803 ? ומינים 
סטנים מסוג ג 05 :> £7 ; בסוף הקיץ ובסתיו הם נראים כשהם 
נושאים את הפקעות של ביציהם. עכבישים־קופצים (- 53141 
014130 ) מתרבים ביהוד באביב ובולטים בצבעיהם הססגוניים. 
מן העכבישים־ד,שודדים ( 71104141114130 ) ידוע ביותר הסוג 



207 


התנאים הטכעיים: החי 


208 



יוורי־עכביש ביו נבעו 5 י־עשב סכוסים אנ 5 י־ט 5 

05 ) 160 ) 10 ) £3 , שאליו שייכת האלמנה השחורה ( 0$ ) 160 ) £3110 
1310$ ) 11120 ^, וכן שני מיני עכבישים ארסיים אחרים, 
105 ) 3111 (] .£ ו 60$15 ׳\ 1 ׳\ 16 .£, שנמצאו לראשונה בא״י ושעלו- 
לים לגרום בנשיכתם למחלה קשה ואפילו למוות. 

עקרבים ( 1006$ ק! 800 ) מצויים בעיקר באיזורים מד¬ 
בריים ומדבריים־למחצה, שבהם אפשר לפעמים למצוא עקרב 
מתחת לכל אבן! עקרבים אחרים חופרים את מאורותיהם 
בקרקע, ויש שוכנים מתחת לקליפות־העצים. העקרבים הם 
בעלי־חיים ליליים, ולעיתים קרובות הם נכנסים אף לבתים 
ואהלים כשהם תרים אחר טרף. המין המצוי ביותר בא״י הוא 
העקרב הצהוב דק־הצבתות (-:ו 0€5 ף 010 ף [ 801:1105 ] £61010$ 
21:11$ ״), שבכל שגה מתים כמה ילדים ותינוקות מחמת עקי- 
צתו! הוא חי בעיקר באיזורים מדבריים ומדבריים־למחצה, 
עפ״ר על קרקע סידנית. באדמה כבדה ועמוקה יותר מצויים 
עקרב־יהודד, ( 13100$ ) 0 [ 8011105 ), העקרב החום ( 10 קז 500 
013010$ ) ועקרב־יריחו ( 10110111:1005 ־ 1001 0 ל 6 ^), שמידת- 
ארסיותם מועטת יותר. 

מןהעקרבותים ( 3 § 5011£0 ) מצויים בארץ המינים 
הגדולים של עקרבותים־רצים, כגון 136 ) 11 ) 03160 (עקרבות 
יהודה [ 131005 ) 0 [ 165 ) 3160 ^ 313 ?]), שהם בעלי רגליים ארו¬ 
כות ושעירות, וכן מינים אחדים של עקרבותים־חופרים 
( 130 ) 11 ) 811320 ). הקבוצה הראשונה בולטת ביחוד בקיץ, ונת¬ 
קלים במיניה בסביבת מדורות ופנסים! הקבוצה השניה — 
בחורף ובאביב. הפחד הרווח בין תושבי־הארץ מפני העקרבו־ 
תים הוא פחד־שוא, מאחר שאין הם ארסיים. 

בין ה א ק ר י ו ת ( 031103 ^) יש קבוצות בעלות חשיבות 


רפואית או כלכלית. הקרציות הקשות ( 136 ) 11 ) 1 x 0 ) נטפלות 
לבהמות־בית וכן ליונקים אחרים ולזוחלים, וכמה מהן מעבד 
רות צורות שונות של קדחת־בקר, שהיא פוגעת בבקר המובא 
מחו״ל, ואילו הפרות המקומיות מחוסנות עפ״ר בפני המחלות 
הללו. מן הקרציות הרכות ( 136 ) 2351 ־ 1 ^) המסוכנות ביותר 
הן המעבירות את מחלת הספירוכטה של העופות והקרצית 
של הקדחת־החוזרת או קדחת־המערות של האדם (- 110 ) 0101 
10105 )). מן האקריות הצמחוניות ( 136 ) 0111 ץס 3 !) 6 ?׳) נחקרו 
בא״י האקרית האדומה ואקרית־הכסף, שהן מזיקות להדרים. 
צורות־מעבר או צורות־הפצה צעירות של מיני־אקריות 
נמצאות במידה מרובה באביב כשהן דבוקות לכנפי־חגבים 
או בין הפרקים של חיפושיות־הזבל. אקריות מקבוצת קרציות־ 
כנימות ( 1136 )ץ 11 ק 10 !£) נטפלות לצמחים וגורמות להתהוותם 
של עפצים מיוחדים! לכל צמח (אלון, גפן, שקמה ואחרים) 
אקךית מיוחדת משלו וכן צורה מיוחדת של עפץ. 

פרבי־רגליים ( 3 !) 0 ק 13 !%) מצויים בא״י לרוב: בקרקע 
לחה מצויים הנדל הארסי ( 3 ) 0102013 113 ) 60 ק 80010 ), וכן 
הגדלים הדקים (' 136 ) 11111 ק 060 ) ושוני־הפרקים ( 136 ) 11 ( 1101 ) £1 ); 
מתחת לאבנים—גם הנדלים ארוכי־הרגליים ( 136 ) 12611 ) 500 ). 
הגדלים חודרים לפעמים לבתים בתחילת הקיץ עם פרוס 
החמסינים! עקיצתם גורמת כאב, אך השפעתה ממהרת לחלוף. 

ך בר גל יי ם ( 13 ) 0 ק 10 ק 1 ם) מצויים בעיקר באדמה עשירה 
ברקבובית. הרברגל השחור ( 5 ס 130 !ץ 5 05 )ק 16 ) 105 ) 111 ק 3 ! 0 ) 
הגדול מצוי בין הסלעים, וכן בבתי־הקברות. באדמה לחה 
במקצת מצוי רברגל חום־שחור ( 1050013 ^ 1002 ) 8 ). 

בין הרכיכות היבשתיות בולטים בנופים של א״י 
חלזונות־שדה גדולים מסוג 103 ) 30 ׳! £6 , המצויים בהרי-יהודה׳ 
בגליל, וכן באדמות כבדות בעמק ובשפלה! באדמות הקלות 
מצויים בעיקר חלזונות־הגינות( 1161106113 ו 3 ( 1161 ?׳). בחורף 
הם מכרסמים לפעמים גידולי-תרבות, ובקיץ הם עולים בהמו¬ 
ניהם על צמחים וכלונסאות מפני החום הנפלט מן הקרקע. 

בחורף מצויים על־פני האדמה מיני שבלולים חסרי־בית 
מסוג ^ת £1 ; בעונה השחונה הם מתחפרים במעמקי־האדמה 
או מתרכזים במקומות לחים, ויש שהם נכנסים למטבחים. — 
כמה מן החלזונות מפרישים נוזל חומצי, שממם את הגיר 
וגורם לפירור סלעים. 

ר׳ ביבליוגראפיה בסוף הפרק שלהלן. 

א. שו. 

חרקים. ידיעות על החרקים בא״י ובסביבותיה כבר 
מצויות בתנ״ד. ביואל ניתן תיאור נהדר של פלישת־הארבה! 
המן שבמדבר (שמ ׳ טז! במד׳ יא, ו—ט) היה, אפשר, הפרשה 
של כנימות־מגן! עם מכות־מצרים נמנים גם חרקים (כינים, 
ארבה). בתלמוד מדובר על 800 מינים של חגבים (לשון 
גוזמה! חול׳ ס״ג, ע״ב) ומתוארים כלים מיוחדים להכנת 
תבשילים מחרקים כשרים לאכילה. המחקר השיטתי החדש 
בחרקי א״י התחיל בסופה של״המאה ה 18 בהשפעת מחקריו 
של לינה. כמה מן החוקרים, שעסקו באיסוף בע״ח בארץ, 
כללו באספיהם גם חרקים, ומהם שאספו חרקים בלבד או 
אף ריכזו את תשומת־לבם לקבוצות מסויימות של חרקים. 
החוקרים היהודיים הראשונים, שאספו ותיארו חרקים בא״י, 
היו א. אהרנסון(ע״ע) וי. אהרני(ע״ע). — משום רבגונותם 
של הגורמים, המשפיעים על עיצוב דמותה של אוכלוסיית־ 
החרקים בארץ, נתברר אורח־חייהם של חרקי-א״י בכללו רק 
לאחר עשרות שנות־חקירה נוספות. 








209 


ארץ־ישראל 


210 


א״י עשירה בחרקים משום מצבה הזואוגאוגראפי המיוחד: 

היא משמשת מקום־מיפגש לבע״ח מאיזורי אירופה הדרומית 
והצפונית, אגן הים התיכון, מדבר־סחרה ורמות־חבש. מלבד 
התנאים האקולוגיים־הגאוגראפיים קבעו גם גורמים היסטו¬ 
ריים את אפיה של אוכלוסיית־החרקים של הארץ: שינויים 
שבאו בצמחיה מחמת השמדתם של היערות בעבר; הייעור 
החדש בהווה; הכנסת מינים חדשים של צמחים עם החרקים 
החיים עליהם על-ידי ההתיישבות החדשה! ייבוש־הביצות 
והרחבתו של השטח המעובד. 

שתי עונות־הצמיחה בא״י הן האביב והסתיו, וביניהן 
מצויות שתי תקופות שבהן באות הפסקות בגידול — החורף 
הקר והקיץ היבש. עונות־הצמיחה קובעות את חייהם של 
החרקים הצמחוניים, ומשום כך — בעקיפים — גם את חייהם 
של החרקים הטורפים. בשתי העונות של הפסקת־הגידול 
מתעכבים רוב החרקים בהתפתחותם כשהם בשלב של ביצים 
או של זחלים. יש שגם המבוגרים ממעטים באכילה ובתנועה 
בעונות אלו ונכנסים לתוך סדקי האדמה והסלעים. כנגדם 
יש חרקים, שנחלצים מהשפעתם של התנאים הבלתי-נוחים 
בקיץ ע״י מה שהם פעילים בלילה׳ כגון הנמלים! גם מן 
החיפושיות השחורות יש פעילות בחורף ביום ובקיץ בלילה. 

המינים האפיינים והמצויים ביותר בא״י. 
מחוסרי־כנפיים: קפזנבים ( 13 סנ 1 מ 1161 ס 0 ) — מצויים 
בחורף על־פני שלוליות, שמתהוות בשקעי־הסלעים; זנבזיפים 
( 117530013 ־ 1 ) — גם הם מצויים בעיקר בעונה הלחה מתחת 
לאבנים ועל־פני סלעים! זנבזיף־הבתים ( 0 ( 1 13 ( 711610101 
65003 ״!) מצוי כל השנה בבתים. 

ברי ומג ים ( 161103 ס 116 ק£) בדרך־כלל אינם מרובים 
בארץ מחמת מיעוטם של מקווי־מים בה, אך מינים שונים 
מהם מופיעים בכמויות ניכרות בסביבת בריכות־מים ונהרות. 

שפיריות ( 0000313 ): אף הן אינן מרובות ואינן 
מתרחקות ממקורות־המים, שבהם מתפתחים זחליהן. הגדולה 
בשפיריות של א״י היא שפירית־המלכות (ז 310 ז 6 ק 1 ת 1 ^! 4 ) 
הירקרקת־כחולה! מן השפיריות הקטנות( 1613 ק 27£0 ) מצויה 
ביותר 30$ § 616 150110013 , בעלת בטן כחלחלת־ירקרקת, על 
שפת־הנחלים. 

מן ה ח ג ב נ ן י ם ( 1613 ק 1110 ! 0 ) מצויים 
בא״י מינים 1 אחדים של התימנים (- £1310 
036 ), כגון: בבתים ובמחסנים — התיקן 
המזרחי( 01-161113115 £13113 ), התיקן האמ¬ 
ריקני ( 31116110303 130613 ק 611 ?) הגדול, 
התיקן הגרמני( £610130103 £1311:6113 ) הק¬ 
טן; מחוץ לבניינים, בתוך הקרקע ומתחת 
לאבנים — מינים של תיקן־הקרקע (-ץ 01 ? 
11383 ?)• 

גמלי־שלמה( 13011036 ^ 1 ) מיוצגים בארץ 
ע״י כ 15 מינים, שהתאזרחו תם באיזוריה 
השונים היתה כרוכה באפיה של הצמחיה: 
באיזורים המדבריים מצוי 11113 ק 13 מ 61 ז£, 
הרץ על־פני הקרקע! באיזורי עשבים נמו¬ 
כים רווחים מיני 16165 ח\. ו 3 ״ 611 ׳\ £1 , שדו¬ 
מים לגבעולים של עשבים יבשים! על שי¬ 
חים ועצים מצויים מינים׳ שדומים בצבעי¬ 
הם וצורותיהם לעלים וגבעולים׳ כגון גמל־ 
שלמה המפוספס או סוסת־השד ( 53 ! 1 ק 1 ח£ 


£3501313 ), גמל־שלמה המשובץ ( 11600163 ! 515 ק 0 ־ 1131 ק £16 ) 
וגמל־שלמה הירוק ( 1015 ! 1 ׳\ 011131105 * 11001 כן 3 ). 

הצרצרים ( 111036 ץ! 0 ), המשמיעים את קולם בלילה, 
חיים ברובם מתחת לאבנים, כגון צרצר־השדה ( 5 ג 111 ׳<ז§ £10 
11x13013131:135 <£) הגדול וצרצר־הכרמים (-ט 611 ק 060311111115 
0605 ) הקטן! צרצר־הבתים המצוי ( 6500115 מ 1 ס 0 711115 ־ 01 ) 
נמצא בארץ עפ״ר מחוץ לבתים רוקה, אך הוא נכנם גם 
לבתים. הערצבים ( 3 ק 7110131 ! 0 ) חופרים את מנהרותיהם 
בקרקע ומביאים נזק ניכר למשתלות, שבהן הם מכרסמים 
את השרשים הרכים. 

החרגולים ( 11036 סס§ 76111 ) חיים על צמחים ולפעמים 
גם ניזונים מהם. בעמק־הירדן ועמק־יזרעאל מצויה ם;ה 
( 3 § 83 ) ענקית, שניזונה מחגבים. באיזור ההרים מצוי החר¬ 
גול הדק 5 ! 5 ק 710 ד. 

החגבים ( 0001036 ^) מהווים בא״י חברוודחברות, שהן 
קשורות בבתי־גידול מסויימים ומתחלפות מעונה לעונה. 
החגבארך־המצח ( 03 ״ס^) מצוי בכל מקום בעשב ביחד עם 
ראש־הסום ( 113 ק 101 ח 80 ז 7 ?) המכונף וה 116113 קז 0 מ 01 §- 1 ץ? 
חסרת־הכנפיים. גם כל אחד ממיני־הארבה המצויים בארץ 
מופיע בסביבתו המיוחדת לו: הארבה המוגרבי (- 001051311 (£ 
00311115 ס-! 3 ת 1 115 •!) מופיע על־פני הקרקע החשוף בין הצמחים 
הדלים, והארבה הנודד ( 13 ־ 01121-3101 £000513 ) בסביבה הלחה 
שבין העשבים! ארבה־המדבר ( £1623113 8011151006103 ) 
פולש לארץ לעיתים מזומנות בלהקות גדולות ולפעמים אף 
מביא נזק רציני לחקלאות, אך ארבה זה אינו יכול להתקיים 
בא״י והוא מת זמן קצר אחר בואו. 

מן הפשפשניים ( 1613 ק 11 ס 106 ) מצויות בארץ כל 
הקבוצות העיקריות: מפישפשי־הקרקע ( 0600011063 ) — 
פישפשי־המגן ( 61113101111036 ?) ופישפש־הדגניים (-ץ! £11 
$ק 1016£1106 ! 3516 §) ; באיזור־החוף מצויים על צמחי בר ונוי 

3003111111 ( 1 001700115 למיני £11171161113 , וכן £301050711105 \ 

£1011116115 השחור בלהקות גדולות; מן הפישפשים הגלדניים 

( 00161036 ) - 06011003115 החום, פישפש אלמות־הכסף 

( 30101313 113 ק 01 ד £171100 ?); הפישפשים האדמונים (- 711110 ? 
0011036 ), 80301105 הקטן ו 7111100011$ ? הגדול, מצויים ברוב 




211 


התנאים הטבעיים: החי 


212 


המקומות בארץ מתחת לאבנים! מן הפישפשים המארבים 

( £783610136 ) — 3001000$ ק 78 36115 ׳ 1 האדום־המנומר ו - 1 מ£ 

; 3$0 ג! 760 13161:1115 החום אפור, המצויים בשפלה ובאיזור- 
ההרים, ו 6001$ ק 11731101 0x7031600$ השחרחר הקטן, החיים 
על צמחי־תרבות, כגון כותנה. מיני פישפשי־הסלסילה (-! 7102 
136 ) 11 ) מצויים במושבות על עלים ומתחת לקליפות-העצים. 
וגורמים לפעמים נזק. מן הפישפשים הטורפים( 136 > 11 ׳\ 111 ) £6 ) 
בולט ביותר 110011760101$ ק £111000011$ הצהוב־החום הגדול, 
שדקירתו גורמת כאב ניכר! במי־הנהרות סמוך לחוף בולטים 
ציבורים של פישפשים מודדי־המים (-סז^* , 136 ) 06101 
136 ) ¥6111 , 136 ) 016101 ) ובהם מינים, שנראים כעין עכבישים 
מקפצים על־פני המים. פישפשי־המים ( 163 ) 01 ס: )ס י 1 ^ > 17 !) אינם 
מרובים בארץ. בשלוליות ובשולי הבריכות והאגמים נמצאים 
לפעמים קרובות מיני שטגבים ( 136 ) 01006011 ^); "עקרבי- 
המים" ( 136 ) 0001 ז £610$ , 136 ) 1 ק 6 !א 1 ו 136 ) 3110001 '\ 1 ) גורמים 
לפעמים נזק לגידול הדגים בבריכות. 

צ יקדו ת ( 1603 ק 10010 !) למיניהן מצויות מאוד בקיץ, 
ובשעות־הצהריים נשמע קולן של הגדולות שבהן למרחקים. 
באיזור־ההרים מצויה ביותר הציקן־ה השחורה ( 13103 ) 0103 
3103 ), בסביבות־הירדן על אשלים — ציקדת־האשל (- ¥161301 
0103173 3 ) $31 ק); ציקדות־הקצף (- 1131 ) 11 קס 0 ס 16 111136011$ ? 
010$ ) מופיעות באביב ותחילת־הקיץ על שיחים ועשבים, 
וזחליהן מכוסים הפרשת קצף רירי. 

כנימות־ ה עלים ( 163 ) 101 ) 111 ק¥£ רווחות מאד בארץ 
באביב. מהן שחיות על צמחי־בר ועל צמחי־תרבות — כגון 

11 ) 30030 603 )קס^]/ על הדרים, כנימת־הדם ( 3 ומ £010$0 ), 
על תפוחים, ו 1103551036 111$ ק¥, על כרוב וגורמות נזקים 
ע״י מציצתן! ומהן שיוצרות עפצים, בעיקר על האלה! העפ¬ 
צים גדלים במשך הקיץ ומתפקעים בסתיו, והכנימות מתפזרות 
ומחפשות מחסה ומזון לתקופת־החורף על שרשי־העשבים. 
^ 0 זס 73$ 117110x603 ?, האויב המסוכן של הגפן, מצויה בארץ, 
אך אינה מביאה נזק ניכר. 

כנימות־המגן( 163 ) 000001 ) מצויות בכל חלקי־הארץ! 
הרבה מהן הובאו עם צמחי־התרבות מחו״ל. הידועות שבהן 
הן הכנימה השחורה ( 1001 ) 3001 5 ס 1131 ק 1 סס 011075 ), הכנימה 
האדומה ( 11 ) 30030 116113 ) 001 .¥), כנימת־הקמח (- 10000 ) $60 ? 
01 ) 01 00$ ) והאיצריה ( 000113$1 ק 106073 ), הנטפלת להדרים. 
הכנימות החדשות החודרות לארץ מתפשטות תחילה במהי¬ 
רות וגורמות נזקים רצינים, אך לאחר זמן לא-מרובה נוצר 
בין המין החדש ובין הטורפים המקומיים שיווי־משקל, 
שקובע את מקומו של היצור החדש בעולם־החי של הארץ. — 
בנגב הרחוק מדרום לים־המלח נמצאות כנימות־המן (- 3 ; 3 א 
103 ) 0 ( 7031 ; 00000$ ) על אשלים. 

הפרפרים ו ה עשי ם ( 603 )קס 1 >!ק £6 ) מרובים מאד 
בארץ! מהם שמתפתחים בה באופן קבוע, ומהם שמגיעים אליה 
בקביעות מן הצפון ומן הדרום. מן הפרפרים הצבעונים (- 1 ק 3 ? 
136 ) 11001 ) מצויים: זנב־הסנונית ( 013011300 1110 ק 3 ?), המצוי 
על פיגם ( £00 ) ולפעמים גם על הדרים! הצבעוני הצהוב 
( 6010$3 ק$ 1113 ) 0 ץ 260 ) והצבעוני הלבן ( 61130£0$ נ 1 ¥001100 ), 
המתעופפים בחורף ובתחילת־האביב. הלבנינים ( 136 ) 1601 ?) 
נפוצים מאוד: לבנין־הכרוב הגדול ( 0355103  108 ז 87 ), 
המתפתח בתוך עלי־התבואה בשדות מעובדים בשיטות 
פרימיטיוויות! עש־האשכול ( 0303 ) 110 01701100$1$ ?) הוא אחד 
מן המזיקים הקשים של הגפן! עש־הבגדים ( $6111613 !£ 7106013 ) 
מופיע לעיתים במחסנים של בגדי־צמר וגורם נזק ניכר. 

הסם ים ( 010163 ) ¥06 ) מיוצגים בארץ ע״י כמה מינים 
טיפוסיים! מססי־העצים ( 136 ) 0 0 $$1 ) חשוב מאוד סם־הנמר 
( 3 ס! 70 ק 2602603 ), הנובר בעצי־פרי מרובים! מן הססים 
המבריקים( 136 ) 2783601 ) רווחים הססים האדומים( 2783603 ), 
המתפתחים על צמחי־בר! 11383 ק 610 ק 301 100 הירוק מזיק 
לגפנים. למשפחת 136 ) $70111 ? שייכים ססי־הנרתיק: 3 ) ¥0110 



213 


ארץ־ישראל 


214 


111103 , הבונה את נרתיקה מגבעולים יבשים, ו 3 ) 0110 .^ 
$; 111311211131 ) 03 ן> בנגב, הבונה את נרתיקה בצורת תיבה 
בעלת ארבע דפנות מלבניות. המצוי ביותר מן הססים השעי¬ 
רים ( 130 ) 410111 ) הוא סס־האביב או סם־הקורים( 03 ץ 0£ מ 00 
1 * 100 ), שזחליו נמצאים בציבורים צפופים בתוך הקורים 
זמן קצר אחר הופעתו של עשב חדש בחורף. 

הקבוצה הגדולה של החיפושיות( 3 ! 0 )ק 00100 ) מיוצגת 
בא״י ע״י מספר מרובה של סוגים ומינים. מחיפושיות־הגדות 
( 130 ) 1011 ) 01010 ) מצויות ביותר 301103 1013 ) 01010 ; - 102300 < 
31103 ! 8 קס 0 8313 ? טיפוסית לאיזורים הדרומיים של הארץ. 
הגדולה שבחיפושיות הרצות( 130 ) 031381 ) בא״י היא הרצה 
השחורה ( 5 ס 055 !? 1 ס 1 001-05105 :!?), המתחבאת בחורף מתחת 
לאבנים. מחיפושיות־המים( 15010130 ) 7 <£) בולטת ביותר השח¬ 
יינית צהובת־הזר ( 2103115 ־ 13101-11031 15005 ) 7 <£) הגדולה, 
הירוקה־כחולה ועטורה פס צהוב. בשלוליות ובצידי־הנהרות 
מסתובבות בחורף ובאביב להקות של חיפושיות סביבוגיות 
( 130 ) 071101 ) קטנות. על פגרים וזבל מתקיימות קבוצות של 
חיפושיות קצרות כנפי-חפיה ( 130 ) 1 ס 8711 ?ס 8 ) וחיפושיות- 
מוקשות ( 130 ) 915101-1 ), שנזונות בעיקר מרמות של זבובים 
וחרקים אחרים, שמתפתחים בתוך מקורות־מזון אלה. — 
בחדשי הקיץ, וביחוד בתחילתו, מתעופפים בערבים מיני גח¬ 
ליליות ( 130 ) 1 ! 7 ?מ £31 ); אורן הקר מנצנץ כשהן עפות, וכן 
כשהן נחות על־פני הקרקע. באותה עונה עצמה מופיעים בבת- 
אחת על צמחים ושיחים המונים של חיפושיות רכות־כנפיים 
ממיני משפחת ה 130 ) 030111311 משפחת הבדלניות 

( 130 ) 1 ) 05 !?ס 8 )של החיפושיות בא״י כוללת אחד מן המזיקים 
המסוכנים ביותר לעצי־פרי— 0318003113 115 ) 0 סק 03 . משפחת 
הגתוזיות( 130 ) £13101-1 ) אינה נפוצה ביותר בארץ, פרט לנתו־ 
זית השחורה( 01300105 ^ 1 ), הרווחת באיזור־ההרים. חיפושית- 
הענפים ( 130 ) 8051170111 ) גוברת בענפים של עצים ושיחים. 
80111510001051110130013105 מתפתח בתוך ענפי־הגפן, - 0 ז 3 ק 4 
0100301105 — במשתלות של עצי״הדר ן- 5100x7100 50x1100 
131001 נובר ומזיק לתאנה, חיפושיות־החלב( 130 ) 001010511 ) 
מצויות בעיקר במחסני־בגדים ובאספים של בעלי־חיים וצמ¬ 
חים. — מפרות משה־רבנו ( 130 ) 0000100111 ) מצויה 
ביותר פרת משה־רבנו בעלת שבע הנקודות( 1 ך\ 0000100113 
0001313 ?), המשמדת כנימות־עלים ומביאה תועלת מרובה 
לחקלאות. גורמים מועילים למטעים הן גם פרת-נקודתיים 
( 013105 ) 05 ק 81 01111000105 ) הקטנה, שאף היא נזונה'מכני־ 
מות־עלים, וכן החיפושית האדומה ( 1103115 ) 031 101:105 <), 
שהובאה לארץ במיוחד כדי להילחם באיצריה (ראה למעלה, 
עט׳ 211 ), כנימת־המגן המסכנת את קיומם של הפרדסים. — 
פרת־הדלועים ( 081750010803 1130803 ?£), בניגוד לחיפו¬ 
שיות אחרות מאותה משפחה, גורמת נזק לירקות על־ידי 
כירסום־העלים. 

ה ש ח ר ו ר י ו ת ( 130 ) 1000811001 ), האפייניות לארצות 
בעלות אקלים חם ויבש, מצויות בא״י במידה מרובה, ביחוד 
באיזורים מדבריים ומדבריים־למחצה. השכיחות ביותר שבהן 
מן החיפושיות הגדולות הם מיני 1050113,000013 ) 1010113,4 ?, 
ו 5 ? 813 , ומן הקטנות — מיני 1 סס 18011 !ז, הנמצאים לעיתים 
במחסני תבואה וקמח, ומיני 0013 ) 10105 ) 4 13105 ) 000 , 
השוכנים מתחת לאבנים. 

חיפושיות־ ה רפואה( 130 ) 10101 <) מיוצגות ע״י שתי 
קבוצות: מיני 10100 <— חיפושיות שחורות או כהות, קצרות- 


כנפיים, שהתפתחות־ביציהן תלויה בדבורים ובחגבים המטי¬ 
לים בראשית־החורף! מיני 17138115 < ו 105 )ץ£—צבעונים 
וארוכי־כנפיים, שהופעתם קשורה בחרקים המטילים את 
ביציהם באביב, מאחר שזחליהן של חיפושיות אלו מתפתחים 
בתוך פקעות־הביצים ובתאים של דבורי־בר. 

ה ז ב ל י ו ת ( 30 ס 1 !?ס 0 , 130 ) 01 נ 31 ! 803 ), שהתפתחותן 
קשורה בזבלן של בהמות־הבית, מצויות בא״י במספר ניכר 
ובמינים וסוגים הרבה) מהם: , 8083115 80835 , 8031383005 
11001 ) 1 ) 100013 < , 3005 ק 815 5 !!?ס 0 מן החיפושיות הגדולות, 
ו 5 ס!סס 1 קסס 1 סץ 0 ו 5 ס 8 קץ 815 מן הקטנות יותר. חיפושיות־ 
הפרחים ( 81030 ) 1010100 <) מצויות בעיקר בפרחים בעונת־ 
הפריחה העיקרית באביב! הבולטות שבהן הן: 0513 ) 0 ? 
הגדולה והמברקת, מיני 0 x 7187103 שחורים ומנוקדים לבן 
ומיני 8100013 ק! 40 צבעונים. 

היקרוניות ( 130 ) 0013018701 ) הן מזיקים, שזחליהם 
גוברים בגזעים של עצים ושיחים ומבוגריהם מכרסמים עלים! 
מהן מצויות ביותר יקרונית־השקד ( 10 % ) 187x ״ 3 !^^) הגדו¬ 
לה והשחורה, יקרונית־התאנה ( 83005 ? 0 ! 0 ? 905 ) החומה, 
המצויה בתאנים יבשות, 01051 ( 83 10005 ) 10 * 9 , המצויה 
ברהיטים ובחלקי-עץ של בניינים. 

חיפושיות־עלים ( 130 ) 08175001011 ), שמצטיינות 
בצבעיהן המבריקים, מכרסמות עלים ועושות בהם חורים או 
נוברות בגזעי־הגפנים או בגבעוליהם של עשבי־בר. החיפו¬ 
שיות הפרעושניות הקטנות( 3 ) 10 ) 87110 ? , 131500113 <) מתקי¬ 
פות ירקות, בעיקר מצליבים. מינים של חיפושיות־זרעים 
( 130 ) 810081 ) מתפתחים בעיקר בקטניות. 

ה ח ך ק ו נ י ו ת ( 130 ) 0010011001 ) נפוצות מאד: מהן מי¬ 
נים גדולים, כגון )"סס( 81308700105 , שארכם מרובה מ 3 
ם״מ, ומהן קטנים כמיני 100 ק 4 , שארכם המאכסימאלי הוא 
3 מ״מ ושכחצי־ארכם שייך לחדק. על שיחים וצמחים חד- 
שנתיים גדולים מתפתחים מיני £311005 £1x051 , שמכרסמים 
את עליהם של הצמחים ושזחליהם גוברים בגבעולים. חדקו־ 
ניות־האודז ( 1303113 § 017230 113 ) 03130 ) מביאות נזק ניכר 
לתבואה במחסנים! הן מודברות על־ידי אתילן דיברומידי. 
חיפושיות־הקליפה( 130 ) 1 ) 80017 ) מתקיפות' את העצים החל¬ 
שים וגורמות להחלשתם הנוספת ולמותם. 

הדבורניים ( 013 )? 000 ! 970 ). חיי הדבורניים בא״י 
קשורים במידה מרובה לשתי עונות־הפריחה — האביבית 
והסתווית. רוב הדבורניים ניזונים מן הצומח וזקוקים לפרחים 
או לעלים רכים! גם הצרעות הטורפות פעילות רק באביב 
ובקיץ ונכנסות בסתיו למצב של קיפאון למשך חדשים 
אחדים! פעילותן של הצרעות הטפיליות קשורה אף היא 
לעונות־הצמיחה, מאחד שהפונדקאים שלהן מתפתחים על 
הפרחים והצמחים. צרעת עלי־השקד ( 800101311$ 802 מס 0 ) 
מטלת את ביציה במארס, וזחליה, שהסתגרו בפקעת־משי, 
נשארים במצב של העדר־התפתחות מסוף אפריל עד פברואר 
של השגה שלאחר מכן! אז הם מתגלמים, ותוך זמן קצר 
בוקעות הצרעות הצעירות. צרעת עלי־הדובדבן ( 0311100 
110130103 ) מספקת להקים 3 דורות במשך שנה, אע״פ שגם 
היא מתפתחת במשך העונה החמה בלבד. צרעות גבעולי- 
הדגניים( 130 ) 81 ק 00 ) מתפתחות באביב, ואף גורמות לפעמים 
נזק לגידולי-שדה. מן הצרעות הטפיליות יש שמתפתחות על 
עצים ויוצרות עפצים, ויש שמטילות את ביציהן לתוך חרקים 
אחרים׳ כגון הצרעות הטפיליות המארכות (- 10800001001 



215 


התגאים הטבעיים: החי 


216 


126 >), הנטפלות לחרקים שונים, והצרעות הטפיליות הקצרות, 
המתפתחות על פרפרים ועשים. מן הצרעות הטפיליות־למחצה 
( 136 ); 1 ) 0113101 ) הקטנות יש שחיות כטפיללת על חרקים שו¬ 
נים, ויש שהן צמחוניות ומתפתחות כפירות. צרעות־העפצים 
( 136 > 1 ק 1 תץ 0 ) מתפתחות בעיקר על האלון ויוצרות עפצים. 
הצרעות המנצנצות ( 136 ) 11 ) 51 ׳< 011 ) מצויות בעיקר בעונת- 
האביב, שבה הן מטילות את ביציהן לתוך קיניהן של דבורי- 
בר ממינים שונים. 

צרעות־ ה פגיון ( 136 ) 500111 ), שהגדולה והבולטת 
שבהן בא״י היא 11313 ק 006 ז 11 ]׳(- 61 01500113 , מטילות את ביצי¬ 
הן בתוך דרנים של זבליות לאחר שהן משתקות אותם. 
צרעות־חופרות ( 136 ) 116£1 ק 5 ) משתקותבעקיצתןסוגי־ 
חרקים מסויימים. מיני 11113 ק 101010 / חופרות באדמה וחול 
ואוגרות בקני־הדגירה שלהן זחלי-פרפרים. - 1 ק 5 סס! 11 ק 50611 
אוסף בתאים שהוא בונה מחמר עכבישים משותקים. 

מיני צ 116 ק 3 נראים לפעמים כשהם גוררים חגבים משותקים, 
שהם גדולים מהם פי כמה. צרעות־הדרכים ( 1111£13£ ק 1 !ז 0 ?) 
מטילות את ביציהן לתוך עכבישים משותקים, לאחר שהכ¬ 
ניסו אותם למחילות מתחת לפני האדמה. מן הצרעות 
האמיתיות ( 136 > 1 ק ¥65 )רווחות מאד הצרעות־הבנאיות 
מסוג £0016065 . הצרעה המזרחית או הדבור (- 01160 3 ק$£^\ 
13115 ) נפוצה בארץ ביותר. 

מן הדבורים הצמחוניות מצויה בארץ דבורת- 
הדבש מגזע סורי. בין דבורי־הבר בולטות מאוד דבורי- 
העץ ( 3 קס 0 ס 1 ץ^ הגדולות, הגוברות בעצים ובשיחים כדי 
לגדל בהם את ולדותיהן. הדבורים הבנאיות( 3 מ 101 ) 01131100 ) 
מדביקות את קיניהן, העשויים כעין בליטות מעוגלות של 
חמר, לגזעי־עצים ועמודי־גדרות. מיני דבורים גוזרות (- 16 ״< 
£3011116 ) חותכות חתיכות עגולות מעלי עצים ושיחים ממש¬ 
פחת הורדניים. 

הנמלים מצויות בארץ לרוב. על איסוף גדגרי־צמחים 
חיים מיניה של נמלת־הקציר (! 16550 ״< ו 101£ ז 1161 ?),המקימים 
מושבות גדולות; מקומו של הקן ניכר לפי ערמות־המוץ, 
המצויות מסביב לפתח החשוף של המאורה. מיני 3 וז 11101 ק 13 
ניכרים במנהגם לבנות תילי־עפר קטנים על־פני הקרקע. מיני 
61 :ז 1310£35 ס 6 ! 0 ו 1115 קץ 0313£1 ניזונים ממזון מעורב, טורפים 
חרקים קטנים, ואוספים הפרשה מתוקה של כנימות־עלים. 
מינים קטנים, כגון 1001 ! 0010 מ 10 ״< ו 11 ! 10 ! 10 ח 3 ! 61 ?, ניזונים 
ממזון מעורב, נכנסים לבתים וגורמים מזמן לזמן הפרעות ונזק. 

ה ז ב ו ב נ י י ם ( 3 ! 6 !ק 1 <£) בא״י מצויינים במספר מרובה 
של מינים וסוגים; עד עכשיו זכו רק הקבוצות החשובות 
מבחינה רפואית וכלכלית ללימוד ואיסוף מדוקדקים. יתושי־ 
הגנים ( 136 ) 1 מ 10 נ 811 ) מתפתחים על שרשי הצמחים הירוקים 
וגם על שרשי העלקת. היתושים המצוייצים ( 136 ) 0111101101111 ) 
מתפתחים במים עומדים, במי־שפכים ובבורות, ביהוד בתתי־ 
לת־הקיץ! הם מטרידים הרבה את העובדים בשדות, כיוון 
שהם חודרים לעיניים, לאזניים ולפה בשעה שהרוח 
אינה חזקה למדי, והם הידועים בשמם הערבי "ברח׳ש"; 
יש סבורים, שזהו הערוב שבמכות־מצריים. מן היתושים 
האמיתיים ( 0011011136 ) החשוב ביותר הוא סוג האנופלס 
( 6165 ! 1 ק 0 ס.ו 7 ), המעביר את קדחת-המלריה. מיני-קולית 
(^ 00 ) מסוגלים לפעול כמעבירי גורמיהן של מחלות 
אחרות, כגון תולעי פילריה ונגיפים שונים. מספרם של 
יתושי־החול ( 136 ) 11 ) 0110 ( 5 ?) בא״י פחת בזמן האחרון כתו¬ 


צאה משימוש ב 007 . החשוב ביותר בבניה של משפחה זו 
הוא הסוג 105 ת 0£0 נ 11161 ?, המעביר את חבורת־יריחו, את 
הקאלה־אזאר, ואולי גם את מחלת־הפאפאטאצ׳י; הוא 
מתפתח באדמה לחה. מינים שונים של יתושי־העפצים 
( 136 ) 1 ץ 1 ת 060110 ) מתפתחים בתוך עפצים על הזית, האשל, 
המלוח, ועל צמחים ושיחים אחרים. 

זבובי־הבהמות ( 136 ) 31131111 ?'), כגון -!!סס! 1 ק 5 ק 50 ׳(ז 1 ! 0 
3 ! £6 בעמק־הירדן ומיני 3005 ל 73 בעמקים ובאיזור־החוף, 
פעילים ביהוד בקיץ. נשיכתם מכאבת מאד, ובמקומות כגון 
גאון־הירדן הם מונעים בקיץ אפשרות של עבודה ומרעה 
ביום. זבובים טורפים ( 136 ) 5111 ^) מצויים בארץ מן האביב עד 
הסתיו. זבובי־רחף ( 136 ) 111 ק!ץ 5 ) נראים לעיתים קרובות 
כשהם דואים באויר. הזחלים של זבובי־הביב (' £1-1513111136 ) 
שכיחים מאוד במי־שפכים ובתעלות פתוחות של מי־זבל. 
מיני 301013 ! 110£ ^ 1105, X30 ק!׳( 3 ועוד, מוצצים את לשדן של 
כנימות־העלים ומביאים ע״י כך תועלת מרובה לחקלאות. 
זחלים של £00161-05 ו 103 !ץ 5 גוברים ומתפתחים בירקות 
שונים. הזחלים של 136 ) 13011101 ׳ מתפתחים על חרקים שונים 
או על פגרים וזבל; המבוגרים ניזונים ממיץ־פרחים. מיני 
זבוב־השחמט ( 113£3 קס 0 ! 53 ) מתפתחים בבשר או בחרקים 
מתים. הזבוב הכחול ( 11313 ק 06 ס! 111 ץ! 6 3 !ס 11 ק 03111 ) והזבוב 
הירוק (! 03653 £00113 ) מתפתחים על פגריהם של בע״ח. 

זבובי־הפרחים ( 136 ) 1 ז( 0111001 \ 1 ), שקבוצתם כוללת את 
זבובי־הבית, מצויים בארץ במספר מרובה. זבוב־הבית 
( 10103 ׳! 1001651103 ) 10503 ״<) וזבובים ממינים אחרים מרובים 
כאן, כבכל ארצות־המזרח, ומהווים אחת מן הסכנות הרצי¬ 
ניות לבריאות; הם מתפתחים בזבל ובאשפה, והתפתחותם 
נמנעת במקומות שבהם נוהגים לכסות את האשפה או לעבד 
אותה באופן מן האופנים. זבוב־הבית יכול להקים יותר מ 15 
דורות במשך שנה. התפתחותו מתעכבת בחורף, אך אינה 
פוסקת ברוב חלקי־הארץ. נוסף על הטרדה הנגרמת על- 
ידיהם, משמשים זבובים אלה מעבירים של מחלות, כגון: 

גרענת, טיפום־המעיים, דיזנטריה, ועוד. 

? :• 

מזבובי־הפירות ( 136 ) 611 קץ! 7 ) שני מינים הם גורמים 
כלכליים שליליים מובהקים: זבוב־הזית ( 01636 3005 ( 1 ) 
וזבוב־הפירות הים־תיכוני( 3 ס 3 !!ק 03 061311115 ), שהתרבותם 
ההמונית מפחתת במידה ניכרת את יבולם של הפרדסים 
והגנים של עצי־פרי. הצורך בהדברתם (ע״י ריסוס) מגדיל 
את ההוצאות הכרוכית בגידול־העצים ומעכב את התפתחותו 
של ענף עצי־הפרי בארץ. 

פ. ש. בודנהיימר וא. קצ׳לסקי, בני־שמש, מבוא להכרת פרפרי 

א״י, חרצ״ו; - 01115 ? 107-0 ( 5 § 11171 ו 110 ? 5 ? 07 ,ז 1€ )ז 1 )ד 1 ת־) 1 ) 80 .$ 

. 1935 , 361 ־ 200 ,? 171 ) 011:3 ? 171 ? 1.11 11 ) 1711771 : ,. 3 ) 1 ; 1930 , 005 

א. שו. 

דו־חיים. גם בא״י, כמו בשאר מקומות, תלוי קיומם 
של הדו-חיים לא רק במציאותם של גופי־מים קבועים, אלא 





טריטח־הפסים ( 1031115 ׳) !סזבסזיד) 


217 


התנאים הטבעיים: החי 


218 


קרפדה ירוקה 
£0 ט 8 ) 


צםרדע*הנח 5 ים 

(ג 1 >\זג\< 111 ) 1 ז 


קרפדת עידהחתול 

( 12€3 זץ 8 £8 ) 2 ( 0101 ?) 

מתחפרת בקרהע 





אף בכמות־גשם שמאפשרת את התהוותן של בריכות ושלו¬ 
ליות זמניות, שהרי באלו האחרונות מטילים הדדחיים את 
ביציהם בהעדר של נחלים או אגמים. סיכוייהם של הדו־חיים 
בא״י למצוא מקומות להטלת ביציהם פוחתים והולכים מן 
הצפון אל הדרום. גם הרי־יהודה ושטחים מסויימים בנגב 
מאכסנים דדחיים! אך לרובם של מיני הדו־חיים משמש 
דרום־ הארץ הגבול של תפוצתם. גם בכיוון מן המערב אל 
רימזרד קיימת התופעה של התמעטות־הגשמים, אבל הגבו¬ 
לות של איזורי־התפוצה המזרחיים עדיין לא נקבעו בבי¬ 
רור. — בקביעת תחומיהם של הדו־חיים יש חשיבות גם 
לגורמים אחרים, ובכללם לטמפראטורה. 

בס״ה לא נמנו בא״י אלא 8 מינים של דו־חיים: 2 מבעלי־ 
הזנב( 1613 ) 0 ז 11 )— טריטון־הפסים( 7103018 18 ס 101 ז 7 ) והסל־ 
מנז־רה הכתומה( 113 ) 831301311 3 ז 1 > 1 ז 3 מז $313 ); ממחוסרי-הזנב 
( 3 זג 1 ת!/) —צפרדע״הנחלים ( 1111113 ! 111 ) 0 113113 ), הקרפדה 
הירוקה( 118 ) 710 £0 , 81 ),צסרדע-האילנות( 31110103 13 ץמ) — 
שלשתם שכיחים מאוד 1 קרפדת עין־החתול(- 13 זץ 8 08 ז 3 ! 1 ס 1 ש? 
^), שהיא נדירה יותר, הקרפדה 18 ז 113 ו§ 6 ז 811 £ 0 . קרובתה 
של הקרפדה הירוקה, שהסתגלה לתנאים צחיחים ונמצאת 
רק בנגב! הצפרדע שחורת־הבטן(- 7011 ס 1£1 מ 5 ג 01500£10551 
— מין נדיר ומיוחד לא״י, שהוא מוגבל, כנראה, לחולה 
(ממנו נמצאו עד היום רק 5 פרטים בלבד). 

מכל המינים הללו נמנה רק אחד — 1113115 §£! 81110 — 

עם החי הטרופי. צפרדע־הנחלים, צפרדע-האילנות והקרפדה 
הירוקה הסתגלו לתנאים הטרופיים־למחצה של א״י, אע״פ 
שמוצאם מאיזורים צפוניים וגשומים. פחותה יותר היא הס- 



ם 5 מנדרה ( 1 ז 1 )ת 3 וח 8.5312 ) 


תגלותם של טריטון־הפסים והסלמנדרה הכתומה לתנאי- 
הארץ. 

ש. בודנהיימר, החי בארץ־ישראל, תשי״ג! י. מדגולין, זואו¬ 

לוגיה, ב/ תשי״ג 2 < -מ) 000 , 51610112 . 11 - 1615$0110 > 160 ^ .מ 

1011$ < 1111 ? 6111 1/11 / 0 1 ( 1 /< £101 ס)£סס 2 01 ) 010£1 )£ 1/10 10 : 11111011 

,([ 4 ] 9 . 8 , 2011111 ) 15 . 0017 . 561 . 10 .? . 867 ) ) 01 : 1110 ? מי) 

. 1945 

ה. ש. 

הזוחלים מיוצגים בא״י על־ידי כ 80 מינים, שמש¬ 
תייכים ל 3 סדרות שונות: צבים — 7 מינים, מהם 4 
מינים של צבי־ים ו 3 מינים של צבי יבשה ומים מתוקים! 
לטאיים — 35 מינים ותת־מינים! נחשים — כ 35 מינים. 
מסידרת-התנינים שרדו בא״י עד תחילת המאה ה 20 תניני- 
יאור ( 011000118 111118 > 00 ס! 0 ) מועטים בנחל־התנינים שעל- 
יד בנימינה, ויש אומרים — גם בנחל-קישון! מאז הושמדו 
שרידים אלה כליל. 

לריבוי מיני־הזוחלים בא״י בהשוואה לשכנותיה ולארצות 
אחרות, שדומות לה בגודל שטחן, יש כמה סיבות: 1 ) אקלימה 
של הארץ הוא בדרד־כלל חם ויציב, ללא תנודות חריפות 
בטמפראטודה, והארץ נהנית משעות מרובות ורצופות של 
תאורת־שמש ישירה במשך רוב ימות־השנה — גורמים, 
שיוצרים שטח־מחיה נוח לזוחלים; 2 ) כספק של צרכי־מחיה 
מתאים הנוף החרב 
והדל של א״י לזוחלים 
יותר מליונקים ולעו¬ 
פות, מאחר שצריכת- 
המים של הראשונים 
מצומצמת, וכן אין הם 
נזקקים לצריכת-מזון 
לשם ויסות חום־גופם! 
3 ) ריבוי של צורות- 
נוף שונות ומגוונות 
בא״י, וכן העובדה, 
שהיא מקום פגישה 
של שלושה איזורים 
זואוגאוגראפיים, גד 
רמים לכד שהיא מק- 
פת בגבולותיה שטחי־ 

מחיה שהם מתאימים צב־הביצה( 163 ק 035 01601017$ ) 





219 


התנאים הטבעיים: החי 


220 



החרדון המצוי ( 61110 ) 5 3 מז 83 \^) 

למינים שונים; 4 ) בהיסטוריה הגאולוגית של א״י מאמצע 
השלישון ואילך חלו תמורות אקלימיות יסודיות. על הארץ 
עברו תקופות לחות וחמות מאוד, שבהן חדרו אליה מדרום 
יסודות־חי טרופיים, שרובם, אמנם, הושמד כשהאקלים חזר 
להיות ממוזג וחרב, אך מיעוטם הצליח להסתגל לשינויים 
אלה. כיום עדיין מצויים בא״י כמה מיני־זוחלים יוצאי־דופן, 
השייכים לסוגים שתחום־תפוצתם העיקרי הם איזורי יערות- 
העד של אפריקה או הודו. 

פרט לשני מינים בלבד, צב־היבשה וחרדון־הצב, ניזונים 
זוחלי א״י מן החי. הטרף נבלע עפ״ר בשלמותו, ללא ביתור 
או ריסוק. מיני הלטאים ניזונים בדרך־כלל מפרוקי־רגליים, 
חרקים, עכבישיים וכיו״ב; הנחשים, פרט למינים הקטנים, 
ניזונים מבעלי־חוליות קטנים — עופות ויונקים קטנים, 
וביחוד מכרסמים, לטאות ודו־חיים. 

הנקבות של רוב מיני הזוחלים שבא״י מטילות ביצים. 

רק אחדים ממיני החמטים, וכן.החנק בין הנחשים, משריצים 
ולדות חיים. "תרדמת־חורף" גמורה, רצופה וממושכת, כדרך 
אוכלוסיות־הזוחלים של ארצות צפוניות יותר, מצויה בא״י— 
בעלת האקלים החם־הממוזג — במינים בודדים בלבד. 


מן הזוחלים הנפוצים והידועים ביותר באיזור המיושב 
של א״י הוא צב־היבשה ( 2 ז 6 נ 11 0 ^ £8111 ״ל), שיש 

נוהגים להחזיקו בבית ובגן להנאה. זוחל זה הוא צמחוני; 
בעונת־החורף הוא מבלה כמה חדשים רצופים ללא פעילות 
בגומה שטחית, שהוא חופר לו בקרקע. — צב־הביצה(-מ 1€1 כ> 
¥11131:3 ״ 103 ק 5 ב 0 5 ץ 01 ) מצוי בהמונים על גדות נחלים וביצות 
במרכז הארץ ובצפו־ 
נה — הן בנחלים היו¬ 
רדים לים־התיכון והן 
במערכת מי־הירדן 
ובביצות־החולה. הצב 
הרך (- £11 גץמסת , ! 
11021118 ), שגדלו מגיע 
עד 1 מ/ מצוי בכמה 
מן הנהרות הנשפכים 
לים־התיכון — ביר¬ 
קון, בנחל־אלפסנדר 

שסמית־הבתים ( 06115 ) 111 1118 ׳ל) 130 > 11 ז 61 זז) 

ובקישון. הוא עומד 

לפני סכנת השמדה מחמת זיהום מקווי־המים כתוצאה מר!צ־ 
טופפות הישוב והפיתוח התעשייני. 

השממיות (©!!!אמס^ס) מיוצגות בא״י ע״י 8 מינים; 

2 מהם, שממית־הבתים ( 1118 ׳( 130£ > 1 מ 1 ^) ושממית־הסלעים 
( 1115 ץ 1301 )סץ 1 ג 1 ), חודרים לעיתים קרובות למשכנות־האדם. 
החרדונים( 13£ ) 31 ת 23 ^) — 5 מינים, והלטאות (- £1 ז 306 ^ 1 
— 9 מינים, מהווים בא״י את רוב מניינה של אוכלו־ 
סיית־הזוחלים. הם מתבלטים לעיני המסתכל בשדה הפתוח 
משום אורח־חייהם היומי והפעיל. כמעט כל מין ומין מהם 
מצוי בצורת־נוף מיוחדת לו בלבד, ולפיכך הם מסוגלים 
לשמש כאינדיקאטורים אקולוגיים חואוגאוגראפיים טובים. 
לטאת עין־הנחש( €162305 5 ק 11150 ק 0 ) אפיינית בא״י לשטחים 
הים־תיכונים הנרחבים, ותפוצתה כמעט זהה עם תפוצתו של 
הצמח הטיפוסי ביותר לאיזור זה, הסירה הקוצנית( 0£€1111111 ? 
תזט 0$ ס 1 ק 5 ). הלטאה העינונית ( €0113$20£11113£3 -!£) מצויה 




שםטית־הם?עים 
4115 [ ) 0836 ץ)?) 
( 1 ) 1115 [) 1135561 


לטאת־ה׳ 8 פ 5 ה 

5 נ 11 ץ) 136 ) 110 ז 1 נ 2 :>\׳,) 

( 1 ) 61116 ) 5611 


5 טאת עיו־הגח?) 
( 305 ^ 616 5 ק 11150 ק 0 ) 






221 


ארץ־ישראל 


222 



עפ״ר בשטחי הטרשים המדבריים החרבים שבדרום הארץ. 
■ארבעת מיני הלטאות "שנונות־האצבע" (סוג - 130 > 110 ) 030 \! 
108 ?)) מיוחדים לשטחים מצומצמים יותר של צורות־נוף 
שאינן תפוסות על־ידי שני המינים הראשונים, כגון: 
האדמות הקלות שבשפלת־החוף, החולות הנודדים וערבות' 
הלם שבנגב הצפוני. הגדולה והיפה שבלטאות של א״י היא 
ד״לטאה הירוקה( 11-11106313 0 ) £306 ), המצויה במספר מצומ¬ 
צם בשטחי חורש ובתות במרכז הארץ ובצפונה. 

החמטים ( 136 > 501001 ) שוכנים ברובם מתחת לפני הקרקע, 
ולפיכך — למרות מספרם המרובה — אין הם מתבלטים 
ביותר בנופה של הארץ. ■— לטאיים אחרים בא״י הם: הזיקית 
( €1130136160 ), הקמטן ( 08 ) 830 מ 1 ק 0 ) והכוח ( ¥313008 ); 
האחרון הוא הגדול שבלטאות של א״י. 

נחשים. שלושה מיני נחשים (מן הסוגים $ק 1110 ק< 1 
8 ק 10 ! 1 קץ) 0 )ק £6 ) שוכנים בא״י בקביעות מתחת לפני הקרקע, 



הנחש השחור ( 15 ז 13 ט 8 טן ז£< 1 ט 001 ) 


והם בעלי עיניים מנוונות. החנק המצוי(*ץז£) — נחש תת־ 
קרקעי מסורבל, שארכו מגיע עד 70 ס״מ בלבד — הוא 
הנציג הארצישראלי היחיד של קבוצת החנקים, נחשי־הענק 
הטרופיים. הנחש השחור ( 08013118 [ €0101161 ) הוא הגדול 
שבנחשי-א״יז ארכו מגיע עד 2 % מ׳. תלום־הקשקשים 
( 0100 ק 131 ״!) — נחש חום, שארכו מגיע עד 2 מ׳ — רווח 
בשפלת־החוף ונמצא לפעמים אף בתוך השטח הבנוי של 



תלום־היזשק׳&ים (מז 1111 ג £55111 ק 0115 מז 0100 ק 1 ב^) 


תל־אביב. נחש־המים ( 65561131:3 ! 300 א) מצוי עפ״ר בקרבת 
מקווי מים מתוקים ובתוכם! עם ריבוי מספרן של ברכות־ 
העפר לאגירת־מים ולגידול-דגים בארץ הורחב שטח־מחייתו 
של נחש זה במידה ניכרת. כל אלה׳ ורוב המינים האחרים 
של נחשי א״י, הם לא־ארסיים. מן הנחשים הארסיים נמצאו 
בא״י עד עכשיו 7 מינים. רק אחד מהם, הצפע הארצישראלי 
( 1036 ) 31368 ק 60 ק ¥1 ), משמש בפועל מקור־סכנה לבני־אדם! 
הוא מצוי — לפעמים במספר ניכר — בסביבות ישובים, 
בעיקר באיזורי השפלה והעמקים, וניכרת בו נטיה לחדור 
אל שטחי הנקודות החקלאיות, שבהן הוא מוצא את מזונו 
בשפע: חולדות, עכברי־בית וציפרים קטנות, ושם הוא פוגע 
לפעמים באדם. שאר מיני הנחשים הארסיים שבא״י — האפעה 

( 3 ) 001013 £01115 ), 3 מיני שפיפונים (- 8 \ 1 , 68 ) 38 ) 66 68 ) 38 ־ €61 

68 ) 38 ) 86001006 ? , 18 ק), הפתן השחור וצפע־החולד הם נדירים 
ביותר או נפוצים בשטחי־מדבר שוממים בלבד. 



223 


התנאים הטבעיים: החי 


224 


על זוחלי א״י ב ע ב ר מעידים כמה מימצאים פאלאונטו־ 
לוגיים של שרידים מאובנים. במרבצי הטריאס התיכון בסבי¬ 
בת מכתש־רמון נמצאו בשנים האחרונות שרידים משומרים 
יפה של זוחלים שוכני-מים ואוכלי-קונכיות מסוג - 80 ק 86 ? 
5 טזט 33 , וכן שרידים אחרים של זוחלים גדולים מאוד, שעדיין 
לא זוהו כל צרכם. במחצבות הפוספאטים מן הקרטיקון העליון, 
בעבר־הירדן וכן בסביבות המכתש הגדול בנגב, נתגלו מאוב¬ 
נים של צבי-ים ענקיים ושל לטאות-ענק שוכנות־ים מסוג 
405353010$ ? או מסוגים קרובים לזה. במערות בכרמל 
ובמדבר־יהודה נמצאו שרידים מאובנים או מאובנים־למחצה 
של זוחלים, שנטרפו, כנראה, ע״י עופות־לילה דורסים, 



שפיפון א" י ( 5 ש 351 זש 0 $ש*$ג־ 1 ש 0 ) 


ששכנו במערות אלו. שרידים אלה מתייחסים לפליסטוקן, 
וברוב המקרים הם שייכים למינים או לסוגים של זוחלים, 
שהם מצויים כיום. 

המחקר המדעי של הזוחלים בא״י התחיל עם ביקורו של 
הסלקוויסט בארץ ב 1751 ; אספיו עובדו ופורסמו ע״י לינה. 
א. בטגר (ז:> 2 ״ 806 .ס) פירסם בשנות ה 70 של המאה ה 19 
עבודות־מחקר יסודיות על אוסף־זוחלים עשיר מא״י, שהגיע 
לידיו בעזרת מתיישבים גרמניים בחיפה. האיטלקי פסטה 
( 6513 ?) היה מן הראשונים, שהביאו חומר גם מעבר־הידדן 
המזרחי; אספו תואר ע״י פרקה ( 03 ש 3 ז 6 ?).בין קציני צבא- 
הכיבוש הבריטי בימי מלחמת־העולם ו היד, מספר ניכר של 
חובבי־טבע, שעסקו בתצפיות בחי של ארץ־ישראל וביני¬ 
הם הצטיין ביחוד מ. פורטל ( 131 ־ 01 ? 81 ). התוצאות המד¬ 
עיות של תצפיות אלו בתחום מחקר־הזוחלים נתפרסמו 
במאמר חשוב של פלאואר ( 101761 ?). — בשנים האחרונות 
טיפלו בחקר הזוחלים של א״י ג. האס ותלמידיו באוניבר¬ 
סיטה העברית, שעיבדו לראשונה עיבוד יסודי את עולם- 
החי של שטחי־המדבר של א״י. 

ש. בודנהיסר, החי בארץ־ישראל, תשי״ג! אל. בדש וי. 
הופיין, מדייר ומגדיר לזוחלים, תשט״ז! ,ז 86 זז 806 .ס 

- 1 ( 0 ] 71711 1 ) 11171 ) 1 ) 111 ! , 71 ) 171 ( 8 7/071 71 ) 1111 !)]}! 147111 71 ) 7/11/71 ) 4771 

110 )! .! . 07 1 ) 4 ס! ¥10%% , 613003 ? . 0 . 4 ג ; 1879-1880 , 771 ) 7 ) 
. 1010 ^ 5701 . 0 ; 1894 , 1171 ) 471 4 ) 11111 )! : .)/) 1 ) 11171 ) 01 ! 171 
; 1928 , 71 ) 771 ( 3 714 * 1 010111710 ! 1 * 01 71 ) 71111 })! 11714 71 ) 1 !!), שחקר בסביבת א״י ובתוכה, סיכם את הידוע 
לנו על עופות א״י( 1954 ). כיום מתרכז המחקר האורניתולוגי 
של הארץ במכון האוניברסיטאי למדעי־הטבע בתל־אביב. 

הרשימה של עופות-א״י כוללת כ 350 מין. לפי תקופות- 
השנה, שבהן הם נראים בא״י, אפשר לחלק את עופות־הארץ 
לקבוצות אלו: יציבים — כ 100 מינים; קיציים כ 50 ; 
חורפים — כ 100 ; עוברי־אורח — כ 100 ; מזדמנים — כ 50 . 
מינים הרבה מיוצגים בשתי קבוצות (ואף בשלוש) על־ידי 
אוכלוסיות שונות. למשל ־. דרור־הבית( 35561* 301x165110115 ?) 
מצוי ושוכן בקביעות בא״י: הנחליאלי הלבן ( 401301113 ? 
3183 ) הוא חורף נפוץ, אך פרטים מרובים ממין זה הם 
עוברי־אורח, ואילו מספר מצומצם של זוגות דוגרים בצפון- 
הארץ; אנפת־גלית ( 2011318 463 !.^) לא נזדמנה בא״י אלא 
פעמיים. 

העופות הדוגרים (קיציים ויציבים) נמצאים באיזור 
הים־תיכוני או באיזור המדברי של הארץ. מינים מועטים 
בלבד משותפים לשני האיזורים, ולרובם — כגון לחגלה 
( 213603 1$ ־ 160101 .^ 7 ) —זן מדברי וזן ים־תיכוני ( $103103 - 2 78 
ן 16$ ס 11 קץ 0 • 282 ); במינים אחדים — כגון הבולבול (-סץ? 
5 !$ס 6 ק 03 0000105 ) —שייכות האוכלוסיות של שני האיזורים 
לזן אחד. העופות החורפים באיזור הים־תיכוני נמצאים 
לעיתים קרובות בין עצים, ובאיזור המדברי — על־יד מים. 
רוב עוברי־האורח משותפים לשני האיזורים. 

המינים ד,דוגרים באיזור הים־תיכוני נמצאים ברובם בכל 
שטחו בביוטופים מתאימים; מינים מועטים — כגון ד,גדרון 
( 165 ׳( 02104 ! 1651 ץ 02104 !ז) והחנקן אדום־הגב (- 011$ 830105 
1310$ ), הנפוצים בסוריה והלבנון — מצויים רק בגליל 
העליון. 

תפוצת המינים בהווה הושפעה הרבה ע״י השינויים, שבאו 
באיזור בידי אדם. מינים—כגון השחרור( 0161013 01405 ?*) - ג 
שמגרים רק בחורש ויער טבעיים( הוגבלו בתפוצתם; מינים 
אחרים — כגון הירקון( 081011$ 0810115 ) והחוחית (- 031406 
406115 ־ 031 115 ) — התחילו מקננים גם במטעים ובגנים. מספרם 
של העופות הדוגרים בשיחים—כסבכי־הקוצים (-!ססס 571713 



< 58 דג 



225 


ארץ־ישראל 


226 



אגפה 5 בנה ואנפה אפורה 


11015 !״) -ושל התגרים בשדות—העפרוני המצייץ( 13 ) 1 ־ 03161 
151313 ־ 01 ) —נתרבה בלא ספק מחמת צימצום שטחם של היע¬ 
רות. דוגמה מעניינת להסתגלות לדגירה בשדות־התרבות 
משמשות מושבות־הדגירה של סנונית־השדות (- 3 זק 6013 ־ 0131 
6013 ״״), המצויות בישובים שונים, ובכלל זה—בשדות מעו¬ 
בדים באופן אינטנסיווי. יש עופות, שדיגרים רק בשטחי־ההר 
החשופים, למשל: פיפיון ההרים ( 51011115 4011105 ). חר־ 
בוודבתים נעשו מקום־דגירה מתאים לעופות מעין סנונית- 
המערות ( 163 ־ 13111 ! ס!)״״•!!!״!) והבז המצוי (-״ס״״״״״ 3100 ? 
105 ), שהיו רגילים לקנן בצוקים. הדורסים הגדולים — הנשר 
( £0£05 5 קץ 0 ) והאות ( 0 נ 01 ג 801101 ) — הורחקו ע״י התר¬ 
בות ומקננים היום רק בכמה גיאיות הרחק ממקומות־ישוב. 
הצופית ( 0563 15 !ץסס 01 ) — עוף אנד־מי לא״י וסביבתה 
הקרובה, שבונה את קינו בגיאיות בקצהו של ענף מוגן 
מחה — עברה אל השפלה, כדי לקנן בה על-יד קירות- 
הבתים. הצוצלת ( 515 ״ 316 § 6 ״ 56 6113 ק 0 )ק 6 ! 81 ) ודרור־הבית 
נמצאים בא״י רק על־יד משכנות־אדם. בשמורת־הטבע 
שבביצת־החולה דוגרים כ 30 מין, ביניהם אחדים שמקננים 
רק שם, כגון השחפית השחורה (ז 01£6 100135 ) 01111 ) וה־ 
טבלן המצויץ ( 05 ) 3 ) 6115 5 ק 1166 ) 0 ?). בריכות־הדגים, שהוקמו 
בשנים האחרונות ברחבי־הארץ, משמשות מקום־קינון לרבים 
מן המינים הקטנים, שקיננו קודם לכן בביצות, כגון החופמי 
ארך-הרגליים ( 05 ק 0 ) 1110130 05 ק 0 ) ££10130 ) והטבלן הגמדי 
( 0£1601115 ז 5 ק 166 !) 0 ?). 

חוף הים־התיכון עני בעופות דוגרים. נמצאו 2 — 3 מושבות 
של סנונית-הים ( 10 ) 00 ־ 031111 ־ 8161 ),זוגות אחדים של השחף 
הכספי ( 05 ) £600 ! 3 03105 ), הדוגרים באיים הקטנים של 
חוף־הים, וכמה עשרות זוגות של חופמי־הצווארון הקטן 
( 1011105 ) 105 ־ 11 ) 3 ־ 01131 ) ושל החופמי האלכסנדרוני (.ם 

1005 ־ 1 1 ) 316X30 ). 


אוכלוסיית העופות באיזורים המדבריים דלה במספר 
פרטיה, אך לא במספר מיניה. מבחינה זואוגאוגראפית 
שייכים עופות אלה לשתי קבוצות: קטות ( 06165 ־ 161 ?), 
עפרונים ( 136 ) 11 ) 4130 ) וסלעיות ( 116 ) 06030 ) נפוצים בכל 
רצועת המדבריות הסחרו־סינדיים! העורב קצר־הזנב (-■ 001 

10105 ) 111411 05 ) 5 ), שחור״הזנב ( 016130013 6001613 ־ 061 ) 

והזנבן ( 5 ק 1106 ס 3 סף 5 165 ) 101 ) 01 ?") משותפים לדרומו של 

שקע־הירדן ולערבה ולמאסיווים של ערב ושל אפריקה המז¬ 

רחית. טיפום־תפוצה מעניין יש לדרור ים־המלח (! 3556 ? 

1605 ) 0103111 ), לורדית־סיני ( 63 ! 3 ״ץ 5 111103 )׳ 161 >! 4 ),חופמים( 136 ) 1111 ) 011313 ) וברווזים 

( 136 ) 1 ) 403 ) — יותר מ 50 מינים, שברובם הם נראים על־יד 

כל מקווה־מים גדול, שאינו מופרע ע״י ציידים. הדורסים 

הגדולים החורפים עולים במספרם על הדוגרים; הנפוץ 

שבהם הוא עיט־החורף. לעופות החורפים בין עצים שייכים 

אדם־החזה ( 01166013 ! 113605 ) 1 !£) והפרוש(- 606 £11021113 

5 ל 16 ). בשדות נראות להקות של קיויות (- 306 ׳\ 3061105 

1105 ) ודודזל (ס 03 !)! 0 ) 53x16013 ). בשטחים הסלעיים נמצאות 

הסלעית החרפית ( £10501111 116 ) 06030 ) וחכלילית-הסלעים 

־ : • י 

( 061110105 11060160105 ?). 

נדידה. כיוונה הכללי של נדידת־העופות בא״י באביב, 
לקראת עונת-הדגירה, הוא צפונה, ובסתיו, אחר עונת- 
הדגירה — דרומה. מפני שא״י היא חלק מן הגשר היבשתי 
המחבר את אירופה ואסיה לאפריקה, מתרכזת בתחומה בייחוד 
נדידת העופות העפים מעל ליבשה. הגדולים שבהם, העפים 



סנונית־ים 



227 


התנאים הטבעיים: החי 


228 



שיונאים ולהסה ש 5 אבי־הכף 


בדאיה והזקוקים לזרמי-האויר העולים, המצויים מעל ליבשה, 
עפים בשעות־היום. נדידתם של אלפי עקבים( 811160 ), עיטים 
( 13 ;״^), דיות ( 05 ׳! 8111 ) ודורסים אחרים ושל להקות גדו¬ 
לות של החסידה הלבנה ( 0100013 0100013 ) ושל השקנאי 
הוורוד ( 00001-013111$ 61603005 ?) נראית ברוב חלקייא״י 
באביב ובסתיו. מן הציפרים הקטנות נראים ביום, בשעת 
נדידתם, העופות הניזונים מחרקים תוך כדי מעופם ז ביחוד 
בולטת נדידת הסיסים( 5 עק\!) והשרקרקים ( 5 ק 61-0 !\). אך 
רובן של הציפרים הקטנות נודד בלילה ונח ביום. באיזור 
הים־תיכוני קשה להבחין בעופות הנודדים כשהם חונים 
בדרך־מסעם, מאחר שהם מתערבים בצומח העשיר ובעו¬ 
פות היציבים, ואילו במדבר הם בולטים, כשהם מחפשים 
צל בעץ־שיטה בודד או תחת גושי־סלעים. בלילות נשמעים 
קולות־הקריאה של הנודדים, ביחוד קולותיהם של הגבתו- 
נים. בסתיו, בשעות־הבוקר, מגיע לחופו של חצי־האי סיני 
השלו(מסז״זסס 6086 ס 1 ס ס), כשהוא עיף אחר חציית הים 
התיכון, והוא נצוד שם ברבבותיו. 

קבוצת העופות הנודדים נחלקת לקיציים—עופות, שדוג־ 

דים בארץ ויוצאים ממנה אחר עונת־הדגירה, לחורפים — 
עופות, שמבלים בארץ את החורף ועוזבים אותה לקראת 
עונת־הדגירה, ולעוברי־אורח — עופות, שנמצאים בארץ 
כשהם עוברים ממקום־דגירתם לאיזורי-חריפתם, ולהפך. קבו¬ 
צת הקיציים אפיינית לאיזור הים־תיכוניז במדבר כמעט 
שאין עופות קיציים, והעופות הדוגדים שם הם יציבים. 
יוצאים מן הכלל במקצת הם זרזיר ים־המלח והעורב 
קצר־הזנב, שפרטים ממיניהם — הדוגרים בכמה גיאיות 
במדבר — נראים בחורף באיזור הים־תיכוני. האוכלו¬ 
סיות המקננות בארץ עדיין לא נחקרו ע״י טיבוע, ול¬ 
פיכך אין מקום־חריפתן ידוע בבירור, אע״פ שיש להניח 
שהוא בערב ואפריקה. מראשוני הבאים באביב הם הדוכיפת 
($ק 0 ק 6 3 ק 0 ק 17 ) וסיס-הערים ( 05 ק 3 05 ק^), הנראים לרא¬ 
שונה בפברואר ! הגבתון שחור־הראש (- 0161300 £01866123 
11313 ק 06 ) מגיע רק באפריל. הסיסים עוזבים את הארץ ביוני, 
ואילו הדוכיפת והחטפית האפודה ( 1313 * $11 3 ק 3 ס 1 ס 05 !^) 
נראות עד נובמבר.—מראשוני העופות החורפים הוא הנחלי־ 
אלו הלבן, המגיע בספטמבר ז אך רוב המינים מגיע רק 
באוקטובר. במארס מודגשת תנועת הנדידה צפונה, ובאפריל 
נעלמים כמעט כל העופות החורפים. בניגוד לקבוצת הקיציים, 
ניכרים בקבוצה זו משנה לשנה הבדלים במספריהם של 


המינים והפרטים החורפים בארץ. הפצחן ( 65 ) 30$ * 11 !זססססס 
0000011113051:65 ) ועוד מינים נראים בשנה אחת ונעדרים 
כליל בשנים אחרות! הקיוית ומינים אחרים חורפים בהמונים 
בשנה אחת ובמספרים מועטים־ביחס בשנים אחרות. מקום 
דגירתן של האוכלוסיות החורפות בא״י ידוע רק ממספר 
מצומצם של פרטים מטובעים, שנצודו בארץ! הוכח, שמוצאם 
מאירופה המזרחית ואסיה המערבית. — עופות עוברי-אורח 
מתחילים להגיע בסתיו לפני החורפים. הנחליאלי הצהוב 
( 3 ׳\ £13 8101301113 ) וחכלילית־העצים (- 1106 ק 08 ־ 110601001 ? 
0100605 ) כבר נראים באוגוסט! באביב, בחודש מאי, לאחד 
שנעלמו החורפים, עדיין נראים הזהבן ( 061010$ 0610105 ) 
והסבכי שחור־הכיפה ( 1113 ^ 316103 13 ^ 5 ). — "עופות מז¬ 
דמנים" הם עופות, שנראו בארץ במקרים מועטים בלבד! 
ביניהם יש עופות יציבים באפריקה, כגון העיט האפריקני 
( 6630x1 ׳! 0113 ף\!) ו 18151815 שממשפחת החסידה! עופות 
נודדים, שדוגרים בצפון ומגיעים לפעמים רחוקות לא״י 
בחורף, כגון צלוב־המקור ( 63 :ו 1605 ׳! 006 1-0x13 ); עופות, 
שמקננים באוקיינוס האטלאנטי ונראים לעיתים רחוקות בא״י 
בחורף, כגון השחפים 13 ז( 1301 > 661 1553 ? ו 0361005 ! £3605 . 
הסמרמר ( 60560$ 35106 ?), הדוגר בקדמת־אסיה ודרום- 
אירופה והחורף בהודו. נראה. אמנם. בא״י פעמים ספורות 
בלבד, אך עפ״ר בלהקות גדולות. 

פעילותם של העופות בא״י, כבמקומות חמים אחרים, היא 
בתקופה־החמה בעיקר בשעות-הבוקר ובשעות המאוחרות 
של אחר-הצהרים. עונת־הרביה היא בעיקר בחדשי יאנואר— 
אוגוסט. הנשרים הם בין המקדימים להטיל, ואת ביציהם כבר 
אפשר למצוא ביאנואר. דגירתם של רוב ציפרי-השיר מתחלת 
באפריל, ויש מהם מינים, שדוגרים במשך השנה כמה פעמים, 
ואת ביציהם אפשר למצוא עד אוגוסט. 

המים הם גורם, שמגביל את תפוצתם של עופות הרבה. 
עופות-הביצה נמצאים ומקננים רק בקירבת מים. התעופה 
לחיפוש מי-שתיה מורגשת ביחוד במדבר. על-יד גבים 
ובורות־מים נראים עופות קטנים אוכלי־זרעים, כגון החצוצרן 
המדברי, המגיעים לשם ממרחק מרובה. תופעה נהדרת היא 
תעופת הקטות. הבאות אל מקווי-המים בלהקות גדולות 
ממרחקים של עשרות ק״מ בשעות הבוקר ובין־הערביים. 

עופות מזיקים. דרור-הבית, הנמצא ברבבותיו על¬ 
יז־ הישובים, גורם למחסנים, לתבואות ולמטעים נזקים שמס¬ 
תכמים בסכומים ניכרים מאוד. במקומות מסויימים פוגעים 


229 


ארץ־ישראל 


230 


הבולבול והעורבני ( 111 $ ־ 1301131 § 031111111 $ ) במטעים. העם־ 
רובים מתלהקיים בסתיו במשטחי־הירק שבמשקים ומבלים 
את הירק הנובט. נזק מרובה נגרם ע״י הקורמורן הקטן 
( 01300$ §ץק 313100013% ! 1 ?) בבריכות־הדגים שבגליל העליון, 
וכן יש לחשוש לנזקים מצד השקנאים, היורדים לפעמים 
בשעת מסעיהם לבריכות־הדגים. — עם העופות המועטים 
המועילים באופן ברור לחקלאות נמנית אנפת־הבקר 
( 11315 1x103 .^), הניזונה מזחלים של פרפרי-לילה מזיקים, 
מחגבים ומעכברים. 

הגנת־העופות. כמה ממיני־העופות בא״י נשתמרו 
רק במספר־פרטים מועט, לפעמים בזוגות בודדים בלבד, כגון 
עיט־הים ( 3113101113 31130105 * 1 ) 1 והשחף הכספי. מן הפרם 
( 3105 נ 311 < 1 36111$ ^ 0 ), שדגר בימיו של טריסטראם גם בגליל, 
לא נשתיירו, כנראה, אלא כ 2 — 3 זוגות בנגב, והוא הדין 
בעיט־הצפרדעים ( 3 § 0130 0113 ^); עדיין קיימים כ 10 זוגות 
של נשרים אפריקנים ( 301101101:0$ ־ 0 $ס 1 קץ§ 0 ^.), זרון־הסוף 
( 100$0$ § 3010 $ט 0 ז 01 ) והנחליאלי הצהוב, כ 20 זוגות של 
שחפית־הביצה וסבלנים מצוייצים, כ 20 — 30 זוגות של נשרים. 
הגשר, הפרם והעיט עלולים להיעלם כליל כדוגרים, מחמת 
הטרדתם על־יד מקומות־קיגוגם • הנשר צדין ע״י טריס* 
טראם כעוף מצוי מאד בא״י, ורק בשנים האחרונות 
פסק לדגור בכרמל. קיומם של מינים כנחליאלי הצהוב, 
השחפית והטבלנים נתון בסכנה מחמת צימצום שטחי־הדגירה 
העומדים לרשותם כתוצאה מהתפשטות הישוב. עופות גדולים, 
שנכחדו מא״י בעבר הקרוב, הם היען ( 813111110 031x1013$ ), 
שעדיין היה מצוי בתחילתה של מאה זו במדבריות של עבר־ 
הירדן המזרחי, וכנראה גם העזניה ( 303301135 ! 13$ קץ§ 0 ^). 
חוק־הציד מגן על עופות מסויימים מסכנת השמדה ע״י ציד 
והטרדה. יצירת שמורות־טבע מקיימת את הסביבה הדרושה 
לדגירת עופות מסויימים אחרים. לעומת זה יש מינים, שאוב־ 
לוסיותיהם נמצאות היום בשלב של גידול, כגון האנפות, 
שקיומן משולב בחקלאות. ביניהן בולטת ביהוד אנפת־הבקר 
(ר׳ למעלה): מין זה לא היה ידוע כדוגר בא״ייעד שנות 
ה 50 ! מאז התחיל מתפשט במהירות בשפלת־החוף, והיום 

כבר ידועות כ 10 מושבות־דגירה, שבהן מצויים אלפי עופות. 

ש. בודנהימר, החי בארץ־ישראל, 1953 ! ,"!"*"־ד . 8 .מ 

,ס 2113£6 זז 6 ת 461 ג . 8 ; 1888 , 311111711 ? / 0 1073 ? 17111 > 1114713 ? 

. 4 195 , 4731713 / 0 17 ) 817 

אס. ז. 

יונקים. מאחר שא״י נמצאת בגבולם של איזורים 
זואוגאוגראפיים שונים, נפגשים בה גם מינים שונים של 
יונקים—צפוניים ודרומיים—, ולפיכך מרובה בה מספרם של 
מיני־היונקים בהשתוות לשטחה המוגבל. ממינים אחדים של 
יונקים התפתחו בא״י זנים אנדמיים׳ שתפוצתם מוגבלת לא״י 
בלבד או לחלקים מסויימים בה. הצבי ( 320113 § 0320113 ) 
פיתח זן מקומי ( 320113 § ■ 8 .ס), המצוי רק בא״י ובאיזורים 
הסמוכים לה בעבר־הירדן, סוריה והלבנון, ואילו לשאר הזנים 
של מין זה איזורי-תפוצה גדולים הרבה יותר. מן הירבוע 
( 30313$ ( 30313$ (), הרווח בכל צפון־אפריקה וערבי עד 
עיראק, מצדים בא״י שני זנים: אחד ( 30313$ ( .(.!), שנמצא 
גם במצרים ובסיני, מופיע בנגב, ואחד ( $0111301011 .(- 1 ), 
שמצוי רק באיזור־החולות, דרומית לתל־אביב. 

כיום נמצאים בא״י כ 68 מינים של יונקים: 3 מן הקיפו* 
דים! 3 (ואפשר, 4 ) מן החדפים! 1 מן העטלפים אוכלי- 
סירות > 17 מן העטלפים אוכלי-חרקים (יש להניח, שמקבוצה 



צבי ארץ־ישראלי (* £32611 0326113 ) 

זו, שעדיין לא נחקרה כל צרכה, נמצאים בארץ מינים מרובים 
יותר)! 3 מן הכלביים! 4 מן הסמוריים! 2 מן הגחניים; 
1 מן הצבועים! 3 מן החתוליים! 1 מן השפנים! 1 מן החזי¬ 
רים 1 3 מנבובי־הקרניים 1 2 מן הארנבות; 1 מן הדרבנים; 
1 מן הירבועים! 2 מן הנמנמנימז 1 מן החלדים! 18 מן 
העכברים• כל אלה הם היונקים הקיימים בא״י בהווה, ואילו 
מספר ניכר של יונקים הושמד בארץ, ביהוד מינים גדולים 
ובולטים לעין: מהם מפריסי־פרסה, שהושמדו ע״י צח־ ללא 
תיכנון, ומהם טורפים גדולים, שהושמדו בכוונה כמסכנים את 
שלום האדם ובהמתו. תופעה זו היא טבעית לארץ בעלת 
שטחי־מחיה מצומצמים ומיושבת זה אלפי־שנים ע״י האדם. — 
במקרא נזכרים מיני־יונקים, שכיום אינם בנמצא בא״י! 
מהם שאף זמן היעלמותם מן הארץ כבר נשכח, כגון הבהמות 

( 13$ ( 1111 קמ 31 1105 ז 0£3 ק 0 נ[ק 18 ), בקר־הבר (.ק 5 .נן 5 805 ), 

חמור־הבר (פרא — כנראה, 33$ 1103x1003$ ף 3 וערוד — 
כנראה, 35133$ 33$ ף£), ומפריסי־פרסה, ששמותיהם המק¬ 
ראיים אינם ניתנים אף לזיהוי ודאי, כגון הראם והדישון 
(לפי י. אהרוני [ע״ע] הם שני מינים של אנטילופות מדב¬ 
ריות, שנמצאות כיום במדבריות של ערב ואפריקה הצפונית: 

הראם = * 1030017 צ׳(ז 0 , הדישון = 0350313031313$ צ 13 > 1 >\;). 

לגבי מינים אחרים יש ידיעות או, לכל הפחות, השערות על 
זמן היעלמותם מן הארץ: אריות בא״י עדיין תוארו בזמן- 
הצלבנים! הדוב ( 303$ !זץ$ 30010$ $3$ זס) ואייל שטוח־ 
קרניים (שהוא, אפשר, היחמור — 01301103 ק 310$0 3313 ( 1 
או 13313 ! 03133 ) הושמדו' במחצה השניה של המאה ה 19 ! 



חזיר־הבר ( 3 }סז 50 5115 ) בחו 5 תר. 



231 


התנאים הטבעיים: החי 


232 


איל־הכרמל ( 5 ס 1 ס 6 זק 03 $ס €01 ־ 1 ק 03 ),הנמר 
( 10$ >ז 3 ק 30111613 ?) והברדלס (^ 01000 \ 1 

011313 ;) הושמדו רק בתחילת המאה ה 20 . 
גם המשך קיומם של שאר היונקים הגדו¬ 
לים פחיות־הבר׳ שנשארו בארץ עד היום: 
היעל, הצבי, חזיר־הבר, הצבוע׳ הזאב — 
מותנה במתן הגנה מספקת מצד האדם 
מטעמים של שימור־הטבע. 

בין היונקים, שעדיין הם קיימים בא״י, 

יש מינים, שנעשו נדירים מאוד, כגון 
גירית־הדבש ( 515 מ 6 ק 03 3 ־( 0 ׳\ 6111 ן^); מן 
הגוון( £606113 0606113 ) והדלק ( 1€5 ז 13 ^ 
£0103 ) לא נמצאו פרטים בארץ זה שנים 
הרבה, אך מאחר שהללו הם בעלי-חיים 
לא-גדולים ופעילים רק בלילה, ייתכן מאוד, 
שעדיין הם קיימים באיזורים מחוסרי- 
ישוב. לעומת זה נתרבו מאוד מינים אחדים 
של יונקים, שהצליחו להסתגל לתנאים, 
שנוצרו מחמת התיישבותו של האדם, ולא 
רק מינים קטנים — כגון חולדות ועכב¬ 
רים —, אלא אף בעל־חיים גדול כתן נעשה 
נפוץ מאוד בקרבת רוב הישובים בארץ, 
למרות כל המאמצים מצד האדם להגביל 
את אוכלוסייתו. 

חתול־הביצות(*גי 3 ! 1 ש שמ¬ 

עולם לא היה נפוץ בארץ, הלך ונעשה נדיר 
יותר ויותר, כילן שתחום־מחייתו הלד ונעלם 
עם ייבוש הביצות; אך עם התפתחותו של 
ענף־המידגה נמצא לו תחום־מחיה חדש 
על-יד בריכות־הדגים, ואוכלוסייתו הולכת 
וגדלה עם גידולו של מספר־הבריכות. גם 
במקרים אחרים הרבה השפיע האדם בעקי¬ 
פים על האוכלוסייה של יונקי־הבר — ע״י 
שינוי הנוף, השמדת תחומי־מחיה טבעיים 
ויצירת תחומי־מחיה מלאכותיים. לפעמים 
אף השפיעה תפוצתו של בעל־חיים אחד 
בצורה ניכרת על זו של השני; למשל: 
ריבוי התנים בסביבתם של ישובים שונים 
גרם להתמעטותם של השועלים באותה 
סביבה ואף להשמדתם, כי התן מתחרה 
בשועל מבחינת השימוש באמצעי־הקיום 
המשותפים להם והוא מתגבר עליו משום 
גדלו, חזקו ורבייתו המהירה. 

מינים מרובים מיונקיה של א״י מותא¬ 
מים לאקלימה היבש למחצה של הארץ 
ומסוגלים להסתפק במים הנמצאים במזונם 
ולשתות רק לעיתים רחוקות, ויש בהם מי¬ 
נים, שאינם שותים כלל. רק מינים מועטים, 
כגון הלוטרה (כלב־הנהר — 3 ־ 31011 ז 111 ע), 
נברן-המים ( 1$ ־ 6511 ־נ־ 13161 ס 10 י׳\ז^), חתול" 
הביצות, חזיר־הבר, ובמידת־מה גם הנמיה 
( 101106011100 6$ :ז 6$ קז 1-16 ), קשורים למים 
באופן ישיר. רק מינים אחדים, כגון הזאב 
והתן, זקוקים למי־שתיה מדי יום־ביומו. 



עיזים, שטכלות את כסות־הצומח של הארץ 



יעל־הסלע ( 111161303 3 זק 03 ). ציור של ה. ב. טריסטראם ( 1884 ) 




אנפה ארגמנית (גשזטקזטק גשר ( 8 ! 1 ׳\ £111 8 קץ 5 )) 


האנציקלופדיה העברית 


235 


פרהיסטוריד! 


236 



מערות ואדי אל־טע׳ארה שבהר־הכרמל 


בתקופת המקרא והנזכרים במקרא, אך יש בו גם דוגמות 
בולטות מבע״ח מחו״ל. גן־החיות בתל־־אביב מכיל א 1 םף 
רבגוני של חיות ועופות וגם אקוואריום. מספר מיני בעה״ח 
שבו עולה על 300 , והוא כולל פילים, ג׳ירפות, זברות ויענים. 
מספר המבקרים בו במשך שנה ב!גיע עד 300 אלף. גן־החיות 
(והגן הבוטאני) בחיפה מוקדש לבעה״ח המצויים היום בארץ, 
והוא כולל בין השאר מוזיאון משוכלל למדעי־הטבע ומכון 
ביולוגי. 

פרהיסטוריה 

1 . המחקר הפריהיסטורי בא״י. —ההתעניינות 
בפרהיסטוריה של א״י התחילה במאה ה 19 , עם תגליותיהם 
הפרהיסטוריות הראשונות של אנשי־כמורה נוצריים, שבהת¬ 
להבות מרובה ליקטו מימצאים מתקופת־האבן, שהיו מפוזרים 
על־פני הקרקע. מתוך כך נאספו במנזרים הרבה בירושלים, 
בית־לחם ונצרת אספים פרהיסטוריים מעניינים. בספר־מסעות 
מתחילת המאה ה 19 , שנכתב ע״י שני קצינים בריטיים, ארבי 
(%! 1 ) ומאנגלס ( 615 §ת 13 \), נמצא תיאור ראשון של אתר 
פרהיסטורי (בית־קברות מגאליתי), שנתגלה על-ידיהם בא- 
דמיה, בא״י המזרחית. האב צומאופן (מ 0££6 ומג 21 ) היה 
הראשון׳ שערך חפירות בכמה מערות בלבנון ועלה בידו 
לחשוף שרידים מתרבות האדם הקדמון. 

החקירה המדעית והשיטתית באתרים פרהיסטוריים בא״י 
התחילה ב 1925 ע״י בית־הספר הבריטי לארכאולוגיה בירו¬ 
שלים. טירוויל־פטר ( 6 :ו 61 ?- 1116 ^נ 0 ^) יצא בראש משלחת 
מטעם בית־ספר זה לגליל העליון לתור בו אחר עקבותיו של 
האדם הקדמון וחפר במערת א-זוטיה שבוואדי אל-עמוד, 
היוצא אל עמק־גינוסר. הוא גילה עצם־מצח מאובנת של 
אדם בצד עצמות מאובנות של חיות וכלי-צור, מלאכת־ידיו 


של האדם הקדמון. זה היה השריד הממשי הראשון של אדם 
מתקופת־האבן, שנתגלה בחפירות במזרח הקדמון. תגלית 
זו עשתה רושם כביר בעולם־המדע מפני שהמבנה האנאטומי 
של ה״גולגולת הגלילית" היה שונה במקצת מזה של הגזע 
הנאנדרטאלי, שהיה ידוע באירופה. כמדכן נתנה תגלית זו 
דחיפה לחפירות שיטתיות באתרים פרהיסטוריים אחרים בא״י, 
שנערכו ע״י משלחות של בית־הספר הבריטי לארכאולוגיה 
בשותפות עם בית־הספר האמריקני לארכאולוגיה פרחים- 
טורית בהנהלתה של הגב , ד. גארוד ( 1 > 0 זזג 0 ); ע״י משלחת 
של המכון לפאלאונטולוגיה של האדם בפאריס! ע״י משלחת 
מטעם בית־הספר הבריטי לארכאולוגיה מצרית בירושלים! 
ולסוף, ע״י משלחת של האוניברסיטה העברית. אחר תקומתה 
של מדינת-ישראל ערכו חפירות במקומות פרהיסטוריים 
משלחות של החברה העברית לחקןירת א״י ועתיקותיה 
ומחלקת־העתיקות של מדינת-ישראל. 

2 . המסקנות הראשיות של המחקר הפרהיסטורי. 
החפירות הוכיחו, שהיתה קיימת בא״י ציוויליזאציה פך- 
היסטורית רבת־ערד׳ בעלת אופי וסיגנון משלה. שיגשוגה 
של ציוויליזאציה זו היה קשור באקלים, שיצר תנאים להת¬ 
פתחות הצומח והחי ואיפשר לאדם הקדמון יצירת ערכים 
חמריים ותרבותיים. שינוי־האקלים הגפיר את מאבקו של 
האדם בכוחות־הטבע וגרם לעיתים קרובות למשברים פל- 
פליים ואפילו לחיסולו הגמור של המשק ולעזיבת־המקום. 

בציוויליזאציה הפרהיסטורית בא״י מבחינים צירופים 
(קומפלפסים) תרבותיים, שמתחלקים לתקופות ותרבויות אלו: 

א) פאלאוליתית קדומה: 1 ) קלאקטונית, 2 ) אשלית, 

3 ) טיקית. 

ב) פאלאוליתית תיכונה: לוואלוא־מוסטרית 
( 1 ) תחתונה ו( 2 ) עליונה. 




237 


ארץ־ישראל 


238 



התקופה הפאלא 1 ליתית: אבני־יד טטערות הברטל 


ג) פאלאוליתית מאוחרת: 1 ) אוריניאקית, 2 ) עתלית 
ו 3 ) כבארה. 

ד) מסוליתית: נטופית ( 1 ) תחתונה ו( 2 ) עליונה. 

ה) נאוליתית: 1 ) אוצבית, 2 ) ירמוכית ו 3 ) יריחו. 

ו) כאלקוליתית: 1 ) ע׳סולית, ו 2 ) מספר שלבים כאלקו־ 
ליתיים בלתי־מוגדרים. 

חלוקה זו, שהיא מבוססת על יסודות סטראטיגראפיים, 
גאולוגיים, פאלאונטולוגיים וטיפולוגיים, מסייעת להכרת 
התפתחותו של התהליך הפרהיסטורי בא״י. 

התקופה הם אל א ולי ת י ת. החפירות בבית־לחם, 
באתר חשוב של הפליסטוקן התחתון, לא העלו שרידי תעשיה 
ליתית. לעומת זה נחשפו עצמות מאובנות של יונקים (פילים, 
קרנפים, עסטודון וחיות אחרות). מספר ניכר של עצמות היו 
מפוקעות לארכן, ואין ספק בדבר, שפעולה זו נעשתה ע״י 
האדם. לפיכך יש להניח, שהאדם ישב בפליסטוקן התחתון בא״י. 

הצירוף התרבותי הפאלאוליתי נתגלה בסדרת-חצץ מן 
הפליסטוקן התחתון בעמק־החולה(גשר־בנות־יעקב), שהכיל 
שרידים של חי פליסטוקני (פילים, קרנפים ועוד). חיות אלו 
היו רגילות לחום ולגשמים במידות מרובות יותר מאלו 
שמצויות כיום בארץ, ועל־כן אין ספק, שבאותו פרק-זמן היה 
האקלים של א״י חם ולח יותר משהוא כיום. התעשיה הלי־ 
תית, שנחשפה בשכבות העליונות, שונה במקצת מזו שנת¬ 
גלתה בשכבות התחתונות — מה שמעיד על כך, שתרבות 
האדם הקדמון עברה בתקופה זו דרך כמה שלבים. 

התעשיההליתית של השכבה התחתונה היא כולה מבזלת: 
אבני־יד, קופיצים ונתזים, שהותקנו בטכניקה פרימיטיווית 
מאוד, אפיינים לתעשיה זו, השייכת לתרבות האשלית הקדו¬ 
מה. תרבות זו היא מן התרבויות הקדומות ביותר, שנתגלו 
בא״י ובמזרח הקדמון, ואפשר להשוותה אל התרבות האשלית 
הקדומה, שנתגלתה באירופה ובארצות הים התיכון בפליס- 
טוקן התחתון. 


במערות בא״י נתגלו שרידים חשובים של תרבות האדם 
הקדמון, וביחוד יש לציין את המערות של א־זוטיה, סקול, 
תבון וקפצה, שבהן נמצאו 23 שלדים ושרידי־שלדים' של 
האדם הקדמון בן התקופה הפאלאוליתית התיכונה. שלדים 
אלה שייכים לסוג המתקדם של האדם הנאנדרטאלי, שעצמו¬ 
תיו המאובנות נמצאו במערות פרהיסטוריות באירופה. 
הטיפוס, שנמצא בא״י, קרוב ביותר ל 5 מ 1£ ק $3 0 מזס 1 * והוא 
מכונה בשם ״האדם הקדמון הארצישראלי״ — (-מ 213€02 ? 

3130501100515 ? 5 טק 0 זז!]). 

האדם הקדמון הארצישראלי היה בעל קומה נמוכה 
( 1.50 מ , ). גולגלתו היתד, גדולה וארוכה, עצם־הגולגולת 
היתה־עבה, עצם־המוח — מפותחת׳ ארובות־העיניים היו 
גדולות ומעל שוליהן היתד, מצויה בליטה עבה. האף היה 
רחב, הלסתות היו בולטות ומוצקות, השיניים — גדולות 
ורחבות, הלסת התחתונה היתד, מחוסרת־סנטר. הכתפיים 
והחזה היו רחבים. שריריו היו חזקים, וכפי הנראה היה בעל 
כוח פיסי גדול, אך עצמות הגף החזי החפשי היו קצרות 
מעצמות הגף ד,אגני החפשי. ידיו היו רחבות, אך עצמות- 
אצבעותיו לא היו חפשיות בתנועותיהן. עצם־הירך היתד, 
קצרה מעצם־השוק. עמוד־השדרה היה מקומר בקרבת עצם- 
העצה ( 1 תג 1 ז:> 53 05 ), ומשום כך לא היה מסוגל לזקוף את 
קומתו בשלמות. ראשו היה נטוי לפנים. 

תעשיית־האבן, שנחשפה עם העצמות המאובנות של 
אדם זה במערות בא״י, שייכת לתרבות המכונה לוואלוא- 
מוסטרית. ניכרים בה, בתעשיה זו, ג 1 נים טכנולוגיים מתקד¬ 
מים׳ והיא מעידה, שאורח־החיים של האדם הקדמון בא״י 
היה מפותח מזה של בן־זמנו באירופה. 

חקירת־החי במערות הנזכרות, שנעשתה ע״י הגב׳ ד. ביט 
( 8310 ), העלתה תמונה מאלפת של תנודות־ד,אקלים בפליס־ 
טוקן העליון. בסוף התקופה האשלית עדיין היה האקלים חם 
ולח, ואילו בלוואלוא-מוסטרית היה האקלים חם ויבש, מה 



הגולגולת של האדם הקדמון הארצישראלי. 

נטצאה בטערת א־זוטיה שבוואדי אל־עטוד בגליל העליון 



239 


פרהיסטדריה 


240 



שהביא בסופה של תקופה זו לידי משבר בקיום החי בא״י. 
האקלים החם והיבש נשאר ללא-שינוי עד התקופה המסולי־ 
תית. ההנחה הפאלאוקלימית של הגב' ד. ביט מבוססת על 
מיני־החי, שנחשפו בשכבות הפאלאוליתיות במערות־הכרמל, 
אך ביהוד על שני מינים של בעלי־חיים, היחמור ( 3 תז 3 ס 
103 מ 131 סקס 8 פ 1 *), החובב לחות וצמחיה עשירה, והצבי 
( 0320113 ), החובב חום והמסתפק במזון דל ויבש. עצמותיהן 
המאובנות של חיות אלו נמצאו בכל השכבות, מן הפאלאו־ 
ליתית עד המסוליתית, אלא שהיחס המספרי בין עצמות 
היחמור והצבי נשתנה משכבה לשכבה. מיחס זה אפשר לבוא 
לכלל מסקנה, שהיו שתי תקופות לחות בפליסטוקן העליון. 
בתקופת־הלחות השניה נעלמו לפתע מא״י מינים שונים של 
בעלי־חיים. לתופעה זו, שציינה משבר ביולוגי חמור בתולדות 
החי בא״י, קראה הגב , ביט בשם "משבר החי". 

עם "משבר־החי" נפתחה תקופה חדשה בתולדות הישוב 
הפרהיסטורי בא״י — התקופה הפאלאוליתית המאוחדת, 
המסיימת את תקופת־האבן העתיקה. בתקופה זו המציא האדם 
המצאות טכניות חדשות, שהביאו תועלת מרובה למשקו 
והשפיעו על התקדמותו הכלכלית, כגון הטכניקה של התקנת- 
להבים, השימוש בעצמות להתקגת־כלים ושיטות חדשות 
בציד ובדיג. 

למרות השיגשוג הגדול, שבא בתקופה זו, כבר נראית 
בה ראשיתו של משבר כלכלי, שגבר והלך. זה היה המשבר 
הכלכלי הראשון בתולדותיו של האדם הקדמון — משבר, 
שנמשך זמן מרובה, עד התקופה הנאוליתית. סיבתו היתה 
נעוצה, כנראה, בתנודודהאקלים, שבאה אז במזרח הקדמון 
ושגרמה ל״משבר־החי" הנזכר. גל של חום ויובש, שעבר 
על־פני הארץ, גרם, קודם כל, להידלדלותו של הצומח 
והידלדלות זו הביאה לידי הגירה של בעלי־החיים לאיזורים 
עשירים יותר במזון. בעקבותיהם של בעלי־החיים יצאו 
שבטי־הציידים הפרהיסטוריים, ובארץ נשארו רק שבטים, 
שהסתפקו במועט והתחילו מתרגלים לתנאים חדשים: לציד 
חיות קטנות ולדיג — דבר, שהביא לידי שיכלול בכלי 
הדיג והציד. ירידה כלכלית כללית זו ציינה תקופה 
חדשה — המסוליתית. בתקופה זו מופיעים כלי-צור זעירים 
בעלי צורות גאומטריות שונות (מיקרוליתים), ששימשו 
להתקנת כלי־דיג וכלי־ציד מורכבים, שהיו המצאתה של 
תקופה זו. הכלים הורכבו משני חלקים: חלק אחד היה 
עשוי מחומר אורגאני והחלק השני — מחומר בלתי־אורגאני 
(צור). 


במסוליתיקון הארצישראלי, שנתפתח 
מתוך המשק הירוד של התקופה הקודמת, 

מבחינים תרבות, שהיא מכונה נטופית (על 
שם ואדי נטוף), ומספר תרבויות אחרות, 

שמקומן ברציפות הכללית של המסוליתי־ 

קון עדיין לא נתברר כל צרכו. 

בשלב הקדום של התרבות הנטופית 
נתגלו חפצים של אמנות זעירה, שמזכרת 
את הסיגנון של האמנות הפאלאוליתית של 
אירופה. בשלב המאוחר של תרבות זו 
נמצאו מכתשים ועליים ומגלי־יד; אך ספק 
הוא אם כלים אלה מציינים את ראשית 
החקלאות. על־פי מהותה ואפיה היתה 
התרבות הנטופית רחוקה מחקלאות. המשק 
הנטופי עדיין היה מבוסס על לקט־מזון ועל ציד ודיג דלים. 

בפתחה של מערת אל־ואד שבהר־הכרמל נתגלו גומות 
על־פני סלע שטוח. סלע זה היה מגודר גדרות קטנות של 
אבנים בלתי־מסותתות ובו נחצבו כמה גומות. גומות אלו 
אינן נבדלות בתבניתן משאר הגומות מסוגן שנמצאו בא״י. 
נראה, שהמקום המגודר, שיש בו גומות על פני־הסלע, שימש 
כעין היכל בתקופה המסוליתית (הנטופית) והגומות היו 
קשורות בפולחן־המת, שהרי בקרבתן נמצאו 14 קבורות, שהן 
מן התקופה הנטופית. 

התרבות הנטופית נראית כתרבות מקורית, בעלת אופי 
וסיגנון משלה, והשפעתה על מצרים ועל שאר ארצות אפרי¬ 
קה הצפונית היתד, מרובה ביותר. 

התקופה הגאוליתית. התקופה המסוליתית נמשכה זמן 
קצר־ביחס והצטיינה בגונים תרבותיים מרובים. אך המשבר 
הכלכלי החמיר יותר ויותר, ובסופו של דבר הביא לידי שינוי 
מכריע במבנה הכלכלי־החברותי כולו. כאן מתחיל פרק חדש 
בתולדות האדם הקדמון, שאנו קוראים לו בשם -תקופת־ 
האבן החדשה" (הנאוליתיקון). בתקופה זו עובר האדם למשק 
אינטגסיוד ויציב, שהוא מבוסם על ייצור־מזון — מעבר, 
שלא היה אפשרי אילמלא קדם לו המשבר הכלכלי החמור 
של תקופת־האבן. אין לתמוה, שהדחיפה לשינוי מהפכני זה 



התיזופה המ 510 יתית: מתרתת־מנהב. 
נסצאוז בסערת א 5 ואד ׳פבהר־הכרם? 




התקופה הפך היסטורית 


1 

החיים 

החברותיים 

שינת 

החיים הרוחנים 

הכלכלה 

תגליות והמצאות 

האקלים 

התרבות 

ה 


גזע 

מלאכה 

אמנות 

קבורה 

אמונה 

ביות- 

חיות 

עבודת־ 

אדפה 

דיג 

ציד 



עיר 

מסחר 

חדרים 

מרובעים 

ואפסי־ 

דאליים, 

בנייני־ 

לבנים 


פרסקות 

דולמן 

גלוסקמות 



חקלאות־ 

בעל 



בנייני־לבנים 
על יסודות אבן 


ע׳סולית 

ז 



ישוב־קבע 



פסלי־חרס 

ומסכות 









יריחו או 




חברה 
יוצרת ואו־ 
גרת מזון 

בקתה 

ן 


פולחך 

הפריון 



רשת־ 

דייגים 


מקל־חפירד״קידוח־אבן 
ליטוש, אבן־טחינה, 
רשודדייגים 


ירמוכית 

. 


רועים 


בישול, 

קדרות, 

טוויה 

חריתות 
על עצם, 
קישוטים 



נידול־ 

צאן 

גננות 



עבודת־אדמה, עיבוד* 
לחץ ושינון, כלי־חרם 


אבו אוצבע 












מכתשים ועליים, 
חץ וקשת, משור, מגל 


נטופית 

עליונה 








היכל 

פרהיסטורי 







נטופית 

תחתונה 

10010 ־ 1 

5 ת 10 ק 83 

£0651115 



חוליות 
למחרוזות 
נקב דוקוני 

פיסול 

וקישוט 

קבורה 

מכופפת, 

קבורה 

משותפת, 

חפצי־לוואי 




חכות 


כלים מורכבים, 
קידוח בעצם, 
חכות עצם ואבן 


ביצת 

כברה 

־ זז 

ז 













חם 

ויבש 

עתלית 





ציורים על 
סלע(בחו״ל) 





צלצל 



חם 

ולח 

אוריניאקית 

תיכונה 




תפירה במ¬ 
חט, טכניקה 
של סיתות 
להבים 



פולחן־ 

הציד 





להבים, מחט בעלת קוץ, 
שימוש בשנהב ועצם 
כחומר־גלם 

חם 

ויבש 

אוריניאקית 

תחתונה 

-ת 03 שב 1 ב? 

5 טק 0 זו 11 

- 11 מ 313 ק 

51$ תשב 1 

משפחה 


תפירה, 

טכניקה 

חדשה 

בעיבוד 

כלים 


קבורה 

מסודרת 

ומשנית 

פולחד 

המת 




כלי־ציד 

משוכללים 

אבני־קלע 

נקר, מגרד, מרצע, 
שימוש בצבע 

חם 

ולח 

לוואלוא־ 

מוסטרית 

עליונה 

לוואלוא־ 

מוסטרית 

תחתונה 

ז 














מיקוקית 

ז 




סיתות־ 
אבן כעצם 









חם 

ולח 

אשלית 



במערה 

ומחוץ 

למערה 











טיאקית 












מוקשי־ציד, אבני־יד, 
קופיצים 

חם 

ולח 

אשלית 

תחתונה 


חברת 

מלקטי- 

מזון 

ישוב 

עונתי 

סיתות אבן 
באבן, קלי־ 
עת־חגורות 







דגימה 

באבנים 

אש, סיתות־כלים, נתזים 

חם 

קלאקטונית 



243 


פרהיסטוריה 


244 


באה מן המזרח הקדמון, שהרי הח 1 ם והלבש דילדלו את 
משקו של האדם עד שלא היתד. לו ברירה, זולת שינוי יסודי 
של אורח־חייו וניצול החי והצומח, שעדיין עמדו לרשותו. 
כשליקט את מזונו כבר עמד האדם הקדמון על ערכם התזוני 
של צמחי־בר, שמעלים שיבלים וגרעינים. בתקופה המסו־ 
ליתית השתמשו במכתשים לכתישת שעורת־הבר או חיטת- 
הבר, וייתכן מאוד, שבשעת־הכתישה נתפזרו גרעינים על 
הקרקע, חדרו לתוכה ונבטו אחר הגשם. אפשר, שהדבר עורר 
באדם את הרעיון לפלח את הקרקע בציפרניים, במקל או 
באבן ולשתול בה גרעינים. בתקופה הנאוליתית נעשו הנסיו־ 
נות הראשונים לתירבות צמחי־בר וביות־חלת. 

עיקרי סימניה של התרבות הנאוליתית הם: 

1 ) ישובים עונתיים וישובי-קבע של חקלאים ראשונים 
(במערות, סוכות, בקתות)! 2 ) שיטות חדשות להתקנת כלי- 
אבן < ייצור טיפוסים חדשים של כלים, כגון מכושים, מעדרים, 
גרזינים ושאר כלים שמשמשים לצרכי־חקלאות! המצאתם 
של המקדח ומלאכת הקידוח באבן! פיתוח המלאכות של 
ליטוש, טוויה, קליעת סלים ורשתות, קדרות! 3 ) ביות־חלת! 
4 ) דת ופולחן־המת, קבורה מסודרת ושימוש בחפצי־לוויה, 
פולחן־הפרלן! 5 ) אמנות פלאסטית בסיגנון ראליסטי־למחצה 
וסכמאתי! 6 ) המצב החברותי: חברה של אויגרי־מזון ויוצרי- 
מזון, שהיתה מחולקת למעמדות של רועים, איכרים ראשו¬ 
ניים וציידים נודדים. 

מאחר שהסימנים של התרבות הנאוליתית הם מרובים 
ושונים, קשה לקבוע את מהותו של כל אחד משלביה בלא 
לחקור חקירה יסודית את כל המימצאים שנחשפו בישוביה. 
מן הישובים הפרהיסטוריים, שנתגלו בא״י ושנמצאו בהם 



התקופה הנאוליתית: מסכה ׳!! 5 פני־אדם 
עשויה חרס, ששימשה למטרות־פולחן. 
נמצאה בשער־הגול! 


שרידים של תרבות נאוליתית מגוונת משלביה השונים■ יש 
לציין במיוחד שלושה: מעדת אבו־אוצבע שבהר־הכרמל, 
שער־הגולן שבעמק־הירדן ויריחו. 

בשער־הגולן היה כפר נאוליתי גדול, שהיה מיושב במשך 
זמן מרובה. תושביו היו מראשוני עובדי־האדמה ומגדלי- 


חמקנו?. אך ענפי-משק אלה, בשלב הפרימיטיווי שלהם, לא 
היו יכולים לשמש בסים כלכלי עיקרי לאנשי־הכפר, ולפיכך 
היו קיימים ענפי־עזר, כגון הציד והדיג. 

אמנות-הפיסול תפסה מקום חשוב בחייו הרוחנים והדתיים 



התקופה הנאוליתית: פסל של אשה כורעת, עשוי 
אבן־ניר. נמצא נשער־הנולן 


של ישוב זה. חפצי־האמנות הותקנו לצרכי הטכסים של פולחן 
הפריה של המין האנושי בלבד. רעיון פריון־האדמה עדיין לא 
היכר. כאן שורש, מאחר שהחקלאות עדיין היתה כאן בראשית 
התפתחותה. 

תרבותו החמרית של הישוב הנאוליתי, שנמצא ביריחו 
העתיקה, היתה מפותחת מזו של שני הישובים, שנזכרו 
למעלה. היא מסמנת את השלב האחרון בהתפתחות התרבות 
הנאוליתית בא״י. 

התקופה הכאלקוליתית. תקופה זו, שמציינת את 
המעבר מן התקופה הנאוליתית לתקופת־הברונזה (האלף ה 4 
לפסה״נ), חשובה משום ההתפתחות הכלכלית והחברותית, 
שחלה בה. התנאים החמריים בתקופה זו נשתפרו מתוך 
התקדמותה של החקלאות על כל ענפיה — מה שאיפשר את 
התיישבותם של השבטים הפרהיסטוריים במושבי־קבע. שיג- 
שוג כלכלי זה נתן דחיפה להתפתחותם של מושגים דתיים 
וחברותיים, שנתבטאו בהקמת ציונים מאבנים גדולות ובלתי- 
מסותתות, שכיום קוראים להן בשם מגאליתים. בתוך המגא- 
ליתים הללו יש להבחין כמה וכמה סוגים: 1 ) מצבה 
(• 46111111 !) עשויה אבן אחת, שצורת עמוד לה וש$בהה הוא 
מ 1 עד 4 מ׳ לערך! מצבות בודדות מסוג זה או קבוצות 
של מצבות כאלו נמצאו בקרבת בתי-קברות! 2 ) גלגל 


245 


י 


ארץ־ישראל 


246 


( 1 ) 01-001160 ) — עיגול מאבנים גדולות בלתי-מסותתות; 
3 ) דולמן ( 0010160 ), ציון בדמות בית קטן, בנוי ארבע 
אבנים גדולות ( 4x3 מ׳ א 70 ס״מ כ״א), שהן מחופו 1 ת באבן 
חמישית. כל דללמן עטור גלגל, ולפעמים גלגל כפול עשוי 
אבנים קטנות. הדולמנים היו מכוסים חצץ ואדמה (טומולום — 
גלעד), אך במרוצודהזמן נתפו׳רר הכיסוי של הרבה מהם 
והם עומדים חשופים. הדו׳למן שימש כקבר (פרטי או קיבוצי). 
בין הדולמנים מבחינים טיפוסים שונים; 4 ) ארון למת בנוי 
אבנים קטנות ( 01516 ) — קבר חפור באדמה, שארבע דפנו־ 
תיו מצופות אבנים קטנות, שטוחות ובלתי־מסותתות, ומחופוית 
אבן אחת או כמה אבנים. 

הישובים בתקופה הכאלקוליתית. —ישובי־ 
הקבע, שנוסדו בתקופה זו׳ היו מבוססים בעיקר על חקלאות- 
שלחים, ומפני־כן נתרכזו עפ״ר בעמקי־הארץ, סמוך למקורות־ 
המים. הטיפוסי ביותר בין הישובים, שנתקיימו בפרק־זמן 
קדום של תקופה זו, הוקם בקבוצת תילים קטנים בערבות- 
מואב, שהיא נודעת כיום בשם תלילאת אל-ע׳סול. בארבע 
שכבות׳ מוטלות זו על גבי זו, שמהן נחשפה באופן שיטתי רק 
העליונה בלבד, נתגלו כאן שרידים של בניינים פשוטים, 
שעיקרם בית־מגורים מארד; לפרקים כולל בית זה גם חדר 
פנימי (שכנראה, שימש חדר־משכב). בחדר העיקרי נמצא 
עפ״ר מקום לכיריים, וסמוך להם היו שטח קטן של הרצפה, 
שהיה מרוצף אבנים ושימש לעבודות־מטבח, ושקע ברצפה, 
שהיה מטוייח או מרוצף ושימש, כנראה, מקום לכד־המים 
הגדול. כן נמצאו בבתים ומחת להם כלי־חרם הרבה וכלי־ 
מלאכה לעבודת־האדמה ולעבודות־עץ, שהיו עשויים אבן־ 
צור. סמוך לבית היה עפ״ר שטח גדול, ששימש חצר, 
ולפעמים נמצאו בו בניינים צדדיים קטנים, אסמים או רפ- 
תים. בבתים אחדים, שלא נבדלו בתכניתם משאר בנייני- 
המקום, היו כתלי־הבית טוחים ומסויידים מבפנים ועליהם 
צויירו בצבעים שתים תמונות, שנושאיהן ניטלו, כנראה, 
מחיי־הדת. לאחת מן היצירות הללו, שמתארת ציפור, יש 
ערך אמנותי מרובה. שכבות כאלקוליתיות מאוחרות לזמנו 
של הישוב בתלילאת אל־ע׳סול נמצאו במקומות שונים 
בא״י, כגון תל אל־פרעה שעל־יד שכם, ביודשאן ומגידו 
ועוד. על אחת מדרכי־ד,קבורה של תקופה זו מעידות גלוס¬ 
קמאות של חרס לליקוט־עצמות, שנמצאו במקומות שונים, 
כגון בבתי־הקברות שעל־יד חדרה ובני-ברק. הגלוסקמאות 
הללו נעשו, כנראה, בתבנית בתי־המגורים של התקופה. 



התקופה הכאלקוליתית: דולטן בעבר־הירדז 



התקופה הבאלקוליתית: גלוסקמה בצורת בית. נמצאה בחדרה 


בתקופה זו עדיין משמשת האבן (עפ״ר צור) חומר עיקרי 
וראשון במעלה בתעשיה של כלים מכלים שונים לכל צרכיו 
של האדם, והמתכת עדיין היא נדירה כל־כך, שבכל החומר, 
שהגיע לידנו מתלילאת אל־זרסול, לא נמצא אלא שבר- 
נחושת אחד. לעומת זה נמצאו כלי־נחושת במקומות, שנת¬ 
גלו בהם שרידים של תרבות כאלקוליתית מאוחרת: בסביבת 
באר־שבע, וביחוד במעונות התת־קרקעיים שבתל אבו מטר. 

גומות. במקומות הרבה בא״י מוצאים גומות מעוגלות 
או סגלגלות, חצובות על־פני סלעים שונים בקוטר של מ 3 
0 ״מ עד 35 ס״מ ובעומק של מ 1 ס״מ עד 25 ס״מ ויותר. 
גומות כאלו מצויות בעיקר על שיאי ההרים או במדרוניהם, 
ולפעמים קרובות סמוך למעיינות. פעמים הן מופיעות כשהן 
בודדות ופעמים הן מצויות קבוצות־קבוצות, מפוזרות על־פני 
סלע שטוח; פעמים הן ערוכות בשורות מקבילות ובמרחקים 
שווים זו מזו, ופעמים הן מחוברות זו לזו ע״י תעלות 
קטנות. גומות כאלו, שהן מצויות גם על־פני האבנים העל¬ 
יונות של דולמנים ואף על גבי מצבות, נתגלו בכל ארצות 
העולם ותמיד היו לחידה בעיני החוקרים. את התקופה, שהן 
שייכות לה, קשה היה לקבוע הואיל ורובן ככולן אין להן, 
כנראה, שום קשר לשכבות ארכאולוגיות. 

בתי־קברות מגאליתיים מרובים נמצאו ביחוד בא״י המז¬ 
רחית, ומספרם כאן נאמד ב 20,000 . בא״י המערבית, ביחוד 
בגליל העליון, מצאו עד היום כ 400 מהם. 

מ. שטקליס, המחקר הפרהיסטורי בארץ ישראל, "קרית־ 
ססר", שנה ח׳-ט׳, תרצ״ב! הנ״ל, התרבות הירמוכית, ,,ארץ־ 
ישראל", קובץ החברה העברית לחקירת א״י ועתיקותיה, 

סטר א׳, תשי״א, עמ ׳ 16-1 (ולוחות); הג״ל, מאוצרות התרבות 
הירמוכית, שם, ספר ב׳, תשי״ג, 104-98 , ולוחות עא-ועא: 
הנ״ל, שלושים שנות מחקר הפרהיסטוריה של ארץ־ישראל 
ושכנותיה, שם, ספר ד׳, תשט״ז, 30-24 ! 156115, 165 ^ 8 . 4 < 

3.0 4701111105 מ 1 , 010511710 ? 30 1105 )> 0111 / 11 ^ 7713 5 ) 77107111771071 
; 1936 , 15 101110116 ^ , 0 ( 111 ) 1311711 10 ^ 010 ) 010071 ? 30 11115111111 
, 30111710 )? / 0 1111111171 ( 31171 (־ 1/10 : 011111170 300111 / 110 ! 330111 4 ,. 14 
, 8 ת 3 ! 02:5 ■ 1 ; 1951/52 , 1 .׳\ , 11 ) 011771 [ 107011011 ) £7 101 ) 157 111 
, 1935 ,^ 7010 ) 4711/170 11713 ׳{ 10010 £ ) 470/1 [ 0 115 ) 47171 111 0710 / 10 [ 
510710 110 ־ 1 , 8216 . 31 . 14 .ס 1 ) 311 021:104 .£ .. 3 .ם ; 1936 
311 204 ת/>\ 14000 .ם ; 1937 , 1 .׳\ , €0777101 4011711 ! 071 0 :) 4 
1/10 .' 11 , 101 ( €077 33011711 071 6 ^ 4 510710 1/10 , 11 ) £61 

0713 1170 ) 7110 ) 5 , 10214 ? ״ 1 ; 1939 , 1077101715 1/11771071 105511 
■ 70130 ) £0 , 1110 ׳) 14011 .? ; 1943 , 1710 ) 0105 ? [ 0 £0011111071 
470/111105 111 , 11330 [ 30 ) 03507 311 110 ) 771350111/111 10 ) 0 110 ) 1111 ) 11 
. 1951 , 24 33700176 ) , 16 ( 131177101 716 ) 0130711010 ? 30 1 ) 1 ) 1 ) 1715 ־ 1 30 

מ. שט. 



247 


היסטוריה: תקופת הגרונזה הקדומה 


248 


היסטוריה 

תקופת הברונזה הקדומה. בתחילת האלף ה 3 
לפסה״ג בא מפנה ניכר בתרבות־הארץ. הישוב נתפשט ונת¬ 
רבה כל־בך, שלאורך הירדן, למשל, אנו מוצאים שרידים של 
ישובים קטנים וגדולים, שלפעמים קרובות אינם מרוחקים 
זה מזה אלא מרחק של פחות מק״מ אחד. כמו־כן נראים כאן 
סימנים של קשרי-תרבות עם מצרים מזה ועם השטחים 
שמצפון לא״י מזה. ריבוי יחסי של השימוש במתכת (ביהוד 
נחושת, אבל גם ברונזה) הוא שגרם לכך, שראשוני החוקרים 
השוו תקופה זו לתקופת ראשית השימוש במתכת באירופה, 
וקראו גם לה "תקופת־הברונזה". תקופה ארוכה זו, שבאה 
לידי סיום עם ראשית תפוצת־הברזל בא״י(בסוף המאה ה 13 
לפסה״נ), מתחלקת לשלושה פרקי־זמן עיקריים: תקופת 
הברונזה הקדומה (האלף ה 3 ), תקופת הברונזה התיכונה 
(עד 1550 לפסה״ג בקירוב) ותקופת הברונזה המאוחרת. 
נוסף על כך מתחלקת כל אחת מן התקופות הללו לכמה 
שלבים. 

הקשרים אל ארצות-החוץ באותה תקופה נוצרו מתוך 
פלישות של כובשים מן החח, שהביאו עמהם מסורות ומנ¬ 
הגים תרבותיים חדשים, שבדומה להם אנו מוצאים בארצות 
סמוכות לא״י או אף מרוחקות ממנה — עד איראן ואסיה 
המרכזית בצפון־המזרח וקפריסין והים האגיאי בצפון- 
המערב. אך מצויות עדויות מרובות גם לקיום של קשרים 
אל ארצות־חוץ, שנוצרו בדרכי־שלום: באמצעות סוחרים 
ואומנים. עדות לתנועות־כיבוש משמשות לא רק השכבות 
השרופות בפנים־הישובים בלבד, אלא אף — וביחוד — 
חומות־המגן, שהתושבים ראו הכרח לעצמם להקיף בהן את 
ישוביהם, כאותן שנמצאו ביריחו, גזר, העי, ועוד. עוד ברא¬ 
שיתה של תקופה זו ניכרים סימנים של אירגון מדיני. שזולתו 
לא תיתכן לא רק עבודת־ביצור משותפת כזו, אלא אף 
מבנים נרחבים יותר, שכמה מהם לא נועדו אלא לשמש את 
הציבור, כגון ארמנות־שליטים ומקדשי־אלים. 

מתוך תעודות היסטוריות אנו יודעים שבמאה ה 25 לפסה״נ 
ערך לוגלזגיסי, המלך השומרי של כש (סמוך לעיר בבל) 
מסעות־כיבושים ומגיע אל 1 חופי "הים העליוף, הוא הים 
התיכון. מלך זה היה הראשון למאחדי המלכויות הקטנות 
בעמקי הפרת והחידקל, שניסה להרחיב את שלטונו על 
שטחים נרחבים מחוץ לעמקים של הפרת והחידקל. מכניעו 
ויורשו של לוגלזגיסי, סרגון 1 , מלך־אכד, אבי האימפריה 
השמית־האכדית הראשונה, מתגאה בדבר, שלא זו בלבד 
שהגיע אל חופי הים התיכון, אלא שאף חדר לדרום־מזרחה 
של אסיה הקטנה וביסס שלטון של קבע בארץ אמורו. לפי 
תפיסתם של האכדים כללה ארץ אמורו את כל השטח שממע¬ 
רב לפרת, כדוגמת עבר־הנהד ("עבר־נהרה" בתקופה המאו¬ 
חרת), ולפיכך נקראו גם התושבים בשם אמורו, כלומר 
אמרים — "אנשי-המערב". האמורים הללו, כפי שמסתבר 
מן המקורות שבידינו, דיברו לשונות שמיות, שחוקרי־הלשון 
מציינים אותן בשם "לשונות שמיות־מערביות" כדי להבדילן 
מן הלשון השמית, שהיתה בפי יושבי המחוזות ממזרח לפרת, 
שלה הם קוראים "שמית מזרחית" (אכדית ואשורית לכל 
הסתעפויותיהן). האימפריה האכדית בימי סרגון ונדם־סן 
(שושלת אכד, המאות ה 24 —ה 22 לפסה״נ) לא רק העניקה 
שלטון מדיני, אף אם רופף, לאיזורים מסויימים של סוריה, 
אלא אף פתחה פתח לתפוצת התרבות השומרית-האכדית, 


לשונותיה וכתב־היתדות שלה באיזורים נרחבים הרבה יותר. 
השפעה ז 1 נשתרשה כל-כך בגלילות הללו, שהאכדית נעש¬ 
תה במרוצת־הזמן לשון השימוש הבינלאומי בארצות של 
מערב־אסיה, וכתב־היתדות הותאם לאחר מכן כדי לשמש 
אמצעי־ביטוי גם ללשונות הלאומיות השונות, שהיו רווחות 
בשטחים הנדונים. 

ידיעות ממשיות יותר על א״י והחוף הפיניקי הגיעו אלינו 
ממצרים כמעט מתחילת ימיה של הממלכה המאוחדת (בקי¬ 
רוב 2800 לפסה״נ). בחפירות של גבל נמצאו במקדשים 
הקדומים כלים, שעל־פניהם רשומים שמותיהם של מלבי- 
מצרים מן השושלת השניה ואילך. בספר-הזכרונות הקטוע, 
הידוע בשם "אבן פאלרמו", מסופר, שסנפרו, הראשון למלכי 
השושלת הרביעית (בקירוב המאה ה 26 לפסה״ג), שלח צי 
של 40 ספינות להביא עצים מגבל. יצוא של עצים. וביחוד 
של ארזי־הלבנון, למצרים היה תמיד אחד מיסודות סחר- 
החוץ של ערי החוף הפיניקי. עד ימי השושלת ה 5 נקראים 
תושבי החבלים שבצפון־מזרחה של מצרים (סיני וא״י) 
בשמות, שקצתם עלולים להתפרש ככינויים תיאוריים, כגון 
"אשר [יושבים] על החולות", וקצתם סתומים לנו עד היום. 
מימי השושלת ה 5 ואילך מתגלה בתעודות המצריות שם 
חדש וכולל לתושביהם של כל השטחים הללו, והוא עאמו, 
שנראה לנו כשם שמי טהור, אע״פ שהוראתו המדוייקת עדיין 
אינה מחוורת כל צרכה. לפי הידיעות שבידנו נראים הדברים, 
שהנקראים בשם זה היו שמיים, ובוודאי שמיים־מערביים. 

בהמשך ימי־שלטונה של השושלת ה 5 (המאה ה 25 ) אנו 
שומעים על מסעות־מלחמה מצריים בגבולות־מושבותיהם 
של ה״עאמו"; ובקבר אחד, שנתגלה בדשאשה שבמצרים, 
נמצא תבליט שבור, ובו מתואר מצור, ששמו המצרים, 
כנראה, על עיר בגבולות-הארץ, ובכתובת המטושטשת ניכרים 
שרידי־שמותיהם של שני ישובים. 

רק מסוף־ימיה של השושלת ה 6 הגיעה לידנו תעודה 
מפורטת יותר על מסעות־המצרים לא״י: הביוגראפיה של 
המצביא וני, ששירת את פפי 1 (בקירוב המאה ה 24 לפסה״נ). 
הדבר המעניין ביותר בתעודה זו הוא תיאורו של אחד 
ממסעות-המלחמה, שנערך גם בים וגם ביבשה: וני הסיע את 
צבאו בים לנקודה אחת בחוף א״י, שהוא קורא לה "אף 
האילה" (אפשר, אחד מכפי־הכרמל), ומשם עבר הצבא על- 
פני הארץ כדי לבזוז את ישוביה ולהראות את נחת־זרועו של 
פרעה לשכנים אלה של מצרים, שהיו עלולים לעורר מהומות 
בגבולותיה. 

פעילותם זו של המצרים בא״י לא עברה בלא שעוררה 
תגובה מצד תושבי־הארץ. נראה, שעם התפוררותו של 
השלטון המרכזי במצרים בסוף ימיה של הממלכה העתיקה 
(בקירוב המאה ה 23 לפסה״ג) התחילה תנועה אל הגבול 
המצרי, ויתכן, שבעקבותיה תפסו עמים שמיים את השלטון 
על חלק ממצרים (השושלת ה 8 ). יש סבורים, שהתפרצות 
שמית זו למצרים היתד, קשורה בגל-נדידות של שבטים 
שמיים, שהשתפך על פני א״י המערבית ועבר־הירדן המזרחי. 
עלייתו של גל־נודדים זה נתנה את אותותיה בישובי־הארץ 
בשתי פנים: ראשית, בכיבושם של ישובים קיימים (על זה 
מעידים רבדי-אפר בין השכבות), שכמה מהם חרבו ולא 
נושבו עוד או עמדו שוממים במשך תקופות ארוכות ז ושנית, 
בייסודם של ישובים חדשים, שתחילתם בתקופה זו, כגון תל 
בית־מרסם (בדרוס-המערב של הר־יהודה), ושורה ארוכה של 
ישובים בגלעד, במואב ובאדום, וביחוד לאורך דרך־המלך 




האנציקלופדיה העברית (כרד 0 











249 


ארין־ישראל 


250 


הידועה מתוך בראשית, י״ד. הישובים הללו לא התקיימו זמן 
מרובה וחרבו בתחילת האלף השני לפסה״נ—כנראה, בעקבות 
התפרצות חדשה של שבטים שמיים, שהשמה תחום גאוגראפי 
זה והפכה אותו לאיזור־נדידה של שבטי־רועים. כשנעלמו 
ישובי־הקבע בשטחים הללו נעלם גם הגורם, שיכול היה 
להבטיח שלום וביטחון בדרכים, ולפיכך נתמעטה יותר 
ויותר חשיבותה של דרך־המלך בעבר־הירדן המזרחי כעורק־ 
תחבורה עיקרי בין ארצות הפרת והחידקל ובין א״י הדרומית 
ומצרים. לעומת זה, נתקיימו והוסיפו להתפתח ישובי־הקבע 
בבקעת־הירדן, וביחיד באיזורי העמקים והשפלות שבעבר־ 
הירדן המערבי, ובכלל זה גם במקומות מסויימים בהר 
המרכזי. בהתאם לכך עלתה מכאן ואילך חשיבותה של דרך- 
הים לאורך השפלה, עמק־יזרעאל ועמק־הירדן בתחבורה 
הבינלאומית. 

ת ק ו ם ת ה ב ר ו נ ז ה ה ת י כ ו נ ה. בסוף האלף ה 3 הלך 
והתכונן במצרים שלטון מרכזי חדש, וזמן קצר אחר הת¬ 
בססותו התחיל משתדל בהטלת מרותי מחוץ לגבולות־מצרים. 
זוהי התקופה הידועה בתולדות מצרים כתקופת ה״ממלכה 
התיכונה", שהגיעה לשיא פריחתה בימי שלטונה של השו¬ 
שלת ה 12 ( 1991 — 1779 לפסה״ג). מימי שלטונה של שושלת 
זי נשתמרו בידנו כמה תעודות מצריות, שהן מרמזות על 
יחסיה של מצרים אל א״י ועל מצבה המדיני־החברותי של 
הארץ באותם הימים. מתוך הקבוצה של התעודות הללו 
עולה אלינו שם מצרי חדש לשטחה של א״י, "רת׳נו העילית 
והתחתית". אע״פ שמשמעותו המדוייקת של שם זה עדיין 
אינה ידועה לנו, ברור הדבר, שלפי המבנה שלו הוא שמי־ 
מערבי, ויש סוברים, שציין יחידה מדינית ראשית בארץ. 

מגילת־שאנהת. למערכת־תעודות'זי שייכת הניבלה 
ההיסטורית על נדודיו של שאנהת, אחד מגדולי השרים 
המצריים. מתוך תעודה זי אנו למדים, קודם כל, שאף אם 
עדיין לא היתד, א״י באותם הימים (המאה הס? לפסה״ג) 
כבושה ממש בידי המצרים, היתה שייכת ברובה לתחום 
ההשפעה המדינית של מצרים 1 ושנית, שעל הספר, באיזורי־ 
נדודיהם של בני־קדם, היה מצוי ישוב, שנתפרנס מחקלאות־ 
קבע של דגנים ועצי־פרי מזה, ומגידול צאן ובקר וציד מזה. 
השלטון היה פאטריארכאלי והיה מסור בידי ראש־שבט, 
שנקרא מלך, אע״פ שמרותו על ראשי־שבטים נחותים ממנו 
היתד, רופפת. 

אסטלת־סבפח׳ן. מתוך כתובת ביוגראפית של אחד 
מן המצביאים המצריים, סבפח׳ו שמו, מאמצע המאה ה 19 
לפסה,"נ, אנו למדים, שבאותו זמן כבר נשתלטו המצרים 
לכל הפחות על א״י הדרומית והמרכזית, שכן סבפח׳ו השתתף 
בכיבושה של שכם. 

כתבי-המארות. לאותם הימים בקירוב שייכת הקבוצה 
הראשונה שלי ״כתבי־המארות״ — רשימות על־גבי קערות־ 
חרס, שכוללות שמות של מושלים מאויבי־מצרים בנוביה 
ובא״י ושמות מדינותיהם. קערות אלו נועדו לשבירה כדי לסמל 
בכך את אבדנם של מושלים אלה. הרבה משמות המדינות 
הנזכרים ברשימות שעל־גביהן אינם ניתנים לפי שעה לזיהוי. 
ברורה היא זהותן של הערים הללו: אשקלון, ירושלים, רחוב, 
ערי^ת (בחוף הפיניקי המרכזי), וכן ארץ עוותו(כפי הנראה, 
ארץבני־שת׳ כלומר, עמון ומואב). קבוצה שניה ועשירה 
יותר של כתבי־מארות כאלה, שהיא מזמן מאוחר יותר — 
כשני דודות אחר הקבוצה הראשונה —, רשומה על צלמיות* 
חרס המתארות שבויי־מלחמה, שאף הן שוברו באותה 


הכוונה הנזכרת. גם ברשימה זו יש מקומות הרבה, שקשה 
לזהותם, אבל מרובים הם המקומות, שזהותם ברורה או שאפ¬ 
שר לשערה. אלה הם: ירושלים, אפק, שכם, אכשף, משאל, 
רחוב, הצור, צור, ערקת, בקעת (־הלבנון), שריון, לבא 
(לבוא־חמת?), אפם (נוה דמשק), עשתרות, ושטחים של 
שבטי עוותו (שתי?), פועוו (כוש) וגבל (בחוף הפיניקי). 
שמות־השליטים שבשתי הקבוצות הם ברובם המכריע שמיים־ 
מערביים טיפוסיים, בעיקרם תאופוריים, וכך אפשר ללמוד 
מהם על עולם־האלים של נושאיהם (אל, הדד, חומן, עומעי). 
שמות אלה קשורים קשר אמיץ לעולמם של השמיים־ 
המערביים (אמוריים), הידועים לנו מכתבי־היתדות של 
אותה תקופה! ודבר זה מעיד על ההומוגניות של הישוב 
בא״י׳ בסוריה ובצפון־ארם־נהריים ועל התפשטותם של אותם 
היסודות האתניים גם בחבלי־ההקף של שטח זה (בבל 
ושכנותיה מזה וקאפאדוקיה מזה). ההבדל הבולט ביותר בין 
שתי הקבוצות של כתבי־המאמת נוגע לצורתו של הארגון 
המדיני. בעוד שבקבוצה הקדומה יותר אנו מוצאים, שכמעט 
בכל יחידה מדינית היו שני שליטים או יותר, מוצאים אנו 
בקבוצה השניה, שבכל יחידה מדינית לא היה אלא שליט 
אחד בלבד. עובדה זו באה, כנראה, ללמד, שבמקום צורת־ 
השלטון של ראשי־משפחות, שנתיישבו במקום אחד, באה 
צורת־שלטון, שנתבססה על יחידה ישובית ולא על יחידה 
משפחתית. 

ה ח י ק ם ו ס י ם. במחצה השניה של המאה ה 18 פלש 
לתחומה של א״י גל חדש וגדול של עמים, שהציף את קידמת 
אסיה, גרם לעליית החתים (ע״ע) על אסיה הקטנה ובמרוצת־ 
הזמן — להקמתה של מדינת מיתני (ע״ע) בצפון־מערבה 
של ארץ־נהריים ע״י יסודות הודו־איראניים. פלישה זו גרמה 
גם לתנועת־ההגירה של החורים (ע״ע), שנעשו בינתיים 
יסוד עיקרי באוכלוסיה של ארץ־נהריים הצפונית ושל האי־ 
זורים שבצפונה ובמזרחד" החורים התפשטו בכל רחבי סוריה 
וא״י וגררו אחריהם יסודות אתניים אחרים, בעיקר שמיים, 
אבל גם מספר מועט של הודו־איראניים. את נקודת־הגיאות 
של שטפון־עמים זה סימן כיבושה של מצרים התחתונה, 
ואפשר גם של התיכונה, ע״י ערב של עמים אלה, שבהם 
התבלטו השמיים. הכובשים החדשים נקראו בפי המצרים בשם 
"מושלי ארצות נכר" (חקאו־ח׳אסות), ובמסורת המצרית 
ההלניסטית — "היקסוס". בסוף המאה ה 18 , כששככו גלי־ 
הנדודים הראשונים, התכונן, כנראה, שלטון יציב פחות או 
יותר במחציתה המערבית של ה״קשת הפוריה" ובמצרים. 
זוהי האימפריה החיקסוסית, שמרכזה היה, כנראה, בצוען 
שבדלתה הצפונית־המזרחית ושנתקיימה שם כמאה וחמישים 
שנה. במצרים שלטו במשך זמן זה שתי שושלות של מושלים 
(ה 15 וה 16 ), שדברי־ימיהן אינם ברורים כל צרכם. רוב 
המושלים של השושלת ה 15 נקראים בשמות, שברובם אינם 
מצריים אלא שמיים. מאלה יש להזכיר את ח׳ין, שהיה, כפי 
הנראה, המבסס העיקרי של האימפריה החיקסוסית ושבימיו 
פרח המסחר בין מצרים וארצות הפרת והחידקל, וכן בין 
מצרים ואיי הים האגיאי (כרתים). שמיים־מערביים לפי 
שמותיהם היו גם שני מושלים אחרים, ששמותיהם ידועים 
רק מתוך חרפושיות: יעקבהר וענתהר. מלכי השושלת ה 16 , 
שעלתה׳ כנראה, לשלטון בתחילת המאה ה 16 , כבר נקראים 
בשמות מצריים וניכרים בהם סימנים של התקרבות לתרבות 
המצרית ואף של היטמעות בה. 

כוחם של החיקסוסים בכיבושים ויכלתם לקיים זמן ניכר 



251 


היסטוריה: תקופודחאבות 


252 


את שלטונם על ארצות־תרבות מפותחות נתבססו בעיקר על 
הנשק החדש, שהיה ברשותם, ועל האירגון החברותי, שנת¬ 
חייב מתוך השימוש בנשק זה. החיקסוסים הביאו עמהם 
מצפון־המזרח את הסום ואת הרבב. זה היה כוח-מחץ גדול, 
ששום צבא רגלי באותם הימים לא היה יכול לעמוד בפניו. 
השימוש בנשק זה דרש התאמנות מתמדת, ומתוך כך גם את 
קיומו של חיל קבוע, שעסק בהתאמנות זו. אנשי־רכב מאו¬ 
מנים אלה, שהתעודות מאמצע האלף השני לפסה״ג קוראות 
להם בשם מ ך י ן (מונח הודו-איראני שפירושו "גיבורי- 
חיל"), נעשו מעמד-אצילים צבאי, ולרשותם הועמדו על־ידי 
השליט העליון אחוזות, שהיו מעובדות ע״י איכרים משועב¬ 
דים. מכאן בא המשטר החברותי, המיוסד על העקרון של 
הפאודאליות, שאנו מוצאים מתקופה זו עד המאה ה 13 
לפסה״ג ברוב הארצות של אסיה המערבית. משטר זה חייב 
גם את הקמתן של נקודות־ישוב, שנועדו לשמש משען 
למעמד השליט ומקומות-איכסון ליחידות־הרכב, שהיו גדולות 
במידה יחסית. החפירות הארכאולוגיות, שנערכו במקומות 
שונים בא״י ובסוריה, גילו כמה מרכזים כאלה, שהוקמו לפי 
שיטוודביצור יחידות במינן: סביב המבצרים נערמו מדרר 
נים חלקלקים עצומים של עפר כבוש, שהיו מוקפים הפירים 


־;< '?׳ ; י . - ״. 

־ד^' : ייי י^'״ 

'י־' ■ 0 * .־ 5 ■<•׳ , ■ , 

'■־' 'י' , 1 . 


<'\\'\\י י 



קבר חיקסוסי של פר׳ס וסוסו. בית־עגלים (תל אל־עג׳ול), דרומית לעזה. 

עמוקים ותלולים, ואילו החלק העיקרי של הביצור כלל 
מצודה חזקה, שהיתה מוקפת חומה ובה היה מושבו של 
השליט. בתוך השטחים המבוצרים היה מצוי חיל־רכב חזק. 
ביצורי-חלקלקות כאלה נמצאו בארץ־ישראל בתל אל-פארעה 
(שרוחן?), תל אל-עג׳ול(בית־עגלים), תל א־דויר(לכיש), תל 
אל־ג׳רישה, תל וקאץ (קרי: וקאס ; הצור) ותל קיסאן(בעמק 
עכו), וכן בתל נבי מנד (קדש שעל האורונטס) ואל-משרפה 
(קטנה) וחמת 'בסוריה המרכזית. כמו בביצורים כך אף 
בבניה בכללה, וכן גם במוצרי התרבות החמרית, הכניסו 
החיקסוסים יסודות תרבותיים חדשים. חשיבות גודעת לקרא- 
מיקה החיקסוסית׳ המיוחדת בצבעיה ובקישוטיה (בכללם 
כלי תל אל־יהוד־יה). התערובת האתנית של התקופה וקשרי- 
המגע׳ שנתחדשו ונתפשטו ע״י תנועת־העמים, נותנים את 
אותותיהם גם בתערובת הסיגנונות האמנותיים והקישוטיים 
של התקופה. 

האבות. לתקופת־החיקסוסים נודעת חשיבות מרובה גם 


לתולדות־ישראל׳ שהרי היא תקופת האבות של האומה 
הישראלית. הרקע החברותי־התרבותי, שנשקף אלינו מתוך 
סיפורי ספר־בראשית על מעשי האבות ותולדותיהם, מת¬ 
יישב יפה עם מה שאנו יודעים על אותה תקופה בקדמת- 
אסיה. גם המנהגים והנימוסים של משפחות־האבות קשורים 
בציוויליזאציה של ארצות הפרת והחידקל, ביחוד ברבע השני 
לאלף ה 2 לפסה״נ, ואינם מסתברים אלא מתוך קשרים אלה. 
יש, איפוא׳ חשיבות למסורת העברית, המספרת על עליית 
האבות מאור(־כשדים) דרך חרן לא״י — מסורת, שמתיישבת 
עם הידוע לנו על תולדות־אור סמוך לתקופה זו, כש־ 
הירידה הכלכלית של האיזור היתד, עלולה לעורר הגירה 
של משפחות, שלא היו דבקות ברכוש קרקעי. עוד יותר מזה 
ברורים קשריהן של המשפחות העבריות אל סביבת חרן 
באותו פרק-זמן. לא זו בלבד שהשמות של בני משפחת תרח, 
וביחוד של בני נחור, מתגלים לנו באותה סביבה ובאותה 
תקופה כשמות של ישובים, אלא שהאיזור שימש באותו זמן 
כאיזור של תושבי־קבע, מצד אחד, ושל נוודים ונוודים- 
למחצה, מצד שני — מה שמתאים יפה למסופר בספר ברא¬ 
שית. ועוד: באיזור זה מופיעים לראשונה הח׳פרו (הנזכרים 
תכופות בתעודות־מארי), שלפי הדעה המקובלת כיום על 
רוב החוקרים יש לזהותם עם העברים במו¬ 
בן הרחב של המלה (ע״ע עבר, עברים). אף 
הרמזים המועטים למאורעות היסטוריים 
מסויימים, המצויים בסיפורים על מעשי־ 

האבות, מתאימים יפה לכל הידוע לנו על 
תקופה זו ממקורות אחרים. 

אחד מן הרמזים הללו כלול בפרק י״ד 
של בראשית, שבו מסופר על מסע צבאי 
של ברית ארבעת המלכים מארצות הפרת 
והחידקל דרומה בתגובה על התמרדותם 
של חמשת מלכי־״הכיכר" שמדרום לים- 
המלח. דומה, ששמותיהם ומקומותיהם של 
ארבעת מלכי־הברית מרמזים על מסיבות 
מדיניות, שמתיישבות יפה עם המצב 
בקדמת־אסיה במחציתה השניה של המאה 
ה 18 בקירוב. באותו פרק־זמן נתקיימה 
באיזור שבין חרן ובין הפרת עיר־מלוכה 
בשם אלסר (אלנסר — אלסר שבמקרא), 

שמושליה — הנזכרים בתעודות חיתיות מתחילת המאה ה 17 
לפסה״ג — כבר יש להם שמות הודו״איראניים וחוריים, בעוד 
שבחמישים שנה קודם לכן נזכרים בתעודות מארי שמות של 
כמה ממושליה, שהם בעלי צביון שמי־מערבי. גם השם תדעל, 
שנזכר ברשימה זו כ״מלך־גוים", מתאים יפה לזמן ולסביבה, 
שכן המייסד של המדינה החיתית ההודו־איראנית באסיה 
הקטנה (כנראה, במחצה השניה של המאה ה 17 ), נקרא בשם 
דדח׳ליש: זהו התעתיק בכתב־היתדות, שהוא מתאים בדיוק 
'לנוסח המקראי תדעל (בהשמטת הסיומת החיתית — אעו, 
שהיא מקבלת לסיומת הלאטינית $״-). המונח "גויס" מכוון 
בלא ספק לאותם המוני־הכובשים, שהתחילו מציפים באותה 
תקופה את החבלים של קדמת-אסיה, ובכללם היו החיתים. אין 
אנו מוצאים במקורות שמחוץ למקרא שום שם, שאפשר לזהו¬ 
תו עם "אמרפל מלך־שנער") אך השם כשהוא לעצמו ניתן 
להתפרש כשם אכדי(וע״ע אמרפל). מה שנוגע לשם "שנער", 
הרי במקרא הוא שם נרדף י לארץ-בבל׳ ועל-פי מסורית זו 


הסאה ה 18 5 פ 0 ה״נ 



253 


ארץ״ישראל 


254 



"חלקלקה" במבצר חיקסוםי בתל אל־נ׳רישה קוליד הירקוז. תקופת הברונזה התיכונה 



כלים סתור קבר חיקסוסי, ׳פנתנלה בצפון תל־אביב 





255 


היסטוריה: תקוסודהאבות 


256 


נזדהתה גם שנער שבפרשה זו עם מלכות־בבל ן אבל ממקו¬ 
רות אכדיים ומצריים מתברר, שהיה קיים שטח־ארץ מיוחד 
בשם "שנער" (באכדית "שנודר" ובמצרית "סנגר") בארץ־ 
נהריים התיכונה. העובדה, ש״כדרלעמר מלך עילם" נזכר 
כראשה של ברית זו, משמשת גורם מכריע בקביעת התאריך 
של המאורעות הנדונים, שכן באמצע המאה ה 17 דוקה 
אירעו — כפי שאנו למדים מן המקורות האכדיים — עלייתה 
הגדולה של מדינת־עילם והתפשטותה לצד מערב. אע״פ 
שאין אנו מכירים באותה תקופה מלך עילמי בשם זה, הרי 
השם כשהוא לעצמו מסתבר יפה מן המקורות העילמיים 
כשם תאופורי, שכולל את היסוד בדר=עבד. ובכן מבחינה 
אונומאסטית ואתנית מתאימות הידיעות שבבראשית י״ד 
לפרק־זמן מיוחד זה בתולדות־אסיה. 

הרמיזה השניה, המצויה בספר במדבר יג, כב, יש לה ערך 
חשוב גם מן הבחינה הכרונולוגית: "וחברון שבע שנים 
נבנתה לפני צען מצרים". הואיל ודעה מקובלת היא, שצוען 
היתה בירתם של החיקסוסים במצרים מתחילת שליטתם 
בארץ זו, יש לשער, שהתאריך המובא במקרא מתכוון 
לעניין זה! ברור הדבר,שהיאחזותם של החיקסוסים בדרומה 
של א״י בדרך התפשטותם לצד דרום, קדמה לחדירתם 
למצרים. מאחר שכיבוש־מצרים ע״י החיקסוסים אירע, לדעת 
רוב החוקרים, ברבע האחרון של המאה ה 18 , יש לקבוע את 
ייסודה של חברון בסוף הרבע השלישי של אותה מאה — מה 
שמסתבר גם מן החומר הארכאולוגי, המפיץ אור על שכבות 
הברונזה התיכונה ב׳ בארץ, המתאימות מבחינה היסטורית 
לתקופה החיקסוסית. משום כך גם מסתבר, שאין להקדים 
לפרק-זמן זה את תקופת־ישיבתם של האבות בארץ, כמו 
שאף אין לקבעה זמן מרובה אחריו. 

כשאנו באים לבדוק את הרקע הגאוגראפי של סיפורי־ 
האבות, אנו מוצאים לכך שלוש נקודוח־אחיזה עיקריות: 
א) קשרים אל מחוזות מסויימים בארם־נהריים! ב) הדרך, 
שבה הלכו המלכים לפי בראשית י״ד \ ג) הישובים, שבהם 
קשורים נדודי־האבות בארץ. מסעם של ארבעת המלכים היה 
מכוון לתחומי עבר־הירדן המזרחי, שהרי הלכו דרך עשתרות 
קרנים, הם, שוך. קריתים, הר־שעיר, איל פארן וקדשיברנע 
אל חצצון תמר ומשם לעמק השף־ם שעל שפת ים־המלח 
בדרומו. התגליות הארכאולוגיות מלמדות אותנו, שלאורך 
רמת עבר־הירדן המזרחי מדמשק ועד סביבוח בצרה־של- 
אדום בקירוב עברה דרך, שהיא זרועה שרידי־ישובים מתקו־ 
פת הברונזה הקדומה ותחילתה של תקופת הברונזה התיכונה. 
בסביבות בצרה מתפלגת הדרך לשתיים: ראשה האחד נמשך 
דרומה ויורד אל מפרץ אילת והשני יורד לפונון, חוצה אח 
הערבה ועולה דרך קדש־ברנע בכיוון למצרים. זוהי, כנראה, 
דרד־המלד הנזכרת בפרשת נדודיהם של בני־ישראל (במד׳ 
כא, כב), והיא ששימשה אח״כ גם קו־מדריך למהנדסים 
הרומיים, שבנו כאן בתחילת המאה השניה לסה״ג אח הכביש 
הידוע בשם "דרך טריינוס". בתקופה, שאליה מתייחס פרק 
י״ד בבראשית, עדיין היה חי זכרה של התנועה, שפיעמה 
עורק־חיים זה. 

גם האבות בדרכם לארץ השתמשו, כנראה, באותה דרך 
עצמה — דבר, שהוא מפורש במסעותיו של יעקב ומרומז 
במסעותיו של אברהם, שהרי מסעותיו של זה האחרון בארץ 
התחילו מ״מקום שכם", שהיתה התחנה החשובה הראשונה 
בא״י המערבית לכל הבא מן הגלעד דרך מעבדות־אדם 


(=אךמה). הקו של המסעות הנזכרים במעשי האבות כולל 
את השדרה ההררית של א״י המערבית התיכונה והדרומית 
לאורך הקו של פרשת־המים, שהתחיל בשכם ועבר על פני 
בית־אל, העי, שלם (היא ירושלים) וחברון ונסתיים בבאר- 
שבע וברחבי הנגב. הנדידות בקו זה היו מותנות בלא ספק 
בעונות של המרעה, שבו בעיקר תלויה פרנסתם של אנשי 
אוהל ומקנה. מרעה־החורף הוליך אותם לאיזורי הנגב הנר¬ 
חבים, ואילו כשבא הקיץ עלו העדרים ובעליהם לאיזור־ההר, 
כדי לתור אחר מזון בעמקיו הפורים, ועד חתן שבצפון 
הגיעו. בשנים גשומות היו מנצלים גם את עמקי־הנחלים 
שבנגב הצפוני למזרעי־ארעי(כפי שעשה יצחק בנחל־גרר), 
שסיפקו להם את פרנסתם בדגנים. דבר זה מסביר גם את 
העובדה, שבשנות־בצורת קשות או רצופות היו תושבי־כנען 
מוכרחים לסמוך על אספקה ממצרים או לרדת לזמן־מה 
למזרח־הדלתה. בנדידות עונתיות כאלו היו האבות נוטים 
את אהליהם סמוך לאחת מן הערים המועטות שעל קו־ 
המסעות הנזכר ושולחים את רועיהם ועדריהם למרחקי- 
הסביבה. נראה, שהערים הללו היו כולן מרכזים של חטיבות 
מדעיות וכולן היו קיימות, לפי עדותה של הארכאו׳לו׳גיה, 
בתקופת החיקסוסים. הישובים או המקומות, שעל־ידם חנו 
האבות, היו קשורים לפולחנות של תושבי־הארץ בזמנם, אך 
האבות היו מקימים לעצמם בסביבת מקומות־חניותיהם יד 
או זכר, שהיו מקדשים אותם בהה שקראו שם בשם אלהים. 
לפרקים היה זה אילן או חורשה ולפרקים *מזבח או מצבה, 
אך כולם הפכו למקומות מקודשים ולמרכזים של עצרות 
וחגים בדורות שבאו אחריהם. 

אברהם, כשהיה נודד בארץ, היה ידוע בשם "אברם העב¬ 
רי". יש סוברים, שהמונח "עברי" שימש הגדרה אתנית מובה¬ 
קת, שציינה משפחות שמיות־מערביות נודדות, שמהן יצאו 
אח״כ שבטי־ישראל והעמים הקרובים להם! ויש סוברים, 
שהמושג הוא חברותי־מעמדי יותר משהוא אתני, והוא מלמד 
על משלח־היד ואורח־החיים של הקבוצות הללו ודומיהן, שלא 
היו צמודות לישיבת־קבע חקלאית ולמשטר מיוסד על קנייך 
קרקע. אברהם עדיין מרגיש את עצמו גר ותושב בארץ זו 
עד כדי כך, שהוא קונה לעצמו אחוזת־קבר בתוכה בכסף 
מלא, אע״פ שקבוצת־אנשיו, שכוללת לא רק את בני משפח¬ 
תו המצומצמת בלבד. אלא גם 318 חניכים ילידי-ביתו ו״עבו־ 
דה רבה", מ 1 נה מספר־נפשות ניכר למדי. יצחק כבר נאחז 
בקרקע־הנגב מתוך הגדלת השטח המעובד, והוא מנסה להר¬ 
חיב את אחוזותיו גם בנחל־גרר; ומימי יעקב כבר מגיעות 
ידיעות על התנגשויות בכוח-הזרוע עם תושבי-הארץ ועל 
כיבושים בקשת ובחרב בסביבות־שכם. נקודה שניה, שהיא 
קשורה קשר אמיץ בתחילתה של ההיסטוריה הישראלית, 
היא פנואל בעמק חיבוק, שבה ניתן ליעקב הכינוי "ישראל", 
הוא שם־העם לעתיד לבוא. 

לתקופת־האבות קשורה במסורת הישראלית גם התפלגו¬ 
תם של העברים לקבוצות אתניות, שהתיישבו לאחר מכן 
בתחומי ארץ־ישראל ועל גבולה. קצתן של הקבוצות הללו 
היו קרובות זו לזו ביותר, כגון אדום וישמעאל, מואב ועמון, 
וקצתן, כגון בני־קדם לשבטיהם, קירבתן לא היתד. אלא 
רחוקה בלבד. 

הגירת השבטים. יש להניח, שסמוך לסוף התקופה 
החיקסוסית, עם התחזקותן והתפשטותן של היחידות המדי¬ 
ניות העירוניות בהר ובצפון־הנגב, הוגבלה ממילא אפשרות 




257 


ארץ־יישראל 


258 


תנועתם של שבטים ממינם של משפחות־חאבות, וכך נדחקו 
יותר ויותר לאיזורי־הספר של הארץ הנושבת. במסיבות 
הללו יצא יעקב למצרים מסביבות באר־שבע, וגם עשו עזב 
את ארץ־כנען והשתקע בשעיר. נראה, שבאותו פרק־זמן 
עצמו נאחזו לראשונה גם המואבים והעמונים בשטחיה שהיו 
עתידים ליהפך לתחומי ממלכותיהם בעבר־הירדן. 

הכיבושהמצרי. בראשית המאה ה 16 התחילה הת¬ 
מודדות בין הכובשים החיקסוסיים במצרים ובין נסיכי־ 
הדרום המצריים, שניסו לשחרר את ארצם מעולו של השל¬ 
טון הזר - התמודדות, שהסתיימה עם עלייתה של השושלת 
ה 18 לשלטון(בקירוב 1580 לפסה״ג). בזה נפתחה בתולדות- 
מצרים תקופה חדשה, שנמשכה קרוב לארבע מאות שנה 
ושבה הגיעה הממלכה המצרית לשיא־גדולתה. פרק-זמן זה 
ידוע בתולדות־מצרים בשם תקופת "הממלכה החדשה", והוא 
כולל את ימי השושלות ה 18 , ה 19 ותחילת ימיה של השושלת 
ה 20 . 

ראשית־ ה כיבו ש. יעחמס 1 (בקירוב 1570 — 1555 
לפסה״ג), מייסדה של השושלת ה 18 , כבש את בירת החיק־ 
סוסים בדלתה ושם קץ לשלטונם במצרים. הוא הבין, שסכנה 
מתמדת תהא נשקפת לחירותה של מצרים מצפון־המזרח כל 
עוד לא תהא הממלכה המצרית גורם מדיני מכריע בקדמת־ 
אסיה, ולפיכך ערך מסע צבאי לא״י, כדי למגר את החיקסו־ 
סים, ששלטו בה. אחד ממצביאיו מספר לנו, שצר שלוש שנים 
על שרוחן ולסוף כבש אותה. ברשימות של ספר־יהושע (יט, 
ו) נזכרת שרוחן כעיר בנחלת־שמעון והיא, כנראה, תל אל־ 
פארעה שעל מירוצו התיכון של נחל־עזה. עם כיבוש זה של 
מבצר־הגבול החזק הצופה פני מצרים רכש לעצמו יעחמס 
ראש-גשר, שהיה מכולן לא״י מעבר למדבר המפריד בינה 
ובין מצרים, וע״י כך השתלט גם על מערכת הישובים המבו¬ 
צרים, שכוננו החיקסוסים בדרום־הארץ. נכדו של יעחמס, 
תחלתימס (בקירוב 1535 — 1510 לפסה״נ), ערך מסע-פשיטה 
על־פני א״י וסוריה עד ברך־הפרת והציב אסטלה מצרית 
לזכר מסעו זה על גדתו השמאלית של הפרת. כאן נתקלו 
המצרים בפעם הראשונה — עד כמה שידוע לנו — במסעם 
צפונה באויב חזק, שעתיד היה להיות יריבם העיקרי במאמ¬ 
ציהם להשתלט על סוריה. זו היתד, מדינת־מיתני, הידועה גם 
בשם נהרין, שבסוף המאה ה 16 התחילה תקופת גדולתה 
והתפשטות השפעתה המדינית למזרח (אשור) ולדרום- 
המערב (סוריה הצפונית). 

תה ו תימס ווו. סיכסוכים על השלטון, שפרצו במצ¬ 
רים, הפסיקו לזמן־מה את מסעותיהם של המצרים לא״י 
ולסוריה. רק כשתפס תחותימס 111 (בקירוב 1501 [ 1479 ] — 
1447 לפסה״נ) את רסן־השלטון במצרים כמלך יחיד, נת¬ 
חדשו ההתקפות המצריות על הארצות הגובלות במצרים, 
ובכללן גם על א״י וסוריה; ולא זו בלבד, אלא שתחותימס 
111 הכיר והבין, שלא די במסעות־פשיטה בודדים, אלא שיש 
לבסס את המרות המצרית בצודה מתמדת ע״י מנגנון קבוע. 
יסוד לשיטה אדמיניסטראטיווית בחבלים הכבושים כבר 
הניח אחד מקודמיו של תחותימס, שייסד מרכז לשלטון 
המצרי במקום שבו שוכנת כיום עזה. דבר זה אנו למדים מן 
העובדה, שעזה היתד, העיר היחידה בכל תחום השלטון 
המצרי באסיה בימי השושלת ה 18 , שהיה לה גם שם מצרי. 
וכך מציין תחומיתס ווו בספר זכרונותיו: "הוד מלכותו 
הגיע אל העיר שלל המושל, עזה שמה בס׳ארו" 


(היא כנען). לאחר שסיים את מסעות־כיבושיו הושיב בה 
תחותימם את הנציב המצרי העליון, ששלט בכל הפרובינ¬ 
ציות המצריות שבקדמת־אסיה. באביב 1479 יצא תחותימם 
ממצרים והגיע לעזה, ומשם יצא לצד צפון כדי להתמודד 
עם הצבאות של מושלי־כנען, ששליטם העליון היה אז מלך 
ז קךש שלל האמת (אורונטם). בעלי־הברית הכנעניים נתא¬ 
ספו במגידו, מבצר־המפתח בדרך העולה מן השרון אל צפון- 
הארץ. בלא ספק התנגשו המצרים בחילות־החלוץ הכנעניים 
בדרכם במישור החוף. אגב כך כבשו גם כמה ערי־מבצר 
ובכללן את יפו, שעל כיבושה נתרקמה אגדה מצרית, ששי¬ 
משה אב-טיפוס לאגדות על כיבוש טרויה ועל "עלי-באבא 
וארבעים השודדים". אחד-עשר יום לאחר שיצא מעזה הגיע 
הצבא המצרי ליוום(=ח׳ךבתימה,שמצפוןלטול־כרם), מקום 
של פרשת שלוש דרכים עיקריות, שיוצאות לעמק-יזירעאל. 
בניגוד לעצת מצביאיו החליט תחותימם ללכת למגידו בדרך 
הקצרה והמסוכנת ביותר, דרך ערן (תל ואדי עארה), כדי 
להתקיף את אויביו מן העורף ובמפתיע, מאחר שאלה האח¬ 
רונים לא התכוננו לצאת לקראתו בדרך זו. בקרב קצר, 
שנערך בעמק הצר על נחל קינ(א), בין גבעת מגידו ובין 
השלוחות של הכרמל הדרומי, ד,יכה תחותימס את הצבא 
הכנעני, שלא היו סיפק ואפשרות בידו להשתמש בחיל- 
הרכב הרב שלו. צבא־מצרים נמשך אחר השלל הרב של 
המחנה הגדול, ומתוך כך הניח לכנענים הניגפים להימלט 
למגידו ולהסתגר בה. הטכניקה של המצור הצבאי באותה תקר 
פה עדיין לא איפשרה לתחותימם לכבוש את העיר בהסתערות, 
והמצור על מגידו נמשך שבעה חדשים עד שהעיר נכנעה — 
כנראה, מחוסר מזה וחוסר תקווה להצלה מהירה קודם בוא 
החורף. על הכניעה התנהל משא־ומתן, שבו הבטיחו המצרים 
חנינה כללית למשפחות־המושלים ולאנשי־המלחמה, בתנאי 
שיקבלו את המרות המצרית וימסרו את רכבם ואת נשקם * 
צורת הכניעה נרמזת בדבריו אלה של תחותימם: "עמד הוד־ 
מלכותי והתיר להם (למושלים) לשוב לעריהם. ונסעו כולם 
רוכבים על חמורים, כי לקחתי את צמדיהם (=סוםיהם)" 
עוד חמש-עשרה פעם יצא תחותימס למסעות־מלחמה בסוריה 
המרכזית והצפונית, עד שעלה בידו להכניע את סוריה כולה 
עד מעבר לחלב ועד ברך־הפרת. הרוח החיה בהתנגדות 
למצרים עד הרגע האחרון היה מלך־קדש, שבו תמך בשנים 
האחרונות מלך מיתני. 

אך עיקר מפעלו של תחותימס לא היה כלול בכיבושן 
של ארצות קדמת־אסיה אלא באירגונן כחטיבה מיוחדת 
באימפריה המצרית. הוא השאיר, כנראה, את החלוקה המדי- 
ניודהאדמיניסטדאטיווית של הארצות הללו כפי שהיתה 
בתקופת השלטון של החיקסוסים, וברוב המקרים השאיר 
גם את מושליהן, אלא שמינה עליהם נציבים ופקידים פיס- 
קאליים מצריים, שהיו אחראים לענייני־השלטון ולגביית- 
המס. בערים מסויימות גבנו מצודות מרכזיות והושבו 
חילות־מצב מצריים קטנים, שהיו מורכבים בעיקרם משכירים 
נכריים. אחת מן הערים הללו היתד, בית־שאן, נקודת־המפתח 
לאורך הדרך, שקישרה את מצרים אל צפונו של עבר-הירדן 
ואל סוריה. כאן נבנתה מצודה חזקה, שבתקופת אל-עמארנה 
היחד, מצויירת באסמים גדולים, ובה היו מקדשים לאלוהי- 
המקום: מכל ועשתורת(!). , 

תחותימס שקד גם לאסוף צעירים מבני המשפחות 
של המושלים המקומיים ולאכסן אותם בארמונו במצרים. 




259 


היסטוריה: הכיבוש המצרי 


260 




לוחית־שנהב מתקופת הברונוה המאוחרת, שנמצאה בטנידו. בלוחית מנולפים: מלך כנעני יושב על כסא־כרובים: 
לפניו— המלכה, משורר־החצר ושר־הצבא, שמביא שבויים ערלים. מאחורי המלך — כד עם מנחה 


ושתי כוונות היו לו בדבר: ראשית, שימשו לו כבני- 
תערובות; ושנית, התחנכו ברוח התרבות המצרית וברוח 
של נאמנות למצרים. מושל, שמרד בפרעה, היה מודח ממש¬ 
רתו 1 , ובמקומו היה מתמנה אחד מבני־משפחתו, שנתחנך 
במצרים. האירגון של הפרובינציות הללו שמחוץ לגבולות- 
מצרים שימש להקמתה של חגורת-ביטחון מסביב למדינה 
וגם מקור של הכנסות, שממנו בעיקר את העבודות הציבוריות 
הנרחבות של מלכי השושלות ה 18 וה 19 . הכנסות אלו באו 
משלושה סוגים של מיסים: א) מיסים בעין, שכללו תוצרת 
חקלאית ויבול־יער, כגון שמן, בשמים ועצי־בניה, שבחלקם 
לא היו מצויים במצרים כלל או היו נדירים בה; וכן גם 
מתכות, מוצרי־מתכת ובהמות; ב) מם עובד של בני הפרו¬ 
בינציות הללו, שהועסקו בעבודות־המלך; עבדים ושפחות 
שנשלחו למצרים לעבדות־עולם הן כקניין־המקדשים והן 
בקניינה של הפקידות הגבוהה; נשים להרמונות־הנשים של 
המלך ושריו; ג) נערים לחיילות של המלך. 

יורשי-תחותימם. כובד-המיסים, שהעיק על תושבי 
הפרובינציות של מצרים, גרם, שפעם בפעם נעשו בהן נסיר 
נות לפרוק את עול-מצרים, ומשום כך נערכו מצד השלטונות 
המצריים מזמן לזמן מסעות צבאיים תכופים, שנועדו לדכא 
את המרידות והמהומות. אמ 1 נחתפ 11 (בקירוב 1447 — 1420 
לפסה״נ) ערך לכל הפחות ישני מסעות לסוריה ולא״י; 
ובנו, תחותימס עו, הלך אף הוא לארצות אלו לדכא בהן 
מהומות. 

תקופת א ל-ע מאך נה. מסוף המאה ה 15 בקירוב 
מגיעות אלינו שמועות בדבר הפרעת הסדר והשקט בא״י 
ובסוריה לא מחמת מרידותיהם של המושלים המקומיים 
בשלטון המצרי, אלא מחמת גורמים חיצונים. ממלכת- 
החיתים המתחדשת, שהלכה ונתחזקה, התחילה מגברת את 
לחצה על מיתני, שנעשתה בתוקף המסיבות הללו בעלת- 
ברית של מצרים. משום כך היה שפללימ׳ מלך-ד.חיתים, 
מעוניין לעורר מהומות בארצות־שלטונו של פרעה. אז 


התחילו גם השבטים הנוודים־למחצה, שנדדו בגבולות של 
ארץ־ישראל וסוריה או גם בפנים הארץ, מרגישים בחולשתם 
של המושלים המקומיים וניסו להיאחז בקביעות בשטחים 
שונים בתחומי־הישוב. מעמד מיוחס רכשו להם השבטים 
המכונים בתעודות של אותה תקופה בשם ח׳פיר, ובמחוזות- 
הספר גם בשם עת (בני־שת?) ואח׳למ, מפני ששימשו 
צבאות־עזר הן לנציבים המצריים והן י למושלים המקומיים. 
נראים הדברים, שהשלטון המצרי לא הקפיד על שמירת 
השלום בין המושלים המקומיים. בסיכסוכים שביניהם הס¬ 
תמכו מושלים אלה יותר ויותר על גדודים שכירים של 
ח׳פירו, שמצאו בכך אמשלה להחריב ישובים שלמים ולבזוז 
ארחות־סוחרים. מצב פרוע זה, שבו נתגלה חוסר־האונים 
של מצרים, בא לידי ביטוי באוסף של התעודות האכדיות 
מסוף המאה ה 15 והרבע הראשון של המאה ה 14 , הידועות 
בשם "מכתבי אל-עמארנה". 

המכתבים הללו נכתבו ברובם ע״י המושלים המקומיים 
אל אמונחתפ ווו ואמונחתפ עו (בקירוב 1378 — 1361 
לפסה״ג), וכמה מהם כוללים גם העתקי תשובותיהם של אלה 
האחרונים אל המושלים. הם מטפלים בראש ובראשונה במצב 
הביטחון הפרוע ובהאשמות ההדדיות, שטפלו המושלים זה 
על זה— האשמות, שלפיהן היו יריביהם עוזרים לח׳פירו 
לרשת את "ארצות אדוני המלך". מלבד זה נדונות בהם 
שאלות אדמיניסטראטיוויות-כלכליוח, כגון תשלומי־המיסים 
ועבודת-המלך, הביטחון של ארחות-המסהר ותיקוני-דרכים. 
מן המכתבים הללו אנו למדים על התגבשותן של חטיבות 
מדיניות גדולות יותר מסביב למושלים מסויימים. מחטיבות 
אלו היו חשובות בעיקר: בדרום — אותן של שליטי אשקלון, 
גזר וירושלים; במרכז — של מושל־שכם, שקשריו אל 
הח׳פירו היו אמיצים ביותר; בצפון — של מושלי מגיד(, עכו 
וחצ 1 ר. בחלקה הצפוני של הפרובינציה המצרית כנען נתב- 
לטה יותר ויותר מדינת אמורו בלבנון, ששאפה להשתלט 
על ערי חוף־הים במערב ועל דרכי-המסחר העיקריות לאשור 







261 


ארץ־ישראל 


262 


ולבבל במזרח. במרוצת־הזמן כבשה מדינת־אמורו בתוקף 
התפשטותה זו מעמד בלתי-תלוי למחצה ונעשתה מדינת- 
איץ בין המצרים והחיתים. בעבר־הירדן הצפוני, מצפון 
לירמוך , , מוצאים אנו כמה מדינות זעירות׳ שהיו נשמעות 
למרותו של שליט־דמשק, וביניהן מתבלטת זו של מושל־ 
עשתרות, שהיה מסתכסד בתמידות במושל־חצור שבגליל 
העליון. מדרום לירמוך עדיין אין ניכרים סימנים של יחידות 
מדיניות, שהן מבוססות על ישובי־קבע, אך שומעים אנו, 
ששליט־דמשק היה ממונה גם על צבאות־העזר של ח׳פירו 
ושת, שבאו, כנראה, מן השבטים, שהיו משוטטים בסביבות 
אלו. 

התפשטות זו של הח׳פירו והשותו בחבלי הישוב הדליל 
בפנים הארץ ובאיזורים הסמוכים לספר, נותנת מקום להנחה, 
שבתקופה זו חלה תחילתה של אותה חדירה, שמצאה את 
סיכומה בפרשת־הכיבוש שבספר־יהושע. 
החטיבות הישוביות־האתניות שבדרום א״י 
ובמזרחה: באדום, במואב ובעמון קדמו 
לעיקרו של הכיבוש הישראלי ובמשך זמן 
קצר נתלכדו חטיבות אלו ונעשו ממלכות 
לאומיות. עם זה חלה הסתננות מסויימת 
של שבטי־ישראל לעמק־יזרעאל ולהרי־ 
הגליל עד ערי־החוף הפיניקיות במערב ועד 
ממלכת־האמורי שבצפון. וכך אנו מוצאים 
את השם "אשר" בתעודות מצריות מסוף 
המאה ה 14 יומן התקופה שלאחר־מכן כשם 
של מקום בארץ־ישראל — כפי הנראה, 
בגליל המערבי, שאפשר יש לקשרו לשבט־ 
אשר, שנחלתו היתד, לאחר זמן בסביבה זו. 
על היאחזות זו הקלה בסוף תקופת אל־ 
עמארנה עוד מסיבה אחת: הרפורמה הדתית, שהונהגה 
במצרים ע״י אמונחתפ זיו (אח׳נאתון). רפורמה זו העסיקה 
את המלך ואת חצרו בענייני־פנים ובהתגוששות עם הכמורה 
המצרית החזקה, באופן שהשמירה על האינטרסים המצריים 
בפרובינציות שבאסיה נתרופפה. רמזים להתרופפות זו אנו 
מוצאים בתלונותיהם התמידיות של מלכי־כנען על חוסר 
העזרה המצרית — תלונות, שהיו מלווות הצהרות על 
נאמנותם לפרעה. 

תקופת השושלת ה 19 . הלחץ מבחוץ והתרופפות 
השלטון מבפנים הביאו בסופו של דבר לידי ירידתה של 
השושלת ה 18 ולידי עלייתה של משפחת־מושלים חדשה — זו 
של השושלת ה 19 (בקירוב 1313 — 1190 לפסה״נ). עם עליה 
זו התחילה למצרים תקופה של התחזקות והתפשטות חדשה, 
שסימניה ניכרו עד מהרה גם בא״י. מכונן־השושלת, רעמסס 
1 , מלך רק זמן קצר, ולא היה סיפק בידו להפנות את לבו 
לענייני אחוזותיה של מצרים באסיה. אבל בנו ויורשו, סתי 1 
(בקירוב 1311 — 1290 לפסה״נ), נקט עוד בשנות־מלכותו 
הראשונות צעדים, שהיו מכוונים להחזיר את מרותה של 
מצרים על קדמת־אסיה. 

לתכלית זו צריך היה סתי להבטיח, קודם כל, את דרכי- 
התחבורה? ולשם כך הקים תחנות מבוצרות לאורך הדרך 
במדבר־סיני. סתי גם יצא למסע־ענשים על שבטי־השוסים 
שבאיזורי־הספד של הארץ. בהמשך פעולותיו עבר סתי את 
ארץ-ישראל'וכנראה התנגש עם החיתים בסוריה הדרומית. 
יש להניח, שעלה בידו להחזיר למצרים את כל ארץ־כנען, 


בעוד שמדינת אמורו בלבנון נכללה בינתיים בממלכה החי¬ 
תית. על חוף־הים פרש סתי את שלטונו לכל הפחות עד 
שפכו של נהך אל־פביר. לפי ידיעה אחת דיכא סתי 1 ניסיון 
של מרידה'בעמק בית־שאן, כשמלכי הישובים שבסביבה, 
פחל, רחוב וינעם, ניסו לכבוש את מצודת בית־שאן מידי 
חיל־המצב המצרי. לזכר נצחונו זה הציב סתי בבית־שאן 
אסטלת־בזלת, שמספרת את כל פרשת המעשה. יתכן, 
שבמאורע זה קשורה גם אסטלת־בזלת שניה, שחלקה 
העליון נשבר ונעלם, ולפיכך אין לקבוע את זמנה בבי¬ 
רור׳ ושאף היא נמצאה במצודת בית-שאן, סמוך לאסטלה 
הראשונה. בה נזכרים ע פ ר ו — כנראה, בקשר לניצחון של 
פרעה. 

רעמסס 11 והחיתים. מלחמת-קדש. כשעלה 
על כסא־המלוכה רעמסס 11 (בקירוב 1290 — 1223 לפסה״ג), 


חידש מלך זה את מאמציו של סתי להרחיב את שלטונה של 
מצרים באסיה על כל השטחים, שהיו ברשותם של מלכי 
השושלת ה 18 . אך בתקופה זו שלטה בסוריה הצפונית והמר¬ 
כזית מדינת-החיתים החזקה, ולא ברית רופפת של מדינות- 
ערים קטנות כבימי תחותימם ויורשיו. במאמציו אלה גיסה 
דעמסם להסתייע בשליטה של ארץ אמורו, שקיווה לפרוק 
מעליו את עול־החיתים בעזרתם של המצרים. בגידתו של 
בנתשנ, מלך־אמורו, בחיתים שימשה אות למלחמה חדשה בין 
החיתים והמצרים. בשנת־מלכותו החמישית ( 1285 לפסה״ג) 
עלה רעמסם 11 בראש ארבעה גדודים של חיל-רגלים 
וחיל־רכב על קדש שעל הארנת מתוך ניסיון למגר בבת אחת 
את אחד ממרכזיו של השלטון החיתי בסוריה. בקרב הכבד, 
שנתלקח בין צבאות־המצרים ובין צבאות־החיתים לפני 
חומות-קדש, השתתפו יותר מ 20,000 איש מכל צד. רעמסם 
מתפאר בכתובות שלו, שנחל ניצחון במלחמה זו, ונראה, 
שיש בהתפארותו מן האמת. אעפ״כ לא עלה בידו לא להשמיד 
את צבא-החיתים ולא לכבוש את קדש עצמה. למעשה הוכרח 
רעמסס לסגת למצרים והחיתים נשארו אדוני-המצב! ולא זו 
בלבד אלא שבעקבות נסיגתו של רעמסס החזירו החיתים 
לעצמם את השלטון על ארץ אמורו, ואף פלשו לדרום־מזרחה 
של ארץ זו ופשטו בארץ אפ (דמשק), שגבולותיה השתרעו, 
כנראה, עד הירמוך. 

בדית המצרים ו ה חיתי ם. עוד כשש-עשרה שנה 
נמשכו יחסי־האיבה בין מלכות־חת ובין מצרים וקרבות היו 
מתפרצים מזמן לזמן בין שתי המדינות. לסוף באו שתיהן 



חותטת־נליל עם דמותו של רעטסס השני, כשהוא עולע למטרה. נמצאה נבית־שאז 



263 


היסטוריה: הכיבוש הישראלי 


264 



תעופת־הברונזה הערומה: העי, אולם הארטוז. במרכזו — בסיסי־אבז של עסודי־עץ, שע 5 יהם נשענה ת<ןרת־האו 5 ם 


לכלל מסקנה, שלא היה משוס תועלת במלחמה ז 1 , שאך 
התישה את כוחות שתיהן והכבידה על הנהלתה של מדיניות- 
חוץ מוצלחת. ובכן כרתו ביניהן ברית לשם עזרתעומלים, 
שהנוסח שלה הגיע לידנו בשני טפסיו(המצרי והחיתי). נוסח 
זה הוא תעודה דיפלומאטית בינלאומית ראשונה, שכוללת 
סעיפים שונים, ובכללם סעיפים על איזון־ד,כוחות בין שתי 
המעצמות של אותם הימים. מבחינת השלטון בקדמת־אסיה 
קיימה הברית את המצב הקודם ואישרה את קו־הגבול, שכבר 
היה קבוע בימיו של סתי 1 . עד כמה שידוע לנו, שוב לא 
נשתנה גבול זה כל ימי־שלטונם של החיתים והמצרים בסו¬ 
ריה ובא״י. בדרך כלל הוא תואם את תיאורי הגבולות של 
ארץ־כנען, שאותה התעתדו הכובשים הישראליים לרשת 
במד׳ לד). 

הכיבוש הישראלי. הגבולות הללו, שהם למעשה 
גבולותיה של הפרובינציה המצרית כנען, שתחומה הגאוגרפי 
אפשר כבר היה מוגדר קודם כיבושם של המצרים, ציינו 
את השטח, שנעשה מטרה נכספת להתפרצות חדשה מן המז¬ 
רח. לשיאה הגיעה התפרצות זו עם חדירתם של שבטי- 
ישראל לארץ. בנו ויורשו של רעמסם 11 , מ(ר)נפתח( 1223 — 
1215 לפסה״ג), מספר באסטלת־הניצחון, שהקים בשנה החמי¬ 
שית למלכותו, שהיכה את כל אויבי־מצרים מסביב. הפיסקה 
המתייחסת אל א״י אומרת: "... נבוזה כנען בכל רע, נלקחה 
אשקלון, נתפסה גזר, ינעם היתד, כלא היתד״ נשם ישראל — 
אין לו זרע, היתד, ח׳ארו כאלמנה למצרים...'" מכאן ברור, 
שבאותה שנה כבד ישבו בני-ישראל בכנען — כלומר, כבר 
נסתיים אותה שעה השלב המכריע בפרשת היאחזותם של 
הישראלים בארץ, כפי שהיא מתוארת במקרא. 

ספר יהושע מגולל לפנינו תמונה שלמה ואחידה של 
כיבוש עבר־הירדן המערבי וחלוקתו בין תשעה שבטים 


וחצי־שבט, לאחר שכבר נכבש עבר־הירדן המזרחי בימי- 
משה, מן הארגון צפונה, וניתן לנחלה לשני שבטים וחצי- 
שבט. קטעים שונים במקרא (הפרקים הראשונים בספרי 
שופטים ודברים, הפרקים האחרונים בספר במדבר, פרקי־היחס 
בספר דברי־הימים א׳) נותנים יסוד לסברה, שלמעשה היה 
התהליך מסובך וממושך יותר מכפי שהוא מתואר בספר־ 
יהושע, שבו נשתלבו כמה פרשיות, שנוגעות לזמנים שונים 
ולאיזורים שונים. עוד בתקופת אל-עמארנה ראינו את אותו¬ 
תיה הראשונים של חדירת שבטים עבריים, שכנראה היו גם 
ישראלים ביניהם, דרך הר־אפרים אל שטחי עמק-יזרעאל 
ואל הגליל התחתון. לזמן זה יש ליחס, כנראה, את זיקתן 
הגאוגדאפית של כמה ממשפחות אשר, זבולון ויששכר לשט¬ 
חים מסויימים בהר-אפרים, קודם התיישבותן הסופית של 
משפחות אלו בנחלותיהן שבצפון. 

הפתרון של שאלת הכיבוש העיקרי קשור קשר אמיץ 
בנתונים הארכאולוגיים על הישוב בעבר־הירדן המזרחי, 
הדרומי והתיכון. מתוך חקירות על-פני השטח, שנערכו 
באדום, במואב ובגלעד, נתברר, שאין למצוא שרידים של 
ישובי-קבע באיזורים אלה מן המאה ד, 19 עד המאה ד, 14 
לפסה״נ. מסתבר, שחבל-ארץ זה שימש תחום־נדודים לשבטי 
רועים וש 1 םים. רק מסוף המאה ד, 14 או מתחילת המאה ה 13 
מתגלים שוב בשטח זה ישובי-קבע עירונים, ויש להניח, שרק 
באותו זמן יכלו לקום כאן חטיבות מדיניות־ממלכתיות. דבר 
זה מתאשר גם מתוך המסורת המקראית על המשא־ומתן, 
שהתקייים בין בני-ישראל ובין ממלכות אדום ומואב בדבר 
מתן מעבר לראשונים דרך ארצותיהן, על סירובן של ממלכות 
אלו להיענות לישראלים ועל פנייתם של האחרונים, כתוצאה 
מסירוב זה, לדרך-עקיפים ארוכה במדבר, שהביאה אותם אל 
גבולות ממלכתו של סיחון מלך האמורי. גם השאלה בדבר זמן 



נשיא של שבט או־ץ־ישראלי כשהוא עומד בראשם של בני שבטו ומבקש רשות כניסה למצרים 

(לפי ציור־קיר של קבר בבני חסן, מצרים התיכונה) המאה ה 19 לפסה״ג 


האנציקלופדיה העברית (כרך ו) 









265 


ארץ־ישראל 


266 


קיומה של מלכות־סיחון קשורה קשר אמיץ בזמן ייסודה של 
ממלכת-מואב, שהרי לפי במדבר כא׳ כו, נלחם סיחון במלך־ 
מואב הראשון וכבש מידו את השטחים שמצפון לארנון. 
לפיכך יש לחשוב, שבני־ישראל השכילו לנצל את יחסי- 
האיבה, שנתקיימו בין שתי המדינות השכנות, כדי לפרוץ 
לעצמם דרך אל הגלעד ומשם לערבות־מואב. וכן יש לקבוע 
את זמנה של התפרצות זו, לכל הפחות, דור אחד אחר הת־ 
כוננותן של מלכויות מואב ואדום, זאת אומרת: לערך ברבע 
הראשון של המאה ה 13 . בכיבוש זה נפלו 
ביד בני־ישראל שטחים נרחבים בגלעד 
ובבשן (מלכות עוג מלך־הבשן). ברורים 
פחות הם הקשרים בין כיבוש זה ובין! 
כיבושו של עבר־הירדן המערבי, שהתחיל, 
לפי ספר יהושע, עם כיבושיו של יהושע 
בתחום יריחו והעי בכיוון להר־אפרים. 
הממצא הארכאולוגי בשני מקומות אלה 
אינו מתיישב יפה עם זמן כיבושו של 
עבר־הירדן המזרחי. יש שהסיקו מן החפי¬ 
רות שנערכו ביריחו, שהשכבה הכנענית 
האחרונה בעיר זו נסתיימה באמצע המאה 
ה 14 בקירוב בחורבן קשה. מכאן ואילך 
באה הפסקה בקיומה של העיר, שנמשכה 
עד המאה ה 9 — הפסקה, שמתאמת למסו¬ 
רת המקראית, שלפיה חלה הקמת יריחו 
בימי אחאב. ומה שנוגע להעי נתברר 
בהחלט, שהעי(היום א־תל) נדונה לחור¬ 
בן קשה בזמן־המעבר מתקופת הברונזה 
הקדומה לתקופת הברונזה התיכונה. אח״כ 
נעזב המקום ועמד בשממתו עד תקופת- 
הברזל הראשונה. ישוב מאוחר זה הוא 
ישראלי טיפוסי, קצר־ימים וקטן־שטח. 
ולפיכך ברור, שבימי הכיבוש הישראלי, 
יהא התאריך שנקבע לו איזה שיהיה, 
עמדה העי בחורבנה. חוקרים הרבה ניסו 
ליישב קושי זה בהסברים שונים, אך עד 
היום לא נמצא לבעיה זו פתרון מניח את 
הדעת. לעומת זה מתיישב יפה החומר 
הארכאולוגי, שנמצא בהר־יהודה ושפלתו, 
עם פרק־הזמן המתאים לכיבושו של עבר־הירדן המזרחי. 
שכבות־השרפה, שמציעות את סופה של התקופה הכנענית 
ומפרידות בין השכבות הכנעניות והישראליות במקומות 
כגון בית-אל, לכיש, תל בית־מרסם (דביר?) ותל אל־חסי 
(עגלון ?), שייכות, כנראה, לרבע השלישי של המאה ה 13 < 
ותאריך כולל זה מתאים גם להזכרת ישראל באסטלה 
של מתפתח כעם היושב בארץ. אנו רשאים, איפוא, לקבוע 
את פרשיות־הכיבוש השונות במאות ה 14 וה 13 לפסה״ג. 
גם מתוך תגליותיה של הארכאולוגיה ניכר, שקרוב לסופו 
של פרק־זמן זה אירעו משבר ומפנה מכריעים בתרבותה 
החמרית של הארץ כולה. בישובים הרבה, ובעיקר בשפלה, 
נמצא, שהשכבה המייצגת את תרבות הברונזה המאוחרת 
מסתיימת בחורבן ובתבערה. ואילו השכבה שמעליה מעי¬ 
דה על פתיחתו של פרק חדש בתולדות התרבות של 
הארץ. כמו־כן ניכרת התפתחות גדולה ביישובם של החב¬ 
לים ההרריים משני עברי־הירדן. אין ספק בדבר, שעכשיו 


אנו נמצאים בעצם התקופה של ההתנחלות הישראלית 
בארץ. 

נראה, שבדומה למושלי השושלת ה 18 , לא החשיבו גם 
מושלי השושלת ה 19 את שאלת השלטון הפנימי בארץ גופה, 
וכל עוד ניתנה להם האפשרות לקיים את מרותם על קווי- 
התחבורה העיקריים, שעברו בעמקי־הארץ, לא היו מעוניינים 
להתנגד לחדירת שבטים חדשים לארץ ולהיאחזותם בה. 
משום־כך, כנראה, אין אנו שומעים על התנגשות בין בני- 
ישראל ובין המצרים בתקופה זו ולא על 
שלטון מצרי למעשה בא״י. אך שלטון זה 
היה קיים — לכל הפחות, בנקודות- 
המפתח, כמו, למשל, בבית־שאן, שרעמסס 
ווו (בקירוב 1190 — 1159 לפסה״ג) בנה 
בה מקדשים חדשים וגם הציב בה את 
פסלו. ואף בימי רעמסס ¥1 (באמצע 
המאה ה 12 לפסה״נ) עדיין אנו מוצאים 
במגידו חפץ, שעליו חרותה כתובת- 
הקדשה מצרית לכבוד פרעה זה — מעין 
עדות לפירפורי גסיסתה של המרות המצ¬ 
רית בא״י לאורך דרך־הים. זוהי התעודה 
האחרונה, המקשרת את מצרים אל א״י 
עד שאנו מגיעים אל המאה ד, 10 לפסה״נ. 

על ירידתו המוחלטת של כבוד־מצרים 
בעיני בני־הארץ כיובל שנים לאחר מכן 
מעידה "מגילת ון־אמוך. הכוהן המצרי 
ון־אמון נשלח ממצרים לגבל כדי להשיג 
ארזים לצרכי המקדש בנוא-אמ 1 ן. אך לא 
זו בלבד שמלכות־מצרים לא יכלה לצייד 
אותו בספינה רשמית ובחבר מלוים, באו¬ 
פן שהוכרח להמתין לספינה פיניקית, 

שתזדמן כדי להסיעו לגבל, אלא שסמך 
בעיקר על פסל עושה־ניסים, שהביא עמו, 

כדי להמירו בארזי־הלבנון. השליח סר 
לנמל דאר שבחוף השרון הצפוני, ושם 
נגנב ממנו מעט הכסף, שהיה בידו. דרך 
אגב מפיץ מאורע זה אור על החוק הבינ¬ 
לאומי של אותם הימים, שעליו מסתמך 
בדיאל מלך דאר בתשובתו לטענותיו של 
ון־אמון: שהשליט אחראי למה שנעשה בעיר, אבל לא למה 
שנעשה בספינות זרות בנמל. אחר הרפתקות מרובות מגיע 
השליח לגבל, ושם אין איש שם לב אליו. רק לאחר ימים 
מרובים ובעזרת אחד מבני אומנותו, נער נביא של זכרבעל 
מלך־גבל, הוא זוכה סוף־סוף להתקבל לראיון אצל המלך, 
ולאחר משא־ומתן ממושך והבטחת תשלום, הוא מקבל את 
הארזים שביקש להשיג. 

עליית־הפלשתים. במחצה השניה של המאה ה 13 
התחילה תנודת־גויים חדשה, שבאה מארצות הים האגיאי 
מתוך פשיטתם של שבטי־היוונים הקדומים אל דרומו של 
חצי־האי הבאלקאני. אותות ראשונים של תנודה זו כבר 
ניכרים בימי מרנפתח, כשהתקיפו שבטי-לובים מן המערב 
ביחד עם גויי-הים, שבאו מכל ארצות־ ה י ם, את 
הדלתה הצפונית, והמצרים חיכו אותם. אך עיקרה של נדידה 
זו נתגבש רק בסוף המאה ה 13 ובתחילת המאה ה 12 , כשקמה 
תנועה רבת-מידות בים וביבשה לאורך החופים של הים- 



פסל של רעמסס השלישי. 
נתגלה בבית־שאז 


267 


היספזוריה: תקוסודהשוסמים 


268 



פלשתים ׳פבויים מובלים על־ידי מפקד מצרי. מתח־ תבליט 5 ציח 
נצחונה של מצרים על נויי־הים שנמצא במרינת־הבו (נוא אמו!) 


התיכון באסיה הקטנה, בסוריה ובא״י. מסע זה החריב את 
ממלכת־החיתים באסיה הקטנה, העם ערים ומדינות בסוריה, 
וביניהן את כרכמיש, אוגרית, ארוד וארץ־האמו׳רי בלבנון, 
ולסוף הציף את הדלתה המצרית. בין העמים הללו נזכרים 
בפעם הראשונה בהיסטוריה העולמית הפלשתים. 

המהומות והסיכסוכים, שפרצו במצרים אחר מותו של 
מרנפתח, זיעזעו את השלטון המצרי. רק לאחר זמן הצליח 
רעמסס 111 להקים שלטון מרכזי חזק, והוא שהדף בשנות- 
מלכותו הראשונות את ההתקפה המרוכזת של גויי־הים על 
מצרים. מחמת מפלתם זו נתפזרו העממים הפולשים! הרבה 
מהם המשיכו בנדודיהם אל חלקו המערבי של הים התיכון, 
אך אחדים מהם נאחזו לאורך חופה של ארץ־ישראל. 
הפלשתים התיישבו לאורך החלק הדרומי של חוף זה, ואילו 
בחוף השרון נאחז חלק מן הסיקלים, שאותם מזכיר ון־אמון 
כבעלי העיר דאר. גם המקרא, המייחס את הפלשתים* על 
הכפתורים, יודע איפוא את מוצאם מאיי הים האגיאי. בדרו¬ 
מה של פלשת נזכרים גם כרתים בימי דוד (נגב הכרתי). 
התיישבותם של הפלשתים בחוף א״י לא יכלה להיתקל 
בהתנגדות חזקה מפני שחבל זה כבד נתדלדל ביותר לאחר 
השלטון המצרי הממושך בו, ובעיקר מחמת היתרון של 
הנשק, שהיה בידי הפלשתים, הואיל ואלה הביאו עמהם 
נשק-ברזל׳ שכמותו עדיין לא היה נפוץ בארצות־המזרח, 
שעיקר תחמשתן היה מברונזה. הפלשתים השתלטו על עמק 
החוף הדרומי; ומתחילה נקבעו מרכזיהם בעזה, אשקלון 
ואשדוד — סמוך לחוף ממש. אך במרוצת־הזמן נתפשטו 
לצפון ולמזרח, וכך נתגבשו שני מרכזים חדשים בשפלה, אל 
מול המבואות העיקריים להר־יהודה: בגת ובעקרון. חמש 
הערים הללו נעשו ערי־מלוכה פלשתיות, והן נתקשרו בברית 
של חמשת סרני־פלשתים. 

תקופת השופטים. ביטולו הגמור של השלטון 


המצרי בכל חבלי־הארץ, ובחבלי החוף בכלל, העמיד את 
ממלכות־הערים הכנעניות מול הלחץ המתמיד של שאיפות- 
ההתפשטות הישראליות אל עבר איזורי־הארץ המפותחים 
יותר מבחינות הכלכלה והתרבות החמרית, בלא שהיו יכולים 
עכשיו לסמוך על תמיכה מצרית נגד ישראל. וכך באה ההת¬ 
נגשות המכרעת בין שבטי הצפון והמרכז של ישראל ובין 
הכוח הכנעני המכריע — ממלכת יבין מלך חצור, שנעשה 
עכשיו ראש ממלכות־הערים בכנען (מלך כנען — שופטים 
ד, ב). קרב מכריע זה, שפרץ ב״תענך על מי מגידו", 
שם קץ לממלכת־יבין, ועריה העיקריות נכבשו ע״י בני- 
ישראל. אך ניצחון זה, חוץ ממה שלא היה שלם, היו לו שתי 
פנים: מצד אחד נשמד הכוח הממלכתי, שעמד בפני שאיפת־ 
ההתפשטות הישראלית בפנים־הארץ, ואילו מצד שני נשבר 
האירגון המדיני, שעלול היה לשמש תריס בפני ההתפרצו¬ 
יות מןהחוץ: ממזרח (מעבר־הירדן לעמק בית־שאן ויזרעאל) 
ומדרום (מן השרון). האירגון הרופף של שבטי-ישראל, 
שהיה בו כדי לאחד לפרקים שבטים קרובים לבריתות- 
הגנה־והתקפה זמניות, עדיין לא היה מלוכד למדי כדי לקיים 
שירותי ביטחון והגנה רצופים, באופן שכנראה קרוב לסוף 
המאה ה 12 , סמוך לזמן שבו נעלמה ממלכת־חצור, באו הת¬ 
פרצויות עונתיות של בני־קדם לשבטיהם לשם שוד-הגרנות 
ומרעה צאנם ובקרם לארכה של דרך־הים: עד בואך עזה 
(שופטים ו—ז). סכנה זו עוררה כמה משבטי־ישראל למאמץ- 
התנגדות, שהעמיד את גדעון בראש משפחות־מנשה. ההת¬ 
נגשות, שאירעה לרגלי גבעת־המורה, הסתיימה בתבוסתם של 
המדיינים, אך גדעון לא הסתפק בהדיפת הפולשים, אלא רדף 
אחריהם לעבר־הירדן עד עומק־המדבר, כדי לעקור את הרע 
מעיקרו. יש להוסיף, שפלישתם של בני־קדם מן המזרח 
סיכנה את מצב-ישראל לא רק בעבר־הירדן המערבי, אלא 
עוררה התפרצויות דומות גם בעבר־הירדן המזרחי. המואבים 
והעמונים ניסו לפרוץ להם דרך אל הירדן כדי להשתלט על 
השדרה ההררית של עבר־הירדן המערבי; ובני־עמון לחצו 
על הגלעד הישראלי. בהתמודדות זו, שנמשכה למעשה עד 
ימי ייסודה של מלכות־ישראל, גברה פעם יד הישראלים 
(אהוד, יפתח הגלעדי) ופעם יד אויביהם, שבערב התכוננו¬ 
תה של המלוכה הישראלית עלה בידם להתקרב עד יבש- 
גלעד, סמוך למעברות־הירדן. באותם הימים אנו שומעים 
לראשונה על הגורם, שהניע את בני לוט ומדין לפרוץ אל 
גבול-ישראל. גורם זה היו ההגריאים והשבטים המקורבים 
אליהם בדרום והארמים בצפון־מזרח, שמחץ התפשטותם אל 
הארצות הנושבות לאורך ה״קשת הפוריה" הגיע באותה 
תקופה לשיאו. 

ניסיון ראשון להקים ארגון מדיני־טריטוריאלי בניגוד 
לארגון השבטי-המשפחתי, שעליו התבססו חיי-ישראל 
באותה תקופה, כבר נעשה לאור הסכנה המדיינית בימי 
גדעון. לאחר שמת גדעון חשב בנו אבימלך לבסס ארגון 
זה על המיזוג של משפחת־אביו עם בעלי-שכם, אחי-אמו, 
שהתייחסו על חמור אבי-שכם, והיו תושבי-הקבע בשכם 
עוד מלפני הכיבוש הישראלי. יתכן, שלכך נתכוון גם יפתח 
הגלעדי בתנאי, שהתנה עם אנשי יבש־גלעד, שיהיה להם 
לראש ולקצין. בתקופת אבימלך ויפתח לא הצליחו הנסיונות 
לריכוז. הפירוד והפילוג בין השבטים הכשילו כל ניסיון 
של הקמת ממלכה מאוחדת. ורק כשגדלה הסכנה הפלשתית 
ביותר בעבר •הירדן המערבי וסכנת העמונים ודומיהם בעבר־ 



269 


ארץ־ישראל 


270 



הירדן המזרחי, הבשילו התנאים להק¬ 
מת מלוכה בישראל. 

ראשית־המלוכה. — שמו¬ 
אל ושאול. סמיך לאמצע המאה 
ה 11 לפסה״ב התגברו הפלשתים על 
המחסומים האחרונים שלפני חבל 
ההר המרכזי של א״י, ולאחר מלחמת 
אפק כבשו והחריבו את שילה, מרכזם 
הדתי־הלאומי של שבטי-ישראל, והש¬ 
תלטו גם על אפרים ובנימין. שבטים 
אלה לא ידעו עד אז למעשה שלטון 
זר בנחלתם, והם הם שמהם יצאו 
רוב השופטים־המושיעים, שקמו פעם 
בפעם להציל את שבטי-ישראל מידי 
שוסיהם. בסביבה זו, בגבול אפרים 
ובנימין, חי ופעל האיש, שבתקופת 
שיעבוד קצרה זו זכה לעמוד במרכז 
החיים הציבוריים — שמואל הרואה, 
ובימיו קמה המלוכה בישראל. ברבע 
האחרון למאה ה 11 זימנו המאורעות 
לשמואל את האיש, שיזמתו ופעילותו 
העלו אותו לדרגה של מנהיג-הדור. 

עלייתו של נחש מלך בני־עמון 
על יבש גלעד, שתושביה היו קשורים 
קשרי־משפחה במשפחות־בנימין, עו¬ 
ררה את שאול, מגיבורי־החיל שב- 
גבעת־בנימין, לצאת להצלת העיר 
בראשן של חבורות־מתנדבים. ע״י 
תמרון־הפתעה עלה בידי שאול להכות 
את העמונים מכה רבה, והצלחה זו 
עודדה אותו בשאיפתו להרחיק בכוח־ 
הזרוע את הכובשים הזרים גם מנחלת 
שבטו בעבר-הירדן המערבי. בהתאם 
לכך התנפל יונתן בנו על נציב 
הפלשתים בארץ־בנימין וחיכה אותו. 
מששלחו הפלשתים משלחת־ענשים, 
חזר שאול על טכסיסי־ההפתעה שלו 
ושיחרר את כל הר יהודה ואפרים מסכנת השיעבוד 
הפלשתי. עכשיו העביר שאול את חזיתות־המלחמה אל 
מחוזות־הספר של נחלות־ישראל מתוך מגמה לשחרר את 
השבטים המשועבדים, להרחיב את שטח ההתיישבות ולהשיג 
קדהגנה יעיל מפני ההתפרצויות של השכנים — של הפלש¬ 
תים במערב, של העמלקים בדרום ושל בני-לוט ובני-קדם 
לשבטיהם במזרח. כמה רמזים מעידים, ששאול עדיין לא 
היה יכול לבטל את הסדר הפאטריארכאלי־השבטי המסרתי, 
והשתדל לנצלו לטובת ליכוד היחידות המשפחתיות לחטיבה 
לאומית אחידה. עיקר משענתו היה שבטו, שבט־בנימין, 
שבמרכזו, בגבעת־בנימין, ישב. שאול ביצר את המקום, 
ושרידי־מצודתו נתגלו בשעת החפירות, שנערכו בגבעה. ביד 
שאול עלה לאסוף גדוד־צבא נבחר, שבני־משפחתו היו בו 
הגרעין העיקרי ושבראשו עמד דודו של שאול, אבנר. מן 
המקראות אין לקבוע שום גבולות גאוגראפיים־מדיניים 
מדוייקים למדינה בתקופה זו ז ויתכן, שלא היו גבולות כאלה, 
ותחומי שליטתו של שאול נזדהו פחות או יותר עם תחומי 


התיישבותם של שבטי-ישראל המרכזיים והדרומיים בצירוף 
ארץ־גלעד. בתחומים אלה שאף שאול לעקור מן השורש 
את האירגונים האוטונומיים הזרים, שהיו עלולים לשמש 
משענת לכובשים מן החח. נראה, ששארית הברית של ערי- 
הגבעונים התנגדה בכוח לביטול זכויותיהם, שנשענו על 
הסכם קדום עם שבטי-ישראל. קצתם נפלו ביד שאול וקצתם 
ברחו, כנראה, לתחומי־פלשתים (שמו״ב ד, ג) או הוגלו 
(דהי״א ח, ו). רק לאחר כמה שנים נתאוששו הפלשתים 
עד כדי כך, שחידשו את נסיונם להשתלט על השטח היש¬ 
ראלי. צבאות־היריבים התנגשו בעמק־האלה, וגם הפעם 
הצליחו הישראלים להדוף את הסכנה הפלשתית. 

שאול ודויד. בקרב זה נתבלט לראשונה דויד מבית- 
לחם יהודה כגיבור מצליח. במשך זמן קצר כבש לו 
דויד מעמד חזק בצבא העממי ואף נעשה חתן־המלד. אך 
הפופולאריות, שזכה לה דויד, מצד אחד, והקשיים, שבהם 
נתקל שאול בהטלת משמעתו על המדינה, שהיתה עדיין 
מפוררת למשפחות ולשבטים, מצד שני, עוררו בהכרח את 




271 


היסטוריה: מלכות־דויד 


272 


חשדנותו של שאול כלפי דויד, ובסופו של דבר הביאו לידי 
קרע גלוי בינו וביו דויד, שבו ראה המלך מתחרה־בכוח 
לשלטון על כל ישראל. חשדנות זו של שאול נתחזקה גם 
ע״י העובדה, ששבט יהודה, שאליו נשתייר דויד, סירב 
להכיר בהגמוניה של שבט בנימין (שבטו של שאול), הקטן 
ממנו — סירוב, שנסתייע ע״י מצבו הגאוגראפי של שבט 
יהודה, שבין תחומו שלו ותחומו של שבט בנימין חצצה 
רצועת היבוסי, יושב ירושלים. 

לאחר שברח דויד מפני שאול, עלה בידו ללכד סביבו 
גדוד משלו, שקיבל עליו תפקידי שמירה וביטחון בגבולות 
יהודה במערב ובדרום. אולם דבר זה הוסיף לחדד את 
היחסים בינו ובין שאול והצבא הרשמי של ישראל. בסופו 
של דבר הוכרח דויד לצאת עם גדודו מן הטריטוריה היש¬ 
ראלית ולבקש לו מקלט אצל אביש מלך גת. כוואסאל של 
מלך גת נמסר לו׳ לדויד, מקום־ספר בצקלג, בחלקו הדרומי־ 
המזרחי של השטח הפלשתי. דויד ניצל את מצבו זה במלח¬ 
מות עם העמלקי, כדי לרכוש את לבם של זקני־יהודה ושל 
המשפחות הנלוות על יהודה בדרום־הארץ. גם הפלשתים 
ידעו לנצל את התרופפותה של המדינה מחמת הסיכסוכים 
הפנימיים הללו׳ וכשניסו לכבוש את השטח הישראלי ד,חפ־ 
שי, והפעם מצד צפון, כלומר, מצד עמק-יזרעאל, ניגפו 
הישראלים לפני הפלשתים, נמלטו להר הגלבוע והרבה 
מהם — ובכללם שאול ושלושה מבניו — נפלו שם בידי 
אויביהם, שרדפו אחריהם והדביקום. נראה היה כאילו הקיץ 
הקץ על עצמאות־ישראל בעבר־הירדן המערבי ; הפלשתים, 
שהיו סבורים, שנעשו שליטי־המצב בישובי־ישראל שביהו¬ 
דה ואפרים, לא מחו בידי דויד, שחשבו אותו לוואסאל 
שלהם, אף כשהעתיק את מושבו לחברון. עכשיו נשאר אבנר 
האישיות המרכזית, שנלחם על חירות־ישראל, והוא העביר 
את המרכז למחניים שבעבר־הירדן המזרחי והמליד שם את 
אשבעל בן שאול. להלכה היו קשורים בממלכת אשבעל גם 
בנימין ואפרים וגם הערים של עמק־יזרעאל, שהיו נשמעות 
לשלטונו של אביו. נסיונם של הפלשתים בימי־שאול לימד 
אותם שלא להתערב בעניינים של השלטון הפנימי בהרי- 
ישראל, כל-זמן שהשליטים המקומיים לא גילו התנגדות 
אקטיווית למרותם. משום כך גם לא הפריעו להתמודדות 
הכוחות בין דויד ובין אשבעל, ואף לא לדויד עצמו בשנות- 
מלכותו הראשונות על כל ישראל לאחר שנהרגו אבנר 
ואשבעל. עוד בימי המשא־ומתן עם אבנר על איחודה של 
הממלכה תחת שלטון דויד, נקט זה האחרון צעד, שהיה מכוון 
להקנות לעצמו ירושה חוקית של מלכות־שאול: הוא דרש, 
שתוחזר לו אשתו הראשונה — מיכל בת שאול —, שניתנה 
בפקודת שאול לאיש אחר (שמו״א כה, מד), ודרישתו נת¬ 
מלאה. 

דויד מלך-ישראל. רק בשנה השמינית למלכותו 
של דויד, לאחר שכבש את ירושלים היבוסית ועשאה בירת 
ממלכתו החדשה, ואפשר גם פסק אז מלהכיר בריבונותם 
של הפלשתים, עלו הצבאות הפלשתיים על יהודה והגיעו 
עד בית-לחם וכמעט עד שערי-ירושלים (עמק רפאים). 
במלחמה זו וגם במלחמה שלאחריה (ב״בכאים") חיכה דויד 
את הפלשתים. במלחמה השניה הדף אותם אל השפלה 
ואף לקח מהם את גת ואת אגפיה והקים קו־הגנה חדש, 
שהגיע עד גזר ועקרון. כוחם של הפלשתים נשבר ע״י כך 
במידה, ששוב לא עלה בידם להחריד את שלומד. של הממ¬ 


לכה הישראלית. ועם שיחתרו של הר-יהודה כולו ע״י 
כיבושה של ירושלים ניתנה האפשרות לדויד להעלות את 
ארון־הברית מגבעת קרית-יערים לירושלים ולהעניק לעיר- 
ממלכתו החדשה גם קדושה של מרכז דתי, נוסף על חשי¬ 
בותה כמרכז מדיני־חולוני. בסידורים אלה יצא דויד למעשה 
בעקבותיו של שאול קודמו, ששאף להבליע ולהטמיע את 
הערים הזרות שבקרב ישראל בתוך המדינה הישראלית, 
ותבוסודהפלשתים האחרונה והמוחלטת פתחה לפניו את 
הדרך להנהיג שיטה ז 1 וכן להרחיב את שלטונו מחוץ 
לתחומי־ההר. במשך השנים שלאחר מכן אנו רואים אותו 
מבליע ומסדיר בתוך מדינתו את העמקים, שישובם היה 
ברובו ישראלי, אע״פ שערי־המצב שבהם היו כנעניות. כך 
הפכו לשטחים ישראליים רצופים השטחים של צפון־השפלה, 
השרון ועמקי יזרעאל ובית־שאן. משם עבר דויד לעבר- 
הירדן המזרחי, והשתלט על השטחים הישראליים והמעורבים 
בגלעד ובבשן. 

מדיניות־ ה חוץ של דויד. הכללה זו של שטחי 
עבר־הירדן בתחום־ממלכתו הביאה את דויד לידי התנגשות 
עם עמון ומואב, שניסו אף הם להשתלט על שטחים אלה. 
לעזרת עמון באו גם מלכויות־ארם, שהקימו ברית של 
מדינות קטנות, ובראשה מלכות ארם־צובא. כתוצאה ממל¬ 
חמותיו של דויד בעמים אלה נספחו למלכות־ישראל לא רק 
אדום, מואב ועמון׳ אלא גם המחוזות הארמיים שבדרום 
סוריה ובמרכזה, ובכללם ארם־דמשק וארם־צובא, באופן 
ששלטונו של דויד התפשט עד גדות הפרת במדבר הסורי 
ועד מלכות חמת בסוריה התיכונה. בהמשך הכיבושים נכללו 
במדינה הישראלית גם המחוזות של שבטי־הצפון וחלק 
משטח העורף של מלכות־הציח׳נים. ממלכת־ישראל הפכה 
עכשיו לאימפריה, שהשתרעה ממדבר־ערב, ים־אילת ומדבר- 
סיני בדרום עד גבולה של ממלכת־חמת החיתית ועד הערבה 
של הפרת בצפון; מתחומים רחבים אלה של מלכות־דויד 
יצאו רק הרצועה של ערי־החוף הפיניקיות בקצדדהצפון 
ורצועת־הפלשתים בקצה־הדרום. 

התפשטות כבירה ז( נתאפשרה באותה תקופה מתוך 
מסיבות מדיניות מיוחדות. אחר גלי־הנדידה של תחילת 
המאה ה 12 , שהחריבו את מלכות־החיתים והחלישו את כוחה 
הצבאי של מצרים, באה תקופה של ירידה ורפיון לכל המעצ¬ 
מות של המזרח התיכון. במצרים פעלו בצד גורמים מן החוץ 
גם גורמים פנימיים, שרופפו את המשטר המרכזי ופוררו 
את הארץ לכמה מדיוות, שהיו בפועל עצמאיות. העליות 
של שבטי־הארמים על חלקה המזרחי של ה״קשת הפוריה" 
התישו גם את כוחותיהן של בבל ואשור. באשור נוספו על 
כך— לאחר ימי הגדולה הזמנית של תגלת פלאסר 1 (בקי¬ 
רוב 1100 לפסה״ג) — סיכסוכים פנימיים. במסיבות אלו 
נעשה דויד שליט בעל משקל בשדה המדיניות הבינלאומית. 
הוא בא בבריתות עם שכניו המלכים. חירם מלר־צידונים, 
שישב בצור׳ סיפק לו חמרי-גלם ואומנים;*ותועי מלך חמת 
עשה עמו יד אחת בנגד הארמים׳ שהתנכלו לשניהם. גם כמה 
ממלכויות-ארם הקטנות קיבלו עליהן חסות ישראלית. כגון 
גשור, שאת בתו של מלכה נשא דויד לאשח. ובאחת מן 
המדינות הנכבשות אנו שומעים על חיזוקו של ביתיהמלוכה 
לשעבר ע״י התחתנות בבית־דויד: נעמה, נכדתו של נחש. 
מלך בני-עמון. נישאה לשלמה. יורש-חעצר של מלכות- 
ישראל. 



273 


ארץ־ישראל 


274 



מנדל וחלק מז החומה המזרחית של עיר־דויד (העופל) בירושלים 


מדיניות־הפנים של דויד. כוחו של דויד היה 
גדול גם באירגון מבפנים. עוד בתחילת ימי־מלכותו דאג 
להקים גרעין של צבא תמידי, שמתחילה היה מורכב מחיי* 
לים מועטים מבני שבטי שמעון, יהודה, בנימין ואפרים או 
ממשפחות־הזרים, שישבו בסביבה הקרובה. אלה היו למעשה 
"שלושים הגיבורים אשר לדויד" ועליהם נוספו לאחר זמן 
עוד שלושים גיבורים, שברובם באו מעבר־הירדן המזרחי. 
בתקופה מאוחרת יותר במלכותו נתארגן גדוד של שכירים 
זרים, ה״כרתי והפלתי", שבראשם עמד, כנראה, בתחילה 
אתי הגתי. במחצה השניה של מלכות־דויד היה המממן 
על כל הגדודים הללו בניהו בן יהוידע. שר־הצבא הראשי, 
שפיקד גם על הצבאות שגוייסו מקרב העם וגם על הגדודים 
הקבועים, היה יואב בן צרויה ממשפחת דויד, שעמד על 
משמרתו זו בכוח ובגבורה וסילק כל מתחרה מסוכן לעצמו, 
כגון אבנר בן נר ועמשא בן יתר. ומה שנוגע לאדמיניס¬ 
טראציה האזרחית. יש לשער, ששימשו לו, לדויד, לדוגמה, 
ירושלים היבוסית וערי־המלוכה הכנעניות שבסביבה. מתוכן 
בא כנראה גם חלק ניכר מן השרים (עבדי־המלך), כגון 
שושא הסופר, ששמו מעיד על מוצאו החורי, חוץ ממנו נת¬ 
מנה כמזכיר יהושפט בן אחילוד וכממונה על המם — אדורם. 
קרוב לסוף־ימיו ערך דויד מיפקד של תושבי־יהממלבה לצרכי 
מס וגיוס, וכדי לעשות את ירושלים מקדש־מלך ובית' 
ממלכה כאחד, התחיל בהכנות להקמתו של מקדש מרכזי 
לאלהי-ישראל בהר־רימוריה, ואף צבר לתכלית זו חמרי־בניין, 
זהב וכסף. עם זה הרים לדרגה של מעמד מיוחד את הלויים 
(דהי״א, כג—כד), בירושלים גופה הוטלו עליהם עבודות' 
העזר לכהונה המרכזית, בלומר תפקידי המשוררים והשוערים 


במקדש. מחוץ לירושלים הוקצו להם ערי־מושב מיוחדות — 
"ערי-הלויים". ערים אלו היו מרכזים שבטיים או אדמינים־ 
טראטיוויים וגם ערי־מסכנות מרכזיות. בעיקרן היו אלו 
הערים, שנכבשו מקרוב מידי הכנענים. תפקידיהם של הלויים 
בערים אלו היו מינהליים ודתיים־משפטיים כאחד. 

בעיית הירושה. שאלת הירושה של כיסא־המלכות 
נתעוררה בימיו האחרונים של דויד. לפי המסורת הממלכ¬ 
תית היה יורש הכיסא בנו בכורו של המלך. לאחר שנהרג 
אמנון הבכור תפס את מקומו אבשלום בן מעכה (בת תלמי 
מלך גשור), וכפי הנראה, ראה בו גם דויד את יורשו החוקי. 
ואולם גורמים שונים, שהתנגדו לדויד, היו מעונייגים לסכסן• 
בינו ובין אבשלום ולסוף עוררו מרידה, שהעלתה את אב¬ 
שלום על כיסא־המלוכה. אחר כשלון המרד והמתת אבשלום 
תפס את מקומו של יורש־העצר אחד מבניו הצעירים של 
דויד, שלמה, בנה של בת־שבע או בודשוע, שכנראה לא 
היתה ישראלית, אלא מבנותיהם של תושבי ירושלים היבד 
סיים, אע״פ שחלק ניכר מן השרים והעם נטו אחר אדוניהו 
בן חגית, שלפי סדר־הבכורה היה צייד להיות היורש לאחר 
שמת אבשלום. 

שלמה והבהלת־המדינה- שלמה ירש מאביו 
מדינה גדולה, שכללה מלבד השטחים הישראליים גם את 
אדו* מואב ועמון. ארמ-צובא, והמלכויות הארמיות הקט¬ 
נות. שמלכיהן נכנעו למרותו והכירו בו את שליטם העליון. 
שטחים אלה כללו אח מדכר-סוריה עד גהר-פרת (מל״א 
ה, ד). בשטחים הישראליים קיים שלמה למעשה את החלוקה 
האדמיניטטראטיווית, שכנראה, כבר הונהגה בימי דויד, פרט 
לתחום הנציבות של שבט אשר, שעליו נספח שטחה של 


275 


היסטוריה: מלפות־שלמה 


276 



מגידו. אורו 1 ת מז התקופה הישראלית 


בעלות, כנראה, כפיצוי על מסירתה של ארץ־פמל לצורים. 
גם באירגון המינהל של המדינה הלך שלמה בדרבי אביו. 
הוא השאיר בכהונתם כמה משרי אביו, ומשרות אחרות 
הוריש לבניהם של השרים, שנפטרו בינתיים. הוא גם שיכלל 
את המנגנון האדמיניסטראטיווי ע״י מסירת תפקידים שונים 
מסוג אחד לידיו של שר אחד (בימי דויד נמצאו תפקידים 
כאלה בידי שני שרים — אפשר מחמת ההתחרות והמריבות 
בין המשפחות ז כד היו שני כהנים ראשיים ושני מפקדים 
על הצבא), וע״י קביעתם של כמה תפקידים מרכזיים נוס¬ 
פים, שגם להם מינה שרים מיוחדים, כגון השרים ,,על־הבית" 
ועל־ה״ניצבים" [הנציבים]. כמרכן דאג לחזק אח השפעתו 
בנציבויות הישראליות ע״י מסירתן של נציבויות אלו לחת¬ 
ניו ולמקורביו. 

כלכלה. שלמה דאג לביצור מעמדה של המדינה ע״י 
פיתוחם של מפעלים כלכליים חדשים, שהיו עלולים להגדיל 
את הכנסתה בדרכי־שלום ולאפשר לו ביצוע של תכניות 
נרחבות. הביטחון, שהשתרר במדינה ועל גבולותיה עם 
התבוננותו של משטר מרכזי חזק, איפשר לחקלאים להרחיב 
את השטחים המעובדים, לשכלל את השיטות של ניצול- 
הקרקע וליצור ע״י כד עודף ניכר של תוצרת חקלאית. 
בחלקו הגדול שימש עודף זה מס־בעין לכלכלה של בית- 
המלך, צבאו ומפעליו. כיבוש המכרות בערבה שמדרום לים- 
המלח, בעבר־הירדן ובבקעת־הלבנון נתן בידי המלוכה 
אוצדות-מתכת יקרים (ברזל ונחושת), ששימשו לא רק 
לתצרוכת הפנימית במפעלי-שלמה המרובים, אלא גם כאמ¬ 
צעים של חליפים בסחר־החוץ. לשם הפקת כמויות גדולות 


של נחושת היה צורך במקום־תעשיה מרכזי גדול, שבו 
תיעשה הצריפה באמצעים משוכללים יותר משהיו בידי 
הנפחים הבודדים. הטכנאים מצאו כאן מקום לחבר את התע־ 
שיה עם המסחר ולבנות בית־מצרפות עצום (לפי מושגי- 
התקופה) במקום חדש, שתנאיו האקלימיים התאימו לצורך 
זה. ועם זה היה סמוך לחוף מפרץ־אילת (עקבה), על הנתיב 
של סחר־הים העתיק אל הארצות, שמהן הובאו שכיות־חמדה 
שונות, כגון זהב, שנהב ואבנים טובות. שלמה השכיל 
לנצל את מצב ארצו גם כדי לפתח סחר-ביניים (טראנזיט) 
בין מצרים וקידמת־אסיה. את הסוסים מקיליקיה (קוה) היה 
מוכר למצרים, ואת המרכבות המצריות — למלכי החיתים 
והארמים. מקומה של א״י איפשר לשלמה לשמש מתווך גם 
בסחר הים והיבשה בין ארצות-ערב ובין שכניו הצפוניים. 
במסיבות אלו היה קשור, ודאי, גם ביקורה של מלכת־שבא 
בירושלים. 

בניה וביצור. העושר הרב, שזרם לאוצר־המדינה, 

נתן לשלמה אפשרות לבצע תכנית־בניה נרחבת, הן כדי 
לפאר את עיר־ממלכתו והן לתכליות מעשיות יותר בערי- 
השדה. ירושלים עצמה נתפשטה לצד צפון, ואפשר. במידה 
מסויימת, אף לצפון־מערב. בה הוקם בית־המקדש הגדול 
על כל עזרותיו ולשכותיו, שבנייתו נמשכה שבע שנים. 
מערכת הבניינים הללו נבנתה בהר שמצפון לירושלים של 
ימי דויד, במקום שבו כבר הקים דויד, לפי המסורת, 
מזבח לה׳ בגורן ארונה היבוסי (שמו״ב כד! דה״ב ג, א). 
בין בית־המקדש ובין העיר נבנה במשך שלוש-עשרה שנה 
בית-המלד, על בל בנייניו, ובכללם בית יער-ד,לבנון. בערי- 


ארץ־ישדאל 








279 


היסטוריה: התפלגוודהממלכה 


280 


השדה בנה שלמה מבצרים, בעיקר להגנת דרכי־המסחר 
הראשיות. דבר זה אנו למדים מרשימת הערים הנזכרות 
במל״א ובדה״ב, שקצתן שימשו עמדות־מגן בדרך לירושלים 
(בעלת, היא קרית־יערים, ובית־חורון עליון ותחתון) וקצתן 
שימשו להגנתה של דרך־הים (גזר, מגידו, הצור). בערים 
המבוצרות הללו כונן שלמה אוצרות מזון ומצרכים לשימוש 
המדינה וצבאה, שבשבילם בנה מסכנות, וכן יחד ערים 
מסויימות לשיכון של חיל־הרכב ושל הסוסים, שבהם סחר. 
דוגמה נאה לעיר־רכב כזו גילו לנו החפירות במגידו, שבה 
נמצאו כמה קבוצות של בניינים, ששימשו כאורוות, וכנראה, 
נתחלקו לפי יחידות מסויימות של חיל־הרכב. כל אורווה 
נבנתה באופן, שהיו בה שלושה מרחבים מקבילים! בשני 
המרחבים הקיצונים אוכסנו הסוסים ובאמצעי אוחסנו המר¬ 
כבות. לפני אחת מקבוצות־הבניינים הללו היה מגרש נרחב, 
שכנראה שימש מקום אימון לסוסים. מערכת זו היתה קשורה 
אל פיר עמוק, שירד אל מנהרה תת־קרקעית, ומנהרה זו 
הוליכה אל מעיידמים (במערה מחוץ לעיר), שיכול היה 
לשמש את העיר בימי־מצור. 

צבא. אע״פ שכמעט אין אנו שומעים על התפרצותן של 
מלחמות בימי-שלמה, ידע מלך זה לתת יתר־כוח לצבאו ע״י 
אירגון של חיל־מחץ חזק בצורת יחידות של חיל־רכב. חיל 
כזה עדיין לא היה קיים בימי דויד, שלא ידע אף לנצל את 
הרכב, שלקח בשבי מידי הארמים. בימי שלמה נמנו שרי- 
הרכב עם הפקידים והשרים הגבוהים במדינה (מל״א ט, כב). 

מדיניות־החוץ. ביחסיו עם ארצות־חוץ הלך שלמה 
בדרך כלל בעקבות מדיניותו של דויד. הוא השתדל לחזק 
את קשריו אל הארצות השכנות — וגם הכבושות — ע״י 
נישואים דיפלומאטיים (בת־פרעה, נעמה העמונית ועוד). 
הוא קיים וחיזק את הקשרים הדיפלומאטיים והמסחריים 
עם מלכות־צור, שכבר נתקשרו בימי דויד! ולרגל המאזן 
השלילי ביחסי־המסחר המפותחים עם צור, ומפגי מפעלי- 
הבניה הנרחבים שלו, הוכרח למסור לצור חלק מנחלת־ 
אשר (כבול וסביבותיה), שהיה חיוני למלכות־צור הן לבט־ 
חונה הצבאי והן לאספקת מימיה ומזונותיה. חשובה ביותר 
היתד, הברית שכרת עם מצרים, שהביאה לידי סיפוחה של 
גזר לישראל — סיפוח, שנעשה, כנראה, לאחר שמלכי השו¬ 
שלת ה 21 הטילו את מרותם על השטח הפלשתי. בהשתלטות 
זו של המצרים על פלשת היה כרוך, כנראה, גם הניסיון, 
שניסה הדד, מזרע־המלוכה של אדום, להחזיר לעצמו את 
ארצו בעזרת מצרים! אלא שהברית בין מצרים ובין שלמה 
הכשילה את נסיונו זה. המלחמה היחידה, שעליה אנו שומעים 
בימי־שלמה היא המסע לחמת־צובה (דה״ב ח, ג) בשנת 
העשרים וחמש למלכותו. בעקבותיו של מסע זה בנה שלמה 
ערי-מספנות בשטחים שכבש, ובתוכן את תדמור במדבר, 
כנקודת־משען בדרך־השיירות אל ארצות־הפרת. ייתכן, 
שבמסע זה היתה קשורה גם מרידתו של רזון בן אלידע, 
שייסד את מלכות אדס־דמשק יירש אח מקומה שלי ארם־ 
צובה, שחרבה בימי דויד. איבודו של שטח ארמי זה שימש 
התחלה לירידת עצמתה של מלכות־ישראל! מלבד מה שע״י 
כך נחשפו קווי־ההגנה של ישראל בצפון, הפסידה מלכות- 
ישראל גם את המונופולין המסחרי על דרך־השיידות 
לארצות־הפרת. נוסף על כך גרמו מפעליו הנרחבים של 
שלמה, שדרשו קרבנות מרובים מן העם — שעדיין לא היה 
רגיל בעול קשה כל־כך של מם בעין ובעבודה ובגיוסים 


חוזרים ונשנים לחילות־המצב — לעירעור מצבה של הממלכה 
מבפנים. יש סימנים לדבר, שעוד בחייו של שלמה נעשו 
נסיונות של התפלגות במדינה, ואחד ממנהיגיהם של המת¬ 
פרצים, ירבעם בן נבט, שהיה ממונה על "סבל בית־יוסף" 
(כלומר׳יעל עבודת־הכפיה של שבטי־יוסף), הוכרח לברוח 
מא״י. הוא מצא לו מקלט במצרים, שבה נתחלפה בינתיים 
השושלת המולכת, ושישק, המלך החדש, היה עלול לתמוך 
בכל יריב של שלמה — חתנו של בית־המלכות במצרים, 
שהודח ע״י שישק מן השלטון. אין לתמוה, איפוא, שעם 
פטירתו של שלמה פרץ סיכסוך גלוי במדינה, שהפך עד 
מהרה למרד במלכות בית־דויד. 

התפלגות־ ה ממלכה. שבטי הצפון והמרכז, שמעד 
לם לא השלימו בלבם עם מלכות בית־דויד, שהיה ממוצא- 
יהודה, ניסו פעם בפעם להתקומם לשלטון יחיד זה: כך היה 
בימי מרידתו של שבע בן בכרי (ע״ע), וכך היה כשפרץ 
הסיכסוך המדיני, שבסיבתו הוכרח ירבעם (ע״ע) לברוח 
למצרים. בימי שלמה נוספו על הניגודים השבטיים גם 
סיבות פיסקאליות, שהיו קשורות בנטל של המיסים הכבדים 
בעין ובאנשים, וההתמרמרות של רוב השבטים על ההפליה 
של שבט יהודה לטובה: עליו לא הועמד נציב וממנו לא 
נגבו מיסים לכלכלתו של בית־המלך. רחבעם (ע״ע), שכפי 
הנראה לא היה אישיות חזקה כאבותיו,' לא השכיל להשתלט 
על המצב מתוך ויתורים זמניים לדרישותיהם של שבטי- 
הצפון, והקל בזה לירבעם, שחזר ממצרים, להרים בגלוי את 
גם־המרד. פירוד זה שימש התחלה למלחמת־אחים ממושכת 
בין נאמני מלכות בית־דויד ובין המתנגדים לה. מכאן ואילך 
התקיימו זו בצד זו שתי מדינות-אחיות: יהודה בדרום 
וישראל בשאר שטחי־הארץ. גם הארצות הכבושות שעל 
הספר נתחלקו בין שתי המדינות לפי הקירבה הגאוגראפית: 
עמון ומואב נכללו במדינת־ישראל, ואילו אדום ומרחבי־ 
הנגב — במדינת־יהודה. 

הפרשה הראשונה של מלחמת־אחים זו נמשכה מימי 
ירבעם 1 (בקירוב 930 — 909 לפסה״ג) עד מותו של בעשא 
(בקירוב 908 — 885 לפסה״ג), מלך־ישראל. בפרשה זו אפשר 
להבחין שלושה שלבים: השלב הראשון — ההתנגשות בין 
רחבעם ובין ירבעם — נסתיים כנראה בתיקו, לאחר שרחבעם 
הבטיח לעצמו את השלטון על שבט בנימין. בשלב השני 
עלה ביד אבים בן רחבעם. בסוף ימי־מלכותו של ירבעם 
בישראל, להרחיב את תחום שלטונו על דרומו של הר־אפרים 
עד ישנה בצפון. בשלב השלישי — שצויין ע״י ההתנגשות 
בין בעשא מלך־ישראל ואסא מלך־יהודה (בקירוב 912 — 872 
לפסה״ג) — לא רק שעלה ביד בעשא להחזיר לעצמו את 
השטח שכבש אבים, אלא אף לקח מידי אסא חלק ניכר 
מנחלת־דויד עד הרמה שבמבואות־ירושלים בצפון, באופן 
שאסא הוכרח לפנות לעזרה מבחוץ וע״י כך לפתוח פתח 
להתערבות בלתי־פוסקת של ארם־דמשק בחייה של מדינת־ 
ישראל. ע״י התערבות זו עלה בידו של אסא ליישר את 
גבולו הצפוני ולספח לתחומו את הבליטה הדרומית של 
שטח-אפרים, בין מצפה—רמה ובית־חורון. 

מאורעות פנימיים. עם התפצלותה של המלוכה 
הוכרחו הלויים, שהיו פקידיה של מלכות בית־דויד, לעזוב את 
עריהם שבמלכות־ישראל, כיוון שהפסידו את תמיכת המדינה. 
לויים אלה נתרכזו תחילה בירושלים ומשם נתפזרו בערי- 
יהודה השונות. הגירה זו של הלויים מישראל, וכן הצורך 






283 


היסטוריה: שושלת־עמרי 


284 


!נתנו ידיים ליהושפט להתחיל עוד בשנות־מלכותו הרא¬ 
שונות באירגון מחודש של מדינתו. אירגון זה נעשה בשלד 
שה כיוונים: ( 1 ) אדמיניסטראטיווי. — יהושפט 
חילק את יהודה לנציבויות, לצרכי המינהל הפנימי ולצרכי 
האירגון של הצבא. לימים אלה יש, ודאי, ליחס את רשימת 
המחוזות של יהודה (יהושע טו, כ ואילד), שבה בולטת 
החלוקה לשנים־עשר. מרשימה זו אנו למדים, שמלכות- 
יהודה הטילה את מרותה על כל הנגב ועל חלקים מסויימים 
של ארץ־פלשתים — מה שמתיישב עם הידיעות על כיבד 
שיו של אסא ועם המסופר על המם, שהעלו הפלשתים 
ליהושפט; ( 2 ) משפטי. — קשור בחלוקה האדמינים־ 
טראטיווית היה חידושה של מערכת־המשפט ביהודה. יהר 
שפט הושיב שופטים במחוזות השונים, וכפי הנראה נתן 
בידם םפר־חוקים ערוך ואירגן מוסד משפטי מרכזי בירוש¬ 
לים (דה״ב יז, ז—ט)! ( 3 ) צ ב א י. — גם באירגון הצבא 
הוכנסו שינויים, שהיו קשורים בחלוקה האדמיניסטראטי־ 
ווית. הוא הועמד על העקרון הטריטוריאלי־המשפחתי, שבו 
בלטה ההפרדה בין יהודה ובין בנימין. 

שושלת עמרי. פלישת הארמים לצפונה של מלכות־ 

ישראל ומיתתו של בעשא עירערו כל-כך את מעמדה של 

שושלתו, שבנו ויורשו לא האריך ימים על כיסא-המלוכה 

ונהרג בידי שר חצי־הרכב זמרי. אך זמרי משל רק שבעה 

ימים וניגף בפני עמדי שר־הצבא. ארבע שנים נמשכה ההת¬ 

חרות על המלוכה בין עמדי ובין תבני בן גינת (בקירוב 

884 — 881 לפסה״ג) עד שעלה ביד עמרי להשתלט על 

מלכות־ישראל ולכונן בה שושלת חזקה. במקרא ידוע עמרי 

(בקירוב 881 — 873 לפסה״נ) רק במעשה אחד — בייסוד 

של עיר־בירה חדשה למלכותו: שומרון שבמרכז הר־אפרים, 

שנשארה עיר־המלוכה של ישראל והעיר הראשה בפחות* 

שומרון במשך מאות שנים. למעשה זוהי העיר האחת 

והיחידה בארץ־ישראל, שנבנתה בידי ישראלים בכוונת 

מכוון במקום שלא היה קיים ישוב קודם לכן. בחירת־המקום 

היתה מוצלחת מכל הבחינות והתאימה לתכליתה. כתובת 

מישע מלך מואב מעידה, שעמרי ידע להשליט סדר לא רק 

בממלכתו אלא אף בארצות, שהיו כפופות לשלטונו, ובראש 

ובראשונה בארץ־מואב. התעודות של מלכי־אשור בדורות 

שלאחר מכן קוראות למלכות־ישראל בשם "בית ח׳מרי" 

(בית־עמרי) ולמלך ישראל — מר ח׳מךי ("בן־עמרי"),' והן 

כוללות בכינויים הללו אף אותם המלכים, שלא היו עוד 

מבני־שושלתו. עמדי חזר למדיניותם של דויד ושלמה — 

להידוקם של קשרי הברית המדינית והכלכלית עם צור 

וצידון. יורשו ובנו של עמדי, אחאב, נשא את איזבל בת 

אתבעל, מלך צידונים. קשרים אלה השפיעו על מלכות- 

ישראל בעיקר בימיו של אחאב (בקירוב 874 — 853 לפסה״ג). 

מן החפירות, שנערכו בשומרון, מתברר שאחאב הירבה 

לפאר את עיר־בידתו בבנייני־מלכות ושמרובה היתד, בימיו 

י 

ההשפעה הפיניקית־הציז־ונית על הטכניקה והאמנות של 
הבניין בישראל. מסביב לשיא הגבעה נבנתה חומה של אבני- 
גזית׳ שהיתר, לה צורת מלבן ושהקיפה שטח של 25,200 
דונאמים. בארבע פינותיה של חומה זו בלטו מגדלים מרו¬ 
בעים, וסמוך לפינתה הדרומית־המערבית נמצא שער זוויתי, 
שלפניו נבנה מגדל עצום. מגדל זה הגן על הכניסה אל 
העיר. בקצה המערבי של השטח נמצאו בניינים, שבהם 
נקבעו משרדים ומחסנים. בניינים אלה שימשו מרכז של 


המינהל המלכותי והופרדו משאר השטה על־ידי מחיצת־קיר. 
החלק העיקרי של השטח מפנים לחומה הוקדש לבניינים 
של בית־המלך. בפינתו הדרומית־המערבית של חלק זה 
נתגלו שרידים של ארמון גדול, שהיה בנוי מערכות־חדרים 
מסביב לחצרות פנימיות, בעוד שבצידו הצפוני־המערבי 
נתגלו שרידים של בניין שני, שקשריו אל הראשון עדיין 
אינם ברורים, אבל בו נמצאו לוחיות קטנות של פיתוחי־שן, 
שהיו בחלקן מצופות עלי־זהב; כנראה, שימשו תשבצי־שן 
ברהיטי־הבית (ואפשר, זהו היסוד לדברי־המקרא [עמוס ג, 
טו] על בתי־השן בשומרון). יתכן, שפיתוחי־שן אלה שייכים 
לזמן מאוחר מזמנו של אחאב. 

מפעלי־בניה כאלה לא היו אפשריים אילמלא נהנתה הארץ 
מגאות כלכלית, שבאה כתוצאה של המסחר הענף, שפיתחה 
עם צור בצפון־המערב, ושל ההשפעה המכרעת, שזכתה לה 
על יהודה בדרום, שעדיין היתד, לה אז שליטה על ארץ־אדום 
ועל הדרכים, שהוליכו מאדום לערב. השפעה זו גברה עוד 
יותר כשהשיא יהושפט ליורש־העצר שלו יהורם את ע תליה 
בת אחאב. כמעט שנדמה לנו, שבמרוצת־הזמן הכירה מלכות־ 
יהודה במרותה העליונה של מלכות־ישראל (מל״א כב, ד). 

אליהו התשבי. האישיות המרכזית בתקופת־אתאב 
היה הנביא אליהו(ע״ע) התשבי — מנהיגה של כת נביאים, 
שקידשו מלחמה עזה על ההשפעה הצידונית, שחדרה ונש¬ 
תרשה במלכות־ישראל, וביחוד על פולחן הבעל (כפי הנראה, 
מלקרת [מלך־קרת], בעל־צור), שמפניו נדחה יותר ויותר ה׳ 
אלהי־ישראל, בעיקר בחוגים המקורבים אל חצר־המלכות. 
כת זו מצאה לה תומכים בסתר גם בין הפקידות הגבוהה 
(עובדיהו אשר־על־הבית, מל״א יח, ג—ד), ונלחמה בחירוף- 
גפש בהשפעה הזרה גם כפי שנתבטאה בסדרי־החברה, וביחוד 
בצורת שלטונו של המלך, שנעשה שלטון שרירותי. כשם 
שנתן הוכיח את דויד על הגזילה של "כבשת־הרש", כך ייסר 
אליהו את אחאב על מעשה נבות היזרעאלי בקריאה החריפה 
"הרצחת וגם ירשת?!׳ (שם כא, יט). קריאה ז 1 סימלה את 



מזבח־אב! בע 5 קרניים מז התקופה הישרא 5 ית. נמצא במגידו 



285 


ארץ־ישראל 


286 


ההתנגדות הישראלית הקיצונית למושג המלוכה, שאיזכל 
הביאה מביתה: "אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל" 
(שם שם, ז). אליהו והנוטים אחריו דרשו להחזיר את המשטר 
הישראלי הקדום, כפי שהיה חי במסורות, שהיו רווחות 
בחוגי־הנביאים על שחר־ימיו של עם־ישראל ועל הברית 
שנכרתה בינו ובין אלהיו במעמד הר־סיני. מתוך כך נת¬ 
עורר, כנראה, בתקופה זו עניין מחודש באיסוף המסורות 
העתיקות הללו ובהעלאתן על ספר, ולה יש לייחס את 
התגבשותה הספרותית של תורת־משה הן ביהודה והן 
בישראל. 

תנועה זו, עם כל עממיותה ועם כל התמיכה שזכתה לה 
בשכבות רחבות של העם, לא יכלה לשאת פירות של ממש 
בימיו של מלך תקיף כאחאב. רק בימי בניו, כשירדה המלו¬ 
כה מגדולתה מבחינה מדינית וכלכלית, הגיעה השפעתה של 
תנועה זו עד לידי כך, שעוררה מרד גלוי בבית־עמרי והביאה 
לידי עלייתה של שושלת חדשה, שושלת יהוא. מהפכה זו 
הורגשה גם ביהודה והתבטאה בביטול השפעתה העצומה 
של מלכות־ישראל על יהודה ובמסירת השלטון ביהודה 
ליורשו החוקי של אחזיה, מלך־יהודה, מתוך התמרדות נגד 
עתליה הגבירה מבית־אחאב. 

יחםי-חוץ. מבחינה מדינית היו ימי אחאב תקופת־ 
מפנה בהיסטוריה של המזרח הקדמון: האשורים עלו לרא¬ 
שונה על במתה של היסטוריה זו ככוח כובש ומכריע בסוריה, 
וארם־דמשק התעצמה לאחר שהדפה את הגישושים האשו¬ 
ריים הראשונים לכיבושה של סוריה הדרומית. 

בן־הדד 11 , מלך ארם־דמשק, כבר הספיק לחזק את מל¬ 
כותו עד כדי כך, שהיה בכוחו לאסוף צבאות־עזר של 
שלושים ושגים מלכים, ואף להרחיב את תחומי־שלטונו לצד 
דרום־מערב ע״י מלחמת־כיבוש במלכות־ישראל. בתחילת 
מסעו הגיע עד שערי שומרון ושם מצור על העיר עצמה. 
המשא־ומתן, שהתנהל בשעת־המצור, מראה, שאחאב היה 
מוכן לתנאי־כניעה קשים למדי, אבל סירב להכיר באדנותו 
הגמורה של מלך־ארם ולמסור את שומרון בידיו. במצב 
דחוק זה ערך אחאב על הצרים התקפת־אסתעה, שעל-ידיה 
הצליח לא רק להסיר את המצור מעל שומרון, אלא גם 
להכות את חילות־ארם הצרים עליה. בשנה שלאחריה חזרו 
הארמים וניסו להשתלט על ישראל! אך גם הפעם ניגפו 
לפני ישראל בעמק-הירדן, בסביבות אפק בגולן, ששימשה 
מקום־התרכזות לחיל-ארם. תבוסה זו' היתד" כנראה, קשה 
ביותר, ובהשפעתה רכש לו אחאב זכויות־יתר בדמשק, בירת־ 
ארם, ומעמד של כבוד בברית של מלכי־סוריה. ברית זו, שבה 
תפסו מקום חשוב ביותר מלכי דמשק, חמת וישראל, נכרתה 
במועד הנכון, שכן זמן קצר לאחר מכן עלה שלמנאסר 111 
על סוריה כדי להביאה בעולם של מלכי-אשור. הברית 
הראתה הפעם את יעילותה. במלחמת קרקר שבארץ־חמת 
(בקירוב 853 לפסה״ג) התנגש שלמנאסר ווו, כפי המסופר 
בכתובת־המונולית שלו, בצבאות של שנים עשר מלכים, 
שביניהם נזכר בפעם הראשונה שליט ערבי, שהביא עמו 
למלחמה גדוד של 1,000 רוכבי־גמלים. החטיבה, ששלח 
אחאב לקרב זה, כללה 2,000 רכב ו 10,000 רגלי. אע״פ 
שמלך־אשור משתבח, שניצח את הצבא של מלכי־הברית, 
נראה, שההתנגשות נסתיימה, לכל הפחות, בתיקו, שכן 
האשורים לא יכלו לנצל את תוצאותיו של מסע זה וחזרו 
לארצם כלעומת שבאו. ואולם אחר הצלחה זו של מלכי- 


הברית, שהרחיקה את הסכנה האשורית הקרובה, נתרופפו 
הקשרים ביניהם, ולא עוד אלא שארם וישראל גסתכסכו עד 
מהרה במלחמה חדשה על השלטון בצפונו של עבר־הירדן 
המזרחי. במלחמה זו על רמות־גלעד, שבה שיתף פעולה 
יהושפט מלך יהודה עם אחאב מלך-ישראל, נפצע אחאב 
פצעי־מוות והקרב נסתיים בתבוסתה של מלכות־ישראל. 

יורשו של אחאב, אחזיה (בקירוב 853 — 852 לפסה״ג), לא 
רק שחסר היה כוחות מספיקים לחידוש ההתמודדות עם 
הארמים, אלא אף נכשל במאמציו לקיים את השלטון בדרומו 
של עבר־הירדן המזרחי, באופן שמישע מלך מואב, שהיה 
מעלה מם לאחאב, פשע בישראל. רק בימי יהורם מלך 
ישראל (בקירוב 852 — 841 לפסה״ג) נעשה ניסיון להחזיר 
את גדולת ישראל לישנה בסיועה של יהודה. ניסיון זה התחיל 
במסע נגד מואב, שהיה מכוון להבטיח את ערפה של מלכות- 
ישראל בימי המלחמה, שיהורם החליט להכריז על ארם. 
המסע למואב, שנערך מדרום, דרך אדום, שעדיין היתד, 
משועבדת ליהודה, לא הצליח, ומלכי־הברית הוכרחו להימוג 
ממואב בלא שהכניעו אותה. הכתובת הגדולה של מישע 
מלך־מואב, שנמצאה על־יד דיבון, מספרת את פרשת מעשיו 
של מלך זה בשיחרור ארצו ובהרחבת גבולותיה לצד צפון, 
לעומת השטח הישראלי (ארץ בני־גד), וכנראה, גם דרומה, 
לצד אדום, וכן מספרת הכתובת על מפעלי הבניה והביצור, 
שנעשו במואב. יתר על כן: מסע בלתי־מוצלח זה של יהורם 
ויהושפט לארץ־מואב דרך אדום הביא לידי פעולת־תגמול, 
שבה פלשו צבאות של מואבים, עמונים ואדומים דרך ים- 
המלח אל מדבר־יהודה! ומכאן יש ללמוד, שלאחר שנכשל 
המסע נגד מואב ניצלו גם האדומים כישלון זה וניסו לפרוק 
מעליהם את עול-יהודה. אך חילות־הפולשים הסתכסכו בינם 
לבין עצמם, ולאחר שהיכו המואבים והעמונים את האדומים, 
נכשל המסע נגד יהודה ; ולא עוד אלא שהשלטון על אדום 
נשאר בידי יהודה עד ימי־מלכותו של יהורם בן יהושפט 
(בקירוב 849 — 842 לפסה״ג). בימיו התחילה תקופת־שפל 
ליהודה, שגררה את פריקת עולה מצד האדומים והפלשתים 
והתפרצויות ליהודה מזמן לזמן של שכנים אלה וגם של 
הערבים מן הנגב. באחת מהתפרצויות אלו שיכל יהורם את 
כל בניו, חוץ מאחזיה צעיר־ילדיו, שנעשה אז יורש־העצר. 

ובישראל נמשך המאבק עם הארמים כל ימי מלכות 
יהורם בן אחאב. באחת מן המלחמות הללו על רמות־גלעד 
נפצע יהורם והוכרח לחזור ליזרעאל כדי להחלים מפצעיו, 
ואת הנהלת־המלחמה הניח בידי יהוא (ע״ע). כת־הנביאים, 
והנביא אלישע (ע״ע) בראשה, השכילה לנצל את המצב 
ולעורר את יהוא למרוד באדוניו, וע״י כך ניתנה למרידה 
צורה לא רק של מהפכה שושלתית־צבאית, אלא גם של 
מהפכה דתית־חברותית, שנועדה להחזיר את העטרה של 
מסורת־ישראל לישנה. 

שושלת־יהוא בישראל. יואש ויורשיו 
ביהודה. במהפכה זו (בקירוב 841 לפסה״ג) הושמד כל 
בית-אחאב, כוהני־הבעל נהרגו ופולחן־הבעל הרשמי בוטל. 
מכאן ואילו אין שומעים עוד על קשרים מיוחדים של מלכות- 
ישראל אל צור מזה ואל יהודה מזה, ומסתבר, שהברית המשו¬ 
לשת של צור־ישראל־יהודה פסקה מלהתקיים, ועמה בטלו 
גם היתרונות, שהיו כרוכים בה מבחינה מסחרית־כלכלית. 
המהפכה הביאה גם לידי משבר בחיי־הדת הרשמיים של 
המדינה. פולחן־הבעל הצורי נעלם כליל מן הארץ, ומעכשיו 



287 


היסטוריה: שושלת־יהוא 


288 


יכולים אנו להבחין בה שלושה זרמים עיקריים אלה: 

א) הזרם של כת־הנביאים, שנציגה הראשי, אלישע, המשיך 
במסורת של אליהו והגיע להשפעה אף בחוגי־החצר { 

ב) הרכבים, שקשרו את השיבה אל עבודת ה׳ בחזרה אל 
התנאים החברותיים־הכלכליים של תקופת המעבר מחיי 
הנדידה במדבר לחיי ההיאחזות בארז? וג) המסורות הדתיות, 
שנתקשרו במקומות מסויימים, מקודשים מימי־קדם — אותן 
שעיצבו במידה מרובה את מדיניותו הדתית של ירבעם 1 
ושהיו מעורבות ביסודות כנעניים. 

מבחינה מדינית לא שיחקה לו, ליהוא, השעה. זמן קצר 
מאד לאחר שעלה על כיסא־המלכות פלשו לסוריה מחדש 
גדודיו של שלמנאסר ווו מלך אשור (בקירוב 841 לפסה״ג), 
והוא, כמלכים אחרים הרבה בסוריה, הוכרח לשלם מם לשל- 
מנאסר כדי להינצל מעלייתם של גדודי־אשור על ארצו. 
מכאן ואילך עומדות תולדותיו של ישראל — ביחסיו עם 
שכניו הקרובים — בסימן עלייתה של אשור, ופרקי־זמן 
קצרים־ביחם של גאות והתרחבות יכולים היו לבוא למלכות- 
ישראל רק בשעה ששכנותיה הקרובות הוכו ע״י האשורים, 
שעדיין לא הספיקו אותה שעה להגיע לישראל. 

במהפכת־יהוא נהרג בין שאר הבנים של בית־אחאב גם 
אחזיהו בן יהורם מלך יהודה, בנה של עתליה בת־אחאב 
(עיין למעלה). עתליה השתמשה במאורע זה, השמידה את 
כל בני־המלך, חוץ מיואש הקטן, שניצל מפני שהוחבא ע״י 
אחות־אחזיה דודתו, ותפסה את רסן־השלטון ביהודה. דבר 
זה עיכב את המהפכה הדתית ביהודה לשש שנים. בשנה 
השביעית הרים יהוידע כהן־הדאש את נם־המרד ומשח את 
יואש, השריד לבית־דויד, למלך (בקירוב 836 — 797 לפסה״ג) 
בתמיכתו הפעילה של עם־הארץ. רצח־עתליה שימש אות 
לביטול ההשפעה הצורית בחיי־הרוח של ממלכת־יהודה. 
מהפכת־חצר זו, שבראשה עמד כהן־הראש, הנחילה השפעה 
מכרעת לחוגי הכהונה הירושלמית, ומכאן הערך המיוחד 
שיוחס לבדק־הבית (כלומר, לתיקונו ושיפורו של בית- 
המקדש, שהוזנח ביהוד בימי עתליה), שבוצע בשנה ה 23 
למלכות־יואש (בקירוב 814 לפסה״נ). 

שנה זו, שהיתה שנת מיתתו של יהוא ועלייתו של יהואחז 
בנו על כיסא־המלוכה בישראל, היתה גם שנת־מפנה בתו¬ 
לדות היחסים בין ישראל וארם. במשך כל ימי־מלכותו של 
יהוא אין אנו שומעים דבר על התנגשויות בין שתי המדינות 
הללו, או משום חולשתה היחסית של ארם או משום יציבותה 
היחסית של מלכות־ישראל. מיתתו של יהוא שימשה אות 
לארמים להתקיף את ישראל, וביד חזאל, מלך־ארם, עלה 
לכבוש את עבר־הירדן הישראלי המזרחי — מה שפתח 
לפניו את הדרך לעבר־הירדן המערבי. כוחו של יהואחז 
(בקירוב 814 — 798 לפסה״נ) לא הספיק לבלום את הפלישה 
הארמית ללבה של מלכות־ישראל, וצבא־ארם הגיע עד גת, 
בגבול־יהודה מצד מערב. יואש מלך־יהודה פטר את עצמו 
מסכנה של פלישה ארמית לארצו רק ע״י חשלום של מס 
כבד לחזאל. לעומת זה הוצף השטח הישראלי גדודים אר¬ 
מיים, ולתקופה זו יש ליחס, כנראה, את מחזור הסיפורים 
על אלישע, ובכללם גם את הסיפור על מצור־שומרון, 
את מעשה־נעמן ופרשת דותן (מל״ב, פרקים ה—ח). מידת 
ירידתה של מלכות-ישראל משתקפת בידיעה, שלא נותרו 
ליהואחז "כי אם המשים פרשים (=םו 0 ים) ועשרה רכב 
ועשרת אלפים רגלי, כי אבדם מלך ארם וישמם כעפר לדש" 


(מל״ב יג, ז). המספר של הרכב מאלף ביותר אם נשווה אותו 
למסופר בכתובות האשוריות על אחאב בקרקר (עיין למעלה). 
חרסים, שנמצאו בחורבות האסמים, שהיו על-יד ארמון־המלך 
בשומרון ושהם, כנראה, מימיו של יהואחז, מעידים, שבשנה 
התשיעית והעשירית למלכותו נצטמצם שלטונו של יהואחז 
למעשה בשטח קטן, שגמלו בצפון עבר על־פני רכס 
סילת א־טה׳ר (כ 5 ק״מ צפונית לשומרון), במערב — במעלה 
הר-שומרון המערבי, ובדרום — בסביבות־שכם. רק סמוך 
לסוף־מלכותו עלה ביד יהואחז להרחיב את תחום־שלטונו 
על רובו של הר-אפרים. הצלחה זו מסתברת לנו ע״י המאו¬ 
רעות, שאירעו אז בצפון. ב 806 לפסה״נ עלה אדדניררי ווו 
מלך־אשור ( 783-810 לפסה״ג) על סוריה וארץ־ישראל והגיע 
ב״דרך־הים" עד פלשת. במסע זה התנגש בעיקר בצבאות 
של ארם־דמשק והתיש את כוחם< אך כיוון שלא עבר 
בהר לא נגע במישרים במדינת־ישראל המצומצמת. וכך 
ניתנה לישראלים האפשרות להתחיל בפעולה נרחבת נגד 



כתובת מתקופת הבית השני, שמציינת את המקום שאליו הועברו 
עצמותיו של עוזיה מלד יהודה 


ארם — פעולה, שנתחזקה יותר ויותר בימי יואש בן יהואחז 
מלך־ישראל (בקירוב 808 [ 798 ] — 793 לפסה״ג), גם המקרא 
יודע לספר, שאותה שעה קם לישראל מושיע (מל״ב יג, ה) 
ושיואש היכה את ארם שלוש פעמים, ואחת מהן באפק, נקודת־ 
ההתנגשות המסרתית בין ישראל ובין ארם מימי בית־עמרי 
ואילך (עי׳ למעלה). הכרעה זו לזכותה של מלכות-ישראל 
במאבקה עם הארמים באה לכלל גמר בתקופת שלטונו של 
ירבעם וו (בקירוב 793 — 752 לפסה״נ). בימי-מלכותו הארו¬ 
כים של מלך זה הגיעה מלכות-ישראל לשיא גדולתה. מלכות־ 
ארם־דמשק נתרופפה ע״י ההתקפות הבלתי-פוסקות של 
אדךנירךי ווו, וירבעם ידע לנצל הזדמנות זו ולהרחיב את 
גבולו במזרח ובצפון, מתוך החזרת הבשן לישראל וכיבוש 
זמני של דמשק ובקעת־הלבנון עד לבוא חמת. 

בנוגע ליחסי ישראל ויהודה בתקופה זו אנו שומעים 
על התאוששות גדולה, שבאה ביהודה בימי אמציה, לאחר 
שעלה בידו של מלך זה לחזור ולכבוש את אדום הצפונית. 
ניצחון זה עודד אותו להתגרות מלחמה גם ביואש מלך- 













289 


ארץ־ישראל 


290 


ישראל, אך בקרב, שנערך על־יד בית שמש, הוכו חילות־ 
יהודה, ויואש מלר־ישראל יכול היה לעלות על ירושלים 
ולנתוץ חלק מחומותיה. אעפ״ב לא עיכב הדבר את הת¬ 
פשטותה של יהודה. בימיו של עוזיהו (עזריהו; 789 — 738 
לפסה״ב), יורשו של אמציה׳ השתלטה יהודה על. שאריתה 
של מלכות־אדום ועל אילת בכללה, ובימים שבהם שימש 
יותם בן עוזיהו כעוצר במלוכה השתלטה גם על כל הנגב 
ועל חלקים ניכרים של השטח הפלשתי. יתכן, שעוזיהו כבש 
גם את מלכות בני־עמון באותה שעה עצמה שמלכות־ישראל 
התפשטה בעבר־הירדן הצפוני בשטחים, שהיו כפופים לארם. 
עוזיהו גם ביצר וחיזק את מבצרי־יהודה והכנים שיכלולים 
הרבה בטכניקה של הביצור ובחקלאות של הארץ. 

ביצורים ושיכלולים אלה היו כרוכים בלא ספק בעליה 
הכלכלית, שבאה בעקבותיהם של הכיבושים. גם ביהודה 
וגם בישראל הורגש הצורך במיסים חדשים, ומכאן הרמזים, 
המצויים בספר דברי־הימים, למפקדים, שנערכו בימי יותם 
מלך־יהודה וירבעם מלך־ישראל (דהי״א ה, יז). במצב- 
פריחה זה של שתי הממלכות קשה להניח, שאחת מהן שלטה 
בשניה. מסתבר יותר, שהיה קיים ביניהן הסכם־ידידות, 
שלפיו נתחלקו ביניהן גם שטחי־ההשפעה בעבר־הירדן 
המזרחי. 

מתקופה זו נשארו במקרא, נוסף על הידיעות הכלולות 
בספרי ההיסטוריוגראפיה, גם דברי חזון ונבואה של עמוס, 
שמתוכם משתקפות הגיאות הכלכלית והיציבות המדינית 
ביחד עם הירידה המוסרית, שבאה בעקבותיהן. הנביא רואה 
בריכוז של נכסים עצומים בידי מועטים את גרעיני ההת¬ 
פוררות והחורבן העתידים לבוא. ובאמת, עלייתו של תגלת 
פלאסר 111 לשלטון באשור ( 727-744 לפסה״ג) ביעורה את 
התחדשותן של ההתקפות האשוריות ואת פלישתם של 
צבאות־אשור לסוריה ולארץ־ישראל. המדיניות של תגלת 
פלאסר שאפה לכונן את האימפריה האשורית על יסודות 
חדשים: מכוונת היתד, לשחרר את אשור מן הצורך בפשי¬ 
טות ובפלישות חוזרות ונשנות אל אותם השטחים עצמם 
ולבסס את האימפריה על יסודות מוצקים של שלטון מסודר 
וקבוע. לשם כך אירגן תגלת־פלאסר 111 את המדינות הכבר 
שות בצורה של פרובינציות אשוריות ? וכך ביטל את היחי¬ 
דות המדיניות הישנות, שבהן הסתפקו האשורים עד אז 
בהכרת כניעה בלבד. לצורך זה גם הנהיג כשיטת־קבע את 
עקירת האוכלוסיה המקומית (או חלק ניכר ממנה) מארצה 
ואת הגלייתה לארצות־נכר, מה שמסומן בכתובות האשוריות 
בפועל "נסח" ("ונסחתם מעל האדמה", דברים כה, סג). 

ירידתהוחורבגהשלממלכת־ישראל. במסעו 
השני של תגלת פלאסר ווו לארצות־המערב כבד ירדה 
שושלתו של יהוא מעל הבמה בישראל ועל כיסא־המלוכה 
ישב מנחם בן ?די (בקירוב 751 — 740 לפסה״נ). זה האחרון 
הוכרח לשלם למלך־אשור מס כבד של 1,000 כיכר־כסף, 
שאותו הצליח לאסוף רק מתוך הטלת מכסת־כסף כבדה על 
כל בעלי־הנכסים בישראל (לפי המקרא הגיע מספרם של 
אלה באותם הימים עד כדי 60,000 ). מסע זה והמסעות שבאו 
אחריו הראו למלכויות סוריה וא״י את כל גדלה של הסכנה 
האשורית והביאו לידי התארגנות של ברית חדשה בין ארם, 
ישראל ופלשת כנגד אשור ( 734 ). אחז מלך יהודה סירב 
לתת יד לברית ז(, ועל־כן עלו עליו רצין מלך־ארם ופקח 
בן רמליהו מלך־ישראל מתוך כוונה לכבוש את ירושלים 



כותרת מתקופת מלכות יהודה 
נתגלתה בחורבות של מצודה ברמת־רחל שעל־יד ירושלים 


ולהמליך בה שושלת חדשה, כנראה מבעלי הנכסים בעבר־ 
הירדן המזרחי (בן טבאל). אולם קודם שהספיקו להפיק את 
זממם הפתיע אותם תגלת־פלאסר, כבש את ארם־דמשק 
וחילק את הטריטוריה שלה לכמה פרובינציות ( 733 ). בשנה 
שלאחריה עברה הכום גם על מלכוודישראל ורוב שטחה 
נתחלק לשלוש פרובינציות אשוריות: מגידו (הגליל ועמק 
יזרעאל), דאר (השרון) וגלעד (עבר־הירדן, שנשאר בידי 
ישראל). בידי מלך־ישראל, שנשתעבד לאשור, נשאר רק 
הר שומרון בלבד. מפלה גדולה זו גרמה לחילופי־שושלות: 
על כיסא־המלוכה בשומרון הושיב מלך־אשור את הושע בן 
אלד" האחרון למלכי־ישראל. 

אחז מלך יהודה ( 743 [ 734 ]— 728 לפסה״ג) נכנע לתגלת־ 
פלאסר וקיבל עליו את עול אשור. אולם באותם הימים נראו 
סימניה של השפעה מצרית מחודשת על ארצות־אסיה: כיבו¬ 
שיה הגדולים והמהירים של אשור הפחידו את המצרים, ומתוך 
כך השתדלו לעודד את התנגדותם של מלכי־ישראל למשעבד 
האשורי ואף הבטיחו עזרה למורדים באשור. הושע נפתה 
אחר הבטחות־העזרה המצריות, וכשמת תגלת פלאסר ( 727 ) 
ובמקומו עלה על כיסא-ד,מלוכה שלמנאסר עו, פסק לשלם 
את המם למלך־אשור. במקורות המקראיים מסופר (מל״ב 
יז, ד), ששלמנאסר "מצא בהושע קשר" "ויאסרהו בית כלא" 
(כנראה הגלה אותו לאשור). אד בזה עדיין לא דוכאה 
המרידה, ומלד־אשור הוכרח לצור על שומרון שלוש שנים 
עד שכבש אותה. במשך ימי המצור מת שלמנאסר, וכיבושה 
של שארית מלכות־ישדאל בוצע ע״י יורשו, 0 רג 1 ן 11 ( 721 ). 
סרגו׳ן מתפאר בכתבתו, שהגלה 27,290 מבני המדינה, הושיב 
נציב בשומרון, ופיאר אותה עד כדי כך, שיפתה מכפי שהיתר, 
קודם־לכן. לפי המקורות המקראיים הגלו האשורים רבים 
מבני־ישדאל לאשור והושיבו במקומם מאנשי־כותה (שעל 
כך נקראו השומרונים בימי הבית השני "כותים" לגנאי) 
ומתושבי מדינות שונות בסוריה. נראה, ששינוי מדיני זה 
לא דיכא כליל את ההתנגדות הישראלית לאשורים׳ ועוד 
במשך חמישים שנה ויותר הצטרפו הישראלים, שנשתיירו 
בארץ, למדידות באשור, ולסוף הוגלו עוד הרבה ישראלים 
מן הפרובינציות הללו׳ שנעשו אשוריות, וסרגון, אסרחדון 
ואשודבניפל חזרו והושיבו בהן בני עמים אחרים במקומם 
של הגולים. 

חזקיהו. שנים מועטות קודם חורבנה של מלכות- 
ישראל עלה על כיסא-המלוכה ביהודה חזקיהו בן אחז. כפי 
הנראה, נטה חזקיהו לדעותיהם של חוגי־הנביאים, שביניהם 



291 


היסטוריה: תקוסודחזקיהד 


292 



:הנת־השי 5 וח 

מתבלטת עכשיו אישיותו של ישעיהו בן אמוץ. זמן קצר 
לאחר שעלה על כיסא־המלוכה ביטל חזקיהו לא רק 
את הפולחנות הזרים, שהנהיג אחז, אלא גם צורות עתיקות 
של פולחן עממי, כמו נחש־הנחושת; ועל־ידי כד נתעלה 
ונתרומם מעמדו של בית־המקדש שבירושלים. במעשה זה 
נתכוון חזקיהו גם למשוך לצידו את אלה מבניה של מלכות- 
ישראל בעבר, שנשארו נאמנים לעבודת־ה/ וע״י כך להגדיל 
את השפעתה של יהודה על א״י כולה. אולם הצלחתו בכיוון 
זה היתד, מצומצמת: נענו לו רק בני השבטים הצפוניים, 
ואילו בני אפרים דבקו, כנראה, במקומות־הפולחן העתיקים 
שלהם (בית־אל; מל״ב יז, כה). 

מפלת־שומרון העמידה את יהודה על מצבה המיוחד 
כשארית־ישראל החפשית היחידה, והיא גם הבליטה את 
הסכנה, שנשקפה לה מצד אשור. לאחר שנבלעו על־ידי 
אשור מלכות־אפרים ( 721 ) ומלכות־אשדוד( 711 ), נעלמו שתי 
המדינות האחרונות, שחצצו בין יהודה ובין הפרובינציות 
האשוריות. עובדה זו המריצה את חזקיהו לסטות מן המדי¬ 
ניות, שנקט אחז, ולפתוח במדיניות אנטי־אשורית, שהמאור¬ 
עות הכלליים, שאירעו במזרח התיכון, וביחוד אהד מותו של 
סרגרן 11 ( 705 לפסה״ג), נראו כמסייעים לה. עם השתלטותה 
הסופית של שושלת־הכושים (ה 25 ) על מצרים( 711 לפסה״נ), 
התחילה מצרים מגלה סימני התעניינות בהתפתחות־המאור־ 
עות על גבולותיה בצפון־המזרח, והת¬ 
עניינות זו של מצרים עוררה וזירזה את 
המדינות הקטנות, שעדיין נשארו חטיבות 
אוטונומיות למחצה, להתלכד לברית אחת 
ולמרוד באשור. מצב דומה לזה היה גם 
בקצה השני של האימפריה האשורית, 
בבבל, שבה השתלט מרודך־בלאדן הכשדי 
על האיזורים של חוף הים הפרסי ומשם 
חזר וניסה כמה פעמים להשתלט על בבל 
כולה. בראש ברית המלכויות הקטנות 
בדרום א״י התייצב חזקיהו. חזקיהו כרת 
ברית עם מרודר־בלאדן וסמד על עזרה 
מצרית בנסיונו להשתחרר מעול אשור 


ולהרחיב את גבולות ארצו. לשם דיכויה של מרידה זו עבר 
סנחריב, מלך־אשור באותם הימים, לאורך חוף הים של א״י, 
הגיע עד סביבות יפו( 701 ) ומשם פנה אל פנים־הארץ. באלונקה 
היכה את צבא־המצרים, שכנראה בא לעזרתם של חזקיהו 
ובעלי-בריתו, תפס את עקרון הפלשתית ואת מבצרי־יהודה 
בכניסות המערביות אל ההר, ואף שלח חיילות, ששמו מצור 
על ירושלים עצמה. הכתובת הגדולה של סנחריב מספרת, 
שמסע זה נסתיים בניצחון אשורי ובהטלת מם כבד על חזקיהו. 
ולעומת זה מעידים המקורות המקראיים, שמחנה־סנחריב 
לקה במגפה והוכרח לחזור לארצו בלא שהשיג ביהודה תוצ¬ 
אות של ממש. לכך מתאמת גם המסורת המאוחרת, שמשת¬ 
מעת מדבריו של הרודוטוס ושלפיה נפגע הצבא האשורי 
במגפה על גבול־מצרים וחזר לארצו. 

המקרא מספר לנו כמה פרטים על הכנותיו של חזקיהו 
לקראת עליית האשורים. ירושלים, וכנראה גם ערים אחרות, 
בוצרו וצויידו במלאי של מזון ונשק. לקראת המצור נסתם 
מעיין־הגיחון ומימיו הובלו העירה במנהרה, שהיא ידועה 
כיום בשם "נקבת השילוח". לפרק זמן זה יש לייחס, ודאי, 
את הכתובת—המספרת על פרשת חציבתה של מנהרה זו—, 
שנתגלתה ב 1880 במוצאה של המנהרה אל בריכת השילוח. 
משנוכח חזקיהו, שהאשורים כבשו את מבצרי־הגבול שלו, 
ניסה להשלים עמהם ונענה לתביעת המם כבד, שסנחריב 
תבע ממנו, אך סירב לפתוח את שערי ירושלים לפני שרי 
סנחריב, ששמו מצור על העיר, ולהיות צפוי להגליית עמו, 
בדומה למה שנעשה בפרובינציות אשוריות אחרות. השלמה 
לדברי המקרא על לכידת לכיש משמשים תבליטיו של סג־ 
הריב, שנתגלו בשרידי ארמונו בנינוה (בקויונג׳וק) ושמת- 
ארים בפרטות מרובה את מצור האשורים על העיר וכיבושה 
בנוכחותו של סנחריב. 

הנבואה במאה ה 8 . מיכה וישעיהו. במאה ה 8 
ניכרת עליה מרובה בפעולת־הנביאים. בתקופה שלפנינו כבר 
מוצאים אנו על הנביאים לא רק סיפורים ואגדות, מעין 
אותם שנשתמרו עליהם מן התקופה של בית־עמרי (אליהו 
ואלישע). מן הנביאים הגדולים של תקופה זו הגיעו אלינו 
גם דברי־הנביאים עצמם. קרוב לאמצע המאה ה 8 פעל עמוס, 
שניבא על מלכות־ישראל ועל מקדש בית-אל בימי-הזוהר 
של מלכות ירבעם 11 . נביא זה מקשר את המצב החברותי 
הפנימי של הארץ במדיניות־החוץ שלה, ואת השתלשלות 
המאורעות ההיסטוריים הוא מנסה לתלות ביחסים שבין אדם 
למקום ובין אדם לחברו. הצד החברותי-המוסרי ביחסים אלה 
והשפעתם על גורל־המדינה משתקפים בייחוד בדבריו של 




293 


ארץ־ישראל 


294 



המצח־ על לכיש בימי סנחריב. תבליט אשורי. משטאל — התקפה אשורית באיל־ברזל 
והתגוננות הנצורים; במרכז — כריתתם של פליטים; מימי! — הרינתם של שבויים 




295 


היסטוריה: יהדדה כעול אשור 


296 



"קברי ביח רויד" בעופל, ירושלים. נחשפו על־ידי מ׳פלחת־וייל 


הושע בן בארי, שחי בימי ירידתה של מלכות־ישראל. נטית 
זו לראות את ההיסטוריה הישראלית לאור התנהגותו הדתית 
והמוסרית של העם הביאה את הנביאים בהכרח לידי ניסיון 
להשפיע במישרים על אורח־חייו של העם ולהתערב בהדרכה 
המדינית של המעמד השליט. הדבר ניכר ביותר במפעלו של 
הנביא הירושלמי, ישעיהו בן אמוץ, שחי בתקופת אחז 
וחזקיהו. חזונו מקיף לא את יהודה בלבד, אלא אף את 
ההתפתחות ההיסטורית העולמית, שבה משולבות תולדותיה 
של ארצו הקטנה. מסתבר, שנביא זה לא בא מן המעמדות 
העממיים, אלא משדרת־השרים, שהיתה מקורבת למלכות, 
ושרכש לו העכלה רחבה בחוגי־הסופדים. חזיונותיו מעידים, 
שכבר ניסה להשפיע על ענייני־המדינה בימי אחז, אך ל&יא 
השפעתו המדינית הגיע בימי חזקיהו׳ שבהם שימש כנביא- 
החצר. באותה תקופה פעל ביהודה עוד נביא אחד, והוא מיכה 
המורשתי, שהיה עד־ראיה לפלישתו של סנחריב, שלה מוקדש 
חלק חשוב מנבואותיו. ושניהם, ישעיהו ומיכה, מבשרים בעצם 
התקופה, שהיתר. מלאה שאון קרבות, פלישות וחורבנות, את 
החזון הגדול של "והיה באחרית הימים", שלפיו עתידים כל 
העמים לכתת את "החרבות לאתים והחניתות למזמרות, 
ולא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה״ — חזון, 
שאין כדוגמתו בספרות של העולם העתיק כולו. 

יהודה בעול אשור. אע״פ שסנחריב חזר לארצו 


בלא שעלה בידו להכניע את יהודה, לא נשאה התנגדותו של 
חזקיהו לאשור פרי. ימיהם של סנחריב, אסרחדון ועיקר- 
מלכותו של אשורבניפל היו ימי חסנה של האימפריה האשו¬ 
רית, ולאחר כיבוש־מצרים בידי אסרחדון( 671 לפסה״ג) ודאי 
שאי־אפשר היה לשום מדינה בא״י לנהל מדיניות עצמאית. 
מנשה ( 699 — 644 לפסה״ג). יורשו של חזקיהו, נשאר איפוא 
משועבד לאשור, אע״פ שנסיעות של התמרדות לא פסקו 
ביהודה גם בימיו. כפי הנראה השתתף גם מנשה במרד, 
שפרץ נגד האשורים בסוף ימיו של אסרחדון ( 669 לפסה״ג), 
וכתוצאה מכך הוגלה מנשה לאשור. אבל גם לאחר שהוחזר 
למלכותו לא ויתר על שאיפות־העצמאות, ואנו שומעים 
על נסיעות מצידו לקרב ליהודה את השבטים של מלכות- 
ישראל לשעבר, ביחוד בגליל, ולחזק את הקשרים הללו ע״י 
מדיניות של נישואים עם משפחות מיוחסות מבני־הגליל 
(מל״ב כא, יט). כמדכן השתדל מנשה לבצר מחדש את ירו¬ 
שלים. בנו ויורשו אמון ( 643 — 641 לפסה״ג) מלך שנתיים 
בלבד, ולאחר שנרצח בבית-המלך המליכו עם-הארץ את בנו 
הקטן יאשיהו ( 640 — 609 לפסה״נ). 

יא שיה ו. קרוב לסוף־ימיו של אשורבניפל מלך־אשור 
( 669 — 633 [או 631 ל] לפסה״ג) התחילה ירידתה המהירה 
של אשור. ירידה זו נוצלה ביחוד בחלקה הדרומי־מערבי של 
האימפריה, ופרעה נכו 1 — שליטה הוואסאלי של מצרים — 


297 


ארץ־ישראל 


298 


פרק מעליו את עול־אשור. הוא היה הראשון לפרעוני השו¬ 
שלת ה 26 , שניסה להשיב את חפארת־מצרים לישנה. ייתכן, 
שהתרופפותו של השלטון האשורי כבר חלה בסוף־ימיו של 
מנשה. מכל מקום היה יאשיהו שליט בלתי־תלוי בפועל, 
ובמצבו זה השתמש לשם הרחבתם של גבולות־ארצו לצד 
צפון עד גבע שבהר־אפרים (א־תל, על־יד ואדי ג׳יב) ולשם 
הטלת השפעתו גם על "גליל־הגויים". כמו שאירע בימיהם 
של כמה ממלכי־יהודה שקדמו לו, כך נתקשרה אף בימיו 
בתחיה המדינית רפורמה דתית. המסורת המקראית הבחנת 
ברפורמה זו שלושה שלבים. בשנה השמינית למלכותו התחיל 
יאשיהו "לדרוש את ה׳"! בשנה השתים־עשרה התחיל מטהר 
את הפולחן מיסודות זרים ואליליים, מנתץ את הבמות 
ומרכז את עבודת־האלוהים ואת הכוהנים בירושלים! ובשנה 
השמונה־עשרה נעשה בדק בית־המקדש, וספר־התורה, שנת¬ 
גלה בהיכל, נעשה באופן רשמי החוקה המוכרת של יהודה 
( 622 לפסה״ג). דעה רווחת היא, שספר זה הוא ספר משנה- 
תורה (םפר-דברים)< אך אין הוכחה מכרעת לדבר. שאלה 
אחרת היא, אם נתחבר ספר־דברים רק סמוך לזמנו של 
יאשיהו או זמן מרובה קודם לכן; ואף בפתרונה של שאלה 
זו מחולקות הדעות. 

יש לציין, שהשאיפה לחדש את השגיהן של תקופות 
עתיקות, שנחשבו לתקופוודזוהר בחיי האומה בתחומי הדת, 
הספרות והאמנות, היתה אפיינית לכל הארצות של המזרח 
הקדמון במאות ה 7 וה 6 , מימי אסרחדון ואשורבניפל באשור 
ועד סוף־ימיהן של מלכויות בבל החדשה ומצרים קודם שנכ¬ 
בשו ע״י פרם. באשור נתבטאה תנועת־התחדשות זו בעיקר 
במפעלי־הכינום הגדולים של יצירות־ספרות עתיקות (הספריה 
של אשורבניפל) — תופעה, שאפשר למצוא לה הקבלה 
במעשי־הכינום של הסופרים היהודיים בגלות־בבל ולאחריה. 
במצרים ובבבל החדשה נתנו ההשתחררות מעול הכובש 
האשורי והחזרת העצמאות הלאומית תנופה חדשה לנטיה 
זו של חיפוש אחר דוגמות מן העבר המזהיר וחיקויין. מכאן 
באה במצרים ובבבל גם תחיית הצורות הארכאיסטיות באמ¬ 
נות ובסדרי החברה והמדינה, שכדוגמתה אנו רואים גם 
במלכות־יהודה. 

מפלת־אשור. ירידתה של אשור בקצב גובר והולד 
נתבלטה בשנות העשרים של המאה ה 7 עם ייסודה של 
ממלכת בבל החדשה, כשנבופלאצר הכריז על עצמו כמלך 
בבל ( 626 לפסה״ג). אולם רק לאחר שעשתה ממלכת־בבל 
יד אחת עם מדינודמדי, הצליחו בעלי-הברית ללכוד את 
נינוה ( 612 לפסה״נ)—מאורע, שעשה רושם עצום בכל 
העולם של הימים ההם והדו נשמע בחזונו של נחום האלקר 
שי. למפלה מהירה כזו גרמה במידה לא־מועטת הצפת מדי¬ 
נותיה של אשור בשבטים בארבאריים, שבטי-אשכנז(אשכוז) 
בעיקרם, שיש מזהים אותם עם הסקיתים הנזכרים ע״ייהרו- 
דוטוס בקשר למאורעות שאירעו בתקופה זו. לפי המסורת, 
שהיתה בידי הרודוטוס, הגיעו גדודי־הסקיתים בפשיטותיהם 
עד גבולות־פלשת, וחוקרים הרבה רוצים לראות בכמה מנבו¬ 
אותיו של ירמיהו רמז לפלישות סקיתיות אלו. עם אבדנה 
של האימפריה האשורית עדיין לא בא קיצה של מדינת 
אשור. אחד משרי־הצבא האשוריים — אשוראבלט 11 — 
נתבצר בחרן, הכריז על עצמו כמלד־אשור וגייסה לחזק את 
מעמדו ע״י ברית צבאית עם מצרים. ב 609 לפסה״נ יצא 
פרעה נכו 11 , מלד־מצרים ( 609 — 594 לפסה״ג), למסע צבאי 
אל נהר-פרת, כדי לתמוך בבעל-בריתו החדש אשוראובליט. 



שבר של כד, שעליו חרותה הכתונת "בת לסלר". נטצא בלכיש 


בין שבא יאשיהו בברית רשמית עם הבבלים ובין שניסה 
לנהל מדיניות עצמאית, לא רצה להניח לפרעה נכו לבוא 
לעזרתה של אשור, שיהודה היתה משועבדת לה קודם־לכן. 
יאשיהו יצא למגידו, כדי לחסום את הדרך בפני חילות- 
המצרים; ובמערכה, שניטשה בבקעת-מגידו — שדה־הקרב 
המסרתי של ארץ־ישראל — ניגף חיל-יהודה לפני המצרים 
ויאשיהו עצמו נפל בקרב. עם־הארץ העלים עין מן היורש 
החוקי אליקים והעלה על כיסא-המלוכה את יהואחז (שלום) 
בן יאשיהו. 

ימיה האחרונים של מלכות־יהודה. מפלגות 
מדיניות. עוד בימי חזקיהו הלכו ונתבלטו בהנהלת מדי¬ 
ניותה של יהודה שתי מפלגות עיקריות: פרו־מצרית ופר 1 ־ 
בבלית. מציאותן של מפלגות אלו ניכרת יפה בימי-יאשיהו, 
ובנטיות המדיניות של המפלגות הללו יש להסביר גם את 
עניין המלכתו של יהואחז. נראה, שנחושתא בת אלנתן, 
אשתו של אליקים, היתד, קשורה במשפחתו של עכבור בן 
מיכיה, שהראתה סימנים מובהקים של נטיה פרו־מצרית 
ושממנה יצאו שרי־הצבא של יהודה בדורות האחרונים 
לקיום־דימדינה. מכאן יש להסיק, שעם־הארץ נקט את קו־ 
מדיניותו של יאשיהו, ומחשש למרות מצרית ביהודה 
נמנע מלהמליד נסיר, שהיה קשור במפלגה פרו־מצרית. 
עובדה זו 2 ! 0 ברת גם את המעשה, שעשה פרעה נכו כשחזר 
מכרכמיש: הוא הוריד מכיסא-המלוכה את בחיר-העם, הטיל 
כסף־ענושים על המדינה והמליך את יד,ויקים הפרו-מצרי. 
אך הקו הרשמי הפרו־מצרי אי-אפשר היה לו להאריך ימים 
במדינת-יהודה לאחר שעלה בידי נבוכדראצר 11 בן נבופלא- 
צר ( 604 — 562 לפסה״ג) להדוף את המצרים מקידמת-אסיה 
ולרשת את כל ארצות-אחוזותיה של אשור בימי־שלטונה 
עד גבולות־מצרים. שנים אחדות שמר יהויקים אמונים לבבל, 
אבל נטיותיו הפרטיות, התחזקותה של הכת הפרו־מצרית, 
וגם השאיפה לעצמאות, שלא הניחה לו להשלים עם ההשתע¬ 
בדות החדשה לבבל, עוררו אותו בסופו של דבר לסמוך על 
הבטחות־המצרים ולמרוד בבבל. במרידה זו עמדה יהודה 
בודדה ונבוכדראצר יכול היה להיעזר בראשיתה בגדודי שכ¬ 
ניה של יהודה, ביהוד באיזור-הספר, שהסית אותם לפלוש 
ליהודה. לאחר זמן־מה בא גם צבא־בבל לארץ ושם מצור 
על ירושלים. בינתיים מת יהויקים ובנו יהויכין הבין, שלא 
יוכל להחזיק מעמד בפני צבאות־בבל, ועל כן פתח את 
שערי-העיר לפני נבוכדראצר. המלך הצעיר, גדולי־השרים, 
רבי-ד,ממלכה וכן החרש והמסגר, כלומר האומנים, שהיו 



299 


היסטוריה: חורבן ממלכת־יהודה 


300 



לכיש (תל א-דוויר). מראה כ 5 לי 


מסוגלים לצייד את המדינה בנשק, הוגלו לבבל ( 597 ). זוהי 
הגלות הראשונה של יהודה, הידועה בשם גלות יהויכין. 
בכלל הגולים באותה שנה היו גם סופרים ואנשי-כהונה, 
וביניהם גם הנביא יחזקאל (ע״ע). על כיסא־המלוכה הושיב 
נבוכדראצר את בנו השלישי של יאשיהו — מתניהו, וקרא 
את שמו צדקיהו. דיכוי־המרד והגליית חלק חשוב מתושבי־ 
יהודה דילדלו את הארץ ואף החלישו את מעמדו של בית־ 
המלוכה: חוגים שונים הוסיפו לראות ביהויכין הגולה את 
מלכה החוקי של יהודה, וחולשתו האישית של צדקיהו 
הגבירה את המחלוקת הפנימית בין מצדדי הכניעה לבבל 
ובין תומכי מצרים. 

ירמיהו. מצדדי־בבל השתדלו למנוע משבר מדיני 
סופי ונסתייעו הרבה בנביא ירמיהו (ע״ע), שהגיע לשיא־ 
השפעתו בימי־צדקיהו. ירמיהו הבין יפה, שההסתמכות על 
מצרים אינה אלא משענת קנה רצוץ מאחר שצבאה לא יעמוד 
בפני צבאות־בבל. משום כך נלחם בכל כוחו במדיניותם 
המסוכנת של שרי־צדקיהו לא רק קודם שפרצה המלחמה 
אלא גם לאחר שהרימו היהודים את נס־המרד, וכן גם במשך 
כל ימי־המצור על ירושלים. מטעם זה עודד ירמיהו גם אותה 
סיעה בין גולי־בבל, שהשלימה עם הגלות הזמנית ולא שאפה 
לדחוק את הקץ בכוח (ירט׳ כט). . 

חורבנה שלממלכת־יהוד ה. ראשית ימי־מלכותו 
של צדקיהו היו ימי שלום יחסי ליהודה, משום שלאחר 
שנסוג נכו מפני נבוכדראצר, לא מצאו המצרים עוז בנפשם 
לחזור ולהתערב בענייני קדמת־אסיה. אך כשעלה חפרע 
על כיסא־המלוכה במצרים ( 588 — 568 לפסה״נ) התחיל רוקם 
מזימות נגד בבל, ולשם כך כרת ברית עם מלך לוד באסיה 
הקטנה, ועם זה הסית גם כמה מערי פיניקיה ופלשת ואת 
מלכות־יהודה, שתפרוקנה מעליהן את עול־בבל. ירושלים, 
שבה מצא לו דופרע אזניים קשובות בין השרים, נעשתה 


מרכז המזימות נגד בבל. ב 588 לפסה״ג פסק צדקיהו מלהעלות 
מם לבבלים ומיד יצא צבא־נבוכדראצר למסע מערבה. נראה, 
שבשעת מסע זה הובאה צור במצור, שנמשך שלוש־עשרה 
שנה ונסתיים בכיבוש העיר. התקרבותו של הצבא הבבלי 
עוררה חרדה ביהודה ובסביבותיה ושכנותיה הקטנות הסתלקו 
מיד מן המערכה. צדקיהו ניסה להגביר את כוח־ההתנגדות 
של יהודה ע״י שיחרורם של העבדים העבריים — שיחדור, 
שהיה מכוון, כנראה, להביא לחיל־ההגנה תגבורת של כוח- 
אדם. בינתיים יצא הצבא המצרי לעזרת יהודה, ונבוכדראצר 
כיוון את גדודיו לצד דרום, אל עבר הגבול המצרי. תשועה 
רגעית זו עוררה בירושלים תקוות גדולות כל־כך, שמשחררי־ 
העבדים חזרו וכבשו אותם. מחאתו של ירמיהו נגד המעשה 
הבלתי־צודק גרמה, שנחבש בבית־האסורים, ורק התערבותו 
האישית של צדקיהו הצילה אותו ממוות. הצבאות המצריים 
לא עמדו ליהודה בעת־צרה, ונבוכדראצר יכול היה לחזור 
ליהודה ולכבוש את מבצריה אחד־אחד, ולא נשארו בה אלא 
לכיש, עז?ןה (ירמ ׳ לד, ז) וירושלים עצמה. הדם של המאור¬ 
עות הללו נשמע בספר ירמיהו ובספר מלכים ב׳, וגם בקבוצה 
של אוסטרקאות עבריים, שנתגלו בלכיש בשער־העיר. אוס־ 
טרקאות אלה, שנכתבו ברובם אל יאוש, שהיה, כנראה, 
המפקד של חיל־המצב בלכיש, מעידים על דרכי־התגוננות 
של יהודה, על קשר־האותות בין המבצרים, על משלחת 
שר־הצבא למצרים וכד/ עם נפילתן של עזקה ולכיש בפני 
הבבלים נפתחה הדרו לירושלים, ולאחר מצור של כמה 
חדשים הובקעה העיר. צדקיהו ניסה לברוח עם שארית־חילו, 
אך נתפס בערבות־יריחו והובא לרבלה, אל המחנה של 
מלך־בבל. לאחר שבועות מועטים בא נבוזראדן — שר־ 
הטבחים של נבוכדראצר — לירושלים, הגלה את רוב תו¬ 
שביה ושרף את בית־המקדש ובית־המלך ואת רוב העיר 
(אב 586 לפסה״נ). על הנהלת ענייניה של המדינה הכבושה 






זו 


[פזו 


















303 


היסטוריה ג הפרזת־כורש 


304 


והחרבה הפקיד נבוזראדן את גדליהו בן אחיקם בן שפן. 
שהיה בן של משפחה פרו־בבלית מובהקת, ויש יס 1 ד 
להשערה׳ שגדליהו היה השר הראשון במעלה בימי־צדקיהו 
וכיהן במשרת "אשר־על־הבית", שכן עם קבוצת חרסי־לכיש 
נמצאה טביעת חותמת: לגדליה ו אשר על הבית. 
הואיל וירושלים היתד. חרבה, הועבר המרכז האדמיניסטדא־ 
טיווי למצפה, שרבים מזהים אותה עם תל א־נצבה ( 13 ק״מ 
מצפון לירושלים). עיר זו נעשתה בירת־המדינה, וביחד עם 
גדליהו ישבו בה פקידים בבליים, ששמו של אחד מהם 
אפשר נשתמר בחרם, שנמצא בחפירות של תל־א־נצבה. 
מסביב לגדליהו התחילו מתרכזים מעט־מעט גם שרי־יהודה 
מערי־השדה, שבהן לא נגעה המלחמה במישרים (ירמ ׳ מ, 
ז—ח), וביניהם יאזניהו בן המעכתי, שיש מייחסים לו את 
החותמת, שנמצאה באחד מן הקברים בסביבה של תל א־נצבה: 
ליאזניהו עבד המלך. בין אלה שבאו אל גדליהו היו גם 
פליטי־חרב, שברחו אל הארצות השכנות בימי־המלחמה, 
ועמהם גם אנשים ונשים מזרע־המלוכה, כגון ישמעאל בן 
נתניה בן אלישמע ואנשיו. אלה האחרונים נתקנאו בגדליהו, 
שנעשה ראש־־המדינה בלא שהיה ממשפחת־המלוכה, והרגו 
אותו. המקרא מספר, שישמעאל ואנשיו באו אל גדליהו 
מארץ־עמון בחודש השביעי, אבל אינו מודיע אותנו את 
השנה, שבה אירע הדבר. ועל כך מחולקים החוקרים בדעו¬ 
תיהם. יש סבורים, שהדבר אירע בשנת־החורבן( 586 ), ולעו¬ 
מתם מקשרים חוקרים אחרים מעשה זה בידיעה, שנמסרה לנו 
בספר ירמיהו (נב, ל), שבשנה ה 23 למלכות נבוכדראצר, 
כלומר, חמש שנים אחר החורבן, הוגלתה גלות שלישית 
מיהודה לבבל. חוקרים אלה סבורים, שגלות זו היתד. פעולת* 
ענשים של הבבלים על הריגת גדליהו ושרי-בבל. מכל-מקום, 



המכתב הרביעי ממכתבי לכיש (החרם משני צדדיו) 
מסוף ימי הבית הראשוז 


קודם שהספיקו הבבלים לבצע את מסע-הענשים, ברח חלק 
ניכר מאנשי-יהודה למצרים ולקח עמו לשם גם את ירמיהו 
הנביא. 

ב. מייזלר, תולדות ארץ־ישראל, א', תרצ״דז! נ. ה. טורטשינר, 

תעודות לכיש, תיש! ו. ם. אולברייט, מתקופת האבן ועד 

הנצרות, תשי״ג; י. קויפמך, תולדות האמונה הישראלית 

א־ 1 , תש , "!" 2 ( , 1 ) 0 * 15 5 ))/ ¥01 5 ) 4 ) 50/110/11 ) 0 , £11161 . 8 

, 1-5 , 15 ** 111 * 4110 5 ) 1 > )) 11 ) 50111 ) 0 ,ז 6 ץ 16 \ . £3 ;* 1923-29 , 1-2 

1 * 1 11 ) 111 ) 0 * 15 * 40 ^ 1 * 11411 * 11 * 510010 010 , 11 ^ ; 1925-1937 

, 14 * 0 * 1 5 ) 1 * 101 )£ 111 * 0 ) 153611, 1X1151 ־ 31161 . .£ ; 1930 , 10 * 010511 ? 

1/10 14 * 0 ^ 0/100010 * 4 ,] 1811 ־ 31151 . .? . ז 33 ; 1932-1936 , 1-2 

• ־ 1954 , 0015 * 15 . 50/1 ) 0 , 140111 .א ; 1942 , 001 * 15 / 0 1 ז 10 ^ 011 \{ 

ש. י. — ב. מ. 

ארץ־ישראל בתקופה הפרסית. — 1 . הכרזת- 
פורש ( 538 ). — באוקטובר 539 כבשו צבאותיו של פורש 11 , 
מלך פרם ומדי, את בבל, ובקיץ שנת 538 נתפרסמה 
באח מ תא (אגבאטאנה), בירת־הקיץ של מלכי־פרס, 
ה כ ר ז ת - כ ו ר ש זו: "כל ממלכות הארץ נתן לי ה׳ אלהי- 
השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. 
מי בכם מכל עמ 1 — ה׳ אלהיו עמו ויעל!״ (סוף דברי־הימים 
ב׳). כמעט באותם הדברים מתחיל ספר-עזרא, אלא שהוא 
מוסיף אחר "ויעל" את הדברים האלה: "ויעל לירושלים 
אשר ביהודה ויבן את ביודה׳ אלהי־ישראל, הוא האלהים 
אשר בירושלים. וכל הנשאר מכל המקומות, אשר הוא גרשם, 
ינשאוהו אנשי מקומו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה עם 
הנדבה לבית האלהים אשר בירושלים" (עזרא, א, ג—ד). עד 
שנתפרסמו כמה כתבות מתקופת־פרס חשדו רוב חוקרי- 
המקרא ורוב ההיסטוריונים של הבית השני, שהכרזת־כורש 
אינה אלא מזוייפת, מפני שמלך נכרי מדבר בה כיהודי 
מאמין. אולם היום, שיש בידינו הפאפירוסים של יב-אלפאג- 
טינה, שביניהם מצויה פקודה של המלך הפרסי בדבר חג- 
הפסח של החיילים היהודים ביב — פקודה, שבמז׳צאה הפרסי- 
הרשמי אין להטיל שום ספק ושאף היא מנוסחת כאילו 
נכתבה על־ידי יהודי —, ברור הדבר, שהכרזת־כורש אותנטית 
היא, אלא שנוסחה ע״י פקיד יהודי של הממשלה הפרסית 
ברוח מתקבלת על דעת־היהודים. 

הכרזת-כורש היתה מאורע כביר בתולדות־ישראל. היה 
בה משום התקיימותה של הנבואה הישראלית, שעם־ישראל 
אחר החורבן יקום מחדש בארצו ויבנה את מקדשו. ביסודו 
של דבר נתאפשר מאורע זה מתוך אמונת הגולים בהבטחה 
הנבואית הנזכרת ומתוך געגועיהם על ארצם ומולדתם ועל 
מרכזם הדתי. ממשלת־פרס רק נענתה לבקשת ה״גולים" 
ולנבואותיו של ישעיהו השני, שראה בכורש את "משיזדה׳" 
ואת "רועה-ה , ", שימלא אחר היעוד הגדול, שקבע אלהי- 
ישראל כשבחר בו לכבוש את מלכות-בבל. 

העליה הראשונה ובניין-המקדש ( 558 — 515 ). 

1 . העולים ומספרם. ראשי-העולים. — רק 
42,360 איש ואשד, וילד נענו להכרזת-כורש ועלו מבבל 
לירושלים. מכיוון שמספר הגולים היה לערך 40,000 וגלות- 
בבל נמשכה מימי גלות-צדקיהו עד הכרזת-כורש 48/9 שנים 
( 586 — 538 ), הרי צריך היה הדור השני של הגולים למנות, 
אפילו בהתחשבות עם המצב הקשה בגלות, לכל הפחות 
80,000 איש, — ואילו שבי-בבל בעליה הראשונה היו כמעט 
אך מחצה מזה ( 42,360 ), כלומר, רק מחצית־ה״גולה" נת¬ 
עוררה לחזור למולדת. המחצה השניה נשארה בגלותה. חלק 
ממנה — מפני שנתבולל לגמרו או למחצה, וחלק מפני 



305 


ארץ־ישראל 


306 


שהתרגל בגלות והמולדת השוממה והחרבה לא משכה אותו 
אליה. כל אלה שלא התבוללו כליל תמכו את העולים בכס¬ 
פים, בבהמות ובשאר הצרכים של התיישבות חדשה, ומהם 
באו גלים־גלים של עולים גם אחר העליה הראשונה 
והשניה. 

הכרזת־כורש לא דיברה על עליה לארץ- 
י ש ר א ל כ ו ל ה. ההכרזה מטעמת את התר-העליה "לירוש¬ 
לים אשר ביהודה"? ובכן לכל היותר נכללה גם "יהודה" 
בתוך התר-העליה, אבל לא שומרון והגליל. והדבר 
מובן: בבל כבשה והחריבה את יהודה בלבד והגלתה 
לבבל רק יהודים בלבד? ואילו שומרון והגליל, שהיו שיי¬ 
כות למלכות-ישראל, היו כבושות ועומדות על-ידי אשור, 
ו״גולה" שומרונית וגלילית לא היתה בבבל. עובדה זו 
מבארת את הדחיה, שדחו זרובבל וחבריו את ה ש ו מ דו¬ 
ג י ם, שברוב הזמנים חשבו את עצמם ל״עברים" ול״ישרא- 
לים", אבל לא ליהודים; ובזה יש לבאר את כל הסיכסוכים 
בין היהודים וה״כותים", את צמצומה של מדינת-יהודה 
השניה ואת העדר חשיבותה המדינית עד לכיבושי־החשמ(- 
נאים. 

בראש-העליה עמדו ז ר ו ב ב ל בן שאלתיאל, בן־בנו של 
יהויכין, מלדיהודה שלפני האחרון, ויהושוע בן יהוצדק, 
בן-בנו של כוהן־הראש, שהמית נבוכדראצר בריבלה. ואף 
יהוצדק אביו גלה ע״י נבוזראדן (דברי־הימים־א, ה, מא). 
אי אפשר היה ל״גולה" בלא שני הראשים הללו: התחיה 
היתה צריכה להיות מדינית ודתית-תרבותית כאחת. ולפיכך 
עמדו בראשה בן־בנו של מלך ובנו של כהן ובן־בנו של "כהך 
ראש", הוא הכהן הגדול של הבית השני. מצד הממשלה 
הפרסית נתמנה לפחה של יהודה ששבצר — שמש־בל-אצר 
(=האל שמש, נצור את הבן). כפקידי פרסי לא נזכר ששבצר 
בין העולים. זרובבל לא נתמנה פחה מיד או מפני שעדיין היה 
צעיר ביותר או מפני שהממשלה הפרסית פחדה למנות לפחה 
אדם מזרע־המלוכה מחשש שמא יתמרד. ביחד עם זרובבל 
ויהושע באו עוד עשרה ראשי-עולים, באופן שביחד היו 
שנים־עשר ראשים, כמספר שבטי־ישראל. בזה רצו 
העולים לרמז, שלמרות פקודתו של כורש, שלא נועזו לעבור 
עליה ושהתירה רק ליהודים מן "הגולה" בבבל לעלות ליחד 
דה, לא נתייאשו הגולים גם מן התקוה, שאף שאר שבטי- 
ישראל, נוסף על יהודה ובנימין, יעלו לארצם. 

2 .המצבהמדיני,הכלכליוהרוחגיביהודה 
החרבה. המצב, שבו מצאה "הגולה" את הארץ ויושביה, 
היה עגום מאוד. אין שום הוכחה ברורה, שקם ביהודה החרבה 
והעזובה איזה נביא או מנהיג מדיני או רוחני אחר, שישפיע 
על העם ברוחם של נביאי־הגולה, יחזקאל וישעיהו השני. 
לכל היותר נתחברו אז בארץ הקינות שב״איכה". יש לשער, 
שאחר הריגת־גדליהו נספחה יהודה המוקטנת לפחות- 
שומרון, ושתיהן ביחד היו משועבדות לפחות עבר־הנהר. 
העמים השכנים, וביחוד ה ע מ ו נ י ם, קרעו מחוזות שלמים 
מיהודה הנחלשת(ירמיהו, מט, א). בקובלנה קשה על א ד ו ם 
פונה המשורר האלהי: "זכור, ה׳, לבני-אדום את יום־ירושלים, 
האומרים: ערו, עדו עד היסוד בה" (תהילים, קלז, ז). ובנ¬ 
בואה היחידה, שנשתיירה לנו מחזון־עובדיה, אנו שומעים, 
שאדום שמחה במפלת-ירושלים וסייעה לבבליים להגדיל את 
מפלתה, ואפילו "הכריתה את פליטי יהודה והסגירה את שרי¬ 
דיה ביום־צרה" (עובדיה, פסוקים י—כא). וגם מתוך אחת 


מן הקינות העתיקות של מגילת-איכה אנו שומעים קובלנה 
קשה על "בת-אדום, יושבת בארץ־עוץ"(איכה,ד,כא—כב). 
ואף ישעיהו השני מדבר על "יום־הנקם" באדום בחזות 
הקשה: "מי זה בא מאדום, חמוץ בגדים מבצרה" וגו׳(ישע/ 
סג, א—ו) — ודאי, מפני שהרע אדום, האח ליעקב, לישראל 
אחיו רעה גדולה מאד. ואף הפלשתים "עשו בנקמה" 
בישראל (יחז/ כה, טו, יז). עוד בשנת 701 קודם ספה״ג 
כבשו האשורים את פלשת, כלומר, את כל חוף־הים הדרומי 
של א״י, ועשו ממנה פרובינציה אשורית, שאשדוד היתה 
העיר הראשה שלה ועל שמה נקראה כל הפרובינציה באשו- 
רית״מדינת־אשדוד״(עי׳ 72 [ 1931 ] , 4 . 411 ). 
ובימי גלות־בבל, 'שנים מועטות אחר מפלת־אשור בש׳ 612 , 
גזלו הפלשתים, שנתבוללו ביוונים (״וישב ממזר — עם 
מעורב ומטומע — באשדוד", זכריה, ט, ו), מיהודה את חוף- 
הים הדרומי מרפיחעדעכו, וחוף־יפו בכלל? וכך חסמו 
הפלשתים המיוונים בפני היהודים אתהמוצאאלהים, 
ועל-ידי כך נעשה המצב הכלכלי של יהודה בימי גלות־בבל 
ירוד מאד. ובכן גם המצב המדיני וגם המצב הכלכלי והרוחני 
היו ברע. היתד. מין התפראות של הארץ ושל העם. אכן, 
ההשפעה של שני נביאי־הגולה הגדולים ביותר — של 
ירמיהו ויחזקאל, שחידשו רעיונות גדולים ביהדות, 
לא הגיעה בשעתם ליהודה העזובה והחרבה. רעיונות אלה 
הגיעו לארץ עם העולים, ומכאן ואילך לא פסקו מלהשפיע על 
ההתפתחות הרוחנית, החברותית והמדינית של עם־ישראל 
בארצו. 

3 . יחזקאל ורעיונותיו הדתיים־המוסריים. 
קודם כל, חידש יחזקאל את הרעיון של אחריות הפרט 
למעשיו הרעים: "בן לא ישא בעוון האב ואב לא ישא בעוון 
הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה" 
(יחזקאל, יה, א—כ), וכן את הרעיון, שהתשובה מועילה: 
רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו? "החפץ 
אחפוץ מות רשע, נאום ה׳ ז — הלוא בשוב( מדרכיו וחיה" 
(שם, שם, כג). ברעיונות אלה קשור רעיונו של יחזקאל 
בדבר קידוש-השםוחילול-השם.ע״י התשובה וע״י 
חזרת ישראל לארצו ב״לב חדש וברוח חדשה" יתגדל שם־ 
אלהיו ויתקדש בעולמו, ו״למען שמו" של האלהים, שלא 
יחולל, לא יתן האלהים, שיהיו בני-ישראל "כגויים, כמשפחות 
הארצות, לשרת עץ ואבך. מפני-כן "יוציא אותם אלהים מן 
העמים ויקבץ אותם מן הארצות, אשר נפוצו בם, ב י ד ח ז ק ה 
ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה" (יחזקאל, כ, לב¬ 
לר). כאן קיבל הרעיון של נצחיות־האומה צורה 
חדשה: אם לא ברצון— יתקיים עם־ישראל באונם. שהרי עם 
העלמות( מן העולם ייעלם גם הנושא של שם אלהי-ישראל 
ביעולם־כולו. 

ומכאן בא חזונו הגדול של יחזקאל — ״ח ז ו ן ב ק ע ת - 
העצמות" (שם, לז׳ א—יד): העצמות היבשות תצאנה 
מקברותיהן, תחיינה ותקרומנה עור ותעלינה בשר ותעמודנה 
על רגליהן "חיל גדול מאד מאד". התחיה ב״גולה" היא 
הכרחית. וכך הכרחית היא ההתאחדות של כל שבטי־האומה: 
״ח ז ו ן ה ע צ י ם ה מ א ו ח ד י ם״ (שם, שם, יט—כח): יהודה 
וישראל ייעשו ״גוי אחד״ ו״מלך אחד יהיה לכולם למלך״ — 
מלך מבית דויד — ולא יהיו עוד לשני גויים ולא ילוצו עוד 
לשתי ממלכות. ונוסף על חזון זה השפיעה ה״אוט(פיה" של 
יחזקאל(מ—מח) השפעה אדירה על כל חיי־הרוח של האומה 



307 


היסטוריה: העלייה הראשונה 


308 


בדורות שלאחר מכן: אדמת־הארץ תתחלק לכל השבטים 
חלק כחלק; אין מלך במדינה, שתתכונן לאחר שתסתיים 
גלות־בבל, אלא יהא בא נשיא׳ שלא יהא אלא בא־כוחו 
ומייצגו של העם. ירושלים תהא מרכז־האומה ומקדש־אלהיה 
ושמה יהא "יהוה שמה". לא הכהנים ישלטו בארץ, אלא ה׳ 
ותורתו, בקיצור: יהא ביהודה לא שלטון דמוקראטי בלבד 
ואף לא תיאוקראטיה, אלא נומוקראטיה (כמונח של יוסף 
סאלוואדור), כלומר, שלטון־התורה, שלטון־החוק ומשפט 
הצדק. 

4 . רעיונותיו הדתיים־המוסריים של ישעיהו 
השני. ואף ישעיהו השני לא רק נתנבא לנצחונו של כורש 
והטיף לעליה לציון ולהגשמת היעוד של תקומת־ירושלים 
ובניין־המקדש, אלא גילה והכריז בשם ה׳ רעיונות דתיים- 
רוחנים גדולים וחדשים מעיקרם. 

קודם כל, הטעים והרחיב ישעיה השני את המושג של 
אלהי־ישראל כבורא-העולם וחותך את גורלה של 
האנושיות כולה, שבתוכה יש מקום מרכזי לגורל עם־ישראל 
וליעודו הגדול. אלהי־ישראל הוא א ל ה י ־ ה ה י 0 ט ו ר י ה, 
ומה שעושה כורש אינו נעשה אלא בגזירת־האלהים ועל־פי 
תכנית מיועדת מראש של אלהי־ישראל, אלתי העולם כולו. 

שנית, הסבל של עם־ישראל, חורבן ארצו ומקדשו וגלותו 
מעל אדמת־מולדתו, הרדיפות, העינויים וההשפלות, שנפלו 
בגורלו יותר מבגורלם של שאר העמים, שאינם טובים ממנו — 
כל זה לא בא מפני שאלהי־ישראל עזב את עמו לאחר שהעם 
נתנתק מארצו ומקדשו, אלא מפני שישראל הוא "עבד¬ 
ה" , : מפני שבו בחר אלהים להיות נושא־הדגל של שמו 
ותורתו; והגויים, שאינם מבינים את הדבר, מבזים, משפילים 
ורודפים אותו. אבל סופו של עבד-ה׳ יהיה טוב: סוף־סוף 
יכירו הגויים, שעם ישראל את "חלים (של הגויים) הוא 
נשא ומכאוביהם סבלם", שהוא "מחולל (מדוקר) מפשעיהם" 
של הגויים, "מדוכא מעוונותיהם, מוסר־שלומם עליו ובחבורתו 
נרפא להם". הם יכירו, שה׳ "הפגיע בו את עוון כולנו" 
(של כל הגויים) ו״עוונותיהם הוא יסבול". בסופו של דבר 
"י ר א ה ז ר ע, י א ר י ך י מ י ם" ו״חפץ־ה׳ בידו יצלח". שהרי 
הוא סובל "על לא חמס עשה", "כשה לטבח יובל וכרחל לפני 
גוזזיה נאלמה", ובאמת הוא "חטא רבים נשא": הוא "הערה 
למוות נפשו והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע (ייסר 
את הפושעים)". אלה הן הפיסקאות של עבד־ה׳(ישעיה, מב, 
א—ז, מט, א—ח; נ, ד—ט; נב, יג—נג, יב), שבהן נשתלב 
המושג החדש של ״ייסורי־כפרה״ — של הסבל והייסורים 
של עם־ישראל הנרדף והמושפל שלא בצדק ככלל בתוך 
ייסוריו הגדולים של הנביא הישראלי הנרדף והמבוזה ואף 
הנהרג כפרט. בדברים אלה אימץ ישעיהו השני את לב־העם: 
אין ייסוריו וחרפת־גלותו אות לשחיתותו ולאבדנו, אלא 
להפך: אות הם לגדולתו בעיני אלהים, שבחר אותו לעבד לו, 
לנושא דגלו המרומם בעולם, וסוף־סוף ישלם אלהיו לו גמול 
על כל מה שנשא וסבל ויעשה אותו לבחיר־האומות ולאור- 
הגויים. 

רעיונות רמים ונישאים אלה לא חדרו לתוך ה״כורמים 
והיוגבים" ו״דלת־העם", שנשתיירו בארץ המוחרבת, שמבחר 
תושביה הוגלו ממנה. ולפיכך לא מתוכה, לא מתוך ה״תאנים 
הרעות", כדבר־ירמיהו, ובוודאי שלא מתוך השומרונים, 
שנתערבו במשך שלשה דורות בכותים ובשאר הגויים ושלא 
היו להם נביאים גדולים, עתידות היו לבוא התחיה וההתחד¬ 


שות של האומה, אלא מן ה״גולה" הבבלית, מן ה״תאנים 
הטובות", שהתרבות הגדולה של בבל והייסורים הגדולים 
של הגלות הכשירו אותן למהפכה רוחנית גדולה וששני 
הנביאים הגדולים נתנו להן ״לב חדש ורוח חדשה״: מאלה 
שנצרפו מן הסיגים ו״נבחרו (או נבחנו) בכור-עוני״ — 
משבי־הגולה — מוכרחת היתה לבוא הישועה לעם־יהודה 
בארצו, לתורת־נביאיו ולמקדש-אלהיו. 

5 . התיישבותם של העולים. בניין־המזבח, 
ההתנגשות עם השומרונים והעיכוב של 
בניין־הבית. שבי־הגולה, שאף בבבל ישבו בקיבוצים 
גדולים ועל־פי רוב אף לפי ערי-יהודה, שגלו מהן, חזרו 
ונתיישבו באותן הערים, העיירות והכפרים, שגלו מהם 
ושנשארו שוממים וחרבים. הם נתיישבו לא רחוק מירושלים 
ובדרך מירושלים ליפו. הגבול של תחום התיישבותם היה 
בית־אל בצפון, בית־לחם וסביבותיה עד בית- 
צור בדרום, בדרך לחברון, ויריחו ממזרח, 
ו מ מ ע ר ב — מורדות־ההרים המערביים. רק הכוהנים והל- 
ויים, המשוררים והשוערים וה״נתינים", שציפו לבניין־ 
המקדש, נתיישבו בירושלים עצמה. ההתיישבות של העולים 
מחוץ לארץ־יהודה לא היתה יכולה אף לעלות על דעתם, 
ראשית׳ מפני שרשיון־ההתיישבות של כורש לא כלל אלא 
את יהודה, שכבשו הפרסיים מן הבבליים, ושנית, מפני שרוב 
שבי־ה״גולה" היו, כאמור, גולי מלכות־יהודה ולא גולי 
מלכות־שומרון. 

פחות מחצי־שגה לאחר שניתנה הכרזת־כורש, בסוף־הקיץ 
של שנת 538 , בחודש תשרי, חודש החגים הגדולים, הגיעו 
העולים ליהודה. לשם החג נתכנסו כל השבים "כאיש אחד 
אל ירושלים", ומכיוון שאין חג בלא קרבנות, בנו שבי-הגולה 
מזבח, ועליו העלו עולות לה׳ בבוקר ובערב (עולות- 
התמיד) — ו״היכל ה׳ לא יסד" (עזרא, ג, ב—ו), כלומר, 
אפילו לא התחילו להניח את יסודו של בית־המקדש. להתחיל 
בבניין־המקדש לא נועזו אז, "באימה עליהם מעמי-הארצות", 
כמו שבכל 49 שנות־הגלות לא ניסו או לא גועזו הנשארים 
בארץ לבנות את המקדש מפחד מפני השכנים הרעים. רק 
"בשנה השנית לבואם אל בית-האלהים לירושלים בחודש 
השני" העמידו זרובבל ויהושע את הלוויים מבן עשרים 
שנה ומעלה "לנצח על מלאכת בית-ה׳", כלומר, לעבוד לשם 
הקמת בית־המקדש. הביאו ארזים מן הלבנון "אל י ם י פ ו א", 
חצבו אבנים מסלעי-ירושלים, והביאו גם "חרשים", חרשי 
עץ ואבן, מן הצורים והצידונים, "וכל העם הריעו תרועה 
גדולה והלל לה׳ על הוסד (הונח יסוד) בית-ה , " (שם, שם, 
י—יא). כשנגמרה הנחת-יסוד זו, שבה השתתף גם ששבצר, 
הפקיד הפרסי(שם, ה, יד—טז), בכו רבים מן הכהנים והלויים 
וראשי-האבות הזקנים, שראו עוד את הבית הראשון בעי¬ 
ניהם, בקול גדול, ולעומתם הריעו רבים בקול־שמחה—"ואין 
העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי-העם, כי העם 
מריעים תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק" (שם׳ ג, 
יא—יג). ובכן הצהלה והבכיה מתערבות זו בזו ברגע החגיגי 
הגדול — ציור ראליסטי׳ שעל־יסודו מוכרחים אנו לדחות 
את השקפתם של כמה חוקרים קיצונים, שמכחישים הנחת- 
יסוד זו מפני שנראה להם, שבבניינו של המקדש הותחל רק 
בימי חגי וזכריה. 

אך מניחי־היסוד פגשו מיד בהתנגשות קשה. 

כשנודע לשומרונים, שהיהודים באים לחדש את מדינתם 



309 


ארץ־ישראל 


310 


ולקומם את מקדשם, באו אף הם להשתתף עם היהודים 
בבניץ־המקדש, שהרי אף הם עובדים את אלהי־ישראל. 
זרובבל ויהושע דוחים אותם, קודם כל, מטעם מדיני. נראה, 
שהיהודים לא היו יכולים לשתף את השומרונים בבניין, 
שהרי, כאמור, נתן כורש רשיון לבניין־המקדש ולהקמת- 
ירושלים רק לבני גולת־יהודה בלבד, ולא לתושבי מלכות- 
ישראל, שלא גלו בימי נבוכדראצר ולא ישבו בבבל כ״גולה" 
מיוחדת. לזה מרמז הכתוב: "ויאמר להם זרובבל ויהושע ושאר 
ראשי־האבות לישראל: לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו, כי 
א נ ח נ ו יחד (כלומר, אנחנו שבי־הגולה ביחד עם היהודים 
הנשארים בארץ) נבנה לה׳ אלהי־ישראל, כאשר צונו המלך 
פורש מלך פרס" (שם, ד, ג). כך הבין את התשובה גם 
יו 0 ףבןמתתיהו(קדמוניות, י״א, ד׳, §§ 86 — 87 ). אבל 
היתה לדחיה גם סיבה אחרת: היהודים שבי־ציון, שהיו 
מתחילה מיעוט בארץ לעומת השומרונים, חששו בצדק, 
שמא ישתלטו עליהם ה״כותים" השנואים. ושנואים היו 
הכותים על היהודים, ראשית, מפני שהיתה בהם תערובת 






יי* * 7 

*4 \ 

־$ * 4 ן/ 


מ־׳. * ** •/ 

" 4 .יי \ 

■ * 0 * 
4 . י 

■, 1 * : 1 י \ 

יי' ״ ,'* י . 

ץ 

,אי 
׳/ ׳י * 

'׳* 




סטבע וכתובת יהד עליה. המאות ה 5 —ה 4 
לפסה״נ. נמצאה בכמה מקומות בא״י, וביז 
השאר נם בבית־צור 

של דם זר, ושנית, מפני שלא הושפעו מן הנביאים הגדו¬ 
לים, לא נצרפו בגלות ולא "נבחנו בכור־עוני". ובכן היתה 
כאן גם סיבה רוחנית וגזעית נוספת על הסיבה המדינית. 
זרובבל וראשי־בתי־האבות חששו גם לירידה מוסרית — 
להתערב ב״עברים׳/ שאינם "יהודים" ושלא קיבלו את 
נביאי־ישראל חוץ ממשה אדון הנביאים ויהושע משרתו 
ותלמידו. 

השומרונים לא שתקו. לאחר זמן(לא "במלכות אחשורוש" 
דוקה) "כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים" (עזרא, ד, 
ו), והמלך שלח פקודה לעכב את בניין המקדש. ו״עבודת 
בית־האלהים שבירושלים היתד, בטלה עד שנת שתים למלכות 
דריוש מלך פרס״ (שם, ד, כד), כלומר במשך 15 שנה, מן 
השנה השניה לכורש עד השנה השניה לדריווש ( 537 — 522 ). 

6 . דריווש הראשון ( 523 — 486 ) והמרידות בפרס 
( 523 — 522 ). בנייןהמקדשהשני ( 522 — 515 ). 

כורש מת ב 529 ועל כסאו עלה כנבוזי בנו, שכבש בסוף 
ימי־מלכותו את מצרים. אין לנו שום ידיעה על יחסו ליהודה, 
ורק יודעים אנו, שלא נגע ב״אגורא זי יהו אלהא" (המזבח 
או איזה מקדש־מעט של האל יהוה) של יהודי יב (ע״ע). 

בימי המרידות, שפרצו נגד דריוש 1 (ע״ע) בעילם ומדי, 
בפרס ובבבל, בארמניה ובהורקאניה. ואף במצרים, 
נתמנה לפחת־יהודה זרובבל בן שאלתיאל, ראש־העליה, 


מזרע־המלוכה (אפשר, כדי שלא ייספחו היהודים אל המור¬ 
דים). אחר "יום־הקטנות" של סוף מלכוודכורש בא שוב "יום־ 
גדולות". וכמו בשעת כל מאורע גדול קמה הנבואה לתחיה 
גם בימים גדולים אלה. חגי הנביא פונה "בשנת שתים 
לדריווש המלך׳ בחודש השישי, ביום אחד לחודש", ובכן ברא¬ 
שון לאלול׳ ( 29 לאוגוסט), 520 , לזרובבל וליהושע ומדבר 
עמהם קשות על שאינם משתמשים בהזדמנות של המהומות 
בפרס לשוב ולבנות את המקדש, שבניינו הופסק מחמת 
שטנת-המלשינים. ובאמת, באותה שנת 520 , בכ״ד לאותו 
חודש, התחיל הבניין, וביום האחרון של סוכות כבר הגיע 
הבניין למצב, שאפשר היה להכיר את צורתו הכללית. 

ואולם מיד לאחר שהתחילו זרובבל וחבריו לבנות את 
הבית בא תתני, הפחה של עבר־הנהר, ודרש רשיון מלכותי 
לבניין ואף דרש לרשום בשבילו את "שמות האישים, שבו¬ 
נים בניין זה" (עזרא, ה׳ ג—ה); זקני־היהודים סיפרו לו, מי 
הם הבונים ושהרשיון ניתן לפני הרבה שנים, וכנראה, לא 
נמצא הרשיון בירושלים מפני שנשלח לפני כמה שנים רק 
לפקיד הפרסי של עבר־הנהר, ותתני לא ידע מזה, או מפני 
שברבות־הימים הלך הרשיון לאיבוד בירושלים. תתני הודיע 
לדריווש מה שאמרו לו זקני-היהודים והמתין עד שתבוא 
תשובתו של דריווש, ולעת־עתה לא הפסיק את עבודת־ 
הבניין. דריווש ציווה לחפש או! הפקודה בגנזי־המלך—והיא 
נמצאה באחמתא, בירת־מדי. זוהי ה״דכרונה" (רשימה לזב־ 
רון), שבה באו פרטי־הרשיון: פירוט מדוייק של גבהו 
ורחבו של המקדש ושל גודל נדבכי־האבן ונדבכי־העץ שלו, 
שוודאי הם משונים במידותיהם ובוודאי יש כאן שיבושי 
המעתיקים (שם, ו, ב—יב). דריווש ציווה למלא בזריזות 
אחר כל מה שכתוב ב״דכרונה", ובניין הבית הושלם בשלישי 
לאדר, שנת שש למלכות־דריווש, כלומר, ביום 12 למארס 
(או, ע״פ עזרא הגנוז, בראשון לאפריל), 515 . נתקיימו דברי 
הנביא, שידי זרובבל יסדו את הבית הזה וידיו ביצעו אותו. 

השממה בארץ היתד. גדולה. חנכו את בית-האלהים 
בפרים, אלים וכבשים הרבה "בשנים־עשר שעירי־עזים 
לחטאת כל ישראל, למניין שבטי־ישראל" (שם, ו, 
יג—יז). לא נשכח גם האיחוד של שנים־עשר השבטים. 

בדבר אחד לא כיוון חגי את השעה: הוא נתנבא ל״הפיכת 
כסא־ממלכות ולהשמדת חוזק ממלכות־הגויים", ואז "יבחר 
אלהים בזרובבל וישים אותו כחותם" (חגי, ב׳ בג). ודאי 
יש כאן רמז למרידות המרובות בדריווש ולתקווה, שזרובבל 
מבית־דויד ישב על כיסא-אבותיו. המסיבות היו אחרות. 
בין זרובבל ובין יהושע — בין בא־כוחה של המלכות 
(הפחה) ובין בא־כוחה של הדת (הכוהן הגדול) — היתד. 
התנגדות כמוסה, ואפשר, גם גלויה, ויהושע היה "לבוש 
בגדים צואים והשטן עמד על ימינו לשטנו", כלומר, היו בו 
מידות מוסריות לא־טהורות׳ והנביא השני של אותו זמן, 
זכריה בן ברכיה בן עידו, שבא אחרי חגי, מוכרח היה להגן 
על יהושע ולמצוא לו התנצלות מאחר שהוא "אוד מוצל 
מאש". ומצד שני דיבר על לבו של יהושע, שזרובבל הוא 
"צמח", הוא עבד־ה׳: "ידי זרובבל יסדו הבית הזה וידיו 
תבצענה", ושניהם, זרובבל ויהושע, הם כ״שני הזיתים על 
ימין המנורה ועל שמאלה"(זכריה, ג, א—ח ז שם, ד, ט—יד). 
לסוף ניצח לא זרובבל אלא יהושע: הממשלה הפרסית לא 
נתייראה מפני הכהן הגדול, ראש המקדש והכהונה, אבל פחדה 
מפני פחה, שהוא מזרע השושלת המלכותית הגדולה, שנוסדה 



311 


היסטוריה: תקופת עזרא ונחמיה 


312 


ע״י דויד ושלמה, שהיו שליטים בבל עבר־הנהר, כדברי- 
המשטינים (עזרא, ד, יב—ב). 

לאחר שנגמר הבניין נעלם זרובבל מססר־עזרא. רק 
ברשימות של העולים עם עזרא נזכר הטוש, דור רביעי 
לזרובבל, ובמקום אחר נזכרה שושלת של ששה דורות אחריו 
(השווה עזרא, ח, ב, ודברי־הימים־א, ג, כב). כנראה, חשדה 
בו הממשלה הפרטית במה שהיה בו ובמה שניבא עליו חגי — 
וסילקה אותו ממשרת הסחה ומארץ-יהודה. 

11 . ה ע ל י ה השניה ( 457 — אחר 424 ). 

1 . בין בניין המקדש השני והעליה השניה 
( 515 — 457 ). בספר עזרא (ז, א—ט) כתוב, שעזרא התחיל 
את העליה השניה *בשנת שבע לארתחשטתא המלך ויבוא 
ירושלים בחודש החמישי, היא שנת השביעית למלך. כי 
באחד לחודש הראשון הוא יסוד־המעלה מבבל ובאחד 
לחודש החמישי בא אל ירושלים". ובנחמיה (א, א) כתוב: 
-ויהי בחודש כסלו שנת עשרים"—אז התחיל עניין עליית- 
נחמיה, שהיא המשך של העליה השניה. ובפסוק אחד בנחמיה 
(ב, א) כתוב בפירוש: "ויהי בחודש ניסן, שנת דשרים לאר־ 
תחשסתא המלך", ביקש נחמיה רשיון לעלות לירושלים, ובכן 
גם "בחודש כסלו ש נ ת ה ע ש ר י ם" שבנחמיה הכוונה לשנת 
העשרים של ארתחשסתא. ואולם מיהו ארתחשסתא זה ז — 
וכי זהו ארתחשסתא הראשון, שמלך בשנות 465 — 423 
והשנה השביעית שלו היא, איפוא, 458/7 , ושנת־העשרים היא 
445/4 או זהו ארתחשסתא השני, שמלך בשנות 404 ־ 359/8 , 
ובכן השנה השביעית שלו היא שנת 397 ושנת־עשרים שלו 
היא 384 ז — לפי כמה סימנים קשורים במאורעות היסטו¬ 
ריים יש לשער, שזהו ארתחשסתא הראשון ארדהיד, שנלחם 
הרבה במרידות המצריות, ועל־כן היה לו עניין בדבר, שיהו¬ 
דה הקרובה למצרים תישאר נאמנת לו — ומכאן הרשיונות 
וההנחות ליהודים על־ידי עזרא הסופר, הפקיד הפרסי (עיין 
להלן), וע״י נחמיה, שר־המשקים של המלך הפרסי. 

ואולם עוד שאלה נתעוררה על־ידי החוקרים: לפי סדרם 
של ספרי עזרא ונחמיה כמו שהם לפנינו בבתבי־הקודש 
יוצא, שעזרא קדם לנחמיה. ואולם סדר זה אינו אלא מאוחר, 
ולפי התלמוד (סנהדרין, צ״ג ע״ב) היו ספרי עזרא ונחמיה 
ספר אחד וספר־נחמיה שבידינו לא נקרא בלל על שם נחמיה, 
ועד סוף ימי־הביניים היה באמת ספר-נחמיה חלק מספר־ 
עזרא. ובכן מכאן אין ראיה, שעזרא קדם לנחמיה. ולעומת 
זה נראה מן הפאפירוסים של יב, שבשנת 408 היה יהוחנן 
(בן יהוידע בן אלישיב) בוהן גדול וסנבלט (סין־אבליט—סין 
החיה) פחה בשומרון, אלא שכבר היה זקן ובניו דליה 
ו ש ל מ י ה שלטו במקומו. ומכיוון שעזרא פעל בימי יהוחנן 
בן־בנו של אלישיב ובימי זקנתו של סנבלט, שהרי יהודי־יב 
כבר פונים גם אל בניו דליה ושלמיה, ואילו נחמיה היה בן־ 
זמנו של אלישיב עצמו והתנגש עם בנו של יהוידע בן אלי¬ 
שיב (נחמיה, יג, בה) ואף נלחם בסנבלט כשהיה זה האחרון 
עוד צעיר ופעיל, הרי שנחמיה קדם לעזרא. 

ואולם קשה להאמין, שהמסדר של ספר-עזרא, שכלל גם 
את ספר־נחמיה, טעה טעות גסה כשהפסיק בעזרא, פרק י, 
ברשימה של בני־הכהנים, ש״הושיבו נשים נכריות", בלא 
שסיפר את סוף־מע&יה של הוועדה לגרש נשים אלו, ועבר 
מיד לזכרונות של נחמיה, שבהם הוא מזכיר את עזרא בקשר 
לשני מאורעות גדולים ככריתת-האמנה וכחנוכת-החומה, 
שבהם השתתף עזרא ביחד עם נחמיה, וחשב, שנחמיה קדם 


לעזרא. יש איסוא, לצדד בזכותה של הדעה־המקובלת, שהיא 
לסי סדרם של כתבי־הקודש, שעזרא קדם לנחמיה בשלש- 
עטרה שנה ושניהם פעלו בימי ארתחשסתא הראשון, עזרא 
משנת 458/7 ואילך ונחמיה משנת 445/4 ואילך. ובכן עבר 
בין הגמר של בניין־המקדש והעלמותו של זרובבל ובין 
עליית-עזרא לערך 58 שנים ( 516/5 — 458/7 ). 

58 השנים הללו היו אף הן "יום־קטנות", שנות־שפל, 
שבהם פעלו אנשים שלא השאירו רושם אחריהם. במאורעות 
המדיניים בימי ארתדד 
שמתא הראשון, שהש¬ 
תתף בהם השתתפות 
פעילה כל־כך הצי של 
הפיניקיים בימי א ש¬ 
ט נ ע ז ר מלך־צידון 
— מלך זה, שהוא 
בעל הכתובת הכנע¬ 
נית הגדולה הנקראת 
על שמו ("כתוב ת¬ 
א ש מנע זר") ושעל 
עזרתו' לנצחונו של 
מגאבו׳זום ( 464 — 
465 ) נתן לו ארתח־ 
שמתא הראשון את 
ד א ר ואת יפו (כתו¬ 
בת אשמונעזר, שורות 
18 — 19 ! נ. סלושץ, 
אוצר הכתבות הפיני¬ 
קיות, תש״ב, עמ ׳ 24 - 
27 ) במאורעות 
הללו לא השתתפו 
היהודים השתתפות 
ניכרת. נשאר מאותו 
זמן רישום על התנג¬ 
שות בין היהודים ובין 
שכניהם הרעים, שנג¬ 
מרה בתבוסה של 
היהודים, שהרי נחמיה 
שומע מן היהודים, 
שבאו מיהודה לשושן 
הבירה, ש״הנשארים 
אשר נשארו מן השבי׳ 
שם, במדינה(במדינת- 
יהודה), ברעה גדר 
לה ובחרפה, וחומת-ירושלים מפורצת ושעריה נצתו 
באש" (נחמיה, א, ב—ג). ודאי לא מדובר כאן על חורבן- 
הבית שמונים שנה קודם־לכן, אלא על מלחמה בלתי־מוצלחת 
של היהודים בשכנים הרעים הקטנים, בשומרונים או בבני- 
עמון, שלא יכלו לראות בהתהוותה מחדש של מדיגת־יהודה 
ושקיוו לבלוע אותה ולרשת את עריה. 

מצד שני מודיע נחמיה, ש״הפחות הראשונים אשר לפני 
הכבידו על העם" (שם, ה, טו). והווידוי הגדול של הלוויים 
בצום הגדול של עשרים וארבעה לתשרי(עיין להלן) מסתיים 
בדברים העגומים הללו: "הנה אנחנו היום עבדים והארץ, 
אשר נתתה לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה, הנה אנחנו 



' " * * * •* 


כד־שטן (לקיתוס) מתוצרת אתונה, ׳־.!עליי 
מצויירת נבירה המקבלת מידי שפחתה 
קופסח־תכשימים. המאה ה 5 לפפה״נ. נמצא 
בחל־נ׳מה שבשפלת הנגב 



313 


ארץ־ישראל 


314 


עבדים עליה, ותבואתה מרבה למלכים, אשר נתתה עלינו 
בחטאותינו, ועל גויותינו מושלים ובבהמתנו כרצונם, ובצ¬ 
רה גדולה אנחנו" (שם, ט, לו—לז). הכוונה היא 
למיסים הקשים, שהוטלו על פרי-הארץ, ולחיילים, שגייסו 
המלכים הפרסיים מיהודה, וגם לבהמות, שנטלו כאפסניה 
לצרכי המלחמות במצרים. על כל פנים, במלים "ובצרה 
גדולה אנחנו" נתבטא כל המצב המדיני והכלכלי הרע של 
יהודה המשועבדת. 

ואף המצב הרוחני היה עגום מאד. ממנו נתן לגו 
ציור נמרץ הנביא מלאכי, כנראה, אחרון הנביאים בעלי 
רוח־הקודש, שנספחו אל שנים־עשר ה״נביאים הקטנים" 
בכמות־נבואותיהם, אף אם לא באיכותם. הנביא מתאונן על 
הזילזול בקרבנות מצד הכד,נים והעם כאחד ומגיע לידי ביטוי 
של מרירות קיצונית כזו: "מי גם בכם ויסגור דלתיים (של 
בית־המקדש) ולא תאירו מזבחי חנם! — אין לי חפץ בכם, 
אמר ה׳ צבאות, ומנחה לא ארצה מידכם". והקרבנות, עם כל 
חשיבותם בעיני הנביא, אינם העיקר 
בעיניו: "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול 
שמי בגויים ובכל מקום מוקטר (קטורת, 
כמו "מוגמר" בתלמוד) מוגש לשמי ומנחה 
טהורה, כי גדול שמי בגויים, אמר ה׳ צב¬ 
אות" (מלאכי, א ו—יב). ביהוד מתרעם 
מלאכי על בגידת היהודים בנשי־נעוריהם 
היהודיות ועל שהם "בעלו בנות אל נכר", 
באופן שהיהודיות הנדחות מפני הנכריות 
"מכסות דמעה את מזבח ה/ בכי ואנקה". 
והנביא שואל: "הלוא אב אחד לכולנו? 
הלא אל אחד בראנו ? — מדוע נבגוד איש 
באחיו לחלל ברית אבותינו?" 
(שם, ב, י—טז). שלש המלות האחרונות 
מוכיחות, שהכוונה היא לא נגד התביעה לגרש את הנשים 
הנכריות, אלא נגד היהודים, שגדשו את נשיהם 
היהודיות כדי לקחת נשים נכריות במקומן והן 
באות לבכות על כך לפני מזבח־ה/ ונתרבו ביהודה "מכשפים 
ומנאפים ונשבעים לשקר ועושקי שכר שכיר, אלמנה ויתום, 
ומטי(דין) גר" (שם, ג׳ ה). והרשעים מצדיקים את המעשים 
הרעים הללו באמרם: "כל עושה רע טוב בעיני ה׳ ובהם הוא 
חפץ — או איה אלהי-המשפט?" (שם, ב, יז). הזדים הם 
מאושרים ״גם נבנו עושי־רשעה, גם בחנו אלהים — וימלטו" 
(שם, ג, יג—טו). זהו מצב רוחני ירוד ביותר, כשהמעשים 
הרעים לא רק נעשים מתוך שדירות־הלב אלא גם מתוך 
הכרה, שעושיהם אינם עתידים לבוא על ענשם. צריו היה, 
שיבוא אדם גדול, שיהא ליהודה "כאש מצרף וכבורית 
מכבסים". וזה היה עזרא הכהן הסופר. 

2 . עליית-עזרא ( 457 — 432 ). שמו השלם של עזרא 
הוא עזריה, כשם אבי־אביו (עזרא בן שריה בן עזריה), 
ועזרא אינו אלא שם ליטוף או צורה ארמית של השם 
העברי עזריה (כמו "שבנא" מן "שבניה"), ובשמו השלם בא 
עזרא בין החתומים על "כורתי־האמנה" בימי־נחמיה (עיין 

להלן)• 

בספרי עזרא ונחמיה נקרא עזרא בשם ״עזרא הסופר״— 
בתוספת־ביאור: "הוא עזרא עלה מבבל, והוא סופר מהיר 
בתורת־משה" (עזרא, ז, ו), והיה מקובל באומה ואצל 
החוקרים מן הדורות שקדמונו, שהיה עזרא סופר יהודי 


עוסק בתורת־ה/ ואולם בשנת 1930 פירסם החוקר האנס 
שידר (• 161 ) 50112 ) את ספרו "עזרא הסופר" ( 3 ז £2 
( 1930 ־ ת 6 §מ 1 נ 11 !י 1 ׳ ,■ 61 נ 611 ז 5011 • 161 >), ובו הוכיח, ש״סופר" 
בעברית ו״ספרא" בארמית אינו אלא "שפך" באכדית, 
שאינו סתם סופר אלא אדם תופס משרה דיי'חשובה של 
מזכיר רשמי ושומר הארכיון של המיסמכים הממשלתיים. 
כנראה, היה אצל הפרסיים סופר ממשלתי מיוחד לעניינים 
מיוחדים של העמים המשועבדים לפרס! וסופר כזה היה גם 
עזרא: סופר ממשלתי פרסי, שעסק מטעם הממשלה בענייני־ 
ישראל בכלל ובתורת־ישראל בפרט, כמו שהיה למלכי־פרס 
סופר מיוחד גם לענייני־המצריים (אוזח 1 ר) וכמו שהיה פקיד 
כזה אחר־כך גם ביהודה גופה: "ופתחיה בן משיזבאל מבני 
זרח בן יהודה ליד המלך לכל דבר לעם" (נחמ׳, יא, כד). 

עזרא עלה מבבל, ודאי׳ מפני ששמע מפי באים מיהודה 
לפרס ולבבל, שהמצב באוטונומיה היהודית הצעירה, שישע¬ 
יהו השני תלה בה תקוות מזהירות כל־כך, הוא ברע. 


צריך, איפוא, ראשית, להזרים דם חדש לגוף הירושלמי ע״י 
עליה חדשה של אנשי־מרץ ואנשי־רוח, ושנית, להביא את 
תורת־ה׳ בצורתה השלמה לשבי־הגולה ולתושבי־הארץ 
כאחד ולעשותה חוק ומשפט ביהודה — קונסטיטוציה דתית- 
חברותית של הארץ הקטנה כתחוקה מאושרת ע״י ממשלת־ 
פרס המושלת גם ביהודה. ועזרא מקבל "נשתוו" (כתב, 
מכתב בפרסית), כלומר, מכתב רשמי מארתחשסתא הראשון, 
מכתב, שבוודאי נתנסח ע״י עזרא עצמו ועל כל פנים על־פי 
בקשתו, ושבו הותר לעזרא, ראשית, להעלות עולים מתנדבים 
ליהודה, וביחוד כהנים ולוויים! שנית, להפיץ ב״יהוד"(השם 
הארמי של ״יהודה״ באותו זמן) את תורת־ה׳ שבידו! שלי¬ 
שית, להביא כסף לארץ, שהתנדבו יהודי בבל ופרם וגם 
המלך ויועציו לבית "אלהי־ישראל שבירושלים"! רביעית, 
למסור לבית־המקדש את הכלים, שבהם משתמשים בעבודה 
בבית־האלוהים! וכן הובטח לו, ששאר צרכי־המקדש יינתנו 
לו מבית גגזי־המלך, כנראה, מן המיסים המתקבלים מתושבי- 
יהודה! ולסוף, חמישית, וזהו העיקר: עזרא קיבל הרשאה 
וייפוי־כוח מן המלך למנות שופטים ודיינים, שישפטו את כל 
העם היהודי שבעבר-הנהר ושילמדו את העם את תורת-ה , , 
חוקיו ומשפטיו, ומי שלא ימלא אחר דת־האלהים, שהיא 
מאושרת ע״י המלך, ייענש בגירוש, בהחרמת-נכסים, במאסר 
ואפילו במיתה (עזרא, ז, יב—כו). 

זוהי פקודה מלכותית רחבת־רשיון ורבת־חסד. היא ניתנה 
משני טעמים: ראשית, מפני שארתחשסתא הראשון, שנלחם 



315 


היסטוריה: תקופת עזרא ונחמיה 


316 



אז מלחמות תכופות וממושכות במצריים׳ רצה להבטיח גם 
את עזרתה של יהודה הקטנה׳ שגובלת עם מצרים, כאמור! 
ושנית, עזרא היה פקיד ממשלתי פרסי וארתחשסתא יכול 
היה לבטוח בו, שלא יעשה דבר שלא לטובתה של מלכות- 
פרס. והרי הפרסיים לא רק הרשו לעמים המשועבדים להם 
לשמור את דתם אלא אפילו דאגו לכך, שהמצריים המשועב¬ 
דים להם ישמרו את חגיהם ויהודי־יב יחוגו את חג־הפסח 
כהלכתו. 

עזרא אסף כהנים מיוחסים וגם ישראלים חשובים (הטוש׳ 
מ״בני־דוד" ומבני־בניו של זרובבל), וכן גם 38 לוויים ואף 
220 "נתינים", כלומר, עובדים את העבודות הפשוטות של 
המקדש, בסך־הכל 1,747 גברים (ובוודאי היו עמהם גם נשים 
וטף). הדרך לירושלים היתד. ארוכה וקשה והיו "אויבים" 
ו״אורבים על הדרך", שהרי הובילה השיירה גם הרבה כסף 
וזהב. ארתחשסתא הציע לעזרא שמירה של פרשים בדרך; 


אך עזרא נתבייש לקבל שמירה זו: 

הרי בשם אלוהיו הולכים הוא ושיי- 
רתו לירושלים ויש להם לבטוח 
באלהים, שלא יאונה להם כל רע. 

ובמקום שמירת־המלך צמו והתפללו 
לאלהים והדרך עברה בשלום (שם, 

ח, טו—לד). 

באחד בניסן 457 יצאה השיירה 
הגדולה לדרך ולאחר ארבעה חד¬ 
שים, באחד באב אותה שנה, הגיעו 
לירושלים, מסרו במשקל את הכסף 
ואת הכלים, שהביאו מבבל, לכהן 
ממשפחה מיוחסת ולשני־לוויים, הק¬ 
ריבו עולות לאלהים במקדש שנים־ 

עשרה פרים וכן גם "צפרי חטאת" 

שנים־עשר (שוב כמספר שבטי- 
ישראל!) כתודה לאלהים על ששמר 
אותם בדרך. אח״כ נסעו לדמשק 
ומסרו לאחשדרפן של פחות עבר* 

הנהר את האיגרת ואת הפקודה 
המלכותית׳ ופקידי־הממשלה סייעו 
את עזרא בפעולותיו לטובת בית- 
האלהים ותורת־האלהים. 

ופעולותיו הגדולות של עזרא 
שתיים היו: ראשית, הוא פירסם את 
התורה בצורתה השלמה, שמצא 
בבבל בין גדולי־ה״גולה", ולימד אר 
תה לעם, ומינה דיינים ושופטים 
ומלמדים, שיורו תורה זו לעם ואף 
ידונו וישפטו על-פיה בכל דבר, 

ובזה הכין את העם לקראת כריתת 
"האמנה", שעל-ידיה נתקבלה התר 
רה כקונסטיטוציה של העם והארץ; 

ושנית, הוא התחיל במלחמה בדבר 
המסוכן ביותר ליהודה באותו זמן: 

בנישואי-התערובות, בנישואים של 
נשים נכריות. כי מיד לאחר שנסתד־ 

רו ענייני־השיירה ונקבעו היחסים 
עם פקידי־הממשלה בדמשק ועבר- 
הנהר נגשו שרי-יהודה אל עזרא וקבלו לפניו על ש״לא 
נבדלו העם מעמי-הארצות״. והקובלנה נמשכת: "כי נשאו 
מבנותיהם (של עמי-הארצות) להם ולבניהם והתערבו זרע- 
הקודש בעמי-הארצות, ויד השרים והסגנים היתד. 
במעל הזה ראשונה" (עזרא, ט, א—ב). 

עזרא נזדעזע. הוא "קרע את בגדיו ומעילו, מרט משער 
ראשו וזקנו — וישב משומם: לא אכל ולא שתה עד מנחת- 
הערב". בינתיים נתאספו אליו כל המתמרמרים על "מעל- 
הגולה". ולשעת מנחודהערב קם מתעניתו, כרע על ברכיו 
ובבגדים קרועים פרש כפיו אל ה׳ אלהיו ואמר דברי-ווידוי 
מרעידי-לב (עזרא, שם, ג־־טו). הוא פרט את המעשים הרעים 
הנעשים על אדמת-הקודש דוקה, הטעים את סכנת ההתבול¬ 
לות של המיעוט היהודי בגויי-הארצות, שהיו אז רוב מכריע 
מסביב ליהודה הקטנה,— התבוללות, שתבוא על-ידי הנשים 
הנכריות, שמחנכות את ילדיהן בעבודה לאלים זרים ובדיבור 



317 


ארין־ישראל 


318 


בלשון זרה והן מרחיקות את הדור הבא מתורת־משה 
וממוסר־הנביאים כאחד. ומה היה יבול להיות סופו של דבר 
אם לא התערבות היהודים בגויים ן — הנה נתן אלהים 
לעמו "יתד במקום קדשו" ו״מחיה מעט בעבדותו": "הטה 
עליו חסד לפני מלכי־פרם לתת לו מחיה, לרומם את בית־ 
אלהיו ולהעמיד חרבותיו ולתת לו גדר ביהודה ובירושלים" 
(שם, שם, ט), כלומר, פינה מוגדרת ומובדלת ביהודה בכלל 
ובירושלים בפרט, אך מפני הסטיה מעל תורת־ישראל הורע 
גם המצב המדיני והכלכלי ביהודה: באו עבדות, מיסים ואר־ 
נוניה קשים. 

ספר עזרא מוסיף לספר, שעל-יד בית-האלהים, ששם בכה 
והתפלל עזרא, נקבץ "קהל רב מאד, אנשים ונשים וילדים" 
(עזרא, י, א—טו). אז קם שכניה בן יחיאל מבני־עילם 
והציע: "עתה נכרות ברית לאלהינו להוציא כל נשים והנולד 
מהם", ובפניה לעזרא הוא אומר: "קום! כי עליך הדבר 
ואנחנו עמך. חזק ועשה!" (שם, שם, ב—ד). הדברים הנמר¬ 
צים של שכניה פועלים על עזרא, והוא משביע "את שרי 
הכהנים, הלוויים וכל ישראל" להוציא את הנשים הנכריות. 
אבל עזרא ידע, שקשה הדבר, ואיש־תורה היה ולא איש־ 
מעשה. הוא הלך אל לשכת י ה וחנן בן אלישיב (אין 
ודאות, שהיה זה יהוחנן הכהן הגדול דוקה) ושם "לחם לא 
אכל ומים לא שתה, כי מתאבל על מעל־הגולה" (שם, שם, ו). 
ולסוף התאזר עזרא עוז והשתמש בסמכות, שקיבל מארתח־ 
שסתא, ובהסכמת השרים והזקנים הכריז, שכל בני־ה גולה 
יבואו לירושלים, ומי שלא יבוא במשך שלושת ימים "יוחרם 
בל רכושו והוא יבדל מקהל-הגולה" (שם, שם, ז—ח). 
האיום פעל, ובב׳ בכסליו 456 נקבצו "כל אנשי יהודה 
ובנימין(ודאי, רק משבי־הגולה) וישבו כל העם ברחוב בית- 
האלהים מרעידים על הדבר ומהגשמים" (שם, שם, ט), 
בלומר, הם רעדו מחמת הגזירה הקשה לגרש את הנשים 
הנכריות ומחמת הגשמים, שבסוף כסליו בבר הם קרים וטו¬ 
רדים בירושלים. עזרא דורש להחליט על המקום בדבר גירוש 
הנכריות. אולם קמה התנגדות לכך מצדדים שונים, של לוי 
אחד ושלשה ישראלים, והיה גם תירוץ פורמאלי: "העם רב 
והעת גשמים ואין כוח לעמוד בחוץ, והמלאכה לא ליום אחד 
ולא לשנים". ובבן הציעו הנאספים לייסד ועדה מן השרים 
של הקהל הנאסף ומבאי־הבוח של הערים, שנציגיהן לא באו 
אל האסיפה. ובל מי שנשא אשה נכריה יבוא אל חברי־ד,וועדה 
ויסדר את גירוש הנכריה וילדיה. הוועדה נוסדה ועזרא קרא 
את שמות חבריה. הוועדה נתכנסה לישיבה ראשונה בראש־ 
חודש טבת וגמרה את חקירותיה עד ראש חודש ניסן, בלומר, 
במשך שלשה חדשים. וכאן באה רשימה של נושאי הנשים 
הנכריות, וביניהם הרבה מבני המשפחות המיוחסות, אפילו 
״מבני ישוע בן יוצדק ואחיו״ — מבני הכהן הגדול הראשון 
בבית השני. ואחר שנסתיימה הרשימה כולה (שם, שם,יח— 
מג) בא רק פסוק אחרון זה של פרשה אחרונה בספר עזרא: 
"בל אלה נושאי (הכתיב—הקרי "נשאו") נשים נכריות ויש 
מהם נשים וישימו בנים (שם, שם, מד). בנראה, גברה ההת¬ 
נגדות והגירוש לא יצא אז לפועל. לא היה עזרא הסופר די 
חזק בשביל ניתוח קשה כזה. לשם כך צריך היה שיבוא אדם 
חזק ותקיף ממנו, איש־מעשה גדול, לא כהן וסופר, אלא 
פחה בעל־מרץ, איש-מלחמה, ויסיים מה שהתחיל עזרא — 
ולא גמר. ואיש זה היה התרשתא (הוד מעלתו) נחמיה 
בן חבליה. 


ווו. עליית נחמיה ( 444/5 — אחר 432 ). 

1 . נחמיה ובקשתו מן המלך. השם "נחמיה" 
(נחם־יה) ושם אביו "חבליה"(חכה־ל ז יה או חכה־ליה) מעידים 
שהיה ממשפחה דתית־לאומית, שציפתה לגאולה. חגני אחיו 
קדם לו בעליה לירושלים ועמד בראש של מלאכות שלמה 
מירושלים לשושן הבירה, ואחר־כך נתמנה כאחד משני המש¬ 
גיחים על המשמרות הממונות על שערי-ירושלים (נחמיה, ז, 
א—ב). מלאכות זו באה "בחודש כסליו שנת עשרים" (לאר־ 
תחשסתא הראשון, עיין למעלה) לשושן הבירה, שאז ישב 
בה המלך בחורף, ונחמיה שאל את המלאכות למצבה של יהו¬ 
דה. התשובה היתד, עגומה מאד: באחת מן המלחמות עם 
השכנים הרעים נפלו 
יהודים בשבי, נפרצה 
חומת-ירושלים ושע¬ 
ריה ניצתו באש. נחמ¬ 
יה שומע את הבשורה 
הרעה והוא "בוכה 
ומתאבל", "צם ומת¬ 
פלל לפני אלהי־ד,ש¬ 
מים״, ואף הוא, כעז- 
רא, מתוודה כעין וידוי 
לאומי: בו הוא מפרט 
את חטאי־העבר ומד 
ביראתהבטחות־האל־ 
הים למשה עבד־ה׳: 

"אם יהיה גדחכם בקצה־השמים משם אקבצם והביאותים אל 
המקום, אשר בחרתי לשכן את שמי שם" (נחמיה, א, ה—יא). 
אחר-בך הוא מספר, שלאחר 4 — 5 חדשים, בחודש ניסן אותה 
שנה, הגיש יין למלך — "ולא הייתי רע לפניו". המלך שאל 
אותו: ״מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה ? — אין זה כי אם 
רוע־לב", כלומר, המלך חושד בנחמיה במזימות־רעות. ונחמ¬ 
יה נבהל מפני החשד של המלך. הוא עצמו אומר: "ואירא 
הרבה מאד". אך מיד מצא את עצמו והחליט לומר למלך את 
האמת: "מדוע לא ירעו פני, אשר העיר בית קברות אבותי 
חרבה ושעריה אכלו באש?״ — והמלך שואל "על מה זה 
אתה מבקש?״ — נחמיה משיב: על רשיון ללכת ליהודה 
ולבנות את "עיר קברות אבותי". כלומר, אין כאן אלא עניין 
שברגש ושום דבר מדיני אין בזה. ד,שגל (המלכה או 
הפילגש) ישבה אז "אצל המלך", וכנראה, תמכה בבקשתו 
של נחמיה. המלך שאל, לכמה זמן רוצה נחמיה ללכת לירו¬ 
שלים, ונחמיה קבע את הזמן׳ ואף ביקש, שיקבל "אגרות" 
רשמיות (נשתונים) אל פחות עבר־הנהר, וע״י כך יקל עליו 
המעבר ממקום'למקום "עד אשר יבוא אל יהודה"! וכן שיתן 
לו המלך איגרת אל אסף, שומר הפרדס אשר למלך, ש״יתן 
לו עצים ל ?ן רות את שערי-הבירה" ואת חומת-העיר ולבנות 
בית פרטי'בשביל עצמו, בשביל נחמיה. המלך מילא את 
בקשותיו, ואף שלח עמו "שרי חיל ופרשים" כדי לשמור 
אותו ואת שיירתו בדרך מאויבים ושודדים! שלא כמעשה- 
עזרא, שנתבייש לבקש שמירה (עיין למעלה). 

2 . הסיור בחומה בלילה. הליגלוג והאיום 
של השונאים. ״נקום ובנינו!״. — כשבא נחמיה 
לארץ נתפשטה השמועה בכל הסביבה, ש״בא אדם לבקש 
טובה לבני-ישראל״ — ודבר זה קשה היה לסבול לסגבלט 
החורני, כלומר, לפחת-שומרון, שכנראה היה מוצאו מעיר 



אדרבמו! פרסי, שבו טבועה דסות המלך 
כשהוא רץ ובידו! וקשת בידו 



319 


דזייסטורידז: מקופד! עזרא ובחמייד! • 


320 



הכתובת "טוביה" החקוקה במבצר בית־טוניר, בעראק אלאמיר 
׳עבעבר*ר,ירדן המזרחי 


חורונים במואב, ול״טוביה העבד העמוני", כלומר, העזר 
העמוני (כמו "שמע עבד ירבעם" שעל גבי חותמת עברית 
אחת — כלומר, שר של ירבעם), ואף לשיך הערבי מדרום 
יהודה גשם (או גשמו בצורה הערבית) — זהו השם של השיך 
הערבי "גשמו", שנתגלה בכתובת מאותה תקופה. סנבלט 
הוא פחת־שומרון ובפקודתו נמצא גם "חיל־שומרוך (נחמיה, 
ג, לד; קדמוניות, י״א, §§ 321 , 342 ׳ 345 ), וטוביה ה״עבד 
העמוני" הוא שר מ״בית טוביה" המפורסם, שהיה לו שלטון 
מסויים בעבר־הירדן. ושניהם מתקשרים על נחמיה בפרט ועל 
תקומת־יהודה בכלל ביחד עם השיך הערבי גשמו: מואב, עמון 
וערב קמים על יהודה החלשה, שמתאמצת לעמוד על רגליה. 
נחמיה נוהג זהירות מפני האויבים: אינו מגיד דבר לא 
לכהנים ולא ל״סגנים" (האסטרטיגים), כלומר, המפקדים 
הצבאיים היהודיים והנכריים. הוא קם בלילה, נוטל עמו רק 
אנשים אחדים ורק "בהמה" אחת (סוס או פרד), ובחשכת־ 
הלילה הוא הולך לסקור את מצב־החומה. הוא מוצא אבנים 
מנופצות מפוזרות במספר מרובה כל־כך, עד ש״אין מקום 
לבהמה לעבור תחתיו". תמונה עגומה ומדכאת כאחת. אבל 
הוא אינו מתייאש. הוא פונה אל הכהנים, החורים והסגנים 
ושאר העם בדברים קצרים ונמרצים אלה: "אתם רואים את 
הרעה, אשר אנחנו בה: אשר ירושלים חרבה ושעריה נצתו 
באש; לכו ונבנה את חומת ירושלים ולא נהיה עוד חרפה!" 
(נחמיה, ב, יז). ולאחד שהגיד להם, שהוא רשאי לבנות את 
החומה בהסכמת־המלך, השיבו: ״נקום ובנינו! — 
ויחזקו ידיהם לטובה"(שם, שם, יח). השונאים מנסים להמית 
את המפעל על־ידי הלעג והבוז. ואל שני אלה נלוותה — 
המלשינות: נחמיה מספר, שסנבלט, טוביה וגשם "הלעיגו 
לנו(היהודים) ויבזו עלינו, ויאמרו: מה הדבר הזה, אשר אתם 
עושים? העל המלך אתם מורדים?״ — נחמיה אינו 
נבהל מדבדי־המלשינות כמו שלא נתפעל מן הלעג והבוז: 
״נקום ובגינו!״ זוהי הסיסמה. 

3 . ה ת ח ל ת ה ב נ י י ן. בניין־החומה התחיל בהשתתפות 
של כל מי שהתנדב לבנות חלק ממנה. בני משפחות שלמות 
וגם בני־אדם בודדים בעלי משרות חשובות ובעלי יכולת 
חמרית: שר פלך בית־הכרם, שר חצי־פלך בית־צור, שר 
חצי-פלך ירושלים, שר המצפה, ועוד! ולעומת זה — התנדבו 
לבנות אגודות שלמות של בעלי־מלאכה, למשל׳ הצורפים 
והרוכלים. והיו גם משתמטים מלמלא חובתם לבניין־החומה, 
אבל הם היו מועטים. 

ראה סנבלט, שהבניין מתקדם "ויכעס הרבה וילעג על 


היהודים: ״מה היהודים האמללים עושים? — היחיו את 
האבנים מערמות העפר והמה שרופות?!". וטוביה העמוני 
הוסיף: "גם אשר הם בונים אם יעלה שועל ופרץ חומת 
אבניהם!". נחמיה התרגז על הלעג והביטול, וביחוד על 
שהשונאים "הכעיסו לנגד הבונים". אבל הבניין לא פסק 
וכבר הגיעה החומה עד חציה. ונחמיה מסיים: "ויהי לב העם 
לעשות״ (שם, ג, לג—לח). ואם לב־העם הוא למעשה — 
המעשה מצליח. 

וכשראו השונאים, שלא הצליחו בליגלוג ובבוז ואף בר¬ 
מיזות להלשין, ניסו להפריע את המשך־הבניין בחוזק־יד. 
ידי־נחמיה לא רפו. הוא חילק את המתנדבים — והוא ופקי¬ 
דיו ועבדיו ביניהם — לשנים: חצים עושים במלאכה וחצים 
מחזיקים כל כלי־מלחמה; וכן נהג במשך הבניה כל אחד 
ואחד מעושי־המלאכה: "באחת ידו עושה במלאכה ואחת 
מחזקת השלח", וה״בונים איש חרבו אסורים (אסורה) על 
מתניו — ובונים!" (שם׳ ד, ג—יז). "היו להם הלילה משמר 
והיום מלאכה". 

4 . התיקון הסוציאלי: שמיטת־החובות. 
ואולם גיוס העם לבניין רושש את דלת־העם. לא היה להם 
פנאי לעבוד לפרנסתם. האיכרים נתדלדלו והוכרחו ללוות 
כסף כדי לשלם את "מידת־המלך" (את מס־הגולגולת) בער־ 
בון של שדותיהם וכרמיהם, ואפילו במסירת בניהם ובנותיהם 
לעבדים ולשפחות; ויש שהעשירים המלווים היו משתמשים 
בזה וגם מאנסים את בנות־העניים. נחמיה כועס על מעשים 
מכוערים כאלה, מכנס קהל גדול ודורש שמיטת כל החובות 
ושחרור כל הבנים והבנות: הרי אנו, היהודים בארץ, פודים 
את אחינו ואחיותינו, שנשבו בידי הגויים — והאיך נעשה 
את הרעה הגדולה, שיהודים ישעבדו יהודים ויהודיות!? — 
והוא מראה דוגמה נאה: הוא ופקידיו משמטים על־פי דרי¬ 
שתו כל מה שמגיע להם מן האיכרים העניים. הדוגמה 
פועלת — והחובות מושמטים והבנים והבנות משתחררים. 

זה היה מעשה רב, שחיזק את האחדות באומה ונטל את 
העוקץ משנאת־המעמדות. קשה לשער, מה היה אילמלא 
ביטול־חובות זה. ובצדק אמר נחמיה על זה: "זכרה לי, 
אלהי, לטובה כל, אשר עשיתי על העם הזה״ (שם׳ ה, טו— 
יט). זהו תיקון סוציאלי גדול, שהוא דומה לשמיטודהחובות 
של ם ולו ן באתונה. 

בניין־החומה נגמר אחר שנים וחמישים יום של עבודה 
קשה ביום ובלילה בכ״ה באלול 444 . ושוב ניסו סנבלט וטו¬ 
ביה להפריע את הבניין — ולא הצליחו: סנבלט בדה מלבו, 
כאילו נחמיה ״העמיד נביאים לקרוא עליו בירושלים לאמר: 
מלך ביהודה" (שם, ו, ז). באמת לא נחמיה העמיד נביאי- 
שקר כאלה אלא סנבלט וטוביה, שהעמידו נביא־שקר בשם 
שמעיה בן דליה, ואפילו נביאת־שקר בשם נ ו ע ד י ה, 
שניסו להפחיד את נחמיה ולהכשילו במעשה לא־כשר במובן 
הדתי ובמעשה פחדני, שאינו נאה בשביל שליט חזק. אמרו 
לו, שמתנקשים בנפשו ומוטב שיברח ויסתתר במקדש. אבל 
נחמיה השיב בגאון: ״האיש כמוני יברח? — ומי כמוני 
(לא כהן), אשר יבוא אל ההיכל וחי? — לא אבוא!" (שם, 
שם, י—יד). 

כשנשלם בניידהחומה דאג נחמיה לשמירתם של שערי- 
החומה ומינה שומרים עליהם את חנני אחיו(עיין עליו למע¬ 
לה) ואת חנניה שר־הבירה. כמדכן הוציא פקודה, ש״לא 
ייפתחו שערי ירושלים עד חום־השמש", ואף ציווה "להעמיד 



321 


איץ־ישראל 


322 


משמרות יושבי-ירושלים איש במשמרו ואיש נגד ביתו" 
(שם, ז, ג) — מפחד מסתננים. 

5 . הגדלת הישוב של ירושלים. ואולם השמירה 
על ירושלים לא יכלה להועיל הרבה כל עוד היתה העיר 
דלולת־אוכלוסים. ״העיר רחבודידים וגדולה — והעם 
בתוכה מעט, ואין בתים בנויים" (שם, שם, ד). 
צריך היה להגדיל את מספר־התושבים, וביחוד מתוך שבי־ 
הגולה, המסורים שבאוהבי־ירושלים. לשם כך עבר נחמיה 
על רשימת העולים מבבל וגזר, שכל עשירי מהם יעלה על¬ 
פי הגורל להשתקע בירושלים. כך נתרבה הישוב בירושלים— 
וממבחר התושבים; וכך גדלה ונתחזקה העיר הקדושה כולה. 
שלושת המעשים הללו — בניין־החומה, התיקון הסוציאלי 
והרחבת יישובה של ירושלים — היו חשובים במובן המדי¬ 
ני והכלכלי לעם ולעיר-בירתו. 

אבל נחמיה עשה אז גם מעשה רוחני גדול וחשוב ביותר: 

6 . הכרזת־התורה כח 1 ק־ר,מדינה. באחד בתשרי 
444 , ביום־הזכרון על פי התורה, יום שנקרא "ראש־השנה" 
בתקופה המאוחרת של הבית השני, "נאספו כל העם כאיש 
אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים וביקשו מעזרא הסו¬ 
פר", שאותו מינה מלך פרם על הפצת התורה וקביעתה לחוק 
בישראל, שיביא את םפר־התורה, שהביא עמו מבבל, ויקרא 
בו לפני האנשים והנשים כאחד. זו היתה הכגסתהגדו- 
לה הראשונה ביהודה. 

לשם הקריאה החגיגית בתורה הוכנה במה מיוחדת — 
,מגדל־עץ, אשר עשו לדבר". עזרא עלה על במה זו ומימינו 
ומשמאלו "המבינים את העם לתורה", כלומר, המסבירים 
את התורה לעם, במספר 13 איש, 6 מימינו ו 7 משמאלו — 
כנראה, לוויים כולם. הם "הבינו במקרא", כלומר, הסבירו 
את המקרא על-ידי עזרא, ״מפרש (באמת ״פרש״ — המ׳ של 
״מפרש״ היא כפל — דיטוגראפיה — של הנד במלת "האל־ 
הים", שקדמה ל״פרש") ושום שכל", כלומר, קראו את התורה, 
פירשו אותה בלשון המובנת לעם וגם הסבירו את כוונת- 
הדברים ("שום שכל"). העם בוכה כשהוא שומע את קללות- 
התוכחה שבספר במדבר או דברים כלפי כל מי שלא יקיים 
את דברי-התורה ; אבל שניהם, עזרא ונחמיה כאחד, ביחד 
עם "הלוויים המבינים", מעודדים את העם, שלא יבכו ולא 
יתאבלו ויעשו את היום יום-חג, שבו "אוכלים משמנים ושו¬ 
תים ממתקים ושולחים מנות לאין נכון (מוכן) לו, כי קדוש 
היום לאדונינו". כך נקבע היום הראשון בתשרי, ראש השנה 
של שנת 444 , כיום־חג לאומי. ולא בלא טעם מספיק. באמת 
היתד, זוהתחלהשלתקופהחדשהבחיי־האומה: 
עד אז היתד, התורה נחלת-יחידים, סופרים וחכמים, ובאותו 
יום נעשתה נחלת העם כולו. ועוד מעט יצויין הדבר לא רק 
בקריאת התורה לפני העם כולו, אנשים ונשים, אלא גם 
במעשה רב — בכריתת־האמנה. 

7 . כ ר י ת ת - ה א מ נ ד, (כ״ד בתשרי, 444 ). — לכריתת 
האמנה קדמה חגיגת חג־הסוכות "בשמחה גדולה מאד". 
ולאחר שמונת ימי-החג, ביום כ״ד לתשרי, נקבע יום של 
וידוי והיטהרות. שוב נקרא באופן חגיגי בספר־התורה, ואחר 
הקריאה בא הווידוי הלאומי הגדול, שנסתיים בתיאור המח¬ 
ריד של מצב יהודה תחת שיעבודה של פרס, תיאור, שכבר 
נזכר למעלה. אחד-כך באה רשימה של החותמים על האמנה: 
22 כד,נים, 17 לוויים וגם 44 ״ראשי־העם״, בסד־הכל 83 אנ¬ 
שים חשובים מטובי-העם. ואחריהם נשבעו כל הנאספים 


ביחד עם נשיהם, בניהם ובנותיהם לשמור ולקיים את כל 
המצוות, החוקים והמשפטים שבתורת משה (נחמיה, פרשה י׳ 
כולה). פרטי־האמנה הם: איסור חיתון עם הגויים 
(איסור של נישואי־תערובות); ב) איסור מיקח ומימכר 
בשבת; ג) שמירת שנת־השמיטה; שמיטת־כספים 
ושמיטת־קרקעות; ד) מתן שליש־השקל לבית־המקדש 
מדי שנה בשנה; ה) קרבן־העצים (הספקת-עצים לבית¬ 
ר,מקדש), על-פי הגרלה, בט״ו באב׳ שנעשה חג לישראל; 
ו) הבאת־ביכורים מפרי־האדמה והקדשת־ד,בכורות 
של הבנים והבהמות; ז) שמירתם של דיני תרומות ומעש¬ 
רות! ח) מתן מעשר ללוויים ומעשר מן המעשר 
לכד,נים. 

יום כריתת־האמנה, למרות מה שבה נתקבלו דינים נו¬ 
געים לכהנים, ללוויים ובכלל לבית־המקדש יותר מדינים 
מוסריים ולאומיים, היה יום גדול לישראל. ה ת ו ר ה ה ו כ ר¬ 
זה באותו יום כתחוקה המדינית-ד,דתית של 
יהודה בפרט ושל עם־ישראל בכלל. הגשימו את הדבר הגדול 
שני גדולי־הדור, עזרא, המנהיג הרוחני, ונחמיה, השליט 
המדיני. נחמיה כפחה וראש־ד,מדינר, בפועל, חתום ראשון על 
האמנה ובשלישי אחריו חתום עזריה, שהוא הוא עזרא בשמו 
העברי המלא, כאמור. ובאותו מעמד הושלם גם הדבר הגדול 
שהתחיל בו עזרא ולא היה בכוחו לסיימו בלא עזרתו התקי¬ 
פה של נחמיה: אז, בכ״ד בתשרי, 444 , "נבדלו זרע ישראל 
מכל בני־נכר" (שם, ט, ב) וכן גם "הבדילו כל עךב מישראל" 
(שם, יג, א—ג). 

8 . פעולותיו האחרונות של נחמיה. עברו 
שתים־עשרה שנה מיום שהרשה ארתחשסתא לנחמיה לנסוע 
לירושלים כקומיסאר לעניין מיוחד ולאחר זמן מועט גם 
מינה אותו פחה ביהודה — וארתחשסתא דרש מנחמיה לחזור 
לפרס. אבל עד מהרה ביקשו אנשי־יהודה מן המלך, שיחזיר 
את נחמיה שוב כפחה או שוב כקומיסאר לירושלים (כך 
צריך להבין את המלים: "ולקץ־ימים נשאלתימןהמלך 
ואבוא לירושלים", נחמיה, יג,ו,ז), כשחזר נחמיה לירושלים 
מצא שערודיה בתוך בית־המקדש: א ל י ש י ב ה כ ה ן עשה 
לשכה בבית־המקדש לטוביה העמוני. ונחמיה "משליך 
את כלי בית־טוביה החוץ מן הלשכה", מצוד, "לטהר את 
הלשכות" ומחזיר לשם את "כלי בית-האלהים את (עם) 
המנחה והלבונה" (שם, יג, ד—ט). 

הדבר השני, שעשה נחמיה, היה הסידור של מ ת ג ו ת¬ 
ה ל ו ו י י ם. מכיוון שלא היו הלוויים מקבלים את המעשר 
המגיע להם היו עוזבים את ירושלים ואת המקדש ו״בורחים 
איש לשדהו״; והעם בירושלים מנע גם מן המשוררים במק¬ 
דש את המגיע להם. נחמיה מתרעם: "מדוע נעזב בית- 
האלהים?"׳ והוא ממנה ארבעה אנשים: כהן (שלמיה), 
שני לוויים (פדיה וצדוק הסופר, ובכן היה סופר לא 
עזרא בלבד), וישראלי בשם חנן בן זכור, וארבעתם 
נועדו לחלק את המעשר ללוויים, "כי נאמנים נחשבו". נחמיה 
חושב אף מעשה זה למעשה רב, שהרי גם לאחר שסיפר על 
מעשה זה הוא מסיים: "זכרה לי, אלהי, על זאת, ואל תמח 
חסדי, אשר עשיתי בבית־אלהי ובמשמריו"(שם, שם׳ י—יד). 
ובצדק. זה היה לא רק מעשה דתי רב, אלא גם מעשה מדיני 
ולאומי חשוב: נוצר מרכז כללי מסודר ומוצק לכל האומה. 

והדבר השלישי, שעשה נחמיה: הוא נלחם בחיל ול¬ 
ש ב ת. 



323 


היסטוריה: יהודה פסון* מלכוודפרס 


324 


הצורים, הסוחרים המובהקים, התחילו מביאים למכירה 
בשבת לירושלים ״דאג(דג) וכל מכר״ — ו״חורי־יהודה" היו 
קונים מהם ו״מחללים את יום השבת". על־כן פקד נחמיה, 
שבשעה שיטו צללי־ערב ותבוא השבת, ייסגרו דלתות- 
השערים ו״לא יפתחום עד אחר השבת". וכשניסו הרוכלים 
ללון בליל־שבת מחוץ לעיר כדי שבבוקר השכם ייכנסו 
לעיר לשם קניה ומכירה או יסחרו עם אנשי־העיר, שיצאו 
אליהם, התרה נחמיה בתוקף בצורים, שאם יחזרו ויעשו 
דבר כזה ״יד ישלח בהם״ — ו״מן העת ההיא לא באו 
בשבת". 

והדבר הרביעי: המלחמה להצלת הלשון העב¬ 
רית: 

״גם בימים ההם — כותב נחמיה — ראיתי את היהודים 
הושיבו נשים אשדודיות, עמוניות, מואביות; ובניהם חצי 
מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית, וכלשון עם 
ועם", כלומר, אשדודית (לשונה המעורבת של הפרובינציה 
אשדוד), וכלשון עם ועם (עמונית ומואבית) מכירים כל 
ילדי־יהודה לדבר, ואילו עברית מדבר רק חצי־העם. הוא 
מתרעם על כך, ולא רק מדבר הוא קשות עם האבות של 
הילדים המדברים אשדודית, עמונית ומואבית, אלא גם נלחם 
בהם בפועל: "ואריב עמם, ואקללם, ואכה מהם אנ¬ 
שים, ואמרטם, ואשביעם באלהים, אם תתנו בנותיכם 
לבניהם ואם תשאו מבנותיהם לבניכם ולכם", שהרי אף את 
שלמה המלך, ש״בגויים הרבים לא היה מלך כמוהו, 
ואהוב לאלהים היה", החטיאו הנשים הנכריות. 

ולסוף עשה נחמיה עוד מעשה: "ומבני יוידע בן אלי- 
ש י ב הכהן הגדול חתולסנבלטהחורני — ואבריחהו 
מעלי" (שם, שם, כג—כח). יוסף בן מתתיהו בנה על 
יסודו של כתוב זה בניין שלם: בגו של יוידע היה מנשה 
ובתו של סנבלט היתד. נ י ק א ם ו, ומפני שנחמיה "הבריח" 
את מנשה מירושלים, הלך לשומרון אל סנבלט חותנו, וזה 
בנה בשביל חתנו את בית־המקדש השומרוני על הר-גריזים— 
ומכאן בא הפירוד השלם בין היהודים והשומרונים (קדמונ/ 
י״א, ז׳—ח׳, §§ 306,302-302 — 312 ). כנראה, שייך כל עניין 
זה לתחילת מלחמותיו של אלכסנדר מוקדון. 

בזה נסתיימה פעולתו של נחמיה; ואפשר, אז נסתיימה 
גם פעולתו של עזרא. שני האנשים הגדולים הללו הניחו 
יסוד מוצק לאוטו׳נומיה היהודית, שהעניקה מלכות־פרס 
ליהודים ושנתרכזה מסביב למקדש׳ בדומה לזכויות המדי¬ 
ניות והכלכליות, שנתנה למקומות הקדושים של עמים 
ודתות אחרים. אלא שכאן הונח יסוד לבניין עדי-עד. עד ימי- 
החשמונאים היו היהודים "העם השוכן מסביב למקדש שבי¬ 
רושלים" ; ואילמלא עזרא ונחמיה לא היה מקדש זה, שנש¬ 
תמרה בו תודת-ישראל וששמר על ריכוזה של האומה, נעשה 
אותו מרכז דתי, מדיני ולאומי גדול, שעד החורבן השני לא 
היה חשוב ממנו בחיי-ישראל. ואותו הקימו ואת התורה 
קבעו כקונסטיטוציה של מדינת-יהודה עזרא ונחמיה. לא 
לחינם אומד בן־סירא ב״שבח אבות־העולם" (בן־סירא, 
מ״ט, י״ח—י״ט): "נחמיה יאדר זכרו, המקים את חרבותינו, 
וירפא את הריסותינו, ויצב דלתים ובריח״! ולא לחינם אומר 
התלמוד: "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על-ידו לישראל, 
אילמלא קדמו משה" (סנהדרין, כ״א ע״ב; תוספתא׳ שם, 
ד/ ד). 

ץן. ארץ־יהודה בסוף־מלכות־פרס ( 423 — 332 ). 


1 . המ א ו ר ע ו ת המדיניים. — אחר שנות־מלכותו 
הארוכות של ארתחשסתא הראשון אךך־היד ( 423-465 ) 
התחילה מלכות-פרס הגדולה מתפוררת. פרצו מהומות פני- 
מלת בתוך שושלת־המלכות האחימנידית. רק ד ר י ו ו ש 11 
נ ו ת ו ס (ה״ממזר״ — בן־פילגשו של ארתחשסתא) ישב על 
כסאו כעשרים שנה ( 423/2 — 404 ) והחזיק בשלטון באמצעות 
מעשי־רצח וכל מיני מזימות ותככים. נתגברה השפעתן 
המזקת של השגלות. בצבא הפרסי היו הרבה שכירים יווניים, 
שלמפקדיהם היתה השפעה מרובה. האחשדרפנים היו מתמר¬ 
דים וכל אחשדרפן היה מכריז על עצמו, שהוא מלך חפשי. 
וכך היה המצב לא רק במלכותו של דריווש 11 , אלא אף בזו 
של ארתחשסתא 11 מ ני מון ( 404 — 359/8 ), של 
ארתחשסתא ווו אוב 01 ( 359/8 — 338/7 ) ובמלכויות 
הקצרות של ארסם ( 338/7 — 336/5 ) ושל ד ר י ו ו ש ווו 
ק ו ד ו מ א נ ו ס ( 336/5 — 332 ) — האחרון למלכי־פרס. מרי¬ 
דות ומלחמות פרצו אז לא רק במצרים אלא גם בסוריה, 
והשתתפו במלחמות הללו גם קפריסין ופיניקיה — 
ארצות קרובות ליהודה. ודאי, יהודה עדיין היתה אז קטנה 
וחלשה ביותר ולא היתד, יכולה להשתתף השתתפות ניכרת 
במלחמות הללו. אבל כמעט אין ספק בדבר, שהפרסיים היו 
מגייסים חיילים ונוטלים בהמות וצידה לגייסותיהם גם 
מיהודה. 

רק על שתי עובדות היסטוריות נשתמרו לנו מאותם 
הימים ידיעות ברורות: 

יוסף בן מתתיהו מספד, שאחר אלישיב הכהן 
הגדול שימש בכהונה גדולה י ה ו י ד ע בנו, ואחריו — יוחג ן 
בנו. הפחה ביהודה בימי יוחנן היה בגוי או ב ג ו ה י בארמית 
( 5 ״״> 7 ״ע ביוונית), הסגן (האסטראטיגוס — שר-הצבא 
והמושל הכללי כאחד) של א רתחשסתאוו, שבוודאי הוא 
הוא שאליו, אל "יהוחנן כהנא רבא" ואל "דליה ושלמיה בו 
סנאבלט פחת שמריך פנו יהודי-יב כשנהרסה ה״אגורא זי 
יהו אלהא״ שלהם ע״י המצרים הקנאים. — וליוחנן הכהן 
הגדול היה אח בשם י ש ו ע, שבגוהי הפחה נטה אחריו והב¬ 
טיח לו את הכהונה הגדולה, שיטול מאחיו. מתוך כך התקוט¬ 
טו שני האחים בבית־המקדש — ויוחנן רצח מתוך כעס את 
ישוע אחיו במקום הקדוש. וכששמע בגוהי על רצח-ידידו 
התפרץ לבית-המקדש. היהודים ניסו לעצור את הפחה הפר¬ 
סי, שלא יבוא אל הקודש פנימה מפני שהוא ״ערל טמא״; 
ואז זרק להם בג 1 הי: "כלום איני טהור מרוצח-אחיו 
במקדש ?״ — הוא נכנם איפוא בחוזק-יד אל הבית הקדוש 
ואף הטיל על היהודים 50 אדרכמונים מממון של ציבור בעד 
כל כבש, שהוקרב לעולת-התמיד. וכך לחץ את היהודים 
״שבע שנים רצופות״ (קדמוניות, י״א׳ ז/ §§ 297 — 301 ). 
כנראה, היה כאן גם עניין מדיני ועניין של ריב-מפלגות. 

המאורע ההי 0 ט 1 רי השני הוא מרד מצרים בפרס בימי 
ארתחשסתא ווו. באותו זמן מרדו במלכות־פרם גם סוריה, 
פיניקיה וקפריסין, וכמעט אין ספק בדבר, שאף יהודה נצטר¬ 
פה למרידה זו, שבה השתתפו כל הארצות הסמוכות לה 
(ומצרים בכללן), שהרי יש לנו ידיעה, שלאחר שדיכא אד־ 
תחשסתא. ווו את המרד, שנמשך שלוש שנים רצופות 
( 351 — 348 ), הרם את יריחו והוליך שבויים יהודיים, שהו¬ 
שיב אותם בהורקניה, על חופי הים הכספי, וחלק מן השבויים 
הוליך גם לבבל. 

2 . ההנהגה המדינית. בימי מלכוודפרס משלו 



325 


ארץ־־ישראל 


326 



?כיש. החצר של ארמח־המוש? ם 1 התקופה הפרסית 


ביהודה האוטונומית הפחה והכהן הגדול ביחד. זזעניינים 
המדיניים הטהורים היו בידי הפחה, ואילו העניינים הפני¬ 
מיים היו בידי הכהן הגדול. דבר זה יש לשער מתוך 
העובדה, שהאיגרת של יהודי־יב נשלחה ל״בגוהי פחת-יהוד" 
ול״יהוחנן הכהן הגדול וחבריו (כנותיה), הכהנים שבירוש¬ 
לים" ! כלומר, היתה ביהודה מועצה של כהנים על־יד הכהן 
הגדול לשם הנהלת העניינים הפנימיים, וכנראה, רק אחר- 
כך, בימי אלכסנדר מוקדון, סולק הפחה וכל ענייני פנים 
וחוץ כאחד נשארו בידי הכהן הגדול, שהיה משועבד לאחש־ 
דרפן של עבר-הנהר, ובזמן יותר מאוחר — למלכי בית- 
תלמי ובית־סלוקוס. נוסף על מועצת־הכהנים היתד! גם 
מועצה של "חורי-היהודים" ("הרי יהודיא"), שאף הם נזכרו 
באיגרת של יהודי-יב— ודאי, בעלי האחוזות הגדולות ורא¬ 
שי בתי־האבות שביהודה. שני הגופים־המנהלים הללו היו 
מתכנסים מזמן לזמן, כשעניינים חשובים היו עומדים על 
הפרק, ל״אסיפה רבה" (ןז,ג*ץ 8 *ן חץ< 0 ץסצ״ס), שבראשה עמד 
הכהן הגדול או אחד מגדולי-ה״סופרים" ז ואלה הם, כנראה, 
"אנשי כנסת הגדולה" (עיין להלן). 

כל יהודה כולה נחלקה ל״פלכים", והפלכים הגדולים 
נתחלקו לחצאי־פלכים, כמו שנזכר בספר נחמיה (עי׳ למעלה, 
עט׳ 319 ). היו גם מצודות ביהודה להגנודהארץ ממתנפלים 
עליה, ועל המצודות היו ממונים "שרי־מצודה" מיוחדים. על 
הצבא היו ממונים ״סגנים״ — אסטרטיגים, שהיו ביניהם גם 
יהודים, אבל הראשים שעליהם היו פרסיים. על ענייני־העיר 
היו מפקחים "זקני־העיר" ו״השופטים" והגוף המייצג אח 
ענייני המדינה כולה היו "שבי-יהודיא" ("זקני־היהודים"), 
שהיו כוללים את כל "ראשי בתי-האבות" או גם שרי-[בחי] 
האבות" (עזרא, ח, כט< שם, י, ח ויד* נחמיה, ז, סט—ע! 
שם, ח, יג, ויא, יג). זה היה מעין פאדלמנט, אבל ישיבותיו 
לא היו קבועות בזמן וחבריו לא היו קבועים במספר. 

3 . ה מ צ ב ה כ ל כ ל י. אחר התיקון הסוציאלי של נחמיה 
(עי׳ למעלה, עמ ׳ 320 ), הלך המצב הכלכלי ביהודה ונשתפר 
מעט־מעט. בכלל נשתפרו אז החיים הכלכליים במלכות־פרם 
ע״י התחבורה המשופרת (הדרכים המתוקנות, שדאגו להן 


הפרסיים), הדואר, שתיקנו הפרסיים לראשונה (ה״רצים" 
הדחופים) והמטבע המשותף לכל מלכות־פרם: האדרכון או 
האדדכמון ("דאריקום" ביוונית). רוב התושבים בכפרים 
ובעיירות שביהודה עסקו בעבודת־האדמה וראו ברכה בעמלם 
(עי׳ תהילים, מזמור סח). אין פסוק נפלא, שיתאר את ברכת- 
האדמה, מטורי-זהב אלה: "לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו 
בר, יתרועעו אף ישירו" (שם, סה, יד). והחיים הדתיים- 
המוסדיים הצנועים והמרוסנים על־ידי מצוות־התורה, שנל¬ 
חמו בפריצות וזנות, גרמו לריבוי הילדים והילדות הבריאים 
וד,חסונים: "בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו 
כזויות מחוטבות תבנית היכל". והיה שפע של מזון ושל 
צאן ובקר (שם, קמד, יב—טו). וציור קצר ונהדר נשתמר 
מאותם הימים: ״יגיע כפיך כי תאכל — אשריך וטוב לך. 
אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי-זיתים סביב 
לשולחנך. חנה כי כן יבורך גבר ירא־ה׳ד (שם, קכח, א—ד). 
מעין השלמה לציוד זה היא העדות היוונית של קליארכוס 
בשם אריסטו, שמשבח את ההסתפקות המרובה והמפליאה 
של היהודי "במאכל ובמשתה ואת מנהגיו הנבונים" (נגד 
אפיון, 1 , 22 , § 182 ). 

ופרחה ביהודה לא עבודת-האדמה בלבד. נתפתחו בה 
מעט־מעט גם המלאכה. בבניין החומה השתתפו משפחות 
שלמות של "צורפים" ו״רקחים" (נחמיה, ג, ח ולב). ובספר 
דברי־הימים, שהוא מן התקופה, שאנו עומדים בה (לערך 
400 לפסה״ג), נזכר מקום, שהיו בו "יוצרים" הרבה, כלומר 
יוצרי כלי־חרם, קדרים (דברי־הימים א/ ד, כג). והיה אז 
אפילו כעין בית־חרושת, שעבדו בו אומנים ופועלים: "בית- 
עבודת הבוץ לבית־אשבע" (שם, שם, כא). 

ושהיהודים עסקו באותה תקופה גם במסחר אנו רואים 
ביחוד מתוך ההימנון ל״אשת־החיל" היהודיה שבספר משלי 
(סוף פרשה אחרונה, לא, י—לא). ודאי, שם אנו קוראים: 
״סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני״: היהודיה יוצרת 
את הסדין ואת החגור והכנעני הוא הקונה אותם מידה 
ועושה בהם סחורה מחוץ ליהודה, שהרי החופים וגמליהם 
היו אז בידי הפיניקיים כאמור? אבל באותה פרשה נאמר 



327 


היסטוריה: ייהודה פסוף מלכוודפרס 


328 


על "אשת־החיל" גם־כן: "טעמה, כי טוב סחרה" ו״היתה 
כאניות־סוחר: ממרחק תביא לחמה". ובאמת קשה לשער, 
שעם, שארצו משתרעת לאורך דרכי־המסחר הגדולות של 
המזרח הקדום, לא יעסוק במסחר כלל. בפועל עסקו היהודים 
בימי מלכות־פרם לא רק בסחר־פנים ובסחר־ביניים (טראנ¬ 
זיט) אלא גם בסחר־הים. על כך מעיד הציור הנפלא של 
"יורדי הים באניות, עושי־מלאכה במים רבים" שבספר- 
תהילים (קז, בג—ל). לפי יוסף בן מתתיהו, ביקשו היהודים 
מאלכסנדר מוקדון, שישחרר אותם ממיסים בשנת־השמיטה, 
שבה אין הם זורעים וקוצרים, ואלכסנדר מילא את בקשתם 
(קדמוניות, י״א, ח׳, § 338 ). והרי קיום מצות־השמיטה היה 
אפשרי רק אם היהודים היו מביאים את מזונם ממקום אחר; 
ובכן היה להם סחר-יבוא. ואף סחר־יצוא כבר היה להם אז. 
יהודה היתה מוציאה אז תבואה ופירות לחוץ־לארץ: שעורה 
ומין ידוע של חיטה, וכן גם דבש ושמן, וצרי יריחו ועין־ 
גדי — האפרסמון (בלסמון) היקר. ״היין השרוני״ — מכרמי- 
השרון המרובים, — היה מוצא לו קונים בארצות שונות. 
בעבר־הירדן ישבו יהודים, שהיו גם מגדלי־מקנה עוד בתקו¬ 
פה, שאנו עומדים בה, והיו מוצאים לחוץ צאן ובקר וגם 
צמר של כבשים, עזים וגמלים. ומים־המלח, "ימה של סדום", 
היו מוציאים ומוכרים גם בחוץ־לארץ מלח סדומית, כופר 
וכל מיני-חמר. ומכיוון שיהודה קרובה לערב ולמצרים מצד 
אחד ולאשור ובבל מצד שני ושבטיה הצפוניים משולבים 
בפיניקיה, אי־אפשר היה, שידלג עליה סחר־המעבר — 
הטראנזיט. 

4 . המצב הדתי-התרבותי. 1 . סוף־הנבואה. 

סוף מלכות־פרס הוא גם סוף־הנבואה. בזכריה השני 
(ט—יד), שכמעט ברור הדבר, שהוא מן התקופה שלאחר עזרא 
ונחמיה, כבר אנו קוראים: "וגם את הנביאים ואת רוח־הטומאה 
אעביר מן הארץ. והיה כי ינבא איש עוד ואמרו אליו אביו 
ואמו יולדיו: לא תחיה, כי שקר דיברת בשם ה , ". הנביאים 
"יבושו מחזיונם" ו״לא ילבשו אדרת־שער למען כחש, ואמר 
(כל מתנבא): לא נביא אנכי; איש עובד אדמה אנכי"(זכר׳, 
יג, ב—ה). כך אפשר לדבר על הנבואה ועל החזון רק כשהנ¬ 
בואה כבר הגיעה לסופה, כשנעשתה "נקודת־מבט שנתנצחה". 
והרי בזמן מאוחר מכן כבר אומר המשורר האלוהי: "אין 
עוד נביא" (תהילים, עד, ט). 

במקום הנביאים באו — 

2 . הסופרים. הם התפתחו מתוך פעולתו של עזרא 
הסופר בשלוש־השנים׳ שישב בירושלים קודם שבא נחמיה. 
אז יצר עזרא מעמד של סופרים, שתכליתו היתה לשמור על 
על הנחלה הדתית־התרבותית של ישראל ולטפח אותה. 
ה״סופרים" כתבו ספרי-תורה והפיצו אותם בעם. הם ביארו 
את החוקים הסתומים שבתורה מפני שנמצאו בהם מלות 
מיושנות, בלתי־מובנות (למשל: "טוטפת") או בלתי־ברורות 
(למשל: "פרי עץ הדר"). ודאי, הביטויים "יש אם למקרא" 
ו״ יש אם למסורת״ (קידושין, י״ח ע״ב; סנהדרין, ד׳ ע״א, 
ועוד) קדומים הם מאוד ובאו לחכמי־התלמוד עוד מימי- 
הסופרים. במרוצת-הזמן באו מתוך פעולות־הסופרים "מקרא־ 
סופרים", "עיטור־סופרים" ו״תיקון־סופרים", שתכליתם היתה 
לעשות את דברי־התורה ברורים יותר, מובנים יותר ומוכ¬ 
שרים יותר לביצוע. לאחר זמן, כשנשתנו סדרי־החיים 
ביהודה והמושגים העתיקים קיבלו צורה חדשה, לא נועזו 
הסופדים אף להעלות על דעתם, שדברי־התורה נתיישנו 


ולשנות דברי אלהים חיים, אבל על־ידי פירוש־הכתובים 
ומדרש־הכתובים קירבו את דברי־התורה למושגים החדשים 
מ מ י ל א, לא בכוונה מכוונת׳ והשלימו בין הדת לבין החיים 
בלא ששאפו בכוונה תחילה לתיקונים ולרפורמות. 

3 . אנשי כנסת הגדולה. כבר הוברר למעלה, 
ש״הכנסת הגדולה" היתה אותה "אסיפה רבה", שנתאספו בה 
זקני-העם וראשיו ביהודה בשעת מאורעות חשובים ביותר 
ולא היתר. לה קביעות לא בימי־ישיבותיה ולא במספר־חבריה; 
ועל־כן נאמר כמעט תמיד "אנשי כנסת הגדולה" ולא "כנסת 
הגדולה" בלבד. אין שום יסוד להחליט, שמספרם של "אנשי 
כנסת הגדולה״ היה 120 או 85 : המספר והתרכובת של מוסד 
חשוב זה נשתנו מזמן לזמן. מכיוון שנאמר במשנה (אבות, 
פ״א, מ״ב), ש״שמעון הצדיק״ היה ״משיירי כנסת הגדולה״! 
הרי יש לשער, ש״כנסת הגדולה" נתקיימה מימי ה״אסיפה 
הרבה" בשעת כריתת־האמנה בימי עזרא ונחמיה עד האסיפה 
הרבה, שאישרה את נשיאות( של שמעון בן מתתיהו ( 444 — 
142 ), ונתקיימה, איפוא, לערך 300 שנה, עד שנתחלפה תחי¬ 
לה ב״חבר־היהודים״ בימי ראשוני-החשמונאים ואחר־כך — 
ב״סנהדריה" בימי מלכי־החשמונאים ולאחריהם (מיהודה 
אריסטובלום הראשון ואילך). 

מעשיהם של "אנשי הכנסת הגדולה" היו, ודאי "שלושת 
הדברים״, שהמשנה מייחסת להם: "הוו מתונים בדין, והעמי¬ 
דו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה". כלומר, תיקון המשפט 
העברי ברוח מתונה וליבראלית יותר, השתדלות להרבות 
תלמידים יודעי־תורה, מלמדיה, מסביריה ומפיציה, ועשיית 
גדרים וסייגים לתורה, שלא ייבטל דבר מדברי־התורה מפני 
שדבריה נעשו מסויגים על־ידי גדרים ופירושים ועל־ידי 
"תקנות" שונות. ה״סופרים" היו מעמד של אנשים דתיים 
ורוחנים, לומדי־תורה ומלמדיה, שסיגלו את התורה אל החיים 
שלא בכוונה תחילה על-ידי "תיקון-םופרים" ועל־ידי פירו¬ 
שים ומדרשים. ואילו "הכנסת הגדולה" ו״אנשיה" היו גוף 
מחוקק, שנתכנס מזמן לזמן ותיקן תקנות נצרכות לשעתן, 
ערך תפילות וברכות, קבע את סדרי-המקדש, ייסד בתי- 
כנסיות וקבע תעניות־ציבור, וכיוצא באלו. ה״סופרים" היו 
מורים ומדריכים לעם, שהראו לו את הדרך להלכה, ו״אנשי 
כנסת הגדולה" היו עצרת של מחוקקים, שקבעו לעם את 
דרך חייו הדתיימ-התרבותיים הלכה למעשה. 

יש לקבוע כמעט בוודאות, ש״אנשי כגסת הגדולה" נטו 
לדמו׳קראטיזאציה של חוקי-הדת ומוסדותיה. הם קבעו: 

א) את קרבן־התמיד כקרבן של ציבור, שלכל העם יש 
חלק בו. וכשהפחה בגוהי רצה לענוש את העם כולו על 
שנרצח ישוע, אחיו של הכהן הגדול, הטיל עונש של 50 
דרכמונים בעד כל כבש, שהיו מקריבים לעולת־התמיד (עיין 
למעלה)! ב) את שירת־הלוויים־-כדי להנעים את עבודת- 
המקדש! וג) את א נ ש י - ה מ ע מ ד: כנגד כ״ד משמרות של 
כהנים נקבעו כ״ד משמרות של ישראלים מאנשים, שהיו 
באים לירושלים מן הערים והעיירות שמחוץ לירושלים, היו 
עומדים על הקרבנות בשעת הסמיכה על רא!י־הפרים והיו 
מתפללים אז ומתענים תעניות־ציבור כשליחי־הציבור של 
כל ישראל. על כל משמר ומשמר היה מעמד, שהממונה עליו 
היה "ראש־המעמד" (משנה, תענית, פ״ד, מ״ב ומ״ז; שם, 
תמיד, פ״ה, מ״ו). בזה נעשה עניין־הקרבנות מאליו קניין 
העם כולו ולא רק קניינם של הכהנים, אף־על-פי שלא נגרע 
דבר ממעשי-הקרבנות, שהתורה מסרח לידי הכהנים בלבד. 



329 


ארידישראל 


330 


4 . ב ת י ־ כ נ ם י ו ת. כשנשתנה היחס אל הקרבנות 
בהשפעת-הגביאים, ושוב לא ראו בהם את עיקרה של עבודת- 
האלהים, והבינו והכירו, שהעיקר הם התשובה, אהבת־ 
האלהים ומעשים טובים מוסריים, בלא שביטלו את ערך 
הקרבנות המובאים בלב טהור, וכן כשנתרבו האוכלוסים ביהו¬ 
דה וקשה היה להם לבוא לירושלים לבית־המקדש לעיתים 
קרובות, נוצר מאליו הצורך למצוא תחליף לבית־המקדש 
ולקרבנות בלא לבטל את קדושתם וחשיבותם. אז נוסדו כאילו 
מאליהם בתי־כנסיות מחוץ לירושלים ואחר־כך גם בירושלים 
עצמה — בתי־כנסיות, שבהם באו התפילות במקום הקרבנות 
או ביחד עמהם. בבתי־הכנסיות היו מתכנסים גם "אנשי- 
המעמד", ובשבתות וימים־טובים ובימי שני וחמישי, שבהם 
היו הכפריים באים לעיר למכור את פרי־אדמתם ולקנות את 
צרכיהם, היו קוראים שם את "שמע", ואחר־כך גם פרשיות 
אחרות שבתורה "מעין המאורע", והיו מתרגמים לעם את 
התורה בלשון המדוברת אז בין ההמונים או מפרשים את 
תוכן־הדברים בלשון מובנת לעם. כמעט אין ספק בדבר, 
שגם חלק מן התפילות נוצר בשביל בתי־הכנסיות עוד בסוף 
מלכות־פרם, כפי שיש לראות מן ה״ווידויים" של עזרא, 
נחמיה והלוויים בימיהם. כל זה הגדיל את הדמוקראטיזאציה 
של הפולחן והעמיק את האמונה שבלב, בעוד שהקרבנות 
סוף־סוף לא היו אלא מעשה חיצוני, שהכהנים עשו בשביל 
אחרים, אף אם בכוונה לשם־שמים. 

5 . ש י נ ו י ־ ח כ ת ב. כדי לעשות את התורה יותר קרובה 
ויותר מובנת לעם, החליף עזרא את הכתב העברי העתיק 
לכתב־אשורי (סנהדרין, כ״א ע״ב! תוספתא, שם, ד/ ז , ). 
זה היה תיקון גדול וחשוב בכיוון לדמו׳קראטיזאציד. של 
לימוד־התורה משני טעמים: ראשית, האותיות של "כתב- 
אשורי" הן יותר פשוטות וקלות לתפיסה מפני שהן פחות 
מורכבות? ושנית— וזהו העיקר!—מכיוון שהלשון האר¬ 
מית היתה נפוצה מאוד ברוב הארצות של מלכות־פרס ואף 
הממשלה הפרסית השתמשה בה לעיתים קרובות בפניותיה 
אל העמים המשועבדים לפרס, נתפשטה ידיעתו של ה״כתב- 
האשורי" בין העם גם ביהודה, ותורה בכתב אשורי היתה 
קלה יותר לקריאה להמונים היודעים קרוא וכתוב ביהודה 
מן הכתב העברי העתיק, שהלך ונשתכח פחות או יותר 
ונשאר רק בידי השומרונים בשינוי מסויים. וכך גרם עזרא 
בשינוי-הכתב להפצת התורה בעם: לריבוי-קריאתה ולשיפור- 
הבנתה. 

6 . סיכום. לפנינו בסוף מלכות-פדס עם קטן ביהודה, 
אבל עם חרוץ, עוסק בעיקר בעבודת־האדמה, אבל גם בכל 
מלאכה ואף בסחר-פנים ובסחר־חוץ. יש בו בעלי-אחוזות 
עשירים ("חורים"), "שרים" אזרחיים ו״סגנים" צבאיים, ואף 
חיילים וקצינים נמוכים, אבל האיכרים הזעירים, שנחמיה 
שיחרר אותם מחובותיהם, הם עיקר האוכלוסיה שלו? ובוודאי 
יש בו גם פועלים שכירים. ויהודה היא ארץ דמוקראטית לפי 
מושגיו של אותו זמן. ב״אסיפה רבה" שלה משתתפים לא דק 
אצילים ועשירים. נחמיה הפחה, התרשתא, משתתף בבניין- 
החומה בגופו ביחד עם "נעריו" — עבדיו ופקידיו הצעירים. 
יהודה של אז היא ארץ, שאינה מופלגת בעשירות, אבל אף 
עניה אינה, ואינה מלאה פועלים בטלים. ועם־יהודה הוא 
אומה עובדת, שתושביה הם מרובי־בנים, רחוקים משברון 
ומזנות, שמכלים את כוחותיהן של האומות האליליות. ודאי, 
עדיין היא תלויה בכלכלתה בחופי-הים, שדרכם מובא מחוץ- 


לארץ מה שחסר בארץ — וחופיה הם בידי זרים. אבל מעט- 
מעט משתנה גם דבר זה בתקופה ההלניסטית, והאומה הולכת 
ומתקרבת מעט-מעט לשיחרורה הכלכלי השלם, שיושג ביחד 
עם שיחרורה המדיני הגמור בימי־החשמונאים. אנו עומדים 
בפני כיבושה של מלכוודפרס על-ידי אלכסנדר מוקדון. 

ש. י. פין, דברי־הימים לבני־ישראל, תרל״א! גרץ־שפ״ר, 

דברי ימי־ישראל, 1 , 254-188 . ש. דובנוב, דברי־ימי־עם- 
עולם, 1 , 238-221 ! ז. יעבץ, תולדות־ישראל, ווו, תרפ״וז, 
81-45 ! י. קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, ו-וו, תש״ט- 
תשי״ג! נלסון גליק, עבר הירדן המזרחי, תש״ו! ו. פ. אול- 
ברייט, הארכיאולוגיה של ארץ ישראל, תשי״א! הנ״ל, 
מתקופת־האבן ועד הנצרות, תשי״ג! 6 ־> 111:101 ,״במשא .£ 

-) 11 ) 54 , 1003301001 1 311 ע ; 111 . 1 , 1 ) 11711 ' 8 ) 1 ?!!)? 877 

^ 111771 ) £71/51 ) 07 , 61 ץ 66 ן . £0 ; 1890 , £58701 1 ) ) 7711 
)^ 071 ( 871 . 11718 7/771£ ? 1175 ,. 16 ; 1896 ,! 11 * 71111 ) 1 ) 11 [ !) 8 
? 11170 )/ 71 ) 711 ) 8 ) 7 ^ 1 ) 07 , 6111061 .[ ; 1925 , 11 , 71/777711 )/ 01715 . 8 

8(! ]77871(11(71 0(771(171111(1(711 710(11 8(771 8011)10711!( 11(71 

12x11, 1900; 0. £161501161, ?018111710 171 ?(7111(11(7 11718 11(11(- 

£ 71 1114 ) 711 ) 711 ) 8 ) 1 ) 01 , 61 ק 1 מ 3 { . 8 ; 1903 , 11 ) 2 7 ) 11 ) 7111111 
, ¥01066111101 ! . £1 ; 1904 , 71 ) 71 : 8 ) 1111771 ) 1 ) 71 ) 8 7 ) 71711 15 ) 1170 
) 07 , 016 ז 1 ז £131 .£ ; 1911 , 11 , 1 ) 1170 5 ). 110111 !) 8 ) 111 ) 111 ) 1 ) 0 

/ 71815(11(71 0x7710711(71 171 0017)710711(71, 1912; 1• !¥€11113115611, 

, 11161 .£ .א ;* 1921 ,) 111 ) 111 ) 5 ) 0 ) 11 ) 77875 [ 77718 ) 11 ) 11111 ) 1170 
,•! 8011366 . £1 . £4 ; 1927 , 111 , 1 ) 1170 1 )}, 01 ' 1 5 ) 8 ) 111 ) 111 ) 5 ) 0 
11 ) 018 ) 11 ? , 81110611110 .£ .£ ; 1930 , 7 ) 117 ) 5 0117 7 ) 8 170 !£ 
, £61126 . 0 ; 178-184 ,( 1934 ) £1¥ , 05 ?[ , 0 ) 7780 [ [ 0 00171 

) 1117077110/18 )/ 217 1771 77718 71 ) 171 ( 8 771 ? 117771 ) 7711 ') 71 )? 50170 ) 07 
!) 10171 ) 0 77718 ) 1711 ? 1 , 11016306 !, .£ ; 1935 , 5 20-320 710771 
) 8 1 ) 17171 ( 0 ) 8 15 ) 17 ) 8 1 ). 1 ,\ 311 ז \ 66 .א ; 1936 , 11 , £0718 
,( 1937 ) , 7 1 \££ , 8 ? ,)[? 771 ) 7 877 11071 ) 07151717 ) 10 5177 0071771 
801 17718 )£ 711 (/! 71.1 ) 7118 ) 1111771 ) 1 ) ) 07 י ! 16155116 \ . 6 ; 52-4 

, 1036611116 !׳ 00611551506611 661 566101116 ;}!. 811211 , 71117771 ) 778 [ 

24 , 11-065161167 ל 51 מ 061 א ; 6-26 , 1938 , £13556 . 6151 -. 061105 
. 1939 , 11 , 1 ) 1570 ) 0 1 ( 1111/07 

י. ק. 

התקופה ההלניסטית. — 1 . אלכסנדר מוקדון 
והיהודים. — תולדות א״י בתקופה ההלניסטית מתחילות 
במסע־הכיבוש של אלכסנדר מוקדון. אחר הקרב על-יד איסוס 
( 333 לפסה״ג), כשפנה אלכסנדר מוקדון אל חופי הים־התיכון 
כדי לנתק את הצי הפרסי מעל בסיסו בפיניקיה, נתקל 
בהתנגדות עקשנית רק על-יד צור ועזה! שתי הערים הללו 
הושמו במצור, נכבשו והוחרבו עד היסוד. כיבושן של סוריה 
וא״י בכללן הוטל על פארמניון, שר־צבאו הראשי של אלכ¬ 
סנדר. לאחר שנפלה בידיו דמשק פנה פארמניון לצד־דרום, 
בקו מקביל לעמק־הירדן המזרחי. נראים הדברים, שפלוגה 
קטנה נשלחה מיריחו לירושלים והיא שכבשה את העיר. 
בניגוד להשערה קרובה זו יודע התלמוד לספר על פגישה בין 
היהודים לבין אלכסנדר במקומה של אנטיפטרים, ואילו יוסף 
בן מתתיהו מספר׳ שהמלך נכנס לירושלים. מסתבר, שאלכ¬ 
סנדר והיהודים נפגשו בשפלה, סמוך למקום, שבו נוסדה אח״כ 
אנטיפטריס(ע״ע)? שהרי כאן, בשפלה׳ עברה הדרך הצבאית 
הראשית, שבה מוכרח היה הצבא המוקדוני לילך לקראת 
המלחמה המכרעת בצבאותיו של דריווש. כמרכן שמרה 
האגדה על העובדה ההיסטורית, שהשומרונים פחדו מפני 
אלכסנדר והשתדלו לפייסו. סיבת-הדבר היתה רציחתו של 
הנציב המוקדוני אנדרומאכו׳ס בשומרון: אלכסנדר ענש את 
השומרונים ושם חיל-מצב מוקדוני בעיר־הראשה שלהם. 
היהודים קיבלו זכויות מסויימות מאת המלך, כפי הנראה, 
על חשבון השומרונים. יתכן, שיש גם אמת בידיעה, שיהודים 
הרבה נספחו לחילו של אלכסנדר. 

2 . ארץ־ישראל במלחמות של ה"יורשים" 
(הדיאדוכים). לאחר שמת אלכסנדר ( 323 ) נפלה סוריה — 
ועמה גם א״י — בחלקו של שר־הצבא לאומידון. אולם עוד 



331 


היסטוריה: שלטון־התלמיים 


332 


ב 320 עלה תלמי לאגוס, שהתבצר במצרים, בראש צבא על 
סוריה וכבש אותה ושלט בה, כפי הנראה, עד 315 . בינתיים 
עלה בידיו של שר־צבא אחר, אנטיג^ס מ(גופתלמ 01 , להר¬ 
חיב את תחום־שלטונו באסיה הקטנה, לגרש את סלוקוס 
פחת־בבל ולהשתלט על הארצות האיראניות. מתוך שאיפתו 
להתמלך על כל מדינות מלכותו של אלכסנדר הגדול פנה 
דרומה, לסוריה וא״י, אך בקרב המכריע, שפרץ על־יד עזה 
(סתיו 312 ) בין תלמי וסלוקוס הנזכר, בעל־בריתו, ובין בנו 
של אנטיגונ 1 ס, דמטרילס פוליורקטס, נוצח זה האחרון. אע״פ 
כן לא היה תלמי לאגו׳ס יכול להחזיק בסוריה: לשמע המפלה 
על־יד עזה יצא אגטיגונוס מאסיה הקטנה עם חיל חדש 
למקום־המערכה, ותלמי הוכרח לעזוב את סוריה ולהיסוג 
למצרים. ארץ־המריבה נשארה בידי אנטיגונוס עד שזה 
האחרון נוצח ע״י סלוקוס וליזימאכ 01 בקרב על־יד איפסוס 
באסיה הקטנה ( 301 ). תלמי לאגום, שלא נטל חלק פעיל 
בניצחון, מיהר לכבוש חלק מסוריה — ובתוכו גם את א״י— 
נגד רצונו של סלוקוס, וארץ־המריבה נשארה בידו וביד 
צאצאיו התלמיים' במשך מאה שנה עד הקרב ליד זזאניון 
( 200 או 198 לפסה״נ). אין ספק, שירושלים נכבשה שלוש 
או ארבע פעמים ע״י תלמי לאגום במשך המלחמות הללו. 
אך ידיעה מפורשת נשתמרה רק על כיבוש אחד, שעליו 
מספר יוסף בן מתתיהו בשם אגאתארכידס מקניזלס: תלמי 
לאג 1 ס כבש את ירושלים ביום־השבת בלא קרב, מאחר שה¬ 
יהודים לא התגוננו בפני חילו מפני קדושת היום. כמרכן 
מספר יוסף, שתלמי העמיד פנים של שוחר שלום, שרצונו 
רק להקריב קרבן לאלהי־ישראל, אך משנכנס לעיר שלט בה 
ביד חזקה. אגאתארכידס מעיד, שתלמי היה "אדון קשה 
ליהודים", ולפי יוסף בן מתתיהו ו״איגרודאריסטאס", אפילו 
לקח בשבי והעביר למצרים יהודים הרבה מיהודה ושומרונים 
מהר־גריזים. עדות מסייעת למציאותם של שבויים מחילת- 
סוריה ופיניקיה במצרים בימי תלמי פילאדלפויס, בנו של 
תלמי לאג( 0 , יש למצוא בפאפירוס יווני מאותה תקופה. 
נראים הדברים, שהיהודים והשומרונים נטו אחר אנטי- 
גונום — ודאי, משום ששלטונו היה נוח —, ומסתבר, שתלמי 
לאג( 0 נתכוון להחליש את יריבו ע״י עקירת תומכיו ממקומם 
והעברתם לארץ זרה. אך עם זה אין ספק בדבר, שמדיניות 
ה״יד התקיפה", שנקט תלמי כלפי היהודים, הוחלפה עד 
מהרה במדיניות של סיום וריצוי! שהרי ידיעות אחרות 
שברשותנו מעידות על קיומם של יחסים טובים בין תלמי 
ובין הישוב היהודי בא״י וגם במצרים. 

3 . ארץ־ישראל בימי־התלמיים. יש להניח, 
שהשקט בא״י לא הופרע בדרך כלל במשך ימי שלטונם של 
התלמיים בארץ, אע״פ שהסלוקיים לא ויתרו על חילת־סוריה 
וניסו את מזלם— אפשר, לא פחות מחמש פעמים במשך 
מאת שנות-שלטונם של התלמיים— לכבוש את א״י מידם. 
רק ידיעה אחת על קיומה של מתיחות בין הכהן הגדול 
בירושלים לבין שלטון־התלמיים נשתמרה במקורותינו: 
חוניו 11 , דודו של יוסף המוכס, סירב פעם לשלם את המס 
לתלמי המלך. הדעת נותנת, שהעזה מסוג זה לגבי מלך- 
מצרים אפשרית היתה רק בזמן שהכהן הגדול יכול היה 
לקוות, שמעצמה חזקה תושיט לו עזרה בסיכסוכו עם המלך. 
יתכן, שהדבר אירע ב 246 לפסה״ג, כשפרצה המלחמה הסו¬ 
רית השלישית בין לאודיקי׳ אלמנתו של אנטיוכום 11 תאום, 
ובין תלמי ווו, מלך מצרים. מסתבר, שהסלוקיים הסיתו אז 


את חוניו 11 , שלא ישלם מס לתלמיים, והבטיחו לו שיעמדו 
לימינו אם ינסה תלמי לנקום בו על הסירוב. 

מן הפאפירוסים של זנ 1 ן, שנתגלו ב 1915 , אנו למדים, 
שאפולוניוס, שר־הכספים של תלמי 11 פילאז־לפוס, ניהל 
בסוריה ובא״י מסחר נרחב והעסיק לשם כך את זנון, מנהל- 
עסקיו, ומספר מרובה של סוכנים. סוכנים אלה ביקרו בערים 
שונות בא״י— המזרחית והמערבית כאחת— כדי לספק 
סחורות לאדונם ולדאוג לצרכי מסחרו. סחר־העבדים תפס 
מקום חשוב בין עסקים אלה. הסוכנים של זנ 1 ן היו מביאים 
עבדים, זכרים ונקבות, לפעמים בני גיל רך ביותר, מעבר- 
הירדן לא״י המערבית ומעבירים אותם למצרים. במקרה 
אחד, שומעים אנו׳ שימשה שפחה בת שש קדשה במקדש 
ביפו. חוץ מזה היתד. סוריה — וכן גם א״י — ארץ־יצוא של 
תוצרת חקלאית! אנו שומעים על יצוא זן משובח של חיטה 
סורית, וכן על יצוא של יין ושמן־זית. א״י שימשה גם ארץ- 
מעבר לסחר־הבשמים בין מצרים וערב הדרומית. לשם 
פיקוח על מסחר זה, שהיה מ(נ(פו׳לין של המלך, ישב פקיד 
מלכותי בעזה, ויתכן, שאפולוניום הנזכר לא היה מבחינה 
ז 1 אלא נציגו של המלך, שהיה בעל־העסקים האמיתי. כמו¬ 
כן אין ספק בדבר, שנוסף על הפקיד הנזכר הצריכו עסקים 
אלה מנגנון פקידותי קבוע וענף, ובאמת מרבים הפאפירוסים 
להזכיר פקידים תלמיים שונים, שהיו עסוקים בסוריה ובא״י. 
עם זה אין למצוא בפאפירוסים של זנון שום סימן לאד¬ 
מיניסטראציה עצמאית בארצות אלו. סוריה היתה מחולקת 
להיפרכיות, אלא שהיפרכיות אלו לא נתנהלו ע״י רשות 
מרכזית מקומית, אלא ע״י הרשות המרכזית באלכסנדריה, 
שהיתה כפופה למלך עצמו. ואולם במה שנוגע לשטח היהודי 
בתוך א״י התלמיית לא היתה כאן תלות פרובינציאלית במש¬ 
מעות המצומצמת של המלה— משום מעמדו המיוחד של 
הכהן הגדול באותה תקופה. 

מן הסיפור שב״קדמוניות" על יוסף המוכס, המשקף בדרך 
כלל את ההווי ואת המצב המדיני והמשפטי בא״י במחצה 
השניה של המאה ה 3 , אנו למדים על המבנה האירגוני של 
העם בתקופה התלמיית. מבנה זה כלל שלושה יסודות: 
א) כלל־העם (? 6 ״.< 6 ); ב) מועצת-הזקנים 0 ס 1 ס״ס 76 0 ף), 
שעמדה בראש העם ושהיתה מורכבת מנציגיהן של משפחות 
ה״יקירים״ (״יקירי-ירושלים״ — המיוחסים) ? ג) הראש של 
מועצת-הזקנים, שהיה נקרא ״העומד בראש העם״ (- 0 ^ 6 
000 .< 0 ס 0x0x1)? x ). זה היה בלא ספק הכהן הגדול, שהחזיק בידו 
שתי משרות: הכהונה הגדולה וראשות-העם. כבעל המשרה 
הראשונה היה הכהן הגדול הפוסק העליון בכל הנוגע לשמי¬ 
רתם של חוקי התורה, המשפט האזרחי ומשפט־הענשים; 
כבעל המשרה השניה היה נציגו של העם כלפי חוץ, ובתור 
כזה, מסתבר, היו עיקרי תפקידיו לגבות את המיסים, שהוטלו 
על הא(כל( 0 ים, ולהעבירם לאוצר־המלך, וכן לשלם למלך 
סכום שנתי— כנראה, בעד מינויו. 

עד כמה שידוע לנו נמשך מצב-עניינים זה בלא שינוי 
עד סוף השליש השני של המאה ה 3 לפסה״ג. אך בשנות- 
העשרים בערך של מאה ז 1 מונה ע״י מלדמצרים אחד מן 
החברים החולו׳נים במועצת־הזקנים בירושלים, יוסף בן 
טוביה, כראש-העם על סמך הבטחתו להגדיל את הכנסות- 
המלך מן הפרובינציה של חילת־סוריה! לשם כך נתמנה 
יוסף כמוכם כללי של הפרובינציה כולה. מאורע זה היה בו, 
כנראה, משום ציון־דרך מכריע בהתפתחותה של החברה 



333 


ארץ־ישראל 


334 


היהודית בתקופודהתלמיים. שהרי עם עלייתו של יוסף בן 
טוביה על במת־המאורעות הלך ונוצר מעמד של בעלי־כספים, 
שנהפך לרועץ לעם, הואיל והכנסותיו של מעמד זה באו לו 
ממקורות־חוץ וגם מסחיטת לשדם של בני המעמדות הנחו¬ 
תים מבחינה כלכלית. ביחוד נכון הדבר ביחס למעמד האיכ¬ 
רים, שבהם נהגו התלמיים לפי הכלל, שהמלך הוא בעל כל 
הקרקעות, ואילו המשפחות, שישבו במשך דורות על קרקעו¬ 
תיהן, נחשבו לאריסיו והיו חייבות בתשלומי מימים כבדים 
לאוצרו. מצב זה גרם למתיחות בין החקלאים ובין השלטונות 
ובאי־כוחם, ובוודאי לא אחת הגיעו הדברים לידי מעשי- 
אלמות, כאותם שהם מתוארים באחד מן הפאפירוסים של 
זנ 1 ן (המקרה של האיכר מ־וע). אין ספק בדבר, שבתוך 
המעמד של בעלי־האמצעים בארץ נתהווה בתקופה התלמיית 
פילוג, שהלך והעמיק בה במידה, שמשפחות מסויימות הידקו 
את קשריהן הכלכליים — ובמרוצת־הזמן גם את קשריהן 
התרבותיים — אל השלטון התלמיי. כך נוצרה שותפות־גורל 
בין השלטון ובין חלק מן החברה, בעוד שהמשפחות האמי¬ 
דות, שלא הצליחו או לא רצו למצוא את דרכן אל השלטון 
מטעמים שונים, נתקרבו אל השכבות הרחבות של העם 
המנוצל. 

אך חשוב ועמוק מזה לאין שיעור היה הקרע, שנתגלה 
בעם בכללו בתקופה התלמיית: הקרע בין העני והעשיר, 
המשתקף בספר בךסירא. מצד אחד אנו רואים שכבה דקה 
של עשירים שבעים, יהירים ואכזרים, ומצד שני— עניים 
מרודים, שהיו נתונים לשבט או לחסד בידי בעלי־הרכוש. 
אמנם אי־שוויון זה לא נוצר בתקופה התלמיית, שהרי כבר 
מוצאים אנו אותו בימי־נחמיה (עי׳ נחמיה, פרק ה). אלא 
שהשלטון התלמיי החריף והרחיב אותו, ואין זה מקרה כלל 
וכלל, שמרד־המכבים יצא מחוגי־הכפר דוקה, אע״פ שגם 
בערים לא נעדרו חמרי־נפץ של תסיסה חברותיודמהפכנית. 

גורם נוסף, אף אם לא הגורם העיקרי, לניגודים הסוציא¬ 
ליים החריפים, שנתהוו בא״י באותה תקופה, היתה התפשטו¬ 
תה של התרבות ההלניסטית בעריה של חילת־סוריה. אין 
להטיל ספק בדבר, שייוון חלקים ניכרים של הארץ היה 
מפעלם של התלמיים, ובייחוד מרובה היה חלקם בהפירתן 
של הערים הכנעניות והפלשתיות העתיקות לערים הלניס¬ 
טיות. אמנם התלמיים לא יסדו ערים חדשות מעיקרן: דוב 
הערים העתיקות לא פסקו מלהתקיים בתקופת־התלמיים, אך 
מעמדן וארחות־חייהן נשתנו מיסודם. אף התפשטותו של 
מושג־ה״פולים" כשלעצמו בקידמודאסיה, ובא״י בכלל, היה 
בו משום שידוד־מערכות: העיר היוונית הביאה בחשבון את 
האדם החפשי בעל התואר ?(ז״-גס*, שהקנה לו זכויות אי¬ 
שיות וכבוד עצמי. ודאי, זכויות אלו היו מוגבלות בתקופה 
ההלניסטית, אך לעומת משטר־האדנות, שהיה קיים במזרח, 
היה אף בהן משום חידוש. ההלניסמוס נטע בלבם של תושבי- 
הערים את ההכרה, שהם חלק פעיל מגוף חברותי, ששמו 
"עיר", ושהם מקיימים גוף זה ע״י מה שהם בעלי זכויות 
וחובות כאחד. במרכזה של כל עיר עמדה מועצה, שעל 
חבריה היו מוטלים תפקידים שונים של עיריה, ובכללם 
התפקיד הראשי במעלה של קיום הפולחן העירוני. פעולות 
אלו וכיוצא בהן יצרו צורה חדשה של תרבות עירונית, שלא 
היתד, ידועה במזרח קודם לכן. חברי־המועצה היו אחראים 
לעריכת החגיגות לכבוד האל או האלה— הפטרון או הפט¬ 
רונית של העיר. דפוסים קבועים אחרים של חיי הערים 


ההלניסטיות היו הגימנסיון והאפביאון, המוסדות החשובים 
ביותר לחינוך בניהם של אזרחי-העיר. החינוך כלל גם את 
לימוד הרטוריקה, ולכל עיר הלניסטית בעלת־חשיבות היתד, 
אסכולה לרטוריקה. האסכולות הללו עשו את הערים ההלניס¬ 
טיות מרכזים של ספרות ואמנות והטביעו עליהן את חותמה 
של התרבות היוונית ז ובמידה שהמשא־והמתן בין הערים 
הלך ונתפתח. בה במידה גברה גם השפעתן התרבותית. יתר 
על כן: ערי סוריה ופיגיקיה — ובתוכן גם עדי־החוף של א״י 
והערים היווניות שבעבר־ד,ירדן — היו לא רק מרכזי־מסחר, 
אלא גם מקומות־מושבה של ההנהלה התלמיית. וטבעי 
הדבר, שאותם החוגים מתוך העמים המשועבדים, שהיה להם 
מגע עם נציגי השלטון והמסחר של הערים היווניות, היו גם 
הראשונים, שנתקלו בתרבות ההלניסטית והושפעו ממנה. 

היהודים לא יצאו מכלל זה. גם בתוכם התחיל התהליך 
של הסתגלות לתרבות ההלניסטית ע״י מה שחוגי־העשירים 
והמנהיגים המדיניים התחילו באים במגע עם השלטונות 
ההלניסטיים, מצד אחד, ועם הסוחרים של ערי־היוונים, 
מצד שני. כך נוצרה שכבה חברותית, שאורח־חייה היה זר 
לעם היהודי וקרוב לזה של השלטונות הזרים. שכבה זו 
הקיפה בלא ספק משפחות מיוחסות הרבה, עשירות־נכסים 
ובעלות השפעה חברותית, כלכלית ומדינית. משפחת בני- 
טוביה היתה באת־כוחה של שכבה זו, ומתוכה בולטת דמותו 
של יוסף בן טוביה כדמותו של יהודי הלניסטי גמור. מוכס 
גדול זה היה קשור קשרי־ידידות עם כותים— דבר, שאי- 
אפשר היה להעלותו על הדעת בירושלים שלאחר ימי-נחמיה. 
כמו־כן שומעים אנו על יהודי זה, בן־אחותו של הכהן הגדול 
חוניו וו, שהיה מיסב בלא היסום אל שולחנו של תלמי המלך. 
הוא אף לא נמנע מלקשור קשרי־אהבה עם רקדנית, שהמלך 
היה מחזר אחריה, ורק חשש שמא ייוודע הדבר למלך, וזה 
האחרון יבוא לכלל כעם. יוסף בן טוביה עושה רושם של 
אדם, שפרק את עולה של המסורת היהודית ועלה על דרכה 
של התרבות הזרה, שהעניקה לו רווחים ותענוגות כאחד. 

עוד יותר מכן מושכת את תשומת־לבנו דמותו של 
הורקנוס בן יוסף. בעוד שהאב היה איש־עסקים מפוכח ובעל 
שדרה חולונית בירושלים, היה הבן טיפוס של דינאסט 
הלניסטי במלוא מובן־המלה. יצר־ר',שלטון של הורקגוס חרג 
ממסגרת הפעילות של העסקן הציבורי, שבה הסתפק יוסף 
אביו. הוא הלך בגדולות: מטרתו היתה להקים נסיכות 
עצמאית. כמו־כן לא היה הורקנום האדם היחיד בחברה 
הירושלמית של אותו זמן, שנתפס ליצר־ד,שלטון במידה כזו, 
שהיה מוכשר לבצע לשמו מעשי-אלמות — מה שהוא אפייני 
כל־כך לתקופה ההלניסטית. המאורעות, שאירעו בירושלים 
מסוף־ימיו של יוסף בן טוביה ואילך, הם ראיה ברורה לדבר. 

סמוך לשנת 200 לפסה״ג ירד הורקנום הצעיר במצות 
אביו הזקן לאלכסנדריה. נראה, שהצעיר פעל בחצר־המלך 
לטובת עצמו והוציא מידי יוסף לא רק את עסק־המוכסות 
אלא גם את המשרה של ראש-העם. מעשה זה גרם לפילוג 
חמור במשפחתו של יוסף בן טוביה: הזקן וכמה מבניו 
התנגדו להורקנוס בכל תוקף. לצידם עמד שמעון 11 , הכהן 
הגדול, שעלה לשלטון באותו זמן בערך, לאחר שמת חוניו 11 . 
הורקנוס ניסה לפרח לירושלים בכוח, אך נהדף ונסוג לעבר' 
הירדן ונלחם שם בשבטי-הערביים. מאורעות אלה גרמו בלא 
ספק גם לשידוד המערכות המדיניות בתוך משפחת־בני- 
טוביה עצמה. עד אז היה יוסף המוכס מצדדם הנלהב של 



335 


היסטוריה: שלטון־יהסלדקים 


336 



קטע ׳ 56 חומה בט)וודת־ירוש?ים. התקופה הה 5 ניםטית או תקופת־החשטלנאים 


התלמיים. אד מסירת עסק־המוכסות ומשרת ראש־העם להור- 
קנום הניעה את יוסף ואת שאר בניו לעבור למפלגת הקלו- 
קיים בירושלים, בעוד שהורקנוס נשאר, כמובן, מצדדם של 
התלמיים. המאורעות המדיניים, שאירעו באותו זמן דוקה, 
הוכיחו, שהורקנום טעה בהכרעחו. בשנת 200 או 198 לפסה״ג 
עברו סוריה ופיניקיה לידי הסלוקיים. 

4 . ארץ־ישראל תחת שלטון-הסלוקיים. 
נראה, שהשלום הפנימי לא הופרע כל עוד חיי שמעון 11 : 
בני־טוביה, שהתבצרו בעמדתם בירושלים, לא נסתכסכו עם 
הכהן הגדול — אפשר, משום שנתייראו מפני הורקנוס: זה 
האחרון עדיין ישב בעבר־הירדן במקום מבוצר, לרשותו 
עמד גדוד־צבא, והיה מקום לחשוש, שביום מן הימים יחזור 
על נסיונו להשתלט על ירושלים, אך כשמת שמעון 11 ועל 
כסא הכהן הגדול עלה חוביו ווו, הגיע שלום־בית זה לסופו. 
הדבר אירע לערך ב 187 לפסה״נ— באותה שנה עצמה, שבה 
מת אנטיוכוס ווו ועל כסא־המלכות של הסלוקיים עלה 
סלוקוס 17 . הכהן הגדול החדש היה בעיני בניו של יוסף 
המוכס אדם, שמעולם לא סייע להם במלחמתם בהורקנוס 
אחיהם, ולפיכך מסתבר, שחזרו ועודרו את שאלת השלטון 
החולוגי בירושלים, שהיה בשעתו בידי אביהם. השעה היתה 
כשרה לכך, הואיל והיו לבני-יוסף סיכויים טובים למשוך 
לצידם את סלוקוס ע״י הפיתיון של הגדלת־הכנסותיו: מחמת 
המפלה שנחל אנטיוכוס 111 מידי רומי ( 190/189 ) העיק על 
סלוקוס נטל כבד של חובות, וכל הדרכים להשיג כסף היו 
כשרות בעיניו. 

השתלשלות־עניינים זו בירושלים היתה קשורה, כנראה, 
במסופר בחשמונאים ב׳ על הסיכסוך, שפרץ בין שמעון(כנר¬ 
אה, ממשפחת בני־טוביה), שהיה ראש בית המקדש, ובין 


חוניו, הכהן הגדול, בשאלת המשרה של האגורנומום, שתבע 
שמעון לעצמו. משרת האגורנומוס היתד. אף בעיר כירוש¬ 
לים — בדומה למה שהיתה ב״פולים״ הלניסטית — אחת מן 
המשרות החשובות, אם לא המשרה החשובה ביותר. מי שהח¬ 
זיק בה החזיק בפועל במפתחוודהכלכלה של העיר. שמעון 
נתכוון, כנראה, להשתמש בה, במשרה זו, כב״קרש-קפיצה" 
למטרות מרחיקות לכת — ומכאן סירובו המוחלט של הכהן 
הגדול למסור משרה זו לידיו. מתוך שחיפש בעלי־ברית נגד 
שמעון התקשר חוניו בהורקנוס בן יוסף. שישב בעבר-הירדן 
וציפה להזדמנות להתנקם בשמעון ובבני-טוביה אחיו (ע״י 
כך מובנת הידיעה המובאת בחשמונאים ב/ שהורקנוס הפקיד 
את כספו בבית-המקדש בירושלים). 

אולם הברית בין חוניו להורקנום הגבירה עוד יותר את 
מורת־רוחו של שמעון, והוא מסר את סודות האוצר של בית- 
המקדש לאפולונלס, האסטראטגום של חילודסוריה. לפי 
חשמונאים ב , , שיגר סלוקום 17 את הללדורוס לירושלים 
ופקד עליו ליטול את אוצר בית-המקדש ולהעבירו לאנטיו- 
כיה. לפי חשמונאים ב׳, "אירע גם" והללז־ורוס לא יכול היה 
לבצע את זממו—ודאי, מחמת התנגדותם התקיפה של 
הכהן הגדול והעם. המעשה עורר את כעסו של המלך, וחוניו 
נקרא לאנטיוכיה: החשד, שנפל עליו, היה חמור, הואיל 
ושמעון ודאי תיאר אותו כאיש-מפלגתם הסודי של התלמיים 
בירושלים על יסוד יחסי־הידידות שקשר עם הורקנוס, מצדדם 
העקבי של מלכי-מצרים. חוניו יצא לאנטיוכיה, אך לא הספיק 
לשהות שם הרבה, וסלוקוס 17 נרצח ע״י הללדורוס. הכהן 
הגדול נשאר בעיר כדי לבוא בדברים עם המלד החדש, 
אנטלכוס 17 אפיפאנם. 

עלייתו של אנטיוכוס אפיפאנם לשלטון גרמה לשינויים 





337 


ארץ־ישראל 


338 


מרחיקי־לכת במצב הפנימי בירושלים. חוניו 111 לא הותר 
לחזור לירושלים — ודאי, משום שנחשד בידידם של התל- 
מיים. ובאותו זמן עצמו פעל אנטיובום במרץ נגד הורקנוס 
בעבר-הירדן, באופן שזה האחרון הוכרח להתאבד. במפלתם 
של חוניו והורקנוס בעל־בריתו ראו בני-טוביה שעת־כושר 
להפוך את הסדר הקיים ולבצר את שלטונם בדרך חדשה: 
עלייתו של אנטיוכוס אפיפאנם לשלטון הניעה אותם לשוות 
למלחמתם המדינית בירושלים אופי מדיני-תרבותי. המלך 
היה ידוע כמעריץ של התרבות ההלנית ן הוא ראה את עצמו 
כ״גואל"(^ןיזססס) ו״מיטיב" ובתור כזה אי* 

אפשר היה לו להימנע מן ה״שליחות התרבותית" של הפצת 
התרבות ההלנית במקום שעדיין לא הגיעה אליו. בני־טוביה 
שוב לא הסתפקו בתביעותיהם הישנות, אלא קישרו את 
שאיפתם להשתלטות מדינית בשאיפותיו התרבותיות- 
המדיניות של המלך ־החדש. מתוך כך בא שינוי יסודי גם בצד 
הסוציאלי של פעילותם: הם זנחו את הבסיס הצר של 
מדיניות משפחתית ועלו על הדרך הרחבה יותר של מדיניות 
מפלגתית — זו שחרתה על דגלה את הסיסמה של המדיניות 
התרבותית המלכותית. המפלגה החדשה אספה אליה כל חבר- 
לדעה בלא תשומת־לב להשתייכותו המשפחתית, ובכלל זה 
אף את בנה של משפחת־חוניו היריבה, את ישוע־יאסון, 
אחיו של חוניו המודח. 

בתמיכתם של בני־טוביה הציע ישוע (ע״ע) לאנטיוכום, 
שימכור לו את הכהונה הגדולה ויתיר לו, תמורת תשלום, 
לבנות גימנסיון בירושלים ולרשום את אנשי־העיר כאנטיו־ 
כיים. תכנית זו של ישוע באה להבטיח את שלטונם המשותף 
של בני־טוביה ובני־חוניו על יסוד מדיני־תרבותי משותף: 
אע״פ שהכהן הגדול החדש היה מבני־חוניו, הרי ע״י הפיכתה 
של ירושלים ל״אנטיוכיה" נמסר השלטון החולוני בעיר 
בראש וראשונה לבני־טוביה. מה שאפשר להסיק מן המקו¬ 
רות (חשמונאים־ב/ ד׳, ז׳ ואילך) הוא שנקודת־הכובד של 
פעולת ההלניסטים בירושלים היתד. בעיקר בתחום העירוני. 
העיקר היה להם להפוך את העיר ל״פוליס" הלניסטית, ואילו 
כוונות של פגיעה בדת היהודית, וביחוד בעבודת־האלהים 
במקדש שעל הר־הבית, היו רחוקות מהם. 

אעפ״ב אין ספק בדבר, שבמהפכה המוניציפאלית של 
יאסון וחבריו היתד. כרוכה סכנה לדת היהודית ולפרצופו 
התרבותי של העם היהודי בכללו. עצם הקמת המוסדות של 
ה״פוליס" ההלניסטית בירושלים גרמה להתרופפות המסורת 
הדתית בחוגי הנוער, כמסופר בפירוש בחשמונאים ב , . בעיני 
מחברו של ספר זה היתד. הנהגתו של הפטסוס (ע״ע אפבים) 
"שיא־ההלניסמוס"—כלומר, סכנה לקיומה של דת-ישראל. 
ובאמת: העלאת החיים העירונים ההלניסטיים לדרגת גורם 
ראשון־במעלה בירושלים החדשה וריכוז המוסדות השונים 
של ה,,פוליס" הירושלמית בידי הנוטים למשטר ההלניסטי 
גרמו להדחתה של דת-ישראל ממעמדה המרכזי בחיי־העם, 
וע״י כך צפנו בחובם סכנה לדת ז( ואף לקיומו של עם- 
ישראל כולו. מובן, שאנטיוכוס אפיפאנס ראה בעין יפה את 
פעולותיהם של ההלניסטים היהודיים, שהרי לא זו בלבד 
שאלה האחרונים כיוונו להשקפותיו הכלליות של המלך 
ה״נאור" על תעודתה של המדינה הסלוקית כמדינה הלניס¬ 
טית׳ אלא אף הכניסו לאוצרו סכומי-כסף ניכרים. 

יאסון החזיק מעמד בכהונה הגדולה שלוש שנים— 
בתנאים, שהלכו ונשתנו לדעתו. נתברר, שאי-אפשר היה 


לאחות את הקרע בין בני־טוביה ובין בני־חוניו. "שלום- 
הבית" שהושג הופר עד מהרה ע״י היסודות הקיצונים מבני- 
טוביה" שבראשם עמד מנלאוס, אחיו של שמעון ראש בית- 
המקדש. מנלאוס התנגד להתפשרותן של שתי המשפחות 
המיוחסות על יסוד שיתופן בשלטון המוניציפאלי בתוך 
ה״פולים״ הירושלמית החדשה! שהרי גם ב״פוליס" זו היה 
הכהן הגדול האדם החשוב ביותר ואי־אפשר היה להוריד 
אותו ממעמדו הגבוה. מנלאום החליט, איפוא, להציע לאג־ 
טיוכום מחיר גבוה מזה ששילם לו ישוע-יאסון, וכד קיבל 
את הכהונה הגדולה. מכאן ואילך שלט מנלאוס בירושלים 
באין־מפריעו ישוע־יאסון הוכרח לברוח לארץ בני-עמון, 
וחוניו ווו, שנשאר באנטיוכיה במצנת־המלך, נרצח בהסתתו 
של מנלאום. 

אולם בשעה שהמלך שהה במצרים — כנראה, בימי מסע- 
המלחמה השני שלו ( 168/7 לפסה״ג)—פשטה בירושלים 
שמועת־שוא, על מותו של אגטיוכוס— שמועה, שמקורה היה 
נעוץ, ודאי, בעובדה, שאנטיוכום יצא בבושת־פנים ממצרים 
על־פי פקודתו של שליח הסנאט הרומי. כשהגיעה השמועה 
לישוע-יאסון, חזר מגלותו בארץ בני־עמון, השתלט על 
ירושלים וערך טבח בבני־סיעתו של מנלאוס. ברור, שישוע 
חזר לירושלים כאויבו של השלטון הסלוקי ביהודה, ומנלאוס 
ידע כיצד לנצל עובדה ז 1 לטובתו ולטובת משפחתו. הוא 
ושאר בני־טוביה, שברחו אל אנטיוכוס, ששהה אותה שעה 
במצרים, סיפרו לו, שפרצה מרידה של סיעת־התלמיים 
בשלטון־הסלוקיים ושהוא צריך למהר לבוא לירושלים כדי 
לדכא את ההתקוממות. בהשפעת תיאוריהם נראו המאורעות 
בירושלים בעיני אנטיוכום כמעשה־בגידה של בני־חוניו 
וסיעתם בשלטונו, והוא החליט לעלות על העיר ולחסל אותם 
ואת המפלגה התלמיית עמהם. 

העיר נכבשה בסערה, נערך טבח בתושבים והמקדש 
נבוז. אך זו היתד. רק תחילת־הפורענות. רגישותו של אנטיר 
כוס אחר החרפה, שספג מן הרומים, היתד, גדולה מאוד, 
ומתוך כך נראתה בעיניו המהומה בירושלים כסכנה רצינית 
לבטחון־המדינה. וכשד,תחקה אנטיוכום על שורש-הסכנה בא 
לכלל מסקנה, שלא במפלגה התלמיית היה נעוץ שורש זה, 
אלא בקיומו של הפולחן היהודי. גזירות-אנטיוכוס היו, איפוא, 
בראש וראשונה פרי המפלה שנחל במלחמתו במצרים. 

5 . מ רד-הה ש מ ונא י ם. בפקודת המלך נאסרו 
שמירת־השבת ומצנת־מילה, ועוגש־מוות הוטל על העבריינים. 
בית־המקדש על הר־הבית הפך למקדשו של זוס האולימפי, 
שבו היה נערך פולחן אלילי, מלא פריצות מזרחית־סורית. 
לשיא הגיע חילול הקודש, כנראה, בכסליו 167 לפסה״ג, 
בעשרים וחמישה בו: באותו יום הוקרב חזיר (זה ה" שיקוץ 
המשומם", שעליו מדבר ספר־דניאל) על המזבח האלילי 
החדש, שנבנה על גבי המזבח הישן. פקידי-המלך עברו 
בכפרים ובעיירות של יהודה והקימו מזבחות ומרכזים אחרים 
של עבודה זרה, ותבעו מן התושבים להקריב קרבנות של 
חזירים ולהעיד במעשים אלה, שהם תומכים בפולחן הרשמי. 
בעל חשמונאים א׳ מעיד׳ שהרבה מן היהודים נענו לתביעות 
אלו מרצונם הטוב. המסרבים הוצאו להורג. 

ואולם במודיעין, מקום־מושבה של משפחת־הכהנים ממש¬ 
מרת יהויריב, המית מתתיהו החשמונאי, הראש של משפחה 
זו, את היהודי, שיצא להקריב קרבן בפקודת המלך, ועמו 
הרג את פקיד־המלך ואף ניתץ את המזבח. אחר-כך קרא 



339 


היסטוריה: מרידת־החשמונאים 


340 



ראשי־חצים מתהופת החשמונאים. נמצאו בחפירות של מצודת־יתשלים 


לנאמנים לדודישראל, שיימלטו אחריו אל המדבר. כר התחילה 
תנועה של לוחמי־הדת, שהתחבאו במערות מפני חמת־המלד. 
לוחמים אלה סירבו להילחם בשבת בחילותיו של המלה 
ולא היו זזים ממקומם אף כשהיו החיילים מציתים אש 
בפתחי המערות, שהסתתרו בהן: הם בחרו במיתה, מיתת־ 
קדושים, ובלבד שלא לחלל את השבת. לפי חשמונאים א׳ 
מתו באופן זה כאלף איש, אנשים, נשים וטף. מתתיהו 
החליט, שאין לנהוג כך בשעת־חירום, ותיקן תקנה, שמלחמת- 
מצווה מותר להילחם גם בשבת, והדבר נתקבל מכאן ואילך 
כחוק בישראל. מעכשיו התחילה מלחמת־תנופה לשם דת־ 
ישראל. המורדים היו מגיחים ממחבואיהם, עוברים בכפרים 
ובעיירות, מלים את התינוקות, הורסים את המבנים, שהוקמו 
לצורך העבודה הזרה, ועושים נקמה במתייוונים. 

אחר מותו של מתתיהו תפסו את מקומו במלחמת־ 
השחרור חמשת בניו: יוחנן, שמעון, יהודה, יונתן ואלעזר. 
יהודה קיבל לידיו את הפיקוד על הכוחות המזויינים. הוא 
היכה זה אחר זד, את חילותיהם של המפקדים אפולונלס 
וסירון והקים גרעין של צבא מסודר פחות או יותר. הצלחו¬ 
תיהם הראשונות של המורדים עוררו את אנטיוכוס לשלוח 
נגדם צבא סדיר. הוא עצמו לא יכול היה להשתתף במלחמה 
זו, מאחר שמיהר לצאת לפחוות־המזרח, שאף הן נתמרדו 
אותה שעה, וקודם שיצא לשם הפקיד את ליסיאם על המחצה 
המערבית של המלכות ועל בנו הקטן אנטיוכום — מי שהיה 
אח״כ אנטיוכוס ע אופטור (ע״ע). לשם דיכוי־המרידה 
ביהודה נשלח המצביא גורגיאס, שתקע את המחנה שלו ליד 
אמאוס. גורגיאס ערך תכנית להתקיף את יהודה וחייליו 
ולהשמידם במכה גדולה אחת. אך תכנית זו סוכלה ע״י 
יהודה בהתקפת־פתע על מחנהו של גורגיאס באמאום, בשעה 
שגורגיאס חיפש לשווא את יהודה בהרי־יהודה. 

הידיעה על נצחונו של יהודה עוררה את ליסיאס לצאת 
ליהודה בראש צבא חדש. אך גם צבא זה הוכה ע״י יהודה 
וחילו על־יד בית־צור. בעל חשמונאים ב , (פרק י״א) יודע 
לספר על שלום, שנעשה בין ליסיאם ובין יהודה אחר 
הקרב בבית־צור, ואילו בספר חשמונאים א׳ אין זכר לדבר. 
מסתבר, ששני הצדדים היו מעוניינים בשלום. מעמדם 
של המורדים היה בכל דע למרות כל נצחונותיהם: ירושלים 
היתד. למעשה בידי המתייוונים; המקדש היה עזוב ושומם 1 
המורדים, ברובם איכרים, שנטשו את שדותיהם, היו עייפים 
אחר שלוש שנות־מלחמה ורצו לשוב לבתיהם ולמשפחותיהם. 


חוץ מזה יש לשים לב לכך, שלא היה גרעין צבאי קבוע 
בידי יהודה המכבי, ובכל שעת־סכגה היה הכרח להזעיק את 
המתנדבים מחדש. גם מצבו של ליסיאם היה רופף מאוד. 
אגטיוכום אפיפאנם היה עסוק בפחוות המזרחיות ואי-אפשר 
היה לדעת, אימתי ישוב ואם ישוב בכלל. אפשר, שליסיאס 
זכר את סופו של אנטיוכוס ווו (ע״ע), שקיפח את חייו 
במסע־מלחמה במזרח. נוסף על כך ארבה סכנה מצד דמט־ 
ריום בן סלוקוס ווו, שישב ברומי מאונם וטען בדין לכיסא 
ד,סלוקים.'כל זה קירב את ליסיאס לרעיון, שיש להתפשר 
עם המורדים ביהודה. דרישתם העיקרית של אלה האחרונים 
היתה החזרתה של חירות־הדת לארצם, ומתוך אחת משלוש 
התעודות שבספר חשמונאים ב׳ (י״א) יוצא, שהיתר, נטיה 
באנטיוכיה למלא דרישה זו. 

כתוצאה מן הפשרה, שהושגה בין שני הצדדים, יכול היה 
יהודה לעלות לירושלים באין מפריע ולטהר את בית־המקדש. 
אבל בפעולותיו בירושלים נתקל יהודה בקשיים מצד המת־ 
יוונים, שישבו בחקרה. כדי להימנע מהפרעות מצד זה הפנה 
יהודה את כוחותיו נגד החקרה, ועם זה פעל במרץ לטהר 
את המקדש מסימני העבודה זרה, שהונהגה בו. המזבח האלי¬ 
לי נהרס ובמקומו נבנה מזבח חדש. מתוך אחת מן התוספות 
המאוחרות למגילת־תענית יוצא, שבמקום מגורת־הזהב הש¬ 
תמשו המכבים בשיפודים. לשיאו הגיע החג כשהודלקה 
המנורה בבית־המקדש המטוהר. שמונה ימים רצופים חגגו 
את חג חנוכת־המזבח והשמחה היתד, כללית (ע״ע חנכה). 

במשך כשנה ומחצה לאחר מכן עלה ביד יהודה לבצר את 
הר־הבית ואת בית-צור, מקום־התורפה של ירושלים מצד- 
דרום, וכן גם ערך את כוחותיו המזויינים והנהיג בהם סדר 
צבאי. לא פחות חשובה היתד, פעולתו בביעורם של המתייוו¬ 
נים: הרבה מהם נושלו מאחוזותיהם ונהרגו והשאר ברחו 
מיהודה. באותו זמן עצמו הגיעו אל יהודה ידיעות על צרתם 
של הישובים היהודיים בעבר־הירדן ובגליל. ישובים אלה 
נתהוו, כנראה, ברובם סמוך לשיבת־ציון, אך אפשר מאוד, 
שחלק מהם היה משרידי-האוכלוסים של מלכות־ישראל, שלא 
גלו בשעת חורבן־שומרון. פיזורם בתוך גויים עויינים גרם, 
שהיו נתונים בסכנה כשנצחונותיו של יהודה המכבי עוררו 
את חמתם ופחדם של הנכרים בגלעד ובגליל. יהודה מיהר 
לצאת לעזרת הישובים בעבר־הירדן, ושמעון אחיו נשלח 
אל הגליל. מטרתם של מסעות־המלחמה הללו היתה הצלת- 
יהודים ולא כיבוש־מקומות: לכך לא הספיקו כוחותיהם 




341 


ארץ־ישראל 


342 


המצומצמים של המורדים. המשימה זכתה להצלחה גמורה 
והאוכלוסיה היהודית שניצלה הועברה ברובה ליהודה. 

יתר על כן: כוחותיו של יהודה התחזקו עד כדי כך, 
שאפשר היה לו אף לעבור למלחמת־התקפה מתוך כוונה 
להרחיב את גבולוודיהודה. חברון נכבשה ונשרפה! אח״כ בא 
תורן של ערי־הנמל יפו ויבנה. כמרכן נכבשה אשדוד. אל 
כל הכיבושים הללו נתלוותה מלחמת־השמד באלילות. 

בשעה שהתנהלו הקרבות הללו בא״י מת אנטיוכום 
אפיפנס. קודם מותו מינה את פיליפוס, אחד משרי־הצבא 
שלו, לאפיטרופום על בנו הקטן אנטיוכום. מינוי זה, שהיה 
מכוון נגד ליסיאם, נבע, כנראה, מהתמרמרותו של המלך 
על מהלך־העניינים ביהודה, ואפשר, מתוך סברה, שיש להפ¬ 
קיד את המדינה בידי איש־צבא כדי למנוע אי־שקט אחר 
מיתתו. אך אם זו היתד, הכוונה, הושג ההפך ממנה. עם 
מינויו הנזכר של פיליפום נוצרה מתיחות בחוגי השלטונות 
בסוריה; ובשעת־כושר זו ניסה יהודה לכבוש את ד,חקרה 
ולבער את שרידי הסורים וד,מתייוונים מירושלים. 

כשנודע הדבר לליסיאס חידש את המלחמה ביהודה. הוא 
עלה עליו מן הדרום ושם מצור על בית-צור. יהודה הוכרח 
להסיר את המצור מעל ד,חקרה ולצאת נגד ליסיאם. אך הוא 
ניגף בקרב, שהתחולל על-יד בית-זכריה, נסוג לירושלים 
והתבצר על הר־ציון. הנצורים בבית-צור סבלו מחוסר מזון 
מחמת שנת־ו;שמיטה, שחלה באותו זמן( 163/2 לפסה״ג), ולא 
היתד, שום ברירה לפניהם אלא להיכנע, והנה באה ידיעה 
למחנה של ליסיאם, שפיליפום הגיע עם צבאו מן הפרובינציות 
המזרחיות ושהוא עולה על אנטיוכיה. בשעת־דחק זו החליט 
ליסיאס להתפשר עם המורדים על הר־ציון. מנלאום הוצא 
להורג בעצתו של ליסיאם כמי שגרם לכל המהומה ביהודה. 
דת־ישראל זכתה לחירות גמורה. לשם הפגנת כוונות־השלום 
שלו נכנס אנטיוכוס הצעיר למקדש והעלה קרבן. 

כך נסתיימה מלחמת־הדת, שנפתחה ע״י גזירות־אנטיוכום. 
המלחמות, שהתנהלו לאחר מכן, היו נטולות אופי דתי: 
הסורים לא ניסו עוד לגזור גזירות על דת־ישראל, והמאבק, 
שניהלה המפלגה הלאומית ביהודה, היה מכוון מעכשיו אך 
ורק להשגת החירות הלאומית־המדינית. שינוי זה באפיה 
של המלחמה גרם לכך, שהרבה מן הלוחמים, שהתחברו אל 
מתתיהו ובניו מטעמים דתיים, פרשו מן המחנה של יהודה 
המכבי. 

בינתיים בא שינוי מכריע במלכות־הסלוקים. בשעת ההת¬ 
נגשויות בין ליסיאס ופיליפוס נמלט מרומי דמטריוס׳ בנו 
של סלוקוס 1¥ , ששהה ברומי כבן־תערובות, והגיע לסוריה. 
אנטיוכוס הצעיר וליסיאס, האפיטרופוס שלו, נרצחו, ודמט- 
ריוס 1 , שקיבל את התואר "סוטר" (גואל), עלה על כסא 
הסלוקיים ( 162 לפסה,"נ). 

התנאים המדיניים החדשים עוררו את מתנגדיו של יהודה 
המכבי לפנות אל המלך הסורי החדש ולבקש ממנו עזרה 
צבאית נגד יהודה וסיעתו. בראש המשלחת עמד הכוהן 
אלקימוס(ע״ע), שדרש עזרה צבאית נגד מצדדי־ד,חשמונאים 
ולעצמו תבע את הכהונה הגדולה. דרישות אלו נתמלאו: 
נגד יהודה נשלח שר־הצבא באכחידס, ובלח־יתו בא אלקימוס 
ככהן גדול ממונה מטעם המלך. בפקודתו של באפחידס תפס 
אלקימוס ששים איש מן החסידים, שנשארו נאמנים ליהודה, 
והוציאם להורג. לפי מסורת מאוחרת נמנה גם יוסי בן יועזר 
(ע״ע), דודו של אלקימוס, עם ההרוגים הללו (בראשית 


רבה, ס״ה, י״ח). שר־הצבא הסורי היה סבור, שהרצח יטיל 
פחד על המפלגה החשמונאית, ולאחר שמסר את השלטון לידי 
אלקימוס עזב את הארץ. אך מעשה זה דוקה חיזק את מעמדם 
של יהודה וסיעתו. אלקימוס הוכרח שוב לבקש עזרה צבאית 
מן המלך, והפעם נשלח נגד יהודה שר־הצבא ניקנור. זה 
האחרון ניסה מתחילה לתפוס את יהודה בערמה. משלא 
הצליח בדבר נסוג לכפר־שלום והתנגש עם אנשי־יהודה 
בקרב. אך קרב זה נסתיים בלא הכרעה, וניקנור בא לירו¬ 
שלים ואיים לשרוף את המקדש אם לא יוסגר יהודה בידו. 
במלחמה, "שנערכה אח״כ בינו ובין יהודה, נהרג ניקנור 
וחייליו נסו מנוסת־חדב (י״ג באדר 161 לפסה״ג). ברדיפה 
השתתפו היהודים מן הכפרים הסמוכים והצבא הסורי הושמד 
ברובו. הניצחון היה שלם והיום נקבע כיום-שמחה ("יום- 
ניקנור"). 

אך מצבם של המורדים היה קשה למרות כל נצחונותיהם, 
ויהודה הבין, שדמטריוס לא ישלים עם מפלת שר-צבאו. 
לפיכך החליט לבקש עזרה מיריבתה האדירה של סוריה — 
מרומי. הסנאט הרומי קיבל את המלאכות של היהודים, שנש¬ 
לחה אליו, והחליט בחיוב על בקשתה בדבר כריתת בריודהגנה 
בין יהודה ובין רומי. אך פעולה מדינית זו לא יכלה למנוע 
את השואה הצבאית, שמישמשה ובאה. מיד אחר מפלת־ 
ניקנור נשלח באכחידס ליהודה בראש צבא גדול לשם 
דיכויו של המרד בכל מחיר. יהודה לא הספיק לאסוף אלא 
כשלושת אלפים איש, וגם רובם של אלה נטש את שדה־ 
המערכה למראה כוחם העדיף של הסורים. ליהודה נשארו 
רק שמונה מאות נאמנים, שביחד עמד,ם התנגש עם באכחי- 
דס. בקרב זה נפל יהודה המכבי, ושרידי־חילו נתפזרו(אביב, 
161 לפסה״ג). 

באכחידס השתלט על הארץ כולה, ביצר את יריחו, 
אמאוס, בית-חורון, בית-אל, תמנה ופרעתון, וגם הגביר 
את חילות־המצב של בית-צור וגזר ושל החקרה בירושלים. 
כמו־כן הושמו בחקרה כבני-תערובות בניהם של מיוחסים 
מן המתנגדים למתייוונים. אעפ״ב לא אמרו הנאמנים ליהודה, 
שנשארו בחיים, נואש. הם בחרו ביונתן אחיו כמנהיג ומת¬ 
חילה התחבאו עמו סמוך לשפך־הירדן. באכחידס ניסה לתפוס 
את יונתן במקום־מחבואו, ורק בקושי עלה ביד זה האחרון 
להתחמק אל הגדה המזרחית של הירדן. 

שנתיים ימים שלטו המתייוונים ביהודה ( 160 — 158 ). אך 
המפלגה הלאומית לא שקטה, ונראה, שהעם היה ברובו על 
צידה. המתייוונים היו מוכרחים לחזור ולהזמין את באכחידם, 
שיבוא לעזרתם וישים קץ ליונתן וסיעתו. באכחידם בא 
ליהודה עם חילו (קודם 158 ), אך לאחר שנכשל בנסיונותיו 
לחסל את יונתן וסיעתו בא לכלל מסקנה, שד,מתייוונים אינם 
מקובלים על העם ואינם יכולים להחזיק מעמד בלא עזרה 
מן החוץ. משום כך פנה להם עורף. יונתן לא זכה להכרה 
רשמית מצד השלטונות הסוריים, אך הרגיש קרקע בטוחה 
תחת רגליו במידה שיכול היה להתיישב במכמש, צפונית 
לירושלים. 

6 .תקופת-השלטוןשלבית-חשמונאי. בשנת 
153/2 העלו אויביו המדיניים של דמטריום סוטר את אלכ¬ 
סנדר באלאס על כיסא־הסלוקיים. דמטריום, שהיה שנוא על 
אנשי-אנטיוכיה, הבין, שיריבו עלול להשפיע על היהודים 
ע״י הבטחות נדיבות, והחליט לקדם את פני-הרעה ולהציע 
כמה הנחות ליונתן ולסיעתו. יונתן בא מיד לירושלים, קיבל 



343 


הייסמורייה: שלמון ביית״חשמונאיי 


344 


את בני־התערובות, שהיו עצורים בחקרה, וביצר את העיר 
ואת הר־הבית. אולם אלכסנדר באלאם הרחיק ללפת מדמט־ 
ריום: הוא מינה את יונתן לכהן גדול ושלח לו אדרת-ארגמן 
וכתר של שליט. בסתיו שנת 153 , בחג־הסוכות, אחר הפסקה 
של שבע שנים, הופיע יונתן ככהן גדול בעבודת־הקודש 
וכשליט של יהודה, שהוכר ע״י השלטונות הסוריים. 

דמטריום ניסה לבטל את השפעתו של אלכסנדר באלאם 
על יונתן ע״י מתן הנחות גדולות ליהודים: הוא ויתר להם 
על סוגי־מיסים שונים, ואף הבטיח לספח ליהודה את רמתים, 
לוד ועפרים, שהיו כלולות בפחות־שומרון, להקים את חומות־ 
ירושלים בכספו ולהעניק מתנות לבית־המקדש. אך יונתן 
נשאר נאמן לאלכסנדר באלאם. המאורעות הוכיחו, שיונתן 
צדק בהכרעתו. המלחמה בין שני היריבים נסתיימה בנצחונו 
של אלכסנדר באלאס, שבו תמך ביהוד תלמי ¥1 פילומיטור. 
דמטריום נוצח ונפל בקרב ( 150 לפסה״נ). 

יונתן נשאר עכשיו ללא כל יריב בפנים־הארץ והתחיל 
נותן את דעתו על הרחבת גבולותיה של יהודה. הוא נסתייע 
בכך ע״י המהומות, שנתחדשו במלכות־סוריה שלוש שנים 
אחר מותו של דמטריום סוטר. ב 147 לפסה״נ התקומם דמט־ 
ריום הקרוי ניקאטור, בנו של דמטריום 1 , לאלכסנדר באלאם. 
לצידו עמד אפולוניום, המושל של חילת־סוריה, בעוד שיונתן 
נשאר נאמן לאלכסנדר באלאס. יונתן ניצח את אפולוניום 
וגירש את חיל־המצב שלו מיפו, וניצחון שני נחל יונתן על 
אפולוניום על־יד אשדוד. בשכר עזרה זו קיבל יונתן מאלכ¬ 
סנדר את עקרון וסביבותיה. יונתן השתמש במצבו וערך 
מצור על החקרה. הנצורים פנו לעזרתו של דמטריום, שנעשה 
בינתיים מלך־סוריה, וזה האחרון דרש מיונתן, שיבוא לעכו 
(פטולמאיס) לשם בירור המצב. בעכו השיג יונתן את אישור 
סיפוחם של שלושת המחוזות הנזכרים וכן הובטח לו, שתימסר 
לידיו התקרה. 

המרד של דיודוטוס, המכונה טריפון, נגד דמטריוס 11 , 
והמרד של אנשי־אנטיוכיה נגדו חיזקו את השפעתו של 
יונתן, לאחר שרק בעזרתו ניצל דמטריוס מידי תושבי־ 
הבירה המתמרדים. אולם דמטריוס לא קיים את ההבטחה, 
שנתן ליונתן: למסור לידיו בשכר עזרתו את החקרה, בעוד 
שטריפון ניסה למשוך את יונתן לצידו ע״י אישור כל 
הבטחותיו של דמטריוס בצירוף מינויו של שמעון, אחיו של 
יונתן, כאסטראטגוס של ארץ־החוף מסולמה של צור עד 
גבול־מצרים. מפני־כן החליט יונתן לעבור לצידו של טריפון, 
שהמליך את בנו הקטן של אלכסנדר באלאס (ע״ע אנטיוכוס 
¥1 ) כדי לתפוס את כסאו של דמטריוס. יונתן כבש את עזה 
ואת אשקלון וניצח את האסטראטגים של דמטריוס בבקעת־ 
חצור שבגליל העליון, בעוד שבית־צור נלכדה ע״י שמעון, 
שהעמיד בה חיל־מצב יהודי. באותו זמן עצמו יצאה משלחת 
שניה לרומי לשם חידוש הברית עם הסנאט. — נסיונו של 
דמטריוס לחדש את המלחמה ביונתן לא הביא לידי שום תו־ 
צאות ממשיות, הואיל והצבא הסורי לא נועז להתייצב לקרב 
מכריע נגד חיל־היהודים. תנופתו הצבאית של יונתן הגיעה עד 
דמשק. מעשה חשוב מצידו היה ביצורה של חומת־ירושלים 
וכליאתו של חיל־המצב הסורי בחקרה ע״י הקמתה של חומה 
גבוהה, שמנעה אותו מלצאת מן המצודה. מאורע לא פחות 
חשוב היה כיבושן של יפו וחדיד ע״י שמעון. 

כבעל־בריתו של טריפון נשמע יונתן לפיתוייו של הסורי, 
פיזר את רוב הצבא, שהביא עמו לבית-שאן, והלך אחריו 


בראש גדוד קטן לעכו. טריפון הבטיח למסור ליהודים עיר 
זו ומבצרים אחרים — כפי הנראה, את הערים שבתחום של¬ 
טונו של שמעון, שהגיע, כאמור, מסולמה של צור עד גבול- 
מצרים. אך כשהגיע יונתן לעכו נאסר ע״י טריפון, ואנשיו 
נרצחו. שמעון, האחרון בבניו של מתתיהו, שנעשה עכשיו 
מנהיגה של תנועת־השחרור, ידע, שנכונה לו מלחמה לחיים 
ולמוות בטריפץ, ולפיכך החיש את בניין ביצוריה של ירוש¬ 
לים׳ וכן גירש את הגויים מיפו ויישב יהודים במקומם. יונתן 
השבוי שימש לו, לטריפון, אמצעי גם לשם סחיטת־כספים 
משמעון וגם לשם נסיונות־התקפה על יהודה; אך בנסיונו 
להגיע לירושלים חסם לו שמעון את הדרך על־יד חדיד. 
מתוך תקוה להציל את חייו של יונתן מילא שמעון את תבי¬ 
עותיו של טריפון לתשלומי־מיסים ולמשלוח בניו של יונתן 
כבני־תערובות. אך לא זו בלבד שטריפון לא קיים את הבט¬ 
חתו׳ אלא אף ניסה לתקוף את ירושלים מצד דרום, ורק 
השלג הכבד, שירד בלילה, מנע אותו מלהתקרב אל העיר. 
בשעת נסיגתו מירושלים רצח טריפון את יונתן, ובידי 
שמעון עלה רק לקבור את גופת־אחיו בקבר־המשפחה במד 
דיעין. 

משקיבל שמעון את השלטון לידיו פתח במשא־ומתן עם 
דמטריום 11 ׳ שהיה נתון בקשרי-מלחמה עם טריפון. דמטריוס 
הסכים לדרישתו של שמעון לוותר על כל תשלומי־מיסים 
( 170/1 לשטרות, 142 לפסה״נ). המאורע שימש התחלה 
למניידשנים חדש, שצויין על גבי שטרות ותעודות: בשנה 
הראשונה לשמעון כהן גדול, שר־צבא ונשיא־היחודים. 

מעשהו הראשון של שמעון בכהונתו כנשיא היה לכבוש 
את גזר, ששימשה מפתח ליפו. התושבים הנכריים גורשו 
מתוכה ובמקומם באו יהודים. יוחנן הורקנוס, בנו של שמעון, 
נתמנה כמפקד־העיר. אחר גזר בא תורן של בית־צור, אשדוד 
ויבנה׳ שאף הן נכבשו ע״י צבא-החשמוגאים. אך השגו 
הראשי של שמעון היה כיבושה של החקרה בירושלים, 
שנפלה בידיו אחר מצור ממושך. חיל-המצב הוכרח להיכנע 
מחמת הרעב, שגבר במצודה. לפי מגילת תענית אירע כיבוש 
זה בכ״ג באייר 170/1 לשטרות ( 142 לפסה״ג). שמעון ביצר 
את המקום והושיב בו חיל־מצב משלו. 

אחר כיבוש־החקרה נמסר השלטון באופן חגיגי לשמעון 
מטעם העם ביהודה. בי״ח באלול שנת 172 לשטרות ( 141 
לפסה״ג) נתכנסה כנסיה גדולה של כל המעמדות בעם, 
שאישרה את שלטונו של שמעון ככהן גדול, כשר-מלחמה 
וכ״שר-עם־אל". 

המשלחת, ששיגר שמעון לרומי ב 139 , חזרה עם פקודת־ 
הסנאט למלכי מצרים, סוריה, קאפאדוקיה ופריגיה ולכמה 
מאיי־הים והערים החפשיות, שלא יפגעו בארץ־היהודים ויס- 
גירו לשמעון את הפושעים, שברחו מיהודה אליהם. הפקודה 
נשתמרה ב״קדמוניות־היהודים" י״ד, ח , , ה , . יוסף בן מתתיהו 
מייחם את התעודה בטעות לזמנו של הורקנוס 11 . לאמיתו 
של דבר, שייכת התעודה לי״ג בדצמבר 139 . היא משמשת 
גם עדות לדבר, שכבר היו קיימות באותם הימים תפוצות־ 
גולה מרובות. שמעון גם שיגר שליחים לאספרטה כדי לחדש 
את הברית, שנכרתה עמה בשעתה ע״י יונתן. 

אך השלום ביהודה הופרע שוב ע״י שינוי-המצב בסוריה. 
דמטריוס 11 נשבה בידי מתרדת, מלך־הפרתים ( 138 ), ובמ¬ 
קומו בא אחיו אנטיוכום סידטס (ע״ע), שחידש את המלחמה 
בטריפון ביתר מרץ. בתחילת מלכותו אישר את כל הזכויות, 



345 


ארץ־ישראל 


346 


ארץ־ישראל 

בימי החשממאים 

יהודה בראשיתה של מלחמת• החשמונאים 
] תחום הכיבושים של יהונתן 
| תחום הכיבושים של שמעון 
] תחום הכיבושים של יוחנן הורקנום 
תחים הכיבושים של יהודה אריסטובולוס 
תחום הכיבושים של ינאי 

> ס עיר ועיירה ■ מבצר ־ )'למקום מערכה 4 באר 
-גבולות משוערים 

50 25 0 



ז י^\ 




^רים\ 

11- 


^ 










347 


היסטוריה: שלטון כית־חשמונאי 


348 



כתונת מתקופת־החשטונאים: ״תחום נזר״־״אלקיום״, שאפשר ציינה את תחום־השבת ־ 52 המקום 


שהעניקו מלכי־סוריה קודמיו ליהודה, ובתוכן את הזכות 
לטביעת־מטבעות; אך כשנתבסס שלטונו ביטל את ההבט¬ 
חות, שנתן לשמעון, ודרש ממנו להחזיר לו את יפו, גזר, 
חקרה ואת כל שאר המקומות מחוץ לגבולות־יהודה, שנכבשו 
ע״י היהודים, או לשלם תמורתם סך של 1,000 כיכר. שמעון 
לא הסכים אלא לתשלום של מאה כיכר בלבד. שר־הצבא 
קנדביאום, שנשלח מטעם אנטיוכוס נגד שמעון, נוצח במל¬ 
חמה ע״י יהודה ויוחנן, בני-שמעון. 

אולם הרעה קמה על שמעון מביתו. חתנו תלמי בן חבוב 
זמם לתפוס את השלטון מידי משפחת־החשמונאים ורצח 
את חותנו הישיש ואת שני בניו יהודה ומתתיהו בשבט 
177 לשטרות ( 135 לפסה״ג) במבצר דוך, על-יד יריחו. את 
חותנתו, אשת־שמעון, לקח תלמי בשבי כבת־תערובות ושלח 
מרצחים לגזר לרצוח גם את יוחנן הורקנום. אך יוחנן הוזהר 
על כך בעוד מועד והספיק להוציא להורג את הרוצחים 



כתובת יוונית, שנחרתה באחת מאבני המבצר ש? שטעו; החשמונאי 
ע״י פמפרס (אפשר, אחד ט! השבויים היווניים, שעסקו בהקמת 
המבצר): תכנה ש? הכתובת הוא ק 55 ה, ש״אש מז השמים תכ 5 ה 
את בית שטעוז" 

ולהגיע לירושלים קודם שהגיע תלמי לשם. תלמי נתבצר 
במבצר דוד, שיוחנן הקיף אותו בצבאו. המצור על המבצר 
התנהל בזהירות, מפני שתלמי איים להרוג את אמו של יוחנן, 
אם זה האחרון ינסה להסתער על המבצר. בינתיים הגיעה 
שנת־השמיטה ויוחנן הוכרח להסיר את המצור מחמת חוסר 
צידה לחייליו. תלמי השתמש במצב זה, רצח את אמו של 
יוחנן וברח לעבר־הירדן. 

עכשיו צריך היה יוחנן להתמודד עם אנטיוכום סידטס, 
שלא שכח את מפלתו של קנדביאוס. סידטס חידש את תבי¬ 
עותיו ביתר תוקף בשנת־שלטונו הראשונה של יוחנן ( 133 
לפסה״נ), פלש ליהודה ושם מצור על ירושלים. המזון בעיר 
היה בצימצום גדול מחמת שנת־השמיטה, שחלה אז, ויוחנן 
הוכרח לפנות את העיד מן התושבים, שלא יכלו לשאת נשק! 
והואיל והסלוקי לא נתן להם מעבר, היו המפונים נתונים 
בין שני המחנות והרבה מהם מתו ברעב. כשהתחדש חג־ 
הסוכות הוכרח יוחנן להחזירם העירה, ומצבם של הנצורים 


נעשה קשה מנשוא. יוחנן לא ראה לפניו ברירה, זולת כניעה 
לאנטיוכוס סידטס בתנאים שהגבילו את החופש המדיני של 
היהודים והשאירו בלא הגבלות את החופש הדתי. למלחמה 
ז( מייחסים החוקרים את התעודה ב״קדמוניות" ליוסף בן 
מתתיהו (י״ג, ט/ ב׳), שמדברת על קריעת יפו, גזר וערים 
אחרות מתחום יהודה בניגוד לרצונו של הסנאט הר 1 מי. 
אולם נראה, שלאחר שהיהודים שלחו לרומי משלחת, שקבלה 
על מעשה זה לפני הסנאט, החליט הסנאט לחדש את הברית 
עם היהודים והערים הוחזרו, כנראה, ליהודה לפי פקודת- 
הסנאט, כפי שיוצא מתעודה אחרת בקדמוניות (י״ד, י , , 
כ״ב). על כל פנים ברור, שליוחנן הורקנוס, אע״פ שנשתעבד 
במידה ידועה לסורים, נשאר מעמד מכובד למדי בממלכה 
הסלוקית, ואנטיוכוס סידטס השתמש בו במסע־המלחמה שלו 
נגד הפרתים ב 129 לפסה״ג. אנטיוכוס החשיב את עזרתו 
עד כדי כך, שנתן פעם נופש לצבא כולו כשהיהודים סירבו 
להמשיך בדרכם מחמת קדושת־החג. 

עם נפילתו של סידטם במלחמתו בפרתים נסתיים שיעבר 
דה של יהודה לסורים. במקום סידטס בא שוב דמטריום, 
ששוחרר משביו ע״י הפרתים. אך מצבו של זה האחרון היה 
קשה, הואיל והסתבך במלחמה עם תלמי ןןץ פיסקו׳ן, שהקים 
עליו מלך יריב, אלכסנדר המכונה זבינא (ע״ע זבינא). 
דמטריוס נחל מפלה על־יד דמשק ונהרג בנמלה של צור, 
שאליה ברח. במלכות־הסלוקים התחילה תקופה של מהומות 
פנימיות(ע״ע אגטיוכום גריפום, אגטיוכום קיזיקנוס), שגרמו 
לכך, שיוחנן הורקנום לא שם לב לסלוקיים כלל ועשה כל 
מה שהיה בו כדי לקרב את עמו אל העצמאות הגמורה. הוא 
פתח במסעות־כיבושים במזרחה של א״י וכן גם בצפונה 
ובדרומה. במואב כבש יוחנן את מידבא. אח״כ כבש את 
שכם ואת הר־גריזים והחריב את המקדש השומרוני. זכר 
לדבר נשתמר במגילת־תענית לכ״א בכסלו. אחר שכם עלה 
צבא יוחנן על שומרון. לא הועילה העזרה, שהושיטו לשומ¬ 
רונים אנטיוכום הקיזיקני ותלמי לתורוס. העיר נכבשה אחר 
מצור של שנה תמימה ונהרסה עד היסוד. אחר השומרונים 
בא תורם של האדומים, שהוכרחו להתגייר. מסתבר, שיוחנן 
כבש גם את הגליל. 

ההנהגה הפנימית בימי יוחנן היתד. מרוכזת, כפי שמעידים 
המטבעות שטבע, בשני מוסדות: ה״כהונה הגדולה" ו״חבר* 
היהודים". נראים הדברים, ש״חבר־היהודים" כלל כל אותם 
חלקי־העם, שפורטו בכתב־המינוי של שמעון, כלומר: הכו¬ 
הנים, ראשי-העם וזקני־הארץ. יוחנן היה רחוק, איפוא, מלהיות 
שליט יחיד, אלא חייב היה לשמור על זכויות־העם המקוב¬ 
לות מימים קדמונים. בראשם של זקני־הארץ וראשי־העם 
עמדו, כנראה, הפרושים, שהתחילו לובשים באותם הימים 
צורה של מפלגה מדינית, אף אם את ראשיתם קובע יוסף 



349 


ארץ־־ישראד 


350 


בן מתתיהו בימיו של יונתן. בשנות־שלטונו הראשונות של 
יוחנן היה שלום בינו ובין הפרושים, שהיו שותפים עמו 
בהנהלת־הארץ. אך עם התפתחותה של תורת־הפרושים ועם 
התפצלותה של המפלגה לזרמים שונים, התחילו הקיצונים 
שבפרושים תובעים את צימצום זכויותיה של משפחת־ 
החשמונאים. בהתנגדותם לתביעות אלו נשענו החשמונאים 
על היסודות, שהיו מעוניינים בשיגשוגו של בית־חשמונאי. 
על אלה נמנו עכשיו המשפחות העשירות והמיוחסות, 
משפחות הכהנים ובעלי הקרקעות הגדולים. משפחות אלו 
היו ברובן מתחילה מאוהדיה של התרבות היוונית, ורק 
מחמת נצחון המהפכה החשמונאית ויתרו על השפעתה של 
תרבות זו ביהודה כגורם מכריע בחיי־העם. עם זה היוו 
משפחות אלו, כמו בעבר, את השכבה החברותית־הכלכלית 
החזקה ביותר בארץ. החשמונאים לא יכלו לוותר על עזרתן 
גם אילמלא נתקלקלו היחסים בינם לבין הפרושים 1 אך 





חומת המבצר החשמונאי א?כסנדריוז (הר סרסכה) 


שאיפתם הגלויה של הקיצונים שבפרושים לצמצם את של¬ 
טונם של החשמונאים הידקה את הקשר בין אלה האחרונים 
ובין מעמד־העשירים ביהודה והחישה את הקרע בינם ובין 
הפרושים. המאורע מסופר גם בתלמוד וגם אצל יוסף בן 
מתתיהו, אלא שבתלמוד הוא מיוחס לינאי המלך ואילו יוסף 
מספר אותו על יוחנן הורקנום; מתקבל על הדעת, שהקרע 
אירע בימי־יוחנן, וכנראה, בסוף־ימיו. 

קרע זה גרם למהומות בארץ; אך יוחנן הצליח לדכא 
אותן ושנותיו האחרונות עברו עליו בשלום. נראה, שהת־ 
פשר במידה מסויימת עם הפרושים: לפי צוואתו, צריכה 
היתד. אשתו לנהל את השלטון החולוני ובנו הבכור יהודה 
אריסטובולוס (ע״ע) נועד לשמש בכהונה הגדולה — בהתאם 
לעמדתם של הפרושים הקיצונים, שחייבה את הפרדת הכהו־ 
נד. מן המלוכה. לפי יוסף בן מתתיהו נטל אריסטובולוס 
לעצמו בזרוע גם את השלטון החולוני. אך יש לשים לב 
לדבר, שאריסטובולום אינו נקרא "מלך׳ על גבי מטבעותיו. 
הכתובת החרותה על המטבעות שיצק היא עברית בלבד: 
"יהודה כהן גדול וחבר־היהודים". בניגוד אליו קורא ינאי 
אלכסנדר לעצמו "כהן גדול" בכתובת העברית, הנמצאת 


בצד ־אחד של חלק ממטבעותיו, ו״מלך׳ בכתובת היוונית 
שבצד השני. כן מן הראוי לזכור, שסטראבון חושב את ינאי 
למלך הראשון לבית־חשמונאי. ולפיכך יש להטיל ספק 
בדבר, אם אריסטובולוס נטל לעצמו מלכות (כפי שמספר 
בן־מתתיהו). הוא מת לאחר שמשל שנה אחת בלבד, והפעו¬ 
לה היחידה, הידועה לנו מתקופת־מלכותו, מעידה, שהלך 
בעקבות אביו. הוא כבש וייהד חלק מארץ־היטורים והכריח 
את תושביה להימול. ע״י כך הרחיב את גבולה של א״י לצד 
צפון במידה מרובה. 

לאחר שמת יהודה־אריסטובולוס נישאה אשתו שלומציון 
לאחד מאחי־בעלה, ינאי, שנעשה כהן גדול ומלך ( 103 — 76 
לפסה״נ). תחילת־פעולתו של ינאי היתד. לצור על עכו, הנמל 
החשוב באותם הימים. לבקשת אנשי־העיר בא לעזרתם תלמי 
לתורום, מלך קפריסין, שהודח מעל כיסא־מצרים ע״י קלאו־ 
פאטרה אמו. ינאי הפסיק את המצ 1 ר ועשה שלום עם תלמי. 
אך מאחרי גבו פנה אל קלאופאטרה הנזכרת וביקש ממנה 
עזרה נגד תלמי. כשנודע הדבר לתלמי פתח במלחמה בינאי, 
ניצח אותו בקרב והתקדם עד גבול־מצרים. לאחר שהתערבה 
קלאופאמרה במלחמה נסוג תלמי לעזה. קלאופאטרה ביקשה 
בהזדמנות זו לספח אל מצרים את א״י כנחלתם הקדומה 
של התלמיים, אך בעצת המצביא היהודי שלה, חנניה בנו של 
הכהן הגדול חוניו ו\ 1 (ע״ע), ויתרה על תכנית זו והסתפקה 
בקבלת מם מינאי. משחלפה הסכנה המצרית התחיל ינאי 
בכיבושים בעבר־הירדן: כבש את גדר וחמתא על הירדן. 
אח״כ יצא אל ארץ־פלשתים וכבש את הערים רפיח ואנתדון, 
ולסוף — גם את עזה לאחר שצר עליה שנה תמימה. 

אולם הכיבושים הללו לא היו לרוחם של הפרושים, 
ומתוך כך נתחזקה דרישתם להפריד את הכהונה הגדולה מן 
המלוכה. ההתנגדות הפכה להתמרדות גלויה בחג־הסוכות 
כשהמלך זילזל בניסוך־המים. הפרושים רגמו את ינאי באת¬ 
רוגיהם וקראו לו "בן־השבויה", כלומר שאין הוא ראוי לקרב 
אל המזבח. בפקודתו של ינאי התנפלו החיילים השכירים 
על העם והרגו בו רבים. סערת־הרוחות הגדולה, שנתעוררה 
בארץ כתוצאה ממעשה זה, הביאה לידי מלחמת־אזרחים 
מרה וממושכת. ינאי היה אמנם מוכן לפשרה. אך הפרושים 
דחו את הצעותיו והזמינו את דמטריוס אוקירו׳ס, מלך־סוריה, 
שיבוא לעזרתם. דמטריוס בא בראש צבא גדול, שאליו נלוו 
גם חיילים יהודיים ממתנגדיו של ינאי. בקרב על־יד שכם 
נחל ינאי מפלה וברח אל ההרים. אך באותו רגע נתעורר, 
כנראה, המצפון הלאומי בחיילים היהודים, שהיו מצויים 
בצבא הסלוקי, וחלק מהם עבר אל מחנהו של ינאי. עם 
נסיגתו של דמטריוס אוקירום עלה בידי ינאי לכלוא את 
מתנגדיו במקום שנקרא "בית חומה" או "בית המלך" וצר 
עליהם. לאחר שכבש את המקום הוציא להורג את ראשי־ 
המתקוממים והשאר ברחו מיהודה ולא חזרו אליה כל עוד 
היה ינאי חי. 

עם גמר מלחמת־האזרחים נסתבך ינאי במלחמה באג־ 
טיוכוס 11 %, שניסה לעבור דרך יהודה כדי להילחם בנבטים, 
וביד ינאי לא עלה לעצרו. לאחר שמצא אנטיוכום את מותו 
בקרב, כבשו הנבטים את כל עבר־הירדן עד דמשק ונעשו 
שכניו של ינאי לא רק בדרום אלא גם במזרח. במלחמד" 
שפרצה בינם ובין ינאי, נוצח ינאי על־יד חדיד. אך לאחר 
כמה ויתורים מצידו של ינאי נסוג חרתת מלך־הנבטים 
מיהודה. 


351 


היסטוריה ג כיפוש רומי 


352 


זמן־מה אח״ב התחיל ינאי בכיבושים בעבר־הירדן המז¬ 
רחי, ובמשך שלוש שנים הרחיב את גבולות־ממלכתו. המבצר 
האחרון, שצר עליו ולא הספיק לכבשו מפני שמותו הקדים 
את הכיבוש, היה רגב, על־יד גרש. בסוף ימיו של ינאי כללה 
מלכות־החשמזינאים את כל השטח שמן המדבר בעבר־הירדן 
המזרחי עד הים התיכון (ממפרץ־עכו עד רפיח). בדרום 
עבר גבולה של מלכות־החשמונאים מן הקצה הדרומי של 
ים־המלח דרומית לבאר־שבע עד לרפיח; ובצפון הגיעה 
הממלכה עד הלבנון. 

קודם מותו ( 76 לפסה״ג) מסר ינאי את הממלכה ביד 
אשתו ויעץ לה להשלים עם הפרושים. ואמנם שלומציון 
לא רק שלא נלחמה בפרושים, אלא אף שינתה את מדיניותו 
של בעלה בהתאם לתביעותיהם. היא מינתה את בנה הבכור, 
הורקנוס 11 , לכהן גדול, לא רק משום שהיה הבכור, אלא, 
כנראה, גם משום שהיה מועמדם של הפרושים. הפרושים 
שלטו בימיה במדינה שלטון בלי מצרים. מצב־עניינים זה 
עורר תרעומת מצד החוגים, שבראשם עמד בנה הצעיר של 
שלומציון, אריסט 1 בולום 11 . ההתנגדות להשפעת־הפרושים 
גברה ביחוד בסוף־ימיה של המלכה, כשנראה היה, שהורקנום 
עמד לרשת את השלטון. מתוך החלטה תקיפה למנוע את 
הדבר, התחיל אריסטובולום אוסף כוח לשם כיבוש המבצ¬ 
רים בארץ. הפרושים ראו את התנועה נגדם הולכת ומתפשטת 
ודרשו משלומציון להפסיק אותה. אך המלכה לא הספיקה 
לעשות דבר קודם פטירתה ( 67 לפסה״נ). למרות החולשה 
שהראתה בטיפולה בענייני־פנים, גילתה שלומציון זריזות 
ופיקחות במדיניותה החיצונית; ביחוד נתגלו תכונותיה אלו 
בשעה שמנעה את פלישתו של טיגראנס מלד־ארמניה׳ששלט 
אותה שעה בסוריה, לא״י, אע״פ שאת הצלחתה זו יש לזקוף 
גם על חשבון חדירתו של לוקולוס, המפקד הרומי, לארמגיה. 

בימיה האחרונים של שלומציון כבר נראו זהרורי־השקיעה 
של שלטון בית־חשמונאי ביהודה. אחר פטירתה פרצה 
מלחמה גלויה על השלטון בין שני בניה, הורקנוס ואריסטו־ 
בולוס. בהתנגשות בין האחים ניצח אריסטובואס, והורקנוס 
הוכרח לוותר על השלטון ועל הכהונה הגדולה כאחד וחזר 
לאורח־חיים פרטי. אותה שעה התערב בריב אנטיפטרוס 
(ע״ע אנטיפטר 11 ), יועצו של הורקנוס; בהשפעתו'ובתיווכו 
ברח הורקנוס אל חרתת, מלך־הנבטים, ובעזרתו של זה 
האחרון ניצח הורקנוס את אריסאבואס ואף שם מצור על 
הר־הבית, שאריסטובולוס נתבצר בו. נראים הדברים, שרוב- 
האוכלוסים של העיר, ביחוד הפרושים, היה על צירו של 
הורקנוס. בינתיים הגיעו הרומים לסוריה, ופומפיוס (ע״ע) 
שלח לפניו את מארקוס אמיליוס סקאורוס לדמשק. שני 
האחים שלחו אליו שליחים והבטיחו לו כסף רב. סקאורוס 
פסק לטובת אריסטובולוס וציווה את חרתת לסגת מהר־ 
הבית. אך אריסטובולוס זכה במאבק לשעה קצרה בלבד. 

7 . כיבוש פומפיוס וסופה של מלכות בית- 
חשמונאי. פסק־דינו של סקאורוס היה טעון אישור מצד 
פומפיוס, וזה האחרון הזמין אליו את שני הצדדים לדמשק 
( 63 לפסה״נ). למועד התייצבו לפניו האחים בלוויית ידידיהם, 
אך עליהם נתווספה עוד משלחת שלישית — מטעם הפרו¬ 
שים. הורקנוס, כבכור, תבע את המלוכה לעצמו, ואילו אריס- 
טובולוס הצביע על אי־כשרו של הורקנום לנהל את המדינה. 
כנגד שניהם טענו הפרושים, שהחשמונאים שיעבדו את העם 
וביטלו את השלטון המסרתי, ודרשו להחזיר ליהודה את 


שלטון הכהנים הגדולים, הואיל ומאז ומתמיד היה העם תחת 
שלטון זה. 

מתקבל על הדעת, שכבר אז החליט פומפיוס להוציא את 
השלטון מידו של אריסטובולוס וליטול מן החשמונאים את 
כל הכיבושים, שכבשו בימי־ינאי; אלא שלא גילה את מזימתו 
זו ופקד על האחים להמתין לפסק־דינו עד גמר המלחמה 
בנבטים. אריסטובולוס, שירד לסוף־דעתו של פומפיוס, עזב 
אותו בלא ידיעתו. פומפיוס הפסיק את המסע נגד הנבטים 
ויצא בעקבותיו של המלך החשמונאי, שנמלט למבצר־ 
אלכסנדריון. לאחר משא־ומתן מייגע ולאחר שהסגיר את המב¬ 
צרים, שהיו בידו, לידיו של פומפיום, התחמק אריסט 1 בולוס 
מידי המצביא הרומי ופנה ללכת לירושלים. ואולם כשהגיע 
ליריחו, שינה את דעתו, נפגש עם פומפיוס והסכים למסור את 
הבירה לרומים; אעפ״כ כשבא גביניוס (ע״ע), ממפקדיו של 
פומפיום, לקבל את ירושלים לידו, סגרו אנשי־אריסטובולוס 
את שערי העיר בפניו ולא נתנו לו להיכנס לתוכה. פומפיוס 
אסר את אריסט 1 בולוס, שהיה אז במחנהו, ועלה על העיר. בירו¬ 
שלים פרצו מהומות בין אנשי־אריסטובולוס, שרצו להילחם, 
ובין מתנגדיהם, שביקשו להיכנע. אלה האחרונים התגברו על 
מצדדי־המלחמה ופתחו את השערים בפני פומפיוס. אנשי־ 
אריסטובולוס נמלטו אל הר־הבית ופומפיוס צר עליו. המצור 
היה קשה, הואיל ואנשי אריסאבואס התגוננו בגבורה מרובה, 
ורק אחר שלושה חדשים עלה בידי הרומים להשתלט על 
המבצר החזק. הם ערכו טבח בנצורים ופומפיוס נכנם לקודש- 
הקדשים ועורר ע״י כך רוגז גדול בעם. ראשי מפלגת* 
המלחמה הוצאו להורג, ואריסטובולום ומשפחתו הובלו ע״י 
פומפיוס כשבויים לרומי. 

פומפיום הטיל ענשים חמורים על יהודה. אריסטובולום 
הורד מכסאו. מלכות־החשמונאים בטלה. במקומה באה הכהו¬ 
נה הגדולה לא כמשרה מדינית אלא רק כמעלה דתית. 
חומות־ירושלים נותצו. החבלים, שנכבשו ע״י החשמונאים 
בעבר־הירדן המזרחי ובחוף, נקרעו מעל מדינת־יהודה. בידי 
היהודים נשאר רק החלק, שהיה מיושב בעיקר על־ידיהם. 
הערים, שהוצאו מתחום המדינה, קיבלו ברובן שלטון עצמי 
ונספחו על הפרובינציה הסורית. ירושלים נעשתה עיר חייבת 
מס עובד. הארץ כולה חולקה למחוזות לצורך גביית המס, 
שהוטל עליה. המעמד המדיני, שניתן ליהודה, היה מעמד־ 
ביניים: הארץ הועמדה תחת שלטונו של הורקנוס הנסיך 
המקומי ללא זיקה רשמית לנציב הסורי. 

סקאורוס, שנתמנה נציב על החבל שבין הפרת ומצרים, 

לא הכנים שום שינוי בסדרים, שקבע פ 1 מפיוס ביהודה. כמו־כן 
לא התערב ביחסים בין הורקנום־אנטיפאטרום ובין מפלגתו 
של אריסטובואס. כך נהגו גם הנציבים שבאו אחר סקאו־ 
דוס: מארקוס פיליפום ומארקלינוס לנטולוס. אך כשהת¬ 
חיל גאביניום — הנציב, שבא אחר הנציבים הנזכרים ב 57 
לפסה״ג — מקים את הערים היווניות מחורבותיהן ומיישב 
אותן ע״י נכרים, הביאה פעולתו לידי מרידה גלויה ברומי, 
שהונהגה ע״י אלכסנדר בן אריסטובולום. אלכסנדר, שאסף 
צבא גדול, ניסה להשתלט על ירושלים, אך הניסיון סוכל ע״י 
הרומים, שישבו אותה שעה בעיר. לאחר שנוצח אלכסנדר 
סמוך לירושלים, נסוגו שרידי־חיא לאלכסנדריון. לסוף נכנע 
אלכסנדר ושוחרר לאחר שהסגיר את המבצרים, שהיו בידיו: 
הורקניה, מכוור ואלכסנדריון. גאביניום הרס מבצרים 
אלה, וחילק את הארץ לחמישה מחוזות או סנהדריות: 



353 


ארץ־ישראל 


354 



פטרה. מזבח :בטי חצוב בסלע 



מראה כללי של מצבות־הקבר טתקופת הבית השני החצובים בסלע לאורך נחל קדרוז בירושלים 
מימי! לשמאל: "קבר־זכריה", הבר בני־חזיר ו״יד־אבשלום" 





355 


היסטוריה: כיבוש דומי 


356 



אוצר־פרעה (ח׳זנת א 5 פרעון) —?בר או טשדש חצוב בס 5 ע 
בכניסה 5 פטרה, בירת הנבטים 

ירושלים, יריחו׳ *דור, חמתא וציפורי. כוונתו של גאביניום 
היתה׳ כנראה, לפורר את הארץ כדי להקל על חשלטון חרומי. 

בריחתו של אריסטובולום עם בנו הקטן, אנטיגונוס, 
מרומי שימשה אות לחידושה של תנועת־ההתקוממות בארץ. 
אך אריסטובולוס הוחזר לשביו ברומי אחר מלחמה קצרה׳ 
ואילו ילדיו נמסרו לאשתו בהתאם להבטחתו של הסנאט 
הרומי. אחר נסיון־נפל זה של אריסטובולוס לשחרר את 
הארץ מעולה של רומי ניד־כא ע״י גאביניוס עוד מרד של 
אלכסנדר. 

בזיזת האוצרות של בית־המקדש ע״י קראסוס, בשעה 
שהיה בדרכו לפרתיה ( 54 ), עורר גל של התמרמרות בארץ. 
אבל גדולה מזו היתה הפורענות, שהביא ע.ל הארץ גאיוס 
קאסיום לונגינוס, שנמלט מן התבוסה של צבא־קראסום ליד 
חרן ונטל לידו את השלטון בסוריה. ביהודה עמד אותה שעה 
בראשה של תנועת־מרי נגד אנטיפטרום־הודקנום והרומים 
פיתולאוס, שהיה תחילה במחנה של הורקנוס ואחר־כך עבר 
לצידו של אריסטובולוס. קאסיוס לונגינוס דיכא את ההתקו¬ 
ממות, מכר 30,000 איש מתושבי טאריכיאי שבגליל לעבדים 
ואת פיתולאוס הוציא להורג. 

כשפרצה מלחמת-האזרחים ברומי ב 49 לפסזדג היה אריס־ 
טובולוס בעל־בריתו של יוליוס קיסר. אנשי-פומפיוס ברומי 
הבינו, שקיסר ירצה להשתמש בו לשם כיבושה של סוריה, 
ומיהרו להגותו מן המסילה. בעת ובעונה אחת פקד פומפיוס 
להוציא להורג גם את אלכסנדר בן אריסטובולוס. שאר בני- 
משפחתו של אריסטובולוס מצאו מקלט אצל תלמי בן מניאוס, 
מלו כאלקיס שבלבנון. 

אחר נצחונו של יוליוס קיסר על־יד פארסאלוס ( 48 
לפסה״ג) עברו אנטיפטרום והורקנום בלא היסוסים למחנה 
של המנצח. בהשפעתו של אנטיפטרום עברו גם חיילי־הגבול 


היהודיים, ששמרו על המבצר המצרי פלוסיון, לצידו של 
קיסר. כשהגיע זה האחרון לסוריה ( 47 ) נתמנה הורקנוס 
לאתנארך ונתאשר ככהן גדול. שתי המשרות, עם הזכויות 
התלויות בהן, הובטחו גם לבניו אחריו. גבולות־יהודה 
הורחבו במידה מסויימת. גם יהודי־התפוצות זכו להנחות. 
אנטיפטרום קיבל את האזרחות הרומית ונתאשר במשרתו 
כאפיטרופום של יהודה. אנטיגונום, בנו הצעיר של אריסטו־ 
בואם, ניסה להביא את עצומ 1 תיו לפני הדיקטאטור, אך 
לא נענה. 

בירושלים ראו המיוחסים שבסיעודהורקנוס בדאגה את 
גידול השפעתו של אנטיפטרום על ענייני־המדינה, ומתוך 
כך נוצרו בחוגיהם מרכזי־התנגדות למעמדו ולפעולותיו. 
לידי התנגשות הגיע הדבר כשהורדוס, בנו של אנטיפטרום, 
שנתמנה ע״י אביו כמושל־הגליל, רצח כמה מן המתקוממים, 
שהתח-:או במערות בגליל והטילו את אימתם על ערי־הסורים 
ועל המצדדים בשלטון הרומי בא״י. מעשה זה עורר הת¬ 
רגשות מרובה במשפחות־הנרצחים ובחוגי־השלטון בירו¬ 
שלים. חברי־הסנהדריה מן הפרושים פנו בדרישה נמרצת 
אל הורקנום, שיעמיד את הורדום לדין כדי להענישו כחוק. 
הורקנום ואנטיפטרום לא יכלו להתחמק מדרישה זו, אך 
בסתר יעץ אנטיפטרום לבנו, שיבוא למשפט בליווי של 
משמר מזויין. הורדוס עשה כעצת אביו, וגם בטח בספסטוס 
קיסר, נציב־סוריה, ששלח פקודה מפורשת להורקנום לזכות 
את הורדום. עמידתו של הורדוס בפני הסנהדריה עוררה 
פחד בלב חבריו של מוסד עליון זה, ורק אחד מהם, כנראה 
שמאי הזקן, גינה במלים קשות את מורך־לבם ודרש לנהוג 
בעבריין בכל חומר־הדין. כשראה הורקנום, שעומדים לדון 
את הורדוס למיתה, הפסיק את מושב־הסנהדריה ויעץ להור- 
דום לעזוב בסתר את העיר. הורדום, שנשמע לעצה זו, קיבל 
עכשיו מידי סכסטום את משרת האסטראטגום של חילת- 
סוריה, ובכוח הצבאי, שהועמד לרשותו, עלה על ירושלים 
כדי להתנקם באויביו. אבל על-יד העיר שידלו אותו אביו 
ואחיו להסתפק בפחד, שהטיל על יריביו. 

מלחמת־האזרחים, שפרצה ברומי לאחר שנרצח יוליוס 
קיסר ( 44 לפסה״ג), הביאה את קאסיוס, ממנהיגי־הרפובלי- 
קנים, לסוריה. ההוצאות, שהיו כרוכות בהחזקת צבאו הגדול, 
הוטלו על בני-המקום, וגם יהודה נתבעה להשתתף בהוצאות 
אלו בסכום של 700 כיכר. תושבי הערים גופנה, אמאוס, לוד 
ותמנה נמכרו לעבדים, מפני שלא המציאו את מכסת-המס, 
שהוטלה עליחן. אנטיפטרום ובניו הראו מרץ מרובה באיסוף 
הכסף! ויותר מכולם השתדל בדבר הורדום מתוך שאיפתו 
לזכות באמונו של קאסיום. ואמנם קאסיום אישר את משרתו 
של הורדום כאסטראטגוס של חילת־סוריה׳ ולא עוד אלא 
שפשטה שמועה, שהבטיח להורדוס, שיכתיר אותו למלך 
אחר גמר המלחמה ביורשיו של יוליום קיסר. מתוך כך 
נתעוררו בחוגי המקורבים להורקנום חששות, שמא יסלקו 
בניו של אנטיפטרוס את הורקנום בהזדמנות הראשונה 
שתינתן להם, ולפי יזמתו •של מליכום, מידידיו הוותיקים 
של הורקנום, הורעל אנטיפטרום בעזרת שר־המשקים של 
הורקנום. סמוך לכך עוררו המהומות, שפרצו בירושלים לאחר 
שיצא קאסיום למוקדון, את אנטיגונום בן אריסטובולוס 
לנסות ולתפוס את השלטון ביהודה. אנטיגונום נתמך על-ידי 
תלמי, מלך כאלקים, וע״י מרלו, שליט־צור מטעם קאסיום. 

הופעתו של אנטיגונום החשמונאי בגליל קירבה את 
הלבבות בין אנשי חוגו של הורקנום ובין האחים האדומיים. 




357 


ארץ־ישראל 


358 



חזית של ?בר נבטי חצוב בסלע נפטרה 


בעזרת שוחד מרובה עלה בידו של הורדוס למשוך לציד־ו 
את אנטוניוס, מנצחם של קאסיוס וברוטוס, וע״י כך הועמו 
לאל טענותיה של מלאכות יהודית, שבאה לקבול בפני 
אנטוניום נגד הורדוס ופצאל אחיו. הורקנום השתמש במצב 
זה ושיגר משלחת אל אנטוניוס, כדי להשיג את שיחדור□ 
של היהודים, שנמכרו לעבדים ע״י קאסיוס. אנטוניוס מילא 
את בקשתו של הכוהן הגדול וגם אישר את זכויות־היהודים 
בתפוצות בנוגע לחירות־הדת. כשהגיע הטריומוויר לאנטיו־ 
כיה באה אליו מלאכות יהודית שניה וקיטועה שוב על 
הורדום ופצאל. אך אנטוניוס שם בכלא כמה מחברי־המלאכות 
ומינה את שני האחים לטטרארכים. וכשבאה מלאכות שלי¬ 
שית של אלף איש אל אנטוניום לצור, התנפלו חייליו 
בפקודתו על אנשי־המלאכות ופצעו והרגו הרבה מהם, ואנשי 
המלאכות הקודמת, שנאסרו באנטיוכיה, הוצאו להורג. 

פלישתם של הפרתים לסוריה, בצירוף העובדה שאחד 
ממפקדיהם היה הרומי קווינטוס לביאנוס, בנו של טיטוס 
לביאנוס, הלגאטוס של יוליום קיסר, עוררה ביהודה את 
התקווה, שהקיץ הקץ על השלטון הרומי ועוזריו האדומיים. 
לפי הזמנתו של אנטיגונום,יצא פקורוס, שר־המשקים של מלך־ 
פרתיה, לירושלים, בעוד שבפנים הארץ התקדם גדוד פרתי 
אחר. על־יד יערות־הכרמל התחבר אנטיגונוס עם יהודים הרבה 
ממעריצי־החשמונאים, שמיהרו לירושלים כדי לגרש את 
האדומים. גם בירושלים היתד, התקוממות כללית ותושבי- 
העיר הושיטו עזרה לאנטיגונוס. פצאל והורדוס התבצרו 
בתוך ארמון־החשמונאים, אך מצבם הורע כשהתחילו זורמים 
אל העיר העולים לרגל, שבאו לחג־השבועות. אנטיגונוס 
הציע לנצורים לעזוב את הארמון ולנהל משא־ומתן על 
שלום. פצאל נתפתה ויצא עם הורקנוס אל פקורוס, אך 
הפרתים אסרו את שניהם ומסרו אותם לאנטיגונוס. הורקנוס 
נענש בכריתת־אזניו כדי לפסלו מן הכהונה ופצאל התאבד. 
הורדום הספיק בינתיים להתחמק מירושלים ולאחר כמה 


הרפתקות הגיע לאיטליה. ברומי עלה בידו להשפיע על 
אנטוניום ואוקטאוויאנוס, שיסכימו להמליכו על יהודה. מתוך 
דאגה לסכנה הפרתית נתכנס הסנאט לאסיפה מיוחדת והחליט 
למנות את הורדום למלך, בעוד שאנטיגונום הוכרז כאויבה 
של רומי. הורדום עזב את איטליה כמלך בעל־ברית וכידיד 
של העם הרומי. 

אולם הורדוס קיבל כתר־מלוכה רק בצורת החלטה, בעוד 
שאנטיגונוס נהנה מחופש־פעולה בארץ. הוא כבש את רובה 
של אדום ביחד עם העיר מרשה וצר על מצדה. בינתיים 
הגיע הורדוס לעכו ואסף בה חיל־שכירים. לאחר שכבש את 
יפו הגיע לאדום ושיחרר את מצדה מן המצור, ששם עליה 
אנטיגונום. אדום שימשה בסים נאמן להורדוס וכיבושה חיזק 
את מצבו במידה ניכרת. הוא אף ניסה לעלות משם על 
ירושלים, אך כוחותיו הצבאיים לא הספיקו לכך. אנטיגונום 
ניסה בינתיים לקשור קשרים עם הרומים, אך לא הצליח 
בדבר. הורדוס יצא אל הגליל כדי להשתלט עליו ולעשותו 
בסיס של פעולה נגד אנטיגונום מן הצפון. הגליל המרדני 
היה מלא אויבים לרומי, והורדוס הוכרח להילחם שם במת־ 
קוממים יהודיים׳ שהסתתרו במערות — בסביבות אךבאל. 
במשך כל החדשים הללו ישב אנטיגונוס בירושלים ולא 
הושיט עזרה ללוחמים לטובתו בגליל, מפני שציפה לפלישה 
חדשה של הפרתים. ובאמת ב 37 לפסה״ג חדרו הפרתים עם 
פקורוס בראשם לסוריה, אלא שהוכו ע״י ונטידיוס, ופקורום 
נפל בקרב. בפקודתו של אנטוניוס הפריש' ונטידיוס מחילו 
עזרה להורדוס, אך גם עזרה זו לא הספיקה לו, להורדוס, 
להשתלט על הארץ. ולפיכך נשלח אליו, אחר כיבוש קוסגיני, 
הצבא הרומי, שנפטר אז ממלחמתו בעיר זו. 

בינתיים הורע מצבו של הורדוס ע״י המפלה, שנחל אחיו 
יוסף מידיהם של אנשי-אנטיגונוס ליד יריחו, וע״י ההת¬ 
קוממות, שפרצה בגליל, וייתכן, גם באדום. הודדוס מיהר 
ודיכא קודם־כל את המרידה בגליל. משם פנה ליריחו, שבה 





359 


היסטוריה: ימי־הורדוס 


360 



הקיר החיצוני של מערת־המכפלה בחברו;, שהוקם על־ידי הורדוס לפי דונמת החומה החיצונית של הר־הכית 


היה מרוכז רוב צבאו של אנטיגונוס. הורדוס לא נועז 
לפתוח בקרב מכריע נגד אנטיגונוס, והפעולות נצטמצמו 
בהתנגשויות קטנות. אך אנטיגונוס שגה משגה מכריע ע״י 
פיצול צבאו. החלק הגדול ביותר של הצבא בראשו של שר־ 
הצבא פאפום נשלח לשומרון כדי לנתק את קווי־התחבורה 
של הורדוס. הורדוס הלך בעקבותיו והכריע צבא זה בקרב, 
שנערך על־יד העיר ישנה. ע״י כך נחרץ גורל־המלחמה. 

באביב שנת 37 התחיל מצור־ירושלים. תחילה צר הור־ 

דוס על העיד לבדו, אך כשבא לעזרתו סוסיוס, ממצביאיו 
של חיל אנטוניוס, הגיע הכוח שצר על העיר לששה־עשר 
לגיונות. המצור נמשך עד אמצע הקיץ. לסוף הובקעו שתי 
החומות זו אחר זו, והרומים ערכו טבח גדול בתושבים, 
מתתיהו אנטיגונוס, המלך האחרון מבית־חשמונאי ( 40 — 37 
לפסה״נ), נכנע והומת מיתת־בוגדים באנטיוכיה. 

8 . תקופת שלטונם של הורדוס ויורשיו. הורדוס 
החליט לבסס את שלטונו מתוך חיסול מתנגדיו, שנטו 


לצד החשמונאים. קידם כל רצח את ראשי "יקירי־ירושלים", 
ולעומת זה נהג כבוד באותם ממנהיגי־הפרושים, שיעצו לעם 
בשעת־המצור להיכנע לו. כמו־כן העלה לגדולה את אנשי־ 
שלומו מתוך העם, כדי לחזק את מעמדו עד כמה שאפשר. 
נראה, שקשר קשרי־ידידות עם האיסיים. 

הורדוס החליט לשלול מן החשמונאים גם את הכהונה 
הגדולה והזמין אחד חננאל או חנמאל, ממשפחת־כוהנים 
בלתי־ידועה, מבבל או ממצרים, ומינה אותו כוהן גדול, 
בעוד שהכהונה הגדולה היתה יעודה לאריסטובולוס (ע״ע), 
בנו של אלכסנדר בן אריסט 1 בולוס 11 , ואחיה הצעיר של 
מרים (ע״ע), שהורדוס נשא לאשה. בחירתו זו עוררה רוגז 
גדול במשפחודהחשמונאים. אלכסנדרה (ע״ע), אמה של 
מרים, פנתה בעניין זה אל קלא(פטרה מלכת־מצרים, וכשנודע 
הדבר להורדוס הסכים להדיח את חננאל ולמנות את אריסטו־ 
בולוס לכוהן גדול. 

אד הפגנת־העם בחג־הסוכות של שנת 36 או 35 לפסה״נ 








361 


ארץ־ישראל 


362 



סבסטי (שומרון). החצר והמדרגות המוליכות 5 היכ? אוגוסטוס קיסר, שהוקם על-ידי ר,ורדום 











363 


היסטוריה: ימי הורדדס 


364 


לכבודו של אריסטובולוס הכריעה את גורלו לשבט. הוא 
טובע בפקודת־סתר של המלך בשעה שרחץ בבריכה ביריחו. 
לקובלנתה של אלכסנדרה בפני קלאופאטרה, שביקשה את 
אנטוניום להזמין אליו את הורדוס, כדי שיתן לפניו את הדין 
על מיתתו של הכוהן הגדול הצעיר, לא היו שום תוצאות. 
לעומת זה נשקפה להורדום סכנה מנסיונותיה החוזרים 
ונשנים של קלאופאטרה להשתלט על חילודסוריה. הורדוס 
אף הוכרח למסור לקלאופאטרה את יריחו ואת מטעיה היק¬ 
רים, וקיבל אותם מידיה בחזרה בתורת חכירה. 

גם בימי מלחמודההכרעה בין אנטוניוס ואו׳קטאווינום 

(ב 32 ) זממה קלאופאטרה מזימות נגד הורדוס. בעצתה של 

קלאופאטרה נשלח הורדום ע״י אנטוניוס להילחם במליכוס, 
י * 

מלך־הנבטים. על־ידי הסתבכותם של שני המלכים במלחמת־ 
דמים ארוכה קיוותה קלאופאטרה להתיש את כוחות שניהם 
לשם הרחבת־שלטונה על ארצותיהם. 

במלחמתו בנבטים ניגף הורדוס בקרב המכריע, שנערך 
על־יד קנת. ובאותם הימים רוקה אירעה ביהודה רעידת־ 
אדמה גדולה. פורענות זו הניעה את הורדום לדבר שלום 
אל הנבטים. אבל הם רצחו את שליחיו והתכוננו לכבוש 
את יהודה. לסוף התגבר הורדום על הנבטים, ומיד אחר 
מפלתו של אנטוניוס על-יד אקטיום עבר אל צירו של המנצח 
והושיט עזרה לדידיוס, נציב-סוריה, בחיסול הגלאדיאטורים 
מקיזיקנוס, שחשו לעזרתו של אנטוניוס אדונם. אעפ״ב חשש, 
שמא לא יסלח לו אוקטאוויינוס את חטא ידידותו הקודמת 
לאנטוניום ושמא ימנה את הורקנוס במקומו. לפיכך פקד 
להמית את הזקן. 

הורדוס התייצב בפני אוקטאוויינום ברודוס וחזר משם 
שוב כמלך־יהודה. הוא אף קיבל מאוקטאוויינוס את בקעת- 
יריחו ואת עזה, שניטלו ממנו ע״י אנטוניוס בשביל קלאו־ 
פאטרה. נוסף על כך נתן לו אוקטאוויינוס אח הערים אנתדון, 
יפו ומגדל־שרשון על שפת־הים, זאת גדר וסוסיתא בעבר־ 
הירדן, שנקרעו מעל יהודה ע״י פומפיוס. 

אך עם כל הצלחותיו ביחסיו עם הרומים הוסיף הורדום 
לפחוד מפני צילם של ביח־חשמונאי, ופחד זה גרם לכך, 
שהוציא להורג את מרים אשתו ואת אלכסנדרה אמה. כמו־כן 
הוציא להורג את בני־בבא (ע״ע), קרובים רחוקים של בית- 
חשמונאי, ואת קוזגבר(ע״ע) האדומי, שעמד בשעתו בקשרי־ 
סתר עם קלאופאטרה נגד הורדוס. עם כליונם של אחרוני- 
מתנגדיו יכול היה הורדום לראות את עצמו כשליט יחידי 
ביהודה. 

סמכויות־השלטוןשלהורדום. הורדוס נתמנה 
כמלך על יהודה על סמך הכרזת־אנטוניוס, שנתאשרה, 
כאמור, ע״י הסנאט הרומי בישיבתו בשנת 40 לפסח״נ, וחזרה 
ונתאשרה ע״י אוקטאוויינוס ברודוס ( 30 לפסה״נ), שהוסיף 
על הכרזת המינוי את המלים: "החלטת הרומים", כלומר, 
החלטת־הסנאט. עם המינוי והאישור בא גם מתן התואר 
״ידיד ובעל־ברית של העם הרומי״ ( 1111 ק 0 ק £15001115 30110115 
11001301 ). כמלך "בעל־ברית" קיבל הורדוס מרומי סמכויות 
בארבעה תחומים אלה: א) החזקת־צבא! ב) מינהל ציבורי! 
ג) שיפוט וחקיקת־חוקים! ד) הנהלה כספית. 

א) הכוח הצבאי, שהוקם ע״י הורדוס ברשות־רומי, היה 
ערוך, כנראה, לפי המתכונת של הצבאות ההלניסטיים ולא 
לפי השיטה הרומית. עוד יותר מבימי־ינאי היו השכירים 
הזרים בימי־הורדוס חוט־השדרה של הצבא: אנו יודעים 


שבין השכירים, ששירתו בחילו, היו תראקים, גאלים וגרמ¬ 
נים ! אך ברובם היו שכיריו סורים. החידוש הגדול, שחידש 
הורדוס, היה מה שהתחיל מגייס (ולא רק שוכר) לצבאו גם 
נתינים ממוצא נכרי. נראה, שעשה כך מפני שרצה להכניס 
לתוך הצבא גם יסוד נכרי חזק, שישמש משקל־שכנגד כלפי 
היסוד היהודי ויהא קשור בו קשר אישי. משנפטרו החיילים 
הנכרים מן השירות הפעיל, מילאו תפקיד חשוב במדיניות- 
הפנים של המלך! הם רוכזו בערים הלניסטיות חדשות וחיז¬ 
קו את היסוד ההלניסטי־המזרחי בארץ. 

ב) המינהל הציבורי היה בידי המלך, שהיה הפוסק 
האחרון בכל הנוגע לדרכי פעולתו של מינהל זה. הוא השאיר 
בתקפה את החלוקה לטופארכיות, שהיתה נוהגת בחלק היהו¬ 
די׳ ואת החלוקה לתחומים עירונים, שהיתה מקובלת בחלק 
הנכרי(מסביב לכל עיר היה שטח מסויים, שנחשב כ -סס־״ס! 
וסב״ז שלה). שטחה של יהודה, שהיה מאוכלס ברובו ע״י 
יהודים, כלל את הטופארכיות של ירושלים, גופנה, עקרבתא, 
תמנה, לוד, אמאום, בית־נטופה, אדום, עין־גדי, הירודיון 
ויריחו! בגליל היו 5 טופארכיות: ארבאל, מגדל, ציפורי, 
ערב והגליל העליון׳ ואילו בעבר־הירדן היהודי היו 3 טופאר־ 
כיות: בית־הרמתא, אבל וגדר. 

חבר־הפקידים הקביל לחלוקה המינהלית של המלכות. 
בראש כל טופארכיה עמד ?וי* 0 ״ 3 ס 1 ועל־ידו סייע סופר הטו- 
פארכיה, על חבר־פקידים זה היה ממונה 

פקיד גבוה מטעם המלך — האסטראטגוס. כל האסטראטגים 
של המלך היו שווים בדרגה! אפשר, יצא מכלל זה רק 
האסטראטגוס של ירושלים, שמעמדו היה נעלה מזה של 
שאר האסטראטגים משום חשיבותה של העיר. 

החבלים שבצפון־מזרחה של המלכות: טרכונה, הבשן 
והחורן, היו מחולקים למחוזות, שבראש כל אחד מהם עמד 
אסטראטגוס של המלך. תפקידו של מושל זה היה אזרחי 
וצבאי כאחד. על חבר האסטראטגים המחוזיים היה ממונה 
אסטראטגום כללי מטעם המלך, שריכז בידו את השלטון 
על החבל כולו. 

בראש התחומים העירונים בחלק הנכרי של המלכות 
עמדו מושלים בשם!"*^?);"!, ואלה היו נתונים לפיקוחם 
של מושלים בשם ? 6 ^ 50x0 . מלכות-הורדוס לא היתה 
נתונה לשלטונו המרכזי של פקיד עליון. השלטון העליון 
היה מרוכז בידיו של הורדוס עצמו. 

ג) הורדוס, שנתמנה למלך באסיקת־הסנאטורים, עמד 
לפני העם היהודי כשליח־הסנאט. ע״י מינוי זה קיבל 
הורדוס מעמד מדיני־משפטי, ששרשו היה נעוץ במערכת 
המדיניח־המשפטית של מלכות־רומי, ובתוקף סמכויותיו אלה 
גזר הורדום למכור יהודים, שנתפסו בגניבה, לעבדות לחוץ- 
לארץ. פסק-דין זה, שהיה בניגוד לדין־התורה, היה בהתאם 
לחוק הרומי בתקופת הקיסרות, שהיה דן גנבים מבני השכבות 
הנמוכות לעבודח-פרך במכרות ( 6 ז 43 0161:3111101 ס!) למשך 
כל ימי חייהם. יש יסוד להניח, ש״הגנבים במחתרת" של הוד־ 
דום לא היו גנבים סתם, אלא שרידי המפלגה הלאומית, שהת¬ 
נגדה בפועל לסדר החדש. כדי להיפטר מהם אחת ולתמיד 
הכריז עליהם הורדוס כעל גנבים פשוטים, שנתפסו במחתרת. 
יתכן, שהעסיק אותם במכרות בקפריסין, שחכר מאוגוסטוס. 
לעומת זה: במקום שלא מצא סימני חתירה תחת שלטונו 
לא נשתמרו מימיו רישומים, שפגע בחוקי-ישראל ובסדרי- 
המשפט, שהיו מקובלים באומה. 



365 


ארץ־ישראל 


366 













































































































































367 


היסטוריה: ימי־הורדוס 


368 



פינה במנדל־פצאל שבמצח־ת־ירו׳צ! 5 ים 


ד) בתוקף הסמכות של ההנהלה הכספית, שהיתר, בידו, 
יכול היה הורדום להקים מינהל מסודר בארץ, לקיים צבא 
ולשלם את המס השנתי לרומי. המקורות העיקריים של 
הכנסותיו היו: א) רכושו הפרטי, שכלל, כמסתבר, את 
נכסי־הקרקעות של משפחתו באדום ואת הנחלות המרו¬ 
בות, שהחרים ממתנגדיו המדיניים (החשמונאים ומשפחות 
ה״יקירים" ממצדדיהם). על כך יש להוסיף את ההלוואות, 
שהיה מלווה בריבית, בין השאר — לנבטים! ב) ההכנסות, 
שבאו לו מן המדינה. — מסתבר, שהורדום השתמש במערכת- 
המיסים, שהנהיגו החשמונאים, אלא שהרחיב אותה בהתאם 
לצרכיו. נראה, שגבה מן העם מס־גולגולת, ובשיעור גדול 
מינאי, הואיל וצרכיו היו מרובים ביותר. חוץ מזה יש להניח, 
שבימי הורדום שילם העם גם 0$ ? 6 ק> — כלומר, מם שגבה 
הורדוס כדי לשלם את ה תז 1:11 ט< 11 ז 1 , שהיה חייב לקיסר. וכן 
נראה, שהורדוס חזר והנהיג את שיטת הסלוקיים לגבי 
מיסי־הקרקעות. הסלוקיים תבעו לעצמם שליש מן הזריעה 
ומחצה מפרי־העץ, ואילו יוליום קיסר העמיד את שיעור 
המם על רבע מן הזריעה. אין לדעת, אם קיבל הו׳רח׳ס את 
השיעורים הסלוקיים, או אם העדיף את השיעור הקל יותר 
של יוליוס קיסר. מכל מקום ברור, שהמשא היה כבד. 

סוגי־המיסים, שנמנו עד כאן, נשתלמו בכסף ובמזון מדי 
שנה בשנה. אך היו עוד מיסים, שהוטלו בהזדמנויות שונות. 
מיפים כאלה היו: מם הכתר (כלילא), שהיה נהוג בתקופה 
הסלוקית, וכן גם מס הקניה והמכירה, שהעם דרש את 
ביטולו בימי ארכלאום. על מם־הבתים, שהיה נגבה בירושלים, 
ויתר, לפי יוסף בן מתתיהו, אגריפם 1 . מתקבל על הדעת, 
שאף מם זה הונהג ע״י הורדום. 

הכנסות גדולות היו להורדום גם מן המכם. בין השאר, 


הקים תחנת־מכם גדולה בנמל החדש של קיסריה. ונוסף 
על המכס, שהטיל על סחורות שונות, גבה בלא ספק מיפים 
מיוחדים על שימוש בדרכים, גשרים ונמלים, מזחים וכיוצא 
באלה. הורדום הלך בזה בעקבותיהן של מלכות־ר 1 מי והמסו¬ 
רת ההלניסטית, ולא נמנע משום אמצעי, שהיה עלול להגדיל 
את הכנסותיו. 

ארבע הסמכויות, שקיבל הורדוס מרומי, שימשו יסוד 
איתן לשלטונו. הוא היה אדון הצבא ומפקדו העליון! הוא 
עמד בראשו של המנגנון המינהלי! הוא היה הפוסק האחרון 
בענייני־חוק! ואוצרו קלט חלק גדול מהכנסותיה של הארץ. 
הוא הפך את שלטונו המלכותי לגורם היחידי במדינה על־ידי 
מה שרוקן את שאר הגורמים מכל תוכן מדיני ממשי. הוא 
שם קץ למעמדה של הסנהדרין כגוף מדיני משתתף בשלטון 
עם המלך (והסנהדרין נעשתה ביודדין דתי עליון בלבד), 
ומן הכוהן הגדול נטל את סמכותו המדינית. כך עלה בידו 
של הורדוס לחסל זה אחר זה את כל מוסדותיה של החברה 
היהודית, שהיה בהם משום סכנה לשלטון־היחיד שלו. 

כדי למנוע גיבוש של התנגדות לשלטונו, הקים הורדום 
מנגנון־פיקוח עצום, שמתפקידו היה להשגיח על הנעשה 
בארץ ולהבטיח את עצמו מפני כל אפתעה. הוא אסר על 
העם לערוך אסיפות. אווירה של בית־סוהר מילאה את חלל- 
הארץ. את מרכז־שלטונו בירושלים הקיף הורדום בכמה 
מבצרים (בין אלה יש לציין את מגדלי־הענק, שהוקמו בפינה 
הצפונית־מערבית של חומת העיר העליונה: היפיקום, פצאל 
ומרים). אמנם מצודות כגון מכוור, מזרחית לים המלח, 
וחשבון בעבר־הירדן שימשו, ודאי, בעיקר כמצודות־גבול 
נגד אויבים מחוץ למדינה! אך אין ספק בדבר, שאף מבצרים 
אלה שימשו בתי־כלא לאסירי־הורדום, כדוגמת מה שראינו 
בימי הורדוס אנטיפם, כשיוחנן המטביל נכלא במבצר מכוור 
והוצא בו להורג. אלכסנדריון נבנתה מחדש בפקודתו של 
הורדום ע״י פרודה אחיו עוד בשעת המלחמה נגד אנטיגונום, 
בלא ספק כדי לשמש מעוז להורדום נגד אויביו הפנימיים. 
למבצר זה שלח הורדום את מרים אשתו ואת אלכסנדרה 
אמה קודם שיצא לרודוס כדי לפגוש את אוקטאוויינוס אחר 
הקרב על־יד אקטיום. מבצר מעורר זוועה היתה הורקניה: 
בה הוצאו להורג אנשים הרבה, שהובאו לשם בגלוי ובסתר. 
חלק גדול מן האוכלוסיה הרכין ראש בפני שלטון-העריצות 
התקיף של הורדום, אך היה גם מיעוט של קשי-עורף, שדחה 
כל פשרה עם השליט האדומי, ומיעוט זה נרדף על צוואר. 

בתוך משטר־אימים זה, שלא הוקל אף לזמן קצר, היתד, 
דעתו של הורדום נתונה גם לפיתוחה של הארץ, ובתחום זה 
פעל גדולות. הוא שקד על עיבוד שלם של השטחים החק¬ 
לאיים המפותחים בא״י המערבית ובעבר־הירדן ועל פיתוחם 
של שטחים בלתי־מנוצלים ע״י מסירתם למתיישבים מן 
החוץ. כמו־כן ביצע עבודות־שיפור בחקלאות בעמק־הירדן 
התחתון (בסביבות־יריחו). מפעלי־ההשקאה, שביצע כאן, 
הגדילו את פדיונו של החבל במידה ניכרת. עבודות־שיפור 
ראשונות במעלה ביצע הורדום גם בחבלים הצפוניים־ 
המזרחיים, שנספחו על מלכותו ב 20 לפסה״נ. 

הורדום שקד גם על פיתוחן של דרכי־המסחר. הוא הגן 
על דרך־המסחר המזרחית, שעברה בארץ טרכוגה, וביחוד 
על דרכי המסחר בבשמיתגרב, שהוליכו לדמשק ולעזה. כמו¬ 
כן עמד הורדום על הצורך הדחוף במרכזים עירונים לפיתוח 
המסחר בארצו. יש להזכיר בראש ובראשונה את קיסריה, 


369 


ארץ־ישראל 


370 



טבצר הרוריו! (נ־בל פוריידיב), שבו נקבר הורדום 



הבסיס של "סנדל-דוד" במצודת־ירושלים. החלק התחתוז של הסנדל יצייר למגדליפצאל 





371 


היסטוריה: תקופת המשגיחים הרומיים 


372 


שנבנתה כנמל הראשי של הארץ, ואת הערים סבאסטי וגבע 
של הפרשים. ירושלים התפתחה והתרחבה מאוד בימי־ 
הורדוס. ובן גם חידש את נמל-אנתדון. 

חלק חשוב מעבודות־הבניין של הורדוס נתרכז במבצרים, 
שהוקמו מטעמי ביטחון, כהורקניה (ביום: וו׳רבת מרד) 
ואלכסנדריון. מבצר מכוון נגד הנבטים היה מכוור, וחשי¬ 
בות מיוחדת היתד, למעוז מצדה, על החוף המערבי של 
ינדהמלח. מבצר זה נבנה, לפי'בן מתתיהו, על־ידי יונתן 
החשמונאי, והורדוס ביצר והרחיב אותו מאוד. נוסף על ערי־ 
המבצר והמשגבים הבודדים בנה הורדום ביצורים מפוארים 
בירושלים, שהראשון שבהם היה, אפשר, מצודת־״אנטוניה", 
בפינה הצפונית־המערבית של הר־הבית, שנקראה על שמו 
של מארקוס אנטוניום. 

ואולם הורדוס בנה גם בגייני־פאר הרבה. בירושלים בנה 
תיאטרון ואמפיתיאטרון, וכן ארמון נהדר לעצמו. נוסף על 
בך בנה ארמונות מרובים במקומות שונים בארץ. אך הבניין 
המפואר ביותר, שהוקם ע״י הורדוס, היה בית־המקדש, שעורר 
את התפעלותם של בני־דורו ושל בני הדורות, שבאו אחריו. 

שנותיו האחרונות של הורדוס. משנת ה 12 לערך 
לפסה״נ נתעכרו ביותר היחסים בבית הורדוס מחמת ההת¬ 
חרות בין בניה של מרים החשמונאית ובני נשיו האחרות. 
אותה שנה מצא הורדוס לנחוץ להביא למשפט את בניה 
של מרים, שחשד בנאמנותם לו, לפני אוגוסטוס. ביד זה 
האחרון עלה להביא לידי התפייסות בין הורדוס ובין בניו. 
אך משחזר הורדום מרומי נתחדשה הנרגנות, שהביאה לידי 
מאסרו של אלכסנדר, בנו הבכור ממרים. הפעם השלימו 
האב והבן בתיווכו של ארכלאוס, מלך קאפאדוקיה, שהיה 
חותנו של אלכסנדר. אך התככים בחצר־הורדום נמשכו, 
ביהוד בהשפעת בנרבכורו אנטיפטר, והיחסים בין המלך 
ובין אלכסנדר ואריסטובולוס, בני־מרים, נתקלקלו והלכו. 
שני הבנים הושמו במאסר, ובעצת הקיסר העמיד הורדוס 
לסוף את בניו לפני בית־דין בבירות, שדן אותם למיתה. 
הם הוצאו להורג בסבסטי. 

מבאן ואילך שלט אנטיפטר, שנתמנה ליורש־הכסא, 
בחצרו של הורדוס. אך לא עברו ימים מרובים ונתגלו תככיו. 
הוא הושם בבית־הסוהר, ובצוואה חדשה, שערך הורדום 
בשעה שבבר היה חולה אנוש, נתמנה אנטיפאס, בנה הקטן 
של מלתקי השומרונית, ביורש־העצר. ימים אחדים קודם מותו 
( 4 לפסה״ג) עוד הספיק הורדום להוציא להורג את אנטיפטר 
וחזר ושינה את צוואתו: הוא מינה את ארכלאום, אחיו של 
אנטיפאס, למלך, ואילו את אנטיפאם מינה לטטרארכום של 
הגליל ועבר־הירדן היהודי, בעוד שאת פיליפום, בנה של 
קלאופאטרה הירושלמית, מינה בטטרארכוס של הגולן, טך- 
בונה, הבשן ובאניאס. 

חלוקת־הממלכה! ביטול השלטון העצמאי־למחצה 
ביהודה. צוואתו האחרונה של הורדוס היתד, טעונה אישור של 
הקיסר. אולם עוד קודם שיצא ארבלאום לרומי לשם אישור- 
הצוואה פרצו מהומות בירושלים. החיילים, שנשלחו להשליט 
סדר בעיר, נרגמו באבנים. ארבלאוס דיכא את ההתקוממות 
באכזריות, ולאחר שהשאיר את אחיו פיליפוס ביהודה כאפי- 
טדופוס, יצא לרומי. אחריו יצאו לרומי אנטיפאם אחיו 
ואחרים מבני־משפחתו בדי להתנגד לארכלאום ולבקש 
מאוגוסטוס, שיהודה תימסר לשלטון רומי בלתי-אמצעי או 
לשלטונו של אנטיפאם. וכן באה לרומי משלחת מטעם העם, 


שביקשה לשחרר את יהודה משלטונו של בית־הורדוס 
ולהחזיר לעם את צורת-השלטון הקודמת. אוגוסטוס לא מיהר 
להחליט בדבר! ובינתיים פרצו מהומות חדשות ביהודה, 
שדוכאו ע״י וארוס נציב־סוריה. אך כשחזר וארוס לסוריה 
פרצה התקוממות חדשה וחמורה יותר, שגרמו לה מעשי־ 
העושק של סאבינוס, הפרוקוראט 1 ר הר 1 מי, שנשלח ליהודה 
ע״י אוגוסטוס אחר מות הורדוס, כדי לפקח על ענייני- 
המדינה עד שייקבע הסדר החדש. ביד המתקוממים עלה 
לצור על סאבינוס בארמון־הורדוס, והמהומות התפשטו בבל 
הארץ. בגליל, בסביבות ציפורי, פעל יהודה בן חזקיה הגלילי. 
בעבר־הירדן היהודי הכריז על עצמו במלך אחד שמעון, 
שלסוף נוצח ונהרג. עוד אחד, אתרונגס שמו, הבריז על עצמו 
כמלך והיה משוטט בארץ עם ארבעת אחיו ומטיל בה מבוכה. 
וארוס, ששמע על בך, מיהר לחזור ליהודה, ובעזרת ערבים 
נבטיים דיכא, קודם כל, את המרידה בגליל. ציפורי נשרפה 
ותושביה נמכרו לעבדים. כשהתקרב וארוס לירושלים הוכרחו 
המתקוממים להסיר את המצור מעל סאבינוס והלגיון הרומי 
שהיה עמו. וארוס תפס את ראשי־המתקוממים וצלבם. בינ¬ 
תיים חיכו ברומי המשלחות מיהודה להכרעתו של הקיסר. 

באותו זמן בערך הגיע גם פיליפום לרומי כדי לתבוע 
את זכותו ולתמוך בארכלאום. לפי הכרעתו של אוגוסטוס 
נתמנה ארכלאום לאתנארכוס של יהודה, אדום ושומרון, 
להוציא את עזה, גדרה וסוסיתא, שנספחו לסוריה. אנטיפאם 
קיבל את הגליל, עבר־הירדן היהודי ותואר של טטרארכום! 
פיליפום נתמנה אף הוא לטטרארכוס וקיבל את הבשן, 
טרכונה והחורן. שלום, אחותו של הורדוס, קיבלה את 
הירושה, שהוריש לה אחיה: יבנה, אשדוד, פצאלים וסך של 
500,000 כסף. חוץ מזה קיבלה את ארמון־הורדום באשקלון. 

ארכלאום השתדל לחקות את אביו בשיטת שלטונו 
ובחיבתו לבניינים. הוא הקים את הארמון ביריחו, שנהרס 
בימי הפולמוס של וארוס. מזרחית ליריחו בנה את עיר- 
התמרים ארכלאים. אך בדרך כלל הצטיין, כנראה, באכזריותו 
של הורדוס, ולא בכשרונותיו. בשנת 6 לסה״ג שלחו היהודים 
משלחת אל אוגוסטום, שאליה הצטרפה גם משלחת שומרר 
נית, ושתי המשלחות התאוננו על ארכלאוס וביקשו להקים 
ביהודה שלטון רומי פרובינציאלי. אוגוסטוס הסכים לבקשה 
והגלה את ארכלאום לווינה בגאליה. יהודה הפכה לחלק 
מן הפרובינציה הסורית תחת שלטונו של פרוקוראטור. 

חבלי־מלכותו של פיליפום נשארו ברשותו עד שנת 33/34 
לםה״נ ועם מותו נספחו אף הם אל הפרובינציה סוריה. חבלי- 
מלכותו של אנטיפס (ע״ע) נשארו ברשותו עד 39 לסה״נ, 
שנת גירושו לגאליה. חוץ מבהקמתה של ציפורי מהריסותיה 
נתפרסם אנטיפאס ע״י בניין טבריה (ע״ע), שנקראה על שמו 
של טיבריום קיסר, וע״י נישואיו עם הרודיאס (ע״ע), שהיו 
בניגוד לחוקי-ישראל ועוררו תסיסה בעם נגד אנטיפאם, 
שנסתיימה בהמתתו של יוחנן המטביל (ע״ע). 

9 . יהודה בימי המשגיחים הרומיים הראשונים. 
הפרוקוראטור (ביוו׳ ?סז־סג)^), שנשלח ליהודה, היה פקיד 
ממעמד־הפרשים, שקיבל מן הקיסר סמבות לגזור בתחום- 
שלטונו חיים ומוות ( 11 ^ 13 § 8 בי 1 ), אך אזרחיידומי שבין התו¬ 
שבים היו רשאים לערער על דינו בפני הקיסר. רודפי־הבצע 
שבפרוקוראטורים היו נוהגים לעשוק את התושבים, הואיל 
ומעיקרם לא היו אלא פקידים משקיים, אחראים לקנסוס 
ולקביעת מיסים. למצב הפנימי ביהודה לא דאגו הפרוקורא- 



373 


ארץ־ישראל 


374 



מזבח בהר חורז, שעליו■ חרותה כתובת נבטית לכבודו של 
פיליפום בז הורדום 

טורים, וע״י כך נשארה לעם מידה מרובה של שלטון עצמי. 
השלטון הפנימי היה מסור בידי הסנהדרין, שבראשה עמד 
הכוהן הגדול. אמנם בימי שלטונם של המשגיחים לא היתה 
בחירתו של הכוהן הגדול בידי היהודים, אך בהתאם לדעת- 
הקהל היו המשגיחים ממנים את הכוהנים הגדולים מתוך 
משפחות מסויימות, כגון בית פיאבי, חנן, ביתום. כמרכן 
השתדלו הרומים שלא לפגוע בדת־ישראל, וביחוד נזהרו, 
שלא להביא תמונות אליליות לירושלים. יהודה היתד. פטורה 
גם מן החובות, שהיו כרוכות בפולחן־הקיסר. במקום זה 
היה נהוג בירושלים להביא קרבן לשלום־הקיסר — מנהג, 
שהיה מקובל אף בתקופת־הפרסים. 

הפרוקוראטור הראשון היה קופוניוס. בתחילת שלטונו 
נערך — בפקודת הנציב הסורי פובליוס קויריניוס— המיפקד 
(הקנסוס) הראשון ביהודה, כדוגמת מה שהיה נהוג בשעת 
סידורה של פרובינציה חדשה. רישום הקרקעות והנכסים 
הנדים, שרבים ראו בו התחלה של שיעבוד קיצוני, עורר 
את יהודה הגלילי וצדוק הפרושי להטיף למרי נגד הקנסוס. 
אעפ״כ נראה, שעלה ביד קופוניוס לקיים 
יחסים תקינים עם העם, שהרי לכבודו 
נקרא שער אחד בבית־המקדש בשם שער־ 
קופוניוס. 

מן הפרוקוראטורים, שבאו אחריו, ידוע 
ביותר פונטיוס פילאטום ( 26 — 36 ), שנת¬ 
פרסם ביחוד ע״י חלקו במשפט ישו, שחי 
ופעל בימיו (ע״ע ישו הנצרי? נצרות). 
נסיונו להביא לירושלים את סמלי־הלגיונות 
גרם לסיכסוך הראשון בינו ובין העם. העם 
יצא בהמוניו לקיסריה ודרש ממנו לסלק 
את הסמלים מן העיר. לאחר שסירב במשך 
חמישה ימים למלא את תביעתם, נתן 
פילאטוס פקודה להביא את העם להיפו־ 


דרומום, במקום שהחביא פלוגה של חיילים. וכשחזר העם 
על דרישתו נתן פילאטוס אות והחיילים יצאו ממחבואם 
ואיימו על העם בחרבות שלופות. אך העם נשאר במקום 
והראה׳ שהוא נכון למות ובלבד שלא לראות את חוקי־התורה 
נרמסים. למראה הדבר נרתע פילאטוס וציווה להרחיק את 
הסמלים מירושלים. 

גורם לסיכסוך שני בין העם ובין פילאטום שימשה 
תכניתו לבנות אסודמים לירושלים בכספי בית־המקדש — 
דבר, שהעם ראה בו חילול־הקודש. פעם אחת, כשבא פילא־ 
טוס לירושלים, יצא העם לקראתו בצעקות, אך חייליו של 
פילאטום התנפלו על המפגינים באלות והמיתו רבים מהם. 
העבודה נמשכה, אך שנאודהעם לפילאטוס גברה. 

הקמת שלטים, שעליהם היה חרות שמו של הקיסר טי־ 
בריוס, בארמונו של הורדום בירושלים, גרמה אף היא 
למהומות, אך בפקודת־הקיסר הורחקו השלטים מן העיר. 
תסיסה, שקמה בין השומרונים בהשפעת נביא שומרוני, 
שהבטיח לגלות לעם את מקומם של כלי־המשפן, שנגנזו, לפי 
אמונודהשומרונים, בהר־גריזים, עוררה את פילאטוס לשלוח 
צבא נגד השומרונים, שהרג חלק מהם וחלק לקח בשבי. 
קובלנת השומרונים על מעשה זה בפני ויטליוס, נציבה של 
סוריה, גרמה לכך, שפילאטום הודח מתפקידו ונשלח להצ¬ 
טדק לפני הקיסר ברומי. במקומו בא מרקלוס. 

תקופת נציבותו של ויטליוס בסוריה מצויינת כתקופה 
של יחסים טובים ביותר בין העם ביהודה ושלטונות־רומי. 
קבלת־הפנים הנאה, שערך העם לוויטליום בשעת ביקורו 
בירושלים ( 36 לסה״ג), הביאה לידי מתן הנחות במיסים, 
שהוטלו על הפירות שהיו נמכרים בירושלים. ויטליוס מסר גם 
את זכות הפיקוח על בגדי-הכהונה לרשות העם, אע״פ שזכות 
זו נחשבה בזכותם המיוחדת של השלטונות המרכזיים. ב 37 
יצא ויטליוס, לפי פקודתו של טיבריום, למלחמה בחרתת 
מלך־הנבטים, ולפי בקשת העם הסכים ויטליום להסיע את 
צבאו דרך העמק, כדי שלא יעבור הצבא על דגליו דרך 
יהודה. 

באותה שנה עלה על כסא־הקיסרות ברומי קאליגולה, 
ומיד מסר לאגריפם 1 (ע״ע), נכדם של הורדום ומרים החש¬ 
מונאית, שהיה ידידו הקרוב, את הטטראכיה של פיליפוס 
בעבר־הירדן ומינה אותו כמלך על שטח זה. בסתיו 38 יצא 
אגריפאם מרומי לא״י ועבר דרך אלכסנדריה. המהומות, 
שפרצו נגד יהודי-אלכסנדריה בשעת ביקורו בעיר, נתפשטו 
לא״י ב 40 לסה״ג. הדבר התחיל ביבנה, שהיתר. עיר אלילית 



גלוסקמה מתור אחד מ; הקברים היהודיים בסביבות-ירושלים, תקופת הבית השני 



375 


היסטוריה ג הרןופת המשגיחים הרומיים 


376 



הבסיס של אחד מ! המגדלים בחומה השלישית של ירושלים 
החומה, שבבניינה התחיל אנריפם הראשו! ( 44-41 לסה״ג), הושלמה בימי המרד הגדול ברומי 


בחלקה באותו זמן. התושבים הנכרים הקימו בעיר מזבח 
גדול לכבוד הקיסר, בעיקר כדי להרגיז את היהודים. ניתוץ* 
המזבח הגיע לידיעת הקיסר והוא ציווה להקים את פסלו 
בבית־המקדש בירושלים, ועל פובליוס פטרוניוס, נציבה של 
סוריה, הטיל להוציא לפועל את פקודתו בעזרת מחצית חיל־ 
המצב, שעמד בסוריה. פטרוניום הזמין את הפסל בצידון 
וכינס את ראשי־היהודים כדי לה&יג את הסכמתם לדבר. 
אך כשפשטה בארץ השמועה על כוונותיו, נתאסף העם בהמר 
ניו בעכו והתחנן לפני פטרוגיוס׳ שיימנע מביצוען. הדבר 
עשה רושם עצום על פטרוניוס והוא החליט לבקש מאת 
הקיסר, שידחה את הקמת־הפסל. הנימוקים, שהביא פטר(־ 
גיוס לבקשתו, היו, שהזמן הוא זמן־הקציר (ואם לא יעסקו 
היהודים, מתוך התרגשותם משום עניין־הפסל, בעבודת־ 
האדמה, יהא רעב בארץ) והכנת־הפסל דורשת זמן. קאליגולה 
הסכים לדחיה רק עד גמר־הקציר, ובינתיים נשא־ונתן פטר(־ 
ניוס עם באי־כוח העם, שהתאסף ברבבותיו בטבריה וחיכה 40 
יום להכרעתו של הנציב. התחנונים והיללה של ההמון העצום, 
שבכללם היו אריסטובולום, אחיו של אגריפאם המלך, וגם 
קרובי־המלך׳ עשו על פטרוניום רושם מכריע עד שהחליט 
לפנות אל הקיסר בהצעה, שיבטל את הגזירה 

בינתיים(בסתיו 40 ) הגיע אגריפאם לאיטליה כדי להיפגש 
עם הקיסר. אותה שעה עדיין לא ידע על המתרחש. וכשסיפר 
לו הקיסר את הדבר, התעלף אגריפס מרוב פחד. כשהתאושש 
פנה אל קאליגולה בבקשה נמרצת, שיוותר על פקודתו. 
להפתעת הכל ויתר קאליגולה על הפקודה, אך בעת ובעונה 
אחת ציווה, שלא ימנע משום אדם בארץ להקים לקיסר 
מזבחות או מקדשים מחוץ לירושלים. פקודה ז( ביטלה במי¬ 
דה מרובה את ההחלטה לוותר על הקמת־הפסל. אך עם 


מותו של קאליגולה בטלה גם פקודה זו. קלאודיוס, שהיה 
אסיר תודה לאגריפם (ע״ע) על התפקיד המכריע שמילא 
בהתקסרותו, הגדיל את תחומי שלטונו של אגריפאם ומסר 
לרשותו את יהודה ושומרון באופן שברשותו של אגריפאם 
היתד, עכשיו ממלכה בהקף שהיה ברשותו של הורדום (על 
שלטונו של אגריפם, ע״ע). עם מותו של אגריפאם בשנת 44 
לסה״נ נספחה כל הממלכה על הפרובינציה הסורית והועמדה 
תחת שלטונם של פרוקוראטורים רומיים, שהיו כפופים 
ללגאטוס הרומי באנטיוכיה. 

10 . תקופת המשגיחים האחרונים. בפרק־זמן 
אחרון זה של תולדות הבית השני הצטבר כל אותו החומר 
המסוכן, שהביא את התפתחות־הדברים לסופה הבלתי־נמנע: 
למלחמת־החורבן. התפתחות זו היתד, ביסודה דתית־לאומיה 
וחברותית־לאומית. היא התגבשה מתחילה בפעולותיהם של 
שלושה גופים חברותיים: הפרושים, הצדוקים, האיסיים, 
ולסוף גם בפעולותיו של גוף רביעי — הקנאים. 

הפרושים יצאו מתוך השכבות הרחבות של העם, אך אין 
לראות בהם את השכבות הרחבות עצמן, כלומר אין לומר, 
שהפרושים היו רוב מניינה ורוב בניינה של האומה. הם רק 
ייצגו רוב זה הואיל והשקפותיהם נתקבלו במתצת־הזמן על 
רובה של האומה. הפרושים ראו את עצמם כשומרי התורה, 
שהקיפה, לפי השקפותיהם, את כל תחומי־החיים בלא יוצא 
מן הכלל. תורה ז( כללה, לדעתם, לא רק את החוקים המצר 
יים בתורת־משה (התורה שבכתב) אלא אף את המסורות 
המקודשות באומה ואת החוקים, שנתקבלו ע״י החכמים 
מתוך הסתמכות על התורה ומתוך התעמקות בכוונת חוקיה 
(התורה שבעל־פה). פירושיהם לתורת־משה נראו משום כך 
בעיניהם כחוקים, שמחייבים את האומה כולה. נוסף על כך 



377 


ארץ־ישראל 


378 



״קבר־זכריה״ — אחד מז הקברים החצובים בסלע בנח?־קררון בירושלים 
תקופת הבית השני 

האמינו בהישארות־הנפש, בשכר ועונש ובהשקפה שהיה בה 
מעין מזיגה של גזירה קדומה ובחירה חפשית (על השקפ 1 ־ 
תיהם של הפרושים בפרטות, ע״ע). 

בניגוד לפרושים יצאו הצדוקים משכבה מסויימת — 
משכבת העשירים והמיוחסים, שעליה נמנו גם ראשי־הבהנים. 
נראה, שלידתה של מפלגה זז׳ היתה ברוכה בעלייתם של בני- 
חשמונאי למעלת המשפחה השלטת באומה. במידה שמדינת- 
החשמונאים הלכה ונתבססה, בה במידה עלתה קרנם של בני 
אותן המשפחות, שתמכו בחשמונאים וסייעו לנצחונם. לשון 
אחרת: שרשה של מפלגת־הצדוקים היה 
מדיני בעיקרו, בעוד ששרשה של מפלגת- 
הפרושים היד׳ דתי בעיקרו. חילוקי־הדעות 
בין הפרושים והצדוקים בענייני־הלכה אי¬ 
נם מעידים, שהצדוקים עסקו בדיוני־הלכה 
בפועל. בדרך כלל ודאי נהגו אף הם לפי 
מנהגי הפרושים וחוקיהם, אלא שעשו כך 
יותר ממורא העם עליהם, הואיל, וכפי ש¬ 
אומר יוסף בן מתתיהו, העם לא היה סובל 
אותם אילו נהגו בניגוד להלכות־הפרושים. 
אעפ״ב החמירו בדיני־נפשות יותר מן 
הפרושים, ובניגוד לאלה האחרונים, שהיו 
נוטים להכניס שינויים בפירושי החוקים 
של התורה בהתאם להשקפות המוסריות 
החדשות, גרסו הצדוקים את חוקי־התורה 
ככתבם בלבד. כמרכן דחו הצדוקים את 
האמונה בתחיית־המתים וכן את האמונה 
במלאכים וברוחות! ולעומת זה האמינו 
בבחירה החפשית, כלומר, שגורל־האדם 
נתון בידיו ושאין אלוהים מכריע בענ¬ 
ייניהם של בני־האדם. השקפות אלו באו 
להם, ודאי, מתוך עיסוקם המתמיד בבעיות 
מדיניות וצבאיות, שהטביע את חותמו 
על הלד־רוחם והכריח אותם להביט בעיני- 
בשר לתוך המציאות ולהחשיב ביותר 
את רצון האדם ואת כושר־פעולתו (וע״ע 
צדוקים). 

האיסיים היו כת של מתנזרים ונזירים, 


שישבו בחבורות במקומות שוגים בארץ ושמרכזם היה, כנר¬ 
אה, בעין־גדי. לפי יוסף בן־מתתיהו ופילון הגיע מספרם 
ל 4,000 . מקום ראשי בתפיסת־עולמם תפסה האמונה בגזירה 
קדומה ובהעדר של בחירה חפשית. כמרכן האמינו בהישארות־ 
הנפש (וע״ע איסיים). 

הכיוון הרביעי בעם—"הפילוסופיה הרביעית", כפי שהוא 
מכונה ע״י יוסף בן מתתיהו—התרכז בכת הקנאים. ככוח 
מאורגן אנו מוצאים אותם מיד אחר חיסולם של שרידי 
השלטון העצמי היהודי האחרונים ועם הנהגת השלטון הפרו־ 
בינציאלי ביהודה. קריאתם שלא להיענות לצו הקנסוס היתה 
פעולתם המדינית הראשונה. במרוצת־הזמן התפתחה בין 
מצדדיהם שיטה רעיונית, שבמרכזה עמדה הדרישה שלא 
להכיר בקיסר מאחר שאלהים לבדו הוא מלך־ישראל. שלטון- 
האלהים יתפשט בעולם עם בואה של מלכות־המשיח, אך 
את בואה של מלכות־המשיח אפשר להחיש ע״י מלחמה 
בזרוע ברומי! לכשיהא עם ישראל מוכן לכך, יבוא אלהים 
לעזרתו. תורה ז 1 מצאה לה מהלכים בשדרות הרחבות של 
העם, בין העניים והמדוכאים בעיר ובין האיכרים המנושלים 
והמנוצלים בכפר. ב״פילוסופיה הרביעית" התמזגו, איפוא, 
יסודות מדיניים, דתיים וחברותיים, שנתנו לתנועה זו כוח־ 
נפץ מסוכן. 

שנות־שלטונם של המשגיחים הרומיים, שבאו אחר אגרי־ 

פס 1 , סייעו להחשתה של ההתפוצצות. הראשון שבהם היה 
קוספיוס פאדוס. במלחמה, שפרצה בין תושבי עבר־הירדן 
היהודי ובין רבת־עמון מחמת סיכסוך־גבולים, פסק לטובת 
רבת־עמון והוציא שלושה יהודים להורג ( 44 ). בימי פאדוס 



חרבת קוסראז. סדרנות, שמו?יכות ?בורות (או ?מקוות), ששימשו, כפי הנראה, 
את הכת ש? ה,.םני?ות הגנוזות" 




379 


היסטוריה: תקופת המשגיחים הרומיים 


380 


נתעוררה שוב שאלת הפיקוח על בגדי הכהן הגדול. פאדוס 
והנציב הסורי _קםיום לונגינום, שבא באופן מיוחד בעניין זה 
לירושלים, הסכימו׳ שמשלחת יהודית תביא את עצומותיה 
לפני הקיסר, ובפקודודהקיסר נמסר הפיקוח על בגדי־הכהונה 
לבאי-כח הכהונה. בימי שלטונו של פאדוס אירע מעשה 
תוז־ום, שקרא לעצמו נביא והבטיח לבקוע את הירדן בראש 
המון חסידיו ולהעביר את אנשיו בו בחרבה. פלוגה של 
חיילים יצאה נגדו בפקודת פאדום. רבים מחסידיו של תודום 
נהרגו, והוא עצמו נתפס ונערף וראשו הובא לירושלים. 

אחר פאדוס שימש כמשגיח טיבריום יוליום אלכסנדר 
(ע״ע), שצלב את ראשי הקנאים, יעקב ושמעון, בניו של 
יהודה הגלילי. בימיו היה בארץ רעב כבד. בימי שלטונו של 
ונטידיוס קומאנוס ( 48 — 52 ) כבר נסתמנו המהומות הרא¬ 
שונות בארץ, שנגמרו במלחמת החורבן. בשעת הקרבת- 
הפסח העליב חייל מן המשמר, שחנה בתחום בית־המקדש, 
את עבודת-הקודש. המשגיח גיסה להשקיט את הקהל, אך 
ההמון קיבל את פניו בגידופים עד שקומאנום שילח בו את 
החיילים, שפיזרו והניסו אותו. מהומה אחרת קמה לרגל 
מעשזדשוד, שבוצע ע״י יהודי. שודדים התנפלו בסביבת 
ירושלים על אחד מעבדי-הקיסר, ונטלו ממנו את כל מה 
שהיה ברשותו. כעונש על כד נמסרו לבז הכפרים בקרבת 
מקום-השוד. בשעת מהומה זו קרע חייל רומי ספר־תורה 
לפני הקהל מתוך גידופים ודברי־בוז. הקהל הנרגז פנה 
בהמוניו אל קומאנום לקיסריה והמשגיח דן את החייל 
למיתה. 

תוצאות חמורות יותר היו למאורע אחר. עולי־רגל גליליים, 
שהלכו לירושלים לחג־הםסח, נרצחו בכפר שומרוני. קומאנום 
סירב להעניש את האשמים הואיל ושוחד ע״י השומרונים. 
אז התנפלו יהודים בהנהגתם של שני קנאים, אלעזר ואלכ¬ 
סנדר, על השומרונים וערכו טבח בנשיהם, זקניהם וטפם 
והחריבו כפרים הרבה. קומאנום יצא לקראת הקנאים והדג 
ושבה רבים מהם. בינתים הופיעו שתי משלחות לפני נציב 
סוריה אומידיוס קוואדראטום. קוואדראטוס בא לשומרון 
וצלב את השומרונים, שהיו אחראים לרציחת עולי-הרגל, 
וכן הוציא להורג חמשה יהודים. עם זה שלח קוואדראטוס 
את נכבדי היהודים והשומרונים, ביחד עם קומאנוס, אל 
הקיסר לרומי. אגריפאס הצעיר ( 11 ), בנו של אגריפאס 1 , 
שהיה אז ברומי, עזר ליהודים והם זכו בדין. קלאודיוס ציווה 
להוציא להורג את נכבדי השומרונים. קומאנוס הודח ממעמדו 
והוגלה. לבקשתו של הכוהן הגדול יונתן, שהיה מנכבדי- 
היהודים, שנשלחו ע״י קוואדראטוס לרומי, נשלח ליהודה 
כמשגיח פליכס׳ אחיו של פאלאס, השר הכל-יכול של קלאו- 
דיוס. אך שנות שלטונו של משגיח זה ( 52 — 60 ) רק החמירו 
את המצב. 

בימיו של פליכם הלכה מפלגת־הקנאים וחיכתה שרשים 
עמוקים בעם. אמנם פליכס נלחם בקנאים בחימה שפוכה. 
אך כשנדמה היה לו, שהצליח לבער אותם, קמו במקומם 
הסיקריים — חבריה של מפלגה קיצונית עוד יותר, שהש¬ 
תמשו בפגיונות קצרים מתחת להדיחם לשם רציחת יריביהם 
המדיניים. יונתן הכהן הגדול, שהמליץ על מינויו של פליכם 
כמשגיח, נרצח ע״י הסיקריים, אד רצח זה דוקה היה לרצונו 
של פליכס, שלא סבל את יונתן, הואיל וזה האחרון דרש 
ממנו לשלוט בארץ ברוח של צדק ושלום. 

המהומות, שפרצו בימיו של פליכם, נגרמו גם ע״י הוזים 



"יד־אבשלום" —טצבת־קבר בנחל־קררוז, ירושלים, סח* תקופת 
הבית השני. החלק התחתון של הקבר חצוב בסלע 


דתיים, שהוליכו את העם שולל והבטיחו לו שיחרור מעולה 
של רומי. פליכס נלחם בבעלי־הזיה אלה לא פחות משנלחם 
בקנאים. המפורסם שבהוזים שגרמו למהומות היה יהודי 
מצרי, שהכריז על עצמו כעל נביא (ע״ע בן 0 טךא), כינס 
סביבו המון רב במדבר ורצה לעלות על הר־הזיתים מתוך 
הבטחה, שיפיל את חומות־ירושלים במאמר־פיו בלבד. פליכם 
הרג המון רב מחסידיו, חלק מהם שבה, ואילו המצרי עצמו 
נעלם. אך דיכויה של תנועה זו גרם דוקה להתגברותה של 
המפלגה הקיצונית, שהסתלקה מהסתמכות על גיסים ודגלה 
באקטיוויזם צבאי. מכאן ואילך התחילו הקנאים מתנפלים 
על המתונים ומכריחים אותם בדם ואש לחדול ממדיניותם. 
המאבק בתוך העם קיבל צורה של שלטודאימים מצד הקנ¬ 
אים, שאחת היתד. מטרתם: להצית את אש המלחמה ברומי. 
בצד המאבק המדיני התפתח גם מאבק כלכלי, שהוסיף על 
התוהו ובוהו הכללי. הכהנים הגדולים גבו את מתנות- 
הפהנים בזרוע והיו שולחים את עבדיהם אל הגרנות לקחת 
מכל הבא ביד. ע״י כד נתקפחו הכהנים ההדיוטות באופן 
שהרבה מהם מתו ממחסור. 

סימן אפייני אחר למתיחות הכללית, ששררה בימיו של 
פליכם, היה הריב, שפרץ בין היהודים והנכרים בקיסריה. 
היהודים תבעו לעצמם יתרונות, בטענה שהעיר נוסדה ע״י 
מלכם של היהודים, אך הנכרים סירבו להכיר בדרישה זו. 
המהומות שפרצו גרמו לכך, שפליכס שלח לרומי את מנהי¬ 
גיהם של שני הצדדים כדי שיביאו את עצומותיהם לפני 
הקיסר• אך עוד קודם שהקיסר הכריע בדבר נקרא פליכם 
לחזור לרומי. 

במקומו בא פורקיוס פסטוס, שלא יכול היה להשתלט על 
המצב הפרוע, שהניח אחריו פליכם. מיד לאחר שבא פסטוס 
לארץ הגיעה אליה החלטת הקיסר בעניין הריב בין היהודים 




381 


ארץ־ישראל 


382 


והנכרים בקיסריה < הקיסר הכריע לטובתם של הנכרים, 
תוסף על כד עלה ביד האחרונים להשיג פקודה מאת הקיסר, 
שהוציאה את יהודי־העיר מכלל האזרחים שווי-הזכויות. 
פקודה זו׳ עוררה התמרמרות מרובה בתוך התושבים היהר 
דיים של קיסריה. מאז לחשה בעיר אשיהמחלוקת, וכשפרצה 
בקיסריה המהומה בשנת 66 , היתד, זו ראשיתה של מלחמת־ 
החורבן. 

על אלבינוס ( 62 — 64 ), שבא אחר פסטוס, אומר יוסף בן 
מתתיהו, שלא היתד, נבלה שלא עשה. תכלית שלטונו היתה 
הבצע. הוא גזל מכל הבא ליד. לכאורה נלחם אלבינום בסיק- 
ריים, אך כל סיקרי שנתפס על־ידיו היה יכול לזכות בחופש 
תמורת כסף. הסיקריים מצאו עכשיו דרך חדשה לשחרר את 
חבריהם. הם היו חוטפים אנשים מן המתונים, סוחטים מהם 
כסף, ואלבינוס, שקיבל כסף זה, היה משחרר סיקריים תמור¬ 
תו. כל זה גרם לכך, שגל־ההתמרדות הלו וגאה בארץ. הכהן 
הגדול חנניה הוסיף על המבוכה על-ידי מה שהיה שולח 
את אנשיו אל הגרנות ולוקח את מתנות-הפהונה בחו׳זק־יד. 
שני קרוביו של אגריפם וו, קוזגבר ושאול, הפכו לשודדים 
פשוטים. והגיעו הדברים לידי כך, שאנשי הכהן ישוע בן 
גמליאל נלחמו ברחובות־העיר באנשי ישוע בן דמנאי, שנת¬ 
מנה ככהן גדול. קודם שעזב אלבינום את הארץ ציווה 
לשחרר את כל השבויים חוץ מן הפושעים הפליליים, שדינם 
נגזר למיתה — מעשה, שעירער עוד יותר את מצב הביטחון 
האזרחי בארץ. 

המנוול שבמשגיחים היה גסיום פלורוס איש קלאזומני 
( 64 — 68 ), שקיבל את משרתו ע״י אשתו קלאופאטרה, ידי¬ 
דתה של הקיסרת פופיאה סבינה. הוא האיש, שהביא במתכוון 
את העם לקצה סבלנותו. הוא שדד וחמס בלא בושה ולעיני 
השמש, עד שכשל כח־הסבל וההתפרצות באה. 

10 .מלחמת־החורבן. עילה ישירה להתפרצותה של 
מרידה כללית שימש השוד של אוצר בית־המקדש ע״י גסיוס 
פלורוס. השוד גרם למהומה גדולה ביותר וכמה אנשים 
התהלכו ברחובות כשהם מחזיקים סלים ומאספים נדבות 
בשביל פלורום המסכן, כדי לשים אותו ללעג. כעונש על כך 
בא פלורום בראש פלוגת-חיילים לירושלים ומסר חלק מן 
העיר לביזה, ולא שם לב לתחנוניהם של הכהן הגדול וד,נכ־ 



כתובת לכבודו ׳צל הס 5 ר אנריםאס. נמצאה בוזר־חורז 


בדים, שיימנע מכך. בני-אדם הרבה יוסרו בשוטים ונצלבו, 
ובהם גם אנשים בדרגת פרשים (אייר, 66 לסה״ג). 

למחרת דרש פלורוס, שהאזרחים יקבלו את פניהן של 
שתי קוהורטות, שהתקרבו לעיר מקיסריה, וע״י כך יביאו 
ראיה להכנעתם. הכהנים הגדולים הניעו את העם לקיים 
את דבר הפרוקוראטור. אך כשהחיילים לא השיבו על ברכות- 
השלום, שבהן קידם העם את פניהם, נשמעו קריאות־גנאי 
כנגד פלורום. אז התנפלו החיילים על העם והתחילו הודפים 
אותו העירה תוך רציחה בלתי-פוסקת. בתוך העיר התלקח 
קרב מר, והעם הצליח לנתק את הקשר בין הלשכות של 
בית-המקדש לאנטוניה. פלורום נסוג מן העיר והשאיר בה 
קוהורטה אחת והטיל על הנכבדים את האחריות לשקט. 
אותה שעד, היה אגריפאם המלך באלכסנדריה. כששמע על 
המהומות, שפרצו בירושלים, מיהר אל העיר וכינס את העם 
ברחבה שלפני ארמון־החשמונאים, מקום־מגוריו של המלך. 
בנאום נרגש ניסה להוכיח לנאספים עד כמה חסרת תקווה 
היא המלחמה ברומי. העם השיב, שהוא מוכן להישמע 
לפקודותיו של הקיסר. הוחל בהקמת הלשכות מהריסותיהן. 
אך כשדרש אגריפאם, שהעם יבנע לפלורוס, גורש מן העיר 
בבוז ובגידופים. 

בשעה שאירעו מאורעות אלה בירושלים כבשו מתקוממים 
אחרים את מצדה. בירושלים הוחלט על־פי הצעתו של 
אלעזר, בנו של חנניה הכהן הגדול, שלא להקריב עוד קרבן 
לשלום הקיסר. פירושה של החלטה זו היה הכרזת מלחמה 
על רומי. כל עמלם של היקירים לבטל את ההחלטה עלה 
בתוהו. נוכח סכנה זו פנו היקירים אל אגריפאם וביקשו ממנו 
עזרא צבאית. אגריפאם שלח להם 3,000 פרשים, ומפלגת- 
השלום תפסה את העיר העליונה של ירושלים. המתקוממים 
היו על הר-הבית ובעיר התחתונה. בקרב שנאסר נהדפו 
הפרשים ונסוגו מן העיר. כדי להתנקם ברודפי־השלום שרף 
ההמון את ארמנותיהם של חנניה הכהן הגדול וברניקי, 
אחותו של אגריפאס. 

ימים אחדים אח״כ (אב 66 ) השתלטו המתקוממים על 
אנטוניה. חייליו של אגריפאם בארמון העליון של הורדום 
לא יכלו להתגונן והסכימו לעזוב את המקום. הפלוגה הרומית 
נמלטה אל שלושת המגדלים: היפיקום, פצאל ומרים. כל 
שאר החלקים נשרפו ע״י המתקוממים (אלול). למחר נמצא 
הכהן הגדול חנניה במחבואו ונרצח. הפלוגה הרומית שבמג¬ 
דלים לא יכלה להחזיק מעמד ונכנעה בתנאי שיתנו לה 
לעזוב את העיר. אך כשהניחו החיילים את נשקם, התנפלו 
עליהם המתקוממים ורצחום. 

בעת ובעונה אחת אירעו שחיטות של יהודים ונכרים 
בערים בעלות אוכלוסיה מעורבת, כגון קיסריה ובית־שאן. 
במקומות, שמספר הנכרים היה גדול בהם, נהרגו כל היהו¬ 
דים, ולעומת זה נהרגו הנכרים במקומות שהיהודים היו בהם 
הרוב. סוף־סוף החליט נציב־סוריה, קסטיוס גאלום, לפעול 
לשם השלטת־הסדר. הוא יצא מאנטיוכיה בראש הלגיון 
השנים־עשד וכמה פלוגות מלגיונות אחרים, פרשים וחילות- 
עזר, ועלה על המתקוממים דרך עכו, קיסריה, אנטיפטרים, 
לוד, ביודחורון עד גבע, וקבע את מחנהו במרחק של חמשים 
סטאדיות (כ 15 ק״מ) מירושלים. לאחר שהדף קסטיום 
התקפה של המתקוממים התקרב לירושלים. הימים היו ימי 
חג־הסוכות. הביצתא, פרבר של ירושלים, נכבשה ונשרפה. 
אך ההתקפה על הר־הבית נהדפה וקסטיום החליט להיסוג — 



383 


היסטוריה: המרד הגדול ברומי 


384 



כתובת יוונית (מסווי תקופת הבית השני) של תיאודוטום בו וטינום הכוהו וראש־הבנסת, 
שהיתה קבועה בבניין, ששימש בית־כנסת ואכסניה. נתגלתה בחפירות ב״עופל", ירושלים 


ודאי, מתוך הנחה, שצבאו לא הספיק כדי לכבוש את 
המצודה החזקה. הנסיגה נהפכה למנוסת־בהלה על־יד בית־ 
חורון, כשהצבא הרומי הותקף ע״י היהודים מכל צד. הרומים 
השליכו מעליהם את החלק הגדול ביותר של ציודם, הפקידו 
את כלי־המשחית ונסו על נפשם. ציוד זה שימש אח״כ 
ליהודים לצורך מלחמתם ברומי. המנצחים חזרו לירושלים 
בתרועות־שמחה. ההתלהבות למלחמה היתד, כללית. רק מתי- 
מספר חששו לעתיד ועזבו את העיר. 

המתקוממים התחילו מתכוננים לקראת הבאות. בראשם 
עמדו עכשיו בני המעמדות העליונים, הכהנים הגדולים, 
החכמים. באסיפה הכללית, שנתקיימה בבית־המקדש, נבחרו 
המפקדים. הפיקוד על הגנת־העיר נמסד ליוסף בן גודיון 
והכהן הגדול חנן. אדום נמסרה לפיקודם של ישוע בן 
צפפא ואלעזר בן חנניה, שניהם ממשפחות כד,נים גדולים. 
בראש הגליל הועמד יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון שלאחר 
מכן. 

תפקידו של יוסף בן מתתיהו היה בלא ספק קשה מאוד. 
הוטל עליו לבצר את חבל־הארץ, שהיה צפוי להתקפה הרא¬ 
שונה של לגיונות־רומי. הלוחמים, שעמדו לרשותו, הצטיינו 
באומץ־לב, אך לא היו מאומנים למלחמה. יוסף מספר על מה 
שפעל בגליל וכיצד הכין את הגנת־הארץ. הוא הקים צבא (של 
100,000 איש, לפי דבריו), ביצר את המקומות העיקריים: 
יךפת, צפורי, טריכיאי, טבריה, גוש־חלב, הר־תבור, גמלא, 
ואידגן מועצה של 70 איש דוגמת הסנהדרין בירושלים! 'אך 
אין ספק בדבר, שלבו לא היה שלם עם התפקיד, שקיבל 
עליו, ועם המדד בכללו. בדבר זה חשו הגליליים ובראשם 
יוחנן מגוש־חלב. גם בטבריה קם לו מתנגד, יוסטום איש 
טבריה, מזכירו הפרטי של אגריפאס המלך, שחיבר אח״כ ספר 


על מלחמת־היהודים. יוסף בן מתתיהו התגבר על הקשיים 
בתחבולות שונות. 

בירושלים שקדו המתקוממים על ביצור העיר ועל הכ¬ 
שרתם של הלוחמים לקרבות הצפויים. כך הגיעה שנת 67 . 
נירון הטיל את התפקיד של דיכוי־המרד על שר־הצבא המנו¬ 
סה אספסיינום. 

במשך חדשי־החורף של שנת 67 הכינו אספסיינוס וטיטום 
בנו את הצבא הרומי למסע על המורדים. עוד לפני פתיחת- 
המסע הוזמנו הרומים על-ידי תושבי ציפורי להיכנס לעיר. 
באביב 67 יצא אספסייגוס עם צבאו, שמנה 60,000 איש 
לערך, מעכו. בגבול הגליל חיכה לו יוסף עם צבאו, אך 
כשהגיעה אליהם הידיעה על התקרבותם של הרומים, ברחו 
רוב אנשיו ממקום־המערכה בלא שחיכו לבוא האויב. יוסף 
שלח ידיעה לירושלים על מצב־העניינים והוא עצמו נסוג 
למבצר־מ־פת׳ שאליו נמלטו רוב חייליו. אספסיינוס הלך 
בעקבותיו של יוסף והגיע למבצר למחרת בואו של זה. יוסף 
מתאר בפרטות כיצד הצליח במשך 40 יום בתחבולות־ערמה 
להתגבר על מאמצי־הרומים לכבוש את המבצר. אך למרות 
גבורתם של הנצורים נפלה העיר בתמוז 67 . התושבים נרצחו 
או הובלו בשבי והעיר נהרסה עד היסוד. רק יוסף ועוד 
ארבעים מחבריו נמלטו למערה, וכשנתגלה מקום־מחבואם 
ע״י הרומים החליטו לאבד את עצמם לדעת. ע״י מעשה 
תרמית הצליח יוסף להתחמק מידי חבריו ונפל אל הרומים. 
כשבא אל אספסיינוס ניבא לו שעתיד הוא להיות קיסר, 
וע״י כך הציל את חייו. 

זמן קצר אחר כיבושה של ידפת פתחה טבריה את שעריה 
לפני אספסיינוס. מכאן פנה צבאו לטריכיאי, שנכבשה ע״י 
טיטוס בהתקפת־פתע. בידי המתקוממים נשארו בגליל רק 




385 


ארץ־ישראל 


386 


גוש־חלב והר־תבור ובגולן העיר החשובה גמלא. גם מקומות 
אלה נכבשו ע״י הרומים לאחר התנגדות קצרה־ביחס. 

המפלה בגליל גרמה לתסיסה בקרב המורדים, שהטילו 
את האשמה על המנהיגים. הקנאים רצו ליטול לידם את 
הנהלחדהעניינים ולהדיח את המנהיגים הבלתי-יעילים. הדבר 
הביא לידי התפרצות-דמים בירושלים בחורף 68/69 , שנס¬ 
תיימה בחיסולם הגמור של המנהיגים משדרוודהאזרחים 
ובעליית החלק הקיצוני ביותר של המורדים להנהגת- 
המרד. 

הרוח החיה בהגנת־ירושלים היה יוחנן מגוש־חלב. הוא 
משך אחריו את הנוער הלוחם ואת גדודי־הקנאים, שבאו 
לירושלים מן הסביבה. המעשה הראשון של כת-יוחנן היה 
לסלק את כל אלה מן הנכבדים, שהיו חשודים בנטיות 
לשלום. מתוך שאיפתם של הקנאים להוציא את הכהונה 
הגדולה מידי היקירים, החליטו על בחירת כהן גדול חדש 
על־פי הגורל. הכהן הגדול, שנבחר באופן זה, היה כהן הדיוט 
ועם־הארץ — פנחס מחבתא שבסביבות ירושלים. 

הנכבדים ובראשם גוריון בן יוסף, שמעון בן גמליאל, חנן 
בן חנן ויהושע בן גמליאל, התאמצו לשחרר את העיר. 
משלטודהאימים של הקנאים. חנן בן חנן הלהיב את האזר¬ 
חים בנאום גדול להתנגד בכוח לקנאים ולהחזיר את הסדר 
על כנו. הקנאים, שהיו מיעוט, נסוגו אל הר־הבית הפנימי 
והאזרחים שמו עליהם מצור. כדי להחזיק מעמד שלחו 
הנצורים שליחים אל יושבי-הדרום ("האדומים") וביקשו 
מהם עזרה בטענה, שהצד שכנגד זומם לבגוד במרידה 
הלאומית. האדומים באו באלפיהם לירושלים, אך מצאו את 
השערים נעולים. בלילה פרצה סערת ברקים ורעמים והקנאים 
התחמקו מהר־הבית ופתחו את השערים של חומת־העיר. 
האדומים חדרו לעיר ופתחו בה במעשי־רצח בעזרתם של 
הקנאים. מנהיגי הנכבדים והיקירים נרצחו, ביניהם הכהנים 
הגדולים חנן ויהושע. הקנאים ערכו גם משפטים כדי לשוות 
למשטרם צביון של חוק ומשפט. אחד מן הנידונים, זכריה 
בן ברוך, יצא זכאי, אך אחדים מן הקנאים רצחוהו תוך 
קריאות: "הרי לד גם פסק־דיננו". משסיימו האדומים את 
מלאכת הרצח והשוד נוכחו, שרומו ע״י הקנאים, ועזבו את 
ירושלים. הקנאים ויוחנן מגוש־חלב בראשם שלטו עכשיו 
בעיר באין מפריע! בתנאים אלה השמידו את אחרוני- 
הנכבדים וביניהם את גוריון בן יוסף. במחנה הרומי הובעה 
הדעה, שיש להשתמש במהומה שבירושלים ולנסות לעלות 
על העיר ולכבשה. אך דעתו של אספסיינוס היתה, שמוטב 
לחכות עד שיכלו כוחותיהם של המורדים במלחמת-אחים, 
ואז אפשר יהא לכבוש את העיר בלא קושי מרובה. בינתים 
פנה לעבר-הירדן היהודי. באביב שנת 68 יצא אספסיינוס 
מקיסריה ועלה על גדרה, שביקשה חיל-מצב רומי לעצמה. 
אח״כ חזר לקיסריה ושלח פלוגת־רגלים של 3,000 איש 
ו 500 פרשים בראשותו של פלקידוס לשם כיבושו של עבר- 
הירדן היהודי עד מכווד. 

באביב יצא אספסיינוס בראש רוב צבאו מקיסריה וכבש 
את אנטיפטריס, לוד ויבנה. אתי הלגיון החמישי השאיר 
באמאום ויצא לאדום. אח״כ פנה צפונה דרך שומרון ושכם 
והגיע עד קוראי (בבקעת־הירדן, דרומית לבית־שאן) ומכאן 
פנה שוב דרומה, ליריחו. והנה הגיעה אליו הידיעה על מותו 
של נירון ( 9 ביוני 68 ). אספסיינוס הפסיק את פעולות- 
המלחמה, חזר לקיסריה וציפה לבאות. אך המאורעות ביהודה 


הכריחו אותו לפעול. דמות חדשה עלתה על במת המלחמה 
הפנימית ביהודה, שמעון בר גיורא (ע״ע). זה האחרון אסף 
חיל־לוחמים גדול ועבר בדרום־הארץ. בדרכו השאיר אחריו 
סימנים של שוד ושרפה. 

אספסיינוס יצא, איפוא, מקיסריה וכבש את גופנה, עקר־ 
בתא, בית־אל ואפרים. חברון, שהתנגדה לרומים בתוקף, 
נכבשה ונהרסה ע״י קראלים. באופן זה היתד, בידי הרומים 
כל הארץ, חוץ מירושלים, מצדה ומכוור. 

בינתיים חלו שינויים מכריעים בירושלים, שהעלו את 
שמעון בר־גיורא למעמד של אחד משליטי־הבירה. שלטונו 
של יוחנן מגוש-חלב היה לזרא לרוב התושבים, והללו ראו 
בשמעון כוח, שעלול לסייע להם להיפטר ממנו. בעצת 
מתתיהו הכהן הגדול הוזמן שמעון לבוא העירה. שמעון 
הגיע לירושלים בניסן 69 , אך לא היה בכוחו להכריע את 
יוחנן, ומלחמת־האחים בעיר רק החמירה והפילה קרבנות 
נוספים הרבה. 

בינתיים הכריז טיבריוס יוליוס אלכסנדר, נציב מצרים 
באותם הימים, את אספסיינוס לקיסר ( 1.7.69 ), ולאחר יומיים 
הצטרפו להכרזה זו הלגיונות ביהודה ובסוריה. הקיסר החדש 
יצא לרומי ואת הנהלת־המלחמה הטיל על טיטוס. 

בירושלים הלכה המהומה והחמירה מיום ליום. על שתי 
המפלגות של שמעון בה־גיורא ויוחנן מגוש־חלב נתווספה 
מפלגה שלישית — של אלעזר בן שמעון. שמעון החזיק 
בעיר העליונה ובחלק גדול מן העיר התחתונה, יוחנן חלש 
על הר־הבית ואלעזר על התחום הפנימי של בית־המקדש. 
המלחמה בין מפלגות אלו לא פסקה כל הזמן והשנאה בין 
היריבים היתד, גדולה כל-כך, שלא היססו מלהשמיד אף את 
אוצרות-המזון שהיו בעיר כדי להזיק זה לזה. באותו זמן, 
בתחילת ניסן 70 , הגיע טיטום אל חומות-העיר. 

צבא־המצוד היה מורכב מארבעה לגיונות: החמישי, 
העשירי, השנים־עשר והחמישה־עשר. ראש־המטה היה טיב- 
ריוס יוליוס אלכסנדר. טיטום סובב את החומה בראש 600 
פרשים כדי לתור את סביבותיה. בסיור זה כמעט שנהרג 
כשהתקיפו היהודים את פרשיו. התקפה עזה נערכה גם על 
הלגיון העשירי בשעה שהיה עסוק בהקמת המחנה על הר- 
הזיתים. הלגיון התחיל להיסוג תחת מחלומותיהם של היהו¬ 
דים ורק התערבותו של טיטוס הצילה אותו מתבוסה. 

גם באותה שעה חמורה לא פסקה המלחמה הפנימית 
בעיר. כשבא חג-הפסח פתח אלעזר את שערי החצר הפנימית 
של בית־המקדש בפני העם. יוחנן השתמש בהזדמנות זו 
ושלח לשם אנשים מזויינים, והללו עשו טבח ביריביו, שהופ¬ 
תעו ולא יכלו להתגונן. יוחנן השתלט באופן זה על בית- 
המקדש ומאותו רגע עד סוף־המצור היו רק שני יריבים 
בירושלים הנצורה, יוחנן מגוש־חלב ושמעון בר־גיורא. 

רק כשנערכה ההתקפה הראשונה של הרומים על העיר 
(על החומה הצפונית) החליטו יוחנן ושמעון לפעול ביחד. 
הם כמעט הצליחו להשתלט על כלי-המשחית של הרומים 
והנחיתו על הלגיונות מכות קשות. אעפ״כ הצליחו הרומים 
לאחר חמשה־עשר יום לפרוץ פרץ בחומה ולהשתלט עליה 
בסערה. לאחר חמשה ימים נוספים פרצו גם את החומה 
השניה. היהודים התקיפו והדפו את הרומים׳ אד ארבעה 
ימים לאחר מכן השתלט טיטום על החומה. 

בעת ובעונה אחת ציוה טיטוס לחיילי ארבעת הלגיונות 
הצרים לשפוך ארבע סוללות, שתים נגד העיר העליונה 



387 


חיסמוריח: הורכן כית שני 


388 


ושתים נגד העיר התחתונה. הגנת העיר העליונה היתה 
בידי שמעון. יוחנן הגן על אנטוניה. 

בחודש אייר היו הסוללות מוכנות. אולם אך סיימו הרד 
מים את העבודה׳ והנצורים התחילו בפעולות־נגד מוצלחות. 
יוחנן חפר מנהרה תחת שתי הסוללות ותמך אותה בקורות- 
עץ. כשהוצתו הקורות שקעו הסוללות ועמלם של הרומים 
עלה בתוהו. יומים אח״כ שרף שמעון גם את הסוללות, 
שהוקמו לפני העיר העליונה. 

אותה שעה פקד טיטום להקיף את כל העיר במק. הוקמו 
משמרות, שלא יתחמק איש מן העיר הנצורה. הרעב עשה 
שמות בתושבים ויוסף בן מתתיהו מספר סיפורי־זוועה על 
סבלה של ירושלים באותם הימים. ניתנה פקודה להקים 
סוללות חדשות במקום אלו שנהרסו. העבודה היתד. מייגעת 
ביותר, מפני שסביבות־ירושלים נחשפו מאילנות והיה הכרח 
להביא את העצים הדרושים ממרחק של 90 ריס. לאחר 21 
יום הוקמה הסוללה. יוחנן ניסה בתמוז להתקיף ולהרוס את 
המבנה, אך נהדף. אילי־הברזל ניגחו את החומה בלא לפרוץ 
אותה פריצה של ממש. אך היא נתערערה מחמת הנגיחות 
ונפלה מאליה. המגינים הקימו עוד קודם לכן חומה שניה, 
באופן שההסתערות היתד. קשה גם אחר נפילת־החומה. 
חיילים רומיים ניסו להשתלט בהתקפת־פתע על מצודת־ 
אנטו׳ניה. הניסיון הראשון לא הצליח, אך בניסיון השני עלה 
ביד הרומים להגיע עד לחצר של בית־המקדש. אע״ם שגורשו 
משם הצליחו להחזיק באנטוניה, אך הרסו את המצודה 
מחשש שהמורדים יכבשו את המקום מחדש. טיטום התכונן 
עכשיו להתקפה על בית־המקדש. 

לשם כך נבנו ארבע סוללות נגד החומה החיצונית של 
בית־המקדש. אך חוזק החומה היה גדול כל־כך, שהאיל לא 
פרץ בה שום פירצה. אז ציווה טיטום לשרוף את השערים 
ולפתוח ע״י כך את הדרך לחצר החיצונית. בעשרה באב 
ניסו הנצורים בחצר הפנימית להתקיף את הרומים פעם 
אחר פעם. הם נהדפו ואחד מן החיילים, שרדפו אחר הנסוגים, 
השליך לפיד לבית־המקדש. האש אחזה במהירות בבית. 
אחוזי־התרגשות מיהרו הרומים אל מקום־השריפה, הטילו 
בו חמרי־תבערה נוספים וכל הבית היה למאכולת־אש. טיסוס 
הספיק להיכנס לפני ולפנים קודם שנשרף כל הבניין. 

כל מי שנמצא בתחום־המקדש נהרג. בתשובה על קרי¬ 
אתו של טיטוס ליוחנן ולשמעון שייכנעו, דרשו שני המנ¬ 
היגים יציאה חפשית, ומשנדחתה דרישה זו נמלטו אל העיר 
העליונה. טיטום המשיך במצור. הוא הקים סוללות חדשות 
בפינה הצפונית־המערביח של העיר העליונה על־יד ארמון 
הורדוס ובפינה הצפוגית־המזרחית על־יד הכסיססוס (ע״ע 
ירושלים). המלחמה לא היתד. קשה, הואיל והמגינים נחלשו 
עד כדי כך, ששוב לא יכלו להתגונן במלוא הכוח. החומה 
נפרצה, והחיילים חדרו לתוך העיר והכריעו לטבח כל מי 
שנתקל בהם. חלק מן המגינים ניסה לפרוץ לו דרך אל 
מחוץ לעיר על-יד השלוח ונהדף, אך כמה מהם הצליחו 
להימלט אל המנהרות. 

ירושלים נכבשה אחר מצור של חמישה חדשים. שרידי- 
התושבים, שנפלו בידי הרומים, נהרגו או נשלחו אל 
המכרות. הצעירים והחזקים נשלחו אל הזירות או נלקחו 
לרומי לשם השתתפות בתהלוכת־הניצחון של טיטוס. ירו¬ 
שלים נהרסה עד היסוד. רק את שלושת המגדלים של ארמון 


הורדוס: היפיקוס, פצאל ומרים, השאיר טיטוס כדי שיעידו 
על חוזק העיר ועל גודל נצחונו. 

אחר הניצחון נשאר הלגיון העשירי בירושלים כחיל- 
מצב. כל שאר הצבא הלך עם טיטוס מתחילה לקיסריה שעל 
חוף הים התיכון ואח״כ לקיסריה של פיליפוס. כאן הוחג 
הניצחון ע״י משחקי-לודרים, שבהם השתתף חלק מן השבו¬ 
יים. משם חזר לקיסריה שעל הים, ובדרכו מעיר זו לבירות 
ולאנטיוכיה נערכו משחקים, שבהם נלחמו השבויים זה בזה. 
טיטום לקח עמו לרומי את יוחנן מגוש חלב ושמעון בר 
גיורא, שנפלו לידיו, ושבע מאות איש, שנבחרו למלחמה 
בזירה. ברומי ערכו אספסיינוס ושני בניו תהלוכת־ניצחון 
על "יהודה הכבושה". שמעון בר-גיורא הוצא להורג ויוחנן 
הושם בכלא לכל ימי־חייו. בתהלוכת־הניצחון נישאו כלי 
בית־המקדש. 

אך ביהודה עדיין לא כבתה אש־המרד. המבצרים הרודיון, 
מכוור ומצדה עדיין נמצאו בידי המורדים. התפקיד לכבוש 
את מעוזי־המורדים האחרונים הוטל על הנציב החדש של 
יהודה, לוקיליוס בסוס. כיבוש הרודיון לא נמשך זמן מרובה. 
וכן נכבשה מכוור לאחר שניתן למגינים לעזוב את המבצר. 

בינתים מת לוקיליוס בסוס ועל יורשו פלוויוס סילוה 
הוטל לכבוש את מצדה (ע״ע). בראש הגנת המבצר עמד 
אלעזר בן יאיר, ועמו היו כמה מאות סיקרייםז ביחד עם 
נשיהם וילדיהם הגיע מספרם עד קרוב לאלף איש. משנפרצה 
חומת־המבצר נתקלו הרומים בחומת עץ ועפר חדשה, שנב¬ 
נתה ע״י המגינים. אך חומה זו הושמדה באש וכשראו 
המגינים, שאפסה כל תקווה מהם, שחטו בידיהם, לפי עצתו 
של מנהיגם, את נשיהם דלדיהם, ואח״כ הרגו זה את זה. 
כשנכנסו הרומים למבצר הביטו באימה מעורבת בהערצה 
על מעשה־הגבורה של הסיקריים. המעשה אירע בפסח שנת 
73 לסה״נ ובו תמה הפרשה האחרונה של מלחמת־החורבן. 

א. צ׳ריקובר, בני טוביה וסיעתם, השלח, מ״ו (תרפ״ו— 
תרפ״ז), 183-162 ; הנ״ל, היהודים והיוונים בתקופה ההל¬ 
ניסטית, תרצ״א! הנ״ל, האם היתה ירושלם "פוליס" 
יוונית בימי הפרוקוראטורים ז, ארץ ישראל, א׳ (תשי״א), 

עם׳ 104-94 ; הנ״ל, תולדות ירושלים בתקופת הבית השני, 
ספר ירושלים, תשט״ז, 251-221 ; א. שליט, המשטר הרומאי 
בא״י, 1937 ; הנ״ל, על כיבושי אלכסנדר ינאי במואב, ארץ 
ישראל, א׳ (תשי״א), 121-107 . הנ״ל, חורבן ירושלים, 
ספר ירושלים, תשט״ז, 263-252 ; י. גוטמן, אלכסנדר מוק־ 

דץ בא״י, תרביץ, י״א (תרצ״ט-ת״ש), 294-271 ; ב. מייזלר, 

בית טוביה, תרביץ, י״ב (תש״ה), 123-109 ; י. קלוזגר, היס¬ 
טוריה של הבית השני, כרכים ב׳-וד, תש״ט-תשי״א; הנ״ל, 

ישו הנוצרי, א-ב, 1954 6 ; הנ״ל, הרעיון המשיחי בישראל, 
א־ב, '' 1956 . 511/11 ) 4 * 1 ) 0 €0/15111111 ' 1 * 0 ״ 5€ , €040150110 }\ ״ 1 
■ 7 ) 4-1 ) 7111101024 ) 111115 ) 5051 4510 ) 11411/7115 * 1 ) 71110 1 > 7/11 ) 050 [ (מין 

, 71 ) 011 ) 0/1 11/14 4071 * 1 [ , 11114011 ^ 5 .מ ;( 1876 , 1 ע , 0515 ) 51 
- 711511 ) 11 ) 1 /- 4150/1 * 1 [ 7 ) 4 171 71 ) 114/1£ /) 115 >{ 1 /) 1 > 11 > 1 )! 07 ,. 14 ; 1895 
) 41 714 * 1 71 ) 70171114 ) 01 ,• 80011101 ; 1924 , 7 * 71111 ) 141 71 ) 11 ) 5 

, 11 , 5 * 01 * 1 ) 1 ) 5 / 0 ) 5 * 1401 ) 11 ' 7 ,ח 3 ״ 80 . 8 .£ ; 1899 , 71 ) 0711114 
- ¥01 71 ) 1 ( 4150 **ן 5 ) 4 ) 111 ) 50111 ) 0 ,־ 5011111:01 .£ ; 115-177 , 1902 
, 4001015011 ! . 171 ;*" ג 1904 , 1-111 , 1 ) 0/1715 * 51 ) 1 7 ) 41 * 11 ) 2 1771 5 )*/ 
;( 487-552 ,! 5 ,) 50/110/11 ) 0 ) 86771150/1 ) 71 ) 4 * 1 [ ) 41 714 * 1 1 ) 1144 [ 
71 ) 07055 771 ) 4 7 ) 1714 ) 7 ) 41 17071 15 ) 1 ) 157 . 50/1 ) 0 ,■ 50111311101 
,? 1 ) 00 17071 5 * 11 /<[) 05 [ 10/1 ) 7 ק 5 ¥10 \ ,. 14 ; 1906 , 41114711171 1715 

1910; 14., 01( !1(1774150/1(71 1111771(71 17(1 ]050(7/11*5, 1913; ). 

5 410 7 ) 17 * 1 5 * 11 /<[) 05 [ 5 ) 4 ) 710/1 ) 8 7 ) 0 ,) 31 ק X4714(7 4(71 0705- 
5(71, 1911; ¥1 . 000, 41(704(5, 1913; £. 1901 5 * 7/11 [) 05 [ , 400 ־ 

11. '1'(10111*5, 10: 4/(1*( ](1/17171*0/1(7 ]. 445 4*1455150/1( 411(711*711, 
1913; ; 1914 , 1 , 707714171 ) 717 ) 771 )' 1 44715 14/5 [ 5 ) 10 , 11151:01 .ן 
1921 ,) 50/110/11 ) 0 ) 4150/1 * 1 ) 714 * 1 ) 111150/1 ) 1574 , 0111130500 ^ 5 .ן ; 

8. £3 5 * 4/11 ) 05 [ 5 * 4141711 /)*/ 44151071 ) 4150/1 * 1 ) 7 ) 0 ,זג 01 ג 1 ף , 
1920; 55055 ־ 01 . 14 ; 1921 , 7451471 ) 5 )¥ 714 * 1 5 * 7/11 }) 05 [ , 01 ( 01 ^ 5 .׳ - 
01300, 01( 4771771071:1150/1(71 7 '0/7144(71 (51121*71(7517(710/11( 

4(7 (77(1155. 4/44(7711(, 1921); ). 101 7 * 551 771 ) 541 * 71 )/ , 001135 ־ 
2(11 ](51*, 1-11, 1923-4; £. !40> 471/4712 714 * 1 ^ 71 * 771 ) 1/75 ,ז 0 י ( 



389 


איץ־ישראל 


4 


390 


■ 77140 )? ) 17110/1 ( 5 ,) 06 ) £211/8 . 17 ; 1925 , 11 ,ו 71114771 ) 4 ! 71 ו 0 1 ) 8 
2747 ) 1470% ) 3 , £01110 .//'' ; 1926 , 2111 7 ) 11 ) 7115411 ) 11 ) 11 171 71 ) 71 
-תש) 1.1011 .מ ; 1926 ,) 50/110/11 ) 0 71 ) 748110/1 [ 0718 71 ) 7150/1 ( 5 
. 4 ;( 1931-32 ) ^- 11 ד\ , €8 / 1 א , 7170111 ) £054 )!<£ , 81010 
,[ 1932-3 ] 1 /ג 70£ , 14.110 ) ! 145114 [ 11718 ! 11/111 ) 101 ,) 5011211 
;( 1935 ) 0 ,[££,) 14018 ) 1 ) 511117411 / 0/0120,12 ) 811 .£ ;( 67-95 

£/ ! 8714100/10 ' 8 01441071 ) 75 )<[ 10 0 [ 1011 ) 7 715 ) 80074771 מ/ן ,. 16 
, 1937 , 11%10715 ) 7 1 ) 8 ) 111154017 ) 8 ) 014 ) 8 : 10 ,)ה 10 /<) 1 <} 6 
11710 ,. 16 ; 1938 , 5 ) 14018 ) 3/1 !) 8 17154111411071 , 161 ; 188-223 

{>70010771041071 5/1(14018( 7(10117/( 074 4(771(11( 8( ](714501(771 

(3)1710, XX 0 ^ 80 ! 7 ) 8 0014 7 ) 0 ,. 16 ;( 67-85 ,[ 1946-8 ] ןג - 
1)0(7, 1951; 13. 21101(01■, 541481(71 2147 ]!48150/1(71 3(11)541/(714)01- 

47471% 1771 814(7474771, 1936; '!^!*/!!( 7 ) 74718 ) 51171 ) 01 ? ,/סז״ס 
4/!( ?401(7711(5, 10 ?81270170 (]07477101 0] ?0{>)1 ( 7010% ו , £%)?- 
4010%) 0(0.), 1\ 707110154 )/ 1 7 )/ 8 , 81010001200 . 1 ;( 1937 ) /ו-ן ( 

8(71 %10141>(715274/071% 8(7 180^01)0(72(14? 18084]. 101 םםג , 

(1938), 145-172; 4.11.16. ]0008, 7/1( 1/(708! 0 ) 1480 [ [ס , 
1938: 16. 1. 808(01112011, 7/1( 500101 0718 £0071077110 1/1540- 
7)1 0] 4/1( 1/(11(7115110 840718, 1941, 1, 3-51, 126-187, 
346-351; 111, 1403, 0 . 149; 1- ס! 80 ) 1/114017 , 1 * 41 . 16 .־ 
?01(54171(, 1-11, 1952; 11 ? , 1 ) 80 ./י x7174! ]1411745 810X0718(7, 
1955. 

א. ש. 

מחורבן הבית השני עד חלוקתה של הקיסרית 
הרומית. — המצב המשפטי־המדיני של הארץ אחר 
החורבן. חורבן הבית השני גרר שינויים מרובים במשטרה 
המדיני־המשפטי של א״י. הארץ, שמעכשיו נקראה עפ״ר 
בשם הפרובינציה ״יהודה״ ( 1303 ) 10 ), לא היתד, כפופה, כמו 
קודם החורבן, לסוריה, אלא קיבלה מכאן ואילד מעמד של 
פרובינציה עצמאית והשלטון עליה נמסר למפקד הלגיון 
הרומי בארץ (הלגיון העשירי). שני מקומות בארץ, קיסריה 
ומוצא (על-יד ירושלים), קיבלו זכויות של קולוניות, ז״א 
שהתושבים במקומות הללו, שהיו בעלי אזרחות רומית, 
קיבלו את הסמכות לנהל את עגייני־המקומות. יהודי־קיסריה 
וכן גם היהודים בעלי־הקרקעות במוצא נשתעבדו בהחלט 
לבעלי האזרחות הרומית במקומות הללו. אף יפו והמקום 
על־יד שכם, שנקרא מכאן ואילך בשם: פלויה נאפוליס, 
קיבלו זכויות של עיריות עצמאיות, ואף שם עברה הנהגת 
ענייני־המקום לידי נכרים. לקולוניה, שהוקמה במוצא שעל¬ 
יו¬ ירושלים, ניתן ערך מדיני מיוחד: כאן יושבו חיילים 
רומיים לשעבר, שלאחר שסיימו את שירותם בצבא קיבלו 
אזרחות רומית — הם ובני־משפחותיהם —׳ והפיקוח על 
חורבות ירושלים וסביבותיה עבר ע״י כך לידי השלטו¬ 
נות הרומיים. — אף במצבה המשפטי של אדמת א״י 
היהודית בא שינוי: אדמת־הארץ הוכרזה כרכוש־הקיסרות, 
והמעברים אותה נחשבו, איפוא, כבעלי זכויות מסויימות על 
תבואת הארץ ופירותיה (לאחר ששילמו את המיסים המגי¬ 
עים לקופת־הקיסרות), אך לא על האדמה עצמה! אף שתי 
הקולוניות בארץ לא היו פטורות ממיסי־הקרקע וממיסים 
אישיים, אלא ששלטונות הקולוניות גבו מיסים אלה בעיקר 
מן הישוב היהודי. 

אולם שינוי זה במצבה המשפטי של אדמת א״י לא חל, 

כפי הנראה, על כל אדמת-הארץ. על אנטיפטריס, לוד, יבנה 
ואמאום מסופר, שאספסיינוס כרת ברית עם תושביהן (יוסף, 
מלח׳ ד/ 443 ואילך). גם חדיד (מלח׳ ז״, 486 ), גופנה, חבל 
עקרבה שמצפון לירושלים ובית-אל נחשבו לישובים, שנש¬ 
ארו נאמנים לרומי. בגליל לא גררה המלחמה שינויים 
בקנה־מידה גדול. ציפורי קיבלה מרצונה עוד בתחילת ימי- 
המלחמה חיל־מצב רומי. טבריה עברה אח״כ לצד רומי. אף 
בעבר־הירדן היהודי פגעה המלחמה רק במקומות מועטים. 



מטבע ועליה כתובת 2 )<ן 02 06202 [ (יהודה השבויה), שטבעו 
הקיסרים לבית פלאוויום אחר חורבן ירושלים 


שינויים דמוגראפיים, סוציאליים וכלכ¬ 
ליים. עקבות המלחמה היו ניכרים ביותר ביהודה, שהרבה 
מישוביה חרבו או נידלדלו, וביחוד בירושלים, שלפי עדותו 
של יוסף בן מתתיהו, אי-אפשר היה אף להכיר, שהיה 
בד. פעם ישוב (מלח׳ ז׳, 3 ). על חורבותיה של העיר הוקם 
המחנה לחיילי הלגיון העשירי, שברובו הושכן כאן. מפקד 
הלגיון, שהיה, כאמור, גם נציבה של יהודה, ישב, כקודם 
לכן, בקיסריה. לצרכי הקמת הקסרקטינים, המחסנים, בתי- 
המלאכה ושאר הבניינים, שהיו נחוצים למחנה. וכן גם לצרכי 
הובלה וייצור־נשק העסיקו. כפי שיש להניח, יהודים. יהודים 
היו עסוקים, כנראה, גם באספקודמיצרכים לצבא, ויש, איפוא, 
לשער, שבירושלים נשאר ישוב לא גדול של יהודים, ששימש 
את צרכי הצבא הרומי. העליה לרגל למקום הר־הבית נמשכה. 
אף אם במידה מצומצמת ביותר. 

גם בשאר חלקי־הארץ הורגשו התוצאות הקשות של 
המלחמה. מספר החללים במלחמה ובפרעות שנערכו בערים, 
שישובן היה מעורב, הגיע בלא ספק למאות אלפים. עשרות 
אלפים נמכרו לעבדים, ואין ספק בדבר, שבמשך זמן מה 
אחר המלחמה היה דם־יהודים נחשב להפקר, שכן המקורבים 
לאספסיינוס היו סבורים אף בראשית המלחמה, שמעשי- 
אכזריות מנוגדים לחוקי־המלחמה אינם נחשבים לפשע, אם 
נעשים הם ביהודים (מלח׳ ג׳, 536 ). בתנאים אלה מרובים 



שבר־לבנה, שבו טבוע 9 לנ־חותטת של הלניוז העשירי, שחנה 
בירושלים אחר חורבן הבית השני. בחותמת: 

( 00818 ) 0 ־ 6 6001012 810 * 1 ) .?.^ 0 [££], ראשי־תינות של הלגיוז 



391 


היסטוריה: מחורבן כית שני עד חלוקת הקיסרות 


392 


היו המקרים של קידוש-השם׳ שעליהם מספר יוסף בן מתתיהו 
(מלח׳ ב׳, 152 ; נגד אפיון א/ 43 ). שבויים, שהובאו להריגה 
לתיאטראות, עונו, קודם שהוצאו להורג, מחמת סירובם 
לטמא את עצמם במאכלות אסורים או לחלל את קדושת- 
התורה. כמרכן היו, ודאי, גם מקרים של קידוש־השם בשעה 
שרצו לכפות על יהודים את קיומם של המנהגים, שהיו 
כרוכים בפולחן־הקיסר ושנחשבו כסימן של נאמנות לר 1 מי. 
לא טוב מזה היה המצב הכלכלי, מאחר שמספרם של הישו¬ 
בים החרבים גדול היה וכן מרובה היה מספרם של השדות, 
שנשרפו ויצאו מכלל שימוש במשך שנות־המלחמה. עבודות- 
הכפיה והמיסים הכבדים, שהוטלו על הישוב המדולדל, 
הגדישו את סאת־הפורענות. מכאן ואילך אנו שומעים על 
מציקים, שהשתלטו על חלקים ניכרים של אדמת א״י; הללו 
היו המתיישבים החדשים במוצא ובמקומות אחרים, וביחוד 
אלה שהיו ממונים על ההפקעות של אדמות־הארץ. 

עמוקים ביותר היו גם השינויים, שחלו בחייה הפנימיים 
של האומה. השכבות של בעלי־ההון ובעלי־ההשפעה, ששלטו 
עד עכשיו בא״י וייצגו את האומה כלפי חח, נעלמו ברובן 
המכריע. מקום־מושבם של בני השכבות הללו היה בדרך 
כלל בירושלים, ועם חורבדהעיר איבדו את רכושם ומאז 
חיו חיי רעב ומחסור. תיאורים מזעזעים ממצב השרידים של 
עשירי-ירושלים הגיעו אלינו מפי עדים בני־הזמן (מכילתא 
לשם׳ יט, א ; ירוש׳ כתובות ל/ א׳; כתובות ס״ז, א׳). חלק 
ניכר של הישוב בירושלים ומחוצה לה התפרנס מעבודת 
בית־המקדש ועם חורבן־המקדש איבד את מקור־פרנסתו. 
חלק אחר, שייצג את העם כלפי חח׳ איבד את אמונם של 
השלטונות הרומיים, בעוד שבעיני העם נראה כאחד מגופי- 
הציבור, שהביאו לידי אסון־החורבן. משום כך אין אנו 
מוצאים מכאן ואילך בהנהגה הלאומית אלא את חכמי־התורה, 
שבמשך זמן מסויים לא היו מוכרים ע״י השלטונות ועמידתם 
בראש העם באה רק מכוח השפעתם הדתית והמוסרית בלבד. 

השינויים ה ר ו ח נ י ם. הכשלונות במלחמה והחורבן 
גרמו לזעזועים עמוקים גם בתחומם של החיים הדתיים 
והרוחנים בישראל. בדבריהם של חכמי־ישראל מאותה תקופה 
כמעט שאין למצוא רמז להכרה׳ שיש צידוק לפורענות 
שעברה על האומה, והיפוכו של דבר: כמה סימנים מעידים, 
שהפורענות גרמה לתדהמה וליאוש אף בחוגים, שהיו נאמ¬ 
נים לתורת-ישראל ביותר. ביטוי פיוטי־דתי להלכי־הרוח 
הללו ניתן בין השאר בספר עזרא ד/ שהשתדל להוציא את 
בני־דורו מן המבוכה הרוחנית, שבה היו שרויים. בעל ספר 
עזרא ד׳ שואל מה הם החטאים, שנעשו בישראל, שעלולים 
היו לשמש גורם לפורענות קשה זו, שבאה על האומה; ואף 
אם חטא ישראל, כלום כבדים היו חטאיו מחטאיה של רומי י 
ואם כך, מפני-מה עולה רומי החוטאת והפושעת כפורחת 
ורומסת ברגל־גאווה אותו עם דוקה׳ שהוא העם היחידי 
המאדיר את שם אלהים לעיני כל העמים ד והמחבר מוסיף 
לשאול: מה הם דרכי השכר והעונש בעולם? מיהו הדיין 
ומה הן מידות-הדין בעולם ? כיהודי נאמן נכון הוא מחברו 
של עזרא ד׳ להסיח את דעתו מן השואה, שבאה על העם 
לשם קידוש שמו של אלהי-ישראל, אך אם עם־ישראל — 
שואל הוא — הולך וכלה כשהוא נרמס ברגליהם של רומי 
ומשרתיה הבזויים, מה יהא על שם־האלהים? אם שם העם, 
שקיבל עליו עול תורה ומצוות, נעשה לחרפה בגויים, מי 
ישא מכאן ואילך את שם־אלהים בעולם? 


תשובתו של בעל 0 ׳ עזרא היא ברוח האפוקאליפטיקה 
הקדומה והמאוחרת, שלפיה עולם זה, שבו אנו חיים, עולם 
שאינו מתוקן ובן־חלוף הוא, והמאורעות שאירעו לישראל 
אינם אלא סימן לדבר׳ שעומדים אנו בפני התחדשותו של 
טבע־העולם, בפני בריאת עולם חדש, שבו יתוקנו כל הפגמים 
של העולם הזה. אולם בעולם שבו אנו חיים, מוטב לו לאדם 
שלא נברא משנברא. דעה זו עצמה מביעים גם חכמי ההלכה 
בני דור החורבן (עירובין י״ג, ב׳) — כנראה, מתוך אותם 
הנימוקים עצמם. 

בהשפעתם של רעיונות אפוקאליפטיים אלה נוצרו חוגים 
של מתנזרים מבשר ומיין(ב״ב ס/ ב׳), שכמה מהם התגוררו 
במערות של נחל־קידרון ממזרח לירושלים או בסביבות 
אלוני־ממרא ומערת־המכפלה שבחברון, וחיכו מתוך צומות 
וסיגופים לקץ־הימים, שחזו אותו, כאילו עומד הוא לבוא 
בקרוב (עי׳ חזון ברוך הסורי). 

רבן יוחנן בן זכאי ופעולתו. סימני ההתאוששות 
הראשונים באו מאותם המקומות, שהשתתפותם במלחמה נגד 
רומי לא היתה ניכרת ביותר, וביחוד מן המקומות, שעליהם 
מסופר, שבאו בברית עס אספסיינוס, כמו: תמנה, לוד, יבנה, 
ע מאום (עי׳ מלח׳ ד׳, 130 ; שם, 444 ). לעמדה מיוחדת זכתה 
באותם הימים יבנה, שנחשבה לעיר ראשית של חבל שלם 
והשתמשה לצרכי־מסחר בעיר־חוף, ששימשה לה נמל ושאף 
היא נקראה בשם יבנה. החבל כולו היה שייך מתקופת־הורדוס 
ואילך לבית־הקיסר, ובימיו של גאיוס קאליגולה עדיין היה 
נתון להנהלתו של אפיטרופוס מיוחד, שהיה כפוף לקיסר 
עצמו. הישוב בעיר היה יהודי ברובו, ובזמנו של גאיוס 
קאליגולה היה ישובה הלא־יהודי נחשב למיעוט, שחדר אל 
העיר ״בגנבה מן הסביבה״ (פילון, המלאכות לגאיום, 200 ). 

את קביעתו של מרכז חדש ביבנה, שנועד לשמש תחליף 
לירושלים, מייחסת המסורת היהודית לרבן יוחנן בן זכאי. 
על המסיבות, שבהן נקבע מרכז זה, הגיעו לידינו מקורות, 
שדברי אגדה ואמת היסטורית משמשים בהם בעירבוביה. 
הסיפור המובא בהם, שלפיו ניבא רבן יוחנן בן זכאי לאספם־ 
יינוס, שיוכרז בקרוב לקיסר (גטין נ״ו, א׳ז אדר״ג נו״א ד׳; 
נו״ב ו׳ ואילך; איכ״ר א׳, ל״א), יסודו, כנראה, באגדה; שהרי 
כל שאר המקורות מייחסים נבואה זו ליוסף בן מתתיהו(מלח׳ 
ג׳, 401 ואילך; סויטוניום, 1.5 } 5 ש¥ ¥113 ; 66, 1 10 ם. 0355 ). 
אך יש לציין, שנבואה מעין זו יוחסה גם לכהן אלילי, 
שמקום־פולחנו היה על הר־הכרמל (טאציטוס, . 13151 
/וו, 78 ), ולפי מקור, שנתחבר במאה ה 3 — גם לאפולוניום 
מטיאנה(עי׳ 28 ¥ .ק.^ .¥ , 31115 ־ 11110511 ?) . עיקרו של הסיפור 
המסופר על ריב״ז (גיטין נ״ו, א׳), שלפיו נמלט מירושלים 
בשעת־המצור׳ נראה כמכוון אל האמת, לפי שריב״ז ודאי 
עלה לרגל לירושלים לחג־הפסח של שנת 70 לסה״ג והמצור 
הרומי על העיר התחיל בעונת־הפסח ממש, ושוב לא היתה, 
איפוא, לריב״ז אפשרות לצאת מן העיר בדרך רגילה. אך 
אין זה מתאים למציאות ההיסטורית, שלאחר שיצא מירו¬ 
שלים הנצורה נפגש עם אספסיינוס, שהרי אספסיינוס עזב 
את הארץ כמה חדשים קודם שהתחיל המצור על ירושלים, 
ובאחד ביולי 69 כבר הוכרז רשמית כקיסר. משאו־ומתנו 
של רבן יוחנן בן זכאי עם אספסיינום יכול היה להתקיים 
קודם מצור־ירושלים — בשעה שאספסיינום סידר את ענייני 
הישוב היהודי ביבנה ובסביבה ( 68 לסה״ג), ויש להניח, 
שבקשתו של ר׳ יוחנן היתה ברוח המסופר באבות דרבי נתן 



393 


ארץ־ישראל 


394 


(שם): "איני מבקש ממך אלא יבנה, אלך ואשנה בד. לתלמידי 
ואקבע בה תפילה ואעשה בה כל מצוו׳ת". על הקמתה של 
יבנה כמרכז, שעתיד לשמש תחליף לירושלים עדייו לא 
יכול היה רבן יוחנן לחשוב באותה שעה. יבנה נעשתה, 
כנראה, מרכז כזה אחר־כך — בתוקף התנאים שנוצרו בארץ 
מיד אחר החורבן. 

סמכותו של ריב״ז בקביעת הלכה למעשה היתד. מוכרת 
בעם עוד קודם חורבן־הבית. המסורת מייחסת לו ביטול מי 
סוטה (משנ ׳ סוטה ט/ ט , ) וביטול עגלה ערופה (תוספתא, 
שם. י״ד, א׳). כמרכן נזכר ריב״ז פעם בפעם כראש המדברים 
בוויכוחים בענייני-הלכה עם הצדוקים (מנחות ס״ה, א׳ו 
ב״ב קט״ו. ב׳; תוספתא פרה ג/ ה׳* משג׳ ידים ד/ ר). אך 
חשובה ביותר היא הידיעה הנמסרת עליו, שלפיה חתם עם 
רבן שמעון בן גמליאל על חוזר בעניין ביעור המעשרות 
(מדרש תנאים לדברים כו, ג, עמ׳ 175 — 176 ), שנשלח לכל 
חבלי א״י — מה שמעיד על עמדתו הרשמית בימים שקדמו 
לחורבן. 

עם חורבן־הבית נתעוררו כמה שאלות חשובות בתחום 
החיים הדתיים, שהיו טעונות פתרון דחוף, ובכללן השאלה 
בדבר קביעת המועדים, שהיתר. תלויה בקידוש־החודש 
ועיבור־השנים. קודם לכן היתד, ההכרעה בשאלות אלו, 
שהיה בהן עניין לאומה כולה, בארץ ובחוץ־לארץ, מסורה 
לבית־הדין הגדול בלשכודהגזית. אך עם חורבן־הבית היה 
הכרח בדבר למסור הכרעה זו לסמכות אחרת כדי שלא 
תהיינה הקהילות השונות בא״י ובחו״ל חוגגות את החגים 
בזמנים שונים. אחדות מן התקנות החשובות של ריב״ז היו 
מכוונות, איפוא, להסדרת קידוש־החודש ועיבור־השנה מחוץ 
לירושלים (משנ׳ ר״ה׳ ד׳, ד׳! שם א׳, ד , ! ר״ה כ״א, ב׳; ועי׳ 
ר״ה ל״א, ב׳). מן המקורות שלפנינו (עי׳ ביהוד משג׳ ר״ה 
ד׳, א׳) קשה להסיק בבירור אם לפי תקנות אלו היתד, 
קביעת־המועדים צריכה ליעשות ביבנה דוקה או בכל מקום 
ששימש מושב לבית־הדין הגדול. אך נראה, שביבנה נתרכזו 
כמה אישים, שהיו ידועים כבעלי־השפעה בימי הבית, והללו 
סייעו לדבר, שליבנה יינתן היתרון על ערים אחרות, כמו 
לוד, אמאום, תימנה, אנטיפטריס, שנמצאו בדרך כלל באותם 
התנאים, שבהם נמצא הישוב היהודי ביבנה. באופן מפורש 
נזכרים במקורות בני בתירא (ע״ע), שנזדמנו עם ריב״ז 
ביבנה (ר״ה כ״ט, ב׳), ומבני משפחה זו הרי נמצאו כמה 
אישים חשובים בשירותו של אגריפס 11 (עי׳ חיי יוסף 46 
ואילך, מלח׳ ב׳, 421 ; ועי׳ קדט׳ י״ז, 23 — 27 ). 

אין זה גם מן הנמנע, שאחדים מבאי־כוחם של השלטונות 
הרומיים עמדו גם אחר החורבן במגע ומשא עם ריב״ז. על 
כל פגים בירוש׳ סנהדרין(י״ט, ג׳—ד׳) נזכר שמו של הגמון, 
שהתדייו עם ריב״ז בנוגע למספרה של האוכלוסיה היהודית 
לפי רשימות המיפקדים שבתורה. קשה להניח, שדיון זה, 
שלפיו חשד ההגמון הרומי במשה, שבילבל בכוונה את 
המספרים׳ שנסתכמו במיפקדים, כדי להעלים את מספרם 
הנכון של היהודים׳ לא היה אלא דיון עיוני לשם ביאורי 
סתירות בדברי־התורה. קרוב הדבר, שבמרכזו של דיון זה 
עמדו שאלות נוגעות למיפקדי־האוכלוסיה, שנעשו בימים 
שלאחר החורבן לשם הטלת־מיסים. שמו של אותו הגמון 
נזכר בצורה משובשת בנוסחאות של הירושלמי, אך יש 
להניח, שהכוונה היא כאן לאנטוניוס יוליינוס הנזכר כ״אפי- 
טרופוס" על יהודה בסיפורו של יוסף על ההתייעצות, שערך 


טיטום ביחס לשאלה אם יש לשרוף את בית־המקדש או 
להשאירו על תילו (מלח׳ ו׳, 238 ). אותו אנטוניוס יוליינוס 
היה, כנראה, מחברו של ספר על מלחמות היהודים ברומי, 
שבו האשים את היהודים בחורבן ארצם (ע׳ 1101115 בז 11 \ 
33 . 001 וקרוב לוודאי, שבספר זה השתמש טאציטום 

בפרקים, שבהם הוא דן על תולדות־ישראל ומלחמתם של 
ישראל ברומי ( 13 — 1 ,¥ . 13011115, 11151 ). 

בני דורו של רבן יוחנן בן זכאי. שאר תקנותיו של 
ריב״ז נוגעות לנטילת־לולב, תקיעת־שופר, זמן אכילת תבואה 
מן הקציר החדש ושאר הלכות, שהן חסרות חשיבות חברו- 
תית־מדינית. — בכלל יש להניח, שבימים הראשונים אחר 
החורבן לא שימשה יבנה מקום־מושבו הקבוע של מוסד דתי 
או לאומי מרכזי. גם לוד, שערכה כבר היה ניכר אף בפני 
הבית (עי׳ ידוש׳ סוכה נ״א, ד׳ו ידוש׳ סנה׳ כ״ה, ד׳! בבלי 
שם ס״ז, א׳), הגיעה לחשיבות מרובה אחר החורבן ולפעמים 
קרובות היא נזכרת כמקום, שבו נתקיימו כינוסים של חכמי- 
הזמן (ע״ע לוד). אף באמאום נתרכזו כמה מגדולי־הדור, 
כמו ר׳ אלעזר בן ערך, תלמידו הגדול ביותר של ריב״ז, ורבי 
גחוניה בן הקנה, אביה של אסכולה רבת־השפעה בהלכה, 
שרישומה היה ניכר ביותר גם בדורו של רבן גמליאל דיבנה. 
נראה, שאף ריב״ז עצמו לא ישב אחר החורבן תמיד ביבנה, 
ויש מקום להנחה, שבסוף־ימיו קבע את ישיבתו בברור־חיל 
(עי׳ סנה׳ ל״ב, ב׳! תוספתא מעשרות ב׳ 1 ירוש׳ דמאי כ״ג, 
ב׳! ירוש׳ מעשרות מ״ט, ד׳). 

מבחינת הפעילות בשדה־ההלכה היה ערך מרובה בדורו 
של ריב״ז לשתי שיטות בפרשנות־התורה, שבשתיהן אפשר 
להבחין במגמה ליתן צורה מגובשת לחומר של ההלכה, 
הנובע מתוך דרשות הכתובים שבתורה. ביהוד ניכרת מגמה 
ז( בדיון בשאלת המידות שהתורה נדרשת בהן, שבה נחלקו 
רבי נחוניה בן הקנה ונחום איש גמזו(ע״ע מדות). שיטותי¬ 
הם של שני החכמים הללו הונחו ביסודן של האסכולות, שאנו 
מתאים אח״כ בתקופת רבן גמליאל דיבנה — האסכולה 
שבראשה עמד ר׳ עקיבא, שהלכה בעקבות הפרשנות של 
נחום איש גמזו, וזו שבראשה עמד ר׳ ישמעאל, שהניחה 
ביסודה את שיטת הפרשנות של ר׳ נחוניה בן הקנה(תוספתא, 
שבועות א׳, ז׳! בבלי, שם, כ״ו, א׳). 

ימי נשיאותו של רבן גמליאל דיבנה. שינוי 
ניכר לטובה בחיי האומה בארץ בא ב 96 לסה״נ — השנה, 
שבה נרצח דומיטיינוס. ביטול המדיניות, שעודדה מלשי¬ 
נויות על חשודים ביהדות כדי להטיל על חשודים אלה 
ענשים על השתמטות מתשלומי מם־היהודים, וחיסולה של 
מדיניות הרדיפות כלפי המתגיירים ברומי גררו אחריהם 
שינויים ביחס אל א״י היהודית, שהיה מקובל בתקופת בית- 
פלאוויום. מאותה תקופה ואילך מגיעים אלינו סימני הת¬ 
אוששות מדיניים ניכרים בחייה של היהדות בא״י. מעכשיו 
התחילו חכמי־ישראל דואגים לכך, שענייני־השיפוט בארץ 
ירוכזו בידיהם, ולשם כך ניתן מכאן ואילך תוקף מיוחד 
לבית־הדין ביבנה, שהוכר בלא ערעור כביודהדין המרכזי 
והעליון של היהודים בארצם. ניכרים הדברים, שהמגמה 
לבטל את השימוש בבתי־הדין הלא-יהודיים בארץ הצליחה, 
ומכאן מובנת חוות־דעתם של חכמי-הדור (ר׳ טרפון, ר׳ 
אלעזר בן עזריה), שבתי־הדין הלא-יהודיים חסרים כל סמכות 
משפטית גם כשדיניהם הם כדיני-ישראל (גטין פ״ח, ב׳! 
מכילתא לשמ׳ כ״א, א׳). 



395 


היסטוריה: מחורבן בית שני עד חלוקת הקיסרות 


396 


על המגע עם השלטונות הרומיים לשם שיפור התנאים 
בארץ באותה תקופה הגיעו אלינו ידיעות משני סוגים. ידיעה 
סתמית אחת מספרת׳ שרבן גמליאל יצא פעם מן הארץ 
"לטול רשות מהגמון בסוריא" (עדיות ד, ד). ידיעות מסוג 
אחר מספרות על ר״ג, שיצא לרומי בלוויתם של ר׳ יהושע 
בן חנניה, ר׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא (משנ ׳ מע״ש ה , , 
ט , ! ספרי דברים מ״ז! תוספתא יו״ט ב/ ג׳; ירוש׳ סנה׳ 
כ״ה, ד׳). ייתכן, שהידיעות שלפנינו דנות — כדעתם של 
כמה חוקרים — בביקורים ברומי, שחזרו ונשנו. על כל פנים 
נראה, שחכמי־ישראל שהו ברומי במשך זמן ניכר, ועל כך 
מעידה הידיעה, שדרשו בבתי־הכנסת ברומי(עי׳ שמות רבה 
ל , , ט , ). כדוגמת מה שמצאנו בתקופות שקדמו לחורבן־הבית, 
יש להניח שאף עכשיו השתדלה היהדות הרומית להשפיע 
על השלטון הרומי המרכזי, שיתייחס בחיוב אל הבקשות 
והתביעות, שבשמן באו באי־כוחם של יהודי־הארץ לרומי. 
כמו־כן מתקבל הדבר על הדעת, שהימים שבהם יצק הסנאט 
מטבע לזכר ביטול העלילות בעניין מס־היהודים ושבהם אף 
הוכרז על חיסולה של מדיניות הרדיפות כלפי המתגיירים, 
חיו נוחים ביותר להשגת הנחות ושיפורים במעמדם של 
היהודים. יש, איפוא, להניח בוודאות, שכמה מן התביעות 
לסידור אוטונומי של חיי היהודים בארץ באו באותו זמן על 
סיפוקן׳ ובכללן — ההכרה הרשמית ביבנה ובבתי־הדין שלה 
כבית־דין מרכזי, ההכרה הרשמית בנשיאותו של ר״ג, וההכרה 
בזכויות אוטונומיות אחרות של היהדות בא״י בתחום הדתי 
וחחברותי־המדיני. 

כינוסו של ח ומר־ חד, לב ה. אבל עיקר חשיבותה 
של יבנה באותה תקופה היה במה ששימשה מרכז לפעילות 
רוחנית פנימית. פעילות זו באה לידי ביטוי במאמץ שיטתי 
ורבצדדי בכינוסו של חומר־ההלכה מן הדורות הקודמים 
ובסידורו ועריכתו הסופית של חומר זה, באופן שיוכל לשמש 
את צרכי־העם. הבעיות, שהיו כרוכות בפעולות אלו, שימשו 
נושאים לחילוקי־דעות מרובים. היו חכמים, שביקשו לסמוך 
בעיקר על החומר, שהגיע מן התקופות הקודמות, ועל יסודו 
נתכוונו לקבוע הלכה למעשה, ואילו חכמים אחרים ביקשו 
לבדוק את מהימנותו של חומר זה ע״י גביית עדויות מפי 
חכמי־הדור. היו גם חילוקי־דעות בשאלת ההכרעה בין עמדתו 
של בית־הילל ועמדתו של בית־שמאי בנוגע לפסקי־ההלכה 
בעניינים הרבה. כמו־כן נידונו שאלות עיוניות מרובות׳ שהיו 
תלויות בכמה וכמה גורמים, כגון שאלת קידוש־החודש 
וקביעתם של מועדי־החגים; שאלות׳ שהיו קשורות בקיום 
המצוות התלויות בארץ׳ כמו מעשרות ושביעית; שאלות 
על היחס לכיתות השונות, שמספר חבריהן גדל בארץ, כמו 
הנוצרים ובני כיתות אחרות; שאלות על היחס לשכנים 
בקביעת דיני־ההתגיירות. כל השאלות הללו היו טעונות 
בירור יסודי, וצריך היה שהתשובה עליהן תינתן ע״י מוסדות, 
שסמכותם היתה למעלה מכל ספק. צרכים אלה נתמלאו 
ביבנה של אותו דור, שקם אחר ריב״ז. 

עליית סמכותה הרוחנית־המדינית של הנשיאות. 
האדם, שפעל יותר מכל שאר בני־זמנו ליצירתו של מרכז 
רוחני־מדיני לאומה — מרכז, שנקבע ביבנה —, היה רבן 
גמליאל, מצאצאיו של הילל הזקן. נראה, שזמן לא מרובה 
אחר ירידתו של בית־פלאוויוס הוכר כנשיא מטעם השלטונות 
הרומיים, ובתקפה של הכרה זו, וגם בזכות מוצאו מבית־ 
הילל, קיבל עליו להיות דן יחידי בעניינים, שתפסו מקום 


מרכזי בחייה של האומה. לאחר חילוקי־דעות מרובים הסכימו 
סוף־סוף חכמי־דודו להכיר בסמכותו המוחלטת להכריע בכל 
השאלות הנוגעות לעיבורי־שגים ולקביעת זמניהם של החגים 
בכל תחומי העולם היהודי — בא״י ובתפוצות־הגולה. גם 
בשאלות מרכזיות אחרות הראה רבן גמליאל את תוקף 
השפעתו ושלטונו, ואע״ם שפעם אחת עלה ביד חכמי־זמנו 
להורידו מנשיאותו, מפגי שראו בהתנהגותו משום נטילת 
שררה יתרה לעצמו, מצאו לנכון להחזירו לנשיאות, אלא 
ששיתפו עמו במילוי תפקידו את ר׳ אלעזר בן עזריה, שייחדו 
לו סמכות מצומצמת מזו של רבן גמליאל (ברכות כ״ז, ב׳ — 
כ״ח, א׳). האגדה המאוחרת לא ראתה שום פגם בתקיפות, 
שהראה ר״ג כנשיא, ואף בשעה שגיסו, רבי אליעזר בן 
הורקנוס, נתנדה משום סירובו להסכים לחבריו בעניין הנוגע 
להלכות טומאה וטהרה, שמה האגדה בפי ר״ג את הדברים: 
"ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך, שלא לכבודי עשיתי 
ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו 
מחלוקת בישראל" (ב״מ נ״ט, ב׳). מטרה ז 1 , שלא תרבינה 
מחלוקות בישראל׳ היתד, לעיניהם של חכמי־הדור גם בשעה 
שהחליטו, שבחילוקי־הדעות בין בית־שמאי ובית־הילל(ע״ע) 
יש להכריע כדעת בית־הילל (עירובין י״ג, בי. שם ו׳ ב׳—ז/ 
א׳; ירוש׳ ברכות ג׳, ב׳). להכרעה זו היה אז ערך מרובה, 
לפי שתלמידי בית־שמאי לא היו מועטים באותו זמן והש¬ 
פעתם היתד, ניכרת. היו בהם גם כאלה, שהיו ידועים בחרי¬ 
פותם ובגדולתם בתורה, כמו יונתן בן הרכינס, שחכמי־זמנו 
התייחסו אליו בכבוד מרובה. אולם בתנאי־החיים של אותם 
הימים היה קיים חשש מבוסם, שחילוקי־הדעות בין שתי 
אסכולות אלו עלולים לעשות את התורה לשתי תורות, 
והמוסד המרכזי ביבנה החליט לקבוע הלכה כבית־הילל. 
בפועל נמצאו במשך זמן ניכר אף לאחר שנקבעה ההלכה 
כבית-הילל כמה חוגים, שנטו לבית־שמאי ונהגו על־פי 
הכרעותיו. ורק המגמה הגלויה להשליט אחדות בעניינים 
הנוגעים להלכה ולמעשה וגם השפעתו של הנשיא מבית- 
הילל גרמו, שתורת בית־הילל נתקבלה סוף־סוף בשלמות 
ולא היה מי שיערער עליה. 

סמכותו של ר״ג לא נצטמצמה בקביעת ההלכה מבחינה 
מוסרית־רוחנית בלבד. היה לו גם התוקף להוציא לפועל את 
תקנותיו והוראותיו. בשאלת קדושתם של הבכורות נקבעה 
בימי ר״ג משרה מיוחדת של מומחה לראיית בכורות, שהיה 
קובע איזה מום מפקיע את הבכור מקדושתו (משנ׳ בכורות 
ד , , ה , ). ר״ג קבע גם משרות מיוחדות בשכר בהנהלתה של 
הישיבה המרכזית ביבנה(ספרי דברים ט״ז). והיה גם מעשה, 
שהדיח ממעמדו ראש של עיר ביהודה (הכוונה, כנראה, 
לגזר), שלא נשמע להוראותיו בדיני עדות-החודש (ר״ה כ״ב, 
א׳; ירוש׳ שם נ״ז, ב , ). 

בית־הדין הגדול והישיבה המרכזית. מקור 
סמכותו החוקית של הנשיא בימי ר״ג לא היה במוצאו מבית¬ 
ר,ילל ולא בתוקף השלטון שניתן לו מטעם רומי, אלא במו¬ 
סדות הרוחנים־המשפטיים העליונים של האומה, שנתגבשו 
אחר ידידתו של בית־פלאוויום. אלה היו הישיבה המרכזית 
ביבנה ובית־הדין הגדול שעל־ידה. הישיבה המרכזית עסקה 
בעיבודו של חומד־ההלכה ובבירור השיטות לקביעתם של 
פסקי־ההלכה. בית־הדין הגדול היה מוסמך להכריז על 
ההלכות הפסוקות ולהוציאן לפועל׳ וכן היה מוסמך למנות 
את הנשיא וגם להורידו מגדולתו. הורדתו הזמנית של ר״ג 



397 


ארץ־ישראל 


398 


מנשיאותו׳ באה בתוקף החלטה של בית-הדין הגדול׳ ובתר 
קף החלטה של אותו מוסד עליון נצטמצמה בחלקה סמכותו 
של הנשיא ונמסרה לר , אלעזר בן עזריה. לבית־הדין הגדול 
היתד. גם הסמכות למנות דיינים. ואע״פ שבני־הישוב בארץ 
נוהגים היו לפנות גם לבית־דין של בוררים, שלא היו 
מוסמכים מטעם בית־הדין הגדול׳ ולבתי־דין אחרים מסוגים 
שונים, מרובות היו זכויותיו של מומחה (=דיין מוסמך) 
מזכויותיהם של דיינים, שהיו חסרים סמכות רשמית מטעם 
ביודהדין הגדול (ספרי דברים י״ז! שם קמ״דז שם רפ״ח 
בכורות ד׳, ד׳). — כמה סימנים מעידים, שבמשך התקופה 
הנדונה נקבעו כינויי־כבוד מיוחדים למוסמכים מטעם בית- 
הדין הגדול. לנשיא נתייחד הכינוי "רבך, למוסמך לשמש 
כדיין וכחבר בית־הדין הגדול נתייחד הכינוי "רבי", ולחכמי־ 
הדור, שהוסמכו לצרכי ארצות־הגולה, נתייחד הכינוי "רב" 
(עי׳ ערוך, ערך אביי). 

פעולתם החינוכיודהמשפטית של המוסדות המרכזיים 
ביבנה על המוני־העם היתד, מתנהלת בעיקר בשתי צורות: 
ע״י התשובות, שהיו משיבים על השאלות בענפי־ההלכה 
השונים, שהיו מובאות לפניהם מישובי־הארץ השונים, וע״י 
המסעות, שהנשיא היה עורך בלוויתם של גדולי־ד,חכמים 
בערי־הארץ השונות. הידיעות שנשתמרו במקורות בדבר 
שאלות׳ שהובאו בפני חכמי־יבנה מטבעון, בית־ירח, ציפורי 
(תוספתא נדה ד׳, ג^-ד׳ו תוספתא כלאים א׳, ד׳ ז תוספתא 
שבת ט״ז, ח׳) ואפילו מעציון גבר (עסיא ; עי׳ תוספתא חולין 
ג׳. י׳! תוספתא פרה ר, ד׳ ז תוספתא מקואות ד׳, ה) מעידות, 
שסמכותה של יבנה היתד, מוכרת בכל הארץ. הידיעות 
שנשתמרו על ערים בחוץ־לארץ, שפנו ליבנה (תוספתא 
עירובין ו׳), ועל חכמי־יבגה, שפנו ליהודי־רומי והתרו בהם, 
שינהגו בעריכת הסדר של פסח בהתאם לדעתם של רוב 
חכמי־יבנה (תוספתא יו״ט ב׳, ט״ו; פסחים נ״ג, א׳), מעידות, 
שיבנה ראתה את עצמה באותם הימים כממלאת את מקומו 
של בית־הדין הגדול בלשכת־הגזית. — את רבן גמליאל ובני־ 
לוויתו אנו מוצאים באכזיב (תוספתא תרומות ב׳, י״ג), בעכו 
(ע״ז ג׳, ד׳), באשקלון (תוספתא מקואות ר, ג׳), בכפר 
עותגאי (גטין א׳, ה׳), בטבריה (עירובין י׳, י׳), ביריחו 
(תוספתא ברכות ד׳, י״ב), בלוד (תוספתא פסחים י׳, י״ב), 
"בעיירות של כותים שעל־יד הירדן" (תוספתא דמאי ה׳, 
כ״ד). בדומה לרשימת המקומות, שפנו ליבנה׳ כך כוללת אף 
רשימת מקומות־ביקוריהם של רבן גמליאל והחכמים את רוב 
חבליה של א״י. 

מכללם של דברי־המקורות שלפנינו אנו למדים, שהעם 
ברובו המכריע היה נזהר באותה תקופה בקיומן של מצוות- 
התורה, ותפקידם של המוסדות ביבנה לא היה אלא לתאם את 
פסקיהם עם מנהגי־המקום ולהקפיד על כך, שחכמי־ההלכה 
לא יפלגו את העם בשיטות השונות בהלכה, שנוצרו בישיבות 
השונות, שהיו קיימות בארץ. מתוך כך נבעה גם החלטת- 
הנידוי, שנתקבלה כלפי רבי אליעזר בן הורקנוס על שסירב 
להיכנע לדעת הרוב של ישיבת־יבנה המרכזית. להווי של 
קיום־ד,מצוות, שהיה מושרש בעם, אפייני הוא עד, שבני־עכז׳ 
מצאו לאפשר לעורר את תשומת־לבו של הנשיא רבן גמלי¬ 
אל, בשעה שביקר בעירם, שלא היה נזהר בדברים (הכוונה 
לישיבה על ספסל של עכו״ם בשבת), שבני-המקום היו 
נוהגים בהם איסור. ואע״פ שלבו של ר״ג לא היה שלם עם 
איסור זה, לא מצא לנכון לבטלו ואף קיבלו עליו (תוספתא 


מו״ק ב׳, ט״ו). — סיפור דומה לזה מסופר גם על ביקורו של 
ר״ג באשקלון (תוספתא מקואות ו/ ג׳). 

ה מ ש א ־ ו מ ת ן עם א ר צ ו ת ־ ה ג ו ל ה. כמו בתקופות 
הקודמות, כך היה קיים אף בתקופה זו מגע־ומשא נמרץ 
למדי בין היהדות בא״י ובין תפוצות־הגולה. ביהוד מרובות 
הן הידיעות על מסעותיו של ר׳ עקיבא בארצות־הגולה השו¬ 
נות. כמה מן הידיעות על מסעות אלה נוגעות בלא ספק 
לתקופה, שקדמה למלחמותיו של טריינוס בפרתים ( 114 — 
117 לסה״ג), שהרי אחר מלחמות אלו של טריינום לא 
נשארו יהודים באפריקי (= אפריקה הצפונית, קירני), 
הנמנית עם המקומות שבהם ביקר ר׳ עקיבא (ר״ה כ״ו, א׳). 
בדומה לזה נערך גם ביקורו במדי ובנהרדעא בלא ספק, 
בהתאם למסופר במקור שלפנינו, קודם מלחמותיו של טריי- 
נום באותו איזור (תענית י״א׳ ב׳ ז ע״ז ל״ד, א׳ ז שם, ל״ט, 
א׳! ב״ר ל״ג, ה׳! משג׳ יבמות ט״ז, ז׳). ביקורים אלה נערכו 
עפ״ר, כמו בתקופת־הבית, כדי להודיע על קביעת־המועדים, 
ולפעמים — לצרכי־מגביות. בין העומדים בראשן של המג¬ 
ביות הללו נזכרים במקום אחד ר׳ יהושע, ר׳ אלעזר ור׳ 
עקיבא — שלושת החכמים, שהיו קרובים ביותר לנשיא 
(ירוש׳ הוריות מ״ח, א׳! ויק״ר ד׳, ד׳ז דברים רבה ד׳, ח׳), 
ובמקום אחר: ר׳ עקיבא בלווית אחד מן החכמים (ירוש׳ 
פסחים ל״א, ב׳). 

תקנת התפילה. בין התקנות, שנקבעו ע״י חכמי- 
הדור לפי הוראותיו המפורשות של רבן גמליאל, יש לציין 
ביהוד את קביעתה של תפילת שמונה־עשרה. תפילה זו 
היתה ידועה גם קודם לכן והיתד, נהוגה גם בפני הבית, אלא 
שלא היתד, לה צורה של קבע, וספק הוא. אם היתד. מקובלת 
על כל העם. תקנת רבן גמליאל ייחדה. כנראה, לתפילה זו 
מעין ערך לאומי כללי, ומכאן ואילך נתקבלה כתחליף לעבו¬ 
דת בית־המקדש (ברכות כ״ח, ב׳-כ״ט, א׳ י מגילה י״ז, ב׳). 

היחס לנצרות. בתקופה זו בא גם הפילוג הבולט 
הראשון בין היהדות והנצרות. בראשית ימיה של הנצרות 
לא התייחסו חכמי־התודה בשלילה גמורה לכת זו, ונאמנת 
עלינו העדות של בעל "מעשי־ד,שליחים",שרבן גמליאל הזקן 
בשעתו וחכמי־הפרושים בסוף שנות ה 50 , בתקופה שבה הובא 
שאול הטרסי לדין לפני הסנהדרין׳ היו מוצאים לאפשר לצדד 
בזכותם של הנוצרים (מעשי־ד,שליחים ה׳, ל״ד ואילך; שם, 
כ״ג, ט׳). גם העובדה, שיעקב (ע״ע), אחי ישו, יכול היה 
לעמוד בראש עדתו בירושלים עד שנת ה 63 בלא שהופרע 
בעבודתו, וכן העובדה, שהמתתו ע״י בית־דין של צדוקים 
היתה למורת־רוחם של הפרושים, מעידות, שבעדת הנוצרים 
הראשונים לא מצאו חכמי־התורה פגם. אך בעשרות־השנים 
הראשונות אחר החורבן בא שינוי ביחס אל הנוצרים. בניגוד 
לעדה הנוצרית של סוף ימי הבית, שהיתה מקפדת על שמירתן 
של מצוות־התורה והיתה נאמנת לבית־המקדש ולעבודת 
בית־המקדש, וכנראה׳ גם למוסדות הרוחנים המרכזיים של 
האומה, התחילו עכשיו הנוצרים, שישבו אחר החורבן בירו¬ 
שלים ובשאר ערי־הארץ, להתייחם בזילזול לצרת־האומה 
ולאסון־החורבן וכן לתקוותיו של רוב האומה לעתיד הקרוב 
והרחוק. את הפסוק בישעיהו (ח׳ יד): "והיה למקדש ולאבן 
נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל" ביארו הנוצרים שישבו 
בא״י על בית־שמאי ובית־הילל, שראו בהם את האשמים 
לחורבן על שדחו את הנצרות (ע׳ היארונימוס לישעיהו ח, 
יד). אין ספק בדבר, שבשאלת הקמתו של בית-המקדש 



399 


היסטוריה: מחורבן בית שני עד חלוקת הקיסרות 


400 


מחובותיו וכן גם בשאלות חיוניות אחרות, שהיו נוגעות 
לעתידה של האומה, נקטו עכשיו הנוצרים, שישבו בארץ, 
עמדה שנראתה כבגידה בעיני רוב האומה. 

הד לשנאה העמוקה, שרחשו יהודי־הארץ לנוצרים בני־ 
זמנם, אנו מוצאים בדבריהם של כמה מחכמי־הדור. את רבי 
טרפון אנו מוצאים כשהוא מכריז בשבועה, שאם יזדמנו 
ספרי־מיגים לידו ישרוף אותם, אף אם שם ה׳ יהיה נזכר 
בהם. והוא מוסיף: ״שאפילו הרודף רודף אחרי — נכנסתי 
לבית עבודה זרה ולא נכנסתי לבתיהן. שעובדי עבודה זרה 
אין מכירין אותו וכופרין בו והללו מכירין וכופרין בו" (תו¬ 
ספתא שבת, י״ג [י״ד], ה , ). בן אותו הדור, ר׳ ישמעאל, קבע, 
שספרי־המינים מטילים איבה בין ישראל לאביהם שבשמים 
"ועליהן הכתוב אומר: הלוא משנאיך, ה/ אשנא ובמתקוממיך 
אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי" (תה׳ קלט, 
כא—כב [תוספתא, שם]). במקור אחר, שהוא מאותו הזמן, 
נאמר: ״שחיטת המין — לעבדם ופיתן פת עכו״ם ויינן — 
יין נסך... ואין נושאין מהם ואין נותנים להם. אין מלמדים 
את בניהם אומנות ואין מתרפאין מהם" (תוספתא חולין ב׳). 
ר׳ ישמעאל, שהתיר לעבוד עבודה זרה כדי להינצל ממוות, 
אסר לחולה, שחייו היו בסכנה, להשתמש בלחשים, ששמו 
של ״ישוע בן פנטרא״ נזכר בהם (תוספתא חולין, שם ! ידוש׳ 
ע״ז מ/ ד׳—מ״א, א׳). 

בתנאים אלה מובן הדבר, שחכמי־יבנה ראו צורך בהקמת 
חיץ בין האומה ובין הנוצרים, ולשם כך השתמשו בתפילת 
שמונה־עשרה, שמעכשיו ניתנה לה צורה של קביעות: מעין 
תחליף להקרבת התמיד בבית־המקדש, ובין ברכת "השיבה 
שופטינו כבראשונה" וברכת "על גרי־הצדק יהמו רחמיך" 
קבעו תפילה נוספת: "למשומדים אל תהי תקוה, הנצרים 
והמינים כרגע יאבדד. תפילה זו הרחיקה את הנוצרים מבתי- 
הכנסת והוציאה אותם מכלל ישראל. 

השפעתו של פולמוס־טריינוס. התקופה של 
עבודת־בניין וימי־שלווה ביהודה, שנמשכה מתחילת שנת 
ה 96 עד קרוב לסופה של שנת 115 , נפסקה באופן פתאומי 
ע״י מלחמות־הדמים, שפרצו בין היוונים והיהודים באלכסנ¬ 
דריה של מצרים. אע״פ שמלחמה זו בין היהודים והיוונים 
נסתיימה, כנראה, באמצע אוקטובר 115 , פרצו מיד אחריה בקי־ 
רני, בכל רחבי מצרים, בקפריסין, במסופוטאמיה, וכנראה, 
גם בסוריה, מלחמות אכזריות בין היוונים והרומים, מצד 
אחד, והיהודים ובעלי־בריתם מבני־המקום, מצד שגי. מלחמות 
אלו׳ שנמשכו גם ב 118 , נסתיימו בכליונם הגמור של ישובי- 
ישראל בחבלי־מצרים השונים, פרט לאלכסנדריה, בהשמדתם 
של יהודי קירני וקפריסין ובמעשי-טבח בישובי־ישראל 
שבמסופוטאמיה. לשואה זו, שבאה על ישובי־ישראל, שהיו 
מושרשים במשך מאות־שנים בתפוצות־הגולה המזרחיות, 
היו תוצאות חמורות גם לגבי הישוב היהודי בא״י. על-ידי 
ההשמדה של קיבוצים יהודיים שלמים וחורבנן של קהילות 
הרבה בקיבוצים אחרים ניטלו מן היהדות בא״י מקורות של 
השפעה רוחנית וסיוע המרי בקנה־מידה גדול. אך נוסף על 
התרופפות כוחה הכללי של האומה, שבאה מתוך כריתה זו 
של אברים חיים מגופה, נשקפה סכנה חמורה אף ליהדות 
הא״י עצמה מן המדיניות, שנקט טריינום בסוף ימיו. כתגמול 
למפקדו לוסיום קיטום, שהצטיין בהשמדת המוני-יהודים 
במסופוטאמיה, מינה טריינום מפקד זה לנציב על יהודה, 
וכוונתו המפורשת של מינוי זה היתד, להתנקם ביהודה על 


מרידות היהודים באפריקה הצפונית ובקפריסין, בשעה שטר־ 
יינום היה עסוק במלחמותיו בפרתיה. 

על יסוד המקורות שבידינו אין לדון בבירור, אם הספיק 
לוסיוס קיטום להגיע ליהודה. מותו של טריינום אירע ב 9 
באוגוסט 117 ולוסיום קיטום נהרג בפקודת הדריינום בי״ב 
באדר 118 . ולפי שאין להניח, שקיטום הגיע ביד אחר מותו 
של טריינום לחבל־נציבותו החדש, ייתכן ששהה זמן מה 
במסופוטאמיה ובסוריה וליהודה לא הספיק אף להגיע. אולם 
הידיעה שבמשנה: "בפולמוס של קיטום גזרו על עטרות 
כלות ושלא ילמד אדם את בנו יוונית" (סוטה ט/ י״ד) מראה, 
שמלחמת־קיטום בבבל עשתה רושם עמוק גם ביהודה. בעל 
סדר עולם רבה (ל׳) אף מצא לנכון למנות: "מפולמוס של 
אספסיינוס עד פולמוס של קיטום״. — הסיפורים, שאנו 
מוצאים במקורות התלמודיים על פפום ולוליינום, שהוצאו 
להורג ע״י טריינום וניצלו ברגע האחרון, מתכוונים בלא 
ספק לקיטום. אבל מאורע זה אירע, כנראה, בסוריה ולא 
בא״י (עי׳ ספרא לויק׳ כו, יט; קה״ר ג/ י״ז; שמחות ח׳; 
תענית י״ח, ב׳; מכילתא דרשב״י לשמות כא, יג). 

התקוות שנתעוררו בראשית ימיו של הדריינוס. 

עם עלייתו של הדריינוס לשלטון( 11.8.117 לסה״נ) בא שינוי 
מהפכני במדיניותה של רומי. לא זו בלבד שהדריינום הפסיק 
את המלחמה בפרתיה, אלא אף הכריז על ביטול כל קווי- 
המדיניות של רומי, שנסתמנו בפעולותיו של טריינום משהת¬ 
חיל בהכנותיו למלחמה בפרתיה ואילך. בשניים ממעשיו של 
הדריינוס אפשר היה אף לראות משום ניסיון לשפר במידת־ 
האפשר את היחסים בין רומי והיהודים, שנתקלקלו ביותר 
בסוף ימיו של טריינום. הדריינוס המשיך כמובן בפעולות 
לשם חיסול סימני-ההתמרדות האחרונים של יהדות־התפוצות 
נגד רומי, אך כשהוגשו לפניו תלונות בשאלת המלחמה, 
שפרצה ב 115 בין היהודים והיוונים באלכסנדריה של מצרים, 
הכריע בפסק־דינו לטובת היהודים. גם רציחתו של לוסיום 
קיטוס עם שאר גדולי המצביאים של טריינום — רציחה, 
שבוצעה בלא ספק ביזמתו של הדריינום בהתאם למטרות, 
שקבע למדיניותו הכללית — נתקבלה ע״י היהדות בא״י 
כסימן לחיסול המדיניות האנטי-יהודית, שנקט טריינום בסוף 
ימיו. ההכרזה על כוונתו של הקיסר להתחיל בפעולות בניין 
והקמת-הריסות בכל חלקי האימפריה הרומית עוררה בלא 
ספק בליבותיהם של היהודים את התקווה להקמתה של ירו¬ 
שלים מחורבותיה. אף אין זה מן הנמנע, שהדריינוס נתן 
הבטחות אלו ועל המסיבות, שבהן ניתנו, אין ברשותנו כל 
שמוצא את אישורו בכמה מקורות, אע״פ שעל צורתן של 
הבטחות אלו ועל המסיבות, שבהן ניתנו, אין ברשותנו כל 
ידיעה שהיא (עי׳ איגרת בר נבא ט״ז, ג׳—ד׳? אפיפניוס 
14 . 3. 0 ת 0 ק 61 .?משת! 06 ; בראש׳ רבה ס״ד; תוספתא 
עדיות ג׳). 

מגמת ההלניות במדיניות של הדריינום. אך תקוות 
אלו הוכזבו עד מהרה משנקבעו בבירור קווי-מדיניותו של 
הדריינום. מדיניות זו היתד, מכוונת להשליט באימפריה — 
וביחוד בחלקיה המזרחיים, שכללו את מרכזי־התרבות באותו 
זמן— את ההשקפות וסיגנון־החיים של ההלניות האוניוור- 
סאלית המאוחרת. מבחינה חיצונית נתבטאה מדיניות זו 
בהקמת בניינים ומצבות-זיכרון, ומבחינה פנימית — חברו- 
תית-משפטית — בנטיה׳ שנתגלתה פה ושם, למתן צורה 
הומאנית לחוקי־העבדות ולחוקים שהכבידו על הישוב 



401 


ארץ־ישראד 


402 


בתחומי־חיים אחרים. אולם אף כמה מן החוקים, שנחקקו 
בימי הדריינום ושאפשר לראות בהם נטיה להומאניות׳ לא 
באו בעיקרו של דבר אלא כדי לרופף את השפעתם של אותם 
היסודות, שהיו מעורריהן של המרידות בימי־טריינום ד,אחרד 
נים. סימנים לכך אנו מוצאים ביחוד באפריקה הצפונית. אף 
הצו על ביטול קרבנות־אדם בסלאמים של קפריסין — שהיתר" 
קן של התקוממות לר 1 מי בסוף ימיו של טריינום —, אע״פ 
שהוא נמנה עם החוקים ההומאניים, שנחקקו בימי הדריינוס 
הראשונים, היה מכוון בפועל נגד הישוב הכנעני במקום, 
וקשה שלא לראות בו פעולה מיוחדת להרמת קרנם של 
היוונים׳ תושביה של אותה עיר, שקרבנותיהם במלחמה בסוף 
ימיו של טריינום היו מרובים. 

איסור־המילה. גם איסור־המילה, או הכללתו של 
איסור־המילה בסעיפי. החוק, שהטיל ענשים קשים על הסירוס 
ושכבר נקבע בימיו של דומיטיינוס, בא להלכה מטעמים 
הומאניים. אך על הגורמים, שהביאו לידי איסור זה למעשה, 
יכולים אנו לדון רק בדרך השערה. אין ספק בדבר, שהישוב 
הלא־יהודי בא״י, שהיה מושפע זה מזמן מן ההלניות מבחינת 
צורתה החיצונית, קיבל ברצון את המדיניות ההלנית כביכול 
של הדריינוס. נוסף על כך היו תקומת־ישראל והקמתה של 
ירושלים מהריסותיה כעיר יהודית בניגוד למגמות ההשתלטות 
של בני ערי־החוף וערי־הדקאפוליס האליליים על הישוב 
היהודי בארץ. לבנייתה של ירושלים, שהיהודים, כנראה, 
התחילו בה בתמיכתו החמרית של עקילם הגר (אפיפניוס, 
שם), התנגדו בלא ספק גם צאצאיהם של הוטראנים, שהת¬ 
יישבו מיד אחר החורבן במוצא והתפרנסו על חשבונם של 
האיכרים היהודיים במוצא עצמה ובסביבה. אם פירסומו של 
איסור־המילה בא בהשפעתם של אלה או בהשפעתם של 
גורמים אחרים, ודאי, שהיה מכוון לפגוע באחד מעיקרי- 
היהדות, שהרי בעולם האלילי ידוע היה יפה מה היה ערכה 


של מצות־המילה בישראל. אם כך ואם כך, האיסור של 
מצות־המילה נתפרש בהכרח בעם־ישראל כסימן מובהק לכוו¬ 
נתו של הדריינוס להכריז מלחמודהשמד על היהדות ותרבותה 
ולהעמיד במקומן את האלילות ותרבותה, שבהן דגל. 

התכניות להקמתה של ירושלים אלילית. 

אף הקמתה של ירושלים מחורבותיה, שעוררה תחילה תקו 1 ת 
מרובות בעם, שימשה, לו, כנראה, להדריינום אמצעי לדכא 
בו את היהדות. על כל פנים קאסיוס דיון ( 12 מעיד 

בפירוש, שהפיכתה של ירושלים לעיר אלילית והקמת מקדש 
לזום במקומו של בית־המקדש עוררו את היהודים למלחמה 
ברומי. המקורות היהודיים המאוחרים מעידים, שתכניתו 
הראשונה להקים את ירושלים היהודית נתקלה בהתנגדותם 
של השומרונים — התנגדות, ששימשה גורם ראשון לביטולה 
של תכנית זו. 

ראשיתה של מלחמת בר־כוכבא. לפי עדותו 
של קאסיוס דיון (שם 12 — 15 ) התכוננו היהודים למלחמה 
ברומי במשך כמה זמן, ולשם כך הכינו לעצמם בין השאר 
מנהרות מתחת לאדמה ושבילים תת־קרקעיים ביניהן. להכנות 
אלו גרם, כנראה, איסור־המילה הנזכר, שנתפרסם קרוב 
לחמש שנים קודם התפרצותה של המלחמה (עי׳ ב״ב, ם/ ב׳ 
[דברי ר׳ ישמעאל], ועי׳ משנ ׳ שבת י״ט, א׳). פעולות- 
המלחמה הראשונות, שהתחילו ב 132 , הוכתרו משום כך 
בהצלחה וחילו של הנציב הרומי ביהודה, טיניוס רופום, לא 
יכול היה לעמוד בפני המתקוממים. היהודים המורדים הת¬ 
גברו אף על נציב־סוריה, שבא לעזרתו של הנציב ביהודה. 
ירושלים נכבשה, כנראה, בימי־המלחמד, הראשונים, ומן 
המטבעות׳ שהגיעו אלינו מאותו פרק־הזמן, אנו למדים, 
שבראש העם עמד אז מנהיגה של מלחמת־החירות — בר־ 
כוכבא (ע״ע)—ועל־ידו—הכהן הגדול. יש להניח, שעבודת־ 
הקדמות נתחדשה, אע״פ שאין ברשותנו ידיעה, שניגשו 
להקמתו של בית־המקדש מחור- 
מתיו. כמה סימנים מעידים, שת¬ 
קופה קצרה זו של חירות־ישראל 
עוררה תקוות משיחיות חזקות 
באומה, ובבר־כוכבא — מנהיגה 
של מלחמת־החירות — ראו רבים 
מבני־העם, ורבי עקיבא בתוכם, 

את המלך המשיח. 

סופה של המלחמה ונפילת 
ביתר. רומי היתד. שרויה באותם 
הימים במצב של ביטחון גמור 
ושלום שרר על כל גבולותיה, 

ולפיכך ברור היה, שכל הכוחות 
הצבאיים של הקיסרות יהיו מכונ¬ 
נים נגד יהודה. את תוצאות- 
המלחמה בתנאים אלה של משקל- 
הכוחות אפשר היה לראות מראש. 

אחר תבוסתם של נציב-יהודה 
ונציב־סוריה ניגשו מצביאי־רומי 
בראשותו של יוליום סורוס למל¬ 
חמה במורדים בטכסיסים חדשים, 

שהיו מכוננים בעיקרם לכבוש 
עמדה אחר עמדה ולשמור על 
העמדות הכבושות, שלא תפולנה 


״־־׳זז;׳־־ : 

׳ י 

;׳> 5 


! ! ~ך*ד$די-< י 1 ־ן 1 ׳%■ ■:'* 

? י וו.. ► 4 ' 11.1 . ,• " .*?•:. *. י*־׳ ו -דוי , 

; *י).־. / 41 * •וו* 


־ 1 : ■ 


•י־־^ז׳ז^ין , 



) % ד •^י־הי וי״ן זן 





ייי:. 



מכתב של שמעון בן בוסבא (לפי השערתם של כטה חוקרים: בר־כוכבא), שנתגלה בוואדי 
מורבעת שבמדבר יהודה ( 1952 ). וזו לשח המכתב: 


משמעון בז כוסבא לישוע 
בז נלנלה ולאנשי חברר 
שלום מעיד אני עלי תשמים 
ופס[ה?] טז הגללאים שהצלת 


כל אדם שאני נתז חכבלים 
ברגלכם כמה שעסת[י) 
לבן עפלול 
[ש]מעוז 



403 


היסטוריה: מחורבן כית שני עד חלוקת הקיסרות 


404 



קיסרי. פב 5 ש״ 8 5 בז ט: הטאה ה 2 105 ,"נ 


בידי האויב. נראה, שאף שאלת כיבושם של ביצורים הר¬ 
ריים, שהעסיקה את מנהיגי־רומי באותם הימים, נידונה בקשר 
לתנאי המלחמה, שהתנהלה באותה תקופה בא״י. השתתפותו 
של הצי הרומי במלחמה מעידה, שרומי מצאה לנכון לרכז 
חלקים חשובים של כוחותיה הצבאיים מכל הסוגים לצרכיה 
של מלחמה זו. מסתבר, שהגליל נפל בידי רומי זמן קצר אחר 
התחלת ההתקפה של סורוס — הידיעות שנשתמרו (ב״ב 
ע״ה, ב׳) על חורבנה החלקי של ציפורי נוגעות, כנראה, 
לאותה תקופה —׳ ואילו ביהודה נמשכה המלחמה זמן ארוך- 
ביחס והתנהלה מתוך קנאות של יאוש, מצד אחד, ומתוך 
אכזריות ופעולות־השמדה, מצד שני. ביתד היתה המבצר 
האחרון, שהחזיק מעמד בפני רומי, אבל המצור, ששמו 
הרומים על העיר ניתק את ביתד ממקור־המים שלה וגורלה 
נחרץ ע״י כך. הנצורים ביקשו, כנראה, לפרוץ את המצור 
(עי׳ תוספתא יבמות י״ד, ח׳), אבל לא הצליחו בדבר, 
ומאנשי־ביתר לא נשאר, כנראה — אחר כיבושה של העיר 
בידי דומי —, אף אחד בחיים. 

המלחמה נסתיימה בסוף הקיץ של 135 . אבידותיהם של 
הרומים במלחמה זו היו מרובות כל־כך, שלדברי קאסיום 
דיון (שם, 14 ), לא מצא הדריינוס לאפשר לכלול במכתבו 
לסנאט, שבו הודיעו על הניצחון, את המלים שהיו נוהגים 
להוסיף בהודעות כאלו: "לי וללגיונותי שלום". זכר לאבי¬ 
רות העצומות של הרומים במלחמה זו אנו מוצאים גם 
במכתב משנת 162 , שכתב מארקוס קורנליוס פרונטו למאר- 
קוס אורליוס ( 311:11160 ? 6110 ל 06 ), כדי לנחמו על מפלה, 
במלחמה הפרתית, שנחל באותה שנה. אך מרובות עוד יותר 
היו אבידותיהם של היהודים, שקאסיוס דיון אומד את מס¬ 


פרן ב 580,000 . נוסף על כך עצום היה מספר השבויים, 
שנמכרו לעבדות בשוקי עזה וחברון. יהודה כמעט שנחרבה 
כולה, ולדבריו של קאסיום דיון נהרסו במלחמה כחמש מאות 
מבצרים וקרוב לאלף כפרים (שם). המקורות התלמודיים 
קובעים, שבמשך "חמשים ושתים שנה לא נראה עוף טס 
בארץ־ישראל" (ידוש׳ תענית ס״ט, ב׳), ובמשך זמן ניכר 
היה קיים המנהג לקרוע קריעה, כשהיו עוברים על-יד ערי־ 
יהודה החרבות (מו״ק כ״ו, א׳). הרוגי-ביתר לא נמסרו 
לקבורה בחייו של הדריינוס — כלומר, עד 138 (ירוש׳ 
תענית ס״ט, א׳! איכ״ר ב/ ב׳! ברכות מ״ח, ב , ! תענית ל״א, 
א׳ ) ב״ב קכ״ב, א ׳ ! איכ״ר א׳, י״ג). 

גזירות-השמד. אחר דיכויה של היהדות בא״י לא 
היה מי שיתנגד לתכניות־הבניין של הדריינוס בירושלים. 
העיר נקראה מכאן ואילך במקורות הרומיים הרשמיים 
13 ז 011 :ז 1 ק 03 6113 ^ 0010013 (על־שמו של איליום הדריינוס, 
שפינה את עצמו ״קאפיטולינום״ — שם הכינוי של יופיטר 
הקאפיטוליני). כדוגמת קיסריה היתד, "קולוניה" חדשה זו 
חייבת במיסי־קרקעות ובמיסי־גולגולת! ומיסים אלה הוטלו 
בלא ספק על שרידי האיכרים היהודיים שבסביבה, ששיעבו- 
דם היה מעכשיו ואילך קשה משהיה אחר החורבן. לפי מנהג, 
שהיה מקובל ברומי, היה כל מקום שנועד לשמש "קולוניה" 
נחרש במחרשה רתומה לצמד שוורים (. 8 ־ 61 ^ 1 ) 3 .׳ 561-1 
111.753 ; 212 ,ז\ 1 .מ 6 \^ ). המשנה קובעת את זמנו של 
מאורע זה אחר לכידת ביתר (תענית ד׳, ו׳! ועי׳ בבלי 
תענית כ״ט, א׳ וירוש׳ שם ס״ח, ב׳). צמד־השוורים נקבע 
כסמל ל״קולוניה" החדשה על המטבעות, שיצקו לזכר 
המאורע. 

הפיקוח על איסור המילה והענשים על המקיימים מצווה 
זו הוחמרו מכאן ואילך ביותר. אך נוסף על איסור־המילה 
התחילה פרשה ארוכה של רדיפות, שהיו מכוונות נגד קיום 
המצוות כולן. ביחוד נאסרו ההתקהלויות (ודאי, מחשש להת¬ 
פרצויות), ובכללן ההתקהלויות לצרכי לימוד-התורה, ואף 
התפילה בציבור וקיום מנהגי-החגים בציבור נעשו בלתי- 
אפשריים. יש להניח, שמבחינה חוקית־רשמית הוחמר רק 
הפיקוח על איסור־המילה, ואילו- שאר הגזירות הוטלו ע״י 
שלטונות־המקום לפי הוראות של השלטון המרכזי. אין זה 
מן הנמנע, שהחשודים על השתתפות במרד היו נאנסים 
להביע אמון לקיסר ע״י קיום המנהגים של,פולחן־הקיסר, 
ומתוך כך נתרבו המקרים של קידוש־השם בישראל. על 
ההווי של תקופת־ייסורים זו מעיד חכם מאוחר אחד: "אם 
יאמר לי אדם: תן נפשך על קדושת שמו של הקדוש ברוך 
הוא אני נותן, ובלבד שיהרגוני מיד, אבל בדורו של שמד 
(מונח מקובל לתקופה של גזירות־הדריינום) איני יכול 
לסבול״ — מרוב העינויים שהיו מענים בהם את המומתים 
(שיר השירים רבה ב׳, ז׳). לפי מאמר אחר, שנוגע לאותה 
תקופה, זיעזעה עמדת-ישראל באותם הימים כמה חוגים 
באומות־העולם, והקריאה נשמעה: "מה אלהיהם של אלו 
עושה להם, שכך נהרגין עליו כל שעה" (איכ״ר א׳, נ׳< ועי׳ 
סדר אליהו רבה ל׳, עמ׳ 153 ). 

התוצאות הכלכליות של הדיכוי. מבחינה 
מדינית וכלכלית כאחת נתערערה ביותר אחר מלחמות בר־ 
כוכבא עמדתה של האומה הישראלית בא״י. ההרג הרב, 
שנעשה בתושבים, המספר המרובה של השבויים, ובריחתם 
של יהודים הרבה מן הארץ בסיבת הרדיפות והגזירות, גרמו 



405 


ארץ־ישראל 


406 



מטבעות יהודיות: מתקופת־החשמונאים עד מלחמת בר־כוכבא 

בית־חשמונאי: 1 . יהוחנן הורקנוס הראשון! 2 — 3 . יהונתן (ינאי אלכסנדר)! 4 . יהוחנן הורקנוס השני! 
5 .— 6 . מתתיהו(אנטיגונוס). בית־הורדוס: 7 — 8 . הורדוס! 9 . אנטיפס! 10 . ארכלאוס! 11 . אגריפס הראשון. 
מימי המרד הגדול ברומי: 12 . שקל שנה א׳! 13 . שקל שנה ב׳! 14 . שקל שנה ה׳! 15 . שנה שתיים 
(מטבע־נחושת)! 16 . שנה ארבע (חצי־שקל מנחושת). מימי מלחמת בר־נוכבא: 17 . שנה ב׳ 
(טטרדרכמון)! 18 . דינר שנה ב׳! 19 . דינר שנה ב׳! 20 . דינר ,לחרות ירושלם״! 21 . ,שמעון נשיא ישראלי 

(מטבע־נחושת) 



407 


היסטוריה: מחורבן גית שני עד חלוקת הקיסרות 


408 


לכך. שחלקים מרובים של הארץ נשארו הפקר. שאלת 
השימוש בנכסיהם של שבויים, שהכל חיו בטוחים שלא יחזרו, 
וכן שאלת השימוש בנכסים נטושים׳ ז״א בשדות עזובים, 
שבעליהם עתידים לחזור׳ עמדו עכשיו על הפרק ודרשו את 
פתרונן המשפטי (עי׳ ב״מ ל״ח, ב׳! ירוש׳ יבמות ט״ו, א׳ 1 
תוספתא כתובות ח׳, ג׳). בצורה חמורה יותר מבתקופת 
אספסיינום הופקעו הקרקעות של היהודים. אוזביוס מציין 
פעולה זו כהפקעה, שנעשתה על יסוד משפט־המלחמה 
( 6,1 ,^\ 14151.601.1 ). ודאי׳ שהקרקעות ברובן המכריע לא 
נמסרו למתיישבים אחרים, אך זכות־הבעלות ניטלה מבעלי¬ 
הן, ומכאן ואילך הוחמר הפיקוח של פקידי־רומי על התוצרת 
החקלאית של הישוב היהודי ברוב חלקי־הארץ. 

מבחינה רוחנית גרמו ימי־השמד של ימי־הדריינוס האח¬ 
רונים ( 135 — 138 ) למצבי-יאוש בחוגים רחבים של האומה 1 
אעפ״כ כמעט שנעדרות ידיעות על מקרים של בגידה ביהדות. 
המקרה באלישע בן אבויה (ע״ע), שהפך ל״אחר", הוא יוצא 
מן הכלל, ואף כאן אין המסיבות, שבהן הפך ל״אחר", ברורות 
כל צרכן. אולם בחוגים אליליים רחבים, שפסחו על שתי 
הסעיפים — בין היהדות והנצרות —, גרמו ימי שואה אלה 
להתרחקות מן היהדות, אע״ם שמקרי־גיור לא פסקו גם 
עכשיו. 

סימני־ההתאוששות הראשונים בחוגיהם 
של חכמי-ישראל. בחוגי השרידים של חכמי-ישראל 
התנהלה עבודה רוחנית במחתרת בתנאי עוני ומחסור קשים. 
בסוף ימיו של הדריינום — ואפשר, בתחילת ימיו של אנטו־ 
נינום פיוס ( 138 — 161 ) — זיכה ר׳ יהודה בן בבא בסמיכות 
חמשה חכמים מתלמידיו של ר׳ עקיבא. פעולה זו נעשתה, 
כנראה, במעמד, שהיה לו במידת־מה אופי ציבורי. ומאחר 
שר׳ עקיבא ור׳ חנינא בן תרדיון נהרגו על שלימדו תורה 
ברבים, ערך ר׳ יהודה בן בבא את טכס־הסמיכות בין שני 
הרים — בין אושא לשפרעם. אך משמרות של חיילי־רומי 
הבחינו בדבר, וכשנתקרבו למקום־הטכס נשאר ר׳ יהודה בן 
בבא לבדו במקום׳ כדי לשמש מטרה לחיציהם של החיילים 
וע״י כך ליתן שהות לאחרים להימלט (סנה׳ י״ד, א׳). חמשת 
המוסמכים ע״י ר׳ יהודה בן בבא קיבלו עליהם אחר מות רבם 
להחזיר את עטרת התורה לישנה. מתחילה אנו מוצאים אותם 
בבקעת רימון, שלשם נתכנסו לשם קביעת מועדי־החגים 
בישראל (ירוש׳ חגיגה ע״ח, ד׳)—מה שאי-אפשרהיה לעשות 
בתקופת־הרדיפות. נראה, שבאותה תקופה היה הישוב היהודי 
חסר במשך זמן־מה לוח־שנים קבוע ומוסמך, ואין תימה 
בדבר, שבאותו זמן עצמו נעשה בבבל ניסיון לפסוק הלכה 
בשאלת עיבור־השנים וקידושי־החדשים שלא על דעתם של 
חכמי א״י(ברכות ס״ג, א׳ז ידוש׳ נדרים מ׳, א׳). במעשה של 
חמשת המוסמכים הנזכרים היה, איפוא, משום הנחת־יסוד 
לחידושה של הסמכות הדתית־הלאומית, שבטלה עם הת¬ 
ערערותם של יסודות־החיים בארץ. 

עלייתו לשלטון של אנטונינוס פיוס ( 138 ) בימים, שבהם 
היתד, רווחת בין בעלי־ההשפעה ברומי מודת־רוח עצומה 
נגד הדריינוס ודרכי־שלטונו, עוררה בלא ספק את היהדות 
הרומית לפעול לטובת ביטולו של איסור־המילה. קרוב הדבר 
לוודאי, שביטול זה כבר הושג בשנותיו הראשונות של אנטו־ 
נינום פיוס ( 11 § , 4 § , 8 , ¥111 ׳ 1 צ.§ 1 ם). ניסוחו של ההתר 
מעיד, שהאיסור נשאר בתקפו לגבי בגי דתות אחרות, וההתר 
לא היה חל, כנראה, על גרים או עבדים לא־יהודיים, שעבדו 


בשירותם של יהודים. שאר הגזירות, שהונהגו בימי הדריינום 
בתוקף הפיקוח הצבאי שהוטל על הישוב, נשארו בתקפן 
במשך כמה זמן. יש להניח, שבתנאים אלה אירעו פה ושם 
התפרצויות נגד שרירות־הלב של החיילים, ועל כך מרמזת, 
אפשר, הידיעה על השמדתם של מתקוממים יהודיים בימיו 
של אנטונינוס פיוס ( 4 , ז \, 11 ? . 1 ״.^ ¥113 . 14151 ). 

הכינוס באושא וביטול הגזירות. הכינוס של 
חכמי־ישראל באושא, שנערך ביזמתו של איש אושא — ר׳ 
יהודה בר׳ אילעאי —, ניסה להחזיר את המצב הרוחני לישנו, 
ויש להניח שכינוס זה נערך בשנות החמישים של המאה 
השניה, כשנוצרה האפשרות להקהיל קהילות ברבים לצרכי 
תלמוד־תורה. המסורות המאוחרות כורכות את ביטולו של 
איסור־המילה עם ביטול האיסור של שמירת־השבת ותלמוד- 
תורה (מגילת תענית לכ״ח באדר! ר״ה י״ט, א׳ ן תענית 
י״ח, א׳). כמה מן המקורות מזכירים גם כפיה של עבודה זרה 
(שבה נתכוונו, אפשר׳ לפולחן־הקיסר). המקורות מספרים 
גם על משא־ומתן ממושך עם השלטונות בשאלת ביטולן של 
הגזירות, שכתוצאה ממנו בוטלו הגזירות זמנית, חזרו ונת¬ 
חדשו ורק אח״כ בוטלו סופית (מעילה י״ז, א׳—ב׳). אע״פ 
שמתוך הרישומים שנשתמרו קשה לעמוד על פרטיה של 
השתלשלות־ד,מאורעות, יש להניח, שהזכויות, שהיו כרוכות 
בשמירת־השבת — ושכללו את האיסור להטיל על יהודים 
עבודת־כפיה בשבת ואת זכותם של היהודים להימנע ממשא- 
ומתן עם השלטונות בשבתות ובחגים (זכות, שממנה נהנו 
היהודים עוד בימי הבית) — לא הוחזרו ליהודים אלא אחר 
משא־ומתן מייגע. כמרכן יתכן, שאף האפשרות להקהיל 
קהילות ברבים לצרכי תלמוד־תורה ניתנה רק לאחר זמן 
מרובה, משנרגעה הארץ ושוב לא היה צורך במשמרות 
מרובים של חיילים. 

הכינוס באושא הכריז: כל מי שהוא למד יבוא וילמד 
וכל מי שאינו למד יבוא וילמוד (שיר השירים רבה ב׳, ג׳). 
משאם־ומתנם של חכמי־הח׳ר באושא, שבראשם עמדו חמשת 
המוסמכים ע״י ר׳ יהודה בן בבא (ר׳ יהודה בר׳ אילעאי — 
המארח של הכינוס —, ר׳ מאיר, ר׳ יוסי בן חלפתא, ר׳ שמעון 
בן יוחי ור׳ נחמיה), מעיד, שהימים כבר היו ימים של 
שלווה — לכל הפחות, יחסית. 

רבי שמעון בן יוחי וטיהורה של טבריה. 
מאותה תקופה נשתיירו סימנים לעלייתה הכלכלית של טב¬ 
ריה. יתכן, שהמטבעות של 119/20 יש בהן משום עדות 
להשתדלותו של הדריינוס ליתן צביון אלילי גם לעיר זר * 
הדבר מתאשר, אפשר, גם על-ידי סיפורו של אפיפניוס 
( 30 .זש 113 על מקדש בשם הדרייניון (לכבודו של 

הדריינוס), שהתחילו בבנייתו בטבריה ולא סיימוהו, ומשום 
כך שימש לאחר מכן לצרכי המרחצאות של העיר. אולם 
מכאן ואילך אין זכר לבניינים בעלי אופי אלילי בטבריה 
או לפעולות אחרות מצד השלטונות למתן צורה אלילית 
לעיר. להפך, כל הידיעות שברשותנו מעידות, שהעיר היתד, 
מיושבת רובה ככולה יהודים. יש, איפוא, להניח, שהישוב 
הלא־יהודי של העיר, שלו דאג הדריינוס בשעתו, נעלם 
מטבריה בימי מלחמותיו של בר־כוכבא, באופן שטבריה 
יכלה לשמש עכשיו נקודת־משען חשובה לעלייתו הכלכלית 
של הישוב היהודי בסביבתה. בתנאים אלה מובן הדבר, 
מפני-מה מצא ר׳ שמעון בן יוחי לנכון לדאוג לטיהורה של 
העיר מן הקברות, שהיו מצויים בה מימי ייסודה בזמנו של 



409 


ארץ־ישראל 


410 


ד,ורדום אנטיפם (ע״ע). ע״י טיהור זה יכולה היתד, טבריה 
ליד,פך גם למרכז רוחני לישוב היהודי, שהתחיל מראה 
סימני־התאוששות אחר ימי־הגזירות. עדותם של המקורות 
קובעת, שרשב״י בדאגתו לטיהורה של טבריה כינס את 
חכמי-הדור, ולאחר דיון ממושך נמנו (לפי המקובל בבית¬ 
ר,דין המרכזי של האומה) וגמרו, שטבריה יכולה להיחשב 
לטהורה (ירוש׳ שביעית ל״ח, ד׳; בראש׳ רבה ע״ט, ו׳; 
קהלת רבה י ׳ , ח ׳ ! שבת ל״ד, א׳; פסיקתא דר״כ צ׳, א ׳ ). 
ההתנגדות לטיהורה של טבריה באה, לפי המסורת, ממגדל 
הסמוכה לה, ולפי אגדוודעם מאוחרות, שנעשו רווחות בטב¬ 
ריה, נענשו המתנגדים עונש קשה מן השמים (שם). ע״י מה 
שניטהרה אפשר היה לה, לטבריה, לשמש לאחר זמן מושבה 
של הסנהדרין (עי׳ ר״ה ל״א, ב׳). גם עלייתה של ציפורי, 
שלא היתד, רחוקה ביותר מטבריה, סייעה אף היא להת¬ 
אוששות הכללית, שבאה אחר תקופת־הגזירות, ואף עיר זו 
שימשה מכאן ואילך גורם לליכודה הרוחני של האומה. 

התחדשותה של הנשיאות; בית־הדין הגדול. 
האפשרות, שניתנה מכאן ואילך לחידוש פעולותיו של בית¬ 
ד,דין הגדול, עוררה גם את שאלת אירגונו של מוסד זה 
בתנאים החדשים. לעזרתה של היהדות בא״י במילויה של 
משימה חשובה זו נשלח, כנראה, במיוחד רבי נתן, בנו של 
ראש־הגולה בבבל. ואולם לבית־הנשיא בא״י נשאר יורש 
לתפקיד־הנשיאות — רבן שמעון בן גמליאל. הדבר היה מובן 
בעיני החכמים, שרשב״ג צריך היה להיבחר לנשיא, ואילו 
לר׳ נתן ניתן התפקיד של אב ביחדדין. כ״חכם״ — כלומר, 
כסגנו של אב בית־הדין — נתמנה ר׳ מאיר, אחד מחמשת 
המוסמכים ע״י ר׳ יהודה בן בבא והגדול בתורה ובחסידות 
בין חכמי־דורו. ר׳ מאיר התפרסם כדרשן לוקח לבבות, כאמן 
וכמחבר של משלי־שועלים, שבהם השתמש גם בדרשותיו. 
הוא ידע לנחם את בני־דורו בעיתות בצרה, אך בקביעת 
הלכה למעשה לא הראה עניין מרובה. 

התקנה החשובה ביותר של בית־הדין הגדול באותה 
תקופה היתה: "אין מעברין אותה (את השנה) בחח לארץ; 
ואם עיברוה אינה מעוברת" (ירוש׳ סנה׳ י״ט, א׳). תקנה ז( 
שמה לאל את נסיונם של חכמי־בבל להיפטר מזיקתם לא״י 
בשאלות הנוגעות לקביעת הלוח (עי׳ ברכות ס״ג, א׳; ירוש׳ 
נדרים מ׳, א׳), והיא נתקבלה על דעת־הכל, ובהסכמתו 
הגמורה של ר׳ נתן הבבלי. אך רשב״ג מצא לנכון לחזק את 
סמכותו גם בא״י ע״י צורה מיוחדת של חלוקת כבוד לנשיא 
בשעה שהיה נכנס למקום־מושבו של ביה״ד הגדול או 
לישיבה (ירוש׳ בכורים ס״ה, ג׳; תוספתא סנה׳ ז׳, ה׳; בבלי 
הוריות י״ג, ב׳), ודבר זה עורר את התנגדותו של ר׳ נתן, 
שרצה להדיח את רשב״ג ממשרתו ולהתמנות במקומו לנשיא, 
וכן של ר׳ מאיר, שתמך באותה תכנית של ר׳ נתן. מחלוקת 
זו בין הנשיא וחבריו הקרובים ביותר בהנהגת ענייני בית- 
הדין הגדול עוררה, כמו בימיו של רבן גמליאל דיבנה, 
את שאלת המשמעת כלפי המוסד המרכזי של האומה ונשיאו. 
אך מצבם של חכמי־התורה באותם הימים׳ זמן קצר לערך 
אחר הרדיפות, שהיו מכוונות בעיקר נגדם, לא איפשר את 
השימוש בנשק הנידוי, כדוגמת מה שנהגו כלפי ר׳ אליעזר 
בן הורקנוס בימיו של רבן גמליאל דיבנה. הפעם הוחלט, 
שאין מנדים זקן, ז״א שאין לנידוי תוקף כלפי חבר בבית- 
הדין הגדול (ידוש׳ מו״ק פ״א׳ ד׳ ושם ג׳; ועי׳ בבלי שם 
י״ז, א׳). ואולם עמדתו של ר׳ מאיר בבית־הנשיא, ומתוך 


כך אף בחוגי בית־הדין הגדול, נתרופפה ע״י כך, ואע״ם 
שהשפעתו על חבריו, וביחוד על ר׳ יוסי בן חלפתא, מרובה 
היתד" הרי בהנהגת הישיבה ובשאלות הנוגעות לקביעת 
הלכה למעשה עלתה קרנו של חברו — ר׳ יהודה בר׳ אילעאי. 

הפעילות ב ש ד ה - ה ה ל כ ה. פעולתו של הנשיא — 

רבן שמעון בן גמליאל — בשדה ההלכה נתבטאה במתן סיכום 
וניסוח אחרון להלכות׳ שנתקבלו ע״י בני־הדור. אין פירושו 
של דבר, שרשב״ג לא היה אלא תלמיד, שסיכם דברי רבותיו, 
לפי שבדיונים, שהיו חסרים כל זיקה לקביעת הלכה למעשה, 
נשתמרו ידיעות על רשב״ג, שהיה בעל הלכה עצמאי. אולם 
על ההלכות, שנמסרו בשמו במשנה, מוצאים אנו את הידיעה, 
"שהלכות קצובות היה אומר מפי בית דינו" (ידוש׳ ב״ב י״ז, 
ד׳; ועי׳ גיטין ע״ה, א׳; ב״ק ס״ט׳ א׳; ב״מ ל״ח, ב׳). — אחת 
מן ההלכות, שנמסרה לנו בשמו של רשב״ג, נוגעת בשאלת 
היחס לפסלים לכבוד הקיסר ומשפחתו, שנתרבו באותם 
הימים בא״י. פסלים אלה והמטבעות המרובים של אותה 
תקופה מעידים על רצונם של פקידי־רומי בא״י באותו זמן 
לגלות את מסירותם המיוחדת לבית־הקיסר. אולם לחכמי- 
ישראל חשוב היה לברר מבחינת־ההלכה מה צריך היה להיות 
היחס לפסלים אלה, וביחוד לכלים, שעליהם מצויירות צורות 
של פסלים אלה, ודעתו של רשב״ג היתה, שהפסלים אסורים 
כולם, תהא צורתם מה שתהיה. מה שנוגע לכלים, סבור 
היה, שאסורים רק אותם הכלים שצורת־פסלים עליהם 
המשמשים לעניינים שבנוי ובכבוד (משד ע״ז ג׳, א׳—ג׳). על 
פסלי סראפים ואימים הטיל איסור בן זמנו של רשב״ג — 
ר׳ יהודה בר׳ אילעאי (ע״ז מ״ג, א׳). 

ימי מרקוס אורליוס וקומודוס. המפלה, שנחלו 
הרומים ב 162 במלחמתם בפרתים בארמניה, עוררה, כנראה, 
תקוות בישראל לירידתה של רומי ולתחילת הגאולה, ומכאן 
דבריו של בן הזמן, ר׳ שמעון בן יוחי: "אם ראית סוס פרסי 
קשור בקברי א״י, צפה לרגליו של משיח" (שיר השירים 
רבה ח׳, י״א). אך מפלה זו גרמה לכך, שאירגונו של הצבא 
הרומי נמסר לבן סוריה הצפונית — אוידיוס קאסיוס, וביד 
זה האחרון עלה להשליט סדר למופת לא רק בצבא אלא 
אף בחיים האזרחיים בסוריה ובא״י. מכאן הנאמנות, שבה 
התייחסו אליו כל חבלי המזרח התיכון, ובתוכם א״י היהודית, 
אף בשעה שמרד במארקוס אודליוס והכריז עצמו לקיסר 
(אפריל 175 ). השרידים הארכאולוגיים מאותה תקופה מעי¬ 
דים על עבודות־בניין ותיקוני־דרכים, שבוצעו באותו זמן 
בא״י, ובארצות הסמוכות לה, ורק מגפת־הדבר, שפרצה ב 166 
בפרתיה ונתפשטה משם לסוריה, א״י ולכל שאר חלקי המזרח 
הקרוב, גרמה — ביחד עם אסונות־טבע אחרים, כמו ארבה 
ובצורת — למצוקות זמניות קשות (ועי׳ סוטה מ״ט, ב׳: 
"כשמת רשב״ג עלה גובאי ורבו צרות"). רציחתו של 
אווידיוס קאסיוס (אוגוסט 175 ) לא גררה מעשי־נקם במצד־ 
דיו. יחס השלילה והבוז, שהראה מארקום אורליוס ליהדות 
של א״י בשעה שעבר דרך הארץ ב 176 , לא נתבטא בשום 
שינוי במצבם החוקי של היהודים בארץ. אך כוחה של הנשי¬ 
אות עדיין לא היה חזק באותם הימים במידה ניכרת, ולכוח 
השפעתו של ר׳ אלעזר בר׳ שמעון, — שהיחסים בינו ובין 
הנשיא הצעיר, ר׳ יהודה 1 , לא היו תקינים היה משקל 
מרובה בין בחוגי־השלטונות ובין בחוגי־העם השונים. 

בית סורוס ועליית־הנשיאות. שינוי במצב בא לאחר 
שנרצח קומודוס ( 31.12.192 ) ובאימפריה פרצה התחדות 



411 


היסטוריה: מחורבן בית שני עד חלוקת הקיסרות 


412 


על תפיסת־השלטון. מתחילה גרם הדבר למהומות בא״י 
ולהתנגשויות בין היהודים והשומרונים׳ אך נראה, שבזמן 
הנכון באה ההצטרפות של בית־הנשיא וכמה מחבלי־א״י 
היהודיים לצידו של ספטימיום סוורוס, שהתגבר על כל 
יריביו והשתלט ביד חזקה על כל חלקי־הקיסרות. תקופת־ 
שלטונם של ספטימיום סוורום ויורשיו ( 193 — 235 ) היתד. 
תקופת־זוהר לא״י היהודית. בתקופה זו גברו כוחה של הנשי¬ 
אות והשפעתו של בית־הדין הגדול, וכן גברה השפעתם 
הכללית של תלמידי־החכמים בארץ. בתקופה זו נתרחב גם 
שטחה של א״י היהודית, ואף נתעוררו תקוות לעליית הש¬ 
פעתה המדינית של יהדות א״י. 

עשרו של ר׳ יהודה הנשיא בקרקעות, בתוצרת חקלאית 
ובעדרי־בהמות שימש נושא לסיפורי אגדה (ב״מ פ״ה, א׳), 
אך אף מן העדויות ההיסטוריות משתקף מצב של שפע 
ורווחה, שלא היה כדוגמתו בתולדות בית־הנשיא בכל תקר 
פ 1 ת־קיומו הקודמות. מקורות־העושר של רבי יהודה הנשיא 
היו מרובים ושוגים. ודאי, שלתרומות, שנשלחו מקהילות- 
ישראל בתפוצות, ולמגביות, שנערכו בקהילות אלו, היה חלק 
ניכר בעושר זה, אך אין ספק בדבר, שבמידה ניכרת נבע 
עשרו של ר׳ יהודה מן האירגון הפיסקאלי החדש של האימ¬ 
פריה, שנקבע בימיו של ספטימיוס סוורום. לפי הסדר החדש, 
היו המעמדות של האיכרים, בעלי־המלאכה, הספנים ושאר 
המתפרנסים למיניהם אחראים למיסיהם של היחידים בתוכם, 
ומשוס כך נוח היה לפקידי־האוצר לרכז את המעמדות המק¬ 
צועיים השונים בא״י, וביחוד את האיכרים, מסביב לבית־ 
הנשיא, אע״פ שלגביית המיסים כשהם לעצמם לא היו הנשיא 
וביתו אחראים. רק בשאלת אופן החלוקה של נטל המיסים על 
השכבות השונות היה הנשיא מכריע לפעמים, בשעה שהצד¬ 
דים, שראו את עצמם מקופחים, פנו אליו בבקשת תיווך 
(ב״ב ח ׳ ׳ א , , שם קמ״ג׳ א , ). נראה, שבהשפעתה של מדיניות 
זו נמסרו מטעם המלכות חבלי־ארץ שונים בא״י לרשותו של 
הנשיא, וחבלים אלה נשתחררו מעול המציקים הרומיים וגם 
הגדילו את השטח החקלאי של הישוב היהודי בארץ, בעוד 
שאוצר־המלכות — כפי שיש לשער — לא הפסיד ע״י כך 
כלום. המקורות מעידים על אדמה חקלאית, שנמסרה מטעם 
השלטונות לנשיא (ירוש׳ שביעית ל״ו, ד׳! ועי׳ ירוש׳ מע״ש 
נ״ד, ד ׳ ), אך יש יסוד להנחה, שהנשיא קיבל לרשותו מידי 
השלטונות גם אדמת־מטעים (ברכות מ״ג, א׳), ואפשר גם 
עדרים (ירוש׳ יבמות ו׳, א׳! שם נידה מ״ט, ב׳; בראש׳ רבה 
כ׳, ו׳). 

הקף סמכותו של הנשיא. תפקידו זה של הנשיא 
במנגנון המשקי־הפיסקאלי של א״י היהודית הגדיל גם אח 
משקלו המדיני ואת זכויותיו המדיניות. לפי עדותו המפורשת 
של אוריגינס, לא היה נבדל שלטונו של הנשיא על הישוב 
היהודי בא״י משלטונו של מלך, ולא זו בלבד שהשיפוט 
בכללו היה מרוכז בידיו, אלא שכוחו היה יפה אף לדון 
בני־אדם למיתה. אע״פ שלכך לא היתד. לו, כפי שמעיד 
אוריגינס, הסכמה מפורשת מצד השלטונות הרומיים, הוטלו 
ובוצעו על־ידיו ענשי־מיתד. לא בלא ידיעתם של שלטונות 
אלה ( 14 § 1 > 3 .ק£ , £5 מ 1 § 1 ־ 01 ). — במקורות 

התלמודיים לא נשתמרו רמזים לדבר׳ שמימי ר׳ יהודה 
הנשיא ואילך היה בית־הדין דן גם דיני־נפשות׳ אך אף 
מקורות אלה מעידים בפירוש על מעין כוח־משטרה, שהיה 
ברשותו של בית־הנשיא, שבאמצעותו יכול היה לכוף את 


קיומם של פסקי-הדין (קה״ר י׳, ב׳; נדה נ״ב, ב׳; ועי׳ גם 
ברכות ט״ז, ב׳; שבת ל׳, ב׳; ברכות מ״ד, א׳; ועי׳ ירוש׳ 
כתובות ל״ג, א׳). על כל פנים ברור, שרומי אישרה, בדרך 
ישירה או בעקיפים — ע״י הכרתה בזכויותיו של הנשיא 
כראש העם היהודי — את חוקת־התורה כחוקה הרשמית של 
עם־ישראל, וע״י כך אף נתנה תוקף מדיני לחוקה זו בהנהגה 
המדינית של העם. בזה ניתן ממילא תוקף מדיני גם למוסדות 
המרכזיים, שהיו קיימים בישראל לשם קביעתם של חוקי- 
התודה הלכה למעשה. הנשיא ובית־הדין הגדול קיבלו צורה 
של מוסדות אוטונומיים רשמיים בחיי־ישראל. 

במסיבות אלו׳ שבהן נתרכזו בידיו של הנשיא סמכויות 
הרבה׳ מובן הדבר, מפני-מה נטל הנשיא לעצמו זכויות 
מיוחדות כלפי בית־הדין המרכזי. הוא היה ממנה את כל 
חבריו של בית־דין זה וכן היו מסורים לו המינויים לשיפוט 
ולהדרכה רוחנית בערי-א״י השונות (ירוש׳ יבמות י״ג, א׳! 
בראש׳ רבה פ״א). המקורות מודיעים גם על מקרים, שחכ¬ 
מים, שהיו ראויים לקבל מינוי, לא זכו לכך מחמת איזו 
תרעומת׳ שהיתה לנשיא עליהם (ירוש׳ מו״ק פ״א, ג׳; ירוש׳ 
תענית ס״ח, א׳ז ועי׳ ב״מ פ״ה, ב׳ — פ״ו׳ א׳). זכותו 
המיוחדת של הנשיא להכריע במינויי החכמים לתפקידיהם 
השונים ריכזה בידיו גם את הפיקוח על ענייני הקהילות 
בא״י ובתפוצות — פיקוח, שהיה נעשה בעזרתם של חכמי- 
הזמן (פסחים ג׳, ב׳! יבמות ק״ה, א׳). תכליתו של פיקוח 
זה היתד" אפשר, בחלקה חברותית־מדינית ופיסקאלית, אך 
המקורות שהגיעו לידנו אינם דנים אלא על פיקוח רוחני 
בלבד — פיקוח על ענייני־החינוך; בירור שאלות, שנגעו 
לשמירתם של חוקי־התורה; דיונים בשאלות־הלכה שונות, 
וכד׳. 

מעדותם של המקורות אנו למדים, שר׳ יהודה הנשיא 
נטל לעצמו זכויות מיוחדות גם בשאלה של קביעת־הלוח, 
שתפסה אז מקום מרכזי בחיי היהדות בא״י ובתפוצות. ממה 
שמסופר עליו, שביטל את המשואות (ירוש׳ ר״ה נ״ח, א׳), 
מסתבר, שהתפקיד להודיע במקומות מרוחקים בא״י ובתפו¬ 
צות על קביעת מועדיהם של החגים היה מסור בידי שליחיו 
של הנשיא. רבי יהודה הנשיא צימצם גם את הצורך לקדש 
את החודש על־פי הראיה ע״י מה שהחליט לקבל את עדות 
החודש גם מבני-אדם, שבדרך־כלל פסולים הם לעדות לפי 
דיני־ישראל, וגם מעד מפי עד (שם), שלפי דיני־ישראל אין 
לה תוקף של עדות. אך התקנה החשובה ביותר שתיקן היא 
מה שהתיר לקבוע את עיבור־השנים לא רק ביהודה, אלא 
אף בגליל (ירוש׳ סנה׳ י״ח׳ ג׳). 

שאלת קיומן של המצוות התלויות בארץ 
ושל הצומות לזכר החורבן. בשאלת קיומן של 
המצוות התלויות בארץ, כמו שביעית ומעשרות, נסתעפה 
פעולתו של ר׳ יהודה הנשיא לכמה כיוונים. כמה ערים, 
שיישובן היה מעורב או שהיו מצויות על הגבול, פטר מכל 
המצוות התלויות בארץ. על ערים אלו נמנו: בית שאן, 
קיסריה, בית גוברין, כפר צמח (ירוש׳ דמאי כ״ב, ג׳). על 
ערים אחרות, כמו סוסיתא ואשקלון, שהיו נחשבות כמוב- 
לעות בתחומה של א״י׳ מעידים המקורות, שר׳ יהודה הנשיא 
פטר אותן מן המעשר ומן השביעית ולא הטיל עליהן איסורי 
טומאה של ארץ־העמים (עי׳ תוספתא אהלות, י״ח, א׳; משג׳ 
שם י״ח, ח׳). מגמתן של תקנות אלו היתה בלא ספק לאפשר 



413 


ארץ־ישראל 


414 



סבסטי (׳פוסרוו). הבסיליקה, ׳פהוקסה בזסנו ׳פל הוררוס ו׳פהובנסו בה ׳פינויים בתקופת הסוורים 







415 


היסטוריה: מחורגן גית שני עד חלוקת הקיסרות 


416 



שרידי בית־בנסת נחורנת־העמודיס ׳עעל־יד בקעת בית־נטופה 


לישוב היהודי במקומות הללו לעמוד בהתחרות עם הישוב 
הלא-יהודי, שהיה בשכנותו. רבי יהודה הנשיא פעל כאן 
ברוחם של חכמי־ההלכה מבין קודמיו׳ שהתירו אחר הגזירות 
של הדריינום — כדי למנוע את היעקרותו של העם מקרקע- 
המולדת. — ללכת ליריד של עכו״ם על מנת לקנות שם 
בהמות׳ עבדים ושפחות, בתים ושדות וכרמים, "מפני שהוא 
כמציל מידם" (תוספתא מו״ק א׳, ח׳ז ע״ז י״ג׳ א׳), אלא 
שבניגוד לתקנות קודמיו היה לתקנות של ר״י הנשיא אופי 
מדיני־לאומי. אעפ״כ עוררה תקנה זו של ר״י הנשיא הת¬ 
נגדות נמרצת מצד חכמי־דורו (ירוש׳ דמאי כ״ב, ג׳! חולין 
ו/ ב׳—ד׳ א ׳ ), ולא עלה בידו להתגבר על התנגדות זו אלא 
משום שוויתר למתנגדים בתחום אחר. שהרי ר״י הנשיא 
רצה להרחיק לכת בתקנותיו ולבטל את דיני השביעית 
מעיקרם (ידוש׳ תענית ס״ו, א׳—ב׳), אך ההתנגדות לכך 
היתה חזקה ביותר, והנשיא הסתפק בהנהגתן של כמה 
הקלות בדיני־שביעית בכללם (ירוש׳ שביעית ל״ז, א ׳ ! תו¬ 
ספתא שם ד ׳ , ט״ז; שם י״ט! נדרים נ״ג, ב׳; סנה׳ י״ב, א׳; 
ירוש׳ פאה י״ח, ד׳) ושל הקלות מיוחדות באותם המקומות, 
שהשאלה של גאולת־הארץ עמדה בהם על הפרק. 

עדות מעניינת להשקפתם של בני־זמנו על מצבם מבחי¬ 
נה מדינית׳ אפשר לראות בידיעה, שר׳ יהודה הנשיא רצה 
לבטל את הצומות של י״ז בתמוז ותשעה באב (מגילה 
ה , ׳ א׳—ב׳). חשוב לציין, שבשאלת י״ז בתמוז לא נמצאו 
עוררים כנגד ר׳ יהודה הנשיא, ואילו בנוגע לתשעה באב 
נשתמרה עוד עדות אחת, שלפיה לא היה בדעתו של ר״י 
הנשיא לבטל צום זה אלא כשהוא חל בשבת (שם). אם כך 
ואם כך, מעידה פעולתו זו של ר״י הנשיא על ההרגשה, 


שוודאי היתד. רווחת בזמנו, ששעתם של הצומות לזכר 
החורבן(בשלמותם או בחלקם) הגיעה לעבור מן העולם. 

רבי יהודה הנשיא ו ב ג י - ד ו ר ו. כמה סימנים 
מעידים, שהכבוד שחלקו בני־הדור לר״י היה כבוד־מלכים 
(ירוש׳ שבת ט״ו, ג׳! ויק״ר ט״ו, ד׳; איכ״ר ד , , כ״ג); ובאופן 
זה עצמו נהגו גם ביורשיו. אך מתן־כבוד זה היה כרוך גם 
בדרישות חמודות, ואחד מחבריו של ר״י הנשיא, ר׳ שמעון 
בן חלפתא, מנסח דרישות אלו כך: "ארור אשר לא יקים 
את דברי התורה הזאת (דברים כז, כו) — ...זה בית דין של 
מטן״ (ירוש׳ סוטה כ״א, ד׳ — לפי גירסת הרמב״ן לדברים. 
שם). וכוונת הדברים (לפי העניין בירושלמי, שם) היא: 
בית־דין של מטה והממונים עליו, המלך או הנשיא, חייבים 
להקים את דברי־התורה, ז״א לדאוג שיקיימו אותם, שאם 
לא כן חל עליהם ר,"ארור" שבתורה. 

בשאלות הנוגעות להלכה אנו מוצאים את ר״י הנשיא 
כשהוא כפוף לחבריו ואינו עומד על דעתו במקום שדברי־ 
חבריו נראים לו יותר (תוספתא אהלות ה׳, ו׳; נידה נ״ג׳ ב׳; 
ועי׳ מכות י׳, א׳! תענית ד, א׳). כך היתד, דרכו אף בסידור 
החומר בהלכה, שכינס בתוך המשנה. הוא נהג זהירות יתרה 
במסירת החומר שמצא מן המוכן, וכך נהג אף במקרים, 
שדעות קודמיו התנגדו לדעתו. 

סידור־ ר.משנה. למעשה לא נועד החומר, שכינס 
ר״י הנשיא בצורת המשניות, לשמש במיוחד לצרכי פסקי- 
הלכה, ור״י הנשיא לא היה גם הראשון, שהתחיל בסידורו 
ועריכתו של חומר זה. לפניו היו ידועים אספי־הלכות של 
ר׳ עקיבא, שאף הוא סידר את החומר שמצא מן המוכן לפי 
העניינים (אדר״ן י״ח). חלק חשוב בסידורו של חומר־ההלכה 





417 


ארץ־ישראל 


418 



' 5 ס 






ז 



נר׳פ. הפורום מתקופת הש 5 טון הרומי. מיפמא? — רחוב־העמודים היוצא מז הפורום 


היה גם לר׳ מאיר; וייתכן שהחומר של התורה שבעל־פה, 
שנכלל במשנה, אינו אלא חלק מן החומר, שהיה בדעתו של 
ר״י הנשיא לכנס. עכ״פ ברור הדבר, שר״י שמר מכמה וכמה 
בחינות לא רק על תכנו של החומר שסידר, אלא גם על 
צורתו. נראה, שהחלוקה למסכתות כבר היתה קיימת קודם 
לכן, ואילו חלוקתן של המסכתות לפרקים היתה, כנראה, 
מעשה־ידיו של ר״י הנשיא. מצד תכנו אין החומר המובא 
במשנה כולל דברי־הלכה בלבד. כלולות בו גם השקפות 
כלליות, כגון ש״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"(סנה׳ 
י/ א׳), ש״כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו 
את ימיו" (קידושין א/ י׳), שישנם "דברים שאדם אוכל 
סירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא" (פאה 
א/ א׳). הלכות מפורשות כלפי הנצרות אין למצוא במשנה 
כלל, אע״פ שמצויים בה כמה פרטים ביחס למינים׳ שאין 
לראות בהם רמזים מפורשים כלפי הנצרות דוקה (ברכות 
ה׳, ג׳; ט׳, ח/ מגילה ה/ ט׳)׳ ויש להניח, שלנצרות לא היתד. 
השפעה ניכרת בחיי־ישראל בזמן סידור־המשנה לא בא״י 
ולא בתפוצות. לעומת זה הוקדש במשנה מקום ניכר למלחמה 
באלילות. לא זו בלבד שנאסר כל משא־ומתן מסחרי בין 
יהודים ועובדי־אלילים בימי חגים אליליים מסויימים — 
ובכללם גם הימים, שהיו קדושים לפולחן־הקיסר —, אלא 
שנאסר אף משא־ומתן עם עובדי־אלילים ביחס לדברים 
מסויימים בכל זמן שהוא. כך, למשל, נאסרה מכירה של 
דובים ואריות לעובדי־אלילים (ע״ז א/ ד) מחשש שמא 
ישתמשו בהם לצרכי ההתגוששות של גלאדיאטורים. מסיבה 
דומה לזו נאסרה מכירת נשק לעכו״ם. כמו־כן אסור, לפי 


המשנה׳ להשכיר להם בתים ועל אחת כמה וכמה שדות בא״י 
(שם, שם ח׳), כדי שלא להסגיר את אדמת א״י לאלילות. — 
בעריכת החומר הכלול במשנה ובסידורו טיפלו גם זמן מה 
אחר ר״י הנשיא, אך השפעת פעולתו היתה ניכרת בעבודת 
הכינוס של התורה שבעל־פה בכללה במשך כל התקופה 
התלמודית, והחומר שכלל במשנה זכה למעמד של סמכות 
מיוחדת, שעלה על סמכותם של שאר מקורות־ההלכה. 

היחס אל השלטונות של הקיסרות. חוקת־ 
האזרחות של קאראקאלה משנת 212 , שלפיה קיבלו כל 
תושבי הקיסרות הרומית זכות־אזרח׳ חוץ מן ה 11 :) 1111 > 16 ) 
(נכנעים במלחמה או בני־אדם, שנענשו בשלילת־חירותם), 
נתפרסמה עוד בחייו של ר״י הנשיא, ואין ספק בדבר, 
שחוקה זו העניקה זכות־אזרח לחלק ניכר של יהודי א״י. 
אך אף אם נתעלם משאלת מעמדם האזרחי של היהודים 
בקיסרות, נאמנת עלינו עדותו של היארונימוס, שאת הפסוק: 
"ובהכשלם יעזרו עזר מעט" (דניאל יא, לד) פירשו היהודים 
כאילו היה מכוון לתקופת ספטימיום סוורום ( 193 — 211 ) 
וקאראקאלה ( 212 — 217 ) בנו — שניהם בני זמנו של ר״י 
הנשיא (עי׳ היארונימוס לדניאל, שם). ויותר מזה מעידה על 
התקופה שלפנינו הברייתא, שהיא קרובה ביותר לזמנו של 
ר״י הנשיא (מגילה י״א׳ א׳): "לא מאסתים ולא געלתים 
לכלותם להפר בריתי אתם (ויקרא כו, מד) — ...לא מאס¬ 
תים — בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל, חנניה, מישאל 
ועזריה, ולא געלתים — בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון 
הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיהו כהן גדול"., להפר בריתי 
אתם — בימי רומים, שהעמדתי להם בית רבי וחכמי־דורו". 







419 


היסטוריה: מחורבן בית שני עד חלורןת הרןיסרות 


420 



מזבח רומי, שהקים הלניו! הששי לכבוד הקיסר א 5 גן 5 ( 218 — 222 לסה׳־נ) בסביבות כפר־עותני (לג׳ו!). משני 
צירי הכתובת: נשר רומי ואלת־הניצחוז, המחוקת ניצב עטור שלל (טרופאוס). שס הקיסר נמחק לאחר שהודח ונהרג 


ימי רבי יהודה הנשיא ! 1 . בתקופת נשיאותו של 
ר״י 1 אין אנו שומעים דבר על חבריו בהנהגת בית־הדין 
הגדול: אין זכר לא לתפקידו של אב־בית־הדין ולא לתפקידו 
של החכם במוסד המחוקק העליון. אין להניח, שמשרות אלו 
לא היו קיימות בימיו של ר׳ יהודה׳ אבל, כנראה, שתופסיהן 
היו חסרים השפעה בצידו של הנשיא. אחר מותו של ר״י 
אנו שומעים שוב על משרות אלו וגם נראים הדברים, 
שהשפעת בעליחן חיתח ניכרת ביותר. בנוסח הצוואה, שהניח 
אחריו ר״י הנשיא, אנו קוראים, שאת רבן גמליאל בנו מינה 
לנשיא, אולם את הנהגת-חישיבה, שהיתה, כנראה, מתפקידו 
של אב־בית־הדין, מסר לר׳ חנינא בר חמא. גם תפקיד־החכם 
נזכר בצוואה, וזה נמסר לבן אחר של הנשיא, לר׳ שמעון 
(כתובות ק״ג, ב׳; ירוש׳ תענית ס״ח, א׳). ר״י הנשיא הכיר, 
כנראה, בדבר, שהתפקידים המרובים המוטלים על הנשיא 
לא היו לפי כוחו של גמליאל בנו ודאג לכד׳ שיימצאו לו 
עוזרים מתאימים. ר׳ חנינא בר חמא, מגדולי־ההלכה בימיו, 
התאים בהחלט לתפקידו, אע״פ שמסרו מרצונו הטוב למשך 
זמן קצר לחברו הגדול ממנו בשנים — ר׳. אפס. 

ימי נשיאותו של רבן גמליאל ווו היו קצרים ולא נש¬ 
תיירו מהם אלא רשמים מועטים בלבד. בימי בנו, ר׳ יהודה 
נשיאה (ר׳ יהודה הנשיא 11 ), נמשכה המדיניות של תקופת 
ר״י הנשיא 1 , שהיתר. מכוונת לשחרר את הישוב היהודי 
מכמה הגבלות, שהיו קשורות באיסור המגע־והמשא עם לא־ 
יהודים. בין תקנותיו של ר״י נשיאה נתפרסמה ביותר 
התקנה, שהתירה את השימוש בשמן של עכו״ם, אע״פ 
שהאיסור להשתמש בשמן מסוג זה היה קיים, לפי עדותו 
של יוסף בן מתתיהו (קדמ ׳ י״ב, 119 — 120 ), מימים קדומים. 

ישיבת ר׳ ינאי בעכברא. על משטר־החיים של 
הרבה מן החכמים מזמנו של ר׳ יהודה 1 ואילך מלמד מצב־ 
הדברים בעכברא — כנראה, מדרום לצפת —׳ שהידיעות 
שבידנו עליה הן מימיו של ר״י נשיאה. כאן היתד. קיימת 
במשך שנים הרבה ישיבה מייסוד( של ר׳ ינאי׳ בן זמנם של 


חכמי־הדור, שפעלו אחר ר״י הנשיא הראשון, ולפיכך היתד. 
ידועה בשם: דבי רבי ינאי. חבריה של אותה ישיבה היו 
עסוקים במשק החקלאי של המקום, שכנראה התחיל מת¬ 
פתח בימיו של ר״י הנשיא 1 . לפי הידיעות שבידינו היו 
מצוים בעכברא בתי־בד לשמן (ירוש׳ שביעית ל״ח, ב׳), 
שדות תבואה (ירוש־ מעשרות מ״ט, ג׳), תוצרת דבש (ירוש׳ 
ברכות י״א, א׳)׳ כרמים ויין (ב״ב י״ד, א׳). על יסוד 
מנהגיהם של אנשי־עכברא נתקבלו לפעמים החלטות בענייני- 
הלכה (ירוש׳ מעשרות, שם! ירוש׳ ברכות׳ י/ ב׳), אך 
לעיתים קרובות היו אנשי־המקום פונים לר׳ יוחנן ולחכמים 
אחרים בשאלות שונות בהלכה. בחוקי טומאה וטהרה נהגו 
בני־עכברא לפי כל מנהגי-הזהירות, שהיו מקובלים בחוגים, 
שקיבלו עליהם דיני חברות (ירוש׳ דמאי כ״ג, א׳! ועי׳ משנ ׳ 
דמאי ב׳, ג׳). חלק מסויים מרכושו של המקום היה שייך 
לר׳ ינאי (ב״ב י״ד, א׳! מר׳ק י״ב, ב׳! ע״ז ל/ א׳), אך 
במקורות נזכרים גם שדות, שהיו שייכים למעבדיהם של 
שדות אלה (ירוש׳ מעשרות מ״ט, ג׳). 

התקופה של חילופי־הקיסרים בימי המהומות 
בר(מי המזרחית. בדורו של ר׳ יהודה נשיאה באה תקופת 
הגידול והשיגשוג של א״י היהודית לסופה והתחילה תקופת- 
משבר, שנמשכה עד קרוב לסוף המאה ה 3 . עלייתה של פרם 
החדשה במקומה של פרתיה (שנת 226 ) והניסיון של מלך 
פרם הראשון, או־דשיר 1 ( 226 — 241 ), לרכז בידיו את כל 
חלקיה הנרחבים של מלכות-פרתיד. המפוררת בעזרת הסיס- 
מ(ת של דת-זרתוסתרה, ומתוך רדיפות נגד בני דתות אחרות, 
גרמו לכך, שבמשך זמן מסויים גדלה העליה של חכמי־בבל 
לא״י. אולם עליה ז 1 פסקה או נתמעטה מחמת המהומות, 
שפרצו ברומי מ 235 ואילך בסיבת עלייתם וירידתם של 
קיסרים, שחזרו ונשנו לעיתים קרובות, ומחמת השינוי 
לטובה, שבא בבבל היהודית משנת עלייתו של שבור 1 
לשלטון ( 241 ) ואילך. באותו זמן גרמו המלחמות, שהתנהלו 
בין פרם ורומי ושעירערו את עמדתה של רומי בחלקיה 


421 


ארץ־ישריאל 


422 


המזרחיים של הקיס¬ 
רות׳ לשיבוש סדרי- 
החיים בא״י היהודית. 

לערך בשנות ה 40 
של המאה ה 3 נקבעה 
טבריה כמקומה של 
הישיבה המרכזית במ¬ 
קומן של בית-שערים 
וציפורי, ששימשו קו¬ 
דם לכן מושבים לישי¬ 
בה המרכזית ובית- 
הדין הגדול. ישיבת־ 
טבריה המרכזית הוק¬ 
מה במקום ישיבתו 
של ר׳ בנאה (ע״ע), 

שהיתה׳ כנראה׳ שכם. מצבה ע 5 קברו של פרש רוסי 

בלת גם על חוגי־השל- טטאורטניה 

טונות. הסיפור׳ שנמ־ המאה ה 3 לםה״נ 

סר בצורת אגדה על ר׳ בנאה(ב״ב נ״ח, א׳-ב׳), ושלפיו הורה 
בפני השלטונות הרומיים, שיש לפסול כדיין כל אדם שיצא 
חייב במשפט בדיני־ממונות, מוצא את אישורו בביוגראפיה 



של הקיסר אלכסנדר סוורום (, 45 .׳\ש 8 . 1 .^ .¥ .:! 1115 

7 ), המספרת, שהלכה מעין זו הנהיג הקיסר בהשפעת מה 
שהיה מקובל בין היהודים. 

בראשם של הישיבה ובית־הדין הגדול בטבריה עמד (עד 
279 ) ר׳ יוחנן נפחא. ישיבת־טבריה נתמכה בלא ספק ע״י 
בית־הנשיא, שכן מצאנו גם בתקופת ר״י הנשיא, שלא זו 
בלבד שתמך בתלמידי־חכמים, אלא שראשי־החכמים בדורו 
היו סמוכים על שולחנו (עירובין ע״ג, א׳). ר׳ יוחנן, שהיה 
ראש ישיבת־טבריה בימיו של ר״י נשיאה, נקרא משום 
כך: "ר׳ יוחנן דבי נשיאה" (סוטה כ״א, א , ). אולם בימיו 
של ר , יוחנן כבר נראו סימנים גלויים של חלוקת התפקידים 
בין בית־הנשיא וחכמי־התורה. הנשיאים ירדו יותר ויותר 
לדרגת נציגי־האומה כלפי חוץ, והמנהיגות הרוחנית התרכזה 
יותר ויותר בידיהם של חכמי־התורה. בסופה של המאה ה 3 
כבר היה הנשיא כפוף בהחלט בענייני־הלכה לראש־הישיבה. 

המצבבא״יבימיעלייתהשלתדמור. באותה 
תקופה באה גם ירידה ניכרת בחיים הכלכליים של א״י, 
שלא היתד. למעשה אלא תוצאת־לוואי של גילויי־ההתפור־ 
רות, שנראו בקיסרות הרומית. הלחץ של מלכות־פדם על 
הקיסרות, שהלך וגבר, ודרכה של מלכות זו לערוך פשיטות 
של שוד והרס בחבלי־רומי שהיו בשכנותה, הצריכו את 
הגברתה של מערכת־ההגנה המזרחית. המעמסה הכלכלית, 
שהיתה כרוכה באספקת מזון וציוד לחיילים ובאיכסונם׳ הלכה 
וגדלה עם ריבוי מספרם של החיילים בחבלי־המזרח של 
הקיסרות, והמשמעת בחוגיהם הלכה ופחתה בסיבת חילופי־ 
הקיסרים, שחזרו ונשנו, באופן שאף הם, החיילים הרומיים, 
חמסו ועשקו את האוכלוסיה. כל הגורמים הללו הביאו לידי 
התרוששות גמורה של הישוב. 

באותה תקופה עלתה לגדולה תדמור, שזכתה זה מזמן 
לעמדה של חשיבות כמדינת־חיץ בין פרס, רומי וחבלי־ערב. 
ביחור־ עלתה השפעתם של התדמורים לאחר שהקיסר ואלד־ 
יינוס נלקח בשבי על־ידי שבור 1 מלך־פרס ( 260 ), וסוריה 
הצפונית ומזרחה של אסיה הקטנה נפלו בידי גייסות פרם, 


שלא היו מעוניינים אלא להרבות את שללם בארצות, שדרכן 
עברו. אותה שעה היה חיל תדמור הצבא היחיד, שנלחם בהצ¬ 
לחה בגדודי־הפרסים, ולא עוד אלא שאף היה בכוחו להוציא 
מידי הפרסים חלק מן השלל, שנפל בידם בשעת הפלישות, 
שערכו בחבלי־רומי. עם זה לא עלה בידה של תדמור להשליט 
מחדש בארצות שהשתלטה עליהן, וא״י בכללן, את הסדר, 
שהיה.קיים בהן בימי שלטונם של הסוורים. ומכאן דבריו של 
אחד מבני־הזמן על התדמורים: "הצילני נא מיד אחי מיד 
עשו — הצל את בני לעתיד לבוא מיד בני בניו, שבאו עליהן 
מכוחו של עשו" (ברא׳ רבה ע״ו, ו׳). ואע״פ שהמדיניות של 
התדמורים כלפי היהודים גם בארץ וגם בארצות אחרות 
שנפלו בידם, כמו מצרים, היתד. להלכה ידידותית, הרי למעשה 
אי־אפשר היה להם להשתלט על חייליהם, שהמשמעת בתוכם 
היתה לקויה, ומעשי השוד וההפקרות שעשו הגבירו בכל 
מקום את האנארכיה. המקורות היהודיים, הנוגעים לתקופה 
שבין 240 ו 290 לערך, מרבים משום כך לדון במעשי סחטנות 
וביזה, שחזרו ונשנו, בין מצד הגייסות, שנמצאו בפיקודם 
של מפקדים רומיים, ובין מצד הגייסות, שבראשם עמדו 
השלטונות התדמוריים (בראש׳ רבה ע״ח, י״ב! כתובות 
נ״א, ב׳! ירוש׳ תרומות מ״ו, ב׳). אולם חמורה עוד יותר 
היתד. השפעתם של השינויים, שבאו במערכת הכלכלית של 
הקיסרות כולה. שינויים אלה גרמו לירידתו של המעמד 
העירוני בכל רחבי הקיסרות, ובכלל זה — לירידת ערכן של 
הערים בא״י, כמו ציפורי, טבריה ולוד, ששימשו גורם 
לגיבושה המדיני של היהדות בא״י. 

החיכוכים בין הנשיאות וחכמי־התורה. 
מצב־הביטחון הרעוע והזעזועים הכלכליים, שבאו בעקבו¬ 
תיו, גרמו לכך, שנתעוררו חיכוכים ממין חדש בין בית- 
הנשיא וחכמי-ישראל. על ר׳ יוחנן, שהיה תלוי מבחינה 
חמרית בבית־הנשיא, אומרת המסורת במפורש, שקיים בעצמו 
את הכלל: "אם יתן איש את 
כל הון ביתו באהבה — שאהב 
ר׳ יוחנן את התורה — בוז 
יבוזו לו" (שיר השירים ח׳ ז, 
שמות רבה מ״ז, ה׳; ויק״ר ל׳, 
א׳! שיר השירים רבה ח׳, ד׳). 
על־ידי כך קובעת המסורת 
בבירור, שאהבת־התורה היתד. 
חשובה בעיניו יותר מכל כבודו 
ועשרו של בית-הנשיא. ואולם 
התנגדות פעילה לבית־הנשיא 
גילה חברו הקרוב ביותר של 
ר׳ יוחנן, ר׳ שמעון בן לקיש, 
שפעם אף מצא לנכון לעורר את 
השאלה, אם מותר להטיל על 
נשיא שחטא עונש־מלקות — 
דבר, שהיה בניגוד לחוקה 
הרומית, שאסרה ענשי־גוף 
ביחס לרמי־מעלה (ירוש׳ הו¬ 
ריות מ״ז, א׳! ידוש׳ סנה׳ י״ט, 
ד׳). אגב דיון זה נתעוררה גם 
השאלה, אם כלפי נשיא, שיצא 
חייב בדין, יש להשתמש בכלל, 
שקבע בשעתו ר׳ בנאה לגבי 



אבו־מיל רומית, ונמצאה ע?*יד 
בית־׳&אז 



423 


היסטוריה: מחורפן כית שגי עד חלוקת הקיסרות 


424 


#דמשק 


.,-יריץ' 


#בצרה 


?ג ר / צפת •?/ ^) .._]— 

2 י ( .בוחין * בפד־חנניה^ 4 עכו; 

ניה ל נפי ' נח י=< נינוסר ס כנץ> י כביל 

/ •אי 3 , '•עיב /<= 

9 3 ^ 25 *טבריה שפרעם• £ 7 ס י 

^ סוסיתה 4 |<|ד ציפורי* אישי 

י יי• חמת (ריוקיסרירך ^ 

\ אנל ״־״י ; יי,ק • נצית 45 < 

2 ■ • אב, * } ", רו , ו" בית־ שערים •מ 

\ ' די *, 5 ־ ן דיי^^ג־ץ^ גב 1 

| 3 ^(ם־( 11 י 1 נעים• ' ר \ 

•ריי־ימזא ^ *׳ 5 ^ 


•בירישא 

(קאפיטוליאסן 


נעים • 

, בית־שאן \ 

#(סקיתופולים)*׳^^ 

. .!*זי 


!קיסרי 


?־׳*% ; 32 

עמתן 5 ^ שנם* 
£ 5 ונאפיליס) 

ר / 


4 אפולוניד,= 
/(סוזוזה) = 


_\ 0 .נדור 


•סרטבא 

'אלנסנררייו) 


רבת־ עמון• 1 ^ 

(פיל אריסיה.) ^ 


\< בני־ברק • 
_[ אונו • 


כית־הרם^ \> 

חשבי!•י#> •ירושלים 


אמאוס 

׳ניקוסוליס)• 


מידכא • % 


/אמה קפיסולינה) 


•^שדוד הנמל- 
אשדוד• / . 


בית־גוברין 
(איאות רופוליס)* 


רבת־דיאב 

אראופוליס)* 



_ ממשית 
•(ממפסיס) 


בזחוז 

גרר 



ארץ־ישראל 

בתקופת המשנה והתלמוד 


גבולות הפרובינציות 
# בירות הפרובינציות 


מקומות ־■שוב אחרים 



425 


ארץ־ישראל 


426 


שופטים׳ שיצאו חייבים בדין׳ ושלפיו יש לסלק אותם מתפקי¬ 
דם (שם, שם). יותר חריפה היתד. ההתקפה נגד בית־הנשיא 
של יוסי מעוני — חכם, שזכרו בא רק פעם אחת בספרות 
התלמודית שהאשים את בית־הנשיא כגורם העיקרי 
בחלוקה הבלתי־נכונה של מעמסת־המיסים, שהביאה לידי 
המצב הירוד של לימוד־התורה בישראל. הכוונה כאן היא, 
ודאי, לתמיכה המצומצמת, שקופת־הנשיא היתה מקצבת 
לצרכי תלמוד־תורה. לא פחות חריפה היתד, התקפתו של 
ר׳ יהודה בר נחמני, מתורגמנו של ר׳ שמעון בן לקיש, על 
בית־הנשיא, שנאשם על־ידיו במינויי דיינים, שאינם ראויים 
לתפקידם (סנה׳ ז/ ב׳). 

המצב ד,בטחוני והכלכלי הירוד גרם גם לתנועת הגירה 
מן הארץ, והמקורות מודיעים בפירוש, שסיבתה של הגירה 
זו היתד, חוסר פרנסה (ידוש׳ מדק פ״א, ד , , ירוש׳ חגיגה 
ע״י, ד). היו גם מקרים, שאנשים מכרו את עצמם לשם 
השתתפות במשחקי־הגלאדיאטורים (ירוש׳ גטין מ״ו׳ ב׳ ז 
בבלי שם מ״ו, ב—מ״ז, א׳). כנראה, מפני המעמסה המרובה, 
שהוטלה על אנשי־החקלאות, הכריז אחד מן החכמים של 
אותו דור: "אין לד אומנות פחותה מן הקרקע" (יבמות 
ס״ג, א׳). 

חורבנה של תדמור ותקופת־שלטונו של 
דיוקלטיינוס. את חורבנה של תדמור ( 273 ) קידמו 
חכמי־ישראל בברכה (ידוש׳ תענית ס״ט, ב׳: "אמר ר׳ 
יוחנן: אשרי מי שהוא רואה במפלתה של תדמור"). אך 
מאורע זה עדיין לא שם קץ לאנארכיה, שנשתלמה במזרחה 
של הקיסרות הרומית, ובא״י בכלל. על השאלה בנוגע לגרי־ 
תדמור, אם כשרים הם לבוא בקהל־ישראל, שנידונה במשך 
זמן מרובה ע״י החכמים, ניתנה אחר חורבנה של מדינה זו 
תשובה חיובית, ובשם ר׳ יוחנן מסרו תלמידיו, שגרי־תדמור 
כשרים הם (ידוש׳ יבמות ג׳, א׳—ב׳: ועי׳ בבלי, שם ט״ז, 
א—י״ז, א׳). 

לפי הסדרים החדשים, שקבע דיוקלטיינוס ( 284 — 305 ), 
נתחלקה ההנהגה של הקיסרות בינו ובין מכסימיינוס, ואת 
הפיקוח על חבלי־המזרח השאיר דיוקלטיינוס בידיו. ע״י כך 
נש תפרו הרבה תנאי־הביטחון בחבלים אלה׳ וביחוד בא״י, 
שדיוקלטיינוס ביקר בה כמה וכמה פעמים ופעם אחת אף 
שהה בה (בטבריה) לכל הפחות כשלושה חדשים (מסוף מאי 
עד סוף אוגוסט 286 ). בראשה של הישיבה המרכזית עמד 
מ 280 ואילך ר׳ אמי, ובימיו היה הנשיא כפוף לו בכל דבר, 
שהיה נוגע לפסקי־הלכה (ביצה כ״ז, א׳). באותם הימים 
עדיין מרובה היתד, מידת סמכותה של א״י אף בחוגיהם של 
חכמי־בבל, ואלה האחרונים היו פונים לחכמי א״י בשאלות 
חשובות, ובכללן בשאלת מינויו של ראש־ישיבה בבבל 
(מדק י״ז, א׳; ידוש׳ שם פ״א, ד׳; הוריות י״ד, א׳; ברכות 
ס״ד, א׳). אולם גם כששאלותיהם של חכמי־בבל היו מופנות 
אל הנשיא, תלה זה האחרון את תשובתי בהחלטתו של ראש־ 
הישיבה (מו״ק שם). וכך נהג הנש־א אף בשאלת קידוש־ 
החודש (ר״ה כ׳, א׳) — שאלה, שהנביאים בדורות הקודמים 
הקפידו על זכותם להכריע בה. ייתכן, שלתקופה זו יש לייחס 
את הידיעה על שלושה מחכמי־הדור׳ מתלמידיו של ר' יוחנן, 
שערכו מסע־פיקוח בישובי־הארץ מתוך דאגה לרמת לימוד־ 
התורה בערי א״י וכפריה (ידוש׳ חגיגה ע״ו, ג׳). 

יחסו של הישוב היהודי, וחכמי־ישראל בתוכם, לדיו- 
קלטיינוס היה בדרך כלל חיובי. אמנם אגדות־עם מאוחרות 


סיפרו על דיוקלטיינוס, שבצעירותו היה רועה־חזירים בטב¬ 
ריה ותלמידי־ד,ישיבה של בית־הנשיא היו נוהגים להתקלס בו! 
כשעלה לגדולה רצה להתנקם בחכמי־ישראל, אלא שבדרך 
נס לא נפגעו (ירוש׳ תרומות מ״ו, ב׳—ג׳! בראש׳ רבה ס״ג, 
ח׳). אך בני־זמנו התייחסו אליו בכבוד, ור׳ חייא בר אבא, 
שהיה כהן׳ מצא אף לאפשר להיטמא ולפסוע על קברים, כדי 
לראות מרחוק את דיוקלטיינוס בשעה שהגיע לצ 1 ר (ידוש׳ 
ברכות ד׳ א׳). חכמי־ישראל שמרו גם על קטע מתוך פקודתו 
של דיוקלטיינום מ 303/4 , שהיה מכוון נגד הנוצרים: "כל 
אומיא ינסכון, בר מן יודאי" (כל האומות ינסכו נסך לאלים, 
חוץ מן היהודים: ירוש׳ ע״ז מ״ד, ד׳). 

היחס אל השומרונים! ר׳ אבהו והשפעתו. 
בתקופת דיוקלטיינוס בא קרע גמור ביחסים בין היהודים 
והשומרונים, שהיו קודם לכן יחסי־סבלנות. ייתכן, שהאי¬ 
סור, שפירסם דיוקלטיינוס ב 295 על נישואים עם בת־אח או 
בת־אחות ( 4 ,ד\ . 0011 .§ 16 .ומ 405.61£0 ^), נראה לשומרו¬ 
נים כסימן, שהותרה הרצועה נגד היהודים ומתוך כך נתעוררו 
למעשי־איבה נגדם, שכן אותו איסור מקובל היה גם על 
השומרונים, בעוד שלפי חוקי־ישראל נישואים מסוג זה לא 
רק היו מותרים, אלא אף נחשבו לרצויים ביותר (יבמות 
ס״ב, ב׳). כתוצאה מכך הוכרזו השומרונים ע״י חכמי־ישראל 
בעובדי־אלילים. הכרזה זו נעשתה בלא השתתפותו המפור¬ 
שת של הנשיא — בנראה, מפני שחכמי־הדור לא מצאו לנכון 
להביא בחשבון את דעתו של הנשיא בשאלה, שחכמי־ההלכה 



סבססי (שומרון). א. כתובת יוונית מוקדשת לסרפים ואיסים 
ב. קובע עטור זר דפנה ועליו כוכב — סמל הדיוסקורים 

היו צריכים לפתרה. מאחר שזמנה של הכרזה זו היה אחר 
303/4 ׳ יש להניח, שבאותם הימים כבר שימש בנשיאות 
רבן גמליאל 1¥ , שד אבהו ראה אותו ב״אדם קטן" (ידוש׳ 
ע״ז ל״ט, ב׳). ולא רק בענייני־הלכה, אלא אף בשאלות 
מדיניות תפס באותם הימים את המקום החשוב ביותר ר׳ 
אבהו ולא הנשיא. מקום־מושבו הקבוע של ר׳ אבהו היה 
בקיסריה (קה״ר ז׳, י״ח), והישיבה של אותה עיר עלתה 
בימיו לדרגה גבוהה אף מזו של ישיבת־טבריה המרכזית. 
אחר ר׳ אמי, ששימש כראש־ישיבה בטבריה מ 280 ואילך 
והיה יועצו הקבוע של הנעיא בכל עניין חשוב בהלכה, לא 
הגיעו אלינו שום ידיעות על ראשי-הישיבה בטבריה, אע״פ 
שר׳ אבהו עצמו שלח את בנו ללמוד תורה בטבריה (ירוש׳ 
חגיגה ע״ו׳ ג׳). בני־הזמן היו פונים לר׳ אבד,ו לא רק 
בענייני־הלכה, אלא גם לצרכי משא־ומתן עם בית־הנציב 
בקיסריה. כך, למשל׳ מוצאים אנו, שחכמי־הדור פנו בעניין 
קובלנה, שהוגשה בפני הנציב בקיסריה נגד פסק-דין אחד 
של דאשי־הדור באותה תקופה, לא לנשיא, אלא לר׳ אבהו 





427 


היסטוריה: מחורבן בית שני עד חלוקת הקיסרות 


428 


(ירוש׳ מגילה ע״ד, א , ). על הכבוד המרובה, שזכד, לו ר׳ 
אבהו בבית־הנציב, מודיעים המקורות בהזדמנויות שונות 
(סנה׳ י״ד, א׳! חגיגה י״ד, א׳ ז סוטה מ/ א׳). 

ראשיתה של רומי הנוצרית. שינויי־המשטר, 
שבאו ברומי בהשפעת ההברה בנצרות כדתה של הקיסרות, 
הורגשו בא״י רק מ 324 ואילך — עם כיבושו של המזרח 
על־ידי קונסטאנטיגוס. — ההתנגשות הראשונה בין הנצרות 
ובין היהדות בא״י באה בשאלת־הלוח. בחוגי הנוצרים 
בארצות־המערב נשתנתה זה מזמן צורתו של חג־הפסח, וזכר 
הצליבה של ישו התחיל תופס בו מקום חשוב ביותר. בהתאם 
לכך בא במערב גם שינוי במועד חגיגתו של חג זה. אך 
במזרח עדיין היו הנוצרים חוגגים את חג־הפסח בזמנו, ז״א 
במועדים, שהיו נקבעים ע״י בית־הדין הגדול. הנוצרים 
המערביים התנגדו בתוקף למנהג זה של הנוצרים בארצות- 
המזרח, ובווועידודניקיאה ( 324 ) הוחלט לחוג את חג־הפסחא 
בכל העולם הנוצרי לפי הסדרים, שנתקבלו בקהילות- 
הנוצרים במערב — החלטה, שבה תמך במרץ גם קוגסטאג־ 
טינום קיסר. מאחר שהנוצרים במזרח התעלמו מהחלטה ז 1 
במשך זמן ניכר, נעשו מצד השלטונות הרומיים נסיונות 
להפריע לשליחי בית־הדין בפירסום מועדי־החגים בישובי- 
הגולה, וביחוד בבבל (עי׳ סנה׳ י״ב, א׳). 

בצורה חמורה יותר השפיעו לרעה על מצבה של היהדות 
בקיסרות, וביחוד של היהדות בא״י, המינויים של נציבים 
ופקידים גבוהים מבין הנוצרים בכל רחבי האימפריה, ובא״י 
בכלל. הביטויים הקשים הראשונים נגד היהדות, שאנו 
מוצאים במקורות של המשפט הרומי מאותה תקופה (אע״פ 
שבמצב המשפטי של היהודים עדיין לא בא שום שינוי), 
נבעו בלא ספק מן העובדה, שהתעודות המשפטיות הללו 
נוסחו ע״י פקידים נוצריים. יתר על כן: בהשפעתם של 
הפקידים הנוצריים הגבוהים קיבלה המדיניות הרומית בולה 
כיוון אנטי־יהודי גלוי. תגובתם של חכמי־ישראל על מינויי 
הנוצרים לתפקידים מדיניים חשובים מעידה, שלחצם של 
הנוצרים על היהודים גבר באותה תקופה, וכן היא מעידה 
על דרכי התעמולה, שניהלו הללו בין היהודים: "אנכי- 
אנכי הוא מנחמכם (ישעיהו נא, יב)... אומות העולם מונין 
לישראל ואומרים להם: עד מתי אתם מומתים על אלהיכם... 
כמה בוזים הוא מביא עליכם... בואו לכם אצלינו ועושין אנו 
אתכם דוכסין ואפרכין ואסטרטיליתין, וישראל נכנסין לבתי 
כנסיות ובתי מדרשות ונוטלין ספר תורה... ומתנחמיך 
(פס׳ דר״כ קל״ט, ב׳; פסי״ר ק״ו א׳—ב׳). 

נישול היהודים ע״י הנוצרים. סימן לשאיפתם 
של הנוצרים להשתלט על אדמתה של א״י ולנשל מעליה את 
היהודים שימשו באותם הימים עבודות־הבניין, שהתחילו בהן 
הנוצרים בירושלים וסביבתה. אוזביוס, בן זמנו של קונס־ 
טאגטינום, הביע שאיפה זו בפירוש בהכרזתו, שירושלים 
היהודית נחרבה כעונש על צליבת-ישו וירושלים המוקמת 
עכשיו לתחיה היא ירושלים של העתיד — ירושלים נוצרית 
( 1111,33 ס 1 זמ 5£3 מ 00 ¥113 ). הבניין המפואר, שהוקם בירו¬ 
שלים במקום מקדש־אפרודיטי של ימי איליה קאפיטולינה, 
נתפרסם לאחר זמן אצל הנוצרים כמקדש שהוקם במקום- 
הצליבה. סופרי הנוצרים מאותה תקופה אינם מציינים אף 
ברמז, שמקדש זה הוקם בגולגולתא, וגילויה של החומה 
השלישית מאשר בוודאות, שאיתורו של מקדש זה בגול- 
גולתא בא בהשפעתן של אגדות מאוחרות. 


הקמתה של ירושלים מחורבותיה כעיר נוצרית פגעה 
ברגשותיהם של היהודים אפשר יותר מהקמתה של איליה 
קאפיטולינה. שהרי נוסף על מה שיורשיה החוקיים של ירו¬ 
שלים נושלו מעמדת־הבכורה שלהם בעיר, הושמעה הפעם 
הסיסמה׳ שיורשיה ה״אמיתיים" של ירושלים אינם היהודים, 
אלא הנוצרים. הקמתה של ירושלים בצורתה הנוצרית היתה, 
איפוא, קשורה בטענותיהם של הנוצרים, שהאגדה מנסחת 
אותן במלים: "עתידין האומות להיות אומרים אנו הם 
ישראל, אנו הם בניו של מקום" (תנה׳ בובר, וירא ו׳ ז שמות 
רבה מ״ז! ועי׳ שיר השירים רבה ז/ ג). 

הסכסוכים בשאלת מקומות־הקודש בין 
היהודימוהנוצרים. היהודים עסקו בלא ספק באותם 
הימים בפינוים של מקומות שונים בירושלים וסביבתה מסי¬ 
מני אלילות, אך להקמת הר־הבית מהריסותיו, ודאי, לא 
ניגשו, לפי שהשעה לא היתה כשרה בעיניהם לכך. הנוצרים 
לא מצאו, איפוא, מתחרים בעבודוודהבניין שלהם. אך נראה, 
שבכמה מקומות בירושלים לא מצאו הנוצרים לנכון לנגוע, 
ומקומות אלה עברו לרשותם של היהודים. ערך מיוחד קיבל 
משום כך באותם הימים הכותל המערבי (פס׳ דר״כ מ״ט, 
ב׳! שמות רבה ב׳, ב׳! שיר השירים רבה ב/ ד׳). חוץ 
מבכותל ותחומו של הר־הבית לא מצאו, כנראה, הנוצרים 
לנכון לנגוע גם במערת־המכפלה ובמקום קבורתו של יוסף 
(בראש׳ רבה ע״ט, ד), שנשארו בידי היהודים. על הבעלות 
של שאר המקומות בירושלים ובסביבה, שהיתה להם חשיבות 
היסטורית ודתית, פרצו סיכסוכים בין היהודים והנוצרים. 
על כל פנים, המקום, שהיה ידוע בשם אלוני ממרא, נתפס 
ע״י הנוצרים עוד בימיו של קונסטאנטינוס. 

ייתכן שההתקוממות של היהודים בימי קונסטאנטיגוס, 
שעליה מדבר יוהאנס כריסוסטומוס ( 11 ,¥ . 1114 
היתד. קשורה במאורעות אלה. ואפשר מרמזת על כך גם 
דרשתו של ר׳ ברכיה (אגדת בראשית נ״ו) לעובדיה א׳ ד: 
״אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קינך — משם אורידך 
נאום ה׳", שהכוונה היא ל״שרה של אדום", שהוא "מבקש 
להידמות לאותם שנקראו כוכבים... שהם מסרקים גופם של 
ישראל ונוטלים את ממונם". אך אין זה מן הנמנע, שר׳ 
ברכיה נתכוון בדרשתו למס החדש, שהטיל קונסטאנטינוס 
על בעלי-המלאכה, שחכמי-התלמוד קראו לו בשם כריסואר־ 
גירא (ידוש׳ ב״ק, ג׳ ג/ שיר השירים רבה ב , , ב׳, ה׳) — 
כלומד. ה "•סס״ץסססעיס./, שהיה נגבה אחת לחמש שנים ושי¬ 
מש מעמסה כבדה על הישוב העירוני. — יש לציין, שבאותה 
תקופה של עליית הנצרות והצלחתה הפתאומית אין המקד 
רות הנוצריים מודיעים על נטיח ניכרת להתנצרות בקרב 
היהודים. מקרה בודד ויוצא מן הכלל הוא מה שמסופר על 
המומר יוסף (אפיפאניוס ,.ףף 5 4 , xxx •ז:> 143 ), — מקרה, 
שאף הוא מעיד על הכלל. 

רדיפותהיהודיםבהשפעתהנצרות<המרי- 
דותבימיגאלוס. בתחוקה הרומית מימיו של קונסטאג־ 
טיום ( 337 — 361 ) ניכרת הנטיה להצר את צעדיה של היהדות 
יותר מבזו שמימיו של קונסטאנטינום. על נישואים בין 
יהודים ונוצרים הוטל עונש-מיתה. כמדכן הוטל עונש-מיתה 
על יהודים, שמלו את עבדיהם הנוצריים ( 339 ). אך לידי 
התנגשות גלויה בין היהודים ושלטונות־רומי הגיע הדבר, 
בשעה שההנהגה של רומי המזרחית והנהלת המלחמה נגד 
פרם עברו לידיו של גאלום, בן דודו של קונסטאנטיום 



429 


איץ־ישראל 


430 


(מ 351 ואילך). המלחמות בין פרם ורומי, שנמשכו כמעט 
כל ימיו של קונסטאנטיוס, נתנו את אותותיהם בארץ־ 
ישראל במעשי־הסחטנות של החיילים, שהיו עוברים דרך 
ערי־הארץ! והיה מעשה ואנשי ציפורי מוכרחים היו למשכן 
את בניהם כדי לספק את הדרישות של פלוגות־הצבא, שחנו 
זמנית בעירם (ידוש׳ פסחים ל״א, ב׳). אעפ״ב היו היחסים 
בין השלטונות ובין היהודים תקינים פחות או יותר כל עוד 
התנהלו העניינים בא״י על־ידי מפקד־הפרשים הרומי, אורסי* 
קינום. באותם הימים היו חכמי־ישראל נותנים הוראות לחלל 
את השבת, ואפילו לאפות לחם בחג־הפסח, כדי לספק את 
דרישותיהם של החיילים (ידוש׳ שביעית ל״ה, א׳! ידוש׳ 
יו״ט ם/ ג׳! ידוש׳ סנה׳ כ״א, ב׳). נשתמרה גם ידיעה, 
שאורסיקינום סלק כבוד מיוחד לחכמי־ישראל, כשביקרו 
אותו פעם באנטיוכיה (ידוש׳ ברכות ט/ א׳). אולם שלטון- 
הרשע של גאלום בחבלי סוריה וא״י הביא לידי מצב, שהיה 
קרוב לאנארכיה, ובתנאים אלה התקוממו אנשי־ציפורי, 
שסבלו ביותר מהשתוללותם של החיילים, והתנפלו על 
פלוגת־הצבא שחנתה בעירם והשמידוה. מכאן נתפשטה 
ההתקוממות גם לטבריה, ללוד ולכמה ערים אחרות. בראשה 
של תנועודהתקוממות זו עמד אדם, שאורליוס ויקטור(, 1 ^ 0 נ 
11 ) קרא לו בשם פטריקיום. בעל פסיקתא רבתי (ע״ט, 
א׳) מרמז, כנראה, לאותה תקופה כשהוא קורא בשמו של 
נטרונא, שעתיד להיפרע מאדום ע״י עריכת "טבח גדול 
בארץ אדום" (ישעיה לד, ו), ובן אותו הזמן, ר׳ ברכיה, 
מדבר על אש חזקה, שעתידה להשמיד את אדום "ודוכסיה 
ואפרכוסיה ואיסטרטיליה״ (פסי״ר, שם). — התקוממות זו 
לא היתד, מכוונת נגד הנצרות, כי אין זכר במקורות לפגיעות 
בנוצרים, והנוצרים, ודאי, לא היו עוברים בשתיקה על כך, 
אילו היו פוגעים בהם בימי־ההתקוממות הללו(עי׳ , 5 ^ 3 ־ 8001 
283 . 01 1 ) 3 . 00 ־ 0111 . 011 ־ 1-1101 ; 33 , 1.0.11 ־ 1 ).הגורם העיקרי 
להתקוממות היה בלא ספק שלטון השחיתות והשרירות 
של ימי-גאלוס, ונראה, שההצלחות הראשונות של המורדים 
עוררו תקוות משיחיות, שמצאו אחיזה בלבבות הרבה בתקו¬ 
פה רבת־סתירות ורבת־מבוכה זו. — אולם מצבו של חישוב 
היהודי באותו זמן מבחינה מספרית וכלכלית כאחת לא 
הכשיר אותו לנהל מלחמה של ממש, והמרד דוכא, כנראה, 
לאחר זמן קצר. כמה ישובים יהודיים נחרבו, ובכללם ציפו¬ 
רי, שסבלה ביותר גם קודם ההתקוממות. אעפ״כ מוצאים 
אנו אותה לאחר זמן קצר שוב מיושבת ע״י יהודים. אם 
לייחס את הסיפור על אנשי-ציפורי, שביקשו דרכים לשנות 
את מראה פניהם, כדי שלא יכירו בהם, לפרק־חזמן שלאחר 
ההתקוממות, יש להניח, שחורבנה של ציפורי לא היה שלם, 
ועדותו של סוקראטס (שם), שלפיה פקד גאלום להרוס את 
ציפורי עד היסוד, היא מוגזמת, או שהפקודה לא יצאה מאיזו 
סיבה לפועל (עי׳ ידוש׳ יבמות ט״ו; ג׳! ידוש׳ סוטה כ״ג, 
ג׳). אין זה מן הנמנע, שאורסיקינוס, שאמיאנוס מרקלינוס 
משבח את הגינותו, דאג לכך, שמעשי־הנקם במתמרדים לא 
יקבלו צורה קיצונית! ומכאן היחס החיובי אליו במקורות 
היהודיים. נראה, שמאותו זמן ואילך שוב לא היתד, בית- 
שערים עיר בעלת ערך מרכזי! גם טבריה סבלה ביותר 
בתקופת דיכויה של התקוממות זו, והסיפורים שנשתמרו על 
חכמי־ישראל, שביקשו להם מפלט במערות שבסביבותיה, 
שייכים בלא ספק• לאותו פרק־זמן (ידוש׳ פסחים כ״ז, א׳! 
בראש׳ רבה ל״א׳ י״א). לאותה תקופה שייך גם הסיפור על 


שריפת ספר־תורה בצנברי שליד טבריה (ידוש׳ מגילה ע״ד, 
א׳). — יש להניח׳ שהמהומות גרמו ליציאתם של כמה 
מחכמי־הדור לבבל, וביחוד ליציאתם של אלה, שמוצאם היד, 
מבבל (עי׳ איגרת רב שרירא ב/ ג׳! ועי׳ ע״ז ע״ג, א , ! 
חולין קכ״ד, א׳! נידה י׳, ב׳! ל״ט, ב׳). הרחקתו של גאלום 
מחבלי-המזרח והוצאתו להורג ( 354 ) גרמו בלא ספק ליחס 
סבלני יותר כלפי המתקוממים, אע״פ שהמדיניות הנוצרית 
המובהקת של השלטונות לא נשתנתה, וב 357 אף מצאו 
השלטונות לנכון לפרסם פקודה על הפקעת רכושו של כל 
נוצרי, שיעבור ליהדות ( 8,7 ,ד\ 100(1. x ר 1 ׳. 1 > 00 ). 

קרוב הדבר לוודאי, שבישיבת טבריה, וביחד עמה — 
בפעולותיו של בית־הדין הגדול, בא עכשיו׳ אחר המאורעות 
של ימי־גאלוס, שיתוק. ואע״ם שהפעולה בשדה־ההלכה בא״י 
והשפעתה של א״י בתחום זה על התפוצות לא פסקו, נראה 
הדבר, שטבריה לא שימשה עוד כמרכז־התורה בעולם היהודי. 
בתנאים הנזכרים קשה היה לקיים משא־ומתן סדיר עם 
הגולה, ביחוד בשאלת קידוש־החודש ועיבורי-השנים, ולפי 
מסורת, שהגיעה אלינו מפי רב האי גאון(עי׳ ר׳ אברהם בר 
חייא, ספר העיבור, עט׳ 97 ), נמסר סוד העיבור לבני-הגולה, 
ומכאן ואילך לא היו בני־הגולה תלויים עול בא״י בקביעת 
החגים והמועדים. הישיבה המרכזית ובית־הנשיא ויתרו 
הפעם על אחת מזכויותיהם החשובות, אך ברור הדבר, 
שבתוקף התנאים המדיניים עשו מה שעשו. מבחינה מסויימת 
השפיע מצב זה לטובה גם על הנוצרים במזרח, שלא הכירו 
במועד של חג־הפסחא, שנקבע בוועידת־ניקיאה, והוסיפו 
לערוך חג זה במועדיו על־פי הלוח היהודי, לפי שמעכשיו 
לא היו אף הם, כדוגמת הקהילות היהודיות, תלויים עוד 
בשליחי בית־הדין, ויכולים היו לקבוע את חגם לפי חשבון- 
הלוח. אעפ״ב לא פטרה תקנה זו של הילל 11 את ארצות- 
הגולה, וביחוד את בבל, מזיקתן לא״י. כמה עניינים, שהיו 
כרוכים בקביעודהלוח, לא נתבררו לחכמי־הגולה כל צרכם, 
ולהוראות של חכמי א״י בעניינים אלה עדיין היה ערך מרובה 
במשך כמה דורות, אלא שהשאלות ביחס אליהם היו מופנות 
עכשיו לא לבית־הנשיא אלא לחכמי-ההלכה שבכל דור. 
חכמי־התורה היו גם נוהגים לקיים את החגיגות לכבוד 
קידוש־החודש, כפי שנהגו בשעה שקידוש־החודש היה תלוי 
בהכרזתם של הנשיא ובית־הדין הגדול (עי׳ מסכת סופרים 
י״ט, ט׳). 

ימי י ולי ינום. תקופת-שלטונו הקצרה של יוליינום 
( 360 — 363 ) עוררה הדים מרובים בא״י. בדרך כלל היה 
יחסו של יוליינוס ליהודים וליהדות כיחסם של סופרי־יוון 
בני־זמנו אליהם: התרבות היוונית נחשבה בעיניו כעולה 
הרבה על תורת-ישראל. אך בדומה לסופרים היווניים הנז¬ 
כרים שימשה לו היהדות אמצעי להחלשת השפעתה של 
הנצרות׳ שינקה את שרשיה מתורת-ישראל. מבחינה מדינית 
התייחס יוליינוס בכבוד ובסבלנות לדתות השונות, שהיו 
קיימות בקיסרות הרומית, ובכללן גם ליהדות — אחת מן 
הדתות העתיקות שבקיסרות. אף לנצרות התייחס בסבלנות, 
אע״פ שהיתר. בעיניו דת חדשה, חסרה כל תוכן מקורי 
וכעין מזיגה של היהדות וההלגיות. תכניותיו להקמת בית- 
המקדש בירושלים מהריסותיו לא נבעו, כנראה, מתוך יזמה 
יהודית: היו לו בזה בלא ספק נימוקים, שהיו מכוונים נגד 
הנצרות, שראתה בחורבן בית־המקדש מופת לאמיתותה. וכן 
יש להניח, שתכניות אלו נבעו מנימוקים מדיניים כלליים! 



431 


היסטוריה: מחלוקת הקיסרות עד הפלישה הערבית 


432 


אפשר, נתכוון לרכוש ע״י כך את לבותיהם של יהודי פרם, 
שבתחומי־מגוריהם נלחם במלכות־פרם, ואפשר שאף להר¬ 
אות, שכל הדתות בקיסרות שרויות בה בשלווה מתוך נאמנות 
כללית לקיסרות. מרכזה החרב של היהדות, שהנוצרים עשו 
לו פירסומת מרובה ברוח עיקריהם הדתיים, שימש בלא 
ספק מעין סתירה להנחה מדינית זו. 

בהתאם למדיניות זו של מתן חירות לכל הדתות ביטל 
יוליינום את החוקים נגד היהדות, שנתקבלו בתקופת 
שלטונם של הקיסרים הנוצריים, שקדמו לו. אעפ״כ מצא 
לנחוץ להתערב במדיניות הכספית של נשיאי־ישראל ויעץ 
להם — ודאי בהשפעתם של חוגים יהודיים מסויימים — 
לבטל את המם, ששליחי־הנשיאות היו גובים מיהודי- 
התפוצות. המקורות הנוצריים מעידים, שהחלטתו של יוליי- 
נום להקים את בית־המקדש מהריסותיו עוררה בקהילות 
היהודיות בא״י ובחוץ־לארץ גל של שמחה, שגרר אחריו הת¬ 
נדבות כספית עצומה. במקורות היהודיים לא נשתמר זכר 
ברור למאורע זה — אפשר, מפני שהפעולות נפסקו באמצע 
ובינתיים נהרג יוליינום בפרס וכל תכניותיו נתבטלו. 

בשנים, שעברו ממותו של יוליינום עד מותו של ואלנס 
( 363 — 379 ), נמשכה מדיניות הסבלנות וההגנה על זכויות- 
היהודים בא״י. ואלנם אף מצא לנכון להעניק זכויות 
מיוחדות לאנשי־הדת בישראל, וכן חקק חוק מיוחד על 
איסור השימוש בבתי־כנסת לשם איכסונם של חיילים. אך 
מימיו של תאודוסיוס 1 ( 379 — 395 ) ואילך גברו המגמות 
הנוצריות במדיניות הרומית, ומכאן ואילך נתרבו החוקים 
נגד היהודים, שהורידו אותם לדרגה של כלי־משחק בידיהם 
של הקנאים הנוצריים. 


אע״פ שהעבודה בשדה־ההלכה נמשכה עוד זמן מרובה 
בא״י, וגם השפעתה של א״י על ארצות־הגולה בתחום זה 
הוסיפה להתקיים במשך כמה דורות, פסקה בדור שבא אחר 
זמנו של יוליינוס הפעולה לכינוסו של חומר־ההלכה, שנת¬ 
רכז בתלמוד הירושלמי. עזר על כן: לאחר שהישיבה המר¬ 
כזית בטבריה איבדה את השפעתה הקודמת, שוב לא נוצר 
במקומה מרכז אחר, שהיה בעל חשיבות דומה. 
וע״ע ביזנטיון, היהודים. 

ז. פרנקל, דרכי המשנה, 1923 (הוצאה שלישית); הנ״ל, מבוא 
הירושלמי, 1870 ; א. ה. ווייס, דור דור ודורשיו, ב-ג, 1904 ; 
גרץ־שפ״ר, דברי ימי ישראל, ב׳, 1893 ; י. א. הלוי, דורות 
הראשונים, חלק א/ כרך ה/ 1918 ; חלק ב/ 1901 ; ז. יעבץ, 
תולדות ישראל, ו׳-ח׳, תרפ״ח-תר״ץ; ז. בכר, אגרת התנ¬ 
אים, א-ד, תרפ״ב-תרפ״ז; הנ״ל, אגדות אמוראי א״י, א-ו, 
תרפ״ה-תרצ״ח; ש. קליין, ארץ יהודה, תרצ״ט, עמ ׳ 108 
ואילך; הנ״ל, ארץ הגליל, תש״ו, עמ ׳ 41 ואילו; ג. אלון, 
תולדות היהודים בא״י בתקופת המשנה והתלמוד, א-ב, 
תשי״ג-תשט״ז: מ. אבי־יונה, בימי רומא וביזנטיון, תשי״ב: 
;.ן>ן> 5 642 , 1901 4 , 1 , 05 ^ 011 . 1 ) 11 ( 0105 . 005011 ,ז 0 ז 11 ו 501 ., 1 

110 ־ 1 ,־ 1€1 ו 1 :> 1 ) 8 .* ; 1908 4 ,^\ 1 , 1011 ) 11 [ 10 > 005011 , €12 גז 0 . 14 
[ 0 051011011011 ( 1 10 ( 1 ' 101 [ 6 1 ) 10 ) 1 ) 11 [ [ 0 1111011 ) 0011 £ 00120111:1 
- £121 ' 1 1115 ) 1 ) 5 [ 111 [ 105 .{ ; 1912 , 10 ?} 10171 1 ) 500011 10 !) 

, 111 — 1 , 115171 ). 113 [ י €־ו 100 ^ 1 .? . 0 ; 1914 , 1-111 , 1111 ) 0121 .£ 7 110 / 
, 1 * 1 * .? ; 1936 , 41^11x1 ,ת 101 ל 1 ^ 11 ״- 1 . 1 ; 1928-1930 

. 1952 , 11 ,סה 3051 ) 1 1 ) 1 30 0110 ) 1115 

י. ג. 

מחלוקת ה קיסרותעד ה פלישה ה ערבי ת. — 

א. ה ך א ק צ י ה הנוצרית ( 379 — 451 לסה״נ). מיד אחר 
מותו של יוליינום חרבו הישובים היהודיים בדרום, והדת 
הנוצרית נתפשטה והלכה (ביהוד בערים ההלניות ובין האי¬ 
כרים, שהשלטונות הרומיים הושיבו בארץ), עד שהנוצרים 
נעשו גורם חשוב באוכלוסיה. מכל תושבי־הארץ היו היהודים 



שרידים של כנסיה נוצריח ושל הרחבה שריחה לפניה בהורבוח של העיר הביזאנטית שבטה (מביט־) בנגב 



433 


ארץ־־ישראל 


434 



החזית של "עער־הזהב" או "שער־הרחמים" בחומה המזרחית של 
הר־הבית, ירדטלים. היטער הוקם, 5 פי המ׳טוער, בסופה של 
התקופה הביזאנטית 


והשומרונים הקיבוצים היחידים׳ שסירבו להמיר את דתם. 
בסוף המאה ה 4 אסר הקיסר תיאודוסיום 1 את הדת ההלנית 
וגזר על סגירת ההיכלות האליליים. במאה ה 5 גברה הש¬ 
פעתה של הכנסיה הנוצרית, בעיקר בעזרת־הנזירים. הילאריון 
וחאריטון היו הנזירים הראשונים, שפעלו בארץ, ובהשפעתם 
נתמלאו מדבר־יהודה והשפלה הדרומית מנזרים גדולים 
וקטנים. הנזירים הקנאים התקיפו והרסו היכלות אליליים 
הרבה (וביניהם את מקדשו המפורסם של מרנא בעזה) והפנו 
את זעמם גם נגד בתי״כנסת. לא זו בלבד שהשלטון הרומי 
לא הפריע להם במעשיהם הבלתי־חוקיים, אלא אף נגרר 
בזרמה של התנועה הקנאית וחקק חוקים, שהפלו את היהו¬ 
דים לרעה בענייני פקידות, שירות בצבא, מיסים, ועוד. בסוף 
תרבע הראשון של המאה ה 5 בוטלה הנשיאות; אך גם אחד 
ביטול הנשיאות היו היהודים נשמעים לסנהדרין, שבראשה 
עמד עכשיו "ראש־הפרק". 

המצב הכלכלי בארץ הלך תשתפר במשך התקופה הבי¬ 
זאנטית. עם שקיעת האימפריה במערב באו לא״י הרבה 
עולים נוצריים בעלי־הון ובעלי־השפעה, וביניהם היארונימוס 
(ע״ע), שהתיישב בבית־לחם בלוויית כמה נשים צדקניות. 
נתרבו גם עולי־הרגל מכל ארצות המזרח (גיאורגיה, ארמניה 
ועוד), ובאותו זמן התחיל גם יצוא עצמותיהם של האבות, 
הנביאים והקדושים הנוצריים, שקבריהם נתגלו כביכול 
בארץ. החקירה הארכאולוגית הוכיחה, שצפיפות-הישוב וגדלו 
של השטח המיושב והמעובד הגיעו באותה תקופה לשיא. 
ביהוד יש לציין את התרחבותו של הישוב בנגב, שבו נמצאו 
חורבותיהן של חמש ערים ביזאנטיות. במחצה הראשונה של 
המאה ה 5 התיישבה בירושלים הקיסרת אודוקיה, שפתחה 
בפעולת־בניד, נרחבת, ביחוד בהר־ציון. בהשתדלותה חזרו 
והתירו ליהודים ישיבה מצומצמת בירושלים. 

ב. הפילוג במחנה הנוצרי ( 451 — 614 ). הנצרות 
המנצחת נפגעה קשות באמצע המאה ה 5 ע״י הפילוג בין 
ה״או׳רתודו׳כסים" וה״מונו׳פיסיטים״ — פילוג, שלכאורה נבע 
מניגודים בתפיסת טיבו האנושי־האלוהי של ישו, אך שביסודו 
לא היה אלא פרי הניגוד בין הנטיה לצנטראליזאציה, 
שציינה את השלטונות בקושטה, ובין השאיפה לעצמאות 
של הפרובינציות המזרחיות, סוריה ומצרים. האפיסקופוס 
של ירושלים באותה שעה, יובנאליס, היה מתחילה ממצדדי 
המונופיסיטים, אך באסיפת ראשי־הכנסיה בחלקדון ( 451 ) 


הצטרף אל הרוב האורתודוכסי וע״י כך נתעלה למעמד של 
פאטריארך וראש כל האפיסקופים ב״פלסטינה" ו״ערביה". 
כשחזר יובנאלים לירושלים נתקל בהתנגדות מצד ידידיו 
לשעבר; אך בעזרת הצבא התגבר על התנגדות זו, ומאז 
נשארה א״י מבצר של האורתודוכסיה הנוצרית. 

אעפ״כ החליש הפילוג הנזכר את כוחם של הנוצרים בארץ; 
המתנגדים לשלטון (נוצרים פורשים, יהודים ושומרונים) 
נעשו באותו זמן הרוב בארץ; ועובדה זו, וכן הציפיה לעזרה 
מצידם של הפרסים, אויביהן של רומי וביזאנטיון, עודדו את 
השומרונים לארגן מרידות רבות־הקף ב 485 וב 529 . שתי 
ההתקוממולת דוכאו באכזריות. היהודים כמעט שלא השתתפו 
בהן, ומשום כך, וגם משום הפילוג בנצרות, נהנו באותו זמן 
משלווה יחסית. בין השאר נתחדשה אז בנייתם של בתי־כנסת, 
שהיו מוקמים לפי תכנית חדשה (כגון בית־הכנסת בבית־ 
אלפא). תקופת־שלווה זו נמשכה עד לחידושה של המדיניות 
הנוצרית התקיפה בימיו של יוסטיניינוס קיסר ( 527 — 565 ). 
תקופת־יוסטיניינוס היא תקופת־הזוהר האחרונה של השלטון 
הביזאנטי בארץ. קיסר זה ביצר את הגבולות, דאג לאספקת 
המים לערים והקים כמה כנסיות מפוארות; אך עם זה ביזבז 
את אוצרות המדינה והתיש את כוחה בתכניות־כיבוש גדולות 
במערב. יורשיו המשיכו בקו האנטי-יהודי שלו וגזרו גזירות 
קשות על ישראל כדי לחזק את הנצרות. ולעומת זה לא 
הספיק כוחם לעצור בעד הפלישה הפרסית, שכבר היתה 
ממשמשת ובאה. 

ג. הפלישה הפרסית ( 614 — 629 ). הפרסים התחילו 
במלחמתם האחרונה ברומי ב 603 . ב 609 חצו את הפרת, ב 611 
נכנעה אנטלכיה, ב 613 נכנעה דמשק וב 614 הגיעו לשערי 
א״י. יהודי הגליל והרי־נצרת הצטרפו אל הפולשים, ובעזרתם 
כבשו הפרסים את עכו, ועלו על ירושלים. אחר מצור קצר 
נפלה העיד בידם; כנסיותיה נהרסו ותושביה הנוצריים, ביחד 
עם הפאטריארך הנוצרי זכריה, הוגלו לפרס (שאליה הועברו 
גם שברי "הצלב הקדוש"). המקורות מרמזים, שבעיר הוקם 
שלטון יהודי, שהקרבת־הקרבנות נתחדשה ושבראשו של 
השלטון היהודי עמד מנהיג, שנקרא באופן סמלי "נחמיה 
בן־חושיאל"(שמו האמיתי אינו ידוע לנו), כשמו של המשיח 
בספרות המדרשית המאוחרת. שלטון יהודי זה נתקיים, 
כנראה, כמה שנים עד שהפרסים פנו עורף לבעלי־בריתם, 
היהודים, וגירשו אותם מירושלים כדי לקנות את הלבבות 
של הדוב הנוצרי בארץ. למרות ניסיון זה לזכות באהדתם 
של הנוצרים נתערער השלטון הפרסי בארץ ע״י נצחוגותיו 
של הראקליום קיסר בארמניה הצפונית ובמדי. ב 627 כרתו 
היריבים ברית־שלום, שלפיה חזרו צבאות־פרם לארצם; 
ירושלים ושאר ערי־הארץ חזרו ונתפסו ע״י הצבא הביזאנטי, 
ב 629 נכנם הראקליום בתהלוכה חגיגית לירושלים והחזיר 
את "הצלב הקדוש" למקומו; הכנסיות הנוצריות ההרוסות 
הוקמו עוד בימי שלטודפרס ע״י הכומר מ(דסטוס. אמנם 
הראקליוס הבטיח למנהיג היהודי׳ בנימין איש־טבריה, 
שיכבד את זכויותיהם של היהודים, אך בהשפעת הכמורה 
והנזירים הפר את הבטחתו, הטיל על היהודים קנס קשה ואסר 
עליהם להתקרב לירושלים עד לתחום של שלושה מילין 
מסביב לה. כמו־כן נעשה ניסיון של שמד המוני על־ידי 
מעשי־אונם מצד הנוצרים. 

ד. סוף השלטון הביזאנטי ( 629 — 640 ). השלטון 
הביזאנטי המחודש לא האריך ימים. הראקליוס הסתבך 


435 


היסטוריה: מן הכיבוש הערבי עד השתלטות הפאטמים 


436 



סילוז (ע? פאפירום) 5 יתבי-ורני?יום. נמצא במנזר הביזאנטי בניצנה 
(עוג׳ה אל־חפיר) 


במחלוקת תאולוגית ועורר את התנגדותו של סופרוניוס, 
הפאטריארך הירושלמי. בינתיים עלו על א״י צבאותיהם של 
הערבים המוסלמיים. עוד בימיו של מוחמר נכנעה להם אילת 
שעל שפת ים־סוף, אמנם בזמנו נחלו המוסלמים תבוסה על־ 
יד מותה שבעבר־הירדן( 629 ), או בימיו של יורשו, אבו בפר, 
חדר גיס ערבי אחר לנגב, ניצח את המושל סרגיוס סמוך לעזה 
( 634 ) וחזר והיכה את הביזאנטים על־יד אג׳נאדין סמוך לבית־ 
גוברין. ב 635 נכנעה בצרה. בתחילת 636 השתלטו הערבים 
על טבריה והגליל, אך כשהתקרב הצבא הביזאנטי לאיזור 
זה חזרו הערבים ונסוגו עד הירמוך. כאן הוכרע גורל־ 
המלחמה ב 20 באוגוסט 636 : הצבא הביזאנטי ניגף בהחלט 
ופינה את סוריה ואת ארץ־ישראל כאחת. ביולי 637 שמו 
המוסלמים מצור על ירושלים, ובמארס—אפריל 638 נכנעה 
העיר לחליף עומר! ב 640 נכבשה קיסריה אחר מצור של 
שבעה חדשים, ובזה אבד לביזאנטים משגבם האחרון בארץ. 
רק מוסדות־הכנסיה, וביחוד המנזרים, המשיכו בה בקיומה 
של המסורת הנוצרית. 

מ. אבי־יונה, בימי רומא וביזאנטיון, תשי״ב 2 ! 10 ,ז 6 זג 1 ס 4.0 , 

, 4.661 . .) 6 ; 1869 , £7665 6761475 <} 6711 165 5 * 501 ) 51171 ) 01 ? 

. 1952 , 11 , 016511716 ? 10 86 11510176 ? 

מ. א. י. 

מן הכיבוש הערבי עד השתלטות הפאטמים. 
הפשיטות של שבטי־ערב מן החג׳אז על א״י וסודיה בסוף־ 
ימיו של מחמד (ע״ע) לא נבדלו לכאורה ברב או במעט מן 
ההתנפלויות, שבני המדבר הערבי היו רגילים — מן התקופה 


ההיסטורית הקדומה ואילך — לערוך על הישובים החקלאיים 
והמסחריים של ארצות־הספר. כדי לקדם את פניה של רעה 
זו הקימו הרומים לאורך הספר שבין הארץ הנושבת ובין 
הערבה שורה של מבצרים, שנועדו להגן על האוכלוסיה 
בכפרים ובערים מפני התנפלויותיהם של שבטי־המדבר. אך 
לא תמיד היה בהם, במבצרים אלה, כדי לשמש מעצור 
לבדוים, שהיו פולשים מן הדרום. הביזאנטים, יורשיו של 
השלטון הרומי בקידמת־אסיה, נקטו שיטה אחרת לשם הגנה 
על חלק זה של האימפריה: הם הקימו מעין "מדינה" ערבית 
חדשה, שכללה את השטחים, שהיו שייכים לפנים לנבטים 
ולתדמור (פאלמירה). לאמיתו של דבר, לא היתד, זו מדינה 
מאורגנת אלא מחנה נודד של בדוים משבט הגסאנים, שהיווה 
מעין חיץ בין הארץ הנושבת ובין הערבה. מרכזיהם היו בג׳א־ 
בןה (בגולן) ובבצרה. עיקר פרנסתם של בדוים אלה היה 
על הממשלה הביזאנטית, שממנה קיבלו תמיכה קבועה. נוסף 
על המשימה להגן על הקיסרות מפני בדוים אחרים ("פרא־ 
למחצה פוקח את עיניו על אחיו הפרא לימוד־המדבר") 
הטילו קיסרי־ביזאנטיון עוד תפקיד חשוב על "מלכי"־ 
הגסאנים: להתגרות פעם בפעם בפרסים, כדי להטריד 
ממנוחתם את תושבי הספר הפרסי. 

האיזורים, ששימשו'שטחי־מריבה בין הביזאנטים ובין 
הערבים, היו מיושבים יהודים, שעזבו את ארץ־ישראל בימי 
המלחמות, המרידות והגזירות שלאחר חורבן הבית השני. 
עדויות היסטוריות, ספרותיות, אפיגראפיות וארכאולוגיות 
מאותה תקופה מספקות לנו ידיעות על קיומם של ישובים 
יהודיים, חקלאיים ומסחריים בארץ־הנגב, מדרום לים־המלח, 
בחופים של מפרץ־אילת ובעבר־הירדן המזרחי. ביהוד יש 
להצביע על שלוש מצבות־קברים מן המאות ה 4 —ה 6 לסה״ג, 
שנתגלו בקרבת אל־צפי (צוער), בקצהו הדרומי־מזרחי של 
ים־המלח. מחשבון השמיטות, הנזכר בכתובות אלו, יש 
להסיק, שהיהודים, שישבו במקום, עסקו בחקלאות. משגדלו 
כוחו והשפעתו של מוחמד התחילו נוהרות אליו משלחות 
של תושבי הערים והכפרים בעבר־הירדן המזרחי, כדי לערוך 
עמו חוזי־חסות. בין המשלחות, שבאו משם וממפיץ־אילת, 
היו גם יהודים. מקנא, נמל קטן בדרומו של מפרץ־אילת, היתד, 
מושבה יהודית טהורה של בני ג׳נבא. ומן החוזה, שנערך 
עם אלה האחרונים, אנו למדים, שהיו בני־חיל! שהרי היו 
ברשותם שריונים וגם סוסים, שהיו משתמשים בהם למלחמה 
ולא לעבודת־אדמה או להובלה. יהודי־מקנא עסקו בחקלאות, 
בדיג ובתעשיות־בית. נראה, שהיו עשירים; ועל כך מעידים 
בגדיהם היפים, שהתחייבו למסור למוחמד. מסתבר, שהיו 
בהם גם סוחרים, שהרי לנמלים של מפרץ־אילת נועדו באותו 
זמן תפקידים חשובים במסחר הבינלאומי. באיזור זה מצויים 
היו סוחרים מתימן, וקרוב לשער, שאף ביניהם נמצאו 
יהודים. 

עם המשלחת מאילת באו גם אנשי אד׳רוח וג׳רבא, שני 
ישובים בין פטרה ומעאן, שהיו מרוחקים זה מזה רק כמה 
מילין, והיסטוריון ערבי אחד מטעים, שהללו היו יהודים. 
גם תושבי־אדרעי (שבתוכם ישבו בני־קינוקאע ובני־נצ׳יר, 
שני שבטים יהודיים, שישבו בית׳רב־מדינה וגורשו על־ידי 
מוחמד) נכנעו לפגי מוחמד. אין ספק בדבר, שגם אדרעי 
היתה מיושבת יהודים, ומפני־כן בחר חלק מן היהודים, 
שגורשו ממדינה, להתיישב בה, בעוד שאחרים התיישבו 
ביריחו. תעודות שונות מן התקופה המוסלמית מאשרות, 



437 


ארץ־־ישראל 


438 


שבכל אותו איזור ישבו יהודים אף במאות ה 10 וזי 11 
לסה״ג — מה שמעיד על רציפותו של הישוב היהודי: אין 
להניח, שיהודים אלה התיישבו שם בימי השלטון הערבי, 
מאחר שהנטיה הכללית של האוכלוסיה היהודית באותה 
תקופה היתד. לעבור לערים הגדולות. ישובים יהודיים אלה 
בעבר־הירדן ובנגב נמחו מעל פני־האדמה ע״י מסעי־הצלב 
(אך ר׳ אשתורי הפרחי מזכיר, שבימיו [במאה ה 14 ] היתד. 
קיימת עדה יהודית באדרעי). 

מתוך כל החוזים, שנערכו בחייו של מוחמד עם תושבי 
עבר-הירדן והנגב, אנו למדים, שהסכמים אלה לא באו כתו¬ 
צאות של כיבוש. אמנם בנו המאומץ של מוחמד ניסה לכבוש 
ישוב בכוח, אבל הוכה ע״י הגסאנים על-יד מותה (דרומית 
לקיר-מואב) והוא עצמו נפל בקרב. לאחר שמת מוחמד 
( 632 ) נראה היה מתחילה כאילו הדת החדשה שייסד תעבור 
ותיבטל מן העולם. שבטים הרבה, שקיבלו את האסלאם, חזרו 
בהם ושבו אל אמונתם הישנה. אבל החליף הראשון אבו בכר 
ידע להתגבר על הקשיים, שנתקל בהם, ועד מהרה ריסן את 
תנועת-הבגידה. יתר על כן: במשך שנד,-שנתיים לאחר שעלה 
לשלטון הספיק *לגייס ולארגן את מחנוודהבדוים ולהפכם 
לגדודים חזקים, בעלי כו׳ח־מחץ מסוכן. 

נראה, שבמשך כל אותו זמן לא התייחסו הביזאנטים 
ברצינות למאורעות שאירעו בחג׳אז ולא עמדו על טיבם. 
למודים היו לזלזל בבשרם האירגוני של הבדוים והתייחסו 
מתוך ביטול אל גדודי־החלוץ של המוסלמים, שהגיעו עד 
גבולות-ארצותיהם. בימים ששבטי־ערב התחילו עורכים את 
גישושיהם לאורך הגבול הביזאנטי, שררה בין הגסאנים הת¬ 
מרמרות מרובה על אדוניהם. הקיסר הפסיק להעניק להם 
את התמיכה הקבועה (ר׳ למעלה) — כך מוסרים מקורות 
יווניים — מפני שאוצרו היה ריק. אבל קרוב הדבר, שאחר 
הניצחון המכריע שנחל על הפרסים ולאחר שגירש אותם 
מא״י ושאר השטחים, שנכבשו על־ידיהם, חשב הראקליום 
למותר לבזבז כסף על הבדוים השכירים, שעזרתם נראתה 
לו מיותרת באותה שעה. אין לתמוה, שהגסאנים, אע״פ 
שהיו נוצרים (מונופיסיטים), לא ראו חובה לעצמם לשפוד 
את דמם כדי להגן על אדוניהם, שלא שילמו להם את 
משכורתם. ולפיכך כשבאו הבדוים מחג׳אז והציעו לגסאנים 
כריתת ברית נגד ביזאנטיון, גרמו קירבת־הדם והרגשת 
האחדות החברותית, שישיבו על הצעה זו בחיוב, וביחוד 
כשברית זו עם מאמיני-האסלאם הבטיחה לשבטים השוכנים 
באיזור־הספר חלק בשלל עשיר. 

בין הגורמים, שפעלו לרעתם של הביזאנטים, יש להזכיר 
עוד: א) ימי־שלטונו של הקיסר הראקליוס ( 610 — 641 ) 
מציינים תקופת־שפל באירגונו של הצבא הסדיר, שסבל 
אבידות הרבה במלחמות. כדי למלא את החסר היו הביזאנ¬ 
טים מגייסים לצבאם שכירים מתוך הישוב הארמני והערבי. 
אלה האחרונים, אע״פ שעמדו בראשם מפקדים ביזאנטיים 
מנוסים, לא יכלו להחזיק מעמד בפני הערבים; לעומת זה 
נתגלו בין בני־הערבה אישים בעלי כושר אירגוני וצבאי 
מעולה; ב) היחס העויין של האוכלוסיה המקומית בא״י 
וסוריה כלפי הביזאנטים (עי׳ למעלה). אע״פ שאוכלוטיה זו 
היתד, ברובה נוצרית, כאמור, סבלה קשה תחת ידם של 
האדונים היווניים. הרדיפות, שנרדפו אף הרבה מן הנוצרים 
משום חילוקי-דעות בעיקרי־דת, והנגישות הכלכליות ועול- 
המיסים שהעיקו על כלל התושבים, גרמו לכך, שהאוכלוסיה 


בכללה התייחסה מתוך חיבה אל הפולשים ואף הושיטה להם 
עזרה ניכרת. 

מהלך־הקרבות, שכתוצאה ממנו נכבשו א״י וסוריה, נודע 
לנו בעיקר מתוך מקורות ערביים, שנכתבו ברובם כמאתיים 
שלוש־מאות שנה לאחר מאורעות אלה, בעוד שבספרות 
הביזאנטית והסורית נשתמרו יק ידיעות מועטות על פרשה 
זו — כאילו נתביישו הללו לתאר את הפרטים של התבוסה 
המכרעת, שנחלה האימפריה. ברור הדבר, שלא תמיד אפשר 
לסמוך על תיאורים מאוחרים וחד-צדדיים אלה, וביחוד 
כשמחבריהם מחולקים בדעות הן בנוגע לתכנית האסטרא- 
טגית והן בנוגע לפרטים ולתאריכים. לפי תיאורו של מקור 
אחד היתה מגמתם של הערבים לכבוש תחילה את עבר־ 
הירדן, שהיה מיושב פחות, להתבצר בדמשק ולאחר מכן לגשת 
לכיבושם של השטחים העשירים והמיושבים בצפיפות. אך רוב 
המקורות מציינים, שהערבים ערכו את התקפותיהם הקשות 
הראשונות בא״י המערבית — לכאורה מתוך כוונה לשבור 
את התנגדותם של הביזאנטים באיזורים הקרובים לחופי-הים 
ומתוך הנחה, שהחלק הפנימי־המזרחי יפול ע״י כך בידי 
הערבים מאליו. בדיקה מדוקדקת של התעודות מלמדת, שלא 
היתד, לערבים שום תכנית אסטראטגית ברורה. כל המקורות 
מעידים, שרוב הכוחות הביזאנטיים נמצאו בצפון־המזרח של 
א״י ובסוריה דוקה (ג׳לק, דמשק, חומץ) ושכאן גם פגעו 
בערבים כל המכות, שהוכו במשך המלחמה. חשיבותם של 
הקרבות, שנערכו בא״י המערבית, היתד, פחותה לאין־ערוך 
מקרב־הירמוך והם לא הכריעו במהלך־המלחמה לטובת 
הערבים וכתוצאה מהם לא נכבשו לא עבר־הירדן המזרחי, 
לא ירושלים וגם לא ערי־החוף החשובות והגדולות (קיסריה, 
אשקלון). 

זמן קצר אחר מיתתו של מוחמד הצליח גדוד בדוי להכות 
את תושבי־אובנה (כנראה, על־יד מותה) ולקח חלק מהם 
בשבי. הבדוים הזדרזו וחזרו אל ארצם עם השלל הרב שלקחו 
במלחמה. עכשיו הופקדו על הצבא הערבי שלושה מפקדים. 
על עמר בן עאץ הוטל התפקיד לכבוש את "פלסטין", 
כלומר, את ארץ־יהודה והשפלה; שורחביל בן חסנה פנה אל 
בקעודהירדן העליונה ואל עמק-יזרעאל (והגליל), שנקרא 
לאחר מכן "ג׳ונד אורדון" (המחוז הצבאי של "הירדן"); 
ויזיד בן אבו סופיאן עלה על דמשק. עמר עלה על א״י דרך 
אילת, ואילו יזיד ושורחביל התקדמו בנתיב האורחות של 
תבוק אל הבלקה (בין הנחלים יבוק וארנון). עמר חנה 
על־יד גמר אל-ערבאת׳ וד,ביזאנטים, שחנו בערבה, הוכו 
ונסוגו מערבה. פעם שניה הוכו הביזאנטים על-יד דאת׳ן 
(דרומית לעזה). עוד מכה הונחתה עליהם בקרב על-יד 
אג׳נאדין (כנראה, צם־נית ללכיש, בין בית־גוברין לרמלה). 
כל זה אירע בשנות 633 — 634 לסה״ג. גם בכרוניקה סורית 
קדומה נשתמרה ידיעה על קרב, שהתנהל 12 מילין ממזרח 
לעזה ושבו השתתפו, כנראה, על צידם של הביזאנטים כפריים 
עניים מארץ־ישראל, נוצרים, יהודים ושומרונים. ארבעת 
אלפים מהם נפלו חלל. הערבים ניצחו את אויביהם והחריבו 
את הארץ. 

הביזאנטים נסוגו אל בית־שאן והערבים ערכו במשך 
שישה חדשים התנפלויות־שוד על ערים וכפרים, אבל לא 
הצליחו לכבוש אף עיר מבוצרת אחת. לאחר מכן החליטו 
לעלות על הביזאנטים, שנתרכזו בבית־שאן. אלה האחרונים 
נסוגו מכאן מזרחה (אל פתל שבעבר־הירדן), וכדי לעכב 



439 


היסטוריה: מן הכיבוש הערכי עד השתלטות הפאממים 


440 



ירושלים. בניין ביפת־הסלע ברחבה של הר־הבית. הוקם ב 091 לסה״ג, על-ידי הח 5 י!ז עבר אלמלד 


את הפרשים הערביים, שרדפו אחריהם, הרסו את הסכרים 
בבית־שאן. אך טכסים זה לא הועיל להם, וביאנואר 635 הוכו 
על־יד פחל והוכרחו להימוג לדמשק, בעוד שהערבים מוסיפים 
לרדוף אחריהם. לאחר זמן נכנעה גם דמשק לפני הערבים. 

יש להעיר, שבקרבות הקודמים, שהתנהלו בקירבת 
דמשק, לא תמיד האיר המזל את פניו לערבים. גם עכשיו 
הוכרחו הערבים לעזוב את הערים, שכבשו בסוריה, ואת 
דמשק בתוכן, מפני השמועה בדבר ריכוז של צבא ביזאנטי 
גדול, שגייס הקיסר הראקליום בקירבת חלב ואנטיוכיה כדי 
לגרש את הערבים. אך גיס זה, שהיה מורכב משכירים 
ארמניים וערביים, אע״פ שמנה כחמישים אלף איש בערך, 
הוכה מכה ניצחת ב 20 באוגוסט 636 על־יד שפך נחל רוקאד 
לתוך הירמוך, סמוך לואקוצה (כיום יאקוצה). בזה הוכרע 
גורלה של סוריה. הביזאנטים נסוגו לצד צפון וכל ערי־ 
סוריה עד חלב נפלו בידי הערבים (עד סוף 636 ). בא״י 
המערבית עדיין נמצאו הערים החשובות (ירושלים, קיסריה 
ואשקלון) בידי חיל־המצב הביזאנטי. יש חילוקי־דעות בין 
החוקרים בנוגע לזמן־כיבושן של ערים אלו. ירושלים נכנעה 
ב 637 או ב 638 . לאחר שהמפקד הביזאנטי ערק מן העיד עבר 
השלטון לידי ההגמון 10 פר 1 ני 01 , שניהל את המשא־ומתן עם 
הערבים, שעמדו תחת פיקודו של עמד וצדו כשנתיים על 
ירושלים. לפי מסורת אחת, נערך חוזה־הכניעה בג׳אביה, 
שבה ישב החליף עומר, מאחר שסופרוניוס רצה להיכנע רק 
לחליף. לדעת אחרים השתתף עומר עם המפקד העליון אבו 
עבידה במצור על העיר. 

הגיעו לידינו נוסחות־מספר של החוזה, שנכרת בין עומר 
ובין סופרוניוס. לפי נוסח אחד, שנמצא במקור ערבי, הבטיח 
החליף לתושבי ,,איליא" שלום: לחולים ולבריאים, לרכושם, 
לכנסיותיהם ולצלביהם. בין השאר הובטח להם, שלא יחרימו 
את כנסיותיהם לשיכון (של מוסלמים), לא יהרסו אותן, לא 


יצרו את גבוליהן ולא יסירו את הצלבים שעליהן. עוד הובטח, 
שלא ישכנו היהודים ביחד עמהם ב״איליא". לפי 
נוסח זה, שמוצאו, כנראה, ממקורות נוצריים, התחייב עומר 
לאסור על היהודים את הישיבה בעיר הנוצרית, שנקראה 
״איליא״ ( 113 ^). לאמיתו של דבר, כפי שמעיד הניסוח 
הזהיר של הסופר המוסלמי, הותר ליהודים לדור בעיר מחוץ 
לשטח של הרובע הנוצרי. 

סופר נוצרי יודע לספר, שעומר הבטיח לסופרוגיום, שכל 
יהודי, שיימצא בירושלים, תישלל ממנו זכות־החסות וייענש 
בגופו וברכושו. לפי קטע, שנתגלה בגניזה של קאהיר, 
הרשה עומר לשבעים משפחות יהודיות להתיישב בירד 
שלים — בעוד שהיהודים דרשו רשיון בשביל מאתיים 
משפחות. גם בדבר תאריך־כיבושה של קיסריה נחלקו הדעות 
בין הערבים, הקובעים אותו בשנת ה 15 , ה 16 , ה 18 , ה 19 או 
ה 20 של ההג׳רה (בין 636 ו 641 ). לפי עדותם של המקורות 
המהימנים ביותר אירע כיבוש זה בשנה ה 19 להג׳רה ( 640 
לסה״ג), אחר מצור שנמשך שבע שנים, מחמת "בגידתו" של 
יהודי, שהראה לערבים מבוא סודי לעיר דרך תעלוודהמים. 
היסטוריון ערבי אחר מספר, שבעיר היו 700,000 חיילים 
רומיים, 200,000 יהודים ו 30,000 שומרונים. אחר קיסריה 
נכבשה גם אשקלון — ונראה, ששתיהן נפלו ביד מועאוויה, 
מי שהיה עתיד להיות החליף הראשון מבית אומיה. 

לכיבושה של א״י נודעת חשיבות מכרעת בהיסטוריה 
העולמית. כיבוש זה פתח לבני־המדבר את השער למערב 
והביא אותם במגע ישיר עם תרב.־ת בת אלפיים שנה. אילו 
הסתפקו הערבים בכיבוש השטחים הנרחבים של ממלכת־ 
פרס, ספק גדול הוא אם היה רישומם בתולדות העמים 
והתרבות האנושית ניכר יותר משלטונן של שושלת־הסאסא־ 
נים ודת־האמגושים באיראן. 

הנזק, שנגרם לסביבות בית־שאן ע״י הריסת הסכרים 



441 


אדץ־יישראל 


442 



ירושלים. פסיפס ש 5 קיר בכיפת־הם 5 ע שבהר־הבית 


בתקופת המלחמה, ניתקן עד מהרה, והאיכרים בסביבה זו 
הוסיפו לעבוד את האדמה. הגאוגראפים הערביים בני המאה 
ה 10 , ובתוכם אחד, שהיה יליד־הארץ, מספרים, שבסביבות 
ביודשאן היו מגדלים תמרים ואורז, שהספיקו כמעט לכל 
הארץ, וכן שבאותה סביבה היה גדל האינדיגו שהשתמשו 
בו לצביעה. בבקעת־הירדן היו מגדלים קני־סוכר, ואף עצי- 
פרי היו מצויים כאן, שמהם היו מייצרים דבש־פירות. 

גם ערי־השפלה וחבל־הנגב לא שממו כתוצאה של הכיבוש 
הערבי. מקטעי־הגניזה אנו למדים, שבמאה ה 11 עדיין 
נמצאו ישובים יהודיים חשובים בערי־החוף שבדרום הארץ: 
עזה, רפיח, אל־עריש. על מציאותם של יהודים באילת באותה 
תקופה מעידים דבריהם של הגאוגראפים הערביים. רק מימי 
הכיבושים של נוסעי־הצלב ואילך פוסקות הידיעות על 
ישובי־הנגב היהודיים. ובאותו זמן באה גם ירידה במספרה 
של האוכלוסיה הלא־יהודית. ישובים הרבה נשמדו בימי 
המלחמות בין הצלבנים ובין הפאטמים והאיובים, אבל אין 
לתלות את הקולר במלחמות אלו דוקה. מבחינה זו מאלפים 
ביותר דבריו של הגאוגראף הפרסי־ערבי אבן חורדאדבה 
(סוף המאה ה 9 לסה״ג), שהיה המנהל של הדואר וד,בולשת 
באחת מן הערים של החליפות בפרס. הוא מזכיר את 
הרדניס, הסוחרים היהודיים, שבקיאותם בלשונות אירופה 
והמזרח עמדה להם לנהל עסקים בהקף בינלאומי. סוחרים 
אלה, שהיו קונים ומוכרים סריסים, שפחות, פרוות, משי, 
חרבות ושאר סחורות, היו מפליגים מחופי־צרפת ומגיעים 
לא״י הדרומית. מכאן היו הולכים דרך הנגב ויורדים בספינות 
בים־סוף כדי להגיע לנמלי ערב, הודו וסין. אמנם אותו מקור 
גם מציין, שהרד־נים היו מגיעים אל ארצות־המזרח הרחוקות 


אף בדרכי־היבשה (דרך מצרים—רמלה—דמשק)! אך דבר זה 
לא היה בו כדי לשגות את העובדה המכרעת, שעם התפש¬ 
טותה של החליפות הערבית על שטח ענקי — מהודו המער¬ 
בית במזרח עד ספרד במערב — נפתחו קווי־תחבורה חדשים 
בין אירופה למזרח, נשתפרו תנאי־הביטחון, הוקם קשר־דואר 
קבוע, דוגמת הדואר הפרסי, שהיה עובר ביבשה של קידמת- 
אסיה, ומתוך כך נתמעט ערכו של הנגב כקו־תחבורה חשוב 
ולפעמים יחיד, שדרכו עברו הארחות. הוא נשאר עוד זמן־מה 
איזור בעל חשיבות מסחרית, אך עמדודהמפתח שלו בטלה 
למאות שנים. מובן, שמתוך כך ירדה גם חשיבותן של ערי- 
הנגב ונשמט מידי תושביהן המונופולין, שהיה ברשותם 
בסחר־הביניים, במלאכות של הצביעה, האריגה, ועוד. האוב- 
לוסיה של הנגב התחילה נוטשת אותו ועוברת לאיזורים אח¬ 
רים, שהפרנסה היתד, מצויה בהם יותר. משאפסו הצרכנים 
לתוצרת חקלאית, בטלה ממילא חשיבותם של הכפרים. לא 
כדאי היה לאיכרים להשקיע מאמצים בעבודת-אדמה מיגעת 
בתנאי קרקע ואקלים לא-נוחים. בימי הצלבנים חדלו הארחות 
בנגב לגמרי, וכך הופסק הקשר בין אסיה לאפריקה ובין הים 
התיכון לים־סוף. 

מאת־השנים הראשונה של השלטון הערבי היו ימי־שיגשוג 
לעדות היהודיות — ואף הנוצריות — בארץ. מייסדה של 
השושלת האומיית, החליף מועאוויה ( 661 — 680 ), שקוד היה 
על אירגונה והרחבתה של ממלכתו. המשטר שהקים התייחס 
בסבלנות אל אנשי־החסות ופתח אפשרויות הרבה לפעילותם 
של יהודים ונוצרים. מועאוויה הושיב יהודים בטריפולי של 
סוריה, מפני שראה אותם נאמנים לערבים וביקש לחזק 
על־ידיהם את היסודות הנאמנים לו. שינוי לרעה בא בזמנו 





443 


היסטוריה: מן הכיבוש הערכי עד השתלטות הסאטמים 


444 


של החליף עומר ח ( 717 — 720 ), שהנהיג הגבלות שונות 
לגבי הלא־מוסלמים. יש סוברים, שחליף זה צימצם את 
חופש־ההתיישבות של היהודים בירושלים, באופן שהותר 
להם לדור רק על־יד שער אחד בלבד. מסתבר, שבימיו 
הותקנו גם כמה מן ההגבלות בשביל אנשי-החסות שב״תנאי* 
עומר" המפורסמים, שבצורה שנשתמרו ודאי אינם מימיו 
של החליף עומר 1 . והרי הנקודות העיקריות באחת מנוסחות- 
ה״תנאים", הערוכה בצורת מכתב, שכאילו נשלח אל החליף 
עומר 1 ושבו מתחייבים הנוצרים: 

לשלם את מס־הגולגו׳לת ולהיות מושפלים; לא למנוע 
משום מוסלמי מלהתעכב בכנסיות בלילה או במשך שלוש 
יממות; ליתן לו אוכל; לפתוח לפניו את דלתות־הכנסיות; 
להכות לאט בנאקום (מקוש-עץ, שהשתמשו בו הנוצרים 
במקום פעמון לשם קריאה לתפילות) ולא להרים את הקול 
בשעת־התפילה; למנוע מקלט ממרגלים של האויב; לא 
להקים כנסיה, בית־מחסה, מנזר, ולא לתקן את אלה שחרבו; 
לא להתאסף בכנסיה, שהיא ברובע מוסלמי או בנוכחותם 
של מוסלמים; לא להציג לראווה עבודת־אלילים(!) ; לא 
להציב את הצלב על הכנסיות או באחד מן הרחובות 
והשווקים של המוסלמים; לא ללמוד את הקוראן וללמדו את 
הילדים; לא למנוע את קרוביהם מלהתאסלם, אם רצונם בכך; 
לגזוז את שער־הראש על־יד המצח; לחגור את ה״זונאר" 
(חגורה מיוחדת לשם הבחנה בין מוסלמי לנוצרי) על הבגד; 
לשמור את הדת; לא לחקות את המוסלמי בתלבושת, 
בהופעה, בצורת האוכף לרכיבה, בחריתת־חותמות (באותיות 
ערביות); לא להשתמש בכינויים (אבו... אום...); לכבד ולהו¬ 
קיר את המוסלמים ולקום לפניהם; לשמש להם מורי־דרך; 
לא לבנות בתים גבוהים מבתי־המוסלמים; לא להחזיק נשק 
או חרב ולשאתם בעיר או בדרך בארצות־האיסלאם; לא 
למכור יין או להציגו לראווה; לא לשאת נרות דולקים 
בהלווית־המת העוברת דרך רחובות, שבהם יושבים מוסלמים, 
ולא להרים את הקול(בשעת ההספד); לא להכות מוסלמי; לא 
להחזיק עבדים׳ שהיו רכושם של מוסלמים. מי שיסיר תנאים 
אלה יהא מחוץ לתחום החסות והביטחון, 
שהובטחו לחייהם ולרכושם של אנשי- 
החסות. תנאים דומים הוטלו — בשינויים 
קלים — על היהודים ואנשי־חסות אח¬ 
רים. ולעומתם נתגלו גם כמה "כתבי- 
זכרות" מזוייפים, שכאילו ניתנו על־ידי 
מוחמד למשפחות יהודיות או לעדות 
נוצריות. 

בימי שושלת בני-עבאס הוכרחו היהו¬ 
דים לשאת כסימן־הכר צניפים צהובים, בעוד 
שצבע־ההפר, שנקבע בשביל הנוצרים, היה 
כחול ובשביל השומרונים — אדום. אבל 
חוקים אלה לא תמיד נשמרו בקפדנות, 
ולפיכך היה צורך להזהיר עליהם פעם 
בפעם ולחזק את תקפם. לא נשתמרו ידיעות 
מפורטות על התעסקויותיהם של היהודים 
בתחילת התקופה. המקורות היהודיים המ¬ 
צויים בידינו מימי כיבוש הארץ ע״י הערבים 
עד אמצע המאה ה 10 הם מועטים מאד, ורק 
מסופה של תקופת־הגאונים בא״י הגיעו 
לידנו מיסמכים, שנשתמרו ב״גניזה" של 


פוסטאט, ועל-פיהם אפשר ללמוד משהו גם על ראשיתה של 
התקופה. מהם יש גם להסיק, שאז עדיין עסקו הרבה מן 
היהודים תושבי-הארץ בחקלאות. 

בסוף ימי־הביזאנטים ישבה הסנהדרין בטבריה. גם אחר 
ביטול־הנשיאות ( 415 לסה״ג) נחשבה עיר זו כמרכז־התורה 
בארץ־ישראל. מר זוטרא, ממשפחת ראשי-הגולה שבבבל, 
ברח מבבל לא״י ונעשה ראש־הסנהדרין — משרה, שהוסיפו 
לכהן בה בנו וצאצאיו אחריו. לאחר זמן, משהותרה ליהודים 
הישיבה בירושלים, עבר אליה המוסד הדתי העליון של 
היהדות, שבידו היתד, הזכות לעבר שנים ולקבוע את 
המועדים. אך נראים הדברים, שבתחילודהכיבוש לא ישבו 
חברי־הסנהדרין ישיבת־קבע בירושלים, אלא היו עולים 
אליה רק בימי חג ומועד — וביחוד ביום הושענא-רבה. 
בטבריה ישבו גם בעלי־המסורה וממציאיה של שיטת־הניקוד 
הטבריינית — היצירה הרוחנית החשובה של אותם הימים. 
אמנם מאותו זמן הגיעו אלינו שלוש שיטות של ניקוד: 
הניקוד הבבלי, הארצישראלי והטברייני, שהם נבדלים זה 
מזה לא רק בצורוודהסימנים, אלא אף במבטא המונח 
ביסודם. אך הניקוד הטברייני הונהג בכל מקום, שישבו 
בו יהודים, ואילו שאר השיטות כמעט שנשתכחו ויצאו 
מכלל שימוש. בדומה לזה נתפרסם המבטא הטברייני משום 
מידודהדיוק שבו ובהירותו, וחכמים הרבה התחילו נוהרים 
אל טבריה, כדי ללמוד בה את המסורת של התורה. 

טבריה נתפרסמה גם ע״י משורריה ופייטניה. ביובל- 
השנים, שעבר מגילוי-הגניזה, עלו מתהום־הגשיה פיוטים 
הרבה של מחברים, שקודם־לכן כמעט לא ידעו אף את 
שמותיהם. החשוב שבהם הוא _יני (ע״ע), שממנו הגיעו 
אלינו כמה מאות של פיוטים לשבתות, למועדים ולצומות. 
מן הפיוטים הללו יש להזכיר את המפורסמים שבהם: "אז 
רוב נסים הפלאת בלילה", שנאמר עד היום בסדר של פסח 
ושהוא מצוי בהגדה של פסח, וכן "האוחז ביד מידת- 
משפט״ — פיוט למוסף של ה״ימים הנוראים", שנמצא עד 
היום ב״מחזור" האשכנזי ונאמר בראש־השנה ויום־כיפור. 



תקרה מגולפת בארמון ׳פל החליפים האומיים נחרבת מפנ׳ר, מצפון ליריחו 
המאה ה 8 לכה״נ 






445 


ארץ־ישראל 


446 
























447 


היסטוריה: תקופת שלטון הפאטמים 


448 



רמלה. ביר אל עויזיה, המאה ה 8 לסה׳־נ. — אחד ס; הבניינים הראשונים, שנבנו על-ידי המוסלמים בארץ־ישראל 


כחמישה־עשר שמות של פייטנים ידועים לנו מאותה 
תקופה, וכמה מהם היו, כאמור, אנשי־טבריה או ישבו 
בסביבתה הקרובה ביותר. פיוטי א״י נתפשטו בכל תפוצות- 
ישראל. גם כמה מדרשי־הגדה נקבעו והועלו על הכתב 
בצורתם הסופית באותו זמן. אבל יש מדרשים, שמעיקרם 
נוצרו בתקופה ז 1 , שהרי ניכרת בהם השפעת האיסלאם. 
בגניזה נתגלו גם שרידי מדרשים, שלא היו ידועים כלל. 
לשונם של מדרשים אלה היא עברית, שכפי הנראה עדיין 
היתד. שגורה בפי העם, בעוד שהארמית הלכה ונשתכחה, 
עד שראו צורך בדבר לתרגם לעברית חיבורים, שנכתבו 
מלכתחילה בארמית, וביניהם קטעים מתיך התלמוד הבבלי 
והלכות, שנתחברו בבבל. 

מפני חשיבותן של ישיבות־בבל בחקר־ההלכה רגילים 
להתעלם מן התרומה, שתרמה א״י באותה תקופה גם בתחום 
זה. לפני זמן לא־מרובה נתגלו קטעים מ״ספר־המעעוים לבני- 
ארץ־ישראל", שנתחבר, כנראה, בתחילתה של התקופה 
הערבית כשהיוונית עדיין היתד, רונחת בארץ. "ספר-המע&ים" 
הוא קובץ של פסקים בעניינים דתיים, חברותיים וכלכליים. 
וכן נתגלו אספי־הלכות, שמשקפים את מנהגי־הארץ בניגוד 
למנהגי-בבל. אף בנוגע לספרים אחרים, שנחשבו זמן מרובה 
כיצירות של ארצות־הגולה, ביררו חקירות חדשות, שחוברו 
בא״י. עם זה אין להתעלם מן העובדה, שהיצירה הספרותית 
הלכה ופחתה בתקופת הגאונים של א״י — לפי כל מה 
שהגיע לידנו עד עכשיו. 

במאה ה 9 לסר,"נ התחילה ירידתה של החליפות העבא- 
סית, שאמירים מגזע תורכי השתלטו עליה והקימו להם 
נסיכויות עצמאיות למחצה. עם התפוררותו של השלטון 


המרכזי באו לחליפות זו ימים של אי־שקט. במצרים ייסד 
אחמד אבן טולון מדינה עצמאית ( 868 לסה״ג) ולאחר שנים 
מועטות כבש את א״י וסוריה, ובנו אל־חומרויה ניצח בקרב 
על־יד "הטחנות" של נהר אבו פוטרום (=אנטיפטרי 0 = 
הירקון) את אחיו של החליף. אולם אחר מותו של שליט זה 
התחילו ההתנפלדות של הקארמאטים — כנופיות עזל שיעים, 
שהתבצרו בערבה הסורית ומכאן ערכו מסעי־שוד על סוריה 
וא״י. לסוף, כשעלו לשלטון במצרים נסיכי־האחשידים, הת¬ 
חילו הללו נלחמים על השלטון בשליטי־חלב התורכיים. 

ח. ז. ה. 

תקופת שלטון הפאטמים ( 969 — 1099 ). — א. היס¬ 
טוריה כללית. — במחצה השניה של המאה ה 10 עלתה 
במצרים השושלת השיעית של בני פאטמה, זו שבימיה נוסדה 
הבירה החדשה קאהיר. הנציב האחשידי ניסה לשווא למנוע 
את השתלטותם של הפאטמים על א״י ונוצח בקרב על־יד 
רמלה ( 969 ). בשנים הראשונות לשלטון הפאטמים על א״י 
ערכו אויביה של שושלת זו פלישות אחדות לגבולות־הארץ. 
הפלישה הראשונה היתה זו של גדודי הקרמטים ( 971 ), 
שכבשו את כל א״י חוץ מן המבצרים של חוף־הים. פלישתם 
של הקארמאטים למצרים לא הצליחה, אך בא״י החזיקו 
מעמד שלוש שנים. ב 974 גירש אותם צבא פאטמי, אך לאחר 
זמן קצר השתלטו שוב על הארץ — והפעם לחדשים ספורים 
בלבד. את האנדרלמוסיה, שנשתלטה אז, ניצלו בינתיים הבי¬ 
זאנטים, שהתקיפו את החליף מבני-עבאס ושהגיס שלהם, 
בראשותו של הקיסר צימיסקס, חדר לארץ והגיע עד בית- 
שאן ( 975 ). הביזאנטים הוכרחו להיסוג מן השטחים שכבשו 
בסוריה, אבל בינתיים חידשו הקארמאטים את התקפותיהם. 





449 


ארץ־ישראל 


450 


לאחר שהתאחדו עם חתורכי אלפתבין, שליט דמשק, ניצחו 
את גדודי הפאטמים על־יד רמלה' וצרו על אשקלון׳ אולם 
לסוף נוצחו בקרב, שנערך בסביבת רמלה ב 977 , ע״י החליף 
המצרי אל־עזיז. 

אף לאחר שנהדפו הקארמאטים, לא עלה ביד הפאטמים 
להקים שלטון יציב בארץ, כי בשעת המלחמות עם הקאר־ 
מאטים גבר בארץ כוחם של הבדוים משבט טיי, והחליפים 
המצריים תמכו בהם כדי שיהיו להם לעזר נגד נציביהם 
בדמשק, שנטו להתמרד מזמן לזמן. ראשי־הבדוים, שישבו 
ברמלה, שלטו ע״י כך למעשה בארץ, בעוד שהנציבים של 
הממשלה הפאטמית הסתפקו בשלטון על ערי־החוף בלבד. 
ב 998 מרד ראש־הבדוים, אל־מסרג׳ בן דנפל בן אל־ג׳ראח, 
בחליף אל־חאכם והקים נגדו ברמלה חליף אחר. אמנם 
הבדויים השלימו אח״כ עם הממשלה ושלטונו של אל־מופרג׳ 
נמשך עד שנת מותו( 1013 ), אלא שבאותה שנה שלחה הממ¬ 
שלה המצרית צבא רב לא״י כדי לשים קץ לשלטון־הבדוים, 
והארץ נשתחררה למספר שנים משלטונם. החליף א־ט׳אהר 
השלים מתחילה עם בנו ויורשו של אל־מופרג׳, חסן. אך 
כשנתקלקלו שוב היחסים בין הממשלה ובין הבדוים, כרת 
חסן ברית עם איגודי שבטים בדויים, שחלשו על סוריה, 
מתוך כוונה להשתלט על כל הגלילות מן הטאורום עד 
גבול־מצרים. הבדוים זכו מתחילה לנצחונות, כבשו ב 1024 
את רמלה ושלטו חמש שנים בארץ. אך ב 1029 היכה אותם 
הצבא הפאטמי בקרב, שנערך סמוך לים־כינרת. ב 1042 חזרו 
וניסו בני ג׳ראח להשתלט על הארץ. שלטון הפאטמים כבר היה 
מעורער באותם הימים, ובאותו זמן הגיעו לשערי־הארץ הגדו¬ 
דים הראשונים של הסלג׳וקים — שושלת תורכית, שהקימה 
באמצע המאה ה 11 אימפריה אדירה באסיה המערבית. ב 1071 
לכד המצביא הסלג׳וקי אטסיז את ירושלים ואת רוב חלקי- 
הארץ. פלישתו למצרים נסתיימה במפלה. אך המרד, שפרץ 
בירושלים בשעה שאטסיז היה עסוק במצרים, דוכא אח״כ 
באכזריות. עם הכיבוש הסלג׳וקי חוסל השלטון הערבי בא״י 
סופית. אך המאבק בין הפאטמים ובין הסלג׳וקים נמשך עד 
סוף המאה ה 11 . הצבא המצרי החזיק בשפלת־החוף וב 1096 
כבש גם את ירושלים. 

א״י היתה ביה״ב המאוחרים ארץ ־חקלאית מובהקת. שמך 
זית, תאנים וצימוקים היו עיקרי המוצרים החקלאיים שלה, 
שיוצאו לחוץ־לארץ. לדבריו של הנוסע הפרסי נאצר כוסרו, 
שביקר בארץ באמצע המאה ה 11 , היו תאני־רמלה נשלחות 
לכל ארצות־העולם. בעמק־הירדן נמצאו מטעי סוכר ואיני 
דיגו, ובאיזור החולה גידלו כותנה. מזמן לזמן היו מגיעות 
לחופי־הארץ אניות־סוחר איטלקיות, אך באותם הימים שוב 
לא נודעה לא״י חשיבות ניכרת במסחר הבינלאומי. מרכז 
מסחרי בעל־ערך היתד. אז רמלה, שבה היה גם מושבם של 
השלטונות המרכזיים. זולת רמלה נמנו, כנראה, אשקלון, 
קיסריה וירושלים עם הערים הגדולות. אך ערים אלו, כשאר 
חלקי־הארץ, נידלדלו והלכו בתקופת השלטון הפאטמי. 
ומעשי־השי׳ד התמידיים של ראשי־הבדוים, שמזמן לזמן נש־ 
תלטו על א״י, העיקו ביותר על התושבים. נוסף על הפלישות 
ומעשי-הביזה, סייעו החורבנות, שנגרמו ע״י רעידות־האדמה 
של שנות 1016 ו 1033 , לדילדולה של הארץ. 

האוכלוסיה המוסלמית היתה ברובה הגדול סונית, והתע¬ 
מולה השיעית של הממשלה הפאטמית לא זכתה להצלחה. 
רק בטבריה ועוד במקומות מועטים היה מספרם של השיעים 



קטע מתור איגרת, כתובה ערבית באותיות עבריות, על ראשיתה 
של התיישבות היהודים בירושלים לאחר הכיבוש הערבי. 
נמצאה בגניזה של קאהיר 


ניכר. בשכם ובנותיה היו מרובים השומרונים. בירושלים, 
בית־לחם, נצרת, טבריה ובערי-החוף היו רוב התושבים 
נוצרים. אלה האחרונים נהנו מהגנתם של הביזאנטים, שדאגו 
למקומות הקדושים לנוצרים. בני כל הדתות דיברו באותה 
תקופה ערבית, אלא שהתרבות הערבית לא היכתה שרשים 
בארץ. דרגת־ההשכלה של התושבים בכללם היתה נמוכה מזו 
של תושבי הארצות השכנות, וכפי שמציין אל-מקדסי, הסופר 
הירושלמי, שכתב את חיבורו ב 985 , קשה היה למצוא בימיו 
בא״י משכיל מוסלמי. דרגת-ההשכלה של הנוצרים היתה 
גבוהה משל המוסלמים, וזו היתד. אחת מן הסיבות לדבר, 
שתפסו את רוב המשרות הממשלתיות. בעלי־הכשרונות 
שבאוכלוסיה היו נוהגים להגר אל הארצות השכנות, שבהן 
היו בירות של מדינות גדולות ושאפשרויות־ההתקדמות בכמה 
שטחים היו מרובות בהן יותר משהיו בארץ. 

א. אש. 

ב. הישוב היהודי. הפאטמים נחשבו לזרים בעיני 
המוסלמים תושבי־הארץ מאחר שהשתייכו לכת השיעית, 
בעוד שהתושבים נשארו, כאמור, סוניים. מתחילת האלף 
השני לסה״ג גזר החליף הפאטמי אל-חאכם (זה שנחשב 
בעיני הדרוזים כמייסד כיתתם ושל 1 הם חולקים כבוד כלדמות 
אלוהית) גזירות חמורות על אנשי-החסות, שפגעו בנוצרים 
יותר מביהודים: נתחדשה גזירת־הבגדים, ניתנה פקודה 



1 


451 


היסטוריה: תקופת שלמון הפאממים 


452 


להרוס את בתי־הבנסיות ואת הנסיות־הנוצרים, ולסוף הועמדו 
היהודים והנוצרים בפני הברירה של התאסלמות או עזיבת- 
הארץ. אז הוחרבה כנסיית־הקבר בירושלים. אולם לאחר זמן 
קצר — עוד בחייו של אל־חאכם — בטלו הגזירות והורשה 
קימומם של בתי־התפילה ושיבתם של האנוסים לדתם. 

פרט לרדיפות בימי אל-חאכם, שהיו פרי מחלת־הרוח, 
שלקה בה שליט זה, היה יחס־השלטונות כלפי היהודים 
בתקופה הפאטמית טוב בכללו — וטוב משהיה כלפי הנו¬ 
צרים, שהיו מרגיזים את המוסלמים ביהירותם. בתקופה 
העבאסית הוטל איסור חמור על העסקתם של אנשי־חסות 
במשרות ממשלתיות גבוהות. לעומת זה מוצאים אנו יהודים 
ונוצרים בשירותם של החליפים הפאטמיים. אלה האחרונים 
נוכחו, ש״אנשי־החסות" נאמנים להם יותר מן המוסלמים 
הסוניים. יהודים שימשו בתפקידים של גובי־מיסים, ויעקב 
בן כלם זכה להשפעה מרובה בחצר אע״פ שלא נתמנה וזיר 
אלא לאחר שנתאסלם. 

מן המסחר, שעבר דרך רמלה, נהנו גם היהודים, שהת¬ 
יישבו בעיר זו. הם סחדו עם מצרים ועם סוריה, אבל היתד, 
להם יד גם במסחר עם אפריקה המערבית ועם ארצות- 
אירופה. ברמלה מוצאים אנו יהודי "פקיד־הסוחרים", שמתפ¬ 
קידן היה, כנראה, לשמש נציגם של הסוחרים כלפי השל¬ 
טונות׳ נאמן בעסקים מסובכים ו״מפשר" כשנתגלעו חילוקי- 
דעות בעסקים אלה. יש סוברים, ש״פקידי־הסוחרים" נתמנו 
ע״י הממשלה ומתפקידם היה לפקח על השווקים. יעקב בן 
כלם הנזכר שימש בתפקיד זה ברמלה. אך פשיטות הבדוים 
ורעידות־אדמה קשות, שפגעו במיוחד ברמלה, עירערו את 
מעמדם של העיר ותושביה. 

פחות מניח את הדעת היה מצבה הכלכלי של ירושלים, 
שעליה הגיעו לנו ידיעות מפורטות במכתבים מאותה תקופה. 
ריחוקה מדרכי־המסחר העיקריות וקירבתה לערבה היו 
בעוכריה מבחינה כלכלית, שהרי בימים של מהומות והת¬ 
נפלויות היה מתמעט גם מספרם של עולי־הרגל היהודיים 
ושל הצליינים הנוצריים, שהיו נוהרים במועדים מסויימים 
לעיר־הקודש. נוסף על אלה הכביד עול המיסים, שהיו גדר 
לים בירושלים מבשאר הערים, כפי שמעיד הגאוגראף אל־ 
מקדסי הנזכר. פרנסתם של רוב תושבי־העיר היהודיים 
היתד, באה מן התרומות, שהיו שולחות הקהילות בתפוצות 
ושהיו מנדבים המבקרים בעיר־הקודש. ודאי, היו בתוכה 
גם סוחרים, אבל אלה היו תלויים בסוחרי־רמלה. מלאכה 
מפרנסת את בעליה היתה העתקת ספרים, שהיו נמכרים 
לחו״ל. בין הספרים, שהועתקו בירושלים, מוצאים אנו גם 
את חיבוריהם של גאוני־בבל. 

יש להניח, שבאותו פרק־זמן כבר נטשו יהודי־הארץ את 
עבודת־האדמה מחמת המיסים הכבדים, שהוטלו על הקרק¬ 
עות, שהיו בבעלותם של לא־מוסלמים. הם נאחזו בערים, 
שתנאי הכלכלה והביטחון היו בהן נוחים יותר. כאן פנו 
מחוסרי־האמצעים לענפי־מלאכה שונים, שעליהם כמעט היה 
להם מונופולין, כגון צביעה, בורסקאות, צריפה של מתכות 
עדינות וכד/ המצב במקצועות אלה לא נשתנה במשך 
כמה מאות־שנים, ועוד במאות ה 15 וה 16 שומעים אנו מפי 
נוסעים יהודיים, שפרנסתם של בעלי־המלאבה בא״י היא 
מובטחת. 

חיי הדת ואירגון־העדה. הישיבה הארצישראלית, 
שחבריה עברו, כנראה, באותה תקופה מטבריה לדרום- 



*?ילעיו** ■ 

יי* י־ ׳. , ■) 

• 1 "-.• 4 ׳.'.•ז 

4 • **י ׳•״*י.״*** 

1 .* . ו*ו**ג>**.׳ז*ן*י 

י ׳ *״!•ו׳&י *•■!י 
!■***,*׳**:**•*י 


1 


אינרת עברית, שנשלחה ב 1025 , מירושלים לארם־צובא 
נמצאה בגניזה של סאהיר 


הארץ — לירושלים ולרמלה, זכתה למנהיגים בעלי שיעור- 
קומה, שניסו לשמור על עצמאותה של א״י ועל ההגמוניה 
הרוחנית שלה בעם־ישראל. מפורסמת היא המחלוקת, שפרצה 
בין רב סעדיה, הגאון של סורא, ובין ר׳ אהרן בך־מאיר, 
"ראש-החבורה" של א״י, בעניין עיבור־השנה וקביעת־המו־ 
עדים, שהיו לפנים זכותה המוכרת של א״י — זכות, שממנה 
נתעלמה עכשיו בבל. נסיונו של בן־מאיר להשיב לחכמי 
א״י את סמכותם בתחום זה לא הוכתר בהצלחה. 

אחר בן־מאיר קמו כמה גאונים, שעמדו בראש הישיבה 
בארץ, והחשובים שבהם היו: שלמה בן־יהודה, שעלה 
על כסא־הגאונות בשנת תשפ״ה ( 1025 ) ומאז עמד בראש- 
הישיבה עד פטירתו בשנת תתי״א ( 1051 ). ימי-מנהיגותו 
היו אחת מן התקופות הקשות בחיי-הישוב בכלל ובחייהן 
של ירושלים ורמלה בפרט. ההתנפלויות של הבדוים, שכבר 
הוזכרו למעלה, היו בימיו תכופות ותדירות ביותר והסחיטות 
הכספיות היו קשות מנשוא. נוסף על כך באו מכות מידי 
שמים: רעב, דבר ורעידות־אדמה, שפגעו ברמלה ביהוד. 
אחריו ישב על כסא־הגאונים דניאל בן־עזריה, ממשפחתם 
של ראשי־הגולה שבבבל. הוא עזב את בבל מפני סיכסוכי- 
משפחה, התיישב תחילה במצרים, ולסוף עלה לא״י. מפני 
ייחוסו ובתוקף התמיכה, שקיבל מן השלטונות, חידש את 
משרת־ד,נשיאות בא״י ואיחד בידו את שתי המשרות: היה 
נשיא וגאון כאחד. הגאון בא״י היה תמיד גם נציגו של 
הציבור כלפי השלטונות — דבר, שהיה מתפקידו של ראש- 
הגולה בבבל, וכן היה הגאון דואג לאירגון הקהילות וממנה 
את ראשיהן, דייניהן ושאר פקידי־הציבור. 




453 


ארץ־ישראל 


454 


הישיבה הארצישראלית היתה מאורגנת בסנהדרין גדולה, 

ובה שבעים חברים מוסמכים, ובסנהדרין קטנה, בת עשרים 
ושלושה חברים. בראשה עמד הגאון ועל-ידו היה בית־הדין 
הגדול, שה״אב" שלו היה סגנו של הגאון. זולת שנים אלה 
היו בבית־הדין הגדול עוד חמישה חברים, שנקראו "השלי¬ 
שי", "הרביעי", "החמישי", "השישי" ו״השביעי". העליה 
בדרגה היתד. לפי סדר קבוע: כשנפטר הגאון היה ה״אב" 
יורש את מקומו, השלישי היה עולה למשרת "אב", וכך 
הלאה. 

כיבוש ירושלים בידי הסלג׳וקים ( 1071 ) גרם להעברתה 
של הישיבה לצור — וכאן הוסיפה להתקיים עד מסעי־הצלב. 
אז עברה למקום סמוך לדמשק, ואח״כ לדמשק גופה. עוד 
כמאה שנה היתד. נודעת בשמה המקורי: "ישיבת ארץ־הצבי". 

ש. קליין, תולדות הישוב היהודי בארץ־ישראל, תרצ״ה: מ. 

אסף, תולדות הערבים בארץ־ישראל, ספר ראשון, תרצ״ה־! 

ש. אסף ול. א. מאיר, ספר הישוב, ב , , תש״ב! ב. קלאר, 

טבריה בתקופת הגאונים (בקובץ "ארץ כנרות"), תשי״א; 

, 632-1516 111 ) 111017 1611 ) • 011111 11110 * 010 ? , חם 3 ךח : ז 13 ז . 8 

1 ) 11116 ) 01051111 ? 1 01x1111 ?ץ^£ מ. ! 110 ( ? 76 ,תת 13 \ .ן ; 1915 
. 1920-1922 ,. 7015 2 , 0111016$ ? ) 111 

ח. ז. ה. 

תקופות מסעי־הצלב. — בשם "מ מ ל כ ת ־ י ר ו ש ל י ם" 
( 1 מ 111 ו 1113 מץ 0801 -! 116 ־ 1 11 זב 111 § £6 ) נקרא כללן של המדינות, 
שנוסדו ע״י הצלבנים אחר מסע־הצלב הראשון. אך במובן 
המצומצם שימש שם זה לציון הדרומית שבארבע הנסיכויות 
(אדסה, אנטיוכיה, טריפולי, ירושלים), שהשתרעו ממפרץ 
אלכסנדו־טה בצפון ועד אילת בדרום. נסיכות ירושלמית זו, 
שנקראה גם בשם ״ממלכת־דויד״ ( 1 ) 371 ( 1 תז 111 ז££* 1 ) ואף 
בשם ״ישראל״ ( 181:361 ), נוסדה ע״י המחנה, ששרד ממסע- 
הצלב הראשון לאחר מסע של שלוש שנים מיום שיצא 
מאירופה ולאחר המלחמות שנלחם בדרכו בקידמת־אסיה 
וסוריה. 

במאי 1099 הופיע מחנה זה על דרד־החוף המוליכה מן 
הלבנון לא״י. ערי־החוף, שאימתו נפלה עליהן, הסכימו לספק 
לו מזונות וכסף. הוא עשה את דרכו מקיסריה לרמלה 
(שפונתה מתושביה, שנמלטו על נפשם), ומכאן עלה על 
ירושלים — העיר, שכיבושה היה המטרה המוצהרת של 
התנועה הצלבנית. מצור-ירושלים נמשך מ 7 ביוני עד 15 
ביולי 1099 . לאחר שגדודיו של גוטפריד מבויון(ע״ע) פרצו 
את קרהחומה מזרחית משער־שכם (מול המוזיאון של ר 1 ק־ 
פלד בימינו) וגדודי רימון מטולוז (ע״ע) פרצו את חומת 
"הר-ציוך, נפלה העיר בידי הצלבנים. הכובשים ערכו טבח 
כללי באוכלוסיה, שמנתה כ 20 — 30 אלף נפש. היהודים, 
שהגנו בגבורה על שכונתם, קצתם נטבחו ונשרפו בבית- 
הכנסת וקצתם נפלו בשבי ונמכרו לעבדות באיטליה. רק 
מועטים מהם הצליחו לברוח לאשקלון ולמצרים. 

בערב הכיבוש הצלבני היתד, הארץ מחולקת בין הסלג׳ו־ 
קים, שכבשוה בשנות־השבעים של המאה ד. 11 מידיהפאטמים 
המצריים, ובין מצרים. כמרכזו של השלטון הסלג׳וקי שימשה 
דמשק, ששלטה בשטחי עבר־הירדן, בעוד שמרכז־השלטון 
של הגליל, שומרון ויהודה היה ברמלה! שטח־החוף על כל 
נמליו נמצא בידי הפאטמים או בידי מושלים מקומיים, 
שנפטרו מאדנות סלג׳וקית ומצרית כאחת. המצרים בראשותו 
של הוזיר בז*ר אל־ג׳מאלי ניסו לכבוש שוב את הארץ, ואף 
הציעו לצלבנים להסתפק בסוריה ולהשאיר את א״י ואת 
דמשק בתחום שלטונה של מצרים. לאחר שהצלבנים דחו 


את הצעתם עלו המצרים על ירושלים ( 28 באוגוסט 1098 ) 
וכבשוה מידי בני אורתוק הסלג׳וקיים. 

הפעולות הראשונות של הצלבנים אחר כיבוש־הבירה 
היו מכוונות לכיבושו של פנים־הארץ. עוד קודם שנכבשה 
ירושלים נכנעה לפניהם בית־לחם, שתושביה, ברובם נוצרים- 
מזרחיים, מסרו את העיר בידי הצלבנים. כמו-כן נכנעו לפני 
הצלבנים יריחו ושכם בזמן שטנקרד (ע״ע) השתלט בלא 
קרב על בית־שאן ועל טבריה י( 1099 ) והפך את טבריה 
לבירה של נסיכות חדשה — "נסיכות־הגליל". 

ניסיון רציני אחרון של המצרים להילחם בצלבנים מל¬ 
חמה גלויה נסתיים במפלת־מצרים בקרב-אשקלון (אוגוסט 
1099 ). מתוך כך נתפנו הצלבנים לכיבושן של ערי-החוף. 
בדומה לרמלה, נעזבה אף יפו ע״י האוכלוסיה המוסלמית 
שלה, המדמה שימשה נמל עיקרי לצלבנים, שהיו תלויים — 
בתקופה ראשונה זו לקיום המדינה — באספקה של אנשים, 
סוסים, נשק ומזונות מחוץ־לארץ. 

כיבושן של רוב ערי־החוף נמשך עשר שנים( 1100 — 1110 ). 
בעזרת הציים של הערים האיטלקיות, ויניציאד״ג׳נובה ופיזר" 
כבשו הצלבנים את הערים הללו: חיפה, שהיתר, אז מבצר 
קטן אך חשוב משום מספנותיו(אוגוסט 1100 ) ושבהגנהעליה 
הצטיינה הקהילה היהודית, שישבה במקום לפי הסכם 
מיוחד עם הפאטמים! ארסוף (אפריל 1101 ) 1 קיסריה ( 1101 ): 
עכו (מאי 1104 ), שנמלה המצויין הוגן ע״י חומות חזקות, 
בנויות על המזהים! בירות ( 1110 ) וצידון (דצמבר 1110 ). 
כיבוש־הנמלים הקל את חידושם של הקשרים הצבאיים 
והמסחריים אל אירופה, וערי־הנמל אף שימשו מרכזיו העיק¬ 
ריים של הישוב הצלבני, שעד סוף תקופת־קיומו לא היכר, 
שרשים בשטח החקלאי. כמרכן מנע כיבוש זה מן המצרים, 
שכוחם הימי עדיין עלה הרבה על זה של הצלבנים, את 
השימוש בערי־החוף כבראשי־גשר לצורך פלישה אל המדינה 
הצלבנית, ועם זה סייע להידוק הקשרים בין המדינה הצלב¬ 
נית בא״י ובין הנסיכויות הצפוניות של טריפולי ואנטיוכיה. 
מערי־החוף נשארו רק שתים בידי המוסלמים: העיר צור, 
שנסיונות מרובים של הצלבנים לכבשה עלו בתוהו! העיר 
הוקפה מבצרים צלבניים, כמו תבנין (ב 1107 לערך) ואסכג- 
רדון (סקנדליון — 1311011 ) 80311 — בפי הצלבנים) ב 1116 , 
ולסוף נכבשה ע״י הצלבנים ב 1124 בעזרת הוויניציינים! 
אשקלון שימשה סכנה רצינית לממלכת-ירושלים, ונכבשה 
סופית מידי המצרים רק ב 1153 . 

הבעיות הפוליטיות העיקריות של המדינה נוצר! ע״י 
שלושה גורמים אלה: א) ממלכת־ירושלים היתה חלק מכלל 
המדינות הצלבניות ועם זה היתד, החשובה שבהן מבחינת 
מעמדה המיוחד (אם לא מבחינת*עשרר, וחזקה) — מה שנת¬ 
בטא בעובדה, שרק שליטה נקרא "מלך", בעוד ששליטיהן של 
המדינות האחרות הסתפקו בתואר רוזן( 0011116 ), כמו בטרי¬ 
פולי, או נסיך ( 06 מ 1 זק), כמו באנטיוכיה ובאדסה. בתוקף 
מעמדה זה, וכן מחמת אינטרסים דתיים ומדיניים, שבהם היתד, 
שותפת למדינות הצפוניות, הוכרחה ממלכת-ירושלים להיכנס 
מזמן לזמן לסבך הבעיות של המדינות הללו: רוזנות טריפולי, 
שכנתו של האמירויות המוסלמיות של חמת, חמץ וכת 
האסמאעיליה (ע״ע): נסיכות־אנטיוכיה, שיריבותיה המוסל¬ 
מיות היו חלב ושיזר! ונסיכות אדסה, שכנתם של הסלג׳וקים 
בדרום-מזרחה של קידמת־אסיה ושל המרכז הסלג׳וקי במוצול: 
ב) שכנותה של מצרים, שיצרה עד אמצע המאה ד, 12 את 



455 


היסטוריה: תקופת מסעי־הצלב 


456 



קרית א 5 ־עגב. פנים הכנםיה הצ 5 בנית 


הבעיה של "רצועת־אשקלוך ולאחר מכן עוררה בממלכה 
את בעיית הירושה של הפאטמים, שליטי־מצרים המתגוונים; 
ג) שכנותה של דמשק יצרה את בעיית הגבולות המזרחיים 
והצפון־מזרחיים של הממלכה הירושלמית. 

המהומות הפנימיות, שפרצו אז במצרים, וחילופי־השלטון 
התכופים, שאירעו בארץ זו, מנעו ממנה את האפשרות 
של פעולה נמרצת נגד הצלבנים, אע״פ שפעולה כזו היתה 
עלולה להשמיד את המדינה בימי־קיומה הראשונים. כמו־כן 
מנעו המתיחות והשנאה בין מצרים הפאטמית־השיעית ובין 
דמשק הסונית שיתוף פעולה בין שגי מרכזים מוסלמיים אלה. 
הפעילות המצרית נתבטאה בהתקפות, שהיו יוצאות כרגיל 
מאשקלון והיו מכוונות נגד יפו או ירושלים. שדה־הקרב 
הרגיל היה השטח הסמוך לרמלה( 1105,1102,1101 ). לעיתים 
נראה היה, שהמצרים היו קרובים לניצחון, מאחר שהכוחות 
המועטים של הממלכה באותו זמן (כ 300 פרשים וב 1,200 
רגלים) לא היו יכולים לעמוד בפניהם אחר מפלה קשה. 
המצרים תקפו את חברון( 1107 ) ואת ירושלים ( 1113,1110 ), 
ובאותו זמן ערכו נחיתות־שוד ימלת על יפ 1 ( 1103 , 1106 , 
1123,1115 ) ואף על סביבח*צידון ובירות( 1150,1126,1108 , 
1159 ), שניתקו לזמן־מה את קשרי־הצלבנים אל אירופה. תו¬ 
צאותיה של מלחמה כרונית זו, שהעמידה לפעמים בסכנה את 
קיום־המדינה, לא היו חמורות בכללן, אם לא להביא בחשבון 
את חורבנו של מבצר צלבני בקרבת בית־נובא — מבצר־ 
ארנול ( 1 ט 0 ת•!^ 0135161 ) — ב 1106 , או את חורבנה של 
אל־בירה, שהיתה ידועה אז בשם ״מאהומריה״ ( 16 ) 5130 ) * 1 
16 ־ 311011161 ^ 1 ), שבין ירושלים ושכם ( 1124 ). 

נסיונותיהם הראשונים של הצלבנים לכבוש את אשקלון, 
ראש־הגשר הפאטמי, לא הצליחו, אע״פ שבמשך שנה תמימה 
( 1110 — 1111 ) עמד בעיר, שנמסרה לידי הצלבנים על-ידי 


מפקדה, שבגד במצרים, חיל־מצב צלבני. חיל־מצב זה נטבח 
בשעת מרד של האוכלוסיה המקומית. אמנם הסכנה מצד 
מצרים פחתה והלכה, ביחוד אחר התבוסה הקשה, שנחלו 
המצרים בקרב יבנה (איבלן — ¥1361111 ) מידי העוצר של 
המלוכה הירושלמית (המלך בלדוין 11 [ע״ע] היה אז בשבי), 
אוסטאע גדניה, במאי 1123 * אך הסתננויות ופלישות־שוד 
מצריות לא פסקו. הצלבנים פתרו בעיה ז 1 ע״י מה שהקיפו 
את העיר המצרית בשרשרת חזקה של ביצורים. ביצורים 
אלה מנעו את הפלישות ואף ניתקו את קשריה של אשקלון 
אל מצרים. 

ב 1132 (או 1133 ) חודש ביצורו של מבצר־ארנול, בין 
לטרון ובית נובא, בדרך המוליכה לירושלים; ב 1137 נבנה 
מבצר ביודג׳יברין (גוברין; שהיה קרוי אז ז׳יבלן או בית־ 
ז׳יבלן — 01136110 ) בדרך המוליכה לחברון; ב' 1144 הוקמו 
מבצר איבלו( ¥136110 ) היא יבנה, בדרך ליפו ולרמלה, ומבצר 
בתל־א־צאפי(צפיתא; השם הצלבני: בלנשגארד [- 1313116116 
16 ) 31 §], כלומר, "המשמר הלבן"" הוא תרגום מערבית) בדרך 
המוליכה לירושלים. בתקופה מאוחרת יותר הוקם מבצר בעזה 
( 1150 ) ומבצר בדיר אל־בלזד (דרום — 011 ־ 031 ), שניתק 
את אשקלון ממצרים. פעולות אלו צימצמו את הפעולות 
האשקלוניות־המצריות והכינו את כיבושה של העיר עצמה 
ע״י הצלבנים ב 1153 . 

התפשטותם של הצלבנים במזרח היתה מכוונת לצפון — 
דרך אסנאד ( 6 ) 806 16 ) 16 ־ 161 ), למזרח — מן הכינרת לגולן 
ולחורן ועד דמשק, ובדרום — במואב ואדום עד אילת. 
בשטחים הצפוניים הצליחו הצלבנים לבצר מקומות־מספר 
כמו "קצר בךדאויל" ("המבצר באלדוין"), סמוך לעלעל, 
וחביס ג׳לדק (דרומית לירמוך) — מה שהכריח את הדמש¬ 
קאים לחלק את ריבונותם בשטח זה עם הצלבנים. בפועל 



החותמת של האביר באלדחי! לבית איבל! (יבנה), מצביאה של 
ממלכת־ירושלים ושליטה של ארסוה 


נשאר השטח ללא בעלים והצלבנים היו מקבלים ממנו שליש 
של היבולים. כיבושה של באניאס ( 1129 ), שאמנם אבדה 
לצלבנים ב 1132 , אך חזרה לבעלותם ב 1140 , הבטיח את 
הדרך הראשית לתנועות של צבא ולהעברת סחורות מדמשק 
לנמלה הטבעי בצור. 

התפשטותם של הצלבנים בעבר-הירדן הדרומי כבר 
התחילה ב 1100 . למרות מאמציהם של הדמשקאים למנעם 
מכך, השתלטו הצלבנים מתחילה על האוכלוסיה המקומית 
והנודדת בשטח זה. ב 1107 כבשו את ואדי מוסה, ב 1112 
ביצרו את שובך, שנקראה מונדיאל ( 631 ־ 1 ) 00 ^ 1 ), ב 1113 
השתלטו על אילת, בעוד שביצורה של כרך מואב( 30 ־ 01 06 ) 
ב 1142 הבטיח להם את שליטתם בעטח זה והעביר לידם 
את הפיקוח על הקשר היבשתי בין סוריה ומצרים ועל "דרך 






457 


ארץ־ישראל 


458 



העולים לרגל" (דרב אל־חג׳) מן הצפון המוסלמי למכה 
ומדינה בערב. 

התפשטות רחבה זו של הצלבנים בדרום, בצד התפשטותן 
של רוזנות־טריפולי ונסיכויות אנטיוכיה ואד־סה בצפון, עוררה 
תגובת־התאוששות בעולם המוסלמי. במרכז הסלג׳וקי במוצול 
התחילה (ב 1113 ) תנועה, שנתכוונה לאחד את הנסיכויות 
המוסלמיות בעיראק ובסוריה לשם פעולה משותפת נגד 
הצלבנים. תנועה זו הגיעה לשיאה בימיו של זנגי (ע״ע), 
שב 1127 עלה בידו לכוף את שלטונו על השטח העיראקי- 
הסורי כולו, חוץ מדמשק ששמרה על עצמאותה ואף נעשתה 
בעלת־ברית טבעית של הצלבנים, אע״פ שהחיכוכים בינה 
לבין ממלכת-ירושלים לא פסקו כליל (ביהוד בגבול באניאם) 
והצלבנים אף ניסו ליצור אמירות עצמאית בבצרה ובסלכה 

* ז :ז - : 1 

( 1147 ) על חשבונם של הדמשקאים. התוצאה הראשונה של 
פעולת האיחוד המוסלמי היתה נפילתה של נסיכות־אדסה 
( 1144 ) בידיו של זגגי, וכך נחשף הגבול הצפוני-מזרחי של 
מדינות־הצלבנים. מסע־הצלב השני( 1146 — 1149 ), שבראשו 
עמדו מלכי־אירופה (ע״ע מסעי הצלב), לא הביא לצלבנים 
תועלת מרובה. אדסה לא נכבשה על-ידיהם שנית, -והניסיוו 


לכבוש את דמשק ( 1148 ), שלא הצליח, 

היה משגה פוליטי, שעזר לנור א־דין(ע״ע), 

יורשו של זנגי, להיכנס לדמשק ( 1154 ) 

וליצור גוש'מוסלמי אחיד בצפון. 

חזית אחידה זו, שמנעה את הצלבנים 
מלהתפשט מזרחה, הפנתה אותם לצד מצ¬ 
רים, שמלחמותיה הפנימיות החלישו אז 
הרבה את כוח־התנגדותה. בין שאר המני¬ 
עים, שעוררו אותם לכך׳ היתד. הסכנה, 

שנשקפה מאיחודה של מצרים עם ממלכת 
נור א־דין. מסעותיו של אמלו־יק (ע״ע) 

למצרים ( 1169,1168,1167,1164 ), בסיועה 
של מפלגת הוזיר שאור, הביאו מתחילה 
לידי הקמת פרוטקטוראט צלבני על מצרים, 

שהעלתה לממלכת־ירושלים מיסים כבדים. 

אך הניסיון לכבוש את המדינה כיבוש של 
קבע גדם לדבר, ששאור פנה לעזרתו של נור 
א־דין בדמשק. שרפוה הכורדי, שליחו של 
נור א-דין הצליח לגרש את הצלבנים ממצ¬ 
רים ולסלק את שאור, וכשמת שרפוה 
( 1169 ) עבר השלטון במצרים לבן־אחיו, 

יוסוף צלאח א־דין (ע״ע), שביטל את של¬ 
טון החליפים הפאטמיים במצרים. התהוותו 
של קרע חדש בין סוריה ומצרים נמנעה 
ע״י מותו של נור א־דין ( 1174 ). 

מבחינת הקפה הטריטוריאלי עמדה אז 
ממלכת־ירושלים בשיא גדולתה. גבולה 
הצפוני עבר בנהר מעאמלתין שבין גבל 
(שהשתייכה לרוזנות־טריפולי) ובירות ונמ¬ 
שך במערב לאורך החוף דרומה עד דיר 
אל־בלח׳(מבצר־דרום, 031-011 בפי־הצלב־ 

נים). הגבול הצפוני פנה מבירות לצד מז¬¬ 
רח׳ הקיף את מקורות־הירדן, והגיע עד 
למרגלות־החרמון. משם נסב הגבול לצד 
דרום וכלל בתחום־המדינהחלקים של החווץ 
והבשן, את הגלעד ואת כל שטח־מואב ועד אילת בים־סוף. 
השטח המדברי של הנגב( 831-1-16 16 ) 01-30 ,מערבית ״בריר.״ — 
מדבר) השלים את קו־הגבול שבין אילת ובין מבצר־דרום. 

צלאח א־דין( 111 ג> 5313 כפי שהוא נקרא במערב), בנו של 
איוב, כיוון את מדיניותו לאיחודן של סוריה ועיראק עם 
מצרים. מדיניות זו נסתיימה בכיבושה של חלב על-ידיו 
( 1183 ). נסיונותיו ההססניים להתקיף את גבולות הצלבנים 
עוד בחייו של נור א־דין (עזה — 11170 1171 — מונדיאל 
ואילת* 1173 — כרך) לבשו צורה של פעולה מתוכננת 
מ 1177 ואילך, כשד,תקיף את דרום ועזה, כבש את רמלה, שם 
מצור על לוד והגיע עד לארסוף. אך בקרב־גזר(בפי הצלבנים 
מוגז׳יסאר — 531-01 ;^ 00 ^ 1 ) נחל תבוסה מידי באלדווין 111 . 
נסיונותיו להטיל על הצלבנים הסגר ימי( 1179 — 1182 ), שהיו 
מלווים בהתקפות על מונדיאל, הגליל, בית־שאן ובירות, 
נסתיימו בניצחון צלבני חדש בקרב עפרבלא ( 01-1x161 ?; 
1182 ). ב 1183 נעשה ניסיון הרפתקני של דינו משטיון(ע״ע) 
לכבוש את אילת ומשם להשתלט על ים־סוף ולהגיע למכה 
ולמדינה. באותה שנה כבש צלאח א-דין את בית־שאן, זרעין, 
שם מצור על כרך והחריב את שכם, שומרון ויזרעאל. פעולות- 



459 


היסטוריה ג תקופת מסעי־הצלב 


460 


מלחמה אלו נסתיימו בקרב־חיטין (יולי 1187 ) בתבוסה 
איומה של המחנה הצלבני, שיצא מציפורי לעזרתה של 
טבריה הנצורה. כתוצאה מקרב זה נכנעו כל הערים והמבצרים 
של הצלבנים ביחד עם ירושלים הבירה (נוב׳ 1187 ) כמעט 
ללא התנגדות בפני צלאח א-דין ומפקדיו. צור, שלא נכבשה 
הודות לקונראד ממונפרט ( 31 זז ££6 מ 0 ^נ) ־ נעשתה עכשיו 
מרכזם של שרידי-הצליבנים בראשות מלכם גי דה ליזינין 
(ע״ע) ואח״כ של מחנות ריצ׳ארד לב־האריה ופילים 11 
אוגוסטוס במסע־הצלב ווו. המצור הממושך, ששמו הצלבנים 
על עכו (אוגוסט 1189 —יולי 1191 ), וכיבושה של עיר זו 



חותמת הקאנוניקום של הקבר היזדוש מזמנו של אמ 5 ריש הראשון 


על־ידיהם, שימשו התחלה לפעולת־כיבוש מחודשת בראשותו 
של ריצ׳ארד לב־האריה. אך מחמת הניגוד שהיה קיים בין 
מלכי צרפת ואנגליה נסתיימה פעולה זו בתוצאות דלות. לפי 
חוזה־השלום של ספטמבר 1192 הוקמה מדינת־הצלבנים 
בתחום שבין צור ויפו (שטח לוד—רמלה חולק בין שני 
הצדדים)! כן קיבלו הנוצרים זכות של עליה לרגל לירושלים, 
שנשארה בידי המוסלמים. 

עם מיתתו של צלאח א־דין ( 1193 ) נתפצלה שוב האימ¬ 
פריה המוסלמית, אך הצלבנים לא היו מסוגלים עוד לנצל 
עובדה זו, אע״פ שמדינתם נתרחבה והלכה ע״י מסעי־צלב 
שונים, כמו המסע הגרמני, שהצליח לכבוש את בירות 
( 1197 ). החוזה של 1204 החזיר לצלבנים את יפו (שנפלה 
בידי המצרים ב 1197 ) וחלק משטחיחן של צידון ונצרת. 
מסע-הצלב הרביעי, שהיה עלול להביא לצלבנים עזרה, 
פנה לכיבוש קושטה, ותוצאתה של פניה זו היתד. סטייתם 
של כוחות הצבא והעליה האירופיים לקיסרות הלאטינית 
ולקפריסין (שנכבשה ע״י ריצ׳ארד ב 1189 ). המסע הצבאי 
של מלכי הונגאריה וקפריסין ב 1217 נתבזבז בפעולות 
בלתי־מכוונות בגליל, בית־שאן והר־תבור (שבוצר ע״י אל- 
מלדעאדל המצרי ב 1210 ) ,והתוצאות החיוביות היחידות שלו 
היו ביצורה של קיסריה והקמתה של עתלית (בפי הצלבנים: 
שאטו פלךן— 8 תת 616 ? 0151:6311 ). שרידי החיילות של מסע 
זה נצטרפו לניסיון נועז של זץ דה ברין (ע״ע), מלך* 
ירושלים, להתקיף את מצרים (מסע־הצלב החמישי). מסע 
דמיאט נסתיים בהצלחה ( 1219 )! השולטן של מצרים היה 
מוכן להחזיר תמורת דאמיאט את כל שטח־הממלכה לשעבר, 
שעבר לידי מצרים! אך הצעתו נדחתה על־ידי פלאגיוס, 
שליחו של האפיפיור, ונסיונם של הצלבנים לכבוש את 
קאהיר נגמר בתבוסה צלבנית איומה בקרב-מנצורה (יולי 
1221 ) ובנסיגתם של הצלבנים ממצרים. במשך המצור, ששמו 
הצלבנים על קאהיר, נערכו התקפות-הטיה מוסלמיות בארץ, 
שגרמו לפינויה של קיסריה (אע״פ שעתלית עמדה בפניהן). 


מפחד הצלבנים החריבו המוסלמים באותו זמן את ביצוריהם 
בתבנין, באניאם, בלוואר (זנס^ם — כוכב אל־הוא), צפת, 
הר־תבור וירושלים. 

המזרח הצלבני ציפה עכשיו לבואו של פרידריד 11 
(ע״ע), קיסר־גרמניה ומלך־סיציליה. מ 1206 ניהל פרידריד 
מו״מ עם מצרים, שהיה מכוון נגד דמשק. אמנם נשלחה 
עזרה מסיציליה לא״י, אד יציאתו של פרידריד למסע־הצלב 
נתעכבה עד שנת 1228 , שבה הגיע לעכו כשהוא מוחרם ע״י 
האפיפיור. בינתיים הספיקו הצלבנים לכבוש חלקים של 
צידון, להקים את חומות־קיסריה ולבצר את קלעת אל־קורין 
(מונפורט — £ז 1£0 מ 40 ץ 1 ). הודות לקשריו של פרידריך עם 
אלמלך אל־כאמל, השולטן של מצרים, עלה בידו להשיג בלא 
קרבות את חוזה־יפו (פברואר 1229 ), שהרחיב את תחום 
שלטונם של הצלבנים. צידון (בלא מבצר בופורט), תבנין, 
ציפורי, נצרת, לוד, רמלה, בית־לחם, הכביש מרמלה לירו¬ 
שלים ולסוף ירושלים עצמה, אך בלא הר־הבית, שנשאר בידי 
המוסלמים, עברו לידי הצלבנים. הממלכה כללה עכשיו שתי 
מובלעות, שהיו קשורות לשטח־החוף: נצרת וירושלים. הקיסר 
פרידריך, כחותנו של ז׳ן דה ברין, הכתיר את עצמו כמלך- 
ירושלים, אך לאחר שמינה'את פקידי־הממלכה עזב את הארץ. 
פעולותיו של פרידריד גררו מלחמת־אזרחים, מעין מלחמת 
הגולפים והגיבלינים (ע״ע) באירופה, שנתפשטה מא״י גם 
לממלכת־קפריסין. בראש ההתנגדות לשלטונו של פרידריך 
עמדה משפחת־האצילים לבית איבלן( 1111 * ¥1 ). מלחמה זו, 
שנמשכה בהפסקות מ 1231 עד 1243 , התישה את כוחה של 
ממלכת־ירושלים. הקומונות האיטלקיות והמיסדרים הצבאיים 
ניהלו מדיניות משלהם, והארץ נשארה בלא שליט אמיתי. 

מסע־הצלב החדש של תיבו( 3111 ( ¥1111 ) ווו, רוזן־שאמפאן 
ומלך נאווארה ( 1239 ), סבל מחמת חילוקי-דעות בין מנהיגיו 
ביחס לשאלה, אם יש לכרות ברית עם מצרים או עם דמשק. 
נסיונם של הצלבנים להקים את חורבות-אשקלון נסתיים 
בתבוסתם בקרב עזה (נוב׳ 1239 ). בינתיים שיכנע אסמאעיל 
מדמשק את הצלבנים, שיכרתו עמו ברית נגד דאוד, שליט 
עבר־הירדן, ואיוב, שליטה של מצרים, ותמורת זה התחייב 
להחזיר להם את בופורט (צידון), את צפת וטבריה בגליל 
ואת כל שטח־שלטונו חח מעבר-הירדן. אך הצלבנים עזבו 
את דמשק, ועם הופעתו של ריצ׳רד מקז׳רנוול (ע״ע) ביצרו 
את אשקלון, וכרתו ברית עם מצרים ( 1241 ). לפי ברית זו 
הוקמה ממלכה צלבנית, שהקיפה את שטח־החוף(עם אשקלון), 
הגליל (באותו זמן ביצרו הטמפלארים את צפת) ושלוחה 
מן החוף לתוך ההרים, שכללה' את בית-גוברין, ירושלים 
ובית-לחם. שליט עבר־הירדן, שכרת ברית עם דמשק נגד 
מצרים, מסר אז לצלבנים את הר-הבית כדי לזכות באהדתם. 

בניין חדש זה נתמוטט כשהמיסדר הטמפלארי ובעלי־בריתו 
הגולפים (האנטי-קיסריים) ביקשו לבוא בברית עם דמשק 
נגד'מצרים, בעלת-בריתו המסרתית של פרידריך. מצרים 
קראה לעזרה את גדודי הח׳וארזמים(ע״ע), שנסו אז מפני 
המונגולים, והללו הציפו את הארץ, כבשו את ירושלים 
(אוגוסט 1244 ) מידי הצלבנים והנחילו אותם תבוסה כבדה 
בקרב־הרביה ( 01-1116 ?) שעל-יד עזה (אוקטובר 1244 ), ולאחר 
מפן החריבו את הגליל. ירושלים, שסופחה למצרים, לא חזרה 
עוד לצלבנים, וכן לא חזרו עוד לידם יהודה ושומרון, שסופחו 
לעבר־הירדן. אח״כ(ב 1247 ) כבשו המצרים גם את טבריה ואת 
אשקלון. המדינה המקוטעת והלחוצה לחוף־הים התאוששה 



461 


ארץ־ישראל 


462 


גירות 12911 ] 


ממלכת־הצלבנים 
בארץ־ ישראל 
1291-1187 


ציית 112011 


5 <בופורט 7 \\\\\ 

; ם <ק?עת^שקי 1 ^ 


וצור 112911 



§ 


|§ 


$ 

/^^ 13 ()זוצ 11 >ק 



ן שסו ך רוא * ./ 
§|כועליה) ל־ י ־ 1 
1189-1191188 עכו 


אכזיב 1 
!לןזל־אינובר 


^ל,רני:חט^ 


ם חבים 


<><>צתבח^ם$־ 

<> 7-12185 ו 812 

*?יכבאי־הנייס 




י * □< סן ד אן רעפר) 

•••/ 112911 


־ימ₪ 


;<><״.יד ח י ו ,ד.>< 

>^(עיךג׳לוד)< 


שומרון• סבסטי 


שינויים טריטוריאליים: 

'.'.־. 1 .■ן שטחה של ממלכת־הצלבנים לפי חוזה־השלום 
.־. ■'.׳ 1 בקריצ׳ארד לב־האריה וצלאוזא־דין( 1192 ) 

תוספת לשטח הצלבני לפי החוזה 
1 א\\\א 1 שבין אמלריק השני לאלמלף אלאפדל ( 1198 ) 

383 3 ^ 1 8 תוספת לשטח הצלבני לפי החוזה 

בין פריךךיך השני לאלמלף אלכאמל ( 1229 ) 

!סמל^סן תוספת לשטח הצלבני לפי החוזים 
> 55 <>?יז שבין תיפו מישמפן וךיצ׳ארד מקורנוול 
ובין אלמלף אלצאלח אסמאעיל מדמשק 
ואלמלך אלצאלח איוב ממצרים( 1241-1240 ) 

שלטת נוצרי על שטחה של ירושלים כורה ( 1244-1243 ) 
119800 גבולותיה של ממלכת־ הצלבנים לפיחוזי־השלום 
שנק לואי התשיעי לשליטי־מצריס ( 1250 ) 

המספרים שבמסגרת מסמנים את 
התאריכים של הכיבוש המוסלמי 

■ עיר־חומה ©עיר־פרזות •עיירות וכפרים □מבצר 
א מקום־קרב 


□עתלית 112911 
/ (שטי־סלרס 


ואיסיים 


ןראש־העין . 


ד— 

רבת־עמון 


(מגידל־ינא)" 


בני-נרק* 

י 8£ ן־-יי- 92 ו 1 


•יפי 112681 


אל־בירה 
(רמאלהד 




5 § 8 *מת־לחם£ 


רמ^^^> 

$|$נתו§לה ס־רקן׳דה שואלת 0 § 88 


/\/ 5 בית ז׳יבין^/ 
[]^<ץודגוגתן%• 


ן אשקלין 12471 


! ־׳י א ¥ 

(הרנ:יי) 1244 


עזה■ / 

מבצר־ דרום. 























































463 


היסטוריה ג תקופת מפעיי־־הצלב 


464 



החורבות ׳של הסבצר הצלבני מונפורט בנחל כזיב שבנליל העליוז 


עוד לתקופה קצרה ע״י מסע־הצלב של לואי גו (ע״ע), מלך 
צרפת ( 1248 — 1254 ). התכנית לכבוש את מצרים כמפתח 
לכיבושה של א״י התחילה בכיבוש מוצלח של דאמיאט׳ אך 
לסוף נסתיים המסע במפלה (בקרב הנצורה) והצבא הצלבני 
נשבה ביחד עם מלכו(אפריל 1250 ). לאחר שנשתחרר לואי 
משביו תמורת דאמיאט וסכום־כסף עצום של פדיון, ניסה 
לבצר את שרידי הממלכה, שגבולה הדרומי היה עכשיו ביפו, 
ע״י קימומן של חומות־עכו (רובע מונמוסאר), קיסריה, יפו 
וצידון. 

ימיה של הממלכה היו עכשיו ספורים, ביחוד מפני מהפכת 
הממלופים (ע״ע) במצרים ( 1250 ), שהעלתה לשלטון כת 
צבאית חזקה. קרן־אור נשקפה לצלבנים עם הופעתו של 
גורם חדש במזרח התיכון — המונגולים, שמפקדם הולגו 
כבש את בגדאד ב 1258 . נראה היה, שתיווצר ברית מונגו־ 
לית־אירופית (לפי השמועה, נמצאו בין המונגולים נוצרים 
מרובים), שתסייע בירי הצלבנים לעמוד בפני המוסלמים. 
אך הממלכה היתד, נתונה עכשיו במשבר חדש מחמת מלחמו־ 
תיהן של הקומונות האיטלקיות, שהעבירו את מריבותיהן 
מאיטליה לחופי־הארץ ומילאו בהן את שנותיה האחרונות של 



הממלכה בארץ. התחילה המריבה בדבר הבעלות של מנזר 
םן־םבם ( 35 ג 51. 831 ) בעכו( 1256 ) בין בני־ג׳נובה והוויניציא־ 
נים, שנתפשטה בכל הנמלים של הארץ, בקפריסין ובאיי הים- 
התיכון, כשעכו וצור משמשות בסיסי־פעולה לשני הצדדים. 
כל זה שיבש את המסחר ואת סדרי־החיים במדינה, ביחוד 
מכיוון שהאצולה המקומית והמיסדרים הצבאיים היו מפולגים 
בתמיכתם בקומונות השונות, באופן שמלחמתן זו בזו הפכה 
למלחמת־אזרחים כללית. 

הצלבנים לא ניצלו את הופעתם של המונגולים, ובהת¬ 
נגשות הגדולה בין האחרונים ובין הממלובים של מצרים 
תפסו עמדה ניטראלית. ב 1260 נחלו המונגולים מפלה בקרב- 
עזה ואח״כ — תבוסה קשה בעין־חרוד (עין ג׳לוד), בלא 
שהצלבנים התערבו במלחמה באיזו צורה שהיא. כתוצאה 
ממשגה פוליטי זה עמדו שרידיה של הממלכה הצלבנית 
בפני השליט הגדול של מצרים ביברס (ע״ע) מחוסרי־אונים. 
באיטיות, אך בהתמדה, כבש ביברם מידם מבצר אחר מבצר. 
ב 1263 הותקפו הגליל, הר־תבור ונצרת! ב 1265 נפלו בידיו 
קיסריה, חיפה וארסוף, ב 1266 — צפת ותבנין, וב 1271 — 
המבצר של המיסדר הטוטוני במונפורט. השרידים של 
ממלכת־ירושלים שוב לא' פעלו מתוך שיתוף ועשו חוזים 
נפרדים עם הכובש כדי לשמור על רכושם הדל. כך עשו 
חוזים נפרדים בירות וקיסריה ב 1272 , עכו — ב 1283 , בירות 
וצור — ב 1285 . ביבארם ויורשו קלאון חיסלו בינתיים את 
השרידים של הנסיכויות הצפוניות: אנטיוכיה( 1287 ) וטרי־ 
פולי ( 1289 ). שלטונם של שארל מאנז׳ו (ע״ע) ושל מלכי- 
קפריסין לבית ליזיניאן לא הועיל לממלכת-ירושלים, ועכו. 
מרכזה של זו האחרונה, נפלה אחר מצור (אפריל—מאי 1291 ) 



465 


ארץ־ישראל 


466 


בידי אלמלך אל־אקירף הממלוכי. לשמע ידיעה זו פינו הצל־ מנע את התהוותו של מינהל מלכותי עצמאי, והצטמצמותן 

בנים את עתלית ואת צורי, שתושביהן נסו לקפריסין. בזה של הכנסות־המלוכה (הקטנת הדומנה! הזכויות המסחריות 

נסתיימה תקופת־הצלבנים בארץ. של הקומונות האיטלקיות) גרמה לתלותה הגמורה של המדי־ 

יה • פ • נה בגוף זה. בתקופת המריבות בין תובעי־הכתר בזמנו של 
המשטר. ״ממלכת־ירושלים״ היתה מדינה פאודאלית, פרידריך 11 ואחריו נעשה "בית־הדין העליון" בורר ופוסק 
שקיבלה את דפוסי־משטרה מצרפת של המאה ה 11 . גוטפריד עליון בממלכה. 

מבולו (ע״ע) הסתפק בתואר ד,"מגן של הקבר הקדוש" הבארוניות והפאודות. בדומה לשאר המדינות של 
( 1 ז 111011 קש 5 . 5 11$ * 003 ^), אך יורשיו נעטרו בתואר מלך. יה״ב נתחלקה אף ממלכת־ירושלים לפאודות(ע״ע פאודליזם), 

המלכים היו זכאים להוריש את סמכויותיהם, אך נשתמרה שהיו שייכות לוואסאלים של המלוכה. מעמדם המיוחד של 

גם זכותם של האצילים לאשר או לבחור את מלכם. זכות־ המלכים הצלבנים גרם, שאף הנסיכויות הגדולות, שהיו 

האצילים בלטה בתקופות, שבהן עמדו נשים לרשת את מדינות אוטונומיות לכל דבר (אדסה, אנטיוכיה וטריפולי), 

המלוכה (לאחר שמת בלדוין ¥, ע״ע), וביחוד במאה ה 13 נחשבו למדינות ואסאללת של מלכי־ירושלים. אלה האחרו־ 

כשהשליטים הלגיטימיים לבית הוהנשטאופן (פרידריך ן ן, נים היו מתערבים לפעמים בענייניהן של הנסיכויות הללו 

קונראד וקונראדין) לא נמצאו בארץ ותובעי־כתר שונים ודואגים בעיתות משבר ומלחמה להנהלתן. 

(ביניהם שליטי־קפריסין ושארל מאנז׳ו, ע״ע) הביאו את בתחום־הממלכה עצמה נתחלקה הארץ בין ארבע בארו־ 
טענותיהם בפני אסיפת־האצילים. ניות גדולות: רוזנות יפו־אשקלון (שכללה גם את רמלה 

המוסד המרכזי של הממלכה היה ״בית־הדין העליון״ ומג׳דל־יבא)! נסיכות־הגליל, שבירתה היתה טבריה! ד, 0 נ־ 

(זסס 0 שז 311 ^) —כגם הוואסאלים הישירים של המלך, שאליו יוריה של צידון־קיסריה — ובית־שאן! והסניוריה של כרד־ 

היו מצטרפים מזמנו של אמלריק 1 (אמצע המאה ד, 12 — מונדיאל (שובך)־חברון. חלוקה זו נתגבשה במחצה השני 

ע״ע אמלריק) ואילך גם הוואסאלים המשנים (סובוואסאלים) של המאה ה 12 . אי־הרציפות של כמה משטחי־הנסיכויות 

של המלוכה. גוף גדול זה היה נשמע למעשה לחוג אריסטד באה כתוצאה של ד,ורשות ונדוניות, שמסרו בידי משפחות־ 

קראטי, שנתרכז סביב משפחת־ד״איבלן — משפחה, שהיתה אצילים מסויימות שטחים מפוזרים ברחבי־המדינה. על 

מקורבת לבתי־המלוכה הירושלמי, י הקפריסאי וד,ביזאנטי. ארבע הבארוניות הגדולות יש להוסיף את הבארוניה של 

כרגיל במדינות של יה״ב, לא היו סמכויותיו של גוף זה ז׳וסלן מקורטני (׳( 3 מש 1 ז €011 46 מ 11 ש 50 ס 1 )— קרובשל בית־ 

מוגדרות והוא נתעלה מדרגה של גוף יועץ ומסייע לשליטים המלוכה— שכללה שטחים רחבים בגליל המערבי. — כן היה 

החזקים במחצה הראשונה של המאה ה 12 למעמד שווה לזה מספר ניכר של סניורלת בעלות הקף קטן יותר: בירות, 

של המלך בסופה של אותה תקופה ולדרגה של שליטה גמורה איסכנדרון(סקאנדליון), חיפה, ארסוף, איבלן(יבנה), ועוד. 

בממלכה במאה ד, 13 . למעמד מיוחד זכו נכסי־הכתר: ירושלים, שכם, עכו(זמן־מה 

"בית־הדין העליון", שהיה דומה ל״חצר־המלך" ( 3 תג 01 צור) ודיר בלח׳ (דרום)! ומעמד נבדל נתייחד לסניוריות 

8 15 שז) באירופה, ריכז בידו בפועל את רוב הסמכויות של כנסייתיות: לוד (סן־ג׳ורג , ) ונצרת. 

השלטון. הוא פעל כבית־דין בסיכסוכים בין הוואסאלים רוב הפאודות עברו מיד ליד (ע״י ירושה ונישואים), 
הישירים של המלך, וכן היו בידו סמכויות של תחיקה, מיגהל אך שינויים אלה לא פגעו במעמדן האוטונומי כיחידות 

וכספים. הוא היה מכריע בענייני־מדיניות, כורת בריתות־ פאודאליות. שינויים מרחיקי־לכת חלו בבעלות של הפאו־ 

שלום ומכריז מלחמות. מעמדו החזק של ״בית־הדין העליון״ דות במאה ה 13 בשעה שהמסדרים הצבאיים רכשו להם 

נכסים מרובים, 1 ביחוד לאורך הגבולות של 
המדינה, לאחר שבעליהם החולונים נטשו 
אותם מפחד המוסלמים. 

הבארונלת היו מאורגנות כממלכות 
קטנות. נמצאו בהן פקידי־חצר גבוהים, 

כסנשאל וקוניטבל, ואף בראשן עמד "בית־ 

דיך מורכב מן הוואסאלים של הבארון, 

שהיו מקבלים ממנו פאודות תמורת שירו¬ 
תים צבאיים ושירותים אחרים. כשהיו מת¬ 
כנסים בחצר־ד,בארון היו מהווים את מועצת־ 

ר,באדוניה, שעיקרי תפקידיה היו בתחומי 
השיפוט והמיגהל. במקרה של מיאון־הדין 
ע״י הסניור, רשאי היה הוואסאל לפנות 
ל״בית־הדין העליון" של הממלכה. 

מטרתה הראשית של חלוקת הפאודות 
בין הוואסאלים היתד, להבטיח שירותים 
צבאיים למדינה. אך שטחה המצומצם של 
הארץ, מצד אחד, ומשק־הכספים המפותח 
שלה, מצד שני, איפשרו יצירה של שב־ 

ירו׳ 8 ?ים. כותרת־עטח־יס בבנםיית־היונר. הטאה ה 12 בת ואסאלים מקבלי עוכר שנתי, שנקרא 





467 


היסטוריה: תקופת מסעי־הצלב 


468 


"פאודום של כסף״ ($: 653111 !£). מבחינה סוציאלית 
היו אבירים אלה קרובים לשכירים. משום תלותם הכספית 
היו פחות עצמאים׳ וכך איפשרו את עלייתה של שכבת- 
אצילים דקה לעמדה מכרעת במדינה. 

ה״בורגנים". מקום חשוב במדינה תפסו הערים — 
תופעה, שבאותו זמן אנו מוצאים דוגמתה בעולם הנוצרי רק 
בביזאנטיון ובאיטליה. אמנם הערים לא הגיעו לדרגה של 
עצמאות קומונאלית׳ אך הן נהנו מאוטונומיה מסויימת. היה 
בהן "בית־דין של הבורגנים״ ( £0111-2601$ 16$ ) ■ 00111 ), 
שהיה בעל תפקידים שיפוטיים ותפקידי מינהל ושיטור. 
בראשו עמד אציל, שהיה מכונה ״ויקונט״( 1000116 ^); אציל 
זה היה מתמנה ע״י בעלי־העיר והיה נעזר במילוי־תפקידיו 
ע״י חבר מושבעים( 101-31:1 ; 1111-65 ), שהיה בא מן הפאטריציאט 
העירוני. בית־דין זה היה מוסמך לגבי האוכלוסיה הפראנ־ 
קית הלא-אצילית והיה קיים בכל ישוב פראנקיז מספרם 
של בתי־הדין הללו הגיע ל 37 . "בית־הדין של הבורגנים" 
שפט לפי חוקים מיוחדים, שהיו שונים תכלית־שינוי מאותם 
של בתי־הדין הפאודאליים. חוקים אלה הושפעו מן החוק 
הרומי, שנשתמר בדרומה של צרפת, אע״פ שהפרוצדורה 
של השיפוט היתה מושפעת מן המקובל בצרפת הצפונית. 
חח מבמשפטים פליליים היה בית־הדין. הנזכר עוסק במש¬ 
פטים אזרחיים, שהיו נוגעים עפ״ר בענייני־כספים וברכוש 
הקרקעי של הבורגנים (שהיו אסורים ברבישת־פאוז־ות) — 
במקרקעים עירונים ( 01-26516  3 ). נשק-המגן שלהם היה פחות שלם, סוסיהם היו 
קלי-תנועה, נוחים לבילוש, להטרדה ולאיגוף. נשקם העיקרי 
היתה הקשת הקטנה, שאת יעילותה למדו הצלבנים מן 
התורכים. 

הצלבנים השתמשו גם בחיל-רגלים ( 1 > 16 ק 3 5 :! 0 * 6 ( 561 ), 
שהיה בעיקרו חיל־קשתים, יורי-ארבליסטות (ע״ע בליסטה) 
וזורקי־חניתות. סוברים, שבדרך כלל היו בצבא הצלבני מ 5 
עד 10 רגלים כנגד כל פרש. יש מייחסים לצלבנים את תחילתו 
של השימוש הטאקטי בחיל־רגלים, שמשתף פעולה עם 
הפרשים. הרגלים היו יוצאים אל המערכה הראשונה של 
הקרב כשחיל־הפרשים היה מסותר מאחוריהם. אח״כ היו 
הרגלים פותחים את מערכותיהם כדי לאפשר לפרשים לזנק 
על האויב, ואילו לאחר מכן, עם סיום־ההתקפה, היו הפרשים 
חוזרים לעמדותיהם הקודמות כשהם מוגנים ע״י המגינים 
והחניתות של חיל־הרגלים, שהיה עושה שמות בחיל האויב 
ובסוסיו. כמה מן המפלות הגדולות של הצלבנים נגרמו ע״י 
בידודו של חיל־הפרשים שלהם מחיל־הרגלים. 

הגייסות הפאודאליים, שעליהם היה נוסף בשעות־חירום 
הגיס הכללי של הממלכה, כלומר, כל גבר, שהיה מסוגל 
לשאת נשק (״ 11616103 ־ 31 ), לא התאימו עפ״ר לצרכי הממ¬ 
לכה ומלחמותיה המתמידות. הגיוס לא היה שלם וברוב 
הקרבות לא השתתפו יותר מעשרות אחדות של פרשים. 
מחנה של 200 — 300 פרשים היה נחשב למחנה גדול (מחנה 
כזה היה מלווה 2,000 — 3,000 רגלים). במאה ה 13 עברה 
נקודת־הכובד של הצבא הצלבני אל חיל־הפרשים השכיר, 
ששליטי־אירופה (צרפת, אנגליה, הונגאריה, ועוד) היו מבי¬ 
אים ממדינותיהם ומשאירים אותו לתקופה מסויימת בארץ 
לשירות המדינה והמיסדרים הצבאיים (עי׳ להלן). 

חיל־ים צלבני כמעט שלא היה מצוי. צייהם של הצלבנים 
היו עפ״ר הציים של הקומונות האיטלקיות, שפעלו ע״פ 
הסכמים מיוחדים עם "ממלכת־ירושלים". ודאי, הסכנה 
הימית, שנשקפה למדינה, פחתה והלכה, מאחר שהאיובים, 
וביחוד הממלופים, הזניחו במידה ניכרת את הצי המוסלמי. 
במאה ה 13 שלטו ספינות־איטליה כמעט שלטון בלא מצרים 
באגן המזרחי של הים־התיכון. בעכו ובצור היו קיימות 
מספנות, שהיו קרויות ארסנאלים (באיט׳ 31560316 , מערב׳ 
דאר אלצנאעה — בית־חרושת) ושבהן היו מתקנים ספינות 
זרות ומקומיות. 

מבצרים וביצורים. ביצורי־הצלבנים עלו הן בכמותם 
והן בןדלם על כל הביצורים, שהוקמו בארץ לפניהם ואחריהם. 
מצב־המלחמה התמידי, שהצלבנים היו נתונים בו, והמחסור 
החמור בחיילים, שסבלו ממנו, עוררו אותם להקים מערכת- 
ביצורים ענפה, שנועדה להגן על גבולות־המדינה ועל כל 
נקודה בעלת חשיבות אסטראטגית: מעברות של נחרים, 
צמתי־דרכים, גבעות בשטחי־מישור. בהתאם לצרכים השו¬ 
נים, שהיו מותנים במסיבות הזמן והשטח׳ הקימו הצלבנים 
בארץ שלושה סוגי-ביצורים אלה: א) מבצרים קטנים, עפ״ר 
בצורת מרובע, שקרנותיו חוזקו במגדלים ושבנייתם היתד. 
קרובה לטיפוס מסויים של ביצורים ביזאנטיים; ב) מבצרים 
גדולים, שיכלו להכיל חיל־מצב של מאות אחדות של חיילים. 
כל אחד ממבצרים אלה היה מוקף חומה גבוהה, או שתי 
חומות, שהפנימית שבהן היתד. שלטת על החיצונית. מגדלים 
עגולים או מרובעים היו שוברים את הקו הישר של החומה 
ומאפשרים הגנה יעילה יותר על הש&ח הסמוך לה! הם 


שימשו בסיסים ליחידות־התגוננות בלתי־תלויות? ג) ערים 
מבוצרות מן התקופות הקודמות, שהצלבנים חיזקו או הרחיבו 
את חומותיהן ואף ציידו כל אחת מהן במצודה חזקה בנקודה 
החלשה או הגבוהה ביותר של החומה, או במצודה מסוגלת 
לשמש יחידת־התגוננזת עצמאית (בערי־הנמל). 

הקו החיצוני של ביצורי־הצלבנים היה מכוון להחזיק את 
המוסלמים בגבול־המדבר ועל־ידי כך למנוע את הערכותם 
למלחמה ב״ממלכת־ירושלים" על הגבול הממשי של המדינה. 
נקודת־מפתח של מערכת־הגנה זו שימשה קלעת א-צביבה 
( 6 נ 61 נ 5531 ^ע) ,מבצרה של בניאס ( 8611035 , 311638 ?), על 
הדרך העולה לרגלי החרמון לדמשק. דרומית־מזרחית משם, 
בשטח א־הנאד ( 50616 , 5011616 ), בחופה המזרחי של הכינרת 
ובגולן, שבעלותם היתד, מחולקת בין הצלבנים והדמשקאים, 
ניסו הצלבנים להתבצר בקצר ברדויל (על־יד עלעל) וסמוך 
לגדה הדרומית של הירמוך, בחביס ג׳לדק, מבצר־סלעים בעל 
מערכת־מערות משולשת. נסיונותיהם להתבצר בגלעד לא עלו 
יפה, אע״פ שאדרעי ( 65 ק ££1301 > 1 ) 861031 0116 ) היתד, 
זמן־מה בידם וכן גם גרש ( 6113$ (), שהצלבנים החריבו 
אותה מאחר שלא יכלו להחזיק בה. — דרומית ליבוק הש¬ 
תרעה על־פני מואב ואדום הנסיכות הצלבנית הגדולה של 
״ארץ עבר־הירדן״ ( 00101310 ( 00116 '!> 16116 ). ביצוריה 
התחילו בעמאן ( £301301 ^) ונמשכו לצד דרום, דרך כרך 
( 0130 £6 ), שובר (היא מונראל), ואדי מוסא (^\ £6 
810156 ), אל-עוירה ( 5613 ), אילת ( 13 !ו<), ועד האי המבוצר 
בים־סוף בכניסה לאילת: ג׳זו־ת פרעון ( 6 ץ 16013 > 1x16 — 
קוריה). 

הקו השני של הביצורים, שהקביל לראשון, היה מערבי 
יותר ושמר על מעברות־הירדן. עליו נמנו קצר־אל־עתרה 
( 01135161161 ), שהגן על גשר בנות־יעקב, דרומית לחולה, 
וכוכב אל־הוא ( 8617011 ,! 6 סףס 0 ), שהגן על גשר־נהריים 
(ג׳סד אל־מג׳אמע). המעבר הדרומי יותר הוגן ע״י ביצוריה 
של בית־שאן, ואילו המעברות בקרבת-יריחו הוגנו על-ידי 
מבצרים קטנים, שנמצאו בידי הטמפלרים. על הנגב המערבי 
הגן המדבר ( 831116 ), ועל חלקו הצפוני הגנו מבצרים קטנים 
באל־כרמל ( 0310161 , כרמל שביהודה) וא־_םמוע (אשתמוע; 
560103 ), מדרום לחברון, בעוד שהדרך שהוליכה למצרים 
הוגנה ע״י מבצר־דרום ( 3100 ( 1 ) בדיר אל־בלח׳ ומבצר עזה 
( 0301165 ), שמסביב לו אף התרקם ישוב עירוני. 

בפנים־הארץ גבנו ביצורים כדי להגן על עורקי־התחבורה 
העיקריים, ועם צימצום־שטחה של הממלכה נתרבו בה מב¬ 
צרים, שהגנו על שארית-הפלימה של המדינה. כן בוצרו 
גם כל ערי־החוף, אף אותן שלא היתה להן חשיבות מסחרית. 
דרך־המלך מדמשק לצור היתד, מוגנת ע״י קלעת א-צביבה. 
מבצר חונין ( 60£ א 011351130 ), ומבניו ( 1110100 ); בעוד 
שצור עצמה היחד, מוגנת ע״י מערכה משולשת של חומות, 
שהוקמו בצד לשון־היבשה, שקישרה את האי (שעליו עמדה 
העיר) אל החוף. ביצורים קטנים בחופים של איסכנדרון 
( 50300131100 ) ואכזיב ( 1018611 03531 ) הגנו על הדרך לעכו. 
עכו, בירת הממלכה במאה ה 13 , היתד, מוגנת בחומה כפולה 
בעלת מגדלים מרובים וכללה רובע חדש ( 00101053101 ^), 
שנבנה בחלק הצפוני של העיר המסחרית. מבואות-העיר היו 
מוגנים בצפון על־ידי קלעת אל־קרין ( 1 ! 1£0 ס 40 ן), מעליה 
( 801 010 08351130 ) וקלעת ג׳דין(כיום: יחיעם), ואילו המבצר 
הענקי של הטמפלארים' בצפת הגן על הקשר בין עכו וגשר 



472 


471 היסטוריה: תקופת מסעי־הצלב 



עתלית. שרידי המגדל הגדול בחומה הפנימית שבמבצר של 
מסדר־הטמפלארים 

בנות־יעקב במזרח. ביצורים בשפרעם (ם 3 ז 83££ ) וחיפה 
( 3$ ד 1 ק׳< 03 ) הגנו על מבואות־הדרום של הבירה. עמק־יזרעאל 
היה מוגן בחלקו המזרחי על־ידי כוכב אל־הוא ובית־שאן, 
במרכזו — ע״י ג׳גיו( 0 ״ 106 > 30 פ 3 >), עפרבלא ( £01136161 ), 
אל־פולה( 676 ? 03 ) וע״י הביצור החזק! שהוקם בהר־תבור 
ובדבוריה (דברת — 16 ז 80 ) שלמרגלותיו; בחלקו המערבי 
הגן עליו ביצור קטן ביקנעם ( 10001 ץ 03 ). ביצורים חזקים 
גבנו לאורך חוף־הים דרומית לעפו. החשובים שבהם היו 
מבצרי עתלית( 6161105, 1217 ? 0113511311 ) וקיסריה, שזכתה 
לחומות חדשות בזמנו של לואי \ ו. בואדי ערה — על הדרך, 
שהוליכה דרך לג׳ון (ס 0 ׳ 4 ) להר־תבור ונצרת — הוקם 
מבצר בערערה. דרומית לקיסריה נמצאו מבצרי־ארסוף 
(זס"^) ויפו. בדרך המקבלת לחוף־הים והמוליכה מן העיר 
המבוצרת רמלה ( 30165 ?) לצד צפון, עד לכניסה לואדי עו־ה, 
נמצאו הכנסיה הגדולה והמבוצרת של לוד, מג׳דל יבא 
( 61 < 31 ז 811 ), קלנסוא ( 03130503 ), בדג׳ אל-אחמר (= המגדל 
האדום — 01363 ? 8 מז 0 י 1 ) וקאקין( 0360 ). עורק־תחבורה 
חשוב קישר את יפו המבוצרת לירושלים. קו זה של תחבורה 
הוליך מלוד ורמלה דרך אל־ברג׳ ( 0001 ־ 1 .^ 011351:130 ), 
בית־נובא ( 861001116 ) וקביבה( 131100161:16 ^ 1 61116 ?) לנבי־ 
סמויל ( 016 ( 1001 ^), או מרמלה, דרך לטרון המבוצרת 
( 0116731161:5 165 > תסזס ?׳) ואבו גוש ( 001600111 ?), לידו־ 
שלים, כשמבצר צבה — ואפשר, גם הקסטל — שמרו עליו 
מדרום. מערכת־הביצורים בדרום־המערב'כללה את מבצר 
יבנה ( ¥136110 ), תל א־צאפי ( 16 >ז 0116£3 ס 813 ) ובית־גוברין 
( 0186110 86111 ) ,שהוזכרו למעלה (בהיסטוריה של "ממלכת־ 
ירושלים") בקשר ל״רצועת אשקלון". אשקלון עצמה בוצרה 
יפה ושימשה סלע־מחלוקת תמידי במשא־ומתן על השלום 


בין הצלבנים והמוסלמים בזמנו של ריצ׳ארד לב־האריה 
ואחריו. 

המיסדרים הצבאיים, שמילאו בתקופה מאוחרת 
יותר תפקיד מדיני חשוב באירופה, נוסדו לראשונה בא״י 
ובהם נתגשם במידה השלמה ביותר האידיאל הצלבני. משותף 
לכל המיסדרים הללו היה הרעיון של הנוצרי המושלם: לוחם 
ונזיר כאחד. את ההתחלות הצנועות של המיסדרים הצבאיים 
יש לראות בבית־החולים ובאכסניה לעולי־רגל, שנוסדו בירו¬ 
שלים המוסלמית באמצע המאה ה 11 ע״י סוחריה של אמלפי 
שבאיטליה, שאזרחיה סחרו במצרים, סוריה וא״י. מוסדות 
ממין זה כבר היו קיימים בא״י בתקופה הביזאנטית, ואף 
קארל הגדול ייסד אכסניות בארץ, אלא שאלו לא נתקיימו 
עוד בסוף התקופה הערבית. 

לאחר שירושלים נפלה בידי הצלבנים והעליה אליה 
גברה, נעשו בית־החולים, האכסניה וכנסיית מרים הקדושה, 
דרומית־מזרחית לכנסייודהקבר, מרכז חשוב של טיפול 
בצלבנים. מספר של אבירים בראשותו של אחד ז׳ראר 
( 1 >ז 3 ! 06 ) היו ממונים על המקום, ובשנת 1113 קיבלו 
תקנ 1 ן מיוחד מן האפיפיור פסחליס 11 (ע״ע). האבירים היו 
נשבעים שבועה משולשת של נזיר (פרישות, עניות, מש¬ 
מעת) ומטרתם העיקרית היתה הטיפול בחולים. בימי יורשו 
של ז׳ראר, ךימ 1 ן דה פואי (ץס? 16 > 1 > 0100 ץ 3 ?), שינה 
המיסדר את אפיו כשהוסיף למטרותיו תפקידים של הגנה 
על הממלכה הצלבנית ושל מלחמה בבלתי־מאמינים. כנסייתו, 
שהיתה מקודשת ליוחנן עושה־הצדקות ( 105 * 031 ^ 1660105 ?, 
הפאטריארך של אלכסנדריה), הוקדשה אח״ב ליוחנן המט¬ 
ביל, שמאז נתקשר שמו במיסדר זה ( 0830015 ( . 8 1£316 נן ££05 
15136 >ק 83 ), וחברי המיסדר נקראו ״יוהאניטים״ — אבירי 
יוחנן הקדוש. בהתאם לתפקידיו הצבאיים החדשים נתחלק 
המיסדר לדרגות שונות: אבירים, אנשי־כמורה ואחים משר¬ 
תים שלא מבני־האצילים, שאך הם בלבד דאגו לחולים. 
המיסדר נתקיים בנדבות־השליטים וזכה במרוצת-הזמן לעשי¬ 
רות מרובה, שסייעה לו במילוי תפקידיו הסוציאליים והצב¬ 
איים המרובים. סניפים הרבה, שנוסדו באירופה, היו מזרימים 
למרכז, שהיה תחילה בירושלים ולאחר מכן בכרך אל־אכרד 
( 086731161:5 16$ > 3 6 ז 0 ) שבסוריה, אנשים, סוסים, ציוד וכס¬ 
פים. הודות לעצמתו הכלכלית נעשה המיסדר כוח צבאי, 
וביחד עם שאר המיסדרים היה במובן-מה חיל־הקבע היחידי 
של המלוכה. ההוספיטאלרים בלבד יכלו להעמיד מחנה שווה 
לזה של כל גייסות-המלוכה. — אבירי-המיסדר היו ניכרים 
בלבושם המיוחד: גלימה שחורה, שצלב לבן בעל שמונה 
קצוות ("צלב־מלטה") היה תפור בחלקה העליון בצד שמאל 
(במקום שעל-גבי החזה). 

מיסדר־הטמפלרים נוצר אך שנים מועטות אחר מיסדרם 
של ההוספיטאילרים ומטרותיו היו מתחילה צבאיות בלבד: 
מתן ליווי צבאי והגנה לעולי־רגל מעכו או יפו לירושלים 
ומירושלים ליריחו ולמי־הירדן. הראש הראשון של מיסדר 
זה היה איג דה פין ( 60 ץ 3 ? 16 > £06 ג £11 ), שב 1118 ריכז 
חבורת אבירים וקיבל מבאלדווין 1 את מסגד אל אקצה, 
שהצלבנים קראו לו ״היכל-שלמה״ ( 8310010015 01 ס 1 קרו 761 ) ; 
למקום־מושבם; ומכאן שמם: טמפלארים ( 0 ז 13 ק ¥601 ). 
התקנון של המיסדר החדש אושר בהשתדלותו של ברנאר 
מקלרוו (ע״ע) בוועידת־הכנסיה, שנתכנסה בטרוא ב 1128 . 
לבושם של חברי־המיסדר היה גלימה לבנה, שצלב אדום 


473 


ארץ־ישדאל 


474 



היה תפור עליה. הטמפלארים, כהו׳ספיטא- 
לריס, נתפשטו באירופה. עשרו׳ של המיסדר 
בארץ, וביחוד בחוץ־לארץ, היה עצום 
ועסקי־הכספים שלו עשו את חבריו באג־ 
קאים בינלאומיים בעלי־השפעה. עסקים 
אלה הוציאו עליהם שם רע, ובסופו של 
דבר, הביאו לידי חיסולם. מבחינה צבאית 
מילאו הטמפלארים בארץ תפקידים חשו¬ 
בים ביותר. עם התרו׳פפותה של "ממלכת־ 
ירושלים" נפלה כמעט כל המעמסה של 
הגנודהגבולות על שני המיסדרים הנזכרים, 
שנתבצרו בכל מבצרי־הספר של המדינה. 

המיסדר הטוטו׳ני נוצר בשנות העשרים 
של המאה ה 12 בירושלים כשקבוצה של 
אבירים גרמניים התחילה מטפלת בחולים 
ובעולי־רגל גרמניים. האגודה היתה מתחי¬ 
לה תחת מרותו של המיסדר ההוספיטאלרי, 
אע״פ שהיו לה מרכז וכנסיה משלה, כנ¬ 
סיית תומאס הקדוש (ברובע היהודי של 
זמננו בעיר העתיקה). במסע-הצלב השלישי נעשתה אגודה 
זו — בעזרתם של גרמנים מברמן וליבק, שהשתתפו במצור- 
עבו( 1190 ) —מיסדר עצמאי מוקדש למרים, אם ישו ( 01-10 
1131:136 . 3 1116111:011100$ ). המיסדר נתחזק ביהוד בתקופת 
מנהיגותו של הרמן פון זלצה, מנאמניו של הקיסר פריד- 
ריך 11 ; זה האחרון, בזמן'ששהה בארץ, העניק למיסדר 
נכסים הרבה. במאה ה 13 שימש מרכז למיסדר מבצר מוג־ 
פורט (קלעת אל-קרין) שבמבואות-עכו. לבוש־המיסדר היה: 
גלימה לבנה וצלב שחור תפור עליה על-גבי הכתף השמאלית. 

משאר המיסדרים הצבאיים, שקמו בארץ, ראוי להזכיר 
שנים: מיסדר לזר (אלעזר) הקדוש של האבירים הנגועים 
בצרעת ומיסדר תומאס מקנטךברי של האבירים הברטונים. 

המבנה הכלכלי.' יסוד קיומה של הממלכה היה 
החקלאות, אך זו נשארה משלח-ידם של בני־המקום בלבד. 
העברתו של המשטר הפאודאלי מאירופה ל״ממלכת־ירושלים" 
לא היתד, כרוכה כאן בהנהגתו של האירגון המשקי הטיפוסי 
למשטר זה, שהיה מבוסם על שני סוגי-קרקעות: "אדמות- 
האדון״ ( 1010011010310$ ), שהיו מעובדות על-ידי איכרים 
חייבים בעבודות-אנגריה, ואדמות, שהיו ברשות־האיכרים 
בתוקף חזקה ( 16001-36 ). הצלבנים ויתרו על ניצול ישיר 
של אדמותיהם והסתפקו בגביית יבולים מאדמות־החזקה 
של האיכרים בלבד. המס הרגיל הגיע ל %— 1 / 3 של היבול 
מאדמות-הפלחה! אך על עצי-הזית והכרמים הוטלו מיסים 
מיוחדים. האיכרים היו פטורים בדרך־כלל מעבודות־אנגריה 
או היו חייבים בהן במידה מועטת בלבד. 

הכפר הארצישראלי באותו זמן היה בדרך כלל קטן מאוד, 
בעל 10 — 20 משפחות ( 50 — 100 נפש) לערך, ורק בדרום- 
הארץ היו, כנראה, כפרים גדולים יותר. הבעלות על הקרקע 
היתד, בידי משפחות, ויחידת־המשק המשפחתית הקיפה שטח 
של 350 דונאם בקירוב. הגידולים העיקריים היו תבואות־ 
החורף, ונוסף על כך גידלו תבואות-קיץ, זיתים וגפנים. 
העיבוד נעשה לפי שיטת שני שדות, כשחלק של השדה 
השני שימש גם כרב. בכמה שטחים גידלו עצי־פרי ומטעים 
לצרכי־תעשיה! החשובים שבהם היו המטעים של קני־הסופר 
בסביבות צור, של האורז בסביבות טבריה, ושל הכותנה 


עתלית. או 5 ם־המחםגים הטקומר בפבצר הטמפלאריס 

בסביבות שכם; וכן שימשו לצרכי־תעשיה קני־הסוף שגדלו 
בחולה. הגפן היתה רווחת מאוד, ביחוד בשטח שבין ירושלים 
לרמאללה ובסביבות נצרת. תאנים, אפרסקים ובאנאנות 
עוררו את התפעלותם של האירופים, וכן גם פרי־הצבר 
( 11313001$ ? $ס £10 ). כמדות מסויימות של שמן, זיתים ויין 
היו נשלחות לחוץ־לארץ. שטחי הגולן והחורן היו ידועים 
בפוריותם, והם, ביחד עם שטחה של מואב, סיפקו גם את 
עדרי הצאן והבקר למדינה. גידול־הסוסים היה רווח בשטח 
זה ומזירב בגלעד שימשה שוק שנתי לבהמות. 

האוכלוסיה, שעסקה בחקלאות, היתד, ברובה מוסלמית, 

אך בשטחים מסויימים נשתמרה אוכלוסיה חקלאית נוצרית- 
סורית — למשל, בסביבות של ירושלים, בית־לחם, הר־תבור 
ונצרת. מן הראוי לציין את הנסיונות, שנעשו ע״י הצלבנים 
להכות שרשים בחקלאות על־ידי יצירת כפרים מאוכלסים 
ביוצאי-אירופה. ישובים כאלה נוסדו — מטעמים כלכליים 
ובטחוניים כאחד — בסביבותיהן של רמאללה, בית־גוברין, 
הר-תבוד, אכזיב וחיפה. המתיישבים הפראנקיים שמרו על 
חירותם האישית והיו מקבלים מן הרשות המיישבת (מלך, 
מיסדרים, כנסיות) שטח של כ 700 דונאם למשפחה. הם נהנו 
מזכויות של אוטונומיה משפטית, ממיסים נמוכים ומזכות 
של השתתפות בביזה, שנלקחה מן המוסלמים. כפרים אלה 
נבנו מסביב למצודות, ששימשו מקלט בעת צרה ופעמים 
הפכו לעיירות מוקפוודחומה (כפי שנעשו עזה ושובו). הכפ¬ 
רים הללו היו גדולים משאר הישובים החקלאיים; פעמים 
ישבו בהם 100 משפחות (כ 500 נפש) ויותר. אך למרות 
המאמץ הגדול, שנעשה בכיוון זה, היו התוצאות מועטות. 
הצלבנים בכללם סירבו לעזוב את הערים, ובמאה ה 13 שוב 
לא נתחדשו נסיונות־ההתיישבות הללו. 

במאה ה 12 היתה, כנראה, הארץ מספקת את צרכיה 
החקלאיים בכוח עצמה. במאה ה 13 , עם צימצום שטחה של 
המדינה לאיזור־החוף בלבד, נזקקה הארץ אף ליבוא של 
מצרכים ראשוניים, כמו תבואה, שהובאה מסיציליה וקפרי¬ 
סין, וסוסים (שהיו חשובים לצרכי-מלחמה), שהובאו מספרד 
ודרום־צרפת. 

המסחר. בתקופה הצלבנית הגיע סחר־הארץ לשיא 



475 


היסטוריה: תקופת מסעי״הצלב 


476 


פריחתו. א״י נעשתה אחד מן המרכזים החשובים ביותר של 
המסחר הבינלאומי. בה עברו דרכי־המסחר מן המזרח הרחוק 
(סין, איי־המולוקים, הודו), מאדאגאסקאר ואפריקה אל המר¬ 
כזים האירופיים, ולהפך. המתווכים העיקריים במסחר זה 
היו ערי־איטליה, שרבעיהן בנמלי־הארץ (בעכו ובצור) היו 
מרכזים חלק ניכר של סחורות־המזרח ומעבירים אותן לאי¬ 
טליה ומשם לצרפת, גרמניה ואנגליה. כמו־כן היו נמלים 
אלה קשורים קשרים הדוקים לקפריסין ולקושטה, שהיתה 
מצידה קשורה למערכת־המסחר של אירופה המזרחית והצפו¬ 
נית (רוסיה וארצות־סקאנדינאוויה). במשך המאה ה 13 הפכו 
נמלי־הארץ לא רק למרכזי-יצוא אלא אף למרכזי־יבוא, 
ביהוד של אריגים שיוצרו באירופה והיו מכוונים ללקוחות 
בארצות־ערב. 

הארץ סיפקה רק סחורות מועטות ליצוא: סוכר מקני- 
סוכר, פירות, שמן, יין, וקצת מוצרי־תעשיה, כמו הזכוכית 
המפורסמת של צור ואריגים צבועים ולבנים. נראה, שגם 
מוצרי־חרם ודגים מיובשים היו נשלחים מן הארץ לחוץ- 
לארץ. לעומת זה הכניסה הארץ מן החוץ: תבואה, סוסים, 
עצים, עופרת וברזל. מקום חשוב תפסה במחזור המסחרי 
הסעת עולים ומתיישבים. 

המרכזים הקודמים של המסחר הבינלאומי, אלכסנדריה 
וקושטה, פינו בחלקם מקום למרכזי־הצלבנים, שבהם נהנו 
הסוחרים ממעמד של עדיפות כלכלית ומדינית. ערי־הצלבנים 
שימשו נקודות־מפגש לסוחרים מוסלמיים (מדמשק, מוצול, 
בגדאד) ונוצריים־ארמניים, מצד אחד, וסוחרי־אירופה, מצד 
שני, וממילא נעשו מרכזים מתאימים ביותר של סחר- 
הביניים למזרח ולמערב. יש לציין, שכבר קודם לכן התחילו 
האיטלקים חודרים גם לפנים־אסיה בחיפוש מקורות של 
תבלים, בשמים, אריגי־משי ושאר מוצרי מותרות. 

המסחר התנהל בשוקי הערים, שנקראו 130 ) £110 ( 105 ) £00 ) 
ובבתי־המסחר של הקומונות ( 1301 ) £00 ), וכן גם ברבעים 
הסמוכים לנמל ( 0310030 ), שבהם היה נגבה המכס מן הסחו¬ 
רות היוצאות והבאות (נשתמר תעריף־המכס של עכו מאמצע 
המאה ה 13 ). כאן התרכז המסחר הסיטוני, שהיה מספק 
סחורות לשוק המקומי. המסחר המקומי, במידה שלא נעשה 
בשוק העירוני בפיקוחו של המחתסב (ק 31110$50 בת), שהיה 
ממונה מטעם אזרחי-העיר על שיטור־המסחר, נתרכז בבתי 
המסחר והעסק ( 51311000$ , 05135008 ), שלפעמים קרובות 
יוחדו להם רחובות מסויימים בהתאם לטיב־סחורותיהם. עפ״ר 
היו בתי־המלאכה קשורים בחנויות אלו. בירושלים נהוג 
היה ריכוז בתי־המסחר בהתאם למוצאם של הסוחרים: 
למשל, פראנקים וסורים, שתפסו רחובות מיוחדים בעיר. 

המטבע. הצרכים הגדולים של המסחר הארצישראלי 
חייבו הנהגת מטבע עובר לסוחר בכל רחבי העולם המסחרי. 
בזמן שאירופה עדיין השתמשה במטבע של נחושת׳ ובמטבע 
קטן של כסף, פיתחו הצלבנים מחזור־כספים דו־מתכתי, 
שהיה מבוסס על מטבעות של זהב וכסף בשביל העסקים 
הגדולים, בעוד שלעסקים הקטנים שימשו מטבעות של נחו¬ 
שת: המטבע של זהב היה "הביזאגטינוס" או ה״בזאך׳ 
( 05301 <£ , $3011005 !<£), על שם מטבע־הזהב של הקיסרות 
הביזאנטית. כדי שיחדור בקלות למסחר הבינלאומי יצקו 
אותו בתבנית של הדינר הפאטמי, ואף הכתובת שנחקקה בו 
היתד, ערבית אע״פ שבמשך הזמן נעשה תכנה נוצרי. ציינו 
אותו בשם ה״בזאן הסאראצני". מטבע זה היו יוצקים, כנראה. 


הוויניציאנים (שקנו את המונופולין על כך) בבית־היציקה 
שהיה בצור. ה״ביזאנטינוס" של קפריסין היה פחות־ערך 
(כ 3 /*) מזה של א״י. המטבע של כסף היה הךנאריוס או 
הדינר ( 100100 ) , 1011301118 )), שלעיתים היו מחליפים אותו 
בדירהאם ( 10311310 )) המוסלמי. במאה ד, 13 היו מונים 48 
דינרים לבזאן אחד, או היו מחלקים אותו ל 24 _קרובלים 
( 0300011105 ) או קראטים ( 03031$ ). מלבד זה השתמשו גם 
במטבעות של נחושת, שנקראו לפעמים בשם היווני העתיק: 
אובול ( 013010 ). יציקת־המטבע, שבמשך המאה ד, 12 היתה 
מונופולין מלכותי, עברה במאה ד, 13 לרשותם של הסניורים 
הגדולים של הממלכה, אלא שהללו לא יצקו עפ״ר אלא 
מטבעות קטנות של כסף ונחושת בלבד. 

היהודים בממלכת־הצלבנים. כשהגיעו הצלבנים 
לגבולות הארץ היה הישוב היהודי שלה נתון במצב של 
התפוררות. הנשיאות פסקה מלהתקיים, ו״ישיבת־גאון־יעקב" 
(המרכז הרוחני של קהילות־ישראל), שגלתה מירושלים אחר 
כיבושה של העיר ע״י הסלג׳וקים, עברה לרמלה ומשם לצור, 
ולסוף לסביבות-דמשק. הקהילות בפנים־הארץ, ביהוד של 
רמלה וירושלים, סבלו קשות מן הכיבוש הסלג׳וקי בשנות- 
השבעים של המאה ה 11 , ולעומת זה לא נשתנה המצב 
מיסודו בקהילות של ערי־החוף הפאטמיות אע״פ שחסרות 
היו עכשיו אותו אירגון כולל, שהיה להן בתקופה הקודמת. 

בתקופת הכיבוש הצלבני שיתפו היהודים פעולה עם חיל- 
המצב ועם האוכלוסיה המוסלמית של הערים. השמועות על 
מעשי הרצח והשוד, שעשו הצלבנים בקהילות־הרינום, הגיעו 
גם למזרח ואף עוררו תנועות משיחיות, שניזונו מן האמונה 
התמה, שמסע־הצלב הראשון לא בא אלא לאסוף את גויי- 
הארצות בארץ־הקודש לשם השמדתם במלחמה("מלחמת גוג 
ומגוג"). בתעודות מאותו זמן נזכרים היהודים לראשונה 
בקשר להגנה על ירושלים. שכונתם החדשה, שנוסדה במאה 
ה 11 בחלקה הצפוני־מזרחי של העיר (בין שער־שבם ועמק- 
יהושפט), הותקפה יותר משאר חלקי־העיר ולתוכה פרצו 
גדודיו של גוטפריד דה בולן תחילה. רק מועטים ניצלו מן 
הטבח האיום, שערכו הצלבנים בבני־הקהילה, ומשריפת־ 
בתי־הכנסת על הנמלטים לתוכם. היהודים נזכרים שוב בקשר 
להגנת־חיפה ב 1100 . הקהילה היהודית של עיר זו נהנתה 
מתנאים מיוחדים, שהוענקו לה על־ידי הפאטמים. מסופר, 
שטאנקרד, שנסוג מחומות־חיפה, לא חזר לצור עליה עד 
שהוכיחו אותו, שאי-כיבושה של עיר זו, שיהודים מגינים 
עליה, ישים ללעג את אלוהי־הנוצרים. גם קהילת־חיפה 
נטבחה ע״י צבאות־הצלבנים וע״י הספנים הוויניציאנים. 

בעשר השנים הראשונות של הכיבושים ( 1099 — 1110 ), 
שבהן נפלו ביד הצלבנים ביהוד ערי-החוף, היו הכובשים 
נוהגים לטבוח את האוכלוסיה המקומית, ויש לשער, שאף 
קהילות-ישראל של ערים אלו הושמדו או בטלו. רק צור 
ובאניאם בצפון ואשקלון ורפיח בדרום, שעדיין עמדו בפני 
הצלבנים, קלטו את פליטי-הקהילות, שחלק מהם ברח למצ¬ 
רים. לעומת זה יש לשער, שקהילות-ישראל, שהיו מצויות 
בשטח החקלאי, כמו בגליל, סבלו רק מעט מן הכיבוש 
הצלבני. למרות מצבן הקשה בכללו עדיין הורגשה השפעתן 
של הקהילות היהודיות ואנו שומעים על מקרי-התגיירות, 
כאותו של רוברט, הגר הנורמאני, ששהה זמן־מה בבאניאס 
ובצור (כשערים אלו היו בידי המוסלמים). 

כשנסתיימו פעולות-הכיבוש של הצלבנים התחילו הקהי- 



1 


477 ארץ־ישראל 478 


את מחדשות את חייהן, ותנועת-עליה מאירופה, שנסתייעה 
בשיפור התחבורה שבין אירופה וגמלי־הארץ, ביססה מעט־ 
מ־ ט את מעמדן. גם מעמדם המשפטי של היהודים, כפי שנקבע 
ע"' הצלבנים, סייע לחידושם של החיים היהודיים בארץ. לפי 
החוקה הצלבנית לא היה מעמדם של היהודים שונה מזה של 
הסורים־הנוצרים והמוסלמים. ומאחר שאלה האחרונים היו 
הרוב של אוכלוסי-הארץ וקיומם של הצלבנים היה תלוי בהם, 
היתה התחוקה הצלבנית סבלנית מאד כלפי הלא־מאמיגים, 
בניגוד ליחס אליהם מצד הנצרות שנתגבש והלך באותו זמן 
(במאה ה 12 ) באירופה. רק בנוגע לירושלים חידשו הצלבנים 
את הגזירה הביזאנטית, שאסרה על היהודים לדור בתוכה, 
ואך משפחות מועטות נתיישבו בה על־פי רשיון מיוחד של 
מלך־ירושלים. 

מתיאוריהם של נוסעים שוגים (ר׳ בנימין מטודלה 
ואחרים), שביקרו באותו זמן בארץ, אגו לומדים על מצבם 
של ישובי היהודים בארץ במחצה השניה של המאה ה 12 . 
החשובה שבקהילות היתה זו של צור, שלא פסקה, כנראה, 
מלהתקיים אף אחר הכיבוש הצלבני. זו היתה קהילה 
מאורגנת (מנהיגה נקרא בשם "ראש־הקהל") וחכמיה עמדו 
בקשרי שאלות ותשובות עם הרמב״ם במצרים. לא פחות 
חשובה ממנה היתד■ קהילת־עבו, שגם חכמיה עמדו בקשר 
עם הרמב״ם. השלישית שבקהילות־ישראל 
היתה קהילת־אשקלון, שאף היא, אפשר, לא 
בטלה עם כניעת העיר לצלבנים ( 1153 ). 
שאר הישובים היהודיים באותם הימים 
היו קטנים מאוד. בערי־הגליל נמצאו אך 
קהילות בודדות: במאה ה 12 בטבריה 
ובמאה ה 13 גם בצפת. לעומת זה היה 
קיים בגליל ישוב יהודי כפרי: גוש־חלב, 
עלמה, כפר־ברעם, עמוקה, כפר־חנניה, 
כפר־תנחום, מירון, דלתא, ביריה, אל־ 
עויה. ישובים קטנים נמצאו גם בערי־ 
החוף: בירות, צידון וקיסריה. בפנים־הארץ 
נמצאו קהילות יהודיות בזרעין, שכם, בית־ 
נובא ובית־גוברין. 

כיבושיהם של צלאח א־דין ויורשיו 
האיובים והממלופים, שצימצמו את שטחה 
של הממלכה הצלבנית, עוררו בין היהודים 
ציפיות משיחיות באירופה ובמזרח. בנוגע 
לישוב היהודי בארץ ידוע לגו, שאע״פ שלא 
נטש את מקומות־יישובו הקודמים׳ גברה 
התרכזותו בשטח הנוצרי דוקה — בערי־ 
החוף. אפשר, שפעלו כאן גורמים כלכליים, 
מאחר שמקורות הפרנסה במלאכה ובמסחר 
היו מצויים יותר בגמלים הגדולים של 
הארץ. 

אחת מן התופעות החשובות של אותו 
זמן היתד. ההתעוררות לעליה לארץ, שהור¬ 
גשה אז בכמה קהילות באירופה. דק ידיעות 
מועטות נשתמרו בידנו על העליה במאה 
ה 12 , ורובן דנות לא בעליה ממש, אלא 
בביקורים שנערכו בארץ־הקודש,כמו ביקו¬ 
ריהם של ד׳ בנימין מטודלה (ע״ע), ר׳ 
פתחיה מרגנסבורג (ע״ע) ור׳ יעקב בן 


נתנאל הכהן (ע״ע). במאה ה 13 לא פסק זרם'המבקרים (ר׳ 
יהודה אלחריזי), אך בצידו אנו מוצאים עליה של יהודים, 
שבאו להשתקע בארץ. יתר על כן: באותם הימים נוצרו גם 
שני מרכזים רוחנים, בירושלים ועכו, אלא שהללו לא נתקיימו 
אלא תקופה קצרה־ביחס. תנועה חדשה זו שאבה, ודאי, כוח 
מן הכשלונות של הצלבנים במלחמתם בצלאח א־דין, וכן 
ניזונה מגלי־הרדיפות, שעברו על יהודי־אירופה באותו זמן. 

הגל הראשון של העליה לארץ כלל את "שלוש מאות 
רבני צרפת ואנגליטירא״, שעלו ב 1210 — 1211 . חלק מהם 
התיישב בעכו וחלק בחר בירושלים. ישובה של ירושלים, 
שהאוכלוסיה היהודית שלה היתה מצומצמת ביותר מחמת 
גזירת־הצלבנים, נתרחב במידה ניכרת לאחר שנכבשה ע״י 
צלאח א־דין ( 1187 ). לפי השמועה, שהיתה רווחת בעיר דור 
אחד לאחר מכן, פנה הכובש ליהודים בבקשה, שיבואו 
ויתיישבו בעיר־הבירה. בין הרבנים, שעלו לארץ, היו חכמים 
גדולים מבעלי־התוספות, כמו ר׳ יהונתן הכהן מלונל (ע״ע) 
ור׳ שמשון משנץ (ע״ע). הישוב הירושלמי נתחזק עוד ע״י 
פליטי הקהילה היהודית של אשקלון, שנהרסה ב 1191 , וכן 
על־ידי עליה מצפון־אפריקה, שבאה כתוצאה מרדיפות על 
היהודים, שגברו שם באותו זמן ( 1198 ). קהילת־ירושלים 
המחודשת לא נתקיימה זמן מרובה. יש להניח, שחורבן העיר 



יבנה. קבר טיוחם לאבו הורירה, טבני־דורו של טוחסד 




479 


היסטוריה: תקופת מסעי־־הצלב 


480 


ב 1244 (בידי החורזמים) שם קץ גם לקהילת־ישראל בתוכה. 
נסיונות להחיות את הישוב הירושלמי נעשו עם עלייתו של 
הרמב״ן לירושלים ב 1267 . מסביב לו נתרכזה ישיבה קטנה, 
שאליה היו באים תלמידים אף ממקומות מרוחקים במזרח. 
הרמב״ו סיים כאן את פירושו על התורה. אך פטירתו ב 1270 
הפסיקה, כנראה, את תחיית הישוב היהודי במקום. בתקופה 
מאוחרת יותר נוצרה אגדה על "בית־כנסת הרמב״ך בירו¬ 
שלים — אגדה׳ שניסתה לתלות ברמב״ן את תחיית הישוב 
היהודי בירושלים ואת רציפות־קיומו. 

לעומת מצבה הירוד של קהילת-ירושלים בלטה התפת¬ 
חותה של קהילת-עכו. בעכו נשתקע, כאמור, חלק מן העליה 
של 1210 — 1211 , והגלים המאוחרים יותר של העליה לא״י 
נקלטו ברובם בעיר זו. מחשובי־מתיישביה של עכו יש 
להזכיר את ר׳ יחיאל מפרים (ע״ע), שעלה לארץ אחר 1257 
והצליח, כנראה, להקים ישיבה בעכו, שנקראה "ישיבה 
דפרישי". את שליחיה של ישיבה זו אגו מוצאים כעורכי- 
מגביות בקהילות שונות באירופה. קהילת-עכו היתד• קשורה 
בקשרים מסויימים עם הרשב״א והמהר״ם מרוטנבורג והיא 
גם תפסה עמדה חשובה בוויכוח השני על כתבי־הרמב״ם. 
הקהילה חרבה כמעט כליל בזמן כיבוש העיר ע״י אלמלך 
אלאשרף ב 1291 . 

* ז־ 

בנוגע להתעסקותם הכלכלית של היהודים ב״ממלכת־ 
ירושלים" יש לציין, שהיו בעיקרם בעלי־מלאכה, וביחוד 
צבעים של אריגים (צביעה זו היתד, מונופולין ממלכתי 
באותם הימים). מקצוע אחר, שהיה מיוחד ליהודי* היה 
תעשיית הזכוכית המפורסמת של צור. בעיר זו נמצאו יהודים 
גם בין בעלי־הספינות. כמו־כן היו יהודים בין הרוקחים 
והרופאים של הארץ. ולעומת זה תפסו היהודים רק מקום 
מועט במסחר הבינלאומי הגדול בים־התיכון, שנעשה מונו¬ 
פולין איטלקי, אע״פ שסוחרים ורוכלים יהודיים היו מצויים 
במסחר המקומי. 

המקורות לתולדות ממלכת הצלבנים — עיץ הביבליוגראפיה 
לערך מסעי־הצלב. 

ב. דינבורג, היהודים בתקופת מסעי הצלב, ציוו ב׳, תרפ״ז! 
הנ״ל, ישראל בגולה ח״׳ב, א׳-ב׳, תרצ״א-צ״ו! מ. אסף, 
ארץ־ישראל תחת שלטון הצלבנים, הממלוכים והתורכים, 
תש״א; י. פראוור, ממלכת ירושלים הצלבנית, תש״ח הנ״ל, 
היהודים בממלכת ירושלים הצלבנית, "ציון" י״א, תש״ו! 
הנ״ל, לתולדות החקלאות הצלבנית, "אר׳רישראל', א׳ 
(מוקדש למ. שובה), 1950 < ספר הישוב, ג׳ (מקורות 
לתולדות היהודים) בעריכת י. בעד וי. פראוור (נדפס והולד)! 

- 1 ) 0 1111 115 ) 1 ) 01 11 ) 11 ) 4455 ) 0 5 ) 1 > 11 ) 21411% * 51 ) 8 )*<£ , 012 ־ 1 ? . 14 
,) 142214% ) 1 .>[ 1 ) 1 > ) 51 ) 51 ) 1 ) £1411141% ,. 14 ; 1877 ,) £0114 11 ) 1 ( 11 
- 1 ז)!!) 15 )( 111 )' 1 5 ) 1 > %011% !)* 1 * 11 141141 411% * 5.1 ) 14/1 * £11 ,. 14 ; 1883 
.ס ; 1908 , 11 ) 1 ) 101 ) 8111 11 ) 5 )* 1 * 5 *)% ) 01 ,. 14 ; 1888 , 115 ) 1 ) 01 
,. 015 ׳( 2 , 1401111 111 ) 011 ' 1 ) 1 > ) 4 >() 1 * 1151110 * £4141 ,־ 01 {}־ 01 ( 501110011 
) 111 ( 5 11 ) 5 ) 14 ( 10111 } 5 ) 010111 ) 5 ) 0 £05% .?) .£ ; 1878-1882 
114 > ) 011 * 015 , 4 ׳< 40 * .ז\\ ; 1883 .) 1 ) 512 • 111 \ 1 ) " £11 0112 
- 015 , 040 ( 1 . 0 ; 1885-1886 ,. 015 ׳( 2 ,) 11011 ) 0 114 > )) 1 ) 0111111 ) 

111 * 10 ) 1014111 ( 10 ) 1 10115 > 1 ) 14 () 51 ) 11101101 10115 ) 1114 * 1115 5 ) 1 > ) 011 * 
- 0111% >[ 5 ) 1 > ) 111 ) 51 ) 5 ) 0 < ז 1011 ־ 111 ס£ •א ; 1894 , 111 ) 114501 )[ ) 1 > 

16 1110 ׳ 0131 ( 1 .[ ; 1898 ,( 1 ( 124 - 1500 ) 111 ) 114501 )[ 115 ) 1 ) 1 

,) 11 ( 1 ( 01 5 1 ) ) 111 * 50 ) 11 ) 11 11 ) 15 ) 111011 ( 005 5 ) 14 ,^ £00 
11 ) 5 ) 1011101115 1 ) 1 > ) 51 ) 51 ) 5 ) 15% ) £10114 , 0 ( 5011301 .\ ; 1904 
,) 142214% ) £1 1 ) 1 > ) £1111 214111 515 15 ) 81 ) 1% )) 1 < 11 )** 541 5 ) 1 > 1 ). 615 ע 
) 1 10115 > 5 ) €1015 5 ) 1 > 1115 ) 11101114111 5 )£ , £01301 . 0 ; 1906 
, £108 .[ .£ ; 1925-1927 ,. 015 ׳( 2 , 111 ) 14501 !)[ ) 1 > ) 4111 * 0 ץ 10 
.£ . 1 ; 1931 , 141 * £0 1 ( 001 ) 5 * 111 15 ) 111011 ( 005 5 * £111%5 ) 15 
/ 0 11 * 1%40 > £1 111 * £0 ) 5 ) 111 /( 5 ) 5101101 144101 )£ , 0 ) 100 \ £3 
5 ) 1 > ) 011 * 015 , 00005501 .£ ; 1932 , 1 ( 1100-12 , 111 ) 4501 * 1 )[ 
,. 015 ׳( 3 , 10 ) 114501 )[ ) 4 ) 1011 [ ) 1014111 ( 10 414 *) 5 ) 1 ) 010150 
11 ) 5 ) €1015 5 ) 4 0142 )* 50 ) 5 )£ , 5 ק 005011301 .? ; 1934-1936 
) 10111 , 4 ־ £101131 ■[ ; 1934-1939 ,. 015 ׳( 2 ,) 111 * 50 ) 11 ) 1 
; 1950 ,(. 1 * 2 *) . 1 [ 1 * 410 ) 4 .* 515 ) 1/14 ) 8 ) 111 * 10 111 ) 011 ' 4 


14., £( 10)1014111( 10*111 4 ( ](114501(111, 195 3 ; 01. 031100, £( 
1(%1111( 114101 014 1(111)5 4 ( 10 401111110*1011 ]10111)14( (81411. 

,■ 01 ׳ 311 ז? .[ ; 1951 , ( 41% * 10550 * 3 ) 4 5 ) 111 )£ 5 ) 4 .) £0 10 ) 4 
./ 1 ) 8 ) £111%40111 111 * £0 ) 5 * 111 5 ) 1 * 111/1 ) 4 1011 * 0 0100120 
5 ) 14 ( 11 ) 14 ( 5 ) 4 ) £1114 ,. 14 ; 1951 ,(.* 515 ' 4 1 ) . 51101 ( ) 4 ) 1% ) 5 

014 )) 1015 ) ) 1411 ) 1%11 ) 5 ) 1411 ' 4 10145 ) 50 1 ) 5 ) 0%1 011 5 ) 10512114 ( 
5 ( 111 ) 1 15 ) 1111 ) 1 ( 5 )£ ,. 14 ; 1952 , ( 1011 * 2011 ( 8 ) ) 1 ) 512 *///זג 
./ 1 ) 8 ) 111 ) 4501 >!)[ ) 4 111 * 10 ) 014111 ( 10 ) 1 40115 ) 2040111 ( 10 ) 4 
/ 0 1 ( 01 * 1115 4 , £00010130 . 51 ; 1954 ,( 4101 4 * 4 . 5151 ' 4 
' 15 ) 4504 * €1 , 801311 . 0 ; 1951-1955 ,. 015 ׳( 3 , 5 ) 4504 * €1 ) 5 * 
. 1956 , 1 ( 00 111141 5 * 12 ) 15 111 ) 01 ( 801 ( 

יה. פ. 

תקופת שלטון ה מ מ ל ו פ י ם. — א. היסטוריה 
כ ל ל י ת. — משחזרה הארץ כולה לרשותם של המוסלמים, 
איבדה את חשיבותה במד ניות הבינלאומית למשך מאות 
שנים. במחצה הראשונה של המאה ה 14 ישב אל־מלך א-נאצר 
מחמד במשך דור שלם על כסא־המלכות במצרים, ונציבו* 
תנגז, שהיה במשך תקופה ארוכה מאוד השליט הכל־יכול 
בסוריה ובא״י, הנהיג בארץ סדר וביטחון, בנה תעלות־מים 
והקים בניינים ציבוריים. אחר מותו של אל־מלך א־נאצר 
מחמד נתרופף שלטון־הממלובים, ובתחילת המאה ה 15 
גרמו הסיכסוכים, שפרצו בין גדולי־השרים, למלחמות־אחים, 
שהביאו הרס מרובה על גלילוודסוריה. באמצעה של 
אותה מאה, בימי השולטנים ברסבאי ( 1422 — 1438 ) וג׳קמק 
( 1438 — 1453 ), זכתה הארץ שוב לתקופת־נופש קצרה!'אך 
אח״כ נתפ 1 רר המשטר הממלוכי בקצב מהיר. 

במשך חמשת היובלות של שלטון־הממלוכים בארץ לא 
באו במינהל שלה שינויים ניכרים. סוריה וא״י היו מפוצלות 
לפרובינציות גדולות (ממלכות), שהיו מחולקות למחוזות. 
בראש כל פרובינציה עמד שר־צבא, "משנה למלך" (נאיב) 
או ״שר השרים״, ובראש כל מחוז — נציב (ואלי). הפרו¬ 
בינציה של צפת כללה את המחוזות של צפת, נצרת, טבריה, 
תבנין (הונין), עתלית, עכו, צור, א־שאגור, אל־אקלים, א- 
שקיף, ג׳נין. פרובינציה זו היתד, בפועל מובלעה בפרובינציה 
הגדולה של דמשק, שכללה גם חלק גדול של א״י, כלומר 
את המחוזות הצפוניים של עבר־הירדן המזרחי (אדרעי, 
עג׳לון,יאל־בלקא, באניאם), את מחוז בית-שאן ואת המחוזות 
של א״י המרכזית והדרומית (שכם, קאקון, ירושלים, חברון, 
רמלה, לוד ועזה). בניהולם של המחוזות הדרומיים הוכנסו 
במחצה השניה של המאה ה 14 כמה שינויים. ב 1376 הועלתה 
דרגת הנציב של ירושלים, וחברון סופחה למחוזו. כמרכן 
נתמנה נציב מיוחד לרמלה, שהיה אחראי באופן ישיר בפני 
הממשלה בקאהיר, ואל מחוזו סופחו לוד וקאקון. מעמדו של 
מחח־עזה נשתנה תכופות, כי פעם בפעם נעשה פרובינציה 
עצמאית. עבר־הירדן הדרומי היה תחומה של פרובינציה 
מיוחדת: זו של קיר־מואב (אל-כרך). 

הידיעות, שאנו מוצאים במקורות מן המאות ה 14 וה 15 
על המבנה הכלכלי של א״י, מעידות, שמבנה זה לא נשתנה 
מעיקרו במאות האחרונות של יה״ב. הסופר־הנסיך אבו־ל-פדא, 
שביקר בארץ ב 1312 , מונה את פירות־הארץ כמוצרי-יצוא. 
הגאוגראף א-ךמשקי והנוסע אבן בטוטה, אף הם בני המאה 
ה 14 , מוסרים, ששמן־הזית — והסבון שעושים ממנו — היו 
בזמנם המוצרים החשובים ביותר של א״י. אל־קלקשנדי 
(המאה ה 15 ) מספר, שבעמק־הירדן היו מצדים מטעי-סופר, 
והנוסע הבורגונדי ברטרנדון דה לה ברוקיר׳ שביקר בארץ 
ב 1432 , מזכיר, שבעמק בית־שאן היו מגדלים כותנה. לאחר 
שחוסלו השרידים האחרונים של מלכות־הצלבנים שוב לא 



481 


ארץ־ישראל 


482 



גשר־נ׳ינדאם מצפוז 55 ור. נבנה ב 1273 על־ידי השולטז הממלופי ביבארם 


היה לא״י חלק במסחר הבינלאומי של ההבלים, שבעבר היה 
מכניס לתושביה רווחים ניכרים. 

הממלוכים הרסו את עכו, יפו ושאר הערים בחוף־הארץ 
מחשש שמא תשמשנה נקודות־משען למסעי־צלב חדשים. 
יפו נשארה תל־חרבות עד סוף יה״ב, ואילו בעכו קם במאה 
ה 15 ישוב קטן. גם טבריה ואשקלון היו בסוף יה״ב חרבות־ 
למחצה. פ. פברי, שביקר בארץ ב 1480 ו 1483 , מצא בירושלים 
מקומות חרבים הרבה. ידיעה זו מאשר ר׳ עובדיה מבךטינורו, 
שהגיע לירושלים ב 1488 ומצא בה 4,000 משפחות. לפי 
ידיעות, שהגיעו מתקופת שלטונם של הממלוכים הראשונים, 
היתד, רמלה עיר גדולה׳ שמסחרה פרח׳ אך אלה שביקרו בה 
בסוף המאה ה 15 ותחילת המאה ה 16 מציינים, שאף היא 
הלכה ונחרבה. עזה היתד, לפי כל המקורות עיר־מסחר 
משגשגת, גדולה לערך פי שנים מירושלים. נראה, שעזה, 
רמלה ושכם היו בסוף יה״ב הגדולות שבערי־הארץ. 

א״י לא מילאה תפקיד חשוב בחיי התרבות הערבית 
באותה תקופה, אך מקורות שונים מעידים, שההשכלה, והחי־ 
ניד לא היו נעדרים מעריה. השולטנים הממלוכיים ושריהם 
הוסיפו להקים בארץ בתי־מדרש ללימוד הדת ולהפריש 
הקדשות להחזקת מוריהם ותלמידיהם. מספרם של בתי- 
המדרש, שנוסדו בארץ עד סוף יה״ב, הגיע ל 50 , ומהם היו 
43 בירושלים. מבחינה דתית הוטבע בימי הממלופים על 
הארץ החותם, שנשתמר בה עד הזמן האחרון. א״י נעשתה 
ארץ מוסלמית אורתודוכסית, ואילו מספרם של השיעים פחת 
בה והלך. ריחוקה של הארץ ממרכזי־ד•,שלטון־, מצד אחד, 
וטיפוחה של הקנאות הדתית בבתי״המדרש הנזכרים, מצד 
שני, גרמו, שענייני־הדת ד,ירבו להעסיק את המוחות. פעם 
בפעם נטפלו קנאים מוסלמיים אל הנוצרים בטענות, שהגדילו 
את כנסיותיהם בניגוד לחוק האיסלאמי, וטענות אלו הביאו 


תכופות לידי מחלוקות ממושכות. בדומה לזה התנהלה בירר 
שלים (מ 1473 ואילך) מחלוקת ממושכת בין המוסלמים 
והיהודים בדבר זכויותיהם של האחרונים בבית־כנסת מסויים, 
שלסוף נהרס ע״י הראשונים. גם בתקופה זו היו המוכשרים 
שבבני־הארץ נוהגים לצאת למצרים ולסוריה. במקורות 
ערביים נזכרים כמה חכמי־דת מוסלמיים, שנולדו או פעלו 
בא״י, וכמה סופרים ערביים מבני־הארץ, שחיברו חיבורים 
בתחומים שונים. אך רק למועטים מהם היתד, חשיבות 
מסויימת. מאלה ראוי להזכיר את ברד,אן א־דין אבראהים 
אבן ג׳מאעה( 1325 — 1388 ), שהיה מטיף בירושלים, את צלאח 
א־דין ח׳ליל בן איבך א־צוך ( 1296 — 1363 ), שהיה פקיד 
בצפת ובמקומות אחרים וחיבר חיבורים היסטוריים ידועים 
לתהילה, ואת מג׳יר א־דין אל עלימי ( 1456 — 1521 ), שהיה 
שופט בירושלים, רמלה, חברון ושכם וחיבר ספר על תול¬ 
דותיהן של ירושלים וחברון. 

בסוף תקופת־הממלוכים נתערער מצב־הבטחון בארץ ועמו 
נשתנה לרעה המצב הכלכלי. המלחמות בעותמאנים הכריחו 
את הממשלה הממלוכית לבקש מקורות־הכנסה נוספים ולגייס 
את שבטי־הבדוים לשירות־הצבא. כך, למשל, החרימו השל¬ 
טונות את השמן אצל החקלאים במחוז־שכם במחיר זול, 
והכריחו את תושבי ירושלים, חברון ורמלה לקנותו במחיר 
מופקע. מעשים מעין אלה הביאו לידי התמרדויות מצד 
התושבים ופעמים גרמו אף לבריחתם ממקומוודישובם. 
בעשור האחרון למאה ה 15 התקוממו הבדוים במחוז בית- 
שאן ובעבר־הירדן. זולת הפורענויות, שבאו על הארץ בידי 
אדם, באו עליה גם פורענויות בידי שמים. במקורות הערביים 
מסופר על מגפות, שפרצו ב 1438 , 1469 , 1477,1476 ו 1492 , 
על מכת־ארבה, שהשמה את הארץ ב 1484 , ועל רעידות- 
אדמה, שאירעו ב 1458 ו 1497 . קשי־מצבה של האוכלוסיה 



483 


היסטוריה: מקופת שלטון הממלוכים 


484 




רט 5 ה. המנר 5 של ה״טסנר ה?בן״. נבנר, בראשית הטאה ה 14 לסוז״נ 

וההתמרמרות, שנצטברה בה בלפי השלטונות, הביאו לידי כך, 
שרובה ציפה לשינוי לטובה מסיפוחה של הארץ אל המדינה 
העותמאנית. 

מ. אסף, תולדות הערבים בארץ־ישראל, תרצ״ד.—תש״י! 

. 1890 , ! 771 ) 011 ^ 1 1111 ■ 1171110 ? 11171 ) 01 ? ,ז£ת 3 זז 5 ש, 1 . 0 

א. אש. 

ב. ה י ש ו ב ה י ה ו ד י. — במאתיים השנים, שבהן נלחמו 
המוסלמים והנוצרים על השלטון, נידלדל הישוב היהודי 
ביותר, ובסוף המאה ה 13 היה, כנראה, מספרם של היהודים 
בארץ קטן מאד. ר׳ תנחום הירושלמי(נפטר 1291 בקאהיר), 
שכתב בערבית פירוש על המקרא ומילון בערבית לספר 
משנה־תורה של הרמב״ם, הוא הסופר היחידי מיהודי א״י 
הידוע לנו מאותה תקופה. 

לאחר שהממלוכים הרסו את הערים, ששימשו בעבר 
תחנות־מסחר חשובות, לא עברו עוד דרבי המסחר הבינלאומי 
בארץ. לעולים היהודיים, שהיו יסוד עירוני מובהק, קשה 
היה עכשיו למצוא מחיה בארץ, אע״פ שתנאי־הבטחון בה 
היו עכשיו יציבים. בתחילת המאה ה 14 עלו לארץ קצת 
ממגורשי־צרפת, וביניהם ר׳ אשתורי הפרחי (ע״ע), שחיבר 
את הספר "כפתור ופרח", המחקר הראשון בגאוגראפיה של 
א״י. ר׳ אשתורי הפרחי ישב מתחילה בירושלים׳ אך מחמת 
המחלוקות, שנתרבו בקהילה זו, עבר לבית־שאן, שבה 
נתיישבו עוד עולים חדשים. ישובים יהודיים היו קיימים 
בימיו גם בצפת, גוש־חלב, לוד ורמלה, וכן היו קיימים 
ישובים בעבר־הירדן: בעג׳לון, באדרעי, בסלכה ובחברם 
(אמרוה ז). גם בעזה, שהיתה אז עיר ראשית של פרובינציה, 
קמה במאה ה 14 קהילה יהודית. יהודים מן הארצות השכנות, 
מצרים וסוריה, היו נוהגים באותם הימים לעלות לארץ כדי 


לחוג בה את החגים. באמצע המאה ה 14 היתד. 'קיימת 
בירושלים ישיבה, שבראשה עמד ר׳ יצחק הלוי אסיר־התקוה. 
אע״פ שהישוב בארץ היה קטן והעליה היתד. מצומצמת, כבר 
התחיל באותם הימים הפירוד בין יוצאי הגלויות השונות. 
יוצאי־אשכנז התחילו מתבלטים בתוך הישוב בארץ והתחילו 
מקימים בה מוסדות משלהם. המגפה השחורה, שפרצה באמצע 
המאה ה 14 ועשתה קומות בכל הארצות מסביב לים־התיכון, 
והמשבר הכלכלי החמור, שזיעזע את אשיותיה של המלכות 
המצרית־הסורית בתחילת המאה ה 15 , גרמו ודאי אף הם 
לדילדולו של הישוב. 

אד במאה ה 15 התחילה תנועה של עליה לא״י, שהביאה 
לישוב חיזוק מסויים. עליה זו באה בהשפעת הירידה, שחלה 
במצב־היהודים בכל ארצות־אירופה. מכתבים, שנכתבו ע״י 
עולים יהודיים, וגם רשימות של עולים נוצריים מאותו זמן 
מעידים, שברבע הראשון של המאה ה 15 גברה העליה לא״י 
מאיטליה ומן הארצות של מרכז־אירופה, אך בסופה של 
אותה תקופה נתקלה עליה זו במכשולים. יהודי גרמני עשיר, 
שעלה לירושלים, ניסה לרכוש את המקום הנחשב כקבר 
דויד המלך! אלא שנתעוררה התנגדות לכך מצד הכמרים 
הפראנציסקנים, שראו את המקום כקדוש לנוצרים משום 
שלפי המסורת שלהם ערך שם ישו את הסעודה האחרונה 
שלו ולאחר מפן נחה שם על תלמידיו רוח־הקודש. הסיכסוך 
גרם, שהשלטונות המוסלמיים החליטו להפוך את המקום 
למסגד וגירשו את הנוצרים ממנו, וכשנודע הדבר באירופה 
פנה האפיפיור אל ערי־איטליה, שבידן היה אז המונופולין 
על התחבורה בין אירופה ובין ארצות־המזרח, וביקש מהן, 
שמכאן ואילך לא יעבירו נוסעים יהודיים לא״י. ממשלת־ 
ויניציאה וממשלות איטלקיות אחרות תמכו בתביעה זו של 
האפיפיור ואף פירסמו מצידן תקנות ברוח זו( 1428 ). תקפה 
של הגזירה על הסעת יהודים לא״י פג, כנראה, לאחר זמן 


הביל (באר) של השולטן הממלופי קאיתבאי ברחבה של הר-הבית 
סור המאה ה 15 






485 


ארץ־ישוראל 


486 


מועט! אך במחצה השניה של המאה ד. 15 נתחדש האיסור 
ואין ספק בדבר, שבזמן, שב 1 הוצא לפועל, הפביד מאוד 
על העליה ממרבדאירופה ומאיטליה. שני עולים נוצריים- 
גרמניים, שביקרו בארץ בסוף שנות השבעים של המאה 
ה 15 , משפרים על הדרך הרחוקה, שהוצרכו אז יהודי־גרמניה 
לעבור כדי להגיע לארץ־ישראל. הם היו נוסעים דרך פו¬ 
לניה ורומניה, חוצים את הים השחור ואח״כ ממשיכים את 
נסיעתם ביבשה, דרך אסיה הקטנה וסוריה. כפי הנראה, נמצאו 
יהודים לא-מעטים, שהגיעו בדרך ארוכה זו למחוז-חפצם, 
שהרי הנוסעיס-העולים הגרמניים, שביקרו בא״י במחצה 
השניה של המאה ה 15 מזכירים פעם בפעם יהודים מגרמניה, 
שפגשו בארץ. 

בארץ גופה הוכרח אז הישוב להיאבק על קיומו מאבק 
קשה. באמצע המאה ה 15 התחילו השלטונות הממלוכיים 
גוזרים גזירות קשות על היהודים תושבי-הארץ. סמוך ל 1440 
הוטל על יהודי-ירושלים מס שנתי כבד, שהביא בסופו של 
דבר לבריחת רוב היהודים מן העיר. גם מצבה הכלכלי של 
הארץ, שהיתה אז מנותקת מדרכי המסחר העולמי, והשיטות 
הפיסקאליות של הממלוכים, שמוטטו את משק-הארץ, מנעו 
את התפתחותו הכלכלית של הישוב. ב 1438 עלה לא״י אחד 
מרבני-איטליה, ר׳ אליהו מפרארה, שנתמנה רב ומורה של 
יהודי־ירושלים ואף נעשה מנהיגן הרוחני־הדתי של שאר 
הקהילות בא״י: כפי הנראה, לא נמצאו אז בישוב תלמידי- 
חכמים גדולים בתורה. באחת מן האיגרות, שר׳ אליהו זה 
שלח לידידו בחדל. מצרות ידיעות מעניינות על משלחי־היד 
של היהודים בא״י באותו זמן. בין השאר עסקו היהודים 
בנגרות, צריפה ורצענות, קצת נשים היו עוסקות באריגת- 
משי ובעליהן היו מוכרים את תוצרתן. כמרכן נמצאו יהודים, 
שעסקו במסחר קמעוני של תבלים ותרופות. גם לפי עדותו 
של יהודי איטלקי אחר, שעלה לא״י במחצה השניה של 
המאה ה 15 , התפרנסו יהודי הארץ ממלאכה ומסחר: כרוכלים 
היו עוברים בכפרי־הארץ לארכה ולרחבה. לפי מקור נאמן 
מסופה של אותה מאה, היו רוב היהודים באותם הימים 
רוכלים עניים, שמכרו בכפרים את מעט הסחורה, שקנו 
בערים. אעפ״כ אפשר להבחין באותה תקופה בגידול איטי 
של הישוב בארץ. ר׳ יצחק בן מאיר לאטיף, שעלה לא״י, 
כנראה, סמור ל 1470 , מספר, שקהילת-ירושלים מנתה אז 
150 משפחות. ר׳ יוסף דמונטאניה, שעלה לארץ ב 1480 , 
מספר, שבצפת ישבו באותו זמן 300 משפחות ובכפר קיני 
70 משפחות. את הקהילה בכפר קיני מזכיר גם יהודי אלמוני 
מקאנדיה, שביקר בארץ וכתב את זכרונותיו ב 1473 . ר , משולם 
מוולטרה, שביקר בארץ ב 1481 , מונה 250 משפחות בירושלים, 
ואילו' בסוף העשור התשיעי של המאה מונה בה ר׳ עובדיה 
מברטינורו לא יותר מ 70 משפחות, זולת אלמנות הרבה. עוד 
הוא מוסר, שבחברון ישבו באותו זמן 20 משפחות ובעזה 70 
משפחות. עלייתו של ר' עובדיה מברטינורו לירושלים ב 1488 
הביאה לידי מפנה בחיי-הישוב. ב 1473 הרסו המוסלמים 
הקנאים בירושלים בית־כנסת, ופרנסי-הקהל הוצרכו לשחד 
את השלטונות, שיתירו להם להקים את ביהכ״נ מהריסותיו, 
ואח׳׳כ העמידו אותו על תילו! ומתוך שנסתבכו על-ידי כך 
בחובות, הגבירו את לחצם על בני־הקהילה — מה שגרם להת¬ 
מרמרות ולקילקול־המידות. ר׳ עובדיה מברטינורו הופר מיד 
לאחר שבא לירושלים כרועה דתי־רוחני של הקהילה, ועל־ידי 


תכונותיו התרומיות ולמדנותו המופלגת השפיע לטובה על 
האוירה הציבורית. גם ההצלחה האירה לו פנים. באותו זמן 
ביטלו השלטונות את המם השנתי הקצוב, שהכביד על יהודי־ 
ירושלים במשך עשרות שנים, ואותם היהודים, שברחו מן 
העיר מחמת-לחץ-המסים, התחילו חוזרים לתוכה. כמרכן 
נתבטל אז איסור־העליה הנזכר, שגרם לצימצומה של העליה 
מאירופה. אך המאורע החשוב ביותר בתולדות־הישוב באותו 
זמן היתה עלייתם של קצת מיהודי־ספרד, ביהוד מן האנוסים 
שבהם, קודם הגירוש של שנת רנ״ב. 

ם. אסף, תולדות הערבים בארץ־ישראל, כרך ב׳, תש״א! 

א. שטראוס, תולדות היהודים במצרים וסוריה תחת שלטון 

הממלוכים, א׳־ב , , תשיי׳ד-תשי״א! , 5 ־חץנ 1 ת 01 ת 1 ־ם-ץ 0 ז 1££ ) 0311 
. 1923 , 1 ^ 077110111 0 0 !זץ$ 1.0 

א. אש. 

מראשית שלטון־העותמאנים עד מסעי- 
נ א פ 1 ל י ו ן. — הכובשים העותמאניים, שהתחילו עורכים 
פשיטות בקדמת אסיה הצפונית מן המאה ה 13 לסה״ג ואילך, 
פנו בראש ובראשונה לצידן של ביזאנטיון ואירופה, וע״י כך 
ניתנה לממלופים האפשרות לפתח כוח צבאי, שאי־אפשר 
היה לזלזל בו. אך סלים 1 ( 1512 — 1520 ), שדמה בתכונותיו 
לאבי-אביו מוחמד הכובש, לא המשיך בהסתערותם של 
קודמיו על אירופה. הוא היה "איש חזית־המזרח", כפי שמכנה 
אוחו אחד מן ההיסטוריונים. ואמנם בימיו הוכפל שטחה של 
המדינה העותמאנית ע״י כיבושים באסיה ואפריקה. 

במסעו הראשון יצא סלים נגד אסמאעיל, השאה הפרסי, 

אבי שושלת הצפוים. לאחר שחיכה אותו ב 1514 העמיד סלים 
פנים כאילו הוא מתכונן למסע־מלחמה שני נגד פרם, ולפיכך 
בא בטענה על השולטן הממלוכי, שהלה קושר קשרים נגדו 
עם הצפוים ה״כופרים", המשתייכים לכת השיעה. נראה. 
שסלים קיבל ידיעות מוסמכות על התפוררותו של השלטון 
במצרים, וכוונתו היתה לגרות את הממליכים, שיצאו מארצם. 
יתרחקו מבסיסי־האספקה שלהם ויתקיפוהו באסיה. תכסיס 
זה עלה יפה: השולטן הממלופי הישיש קאנצוה אל-גורי יצא 
במאי 1516 לסוריה כדי להילחם בסלים. ובקרב, שפרץ 
ב 24 באוגוסט 1516 בעמק דאבק (על-יד עין־תאב) בסוריה 
הצפונית, הופו המצרים מכה ניצחת. כתוצאה מכך נפלו 
בידי סלים כל הערים הגדולות בצפון סוריה: חלב. חמת. 
חומץ ודמשק. 

מדמשק שלח סלים נציבים, כדי להשתלט על האיזורים 
בסביבותיה! לכאן באו ראשי הדרוזים ושיכים של בדוים 
מכל חלקי־סוריה כדי להישבע אמונים לשליט החדש, ומכאן 
יצא הווזיר הגדול סינאן פחה לכבוש את עזה. נראה, שעוד 
קודם שיצאה שנת 1516 היתד, כל הארץ בידי סלים. כשעלה 
בשנה שלאחר מכן על מצרים (שאף היא נפלה בידיו אחר 
ניצחון צבאי), ביקר בדרכו בירושלים. 

בתחילת ימי בנו של סלים, סולימאן אל-קאנוני, כלומר 
המחוקק ( 1520 — 1566 ), מרד בו נציב סוריה וארץ־ישראל, 
שהיה מבני-הארץ. זה האחרון הניח, שהגיעה השעה לפרוק 
את עול מלכות־העותמאנים מעליו ולהקים ממלכה ריבונית 
בסוריה וא״י. יש סבורים, שניצל את התסיסה, שהיתר, קיימת 
באוכלוסיה ושבאה מתוך המצב הכלכלי הירוד. אבל הנציב 
נרצח ע״י העותמאנים וראשו נשלח לקושטה. במחוזות 
המתמרדים השתרר שקט, הוחזר הביטחון בדרכי-התחבורה, 



487 


היסטוריה: תקופת השלטון העותמאני 


488 


שנשתבשו מחמת המלחמה, ונתחדשה התנועה של שיירות־ 
הסוחרים למצרים. מתוך רמזים באחת מאיגרותיו של ר׳ 
ישראל מפירושא אפשר להסיק, שהעדה הירושלמית סבלה 
ממרד זה, שעל־ידיו "כל המדינה היתה בבלבול". 

אחר המרד הורחקו מעמדותיהם כל הנציבים מילידי־הארץ, 
ומכאן ואילך נמסרו המשרות האחראיות בממשלה רק לידיהם 
של עותמאנים. המינהל הצבאי והאזרחי אורגן לפי השיטה 
העותמאנית, כפי שעוצבה ע״י סולימאן המחוקק. האדמות 
שנכבשו נתחלקו בין העותמאנים כהפקדים צבאיים, ובעלי־ 
ההפקדים היו מחוייבים להתגייס למלחמה כחיל־סיפאהים 
(פרשים), ולהביא עמם מספר מלוים, לפי גודל אחוזותיהם. 
הסיפאהים של כל חבל־ארץ היו מאוגדים בדגל (בתורב׳ 
סנג׳אק׳ בערב׳ לוא) והיו יוצאים לקרב בפיקודו של 
הסנג׳אק בי (בתורב׳: אדוני־הדגל), או ה(א)מיר ליוא 
(בערב׳ — אותה משמעות). מפקד זה היה מתמנה מתחילה 
מתוך הסיפאהים. כאות חיצוני למשרתו שימש הנם, שבראשו 
היה כדור־זהב ומתחת לו זנב־סוס. 

עם גידולה של האימפריה העותמאנית והתפשטותה 
מעבר לשטחי־אנאטוליה הורגש הצורך להתאים את האירגון 
האדמיניסטראטיווי לתנאים החדשים. מספר הסנג׳אקים גדל, 
והיה מן התועלת למנות משנים־לשולטן בדרגה גבוהה מז 1 
של מושלי־המחוזות. אלה הופקדו על שטחים, שכללו כמה 
וכמה סנג׳אקים ונעשו שלב־ביניים בקשרים בין השער 
העליון לבין המחוזות. יובל־השנים הראשון אחר כיבושה 
של א״י היו השנים המכריעות בעיצוב מסגרתה האירגונית 
החדשה של כל האימפריה. נראה הדבר, שאז גם נקבעה 
סופית המסגרת האירגונית של ה״אןאלה", כלומר הרשות, 
או הוילאיה, "השלטון" של הפלך. 

א״י חולקה לארבעה מחוזות: ירושלים, עזה, שכם וצפת. 


כל מחוז היה יחידה אירגונית, צבאית, משקית ושיפוטית. 
לצרכי היעילות חולק המחוז לשורה של נפות כפריות — 
"נאחיה". במחוז־ירושלים היו שתי נפות: ירושלים וחברון. 
מחוז־עזה היה מחולק מתחילה לשלוש נפות: עזה, רמלה 
ולוד! אך לפי הד־פתר (פינקס־השומה) השני צורפה לוד 
לנפת־רמלה. במחוזה של שכם (נאבלוס) היו ארבע נפות: 
ג׳בל שאמי (ההר הצפוני, הוא הר־עיבל): ג׳בל קבלי 
(ההר הדרומי, הוא הר־גריזים)! קאקון, בני צעב. בדיפתר 
מ 1533 — 1539 נזכרת גם נפת מרג׳ בני עאמר (עמק־יזרעאל)! 
אך לפי דיפתר מ 1548/49 סופחה נפה זו לנפת־טבריה. במחוז־ 
צפת היו מתחילה שש נפות: צפת, תבנין, צור, שקיף, עכו, 
טבריה. אך לאחר זמן סופחה צור לתבנין. 

חוקת פלך־דמשק, שאליו השתייכה א״י, נקבעה בקאנון־ 
נאמה של סולימאן מ 1548 . אחר אי־הסדר וחוסר־הביטחון, 
שציינו את סוף תקופת־הממלוכים, נהנתה עכשיו הארץ 
ממשטר יציב ומסדרים מתוקנים. השינוי לטובה, שבא במצבה 
הכללי של הארץ, נתן בין השאר את אותותיו בחקלאות, 
ששופדה בתחומים שבהם היתה קיימת, אבל לא נתרחבה 
במידה ניכרת ולא התפשטה באיזורים שהיו שוממים. מן 
המספרים הכלולים במיפקדים, שנערכו ביובל־השנים הראשון 
אחר הכיבוש, אנו למדים, שמספרם של התושבים בארץ 
הוכפל והגיע לשלוש מאות אלף בקירוב ושרק מחומש עד 
רבע מתוכם ישב בשש הערים: ירושלים, חברון, עזה, רמלה, 
שכם וצפת. השאר היו ברובם המכריע עובדי־אדמה, שישבו 
בכפרים, ובמיעוטם — בדוים ונוודים־למחצה, שעיבדו אדמות 
באופן עונתי וארעי. הבדוים עסקו גם בליקוט של מיני 
צמחים לתרופה ושרף, ובשריפת הקאלי, שאפרו שימש 
לתוצרת־הסבון. 

גידולי־השדה העיקריים היו: חיטה, שעורה, דורה ומיני 
קטניות לזניהם, ששימשו למאכל אדם 
ובהמה (כרשינה), ירקות, כותנה ושומשום. 

בבוסתנים גידלו עצי־פרי: דקל, תאנה, 

רימון, תות, זית, תפוח, אגם ואגוז! בפירות 
השתמשו גם לייצור של דבש־פירות. היהו* 

דים והנוצרים היו מייצרים יין־ענבים, וכן 
היו מייצרים דבש־ענבים, שהותר למוס¬ 
למים! לפעמים קרובות נזכרות במקורות 
כוורות של דבורים. 

בגידול־צאן עסקו בעיקר הבדוים, וכן 
הפלחים ותושבי הפרוורים העירונים. הג׳א־ 

מוס (התוא) היה רווח באיזור של ביצות־ 

החולה. בישובים על־יד החולה והבערת 
ובנקודות המועטות, שהיו קיימות על חוף 
הים התיכון (עכו, יפו), עסקו בדיג. 

גידול האוכלוסיה, התרחבותם של שטחי 
האדמות המעובדות בכפרים ובפרוורי־ 

הערים, והטיפול בפרדסים ובכרמי־הזיתים 
גרמו לפיתוחה של תעשיה חקלאית. נתרבה 
מספרם של בתי־הבד להפקת שמן־זית ושמן* 

שומשמים ולסחיטת מיצי-פירות לשם הכנת 
דבש־פירות. בייצור־השמן היתה קשורה 
תעשיה של סבון, שנתפרסם בטיבו במזרח 
התיכון. טחנות־הקמח הופעלו בקביעות. 

נראה, שביזמתם של העולים היהודיים 



אסת־הטים התורכית ׳ 58 עכו 



489 


ארץ־ישראל 


490 


הוקמו ענפי-מלאכה חדשים — תעשיות של אריגים ולבד 
וצביעתם. אף כאן מספקים לנו רשימות חמימים שב״קאנונים" 
והדיפתרים של המיפקדים פרטים על מרכזיהן של תע&יות 
אלו ועל הארצות, שאליהן היו מייצאים את הסחורות. 
במיוחד נזכרים המיסים, שהוטלו על שמן־הזית, שהופק 
בירושלים וברמלה, ועל הסבון של ירושלים, שהיה נשלח 
למצרים. המסבנה של חברון היתר, רכוש הוואקף. המרכז 
של תעשיית־ד,אריגים היה בצפת ובפרווריה, וכאן גם הת¬ 
פתחה צביעית־האריגים. אבל בתי־צביעה נמצאו גם בכפר 
כנה, שכם ועזה. לפי הרשימות הנזכרות נמצאו בורסים 
בשכם ובעין־זיתים. העובדה, שהוטל מם מיוחד על עצי- 
התות, מעידה, כנראה, שגידלו אותם להזנת תולעי־משי. 
ובאמת נזכרים במקומות אחדים טווי־משי. עם התפשטותו 
של גידול הכותנה בארץ התחילו טווים אותה במג׳דל 
שבדרום, וגם בלוד. גם בשכם ובעכו עסקו במלאכה זו. 

חוץ ממקצועות־המלאכה, שהיו בידי היהודים עוד בימי- 
הממלוכים, היתה נפתה בין הנוצרים בירושלים, בית־לחם 
ובכפרים הסמוכים להן תעשיית־בית של תשמישי־קדושה 
שונים (מעץ ומצדפים), שהיו נמכרים לצליינים בשעת 
ביקוריהם בארץ וגם מוצאים למכירה לחוץ־לארץ. 

בתקופת שלטונו של באיזיד 11 ( 1481 — 1512 ) נפתחו 
שערי־תורכיה לפני מגורש י־ספרד, ובנו סלים איפשר להם 
לנוע גם בשטחים שנכבשו על־ידיו, וא״י בכללם. מתוך דבריו 
של ר׳ משה באסולה (שביקר בארץ ברפ״ב, 1521 — 1522 ) 
על ירושלים ניכר, שהעיר גדלה בימיו בהשפעת העליה 
הספרדית. הקהילה היתד, מורכבת אז מארבע עדות: א. האש¬ 
כנזים, שמנו חמש־עשרה משפחות מצאצאי האשכנזים, 
שישבו שם מימות הרמב״ן, ואליהן נצטרפו העולים מאי¬ 
רופה (גם האיטלקים נמנו באותה תקופה עם האשכנזים)* 
ב. הספרדים, — פליטי הגירוש, שהיו הרוב בעיר! ג. עולי 
צפון־אפריקה, שהיו ידועים בשם מערביים ) ולסוף: ד. המוס¬ 
תערבים (המוריסקוס), תושבי־הארץ מאז ומקדם, מצאצאיו 
של הישוב המקומי, שלא הלך בגולה. בין הדיינים והחכמים, 
שבכללם היו מבני כל העדות, נתעוררו לפעמים חילוקי- 
דעות על סדרי התפילה ובית־הכנסת וכד׳. לדבריו של 
ר׳ ישראל אשכנזי, אחד מן הרבנים של אותו דור, עברה 
אחר הכיבוש ההגמוניה הרוחנית בישוב מן המוסתערבים 
והמערביים לידי הספרדים. 

יהודי־ירושלים מנו אז כשלוש מאות משפחות, מלבד 
האלמנות, שמספרן עלה על מאה וחמישים ושלא היו פורעות 
מס ופרנסתן היתה בשפע. כמאתיים נפשות היו מתפרנסות 
מן הצדקה, שקיבלו מכספי הקהל ומן הכספים, שבאו לצורך 
זה מארצות־הגולה. בראש הקהילה עמד מ 1516 עד 1528 
הנגיד ר׳ יצחק הכהן שולאל, שמוצאו היה ממארוקו, אך 
לארץ בא ממצרים. הדיפתר העותמאני המפורט מ 1525 — 1526 
הנוגע ל״ג׳מעאתי יהוךיאן״ — עדת־היהודים — מכיל רשימה 
מפורטת של מאה תשעים ותשעה שמות של בעלי־בתים, 
מלבד הרווקים (שלא נרשמו), ויש להניח, שלא כל תושבי- 
ירושלים היהודיים נכללו במיפקד זה. 

בלב־הארץ עדיין היה ישוב יהודי בשכם, ובדרומה היו 
ישובים בחברון ובעזה. 

הישוב בצפת כלל יותר משלוש מאות בעלי־בתים, 
ולדבריו של ר׳ משה באסולה היה מצבם הכלכלי טוב. 
היו בה שלושה בתי־כנסיות: אחד של ספרדים, אחד של 


מוריסקים ואחד של מערבים. בעזרתם של יהודי־מצרים עלה 
בידי אנשי־צפת להתגבר על תקופת־המעבר הקשה של נסיגת־ 
הממלוכים וכיבושי־העותמאנים. גם בכפרי־הגליל התגוררו 
יהודים: בעין־זיתים (כארבעים בעלי־בתים)! בביריה (תשע- 
עשרה משפחות)! בעלמא (שמונה־עשרה משפחות)! בפקיעין 
(שלושים ושלושה בעלי־בתים)! בכפר כנה (ארבעים־חמישים 
משפחות)! בכפר חנניה (ארבע־עשרה משפחות)! גם בכפר 
יאסיף, בשפרעם, ובכאבול נמצאו יהודים. לפי אומדן, ישבו 
בארץ בתחילת המאה ה 16 כאלף משפחות יהודיות — 
כלומר, כ 5,000 נפש. 

תקופת־המעבר עוררה תקוות משיחיות בתוך יהודי א״י 
וגם בארצות־הגולה! לירושלים הגיעו באותה תקופה דויד 
הראובני ושלמה מולכו, שבישרו את ביאת הגאולה בקרוב. 
תקוות אלו וגם שיפור התנאים הכלכליים גרמו להתגברותו 
של זרם־העולים — ביהוד מבין מגורשי־ספרד. מיעוטם פנה 
לירושלים, שבה גדל הישוב במשך חצי יובל־שנים כמעט 
כפליים (בקירוב 340 משפחות). כאן התיישב גם ר׳ לוי בן 
חביב, שדאג לכל צרכי־הקהילה, הרוחנים והחמריים כאחד. 
הוא נתפרסם ע״י התנגדותו לחידוש הסמיכה, שר׳ יעקב 
בירב ביקש להנהיג בצפת. 

רובם של העולים החדשים נשתקע בצפת, שהתפתחה לעיר 
מסחר ותעשיה חשובה. לדברי ר׳ דויד די רוסי, שהתיישב 
בצפת ( 1535 ): "מי שראה צפת זה עשר שנים ורואה אותה 
היום היא נפלאת בעיניו, כי בכל עת מרבים היהודים לבוא 
ומלאכת הבגדים מתרבה בכל יום" (אגרות ארץ־ישראל, עט׳ 
184 )! "פה אין גלות כמו בארצנו והתוגרמים מכבדים 
היהודים הנכבדים, ופה ובאלכסנדריה של מצדים הממונים 
על המכסים והכנסות המלך הם יהודים״(שם, עט׳ 186 — 187 ). 
מספרם של יהודי-צפת באמצע המאה ה 16 הגיע, כנראה, 
לעשרת אלפים! כלומר, רוב מניינו של הישוב היהודי 
בארץ התרכז בצפת ובנותיה: עין־זיתים, בידיה, ובכפריל 
אחרים שבגליל. 

צפת נתפרסמה גם כמרכז חשוב לתורה ולהוראה. בה 
התיישב ב 1524 ר׳ יעקב בירב הנזכר, שביקש, כאמור, לחדש 
את הסמיכה, שבטלה לפני מאות שנים. תכניתו עוררה את 
התנגדותם הנמרצת של חכמי־ירושלים וביחוד את ךגזו של 
הרב לד בן חביב. הללו טענו, שחידוש־הסמיכה זקוק להס¬ 
כמתם של כל חכמי-א״י. אעפ״כ סמך ר׳ יעקב בירב ארבעה 
מתלמידיו, בהם ר׳ יוסף קארו, בעל ה״שולחן ערוך", ורבי 
משה מטראני (המבי״ט), ומוסמכים אלה סמכו אחדים 
מתלמידיהם. הניסיון לחדש את הסמיכה בישראל ולהחזיר 
לבתי־הדין בא״י את מלוא סמכותם כבימי־קדם נתבטל, אך 
השפעתם הרוחנית של חכמי-צפת לא בטלה, ועדות לכך 
משמש ר,"שולחן ערוך" של ר׳ יוסף קארו. 

חכמי־צפת התעמקו גם בנסתר ואף ר׳ יוסף קארו 
(נפטר 1575 ), בעל־ההלכה המובהק, כתב את הספר "מגיד 
מישרים״ — שיחות בינו ובין ה״מגיד" המסתורי, שהדריך 
אותו בעצותיו. בתורת־הנסתר נתפרסמו ביותר ר׳ משה 
קורדו׳בירו, ד׳ שלמה אלקבץ, בעל "לכה דודי", ועל כולם 
ה״אר״י״ — ר׳ יצחק לוריא אשכנזי, יוצרה של שיטת הקבלה 
(ע״ע) המעשית, שמצאה לה עד מהרה דורשים בכל תפוצות- 
הגולה. את תורתו הפיצו תלמידו המובהק ר׳ חיים ויטאל 
קאלאבריזי ושאר תלמידיו — "גורי־האר״י". 

הכיסופים לגאולה, שגברו בתקופה זו, והתקוות המשיחיות, 



491 


היסטוריה: תקופת דושלמץ העותמאני 


492 


שנתעוררו ביהוד בלבותיהם של גולי-ספרד, מצאו להם 
לסוף ביטוי מעשי בניסיון הנועז של דון יוסף נשיא (ע״ע) 
ודונה גרציה מנדס (ע״ע) לקומם את טבריה מהריסותיה. 
דון יוסף ח־ונה גראציה קיבלו בהכירה מידי השולטן 
את האיזור של טבריה, שהיה שומם באותו זמן, ושלחו לשם 
את בא-כוחם כדי שיטפל ביישוב של יהודים במקום. השטח, 
שנועד לבניין־העיר, הוקף חומה ( 1564 ). — מחמת מיעוט 
המקורות שברשותנו קשה לדעת, אם כוונתו של דון יוסף 
היתד. ליסד מדינה יהודית בא״י או רק ליצור מקלט מצומצם 
בשביל מגורשי־ספרד ולהפיק תועלת חמרית מייסודו של 
מרכז כלכלי חדש, שבו יעסקו בתעשיית אריגים מצמר 
וממשי. אם כד ואם כך, טבריה, שהוקמה מחורבנה, התחילה 
מושכת אליה מתיישבים מקרוב (גם מצפת) ומרחוק (תימן). 
בסוף ימיו לא טיפל עוד יוסף נשיא בענייני־טבריה באותה 
התלהבות, שבה טיפל בהם בתחילה. אחר מותו הוסיף לדאוג 
לטבריה שלמה בן יעיש, שקיבל זכיון חדש על האיזור מבנו 
של השולטן סלים! אלא שבסופו של דבר נצטמקה התכנית 
ואח״ב בטלה כליל מחמת גורמים מדיניים וכלכליים שונים. 

ביחס לדויד הראובני מציין ר׳ יוסף הכהן, שקבע לעצמו 
את המטרה: "נלכה להלחם בסוליימאן התוגר ונקה את 
הארץ הקדושה מידו". מעניין הדבר, שבאותה תקופה הציעו 
גם כמרים נוצריים לקארל ץ לערוד מסע־צלב לא״י כדי 
להחזיר את המקומות הקדושים לנצרות לידיהם של הנוצרים. 
אך תכנית זו לא הגיעה לכלל ביצוע. גם בימיו של סלים 1 ! 
פנה הפאטריארך היווני סופרוניוס ( 1570 ) אל הקיסר הגרמני 
בבקשה, שיזכור ברחמים את ירושלים העיר ויחדש בה 
את השלטון הנוצרי. 

בימיהם של מוראד ווו ( 1574 — 1595 ) ובנו מוחמד ווו 
( 1595 — 1602 ) נתערערה בצבא היאניצ׳ארים המשמעת 
החמורה, שהנהיג בו סלים 1 , והיאניצ׳ארים נעשו מקור של 
סכנה מתמדת לשולטן ע״י מרידותיהם התכופות ותביעותיהם 
המופרזות למשכורת ולהענקות שונות. המצב במרכז נשתקף 
עד מהרה בסימנים של התפרקות מעול שלטונה של המדינה, 
שנראו קודם כל על גבול המדבר, ובליבותיהם של שיכים 
ונסיכים קטנים נתעוררה התקווה להיבנות מהריסותיה של 
המדינה העותמאנית. בין האמידים של הדרוזים, ששלטו 
בהר־הלבנון, נתבלטה באותה תקופה משפחת מען, שראשה, 
פח׳ר אל־דין 11 , כבש את צפת ואיזורה, וכן את עג׳לון 
שבעבר־הירדן המזרחי, בשעה שצבאו של מוחמד 111 היה 
עסוק במלחמות בפרסים. פח׳ר אל־דין זה השפיל לעקור את 
מכת־השודדים, שפשתה בארץ, והפך את הגליל לארץ שקטה 
ובטוחה. 

באותה תקופה צמח הרעיון להקים בסוריה, א״י וקפריסין 
מדינה צלבנית עצמאית, ופח׳ר אל־דין השתמש ברעיון זה 
כדי להרחיב את תחומי השפעתו בא״י בעזרתם של האוצרים. 
הוא תפס שטחים באיזור ג׳נין, התקרב לכרמל, וקשר קשרים 
עם הבדוים בהרי־חו׳רן. פעילות זו׳ עוררה את ה״שער העליון" 
לתגובה נמרצת, ולפי הוראתו של הווזיר הגדול מנצור יצא 
ב 1613 הוואלי של דמשק, אחמד אל־חאפז, למלחמה על פח׳ר 
אל-דין. האמיר הדרוזי השאיר את ניהול ענייניו המדיניים 
בידי אחיו ויצא לאיטליה, בילה שנים אחדות בחצרותיהם 
של נסידטוסקאנה ומושלים אחרים, ביקר את האבירים באי 
מאלטה, וב 1618 חזר ללבנון. משחזר חידש מיד את מאמציו 
להחזיר לעצמו את השלטון על כל השטחים, שאבדו לו 


בימי־גלותו, ולאחר זמן־מה השתלט על הסנג׳אקים של צפת, 
עג׳לון, שכם ועזה. אותה שעה לא נמצא בשער העליון 
מדינאי או מצביא, שיטיל את מוראו על האמיר הדרוזי, 
באופן שזה האחרון אף נועז להעלות מחדש את תכנית 
הקמתה של א״י נוצרית במשא־ומתן שלו עם נציגיו של 
מלך־ספרד. 

התפשטות שלטונו של בית־מען כמעט על כל שטחה של 
א״י הביאה לידי התנגשות בינו ובין שליטים מקומיים אחרים. 
בין אלה בלטו ביהוד בני בית טו־אבאי, שלפי המסורת קיבלו 
את נפת־ג׳נין מידיו של סלים הכובש ומעט־מעט הרחיבו את 
תחומי־השפעתם עד חיפה ומשם — לאורך חוף־הים — עד 
עזה, ולעיתים אף הטילו את מרותם על איזורים מסויימים 
בגליל. גם בית אל־פוריח , , משפחת־בדוים מבקעת־הלבנון, 
טענו בזרוע לזכות שלטונם על צפת, שכם ועג׳לון. בהשפעתם 
קיבל הוואלי של דמשק, אחמד כוצ׳וך (הקטן), פקודה מן 
השלטונות המרכזיים לצאת נגד פח׳ר אל־דין, בעוד שהקפודאן 
פאשה (מפקד־הצי), ג׳עפר, נצטווה לשים עליו מצור מן הים, 
כדי למנוע ספינות נוצריות ממתן־עזרה לאמיר. פח׳ר אל־דין 
ניסה לפייס את הוואלי של דמשק ע״י מסירתן של צידון 
ובירות לידיו, ובינתיים שיגר בישוף מארוני לאיטליה לגייס 
עזרה בשבילו. משהכזיבו בעלי־בריתו, החליט להיכנע לשל¬ 
טונות העותמאניים. ב 1634 הובא לקושטה כאסיר, ובשנה 
שלאחר מכן הוצא שם להורג עם שני בניו, שנפלו עמו בשבי. 
אעפ״כ עדיין לא נסתיימה הפרשה של מאמצי־הדרוזים 
להשתלט על הארץ. ישובי הגליל, ובעיקר צפת וטבריה', 
סבלו מנסיונותיהם של אמירים דרוזיים שונים לכבוש מחדש 
חבל זה. ב 1653 תפס אחיו של פח׳ר את הסנג׳אק של צפוד 

אחר דיכויו הגמור של בית־מען לא נשתנה המצב בארץ 
לטובה. הירידה האיטית של הממלכה התורכית, שהשתקפה 
במרידותיהם החוזרות ונשנות של היאניצ׳ארים, בלחץ גובר 
והולך של המיסים ובאיבוד של שטחים נרחבים באירופה 
(למרות נצחונות מזהירים בני-יומם), השפיעה בין השאר את 
השפעתה השלילית על התפתחותו של הישוב היהודי. בזמן 
המלחמות בין הדרוזים ובין הפחות העותמאניים סבלו ביותר 
יהודי צפת וטבריה, באופן שבאמצע המאה ה 17 כמעט הפכו 
שתי ערים אלו לשממה. גם על ירושלים תכפו הצרות בימי 
שלטונו של מוחמד אבן פרוד ( 1625 — 1626 ), שהתאכזר על 
כל תושבי-העיר ולא פסח על היהודים. הסבל המרובה, 
שנגרם בימיו לעדה היהודית בירושלים. תואר בפרטות בספר 
"חורבות ירושלים", שמחבריו האלמונים, בני־הזמן, היו 
בקיאים בסדרי המשטר העותמאני. 

אחר תקופת־הגזירות של שליט זה התאוששה הקהילה 
בירושלים, ובימי הצרות בצפת ובטבריה מצאו בה מקלט 
פליטים מן הגליל. ביהוד גדל מספר התושבים בירושלים 
אחר גזירות ת״ח, כשחלק מפליטי-החרב של יהדות-אוקראינה 
עלה לארץ. מושלי-העיר ניצלו מצב זה כדי להכביד על 
היהודים את עול-המיסים, ובייחוד נפגעו העניים, שלא 
השיגה ידם לפרוע את חובותיהם לשלטונות. הרבה היו 
מצפים לעזרה מחוץ-לארץ, שהיתה נשלחת בדרך כלל בקבי¬ 
עות ע״י הקהילות בגולה. וכשלא נתקבלה התמיכה בזמנה או 
במידה הדרושה, היו משגרים שליחים לחוץ־לארץ כדי לעורר 
את רחמיהם של האחים בתפוצות. אחד מן השליחים הללו 
היה שבתי צבי(ע״ע), שזמן קצר לאחר שבא לירושלים יצא 
משם כדי לאסוף נדבות במצרים ( 1664 ). בדרכו למצרים 



493 


איץ־ישראל 


494 


נתעכב בעזה, במקום שהכיר את נתן העזתי, שעתיד היה 
להיות שליחו ו״נביאד. במצרים הכריז שבתי צבי על עצמו, 
שהוא המשיח המקווה, ונתקבל בה בכבוד גדול. אבל כשחזר 
לירושלים ולא מסר לראשי־העדה את הנדבות שאסף, גורש 
ממנה וחזר לעיר־מולדתו, איזמיר. בין אנשי־ירושלים, שהת¬ 
לוצצו על שבתי צבי, נתפשטה אז האימרה: "הלד שליח 
וחזר משיח". אעפ״כ נמצאו לשבתי צבי מאמינים ותומכים 
אף בארץ, והמחלוקת בקשר למשיחותו גרמה לפירוד הלבבות 
גם בא״י. 

על טף המאה ה 18 , בימי שלטונו של מוצטפא 11 , בא 
מפנה במעמדה המדיני של המעצמה העותמאנית באירופה. 
חוזה־קארלוביץ ( 26 ביאנואר 1699 ) כפה על השער-העליון 
ויתורים טריטוריאליים מרובים באיזורי-הספר. רוסיה קופחה 
בחוזה זה, אך דוקה אותן מדרישותיה שנדחו מעידות על 
מצבה הירוד של תורכיה. בין השאר ביקשה רוסיה להכניס 
תחת חסותה את המקומות הקדושים בירושלים ואת כל 
הנוצרים האורתודוכסיים שבקיסרות העותמאנית, בין שהם 
יוונים, סרבים, בולגארים ובין שהם בני עמים אחרים. חסות 
זו היתד, צריכה להעניק חסינות אישית ופיטורים ממיסים 
ומשיפוט מוסלמי. 

עם ירידת כוחם הצבאי של היאניצ׳ארים הוכרח השלטון 
המרכזי להתיר לנציביו, שיגייסו חיילים לפי שיטה אחרת, 
כדי להשתמש בהם לצרכיהם המקומיים. כך נתארגנו פלוגות 
של פרשים ורגלים, שהיו שכירים ממוצא אלבאני, בוסני 
ומוגרבי(צפון־אפריקני). משכורתם של אלה באה להם מהכ¬ 
נסותיהן של האחוזות הממשלתיות או ממיסים מיוחדים, 
שהוטלו על האוכלוסיה ושעפ״ר לא היה להם יסוד במסורת 
הדתית, ולפיכך נראו כבלתי־חוקיים. צבאות פרטיים אלה 
היו אחד ממקורות האנארכיה, שנשתלטה בתורכיה במאה 
ה 18 . הנציבים השתמשו בהם לשם גביית־מיסים והרחבת 
תחומי־שלטונם על חשבונם של פחות שכנים, שהיו חלשים 
מהם. אך להגנה מפני אויב מבחוץ לא היה לצבא זה שום 
ערך. תולדותיה של א״י במאה ה 18 הן דוגמה מאלפת לכך. 

בתחילת המאה ה 18 קיבל דאהר אל-עומר משבט בני 
זידאן "אלתזאם" (זכיון־חכירה) על רוב מחוזוודהגליל באי- 
זורי נצרת, טבריה וצפת. הוא התגבר עד מהרה על כמה 
מיריביו, ומטבריה, שהתבצר בה, פרש את ממשלתו על 
מחוזה כחוכר־המס של פחת-צידון. לרשותו עמד גדוד־חיילים, 
שגייס מבין הבדוים והפלחים. 

ב 1742 קיבל הפחה של דמשק צו מן השולטן לצאת 
למלחמה על דאהר, שהתנהגותו השחצנית נתפרשה כמרידה, 
אע״פ שהיה זה מתפקידו של נציב־צידון לענוש את המורד. 
פרשת־הדברים תוארה בעברית ע״י חתנו של ר׳ חיים 
אבולעפיה, המחדש של היישוב היהודי בטבריה. המצור 
וההתקפה על טבריה לא הצליחו, כי בינתיים נצטווה הפחה 
ללוות את אורחת־החג׳ למפה. ב 1743 עלה הפחה שוב על 
טבריה, אך זמן קצר לאחר מכן מת מ״מחלת־מעיים"(כנראה, 
הורעל ע״י דאהר). מכאן ואילך עלה בידו של דאהר להיפטר 
משאר יריביו, ואת אחוזותיהם (כגון שפרעם) סיפח לגבו¬ 
לותיו. אח״כ שם פניו אל הים וכבש את עכו, וב 1750 אף 
קיבל אישור רשמי על כך. עם השתלטותו של דאהר על עכו, 
חיפה ומבחינה כלכלית גם על דאר־טנטורה, בא במגע בלתי- 
אמצעי עם הסוחרים והסוכנים של מדינות־אירופה, שהקימו 
להם בסיסים בערי־החוף לשם הנהלת מסחרם עם ישובי 
פנים־הארץ. לנמלי־הארץ היו רגילים לבוא גם שודדי־ים, 


ואנשי דאהר היו קונים מאבירי־מלטה את ביזודהים, שהיתה 
בידיהם, ומוכרים להם את הגזל שגזלו הבדוים, שודדי־היבשה. 
ב 1757 נועז דאהר אף לקנות מן הבדוים את השלל הרב, 
שלקחו מאורחה של עולי־רגל שחזרה ממפה. עיסקותיו של 
דאהר עם שודדים נוצריים ומוסלמיים עוררו את השער 
העליון לצאת נגדו שנית, והפחה החדש, שבא לדמשק, 
נצטווה לתפסו. אך מחמת התנהגותו האכזרית של פחה זה 
(ביחוד ביפו ב 1770 ) התקוממו לו כל תושבי־הארץ. דאהר 
מצא לו בעלי־ברית בשליט-מצרים עלי בך ובצי הרוסי, 
שהגיע לים התיכון — להפתעתם של התורכים. ב 1771 היתה 
כמעט כל הארץ בידיו של דאהר, ובעלי־בריתו המצריים 
כבשו את דמשק. אך השער העליון הצליח לזרוע מחלוקת בין 
המפקד המצרי ובין אדוניו עלי בך — מחלוקת, שלאחר זמן 
הפכה למרד גלוי. בינתיים כבש דאהר את עזה, לוד, רמלה 
וגם את יפו, אבל עד מהרה התחבר המפקד המצרי המורד עם 
צבא השולטן, לקח מיד דאהר את שללו וגם ערך טבח ביפו 
( 1775 ). העותמאנים משכו לצידם גם את גדודי־השכירים 
של דאהר, שבגדו באדונם ורצחו אותו ( 1775 ). באותו יום 
נכבשה עפו בידי צבא השולטן, ואחמד אל־ג׳זאר (ה״טבח") 
נתמנה כמושלו של פלך־צידון. 

תקופת כהונתו של אחמד כנציבו של פלך־צידון, שאת 
עיר־בירתו העביר לעכו, נמשכה כ 29 שנה ( 1775 — 1804 ). 
אחמד נעשה גם שליטו של פלך־טריפולי וב 1790 — 1799 
ו 1804 היה אף נציבה של דמשק. בחבלי־שלטונו אירגן צבא 
פרטי מורכב מאלבאנים, בוסניאקים, מוגרבים ובדוים! כמו¬ 
כן ביצר את חומותיה של עכו, שיעילותן הוכחה בימי המצור 
של נאפוליון. עוד קודם לכן היה לו צבאו לעזר בדיכוי 
התקוממויות של שבטי הנוודים, הדרוזים והמתואלים, וכן 
בגביית המיסים, שהיה מטיל על האוכלוסיה ללא התחשבות 
במצבה. הניצחון של התורכים על נאפוליון על־יד עפו (ר׳ 
להלן) נגרם במידה מסויימת על־ידי ההגנה הנמרצת של 
אחמד. אף־על־פי־כן כשמת זה האחרון( 1804 ) היתה הרווחה 
בחצר־השולטן בקושטה, הואיל וירד מעל הבמה מושל, 
ששימש סכנה מתמדת לשלמותה של הקיסרות ולריבונותו 
העליונה של השולטן. 

מצבם של האיכרים, שעבדו את אדמת-הממשלה, היה 
בתחילת השלטון העותמאני טוב מזה של האיכרים באירופה 
המזרחית, שהיו צמודים לקרקע של אדוני־האחוזות. מם 
ה״מירי" לא הכביד על הפלחים כל עוד היתה הארץ מאוכ¬ 
לסת וכל עוד נהנתה, במישרים ובעקיפים, מן הרווחים, 
שהכניס המסחר הבינלאומי. אך עם התרוששותה של האימ¬ 
פריה העותמאנית בכללה נעשה עול-המיסים כבד ביותר — 
מה שגרם להתמעטותם של עובדי-האדמה, שהתחילו נוטשים 
את הכפר ובורחים אל הערים. עם זה לא נתמעטה מכסת 
התשלומים השונים, שהוטלה על הכפר, ובאין ידיים עובדות 
נעשתה מכסה זו נטל כבד מנשוא, באופן ששוב אי-אפשר 
היה לגבותה בלא להשתמש באמצעי־כפיה חמורים. נוסף 
על כך היו הבדוים מציקים לתושבי הכפרים שבמישורים 
ובעמקים והיו חומסים את פרי-עמלם, וגם מסיבה זו היו 
אלה האחרונים נוטשים את אדמותיהם הפוריות. בייחוד 
היתד. גוברת מצוקתם של הפלחים בשנות־בצורת, כי גובי- 
המיסים לא היו מתחשבים בפורענות שבאה לעולם, וכשהיה 
הפלח בא לזרוע את השדה אחר שנת-רעב, היה מוכרח 
ללוות את הכסף, שהיה דרוש לו לרכישת־זרעים, בריבית 
גבוהה ביותר (לפעמים עד כדי שלושים אחוזים למאה). 



495 


היסטוריה: תקופת השלטון העותמאני 


496 


לדבריו של התייר הצרפתי וולני היו הפלחים הרוב 
המכריע של האוכלוסיה׳ אך גם תייר זה וגם נוסעים אחרים, 
שביקרו בארץ במאות ה 17 וה 18 , עמדו על התופעה המוזרה 
של פוריות־האדמה, מצד אחד, ומצבם הירוד של הכפרים 
המועטים, שתושביהם לא היו מנצלים את הקרקע כראוי או 
שנטשו אותה כליל, מצד שני. כזה היה המצב באיזור השפלה 
הדרומית (בין עזה ואשקלון ובין חברון) ובנפה שבין בית- 
לחם לירושלים. נוסע אחד (מסוף המאה ה 17 ) מתאונן, 
שמישור עכו רחב־הידיים, המצטיין בשפע מים, אינו מגדל 
אלא קני־סוף בלבד. באותו מצב עצמו נתונה היתה כל הארץ 
בסביבות ימה של כינרת. בייחוד ראוי לעמוד על רשמי 
הסתכלותו של ת. שו ( 1722 ) — חוקר־טבע, שהקד את החי 
והצומח בארצות אפריקה הצפונית והמזרח התיכון. הוא 
מספר, שאדמתם של העמקים המרובים היא פוריה וטובה, אף 
אם לא במידה שווה; ואילו היו הקרקעות מעובדות כמו בעבר, 
כשהיתה הארץ מיושבת, היה יבולן מרובה מזה של החלקים 
המשובחים של חופי סוריה ופיניקיה. הכותנה, שמגדלים 
בעמקי "רמה" (רמלה), יזרעאל וזבולון׳ עולה בטיבה על זו 
שמגדלים בקרבת צידון או טריפולי. קשה למצוא קטניות, 
חיטה או דגנים אחרים, שאיכותם עולה על זו של התו¬ 
צרת הנמכרת ברגילות בירושלים. השיממון, שעליו קובלים 
לפעמים הנוסעים, אינו בא מחמת תכונתה הטבעית של הארץ, 
אלא הוא תוצאה של דלילות־האוכלוסיה ועצלותם של התו¬ 
שבים. התייר נוכח לדעת, שאיזור־ההרים, שרובו ככולו הוא 
אדמת־טרשים, מיושב יותר מן העמקים הפורים. וולני עמד על 
סיבותיה של תופעה זו: תנאי־בטחון רעים בעמקים, שהגישה 
אליהם קלה לא רק לבדוים, אלא אף לצבא הסדיר, הבא 
לגבות את המגיע לשלטון. 

דאהר אל־עומר ניסה לשפר את מצבה של החקלאות 
בגליל. הוא היה מעודד את הפלחים לעבד את אדמותיהם 
ע״י מתן הלוואות למחוסרי־האמצעים שבהם, וביחוד השתדל 
להגן עליהם מפני שודדים. לעומת זה מאשים אחד מן 
התיירים את אחמד אל־ג׳זאר, יורש שלטונו של דאהר בגליל, 
שלא שקד על פיתוחה של החקלאות באיזור־עכו, שמישורו 
נשאר אדמודביצות. 

פרנסתם של היהודים בירושלים באותם הימים היתד, 
תלויה בתרומות, שהיו מקבלים מחוץ־לארץ, ובמקרים מו¬ 
עטים — בהכנסות, שהיו מקבלים מעסקיהם בארצות־מוצאם. 
כל זעזוע קל במצבם של הנדבנים, וכן כל עיכוב במשלוח- 
העזרה׳ עלול היה להמיט ש 1 אה על העניים בירושלים. מצב 
זה של דלות מופלגת עורר את ר׳ רפאל מרדכי מלכי, אחד 
מחכמי ירושלים, להתריע על עלייתם של עניים מרודים 
ולהטעים, שהארץ אינה צריכה אלא לעולים שיש בכוחם 
להתקיים באמצעיהם שלהם. 

לשם פיקוח על חלוקת הקצבות ועל השימוש בהן, וכן 
כדי לאפשר את תשלום החובות המרובים, שהעיקו על 
הקהילה הירושלמית, שלחו "פקידי־ירושלים" בקושטה, שקי¬ 
בלו עליהם את הדאגה לצרכיה של ירושלים היהודית, פרנס 
מיוחד לירושלים, שיהיה מעין אפיטדופוס על העדה. פקידי- 
קושטה היו מטפלים גם ביהודים, שרצו לקיים את מצוות 
הביקור בארץ כדי להתפלל על-יד הכותל ולהשתטח על קברי 
האבות והצדיקים. לא מבוטל היה גם מספרם של אלה שעלו 
לארץ כדי להשתקע בה ולשקוד בה על לימוד־התורה. 
בירושלים הוקמו לשם כך כמה ישיבות, שבהן למדו תלמידי־ 
חכמים מובהקים. בין אלה נמצאו בישיבת "בית-אל", שבה 


עסקו גם בלימוד-הקבלה, הרב חיים יוסף דוד אזולאי, 
ר׳ שר שלום שרעבי ור׳ אברהם גרשון קיטובר (גיסו של 
בעל-שם-טוב). 

מספרם של יהודי־ירושלים גדל אך מעט־מעט, ובסוף 
המאה ה 17 , קודם שבאה לארץ שיירתו של ר׳ יהודה חסיד, 
לא מנו אלא כ 1,200 נפש. עלייתה של חבורה זו׳ שהיתה 
נוטה לשבתאות, עוררה מבוכה בארץ וברובם לא נקלטו בה. 



שטר־חזקה וסיום ניודדי! מירושלים משנת תסי״ז 


אעפ״כ ישבו בירושלים ב 1741 , לפי דברי איגרת אחת מירו¬ 
שלים, "עשרת אלפים איש יהודה, אפי רברבי ואפי זוטרי". 
הדבר נעשה אפשרי ע״י פעולתם של "פקידי־ירושלים" 
בקושטה, שאירגנו בערי מוריאה ורומליה את גביית מם 
הפאדה (מטבע תורכית קטנה) לטובת הישוב בארץ. בתקופת 
שלטונו של דאהר אל־עומר ומלחמותיו בנציגי השלטון המר¬ 
כזי נתמעט מספרם של המבקרים מחו״ל, והרבה מתושבי- 
ירושלים עזבו את העיר. בין 1741 ו 1770 נתמעט מספרם של 
יהודי־ידושלים כדי מחצית(. רק לאחר שעלה על כם־השולטן 
עבד אל־חמיד 1 ( 1774 ) בא שיפור במצבה של העדה. זרם 
העולים מרוסיה ומפולניה, שהגיעו אז לארץ בראשות תלמי¬ 
דיו של הבעש״ט: ר׳ מנחם מנדיל מוויטבסק ור׳ אברהם 
מקאליסק, פנה לצפונה של הארץ, לצפת ולטבריה. זו האחרונה 
שוקמה ע״י ר׳ חיים אבולעפיה בעזרתו של השיך דאהר אל- 
עומר. דאהר גם ראה בעין יפה את התיישבותם של היהודים 
בגליל׳ שנאחזו שוב בפקיעין, בשפרעם ובכפר יאסיף. 

מעלייתם של החסידים נבנתה בייחוד צפת, אע״פ שהת- 
יישבותם בעיר זו עוררה מלחמת־דעות בינם ובין מתנגדיהם. 
גם העדה בצפת נמצאה בתנאים חמריים קשים, ובאיגרת 
מ 1762 שומעים אנו, שהיתה חייבת סכומים גדולים לגויים. 
לצפת נגרמו נזקים מרובים מרעידות־אדמה, שהיו פוקדות 
אותה תכופות. 

עדות קטנות נמצאו גם בחברון ובעזה. יהודי־חברון סבלו 
ממלחמת־האזרחים המתמדת, שהיתה נטושה בין הערבים של 
חברון, שהשתייכו לפלג אחד (קיסים), ובין תושבי בית־לחם, 
שנמנו על פלג אחר (ימנים). לצרכיהם של יהודי־חברון 
דאגו "פקידי חברון" בקושטה, שניסו לסלק את החובות, 
שרבצו על הישוב היהודי בעיר זו. גם ר׳ חיים יוסף דוד 
אזולאי יצא פעמיים (ב 1753 וב 1773 ) לחוץ־לארץ בשליחות 
לטובת חברון. בשנות השמונים למאה ה 18 הגיע מספרם של 
היהודים בעיר־האבות לשלוש מאות נפש בקירוב. בתקופה 




497 


ארץ־ישראל 


498 


זו היתה העדה בעזה קטנה ביותר וסבלה מן הפלישות 
החוזרות ונשנות של הצבאות השונים. 

אע״פ שמצבו של הישוב היהודי בארץ כולה במאה ה 18 
היה קשה למדי, ביעורו גידול־הא 1 כלוםיה והעזרה הקבועה, 
שניתנה לישוב מצד קהילת־קושטה, התחלה של תקופה 
חדשה בתולדות־הישוב. 

י. ברצבי, ארץ־ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני 

ועם ביבליוגראפיה מפורטת), תשט״ו. 

ח. ז. ה. 

מסעו של נאפוליון בא״י ( 8.2.1799 — 1.6.1799 ). 

עם כיבושה של מצרים (אוגוסט 1799 ) ע״י צבא־נאפוליון 
נמלטו שרידי המנוצחים לא״י, ומכאן ניסו הפחה של עכו, 
אחמד ג׳זאר, והתורכים לארגן פלישה למצרים. כדי לקדם 
את פני הרעה, ובהתאם לכוונותיו לכבוש את המזרח, יצא 
גאפוללן בתחילת פברואר 1799 ממצרים לא״י בראש צבא 
של 13,000 איש. ב 8.2.99 הגיע לאל־עריש, שנכנעה לו ב 20.2 . 
ב 24.2 הגיע לעזה. הקהילה היהודית הקטנה שבעיר זו נמלטה 
לחברון. ב 1.3 הגיע לרמלה וב 7.3 נכנעה לו יפו(לאחר מצור 
שנמשך 4 ימים), בתנאי שיוזיה את הנכנעים. ההבטחה הופרד" 
וכ 5,000 איש מחיל־המצב (בכללם רבים מפליטי אל־עריש) 
גורו על שפת־הים, כי ברשותו של המנצח לא נמצאו חיילים 
במספר מספיק לשם שמירה על השבויים. ביפו וברמלה פרץ 
דבר בצבא הצרפתי, והרבה מן החיילים חלו ומתו במשך 
יממה. כדי להרגיע את החיילים ולהוכיח להם, שאין המחלה 
אלא מין "קדחת", ביקר נאפוליון בבית־החולים ואף נגע 
בחולים. ב 14.3 המשיך הצבא בדרכו צפונה לעכו. למחר 
נתקל בגדודי-אויב על־יד קאקון ואלה הוכו ונתפזרו. מכאן 
שלח נאפוליון פלוגות לפנים הרי־שכם, לן מיתה (כ 5.5 ק״מ 
צפונית־מזרחית לאומץ), חצה ב 16.3 ו 17.3 את דרום־הכרמל 
והגיע ב 17.3 לאל־חריתיה (ממערב לשער־העמקים). ב 18.3 
כבש את חיפה וב 193 עמד לפני חומות־עכו. בחופה של עכו 
עגנו אותה שעה שתי ספינות־מלחמה בריטיות בפיקודו של 
סר סידני סמית. הבריטים תפסו בינתיים את הסירות, שבהן 
העביר נאפוליון תותחי־מצור כבדים ומכשירי־מצור אחרים, 
וכך נשארו בידו רק תותחי־השדה שלו ותותחים ישנים, 
שמצא במבצרים שכבש בארץ. הנצורים בעכו קיבלו נשק 
מיוד טוב מידי הבריטים, ותותחיהן של הספינות הבריטיות 
השיגו את הצרפתים כשאלה האחרונים התקרבו לעיר. על 
ביצורי־המגן פיקד צרפתי מפליטי־המהפכה, לואי אדמ 1 ן 
דה פליפו (* 1 ' 63 ?! 61 ' 1 *ז), לשעבר חברו של בונאפארטה 
בבית־הספר לקצינים, ובידו עלה למנוע את חדירתם של 
הצרפתים לעיר. כדי להגן על העורף של חיל־המצור הוכרח 
נאפוליון לשלוח גדודים לעמק-יזרעאל ולהרי־הגליל. ב 16.4 
הותקף גדוד צרפתי בן 2,000 איש בין מרחביה והר־תבור 
ע״י צבא תורכי סדיר ופלחים מזויינים מהרי־שומדון, אך 
נאפוליון החיש לו עזרה, חיכה את האויב ופיזרהו. ניצחון זה 
הגדיל את כבודם של הצרפתים בעיני עדות־המיעוטים, 
שאליהן כבר סנה נאפוליון קודם לכן בכרוזים. דרוזים 
ומתואלים סייעו לצרפתים באספקת־מזון, אבל כל עוד לא 
נפלה עכו חששו להצטרף אליהם בגלוי. נראה, שנאפוליון פנה 
בכרוזים גם אל היהודים׳ ובקושטה — ואח״כ אף בעיתונות־ 
המערב — נתפשטו שמועות־שווא על גדודי־יהודים, שבאו 
לעזרתם של הצרפתים. ב 7.5 קיבלו הצרפתים תותחים כבדים 
בדרך־היבשה ממצרים, אבל בו ביום הורידו' הבריטים בגמל- 
עכו 5,000 איש, תורכים ובריטים, וציוד מרובה. הסתערויו־ 


תיתם של הצרפתים על העיר ב 7 , ב 8 וב 10 במאי נהדפו 
מתוך אבידות מרובות לתוקפים. נאפוליון החליט על שיבה 
למצרים, והנסיגה מעכו הושלמה בליל ה 22.5 בלא שהנצורים 
הרגישו בה בשעת־מעשה. פינויה של הארץ כולה מחילות- 
צרפת נסתיים ב 1.6.99 , כשצבא־נאפוליון הגיע לאל־עריש 
לאחר שהשאןר בדרכו חיילים מוכי־דבר. 

מבחינה מדינית סימן מסע־נאפוליון בארץ את תחילת 
ההתעניינות המחודשת של מעצמות־המערב בא״י כעמדה 
בעלת חשיבות בינלאומית (עיין להלן, עט׳ 518 — 519 ). 
מבחינה חברותית־תרבותית היה ערכו מצומצם הרבה יותר, 
אע״פ שלא היה מבוטל כלל וכלל: היה זה המגע הניכר 
הראשון של בני־הארץ עם בני־המערב משעת חורבנה של 
עכו הצלבנית. 

- 107101 / 0/17 /[ 107110 / 10 ! 1 /£) ״//גו/ 171 80710/0110 , 335 ^> חסע 

; 1916 , £ 10/0100711 ) 0710711/7011111 010 , 11011 ; 1903 ,( 1 ( 0 / 171 ! 

1799 171 ' 010111710 ? 10 £ 1 / 700111:00 1 ' 31500,8 0710 / 70710 ^. 1 ^. 0 

- £ 10/0 , 1161560 :>ז 1 > 1 . 1 ^ .ז? ;( 17-35 •ק , 1917 .ח 3 / .£ .?) 

~ 179 $ 07 ^ 01 ( 00 / 1 !£ 01710 ! . 10 770771101071 ? 0/07 £071010 1771 10071 

/ 0 01107011071 ? 1/10 07101 0 / 010071 !£ ,• 161 ( 01 >! •ז? ; 1918 , 1801 

000147710111 £11110710 071 / 0 011001707/1 : 010111710 ? 10 011 / 1 / 1110 

.( 5 , 3 , 1-2 .סא ,^ד\ X .׳ 5 , 12 •סא ,ד\ X .׳ 5 163 ) 111 ו״ 6 א) 

א. י. בר. 

מתחילת המאה ה 19 עד ראשית ההתיישבות 
החדשה ( 1800 — 1882 ). — א. היסטוריה כללית. 
תולדותיה של א״י המערבית בתקופה זו ניתנות לחלוקה 
לשתי תקופות כמעט שוות. בתקופה הראשונה, שנמשכה עד 
1840 , עבר סופית מן העולם המשטר המחוזי הישן. בעשרות- 
שנים אלו נתבלטו בארץ כל התוצאות של מעמדה כמחוז 
מוזנח של אימפריה מתנוונת. על קשיים אלה נוספו השינויים 
שבאו בדרכי המסחר המצומצם שהתנהל עם אירופה. התקופה 
השניה ( 1841 — 1882 ), בניגוד לראשונה, עמדה בסימן של 
תמורה גדולה. האוכלוסיה נתרבתה במידה ניכרת. האדמיניס¬ 
טראציה של הארץ שונתה כליל וההשפעה המערבית נתרחבה 
בה בעקבות המהפכה, שבאה באמצעי התחבורה והקישור 
ושקירבה את האימפריה העותמאנית אל אירופה. החרפת 
ההתחרות בין המעצמות האירופיות על ההשפעה בתחומי 
האימפריה התורכית הפכה את א״י לאחת מנקח־ות־המוקד 
של הבעיה המזרחית. 

נתונים סטאטיסטיים מדוייקים על האוכלוסיה אינם בנמצא. 
לפי ניחושים, שנוטים לתפוס מרובה, לא עלה מספר תושביה 
של א״י ב 1800 על 300,000 נפש. מספר היהודים לא עלה, 
כנראה, על 5,000 נפש, שברובם היו ספרדים. רובו של הישוב 
היהודי נתרכז בירושלים, צפת, טבריה וחברון. הנוצרים, 
שמנו, כנראה, כ 25,000 נפש, היו נפוצים על־פני שטח רחב 

ז 

יותר. קיבוציהם העיקריים — בירושלים, נצרת וביודלחם — 
נשתייכו בעיקר לכנסיות היתנית-אורתודוכסית, היוונית- 
הקאתולית והרומית־הקאתולית. שאר התושבים של א״י היו 
מוסלמים, שנמנו כמעט כולם על הכת הסונית. מספרו של 
הישוב היהודי הוכפל סמוך לשנת 1840 , אך היסודות הנוצ¬ 
ריים והמוסלמיים שבאוכלוסיה נשארו יחסית ללא־שינוי. 

בין 1800 וסוף 1831 היתה א״י מחולקת בין שתי פרו¬ 
בינציות (פאשאליקים) עותמאניות. הגבולות של פרובינציות 
אלו נשתנו מזמן לזמן בהתאם למידת כוחם הצבאי של 
סושליהן, אך בקווים כלליים נתחלקה הארץ כלהלן: תחום- 
ההרים המזרחי-המרכזי, מנקודה צפונית לשכם עד לנקודה 
דרומית לחברון (כולל ירושלים), נשתייך לפרובינציה של 
דמשק (אלשאם)! הגליל ושפלת־החוף, עד חאן יונס, נש- 



499 


היסטוריה: תקופת השלטון העותמאני 


500 


חייכו לפרובינציה של עפו. איזור־החוף מחאן יונס עד קיסריה 
היה מחולק לשלוש נפות: עזה, רמלה ויפו. רובו של הנגב 
היה באותה תקופה מחוץ לתחום השיפוט העותמאני. 

את מבנה המדינה העותמאגית אין לסקור מתוך אספק¬ 
לריה מערבית. אפילו בימי־השיא שלה לא נעשה ניסיון 
לעתמן מחוזות בלתי־תורכיים שנכבשו. כאן הסתפקו מקימי- 
האימפריה בהנחת נדבך עליון משלהם, בדמות חילות־מצב 
ומושלים, על המבנה של הסדר הקיים! ואף בניה של שכבה 
עליונה זו היו נושאים לפעמים קרובות נשים מבנות־המקום 
ונטמעים באוכלוסיית־הארץ. משום כך נשתמרו במחוזות 
הכבושים, ביחוד בא״י ובאיזור הערבי־המוסלמי של אסיה, 
המסורת המקומית ומעמד־פקידות מקומי. בתנאים אלה היה 
נתינו של השולטן חייב לשמור אמונים, קודם כל, לא לממ¬ 
שלת האימפריה אלא לקבוצה הדתית, או לשכבה החברותית, 
שבתוכה נולד. לנוצרים וליהודים, בחבריהם של מילטים 
מיוחדים (מילט בתורכית — עדה דתית בלתי־מוסלמית), 
היה אך מגע ישיר מצומצם ביותר עם הממשלה התורכית. 
אפילו דמי-הכופר האישיים, שפטרו את נותניהם משירות- 
צבא, נגבו באמצעות המילט. רק אותם הנתינים הבלתי־ 
תורכיים, שהיו שייכים לכת הסונית, יכלו להזדהות באיזו 
מידה עם תפקידו העליון של השולטן(אמנם, תפקיד להלכה 
בלבד), שחייב אותו להגן על האמונה המוסלמית מפני 
כפירה ואפיקורסות. 

עם תגבורת ההתפוררות באימפריה התורכית אחר המאה 
ה 16 הלכו הפחות, מושלי־הפרובינציות, ששוב לא היו בהכרח 
תורכים עותמאניים, ונטלו לעצמם שלא כדין סמכות מורחבת. 
במוצאי המאה ה 18 נעשו הפחות של האיזור הסורי-ארצ- 
ישראלי מושלים בלתי־תלויים בפועל, שקיימו את שליטתם 
כל עוד עלה בידם לסכל את התככים, שרקמה נגדם הדשות 
האימפריאלית. בא״י נתקיים משטר זה, תוך שינויים'קלים, 
במשך שלושים השנים הראשונות של המאה ה 19 . דדך־חייו 
של אחמד, מושל־עכו הנזכר, היתה אמנם יחידה במינה 
מכמה בחינות, אך יש בה כדי להבליט בבהירות את היחסים, 
שנתקיימו בחלק הראשון של המאה ה 19 בין הפחות של 
א׳״י ובין האוכלוסיה המקומית, מצד אחד, ובינם ובין השער 
העליון, מצד שגי. 

אחמד לא כפר בזיקתו אל השער העליון ושילם לשליטו 
בקביעות את המס. אך בפרובינציה שלו נהג אחמד כשליט 
ריבוני. הוא הקים לו צבא פרטי, בנה לו צי משלו, הטיל 
מיסים ותשלומי-מכם כרצונו, ואף ביקש להנהיג מונופולין 
על המסחר הפנימי והחיצוני. לפעמים קרובות ישב על כס- 
השופט, חרץ פסקי־דין, וביצע במו ידיו את העונש, כולל 
עונש־מוות, כפי שעלה על רוחו. הכינוי אל ג׳זאר ("הטבח"), 
שכבר ניתן לו בשעה שעדיין היה מעוזריו של הממלוק 
עלי בך המצרי, הגדיר את אחמד בצורה קולעת. "עשר 
שנים'ויותר אחר מותו נראו תכופות בחוצות עכו בני-אדם 
שה,טבח׳ ניקר את עינם, קטע את אזנם או חלק מאפם". 

זיקה מעורפלת זו אל השער העליון נתקיימה גם בתקופת 
שלטונם של יורשי־אחמד: סולימאן, איסמאעיל ועבדאללה, 
שישבו על כסאו בעכו( 1804 — 1832 ) ושפעילותם ואכזריותם 
גם יחד היו קטנות משלו. כאלו היו גם היחסים בין השער 
העליון ובין הפחות, ששלטו באותה תקופה בדמשק ובעזה. 
לטובת־הציבור לא היה כל ערך בעיני השלטון. את עיקר 
פעולתו של שלטון־המחוז ראו הפחות בגבייח־מיסים, שנבעו 


משלושה מקורות ראשיים: ה״מיו־י", או מס־קרקע (ממום־ 
למים), ה״כאראג׳", או מם הפיטור מחובת השירות הצבאי 
(מנוצרים ויהודים), וכן תשלומי־המכס. כשהמקורות הללו 
לא הספיקו לתשלום המם השנתי לשער העליון ולהחזקת 
שלטונו של הפחה, הוטלו באורח שרירותי ארגוניות שונות 
על העדות המוסלמיות והבלתי־מוסלמיות כאחת. צבאו הפרטי 
של הפחה שימש להטלת אימה על האוכלוסיה, לצורך 
גביית-המיסים, יותר מששימש לשמירת הסדר והביטחון. 

באין ביטחון מספיק היו הבדוים עורכים פשיטות על 
האיזורים המיושבים, בעוד שהפלחים היו נוהגים לפשוט 
על כפרי שכניהם. רובם של הפלחים היה מאורגן לצרכי הגנה 
עצמית, ואירגון זה הושתת על יסוד האיגודים ד,שבטיים, 
ששרשם היה נעוץ בתקופה הקדומה של הכיבוש המוסלמי 
של סוריה וא״י. האיגודים הללו, שכונו ה״קיסים" (האיגוד 
הצפוני) וה״ימנים" (האיגוד הדרומי), נתרוקנו זה כבר מכל 
משמעות אתנית וגאוגראפית. אך השבטים הוסיפו להיקרא 
על שם האיגודים, שאליהם נשתייכו בעבר. הסיכסוכים על 
רקע של גאולת־הדם, שהיו בחזקת תופעה של קבע בחברה 
הכפרית של א״י במאה ה 19 , נתרבו כל־כך, שתכופות הפכו 
למלחמה גלויה בין ה״קיסים" וה״ימנים". הפחות השתלטו 
אך לפעמים רחוקות על מצב־דברים זה. 

בתחילת שנות השמונים של המאה ה 18 עדיין נתפרנסו 
רמלה ועכו מכותנה גלמית ומסחורות־כותנה פשוטות, שנמ¬ 
כרו לסוחרי־הלוואנט הצרפתיים. הקפו של מסחר זה נאמד 
ע״י וולני ביותר מ 65,000 לי״ש לשנה. מן הסוחרים הצרפ¬ 
תיים נקנו בדים, צבעים, סוכר וקפה (מאיי הודו המערבית). 
אך סוחרים אלה נעלמו מן הארץ זמן קצר אחר המהפכה 
הצרפתית ולא חזרו אליה אלא אחר מלחמות־נאפוליון. חברת- 
הלוואנט (הבריטית), שנכנסה לחלל הריק שנתהווה עם הס¬ 
תלקותם של הסוחרים הצרפתיים, לא גילתה עניין בכותנה 
הארצישראלית. חרושת בדי־הכותנה בלאנקשיר אמנם נת¬ 
רחבה באותם הימים במידה עצומה בהשפעת המהפכה 
התעשיינית באנגליה, אך חמרי־הגלם שלה באו בעיקר 
מאה״ב. כשחזרו הסוחרים הצרפתיים למזרח אחר 1815 , לא 
עלה בידם לחדש את קשרי-מסחרם הקודמים. לאחר שהוכנס 
ב 1821 למצרים הזן ארוך־הסיבים של הכותנה, נעשה ייצור־ 
הכותנה בא״י מחוסר-ערך־ביחס, חוץ מבתקופה של מלחמת־ 
האזרחים האמריקנית, שבה זכה להתאוששות קצרת־ימים. 
עכו ורמלה שוב לא החזירו לעצמן את מעמד־הבכורה בכלכלה 
של הארץ. לחברת־הלוואנט (הבריטית) היה מסור מונופולין 
על המסחר הבריטי עם האימפריה העותמאנית, כולל ארץ- 
ישראל. ללשכת-המסחר במארסי היה מעמד דומה לגבי 
המסחר הצרפתי עם האיזור. משבוטלו (ב 1825 ) הזיכיון, 
שניתן לחברת־הלוואנט, וזכויות־היתר, שהוענקו ללשכת- 
המסחר במארסי, נפתחה הדרך למסחר חפשי. 

תקופת־הביניים של השלטון המצרי בסוריה וא״י, שנמ¬ 
שכה תשע שנים ( 1832 — 1840 ), ציינה את נקודת־השיא של 
משטר־ד,פרובינציות. זו היתד, הפעם הראשונה שפחה עצמאי- 
בפועל התמרד בשער העליון, כבש שטחים מידי פחות אחרים 
וכפה על השולטן הודיה ב״חוקיות" של כיבושיו ומינהלו. 
אעפ״כ הסכים מוחמד עלי, הפחה של מצרים, לאחר שנתבצר 
מעמדו בסוריה וא״י, לשלם לשולטן מחמוד 11 את ד,"מכסות 
המקובלות״ של המם ( 1834 ). איברהים פחה (בנו של מוחמד 
עלי), שניהל בהצלחה את מסע-חמלחמה, נעשה מושלו הכללי 



501 


ארץ־־ישראל 


502 


של השטח, שנכבש, וכמקום־מושבו נקבעה דמשק. א״י כולה׳ 
שגבולה הצפוני הגיע עד צידון, היתד, עכשיו מחוז אחד, 
שירושלים שימשה לו מרכז. 

היערות המועטים, ששרדו בעמקים ובמדרונות־ההרים של 
א״י התיכונה, נגדעו כדי לספק עצים בשביל הצי של מוחמד 
עלי. אבראהים פחה הכריח את האיכרות המוסלמית להתגייס 
לצבא המצרי. כשמעשים אלה גרמו להתמרדויות, כפי 
שאירע ברוב הערים, דוכאו ההתקוממויות הללו בכוח והאו־ 
כלוסיה פורקה מנשקה. עם זה הושלטו החוק והסדר הן בעיר 
והן בכפר. ענשים, שבוצעו במהירות, בלמו את הפשיטות 
של הבדוים. אפילו סיכסוך גאולת־הדם בין ה״קיסים" 
וה״ימנים" דוכא, והנוסעים מיפו לירושלים שוב לא הוצרכו 
לשלם מם לאנשי־השבטים של אבו גוש. נעשו נסיונות 
במידה שונה של הצלחה, לבער את השיחוד בבתי־הדין, 
להנהיג חלוקה צודקת של המיסים, ולנהוג ביהודים באופן 
שלא יופלו לרעה מן המוסלמים. 

במשך עשר שנים ויותר קודם השתלטותם,של המצרים 
בארץ ניסו מיסיונרים פרוטסטאנטיים מבריטניה ואה״ב 
להשיג רשיון להקמת מוסדות-קבע בירושלים ומקומות אח¬ 
רים בארץ; אך נסיונות אלה נתקלו בהתנגדות נמרצת מצד 
מושלי־הפרובינציות ונציגיהם. אבראהים פחה התיר למיסיו¬ 
נרים לא רק לנהל פעולות של הטפה, אלא אף לפתוח בתי- 
ספר. בתקופה המצרית נעוצה גם ראשיתם של המאמצים 
המקיפים׳ ביחוד אותם של החוקר האמריקני אדוארד רובע- 
סון (ע״ע), שנעשו בתחום הגאוגראפיה המקראית. יתר־על־ 
כן: ב 1838 התירה הממשלה המצרית לבריטניה* לפתוח 
קונסוליה קבועה בירושלים. היה בכד משום סטיה מן הנוהג, 
שהיה מקובל ביחס לעיר זו שבפנים־הארץ. קודם לכן נצ¬ 
טמצמו מקומות־מושבן של הנציגויות הקונסולאריות של 
האומות האירופיות בארץ — פרט לנסיונות הקיקיוניים של 
הצרפתים בירושלים ב 1699 — 1700 ו 1713 — 1715 — בערי- 
החוף עכו, חיפה ויפו וברמלה (הסמוכה ליפו). ואף בהן היו 
נוהגות המעצמות למנות כנציגיהן סוכנים מבני־המקום, 
מאחר שבאותה תקופה מילא השירות הקונסולארי תפקיד 
מסחרי יותר ממדיני. לא עברו עשרים שנה מיום שהוקמה 
הקונסוליה הבריטית הנזכרת, וכל אומות־המערב החשובות, 
ובכללן אה״ב, היו מיוצגות בירושלים ע״י משלחות קונסולא- 
ריות רגילות. 

ההתערבות של המעצמות האירופיות ב 1840/41 בסיב־ 

סוד המצרי-תורכי הכריחה את אבראהים פחה ואת חילותיו 
לצאת מא״י וסוריה והחזירה את הארצות הללו לבעלותה 
הישירהישל תורכיה. השלטון המצרי לא היה ממושך במידה 
שיכול היה להשפיע השפעה של קים בתחומי־המינחל 
השונים. ה״קיסים" וה״ימנים", שביקשו לסלק חשבונות 
ישנים, שוב זרעו התפרעות באיזורים הכפריים. בקרית- 
ענבים חידשו אנשי אבו־גוש את גביית המיסים מעובדי־אורח 
(שנמשכה עד 1846 ). אך הפחות הקודמים לא הוחזרו לכהונו- 
תיהם. לעומת זה ביצעה הממשלה האימפריאלית תורכיזאציה 
בפקידות המקומית ושללה ממנה את מעמדה העצמאי- 
למחצה. מלכתחילה הוקמה האדמיניסטראציה החדשה על 
יסוד של רכזנות נמרצת והפקידים הועברו שנה־שנה מכהונה 
לכהונה. מן המושלים נשללה הזכות להטיל דין־מוות, בעוד 
שהם עצמם נעשו כפופים לשיפוט ולענשים על שימוש לרעה 
בתפקידם. 


התמורות האדמיניסטראטיוויות׳ שהלכו ונתרבו, מצאו 
לסוף ביטוי בחוק הווילאית משנת 1864 . בהתאם לתחוקה ז 1 , 
שנתנה מסגרת אחידה 'לאדמיניסטראציה המחוזית כולה, 
היתד, א״י מורכבת בעיקר מן הסאנג׳אקים (הפלכים) 
של שכם (שכלל עד 1888 את מחוז בל?ןה, מזרחית לירדן) 
ושל עכו, שהיו חלק מן הווילאות של בירות. כן נכלל בא״י 
הסאנג׳אק של ירושלים, שהיה'מסופח לווילאית של דמשק 
(עד 1887 ). כל סאנג׳אק נתחלק לקאדות(מחוזות) וכל קאדה 
לנאהיות (עיריות). האדמיניסטראציה המחוזית היתד, מור¬ 
כבת מהיארארכיה נוקשה של פקידים תורכיים: מודיר (ראש 
הגאהיך,), קאימאקאם (ראש הקאדה), מותצאריף (ראש 
הסאנג׳אק) וואלי (ראש הווילאית). כל פקיד היה כפוף 
לממונה על התחום האדמיניסטראטיווי הגדול משלו, ואילו 
הוואלי היה כפוף למיניסטריון־הפנים בקושטה (שהוקם 
ב 1860 ). פקיד תורכי מכל דרג ודרג, שעמד בראש יחידה 
מינהלית, נסתייע ע״י מועצה (מג׳ליס), שייצגה את כל 
השכבות של האוכלוסיה, המוסלמית והבלתי־מוסלמית כאחת. 
שיטת־מינהל זו לא שמה, כמובן, קץ לכל הגילויים של 
שחיתות ושימוש־לרעה, שהיו רווחים במשטר הקודם, ואף 
לא היה בה כדי להנהיג בפרובינציות שלטון של נבחרים, 
אך היא צימצמה במידה מרובה את הפעולות השרירותיות 
של מושלי־המחוזות ואף העניקה לעדות הדתיות השונות 
השפעה — אף אם מועטת — על ניהול ענייני־הציבור. 

מוסדות מיסיונריים — שייצגו כמעט כל כת בנצרות 
המערבית — נתרבו במהירות אחר עזיבת המצרים. הם 
נתרכזו בעיקר בירושלים, שבה היה — בסוף המאה ה 19 — 
האחוז של המיסיונרים בכלל־האוכלוסיה גדול מבכל שאר 
ערי־העולם. רוב הקבוצות המיסיונריות עסקו רק בהטפה 
דתית, אך היו מהן שטיפחו מפעלי חינוך, ריפוי וצדקה, שנת¬ 
רחבו והלכו. אם את הצלחת פעולתם של המיסיונרים יש 
למוד לפי מספר הנפשות שרכשו, הרי העלו מאמציהם חרם ז 
שכן העוברים לדת חדשה, ואפילו מן הנוצרים המזרחיים, 
היו קומץ מבוטל. אך ייסודם של בתי־ספר ומרפאות ע״י 
המיסיונרים הפדוטסטאנטיים במקומות, שמוסדות כאלו נעדרו 
קודם לכן, גרם להתפתחות מרחקת לכת. לא רק העדות 
הלאטינית והיוונית־האורתודוכסית, אלא לסוף גם הממשלה 
התורכית ואף הישוב העברי, התחילו מקימים מוסדות דומים— 
מטעמים של הגנה עצמית. 

שיקולים מדיניים גרמו להגברת ההתחרות בין הקבוצות 
ד,מיסיונריות, שבאו מארצות שונות. המעצמות האירופיות 
הגדולות, שתימרנו בכל מקום באימפריה התורכית כדי 
לזכות באיזורי־השפעה, שבהם ראו נקודות-אחיזה אפשריות 
בשעת חלוקתה של האימפריה בעתיד, נסתייעו בפעולה 
המיסיונרית של נתיניהן בא״י לשם קידום מטרותיהן 
המדיניות. אוסטריה־הונגאריד" צרפת, פרוסיה ורוסיה תמכו 
בפעולה המיסיונרית בכסף. לאחר שנחתם חוזה קוצ׳וק קיי- 
נארג׳י ( 1774 ) תבעה לעצמה רוסיה את הזכות להגן על 
הערבים המשתייכים לכנסיה היוונית-ד,אורתודוכסית, ואף 
העניקה את חסותה לפאטריארכאט היתני-האורתודוכסי בירו¬ 
שלים. הממשלה הצארית, שנסתייעה בתחום זה בחברה 
התסית-האורתודוכסית לא״י ובמשלחת הכנסיה הרוסית 
בארץ, עזרה בכספה לקיים בתי־ספר, כנסיות ואכסניות-לינה. 
צדפת, שתבעה לעצמה זכויות דומות בעניין ההגנה על העדה 
הרומית־הקאתולית, על מוסדותיה ומקומות-הקודש שלד" 



503 


היסטוריה : 1880 — 1882 [היסטוריה כללית] 


504 


הפעילה מחדש ב 1847 את הפאטריארכאט הרומי־הקאתולי 
בירושלים. מעמדה של צרפת, כמגינתה של הקאתוליות הרו¬ 
מית בתורכיה, אושר רשמית בסעיף 62 של חוזה־ברלין 
( 1878 )< אך מעמד זה של צרפת עורר בא״י תחרות גוברת 
והולכת מצידן של מדינות קאתוליות אחרות. המיסיונים 
הפרוטסטאנטיים של אנגליה ופרוסיה הקימו ב 1841 בירושלים 
הגמונות מאוחדת, שהגרמנים פסקו לתמוך בה ב 1881 . 

פעולתן של המעצמות הפרוטסטאנטיות באימפריה העווד 
מאנית התנהלה בפועל בתנאים גרועים מאותם שבהם פעלו 
רוסיה וצרפת, מאחר שהראשונות חסרות היו "עדות" בארץ, 
שיכלו "לאמצן" מטעמים דתיים. זוהי סיבת־הדבר, שאנגליה 
נעשתה בימי המלחמה התורכית־מצרית של 1839 — 1841 
ה״מגינה" של העדות היהודית והדרוזית בארץ! מעשה זה 
היה בו משום צעד־שכנגד להזדהותה של צרפת עם העדה 
המארוניטית. תנועת הטמפלרים הגרמנית הקימה אחר 1868 
מושבות ביפו, עורונה, חיפה וירושלים, שהמספר הכללי של 
תושביהן, אחר 1882 , עלה על 500 נפש. מושבות־הטמפלרים, 
שהוסיפו להתרחב, סיפקו אח״כ לווילהלם 11 נשק רבצדדי 
לצורך חדירה מדינית. מן הקבוצות האמריקניות של מאמי¬ 
נים בשנת־האלף, שישבו בארטס (עין־עיטם שעל־יד בית- 
לחם) ב 1852 , ביפו ב 1866/67 ובירושלים ב 1881 , נשתיירה 
רק הקבוצה האחרונה. היא נקראה בשם "המושבה האמרי¬ 
קנית", אע״פ שאחר 1896 כללה שוודים יותר מאזרחים 
של אה״ב. 

החקירה הארכאולוגית בתקופת־המקרא היכתה שרשים 
נאמנים בתקופה זו. משלחת מטעם הצי של אה״ב, בראשותו 
של ליוטננט ויליאם פ. לינץ׳, חקרה את הירדן ואת ים־המלח. 
״הקרן [הבריטית] לחקירת ארץ־ישראל״, שנוסדה ב 1865 , 
השלימה כמבצע ראשון מפה — מבוססת על מדידות — של 
השטח ממערב לירדן, קודם שהתחילה בחפירות של אתרים 
קדומים. "החברה האמריקנית לחקירת ארץ־־ישראל", שלא 
האריכה ימים ( 1870 — 1881 ), ריכזה את מאמציה בחקירות 
בעבד־הירדן המזרחי. 

עם הופעתן של ספינות־הקיטור במזרח הים התיכון, 
בשנות השלושים של המאה ה 19 , הונהג לראשונה שירות־ 
תחבורה קבוע בין ארץ־ישראל ואירופה. ב 1837 קיבלו 
אוסטריה וצרפת רשיונות לקיים שירותי־דואר בערים הרא¬ 
שיות של המחוזות האסייתיים בתורכיה. שליחי־הדואר 
התורפיים־הטאטאריים, שהיו נעים בין קושטה והבירות של 
הפרובינציות ברווחי-זמן של ששה שבועות לערך, סולקו 
סופית באמצע המאה ה 19 ובמקומם הונהג שירות תורכי, 
שהיה אמנם יותר תדיר מקודמו, אך לא פחות משובש. בירו¬ 
שלים ושאר ערי־המחוז החשובות של א״י הותקן ב 1865 
קשר טלגראפי עם בירת הממלכה ועם אירופה. שלש שנים 
לאחר מכן השלימה האדמיניסטראציה של המחוז את סלילת 
הדרך הראשונה בא״י (זו שבין ירושלים ויפו), שהתאימה 
למרכבות בעלות גלגלים. הסלילה של הדרכים בין ירושלים, 
חברון ושכם התחילה ב 1881 . עם שיפור אמצעי התחבורה 
והקשר נתרבה מספרם של הצליינים והתיירים, שהביאו 
עמם מקורות חדשים של הכנסה לאוכלוסיה המקומית. 

י סמוך ל 1882 גדלה האוכלוסיה של הארץ במידה ניכרת 
והגיעה עד 450,000 , מהם 24,000 יהודים ו 45,000 נוצרים. 
בתקופה זו נעשתה ירושלים, שמיד אחר מלחמת-קרים 
נתפשט יישובה מעבר לחומות העיר העתיקה, הגדולה שבערי- 


הארץ. אוכלוסייתה מנתה, לפי אומדן, לכל הפחות 25,000 
נפש, שיותר ממחציתם היו יהודים. 

4/10 084 ? 1 * 500 15100810 , 60 ^ 80 . 11 304 0188 . 8 .! 1 

.£ .!.; 1888 , 11000/100 10 04 040/108 ,ץס־ 081 ס£ .£ ; 1950 , 4/055 ! 
; 1822 , 084 * 1 ץ 01 / 1 ) 1/1 084 ס',•״{ 5 מי! 701111115 ,) 4 ־ 8031 :>ז 811 
/( 51114 : 5 !ך\!)\! 5404008 [ 0 ז? 1 ) 11 * 01 ' 1 ׳;■! 77 , 611 ^ 004 . 11 . 11 
, 801118 .£ 304 80810500 .£ ; 1931 , 0411 ' 1411/10080804 / 0 
1 ) 111 )' 41 084 51801 111 * 401 ( 1 ,')! 110/111 )'! מ! 050000/105 ? 811111014 
.£ ; 1841 , 1858 020 צ 10 ( 1 18 011 י 1 ס 7 0 / 0 ! 0111-80 ן 4 ! : 0 ) 010 ? 

1/10 18 084 01051180 ? 18 0500001101 ? 811111001 0100 * 1 , 80810500 
710805 5410018£ , £100 ./ ; 1857 ,( 2 ( 18 ) 085 )^ 70 00085 ( 44 ) 

(ס 105 ) 0/10081 10 ) 1 ) 00851 0011501081 [ 1110 0008 [ 000045 ? 00 

, 0110080805 £055 5414410 , 112 ז 1 \ 6 ז 1111 . 0 ; 1878 , 1854-58 

. 1953 

י. ק. ה. 

ב. הישוב היהודי. — גם בהיסטוריה של יהוד- 
א״י, כמו בהיסטוריה הכללית של הארץ, בולט ההבדל בין 
שתי התקופות: 1800 — 1840 ו 1841 — 1882 . בתקופה הרא¬ 
שונה חיו היהודים בעיקר תחת שלטונם המקולקל של 
העותמאנים, שבשלושים השנים הראשונות של המאה ה 19 
הגיע, כאמור, לשיא של שחיתות. אחד 1840 נקלעו היהודים 
לתוך המערבולת של סיכסוכים בינלאומיים, שנתעוררו בקשר 
לבעיה המזרחית, אבל עם זה התחילו גם ליהנות מחסותם 
של כוחות מערב-־ים. מספרם של היהודים גדל במידה ניכרת, 
והשפעתם הכלכלית והתרבותית גברה. 

מסעו של נאפוליון במצרים ובא״י וקריאתו אל יהדות- 
המזרח, שתבוא לעזרתו וע״י כך תסלול את הדרך לתקומתו 
המדינית של עם־ישראל — אם באמת נתפרסם קול קורא 
כזה — עשו, לכל היותר, רושם מועט על היהדות הארצ¬ 
ישראלית. במשך עשרים שנה היתד, ניכרת בארץ ׳השפעתו 
הממתנת של חיים סלים פךחי, נצר ממשפחה יהודית עתיקה 
מדמשק. כפקיד-הכספים וכיועץ כללי של אל-ג׳זאר ושל 
יורשיו בפחנה של עכו, הקל פרחי במקצת לא רק את חייהם 
של בני־עמו, אלא אף את חייהם של המוסלמים והנוצרים. 
לאחר עשרים שנות־שלטון נרצח ב 1820 ע״י עבדאללה פחה, 
שפרחי סייע בעלייתו לדרגת־מושל. שלושת אחיו של פרחי, 
שרצו לנקום את מותו, אירגגו ב 1821/22 נחיתה צבאית 
בעכו, שנכשלה מפני שבעלי-בריתם בין המנהיגים הסוריים 
שוחדו ע״י עבדאללה. 

רוב יהודי־הארץ באותה תקופה חיו בארבע הערים 
הקדושות: ירושלים, צפת, טבריה וחברון. אע״פ שהתפרנסו 
מכספי־החלוקה, סבלו מנטל כבד של מיסים, שהוטל עליהם 
ע״י הפקידות התורכית. וכך כתב קונדר ב 1831 : "הסחיטות 
והנגישות היו מרובות כל-כך, עד שאמרו על היהודים, 
שצריכים היו לשלם גם בעד האויר שנשמר , . אעפ״ב הוסיף 
הישוב לגדול, בעיקר הודות לעליה מן הארצות האשכנזיות. 
תנועה זו גדלה עם התחלת התחבורה של ספינות־הקיטור 
בקו אודסה—יפו ובכיוונים אחרים. כוח־המשיכה הישן של 
א״י, שפעולתו הורגשה אז ביחוד בין חסידי מזרח־אירופה, 
הביא זרם מתמיד של מתיישבים מן החסידים לירושלים 
ולערים קדושות אחרות. כך נוסדה בחברון הקהילה האש¬ 
כנזית הראשונה ע״י חסידי חב״ד ב 1820 , בהשפעתו של 
הרב בר, בנו של ר׳ שניאור זלמן מלאדי\ באותו פרק זמן 
התחילו יהודים מתיישבים גם במקומות אחרים בארץ. יפו, 
למשל, שנבנתה מחדש ע״י התורכים בין 1810 ו 1820 , משכה 
אליה מספר ניכר של יהודים מ 1830 ואילך. התפתחותה של 
הקהילה, שהופסקה מחמת רעידת־האדמה הקשה של 1837 , 



505 


ארץ־ישראל 


506 


נתחדשה אחר 1839 , בעיקר אחר ייסוד־הרבנות ב 1841 . את 
רוב האוכל וסיד, ביפו היוו הספרדים. ב 1857 היו ביפו רק 
שלוש משפחות אשכנזיות. ב 1874 עלה מספרן לעשרים, 
ובסך־הכל מנתה האוכלוסיה היהודית ביפו 500 נפש. 

צפת, שהיתה מתחרה בירושלים על ההגמוניה הרוחנית 
בארץ, סבלה מאד מרעידת־האדמה של 1837 . מספרם של 
היהודים, שקיפחו בה אז את חייהם, נאמד ל 2,000 , והקהילה 
לא חזרה מאז לאיתנה ולעמדתה הקודמת בהנהגה. בית- 
הדפוס העברי הראשון בא״י, שנוסד בה ב 1831 , הועבר 
לירושלים לאחר תשע שנים. 

שלטון־מצרים, שנמשך תקופה קצרה ( 1832 — 1840 ), לא 
הפחית הרבה את לחץ־המיסים. אך הודות למאמציו המכוונים 
של מוחמד עלי להנהיג שיטות מערביות בארץ, נפתח פתח 
לשינויים היונים — פנימיים וחיצונים. אע״פ שההבטחות 
שנכללו בצו־השולטן מ 1839 להעניק שיווי־זכויות לבני 
שלוש הדתות — ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים — לא 
נתמלאו מעולם, בא שינוי ניכר לטובה במעמדם של היהודים. 
גם ההכרזות הנמלצות של התורכים, כגון זו של 1841 , לא 
יכלו להישאר ללא השפעה כלשהי על מעמדם של המיעוטים 
המדוכאים. "מוסלמים, נוצרים, ישראלים", הכריז השולטן, 
"כולכם נתינים של שליט אחד, כולכם בניו של אב אחד". 

כמו־כן נודעה חשיבות לעובדה, שהמעצמות המערביות 
גילו עניין מסויים ביהדות של א״י במאבקן על ההגמוניה 
במזרח הקרוב. לפי שיטת הקאפיטולאציות (ההסכמים, 
שהעניקו זכויות מיוחדות בתורכיה למעצמות זרות), "הגנו" 
הקונסולים המערביים בארץ על האינטרסים של אזרחיהם 
בתוכה במידה שעוררה את קנאתה של האוכלוסיה המוסלמית. 
בריטניה הגדולה, ולעיתים קרובות גם פרוסיה, נעשו, מטעמים 
שנזכרו למעלה, הפטרונים של היהודים בארץ. בריטניה 
התערבה לא רק לטובת יהודים נתיני־תורכיה, אלא אף 
לטובתם של יהודים מארצות־אירופה, כשהקונסולים שלהם 
סירבו להגיש להם עזרה. גם שיקולים הומאניים עוררו מזמן 
לזמן את ממשלת־אנגליה לפעול לטובתם של היהודים. כך 
היה הדבר לא רק בשעת מאורעות דראמאטיים כעלילת־ 
דמשק ב 1840 או טבח־הנוצרים בסוריה ב 1860 , שהדם נשמע 
בארץ־ישראל הסמוכה, אלא אף בזמנים רגילים. בקשר 
לעלילת־דמשק נועזה הממשלה הבריטית אף לפנות בהצעה 
אל השולטן, שיתיר ליהודים מסוג ה״רעאיא" (הנתינים 
הלא־מוסלמים של השולטן) לפנות אליו בקובלנותיהם 
על השלטונות התורכיים המקומיים בלא תיווכם של שלטונות 
אלה ורק באמצעות הקונסולים הבריטיים. אע״פ שהצעה זו 
נדחתה ע״י התורכים, מצאו להם השלטונות הקונסולאריים 
הבריטיים הזדמנויות להתערב לטובתם של היהודים. ב 1849 
פנה הרב ישעיה ברדקי, מנהיגם של יהודי־רוסיה בירושלים, 
אל הקונסול הבריטי בירושלים בבקשה, שיעניק חסות ליהו¬ 
דים שנעשו מחוסרי־אזרחות כתוצאה מחוקי־האפליה ברוסיה. 
שלושים שנה לאחר מכן חזרה בה רוסיה מעמדתה העוינת 
כלפי היהודים בא״י ואף העניקה להם הגנה מסויימת, בעוד 
שרדפה את היהודים ברוסיה גופה. לורנס אוליפאנט העיר 
על כך: "אילו עודדה רוסיה עליה יהודית לארץ־ישראל, ועם 
זה היתד, מגינה על העולים, היתה מוצאת לה בזה נימוק 
מצויץ להתערבות פוליטית בארץ״(״חיפה״, עמ ׳ 49 ). 

יתר על כן: הרעיון של הקמת מדינה יהודית או, לכל 
הפחות, ישוב יהודי אוטונומי תחת מרות עותמאנית עליונה, 


נעשה נושא לדיון רציני. בשנת 1839 , בסיורו השני משבעת 
סיוריו בא״י ( 1827 — 1876 ), פתח סר משה מונטיפיורי 
במשא־ומתן עם מוחמד עלי על השגת צ׳ארטר להתיישבות 
יהודית בא״י תמורת הלוואה גדולה למצרים. מונטיפיורי 
הוצרך לנהל בעניין זה מו״מ עם באנקים בלונדון. המו״מ 
נכשל מפני תבוסתו של מוחמד עלי וחידושו של השלטון 
העותמאני בא״י ב 1841 . אבל הרעיון בדבר הקמת מדינת־חיץ 
יהודית בין מצרים ותורכיה מצא לו תומכים באותה תקופת- 
סיכסוד בין שתי המעצמות. הראשון, שטען לפתרון כזה, היה 
הכומר וילסץ פילסץ ( 11300 ?) מארש (לפי ידיעה, שנתפר¬ 
סמה בתרגום גרמני, כנראה על־ידי משה שטיינשנידר, 
ב״אוריינט״ של לייפציג, 1840 , מם׳ 16 ). וגם לאחר שהוקם 
השלום, שוב לא פסק הדיון בשאלה זו. הצעה מפורטת של הת¬ 
יישבות יהודית הוצעה באותם הימים ע״י אברהם בניש (ע״ע), 
יהודי וינאי, שנעשה עורכו של ה 0111-001010 ! 151 ^ 0 ( בלונדון. 
בניש ניסה להשפיע על הממשלה הבריטית, שתפתח לצורך 
זה במו״מ ישיר עם השולטן. התזכיר, שחיבר בשאלה זו, 
הומצא למשרד־החוץ ע״י הקונסול הבריטי בירושלים, ויליאם 
יאנג (§סס ¥0 ), וזכה לתמיכתם של מונטיפיורי ומנהיגים 
יהודיים אחרים בבריטניה. תכניות דומות, אף אם פחות 
מפורטות, הוצעו באותו זמן ביבשת־אירופה. הרעיון מצא 
לו תומכים אנגליים מחוננים, כמו קולונל צ׳ארלז הנרי 
צ׳רצ׳יל ( 1840 — 1856 ), קולונל ג׳ורג׳ גולר [ז 10 ׳*\ב 0 ]( 1845 ), 
לורנם אוליפאנט ( 1879 ) ואחרים. הצעות אלו של יהודים 
ושל לא־יהודים ציינו שלב חדש וחשוב בראשית ההיסטוריה 
של התנועה הציונית. 

היחסים בין היהודים והלא־יהודים בא״י לא היו ידידותיים 
כלל וכלל. סיכסוכים על רקע דתי ציינו כמעט תמיד את 
המציאות החברותית בארץ, ויהודים נמצאו במצב של מלחמה 
עם מיסיונרים נוצריים, שהחוק אסר עליהם לנצר מוסלמים. 
אפילו החברה המיסיונרית הלונדונית להפצת הנצרות בין 
יהודים, שנלחמה בדרך כלל על זכויות היהודים בא״י, הש¬ 
תדלה הרבה בהמרתם של יהודים ארצישראליים. חברה זו 
נתמכה ע״י קונסולים בריטיים כמו ג׳ימז פין(ס"!?), שהדו״ח 
האוטוביוגראפי שלו " 110105 ׳ § 10 זז 50 '' שימש במשך זמן 
מקור חשוב לאינפורמאציה גם לגבי יהדות א״י. אע״פ 
שבני־הזמן העירו תכופות, שההתקדמות של המיסיון בארץ 
היתד. איטית, מצא לודוויג אוגוסט פרנקל בירושלים, כשביקר 
בה ב 1856 , 131 מומרים. לפי הערכתה של גודריץ׳־פריר 
(־!סס־!?) התנצרו מ 1839 — 1896 לא פחות מ 523 יהודים, 
וההוצאות, שהיו כרוכות בטבילת יהודי אחד לנצרות, עלו 
ל 1,000 לי״ש. במלחמתם במיסיונרים נסתכסכו היהודים 
לעיתים קרובות במריבות עם הקונסולים הבריטיים ועם 
קונסולים אחרים, שבדרך כלל הגנו על היהודים. 

גם בין היהודים לבין עצמם פרצו חילוקי-דעות רצינים. 
מקבלי הכספים מקופת־החלוקה קבלו תכופות על האפליה, 
הממשית או מדומה, שפקידי-החלוקה נהגו בהם. יהודי 
גרמניה והולאנד היו הראשונים, שאירגנו לעצמם כולל נפרד. 
מאחר שמספרם היה מועט, קיוו שכל אחד מהם יקבל 
הקצבות גדולות יותר, כשהתרומות של הקהילות העשירות 
של ארצות־מוצאם תימסרנה לידם. הכולל שלהם, שנקרא 
"כולל-הו״ד", שימש דוגמה לכוללים אחרים, שהוקמו על-ידי 
פלגים אחרים של הקהילה. עד תחילת המאה ה 20 הגיע 
מספרם של כוללים אלה ל 30 . פיצול זה עורר מחלוקות 



507 


היסטוריה : מראשית ההתיישבות החדשה עד הברזת־כאלסור 


508 


פנימיות והזיק גם לפעולתם של המשולחים, שנשלחו מא״י 
לארצות שונות כדי לאסוף כסף בשביל קרנות-העזרה. 
המשולחים נתקלו בהתנגדות ניכרת מצד כמה ממנהיגי־ 
הקהילות בתפוצות, שהביטו בעין רעה על ריבוי המשולחים 
מא״י מאחר ששיגורם וקיומם בחוץ־לארץ היו כרוכים 
בהוצאות מרובות. מסיבה זו אירגגו הכוללים האשכנזיים 
בירושלים ב 1866 ועד כללי, במגהיגותם של הרבנים 
מאיר אוארבאך ושמואל סאלאנט. 

אך הרבנים האשכנזיים, כמה שמרובה היתד. סמכותם 
בעדתם, לא נהנו מאותה הכרה חוקית, שממנה נהנה ה״חכם 
באשי" הספרדי. אפליה זו נבעה בלא ספק מן העובדה, 
שהרוב של האשכנזים היו אזרחי חוץ־לארץ. כדאי לציין, 
שגם הרבנים הספרדיים הראשיים הראשונים, ובתוכם שלמה 
משה סוזין (בימי שלטונו של מוחמד־עלי), יונה משה נבון 
( 1836 — 1840 ) ויהודה נבון( 1840 — 1841 ), היו חסרים הכרה 
ממשלתית בכהונתם. אבל מימיו של חיים אברהם גגין(ע״ע< 
1842 — 1848 ) קיבל החכם באשי מעמד רשמי על־ידי מינויו 
הממשלתי או יותר נכון: ע״י האישור, שנתן השולטן לד,י¬ 
בחרוהו ע״י הקהילה הספרדית בירושלים. אחר גאגין שימשו 
בכהונת החכם באשי יצחק קובו ( 1848 — 1854 ), חיים נסים 
אבולעפיה ( 1854 — 1861 ), חיים דוד חזן ( 1869-1861 ) ואב¬ 
רהם אשכנזי ( 1869 — 1880 ), שבא מלאריסה שביוון. 

אך מספרם של האשכנזים עלה מעט־מעט על זד, של 
הספרדים ברוב הקהילות הארצישראליות. הישובים הישנים 
גדלו מעשור לעשור, ולא עוד אלא שהוקמו אף ישובים 
חדשים. שכם, המרכז הישן של השומרונות, התחילה מושכת 
אליה יהודים משנעשתה מרכז מסחרי. ב 1864 ישבו בעיר זו 
כ 100 יהודים, כ 150 שומרונים, כ 600 נוצרים וכ 9,400 מוס¬ 
למים. בקהילת־חיפה המחודשת ישבו, לפי פראנקל, כ 100 
יהודים ב 1856 . ביהוד גברה השפעת היהודים בירושלים, 
שנעשתה עיר בעלת רוב יהודי. כשהעיד הישנה נעשתה צרה 
מלהכילם, הקימו היהודים פרבר ראשון מחוץ לחומות ב 1861 , 
ובמשך עשרים וחמש השנים שלאחר מכן הקימו שבעה 
פרברים נוספים. פרברים אלה, ובתוכם הרובע של "מאה 
שערים", שנוסד ב 1872 , היוו את העיר החדשה, שעד מהרד, 
עלתה על העיר העתיקה הן בשטחה והן במספר אוכלוסיה. 

אך המצב הכלכלי של יהודי א״י נשאר בכללו ללא שינוי, 
אע״פ שנעשו כמה נסיוגות ליישב כמה מיהודי-הארץ על 
הקרקע וללמדם מקצועות מועילים. ב 1839 ושוב ב 1849 
נתעורר מונטיפיורי ע״י בקשות של יהודי־הארץ לעבד 
תכניות מרחיקות-לכת לשם יישובם של יהודים על הקרקע. 
מוגטיפיורי, הרוטשילדים מפאריס, שפעלו בעיקר ע״י היועץ 
שלהם אלברט כהן׳ ונדבגים אירופיים אחרים עזרו להקים 
בירושלים בית־חולים יהודי ( 1854 ) ואת בית־הספר למל, 
שנועד להורות את היהודים מקצועות ולהרחיק את ילדי- 
היהודים מבתי־ספר של המיסיון. כיוון ששיטת־ה,לימודים 
בבית־הספר הנזכר היתד, מכמה בחינות חדשה וכיוון שבין 
השאר אף הורו בו לשון אירופית, נתקל בית־ספר זה 
בהתנגדות קשה מצד יהודים אשכנזיים־אורתודופסיים קיצו¬ 
נים ומצד תומכיהם שבחוץ־לארץ. אפייגים מבחינה זו הם 
הדברים, שכתב צבי הירש להרן מאמסטרדאם אל החכם באשי 
גאגין ב 1843 בקשר להקמתו של בית־ד,חולים: "אבל אם 
יבנה בית שתשרה עליו רוח טומאה ח״ו בעשייתו, ובו יתרבו 
המינים, אין נטיעת אשרה גרועה מזו". מטעם זה הוכרח 


פראנקל למסור את האדמיניסטראציה של בית־הספר לספ¬ 
רדים, שהיו סבלנים יותר. 

תהליך הפיכתם של יהודי א״י לגורם כלכלי-יצרני לא 
פסק, ולא עוד אלא שגבר בהדרגה. אפילו המיסיונרים חשבו 
לייסד מושבה חקלאית בשביל יהודים מומרים. לסוף, ב 1870 , 
נוסד ע״י חברת כל־ישראל־חברים ביה״ס החקלאי "מקווה 
ישראל". לאחר מכן נוסדו המושבות החקלאיות של מוצא 
( 1873 ) ופתח־תקווה ( 1878 ). אע״פ שמושבות אלו חוסלו 
זמנית אחר תקופת-קיום קצרה ביותר׳ התוו את הדרך 
להתפתחות בעתיד. ב 1881 כבר יכול היה קונסול אמריקני 
לציין, שב 1,000 יהודים ארצישראליים הוציאו את לחמם 
מעבודה חקלאית, ולפיכך פסקו הרבה מהם להיות "אביונים 
ופושטי־יד". מצד שני העידה הופעתם של כתבי־העת הרא¬ 
שונים בעברית—״ה לבנון״ ב 1863 ו״ח ב צ ל ת״ ב 1870 — 
על התרחבות האפקים התרבותיים. בדרך זו הוכשר הישוב 
לפתוח את שעריו בשביל העולים, ארחות־החיים והרעיונות 
החדשים, שהובאו לארץ ע״י תנועת חיבת־ציון. 

א. מ. לונץ, החלוקה, מקורה, קורותיה והשתלשלותה (ירר 
שלים, ז׳ [תרס״ג], 40-25 201-181 )! הנ״ל, קורות היהודים 
בירושלים במאה האחרונה (ירושלים, י״ג [תרע״ט], 209 - 
246 )! בן ציון דינור (דינבורג), מארכיונו של החכם באשי 
ר׳ חיים אברהם גאגין(ציון, א [תרפ״ו], 121-84 ), ם. גרא־ 
ייבסקי, זכרון לחובבים ראשונים, תרפ״ז-פ״ח, הנ״ל, מגנזי 
ירושלים, תר״ץ־צ״א! אריה ליב פרומקין, תולדות חכמי 
ירושלים, הו״ל אליעזר ריבלין, ג׳ כרכים, תרפ״ח-ץ! מ. ד. 
גאון, יהודי המזרח בא״י, ב׳ כרכים, תרפ״ח-תרצ״ח! א. 
יערי, אגרות א״י, תש״ג! הנ״ל, שלוחי א״י, תשי״א, י. בך 
צבי, ארץ־ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, תשט״ו, 
, 11335 10 > • 1 ; 1918 , 11 ( 210/111 / 0 ?/ 111110 ,׳* 50140101 .א 
; 1934 , 00/1 צ 7110010/01 ¥01171110 7/10 : ¥01011/11 / 0 ?/ 7/1110 

- 0010/11 01011/1 [ / 0 ( 001 ( 7/0 !' 801110/1 £31-0□, 176/0/10X1 ./צ . 8 
?/ 201100 1/1 ¥010111/10 (1842), 10 ]01011/1 5111810! 1/1 180X0 

0 ] 000/%0 17 . 180 / 1111 , 1935 , 8 / 1101/1 0/001 ,. 13 ; 72-85 •קק 

0x8 00X101014! ]0111/? , 500101 011111/1 [ 111 , 1860-1861 מ 

51148101, 11 (1940), 179-208; <\. ¥0101 ס, 01411 [ ,ץ> 1151 זו 0 א - 

11 x 0 , 1936. 

ש. ו. ב. 

מראשית ההתיישבות החדשה עד הכרזת־כאלסור.— 
השינוי המכריע, שבא בהתפתחותה של א״י מתחילת שנות 
ה 80 ואילך, נגדם ע״י העליה היהודית המחודשת, שנתארגנה 
במידות גוברות והולכות. עליה חדשה ז 1 , שנבעה מכמה 
גורמים, וקודם כל הפרעות ביהודים שפרצו ברוסיה ( 1881 ) 
ומן התנועה הלאומית היהודית שצמחה בה, הביאה לארץ 
יסודות חדשים, ששאפו לחידוש פניה מבחינה חמרית, 
רוחנית ומדינית. מאז אין להפריד את תולדות־הארץ מתול- 
דו׳תיה של ההתיישבות היהודית בתוכה. 

העליות. בגלי ד,עליה היהודית, שהגיעו לארץ משנות 
ה 80 ואילך, נוהגים להבחין שבע תקופות: ד,עליה הרא¬ 
שונה — מ 1882 עד 1903 < ד,עליה השניה — מ 1904 עד 
1914 ז ד,עליה השלישית — מ 1919 עד 1923 ! ד,עליה הרבי¬ 
עית — מ 1924 עד 1931 < ד,עליה החמישית — מ 1932 עד 1939 ז 
העליה השישית— מתחילת מלחמת־העולם וו עד ייסודה של 
מדינת־ישראל ( 1948 )< ד,עליה השביעית — מייסוד מדינת- 
ישראל ואילך. אפיה של כל אחת מתקופות-עליה אלו והשגיה 
נקבעו במידה מרובה ע״י סוג העולים, שבאו בכל עליה, וע״י 
כשדם להיקלט בארץ וליעשות גורם פעיל בקידומה. 

ה ע ל י ה הראשונה ומפעלה. ד,עליה הראשונה, 
שהתחילה ב 1882 (תרמ״ב) ושלאחר הפסקה של שנים אחדות 
חזרה וגברה לזמן קצר בשנת תרנ״א ( 1890 — 1891 ), הניחה 
את היסודות לחקלאות חדישה בארץ־ישראל, ולבניינה של 



509 


ארץ־ישראל 


510 


א״י היהודית בכללו. על עליה ז 1 הטביעה את חותמה תנועת 
ביל״ו(ע״ע), ששאפה לתקומתו של העם היהודי בא״י וראתה 
את האמצעי העיקרי לכך בעבודת־האדמה במולדת הקדומה. 
בני-ביל״ו רצו לייסד מושבות-למופת. אך גם לבותיהם של 
שאר העולים מאותו זמן — ביניהם אנשים בעלי הון זעיר, 
שהתחברו לאגודות־התיישבות — היו נתונים לרעיון, שבו 
דגלה תנועת ביל״ו. הם ראו את עצמם כחלוצי-העם והיו 
בטוחים, שאם יצליחו במאמציהם, ישמשו מופת לעם כולו, 
שילד עד מהרה בעקבותיהם. בדרך זו — בך האמינו — 
תקום א״י לתחיה ותשמש שוב מולדת לעם המפוזר, שבניו 
ישבו בה בשלווה איש תחת גפנו ותחת תאנתו. 

המציאות הנחילה להם אכזבה מרה. כמעט שלא היו אז 
בארץ ישובים חקלאיים יהודיים, שהיו עלולים לשמש להם 
משען. העולים לא היו מנוסים בעבודה חקלאית, ורובם לא 
נתנסה קודם לכן בעבודה גופנית ממש. האקלים, שלא היו 
רגילים בו, מיעוט־המים ברוב חלקי־הארץ וריבוי־הביצות 
באיזורי־התיישבות אחדים גרמו לעיתים קרובות למחלות 
קשות, שהרבה מן המתיישבים נפגעו בהן. החקלאות בא״י 
היתד. אז בשפל־המדרגה, ושיטות־עבודה חדישות עדיין לא 
נודעו בה. נוסף על כך הניחו השלטונות התורכיים מכשולים 
בפני המתיישבים על כל צעד ושעל. מיד לאחר שהגיעו 
לארץ חבורוודהעולים הראשונות מרוסיה, אסרה הממשלה 
התורכית — מחשש של התערבות מצד מדינות־אירופה 
בענייני-תורכיה בהתאם לזכויותיהן ע״ם הקאפיטולאציות — 
את עליית היהודים והתיישבותם בארץ. ישיבת־קבע, קניית־ 
קרקעות, בניין־בתים וכד , נתאפשרו לעולים רק אחר מתן- 
שוחד או מתוך הערמה על החוק. כמרכן הוכרחו המתיישבים 
לעיתים קרובות להגן על עצמם מפני התקפות־שוד של 
הערבים. 

בתנאים קשים אלה היו נתונים העולים הראשונים, שבאו 
בעיקר מרוסיה, פולניה ורומניה וייסדו ב 1882 את המושבה 
ראשון־לציון בשפלת־החוף, את זכרון־יעקב בשומרון ואת 
ראש־פינה בגליל. ב 1883 יסדו את יסוד־המעלה על חוף 
יכדחולה ואת נס־ציונה בשפלה, וכן' חידשו את היישוב 
בפתדדתקווה. ב 1884 הקימו בני־ביל״ו אח מושבתם גדרה 
בדרובדיהודה. למרות מאמצי-הגבורה, שעשו המתיישבים, 
נשקפה סכנת־כישלון למפעל־ההתיישבות הרך מן הטעמים 
הנזכרים למעלה. 

מסכנה זו ניצלה ההתיישבות הודות לעזרתו של הבארון 
אדמונד דה־רוטשילד (ע״ע) מפאריס, שבצדק מכנים אוחו 
"אבי הישוב". הוא קיבל, מ 1883 ואילך, את רוב המושבות 
תחת חסותו ותמך בהן ביד רחבה: את השקעותיו בא״י 
אומדים בסך 5.6 מיליון לי״ש, כשליש מזה בתקופת העליה 
הראשונה. כמרכן קנה קרקעות להרחבת־ההתיישבות ואף 
הקים עליהן מושבות חדשות, כגון עקרון (מזכרת־בתיה) 
ב 1883 , ועוד. עם זה שלח לארץ מומחים, כדי שידריכו אח 
המתיישבים בענפי־החקלאות השונים, ביהוד במטעי-גפנים, 
וכן פקידים־מורשים, שינהלו את ענייני־המושבות ויפקחו על 
הנעשה בהן. פעולה זו,. עם כל התועלת שהיתה כרוכה בה 
להתיישבות היהודית באותו זמן, גרמה לשינוי יסודי בשיטת 
ההתיישבות ולמיעוט דמותה של התנועה הלאומית, תנועת 
חיבת־ציון. החלוצים, שבאו לארץ כשהם חדורים אידיאלים 
לאומיים וסוציאליים נעלים, נמסרו במושבות הנתמכות ע״י 
רוטשילד, בידי פקידות רקובה ברובה, שלא הבינה לרוחם 


ואף התערבה בכל פרטי-חייהם. הם קיבלו תמיכה במשך 
שנים הרבה, לא לפי ערך עבודתם אלא לפי מספר הנפשות 
שהיו בביתם, ולעיתים קרובות גם לפי מידת התרפסותם בפני 
אדוניהם רבי־ד,יכולת. בהנהלת המושבות לא השתתפו, 
תכניות-המשק נמסרו להם כפקודה מגבוה, על הכספים 
שהושקעו במשקיהם לא קיבלו שום ידיעות; מחובתם היה 
רק לעשות עבודות מסויימות ולקבל את הכסף שהוקצב 
להם. בדרך כלל ראתה הפקידות — שבראשה עמד כמנהל 
כללי יהודי מאלזאס, אשר שייד — את המתיישבים כבני- 
אדם נחותי־דרגה, והיחסים בינה ובין האיכרים נתחדדו עד 
כדי כך, שהאיכרים בראשון־לציון (בהנהגתם של יוסף 
פיינברג, ישראל בלקינד ומיכאל הלפרין), בראש־פינה, 
בזכרודיעקב ובעקרון התמרדו נגדה מתוך החלטה לסלקה 
מן המושבות. אך מרידות אלו דוכאו ונסתיימו בהחמרת 
תנאי־השיעבוד׳ ביהוד אחר ביקורו של הבארון רוטשילד 
בארץ באביב 1887 . — פחות חזק היה הלחץ של האפיטרום־ 
סות במושבות המועטות, שנתמכו ע״י חובבי־ציון ברוסיה, 
כגון בגדרה, מושבתם של בני ביל״ו. אבל כנגד זה היו כספי- 
התמיכה שקיבלו מועטים־ביחס, והביקורת הקטנונית בענייני 
המשק ובשאלות החברה והדת היתה מדכאת למדי. בתנאים 
אלה נשברה, צעד אחר צעד, התנגדותם המוסרית של המת¬ 
יישבים הגיבורים. התנועה הלאומית בארץ שקעה, ובמקומה 
באה התיישבות זעירה, בעלת אופי פילאנטרופי־פאטריאר־ 
כאלי מובהק. אנשיה איבדו יותר ויותר את עצמאותם ויזמתם, 
ומעט־מעט התחילו מפקפקים באידיאלים שלהם, וכמה מהם 
אף זנחו אותם מתוך יאוש. 

אך העליה חזרה וגברה לזמן קצר בשנת תרנ״א ( 1890 — 
1891 ). אחדות ממושבות־המטעים כבר נתנו אז יבול־ענבים 
טוב, ויבול זה נקנה במחירים טובים ע״י היקבים הגדולים, 
שהקים הבארון רוטשילד בראשון־לציון ובזכרון־יעקב. לעי- 
דוד־העליה גרם גם המצב בגולה: גברה המדיניות האנטי- 
יהודית ברוסיה, שהגיעה לשיאה בגירוש היהודים ממוסקווה, 
ועם זה התירה הממשלה הרוסית לייסד ארגון כולל של אגו¬ 
דות חובבי־ציון, שפעלו עד אז ברוסיה באורח בלתי־חוקי 
מתוך מכשולים והגבלות. המרכז, שמקומו היה באודסה (והיה 
ידוע בשם "הוועד האודיסאי"), הקים ועד־פועל ביפו בהנ¬ 
הלתו של זאב טיומקין. אז נוסדו ברוסיה כמה וכמה אגודות- 
התיישבות לשם ייסודן של מושבות־מטעים בא״י.צצו תכניות־ 
פעולה נרחבות, ועמן צמחה הספסרות בקרקעות. כמדכן 
עמדו להסתיים באותו זמן קניות של שטחי-קרקע גדולים, 
בכללם שטחים נרחבים בעמק-יזרעאל ומפרץ-חיפה. כרוכש- 
קרקעות הופיע אז בפעם הראשונה יהושע חנקין (ע״ע), 
שהודות לפעולתו נרכשו הקרקעות של רחובות וחדרה. אך 
הממשלה התורכית, שההתיישבות היהודית בארץ לא היתה לה 
לרצון, אסרה מכירת קרקעות ליהודים והחמירה באיסור של 
עליית-יהודים לארץ. אחר הפריחה הקצרה בא משבר חמור, 
קניות־הקרקעות בטלו ברובן וסכומי-כסף גדולים נתבזבזו 
ללא תועלת. אעפ״כ הוקמו אז כמה מושבות חדשות: רחובות, 
דרומית לראשון־לציון, שנוסדה והתנהלה, בהשפעתו של 
אחד־העם, על-יסוד שיקולים כלכליים מבוססים וללא כל 
עזרה ציבורית; חדרה, בשפלת־החוף בין יפו וחיפה, שנוסדה 
בשטח־ביצות ושמתיישביה נאחזו בה מתוך קרבנות עצומים, 
ומשמר־הירדן בגליל העליון. עליהן נוספו בשנים שלאחר 
מכן המושבה הקטנה מוצא, צפונית לירושלים ( 1894 ), ושתי 



ארץ־ישראל 


־/ 1 


נבטיה •^י־ סזרריה? 
־־־▼ < 


^ סמגדל־שמש^ן '♦מטולה 


־סבניאסן 

־^ 11 


זי*\ 

* 

קיניטרה© 


משמר־היררן 

^ י׳ 1 


1 בנת אם גיבי 0 


^*יםוד;המער'^ א ^ איליזס 3 '^• י 
1 ?ץ־ זיתים 0 גוש־תלבל$> 

'¥.,־״** ־־י״ , *״•*•׳ , 0 
-^-*ראש־פינר- ־״—£<- 

;!ג׳ד אליכרוס 


מ 

/^בני-יהודה* 

^׳יי^ל 1 


״״'יי' *פקיעין 
-־״ י^״י^י 


|ז^טבריה 
(* סגירה 


/ 0 *■ 

;?ג ד אליכרוס 

סבניןג^ 0 א־ךמון ן 

, אבלים 0 
ץ/ *•שפרעם 


סגירה* ^ •ציפורי " 

' =ש י נצרת -~<£ 

ס א נ ג׳ א ק §|\ ׳׳_ 

״״ קז §;} ^ י / 38 יי 

ארבל© ם ׳^ל *£■ / זרדו! 


א־טייבר. ./// 

1 

פחלס^ 


חורן 

"י 0 : ־י 1 


__. ©א־סלט 

32 - י ־ ; . 

•עמאן ^ 
(רבת עמון) 

ס א נ ג' א ק 


טי ? ם 0 *־"ר־כרס^ 

1 נ 7 ו .י 0 0 סענבתה 

־ י $לו , 0 שימ ייו<׳ ס א־ טייבה 

שכם 4# 0 / 

י*? ,, " פיעתיז 0 קלקיליהס.^ 

עקרבהס דיר־אסת:ה 0 1 

. // //?% // ,, סלפ י%^|?|תזדתקוה * 

ג , אלוד ׳ <^ *■ ?ע יי 

^^"^ 5 -׳***='- 0 דירעסנה 


זקיליהס^ 


ארץ־ישראל 

בשנת 1900 

החלוקה האדמיניסטרטיוית: 


■ הגבולות של מתצריפליך ־ 
ירושלים משנת 1873 י 

■ הגבולות של הסאנג׳אקים 

(מחוזות) 


הגבולות של הוילא;תי 0 (פלכים) 

לפי החלוקה משנת 1888 

# בירת־סאנג׳אק © עיר 

# בירת־קד־ה (נפה) •עיירה ס כפר 

# קהילה יהודית או ישוב יהודי 

—•■ מסילת־ברזל צרה 


א ל ¬כרך¬ 


׳- ^ 


^^^<§-' ז ־?ל-^ 0 דיר-גסנ 

*מזרעהס אעבוד 

כפר־מליךס ססלואד ־• 

י ?ת - א ל נעליזס? 

0 .רלאלה 

סביתוניה 1 
סיריחו '* 1 

, אמאוס 

נ£ ירושלים אבו־גושס 

£ ב , ת -ל חם @ י ב־ת-ג־לה י־' 

^ ביו 

ן —\ חלחולס 

© #> ״־״ז* 1 

#61  ^ ;*עקרון 
־ר^׳ 1 ©גדרה 


מטליה 7 = 

׳,'•' י״ ס אשדודס 7 = 

הרטוב 

באר־טוביהס 7 

0 / 7 

דיר־אבן ^ 

סנדל • 


ה׳ספלוגיד, 

בית־גוברין 0 

ח כ> (^סברור-חיל 

אל*.קביב 

0 איד׳בה 


סאדורים 
(דורה 1 


גיבליהס 17 

י יי# 7 
* עזה 


חאן־יזניס • 


אל־כרף) 












היסטוריה: מראשית ההתיישבות החדשה עד הברזת־באלפור 



סבר־אבנים בערוץ־היררז שהוקם בידי מתיישבי מנחמיה, 1904 





511 


היסטוריה : מראשית ההתיישבות החדשה עד הכרזת־באלפור 


512 



הבארון אדמוני דה רוטשילד בחברת איכרים מפתח־תקווה בום! ביקורו בא״י ב 1914 


מושבות בקצות־הארץ: באר־טוביה בדרום־יהודה, שנוסדה 
ע״י "חובבי-ציון" ברוסיה במושבת־פועלים ( 1896 ); והמושבה 
מתולה׳ שהוקמה ע״י הפקידות של הבארון רוטשילד על 
גבולו הצפוני־מזרחי של הגליל העליון(ב 1896 ). 

המושבות הללו שימשו אבני־פינה להתיישבות היהודית 
בכל איזורי־הארץ והוכיחו בבירור את בשרם של היהודים 
להיות חקלאים ומיישבים בארצם. אד עם זה נתגלו יותר 
ויותר המגרעות של ההתיישבות מבחינה אירגונית ומשקית: 
( 1 ) שיטת התמיכה והניהול הפילאנטרז׳פי, שדילדלה את 
היזמה האישית של המתיישבים, ו( 2 ) המבנה החדצדדי של 
המשק, שהיה מושתת בעיקרו על כרמי־גפנים, שלא היה אז 
שוק מספיק לתגובתם. 

בהשפעת הביקורת, שנמתחה על שיטת־ההתיישבות שלו, 
ומתוך שאיפתו למצוא דרך, שתביא את מפעל־ההתיישבות 
לידי קיום עצמאי, העביר הבארון רוטשילד מתחילת שגת 
1900 את הנהלת־מושבותיו לרשותה של חברת יק״א (^כ> 1 , 
ראשי־תיבות של 8800131:100 ^ 0010111291100 1511 ^ 16 ) — 
חברת־ההתיישבות, שנוסדה ב 1891 ע״י הבארון מוריץ פון 
הירש ועסקה בעיקר בהתיישבות של יהודים בארגנטינה. 
יק״א עשתה מאמץ רציני להבראתה של ההתיישבות היהודית 
בארץ ע״י טיפוח יזמתם של המתיישבים. היא הקימה ב 1899 
חוות־לימוד בסג׳רה שבגליל התחתון, וב 1901 -^ 190 הקימה 
שורה של מושבות בגליל התחתון, שהיו מבוססות בעיקר על 
גידולי־פלחה: כפר־תבור, סג׳רה (אילניה), מנחמיה, יבנאל, 
מצפה וכינרת. תכניתו של מנהל ההתיישבות של יק״א בגליל 
התחתון(עד 1907 ),חייםמרגלית־קאלוואריסקי, היתד, לקנות 
את כל חבל־עכו ולייסד בו רשת של מושבות, שתתקיימנה 
על יסוד משק מעורב. אך תכנית זו לא בוצעה. בפועל 
היה המבנה הכלכלי של מושבות־הפלחה החדשות לא פחות 
חדגוני מזה של מושבות-ד,מטעים הישנות; וכאלו כן אלו 
הצריכו שימוש קבוע בפועלים שכירים. 

עם הצורך התמידי בפועלים שכירים נתעוררה בעיה, 
שההתיישבות היהודית בארץ נאבקה עמה מאז עד ייסודה 
של מדינת־ישראל. פועלים יהודיים אפשר היה למצוא מתחי¬ 
לה אך במספר זעום בלבד, ורק מועטים מהם היו מנוסים 
בעבודה חקלאית. וכך באו המתיישבים בארץ (כמו בכל 
ארצות־הקולוניזאציה) לידי שימוש בעבודת־ילידים. פועלים 
ערביים מצויים היו לרוב, מנוסים היו בעבודה חקלאית 
פרימיטיווית, ונוסף על כך היו — משום רמת־חייהם הנמו¬ 
כה — זולים הרבה מן הפועלים העבריים. מטעמים אלה 


הועסקו פועלים ערביים במושבות היהו¬ 
דיות במספר גדל והולך. התוצאה היתה, 

שרוב האיכרים לא עסק אלא בהשגחה על 
הפועלים ובמכירת־התוצרת. בני־האיכרים, 

שלא ראו לפניהם מטרה ראויה למאמץ, 

עזבו את המושבות ונדדו לערים, וכמה 
מהם עזבו את הארץ לצמיתות. 

אילו נמשכה ההתפתחות בכיוון זה, היה 
מפעל-ההתיישבות היהודי בא״י מתערער 
במוקדם או במאוחר. ישוב חקלאי, שבו לא 
היו היהודים ממלאים שום תפקיד זולת זה 
של משגיחים בלבד׳ בעוד שעבודת־האדמה 
ושאר העבודות הקשות היו נעשות בו ע״י 
הערבים, לא יכול היה להיות בדקים. אך 
באותו זמן הופיעו שני גורמים חדשים, שהשתדלו לתקן מצב 
זה ולהניח יסודות נאמנים יותר למפעל ההתיישבות היהודית 
בארץ. 

ה עליההשגי ה ומטרותיה. הגורם המכריע האחד 
היה זרם־עליה חדש, שהתחיל ב 1904 ושנתפרסם בשם 
"העליה השניה". רוב אנשיה של עליה זו, שהיו יוצאי 
אירופה המזרחית, היו צעירים מבני המעמד הבינוני או מן 
המעמד של דלי־ד,אמצעים. עדים היו לפרעות, שפרצו ברוסיה 
מ 1903 (קישינב) עד 1905 , והרבה מהם אף השתתפו בהגנה 
העצמית היהודית, שנתארגנה באותן השנים. על השקפותיהם 
השפיעו התנועות הסוציאליסטיות, שהיו רווחות ברוסיה 
באותו זמן, והציונות, כפי שנתגבשה אחר פולמוס־אוגאנדה. 
תכגית־ההתיישבות שלהם נתבררה להם מתוך עבודתם המע- 
ז&ית בארץ. תנאי העבודה השכירה במושבות גרמו לגיבוש 
מטרתם הראשונה: כיבוש־העבודה, כלומר החלפת הפועלים 
הערביים בעבריים בכל תחומי המפעל היהודי, כולל עבודות 
הבניין והשמירה בעיר ובכפר. מכאן באו לידי תביעה, 
שהישובים החקלאיים החדשים של היהודים יוקמו על-יסוד 
עבודה עצמית של המתיישבים ללא צורך בעבודה שכירה. 
במאמציהם להגשמת השאיפות הללו נתקלו אנשי ד,עליה 
השניה במכשולים, שספק הוא אם היה בכוחם להתגבר 
עליהם, אילמלא בא לעזרתם הגורם השני משני הגורמים 
שנזכרו למעלה: באותו זמן התחילה ההסתדרות הציונית 
את עבודתה המעשית בא״י. 

ההסתדרות הציונית וההתיישבות בארץ. 
ההסתדרות הציונית, שנוסדה ב 1897 ביזמתו של תאודור 
הרצל(ע״ע), שללה מתחילה כבלתי-תכליתית כל התיישבות, 
שנעשתה בדרך של הסתננות, נגד רצונם של שלטונות- 
הארץ. תכנית־הפעולה, שהתווה הרצל להסתדרות, היתד, 
מכוונת לקבל את הסכמתן של המעצמות — וקודם כל, של 
תורכיה — להתיישבות הציונית, ועם זה להקים את המכ¬ 
שירים הכספיים, שישמשו את ההתיישבות כשתגיע שעתה. 
מכשיר כזה נועד להיות "באנק אנגא־פלשתינה", שנפתח 
ביפו ב 1903 (כחברה־בת של "אוצר התיישבות היהודים" 
שנוסד ע״י הרצל בלונדון ב 1899 ) והתפתח במהירות יחסית 
לבאנק היהודי החשוב ביותר בארץ (כיום: "הבאנק הלאומי 
לישראל"). "הקרן הקיימת לישראל" נוסדה כמכשיר לרכישת 
קרקעות בא״י, שתישארנה לצמיתות רכושו של העם היהודי 
זתימסרנה בחכירה (עוברת בירושה) למתיישבים (או לבונים 
בעיר). 




513 


ארץ־ישראל 


514 


בשש השנים הראשונות לקיומה עמדה ההסתדרות הציו¬ 
נית בתוקף על השקפתו העקרונית של הרצל. — הרצל עצמו 
ביקר בארץ לשם פגישה עם קיסר גרמניה (קבלת־פנים 
בירושלים ב 2 בנובמבר 1898 )׳ שהבטיח—עוד קודם הנסיעה 
ובשעת הראיון שנתן להרצל בקושטה — את תמיכתה. של 
גרמניה במטרותיה של הציונות ואף את חסותה על חברת- 
זיכיון להתיישבות היהודים׳ שאת הרשיון לייסודה השתדל 
הרצל להשיג מן השולטן. לאחר שנכשלו מאמצים אלה, ולאחר 
שהסיכויים להסכם עם תורכיה נתמעטו והלכו, נתערערה 
עמדה זו׳ של ההסתדרות הציונית, ועם זה גברה אחר ד,"פול- 
מום של אוגאנדה" הדרישה מצד חוגים רחבים בציונות להת¬ 
חיל מיד בעבודה מעשית בא״י. ב 1905 — 1907 ביצעה הקרן 
הקיימת את קניותיה הראשונות (אדמות בן-שמן, חולדה, 
חיטין). ב 1908 נעשה צעד מכריע בדרך לפיתוח עבודת- 
ההתיישבות: נוסד "המשרד הארץ־ישראלי" ביפו, כבא-כוח 
ומוסד מבצע בא״י של ההסתדרות הציונית העולמית. כמנהל 
״המשרד הארץ־ישראלי" נתמנה ד״ר ארוןור רופין ( 1876 — 
1943 ), שהצליח לטפח שיתוף־פעולה ויחסי-אמון בין ההס¬ 
תדרות הציונית ופועלי העליה השניה. עקרונות העבודה 
העברית והעבודה העצמית נעשו — מתוך פעולה משותפת 
זו בין המוסד המיישב והמתיישבים — עקרונות־יסוד של 
ההתיישבות הציונית. 

לשם העבודה בא״י עמדו לרשותה של ההסתדרות הציונית 
בשנים שקדמו למלחמת־העולם 1 רק אמצעים מצומצמים 
ביותר. הכנסותיה של הקרן הקיימת לישראל, הקרן היחידה 
של ההסתדרות באותו זמן, הגיעו ב 1908 רק ל 13,700 לי״ש 
וב 1913 ל 40,000 לי״ש. כמוסד מרכזי לרכישת קרקעות מתוך 
שיתופו של הון פרטי נוסדה אז "חברת הכשרת־היישוב", 
שהיה לה חלק ניכר בעבודת־ההתיישבות של אותה תקופה. 
אך גם אמצעיה של חברה זו היו מוגבלים. בתנאים אלה לא 
יכלו ההסתדרות הציונית ומוסדותיה להקים מושבות גדולות. 
אעפ״כ נודעה לעבודתה באותן השנים חשיבות מרובה מכמה 
בחינות, כי בישובים הקטנים, שיסדה ב 1908 — 1913 — הקבו¬ 
צות דגניה וכינרת בעמק-הירדן, בן־שמן וחולדה ביהודה, 
מרחביה בעמק-יזרעאל וגן־שמואל בשרון —, סללה ההס¬ 
תדרות הציונית דרכים חדשות להתיישבות היהודית בעתיד. 

חשיבות מיוחדת יש לייחס לייסודה של קבוצת־ההתייש־ 
בות הראשונה דגניה ב 1909 . מסירת משק חקלאי לקבוצת- 
פועלים על אחריותה הקיבוצית בלבד היה בו משום ניסיון 
נועז, שהיו לו תוצאות מרחיקות לכת. ההתיישבות השיתופית 
וההתיישבות העובדת בכללה קיבלו ממנו דחיפות מכריעות, 
באופן שיש לראות בו את נקודת־המו׳צא להתפתחותה של 
התנועה הקיבוצית בהתיישבות על זרמיה וגו׳ניה השונים 
(ע״ע קבוצה). 

ניסיון אחר למצוא צורודהתיישבות חדשה נעשה באותם 
הימים במרחביה, שהוקמה בלבו של עמק-יזרעאל (מ 1911 
ואילך). כאן השתדלו לארגן קואופראטיו של התיישבות 
לפי תכניותיו של הכלכלן והסוציולוג הציוני פרנץ אופג־ 
הימר (ע״ע) — פעולה, שהיתר. מכוונת למזג את יתרונותיה 
של ההתיישבות השיתופית עם היתרונות של ההתיישבות 
הפרטית. הניסיון לא קיים את התקוות, שתלו בו. אך על-ידי 
מפעל זה נוסד הישוב החקלאי הראשון בעמק-יזרעאל. 

חידוש חשוב שני בישובי ההסתדרות הציונית מאותו 
זמן היה במה שישובים אלה הוקמו לא על יסוד ענף חקלאי 


אחד, אלא על יסוד ענפי־חקלאות שונים, מתוך כוונה למנוע 
את התערערותו של המשק בשעת משבר בענפים מסויימים. 
עקרון זה של המשק המעורב, שנוסה תחילה הלכה למעשה 
בבן־שמן בהנהלתו של האגרונום יצחק וילקנסקי, עתיד היה 
ליעשות גורם מכוון בכל פעולודההתיישבות של ההסתדרות 
הציונית ושל רוב הישובים החקלאיים בארץ. 

ההסתדרות הציונית התחילה מסייעת באותו זמן גם 
להרחבת העבודה העברית במושבות. לשם כך עודדה ב 1910 
את עלייתם של יהודי־תימן לארץ, שכמה אלפים מהם כבר 
עלו אליה בימי העליה הראשונה, וכן מ 1907 ואילך. בשיתוף 
עם מוסדות אחרים (ביהוד הוועד האודסאי של חובבי-ציון) 
סייעה ההסתדרות גם בהקמתם של שיכונים ומושבי־פועלים 
על-יד המושבות. מושב־פועלים ראשון מסוג זה היתד׳ עיד 
גנים (על־יד פתח־תקווה), שנוסדה ב 1908 . כן אירגנה ההס¬ 
תדרות הציונית ייסוד מושבות ע״י חברות־התיישבות פרטיות 
(ישובי ה״אחוזות" במגדל, פוריה, שרונה). 

את התפתחותו של הישוב ואת השינוי שבא בהרכבו 
בעקבותיהן של העליות הראשונה והשניה אפשר לסכם 
בנתונים סטאטיסטיים אלה: הישוב היהודי גדל מ 24,000 
נפש ב 1882 , שישבו כולם בערים, ל 85,000 נפש (בתוך אוכ־ 
לוסיה כללית של 700,000 נפש) ב 1914 . 12,000 נפש מישוב 
זה ישבו ב 44 ישובים חקלאיים, שכולם נוסדו אחר 1881 . 

במידה מרובה גדל גם הישוב העירוני. מספר היהודים 
בירושלים עלה עד 1914 ל 45,000 , בטבריה ל 5,000 ובצפת 
ל 7,000 . הישוב היהודי בחיפה גדל ל 1,500 ב 1900 ול 3,000 
ב 1914 . הישוב היהודי ביפו, שערה של העליה החדשה 
ומרכזה, עלה עד 1914 ל 10,500 , ועל־יד יפו נוסדה ב 1909 
(מתחילה כאחת משכונותיה) העיר העברית הראשונה תל־ 
אביב. 

בתקופה זו באה התפתחות חשובה גם בשדה החינוך 
והתרבות. הוקמו (מ 1881 ואילך) מערכות של בתי־ספר חו- 
לונים ע״י חברת כי״ח (שכבר הקימה ב 1870 את בית־הספר 
החקלאי "מקווה־ישראל"), חברת "עזרה" של יהודי גרמניה 
(מ 1904 ואילך), חובבי־ציון ברוסיה (הוועד האודסאי), ולסוף 
ע״י ההסתדרות הציונית, וכן ע״י מוסדות אירגוניים אחרים. 
לשון־ההוראה בבתי-ספר אלה היתד, מתחילה עפ״ר לשון 
הארץ של החברה המייסדת: אך בהשפעתם של חובבי-ציון 
וההסתדרות הציונית נעשתה הלשון העברית שלטת בהם 
יותר ויותר. היא נכנסה לראשונה לשימוש בחיי יום־יום, 
לאחר שאליעזר בן־יהודה התחיל ב 1882 במאמץ להנהיג 
את הדיבור העברי בביתו ובחוג־מכריו. בהשפעתה של העליה 
השניה התחילה הלשון העברית כובשת מקום בראש בחיי 
יום־יום של הישוב החדש וכן בעיתונות ובספרות שלו (עי׳ 
להלן, חינוך). ריב־הלשונות, שפרץ ב 1913 בקשר להקמת 
הטכניון העברי בחיפה (עי׳ להלן, שם), נסתיים בהכרעה 
לטובת העברית כלשון־ההוראה. 

כמרכן הונחו באותן השנים היסודות הראשונים לאירגון 
עצמי של הישוב. מתחילה נוצר אירגון-הפועלים. בצד שתי 
מפלגות־הפועלים ("הפועל הצעיר" ו״פועלי ציוך) נוסדו, 
זו אחר זו, כאגודות מקצועיות, מ 1911 ואילך, הסתדרות 
הפועלים החקלאיים ביהודה, הסתדרות פועלי־הגליל והס¬ 
תדרות פועלי-השומרון. ב 1912 הונח היסוד לקופת־חולים של 
הפועלים. ב 1913 התחילו מתארגנים גם איכרי־המושבות 
והקימו את ההתאחדויות של המושבות ביהודה ובגליל. 






סבוצה של חברי ״השומר״ בגליל ב 1907 


למאמצי האירגון הללו של המושבות ניתנה דחיפד. גם 
ע״י מצב־הביטחון. מהפכת התורכים הצעירים ( 1908 ) הביאה 
לידי שינוי התנאים בארץ. הנהגתם של משטר קונסטי¬ 
טוציוני ומידה מרובה יותר של חירות מדינית, מצד אחד, 
ושאיפתו של השלטון המרכזי בקושטה לחיזוק האיחוד של 
ארצות האימפריה התורכית ועמיה ע״י "לאומיות עותמאנית", 
מצד שני, עוררו פעילות ציבורית מסויימת גם בין הערבים 
בארץ. כתוצאה מכך התחילה מתארגנת בארץ תנועה ערבית 
לאומית, ביהוד בקשר לבחירות לפארלאמנט התורכי, ואותו¬ 
תיה הורגשו עד מהרה בתעמולה, שהתנהלה נגד מתן אישורים 
לקניות־קרקע גדולות ע״י יהודים (למשל, בשעת רכישת 
הקרקע של מרחביה). הורע מצב־הביטחון בארץ, המרות של 
פקידי־השלטון, שהתחלפו לעיתים קרובות, נתרופפה, אך 
סדר חדש בפועל לא הוקם. על כך נתווספה עמדתם של 
השלטונות כלפי הציונות, שהיתה בכללה שלילית: ראשיו של 
המשטר החדש, שהוקם כדי למנוע את התפוררותה של 
תורכיה, ראו בציונות גורם, שעלול לסייע להתפוררות זו. 
בתנאים אלה נתרבו ההתנפלויות של הערבים על ישובי- 
היהודים בארץ, ועמן נתרבו הגנבות, מעשי־השוד והרציחות. 
אי־הביטחון המריץ את הישוב היהודי לנקיטת צעדים בכיוון 
של הגנה עצמית, וכך נוסדה אגודת ״השומר״ ( 1909 ), 
ששמה לה למטרה לארגן שמירה יהודית יעילה על המושבות 
היהודיות (ע״ע הגנה). — התפתחות הארץ והישוב היהודי 
בה הופסקה ע״י מלחמת־העולם 1 . 

הישוב במלחמת־העולם הראשונה ( 1914 — 1918 ). 
המלחמה ניתקה את א״י מן הארצות, שמהן הובאו אליה דוב 
המזונות ושאר מצרכים בעלי חשיבות חיונית. הארץ הוכנסה 
למעגל־המלחמה — מתחילה בשעת הקרב על תעלת־סואץ 


ואח״ב עם התקפת הבריטים על הארץ, שנסתיימה בכיבוש 
חלקה הדרומי על־ידיהם ב 1917 וחלקה הצפוני ב 1918 . סבלה 
של האוכלוסיה בכללה בתקופת־המלחמה היה גדול ביחוד 
מן הצד הכלכלי* אך הישוב היהודי סבל ביותר גם מחמת 
ביטולן של הקאפיטולאציות ע״י תורכיה מיד אחר התפרצותה 
של המלחמה — מה ששלל ממנו את הגנתן של רוב מעצמות- 
אירופה — ומתוך כך נפגע קשות ע״י רדיפותיהם של השל¬ 
טונות בראשותו של ג׳מאל פחה, מפקד הגיס הרביעי ושר- 
הצי. זה האחרון בא לארץ בהחלטה לעקור בה מן השורש 
את הציונות כתנועה מתנגדת לרוחה הלאומית של תורכיה 
ולמגמותיה המדיניות. 

רדיפות היהודים גברו במידה שהורע מצבה של תורכיה 
במלחמה. סבלו של הישוב היהודי הגיע לשיאו עם גירושם 
של היהודים מיפו באפריל 1917 ועם הרדיפות השיטתיות. 
שנערכו נגד ישוביו, לאחר שנתגלתה רשת הריגול לטובת 
האנגלים, שנתארגנה בארץ (בראשותו של אהרן אהרנסון) 
ע״י אירגון בשם "ניל״י" (ע״ע). פעולתו של אירגון זה, 
שהתנהלה בניגוד לדעת המוסדות והמנהיגים המוכרים של 
הישוב, אך שנבעה מרצון עז לשנות את המשטר, שהיה קיים 
בארץ, ומהערכה נכונה של המצב המדיני, נתנה לג׳מאל 
פחה ולעוזריו הזדמנות לפעול נגד הישוב כולו. שבועות 
הרבה נמשכו הרדיפות, שנרדפו תושבי זכרון־יעקב, ראשון- 
לציון, פתח־תקווה, וכן בני המושבות של הגליל התחתון 
וכמה מתושביה של חיפה. נאסרו ראשי המושבות, חברי 
הוועדים השונים, ראשי התאחדות המושבות ביהודה, מנהי¬ 
גים וחברים של אירגון "השומר", שנראה לשלטונות (על־פי 
עדויות מסויימות) קשור בפעולות מאורגנות, שהיו מכוונות 
נגד השלטון התורכי. החקירות התנהלו במקומות הרבה 





517 


ארץ־ישראל 


518 



לורד אלנבי נכנם לירושלים לאחר כיבוש העיר ע״י הבריטים, 11 בדצמבר 1917 


באכזריות ובשיטות של יה״ב. מאות צעירים נשלחו לחקירה 
לנצרת ומשם הובלו לדמשק. כאן נתארגן אז (בהנהלתו של 
מאיר דיזנגוף) ועד־העזרה המרכזי למען המגורשים והאסי¬ 
רים, שנתמך ע״י טובי־הישוב ועמד בקשר מתמיד עם 
המוסדות הרשמיים של הישוב והתנועה הציונית. 

בימי מלחמת־העולם 1 נתבלטה בבירור חשיבותה של 
העובדה, שההסתדרות הציונית קיבלה עליה קודם המלחמה את 
האחריות למפעל־ההתיישבות בארץ ועוררה בלב המתייש¬ 
בים, ובלבותיהם של הרבה מיהודי־התפוצות, את הרצון לקיים 
ולהמשיך את המפעל אף בתנאים הקשים ביותר. כך עלה 
בידה לקיים במשך כל שנות־המלחמה קשר בין יהודי־הארץ 
ויהדות־העולם ולשלוח בדרכים שונות כספי־סיוע לישוב 
מגרמניה, מהולאנד, מסקאנדינאוויה וביחוד מאה״ב, שיהודיה 
התחילו אז משתתפים לראשונה בממדים גדולים במפעל־ 
ההתיישבות היהודי בארץ. 

למרות עזרה זז׳ שבאה מן החוץ ולמרות המפעל של 
עזרה עצמית, שאורגן על־ידי הישוב עצמו, גוועו אז בארץ 
אלפי יהודים ברעב ובמחלות! כעשרת אלפים יהודים, שהיו 
נתינים של מדינות־חוץ, הוכרחו לעזוב את הארץ. מספרם 
של היהודים בארץ ירד ע״י כך מ 85,000 ב 1914 ל 56,000 
בערך ב 1918 . אעפ״כ לא זו בלבד שמפעל ההתיישבות החק¬ 
לאית נשאר בהקפו הקודם, אלא אף נוסדו — בזמן הרדיפות 
הקשות ביותר, שנערכו על הישוב—ארבעה ישובים חקלאיים 
חדשים בגליל העליון, ובתוכם תל־חי וכפר־גלעדי. 

ב 31 באוקטובר 1917 פתחו צבאות־בריטניה, לאחר הכנות 
ממושכות, בהתקפה פתאומית על באר־שבע וכבשוה. ב 7 
בנובמבר לכדו את עזה וב 16 בו כבשו את יפו. ב 11 בדצמבר 
(בחנוכה) נכנס הגנראל אלנבי בראש צבאותיו לירושלים. 


כמה שבועות קודם לכן, ב 2 בנובמבר 1917 , הונח ע״י הכרזת־ 
באלפור גם היסוד המדיני להתפתחות חדשה של הארץ 
והישוב היהודי בתוכה. 

א. רופין, שלושים שנות בנין א״י ( 1935-1907 ), תרצ״ז; 

א. ביין, תולדות ההתישבות הציונית מתקופת הרצל ועד 
ימינו, תשי״ד (כולל ביבליוגראפיה מפורטת)! י. בן־צבי, 
אדץ־ישדאל ויישובה בימי השלטון העותמאני, תשט״ו! זב־ 
רונות ארץ־ישראל, קיבצם וביארם אברהם יערי, תש״ז! 

ספר תולדות ההגנה, כרך א/ ספר א׳, תשט״ו! 1 י׳י 2 1 ז!> 8 .¥ 

016 ,תז 8011 ; 1917 ,/?>ג>י,ז 7 612 '<£ ,ח 10 זט 3 > ח? 8 .ם 304 

. 1935 , 1 ,^ 1111 ^ 6 ( £616 210/1111156/16 

א. ב. 

בעיית א״י במדיניות הבינלאומית ( 1798 — 
1923 ). עם סיום מסעי־הצלב נתמעטה החשיבות, שיוחסה 
ע״י המעצמות לא״י, ועם הכיבוש התורכי-העותמאני של 
הארץ נצטמצמה חשיבות זו עוד יותר. בתקופה זו נחשבה 
א״י, מבחינת משקלה ביחסים הבינלאומיים, לקרן־זווית, 
למחוז נידח, שמשמש סלע־מחלוקת לפחות פרועים או שדה־ 
ביזה לבדוים. אמנם נכון הדבר, שבמשך זמן מסויים עוררה 
הארץ עניין בחוגי־מסחר אירופיים מסויימים (מסוג "חברת 
הלוואנט"), אך פעולתם של חוגים אלה היתד. פרועה על־פני 
המלכות העותמאנית כולה ולא היתה מכוונת לא״י דוקה. 
עד היום לא נתגלתה הוכחה משכנעת, שלאיגטרסים מס¬ 
חריים אלה נודע משקל חשוב בתחרות־המעצמות באותה 
תקופה. 

נקודת־מפנה במצב זה נוצרה עם נחיתתו הפתאומית של 
נאפוליון במזרח. נחיתה זו הביאה לידי כיבושה של מצרים 
על ידיו ב 1798 , ואחריו — למסעו לארכה של א״י, שנבלם 
ע״י כשלונו של המצור, שעם על עכו (ר׳ למעלה, ענד 497 ). 
לנימוקים שהגיעו, לפי המקובל, את נאפוליון למסע זה נודעת 


519 


היסטוריה : בעיית א״י כמדיניות הבינלאומית 


520 


חשיבות מרובד. ביותר, מאחר שהם אפיינים לנימוקים, 
שהניעו את המעצמות השונות, מאותו זמן ואילך, להיאבק על 
השפעתן באיזור. העיקרי שבהם היה: חשיבותה של הארץ 
מבחינת מעמדה הגאוגראפי. 

א״י נמצאת בנקודת־הצטלבות של שלושת הנתיבים המס¬ 
חריים והאסטראטגיים הגדולים של העולם המודרני, הנתיבים 
המחברים את שתי מערכות־האוקיינוסים — של האטלאנטי 
(כולל הים־התיכון) ושל האוקיינוסים ההודי והשקט את 
הים התיכון עם המפרץ הפרסי ואת היבשת האירופית- 
אסייתית עם חצי־האי האפריקני (עי׳ למעלה, מעמדה הגאו־ 
פוליטי של א״י). כל עוד נתקיימה עליונותה של האימפריה 
העותמאנית, ועם זה — שליטת־המונופולין שלה על שלושת 
הנתיבים הללו, הוצאה א״י למעשה מתחום־ההתחרות של 
המעצמות. אך משהתחילה התפוררותו של השלטון העות־ 
מאני באסיה בסוף המאה ה 18 , השתדלה כל מעצמה למנוע 
מיריביה שלטון־מונופולין על נקודת־הפגישה של שלושת 
הנתיבים הנזכרים. 

שיקול זה תפס מקום חשוב גם בחישוביו של גאפוליון 
וגם בחישוביהם של אלה, שהיו אחראים להתפתחויות העיק¬ 
ריות, שאירעו באיזור אחר זמנו — ביהוד אותן שאירעו 
בזמנו של מוחמד עלי. בעיני נאפוליון היתה לא״י חשיבות 
שוות־ערך לצרכי הגנה והתקפה כאחד. הוא ראה בה עמדת- 
מגן, שתוכל לשמש לו להגנה על מצרים מפני נסיונות 
בריטיים־תורכיים לכבשה מחדש; ועם זה ראה בה קרש־ 
קפיצה לאנאטוליה ולקושטה, לעיראק, למפרץ הפרסי ולהודו. 
מן המסמכים, שנתגלו עד עכשיו, אין להסיק בבירור אם 
נתכוון נאפוליון, אחר קרב־ניצחון בא״י, להתקדם ממנה 
צפונה, או מזרחה. 

גורם נוסף, שמאותו זמן ואילך הובא בחשבון בשיקוליה 
של כל מעצמה, שנתכוונה להשתלט באיזור זה לאחר שתת- 
פורר הממלכה התורכית, היתד. מציאותם של מיעוטים לאו¬ 
מיים ודתיים בארץ, שהיו מוכנים — כפי שאפשר להניח — 
לקבל את חסותה של מעצמה אירופית. בעיצומו של מסע- 
המלחמה של נאפוליון בא״י נידונו בפאריס תכניות בדבר 
הקמת מדינה יהודית בין עכו, ים־המלח, ים־סוף ומצרים 
התחתית, אע״פ שלא ידוע בבירור באיזו מידה נתן גאפוליון 
את תמיכתו לתכניות הללו. לעומת זה ידועות כוונותיו 
לעורר תסיסה בין הדרוזים והמארוניטים, יושבי האיזורים 
הצפוניים של א״י, ולהפיק לצרכיו את מלוא התועלת מן 
המקומות הקדושים לנצרות ולאיסלאם. 

מטעמים אלה, וכן מטעמים אחדים׳ נעשתה שאלת עתידה 
של א״י בעיה בעלת חשיבות כל-אירופית בתקופת מלחמותיו 
של מוחמד עלי, הפחה האדיר של מצרים ובעל-בריתה 
ההדוק של צרפת, שניסה לבסס את ממלכתו על החידושים 
והרעיונות, שהובאו ע״י הכיבוש הנאפוליוני. הוא שלח את 
מצביאו הראשי, את בנו־החורג אבראהים, לכבוש את סוריה 
וא״י, הן כדי להרחיק את האפשרות של התקפה תורכית 
ישירה על מצרים — מאחר שהשולטן מחמוד, אדוגו־להלכה, 
ביקש לנשלו משלטונו —־והן כצעד ראשון לכינונה של מל¬ 
כות ערבית, שנועדה לכלול את סוריה, עיראק והמקומות 
הקדושים בחג׳אז. ב 1831/33 כבש אבראהים את כל א״י 
וסוריה, ובמשך שבע השנים שלאחר מכן נמצא תחום זה 
במרכז ההתעניינות של המדיניות האירופית — ביהוד מחמת 
נסיונותיה של תורכיה לשוב ולכבוש את האיזור. 


הצדדים המקיפים־יותר של הבעיה נתגלו בעיקר בעובדה, 
שבריטניה של פאלמרסטון, ובמידת־מה גם אוסטריה, ראו 
הכרח לעצמן לבוא באותה שעה לעזרתה של תורכיה המת¬ 
פוררת. אילמלא נקטו מעצמות אלו עמדה זו בעוד מועד, היתד. 
התוצאה: או חסות רוסית על המלכות העותמאנית (בהוג- 
קיאר אסקלסי [ 814€16551 • 11014131 ], ב 1833 , ויתרו התורכים 
ויתורים מרחיקי־לכת לניקולאי 1 תמורת הבטחתו לסייע 
בידם נגד מוחמד עלי) או הגמוניה צרפתית על הים התיכון 
(הצרפתים כבר כבשו את אלג׳יריה; וכיבושם של נמלי 
א״י וסוריה ע״י מוחמד עלי היה עשוי למסור את החוף 
המזרחי של הים התיכון לידי בעל־ברית נאמן זה של צרפת, 
ביהוד לאחר שקודם לכן נמסר לאבראהים האי כרתים, 
ששימש בסיס לתורכיה ומצרים במלחמתן במורדים היווניים 
בימי מלחמת־העצמאות היוונית). 

החשיבות העצמית של סוריה וא״י כבר שימשה באותם 
הימים גורם בשיקולי מדיניותן של המעצמות. במאה ה 19 
באה ההשתלטות המודרגת של המכשירים החדשים, פרי 
ההתפתחות המדעית, בשדה־התחבורה (ביהוד של ספינת־ 
הקיטור והרכבת); עובדה זו כשלעצמה הבליטה ביתר שאת 
את ערכן של ארצות כגון א״י, שנודעה להן חשיבות של 
צמתי־דרכים, בתקופה של תעלות בינאוקיאניות ומס״ב 
חוצות־יבשות. מן הבחינות של שתי שיטות-התחבורה — 
הימית והיבשתית — כאחת, עלתה חשיבותה של א״י עוד 
בתקופת־פאלמרסטון. כיבושה של א״י היה עשוי להבטיח 
את השליטה על נתיב־הסואץ (ביהוד לאור העובדה, שקווי- 
הגבול בחצי־האי סיני, שהפרידו באותו זמן בין תורכיה ובין 
מצרים, לא הותוו בדייקנות). נתיב זה, אף קודם חפירתה של 
תעלת־סואץ היה בעל חשיבות מרובה מאחר שספינות־ 
הקיטור מן הסוגים הקדומים העדיפו את השןט לאורך חופי 
הים התיכון על פני הפלגה בנתיב המסוער שמסביב לכף 
התקווה הטובה. משום כך היו המטענים מועברים ביבשה 
דרך רצועת־היבשה הצרה של סואץ, שממנה שוב הובלו 
בדרך ימית בים־סוף ובאוקיינוס ההודי. כן נחשבו החופים 
של א״י וסוריה מתאימים לשמש נקודות־סיום לדרך יבש¬ 
תית — אפשר, למסילת־ברזל, שתהא נמשכת עד עיראק 
והמפרץ הפרסי; היתד. זו תכנית־הזלת, שהטילה את צילה 
במידה הולכת וגדלה על המדיניות האימפריאלית של אנגליה 
ועל זו של צרפת. 

שיקולים אלה חייבו, מנקודת־מבטה של פאריס, שמוחמד 
עלי ירחיב את תחופישלטונו בסוריה כל כמה שאפשר 
צפונה; ואילו מנקודודמבטה של לונדון חייבו שיקולים אלה, 
שמוחמד עלי ייהדף חזרה בכיוון אל הנילוס כל כמה שניתן 
להדפו. מבחינה זו אפיינים דבריו של פאלמרסטון, שנכתבו 
ב 1833 : "התנאים, שמציעים לכוף על מוחמד עלי, הם 
טובים במידה שהם שוללים ממנו... את השימוש בנתיבים של 
ארם־נהריים" (כלומר, הדרך היבשתית אל המפרץ הפרסי). 
בדבריו אלה רמז פאלמרסטון במיוחד לתכנית, שהמליצה 
על הגבלת שלטונו של הפחה המצרי לחופה של א״י ועל 
הוצאת ארץ־העורף של עבר־הירדן וסוריה מרשות של¬ 
טונו — מה שהיה מונע ממנו את השליטה על קווי־התחבורה 
העיקריים. מוחמד עלי, שנתמך ע״י צרפת, דחה את התנאים 
הללו. אך שאר המעצמות, שהונהגו ע״י בריטניה והתערבו 
בסיכסוך התערבות מזויינת, הכריחו את מוחמד עלי ב 1840 
להצטמצם בשלטון על מצרים בלבד ולוותר על סוריה וא״י. 



521 


ארץ־ישראל 


522 


בעשרות־השנים הבאות נתבלט משקלה של א״י בזירה 
הבינלאומית על־יסו׳ד חשיבותה לגבי כל אותן המעצמות, 
שהשתוקקו לזכות ב״חסות" על מיעוט דתי זה או אחר 
שבתחומי הממלכה העותמאנית המתפוררת. החסות, שהיתה 
לרוסיה על הנוצרים האורתודוכסיים בתורפיה ועל המקומות 
הקדושים לנוצרים־האורתודופסיים בא״י, היתה בעלת הים- 
טוריה ארוכה, ואף ניתן לה חיזוק משפטי בחוזה של קוצ׳וק 
קיינארג׳י ( 1 (ז 3 ם £81 מ 1774 (ביהוד בסעיף 7 

שבו). שרשיה של החסות, שהיתר. לצרפת על הקאתולים 
(הלאטינים) ועל המקומות הקדושים לקאתולים, היו נעוצים 
בתקופת מסעי-הצלב. הבריטים (ובמידה מסויימת גם הפרו¬ 
סים) ניסו לבטל יתרון זה של יריביהם ע״י יצירת חסות 
על המיעוט הפרוטסטאנטי החלש (כוונה זו היתד. טמונה 
בייסודה של ההגמונות הירושלמית ב 1841 ). כשלונה של 
מדיניות זו עורר את פאלמרסטון ואת יורשיו לנסות בהטלת 
חסות בלתי-רשמית על המיעוט היהודי (עי׳ למעלה, עט׳ 
503 ). כתוצאה מכך היו שנות ה 40 וה 50 של המאה ה 19 עדות 
למאבק נמרץ, שנערך בין המעצמות. וביחוד בין נציגיהן 
הקונסולאריים בירושלים, על גיבוש עמדותיהן כבעלות- 
חסות. היה ברור, שזולת הבאלקאנים, שימשה ירושלים, וכן 
שאר חלקיה של א״י — בזכות המקומות הקדושים שבהם —, 
זירה אידיאלית למעצמות להצגת תביעותיהן הדתיות. המט¬ 
רה, שהיתר. מונחת ביסודן של חסויות אלו, היתה, כמובן, 
להבטיח לבעליהן אחיזה מסויימת בתורכיה במקרה ששקי- 
עתה של הממלכה תביא לידי חלוקתה הסופית. ידוע יפה, 
שהתביעות הסותרות של המעצמות בקשר למקומות הקדושים 
שימשו עילה ישירה למלחמת־קרים. 

המאורעות, שנתרחשו במצרים בשנות ה 60 , ה 70 וה 80 , 
חזרו והעבירו את מרכדהכובד של הבעיה לתחום־התחבורה. 
תעלת-סואץ נבנתה, הבריטים התקוממו לעליונותם של הצר¬ 
פתים בקאהיר ולמרותם על תעלת־סואץ, עד שהדברים הגיעו 
לידי כיבוש בריטי צבאי של מצרים, שנישל את הצרפתים 
ונמשך עשרות שנים. עכשיו נתחלפו התפקידים: הבריטים 
ניסו להרחיב את השפעתם צפונה, דרך א״י וסוריה הדרומית, 
ואילו הצרפתים, שחיכו שרשים בלבנון, במרכז סוריה ובצפו־ 
נה, ניסו להגביל את ההשפעה הבריטית למצרים בלבד. 
בשנים האחרונות של המאה ה 19 , כשהתפשטות ההון והת- 
עשיר. הטביעה את חותמה על מהלך ההיסטוריה הכללית, 
נטתה ההתחרות בין אנגליה וצרפת על א״י וסוריה להתרכז 
בתחומי הבעיות הפינאגסיות והכלכליות. המעצמות השקיעו 
בממלכה העותמאנית סכומים כבדים, בצורת מילוות, מבנים, 
עבודות ציבוריות, וכן בהפקת מחצבים (בזמן מאוחר 
יותר — ביהוד נפט). אך בתקופה הנדונה נתרכזה ההש¬ 
קעה בהנחת מסילוודברזל (ב 1903 היה יותר ממחצית ההון 
הצרפתי בתורכיה, פרט להלוואות, שניתנו למדינה העות־ 
מאנית, משוקע במס״ב). המאבק האנגלי-צרפתי נתרכז יותר 
ויותר בזירת הסלילה של מנדב, ולתחרות כלכלית זו נודעה 
משמעות מדינית. בתקופת־הגבול בין שתי המאות, היה 
ברור, שאיזור־השפעה כלכלי של אחת מן המעצמות עשוי 
ליהפך למושבה של אותה מעצמה, ובריטניה התחילה תומכת 
בהקמתם של איזורי־השפעה כאלה, למרות מה שהיו עשויים 
להביא לידי התפוררותה של תורכיה. סיבתה של מגמה זו 
במדיניות הבריטית היתד. נעוצה בשני גורמים, שהפכו את 
הידידות האנגלית־תורכית העתיקה לאיבה: הכיבוש הבריטי 


של מצרים— שמעכשיו ואילך תוארה ע״י מנהיגי התורכים 
הצעירים כ״אלזאס־לותרינגיה״ של המלכות העותמאנית — 
והשתלטות ההשפעה הגרמנית על ארמודהשולטן בסוף 
המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20 . 

התפתחויות אלו עוררו אצל הבריטים — ביתר דיוק, 
אצל נציגי האימפריה הבריטית בקאהיר, וביחוד אצל הלורד 
קיצ׳נר — את החשש, שהתורכים עלולים לערוך התקפה על 
מצרים, וכן — מה שנראה מסוכן עוד יותר — שבהתקפה זו 
הם עלולים להסתייע במעצמה מודרנית, קרוב לוודאי בגר¬ 
מניה או בצרפת (אף אחר ה״אנטאנטה״ של 1903 היו היחסים 
בין אנגליה וצרפת במזרח התיכון בסימן של התחרות ולא 
של ידידות). מטעם זה ראה קיצ׳נר כחיונית את הקמתה של 
מדינת-חיץ. כפופה לחסות בריטית, באיזור הסמוך למצרים, 
בין עכו ועקבה. 

שיקולים אסטראטגיים אלה מילאו תפקיד חשוב במערכה 
על מסה״ב בסוריה וא״י, שהיתר, נטושה בין בריטניה, 
צרפת וגרמניה. התכניות הגרמניות לסלילת מסילות־ברזל 
בתורכיה האסייתית היו מבוססות על נתיב יבשתי, בכיוון 
צפוני-מערבי—דרומי-מזרחי, שנמשך מקושטד, לאלכסנדרטה, 
ומכאן למפרץ הפרסי. תכנית זו של "מסה״ב קושטה—בגדאד" 
איימה על האינטרסים הבריטיים במפרץ הפרסי והת¬ 
חרתה: א) בתכנית הבריטית. שנתבסמה על נתיב יבשתי 
מזרחי־מערבי מבגדאד לחיפה ("תכנית וילקוקם", שיוזמה 
ע״י מונטיפיורי ולינץ׳ [ 0011 ^ 1 ] ותוכננה ע״י סר ויליאם 
וילקוקם * ב) בתכנית הצרפתית של סלילת מסילה בין 
אלכסנדרטה או חומץ ( 110015 ) ובין בגדאד. תכנית אחרת, 
שבביצועה נטלו הגרמנים חלק פעיל, היתד. זו של מסה״ב 
החג׳אזית — בין דמשק למכה —, שהיה בה משום התחרות 
ישירה במסד,"ב הצפונית־דרומית. בין חלב למזריב, שנסללה 
ע״י הצרפתים! ביחוד נודעה חשיבות לענף חיפה—אדרעי 
של מסה״ב החג׳אזית, שהתחרה בענף בירות—דמשק של 
המסילה הצרפתית ובא במקום תכנית־וילקוקם הבריטית. 
נוסף על כך היה במסילה החג׳אזית משום איום אסטראטגי 
על האינטרסים הבריטיים במצרים, ביחוד לאחר שהתורכים 
ביקשו הן מן הגרמנים והן מן הצרפתים, שימשיכו את 
המסילות בכיוון לרפיח, וכן שיסללו מסילה ממעון לעקבה, 
שהיתר, עשויה להתחרות בתעלת־סואץ (שהרי ע״י כך היה 
נוצר קו ישיר בין חיפה שעל גדות הים-התיכון ובין עקבה 
שעל חוף ים־סוף). 

מאבק זה לבש צורה חריפה ועזה כל־כך עד שבסוף 
1912 נתקבלה בבית העליון של צרפת החלטה, שבה הוטעמו 
האינטרסים הצרפתיים בסוריה (וא״י בכלל — בהתאם 
להגדרות. שהיו רווחות באותו זמן) נוכח ההתחרות מצד 
אנגליה וגרמניה. שר־החוץ הבריטי, סר אדוארד גרי, התחייב 
בפומבי, שבריטניה תנקוט במדיניות של "סילוק הידיים 
מסוריה", אך לאחר־מכן הסביר, שבכך לא נתכוון כלל וכלל 
להכיר בזכויותיה הבלעדיות של צרפת בתחום זה. ןתר על 
כן: הכרזתו של סר אדוארד גרי לא חייבה את הנציגים 
הבריטיים בקאהיר', כמסתבר ממסמך דיפלומאטי מאותה 
תקופה: "קיומן של כוונות צרפתיות לגבי סוריה ידוע באותה 
מידה שידועה ההתנגדות לתכניות אלו מצד הבריטים. פאריס, 
ודאי, נפגעה מן העובדה, שלורד קיצ׳נר, ממושבו בקאהיר, 
ניסה לנהל תעמולה פרו־בריטית בסוריה" (יש להזכיר שוב, 



523 


היסטוריה : בעיית א״י במדיניות הבינלאומית 


524 


שבשם "סוריה"׳ שנזכר בכל אחת מן ההודעות הללו, המכוון 
היה גם לא״י). 

ב 1914 , ערב המלחמה, יישבו הגרמנים את חילוקי־הדעות 
בינם ובין צרפת ואנגליה ע״י שני הסכמי מסילות־ברזל 
(שנחתמו בפברואר וביוני של אותה שנה), שחילקו את תור¬ 
כיה האסייתית לאיזורי־השפעה כלכליים. ההסכם הצרפתי־ 
גרמני הנחיל לגרמנים עליונות באנאטוליה, סוריה הצפונית 
וארץ־נהריים (איזורי מסה״ב קושטה—בגדאד), ולצרפת — 
עליונות בסוריה המרכזית והדרומית, עד גבולותיה של מצרים 
(כלומר באיזורים של מסילות־הברזל הצרפתיות ומסה״ב 
החג׳אזית). ההסכם האנגלי־גרמני חילק את ארם־נהריים 
לאיזור־השפעה גרמני בצפון ולאיזור־השפעה בריטי לאורך 
חופי המפרץ הפרסי, וכן העניק לבריטים עליונות באיזור 
שמדרום לבירות וממערב לרבת־עמון (כלומר באיזורי־החוף 
של א״י והלבנון), וכן במדבר שבין עיראק ועבר־הירדן, 
באופן שאפשר היה עכשיו לבריטים לבנות מס״ב בקו סואץי— 
עקבה—כווית—בצרה (פיצוי על תכנית־וילקוקם שנתבטלה). 
ראויה לציון העובדה, שההסכם הגרמני־צרפתי הנחיל את 
ארץ־ישראל לצרפת, ואילו ההסכם האנגלי־גרמני הנחיל אותה 
לאנגליה. במלים אחרות: בערב מלחמת־העולם 1 יישרו 
הגרמנים את ההדורים עם מתחריהם לשעבר ויצרו בין 
בעלוודהברית, אנגליה וצרפת, נקודת־מחלוקת בנוגע לעתי¬ 
דה של א״י. 

תקרית־עקבה והגבול הארצישראלי-המצרי. 
אחת מן הפרשיות, המעידות על החשיבות. שיוחסה ע״י 
בריטניה, עוד קודם מלחמת־העולם 1 , לתחומה של א״י 
כולו, היתד, קשורה ב״תקרית־עקבה״ משנת 1906 . לפרשה זו 
נודעת גם חשיבות משום ששימשה' סיבה לקביעת הגבולות 
בין א״י המאנדאטורית ובין מצרים. הסכבדהשלום עם מוחמד 
עלי, משגת 1841 , השאיר בידו, נוסף על מצרים, איזור בעל 
גבולות מטושטשים בסיני וכמה ערי־מבצר על חוף ים־סוף, 
בדרך למכה. ב 1892 — עשר שנים אחר הכיבוש הצבאי 
הבריטי של מצרים— חזרו התורכים ותבעו את חצי־האי 
סיני ואת ערי־החוף בחג׳אז. סר אוולין ברינג (אח״כ: לורד 
קרומר), ממושבו בקאהיר, מיחד, על כך, ולסוף הושגה פשרה, 
שלפיה חזרו הערים בחג׳אז לבעלות תורכית, ואילו חצי־האי 
סיני נשאר תחום מצרי. תוך כדי כך נתגלה, שקווי־הגבול 
שהותוו בסיני לא היו ברורים. לדברי התורכים נמשך הגבול 
של מצרים מאל־עריש לסואץ, בעוד שגבולות־סיני נמשכו 
מסואץ עד עקבה. פירושו של דבר, ששטח בצפון־סיני, בצורת 
משולש, שנמצא בין אל-עריש, סואץ ואילת, נחשב לחלק מן 
המחוזות התורכיים של א״י! ואמנם ברוב המפות מאותה 
תקופה צויין איזור זה כתורכי ולא כמצרי. אולם ברינג טען, 
שמשולש זה, וכן החלק הדרומי של חצי־האי סיני, שייכים 
למצרים, ותבע, שקו ישר מאל-עריש לאיזור-אילת ישמש קר 
הגבול החדש של מצרים. התורכים דחו תביעה זו, ולמחלוקת, 
שנוצרה בקשר לכך, נודע משקל מסויים במשא־ומתן על ההת¬ 
יישבות היהודית בצפון־סיני, שהתנהל ב 1903-1902 בין הרצל 
ובין ג׳וזף צ׳מברלין. צ׳מברלין נטה להאמין, מהתיישבות זו 
היתד, עשויה לסייע לבלימתה של התקפה תורכית אפשרית 
והיתד, עלולה להביא לידי הכללתה של א״י באיזור־ההשפעה 
הבריטי. אך ברינג פסל את התכנית והעדיף להשתמש 
בבדוים המקומיים ככלי־שרת של המדיניות הבריטית. "מדי- 
ניות־בדוים״ זו גרמה, שב 1906 תפסו הבריטים שטח תורכי 


על־יד אילת מתוך הסגת־גבולות גלויה. התורכים טענו, 
שתפיסת השטח התורכי היתה חלק מן הניסיון הבריטי להר¬ 
חיב את גבולותיה של מצרים בכיוון לא״י. המתיחות מסביב 
לתקרית זו גברה עד כדי התהוות של משבר. הבריטים דחו 
הצעת־פשרה תורכית, שנתכוונה לחלק את חצי־האי סיני 
באופן ששתי הגדות של מפרץ־הסואץ היו נשארות בידי 
מצרים ושתי הגדות של מפרץ־אילת — בידיה של תורכיה. 
הבעיה נחשבה כבעלת־משקל עד כדי כך, שהיה בה כדי 
להצדיק שיגור אולטימאטום לקושטה — מה שהכריח את 
השולטן עבדול חמיד להיכנע, בספטמבר 1906 , לתביעות 
הבריטיות, שהיו עוד יותר נפרזות מאותן של שנת 1892 . 
מצרים קיבלה לא רק את דרומו של חצי־האי סיני ואת 
המשולש שבין אל־עריש, סואץ ועקבה, אלא אף את רצועת- 
החוף שבין אל־עריש ורפיח. כך הותווה הגבול המצרי- 
התורכי החדש לאורך קו רפיח—טבה, שנתקיים עד שנת 
1948 ושלל מא״י — לפי הקפה הטריטוריאלי ב 1892 — הרבה 
אלפי מילין מרובעים. 

הסכם סייקס־פיקו וגבולות־המאנדאט. 
מלחמת־העולם 1 לא הפסיקה כל עיקר את הסיכסוכים המזרח־ 
תיכוניים שבין בעלות־הברית. גדולה מזו: היא גרמה להח־ 
רפתם. הסכמי מסילות־הברזל עם גרמניה השאירו אח עתידה 
של א״י שנוי במחלוקת בין אנגליה וצרפת, וכבר במשך 
החדשים הראשונים למלחמה חזרו שתי בעלות־הברית 
והטעימו את האינטרסים, שהיו להן באיזור, כרמז לתביעות, 
שנתכוונו להציג אחר הניצחון, כשיוחלט על חלוקתה של 
תורכיה משום הצטרפותה לגרמניה. מנובמבר 1914 עד מארס 
1915 נערכה שורה של דיונים, במסגרת הקאבינט הבריטי, 
שנסתיימו בהחלטה, שלפיה מחייבים האינטרסים הבריטיים 
כפתרון־מינימום את הבינאום של א״י, ואם אפשר — חסות 
בריטית בלעדית. באותו זמן עצמו העלו הצרפתים בפארלא- 
מנט ובעיתונות של צרפת את תביעותיהם לעליונות צרפתית 
בא״י ובסוריה, ודרשו סיוע רוסי לתביעות אלו תמורת 
תמיכה צרפתית בתביעות הרוסיות על קושטה. הרוסים תבעו, 
שכל המקומות הקדושים האורתודוכסיים (לא רק בירושלים 
אלא אף בגליל) יוצאו מכלל השלטון הצרפתי. אך הצרפתים 
השיבו, שלכל היותר יוכלו להסכים לביגאום של איזור ירו¬ 
שלים—בית־לחם, בתנאי שכל שאר חלקי א״י יימסרו לצרפת. 
הרוסים והאנגלים כאחד סירבו להסכים לדרישה צרפתית זו, 
וביולי 1915 החליט הקאבינט הבריטי, שהתשובה הטובה 
ביותר לתביעה הצרפתית תהא הסכמה רוסית לתכנית של 
שלטון אנגלי—צרפתי—רוסי בא״י אחר המלחמה. נראה, 
שהרוסים הסכימו לתכנית זו. מכתביו של ת. א. לורנס מאותה 
תקופה מספקים הוכחה ברורה לדבר, שהמרד הערבי נגד 
תורכיה, שאורגן בקאהיר, היה מכוון, לכל הפחות בחלקו. 
להחדרתם של יסודות עויינים־לצרפת לעבר־הירדן וסוריה, כדי 
להחליש את תביעותיה של צרפת לשלטון בשטחים אלה אחר 
המלחמה. משהעלו המנהיגים הסוריים והחג׳אזיים של המרד 
הערבי בעידודם של הבריטים את תביעותיהם בנוגע לאיזור 
זה("חליפת־ר,מכתבים בין חוסין ומאק־מאהוך), הוחלט למנות 
ועדה אנגלית־צרפתית, שמתפקידה היה לברר את התביעות 
השונות ולהגיש תכנית מוסכמת לחלוקתה של תורכיה בין 
בעלות־הברית אחר המלחמה. הוועדה, שמונתה בסתיו 1915 , 
היתד, מורכבת מסר ארתור ניקולסון( 1001500 ^), כנציג 
הבריטי, וז׳ורז׳ פיקו( 001 !?), כנציגה של צרפת. לאחר מכן 



525 


אריך־ישראל 


526 




































527 


היסטוריה : בעיית א״י כמדיניות הבינלאומית 


528 


בא במקומו של ניקולסון סר מארק סייקס ( 46$ ( 5 ). המלצו¬ 
תיה של ועדה זו, שנתקבלו ע״י הממשלות השונות, נודעו 
כהסכם סייקס—פיק 1 משנת 1916 . הסכם זה קבע, שפל חלקי 
א״י, שמצויים בהם מקומות קדושים כלשהם ושמשתרעים 
בין חברון לים-כינרת ובין הים התיכון לירדן, יועמדו תחת 
שלטון משותף: אנגלי-רוסי-צרפתי, שיגן על האינטרסים 
של המעצמות הנזכרות ושל כל הדתות, ואילו כל השטחים 
שמצפון לנצרת ולים-כינרת (כלומר הגליל הצפוני וצפת) 
יימסרו, ביחד עם הלבנון, לשלטון צרפתי. לגבי מפרץ־חיפה 
הוחלט, שיהא כפוף לרשות בריטית׳ הן מטעמים קשורים 
בצרכי-הצי והן משום שנועד לשמש נקודת-מוצא למסה״ב 
הבגדאדית. הנגב ועבר־הירדן נועדו להיות חלק ממדינה 
ערבית בחסות בריטית, שמתפקידה היה לשמש "פרוזדור" 
בין הבסיסים הבריטיים במצרים ובין אלו שבדרום עיראק, 
ואילו החורן נועד להיות חלק ממדינה ערבית-סורית, כפופה 
לחסותה של צרפת. כדי להעמיד, במסגרת הקונד 1 מיני 1 ן 
המוצע, משקל-שכנגד מול החסות הצרפתית על הקאתולים 
והחסות הרוסית על האורתודוכסים, המליצה הממשלה הברי¬ 
טית ב 1916 בפני בעלות־בריתה על מתן רשות להתיישבות 
ציונית בא״י(כמסתבר, תחת חסות בריטית). רעיון זה כבר 
נידון בקאבינט הבריטי ב 1914 . בפברואר 1917 נפגש סר 
מארק סייקס עם המנהיגים הציוניים לשם דיון על אפשרות 
.זו. ממכתב של סייקס, שנכתב חדשים אחדים לאחר מכן, 
נראה בבירור, שבריטניה לא נתכוונה לקיים את ההסכם, 
שחתמה עליו עם צרפת. סר מארק סייקס כתב: "מבחינת 
האינטרסים הבריטיים בלבד אני חושב לרצוי... בלא שנגלה 
כל שאיפה לסיפוחה של א״י... לטכס את מדיניותנו בצורה 
שתבטיח, כשידובר בבחירת מעצמה מאנדאטורית לשלטון 
בא״י, שאנו נהא המועמד הבטוח ביותר". 

משהגיעו לאזני המנהיגים הציוניים שמועות על הסכם 
סייקס—פיקו׳ שביתר את א״י ביתור טריטוריאלי׳ פתחו 
במאבק עז לשם שינויו ותבעו את הקמתה של א״י מאוחדת, 
בעלת גבולות נאותים, שתהא כפופה למעצמה מאנדאטורית 
אחת׳ במקום שלוש. מטרה זו הזדהתה, במידה מסויימת, עם 
המטרות הבריטיות באיזור ויש להניח, שבעובדה זו נעוצים 
שרשיה של הכרזת־באלפור. 

שלבי־הסיום של המלחמה, ההשתקעות היתרה של צרפת 
בענייני-אירופה והתמוטטותה של רוסיה, איפשרו לבריטניה 
להשתלט לבדה על המזרח התיכון ע״י כיבוש צבאי. ההרכב 
של מנגנון־המינהל לשטחי־הכיבוש נקבע לאורה של עובדה 
זו, ולא לאורו של הסכם סייקס—פיקו. כך אירע, שהמינהל 
של "המחוז הדרומי משטחי־האויב הכבושים" (א״י) הורכב 
מבריטים בלבד. מינהל זה שלט לא רק באיזור שבין חברון 
וטבריה (כפי שנקבע בהסכם 1916 ), אלא גם באיזורי צפת 
ובאר־שבע. 

חודש אחר סיומה של המלחמה הסכים קלמאנסו, שהיה 
אדיש לענייני המזרח התיכון והיה שקוע בראשו ורובו 
בבעיית גרמניה, שא״י כולה "מדן ועד באר־שבע" (הגדרה 
מדוייקת יותר לא ניתנה) תימסר לשלטון בריטי תמורת 
תמיכה בריטית במאנדאט צרפתי על החלק הפנימי של סוריה. 

בינתיים הביאו המנהיגים הציוניים את תביעותיהם לפני 
ועידת־השלום לאחר שהגיעו עם המלך פייסאל לידי תיאום 
תביעותיהם הטריטוריאליות עם תביעותיו (תיאום, שממנו 
נבע הסכם פייסאל—וייצמן). מנהיגי־הציונות תבעו, שגבול ד 


תיה של א״י יתחילו בחוף הים התיכון דרומית לצידון, ומשם 
יימשכו לאורך רוכסי-ו*,לבנון עד רשיה׳ באופן שיקיפו את 
רובו של עמק־הליטאני ואת כל האיזור של מקורות־הירדן. 
משם נועד הגבול להימשך על רכס-החרמון, ואח״כ דרומה, 
לאורך מסה״ב החג׳אזית, עד ים־סוף. הסדר מוצע זה הבטיח 
הן לא״י והן למדינה הערבית גישה חפשית לחלקים העבר- 
ירדניים של מסה״ב החג׳אזית. כן הובטח לערבים שימוש 
חפשי בנמלים של חיפה ועקבה. בנוגע לגבול עם מצרים 
הוצע, שגבול זה יתוקן׳ מתוך הסכם הדדי, לטובתה של א״י. 

גבולותיה העתידים של א״י נידונו בחליפת־איגרות חשו¬ 
בה בין צרפת ואנגליה בספטמבר 1919 וביוני 1920 , וכן 
בשלוש ועידות אנגלו־צרפתיות, בדצמבר 1919 , יוני 1920 
ודצמבר 1920 . לעניין יוחסה, ע״י שני הצדדים, חשיבות 
מרובה, והיה רגע שבו שקלו הבריטים את האפשרות, שיסרבו 
לערוב לגבול הצרפתי-גרמני כל עוד יתמידו הצרפתים 
בעמדתם הנוקשה לגבי בעיית א״י. הצרפתים מצידם זעמו 
על ההתנגדות הבריטית לתכניותיהם בסוריה, ותבעו שיבה 
אל הסכם סייקס־פיקו, שביתר את א״י. הבריטים לא נטו 
ליתן את ההנחות, בענייני-נפט ועניינים חשובים אחרים, 
שנתבעו ע״י צרפת, כתמורה לנכונותה של זו האחרונה 
לוויתורים לגבי א״י. לפיכך נסוגו לסוף הבריטים מתמיכתם 
בתביעות־הגבול הציוניות והסכימו לפירוש צר של ההסכם, 
שהושג בינם ובין קלמאנסו ב 1918 . מתוך כך הורחבה א״י 
מקרהגבול של הסכם סייקס—פיקו עד ״דך בלבד! כלומר, 
סופחו אליה איזור־צפת וטריז דק, שנמשך משם אל החולה 
ומתולה. קו־גבול חדש זה הותווה לפרטיו ע״י ועדה מיוחדת 
ב 1920 — 1923 ותוקן בצורה, שהעניקה לא״י שליטה גמורה 
על שתי גדות החולה, הירדן וים־כינרת. 

כל המאמצים, שנעשו ע״י מנהיגי־הציונות להשגת גבו¬ 
לות טובים יותר, נכשלו, למרות תמיכתו של הנשיא וילסון; 
ולסוף הופרד מן הבית הלאומי היהודי אף עבר-הירדן. 

הצעד האחרון נעשה כדי לפצות את האמיר עבדאללה, 
אחיו של פייסאל, שיצא במסע מחג׳אז, כדי לנקום בצרפתים 
על שגירשו את אחיו מדמשק. משהגיע לעבר־הירדן שודל 
עבדאללה לחדול מהתקדמותו, שהיתה עשויה לגרור הסתב¬ 
כויות נוספות, תמורת שלטון — בחסות בריטית — על עבר־ 
הירדן׳ שהופרד לשם כך מן הבית הלאומי היהודי. התביעות 
הציוניות, שהטעימו את חשיבותם החיונית של גבולות 
טובים יותר — שכוללים את מקורות־המים בצפון ואת השט¬ 
חים הבלתי-מעובדים הגדולים במזרח — להתפתחות בריאה 
של א״י, נשארו ללא השפעה בפני האינטרסים של המעצמות 
שהיו נוגעות בדבר. 

מסמכים ודו״הות של ההסתדרות הציונית. מתוך גנזי האר¬ 
כיון הציוני(לא נתפרסמו)! : 2 .סא 1 <ו^£ 

- 11111 )? 311101 ) 1 ( 1 111 1 ) £101111 11011 /)(££- 0 \ 701 ) 1/1 111£ ) 0 )? 5 )£ 
; 1906 ,( 100 ) 1.00 , ££106 ס 51311011617 . 1 ^ . 11 ) 3006 . 1 ) 0111 , 11111 ! 
£111104 !)£ ) 1 () ( 11111 15 ) 010 ? ) 0 ) 01 ) 1 ( 1 ,<()\ 7111 , 16 ) £3 . 111 .£ 
■ 10 ( 140 5005 11 ) 111 ) 1 (££ ) 11 <)ח £1 '£ ,ץ $310 . £4 ; 1923 , 1 ( £011100 
, 1 > 31 ״ 1101 ■א . 11 ; 1930 , 111 ) 011 ' 4 511011 ) 411 10 1 ) 1411 4 ) 1/1 
■ 1110 ) ) 1 <£ , 13010¥ >\* .א .£ ; 1931 ,()\ 7111 / 0 051111011 ? ) 1 ( 1 
, 5 )£) 111 ( 11 ) 5 ) 4 114 ) 11 ( 04 ! 1 )( 7 111 ) 41 11114 ) 11 ( 400 ( 11 )< 0150 ? 

; 1933 ,. 5 111016 , 015 ) 1011 / 5 ) 1101110110111 ) 41 1115 ) 00011111 ; 1932 
, 111 ) 111501 )[ 111 ) 0011511101 1 ( 811115 ) 1 ( 7 , 117301500 . £4 
- 811 011 5 ) 11 ) 11171 ) 0 <£ , 3111161 .£ 306 1 )ז 3 ׳ 1 ! 004 ^ .£ .£ ; 1939 
, 3030 ' £3 -ז 3$56 ׳״' 11 :> 15 ז£ .£ . 11 ; 1952 , 1 ( 0110 ? 1£11 ) £01 1 ) 115 
. 1955 , 011011 א 0 / 0 15 ) £101111 

או. ר. 



529 


ארץ־ישראל 


530 


ההתפתחות המדינית מהפרזת־פאלפור עד תקומתה 
של מדינת־ישראל. — הכרזת-באלפור. כתוצאה 
מפעולותיה הדיפלומאטיות של קבוצת מנהיגים ציוניים 
באנגליה׳ צרפת ואה״ב בראשותו של ד״ר חיים וייצמן, 
וכתוצאה מחישוביה המדיניים של הממשלה הבריטית, נשלח 
בשני לנובמבר 1917 המכתב הבא מאת ארתור ג׳ימז באלפור, 
שר־החוץ הבריטי׳ אל לורד רוטשילד: 

משרז־-החוץ, 2 בנובמבר 1917 

לורד רוטשילד יקירי, 

בעונג רב הריני מוסר לך בשם ממשלת הוד־מלכותו את הכרזת 
האהדה שלהלן לשאיפות יהודיות ציוניות, שהוגשה לקאבינט 
ואושרה על־ידיו: 

"ממשלת הוד־מלכותו מביטה בעין יפה על ייסודו של בית 
לאומי לעם היהודי בא״י ותעשה כמיטב מאמציה כדי להקל את 
השגתה של מטרה זו, •בתנאי ברור, שלא ייעשה שום דבר 
העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות בלתי־ 
יהודיות, שקיימות בא״י, או בזכויותיהם ובמעמדם המדיני של 
יהודים בכל ארץ אחרת". 

אכיר לך תודה אם תביא הכרזה זו לידיעתה של ההסתדרות 
הציונית. 

אחר מתן ההכרזה הביע וודר 1 רלסון, נשיא אה״ב, את 
הסכמתו הפומבית למדיניות הממהרת בה. שר־החוץ הצרפתי, 
סטפן פישון, ושגריר־איטליה בלונדון, המרקיז אימפריאלי, 
הצהירו על הסכמת ממשלותיהם להכרזת־באלפור, הראשון 
ב 14 בפברואר 1918 , השני ב 9 במאי 1918 . הממשלה הזמנית 
ברוסיה, שקדמה למהפכת־נובמבר, הודיעה לציוני־רוסיה 
ואף לממשלת־בריטגיה על תמיכתה במדיניות פרו־צלנית 
בא״י. גם ממשלות אחרות—ביניהן סין, יאפאן, יוון וסיאם— 
הביעו את תמיכתן הרשמית במדיניות זו. ממשלות גרמניה 
ותורכיה התחילו אף הן במו״מ עם עסקנים ציוניים על 
עתידה של א״י. 

אחת ממטרותיה של הכרזת־באלפור היתד. להבטיח את 
הסכמתן של בעלות־הברית לשלטון בריטי בא״י, ומטרה זו 
הושגה. בוועידת־השלום, שנתכנסה בפאריס, נדונה ההכרזה 
במועצת־העשרה (באי־כוח איטליה, אה״ב, בריטניה, יאפאן 
וצרפת) מתוך אהדה כללית, ובוועידת סאן רמו, שבה הש¬ 
תתפו "מעצמות־הברית העיקריות"(איטליה, בריטניה, יאפאן, 
צרפת), הוחלט (ב 24 לאפריל 1920 ) למסור את השלטון על 
א״י כולה לבריטניה כמעצמה מאגדאטורית ולהטיל עליה 
את האחריות לביצועה של הכרזת־באלפור. כמרכן הוחלט 
שהקביעה הסופית של הגבולות תיעשה מתוך מו״מ בין 
בריטניה וצרפת. סעיפים מתאימים (סע׳ 95 — 97 , 129 ׳ 132 ) 
הוכנסו לחוזה־השלום בין מעצמות־הברית העיקריות ותור¬ 
כיה מיום 10 באוגוסט 1920 (חוזה סור), שאע״ם שלא הזכיר 
במפורש, שבריטניה תפעל כמעצמה מאגדאטורית, קבע, 
שא״י תהא איזור-מאנדאט ושהמעצמה המאנדאטורית תהא 
אחראית לביצועה של הכרזת־באלפוד. אה״ב, שלא השתתפה 
בוועידת סאן־רמו ואף לא בחו׳זה־סוור, הביעה בצורת חוק 
מיוחד את הסכמתה להכרזה (החלטת הקונגרס מיום 30 
ביוני 1920 ; נחתמה ע״י נשיא אה״ב ביום 20 בספטמבר 
1920 ). מחמת מו״מ בינלאומי מסובך בעניין המקומות הקדו¬ 
שים, המשטר בסוריה ובלבנון והגבולות בין סוריה ועיראק, 
נדחה אישור המאגדאטים ע״י מועצת חבר־הלאומים, והמאנ־ 
דאט הא״י לא אושר אלא ב 24 ביולי 1922 . כניסת המאנדאט 
לתקפו נדחתה מחמת סירובה של ממשלת־תורכיה הרפובליק¬ 
נית לאשר את חוזה־סור׳ וכך נכנס המאגדאט לתקפו רק 
ב 29 לספטמבר 1923 — יום אחד לאחר שאושר חוזה לוזאן, 


שבו ויתרה תורכיה על חלקי הקיסרות העותמאנית, שבפועל 
כבר נותקו ממנה כמה שנים קודם לכן. השלב האחרון 
בשורודמיסמכים זו היה החוזה בין אה״ב ובריטניה על א״י, 
שנחתם ב 3 בדצמבר 1924 ונכנס לתקפו ב 3 בדצמבר 1925 . 
אבל שלטונה של בריטניה על א״י, בסייגים המפורטים במאני 
דאט ובפיקוחו של חבר־הלאומים, כבר נתגבש כמה שנים 
קודם לתאריך זה. 

ניצני ההתנגדות לבית הלאומי. עוד קודם 
ניסוחה הסופי של ההכרזה, וביחוד קודם הניסוח הסופי 
של המאנדאט ואחריו, נתגלתה נטיה חזקה בחוגים רשמיים 
בריטיים למעט את דמותו של הבית הלאומי היהודי. בין 
השאר בא הדבר לידי ביטוי בשלב הניסוח של המיסמכים 
הללו וכן בהשתדלותם של החוגים הנזכרים ליתן פירוש 
מצמצם ביותר להוראות ולביטויים שבהכרזה ובמאנד-אט, 
שמעניקים זכויות ליהודים, ולעומת זה לפרש פירוש מרחיב 
את הביטויים וההוראות, שאפשר לראותם כמעניקים זכויות 
לערבים. במרכזם של חוגים אלה עמד מנגנון־הפקידים 
הבריטי, שטיפל בענייני המזרח התיכון ושהיה לו קו מדיני 
משלו. תכניתו להסדרת ענייני המזרח התיכון חייבה הקמת 
שורה של נסיכויות ומלכויות ערביות, קשורות לבריטניה 
בקשרי־ברית, שנועדו להבטיח לה מעמד של הגמוניה 
באיזור. לבית לאומי יהודי בא״י לא היה לפי תכנית זו מקום. 
כמה מאנשיו של המנגנון הנזכר היו סבורים, שאוכלוסיה 
בעלת רמה אירופית לא תסכים לשלטון בריטי בארץ לאורך 
ימים, ואילו רובם חשש, שהתמיכה הבריטית ביהודים תעורר 
שנאה מצד הערבים לבריטניה במזרח התיכון כולו. 

אך לא כל אנשיו של המנגנון הנזכר התנגדו לבית 
הלאומי היהודי מתוך שיקולים מדיניים בלבד; אצל הרבה 
מהם נבעה התנגדות זו — לכל הפחות, בחלקה — מאהדה 
לתרבות הערבית ולאורח־החיים המזרחי-האכזוטי, ואצל כמה 
מהם — מיחס שלילי ליהודים. מיזוג זה של שיקולים ממלכ¬ 
תיים עם עניינים שברגש הוא שנתן להתנגדות זו את התוקף 
המיוחד, שבו הצטיינה. 

אנשיה של אסכולה זו, שתפסו עמדות חשובות בשירות 
הדיפלומאטי הבריטי במזרח התיכון, במשרד״המושבות 
ובמינהל בא״י, הטעימו את השקפותיהם בשיטתיות ובהתמדה 
הן בעבודתם היום יומית והן בתיאור המצב והסברתו בחוגי 
הציבור, הפארלאמגט והממשלה. מועטים היו אנשי הפקידות 
הבריטית שהסכימו למטרות, שנקבעו בהכרזודבאלפור 
ובמאגדאט או שלכל הפחות לא התייחסו אליהן מתוך איבה. 
אע״פ שהשפעתם של אלה האחרונים לא היתד, מתחילה 
מבוטלת כלל וכלל, הלכה ופחתה בהקף ובעצמה, ולעומת זה 
הושפעה המדיניות הבריטית יותר ויותר על-ידי הקבוצה 
שהתנגדה למדיניות הבית־הלאומי והתאמצה לצמצמו ככל 
האפשר. 

תקופת השלטון הצבאי. עמדתה של הפקידות 
האנטי־ציונית מצאה את ביטויה הראשון והבולט בהתנהגותם 
של השלטונות הצבאיים, שמשלו בא״י משעת הכיבוש (בנו¬ 
במבר 1917 נכבשה יהודה; בספטמבר 1918 —שומרון, הגליל 
ועבר-הירדן) עד 1920 . תחת שלטונו של הגנראל סר ארתור 
מוני, ואחריו של הגנראל סר לואי בולם, התייחסו השלטונות 
יחם עוין למדיניות, שהוצהר עליה בלונדון, ומתחילה הת¬ 
נגדו אף לפירסומה של הכרזת־באלפור בארץ. גם מפעל 
הגיוס לגדודים היהודיים, שהישוב התנדב לו מתוך הת* 



531 


היסטוריה : מהברזת־באלפור עד תקומתה של מדינת־ישראל 


532 



ועד־הצירים בא״י ( 1918 ) 


להבות כללית׳ נתקל בקשיים מצד השלטונות. ב 14 באפריל 
1918 הגיעה לא״י ועדה מטעם ההסתדרות הציונית ("ועד־ 
הצירים״), שפעלה מאז עד ספטמבר 1921 בריכוזם ובכיוונם 
של המאמצים היהודיים בארץ. בראש ועד־הצירים עמד 
מתחילה ד״ד וייצמן, אחריו — ד״ר אידר! ומסתיו 1919 
ואילך — מנחם אוסישקין! כקצין־קשר מטעם הממשלה 
הבריטית השתתף בעבודת־הוועד מיג׳ור א 1 ךמםבי־גור. מחמת 
הקשיים, שנתקלו בהם מצד השלטונות הצבאיים׳ הוכרחו 
חברי־הוועד ומיג׳ור אורמסבי־גור לקבול מזמן לזמן על 
שלטונות אלה בפני הממשלה המרכזית׳ וז 1 האחרונה נתנה 
פעם אחר פעם הוראות לשלטונות הצבאיים בארץ׳ שיתאמו 
את פעולותיהם למדיניות הבית הלאומי. אך הוראות אלו 
לא הועילו הרבה, והאוירה נשארה עויינת. 

מחוץ לחוגים הבריטיים הנזכרים נראו סימני התנגדות 
לבית הלאומי גם מצד חוגים יהודיים אנטי־ציוניים באנגליה, 
צרפת ואה״ב. אע״פ שהשפעתם נחלשה במרוצת־הזמן, לא 
חוסלה חיסול גמור מעולם. גם ועדת קינג־קרין 
300 ■!£; 1919 ), שנשלחה למזרח התיכון על־ידי נעזיא אה״ב 
ושמתפקידה היה להמליץ על הצמדת איזורי המזרח התיכון 
למעצמות שונות בהתאם לרצון תושביהם, נקטה עמדה מת¬ 
נגדת לציונות והמליצה על סיפוחה של א״י לסוריה, על 
המלכתו׳ של פייסאל בסוריה ועל מסירת המאנדאט על ארץ 
זו׳ לאה״ב או לאנגליה. 

הגורם הערבי. בהשפעת כל הגורמים הללו נתגבשו 
עד מהרה מרכזי ההתנגדות לציונות בתוך הציבוריות הער¬ 
בית׳ שעתידים היו ללבוש צורה מסוכנת. עם המו״מ, שהתנהל 


ב 1915/16 בין הממשלה הבריטית לבין חוסין אבן עלי, ראש 
משפחת ההאשימים ושריף מפה, ועם קבלת הסיסמה לזכות 
ההגדרה העצמית של הלאומים ע״י המהפכה הרוסית ב 1917 
וע״י הנשיא וילסו׳ן ב 14 הסעיפים שהכריז עליהם ב 1918 , 
נכנסה גם התנועה הלאומית הערבית למעגל התנועות הלאו¬ 
מיות המקובלות על דעת הציבור בעולם. המנהיגות הציונית 
ביקשה להבטיח, שבניין הבית הלאומי לא ייתקל ביחס עויין 
מצד התנועה הלאומית הערבית ואף יזכה לאהדת מנהיגיה. 
בעזרת אורמסבי־גור וקולונל לותס נפגש ד״ד וייצמן כמה 
פעמים עם האמיר פייסאל, בנו של חוסין ומנהיגם הראשי 
של הלאומנים הערבים באותה תקופה. הושגה הסכמה מסר 
ייגת של פייסאל להעמדת א״י מחוץ לתחומי המדינה הערבית 
העתידה, וברוח זו נחתם הסכם בין פייסאל ובין וייצמן ב 3 
ביאנואר 1919 , שאושר ע״י פייסאל בפני ועידת־השלום ב 29 
ביאנואר וגם באיגרתו של פייסאל לפרום׳ (אח״כ: השופט) 
פליכם פראנקפורטר ב 1 במארס 1919 . אך למרות המאמצים 
הללו, לא הצליחה התנועה הציונית להמשיך במפעלה מתוך 
הסכמה ערבית. חלק ניכר מחשובי האוכלוסיה הערבית בא״י 
התייחס מראש בחוסר-אהדה לרעיון הציוני, בין השאר גם 
מתוך החשש, שאם באמת יביא המפעל הציוני שיגשוג כלכלי 
לאו׳כלו׳סיה בכללה, עתיד הוא בהכרח להכניס שינויים 
יסודיים בשכבותיה השונות ויחסל את סיכוייהם להתקיים 
בארץ כמעמד שליט. חוסר־אהדה זה הלך וגבר ועד מהרה 
הפך להתנגדות גלויה משנתברר לערבים שחוגים בעלי- 
השפעה בפקידות הבריטית מתנגדים אף הם לבית הלאומי. 

יתר על כן: הקיצונים שבין מנהיגי הערבים ראו בעמדתם 





533 


ארץ־־ישדאל 


534 



טכס השבעתו יעל הרנרט סמואל כנציב עליון לא״י. 1920 


של השלטונות בלפי הציונות סימן־עידוד לתכניותיהם התק־ 
פניות׳ ופתחו בשורה של התנפלויות על יהודים. בהתנפלות 
הראשונה׳ שנערכה על מתולה ותל־חי, במארס 1920 , נפלו 
7 קרבנות יהודיים׳ ביניהם יוסף טרומפלדור (ע״ע). באפריל 
1920 התנפלו ערבים מזויינים, מאותם שנתאספו בירושלים 
לשם חגיגת נבי־מוסה׳ על היהודים בעיר העתיקה. השלטונות 
הצבאיים נקטו מתחילה עמדה סבילה כלפי הפורעים ולא 
השתדלו להפסיק את הפרעות אלא אחר יומיים־שלושה, 
כשבינתיים הצליחו הערבים להרוג 6 ולפצוע כ 200 יהודים, 
ולא עוד אלא שזאב דבוטינסקי(ע״ע), שאירגן בידיעתם של 
השלטונות הגנה עצמית ליהודי־ירושלים׳ ועמו כמה מחברי- 
ההגנה נידונו על פעולתם זו לתקופות־מאסר ממושכות ע״י 
בית־דין צבאי. יתכן שלא במקרה אורגנו התנפלויות אלו באד 
תו זמן דוקה, בערב כינוס הוועידה של מעצמות־הברית בסאך 
ךמ 1 . יש להניח, שמארגניהן של ההתנפלויות קיוו, שהמהומות 
בארץ תמנענה את המעצמות ממתן אישור פ(רמאלי למדי¬ 
ניות הבית הלאומי. אך בפועל חיזקו הפרעות את ידי 
התומכים באותה מדיניות דוקה, ומיד אחר ועידת סאן־דמו 
החליטה הממשלה הבריטית להחליף את המשטר הצבאי 
האנטי־ציוני במשטר אזרחי׳ שיהא נאמן לעקרונות הבית 
הלאומי. סר הרברט סמואל (ע״ע), מדינאי אנגלי־יהודי, 
שתמך תמיכה פעילה בתכניות הציוניות מ 1915 ואילך 
(כשהיה חבר בקאבינט הבריטי), נתמנה כנציבה הראשון 
של א״י, וב 2 ביולי הגיע לארץ והתחיל במילוי תפקידו. 

נציבותו של ה ר ב ר ט סמואל. מינויו של סמואל 
כנציב עליון בא לשמש כעין הפגנה להחלטתה של הממשלה 
להמשיך בתוקף במדיניות הבית הלאומי, אך תקפה של 


הפגנה זו נחלש במידה ניכרת ע״י השיטות, שנקט סמואל 
במשך תקופת־כהונתו. באישורו נמסרה משרת המנהיגות של 
ערביי א״י—ז( של מופתי ירושלים ויו״ר המועצה המוסלמית 
בארץ — לעסקן ערבי צעיר, אמין אל חוסיני, שהיה ידוע 
בהתנגדותו הקיצונית לבית הלאומי והיה מעורב בפרשת 
הפרעות של 1920 . לתפקידים חשובים נתמנו פקידים ברי¬ 
טיים׳ שאף הם היו ידועים כמתנגדים להכרזודבאלפור, 
ובהשפעתם של פקידים אלה, ננקטו כמה צעדים, שצימצמו 
את מושג הבית הלאומי להלכה והאיטו את התפתחותן 
למעשה. ב 1920 הוגבלה העליה היהודית ל 16,500 נפש לשנה, 
ולאחר שנערכו ב 1921 התנפלויות חדשות של הערבים על 
היהודים ביפו, בפתח־תקווה ובמושבות אחרות, שבהן נהרגו 
47 יהודים(ביניהם הסופר יוסף חיים ברנר) ונפצעו 146 , הודיע 
סמואל מתחילה על הפסקה זמנית של העליה, ואחר־כך 
על הגבלתה בהתאם "למספר ולאינטרסים של האוכלוסיה 
הקיימת״ ובהתאם ״לכוח הקליטה״ של הארץ. מ 1921 עד 
192 3 נעשו נסיונות להנהיג בארץ שלטון עצמי מוגבל בעזרת 
מועצה מחוקקת (נבחרת בחלקה) — תכנית, שנכשלה רק 
מפני שמנהיגי־הערבים התנגדו לה מתוך תקווה לקבל ויתו¬ 
רים נוספים. נקבע קו מינהלי, שלפיו הוטל על השלטונות 
לדאוג ביחוד לצרכי האוכלוסיה הערבית, ואילו את הדאגה 
לצדכי היהודים השאירו למוסדות של הישוב היהודי. ניתן 
פירוש מצמצם ביותר למושג ה״בית הלאומי" ולחובותיה של 
הממשלה המאנדאטורית כלפיו, מתחילה בהצהרותיו של 
הנציב העליון, ואח״כ בספר הלבן׳ שהוצא רשמית על־ידי 
הממשלה הבריטית ב 1922 . מעמדה של ההסתדרות הציונית 
("הסוכנות היהודית" לפי המאנדאט) צומצם באופן רציני. 




535 


היסטוריה: מהברזודכאלפו-ר עד תקומתה של מדינרדישראל 


536 



תהלוכה ׳על ערבים טחונגי "נבי־טוסה", בדרכם 5 טקום־הקבר 
(ראה עט׳ 533 , 928 ) 

עבר־הירדן המזרחי׳ ז. א. 77 % מן השטח הבולל של א״י לפי 
המאנדאט ( 90,000 מתוך 117,000 קמ״ר), הוצא מכלל ההו¬ 
ראות של המאנדאט המתייחסות לבית הלאומי. 

למרות מה שמדיניות זו קבעה גבולות צרים להתפתחותו 
של הבית הלאומי, יש לציין, שבגבולות אלה פעל סמואל 
לשם קידומו. בתקופת־בהונתו, שנמשכה חמש שנים ( 1920 — 
1925 ), גדלה האוכלוסיה היהודית מ 55,000 נפש (ב 1919 ) 
ל 108,000 נפש ( 1925 ) ומספרן של המושבות החקלאיות 
היהודיות, שב 1918 היה 44 , הגיע ל 100 ; ניתנה הכרה רשמית 
למוסדות המייצגים של הישוב (אסיפה לאומית, ועד לאומי, 
מועצות מקומיות); ניתנה וד&ומת־לב מיוחדת להתפתחות 
הכלכלית ולשיפורים בסדרי המשפט והמשטר, שנהנו מהם 
יהודים וערבים כאחד; בין המפעלים התעשיינים׳ שנוצרו 
באותה תקופה, יש לציין ביהוד את חברת החשמל לא״י, 
שהוקמה על־סמך זיכיון, שניתן לפנחס דוטנברג ב 1921 . 

השקפות פוליטיות ביהדות ובציונות. עמדתם של 
השלטונות בלפי השאיפות הציוניות, כפי שנתגבשה בימי 
נציבותו של סמואל, העמידה את התנועה הציונית בכללה, 
ואת הישוב העברי בארץ ביהוד, בפני שאלת ההגבה הראויה 
על עמדה זו. הציבור הציוני בארץ ובחו״ל תמך ברובו 
בהשקפתו של ד״ר וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית באותו 
זמן, שלפיה היה גורל הציונות תלוי במספרם ובמידת הת¬ 
בססותם של היהודים בארץ ולא במדיניות המוצהרת של 
גורמי-חוץ ושלפיכך חייבים היו היהודים — כל עוד אפשר 
היה להמשיך, בתוך מסגרת המדיניות הבריטית, בעליה 
יהודית ובפיתוחה הכלכלי של הארץ — להתרכז בעבודת־ 
ההתיישבות ולא במאבק מדיני. כמו־כן דגלה אז התנועה 
הציונית ברעיון, שכדאי לה, בחשבון סופי, להפגין את 
נאמנותה לבריטניה, למרות האכזבות הנגרמות לה מצד 


השלטונות. בהתאם לכך, אע״פ שעבודת־הסברה חרוצה היתה 
מופעלת בחוגי הממשלה, הפארלאמנט והעיתונות באנגליה 
בהדרכתו של ד״ר וייצמן, נמנעה התנועה מלערער בהקף 
רחב על מדיניותה של בריטניה בפני ממשלות אחרות 
או בפני דעת־הקהל העולמית, והסתפקה בהגשת תזכירים 
לוועדת־המאנדאטים של חבר־הלאומים, במגע־ומשא עם 
חבריה׳ ובשיחות מסוייגות עם מדינאים נבחרים בבירות 
שונות. מו״מ בינלאומי זה היה מרוכז בעיקרו בידיהם של 
ד״ר וייצמן, נחום סוקולוב וד״ר אביגדור יעקבסון, בא־כוחה 
של ההסתדרות הציונית בפאריס ובז׳נווה. נציגה המדיני 
בא״י מ 1923 עד 1931 היה הקולונל פרדריק קיש. 

אך בתנועה הציונית היו קיימות גם השקפות אחרות. 

כבר ב 1919 הזהיר מאכם נורדאו׳ שאם לא תצליח התנועה 
להזרים לא״י מ 500,000 עד 600,000 עולים בזמן קצר׳ עלולה 
המערכה המדינית להשתנות לרעתה בצורה מסוכנת ביותר. 
ישראל זנגביל טען לעמדה תקיפה בלפי הנטיות האנטי־ 
ציוניות במדיניות הבריטית; זאב ז׳בוטינסקי וה״רוויזיוניס- 
טים" דרשו הפעלת לחץ ציבורי בינלאומי על הממשלה לשם 
שינוי יסודי של המשטר בארץ, באופן שיהא מכוון להת¬ 
יישבות יהודית גדולה, והטעימו, שיש לתבוע את הקמתו של 
"גדוד יהודי" ככוח־מגן עצמאי של היהודים בארץ ואת 
החזרתם של השטחים רחבי־הידיים והריקים־ביחס של עבר־ 
הירדן לתחומו של הבית הלאומי. 

מנהיגיה הידועים ביותר של ציונות אה״ב, בראשותו של 
השופט לואי ברנדיים, אע״פ שלא הרחיקו ללכת עד כדי כך, 
תבעו אף הם יצירת תנאים כלכליים, שיאפשרו עליה רחבה 
ומהירה והציעו לוותר לשם כך על עבודה לאומית־תרבותית 
בארץ ובגולה ועל הטעמת ההבדלים בין הציונים לבין הבלתי- 
ציונים, וכן להעדיף מדיניות של עידוד השקעות פרטיות על 
חשבון הקמתם של מפעלים ק 1 א 1 פראטיוויים. הרבה מן 
העסקנים הציוניים בארץ ובאירופה, שמנחם אוסישקין היה 
שופרם הראשי, אע״פ ששיתפו פעולה עם ד״ר וייצמן ואף 
היו תמימי־דעים עמו ברוב השטחים, תבעו עמדה תקיפה 
יותר כלפי הנטיות האנטי-ציוניות במדיניות הבריטית. 
במידה מסויימת תמכו בהשקפה זו גם יצחק גרינבוים ושאר 
מנהיגי "הסיעה הראדיקאלית" וכן חלק חשוב של תנועת- 
"המזרחי" עם הרב מאיר ברלין (בר־אילן) בראשו. 

אך באותו זמן עצמו נשמעו בציבור היהודי גם קולות 
אחרים. בין מאכילים בעלי עבר ציוני התחילו בודדים להטיף 
למדינה "דו־לאומית", מתוך תקווה שלסיסמה כזו אפשר יהא 
להעויג את הסכמתם של הערבים והמנגנון הבריטי. גוש 
קיצוני משורות הישוב הישן התנגד לכל חיזוק של יסודות 
בלתי־חרדים בין יהודי א״י, ולכל שיתוף פעולה עם התנועה 
הציונית. ביטוי אירגוני ותמיכה מן החוץ מצא גוש זה 
בתנועת ״אגודת־ישראל״. בתחילת שנות ה 20 עדייו היה 
לתנועה זו אופי אנטי־ציוני מובהק. אך גם כשנחלש אופי זה, 
וחוגים׳ שנמנו על "אגודת-ישראל", התחילו מנהלים עבודת- 
התיישבות משלהם, הפריעו מנהיגיה של תנועה זו לאיחודו 
של הישוב ע״י סירובם להצטרף ל״כנסת־ישראל", ויצרו 
לעצמם מסגרת מיוחדת של קהילות, בתי־ספר ומוסדות 
רבניים. 

אך כל הנטיות המיוחדות הללו בתחום המדיני והאירגוני 
באחד לא השפיעו באותה תקופה על עמדתו של הישוב 
בכלא, שמבחינה אירגונית היה מאוחד בכנסת־ישראל ומיוצג 



537 


ארץ־ישראל 


538 


ע״י מוסדותיה המרכזיים׳ ומבחינה מדינית תמך במדיניותו 
של ד״ר וייצמן, והאמין בבניין מודרג של כוחותיו מתוך 
שיתוף־פעולה עם השלטונות והגשת עצומות אליהם בשעת 
הצורך. 

אירגון ההגנה. בשטח אחד בלבד גילה הישוב באותה 
תקופה יחם שיטתי של אי-ציות לשלטונות. מלומדי-ניסיון 
מן הפרעות׳ שערכו הערבים ביהודים ב 1920 וב 1921 ׳ ומן 
האדישות היחסית. שהראו השלטונות לגביהן, המשיכו מוס¬ 
דות הישוב וההסתדרות הציונית, בעלי המסורת של ההגנה 
העצמית מרוסיה וההגנה של "השומר" בארץ, את מאמציהם 
בשיכלולו של אירגון־ההגנה ליהודי הארץ. אירגון זה, שתחי¬ 
לתו היתה נעוצה בהגנה הירושלמית של 1920 , היה מחתרתי 
מבחינה פורמאלית, אע״פ שהשלטונות ידעו על קיומו ובמידה 
מסויימת העלימו עין מפעולותיו, ואף סמכו עליו ככוח מסוגל 
לסייע להם בהשלטת-הסדר בשעת־הצורך. בתהליך, שהביא 
לידי שיחרורו של הישוב מן השלטון הבריטי ולהקמתה של 
מדינודישראל עצמאית, מילא אירגון ההגנה בהתגלמויותיו 
השונות תפקיד מן החשובים ביותר. 

על הקמתם של אירגוני־הגנה מקומיים בנקודות, שהיו 
עלולות להיות זקוקות להגנה, הוחלט לראשונה בוועידת 
״אחדות־העבודה״ בכינרת בתחילת 1920 . ב 1921 הורחבה 
המסגרת של אירגון־ההגנה והועמד בראשו ועד ארצי בשם 
"מרכ^ההגנה", שהיה מורכב מעסקנים, שנבחרו לשם כך ע״י 
המוסדות של אחדוודהעבודה ולאחר־מכן של הסתדרות- 
העובדים. רחל ינאית ואליהו גולומב היו האישים המרכזיים 
במנהיגות־ההגנה באותה תקופה וכן במשך שנים הרבה 
אחריה. אחר הפרעות של 1921 צורפו לוועדים המקומיים של 
ההגנה נציגים של חוגים אזרחיים בישוב,! באופן שאירגון- 
ההגנה נעשה מעין גוף מייצג את המפלגות הציוניות והישו־ 
ביות השונות. בין השאר היה האירגון דואג לאספקת־נשק 
ולמימון פעולותיה של ההגנה, אך האירגון הטכני שלה נשאר 
מבוסם עד 1929 על חטיבות מקומיות, שבראשן עמדו מפקדים 
מקומיים. עבודתם של המפקדים ושל חברי-ההגנה היתה 
חלקית ובהתנדבות, וחוץ מבזמני התפרצויות של ערבים, 
נתבטאה בעיקר באימונים בנשק. 

ת ח י ל ת - ה״ע ל י ה ה ב ל ת י - ח ו ק י ת". גופים ציוניים 
שונים סטו מציות לשלטונות הבריטיים גם בשאלת העליה, 
וביחוד נעשו מאמצים לעקוף את ההגבלות, שהטילו השלטו¬ 
נות על העליה של מחוסרי-הון. בעזרתם הפעילה של גופים 
ציוניים שונים בגולה, וכן ביזמתם של יחידים מעוניינים, 
נסעו עולים לארץ באשרות־תיירים ונשארו בה ללא אישור 
רשמי, נרשמו סכומי־כסף על שם עולים מחוסרי־רכוש, כדי 
לאפשר לאלה להיכנס לארץ כבעלי-הון, וסודרו נישואים 
פיקטיוויים כדי לאפשר לשנים להיכנס לארץ על סמך תעודת־ 
עליה יחידה. כמו־כן נעשו מזמן לזמן מאמצים להכניס עולים 
ללא אשרות־כניסה דרך הלבנון׳ סוריה, עבר-הירדן ואיזורי־ 
החוף. הספינה הראשונה, שנשכרה ע״י גוף ציוני מאורגן 
("החלוץ" בפולניה) והצליחה להביא עולים "בלתי-חוקיים" 
בדרך זו, היתד, הספינה ולום, ב 1934 . תושבי המושבות והקי¬ 
בוצים היהודיים בקרבת-הגבול וגם יהודים הרבה, ששירתו 
במשטרת א״י, היו מושיטים עזרה לעליה "בלתי־חוקית" 
זו. אך ברוב המקרים היו מארגני-הפעולה צריכים לשחד 
ערבים כפריים משני עברי־הגבול, וכן שוטרים ערביים 
ואנגליים, שפעלו בגבולות-הארץ. אפשר להניח, שבין 1920 


ו 1937 נכנסו באופן כזה לארץ קרוב לחמישים אלף יהודים. 

יש לציין, שבניגוד לעליה זו, שנחשבה לאי-חוקית בעיני 
השלטונות, לא נתקלה בקשיים מצד השלטונות ההגירה של 
ערבים מן הארצות השכנות לא״י, שנמשכו לכאן על־ידי 
הסיכויים הכלכליים, שנפתחו לפניהם בארץ, וביחוד על־ידי 
המצב בשוק־העבודה. קשה לאמוד את מספרם של הערבים, 
שהיגרו לא״י בזמן המאנדאט, אבל ניתוח של נתוני 
הסטאטיסטיקה הרשמית מלמד, שמספרם הגיע, לכל הפחות, 
ל 100,000 . 

ה א י ר ג ו ן הפנימי. חיי הישוב העברי בארץ באותה 
תקופה התנהלו במסגרת של מוסדות שלטונו־העצמי ומתוך 
תיאום עם ההסתדרות הציונית ומוסדותיה. קודם תקופת- 
המאנדאט וגם בתחילתה היה קיים פירוד בין קהילות שונות 
על יסוד גיוונם המיוחד ומקום מוצאם של האוכלוסים, ורק 
הרב ("חכם באשי"), שהיו לו סמכויות רשמיות והיה נבחר 
בערים הגדולות, וה״מוכתר", שהיה מתמנה ע״י השלטונות 
בכפרים, וכן בתי־הדין הרבניים, שהיו בעלי סמכויוודשפוט 
רחבות, שימשו כמוסדות מאחדים רשמיים. עם צמיחת הישוב 
החדש, השתדלו ראשיו לארגן קהילות אחידות, מונהגות ע״י 
מועצות נבחרות, אבל רק בנקודות החקלאיות נתקבלה תו״מ 
מתבונת של שלטון עצמי אחיד. מאמצים לאירגון הישוב 
בקנה־מידה ארצי התחילו מיד אחר כיבוש דרום־הארץ ע״י 
הכוחות הבריטיים, ובאפריל 1920 נערכו בחירות לאסיפת- 
הנבחרים הראשונה. אך רק ב 1927 זכה אירגון זה, בצורת 
"כנסת־ישראל", להכרה רשמית מצד השלטונות. בהשפעת 
מחאותיהם של חוגי חרדים קיצונים, מן הנמנים על "אגודת־ 
ישראל" או הקרובים לה, שלא רצו להימצא במסגרת אירגו- 
נית משותפת עם הישוב החדש, היתה החברות בכנסת־ישראל 
מותנית בהכללת כל יחיד ב״פנקס״ הכנסת, שב 95 אחוזים 
של הישוב ראו בה את אירגונם. 

מוסדותיה המרכזיים של הכנסת היו אסיפודהנבחרים, 
הוועד הלאומי, שהיה נבחר על ידיה, והרבנות הראשית. 
מוסדותיה המקומיים היו — ועד־הקהילה והרבנות. סמכויות 
הרבנות התפשטו, זולת על עניינים דתיים טהורים, על שיפוט 
בשאלות המעמד האישי של חברי כנסודישראל. למוסדות 
הנבחרים היתה הסמכות לטפל בעניינים הקשורים בפולחן 
הדתי(בתי־כנסת, שחיטה, קבורה), וכן בעניינים סוציאליים 
(בריאות, צדקה) וחינוכיים. הם היו רשאים לגבות מיסים 
ותשלומים, אבל גובה המיסים וצורתם, וכן תקציבי-המוסדות, 
היו טעונים אישור מצד השלטונות. במשך שנות השלושים 
העבירה הנהלת־הסוכנות את הטיפול בענייני חינוך ובריאות 
למוסדותיה של כנסת־ישראל. — במקומות, שהאוכלוסיה בהם 
היתה כולה עברית, מותר היה לצרף את סמכויות הקהילה 
לסמכויות של גופי השלטון המקומי — מועצת־העיריה או 
המועצה המקומית, ועל-ידי כך נמצאו באותם המקומות 
ענייני השלטון העצמי העדתי והשלטון העצמי המקומי בידי 
גוף אחיד. בראש המוסדות של כנסת־ישראל עמדו כיו״ר 
״האסיפה המכוננת״ ד״ר יעקב טד.ון ( 1917 — 1920 ), ולאחר 
מכן כיו״ר הוועד הלאומי דוד ילין ( 1920 — 1929 ), פנחס 
רוטנברג ( 1929 — 1931 ), יצחק בן־צבי ( 1931 — 1944 ) ודוד 
רמז ( 1944 — 1948 ). 

המפלגות. נקודודהכובד של החיים המדיניים של הישוב 
היתה במפלגות. אירגונים אלה הראו פעילות התיישבותית 
מרובה •ושימשו גורם מכריע בהנהלת כל הגופים הרשמיים 



539 


היסטוריה: מהכרזת־באלפור עד תקומתה של מדינת־ישראל 


540 


בישוב — כנסת־ישראל, גופי השלטון המקומי וההסתדרות 
הציונית. המפה המפלגתית של הישוב בא״י נתגלתה 
בבחירות לאסיפת־הנבחרים, שנערכו ב 1920 ושהשתתפו בהן 
כל חוגי־הישוב׳ פרט לאגודת-ישראל. מתוך 30,805 בעלי 
זכות-בחירה, השתתפו בבחירות אלו, שהתנהלו לפי השיטה 
היחסית, 77% , ונבחרו בהן נציגיהן של 20 רשימות. מתוך 
314 חברי האסיפה נמנו 111 על מפלגות־הפועלים ( 70 אחדות־ 
העבודה, 41 הפועל הצעיר), 72 — על עדות־המזיח ( 54 
ספרדים, 12 תימנים, 5 בוכארים ו 1 גורג׳י), 64 — על רשימות 
דתיות, 67 — על כעשר רשימות אזרחיות, שהגדולה שבהן 
היתד, רשימת־האיכרים ( 16 נציגים). חולשתו ופיצולו של 
המרכז האזרחי, פרט לגוש־האיכרים, שהיה בעל עמדה מש¬ 
קית חשובה ואינטרסים כלכליים מגובשים, נשארו בולטים 
גם בשנים שלאחר מכן. משקלן של עדות־המזרח בנציגות- 
הישוב ירד הרבה אחר הבחירות של 1920 גם מחמת העליה 
הרחבה, שבאה מאירופה, וגם מפני שמספר גדל והולך מתוכן 
התחיל בוחר במפלגות בעלות אופי אידיאולוגי. בתנאים אלה 
היוו שתי מפלגות־הפועלים מכאן ואילך את הכוח המגובש 
והמכריע. השפעתן עלתה עוד יותר כשהוקמה באותה שנה 
בכוחות משותפים "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים 
בארץ־ישראל", שריכזה את רוב הפעולות, שהיו כרוכות 
בייצוגם המעמדי של הפועלים בישוב. השפעה זו נתנה בין 
השאר את אותותיה גם בגידול משקלן של מפלגות־הפועלים 
במוסדות המייצגים של הישוב. בניגוד לכך נמשך הפירוד 
בין המפלגות הדתיות, בחוגיהם של בני העדות המיוחדות 
ובחוגי המעמד הבינוני. בבחירות לאסיפת־הנבחרים השניה, 
1925 , שבהן השתתפו 57% מתוך 64,764 בעלי זכות־בחירה, 
נבחרו נציגיהן של 26 רשימות. מתוך 221 צירים נבחרו 90 
נציגים של שלש מפלגות סוציאליסטיות (אחדות־העבודה 54 , 
הפועל־הצעיר 30 , קומוניסטים 6 ), 40 נציגים של 3 רשימות 
מיוצאי המזרח (מהם 20 תימנים), 19 נציגים של 5 רשימות 
דתיות (מהן בעלות אופי פועלי), 72 נציגים של 15 רשימות 
של המעמד הבינוני (ביניהם 15 רוויזיוניסטים ו 13 נציגות 
של האגודה לשיווי זכויות הנשים). באסיפת הנבחרים השלי¬ 
שית של 1931 צומצם מספר הצירים עד 71 , והבחירות היו 
לפי קוריות עדתיות (אשכנזים, ספרדים, תימנים). השתתפו 
בהן 56% מתוך 89,656 בעלי זכות־בחירה. האיכרים החרימו 
את הבחירות. בקוריה האשכנזית נבחרו 27 נציגי מפא״י ועוד 
שני נציגים של רשימות פועלי-ציון ואחד מרשימת השומר 
הצעיר! 10 רוויזיוניסטים; 8 נציגים של שתי רשימות של 
המעמד הבינוני! 5 נציגים של המזרחי והפועל המזרחי. שתי 
רשימות (בעלי־מלאכה וקומוניסטים) לא זכו לנציגות■ התימ¬ 
נים הצביעו בקוריה מיוחדת להם, שקיבלה 3 מקומות. 
הבוחרים הספרדיים ( 15 מקומות) התפלגו לחמש רשימות. 
נבחרו 6 ספרדים מן המעמד הבינוני, 5 רוויזיוניסטים, 4 
מפא״י. לבחירות לאסיפת־הנבחרים הרביעית, שנערכו ב 1944 , 
לפי שיטה יחסית ללא חלוקה לקוריות, הוצגו 24 רשימות 
לשם בחירת 171 ציר. השתתפו 67% מתוך קרוב ל 300,000 
בעלי זכות־בחירה. הספרדים, הציונים הכלליים מן האגף הימני 
(איכרים) והרוויזיוניסטים החרימו את הבחירות, מפא״י זכתה 
ל 63 צירים, השומר־הצעיר ביחד עם לאחדות־העבודה ל 21 
ציר, הפועל־המזרחי ל 17 ציר, ו״עליה חדשה״ — 18 ציר, 
למרות התפצלות זו של הישוב׳ לא נפגמה האחדות 
במגמתו היסודית. כל המפלגות בישוב, פרט לקומוניסטים 


ולאגודת-ישראל בתחילת התקופה, רצו במפעלי הת¬ 
יישבות רחבי־ממדים. שאיפה ציונית משותפת זו גישרח את 
הניגודים החריפים שביניהן וגייסה אותן למשימות יצירה 
מתואמות. ברובן הגדול, היו המפלגות גם קשורות קשר 
אירגוני להסתדרות הציונית העולמית, ומבחינה זו חיו כעין 
סניפים ארצישראליים של מפלגות בין־ארציות. וכמעט כולן 
(שוב: פרט לקומוניסטים, לאגודת־ישראל ולרמיזיוניסטים 
בין 1935 ו 1945 ) הכירו בסמכות מוסדותיה של ההסתדרות 
הציונית לנהל ולהדריך את חיי־הציבור בארץ. 

הקמת הסוכנות היהודית. כדי להגביר את זרם- 
הכספים למימון המפעל חציוני וכדי לחזק את ערפו הפוליטי, 
ניסה ד״ר וייצמן מ 1920 ואילך לקרב למפעל הציוני חוגים 
"בלתי־ציוניים" בעלי־אמצעים ובעלי־השפעה. כשלא נתנו 
מאמצים אלה את התוצאות המקווות, המליץ ד״ר וייצמן 
ב 1923 לשתף מנהיגים "בלתי־ציוניים" באורח רשמי בהנהלת 
"הסוכנות היהודית", באופן שמחציתה של "הסוכנות" תהא 
מורכבת מהם ומחציתה מנציגי ההסתדרות הציונית. ההצעה 
נתקלה בהתנגדות נמרצת מצד חלקים חשובים של התנועה 
הציונית, ואף מצידם של הבלתי־ציונים לא עוררה התלהבות 
מיוחדת. אבל בקיץ 1929 יצאה התכנית לפועל והוקמה 
"סוכנות מורחבת". 

הרחבת הסוכנות לא מילאה את תקוות חסידיה, ואף לא 
אמתה את חששות מתנגדיה. כניסתם של הבלתי־ציונים לא 
גררה תמיכה מדינית בעלת־ערך מצידם, ואף לא הגברה 
מרובה של זרם התרומות וההשקעות של ההון הפרטי. 
כתוצאה מכך לא רכשו להם הבלתי־ציונים שבסוכנות הש¬ 
פעה של ממש בהנהלת המפעל הציוני, ומ 1939 ואילך שוב 
לא כונסו המוסדות של "המחצה הבלתי־ציונית". 

הישוב והשלטונות. 1925 — 1929 . תקופת כהונתו 
של הנציב העליון השני, פילדמארשאל לורד פלומר ( 1925 — 
1928 ), היתה השקטה שבכל התקופות של השלטון הבריטי 
בארץ. אמנם, מצד המנהיגות הערבית נעשו נסיונות לארגן 
הפגנות אנטי־ציוניות, וכן הושמעה דרישה נמרצת להקים 
מועצה מחוקקת, שבה יהא רוב לנציגיה של האוכלוסיה 
הערבית, אך נראה, שנכונותו של פלומר, שהיה חייל מקצועי, 
לשלוט בארץ במסגרת התנאים שמצא בה, ריסנה כל נטיה 
להפרעת הסדר הציבורי. ידועה תשובתו של פלומר למשלחת 
של מנהיגים ערביים, שהודיעו לו, שאם יינתן ליהודים רשיון 
לקיים תהלוכה מסויימת בירושלים, "לא יוכלו לשאת באח¬ 
ריות לסדר הציבורי״. — "אין צורך, שאתם תשאו באחריות 
לסדר הציבורי״, — השיב הנציב העליון — "אני אחראי לו". 

התחוקה, שנחקקה בזמנו של פלומר, לא שמה שום מכשול 
נוסף בפני הישוב, ולא עוד אלא שאף סייעה להתקדמות 
הכלכלית, האדמיניסטראטיווית והמשפטית של אוכלוסיית- 
הארץ כולה, כיהודים כערבים. אך ההגבלות, שהוטלו קודם 
לכן על המפעל היהודי, וכן האוירח האנטי־ציונית בחוגי 
הפקידות הבריטית והמנהיגות הערבית, נשארו ללא שינוי. 

השקט הופרע באופן חמור זמן קצר לאחר שבא לארץ 
הנציב העליון השלישי, סר ג׳ון צ׳נסלור, בנובמבר 1928 . 
בתחילת תקופת־כהונתו עדיין הוסיפו השלטונות, תחת לחץ 
תביעותיהם של היהודים, לבצע תכניות־פיתוח, שבמישרים 
או בעקיפים היו לעזר לישוב. בתקופה זו הוחל בבניית נמל- 
חיפה, שחשיבותו היתד. מרובה לקיסרות הבריטית ושסייע גם 
להתפתחותו הכלכלית של הישוב. כן ניתן זיכיון לניצול 



541 


ארץ־ישראל 


542 


אוצרות ים־המלח לחברת־האשלג, שהשתתפו בה בעלי־הון 
יהודיים ואנגליים. 

הפרעות של 1929 . אך עד מהרה נודע לציבור, שנציב 
חדש זה, חניך האסכולה של פקידות־המושבות, תמים־דעים 
עם רוב פקידיו הבריטיים ביחסם להכרזת־באלפור והבית 
הלאומי. עובדה זו עודדה את מנהיגי־הערבים לארגן שורת- 
התפרצויות חדשה. 

באמשלה, שהם מבקשים לערוך הפגנת־מחאה נגד תהלוכה 
שקטה י של צעירים יהודיים לכותל המערבי, שהתקיימה 
בתשעה באב, תרפ״ט ( 15 באוגוסט 1929 ), ובאמשלה נוספת, 
ששוררת מתיחות בין הערבים לרגל ההכנות, שנעשו אז 
להרחבת הסוכנות היהודית׳ נערכה למחר הפגנה ערבית 
באותו מקום עצמו, נהרסו תשמישי־קדושה יהודיים, וימים 
מועטים לאחר מכן התנפלו להקות של ערבים מזויינים על 
היהודים בירושלים, חברון, צפת, ובכמה נקודות חקלאיות. 
בפרעות אלו נהרגו 133 יהודים ו 339 נפצעו. הנציב העליון 
היה באותם הימים באנגליה, ועמדתם של השלטונות (ברא¬ 
שותו של הארי לוק) כלפי ההכנות הגלויות לפרעות, שנעשו 
ע״י מנהיגי־הערבים׳ וכן כלפי הפורעים עצמם במשך שני 
הימים הראשונים לפרעות, היתה סבילה בכללה, ורק הודות 
לפעולת ההתגוננות של אירגוני-ההגנה לא היה מספר הקר־ 
בנות היהודיים מרובה יותר. הצעות מטעם המוסדות היהו¬ 
דיים לזיין מספר יהודים לשם הגנה רשמית נדחו על־ידי 
השלטונות, ואף אותם השוטרים היהודיים, שהיו מזויינים 
קודם לכן (ובכללם יהודים, שהיו נתינים בריטיים), הוכרחו 
לפרוק את נשקם. רק לאחר שניתנה לפורעים שהות להש¬ 
תולל במשך יומיים, נקטו השלטונות אמצעים להשלטת־סדר. 

ועדת־חקירה, שנתמנתה על־ידי משרד־המושבות לשם 
חקירת סיבותיהן של הפרעות, שהיתר. מורכבת מסר ולטר שו 
(ששימש קודם לכן כשופט במושבות) כיו״ר ומשלושה חברים 
של ביודהנבחרים האנגלי(משלוש המפלגות),פירסמה דו״ח, 
שפ_סח (פרט לדעת־המיעוט של חבר הוועדה ממפלגת־הפו־ 
עלים, הנרי [אח״כ לורד] סנל) על אחריותם של השלטונות 
לפרעות, נזף נזיפות קלות במנהיגי־הערבים, הכריז, שחששו¬ 
תיה של האוכלוסיה הערבית לזכויותיה המדיניות והכלכליות 
מפני מדיניות הבית הלאומי שימשו סיבתן העיקרית של 
הפרעות, ורמז על הצורך להטיל הגבלות נוספות על העליה 
היהודית, לצמצם את זכותם של היהודים לרכוש קרקעות, 
ולמסור חלק ניכר בשלטון למוסד נבחר, שהערבים יהיו בו 
רוב. ועדת־המאנדאטים של חבר-הלאומים, שהממשלה הברי¬ 
טית העבירה אליה את הדו״ח של ועדת־שו, מתחה עליו, 
ועל עמדת־השלטונות בארץ, ביקורת חריפה, אבל הממשלה 
הגנה בתקיפות על עמדתה ועמדת־הוועדה, והתחילה צועדת 
בכיוון, שהוצע ע״י ועדת־שו. 

שינויים פנימיים. המאורעות של 1929 גרמו 
לשינויים ניכרים בדעת־הקהל ובמפלגות בישוב. נסתמנו 
מכאן ואילך שלשה אגפים, שנלחמו על עמדותיהם בשאלת 
המדיניות הציונית ובשאלת היחס לשלטונות המאנדאט. במר¬ 
כז עמדו הפועל־הצעיר ואחדות-העבודה, שקיבלו בבחירות 
לאסיפת הנבחרים השלישית 31 ציר מתוך 71 , וב 1930 הת¬ 
אחדו למפלגת פועלי ארץ־ישראל (מפא״י), שמכאן ואילך 
תפסה את המקום הראשי בהנהלת־העניינים בישוב ובתנועה 
הציונית. את האופוזיציה העיקרית היוו הרוויזיוניסטים, 
שמתחו ביקורת חריפה על המשטר הבריטי ועל שיטותיה 


של ההנהלה הציונית. נקודות־היסוד בתכניתם היו: התנגדות 
לוויתור על עבר־הירדן והתביעה להכריז על יצירת רוב עברי 
בארץ והפיכתה של ארץ־ישראל למדינה עברית במטרותיה 
הסופיות של הציונות. בבחירות לאסיפת־הנבחרים השלישית 
עלה מספר ציריהם ל 16 . אופוזיציה מכיוון אחר שימשה 
קבוצה קטנה, שתבעה מן ההסתדרות הציונית ויתור על 
התכנית להפוך את א״י למדינה יהודית מבוססת על רוב 
עברי. עמדה זו התגבשה בין אינטלקטואלים בעלי־השפעה, 
ביניהם אישים כמו ד״ר יהודה ליב מגנם (ע״ע); חיים מד־ 
גלית־קאלוואריסקי, מוותיקי המפעל ההתיישבותי בארץ; 
ד״ר ארתור רופין (ע״ע); י. רדלר־פלדמן(ר׳ בנימין; ע״ע) 
ועוד. במרכזם שימשה מתחילה תנועת "ברית־שלום", ולאחר 
מכן הקימו אירגונים אחרים. כמנהיגם הרוחני ראו את 
אחד־העם, שבכתביו הטעים את רעיון המרכז הרוחני יותר 
מאת הצורך בהתיישבות המונית או עצמאות מדינית. כסיס¬ 
מה מסוגלת לזכות להסכמה ערבית ראו את סיסמת "המדינה 
הדו־לאומית", שבה יהא מעמד שווה לשני הלאומים, יהא 
מספרם מה שיהיה׳ ובמרוצת־הזמן אף הסכימו לכך, שמספר 
היהודים לא יעלה על חמישים אחוז של האוכלוסיה. אך 
למרות מאמציהם לא הצליחו חוגים אלה לגבש לסיסמותיהם 
תגובה חיובית מצד מנהיגי־הערבים. ברעיון המדינה הדו- 
לאומית דגל גם "השומר הצעיר" (אך בלא הגבלת הישוב 
היהודי לתנאי של שוויון־האוכלוסים). בין הציונים הכלליים 
והמזרחי, היו שתמכו במדיניות "המתונה" של ההנהלה הציו¬ 
נית, והיו שדרשו קו מדיני תקיף יותר. 

גם במבנה ההגנה באו שינויים מכריעים בהשפעת הפרעות 
של 1929 . בירושלים פעלה ההגנה בצורה יעילה למדי בהדי- 
פתם של הפורעים, ואף שלחה תגבורת לכמה נקודות סמוכות. 
על תל־אביב, פתח־תקווה והדר־הכרמל הגנו יחידות־ההגגה 
המקומיות בהצלחה. גם בנקודות ישוביות אחרות פעלה 
ההגנה במידה ניכרת. נסיונה של ההגנה בתל־אביב להיכנס 
ליפו לשם שמירה על יהודי־המקום הוכשל ע״י השלטונות. 
במספר מקומות (ביחוד בצפת ובמוצא) לא הצליחה ההגנה, 
מסיבות שונות, להגן על האוכלוסיה. בחברון נדחתה הצעת־ 
העזרה של שליחיה ע״י יהודי־המקום, שסמכו על הבטחותיהם 
של האנגלים. בהשפעת הנסיונות הללו ננקטו צעדים לחזק 
את הקשר הטכני בין יחידות־ההגנה במקומות שונים, ונעשתה 
התחלה בכיוון של הקמת מיפקדה ארצית, שתתאם את 
פעולות־ההתגוננות בחלקי־הארץ השונים. במיפקדה זו שותפו 
גם נציגים של החוגים האזרחיים. 

אך שותפות זו בהנהגתו של האירגון לא האריכה ימים. 
מתוך התנגדותם של הרוויזיוניסטים והחוגים האזרחיים, 
שהיו קרובים להם בדעה, להשפעתה המכרעת של תנועת- 
הפועלים באירגון־ההגנה, התפלג האירגון ב 1931 לשניים, 
והחוגים, שנשתייכו למפלגה הרוויזיוניסטית ולתנועת־הנוער 
שלה "בית״ר" וכן למפלגת "המזרחי" וגושים אזרחיים, שהיו 
קרובים לציונים הכלליים ולחוגי־האיכרים, פרשו מאירגון 
ההגנה הכללי ונתארגנו בגוף, שהיה ידוע בשם "אירגון 
מקביל" או "אירגון ב"/ גם הוועד הציבורי האחיד נתפלג, 
וחלק מן המפלגות והגושים הבלתי־שמאליים נתן את תמיכתו 
לגוף החדש. אע״פ שהיו קיימות מזמן לזמן פעולוודתיאום 
בין שני אירגוני־ההגנה, נשאר הפילוג בתקפו עד 1937 . 

גיבושו של הקו האנטי־ציוני. שנת 1929 
היתה שנת־מפנה במדיניות של בריטניה כלפי א״י. בראשותו 



543 


היסטוריה: מהכרזת־באלפור עד תקומתה של מדינרדישראל 


544 


של לורד פאספילד, שר-המושבות ( 1929 — 1931 ), נסתמן הקו 
החדש׳ שלפיו פסקה המדיניות האנטי־ציונית להיות מדיניות 
אופוזיציונית׳ שהיתה נתמכת בעיקר ע״י הפקידים המעורבים 
בעניין, והפכה למדיניות הרשמית של הממשלה הבריטית. 
מכאן ואילך נעשה כל צעד של קאבינט בריטי לטובת הבית 
הלאומי תחת לחץ בלבד. ואילו מדיניותה של הממשלה 
כשלעצמה נעשתה אנטי־ציונית יותר ויותר. 

מדיניות זו מצאה בנקל אחיזה בכל מיני מסיבות. כמה 
ממנהיגיה של מפלגודהפועלים הבריטית (כגון לורד פאס־ 
פילד, ואח״כ ארנסט בווין) היו מושפעים מן התפיסה, שיהו¬ 
דים "עשירים", כפי שהכירום באנגליה, עומדים לנצל ערבים 
"עניים". שמרנים היו מושפעים מן החשד, שהאוכלוסיה 
היהודית בא״י, שהיתה סוציאליסטית במידה מרובה ושחלק 
ניכר ממנה בא מרוסיה, תגרום להתפשטותם של רעיונות 
מהפכנים ולהשפעה קומוניסטית באיזור. כשגדלו ממדיה של 
העליה היהודית, טענו להגבלתה כדי לשמור על מעמד־הרוב 
של הערבים. בשעה שהואט קצב העליה, ראו בכך הוכחה, 
שתכניות הבית הלאומי הן תכניות שאין בהן ממש. בשעה 
שנראו היהודים כמוותרים והערבים כתקפנים, ראו בכך 
נימוק להיכנע ללחץ. בשעה שנראו הערבים כמשתפי־פעולה 
עם הבריטים והיהודים כלוחצים על השלטונות, ראו בכך 
נימוק לסייע ליסוד ה״נוח" ו״להעניש" את הלוחצים. בשעה 
שיאפאנים, איטלקים, גרמנים, רוסים, היו נראים כמשתדלים 
לקנות את אהדתם של הערבים, ראו בכך נימוק להראות 
לערבים ידידות יתרה כדי להבטיח את נאמנותם לבריטניה 1 
ולהפך, כשהובעו חששות, שחלק מן היהודים בארץ יושפע 
על־ידי רוסים, איטלקים, פולנים, ראו בכך ראיה לחוסר- 
מהימנותם של היהודים כבעלי־ברית. 

כמה "חקירות" ספציפיות באו למלא אחר הדו״ח של 
ועדת שו, והראשונה שבהן היתה זו של סר ג׳ון הופ־סימפסון 
( 1930 ). הופ־סימפסון, פקיד־מושבות ותיק, נשלח לא״י כדי 
לברר אם יש בה מקום להתיישבות חקלאית יהודית נוספת, 
ובדו״ח, שמסר לאחר ביקור קצר בארץ, קבע, שהתיישבות 
כזו לא תיתכן בלא שתגרום נזק לערבים. זמן קצר לאחר 
שנתפרסם דדה זה ניתן ביטוי רשמי לקו החדש של הקאבינט 
הבריטי לגבי א״י ב״ספר הלבן״, שהוצא ב 21 באוקטובר 
1930 ע״י לורד פאספילד. מיסמך זה הזדהה במידה מרובה 
עם המסקנות, שנכללו בדו״ח של ועדת־שו ושל הופ־סימפסון, 
התייחס בחוסר־אהדה גלוי למפעל הציוני והבליט את כוונתה 
של הממשלה להגבילו הגבלות חמודות. פירסומו של מיסמך 
זה העמיד במצב קשה את המנהיגות הציונית, וביחוד את ד״ר 
וייצמן, שעד אז המליץ בעקביות על שיתוף־פעולה עם 
השלטונות הבריטיים. לפיכך הודיע ד״ר וייצמן אחר פירסומו 
של הספר הלבן על התפטרותו מן הנשיאות של ההסתדרות 
הציונית ומן הראשות של הנהלת־הסוכנות כאחת. יחד עמו 
התפטרו מכהונותיהם בסוכנות פליכם וארבורג ולורד מלצ׳ט. 
שלושתם נתבקשו ע״י מוסדות הסוכנות וההסתדרות הציונית 
להמשיך בתפקידיהם עד לקונגרס הציוני וועידת־ה,סוכנות, 
שעמדו להתכנס ב 1931 . 

ההתפטרות ההפגנתית של אישים אלה, שלכל הפחות 
שניים מהם היו ידועים בדעותיהם המתונות! החשש, שהישוב 
העברי בארץ ודעת־הקהל היהודית בעולם יעברו לפסים קי¬ 
צונים ואנטי־בריטיים! הביקורת החריפה, שנמתחה על 
מדיניות־הממשלה על-ידי מדינאים בריטיים בעלי־משקל 
בעיתונות הבריטית ובפארלאמנט, ובמקביל לכך הביקורת 


שנשמעה בחוגים רחבים במדינות-חוץ, הניעו את הקאבינט 
להיסוג במקצת. נתמנתה ועדת־שרים בריטית, שניהלה 
מו״מ ממושך עם באי־כוח הסוכנות, וכתוצאה ממנו פורסם 
ב 13 לפברואר 1931 מכתב מאת ראש־הממשלה, דאמזי 
מאקדונלד, אל ד״ר וייצמן, שבו הבטיחה הממשלה הבריטית 
לבדוק מחדש כמה מן ההנחות, שנקבעו בדו״ח של שו וד,ופ־ 
סימפסון ולעיין באפשרויות של מדיניות־פיתוח בא״י, שתביא 
תועלת ליהודים ולערבים גם יחד, וכן אישרה הממשלה שוב 
את חובתה לסייע לעלייתם של יהודים לארץ ולעודד את 
התיישבותם על הקרקע. 

מכתב־מאקדונאלד היה נסיגה חלקית וזמנית של הממשלה 
הבריטית מן המדיניות, שעליה הכריזה בספר הלבן — נסיגה, 
שבאה בהשפעת הלחץ הציבורי, שהופעל עליה באותו זמן. 
אך מכתב זה לא שינה את העובדה היסודית, שהממשלה 
ביקשה להיפטר ממדיניות הבית הלאומי, ומ 1930 ואילך 
השתדלה למצוא לה הזדמנויות לכך. ראיה לדבר חיה הדו״ח 
של לואים פרנץ׳ — אחד מן ה״חוקרים", שהממשלה שלחה 
לארץ ב 1931 . פרנץ׳ טרח ועמל למצוא ערבים׳ שנעקרו 
ממקומות-מושבם מחמת רכישת־קרקעות ע״י יהודים ושמאז 
נשארו מחוסרי עבודת־קבע. ואמנם מצא, שאחר 12 שנות 
השלטון הבריטי לא הגיע מספרם של הערבים העקורים הללו 
אלא ל 624 בלבד! אעפ״כ המליץ על הטלת הגבלות נוספות 
על ההתיישבות החקלאית של היהודים ואף שלל את סיכויי 
התפתחותה של החקלאות היהודית בארץ. 

הקונגרס הציוני, שנתכנס ביוני 1931 , עמד בפני הבעיה 
כיצד להתייחם למדיניות הבריטית החדשה. ד״ר וייצמן היה 
סבור, שאחר מכתב־מאקדונאלד היתה קיימת שוב אפשרות 
לקדם את הישוב בארץ במסגרת המדיניות הבריטית ומתוך 
שיתוף־פעולה עם השלטונות. אך חלק גדול של הקונגרס היה 
בדעה, שמדיניותו המתונה של ד״ד וייצמן שימשה גורם 
חלקי למפנה האנטי־ציוני, שחל בבריטניה. ההנהלה החדשה, 
שנבחרה בראשותו של נחום סוקולוב, כשד״ר חיים ארלר 
זורוב מכהן כנציגה המדיני בא״י, אמנם הוסיפה לשתף 
פעולה עם השלטונות הבריטיים, אף שיתוף־פעולה זה נעשה 
מתוך הדגשה מוגברת של אי-נכונותה של ההנהלה לוותר 
ויתורים נוספים ומתוך הצגת תביעות נמרצות למעצמה המאג- 
דאטורית, שתבצע את התחייבויותיה בהתאם למאנדאט. 

נשיאותו של סוקולוב והריב עם הרוויזיוניסטים. 
הנציב העליון החדש. סר ארתור ולקלס (שקס^טג^), שנת¬ 
מנה במקומו של צ׳נסלור ונכנס לתפקידו ב 19 לנובמבר 
1931 , איחד בו סגולות, שאיפשרו לו להשליט בארץ סדר 
ולשפר במקצת את היחסים בין השלטונות ומנהיגי־הישוב. 
ו 1 ק 1 פ מצא לשון משותפת עם האינטליגנציה היהודית, ובמשך 
חמש שנים — למרות העליה הניכרת, שבאה בתקופה זו 
באוכלוסיה היהודית— לא הופר השקט בארץ אלא פעם אחת. 
באוקטובר 1933 אירגנו הערבים הפגנות אנטי־בריטיות, 
שפוזרו בזריזות ע״י כוחות־הביטחון הרשמיים. כן לא נעשו 
מצד השלטונות שום מאמצים רצינים באותה תקופה להגביל 
את המפעל הציוני בהגבלות נוספות, פרט למאמץ להקים 
מועצה מחוקקת, שהיתה עלולה לגבש את התנגדותם של 
המנהיגים הערביים לבית הלאומי. בזהירות הציע ווקופ הצעה 
זו כמה פעמים׳ אך כל פעם נתקל בהתנגדות נמרצת מצד 
ההנהלה הציונית, ולפיכך נמנע מביצועה של התכנית. 

עם השיפור, שבא ביחסים בין נציגי הישוב וההסתדרות 
הציונית ובין השלטונות, ועם התפתחות הישוב בהשפעת 



545 


ארץ־ישראל 


546 


העליה המוגברת, הוחרפו היחסים בתוך הישוב והתנועה 
הציונית. הרוויזיוניסטים, מחמת עמדתם הקיצונית בקונגרס 
של 1931 , נשארו מחוץ להנהלה, והיחסים בינם לבין שאר 
הסיעות בתנועה הציונית הלכו ונתקלקלו. ביהוד נתחדדו 
היחסים בין הרוויזיוניסטים ובין מפלגות־הפועלים — מפא״י 
והשומר הצעיר. כשנהרג ב 16 ליוני 1933 ד״ר חיים ארלוזו־ 
רוב (ע״ע), כמעט שהגיעה המתיחות לשלב של מלחמת־ 
אחים. הוטל חשד באחריות לרצח, שכנראה בוצע ע״י ערבים 
עבריינים, על קבוצה רוויזיוניסטית קיצונית. אמנם הרווי¬ 
זיוניסטים הנאשמים, שהועמדו לדין, זוכו, אבל חוגים רחבים 
בתנועה הציונית, וביחוד במפלגות־הפועלים, הוסיפו להאמין 
באשמתם. 

בקונגרס, שהתאסף בקיץ 1933 , שימש ריב פנימי זה, ולא 
הריב עם הבריטים, הנושא העיקרי של הדיון. אך בסתיו 

1934 נעשה ניסיון להשלים בין שני המחנות. המו״מ, שהת¬ 
קיים בין בן־גוריון וז׳בוטינסקי, הסתיים בהסכמים להפוגה 
פוליטית ולסידור יחסי-עבודה בין הסתדרות־העובדים הכללית 
ובין אירגון־העובדים, שיצרו הרוויזיוניסטים בשם הסתדרות־ 
העובדים הלאומית. אך במשאל־העם, שנערך בקיץ 1935 , 
דחו חברי ההסתדרות הכללית את הסכם־העבודה הנזכר ברוב 
של 15,000 נגד 10,000 קולות. סמוך לאותו זמן נידונה בוועד 
הפועל הציוני בעיית פעולתם המדינית הנפרדת של הרווי¬ 
זיוניסטים, ומשסירבו הללו לוותר עליה, עזבו את ההסתדרות 
הציונית ואירגנו את ההסתדרות הציונית החדשה. בקונגרס 
הציוני, שכונס ב 1935 בהעדרם, נבחר שוב ד״ר וייצמן 
לנשיאות ההסתדרות הציונית, ומשה שרתוק (אח״ב: שרת), 
שט 1933 ואילך שימש ראש המחלקה המדינית של ההנהלה 
בא״י, הוסיף לכהן במשרה זו. 

מאורעות 1936 . חדשים מועטים אחר הקונגרס של 

1935 חודשה ההתקפה המדינית על הבית הלאומי. בדצמבר 
1935 הודיע הנציב העליון על כוונתה של הממשלה להקים 
מועצה מחוקקת בא״י. ההנהלה הציונית סירבה להסכים 
לתכנית זו, ואף בוויכוחים, שנתקיימו בבתי־הפארלאמנט 
הבריטי, נמתחה עליה ביקורת חריפה. אבל הממשלה המשיכה 
במאמציה לגישומה של התכנית. מנהיגי הערבים היססו 
לקבוע עמדה ברורה כלפיה, והממשלה הזמינה אותם ללונדון 
כדי שידונו בבעיה עם שר־המושבות. בינתיים התגברה בין 
המנהיגים הערביים הדעה, שנוכח האהדה שנתגלתה כלפי¬ 
הם מצד ממשלות גרמניה, איטליה וברית־המועצות, ומצד 
הפקידות הבריטית בארץ, לא כדאי להם להסכים לתכנית, 
שתביא בעקבותיה רק ניצחון חלקי, ושיספיק לחץ נוסף 
בצורת התמרדות מצד הערבים להביא לידי שינוי ראדיקאלי 
בארץ, לחסל את סיכוייו של המפעל הציוני ולהבטיח להם 
שליטה פנימית גמורה. כך התחילה תקופה של התקפות־ 
דמים על הישוב, שנמשכה מאפריל 1936 עד אוקטובר אותה 
שנה, ושוב מיוני 1937 עד 1939 . 

השיקולים, שהניעו את הערבים ומצדדיהם לנקוט עמדה 
קיצונית זל, הושפעו ע״י כמה גורמים נוספים, שאחד מהם 
היה גידולו המהיר־ביחס של הישוב ב 1932 — 1936 . גלי- 
העליה, שבאו באותן השנים לארץ, ובכללם גל־העליה שבא 
מגרמניה אחר עלייתו של היטלר לשלטון, הביא לא״י 
מספר גדול של יהודים וכמות מרובה של הון. אע״פ שממ¬ 
דיה של עליה זו עדיין רחוקים היו מן הממדים, שהיה 
בהם כדי להפוך את משקל־הכוחות באוכלוסיה וליצור רוב 
יהודי בארץ, מכל מקום ביצרה את עמדתו של הישוב, ובמובן 


זה אישרה את שיטתו של ד״ר וייצמן, שראה בחיזוקו המודרג 
של הישוב את האמצעי החשוב ביותר לחיזוקו המדיני. מת¬ 
נגדי המפעל הציוני בין הערבים והבריטים התחילו חוששים 
שמא — אם תימשך התפתחות זו — שוב לא יהא ביכלתם 
להפסיקה. 

גורם נוסף לאירגון ההתפרצויות נגד היהודים שימש 
המצב הבינלאומי. נתונה בין שלוש המעצמות בעלות משטר 
לאומני־תקפני — גרמניה, איטליה ויאפאן —, מצד אחד, 
ובין המדיניות הסובייטית הדינאמית, מצד שני, גילתה הממ¬ 
שלה הבריטית באותה תקופה סימני היסוסים וחולשה ביחסיה 
הבינלאומיים, והיה קרוב לחשוב, שמרד ערבי רציני יספק 
לממשלה זו אמשלה נוחה לחסל אחת ולתמיד את מדיניות 
הבית הלאומי. 

אך המרד הערבי, אע״פ שכמעט השיג את מטרותיו, 
בסופו של דבר לא השיגם. הסיבות העיקריות, שגרמו לכך, 
היו: 

(א) מידת ההשתתפות המצומצמת של האוכלוסיה הער¬ 
בית בהתקוממות. — בשום פרק־זמן של אותה תקופה לא 
עלה מספר אנשיהן של כנופיות־הפורעים הערביות ליותר 
מאלפיים (מתוך אוכלוסיה ערבית, שמספרה נאמד בין 750 
אלף למיליון), ואף חלק ניכר מאלה היה מורכב משכירים 
מן הארץ ומעבר לגבולות, שנטלו חלק בהתקוממות כל עוד 
שכרם היה מובטח והסיכון לא היה מרובה ביותר. גם בתוך 
המנהיגות הערבית לא היתד, ההתלהבות להתקוממות כללית. 
סיעת-המופתי הוצרכה להרוג כמה מן המנהיגים ה״מתונים" 
כדי לשתק את התנגדותם, וכן היו הכנופיות מוכרחות לנקוט 
אמצעי איום ואלמות נגד ראשי כפרים ערביים בארץ כדי 
להבטיח לעצמן את תמיכתם של אלה. 

(ב) ההפרזה, שהפריזו מנהיגי־הערבים בתביעותיהם. 
סבורים היו׳ שהגיעה השעה לא רק להיפטר מן הבית הלאומי, 
אלא גם מן השלטון הבריטי. בהתאם לכך יזמו המורדים 
הערביים התנגשויות עם כוחות בריטיים מזויינים, הכריזו על 
שביתה כללית ועל אי־תשלום מיסים, פוצצו צינור־נפט, 
שהיה שייך לחברה בריטית: וכך הוכרחו השלטונות לאחר 
זמן־מה לנקוט באמצעים חמורים יותר. 

(ג) למרות האהדה והעידוד, שקיבלו המורדים הערביים 
מכמה מעצמות־חוץ, בפועל לא התערבה אף מעצמה אחת 
לטובתם. 

(ד) כוחות־ההגנה של הישוב שופרו הרבה אחר הלקח 
המר של 1929 . — שני אירגוני־ההגנה התאחדו תוך הקמת 
ועד מפקח משותף ותוך קבלת מרותם של ההנהלה הציונית 
והוועד הלאומי׳ ורק הגרעין הרוויזיוניסטי של "הגנה ב׳" 
נשאר מחוץ לאיחוד. 

במקום התנפלויות המוניות ובלתי־מתוכננות, התחילו 
הערבים ובראשם פאוזי אל־קאוקג׳י, קצין סורי, מארגנים 
התנפלויות, שהיו מכוונות להפרעת התנועה והעבודה בישוב. 
ההגנה השיבה על כך בתיכנון הולך ויעיל של כוחותיה בממ¬ 
דים ארציים. ב 1938 נעשה ניסיון להפוך את מפקדת־ההגנה 
למוסד בלתי־מפלגתי ע״י מינויו של יוחנן רטנר כראש 
המפקדה הארצית; וכן אורגן מטה ארצי בעל אופי מקצועי, 
שהיה ממונה על הפיקוד. יחידות נודדות הועמדו לרשות 
המטה, וכוחות־ההגנה בכללם שוב לא היה להם האופי של 
יחידות־עזר מקומיות. המפקדה היתה מורכבת משלושה נצי¬ 
גים של ההסתדרות ומשלושה באי־כוח של הגוש האזרחי, 
ובראשה עמד ממונה מטעם יו״ר הנהלת הסוכנות שלפניו 



547 


היסטוריה: מהפרזתי־כאלפור עד תקומתה של מדינת־ישראל 


548 



מפקדי ההגנה ב 1942 

למטה: מימי! לשמאל: א גולומב, ד״ר ס. קליינבוים (סנה), י. דורי, ישראל גלילי, יצחק שדה. למעלה: יצחק רובנו וינאל ידי! 


היה הממונה אחראי. סמוך לאחר מכן נתמנה כראש־המטה 
יעקב דוסטרובסקי (דורי), שהתמיד בתפקידו עד הקמתה 
של מדינת־ישראל. 

ב 1936 לא הופעל עדיין נגד המורדים כוח צבאי בריטי 
בממדים ניכרים, ורק אחדים מראשיהם נעצרו. מו״מ התנהל 
בעקיפים (בתיווכו של נורי־פחה, ראש ממשלת־עיראק, ומנ¬ 
היגים ערביים אחרים מחוץ לא״י) כדי לשכנע את המופתי 
ועוזריו לצמצם את תביעותיהם ולוותר על התנגדותם לשלטון 
הבריטי. את העליה היהודית לא הפסיקו הבריטים בזמן 
המאורעות, אבל את מספרם של רשיונות־העליה צימצמו 
עד למינימום. כמו־כן חידשו הבריטים את נסיונותיהם 
להקים — במסגרת השלטון הבריטי — מועצה מחוקקת בעלת 
רוב ערבי. אך סירובם של המורדים להסכים להצעה זו 
והתקפותיהם החוזרות ונשנות על כוחות־השלטון הכריחו 
את הבריטים (שריכזו בינתיים כעשרים אלף חיילים בארץ) 
להודיע, שאם המהומות תימשכנה, יוצרכו להפעיל נגד 
המורדים את מלוא־כוחם. רק לאחר מכן, ובמידה מרובה 
בהשפעת המצוקה הכלכלית, שבה היתה נתונה האוכלוסיה 
הערבית מחמת המרד, הסכימו הערבים להפסיק את ההת¬ 
פרצויות. הדבר נעשה בצורת כרוז מצד ראשי מדינות־ערב 
אל ערביי־הארץ, שבו נתבקשו אלה האחרונים להירגע 
"ולסמוך על כוונותיה הטובות של ידידתנו בריטניה, שהכ¬ 
ריזה כי תעשה צדק". ב 11.10.1936 הודיעה המועצה הערבית 
העליונה בא״י, שנענתה לפנייתם של המושלים הערביים 
וההתפרצויות הופסקו. לקאוקג׳י ולשאר אנשי הכנופיות, 
שבאו מחו״ל לעזרת הערבים בארץ, ניתנה הזדמנות לעזוב 
את א״י. 

כך נגמר השלב הראשון של המרד. האבידות, שנגרמו 


על־ידיו ליהודים, היו: 91 הרוגים, 369 פצועים, והנזקים, 
שנגרמו לרכוש היהודי, היו ניכרים: נהרסו מאות בתים, 
ביניהם 13 בתי־חרושת ובתי־מלאכה! הושמדו 200,000 עצים 
וגידולי־חקלאות בשטח של 17,000 דונאם. כאלף התקפות 
נערכו ע״י הכנופיות על כוחות־הצבא והמשטרה ועל ערבים, 
שסירבו לשתף עמהן פעולה. אבידות הכנופיות, אע״פ שאינן 
ידועות בבירור, עלו בלא ספק על אבידותיהם של היהודים. 
היהודים, למרות קו־ההבלגה שנקטו בו, הראו, שהם מסוגלים 
להפעיל כוחות צבאיים רצינים. 

משפסקו המהומות ניסו השלטונות לחדש את ידידותם 
עם המנהיגים הערביים, אך עם זה נתעוררו, כנראה, בתוכם 
ספקות רצינים בנוגע למהימנותם של כמה מהם, ולפיכך 
נעשו — עוד בתקופת המרד — כמה צעדים, שהיה בהם 
משום סיוע ליהודים. בין השאר, ניתנה רשות למוסדות- 
הישוב לגייס 2,700 צעירים יהודים כ״נוטרים" (שוטרי-עזר 
מקומיים)! מספר השוטרים היהודיים, שקודם המרד הגיע 
ל 290 , הוכפל, ולמשק היהודי ניתן בסים נוסף עם מתן הרש¬ 
יון לפירוק ספינות בתל־אביב! על יסוד רשיון זה התחילה 
בנייתו של הנמל בעיר זו. 

תכנית החלוקה. כחודש אחר תחילת המרד׳ ב 18 
למאי 1936 , הודיע שד־המושבות לפארלאמנט הבריטי על 
החלטתה של הממשלה למסור את בעיית א״י לבדיקתה של 
"ועדה מלכותית" לאחר שיוחזר הסדר על כנו. הוועדה, שנת¬ 
מנתה בראשותו של לורד פיל, שמעה עדויות באנגליה ובא״י 
מנובמבר 1936 עד פברואר 1937 , וחיברה דו״ח מקיף, שפורסם 
ב 7 ביולי 1937 . הדו״ח קבע, שלאור הכרזת־באלפור, המאג־ 
דאט, ואפילו הספר הלבן משנת 1922 , היה ליהודים יסוד 
לצפות, שאם ינצלו את האפשרויות שהובטחו להם וייעסו 


549 


אויץ׳ישראל 


550 



הוועדה הטלכותית הבריטית (ועדת־פיל) כ׳צהיא יוצאת מתחנת־הרכגת בלוד, 1936 


לא״י במספר מספיק, תיווסד בארץ מדינה יהודית! שצימצום 
שטח הבית הלאומי ע״י הקמת משטר מיוחד בעבר־הירדן 
פגע בהם < וכן רמז הדו״ח, שמדיניות השלטונות שימשה גורם 
מסייע להחמרת המצב ולהתפרצויות. הוועדה הציעה לוותר 
על המאנדאט ולפשר בין התביעות של היהודים והערבים ע״י 
חלוקת־הארץ לשתי מדינות: מדינה יהודית זעירה, שתוקם 
בגליל, בעמק ובשפלה, ומדינה ערבית, שתקיף את רובה של 
א״י המערבית. את ההגנה על האינטרסים הבריטיים ואת השמי¬ 
רה על המקומות הקדושים אפשר היה להבטיח, לדעת הוועדה, 
ע״י מאנדאט בריטי על הבל, שישתרע מירושלים ובית־לחם 
עד יפו ויכלול את נצרת, חיפה, צפת, עכו, ים־כינרת וחבל 
החוף של ים־סוף (ז. א. אילת וסביבתה), וכן ע״י "בריתות" 
בין בריטניה ושת , המדינות, שתענקנה לבריטניה זכויות־ 
יתר וזכויות־פיקוח בשתיהן. בין השאר המליצה הוועדה על 
חילופי־אוכלוסים בין שתי המדינות, וכן על חיובה של המדי¬ 
נה היהודית בהענקת תמיכה כספית שנתית למדינה הער¬ 
בית. עד להקמתן של שתי המדינות, הציעה הוועדה שורה 
של צעדים זמניים, שכללו את הגבלתה של העליה היהודית 
לא רק בהתאם לכוח־הקליטה של הארץ, אלא אף מטעמים 
מדיניים, וכן הטלת איסור על רכישת קרקעות ע״י יהודים 
בשטח המיועד למדינה הערבית וע״י ערבים בשטח המיועד 
למדינה היהודית. 

ההצעה להקים מדינה יהודית לא היתר. לרוחם של מת¬ 
נגדי הציונות באנגליה: מדינה פחות או יותר עצמאית, אף 
הקטנה ביותר, צופנת אפשרויות של התפתחות רבת־מידות. 
לפיכך הסתפקו השלטונות בקבלת המלצותיה של הוועדה 
במה שנוגע לרכישת הקרקעות ולעליה׳ ואילו לגבי שאר 
חלקי-ההצעה הצהירו, שהם מתייחסים אליהם "באהדה כללית" 
והבטיחו להביאם בפני המוסדות של חבר־הלאומים. הללו, 
ועדת־המאנדאטים ומועצת־החבר, הסכימו, מתוך הסתייגות 


מסויימת, לעיין בהצעות מפורטות יותר, כשתוגשנה לפניהם 
הצעות כאלו ע״י בריטניה, אך הטעימו, שעד לביצועה של 
החלוקה נשאר המאנדאט בתקפו. 

בישוב וביהדות היו הדעות מפולגות. הרוב בהסתדרות 
הציונית, בראשותו של ד״ר וייצמן, סבור היה, שיש לנצל את 
ההזדמנות שניתנה להקמתה של מדינה יהודית. מיעוט חשוב 
בראשותו של אוסישקין ראה בשטח הזעיר של המדינה 
המוצעת תמרון לשם הורדתו של הישוב למעמד של גטו, ושלל 
את ערכה ואח אפשרות קיומה של מדינה בגבולות שהוצעו. 
"השומר הצעיר" התנגד לסיסמת החלוקה, דרש את פתיחת 
א״י המערבית כולה להתיישבות יהודית, והיה סבור שאפשר 
יהא לקבל את הסכמתם של הערבים לכך, אם יובטח 
להם, שהמדינה, שתוקם בעתיד בארץ, תהא מדינה דו- 
לאומית. זו היתה אף השקפתם של אנשי "ברית־שלום" 
בראשותו של ד״ר מאגנם ושל חוגים קרובים לתנועה זו 
בחו״ל. עסקנים בלתי־ציוניים מאה״ב, שהשתתפו בהנהלת 
הסוכנות, לא התייחסו באהדה יתרה לעצם הרעיון של מדינה 
יהודית, ובחלוקה המוצעת לא ראו תחליף רצוי של א״י 
מאנדאטורית. ז׳אבוטינסקי וההסתדרות הציונית החדשה 
התנגדו לתכניח־החלוקה עקרונית, אלא שנוסף על כך הטילו 
ספק בכנות המגמה הבריטית להקים מדינה יהודית. לדעתם 
עלולה היחד. הסכמה יהודית לתכנית — נוכח ההתנגדות 
הערבית העתידה לבוא — לסייע לבריטים במסירת חלק- 
הארי של א״י המערבית לשלטון ערבי על־יסוד הטענה, שלכך 
הסכימו שני הצדדים, ואילו בחלק "היהודי", שביחס אליו 
היתה קיימת פלוגתה, ישאר השלטון הבריטי בתקפו אך יהא 
משוחרר מן ההתחייבויות המפורשות במאנדאט הקיים. אך 
למרות ביקורת זו, שנמתחה על תכנית־החלוקה מצדדים 
שונים, מרובים היו אוהדיה בארץ ובחו״ל. המונים ציו¬ 
ניים באה״ב והמונים של יהודים במזרח־אירופה היו מוקסמים 


551 


היסטוריה: מהכרזת־־גאלפור עד תקומתה של מדינת־ישראל 


552 


מן החזון של מדינה יהודית עצמאית, שבפעם הראשונה 
הועלה בפניהם ע״י מוסד בריטי רשמי, ולא הרבו לחשוב 
על עניינים כגון שטח׳ כוח־קליטה, מידת עצמאות, בטחון- 
גבולות וכדומה. 

בקונגרס הציוני ה 20 ׳ שנתכנס בקיץ 1937 , נתקבלה ברוב 
דעות החלטה, שחלקה על ההנחה, שהמאנדאט אינו ניתן 
לביצוע, שהוקיעה את השלטונות הבריטיים על שלא ניסו 
לבצעו׳ שדחתה את תכנית־החלוקה כמות שהיא ושייפתה 
את כוחה של ההנהלה הציונית לדון עם הממשלה הבריטית 
על "ההקמה המוצעת של מדינה יהודית". ההחלטה הובנה 
ע״י יהודים ואנגלים כהסכמה עקרונית לחלוקה, מתוך מאמץ 
להרחיב את שטחה של המדינה היהודית המוצעת עד כמה 
שאפשר. 

המנהיגים הערביים לא הגיבו על הצעת־החלוקה כלל, אך 
סבורים היו׳ שתכניותיהם הולכות ומתגשמות. שלטונם ברוב 
שטחה של א״י המערבית היה נראה קרוב למדי, ולא נשארו 
להם אלא שתי משימות: לדאוג לכך׳ שגם שאר השטח, 
במקום ליהפך למדינה יהודית או לשטח־מאנדאט בריטי 
חדש, יוכנס אף הוא בגבולות מדינתם! וכן לדאוג לכך, 
שמדינה זו תהא עצמאית יותר לגבי בריטניה מכפי שהוצע 
בדו״ח של ועדת־פיל. מסתבר, שאת עיקר תפקידם ראו 
עכשיו המנהיגים הערביים בהכשלת התכנית הבריטית להש¬ 
ליט בצורה זו או אהדת את הגמונותה של בריטניה בארץ. 

עם השתלטותה של מגמה זו הלך והעמיק הניגוד, שנוצר 
בין הפקידות הבריטית ובין מנהיגי הסיעה הלאומנית־הקיצו־ 
נית בין הערבים, שבראשה עמד המופתי. ניגוד זה, שהתחיל 
מתגלה עם כניסתן של איטליה הפאשיסטית וגרמניה הנאצית 
לזירת המזרח הקרוב, גרם לתנודות, שנוצרו מזמן לזמן 
ביחסים בין המנהיגות הערבית הקיצונית בא״י ובין השלטו¬ 
נות הבריטיים: בעלי־ברית היו כלפי היהודים, אך אויבים 
במה שנוגע לכוונותיהם ההדדיות. מכאן גם היחס הדו־ 
משמעי של השלטונות הבריטיים כלפי המנהיגות הערבית 
המתונה, שהתרכזה מסביב למשפחות נאשאשיבי וחאלדי: 
מצד אחד היתד, כת־מנהיגים זו נוטה יותר להתפשר עם 
האנגלים בנוגע לעתיד, אך מצד שני, מחמת אותה נטיה 
פשרנית עצמה, היתה כת זו בעל־ברית בלתי־יעיל למשימה 
המיידית של חיסול הבית הלאומי. מכאן בא גם הרעיון, שעלה 
לפרקים על דעת השלטונות הבריטיים׳ להפקיד את א״י 
המערבית בצורה זו או אחרת בידי ממשלת עבר־הירדן, 
שהאנגלים ראו בה, כל עוד משל בה עבדאללה, בעל־ברית 
נאמן לבריטניה. 

חידוש המרד הערבי, חיסול תכנית־החלוקה 
והספר הלבן של 1939 . בספטמבר 1937 נתנו המנהי¬ 
גים הערביים הקיצונים את האות לחידוש הפרעות, ובהתאם 
לתכניתם הכפולה כיוונו אותן שוב נגד היהודים והבריטים 
כאחד. התקפותיהם על הישוב העברי נתקלו הפעם בהגנה 
ובהתקפות־נגד קשות. התקפותיהם על פקידים ומוסדות 
בריטיים עוררו אף הם תגובה נמרצת (ביחוד לאחר שנרצח 
אנדריוס, מושל מחוז־נצרת): המועצה הערבית העליונה הוכ¬ 
רזה כגוף בלתי-חוקי, מספר ניכר ממנהיגיה נעצר או הוגלה, 
והמופתי הודח ממשרתו ונמלט לחו״ל. לשם שיתוף פעולה 
בחיסול המדד האנטי־בריטי הוכרחו השלטונות להסתייע 
בכוחות יהודיים. מספר הנוטרים הוגדל עד לששת אלפים, 
ולחלק מהם הותר להתארגן על בסים איזורי, ולא על בסיס 
מקומי בלבד. כלפי ההגנה התחילו מתייחסים שוב בסבלנות 


מרובה יותר, ואחד מן המפקדים הבריטיים, קפטן (אח״כ 
גנראל) אורד וינגיט, שהיה ממונה על אימונן של יחידות 
יהודיות, אף הרחיק ללכת בשיתוף־פעולתו עם הישוב. גיבוש 
ההתנגדות של הישוב והשלטונות להתפרצויות הערביות 
חיזק את עמדתם של המנהיגים המתונים בין הערבים, 
והקיצונים, שראו בכך סכנה לתכניותיהם, הפנו כלפי המתו¬ 
נים את נשק הטרור. לאחר שנהרג מספר ניכר של עסקנים 
ערביים חשובים מן המתונים, ירדה השפעת יריביה של 
סיעת־המופתי באוכלוסיה הערבית. 

למרות האכזבה, שנחלו השלטונות הבריטיים מהתפתחות 
היחסים בינם לבין הערבים, לא שינו את מדיניותם האנטי- 
ציונית. באופק המדיני נערמו אז עננים, שבישרו סערה 
בינלאומית קרובה, והמדיניות האנטי־ציונית נתעצמה עכשיו 
בנימוק, שיש לרכוש את אהדתם של הערבים כדי שיהיו 
בעלי־בריתה של אנגליה במקרה שתפרוץ מלחמה עולמית. 
שני צעדים, שננקטו בתחילת 1938 , הצביעו בבירור על 
מגמתה של מדיניות זו: ( 1 ) במקומו של סר ארתור יוקופ 
נתמנה כנציב עליון סר הרולד מק־מייפל, פקיד קולוניאלי, 
שלא הסתיר את יחסו העוין לבית הלאומי וליהודים כאחד! 
ו( 2 ) נתמנתה ועדה, שהפעם — כדי למנוע כל הפתעה — 
הורכבה מפקידי משרדים ממשלתיים אנגליים ושהוטל עליה 
לבדוק את תבנית־החלוקה ולהציע הצעות מפורטות. ועדה זו, 
שבראשה עמד סר ג׳ון וודהד ( 1116301 ) 00 ^), התחילה את 
פעולתה ב 28 בפברואר 1938 ופירסמה דו״ח ב 9 בנובמבר 
אותה שנה. המסקנה של הוועדה היתה, שמבחינה כלכלית 
אין חלוקת־הארץ לשתי מדינות עצמאיות ניתנת לביצוע ואף 
התנגדות הערבים לכל חלוקה כזו, וכן שיקולים בטחוניים, 
עושים את כל התכנית של החלוקה נטולת־סיכויים. 

הדו״ח של ועדת־וודהד איפשר לממשלה הבריטית להכריז, 
שהקמתן של שתי מדינות נפרדות בא״י שוב אינה ניתנת 
לביצוע ושלפיכך מתכוונת הממשלה לכנס "ועידת שולחן 
עגול" בהשתתפותם של ב״כ הסוכנות, ערביי א״י ומדינות- 
ערב, כדי לנסות להגיע לידי פתרון מוסכם! האופוזיציה 
בתוך ההסתדרות הציונית ומחוץ לה (ההסתדרות הציונית 
החדשה) התנגדה להשתתפותו של גוף יהודי בוועידה זו, 
שהכניסה באופן רשמי צד חדש לתוך בעיית א״י — את 
מדינות־ערב. אך הסוכנות החליטה להשתתף. הערבים מצידם 
סירבו לשבת אל שולחן אחד עם נציגי-היהודים בישיבות 
הרשמיות של הוועידה, והממשלה ניהלה מו״מ מקביל עם 
באי־כוחם של שני הצדדים בישיבות נפרדות. הישיבות 
נמשכו מ 8 בפברואר עד ה 17 במארס 1939 . הצעות־הממשלה 
היו מכוונות להפוך את א״י המערבית כולה באופן מודרג 
למדינה עצמאית, שתהא קשורה קשרי-ברית בבריטניה! 
אם אפשר, תסויים התפתחות זו תוך 10 שנים! בינתיים 
תצומצם העליה ל 75,000 איש במשך 5 שנים, ולאחר מכן לא 
תורשה עליה נוספת אלא בהסכמתם של הערבים. 

הצעה זו נדחתה ע״י נציגי-היהודים, וגם נציגי־הערבים 
הביעו את התנגדותם לה, אם משום שקיוו לעצמאות מהירה 
ושלמה יותר ללא עליה נוספת כלשהי, אם מטעמים תכסיסיים. 
ב 17 במאי 1939 הודיעה הממשלה ב״ספר לבך, שמאחר שלא 
ניתנה הסכמתם של הצדדים לתכנית שהציעה או לכל תכנית 
אחרת, תגשים את תכניתה על דעת עצמה. ביקורת חריפה 
נמתחה על תכנית זו מצד היהודים, מצד חלק חשוב של 
הציבור באנגליה ובארצות אחרות ומצד ועדת־המאנדאטים 
של חבר־הלאומים, שפסקה, ביוני 1939 , שהספר הלבן מהווה 



553 


ארץ־ישראל 


554 


סטיה מן ההוראות של המאנדאט. העניין הועבר למועצת- 
החבר, אבל בינתיים פרצה מלהמת־העולם 11 , והמועצה לא 
הספיקה לדון בבעיה עד שפסקו פעולותיה. אעפ״ב התחילה 
הממשלה מבצעת את תכנית הספר הלבן. הגבלות העליה 
הוחמרו ורכישת קרקעות ע״י יהודים נאסרה בחלק־הארי 
של א״י המערבית. 

תחילת המרי העברי. כבר במאורעות 1936 לא 
נצטמצמה פעולתה של ההגנה במעשי־התגוננות בלבד. 
לפרקים הופעלו מיבצעי־עונש נגד פורעים, שזהותם היתד. 
ידועה. לא תמיד היו פעולות מסוג זה מקובלות על הגופים 
המדיניים, שהכריזו על קו־ההבלגה, אך תנאי־המציאות המרי¬ 
צו את ראשיהן של יחידות־ההגנה לנקוט בצעדים שמחוץ 
לקו הרשמי. עם זה השתלטה בחלק מאנשי־ההגנה אי־שביעת־ 
רצון מחמת הגבלת פעולותיה. אי־שביעת־רצון זן היתה 
חריפה ביותר בשורות הרוויזיוניסטים, שהתנגדו להצטרפותו 
של "אירגון־ב׳" לאירגון המקורי ב 1936 , ובתחילת 1937 
הקימו אירגון מיוחד בשם אירגון צבאי לאומי (אצ״ל) 
והחליטו על קו־פעולה, שהיה מכוון להחליש את הפורעים 
ע״י התקפות־תגמול על הערבים בישוביהם ובדרכי־הארץ. 

פעולות האצ״ל עוררו תגובות שליליות חריפות. האחת 
באה מצמרת ההגנה הכללית ומראשי המוסדות היהודיים 
הרשמיים — הסוכנות והוועד הלאומי. ראשית, ראו הללו 
בפעולותיו של אצ״ל מעשי חתירה תחת אחדותו של הישוב 
והפרת המשמעת למוסדות! שנית, התנגדו ראשי הסוכנות 
והוועד הלאומי לקו של התקפות־נגד מתוך שהיו משוכנעים, 
שקו־ההבלגה הולם יותר את תביעות־המוסר ואת התנאים 
המדיניים כאחד. אך בכמה חלקים של הציבור היהודי, שההת¬ 
קפות הבלתי־פוסקות של הפורעים הערביים העמידו את 
סבלנותו במבחן קשה, זכה האצ״ל למידה ניכרת של אהדה. 

תגובה חריפה עורר האצ״ל מצד השלטונות הבריטיים, 
שנקטו מיד אמצעים חמורים נגד האצ״ל וד,חשודים באהדה 
אליו. מאות חברי אצ״ל ורוויזיוניסטים אחרים נעצרו במחנות- 
הסגר, נערכו חיפושי־נשק שיטתיים, וחברי אצ״ל שנמצא 
נשק בידיהם התחילו מקבלים פסקי-דין, שחומרתם לא עמדה 
בשום יחם לענשים, שהוטלו על ערבים בשל עבירות דומות. 
ביוני 1938 בוצע פסק־דין מוות ראשון נגד יהודי בא״י: 
שלמה בן־יוסף, חבר אצ״ל, שניסה — בלא הצלחה — לבצע 
עם שנים מחבריו התקפת־תגמול באחד משבילי־הארץ. אך 
הרדיפות הללו לא חיסלו את האצ״ל, שהוסיף להפנות את 
פעולותיו נגד הערבים ועם זה השתתף — מ 1937 ואילו — 
באירגון עליה חשאית מאירופה המרכזית והמזרחית, שנודעה 
בשם "עליה ב׳". 

באותה תקופה הצטרף הרוב של הנוער היהודי בארץ 
להגנה ומיעוטו לאצ״ל. כדי לחזק את אירגון־ההגנה, שהיה 
מורכב עד אז ברובו ממתנדבים, שהקדישו לאימונים רק 
חלק קטן מזמנם והיו מגוייסים לשירות פעיל רק בשעת־ 
סכנה, הקימו ראשי־ההגנה "פלוגות מיוחדות" מורכבות 
מחברים, שהקדישו לשירות את רוב זמנם ושאפשר היה 
להעבירם ממקום למקום לפי הצורך. גמרוצת־הזמן התפתחו 
יחידות אלו ל״פלוגות מחץ" (פלמ״ח). מינוים של אלפי 
יהודים, שהיו כמעט כולם מחברי־ההגנה, כשוטרים ונוטרים, 
נתן לחברי־ההגנה הללו אפשרות של אימונים רשמיים בנשק 
ונסיון ניכר בפעולות צבאיות. במיוחד יש לציין את האימון 
הצבאי החשוב, שקיבלו חברים מרובים של ההגנה ושל הפלו¬ 


גות המיוחדות, ככוחות־עזר בריטיים בהדרכתו של קפטן 
(אח״כ גנראל) וינגיט בשנות 1937 — 1938 — הדרכה, שאיפ־ 
שרה להם לאחר מכן להימנות עם הכוחות המעולים ביותר 
במלחמת־העצמאות. עם זה התחילו ראשי־ההגנה מתעניינים 
גם באירגון פעיל של עליה ב/ שהתחילה בימים ההם מת־ 
פרסמת בשם ״העפלה״. מתחילת 1938 ואילך היו אנשי- 
ההגנה מארגנים בחו״ל חבורות של מעפילים, וכן היו 
פעילים במתן עזרה למעפילים לרדת מספינותיהם וסירותיהם 
ולהסתתר בנקודות־ישוב שונות בארץ. ההובלה הימית של 
המעפילים היתה אז בחלקה הגדול נתונה בידי הרוויזיוניסטים 
והקרובים להם. מחודש מארס 1939 מופיעה ההגנה כמארגנת 
את ההובלה הימית של המעפילים. 

יחסיהם ההדדיים של הכוחות השונים, שפעלו באותה 
תקופה בא״י היו, איפוא, מסובכים למדי: הכנופיות הערביות 
במנהיגותם של המופתי והמועצה הערבית העליונה נלחמו 
מתחילה ביהודים, אך בלא שנטשו כליל מלחמה זו עברו 
יותר ויותר להתנגשות עם הכוחות הרשמיים של השל¬ 
טון הבריטי. הבריטים, אע״פ שהוסיפו לקוות, שבשעת־ 
הכושר יפסיקו את התפתחותו של הבית הלאומי, העבירו 
את נקודת־הכובד של מאבקם מן החזית היהודית אל החזית 
הערבית, ובכך נעזרו ע״י יחידות יהודיות וסייעו להתפתחותו 
הצבאית של הישוב. באותו זמן עצמו השתדלו הבריטים 
לחסל את כוחות האצ״ל, שתפיסתם המדינית הפכה לגורם 
מסוכן לשלטון הבריטי בארץ בכל המסיבות! ועם זה הש¬ 
תדלו לרכז בידיהם את האמצעים לדיכוי ההגנה, כשדיכוי 
זה ייראה להם רצוי. 

שני הכוחות היהודיים — ההגנה והאצ״ל — ריכזו את 
מאבקם הפיסי בחזית הכנופיות הערביות. הראשונה העריכה 
את האפשרות של שיתוף־פעולה עם השלטונות הבריטיים 
בנידון זה יותר מאת האפשרות של פעולה מכרעת נגד 
הכנופיות, והיתה מוכנת, איפוא, לצמצם את הדיפת הכנופיות 
עד למידה שהותרה ע״י הבריטים. השניה העדיפה מעשי- 
תגמול נגד הערבים והיתה מוכנת לשלם בעדם את המחיר 
הגבוה של רדיפות גלויות מצד הבריטים. ניגוד תכסיסי זה 
נבע מתוך ניגוד בתפיסה המדינית: קרההגנה נקבע ע״י 
מנהיגות, שברובה עדיין האמינה, שהתפתחותו של הבית 
הלאומי עתידה להימשך בעזרתה של בריטניה, שתעבור 
שוב לאורייגטאציה ציונית! בעוד שהאצ״ל יצא מן ההנחה, 
שהממשלה הבריטית החליטה סופית להתנגד לכל התפתחות 
ציונית בממדים מתקבלים על הדעת ושבעתיד יוצרך הישוב 
להילחם בבריטניה על גישום שאיפותיו הלאומיות. עם זה 
הביאו גם אחדים מצמרת־ההגנה אפשרות כזו בחשבון, והת¬ 
כוננו גם אליה. מה שנוגע להעפלה, ראו בה הן הרוויזיוניס¬ 
טים והאצ״ל מ 1937 ואילך, והן ההגנה ורוב המנהיגים מ 1938 
ואילך, מכשיר-מאבק נגד בריטניה, שיש להשתמש בו בהווה. 

החרפת המרי אחר פירסום הספר הלבן. עם 
פירסומו של הספר הלבן הגיע שיתוף־הפעולה בין ההגנה 
והשלטונות לסופו. לא רק שהשלטונות פסקו להרחיב את 
יחידות הנוטרים, שמנו אז קרוב ל 19,000 איש, אלא שאף 
התחילו מצמצמים את מספרם של הנוטרים ומפרקים מעט- 
מעט את נשקם. ראשי־ההגנה, שעד אז התרכזו ביצירתו של 
כוח יהודי מזויין במסגרת המשטרה הממשלתית, התחילו 
חוזרים ומפנים עכשיו את תשומת-לבם ליצירת כוח עצמאי 
ומחתרתי. באותה תקופה עמדה ההגנה שוב תחת פיקוחן של 



555 


היסטוריה: מהכרזת־באלפור עד תקומתה של מדינרדישראל 


556 


מפלגות-הפועלים בלבד׳ ואילו המפלגות האזרחיות חזרו 
ונתרחקו ממנה. כדי לתקן ליקוי זה, הועמדה ב 1941 בראש 
ההגנה מפקדה ארצית, בראשותו של ב״ב ההנהלה הציונית, 
שכללה שלושה נציגים של ההסתדרות ושלושה נציגים של 
הגוש האזרחי. בהרכב אירגוני זה נוהלה ההגנה עד 1946 . 

פעולותיה של ההגנה אחר פירסומו של הספר הלבן הת¬ 
רכזו באירגון מסתעף והולך של ההעפלה מאירופה, וע״י כך 
הורחבו ממדיה של פעולה זו והוחש קצבה. השלטונות 
הבריטיים, שמתחילה התירו את כניסתם של ה״מעפילים" 
ורק הפחיתו את מספרם מחשבון רשיונות־העליה׳ התחילו 
נוקטים ב 1938 באמצעים נמרצים נגדם ונגד כל המעורבים 
בדבר. את ה״מעפילים" שתפסו שמו במחנות־הסגר לתקופות 
ממושכות למדי; את הספינות עצרו ; את הצוות תבעו לדין ; 
על הממשלות האירופיות, שמארצותיהן יצאו העולים או 
דרכן עברו, הפעילו לחץ דיפלומאטי חזק כדי להניע אותן 
שתפסקנה את תמיכתן בהעפלה; בחופים אירופיים שונים 
אירגנו רשת־ריגול, שנועדה לעקוב אחר תנועות השליחים 
מן הארץ, העולים והספינות; ולסוף אף התחילו שולחים נגד 
ספינות־המעפילים אוירונים ואניות־מלחמה, שהיו עוקבים 
אחריהן בלב־ים ועוצרים אותן כשהיו מתקרבות למים הטרי¬ 
טוריאליים של א״י. 

אע״פ שההגנה נזהרה מאוד שלא לגרום להחמרה נוספת 
של המצב ונמנעה משום כך מלהתנגש בכוחות הברי¬ 
טיים, ראו הבריטים במאמציה להכניס מעפילים מעין מרד 
בשלטון. הבריטים התחילו מנהיגים חיפושי־גשק, מטילים 
ענשים קולקטיוויים על נקודות ישוביות קשורות בהגנה, 
עורכים מעצרים המוניים ואף משתמשים פה ושם בנשק. 
ההגנה מצידה היתד, מוכרחת לנקוט באמצעים שונים, פרט 
לשימוש בנשק, כדי להכשיל את פעולת המשטרה והצבא. 
מנהיגים חשובים בהנהלה הציונית התייחסו לקו זה בלא 
חיבה, ולפרקים אף הצליחו להחלישו מחוך כוונה לחזור 
למדיניות "מתונה" יותר, אבל בדרך כלל החזיק הקו מעמד, 
כשהוא נתמך בכל תוקף ע״י צמרת־ההגנה וע״י קבוצה 
בעלת־השפעה במפלגות הפועלים, עם דוד בן־גוריון וב. 
כצנלסון בראשה. 

אחר פירסומו של הספר הלבן פסק האצ״ל מלהתדכז 
בפעולות־תגמול נגד הערבים, והעמיד במרכז התעניינותו 
פעולות־מרד גלויות נגד השלטונות הבריטיים, שעכשיו ראה 
בהם את אויבו הגלוי של הישוב. בין השאר הופצצה תחנת־ 
ראדיו ממשלתית, הותקפו כמה משרדים ממשלתיים, ובפגי¬ 
שות עם כוחות בריטיים לא נמנעו חברי־האצ״ל מלהתקיפם 
או מלהתגונן בנשק בידם. השלטונות נקטו צעדים נמרצים: 
נעצרו מאות צעירים נוספים, ביניהם מפקד אצ״ל, דוד 
רזיאל; הוטלו ענשים קולקטיוויים על שכונות,- שראו בהן 
בסיסים של האצ״ל. אבל בראשותו של יעקב מרידוד המשיך 
האצ״ל בפעולותיו, ולא עוד אלא שבאוירה, שנוצרה בישוב 
אחר הספר הלבן, עלה מספר חבריו באופן ניכר. 

שלב זה של הפרת הציות של האוכלוסיה היהודית כלפי 
השלטונות פתח תקופה חדשה בדרך לעצמאות, שאפשר 
להגדירה כתקופה של טרם־מךד. בתקופה זן עברה היזמה 
להפרה גלויה של הסדרי המקובל מן הערבים אל היהודים. 
פעילותם המדינית של הערבים נתמעטה באותה תקופה גם 
מחמת הסיכסוכים, שפרצו בין סיעות מנהיגיהם. השפעתם 
של החוסינים, שראשיהם היו בגולה, ירדה, ומאמציהם לשמור 
בידם את השליטה על האוכלוסיה הערבית — מאמצים, שהיו 


כרוכים במעשי-אלמות נגד יריביהם — נראו באותה שעה 
חשובים בעיניהם ממעשי-אלמות נגד יהודים ואנגלים, אע״פ 
שלא חסרו גם התפרצויות מסוג זה. אך נוסף על כך נחלש 
במידה מרובה כוח־הפעולה של מארגני המרד הערבי ע״י 
הפעולות הנגדיות הנמרצות של הכוחות היהודיים והבריטיים 
ב 1937 19381 , וכן מחמת סירובו של רוב האוכלוסיה הערבית 
לשאת במעמסה הכלכלית הכבדה, שהיתר, כרוכה באספקת 
הכנופיות ובמימונן. בתנאים אלה ראו לפניהם מנהיגיהם של 
ה״מתונים״ — בפעם הראשונה אחר שנים הרבה — סיכויים 
של ממש לעלות לגדולה מתוך שיתוף־פעולה עם השלטונות 
הבריטיים. 

הקונגרס הציוני, שנתכנס בבאזל באוגוסט 1939 , ימים 
ספורים קודם התפרצותה של מלחמת־העולם 11 , הביע את 
מחאתו הנמרצת על הספר הלבן ובחר שוב בהנהלה הקודמת. 
הוויכוח, שהתנהל בו בעד ונגד "עליה בלתי־חוקית", נתן 
ביטוי חלקי להתפתחות־ד,דברים בארץ, שהתחילה עוברת 
מפסים של עבודה ציונית רגילה לפסים של מאבק טיפוסי 
לעמים, שמתכוננים להיחלץ משלטון זר. 

תקופת מלחמת־ ה עולם 11 .עם תחילת המלחמה 
נשתפרה במידה מסויימת האוירה ביחסי הישוב והשלטונות. 
כלפי גרמניה ההיטלריסטית ובעלות־בריתה ראה הישוב את 
עצמו, פרט לקומוניסטים, כמאוחד עם בריטניה ובעלות־ 
בריתה, ואילו השלטונות, שידעו את כוונותיו של הישוב, 
ידעו גם־כן, שמצד הערבים בארץ קשה היה להם לצפות 
לאהדה ולסיוע. אעפ״ב לא בטלו הניגודים היסודיים, ועד 
מהרה צפו ועלו על פני השטח כשנתעורר הדיון בשאלת 
השירות הצבאי. 

מתחילת המלחמה הכריזו הוועד הלאומי וההנהלה הציו¬ 
נית על הרשמת מתנדבים לשירות בא״י או בכל חזית שהיא 
במסגרת הצבא הבריטי, ויותר מ 130,000 איש ואשה נענו 
להכרזה זו. אך השלטונות הבריטיים לא נענו אף לאחת מן 
התכניות הצבאיות רבות־הממדים (כגון התכנית להקמת 
דיוויזיה יהודית בצבא הבריטי), שהוצעו על-ידי הגופים 
הציוניים השונים. עם זה אפשרו הבריטים—תחת לחץ המצב 
שנוצר באיזור, ואפשר גם בהשפעתם של מדינאים בודדים, 
שעדיין נטו לברית יהודית־אנגלית בארץ־ישראל — ליחידות 
צבאיות יהודיות להתפתח קמעה־קמעה. במסגרת המשטרה 
הארצישראלית נתקבלו או אומנו בצורות שונות קרוב 
ל 24,000 צעירים יהודיים, ברובם הגדול חברי־ההגנה. ב 3 ה 
שנוגע לשירות בצבא או בשירותי־העזר צבאיים, ניסו האנג¬ 
לים מתחילה להפעיל את עקרון השיוויון המספרי, שלפיו 
נאסרה על היהודים ההתגייסות לשירותים אלה בהקף מרובה 
מזה של ההתגייסות הערבית; ועם זה ניסו לארגן מתנדבים 
יהודיים וערביים ביחידות "פלשתינאיות" מעורבות, וכן 
להעמידם תחת פיקודם של קצינים וסמלים בריטיים בלבד. 
אך מחמת מיעוט מספרם של המתנדבים הערביים, מחמת 
נטייתם של אלה האחרונים לערוק, וכן מחמת החמרתה של 
הסכנה מצד האויב ביוון ובאפריקה הצפונית, הוכרחו השל¬ 
טונות להקל בכל הסייגים הללו. היחידות ה״פלשחינאיות" 
הפכו יותר ויותר ליחידות יהודיות, ומספר הולך וגדל'של 
יהודים קיבלו אימונים והתמנויות בקצינים וסמלים. גם 
ניסיון קרבי חשוב קיבלו יחידות יהודיות אלו ביוון ובאפ¬ 
ריקה הצפונית, אע״פ שעד סופה של המלחמה נמשך המאמץ 
השיטתי של הבריטים להסתיר את תרומתם של יהודי א״י 
לניצחון — בכלל זה, את תרומתם בשטח הייצור התעשייני 



557 


ארץ־ישראל 


558 




לצבא של בעלי־הברית במזרח הקרוב כולו. 
לסוף, בספטמבר 1944 , לאחר שהמחסור 
בכוח־אדם כבר חוסל, והאויב כבר גורש 
כליל מאפריקה הצפונית, ניתנה רשות 
לארגן במסגרת הצבא הבריטי חטיבה(ברי¬ 
גאדה) יהודית תחת דגל כחול־לבן. אך 
באותו זמן כבר היה ברור, שהקרבות, 
שבהם תשתתף חטיבה זו, יתנהלו הרחק 
מן המזרח הקרוב, ושוב לא היה כל חשש, 
שהחטיבה תופיע ככוח מגובש בסוף המל¬ 
חמה בסביבות א״י. ואמנם, בתחילת 1945 
הועברה החטיבה לאיטליה ונטלה חלק 
בקרבות האחרונים באירופה המערבית 
ובתחילת הכיבוש. 

בביצוע המדיניות של הספר הלבן לא 
באו שום שינויים. בשלב הראשון של המל¬ 
חמה, באביב של 1940 , נמשכה ההעפלה 
בקצב מזורז בהשתתפותה של התנועה 
הציונית לכל זרמיה. אך בטענה המשולשת, 
שכניסתם של עולים אלה היא בניגוד לספר 
הלבן, עשויה לחזק את אהדתם של 
הערבים בארץ ובאיזור לאויב, ועלולה 
לשמש אמצעי לאויב להכניס לארץ סוכנים 
ומרגלים, כשהם מוסווים כפליטים יהודיים, 
החריפו השלטונות את מאבקם במעפילים. 
האכזריות, שבה בוצעה מדיניות זו נוכח 
מצבם המיואש של יהודי-אירופה, עוררה 
התמרמרות מרובה בישוב, וביחוד שבאותו 
זמן עצמו נתנה הממשלה מקלט בא״י 
לפליטים פולניים, יווניים ויוגוסלאוויים. 
שלוש תקריות עוררו בישוב תגובה שלי¬ 
לית חזקה ביותר. 

האחת היתד. תקרית ״פאטריה״ — ספי¬ 
נה, שהועברו אליה 1,771 מעפילים, כדי 
להגלותם לאי מאוריציוס. ב 25 בנובמבר 
1940 פוצצה "פאטריה" בנמל־חיפה, כנראה 
ע״י כוחות ההגנה, כדי למנוע את גירושם 
של המעפילים. בפיצוץ זה איבדו את חייהם 
202 מעפילים וחמישים שוטרים ואנשי- 
הצוות. לנשארים בחיים הותר "באופן יוצא 
מן הכלל" להישאר בארץ. התקרית השניה 
אירעה ב 8 בדצמבר אותה שנה, כש 1,584 
מעפילים הוגלו לאי מאוריציוס. ההגליה 
עוררה ביקורת חריפה באנגליה, והגליית־ 
המעפילים הופסקה זמנית. לעומת זה 
הוגברו המאמצים למנוע את הפלגתן של 
ספינות־מעפילים מחופי־אירופה והוגבר 
הלחץ על ממשלת־תורפיה, שתסרב ליתן מעבר למעפילים 
דרך שטחה היבשתי והימי. על רקע זה אירעה התקרית השלי¬ 
שית׳ הטראגית מכולן. הספינה הקטנה והרעועה "סטרומה", 
שמכונותיה כמעט לא פעלו, הצליחה להימלט מרומניה כשהיא 
מלאה פליטים עד אפם מקום ( 769 במספר), והגיעה לקושטה 
בדצמבר 1941 . כאן נעצרה ע״י התורכים, בהתאם להבטחה 
שהללו נתנו לבריטים. במשך חדשיים התחננו באי־כוח הישוב 
בפני השלטונות, שיתנו לפליטים אלה אשרות־כניסה על 


מעםי 5 ים, שהניעו לחופי־א״י, נעצרים ע״י הבריטים 5 שם גירוש מז הארץ 

חשבון ה״עליה החוקית". אך הבריטים סירבו למלא בקשה 
זו׳ ובסופו של דבר הכריחו התורכים, ב 23 בפברואר 1942 , 

את הספינה לחזור לים השחור, כשהיא חסרת מים, מזון ודלק. 

באותו יום טבעה "סטרומה" ועמה כל הנוסעים, פרט לאחד. 

כתוצאה מן האמצעים הללו, שנקטה הממשלה נגד העליה 
היהודית, וכן כתוצאה מן האיסורים, שהוטלו על יציאת יהו¬ 
דים משטחי השלטון ההיטלריסטי, נחלש לזמן־מה זרם 
העליה החוקית "והבלתי־חוקית" כאחת. בעוד שבמחצה 







559 


היסטוריה: מהכרזת־כאלפור עד תקומתה של מדינת־ישראל 


560 


האחרונה של 1939 עדיין נכנסו לא״י כ 21,000 עולים ( 8,617 
בעלי אשרות! 12,296 מעפילים), נכנסו 19401 — 4,547 
בעלי אשרות, 3,851 מעפילים! 19411 — 3,647 בעלי אשרות, 
2,239 מעפילים! וב 1942 — 2,194 בעלי אשרות, 1,539 
מעפילים. אך נוסף על כך נתארגנה 19391 — 1942 תנועה 
די־ניכרת של עליה "בלתי-חוקית" של יהודי עיראק, סוריה 
והלבנון דרך הגבול הצפוני של א״י. 

בקיץ 1943 , לאחר שנתפרסמו ברבים ידיעות על ההשמדה 
ההמונית של יהודי אירופה ע״י השלטון הנאצי, ניתנה הוראה 
לשגרירות הבריטית בתורכיה לתת אשרת־כניסה לא״י לכל 
יהודי׳ שיצליח להימלט מן הנאצים. הוראה זו ניתנה מתוך 
הנחה, שמספרם של פליטים אלה יהא מצומצם ביותר, והודגש 
בה במפורש, שיש להימנע ממתן עידוד או תמיכה לבריחתם. 
אבל שליחי־ההגנה ראו בהוראה זו פתח לפעולת־הצלה מוג¬ 
ברת. בסיועם אורגנה העברה של יהודים מיוון דוגוסלאוויה 
בסירות מיוון לתורכיה. צנחנים יהודיים וחברי־הגנה אחרים, 
שחדרו לשטח האויב במסגרת שירותם בצבא הבריטי, הגבירו 
את פעולותיהם להצלת יהודים באירופה המרכזית, וכמה מהם, 
כמו חנה סנש ואנצו(חיים) סירני, מצאו במאמץ זה את מותם. 
פעולות אלו קיבלו דחיפה נוספת בתחילת 1944 כשגורמים 
יהודים שונים באה״ב הצליחו לגייס את עזרתה של ממשלת 
אה״ב למפעל-ההצלה. בוואשינגטון הוקמה חטיבה ממשל¬ 
תית בשם ״מועצה לפליטי המלחמה״( 8021 x 1 זג^\), 

שניסתה לעכב את תכנית ההשמדה וסייעה למספר יהודים 
לצאת משטח האויב. 

עמדת האצ״ל והתארגנות הלח"י. בדומה 
לשאר האירגונים של הישוב הכריז אף האצ״ל בתחילת 
המלחמה על הפסקת המאבק עם הבריטים, ולא עוד אלא שאף 
שיתף פעולה עם השלטונות בצורות שונות. חלק מחבריו 
נתגייס לצבא ולמשטרה, ויחידה מיוחדת של האצ״ל, ברא¬ 
שותו של רזיאל, אף נטלה חלק בהכנעתו של המרד העיראקי. 
יוצאת דופן מבחינה זו היתד. קבוצה של חברי האצ״ל בראשו¬ 
תו של אברהם שטרן, שחשבה את הפסקת המאבק למוטעית, 
אירגנה 19401 אירגון נפרד בשם "לוחמי חרות ישראל" 
(לח״י), והוסיפה להתנגש בכוח במנגנון השלטוני. חברי-לח״י 
נעצרו ועונו ע״י המשטרה, ובתשובה על כך נהרגו על-ידי 
שליחי לח״י כמה שוטרים. זמן קצר לאחר מכן נתפס שטרן 
ונהרג ע״י המשטרה, אך הקבוצה המשיכה בפעולותיה, ואע״ם 
שמחמת הלחץ המוגבר של השלטונות עברה עליה תקופה 
של פאסיוויות יחסית, הצליחה לחזור לפעילותה בשנת 1943 
בראשותו של נתן פרידמן־ילין. את מאמציה באותה תקופה 
ריכזה קבוצה זו בפעולוודטרור, שהיו מכוונות לראשי המשטר 
הבריטי. ב 1944 , לאחר שנעשו ללא־הצלחה שני נסיונות 
להרוג את הנציב העליון מק-מייכל, הרגו שני חברי לח״י 
בקאהיר את לורד מוין — חבר הממשלה הבריטית, שהיה 
ממונה על ענייני המזרח הקרוב. מעשים אלה עוררו עליהם 
ביקורת חריפה מצד מנהיגי הישוב והתנועה הציונית, אך 
עם זה נעשתה רוןחת באותם הימים ההכרה, שהקו האנטי־ 
ציוני של הממשלה שוב לא היה ניתן להצדקה בטענה של 
תנאי-חירום, שהרי סכנת־הניצחון הנאצי חלפה, ומתוך כך 
התחילו היחסים בין השלטונות ובין שאר הגורמים בישוב — 
האצ״ל, ההגנה, ואף ההנהלה הרשמית של הסוכנות ושל 
הוועד הלאומי — מתחדדים יותר ויותר. 

העניינים, שהיו משותפים בתקופת־המלחמה לצדדים, 


שהיו מעורבים בסיכסוך הא״י, חיפו במקצת על הניגודים 
שהיו ביניהם. א״י נעשתה מרכז־אספקה חשוב באיזור, 
והא 1 כלוסיות הערבית והיהודית כאחת נהנו ממצב זה, ומפני־ 
כן לא רצו בכללן בהפרעות, שהיו עלולות לסכן את שיגשוגן 
החמרי. אצל הערבים השפיעה באותו כיוון העובדה, שסיעת 
אמין חוסיני הקיצונית נחלשה במקצת, והמנהיגים ה״מתו־ 
נים" התחילו שוב תופסים עמדות חשובות בציבור. אך 
המנהיגות הערבית קיוותה, שהמנצח במלחמה — יהא מי 
שיהיה — יהפוך את א״י למדינה ערבית, עם מידה מסויימת 
של עצמאות בחסותו של המנצח. 

ב 1944 — כנראה, כדי לפייס במקצת את הישוב וביחוד 
את היהדות של אה״ב, שנתגבשה באותם הימים ככוח מדיני 
חשוב — אפשר היה להבחין בפעולותיה של הממשלה סימני 
סטיה כלשהי מן הקו הקודם. סר הארולד מק־מייכל עזב את 
משרתו באוגוסט 1944 ״ ובמקומו נתמנה פילדמארשאל לורד 
גורט, שניסה לגשר את הניגודים בין השלטונות והישוב 
ולהחזיר את היחסים ביניהם למצב, שבו נמצאו בימיו של 
ווק 1 פ. בפברואר 1945 ניתן רשיון לגולי מאוריציוס לחזור 
לארץ, ובמארס אותה שנה סירב הנציב העליון לשריין את 
המשרה החשובה של ראש עיריית־ירושלים בידי מנהיג ערבי, 
כפי שדרשו הערבים. אך בעיני הרוב הגדול של הישוב 
והתנועה הציונית לא היה בפעולות אלו כדי להעיד על שינוי 
במדיניותה של הממשלה, מאחר שברור היה שמדיניות ז 1 
עדיין היתד. צמודה לספר הלבן. 

במסיבות אלו פנה קו הפעילות המדינית של התנועה 
הציונית מכיוון של מו״מ סבלני עם חברי הממשלה הבריטית 
ופקידיה לכיוון של גיוס כוחות בציבור לשם מאבק־תעמולד. 
חריף נגד בריטניה. כסיסמה העיקרית במאבק זה שימשה 
סיסמת "הקהיליה יהודית", שנועדה לבוא במקום משטר- 
המאנדאט הבריטי — סיסמה, שנתגבשה קודם לכן בהחלטה 
של הכינוס הציוני, שנתקיים ב 1941 בניריורק (במלון 
״בילטמ 1 ר״, ומכאן השם: ״תכנית־בילטמור״). בדצמבר 1944 
אושרה תכנית ז 1 גם על-ידי אסיפודהנבחרים של יהודי א״י. 
הספרדים, הציונים הכלליים ב׳ והרוויזיוניסטים, שלא השתת¬ 
פו בבחירות לאסיפת־נבחרים זו, ולפיכך לא היו מיוצגים בה, 
היו גם הם ממצדדי התכנית. פעולות של הסברה ותעמולה 
רחבות־ממדים אורגנו על־ידי המנהיגות הציונית באה״ב. שם 
פעל "ועד ציוני אמריקה לשעת חירום" בהנהגתו של ד״ר 
א. ה. סילור, נציג הנהלת הסוכנות, וכן פעלו שם מ 1940 
ואילך משלחות של האצ״ל ושל המפלגה הרוויזיוניסטית. אך 
בישוב גברה בהדרגה ההפרה, שנוסף על כל הפעולות הללו 
יהא צורך במאבק פיסי נגד משטר־המאנדאט. נטיה זו גברה 
כשבקונגרם הציוני בדצמבר 1946 לא העמיד ד״ר וייצמן את 
מועמדותו לנשיאות של ההסתדרות הציונית, וניהול העניינים 
התרכז בידי דוד בן־גוריון כיו״ר ההנהלה, בעוד שד״ר א. ה. 
סילוור קיבל עליו את הראשות של סניף ההנהלה בניו-יורק. 

המרד. השלב האחרון במאבק עם הבריטים נפתח בקיץ 
1943 ׳ כשהשלטונות התחילו במאמצים נמרצים להחרמת 
הנשק, שהאירגונים המזויינים היהודיים היו צוברים. חיפושי- 
נשק ומאסרים אורגנו לא רק בין אוהדי האצ״ל ולח״י, אלא 
גם במשקים, ששימשו מרכזים להגנה. לח״י, וכן האצ״ל 
בראשות מפקדו החדש, מנחם בגין, התחילו בפעולות־מרד 
שיטתיות נגד השלטונות, והמשיכו בהן למרות כל אמצעי- 
הדיכוי, שננקטו ע״י הבריטים. האוכלוסיה היהודית בארץ 



561 


ארץ־ישראל 


562 


לא הראתה נכונות לסייע לשלטונות בפעולות־הדיכוי, ולא 
עוד אלא שהראתה סימני־חיבה למורדים. ההגנה והמוסדות 
הרשמיים — הסוכנות והוועד הלאומי — היו מהססים בקבי¬ 
עת יחסם אל מעשי־המרד. ה״מתונים" שבהם אמנם חייבו 
שיתוף־פעולה עם השלטונות נגד ה״פורשים", אך עד לאחר 
הריגת לורד מוין לא הופעל קו זה באופן שיטתי וההתנגדות 
של ההגנה לאצ״ל וללח״י נשארה ברובה התנגדות פנימית. 

באותה תקופה היתר. פעולתה של ההגנה נגד השלטונות 
עדיין מוגבלת להעפלה, צבירת נשק׳ אימון ואירגון לקראת 
העתיד, התנגדות סבילה אבל נמרצת לחיפושי־נשק — ועם 
זה הקפידה ההגנה שלא לפגוע במנגנון הבריטי פגיעה 
גופנית. עמדה זו כונתה בפי ראשי התנועה הציונית בשם 
״מרי״, כדי להבדיל בינה לבין ״מרד״ במלוא מובן המלה; 
עדיין קיוו לשמור על אפיה של ההגנה כגוף חוקי-למחצה 
המקיים קשרים עם השלטונות הבריטיים. לשם פיקוח על 
פעולוודהמרי נתמנתה ועדה ציבורית מיוחדת ("ועדת* 
השמונה"), שבה היו מיוצגים חוגים שונים. 

חילוקי־הדעות הפנימיים בישוב בשאלות מדיניות וסו¬ 
ציאליות נתנו את אותותיהם גם במחנה מפא״י, וב 1944 פרש 
ממנה חלק מחבריה, שנתארגן במפלגה חדשה בשם "לאחדות 
העבודה". באותה תקופה נמצאה רק מפלגה סוציאליסטית 
אחת, קטנה ביותר, מפלגת פועלי-ציון־שמאל, מחוץ לשתי 
המפלגות המאוחדות (כמו שהיתר, גם מחוץ להסתדרות 
הציונית העולמית׳ מתוך התנגדותה לשיתוף פעולה עם 
שכבות בלתי־סוציאליסטיות). אך בינתיים נתגבש "השומר 
הצעיר", שהיה מתחילה תנועת־נוער סוציאליסטית, למפלגה 
בפני עצמה, שרכשה את מקומה של פועלי־ציון־שמאל כנציג¬ 
תו של השמאל הסוציאליסטי בישוב. ב 1946 התאחד השומר 
הצעיר עם לאחדות־העבודה ועם שרידיהם של פועלי־ציון- 
שמאל ל״מפלגת פועלים מאוחדת" (מפ״ם). למרות התפצלות 
זו של מפא״י, נשארה מפלגה זו הכוח הראשי בהסתדרות- 
העובדים הכללית ובישוב כולו. 

חוגים מרובים בישוב תלו תקוות מסויימות בשינוי הקו 
של הממשלה הבריטית במקרה של מפלת־השמרנים באנגליה 
ועלייתה לשלטון של מפלגת־הפועלים, שב 1945-1944 , כשחי- 
תה באופוזיציה, דרשה לשנות את המדיניות בא״י תכלית 
שינוי, לעודד הגירה ערבית מן הארץ, ואף לעיין בהרחבת 
גבולותיה של א״י כדי שהמדינה היהודית העתידה תוכל 
לקלוט עליה המונית. אך ביולי 1945 , כשרסן־הממשלה באנ¬ 
גליה עבר לידיה של מפלגת־הפועלים, נתברר עד מהרה, 
שהממשלה החדשה, עם שר־החוץ שלה ארנסט בוין, החליטו 
להמשיך ואף להחריף את הקו האנטי־ציוני הקודם. בתנאים 
אלה הגיעה צמרת־ההגנה, בהסכמתם של הגורמים המכריעים 
בתנועה הציונית, לכלל מסקנה, שהגיעה השעה להרחיב את 
פעולתה של תנועת־המרי עד כדי פגיעה ישירה במוסדות- 
השלטון, אע״פ שעדיין נשתמרה המגמה להימנע מפגיעה 
גופנית בפקידיו וחיליו. בהתאם לכך ניתנה גם הוראה ע״י 
בן-גוריון, כיו״ר ההנהלה הציונית, לשתף פעולה עם האצ״ל 
ולח״י בתנאי שאלה יקבלו עליהם את מרותה של תנועת- 
המרי. לאחר שהאצ״ל ולח״י הסכימו לתנאי זה, נשארה ועדת- 
השמונה אחראית להכוונה הכללית של הפעולות, ואילו לשם 
ביצוען בפועל הוקם "גוף תיאום", שהיה מורכב מד״ר סנה, 
ישראל גלילי, מנחם בגין ונתן פרידמן־ילין..בחדשים שלאחר- 
מכן החריפו פעולות־המרד, ועמדתה של בריטניה בא״י שימשה 
בקביעות מטרה לביקורת בינלאומית, מאחר שההצלחות של 


המורדים היהודיים בארץ עוררו אהדה כללית אליהם באמרי¬ 
קה, באירופה ואף — במידה מסויימת — במזרח הקרוב 
ובמושבות הבריטיות. ביוני 1946 , לאחר שיחידות פלמ״ח 
פוצצו שמונה גשרים אסטראטגיים בגבולות־הארץ, פתחו 
השלטונות במסע-ענשים המוני נגד הישוב ומוסדותיו. חיפושי- 
נשק שיטתיים נערכו בתל-אביב, ברבעים היהודיים של ירו¬ 
שלים וחיפה, ובמספר מרובה של נקודות אחרות. משרדי 
הסוכנות בירושלים ובתל-אביב נתפסו. 2,700 יהודים, ברובם 
מתומכי ההגנה ופעיליה, נעצרו, וביניהם יו״ר הוועד הלאומי, 
דוד רמז, וכמה מחברי הנהלת־הסוכנות. צו־מעצר הוצא אף 
נגד יו" ר ההנהלה, בן־גוריון, שנמצא אותה שעה בחו״ל. 

פעולת־ענשים זו החריפה את חילוקי־הדעות בתנועה 
הציונית ובישוב. חוגים בעלי־השפעה דרשו לשנות את הקו 
ולהשתדל לחזור לשיטת המו״ם עם השלטונות. אך הרוב 
תמך בהמשך המאבק בקצב מוגבר, והאהדה לתומכי־המרד 
גברה. ביולי 1946 הופצץ ע״י האצ״ל אחד מן המעודדים המר¬ 
כזיים של הממשלה, שהיה באגף מלון "המלך דוד" בירושלים. 
פעולה זו נעשתה באישור המטה של תנועת־המרי, שהתכוון 
לבצעה בשעות־הלילה באין עובדים רבים במשרדים. אך 
מסיבות שונות נאלצו לבצעה ביום, ולמרות שהשלטונות 
הוזהרו על הפעולה בעוד מועד הרי מחמת סירובם לפנות את 
הבניין נפלו קרבנות הרבה. באותם הימים אושרה גם פעולה 
רחבת־ממדים של תפיסת נשק ממשלתי על־ידי יחידות- 
ההגנה, אך ד״ר וייצמן התערב בדבר ודרש את עיכובה של 
הפעולה׳ וכן את הפסקתן של פעולות־המרי בכלל, עד לקונ¬ 
גרס הציוני. בוועדת־השמונה הוחלט ברוב קולות (נגד דעו¬ 
תיהם של בר־יהודה וסנה) לציית לנשיא־הסוכנות. סנה נסע 
(בהסוואה) לפאריס. כאן כונסה ישיבת ההנהלה הציונית 
וברוב קולות (נגד דעותיהם של סנה, פישמן ושמורק) הוחלט 
לקבל את דעתו של ד״ר וייצמן. פיקוד ההגנה עבר לידיו של 
ישראל גלילי. 

ביולי 1946 התחילו הבריטים מהססים בדבר, אם מוטב 
להם לבחור בקו של מאבק גלוי נגד הסוכנות וההגנה או 
לחדש את היחסים הסדירים עם הסוכנות ולנהל מו״מ עמה, 
ואילו מצב־המלחמה בין הבריטים והיהודים בארץ, שמגע 
את חזירתם של חיילים בריטיים לבתיהם ושגרם אף למספר 
ניכר של קרבנות בריטיים, המאיס במידה מרובה על הציבור 
האנגלי את כל עניין השלטון הבריטי בא״י והביא לידי דרישה 
נמרצת וגוברת, שבריטניה תוותר על שלטונה בארץ. פקידות 
משרד־החוץ ומשרד־המושבות באנגליה אמנם התנגדו למוצא 
זה, אך הלך־המחשבות הנזכר, שנעשה רווח באנגליה, השפיע 
הרבה על מה שאירע אח״כ. 

הזירה ה ב י נ ל א ו מ י ת, — פעולת ההסברה הענפה, 
שנעשתה באה״ב, הביאה לידי תמיכה הולכת וגוברת בחוגי 
הציבור והקונגרס האמריקנים לתביעות הציוניות, וגרמה 
לביקורת נמרצת, שהלכה והחריפה, על מדיניותה של בריטניה 
בא״י. ביוני 1945 שיגר הנשיא טרומן את אדל הריסון 
לבדוק את מצב הפליטים באירופה, ובאוגוסט, על סמך הדו״ח 
שקיבל משליחו, המליץ טרומן בפני אטלי, ראש הממשלה 
הבריטית, על מתן רשות למאה אלף פליטים יהודיים בגר¬ 
מניה ובאוסטריה לעלות לארץ בקצב מהיר. צעד זה בא 
בשעה, שבה היתה בריטניה זקוקה ביותר לעזרתן הכלכלית 
והמדינית של אה״ב, וחשיבות יתרה נודעה לביקורת, שנמ¬ 
תחה אז על אנגליה באה״ב, ביהוד משום שנבעה במידה 
מרובה מחוגים ליבראליים ויהודיים, שעד אז היו נמנים 



563 


היסטוריה : מהברזת־כאלסור עד תקומתה של מדינת־ישראל 


564 



הבניין ש? סטה־הסשטרה כשרונה 5 אחר שפוצץ ע״י אנשי לח״י, 25.4.47 


עם תומכיה המובהקים של מדיניוודהסיוע לבריטניה. תחת 
לחצה של ביקורת זו, וכן מתוך תקווה שבמשך דיון משותף 
וממושך יושפעו באי־כוח אה״ב, ובעקבותיהם אף דעת־ 
הקהל באמריקה, מן העמדה הבריטית בשאלת א״י, הציעה 
הממשלה הבריטית בסתיו 1945 למנות ועדה אנגלית- 
אמריקנית לשם עיון בשאלה זו. בדצמבר 1945 נתמנתה 
הוועדה׳ שהורכבה מששה אמריקנים וששה בריטים! אך 
בינתיים נמשך באה״ב תהליך ההתגבשות של דעת־הקהל 
לטובת הדרישות הציוניות, וב 17 וב 19 לדצמבר קיבלו שני 
בתי־הקונגרס החלטה, שהמליצה על עליה חפשית לא״י ועל 
פיתוח הארץ בכיוון שיביא לידי הפיכתה למדינה יהודית. 

הבריטים, שעמדו בפני עליה "בלתי־חוקית" הולכת וגוב¬ 
רת, היו במבוכה גם בשאלה זו: כל מעצר או גירוש נוסף 
של מעפילים היה מוסיף להתרגשות בישוב ובאה״ב! ואילו 
התרת כניסתם של המעפילים היתד, עלולה לעודד גלי־עליה 
חדשים. הבריטים ניטו להיחלץ מן המיצר ע״י הודעה על 
נכונותם להתיר עליה זמנית (לתקופת הסקירה של הוועדה) 
של 1,500 נפש לחודש, בתנאי שהערבים יסכימו לכך. אך 
המנהיגות הערבית סירבה ליתן את הסכמתה, ובסוף יאנואר 
1946 הודיעו הבריטים׳ שכל עוד נשאר המאנדאט בתקפו, 
אין הם יכולים להתנכר להתחייבויותיהם לגבי העליה, והכריזו 
על מיכסת־עליה הנזכרת. מנקודת־מבטם של הערבים, היה 
בכך משום סטיה מן הספר הלבן, והמנהיגות הערבית התחילה 
מראה סימני־עצבנות. בפעם הראשונה לאחר כמה שנים 
התחילו הערבים מטילים ספק בדבר אם אמנם מתפתחים 
המאורעות בכיוון הרצוי להם. 

אך ליהודים ואוהדיהם באה״ב, צרפת וארצות אחרות 



הפרצות שנעשו ע״י אנשי־אצ״ל בח,־מת כלא־עכו, לשם שיחרורם של 
אסירי־הטחתרת, 4.6.47 


היתד, זו הנחה בלתי־מספקת לנוכח מצבם של מאות אלפי 
יהודים מניצולי־השואה. תנועת־המרד בא״י נמשכה, וכל 
עבודתה של הוועדה האנגלית־ד,אמריקנית עמדה תחת ההש¬ 
פעה הכפולה של לחץ העקורים באירופה, מצד אחד, ושל 
המרד בא״י, מצד שני, באי־כוח הישוב, ההסתדרות הציונית, 
חוגים יהודיים אחרים, וכן באי־כוח הערבים, השלטונות 
הבריטיים, ומומחים שונים, מסרו לוועדה עדויות מפורטות. 
הרוויזיוניסטים והאצ״ל החרימוה רשמית, אך באופן בלתי- 
רשמי באו חבריה של הוועדה במגע־ומשא גם עם נציגי 
התנועות הללו. המלצותיה של הוועדה בדו״ח, שהגישה ב 20 
באפריל 1946 , היו: מדיניות הספר הלבן היא בניגוד למאג־ 
דאט ויש לחסלה! יש להתיר כניסה מיידית של 100,000 
פליטים יהודיים! יש לפרק את הנשק מעל ההגנה ושאר 
הכוחות המזויינים בארץ. 

כתגובה לדו״ח זה הביע הנשיא טרומן את שביעת־רצונו 
מחלקיו הראשיים, וביחוד מן ההמלצה לאפשר כניסה מיידית 
של 100,000 יהודים לארץ. ולעומת זה טען אטלי, ראש 
הממשלה הבריטית, שאין לבצע את ההמלצות של הוועדה 
בחלקן, אלא בצירופן השלם, ולפיכך יש לפרק תחילה את 
כוחות ההגנה והמחתרת של היהודים והערבים (אלה האחרו¬ 
נים כבר לא היו קיימים), וכן יש לברר תחילה באיזו מידה 
מוכנות אה״ב להשתתף באחריות כספית וצבאית בכל הנוגע 
לביצוען של ההמלצות הנזכרות. בתשובה על כך הביעה 
ממשלת אה״ב את הסכמתה לממן את העברת 100,000 הפלי¬ 
טים׳ ואת התיישבותם בארץ. באוירה, שהוסערה יותר ויותר 
ע״י התעמולה הציבורית באה״ב, נמשך המו׳׳מ בין לונדון 
וואשינגטון, כשמשרד־החוץ האמריקני תומך בעמדת הברי- 





565 


ארץ־ישראל 


566 



ר״ר חיים וייצטז מעיד בירושלים בפני הוועדה המיוחדת לא״י של האו״ט, 1947 


מים, ועם זה נתון ללחצם של הקונגרס 
והבית הלבן. המנהיגות הערבית בא״י 
והמדינות הערביות, שב 1945 התאחדו ללי¬ 
גה ערבית, הגבירו את התנגדותן לעמדה 
הציונית. 

ועדה מעורבת שניה׳ שהורכבה מבאי- 
כוחן של שתי הממשלות, השתדלה למצוא 
מוצא מן הסבר, אבל הצעתה, שנתפרסמה 
בשם "תכנית מוריסוך (על שם חבר הממ¬ 
שלה הבריטית מוריסון, שהשתתף בעיבודה 
והסביר אותה בנאום בבית־הנבחרים הברי¬ 
טי ב 31.7.46 ), לא דיברה אלא על חלוקתה 
של א״י לאיזורים אוטונומיים ועל הטלת 
איסור מוחלט על היהודים להשתקע ברוב 
הגדול של שטחה; כמו־כן כללה הצעה זו 
עליה נוספת של 100,000 נפש, אפשרות 
של עליה עתידה לאיזור יהודי זעיר, שלטון 
עליון על הארץ כולה, שיהא מסור לרשותו של נציב בריטי, 
ושלטון ישיר של נציב זה על ירושלים, בית־לחם והנגב. — 
המנהיגות הערבית הכריזה, שאינה מוכנת לקבל את ההצעות 
הללו. הסוכנות היהודית דחתה אותן בטענה, שהן המשך 
מוסווה של מדיניות הספר הלבן, ובמקומן הציעה כתכנית 
מינימאלית את חלוקתה של הארץ והקמתה של מדינה 
יהודית בגליל, בשרון, בשפלה ובנגב. ב 4 באוקטובר 1946 
פירסם אף הנשיא טרומן גילוי־דעת, שבו דחה את "תכנית־ 
מוריסוך. שוב ניסתה הממשלה הבריטית להציל משהו מתכ¬ 
נית זו, ולשם כך קראה לוועידה של כל הצדדים המעוניינים. 
הערבים, כרגיל, היו מחולקים בתגובתם להזמנה: הממשלות 
הערביות הסכימו להשתתף בה, ואילו המנהיגות הערבית 
בא״י סירבה. ההסתדרות הציונית, לאחר ויכוח פנימי חריף 
בין האקטיוויסטים והמתונים, החנתה את השתתפותה בתנ¬ 
אים מסויימים, אך לאחר שתנאים אלה נדחו ע״י הבריטים, 
סירבה אף היא להשתתף בוועידה. כמו־כן סירבה להשתתף 
בה ממשלת אה״ב. הוועידה המקוצצת כונסה בלונדון ב 10 
בספטמבר 1946 ׳ ולאחר הפסקה ממושכת, חזרה ונתכנסה 
בתחילת 1947 , אבל לא הביאה לידי שום תוצאות של ממש. 

א״י בפגי האו"מ. — בינתיים הלך המצב בא״י והחמיר, 

ועם כשלון מאמציה של הממשלה הבריטית לזכות בתמיכתן 
של אה״ב, החליטה להביא את בעיית א״י בפני האו״מ. הדבר 
נעשה ב 2 לאפריל 1947 — כמסתבר, מתוך כוונה לקבל אח 
תמיכת האו״ם למדיניותה של בריטניה בא״י. באו״מ כבר ישבו 
5 מעצמות ערביות, מדינות מוסלמיות נוספות, מדינות קאתו־ 
ליות מרובות, שהבריטים היו סבורים, שמטעמי קנאות דתית 
לא תרצינה בא״י יהודית, וכן כמה מדינות קומוניסטיות, שיחסן 
השלילי לציונות היה ידוע. אעפ״כ נהגה בריטניה בזהירות 
יתרה ולא הביאה את העניין בפני האו״מ לא בצורת עניין 
של הפרת־שלום, העלול לגרור החלטה מחייבת, ולא בצורת 
הצעה להפיכת א״י לשטח־נאמנות, שהיתה עלולה להוציא 
את הארץ מתחום שלטונה הבלעדי של בריטניה, אלא בצורת 
בקשת־המלצה, שהשאירה בידי בריטניה את הרשות, שלא 
לציית להמלצה במקרה שלא תיראה בעיניה. וכך — לאחר 
שוועידת־הייסוד של האו״מ בסאן־פראנציסקו, באפריל 1945 , 
כבר טיפלה בעקיפים בשאלת א״י, ועצרת־האו״מ בלונדון, 
בפברואר 1946 , רשמה לפניה את החלטת בריטניה להעניק 


עצמאות לעבר־הירדן(פרוצדורה, שספק הוא אם אפשר היה 
ליישבה עם הסעיפים 77 ו 80 של מגילת האו״מ) — הובאה 
בעיית א״י בפני האדם בפעם השלישית. 

למרות כל זה נכשל התמרון. בהשפעתה של דעת־ 
הקהל העולמית, ומתוך שיקולים מדיניים שונים, העדיפו 
המעצמות הגדולות לוותר על השתתפותן ב״ועדה המיוחדת 
של האו״מ לענייני א״י" (ק 500 א 0 ), שנבחרה באמצע מאי 
1947 כדי לחקור את כל הכרוך בבעיית־א״י ולהציע הצעות 
לפתרונה, ונכנסו לתוכה נציגי אחת־עשרה מדינות אחרות 
(אוסטראליה, קאנאדה, צ׳כוסלובאקיה, גואטמאלה, הודו. 
פרם, הולאנד, פרו, שוודיה, אורוגוואי ויוגו׳סלאוויה). חברי- 
הוועדה, שחקרו את המצב בארץ ובמחנות־הפליטים היהודיים 
בחו״ל, היו מפולגים בנוגע לעתידה המדיני של א״י; מהם 
טענו, שהארץ צריכה להיות מדינה דו־לאומית אחידה ומהם 
ראו בה איזור מיועד לחלוקה בין שתי מדינות עצמאיות — 
ערבית ויהודית, אבל כולם כאחד היו שותפים לדעה בנוגע 
למעמדם של הבריטים בארץ. פה אחד המליצה הוועדה, שעל 
בריטניה לנטוש את שלטונה בארץ. ואף בנוגע לשמירת 
אחדותה או לחלוקתה של הארץ, לא היה הפילוג בוועדה 
יסודי בהחלט: אף המיעוט׳ שטען למדינה דדלאומית אחידה, 
דרש אוטונומיה חלקית ועליה יהודית די רחבה! ואף הרוב, 
שתמך בחלוקת־הארץ, הטיף לאחדות כלכלית בין שתי המדי¬ 
נות מתוך תקווה, שבמרוצת־הזמן תוקם פדראציה בין שתיהן. 
באי־כוחן של המדינות הקומוניסטיות, ייגוסלאוויה וצ׳כוסלו- 
באקיה, נטשו את המסורת האנטי־ציוניוו שלהן — ודאי, 
מחוך הסיכוי, שראו בהזדמנות זו לסלק את אנגליה מעמדה 
חשובה — ואף הן טענו לטובת מדינה דו-לאומית. ברוח זו 
פירסמה הוועדה דו״ח ב 31 באוגוסט 1947 . 

בעצרת או״מ, לאפתעת הבריטים, הצטרפה ברית-המועצות 
להצעת הרוב של הוועדה, שטען לחלוקת־הארץ. מדיניותן 
של אה״ב היתה מפולגת: הציבור, הקונגרס, ובמידת-מה של 
היסוסים אף הנשיא, תמכו בהצעת הרוב; משרד־החוץ נטה — 
ואף זה בלא אהדה יתרה — להצעת-המיעוט. בסופו של דבר, 
הכריעה עמדתו של הנשיא. בהצבעה, שנערכה בעצרת האו״מ 
ב 29 לנובמבר 1947 , זכתה הצעת הרוב ב 33 קולות (אוסט- 
ראליה, בלגיה, בוליוויה, בראזיל, בילורוסיה, קאנאדד" קוסטה- 
ריקה, צ׳כוסלובאקיה׳ דאניה׳ הרפובליקה הדומיניקאנית, 



567 


היסטוריה: מהכרזת־כאלפור עד תקומתה של מדינת־ישראל 


568 



יהורי־ירושלים, שהתאספו בחצר הסוכנות היהודית, מביעים את שמחתם על החלמת האו״ם 

מז ה 29 בנובמבר 1947 


אקוואדור, צרפת, גואטמאלה, האיטי, איסלאנד, ליבריה׳ 
לוכטמבורג, הולאנד, ניו־זילאנד, ניקאראגואה, נורווגיה, 
פאנאמה, פאראגוואי, פרו׳ הפיליפינים, פולניה, שוודיה, 
אוקראינה, אפריקה־הדרומית, ברית־המועצות, ארצות־הברית, 
אורוגואי, ונזואלה)! נגד ההצעה הצביעו 13 מדינות (אפגא- 
ניסטאן, קובה, מצרים, יוון, הודו, פרם, עיראק, לבנון, פא־ 
קיסטאן, ערב הסעודית, סוריה, תורכיה, תימן). נמנעו 10 
מדינות (ארגנטינה, צ׳ילי, סין, קולומביה, סאלוואדור, חבש, 
הונדוראס, מכסיקו, בריטניה, יוגוסלאוויה)! מדינה אחת 
(סיאם) נעדרה. 

נציגי הסוכנות הצהירו, שהחלוקה המוצעת פוגעת באורח 
רציני בזכויות העם העברי בארץ ושהם מוכנים לקבלה רק 
מתוך צער ולשם השכנת־שלום. הערבים הכריזו במשך הדיון, 
וכן אחר ההצבעה, שהם מתנגדים לתכנית, והזהירו, שהת¬ 
נגדות זו תלבש צורות של התקפה בכוח. הממשלה הבריטית 
הודיעה, שאמנם לא תתנגד לביצוע התכנית וכוחותיה יעזבו 
את הארץ, אך לא תנקוט שום צעדים לביצועה,׳ הואיל ואין 
הצדדים המעוניינים מסכימים לה. לאחר זמן־מה הודיעה 
הממשלה, שהיא עומדת לסיים את שלטונה בארץ ב 15 במאי 
1948 . 

לפי החלטת העצרת, שהתאימה, בשינויים, להצעת הרוב 
של הוועדה — החלטה, שמבחינה פורמאלית לא היתרי אלא 
המלצה היתח המדינה היהודית צריכה לכלול את העמק, 
הגליל המזרחי, השרון, השפלה ורוב הנגב. ירושלים, בית- 
לחם והסביבה הוצעו כ״איזור נפרד", שיהא נתון למרותו של 
נציב עליון מטעם האו״מ ושתושביו יהיו רשאים להירשם 
כאזרחים של אחת משתי המדינות. נציב זה ישמש ממונה 


על המקומות הקדושים שבתחומיהן 
של שתי המדינות וגם יפקח על 
ביצוע איגוד־המכס בין שתיהן. 

לאחר עשר שנים יתקיים דיון חדש 
על היחסים בין שתי המדינות ועל 
גורל ירושלים. יפ( הוצעה כחלק 
מן המדינה הערבית, למרות מה 
שהיתה מוקפת שטח יהודי. על ברי¬ 
טניה הוטל לפנות נמל אחד בשטח 
היהודי עד 15.2.48 , ולפנות את כל 
כוחותיה המזויינים ולסיים את 
המאנדאט עד 1.8.48 . נקבע, ששתי 
המדינות והמשטר המיוחד של 
ירושלים יתחילו את קיומם תוך 
חדשיים מסיום המאנדאט. כמרכן 
החליטה העצרת, שוועדה מטעם 
או״מ תסייע בהקמתן של שתי 
המדינות, והטילה על הבריטים את 
החובה לשתף עמה פעולה ולמסור 
בהדרגה את ניהול־העניינים לרשו¬ 
יות של שתי המדינות, שתתגבשנה 
בינתיים. 

בהתאם להצהרתם, לא שיתפו 
הבריטים פעולה עם ועדת האו״מ, 

לא סייעו בביצוע־התכנית על־ידי 
מסירה מסודרת של העניינים לרשו¬ 
יות בשני האיזורים, ואף לא פינו 
נמל בשטח היהודי במשך התקופה שנקבעה. יתר על כן: הם 
פסקו לשמור על הגבולות היבשתיים, ועל-ידי כך איפשרו 
ללהקות של ערבים (ולכמויות מרובות של נשק) להיכנס 
לארץ מן המדינות הערביות. עמדה בריטית זו, וכן הנחתם 
של הערבים, שאם השלום וחסדר הציבורי יישמרו, תקום 
עוד מעט מדינה יהודית, המריצה את הערבים לפתוח שוב 
בפעולות מזויינות נגד הישוב, כשהכוחות הבריטיים לא 
הפריעו להם בדרך כלל ובמקרים מרובים אף סייעו להם 
ע״י מה שפירקו את נשקם של היהודים או הפריעו ליהודים 
להתגונן. כמו־כן לא נעשו מצד הערבים שום הכנות להקמתה 
של מדינה ערבית במסגרת התכנית. בלונדון, ואשינגטון וניד 
יורק (מושב האו״מ) נתרבו הדעות, שתכגית־החלוקה לא 
היתה ניתנת לביצוע בדרכי־שלום, ומכיוון שבריטניה ואה״ב 
לא היו מוכנות לבצעה בכוחותיהן שלהן, ועם זה לא רצו 
להתיר לכוחות בינלאומיים ואחרים להיכנס לאיזור (ביחוד 
מחשש לכניסתם של צבאות סובייטיים), יש להימנע מביצועה 
או לכל הפחות לדחותה עד עת מצוא! ולפי שעה יש להפקיד 
את הארץ בידי נציב עליון בריטי. תכנית זו, שמקורה היה 
במשרד־החוץ הבריטי, ונתמכה תמיכה חזקה במשרד- 
החוץ בוואשינגטון, היתד, מכוונת להחזיר לארץ את אפיה 
כאיזור־שלטון בריטי. יתר על כן: בעוד שבריטניה סיפקה 
נשק למדינות הערביות, שהתכוננו להשתמש בו בא״י, הכריזו 
אה״ב על איסור משלוחי־נשק לכל מקום שהוא במזרח הקרוב. 
חברות־הנפט האמריקניות, שהיו להן אינטרסים במדינות- 
ערב לחצו לחץ כביר באותו כיוון עצמו. ב 24 לפברואר 1948 
הסביר ציר אה״ב באו״מ, וז׳רן אוסטין, שממשלתו אינה מוכנת 
לשלוח כוחות מזויינים לשם ביצועה של תכנית־החלוקה, 


569 


ארץ־ישראל 


570 


וב 19 במארס הציע רשמית לדחות את ביצועה של התכנית 
ולעיין באפשרות של הקמת משטר־נאמנות זמני בא״י. 

לחץ חזק הופעל ע״י משרד־ההוץ של אה״ב בחדשים מארם 
ואפריל על מנהיגי ההסתדרות הציונית והישוב להסכים 
למפנה זה. ואכן נמצאו בין חברי הנהלת־הסוכנות עסקנים 
חשובים למדי, שנטו לבך. אד בהשפעת דוד בן־גוריון בא״י׳ 
ד״ר אבא הלל סילוור באה״ב, וכן בהשפעת כמה גורמים 
ואישים אחרים הוחלט להמשיך בהכנות לקראת הקמת המדינה 
ולהקימה למרות הכל. "ועדת המצב", שהוקמה ע״י הסוכנות 
והוועד הלאומי בנובמבר 1947 , תיכננה את הצעדים העיקריים 
לקראת הקמת המדינה ומנגנוני באפריל 1948 הוקמה "מד 
עצת־העם", שהיתה מורכבת מחברי ההנהלה הציונית בא״י, 
חברי הוועד הלאומי, ונציגי המפלגות היהודיות שלא השתתפו 
בשני הגופים הנזכרים (ז. א. הספרדים, הרוויזיוניסטים, 
אגודת-ישראל והקומוניסטים), ומתוכה נבחר גוף מצומצם 
יותר בשם ״מינהלת־העם״. ביום ה׳ באייר תש״ח ( 14 במאי 
1948 ), שעות מועטות קודם סיום שלטידהמאנדאט, התאספה 
בתל־אביב מועצת־העם, הצהירה על הקמת־המדינה, והכריזה 
על עצמה כעל מועצודהמדינה הזמנית, ועל מינהלת־העם 
כעל הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, היא "מדינת- 
ישראל". 

נ. מ. גלבר, הצהרת בלפור ותולדותיה, תרצ״ט; ם. מדזיגי, 
עשר שנים של מדיניות א״י, תרס-ח! ם. ה. קיש, יומן ארז־ 
ישראלי, תרצ״ט! ב. יוסף, השלסון הבריטי בא׳י, תש״חו 
ח. וייצמן, מסה ומעש, תש״ט! * 1 ״^ ■־*־ל ,״ 1121 *. . 8 

.ק , 1939 , 25 . 01 ) 1 ,., 861 ז 5 ז £3 1015,3 ) 1861/06 ? מיו * 8133131 
־ ¥621 1511 ׳%ש 1 ) * ¥3101171 37171 3110711 /* 1 1 * 11311 6 ^ 7 ;( 32-77 
,״ 86111 * ;( 87-114 .גן , 1948 ,) £311 31101121 ״ ־ 10161 )ס ) 6001 
)״ 57110011 ; 1937 811 18 ( 17 ,^ 33 ^* 37 * 3 * 11 * 77107111111 * 07 

711 * 771 * 1400 21071111 * 18 , 001160 . 1 ; 1945 ,!■ 77100 * 84 , $31111101 
,״ 10 ) 13 ) £000 £500 ; 1946 ,( 15 ) 8101131 . 0 . 8 ץ 6 .) 61 ־ 1 3011 . 64 ) 

, 1 * 1 * 011 ? 3711118 3711 4.738 , 11711/1 *[ / 0 1 ( 51111 4 - * 11171 * 31 ? 

* 1 ^ 5173 * 8 ד , 2 ) 1 ״ £10161 . 0 .ן ; 1947 , 1655 ? .ט ¥310 ,. 01 ) 1 2 
1 * 11311 * 18 331 * 11171 * 31 ? ,״ 8061050 .ן ; 1950 ,* 111/1 * 31 ? 07 [ 

. 1947 , 11311031 

3 . א. 

מלחמודהעצמאות. — בשם זה נקראת המלחמה, שנלחם 
הישוב העברי בא״י — לשם הבטחת חירותו ועצמאותו 
המדינית ועם זה לשם הבטחת עצם קיומו — בערבים של 
א״י והמדינות השכנות בשנים 1948 — 1949 . 

במלחמה זו יש להבחין שתי תקופות עיקריות: התקופה 
הראשונה התחילה ב 30 בנובמבר 1947 , למחרת החלטת 
האו״מ על חלוקתה של א״י, ונסתיימה עם הפינוי הבריטי של 
הארץ ב 14.5.48 ! התקופה השניה התחילה למחרת הפינוי 
הבריטי ונסתיימה עם חתימת הסכם שביתת־הנשק עם סוריה 
ב 20.7.49 . בשלב הראשון של המלחמה נלחמו בישוב העברי 
ובכוחות־המגן שלו כוחות מזויינים של האוכלוסיה הערבית 
הארצישראלית, בסיועם של כוחות מתנדבים בלתי־סדירים 
ממדינות־ערב. בשלב השני נלחמו כוחות־המגן של ישראל, 
הנקראים מ 30.5.48 ואילו בשם "צבא ההגנה לישראל", בעיקר 
בצבאות מצרים, עיראק, ירדן, סוריה ולבנון, שפלשו לא״י 
למחרת הפינוי הבריטי ונסתייעו בגייסות של מתנדבים 
מסעודיה, לוב ותימן. מגמתם המוצהרת של הערבים בשני 
השלבים היתה לסכל את החלטת ה 29 בנובמבר ולמנוע את 
הקמתה של מדינת־ישראל. 

בשלב הראשון נוהלו מתחילה פעולות־האיבה של הערבים 
ע״י כנופיות בעלות אירגון רופף, שהודרכו ע״י שליחי הגופים 
המדיניים של ערביי א״י. אד בתחילת אוקטובר 1947 הטילה 



הבניין המרכזי ברמת־רחל אחר ההפגזה המצרית, 1948 

הליגה הערבית על חברותיה להכשיר מתנדבים ולגייס כסף 
ונשק לעזרתם של ערביי א״י. הכוח העברי, שקידם את פניה 
של התקפנות הערבית, כלל את אירגון ההגנה(ע״ע) על יחי¬ 
דותיו המגוייסות והעשויות להיקרא לשירות. הכוח המגוייס 
כלל 4 גדודי פלמ״ח (ע״ע), שמנו באוקטובר 1947 2,100 
לוחמים וכ 1,000 עתודאים, חיל־שדה (חי״ש), שמנה 1,800 
מגוייסים ו 10,000 עתודאים. נוסף על יחידות־מטה, שירותים 
וייצור חמרי־מלחמה עמדו לפקודת ההגנה 32,000 אנשי חיל- 
משמר רשומים, שהיו רתוקים להגנת מקומות־מושבם בכפרים 
ובערים, וגדודי־נוער, שאומנו לתפקידי־עזר ונועדו למלא 
את שורות החי״ש והפלמ״ח. במחסניה של ההגנה נצטברו 
בערב מלחמת־העצמאות יותר מ 15 אלף רובים מסוגים שו¬ 
נים, מקלעים קלים וכמה עשרות מקלעים בינונים ומרגמות 
של ״ 3 ! רימוני־יד, חמרי־נפץ ותת־מקלעים מדגם "סטף 
יוצרו בסדנאות הסודיות שלה. נוסף על אירגון ההגנה היו 
קיימים בישוב היהודי שני אירגוני־מחתרת מזויינים אחרים, 
אצ״ל (ע״ע ארגון צבאי לאומי) ולח״י (ע״ע לוחמי חרות 
ישראל), שפעלו עצמאית בתחילת המלחמה, אך נתפרקו 
במהלכה ואנשיהם הצטרפו לצה״ל בהדרגה. בתחילת המל¬ 
חמה מנו כוחות־האצ״ל כ 5,000 איש וכוחות הלח״י כ 1,000 
איש. מבנה הפיקוד, החיילות, היחידות והשירותים של הכוח 
הצבאי העברי עוצבו במרוצת־המלחמה והגיעו לכלל גיבוש 
סופי רק סמוך לסופה. 

מהחלטת החלוקה עד מבצע ״נחשון״ ( 29.11.47 — 
3.4.48 ). פיזורם של ישובים יהודיים הרבה בתוך איזורים 
ערביים בעיקרם, מציאותן של ערים בעלות אוכלוסיה מעו¬ 
רבת ושליטתם של הערבים על רובו של שטח־ההר ועל 
דרכי־הארץ הראשיות, קבעו את אפיה של התקפנות הערבית 
מגילויה הראשון — כשהותקף אוטובוס יהודי על-יד לוד — 
ואילך. זמן קצר לאחר שהוכרזה שביתה ערבית כללית 
ע״י הוועד הערבי העליון, פרץ המון ערבי למרכז המסחרי 



המרכז המסחרי בירושלים לאחר שהועלה באש ע״י פורעים ערביים, 2.12.47 


בירושלים והרסו. באותו זמן נערכו התקפות־אש בחיפה 
ובגבול יפו—תל־אביב. ב 10.12 פתחו הערבים בהתקפות על 
כלי־רכב יהודיים בנגב ובכביש ירושלים—כפר־עציון, ומיד 
לאחר מכן התחילו כוחות ההגנה והאצ״ל בפעולות־תגמול 
נגד מרכזי־הכנופיות. במשך חודש דצמבר חל בכל הארץ 
תהליך של תיחום בין איזורי־שליטה ערביים ויהודיים, ובערים 
המעורבות נתפנו שכונות־ספר ועברו מיד אל יד. מלחמת־ 
התחבורה החמירה והלכה כשידם של הערבים היתד. על 
העליונה — ביחוד מחמת עמדתו של הצבא הבריטי, שנקט 
עמדה ניטראלית להלכה ועמדה פרו־ערבית למעשה. שיקולים 
מדיניים הכריעו נגד פינוין של 33 נקודות־ישוב יהודיות, 
שלפי החלטת־החלוקה נועדו להיכלל בתחום המדינה הערבית. 

ב 10 ביאנואר תקפו 900 לוחמים של "צבא-ההצלה" הער¬ 
בי, שאומן ואורגן מעבר לגבול׳ את כפר־סוילד — ונהדפו. 
בימים שלאחר מכן נערכו התקפות על ישובים יהודיים 
מבודדים בהרי ירושלים וחברון׳ בגליל העליון ובנגב. יחידה 
בת 35 לוחמים, שיצאה לעזרתו של גוש-עציון המנותק, 
הושמדה בקרב על־יד בית־נטיף. עם זה נמשכו פעולות- 
הטרור נגד מרכזיה של האוכלוסיה היהודית ונגד פועלים 
יהודיים במפעלים מעורבים. מכונות־תופת הוחדרו על־ידי 
הערבים לרחובות של היהודים בחיפה וירושלים. בירושלים 
נותקו ממרכז העיר העברית השכונות הקיצוניות בדרום- 
מזרחה. התנועה היהודית ברוב כבישי־הארץ התנהלה בכלי- 
רכב משוריינים ובשיירות, שיצאו לדרכן עס״ר במפתיע. 
בלילה או בדרכי־עקיפים. בחודש מארם כמעט פסקה התחבר 


רה העברית לכמה שכונות בירושלים ובכמה מכבישי הארץ 
העיקריים. 

ב 16 בפברואר 1948 תקף "צבא-ההצלה" את טירת־צבי 
ונסוג מתוך אבידות כבידות. לאחר שנכשלו גטיונותיו לכבוש 
נקודות־ישוב עבריות ריכז האויב בחודש מארם את עיקר 
מאמציו במלחמת־הכבישים. אך באותו זמן עצמו נמשכו 
ההתקפות על שכונות־הספר בערים המעורבות ועל הישובים 
בצפון, בהרי־ירושלים ובנגב. שיירת משוריינים, שיצאה 
מנגבה, הצליחה להגיע למשק־גת, שהיה שרוי בניתוק ממו¬ 
שך, ושיירת־נשק ערבית עלתה על מארב, שהוצב לה על־יד 
כפר־מוצקין, ונשמדה. אעם״כ זכה האויב להשגים ניכרים 
במלחמת-התחבורה, והתקפותיו על השיירות בדרך לירושלים 
גברו והלכו. ב 26.3 פסקה כליל התחבורה היהודית בכביש 
החוף לנגב. שיירה, שחזרה מגוש־עציון, נלכדה ע״י הערבים 
על-יד נבי־דניאל, ושיירה אחרת, שיצאה ליחיעם, נתקלה 
במארב והושמדה. 

באותו זמן עצמו, שכוחות־המגן העבריים לא הצליחו 
למנוע את ניתוקם של הנגב׳ ירושלים ובנותיה ורובם של 
ישובי הגליל המערבי, נשתכללו אירגונם ואימונם כאחד. 
בסוף מארם הגיע מספרם של המגוייסים ל 21,000 איש בגיל 
17 — 25 . כן באה התקדמות בייצור מט 1 לים נגד טאנקים. תת־ 
מקלעים, חמרי־נפץ וכמויות גדולות של נשק קל, שנרכשו 
בצ׳כוסלובאקיה, היו בדרכם לארץ. בסוף מארם כבר היו בידי 
השירות האוירי של הישוב 30 כלי-טים קלים, שמילאו 
תפקידי סיור, הסעה ואספקה לאיזורים מנותקים. אך באותה 


573 


ארץ־ישראל 


574 



מצבת־זיכרוז על־יד חולדה לזכר החללים שנפלו בהננת הדור לירושלים 

שעה גדל גם הכוח הערבי המקומי, שאורגן במסגרת "המשמר 
הלאומי", וכן נתרבה מספרם של המתנדבים ממדינות־ערב. 

ממבצע ״נחשון״ עד הפלישה (מארם 48 — 
15.5.48 ), התקרבות המועד של ההכרעה הצבאית, התעצמותם 
של כוחות־המגן העבריים והחשת קצב הפינוי של הצבא 
הבריטי, חייבו וגם איפשרו מעבר לפעולות יזומות, שהיו 
מכוונות להשתלטות על שטחיה של המדינה העברית וליצירת 
תנאים נוחים יותר לקידום פניהם של הפולשים. תכנית־ 
הפעולה (תכנית "ד") נתבצעה בהדרגה, לפי מהלך הפינוי 
של הצבאות הבריטיים והתפתחות הלחימה בגזרות השונות. 
כמשימה ראשונה בתכנית ז 1 נקבעה פריצת הדרך לירושלים. 
לשם פריצה זו — מבצע ״נחשון״ — רוכז כוח של 1,500 
לוחמים, שחומש בחלקו בנשק הצ׳כי, שהגיע לארץ בהסתר 
ב 1.4 . כהכנה למבצע נכבשו מפקדת חסן־סלאמה שעל־יד 
צריפין וכפר קאסטל שעל־יד ירושלים. המבצע גופו התחיל 
ב 6.4 ובמסגרתו נכבשו חולדה הערבית, מחנה ואדי־צראר 
ודיר מוחזין (בקוע). הערבים גילו התנגדות נמרצת בעיקר 
בקאסטל, שעבר מיד ליד כמה פעמים עד שפונה סופית ע״י 
הערבים ב 10 באפריל, לאחר שיום קודם לכן נהרג בקרב 
מפקד הכוחות הערביים במחוז ירושלים — עבד אל־קאדר 
אלחוסיני. עד לסיומו של מבצע "נחשון" ב 15.4 הגיעו לירו¬ 
שלים שלוש שיירות עמוסות אספקה ונשק. 

בימי מבצע־״נחשון" חזר "צבא-ההצלה" על נסיונותיו 
לכבוש ישוב עברי ותקף את משמר-העמק. בפיקודו של פאוזי 
אל קאוקג׳י, פתחו כוחותיו של צבא זה בהרעשת משמר- 
העמק בתותחים (ב 4.4 ), אך ההסתערות של הרגלים על הכפר 
נהדפה. למחר נתחדשה ההתקפה ונפסקה בהתערבותו של 
הצבא הבריטי, בשעת הפסקתיהאש פונתה הנקודה מן הגשים 
והילדים. לאחר מכן פתחו כוחותיההגנח בהתקפתיגגד, וב 12.4 


תפסו כמה משלטים מדרום־מזרח למשק והביסו כוח ערבי, 
שנע להתקפה על הישוב דרך החורשה שמדרום. לאחר 
שהועמדו כוחותיו בסכנת־ניתוק, נסוג קאוקג׳י לעבר ג׳נין, 
ותותחיו הועברו לחזית-ירושלים והתחילו — בראשית מאי — 
בהפגזת העיר העברית. 

סמוך למפלתו• במשמר־העמק פנה קאוקג׳י למפקד של 
גדוד־השכירים הדרוזי, שחנה בשפרעם, וביקש ממנו שיבוא 
לעזרתו. בין ה 12 וה 14 באפריל' תקף גדוד זה את משלטי 
רמת־יוחנן בהושה ובקסייר, אך נהדף באבידות כבידות, ומאז 
לא הוסיף להשתתף במלחמה. 

הצלחתו של מבצע "נחשון" וכשלון המאמץ הערבי 
במשמר־העמק וברמת־יוחנן עודדו את כוחות־המגן להמשיך 
בביצוע סעיפיה של תכנית "ד", במידה שהתירו את הדבר 
קצב הפינוי הבריטי ומהלכו. ב 18.4 ביתרו כוחות "גולני" 
והפלמ״ח את טבריה הערבית לשניים, ובימים שלאחר מכן 
נתפנתה העיר מתושביה. ב 21.4 , כשהתחיל הצבא הבריטי 
מרכז את כוחותיו באיזור־הנמל, התחיל הקרב על חיפה, 
שנסתיים בכיבושה ע״י הכוחות היהודיים במשך 24 שעות. 
חיפה פונתה מרוב תושביה הערביים, שיצאוה בדרך הים 
והיבשה. 

שיחרורה של טבריה ופתיחת הדרכים לגליל המזרחי 
איפשרו את הגברת הכוח היהודי ב״אצבע" הגליל (הבליטה 
הפונה צפונה). ב 14.4 כבר הסתננה לצפת יחידה של פלמ״ח, 
שחיזקה את הגנת הרובע היהודי הנצור. במסגרת מבצע- 
״יפתח״ — שנועד לשחרר את הגליל העליון ולהשתלט על 
דרכי־התחבורה שבו — תפסו כוחות־ההגנה את משטרת 



הר־השאסטל לאחר שנכבש ע״י היהודים 





575 


היסמורידו: מלדומת־העצמאות 


576 



כוחות יהודיים נכנסים ל״בוויננראד״ (אחור בריטי מבוצר) בירושלים לאחר שפונה ע״י הבריטים כ 14.5.48 


ראש־פינה ואת מחנה־הצבא שעל־ידה, שפונו מן הבריטים 
ב 28.4 . ע״י כיבושן של בידיה ועין־זיתים נפרץ מסדרון לרובע 
היהודי בצפת. ב 1.5 התחילו הערבים בהתקפה על רמות- 
נפתלי הנצורה — התקפה. שבה הופעלו גם תותחים ושרית 
של הצבא הלבנוני. אך המגינים החזיקו מעמד בסיועה של 
טייסת הגליל. וההכנות למבצע ״יפתח״ לא שובשו. ב 3.5 
הגיע לאיזור־צפת גדוד פלמ״ח נוסף, שטיאסא בדרכו את 
איזור בוטיחה. ההתקפה על צפת הערבית נפתחה ב 6.5 בהס־ 
תערות־נפל והאויב הביא לעיר תגבורת ואף התחיל מפגיז 
אותה בתותחיו. ההתקפה נתחדשה אור ל 10.5 , ולמחר התחי¬ 
לה בריחתם של תושבי-צפת הערביים ובעלי־בריתם. אחר 
בריחתם של 10,000 ערביי־צפת נמלטו מכפריהם גם ערביי־ 
החולה, ובערב הפלישה של צבאות־ערב לארץ הושגה רציפות 
של שטח עברי בגליל העליון המזרחי. דרומה מכאן תפסה 
יחידת "גולני" ב 29.4 את צמח ואת מבצר־המשטרה שבה לאחר 
שפונו מן הכוחות הבריטיים, וכן נתפסה תחנת־המשטרה 
בגשר. כוחות הלגיון הערבי, שתקפו את גשר בסיוע שריון 
וארטילריה, נהדפו. בית־שאן נפלה בידי כוחות יהודיים 
ב 12.5 וכן נכבשו כפרים ערביים באיזור התבור, סג׳רה הער¬ 
בית, בית־לחם הגלילית, המושבה הגרמנית לשעבר ולדתיים 
ואום א־זינאת שבכרמל הדרומי. חטיבת "כרמלי" כבשה 
במבצע "בן־עמי" את משלטי עכו, את א־זיב (אכזיב) ובאסה 
(בצח), ופרצה את המצוד ליחיעם ולגוש־חניתה. כיבושה 
שלי עכו נשלם ב 17.5 . 

במבצע "חמץ", שהתחיל בערב חג־הפסח תש״ח, כבשו 
יחידות "אלכסנדרוני", "קריתי" ו״גבעתי" כפרים ערביים 
בסביבות תל-אביב—יפו, ובתוכם חיריה, סאקיה׳ סלמה ויאזור. 
במקביל למבצע זה תקפו כוחות אצ״ל את שכונות הצפון של 
יפו ואת מנשיה, אך התקפתם נתקלה בהתנגדות ערבית עזה 


וכוחות בריטיים הוזעקו לעיר, שנועדה להיות בשטח המדינה 
הערבית. ההתקפה חודשה ב 26.4 ׳ ועשרה ימים לאחר מכן 
נותקה מנשיה. ב 29.4 . לאחר שהושלם כיתורה של יפו. הת¬ 
חילה מנוסת רוב 70,000 תושביה הערביים. העיר נכנעה 
ב 13.5 , עם הפינוי הבריטי. 

בידיעות, שנתקבלו על כוונתם של הבריטים להקדים את 
פינויה של ירושלים. גרמו להעברתה של חטיבת "הראל" 
לירושלים. לאחר שהגיעה שיירת "הראל" לעיר תפסו יחידות 
של "צבא־ההצלה" את משלטי הכביש ירושלים—יפו, וירוש¬ 
לים נותקה שנית. למרות התבדותן של הידיעות בדבר הפינוי 
הבריטי המוקדם, הוחלט לפתוח במבצע "יבוסי" כדי לחדש 
את הקשר עם גוה-יעקב, עטרות והר־הצופים בצפון, ועם 
השכונות המנותקות בדרום־העיר. התקפה. שנערכה על נבי 
סמויל ב 22.4 , נכשלה וכוחות "הראל", שכבשו את שיד ג׳ראח 
ב 26.4 , הוכרחו לפנותה בלחץ הצבא הבריטי. הניסיון לכבוש 
אח בנייני אוגוסטה ויקטוריה על הר־הזיתים ולהשיג שליטה 
על כביש-יריחו, שנעשה יומיים לאחר מכן, נכשל. אור ל 29 
באפריל התחיל הקרב על מנזר סן־םימון בקאטאמון. לאחר 
שהחיילות התוקפים והנתקפים הגיעו לאפיסת־כוחות גמורה, 
הוכרע קרב קאטאמון ב 30.4 ע״י תגבורת יהודית שהגיעה 
לזירת-הפעולה. כיבושה של קאטאמון איפשר העברת תגבו¬ 
רת למגיניה של שכונת מקור־זזיים הנצורה. במבצע "מכבי" 
נעשה ניסיון נוסף לפתוח אח כביש-ירושלים. נכבשו בית- 
מחסיר ע״י כוחות "הראל" ומחנה-העצורים בלאטרון ע״י 
"גבעתי", אך רק שיירה של כמה עשרות שוניות עברה 
לירושלים ב 17.4 , קודם שנחסם הכביש מחדש£ 

עם יציאת אחרוני החיילים הבריטיים מירושלים ב 14.5 
התחילו הכוחות של חטיבת "עציוני" שבעיר במבצע "קל¬ 
שון". תכליתו של מבצע זה היתה לתפוס את האיזורים לאחר 



577 


אוץ־ישראל 


578 


שנתפנו מן הבריטים ולמנוע את חדירתם של הערבים 
לתוכם. לאחר שנכבשו מחנה אלנבי, דיר־אבדתור עילית 
וביה״ם לשוטרים בשיר ג׳ראח הושג שטח עברי רצוף בעיר. 
השגים אלה בחמשת הימים, שעברו מן הפינוי הבריטי עד 
הופעת טורי־הפלישה הראשונים של הלגיון הערבי בצפון 
העיר ובמזרחה, והטור המצרי בדרומה, הכריעו במלחמה על 
ירושלים הנצורה. אד מבצע "קלשון" לא התנהל במהירות 
הדרושה ולפיכך לא הושגה תכליתו הסופית. לא נוצר קו 
מוצק במבואות הצפוניים של העיר ולא נכבש מסדרון לרובע 
היהודי בעיר העתיקה קודם שהופיעו חיילי הלגיון בשעריה. 
בערב הפלישה נפלו הישובים המנותקים שמדרום לעיר 
ומצפונה לה. ב 4.5 נפתחה ההתקפה על גוש־עציון, שבה 
השתתפו יחידת־שריון של הלגיון וארבעה טאנקים בריטיים. 
התקפה זו נהדפה, אד למגינים נגרמו אבידות שלא היתה 
להן תמורה בתנאי הניתוק. אור ל 12.5 הצליחו התוקפים 
לבתר את הגוש ולמחר נכבש "משלט-הסלעים" בין כפר־ 
עציון ומשואות־יצדזק וכוחות שריון פרצו לכפר. לאחר כניעת 
המגינים נערך בהם טבח ע״י כפריי הר־חברון. ב 14 במאי 
הלכו בשבי שרידי מגיני־הגוש ותושביו. מגיני עטרות הש¬ 
תלטו על שדה-התעופה הצבאי, שפונה ע״י הבריטים, אך 
לאחר שבוטלה התכנית להטים אליהם תגבורת נסוגו לנוה־ 
יעקב ב 15.5 . ישוב זה הותקף ע״י יחידת שריון של הלגיון, 
שלא פונתה עם הכוחות הבריטיים, ומפקדו של הישוב 
החליט לפנותו מן החיילים והאזרחים כאחד (שבכללם היו 
פצועים וחולים) והוליד את אנשיו ברגל להר־הצופים. פינויה 
של נוה־יעקב בוצע בלילה שבין ה 16 במאי וה 17 בו, לאחר 
שתכנית אחרת, לתפוס תוך כדי נסיגה את תל אל־פול בעוד 
שכוחות מן העיר יכבשו את שעפאט, נדחתה ובוטלה. פינוין 
של עטרות ונוה־יעקב חשף 'לפני הלגיון את המבואות 
הצפוניים לירושלים, ואזלת ידם של מגעי בית־הערבה, קליה 
ומפעל האשלג בצפון ים־המלח לחסום את גשר אלנבי, פינתה 
לפני הלגיון את כביש יריחו—ירושלים. 

^ בששת השבועות, שקדמו להקמת המדינה ולפלישתם 
של צבאוודערב, שוחררו חיפה, יפו, צפת וטבריה, נכבשו 
כמאה כפרים ערביים וכותרה עכו. רוב הכבישים, להוציא 
את קטע לאטרון בכביש ירושלים, היו פתוחים לפני תנועתם 
של כוחות־ישראל. כוחותיהם הצבאיים של ערבי־הארץ מוגרו 
ו״צבא־ההצלה" נחל מפלות כבדות במשמר־העמק ובקרבות 
בפרוזדור ירושלים. בששת השבועות הללו הגיעו האבידות 
של היהודים בהרוגים לכמה מאות׳ אד הכוח המגויים מנה 
ערב הפלישה יותר מ 30,000 צעירים ומצב החימוש שופר 
עם בואה של ספינת־הנשק הצ׳כית הראשונה ועם רכישת 
תותחים קלים נגד טאנקים ומטוסים. עדיין לא היו בידי 
כוחות־ישראל כלי ארטילריה של שדה או מטוסי-קרב. 

מן הפלישה עד ההפוגה הראשונה ( 15.5.48 — 
10.6.48 ). פלישת הצבאות הערביים לא״י התחילה ב 15.5 . 
עיקרה של תכנית הפלישה הערבית, כפי שתוכננה ע״י 
חרמטכ״לים של צבאות־ערב באמצע חודש אפריל, היה לנתק 
ניתוק בזק את איזורי חישוב חיחודי מחוף־חים ולכבוש את 
שטח־החוף החיוני ביותר, ובכלל זה את חיפה על נמלח ובית- 
הזיקוק שבה. השגתה של מטרה עיקרית זו הוטלה על צבאות 
סוריה, לבנון, עיראק וירדן (כוחותיהם של שתי המדינות 
האחרונות נועדו לפעול בחזית צמח—בית שאן), ואילו על 
הצבא המצרי הוטל להתקדם לתל-אביב זלרתק כוחות יהו¬ 
דיים גדולים להגנתה. מחמת שיקולים מדיניים וצבאיים 


שונים בוצעה הפלישה שלא לפי התכנית המקורית, והמאמץ 
הירדני הופנה לירושלים ולאיזור ההר שמצפון לה, עד לוד— 
רמלה במערב. 

בצפון פתחו הסורים את ההתקפה (אור ל 16.5 ) 
בהרעשת תותחים ומרגמות על עין־גב, מסדה ושער־הגולן, 
ומטוסיהם הפציצו עם שחר את ישובי עמק-הירדן. טור- 
הרגלים הסורי העיקרי נע לעבר צמח, תקף בדרכו את מסדה 
ושער־הגולן, אד נהדף. ב 18.5 איגף שריון־האויב את צמח, 
שנעזבה ע״י כוחות-ישראל לאחר קרב, וכתוצאה מכך פונו 
מסדה ושער־הגולן. ההתקפה על הדגניות נפתחה ב 20.5 
ונערכה ע״י כוחות רגלים בצירוף שריון וטאנקים קלים. 
מגיני דגניה א׳ וגשר-הירדן שמצפון לה הצליחו להדוף את 
הכוח התוקף, שנסוג עד לצמח. כן נהדפה התקפה סורית 
על דגניה ב׳. תותחי־שדה קלים, שהובאו למערכה ע״י 
היהודים במפתיע, הפגיזו את ריכוזי הצבא הסורי בצמח 
והביאו לידי פינויה ופינוי מסדה ושער-הגולן. 

ב״אצבע" הגליל העליון תקפו הכוחות של חטיבת 
"יפתח" את מלכיה ואת מצודת נבי-יושע וכבשו את האחרו¬ 
נה. כן חיבלו כוחותיה של חטיבה זו בגשר הליטאני שבגבול 
לבנון ובגשר נחל באניאם (נחל־חרמון) שבתחום הסורי. 
בפשיטה מוצלחת, שנערכה אור ל 19.5 על ביודהמכס הסורי 
מול גשר בנוודיעקב, הושמד מיצבר גדול של ציוד ותחמושת, 
שהסורים ריכזו כהכנה לפלישה מכיוון זה. אור ל 29.5 נכבשה 
מלכיה מן העורף ע״י טור ממונע של חטיבת "יפתח" ונמסרה 
לידי חטיבת "עודד", שהוקמה בתוך ימי הפלישה הראשונים. 

הצבא העיראקי חדר לא״י בגיזרת גשר—כאובב־אל־הוא, 
והלגיון הערבי כבש ב 14.5 את מתקני חברת־החשמל שבתחו־ 
מי ממלכת־הירדן. לאחר שנכשלו נסיונותיו לכבוש את גשר 
ואת כאוכב-אל־הוא, הפנה הכוח העיראקי את עיקר מאמציו 
לגיזרת המשולש. העברתה של חטיבת "יפתח" מחזית־הצפון 
לחזית־המרכז ותפיסת קוויה ע״י חטיבת "עודד", שהיתה 
באותו זמן טירונית־ביחס, הקלה על הסורים את ביצוע נסיון 
הפלישה השני שלהם על ציר גשר בנוודיעקב^לאחר ששה 
ימי קרבות נכבשה משמר-הירדן ב 11.6 , ביום שבו התחילה 
ההפוגה הראשונה. נסיונם של הסורים לכבוש את עין־גב ערב 
ההפוגה נכשל. נפילתה של מלכיה בידי הלבנונים ב 5.6 
איפשרה לקאוקג׳י לפלוש מחדש לגליל המרכזי, אך כוחותיו 
לא השיגו את מטרתם העיקרית: כיבושה של סג׳רה. ב 24 
במאי, לאחר שהגיע החלוץ העיראקי לשכם, נתעוררה חזית־ 
המשולש, וכדי לבלום את שלוש החטיבות העיראקיות נערכה 
התקפה על ג׳נין. בדרכה לקראת הסתערות על העיר כבשה 
חטיבת "כרמלי" כמה כפרים ומשלטים ששימשו עמדות־מגן 
לג׳נין׳ אד הוכרחה לסגת מן העיר וממשלטיה בלחץ התקפה־ 
נגד. ב 6.6 כבשה חטיבת "אלכסנדרוני" את קאקון בחזית 
המערבית של המשולש. 

בחזית-ירושלים נערכה פלישת־הלגיון במגמה לכבוש 
את העיר ואת מרחבה, מתוך שמירה י קפדנית על שלימות 
הכוחות של הלגיון — משענתו העיקרית של המלך עבדאללד" 
הטור, שחדר דרך גשרי המשולש נע דרומה, וב 18.5 הגיעה 
זרועו הימנית למשלטי לאטרון. ב 19.5 הופיעו בעיר העתיקה 
של ירושלים כוחות של הלגיון, שעלו בכביש יריחו, ובצפון- 
העיר כבש הלגיון את בית־הספר לשוטרים ואת שיד ג׳ראח, 
ניתק את הר-הצופים ואיים על שכונות־הצפון של העיר 
החדשה. לאחר שנכשלו מאמציהם של היהודים לחדור לעיר 
העתיקה מצד שער-יפו, כבשו כוחות "הראל" את "הר־ציוך 



580 


מיסטוריד,: מלדזמדדד,עצמאות 

















581 


ארץ־ישראל 


582 



) ^נ ע ׳ רא? -. ט עיחי-^ 2 \ 

1 * . פר ? ם .ץ?ב<ז^ 0 . 

)מנצורה אל־חיט משטי 4 קי .; ת ^ י ה י ^ "יריד 

׳ 4 ;.] 


ח. ברזים. , 



מיחמת־הצצמאות 

מבצע "יפתח" 
הגיזרה הדרומית 

פעולות־כיבוש 
>-> פעולות־פשיטה 
= 3 > מנוסת ■האויב 
-גבוי־סוריה 

ס ישוב עברי • ישוב ערבי 


מלחמת־העצמאות 

מבצע "חורב״־סגין , ) 
22.12.48-8.1.49 

גבוי־נלגריס - 

קו־החזית ..■ ■ ׳. ■■ ■■. . 

שטח ישראלי 

פשיטה *■—* 

0 10 20 30 40 




583 


היסטוריה : מלחמת־העצמאות 


584 


אור ל 18.5 , ולמחר פרצו את שער־ציון ובאו במגע עם מגיני 
הרובע היהודי. לרובע חוחדרה תגבורת בלוחמים ובנשק, אך 
הקשר נותק, ונסיונות אחדים, שנעשו כדי לחדשו, נסתיימו 
בכישלון. ב 28 במאי נכנעו מגיני הרובע והלכו בשבי. לאחר 
שנבלמה התקדמותו של הלגיון בגזרות של בית־מנדלבאום 
ונוטר־דאם, ולאחר שנתבררה אי־יעילותם של שריוני־הלגיון 
בשטח הבנוי, ניסו כוחות מצריים סדירים־למחצה לכבוש את 
רמת־רחל בסיוע פלוגודשריון של הלגיון הערבי ויחידות של 
מקומיים. קרב רמת־רחל התחיל ב 22.5 ולאחר שהישוב נעזב 
ע״י מגיניו כמה פעמים, נהדף האויב סופית מחצר המשק 
ב 25.5 . מאז עד תחילתה של ההפוגה הראשונה הסתפקו כוחות 
הלגיון והכוח הכפוף למצרים בהפגזה בלתי־פוסקת של העיר 
הנצורה. בהפגזות אלו נפגעה בעיקר האוכלוסיה האזרחית 
(כ 170 אזרחים נהרגו ויותר מ 1,000 נפצעו בהפגזות מתחילת 
הפלישה עד הפוגה א , ). פעילותם של הכוחות היהודיים בירו¬ 
שלים נצטמצמה לקרבות-הטרדה ויישור־קווים ולנסיונות־נפל 
לכבוש את ביה״ס לשוטרים ואת שיך־ג׳ראח. כמה מנסיונות 
אלה נעשו בזיקה לקרבות לאטרון, שעליהם ידובר להלן. 

׳ ב 25.5 נעשה ע״י החטיבה השביעית, שכללה שני גדודי 
חיל-רגלים וגדוד שריון, ניסיון לכבוש את לאטרון, וע״י כך 
לפתוח את הדרך לירושלים, שהיתר! במצור ובמצוק (בין 
השאר מחמת הרעב, שגבר בעיר). ההתקפה נתאחרה והכוח 
הותקף באש-הלגיון בשעה שעדיין היה בדרכו לאיזור ההיער¬ 
כות. ב 29.5 חדר כוח משוריין של החטיבה השביעית לחצר 
משטרת-לאטרון, אך הוכרח לסגת משם משום שחיל-הרגלים 
לא הדביקו ומשום שאגפו הימני לא הובטח ע״י כוח אחר, 
בניגוד למה שתוכנן מראש. בקטע הכביש שממזרח לשער- 
הגיא נכשלו נסיונותיה של חטיבת "הראל" לכבוש את בץד 
יאלו (המשלט של מתקני־הראדאר), מצפון לקרית-ענבים, 
שנפל ביד הלגיון. לעומת זה נכבשו ביודג׳יז ובית־סוסין, 
ובתחילת חודש יוני התחילו שלטונות־ישראל מעבירים חיי¬ 
לים ואספקה למרחב ירושלים בדרך־עפר, שכונתה "דרך 
בורמה". בדרך זו הגיעו למרחב ירושלים כמה תותחי-שדה 
קלים עוד קודם שהתחילה ההפוגה הראשונה. 

הגנת הנגב והדרום מפני פלישה הוטלה על חטיבת- 



חפידות־המה בננבה ביסי סלחטת־העצמאות 


הנגב, שנתבססה על 27 הישובים העבריים, שהיו בנגב, עד 
לקו כביש אשקלון—פלוג׳ה, ועל חטיבת "גבעתי", שעסקה 
בערב הפלישה בטיהורם של כמה כפרים ערביים, שאיימו על 
התחבורה בדרום. פלישתם של הכוחות המצריים נעשתה 
בשני צירים: לאורו כביש החוף, ובכביש ניצנה—באר- 
שבע. ה״כוחות הקלים" של הצבא המצרי, שכללו יחידות 
מתנדבים של ה״אחים המוסלמים", הגיעו לבית־גוברין, לחב¬ 
רון, לבית־לחם והרטוב. לפלישתם של הכוחות הסדירים 
קדמה התקפה מצרית על כפר-דרום ב 11.5 , שבה השתתפו 
אנשי ה״אחים". ההתקפה נהדפה, אך הישוב נותק. ב 15.5 
תקף הצבא המצרי הסדיר את כפר־דרום ואת נירים, אך 
נהדף. בין ה 23 וה 29 במאי תקף הצבא המצרי את יד־מרדכי 
מתוך הסתייעות בשריון ובמטוסים, וכבשה לאחד חמישה ימי- 
קרבות. לאחר שנפלה יד-מרדכי בידי המצרים נע הכוח 
הפולש צפונה והתחבר עם גדודים מצריים, שנחתו במגדל. 
ב 29 במאי התקדם כוח מצרי ממונע לאשדוד, במרחק 35 ק״מ 
בלבד מתל־אביב. המם המצרי העיקרי רותק למשלטיו והוכרח 
להפסיק את התקדמותו צפונה ומזרחה לאחר שהוטרד ע״י 
התקפות חיל־רגלים ומטוסי־הקרב (מדגם מסרשמיט) הרא¬ 
שונים, שהגיעו לארץ מצ׳כיה. התקפת־השמד של חטיבת־ 
"גבעתי" על הכוח המצרי באשדוד, שתוכננה באותם הימים, 
בוטלה אור ל 2.6 עם התקבלותן של ידיעות על הפוגה קרובה. 
אך אותו יום פתחו המצרים בהתקפה על נגבה שעל דרך־ 
הרוחב מאשקלון לבית־גוברין. התקפה זו, שנסתייעה בטאג־ 
קים ובתותחים, נהדפה ע״י המתיישבים וע״י תגבורות של 
צבא, ובתוכן יחידת־ג׳יפים. אור ל 3.6 תקפו חטיבת־הנגב 
וחטיבת־״גבעתי" את המערך המצרי באשדוד, ואע״ם שלא 
עלה בידן לכבשו, הכריחו את המצרים לוותר על המשך הת¬ 
קדמותם לעבר מושבוודהדרום ותל-אביב. במסגרת מאמציהם 
להבטיח את דרכי-התחבורה שלהם ולטהר את כיסי־ההתנגדות 
בערפם תקפו המצרים את ניצנים וכבשוה. התקפודנגד של 
חטיבוד״גבעתי" על ניצנים הכבושה נכשלה, והמצרים כבשו 
כמה עמדות נוספות בכביש־החוף. סמוך לתחילתה של הפוגה 
א׳ כבשה חטיבת־״גבעתי" כמה כפרים ערביים מצפון לאשדוד 
(ג׳ולים, יסור ואג׳סיר) וחטיבת-הנגב כבשה את ביר-עסלוג׳ 
ואת תחנת־המשטרה שעל-ידה. ניסיון לכבוש את משטרת 
עיראק־סוידן, החולשת על נגבה וסביבותיה, נכשל. 

המלחמה באויר ובים. עליונותם של המצרים, 
העיראקים והסורים במטוסי-קרב ובמפציצים איפשרה להם 
לסייע לכוחות-הקרקע שלהם ולפגוע במרכזי האוכלוסיה 
האזרחית. המצרים הפציצו את תל-אביב, רמת-גן, ראשון־ 
לציון ואת ישובי הנגב. חיל־האויר העיראקי הפציץ את גשר 
וסייע לכוחות־הקרקע שלו בפעולותיהם במשולש. חיל-האויר 
הסורי פקד את משקי עמק-הירדן והגליל העליון. מיפנה 
מסויים ביחסי הכוחות באויר בא לאחר שקיבלו כוחות־ישראל 
את מטוסי-הקרב הראשונים מדגם מסרשמיט. קרב אוירי 
ראשון נערך ב 3.6 , שבו הפיל מטום־קרב ישראלי שני 
מפציצי-דאקוטה מצריים, שהיו בדרכם לתל-אביב ולמושבות- 
הדרום. ב 1.6 נערכה הפצצה על רבת־עמון ובערב הפוגה א׳ 
הופצצה דמשק. מטוסי-ישראל, שברובם לא היו מטוסים 
צבאיים, פעלו בעיקר בלילות, ואי-אפשר היה להם לסייע 
לחיל הרגלים בהתקפה או בהגנה. בשבועות הראשונים לפלי¬ 
שה עסק הצי המצרי, שכלל כ- 45 כלי־שיט קטנים, בהעברת 
אספקה ובסיוע לכוחותיו, שנעו לאורך כביש-החוף. ב 2.6 
הפגיזו כלי-שיט מצריים את שדות-ים. אניות נושאות צבא 




585 


ארץ־ישראל 


586 



בניעת הערבים בוטלה לפני צבא ישרא? ב 11.7.48 


מצרי, שנראו ב 4.6 מול חוף בודים, הונסו ע״י כוחות אויר 
וים ישראליים. 

ההפוגה הראשונה. הקרבות נפסקו ברוב החזיתות 
ב 11.6 בשעה 0600 , כשנכנסה לתקפה ההפוגה הראשונה, 
שהוכרזה ל 28 יום. הקרבות, שנערכו עד ההפוגה, לא הביאו 
לידי הכרעה צבאית. למרות מה ש 7 ישובים יהודיים נפלו 
ביד האויב ולמרות מה שנגרמו לכוחות־ישראל אבידות 
כבדות בהרוגים ובפצועים, לא השיגו כוחות־הפלישה את 
מטרתם: כיבושה של א״י ומניעת הקמתה של המדינה 
היהודית. ההפוגה הראשונה הביאה יתרונות שקולים לשני 
הצדדים. היא איפשרה לכוחות־הלגיון לחדש את מלאי התח¬ 
מושת והדלק שלהם, שעמד לפני אפיסה, ואיפשרה לשאר 
הכוחות הערביים להינפש ולהתארגן להגנת השגיהם. למרות 
האמברגו, שהוטל על הספקת־נשק לכל המדינות המשתתפות 
במלחמה, הוסיפו לזרום לחזית בא״י נשק ולוחמים. הכוחות 
היהודיים הוציאו את 28 ימי־ההפוגה בהינפשות, בהתבצרות, 
בהתארגנות, באימונים ובתיכנון לקראת חידוש־הקרבות. 
בתקופת הפוגה א׳ אירעה פרשת אלטלנה (ע״ע ארגון צבאי 
לאמי; ועי׳ להלן, עמ ׳ 595 ). 

' עם זינוקם של שני הצדדים לעמדות־מפתח בערב סיומה 
של ההפוגה נפתחה שורת ״הקרבות של עשרת הימים״. ב 9.7 
התחילה חטיבת "כרמלי" במבצע "ברוש", שתכליתו היתה 
לעקור את הסורים מראש־הגשר שלהם במשמר-הידדן. המב¬ 
צע לא השיג את מטרתו, אך הסורים לא הצליחו לחרוג 
מראש-הגשר לעבר כביש ראש-פינה. במבצע "דקל", שתכ¬ 
ליתו היתד. למנוע מכוחות קאוקג׳י התפשטות למזרח ולמערב 
מבסיסיהם שבגליל התחתון, כבשה החטיבה השביעית ביחד 
עם יחידות־משנה של חטיבות "גולני" ו״כרמלי", את שפרעם 


( 14.7 ), ציפורי ( 15.7 ) ונצרת ( 16.7 ). כיבושה של נצרת 
הכריח את כוחותד־קאוקג׳י להפסיק את לחצם על סג׳רה 
ולסגת אל מצפון לבקעת בית־נטופה. באיזור-הגלבוע הוכרחו 
היחידות של חטיבת "גולני" לפנות את עמק דותן ולקבוע את 
משלטיהן ברכס הצפוני של הגלבוע. ב 26.7 טוהרו הכפרים 
איג׳זים, עין־ע׳זאל וג׳בע שבמורדות־הכרמל. 

עיקר המאמץ של צבאות־ישראל בתקופת "עשרת הימים" 

כוון נגד הכוחות של הלגיון, שהיו מרוכזים בטריז לוד— 
רמלה. <מבצע ״'דג^) היה מכוון לכיבושן של שתי הערים<ד— ק 

ופתיחת כביש לאט רון—ירושלים. במבצע זה השתתפו 3 כ 

חטיבות, אחת מהן חטיבת־שריון, שכללה גם גדוד של ל י 

טאנקים. הטור הדרומי, שכלל את חטיבת "יפתח", כבש 
את גמזו (ג׳ימזו), עינבה ודניאל וב 11.7 חילץ מן המצור 
את כפר בן־שמן. הטור הצפוני(חטיבת־שריון, שכללה גדוד 
של טאנקים, גדוד־פשיטה ושני גדודי חיל־רגלים) כבש את 
שדודהתעופה של לוד (ב 10.7 ), ולאחר שהתגבר על קשיי 
הקרקע ועל ההתנגדות של הלגיון הערבי באיזור בית-נבאלה, 
הגיע אף הוא לבן־שמן. גדוד־הפשיטה פרץ בו ביום לתוך לוד 
כשהוא מקדים את לוזדהזמנים, ופנה לרמלה. לאחר שנתקל 
בהתנגדות כבדה במשטרת-רמלה, שהוחזקה ע״י הלגיון, חזר 
לבן־שמן. בו בלילה נכבשה לוד, שרוח־מגיניה נפלה בעקבות 
הפשיטה, ע״י כוחות רגלים של הטור הדרומי. למחר נכנעה 
רמלה לכוחות־״קריתי" בלא קרב. בין ה 15 ביולי ובין ה 18 בו 
התקדמו הכוחות של מבצע "דני" לעבר כביש לאטיון-רמאלה 
ועמדו בהתקפות־נגד כבדות, שערך עליהם הלגיון, כדי למנוע 
את ניתוקה הגמור של לאמרון. הצורך להעביר כוחות ממבצע 
"דני" לחזית הדרום והנגב מנע את השגת אחת ממטרותיו של 





587 


היסטוריה : מלחמת־העצמאות 


588 



םצודת־הסשטרה בעיראק סוידאן לאחר שנכנעה לפני כוחות צ.ה.ל. 


מבצע זה — כיבוש לאטרון. באגף הצפוני של חזית מבצע 
"דני" כבשה חטיבת "אלכסנדרוני" מידי העיראקים את 
מקורות הירקון בראש־העין. בפרוזדור ירושלים כבשה חטי¬ 
בת "הראל" את צרעה ושיחררה את הרטוב. 

בירושלים הוחל, עם חידושם של הקרבות, בפעולות נגד 
הכוחות המצריים וכוחות הלגיון הבלתי־סדירים בדרום- 
מערבה של העיר. עד ל 12.7 נכבשו משלטיהן החיצונים של 
עין־כרם ומלחה (מנחת). אור ל 15.7 נכבשה מלחה וב 18.7 
נכבש הר "מיס־קרי" ועידכרם פונתה ונפלה בידי כוחות- 
ישראל. במקביל כבשו כוחות ״הראל״ את צובה ב 13.7 . 

ערב כניסתה של הפוגה ב׳ לתקפה ב 16 ביולי נעשה 
על־ידי הכוחות היהודיים בירושלים נסיון־נפל להבקיע 
לעיר העתיקה. אותה שעה פתח הלגיון בסידדה של הת¬ 
קפות נמרצות בגזרת מנדלבאום. הקרבות בגזרה זו שככו 
רק ב 20 ביולי. 

בדרום ובנגב הפרו המצרים בתקופת ההפוגה הראשונה 
את ההתחייבות, שנתנו לאו״מ: להתיר מעבר לשיירות של 
אספקה לישובי־הנגב המנותקים. ב 8 ביולי — שני ימים 
קודם סיומה של ההפוגה — חידשו המצרים את התקפותיהם, 
שנסתיימו בכיבוש משלטי כאוכבה, חוליקאת ומשלט 113 , 
וכתוצאה מכך נתבססה שליטתם ב״צומת". בקרבות "עשרת 
הימים" בגבול הצפוני של הנגב נהנו המצרים מיתרון־כוחות 
גדול, בעיקר בשעות היום, ומשלטים, שנפלו בידי היהודים 
בלילה (עיבדיס, בית־עפה, עיראק-סוידאן הכפר) פונו על- 
ידיהם ביום, בלחץ שריון האויב, תותחיו ומטוסיו. לאחר כשלץ 
התקפתם על נגבה ועל משלטים סמוכים לה ב 12.7 , העתיקו 
המצרים את עיקר-לחצם דרומה, תקפו את בארות־יצחק 
( 15.7 ), כבשוה בחלקה אך לסוף הוכרחו לסגת ממנה. רק 
ב 18.7 , בערב כניסתה של הפוגה ב׳ לתקפה. כשגדודי 


הפשיטה, שהוצא ממבצע "דני", הגיע לחזית־הדרום, עלה 
בידיו ובידי כוחות "גבעתי" לכבוש את הכפרים חתה 
ופרתיה ולהבקיע דרך לרוחמה. התקפות־הנגד של המצרים 
בגזרה זו נהדפו, אך עדיין לא נמנעה מהם אפשרות התנועה 
לרוחב החזית. ניסיון, שנעשה ע״י כוחות־ישראל להבקיע 
דרך לנגב בגזרת עיראק־אל־מנשיה—פלוג׳ה (מבצע 
״גיס״) — לאחר שהתחילה הפוגה ב׳ — נכשל, והנגב 
הוסיף להיות מנותק. 

המלחמה ב א ו י ר ובים. ,ם״עשרננ_ 1 צמ 92 ׳ המשיך 
חיל־האויר המצרי להפציץ את ישובי־הנגב ואת תל-אביב, 
וכן הטיל כמה פצצות על ירושלים. בתקופה זו רכש חיל- 
האויר של ישראל שלושה "מבצרים מעופפים", שהפציצו את 
קאהיר בדרכם לישראל. חיל־האויר סייע לפעולות חיל- 
הרגלים בתקופת "עשרת־הימים" ופעל נגד קניטרה (בזיקה 
למבצע "ברוש"). בתקופת "עשרת הימים" נצטמצמו ביותר 
פעולותיהם של מטוסי הסורים והעיראקים מחשש של הת¬ 
מודדות עם מטוסי-קרב ישראליים. 

ההפוגה השניה. מאמצי הגיוס והחימוש של ישראל, 
שגברו בתקופת ההפוגה הראשונה ונמשכו בתקופת "עשרת- 
הימים". הגיעו לשיאם באותה שעה רוקה, שבדרהוכמוד 
ההפוגה השניה לתקופה בלתי־מוגבלת. עד שיושג הסדר בין 
הצדדים הלוחמים. אך גורלו של הנגב עדיין לא נחרץ במב¬ 
צעים הצבאיים, והסדרי-התנועה שנקבעו בו, ע״י משקיפי 
או״מ, הן לגבי הכוחות המצריים והן לגבי הכוחות הישראליים, 
לא היו בני־ביצוע. שיקולים מדיניים, שהושפעו מתכנית- 
ברנאדוט (עיין להלן, תולדות מדינת-ישראל), חייבו אף הם 
הכרעה צבאית בנגב. בתקופת ההפוגה השניה נשלחה 
חטיבת־הנגב צפונה לשם נופש, ומקומה נתפס ע״י חטיבתי 
"יפתח". העברת-הבוחות נעשתה בחלקה במטוסים וגרונה 



589 


ארץ־ישראל 


590 



ברגל, מתוך הסתננות דרך המערך המצרי. מטוסי־הובלה של 
חיל-האויר, שנפטרו ממשימות ה״רכבת האוירית" מחו״ל 
(ששימשה בייחוד להעברת ציוד צבאי), העבירו עכשיו 
כמויות גדולות של נשק ואספקה לנגב. נסיונם של המצרים 
להשתלט על חרבת מחאז שעל־יד שדה־התעופה של רוחמה, 
כדי להפריע ל״רכבת האוירית" לנגב, נכשל, לאחר שהמש־ 
לטים העיקריים עברו כמה פעמים מיד אל יד. לאחר 
שהמצרים פגעו בשיירת־אספקה, שיצאה לנגב ב 14.10 , התחיל 
צה״ל במבצע "יואב״(״עשר־מכות"). למבצע קדמה התקפת־ 
פתע של כוחות־אויר על שדות־התעופה המצריים ועל ריכוזיו 
העיקריים של הצבא המצרי בעזה, בית־חנון, מג׳דל (כיום: 
מגדל־אשקלון) ופלוג׳ה. בו בלילה תקעו כוחות־״יפתח" טריז 
בקווי־המצרים בקרבת בית־חנון ואיימו בניתוקה של מ ג׳דל. 
כוחות־״גבעתי" ניתקו את כביש מג׳דל-בית־גוברין, אך ני¬ 
סיון, שנעשה ע״י חטיבת־שריון וחטיבת־הנגב, לכבוש את עי¬ 
ראק אל־מנשיה נכשל. לעומת זה הצליחה חטיבת־״גבעתי" — 
למרות התנגדות מצרית עזה — לכבוש את משלטי־הצומת 
בלילה שבין ה 16 באוקטובר וה 17 בו. בתיאום עם מבצע 
"יואב" התחילה חטיבוד״הראל" תוקפת את הכוחות הקלים של 
המצרים בגזרת הרטוב והר־חברון. במבצע זה הגיעו כוחות־ 
"הראל" עד למשלטי המזלג שבמבואותיה המערביים של בית־ 
ג׳אלה. לאחר כשלונן של התקפות־נגד מצריות בגזרת מג׳־ 
דל-פלוג׳ה, נכבשה חוליקאת ע״י כוחות ״גבעתי״ אור ל 20.10 , 
וע״י כך נפתחה הדרך לנגב. אור ל 21.10 נכבשה באר־שבע 
במסע־בזק של חטיבת־הנגב. החטיבה המצרית באיזור פלוג׳ה 
ועיראק אל־מנשיה מצאה עצמה מכותרת ומנותקת כליל 
ב״כיס״׳ ואילו הכוחות המצריים שבגזרת;מג׳דל — שעמדו 
בסכנת ניתוק — נסוגו מתוך שימוש בדרך מאולתרת לאורך 
שפת־הים. ממדי־ה״כיס" צומצמו עם כיבושה של משטרת 


עיראק־סוידאן על־ידי חטיבת־השריון בשמונה בנובמבר. 

עם כיבושה של באר־שבע נותק הכוח המצרי שבהר־חברון 
מן הכוח המצרי העיקרי, והאיזור נתפס בהדרגה ע״י הלגיון. 
בלילה האחרון של מבצע "יואב", שנסתיים, בתוקף צו של 
מועצת־הבטחון, אוד ל 20.10 , התחילו הכוחות של חטיבת 
"עציוני" במבצע "יקב". נכבשו כמה משלטים, שחלשו על 
מסילת־הברזל לירושלים׳ מול ביתר, אך המטרה העיקרית 
של המיבצע, כיבושה של בית־ג׳אלה, לא הושגה. מבצע 
״יקב״ חתם למעשה את הקרבות בחזית ירושלים — קרבות, 
שנצטמצמו, משעה שנכנסה ההפוגה השניה לתקפה — פרט 
למבצע־סרק לשם כיבוש המשלטים של ארמון־הגציב אור 
ל 18.8 —, בפעולות צליפה והפגזה, ובפעולות לביעור עמדות 
תקפניות של האויב בשטחי ההפקר של הר־ציון ( 11.10 ), 
כביש בית־לחם.( 19.10 ) וד־יר־אבדתור( 14.11 ). בדצמבר 1948 
נחתם הסכם ל״שביתת־נשק כנה" בין מפקד צה״ל בירושלים 
ובין מפקד כוחות הלגיון — הסכם, שציין את סיומן של 
פעולות־האיבה בעיר. בתחילת פברואר הוחל בחילופי־שבויים 
עם הלגיון הערבי. 

המלחמה באויר ובים. בתקופת מבצע "יואב" 
ביצע חיל־האויר הישראלי כ 150 גיחות נגד בסיסי־האויב, 
בסיוע לכוחות־הקרקע. חיל־הים הופעל נגד מטרות־חוף 
והסיע יחידות־חבלה, שפעלו נגד מסה״ב בגבול מדבר־סיני. 
סמוך לסיומו של מבצע־״יואב" טיבעו חבלני חיל־הים אח 
אנית־הדגל של הצי המצרי, מול חוף עזה. 

המבצעים האחרונים. כניסתה של ההפוגה השניה 
לתקפה לא סיימה את המלחמה, ועד שנחתמו הסכמי שביתת־ 
הנשק נערכו עוד כמה מבצעים. בין אלה היה מבצע "חירם" 
מכוון נגד כוחות קאוקג׳י, שהיו מרוכזים מצפון לעמק 
בית־נטופה. רוחות אלה לא הכירו בתקפם של צווי-ההפוגה, 


כיתה שיי ע.ה.ל. בשעת החהפה בננב 






צבא י׳&רא? בא?־ערימ, דצסבר 1948 




593 


איץ־ישראל 


594 


*יי- .ז. ; - '־> 

, 3 *־ ; 1 .-,:!. י 5 


"י^יך 7 

; 1801010 ! 


| '־: . 

101 * ג 18 המו <** 89 וו 1 ו*ו , ו !{ 10 ג ו יס* ־״׳־ 


3 | 1£ ן^ 7 ■ 



:*. .״. 0 ^* 3 ׳״' ׳' , - :ז . * ע< י''■ ־י* ,;ן 





. 

1 


. ־•• ?^ וח^? 1 


! 7 * •י*■ %^<י 9 (** •־* '*ימיי . 4 מי׳ןיי־ • 4# י*י גגמג * 1 1 . <יי*״<*יוי• 

**+. י 1 ־־־*־־־־ 
י 5 *■* 


>יי~ 



/*, \ ?** 

״"זי/*— ! ־^׳׳ 3 < 


ן£%גףן*ו 

׳ 111 * 15 ■) י ] 

$ג* 101 


וב 22.10 כבשו את משלט שיד עבד׳ וע״י 
כך ניתקו את מנרה. אור ל 30.10 נסתיים 
כיבושה של סאסא ע״י החטיבה השביעית 
ולמחר נכבשה תרשיחה. החטיבות, שהש¬ 
תתפו במבצע "חירם", לא הסתפקו בגירוש 
שרידיו של "צבא־ההצלה", אלא נכנסו 
לתוך גבול־הלבנון וכבשו כמה כפרים לאד 
רך נהר-קסימיה. המבצע כולו נסתיים אור 
ל 31.10 , פחות מ 60 שעות אחר התחלתו. 

בתחילת דצמבר, לאחר שהכוחות המצ¬ 
ריים תפסו שורה של משלטים באיזור נחל־ 
הבשור, כהכנה לפעולות בקנה־מידה רחב 
יותר בכיוון לבאר־שבע, הביסו הכוחות 
של חטיבת "גולני" וחטיבת־השריון גדוד- 
שריון מצרי שנערך מול שיך נוראן. כסיוע 
לעמדה הישראלית במו״מ, שהתנהל באותם 
הימים באו״מ, הוכו מבצע "עיך ("חורב"), 
שתכליתו היתד,: גירושו של הצבא המצרי 
מן הנגב הדרומי ומגזרת עזה-רפיח. המבצע 
התחיל אור ל 22.12 בהפצצה כבדה על שדות- 
התעופה המצריים ועל ריכוזי הצבא המצרי ברפיח, חן־יונס 
ועזה, ובהפגזה ארטילרית על כל משלטיו של הצבא המצרי 
באותו איזור. חטיבת "גולני" ביצעה התקפת־הסחה בגזרת 
עזה—רפיח, ותוך כדי כך נעו הכוחות העיקריים — 
חטיבת־השריון, חטיבת־הנגב וחטיבת ״הראל״ — בעורף 
המערך המצרי שעל כביש באר־שבע-עסלוג׳-ניצנה (עוג׳ה). 
חטיבת־הנגב כבשה את משלטי תמילה ומשרפה, ואילו 
שאר הכוח נע בדרך הרומית העתיקה, בגבעות־החול של 
נחל לבן, עד לכביש רפיח—ניצנה. לאחר שנחסם כביש 
זה׳ תקפו יחידות הטאנקים והשריון את ניצנה וכבשוה 
ב 27.12 . שעות מועטות לאחר מכן נסתיים טיהורו של כביש 
באר־שבע—עסלוג׳—ניצנה. בשלב השני של המבצע, שהת¬ 
חיל אור ל 29.12 , נע טור משוריין לתוך אדמת־מצרים וכבש 
את אבו עגילה, ולמחר נכבש שדה־התעופה של אל־עריש 
והושלם ניתוק הכוחות המצריים באיזור־עזה. אך מחמת 
שיקולים מדיניים נצטווה הכוח הכובש לחזור לאדמת א״י. 
במאמץ להשיג את השמדת הכוחות המצריים באיזור עזה— 
רפיח ע״י התקפה ישירה כבשו כוחות "גולני" את משלט בית- 
הקברות׳ החולש על רפיח, וכוחות "הראל" התחילו עולים 
על רפיח בכביש ניצנה—רפיח. אך ב 7.1.49 ניתנה פקודה 
להפסיק את האש, הואיל והמצרים הביעו את נכונותם להת¬ 
חיל במו״מ לשם הסכם של שביתת־נשק. השגיו של מבצע 
"עין" שימשו גורם •מכריע בדיונים על הסכם זה, שנפתחו 
ברודוס ב 12.1 . 

במקביל לשלב א׳ של מבצע "עין" ניסתה חטיבת 
"אלכסנדרוני" לחסל את כיס פלוג׳ה, אך נהדפה. לעומת זה 
נתפסה באותם הימים עין־חוסוב וחודש הקשר היבשתי עם 
מרחב־סדום, שהיה מנותק במשך כל ימי המלחמה. 

במבצע ״עובדה״, שנערך בתחילת מארם 1949 , ירדו 
כוחות של חטיבת "גולני" וחטיבת־הנגב דרך הערבה ודרך 
הר־הנגב לאילת. ב 10 בו הניסו את יחידות הבדוים הירדניים, 
שחנו באום־רשךש, ותקעו את דגל־ישראל על חוף ים־סוף. 
בו בזמן הגיעו כוחות של חטיבת "אלפסנדרוני" לעין־גדי 
ולמצדה בדרך ים־המלח ותפסון ב 9.3 . 


מבר? ׳טל נוב׳טי־אילוז לסטקדת החסינה 

חתימת הסכם שביתת־הנשק עם סוריה ב 20.7.1949 ציינה 
את סופה של מלחמת־העצמאות. המלחמה נמשכה 20 חודש, 
מהם 61 ימי־לחימה רצופים. אבידותיה של ישראל הגיעו בה 
ל 6,000 הרוגים, כ 4,000 מהם אנשי־צבא. מחיר־המלחמה — 
500 מיליון דולאר. 

ד. בן גוריון, בהלחם ישראל, תש״י 4 ! "מערכות", חוברות 
מ״ו-מ״ז — ע״ז (פירוט בחוברת־המפתח צ״א-צ״ב)! אילן 
ושלח, הוצאת "מערכות", ליקט וערך בנימין עציוני [חש״ד]! 

מ. כרמל, מערכות צפון, 1949 ! א. תמיר — א. אופק, מעוז 
עציון, תש״ט! י. שדה, כיצד נלכדה המצודה, תש״י! י. 
אוליצקי, ממאורעות למלחמה, תש״י! ז. וילנאי, מלחמת־ 
השחרור של עם ישראל. 1950 ! מ. בגין, המרד, 1950 ! י. 
הרכבי, הסכמי שביתת־הנשק, שנתון העתונאים, 1950/1951 ! 

ספר הפלמ״ח, הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך ב/ תשי״ג! י. צ. 
שורץ, מלחמת השחרור של עם ישראל, 1953 ! בעיני אויב 
(קובץ), תשי״ד! מאחורי הפרגוד (קובץ), תשט״ו! נרות 
תמיד (קובץ), חשי״ד (כולל ביבליוגראפיה מפורטת)! 
711 )<<ז 111 /1 ( £1101 ) 117811 : 1/1 ,■ 11£1 ט 53 . 11 ; 1950 א ,חבזץ£ .ש 

. 1952 , 51011 ס /ס 
נ. ל. 

מדיניות־החוץ ומדיניות־ הפנים של מדינת־ישראל 
( 1948 — 1955 ). — עם הכרזת העצמאות הפכה מועצת־העם 
למועצת־המדינה הזמנית, ששימשה גם כרשות המחוקקת של 
המדינה. בישיבתה הראשונה נבחר ד״ר חיים וייצמן כנשיאה 
ואת ישיבותיה ניהל תחילה ראש־הממשלה; רק בישיבתה 
העשירית, ביום ח׳ תמוז תש״ח ( 15.7.1948 ), בחרה המועצה 
את יוסף שפדינצק ליושב־ראש המועצה, ולסגניו את א. 
גרנובסקי (לאחר־מכן: גרנות), הרב ז. מלד ואת נ. ניר- 
רפאלקס. 

עם הקמת המדינה הפכה מינהלת־העם לממשלה זמנית, 
שהורכבה מ 4 באי־כוח של מפא״י׳ 2 של מפ״ם, 2 של "המז¬ 
רחי" ו״הפועל המזרחי״! 2 ציונים כלליים, 1 מן הפרוגר- 
סיוויים, 1 מן הספרדים, 1 מאגודת־ישראל. ראש־הממשלה 
היה דוד בן־גוריון, ששימש גם כשר־הביטחון. 

בעיות החוץ והביטחון. שעות מועטות אחר 
הכרזת־העצמאות הכירה ממשלת אה״ב במדינת־ישראל דה 
פאקטו(למעשה). שלושה ימים לאחר מכן הכירו בה ברית- 
המועצות וגואטמלה הכרה שלמה. בעקבותיהם הכירו במדינת־ 
ישראל בחודש הראשון לקיומה גם פולניה, צ׳כוסלובאקיה, 



595 


מדיכת״ישראל: היסטוריון 596 



ההכרזה על הקמתה של טרינת־ישראל, במוזיאון תל־אניב, ה׳ אייר תש״ח ( 14.5.48 ) 


ניקאראגואה, אורוגואי, יוגוסלאוויה, אפריקה הדרומית, 
קוסטה־ריקה, •הונגאריה ורומניה. בסוף השנה הראשונה 
לקיומה הוכרה מדינת־ישראל ע״י 55 מדינות, וב 11 במאי 
1949 נתקבלה כחברה באירגון האומות המאוחדות. 

מיד אחר הכרזת־העצמאות התחילו צבאותיהן של מדינות־ 
ערב פולשים לא״י(עי׳ לעיל: מלחמת־העצמאות). ב 20 במאי 
מינתה מועצת־הביטחוו את הרוזן השוודי ברנאדוט כמתווך 
מטעם האו״מ וקראה לשני הצדדים להפסיק את האש. הערבים, 
שעדיין קיוו לנצחון מהיר, התחמקו מתחילה ואח״כ דחו את 
פניית האו״מ. רק שבועות אחדים לאחר מכן עלה ביד מועצת־ 
הביטחון להשפיע על הערבים, שיסכימו להפוגה של ארבעה 
שבועות, שנכנסה לתקפה ב 11 ביוני. 

בתחילת יוני 1948 הוקם צבא־ההגנה לישראל; חברי 
ה״הגנה" נכנסו לצבא הסדיר וכן הושג הסכם עם האירגון 
הצבאי הלאומי על פירוקו והעברת פלוגותיו לצבא־המדינה. 
אך האצ״ל עדיין שמר על חלק מכוחותיו בירושלים וב 20 
ביוני הביא נשק לחופי־הארץ בספינה "אלטלנה" על־מנת 
למסרו לאנשיו. הממשלה תבעה את מסירת הנשק לצ.ה.ל., 
האצ״ל עמד על כך שיימסר לפלוגותיו שלחמו בחזית ירו¬ 
שלים. לאחר שמפקדת אצ״ל סירבה למסור את הנשק 
הופגזה הספינה ע״י הצבא עד שעלתה באש; כמה מאנשיה 
נהרגו וכמה נפצעו. פרשת אלטלנה גרמה למשבר פנימי 
רציני, אך עמדתה התקיפה של הממשלה הכריחה לסוף את 
האצ״ל לקבל עליו את מרותה. 

לאחר שנסיונות התיווך של הרוזן ברנאדוט לא נשאו 
פרי והערבים סירבו להסכים להארכת־ההפוגה, נתחדשו 
הקרבות ב 9 ביולי. שלב שני זה של המלחמה נסתיים 
בנצחונות חשובים של ישראל. ב 19 ביולי נפסקו הקרבות 
מחדש בהתערבות האו״מ, ואח״ב נתחדשו ונפסקו כמה 


פעמים עד שלסוף נסתיימו ב 7 ביאנואר 1949 (עי׳ למעלה, 
מלחמת־העצמאות). כתוצאה ממלחמת־העצמאות לא זו בלבד 
שסוכלה מזימתן של מדינות־ערב לחסל את המדינה היהודית 
בעודה באיבה, אלא ששטחה של מדינת־ישראל אף הוגדל 
במידה ניכרת לעומת מה שנועד לה ע״י תכנית־החלוקה 
( 20,600 קמ״ר לעומת 15,850 ). 

נסיונות התיווך של האו׳׳מ, שעד עכשיו לא נשאו פרי, 

באו זמנית לידי שיתוק גמור כשב 17 לספטמבר 1948 נרצח 
בירושלים המתווך הראשי, הרוזן ברנאדוט. ממשלת־ישראל 
הגיבה על רציחתו בשורה של צעדים נמרצים נגד הטרור, 
אך לא הצליחה לגלות את הרוצחים. ימים מועטים אחר 
מותו של ברנאדוט נתפרסם הדו״ח שלו אל עצרת או״מ, 
בדו״ח זה הציע ברנאדוט להמיר את ההפוגה בשלום של 
קבע. הוא הציע שינוי בגבולות, שנקבעו בהחלטת־החלוקה 
של 29.11.1947 : מסירת הנגב לערבים, מסירת הגליל כולו 
לישראל, בינאום ירושלים, סיפוח החלקים הערביים של 
א״י למדינות הערביות השכנות, שימוש משותף של מדינת־ 
ישראל ומדינות־ערב בנמל־חיפה ובשדה־התעופה של לוד, 
מתן רשות לפליטים הערביים לחזור למקומותיהם. ממשלת־ 
ישראל דחתה הצעות אלו. בעצרת או׳׳מ, שנתכנסה בסתיו 
1949 בפאריס, נעשה ניסיון לכפות את הצעותיו של ברנאדוט 
על ישראל, אך העצרת לא קיבלה את ההצעות הללו, אלא 
הסתפקה במינויה של ועדת־פיוס, שהורכבה מנציגיהן של 
אה״ב׳ צרפת ותורכיה. 

אחר מותו של הרוזן ברנאדוט נתמנה ד״ר ראלף באנץ׳ 
מתחילה כמתווך בפועל׳ ואח״כ כמתווך מטעם האו״מ. לאחר 
ששככו הקרבות בנגב הצליח באנץ׳ לזמן את נציגי ישראל 
ומצרים למו״מ על שביתת־נשק. מו״מ זה התחיל ב 13.1.1949 
ברודוס — ונסתיים ב 24 בפברואר בחתימת הסכם לשביתת־ 






597 


ארץ־ישראל 


598 


נשק. קו שביתת־הנשק השאיר את הנגב כולו, ובכללו את 
באר־שבע, בידי ישראל, ואילו המצרים נשארו ברצועת־עזה. 
איזור עוג׳ה־אל-חפיר (ניצנה) נקבע כאיזור מפורז וכמקום 
מושבה של ועדת שביתת־הנשק. ב 23 במארס נחתם בראש־ 
הנקרה הסכם שביתת־הנשק עם לבנון, שלפיו נקבע הגבול 
הבינלאומי בין לבנון וא״י כקו שביתת־הנשק. מסובך יותר 
היה המשא־ומתן עם עבר־היח־ן, שהתחיל ב 4 במארס ונסתיים 
ברודוס ב 3 באפריל. בהסכם שהושג נקבע קו שביתת־הנשק 
בירושלים לפי קו-ההפוגה, ובערבה — לפי קדהגבול הבינ¬ 
לאומי. כן הוסכם, שכוחות ירדניים יחליפו את הכוחות 
העיראקיים, שחנו במשולש. בגיזרת חברון—ים־המלח נקבע 
קו שביתת־הנשק בסטיה מן הקווים הצבאיים לטובת ירדן 
כפיצוי על סטיות לטובתה של ישראל בגיזרה העיראקית, 
בגבול המשולש. המשא-ומתן עם סוריה, שנמשך יותר משלו¬ 
שה חדשים ומחצה, נסתיים אף הוא בהסכם של שביתת־ 
הנשק (ב 20 ביולי). הסורים נסוגו מן העמדות, שכבשו בשט¬ 
חה של א״י ממזרח לקרהמים ולמשמר־הירדן אל מעבר לקד 
הגבול הבינלאומי. ע״י כך הובטחה שליטתה של ישראל 
באגמים ונפתחה מחדש הדרך היבשתית לעין־גב. לעומת זה 
הסכימה ישראל לפירוז( של האיזור שפונה ע״י הסורים, 
לפירוזן של דרדרה ועין־גב, ולהחזרתם של הערבים שברחו 
מן האיזור המפורז למקומוודמושבם הקודמים. 

תביעתן של מדינות-ערב, שישראל תקיים את החלטת 
האו״מ בדבר הבינאום של ירושלים, לא באה בעיקרה אלא 
לצרכי-תעמולה, מתוך כוונתן להציג את ישראל בעיני העולם 
כמפירה של החוק הבינלאומי. אותה כוונה היתד, גם להד 
דעותיהן, שלפיהן התנו את הסכמתן לשלום עם ישראל 
בנסיגתה של ישראל מגבולותיה הנוכחים אל הגבולות 
שנקבעו לה ע״י החלטת האו״מ. ישראל — שבתשובה על כך 
הזכירה לערבים, שהם שהתעלמו מתכנית־החלוקה וביקשו 
לבטל אותה מעיקרה ע״י השמדתה של ישראל — הטעימה, 
שלא תחזור לגבולות־החלוקה ותתנגד בתוקף לכל תכנית, 
שתתבע ממנה ויתורים טריטוריאליים. 

לאחר שנחתמו ההסכמים של שביתת־נשק לא בא כל 
שיפור ביחסים בין ישראל ומדינות־ערב, ולא עוד אלא 
שיחסים אלה נמתחו והחמירו. ההסכמים כללו הודעה מפו¬ 
רשת, שנועדו לשמש אמצעי של מעבר ממצב של הפוגה 
צבאית למצב של שלום־קבע. אך עברו כשבע שנים משעה 
שנחתמו ושום התקדמות לקראת שלום לא באה. מדינות־ערב 
מסרבות להכיר בקיומה של מדינת־ישראל, אינן באות במגע- 
ומשא עמה (חח מבוועדות של שביתת־הנשק), הן מקיימות 
חרם כלכלי נגד ישראל, נמנעות משיתוף־פעולה עמה במס¬ 
גרת האירגונים של האו״מ ומוסיפות לאיים עליה ב״סיבוב 
שני". במצב זה נתהוו פרצות רציניות בהסכמי שביתת־הנשק. 
בשנה הראשונה אחר חתימת־ההסכמים נראו סיכויים קלושים 
לשלום או, לכל הפחות, להסכם נוסף עם ממלכת־הירדן, אך 
שאר מדינות-ערב הצליחו להשפיע על עבדאללה, מלך־ירדן, 
שיימנע מכל פעולה לשם הסכם נפרד עם ישראל, ולאחר 
שנרצח עבדאללה ( 20.7.1951 ) בטלו אף סיכויים אלה. 

עוד בדצמבר 1948 בחרה עצרת האו״מ בוועדת־פיום, 
מורכבת מנציגי אה״ב, צרפת ותורכיה, לשם תיווך בין 
הצדדים היריבים׳ אך מאמציה של ועדה זו לא נשאו פרי. 

אחת מן הבעיות הבלתי־פתורות, שהערבים מכריזים עליה 
כעל אחת מן העילות להתנגדותם לשלום של קבע עם ישראל, 



מטבעות ושטרות־כסף של מדי:ת־ישרא 5 

היא בעיית הפליטים הערביים. מדינות־ערב תובעות את 
החזרתם של הפליטים לתחומי־ישראל ומסרבות לעשות דבר 
לטובת יישובם בתחומיהן, בעוד שישראל מתנגדת להחזרתם 
של הפליטים, חח מבמקרים של איחוד־משפחות, ורואה את 
פתרון הבעיה ביישובם בארצות-ערב. עם זה הביעה ישראל 
את נכונותה לשלם פיצויים בעד האדמות, שניטשו ע״י הפלי¬ 
טים — נכונות, שהותנתה אמנם במילוי תביעות נגדיות בעד 
רכוש יהודי מוחרם בארצות־ערב ובהפסקת החרם הכלכלי. 

גורם אחר, שבו נאחזו רוב מדינות-ערב כבנימוק להת¬ 
נגדותם לשלום עם ישראל, היה סירובה של ישראל לבינאום 














599 


מרינת־ישזראל: היסטוריה 


600 


ירושלים. בעיית־ירושלים הועמדה לדיון במושב הרביעי של 
עצרת האו״מ בסתיו 1949 ושימשה נושא למאבק מדיני קשה. 
אע״ם שמדינות הרבה נוכחו, שההחלטה המקורית של האו״מ 
על בינאום ירושלים לא היתד. עוד מעשית ובת־ביצוע, נוצר 
בעצרת רוב של שני שלישים (ממספר של מדינות קאתוליות, 
ממדינות־ערב ומדינות מוסלמיות אחרות ומן הגוש הסוב¬ 
ייטי), שטען לחידושה של החלטת הבינאום. ב 13 בדצמבר 
1949 , ארבעה ימים לאחר שנתקבלה החלטה זו בעצרת, 
החליטה הכנסת לערוך את ישיבותיה בירושלים והממשלה 
החישה את העברת משרדיה לעיר, שהכריזה עליה כעל 
עיר־הבירה של המדינה. לעמדה זו של ישראל בשאלת־ 
ירושלים היתד. שותפת גם מדינה ערבית אחת: ממלכת־הירדן, 
שהביעה התנגדות נמרצת להחלטת הבינאום. 

מועצודהנאמנות של האו״מ, שעליה הוטל להוציא את 
החלטת־העצרת לפועל, באה לכלל מסקנה, שאין בכוחה 
לבצע החלטה זו, ובמושב של העצרת, שנתקיים לאחר מכן, 
שוב לא נמצא רוב של שני שלישים לשום הצעה. כך נשארה 
בתקפה, אמנם רק מבחינה טכנית, החלטת הבינאום משנת 
1949 , ומשום כך מסרבות עד היום רוב המדינות להכיר בירו¬ 
שלים כבבירודישראל, ורק שתי מדינות קאתוליות — גואטא־ 
מלה ואורוגואי— הקימו את נציגויותיהן בירושלים היהודית. 

כל התביעות הנזכרות של הערבים הוכיחו, שפניהם אינן 
מועדות לשלום. הסיכסוך הראשון התגלע בגבול הסורי חד¬ 
שים מועטים אחר חתימת שביתת־הנשק, כשהסורים התנגדו 
להקמתה של נקודת־ישוב באיזור המפורז. הסיכסוך החמיר 
באביב 1951 כשמדינת־ישראל ניגשה לניקוז החולה כחלק 
מתכניותיה להקמת מפעלי־מים. הסורים טענו, שאין ישראל 
זכאית לבצע עבודות בשטח המפות על אדמות, שהן רשומות 
על שם בעלים ערביים, ושביצוע העבודה עטוי להעניק 
לישראל יתרון צבאי. כמו־כן ערכו התקפה צבאית, מתחילה 
ע״י כוחות בלתי־סדירים ואח״כ ע״י צבאם הסדיר, על שטח 
ישראלי בלתי־מפורז בתל אל־מוטילה, אך נהדפו ע״י צה״ל. 
מועצת־הביטחון דחתה את טענת הסורים, שדרשו להטיל 
איסור על העבודות על יסוד ההנחה, שהן מעניקות יתרון 
צבאי לישראל, אך התנתה את העבודה בשטח השייך 
לבעלים ערביים בהסכמתם של האחרונים. סיכסוך חדש פרץ 
בסתיו 1953 , כשישראל התחילה בחפירת תעלה על-יד גשר 
בנות־יעקב שבאיזור החולה. הסורים טענו, שהטייתם של 
מי-הירדן כמותה כהפרת שביתת־הנשק ועמדתם אושרה ע״י 
ראש המטה של משקיפי האו״מ, הגנראל הדאני בניקה. 
אמנם מועצת־הביטחון לא אישרה את עמדתו של בניקה, 
אך החלטת־המועצה נכשלה ע״י הוטו, שהוטל עליה ע״י 
ברית-המועצות, שהזדהתה עם העמדה הסורית. בשלב זה 
התערב בסיכסוך נשיא אה״ב, הגגראל אייזנהאואר, ששלח 
את אריק ג׳ונסטון כשגריר מיוחד למזרח התיכון כדי להשיג 
את הסכמתן של המדינות המסוכסכות לתכנית־מים איזודית. 
משא-ומתן זה נמשך קרוב לשנתיים וחצי בלא שהביא לידי 
תוצאות כל שהן — בעיקר מחמת סירובן של מדינות-ערב 
לבוא לידי הסכם עם ישראל. סיכסוכים בין סוריה וישראל 
פרצו גם מחמת ההפרעות הסוריות החוזרות ונשנות לדיג 
הישראלי בים־כינרת. בדצמבר 1955 גרמו הפרעות אלו 
לפעולת-תגמול נמרצת של צה״ל, שבהן היו לסורים כמאה 
אבידות בהרוגים ובשבויים. אך ההפרעות הסוריות לדיג 
הישראלי בכינרת ורציחתם של אזרחים ישראליים באותו 


איזור נתחדשו במארס 1956 , והסורים ובעלי-בריתם המצרים 
אף התחילו מאיימים על ישראל במלחמה, במקרה שתחדש 
את העבודה בערוץ־הירדן. 

בגבול הירדני נתרבו מ 1952 ואילך מקרי ההסתננות, 
השוד והחבלה, ועליהם נוספו מקרי־רצח, שמספרם גדל 
והלך ב 1953 . לאחר שמסתננים רצחו אשה יהודיה ושני 
ילדיה בכפר יהוד, באה פעולת־תגמול ישראלית חמורה: 
נהרס חלק מן הכפר הערבי קיביה וקרוב ל 50 מאנשיו נהרגו. 
תקרית־קיביה עוררה הד חזק בעולם ונוצלה ע״י מצדדיהם 
של הערבים לגינויה של ישראל. באביב 1954 הותקף במעלה־ 
עקרבים ע״י מסתננים ירדניים אוטובוס ישראלי אזרחי בדרכו 
מאילת ו 11 מ 16 נוסעיו נהרגו. אע״ם שעקבות־המרצחים 
הוליכו בכיוון לירדן, נמנע היושב־ראש של ועדת שביתת־ 
הנשק המעורבת הירדנית־הישראלית מהצבעה וע״י כך הכשיל 
את הרשעתה של ירדן. ישראל נטשה אחר הצבעה זו את 
ועדת שביתת־הנשק וחזרה אליה רק לאחר שהוחלף היושב־ 
ראש. מסתיו 1954 ואילך באה הרגעה מסויימת בגבול 
הירדני. אך עם סילוקו של גלאב מן הפיקוד של הלגיון (ר׳ 
להלן, ירדן) חזרה וגברה המתיחות בגבול זה. 

במשך כל תקופה זו עמדה מצרים בראש פעולות־החרם 
נגד מדינת־ישראל במה שהטילה הסגר על השיט הישראלי 
דרך תעלת־סואץ ועל ספינות, שמובילות לישראל סחורות, 
שהן, לדעתה של מצרים, בעלות חשיבות צבאית(כולל נפט). 
ישראל הביאה את בעיית ההסגר בפני מועצת־הביטחון, וזו 
האחרונה פסקה ב 1.9.1951 , שמצרים אינה זכאית לטעון, 
שהיא צד לוחם פעיל בישראל, וכן שההסגר בתעלה נוגד את 
שביתת־הנשק ואת זכותם של העמים לשיט חפשי בים. 
מועצת־הביטחון תבעה ממצרים להפסיק את ההגבלות על 
המעבר של ספינות-מסחר בתעלה, אך ממשלת־מצרים התעל¬ 
מה מהחלטה זו, ובסתיו 1954 החרימה את הספינה הישראלית 
״בת־גלים״,. שניסתה לעבור בתעלה בדרכה לישראל. כן 
הטילה מצרים הסגר על השיט במפרץ־אילת. 

בסוף 1954 החמיר המצב בגבול המצרי ובגבול רצועת- 
עזה המוחזקת ע״י צבא-מצרים. המצרים התחילו מאמנים 
קבוצות של חבלנים, שחדרו לשטח ישראל וביצעו מעשי 
חבלה, מיקוש ורצח. המתיחות בגבול גברה והלכה והתגרו- 
יותיהם של המצרים גרמו לפעולות־תגמול אחדות של צה״ל 
ברצועת־עזה. יחידה מצרית, שחדרה לאיזור המפורז של 
ניצנה, גורשה משם ע״י כוחות ישראליים, לאחר שאיבדה את 
רוב אנשיה בקרב. 

להחמרת המצב בגבולות ישראל—מצרים גרמה במידה 
מכרעת "עיסקת־הנשק", שביצעה מצרים עם צ׳כוסלובאקיה 
בסתיו של 1955 — "עיסקה", שנתנה בידי מצרים עליונות 
בנשק, בעיקר באוויר, באופן שמאזן־הכוחות באיזור הופר 
באופן חמור. מתוך כך נחלש אחד מן הגורמים, שמנעו 
התקפה ערבית על ישראל: פחדם של הערבים מפגי כוחו 
של צה״ל, שהוכח בזמן מלחמת־העצמאות ואחריה. 

על רקע מצב־הביטחון של ישראל יש לראות גם את 
ההתפתחויות, שבאו ביחסיה עם העולם הלאיערבי. 

צרכיה של מדינת־ישראל, וביחוד צרכי-בטחונה• וקשריה 
אל העם היהודי בתפוצות חייבו אותה לטפח יחםי*ידידות 
עם כל האומות השוחרות שלום. ואמנם פיתחה מדינת- 
ישראל, במשך שנות־קיומה המועטות, קשרים ויחסים עם 
רוב מדינות־העולם. בסוף תשט״ו היתה מיוצגת ייצוג 



601 


ארץ־ישראל 


602 


דיפלומאטי ב 42 מדינות ובעצרת השמינית של האדם זפמד! 
למעמד בנשיאות של העצרת. 

ישראל אינה קשורה קשר ישיר אף לאחד מן הגושים 
העולמיים. מתחילה נקטה ישראל בעמדה של אי־הזדהות — 
עמדה, שנבעה בחלקה מן העובדה, ששתי המעצמות הגדר 
לות, ארצות־הברית וברית־המועצות, סייעו בהקמתה של 
מדינודישראל. וכן השתדלה ישראל לטפח יחסי־ידידות עם 
שתי המעצמות הללו כאחת. אך יחסיה עם ברית־המועצות 
והגוש הסובייטי בכללו נתעכרו בהשפעת המסע נגד הציונות 
ו״היהדות הקוסמופוליטית", שהוחל ברוסיה בתחילת שנות 
ה 50 . המתיחות ביחסים עם הגוש הסובייטי הגיעה לשיאה 
בימי משפט סלאנסקי, שנערך בפראג בסתיו 1952 ושבו 
נאשמו "יהודים־בורגנים" במעשי ריגול וחבלה נגד המדינות 
הקומוניסטיות בהשפעתה של מדינת־ישראל. בדצמבר 1952 
הודיעה ממשלת צ׳כוסלובאקיה, שציר־ישראל בפראג הוא 
אישיות בלתי־רצויה. העלילה, שהוטלה על רופאים יהודיים 
בברית־המועצות ביאנואר 1953 , חיזקה את הרושם, שרוסיה 
נקטה קו של מדיניות אנטישמית, והגבירה את המתיחות 
ביחסים בינה ובין ישראל. בפברואר 1953 , לאחר שנתפוצצה 
פצצה בבית הצירות הסובייטית בתל־אביב, ניתקה ברית־ 
המועצות את יחסיה הדיפלומאטיים עם ישראל. אך אחר 
מותו של סטאלין, ועם שינוי הקו הרשמי ביחס ליהודים, 
נתחדשו יחסים אלה, והנציגויות של שתי המדינות הועלו 
לדרגת שגרירויות. ב 1955 באה שוב הרעה ביחסים עם הגוש 
המזרחי בהשפעת "עיסקת־הנשק", שעשתה צ׳כיה עם מצרים, 
ובהשפעת התמיכה, שנותנת רוסיה לתביעות הערביות באדם. 

באותו זמן עצמו השתדלה מדינת־ישראל להדק את קש¬ 
ריה עם אה״ב—השתדלות, שנבעה במידה מרובה מן ההכרה, 
שאה״ב נעשו הכוח המכריע באיזור. תמיכתה של יהדות 
אה״ב במדינת־ישראל ומשקלה בציבוריות האמריקנית תרמו 
אף הם לחיזוקה של גטיה זו. אך עמדתן של אה״ב כלפי 
ישראל לא עברה עד עכשיו את הגבול של ניטראליות 
ידידותית והושפעה במידה מכרעת ע״י שאיפתן של אה״ב 
להכניס את מדינות־ערב למעגל המדיניות המערבית. פחות 
מסובכים — ולפיכך גם יותר ידידותיים — הם יחסיה של 
ישראל עם הדומיניונים הבריטיים ועם רוב הארצות באירופה 
המערבית ובאמריקה הלאטינית. 

מדינת־ישראל שקדה על טיפוח יחסים עם עמי אסיה 
ואפריקה והשקיעה מאמצים מרובים בנסיונותיה לערער את 
העמדה, שהתעמולה הערבית כבשה לה בעמים אלה. למרות 
מאמצים אלה לא הוזמנה ישראל לוועידה של עמי אסיה 
ואפריקה, שנתקיימה בבאנדונג ב 1955 . כיום מקיימת ישראל 
יחסים דיפלומאטיים עם בורמה, יאפאן ותאילנד, יחסים 
קונסולאריים הדדיים עם הפיליפינים, וכן קיימת קונסוליה 
ישראלית בהודו. בין בורמה לישראל קיים שיתוף־פעולה 
בשטחי כלכלה, חינוך מקצועי וחקלאי. יחסי הידידות בין 
שתי המדינות הובלטו בביקורו של ראש ממשלת־בורמה, 
אדנו, בישראל באביב 1955 . באפריקה קיימות, פרט לצירות 
וקונסוליה בדרום־אפריקה, קונסוליות־כבוד של ישראל בלי- 
בריה, קונגו הבלגית וקניה. תורכיה הכירה במדינת-ישראל 
במארס 1949 , ובנובמבר 1949 הותקנו יחסים דיפלומאטיים 
בין שתי המדינות.. הקשרים התהדקו והלכו, אך בזמן האחרון 
נתרופפו במקצת בהשפעת ברית־בגדאד. 

"עיסקת־הנשק" וההתחרות בין המזרח והמערב על השגת 


תמיכתם של הערבים הביאו לידי משלוחי נשק לאויבי ישר¬ 
אל — מצרים, סוריה וגם ערב הסעודית — גם מצד מדינות 
הגוש המערבי. דבר זה הכריח את ישראל לרכז את כל 
מאמציה הדיפלומאטיים בהשגת נשק לשם תיקון מאזן- 
הכוחות. רק אחת משלוש מעצמות־המערב — צרפת — 
קיבלה באהדה את התביעה הישראלית לנשק. בריטניה 
דחתה בלא שהיות את בקשתה של ישראל לנשק כבד, ואה״ב 
הכניסו את הטיפול בבקשה ז 1 לתהליך אדמיניסטראטיווי 
ממושך, שעד עכשיו (יולי 1956 ) לא הביא לידי תשובה 
חיובית. 

בעיות־הפגים, שעמדו בפני המדינה הצעירה, לא היו 
פחות חמורות מבעיות־החוץ. בפתרונן של בעיות אלו כבר 
התחילה מועצת־המדינה הזמנית, שבין פעולות־החקיקה שלה 
יש לציין בעיקר את ביטולו של הספר הלבן והענקת מעמד 
חוקי לכל עולה, שעלה בזמן מן הזמנים לא״י בניגוד לחוקיה 
של ממשלת־המאנדאט, הקמת צבא ההגנה לישראל, קביעת 
שטרי־מטבע ישראליים חדשים, קביעת סמל המדינה ודגלה, 
הקמת בית־הדין העליון וקבלת חוקת הבחירות לאסיפה 
המכוננת: הכנסת הראשונה. כדי לאפשר קיום של בחירות 
כלליות, נערך ביום ו׳ במרחשון תש״ט ( 8.11.1948 ) מפקד 
כללי של האוכלוסיה ברחבי המדינה (המפקד הקודם נערך 
ב 1931 ע״י ממשלודהמאנדאט). מספר תושבי המדינה ביום 
הרישום היה 782,000 , מהם 713,000 יהודים. 

הבחירות נתקיימו ביום כ״ד בטבת תש״ז ( 25.1.1949 ) 
והשתתפו בהן 440,095 בוחר, או כ 87% מבעלי זכות־הבחירה. 
מ 21 הרשימות, שנאבקו על קולות־הבוחרים, זכתה מפלגת 
פועלי א״י ב 155,274 קולות ( 46 צירים)! החזית הדתית 
המאוחדת ב 52,982 ( 16 צירים)! תנועת־החירות מייסודו של 
הארגון הצבאי הלאומי ב 49,782 ( 14 צירים)! מפלגת הפוע¬ 
לים המאוחדת ב 64,018 ( 19 צירים)! רשימת האיחוד הארצי 
של הספרדים ובני עדות המזרח ב 15,287 ( 4 צירים)! המפלגה 
הפרוגרסיווית ב 17,786 ( 5 צירים)! הסתדרות הציונים הכלליים 
(מפלגת המרכז) ב 22,661 ( 7 צירים)! ורשימת הקומוניסטים 
ב 15,148 קולות ( 4 צירים). שאר המפלגות לא זכו לשום 
נציגות או לנציגות של ציר אחד או שני צירים בלבד. 

תקופתהכנסתהראשונה (תש״ט-תשי״א. 1949 - 
1951 ). בט״ו בשבט תש״ט ( 14.2.1949 ) נפתחה בבית הסוכ¬ 
נות היהודית בירושלים האסיפה המכוננת בראשותו של ד״ר 
וייצמן, נשיאה של מועצת־המדינה הזמנית. בישיבה הרא¬ 
שונה נבחרו י. שפרינצק ליושב־ראש של האסיפה המכוננת 
וי. בורג וג. ניר־רפאלקם לסגניו. במושב זה אושר חוק המעבר, 
תש״ט— 1949 , שהגדיר בקווים כלליים את מעמדם של בית- 
המחוקקים, נשיא־המדינה והממשלה. הוחלט, שביודהמחוקקים 
יהא נקרא ״כנסת״, והאסיפה המכוננת — "כנסת ראשונה". 
בי״ז בשבט תש״ט ( 16.2.1949 ) נבחר ד״ר וייצמן לנשיא- 
המדינה, ולמחר הושבע כנשיא. 

עם בחירת הנשיא התפטרה הממשלה הזמנית והנשיא 
הטיל על ד. בן־גוריון את התפקיד של הרכבת־ממשלה. 
ב 8.3.1949 הגיש בן־גוריון לכנסת הצעת-ממשלה ומצע. הממ¬ 
שלה׳ שאושרה ע״י הכנסת ביום ט׳ באדר תש״ט ( 10.3.49 ), 
היתר. מבוססת על קואליציה של ארבע סיעות: מפא״י, החזית 
הדתית המאוחדת, המפלגה הפרוגרסיווית והספרדים. וזה היה 
הרכבה: 

דוד בן־גוריון—ראש־הממשלד, ושר הביטחון! דב יוסף— 



603 


היסגזוריה: תולדות מדינת־ישראל 


604 



טכס השבעתו של ד״ר וייצמאז כנשיאה הראשון של מדינודישראל, 17.2.49 


שר האספקה והקיצוב (לסמכותו נמסר גם משרד החקל- 
אות); הרב יצחק מאיר לוין — שר הסעד; גולדה מאירסון — 
שרת העבודה והביטוח ; הרב יהודה ליב הכהן מימון — שר 
הדתות! אליעזר קפלן — שר האוצר (לסמכותו נמסר גם 
משרד המסחר והתעשיה); פנחס רוזן — שר המשפטים: דוד 
רמז — שר התחבורה; זלמן שזר — שר החנוך והתרבות ז 
בכור שלום שיטרית — שר המשטרה! משה שפירא — שר 
הפנים, העליה והבריאות ז משה שרת — שר החוץ. 

בניגוד לממשלה הזמנית, שהיתה מבוססת על "קואליציה 
ציונית רחבה", שכללה את כל הסיעות הציוניות הגדולות, 
נתבססה הממשלה הנבחרת הראשונה של ישראל על קואלי¬ 
ציה של מפא״י עם אחדות מן הסיעות — מה ששימש 
דוגמה לקואליציות, שנוצרו אף לאחר מכן. גם בתחום של 
מדיניות־החוץ וגם בזה של בעיות־הפנים׳ ובייחוד בבעיות 
כלכליות, נסתמנו חילוקי־דעות מרחיקי־לכת, ששוב לא אים- 
שרו את הקמתן של ממשלות בהרכב דומה לזה של הממשלה 
הזמנית. חילוקי־דעות אלה נתרכזו בעיקר בשאלת האי;פלא- 
ציה והפיקוח הכלכלי(שביהם אליה נתגלה הבדל יסודי בין 
דעותיהם של מנהיגי מפא״י והציונים הכלליים), בשאלת 
מדיניות־החוץ, ובייחוד בשאלת הזדהותה או אי־הזדהותה של 
ישראל עם אחד מן הגושים העולמיים (שביהם אליה תפסה 
מפ״ם עמדה שונה מזו של שאר הסיעות שהיו בממשלה 
הזמנית) ובשאלת הביטחון (שבה תבעה "חירות", יורשתה 
של המפלגה הרוויזיוניסטית, מדיניות תקפנית ונמרצת יותר 
מזו שבה דגלו שאר המפלגות). 

בתקופת הכנסת הראשונה גברה העליה לישראל ואף 
הגיעה לשיאה. זדם ד״עליה התחיל בימי הקרבות וכחדשיים 


אחר תקומת־המדינה כבר יכול היה שר-העליה לציין, שעש¬ 
רים וחמשה אלף יהודים עלו למדינתם. מ 15 במאי ועד סוף 
1948 עלו לארץ 101,828 יהודים. 

עידוד העליה היה ממטרותיה הראשיות של המדינה. כבר 
במגילת־העצמאות נאמר: "מדינת ישראל תהא פתוחה 
לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות". חוק השבות מיום כ׳ בתמוז 
תש״י קבע את זכותו של כל יהודי לעלות למדינת-ישראל, 
אלא אם כן הוא עשוי לסכן את בריאות-הציבור או אם פעל 
נגד העם היהודי. בתקופה הראשונה בלט בזרם העולים היסוד 
האירופי, ניצולי השואה ממחנות־העקורים ויהודי מזרח- 
אירופה. עם מדינות אחדות באירופה המזרחית הושגו הסכ¬ 
מים, שלפיהם הותרה למשך תקופה מסויימת עלייתם של 
יהודים — מה שהיה בניגוד למדיניות הכללית של המדינות 
הקומוניסטיות, האוסרת על הגירה. אך עוד ב 1948 התחילה 
גם עליה מארצותיהמזרח, בעיקר מאפריקה הצפונית ומתור¬ 
כיה. בסתיו 1949 התיר מלכה החדש של תימן את עלייתם 
של יהודים לארץ וכמעט כל יהודי-תימן עלו לישראל במשך 
חדשים מועטים. באביב 1950 התירה עיראק למשך שנה אחת 
עליה יהודית וכ 90 אחוז של יהודי-עיראק עלו באותה שנה 
לארץ. כן עלו לארץ כ 90 אחוז מיהודי לוב. בסוף שנת 1951 
נסתיימה תקופת העליה ההמונית. ממדי-העליה נצטמקו כש¬ 
נסגרו שערי היציאה מאירופה המזרחית וארצות־ערב נתרוקנו 
מיהודיהן. רק ב 1955 התחילה תנועת-העליה גדלה שוב עם 
התגברות זרם העולים מאפריקה הצפונית. 

העליה הגדולה העמידה את המדינה בפני בעיות־קליטה 
קשות. מאחר שאי-אפשר היה לקלוט את המוני-העולים בעבודה 
יצרנית מיד, הוקמו מחנות, שבחם הוחזקו העולים על חשבונה 









605 


ארץ־ישראל 


606 


של הסוכנות היהודית. עם התפתחותן של עבודות הפיתוח 
חוסלו מחנות־העולים ואת מקומם תפסה המעברה, שאף לה 
צורת מחנה או שיכון ארעי, אלא שיושביה מתפרנסים על 
עבודתם וחיים ביחידות משפחתיות. בדרך כלל נשתלבו 
העולים לאחר זמן קצר בתהליכי העבודה והייצור של 
המדינה, אך הקמתם של שיכוני־קבע פיגרה הרבה אחר 
היקלטותם בעבודה. חלק ניכר מן העולים נקלט בהתיישבות 
החקלאית וייסד ישובים חקלאיים חדשים מרובים. 

המעמסה הכלכלית הכבדה, שהעיקה על המדינה מחמת 
ריבוי הוצאותיה לצרכי ביטחון וההוצאות שהיו כרוכות 
בקליטת־העליה, עוררו את הממשלה לפעולה בשני כיוונים: 
מצד אחד, הונהג בארץ משטר חמור של קיצוב וצנע, ומצד 
שני, ניסתה הממשלה להגדיל את זרם ההון למדינת־ישראל, 
הן ע״י עידוד השקעות־הון והן ע״י גיוס אמצעים נוספים 
באמצעות המגביות של הקרנות הלאומיות, הכרזת מילווה־ 
העצמאות, שחרור יתרת השטרלינג המוקפאת בבריטניה, 
וקבלת מילווה מטעם הבנק האמריקני ליבוא ויצוא ומענק 
אמריקני. 

מפעולות־החקיקד, החשובות של הכנסת הראשונה יש 
להזכיר במיוחד את חוק דגל־המדינה (י״ט באייר תש״ט/ 

18.5.1949 ) , שלפיו דגל־המדינה הוא (בשינויים קלים) הדגל 
הציוני׳ חוק העלאת עצמותיו של הרצל (ט״ו באב תש״ט/ 

10.8.1949 ) , שבוצע ב 17.8.1949 , חוק שירות הביטחון (כ״א 
באלול תש״ט/ 15.9.1949 ), חוק לימוד חובה(כ״ד אלול תש״ט/ 

18.9.1949 ) , הקובע שבמשך שלוש שנים יש להנהיג חינוך- 
חובה חינם לכל הילדים בגיל של 5 עד 13 שנה וחינוך־חובה 
לנערים עובדים בגיל 14 — 17 , חוק לעידוד השקעות הון — 
תש״י, חוק השבות (כ׳ תמוז תש״י), והחוק לעשיית דין בנא¬ 
צים ועוזריהם — תש״י. מן החוקים הסוציאליים יש להזכיר 
במיוחד את חוק שיווי זכויות האשה — תשי״א, חוק שעות 
העבודה והמנוחה — תשי״א וחוק חופשה שנתית — תשי״א. 
לעומת זה לא עלה ביד הכנסת הראשונה לקבוע חוקת־יסוד 
למדינה — התפקיד הראשי שלשמו נבחרה — מחמת חילוקי- 
דעות בשאלות עקרוניות, שלא נמצאו להן פתרונים מתקבלים 
על דעת הרוב. הוחלט רק על הכנת חוקי־יסוד, שישמשו מעין 
פרקים של חוקת־המדינה, אך שתקפם לא יהא שונה בפועל 
מזה של שאר החוקים. 

בתחילת 1951 פרצו חילוקי־דעות חריפים בתוך הקוא¬ 
ליציה הממשלתית בשאלת החינוך במעברות של העולים, 
ובהצבעה בכנסת ביום ח׳ באדר א׳ תשי״א ( 14.2.1951 ) נש¬ 
ארה הממשלה במיעוט ונתפטרה. לאחר שבן־גוריון לא 
הצליח להרכיב ממשלה חדשה, שאפשר היה לה להישען על 
רוב בכנסת, הודיע הנשיא ליו״ר הכנסת על הצורך להכריז 
על בחירות חדשות. בהתאם לכך נחקקו החוקים הדרושים 
לעריכת הבחירות לכנסת השניה, שנקבעו ליום כ״ו בתמוז 
תשי״א ( 30.7.1951 ). 

תקופת הכנסת השניה (תשי״א—תשט״ו, 1951 — 
1955 ). בבחירות לכנסת השניה בלטה עליה גדולה של מפלגת 
הציונים הכלליים וירידה ניכרת של תנועת־החירות ושל 
מפלגת הפועלים המאוחדת, שנתפלגה בתקופת כהונתה של 
הכנסת השניה. הממשלה הורכבה ע״י ד. בן־גוריון וחבריה 
היו: דוד בן־גוריון—ראש־הממשלה ושר־הביטחון? לוי אש¬ 
כול — חקלאות ופיתוח! יוסף בורג — בריאות! בן־ציון 
דינור — חינוך ותרבות; דב יוסף — מסחר ותעשיה ומשפ¬ 
טים? הרב יצחק מאיר לוין — סעד! גולדה מאירסון — 


עבודה! פרץ נפתלי — בלי תיק! דוד צבי פנקס — תחבורה! 
אליעזר קפלן — אוצר! בכור שלום שיטרית — משטרה! 
משה שפירא — פנים ודתות! משה שרת — חוץ. 

בתחילת הקיץ 1952 פרש א. קפלן מחמת מחלה ממשרד- 
האוצר ונתמנה סגן ראש־הממשלה. ל. אשכול נתמנה שר־ 
האוצר, פ. נפתלי שר־החקלאות וחיים כהן שר־המשפטים. 
בכ ׳ בתמוז תשי״ב ( 13.7.1952 ) נפטר א. קפלן ובכ״ג באב 
תשי״ב ( 14.8.52 ) נפטר שר התחבורה ד. צ. פנקס. לממשלה 
צורף פ. לבון כשר בלי תיק. מחמת חילוקי דעות בשאלת 
שירותן של נשים דתיות בצבא וענייני הדת בחינוך פרשו 
בנובמבר 1952 אגודת-ישראל ופועלי אגודת־ישראל מן הקו¬ 
אליציה. ראש הממשלה התחיל, איפוא, בניהול משא־ומתן 
לשם הרכבת ממשלה על בסיס רחב יותר והושג הסכם על 
צירופם של הציונים הכלליים לממשלה. הממשלה החדשה 
אושרה ע״י הכנסת ביום ה׳ בטבת תשי״ג ( 23.12.1952 )*. 

בב׳ במרחשוון תשי״ב ( 19.11.1951 ) בחרה הכנסת מחדש 
בד״ר חיים וייצמן כנשיא־המדינה, אך מצב בריאותו של 
הנשיא הלך ורע וביום י״ב בכסלו תשי״ב ( 11.12.1951 ) 
החליטה הכנסת, שיושב-ראש הכנסת, י. שפרינצק, ימלא את 
תפקידיו של הנשיא. ביום כ״א במרחשון תשי״ג( 9.11.1952 ) 
נאסף הנשיא אל עמיו. בהתאם לחוק נתכנסה הכנסת שלושים 
יום לאחר מכן לשם בחירת נשיא חדש, ובכ״ו בכסלו תשי״ג 
( 8.12.1952 ) בחרה הכנסת ברוב קולות ביצחק בן־צבי כנשי¬ 
אה השני של מדינת־ישראל. 

בא׳ בטבת תשי״ד ( 7.12.1953 ) התפטר בן־גוריון — מטע¬ 
מים אישיים — מתפקידיו והלך לקיבוץ שדה־בוקר בנגב. 
הנשיא הטיל על מ. שרת להרכיב ממשלה חדשה. ממשלה זו 
אושרה ע״י הכנסת בכ״ב בשבט תשי״ד ( 26.1.1954 )**. 

בכ״ט בשבט תשט״ו ( 21.1.1955 ) הודיע ראש הממשלה 
בכנסת על התפטרותו של שר־הביטחון פ. לבון ועל הסכמתו 
של ד. בן־גוריון לכהן כשר־הביטחון. כחודש לפני הבחירות 
לכנסת השלישית פרץ משבר בממשלה לרגל העירעור, שהגי¬ 
שה על פסק־הדין שהוצא נגד י. קסטנר, שנאשם בשיתוף- 
פעולה עם הנאצים בימי השואה. משלא הצטרפו הציונים 
הכלליים להצבעת האימון לממשלה, התפטרה הממשלה ובו 
ביום התייצבה בהרכבה הקודם, אך בלא הציונים הכלליים, 
לפני הכנסת, שנתנה לה את אישורה. 

הכנסת השניה המשיכה בחקיקה של חוקי־היסוד, שביניהם 
יש לציין ביחוד את חוק כהונת נשיא המדינה, תשי״ב— 1951 , 
חוק חסינות חברי הכנסת, תשי״א — 1951 , חוק השופטים, 
תשי״ג— 1953 , חוק השיפוט הצבאי, תשט״ו— 1955 , וחוק 
הבחירות לכנסת, תשט״ו— 1955 , שהוא חוק של קבע, חוק 
האזרחות, תשי״ב— 1952 , קובע בין השאר, שכל יהודי 


• הרכבה היה: דוד בן גוריון — ראש הממשלה ושר הביטחון, 

לוי אשכול — אוצר, פרץ ברנשטיין — מסחר ותעשיה, בן־ציון 
דינור — חינוך ותרבות, דב יוסף — שר, פנחס לבון — שר, גולדה 
מאירסון — עבודה, פרץ נפתלי — חקלאות, יוסף ספיר — בריאות, 
יוסף סרלין — תחבורה, פנחס רוזן — משפטים, ישראל רוקח — 
פנים, בכור שלום שיטרית — משטרה, משה שרת— חוץ. בהרכבה 
זה אושרה הממשלה ב 63 קולות נגד 24 . שינויים בחלוקת התיקים 
חלו ששה ימים לאחר מכן (י. ספיר — תחבורה וי. סרלין — 
בריאות). 

•• הרכבה היה: משה שרת — ראש הממשלה ושר החוץ, זלמן 
ארן — שר בלי תיק, לוי אשכול — אוצר, בורג — דואר, פ. ברנ¬ 
שטיין — מסחר ותעשיה, ב. דינור — חינוך ותרבות, דב יוסף — 
פיתוח, פנחס לבון — ביטחון, ג. מאירסון — עבודה, פ. נפתלי — 
חקלאות, י. ספיר — תחבורה, י. סרלין — בריאות, י. רוקח — 
פנים, ב. ש. שיטרית — משטרה, מ. שפירא — דתות וסעד! 
משפטים — פנחס רוזן(שנצטרף לממשלה ששה ימים לאחר מכן). 



607 


עכרי־הירדן 


608 


העולה לישראל מקבל עם עלייתו את האזרחות הישראלית, 
אלא אם בן הצהיר שאין בדעתו לקבלה. 

בין שאר החוקים, שקיבלה הכנסת השניה, יש לציין את 
חוק החינוו הממלבתי, תשי״ג— 1953 (נתקבל בא׳ באלול 
תשי״ג— 12.8.1953 ), שביטל את שיטת־הזרמים בחינוך! את 
חוק הביטוח הלאומי, תשי״ד— 1953 (נתקבל בי״א בכסלו 
תשי״ד— 18.11.1953 ), שהנהיג ביטוח לעת־זקנה, למקרי- 
מוות, לנפגעי״עבודה ולאימהות, שהוא אחד מחוקי־היסוד 
הסוציאליים של המדינה! את חוק מעמד ההסתדרות הציונית 
העולמית — הסוכנות היהודית לארץ־ישראל, תשי״ג— 1952 
(נתקבל בר בכסלו תשי״ג— 24.11.1952 ), ה״מכיר בהסתדרות 
הציונית העולמית כסוכנות המוסמכת, שתוסיף לפעול במדי¬ 
נת ישראל לפיתוח הארץ ויישובה, לקליטת עולים מהתפוצות 
ולתיאום פעולותיהם בישראל של מוסדות ואיגודים יהודיים 
הפועלים בתחומים אלה"! ואת החוק לביטול עונש־מוות 
על רצח (חוץ מבמקרה שהורשע אדם ברצח לפי החוק 
לעשיית דין בנאצים ועוזריהם). 

בתקופת כהונתה של הכנסת השניה השתמשה הממשלה 
בסמכותה החוקית וחילקה את המדינה חלוקה אדמיניסטרא־ 
טיווית חדשה. עד אז — כמעט חמש שנים אחר יסודה של 
המדינה—התקיימו המחוזות והנפות בישראל בגבולות שהיו 
להם בתקופת־המאנדאט! במארס 1955 חולקה המדינה ל 6 
מחוזות ו 14 נפות (עי׳ למעלה, החלוקה האדמיניסטראטיווית). 

מבחינה כלכלית היתד. תקופת קיומה של הכנסת השניה 
תקופה של ייצוב יחסי. בין הגורמים שהיתה להם השפעה 
מרתקת לכת על מצבה הכלכלי של המדינה, יש לציין בייחוד 
את שני אלה: א) ב 13 בפברואר 1952 הביאה הממשלה לפני 
הכנסת תכנית כלכלית חדשה, שבאה לבלום אח התהליך 
האינפלאציוני, לפרק בהדרגה את משטר הקיצוב ולהביא 
לידי הבראת המשק והמטבע! ב) ב 10 בספטמבר 1952 נחתם 
בלוכסמבורג, לאחר משא־ומתן של יותר מחצי שנה, הסכם- 
השילומים בין מדינת־ישראל לבין הקהיליה הפדראטיווית 
של גרמניה (גרמניה המערבית), שלפיו התחייבה גרמניה 
לשלם למדינת־ישראל שילומים בסחורות בשווי של 3,000 
מיליון מארק (כ 720 מיליון דולאר) בתקופה של 12 עד 14 
שנה ונוסף על כך 450 מיליון מארק לאירגונים היהודיים. 

הכנסת השלישית. הבחירות לכנסת השלישית נת¬ 
קיימו בז׳ באב תשט״ו( 26.7.1955 ) והביאו לידי עליה ניכרת 
של תנועת החירות, לעליה מסויימת של אחדות־העבודה- 
פועלי־ציון ומפ״ם (שני פלגי מפ״ם) ולירידה ניכרת של 
הציונים הכלליים וירידה מסויימת של מפא״י. בי״ח במרחשון 
תשט״ז( 3.11.55 ) אושרה ע״י הכנסת ממשלה חדשה בראשו¬ 
תו של ד. בן־גוריון. הקואליציה הממשלתית הקיימת מורכבת 
ממפלגות מפא״י, הפועל המזרחי והמזרחי, אחדות-העבודה- 
פועלי ציון, מפלגת הפועלים המאוחדת והפרוגרסיוויים. 

ד. בן־גוריון, בהלחם ישראל, תשי״ג! פ. ברנדוט, לירושלים, 
1952 ! ג׳. מקדונלד, שליחותי בישראל, 1951 ! א. א. בן אשר, 
יחסי חח של ישראל, תשט״ו! א. גורן, הליגה הערבית, 
1945 ־ 1954 ! 1952 , 1x1x1 ,ן 1 ס ¥1 \ 1 ח 0£ .זיז. 

ג. ק. - ח. י. 

עכר־הירדן. — היסטוריה. — מןהכיבושהתורפי 
עדמלחמת־העולם 1 . אפיינים לדברי־ימיו של 
עבר־הידדן תחת השלטון התורכי׳ מ 1517 עד תחילת המאה 
ה 19 , הם מריבוודהדמים בין השבטים וסיכסוכי־המשפחות, 
שלא פסקו בתחומו. ב 1831 נכבש עבר־הירדן עם שאר חלקי 


א״י וסוריה ע״י צבאות־המצרים, שבראשם עמד אבו׳אהים 
פחה. כשהכריז אבראהים על ״טירוניה״ — מס גיוס לצבא— 
נכנסו ערביי עבר־הירדן, ביחד עם מורדים מחברון, שכם 
ובית־לחם, לירושלים ובזזוה. לאחר מכן הונסו לעבר־הירדן 
והובסו קשה. אע״פ שהמעצמות האירופיות הגדולות החזירו 
להלכה את השלטון התורכי לחבל-ארץ זה ב 1841 , הרי 
למעשה לא עלה ביד התורכים להשליט את מרותם בצפונו 
של עבר־הירדן אלא ב 1865 ׳ ורק לאחר כ 30 שנים נוספות 
חדרו לחלק הדרומי, שעד אז שלטו בו ראשי שבטים בדויים. 
מ 1894 עד מלחמת־העולם 1 היה עבר־הירדן חלק מן הווי- 
לאית של סוריה! חלקו שמצפון ליבוק נכלל בפלך (סנג׳אק) 
חורן, שבו היו 8 נפות (קדות), ואילו החלק שמדרום ליבוק 
נכלל בפלך אל כרד, שכלל 3 נפות, חשיבותו של עבר-הירדן 
עלתה עם סלילת מסה״ב לשירותם של עולי־הרגל למקומות 
הקדושים למוסלמים. באוגוסט 1902 הגיעה מסה״ב החג׳אזית 
עד רבת־עמון, ואילו למדינה הגיעה ב 1907 . 

ההתיישבות היהודית בעבר-הירדן. ב 1880 
פירסם סר לורנס אוליפאנט ספר בשם "ארץ־הגלעד", שבו 
המלח על התיישבות יהודית גדולה בעבר־הירדן. קבוצה 
של יהודי־צפת קנתה בעבר־הירדן שטח של 3,500 דונאם 
מעבר לים־כינרת, וב 1886 הוקמה כאן מושבה בשם "בני- 
יהודה" (ע״ע), שנעזבה לאחר מכן, אך נושבה מחדש ע״י 
״חובבי־ציון״ מלונדון. ב 1900 נמצאו בה 31 מתיישבים. המר 
שבה נפגעה קשה בימי מלחמת־העולם 1 , והמשפחה האחרונה, 
ששרדה בה, נרצחה ע״י הערבים ב 1920 . ב 1894 רכש אדמונד 
רוטשילד 70,000 דונאם בעבר־הירדן, אך שום התיישבות 
יהודית לא בוצעה כאן, ופיק״א, שקיבלה לרשותה את האדמה, 
הוכרחה להחכירה לערבים במחיר סמלי. 

תקופת מלחמת-העולם 1 . הסכם סייקס-פיקו, 
שנחתם בפברואר 1916 , כלל את עבר-הירדן באיזור ב׳, 
שהיה צריך להיות נתון להשפעה בריטית. הטענה, שהושמעה 
ע״י הערבים לאחר זמן, שעבר־הירדן הוכלל בשיחות מאק- 
מהון—המלך חוסיין בשטח השלטון הערבי, אינה מתאשרת 
ע״י התעודות שנתפרסמו. השתתפותם של כוחות־הגרילה 
הערביים בשיחרורו של עבר־הירדן היתה דלת־ערך. חשובה 
מזו היתה פעולתו של הלגיון העברי (באטאליונים 38 ו 39 
של קלעי־המלך), שב 22 בספטמבר 1917 הבטיח את מעבר- 
הירדן לצבאות־הברית במעברות אום אל שרט (כ 12 ק״מ 
מצפון לגשר אלנבי). 

בין שתי מלחמות־העולם. לאחר שנכבשה א״י 
ע״י הבריטים, נמצא כל האיזור תחת שלטון בריטי. באוגוסט 
1918 ׳ כשכל סוריה נכבשה, הושג הסכם בין בריטניה וצרפת, 
שלפיו נכללו לזמן מוגבל עבר־הירדן ופנים־סוריה באיזור 
המזרחי של "שטח האויב הכבוש" ץבת 6 ת£ 1 > 1€ ק 11 :>:> 0 
1 ׳ 0 £ = 11017 ■!), שהיה נתון לשלטונו האזרחי של המלך 
פייסל בדמשק. כשגורש פייסל מסוריה ע״י הצרפתים (יולי 
1920 ), לא ניסה הצבא הצרפתי לכבוש את עבר-הירדן, 
שהושאר במצב של תוהו ובוהו. לאחר כמה שבועות ביקרו 
כמאה שיכים ערביים מעבר־הירדן אצל הרברט סמואל, ששי¬ 
מש אז נציב עליון בא״י, וביקשו שאיזורי־מגוריהם יופרדו 
מתחום־השלטון של ממשלת־דמשק שבפיקוח הצרפתים 
ויוכללו באיזור הבריטי. ב 20 באוגוסט 1920 הוכלל עבר־ 
הירדן ( 90,000 קמ״ר מרובעים) בשטח השלטון הבריטי. 

הופעת עבדאללה. ואולם בנובמבר 1920 הופיע 
האמיר עבדאללה, בנו השני של השריף חוסין, במעון 



609 


ארץ־ישראל 


610 



(מעאן), עם כוח של 1,200 בדוים מחג׳אז 
כדי להתקיף את הצרפתים בסוריה ולנקום 
את נקמת אחיו פייסל שגורש. ב 2 במארס 
1921 הגיע עבדאללה לרבת־עמון (עמאן). 
הבריטים, שלא רצו, שכוחות־הכיבוש הצר¬ 
פתיים של עבר־הירדן יהגרו את עבדאללה, 
החליטו לבוא עמו לידי הסכם. ב 273.21 
הוזמן עבדאללה לירושלים, ולאחר ששוחח 
כאן עם וינסטון צ׳רצ׳יל׳ הרברט סמואל 
וקולונל לורנם, הסכים עבדאללה לעמוד 
בראש השלטון של עבר־הירדן למשך 
שישה חדשים, תחת פיקוחו של הנציב 
העליון לא״י; לאחר מכן נעשה הוזסכם 
קבע. 

באפריל 1923 הודיעה ממשלת־בריטניה, 
ש״אם חבר־הלאומים יאשר את הדבר, תכיר 
ממשלודבריטגיה בקיומה של ממשלה 
עצמאית בעבר־הירדן תחת שלטונו של הוד 
רוממותו האמיר עבדאללה, בתנאי שממ¬ 
שלה כזו תהא חוקתית (קונסטיטוציונית) 
ושהממשלה הבריטית תהא במצב, שיהא 
סיפק בידה לקיים את התחייבויותיה הבינ¬ 
לאומיות בנוגע לשטח זה". ב 25.5.1923 
הוכרז בעבר־הירדן על הקמתו של ממשל 
עצמאי כזה. 

עבר־הירדן במאנדאט הא״י. 
הנוסח הבריטי המקורי של המאנדאט הא״י 
מיום 7 בדצמבר 1920 אינו מזכיר במיוחד 
את עבר־הירדן. אך הנוסח הסופי, שהובא 
לפני חבר־הלאומים באוגוסט 1921 , הכיל 
סעיף נוסף (מספר 25 ), שהעניק לממשלה 
המאנדאטורית את הזכות "לדחות או לעכב 
בהסכמת חבר־הלאומים את קיומן של אותן 
ההוראות של המאנדאט, שלדעתה אינן 
ניתנות לקיום לגבי התנאים השוררים במקום". הנוסח המתר 
קן של המאנדאט אושר ע״י חבר־הלאומים ב 24 ביולי 1922 . 
ב 16.9.22 אישרה מועצת חבר־הלאומים את התזכיר הבריטי, 
שלפיו הוצא עבר־הירדן מתחום תחולתם של סעיפי־המאנדאט, 
הנוגעים להקמת בית לאומי יהודי בא״י. באפריל 1923 
פירסמה הממשלה הבריטית הודעה רשמית על כך. 

התגובה הציונית. התנועה הציונית דאתה בעבר- 
הירדן חלק מן הטריטוריה הלאומית היהודית. התזכיר הציוני 
לוועידת־השלום, שהוכן ביאנואר 1919 , ביקש, שבקהיליה 
(הקומונוולת) היהודית יוכלל השטח של עבר־הירדן שמ¬ 
מערב למסילת־הברזל החג׳אזית. אך ההסתדרות הציונית 
הוכרחה לקבל את ההחלטה הבריטית בדבר הוצאתו של 
עבר־הירדן משטח הבית הלאומי היהודי. בעדותו בירושלים 
ב 25 בנובמבר 1936 בפני הוועדה המלכותית לא״י אמר ד״ד 
ח. וייצמן: "לא אכניס את ראשי בוויכוח על מעמדו המדיני 
הנוכחי של עבר־הירדן. שום יהודי בעל שכל ישר לא יבקש 
עתה כל שינוי בו". המפלגה הציונית היחידה, שסירבה 
להכיר בהפרדתו של עבר־הידדן משטחו של הבית הלאומי 
היהודי, היתה המפלגה הרוויזיוניסטית בראשותו של זאב 
ז׳בוטינסקי, שהתביעה בדבר החזרתו של עבר-הידדן לתחום 


האמיר עבדאללה כראשית תקופת־הטאנדאם. הקיצוני משמאל:הקו 5 ונל לורנס; 
הקיצוני מימי; (בשורה הקדמית): סר וינדם דידו 


הבית הלאומי היתד, עיקר חשוב בתכניתה. בלא שעירערה 
על חוקיות הוצאתו של עבר־הירדן משטח הבית הלאומי 
המאנדאטורי, הדגישה הסוכנות היהודית. שהמדיניות האוס¬ 
רת על יהודים להיכנס לעבר־הירדן מהווה הפרת הסעיפים 
2 , 15 , 16 , ו 18 של המאנדאט, שקבע שוויון־זכויות בשטחים 
מאנדאטוריים לכל תושב ללא הבדל דת או גזע. הסוכנות 
טענה, שאע״פ שאין הממשלה המאנדאטורית מוכרחת להקל 
את ההגירה היהודית לעבר־הירדן, הריהי מפירה את המאנדאט 
במה שהיא מונעת הגירה כזו. ביאנואר 1933 חתמה הסוכנות 
על הסכם עם עבדאללה, שלפיו הסכים זה האחרון להחכיר 
65,000 דונאם בעבר־הירדן להתיישבות יהודית לתקופה של 
99 שנה. אך עבדאללה הוכרח לבטל את ההסכם תחת לחצם 
של הבריטים והלאומנים הערביים, שבראשם עמד המופתי 
הירושלמי. כמה מראשי-הערבים בעבר־הירדן היו נוטים 
למכור אדמה ליהודים, והניסיון הבריטי להעביר במועצה 
המחוקקת של עבר-הירדן הצעת פקודה, שאסרה את מכירתן 
או החפרתן של אדמות לשאינם עבר-ירדנים, נכשל ברוב 
של 13 קולות כנגד 3 . 

ב 1920 הוקם בעבר־הירדן הלגיון הערבי ע״י מיג׳ור 
(אח״ב לט.־קול 1 נל) פ. ג. פיק ( 6 ^ 63 ?), מקציניו של לורנס. 


611 


עפר־הירדן 


612 



רום. בדרוטו ׳! 51 עבר־הירדן 
אחד ממבצרי הלניוז הערבי על גבול־המדבר 

הלגיון הצליח להכניע את השבטים המתמרדים, להדוף את 
הפלישות הסעודיות מבחוץ ולהשליט ביטחון במדינה גופה. 
בזמן־המאנדאט היה קיים בצד הלגיון גם "חיל הספר העבר־ 
ירדני״. הוא הוקם ב 1927 והיה כפוף לממשלת א״י המאג־ 
דאטורית. ב 1948 פורק חיל זה, ורוב אנשיו עברו ללגיון. — 
ב 1939 נמסר הפיקוד על הלגיון לקצין הבריטי ג׳ון ב. גלאב 
(( 1 ( 01111 ). 

עצמאות למחצה. העצמאות־למחצה של עבר־הירדן 
הוגדרה בהסכם שבין בריטניה ועבדאללה מיום 20 בפברואר 
1928 . ההסכם קובע פיקוח בריטי על הנהלת ענייני החת, 
הכספים והצבא׳ וכן שעבר־הירדן ינוהל בהתאם למאנדאט 
הבריטי לא״י ולפי הוראותיו של הנציב העליון. ההסכם של 
1928 תוקן לאחר מכן ב 1934 וב 1941 . ב 19.4.28 פירסם עב־ 
דאללה את החוקה, כפי שנקבע בהסכם, יב 15 ביולי — את 
חוק־הבחירות. בבחירות, שנערכו זמן קצר אח״כ, השתתפו 
רק 3% מבעלי זכות־הבחירה. המועצה המחוקקת, שמנתה 15 
חבר, נתכנסה ב 2.4.29 . ב 16 במאי 1936 הסכימה הממשלה 
הבריטית להקמתה של מועצת־שרים בעבר־הירדן, שתהא 
אחראית בפני האמיר, במקום הוועד־הפועל, שהיה קיים עד 
אז, וכן למינוים של נציגים קונסולאריים ע״י האמיר בארצות 
שכנות מסויימות. ב 6 באוגוסט 1939 נתמנה תאופיק פחה 
אבו אל־הודה כראש־הממשלה הראשון; קונסוליות במצרים 
ובעיראק נפתחו בדצמבר 1939 . 

האוב ל וסי ה נאמדה ב 340,000 ב 1936 (הצפיפות המ¬ 
מוצעת: 3.5 אנשים לכל קמ״ר. בשטח המיושב [ 17,500 
קמ״ר] הצפיפות היא כ 18 איש לקמ״ר). מהם היו 300,000 
ערבים סוניים, 30,000 נוצרים, 10,000 צ׳רקסים מוסלמיים, 


צ׳צנים וטורקומנים. כ 105,000 היו כפריים קבועים, מרוכזים 
ברצועת רמות והרים, שארכה 200 מילים ורחבה כ 25 מילים 
ושמגעת עד עמק־הירדן וים־המלח! 120,000 היו נודדים- 
למחצה, שחיים באהלים ומעבדים את האדמה, וכ 40,000 
בדוים נודדים, שחיים על המקנה ונודדים לצרכי־מרעה 
לא״י. — גידול האוכלוסיה בין 1930 ל 1943 נאמד ב 78,000 , 
אך השבטים הנודדים מתרבים באיטיות מרובה, וכמעט 
שאינם מתרבים כלל. 

בריאות הציבור. אע״פ שאקלימו של עבר־הירדן 
יפה לבריאות, היתה השפעתה השלילית של רמת־החיים 
הנמוכה ניכרת בבריאות־הציבור, וביחוד בזו של הבדוים, 
שהרבה מהם נגועים בשחפת ובמחלות כגון צפדינה וכסר 1 ־ 
פתאלמיה. בימי־מחסור הוכרחו כמה מתושבי עבר־הידדן 
לאכול את הטופח 115 ׳\ 1 ז $3 11$ זץ 1.3111 , שמגדלים אותו כמזון 
לשוורים ולגמלים ושלפעמים הוא גורם שיתוק-אברים, שאינו 
ניתן לריפוי. הקדחת היתד, נפוצה. 

ב 1943 היו בעבר־הירדן 4 בתי-חולים ממשלתיים, מיטה 
אחת לכל 79 תושבים; 5 תחנות לטיפול במחלות מידבקות 
( 28 מיטות) 1 בית־חולים של בית־הסוהר: 5 בתי־חולים 
ציבוריים ובהם 159 מיטות. רק 30 רופאים, 10 רופאי־שיניים 
ו 5 רוקחים היו בעלי רשיונות מקצועיים. 

חינוך. חינוך יסודי היה ניתן חינם, אך לא היה חובה, 

וכן לא היה כללי. ב 1945/46 הוציא עבר־הירדן על חינוך 
35,248 לא״י, 11% מכלל תקציבו. באותה שנה היו קיימים 
73 בתי־ספר ממשלתיים, שבהם היו 199 מורים ו 9,814 תלמי¬ 
דים ; בכלל זה 9 בתי־ספר לילדות, שבהם ביקרו 1,956 תל¬ 
מידות, ו 4 בתי־ספר תיכונים, שמספר־תלמידיהם הכללי הגיע 
ל 160 לערך. בית־ספר טכני בעמאן הקנה חינוך מקצועי 
ל 72 נערים. ב 100 בתי־ספר בלתי־ממשלתיים למדו 3,832 
ילדים ו 2,640 ילדות; 15 מהם היו בעלי חינוך משותף. כ% 
( 4345 ) מן התלמידים היו נוצרים. בבתי-הספר הקאתוליים 
למדו 2,731 תלמידים; ביווניים-ד,אורתודוכסיים — 11,247 
בפרוטסטאנטיים— 843 ! בבתי־הספר המוסלמיים הפרטיים— 
1429 תלמיד. ב 1948 נפתח בעמאן קולג׳ מוסלמי. 

חקלאות. השטח המעובד של עבר-הירדן כלל 4.5 
מיליון דונאמים ב 1949 , שמהם היו רק 231,000 בהשקאה. 
משערים, שבשיטוחדהשקאד, מתאימות אפשר היה להשקות 
מ 7,148,000 עד 7,960,000 דונאם. לעבר-הירדן מבחר גדול 
של תבואות, וביחוד של ירקות. יבול־שיא משנת 1948 נאמד 
ל 450,000 טונות, שמהן היו דרושות לתצרוכת המקומית רק 
50x300 טונות בלבד. האיכרים היו ברובם בעלי משקים קטנים. 
מ 15,960 המשקים הפרטיים, שהיו בעבר־הירדן ב 1938 , כללו 
79% שטחים של עד 66 דונאמים, 13% מ 66 עד 133 ד׳, ורק 
8% היו גדולים יותר. המקנה היה מרובד,-ביחס. ב 1943 נמנו 
בעבה״י: 6,400 סוסים, 6,000 גמלים, 200,000 צאן, 53,000 
בקר, 324,000 עיזים. נעשתה התחלה לנטיעת יערות ולפיתו¬ 
חם באדמות, שבהן נשארו שרשי-העצים בחיים׳ למרות 
ניצולם הממושך בעבר. ב 1945 נאמד השטח הכללי של 
האדמות, שנועדו לשמש שטחי-יער, ב 600,000 דונאם. 

תעשיה. בעבר־הירדן היו מצויים בסה״ב 2 בתי-חרושת 
בריטיים לטאבאק׳ 3 בתי-משרפות, 2 בתי-חרושת לאטריות, 
4 בתי-חרושת לאריגה, 4 בתי-חרושת להפקת עמילן, 1 
לייצור ריבה׳ 1 לעיבוד עורות. התעשיה החקלאית כללה 
יצור סמנה (חמאה מותכת): מצויה גם תעשיה ביתית של 



613 


ארץ־ישראל 


614 


מרבדים ושקים מצמר מקומי. אין מעמד־עובדים במובן 
המקובל במערב ואין, כמובן, איגודים מקצועיים. 

מחצבים. גבס׳ קאולין, חול סיליקאט ופוספאטים גל- 
מיים היו מנוצלים לצרכים מסחריים. יש סימנים למציאות 
ברזל, מאנגאן ונפט (בסביבות ים־המלח). ב 10.5.49 ניתן 
לחברת פיתוח הנפט, חברה־בת של חברת־הנפט העיראקית, 
רשיון קדיחה בעבר־הירדן למשך 75 שנים. ב 8.8.46 הותר 
לחברת צינור־הנפט הטראנם־ערבית להניח צינור־נפט 
מסעודיה דרך עבר־הירדן לצידון שעל חוף הים ה 1 }יכון 
תמורת תשלום שנתי של 250,000 דולאר. 

ה מ א ז ן ה מ ס ח ר י היה תמיד שלילי. היבוא עלה מ 6.6 
מיליון לא״י ב 1946 ל 12 מיליון לא״י ב 1948 , ואילו היצוא 
ירד מ 2.04 מיליון לא״י ב 1946 ל 1.7 מיליון לא״י ב 1948 . 
היבוא כלל בעיקר סוכר, אורז, קפה, קמח, ממתקים, תה, 
שמן־זית ושמני-צמחים, בנזין, נפט, בגדים, נעליים, וכד׳. 
היצוא כלל בעיקר כבשים, עיזים, בקר, שלחים, ירקות 
טריים, צמר, המרים מינראליים. בעמאן 4 באנקים ולשכת- 
מסחר אחת. 

כספים. רובו של תקציב־המדינה נתכסה לא ע״י ההכ¬ 
נסה המקומית אלא ע״י תמיכה (הענקות) בריטית. מן ההוצ¬ 
אות הכלליות, שעלו ב 1939 — 1944 ל 1,632,179 לא״י, יותר 
מ 70% כוסו ע״י הענקות בריטיות. ב 1946 — 1948 קיבל עבר־ 
הירדן הענקות בסך 3.97 מיליון לי״ש. — המטבע של עבר־ 
הירדן היה כאותו של א״י המערבית הלא״י. ב 22.2.48 הוצא 
עבר־הירדן, ביחד עם א״י המערבית, מאיזור־השטרלינג. 

במלחמת־העולם 11 ואחריה. ב 4.10.39 הכריזה 
ממשלת עבר־הירדן על גרמניה כעל מדינה אויבת. במשלחת־ 
הענשים נגד ההתקוממות העיראקית הפרו־נאצית (אפריל 
1941 ), השתתף הלגיון הערבי בפיקודו של המפקד הבריטי 
ג׳ון ב. גלאב. בפעולה, שנעשתה נגד כוחות־וישי הצרפתיים 
בסוריה, כבש כוח עבר־ירדני את תדמור (פאלמירה). יחידות 
קטנות של הלגיון נלחמו בחזית אל-עלאמין. כ 22.3.46 
נכרתה ברית־ידידות ל 25 שנים בין בריטניה ועבר־הירדן; 
לפיה נסתיים המאנדאט על עבר־הירדן, שהוכר כמדינה 
עצמאית ובראשה הועמד עבדאללה כמלך. מומחים וטכ¬ 
נאים בריטיים נתחייבו, לפי ההסכם, לעזור לעבר־הירדן, 
וכוחות מזויינים בריטיים הורשו לחנות בעמדותיהם הנוכ¬ 
חיות "ובמקומות אחרים כפי שיוסכם". עבדאללה הוכרז 
למלך של עבר־הירדן ב 25.4.46 . בקשתו של עבר־הירדן 
להתקבל כחבר באו״מ, שנתמכה ע״י בריטניה, נדחתה ע״י 
רוסיה הסובייטית, שהשתמשה לצורך זה בזכות־הווט( שלה. 
ב 15.3.48 נכרתה ברית־ידידות חדשה בין אנגליה לעבר־הירדן 
(הפעם ל 20 שנה עם זכות לתקנה לאחר 15 שנה), שהיא שונה 
אך במקצת מן הקודמת. היא מענקת לבריטניה זכות להחזיק 
כוחות־אויר בעמאן ובמפו־ק. כן מחייבת הברית את כל אחד 
מן הצדדים לבוא לעזרת הצד השני במקרה שימצא במלחמה 
או בסכנת־מלחמה. על בריטניה לספק נשק ויאימון ללגיון 
ולהגיש לירדן סיוע כספי. 

ע ב ר - ה י ר ד ן ו ה ח ל ו ק ה. תכנית־החלוקה של האר׳מ 
כללה את הקמתה של מדינה ערבית נפרדת בחלק מא״י 
המערבית, שלא תהא מאוחדת עם עבר־הירדן. על־כן נצטרף 
עבדאללה לשאר המדינות הערביות במלחמתן בחלוקה. 
ב 2.12.47 החליטו שני בתי־הנבחדים של עבר־הירדן פה אחד 
"לתמוך באינטרסים הערביים בא״י", והלגיון הערבי מילא 


תפקיד ראשי בפלישה הערבית לישראל. הוא נכנס לא״י 
דרך יריחו, תפס את המשולש הערבי ההררי של שומרון 
ויהודה והקים בו מימשל אזרחי. ב 18.5.48 הגיע הלגיון 
לירושלים וב 27 תפס את העיר העתיקה וכמה שטחים הסמו¬ 
כים לה (ר׳ למעלה, מלחמת־העצמאות). אך מעולם לא עבר 
את השטח, שהוקצה ע״י האו״מ לערבים. ב 7.7.1948 הושג 
הסכם לפירוז הר־הצופים. עם חידוש הקרבות אחר ההפוגה 
הראשונה, שנסתיימה ב 9 ביולי, כבשו כוחות ישראליים כמה 
עמדות חשובות שהיו תפוסות בידי הלגיון. ב 22 ביולי הושג 
הסכם לתיחום איזורי־ההפקר בירושלים. בספטמבר 1948 
הציע הרוזן ברנאדוט, ששימש מתווך מטעם האו״מ, שהחלק 
הערבי של א״י המערבית יאוחד עם עבר־הירדן. ההצעה 
נדחתה ע״י האו״מ. ב 23.9.48 הוקמה בעזה "ממשלה כלל־ 
פלשתינאית" במנהיגותו־בפועל של המופתי הירושלמי לשעבר 
ובחסותה של מצרים, שהוכרה עד מהרה ע״י כל המדינות 
הערביות. מאחר שסבור היה שפעולה ז 1 היתה מכוונת נגד 
עבדאללה, דרש כינוס ערבי, שנערך ביריחו ב 1.10.48 ביזמת 
השלטונות, את סיפוחו המיידי של החלק הערבי של א״י 
לעבר־הירדן. החלטה זו גונתה באופן חמור ע״י מדינות 
ערביות אחרות, שהזהירו את עבר־הירדן שלא לנקוט כל 
פעולה שהיא בכיוון של ביטול העצמאות של "פלשתינה". 
אך ב 13.12.48 אישר בית-הנבחרים העבר־ירדני פה אחד את 
ההחלטה, שנתקבלה ביריחו. שבוע לאחר מכן מינתה ממשלת 
עבר־הירדן את שיך חסן א־דין ג׳ראללה למופתי ירושלים 
במקום חג׳ אמין אל חוסיני. הממשל הצבאי, שהוקם בשטח 
הא״י הכבוש במאי 1948 , הוחלף בממשל אזרחי ב 17.3.49 . 
ב 3.4.49 נחתם ברודוס הסכם של שביתת־נשק בין ירדן 
וישראל, שנקבע לשנה אחת וניתן לחידוש לאחר מכן. בהת¬ 
אם להסכם זה תפסו כוחות ישראליים במאי רצועה באורך 
של 3 ק״מ מדרום לירושלים וכמה כפרים במשולש (השטח: 
250 קמ״ר י האוכלוסיה: 30,000 ). סעיף 8 קובע מינוי ועדה 
מיוחדת לדיון בהפעלת כבישי בית־לחם ולטרון ומסה״ב 
לירושלים, בחידוש העבודה במוסדות שעל הר־הצופים וב¬ 
גישה למקומות הקדושים. מכל העניינים הללו נידונה רק 
שאלת חידוש השימוש במסה״ב לירושלים — ובעניין זה אף 
הושג הסכם. לפי סעיף 12 יכול כל צד לדרוש ממזכיר 
האו״ם שיכנס ועידה של נציגי שני הצדדים כדי לשקול, 
לתקן או לבטל כל תנאי מתנאי־ההסכם! ההשתתפות בוועי¬ 
דה ז( תהא חובה. באפריל 1949 הוסב שמה של ממלכת 
עבר־הירדן ל״ממלכה הירדנית ההאשמית״. ומ 1.3.50 שוב 
אין פירסומי הממשלה משתמשים עוד בשם "פלשתין" 
לציון א״י המערבית, אלא בשם "הגדה המערבית". מכאן 
ואילך מסתיימת ההיסטוריה של עבר־הירדן כמדינה בפני 
עצמה ומתחלת ההיסטוריה של הממלכה הירדנית ההאשמית, 
או כפי שהיא נקראת בקיצור: ממלכת־הירדן או ירדן. 

לס.־קול. פ. ג. פיק, תולדות עבה״י ושבטיה (בערבית), 
1934 ; אגרא, צבאות הערבים בדורנו, "מערכות" תש״ח, עם׳ 

111 — 157 ; 0071017110 .¥ 1 71 . , 11 ס 1 > 07 [- 5 < 7 ס 7 " 7 . 4 

, 70/71071 <{ 0 ז 4 !< 11 / 0 ׳( 5107 ! 711 ,נ 1 נ 1 ט 01 . 5 .( ; 1946 ,//!/ 31171 
! 711 : 0171 77101107101 ! 1711 (ס !/!/ 51171 }/ ,^ז 1 .£ . 0 ; 1948 

, 0:6311 ( 0 £ 41x12112 §ו £11 ; 1954 • 195 0 ~ 1945 , £0/1 ! 11 ) 1111 ג 

ץ< 1 1:30513168 , (!/! 7011 ) 70 01 ) 1 )! 1 ! 1 ק 00771 0 ! 71 ס 771 ! 1 \ ץ 1 \ 

. 1954 , 0118860 .ע\ . 14 
י. ב. ש. 

ירדן. — היסטוריה. הסיפוח של חלקי מערב 
א " י. עבדאללה השתלט על שטחי א״י המערבית, שלא נכללו 
במדינת־ישדאל, ושהיו סמוכים לתחומי-שלטונו, מתוך כוונה 



615 


ממלכת־חירדן 


616 


ברורה לספחם לעבר־הירדן. הצעד הסופי לשם סיפוח זה נעשה 
ב 1.1.50 עם פיזורו של ביה״ג העבר־ירדני והכרזת בחירות 
לבית-נבחרים חדש, משותף לשתי הנדות. לחלקי־א״י, שנת¬ 
פסו ע״י עבר־הירדן, נקבעו 20 צירים (מהם 3 מקומות לנוצ¬ 
רים)—כלומר׳ מחצית מספר הצירים שבביה״נ. ב 11.4.50 
נערכו, למרות התנגדותם של חוגים רחבים מחסידי המופתי- 
לשעבר והקומוניסטים, בחירות משותפות בשתי הגדות, 
שהביאו ניצחון לתומכי-עבדאללה. ב 16.4 מינה עבדאללה 
סנאט חדש בן 20 חברים, ש 8 מהם היו פלשתינאים (להלכה 
צריד היה מספרם להיות 10 ). ב 24.4 אישר הפארלאמנט 
את סיפוח השטח הא״י, שהיה בידי הלגיון, לממלכת-הירדן. 
דובר ממשלת-ישראל הצהיר, שסיפוח זה היה "צעד חד־צדדי 
ואינו מחייב את ישראל". בריטניה הכירה במעמד החדש 
ב 27.4.50 והודיעה, שתנאי הברית שלה עם עבר־הירדן חלים 
גם על האיזור המסופח. הוועדה המדינית של הליגה הערבית 
החליטה, שהסיפוח היווה הפרה של החלטת הליגה. אד הליגה 
נמנעה מלהוציא מתוכה את ממלכת־הירדן, כפי שהוצע 
ע״י מצרים. ממשלת ירדן התנגדה להחלטת האו״מ בדבר 
בינאום ירושלים. 

מלחמת א״י והסיפוח יצרו בממלכת־הירדן בעיות חברד 
תיות, כלכליות ובטחוניות חמורות. אוכלוסיית ירדן גדלה 
פי שלושה וכללה מעכשיו כ 2 /י מיליון פליטים וכ 120 אלף 
תושבי-גבול, שנותקו מעל אדמתם. אלה האחרונים וכן 
הפלשתינאים בכללם לא השלימו עם מפלתם ועם סיפוחם 
לעבה״י. הם עוררו קשיים גוברים והולכים ביחסי עבה״י עם 
בריטניה ועם ישראל. 

המלד עבדאללה נקט מדיניות עצמאית ומנוגדת לזו של 
הגוש המצרי־הסעודי שבליגה הערבית. הוא שאף להקים 
ממלכה ערבית גדולה בצפון("סוריה הגדולה"), וראה בעבר* 
הירדן המורחבת את גרעינה. אחר מלחמת א״י החריפו 
הניגודים בינו לבין שאר מדינות־ערב מחמת סיפוח החלק 
הערבי של א״י לירדן, וכן מחמת נטייתו להשלים עם ישראל, 
הסכמתו ליישוב הפליטים בארצו והתנגדותו לבינאום ירד 
שלים. כל זה היווה את הרקע לרציחתו ב 20.7.51 ע״י ערבים 
ארצישראליים מחסידי המופתי-לשעבר. ברצח היה מעורב, 
כפי הנראה, גם קולונל עבדאללה אל־תל, קודם לכן ממפקדי- 
הלגיון, שברח ב 1949 למצרים. 

הרצח העמיד בסכנה את עצם קיומה של המדינה, אך 
בעזרת הלגיון הערבי התגברה ירדן על המשבר. ב 5.9.51 
עלה לשלטון טלאל, בנו הבכור של עבדאללה. טלאל העניק 
למדינה חוקה חדשה, שלפיה אחראית הממשלה בפני ביה״ג. 
בימיו באה התקרבות בין ירדן והליגה הערבית, וב 16.2.52 
חתמה ירדן על חוזה־הביטחון הקיבוצי הערבי, שבחייו של 
עבדאללה נמנעה מלחתום עליו. 

ב 11.8.52 הודח טלאל מן השלטון לאחר שנתגלתה בו 
מחלת־רוח. ב 25.53 , כשהגיע בנו חוסין לגיל 18 , הוכתר 
למלך 

לאחד שנהרג עבדאללה החמירו יחסי ירדדישראל מחמת 
מעשי־הרצח, שביצעו מסתננים מירדן בתחום־ישראל ומחמת 
מעשי־תגמול ישראליים, שהגיעו לעזיאם בהתקפה הישראלית 
על הכפר קיביה ב 14.10.53 ועל הכפר נחאלין ב 29.4.54 . 
הדיון במועצת־הביטחון על תקרית נחאלין נפסק כשירדן 
סירבה להתחייב מראש על קבלת החלטות המועצה. בד בבד 
עם התחדדות היחסים עם ישראל, גברה ההתקרבות של 


ירדן לליגה הערבית, ומדינות-ערב התחילו תורמות לתקציב 
המשמר הלאומי הירדני. 

התפתחות ז( באה בעיקר בימי ממשלתו של פאוזי אל- 
מולקי, שהוקמה אחר הכתרתו של חוסין. ממשלה זו התקרבה 
ליסודות האופוזיציה במדינה, הכניסה תיקונים מרחיקי־לכת 
בחוקה והחריפה את היחסים עם בריטניה. ב 25.54 פוטר 
אל-מולקי, ותאופיק אבו אל־הודא הרכיב ממשלה. הוא פיזר 
את ביה״נ האופוזיציוני וב 16.10.54 ערך בחירות חדשות, 
שהיו מלווות בהתנגשויות-דמים. מחמת התקרבותה היתרה 
של הממשלה לגוש המצרי־הסעודי, המנוגד לגוש העיראקי, 
פוטרה גם ממשלה זו ב 29.5.55 ולשלטון עלה סעיד אל- 
מופתי. בדצמבר 1955 פרץ משבר גלוי ביחסים בין ירדן 
לבריטניה. בריטניה, בתמיכתן של עיראק ותורכיה, ניסתה 
לצרף את ירדן לברית-בגדאד, ולתכלית זו אף נשלח לירדן 
ראש המטה הקיסרי הבריטי, הגנראל טמפלר. משנתקל זה 
האחרת בהתנגדות חריפה מצד דעת־הקהל והשרים הפלש¬ 
תינאים, הוכרחה ממשלת סעיד אל־מופתי להתפטר. ממשלת 
הזאע אל-מג׳אלי, שהורכבה ב 15.1255 במטרה לצרף את ירדן 
לברית־בגדאד, נפלה לאחר 5 ימים כתוצאה ממהומות־דמים 
חמורות, שפרצו בכל חלקי־הממלכה ונתארגנו בסיוען של 
ממשלות מצרים וסעודיה. הממשלה החדשה הכריזה, שירדן 
לא תצטרף לברית־בגדאד. 

ב 1.3.56 גירש המלך חוסין מירדן את גלאב, מפקד־הלגיון, 
וקצינים בריטיים גבוהים אחרים, והעביר את שאר הקצינים 
הבריטיים מתפקידי־פיקוד. צעד אנטי־בריטי זה עירער במי¬ 
דה ניכרת את יחסיה של בריטניה עם ירדן וכן את שארית 
השפעתה של בריטניה במזרח חתיכת. 

השטח והגבולות. שטחה של ירדן הוא כ 96,300 קמ״ד 
(ובכלל זה כ 6,300 קמ״ר של ה״גדה המערבית״). — ירדן 
גובלת בצפת עם סוריה; במזרח — עם עיראק; במזרח 
ובדרום — עם סעודיה; ובמערב — עם ישראל. בדרום יש 
לה מוצא לים בנמל-עקבה. גבולות־ירדן ארוכים, וברובם הם 
קווים ישרים מלאכותיים, שהותוו לשם יצירת מסדרון־קשר 
בין ירדן לעיראק. 

ה אוב לום יה. לפי אומדן רשמי נמצאו בירדן ב 1955 
1447450 תושבים. מספר זה מבוסם על המיפקד, שנערך 
בסוף 1952 ושלפיו היו מצתים בירדן 1,329,174 תושבים. 
הצפיפות: כ 15 נפש לקמ״ר׳ אד קיימים הבדלים גדולים 
בצפיפות בין האיזורים השונים: בגדה המערבית מגעת 
הצפיפות ל 115 נפש לקמ״ר וכמזרחית ל 6 לקמ״ר. השיעור 
של הילודה הוא 40.1 לאלף ושל התמותה 9.1 לאלף ( 1955 ). 
מתוך האוכלוסיה כ 828,000 הם כפריים; כ 100,000 נודדים 
ונודדים־למחצה; כ 420,000 עירונים. רוב התושבים הם 
מוסלמיס-סוניים. — בסוף 1955 ישבו בגדה המזרחית 642147 
תושבים ובמערבית 805,303 . מספרים אלה כללו 499,606 
פליטים פלשתינאים, שמהם ישבו כ 100,000 בגדה המזרחית 
והשאר בגדה המערבית. 

העבר-ירדנים הם מיעוט באוכלוסיה וכ% מכלל התושבים 
הם ערבים בני א״י המערבית, שהם שונים במוצאם, הרכבם 
ורמת־חייהם מבני הגדה המזרחית. בעוד שבני העבר המערבי 
הם הרוב, ורמת־השכלתם גבוהה מזו של העבר-ירדנים, נתון 
השלטון בידי האחרונים: ראש־הממשלה הוא תמיד עבר- 
ירדני; בפארלאמנט מחצית הצירים הם מעבה״י; ורובו 
המכריע של הלגיון מורכב מבני הגדה המזרחית. לפיכך 



617 


ארץ־ישראל 


618 


קיימת בירדן בעיה של מיזוג בני שתי הגדות, וקיים מאבק 
מתמיד מצד המערביים על הרחבת חלקם בשלטון. 

נוצרים. בירדן מצדים כ 100,000 נוצרים, כמחציתם 
בגדה המזרחית. רובם יוונים־אורתו׳דוכסיים. מצבם הכלכלי 
של הנוצרים מבוסם וחלקם בחיי־המדינה ניכר. יש להם 7 
צירים בביה״נ, וכמה סנאטורים ושרים. קיימים בתי־דין 
דתיים נוצריים. השלטונות אינם רואים בעין יפה את הפעי¬ 
לות המיסיונרית ואת פעילותם הענפה של המוסדות הנוצ¬ 
ריים העולמיים בירדן. בשנים האחרונות הוצאו כמה חוקים, 
שמגבילים פעילות זו בתחוס-החינוד וברכישת־מקרקעים. 
מזמן לזמן פורצים סכסוכי-דמים בין המוסלמים והנוצרים. 

צ׳ ר ק סי ם. בירדן יושבים כ 12,000 צ׳רקסים. מוצאם 
מקאוקאז, שמשם ברחו מחמת הכיבוש הרוסי בסוף המאה 
ה 19 ; הם יושבו על-ידי השליטים התורכיים בשולי-המדבר 
להגנה על שטחי־הישוב מפני פשיטוודהבדוים. הצ׳רקסים 
הקימו מחדש את עמאן. מרכזיהם בירדן: ודי-סיר, גרש 
(ג׳רש) ונאעור. הם יסוד נאמן על השלטון. חלקם בלגיון 
מרובה. יש להם 2 צירים בביה״נ, והצ׳רקסי סעיד אל־מופתי 
שימש כמה פעמים כראש־ממשלה. — כן מצויים בירדן 
פרסים־באהאים, ארמנים וכמה מאות שומרונים. 

הערים העיקריות. — בעבה״י: הבירה עמאן — כ 110 
אלף תושבים; אירביד — 23 אלף תו׳; אל־סלט — 16 אלף 
תו׳; בגדה המערבית: ירושלים — כ 47 אלף תושבים; 
שכם — 43 אלף תר; יריחו — 41 אלף תר; חברון — 36 
אלף תושבים. 

כלכלה. ירדן אינה נושאת את עצמה מבחינה כלכלית. 
חומרת מצבה הכלכלי גברה משסופח לתחומה חלק מן הגדה 
המערבית על מאות אלפי הפליטים שבו. ניתוק המוצא הטבעי 
לים דרך נמל-חיפה; אבדן השוק העיקרי שלה (בא״י המע¬ 
רבית), שצרך את מרבית התוצרת החקלאית העבר־ירדנית; 
השבתת מפעל ים־המלח, שהיה משותף לעבה״י ולא״י, וני¬ 
תוקם של כפרי־גבול הרבה מעל אדמותיהם — הגבירו את 
קשייה הכלכליים של המדינה. ב 1955 נאמד מספר המובטלים 
בין תושבי־הקבע בירדן ב 60,000 . מחמת תנאים אלה מנסים 
צעירים הרבה בירדן להגר לארצות־ערב אחרות ולאמריקה 
הדרומית והצפונית. 

מאזן־התשלומים. ב 1953 הגיעו ההכנסות ל 5.99 
מיליון דינאר וההוצאות ל 19.66 מיליון דינאר. הפער העצום 
מתכסה ע״י סיוע-חוץ: ע״י בריטניה (כ 12 מיליון ליש״ט 
לשנה), ע״י סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים של האו״מ 
המקיימת את הפליטים, וע״י הסיוע הכלכלי של אה״ב. 

המאזן המסחרי. מחמת מלחמת א״י׳ הסיפוח וגידול 
מספר התושבים בירדן, גדל אף היבוא. ב 1955 הגיע היבוא 
ל 27.5 מיליון דינאר, והיצוא ל 2.8 מיליון דינאר. היצוא 
העיקרי מורכב ממוצרים חקלאיים, שהם מיוצאים בעיקר 
ללבנון, לסוריה ולעיראק. היבוא כולל בעיקר צרכי מזון, 
בניין והלבשה. ארצות־היבוא העיקריות הן בריטניה ואה״ב. 

החקלאות מעסקת כ 80% מתושבי־הקבע של ירדן. 
מעובדים כ 6 מיליון דונאם׳ ורק כ 280 אלף מהם בהשקאה. 
לפיכך קשה בירדן פגיעתן של שנוודבצורת והרבה מן החק¬ 
לאים עמוסים חובות ונטל של ריבית קצוצה, היבולים העיק¬ 
ריים הם דגנים, ירקות ופירות. ב 1955 היו בירדן 625 אלף 
עיזים, 116 אלף כבשים, 99 אלף ראשי־בקר ו 22 אלף גמלים. 

ה תעש יה היא ברובה תעשיית־בית של שמן, סבון 


וגפרורים. ביהח״ר למלט, שהוקם ב 1954 , הגיע באותה שנה 
לתפוקה של 79 אלף טון; הוא מספק את התצרוכת המקומית 
ומכונן גם ליצוא. 

אחר סיפוחם של שטחים שבגדה המערבית התחילה הת¬ 
ארגנות כללית של פועלים בירדן. בסוף 1955 כללה התאדו- 
דות־הפועלים בממלכה 25 אגודות ו 15 סניפים, שמנו 11,000 
פועל. 

מחצבים. מנוצלים רבדי הפוספאטים ברוציפה, מצפון 
■לעמאן, שהם בעלי איכות משובחת. ב 1954 הופקו כ 75 אלף 
טון, שיוצאו לאיטליה, יאפאן ויוגוסלאוויה. כן מתכננים 
הפקת פוספאטים באיזור אל־חסא. 

תיירות. ב 1955 ביקרו בירדן כ 85 אלף איש מחוז- 
לארץ. 

כספים. הצעת התקציב ל 1956/57 כוללת הוצאות בסך 
23.4 מיליון דינאר, שמהם מוקדשים לביטחון 12.2 מיליון 
דינאר. ירדן היא חברה בגוש השטרלינג, שאליו חזרה ב 1950 . 

המטבע הוא הדינאר, השווה בערכו לליש״ט. בסוף 
1955 היו במחזור כ 12 מיליון דינאר. 

התחבורה. — כבישים. עמאן מחוברת עם עיראק 
ע״י כביש הנפט עמאן—מפרק—רוטבה—בגדאד, ועם סוריה 
בכביש עמאן—מפרק—דמשק. אל הגדה המערבית מסתעפים 
הכבישים עמאן—סלט—יריחו—ירושלים ועמאן—סלט—גשר- 
דאמיה—שכם. כן נסלל כביש קצר לירושלים דרך נאעור. 
לאורך הגדה המזרחית עובר כביש עמאן—עקבה, ובגדה 
המערבית מצויה רשת־כבישים מימי־המאנדאט. 

מ ם י ל ו ת - ב ר ז ל. מסה״ב החג׳אזית עוברת כ 320 ק״מ 
בשטח ירדן ומגעת עד נקב אל-אשטר, דרומית למעאן. מתכ¬ 
ננים את סלילתה של מסילת־ענף עד עקבה. 

ק ו ו י - א ו י ר. מצויים שדוודתעופה בעמאן, מפרק וירו¬ 
שלים, שמהם מתקיימות טיסות סדירות בקווי־התעופה העו¬ 
למיים וביחוד לארצות־ערב השכנות. 

נ מ ל ע ק ב ה נתון בתהליך־פיתוח משנותקה ירדן מנמל- 
חיפה. קשרי־ספנות קיימים עם לונדון, שממנה בא רוב 
היבוא, ועם ניריורק. ב 1955 פורקו בעקבה 200 אלף טון של 
סחורות מ 222 ספינות. עקבה אינה נוחה כנמל, שכן היא 
מזזוץ לקווי־הספנות העולמיים ורחוקה ממרכזי־המדינה. ירדן 
משתמשת גם בנמל־בירות, אך גם הוא מרוחק ממרכזיה, 
ומיסי־הטראנזיט דרך לבנון וסוריה מייקרים ומשהים את 
המשלוחים. 

צ י נ ו ר ו ת - נ פ ט. דרך ירדן עוברים צינורות־הנפט של 
חברת הנפט העיראקית(.כ>.?. 1 ), שאינו בשימוש כיום, ושל 
11116 ק 13 / תמורת הראשון היא מקבלת 60,000 ליש״ט לשנה, 
ותמורת האחרון כ 300,000 דינאר. 

תה נ ת-ש יד ו ר, שנמצאת ברמאללה, משדרת בער¬ 
בית ואנגלית בגלים בינונים וקצרים. 

ם ד ר י - ה מ ד י נ ה. — ה ח ו ק ה. החוקה הראשונה, שני¬ 
תנה לעבר-הירדן ב 1928 , תוקנה ב 1946 . החוקה נתנה סמכות 
מרובה למלך. בחוקה, שניתנה ב 1952 , בימי המלך טלאל, 
הוגבל כוחו של המלך, והממשלה נעשתה אחראית לא בפני 
המלך, אלא בפני ביה״ג. לפי תיקונים נוספים, שהוכנסו 
בחוקה ב 1953 ונכנסו לתקפם בנובמבר 1955 , דרוש רק רוב 
רגיל של ביה״נ (ולא עוד רוב של 2 / 3 ) להבעת אי-אימון 
בממשלה, שצריכה במקרה זה לפזר את ביה״ג ולהתפטר. 
המלוכה ע 1 ברת בירושה במשפחודהמלך מאב לבנו הגדול. 



619 


ממלכת־הירדן 


620 


המלך מאשר את החוקים, מכריז מלחמה ועושה שלום, מ©נה 
את ראש־הממשלה ומפטרת מכנם ומפזר את ביה״ג, והוא 
המפקד העליון של כוחות־הצבא. 

הרשות המחוקקת מורכבת משני בתים: בית- 
נבחרים וסנאט. ביה״נ מורכב מ 40 צירים, שנבחרים בבחי¬ 
רות כלליות, חשאיות וישירות. הייצוג הוא איזורי־עדתי. 
נבחרים 20 ציר מכל גדה. הצירים צריכים לכלול 7 נוצרים 
( 4 מן הגדה המזרחית ו 3 מן המערבית), 2 צ׳רקסים ו 2 בדוים 
(שנבחרים על־ידי מועצות־שבטים). זמן כהונתו של ביה״ג 
4 שנים. — הסנאט מורכב מ 20 חברים, שהם ממונים על־ידי 
המלך, 10 סנאטורים מכל גדה. לפי תיקון, שהוכנם בנובמבר 
1955 , תקופת־כהונתו של הסנאט היא 4 שנים (קודם לכן: 
8 שנים). במקרה שהצעת־חוק נדחית ע״י אחד מן הבתים 
פעמיים, מתכנסים שני הבתים לישיבה משותפת ומכריעים 
ברוב של %. הממשלה מורכבת מ 10 — 11 שרים. 

קיימות רק שתי מפלגות, שהן מוכרות ע״י השלטונות: 
"המפלגה הלאומיודהסוציאליסטית" (אל־חזב אל־וטני אל- 
אשתיראכי) והמפלגה הערבית התחוקתית (אל־חזב אל־ערבי 
אל־דסתורי). "מפלגת התחיה הסוציאליסטית"(הזב אלבעת׳ 
אל־ערבי אל-אשתיראכי) עירערה על שלא ניתן לה מעמד 
חוקי וביה״ד העליון קיבל את עירעורה! אך השלטונות מת¬ 
עלמים מהחלטת ביה״ד. פועלות גם מפלגות בלתי־חוקיות: 
המפלגה הקומוניסטית הנרדפת ע״י השלטונות ו״מפלגת 
השיחרור"(הזב אל־תחריר) האסלאמית הקיצונית, וכן אגודת 
"האחים המוסלמים". 

עיתונות. מופיעים 4 עיתונים יומיים: 3 בירושלים 
העתיקה — "פלסטין", "אל-ךפאע", ו״אל-ג׳יהאד"! ואחד 
בעמאן — ״אל־אורדוך. כן מופיעים 10 שבועונים ו 16 
כתבי־עת. 

דת־המדינה היא האסלאם. הלשון הרשמית היא ערבית. 
הדגל: שחור־אדום־ירוק עם משולש אדום (שבסיסו על הצלע 
הימנית של הדגל). בתוך המשולש כוכב לבן. 

מערכת־המשפט. קיימים בתי משפט־שלום ( 20 ), 
בתי-משפט מחוזיים ( 7 ), בתי־משפט לעידעודים ( 2 ) ובית- 
משפט גבוה לצדק. על-ידם קיימים בתי־דין דתיים למוס¬ 
למים ולנוצרים, שדנים בענייני אישות, ובתי״ד מיוחדים 
לשבטי-הבדוים. 

החלוקה האדמיניסטראטיווית. הממלכה מחולקת 
לאיזור־המדבר ולאיזור הישוב, המחולק ל 7 מחוזות, שבראשם 
עומדים מושלי־מחוז (מותצרף). ארבעה מן המחוזות הללו 
מצויים בגדה המזרחית (עג׳לון, אל־בלקה, אל־כרך ומעאן) 
ושלושה בגדה המערבית (שכם, ירושלים וחברון). המחוזות 
מחולקים לנפות, שבראשן עומדים מושלי־נפה (קאימקאם), 
והנפות מחולקות ליחידות־משנה. בראש כל כפר עומד מוח , - 
תאר. ב 1955 היו בירדן כ 40 עיריות. ראש־העיר ממונה ע״י 
שר־הפנים מתוך חברי־המועצה הנבחרים. לשר־הפנים סמכות 
למנות' למועצה שני חברים נוספים. בבחירות האחרונות 
( 1955 ) ביטל הייצוג העדתי בעיריות. 

מערכת-ההגנה. — הצבא. הצבא הירדני ("אל־ 
ג׳יש אל-ערבי אל־אודדוני״; בלשונות אחרות: "הלגיון הער¬ 
בי") מתקיים בסיוע בריטי ותלוי בבריטניה בציודו ובאימונו. 
התמיכה הבריטית הגיעה ב 1955/56 לכ 9 מיליון ליש״ט. 
מספר הקצינים הבריטיים בלגיון בעמדות-מפתח הגיע קודם 
גירושו של גלאב (מארס 1956 ) ל 70 . כיום הפיקוד הוא 


ערבי. — מספר אנשיו של הלגיון כ 20 אלף, רובם בני הגדה 
המזרחית ובעיקרם הם בדוים. הוא מורכב מחיל־רגלים, חיל- 
תותחים וחיל־שריון. הוא הוכשר במיוחד למלחמת־מדבר. 
ללגיון כוח-אויר קטן של מטוסי אימון והובלה! בסוף 1955 
נרכשו גם כ 10 מטוסי־סילון. בים־המלח מוחזקת שייטת 
זעירה של סירות־משמר. 

המשמר הלאומי. במחצה השניה של 1949 הוקם 
משמר לאומי לתפקידי הגנה על הגבול עם ישראל. מדינות 
הליגה ובריטניה תומכות בתקציב המשמר. 

המשטרה. המשטרה היא חלק של הלגיון ומונה 
כ 4,000 איש. 

מערכת-החינוך. ב 1955 למדו בירדן כ 200 אלף 
תלמיד ב 713 בתי־ספר יסודיים ותיכונים. מספרם של המורים 
והמורות: 5,720 . 

כ 130 אלף תלמיד לומדים בבת״ס ממשלתיים, כ 45 אלף 
בבתה״ם של סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים של האו״מ, 
כ 17 אלף בבת״ם פרטיים, כ 6 אלפים בבת״ס זרים, וב 2,000 
בבתה״ס של הצבא. מספר ניכר של סטודנטים ירדניים לומד 
בחו״ל, מהם יותר מאלף במצרים וכ 500 באה״ב. 

בריאות. מצב־הבריאות בירדן הוא בקו של עליה. 
סוכנות הסעד והתעסוקה של האו״מ מסייעת לירדן הרבה 
בתחום זה. ב 1955 היו בירדן 209 רופאים, 43 רופאי־שיניים, 
251 מיילדות, 82 בתי־מרקחת ו 41 בתי־חולים (מהם 15 
מייסודם של אירגונים זרים) ובהם 2,550 מיטות. 

״המזרח החדש״, רבעון החברה המזרחית הישראלית, 1949 - 
1955 ! י. פאפוריש, ארצות המזרדדהתיכון, גיאוגרפיה פיסית, 
כלכלית וישובית, תשי״ד, עמ׳ 199-184 ! א. א. בן אשר, 
יחסי חוץ של ישראל, תשט״ז, ענד 43-38 ! א. גורן, הליגה 
הערבית, תשי״ד! £10010501 , 11 ז 1:0 >} 1 ו 51 וז 00 , 15 ׳\ 3 מ . 4 * .מ 

, £051 ) 51111111 05111 ) 0 ) £1 ) 1/1 1 ( 1 5 ) 5101 / 0 5 ) £11 )■< 7 , £111115 
- 15 ) 5 £0051055110 0511 1 01111001 ? 11 : £051 ) 5111/111 ) 7/1 ף 1953 
, £051 ) 51111111 7/10 ;' 1954 ,(.££^ . 101 0£ . 1051 31 ץ 0 א) ץ)! 1 
.( 0611036005 ? סקסזס?) 1955 

נ. ם. 

דצועודעזה. — הסכם שביתת־הנשק בין ישראל ומצרים, 
שנחתם ב 24 בפברואר 1949 , השאיר בידי המצרים שטח של 
320 קמ״ר בקירוב. בתוקף הסכם אחר, שנחתם בין ישראל 
ומצרים ב 22.2.52 ("פשרת-שעה") בנוגע לחלוקתו של האי- 
זור המפורז, סופחו למצרים עוד 20 קמ״ר, באופן שבסה״ב 
כוללת דצועת-עזה 340 קמ״ר ( 29% מנפת-עזה של תקופת- 
המאנדאט). ארכה של הרצועה — מבית-חנון בצפון עד 
רפיח בדרום — הוא כ 40 ק״מ בקו־אויר! רחבה המאכסי- 
מאלי (באיזור ה׳אן יונס) הוא כ 14 ק״מ ורחבה המינימאלי 
(באיזורדיר אל-בלח) הוא כ 5.5 ק״מ. חולות־החוף משתרעים 
על-פני שטח, שתופס משליש עד מחצית רחבה של הרצועה! 
שני עורקי-תחבורה, כביש־החוף ומסילת-הברזל, מקשרים 
את האיזור דרך מדבר־סיני עם מצרים. האיזור שימש בימי 
השלטון הבריטי שטח-ריכוז לכוחותיהם ועל־כן מצויים בו 
מיתקנים ומחנות צבאיים. האוכלוסיה מ 1 ׳נה כ 285 אלף נפש. 
כ 70 אלף מהם הם תושבי-קבע של האיזור, ומאלה האחרו¬ 
נים — כ 45 אלף מרוכזים בעזה וכ 20 אלף בח׳אן־יונם, דיר 
אל־בלח ורפיח. שאר התושבים הם פליטים (כ 213 אלף). 
הצפיפות ברצועת־עזה היא, איפוא, 820 נפש לקמ״ר. 

לפי הדו״ח הסופי של ועדת-הסקר של האדם בראשותו 
של גורדון קלאם, שנתפרסם ב 1949 , נמצאו ברצועת־עזה 211 
אלף פליטים, שקיבלו טיפול באמצעות קרן־הסעד למען 
הפליטים מטעם האו״מ! מתוך מספר זה היו כ 190 אלף משטח 



621 


ארץ־ישראל 


622 


ישראל — בעיקר מדרום־הארץ — והשאר ( 21 אלף) מחציתם 
בדוים ומחציתם פלחים מקומיים׳ שנשארו— לפי הדו״ח הנז¬ 
כר — ללא קרקע מאחר שאדמותיהם צורפו לתחום־ישראל. 
מקורות מצריים מציינים, שברצועה מצויים כ 42 אלף בדוים׳ 
מהם כ 30 אלף פליטים משטח ישראל. בדו״ח קודם (ספטמבר 
1949 ), שנמסר ע״י משלחת הקוויקרים באיזור־עזה לוועדה 
הטכנית שעל-יד "הוועדה המפשרת של האו״מ״׳הועמד המספר 
הכולל של הפליטים על 214,500 . ממספר זה ניכתה הוועדה 
הטכנית 28,500 פלחים מקומיים מחוסרי-קרקע ו 22 אלף 
בדוים. מספר הפליטים משטח-ישראל נקבע, איפוא, ל 164,000 . 

הפליטים מרוכזים ב 12 מקומות(מחנות וישובים) והטיפול 
בהם מסור באיזור זה בעיקר בידי סוכנות הסעד והתעסוקה 
של האו״מ (אונרוו״א והקוויקרים. המשלחת 

הקוויקרית פתחה (עד סוף 1951 ) בתי-ספר ל 20 אלף מתוך 
70 אלף ילדי־הפליטים בגיל ביה״ס. העיתון הרשמי המצרי 
לרצועת־עזה ("אל־וקאיע אל פלסטיניה") ציין בסוף מארם 
1954 ׳ שמספר בתי-הספר לילדי'התושבים הקבועים הגיע 
ל 70 (מהם 22 לבנות). בבתי-ספר אלה למדו כ 46 אלף 
ילדים, מהם כ 34 אלף ילדי-פליטים. בתחילת 1955 נתפרסמו 
ידיעות בעיתונות המצרית, שלפיהן היה המספר הכולל של 
בתיה״ס ברצועה 94 והמספר הכללי של תלמידיהם 56 אלף. 

רוב קרקעותיהם של התושבים הקבועים נמצא בתחום 
השטח הישראלי. לפי אומדנים ערביים, אין השטח הראוי 
לעיבוד חקלאי מספיק אף כדי כלכלת האוכלוסיד, הקבועה 
בלבד; לפי הדו״ח הסופי של ועדת־הסקר, מעובד כל השטח 
הראוי לעיבוד. מצב זה מחייב יבוא של תוצרת חקלאית 
ומיצרכים אחרים מחוץ לאיזור. מחמת חוסר־עבודה וחוסר- 
פרנסה, מועט כוח־הקניד, של האוכלוסיה. עבודת בתי- 
המלאכה לאריג ובתי־מלאכה אחרים(שעזה וח׳אן־יונס נודעו 
בהן) נתחדשה רק בחלקה. 

במדיניות־המיסים כבמדיניות־המכס שמרו המצרים על 
המצב, שהיה קיים בתקופת־המאנדאט. על סחורות, שהובאו 
מעזה למצרים, הוטל מכם מטעם הנ 5 ינהל המצרי, ומיסי- 
הקרקעות ומס־ההכנסד. — שהוגדלו ב 1942 ו 1943 בא״י המאג־ 
דאטורית כשהיה קיים בא״י עודף של כספים — נשארו 
בתקפם. מדיניות המכס והמיסים של המצרים והעדר מקורות- 
מחיה גרמו לירידת המחזור המסחרי ברצועה מ 2 / נ 4 מיליון 
לירות(ארצישראליות) בשנה האחרונה של תקופת־המאנדאט 
ל 1,800,000 לירות ב 1951 . ערך הרכוש במיטלטלים, שנמצא 
ברצועה ב 1951 , נאמד ב ג/ 1 מיליון לירות מצריות. 

הקף הפקדונות בבאנקים הוא מצומצם ונתון בתהליך 
של ירידה. 


נובמבר 1949 

יאנואר 1949 


בלא״י 

140,000 

300,000 

360,000 

1,000,000 

סקדונות בבארקליס באנק 
סקדונות ב״באנק הערבי' 


מצרים לא עשתה דבר לעידוד כלכלתה של הרצועה. היא 
הגנה על תעשיית־הטכסטיל המצרית ע״י מה שמנעה אספקת 
חוטי־טוויה מ 700 הנולים'שברצועה ז ניצלה עד תום את 
המלאי של מטבע־חוץ, שהיה ברצועה ? גבתה 50,000 לירות 
לשנה בעד הובלת משאות במסילת־הברזל לעזה, ושמרה 
בהקפדה על גבולות־המכס בין מצריים ל״פלסטיך, עד אמצע 
שנת 1955 . 

החקלאות — כ 8 — 10 אלפי דונאם של הדרים וכ 80 — 90 


אלף דונאם של תבואות — מכנסת כ 150,000 לירות מצריות 
בשנה. המלאכה — אריגה וצביעה, עיבוד עורות ומלאכת- 
מחשבת — מכנסת אף היא כ 100,000 לירות בשנה. בשנת- 
הבצורת 1950/51 הגיעה הכנסתה ה״לאומית" של הרצועה 
ל 223,313 לירות מצריות בלבד, ואילו הוצאותיה עלו 
ל 340,244 לירות. מצריים הוציאה על החזקת הרצועה ב 1950 
277,000 לי״מ. סכום זה כולל את הגירעון הנזכר (של 117,000 
לי״מ) ועוד 160,000 לי״מ, שהוצאו על 60,000 נצרכים. 
לעומת ההוצאות הללו נהנו סוחרי־מצריים משוקה, הצרכני 
בעיקרו, של הרצועה: 


הגירעון במאזן 
המסחרי 
בל״י 

יצוא 

בל״י 

יבוא 

בל״י 


903,791 

80,072 

983,863 

1949 

998,291 

12,859 

1,011,150 

1950 

846,000 

272,000 

1,118,000 

1953 


עיקר סחרה של הרצועה הוא עם מצרים וגרעונותיה 
התבטאו, איפוא, בזרימה מהירה של כסף מן הרצועה למצ¬ 
ריים (המטבע המאנדאטורי הוחלף ב 9.6.50 במטבע המצרי). 
הגירעון מכוסה ע״י האו״מ, הקוויקרים והשלטונות המצריים. 
ב 1955 כלל היצוא הדרים ( 135 אלף לי״מ),אבטיחים וגרעיני- 
אבטיחים ( 55 אלף לי״מ), עירות, בדים וצמר (כ 20 אלף 
לי״מ). בתחילת מאי 1955 נתפרסמו ידיעות על ביטולן של 
כל ההגבלות על תנועת היבוא והיצוא בין מצרים והרצועה. 

צבא־הכיבוש המצרי של הרצועה מוחזק על חשבון תקציב 
הביטחון המצרי. הוא עלה ב 1950 בד מיליון לי״מ לערך 
וב 1951 — ב 3 מיליון לי״מ בערך. 

המשטר. עד סוף 1953 נוהלה הרצועה כשטח־כיבוש 
צבאי. בעזר, ובח׳אן־יונם מוסיפות הרשויות העירוניות לפעול 
תחת פיקוח מצרי. השלטון לא שיתף את נציגי שאר המקומות 
(מוח׳תארים, שיכים וחברי ועדות מקומיות) בהנהלת ענייניה 
של האוכלוסיד, האזרחית. יוצאת מכלל זד, היא ה״ועדה 
לענייני גאולת דם" (מאתמר מג׳לס א־דמום), המורכבת 
משיכים בדוים. ביאנואר 1950 הוקמה 'מועצה מוסלמית 
עליונה בראשות סגן המושל המינהלי. כן קיים כוח משטרתי 
קטן ו״משמר לאומי", שמשרת את צרכיה הצבאיים של 
מצריים. חלק ניכר מן הפקידות מורכב מתושבי־המקום 
ומפליטים, פקידי ממשלת־המאנדאט לשעבר. יחסם של 
השלטונות אל האוכלוסיה — חושבים קבועים כפליטים — 
היה עד הזמן האחרון שרירותי. ההרגשה הרווחת בין התוש¬ 
בים היא שהם נמצאים במחנה-הסגר גדול. עד שנות 1952 — 
1953 היו השלטונות מקרבים את הנכבדים, שבעבר היו 
ידועים כמצדדי המופתי הירושלמי׳ אמין אל חוסיני, ורודפים 
את מתנגדיהם — תומכי עבדאללה — וכן את הקומוניסטים, 
הפועלים במחתרת. את ציבור הפליטים מתאר דו״ח ועדת- 
חקירה של משרד-הכלכלד, המצרי(״אהראם״, 18.8.51 ) כאבק- 
אדם ללא דת ומוסר! העניות מנוולחם, הפריצות ושחיתות- 
המידות פורחות בתוכם והלכי-רוח קומוניסטיים פ 1 שים 
בקרבם. 

בספטמבר 1948 הקימה מצרים את "הממשלה הערבית 
הפלשתינאית", שמרכזה "הזמני" נקבע בעזה. לאחר קיום 
עלוב של חדשיים (מחמת יחם־ההסתייגות אליה מצד הממש¬ 
לות הערביות ובעטים של חיכוכים פנימיים) פסקה הממשלה 
הערבית הפלשתינאית לפעול בתחומי-ד,רצועה. דבר זד, לא 
מנע את ממשלת־מצרים מלתבוע בהזדמנויות שונות זכות 





623 


רצועת״עזה 


624 


ייצוג לממשלת־עזה לפני האו״מ. באופן פורמאלי קיימת "ממ¬ 
שלה" זו* ושמור לה לעיתים מקום בישיבות הליגה הערבית. 

מצרים אינה רוצה לספח אליה את הרצועה מסיבות 
מדיניות וכלכליות: א) מצרים דבקה בהחלטתה של הליגה, 
האוסרת על המדינות הערביות, שכבשו חלקים של א״י 
המאנדאטורית, לספח חלקים אלה לתחומן; היא האשימה 
את עבה״י בהפרתה של החלטה זו ועל יסוד זה אף תבעה את 
גירושה של ירדן מן הליגה; ב) מצרים פוטרת את עצמה 
מן המעמסה הכלכלית שבהחזקת הרצועה ע״י הימנעותה 
מלספחה אליה. רושדי אל־שווא, ראש עיריית עזה לשעבר, 
פנה באפריל 1949 , ביולי 1949 ובנובמבר 1950 למצרים 
בבקשה, שתספח אליה את רצועת־עזה, ובכל פעם דחו המצ¬ 
רים את הבקשה בטענה, שהם מגינים על "עצמאותה של 
פלסטין״. ״עצמאות פלסטין״ נשמרת — למרות רצונם של 
בני־הרצועה — בכידוני הצבא המצרי. עזה חשובה למצרים 
אך ורק כבסים צבאי וכראש־גשר להתקפה על ישראל, וכן 
כבסים להסתננות לישראל. 

בזמן האחרון חלה התפתחות ניכרת בשלטון האזרחי 
ברצועה בכיוון של הרחבת האוטונומיה. ב 12 בצדמבר 1953 
נתפרסם חוק, שקובע את יסודות המינהל של הרצועה. חוק זה 
מבטיח את הזכויות הכלכליות והחירויות האישיות, כגון 
שוויון אזרחי, חופש אישי, חופש ההתאגדות וחופש־התנועד. 
(כל אלה בהגבלות שבחוק הצבאי). רשות־הביצוע היא בידי 
המושל האדמיניסטראטיווי הכללי ובידיה של מועצה מבצעת. 
המושל כפוף לשר־המלחמה המצרי, הזכאי להנהיג משטר 
צבאי. המועצה המבצעת כוללת את המושל וראשי המחלקות 
הממשלתיות, שכולם ממונים מטעם משרד־המלחמה המצרי. 
המועצה המחוקקת, שבראשה עומד המושל, מורכבת מחברי 
המועצה המבצעת, ראשי־העיריות של עזה וח׳אדיונס, ששה 
מחברי־המועצות של העיריות הללו וששה נציגים של בעלי 
המקצועות השונים (כגון חינוך, בריאות, משפטים וכד , ). 
כל חוק צריך להתאשר ע״י המושל. במקרה שהוא מסרב ליתן 
אישור זה, נמסרת הצעת־החוק להכרעתו של שר-המלחמה. 
השופטים ממונים על-ידי שר־המלחמה, שבידיו מסור גם 
האישור של הצעת-התקציב. מבקר־המדינה המצרי מפקח על 
החשבונות. 

״חוק יסודי״ זה נכנס לתקפו ב 2 ביאנואר 1954 . בתחילת 
1955 הושלמה הצעה של חוקה חדשה, שנתאשרה ע״י מועצת- 
השרים. חוקה זו מבוססת על ה״חוק היסודי" הנזכר, והחידוש 
שבה הוא — הקמתה של מועצה מחוקקת (מעין פארלאמנט), 
שתיבחר במקום המועצות הממונות בעבר. הביצוע יישאר, 
כנראה, גם להבא בידיו של המושל. 

דו״ח ועדת הסקר של גורדון קלאע ( 1949 ); והדו״הות השנ¬ 

תיים של אונרוו״א לעצרות או״מ ( 1955-1949 ). 

ג. ת. 

סדרי השלטון והמשפט 

1 . המשמר. — קו בולט במשטר־המדינה הוא ההעדר של 
חוקה במובן פורמאלי, ז. א. מיסמך או שורה של מיסמכים 
בעלי דרגת־תוקף מיוחדת, שמעמדת אותם מעל לחוקים 
הרגילים ושעל־ידי כך הם מגבילים אף את חופש פעולתו 
של המוסד המחוקק עצמו. בישראל — בדומה לאנגליה, אבל 
שלא בדומה לשאר המדינות התרבותיות בזמן החדש — 
שווים כל החוקים בדרגת-תקפם, מתקבלים לפי אותו תהליך, 
ובמקרה של סתירה ביניהם מכריע החוק האחרון. אע״פשעל- 


יסוד החלטה שנתקבלה בכנסת מקובל בישראל לסמן 
חוקים מסויימים (לדוגמה: פקודת סדרי השלטון והמשפט, 
חוק ההעבר, חוק השבות, חוק כהונת נשיא המדינה) כ״חוקי־ 
יסוד", ולראות בהם כעין פרקים של חוקה לעתיד לבוא, אין 
לחוקים אלה מבחינה משפטית כל עדיפות על צאר החוקים. 
העדר זה של חוקה פורמאלית בישראל מעניק למשטר שלה, 
כפי שהוא מתואר להלן, אופי של גמישות יתרה. המוסד 
המחוקק — הכנסת — רשאי וגם יכול ללא קושי מיוחד 
לשנות בכל שעה שירצה בכך את אפיו של המשטר, את הרכב 
מוסדותיו ואת סמכויותיהם. עובדה זו מוסיפה חשיבות למוסד 
המחוקק והופכת אותו למוסד עליון במדינה, שאינו מוגבל 
ע״י שום מוסד אחר ואף לא ע״י סייגים שהוא עצמו יצרם. 
במובן זה אפשר לומר, שבישראל קיימת עליונות של 
הפארלאמנט. 

ביסודו של דבר, המשטר הישראלי הוא פארלאמנטארי, 
רפובליקני ודמוקראטי. הוא דמוקראטי מפני שהוא נשען 
על הסכמת האוכלוסיה או רוב באוכלוסיה. כדי לקבוע את 
רצון האוכלוסיה, הוא מאפשר לכל יחיד ויחיד שבה לבחור 
מתוך יכולת של ברירה, ללא כפיה, במועמדים לתפקידים 
ציבוריים יסודיים, ובעקיפים גם לקבוע את עקרונות־המשטר 
עצמם. מכאן חופש הדיבור, הוויכוח והביקורת, חופש של 
התארגנות פוליטית, ושוויון של כל בעלי זכות־ההצבעה 
לגבי הפעלת זכותם. 

שנית, הדמוקראטיה הישראלית היא דמוקראטיה של 
נציגים, בניגוד לדמוקראטיה ישירה. חוץ מביחידות מקומיות 
של ההתיישבות העובדת, אין אנו נתקלים בישראל במוסדות 
כגון אסיפות־עם בעלות סמכות־החלטה וכגון משאלי-עם. 
אין העם מחליט החלטות ענייניות! פעולתו מצטמצמת 
בבחירת נציגים, ורק הם מחליטים על גופם של דברים. 

שלישית, קיים בישראל משטר פארלאמנטארי, ז. א. 
משטר, שבו הפארלאמנט עליון מכל שאר המוסדות במדינה, 
וביחוד מן הממשלה, האחראית בפניו וזקוקה לאימונו בה. 
כאמור, העדר של חוקה פורמאלית מסזק את עליונותו של 
המוסד המחוקק בישראל. 

מועצת־המדינה הזמנית. אופי זה של משטר 
פארלאמנטארי נתגבש במדינה מן היום הראשון לקיומה, 
כשהמוסד המחוקק הזמני, מועצודהמדינה הזמנית, קבע את 
הרכבם וסמכויותיהם של כל שאר המוסדות, בעוד ששום מוסד 
אחר לא היה רשאי לקבוע, להגביל או לשנות את הרכבה 
וסמכויותיה של המועצה. "מועצת המדינה הזמנית היא 
הרשות המחוקקת" (מנשר מיום ה׳ אייר, תש״ח, עתון רשמי 
תש״ח, עמ ׳ 3 ). כל סמכויותיה של הממשלה, כל פעולותיהם 
של בתי-המשפט, וכל הכללים הנכללים במשפט־המדינה 
כפופים לרצונו של המחוקק (פקודת סדרי השלטון והמשפט, 
עתון רשמי תש״ח, תוספת א/ עמ ׳ 1 ). פרי החלטתו של 
המחוקק — החוקים (בתקופת המועצה הזמנית היו החוקים 
נקראים ״פקודות״) — הם המיסמכים העדיפים מבחינת 
תקפם מכל מיסמכים מחייבים אחרים במערכת המשפטית, 
ושום תקנות, צווים, פסקי-דין וכד , אינם בעלי כוח מחייב 
במידה שהם סותרים את החוק, אלא אם כן החוק עצמו מתיר 
את הדבר. התר זה ניתן ע״י סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון 
והמשפט לגבי תקנות לשעודחירום, ש״ראש־הממשלה או 
כל שר אחר" רשאי לתקנן "ככל אשר ייראה לו לטובת 
הגנת המדינה, בטחון הציבור וקיום האספקה והשירותים 
החיוניים" אם הכריז המוסד המחוקק, "כי קיים במדינה מצב 



625 


ארץ־ישראל 


626 


של הירום" ואם מילאה הממשלה את ידו של ה?) ר הנידון 
לתקן תקנות מסוג זה. לגבי תקנות אלו, אבל רק לגביהן, 
קובע החוק, שכוחן יפה "לשנות כל חוק, להפקיע זמנית את 
תקפו או לקבוע בו תנאים״, אבל רק לתקופה של 3 חדשים 
מיום תיקונן. המוסד המחוקק יכול לבטל את תקפה י של 
תקנה לשעת־חירום גם קודם שעבר זמנה ע״י ביטולה במפו¬ 
רש באמצעות חקיקה מיוחדת או ע״י הכרזה, שמצב־החירום 
פסק להתקיים. ביום י׳ באייר תש״ח הכריזה המועצה על 
קיומו של מצב־חירום, ותקנות לשעת־חירום מהוות משום כך 
חלק ניכר וחשוב במערכת המשפטית של מדינת-ישראל, 
אבל יש לזכור, שתקנות אלו כוחן יפה אך ורק משום שהחוק 
מתיר את תיקונן ובמידה שהוא מתירו (אגב, בסמכותם של 
בתי״המשפט לבדוק באיזו מידה מתאמת התקנה לשעת־חירום 
לסייגים המפורטים בחוק) ושהפיקוח על כניסתן של תקנות 
אלו לתקפן וכן על פקיעתו של תוקף זה נשאר בידיו של 
המחוקק. מובן, שהמחוקק רשאי להגביל את תחומן או לשנות 
כליל את אפיין של התקנות לשעת־חירום, ןכך כבר צימצמה 
הכנסת את הנאמר שכוחן "יפה לשנות כל חוק", כשקבעה 
בחוק מאוחר יותר (חוק המעבר לכנסת השניה, סעיף 11 , 
ספר החוקים תשי״א, עט׳ 104 ), ש״אין בכוחן של תקנות 
לשעת־חיתם לשנות חוק זה או את חוק הבחירות לכנסת 
השניה, או את החוק לקביעת יום בחירות". 

הכנסת. משירש פארלאמנט נבחר — ״כנסת״ — את 
מקומה של המועצה הזמנית, נתגבש המשטר הפארלאמנ־ 
טארי בישראל עוד יותר. חוק המעבר (ספר החוקים תש״ט, 
עם׳ 1 ) מתנה את תיכון הממשלה (ז. א. התהוותה הרשמית 
כגוף בעל סמכויות) בהבעת אימון בה מצד הכנסת, ואילו 
הבעת אי-אימון בה גוררת את חובת התפטרותה המיידית. 
גם נשיא־המדינה נבחר ע״י הכנסת, הרשאית להעבירו 
ממשרתו. המועצה, ואחריה הכנסת, "היא הרשות המחוקקת", 
ואע״ס שראש־הממשלה, השרים האחראים לתחום הנידון, 
וברוב המקרים גם נשיא־המדינה, חותמים על החוקים, אין 
לראות בכך סמכות של וטו(כלומר סמכות למנוע את כניסת 
החוק לתקפו), אלא תפקיד של חובה בלבד. תקופת כהונתה 
של הכנסת והתאריך של יונדהבחירות נקבעים ע״י הכנסת, 
ואילו יום כינוסה של הכנסת החדשה נקבע ע״י נשיאות- 
הכנסת. אין לממשלה ואף לא לנשיא־המדינה זכות לפזר את 
הכנסת קודם זמנה. 

משנבחרה הכנסת, מתנהלת החקיקה לפי נוהל מיוחד 
המחייב, שכל הצעת־חוק תעבור 3 ״קריאות״, ז״א 3 שלבי- 
דיון במליאת הכנסת, וכן שלב־דיון באחת או יותר מוועדות- 
הכנסת. נוסף על החוקים, מחלטת הכנסת גם החלטות מסוג 
אחר (על בחירות, אישורים, הכרזות, וכד׳). אך מקובל 
להניח, שהחלטות אלו חייבות להישאר במסגרת החוקים, 
ואין בכוחן לשנות חוק. הזכות לקבוע את תקציב־הממשלה 
שמורה לכנסת, וקביעתו של תקציב זה נעשית ע״י חוק; וכן 
הטלתם של מיסים ממשלתיים ותשלומי־חובה והגדלתם 
מותנות בהתר מצד החוק! אלא שביחס למיסים ותשלומי- 
חובה, מתיר החוק במפורש לסטות מן החוק באופן זמני על 
יסוד תקנה לשעת־חירום. ככל מוסד מחוקק מן הטיפוס 
המערבי, מקדשת הכנסת חלק חשוב מזמנה לפיקוח מתמיד 
על מוסדות הרשות המבצעת, לרבות הממשלה והמנגנון 
המינהלי. פיקוח זה מוצא את ביטויו לא רק באפשרות 
להביע אי־אימון בממשלה, אלא אף בזכותם של חברי-כנסת 
בודדים להציג שאילתות לשרים ולדרוש דיון במליאת- 


הכנסת על כל עניין שהוא, וכן בזכותן של ועדות־הכנסת 
לדון בעניינים, שהן ממונות עליהם. 

לפי החוק, קובעת הכנסת עצמה את סדרי ישיבותיה 
ועבודתה. ואמנם שומרת הכנסת על סמכותה ז 1 בכל השטחים, 
פרט לקביעת סדר־יומה, הנתונה להשפעתה המכרעת של 
הממשלה. עבודת הכנסת מתנהלת על־ידי נשיאות, שהיא 
מורכבת מיו״ר (בתקופת המועצה הזמנית — נשיא ויו״ר) 
וכמה סגנים. לצרכי הכנת החקיקה, הסדרת עבודתה ופיקוח 
על הממשלה, קיים מספר של ועדות, שהחשובות שבהן הן 
ועדת־הכנסת, ועדת־הכספים, ועדת החוץ והביטחון וועדת- 
הפירושים. מזמן לזמן מועברות לוועדות אלו, ע״י הוראה 
מפורשת בחוק או ע״י החלטה, גם סמכויות של החלטה סופית 
בגבולות רחבים למדי. 

לפי חוק־המעבר לכנסת-השניה (ספר החוקים, תשי״א, 

עמ ׳ 104 ), וכן לפי חוק הבחירות לכנסת (ספר החוקים, 
תשט״ו, עמ ׳ 30 ) בצורתו המתוקנת, נבחרת הכנסת, שהיא 
בת 120 חברים, לתקופה ״סדירה״ של 4 שנים. זכות־הבחירה 
האקטיווית (ז. א. הזכות לבחור) ניתנת לכל אדם שהוא 
בחזקת אזרח ותושב ישראלי, שהיה בן שמונה־עשרה ב 31 
בדצמבר ש?ןךם ליום-הבחירות. הבוחר חייב להצביע באופן 
אישי באיזור־הקלפי שהוא נמנה על תושביו, והעדרו מאיזור־ 
הקלפי ביום־הבחירות שולל ממנו את אפשרות ההצבעה. סדרי 
ההצבעה בין חיילים נקבעים באופן מיוחד, והחוק — הד 1 אג 
לחופש התעמולה לטובתן של הרשימות השונות — מתיר 
להגביל את צורות התעמולה המותרות בצבא ולצבא. זכות- 
הבחירה הפאסיווית (ז. א. הזכות להיבחר) ניתנת לכל אזרח 
ותושב, שהיה בן עשרים ואחת ביום שבו הוגשה רשימת- 
המועמדים, פרט לנשיא־המדינה, מבקר־המדינה ועובדי- 
לשכתו, ושופטי־המדינה. שאר נושאי משרות רשמיות מטעם 
המדינה (לרבות חיילים) רשאים אמנם להיבחר, אבל מיום 
שנכלל שמם ברשימת־מועמדים ועד סיומן של הבחירות (או, 
אם נבחרו — עד שפסקו להיות חברי־הכנסת) אינם רשאים 
לעבוד בשירות המדינה או לשמש כחיילים סדירים. הגבלה 
זו אינה חלה על מורים. בבחירות לכנסת הראשונה והשניה 
לא נדרשו הבוחר והמועמד להיות אזרחי־המדינה, כיוון 
שסדרי־האזרחות לא נקבעו אלא בחוק משנת תשי״ב. 

הבחירות הן ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות. כל המדינה 
מהווה איזור־בתירות אחיד, וכל רשימת־מועמדים, שהוצעה 
ע״י 750 בוחרים או ע״י סיעה כלשהי של הכנסת היוצאת, 
מובאת בחשבון לצורך חלוקת המקומות בכנסת בתנאי 
שקיבלה בבחירות, לכל הפחות, אחוז אחד מכל הקולות 
הכשרים. הפיקוח על הבחירות מסור במידה מרובה בידיה 
של ועדת-בחירות מרכזית, שמורכבת מנציגי הסיעות בכנסת 
היוצאת לפי משקלן היחסי של סיעות אלו ומאחד משופטי 
בית־המשפט העליון, הנבחר ע״י חבריו והמשמש כיושב־ראש. 
הוועדה המרכזית מסנה (לפי הצעתם של באי־כוח הרשימות) 
ועדות איזוריות. הללו מסנות — באישורה של הוועדה המר¬ 
כזית — ועדו׳ת־קלפי. על רוב החלטותיה של ועדת-הבחירות 
המרכזית אי־אפשר לערער או לבוא בקובלנה, אך מותר 
לערער בפני ביהמ״ש העליון על סירובה של הוועדה המרכ¬ 
זית לאשר מועמד או רשימת-מועמדים. על תוצאות הבחירות, 
כפי שפורסמו ע״י הוועדה המרכזית, מותר לערער בפני 
הכנסת. הכנתה של רשימת־הבוחרים נמצאת בידיו של 
משרד־הפנים, ועל הכנסתו או אי-הכנסתו של שם לרשימה 
מותר לערער בפני ביהמ״ש המחוזי. 



627 


סדרי השלטון והמשפט: המשטר 


628 



הכנסת ב׳עעת־הצבעה 


במשך תקופת שירותו בכנסת נהנה חבר־הכנסת ממידה 
מרובה של חסינות משפטית ואדמיניסטראטיווית׳ אד הכנסת 
רשאית להחליט על ביטול חסינותו לאחר שתינתן לו הזדמ¬ 
נות להביע לפניה את דעתו בעניין זה. כשהמדובר הוא 
בחסינות ביחס למעשים, שהם קשורים במילוי תפקידו כחבר- 
הכנסת, עומדת לו חסינותו גם לאחר שפסק להיות הבד 
בכנסת. החוק מעניק לחברי־הכנסת זכויות־יתר מסויימות, 
ועם זה הוא מטיל עליהם איסורים מיוחדים. אין החוק מעניק 
לחברי־הממשלה זכויות נוספות על אלו, שניתנו לשאר חברי- 
הכנסת, אך על עזרים וסגני־שרים חלים איסורים נוספים על 
האיסורים החלים על שאר חברי־הכנסת. לגבי כל העניינים 
הללו, דינו של שר שאינו חבד־הכנסת כדינו של שר שהוא 
חבר־הכנסת (חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובו¬ 
תיהם׳ ספר החוקים, תשי״א, עמ׳ 228 ). חוק מיוחד קובע את 
גובה משכורתם של חברי־הכנסת, שקבלתה חובה, ואוסר 
עליהם לקבל משכורת (אבל לא הכנסה אחרת) מכל מקור 
אחר באיזו צורה שהיא. משכורתם של נשיא־המדינה וחברי- 
הממשלה נקבעת ע״י הכנסת או ע״י ועדת־הכספים שלה. 

הממשלה. כאמור, כפופה הממשלה לכנסת, מצד החוק, 

גם מבחינת הרכבה וגם מבחינת סמכויותיה. הנשיא מטיל 


אמנם את התפקיד של הרכבת הממשלה על אחד מחברי- 
הכנסת "לאחר התייעצות עם נציגי סיעות", אך התחלת 
פעולתה של הממשלה מותנית בהבעת אימון בה מצד הכנסת. 
ממשלה, שהובע אי־אימון בה, חייבת להתפטר מיד, אך היא 
ממשיכה במילוי תפקידיה עד תיכונה של ממשלה חדשה, 
וכבר היה מעשה, שתקופת־מעבר זו נמשכה כשמונה חדשים. 
שינויים אישיים וחלופי תפקידים בין חברי־הממשלה מותרים 
הם בתנאי שתימסר הודעה עליהם לכנסת, ואילו התפטרותו 
של ראש־הממשלה דינה כדין התפטרותה של הממשלה כולה 
(ספר החוקים, תשי״ב, עמ ׳ 253 ). 

אין חוק, שקובע באורח כללי את מספרם של חברי־ 
הממשלה או את תפקידיהם. חוק המעבר, סעיף 10 , אינו 
אומר אלא ש״הממשלה תהיה מורכבת מראש הממשלה 
וממספר שרים מתוך חברי הכנסת או מחוצה לה". אד חוקים 
בודדים הרבה מזכירים באופן מיוחד את השרים הממונים 
על שטחי־מימשל שונים (כגון שר־האוצר. שר-הפנים, שר־ 
המשפטים, ועוד) ומעניקים להם סמכויות. במשך שנותיה 
הראשונות של המדינה באו כמה שינויים בחלוקת תחומי- 
המימשל בין משרדי-הממשלה השונים, ואף כיום ( 1956 ) 
עדיין לא נקבעו תחומים אלה סופית. המשרדים, שראשיהם 


629 


ארץ־ישראל 


630 


הם שרי-הממשלה, הם כיום: משרד ראש־הממשלה ומשרדי 
האוצר, הביטחון, הבריאות, הדואר, הדתות, החוץ, החינוך 
והתרבות, החקלאות, המסחר והתעשיה, המשטרה, המשפטים, 
הסעד, העבודה, הפיתוח, הפנים והתחבורה. בעבר היו קיימים 
כחטיבות־ממשל נפרדות גם משרד האספקה והקיצוב ומשרד־ 
העליה. אך ספירת המשרדים אינה קובעת את מספרם של 
חברי־הממשלה, כיוון שמצד אחד מקובל בישראל למסור 
לחבר־ממשלה אחד מספר משרדים, ומצד שני מתמנים 
לפעמים שרים בלי תיק. 

בכפיפות לחוקים נמסרו לממשלה כגוף קולקטיווי 
ולשריה הבודדים סמכויות רחבות מאוד, שהן מפורשות 
בחוקים שונים. שתי סמכויות כלליות, שכדאי להזכירן 
ביהוד, נוסף על הסמכות לתקן תקנות לשעת־חירום, שכבר 
הוזכרה למעלה, הן הסמכות הנתונה ל״כל שר... להתקין 
תקנות לביצוע הפקודות אשר בתחום סמכותו, עד כמה 
שפקודות אלה מעניקות סמכות להתקין תקנות" (פקודת 
סדרי השלטון והמשפט, סעיף 8 ), והסמכות הרחבה ביותר, 
המפורשת בסעיף 14 (א) לאותה פקודה: "כל סמכות שהיתה 
על פי החוק בידי מלך בריטניה או אחד ממזכירי המדינה 
שלו, וכן כל סמכות שהיתר, על פי החוק בידי הנציב העליון, 
הנציב העליון במועצתו או ממשלת ארץ־ישראל תהא מעתה 
נתונה לממשלה..., בלתי אם ניתנה למועצת המדינה הזמנית 
על פי אחת הפקודות שלה". ראוי לציין, שבמידה שאין הדבר 
סותר אחת מן הפקודות של המועצה או אחד מחוקי־הכנסת, 
רשאית הממשלה להעביר מסמכויותיה לשרים בודדים ללא 
כל הגבלה. 

בפועל חשובים תפקידיה של הממשלה במבנה המדינה 
אף יותר מכפי שנראה מתוך סמכויותיה. כל עוד נהנית 
הממשלה מאימונו של רוב בכנסת׳ מנהגת הממשלה—המור- 
פבת עפ״ר ממנהיגיהן של סיעות־הרוב — את הכנסת יותר 
משמנהגת הכנסת את הממשלה. לא רק ביצועם של החוקים, 
אלא אף קביעתן של מדיניות־הפנים ומדיניות-החוץ, וכן 
היזמה לחקיקה, נמצאים בידיה. רק לעיתים נדירות מת¬ 
קבלים במדינה חוקים שלא לפי יזמתה של הממשלה! אך 
לפעמים מכנסת הכנסת, במהלך דיוניה, שינויים חשובים 
בנוסח החוק, כפי שהוצע ע״י הממשלה. בנוגע למדיניות- 
החח מקובל בישראל, שהממשלה חפשית לחייב בשטח זה 
את המדינה בלא צורך של פניה אל הכנסת, פרט לכריתת 
אמנות, שיש בהן משום שינוי של חוקי־המדינה. אף אקר 
התפטרותה, נהנית הממשלה מזכויות חשובות אלו כל עוד 
לא נכנסה הממשלה החדשה לתפקידיה. 

הנשיא. משרת נשיא־המדינה נוצרה בישראל תשעה 
חדשים אחר תקומת־ד,מדינה. תפקידיו של הנשיא, כפי שאנו 
מוצאים אותם מפורשים בחוק-המעבד ובחוקים מאוחדים 
יותר, הם תפקידי-ייצוג ותפקידים סמליים יותר משהם 
תפקידי־ניהול ממש. מכל התפקידים הללו יש רק שנים, 
שלגביהם קובע החוק באופן ברוד שהם סמכויות, ז. א. 
תפקידים, שהם קשורים בשיקול־דעתו של נושא־התפקיד: 
( 1 ) בחירת האדם, שעליו יוטל התפקיד להרכיב ממשלה 
חדשה (אמנם, כל עוד קיימת בכנסת סיעה אחת מכרעת 
בגדלה ובהשפעתה, ובעלת מנהיג שעמדתו כראש הסיעה 
אינה מוטלת בספק, אין לייחס חשיבות מעשית מרובה אף 
לסמכות זו; אבל במצב פארלאמנטארי מגובש פחות, עלולה 
סמכות זו להיות מכרעת בהתפתחות-ד,דברים במדינה)! 


ו( 2 ) מתן חנינה לפושעים. נוסף על כך— במידה שפעולותיו 
הרשמיות של הנשיא מצריכות את חתימתו — מוגבל חופש 
פעולתו ע״י הוראת חוק־המעבר, סעיף 7 : "כל מיסמך רשמי 
שייחתם ע״י נשיא המדינה ישא עליו חתימת־קיום של ראש 
הממשלה או של שר אחר, שתחליט עליו הממשלה". 

הנשיא נבחר ע״י הכנסת לתקופה של 5 שנים, לשם בחירתו 
בהצבעה ראשונה או שניה דרוש רוב קולות של כל חברי־ 
הכנסת (ז. א. 61 קול)! לאחר מכן — מספיק רוב של המש¬ 
תתפים בהצבעה. ברוב של % מכל חבריה(ז.א.ע״י 90 קול), 
לפי הצעת % מכל חברי ועדת־הכנסת, יכולה הכנסת להעבירו 
ממשרתו "אם היא סבורה כי מחמת התנהגות שאינה הולמת 
את מעמדו כנשיא המדינה, אין הוא ראוי לכהונתו", וכן 
יכולה הכנסת לסיים את כהונתו מטעמי־בריאות. במשך 
תקופת־כהונתו נהנה הנשיא מחסינות שלמה בפני בתי־ 
המשפט, וביחס לפעולות הקשורות בתפקידיו עומדת לו 
חסינות זו גם לאחר שפסק מלהיות נשיא, כשיש צורך למלא 
זמנית את מקומו של הנשיא, מכהן יו״ר הכנסת כממלא 
מקומו (חוק כהונת נשיא המדינה, ספר החוקים, תשי״ב, 
עמ׳ 6 ). 

מנגנון־הביצוע בישראל נתון, איפוא, למרותם של הממ¬ 
שלה ושריה, ולא למרותו של הנשיא. מרות זו היא בכפיפות 
לחוקים, ובתי־המשפט מפקחים על עליונות החוק במידה 
שהחוק מצמצם את סמכות שיפוטם. 

מבקר־המדינה. מוסד פיקוח נוסף הוא זה של 
מבקר־המדינה. המבקר, המתמנה לחמש שנים ע״י נשיא- 
המדינה על־פי המלצתה של ועדת־הכנסת, אחראי, במילוי 
תפקידיו, לא בפגי הממשלה, אלא בפני הכנסת בלבד, וזו 
האחרונה רשאית לפטרו ממשרתו ברוב של % מן המצביעים. 
נמנע המבקר באופן זמני מלמלא את תפקידיו, רשאית ועדת־ 
הכנסת למנות אדם, שימלא את מקומו לתקופה שלא תעלה 
על 3 חדשים. המבקר ועובדי-לשכתו מקיימים ביקורת על 
משק־הכספים של המדינה, על מפעליה הכלכליים ועל רכושה. 
הביקורת מקפת אף יחידים וגופים, שמחזיקים, שלא לפי 
חוזה, ברכוש המדינה, או מנהלים רכוש זה או מפקחים עליו, 
רשויות מקומיות, מפעלים ומוסדות, שהממשלה משתתפת 
בהנהלתם או תומכת בהם תמיכה כספית, וכן כל אדם, מפעל 
או גוף, שיועמדו לביקורת על־פי חוק, ע״פ החלטת־הכנסת 
או על-פי הסכם בינם ובין הממשלה. מבקר־המדינה, וכן 
עובדי לשכתו, אינם רשאים להיות פעילים בחיים המדיניים 
או ליהנות במישרים או בעקיפים מזכונות־הממשלה או 
מנכסי-המדינה (פרט לקרקע או הלוואה לצרכי התיישבות 
או שיכון). 

השיפוט. רשת השפיטה בישראל מורכבת מבתי- 
המשפט האזרחיים (בתי־משפט השלום, בתי־משפט מחוזיים, 
בית־משפט עליון), שהם בעלי תחום־שיפוט רחב, ומערכאות 
מיוחדות, שהם בעלי תחום שיפוט מצומצם. ערכאות אלה, 
מהן בתי-דין שתקפם נובע במישרים מן המדינה והחומר 
המשפטי שלפיו הם פוסקים הוא, ברובו או כולו, משפט 
המדינה (בתי-דין עירונים! בתי־דין צבאיים! בתי־דין אד- 
מיניסטראטיוויים למיניהם, כגון בתי־דין למניעת הפקעת- 
שערים וספסרות), ומהן בתי-דין, שהמדינה מכרת בסמכותם 
אבל עיקר תקפם נובע מצוויה של דת (בתי־דין עדתיים) 
או מרצונם של הצדדים (בתי־דין של בוררים). עקרון מקובל 
הוא שהערכאות המיוחדות כפופות לפיקוחם של בתי־המשפט 



631 


סדרי• השלמץ והמשפט: המשמר 


632 


האזרחיים, ובתי־משפט אלה מקפידים על עמדתם הבלתי- 
תלויה, באופן שלא יהיו נתונים לשום מרות פרט למרותו 
של החוק. 

אי־תלותם של שופטי בתי־המשפט האזרחיים מתבלטת 
בישראל בצורה ניכרת מאוד, ומוצאת את ביטויה ביחס- 
הכבוד, שהאוכלוסיה והמוסדות המבצעים והמחוקקים רוח¬ 
שים אליהם. לפי חוק, שנקבע בימיה הראשונים של המדינה, 
לא היו שופטי ביהמ״ש העליון מתענים אלא באישורה 
של הכנסת. בשנת תשי״ג נחקק חוק השופטים (ספר החוקים, 
תשי״ג, עט 149 ), המעמיד את אי-תלותם של השופטים בנוגע 
למיגרם, פיטוריהם ותנאי־עבודתם על בסים איתן עוד יותר. 
גם בתי־הדין האדמיניסטראטיוויים שבמדינה, למרות מה 
שהם קשורים קשר הרבה יותר הדוק למוסדות של הרשות 
המבצעת, משתדלים להטעים, שבדיוניהם ובפסקיהם אין הם 
תלויים בשום מרות, פרט לזו של החוק והחומר המשפטי 
שהוא בעל תוקף חוקי. 

חשיבות מיוחדת לקביעת אפיו של משטר יש לייחס 
למידה, שבה רשאי הפרט לטעון את טענותיו בפני בתי־הדין 
נגד מוסדות־המדינה. אפשרות זו קיימת בישראל במידה 
מרובה. קודם כל פתוחים לפני הפרט בכמה שטחים שעריהם 
של בתי־דין אדמיניסטראטיוויים. נוסף על כך, רשאי הוא 
לערער על פסקיהם של בתי־דין אלה בפני בתי־המשפט 
האזרחיים. אך יכול הוא גם להיזקק לבתי־המשפט האזרחיים 
במישרים. בסייגים מסויימים. רשאי הוא להגיש לביהמ״ש 
תביעה אזרחית נגד המדינה, מוסדותיה או נושאי־המשרות 
הפועלים בשמה, כשנגרמו לו נזקים ע״י פעולותיהם (או 
חוסר־פעולתם), אם פעולות אלו היו חסרות בסים חוקי. כמד 
כן יכול הפרט שלא לציית לדרישתם של שלטונות־המדינה 
מתוך כוונה להוכיח לביהמ״ש, כשתוגש תביעה נגדו או 
תלונה עליו ע״י השלטונות, את העדר הבסיס החוקי לדרי¬ 
שתם. אך הדרך החשובה ביותר, שבה יכול הפרט לערער על 
פעולתם של השלטונות, היא הפניה לביחמ״ש העליון, כשהוא 
משמש כבית־משפט גבוה לצדק (בג״צ), בבקשה, שיוציא 
צו של הבאס קו׳רפום (צו לשיחרודו של אדם, שנעצר בלא 
יסוד חוקי) או צו, שבו ידרוש ביהמ״ש מפקיד או גוף 
ציבורי לעשות או להימנע מלעשות פעולה מסויימת. אם 
נראה לבג״צ, שיש יסוד לבקשה זו, יתן ברוב המקרים "צו- 
על-תנאי״ — ז. א. צו, שייכנס לתקפו באופן סופי אלא אם 
כן יוכיח הצד המשיב, שהבקשה אינה מבוססת. אם לא יצליח 
הצד המשיב להוכיח את הדבר, ייהפך חצו ל״החלטי״. — 
בתנאי המציאות בישראל נהפכה הפניה לבג״צ לאמצעי 
החשוב ביותר להבטיח את כפיפותם של השלטונות הציבו¬ 
ריים ל״שלטון החוק" ולהפיכתה של המדינה ל״מדינה 
מיוסדת על החוק". לבדיקה מצד הבג״צ כפופים לא רק 
המוסדות המבצעים׳ מן הממשלה ומטה, אלא גם בתי־דין 
שונים — לכל הפחות, במידה שאינם נמנים על רשת בתי- 
המשפט האזרחיים, ופטורה ממנה בהחלט רק הכנסת בפעו¬ 
לתה כגוף מחוקק. אך קיימת נטיה מצד השלטונות המבצעים 
לצמצם את תחום־שיפוטם של הבג״צ ושל שאר בתי-המשפט 
ע״י הכנסת סייגים מגבילים בהצעות החוקים ובתקנות 
לשעת־חירום. 

ז כויות-ה יה יד. מעמדו של הפרט במדינה, ובסופו 
של דבר גם אפיה של המדינה, נקבע לא רק ע״י האמצעים 
שבידו של הפרט להגן על זכויותיו, אלא גם — וקודם 


כל — ע״י הזכויות עצמן. זכויות־הפרט בישראל אינן מפו¬ 
רשות ב״מגילת־זכויות" מיוחדת או בצורה אחרת, אלא הן 
מבוססות על ההשקפה האנגלית, שלפיה רשאי וזכאי היחיד 
לעשות את כל הפעולות שאינן אסורות עליו על-פי החוק, 
ואילו השלטונות הציבוריים אינם רשאים לפעול אלא במס¬ 
גרת הסמכויות והתפקידים המוטלים עליהם או המותרים 
להם מטעם החוק או המסורת המשפטית. מובן, שהחוק עלול 
לצמצם את חופש פעולתו של היחיד ע״י הגבלות הרבה, 
והעדר של חוקה פורמאלית בישראל, שבכ(חה לצמצם 
את חופש פעולתו של המחוקק, משמש גורם מסייע להכנסת 
הגבלות מסוג זה. אך בסיכומו של דבר, מקפדת מדינת־ 
ישראל ביותר על זכויותיו המדיניות של היחיד ועל שוויון- 
הזכויות בשטח זה. בתחום יחסי־הרכוש והיחסים הכלכליים 
ניכרת מגמה סוציאלית, המכוונת לצימצומו של אי־השוויון 
הכלכלי בחברה והמעדפת את האינטרס של הכלל ואת שאי¬ 
פתן של שכבות-הפועלים להעלאת רמת־חייהן על זכויות, 
שהן קשורות ברכוש פרטי, בהתאם להשקפה, שהמדינה 
צריכה להיות "מדינת־סעד" ( 5131€ 6 תג €1£ ^ו). מה שנוגע 
ליחס המשפטי בין שני המינים, קיים "חוק שיווי זכויות 
האשד,״(ספר החוקים, תשי״א, עמ ׳ 248 ) המרחיק לכת בכיוון 
של השוואת זכויותיהם של גברים ונשים. 

היחס בין המדינה ובין הדתות השונות שבה אינו נקבע 
כיום ע״י שום מיסמך מחייב, אבל מגמתה של המדינה 
בתחום זה מתוארת בהצהרה הכלולה ב״הכרזה על הקמת 
מדינת ישראל״ (עתון רשמי, תש״ח, עט׳ 1 ), שלפיה "תקיים 
[מדינת־ישראל] שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל 
אזרחיה בלי הבדל דת..." וכן "תבטיח חופש דת, מצפון..." 
וגם "תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות". עקרון 
שיווי־זכויותיהם של תושבי־המדינה הנמנים על דתות שונות 
נשמר בהקפדה. כל קבוצה דתית במדינה חפשית לסדר את 
ענייניה במסגרת החוק, ואותן העדות הדתיות, שאין בכוחן 
לעמן את צרכיהן והרוצות בכך, מקבלות תמיכה מתקציבה של 
המדינה. העדות הדתיות, שבימי המאנדאט קיבלו מעמד של 
"עדות מוכרות" לצרכי ההתדיינות של חבריהן בפני בתי- 
דיניהן, מוסיפות ליהנות מזכות זו בשינויים קלים. ימי 
המנוחה במדינה הם השבת ומועדי-ישראל, אבל "לשאינם 
יהודים הזכות לקיים ימי-מנוחה בשבתם וחגיהם" (פקודת 
ימי מנוחה, עתון רשמי, תש״ח, תוספת א׳, עמ׳ 12 ). אפיה 
הלאומי של המדינה נקבע ע״י הקשר בינה ובין העם היהודי 
המודגש בהכרזה על הקמתה וכן בחוק־השבות. אד שוויון- 
זכויותיהם של תושבי-חמדינה השייכים ללאומים אחרים 
נשמר בהקפדה׳ חוץ מבמסיבות, שבהן נמנע שוויון זה ע״י 
שיקולים בטחוניים, ופרט לרכישתה של האזרחות הישראלית, 
שהיא קלה יותר לאותם שחוק־השבות חל עליהם, ז. א. 
ליהודים. ההוראה מימי השלטון הבריטי, הקובעת את הלשון 
הערבית כאחת מן הלשונות הרשמיות בארץ, לא בוטלה, 
והשימוש בלשון הערבית בצידה של העברית נמשך במר 
סדות-המדינה עד היום ( 1956 ), וכן קיימת רשת רחבה של 
בתי-ספר ממשלתיים, שלשון־ההוראה בהם היא ערבית. 

המפלגות. המשטר המדיני בישראל נקבע במידה 
מכרעת על-ידי התפקידים שממלאות בה המפלגות. פרט 
למפלגות הערביות, שהניגודים ביניהן הם עפ״ר אישיים או 
משפחתיים, מבוססות המפלגות בישראל (ז. א. המפלגות, 
שנתגבשו בציבור היהודי או שהרכבן האתני הוא מעורב) 



633 


ארץ־ישראל 


634 


על יסודות אידיאולוגיים. ההתחרות ביניהן היא איפוא לא רק 
אישית — לשם רכישת עמדות כבוד ושלטון, אלא גם רעיו¬ 
נית — לשם השלטת עקרונותיהן ותפיסת־עולמן. כתוצאה 
מכך קיימות בישראל אוירה של מלחמת־מפלגות חריפה־ביחס 
ונטיה לפילוגים בפנים המפלגות כשמתגלעים בין מנהיגיהן 
חילוקי־דעות אידיאולוגיים. מסיבות אלו משמשות גורם 
לריבוי מספרן של המפלגות במדינה, ושיטת־הבחירות היח¬ 
סית, המקובלת בישראל, אך מסייעת למצב־עגיינים זה. 
אמנם כיום ( 1956 ) מורגשת נטיה מסויימת לצימצום מספרן 
של המפלגות או לליכודן. 

כתוצאה מריבוי המפלגות ומהעדר של מפלגה אחת, 
שיהא לה רוב מוחלט בכנסת, מוכרחות הממשלות בישראל 
להיות קואליציות. יש רואים בכך גורם לחוסר יציבות מדי¬ 
נית, אך עם זה יש לציין, שכל קואליציה משמשת גורם 
לפשרה בין המפלגות וע״י כך היא מפחתת במידת־מה את 
המתיחות ביחסים שביניהן. 

אפייני לרוב המפלגות היהודיות בישראל הוא מה שאין 
הן מסתפקות בהצגת תביעות בפני הרשויות הציבוריות 
לטובת השכבות המיוצגות על־ידיהן, אלא שהן פועלות אף 
במישרים למען חבריהן ואוהדיהן באמצעות מפעלים כלכליים 
וסוציאליים משלהן. קו אפייני אחר למפלגות היהודיות, וכן 
למפלגות המעורבות בישראל, הוא מה שאין הן נוטות לסמור 
על תמיכתם של אוהדים בלתי־מאורגנים ביום־הבחירות, 
אלא הן משתדלות לארגן מספר מאכסימאלי של אוהדים 
כחברי־מפלגה ממושמעים ולהשליט עליהם את מרותן ואת 
הלד־רוחן בחייהם היום־יומיים. כדי לחזק את זיקתם של 
החברים אליהן, משתדלות המפלגות לספק לחבריהן — עד 
כמה שדבר זה הוא בכוחן — את צרכיהם החמריים והרוחנים 
כאחד. כתוצאה מכך נמצא חלק גדול של האוכלוסיה קשור 
למפלגות שונות קשר הדוק ביותר, באופן שהמפלגות בישר¬ 
אל גם תובעות מחבריהן וגם נותנות להם יותר מכפי שנהוג 
במדינות אחרות. 

חשיבותן החברותית היוצאת מן הכלל של המפלגות 
בישראל ניכרת גם בכמה מפרטיו של המשטר הקיים במדינה. 
לא רק הכנסת והמועצות המקומיות, אלא גם הממשלה 
(במסגרת קואליציה זו או אחרת), הוועדות בכנסת ובעיריות, 
ובמידה מרובה אף המנגנון הציבורי, מורכבים לפי ה״מפתח 
המפלגתי", וכמה בעיות, שבארצות אחרות נוהגים לפתרן 
על־יסוד שיקולים טכניים, נפתרות בישראל לפי משא־ומתן 
בין המפלגות או בפנים המפלגות. בשעת הרכבתה של ממ¬ 
שלה, למשל, מקובל בישראל, שבשלבי המו״מ מחליטים על 
מספר המקומות וכן על המשרדים, שיימסרו לכל מפלגה 
העומדת להשתתף בקואליציה, ואילו את שמותיהם של 
השרים ואת חלוקתם של המשרדים שהוקצבו למפלגה בין 
שריה קובעת המפלגה עצמה. מחמת תכונות אלו משמשת 
מדינת־ישראל דוגמה בולטת ביותר לאותו משטר, שהוא 
מכונה במדע־המדינה בשם "מדינת־מפלגות". 

י. פרוידנהיים, השלטון במדינת ישראל, תשי״ג! שלטון 

ומשפט בישראל (ערוך בידי צ. זילביגר), הוצאת נציבות 

המנגנת, תשי״ד! א. צידון׳ הכנסת להלכה ולמעשה, תשי״ד! 

10 ,^ 07/7100700 !/? 1170 171 071171 ? / 0 ? 01 ) 1 7/10 , 2111 ^ . 8 
. 1955 ,■ 0 ג 11 ו 01 זי 0 א , 0111107 ? ) 0 01177101 } 

כ. א. 

2 . מעדכודחמשפט. — א. השירות המשפטי. — שירות 
זה של מדינת־ישראל, למעט את שירות השיפוט של בתי- 
המשפט, מורכב משלושה חלקים: חקיקה, יעוץ ופרקליטות. 


חקיקה. — 1 . יזמת-החקיקה. כל אחד מחברי- 
הכנסת רשאי להציע הצעת-חוק ביזמתו שלו, אך רוב רובה 
של החקיקה יזום על־ידי הממשלה. כשהממשלה מנחת 
הצעת־חוק על שולחן־הכנסת, נכללת הצעה זו באורח אוטו¬ 
מאטי בסדר־יומה של הכנסת, ואילו הצעת־חוק של חבר- 
הכנסת אינה נכללת בסדר־יומה אלא משהחליטה הכנסת על 
הכללה זו. 

מבחינת יזמת־החקיקה יש להבחין בין שלושה סוגים של 
הצעות-חוק: א) הצעות־חוק, שהזמן גרמן(כגון חוקי-תקציב 
ושאר חוקים פיסקאליים)! ב) הצעות-חוק, שהן מכוונות 
לתקן מעוות, שנתגלה מקרוב או שהציבור אינו יכול עוד 
לעמוד בו; ו(ג) הצעות־חוק, שתכליתן להחליף את החוק 
הקיים במדינת־ישראל בחוקים חדשים ועצמאים, אע״ם 
שהחוק הקיים אינו טעון תיקון או שינוי מיידיים. 

2 . דרכי החקיקה ושלביה. בתוך הממשלה גופה 
באה יזמת־החקיקה תמיד מצד אחד מחברי־הממשלה. אך 
קודם שהצעת־חוק מובאת לפני הממשלה, מפיץ המשרד 
היוזם בין כל שאר משרדי־הממשלה "הצעת־תזכיר", שבה 
מבוארים עיקרי הוראותיו של החוק המוצע, תכליתו והצורך 
בו, השינויים, שיביא החוק המוצע בחוק הקיים, והשפעת 
החוק המוצע על התקן של המשרד, שיהא אחראי לביצועו, 
ועל תקציב־המדינה. משהעידו שאר המשרדים את הערותיהם 
להצעה זו ומשאושרה מבחינה משפטית ע״י היועץ־המשפטי- 
לממשלה ומבחינה תקציבית ע״י הממונה על התקציבים, 
מגיש המשרד היוזם "תזכיר" לממשלה, הדנה על־פיו בצורך 
ובתועלת שבהצעת־החוק ובתוצאות חקיקתו. החליטה הממ¬ 
שלה שלא לאשר את התזכיר, נגנזת הצעת־החוק! החליטה 
הממשלה לאשרו, מנסחים הצעת־חוק על־פיו. הצעת־החוק, 
בניסוחה המעובד והמאושר ע״י הממונה על נוסח־החוק 
שבמשרד־המשפטים, מובאת אז לדיון לפני הממשלה, או 
לפני ועדת־שרים מיוחדת, שבודקת אותה סעיף־סעיף מבחינה 
מדינית, עניינית, משפטית ולשונית. רק לאחר שאושרה 
ההצעה סופית מנחת אותה הממשלה על שולחן־הכנסת, 
וההצעה מתפרסמת ב״רשומ 1 ת". 

לגבי הצעות של חקיקה יסודית ומקפת יותר, סוטה 
משרד־המשפטים מן הנוהג המתואר למעלה ומפרסם ברבים 
את הצעות־החוק, עם דברי־הסבר מפורטים, עוד קודם שהו¬ 
נחו על שולחן־הממשלה. כך נתפרסמו הצעת חוק הירושה 
(בשנת תשי״ב), הצעת חוק הךאיות (בשנת תשי״ג), הצעת 
חוק היחיד והמשפחה והצעת חוק-המים (בשנת תשט״ז). 

3 . חקיקת־משנה. בשם "חקיקת-משנה" נקראים 
מעשי־החקיקה של רשויות מחוקקות לא־ריבוניות, שהוסמכו 
ע״י הכנסת להתקין "תקנות" (הממשלה, שריה ורשויותיה) 
או לחוקק "חוקי-עזר" (רשויות מקומיות). חקיקת-המשנה 
מנוסחת ומעובדת ע״י היועצים המשפטיים במשרדים או 
ברשויות היוזמים ונבדקת קודם פירסומה במשרד־המשפטים 
(כדי לראות אם יש בה משום חריגה מן הסמכות). חקיקת- 
משנה מתפרסמת בתוספת מיוחדת של "רשומות", שנקראת 
"קובץ־התקנות", אך אין בפירסום זה משום אישור מטעם 
הממשלה, שאמנם נעשתה חקיקת־המשנה כדין. בתי-המשפט 
בודקים, על-פי טענותיהם של בעלי־הדין, אם יש לקיים את 
חקיקת־המשנה כשרירה או לפסלה כבטלה. 

4 . נוסח חדש. פעולה, שיש בה מעין חקיקה, היא 
הכנת "נוסח חדש" של החוקים, שהיו בתוקף בא״י בערב 
הקמת־המדינה ושעדיין הם בתקפם כיום. נוסח חדש זה 



635 


סדרי השלטון והמשפט: מערכת־המשפט 


636 


נכתב ע״י הממונה על נוסח־זזחוק במשרד־המשפטים; ומש־ 
נתפרסם ע״י שר־המשפטים ב״רשומות" (ב״תוספת ורודה")" 
בודקת ועדה מיוחדת — מורכבת משופט ממונה ע״י נשיא 
בית־המשפט העליון, מן היועץ־המשפטי־לממשלה או מנציגו" 
ומנציג הסתדרות עורכי־הדין או הפאקולטה למשפטים של 
האוניברסיטה העברית — אם מתאים הנוסח החדש לחוק 
המקורי, ולאור מסקנותיה של ועדה זו קובעת ועדת החוקה, 
החוק והמשפט של הכנסת את הנוסח החדש ומקנה לו תוקף 
של חוק במקום הנוסח (האנגלי) המקורי. 

ייעוץ. מאחר שמדינת־ישראל, כרוב המדינות בזמננו, 
מרכזת בידיה או מקיימת תחת מרותה הישירה שירותים 
ציבוריים ומפעלים רחבי־ממדים (בתחומי התעשיה והמסחר, 
הפיתוח והמחקר), שמנהלים עסקים, מקבלים עליהם הת: 
חייבויות, מכניסים ומוציאים מכספיו של תקציב־המדינה 
וכיו״ב — זקוקים שירותיה ומפעליה תכופות לעצה ולהד¬ 
רכה של עורך־דין. השירות המשפטי מספק צורך זה ע״י 
ניסוח של חוזים ומיסמכים אחרים בעלי משמעות משפטית 
וע״י מתן הדרכה משפטית בביצועם ובפירושם. כמרכן ממלא 
השירות המשפטי תפקיד של שומר ומשגיח, מזהיר ומדריך, 
שהרשויות המוסמכות למיניהן תעשינה את המוטל עליהן 
לביצוע החוק, ושעם זה לא תחרוגנה מתחומי־סמכויותיהן. 

לפי השיטה הנהוגה בישראל, אין אנשי השירות המשפטי 
נושאים באחריות לעצם החלטותיהן ושיקול-דעתן של הרשו¬ 
יות המוסמכות ז הם "יועצים" בלבד, והסאנקציה היחידה 
שיש בידם, אם אין עצתם מתקבלת, היא סירובו של היועץ- 
המשפטי-לממשלה — המייצג את כל רשויות הממשלה לפני 
בתי-המשפט — להגן על מעשיה של הרשות המוסמכת 
כשהם משמשים נושא לדיון בבית־המשפט הגבוה לצדק. 

פרקליטות. ייצוג המדינה ורשויותיה לפני בתי- 
המשפט, הן בעניינים פליליים והן בעניינים אזרחיים, מופקד 
ע״פ החוק בידי היועץ־המשפטי־לממשלה, הפועל ע״י 
פרקליטות־המדינה (ובמשפטים פליליים לפני בתי-משפט- 
השלום — גם ע״י המשטרה). 

1 . עניינים פליליים. הכלל הוא, שכל באי־כוחו 
של היועץ־המשפטי-לממשלה (לרבות אנשי־המשטרה, בבתי- 
משפט-השלום) רשאים להעמיד עבריין לדין; אך יש עבי¬ 
רות מסויימות, שכדי להעמיד את עושיהן לדין דרושה 
הסכמה או הרשאה מן היועץ־המשפטי-לממשלה עצמו, כגון 
עבירות לפי פקודת הסודות הרשמיים ועבירות אחרות נגד 
בטחת המדינה, וכן הגרלות, עבירות לפי פקודת העיתונות 
ועבירות לפי חוק נכסי־נפקדים. יש גם סוגי-עבריינים, שאין 
להעמידם לדין אלא בהסכמתו או בהרשאתו של היועץ- 
המשפטי-לממשלה עצמו — תהא עבירתם של עבריינים אלה 
מה שתהיה —, כגון עובדי-המדינה והעיריות, שעברו עבירה 
תוך כדי מילוי-תפקידם. שופטים ודיינים של בתי־דין רבניים, 
רק היועץ־המשפטי־לממשלה רשאי להעמידם לדין פלילי. 
העמדת חברי־כנסת לדין פלילי אפשרית רק לאחר שנשללה 
מהם חסינותם בתוקף החלטה מיוחדת של הכנסת (ר׳ למעלה, 
עט , 627 ). לגבי האשמה פלילית רשאי היועץ־המשפטי- 
לממשלה לבקש את שלילתה של חסינות זו. 

במספר עבירות, שהן מטבען "עבירות פרטיות" (כגון 
הוצאת דיבה רעה, תקיפה, כניסה לרשותו של זר, פגיעה 
בסימני-מסחר וכיו״ב), רשאי הניזוק עצמו להביא את קובל- 
נתו במישרים לפני בית־המשפט; אלא שהרשות שמורה 


לפרקליטות־המדינה (פרקליט־המחוז) ללמד קטיגוריה גם 
בקובלנה פרטית כזו, אם תודיע לבית־המשפט על רצונה בכך. 
בעבירות שאינן "עבירות פרטיות", והמשטרה או פרקליטות־ 
המדינה מסרבת להעמיד את הנאשם בהן לדין פלילי, רשאי 
המתלונן להגיש עירעור על סירוב זה ליועץ־המשפטי- 
לממשלה; ואין מסרבים להעמיד נאשם לדין פלילי אם קיימות 
ראיות מספיקות להוכחת אשמתו, אלא אם הוגשה התלונה 
"לשם קינטור או להפקת תועלת כספית בלבד ואין בניהול 
המשפט כל עניין ציבורי". 

הואשם אדם בבית-משפט ועדין לא נגזר דינו, רשאי 
היועץ־המשפטי-לממשלה לצו 1 ת,על הפסקת־המשפט. התו¬ 
צאה של הפסקת-משפט כז 1 אינה זיכויו של הנאשם מן 
האשמה. היועץ־המשפטי־לממשלה רשאי בכל עת לבטל את 
צו הפסקת־המשפט ולצוות על חידושו או המשכתו. סמכות 
מיוחדת ז 1 להפסיק משפטים פליליים תכליתם לאפשר לשל¬ 
טונות התביעה הכללית למנוע מן הנאשם במקרים מסויימים 
(שהם נדירים ביותר) סכנת־חיים או עוול חמור אחר, 
שהעמדתו בפלילים עלולה לגרום לו. סמכות זו של היועץ- 
המשפטי-לממשלה נשללה ממנו על־פי הוראה מפורשת 
בחוק רק לגבי סוג אחד של עבירות: העבירות לפי חוקי 
הבחירות לכנסת. 

2 . ע נ י י נ י ם אזרחיים. תביעה אזרחית של המדינה 
מוגשת לבית־המשפט ע״י היועץ־המשפטי־לממשלה או ע״י 
בא־כוחו, ותביעה אזרחית נגד המדינה, נגד הממשלה או 
נגד אחת מרשויותיה מוגשת לבית־המשפט "נגד היועץ- 
המשפטי־לממשלה". באי-כוחו של היועץ-המשפטי-לממשלה 
מייצגים את המדינה לא רק בבתי־המשפט בישראל אלא גם 
בבתי־המשפט בחוץ־לארץ, כשהמדינה תובעת או נתבעת 
(במקרה האחרון — כשהמדינה אינה מחוסנת מפני התביעה 
או כשוויתרה על חסינותה). 

היועץ־המשפטי־לממשלה רשאי להתייצב בבית־המשפט, 
בעצמו או ע״י בא־כוחו. בכל משפט ואף במשפט בין בעלי- 
דין פרטיים, שיש בו, לדעתו, עניין למדינה או לציבור. כמר 
כן מעניק החוק ליועץ־המשפטי-לממשלה ולבא־כוחו את 
הסמכות המיוחדת להתייצב ולטעת בכל משפט, שבו נידונות 
זכויותיהם של קטינים, חולי-נפש או נעדרים, בין שאלה 
האחרונים מיוצגים בפני בתי-המשפט ובין שאינם מיוצגים 
בו. כן מוסמך היועץ־המשפטי־לממשלה למסור בשם הממ¬ 
שלה עניין לבוררות. 

3 . עניינים אדמיניסטראטיוויים. לפי חוקים 
הרבה, שנחקקו על-ידי הכנסת, הוקמו ועדות (שבראשן יושב 
על־פי־רוב שופט) לשמיעת עירעורים על החלטותיהן של 
הרשויות המוסמכות למיניהן. בעירעורים אלה מיוצגות 
הרשויות המוסמכות על-ידי בא־כוח מטעם היועץ־המשפטי- 
לממשלה. 

בית־המשפט העליון, כשהוא משמש כבית-משפט גבוה 
לצדק, מקיים בידו את השיפוט האדמיניסטראטיווי המקיף 
והסופי: מסמכותו לצוות על כל רשויות המדינה ועובדיה 
לעשות מעשה או להימנע מלעשות מעשה; ומשציווה על 
רשות או עובד ליתן לו טעם מפני־מה לא יעשה מעשה 
מסויים או יימנע מלעשות מעשה מסויים ("צרעל־תנאי"), 
מיוצגים הרשות או העובד לפני בית-המשפט העליון ע״י 
ב״כ היועץ. במקרים מיוחדים, ביחוד כשהעניין דוחק והזמן 
קצר, קורא או מרשה בית־המשפט העליון ליועץ-ד,משפטי- 



637 


ארץ־ישראל 


638 


לממשלה. להתייצב לפניו ולטעון את טענותיו עוד קודם 
שניתן הצדעל־תנאי. 

אנשי השירות המשפטי משמשים גם כקטיגורים בבית- 
הדין המשמעתי לעובדי־המדינה שעל־יד נציבות שירות- 
המדינה. 

ח. כ. 

ב. המשפט הנוהג בישראל. מחמת תנאי־המלחמה, 
שמדינת־ישראל היתד. נתונה בהם בימים הראשונים לקיומה, 
לא הכניסה מיד לאחר ייסודה שינויים מרחיקי־לכת במערכת- 
החוקים׳ שהיתר, נהוגה בה באותו זמן. בתוקף סמכויותיה, 
שהוגדרו בהכרזה על הקמתה של מדינת־ישראל ובמנשר 
שפורסם ביום־ההכרזה פירסמה מועצת־המדינה הזמנית את 
פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש״ח— 1948 , שנועדה לשמש 
מעין חוקה, ועם זה למלא, כחוק־מעבר, את החלל שנוצר 
בתחומים הנידונים עם סיומו של שלטון־המאנדאט. פקודה 
זו, שפורסמה אך ימים אחדים אחר תקומתה של המדינה, 
ביטלה את חוקי הספר הלבן של 1939 , שנקבעו על־ידי 
השלטונות הארצישראליים מתוך כוונה להפסיק את עלייתם 
של יהודים ולהגביל את התפתחותו של הישוב היהודי בארץ. 
אך לגבי המשפט בכללו קבעה פקודה זו, שהמשפט שהיה 
קיים בא״י ביום ה׳ באייר תש״ח ( 14 במאי 1948 ) — היום, 
שבו הוכרז על תקומת־המדינה — יוסיף לעמוד בתקפו 
בשינויים, שנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה" ובמידה 
שלא תימצא בו סתירה לאותה פקודה ולשאר החוקים העתי¬ 
דים להיקבע ע״י מועצת־המדינה או על־פיה במרוצת־הזמן. 
ב 16 בפברואר 1949 הועברו סמכויות־החקיקה של מועצת־ 
המדינה הזמנית לכנסת. 

המשפט הארצישראלי, שעבר בירושה למדינת־ישראל, 

לא היה מעור אחד, בעיקרו של דבר היה מורכב משלוש 
מערכות־משפט, שהן שונות זו מזו על־פי מהותן, מקורותיהן 
ודרכי־התפתחותן. מערכות־משפט אלו הן: 

א) המשפט העותמאני, שהיה קיים בא״י ביום 1 בנובמבר 
1914 (היום׳ שבו נצטרפה תורכיה לאויביהן של מעצמות- 
הברית במלחמודהעולם 1 ), וחוקים עותמאניים מאוחרים 
יותר, שניתן להם תוקף בהודעה רשמית׳ במידה שאותו 
משפט ואותם חוקים לא בוטלו לאחר זמן ע״י ממשלת- 
המאנדאט. אף המשפט העותמאני גופו לא היה הומוגני וינק 
בעיקר מ 4 תחומים אלה: 

1 . המשפט המוסלמי הדתי, ששרד בקיסרות העותמאנית? 

2 . יסודות חשובים של המשפט בארצות־אירופה, ביהוד 
צרפת, שהועברו למשפט העותמאני בדרך הרצפציה; 

3 . חוקים מקוריים, שנחקקו ע״י מוסדות־החקיקה העות- 
מאגיים לצרכי הקיסרות ושכמה מהם היו מיוסדים על מנהגים 
מקומיים < 

4 . המשפט הדתי של העדות הבלתי־מוסלמיות, ובכלל 
זה — המשפט העברי, שנהג בענייני המעמד האישי. 

ב) חוקים ופקודות׳ שנחקקו ע״י המעצמה המאנדאטורית 
וע״י השלטונות הארצישראליים בתקופת־המאנדאט. 

ג) המשפט המקובל (^ 1 תסדתחזסס) ועקרונות־היושר 
(ץ 11 טף£) של אנגליה׳ במידה שהיה בהם כדי למלא את 
החסר בשתי מערכות־המשפט הראשונות ובמידה שהתאימו 
לתנאי־המקום ולאוכלוסיה. 

שלוש מערכות־משפט אלו, בצירוף הפקודות והחוקים, 


שנקבעו ע״י מועצת־המדינה הזמנית והכנסת, הם המקורית 
הראשיים של המשפט הנוהג כיום במדינודישראל. 

ג. המשפט האזרחי. — 1 . ענייני המעמד 
האישי. בענייני המעמד האישי נוהג, כאמור, המשפט הדתי 
של העדות הדתיות השונות. בימי השלטון העותמאני היתה 
קיימת בארץ מערכת של בתי־דין דתיים — מוסלמיים, 
נוצריים ויהודיים —, שלא היו שווים בסמכויותיהם. בתי־הדין 
השרעיים, שאף הם נחשבו כבתי-דין ממלכתיים, היו מוס¬ 
מכים לדון בכל ענייני המעמד האישי של בני העדה המוסל¬ 
מית, בייסוד הקדשות של מוסלמים ובני דתות אחרות, ובכמה 
מענייני המעמד האישי של בני עדות דתיות לא־מוסלמיות 
ושל אזרחים נכריים, שלא נהנו, מסיבה זו או אחרת, ממשטר 
הקאפיטולאציות. בית־הדין של שאר העדות המופרות 
היו מוגבלים יותר בסמכויותיהם, ושיפוטם נצטמצם ביהוד 
לענייני נישואים, גירושים ומזונות של בני עדותיהם, שהיו 
אזרחים עותמאניים, או של זרים, שהסכימו להישפט לפניהם. 
ממשלת־המאנדאט מצאה לנכון לשמור על האוטונומיה הפני¬ 
מית של בתי־המשפט הדתיים, אך הכניסה שינויים ניכרים 
בהקף־שיפוטם. עניינים נוגעים ליהודים ולנוצרים הוצאו 
בהחלט מתחום שיפוטם של בתי־הדין המוסלמיים, וסמכותם 
של בתי־דין אלה הוגבלה לענייני המעמד האישי של מוס¬ 
למים ולהקדשות, שהוקדש ר לטובת מוסלמים בבית־דין 
מוסלמי־דתי. אך בתחום מיוחד זה היתד. מתחילה שליטתם 
מוחלטת, בלא שהוגבלה אף במקרים, שהנוגעים בדבר היו 
אזרחי־חוץ. ב 1939 צומצמה סמכות זו נוספות, ונכרים בני הדת 
המוסלמית, שלפי חוקי נתינותם לא היו כפופים לשיפוטם של 
בתי־הדין המוסלמיים הדתיים בענייני המעמד האישי׳ הוצאו 
מתוך תחומי שיפוטם הייחודי של בתי־הדין השרעיים. לעומת 
זה הורחב מלכתחילה במידת־מה תחום שיפוטם של בתי- 
הדין היהודיים והנוצריים, שכן הוענקה להם הסמכות הייחו¬ 
דית לדון בענייני נישואים׳ גירושים, מזונות ואישור צוואות 
של בני־עדותיהם, שלא היו אזרחי־חוץ, ובענייני הקדשות 
ומוסדות־צדקה, שנוסדו לפניהם ולפי חוקותיהם. בכל שאר 
העניינים של המעמד האישי — כגון ירושות, עזבונות וניהול 
נכסי־נעדרים —, שבהם היו מעורבים אזרחי-חוץ או חברי- 
העדה, שהיו נתיני־א״י, היתד. לבתי־הדין הדתיים של העדה 
סמכות שווה לזו של בתי-המשפט האזרחיים, אם כל הנוגעים 
בדבר הסכימו לשיפוטם. לא ניתנה ההסכמה הדרושה לשי¬ 
פוטו של בית־הדין הדתי בעניין מענייני המעמד האישי, לא 
היה שום בית־משפט מוסמך לדון בו, זולת בית־המשפט 
האזרחי. 

ענייני המעמד האישי פירושם תביעות בענייני נישואים 
או גירושים, מזונות, כלכלה, אפיטרופסות, כשרות־היחם של 
קטנים ואימוצם, איסור השימוש ברכושם של אנשים׳ שהחוק 
פסל אותם בדרך כלל לענייני מקח וממכר, ירושות, צוואות 
ועזבונות, וניהול נכסי־נעדרים. 

בכל העניינים, שנכללו בתחום שיפוטם של בתי-הדין 
הדתיים, היו בתי־דין אלה פוסקים על-פי המשפט הדתי של 
העדה, חח מבעניינים, שביחס אליהם נחקקו חוקים מיוחדים 
(כגון חלקים מסויימים של פקודת־הירושה, וכיום — חוק 
שיווי זכויות האשה וחוק גיל־הנשואים), שהוראותיהם היו 
מחייבות את כל בתי-המשפט בארץ, ובכללם בתי־הדין 
הדתיים. מבחינה זו, ובהגבלה הנזכרת, היה המשפט הדתי 
חלק מן המשפט האזרחי של המדינה. לבתי־המשפט האזרחיים 



639 


סדרי השלטון והמשפט: המשפט הנוהג בישראל 


640 


ניתנה סמכות לדון בענייני המעמד האישי בשני סוגים של 
מקרים: (א) בכל עניין מענייני המעמד האישי, שבו לא 
הסכימו הצדדים הנוגעים בדבר להתדיין לפני בתי־הדין 
הדתיים ושלא נכלל בגדר שיפוטם הייחודי של אותם בתי- 
דין; ב) בכל עניין אזרחי אחר׳ שבקשר אליו נתעוררה, אגב 
הדיון, שאלה, שנגעה לענייני המעמד האישי ושפתרונה היה 
דרוש לשם בירורו של העניין. משנדרשו בתי-המשפט האזר¬ 
חיים בכל אחד מן המקרים הנזכרים לדון בענייני המעמד 
האישי של צדדים שלא היו אזרחי־חוץ, היו אף הם חייבים 
לפסוק את הדין לפי המשפט הדתי של הנוגעים בדבר, במידה 
שלא היה קיים חוק אזרחי, שהורה אותם כיצד לנהוג בעניין 
הנדון. חוק אזרחי כזה הוחק בתקופת־המאנדאט בענייני־ 
ירושה. ענייני המעמד האישי של אזרחי־חוץ היו נדונים 
בבתי-המשפט האזרחיים על־פי חוק־המדינה של בעלי־הדין, 
בכפיפות לכל חוק מקומי. 

העדות הדתיות המאורגנות והמוכרות בתקופת־המאנדאט 
היו: היהודית, המזרחית (אורתודוכסית)] הלאטינית (קאת 1 ־ 
לית)ו הגרגוריינית־הארמנית! הארמנית (קאתולית)] הסו¬ 
רית (קאתולית)] הכשדית (אוניאטית)] היוונית־הקאתולית 
(מלכיתית); המארוניטית: הסורית־אורתודוכסית. חבריהן של 
עדות דתיות בלתי־מוכרות — למשל, העדות הנוצריות הפרו¬ 
טסטאנטיות למיניהן, העדה הקופטית והעדה הנסטוריינית 
(אשורית) — לא היו יכולים להיזקק לבתי־דין דתיים, 
והוצרכו לפנות לבתי־המשפט האזרחיים גם בענייני המעמד 
האישי. כשחבריהן של עדות דתיות שונות היו מעורבים בעניין 
מענייני המעמד האישי, באופן שנוצרה התנגשות סמכויות 
של בתיידין דתיים שונים, היה זקן־השופטים (היום: נשיא 
בית־המשפט העליון) רשאי להחליט, לפי בקשתו של אחד 
מן הצדדים הנוגעים בדבר, לאיזה בית־דין יימסר השיפוט. 
משנתעוררה השאלה, אם עניין מסויים הוא עניין של מעמד 
אישי, שעליו חל שיפוטו היחיד של בית־דין דתי, או אם גם 
לבית־משפט אזרחי יש רשות לדון בו, היה מכריע בדבר 
בית־דין מיוחד של שלושה, שהורכב, לצורר כל עניין ועניין 
לחוד, משני שופטים של בית־המשפט העליון ומן הנשיא (או 
משופט, שמונה ע״י הנשיא) של בית־הדין הדתי הגבוה 
ביותר של העדה הדתית, שלפי טענתו של אחד מבעלי־הדין 
היה בעל זכות של שיפוט ייחודי בעניין. 

המחוקק הישראלי לא שינה את פני־הדברים בתחום- 
שיפוטם ובתוכן־שיפוטם של בתי־הדין המוסלמיים והנוצריים. 
לעומת זה הוכנסו — ע״י חוק בתי־הדין הרבניים (נישואים 
וגירושים), תשי״ג— 1953 — שינויים ניכרים בהקף שיפוטם 
של בתי־הדין הדתיים של היהודים. 

2 . ה מ ג׳ ל ה. פרט לענייני המעמד האישי, הנדונים, 
כאמור, בבתי־דין דתיים ובהתאם להוראות של המשפט הדתי, 
חל המשפט האזרחי הכללי על כל העניינים ועל כל בני- 
האדם הנמצאים בארץ. חלק גדול של המשפט האזרחי 
כלול במג׳לה (ע״ע) — ספר־החוקים האזרחי העותמאני, 
שחובר בין 1868 ו 1876 . מספרי המג׳לה החשובים ביותר, 
שעדיין הם נוהגים בישראל, יש לציין את הדנים בענפי- 
המשפט הבאים: מכר, שכירות, ערבות, משכון, משמרת 
(פיקדון והשאלה), פסלות, מצרנות (במקרקעים מסוג מולק), 
הרשאה, פשרה, מחילה, הודאה והתיישנות. 

המג׳לה אינה דנה בחוזים כבענף מיוחד של דיני־חיובים, 
והלכות־המכר חלות, לפי המג׳לה, על כל סוגי־החוזים. מכאן, 


שהחוזה הוא לפיה אמצעי, שעל־ידיו מעביר אדם בדיד מש¬ 
פטית את קניין בעלותו בחפץ מסויים לאחר. חוזה נוצר ע״י 
הצעה וקבלה. כל עוד לא נתקבלה ההצעה, רשאי המציע לחזור 
בו ממנה. לשם יצירת חוזה תקיף, דרוש, לפי המג׳לד״שהמת־ 
קשרים בו יהיו בוגרים ובני־דעת. התחייבויותיו המשפטיות 
של קטן בענייני-קניין אינן תקיפות. ע״פ החוק המוסלמי הדתי, 
שבא לידי ביטוי במג׳לה, תלויה התבגרותו המשפטית של 
אדם בבגרותו הגופנית (ע״ע בגרות). הנטיה במדינת- 
ישראל היא לקבוע את גיל־הבגרות לשנת ה 18 בחייו של 
אדם, בין איש ובין אשה. האפיטרופסים על קטנים, לפי 
המג׳לה, הם: אביו, האפיטרופוס שבחר בו האב ומינהו, 
אפיטרופוס שנתמנה ע״י האפיטרופוס הנזכר, אביו זקנו של 
הקטן וכד , , ולסוף השופט או האפיטרופום הממונה, כלומר, 
אפיטרופום שהעמידו השופט. אמו של קטן אינה נחשבת 
כאפיטרופסית הטבעית שלו. שינוי ניכר בעניין זה הובא 
ע״י חוק שיווי זכויות האשה, תשי״א— 1951 . לפי חוק זה, 
האפיטרופסים הטבעיים של ילדיהם הם האב והאם כאחד. 
מת אחד מהם, הנשאר בחיים הוא האפיטח׳פוס הטבעי. בד 1 מה 
לקטנים פסולים לענייני־קניין גם חולי־רוח ולקויי-שכל. 
בזבזן — בית־המשפט מוסמך לפסלו לענייני־קניין ולמנות 
לו אפיטרופוס. גם פושט־רגל אינו מוכשר לנהל את עסקיו, 
לפי ההוראות שבפקודת פשיטת־הרגל. קניינים, שנקנו מתוך 
אונס וכפיה, בטלים ומבוטלים. אונס מידי שמים פוטר אדם 
מהתחייבויותיו המשפטיות. על הפרת־חוזה משלמים דמי- 
נזק. מבחינת הצורה מותר לעשות חוזה, בדרך כלל, בין 
בכתב ובין בעל־פה, אך בתי־המשפט רשאים להסיק את 
קיומו של חוזה גם מתוך התנהגותם של הצדדים. חוזים 
מסויימים אין להוכיח את קיומם אלא אם כן נעשו בכתב. 
חוזה־שכירות פירושו הסכם למכירת הנאה ידועה בתמורה 
ידועה; לפיכך, אם פסקה ההנאה מן המושכר — אין חיוב 
בתשלום שכר < אך אם לא השתמש השוכר במושכר מסיבה 
אחרת — הוא חייב בתשלום דמי-השכירות. מכירת בית 
מושכר אינה מבטלת ואינה מפסקת את השכירות; זו נמשכת 
ומחייבת את הקונה. המשכיר חייב בתיקונם של הדברים, 
שקילקולם שולל את ההנאה הראויה. אך דייר, שעשה תיקו¬ 
נים ושיפורים להנאתו, על חשבונו עשאם. השוכר אחראי 
לנזקים, שגרם למושכר שלא מתוך שימוש רגיל. קילקול 
המושכר הוא גם עילה לביטולו של חוזדדהשכירות. חוזה- 
ערבות פירושו: הסכם למסור נכסים לבטחון זכות, כדי 
לגבותה מתוכם, אם לא יתמלאו תנאים מסויימים. המשכון 
נמכר בפקודת בית־המשפט, אך המתקשרים — כלומר הלווה 
והמלווה — רשאים להסכים מראש, שהמשכון יימכר על-ידי 
המלווה או ע"י צד שלישי. משמרת היא דבר, שגמצא ביד 
מי-שהוחזק-נאמן. היא נוצרת בשלוש דרכים: ע״פ קשר של 
שמירה, כגון פיקדון) ע״פ קשר שיש עמו אחריות לנזק, 
כגון מושכר ומושאל! שלא ע״פ קשר אלא ע״י מה שנתגלגל 
החפץ לידו של אדם בהסח־הדעת, כגון שהשליך הרוח לתוך 
ביתו של אדם מנכסי-שכנו. דיונים הרבה הוקדשו במג׳לה 
לעיקרי־המשמרת, אך חלק גדול מהם בוטל במידה שנמצאו 
מנוגדים להוראותיה של פקודת הנזיקים האזרחיים. עם 
החשובים שבדינים אלה יש למנות את הבאים: שומר חינם 
אינו חייב אם הפיקדון שבידו ניזק או אבד שלא בפשיעה 
ושלא מחמת התרשלות בשמירתו. שומר-שכר חייב בתשלומי- 
נזק אם החפץ שהופקד בידו נשחת או נעלם מחמת סיבה, 



641 


ארץ־ישראל 


642 


שאפשר היה לו להיזהר ממנה, כגון כשנשבר או נגנב או 
אבד. עשיית שימוש בפיקדון שלא ברשות־הבעלים היא 
פשיעה. השואל חפץ חייב לנהוג בדבר השאול כמנהג־המקום. 
השואל בהמה חייב במזונותיה. מתנה נקנית בנטילה, אך 
בית־המשפט רשאי, במסיבות מסויימות, לבטל את המתנה. 
מכל מקום, אין חוזרים מצדקה לאחר שניטלה. נכסים 
נרכשים בשלוש דרכים: ברכישה מאת הבעלים ע״י מכר 
או ע״י מתנה! בירושה! בזכיה מן ההפקר. חזקה ממושכת 
אינה הקנה למחזיק זכות־בעלים במישרים, אד היא מונעת 
הבאת תביעה ע״י הבעלים משעברה תקופת־ההתיישנות. 

3 שאר חוקים עותמאניים. משאר החוקים העותמא- 
ניים בתחום המשפט האזרחי, שעדיין הם בני־תוקף בישראל, 
יש להזכיר במיוחד — נוסו* על חוק־הקרקעות, שעליו יורחב 
הדיבור להלן — את חוק ההוצאה לפועל, חוק הנוטריונים, 
החוק על אגודות לתועלת ציבורית, שמטרתן אינה עשיית 
רווחים, וחלקים מחוק הריבית משנת 1877 , שיעור־הריבית 
המאכסימאלי, שהחוק מכיר בו היום, הוא 9% לשנח. כל 
הסכם על תשלום של שיעור גבוה מזה אינו ניתן לביצוע, ועל 
בתי־המשפט לראותו כהסכם על השיעור החוקי בלבד. כל 
סכום, ששולם מעבר לגבול השיעור החוקי, ניתן להחזרה. 
ריבית דריבית אינה מותרת לשום מלווה, פרט לבאנקים 
(וגם להם רק בגבול המאכסימום המותר), והסכום הכולל 
של הריבית ניתן לגביה רק במידה שאינו עולה על סכום־ 
הקרן. הגבלה אחרונה זו אינה חלה על סוגי הלוואות אפו־ 
תיקאיות (ששר־האוצר ציין אותם בהודעה ב״רשומות"), 
שניתנות ע״י חברות מאושרות. חברה מאושרת פירושה חברה 
לעסקי־באנקאות או כל חברה רשומה אחרת, שאושרה ע״י 
שר־האוצר בהתאם לפקודת ההלוואות (גביית ריבית), 1938 . 
לפי חוק באנק־ישראל, תשי״ד— 1954 , רשאי גגיד־הבאנק, 
באישורה של הממשלה ולאחר התייעצות עם הוועדה 
המייעצת שעל־ידו, לקבוע בצו את שער־הריבית המאכסי־ 
מאלי, שמוסד באנקאי רשאי לשלם על פקדונות, וכן את 
שער־הריבית המאכסימאלי, את התקופות לצבירת הריבית, 
את שיעורי העמילות והניכיון ותשלומים אחרים, שמוסד 
באנקאי רשאי לקבל בעד נכיון־שטרות או בעד הלוואות 
ועסקות־אשראי אחרות! צו כזה טעון אישור של ועדת־הכספים 
של הכנסת. עד עכשיו(סוף יאנואר, 1956 ) לא השתמש נגיד־ 
הבאנק בסמכות זו. החוק הנזכר כולל גם הוראה (בסעיף 
78 ), שלפיה אין חוק־ד,ריבית העותמאני ופקודת־הריבית 
(השער החוקים חלים על מוסדות באנקאיים, אך הוראה זו 
עדיין לא קיבלה תוקף. 

4 . דיני־ ה קרקעות הנהוגים כיום בישראל רובם 
עותמאניים וארצישראליים ומיעוטם ישראליים. בתורכיה 
עצמה בוטלו דיני־הקרקעות העותמאניים זה כבר, ובמקומם 
באו חוקים אחרים, שמתאימים יותר לתביעות־הזמן. אד בא״י 
של תקופת־המאנדאט היו הראשונים חלק חשוב מן המשפט 
האזרחי. חוקים אלה, עם התוספות שנוספו עליהם והשינויים 
היסודיים שהובאו בהם ע״י המחוקק הארצישראלי, הועברו 
למדינת־ישראל. יוצאות מן הכלל הן התקנות בדבר העברת 
קרקעות משנת 1940 , פרי הספר הלבן של 1939 , שבוטלו 
עם הקמת־המדינה. 

חלק מן התחלקה הקרקעית העותמאנית כלול בקובץ 
המשפט האזרחי העותמאני, המג׳לה. אך דיני־קרקעות אלה, 
ככל שאר החוקים שבמג׳לה, יונקים מתחומי הדת המוסלמית 


וחלים רק על קרקעות מסוג מולק. על כל שאר סוגי־הקרקע 
חלות הוראותיו של חוק־הקרקעות העותמאני משנת 1858 
(י 1 <נ> המהווה חטיבה יסודית במשפט־הקרקעות 

בארץ. חוק זה, שלא כמג׳לה, אינו מבוסס על עיקרי 
הדת המוסלמית, אלא על יסודות חולונים ועל מנהגים מקו¬ 
מיים׳ שהיו מושרשים בחיי־העם בתקופת הקיסרות העות־ 
מאנית. אעפ״כ יש גם בחוק זה כמה תקנות, שאינן מובנות 
אלא על רקע חוקיה של הדת המוסלמית, שהרי דת זו היתד, 
חלק בלתי־נפרד ממשפט הקיסרות העותמאנית. השפעת 
האיסלאם על תחוקה חולונית זו ניכרת אף במינוח המשפטי, 
שבו השתמש המחוקק העותמאני. החוקים העותמאניים 
במקורם נכתבו בלשון התורכית, אך הואיל ורובה המכריע 
של החקיקה היה מבוסס על דיני־האיסלאם, שהיי מצויים 
בעיקר במקורות הערביים, השתמש המחוקק במונחים ובי¬ 
טויים, שמצא מן המוכן בלשון הערבית. 

המשפט העותמאני הכיר ב 5 סוגי־מקרקעים אלה: 

א) קרקעות־מולק *(.► 1 ^ 4 ). — אלה הם 

מקרקעים, שיש לאדם עליהם (ועל פירותיהם) בעלות שלמה 
ובלתי־מוגבלת, והוא רשאי לעשות בהם כטוב בעיניו: 
לעבדם, להובירם, לתיתם במתנה, להעבירם במכירה, לעשו¬ 
תם הקדש ולהורישם ע״פ צוואה. מקרקעים מסוג זה הם 
מיעוט במדינה. הם מצויים עפ״ד בתחומי הערים הישנות 
ובכפרים׳ ועליהם חלים, כאמור, דיני־המג׳לה. מת בעל־מולק 
ולא הניח אחריו צוואה או יורשים, נעשים הנכסים קניינה 
של המדינה, לא בתוקף בעלותה עליהם, אלא מכוח דיבר 
נותה׳ והיא רשאית למכרם במכירה פומבית כקרקע־מירי 
נטושה. תקופת-ההתיישנות לגבי תביעה בענייני קרקע מסוג 
מולק היא, כבמיטלטלים, 15 שנה. 

ב) קדקעות־מירי(!^^ — אלו הן קרקעות• 

שגופן שייך לממשלה, ואילו זכויות החזקה והשימוש בהן. 
וכן הזכות של אכילת פירותיהן, נתונות למחזיק בהן, כי 
עוד הוא מעבד אותן ומשלם לאוצר את המיסים המוטלים 
על היבול. קרקע־מירי, שהמחזיק בה לא עיבדה במשך 
שלוש שנים רצופות, געשית נטושה ("מחלול") והיא חוזרת, 
להלכה, למדינה. מבחינה היסטורית אלו הן קרקעות, שנמ¬ 
סרו לעיבוד ע״י הכובשים העותמאניים לחיילי צבאם או 
לתושבים המקומיים, בלא שהקנו להם את גוף־הקרקע. 
הבעלות נשארה ברשותה של המדינה. על קרקעות מסוג זה 
ומן הסוגים, שייזכרו להלן, חלים דיני חוק־הקרקעות העות- 
מאני, שביסודו הונח העקרון של הלאמת־הקרקע. מכאן 
סגולותיהם המיוחדות של מקרקעים אלה. גם על קרקעות- 
מידי חלים דיני־המג׳לה, במידה שדינים אלה אינם סותרים 
את הוראותיו של חוק־הקרקעות. המחזיק בקרקעות־מירי 
יכול למכרן, למשכנן ולמסרן במתנה, אך אינו רשאי להפכן 
ל״הקדש אמיתי". כמדכן אין צוואה תופסת בקרקעוודמירי. 
מת המחזיק, עוברת הקרקע ליורשיו בהתאם להוראות 
הכלולות בחוק־הירושה העותמאני וע״פ הסדר המפורש בו. 
לפי הוראות אלו נוטלת גם האשה חלק בירושת־בעלה. עם 
פטירת הבעלים בלא צוואה, היתה אדמת־מולק עוברת 
בירושה בהתאם להוראותיו של חוק המעמד האישי של 
הבעלים. חוק המעמד האישי של יהודי נתין ארצישראלי(או 
ישראלי) היה עד 1951 החוק היהודי, ולפי חוק זה אין אשה 
נוטלת חלק בירושת-בעלה ואין בת יורשת עם חבנים. לפיכך 
נמצאה אשה יהודיה מקופחת כשהניח אחריו בעלה או אביה 



643 


סדרי השלטון והמשפט: המשפט הנוהג בישראל 


644 


קרקע־מולק. בא חוק שיווי־זכויות האשה, תשי״א— 1951 , 
וביטל את ההבדל בין אדמת־מירי ואדמת־מולק לעניין 
ירושה. מכאן ואילד נוטלת אשדי חלק בירושת־בעלה ובת 
בירושת־אביה גם במקרקעים מסוג־מולק. בניינים הולכים 
אחר הקרקע, שעליה הוקמו: מה היא מירי, אף הם מירי. 
הקרקעות במדינה הן ברובן המכריע מסוג קרקע־מירי. שר־ 
המשפטים מוסמך להפוך מקרקעים מסוג מירי למולק. זכות- 
תביעה במידי מתיישנת לאחר שעברו 10 שנים מיום שנוצרה 
העילה לתביעה. 

ג) קרקעות־הקדש 11 .^ 4 ) — אלו הן 

קרקעות. שגופן הוקדש לגבוה ופירותיהן למוסדות דת, צדקה 
ותרבות, או לטובת בני־משפחה. ההקדשה נעשית בבית־הדין 
הדתי, והמקדיש כותב שטר־הקדש. קרקעות־מולק אפשר 
להקדיש גם ע״פ צוואה, לא בן קרקעות־מירי. הגבאי של 
ההקדש ממונה על ביצועו. לאחר שבית־הדין הדתי מאשר, 
שההקדש נעשה כחוק. נרשם ההקדש בספרי־האחוזה, והמיר 
עדים לקבל את ההכנסה מקבלים תעודות־רישום. הקדש אינו 
ניתן לביטול, ונכסי־הקדש אינם נמכרים, אינם מוחלפים 
ואינם מועברים לצמיתות אלא במקרים יוצאים מן הכלל, 
כגון כשהנכסים אינם עושים פירות או כשאפשר להחליפם 
בנכסים, שהכנסתם מרובה יותר. מבחינים שני סוגי־הקדש: 

( 1 ) הקדש אמיתיכלומר, קרקע, שגופה 
ופירותיה הועברו ע״י בעליה להנהלת־ההקדש לשם גישום 
המטרה, שלה הקדיש אותה. הקדש מסוג זה תופס רק לגבי 
קרקע־מולק, ועליו דולים תקנות־הדת והתנאים הכלולים 
בשטח־ההקדש, ולא דיני חוק־הקרקעות. פקודת־ההקדשות 
משנת 1924 קבעה אפשרות לייסד הקדש מסוג זה גם בהתאם 
לחוק האזרחי ובפיקוחם של בתי־המשפט החולונים. אך 
הוראותיה של פקודה זו חלות רק על הקדשות, שהם מיועדים 
למטרות צדקה, חינוך ומדע, דת ופולחני־דת, או לכל מטרה 
אהרת העשויה להביא תועלת לאנושות. הקדש לצרכי־ 
משפחה אין לייסד לפי פקודה זו. זכות־תביעה על קרקעות 
של הקדש אמיתי פוקעת שלושים ושש שנים לאחר שנוצרה 
העילה לתביעה. 

( 2 ) הקדש לא־אמיתי ^ — כלומר, קרקע- 

מירי, שהופרשה ע״י בעליה לצרכי־הקדש. זהו "הקדש לא- 
אמיתי", מאחר שזכות־הבעלות על הקרקע המוקדשת—הקנויה 
להלכה לממשלה, לפי שהיא מסוג מירי — אינה נמסרת 
להקדש, ורק הכנסותיה בלבד מוקדשות לתכלית, שלה הועיד 
אותן המקדיש. דין הקדש לא־אמיתי כדין קרקעות־מירי — 
כלומר, הוראותיו של חוק־הקרקעות חלות עליו. רוב ההק¬ 
דשות בארץ הוא מסוג זה. 

ד) קרקעות מתרופה — אלו 

הן קרקעות, שגופן שייך לממשלה, ואילו זכות־השימוש בהן 
נתונה לציבור מסויים (ולא ליחידים), כגון קרקעות, שאנשי- 
הכפרים משתמשים בהן במשותף למרעה ולגורן, וכן קרקעות, 
שזכות השימוש בהן נתונה לציבור בכללו, כגון דרכים 
ושווקים ושאר מקומות של רשות־הרבים. כשחלוקה של 
שטח־אדמה לכמה חלקות נרשמת בספרי־האחוזה, נרשמות 
על שם הממשלה החלקות המופרשות לדרכים ולמקומות 
ציבוריים כקרקע מסוג סתרוכה. שר־המשפטים מוסמך להפוך 
קרקעות מסוג מתרופה לכל סוג־קרקע אחר, אם הוא רואה 
בכך משום תועלת לציבור. 

ה) קרקעות מתות 31 .^ 01 ). —אלו חן קר¬ 


קעות עזובות, שלא החזיק בהן אדם ע״פ שטר-מקנה ולא 
הוקצו לשימוש לציבור, והן רחוקות מישוב עד "שקולו של 
אדם ממקום־הישוב הסמוך ביותר לא יגיע אליהן". 

בימי שלטון־העותמאנים קבע החוק, שכל מי ש״החיה" 
קרקע מתה נעשה בעליה, וזכאי היה לקבל עליה תעודת- 
רישום כבעל אדמת־מירי. החיאה פירושה: חרישה, השקאה, 
חפירת־תעלות׳ התקנת־צינורות, זריעה ונטיעה. כן ניתנו 
אז, בימי התורכים, הנחות מיוחדות מתשלומי-מיסים למחייהן 
של קרקעות מתות. המטרה היתד. לעודד את עיבודן של 
קרקעות־הפקר. אך בפקודת הקרקעות (אדמות מתות) משנת 
1921 קבעה הממשלה הארצישראלית, שמי שיעבד קרקע 
מתה בלא הסכמתו של מנהל־הקרקעות לא ירכוש ע״י כך 
לעצמו כל זכות לקבל שטר־מקנה על אדמה זו, ולא עוד 
אלא שיהא עלול להיתבע לדין בעוון הסגת-גבול. 

אין מכירה תופסת במקרקעים, אלא אם כן נרשמה 
בספרי־האחוזה; והוא הדין בהשכרה לתקופה ארוכה משלוש 
שנים, במשכנתא ובמתנה. דיני-מצרנות נוהגים במכירת 
קרקע־מולק, ודיני זכוודקדימה — במידי. אך דינים אלה 
אינם חלים על דירות בבתים משותפים. קרקע, שבנו עליה 
או נטעו בה על־יסוד זכות משוערת^בתום־לב, חוזרת לבעליה, 
אלא שבעל־הקרקע חייב לשלם את מחיר הבניינים או הנטי¬ 
עות. עלה שווי הבניינים או הנטיעות על ערך הקרקע, נוטל 
בעליהם את הקרקע ומשלם את מחירה לבעליה. 

בימי התורכים שררה אנדרלמוסיה בענייני־קרקעות, לפי 
שספרי־האחוזה לא שיקפו את המצב לאמיתו. השטח והגבו¬ 
לות של חלקות־אדמה הרבה לא היו רשומים בדיוק מפני 
העדר של מדידה ארצית יסודית ומפני שבעלי-קרקעות 
ביקשו להתחמק מתשלומי־מיסים על שטחי־האדמה הגדולים, 
שהיו בחזקתם < עסקות מרובות נעשו מחת למשרד ספרי- 
האחוזה ולא נרשמו כללז נכסי-מקרקעים נפלו בירושה 
לבנים ולנכדים ולא נרשמו על שמות היורשים. כדי לתקן את 
המצב בתחום זה, וכדי להכניס סדר ומשטר ברישום- 
הקרקעות. נתנו השלטונות המאגדאטוריים את דעתם על 
עריכת קדסטר ארצי ועל הסדר זכויות-הקניין במקרקעים 
ורישומן בספרי-האחוזה. לשם כך נחקקה ב 1928 פקודת- 
הקרקעות (הסדר זכות־הקניין), שתכליתה העיקרית היתה 
להסדיר את הרישומים בספרי־האחוזה על סמך מדידה אר¬ 
צית מדוייקת. שטחי-קרקע מרובים הוסדרו עוד בימי-המאג- 
דאט, ושלטונות מדינת-ישראל ממשיכים בפעולודהסדר זו. 

לפי חוק בתים משותפים. תשי״ג— 1952 , אפשר לרשום 
זכות־קניין בדירה בנפרד מן הבעלות על הקרקע. קרקע 
וזכויות בקרקע ניתנות להפקעה לצרכי-ציבור. או לטובתז 
ולשימושו של בעל־זיכיון, או לטובת כל אדם אחר, אם 
רכישת-הקרקע בשביל אדם זה עשויה להביא תועלת לציבור. 
סמכות־ההפקעה נתונה בידי שר־האוצר, אך בתנאים מסויימים 
הוא רשאי להעביר סמכות זו לעיריה, למועצה מקומית או 
לרשות מקומית אחרת, לבעל-זיכיון, או לכל אדם אחר, או 
לאיגוד של בני-אדם, שצויינו במיוחד לצורך זה ע״י שר- 
האוצר בהודעה שפירסם ב" רש ומות". אדם, שזכותו בקרקע 
הופקעה, זכאי לדמי-פיצוי. בהעדר הסכם על כך קובע בית- 
המשפט את שיעורי־הפיצוי. 

נכסיהם של שלטונות א״י, המצויים בישראל, נעשו נכסיה 
של מדינת-ישראל מיום תקומתה של המדינה. נכסים 
אלה כוללים: מקרקעים, מכרות ומחצבים, מיטלטלים, וכל 



645 


ארץ־ישראל 


646 


הזכויות, המוחזקות או הראויות, שהיו ביום תקומתה של 
המדינה קניינה של ממשלת א״י או אחת ממחלקותיה, או 
קניינו של הנציב העליון. כן שייך למדינת־ישראל כל נכס, 
שמצוי בארץ ושאין לו בעלים. מקרקעים של המדינה 
נרשמים בספרי־האחוזה על שם מדינת־ישראל. 

5 . דיני־נזיקים. בהקפה הצר ובמושגיה הפרימי- 
טיוויים התאימה המג׳לה לצרכיהם המצומצמים של תושבי 
ערים קטנות וישובים חקלאיים זעירים. היא לא היתד, עשויה 
לספק את תביעותיה ואת צרכיה של חברה מתקדמת. אותו 
דבר עצמו אפשר לומר גם ביחס לכמה חוקים עותמאניים 
אחרים בתחום המשפט האזרחי. מפני־כן חייבה התפתחותה 
של א״י בחרושת, במסחר ובמלאכה — התפתחות, שבאה 
בעיקר הודות לעלייתם של היהודים לארץ ולפעולתם בתחומי־ 
כלכלה שונים — שידוד של מערכות־המשפט והוספת חוקים 
על החוקים הישנים לשם הסדרת היחסים בין אדם לחברו 
ובין הפרט לשלטון. ואמנם האדמיניסטראציה הארצישראלית 
בתקופת־המאנדאט נתנה את דעתה על הרחבת גבולותיו של 
המשפט המקובל האנגלי. ושתי פנים היו לתחיקה זו: היא 
כללה, ראשית — תיקונים ושינויים בחוק העותמאני, ששרד 
מן התקופה שקדמה לכיבוש הבריטי (על חוקים מועטים 
מסוג־תחיקה זה כבר דובר למעלה)? ושנית — חוקים חדשים 
מעיקרם, שנועדו למלא חלל ריק, שהורגש בתחום התחוקה 
הקיימת, או משום שתחוקה זו לא הסדירה עניינים מסויימים 
כלל, או משום שטיפלה בהם באורח שלא הניח את הדעת. 
חוקים חדשים אלה הצריכו לפעמים את ביטולם הגמור של 
חוקים או של חלקי־חוקים עותמאניים קיימים. עם החשובים 
שבחוקים חדשים אלה יש למנות את פקודת הנזיקים האז¬ 
רחיים, שביטלה, בין השאר, את מאת הסעיפים הראשונים 
של המג׳לה ואת דיני-הגזיקים הכלולים בה, במידה שהוראו¬ 
תיהם סותרות את הוראותיה של הפקודה החדשה. 

פקודת הנזיקים האזרחיים, שנחקקה ב 1944 וקיבלה תוקף 
ב 1947 , מונה את אבות־הנזיקים, כלומר, את העוולות האז¬ 
רחיות הנוצרות ע״י אדם כשהוא מפר, אם במעשה ואם 
באפס מעשה, כל חובה שהוא חב על-פי החוק לעולם כולו, 
ואת סוגי־הסעד האזרחיים הניתנים להם, לניזק או לנפגע, 
לשם הטבת הנזק שנגרם להם או לשם הסרת הפגיעה שנפ¬ 
געו. "נזק" מובנו אבדן־חיים׳ וכן אבדן או הזק של רכוש, 
של נוחות, של רווחה גופנית, של שם טוב, או כל אבדן 
או הזק אחר כיוצא באלה. "פגיעה" פירושה כל התערבות 
בלתי-חוקית בזכותו החוקית של אדם. העוולות האזרחיות — 
16 במספר — הן כלהלן: א) הוצאת דיבה דעה ? ב) טענת- 
שווא מזקת? ג) תקיפה? ד) מאסר בלתי־חוקי? ה) הבאת 
תביעת-זדון ? ו) גרימת הפרת־חוזה שלא כדין ע״י מי שאינו 
צד לחוזה? ז) ימרנות ( 0££ §ם 3551 ק) של סחורה וכיוצא בזח? 
ח) מעשה־תרמית ? ט) תפיסת-נכסים שלא כדין ? י) שליחת־ 
יד (סס $1 ז 6 ׳\סס 0 ) בנכסי־הזולת? י״א) הסגת־גבול במקרקעים 
או במיטלטלים? י״ב) מטרד הרבים? י״ג) מטרד היחיד? 
י״ד) הפרעה במאור־יום ? ט״ו) רשלנות ? ט״ז) הפרת חובה 
מפורשת בחוק — כלומר, אי-מילוי חובה, שהוטלה מטעם 
החוק לטובתו או להגנתו של אדם אחר, כשאדם זה סובל 
מחמת ההפרה נזק מן הסוג, שהחוק נתכוון למנעו. 

כמה סוגים של עבירות פליליות הם גם עוולות אזרחיות, 
למשל: גנבה היא לפעמים גם הסגת־גבול ברכוש או פגיעה 
בגוף־האדם. וכד היא גם רשלנות בריפוי אדם, בניתוחו או 


בנהיגה, שגרמה לדריסתו במכונית. התרופות, שהחוק מעניק 
לניזק על הנזק שנגרם לו, הן: פיצויים, צו־מניעה, השבת 
הרכוש, שחזקתו נשללה ללא חוק. יש שאדם זכאי ליותר 
מתרופה אחת. 

החוק קובע חסינות, מסוייגת או בלתי־מסוייגת, לסוגים 
מסויימים של בני-אדם. כך׳ למשל, נהנים שופטי בית־המשפט 
העליון ושופטי בתי־המשפט המחוזיים מחסינות מוחלטת נגד 
תביעת נזיקים אזרחיים, שהסבו בתוקף תפקידם השיפוטי. 
שופטים של בתי־משפט אחרים וחברי בתי־דין, ובכלל זה 
בוררים, שממלאים תפקידים שיפוטיים, מחוסנים רק אם 
המעשה שגרם את הנזק נעשה בתחום־שיפוטם. גם מי שלא 
הגיע לגיל 18 זכאי להגיש תביעה משפטית על נזיקים 
אזרחיים, שנגרמו לו ? אך אין לתבוע לדין קטן, שלא מלאו 
לו 12 שנים, על נזיקים שנגרמו על-ידיו. כן אין להגיש תביעה 
משפטית נגד אדם, שלא מלאו לו 18 שנים, על "נזיקים 
אזרחיים, שנובעים מחוזה שהתקשר בו". בעל ואשד, אינם 
אחראים לנזיקים, שגרמו זה לזה, אף אם המעשה, שהסב את 
הנזק, נעשה קודם הנישואים. אדון אחראי לנזיקים שגרמו 
מעשי־משמשו, שנעשו ע״פ הרשאתו או באישורו, או שנגרמו 
תוך כדי עבודתו של המשמש. פושט־רגל יכול לתבוע לדין 
ולהיתבע לדין על נזיקים אזרחיים. זכות או חובה, שנובעות 
ממעשה נ זיקים אזרחיים, אינן ניתנות להעברה. מזיקים 
במשותף עשויים להיתבע לדין יחד או לחוד. חוייב אדם מן 
המזיקים בתשלום־הנזק, רשאי הוא לדרוש דמי־השתתפות מכל 
מזיק אחר, שהיה אחראי לאותו נזק. אדם, שידע והעריך כהלכה 
את מצב-הדברים, ואעפ״כ העמיד את עצמו או את רכושו 
בסכנה, וניזוק על-ידי כך — אינו זכאי לדמי נזק. הכלל הוא 
13 ־ 01 ( £1110 ססס 11 ס 10 סע — כלומר, הדבר, שאדם הסכים לו, 
אינו חשוב כנזק. כלל זה אינו חל על נזק, שגרם לו אדם שלא 
מילא חובה, שהוטלה עליו ע״י חיקוק כלשהו, או על נזק 
שנגרם לילד שלא מלאו לו 12 שנה. נזק שנגרם בידי 
שמים אינו משמש עילה לתביעת נזיקים אזרחיים. המדינה 
אחראית לנזיקים ככל גוף מאוגד, חוץ מבכמה מקרים יוצאים 
מן הכלל, שהם מנויים בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות 
המדינה), תשי״ב— 1952 . כך, למשל, אין המדינה אחראית 
לנזיקים אזרחיים על הוצאת שם רע? על מעשה (חח מן 
הרשלנות שבמעשה), שנעשה בתחום הרשאה חוקית, או 
מתוך שימוש מדומה בתומ-לב בהרשאה חוקית ? על מעשה 
שנעשה על-ידי פעולה מלחמתית של צבא-ההגנה לישראל ? 
על חבלה, שנחבל אדם בתקופת שירותו הצבאי משום 
שירותו הצבאי? ועל מוות, שנגרם כתוצאה מחבלה כזו. 
חיילים שנפגעו בשירותם הצבאי ומשפחותיהם של חיילים 
שנספו במערכה מקבלים תגמולים לפי חוקים אחרים (ר׳ 
חוק הנכים [תגמולים ושיקום], תש״ט— 1949 , וחוק משפחות- 
חיילים שנספו במערכה [תגמולים ושיקום], תש״י— 1950 ). 

את פקודת הנזיקים האזרחיים יש לפרש בהתאם לעקרו¬ 
נות הפרשנות המשפטית הנהוגים באנגליה, ומשמעותם של 
הביטויים המצויים בה היא כאותה של הביטויים המקבילים 
בחוק האנגלי, אלא אם כן מחייב הכתוב פירוש אחר. 

משאר מעשי־החקיקה החשובים בתחום המשפט האזרחי, 
שירשה המדינה מן הממשלה המאנדאטורית, יש להזכיר את 
פקודת סימני-המסחר ( 1921 ), שתכליתה לשמור מפני רמאים 
וזייפנים על זכות קניינם של בעלים בסימני־המסחר, שבהם 
הם משתמשים לציון סחורותיהם, ואת פקודת הפאטנטים 



647 


סדרי השלטון והמשפט: המשפט המסחרי 


648 


והמדגמים ( 1924 ). שנועדה להגן על זכויותיהם של ממצי¬ 
אים באמצאותיהם. זכויות סופרים ואמנים בפרי יצירתם 
מוסדרות ומוגנות ע״י החוק האנגלי: "חוק זכות יוצרים, 
1911 ״, שהועבר לחוקי־הארץ ע״י דבר־המלך־במועצה, מיום 
15 במארס׳ 1924 ׳ והותאם לצרכי-הארץ ע״י פקודת זכויות 
יוצרים משנת 1924 , כפי שתוקנה ב 1934 . 

מג׳לה (תרגם: ג. פרומקין), תשי״ב 3 ! נ. בנטביטש, הכרת 
המשפט העברי בחוקה הא״י, המשפט העברי, קובץ א׳ 
(תרפ״ו), 129 ! א. מלחי, תולדות המשפט בארץ־ישראל, 
תשי״ב-תשי״ג! ח. הלפרין, התחיקה החקלאית בארץ־ישר־ 

אל, תש״ד! ש. יהודה, דיני הסדר זכויות האחוזה בישראל, 
תשי״א! מ. דוכן, דיני קרקעות במדינת ישראל, תשי״ג 2 : 

א. בךשמש, חוקי הקרקעות במדינת ישראל, תשי״ג! 

: 1892 .־ 101 ( 541 . 1 ) 0 ,■) 0071 1.87111 1871 * 01101 7/10 ,ץ 1€ ׳£ג 01 .? 
,•( 00346 . 11 .£ ; 1906 , 0110771871 011 * 1 > 40 1 ? 007 ,£תט ¥0 . 0 
, 010117770 ? 171 7 ( 81 * 1 7777810 ? 10141 ^ 011 )/ 111101 1 ) 877 1771077701707181 
; ז 1927 , 8101 * 1 1 ) 071 * 1 01107/7871 7/10 , 11110 " . 0 . 11 ; 1926 
- 710711 1 ) 871 81011100 ? ( 0 8177 * 1 0177/1 170 ' 7 ,ז£ק 1100 .\ 1 . 0 
1 ) 1 .87 7/10 , 0111061111 ( 1 . 14 304 ( 00346 .[ ; 1933 , 1 , 1877 ) 07 [ 
81471 * 1 ( 0 1 ) 11 ( 0071 7/10 , 571113 .£ ; 1935 , 010111710 ? / 0 0147 * 1 
. 1947 , 810111710 ? 171 5181141 07107181 ? ( 0 111811071 177 

ש. ז. ח. 

ד. המשפט המסחרי. בתחילת תקופת־המאנדאט 
שלט בארץ החוק המסחרי העותמאני של 1850 , שהיה מיוסד 
על קובץ־החוקים הצרפתי. אך ב 1921 פתח המחוקק ד.מאנ־ 
דאטו׳רי בחקיקה מקפת בתחום זה, וכמנהגו בתחומי־משפט 
אחרים נקט גם כאן את השיטה האנגלית. במרוצת־הזמן 
הוצאו פקודות להסדר ענייני חברות, שותפויות, אגודות 
שיתופיות, פשיטת־רגל, שטרי־חליפים ועניינים אחרים, עד 
שלא נשארו מן החוק העותמאני אלא סעיפים בודדים בלבד. 
בדיני־המסחר לא חלו שינויים בתקופת קיומה של מדינת־ 
ישראל. 

אם נגדיר את המשפט המסחרי לפי מושגי המשפט האנגלר 
סאכסי, אין תחומיו כוללים אלא מספר נושאים, שלאנשי- 
המסחר יש עניין מיוחד בהם. אד הגדרה כזו מצומצמת מדי. 
ודאי׳ שדיני חברה, שותפות ושטרות הם מכלל דיני־המסחד, 
אך מקובל למנות עם דינים אלה גם דיני הרשאה, הובלה, 
ביטוח, ערבות, פשיטת־רגל, משכון, פאטגטים׳ סימני־מסחר 
ובוררות, אע״פ שהדינים המנויים לאחרונה חלים על סוחרים 
ועל שאינם־סוחרים כאחד. להלן נסקור את דיני־המסחר 
העיקריים, שמצאו הסדר בדרך החקיקה. 

דיני חברות (ע״ע) קובצו והוסדרו בפקודת־החברות 
מ 1929 . כשאר דיני־המסחר מתקופת־המאנדאט, מושתתת אף 
פקודה זו על החוק האנגלי, וכדי להבינה כראוי יש להסתייע 
בספרות ובתקדימים האנגליים. סוגי-החברות העיקריים, 
שפקודה זו באה להסדירם, הם החברה בערבון מוגבל (בע״מ), 
שמניין חבריה חייב להיות לא פחות משבעה ומספר מנהליה 
לא פחות משנים, והחברה הפרטית, אף היא בערבון מוגבל, 
שמספר חבריה צריך להיות לא פחות משנים ומספר מנהליה 
לא פחות מאחד. לרובן הגדול של החברות הון־מניות, 
ואחריות חבריהן לחובותיהן מוגבלת לחלק הבלתי־נפרע של 
המניות שברשותם. החברה היא גוף משפטן! מותר לה 
להחזיק רכוש, והיא מוכשרת לנהל כל משא־ומתן בתחום 
סמכויותיה המוגדרות בתזכיר־החברה. אין החברה זהה עם 
כלל חבריה, והיא משמשת כעין מסד, שמבדיל ביניהם ובין 
רכושה של החברה, זכויותיה וחובותיה. לחברים אין זכויות 
ברשות־החברה אלא באמצעות המניות שלהם, ואינם אחראים 
לפרעון חובותיה של החברה אלא בשעת פירוקה, וגם אז דק 
במידה, שמניותיהם לא נפרעו בשלמותן. 


השותפות (ע״ע) — צורה אחרת של אירגון, שמספר 
חבריו אינו, מרובה מעשרה ושתכליתו ניהול מסחר לשם 
עשיית־רווחים — מצאה הסדר משפטי בפקודת־השותפויות 
של 1930 . אף פקודה זו נוסחה בדפוסי החוק האנגלי, אלא 
שכאן סטה המחוקק המאנדאטורי מן הדוגמה האנגלית בתחום 
אחד: במה שנתן לשותפות רשומה אופי של גוף משפטי 
עצמאי. אעפ״כ יש הבדל יסודי בין שותפות לבין חברה. 
והוא: כל שותף הוא בא־כוח של שותפו, וכל השותפים 
אחראים עם השותפות לתשלום חובותיה. 

פקודת האגודות השיתופיות חזרה ונחקקה—אחר חקירה 
יסודית — בשינויים מריבים ב 1933 . כחברה כך אף האגודה 
השיתופית היא גוף משפטי, ואחריותם של חבריה היא עפ״ר 
מוגבלת. אך אין לייסדה אלא למטרות המפורטות בחוק: 
טיפוח של חיסכון ועזרת־גומלים בין בעלי אינטרסים משו¬ 
תפים. שלא כחברה, שהונה מוגבל לסכום המפורש בתזכיר, 
רשאית אגודה שיתופית להוציא מניות ללא גבול. חבר של 
אגודה שיתופית, שלא כבעל־מניות בחברה, אינו רשאי 
להחזיק יותר מ 20% מכל מניותיה, ואין לו אלא קול אחד 
בהצבעה, יהא מספר מניותיו מה שיהיה. ולסוף: מניה בחברה 
אפשר, בדרך כלל, להעביר לאחד! לא כן באגודה: זו 
רשאית לקנות את המניה בעצמה ולהוציאה לאחר מכן 
לאדם אחד. 

שונה מן האגודה השיתופית היא "האגודה העותמאנית", 
שבה מתאגדים בני־אדם לשם תכלית, שאינה כרוכה בעשיית־ 
רווחים, ושדיניה קבועים בחוק העותמאני מ 1909 . בצורה 
זו של התאגדות משתמשים מוסדות, מפלגות ואירגונים 
חברותיים אחרים. 

דיני־שטרות (ע״ע) כלולים בפקודת שטרי-החליפים, 
1929 , המבוססת על חוק־השטרות האנגלי של 1882 (בשי¬ 
נויים אחדים). הפקודה דנה בשלושה סוגי־שטרות: שטר- 
חליפים, שטר־חוב ושק. השטי עובר לסוחר או, בלשון 
המשפט, הוא "סחיר". היתרון בכד הוא במה ש״המחזיק בו 
כשורה״ — כלומר, מי שקיבל את השטר (קודם זמן־פרעונו) 
בתמורה, בתום־לב ובלא ידיעה על איזה פגם בו, זכאי לתבוע 
את פרעונו מכל החתומים עליו, וכנגדו אין לעורר כל טענות, 
שכוחן יפה בין א שאר הצדדים. החוק הארצישראלי סטה מן 
החוק האנגלי במה שהתיר את החתימה על שטר כערב 
״אוואל״ — שיטת־ערבות, שהיא ידועה בארצות־אירופה' אך 
אינה מופרת במשפט האנגלי. 

אף פקודת פשיטת־הרגל (ע״ע), 1936 , היא העתק נאמן 
של החוק האנגלי בעניין זה. מטרתה להבטיח חלוקה צודקת 
של נכסי־החייב בין נושיו, ולאפשר לו להיפטר מחובותיו 
ולפתוח דף חדש בעסקי־מסחרו. 

לסוף יש להזכיר את החוק העו׳תמאני מ 1877 ואת פקודת־ 
הריבית (השער החוקי), שלפיהם מוגבל שער-הריבית ל 9% 
לשנה. כוחן של הוראות אלו עדיין יפה, פרט לגבי מוסדות 
באנקאיים! לגבי אלה קובע חוק באנק-ישראל, תשי״ד— 1954 , 
שנגיד־הבאנק רשאי לקבוע — באישורה של הממשלה — 
את שער־הריבית ה-זאכסימאלי, שמוסד באנקאי רשאי לשלם 
בעד פקדונותיו ולקבל בעד נכיון־שטרות, הלוואות ועסקות- 
אשראי אחרות. 

א. פלמן, דיני אגודות שיתופיות בישראל, תשי״א! י. זוסמן, 

דיני שטרות, 1954 . 

א. ו. 



649 


אדץ־ישראל 


650 


ה. ד י נ י ־ מ י ם י ם. כלל גדול הוא בשלטון דמוקראטי, 
שאין להטיל מם אלא ע״פ חוק! בלא חוק אין הרשות 
המבצעת רשאית לגבות מיסיס. במדינת-ישראל נקבע כלל 
זה במפורש בסעיף 6 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש״ח— 
1948 , לגבי מיסים ממשלתיים ותשלומי־חובה ממשלתיים 
אחרים. — ואלה הם החוקים העיקריים בתחום מיסי־המדינה: 

פקודת מ ם ־ ה כ נ ם ה׳ 1947 — שבאה במקום הפקודה 
משנת 1941 , שהטילה מם זה לראשונה — מבוססת על 
עיקרי החוק האנגלי. ביסודו של החוק מונחת ההבחנה בין 
הכנסות והוצאות שבפירות לבין הכנסות והוצאות שבקרן. 
החוק הישראלי, כחוק האנגלי, מפרט מקורות מסויימים, 
שההכנסות הבאות מהם חייבות מם, אך מוסיף "סעיף 
עוללות", כדי לתפוס במצודת המם הכנסות ממקורות אחרים, 
שלא פורטו במיוחד. ב 1952 סטה המחוקק הישראלי מעיקרי 
החוק האנגלי ונטל לו לדוגמה את החוק האמריקני: נוספה 
הוראה להטלת מם על רווחי־הון, שנובעים ממכירת מיטל¬ 
טלים, המשמשים לצורך מסחר או עסק, מקצוע או משלח־יד, 
ושנקבע להם שיעור של פחת. 

מם־ההכנסה הוא מס פרוגרסיווי. בזמן המאנדאט קבע 
החוק שיעורי-מס "שוליים". פירושו של דבר, שההכנסה 
מתחלקת לשלבים: שלב שלב ושיעורו, שהוא אחוז מסויים 
של ההכנסה באותו שלב. כן קבע החוק סכומים, שניכוים מן 
ההכנסה מותר לנישום כתושב, בעד אשה וילדים, בעד 
תלויים ובעד תשלומים לשם ביטוח־חיים, קרן־תגמולים, 
הוצאוודריפוי, תרומות למוסדות־צדקה וכר. מצב זה נשתנה 
מיסודו. כיום קובע החוק שיעורים כוללים לכל לירה של 
ההכנסה עד 5,000 ל״י בגובה של 150 פרוטה+מ 0 םר-הםרד 
טז׳ת, המתקבל מחלוקת סכום־ההכנסה בעשרים! כל לירה של 
הכנסה למעלה מ 5,000 ל״י חייבת במס בשיעור של 650 
פרוטה. שיעורים אלה כפופים להקלות מסויימות ולהגבלד" 
שהמס לא יעלה על מחצית-ההכנסה. כן בוטלו הניכויים 
שניתנו לנישום כתושב וכבעל־משפחה, ובמקומם באה שיטה 
של זיכויים לחשבון המס, כדי להבטיח, שהמס, שהנישום 
חייב בו׳ יוקטן במידה שווה לכל נישום, תהא הכנסתו מה 
שתהיה. הכנסתה של האשה מצטרפת להכגסת־הבעל, אך היא 
זכאית לדרוש חישוב נפרד. חברה משלמת מס־הכנסה בשיעור 
אחיד של 25% ומם רווחי־חברות, אף הוא בשיעור של 25% , 
אך החברה רשאית לנכות את מס־ההכנסה בשיעור של 25% 
מן הדיווידנדה, ובעל־המניות רשאי לזקוף ניכוי זה לזכות 
חשבונו כנגד המס, שעליו לשלמו על הדי,־.•יתדה המגולמת— 
כלומר, על הסכום־ברוטו קודם הניכוי הוראות מיוחדות 
חלות על הכנסותיהם של הקיבוצים וחבריהם הבודדים. למס- 
ההכנסה מתווסף שיעור של 7%% , שנגבה בעד הרשויות 
המקומיות. 

חוק מס שבח מקרקעים, תש״ט— 1949 , היה הצעד 
הראשון בארץ לכלול רווחים־שבקרן במערכת־המיסים. 
הכנסה־שבפירות, שהיא חייבת במס־הכנסה—למשל, רווחים 
מקרקע, שנמכרה ע״י סוחר בקרקעות —, אינה חייבת במס 
שבח־מקרקעים. ואילו הכנסה, שמס זה חל עליה, אינה חייבת 
במס־הכנסה על רווחי-הון לפי התיקון מ 1952 . המס מוטל 
על השבח הממומש במקרה של מכירת נכסים בלתי־נדים, 
ובכלל זה — מניות בחברה, שעסקיה העיקריים הם רכישת 
מקרקעים והחזקתם ושהשליטה עליה נתונה בידי חמשה 
אנשים, לכל היותר. כן חיי המס על מקרקעים, שיורשיהם 


ויתרו עליהם לטובת יורשים אחרים, לאחר שנתיים מיום 
פטירת המוריש. במכירת מקרקעים השבח הוא ההפרש בין 
מחיר המכירה ומחיר הקניה, או שודם בשעת רכישתם, אם 
נרכשו המקרקעים בדרך אחרת. הוצאות־השבחה והוצאות 
אחרות מותרות בניכוי מן התמורה. במקרה של מכירה תלוי 
שיעור המם באורך התקופה, שעברה בין הרכישה והמכירה, 
וביחס שבין גודל השבח ומחיר־הקניה של המקרקעים או 
שוויים. 

ח 1 ק מס ע י ז ב ו ן, תש״ט— 1949 , אף הוא מסוג המיסים 
המוטלים על הכנסה־שבקרן. נשוא המס הוא שווי העיזבון, 
אך נראה, שבסופו של דבר מוטל המם לא על העיזבון, אלא 
על חלקו של היורש בו. בקביעת ערך העיזבון מביאים 
בחשבון מתנות, שהמוריש נתן מחוץ לגדר הרגיל תוך שלוש 
שנים קודם מותו. השיעורים מודרגים הן לפי גודל־הירושה, 
אחר ניכוי הסכומים הפטורים ממם, והן לפי דרגת הקירבה 
שבין היורש והמוריש. 

לפי פקודת מס רכוש עירוני, 1940 , ולפי פקודת 
מם רכוש חקלאי, 1942 , מוטלים מיסים אלה על בעלי 
נכסים בלתי-נדים לפי שיעורים, שנקבעים באחוז מסויים 
מן השווי השנתי הנקי של הנכס — כלומר, לפי הרנטאבי- 
ליות שלו, או לפי סוג־הקרקע. מיסים אלה כבד הוטלו בתקו- 
פת־המאנדאט במקום מיסי־הרכוש העותמאניים (ורקו). — 
אחר תקומת־־המדינה הוטל מס מיוחד על רכוש בצורת 
מילווה־חובה לפי חוק מילווה חובה, תשי״ג— 1953 . 

מיס י* ע ק יפים. החשוב שבמיסים אלה הוא המכס. 
גבייתו מוסדרת על-פי פקודת המכס, 1929 , ופקודת תעריף 
המכס והפיטורים, 1937 . מיסי-הבלו מוטלים על־פי פקודות 
שונות. לפי חוק מימי מכס ובלו(שינוי תעריף), תש״ט— 1949 , 
רשאי שד־האוצר להגדיל — בצו מיוחד — את רשימת 
המיצרכים הטעונים מיסי מכס או בלו ולהגדיל מיסים אלה 
או להפחיתם! אך תקפו של צו כזה יפקע אם לא יאושר ע״י 
הכנסת במשך חדשיים מיום פירסומו. — חוק מם־קניה, 
תשי״ב— 1952 , מסמיך את שר־האוצר לקבוע, איזו סחורות 
טעונות מס זה ומה יהא שיעורו. צו, שקובע מם בשיעור 
מרובה מ 7%% מן המחיר הסיטונאי, רשאית הכנסת תוך 
חדשיים לבטלו בדרך החלטה.—מס-בולים נגבה לפי פקודה, 
שהונהגה ב 1927 ע״י המחוקק המאנדאטורי לפי דפוסים 
אנגליים. חשוב לציין׳ שמיסמך שאינו מבוייל כדין אינו כשר 
לראיה בדיון אזרחי, אך אפשר להכשירו ע״י תשלום המם 
בצירוף קנם. — חוק מס נסיעוודחוץ, תשי״א— 1950 , מטיל 
מס על רכישת כרטיס־נסיעה לחוץ-לארץ לפי שיעורים, 
שנקבעים ע״י שד־האוצר ושאינם יכולים לעלות על 100% 
ממחיר־הכרטיס. — ולסוף, תקנה 46 ( 1 ב) לתקנות ההגנה, 
1939 , מענקת סמכות לרשות המוסמכת לחייב בעלי-מפעלים 
בתשלום הטלים על סחורות, שהן מיוצרות או מסופקות על- 
ידיהם. על תקנה זו מבוססים ההטלים לקידההשוואה. 

סמכותן של הרשויות המקומיות לגבות מיסים("ארנונות" 
בלשון־החוק) מוגדרת בפקודת העיריות, 1934 , ובפקודת 
המועצות המקומיות, 1941 . רשויות אלו מוסמכות גם לגבות 
מס-עסק לפי פקודת מס־עסק, 1945 . כאמור, רשאית הרשות 
המקומית, לפי חוק הרשויות המקומיות(תוספת למס־הכנסה), 
תשי״ב— 1952 , להטיל תוספת למס-ההכנסה בשיעור של 
2 % /י 7 . מלבד אלה מקנים חוקים וחוקי־עזר שונים סמכות 



651 


סדרי השלטון והמשפט: המשפט הפלילי 


652 


לרשויות המקומיות לגבות מאלה הנתונים לשיפוטן מיסיס 
שונים, ארנונות׳ הטלים, תרומות ואגרות. 

א. פלמן, דיני מם הכנסה בישראל, תשט״ו- 1955 ! י. שטרן, 

מם הכנסה, הלנה ומעשה, תשט״ז. 

אל. ו. 

ו. המשפט הפלילי והדיון הפלילי בישראל. — 

1 . המשפט הפלילי. בתקופה העותמאנית וכן בתקופת- 
המאנדאט עד סופה של שנת 1936 היה נהוג בארץ החוק 
הפלילי העותמאני, שהיה מבוסם על קובץ הדינים הפליליים 
הצרפתי. עוד קודם שחוק זה בוטל מעיקרו הכנים בו המחוקק 
המאנדאטורי תיקונים מרחיקי־לכת בתחום ההוראות הכלליות 
של המשפט הפלילי, כגון: בפרקים הדנים באחריותם של 
שותפים למעשה, בניסיון לעבור עבירה, בקשירת קשר 
ובכמה עבירות מיוחדות, כגון עבירות נגד המדינה וסדריה, 
זיוף־מטבע, שבועת־שקר, עבירות נגד המוסר וכד׳. תיקונים 
אלה נבעו ממגמתו של השלטון המאנדאטורי להשתית את 
המשפט הארצישראלי על יסודות המשפט האנגלי, במידה 
שנראה היה לו שהמשפט העותמאני לא התאים לצרכי 
האו׳כלו׳סיה והשלטון. 

החוק הפלילי העותמאני על התיקונים שהוכנסו בו הוחלף 
בפקודת החוק הפלילי, 1936 , שקיבלה תוקף ב 1.1.1937 . 
פקודה זו, שמקפת את עיקרי ההלכות בתחום המשפט הפלילי 
ואת רוב העבירות החשובות, מבוססת בעיקרה על ה״משפט 
המקובל" של אנגליה ועל חוקים שנחקקו באנגליה ובמו¬ 
שבותיה, ששימשו דוגמה לניסוחה. הפקודה גם מורה, שיש 
לפנות אל המשפט האנגלי בכל הנוגע לפירושה. אחר תקומת- 
המדינה הוכנסו כמה תיקונים בפקודת החוק הפלילי, שתכלי¬ 
תם העיקרית היתד, להתאים את החוק לצרכי המדינה ולשפר 
את הוראותיו. החשובים שבתיקונים אלה הם: ביטול עונש- 
המוות על כל עבירה (פרט לעבירת בגידה בשעת־חירום), 
עריכה מחדש של הפרק הדן בדרכי ענישתם של עבריינים, 
החלפת הפרק הדן בעבירת־שוחד בחוק חדש, והרחבת סמ¬ 
כותם של בתי־המשפט לגבי עבירות, שנעשו מחת לגבולות 
המדינה ושפוגעות בשלומה, בנכסיה ובסמליה. 

פקודת החוק הפלילי מחולקת לשני חלקים: החלק הרא¬ 
שון דן בהוראות כלליות, והשני — בעבירות מיוחדות. 

בחלק הכללי מפורשים העקרונות הי 10 דיים, שעל־פיהם 
יש לקבוע אחריות פלילית, תוצאותיה של אחריות כזו ודרכי- 
ההגנה העיקריות בפניה. כאן ראויות לציון הסטיות מן 
המשפט הפלילי האנגלי, המצויות בפקודה זו: 

א. קטן עד גיל תשע אינו מסוגל, לפי פקודת החוק 
הפלילי, 1936 , להגות מחשבה פלילית, ועל־כן אינו נושא 
באחריות פלילית. הנחה דומה נקבעה גם לגבי קטן בין הגי¬ 
לים תשע ושתים־עשרה, אלא אם כן הוכח הדבר, שהיה בר- 
הבנה עד כדי לדעת, שאסור היה לו לעשות את המעשה 
המיוחס לו. הגילים הקבועים בנידון זה באנגליה הם שמונה 
וארבע-עשרה. 

ב. סמכותו של בית־משפט בישראל לצוות־ על אישפוזו 
של נאשם לקוי במחלת־רוח היא רחבה מסמכותו של בית- 
משפט אנגלי. 

ג. נאשם, שמגן על עצמו בטענת "צורך" (כגון, של הגנה 
עצמית), חייב לשכנע את בית־המשפט הישראלי, שאמנם 
עשה את המעשה המיוחם לו מתוך צורך, בעוד שבאנגליה 
אינו צריך להביא לפני בית-המשפט אלא הוכחות לכאורה 


בלבד, כדי שחובת־ההוכחה תועבר אל התביעה הכללית. 

סוגי הענשים הקבועים בחוק הם: עונש מוות (החל על 
בגידה בשעת־חירום); מאסר (שבית־המשפט רשאי לדחותו 
ולהתנות את ביצועו בעשיית עבירה חדשה)? קנס! תשלום- 
פיצויים? תשלום הוצאות-המשפט? העמדת החוטא תחת 
פיקוחו של קצין־מבחן? מתן התחייבות להתנהגות טובה. 

בדומה לחוק האנגלי, אין החוק הישראלי קובע, בדרך 
כלל, עונש מסויים, שיש להטילו, אלא מציב את גבול 
העונש המאכסימאלי, שבית־המשפט רשאי להטילו על נאשם. 
עפ״ר אין ענשי־מינימום נקבעים. ביהמ״ש חפשי בדרך 
כלל בבחירת סוג־העונש הנראה לו. חוק מיוחד מסדיר את 
הענשתם של עבריינים צעירים. 

החלק השני של פקודת החוק הפלילי, 1936 , וכן חוקים 
פליליים מיוחדים אחרים, מגדירים את העבירות המיוחדות 
הגוררות עונש. העבירות הכלולות בפקודת החוק הפלילי 
מחולקות לפי הערכים, שבהם פגע העבריין—כלומר, עבירות 
נגד המדינה, סדריה, מינהלה, ועבירות נגד החיים, הגוף, 
הרכוש וכד׳. 

מיון אחר של העבירות הוא לפי מידת החומרה של 
העונש, שביהמ״ש רשאי להטיל. לפי מיון זה — "פשע" הוא 
עבירה, שגוררת עונש־מוות או מאסר לזמן ארוך משלוש 
שנים ? "חטא" הוא עבירה, שגוררת מאסר למשך זמן, שאינו 
מרובה משבעה ימים, או קנס, שאינו עולה על 75 ל״י? "עו(ן" 
הוא עבירה, שאינה באה בגדר "פשע" או "חטא". לחלוקה 
זו נודעת חשיבות בעיקר בתהליכי הדיון הפלילי. 

2 . ה ד י ו ן הפלילי. בתקופה העו׳תמאנית נהגו בארץ 
לפי קובץ הדיון הפלילי העותמאני, שהיה מבוסם על חוק 
צרפתי. ב 1924 הוחלף קובץ זה, כמעט בשלמותו, ע״י כמה 
חוקים, שמקורם בסדרי הדיון הפלילי הנוהגים באנגליה 
ובמושבותיה, אך שונים מן האחרונים במה שהשיפוט הפלילי 
הופקד בארץ בידי שופטים מקצועיים בלבד ולא בידיו של 
חבר־מושבעים? דיני הראיות אף הם הושתתו על הנוהג 
האנגלי. מאז לא הוכנסו בחוקי הדיון הפלילי אלא תיקונים 
קלי-ערך בלבד. 

רשויות החקירה והתביעה. החקירה בביצועה 
של העבירה וגילוי העבריין הם מתפקידיה של המשטרה. זו 
האחרונה גם תובעת לדין עבריינים, שביצעו עבירות קלות, 
ומופיעה בחקירות המוקדמות, המתנהלות לפני שופט חוקר, 
בעבירות מסוג הפשע. התביעה לדין וניהול-המשפט בעבירות 
רציניות מוטלים על התביעה הכללית. אע״פ שהמשטרה 
והתביעה הכללית הן מחלקות ממשלתיות נפרדות, הן פוע¬ 
לות, בכל הנוגע לחקירה ולתביעה, תחת השגחתו וראשותו 
של היועץ-המשפטי-לממשלה. התביעה הפלילית מוגשת עפ״ר 
על-ידי רשויותיה המוסמכות של המדינה, ולא ע״י האזרח 
הנפגע ובשמו. רק לגבי עבירות שאין בהן משום חשיבות 
ציבורית, כגון הוצאת דיבה או תקיפות קלות, ניתנת הזכות 
לאזרח הנפגע להגיש משפט פלילי בשמו שלו. 

שיטת המשפט הנוהגת ביבשת-אירופה מחייבת את הממו¬ 
נים על כך, ע״פ עקרון הלגיטימיות, להגיש משפט פלילי 
משנתגלתה עבירה. לעומת זה נהוגה במדינת-ישראל השיטה 
האנגלית, המבוססת על עקרון התועלתיות, ולפי שיטה זו 
מוגש משפט פלילי רק אם לדעת הרשויות המוסמכות 
עתיד הדבר להביא תועלת לציבור. משום כך מסורה ליועץ- 
המשפסי-לממשלה, כראש התביעה הכללית וכנציגה של 



653 


ארץ־ישראל 


654 


המדינה, הסמכות העליונה להחליט אם יש להגיש תביעה 
או לא, ואף להפסיק תהליכים משפטיים, שכבר הוחל בהם. 

משסיימה המשטרה את חקירתה בתלונה על עבירה, 
ומשהגיעה לכלל מסקנה, שחומר ההוכחות שנאסף על ידיה 
מספיק להגשת תביעה, נפתחים התהליכים המשפטיים ע״י 
הגשת כתב־אישום לביה״מ המוסמך. אם העבירה, או אחת 
מן העבירות, היא מסוג־ה״פשע", יש להביא את ההוכחות 
תחילה לפני שופט חוקר. תפקידו של זה האחרון הוא להחליט 
אם יש חומר מהימן מספיק, שמצדיק את העמדתו של הנאשם 
לדין לפני בית־משפט מחוזי. תכליתה העיקרית של החקירה 
המוקדמת היא, איפוא, לא לקבוע את אשמתו של הנאשם 
אלא לבחון את חומר־הראיות! וכך משמשת חקירה זו 
אמצעי למניעת האשמות בלתי־מוצדקות בעבירות רציניות. 
בא השופט החוקר לכלל מסקנה, שהובא לפניו חומר־ראיות, 
שמורה על קשר בין החשוד ובין העבירה, הוא מעביר את 
דינו של החשוד לבית־המשפט המחוזי, ע״פ צו העמדה לדין. 
החלטת השופט החוקר אינה מחייבת את היועץ־המשפטי־ 
לממשלה, המוסמך להעמיד נאשם לדין אף אם השופט החוקר 
סירב לעשות כך, וכן להפסיק את התהליכים המשפטיים אף 
כשהשופט החוקר הוציא צו העמדה לדין. 

בעבירות אחרות, שאינן מסוג־ה״פשע", מוגש בדרך כלל 
כתב־האישום במישרים לביודהמשפט המוסמך. דיון בעבי¬ 
רות כאלו מכונה בשם "דיון מקוצר", בעוד שהדיון בפשעים 
לאחר חקירה מוקדמת מכונה "שפיטה לפי כתב־אישום". 
סדרי היית המקוצר וסדרי השפיטה לפי כתב־אישום דומים 
ברוב פרטיהם אלה לאלה ואינם שונים ביסודם מן הסדרים 
הנהוגים באנגליה, אלא במידה הכרוכה בהעדר של חבר- 
מושבעים בארץ. 

סמכות בתי־ ה משפ ט. גם בתי־משפט־השלום וגם 
בתי־המשפט המחוזיים מוסמכים לדון בדיון מקוצר (כלומר, 
בלא חקירה מוקדמת) בעבירות שאינן פשעים. אך הדיון 
בעבירות, שיש לדון בהן בשפיטה לפי כתב־אשמה, הוא בגדר 
סמכותו של ביהמ״ש המחוזי בלבד. ביהמ״ש המחוזי יושב 
גם כבית־משפט לעירעורים פליליים על פסקי־הדין של בית- 
משפט־השלום. החלטת ביהמ״ש המחוזי כבית־משפט לעיר- 
עורים היא סופית, אלא אם ניתנה רשות עירעור לפני בית- 
המשפט העליון בתפקידו כבית־משפט לעירעורים פליליים. 
גם פסקי־הדין של בית־המשפט המחוזי בערכאה ראשונה 
ניתנים לעירעור לפני בית־המשפט העליון. בערכאת העיר־ 
עור נדונות שאלות משפטיות בלבד. ביהמ״ש לעירעורים 
אינו בוחן מחדש שאלות שבעובדה (פרט לשאלת חומרת- 
העונש) אלא במידה שכרוכה בהן גם שאלה משפטית. 

לא הוגש עירעור על פסק־הרשעה, או ניתן פס״ד מרשיע 
באופן סופי בבימ״ש לעירעורים פליליים, שוב אין אפשרות 
לשנות את פסה״ד בערכאות המשפטיות! אך נשיא־המדינה 
מוסמך, לאחר שקיבל המלצה על־כך משר־המשפטים, לחון 
את המורשע בדין. החנינה יכולה להיות שלמה — כלומר, 
שהעונש שהוטל על הנאשם בוטל כליל — או חלקית, כלומר, 
שדינו של הנאשם הומתק או העונש החמור שהוטל עליו 
הוחלף בעונש קל ממנו. 

פ. דיקן (דיקשטיין). דיני עונשין בישראל ובעמים, בעבר 
ובהווה, תשי״ג; א. סלנט, סדרי הדיון הפלילי בישראל, 
תשי״ב! א. גורני וא. קדרון, החוק הפלילי הלכה למעשה, 
תשי״ג. 

א. ש. ש. 


ז. די נ י־ ע ב ודה. משפט־העבודה מטפל בדרך כלל 
בעבודתם של שכירים מועסקים ע״י אחרים, ומגמתו להסדיר 
את היחסים בין עובדים ומעבידים המבוססים על התקשרות 
חוזים ביניהם. 

חוזה־העבודה נבדל משאר סוגי־החוזים בשני דברים 
עיקריים: העובד מתחייב ליתן שירות אישי למעבידו, ותוך 
כדי מתן שירות זה הוא כפוף להוראות של נותן־העבודה הן 
בנוגע לטיב העבודה המוטלת עליו והן בנוגע לאופן ביצועה. 

דיני־העבודה הנוהגים במדינת־ישראל מיעוטם נובע מן 
התחוקה העותמאנית (מג׳לה), שנשארה בתקפה עד היום, 
קצתם כלולים בחוקים שונים מתקופת־המאנדאט ורובם נחקק 
אחר תקומת־המדינה. 

המג׳לה דנה בחוזה־העבודה בפרק המטפל בענייני שכי¬ 
רות בכלל, ואינה מייחדת מקום ניכר לטיפול נפרד בשכירות- 
עבודה. גם האבחנה בין עובד שכיר ובין בעל־מלאכה או 
קבלן, שנודעת לה חשיבות מרובה בזמננו (ביחוד מבחינת 
האחריות בנזקים ובדמי פגיעה בשעת עבודה), כמעט שאינה 
מצויה במג׳לה. לעומת זה מבחנת המג׳לה בין שכיר של 
יחיד לשכיר של רבים, שהראשון זוכה בשכרו גם כשלא עשה 
עבודתו בפועל אלא היה מוכן ומזומן לעשותה, ואילו האחרון 
זוכה בשכרו רק משעשה את מלאכתו בפועל. תגמול עבודתו 
של עובד שכיר הוא השכר שהוסכם עליו, ובאין הסכם — 
שכר ראוי לפי נו׳הג־המקום והערכת־מומחים. 

מן החוקים מתקופת־המאנדאט, שעדיין הם בתקפם, יש 
להזכיר את פקודת מזדלקת־העבודה, 1943 ; את פקודת תאו־ 
נות ומחלות משלח־יד (הודעה), 1945 ; ואת פקודת בתי- 
החרושת, 1946 . פקודת מחלקת־ד,עבודה חייבה את הקמתה 
של מחלקה זו כמסגרת לפעולת הממשלה בתחום־העבודה, 
והציבה לה למטרה "להבטיח ולטפח את טובתם הכללית של 
העובדים ולקיים יחסים טובים בין עובדים למעבידים". 
פקודת ההודעה על תאונות ומחלות מחייבת בעיקר להודיע 
למחלקת־העבודה על כל תאונה שאירעה בעבודה ועל כל 
מחלה שנבעה ממשלח־היד, שגרמה למוות או שללה את כושר 
העבודה ליותר משלושה ימים, ומסמכת את המנהל להורות 
על עריכת חקירה במסיבות של המקרה. פקודת בתי־ד,חרושת, 
1946 ׳ היא אחד מחוקי־העבודה החשובים והמקיפים ביותר. 
היא חלה על כל סוגי-העובדים (גברים, נשים וילדים), 
ותכליתה לקבוע את התנאים הפיסיים בעבודה, כדי להבטיח 
את בריאותם׳ בטיחותם, שלומם ורווחתם הכללית של העו¬ 
בדים במקומות־עבודתם. על המחזיקים במקומותיו־,עבודה 
הוטלו חובות מרובות, שהן בדרך כלל מסוג החובות ד,אבסו¬ 
לוטיות, ואין המעבידים יוצאים ידי חובות אלו ע״י נקיטת 
אמצעים סבירים בלבד. 

מתקופת-המאנדאט נותרו גם פקודת מועצות המלאכה, 
1945 , המחייבת יצירת מנגנון לקביעת שכר־מינימום ותנאי- 
עבודה מינימאליים בענפי-עבודה נחשלים, ופקודת בתי־דין 
תעשיינים, 1947 , שמחייבת יצירת מנגנון ליישוב סיכסוכי- 
עבודה ע״י תיווך או בוררות. אך שני חוקים אלה לא הופעלו 
עד היום הלכה למעשה. גם פקודת האיגודים המקצועיים, 
1947 , שבאה להסדיר את מעמדם החוקי של אירגוני עובדים 
ומעבידים, וכן את זכויותיהם וחובותיהם, לא קיבלה בכללה 
תוקף עד היום. הפקודות הללו נתונות כיום בשלב של עיבוד 
ועריכה חדשה, וכבר נתפרסמו שתי הצעות־חוק חדשות 
בדבר חוזים קולקטיוויים ויישוב סיכסוכי-עבודה. 



655 


סדרי השלטון והמשפט: דיני־עבודה 


656 


ענייני השביתה וההשבתה של עובדים ומעבידים, גרימת 
נזק-ממון ע״י הפרת חוזה-עבודה, וכך גרימת נזקים אזרחיים 
ע״י איגוד מקצועי או בשמו בקשר לשביתה או להשבתה, 
במעט שלא הגיעו לטיפול משפטי בבתי־המשפט בארץ. לפי 
הסעיפים 210 ו 211 לפקודת החוק הפלילי, 1936 , מותר 
להעמיד במקום, שבו פרץ סיכטוך־עבודה, משמרת שקטה, 
שפעולתה אינה כתבה במעשדדאלמות, התפרעות או פגיעה 
ברכוש! אך סיכסוך, שנובע מתוך התנגדות להעסקת עובדים 
מחמת גזעם, דתם או לשונם, אינו בגדר סיכסוד־עבודה. 
הנעת עובד להפר חוזה־עבודה אינה נחשבת לעוולה אזרחית, 
כשהדבר נעשה לשם שביתה או השבתה בסיכסוך־עבודה 
בתחומי ענף־העבודה, שבו עוסקים השובתים או המשביתים. 

חוקי־העבודה העיקריים, שנתקבלו מתקומת־המדינה עד 
היום ( 1956 ), הם: 

חוק איסור האפיה בלילה, תשי״א— 1951 , ששמו מעיד 
על תבנו. חוק שעות עבודה ומנוחה תשי״א— 1951 , המגביל 
בדרך בלל את יום־העבודה לשמונה שעות, את עבודת־הלילה 
לשבע שעות, ואת שבוע־העבודה לארבעים ושבע שעות, 
ומחייב מנוחה שבועית של, לכל הפחות, שלושים ושש שעות 
רצופות, ובתוכן את יום־השבתון הדתי או המקובל על העובד. 
לפי החוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט, תשי״ב— 
1951 , יש להעניק לעובד מנוחה דומה למנוחה השבועית גם 
בימי־החג שלו, שייקבעו לצורך זה לגבי בל עדה על־פי 
החלטת הממשלה. חוק חופשה שנתית, תשי״א— 1951 , מעניק 
לרוב המכריע של השכירים חופשה בשכר של, לבל הפחות, 
ארבעה־עשר יום לשנה. עובדים ארעיים, שאינם מועסקים, 
לבל הפחות, שלושה חדשים במקום־עבודה אחד, זכאים 
לתמורת חופשה בשיעור של לא פחות מ 4% משכר־העבודה, 
שנפרעים בשבילם ע״י המעבידים לקרנות־חופשה. קרנות 
אלו הן גופים משפטיים מאוגדים והן מתנהלות ע״י נציגי- 
העובדים בפיקוחו של שר־העבודה. 

עבודת־הנוער במדינה מוסדרת ע״י שני חוקים: חוק 
עבודת־הנוער וחוק-החניכות, שניהם משנת 1953 . חוק עבודת־ 
הנוער קובע גיל מינימום ( 14 שנה), שבו מותרת כניסה 
לעבודה, אוסר העסקה בעבודות מסויימות ובמקומות מסו- 
יימים בגיל גבוה מזה, מנהיג שיטה של בדיקות רפואיות 
לנוער עובד, קובע אפשרות למתן הדרכה לנוער בבחירת 
מקצוע, ומבטיח שורה של תנאים סוציאליים משופרים בעבו¬ 
דה. חוק־החניכות נועד להסדיר ולהבטיח הקניית מקצוע 
לנוער עובד "על ידי עבודה מעשית מודרכת ועל ידי לימוד 
בשיעורי מקצוע מאושרים". 

חוק עבודת נשים משנת 1954 מסדיר את עבודת הנשים 
מתוך מגמה כללית למנוע פגיעה בבריאותן. חוק שיווי זכויות 
האשה, תשי״א— 1951 ׳ קובע במפורש, שחוק זה לא בא 
לפגוע בכל הוראת־חוק, שנועדה להגן על האשה כאשה. 

האחרון בסדרת חוקי־העבודה הוא חוק אירגון הפיקוח 
על העבודה, תשי״ד— 1954 . תכליתו של חוק זה היא להבטיח 
פיקוח יעיל על ביצועם של חוקי־העבודה ושיתוף העובדים 
והמעבידים בענייני הבטיחות בעבודה והגהות המקצועית. 
החוק מסדיר, בין השאר, את הקמתם של ועדות־בטיחות 
ונאמני־בטיחות במקומות־העבודה ושל מוסד ארצי מורכב 
מנציגי־הממשלה, מאירגוני העובדים והמעבידים החשובים 
ביותר במדינה ומגופים מעוניינים אחרים. הניסיון הוכיח, 
ששירות הפיקוח על ענייני־העבודה הוא בין הגורמים 


הראשונים במעלה לקידום ענייני־העובדים ולשיפורה של 
הממוקד■ המכוונת להגנתם. 

חוקי-העבודה הם רק חלק מן התחוקה הסוציאלית, 
שתכליתה להגן על העובד כעובד נגד עוול או ניצול ולהבטיח 
לו תנאי־עבודה הוגנים. ענף אחר בתחוקה הסוציאלית הוא 
הביטוח או הביטחון הסוציאלי׳ שנועד להבטיח קיום מיני¬ 
מאלי הוגן על-ידי הספקת הבנסת־יסוד לכל הזקוקים לכך 
וטיפול רפואי כולל. צעד גדול בכיוון זה נעשה ע״י חוק 
הביטוח הלאומי, תשי״ד— 1953 , שקיבל תוקף ב 1.4.1954 . 
חוק זה הנהיג שיטת ביטוח סוציאלי בענפים הבאים: ביטוח 
לעת זקנה וביטוח למקרי-מוות לכלל האוכלוסיה הבוגרת 
במדינה! ביטוח אימהות! וביטוח מפני פגיעות בעבודה, 
שמקיף כמעט את כל העובדים. הביטוח הסוציאלי מתנהל 
ע״י מוסד הביטוח הלאומי, שהוקם במיוחד לתכלית זו כגוף 
מאוגד נפרד מן הממשלה, אך נתון לפיקוחו המדוקדק של 
שר־העבודה ולביקרתו של מבקר־המדינה. במועצת המוסד, 
שהיא הרשות העליונה שלו, משתתפים נציגי־הממשלה 
בראשותו של שר־העבודה, נציגיהם של עובדים, עובדים עצמ¬ 
אים ומעבידים, נציגיהם של מוסדות־ציבור וכן אישי־ציבור. 

בתי־דין מיוחדים, בשתי ערכאות, שהם מורכבים משו¬ 
פטים מקצועיים(המשמשים כאבות בתי־הדין) ומנציגי-ציבור 
(המשמשים כחברים), דנים ומחליטים בתביעות השונות, 
המתעוררות בקשר לביטוח הלאומי. 

הגמלאות הכספיות ארוכות־המועד — כלומר, קצבות 
זקנה וקצבות אלמנות ויתמות — הן אחידות לפי שיעור 
יסודי קבוע (:*זב! ! £13 2510 י 1 ) ומותנות לפי מספר התלויים 
בהן ומדד יוקר־המחיה. הגמלאות קצרות־המועד — כלומר, 
דמי פגיעה בעבודה לתקופה של עד 26 שבועות ודמי חופשת־ 
לידה בעד 12 שבועות — נפרעות על־יסוד שכרו של מקבל- 
הגמלה. כל יולדת מקבלת גם מענק־לידה להוצאות אישפוז 
ולרכישת ציוד בשביל הנולד. נוסף על הגמלאות הכספיות, 
זכאים נפגעי־עבודה גם לטיפול רפואי, לשיקום רפואי 
ולשיקום מקצועי על חשבון המוסד. 

מלבד דיני העבודה הנזכרים, המבוססים על החוק הקרות, 
נוצרו מנהגים ונהגים מקצועיים, שבתי-המשפט מכירים בהם 
ונותנים להם תוקף, במידה שהם נעשים כלליים ומגיעים 
לדרגת רציפות מספקת. נוהג כזה קיים, למשל, לגבי תשלום 
״מם מקביל״ לקופות-החולים של העובדים בשיעור 3% 
משכר-העובדים, לגבי חופשת-מחלה בשכר, ולגבי פיצויי- 
פיטורים. 

צ. בר־ניב, חוק הבטוח הלאומי, תשי״ד. 

צ. ב. 

ח. המשפט הבינלאומי-הפרטי. הכללים הנהוגים 
במדינת-ישראל במקרים של "התנגשות חוקים"(כגון, כשאחד 
מן הצדדים הוא נכרי) נטולים בחלקם מן החוקים המקומיים 
הכלולים בפקודות שונות וב״דבר-המלך במועצה על ארץ- 
ישראל״, 1922 ׳ ובחלקם מכללי המשפט המקובל של אנ¬ 
גליה׳ שנקלטו בישראל. מטרתם העיקרית של כללים אלה 
היא להבטיח, שזכויות, שנרכשו בחסותה של שיטת־משפט 
מסויימת, תעמודנה לבעליהן אף בתחומי שלטונן של שיטות- 
משפט אחרות ושכל בעיה משפטית תהא נדונה לאור שיטת- 
המשפט הקרובה אליה ביותר מבחינת הצדק, ההיגיון וטובת- 
הציבור. 

ענייני מעמדו האישי של אדם — נישואים וגירושים. 



657 


ארץ־־ישראל 


658 


מזונות, אפיטרופסות, כשרות־היחם של קטנים ואימוצם, 
איסור עשית ברכושם של פסולים לענייני-קניין — צוואות 
והנהלות וניהול נכסיהם של נעדרים — נחתכים בהתאם 
.למשפט האישי החל עליו, והוא: בנכרי — משפט מדינתו, 
ובאזרח — המשפט הדתי(אזרח של ישראל, שהוא גם אזרח־ 
חח, רואים אותו כאזרח ישראלי). ענייני נישואים וגירו¬ 
שים של יהודים תושבי־ישראל, ואפילו הם נכרים, נתונים 
לשיפוטם הייחודי של בתי־הדין הרבניים (שבהם פוסקים 
לפי דין־תורה)! בעוד שטכסי נישואים וגירושים בין יהודים 
יש לערוך בישראל ע״פ דין־תורה, אף כשאין הצדדים תושבי 
המדינה או אזרחיה. 

זכויות בנכסי-עזבון׳ שהם מצויים בישראל, נקבעות לפי 
חוק־הירושה של המדינה ללא התחשבות בשייכותו המדינית 
או הדתית של הנפטר. אך אם הגיח המוריש צוואה כשרה לפי 
משפטו האישי, נוהגים בישראל על־פיה! ואם נערכה הצוואה 
״בצורה אזרחית״, כפי שנקבע בפקודת-הירושה — נוהגים 
על-פיה אף כשאין היא כשרה בצורתה לפי משפטו האישי 
של המצווה. ואולם למרות כל ההוראות של משפט זר, אין 
צוואה תופסת במקרקעים מסוג "מירי". אלה מתחלקים תמיד 
בהתאם למשפט הנוהג במדינת־ישראל. 

כשרותם של חוזים מבחינת הצורה (כגון הצורך במיסמך 
כתוב, בהופעה לפני נוטריון וכד׳) נבדקת לפי משפט המקום, 
שבו נערכו. ההסכם גופו נבדק ומתפרש לפי שיטת־המשפט, 
שבה הוא קשור ביותר (והיא בדרך כלל השיטה, שאליה 
נתכוונו הצדדים). ע״ם שיטה זו נקבע גם כשרם האישי של 
הצדדים להתחייב בחוזה. אך בחוזים, שאינם מסחריים או 
שגרתיים (כגון התקשרויות בענייני־משפחה), נקבע כשדם 
המשפטי של הצדדים על־פי משפטם האישי. דרכי ביצועו 
של החוזה — וכן ההצדקות להפרת החוזה או לשינוי אופן 
ביצועו — נדונות לפי המשפט של המקום, המיועד לביצועו. 
חישובי מטבע זר במטבע מקומי נעשים לפי השער הנוהג 
ביום המיועד לפרעון. בפקודת-השטרות מצויות הוראות מיו¬ 
חדות, שמתאמות את תחולתן של ההלכות הנזכרות לגבי 
שטרי־חליפים, שטרי-חוב ושקים. 

תביעה על נזק שנגרם בחו״ל אפשר להביא בישראל 
כשקיימים שני תנאים אלה: (א) גרימת הנזק אינה מוצדקת 
לפי משפט־המקום; (ב) אילו אירע הדבר בישראל, היה 
נחשב, לפי דיניה, עוולה אזרחית. 

חברות, אגודות ושותפויות, שהוקמו כדין בחו״ל, מופרות 
בישראל כגופים משפטיים, והן רשאיות להתקשר בחוזים, 
להחזיק רכוש ולהיות צד במו״מ משפטי. אך אסור לחברה 
נכרית לייסד מקום־עסקים בישראל אלא אם נרשמה כדין. 
בימ״ש ישראלי מוסמך לפרק חברה נכרית, שיש לה נכסים 
בישראל, אף אם לא נרשמה בה, אם הדבר נצרך לשם הגנה 
על זכויותיהם של נושיה. — הוראות דומות חלות על שותפו¬ 
יות נכריות. 

בימ״ש ישראלי מוסמך להכריז חייב כפושט רגל אף 
כשאין החייב אזרח של ישראל, ואף לא תושב בה, אם רק 
ניהל עסקים במדינת-ישראל (או אם קיימת היתד. בינו ובין 
מדינת־ישראל אחת משאר הזיקות המפורשות בחוק) בשעה 
שביצע את "מעשה פשיטת־הרגל". שיחרורו של פושט רגל 
ע״י בימ״ש נכרי מופר בישראל לגבי אותם החיובים, 
שהופקעו מכוח השיחרור לפי המשפט החל עליהם. 

פסקי-דין סופיים, שניתנו ע״י בתי-משפט מוסמכים בחו״ל, 


מופרים בדרך כלל בישראל, אם לא הושגו במירמה ואם 
אינם מנוגדים לעיקרי הצדק הטבעי או לטובת-הציבור. 

כל אימת שנדרש שימוש בכלליו של משפט זר, צריך 
שקיומם של כללים אלה יוכח ע״י מומחים. בהעדר הוכחה כזו 
מניחים, שהמשפט הזר זהה עם משפטה של מדינת-ישראל. 
ענייני־פרוצדורה נחתכים ע״פ המשפט המקומי, גם כשגוף־ 
השאלה נדון לאור משפט נכריז בתי־המשפט נוטים להרחיב 
את המושג "פרוצדורה", וכוללים בו לא רק דיני־ראיות אלא 
אף התיישנות, זקיפת־חובות, עדיפויות בין סוגי־נושים ועוד, 
נוסף על ההלכות הנוגעות לעצם הדיון. 

בתי־המשפט האזרחיים מוסמכים להיזקק לתביעה נגד 
נתבע, שנמצא מחוץ לגבולות־המדינה, בנוגע לנכסים שנמ¬ 
צאים בישראל, למאורעות שאירעו בה, לחוזים שנועדו להיות 
מבוצעים בה, ובמקרים אחרים, שבהם קשור תוכן התביעה 
במדינת־ישראל. 

11/016 ■!? 171167710X107101 07161 171x67-761111001 , ץ 6 ז > ג 00 . 4 * .?[ 

016111716, 1926; £. 1)16 0071)1161 0/ 10X0/1 ? וזו / 10111 
. 1947 , 171 0X167! 0/ ?67507101 810X11! 171 ?0161X1716 

אב. ל. 

ט. מערכת בתי־המשפט. שיפוטם של בתי־המשפט 
האזרחיים בארץ הוא טריטוריאלי, כלומר סמכותם האזרחית 
והפלילית חלה בדרך כלל על העניינים המתרחשים במדינה 
גופה ועל האנשים המצויים בתחומיה, מתוך התחשבות 
בעקרונות המשפט הבינלאומי הפרטי.• לצרכי פקודת החוק 
הפלילי, 1936 , משתרע שיפוטם של בתי־המשפט הפליליים 
גם על כל מקום בתוך תחומי שלושה מילין ימיים מרצועת- 
החוף של המדינה, הנמדדים מנקודת־השפל של המים. לעומת 
זה ניתן לבתי־המשפט במיוחד כוח-שיפוט בעניינים מסויי־ 
מים, שאירעו מחוץ לגבולותיה של המדינה. 

המערכת הראשית של בתי־המשפט האזרחיים בישראל 
כוללת שלוש דרגות: בתי־משפט־השלום ז בתי־משפט מחו¬ 
זיים ז ובית־המשפט העליון. 

בתי-משפט-השלום מצויים בכל מחוז ובכל נפה. 
בעניינים אזרחיים מוסמכים בתי-משפט-השלום לדון בתבי¬ 
עות, שערך הנושא שלהן אינו מרובה מ 1,500 ל״י, ובמשפטים 
הדנים בהחזרת חזקה בנכסים בלתי-נדים — כגון פינוי וסילוק 
יד — ובחלוקת נכסים בלתי־נדים, יהא ערכם מה שיהיה. 
בתביעות נגדיות, שנובעות מאותן המסיבות, שמהן נובעת 
התביעה המקורית, אין הסמכות מוגבלת מבחינת ערך הנושא 
שלהן. בעניינים פליליים מוסמכים הם לדון בעבירות מסוג 
ה״חטא" וה״עווך, ולפי בקשת הקטיגוריה ובהסכמת הנא¬ 
שם — גם בפשעים מסויימים. אך בכל מקרה הם מוסמכים 
להטיל עונש של לא יותר מ 3,000 ל״י או שנת־מאסר אחת 
או את שני הענשים כאחד. פסקי־הדין של בתי־משפט-השלום 
ניתנים לעירעור לפני בית-המשפט המחוזי, ולאחר נטילת 
רשות מבית-המשפט המחוזי או מנשיא בית־המשפט העליון 
אפשר לערער עליהם שוב לפני בית-המשפט העליון. 

בתי-ד.משפט המחוזיים. קיימים 3 בתי־משפט 
מסוג זה, שמרחב שיפוטו של כל אחד מהם מקיף שנים 
מששת המחוזות, שהמדינה מחולקת להם. מקומות־מושבם: 
ירושלים, תל-אביב וחיפה. כמו־כן קיים בית-משפט מחוזי 
נוסף לסחוז-הצפון, שמקום־מושבו בנצרת. לבתי־המשפט 
המחוזיים סמכות מקורית ועירעורית. כבתי-משפט בערכאה 
ראשונה הם דנים בכל העניינים האזרחיים והפליליים, שאינם 
בתחוס-שיפוטם של בתי-משפט-השלום. בכל שאר העניינים 



659 


סדרי השלטון והמשפט: מערכת כתי־המשפט 


660 



בית־הםשםם העליוז של מדינת־ישראל 

מימין לשמאל: ד״ר ס. זילברנ, י. אולש!, ם. זמורה, פרום׳ ש. א 10 < ז״ל, ד״ר ש. ז. חשיז, ד״ר ש. אנרנט 


הפליליים סקבלת סמכותם לזו של בתי־משפט־השלום. כבתי- 
משפט לעירעורים הם דנים בעירעורים אזרחיים ופליליים, 
שמובאים אליהם מבתי־משפט־השלום, מבתי״משפט עירונים 
ומבתי־דין מינהליים מסויימים שבמחוזם. פסקי־הדין של בתי־ 
המשפט המחוזיים ניתנים לעירעור לפני בית־המשפט העליון. 
על פסקי־הדין, שניתנו ע״י בתי־המשפט המחוזיים בסמכותם 
העירעורית, אפשר לערער נוספות לפני בית־המשפט העליון 
ברשות מיוחדת. 

בית־המשפט העליון. מקום־מושבו בירושלים ותחום- 
שיפוטו משתרע על־פני כל המדינה. סמכותו כפולה: עיר- 
עורית ומקורית. בסמכותו העירעורית הוא דן בפסקי־דין 
ובהחלטות, שניתנו על־ידי בתי-המשפט המחוזיים (בעניינים 
אזרחיים ופליליים) וע״י בתי־דין מינהליים מסויימים. בסמ¬ 
כותו המקורית דן בית־המשפט העליון, כשהוא יושב כבית־ 
משפט גבוה לצדק, בבקשות, שאינן באות בתחום שיפוטו של 
כל בית-משפט אחר. בכלל עניינים אלה יש למנות בקשות 
למתן צווים של "הבאס קורפוס", שתכליתם לתת לבית- 
המשפט את האפשרות לבחון את חוקיות מעצרם של אסירים, 
ולמתן צווים מכוונים למחלקות ממשלתיות ולפקידי-ציבור, 
שבהם הם נדרשים להופיע כדי ליתן טעם מפני־מה לא יעשו, 
או לא יימנעו מלעשות, פעולות מסויימות. 

החלטותיו ופסקי־דינו של בית־חמשפט העליון הם סופיים, 
ואינם ניתנים לעירעור נוסף. 

יש להזכיר גם את בתי־המשפט העירונים, שאינם 
נמנים על מערכת בתי־המשפט הסדירה. בתי־משפט אלה 
דנים בעבירות על חוקי־העזר של העיריות, ועל חוקים שונים 
בעלי אופי מינהלי, שביצועם מסור למעשה בידי הרשויות 


המקומיות. פסק־דינו של בית־המשפט העירוני ניתן לעירעור 
לפני בית־המשפט המחוזי שבמחוז. 

נוסף על בתי־המשפט הנזכרים, שהם בעלי שיפוט כללי, 
הוקמו בזמנים שונים בתי־דין, שסמכותם מוגבלת לסוגים 
מסויימים של בני־אדם, או לסוגים מסויימים של עניינים. 
בין אלה יש למנות כאן את בתי־המשפט השבטיים, את 
בתי־הדין הצבאיים, ואת הערכאות המינהליות השונות. 

סדרי־ ה דין האזרחי הנוהגים בביודהמשפט העליון 
ובבתי-המשפט המחוזיים נקבעו בתקנות הפרוצדורה האז¬ 
רחית, 1938 . בבתי-משפט-השלום נוהגות תקנות־הפרוצדורה. 
1940 , שהן דומות בעיקריהן לתקנות הדיון האזרחי, 1938 . 

פסקי-הדין של בתי-המשפט, ובכללם אלה של בתי-הדץ 
הדתיים, מבוצעים ע״י משרדי ההוצאה לפועל שעל-יד בתי־ 
המשפט על-פי ההוראות של חוק ההוצאה לפועל העותמאני 
משנת 1914 , שמאז הובאו בו אך שינויים מועטים בלבד. 

השופטים של בית־המשפט העליון. של בתי-המשפט 
המחוזיים ושל בתי־משפט־השלום מתמנים ע״י נשיא־המדינה 
לפי הצעתה של ועדת־מינויים, שמובאת לפניו ע״י שר־ 
המשפטים. בוועדה זו, שהיו״ר שלה הוא שר-המשפטים, 
מיוצגות: הרשות השופטת (ע״י שלושה שופטים של בית- 
המשפט העליון), הרשות המבצעת (ע״י שניים מחברי 
הממשלה), הרשות המחוקקת (ע״י שניים מחברי הכנסת) 
והסתדרות עורכי-הדין (ע״י שנים מחבריה). חוק השופטים, 
תשי״ג— 1953 , קובע, בין השאר, את מעמדם של השופטים 
ואת אי-תלותם. השופטים נהנים מחסינות מוחלטת בעניינים 
אזרחיים ופליליים במה שנוגע למילוי תפקידיהם השיפוטיים. 
נוסף על כך הם נהנים מחסינות מסוייגת, לפי שאין להגיש 



661 


ארץ־ישראל 


662 


נגדם תביעה פלילית אלא ע״י היועץ־המשםטי-לממשלה 
ולפני בית־משפט מחוזי, שמורכב משלושה שופטים. 

בתי־המשפט במדינה מהווים יחידה נפרדת במשרד־ 
המשפטים. בראש המינהל של בתי־המשפט עומד שופט, 
שמונה לכך ע״י שר־המשפטים, והוא אחראי לביצוע סדרי 
המינהל הנקבעים ע״י שר־המשסטים. 

עהון רשמי, 1934 — 1949 (תש״ם); רשומות, תש״ט—חשט״ו! 

שנתון הממשלה, תשט״ז 1 /ס 1011/1 */ד ,ססזץגזם .מ .א 

. 1934 ,. 01$ ע 3 , 011111710 ? 

ש. ז. ח. 

י. ב ת י ־ה ד י ן ה ר ב נ י י ם. עם כיבושה של א״י ע״י 
האנגלים הוטל על מעצמת המאנדאט ע״י חבר־הלאומים 
(לפי סעיף 9 של המאנדאט מיום 24.7.1922 ) "להבטיח שמירה 
מלאה על המעמד האישי של העדות השונות ועל ענייניהן 
הדתיים". על יסוד הוראה זו נמסרה, ב״דבר־המלד במועצה 
על א״י״ משנת 1922 , הסמכות בענייני המעמד האישי לידי 
בתי־הדין הדתיים של העדות השונות, ז. א. העדה היהודית, 
העדה המוסלמית ובמה מן העדות הנוצריות. 

לבתי־הדין הדתיים של העדה היהודית ניתנה סמכות 
ייחודית בענייני נישואים וגירושים, מזונות האשד, ואישור 
צוואות של יהודים חברי-העדה וגתיני־הארץ, וכן בענייני 
הקדשות דתיים, שהוקדשו לפי דיני־ישראל לפני בית־דין 
רבני. כל שאר המשפטים בענייני המעמד האישי של יהודים 
מן הסוג הנזכר, ובן בל ענייני המעמד האישי של יהודים, 
שהם נתיני חוץ־לארץ ודוברי־העדה, מסורים לפי החוקה 
לסמכותם של בתי-הדין הרבניים — אם בל הצדדים הנוגעים 
בדבר מסכימים לשיפוט זה (סימן 53 של "דבר־המלך במועצה 
על ארץ־ישראל"). 

שינוי ניכר בסמכותם של בתי־הדין הרבניים בארץ הוכנס 
ע״י חוק שיפוט בתי־דין רבניים(נישואים וגירושים), שהוחק 
במדינת־ישראל בתשי״ג ( 1953 ). חוק זה הרחיב את סמכותם 
הייחודית של בתי־הדין הרבניים בענייני נישואים וגירושים 
והחיל אותה גם על יהודים נתיני־חוץ, אם הם תושבי־הארץ. 
סמכותם של בתי-הדין הרבניים בענייני־גירושים כוללת, לפי 
החוק החדש׳ גם את הסמכות לפסוק בכל עניין הפרוד בתבי¬ 
עת הגירושים, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג. לעומת זה 
ניטלה מבתי־הדין הרבניים הסמכות הייחודית לאשר צוואות, 
מאחר שהחוק החדש קובע, שבבל ענייני המעמד האישי 
(ואישור צוואות בכלל זה), שביחס אליהם לא הוקנתה 
לבתי־הדין סמבות ייחודית, תלויה סמכותם בהסכמת בל 
הצדדים הנוגעים בדבר. 

בתי־הדין הרבניים של הרבנות הראשית, שרק הם בלבד 
מוכרים מטעם המדינה בבתי־דין דתיים של העדה היהודית, 
קיימים בשתי דרגות: בית־הדין הרבני הגדול בירושלים, 
המשמש בבית־דין לעירעורים, ובתי־הדין הרבניים האיזוריים, 
המשמשים בבתי־דין בדרגה ראשונה. 

שני נשיאיה של מועצת הרבנות הראשית, שהם הרבנים 
הראשיים, מכהנים כאבות בית־הדין הגדול בתוקף תפקידם, 
ללא מינוי נוסף. שאר הדיינים מתמנים ע״י נשיא־המדינה 
לפי הצעתה של ועדת־מינויים בת עשרה חברים, ששר- 
הדתות — יו״ר הוועדה — מביא אותה לפני הנשיא. סדרי 
מינוי הדיינים ותנאי כהונתם נקבעו בחוק הדיינים, תשט״ו— 
1955 , הדומה בעיקריו לחוק השופטים, תשי״ג— 1953 . 

סדרי הדיון בבתי־הדין הרבניים נקבעו ב״תקנות הדיון 
בבתי הדין בא״י", שהתקינה מועצת הרבנות הראשית לא״י 
בשנת תש״ג. 


פרט להוראות שבחוקים מיוחדים, בגון חוק שיווי זכויות 
האשה, תשי״א— 1951 , חוק גיל הנישואים, תש״י— 1950 , 
וחלק של פקודת הירושה, 1923 , אץ בחוק האזרחי בל הוראות 
בדבר המשפט, שלפיו חייבים בתי־הדין לדון. אך במסורת 
השיפוטית של בתי־הדין ובתי־המשפט נתקבל כדבר מובן 
מאליו, שבתי־הדין דנים לפי דיני־ישראל, כלומר לפי המשפט 
העברי. בבתי־הדין הולכת ונוצרת גם מסורת משפטית׳ 
שחותמה טבוע על המשפט העברי הנוהג בארץ. ענסי־המשסט 
העיקריים הנידונים בבתי־הדין הללו הם: נישואים! 
גירושים! מזונות לילדים! ירושה! צוואות 
והקדשות. 

ירחון •הםשסט', א-ד, תרפיז-תריז! .הסשסט העברי', ה׳ 
קבצים, תרפ׳ו-תרצ״ז! א. שפטלוביץ, סשפם הסשפחזו והירו¬ 
שה היהודי ושימושו בא׳י, תש״א! א. ח. פרימן, דיני ישראל 
בארץ־ישראל, לוח הארץ, תש״ו! א. ע. רודנר, משפטי 
אישות, תש״ט. 

א. ח. פ.-ב. שר. 

יא. בתי־הדין הדתיים (ה״שרעיים") של המוס¬ 
למים. מזמן קיומו של מינהל מאורגן תחת שלטונם של 
הערבים בא״י׳ נוהג בה השיפוט על־פי ה״שריעה", כלומר 
ה״דרך" (ה״הלכה" של האיסלאם). שיפוט זה, המבוצע תמיד 
על־ידי הקאדי (דיין דתי מוסלמי) כדן יחידי, חל בעיקר 
על המוסלמים! אך גם היהודים והנוצרים, שנהנו בדרך כלל 
מאוטונומיה דתית־משפטית רחבה, היו כפופים לו, במידה 
שנושאי הדיון המשפטי חרגו מתחום דתי־עדתי, כגון אישור 
עסקות בנכסים בלתי־נדים׳ מיסים, מכסים ובד , . אחר הכיבוש 
העותמאני נעשה "המד׳הב" החנפי(אחת מארבע האסכולות 
של האיסלאם, ע״ע אמלאם, עמ׳ 968 ) השליט בשיפוט זד" 
השולטן סולימאן המחוקק ( 1520 — 1566 ) הכנים תיקונים 
ושיפודים מרובים במערכת־השיפוט של הקיסרות העותמא- 
נית. סמכותו של הקאדי לא נצטמצמה עוד בשיפוט בענייני 
המעמד האישי והחוק השרעי, בגון דברי מקח וממכר בנכסים 
בלתי־נדים, דיני ממונות וה ק ד ש ו ת ("וקף")׳ אלא הקיפה 
שטחים, שעליהם חלו ההוראות של החוקים השולטניים 
בתחומי החוק האזרחי, המסחרי וכיו״ב. 

בתחילת תקופת־המאנדאט בטלה סמכותם של בתי-הדין 
המוסלמיים לגבי לא־מוסלמים — יהודים ונוצרים. בסימנים 
51 — 52 לדבר המלך במועצה משנת 1922 הוענקו לבתי-הדין 
השרעיים המוסלמיים סמכויות רחבות בענייני המעמד האישי 
של מוסלמים. כן ניתנה להם סמכות בבינונם של הקדשות 
דתיים ובפיקוח עליהם. בכל העניינים הללו ניתן לבתי-הדין 
המוסלמים שיפוט ייחודי על הנתינים המוסלמיים של א״י 
ועל המוסלמים הזרים, שבמדינתם היו כפופים לדיני השריעה. 

בתקופת-המאנדאט היו קיימים 15 בתי-דין איזוריים, שבהם 
כיהנו שנים־עשר קאדים. עם תקומת מדינת־ישראל עזבו כל 
הקאדים — חוץ מאחד — את שטת-המדינה. ביזמתה של 
המחלקה לענייני המוסלמים והדרוזים שבמשרד־הדתות הוקמו 
מחדש ארבעה בתי־דין איזוריים, שאושרו בחוק בתי-הדין 
השרעיים (אישור מינויים), תשי״ד— 1953 , ובו ניתן גם תוקף 
חוקי לפעולותיהם בעבר. לפי חוק זה הוקם גם בית־דין 
לעידעורים, שהוא מורכב משלושה או משני קאדים. לבתי- 
הדין הללו יש אותן הסמכויות, שהיו להם בתקופת־המאנדאט, 
ופסקי-הדין ניתנים בהם לפי האסכולה החנפית של החוק 
השרעי, בכפיפות לתיקונים, שהוכנסו בימי העותמאנים- 
התורכים׳ ולחוקים, שנחקקו אחר תקומת־המדינה לגבי בלל 
תושבייהארץ. 



663 


סדרי השלטון והמשפט: כתי־חדץ הדתיים 


664 


בעיית העדה הדרוזית׳ שהיתה כפופה בימי-המאנדאט 
לשיפוט השרעי המוסלמי׳ עדיין לא מצאה את פתרונה. בניה 
של עדה זו תובעים להכיר בהם כבעדה עצמאית ונפרדת מן 
העדה המוסלמית. 

י. שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, חש״ז! י. בךצבי, ארץ- 

ישראל ויישובה ביפי השלטון העותמאני, תשט״ו, .[ 

/ 0 41 /^ 10 40 ( 1 414 01413010111 [ 114 81410 1011 ( 01101 , 8 ' 0 < 5£111 ־ע 1€ 

101041014 <} 81 131001 10 ) 000411401413 40180 ( 8 01441 8411446113 

. 1952 ,( 237-248 .קק , 11 , 04411401 [ 

ח. ז. ה. 

יב. בתי־הדין של העדות הנוצריות. זכויותיהן 
המשפטיות האוטונומיות של העדות הנוצריות בא״י כבר 
הוגדרו ואושרו בתקופת השלטון העותעני. כששליטי-קושטה 
התחילו מצמצמים ואף מבטלים את העצמאות הדתית- 
התרבותית של עדות אלו, הובטח מעמדן המשפטי ע״י 
זכויות־יתר, שהשיגו המעצמות הגדולות בשביל העדות 
הנוצריות ע״י הסכמים בינלאומיים (ה״קאפיטולאציות"). 

הבריטים, שכבשו את א״י בסוף שנת 1917 , שמרו, 
בשינויים קלים, על המצב, שהיה קיים בתחום זה. בסימן 51 
ל״דבר־המלד במועצה על ארץ־ישראל" הוגדרו סמכויות 
בתי-הדין של העדות הדתיות השונות בענייני המעמד האישי, 
וב 1939 נתפרסמה רשימה, שמנתה — נוסף על העדה היהו¬ 
דית — תשע עדות נוצריות, שהיו מוכרות באופן רשמי. 

1 ) העדה המזרחית (אורתודוכסית)! 2 ) העדה ה ל א־ 
טינית (קאתולית)! 3 ) העדה הגרגוריינית-הארמנית! 
4 ) העדה הארמנית (קאתולית); 5 ) העדה הסורית (קאתו* 
לית); 6 ) העדה הכשדית (אוניאטית)! 7 ) העדה היוונית־ 
הקאתולית (מלכיתית)! 8 ) העדה המארוניטית! 9 ) העדה 
הסורית־אורתודוכסית. 

עדות נוצריות אלו היו מאורגנות לפי תקנונים מיוחדים 
לכל עדה ועדה, שנקבעו בתקופת השלטון העותמאני. לפי 
תקנונים אלה מוסמך כל ראש־עדה מוכרת (פאטריאדך או 
ארכיבישוף) למנות בתי־דין בערכאה ראשונה ובדרגת עיר- 
עור. פעילותם של בתי־הדין כוללת — בהתאם לסמכות, 
שהוענקה לפאטריארך (או לארכיבישוף) על-ידי החוק הכנ¬ 
סייתי — גם עניינים מינהליים ואחרים. 

בהתאם לסימן 54 ל״דבר המלך במועצה" הוענק לבתי־ 
הדין של העדות הנוצריות השונות שיפוט ייחודי בענייני 
נישואים וגיטים, מזונות וקיום צוואות של חברי־העדה, שהיו 
אזרחים ארצישראליים. בכל שאר העניינים של המעמד 
האישי הותנה שיפוטם בהסכמת כל הצדדים. כן ניתן לבתי- 
הדין של העדות הנוצריות שיפוט ייחודי בכל עניין הנוגע 
ליצירתו או לניהולו הפנימי של וקף או הקדש דתי, שהוקדש 
לפני בית־הדין הדתי של העדה. 

עם תקומתה של מדינת־ישראל לא בא כל שינוי במצבן 
החוקי של העדות הדתיות, אך כתוצאה מדילדולה של האוב־ 
אסיה הנוצרית אין, לפי שעה, לעדות מסויימות נציגים 
בישראל, מאחר שראשיהן של רוב העדות נשארו מעבר 
לגבולות-המדינה. העדות המוסיפות לקיים בתי־דין בישראל 
הן: העדה הלאטינית׳העדה היוונית־הקאתולית (המלכיתית), 
העדה האורתודוכסית והעדה המארוניטית. 

בתי-דין של היוונים האורתודוכסים מטפלים גם בעניינים 
של הקופטים האורתודוכסים, שלא זכו למעמד של 
עדה מוכרת׳ ומשום כך אין להם בית־דין עצמאי. 

עם תקומת־המדינה נשארו כל בתי-הדין הכנסייתיים 
לעירעורים מעבר לגבול. הפאטריארך היווני-האודתוז־וכסי, 


שמושבו בלבנון, מינה שלושה שופטים, שמתפקידם לכהן 
כבית־דין בשלב שני בישראל. אך נתעוררו ספקות ביחס 
לתקפו של מינוי זה. השאלה נפתרה בחיוב ע״י בית-המשפט 
העליון בישיבתו כבית־משפט גבוה לצדק. 

מעמדם של הדיינים הנוצרים המכהנים במדינת-ישראל 
עדיין לא נקבע בהסדר חוקי בדומה להסדר הקיים לגבי 
הדיינים של דתות אחרות שבמדינה. 

ש. קו. 

יג. מקצוע המשפט בארץ. — 1 . החינוך 
המשפטי. שלא כבאנגליה, שבה קיימת הבחנה בין הפרק¬ 
ליט, ה 101 * 83111 , לבין עורך־הדין, ר, ■ 801101101 , שהם בעלי 
תפקידים, מעמד והשכלה שונים, מייצג העו״ד הישראלי בפ¬ 
עולתו את שני הסוגים הללו של איש־המקצוע האנגלי. כפי¬ 
לות זו של תפקידיו מחייבת התכשרות מקצועית רבת-צדדים. 

עורכי־הדין, שהוסמכו בישראל, קנו את השכלתם המקצו¬ 
עית באחד ממוסדות אלה: בית-הספר למשפטים של ממשלת- 
המאנדאט! האוניברסיטה העברית! בית־הספר הגבוה למשפט 
ולכלכלה בתל-אביב! אוניברסיטות של חו״ל. 

בית־הספר למשפטים(* 0 ** 013 ^ 1 )נוםדב 1921 
ועם בוגריו נמנה ביום תקומודהמדינה רובם של עורכי-הדין 
שבארץ. לביה״ס לא היתד, מגמה אוניברסיטאית-אקאדמית 
והוא נועד בעיקרו להכשרת בוגריו לעבודה מעשית בבתי־ 
המשפט ומחוץ להם. לשון־ההוראה בו היתה אנגלית, אך 
כמה מקצועות נלמדו, בכיתות נפרדות וע״י מרצים שונים, 
בעברית ובערבית. לתלמידים מבני שתי העדות (היהודים 
והמוסלמים) היו גם מקצועות-בחירה ממשפטי דתם. מספר 
שנות־הלימוד היה מתחילה שלוש, לאחר מכן הוגדל לארבע 
ולסוף הועמד על חמש. 

לפאקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, 
שנוסדה בתחילת שנת־הלימודים תעדי׳ ניתנה מגמה שונה 
מזו. מערכת־השיעורים בפאקולטה היא רחבה הרבה מאותה 
שהיתה קיימת בביה״ס למשפטים. מלבד ההכשרה המעשית, 
הניתנת בארבע שנות-לימוד, מוקדשת תשומודלב לחקר מדע- 
המשפט. לבוגרי הפאקולטה ניתן התואר "מוסמך למשפטים" 

( 11115 ( 1$101 § 13 \). 

בבית-הספר הגבוה למשפט ולכלכלה שבתל־אביב 
(נוסד ב 1935 ) קיימת, בין השאר, פאקולטה למשפטים, שבה 
לומדים ארבע שנים. בית-הספר מקיים סניף בחיפה. 

הדיפלומה של ביה״ם למשפטים או של האוניברסיטה העב¬ 
רית מקנה למחזיק בה את הזכות להירשם בפנקס עורכי-הדין, 
לאחר שעבר תקופת-התמחות. כל שאר המוסמכים במקצוע- 
המשפט הרוצים במעמד של עורך־דין — ובכללם עורכי-דין, 
שעסקו במקצועם בחו״ל — חייבים לעמוד בבחינות בדיני- 
ישראל בשבעה מקצועות, כדי שתינתן להם הזכות להירשם 
כפנקם עורכי-הדין בארץ. 

התמחות (ם ט א ז׳). מלבד הלימוד העיוני נדרשת 
מן המועמד גם התכשרות מעשית במשך שנתיים במשרד שלי 
עורך־דין, בבית-המשפט, או בשירות המשפטי של המדינה. 
בהתאם לתקנות המועצה המשפטית,תשי״ג— 1953 ,חייב המת¬ 
מחה לעמוד, בסוף תקופת ההתמחות, בבחינת־התמחות בע״נ 3 

2 . מעמד עורכי-הדין. המועצה המשפטית. הפי¬ 
קוח על החינוך המשפטי בארץ ועל התנהגותם של עורכי-הדין 
בעיסוקם המקצועי נתון בידי המועצה המשפטית. המועצה 
מורכבת מאנשי־משפט, והיא מתמנית ע״י שר-המשםטים 
בתוקף סמכותו לפי פקודת המועצה המשפטית, 1938 . 



665 


ארץ־ישראל 


666 


אתיקה מקצועית. אע״פ שאיו מערכת-חוקים מקפת 
בנוגע להתנהגותם של עורכי־הדין. נתגבשו במרוצת־הזמן 
כמה כללי-יסוד, מהם שנקבעו בחוק ומהם שנפסקו ע״י בתי- 
המשפט. פקודת עורכי־הדין, 1938 ׳ מטלת על עורך־הדין את 
החובות הבאות: ,,לפעול כלפי שולחו בנאמנות מוחלטת 
ובתום־לב מוחלט"( "לפעול לטובת ענייני שולחו ולסייע 
לביהמ״ש לנהל משפט־צדק"! "להתייחס בכל הכבוד לכל 
בית-משפט, שלפניו הוא מופיע, ולהיכנע להחלטתו בלא 
היסום". כן קיימות ביחס לעוה״ד כמד, מצוות "לא תעשה". 

3 . פירסום פסקי־ ה די ן. עקרון "התקדים המחייב", 
שהוא מיסודות המשפט האנגלוסאבסי, נתקבל בדרך כלל גם 
בישראל. מכאן החשיבות הנודעת לפירסומם ברבים של 
פסקי־הדין הניתנים ע״י בחי-המשפט, ומטעם זה מרובים 
כל־כך פסקי־הדין, שנתפרסמו בא״י ובמדינת־ישראל. 

4 . הוצאת חוקי א״י. — בתקופת-המאנדאט נתפרסם 
(ב 1934 ) ע״י ר. ה. דרייטון קובץ חוקי ארץ־ישראל ב 3 
כרכים, שניתרגם גם לעברית ולערבית. במדינת־ישראל 
התחילו מתפרסמים כמה קבצי־חוק בהוצאות פרטיות < בהם: 

אוסף חוקי ישראל (עד עכשיו יצאו 7 כרכי חוק 
ו 5 כרכי תקנות) בעריכת עוה״ד מ. הוכמן ואחרים( חוקי 
מדינת ישראל (ששה כרכים), בעריכת ד״ר ר. גדעון< 
חוקי ישראל (עד עכשיו יצאו שלושה כרכים) בעריכת 
ד״ר י. רבינר. 

"נוסח חדש". החוקים בתקופת־המאנדאט ניתנו במקורם 
באנגלית, ואע״ם שנתפרסמו גם בעברית ובערבית, היה 
הנוסח האנגלי מחייב. כדי להכניס בחוקים הללו את השי¬ 
נויים הנובעים מהקמת המדינה ורשויותיה, ואת התיקונים 
שנעשו בהם אחר תקומת־המדינה, הוסמך שר־המשפטים 
לפרסמם בנוסח חדש. הצעת הנוסח החדש מתפרסמת ברשו¬ 
מות, ותוך ארבעה חדשים מיום הפרסום דגה בה ועדה 
מייעצת. לאור הדין־וחשבון של ועדה זו קובעת ועדת החוקה, 
החוק והמשפט של הכנסת את הנוטה החדש. משנכנס נוסח זה 
לתקפו ע״י פרסומו ברשומות, בחתימת שר־ד,משפטים, הוא 
נעשה החוק המחייב. י. ח. 

האוכלוסיה 

דמוגראסיה. — בסקירה שלהלן נדונות הבעיות הבאות: 
א) ב י ח ס ל א ו כ ל ו ס י ה ה י ה ו ד י ת: הממדים והמקורות 
של העליה, שבמשך 75 השנים האחרונות שימשה הגורם 
העיקרי ליצירתה של אוכלוסיה זו; ההרכב של ד,עליה ושל 
האוכלוסיה — לפי ארצות-הלידה, הלשונות, רמת-ההשפלה, 
הגיל, המין, המצב המשפחתי והעיסוק הכלכלי( החלוקה הגאו־ 
גראפית של האוכלוסיה! התנועה הטבעית שלה( ב) ב י ח ס 
לאוכלוסי ה ה מוסלמי ת,הנוצרית והדרוזית: 
התפתחותה, הרכבה וחלוקתה הגאוגראפית בא״י בתקופת- 
המאנדאט< הממדים, ההרכב, החלוקה הגאוגראפית והתנועה 
הטבעית של האוכלוסיה הלא-יהודית, שנשארה בישראל 
אחר היציאה ההמונית של הערבים מן הארץ ב 1948 . 

א) ה א ו כ ל ו ס י ה ה י ה ו ד י ת 1 . — 1 . ה מ מ ד י ם ש ל 
העליה היהודית לא״ י ( 1882 — 1955 ). כדי להראות 

1 הרוב המכריע של האוכלוסיה היהודית, שנמצאה בא״י בזמן 
השלטון התורכי ובתקוסודהמאנדאט, ישב במקומות הכלולים 
כיום בתחומה של מדינת־ישראל! היהודים המועטים, שישבו 
ב 1948 במקומות שנשארו מחוץ לתחום זה, עברו לתוכו בתקופת 
מלחמת-העצמאות. 


את הממדים של העליה היהודית לא״י רוכזו בלוח 1 המס¬ 
פרים המוחלטים של העליה בתקופות השונות. מספרים אלה 
הושוו לאלה של האוכלוסיה היהודית בגולה, שמתוכה יצאה 
העליה, לאלה של האוכלוסיה היהודית בא״י, שקלטה אותר" 
ולאלה של זרם ההגירה היהודית מארצות־אירופה לארצות 
שמעבר לים. בתרשים 1 צוינו המספרים המוחלטים והשיעו¬ 
רים השנתיים של העליה לכל 1,000 תושבים יהודיים בא״י 
בכל שנה בין 1919 ו 1955 , ובתרשים 2 צוינו זרמי־העליה 
העיקריים בתקופת־המאנדאט ובשנים הראשונות לקיומה 
של מדינת־ישראל. מן הלוח והתרשימים הנזכרים מתברר, 
שממדי־העליה השתנו תכלית שינוי במשך שלוש התקופות 
העיקריות, הכלולות בשנות 1882 — 1955 . 

בתקופה האחרונה לשלטון התורכי, בין 1882 
ומלחמת־העולם 1 ( 1914 ), היו ממדי העליה לארץ קטנים 
מאוד. מתוך כ 2,367,000 היהודים, שעזבו באותה תקופה 
את אירופה — וביחוד את רוסיה הצארית, רומניה וגאליציה 
האוסטרית — מתוך כוונה להגיע אל הארצות שמעבר לים, 
עלו רק כ 3% לארץ. עליה ז 1 הקיפה בכללותה כ 55,000 — 
70,000 נפש, ז. א. כ 2x100 נפש לשנה בממוצע או פחות מ 2 
לכל 10,000 מיהודי־הגולה( ויש להוסיף, שחלק לא־מבוטל מן 
העולים הללו לא הצליח להסתגל לתנאים הכלכליים של 
הארץ, שהיו קשים ביותר באותו זמן, והיגר שוב לחו״ל. אך 
זרם קטן זה של עליה התייחד משאר זרמי ההגירה היהודית 
של הזמן במה שכלל מספר ניכר של בני־אדם, שהיגרו 
מארצם מתוך מניעים דתיים, לאומיים וחברותיים ולא רק 
מתוך מצוקה כלכלית או מטעמים של ביטחון אישי. 

אחר מלחמת־העולם 1 , שבה הופסקה העליה כליל, באה 
תקופה של עליה מוגברת. במשך כל התקופה של 
השלטון הבריטי (מ 1919 עד ה 14 במאי 1948 ) נכנסו 
לא״י כססס, 453 עולים (או כ 14.000 לשנה בממוצע—כעולה 
אחד לשנה לכל 1,000 מיהודי־הגולה). עליה זו לא באה 
בצורת זרם סדיר ובעל ממדים שנתיים קבועים. אלא בצורת 
גלים שוני־גודל, שההבדלים ביניהם נגרמו ע״י התמורות, 
שבאו במצב המדיני והכלכלי של היהודים בתפוצות ובמצב 
המדיני והכלכלי של א״י. אופי "גלי" זה של העליד" שתקו¬ 
פות של התפתחות מהירה (בעיקר: 1924/25 ו 1933/36 ) 
נתחלפו בתולדותיה בתקופות של ירידה ושפל, בולט 
מתרשים 1 . במשך 1919/31 , כשהצורך של יהודי אירופה 
המזרחית בהגירה גבר והלך, בעוד שאה״ב וארצות אחרות 
הגבילו את כניסתם של מהגרים לתוכן, קלטה א״י כ 15% 
של ההגירה היהודית אל מעבר לים ( 33% ב 1924/26 ). הרבה 
מן העולים היו חלוצים מרוסיה (עד שנאסרה ההגירה מארץ 
זו), פולניה, הארצות הבאלטיות ורומניה, ומספר ניכר מהם 
היו בעלי־הון, שבאו מאותן הארצות עצמן (חלק מהם חזר 
והיגר ב 1926/29 מא״י לחו״ל מחמת המשבר הכלכלי, ששלט 
אז בארץ). אחר 1932 נוסף על הזרם, שבא מאירופה המזר¬ 
חית, זרם, שבא מן הארצות, שנמצאו בתחומו של השלטון 
הנאצי או חששו להתפשטותו של שלטון זה (גרמניה, 
אוסטריה, צ׳כוסלובאקיה, וכד , ). א״י מילאה אז תפקיד חשוב 
בהגירה היהודית מאירופה, שהרי בין 1932 ו 1936 . קלטה 
63% מהגירה זו. בתחילתה של התקופה הנזכרת עדיין באה 
העליה בצורה מאורגנת, הביאה עמה הון בכמות לא־מבוטלת 
ותרמה תרומה ניכרת לפיתוח הטכני והכלכלי של א״י. אחר 
1939 , משהוגבלה מכסת־העליה בהתאם ל״ספר הלבן"" 



667 


חאוכלוסיה: דמוגראפיה 


668 



1919 20 21 22 23 29 23 26 27 28 29 30 31 32 33 39 35 36 37 38 39 90 91 92 93 99 95 96 97 98 99 50 51 52 53 59 1955 


מספר העולים 

שיעור העולים לכל 1.000 תזשבים יהודיים בא" 



שנתפרסם באותה שנה, ומשפדצה מלחמת־העולם 11 ,נצטמצמו העליה של 37,000 נפש מתוך 49,000 היהודים, שישבו 

מידות־העליה הרבה, ובשנים האחרונות לשלטץ־המאנדאט בבולגאריה בסוף מלחמת-העולם 311 

( 1946/48 ) הגיעו לכדי 2,000 נפש לחודש. 3 ) הזרם, שהביא לארץ גלויות שלמות או כמעט שלמות 

משהוקמה מדינת־ישראל ונפתחו שערי־הארץ מארצות אסיה ואפריקה — כגון תימן ( 45,000 ), עיראק 

התפתחה העליה בממדים עצומים • בין מאי 1948 והחדשים ( 123,000 ) ולוב ( 31,000 ) — ועליה רחבה מקהילות-ישראל 

האחרונים של 1951 (כלומר ב 3 שנים ו 8 חדשים), נכנסו אחרות של יבשות אלו — כגון תורכיה ( 34,000 ), מארוקו, 

לארץ 687,000 נפש, ז. א. 189,000 לשנה בממוצע או 18 לכל טוניסיה ואלג׳יריה ( 45,000 ), איראן, מצרים, ועוד. קצתה 

1,000 מיהודי־הגולה, וישראל קלטה אז את הרוב המכריע של עליה המונית ז( היה בה משום המשן* לתנועות־העליה 

של ההגירה היהודית אל מעבר לים. עליה זו כללה בעיקר הקודמות מאותן הארצות (מתימן וכד , ) וקצתה נגרמה ע״י 

שלושה זרמים: גורמים חדשים (החרפת היחסים בין היהודים שבארצות־ 

1 ) הזרם, שבא ממחנות־הפליטים (ברובם יהודים מאירו־ ערב ובין הרוב הערבי, כתוצאה מהתגברותה של התנועה 

פה המזרחית והמרכזית) 8 הלאומית הערבית והמלחמה בין היהודים והערבים בא״י 3 

2 ) הזרם המאורגן, שבא מתוך "שארית־הפליטה" שניצלה כוח־המשיכה של מדינת־ישראל העצמאית 3 תעמולה ציונית 

מן השואה בארצות אירופה המזרחית וארצות־הבאלקאן מוגברת בין יהודי הארצות הללו, ועוד). עם הנהגת מדיניות 

(פולניה, רומניה, ועוד). זרם זה עוכב אח״כ ע״י איסורי- העליה החדשה ("עליה סלקטיווית" במקום עליה המונית) 

היציאה׳ שהונהגו באחדות מארצות אלו. בין השאר כלל את ועם החרפת המשבר הכלכלי בישראל, ירד מספר העולים מן 




















669 


אדץ־ישראל 


670 


לוח 1 

עולים יהודיים לא״י — לכל 1,000 יהודים, שישבו בבל איזור ( 1919 — 1954 ) 


לכל 1,000 יהודים, שישבו באחור סעוילתד. של כל תקופה, עלו לארץ במשך—• 


3 השנים 
1952 — 1954 

3.6 משגים 
155.1948 — 
1951 

9.4 השנים 
1939 — 
14.5.1948 

7 השנים 
1932 — 1938 

13 השנים 
1919 — 1931 

ה א י ז ו ר 


728.7 

44.5 

40.0 

155 

איזורים בעלי שיעורי־עליה גבוהים 
ארצות־הבאלקאן 1 . 


657.4 

44.7 

52.5 

22.7 

אסיה (בלא א״י) 2 . 


4315 

16.2 

28.0 

13.2 

אירופה המזרחית 3 . 

40.0 

150.0 

3.8 

25 

1.6 

אפריקה. 

7.1 

96.1 

43.2 

27.3 

2.0 

אירופה המרכזית 4 . 

34.7 

319.1 

21.9 

27.2 

10.4 

בממוצע. 

1.9 

13.0 

4.0 

4.2 

2.2 

איזורים בעלי שיעורי־עליה נמוכים 
אירופה הצפונית והמערבית . . . . 

0.3 

4.0 

0.4 

2.1 

10.0 

בריודהמועצות 5 . 

0.3 

0.7 

0.5 

1.0 

0.8 

אמריקה ואוקיאניה. 

0.5 

2.5 

0.6 

2.7 

4.7 

בממוצע. 

5.3 

64.5 

9.3 

13.3 

7.5 

בממוצע כללי.' 


* הססאסיססיקה של העליה 19191 — 1934 היא לפי הנתינות, ואילו בשנים שלאחר מכן — לסי ארץ־הלידה. 

1 בולגאריה, יוגוסלאוויה, יוון. 

2 כולל תורכיה. 

3 פולניה, רומניה, ובתקופת־המאנדאט — גם ליטה, לאטוויה, אסטוניה. 
4 גרמניה, אוסטריה, צ׳כוסלובאקיה, הונגאריה. 

5 בתקופות שלאחר ה 15 במאי 1948 נכללו בברית־המועצות גם ליטר" לאטוויה ואסטוניה. 


לוח 2 

מקורות העליה היהודית לא״י 


האוכלוסיה 

לכל 100 מיהודי־ 

לכל 100 עולים נולדו בכל אחור:* 


היהודית 
שבכל אתור 
(באלפים) 

1953 

התפוצות ישבו 
בכל אחור 

בתקופת־ד,עצמאות 

בתקופת־ 

המאנדאט 

האיזורים 

1953 

1925 

םה״כ 
15.5.48 — 
1954 

1954—1952 

—15.5.1948 
1951 

—1919 
145.1948 








איזורים בעלי שיעורי־עליה 
גבוהים 

19 

0.2 


6.7 

2.6 

7.0 

4.1 

ארצות הבאלקאן 1 . 

196.5 

1.9 


34.9 

25.2 

35.6 

95 

אסיה (חוץ מא׳י) 2 . 

270 

2.7 


31.9 

10.6 

33.6 

53.0 

אירופה המזרחיר. 3 . 

6755 

6.6 


16.7 

50.8 

14.0 

0.9 

אפריקה. 

204 


11.8 

6.3 

2.9 

6.6 

20.4 

אירופה המרכזית 4 . 

1,365 

13.4 

50.3 

965 

92.1 

96.8 

88.0 

סה״כ. 








איזורים בעלי שיעורי־עליה 
נמוכים 

0,881 

8.7 

1 

1.5 

3.0 

9 |י 


אירופה הצפונית והמערבית. . . 


19.7 


1.2 

15 



ברים־המועצות , . 

5,918 

58.2 


0.8 

3.6 

0.6 


אמריקה ואוקיאניה. 

8,799 

86.6 

49.7 

3.5 

7.9 

3.2 

12.0 


10,164 

100.0 

100.0 

100.0 

100.0 

100.0 

100.0 

ס״ה כללי . 


* הסטאטיסטיקה של העליה בין 1919 ו 1934 היא לפי הנתינות, לאחר מכן לפי אדץ־הלידה. 

1 בולגאריה, יוגוסלאוויה, יוון. 

2 כולל תורכיה. 

3 פולניה, רומניה, ובתקופת־המאנאדאס — גם ליטה, לאטוויה ואסטוניה. 
4 גרמניה, אוסטריה, צ׳כוסלובאקיה, הונגאריה. 

5 בתקופות שלאחר 15 למאי 1948 נכללו בברית־המועצות גם ליטה, לאסוויה ואסטוניה. 















































671 


האופלוסיה: דמוגראפיה 


672 


החדשים האחרונים של 1951 עד למחצה הראשונה של 1954 
לממדים קטנים. מאז, כתוצאה מהתגברות היציאה של היהו¬ 
דים מאפריקה הצפונית הצרפתית, בא שוב גידול בממדי 
העליה לישראל. 

לו 

עצמת העליה 


חמשת האיזורים הללו, שסמוך ל 1925 כללו 7,788x500 
נפש מישראל, או 50.3% מכל יהודי־התפוצות, כוללים כיום, 
כתוצאה מן השואה ומן העליה ההמונית לישראל, רק 
1,365,000 נפש או 13.4% מיהודי־התפוצות. יש לציין, שחלק 
3 

יהודית לא״י 


עלו לארץ בכל שנה 
(בממוצע) לכל 1,000 
נפש של הא 1 כל 01 יה 
היהודית בא״י 

עלו לארץ לכל 
1,000 יהודים, 
שהיגרו 

מיבשת ליבשת 

עלו לארץ כל שנה 
(בממוצע) לכל 
1,000 יהודים 
בתפוצות 

המספר המוחלט של העולים 
(מספרים מעוגלים) 

השנים 

השלטון 

בממוצע 

שנתי 

כל 

התקופה 

■יך■ 


■ 1 

1,364—909 

30,000—20,000 

1903—1882 

תורכי 



1 ■ 

3,636—3,182 

40,000—35,000 

1914—1904 

ח 

כ 31 (ז) 

כ 29 

0.17 

2,121—1,667 

70,000—55,000 

1914—1882 

ח 

86 

כ 150 

0.58 

8,984 

117,000 

1931—1919 

בריטי־מאנדאטורי 

95 

כ 462 

1.81 

28,098 

225,000 

1939—1932 

// 

24 

כ 372 

0.99 

13,170 

111,000 

14.5.48—1940 

ח 

71 

כ 300 3 

1.03 

14,125 

2 453,000 

14.5.48—1919 

ח 

192 

כ 4 788 

18.09 

189.186 

687,000 

1951—15.5.48 

עצמאי-ישראלי! 

12 

ז 

1.77 

18,197 

54,000 

1954—1952 

>* 

24 

ז 

3.60 

37,400 

37,400 

1955 

ז 1 


1 כולל תיירים, שהורשו להשתקע. בתקופת 1948 — 1955 היגרו מן הארץ נ 66,000 . 

2 כולל: עולים "לגאליים", תיירים, שהורשו להשתקע ו״בלתי־ לגאליים", שנרשמו ע״י השלטונות המאנדאטוריים. יש להניח, 
שעוד כ 11,000 "בלתי־לגאליים" נכנסו באותה תקופה לארץ ושכ 20,000 תיירים נשארו בא״י ללא רשיון. המספר הכללי של העולים 
מכל הסוגים התקרב, איפוא, ל 485,000 . באותה תקופה היגרו מן הארץ כ 60,000 . 

3 1920 — 1947 . 

4 15.5.1948 — 1952 . 


2 . מ קור ו ת-ד, ע ל יה. העליה היהודית לישראל היא 
בעלת אופי קוסמופוליטי, שהרי אין לך קיבוץ יהודי בעולם, 
שלא שלח מבניו לא״י. ואולם ייצוגם של קיבוצים אלה 
באוכלוסיה של הארץ אינו שווה כלל וכלל. 

על עצמתה של העליה היהודית לא״י מן התפוצות 
השונות אפשר לעמוד מתוך לוח 1 , שמראה את מספר 
העולים לא״י בכל תקופה לכל 1,000 תושבים יהודיים, שהיו 
בכל איזור בתחילתה של אותה תקופה. האיזורים מסודרים 
בלוח 1 לפי עצמת העליה מתוכם בתקופה האחרונה. עצמת- 
העליה היתה מרובה בחמישה איזורים אלה: 

1 ) ארצות־הבאלקאן. — קהילות־ישראל בארצות אלו 
כבר שלחו בתקופת־המאנדאט אחוז ניכר מבניהן לא״י. ואילו 
בתקופת־העצמאות הראשונה עלו לישראל כ% מבניהן. 

2 ) קהילות־ישראל באסיה, שאף הן השתתפו 
בשיעורים מרובים בעליה בזמן־המאגדאט, שלחו 2 / 3 של 
בניהן לישראל בשנים הראשונות לקיומה של המדינה. 

3 ) ארצות אירופה המזרחית (חוץ מברית- 
המועצות), ששיעור העליה מתוכן היה בינוני בתקופת- 
המאנדאט והתפתח ל 43% ב 1948/51 . 

4 ) ארצות־אפריקה, שהתחילו משתתפות בממדים 
ניכרים בעליה רק בתקופת קיומה של המדינה וששלחו 
בתקופה זו כ 15% מבניהן לישראל (ב 1948/51 ). 

5 ) ארצות אירופה המרכזית, שהתחילו מש¬ 
תתפות בעליה בממדים ניכרים אחר 1932 . ב 1948/51 שלחו 
10% — 9% מבניהן לישראל. 


מהם יושב בארצות, שהעליה לישראל כמעט שאינה מותרת 
בהן; לעומת זה עדיין ניכרות הן האפשרויות של העליה 
מאפריקה הצפונית הצרפתית, שבה נמצאים, לפי אומדן 
ל 1954 , כ 2 /* מיליון יהודים. 

משאר שלושת האיזורים של ריכוזי־היהודים בעולם — 

( 1 ) ברית־המועצות, ( 2 ) אירופה הצפונית והמערבית ו( 3 ) 
ארצות אמריקה ואוקיאניה — הכוללים 8,799x500 יהודים 
או 86.6% של כל יהודי־התפוצות—,שימשה רק ברית־המוע־ 
צות (בזמן שגבולותיה עדיין היו פתוחים ליוצאים) מקור של 
עליה בעלת עצמה מסויימת, ואילו מאירופה הצפונית והמע¬ 
רבית, וביהוד מאמריקה ואוקיאניה, היתה העליה קטנה ביותר. 

על יסוד כל האמור אפשר לבוא לכלל מסקנה, שעתידה 
של העליה תלוי במידה לא מועטת: 

1 ) באפשרות עלייתם של יהודי ברית־המועצות, שכו¬ 
ללת כ 19.7% של יהדות־התפוצות ושתרמה רק 8.3% לעליה 
בתקופת-המאנדאט ו 1.2% אחריה! 

2 ) בשינוי היחס כלפי העליה על-ידי קהילות אמריקה, 
אירופה המערבית־הצפונית ואוקיאניה. קהילות אלו, שבשנת 
1925 הקיפו כ 30% מיהודי־התפוצות וב 1954 67% מכללם, 
תרמו רק 3.7% מן העליה לישראל בתקופודהמאנדאט 
ו 2.3% אחריה (עי׳ לוח 2 , שמראה את הרכב העולים לפי 
ארצות־הלידה). 

כדי להשלים את התמונה של תנועות־ההגירה בזמן 
האחרון, יובאו כאן מספרים על הירידה מן הארץ בשנות 
1948 — 1954 . 


אומדנים של מספר ה״יורדים" 


1955 

1954 

1953 

1952 

1951 

1950 

1949 

*1948 


6,000 

3.9 

7,000 

4.7 

12,500 

8.5 


10,057 

7.6 

9,463 

8.6 

7,207 

8.0 


מספר מוחלט. 

שיעור ל 1,000 באוכלוסיה היהודית 


* השיעור חושב לשנה שלמה על סמך מספרם של היורדים מ 15.5.1948 ער 31.12.1948 . 




















673 


ארץ־ישראל 


674 


מן המספרים הללו אנו למדים, שהשיעורים של הירידה עלו 
מדי שנה מ 1948 עד 1952 , אבל מאז נצטמצמו משנה לשנה. 
מכאן, שהירידה היתה בעיקרה תופעת־לוואי של העליה 
ההמונית. בדומה לגלי-העליה הקודמים לארץ נתלוה גם אל 
הגל הגדול של העליה ב 1948/51 גל מסויים של ירידה. רושם 
זה מתחזק כשמנתחים את המספרים המפורטים של הירידה: 
הרוב בין היורדים ( 71% ) היה מורכב מעולים חדשים, שלא 
מצאו להם אחיזה כלכלית בארץ או שהחליטו לעזבה מסיבות 
משפחתיות וכד , . אם נחשב את שיעורי השכיחות של הירידה 
לכל 1,000 אנשים או 1,000 עולים שנולדו בכל איזוד, נראה, 
שהיורדים היו שכיחים ביהוד בין בני אירופה המרכזית 
(גרמניה, אוסטריה, צ׳כוסלובאקיה, הונגאריה), שקצתם 
חזרו לארצות-מוצאם וקצתם היגרו לארצות שמעבר לים, 


לוח 4 


אומדני האוכלוסיה היהודית בא״י 


384,000 

31.12.1936 

11,800 

1845 

479,000 

31.12.1941 

24,000 

1882 

630,000 

31.12.1947 

47,000 

1890 

650,000 

15.5.1948 

50,000 

1900 

3 716,678 

8.11.1948 

85,000 

1914 

1,014,000 

31.12.1949 

56,700 ג 

1918—1916 

1,203,000 

31.12.1950 

2 83,790 

23.10.1922 

1,450,000 

31.12.1952 

150,000 

30.6.1927 

1,590,600 

31.12.1955 

2 174,610 

18.11.1931 


1 לפי "ספירת יהודי א״י בהוצאת המשרד הארצישראלי של ההס¬ 
תדרות הציונית, חוב׳ א׳־ב׳, תרע״ח־ט. 

2 לפי המיפקד של ממשלח א״י. 

3 לפי רישום־התושבים. 


כמו קאנאדה ואה״ב * בין יהודי אפריקה הצפונית הצרפתית, 
שחזרו לארצות-מוצאם או היגרו לצרפת ז בין יהודי־תורפיה, 
שרוב היורדים מתוכם חזרו לארץ־מוצאם. כמו-כן גדול היה 
האחוז של החוזרים מתוך הקבוצות ה<טנות של העולים 
מאמריקה ומאירופה המערבית והצפונית. 

3 . התפתחות האובלוסיה היהודית בא״י. 

על התפתחותה של האוכלוסיה היהודית בארץ ב 100 השנים 
האחרונות — מ 12,000 באמצע המאה ה 19 לב 84,000 בשנת 
1922 , שבה התחילה תקופת המאנדאם הבריטי, ל 650,000 
בגמר תקופת־המאנדאם ( 1948 ) ול 1,591,000 בסוף 1955 - 
אפשר לעמוד מתוך־ לוח 4 ותרשים 3 (המסודר לפי קנה- 
מידה לוגאריתמי). מתברר, שתקופות ההתפתחות המהירה 
ביותר של האוכלו׳סיה היו זהות עם התקופות של העליות 
הגדולות ביותר ( 1924/26 , 1933/36 , 1948/51 ). 71.2% של 
כל גידול־האוכלוסיה בין 1922 ו 1948 ו 88.3% של גידולה 
בין 1948 ו 1951 היו פרי היתרון המספרי של העולים (ושאר 
הנכנסים לארץ) על היוצאים, בעוד ש 28.8% מגידולה בתקו¬ 
פה הראשונה ו 11.7% בשניה נגרמו ע״י עודף הלידות על המי¬ 
תות (ב 1952/54 עלה עודף זה ל 83.4% מגידול-האוכלוסיה). 


4 . הרכב האוב ל(ם יה לפי ארצות-ה ליד ה. 
כתוצאה מן העליה מורכבת האוכלוסיה היהודית של ישראל 
ברובה הגדול מילידי־חוץ. אלה האחרונים היו 41.7% של 
האוכלוסיה היהודית בא״י(חוץ מירושלים) ב 1916/18 , 58% 
של אוכלוסיה זו ב 1931 , 64.6% בנובמבר 1948 ו 75.5% בסוף 
1951 (עי׳ תרשים 4 ). האחוז של ילידי חוץ מרובה יותר בין 
המבוגרים, ומועט יותר בין הילדים. 

ילידי־החוץ מחולקים לפי מקומות־לידתם לקבוצות הרבה, 
וחלוקה זו הלכה ונסתעפה עם כל גל חדש של עליה. קודם 
מלחמת־העולם 1 היה, כנראה, רובם של ילידי־החוץ מורכב 
מילידי רוסיה הצארית! ב 1931 היו בני אירופה המזרחית 
(וברית־המועצות בכלל) 72.6% מילידי־החוץ שנמצאו בארץ 
(הפולנים בלבד היוו 35.4% )! ב 1948 ירד חלקם של בני 
אירופה המזרחית ל 58.6% , וב 1954 שוב לא היו אלא מיעוט 
של 38.3% ! בני רוסיה והארצות הבאלטיות, שהשפעתם על 
הישוב בתחילת ההתיישבות החדשה היתד, מרובה ביותר, 
היו ב 1954 דק 5.2% , ואילו ילידי־פולניה הם כיום רק 
כ 22.1% . חלקם של בני אירופה המרכזית, שעלה מ 3.1% 





675 


האוכלוסייה: דמ 1 גראסיזז 


676 







1954 



*״ 10.4 


68 . 24 • 


1954 




.1111 



] נולד בישראל 



נולד בחו־ל 


באירופה ובאמריקה יבולל אוקיאניה! 
באסיה וחוץ מישראל! ובאפריקה 


מילים 14-0 


פ 15 ומעלה 


ב 1931 ל 18.5% ב 1948 , חזר וירד ל 10.6% . לעומת זה עלה 
חלקם של ילידי אסיה ואפריקה — שירד מ 19.6% ב 1931 
ל 15.1% ב 1948 — בקפיצה מהירה ל 36.7% ב 1951 ול 39.2% 
ב 1954 . 

העובדה, שאחוז גדול מן המבוגרים החיים כיום בישראל 
נולד וחונך בארצות שונות בחו״ל, קובעת אח הרבגונית 
של האוכלוסיה מנקודת־מבט תרבותית. מן הבעיות המרובות 
הקשורות בתופעה זו, נדון להלן בקיצור רק בשתיים: 
ההרכב של העליה ושל אוכלוסיית־ישראל ( 1 ) לפי הלשונות 
ו( 2 ) לפי ידיעת קריאה וכתיבה. 

5 . הרכבן של העליה והאוכלוסיה לפי הלשונות. 
המאמצים, שנעשו בתקופת 1882 — 1914 להחיות את הלשון 
העברית בדיבור, הביאו לידי כך, שבסופה של אותה תקופה 
נעשתה העברית לשון החיים הציבוריים של הישוב ולשון־ 
הדיבור היומיומית של כ 40% מבניו. ביחוד כבשה העברית 
את הדור הצעיר ואת מקומות־הישוב החדשים (תל־אביב 
והמושבות החקלאיות), ולעומת זה נעשתה רווחת רק במידה 
זעומה בתוך החוגים של הישוב הישן(חברון, צפת, טבריה, 
וכד , ). לפי אומדן כללי היו בא״י בערב מלחמת־העולם 1 
כ 34,000 דוברי עברית (עי׳ לוח 5 , תרשימים 5 א, 5 ב). הרוב 
של בני־הישוב עדיין דיבר לשונות אחדות, ובעיקר יידית 
(העדה האשכנזית),ערבית וספרדית(עדות־המזדח וספרדים). 

אחר מלחמת־העולם 1 , למרות מה שרובם של העולים 
היה מורכב מבני אירופה המזרחית שהיו יודעי־יידית, נעשו 
הידיעה של הלשון העברית והשימוש בה רווחים בין העולים 
לא״י עוד קודם שעלו לארץ (למשל: בין העולים של 1921 
היו יותר מ 50% , שידעו לדבר עברית בגולה ז אחוז דומה של 
יודעי עברית מתקופת חייהם בגולה נמצא גם בין העובדים 
היהודיים, שנפקדו ב 1926 בא״י). בינתיים התקדמה העברית 
מאוד מנקודת־מבט טכנית, נעשתה אחת מן הלשונות הרש¬ 
מיות בא״י, השתלטה על דשת בתי-הספר המתפתחת בארץ, 
וע״י כך כבשה את הרוב המכריע של היהודים ילידי-הארץ. 


כתוצאה מזה הגיע מספרם של דוברי עברית בין היהודים 
בארץ בסוף תקופת־המאנדאט לכ 511,000 (ז. א. 75% מן 
האוכלוסיה היהודית). הרכבם של דוברי לשונות אחרות היה 
מגוון ביותר, ולפיכך היתד העברית הלשון השלטת היחידה. 
ההתחרות בה מצד היידית או הגרמנית היתד, בתקופה 
הנסקרת מוגבלת רק לשכבות מסויימות בלבד. 

עם תקומתה של המדינה והעליה ההמונית אליה באו 
בתחום זה התפתחויות בכיוונים שונים. בחיי־הציבור, בניהול- 
המדינה, באדמיניסטראציה, בעסקים וכד׳ נעשתה העברית 
הלשון העיקרית ולפעמים היחידה. כמו־כן נתחזקה עמדתה 
עוד יותר בשדה התרבות וחינוך. לעומת זה היה האחוז של 
יודעי־עברית בין העולים בגולה מועט הרבה משהיה בשנים 
הקודמות: רק כ 0.4% בלבד מן העולים המבוגרים, שנכנסו 
לארץ ב 1948/49 , דיברו עברית בחיי יום־יום קודם עלייתם; 
כ 16% מהם ידעו לדבר, לקרוא ולכתוב עברית; וב 31% מהם 
ידעו עברית במידה מצומצמת ביותר. 

לוח 5 


המספר והאחוז של דוברי עברית בתוך יהודי א״י 

( 1914 — 1954 ) 


אומדן 

יוני 

1954 

אומדן 

דצמבר 

1950 

מיפקד 

נובמבר 

1948 

אומדן 

ל 1914 

גיל הדוברים 

861,000 

679,000 

511,000 

כ 1 34,000 

בין בני שנתיים או יותר 
דיברו עברית כלשונם 
היחידה או העיקרית. . 

כ 60.9% 

כ 59.8% 

75.1% 

2 39.9% 

האחוז לכל 100 בני שנתיים 
או יותר .... 

52.8% 

כ 52.0% 

69.5% 

3 25.6% 

דיברו עברית — לכל 100 
בני 15 או יותר . . 

83.9% 

כ 80.3% 

93.4% 

*53.7% 

דיברו עברית — לכל 100 
בני 2 — 14 . . . . 


1 כל הגילים! 2 כל הגילים למעלה משנה! 3 ״הורים״! 4 "בנים". 














































































677 


ארץ־ישראל 


678 


האחוז של דוברי עברית כלשון •חידה או ראשונה 

| 5 א 




ילדיהם של העולים החדשים למדו לדבר עברית במהירות 
מפליאה; לעומת זה היה המעבר אל השימוש בעברית 
בין המבוגרים איטי ומוגבל הרבה יותר. כתוצאה מזה ירד 
האחוז של דוברי־עברית באמצע התקופה של העליה ההמו¬ 
נית (בסוף 1950 ) עד למטה מ 60% . עם התקדמות הקליטה 
התרבותית של העולים עלה אחוז זה במקצת. המספר המוחלט 
של המשתמשים בעברית בחיי יום־יום בארץ הגיע ב 1954 
לב 861,000 . 

6 . ההרכב של העליה והאוכלוסיה לפי המצב 
התרבותי. קודם העליה ההמונית האחרונה הצטיינה האו־ 
כלוסיה היהודית בא״י באחוז גבוה של יודעי קריאה וכתיבה: 


תופעה זו היתד. פרי הרמה התרבותית הגבוהה-ביחס של רוב 
העולים, וכן היתד. תוצאה של העובדה׳ שרוב ילדי-הישוב 
בתקופת־המאנדאט למדו בבתי־ספר, למרות מה שהדבר לא 
נתחייב ע״י החוק. רק בין הנשים בעלות גילים גבוהים 
יותר, ביהוד בערים אחדות ובתוך עדוודהמזרח, היה אחוז 
ניכר של אנאלפביתים (לכל 100 מכל גיל ומין לא ידעו 
קריאה וכתיבה, לפי המפקד של 1948 : בין זכרים בגיל 
5 — 14 — 12% ; בגיל 15 — 29 — 2% ; בגיל 30 — 44 — 
2.1% ; בגיל 45 — 59 — 4.5% ; בגיל 60 ויותר — 10% ; 
בס״ה — 4.6% ; בין הנקבות, בגיל 5 — 14 — 11.5% ; בגיל 
15 — 29 — 4.3% ; בגיל 30 — 44 — 7.5% ; בגיל 45 — 59 — 





















679 


האוכלוסיה: דמוגראפיה 


680 


15.7% ! בגיל 60 ויותר — 28.5% ! בסך הכל — 10% ). 

העליה ההמונית הכניסה לא״י בני־אדם בעלי רמות־תרבות 
שונות ביותר. רובם של יוצאי־אירופה קיבלו חינוך בבתי- 
ספר ואחוז ניכר מתוכם ביקר בבתי-ספר תיכונים או גבוהים. 
לעומת זה הגיע האחוז של האנאלפביתים בין העולים מצפוך 
אפריקה, תורכיה ותימן, וביחוד בין העולות מארצות אלו, 
לממדים מדאיגים. ב 1952/53 , כשרובה של העליה בא מאסיה 
ומאפריקה, נמצאו בכל 100 עולים בני 16 ומעלה, לכל 
הפחות, 17 שלא ידעו לקרוא ולכתוב, ובין העולות לא פחות 
מ 31 . ב 1954 הגיעו אחוזים אלה ל 28% ול 49% . אחוז ניכר 
מעולי אפריקה הצפונית ותימן קיבל חינוך דתי־מסרתי 
(בחדר או בישיבה) בלבד. 

7 . הרכבןשלהעל-יהוהאוכלוםיהלפיהמין. 

מן הראוי להזכיר כאן, שבאנושות בכללה מאוזנים יפה שני 
המינים כתוצאה משני גורמים, שפועלים בכיוונים הפוכים: 
מצד אחד, מרובה אחוז הזכרים בין הנולדים (כ 51.5% ) מזה 
של הנקבות (כ 48.5% ), ומצד שני, נמוכה במקצת התמותה 
בין הנקבות וארוך יותר משך־חייהן מזה של הזכרים. לעומת 
זה בארצות, שמתוכן יוצאים זרמי־הגירה, וכן בארצות, 
שקולטות זרמים אלה, מופרע שיווי־המשקל של המינים ע״י 
העובדה, שבדרך כלל גדול חלקם של הזכרים בהגירות 
(וביחוד בהגירות, שנגרמות ע״י גורמים כלכליים) מזה של 
הנקבות. מאחר שאוכלוסיית־ישראל נוצרה בעיקרה על־ידי 
תנועת־הגירה, היה יסוד להנחה, שלא יימצא בה שיווי־משקל 
בין המינים — מה שהיה עלול לשמש מקור לבעיות דמו׳גרא־ 
פיות וחברותיות רציניות. אך בניגוד להנחה משוערת זו 
היתד. העליה היהודית לארץ־ישראל מאוזנת בדרך כלל מצד 
הרכבה לפי המינים: במשך שנות 1919 — 1954 הגיע האחוז 
של הזכרים בין העולים (שמספרם הכללי הגיע לכ 1,160,000 ) 
ל 51.5% ושל הנקבות ל 48.5% עם זה יש לציין, שבתקופות 
קשות יותר מבחינה כלכלית או מדינית היה האחוז של 
הזכרים בין העולים גבוה במידה ניכרת מן הממוצע. כך, 
למשל, הגיע אחוז זה בין 1919 ו 1923 — בתקופה, שבה 
חזרו לארץ הרבה מן הציונים, שהוגלו ממנה ע״י השלטונות 
התורכיים בתקופת מלחמת־העולם 1 , ועלו לתוכה חלוצים 
הרבה — ל 63.2% . האחוז של הזכרים נשאר גבוה אף 
בתקופת 1931 — 1924 ( 54% ) וחזר ועלה בתקופות, שבהן 
היו המעפילים חלק ניכר מן העולים ( 1939 — 1954 : 56.9% ! 
1946 — 14.5.1948 : 55.4% ), לעומת זה ירד אחוז זה במידה 
ניכרת בתקופות של העליה החפשית וההמונית( 1932 — 1938 : 
49.0% ! 1950 : 49.8% ז 1951 : 48.5% ). 

הרכב האוכלוסיה היהודית לפי המינים הראה בדרך כלל 
נטיה לאיזון. אך אחוז־המינים לא נשאר יציב, והשתנה 
במידת־מה במשך הזמן בהשפעת השינויים, שבאו בהרכבה 
של העליה לפי המינים, ובהשפעת ההרכב לפי המינים של 
ההגירה מן הארץ. 

בתוך האו׳כלוסיה היהודית בכללה היה האחוז של הזכרים 
כלהלן: ב 1922 : 52.3% ; ב 1931 : 50.5% ! ב 1936 : 50.0% ! 
ב 1940 : 50.5% ! בנובמבר 1948 : 51.8% ! ב 1954 : 50.8% ! 
בגילים מסויימים, וביחוד בתוך קבוצות־אוכלוסיה אחדות, 
המינים הם פחות מאוזנים משהם באוכלוסיה בכללה. 

8 . ההרכבשלהעליהוהאוכלוסיהלםיהגיל, 
הרכב האו׳כלוסיה לפי הגיל שונה בקיבוצי־היהודים השונים 
בתפוצות. בלוח 6 מובאים סיכומים של הרכב זה בשלושה 


קיבוצים טיפוסיים לפני הש 1 אה: באחד מהם — זה של 
יהודי־פרוסיה—נמצאה חלוקת־גילים, שמעידה על ,,הזדקנות־ 
אוכלוסיה" מרובה אף מזר שמציינת ארצות מן הטיפוס 
האירופי — תופעה, שבאה כתוצאה מהגבלה נמרצת וממוש¬ 
כת של הילודה במשך תקופה ארוכה מצד אחד, ושל הת¬ 
מעטות התמותה, מצד שני. בקיבוץ אחר — זה של יהודי- 
טריפולי — אנו מוצאים לעומת זה הרכב־גילים, שהוא דומה 
מאוד לזה שרווח בארצות מן הטיפוס המזרחי: ריבוי מספרם 
של הילדים ומיעוט מספרם של המבוגרים, שהם תוצאה 
מריבוי הילודה והתמותה כאחת. מצבם של יהודי־פולניה 
מבחינה זו היה מעין מצב־ביניים. 

אע״פ שהעליה היהודית לא״י באה מתוך קיבוצים, שנמנו 
על שלושת הטיפוסים הנזכרים, לא ייצגה בדרך כלל את 
הרכב־הגילים, שהיה מצוי בקהילות־המוצא. במשך כל 
תקופת־המאנדאט, שבה היתד. העליה מוגבלת ונבחרת, היה 
האחוז של הצעירים בין העולים גבוה הרבה משהיה בארצות- 
מוצאם. כך, למשל׳ היו 47% מן העולים לארץ מ 1928 עד 
ה 14 למאי 1948 בגילים 15 — 29 , בעוד שבקהילות־הגולה 
הנזכרות בלוח 6 נמצאו בגילים אלה רק מ 25% עד 30% . 
נמוכים ביחוד היו האחוזים של העולים בגילים הגבוהים. 

הרכב הגילים של העולים בתקופת־המאנדאט לא נשאר 
קבוע. אע״פ שנעדרים נתונים מפורטים בנידון זה מן התקו¬ 
פה שקדמה לשנת 1928 , ידוע הדבר, שבשלבים הראשונים 
של העליה היה אחוז־הצעירים גבוה ביותר. אף ב 1928 — 
1931 היו 63.5% מן העולים בני 29-15 . אחוז זה של הצעי¬ 
רים ירד במשך השנים שלאחר מכן, וביחוד ב 1935 — 1938 
( 42.8% ), אך חזר ועלה ב 1946 — 1948 ( 61.8% ). שינויים 
אלה שיקפו את ההרכב הכללי של העולים בתקופות השונות: 
בשלבים הראשונים של העליה היה גדול־ביחם חלקם של 
החלוצים, ובשלבים המאוחרים, בסוף תקופת־המאנדאט, היה 
גדול חלקם של המעפילים: גם בין החלוצים וגם בין המעפי¬ 
לים מרובים היו הצעירים. לעומת זה ניכר היה בשאר 
התקופות — וביחוד ב 1932 — 1938 — חלקם של "בעלי-ההוך 
ושל ה״תלויים״ בין העולים: בעולים מן הסוג הראשון ניכר 
היה חלקם של בני גילים בינונים ובאותם מן הסוג השני 
גדול היה חלקם של הזקנים. 

אחר תקומת־המדינה הושפע ההרכב הכללי של העליה 
לפי הגילים בעיקר ע״י ההרכב השונה לפי הגילים של שני 
זרמי-עליה שונים זה מזה (שדוגמות אפייניות להם מובאות 
בלוח 6 ) : 

א) העליה של היהודים, שבאו(באופן ישיר או לאחר נדו¬ 
דים וישיבה במחנות) מארצות׳ שנכבשו ע״י הנאצים. עליה 
זו כללה כמעט 50% של בני 20 — 40 , בעוד שהאחוז של בני 
5 — 14 היה נמוך בה מאוד ( 7.7% ) כתוצאה מן הילודה 
המועטת ותמותת־הילדים המרובה בזמן הרדיפות! 

ב) העליה מתימן, עיראק׳ לוב׳ ועוד. עליה זו הביאה 
לישראל קהילות מזרחיות כמעט שלמות, שהרכבן לפי הגיל 
היה סדיר ואחוז ילדיהן גבוה. 

ההרכב לפי הגילים של האוכלוסיה היהודית בא״י 
בתקופות שונות בין 1926 ו 1954 , כפי שהוא משתקף בלוח 6 
ובתרשים 7 , הושפע במידה מסויימת גם ע״י הגורמים שלהלן: 

א. ב 1926 — כתוצאה מן העובדה, שב 1919 — 1925 הגיעו 
לארץ עולים צעירים הרבה, וכתוצאה מן הילודה הגבוהה — 
היו האחוזים של הילדים והצעירים באוכלוסיה היהודית 



681 


ארץ־ישראל 


682 


לוח 6 

הרכב האוכל 1 םיה (בא״י ובארצות אחרות) והעליה לפי הגילים (באחוזים) 


בכל 100 
נקבות 
היו בגיל 

בכל 100 זכרים 
היו בגיל 

לכל 100 משני המינים היו בגיל 


44—15 

64—15 

34—15 

+60 

59—45 

44—30 

29—16 

עד ל 15 


45.1 

58.3 

31.6 

6.1 

10.8 

19.8 

25.1 

38.2 

ארצות אסיה ואפריקה 

מצרים 1947 

43.7 

55.5 

32.3 

6.2 

10.1 

19.8 

24.3 

39.6 

תורכיה 1945 

(39.0) 

(48.2) 

25.1 

8.9 

(9.3) 

(16.4) 

21.0 

44.4 

ירדן 1950 * 

41.6 

67.3 

28.4 

15.7 

19.2 

22.5 

20.5 

22.1 

ארצות אירופה 
ואמריקה הצפונית 

אנגליה 1951 

40.5 

67.5 

29.9 

16.7 

19.3 

19.2 

23.2 

21.6 

צרפת 1950 

44.7 

64.4 

30.0 

12.1 

16.3 

21.8 

22.6 

27.2 

ארצות־הברית 1950 









יהודי־הגולה 

49.1 

74.6 

33.6 

12.6 

20.4 

24.6 

24.9 

17.5 

פרוסיה 1925 




6.8 

(12.6) 

(16.6) 

30.1 

33.9 

פולניה 1921 

(45.2) 

(54.3) 

(31.9) 

5.7 

(8.6) 

(18.6) 

26.3 

40.8 

טריפולי 1931 









עליה יהודית לא״י 

? 

ז 

ז 

6.6 

(6.4) 

(9.9) 

63.5 

13.6 

1928/31 

1 

ז 

ז 

5.4 

(8.4) 

(2.1.7) 

44.5 

20.0 

1932/34 

63.3 

76.3 

50.6 

7.6 

11.9 

19.6 

42.8 

18.1 

1935/38 

64.4 

81.6 

54.3 

4.4 

12.4 

22.6 

43.5 

17.1 

1939/45 

75.1 

85.9 

70.7 

3.1 

5.3 

16.2 

61.8 

13.6 

14.5.1948—1946 

50.0 

66.6 

36.3 

7.2 

13.8 

20.9 

29.3 

28.8 

15.5.1948 — 1954 

עליה מארצות, שנכבשו ע״י 

? 

ז 

י 

3.5 

10.7 

30.5 

33.4 

21.9 

הנאצים 1 2 

ז 

1 

ו 

4.8 

9.0 

18.0 

28.4 

39.8 

מקהילות מזרחיות 3 









אוכלוסיה יהודית בא״י 

51.8 

64.3 

43.7 

6.2 

9.6 

16.0 

36.4 

31.8 

1926 

55.1 

67.8 

36.8 

7.4 

10.4 

28.9 

26.0 

27.3 

1940 

52.5 

67.9 

33.9 

6.3 

12.6 

26.0 

26.4 

28.7 

נובמבר 1948 

45.3 

62.7 

31.0 

7.1 

15.3 

21.6 

23.2 

32.8 

דצמבר 1954 

39.5 

51.8 

29.5 

6.1 

10.4 

16.2 

23.6 

43.6 

אוכלוסיה לא־יהודית של א״י 
מוסלמים, אומדן ל 1944 

45.4 

62.2 

35.3 

6.9 

11.4 

23.3 

24.6 

33.8 

נוצרים, אומדן ל 1944 

41.2 

53.1 

29.6 

6.9 

11.0 

16.5 

24.4 

41.1 

דרחים ואחרים (אומה ל 1944 ) 

37.1 

46.1 

29.9 

6.6 

8.8 

12.0 

24.7 

47.9 

אוכלוסיה לא־יהודית של ישראל 
מוסלמים, סוף 1955 

41.1 

55.0 

33.6 

8.0 

12.2 

13.9 

27.4 

38.5 

נוצרים, סוף 1955 

40.2 

48.7 

30.7 

6.0 

9.0 

14.3 

25.1 

45.7 

דרוזים, סוף 1955 


1 אומדן, בלא הפליטים במחנות. עי׳ שנתון סטאטיססי של האומות המאוחדות, 1951 ! חמספרים ב( ) נתקבלו ע״י חישוב 
כללי ביותר. 

2 פולניה, גרמניה, צ׳כוסלובאקיה והונגאריה ( 15.5.1948 — 31.12.1949 ). 

3 לוב ותימן( 15.5.1948 — 31.12.1950 ). 


גבוהים למדי: כ 68% של אוכלוסיה זו היו למטה מגיל 30 ! 

ב. הירידה, שבאה בילודה בתקופת 1926 — 1941 , הביאה 
לידי ירידה ניכרת באחוז של הילדים (בעיקר של בני 4 
ומטה). אחר 1942 התחילה הילודה גוברת שוב, וכתוצאה מכך 
ומריבוי הילדים בתוך העליה ההמונית (שלאחר 1948 ) חזר 
האחת של הילדים באוכלוסיה ועלה בסוף 1954 לאותו גובה, 
שהיה לו ב 1926 ! 

ג. באותו זמן הביאה ההזדקנות של העולים, שבאו לארץ 
לפני 1926 ׳ לידי שינוי בצורת הפיראמידה של הגילים. 


העליה, שבאה אחר 1926 , אמנם חיזקה את קבוצות הגילים 
הצעירים, אך במידה מועטת הרבה יותר מן העליה הקודמת. 
בהשפעת כל הגורמים הנזכרים אנו מוצאים כיום באוכלוסיה 
היהודית של ישראל הרכב לפי גילים סדיר הרבה יותר מזה 
שהיה בה ב 1926 . 

הרכב האוכלוסיה לפי הגילים הוא בעל חשיבות מרובה 
ביותר מנקודת־מבט כלכלית, חברותית ומדינית. כפי שמראה 
לוח 6 , שונים הם בארצות השונות האחוז של הגברים בגילי־ 
העבודה הצעירים ובגילי־הצבא העיקריים ( 15 — 34 ), האחוז 



683 


האוכלוסיה: דמוגראפיה 


684 



הכללי של הגברים בגיל־העבודה ( 15 — 64 ) והאחוז של 
הנשים בגיל־הפריון( 15 — 44 ). האוכלוסיה היהודית בישראל׳ 
כתוצאה מריבוי בני הגילים הצעירים בהרכבה, כללה בעבר 
אחוזים גבוהים במידה יוצאת מן הכלל של גברים בגילי הצבא 
והעבודה הצעירים ושל נשים בגיל־הפריון. אחוזים אלה ירדו 
במרוצת־הזמן במידה ניכרת מאוד. הרכב־הגילים בקבוצות 
השונות של האוכלוסיה היהודית בישראל שונה במידה מרובה, 
כפי שמראה תרשים 8 . ילידי־ישראל כוללים אחוז גבוה של 
ילדים; לילידי אסיה ואפריקה הרכב סדיר למדי(אם נתחשב 
בעובדה, שהרבה מילדיהם כלולים בין "ילידי־ישראל"), 
ואילו בין ילידי־אירופה בולט ביותר תהליך ה״הזדקנות". 

9 .הרכבןשלהעליהוהאוכלו 0 יהלפיהמצב 
המשפחתי. הרכב האוכלוסיה לפי המצב המשפחתי מושפע 
מגורמים הרבה, כגון: ההרכב לפי המין והגיל שיל העדות 
והשכבות השונות, שמהן מורכבת האוכלוסיה! שכיחות 
הנישואים בכלל ושכיחות הנישואים בכל גיל וגיל קודם 
העליה ואחר העליה בכל אחת מן העדות והשכבות הנזכרות; 
שכיחות הגירושים והתמותה בתוכן, ושכיחות הנישואים 
השניים של המגורשים, המגורשות, האלמנים והאלמנות 
וכד/ בלוח ד ניתנים כמה מספרים על ההרכב של האוכלוסיה 
והעליה לפי המצב המשפחתי. 


לוח 7 

ההרכב של האוכלוסיה היהודית בישראל 
ושל ה על י ה לפי המצב המשפחתי 


(באחוזים לבל 100 _אנשים מגיל 15 ומעלה) 


ביו 

באוכלוסיה היהודית 


העולים 

בכללה 

המצב המשפחתי 

1954—1949 

1948 

1931 


100.0 

100.0 

100.0 

ס״ה מגיל 15 ומעלה 

35.2 

33.3 

35.7 

רווקים . . . . 

61.0 

63.4 

61.3 

נשואים . . . . 

3.4 

2.4 

2.5 

אלמנים . . . . 

0.4 

0.9 

0.5 

גרושים . . . . 

100.0 

100.0 

100.0 

ס״ה מגיל 15 ומעלה 

21.6 

20.6 

23.9 

רווקות . . . . 

61.2 

68.0 

61.1 

נשואות . . . . 

16.0 

9.8 

14.0 

אלמנות . . . . 

1.2 

— 

1.6 

1.0 

_ 

נדושות . . . 


מתוך לוח 7 ומחקרים נוספים, שנעשו בתחום זה, מתברר: 

1 ) אחוז-הרווקים לכל 100 גברים מכל גיל ואחוז-הרווקות 
לכל 100 נשים מכל גיל נמוכים־ביחם באוכלוסיה היהודית 


בארץ משהם באוכלוסיות אחרות. עובדה זו מתיישבת עם 
התופעה (שעליה נעמוד להלן). ששכיחות־הנישואים בארץ 




























































































































































685 


ארץ־ישראל 


686 



היא מרובה־ביחס. ביהוד בולטת העובדה׳ שמועטים מאוד 
הם הגברים והנשים בישראל, שאינם מתחתנים לפני גמר 
גיל־הפריון. 

2 ) כמו בארצות אחרות, כך אף בישראל, גבוה—כתוצאה 
מגורמים שונים — האחוז של האלמנות מזה של האלמנים 
(בדרך כלל גדול הבעל בשנים מן האשה ועל־כן הוא מקדים 
למות במקרים הרבה; תמותת־הגברים מרובה בדרך כלל מזו 
של הנשים באותו גיל). 

10 . הרכבן של האוכלוסיה והעליה לפי המקצוע. 
הרכבם המקצועי והחברותי של היהודים בארצות הרבה, 
שבהן הם מיעוט בתוך האוכלוסיה הכללית, הוא יחיד במינו. 
נמוך מאוד האחוז שלהם בחקלאות, ולעומת זה מרובה בדרך 
כלל חלקם בין העובדים במסחר, ובארצות מסויימות גם בין 
העוסקים במקצועות חפשים, בעבודה פקידותית, בענפים 
מסויימים של תעשיה או מלאכה וכד/ וכן גבוה האחוז שלהם 
במעמד הבינוני. 

בישראל שונה ההרכב המקצועי במידה מסויימת מן 
ההרכב של יהודי־התפוצות כתוצאה מגורמים שונים, כגון: 

(א) במשך תקופת־המאנדאט כבר היווה המשק היהודי 
בא״י יחידה עצמאית במידה מסויימת! כיום היהודים הם 
הרוב הגדול בתוך האוכלוסיה של ישראל; 

(ב) המדיניות הציונית היתד, מכוונת ליצירת אוכלוסיה 


עצמאית מנקודת־מבט כלכלית. בעלת כושר של פעולה בכל 
המקצועות והענפים הכלכליים. 

(ג) במידה מסויימת היו היהודים, שעלו לארץ במשך 
תקופת־המאנדאט, "נבחרים", והרכבם המקצועי היה שונה 
בכללו מן ההרכב המקצועי של קהילות־מוצאם; 

(ד) לאחד שעלו לארץ שינו העולים במידה ניכרת את 
מקצועם בהתאם לצרכי־הארץ. 

כל הגורמים הללו משתקפים 

א. בהרכב המקצועי של העולים (קודם עלייתם); 

ב. בשינויי־המקצוע, שחלו בין העולים; 

ג. בהרכב הכלכלי של האוכלוסיה. 

א) ההרכב המקצועי של העולים. במשך 
השנים הראשונות של תקופת־המאנדאט היה בין העולים 
אחוז ניכר של צעירים ו״נבהרים", שקיבלו הכשרה בעבודה 
חקלאית בחוץ־לארץ, ועל־כן הם מופיעים כחקלאים בסטא־ 
טיסטיקה הרשמית של העליה. גלי־העליה, שבאו לארץ 
אחד התחלת הרדיפות הנאציות, וכן העליה ההמונית, שבאה 
אחר תקומת־ה,מדינה, כללו רק אחוזים נמוכים של חקלאים 
ואחוזים הרבה יותר גבוהים של עובדים במסחר, במקצועות 
חפשים, בפקידות וכד׳. בכל התקופות היה ניכר מאוד האחוז 
של העובדים בתעשיה ובמלאכה. 

בתוך העליה ההמונית, שבאה אחר תקומת־המדינה, 
בולטים האחוזים הגבוהים של בעלי־מלאכה בין העולים 





































































687 


האוכלוסייה: דמדגראסיזז 


688 


לוח 8 

אומדן האוכלוסיה מגיל 14 ומעלה לפי תכונות כוח־העבודה, המין והלאום, נובמבר 1955 




אחוזים 



מספרים מוחלטים 


ערבים 

יהודים: 

שני 

המינים 

האוכלוסיה כולה 

ערבים 

ואחרים 


האוכלוסיד. 

כולה 

תכונות כוח־עבודה 

ואחרים: 

שני 

המינים 

נקבות 

זכרים 

שני 

המינים 

יהודים 

41.5 

50.5 

24.4 

74.5 

49.7 

43/400 

542,300 

585,700 

מועסקים בשבוע־הסקר 5 

3.9 

3.9 

2.1 

5.6 

3.9 

4,100 

41,400 

45,500 

בלתי־מועסקים בשבוע־הסקר 1 
ס״ה של השייכים לכוח־עבודד, 

45.4 

54.4 

26.5 

80.1 

53.6 

47,500 

583,700 

631,200 

אזרחי 

אינם שייכים לכוח־עבודד. 

54.6 

45.6 

73.5 

19.9 

46.4 

57,200 

490,100 

547,300 

אזרחי 2 

100.0 

100.0 

100.0 

100.0 

100.0 

104,700 

1,073,800 

1,178,500 

ס״ד. כלל־ 


1 מ 30 לאוקטובר 1955 עד 5 לנובמבר 1955 . 

מאפריקה ואסיה ושל סוחרים בין עולי אסיה, בעוד שעולי- 
אירופה, ובמידה מסויימת עולי-עיראק, עדיין כללו אחוז 
ניכר של בעלי מקצועות חפשים ומקצועות טכניים. 

ב) שינויי־מקצוע בישראל בין העולים. 
בדרך כלל נעשו שינויי־מקצוע בין העולים (כלומר, נטישת 
המקצוע, שבו עסקו בגולה, והחלפתו במקצוע אחר בארץ) 
בכיוון של מעבר מן העיסוק במסחר (בעבר: גם במקצועות 
חפשים) לעבודת־כפיים בחקלאות ותעשיה. מן החומר, 
שנאסף ע״י סקר כוח־האדם ב 1954 , אנו למדים, ששינויי־ 
מקצוע בין העולים בישראל הם שכיחים מאוד! הם שכיחים 
יותר בין אלה שבאו בעליה ההמונית האחרונה מבין אלה 
שבאו בגלים הקודמים, בין ילידי אסיה ואפריקה מבין ילידי- 
אירופה, בין הגברים מבין הנשים. 

ג) ההרכב-הכלכלי של האוכלוסיה. במשך 
תקופת־דימאנדאט לא היה האחוז של המפרנסים באוכלוסיה 
היהודית של ישראל נמוך כלל וכלל — תופעה, שבאה גם 
כתוצאה מן ההרכב הנוח לפי הגילים. העליה ההמונית, 
שבאה אחר תקומת־המדינה, גרמה לגידול עצום במספר 
ה מ ו ח ל ט של המפרנסים, אך עם זה גרמה לירידה באחוז 
של המפרנסים — גם־כן כתוצאה מן השינוי, שבא בהרכב- 
הגילים. במשך שנות 1954 ו 1955 — עם היקלטותם של 
העולים במשק־המדינה — נראה, שאחוז זה עלה, אך למרות 
כן נשאר נמוך־ביחס. לפי סקר כוח־האדם, שנערך בנובמבר 
1955 ושתוצאותיו ניתנות בצורה תמציתית בלוח 8 , היה 
האחוז של המפרנסים (השייכים לכוח־האדם האזרחי) בין 
היהודים מגיל 14 ומעלה 54.4% ובאוכלוסיה בכללה 53.6% ! 
כמו בכל שאר הארצות כך אף בישראל גבוה אחוז זה הרבה 
יותר בין הגברים( 80.1% ) משהוא בין הנשים( 26.5% ). חלק 
ניכר מאוד בין הנשים, שאינן נכללות בכוח־העבודה, הן 
עקרות־בית. 

למרות העובדה, שמספרם של המפרנסים בתוך האוכלו־ 

סיה היהודית גדל יותר מפי 8 מ 1931 עד 1955 , לא נשתנה 
הרבה ההרכב של אוכלוסיה זו לפי עיסוקה בענפי־הכלכלה 
השונים במשך הזמן הנזכר! כך, למשל, נע האחוז של העוב¬ 
דים בחקלאות, לפי המיפקדים והאומדנים השונים, שנערכו 
בין 1931 ו 1955 , רק בין מאכסימום של 18.5% ( 1931 ) ומיני¬ 
מום של 12.6% ( 1947 ), ואחוז עובדי-התעשיה — בין 21.8% 


2 עקרות*בית, לומדים, בלתי-מסוגלים לעבודה. 

( 1931 ) ו 26.5% ( 1947 ). כפי שמתברר מן המספרים של 
סקר כוח־האדם 1955 , הניתנים בצורה תמציתית בלוח 9 , 
עובדים בשני ענפי־הייצור היסודיים — חקלאות ותעשיה 
(כולל מחצבות) — כ 38% של כל המועסקים בכוח העבודה 
היהודית מגיל 14 ומעלה! אחוז זה נמוך מן האחוז המצוי 
בתחום זה בארצות אחרות! אעפ״כ יש לראות בעובדה, 
שיותר מ 15% עובדים בחקלאות, השג ניכר של המדיניות 
הכלכלית הציונית. מניתוח החומר הסטאטיסטי המפורט של 
המועסקים לפי ארצות־הלידה, זמן השהות בישראל והענף 
הכלכלי, מתברר, שאחוז גדול־ביחס של עולים חדשים מאסיה 
ואפריקה פנו או הופנו לחקלאות. 

בהשוואה לארצות אחרות בולט בישראל האחוז הגבוה 
של העובדים בשירותים (שירותים אדמיניסטראטיוויים 
ממשלתיים וציבוריים, שירותים אישיים, בריאות, חינוך, 
סעד וכד׳). אחוז העובדים בשירותים גבוה ביותר בין ילידי- 
הארץ והעולים הוותיקים ממוצא אירופי. 

מכל היהודים הנכללים בכוח-העבודה,כ 64% הם שכירים, 
22% הם עצמאים, נותני-עבודה או חברי קואופראטיווים, 
9% הם חברי קיבוצים, וב 5% בני-משפחה. שעובדים ללא 
תשלום במפעל, חנות, משק וכד׳ של ראש-המשפחה ( 1955 ). 


לוח 9 

המועסקים בכוח־העבודה לפי ענף כלכלי, 
לאום ומין (נובמבר 1955 ) 


ערבים 

ואחרים 

יהודים 

כל האוכלוסיה 

הענף הכלכלי 

סקר 

1955 

סקר 

1955 

נשים 

1955 

גברים 

1955 

ס״ה 

1955 

50.5 

15.3 

14.1 

19.2 

18.0 

חקלאות, ייעור ודיג 

1.4 

0.2 

— 

0.4 

0.3 

מכרות ומחצבות 
חרושת 

11.9 

22.3 

14.7 

23.7 

21.6 

(תעשיה ומלאכה) 

בניה ועבודות 

13.6 

8.6 

0.7 

11.7 

9.0 

ציבוריות 

0.2 

1.4 

0.5 

1.5 

1.2 

חשמל, מים 

7.4 

14.4 

15.0 

13.5 

13.9 

מסחר ובאנקאות 
הובלה, אחסנה 

3.5 

6.9 

1.8 

8.2 

6.6 

ותחבורה 
שירותים (כולל שי¬ 
רותי בריאות, חינוך 

11.5 

30.9 

53.2 

21.8 

29.4 

וכר) 

100.0 

100.0 

100.0 

100.0 

100.0 

ם "ה 





689 


ארץ־ישראל 


690 


לוח 10 

האויכלוסיה, התפתחותה וצפיפותה, לפי המחוז והנפה 


האוכלו־ 
סיה הלא- 
יהודית 

31.12.54 

האוכלוסיה היהודית 

צפיפות 

לקמ״ר 

(בסוף 

1954 ) 

האוכלוסיה 

ס״ה 

מספר הישובים 
(בסוף 1954 ) 

שטח 

יבשתי 

בקמ״ר 

המחוז והנפח 

אחוזים 

מספרים מוחלטים 

אחרים 1 

יהו¬ 

דיים 1 

ס״ה 1 

31.12.54 

31.12.51 

8.11.48 

31.12.54 

8.11.48 

126,724 

10.4 

10.5 

8.6 

158,935 

60,501 

82.9 

285,659 

78 

243 

320 

3,447 

מחוז־הצפון 

4,130 

1.8 

1.7 

1.3 

27,080 

8,910 

40.6 

31,210 

5 

53 

58 

720 

נפת־צפת 

59,113 

2.3 

2.2 

0.8 

35,127 

5,969 

105.4 

94,240 

34 

47 

80 

894 

נפת־ענו 

5,718 

2.1 

2.2 

2.1 

32,027 

14,436 

76.4 

37,745 

4 

41 

45 

494 

נפת־כינרת 

57,763 

4.2 

4.4 

4.4 

64,701 

31,186 

93.0 

122,464 

35 

102 

137 

1,339 

נפת־יזרעאל 

20,271 

17.4 

18.9 

20.1 

265,092 

140,605 

405.3 

285,363 

12 

66 

77 

704 

מחוז־חיפה 

7,500 

13.4 

14.0 

15.6 

204,321 

109,296 

1.642.0 

211,821 

1 

11 

11 

129 

נפת־חיפה 

12,771 

4.0 

4.9 

4.5 

60,771 

31,309 

127.9 

73,542 

11 

55 

66 

575 

נפודחדרה 

21,497 

22.0 

21.5 

15.2 

337,008 

106,348 

258.0 

358,505 

13 

237 

248 

1,388 

מחוז־המרנז 

14,602 

4.8 

4.7 

3.8 

73,298 

26,509 

240.3 

87,900 

7 

85 

92 

365 

נפת־השרון 

3,295 

7.4 

7.2 

6.5 

112,292 

45,607 

448.8 

115,587 

3 

42 

45 

258 

נפת פתח־תקוה 

3,600 

4.3 

4.1 

0.4 

66,025 

2,870 

161.0 

69,625 

3 

64 

65 

430 

נפת־רמלה 

— 

5.5 

5.5 

4.5 

85,393 

31,362 

254.9 

85,393 

: 

46 

46 

335 

נפת־רחובות 

6,500 

35.6 

34.8 

43.2 

542,698 

302,050 

3.328.5 

549,198 


22 

22 

165 

מחוז תל־אביב 

3,313 

10.1 

10.7 

12.0 

154,054 

84,091) 


157,367 

6 

נ■ 

45 

490 

מחוז־ירושלים 

13,500 

4.5 

3.6 

0.9 

68,622 

5,967 

5.8 

81,722 

ן 

■ 

148 


מחוז-הדרום 

— 

2.3 

2.0 

0.6 

35,092 

3,696 

32.8 



||^ן 

71 


נפת־אשקלון 

13,500 

2.2 

1.6 

0.3 

33,130 

2,271 

3.6 




77 

12,954 

נפת־באר-שבע 

— 

— 

— 

— 

— 

17,117 

— 



11 

■ 


לא ידוע 

191,805 

100.0 

100.0 

100.0 

1,526,009 

716,678 

85.0 

1,717,814 

110 

756 

860 

20,218 

כל הארץ 


1 בטורים של ״הישובים היהודיים״ ו״הישובים האחרים״ מופיע כל ישוב בעל אוכלוסיה מעורבת פעמים — פעם כ״ישוב יהודי" 

ופעם כ״ישוב אחר". 


11 . החלוקה הגאוגראפית של האוכלוסיה 
היהודית. מתוך המפות 1 — 3 ׳ המובאות להלן, אפשר 
לעמוד על השינויים הכבירים׳ שחלו בחלוקה הגאוגראפית 
של האו׳כלוסיה היהודית במשך תקופת־המאנדאט (השווה 
מפה 1 ל 2 ), ובתקופת קיומה של מדינת-ישראל כתוצאה מן 
העליה ההמונית (השווה מפה 2 ל 3 ). על השינויים׳ שחלו 
במשך השנים האחרונות בחלוקה הגאוגראפית של האוכלוסיה 
היהודית, בעיקר כתוצאה מן העליה ההמונית, אפשר לעמוד 
גם מתוך לוח 10 . מלוח זה מתברר, שכשליש של האוכלוסיה 
היהודית מרוכז במחוז ת״א, אך חלקו של מחוז זה, וכן חלקם 
של נפת־חיפה ומחוז־ירושלים באוכלוסיה, פחת במקצת בשנים 
האחרונות, ולעומת זה גדל במידה ניכרת חלקן של נפות 
צפת, עפו, רמלה, רחובות, אשקלון ובאר־שבע. כמו־כן מת¬ 
ברר מאותו לוח, שצפיפות האוכלוסיה בנפות השונות היא 
שונה ביותר: היא מינימאלית בנפת באר־שבע (הנגב) ומאפ־ 
סימאלית בנפות של חיפה ותל־אביב. 

האוכלוסיה היהודית מרוכזת כולה ב 756 ישובים, של 709 
מהם יש אופי של ישובים כפריים. התפתחותה של ההת¬ 
יישבות הכפרית, שהיתה אחת ממטרותיה של התנועה הציו¬ 
נית, משתקפת מתוך לוח 11 . קודם מלחמת־העולם 11 מרובה 
היה חלקם של ילידי-אירופה בין המתיישבים בכפרים, וגדל 
והלך חלקם של הקיבוצים בתוך התיישבות זו. אחר העליה 
ההמונית של 1948 — 1951 נתרבה חלקם של ילידי אסיה 
ואפריקה! האוכלוסיה הכפרית גדלה באופן יחסי יותר מן 
האוכלוסיה העירונית, וכתוצאה מכך עלה אחוז האוכלוסיה 


היהודית שבכפרים מ 16% ב 1948 ל 24% ב 1954 . התפתחות זו 
אירעה בעיקר במושבים, במושבות, במעברות, בכפרי-העבודה 
ובישובים כפריים אחרים; חלקם של הקיבוצים באוכלוסיה 
חכפרית ירד מ 49% ב 1948 ל 21% ב 1954 . 


לוח 11 

ישובים כפריים ואוכלוסייתם 


0 ה״כ 

שונים 

(בעיקר: 

מוסדות 

חינוך 

וחוות) 

ישובי־ 

עולים 

כפריים, 

כפרי־עבודד 

ומעבדות 

עצמאיות 

מושבות 

מושבים, 

מושבי- 

עובדים 

ומושבים 

שיתופיים 

קיבוצים 

וקבוצות 

השנה 

מספר הישובים 

5 

— 

— 

5 

— 

— 

1882 

47 

8 

— 

32 

3 

4 

1914 

326 

11 

— 

34 

104 

177 

1948 

709 

59 

74 

39 

314 

223 

1954 

האוכלוסיה ] 

500 

— 

— 

500 

— 

— 

1882 

11,990 

410 

— 

11,000 

400 

180 

1914 

110,631 

2,121 

— 

24,160 

30,142 

54,208 

1948 

361,782 

6,628 

106,651 

60,110 

112,278 

76,115 

1954 


12 . התנועה הטבעית שלהאוכלוסיה הי ה ו¬ 
¬ י ת. — א) ה ע ר ו ת כ ל ל י ו ת. השפעתה של העליה על 
גידול־האוכלוסיה היתה במשך עשרות־השנים האחרונות 








691 


חאונלוסיח: דמוגראפיח 


692 



מרובה כל־כך, שדעת־הקהל בישראל התעניינה אך במקצת 
בבעיות הברוכות בריבוי הטבעי של האופלוסיה. רק בתקו¬ 
פת מלחמת־העולם 11 — עם התמעטות העליה וירידת הילו¬ 
דה—היתד. התעניינות מסויימת בבעיית־הילודה. אך בשנים 
האחרונות נשתנה המצב מבחינה זו הרבה: עיקר הגידול 
של האוכלוסיה היהודית בישראל בשנות 1952 — 1954 בא 
מתוך הריבוי הטבעי. להלן נעמוד על מגמותיה של תופעה 
זו על סמך בירור שגלם מגורמיה העיקריים: הילודה 
והתמותה. לבירור זה יש להקדים את סיכום המסקנות, שנת¬ 
קבלו מתוך מחקרים על הנישואים בישראל, שהרי למספר 
הנשואים וגיליהם נודעת השפעה מרובה על הקפה של 
הילודה. 

ב) ה נ י ש ו א י ם. — שכיחות הנישואים בישראל מרובה 
ביותר. עובדה זו משתקפת בשיעורים הכלליים של הנישו¬ 
אים (עיין לוח 16 ), שהם מן הגבוהים ביותר בעולם — בין 
השאר, מחמת האחוז הגבוה של הצעירים באוכלוסיית־ 
ישראל! והיא משתקפת גם במודדים, שאינם מושפעים ע״י 
הרבב־הגילים. מצומצם ביותר האחוז של האנשים והנשים, 
שנשארים רווקים או רווקות כשהם מגיעים לסוף תקופת- 
הפריון. שכיחות־הנישואים בישראל בין היהודים ממוצא 
אירופי מועטת יותר משהיא בין היהודים ממוצא אסייתי 
ואפריקני, אך נראה, שהיא מרובה משכיחות־הנישואים בין 
היהודים בארצות-אירופה. היהודים ממוצא אסייתי ואם- 
ריקני לא זו בלבד שרובם ככולם מתחתנים, אלא שהם אף 



מתחתנים בגיל צעיר. יש לציין, שמרובה גם השכיחות של 
הנישואים השניים: מתוך כל 100 נישואים ב 1952 היו רק 
77.8 נישואים בין רווק ורווקה! 6 מתוכם היו נישואים בין 
רווק ואלמנה או גרושה! 6.1 בין אלמן או גרוש ורווקה! 
10.1 בין אלמן או גרוש ואלמנה או גרושה. — הנישואים 
בישראל אינם יציבים ביותר. שכיחות-הגירושים היא מרובה. 
נהגי־הנישואים בישראל נוחים יותר להבטחת עתידה של 
האוכלוסיה היהודית מנהגי-הנישואים בתפוצות אירופה 
ואמריקה — בין השאר* כתוצאה מן העובדה שבישראל 
(בניגוד למה שאנו מוצאים בתפוצות הנזכרות) מספר הני¬ 
שואים בין יהודים ולא-יהודים הוא כמעט אפסי. 

בישוב היהודי בישראל, כמו באוכלוסיות אחרות, קיימת 
במידה מסויימת הנטיה ל״הומוגאמיה", בלומר לנישואים 
בין בני-אדם בעלי תכונות דומות או שוות. נטיה זו היא 
בדרך כלל חלשה בישראל מבחינת הקירבה או השוויון בין 
מקצועו של הגבר למקצועה של האשה, וחזקה מבחינת 
הקירבה או השוויון של מקום־המגורים והמוצא. כאן נעמוד 
בקצרה על הבעיה של ה״הומוגאמיה" וה״אנדוגאמיה" לפי 
המוצא — שנעשתה בעיה חברותית חשובה ביותר אחר 
העליה ההמונית האחרונה. 

ניתוח של חומר סטאטיסטי מרובה מגלה, שמידת האנדו- 
גאמיה היא שונה בקבוצות השונות של האוכלוסיה היהודית 
בישראל ושהיא משתנית במרוצת־הזמן. מסתבר, שעל הש¬ 
תנות זו משפיעים בעיקר שלושת הגורמים הבאים: 




693 


איץ־ישראל 


694 



מסה 3 


לוח 12 


אחוז המתחתנים עם אנשים מאותה ארץ ( 1952 ) 


לכל 100 כלות 
מכל סוג מתחתנות 
עם חתנים מאותה 
ארץ 

לכל 100 חתנים 
מכל סוג מתחתנים 
עם כלות מאותה 
ארץ 


ילידי 

אסיה 

ואפרי¬ 

קה 

ילידי 

אירו¬ 

פה 

ס״ה 

ילידי 

אסיה 

ואפרי¬ 

קה 

ילידי 

אירו¬ 

פה 

ס״ה 


_ 


43.0 

_ 

_ 

54.8 

נישואים בין 
ילידי־ישראל 

34.0 

34.0 

34.0 

34.4 

26.5 

27.7 

עולה ותיק — 

עולה ותיקה 

42.8 

40.9 

41.4 

67.4 

43.4 

48.2 

עולה ותיק — 

עולה חדשה 

47.2 

45.8 

46.1 

29.0 

33.0 

32.1 

עולה חדש — 

עולה ותיקה 

84.3 

64.0 

74.6 

85.7 

62.7 

74.5 

עולה חדש — 

עולה חדשה 

73.2 

50.0 

56.4 

76.4 

45.6 

56.4 

ס״ה 


א) גודל הקבוצה ופיזורה משפיעים, כנראה, על השייכים 
לקבוצות הקטנות והבלתי־מרוכזות (כגון בני אנגליה, אי¬ 
טליה, צרפת וכד׳) להיכנס ל״נישואי־תערובת" עם בני 
ארצות אחרות במידה יחסית מרובה מזו שאנו מוצאים בין 
בני הקבוצות הגדולות והמרוכזות יותר. 


לוח 13 

נישואים לפי הוותק בארץ של החתן והכלה ( 1952 ) 1 
באחוזים 


סה*כ 

הכלה 

החתן 

עולה 

חדשה 

ותיקה 

ילידת־ 

הארץ 

לכל 100 חתנים 

100.0 

20.5 

23.2 

56.2 

יליד־הארץ 

100.0 

45.7 

35.1 

19.1 

עולה ותיק 

100.0 

84.4 

10.8 

4.8 

עולה חדש 

100.0 

64.3 

20.1 

15.5 

ס״ה 

לכל 100 כלות 

12.1 

3.9 

13.9 

43.5 

יליד־הארץ 

32.0 

22.7 

55.9 

39.2 

עולה ותיק 

55.9 

73.3 

30.1 

17.2 

עולה חדש 

100.0 

100.0 

100.0 

100.0 

ס״ה 


1 האחוזים מתייחסים רק לנשואים, שהוותק שלהם בארץ היה ידוע. 


ב) הטיפוס החברותי של כל קבוצה משפיע אף הוא על 
מידתם של "נישואי־התערובת". גבוה אחוז הנישואים בין 
בני ארץ אחת אצל בני ארצות־אסיה: הוא נמוך ממנו במק¬ 
צת בין בני ארצות אפריקה! הוא נמוך עוד יותר בין בני 
ארצות־הבאלקאן(עפ״ר ספרדים)! והוא נמוך ביותר בין בני 
ארצות אמריקה, אירופה המרכזית, המערבית והצפונית. 

כמו-כן שכיחים נישואים בין אנשים, שאע״פ שאינם בני 
אותה ארץ, הם בני ארצות, שבהן מדוברות אותן הלשונות 
עצמן או שמצבן התרבותי או החברותי דומה (כגון: בני 
אוסטריה, גרמניה, הונגאריה, צ׳כוסלובאקיה! בני רוסיה, 
הארצות הבאלטיות, פולניה, רומניה! בגי בולגאריה, יוגו־ 
סלאוויה, יוון, תורכיה [ספרדים]! בני סוריה, עיראק, איראן, 
תורכיה [עדות מזרחיות]! בני תימן ועדן, וכד , ). בזמן האח¬ 
רון שכיחים גם הנישואים בין בני ארצות אירופיות השייכות 
לאיזורים שונים. 

ג) סימנים שונים מעידים, שהנטיה ׳לנישואים בין בגי 
אותו מוצא מתרופפת עם ריבוי השהות בישראל. כך, למשל 
(כפי הנראה מלוח 12 ), נמוך אחוז הנישואים בין ילידים 
של ארץ משותפת הרבה יותר בין ד,"ותיקים" משהוא בין 
עולים חדשים! נמוך אחוז הנישואים בין ילידי ארץ משותפת 
בתוך הקבוצות הנמצאות בישראל זמן מרובה (כגון: בני 
רוסיה וכד׳), והוא גבוה בתוך הקבוצות הנמצאות בארץ זמן 
קצר. כן מראה השוואה בין מדדי־האנדו׳גאמיה לתקופות 
שונות, שהמדדים עלו בזמן האחרון בתוך הקבוצות, שקיבלו 
תגבורת של עולים חדשים. בדרך כלל השפיעה, איפוא, 
ד,עליה ההמ 1 נית של 1948 — 1951 בכיוון של הגדלת הממדים 
הכלליים של האנדוגאמיה. 

לעומת זה העובדה, שבעבר היתד, האנדוגאמיה פוחתת 
עם ריבוי השהות בישראל, נותנת מקום להנחה, שבשנים 
הבאות — אם לא תבוא שוב עליה המונית — ירדו מדדי־ 
האנדוגאמיה ויעלה האחוז של "נישואי-התערובת" (המעיד 
על מיזוג הגלויות בישראל). כיום עדיין קיימות מחיצות 
גבוהות בין עדות מסויימות ושאר חלקי־הישוב. מחיצות 
אלו הן גבוהות ביותר לגבי העולים החדשים, שבאו מארצות 
אסיאתיות ואפריקניות מסויימות. כמו-כן גבוהות המחיצות 
המפרידות בין העולים החדשים, מצד אחד׳ וה״וותיקים" 
ו״ילידי־הארץ", מצד שני. לפי הסטאטיסטיקה לשנת 1952 






695 


האוכלוסייה: דמוגראסיה 


696 



(עי׳ לוח 13 ), רק כ 20% מילידי־הארץ בחרו להם נשים מבין 
העולות החדשות, בעוד ש 84% של העולים החדשים בחרו 
את נשיהם בין העולות החדשות. 

ג. ה ל י ד ו ת. בירורה של בעיית־הילודה בישראל מחייב 
תשומת־לב לשתי העובדות הללו: 

א) העולים לישראל הושפעו במידה ניכרת מן השינויים 
היסודיים, שבאו בנהגים המשפחתיים של היהודים בארצות- 
מוצאם — שינויים,'שאירעו במשך המחצה השניה של המאה 
ה 19 והמחצה הראשונה של המאה הסב ושאפשר לסכם אותם 
כלהלן: בהשפעת השכבות העירוניות, שעליהן נמנו, הנהיגו 
יהודי אירופה המרכזית והמערבית במשך התקופה הנזכרת 
את ההגבלה המלאכותית של הילודה בתוכם; יהודי אירופה 
המזרחית התחילו — באיחור זמן — ללכת באותה דרך 
עצמה * לעומת זה עדיין מצטיינים היהודים של קהילות מסו־ 
יימות של אסיה ואפריקה בפריון גבוה; בדרך כלל נתקבל 
ע״י היהודים הדתיים והשמרנים הנוהג של הגבלת־הפריון 
במידה פחותה ובאיחור-זמן מן היהודים הרחוקים מן המסורת 
הדתית. 

ב) חקר הילודה בישראל נתקל בקשיים מרובים מחמת 
הרכב-הגילים הבלתי־סדיר של קבוצוודהאוכלוסיה השונות 
בישראל. לפיכך יש להשתמש בחקר בעיית־הפריון במודדים 
עדינים יותר משיעור־הילודה הגלמי (מספר הלידות לכל 
אלף תושבים, עי׳ לוח 16 ותרשים 9 ), שאינם כפופים להש¬ 
פעה של הרכב־הגילים (עי׳ לוח 14 ). מתוך שימוש במודדים 
אלה מתברר, שהפדיון של האוכלוסיה היהודית בישראל 
נשתנה במרוצת־הזמן במידה ניכרת, באופן שאפשר להבחין 
בהתפתחותו 4 תקופות שונות: 

1 ) בסוף המאה ה 19 ובתחילת המאה הסב עדיין היה 
הפריון גבוה למדי; קודם מלחמת־העולם 1 הגיע, כנראה, 
המספר הממוצע של ילדים למשפחה שלמה (כלומר, למש¬ 
פחה, שבה הגיעה האם לסוף גיל־הפריץ) ליותר מ 5 ; הפריון 
היה גבוה גם במשפחות ממוצא אירופי(שרובן באו מארצות 
אירופה המזרחית, שהמסורת הדתית עדיין היתה חזקה בתוכן). 


2 ) אחר 1926 נמצאה האז׳כלוסיה היהודית בכללה באופן 
ברור בדרך של הגבלת־הפריון. שיעור־התחלופה(-סתקשז 058 •!§ 
* 1 *! 11100011 >) הגלמי, שב 1926 — 1927 עדיין היה 1.87 , ירד 
ב 1933 ל 1.28 : הירידה — שהופסקה בשנות הגיאות הכלכ¬ 
לית של 1934 — 1935 — נתחדשה ואף גברה בשנות המשבר 
ומאורעות־הדמים של 1936 — 1939 והביאה את שיעור- 
התחלופה הגלמי לנקודת־השפל בזמן שבו התקרבה סכנת- 
המלחמה לשערי־הארץ ( 1.06:1941 ). 

3 ) מאז נשתנתה העקומה של שיעור־התחלופה מעיקרה: 
שיעור זה עלה ל 1.20 ב 1942 ול 1.58 ב 1943 , ונשאר באותה 
רמה בערך במשך כמה שנים, ואף עלה לרמה גבוהה יותר 
אחר העליה ההמונית מארצות־המזרח ( 1949 : 1.66 ; 1950 : 
1.89 ; 1951 : 1.95 ). גידול זה בשיעורי-התחלופה אינו מיוחד 
לישראל. גם בד ) רבה ארצות אחרות גדלה התחלופה במידה 
ניכרת אחר 1933 — 1934 או 1937 — 1938 , אך בישראל התחיל 
גידול זה בתקופה מאוחרת יותר, ועם זה היה נמרץ יותר 
משהיה בארצות אחרות. הוא נמשך עד 1951 . 

לוח 14 


שיעורי-התחלופה של האוכלוסיה היהודית 


שיעור- 

התחלופה 

הנקי 

שיעור- 

התחלופה 

הגלמי 

השנה 

שיעור־ 

התחלופה 

הנקי 2 

שיעור־ 

התחלופה 

הגלמי 1 

השנה 

1.03 

1.17 

1940 

1.42 

1.87 

1927—1926 

0.94 

1.06 

1941 

1.33 

1.62 

1930—1928 

1.07 

1.20 

1942 

1.18 

1.50 

1931 

1.42 

1.58 

1943 

1.07 

1.35 

1932 

1.44 

1.67 

1944 

1.08 

1.28 

1933 

1.61 

1.72 

1945 

1.08 

1.29 

1934 

1.54 

1.67 

1946 

1.13 

1.32 

1935 

1.53 

1.66 

1949 

1.09 

1.27 

1936 

1.75 

1.89 

1950 

1.02 

1.14 

1937 

1.81 

1.95 

1951 

1.07 

1.19 

1938 

1.79 

1.93 

1952 

0.98 

1.09 

1939 

1.77 

1.88 

1953 





1 . £310 ם 1110110 > 0 זק 0 א 01058 2 . €> 3 א תס 1 > 4110 סזק€א זשא 
































































































697 


ארץ־ישראל 


698 


4 ) מ 1951/52 ואילך באה שוב ירידה בילודה ובפריון 
של האוכלוסיה היהודית ממוצא אירופי, ומתוך כך באה 
ירידה בשיעורי הילודה והפריון של האוכלוסיה היהודית 
בכללה (עי׳ לוחות 14 ו 16 ). 

גם ביחס לפריון קיימים הבדלים גדולים בין השכבות 
השונות של האוכלוסיה היהודית בישראל. במקצתם הבדלים 
אלה הם תוצאה של הנהגים בחיי-המשפחה, הרווחים בקהי¬ 
לות היהודיות השונות''שמתוכן באו העולים, ובמקצתם — 
פרי ההשקפות הדתיות השונות שלהן. השפעה מסויימת על 
הבדלי-הילודה נודעת גם לצורות־הישוב ולהבדלים בין 
השכבות המקצועיות השונות. 

הפריון שונה במידה מרובה בין קיבוצי־העולים שמוצאם 
מארצות שונות. הוא גבוה ביותר בין הנשים, שנולדו באסיה 
ובאפריקה, נמוך יותר בין הנשים, שבאו מתוך קהילות ספר¬ 
דיות (בתורכיה, יוון, יוגוסלאוויה, בולגאריה, ועוד), נמוך עוד 
יותר בין הנשים, שבאו מאירופה המזרחית, ונמוך ביותר 
בין אלו שבאו מאירופה המרכזית והמערבית. לא קל למדוד 
באופן מדוייק את ההבדלים במידת-הפריון לפי ארצות- 
הלידה. על סמך מתודה גלמית ביותר, אבל פשוטה מאה 
שהוצעה ע״י בורקס וג׳יני, נעשה נסיון להעריך את המספר 
הממוצע של ילדים למשפחה סוריה בסוף תקופת־פריונה 
(ע״י חלוקת מספר־הלידות הכולל במספר־הלידות של בכו¬ 
רים). חישוב זה נעשה ביהוד לתקופת 1938 — 1940 , שבה 
היתד, הילודה נמוכה, ולתקופת 1944 — 1545 , שבה היתד, 
הילודה גבוהה. מתוך הממוצע של המספרים לשתי תקופות 
אלו בולטת עצמת ההבדלים בין ילידות הארצות השונות. 
המספר הממוצע של ילדים במשפחה היה 7.5 אצל נשים, 
שבאו מאיראן; 7 אצל נשים, שבאו מתימן < 5.9 אצל נשים 
מעיראק, 5.4 — מעדן; 4.5 — מסוריה ולבנון; 3.7 — מיוגו־ 
סלאוויה; 3.4 — מתורכיה; 3.3 —שנולדו בא״י; 3.2 — שבאו 
מיוון; 3.1 — ממצרים; 3 — מברית־המועצות (בלא הארצות 
הבאלטיות); 2.7 — מלאטוויה; 2.5 — מאמריקה; 2.4 —מבול־ 
גאריה; 2.3 — מליטה; 2.3 — מפולניה; 2.1 — מהונגאריה; 
2 — מרומניה; 1.9 — מצ׳כוסלובאקיה; 1.8 — מבריטניה 
הגדולה,׳ 1.7 — מגרמניה; 1.5 — מאוסטריה ( 2.6 בממוצע 
כללי). 

משאר הנסיונות, שנעשו כדי למדוד את ההבדלים ברמת- 
הפריון של נשים ילידות ארצות שונות, יש לציין את 
הניסיון הבא: על סמך המספרים הסטאטיסטיים על חלוקת- 
הלידות לפי ארץ־הלידה של האימהות, גילן, והמספר הסידו¬ 
רי של הלידה, חושב בשביל האימהות שבקבוצת־גילים 
מרכזית ( 30 — 34 ) המספר הסידורי הממוצע של הלידה. כפי 
שנראה מלוח 15 , מספר הילדים של אימהות אלו מבנות 
אסיה ואפריקה היה גדול בממוצע פי 2.4 ממספר הילדים של 
בנות-אירופה. שיעורי-ד•,תחלופה לשנת 1950 , הניתנים בלוח 
15 , מראים גם הפרש ניכר מבחינת הפריון בין קבוצות- 
הנשים השונות. 

לפי המתודה, שהוזכרה למעלה, חושב גם מספריו־,לידות 
הסידורי הממוצע של אימהות בגיל 30 — 34 לפי ארץ־הלידד, 
שלהן ולפי השכבה המקצועית של האב. ממספרים אלה יוצא, 
שהפדיון נמוך יותר במשפחות של בעלי מקצועות חפשים 
ושל הפקידים משהוא בין העוסקים במקצועות עירונים 
אחרים ובחקלאות. ההפרשים במידת־ד,פריון לפי השכבה 
המקצועית קטנים יותר בין היהודים ממוצא אירופי׳ מאחר 


שהללו — על כל שכבותיהם — נוטים להגביל את פדיונם. 
לעומת זה ניכרים מאוד הפרשים מסוג זה בין בני אסיה 
ואפריקה, שבתוכם נוהגים השייכים לשכבות עירוניות 
גבוהות להגביל את הילודה, בעוד ששאר השכבות שומרות 
על רמת-פריון גבוהה. בדרך כלל יש להטעים, שההפרשים 
לפי שכבות מקצועיות הם פחות חשובים בישראל מן 
ההפרשים לפי ארצות־המוצא. מבחינה זו שונה המצב 
בישראל מן המצב בארצות אחרות הרבה, שבהן ההפרשים 
העיקריים ברמת־הפריון הם פרי הנטיה של השכבות הכפ¬ 
ריות לשמור על פדיונן הגבוה, בעוד שד,שכבות העירוניות 
נוטות להגבילו. בישראל היו השכבות הכפריות, שנוצרו רק 
במשך עשרות־השנים האחרונות, מורכבות בעיקרן, עד 
העליה ההמונית האחרונה, מיוצאי ערים אירופיות, שהיו 
רגילים לקיים פיקוח על הילודה. 


לוח 15 

הפריון אצל ילידות היבשות השונות 


סה״כ 

ילידות 

א״י 

ילידות 

אסיה 

(בלא א״י) 
ואפריקה 

ילידות 

אירופה 

מודד־הפריון 





שיעורי־תחלופה גלמיים 

1.89 

1.86 

2.74 

1.65 

1950 





מספר סידורי של היל¬ 
דים שנולדו לאימהות 
בנות 30 — 34 1 

3.05 

4.61 

5.66 

2.10 

1938/40 

2.51 

3.77 

4.86 

2.00 

1944 

2.59 

3.62 

4.87 

2.08 

1945 

2.63 

3.69 

4.63 

2.13 

1946 

2.74 

3.65 

'4.69 

2.22 

1949 

3.63 

4 3.63 

3 5.26 

2 2.28 

1952 

2.91 

4.02 

5.16 

2.13 

ממוצע של השנים הג״ל 


1 הסבר למתודה זו ראה במאמר של ר. בקי ב״ 10 ז 1111 נן 0 ק, 

יולי—ספטמבר 1952 . 2 עולות ותיקות: 2.38 ; עולות חדשות 2.14 . 

3 עולות ותיקות: 5.31 ; עולות חדשות: 5.24 . 4 אבי־האם יליד־ 

אירופה: 2.61 ; אבי־האם יליד אסיה או אפריקה: 4.61 ; אבי־האם 
יליד־ישראל או ממוצא בלתי״ידוע: 3.83 . 

שאלה מיוחדת היא אם המעבר של אנשים אלה לעבודת־ 
האדמה הביא, בסופו של דבר, לידי שינוי ברמת-פריונם, 
ואם יש להבחין — במה שנוגע לשינוי זה — בין קבוצות- 
העולים השונות ובין צורות־הישוב השונות. ממחקרים 
חלקיים, שעסקו בבעיות אלו, מתקבלות המסקנות הבאות: 

1 . קודם 1942 היה הפריון של השכבות החקלאיות נמוך 
בדרך כלל הן בין היהודים ממוצא אירופי הן בין בני הדור 
שנולד בא״י. לעומת זד, היה גבוה בקבוצה הקטנה של החק¬ 
לאים ממוצא אסייתי. 

2 . הפריון היה גבוה יותר במושבים משהיה במושבות, 
ונמוך יותר בקיבוצים. הוא היה גבוה יותר במושבים ובקי¬ 
בוצים הוותיקים (ולפיכך: המבוססים יותר מבחינה כל¬ 
כלית) משהיה במושבים ובקיבוצים הצעירים. 

3 . אחר 1942 היה גידול-הפריון מרובה, כנראה, יותר בין 
החקלאים ובני-ד,כפרים משהיה בערים. אך קשה לומר, אם 
היה כאן שינוי מרחיק לכת בנוהג הדמוגראפי של השכבות 
הללו. יתכן שהפדיון של השכבות הכפריות בכללן מרובה 
כיום במקצת מזה של השכבות העירוניות, אך הבדל זה, אם 
הוא קיים, הוא מצומצם ביותר. ההבדלים בין הפריון של 




699 


האוכלוסיה: דמוגראפיה 


700 


צורות־הישוב השונות נתגלו גם בשנים האחרונות" ונראה" 
שהקיבוץ הוא עדיין בעל פריון נמוד יותר משאר צורות- 
הישוב הנזכרות. 

4 . בקיבוץ ניכרת נטיה לסטאנדארדיזאציה של הנוהג 
הדמוגראפי: השינויים במססר־הילדים של הנשים מאותו 
גיל מועטים בקיבת משהם במקומות אחרים! בן נחלשו 
בקיבוץ ההפרשים בין הפריון של העולים ממוצא אירופי 
והפריון של העולים ממוצא מזרחי. העובדה" שהאחריות 
הכספית לגידול־הילדים הועברה בקיבת מן המשפחה אל 
החברה" נתלוותה" כנראה, בגידול ההשפעה של החברה על 
המשפחה. 

ד. התמותה. בהרבה מארצות־הגולה היו היהודים 
נבדלים משאר האוכלוסים בפה ששיעור־התמותה שלהם 
בכל גיל וגיל היה פחות יותר — תופעה" שנבעה מגורמים 
שונים" כגון: הרכב מקצועי מיוחד" רמת־תרבות גבוהה יותר" 
חיסון תורשתי נגד מחלות מסויימות (כמו שחפת), שכיחות 
מועטת יותר של מחלות־מין, שימוש מוגבל יותר במשקאות 
פשכירים וכד׳. עובדה זו קבעה במידה מרובה את מצב 
בריאותם של העולים מאירופה לא״י קודם מלחמת־העולם 11 . 
גם העובדה, שבמשך כל תקופת־המאנדאט היתה העליה 
היהודית לא״י ברובה עליה נבחרת, גרמה במידה מרובה 
לרמת־הבריאות הגבוהה של העליה בכללה. 

עם זה יש לציין, שמשהגיעו העולים לארץ, צריכים היו 
הרבה מהם לשנות את ארחות־חייהם ומשלחי־ידם, ואף 
להסתגל לתנאים אקלימיים חדשים — מה שלא השפיע 
תמיד לטובה על מצב־הבריאות שלהם. נוסף על בך נכנסו 
לארץ, שרמת־הבריאות של רוב אוכלוסיך. (הערבים) היתה 
ירודה הרבה מזו של אוכלוסיות הארצות שמתוכן יצאו. 

השינויים המכריעים, שבאו באוכלוסיה מ 1948 ואילך, 
השפיעו במידה מרובה גם על מצב־הבריאות שלה. מצד 


אחד, הביאה יציאת הרוב של הערבים מן הארץ לידי כך, 
שרוב האוכלוסים של מדינת־ישראל היה מורכב בתקופה 
הראשונה לקיומה מבני־אדם ממוצא אירופי. מצד שני, באה 
במקום העליה הנבחרת עליה המונית, שכללה — מתוך 
עולי־אירופה — בני-אדם הרבה, שמצב-בריאותם היה ירוד 
מתוך שסבלו במשך שנים מן הרדיפות הנאציות ומתנאי־ 
חיים קשים במחנות-הריכוז, ומעולי ארצות־המזרח — בני- 
אדם הרבה בעלי מנהגים היגייניים פרימיטיוויים למדי. גם 
העובדה, שהאוכלוסיה גדלה פי שנים במשך כשלוש שנים 
בלבד, יצרה בעיות, שעלולות היו להשפיע השפעה שלילית 
על מצב־הבריאוח (קשיים בשיכון, הצורך לפתח בשביל 
העולים החדשים ובנקודות־הישוב החדשות רשת רחבה של 
שירותים לטיפול בחולים, לרפואה מונעת, לתברואה וכד׳). 

בדרך כלל עמדה הארץ בהצלחה במבחן כפול זה! גם 
ההעברה של בני־אדם ממוצא אירופי לארץ מזרחית וגם 
ההעברה של המוני עולים בלתי־נבחרים מן המזרח לארץ זו, 
שהיא בעלת אורח־חיים מערבי, נעשו מתוך דאגה לשמירת- 
הבריאות. לוח 16 ותרשים 9 מראים, שמזמן שקיימת סטא- 
מיסטיקה של התמותה בארץ, ירד בהתמדה שיעור־התמותה 
הגלמי בתוך יהודי א״י. אמנם הירידה של שיעור־התמותה 
מ 14.1 ב 1923/25 ל 5.8 ב 1955 לא היתד, רק תוצאה של הש¬ 
תפרות מצב־הבריאות, אלא גם של השינויים, שבאו בהרכבה 
של האוכלוסיה לפי הגיל! אך גם כשמחשבים את שיעורי- 
תמותה על סמך לוחות־התמותה באופן שהרכב־הגילים אינו 
משפיע על שיעורים אלה, מתקבלים שיעורים, שמעידים על 
השתפרות מתמדת של מצב־הבריאות עד השנים האחרונות 
ועד בכלל (עי׳ לוח 16 , עמודות 8,6 ו 9 ). מניתוח של נתונים 
אחרים, מפורטים יותר, אנו למדים, שהתמותה ירדה בכל 
הגילים, וביחוד בין הילדים בגילים מן החודש השני עד סוף 
השנה החמישית, בין הילדים בגילים גבוהים יותר ובין 


לוח 16 


ילודה, תמותה, ריבוי טבעי ואורך־חיים ממוצע בתוך יהודי ארץ־ישראל ( 1923 — 1954 ) 


שיעורים 

גלמיים 

אורך־החיים 

הממוצע 

שיעורים מתוקנים (לפי הרכב- 
הגילים של לוחות־תמותה) 

שיעורים גלמיים 

השנים 

גירושים* 

נישואים• 

נקבות 



1 


תמותת 

תינוקות 

•• 

ריבוי 

טבעי• 

תמותה• 

ילודה• 

11 

10 

9 





4 

3 

2 

1 

ן 

1 

ז 

, 


ן 

ז 

1213 

21.7 

14.1 

35.8 


ן 

ך 

54.7 

54.1 


18.3 

25.9 

112.1 

223 

12.6 

35.1 

1926/27 

ן 

ז 

ז 

ז 


ז 

ז 

91.2 

22.5 

11.8 

34.3 

1928/29 

ז 

ז 

62.7 

59.9 




77.7 

21.9 

9.5 

31.4 

1930/32 

*5.4 

*13.6 

61.8 

59.5 

1.5 

16.2 

17.7 

74.2 


9.1 

?9.9 

1933/35 

6.5 

11.8 

64.5 


0.9 

15.5 

16.4 

613 

19.3 

8.2 

27.5 

1936/38 

4.2 

12.9 

64.6 

62.3 


153 

15.2 

56.2 

14.6 

7.9 

22.5 

1939/41 

2.7 

11.1 

65.9 

64.1 


153 


46.1 

193 

7.8 

27.3 

1942/44 

2.4 

11.8 

ז 

ז 


ז 

ך 

32.2 

23.6 

6.5 

30.1 

1945/47 

1.4 


ן 

ז 


ז 

ך 

36.3 

19.6 

6.7 

26.3 

1948 

1.7 

13.4 

67.9 

65.2 


14.7 

223 

51.7 

23.1 

6.8 

29.9 

1949 

2.1 

14.5 

69.5 

66.3 


14.4 

25.2 

46.2 

263 


■ 

1950 

1.8 

11.8 




143 

25.0 

39.2 

26.3 



1951 

1.7 

11.3 

69.8 



14.3 

253 

38.7 

24.7 

6.8 

31.6 

1952 

1.6 

9.6 

70.5 

68.0 

10.9 

14.2 

25.1 

35.8 

23.9 

6.3 

30.2 

1953 

1.5 

8.8 

70.5 

67.5 

ז 

14.2 

ז 

34.5 

21.0 

6.4 

27.4 

1954 

ז 

ז 

ז 

ך 

ז 

ז 

ז 

323 

213 

53 

27.3 

1955 


• לכל 1,000 נפשות. •• 19480 ואילך לכל 1,000 תינוקות (כולל עולים)! עד 1947 : לכל 1,000 לידות. ••• לכל 1,000 נפשות 


(נקבות בלבד). 1 1935 . 











701 


ארץ־ישראל 


702 


המבוגרים עד גיל 50 . מן המספרים בלוח 16 בולטת ההת¬ 
קדמות, שבאה באורד־החיים הממוצע בישראל — אורך־חייי 
שהוא כיום קרוב לזה של האוכלוסיה המתקדמת ביותר. 

ה. הריבוי הטבעי. מלוח 16 מתברר, ששיעוו 
הילודה הגלמי (עמודה 1 ) בתוך יהודי-ישראל היה — גם 
בשנים של שפל — גבוה הרבה משיעור־התמותה הגלמי. 
כתוצאה מכך היה שיעור הריבוי הטבעי הגלמי בתוכם גבוה 
תמיד ( 22.5 ב 1926/7 ן 14.6 ב 1939/41 ז 25.5 ב 1951/52 ). אך 
רמה גבוהה זו של הריבוי הטבעי היתד, בעיקרה פרי ההרכב 
הבלתי-מדיר של האוכלוטיה לפי הגילים! האחוז הגבוה של 
הצעירים באוכלוטיה הגדיל את שיעור־הילודה, בעוד שה¬ 
אחוז הנמוך של הזקנים הפחית את שיעור־התמותה. יש 
לשאול מה היו שיעורי הילודה, התמותה והריבוי הטבעי 
אילמלא השפיע עליהם ההרכב הבלתי־טדיר של האוכלוטיה 
לפי הגיל. שיעורים כאלה ניתנים בעמודות 5 — 7 של לוח 
16 , ומתוכם אנו למדים, ששיעור־הילודה היה נמוך הרבה מן 
השיעור הגלמי, שיעור-התמותה גבוה הרבה מן השיעור 
הגלמי ושיעור הריבוי הטבעי נמוך הרבה מן השיעור הגלמי. 
אם נדון על העצמה של הריבוי הטבעי על סמך המספרים 
שבעמודה 7 של לוח 16 , יתברר לנו, שבמשך שנות 1926 — 
1941 סחת הריבוי הטבעי של הישוב היהודי במהירות 
וב 1939 — 1941 הגיע למצב ירוד כל-כך, שהפדיון שוב לא 
היה בכוחו לאזן את התמותה. אחר 1941 עלה הריבוי הטבעי 
שוב, וב 1951 הגיע עד לרמה של כמעט 12 ל 1,000 נפש, 
אך אח״כ ירד שוב במידה ניכרת. יש להניח, שב 1954 ירד עד 
ל 8 או 9 ל 1,000 נפש. שיעור כזה מראה, שכיח הריבוי 


הללו ולתקופה שבץ 1931 וסוף תקופת-המאנדאט קיימים 
אומדנים שוטפים של ממשלת-המאנדאט, שנתקבלו מתוך 
;וספת הריבוי הטבעי ועודף הנכנסים על היוצאים למיסם- 
1 -ר של המיסקדים. המיטסרים של מיפקד 1931 נראים בדרך 
כלל נכונים, וההרשמה של הלידות והסטירות בתוך האוב־ 
לוטיה הלא-יהודית היתה שלמה למדי; המיספרים, שנת¬ 
קבלו על סמך הרשמה זו עד 1942 , אע״פ שכללו טעויות 
הרבה בסירוס הלידות לפי גיל-האם, בפירוט הפטירות לפי 
הגילים וכד, נתנו בכללם תמונה מתאמת למציאות, אך אחר 
1942 — משהונהג פיקוח על המזונות — פחתה מידת מהימ¬ 
נותם הכללית, והטטאטיטטיקות של התמותה׳ וביחוד של 
תמותת־הילדים, נעשו בלתי-שלימות ביותר מחמת נטייתם 
של ה״מוכתארים" להעלים מקרי־סטירות (כדי לקבל את 
מנות־המזון של הנפטרים). 

ב. הגודל, ההרכב והחלוקה ה^אוגראפית 
של האוכלוטיה הלא-יהודית בא"י. האוכלוטיה 
הלא-יהודית בא״י בתקוסת-המאנדאט (עי׳ לוח 17 ) היתה 
מורכבת בעיקר משלוש קבוצות אלו: 

1 ) מוסלמים, שלפי האומדן האחרון של ממשלת־המאגדאם 
הגיע מספרם בטוף מארס 1947 לב 1,157,000 ושברובם המכ¬ 
ריע היו ערבים. 

2 ) נוצרים, שמספרם — לפי האומדן הנזכר — הגיע 
במארס 1947 לב 146,000 . הנוצרים כללו מיעוט ניכר של 
לא-ערבים (אנגלים. אירופים אחרים, ארמנים וכד). 

3 ) בני דתות אחרות — כ 16,000 במספר שהיו שייכים 
ברובם לדת הדרוזית. 


לוח 17 

האוכלוטיה של א״י ושל ישראל לפיהדתות 


ם-ה כליי 

יהודים 

ס״ה לא־יהודים 

דרחים ואחרים 

נוצרים 

מוסלמים 

השנים 

752,048 

83,790 

668,258 

7,617 

71,464 

589,177 ג 

כל א״י: מיפקד 1922 

1,033,314 

174,606 

858,708 

10,101 

88.907 

759,700 

מיפקד 1931 
אומדן 

1,620,005 

484,408 

1,135,597 

13,121 

127,184 

995,292 

לסוף 1942 
אומדן 

•1,933,673 

1 614,239 

•1,319,434 

•15,849 

•146,162 

•1,157,423 

למארס 1947 

ישראל: אומדן 

1.173,871 

1,013,871 


ך 

ך 

ן 

לסוף 1949 

1,789,100 

1590,600 




136,200 

לסוף 1955 


1 . אומדן מתוקן ב ״ 0 ) £30 ס!)" של ממשלת המאנדאט. • מהימנותו של מספר זה מוטלת בספק (מטעמים מפורשים למעלה, ענ 7 7#2 ). 


האמיתי של האוכלוסיה היהודית הוא נמוך הרבה יותר מכפי 
שמראים השיעורים הגלמיים, אך אינו מבוטל. על-יסוד 
המצב הקיים אפשר לבוא לכלל מסקנה, שאף אם תחלוף 
ההשפעה של הרכב־הגילים הנוכחי, יהא בכוחה של האוכלו־ 
סיר. היהודית בכללה להמשיך ולהגדיל את מספריה. אך 
הדבר מוטל בספק אם מסקנה'ז( חלה גם על האוכלוסיה 
ממוצא אירופי כשלעצמה. 

ב) האוכלוסיה המוסלמית, הנוצרית והדרו¬ 
זית.—!. בא״י של תקופת־המאנדאט.— א. הערה 
כללית. מספרים מוסמכים על הקפה של האוכלוסיה הלא- 
יהודית בארץ־ישראל בתקופת־המאנדאט, וכן על הרכבה 
וחלוקתה של אוכלוסיה זו, אפשר לקבל בעיקר משני המיס- 
קדים׳ שנערכו ב 1922 ו 1931 . ביחס לתקופה שבין המיפקדים 


המוסלמים ישבו ברובם הגדול (ב 1944 : 70% ) בכפרים, 
שהרבה מהם היו בעלי גודל ניכר. כפרים בינונים וגדולים 
היו שכיחים בעיקר בגבעות־השומרון ובנפת־חברון, בעוד 
שבשאר חלקיה של א״י היו שכיחים גם כפרים קטנים. כתוצאה 
מתנאי-הביטחון הירודים, שהיו רווחים בארז במשך דורות, 
וכן כתוצאה מגורמים אחרים, כמעט שלא נמצאה אוכלוסיה 
חקלאית מחוץ לכפרים. מ 65,000 עד 90,000 מוסלמים, שנמנו 
על שבטי־הבדוים, היו חיים חיי־נוודים באיזור־הנגב. מן הרי¬ 
כוזים העירונים העיקריים של האוכלוסיה המוסלמית באותה 
תקופה יש לציין בעיקר את ישוביה ביפו, עזה, חיפה, ירו¬ 
שלים׳ חברון ושכם. בס״ה היוו התושבים המוסלמיים בערים 
בעלות אוכלוסיה של 15,000 נפש ויותר רק כ 20% מכלל 
האוכלוסיה המוסלמית הקבועה בארץ (חוץ מבדוים). במשך 










703 


האוכלוסיה: דמוגראפיה 


704 


תקופת־המאנדאט התפתחה, אף אם באיטיות, בתון־ אוכלו- 
סיר. זו הנטיה לעבור מן הכפרים אל הערים. נטיה זו היתה 
קשורה בהתחלת ההתפתחות של הכלכלה הערבית בכיוון 
תעשייני. אך כפי שמעידים המספרים שבלוח 18 , הוסיפה 
האוכלוסיה המוסלמית ברובה הגדול להתפרנס מחקלאות. 

בניגוד לאופי החקלאי-הכפרי של האוכלוסיה המוסלמית 
היתה האוכלוסיה הנוצרית בעיקרה בעלת אופי עירוני, ואף 
היתד. נוטה יותר ויותר להתרכז בערים. ב 1922 ישב כרבע 
מכל הנוצרים, שהיו אז בארץ, בכפרים, ואילו ב 1944 ישב 
בכפרים רק החלק החמישי של הנוצרים. האוכלוסיה העירו¬ 
נית הנוצרית התרכזה בעיקר בירושלים, חיפה ויפו, שכללו 
,׳״ 53 של כל נוצרי א״י. גם נצרת, בית-לחם, רמאללה ובית־ 
ג׳לה היו בעיקרם ישובים נוצריים. האוכלוסיה הנוצרית 
הכפרית היתה מפוזרת בכל חלקיה של א״י, אך ביחוד בהרי־ 
יהודה, בכרמל, בחלק המרכזי של מישור־החוף ובגליל 
העליון והתחתון. אחוז ניכר מן הנוצרים התפרנס מתעשיה, 
מסהר׳ מקצועות חפשים וכד׳ (עי׳ לוח 18 ). 

הדרוזים היו בדרך כלל תושבי־כפרים ומקומות־מושבם 
נמצאו בנפות עכו, חיפה וטבריה. 


לוח 18 

המפרנסים והתלויים בהם לפי הדת וענף־הכלכלה 

(מיפקד 1931 ) 


־ מספר המתפרנסים מ־ 

לכל 1,000 מכל דת - 

הדת 

ם־ה 

מקצועות 

אחרים 

מקצועות 

חפשים 

מסחר 

תעשיה 

חקלאות 

1,000 

119 

15 

132 

97 

637 

מוסלמים 

1,000 

241 

100 

219 

289 

151 

יהודים 

1,000 

301 

84 

186 

252 

177 

נוצרים 

1,000 

158 

37 

152 

146 

507 

בממוצע 


בין שלושת החלקים של האוכלוסיה הלא-יהודית היו 
הבדלים ניכרים גם ברמה החינוכית והתרבותית. בעוד שה¬ 
רוב הגדול של המוסלמים והדרוזים ב 1931 עדיין לא ידע 
קרוא וכתוב (לפי המיפקד של אותה שנה הגיע אחוז האג־ 
אלפביתים בין המוסלמים מגיל 7 ומעלה ל 85.6% ! ובין 
הדרחים באותו גיל ל 76.7% ), היה אחוז האנאלפביתים בין 
הנוצרים 42.3% (בין היהודים: 13.9% ). 

האוכלוסיה המוסלמית היתה מאוזנת יפה לפי המינים: 
היחס המספרי בין הזכרים והנקבות בין 1922 ו 1947 נשאר 
קבוע בערך (זכרים: 50.9% — 50.8% ). לעומת זה הלך וגדל 
אחוז הזכרים בין הנוצרים מ 50% ב 1922 ל 51.4% ב 1944 — 
כנראה. כתוצאה מעליה לארץ. 

מלוח 6 — שמראה את חלוקת האוכלוסיות המוסלמית, 
הנוצרית והדרוזית לפי קבוצות־גילים — מתקבל, שהרכב- 
הגילים של המוסלמים היה דומה להרכב הרווח באוכלוסיות 
מטיפוס מזרחי, ואחוז־הילדים בתוכם היה גדול מאוד. הרכב־ 
הגילים של הנוצרים היה בלתי־תקין במידת־מה כתוצאה מן 
העליה (בעיקר של זכרים צעירים). הרכב־הגילים של הדרו¬ 
זים היה דומה בדרך כלל אה של המוסלמים. 

ג. התנועה הטבעית באוכלוסיה הלא- 
יהודית בא" י. — ה מוסלמים של א״י נהנו במשך 
חלק מתקופת־המאנדאט מתנאים דמוגראפים יחידים במינם. 
הנישואים היו שכיחים ביניהם ביותר: שיעור־הנישואים 
בתוכם היה למעשה בין הגבוהים שבעולם ז האחוז של 
הנשים, שנשארו דוחפות בסוף גיל-הפריץ שלהן, היה מצומצם 


ביותר בתוכם. גיל־הנישואים היה נמוך גם אצל הגברים 
וגם אצל הנשים. למשל, ב 1944 נמצא, שהגיל הממוצע בני¬ 
שואים הראשונים היה אצל הנשים המוסלמיות 19.4 , אצל 
הגברים 24.3 . ריבוי־נשים היה מצד, אבל לא שכיח. נישו¬ 
אים שניים של אלמנים, אלמנות, גרושים וגרושות היו שכי¬ 
חים, וכתוצאה מזה היה אחוז הגרושים בתוך האוכלוסיה 
נמוך, אע״פ שמספר הגירושים היה מרובה־ביחם. 

התנאים הכלכליים השפיעו השפעה ניכרת על שיעור- 
הנישואים, שנטה לעלות בתקופות של שפע כלכלי. עובדה 
זו היתר. קשורה בחלקה בנוהג של תשלום מוהר למשפחת- 
האשה בזמן הנישואים: מפני־כן גברה הנטיה להתחתן בת¬ 
קופות, שבהן איפשר המצב הכלכלי תשלומי־מוהר מרובים 
יותר. מספר מסויים של נשים בא לא״י מארצות־חוץ, כגון 
מצרים, לבנון, סוריה וקפריסין. 

ביחס לפריץ של המוסלמים אפשר לציין, שלא זו בלבד 
שהיה גבוה מאד, אלא שאף נטה, כנראה, לעלות במשך 
הזמן: המספר הממוצע של ילדים לכל אשה מוסלמית במשך 
תקופת־הפריון שלה היה — לפי אומדן גלמי — בערך 
6 ב 1927 — 1929 ויותר מ 7 בשנים שלאחר 1936 . ממוצעים 
גבוהים כל־כך נדירים בסטאטיסטיקה הדמוגראפית החדישה. 
יש להניח, שהנטיה שיי חאוכלוסיה המוסלמית לפריון גבוה 
היתד. קשורה בשיעור הגבוה של הנישואים בתוכה, בעליית 
הרמה הכלכלית הכללית של מוסלמי א״י ובעובדה, שההש¬ 
פעה של הנוהג האירופי לפקח על הילודה עדיין היתד. 
מצומצמת מאד באוכלוסיה זו ומוגבלת לשכבות ולמקומות 
מועטים. כתוצאה מן הפריץ הגבוה שלהם, נהנו מוסלמי א״י 
משיעור־ילודה גלמי גבוה מאד (עי׳ לוח 19 ). 

השוואה בין שיעורי־התמותה הגלמיים בתוך מוסלמי 
א״י ושיעורי התמותה הגלמיים במצרים (הארץ הערבית 
היחידה, שביחס אליה מצויים נתונים סטאטיסטיים, שאפשר 
להשוותם לאלה של א״י) מראה, שבעוד שב 1924/29 היתד, 
התמותה של מוסלמי א״י קרובה לזו של המצרים, ירדה אח״כ 
התמותה בין מוסלמי א״י במהירות מרובה, בעוד שבמצרים 
לא באה מבחינה זו התקדמות ניכרת. ב 1927 — 1929 עדיין 
היתד, התמותה של מוסלמי א״י שווה לתמותה הממוצעת 
באירופה בשנות 1851 — 1860 . במשך 15 השנים שלאחר 
מכן — עד 1942/4 — ירדה התמותה של מוסלמי א״י במהי¬ 
רות מרובה כל-כך, שהשיגה את הרמה הממוצעת של התמותה. 
שהיתה רווחת באירופה ב 1901 — 1910 . גם המספרים הסטא- 
טיסטיים על אורך-ד,חיים הממוצע של מוסלמי א״י מעידים 
על התקדמות ניכרת מאוד: אורך זה עלה מ 37.5 שנים 
ב 1926/7 ל 49.9 ב 1942/4 . לשם השוואה יצויין, שאורך־החיים 
הממוצע במצרים היה ב 1936/8 38.5 , ושמוסלמי א״י השיגו 
בסוף תקופודהמאנדאט אורך-חיים ממוצע, שהיה דומה לזה 
של ארצות כגון יאפאן ובולגאריה. 

עוד יותר בולטים היו ההשגים, שהושגו בתחום של 
תמותודהילדים. בעוד שב 1927/29 הגיע השיעור של תמותת- 
הילדים בין מוסלמי א״י ל 412 פטירות לכל 1,000 ילדים 
במשך חמש שנות־חייהם הראשונות, ירד שיעור זה ב 1942/44 
ל 251 . הירידה בתמותת הילדים המוסלמיים היתד, ניכרת 
בכל חלקי א״י, אך היתה מצומצמת יותר בנפות, שהיו מיוש¬ 
בות ע״י ערבים בלבד, מבנפות, שישובן היה מעורב. ביחוד 
יש לציין את הירידה העצומה (בממדים של כ 60% ), שבאה 
בתמותת-הילדים בכפרים המוסלמיים בנפות של חיפה ויפו, 




705 


ארץ־ישראל 


706 


שהאוכלוסיה המוסלמית שלהן היתד. באה במגע עם האוב- 
לוסיה היהודית ונהנתה מהתקדמות תרבותית וכלכלית 
מרובה יותר. הירידה הגדולה, שבאה בתמותה בין המוסל¬ 
מים, היתד. בדרך בלל תוצאה של התסתחות־הארץ בתקופת- 
המאנדאט ושל הפעולה המרובה, שנעשתה ע״י ממשלת- 
המאנדאט בשיפור מצב־הבריאות של הערבים. 

לוח 19 

הילודה, התמותה והריבוי הטבעי בתוך מוסלמי א״י 
( 1944-1922 ) ובתוך הלא־יהודים בישראל ( 1954-1951 ) 
(שיעורים גלמיים) 


■חיים 

צע 

אורך 

ממו 

תמותת־הילדים 
במשך 5 השנים 
הראשונות 
(ל 1,000 נולדים) 

ריבוי 

טבעי 

תמותה 

ילודה 

השנים 

נקבות 

זכרים 

ל 1,000 נפשות 

א) מוסלמי א״י 

ז 

? 

ז 

23.3 

26.9 

50.2 

1922/?5 

2 37.9 

2 37.1 

412 ג 

?5.2 

28.3 

53.5 

1926/30 

3 42.2 

3 41.9 

3 345 

25.0 

25.3 

50.3 

1931/35 

4 47.7 

4 46.4 

4 289 

27.7 

21.2 

48.9 

1936/40 

5 50.4 

5 49.4 

5 251 

30.7 

19.4 

50.1 

1941/44• 

ב) לא־יהודים בישראל 



! 7 363 

__ 1 . 

6 9.9 

46.4 

1951/54 


1 1927/29 2 1926/27 3 1930/35 4 1936/41 5 1942/44 

6 רישום בלתי־שלם 7 השיעור מוגזם במידת־מה כתוצאה מן 
הרישום הבלתי־שלם של הפטירות. • המספרים לתקופה שלאחר 
1942 מוטלים בספק (עי׳ למעלה, סעיף א׳). 

כתוצאה משיעורי הנישואים והפריון הגבוהים ומירידתה 
של התמותה — וביחוד של תמותת־הילדים —, נהנו מוסלמי 
א״י מריבוי טבעי גדול מאד, שעלה במידה ניכרת על הריבוי 
הטבעי של אוכלוסיות מוסלמיות אחרות. ריבוי טבעי גדול 
זה היה הגורם העיקרי לגידול העצום של האוכלוסיה המוס¬ 
למית בא״י, כפי שמתברר מלוח 17 . 

לתופעות אלו נודעה בתקופת־המאנדאט חשיבות מדינית 
ממדרגה ראשונה: הריבוי הטבעי הגדול של המוסלמים גרם 
לגידול מהיר של אוכלוסייתם והקשה את ביצוע שאיפתם 
של היהודים, שריבוים הטבעי היה מצומצם יותר, להגיע 
למעמד של רוב האוכלוסים בארץ. 

בין הנמרים היו הנישואים שכיחים הרבה פחות משהיו 
בין המוסלמים) גיל־הנישואים היה נמוך בין הערבים 
הנוצריים ובין הארמנים, וגבוה בין הנוצרים יוצאי- 
אירופה. הפריון היה גבוה בכפרים הנוצרים הערביים, נמוך 
יותר בערים, וביחוד בהיפר.) בעדים היה הפריון בשכבות 
החברותיות הנמוכות גבוה מבשכבות הגבוהות. בין הנוצרים 
הלא-ערביים, היה פריון גבוה בין הארמנים ופריון נמוך בין 
האירופים. 

גם באוכלוסיה הנוצרית ירדה התמותה הרבה ואורך- 
החיים הממוצע עלה (מ 53.4 ב 1933/35 ל 58.8 ב 1942/44 ), 
ואף תמותת-הילדים עד גיל 5 פחתה (מ 283 ב 1927/29 ל 138 
ב 1942/44 ). כתוצאה מכל אלה היה אף הריבוי הטבעי של 
הנוצרים ניכר, אע״ס שהיה מועט מזה של המוסלמים. 

התנאים הדמוגראפיים של הדרוזים היו דומים, פחות או 
יותר, לאלה של המוסלמים < הנטיה להתחתן רק בתוך העדה, 
גיל־הנישואים הנמוך, הפריון הגבוה והתמותה הנוטה לרדת, 


הבטיחו לעדה הדרוזית ריבוי טבעי גבוה ואיפשרו לה 
להכפיל את מספרה במשך תקופת־המאנדאט. 

2 . האוכלוסיה המוסלמית, הנוצרית והדרו¬ 
זית במדינת-ישראל. — ההרכב, החלוקה 
הגאוגרפיתוהתנועההטבעית. המלחמה של 1948 
הביאה לידי שינוי יסודי במצבה של האוכלוסיה הלא- 
יהודית. חלק משטחה של א״י הועבר לשלטון ירדני ומצרי, 
ורובם של התושבים הלא-יהודיים, שישבו בשטח שנשאר 
תחת שלטון־ישראל, עבר למדינות השכנות. בסוף 1949 
נאמד מספרה של האוכלוסיה הלא-יהודית בישראל 
ב 160,000 ; מאז גדלה ל 198,500 (סוף 1955 ). 

האוכלוסיה הלא-יהודית בישראל היא ברובה מוסלמית. 

לפי אומדן לסוף 1955 מנו המוסלמים 136,200 נפש, הנוצרים 
כ 43,300 נפש והדרוזים ואחרים כ 19,000 נפש. כמעט כל 
המוסלמים והרוב הגדול של הנוצרים הם ערבים. 

האוכלוסיה הלא-יהודית במדיגת-ישראל יושבת ברובה 
בכפרים. לפי אומדן לסוף 1954 ישבו 120,500 נפש מן האוב־ 
לוסיה הלא-יהודית ב 102 כפרים ושרידי-כפרים, 20400 נפש 
חיו חיי־בדוים בגליל ובנגב (בגליל יש 32 שבטים ופלגי- 
שבטים של בדוים, שנמצאים בתהליך של התיישבות־קבע) 
בנגב יש 18 שבטים של בדוים) ו 50,900 ישבו ב 8 ערים 
(ב 2 מערים אלו — נצרת ושפרעם — יושבים לא-יהודים 
בלבד, ואילו בשאר 6 הערים הישוב הוא מעורב). 

באובלוסיה הלא-יהודית, הנמצאת כיש במדינת־ישראל, 
נשתמרו כמה מן התכונות, שהיו אפייניות לאוכלוסיה 
הלא-יהודית של א״י בתקופת־המאנדאט. כך, למשל, שומרים 
הנוצרים על האופי העירוני שלהם, בעוד שהמוסלמים והדרו¬ 
זים יושבים בחלקם הגדול בכפרים. 

על החלוקה הגאוגראפית של האוכלוסיה הלא־יהודית 
במדינת־ישראל אפשר לעמוד מתוך לוח 10 . מתברר, שחלק 
ניכר של האוכלוסיה הלא-יהודית מתרכז בנפות של עכו 
ויזרעאל. הריכוז העיקרי של הלא-יהודים הוא בחלק המער¬ 
בי של הגליל העליון והתחתון. איזורים אחרש, שבהם מצוי 
מספר ניכר של לא-יהודים, הם: א) השרון וצפון־השומרון, 
וב) הנגב, שבו נמצאים כ 13,500 בדוים. 

ביחס ל ה רכב-ה מינים יש לציין, שאחוז־הגברים 
עולה במקצת על אחוז-הנשים (לפי אומה לסוף 1955 היו 
הזכרים 51.5% בין המוסלמים, 50% בין הנוצרים, 51.4% 
בין הדרוזים ואחרים). 

על ההרכב של האוכלוסיה הלא-יהודית לפי הגיל 
מלמדים המספרש שבלוח 6 . הא וכל(ם יה הלא-יהודית בישראל 
שומרת על הקו האפייני, שצויין למעלה ביחס להרכב- 
הגילים של האוכלוסיה הערבית בארץ־ישראל המאנדאטורית: 
הילדש הם חלק גדול מאוד של אוכלוסיה זו (ביהוד אצל 
המוסלמים)) לעומת זה נמוך אחוז האנשים בגילי־העבודה 
העיקריים. 

אע״ם שהרישום של תנועת האוכלוסיה הטבעית בין הלא- 
יהודים בישראל עדיין הוא לקוי׳ אפשר להסיק מן השיעו¬ 
רים המובאים בלוח 19 (שחושבו לשנות 1951/54 ), ששיעור־ 
הילודה של הלא-יהודים בישראל הוא גבוה מאד ושהוא 
מתקרב לזה של המוסלמים בא״י המאנדאטורית. לעומת זה 
נמוך השיעור של התמותה, וגדול מאד הריבוי הטבעי(העולה 
במידה ניכרת על זה של היהודים). כתוצאה מכד גדלה 




707 


האוכלוסייה: הערבים 


708 


האוכלוסיה הלא־יהודית בממדים ניכרים בשנים האחרונות 
(מ 160,000 בסוף 1949 ל 198,500 בסוף 1955 ). 

א) נון הפירסומים של ממשלת־המאנדאט: 

/ 0 $)! 51471 4 ; 1933 ,. ¥015 2 , 1931 ,) 010110 ? [ס 711141 ) 0 
^ 94 < $״ 0711131 [ £>״*> 1943 7 ) 771/7 )))/£ 10 4 ) 07 ?) 7 ? ,) 11171 ) 01 ? 

[ 0 )) 00711771111 1 ( 0 ) 71 ) 1 ( %10-47 < 47 ) 7/1 [ 0 07771011071 [ 171 ) 1/1 077 [ 

- $11 0£ 1 ם 00 טז 1 ק 00 001001 ז 30¥0 ) ; 1946 ,. 01$ ע 3 , 7191117$ ! 
01 ) 11 ( 5 1011 ; 1947 ! 1922-43 , 0/710 ־ 7 310711110 ¥1/01 , 1500$ ; 

. 1936-1945 ,) 0101171 ? /ס 170111 ( 7/17 

ב) מן הפירסומים של הלשכה המרכזית לססאטיססיקה של 
ממשלת־ ישראל; 

ירחון סטטיסטי לישראל (חלק א: סטטיסטיקה חברתית)! 
שנתון סטטיסטי לישראל! סקר כוח האדם (פירסומים מיוח¬ 
דים של הלשכה, מם׳ 25 ), 1954 ! סקר כוח אדם, 1955 
(בהכנה)! רישום התושבים (פירסומים מיוחדים של הלשכה, 

מם׳ 36 ), תש״ט! האוכלוסיה היהודית לפי המין, הביל וארץ 
הלידה 1931-1954 (פירסומים מיוחדים של הלשכה, מם׳ 37 ). 

ג) מן הספרות המקצועית: 

ר. בקי, הנוהג בנשואין ובילודה בקרב השכבות השונות של 
הישוב והשפעתו על עתידו, 1944 ! ר. בקי וב. גיל, תמורות 
בעליה ובישוב בשנות 1951-1948 (ב״שיבת ציון" ב׳—ג׳, 
1953 , עם׳ 481-461 )! ר. בקי, ההתפתחות הדימוגרפית של 
ישראל (ב״רבעון לכלכלה״, יוגי 1955 )! !!״ג 810111 .א 

) 0101171 ? 171 340710111$ 0/11111 [ 0 ) 110 ))<£ ) 11 ' 7 ,־ 311001 .£ ■ 0 
3711127$ [ , 77101 * 01 / 01 ) 41 ) 34 1 ( £0 07 ) 14 0714 ) 0101171 ? 10 ) 

171 44101100 ? 0 ? /ס 070071/1 ) 7/1 ,־ 201 ־ 001601 ־ 81 .£ ;( 1945 
, £06115 .[ .? ; ( 1948 1100 ( , 1 ) 311141 7141011071 ) 0 ? 10 ) ) 0101171 ? 
1071 ( 71110 ) 0 ? 10 ) ) 0101171 ? [ 0 7/1$ ) 70 ^ 7710 ) 0 ) 1/1 / 0 1 ) 01117 )? 
714011071 ) 0 ? 04/11/1 [ , 0000 ־ 3 $¥1 ^ 1 •א ; ( 1948 1100 [ , 1 ) 41 ( 311 
11110 ( 310 774011071 ) 0 ? 77101107101 ) 1711 61 ) 70110/1 ^ 17717711 0714 
.א ; 1952 ,( 000311$ 1110 0£ 0111 ־ 801 , 100 ן) 3$1110 ^ו , 0711 ?)£ 
- 14 ? 0 ? 10 ) 1 ) 1170 ' 4 £101 ? ) 4 ) 1411 ) 100 ( 1410 ? 0 ? £0 , 810111 
- 7710 ) 0 ) 1/1 /' 0 1 ) 0114171 ,. 111 ;( 1952 ) 771177 ) 1 ?) 3 ~ 1 )! 1411 [ , 1011071 
;( 1952 , 471711101 0710771111 )£ 1 ) 1170 ) 1/1 41 ) 1 ) 1170 / 0 1$ /? %70 
.) 11171 ) 01 ? 171 071 )[ ) 1/1 /ס 71411$ )£ )!/?" , 101 ־ 0161 ■א •א 
06 ־ 6111 , 1 ) 31041 11101100 ? 0 ? 41 ) 11 ) 07 ) 1 )£ / 0 / 0 ) 1/1 )£ 4 
) 11 /? 7710£70 ) 0 [ס 00700$ ) 4 ) 1/1 071 , 81061 .א ;( 1953 
- 0 ? ¥0714 [ , ! 410% ) 7 ) 70 ?) 1 ) 1170 004 ) 11171 ) 01 ? 171 1 ) 3101114 
[ס 01$41 ח 4 01 ) 51011111 4 ,. 14 ; ( 1954 ,) 710 ) 7 )[ה €0 1071 ( 1410 ? 
, 01$7011000 ! 70 ) £11 10 ? 71 ) 3 41 ) 1 ) 1170 171 / 0 ) 117 ) 13 / 0 1711/01 )£ 

,. 14 ;(עומד להופיע גם בעברית ב״לשועו' ; 1956 , 1 מ . ¥01 

- 1771 107144 ( 7710 ) 1711 071 06/0 7 £00714 ) 1 ) 1170 10 1071 ( 70 ^ 17717711 
; ( 1955 , 100 ) 550013 ^ £00000110 01110011 ־ 10101 , 701170110111 
) 4401171 ? [ 0 4111711 )£ ) 1/1 7040% ) £71070 , 611165301 .¥ . £1 
, 00 ־ 5161 . 64 ; 1955 ,( 111 . ¥01 , 70101$/011000 ) 141 10 ? 71 ) 3 41 ) 
1948-1953 , 1 ) 1170 1010 7071 ( 170701%70 ) 1/1 ו 07 071 ?)£ 

(עומד להופיע). 

ר. ב. 

הערבים. — ( 1 ) בארץ־ישראל בתקופת־חמאנדאט. 
עם כיבוש הארץ על־ידי בעלות־הבדית במלחמת־חעולם 1 , 
בשנת 1917 , מנה הישוב הערבי שבה כ 600,000 נפש! 
ב 1947 נאמד מספר הערבים בארץ ביותר מססס, 1,200 . ריבוי 
עצום זה של הישוב הערבי, שהסתכם בהכפלת מספרו במשך 
חצי-יובל שנים (עי׳ דמיגראסיה), היה מלווה בעליה מתמדת 
ברמת־חייו הכלכלית והתרבותית. שתי התופעות כאחת — 
הריבוי והעליה של רמת־החיים — נבעו בחלקן מסדרי 
השלטון המאנדאטורי, שנבדלו לטובה מסדרי המשטר של 
הממלכה העותמאנית: שופר מצב־הביטחון! צומצמה שדרתם 
של התקיפים למיניהם! נתמעטו גזילת־קרקעות והגשר! 
הונהגו שירותי בריאות וחינוך נרחבים! טופחה החקלאות 
והושם לב לצרכי הכפר ותושביו! בוטל השירות בצבא 
וכיוי׳ב. אך הגורם העיקרי לתופעות הנזכרות היה קשור 
בהתפתחותו של הישוב היהודי ובמפעל־הפיתוח הציוני. ראיה 
לדבר משמשת ההשוואה של מספרי הילודה והתמותה, תמותת 
התינוקות, האנאלפביתיות, אחוז הילדים הלומדים בבתי־ 
ספר, מספר הרופאים, האחיות, המורים וכו׳, בין ערבי־הארץ 
אל המספרים המקבילים בין הערבים בארצות השכנות. אע״פ 
שסדרייהשלטון׳ שהונהגו באלו האחרונות ע״י הבריטים או 


הצרפתים היו דומים לאותם שהונהגו בארי, הרי השגיהם 
הממוצעים של ערבי־הארץ בכל שטחי החברה והתרבות 
עלו לאין שיעור על אלה של הערבים שבעבר-הירדן, מצרים, 
עיראק, סוריה והלבנון. הישוב היהודי הזרים מיסים לקופתה 
של הממשלה המאנדאטורית, שאיפשרו לה, לזו האחרונה, 
להעניק לערבים שירותי בריאות וחינוך רחבים יותר, וכן היה 
הישוב היהודי אחראי להנהגתם של שירותי תחבורה, באג- 
קאות ואמצעי-ייצור חדשים. ז יתר על כן: ישוב זה שימש שוק 
הולך ומתרחב לתוצרת החקלאית של ערבי־הארץ ומקום־ 
עבודה נוח לפועלים! שירותי־הציבור של הישוב היהודי עמדו 
בחלקם לרשותם הישירה של הערבים, ועוררו את הממשלה 
ואת הערבים עצמם להנהיג שירותים דומים בשביל הערבים. 
החקלאות היהודית, מפעלי־הפיתוח וכיר׳ב שימשו לערבים 
לא רק גורם מדרבן לפעולה, אלא אף תחומי־לימוד ישירים. 

שחלקם של ערבי־הארץ שפר מזה של הערבים בארצות 
השכנות מעיד גם כוח־המשיכה של הארץ לגבי אלה האח¬ 
רונים. מהגרים ערביים מן הארצות השכנות זרמו לא״י 
במשך כל תקופת־המאנדאט. מספרם הכללי נאמד ב 100,000 
(עי׳ למעלה, היסטוריה). 

העדות. בין ערבי א״י, כמו ברוב ארצות־המזרח, נודעת 
לזיקה הדתית-העדתית של אדם חשיבות ראשונה במעלה, 
אע״ם שהזיקה הלאומית כובשת לה מקום ניכר יותר ויותר. 
עדת־הרוב של המוסלמים בא״י זיהתה תכופות, ביודעים או 
בלא יודעים, את קיבוצה העדתי עם הקיבה הלאומי! עדות 
המיעוט הרגישו בייחודן העדתי, הנבדל משייכותן הלאומית, 
ביתר חריפות ובהכרה ברורה ביותר (דבר, שאינו מונע 
את בני המיעוטים מלהטעים את לאומיותם הערבית, ולא עוד 
אלא שמשום מעמדם המיוחד, הדומה לזה של אנוסים, יש שהם 
מטעימים לאומיות זו הטעמה יתרה). לעדה הדתית נודעה 
חשיבות מעשית־משפטית מרובה משום שבא״י המאנדאטו- 
רית, כמו בכל ארצות המזרח התיכון, מסורים ענייני ה״מעמד 
האישי״ — נישואים וגירושים, ירושה ואפיטרופסות וכד׳ — 
לסמכותו של המשפט העדתי-הכנסייתי (עי , למעלה, סדרי 
השלטון והמשפט). 

המוסלמים שבת ערבי א״י, שהיו הרוב המכריע 
בישוב הערבי(עי׳דמוגראפיה), היו סוניים! מכלל זה 
יצאו רק אלפים מועטים של שיעים: ה״מתואלים", שישבו 
בלבול הצפוני ושהיו מעין שלוחה של הישוב המתואלי 
הגדול בדרום הלבנון. בתוך המוסלמים־הסוניים ניכרים 
היו שרידים של קבוצות מהגרים, כגון צ׳רקסים, בוסנים, 
קורדים — כולם מוסלמים סוניים אף הם! אך "מיעוטים" 
אלה, שמספרם היה מצומצם ביותר, נמצאו בתהליך מתמיד 
של התבוללות. 

בראש הנהלת ענייניה הדתיים והעדתיים של העדה 
המוסלמית — כולל הנהלת הרכוש המרובה של ההקדשות 
(וקף! ברבים: אוקאף) — עמדה "המועצה המוסלמית העל¬ 
יונה". מועצה זו ריכזה בידיה כוח-השפעח וסמכויות חשובות, 
והמאבק הפנימי על השלטון בה שימש מתחילת שנות ה 20 
ואילך גורם מכריע בציבוריות הערבית. בראש המועצה 
הועמד ע״י שלטונות-המאנדאט בתחילת שנות ה 20 חאג׳ 
אמין אל-חוסיני, שנעשה ע״י מינוי זה מנהיגם הראשי של 
ערבי א״י. בראש ה״אופוזיציה" עמד ראגב נשאשיבי. חלוקת 
הציבור הערבי ל״חוסינים" ול״גשאשיבים" הוסיפה להתבטא 
בגיבושים מדיניים שונים גם בשנים שלאחר מכן, משנשתנה 
סלע-המחלוקת ב 1937 . כשגילו אמין אל-חוסייני ומועצתו 



709 


אדץ־ישראל 


710 


המוסלמית התנגדות מדינית פעילה לשלטונות־המאנדאט, 
פוטר האג׳ אמין והמועצה פוזרה (עי׳ היסטוריה). לאחר זמן 
נתמנתה מועצה חדשה׳ אך שוב לא נודעה לה אותה השפעה 
ואותה חשיבות ציבורית. 

העדות הנוצריות היו מפולגות לכנסיותיהן — 
יוונים־אורתודובסים( 45,000 ), יוונים־קאתולים ( 20,000 ), לא־ 
טינים ( 20,000 ), מארוניטים ( 6,000 ), כנסיות פרוטסטנטיות 
שונות ( 15,000 ) ועוד. בעדות אלו, יותר מבעדה המוסלמית, 
היתד. הנחלתם של רוב ענייני הרכוש והאירגון העדתי מרו¬ 
כזת בידיה של הכמורה, המתמנית לפי מסגרת קבועה וחוקי- 
נוהל מסרתיים; לפיכך לא שימשו בהן ענייני־העדה גורם 
למאבק *ציבורי־מדיני, אע״פ שגם בין הנוצרים לא נעדרו 
ניגודים ומאבקים. העדה האורתודוכסית, למשל, שרובה 
ערבית, נאבקה במשך שנים, בעזרת כמורתה הנמוכה, 
שגם היא ברובה ערבית, עם הכמורה הגבוהה והאפאטריארך, 
שהם יוונים. 

העדה הדרוזית, בעלת הדת המיסתורית המיוחדת 
לה (ע״ע דרוזים), מנתה בא״י בתקופת המאנדאט כ 10 — 12 
אלף נפש. היא לא היתה מוכרת ע״י השלטונות כעדה עצמאית 
בעלת סמכויות משפטיות, ובניה הוכרחו להיזקק לבתי־הדין 
המוסלמיים (עי׳ למעלה, סדרי השלטון והמשפט). 

המבנה החברותי. כמה רבבות מערבי א״י עדיין 
חיו בתקופת־המאנדאט חיי בדוים (עי׳ למעלה, דמוגראפיה, 
עט׳ 702 ). הללו לא היו עוד נודדים גמורים מגדלי־גמלים 
מחוסרי מרכז קבוע, אלא נודדים־למחצה, שנמצאו בתהליך 
של מעבר לחיי־התיישבות: מגדלי־צאן, שזורעים לעיתים 
חלקות־אדמה, תוקעים אהליהם באיזורים מסויימים ועוברים 
מעט־מעט לישיבה בבתים. כמה שבטים ושברי־שבטים מתוכם 
כבר נעשו עובדי־אדמה ותושבי־קבע בכפרים. אלא שברוב 
קבוצות־הבדוים הוסיפה להתקיים צורת האירגון השבטית־ 
הפאטריארכאלית. לגבי שבטי־הנגב הכירו שלטונות־המאג־ 
דאט, בגבולות מסויימים, גם במשפט הבדוי המיוחד המיוסד 
על נקמת־דם או קבלת פיצויים כפתרון למקרי־רצח וכד׳ 
(ללא תביעה "פלילית") ועל האחריות הקולקטיווית של 
השבט למעשי כל בניו. 

הכפר הערבי. כ 67% מתושבי א״י הערביים עסקו 
בחקלאות, והרוב המכריע בין אלה ישב בכפרים, שמספרם 
הגיע ל 900 בקירוב. לעומת החקלאות של הישובים היהודיים 
היתד, זו של הכפריים הערביים פרימיטיווית לטדי; הרבה 
מהם היו חורשים את אדמתם ב״מסמר״־העץ, שלא נשתנה 
ולא נשתפר מימי־קדם! זיבול שיטתי היה נדיר (זבל טבעי 
שימש חומר־הסקה, והשימוש בזבל כימי לא היה רווח בכפר 
הערבי); בפיתוח מקורות־המים לשם השקאה לא עסקו; 
שיטות שיווק, קניה ואשראי קואופראטימיות וחדישות לא 
השתרשו בתוכם, והמלווה־ברבית, הנושך נשך, עדיין פרש 
את שלטונו על אלפי משפחות כפריות. שטחי־קרקע רחבים — 
לפי אומדנים שונים: 30% — 25 — עדיין הוחזקו בבעלות 
קולקטיווית של הכפר ("משאע"), וכיוון שהיו מתחלקים 
מחדש לעיתים מזומנות בין משפחות־הכפר, לא היה לאיכרים 
עניין בשיפורים, נטיעה, השבחת־הקרקע וכיו״ב. כגורם 
מעכב מבחינה חקלאית־סוציאלית נחשבה גם שיטת ההקדש 
[הוקף] (עי׳ להלן, היסטוריה אגרארית; המשטר הקרקעי). 

אף־על־פי־כן נמצאו משקו וחברתו של הפלח הערבי 
בארץ בתקופת המאנדאט בתהליך של עליה ממשק טבעי, 


שעובד לצרכי עצמו ואינו מתקדם מבחינה טכנית וחברותית, 
למשק קאפיטאליסטי חדיש יותר. לא רק בעלי־אחוזות, אלא 
אף אלפי פלחים, התחילו עוסקים בגידול־מטעים אינטנסיווי 
לפי שיטות חדישות למדי, וכן בגידול ירקות אינטנסיווי 
ובענפי הלול והרפת. שוק־העבודה הממשלתי והיהודי לא רק 
הזרים לכפר הערבי סכומי־כסף ניכרים, שלכל הפחות חלק 
מהם הושקע בשיפורים משקיים, וכן בשיפור תנאי־המגורים 
ושאר צורות־החיים, אלא גם משך מדי שנה אל העיר והמו¬ 
שבה היהודית צעירים כפריים לאלפים, שחלק מהם חזר 
אח״כ אל הכפר כשהוא דוגל ברעיונות ומנהגים חדשים. 

אע״פ שמבנה החברה הערבית הכפרית היה שרוי מסיבות 
אלו בתהליך של התפוררות, עדיין היתה המסגרת הפאטרי- 
ארכאלית הישגה בעלת תוקף מרובה. עדיין היתה המשפחה, 
בית-האב, או איגוד בתי־האב (ה״חמולה"), התא החברותי 
השליט בכפר. לא היחיד קבע את זיקתו לחברה, לשכנים, 
לממשלה, לאירגונים ולמפלגות — אלא המשפחה, החמולה. 
ראש כל משפחה (במסגרת ענייני־המשפחה) וראש החמולה 
(במסגרת רחבה יותר) עדיין היו שליטים מוחלטים לא רק 
בענייני משק ועבודה, נישואים ועסקי־המשפחה של כל בני- 
המשפחה, אלא למעשה אף בחייהם. מנהגי־נודדים, כגון 
נקמת־הדם, האחריות המשפחתית הקולקטיווית וכיו״ב, 
הוסיפו להיות מקובלים גם בכפר הערבי. הריגת בנות ע״י 
אחיהן או בני־משפחתן על סטיה ממושגי־המוסר המקובלים 
בכפר היתד. תופעה רווחת למדי. 

עפ״ר היתד. החמולה הכפרית קשורה בכעין ברית אל 
חמולות אחרות — לפעמים מחמת קירבת דם או מוצא — 
בכפרים שכנים. כך נוצרו רשתות של חמולות, שהיו 
קשורות מצידן קשרי־זיקה פאודאליים־למחצה אל משפחות 
עירוניות או אל "תקיפים" אחוריים ועירונים. תמורת הגנה 
על האינטרסים של המשפחות הכפריות כנגד משפחות יריבות 
ובפני השלטונות, המשטרה ובתי־המשפש, ותמורת "סידור" 
ענייניהן של המשפחות הכפריות בשטחי המשק, הפינאנסים, 
התעסוקה והציבור, זכו התקיפים והמשפחות-המנהיגות העי¬ 
רוניות לנאמנותם הפוליטית־ציבזרית של הכפריים. כאן נעוץ 
שרשם של החיים הפוליטיים של ערבי א״י. אע״פ 
שעמדתם המדינית והמפלגתית של המנהיגים העירונים 
נשתנתה תכופות׳ לא נשתנתה כמעט כלל מערכת יחסיהם 
עם רשת המשפחות הכפריות. מכאן שה״מפלמת", שנוצרו 
בערים, התגבשותן והתפרקותן החוזרת ונשנית של סיעות, 
היו מלאכתם ועניינם של חוגים צרים־ביחם של משכילים 
ועסקנים עירונים, ולא נודעה להן השפעה של ממש על 
המוני־הכפריים. 

העיר הערבית. 35% — 30 מערבי־הארץ ישבו בערים! 
מאלה עסקו 35% — 30 במלאכה, בתעשיה ובבנין, 17% — 15 
בהובלה ובתחבורה, 23% — 20 במסחר׳ 8% — 5 במקצועות 
חפשים, 7% — 5 בשירותים ציבוריים, 9% — 6 בשירותי-בית 
וכיו״ב, 8% — 1 ב״שונות"(בין ה״שונות" גם חקלאות, שכמה 
מתושבי-ערים עסקו בה, בייחוד בעיירות הקטנות, החקלאיות- 
למחצה). 

המלאכה המסרתית של ערבים עירונים אלה, שבחלקה 
היתה מלאכת־בית (ייצור סבון, שמנים ואריגים! טחנות־ 
קמח וכיו״ב), נדחתה יותר ויותר ע״י התעשיה המקומית 
החדשה וע״י מוצרי־חוץ זולים. אך בצד המלאכה המסרתית, 
ובמידה מרובה מתוכה, הלכה ונתפתחה תעשיה ערבית 



711 


האוכלוסיה: הערכים 


712 


מודרנית, בעיקר בענפי הטהסטילים, הסיגאריות והןאר- 
טונאז׳. מספר הפועלים הערביים העירונים הקבועים — 
בתעשיה, במלאכה, בעבודות ציבוריות, בבניו ובמפעלים 
הבינלאומיים והיהודיים — נאמד בסוף תקופת־המאנדאט 
ב 25 — 30 אלף. על אלה יש להוסיף כמה אלפים של פועלים, 
שעבדו בתעשיה ביתית. פועלים הרבה היו כפריים־למחצה, 
שהיו באים אל העיר רק לתקופות קצרות, ואח״ב היו חוזרים 
לכפריהם. 

בדומה לזה התפתח בענף־ה מסחר, בצד המסחר הזעיר 
המסרתי, מסחר ערבי סיטוני־מודרני, ביהוד ברוב ענפי- 
המזון. גם במסחר היבוא והיצוא מילאו ערבים תפקיד חשוב. 
ערבים היו פעילים גם בבאנקאות: נוסף על הבאנקים הבינ¬ 
לאומיים והבריטיים, שפעלו בארץ — ושערבים הרבה שימשו 
בהם מנהלים ופקידים גבוהים — ונוסף על הבאנקים היהו¬ 
דיים, עמדו לרשותם של ערביי א״י שני באנקים ערביים 
מיוחדים: ה״באנק הערבי״ (נוסד 1930 ) ו״באנק האומה 
הערבית״ (נוסד 1940 ). 

אע״ם שקווי-האופי של המשק הערבי העירוני בארצות־ 
ערב — ( 1 ) העדפת השקעות ופעולות מסחריות על 
השקעות ופעולות ת ע ש י י נ י ו ת ו( 2 ) שימוש בעדפי־הון 
לשם רכישת-מקרקעים — היו ניגרים גם במשק העירוני 
הערבי בארץ, נתרככו וניטשטשו קווים אלה בא״י יותר 
מברוב ארצות-ערב — בלא ספק, בהשפעת הדוגמה היהודית. 
גם מעמד בינוני, כולל שכבה של משכילים, התפתח בין 
ערבי־הארץ במידה ניכרת יותר מברובן של ארצות-ערב. 

חינוך ותרבות. בסוף תקופת-המאנדאט הגיע האחוז 
של הילדים הערביים בגיל בית־הספר, שביקרו בב״ם ממשל¬ 
תיים, ל 45 בקירוב. לעומת זה היה חינוך־הבנות מוזנח, ומן 
הבנות בגיל בית־הספר ביקרו בבת״ם כ 25% בלבד. יש 
לציין, שהציבור הערבי לא עשה כמעט שום מאמץ עצמי 
לפתח רשת-חינוך משלו: במידה שצרכיו לא סופקו ע״י 
השלטונות, פגה אל מוסדות-מיסיון (אותה תופעה עצמה 
נתגלתה בתחומי הטיפול הרפואי, הסעד הסוציאלי וכיו״ב).— 
הרמה הממוצעת של חיי־התרבות בין ערבי א״י היתה גבוהה 
מזו של ערבי הארצות השכנות. העיתונות הערבית בתקופת- 
המאנדאט כללה 3 — 4 עיתונים יומיים (מהם אחד, שהופיע 
מ 1911 ואילך) וכמה שבועונים ושאר בטאונים פובליציס¬ 
טיים. נתפרסמו ספרי-לימוד וחיבורים שונים בערבית, אך 
לכדי יצירות ספרותיות חשובות לא הגיעו ערבי-הארץ. 
עיקר מזונם הספרותי בא להם ממצרים, ובשורה שניה — 
מן הלבנון. בדומה לזה לא יצרו ערבי־הארץ כמעט כלום 
אף בתחומי היצירה האמנותית, כגון התיאטרון, המוסיקה 
וכד׳, ואף בתחומים אלה שימשה להם מצרים מקור־אספקה 
עיקרי. 

על הפעילות המדינית של ערבי א״י עי׳ למעלה, ההיס¬ 

טוריה של תקופת־המאנדאט. 

י. שמעוני, ערביי ארץ־ישראל, 1947 ! י. ואשיץ, הערבים 
בארץ־ישראל, 1947 < י• בן־צבי, אוכלסי ארצנו, 1929 (באוסף 
כתביו: ברך ה׳, 1937 )< עארף אל-עארף, תולדות באר-שבע 
ושבטיה, 1937 < שבטי הבדווים במחוז באר־שבע, 1937 < 

מ. סטבסקי, הכפר הערבי, תש״ו! י. בר״נ מיוחס, הפלחים, 
1937 ! י. אברמוביץ וי. גלסט, המשק הערבי בארץ ובארצות 
המזרח התיכון, תש״ד< מ. אסף, התנועה הערבית בארץ־ישראל 
ומקורותיה, 1936 ! -!) 01 ? זס( )!/יד 1 ־ 1 .ס .ן 

. 1950 ,) 1171 

י. שט. 


( 2 ) ב מדי נ ת-ישראל. — על הרכבה של האוכלוסיה 
הערבית בא״י, וכן על מספרה, חלוקתה הגאוגראפית, הרכב־ 
הגילים עוד, במדינת-ישראל, עי׳ למעלה, דמוגראפיה. 

הבריחה של הערבים מתחומה של מדינת־ישראל בימי 
מלחמת-העצמאות צימצמה את מספרם עד כדי 22% מכפי 
שהיה קודם המלחמה. מספר הבורחים מן המוסלמים היה 
קרוב ל 80% ושל הנוצרים — קרוב ל 50% . בסוף 1949 ישבו 
כ 22% מן הערבים, שנשארו בארץ, בערים וב 78% (כולל 
הבדוים) בכפרים ובנגב. 

באמצע שנת 1949 ישבו לא־יהודים(ערבים בעיקר) בערים 
ובעיירות כלהלן (במספרים עגולים): בירושלים — 1,000 < 
ביפו — 4x500 < ברמלה — 1,500 < בלוד — 1,350 < בחיפה — 
3,100 < בעכו — 3,000 < בנצרת — 18,000 . מאז גדל מספרם 
של הערבים העירונים, ביהוד בחיפה. הרוב המכריע של 
ערבי-ישראל מרוכז בגליל (באיזורי עכו ונצרת). 

המשק הערבי העירוני התמוטט בכללו ע״י הבריחה. אך 
ברוב הכפרים, שבהם נשארו התושבים במקומותיהם, לא 
אירע זיעזוע משקי כלל או שהזיעזוע לא היה חמור. יוצאים 
מכלל זה כמה כפרים בגבול המזרחי, שנספחו תחילה לירדן 
והוחזרו לישראל במאי 1949 , כי חלק גדול מאדמותיהם 
הוכלל בינתיים בתכניות־העיבוד של המשק היהודי. כן נפגעו 
ביהוד העיר נצרת וכמה כפרים ע״י התיישבותם של הרבה 
פליטים ערביים בתוכם וע״י ביטול מקורות־הפרנסה (כגון 
עבודות־חוץ בערים המעורבות, בחברות בינלאומיות ובעבו¬ 
דות של ממשלת־המאנדאט) של חלק מתושביהם. מן הפר¬ 
דסנים הערביים, ביחוד מרבי־הנכסים שבהם, שרדו בארץ רק 
בודדים, ורוב הפרדסים, שלא עובד במשך שנות המהומות 
והמלחמה, נחרב ללא תקנה. 

כל הרכוש הנטוש של הערבים שברחו, ובכלל זה נכסי 
הוקף של העדות השונות, נמסר להנהלת האפיטרופוס על 
נכסי־נפקדים, שנתמנה מטעם משרד־האוצר ופעל לפי תקנות, 
שנקבעו ע״י הכנסת. בינתיים הוחזרו נכסי העדות הנוצריות 
השונות, כילם או רובם, על־פי הסכמים מיוחדים לבעליהם. 
ב 1953 חקקה הכנסת חוק, שמחייב תשלום כסף או מתן נכסי- 
חליפים תמורת נכסים, שהם מוחזקים ע״י האפיטרופוס 
ושבעליהם, שנחשבו מתחילה כנפקדים, נמצאים בארץ כחוק 
(מסתננים, שקיבלו התר להישאר. וחוזרים לארץ ברשות). 

משרד-החקלאות טיפל בכפרים הערביים וסייע לשיבתם 
לצורת-חיים תקינה ולשילובם במשק הישראלי. לצורך זה 
הקציב שר־החקלאות יותר מ 900,000 ל״י מתקציבו לשנת 
1955/6 (להלוואות, למכונות חקלאיות וכד׳). משרד המזון 
והקיצוב הסדיר את שיווקה של התוצרת החקלאית. המחלקה 
לאיגוד שיתופי של משרד-העבודה הקימה מנגנת לפיתוח 
הקואופראציה בין הערבים, ביחוד בכפרים (עי׳ להלן, הקו- 
אופראציה). 

הצעת תכנית־פיתוח לכפר הערבי מטעם משרד־החקלאות 
של ממשלת־ישראל ( 1955 ) כללה 95 כפרים ערביים, פרט 
לשבטי-הבדוים בנגב. שבטים קטנים אחדים בגליל ומספר 
תושבים חקלאיים ביפו, 'רמלה, לוד ונצרת. לפי הנתונים 
שבתכנית זו, החזיקו החקלאים הערביים באותה שנה — 
בבעלות ובהכירה — שטח־קרקע של 650,000 דונאם לערך 
(נוסף על 100 — 150 אלף דונאם, שהוחזקו ועובדו ע״י הבדוים 
בנגב). כלל השטח המעובד (פרט לזה של הבדוים) היה 
457,000 דונאם; שטח־השלחים הקיף כ 19x500 דונאם, גדלה 



713 


ארץ־ישראל 


714 


הממוצע של יחידת־הקרקע המעובדת (ע״י משפחה) היה 37 
דונאם. מספר יחיד(ת-המשק היה 12,300 , שנתחלקו לפי גודל 
חלקות־הקרקע שלהן כלהלן: 


1 — 4 דונאם. 19.6% 

5 — 30 ״ .% 39 

75- 31 ״ . 5.1% .? 

76 — 100 ״ .% 8 

101 — 500 ״ . 6.3% 

501 ויותר ״ .% 2 


בעליהם של שטחי-קרקע עד 30 דונאם לערך מעבדים 
את אדמותיהם בכוחות עצמם. בעליהם של שטחים גדולים 
יותר מחכירים את אדמותיהם לאריטים (מחוסרי-קרקע או 
בעלי חלקות קטנות) תמורת 30% מן היבול(מאדמות־שלחים 
חכורות מקבל שליש מן היבול בעל־הקרקע, שליש בעל־ 
המים, ושליש האריס המעבד). רוב היבול החקלאי — פרט 
לזיתים, לטאבאק, לחלק מן הירקות ולקצת פירות — משמש 
להספקה עצמית. 

בהספקת עבודה לפועלים ערביים מטפלת מחלקה מיוחדת 
במשרד־־העבודה של הממשלה, שמקיימת לשכות מיוחדות 
בנצרת ובמקומות אחרים. פועלים ערביים אינם מתקבלים 
להסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ כחברים 
שווי זכויות וחובות, אך הם רשאים להצטרף לאיגוד המקצועי 
שלה, וכן ליהנות מקרנות העזרה ההדדית. כ 6,000 פועלים 
ערביים שילמו, בסוף 1955 , את המס האחיד של ההסתדרות, 
הכולל דמי קופת-חולים. 

מחלקה מיוחדת של משרד־החינוך מטפלת בבתי־הספר 
הממשלתיים הערביים (עי׳ להלן, חינוך המיעוטים). מלבד 
בתי-ספר אלה קיימים 27 בתי־ספר של הכנסיות והמיסדרים 
הנוצריים השונים, שבהם לומדים כ 3,500 ילד וילדה. משרד־ 
הבריאות מרחיב משנה לשנה את פעולתו בציבור הערבי, 
ובכלל זה — בתוך שבטי־הבדוים בנגב. בין השאר התחילו 
בהקמת בית־חולים לאוכלוסיה הערבית בכפר טירה. משרד- 
הסעד תומך בזקנים, באלמנות וביתומים בין הערבים. שני 
המשרדים מסתייעים בכספי ההקדשות המוסלמיים (הוקף). 

משרד־הדתות מטפל בצרכיהם הדתיים של המוסלמים 
ע״י מחלקה מיוחדת, שמינתה אנשי־דת מוסלמיים, במידה 
שנמצאו בארץ, כדי לקיים את צרכי־העדה. שלא כאנשי 
הכמורה הנוצרית, ברחו כמעט כל אנשי־הדת המוסלמיים 
המוסמכים מן הארץ בימי מלחמת־העצמאות. כיום קיימים 
בישראל 4 בתי־דין דתיים (שרעיים), שבראש כל אחד מהם 
עומד קאדי: בנצרת, בעכו, באיזור התיכון, וביפו (עי׳ 
למעלה, המשפט, עמ׳ 662 ). הקאדים ומסדרי־הנישואים 
מקבלים את שכרם מאוצר־המדינה. נוסף על כך תומכת 
הממשלה ב 70 אימאמים (שליחי־ציבור במסגדים), 3 מטיפים, 
35 קוראיס-לתפילה (מואזינים), 21 שמשים, 15 שומרים על 
המקומות המקודשים. הממשלה ביצעה תיקונים במסגדים 
הרבה וערכה בדק מקיף במסגד הגדול ביותר בישראל — 
מסגד אל־ג׳זאר פחה בעכו. 

המחלקה לעדות הנוצריות של משרד־הדתות דואגת בין 
השאר לשיפורן של דרכי־הגישה למקומות המקודשים על 
הנוצרים! כך נסללו כבישים חדשים להר־תבור, לכנסיית 
הביאטיטודינה שעל־יד טבחה ולכפר־נחום. המחלקה טיפלה 
גם בהחזרת רכוש כנסייתי'נפקד, בהחלפת רכוש בשטחים 
שעליהם חל פיקוח צבאי, בתשלומי פיצויים לניזוקי מלחמת־ 
העצמאות ובפינוי בניינים כנסייתיים שנתפסו, בטיפול 


באורחים ובצליינים נוצריים ובהעברתם של אנשי-דת ותו¬ 
שבים נוצריים לעיר העתיקה(לחג־המולד, לחג הפסחא וכד׳), 
ועוד. מספרם של אנשי־הדת הנוצריים במדינה (כולל עדות- 
כנסיות לא-ערביות: חבשית, ארמנית, קופטית) הוא כאלף. 
160 בתי־תפילה דתיים פתוחים לפולחן, וכן קיימים כ 50 בתי- 
ספר דתיים ועשרות מוסדות של צדקה ואישפוז. המיסדר 
הפראנציסקני העולמי התחיל בבניין כנסיה חדשה וגדולה 
בנצרת במקומה של הכנסיה העתיקה. 

פרט לתושביהן הערביים של יפו, רמלה, לוד, חיפה, עכו 
ולכמה כפרים ערביים, נתונים הערבים בישראל תחת ממשל 
צבאי. ממשל זה מפקח ביחוד על תנועתם של הערבים ממקום 
למקום. הפיקוח מבוצע ע״י מתן רשיונות לתנועה הן לתקו¬ 
פות ארוכות (למסחר, לעבודה׳ ללימוד) והן למועדים קצ¬ 
רים (לביקורים, לריפוי וכד׳). התושבים הערביים מתנגדים 
לממשל הצבאי ותובעים את ביטולו. משנה לשנה גוברת 
התביעה, הנתמכת ע״י שתי מפלגות: הקומוניסטית ומפ״ם. 
ב 1955 מינתה הממשלה ועדה אזרחית (שני עורכי-דין ופרו¬ 
פסור של הטכניון) לבירור הבעיה. החלטת הוועדה היתה, 
שאין לבטל את הממשל הצבאי כל עוד לא נעשה שלום עם 
המדינות הערביות השכנות. הוועדה הציעה כמה תיקונים 
והקלות בפעולת המנגנון של הממשל. 

הנסיונות המועטים, שנעשו עד עכשיו לאירגונה של 
מפלגה מדינית ערבית, לא הצליחו. ערבים נמנים עם חבריהן 
של המפלגה הקומוניסטית (מק״י) ומפ״ם. גם שאר המפלגות 
היהודיות משתדלות לרכוש להן תומכים באוכלוסיה הער¬ 
בית. בבחירות לכנסת השלישית (יולי 1955 ) השתתפו בהצ¬ 
בעה 78,134 ערבים מכלל 86,898 הערבים, שהיו בעלי זכות- 
בחירה. בעד מפא״י הצביעו 10,829 ! בעד שלוש רשימות 
ערביות׳ שהיו קשורות במפא״י — 37,777 ! בעד מק״י — 
11,847 ! בעד מפ״ם — 5,463 ! בעד אחדות העבודה — 1,247 ! 
בעד הציונים הכלליים — 5,064 ! בעד המזרחי — 1,454 ! 
בעד חירות — 331 . בכנסת השלישית יושבים 5 צירים ער¬ 
ביים כתומכי מפא״י, 2 קומוניסטים, 1 — מפ״ם. 

חוג יהודי מצומצם, שהוא מאורגן בחברת "א־ת׳קאפה" 
(״התרבות״), מוציא בתמיכת המדינה ביפו (מסוף 1948 
ואילך) עיתון יומי בערבית בשם ״אל-יום״. תפוצתו — יותר 
מ 2,000 גליונות. מטעם הסתדרוודהעובדים הכללית וברית 
פועלי א״י מופיע מ 1937 ואילך בתל-אביב שבועון ערבי 
בשם "חקיקת אל־אמר" ("האמת שבדבר"). מטעם המפלגה 
הקומוניסטית מופיע בחיפה חצי-שבועון בשם "אל-איתיחאד" 
("האחדות"). גם מפ״ם מוציאה שבועון בערבית בשם "אל 
מירצד" ("המשמר"). 

מ. אם. 

מערכמ־הכריאות. — 1 . שירותי-הרפואה בא״י עד 
אמצע המאה ה 19 . בחנ״ך מובאים נתונים רפואיים הן 
בתיאורים של מבנה גוף-האדם ותפקידיו ובמסירת פרטים 
על מחלות, פגיעות ופצעים, והן בשימושי-לשון לצרכי 
מליצה ומלאכת־השיר. בתקופת־חמקרא היה קיים בארץ מעמד 
מיוחד של רופאים (ירמ׳ ח, כב! דהי״ב טז, יב)! וכן נזכרת 
בתנ״ך הרפואה במומחיות מקצועית במצרים (ברא׳ נ, ב)! 
אך עניין ההסגר במחלות מידבקות היה נתון בידי הכהנים 
(ויק׳ יג—יד) כנציגי ההיגיינה הציבורית. כמה פעמים נזכרות 
מיילדות (ברא׳ לה, יז! שם לח, כח! שט׳ א, טו—כא) ופעם 
אחת חובש (ישע׳ ג, ז — אלא שמשמעותו של ביטוי זה 







715 


האוכלוסיה: מעדכת־הבריאות 


716 


במקומו אינה ודאית). במצוות טהרת־משפחה יש צד היגייני! 
משפטי פגיעות בגוף וקביעת פיצויים חוקיים כוללים בחינה 
ריפויית ("רק שבתו יתן ורפא ירפא׳/ שם׳ כא׳ יט)! יש 
הוראות בדבר היגיינה צבאית(דב׳ בג, י—יד)! טיפול בפצעים, 
וביחוד חבישת שבר־עצמות, נזכרים פעמים הרבה — הן 
כדברים שבפועל והן דרך משל ומליצה (ישע׳ א, ו! שם ל, 
כו; שם סא, א; יחז׳ ל, כא! שם לד׳ ד! תה׳ קמז, ג, ועוד). 

בתקופת־התלמוד גוברת הזיקה לרפואה מחמת הצורך 
להתמצא בדיני־טרפה- מומים, שפוסלים לכהונה, והלכות 
נידה ואישות. יש יסוד להניח, שהרפואה התלמודית היתד. 
מושפעת מן האסכולה של אלכסנדריה. אחד מן הרופאים 
המוסמכים ביותר בדורם של ר׳ עקיבא ור׳ טרפון, תודום 
הרופא, מזכיר במפורש את "אלכסנדריה של מצרים" (משג׳ 
בכורות ד׳, ד׳)! הוא היה, כנראה, ראשה של אסכולה רפואית 
("תודוס הרופא וכל הרופאים עמו", תוספתא אהל׳ ד׳! בבלי 
נזיר נ״ב׳ ע״א) והיה מעוניין בעיקר באנאטומיה וכירורגיה. 
לכל הפחות, אחד מגדולי האמוראים, שמואל — שהיה, אמנם, 
בבלי, אבל למד, כנראה, בא״י —, היה רופא מומחה (ב״מ 
פ״ה—פ״ו! נידה כ״ה, ע״ב). מן ההלכה והסוגיה התלמודית 
ניכר, שהיתה קיימת התחלה של אנטומיה (ע״ע, עמ ׳ 405 — 
408 ) עם ניתוח־גופות במקרים מסויימים! הכירורגיה נזכרת 
פעמים הרבה עם סידורים מיוחדים של הכנת החולה לניתוח 
ע״י סם־שינה והכנסתו לשם ביצוע הנתוח ל״בית־השיש". 
גם הניתוח הגדול באשה יולדת, הניתוח "הקיסרי", נזכר 
("יוצא דופן", משג׳ בכור׳ ח׳, ב׳, ור׳ בבלי ערב׳ ז׳ ע״א). 
ההיגיינה הציבורית בולטת אף היא בתלמוד: שוקי־ירושלים 
היו עשויים להתכבד בכל יום (פסח׳ ז׳, ע״א)! הוצאת־הזבל 
היתה מאורגנת, והוא הוצא דרך שער מיוחד—שער־ד,אשפות. 

גם בתקופה מאוחרת יותר לא נעדרו רופאים יהודיים 
מא״י. אסף הרופא (ע״ע) ישב, כנראה, זמן־מה בארץ. יש 
תעודות מן התקופה שמכיבוש הארץ ע״י הערבים עד מסעי- 
הצלב, שבהן נזכרים שמות של רופאים יהודיים, בעיקר 
בירושלים וברמלה, מהם בתארים מופלגים. אך עיקר שירותי־ 
הבריאות בא״י היה בידי הנוצרים והמוסלמים, שלכמה 
מפעולותיהם בתחום זה באותו זמן היתד, חשיבות בתולדות 
הרפואה בכללה (ע״ע בית־חולים). ב 370 נוסד בי״ח גדול 
בקיסריה ע״י באסיליוס הקדוש! גם באנטיוכיה נזכר בי״ח 
כזה באותה תקופה! מוסדות אלה שימשו אח״כ דוגמה 
למדינות־האסלאם. במלכות־הצלבנים של ירושלים הגיעו גם 
לידי אירגון ותחוקה סאניטאריים מפותחים! בין הרופאים 
היו גם בני־שם, כגון גילבדט האנגלי. נוסדו בתי-חולים, 
שהמפורסם שבהם היה המוסד ע״ש יוחנן הקדוש, שמסביב 
לו נתגבש מיסדר ה״יוהאניטים" או "האחים ההוספיטאלרים", 
שקיבלו עליהם את השירות הרפואי־צבאי. אמנם האבירים 
הלאטיניים בחרו להתרפא ע״י רופאים יהודיים ומוסלמיים, 
כפי שמוכח מן ההתנגדות הנמרצת לנוהג זה, שאנו מוצאים 
אצל סופרי־הזמן הנוצריים, ומן האיסור, שהוציאה עליו 
הוועידה הכנסייתית בניקוסיה ( 1253 )! מכאן, שאפילו בתקו¬ 
פת מסעי־הצלב לא נעדרו רופאים יהודיים מן הארץ. פדיחה 
שלישית של בתי־חולים בא״י מסתמנת במאה ה 14 , הפעם 
בתמיכתם של שליטי־האסלאם (רמלה, שכם, צפת, עזה). מן 
הרופאים, שישבו בארץ ביה״ב המאוחרים, יש להזכיר את 
הרמב״ן׳ וכן את אשתורי הפרחי(ע״ע), שעסק כרופא בעיקר 
בבית־שאן. תיאור של המצב הסאניטארי העגום בסוף המאה 


ה 15 נמצא במכתביו של ר׳ עובדיה מברטינוחי מא״י: מחסור 
ברופאים והעדר טיפול בחולים בירושלים, ואפילו "נושאי 
מתים לא ימצאו בה", נוסף על מצב־תזונד. ירוד מחמת עניות. 

בתקופה החדשה. עד התחלתה של ד,עליה הראשוני- רבו 
המגפות! בדרכו לארץ, ב 1563 , התעכב אליהו מפיסארו זמן 
ממושך בפאמאגוסטה שבקפריסין מחמת הדבר, ששרר אז 
בא״י. מנהיגי הישוב בצפת ישבו זמן־מה בפקיעין, לאחר 
שהוכרחו לעזוב את עירם מפאת הרעשים והמגפה. גם יהודה, 
חסיד (בערך 1700 ) וגם ר׳ חיים בן משה ן׳ עטר ( 1743 ), 
וכן ר׳ משה חיים לוצאטו ( 1747 ), נספו זמן קצר אחר 
עלייתם, האחרון במגפת־הדבר בעכו. הרופא המפורסם טוביה 
כ״ץ (בעל "מעשה טוביה") חי בסוף ימיו, בתחילת המאה 
ה 18 , בירושלים. שירות רפואי חדיש, אף אם בממדים צנועים, 
התחיל מתפתח בארץ רק באמצע המאה ה 19 . 

א. יערי, אגרות א״י, 286 , תש״ג! הנ״ל, מסעות א״י של 
עולים יהודים, 165 , תש״ו; ש. אסף ול. א. מאיר, ספר 
הישוב, ב׳, 25 , 26 . 59 , 127 , תש״ד, יהושע ליבוביץ, לתול¬ 
דות הרפואה בישראל (״יבנה״, ג׳, 184 ואילך), 1949 ! הנ״ל, 
לתולדות בתי־החולים היהודיים ("דפים רפואיים" י״א, ג׳), 
1952 ! .£ ; 1911 , ¥ 07111177 [ ) 7 /ס 10111 ו 11177 ו 1 - 1 /ס 5171 ו 8 , 1 x 115 $ ? .ן 

7111 3 ) 37771117717 1:17111017 ^ 10 01 7/77117711017 ^ 07 ,■ 0 מ 11 ז! $01 זז 101£ זוו 
21 ח 0 םבתז 6 ]ת 1 $£ז 8 ת 0 נ> 11-11101071 [ ¥0 0710 ■<} 71117710 ^ 70 

, 521-1011 . 0 ; 1950 ,( 344-360 , 1 , 05 :>ח 6 ס 5 £ז 1 ' 111510 ' 11 

. 1950 , 1249 , 111 ,) 5071170 / 0 ^ ¥115101 70 !) 70 1017 ) 11717/771110 

יה. ל. 

2 . מאמצע המאה ד, 19 ואילך. מוסדוחדהבריאות 
הראשונים, שנוסדו בא״י בזמן החדש, לא הוקמו בחמתם 
ובכספיהם של תושבי־הארץ אלא בתכניות ובאמצעים שנת¬ 
רמו מבחוץ. המניעים להקמתם של מוסדות אלה היו בעיקרם 
דתיים ופילאנתרופיים, וכאלה כן אלה נקבעו במידה מרובה 
מהערכתה של הארץ כ״ארץ הקדושה". ז( היתד, גם סיבת- 
הדבר, שמוסדות אלה הוקמו במקומות־ישוב, שייחסו להם 
קדושה יתרה. כך נוסד בירושלים ביה״ח רוטשילד ע״י מש¬ 
פחת רוטשילד בשנת תרי״ד ( 1854 ) לזכר מאיר אנשיל 
רוטשילד, מייסדה של שושלודהרוטשילדים. בירושלים נוסדו 
גם ביד,״ח ״ביקור־חולים״בשנת תר״כ ( 1860 ),ביה״ח״מ&גב 
לדך״ בתרמ״ט( 1889 ) וביה״ח ״שערי-צדק״ בתרס״א ( 1901 ). 
נוסף על בתי-חולים אלה נוסדה בירושלים ב 1913 "תחנת- 
הבריאות" ע״י הנדבן היהודי האמריקני נתן שטראום. באותה 
שנה נוסד בה ע״י ד״ר אריה בהם ( 8611111 ) מכון־פאסטר. 
משפחת־רוטשילד הקימה קודם מלחמת־העולם 1 ביודחולים 
בצפת. הקמתם של שני המוסדות האחרונים כבר נבעה 
במידה ידועה מנימוקים לאומיים־יד,ודיים. 

בצד המוסדות היהודיים הוקמו(ע״י המיסיוגים השונים) 

גם כמה מוסדות־בריאות נוצריים, ביחוד בנצרת ובירושלים, 
ששימשו בעיקר את התושבים הלא-יהודיים ואת עולי־הרגל 
המרובים, שהיו באים לארץ. חגורם הממשלתי לא היה ניכר 
בשטח־הבריאות בימי שלטונה של תורכיה בא״י. 

שינוי יסודי במצב־הבריאות בארץ חל עם כיבושה של 
א״י ע״י בריטניה בימי מלחמת־העולם 1 ועם הקמתו של 
המשטר המאנדאטורי. הסתדרות הנשים הציוניות "הדסה" 
באה״ב וההסתדרות הציונית באותה ארץ החליטו, בהשפעת 
המנהיגה של "הדסה" הנךיאטה סולד (ע״ע), לשלוח לארץ 
משלחת של אנשי-רפואה, שתארגן בה את שירותי־ד־,בריאות. 
המשלחת הגיעה לא״י בנובמבר 1918 והיתה ידועה מתחילה 
בשם "קבוצת עזרה מדיצינית של ציוני אמריקה" (קעמצ״א). 
זמן קצר לאחר מכן ( 1922 ) הפכה קבוצה וו ל״הסתדרות 



717 


או־ץ־יעראל 


718 


מדיצעית הדסה* בא״י, שנעשתה החלוצה וסוללת־הדרד 
בשיפורו ואירגונו החדיש של שירות־הבריאות בארץ. 

התפתחותה של הסתדרות־העובדים הכללית הביאה לידי 
ייסודה של קופת-חולים׳ אחד ממוסדות־העזר העיקריים שלה. 
קופת־חולים זו* נסתייעה מתחלה על-ידי "הדסה׳/ "שנתנה 
אישפוז חינם לחבריה ותמכה בה בהקמת בית-החולים הרא¬ 
שון שלה בעמק-יזרעאל. במרוצת-הזמן נתפתחה קדח זו עד 
שנעשתה המוסד הרפואי הגדול והעשיר ביותר בישראל. 
הצמדתה של קוה״ח להסתדרות־ד,עובדים הכללית גרמה, 
שגם גופים ציבוריים ומדיניים אחרים הקימו להם קופות־ 
חולים משלהם, שלא הגיעו להתפתחות כמותית מרובה. 

ממשלת־המאנדאט ראתה את עצמה כמעט פטורה מלדאוג 
לשירותי־הבריאות של הישוב העברי, ולעומת זה פעלה 
במידה ניכרת לטובת השירותים של הלא-יהודים, שלא היו 
מפותחים כל-כך. בשביל אלה האחרונים פתחה ממשלת־ 
המאנדאט כמה בתי־חולים ותחנות לטיפול בתינוקות. נוסף 
על-כך הניחה יסוד לעבודת התברואה בארץ וחוקקה בכיוון 
זה חוקים, שכמה מהם נשארו בתקפם עד היום. 

משיצאו הבריטים מן הארץ עברו תפקידיה של ממשלת־ 
המאנדאט בתחומה של מדינת־ישראל למשרד־הבריאות של 
ממשלת־ישראל. משרד זה ממלא תפקיד כפול במערכת- 
הבריאות בישראל. מצד אחד, הוא מקיים, מפתח ומרחיב 
את שירותיו׳ ומצד שני, הוא מפקח על פעולותיהם של 
מוסדות־הבריאות ומשתדל לתאם אותן. כסדכן הוא חייב 
לקבוע ולכוון את מדיניות־ד,בריאות הכללית של המדינה. 
ביצועם של תפקידים אלה כרוך לפעמים בקשיים מרובים 
מאחר שמוסדות שונים נשענים על אירגונים מפלגתיים 
ומסתייעים בכוחם ובהשפעתם כדי שיוכלו לפעול על־פי 
דרכם וכטוב בעיניהם. מכאן תופעות של חוסר־תיאום 
ושיתוף־פעולה בין החלקים השונים של מערכת־הבריאות. 

בענפים מסויימים של עבודת־הבריאות פועל רק משרד- 
הבריאות בלבד. כל השירותים הבלתי־אישיים מוצאים לפועל 
על-ידיו מתוך השתתפות מסויימת של הרשויות המקומיות: 
העבודה האנטי־מאלארית מרוכזת כולה בידיו; עבודת- 
התברואה — בחלק גדול׳ ורק חלק קטן ממנה נעשה על־ידי 
הרשויות המקומיות; כמדכן מרוכזים בידיו הטיפול באפי¬ 
דמיולוגיה והעבודה למניעת התפשטותן של מחלות (חיסון, 
בדיקות עולים וכד׳). הוא גם מגדיל בהתמדה את חלקו 
באישפוז, בעיקר לחולי ריאה ונפש. כן גדל חלקו של המשרד 
בטיפול באם ובילד, וכיום הוא תופס בו עמדה מכרעת. 

משאר המוסדות, הפועלים בשדר,*הבריאות בישראל, 
העיקריים הם: 

(א) קופת-חולים של הסתדרות־העובדים 
הכללית, שנוסדה ב 1912 . בסוף שנת 1954 היו לה 432,708 
חברים, ומספר הנפשות, שהיתה חייבת לטפל בהם טיפול 
רפואי, הגיע ל 975,000 . התקציב של הקופה ב 1955 הועמד 
על יותר מ 40 מיליז׳ן ל״י. 38% מתקציבה מתכסים על־ידי 
דמי־חבר, 13% ע״י תשלומים בעד שירותים, ו 38% ע״י מם 
מקביל של נותני-ד,עבודה. המדינה משתתפת בתקציב הקופה 
ב 8.6% ׳ ועוד 2% באים מהשתתפויות אחרות. הקופה מעסקת 
כ 6,500 עובדים, מהם כ 1,500 רופאים וכ 1,800 אחיות. כמרכן 
היא מקיימת מספר מרובה של בתי־הבראד״ שיש בהם 1,490 
מיטה. 

מבחינה כספית מיוסדת קוה״ח על העקרון של עזרה 


הדדית — עקרון, שהוא חשוב מבחינת צרכי הקליטה של 
העליה החדשה: בנקודות־הישוב של עליה זו נגרם לקופה 
גדעון גדול, שמתכסה ע״י הנקודות של הישוב הוותיק. דמי־ 
החבר משתלמים בהתאם להכנסה ומהווים חלק מן המס 
האחיד של ההסתדרות. קוה״ח שואפת ליתן לקשורים בה 
עזרה רפואית כוללת ומקפת עד כמה שאפשר והיא מלוה את 
ציבור חבריה בכל משימותיהם: התיישבות חדשה, קליטת 
עליה, וכד׳. אחד מן העקרונות של קו״ח זו הוא פיתוחם של 
שירותים משלה, וכתוצאה מזה הוקמה בארץ רשת ענפה של 
מוסדותיה, שכוללת בתי־חולים (העיקריים שבהם — ביה״ח 
על־שם בילינסון על־יד פתח־תקוה; ביה״ח המרכזי בעמק, 
על-יד עפולה; ביה״ח ע״ש קפלן, על־יד רחובות), בתי- 
הבראה, מרפאות, מכונים ומעבדות, מכונים לריפוי פיסיקאלי, 
בתי־מרקחת, תחנות לטיפול בנשים הרות ו/או תינוקות, 
ועוד. 

בתחילת 1955 היו ברשותה של קדח זו 856 מרפאות 
בכל חלקי־הארץ, שבהן נעשו — במשך 1954 — 7,995,889 
ביקורי־חולים. לכל נפש מבוטחת נעשו באותה שנה 4.1 
ביקורים ראשונים, 4.2 ביקורים חוזרים, ובס״ה 8.3 ביקורים. 

ב 1930 נוסדה ע״י קוה״ח קרן־נכות, שמתפקידה לדאוג 
לחולים הכרוניים שבין חבריה. קרן זו, שהיא קשורה בקופה, 
הקימה מספר מוסדות לחולי ריאה ונפש ולחולים כרוניים 
אחרים. היא גם תומכת במשפחותיהם של חברי-הקופה 
בתקופות־מחלה ממושכות. 

(ב) הסתדרות מדיצינית "הדסה" היתד, אחראית 
להקמתם של חמישה בתי־חולים ורשת נרחבת של מרפאות 
בשנות־ההתיישבות הראשונות אחר מלחמת־העולם 1 . כל 
מוסדותיה עמדו על רמה רפואית גבוהה וצוידו במכשירים 
חדישים. ב 1922 הניחה "הדסה" את היסוד לשירותי הטיפול 
באם ובילד (תחנות לנשים הרות, תינוקות וילדים בגיל 
שלפני ביה״ס, וכן היגיינה של ביה״ס). במרוצת־הזמן נת¬ 
פתחו שירותים אלה, נתקבלו ע״י כל חלקי־האוכלוסיה והגיעו 
לרמה גבוהה ביותר. האחיות הציבוריות העובדות בהם 
נעשו מחנכות של הציבור בהלכות בריאות והיגיינה והן 
תורמות תרומה חשובה ביהוד לעליה החדשה. בין השאר 
יסדה ״הדסה״ את ביה״ס הראשון לאחיות; פתחה את המח¬ 
לקה הראשונה לניתוחי־מוח בישראל; הנהיגה במוסדות- 
הבריאות את הריפוי ע״י עיסוק (ץ(} 3 ז 111€ 3110031 ק! 0€01 ); 
הפנתה את תשומודלבו של הציבור הרפואי לבעיות הרפואה 
המשפחתית, ועוד. לשיא פעולותיה הגיעה "הדסה" כשפתחה 
אחר שנות־הכנה מרובות את ביה״ס לרפואה של האוניבר¬ 
סיטה העברית ( 1948 ). כיום מתרכזת "הדסה" במפעל זה 
ונוטשת מעט־מעט את שאר פעולותיה. נטישה זו היא בהתאם 
לכוונתה הכללית להעביר את מפעליה לרשות האוכלוסיה 
המקומית במידה שהישובים והאירגונים המקומיים מוכשרים 
לממנם ולנהלם. הודות לפעולת "הדסה" בשדה הרפואה היש¬ 
ראלית מושפעת זו בכמה תחומים משיטות הרווחות באה״ב. 

תקציבה של הדסה לשנת 1954/55 הגיע ל 6 מיליון 
ל״י בקירוב. מזה נתכסו כ 4.5 מיליון ל״י מתרומות של 
הסתדרות הנשים הציוניות ״הדסה״ באה״ב, והשאר — 
מתשלומי-החולים ומהכנסות מקומיות אחרות. 

בימי מלחמת־העצמאות הוצא מכלל שימוש ביה״ח האוני¬ 
ברסיטאי, שהוקם ע״י "הדסה" על הר־הצופים, וכיום הוא 
נמצא בשטח מפורז. היא מתכננת את הקמתו של מרכז רפואי 



719 


האוכלוסייה: מערכודהבריאות 


720 



בנייני המרכז הרפואי על הר־הצופים: ביודהחולים האוניברסיטאי של הרסה, ביה״ם לאחיות 
ע״ש ה. סולד וביה״ס לרפואה ע״ש נ. רטנו!*. הבניינים יצאו מכלל שימוש לאחר ניתוק הר־הזוופים 
טמדינת־ישראל בימי טלחטת־ד,עצמאות 


(שיכלול גם את ביה״ס לרפואה) בסביבות עין־כרם, על-יד 
ירושלים. 

(ג) המלב״ו (המוסד לטיפול בעולים נחשלים) הוא 
הצעיר שבאירגונים הרפואיים בישראל. הוא הוקם ב 1950 
ע״י הג׳ו׳ינט, ומטרתו—טיפול בזקנים ובחולים כרוניים שבין 
העולים. ביום עוסק המלב״ן בעיקר בחולים כרוניים ובחולי־ 
שחפת, שצריכים לקסות ( 0 ־ 1131031 ) 011510 ). הוא מקיים 3 
מוסדות לחולי־שחפת, שיש בהם 710 מיטות ו 4 בתי־חולים 
למחלות כרוניות, שיש בהם 600 מיטות. הטיפול בחולי־נפש 
נעשה באמצעות משרד־הבריאות. עם התמעטות העליה 
וצימצום התפשטותה של השחפת נכנס מלב״ן לתוך ה"תיאום" 
של מוסדות־השחפת. הטיפול מיוסד על רישומם של כל חולי־ 
השחפת ואישפוזם ע״י ועדה מרכזת של מוסדות־התיאום, 
שמוסיפים להימצא בבעלות הישנה. התיאום מקיף לא רק 
עולים חדשים, אלא אף תושבים ותיקים. 

המלב״ן מקדיש תשומת־לב מיוחדת לבעיית־השיקום 
ומקיים את מרבז־השיקום היחיד לחולי־שחפת בישראל (נוח־ 
חיים, על־יד חדרה) וכן רשת של 19 בתי־מלאבה "מוגנים", 
שבהם מועסקים 600 עולים נכים. כמו־כן הוקמו ע״י מלב״ן 
17 בתי־זקנים ובתי־תשושים בשביל 3,000 עולים מחוסרי- 
בל ובודדים, שהגיעו בתקופת העליה ההמונית. 

התקציב של המלב״ן לשנת 1954/5 הגיע ל 14 מיליון 
ל״י, והוא מתכסה בולו ע״י הג׳וינט. 

(ד) עיריית ת ל ־ א ב י ב — י פ ו היא היחידה בין 
הרשויות המקומיות, המספקת שירותי־בריאות שלמים 
לתושביה. ברשותה: בי״ח עירוני עם בי״ס לאחיות, בית- 
יולדות, מוסדות לנכים (ילדים ומבוגרים) ושירותים מפות¬ 
חים לרפואה מונעת (תחנות לאם וילד, מרפאות איזוריות, 


היגיינה של ביה״ס). תקציבה, שלשנת 1955/6 הועמד על 
יותר מ 3 מיליון ל״י, מתכסה ברובו מן התקציב העירוני. 

חוץ מן המוסדות הנזכרים קיימות קופות־חולים אלו: 

קו" ח לעובדים לאומיים, שהיא מסונפת להס- 
תדדות־העובדים הלאומית. החברות בקופה זו אינה קשורה 
בהשתייכות מפלגתית או אירגונית מסויימת. העזרה הרפו¬ 
אית, הניתנת על-ידיה, מיוסדת על רשותו של כל חבר 
לבחור לו מרופאי־הקופה ברופא הרצוי לו. העזרה ניתנת 
ברובה בבתיהם של הרופאים. קופה זו אינה מקיימת בתי- 
חולים משלה, ולשם אישפוזם של חבריה היא משתמשת 
בבתי־חולים ממשלתיים וציבוריים שונים. יש לה 71 סני¬ 
פים ו 45,000 חבר ( 121,000 נפש). תקציבה, שמגיע ל 2 
מיליון ל״י בערך, מתכסה באופן זה: 75% מתוך דמי-חבר 
ותשלומים בעד שירותים׳ 15% — ממם מקביל, והשאר — 
מהקצבות של הממשלה והרשויות המקומיות ומתרומות. 

קו״ח עממית נוסדה ע״י הסתדרות מדיצינית "הדסה" 
בשיתוף עם התאחדות־האיכרים ( 1931 ) והגיעה לידי הת¬ 
פתחות בעיקר במושבות הישנות. ב 1952 היו רשומים בה 
12,625 חבר ( 50,000 נפש). — בקופות־החולים של "מכבי", 
הציונים הכלליים ו״אוצר־הרופאים" מאורגנות קבוצות 
קטנות יותר. 

רוב הרשויות המקומיות מבצעות בתחום־הבריאות פעו¬ 
לות. שמצטמצמות בעיקר בפיקוח סאניטארי ובשירותים 
בלתי-אישיים. חוץ מעיריית ת״א—יפו פועלות בשדה- 
האישפוז (בהקף מוגבל) גם העיריות של חיפה ופתח-תקוה 
והמועצה המקומית של נהריה. התקציב של עיריית-חיפה 
למטרות־בריאות לשנת 1954/5 הגיע לכססס, 700 ל״י. 

גם כמה אגודות-צדקה, שפועלות בישראל, עושות 





721 


ארץ־ישראל 


722 


עבודה חשובה בשדה־הבריאות. — מגן־דוד אדו* ם הוא 
אגודה מופרת ע״י החוק׳ שמשמשת מעין הקבלה לאגודות 
הצלב האדום. אגודה זו מקיימת בכל חלקי־המדינה שירות- 
אמבולאנסים לעזרה ראשונה ולהעברת־חולים, מרכזת את 
ענייני תרומות־הדם ובאנק־הדם ומנהלת רשת רחבה של 
קורסים לשם הכשרה לעזרה ראשונה. — הליגה למלחמה 
בשחפת מפתחת בציבור עבודה והסברה לשם הגנה מפני 
השחפת ומקיימת מספר של מרפאות לשחפת בערים שו¬ 
נות. — האגודה לילדים נכים מקיימת בירושלים 
מוסד של אישפוז׳ ובת״א ובחיפה — מרפאות לילדים נכים, 
שרובם הם מנפגעי שיתוק־הילדים. — איגוד ישראלי 
למען נפגעי שיתוק ילדים (אילנשי״ל) מכוון 
לסייע לשיקומם של ילדים, שעברה עליהם מחלת־השיתוק. — 
אגודת עזרת נשים, אחת מאגודות־הצדקה הרפואיות 
הראשונות בישראל, מקיימת בירושלים בי״ח לחולי-נפש.— 
הסתדרות נשים ציוניות (ויצ״ו), אירגון אימהות עובדות 
וכמה איגודים אחרים מנהלים עבודה'בתחומים שונים, 
וביחוד בתחום הטיפול בילד הרך (בתי־תינוקית, מעונות- 
יום וכד׳). 

בתחילת 1955 נמצאו במוסדות־האישפוז השונים ביש¬ 
ראל 11,837 מיטות. חלוקתן, לפי סוגיהן ובעלותן, היתה 
כלהלן: 


מספר המיטות ב 1.1.55 היה מרובה פי שנים וחצי ממספר־ 
המיטות, שהיה בישראל בשעת תקומתה של המדינה. ב 1.1.49 
הגיע המספר הכללי של המיטות במדינה ל 4,626 בלבד. 
מספרן של המיטות גדל ביהוד במוסדות ממשלתיים 
( 1.1.49 — 649 ; 1.1.55 — 1,784 ). 

הטבלות הבאות משקפות את היחס בין התפתחותם של 
שירותי־האישפוז בישראל וגידולה של האוכלוסיה: 


מיטות לאלף תושבים 


1.1.55 

1.134 

1.1.53 

1.1.52 

1.1.51 

1.1.50 

1.1.49 


3.14 

3.15 

3.22 

3.17 

3.41 

3.35 

3.03 

למחלות 

כלליות 

1.01 

1.06 

1.21 

1.04 

0.61 

0.64 

0.71 

לחולי־ריאה 

1.88 

1.62 

1.52 

1.37 

139 

1.32 

138 

לחולי־נפש 

למחלות 

0.68 

0.36 

0.29 

0.21 

— 

— 

— 

ממושכות 

0.15 

0.12 

0.12 

0.14 

0.11 

0.12 

0.14 

לשיקום 

0.03 

0.03 

0.03 

0.03 

0.02 

0.02 

0.05 

לצרעת 

6.89 

6.34 

6.40 

5.98 

5.56 

5.48 

5.33 

בסד־הכל 


בטבלות אלו בולטות כמה תופעות: (א) עליה באישפוז של 
חולי־נפש; (ב) ירידה(לאחר עליה) באישפוז של חולי השחפת 
כתוצאה מהתמעטותה של מחלה זו; (ג) הרחבה ושיפורים 
ניכרים באישפוז של חולים במחלות ממושכות, בעיקר הודות 
לפעילותו של מלב״ן; (ד) ייצוב בתחום האישפוז הכללי. 


ימי-אישפוז לכל מאה תושבים 


1954 

1953 

1952 

1951 


101 

102 

101 

109 

למחלות כלליות 

36 

38 

40 

33 

לחולי־ריאה 

62 

55 

51 

49 

לחולי־נפש 

20 

12 

10 

6 

למחלות ממושכות 

4 

4 

4 

5 

לשיקום 

1 

1 

1 

1 

לצרעת 

224 

212 

207 

203 

ב ס ך ־ה כ ל 


חלוקת בתי־החולים בין איזורי־המדינה השונים אינה 
שווה. מתוך התחשבות באיזור, שממנו בא לכל בי״ח הרוב 
המכריע של חוליו, אפשר לחלק את המדינה לשלושה איזו- 
רים, שכל אחד מהם מקיף שני מחוזות: 


ימי אישפוז כללי 
לכל 100 נפש, 1954 

התקבלויות לבתי־ 
חולים לכל 1,000 
נפש, 1954 

המחוזות 

האיזור 

76.9 

743 

צפת וחיפה 

צפון 

112.3 

95.4 

מרכז ות״א 

מרכז 

107.2 

88.2 

ירושלים ודרום 

דרום 

99.8 

87.4 

כל הארץ 


(ב 1940 היו בישוב היהודי 60.4 התקבלויות לבתי־חולים לכל 
אלף נפש: בירושלים וסביבתה — 92.8 ; בת״א, השרון, השפלה 
ועמק־חפר — 48.3 ! בחיפה, שומרון, עמק־יזרעאל וגבולות בית- 
שאן — 57.2 ; בגליל (העליון והתחתון) ובעמק־הירדן — 112.5 ). 


השלמה חשובה ביותר לאישפוז משמש הטיפול האמבו־ 
לאטורי המפותח, המקיף את כל נקודות־הישוב בלא יוצא 
מן הכלל. הודות לטיפול זה יכלה המדינה לעמוד בימי העליה 
הגדולה, ואף בימים רגילים, במשימה של שמירודהבריאות 
למרות שיעור־המיטות הצנוע שברשותה. הטיפול האמבו- 
לאטורי ניתן בעיקר ע״י קופות־החולים השונות, שבהן מאור¬ 
גנים כשלשה רבעים של האוכלו׳סיה. 

קוה״ח של הסתדדות־העובדים הכללית נוהגת לקבל את 
חוליה במרפאות שלה, שבהן היא מעסקת רופאים עיסוק 
"שלם" או "חלקי", בעוד שקופות־החולים הקטנות מבכרות 
על-םני שיטה זו את שיטת הבחירה המוגבלת של הרופא 
ע״י החבר, וקבלת החולים מחבריהן נעשית עפ״ר בביתו של 
הרופא. הטבלה הבאה (עמ ׳ 723 — 724 ) סוקרת את הנתונים 
החשובים ביחס לחמש קופות־החולים העיקריות ( 1953 ). 

בתנאים המיוחדים של ישראל, שהיא בעלת אוכלוסיה 
רבגונית ושנוסף על כך היא קולטת עליה רבת־מידות, יש 
לייחס ערך מיוחד לפעולות בתחום הרפואה המונעת, המקי¬ 
פות טיפולים שונים באם ובילד: תחנות לטיפול בנשים 
הרות, תינוקות וילדים שלפני גיל ביה״ס ("טיפות־החלב"); 
דאגה להיגיינה בבה״ס; מלחמה בגרענת ובגזזת (מחלות, 
שכמעט נעקרו מתוך הישוב היהודי בתקופת־המאנדאט 


םה״כ 

לצרעת 

לשיקום 

למחלות 

ממושכות 

לחולי־נפש 

לחולי־ריאה 

למחלות 

כלליות 

׳ ״־־—-— סוגי־המיטות 

בעלות ־־—-—_ 

4.381 

60 

100 

30 

1,825 

443 

1,923 

הממשלה 

816 

— 

— 

78 

— 

— 

738 

הרשויות המקומיות 

1,784 

— 

27 

44 

318 

237 

1,158 

קופת-חולים 

1,590 

־־־־ 

— 

722 

— 

868 

— 

מלב״ן 

635 

— 

״־־ 

— 

10 

177 

448 

הדסה 

403 

״־־ 

״־־ 

12 

14 

4 

373 

מיסיון 

566 

— 

112 

58 

120 

— 

276 

מוסדות ציבוריים אחרים 

1,662 

— 

15 

232 

947 

— 

468 

פרטיים 

11,837 

60 

254 

1,176 

3,234 

1,729 

5,384 

בסך־הכל 








723 


האוכלוסיה: מערבחרהבריאות 


724 


הקף־הפעולה, ההכנסות וההוצאות של קופות־החולים העיקריות במדינת־ישראל, 1953 


ס״ה 

קו״ח של 
הציונים 
הכללים 

קד׳ח 

מכבי 

קו״ח 

עממית 

קו״ח 

לעובדים 

לאומיים 

קו״ח של 
הסתדרות 
העובדים 
הכללית 


460,142 

5.872 

8,973 

12,625 

38.789 

393583 

חברים 

1,151,125 

13,290 

21,455 

38,750 

117,859 

959,771 

נפשות 







הכנסות (באלפי ל״י) 

14.095 

102 

252 

321 

630 

12.790 

דמי־חבר 

3.773 

30 

19 

100 

182 

3.442 

חשלום בעד שירותים 

10.621 

11 

14 

61 

146 

10.389 

מם מקביל 

2.368 

26 

10 

35 

46 

2.251 

הקצבות ושונות 

30.857 

169 

295 

517 

1.004 

28.872 

בםך-הכל 







הוצאות (באלפי ל״י). 

24.229 

98 

228 

358 

757 

22.788 

הוצאות־ריסוי 

717 

— 

— 

— 

28 

689 

דמי־מתלד, 

3.219 

21 

62 

68 

297 

2.771 

הוצאוודמינהל 

4.401 

45 

4 

91 

64 

4.197 

הוצאות אחרות 

32.566 

164 

294 

517 

1.146 

30.445 

ב ס ך - ה כ ל 

67.1 

28.7 

32.9 

40 9 

25.9 

73.3 

הכנסה ממוצעת לחבר(ל״י) 

30.6 

17.3 

28.1 

25.4 

16.2 

32.5 

מזה: בתשלומי־חברים 

8.2 

5.1 

2.1 

8.0 

4.7 

8.7 

בתשלומים בעד שירותים 

70.8 

27.9 

32.8 

40.9 

29.5 

77.3 

הוצאה ממוצעת לחבר(ל״י) 

52.7 

16.7 

25.4 

28.3 

195 

57.9 

מזה: הוצאות־ריסוי 

1.6 

— 

— 

— 

0.7 

1.7 

דמי-מחלה 

7.0 

3.6 

6.9 

5.4 

7.7 

7.0 

הוצאות־מינהל 

9.5 

7.6 

0.5 

7.2 

1.6 

10.7 

הוצאות שונות 


ונעשו שוב שכיחות בשנים האחרונות, שנות העליה הגדו¬ 
לה); הזנת תינוקות וילדים קטנים, וכד/ אחד מן ההשגים 
המזהירים של הישוב היהודי בא״י בתקופת־המאנדאט היה 
השיעור הנמוך של תמותת־ד,תינוקות. גל־העליה הגדול, 
שבא לארץ אחר תקומת־המדינה, גרם לנסיגה מסויימת 
בתחום זה, אך שירותי־ד,בריאות משתלטים שוב על המצב, 
כפי שמעידים המספרים הבאים הנוגעים לתמותת התינוקות 
היהודיים בא״י בתקופת־המאנדאט ובמדינודישראל: 


107.6 — 

1924 

123.3 

— 

1923 

132.1 

— 

1922 

116.9 — 

1927 

107.2 

— 

1926 

132.9 

— 

1925 

65.8 — 

1930 

88.9 

— 

1929 

93.4 

— 

1928 

80.5 — 

1933 

85.8 

— 

1932 

81.6 

— 

1931 

68.9 — 

1936 

64.2 

— 

1935 

78.0 

— 

1934 

54.0 — 

1939 

58.5 

— 

1938 

57.2 

— 

1937 

58.0 — 

1942 

55.6 

— 

1941 

59.1 

— 

1940 

35.8 — 

1945 

36.1 

— 

1944 

44.1 

— 

1943 

36.2 — 

1948 

(!)29.2 

— 

1947 

31.5 

— 

1946 

39.2 — 

1951 

46.2 

— 

1950 

(!)51.7 

— 

1949 

34.5 — 

1954 

35.8 

— 

1953 

38.7 

— 

1952 

פעלו יותר מ 400 תחנות לטיפול בילד 

באמצע שנת 1955 


בישובים של המדינה: כמחציתו של מספר זה נמצאו בבע¬ 
לות ממשלתית׳ 175 היו ברשות קוד,״ח של ההסתדרות, 18 
ברשותה של עירית ת״א—יפו, 34 (בירושלים וסביבתה 
הקרובה) ברשותה של הדסה. 80% של התינוקות היהודיים 
בישראל נמצאים בפיקוחה של אחת מן התחנות. בין הלא־ 
יהודים נמוך האחוז של התינוקות הנזקקים לתחנות אלו, 
אבל גם בתוכם ניכרת התקדמות מתמדת בתחום זה ומספרן 
של התחנות הממשלתיות בישוביהם גדל והולך. בין התחנות 
הנמצאות בבעלויות שונות קיימים הבדלים בשיעורי הפיקוח 
והטיפול. בממוצע כללי היו שיעורים אלה ב 1954 כמפורט 
בטבלה שלהלן(עמ׳ 724 ). 

העבודה לשיפור ההיגיינה בבה״ם קשורה בתחנות אלו. 
האחות המטפלת בתחנה מבקרת גם בביה״ס שברובע, מפקחת 
על התנאים ההיגייגים והסאניטאריים שבו, בודקת אח 


הקף הפיקוח והטיפול בתחנות לטיפול בילד, 1954 


ילדים 

בגיל 

שלפני 

ביה״ס 

תינוקות 

נשים 

הרות 


1.9 

0.9 

0.5 

תקוםת־הפיקוח הממוצעת (שנים) 




ביקורים בתחנה לכל נסש בתקופת־ 

8.4 

17.8 

7.6 

פיקוח שלמה 




בדיקות־רוםא לכל נסש בתקופת־ 

1.5 

3.2 

3.0 

פיקוח שלמה 




ביקורי־בית לכל נפש בתקופת־ 

6.9 

2.8 

1.5 

פיקוח שלמה 


התלמידים, וע״י שיעורים והדגמות מקנה להם דרכי־חיים, 
שהם יפים לבריאות. מתוך כך מושגת אחידות מסויימת 
בטיפול במשפחה: אותה אחות עצמה, שעורכת גם את 
ביקורי־הבית, מטפלת בכל בניה; היא מכרת את בעיותיה 
של המשפחה ומסייעת לפתרונן. כך רכשה לה האחות הצי¬ 
בורית עמדת מחנכת של הציבור לשיפור מצב־הבריאות 
שלו וחלקה מרובה בקליטתה של העליה החדשה. 

בשנים האחרונות נעשה צעד חדש בכיוון האירגון של 
שירותי־הבריאות על בסים משפחתי ו/או קהילתי ע״י הקמתם 
של מרכזי-בריאות באיזורים כפריים שונים. מוסדות אלה 
מיועדים לרכז ולתאם את הפעולות לשם הבריאות — הקו- 
ראטיוויות, המונעות והמכוונות לקידום הבריאות (-סבתסזק 
3111631111 ת 0 ! 1 ) כאחת. המרכזים מוקמים עפ״ר מתוך שיתוף 
של מוסדות־בריאות אחדים, שפועלים באותו ישוב. המרכז 
הראשון מסוג זה הוקם ע״י הדסה בשיתוף עם קו״ח בקריית- 
יובל על-יד ירושלים, במסגרת ביה״ם לרפואה. המרכז השני 
הוקם באשקלון החדשה מתוך שיתוף־פעולה של משרד- 
הבריאות, קוד,"ח של הסתדרוודהעובדים הכללית, המועצה 
המקומית והפדראציה הציונית באפריקה הדרומית. משרד- 
הבריאות עוסק כיום ( 1956 ) בהקמתם של מרכזים נוספים 
אחדים לאוכלוסיה היהודית והערבית ומתכנן רשת של מרכזים 





725 


ארץ־ישראל 


726 



בית־החולים ע״מ ט. בילינסוו טייסודה מל קופת־חולים מל הסתדרות־העובדים הכללית. פחודתקוה 













































727 


האוגלוסיה: מערפוד־הכריאות 


728 



תחנה לסיפול באם ובילד (בישוב־עולים) מסעם סשרד־הבריאות של םנמזלודישראל 


כאלה בחלקים שונים של הארץ. אך מטרותיהם ושיטות־ 
פעולתם של מרכזי־הבריאות עדיין לא נקבעו סופית. 

ההשגים של שירותי־הבריאות נתאפשרו במידה מרובה 
ע״י הצות הרפואי, בעל הרמה המקצועית הגבוהה, העומד 
לרשותם. הפיקוח על בשרם של עובדי־הרפואה לסוגיהם 
(פרט לאחיות) נתון בידי המחלקה למקצועות רפואיים של 
משרד־הבריאות, ואילו על כשרן של האחיות מפקחת מחלקת- 
אחיות מיוחדת. מתקומת־המדינה עד 31.8.55 הוצאו רשיר 
נות קבועים ל 3,883 רופאים, וביחד עם בעלי הרשיונות 
הזמניים הגיע מספרם של הרופאים בארץ ל 4,000 בערך. 
מכאן, שבישראל נמצא רופא אחד ל 440 תושבים (אחוז 
גבוה ובלתי־רגיל). אעפ״כ מורגש מחסור ברופאים צעירים, 
וביה״ס לרפואה של האוניברסיטה העברית ו״הדסה", שנפתח 
ב 1949 , ממלא תפקיד חשוב בהפחתתו. עד 31.8.55 קיבלו 
רשיונות־עבודה 212 מבוגריו של בי״ס זה. מספרם של 
רופאי־השינים הגיע באותו זמן ל 915 , ונוסף עליהם נמצאו 
עוד 401 מרפאי־שינים בעלי רשיונות זמניים ( 1:1,300 )< 
מספרם של הרוקחים היה 848 ( 1:2,000 ). כל השיעורים 
הללו הם מרובים מן השיעורים המקבילים להם (באותם 
התחומים), שאנו מוצאים במדינות אחרות. אך הגיל הממוצע 
הגבוה של העוסקים במקצועות הנזכרים נותן מקום לחששות, 
שמספרם יתמעט הרבה אחר תקופה מסויימת. מפני־כן נפתחו 
בתי־ספר לריפוי־שינים ולרוקחות על־יד ביה״ם לרפואה. 
מקצוע־הרפואה על ענפיו השונים עומד בישראל על רמה 
גבוהה. הוא מושפע הרבה מאה״ב, השגיח וסידוריה. 

מתחילת התקופה החדשה בתולדות הרפואה בא״י יוחסה 
חשיבות מרובה לאחות. ב 1918 יסדה "הדסה" את ביה״ם 
השלש־שנתי הראשון לאחיות מוסמכות, הנקרא על שמה 


של הנריאטה סולד. כיום קיימים במדינת־ישראל 12 בתי־ 
ספר 'כאלה בצידם של בתי־חולים ממשלתיים, עירונים, 
ציבוריים ופרטיים. ממאי 1948 עד אפריל 1955 סיימו את 
חוק־לימודיהן בבת״ם אלה 1,448 אחיות מוסמכות, בעוד 
שבמשך כל תקופת השלטון הבריטי ( 1918 — 1948 ) הוסמכו 
1,335 אחיות. נוסף על כך קיימים 13 קורסים לאחיות מעשיות, 
שתקופת־הלימודים בהם היא מ 12 עד 15 חודש. בחמש 
השנים האחרונות ( 1950 — 1955 ) סיימו קורסים אלה 1,196 
אחיות. על־יד בתי־הספר לאחיות קיימים קורסים להתמחות 
בענפים השונים של עבודת־האחות: רפואה ציבורית, 
מילדות, חדרי־ניתוח, פסיכיאטריה, פיסיותראפיה, ועוד. 

מוסדות־הבריאות הגדולים (משרד־הבריאות, קרן־גכות, 
הדסה ומלב״ן) מקיימים בשיתוף קורם שלש־שנתי למטפלים 
בריפוי ע״י עיסוק. מקצוע זה מקובל בעיקר במוסדות לחד 
לים כרוניים לסוגיהם, והמחסור במעסיקות מוסמכות מורגש 
ביותר. כמרכן מקיים משרד־הבריאות קורסים קצרים להכ¬ 
שרת מפקחים סאניטאריים ואנטי־מאלאריים. על-יד בתי- 
חולים שונים, וכן בתוך בתי־ספר מיוחדים, מתקיימים קור¬ 
סים לעובדי־מעבדות, לטכנאי־רנטגן׳ ועוד. הכשרה שיטתית 
מבטחת רמה מתאמת לעובדי־המקצוע. 

א. מ. לונץ, לוח ארץ־ישראל, א׳-י״ט (בפרקי השנה שבכל 
כרך), תרנ״ו-תרע״דו הסתדרות מדיצינית הדסה, עשרים 
שנות שרות רפואי בארץ־ישראל ( 1938-1918 ), 1939 ! י. 
קניבסקי, הביטוח הסוציאלי בארץ״ישראל, הישגיו ובעיותיו, 

ב׳, תש״ב! ח. ש. הלוי, לבעיח תכנון האשפח במדינה 
(הרפואה, ברך מ׳, חוברת ב׳), 1951 ! 5 ** 1 !%** 5 011/1 * 11 *%/ 7 
;( 01101101 ) 5 ) 1952 , 11511113 ־ 01 . 08 , 1 ( 111 ** 51 11 . 0 / 15*1x1 

,()( 1500 * 0 * צ 1 * 0 * 15 *%/ 7 ח 1 ) %{ 011 * 11 * 11 ( 701 , 1 ׳י 310 מ . 5 .מ 

. 1955 
ח. ש. ה. 




729 


ארץ־ישראל 


730 



הבנייז של משרד־האוצר בירושלים 


הכלכלה 

ההכנסה הלאומית. — האומדנים של ההכנסה הלאו¬ 
מית של א״י בתקופת השלטון המאנדאטורי, וכן האומדנים 
של הכנסה זו בתקופת קיומה של המדינה (עד 1954 ), לקויים 
במידת־דיוק מועטת, הואיל והיסודות הסטאטיסטיים, שעליהם 
נתבססו, לא היו מספיקים. להלן מובאים תחילה סיכומי־ 
האומדנים לתקופת ממשלת־המאנדאט, וכן המסקנות, שאפשר 
להסיק על־יסודם. 

ההכנסה הלאומית בתקופה המאנדאטורית מראה 
את חלוקת ההכנסה הלאומית בין היהודים והערבים בס״ה 
ולגולגולת, לפי המחירים השוטפים. 


לוח 1 

חלוקת ההכנסה הלאומית בין היהודים והערבים, 
1936 — 1947 


ההכנסה לגולגולת 
(בלא״י) 

כלל ההכנסה הלאומית 
(במיליוני לא״י) 

השנה 

ערבים 

יהודים 

א״י 

ערבים 

יהודים 

א״י 

16.3 

47.5 

25.5 

15.8 

19.0 

34.8 

1936 

12.5 

37.8 

20.2 

13.0 

17.2 

30.2 

1939 

32.0 

94.0 

51.4 

36.0 

48.0 

84.0 

1942 

34.8 

99.3 

55.0 

40.2 

52.1 

92.3 

1943 

46.0 

128.6 

72.0 

54.9 

70.6 

1255 

1944 

51.3 

138.3 

79.1 

63.3 

80.1 

143.4 

1945 

57.8 

157.4 

90.0 

74.0 

96.0 

170.0 

1946 

67.7 

169.3 

101.0 

90.0 

110.0 

200.0 

1947 


אחר 1939 השפיעה העליה של הוצאות־המחיה על דרגת 
ההכנסות. אם נבטל את ניפוח־ההכנסות, שבא מתוך השפעה 
זו׳ נקבל תמונה של התפתחות ההכנסה הממשית. לשם כך 


יש לחלק את ההכנסות לגולגולת במספרים של מדד הוצאות■ 
המחיה. 


לוח 2 

ההכנסה הממשית של יהודים וערבים בא״י 
1936 — 1947 


הכנסה לגולגולת 

מדד 

הוצאות־ 

המחיה 

ממוצע 

שנתי 

שגה 

ערבים 

יהודים 

כל תושבי א״י 

מדד 

לא׳י 

מדד 

לא״י 

מדד 

לא״י 

100 

16.3 

100 

47.5 

100 

25.5 

100 

1936 

77 

12.5 

80 

37.8 

79 

20.2 

100 

1939 

102 

16.7 

103 

48.9 

105 

26.8 

192 

1942 

91 

14.9 

90 

42.6 

93 

23.6 

233 

1943 

117 

19.0 

112 

53.1 

117 

29.8 

242 

1944 

123 

20.0 

114 

54.0 

121 

30.9 

256 

1945 

134 

215 

125 

59.3 

133 

33.9 

266 

1946 

148 

24.1 

126 

60.0 

141 

35.9 

281 

1947 


בחישוב מדד הוצאות־המחיה הוחל רק ב 1939 . אין להניח, 
שבין 1936 ו 1939 חלו שינויים ניכרים ברמת־המחירים 
הכללית. לעומת זה יש להניח, שבתקופת מלחמת־העולם 11 
לא שיקף מדד־המחירים את התייקרות המחיה בשלמותה. 
משום כך קרוב לוודאי, שעלייתה של ההכנסה הממשית 
בתקופה זו היתר. מועטת מכפי שמציינים המספרים. אעפ״כ 
לא היה בכך כדי לשנות הרבה את המגמה בכללה. 

מן הלוחות המובאים למעלה אנו למדים, שבתקופה שבין 
1936 ו 1947 עלתה ההכנסה הממוצעת של הערבים ב 48% 
ולעומת זה עלתה הכנסה זו אצל היהודים אך ב 26% בלבד. 
ההכנסה לגולגולת של הערבים, שב 1936 היתד. כ 34% מזו 
של היהודים׳ הגיעה ב 1947 בקירוב ל 40% מזו של היהודים. 








731 


הכלכלה: ההכנסה הלאומית 


732 


לוח 3 

מפרנסים בקבוצות המקצועיות והכנסותיהם ב 1936 ו 1944 


הסקטור הערבי 

הסקטור היהודי 


הכנסות 

מפרנסים 

הכנסות 

מפרנסים 

הענף 

% 

באלפי 

לא״י 

% 

מספר 

% 

באלפי 

לא״י 

% 

מספר 

30 

4,441 

62 

162,000 

11 

1,930 

19 

32,000 

1936 

חקלאות 

12 

1,831 

9 

22,000 

21 

3,816 

18 

30,000 

חרושת 

2 

321 

3 

8,000 

9 

1,581 

8 

14,000 

בניה 

21 

3,042 

12 

32,000 

23 

4,289 

19 

32,000 

מסחר ותחבורה 

35 

5,172 

14 

37,000 

36 

6,859 

36 

63,000 

שירותים אחרים 

100 

14,807 

100 

261,000 

100 

18,475 

100 

171,000 

ס״ה 

41 

20,400 

51 

152,000 

12 

9,100 

10 

24,000 

1944 

חקלאות 

7 

3,300 

4 

13,000 

34 

24,900 

27 

66,000 

חרושת 

6 

2,900 

7 

20,000 

4 

2,700 

4 

9,000 

בניה 

17 

8,500 

13 

40,000 

23 

17,000 

18 

45,000 

מסחר ותחבורה 

29 

14,500 

25 

75,000 

27 

19,700 

41 

101,000 

שירותים אחרים 

100 

49,600 

100 

300,000 

100 

73,400 

100 

245,000 

ס״ה 

41 

25,400 

50 

152,000 

12 

9,600 

10 

24,000 

1945 

חקלאות 

11 

6,700 

6 

19,000 

37 

29,800 

27 

66,000 

חרושת 

5 

3,300 

7 

20,000 

4 

3,600 

4 

9,000 

בניה 

19 

12,000 

15 

45,000 

26 

21,400 

22 

55,000 

מסחר ותחבורה 

24 

14,700 

22 

67,000 

21 

17,100 

37 

91,000 

שירותים אחרים 

100 

62,100 

100 

303,000 

100 

81,500 

100 

245,000 

ס״ה 


כל זה מעיד על התועלת׳ שהערבים בא״י הפיקו ממפעל 
ההתיישבות היהודי: באופן ישיר נהנו הערבים מן המחירים 
הגבוהים, שהיהודים שילמו בעד הקרקעות, התוצרת החק¬ 
לאית וחמרי־הבניה, שקנו מהם, וכן משכר־העבודה בבניה 
ובפרדסנות של היהודים, שהיה גבוה ממה שהיה נהוג אצל 
הערבים. באופן בלתי־ישיר נהגו מהתפתחותו של הישוב 
היהודי ע״י העובדה, שהממשלה המאנדאטורית השתמשה 
בחלק ניכר מן המיסים, ששולמו ע״י האוכלוסיה היהודית, 
כדי לממן עבודות ציבוריות בתחום הישוב הערבי, כדי 
להעסיק פקידים ופועלים ערביים, וכדי לסמן שירותי חינוך, 
בריאות ועזרה סוציאלית לטובת האוכלוסיה הערבית. אך יש 
לציין׳ שב 1947 תרמו היהודים, שהיו פחות משליש של 
אוכלוסיית א״י, כ 55% של ההכנסה הלאומית. 

המבנה המקצועי ומקורות ההכנסה לפי חלקי- 
האוכלוסיה ב 1936 , 1944 ו 1945 . 

השינויים הבולטים במבנה המקצועי של הישוב היהודי 
מתבטאים בנסיגה היחסית של החקלאות ממצבה ב 1936 , 
שבו הקיפה 19% של המפרנסים, למצבה ב 1944 וב 1945 
שבו כללה אך 10% מהם, בעליה באחוז של המפרנסים 
בחרושת (מ 18% ב 1936 ל 27% ב 1944 וב 1945 ) ובעליה 
היחסית של מספר המפרנסים בשירותים. מגמות אלו משקפות 
בחלקן את הגיאות, שהמלחמה הביאה בראש ובראשונה 
לתעשיה ולמלאכה של היהודים׳ ובמידה מועטת יותר — 
למסחר ולהובלה שלהם. כמרכן משקפים המספרים שבלוח 3 
את שיתוקה של הבניה — מה שנגרם במידה מרובה ע״י ציפד 
צומה של העליה היהודית בתקופת ה״ספר הלבד והמלחמה. 


שינויים באותו כיוון מראה הלוח הנזכר גם במבנה 
המקצועי של האו׳כלוסיה הערבית: ירידה של החקלאות 
ועליה ניכרת של השירותים, אע״ם שבמידה מסויימת יש 
לייחס שינויים אלה שבלוח לשינויים בהגדרה של המפר¬ 
נסים (למשל, באומדנים האחרונים, בניגוד לקודמים, לא נמנו 
עם המפרנסים בני־המשפחה, שעזרו לראשה בעבודה החקל¬ 
אית). יש להניח, שחלק מן האוכלוסיה החקלאית הערבית 
עבר בזמן המלחמה לתחומי־עבודה אחרים, שבהם נתפרנס 
משירותיו לצבאות בעלי־הברית וכן למעסיקים יהודיים, 
שסבלו מחוסר ידיים עובדות בתקופת־המלחמה. בעוד 
שהאחוז של המפרנסים בחקלאות ירד במידה ניכרת מ 1936 
עד 1944 ו 1945 , עלה חלקה של החקלאות בהכנסה הלאומית, 
ביחוד בישוב הערבי. תופעה זו יש לייחס במידה מרובה 
למדיניות הליבראלית של השלטון המאנדאטורי בקביעת 
המחירים, ששולמו לחקלאים. מדיניות זו הביאה לידי כך, 
שהפלחים, שהיו שקועים בחובות עד התפרצותה של מלחמת- 
העולם 11 , הספיקו להיפטר מחובותיהם בשנות־המלחמה. גם 
ההכנסה של החרושת עלתה במידה יחסית יותר משעלה 
מספרם של המפרנסים. החרושת נהנתה מן ההזמנות של 
הצבאות במזרח התיכון ומן השוק של ארצות־המזרח, שמשנת 
1942 היו מנותקות מספקיהן הקודמים באירופה ובאמריקה. 

אם נראה את החקלאות כאפיינית למקצועות הראשונים 
במעלה, את התעשיה והבניה כמקצועות שניים במעלה, ואת 
שאר המקצועות כשלישיים להם, נוכל להשוות את המצב 
בא״י עם זה שהיה קיים בארצות אחרות׳ לפי השיטה של 
קולין קלארק, כלהלן: 





733 


ארץ־ישראל 


734 


לוח 4 

השוואה בינלאומית של מקורות ההכנסה הלאומית 


אחוז ההכנסה הלאומית במקצועות 

שנד, 

ארץ 

שלישיים 

שניים 

ראשוניים 

59 

47 

30 

41 

11 

12 

1936) 
1945 ) 

א״י, יהודים 

56 

43 

14 

16 

30 

41 

1936) 
1945 ) 

א״י, לא-יהודים 

54.3 

36.2 

9.5 

1950 

ישראל 

54.4 

36.1 

9.5 

1950 

ארצות־הברית 

49.2 

42.0 

8.8 

1950 

בריטניה הגדולה 

35.0 

34.6 

30.4 

1950 

איטליה 

37.1 

34.0 

28.9 

1948 

יאפאן 


חלוקת ההכנסה הלאומית של היהודים, שמשקלה של 
החקלאות בה הוא מועס־ביחס, דומה יותר לזו של הארצות 
המפותחות יותר, כגון ארצות־הברית, מלזו של הארצות 
המפותחות פחות׳ כגון איטליה. בניגוד לכך היה מבנה ההכ¬ 
נסה של האוכלוסיה הערבית בא״י המאנדאטורית דומה לזה 
של ארצות מפגרות יותר, כגון ארצות־הבאלקאן. 

ההכנסה הלאומית במדינת ישראל. השינויים 
הדמ 1 גראפיים הכבירים, שחלו בתחומה של מדינת־ישראל, 
ביחוד בשלוש שנות־קיומה הראשונות — מחמת הבריחה 
ההמונית של הערבים, מצד אחד, והעליה ההמונית של יהו¬ 
דים, מצד שני — השפיעו הרבה על ההכנסה הלאומית של 
המדינה, כפי שמעיד לוח 5 . בלוח זה ניתנת חלוקת ההכנסה 
הלאומית לפי ענפי־הכלכלה העיקריים בשנות 1950 — 1954 
במחירים שוטפים. 


לאור התנודות הגדולות, שבאו בערכה של הל״י בתקופת 
קיומה של המדינה, וכדי להקל על השוואת ההכנסה הראלית 
בשנים השונות, מובאים כל הנתונים שלהלן כשהם מחושבים 
במחירי 1954 . לשם השוואה נכללים בלוחות 6 , 7 , 8 גם 
נתונים מקבילים לשנת 1936 . ערכי היבוא והיצוא חושבו 
לשנות 1950 — 1954 בהתאם לכוח הקניה של הל״י לפי 
השערים הבאים: 


$1.00 — 

0.200 ל״י 

1936 

" — 

" 0.655 

1950 

" — 

" 0.847 

1951 

" — 

" 1.400 

1953 

" — 

" 1.800 

1954 


המחירים הותאמו לפי המדד הבא: 

1936 9.3 * 

1950 40.0 

1951 52.5 

1953 85.2 

1954 100.0 

• בהתאם למדד זה חושבו גם ערכי היבוא והיצוא ל 1936 . 
נוסף על כך הותאמו מרכיבי היבוא בתוך ההשקעה 
הגלמית והבלאי בהתאם לשערים הנזכרים של היבוא. 

בלוח 6 (עמ׳ 735 — 736 ) מובאים החשבונות הלאומיים 
של ישראל בשנות 1936 , 1950 ׳ 1951 , 1953 ו 1954 . 

מלוח זה אנו למדים, שב 1936 וב 1950 תרם היבוא כשליש 
למקורות־הכלכלה הממשיים. ב 1951 עלה חלקו של היבוא 
לשיא של 37 1 / 2 % . ב 1953 וב 1954 ירד משקלו ל 29% — 28 . 
הצריכה תפסה בשנות־העצמאות 74% — 71 מן המקורות, 


לוח 5 

חלוקת ההכנסה הלאומית הנוצרת לפי המקור 

(במחירים שוטפים) 


1954 

1953 

1952 

1951 

1950 

ענפי־הבלכלד, 

% 

במיל׳ ל״י 

% 

במיל׳ ל״י 

% 

במיל׳ ל״י 

% 

במיל׳ ל״י 

% 

במיל׳ ל״י 

13.6 

203 

12.1 

140 

11.9 

104 

7.4 

39 

9.5 

32 

חקלאות . . . . 

.1 

19.7 

295 

20.6 

239 

19.5 

170 

23.3 

123 

24.3 

82 

חרושת ומכרות . . 

.2 

5.9 

88 

5.8 

67 

6.9 

60 

10.2 

54 

11.8 

40 

בניד,. 

.3 

1.8 

27 

2.1 

24 

1.6 

14 


— 


— 

שירותים ציבוריים . . 

.4 

8.1 

122 

7.4 

86 

7.8 

68 

8.5 

45 

6.2 

21 

הובלה (בולל רבבת) . 

.5 

12.6 

188 

11.2 

130 

11.8 

103 

17.2 

91 

17.5 

59 

מסחר. 

.6 

6.8 

102 

6.8 

79 

7.2 

63 





באנקאות, רכוש, בתים . 

.7 

20.8 

311 

22.4 

259 

21.4 

186 

15.9 

84 

15.1 

51 

ממשלה, מוסדות . . 

.8 

10.7 

_ 161 _ 

11.6 

134 

11.9 

103 

17.5 

92 

15.6 

53 

שירותים אחרים . . 

.9 

100.0 

1497 

100.0 

1158 

100.0 

871 

100.0 

528 

100.0 

338 

סך־הבל . . . . 

.10 


מס׳ 2 . חרושת. המספרים ל 1950 ול 1951 בוללים מלאכה. 

מ 1952 ואילך בלולות ההכנסות, שנתקבלו ממלאכה, בשירותים. 
ב 1952 היוו ההכנסות ממלאכה כרבע של הכנסות־התעשיה. 

מס׳ 4 . שירותים ציבוריים. סעיף זה בולל הכנסות 
מייצור־חשמל ומאספקת־מים. ההכנסות מייצור־חשמל בלולות 
ב 1950 וב 1951 במס׳ 2 . ההכנסות של חברות־המים בלולות בשנ¬ 
תיים הללו בסעיפים 1 (הפעלה שוטפת של מפעלי־המים) ו 3 
(הרחבת רשת ההשקאה). 

מם׳ 7 . בנקאות, רכוש, בתים. עד 1951 כולל סעיף 
זה את שכר־הדירה החוקי על דירות שהושכרו. מ 1952 ואילך הוא 


כולל תוספת לשכד־הדירה, שמבטאת את דמי־המפתח המקובלים; 
הם חולקו לכמה שנים. 

מס' 8 . ממשלה. מ 1952 ואילך כלולות ההכנסות, הבאות מן 
הדואר, בס׳ 5 , תחבורה, וההכנסות הבאות ממפעלים חרשתיים, 
בגון המדפיס הממשלתי, מפעלי־חצץ של מחל׳ העבודות הציבוריות, 
ומפעלים, שבהם יש לממשלה יותר ממחצית־המניות — בם׳ 2 . 

מס׳ 10 . זהו סך "ההכנסה הנוצרת", ז. א. ההכנסה הלאומית 
קודם ניכוי הריבית, הרווחים וכר, ששולמו לזרים. ניכוי זה מביא 
לידי ״ההכנסה הלאומית שנתקבלה״ בלוחות 6 ו 9 . 


מלוח 5 מסתבר, שייצור של סחורות (חקלאות ותעשיה) 
תרם בכל השנים כשליש להכנסה הלאומית. לעומת זה 
נטלו השירותים (סעיפים 6 , 7 ׳ 8 , 9 ) בכל השנים, חוץ 
מב 1950 , למעלה מ 50% מן ההכנסה הלאומית. ענף־הבניה 
הצטמצם מ 1952 ואילך עד כדי מחצית משקלו ב 1950/51 
(שנים של אינפלאציה ועליה המונית), ואילו חלקם של 
הממשלה והמוסדות הלאומיים נמצא בסימן עליה. 


בעוד שב 1936 לא תפסה אלא 56% בלבד. בתוך מידות־ 
הצריכה הכלליות הללו עלתה הצריכה הציבורית (של הממ¬ 
שלה ומוסדות אחרים) מ 3% ב 1936 ליותר מ 14% ב 1953/54 . 
כמו־כן למדים אנו מלוח 6 , שחלקה של ההשקעה הגלמית 
בכלל האמצעים שעמדו לרשות המשק ירד מ 32% ב 1936 
ל 24% ב 1950 , ל 20% ב 1951 , ול 20% — 18 בשנתיים האח¬ 
רונות, ובדומה לזה ירד חלקו של היצוא מ 12% ב 1936 






735 


הכלכלה: ההכנסה הלאומית 


736 


לוח 6 

חשבונות לאומיים של מקורות־הכלכלה במדינת־ישראל והשימוש במקורות אלד. 
ב 1936 , 1950 , 1951 , 1953 19541 (במחירים של 1954 ) 


1954 

1953 

1951 

1950 

1936 

יהודים 



במיל׳ ל״י 

% 

במיל׳ ל״י 

% 

במיל׳ ל״י 

% 

במיל׳ ל״י 

% 

במיל׳ ל״י 



1,461 

61.3 

1,309 

50.2 

1,005 

53.2 

845 

54 

203 

מקורות: 

1 . הכנסה לאומית שנתקבלה 

5.9 

141 

4.9 

105 

8.5 

170 

10.1 

160 

3 

15 

2 . מיסי-עקיסים 

נקיים מתמיכות 

4.2 

100 

4.5 

97 

3.9 

78 

4.6 

73 

9 

32 

3 . בלאי. 

71.6 

1,702 

70.7 

1,511 

62.6 

1,253 

67.9 

1,078 

66 

250 

4 . תפוקה גלמית . . . 

28.4 

675 

29.3 

624 

37.4 

750 

32.1 

510 

34 

131 

5 . יבוא. 

100.0 

2,377 

100.0 

2.135 

100.0 

2,003 

100.0 

1,588 

100 

381 

6 . סך־הכל של 

המקורות ( 5+4 ) 

56.2 

1,335 

57.3 

1,224 

58.9 

1,179 

56.2 

892 

53 

201 

שימוש במקורות: 

7 . צריכה— סרטים . . 

15.4 

366 

13.8 

295 

14.6 

293 

14.5 

230 

3 

15 

ממשלה וכר. . . . 

71.6 


71.1 

1,519 

73.5 

1,472 

70.7 

1,122 

56 

216 

סך־הכל של הצריכה . . 


433 

19.9 

424 



23.8 

378 

32 

121 

8 . השקעה גלמית . . . 


243 

9.0 

192 

6.5 

131 

5.5 

88 

12 

44 

9 . יצוא . 


2,377 


2,135 


2,003 

100.0 

1,588 

100 

381 

10 . םך-הכל של השימוש 

במקורות ( 9+8+7 ) 


לוח 7 

החיסכון במשק הלאומי במדינת־ישראל (במחירים של 1954 ) 


1954 

1953 

1951 

1950 

1936 


% 

במיל׳ ל״י 

% 

במיל׳ ל״י 

% 

במיל׳ ל״י 







432 


432 







1 . יבוא־הון(יבוא פחות יצוא) 

76 

333 

70 

327 







2 . השקעה נקיה (השקעה 

גלמית פחות בלאי) 

24 (־) 

-99 

(-)30 

~ 105 

(-)48 

-297 

28 (־) 

-117 

+ 2 

+ 2 

3 . חיסכון נקי( 1 פחות 2 ) . 

100 

1,602 

100 

1,414 

100 

1,175 

100 

1,005 

100 

218 

4 . תפוקה נקיה . . . . 

107 

1,701 

109 

1,519 

125 

1,472 

111*/7 

1,122 

99 

216 

3 צריכה. 

7 ־ 

99 ־ 

-9 

-105 

-25 

-297 

2 /* 11 ־ 

-117 

+ 1 

+2 

6 . חיסכון נקי( 4 פחות 5 ) . 


לוח 8 

השימוש במקורות נקיים, שעמדו לרשותה של כלכלת־ישראל 

(במחירים של 1954 ) 


1954 

1953 

1951 

1950 

1936 


% 

במיל׳ ל״י 

% 

במיל׳ ל״י 

% 

במיל׳ ל״י 

% 

במיל׳ ל״י 

% 

במיל׳ ל״י 


66 

1,335 

66 

1.224 

66 

1,179 

62 

892 

66 

201 

צריכה פרטית . . . . 

18 

366 

16 

295 

16 

293 

16 

230 

5 

15 

צריכה ציבורית . . . 

16 

333 

18 

327 

18 

322 

22 

305 

29 

89 

השקעה נקיה . . . . 

100 

2,034 

100 

1,846 

100 

1,794 

100 

1,427 

100 

305 

סה״כ של המקורות, שעמדו 
לרשותה של כלכלת־ישדאל 


ל 5 1 / 2 % ב 1950 . מכאן ואילך — עד 1954 — באה עליה מת¬ 
מדת בחלקו של היצוא עד שהגיע ל 10% ב 1954 . 

לוח 7 מראה, שבכל השנים הנסקרות בו׳ חת מב 1936 , 

היה החיסכון שלילי, ז. א. יבוא־ההון עלה על ההשקעה 
הנקיה׳ והצריכה, הפרטית והציבורית, עלתה על התפוקה 
הנקיה. 

עם זה ראוי לציין, שהצריכה הפרטית, כפי שמשתקף 
מלוח 8 ׳ היתה יציבה־ביחס> שהדי בכל אחת מן השנים 
הנסקרות בלוח הנזכר נטלה צריכה זו כשני־שלישים מכלל 
המקורות, שעמדו לרשות המשק, ואילו השליש האחרון נת¬ 


חלק במידה בלתי-שווה בין הצריכה הציבורית וההשקעה 
הנקיה. 

הואיל וחלק ניכר של יבוא-ההון עבר דרך תקציבי הממ¬ 
שלה, יכלה הממשלה להרחיב את ההשקעה ע״י צימצום 
הוצאותיה השוטפות׳ וכן יכלה — לשם הרחבת הוצאותיה 
השוטפות — לצמצם את ההשקעה, במקום לגייס חסכונות 
מן האוכלוסיה. 

הלוח הבא מראה את התפתחותם של התפוקה הגלמית, 
הצריכה הפרטית׳ יבוא־ההון וההשקעה הגלמית לגולגולת 
(במחירים של 1954 ): 

















737 


ארץ־־ישראל 


738 


התפוקה, הצריכה, יבוא־הה(! וההשקעה לגולגולת (במחירים של 1954 ) 


השקעה גלמית 

יבוא־הון 

צריכה פרטית 

תפוקה גלמית 

השנה 

(*) 

ל״י 

(*) 

ל״י 

(*) 

ל״י 

(*) 

ל״ י 


302 


217 


"503 


625 

1936 

- 0.0 

298 

+3.1 

333 

+ 2.4 

704 

+ 2.0 

851 

1950 

-10.0 

268 

+ 24.3 

414 

+ 12.1 

789 

-1.4 

839 

1951 

- 2.2 

257 

20.5 ־ 

262 

-3.1 

742 

+ 4.5 

916 

1953 

- 0.4 

256 

2.3 ־ 

256 

+ 6.3 

790 

+ 9.9 

1007 

1954 


(*) עמודה זו מראה את השינוי שבא בכל שנה לגבי התקופה הקודמת (ב%, בחשבון ריבית דריבית). 


הלוח מראה, שמ 1950 ל 1951 נתמעטה התפוקה הממשית, 
ואילו הצריכה גברה במידה מרובה הודות ליבוא־ההון הגדול 
של אותה שגה. מ 1952 •ואילו ניכרות מגמות הפוכות, כלומר 
ירידה של יבוא־ההון׳ מצד אחד, וירידה של הצריכה (או 
עלייתה במידה פחותה מגידול התפוקה לגולגולת), מצד 
שגי — תופעה, שמעידה על הבראה מסויימת. ההשקעה 
לגולגולת אינה מראה גידול כמותי עד 1950 . היא יורדת 
מ 1950 ל 1951 עם עלייתה של הצריכה הפרטית, ואילו אח״כ 
היא נשארת פחות או יותר יציבה. 

כדי לעמוד על התפתחותה של דרגודההכנסות בתקופת. 
קיומה של המדינה, וכן כדי לאפשר השוואה של דרגה זו 
אל דרגודההכנסות בתקופה המאנדאטורית, חושבה ההכנסה 
הממשית לנפש במחירים של 1954 . לשנים שקדמו ל 1950 
נעשתה אכסטרפולאציה בהתאם למדדי הוצאות־המחיה של 
הסוכנות היהודית לא״י ושל ממשלת־המאנדאם. מתוך כל 
החישובים הללו נתברר, שההכנסה לגולגולת עלתה בתקופת 
1947 — 1954 בכ 41% (ר׳ לוח 9 ). 

לוח 10 מראה את ההשקעות הגלמיות במשק הלאומי 
לפי ענפי־ההשקעה, במחירים של 1954 . חישוב המחירים 
נעשה על־יסוד מדד כוח־הקניה (ר׳ למעלה, עמ ׳ 734 ) לשנות 


לוח 9 

ההכנסה לנפש (במחירים של 1954 ) 


מדד 1954 — 100 

הכנסה לנפש לפי 
המתירים של 1954 

מדד כוח־הקניה 
של הל״י 

הכנסה לנפש 
ל״י 

הכנסה לאומית 
במחירים שוטפים 
במיליוני ל״י 

אוכלוסיה 
ממוצעת(באלפים) 

שנה 


(5) 

(4) 

(3) 

(2) 

(1) 


66 

571 

29.6 

169 

110 

650 

*1947 

72 

627 

36.5 

229 

240 

1,046 

1949 

77 

668 

40 

267 

338 

1,267 

1950 

78 

672 

52.5 

353 

528 

1,494 

1951 

88 

761 

70 

533 

856 

1,606 

1952 

97 

837 

85.2 

713 

1,176 

1,650 

1953 

100 

865 

100 

865 

1,461 

1,689 

1954 


• האוכלוסיה היהודית בלבד. 


1949 ו 1952 ומדד הוצאות־הבניה ל 1953 ו 1954 . מחוסר אפש¬ 
רות של חלוקה בין ענפי־ההשקעה, הובאו ההתאמות ע״ח 
ערכי־היבוא בחוד ההשקעות בסוף הלוח. 


לוח 10 

השקעה גלמית (במחירים של 1954 ) 

(במיליוני ל״י) 


% 

1954-1949 

1954 

1953 

1952 

1951 

1950 

1949 

הענף המשקיע 

21.3 

482 

118 

106 

84 

48 

75 

51 

1 . חקלאות והשקאה (א) . 

17.3 

392 

68 

94 

107 

48 

43 

32 

2 . חרושת, חשמל ומחצבים 



40 

69 





חרושת. 



9 

12 





חשמל. 



19 

13 





מחצבים . . . . 

49.0 

1,107 

167 

174 

277 

230 

165 

94 

3 . בניה. 



135 

131 

228 

209 

130 


דיור. 



32 

12 

9 

(ב) 

(ב) 


בנייני־ציבור . . . 




31 

40 

21 

35 


עבודות ציבוריות . . 

[0.8] 

(17) 

(ב) 

(ב) 

6 

11 

(ב) 

(ב) 

4 . ממשלה. 

[2.7] 

(61) 

7 

26 

22 

6 

(ב) 

(ב) 

5 . מסחר ושירותים . . . 

7.6 

172 

43 

24 

32 

15 

36 

22 

6 . תחבורה . . . . 

[1.3] 

[30] 

30 

(ב) 

•- 

•_ 

•_ 


7 . שינויים במלאי . . . 

100.0 

2,261 

433 

424 

528 

358 

319 

199 

סד־הכל . 


179 

0 

0 

0 

42 

59 

78 

התאמות . . . . 


2,440 

433 

424 

528 

400 

378 

277 

סי׳ה מותאם(מעוגל) . . 









סטיה מן הממוצע השנתי 



+ 6 

+ 4 

+ 30 

2 ־ 

7 ־ 

32 ־ 

[ 406.7 ], ב% . . . 


• אץ נתונים. 

(א) השקעות בשיכון מתיישבים חדשים כלולות בסעיף ״חקלאות״ בשנות 1949 ו 1950 ובסעיף "בניה" בשאר השנים. 

(ב) כלול בסעיפים אחדים. 








739 


הכלכלה: העושר הלאומי 


740 


מלוח זה אנו למדים, שב 6 השנים הנסקרות בו הושקעו— 
במידה שאפשר למדוד את ההשקעות — כ 2,440 מיליון ל״י 
(לפי מחירים של 1954 ). כמעט החצי של סך זה הושקע 
בבניה של דירות ובנייני־ציבור ובעבודות ציבוריות; קצת 
פחות מרבע ממנו הושקע בחקלאות ובהשקאה, שישית ממנו 
הושקעה בחרושת, בחשמל ובמכרות, והשאר בתחבורה וב¬ 
שירותים. 

כמרכן למדים אנו, שהקף־ההשקעה התנודד בין 32% 
למטה מן הממוצע השנתי של 1949 ובין 30% למעלה מן 
הממוצע ב 1952 . מה שנוגע לאיכותה של ההשקעה, ז״א 
למידת הוצאתה למטרות בעלות עדיפות ולמטרות פחותות- 
ערך, הערכתה תלויה בקביעת קנה־מידה לאיכות. אם נראה 
בהשקעות בדיור, עבודות ציבוריות ובניינים ציבוריים 
השקעות פחות עדיפות מכל שאר ההשקעות, ואם נוציא 
את ההשקעות, שנעשו בבניה, מן הסך הכללי של ההשקעות 
(לפני ההתאמה של ערכי־היבוא), נקבל את התמונה הבאה: 


סטיה מן 
הממוצע 

השקעה בלי 
בניה 

(לפני ההתאמה) 


במיליוני ל״י 

-46 

105 

1949 

21 ־ 

154 

1950 

29 ־ 

138 

1951 

+ 29 

251 

1952 

+ 29 

250 

1953 

+ 37 

266 

1954 

+ 0 

194 

ממוצע שנתי 


המסקנה המתקבלת מסיכום זה היא שההשקעה הנחשבת 
ליצרנית יותר היתה ב 1952 — 1954 גבוהה הרבה משחיתה 
בשלוש השנים הראשונות לקיומה של המדינה. נראה, שה¬ 
צורך לקלוט עליה המונית גרם להפנייתם של מקורות- 
השקעה חשובים לשיכון ולצימצומן של ההשקעות בענפי- 
ייצור ובתחבורה. 

א. ל. גרינבאום [געתון], ההכנסה הלאומית של ישראל 
(שיבת־ציון, א׳, תש״י); הנ״ל, כלכלת ישראל בשנת 1950 
(הלשכה המרכזית לסטאסיסטיקה, פירסום מיוחד מס. 1 , 
ירושלים, תשי״ב- 1952 ); ד. קרימר, אומדנים ארעיים של 
ההכנסה הלאומית של ישראל, 1953-1952 (הלשכה המר¬ 
כזית לסטאטיסטיקה, פירסים מייד־ מס. 29 , ירושלים, 
תשס״ו — 1955 ); 1 ) 071 10 ( 111101 ,ךתטבו 1 תשטז 0 .. 1 

;( 1051111110 011 ז 03 ל 0 א 010 ־ 1100001 ) 1936 , 010511710 ? 171 1 ( 011110 
011770717 01 8111101:71 1 ( 510117111 00170101 , 31051100 ? 0£ .ז׳\ 3 > 
010571710 ? / 0 171007710 1107107101 , 1.01105 .ן .? ; 44 19 , 5707157105 
; 1948 • 945 1 010511710 ? / 0 171007770 1407107101 ,. 101 ; 1946 • 44 ( 77 
.( 51311 ץז 1$0 ׳\ 1 > 3 / . £000 ) 1954 , 157001 / 0 ץ 5/77110 0017077110 ? 

א. ל. גע. 


העושר הלאומי. — המכוון במונח זה הוא כלל הציוד 
הפרודוקטיווי בנכסים מוחשים, שעומדים לרשותה של האומה 
בתהליכי־הייצור שלה ומפיקים תפוקה מסויימת, וכן מטבעות- 
זהב ושטרי־ערך זרים, שבהם יכול המשק הלאומי לרכוש 
לעצמו סחורות או שירותים מחוץ־לארץ, נוסף על אלה שהם 
מצויים או מיוצרים בתוכה. כיסוד לקביעת ערכם של רוב 
הנכסים הנזכרים משמשת השקעת־ההון הדרושה להבאתם 
מחדל או לייצורם בארץ. קשה יותר האומדן של נכסים, 
שהם מורשה של דורות קודמים, ושל ערכים כלכליים שנו¬ 
צרים במשק פרימיטיווי, שאינו מבוסס על חשבון כספי. 
נכסים כאלה מוערכים על־פי כוח־תפוקתם ועל־יסוד אומדן 
של ההון הדרוש להשגת תפוקה כז 1 במשק חדיש. הקרקע 
אינה מוערכת על יסוד שטחה בלבד; אך יש לוותר על ניחו¬ 
שים בדבר ערכם של אוצרות־הטבע שבאדמת־המדינה או 
במימיה. בסקירה ז 1 לא הובאו בחשבון אלא הסכומים, שהוש¬ 
קעו בהכשרת־קרקעות ובהקמת המנגנון לייצור חקלאי 
ולהפקה של חמרים טבעיים. הסיכומים הבאים כוללים איפוא 
נכסים פרודוקטיוויים מוחשים (או נזילים), שהם נתונים 
לחידוש. 

עם תקומתה של מדינת־ישראל בא מפנה מכריע הן בשי¬ 
טת המיון הסטאטיסטי והן בטיבו של העושר הלאומי עצמו. 
השינויים, שחלו בין 1946 לסוף 1949 , נגרמו לא רק ע״י 
ההשקעות הממשיות הניכרות׳ שנעשו ב 1947 ו 1949 , אלא גם 
ע״י עליית המחירים ושערי־החליפים למטבע־חוץ, ובמידה 
פחותה־ביחס — ע״י נזקי־המלחמה, שנגרמו ב 1948 . מפנה 
חשוב יש לראות גם בשינוי מקומם של האקטיו והפאסיו 
במטבע־החוץ בחשבון העושר הלאומי. 

בשנות העשרים, וביחוד בשנות השלושים, נצטברו עדפי- 
הון (של יחידים ומוסדות), שעלו על צרכי־היבוא של מוצרי- 
תצרוכת ונכסי־השקעה, ובתקופת מלחמת־העולם וו נתרבו 
הכנסות־החוץ ע״י המאמץ המלחמתי — הצבאי והכלכלי —, 
שנעשה ע״י הישוב׳ וביחוד ע״י ההוצאות של הצבא הבריטי 
בארץ, בעוד שאפשרויות־היבוא ופעולות־ההשקעה נצטמצמו 
הרבה. מ 1948 ואילך גדל יבוא־ההון, אך חלק ניכר ממנו 
לבש (בפעם הראשונה בתולדות המשק היהודי בארץ) צורה 
של חובות־חוץ; אעפ״כ נתרוקנו בהדרגה הרזרוות של 
מטבע־חוץ מחמת מאזן־המסחר השלילי, שנגרם במידה ניכרת 
ע״י צדכי־הביטחון, מצד אחד, וע״י צרכי האספקה וההשקעה 
בשביל העליה ההמונית, מצד שני. רק ב 1953/54 התחילה 
מצטברת שוב רזרווה צנועה במטבע־חוץ בהקף של אחוז 
קטן מכלל ההתחייבויות לחוץ־לארץ. 


טבלה 1 

התפתחות העושר הלאומי בתקופת־המאנדאט לפי הבעלות של הגורמים השונים 

(באלפי לא״י) 


לפי המחירים השוטפים 

לפי רמת־המחירים ב 1937/38 

נכסי־קבע בבעלות של: 

סוף 1946 

סוף 1944 

1939 

1930 

1920/22 

129,000 

97,000 

83,000 

24,000 

5,000 

יהודים 

65,000 

57,000 

54,000 

32,500 

22,000 

לא־יהודים 

20,800 

18.000 

14.000 

8,000 

2,500 

הממשלה 

17,000 

12,000 

7,500 

2,500 

1,000 

זרים 

232,000 

184,500 

158.000 

67,000 

30.500 

סך־הכל בלא נבסי־חוץ 

111,000 

99,500 

15,000 

3,500 

9,500 

השקעות־חוץ נזילות 1 

33,500 

13,500 

7,000 

4.500 

- 

מלאי מסחרי 1 

376,500 

297,500 

180.000 

75,000 

40,000 

בסד־הבל 





741 


ארץ־ישראל 


742 


עם זה יש לזכור׳ שגם במדינת־ישראל מורכב יבוא־ההון 
בעיקרו מהעברות "חדצדדיות", שאינן גוררות התהוות של 
חובות. אמנם משקלן של העברות־ההון הפרטיות (ע״י 
עולים או משקיעים אחרים) פחת בשנים האחרונות׳ אך 
לעומת זה הוסיפו לזרום לארץ סכומים גדולים מן המגביות 
הלאומיות והציבוריות, מן המענקים של ממשלת־אה״ב ומן 
השילומים של גרמניה המערבית. 

בכל שלבי־ההתפתחות של העושר הלאומי בישראל מש¬ 
תקפת אי־התאמה מסויימת בין הערך הכללי של התוספת 
בנכסים, שבאה מתוך השקעות חדשות, ובין ההקף של יבוא־ 
ההון: הסכומים, שזרמו מחו״ל לתוך המשק הישראלי, לא 
נתגבשו בשלמותם בצורת נכסים, שאפשר להגדירם כעושר 
לאומי. צבירת ההון בארץ והחסכונות העצמיים של הישוב 
תרמו רק במידה מועטת־ביחס למימון ההשקעות והפיתוח. 
את ההפרש בין יבוא־ההון ובין גידולו של העושר הלאומי 
יש להסביר בעיקר בסיבות הללו: א) הפסד של הון, שהוש¬ 
קע בנסיונות שנכשלו; ב) הוצאת חלק מיבוא ההון הציבורי 
לצרכים שוטפים (הוצאה, שבחלקה היתד, בלתי־נמנעת 
בתנאי העליה ההמונית) ולפעולות מחקר ופיתוח ושירותים 
סוציאליים, שלא נתגבשו בנכסים מוחשים; ג) נזק מסויים, 
שנגרם לנכסים בזמנים של מלחמה ומהומות. 

את התפתחות העושר הלאומי בתקופת קיומה של מדינת- 
ישראל יש, איפוא, לתאר בצורה שונה מזו, שבה תוארה 
התפתחות זו בתקופת־המאנדאט. שוני זה מתגלה בבירור 
מתוך השוואת טבלה 1 לטבלה 2 : 


ההרכב של העושר הלאומי נאמד בתחילת שנת 1952 
(לפי המחירים באותו תאריך) כלהלן: 


סוגי העושר הלאומי במדינת־ישראל בתחילת 
שנת 1952 לפי מחירים שוטפים 
(במיליוני ל״י) 


117 

א) תעשיה ומלאכה, בלא בניינים. 


ב) חקלאות (עם בניינים והכשרת־קרקע, 

180 

מתקני־הכשרה וכד׳) 

108 

ג) הממשלה והרשויות המקומיות. 

27 


35 

ה) מלאי מסחרי(בלא תעשיה חקלאית וכד׳). . . 

30 


480 


422 

ז) בניינים (כולל 17 מיליון ל״י ע״ח בנייני־תעשיה). 

902 



מבחינת הבעלות יש, כמובן, להביא בחשבון לא רק את 
מחזיקי הנכסים המוחשים ואת מנהליהם, אלא גם את 
בעלי התביעות ( 1$ מ 1 ג 01 ) הפרטיים והמוסדיים, שבכספם 
מומנו נכסים הרבה. גדל והלך חלקן של ההשקעות, שמומנו 
באמצעות התקציבים הציבוריים, המבוססים ביהוד על 
תרומות־חוץ של המוסדות הלאומיים ועל מקורות־החוץ של 
הממשלה, כגון מלתת, המענק האמריקני והשילומים מגר¬ 
מניה המערבית. הטבלה הבאה מראה את מידת השתתפותו 
של ההון הציבורי־הממלכתי במימונן של ההשקעות, שבוצעו 


סבלה 2 


התפתחות העושר הלאומי במדינת־ישראל ב 1950 — 1954 (במיליוני ל״י) 


1954 

1953 

1952 

1951 

1950 


2,545 

1,705 

875 

590 

(*430 

א) הנכסים המוחשים 

1 . השווי הכולל בתחילת־השנה . . . . 

775 

515 

630 

130 

45 

2 . תוספת ערך מחמת עליית־מחירים . . 

3,320 

2,220 

1,505 

720 

475 

3 . ש 1 וי העושר הישן בסוף השנה . . . 

440 

325 

200 

155 

115 

4 . השקעות חדשות במחירים שוטפים . . 

3,760 

2.545 

1,705 

875 

590 

5 . סה״כ של השווי במחירים שוטפים בסוף- 

95 

15 

5 

10 

20 

ב) נכסים נזילים 

6 . היתרה הנקיה של זכויות חו״ל בבאנקים 
ובבאנק המרכזי (שערי־חליפים שוטפים) 

3.855 

2,560 

1,710 

885 

610 

7 . סך־הכל הכולל (א+ב, בלא ניכוי הבלאי) 

810 

375 

120 

65 

25 

ג) חובות־החוץ של הכלכלה הלאומית 

8 . יתדות של חובות, חוץ מאלה שהיו בתחי־ 
לת־השנה לפי שער־החליפים של אותו זמן 

— 

375 

180 

— 

— 

9 . ההאמה לשינוי שער־החליפים . . . 

25 

60 

75 

55 

40 

10 . תוספת נקיה לחובות־חוץ במשך השנה 
(בקירוב) . 

835 

810 

375 

120 

65 


3,020 

1,750 

1,335 

765 

545 

סה״כ של הנכסים הנקיים (§ 7 פחות § 11 ) 


*) נוסף על כך היו קיימות בסוף 1949 זכויות־חוץ גלויות בבאנקים ובמחלקח־ההוצאה בסכום נקוב של 40 מיליון ל״י בקירוב, לפי 
שערי־חליפים שוטפים. 












743 


הכלכלה: העושר הלאומי 


744 


מתחילתה של תקופת־המאנדאט עד שנת 1954 * בתקופה זו 
נוצרו כ 95% מכלל העושר הלאומי הקיים: 


19% 

בין שתי מלהמות־העולם 


מתחילת מלחמת־העולם וז עד סוף שלטון־ 

34% 

המאנדאט 

57% 

מתקומת מדינת־ישראל עד סוף שגת 1954 


הממוצע השקול: חלקו של המימון הציבורי 

43% 

בכלל ההשקעות 


לפי אומדן כללי ביותר נמצאים פחות ממחציתם של 
הנכסים, שמומנו ע״י ההון הציבורי׳ בבעלותם של הממשלה, 
הסוכנות היהודית, הרשויות המקומיות וגופים דומים. 

האחוז של ההלוואות, שניתנו ע״י הממשלה מתקציב־ 
הפיתוח, גדל בהדרגה בשנים האחרונות: הוא הגיע ל 46% 
בשנת־הכספים 1953/54 ול 49.5% (מזה 1.5% הון חוזר, 
שניתן לתעשיות־יצוא ותעשיות אחרות) בשנת־הכספים 
1954/55 ול 70% ב 1955/56 (לפי הצעת תקציב־הפיתוח של 
אותה שנה). יתר על כן: יתכן, שחלק מן הסכומים, שהוצאו 
על הגברת התעסוקה בחקלאות ובתעשיה, שהסתכמו ביותר 
מ 5% ב 1954/55 , יוחזר לאוצר ע״י המוסדות, המפעלים 
והמשקים, שנהנו ממנו. גם חלק ניכר מהוצאות־השיכון, 
שאען מוגדרות כהלוואות, אינו אלא פעולת-מימון זמנית, 
הואיל והממשלה בונה בתי־מגורים, שנועדים עפ״ר למכירה! 
סעיף זה כלל 11% מתקציב־הפיתוח בשנת־הכססים הנדונה. 
בשנודהכספים 1954/55 כיסו שיעורי־הפירעון של הלוואות 
כאלו ביחד עם מכירת־בתים כ 9.5% מתקציב־הפיתוח, בעוד 
שפעולות דומות של ״רשות־הפיתוח״ תרמו 8.5% נוספים 
לתקציב זה. שאר ההוצאות של תקציב־הפיתוח (קרוב ל 35% 
ממנו) נתגבשו ברובן בנכסים מוחשים של מפעלי־הממשלה 
(בניינים, ציוד, אמצעי־תחבורד" כבישים וכד׳). 

בניגוד לעליה המתמדת, שבאה בנכסים המוקשים, הפסיד 
המשק הלאומי ב 1950 — 1952 זכויוודחוץ נזילות (שמהוות 
חלק חשוב מהונו החוזר) בסכום, שהיה שווה ל 7% מכלל 
העושר הלאומי. אמנם בשנתיים שלאחר מכן חזרו ונתרבו 
זכויות אלו, אך התוספת שלהם הגיעה לשיעור של 2% 
בלבד של העושר הלאומי, ורק ב 1954 עלתה על התוספת 
של החוב החיצוני. 

למרות מה שבשנות 1949 , 1950 ו 1951 בוצעו השקעות 
בהקף בלתי־רגיל, היה כנראה העושר של הארץ לכל נפש 
קטן בשנים אלו ב 10% משהיה קודם המלחמה. סיבת־הדבר 
נעוצה בגידול המהיר של האוכלוסיה, שבא בתקופה זו. בדומה 
לזה ירד באה״ב — בתקופת ההגירה הגדולה אליהן— שיעור 
גידולו של העושר הלאומי לנפש לנקודה נמוכה מאד. באותה 
תקופה ;דלה האוכלוסיה של אה״ב בשיעור של 3% בשנה! 
לעומת זה גדלה האוכלוסיה במדינת־ישראל בשנות העליה 
ההמונית אליה בשיעור שנתי של 20% ויותר. 

מ 1952 ואילד התחיל עולה גם הציוד, העומד לרשותו של 
כל תושב וכל מפרנס, על הציוד, שעמד לרשותו קודם 
תקומת־המדינה. 

על התפתחותו של העושר הממשי במחירים (ובתוכם 
שערי־חליפים) יציבים, מעידה הטבלה הבאה ( 3 ), המשקפת 
גם את התפתחותה של ההכנסה הלאומית הממשית לנפש 
באותו פרק־זמן. 

במספרים מוחלטים ולפי מחירים ושערי־חליפים שוטפים 


טבלה 3 


1954 

1953 

1952 

1951 

1950 

מדד 1950 — 100 

136 

123 

111 

102 

100 

הנכסים הממשיים לנפש 
ההכנסה הלאומית 

107 

92 

91 

110 

100 

הממשית לנפש 


נאמדה ההכנסה הלאומית של ישראל ב 1954 בסך של 1,400 
מיליון ל״י בקירוב, בעוד שהעושר הלאומי הסתכם בסופה 
של אותה שנה ב 3,673 מיליון ל״י, ובתחילתה בסך של 3,300 
מיליון ל״י בקירוב. לאמיתו של דבר, ראוי להביא בחשבון 
רק את המספר האחרון, שהרי מן הנמנע הוא שהנכסים, 
שנתווספו במשך השנה, כבר הספיקו לתרום במידה מרובה 
לגידול התפוקה. 

בעוד שהעושר הלאומי גדל ב 1950 — 1954 בקצב מהיר 
מזה שבו גדלה האוכלוסיה׳ פיגרה זמנית ההכנסה הלאומית 
אחר התפתחותם של העושר והאוכלוסיה כאחד. אך ב 1954 
בא מפנה כפול. ההכנסה הלאומית הממשית גדלה לא רק 
יותר מכפי גידולה של האוכלוסיה, אלא גם במידה, שעלתה 
על שיעור התרבות( של העושר הלאומי. סיבת־הדבר היתד" 
כנראה, השלמת ההשקעות במשקים ובמפעלים מסויימים, 
שבהקמתם כבר התחילו בשנים הקודמות׳ וכן גידול היבוא 
של חמרי־גלם והתרחבות כלל הפעילות הכלכלית במדינה. 

התחשבות בפחת ע״ח הבלאי וההתיישנות של הנכסים 
עלולה לשנות את עקומת העושר הלאומי הכולל כלהלן: 


טבלה 4 

הבסיס של 1950 — 100 


1954 

1953 

1952 

1951 

1950 


610 

415 

280 

146 

100 

העושר הלאומי: 
בלתי־מופחת 

546 

376 

260 

141 

100 

העושר הלאומי: 
מופחת 


עם זה יש לציין, שהבלאי של נכסים צעירים כל־כך, 
שמקצתם עדיין אף לא הופעלו, הוא מועט משהוא בציוד 
של יחידות משקיות ותיקות. מזר על כן: קרוב לוודאי, 
שנכסים מרובים של המשק הישראלי נשארו לפי שעה 
בשימוש גם לאחר שנסתיימה תקופת־הבלאי שלהם ואף לאחר 
שכבר הופעלו נכסי־חילוף. כמו־כן עדיין נעדרים נתונים 
סופיים על מידות ההצלחה, הפריץ והכדאיות, שהושגו 
בהפעלתם של הנכסים החדשים. 

בשנות קיומה של המדינה עלה יבוא־ההץ ובמידה מרובה 
מידת ההשקעות נטו, כי תפוקת האומה וחסכונותיה לא הס¬ 
פיקו לחדש את הציוד שבלה או ליצור תוספת נקיה של 
נכסים פרודוקטיוויים. פירושו של דבר הוא שחלק מיבוא- 
ההץ הוצא על מטרות צרכניות, שאמנם היו קשורות במידת- 
מה בקליטת־העליה וצרכי־הביטחון של המדינה הצעירה, אך 
לא חיזקו במישרים את כוח־הייצור של המשק הלאומי. 

א. ו. דיסטרולד, צורות העושר הלאומי וההכנסה הלאומית 
(רבעון לכלכלה, מס׳ 8 ומם׳ 10-9 ), 1955 ! הנ״ל, יסודות 
הפיננסים הציבוריים ומשק הכסשים, 1955 ! ג , . ר. היקס, 
הכלכלה בימינו, תש״י!!>? / 0 < 41 111€21 ו! 513 
,ץ 0 ם £0 \> 1,1511 ״:>) זז!! 0£ : 0 ר> 1 זז 1 ז 3 קר> 0 £00000110 ; 1936-1945 
- 1 > 21 ״״זר> 11051 ם .^י . 41 ; 1947 , 5 * 00 ? 4 מ 0 ז. 7£ א£* ז ז 10 ( 1*010X1 

0 ) 001 בת 10 קק 811 ) / 00 ־ 70 / 0 1 ( 11111 1110/101 >ז\ 1 ) 11 ' 7 , 001:0111 
,( 10411407 104 40 גז 7 0£ ^־ 110150 ^ , 80110110 £00001010 101 ־ 181 

. 1954 . 

א. ו. ד. 






745 


ארץ־ישראל 


746 


מאזן־התשלומים. — המונח "מאזן התשלומים הבינלאו¬ 
מיים" כפי שהוא מקובל כיום, מתייחם לדו״ח הסטאטיסטי 
המשקף את כל העסקות הכלכליות, שנעשו בין תושביה 
של ארץ אחת עם תושביהן של ארצות אחרות. למעשה אין 
האומדנים של מאזן־התשלומים, הנעשים בארצות שונות, 
מתאימים להגדרה זו. והוא הדין גם ביחס לאומדנים, שנעשו 
בשביל ארץ־ישראל ומדינת־ישראל. 

א. בתקופת־המאנדאט. אומדנים של מאזן־התשלומים 
של א״י נעשו בשביל התקופה שבין 1932 ו 1946 . אומדנים 
אלה מסוכמים בלוח 1 (על בסים נטו), שבו הם ניתנים 
כממוצעים שנתיים ל 4 תקופות: 1932 — 1935 , 1936 — 1939 , 
1940 — 1945 ו 1946 . הסכומים מופיעים בליש״ט! הלירה 
הארץ־ישראלית היתה קשורה בליש״ט ביחס של אחת לאחת. 

למאזן־התשלומים של התקופה הראשונה אפייניות התו¬ 
פעות הבאות: פער גדול בחשבון השוטף, שגדל משנה 
לשנה; חלק קטן של היבוא, בערד כרבע ממנו, כוסה ע״י 
יצוא־סחורות; זרם גדול של הון נכנם, בעיקר של עולים; 
יצוא-זהב במידה ניכרת ב 1932 — 1934 (כנראה, בהשפעתם 
של התנאים הבינלאומיים באותו זמן). 

במשו תקופה ראשונה זו ( 1932 — 1935 ) היתה גיאות 
כלכלית בארץ. העליה לארץ גברה, וגירעון גדול במאזן 
המסחרי ליווה את העליה ואת יבוא־ההון, שהיה קשור בה. 
הסכם ה״העברה" שימש מכשיר, שדרכו הועבר לארץ חלק 
ניכר של הון העולים מגרמניה. 

בתקופה השניה ( 1936 — 1939 ) באו צימצום של העליה, 
אי־שקט מדיני וירידה בפעילות הכלכלית. סימניו של מאזן- 
התשלומים בתקופה זו היו: גירעון קטן יותר בחשבון השר 
טף, הפחתת העודף של היבוא על היצוא וירידה כמעט 
מתמדת ביבוא־הון; לעומת זה היתד. עליה בתרומות, וביחוד 
באלו שנתקבלו ע״י המוסדות והקרנות הלאומיים. 

בתקופה השלישית ( 1940 — 1945 ), שהן שנות מלחמת־ 
העולם 11 , נותקה א״י מרוב שוקיה ומקורות־האספקה שלה. 
נתפתח משק איזורי, שהיה נתון לפיקוחו של מרכז המזרח 
התיכון לאספקה, שהוקם מטעם מעצמות־הברית, ובאה עליה 
במסחר האיזורי. הוטל פיקוח על מטבע־חוץ וכן הוטלו כמה 
פיקוחים אחרים. לכוחות־הביטחון של צבאות־הברית היו 
הוצאות גדולות בא״י, ומתוך כך נוצרה בה גיאות כלכלית 
שהיתה מלווה באינפלאציה. תופעות אלו מתבטאות במאזן־ 
התשלומים של שנות־המלחמה (חח מ 1940 ) ב( 1 ) עדפים 
ניכרים בחשבון השוטף, שהיו מלווים בגרעונות גדולים במאזן 
המסחרי (תופעה זו נוצרה הודות להוצאות הגדולות של 
כוחות-הביטחון, שהיוו את הסעיף החשוב ביותר במאזן- 
התשלומים בתקופה הנדונה); ( 2 ) גידול מתמיד בתרומות; 
( 3 ) יצוא-הון(נטו) ביהוד בצורה של צבירת יתרות־שטדלינג 
באנגליה. כדי להילחם באינפלאציה הביאו השלטונות לארץ 
ב 1943 — 1944 כמות מרובה־ביחס של זהב. 

בשנים שלאחר המלחמה (שמהן יש לנו מאזן־תשלומים 
רק לשנת 1946 ) ניכרת מגמה שונה מזו בתכלית. העודף 
בחשבון השוטף הפך לגירעון ניכר. תופעה זו נגרמה לא רק 
ע״י התמעטות ההוצאות (נטו) של כוחות-הביטחון והשירו¬ 
תים, אלא גם ע״י העליה הגדולה מאוד, שבאה ביבוא של 
סחורות ושנמשכה גם ב 1947 . סיבתה העיקרית של עליה זו, 
שהיתה קשורה בביטול הגבלות־היבוא מתקופת־המלחמה, 
היתה נעוצה בביקוש המרובה לסחורות, שנוצר בשנות- 


המלחמה, וכן, כנראה, בשאיפה להכין מלאי של סחורות 
בארץ. כמו בשנים שקדמו למלחמה כך קיימת היתד. אף 
עכשיו זרימת־הון לארץ; נוצלו יתרות־השטרלינג; תרומות 
והעברות חד־צדדיות אחרות הוסיפו להגיע לארץ בסכומים, 
שגדלו והלכו. 

בתקוסת־המאנדאט היו סחורות־היבוא העיקריות מוצרי- 
תצרוכת, ששימשו■ ביהוד את האוכלוסיה היהודית; היצוא 
היה מחולק בין היהודים והערבים כמעט במידה שווה. 
מדיניות־היבוא היתד. מבוססת על סעיף 18 של המאנדאט 
לא״י מטעם חבר־הלאומים והתבטאה בשיעורי־מכס נמוכים 
וב״דלת פתוחה״ לסחורות מחדל. קודם מלחמת־העולם 11 
היו הספקים הראשיים לא״י הממלכה המאוחדת ומדינות 
אירופיות אחרות, ביהוד הארצות, שמהן היגרו יהודים לארץ. 
בשנות־המלחמה היו הספקים הראשיים מדינות המזרח התי¬ 
כון• אחר המלחמה חזר המצב לישנו. הנפח הכללי של 
היבוא ירד בתקופת־המלחמה למרות מה שערכו הכללי עלה 
הרבה. 

בין סחורות־היצוא התבלט פרי־ההדר, שהיווה כמעט 80% 

של שווי־היצוא באמצע שנות ה 30 וכשני שלישים משוויו 
בסופן. בזמן המלחמה הופסק יצוא־ההדרים כמעט כליל, 
בעוד שאשלג׳ נפט מזוקק, יהלומים מלוטשים ומוצרי־תעשיה 
אחרים שימשו סחורות־יצוא חשובות. החלוקה הגאוגראפית 
של היצוא הקבילה פחות או יותר לזו של היבוא, חח 
מבסעיף חשוב אחד: הממלכה המאוחדת היתה הלקוח החשוב 
ביותר של פרי-ההדר. 

ב.במדינת-ישראל. מ 1949 ואילך קיימים אומדנים 
של מאזן־התשלומים, אלא שהאומדנים של 1949 — 1951 הם 
לקויים, ביהוד בסעיפי השירותים וההון. בלוח 2 מסתמכים 
האומדנים על בסים ברוטו. הסכומים מופיעים בדולארים, 
שתפסו את מקום הליש״ט כמטבע־החוץ העיקרי. 

העצמאות המדינית של ישראל ויציאתה של מדינת־ישראל 
מגוש־השטרלינג שיחררו את המשק הישראלי מתלות בליש״ט 
ומיצוא־ההון, שהיה קשור בתלות זו (בצורה של הגדלת 
יתדות-השטרלינג של ועדת המטבע הארצישראלית, שליוותה 
כל עליה במזומנים במחזור). בתנאים החדשים היה האוצר 
הישראלי יכול לנקוט מדיניות כספית ופיסקאלית בלתי- 
תלויה. 

במשך ארבע השנים הראשונות לקיומה של המדינה גדלה 
האוכלוסיה היהודית פי שניים, בעיקר ע״י העליה ההמונית; 
מעמסת־הביטחון לא הוקלה; בוצעו השקעוודהון גדולות- 
ביחס; תקציבי-הממשלה לא היו מאוזנים והיתה הרחבה 
ניכרת באשראי; התפתחה אינפלאציה, שהיתר, מתחילה 
מרוסנת ע״י פיקוח; הלחץ על שערי-החליפים געשה חמור 
יותר ויותר. במשך 1952/53 בוצע פיחות ניכר של המטבע; 
האינפלאציה נעשתה גלויה; הפיקוח במשק הפנימי צומצם 
במידה ניכרת; העלה ההמונית הופסקה. בתחילת 1954 פחת 
הרבה הלחץ על שערי־החליפים; העליות במחירים נתמעטו; 
הייצור המקומי הלך וגדל והורגשה הרחבה ניכרת של 
הצריכה. אך גורמי־היסוד, המביאים לידי אי-יציבות, עדיין 
נשארו בתקפם. תופעות אלו נשתקפו במאזן־התשלומים 
בצורה הבאה: 

הגירעון בחשבון השוטף גדל מ 260 מיליון דולאר ב 1949 
ל 335 מיליון דולאר ב 1951 , ואחר־כד הצטמצם והגיע ל 241 
מיליון דולאר ב 1954 . התנודות ביבוא וביצוא היו מקבילות. 



747 


הכלכלה: מאזן־חתשלומים 


748 


ב 1955 פסקה הירידה בגירעון׳ והפער בין היבוא והיצוא 
חזר וגדל. 

בהקפן של התרומות ושאר ההעברות החדצדדלת באו 
תנודות גדולות משגה לשנה. בחשבון־ההון ניכרת עד שנת 
1951 מגמה של עליה ביבוא של הון נטו. אח״כ ירד היבוא 
של הון נטו במהירות עד שב 1954 שוב לא היתה קיימת 
תנועת הון נטו כלל. באותה שגה הספיקו התרומות ושאר 
ההעברות החדצדדיות לא רק לממן את הגירעון בחשבון 
השוטף׳ אלא אף ליצור עליה ניכרת־ביחס ברזרלת של 
מטבע-חוץ. 

ליבוא־הסחורות נודעה במדינת-ישראל אותה חשיבות 
משקית מרובה, שהיתה לו בתקופת־המאנדאט(בשנות ה 30 )׳ 
אך משקלו היחסי של היצוא ירד. בין 1949 ו 1954 נשתנה 
הרכבו של היבוא. חלקם של מוצרי־התצרוכת המוגמרים 
בשווי הכללי של היבוא ירד מ 35% עד למטה מ 20% , חלקם 
של המוצרים המשמשים בייצור עלה ביבוא משליש לחצי, 
וחלקם של נכסי־ההשקעה ביבוא ירד, אחר עליה קלה, 
מ 29% ל 22% . 

החלוקה הגאוגראפית של •מקורות־היבוא נשארה יציבה־ 
ביחס. אודב סיפקה כשליש משוויו של היבוא? הממלכה 
המאוחדת — כ 10% ; ושאר מדינות־אירופה — כ 30% ? 
בחלוקה הגאוגראפית של היצוא ירד חלקה של הממלכה 
המאוחדת מיותר מחצי לפחות מרבע. 

בשנות 1951 — 1954 היווה היצוא של פרי־הדר כ 30% עד 
40% מן השווי הכללי של היצוא, ושל יהלומים — כ 20% עד 
25% משווי זה. העליה ביצוא של מוצרי־תעשיה (זולת 
יהלומים) היתד, ניכרת למדי! ב 1952 — 1954 היווה יצוא זה 
כ 35% מכלל שוויו של היצוא. 

העובדה העיקרית בתמונת סחר־החדן היא מיעוטו של 
היצוא לעומת היבוא. ב 1949 — 1952 היה ערד היצוא בין 10% 
ו 15% מערכו של היבוא, ב 1953 — 18% וב 1954 — 30% ? 
אבל ב 1955 ירד שוב האחוז של היצוא. אם מביאים בחשבון 
רק את ההכנסה הנקיה של מטבע־חוץ, כלומר אחר ניפוי ערך 
סחורות־היבוא הכלול בתוך היצוא׳ לא הגיע היצוא אלא 
ל 9% ב 1953 ו 16% ב 1954 . ויתכן, שאף אחוזים אלה מוג¬ 
זמים הם מחמת הכמות המרובה של מוצרי־תעשיה (זולת 
יהלומים), שיוצאו תמורת מטבעות קלירינג, שערכן הראלי 
היה מועט מערפן הרשמי. 

הסכמים מסחריים היתד, אחת מן הצורות, שבה התבטאה 
המדיניות המסחרית של הממשלה — מדיניות, שנבעה 
בעיקרה מן העובדה המכרעת של מחסור במטבע־חוץ. בעוד 
שחלקו של היבוא לפי ההסכמים המסחריים ביבוא הכללי 
היה תמיד קטן, היה חלקו של היצוא, שבוצע על יסודם, 
ביצוא הכללי תמיד חשוב, ביחוד במה שנוגע למוצדי־תעשיה 
(להוציא יהלומים)? כ 60% מן היצוא של מוצרי־ר,תעשיה 
נמכרו באמצעות הסכמים מסחריים ב 1953 ו 1954 . לישראל 
היה כמעט תמיד מאזן שלילי בהסכמי־הקלירינג. הממשלה 
הטילה דיסאג׳יו על ההכנסות מן היצוא לארצות־קלירינג, 
שהן בעלות מטבע רך. בדיד כלל עמדה היתרה שלמעלה 
מן המחירים הבינלאומיים, ששולמה תמורת היבוא מארצות 
אלו, ביחס שווה ליתרה מעל למחירים הבינלאומיים, שנת¬ 
קבלה תמורת־היצוא. כך היה מצב-הדברים, לכל הפחות, 
ב 1953 . לעסקות-חליפים נודעה, כנראה׳ חשיבות מרובה יותר 
בשנים הראשונות לקיומה של המדינה משנודעה להן בשנות 


1953 ו 1954 , שבהן היוו עסקות אלו כ 10% מן היצוא של 
מוצרי-תעשיה (זולת יהלומים). 

השינויים החשובים ביותר, שבאו בחשבון השירותים 
(יבוא ויצוא סמוי), באו מתוך התפתחותם של הצי המסחרי 
ושל האויריה, מתיירות וכן מהגדלת תשלומי־ה,ריבית והדי- 
ווידנדות. 

מידת תלותה של מדינת־ישראל בתרומות של מוסדות- 
סיוע בחו״ל אינה משתקפת כראוי בלוח 2 (עמ' 751 — 752 ). 
לא רק שיש ספקות בקשר לשלמותו של רישום ההכנסות 
במזומנים, אלא שיבוא ניכר של סחורות, שמומנו ע״י כספי 
המוסדות הנזכרים, אינו מופיע בנפרד או מופיע בסעיף 
התרומות הפרטיות. 

בתרומות, שנתקבלו ע״י המוסדות, ניכרת מגמה לירידה; 

את העליה הפתאומית, שבאה בתרומות אלו ב 1954 , יש 
לזקוף על חשבון מלווה "הקונסולידאציה", שהושג על־ידי 
הקהילות היהודיות באה״ב ושממנו הועברו למדינת־ישראל 
56 מיליון דולאר. 

סעיף התרומות הממשלתיות כולל את המענקים, שנת¬ 
קבלו מממשלת אה״ב כסיוע טכני; מ 1953 ואילך — סחורות 
(ושירותים), שנתקבלו במסגרת הסכם השילומים מגרמניה; 
ולשנת 1954 — הכנסות מפיצויים אישיים מגרמניה. סעיף 
התרומות הממשלתיות היה הסעיף הגדול ביותר במימון 
מאזן־התשלומים מ 1953 ואילך. 

בחשבון ההון מופיעות פעולות ישירות מצד הממשלה 
בשלושה שטחים : א) שימוש ביתרות השטרלינג והדולאר, 
שנצטברו בתקופת־המאנדאט; תהליך זה התחיל ב 1948 
ונמשך עד 1952 ; ב) מכירות של ניירות־ערך זרים, שהיו 
בידי תושבים ובאנקים ישראליים; ג) הגדלת חובות-חוץ. 
האומדנים של חובות־החוץ שבלוח 2 מ 1949 עד 1952 הם 
כלליים ביותר ומבוססים על נתונים חלקיים, אבל מן הגדלים 
של החובות אנו למדים על האופן, שבו נכנסה ישראל בעול 
חובות במטבע־חוץ — הן חובות ישירים של הממשלה והן 
חובות בערבות־האוצר, הן חובות לזמן ארוך והן חובות לזמן 
קצר — שהסתכמו ביותר מ 400 מיליון דולאר בסוף 1954 . 
שני החובות הגדולים ביותר היו: ( 1 ) המלוות מן הבאנק 
ליבוא וליצוא של ממשלת אה״ב בסך של 135 מיליון דולאר, 
ו( 2 ) איגרות־החוב של ממשלת־ישראל׳ שהסתכמו ביותר 
מ 170 מיליון דולאר בסוף 1954 וב 200 מיליון דולאר בערך 
בסוף 1955 . המכירות החדשות של איגרות־החוב היוו כ 60% 
מכלל ההגדלות (נטו) של החובות במטבע־חוץ במשך 1952 — 
1953 ואת כל ההגדלה (נטו) ב 1954 . 

במשך השנים הראשונות לקיומה של המדינה לוותה 
הממשלה מחו״ל כמעט בכל מקום, שאפשר היה לה להשיג 
אשראי. החובות לזמן קצר הגיעו לממדים מבהילים. הקשיים 
בסילוקם של החובות הללו, נוסף על חובות אחרים ותשלומי 
ההוצאות השוטפות במטבע־חוץ, גרמו למשברים עונתיים 
ב 1951 ו 1952 . בקיץ 1952 הופעל בצורה שיטתית תקציב של 
מטבע־חוץ ביחד עם דיווח מדוייק יותר של הכנסות, רישוי 
והתחייבויות במטבע-חוץ. הוקל הלחץ מצד החובות לזמן 
קצר; וכדי להפחית לחץ זה עוד יותר, הושג מלוזה־הקונ- 
סולידאציה הנזכר במשך שנת 1954 , שעתיד היה להיפרע 
מתוך ההכנסות של המגבית המאוחדת ב 1955 ובשנים 
שלאחר מכן. 

באותו זמן עצמו, שבו הצליחה ממשלת־ישראל להתגבר 
על הקשיים הטכניים והפרוצדוראליים, שהיו כרוכים באספקת 



749 


ארץ־ישראל 


750 


מטבע־חוץ במשך 1953/54 , היתה בעיית מימון־היבוא רחוקה 
מפתרון. דבר זה אפשר לראות מהתפתחות שערי־החליפים 
של הלירה הישראלית. 

בשנים האחרונות של תקופת־המאנדאט נקבע להכנסות 
של הסוכנות היהודית השער הגבוה יותר של $3 ל 1 לא״י 
במקום שער־החליפים הרשמי של $4.03 ל 1 לא״י. סידור 
דומה היה קיים גם במדינת־ישראל עד פיחות ערכה של 
הליש״ט בספטמבר 1949 , שאז גם הופחת ערכה של הלירה 
הישראלית ל $2.80 = 1 ל״י. שער הלירה הישראלית בשוק 
השחור היה למעלה מ $2 ל 1 ל״י ב 1949 , כ $1.50 ב 1950 
ובערך כ $0.74 ב 1951 (כל המספרים הללו מציינים את 
הממוצע השנתי). במשך 1951 נתרבו העסקות בשערים 
גבוהים משער־החליפים הרשמי, והרבה מהן נעשו בהסכמתה 
של הממשלה (השערים של "דולאר־להשקעה"). כוונתה של 
הממשלה בדבר היתד. לעודד זרם של הון בצורה של יבוא 
ללא הקצבת מטבע־חוץ ; אך תכנית זו לא עלתה יפה, ועל 
כל פנים לא ייצבה את שער־החליפים, שהלך ונשתנה לרעה. 
בפברואר 1952 נכנסו לתקפם שלושה שערים במקום אחד 
כחלק מן "המדיניות הכלכלית החדשה", ואחר־כך התחילה 
תקופה של פיחות מתמיד. תהליך הפיחות התבטא בצורות 
שונות: העברת סחורות משער לשער, מכס נוסף, הטלים 
מיוחדים, ויציבות במחיריהם של המוצרים, שהובאו לארץ ע״י 
מחלקות־הממשלה, למרות מה שבאה ירידה במחירם במטבע* 
חוץ וכד/ בצד שלושת השערים הרשמיים ( 2.80 דולאד, 1.40 
דולאר ו 1.00 דולאר לל״י) נוצרו שערי־חליפים ממשיים, 
שנתבססו על תוספות עקיפות לשערים הרשמיים. 

באמצע 1953 נכנס לתקפו שער נוסף של 1.800 ל״י 
לדולאר ( 0.56 דולאר ל 1 ל״י). ב 1954 היה שעד זה השער 
היסודי, ואילו הסטיות ממנו נתבטאו בתמיכות (למוצרי־יבוא 


שונים). הפיחות המרובה ביותר נעשה ב 1952 ; הוא נמשך 
בצורה ניכרת ב 1953 והואט ב 1954 . הפיחות מן השער 
היסודי של 0.360 ל״י לדולאר (כלומר, 2.80 דולאר ל 1 ל״י) 
ל 1.800 ל״י לדולאר היה פיחות של 80% (או הגדלה של 
400% במחיר הדולאר בל״י). 

באמצע שנת 1953 , כשנקבע השער של 1.800 ל״י לדולאר 
ליצוא תעשייני, הותר לרוב היצואנים התעשיינים להחזיק 
את הכנסותיהם במטבע־חוץ בחשבונות מיוחדים (פקדונות 
של מטבע זר). ליצואנים אופשר להשתמש בחשבונות אלה 
לשם יבוא של חמרי־גלם לצרכי ייצור לשם יצוא וכן לצרכי 
ייצור לשם מכירה בשוק המקומי. במשך 1955 הואטה במידה 
ניכרת הרחבתו של היצוא התעשייני, שהתבסס במידה ניכרת 
על הפרמיה, שנתקבלה מתוך המכירה לשוק המקומי. 

דבר זה, וכן העליה המתמדת, שבאה בהוצאות־הייצור 
כתוצאה מתוספת־היוקר האוטומאטית לשכר־העבודה, הפער 
לות הפיסקאליות של הממשלה, החלפת מוצרי־יבוא זולים 
בתוצרת־הארץ היקרה־ביחס, הפעלת שיטת הפקדונות של 
מטבע זר, ביחד עם הלחץ להעלאות בשכר־היסוד, היו כולם 
סימנים ברורים לדבר, שתהליך הפיחות במטבע עדיין לא 
פסק. מאזן־התשלומים של 1955 מעיד, שמדינת־ישראל עדיין 
היא רחוקה מעצמאות כלכלית. 

נ. הלוי, מאזן התשלומים של ישראל, 1954 — 1952 (עם 
ביבליוגראפיה מקפת), 1956 ! 11110x111 א ,וח״באלח-״״ס ״ 1 

-ס א , 1.011115 .ן .? ; 1941 , 01(111X0 ? מ 1 1 ( 011110 1x001X1 11X11 
-ה 1 0110x01 א ,. 1 > 1 ; 1946 • 1944 , 01(111x0 ? /ס ) 110x01 1x00111 
, 01(111X0, 1945, 1948; •4 511011()1 0 / ?01(111X0 ? /ס ) 00111 
- 00X1 ח 00 !- 1 ) 10-1401 ^ה 14 ) 0/ 1/1 011001100 ) 10 ) 1/1 01 ) !))-!סקס׳ו? 

- 80 10 /' 7 , ח 1 ז € ק 131 ־ 1 .א ; 1946 , 111 . 01 ע ,?■ 1x41111 /ס )) 1x111 
1954 , 1932-1946 , 01(111x0 י] / 0 0 ) 11 x 0 x 11 ? (ס ) 111x0 (כ-י 
בספריית האוניברסיטה של פו־ינסטון). 

א. ק. 


לוח 1 

מאזן־התשלומים של ארץ־ישראל, 1932 — 1946 (במיליוני לירות שטרלינג) 
(זכות נטו =+; חובה נט 1 = -) 


1946 

ממוצע שנתי 
של: 

1940 — 1945 

ממוצע שנתי 
של: 

1936 — 1939 

ממוצע שנתי 
של: 

1932 — 1935 

חשבון 

42.0 ־ 

23.4 + 

14.5 ־ 

24.2 + 

7.9 ־ 

0.1 + 

8.9 ־ 

0.2 + 

א. שוטף 

1 . סחורות. 

2 . שירותים. 

18.6 ־ 

+ 9.7 

7.8 ־ 

8.7 ־ 


+ 9.0 

+ 3.5 

+ 1.5 

+ 0.8 

ב. -תרומות והעברות חד־ 

צדדיות אחרות 

1 . שנתקבלו ע״י המוסדות . . 

+ 1.5 

+ 0.9 

0.1 ־ 

- 0.1 

2 . שנתקבלו ע״י פרטים . . 

— 

+ 1.3 

+ 0.8 

— 

3 . שנתקבלו ע״י הממשלה . . 

+ 10.5 

+ 5.7 

+ 22 

+ 0.7 

ס״ה. 

+ 6.0 

+ 3.2 

+ 5.5 

+ 11.5 

ג. הון 

1 . השקעה ישירה (לזמן ארוך) . 

1.7 ־ 

5.3 ־ 

+ 0.7 

1.6 ־ 

2 . השקעות אחרות לזמן ארוך . 

+ 4.5 

12.2 ־ 

0.8 ־ 

1.3 ־ 

3 . השקעות לזמן קצר . . . 

+ 8.8 

14.3 ־ 

+ 5.4 

+ 8.6 

ס״ה. 

0.8 ־ 

0.4 ־ 

+ 0.1 

+ 0.6 


+ 0.1 

0.7 ־ 

+ 0.3 

1.2 ־ 

ה. טעויות והשמטות . . . 











383 383 


264 

4 

+ 172 

174 

18 

24 

1 

40 


20 

64 

42 

41 

+ 75 

84 


20 

+ 16 

16 

441 

441 


376 


תאמות למטרות מאזן־התשלוסים ועל־נן שונות מן הסטאטיסטיקה הרשמית של סחר־החוץ. 2 במזומנים ובסחורות, כולל העברות של המוסדות הלאומיים בסחורות והון־עולים בצורת סחו 























753 


ארץ־ישראל 


754 



ססנורת "דנו!" כנסל־חיפה 
ם׳*מ׳*ת ?איחסוז נרעינים, ששוכאים יאר׳ז בתפזורת 


מסחר. — ס ק י ר ה היסטורית. העובדה, שבארץ־ישראל 
עוברת הדרך הראשית המקשרת את בקעת־הנילום לארצות 
הפרת והחידקל, יצרה תנאים נוחים לסחר־הסעבר בארץ מן 
התקופות הקדומות ביותר. בחפירות של אתרים נאוליתיים 
בא״י נתגלו אבני אובסידיאן — חומר, שהובא, כנראה, 
מארמניה או מאיי אסיה הקטנה, אף אם, כפי שיש להניח, לא 
הגיע משם במישרים. בתקופה הנאוליתית(האלף ה 4 לססה״ג) 
קיימו הישובים, שהיו בסביבות באר־שבע, קשרי מסחר עם 
מצרים הטרם־דינאסטית. בתקופה הכנענית הגיע המסחר 
הבינלאומי של א״י לממדים ניכרים ביותר, הן בצורת סחר- 
מעבר(השווה את הסיפור על הארחות של הישמעאלים, שהר 
בילו "נכאת וצרי ולט" מגלעד למצרים, בראשית לז, כה) והן 
בצורת מסחר ימי לאורך חוסי הארץ(מסע וךאמון). העובדה, 
שפכמה קברים מצריים נמצאו כדים ארצישראליים (כדי 
אב(ט) וציורי־קיר, שמראים יבוא של סחורות, מעידה על 
יצוא של יין ושמן מן הארץ, בהקבלה ליצוא של עצים מן 
הלבנון. בכל הפעולות המסחריות הללו כמעט שלא השתתפו 
בני־ישראל, שהיו מבודדים בהריהם, מתקופת־ההתנחלות עד 
ימי שלמה. שלמה היה השליט הישראלי הראשון, שניצל 
את השתרעותה של א״י מן הים התיכון ועד ים סוף כדי 
לסחור — בשיתוף עם חירם מלך צוד — דרך אילת עם ארץ 
אופיר (דרום־עדבז). באותו זמן עצמו ניצל את העובדה, 
שא״י שוכנת בין אסיה הקטנה ומצרים, כדי לסחור בסוסים, 
שנשלחו למצרים מארץ קוד. בקיליקיה שבדרומה של אסיה 
הקטנה. אחר הפילוג, שבא בין ישראל ויהודה, מרובה היתד. 
פעילותם של הסוחרים הצורים בארץ, ביחוד בישראל. 


החפירות בשומרון מעידות על היבוא רב הכמות והאיכות של 
סחורות פיניקיות, שהיה מגיע לחצרם של עמרי ואחאב. עם 
זה דאג מלך־ישראל להבטיח לסוחרי ארצו "חוצות" בדמשק, 
בדומה לאותם שהיו לסוחרי ארם בשומרון (מל״א כ, לד). 
בדרך כלל היה סחר־היצוא של א״י בידי הסוחרים הצורים: 
"יהודה וארץ ישראל המה רכליך בחטי מנית ופנג ודבש 
ושמן וצרי נתנו מערבך"(יחזק׳ כז, יז). פסוק זה של יחזקאל 
מלמד, שא״י סיפקה תוצרת חקלאית והמרים גלמיים תמורת 
התוצרת התעשיינית ומלאכת־המחשבת, שבאו לה מידי הצו¬ 
רים. החרסים המדברים על יצוא־שמנים ויבוא־זהב, שנמצאו 
בתל קסילה, מעידים על המשך קיומו של המסחר הישראלי 
בתקופה המלכותית. באיזו מידה היה אף המסחר בפנים 
הארץ בידיים נכריות מלמד׳ אפשר, הפסוק הידוע במשלי 
לא, כד, שבו משבחים אשת־חיל על שנתנה "חגור... לכנעני", 
כלומר, מכרה את אריגיה לסוחר־רוכל פיניקי, שעבר בארץ. 
מצב זה נמשך ביתר תוקף בימיו של נחמיה: הצורים היו 
יושבים בירושלים (כנראה בשווקים שמחוץ לשערי־־העיר — 
ב״משנה") והיו מוכרים את סחורתם ("דאג וכל־מכר") 
בשבתי(נח׳ יג, טו ואילך). יוסף בן מתתיהו מעיד על עמו, 
שהיה עוסק אף בזמנו בחקלאות ולא במסחר (נגד אפיון 
א, 60 ). אך לאמיתו של דבר, בא שינוי גדול במובן זה מן 
התקופה ההלניסטית ואילך. מדיניותם של החשמונאים, 
שהיתר. מכוונת לכיבושה של יפו ולהפיכתה לנמל היחידי 
בחוף הארץ (פרט לאשקלון), להכללת חופי ים־המלח בממ¬ 
לכתם ולניתוקו של קו אילת-עזה, שהיה בידי הנבטים, מראה 
את החשיבות, שייחסו לדרכי־המסחר המלכים היהודיים. 





755 


הכלכלה: מסחר [סל!ירה היסטורית] 


756 


כנראה, ששאפו לרכז בידיים יהודיות את מסחר היצוא 
(בעיקר חמר, שמן ויין), שהיה מרוכז קודם לכן בידי הסוכנים 
של מלכי מצרים מבית־תלמי (כפי שמעידים על־כך מכתביו 
של הסוכן זנון משגת 259 לפסה״ג). מתעודות אלו אנו למדים, 
שהיה קיים גם יצוא של עבדים וכלבי־ציד מיהודה ומעבר- 
הירדן למצרים. גידולן של העדות היהודיות בארצות הפיזור 
במערב (באסיה הקטנה, מצרים ואיי־יוון) מן התקופה ההל¬ 
ניסטית ואילך — שבהן עסקו, ודאי, הרבה מן היהודים במס¬ 
חר — עודד את המסחר היהודי בארץ, שעמד בהתחרות עם 
הפיניקים. באיטליה היו (לפי עדותו של יובנאלים) יהודים, 
שעסקו במסחר כרוכלים, אך גם כאן נתבססו עד כדי כך, 
שבמאה ד, 3 כבר היתד, לסוחרי־טבריה אגודה משלהם באום- 
טיה, נמלה של רומא. המסחר ביינות, שיוצאו מעזה ומאש¬ 
קלון, קיבל בתקופה הביזאנטית ממדים גדולים מאוד! בנמלה 
של עזה ישבו(לפי עדותו של מארקום דיאקונוס) סוחרי-יין 
מצריים מרובים; יינות־הארץ הגיעו בתקופת־הפראנקים 
לגאליה ולספרד הוויזיגותית. אחר מרד בר־כוכבא התרכז 
המסחר היהודי בראש ובראשונה בכלכלת ערי־הצורים, 
והחמרות של סוחרי־ישראל היו עוברות את אכזיב וסולם־ 
צור בדרכן אל ערים אלו. המצבות בבית־הקברות ביפו 
(המאות ה 3 וה 4 לסה״ג) מעידות על מציאותם של סוחרים 
קמעונים בתוך העדה היהודית של אותה עיר. וכן יש ידיעות 
על רוכלים, שהיו סובבים בכפרי הגליל (ידוש׳ מעשרות 
מ״ט ע״ד). עם הכיבוש הערבי נשתבשו דרכי־התחבורה 
המערביים, ולעומת זה נתרחב מסחרה של הארץ עם ארצות 
הכיבוש הערבי; אך הירידה הכלכלית, שבאה באותה תקופה, 
צימצמה את הקפו של המסחר, וערי-האורחות הוותיקות 
בעבר־הירדן ובנגב התחילו שוקעות ומידלדלות; המסחר 
בארץ נעשה יותר ויותר סחר־מעבר. בתקופת-הצלבנים נת־ 
עודד המסחר בארץ בהשפעת עלייתם של אצילים ועולי-רגל 
מרובים מאירופה לא״י ומחמת גידול הריכוזים המסחריים של 
אזרחי הערים האיטלקיות (ויניציאה, ג׳נובה, פיזד, ואמלפי) 
בערי־הארץ. איטלקים אלה קיבלו ממלכי־הצלבנים רבעים 
שלמים בערים אלו (עי׳ למעלה, היסטוריה, עמ׳ 475 ). עם 
שקיעתה של ממלכת־הצלבנים בא קיצה של תקופת־פריחד, 
זו; וההחרבה השיטתית של ערי־החוף ע״י הממלוכים ניתקה 
את הארץ מן הים. השלטון התורכי לא עודד אח חיי־המסחר 
בארץ, ורק במאות ה 15 וה 18 , כשקמו בעכו ובסביבתה רשו¬ 
יות כמעט עצמאיות של שליטים מקומיים (האמיר הדרוזי 
פח׳ר אל-דין, השיך הבדוי דאהר אל-עומר), נתעורר בתמי¬ 
כתם המסחר עם אירופה. בעכו נוסדה אז מושבה של סוחרים 
צרפתיים, שעסקו בין השאר גם במסחר בחיטה של החורן. 
שינוי לטובה בא במסחר הא״י במאה ה 19 ׳ עם התרחבותה 
של ההתיישבות האירופית (של הגרמנים בשנות הסד ושל 
היהודים משנות ה 80 ואילך) ופתיחתה של תעלת־סואץ — 
שגרמה להתעוררות של חיי־המסחר בכל המזרח התיכון. 
סלילת מסה״ב בין חיפה והחורן העבירה את המסחר בחיטה 
מעכו לחיפה והביאה לידי ירידתה של העיר הצפונית; הת¬ 
פתחותה של הפרדסנות היהודית עודדה את נמל־יפו. עם 
הכיבוש הבריטי והקמת משטר־המאנדאט נפתח פרק חדש 
בתולדותיה המסחריות של א״י, שמאז נעשו קשורות במידה 
הולכת וגדלה בהתפתחותה ותנודותיה של כלכלת ד,"בית 
הלאומי היהודי". 

המסחר, התעשיה והמלאכה בא״י בימי־קדם (קובץ), תרצ״ז. 

מ. א. י. 


סחר־החוץ של א״י מתחילת תקופת־המאנדאט 
ואילך. ביחסיה הכלכליים של א״י עם ארצות־חוץ אפשר 
להבחין בתקופה זו בשלושה שלבים. בשלב הראשון, שנס¬ 
תיים עם התפרצותה של מלחמת־העולם ח, היה המטבע 
הא״י ניתן להמרה חפשית בכל מטבע אחר ומאזן־התשלומים 
של הארץ התאזן בדרך אוטומאטית ע״י פעולתם החפשית 
של גורמים כלכליים כתנועת־ההון ומחירי־השוק העולמיים. 
בשלב השני השתייכה הארץ לגוש־השטרלינג, שנשא באחריות 
לאיזון־תשלומיה. השלב השלישי התחיל עם הוצאתה של 
א״י המערבית מגוש־השטרלינג והקמתה של מדינת־ישראל, 
שקיבלה עליה את האחריות לאיזון תשלומיה הבינלאומיים. 

סחר־ ד,חוץ של א״י בתקופת־המאנדאט. 
צימצום סחר־החוץ של רוב ארצות־העולם, מצד אחד, ושי- 
תוקה של תנועת ההון הבינלאומי, מצד שני, שימשו בצירופם 
הרקע הכלכלי הבינלאומי להתפתחותה המשקית של א״י 
בתקופת־המאנדאט. התפתחותו של סחר־החוץ הא״י ב 1929 — 
1938 היתה בניגוד גמור למגמות, ששלטו באותה תקופה 
במסחר העולמי. סחר־החוץ של א״י עלה באותן השנים רוקה, 
שבהן באה ירידה גדולה במערכת־ד,מחירים בעולם. 

מדד ערך סחר־ ד,חוץ של א״י 
(הבסיס: 1929 — 100 ) 


מדד 

השנה 

116.4 

1932 

157.3 

1933 

210.6 

1934 

253.0 

1935 

204.6 

1936 

250.6 

1937 

223.4 

1938 


השוואת המספרים המוחלטים של סחר־החוץ של א״י 
ושל ארצות אחרות מעידה, שערך סחר-החוץ לכל נפש 
בארץ עלה פי כמה על ערכו לנפש בארצות הסמוכות והיה 
שווה לערכו בארצות מפותחות יותר: 

סחד־החוץ (לכל נפש) בארצות שונות ב 1936 


(בדולארים של זהב) 


המאזן המסחרי 
(+ חיובי 
- שלילי) 

יצוא לנפש 

יבוא לנפש 

הארץ 

5.2 ־ 

8.5 

13.7 

ארץ־ישראל 

21.7 ־ 

27.6 

49.3 

אנגליה 

15.4 ־ 

37.1 

52.5 

שווייץ 

8.4 ־ 

13.1 

21.5 

צרפת 

3.4 ־ 

3.0 

6.4 

סוריה והלבנון 

3.3 ־ 

3.1 

6.4 

עיראק 

2.5 ־ 

36.7 

39.2 

שוודיה 

+ 0.1 

3.4 

3.3 

פולניה 

+ 0.4 

6.4 

6.0 

מצרים 

+ 0.7 

3.4 

2.7 

תורכיה 

+ 2.1 

4.9 

2.8 

רומניה 

+ 16.8 

44.7 

27.9 

אוסטראליה 

+ 8.4 

24.7 

16.3 

ארגנטינה 

+ 19.1 

84.7 

65.6 

ניו־זילאנד 


גידול מהיר זה של סחר־החוץ הא״י יש לזקוף בעיקר 
על חשבון היבוא. גידולו של היבוא בא מתוך התרחבותו 
של משק-הארץ, שנתאפשרה ע״י השקעות־הון; שהרי בניגוד 
למגמה הכללית של ירידה, שניכרה בתנועת־ההון בעולם 
ב 1932 — 1938 , זרמו לא״י באותן השנים — ביחד עם ד,עליה 
היהודית — סכומי־כסף עצומים ושפע של אמצעי־ייצור. את 





757 


ארץ־ישראל 


758 


חלקם של אמצעי־הייצור ביבוא של א״י משקפת הטבלה 
הבאה: 


יבוא נכסי־השקעה לארץ־ישראל 
(באלפי לא״י) 


סך־הבל 

תמרי־בביין 

ציוד 

לחקלאות 

ציוד 

לתחבורה 

ציוד 

לתעשיד, 

השנה 

1,584 

527 

276 

477 

304 

1932 

2,865 

952 

530 

719 

664 

1933 

4,801 

1,806 

694 

1,023 

1,278 

1934 

5,364 

2,141 

769 

1,060 

1,394 

1935 

2,488 

891 

464 

524 

609 

1936 

2,721 

880 

567 

752 

522 

1937 

2,304 

800 

372 

717 

415 

1938 


ראיה לדבר, שיבוא זה היה כרוך בתהליך הפיתוח וההש¬ 
קעות אנו מוצאים גם בהשוואת המספרים של הגירעון 
המסחרי אל סכומי ההשקעות היהודיות בארץ: 


השקעות-הון ע" י יהודים בא״י ומאזנה 
המסחרי של הארץ (באלפי לא״י) 


הגירעון במאזן 
המסחרי 

השקעות־הון 

השנה 

4,855 

3,850 

1932 

8,349 

6,550 

1933 

10,858 

9,400 

1934 

12,504 

10,700 

1935 

8,392 

6,800 

1936 

8,519 

6,000 

1937 

5,099 

4,700 

1938 


המספרים הללו מעירים, שהיתר, קיימת הקבלה מסויימת 
בין הגירעון במאזן המסחרי ובין ההשקעות של היהודים 
בארץ. ההפרשים בין ההשקעות והגירעון, ביהוד בשנים 
שקדמו למלחמת־העולם 11 , נבעו משתי סיבות: (א) סיכומי 
ההשקעות המובאים בטבלה אינם כוללים את ההשקעות 
הבלתי-יהודיות (של הממשלה ושל הערבים)) (ב) כל הת¬ 
פתחות משקית מהירה, שהיא כרוכה בגידולו של היבוא, 
מלווה בפיגור מסויים של היצוא אחר היבוא. 

יחסיה המסחריים של א״י עם ארצות אחרות נקבעו 
בסעיף 18 של המאנדאט על־יסוד העקרון של ה״דלת הפתו¬ 
חה". עקרון זה נוסח במאנדאט כלהלן: 

"ממשלת־המאנדאט חייבת לדאוג, שלא תהיה בא״י כל 
הפליה לרעת נתיניה של כל מדינה, שהיא חברה בחבר־ 
הלאומים,... לעומת נתיניה של ממשלת־המאנדאט, או של 
כל ארץ זרה אחרת, בעניינים הנוגעים למיסים, למסחר או 
לספנות, לפעולה תעשיינית או מקצועית, או בטיפול בספי¬ 
נות או אוירונים. בדומה לזה לא תהיה הפליה בא״י לרעת 
סחורות, שמוצאן מאחת מן המדינות הנ״ל או שהן מיועדות 
לה"... 

עקרון ה״דלת הפתוחה" מנע כל אפשרות לקיים שיווי- 
משקל ביחסיה המסחריים של א״י עם ארצות אחרות, וע״י 
כך הפריע הרבה להתפתחותה הכלכלית של הארץ. ההסכמים 
המסחריים של א״י עם ארצות אחרות, שלא היו חברות 
בחבר־הלאומים, לא היו אף הם לטובתה של הארץ (עי׳ 
להלן: היחסים הכלכליים עם הארצות השכנות). היצוא של 
הארץ היה חד־צדדי ומורכב בעיקר מפרי־הדר ובזמן מאוחד 
יותר — גם מתפוקת המחצבים של ים־המלח. כתוצאה מכל 
הגורמים הללו היה המאזן המסחרי של הארץ בכל תקופת־ 
המאנדאט שלילי מאוד. 


סחר־החוץשלישראל. הפיגור המרובה של היצוא 
אחר היבוא הוא התופעה הבולטת ביותר בסחר־החוץ של 
ישראל. סיבותיה העיקריות של תופעה זו הן: 

1 ) הגידול המהיר של האוכלוסיה היהודית, שאת רובם 
המכריע של המצרכים הדרושים לה עדיין אין הארץ מייצ¬ 
רת ואין בכוחה לייצר. 

2 ) האינפלאציה, הפוגמת קשה בכל יצוא, לרבות יצוא 
של מצרכים, שאפשר לייצאם בתנאים רגילים. 

3 ) הוצאות־הייצור בארץ גבוהות יחסית — מה שמקשה 
על תוצרתה של ישראל להתחרות בתוצרות אחרות בשוקי־ 
חוץ. 

היחס של היצוא אל היבוא היה יציב למדי ב 1949 — 1952 
והתנודד בין 12% ל 13.6% . ב 1953 עלה ל 20% וב 1954 
לקרוב ל 30% , אך ב 1955 ירד שוב, כפי שמראה הטבלה 
הבאה: 

המאזן המסחרי של ישראל 


(במיליוני דולאר) 


היצוא ב% 
מן היבוא 

עודף היבוא 
על היצוא 

היצוא 

היבוא 

השנה 


6.4 

62.7 

4.2 

66.9 

1948 

יולי—דצמבר 

12.0 

216.4 

29.7 

246.1 

1949 


12.8 

250.3 

37.0 

287.3 

1950 


13.6 

296.5 

46.8 

343.3 

1951 


13.8 

277.0 

44.2 

321.2 

1952 


20.7 

227.4 

59.6 

287.0 

1953 


29.6 

201.3 

85.1 

286.4 

1954 


26.3 

239.9 

85.7 

325.6 

1955 



היבוא והרכבו. היעוד הכלכלי של היבוא מעיד 
במידה מסויימת על שיעורי ההתקדמות של הייצור וההש¬ 
קעות בארץ, כפי שהדבר משתקף בטבלה שלהלן: 


הרכב היבוא לפי היעוד הכלכלי 


(באחוזים) 


1954 

1953 

1952 

1951 

1950 

1949 


18.3 

21.2 

22.9 

25.5 

26.2 

35.0 

נבסי־תצרוכת 

11.3 

12.4 

10.0 

12.2 

12.8 

15.4 

מזץ . . . . 
נכסים אחרים . 

4.9 

5.8 

8.7 

9.2 

9.0 

14.0 

לצריכה שוטפת . 
נכסים לצריכה 

2.3 

3.0 

3.3 

4.0 

4.4 

5.5 

ממושכת 

51.5 

45.4 

37.1 

37.0 

32.0 

33.0 

נכסי־ייצור 

חמרי־גלם 

13.0 

13.8 

11.7 

7.6 

7.7 

7.6 

לתעשיוח־מזון 

חמרי־גלם 

32.7 

24.6 

20.2 

23.0 

18.5 

18.5 

לתעשיות אחרות 

2.2 

3.6 

2.4 

4.2 

3.7 

5.0 

מספוא . . . 

3.6 

3.4 

2.8 

2.2 

2.0 

1.8 

חמרי־גלם אחרים 

20.3 

22.6 

27.4 

28.1 

34.4 

28.7 

נכסי־השקעה 

7.0 

10.0 

98 

93 

8.3 

7.1 

ציוד לחרושת . 

2.8 

3.7 

5.6 

5.9 

9.2 

6.7 

ציוד לחקלאות . 
ציוד לענפים 

1.0 

0.8 

1.1 

1.0 

0.9 

1.0 

אחרים 

4.4 

4.3 

7.0 

6.9 

8.1 

6.0 

חסרי־בניין . . 

בלי־תחבורה 

4.1 

3.8 

3.9 

5.0 

7.9 

79 

וחלקיהם 

9.7 

10.8 

12.6 

9.4 

7.4 

3.3 

דלק וחמרי־סיכה 


מכאן, שחלקן של סחורות־התצרוכת ביבוא ירד מ 35% 
ב 1949 ל 18.5% ב 1954 , ואילו חלקם של חמרי־הגלם עלה 
משליש מכלל היבוא ב 1949 ליותר ממחציתו ב 1954 . השינויים 
בהרכבו של היבוא מבטאים את עליית־הייצור הגדולה, 






759 


הכלכלה: סחר־החוץ 


760 



טעינת הדרים ליצוא בנטל־חיפה 


שבאה בתעשיה הישראלית, המעבדת ברובה חמרי־גלם מחדל. 

הואיל ולתנודות במספר האוכלוסיה נודעת השפעה מרובה 
על המאזן המסחרי, יש לייחס חשיבות מיוחדת לשיעורי 
היבוא והיצוא לגולגולת, המובאים בטבלה הבאה. יתר על כן: 
היבוא לצרכיה הישירים של העליה החדשה היה גדול במיוחד. 


היבוא והיצוא לנפש במדינת-ישראל ( 1949 — 1954 ) 
(בדולארים) 


הגירעון המסחרי 
לנפש 

היצוא לנפש 

היבוא לנפש 

האוכלוסיה 

השנה 

213,58 

28,37 

241,95 

1,046,050 

1949 

206,76 

29,09 

235,85 

1,266,753 

1950 

222,85 

31,33 

254,18 

1,494,284 

1951 

172,30 

27,62 

199,92 

1,606,153 

1952 

134,23 

36,15 

170,38 

1,650,248 

1953 

119,32 

52,16 

171,48 

1,689,471 

1954 


מסתבר׳ שהגירעון במאזן המסחרי לגולגולת פחת במידה 
ניכרת בשנים האחרונות והגיע ב 1954 ו 1955 לכדי 60% 
מזה של שגת 1949 ". 

מקורות-האספקה של מדינת־ישראל שונים במידה 
ניכרת מאותם של א״י בתקופת־המאנדאט. סיבותיה העיק¬ 
ריות של עובדה זו הן: 

א) הוצאת א״י מגוש־השטרלינג׳ שצימצמה במידה ניכרת 
את קשרי-המסחר שלה עם הארצות המשתייכוח לגוש- 
השטרלינג, ובראש ובראשונה עם הממלכה המאוחדת (אע״פ 
שארץ זו קולטת אף כיום את חלק־הארי של היצוא היש־ 
ראלי). 


• יש לציין, שערך סחר־החוץ מובא במחירים שוטפים, אע״ם 
שהיו בתקופה זו תנודות ניכרות במחירי היבוא והיצוא, שנתבטאו 
בעיקר בעליית-המחירים בתקופת מלחמת־קוריאה ( 1950 — 1952 ). 


ב) העליה, שבאה במסחר בין אה״ב וישראל, בעיקר 
בהשפעת המילווה, שניתן למדינת־ישראל על־ידי הנאנק 
האמריקני לאכספורט ואימפורט בתנאי, שהרוב הגדול של 
היבוא, שיקנה בכספיו של מילווה זה, יהא מורכב מסחורות 
אמריקניות. 

ג) האשראי, שנתקבל מארצות שונות, כגון צרפת, בלגיה 
ושווייץ, ניתן בסחורות וקשר את הארץ למקורות־אספקה 
אלה. 

ד) הסכמים מסחריים והסכמי־חליפים, שכיוונו את המס¬ 
חר הישראלי לאפיקים גאוגראפיים מסויימים, 

ה) החרם הערבי, שהפסיק את כל יחסי-המסחר עם 
ארצות-ערב הסמוכות. 

ו) היחס כלפי גרמניה, שגרם להפסקתם של כל יחסי- 
מסחר ישירים עם ארץ זו עד לעשיית הםכם-השילומים. 

ז) סגירתה של תעלת־סואץ, שגרמה לניתוק יחסי-המסחר 
המבוססים על תחבורה חפשית דרך התעלה. 


חלוקת היבוא לישראל לפי ארצות־המוצא העיקריות 
(באחוזים) 


1954 

1953 

1952 

1951 

1950 

1949 

הארץ 

27.4 

31.7 

36.5 

31.8 

36.7 

31.2 

אה״ב 

9.5 

10.6 

73 

10.0 

8.8 

93 

הממלכה 

המאוחדת 

2.6 

1.7 

4.4 

5.0 

2.2 

1.9 

צרפת 

1.6 

2.6 

2.7 

4.0 

5.5 

4.6 

איטליה 

0.5 

1.1 

3.8 

4.1 

4.0 

4.4 

אפריקה 

הדרומית 

2.2 

4.4 

4.0 

4.0 

2.4 

3.8 

בלגיה 

3.5 

2.8 

2.9 

2.8 

4.2 

23 

קאנאדה 

1.9 

1.8 

2.1 

2.6 

2.0 

2.1 

הולאנד 

1.6 

3.0 

2.5 

2.5 

1.6 

1.0 

שווייץ 

18.0 

4.3 

1.7 

1.7 

13 


גרמניה 

המערבית 






761 


ארץ־ישראל 


762 


לשינוייך שבאו במקורות־האספקה, היו גם כמה סיבות 
משותפות: (א) שיקולים מדיניים, שהשפיעו על חילופי- 
סחורות* ו(ב) המחסור של ישראל במטבע-חוץ, שהכריח 
אותה לבחור במקורות של אספקה על בסים של אשראי או 
סחר־חליפים. השינויים במקורות־האספקה ייקרו בכללם את 
יבוא־הסחורות לארץ, ביחוד כשיבוא זה היה כרוך באשראי 
ובסחר־חליפים. 

היצוא ובעיותיו. את הרכבו של היצוא לפי הסחו¬ 
רות העיקריות משקפת הטבלה הבאה: 


חלוקת-היצוא לפי הסחורות העיקריות 
(באחוזים) 


1954 

1953 

1952 

1951 

1950 

1949 


1 

37.6 

38.8 

35.7 

48.1 

63.1 

פרי-הדר 


3.5 

7.2 

7.1 



מיצי־הדר 


22.1 

26.4 

26.1 

25.1 

8.5 

יהלומים 

י 

6.4 

9.1 



18.2 

מוצרי- 

טכסטיל 

7.6 

8.8 

5.2 

3.6 

— 

1.2 

מכוניות 

0.2 

0.3 


1.7 

2.4 

1.8 

שיניים 

תושבות 

0.9 

1.0 


1.5 


1 ז■ 

סמי-רפואה 

2.9 

2.2 


5.9 


4.3 

מלס 


בדומה ליצוא של א״י בסוף תקופודהמאנדאט, מורכב אף 
עיקרו של היצוא הישראלי מפירות־הדר ומיציהם, שחלקם 
ביצוא הגיע ל 72% לערך ב 1949 , אך פחת ל 44% — 42% 
לערך ב 1951 — 1954 , ומיהלומים, שהיוו כרבע מן היצוא 
ב 1950 — 1952 ובחמישית ממנו ב 1953 — 1954 . מבחינת החשי¬ 
בות האיכותית של היצוא, יש לציין שמחיר־השוק של פרי- 
ההדר נוצר ע״י הערך המוסף בארץ, ואילו זה של מוצרי- 
התעשיה המיוצאים (פרט למיצי־הדר ולסחורות מועטות 
אחרות) נוצר רק במקצתו ע״י ערך מוסף זה. 



מלטשוז־ירלומים בנתניה 

איפוא, ערך מכריע ליצוא של פרי־הדר ולכל סיכוי ליצוא 
של תוצרת־יסוד מקורית, כגון אשלג (מים־המלח) או פוס־ 
פאטים (מן הנגב), שבהם מרובה יותר הערך המוסף ומועט 
יותר חלקם של חמרי־גלם מחו״ל ושלפיכך הם גם מצמצמים 
את הצורך להיזדקק לםחר-חליפים. 

ד. ה. 


היצוא לפי ארצות-חיעוד העיקריות 
(באחוזים) 


1955 

1954 

1953 

1952 


18.8 

23.7 

25.9 

28.9 

הממלכה המאוחדת . . . 

18.9 

16.6 

21.2 

25.3 

אהיב. 

7.9 

8.4 

10.2 

7.7 

פינלאנד. 

1.8 

2.0 

1.9 

3.9 

דאניה. 

2.7 

2.9 

3.2 

3.8 


12.2 

4.1 

4.4 

0.8 

תורכיה. 

2.9 


1.8 

2.4 



המקום הניכר׳ שתופסות ביצוא של ישראל תורכיה, פינ־ 
לאנד, הולאנד, בלגיה, דאניה ושוודיה, מוכיח, שהחוזים 
המסחריים, שנעשו עם ארצות אלו, שימשו גורם רב־משקל 
בהרחבת יצואה של ישראל, אע״פ שערפו של המטבע, המת¬ 
קבל כתמורה בעד היצוא לארצות אלו, נופל מערכו של 
המטבע המתקבל מן היצוא לבריטניה, אה״ב וקאנאדה. בסך 
הכל מגיע הקף התשלומים׳ המתקבלים בעד היצוא במטבע 
חפשי, ל 60% מן התמורה הכללית, ואילו 40% מתמורה זו 
מתקבלים בסחר־חליפים או בצורה אחרת של מטבע כבול. 
בהדרים מרובה יותר חלקו של המטבע החפשי, בעוד שהתו¬ 
צרת התעשיינית, זולת היהלומים, נמכרת בעיקר לפי הסכמי־ 
חליפים והסכמים אחרים. 

מבחינת שיפורו של מאזן־התשלומים של ישראל יש, 


היחסים הכלכליים של א״י עם הארצות 
השכנות. 1 . הארצות, שהיו כלולות באימפריה העותמא- 
נית קודם מלחמת־העולם 1 , היו מבחינת המסחר יחידה כל¬ 
כלית אחת. בירות שימשה מרכז חשוב של סחר־חוץ לעורף 
נרחב * אלכסנדרטה שימשה אף היא נמל-יבוא לאיזוד גדול. 
מכאן הועברו הסחורות לפגים־הארץ: אל חלב, דמשק, חיפה. 
ירושלים ועד מוסול וערי־תורכיה. אלכסגדריה ופורט־סעיד 
היו מרבזי-איחסון גדולים לסחורות־טכסטיל, סחורות קולו¬ 
ניאליות, פחם ומוצרי ברזל ושאר מתכות. המסחר הפנימי, 
במידה שהדבר נגע לתוצרת מקומית — כלומר, לתבואות. 
פירות וירקות — הועבר בעיקר בדרכים אלו: מחומץ וחמה 
אל חלב, טריפולי, בירות ושאר ערי-הלבנון, מן החורן אל 
דמשק וחיפה, ומעבר־הירדן המזרחי לחיפה ולירושלים. העסק 
העיקרי בתחום זה היה חילופי-סחורות בין הערים וסביבו¬ 
תיהן החקלאיות. 

אחר מלחמת-העולם 1 , כשהוקמו על שטחה של האימ¬ 
פריה העותמאנית יחידות מדיניות נפרדות, נותקו קשרי- 
מסחר עתיקים והוקמו חומות־מכם חדשות, וכמה מרכזי-ייצור 
נפגעו קשה מאבדן שוקיהם הקודמים. נוסף על כך הביאה 
העליה היהודית לא״י אחר מלחמת-העולם 1 ציבור חדש 
לארצות־המזרח, שרמת-צריכתו וכוח-קנייתו עלו על אלו 
של שאר חלקי-האוכלוסיה. תהליך־הקליטה של העולים החד- 












763 


הכלכלה: סחר־־החזץ 


764 


שים יצר שוק חדש בא״י המערבית, וקשרי־מסחר בין הארץ 
ושכנותיה — ביהוד עם סוריה, הלבנון ועבר־הירדן — 
נתהדקו. סייעו בדבר גם אמצעי־התחבורה החדשים, שפותחו 
במזרח התיכון. 

מלחמת־העולם 11 הגבירה את חשיבותה של א״י כלקוח 
ואף כספק של שאר ארצות המזרח התיכון. כשנסתיימה המל¬ 
חמה נותקו קשרים אלה מחמת החרם הכלכלי על התוצרת 
היהודית בארץ, שהוכרז ע״י המדינות הערביות, וביחוד 
מחמת התחדשותו של היבוא למדינות אלו מן הארצות 
שמעבר לים. 

הטבלה הבאה משקפת את התפתחות היחסים המסחריים 
של א״י עם הארצות השכנות במשך השנים האחרונות של 
תקופת־המאנדאט. מעמדה של א״י כקונה של ארצות־האיזור 
מובלט ע״י העובדה, שחלקן של ארצות אלו ביבוא הכללי 
לארץ (להוציא נפט ;למי) הגיע ב 1938 לב 20% , שהיו 2.3 
מיליון לא״י. בשום ארץ אחרת מארצות־האיזור, שהאו׳כלוסיה 
של רובן גדולה הרבה מזו של א״י המערבית, לא היה חלקו 
של היבוא משאר ארצות־האיזור גדול כל־כך, הן מבחינת 
אחוזיו בכלל-היבוא והן מבחינת ערכו המוחלט. 

חשיבותו של השוק הארצישראלי היתד• שונה לכל אחת 
מארצות־האיזור. בעוד שעבר־הירדן יצאה לא״י 94% וסוריה 


ורמת־המחירים הגבוהה, שהיתה רווחת בארץ, לעומת ז 1 
שהיתר. קיימת בשאר ארצות־האיזור. על שתי סיבות אלו 
יש להוסיף את החוזים המסחריים, שנחתמו בין ממשלת־ 
המאנדאט ובין כמה מן הארצות השכנות ושפתחו את א״י 
לרווחה וללא תנאי של הדדיות לסחורותיהן של ארצות אלו 
(על הארצות, שהיו בעבר בתחומי השלטון העותמאני, לא 
היה חל הסעיף ה 18 של המאנדאט, שאסר הסכמים מסחריים). 
כך נחתם ב 1929 הסכם עם סוריה והלבנון, שלפיו הותר 
למדינות אלו להכניס לא״י ללא תשלומי־מכם כל סחורה 
מתוצרת מקומית, פרט לכמה מוצרים כמו טאבאק וכוהל. 
כתוצאה מהסכם זה הוצף השוק הא״י במזונות ובמקצת 
מוצרי־תעשיה זולים מסוריה והלבנון, שהתחרו במידה ניכרת 
של הצלחה במוצרי החקלאות והתעשיה של הארץ. ארץ־ 
ישראל מכרה לסוריה וללבנון בעיקר פרי־הדר, שמן־מאכל, 
סבון, דברי־מתיקה, עורות, חוטים, אריגים ומוצרים של 
כותנה, ועוד. ב 1939 הוחלף הסכם זה בהסכם נוח יותר 
(במקצת) לא״י, שלפיו נפטרו ממכס רק סחורות מסויימות 
ואילו על שאר הסחורות הוטל מכם חלקי. בשני החוזים 
הוסכם על טראנזיט חפשי. 

עם עיראק נחתם ב 1937 חוזה, שזיכה ארץ זו, ללא כל 
תמורה ממשית, באיזור חפשי בנמל־חיפה ובשיחרור גמור 


טבלה 1 

מסחרה של ארץ־ישראל עם הארצות השכנות 
(להוציא נסט ומוצריו) 


היצוא (באלפי לא״י) מארץ־ישראל 

היבוא (באלפי לא״י) לארץ־ישראל 


1946 

1945 

1944 

1943 

1938 

1946 

1945 

1944 

1943 

1938 


309 

1.144 

1,233 

632 

102 

1,667 

1,313 

2,099 

2,011 

405 

מצרים 

317 

1,063 

831 

470 

413 

3.146 

1,623 

1,400 

1,460 

1,015 

סוריה והלבנון 

40 

670 

384 

489 

8 

1,891 

2.914 

3,329 

767 

173 

עיראק 

103 

313 

668 

146 

— 

324 

159 

188 

113 

115 

אירן 

118 

227 

260 

710 

44 

5,171 

2.562 

2,289 

1,372 

79 

תורכיה 

325 

214 

353 

217 

15 

432 

618 

518 

471 

60 

קפריסיך 

520 

658 

653 

551 

46 

1,697 

1,783 

1,441 

2,172 

445 

עבר־הירדן 

15 

18 

39 

17 

1 

284 

488 

788 

654 

2 

סודאן 

21 

44 

37 

2 

3 

144 

156 

223 

494 

9 

ערב 

18 

11 

17 

9 

1 

13 

6 

31 

33 

1 

עדו 

1.786 

4.362 

4,475 

3,2,43 

633 

14,769 

11.622 

12,306 

9,547 

2,304 

ס״ה של היבוא מן — 
או של היצוא אל — 
המזרח התיכון 











ס״ה של היבוא 

14,781 

13,908 

10,107 

7,353 

5,066 

57,689 

31,193 

27,904 

23,221 

11,357 

או של היצוא 

12.1 

31.2 

_ 

443 

_ 

44.1 

12.5 

25.6 

37.3 

44.0 

47.2 

20.3 

חלקו של המזרח 
התיכון ביבוא או 
ביצוא ב% 


והלבנון 62.8% מיצואן, יצאה עיראק לא״י רק 5% ומצרים 
1.5% מיצואן בלבד. א״י מצידה יצאה 125% מכלל־יצואה 
לכל אדצות־האיזור. 

מאזנה המסחרי של א״י ב 1938 עם כל אחת מארצות 
המזרח התיכון היה שלילי והגירעון בסחרה עמהן הסתכם 
ב 1.7 מיליון לא״י, שמהן היוו 1.5 מיליון לא״י את הגירעון 
בסחרה עם הארצות הערביות. הגורמים העיקריים, שהביאו 
לידי גרעונות אלה, היו: כוח־הקניה הגדול של תושבי א״י 


או חלקי ממכם על כמה מסחורות־היצוא שלה לארץ. עיקרו 
של היבוא מעיראק היה מורכב מתבואות, בקר. צאן ודגים. 
היצוא לעיראק היה אפסי. החוזה נתבטל ב 1941 מאחר שלא 
הביא תועלת כלשהי לא״י. היחסים המסחריים עם עבר־הירדן 
נקבעו ע״י ההסכם בין בריטניה ובין האמיר מ 1924 , וע״י 
התוספת להסכם זה מ 1934 . הסכם זה הבטיח לעבר־הירדן 
העדר של מחיצת-מכס בינה ובין א״י ומתן הקלות לסחורו־ 
תיה בנמליה של א״י כאותן שניתנות למסחר המקומי. כן 




765 


ארץ־ישראל 


766 


הובטח בהסכם מ 1928 מעבר חפשי דרך א״י לסחורות 
מיועדות לעבר־הירדן. 

מלבד זה נהנתה עבר־הירדן מאחידותו של המטבע, 
שהונהג בה ובארץ, מהשתתפותה של א״י בהחזקת צבאה 
וממה שהגירעון של מסה״ב החג׳אזית נתכסה ע״י ממשלת 
א״י׳ אע״פ שמסילה זו עברה ברובה בשטחה של עבר־הירדן. 
כשפרצה מלחמת־העולם 11 גברה ההשתלבות הכלכלית בין 
ארצות המזרח התיכון, וא״י בכללן. היבוא של א״י מן האר¬ 
צות השכנות עלה מ 20% ב 1938 ל 47% ב 1943 ול 44% 
ב 1944 . בממדים דומים עלה גם חלקו של היצוא לארצות- 
האיזור. 

התפתחות זו הומרצה ע״י כמה גורמים, שהיו תולדה של 
תנאי־המלחמה: התמעטותו של היבוא מן הארצות שמעבר 
לים מחמת צימצומו של נפח-הספינות, מחסור קשה במטבע, 
ניתוק ממקורוחדהאספקד, שבארצות־האויב ושיבושם של 
דרכי־ההובלה. גורמים אלה הניעו את "מרכז האספקה למזרח 
התיכון" לעודד את הידוק הקשרים הכלכליים באיזור ללא 
התחשבות בכדאיות הכלכלית. א״י המערבית הוכרחה לקנות 
מן הארצות השכנות למרות מה שמחירי מוצריהן של ארצות 
אלו עלו הרבה על אלה של ארצות אחרות. ביצוא של א״י 
לארצות השכנות עלה חלקם של מוצרים תעשייגיים, כגון 
מיצים, זכוכית, הלבשה, כימיקאלים, תרופות ועוד. עליית 
חלקן של הארצות השכנות ביצוא הארצישראלי נבע גם 
מירידת היצוא של פרי־ההדר. נראה, שתנאי־החליפים של 
הארץ הורעו בתקופה זו. המאזן המסחרי נשאר שלילי כמעט 
עם כל ארצות־האיזור; היתרה לטובת הארצות השכנות 
הגיעה ב 1944 ל 7.8 מיליון לא״י, ומזה לטובת הארצות 
הערביות — ל 6.1 מיליון לא״י. 

עם סיום המלחמה ופתיחת שוקי־העולם, שוב ירד חלקו 
של היבוא מארצות־האיזור לא״י, אע״פ שהירידה האבסולו¬ 
טית לא היתד, מרובה. ב 1946 הטילו ארצות הליגה הערבית 
חרם על הסחורות של היהודים בארץ. ע״י כך קיוו הערבים 
להפחית את תלותם בסחורות היהודיות ולפגוע במשק 
העברי ובכוחו לקלוט עולים בלא שהדבר יפגע בכלכלתן 
של ארצות־ערב, מאחר שסבורים היו, שהרעב העולמי למזו¬ 
נות וחמרי־גלם — עיקר היצוא של ארצות-ערב — יימשך. 
כמו־כן האמינו באי־התערבותה של המעצמה המאנדאטורית. 
אע״פ שפעולת־החרם היתד, בניגוד גמור לחוזים שנזכרו 
למעלה, וכן בניגוד למגילת־האו״מ, לא נקטו שלטונות־ 
המאנדאט שום אמצעי כנגדה! יתר על כן: הם אף האריכו 
את תקפו של החוזה עם עבר־הירדן לשנתיים. 

החרם גרם נזק למשק הארצישראלי, אך לא מוטט אותו. 
הקפו וחלקו של היצוא לארצות־ערב פחת׳ אך לעומת זד, 
נפתחו לפניו שווקים חדשים באירופה ובארצות אחרות. 
עם זה נתבדו תקוותיהן של ארצות־ערב, שיבואיהן ממקורות 
אחרים יגדלו, מחמת קשיי המטבע, שנוצרו בסוריה ובלבנון, 
ומפני שאנגליה הקפיאה את יתרות הלי״ש של מצרים 
ועיראק. 

משפרצו פעולות־האיבה בין הישוב היהודי והערבים 
אחר הכרזת האו״מ על חלוקתה של א״י והקמת מדינה יהודית 
בתוכה ( 29 בנובמבר 1947 ), נתרופפו עוד יותר הקשרים 
הכלכליים בין היהודים ובין הערבים בארץ ובארצות־ערב. 
כן פגעה הוצאתה של א״י המערבית מאיזור־השטרליגג 


(ב 22.2.1948 ) בקשרי־המסחר שלה עם כמה מן הארצות 
השכנות. 

2 . עם הקמתה של מדינת־ישראל ב 15.5.48 נותקו הקש¬ 
רים הכלכליים האחרונים, שעדיין היו קיימים בין הישוב 
היהודי בארץ לבין ארצות־ערב. קשרים אלה לא נתחדשו אף 
לאחר שנחתמו הסכמי שביתת־הנשק ב 1949 . האמצעים 
הכלכליים, שנקטו מדינות־ערב במלחמתן בישראל, ניתנים 
להסתכם כלהלן: 

א. איסור גמור על מסחר עם ישראל בכל צורה שהיא. 

ב. הפסקה של הזרמת הנפט מעיראק לבתי־ד,זיקוק בחיפה 
והטלת איסור על חברות־הנפט הפועלות בארצות־ערב למכור 
דלק כלשהו למדינת־ישראל. 

ג. סגירת תעלת־סואץ בפני ספינות ישראליות ובפני 
ספינות, שמובילות מטענים לישראל או ממנה. 

על הפעולות הללו נוסף בספטמבר 1955 ההסגר, שהוטל 
על מפרץ־עקבה כדי למנוע מספינות את האפשרות להגיע 
לאילת. 

האיסור על קיומו של מסחר כלשהו עם מדינת־ישראל 
נשמר בקפדנות מרובה. רק בגבולות של ישראל עם ירדן, 
סוריה והלבנון מתנהלות פעולות־הברחה, שאת ממדיהן קשה 
לאמוד. 

הזרמת הנפט משדות־הנפט בקירקוק שבעיראק (בצינור 
בעל קוטר של 12 אינץ׳) לבתי־הזיקוק בחיפה הופסקה ב 17 
באפריל 1948 . כן הופסקו הנחתו של צינור־נפט מקביל (בעל 
קוטר של 16 אינץ׳) ובנייתה של יחידת־זיקוק נוספת בחיפד" 
שהיתה מעלה את כושר־הזיקוק של המפעל מ 4 מיליון טונות 
לשנה ל 7.5 מיליון טונות בערך. דרך הצינור הקיים ודרך 
הצינור שהנחת 1 הופסקה אפשר היה להעביר בשנה 6 — 7 
מיליון טונות של נפט. הפסקת זרם־הנפט לא״י גרמה להפ¬ 
סדים מרובים לכלכלתה של עיראק, וגם לישראל ולמדינות 
אירופה המערבית, שהיו מביאות נפט מזוקק מחיפה. יש¬ 
ראל הוכרחה לספק את תצח׳כת־הנפט שלה על־ידי יבוא 
מונזואלה ומארצות אחרות, שבעדו הוצרכה על־פי-רוב לשלם 
בדולאדים. ב 1954 שילמה ישראל בעד יבוא של מיליון 
ורבע טונות של דלק וחמרי-סיכה כ 31 מיליון דולאר, שהם 
כ 11% מערכו הכללי של יבואה. הנפט הגלמי, המובא 5 ארץ 
והמיועד לתצרוכת עצמית, מזוקק בבתי־הזיקוק בחיפה, אד 
בזה מנוצל רק כרבע מכושר־תפוקתו של המפעל. כן הוגבלו 
אפשרויות הניצול של חמרי-לוואי של הנפט לפיתוח־ 
התעשיה. 

ההסגר בתעלת־סואץ הוא בניגוד להסכם־קושטה מ 1888 , 
שלפיו צריך המעבר בתעלה להיות פתוח תמיד לספינות 
של כל הלאומים. עקרון זה אושר שוב אחר מלחמת־העולם 1 . 

מצרים דחתה גם את החלמתה של מועצת־ד,בטחון מספ¬ 
טמבר 1951 , המגנה את ההסגר וקוראת למצרים להפסיק(. 
בספטמבר 1954 ניסתה הספינה הישראלית "בת־גלים" לעבור 
דרד התעלה, והוחרמה ביחד עם מטענה. ספינות, שעוגנות 
בנמלי־ישראל, נכללות ע״י מצרים ב״רשימה שחורה" והיא 
אף מסרבת להתיר להן מעבר בתעלה. הסגר־הסואץ מקשה 
מאוד על מדינת־ישראל לבוא בקשרי־מסחר עם מדינות לא- 
ערביות במזרח התיכון, וכן עם ארצות אפריקה המזרחית 
והמזרח הרחוק. 

המגע הכלכלי היחיד, שנתקיים בין ישראל והערבים, 

היה קשור בשיחרור הפיקדונות של פליטים ערביים, שהיו 



767 


חכלבלח: סחר־חחוץ 


768 


חסומים בבאנקים ישראליים. הסכום הראשון של מיליון 
לירות שטרלינג בערך שוחרר בספטמבר 1952 . בספטמבר 
1954 הוחלט לשחרר את יתרת העקרונות בסד 3 מיליון 
ליש״ט לפי השער של לירה שטרלינג ללידה ישראלית. 

הטבלה הבאה מסכמת את התפתחותם של יחסי־המסחר 
בין ישראל ושאר ארצות המזרח התיכון ב 1949 — 1954 : 


מישראל עלה בהתמדה מפחות ם 0.1% ב 1949 ל 3% ב 1954 . 

יחסי־המסחר בין שתי המדינות נתפתחו מ 1950 ואילך 
על יסוד ההסכם המסחרי, שנחתם ביולי של אותה שנה. 
הסעיף העיקרי בהסכם זה קובע: "מדינת־ישראל והרפוב¬ 
ליקה התורכית יעניקו זו לזו את זכות האומה המעודפת: 
א) בענייני־ספנות! ב) בכל ענייני מכס וגבייתו וכן בכל 


סהרה של מדינת־ישראל עם הארצות השכנות 
(באלפי דולאדים) 

יבוא יצוא 


1954 

1953 

1952 

1951 

1950 

1949 

1954 

1953 

1952 

1951 

1950 

1949 



— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

202 

188 

מצרים .... 

— 

— 

— 

— 

— 

־־־ 

— 

— 

— 

־— 

36 

112 

סוריה והלבנת . 

— 

— 

־־ 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

25 

— 

עיראק .... 

19 

03 

*א 

17 

22 

— 

389 

146 

1,445 

2,100 

910 

'515 


1X667 

7574 

1,053 

403 

70 

50 

11.743 

13501 

X604 

4,057 

3,030 

7,174 

תורכיה .... 

487 

190 

174 

134 

157 

45 

736 

1,266 

1,593 

2.895 

2,870 

2,027 

קפריסת . . . 




■09 

־־־ 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

עבר-הירדן . . 

■ 


1 

8 

x 


6 

22 

484 

1,952 

2,033 

1.509 

סודאן .... 


׳ י.;־ 



— 


■11831 



— 

— 

— 

ערב. 

י ■ 



י 8 

20 

א* 



— 

— 

62 

— 

עדו. 

13,173 



554 

269 

95 



6,126 

11.004 

9,168 

11,525 

ס״ה הסחר עם 
המזרח התיכת 

85,028 

57,534 

42,580 

44,752 

35,146 

28,496 

289,716 

286571 

320,956 

343,260 

287,291 

245.594 

ס״ה סחר־החוץ . 

155% 

14.0% 

2.9% 

1.2% 

05% 

0.3% 

4.4% 

55% 

1.9% 

3.2% 

3.2% 

4.7% 

הסחר עם המזרח 
התיכת כחלק מן 
הסחר הכללי . . 


• x ־־ פחות מאלף דולאר 


מתקומת־המדינה עד 1951 הלך וגבר היבוא מקפריסין, 
שהגיע ב 1951 עד ל 1% בקירוב מן היבוא הכללי באותה 
שנה, אך מאז ואילך ניכרת ירידה מתמדת ביבוא מארץ זו. 
לעומת זה באד. אחר תקומת־המדינה ירידה נמרצת בהקפו 
של היצוא מא״י לקפריסין — מה שנגרם במידה מרובה ע״י 
העובדה, שמדינת־ישראל, בניגוד לארץ־ישראל המאנדאטו־ 
רית, אינה חברה בגוש־השטרלינג. לאחר שנים של עליה 
איטית ביותר קפץ ערך היצוא לקפריסין ב 1954 ל 487 אלף 
דולאר, כתוצאה ממכירת כמות מרובה של תרופות. אך גם 
אחר עליה ניכרת זו, עדיין זעום ערכו המוחלט של היצוא 
לקפריסין וגם חלקו ביצוא הכללי מן הארץ. מחמת הפיקוח 
הקיים בארץ על מטבע זר ומחמת ההגבלות, שהוטלו על 
היציאה מן הארץ, באה בתקופת קיומה של המדינה גם 
ירידה במספר התיירים הישראליים המבקרים בקפריסין. 

ערך היבוא של ישראל מסודאן, שכלל בעיקר זרעונים 
לתעשיית־השמנים בארץ, היה ניכר מ 1948 עד 1951 , אך בטל 
בפועל בשנים האחרונות. לעומת זה נתהדקו בשנים אלו 
קשרי-מסחר עם חבש. ערך היבוא מחבש עלה מ 100,000 
דולאר ב 1949 ל 1,200,000 דולאר ב 1954 . להתפתחותם של 
קשרי-המסחר עם חבש׳ סודאן ואיראן משמש ההסגר בתעלת־ 
סואץ מכשול רציני. 

היצוא לתורכיה הגיע ב 1954 ל 15% מערך יצואה הכללי 
של מדינת־ישראל. אותה שנה היה לישראל בפעם הראשונה 
מאזן מסחרי חיובי עם תורכיה. חלקו של היצוא התורכי 
לישראל בתוך כללו של היצוא התורכי היה ב 1949 
2.8% ועלה ב 1954 ל 3.5% 4 חלקו של היבוא של תורכיה 


התקנות הפורמאליות וענייני המטבע בקשר לשיחרור ממכם. 
בין ביבוא ובין ביצוא". ההסכם נחתם לשנה אחת בלבד, 
אך נאמר בו, שאם אחד מן הצדדים לא יודיע על ביטולו 
שגי חדשים קודם סיום תקפו. יחשב ההסכם במחודש לתקופה 
של שנה נוספת. ההסכם עדיין הוא בעל תוקף: לא נקבע בו 
יחם קבוע בין היבוא ליצוא ולא צויינו בו שום מיכסות 
לסוגי־הסחורות השונים. 

להסכם מסחרי זה הוצמד הסכם־תשלומים. שהוא נשאר 
בתקפו במשך כל זמן תחולתו של ההסכם המסחרי. הסכם- 
התשלומים כולל, בין השאר, את הסעיפים הבאים: 

א. כל תשלום בעד עיסקה מסחרית בין שתי המדינות, 
שתבוצע במסגרתו של ההסכם המסחרי, ישולם במטבע 
הלאומית של הארץ המשלמת. 

ב. כל עוד לא תעלה היתרה (לזכות או לחובה) של אחת 
משתי המדינות על סכום מסויים, תבוצענה העסקות ללא 
הפרעה וללא העברה כלשהי של מטבע זר מארץ לארץ. — 
הסכום הנזכר הועמד מתחילה על 840x500 דולאר. אך עם 
התרחבות המסחר הוגדל באוקטובר 1953 ל 1.500,000 דולאר. 

ג. אם בסיומה של תקופת־ההסכם יראה החשבון יתרה 
לחובתה של אחת משתי המדינות, תינתן למדינה זו אפשרות 
לסלק את חובה תוך ששה חדשים ע״י יצוא. אם לא יחוסל 
החוב באופן זה במשך ששה חדשים, תהא הארץ החייבת 
צריכה לחסלו ע״י תשלומי דולארים, לירות שטרלינג או 
מטבע אחר, שעליו יוסכם בין הצדדים. 

יבואה של ישראל מתורכיה מורכב בעיקרו ממוצרי 
חקלאות, כפי שמעידה הטבלה הבאה: 














769 ארץ־ישראל 770 


היבוא הישראלי מתורכיה, סוגים עיקריים, 1950 — 1954 


1954 

1953 

1952 

1950/51 



1 ר י ם 

(דולו 

3,185,983 

1,026,874 

781,812 

398,557 

חיטה ועצמות למספוא. 

1,610,844 

3495,372 

500,332 

— 

חיטה. 

1,304,681 

472,290 

12,163 

97,517 

כותנה גלמית . 

142,049 

416,255 

3,633 

878,559 

בקר וכבשים. 


2,140,464 

675,066 

503,614 

זרעוני־חמניות וזרעונים שונים לייצור־שסן 


לעומת זה מורכב יצואה של ישראל לתורכיה בעיקר 
ממוצרי־תעשיה. 


היצוא הישראלי לתורכיה, סוגים עיקריים, 
1953 — 1954 


1954 

1953 


( ד ו ל א ר י ם ) 

4,421,664 

3,561,514 

מכוניות. 

437,330 

30,877 

חלקי-מכוניות . . . . 

692,295 

737,686 

צמיגים. 



ציוד חשמלי, חוטי־חשמל, 



סוללות, מצברים, טראנס־ 

705,592 

76,843 

פורמאטורים, ועוד . . 



מקררים חשמליים ומקלטי- 

26,669 

347,843 

ראדיו. 

352,653 

70,486 

שעונים. 

2.212,068 

1,339,439 

מלט. 

252,987 

308,010 

תרופות. 

6124)30 

258,800 

צבעים. 

251,944 

— 

חומצה גפריתנית . . . 



מבעירי־שמן, תנורים, פתי¬ 

385,563 

125,484 

ליות, פרימוסים . . 



זכוכית שטוחה 

191,856 

95,408 

וזכוכית־ביטחון 

178,206 

48,724 

כלי־בית. 

237,426 

256,248 

אריבי־כותנה . . . . 


נוסף על כך ייצאה ישראל עוד שורה ארוכה של מוצרי- 
תעשיה בכמויות קטנות. מתוך הערך הכללי של היצוא 
התעשייני הישראלי ב 1954 , שהגיע לסך של 32.5 מיליון 
דולאר, קלטה תורכיה 12.5 מיליון דולאר או יותר מ 38% . 

כמה וכמה מוצדי־תעשיה מיוצאים רק או בעיקר לתורכיה. 
החשובים שבמוצרים אלה הם: מלט, רוב הציוד החשמלי 
והמכשירים החשמליים, מכוניות וחלקי־מכוניות. המחירים 
של חלק גדול מן היבוא מתורכיה והיצוא אליה גבוהים מן 
המחירים הבינלאומיים. 

בזמן האחרון התחילה ישראל מייצאת לתורכיה גם שירו¬ 
תים. חברת "סולל־בונה" זכתה במיכרז לסלילת־כבישים 
בתורכיה, וגם חברות קבלניות אחרות מבצעות בה עבודות 
שונות. אך למרות מה שישראל חדרה לשוק התורכי, אין 
לומר, שכבר נתבססה בו, שהרי חדירתה לתוכו היתה כרוכה 
במידה מרובה בתנאים המיוחדים, ששלטו בתורכיה בשנים 
האחרונות ושאין לבטוח בהתמדתם. תנאים אלה היו: הגירעון 
הגדול במאזן־המסחר התורכי, סירובן של מדינות שונות 
לייצא לתורכיה מחמת החובות המרובים, שהיתה חבה להן, 
עדפים גדולים של מוצרים חקלאיים, שנצטברו בתורכיה 
ב 1953 ושתורכיה רצתה להיפטר מהם. 


יש מטילים ספק בכדאיותו הכלכלית של חלק גדול מן 
היצוא הישראלי לתורכיה, הואיל וישראל משלמת בעד 
חמרי־הגלם׳ וכן בעד המוצרים התעשייניים הבלתי־מוגמרים 
שהיא מביאה, במטבע קשה, בעוד שבעד יצואה היא מקבלת 
חשבונות־קלירינג בלבד. אעפ״כ קיימים התנאים היסודיים, 
שנותנים מקום לפיתוח נרחב של קשרי־מסחר בין ישראל 
ותורכיה, והם: (א) המשקים של שתי הארצות משלימים זה 
את זה מחמת המבנה הכלכלי שלהם, ו(ב) קירבתן הגאוגרא־ 
פית של תורכיה וישראל. האפשרויות להחדרת יצוא ישראלי 
לשוק התורכי עדיין לא נתמצו, וגם היבוא מתורכיה לישראל 
ניתן להרחבה נוספת. 

אל. בו. 

מערכודהכספים. — 1 . בארץ־ישראל המאנדאטו־ 
ר י ת. — התפתחותה של מערכת־הכספים בא״י מתחילת 
תקופודהמאנדאט עד סופה היתד, במידה מכרעת תולדה של 
יבוא־הון ושל התמורות שחלו ביבוא זה. יבוא־ההון, שהקביל 
לזרם־העליה׳ שימש מנוף להתפתחות הכלכלית. הוא היה 
מלווה בהתרחבות של מחזור־המטבע והקף־הפיקדונות, כפי 
שמראה הטבלה הבאה: 


מחזור המטבע והפקדונות בבאנקים של א״י ב 1934 — 1939 
(באלפי לא״י) 


סך הכל 

הפיקדונות 

מחזור־הסטבע 

החודש 

19,239 

14,500 

4,739 

דצמבר 1934 

23,276 

17.235 

6.041 

אוגוסט 1936 

21,879 

16,765 

5,114 

אוגוסט 1937 

22,002 

17,128 

4,874 

אוגוסט 1938 

27,148 

17/328 

9,820 

אוגוסט 1939 


אעפ״כ לא באה בתקופה זו עליית־מחירים כללית — 
תופעת־הלוואי הטיפוסית לגידול מחזור־המטבע — אלא 
בממדים מצומצמים ובתחומים מוגבלים בלבד. לעובדה זו 
גדם בראש ובראשונה משקלו המכריע של היבוא, שהיה 
חפשי בהחלט, מאחר שהמטבע ניתן לחליפים באופן חפשי. 

יבוא־ההון הביא אף לידי הרחבת האשראי הבאנקאי. 
גידול הפקדונות בבאנקים, ללא כל יחם למחזור הכספי 
הרגיל של הארץ, עורר את הבאנקים להרחיב את האשראי, 
בעוד שההשקעות בקנה־מידה גדול יצרו דרישה מוגברת 
לאשראי. מ 1935 ואילך ירד במידת־מה יבוא ההון, אע״פ 
שהקפו המוחלט נשאר ניכר■למדי: 


מדד יבוא־ההון 


מדד 

השנה 

מדד 

השנה 

53 

1937 

100 

1934 

70 

1938 

125 

1935 

12 

1939 

74 

1936 















771 


הכלכלה: מערכת־הבספיס 


772 


הירידה, שבאה ביבוא-ההון, נבעה מכמה גורמים, שהבו¬ 
לטים שבהם היו: הרעת התנאים להעברת־הון מגרמניה 
וההגבלות שהוטלו על יצוא-הון בכמה ארצות בערב מלחמת- 
העולם 11 . באותן השנים ירד גם באופן יחסי מחזור־המטבע. 


מחזור־המטבע 


באלפי לא״י 

החודש 

6,298 

יאנואר 1936 

5,621 

יאנואר 1937 

4,789 

יאנואר 1938 


אחד מן הסימנים האפיינים למבנה הבאנקאות והפינאג־ 

סים בא״י המאנדאטו׳רית, וביחוד בישוב הייחודי, שעליו 
בעיקר נתבסס מבנה זה׳ היה השיעור היחסי הגדול של 
הפיקדונות. שיעור-הפיקדונות לנפש בישוב היהודי היה 
דומה ברמתו לזה שבארצות מפותחות. רמה גבוהה זו של 
פיקדונות היתה תולדתו הישירה של יבוא־ההון. חלק גדול 
מפיקדונות אלה לא קפא בקופות־הבאנקים, אלא שימש 
להשקעה, כפי שמעידים השינויים המתמידים, שבאו בהרכב 
הפיקדונות, גם כשלא בא שינוי בסכומם הכללי, וכן העובדה, 
שהקפם של הפיקדונות לזמן קבוע היה מועט לעומת הפיק¬ 
דונות לפי דרישד" 

תופעה אחרת, שהיתה אפיינית לבאנקים הא״י בתקופת- 
המאנדאט, היתד, דרגת הנזילות הגבוהה של ההון, שהיה 
ברשותם. הסך הנקי של האמצעים הנזילים בבאנקים מא״י 
הגיע בערב מלחמת־העולם 11 ל 42.2% מהקף פיקדונותיהם" 
בכלל זה 24.7% פיקדונות של באנקים ארצישראליים בבאג־ 
קים בריטיים ו 11.8% ניירות־ערך ממשלתיים בריטיים. ליק- 
ווידיות גבוהה זו היתד, במידה מרובה פרי העדרו של באנק 
ממלכתי בא״י המאנדאטורית. 

התפתחות המשק החדיש בא״י מצאה את ביטויה בריבוי 
המימון של מפעלים ע״י מניות ואיגרות־חוב. תופעה זו, 
הכרוכה בהפרדת זכות־הקניין מן ההנהלה, התפתחה בא״י 
בקנה-מידה רחב רק בשנות ה 30 ׳ וביחוד בערב מלחמת- 
העולם 11 , בהשפעת הגורמים הללו: 1 ) עליה של בעלי־הון, 
שהיו רגילים לצורה זו של השקעות! 2 ) ייסוד מפעלים 
גדולים יותר; 3 ) אי-הביטחון המדיני והכלכלי, שגרם לחש¬ 
שות של בעלי־ההון מפני הסיכון הפרוד בהשקעה ישירה! 
4 ) הניסיון החיובי של ניירות־הערד הא״י, שערכיהם היו יצי¬ 
בים ביותר ובלתי־בתונים לתנודות חריפות, בעוד שרווחיהם 
היו ניכרים למדי. 

המדיניות התקציבית. לפעולתה הכספית של 
הממשלה היה בתקופת־המאנדאט משקל יחסי מועט במשק 
לעומת משקלה של פעולת־הממשלה בתחום זה בארצות 
מפותחות, ולפיכך שימשה רק במידה מוגבלת כמכשיר 
במדיניות הכלכלית. אחוז־המיסים בהכנסה הלאומית בא״י 
המאנדאטורית היה מועט הרבה מאחוז־המיסים בארצות 
מפותחות, אע״פ שהיה מרובה מזה שבארצות הקולוניאליות. 

בגידול של הכנסות־הממשלה, שבא בעיקר בתקופת העליה 
היהודית המוגברת, היה לישוב היהודי חלק מכריע. ב 1930 
לא כלל ישוב זה אלא כ 19% מאוכלוסי-הארץ, בעוד שחלקו 
בהכנסות־הממשלה הגיע ל 36% ! ב 1934/35 הקיף הישוב 
30% מן האוכלוסיה, בעוד שחלקו במיסי־הממשלה נאמד 
ב 62% . — הקשר בין העליה והתפתחותו של הישוב ובין 


ריבוי ההכנסות של ממשלת־המאנדאט משתקף בטבלה 
שלהלן: 


העליה היהודית וההכנסות של ממשלת א״י 


ההכנסות המקומיות של 
הממשלה 

העליה היהודית 
(המספר 
נמו) 

השנה 

אלפי לא׳י׳י 

השנה 

2,194 

1931/32 

4,075 

1931 

2,888 

1932/33 

13,484 

1932 

3,824 

1933/34 

38,646 

1933 

5,277 

1934/35 

42,756 

1934 

5,611 

1935/36 

65,063 

1935 

4,495 

1936/37 

21,183 

1936 

4,744 

1937/38 

4,464 

1937 

4,235 

1938/39 

8,085 

1938 

4,735 

1939/40 

27,598 

1939 


העליה בהכנסות־הממשלה היתד, מרובה כל-כך, שנתהווה 
עודף של הכנסות על ההוצאות. בסוף שנת־התקציב 1935/36 
הגיע עודף זה, שעמד לרשות הממשלה, לסך של 6 % מיליוני 
לא״י ויותר. המהומות של 1935/6 , שהביאו לידי הגדלת 
ההוצאות של הממשלה על כוחות הצבא והמשטרה, שינו 
מצב־דברים זה׳ ובסוף שנת 1937/38 ירד עודף־התקציב ל 2 
מיליון לא״י בלבד, ואילו ב 1939/40 חזר העודף וגדל. 

חלקן המרובה של ההכנסות ממכם בתוך כלל הכנסותיה 
של הממשלה וההעדר של מיסים ישירים, שהיה כמעט מוחלט 
(מס־הכנסה הונהג רק בימי מלחמת־העולם 11 ), מתגלים 
בבירור בפירוט ההכנסות של הממשלה הא׳י. 


מקורות־ההכנסה של הממשלה הארצישראלית 
(באלפי לא״י) 


1938/1939 

1937/1938 

1931/1932 

המקורות 

אחוזים 

לא׳י 

אחוזים 

לאיי 

אחוזים 

לא״י 

31.2 

1,855 

40.8 

2,000 

40.3 

949 

מכס 

2.4 

143 

2.6 

129 

0.7 

18 

נמל וסיסים 

רשיונות, 

13.4 

796 

20.1 

982 

26.9 

632 

מיסים וכר 

סיסי בתי־ 

10.8 

640 

15.3 

751 

10.6 

248 

המשפט 

9.4 

557 

10.4 

509 

8.9 

211 

דואר וטלגראף 

32.8 

1,946 

10.8 

527 

12.6 

296 

הכנסות אחרות 

100.0 

5,937 

100.0 

4,897 

100.0 

2,355 

סך־הכל 


מה שנוגע להוצאות של הממשלה, מזדקר לעין החלק 
הקטן של התקציב, ששימש לשירותים ולפעילות משקית 
פרודוקטיווית, כפיתוח חקלאי ותעשייני ועבודות ציבוריות. 
הוצאות הפיתוח והשירותים הסוציאליים של ממשלת־המאג־ 
דאט על כל נפש בא״י היו מועטות הרבה מאותן של ממשלות 
בארצות מפותחות, אך עלו על אלו של ארצות קולוניאליות 
נחשלות. 

בתקופת מלחמת-ה עולם 11 גדלה הליקווידיות 
של שוק-הכספים ונוצרה נטיה למצב של אינפלאציה. הרחבת 
הייצור והתמעטות היבוא סימנו נטיה לאוטארקיה מחבר, 
יותר. ע״י זה גברה והלכה השפעתם של הצבא והממשלה 
על משק־האחן. 

עודף התקבולים על התשלומים גדל מ 4,097 אלף לא״י 
ב 1940 ל 8,416 אלף לא״י ב 1941 , ל 18,301 אלף לא״י ב 1942 






773 


אריךישראל 


774 


ול 20,685 אלף לא״י ב 1944 . עדפים אלה השפיעו השפעה 
ניכרת על משק־הארץ: מחזור־המטבע, הקף האשראי הבאג־ 
קאי׳ סכום הפיקדונות בבאנקים והליקווידיות בשוק־הכספים 
היו בקו של עליה מתמדת. כמרכן בא שיפור ברנטאביליות 
של ענפי-משק שונים. התעשיה, החקלאות המעורבת והשירו¬ 
תים הכניסו רווחים. הצד השווה שבגיאות הכלכלית של 
תקופת־המלחמה ובגיאות של 1933 — 1935 היה מה ששתיהן 
נבעו מגורמי־חוץ. בשנות ה 30 היו גורמים אלה העליה 
ויבוא־ההון, ותנועת־הבניה וההשקעות שבאו בעקבותיהם, 
ואילו בשנות ה 40 היה זה משק־המלחמה, או ביתר דיוק: 
הוצאותיו של הצבא הבריטי בארץ. 

הגיאות, שבאה בתקופודהמלחמה, עודדה את הרחבת 
האשראי, הן מפני שפיתוח הייצור החקלאי והתעשייני חייב 
השקעות נוספות והן מפני שהפעלתם של גורמי־הייצור — 
בתנאי העליה הכללית של המחירים — הצריכה הן! חוזר 
מרובה יותר. סכום הפיקדונות עלה מ 47 מיליון לא״י לערך 
בספטמבר 1943 ל 82.5 מיליון לא״י בחודש האחרון של 
המלחמה, ואף עליית מחזור־המטבע היתד. בולטת ביותר, 
כפי שמלמדת הטבלה שלהלן: 


התפתחות הפיקדונות ומחזור־המטבע 
(באלפי לא״י) 


סך־הכל 

מחזור־המסבע 

הפיקדונות 

סוף חודש 

26,359 

6,315 

— 

20,044 

יולי 1939 

25,967 

10,655 

15,312 

ספטמבר 1939 

26,050 

11,217 

14,833 

ספטמבר 1940 

32,459 

13,307 

19,152 

ספטמבר 1941 

49,441 

21,479 

27,962 

ספטמבר 1942 

80,913 

33,574 

47,339 

ספטמבר 1943 

106,844 

40,680 

66,164 

ספטמבר 1944 

129,547 

47,067 

82,480 

ספטמבר 1945 


עליית מחזור־המטבע באה מחמת ריבוי החיילים בארץ, 
שהשתמשו בכסף מזומן בלבד, ומחמת ההצטברות של הון 
ניכר בידי הערבים, שבדרך כלל אינם נזקקים לבאנקים. 
התוצאה היתה, שגידול מחזור־המטבע מיולי 1939 עד ספ¬ 
טמבר 1945 הגיע לכדי 748% , בעוד שהקף־הפיקדונות לא 
גדל אלא ב 412% בלבד. 

לעומת זה לא בא שינוי מכריע במשקלם של כספי- 
הממשלה במשק בכללו. מבנה ההכנסות וההוצאות של הממ¬ 
שלה לא נשתנה מיסודו בתקופת מלחמת-העולם, ועליית 
ההכנסות של הממשלה ב 196% בשנת־התקציב של 1944/45 
לעומת שנת־התקציב של 1938/39 ועליית הוצאותיה ב 213% 
באותו זמן עצמו ביטאו את עליית־המחירים שבאה מחמת 
האינפלאציה יותר מאת עליית משקלו של המשק הממלכתי 
האזרחי (להבדיל מן הצבאי) במשק בכללו. מאמץ־המלחמה 
של א״י לא מומן ע״י ממשלת א״י ולא ממקורותיה הכספיים 
של א״י. מימונו נעשה ע״י הצבא הבריטי׳ ששילם תמורת 
קניותיו באמצעים, שבאו מחוץ לא״י. משק־המלחמה היה, 
איפוא, מעין יצוא סמוי מן העין — יצוא, שיצר עודף ניכר 
במאזן־התשלומים של הארץ — מה שנתבטא בהגדלת יתרו¬ 
תיהם של הבאנקים הא״י בחו״ל. 

יבוא ההון היהודי נמשך גם בשנות־המלחמה, אך שוב 
לא היה הגורם היחיד, ואף לא הגורם החשוב ביותר, לעודף 
שנוצר במאזן־התשלומים. יבוא־הון זה (בסך כולל של 45 
מיליוני לא״י לערך) והוצאות־הצבא (בסך כולל של יותר 



בניין באנת לאומי לישראל, ירושלים 


מ 113 מיליוני לא״י) הביאו לידי הצטברות ניכרת של הון 
בא״י, ומאחר שהתצרוכת היתד, מוגבלת, מחמת ההגבלות 
של היבוא, נוצרו עדפי־הון בדמות זכויות־חוץ של הבאנקים 
הארצישראליים בחו״ל. 

מחמת ריבוי הכסף, מצד אחד, והתמעטות היבוא, מצד 
שני, עלו המחירים בארץ יותר משעלו בארצות אחרות, 
שהשתתפו במאמץ־המלחמה של מעצמוודהברית. עליית- 
מחירים זו רוסנה ע״י פיקוח ממשלתי או ע״י מה שעדפי־ 
הכסף הוצאו על מימון המאמץ המלחמתי. אעפ״ב ציין 
המדד הרשמי של יוקר-המחיה עליה בשיעור של 25.4 נקודות 
ב 1945 לעומת 1939 . 

2 . במדינת־ישראל. שאלת מימונה של מלחמת־ 
העצמאות תפסה את המקום המרכזי בניהול משק־הכספים 
של המדינה בשנה הראשונה לקיומה. העזרה המרובה, שהו¬ 
שיטה יהדות־הגולה למדינה באותו זמן, שימשה מכמה בחינות 
גורם דומה לשיטה של "החכר והשאל", שבאמצעותה סייעו 
אה״ב לאנגליה. אך חלק מן המאמץ המלחמתי בוצע גם ע״י 
מימון פנימי, שכן עם יציאתם של הבריטים לא נוצר בארץ 
חלל ריק מבחינה פיסקאלית, הואיל וכמה מוסדות פיסקאליים 
של המדינה כבר הוקמו בימי השלטון המאנדאטורי. מוסדות 
אלה התחילו עוד קודם שהוקמה המדינה בגביית מיסים 
ומכס, ובאמצעותם כיסו את ההוצאות של כוחות־ההגנה. 

נוסף על ההכנסות הרגילות ממיסים וממכס השתמשה 
המדינה למימון צרכי-המלחמה גם באשראי פנימי על־ידי 
הוצאת שלושה מילוות בסך כולל של 13.5 מיליון ל״י. 




775 


הכלכלה: מערכת־הכפפים 


776 


שטרי-באנק במחזור והכיסוי לשטרי-הבאנק 
(באלפי ליי מעוגלות) 


שטרי־מקרקעים 

שטרי־אוצר 

!הב ויתרות 
מטבע־חוץ 

מזה: שטרי־כסף של 
ועדת־המטבע 
הפלשתינאית(א׳ית) 

שטרי־באנק 

במחזור 

טוף שגת 

— 

5,000 

6,835 

18,823 

30,658 

1948 

16,680 

4,740 

28,363 

317 


1949 

45.384 

17,070 

10,887 

— 

73,341 

1950 

77,136 

21,910 

2,762 

— 


1951 

77,136 


12 

— 

109,888 

1952 

77,276 

56,480 

4,256 

— 

138,012 

1953 

77,266 

36,610 

50,585 

— 

164,461 

1954 


משהונהג מטבע ישראלי עצמאי. בוצע מימודהמלחמזז 
וסופקו צרכי־המדינה גם ע״י הוצאת ניירות-ערך ממשלתיים, 
כלומר ע״י התפשטות מטבעית. המטבע הפלשתינאי (א״י) 
הוחלף במטבע ישראלי בצורת שטרות־כסף של באנק אנגל(־ 
פלשתינה בע״מ(אח״כ: באנק לאומי לישראל בע״מ). המטבע 
הפלשתינאי(א״י) נשלח לאנגליה והצטרף שם לשאר יתרות 
השטרלינג המוקפאות, ששיחרורן התחיל ב 1949 ונסתיים 
ב 1951 . עד להפשרתן שימשו יתרות אלו כיסוי למטבע 
החדש. במרוצת־הזמן הוציא אוצר־המדינה שטרי-אוצר, שחלק 
מהם נתקבל ע״י הבאנקים ושימש להם כמרווח ליקודדית 
נושאת ריבית, וחלק הוחלף במחלקת ההוצאה של באנק 
אנגלדפלשתינה בשטרות־כסף חדשים, שנכנסו למחזור. 

מחזור אמצעי־התשלום גדל באופן מתמיד, כפי שהראה 
הטבלה הבאה: 


אמצעי־התשלום (באלפי ל״י) 


ס״השל 

אמצעי- 

התשלום 

פיקדונות 

ככאנקים 

מטבע 

במחזור 

סוף חודש 

96,285 

68,910 

27,375 

ספטמבר 1948 . . . 

131,960 

87,569 

44,391 

אוגוסט 1949 . . . 

הגידול מספטמבר 1948 

35,675 

18,659 

17,016 

עד אוגוסט 1949 . . 

37.5 

27.1 

62.2 

באחוזים 


עליה זו בכוח־הקניה, שלא היתד, יכולה להיות מלווה 
בהרחבה מתאמת של אספקת סחורות ושירותים, גרמה בהכרח 
לעליית־המחירים. 


התנודות ברמת־המחירים ( 1947 — 1949 ) 


מדד המחירים הסיטוניים 
(הבסיס: אוגוסט 

1939 — 100 ) 

מדד הוצאות־המחיה 
(הבסיס: אוגוסט 
1939 — 100 ) 

התקופה 

352 

273 

נובמבר 1947 

382 

301 

פברואר 1948 

444 

336 

מאי 1948 

479 

357 

אוגוסט 1948 

504 

363 

נובמבר 1948 

493 

370 

פברואר 1949 

459 

359 

מאי 1949 

416 

337 

אוגוסט 1949 


פעולות הממשלה והאינפלאציה ב 1949 — 1951 . 
הבעיה המרכזית של המדיניות הפינאנסית של המדינה 
בשנים הראשונות לקיומה היתד, בעיית היחס שבין המשימה 
ד,מדינית־ד,כלכלית ובין היכולת הממשית של המשק. מימון 
העל־־ה רחבת־הממדים׳ ד,וצאות־ד,ביטחון המרובות, ההוצאות 
על תעסוקתם וכלכלתם של מאות אלפי־עולים, שלא נקלטו 


בארץ מבחינה כלכלית, יצרו מעמסה כבדה על המימון 
הממלכתי, והתקציב הממשלתי הבלתי־מאוזן נעשה אחד מן 
המקורות של האינפלאציה. 

בטבלה המובאת בראש עמוד זה ניתנים המספרים של 
שטרי־הבאנק שהיו במחזור והכיסוי של שטרות אלד" כפי 
שמעידה טבלה זו, באה בתקופת קיומה של המדינה הרחבה 
עצומה בכיסוי המטבע על-ידי שטרי־אוצר ושטרי־מקרקעים. 
עד שנת 1951 נמצא אוצר־ד,ממשלה במצב של גירעון מתמיד׳ 
מפני שתקציבי־ד,ממשלה עלו על יכלתה של הארץ לכסותם 
באמצעים פיסקאליים רגילים. ההפסקה, שבאה בהוצאת 
שטרות־אוצר ושטרות־מקרקעים ב 1951 ע״י האוצר הישראלי, 
ועליית־ד,מחירים. שבאה מתוך שינוי שערי־המטבע בפברואר 
1952 , שמו קץ לכמה מתופעות האינפלאציה. 

המקור העיקרי של האינפלאציה היה נעוץ בעליה רחבת־ 
הממדים. עליה זו הביאה לארץ מספר עצום של צרכנים, 
שבמשך תקופה ניכרת היו מרוכזים במחנות־מעבר, לא ייצרו 
שום מיצרכים והתקיימו באמצעים, שסופקו בחוץ־לארץ. 
תצרכתם הקטינה את הקפם של הכספים, שעמדו לרשותן של 
ההשקעות. הם אף יצרו לחץ בשוק של המצרכים, שאין להבי¬ 
אם מחו״ל, כגון בתים, תוצרת חקלאית וכד/ 

גורם אינפלאציוני נוסף שימשו הוצאות־ד,ביטחון, שמש¬ 
מעותן הכלכלית היא: הוצאת אלפי אנשים מתר,ליך־ד,ייצור 
והפיכתם לצרכנים בלבד. גם להשקעות, שלא מומנו בשלמות 
ע״י הון מחוץ־לארץ או ע״י חסכונות פנימיים, היתה הש¬ 
פעה איגפלאציונית! שהרי השקעות כאלו יוצרות תעסוקה 
ומספקות לעסוקים בהקמתם של המפעלים, העתידים להניב 
פירות רק לאחר זמן. כוח-קניה גדול-ביחס. 

גורם אחר בעל חשיבות מרובה בעידודה או כבילתה של 
ד,נטיח לאינפלאציה היא מערכת־ד,כספים של הבאנקים ומדי¬ 
ניותם׳ המתבטאת בהתפשטותו או בצימצומו של האשראי. 
הטבלה הבאה משקפת את הקף האשראי במדינת־ישראל 
בשנות 1949 — 1953 . 


סכום האשראי, שניתן ע״י הבאנקים והאגודות 
השיתופיות לאשראי 


אשראי מחוך אמצעי הבאנקים 
והאגודות השיתופיות 

סוף שנח 

63.8 

1949 

94.1 

1950 

152.2 

1951 

155.1 

1952 

202.1 

1953 


נפח-ד,אשראי מ 1951 ואילך הושפע ע״י מדיניות הממ¬ 
שלה, שנקטה בשיטת ההגבלה של האשראי כאמצעי לריסון 





















777 


ארץ־ישראל 


778 


האינפלאציה. תחילה היתד! מדיניות זו מכוונת לצימצומו של 
נפח־האשראי בכללו, אך משהתחילה המדיניות הכלכלית 
החדשה נותנת את אותותיה ריככה הממשלה את מדיניותה 1 
אמנם השאירה את שיעורי־הליקווידיות שקבעה בעינם, אלא 
שהתירה במידה רחבה שיחרורים מעבר לשיעורים אלה ביחס 
לסוגי־האשראי הרצויים מבחינת המשק הלאומי. 

המדיניות הכלכלית החדשה. — המצב הכל¬ 
כלי ב 1952 הושפע במידה ניכרת ע״י ירידת העליה. מספר 
העולים, שהגיע לססס, 129 ב 1948 , לססס, 239 ב 1949 , ל 170,000 
ב 1950 , ול 174,000 ב 1951 ירד ב 1952 ל 23,000 . לעומת זה 
הועמדו לרשותה של מדינת־ישראל מקורות נוספים של סיוע 
במטבע-דווץ: הענקות ממשלת אה״ב ומילווה־העצמאות, 
ובתקופה מאוחרת יותר — השילומים מגרמניה. 

תוצאות המצב החדש, שנוצר לרגל האטה מכרעת זו 
בקצבדהעליה והשתפרות ההכנסות במטבע־חוץ, הורגשו 
במידה הולכת וגדלה ואיפשרו את הפניית תשומת־הלב 
לשאלת־הייצוב. התפתחות זו התחילה בשעה שהאינפלאציה 
כבר היתד, קרובה ביותר לגבול של אינפלאציה דוהרת, 
שסיכנה את יסודוודהמשק. ב 13 בפברואר 1952 הנהיגה 
הממשלה את המדיניות הכלכלית החדשה, שהיתה לה השפעה 
מרחקת לכת על החיים הכלכליים בארץ. המטרות העיקריות 
של מדיניות זו היו דיסאינפלאצה וייצוב כלכלי, והאמצעים, 
שננקטו להשגתן של מטרות אלו, היו: 

א. דוואלואציה ע״י הנהגת שלושה שערים למטבע. שער 
אחד של 2.80 דולאר ללירה ישראלית, שחל רק על מצרכי־ 
מזון היונים (בחישוב ההוצאות) ועל כספי ההענקה והמילוות 
הממשלתיים (בחישוב ההכנסות)) שער שני של 1.40 דולאר 
ללירה ישראלית, שחל על מצרכי־מזון פחות היונים ועל 
חמרי-גלם מסויימים (בחישוב ההוצאות) וכן על קרנות 
שונות (בחישוב ההכנסות); ושער שלישי של דולאר אחד 
ללירה ישראלית, שחל על כל שאר המיצרכים (בחישוב 
ההוצאות) ועל העברות־הון פרטיות והכנסות מיצוא(בחישוב 
ההכנסות). 

ב. הפסקה מוחלטת של הוצאת שטרי־אוצר ושטרי- 
מקרקעים חדשים ואיזון תקציב המדינה ע״י הכנסות ממשיות 
ממיסים וע״י תרומות, הלוואות וקרנות־תמורה בתקציב- 
הפיתוח. 

ג. מילווה־חובה של 10% מכל האמצעים הליקווידיים 
(פיקדונות בבאנקים ומטבע במחזור). 

ד. מס יתר, שהעביר לידי הממשלה חלק מן הרווחים על 
המלאי, שנקנה לפני הנהגת שערי־המטבע החדשים ונמכר 
במחירים החדשים. 

ה. הגבלה כמותית חמורה של האשראי ואח״כ גם הכוונתו 
מבחינה איכותית. 


נוסף על האמצעים המונטאריים הנזכרים, נתכוונה הממ¬ 
שלה לאחוז באמצעים נוספים אלה: הצמדת שכר־העבודה 
לתפוקה והנהגת עבודה קבלנית לשם הגברת הייצור, ייעול 
המפעלים, הצמדת הרווחים של כל מפעל ליעילותו וביטול 
שיטת החישוב של המחירים על יסוד ההוצאות בלא הת¬ 
חשבות ביעילות. 

מדיניות כלכלית חדשה זו הביאה לידי עליה גדולה 
ברמת־המחירים, שלא היתה מלווה בעליה מקבלת של אמצעי־ 
התשלום. באופן זה ירד הערך הריאלי של אמצעי־התשלום 
במידה מרובה, כפי שמראה הטבלה הבאה: 


אמצעי-התשלום ומדד־המחירים מאוקטובר 1951 
עד אפריל 1953 


מדד הספקת 
אמצעי־התשלום 
הריאליים 

מדד-המחירים 

לצרכן 

לסי אוקטובר 
1951 — 100 

אמצעי־התשלום 
(במיליוני ל״י) 

החודש 

100 

100 

251.3 

אוקטובר 1951 

93 

110 

258.0 

יאנואר 1952 

76 

139 

256.6 

אפריל 1952 

63 

157 

244.9 

יולי 1952 

63 

168 

264.6 

אוקטובר 1952 

63 

176 

278.2 

יאנואר 1953 

63 

181 

284.6 

אפריל 1953 


בניגוד לתקופה הקודמת, נעשו עכשיו המחסור בכסף 
וההעדר באמצעים ליקווידיים הקו האפייני ביותר של המצב 
הכלכלי. כתוצאה ממצב זה גבר חוסר־העבודה, פעולות 
הפיתוח וההשקעה צומצמו משום המחסור באמצעים ליקווי- 
דיים, והלחץ על האשראי גדל. לעומת זה נעצרה הירידה של 
ערך הלירה הישראלית בשווקים החפשים, ופחתו הוצאות- 
הייצור לפי חישובן במחירי השוק הבינלאומי במטבע-חוץ. 

התופעות, שהיו כרוכות בביצועה של המדיניות הכלכלית 
החדשה, היו תופעות אפייניות לכל תהליד של דיסאינפלאציה. 
אך במשק־הארץ נתקל תהליך זה בקושי מיוחד. קושי זה 
נבע מן הצורך לקיים — בעת ובעונה אחת עם תנאי־ 
הדיסאינפלאציה — פיתוח רחב־ממדים. 

מערכת־הכספים ב 1953 — 1955 . למרות המגמות 
הדיסאינפלאציוניות, שהשפיעו על המשק עם הנהגת המדי¬ 
ניות הכלכלית החדשה ב 1952 , התחילו פועלות עליו בהדרגה 
מגמות בכיוון אינפלאציוגי. הגורמים, שהפעילו מגמות אלו, 
היו: הרחבת האשראי, ההוצאות המוגברות של הממשלה, 
שהיתה חסרה הכנסות מספיקות למימונן השוטף, והתחזקות 
הנטיה להעלאת רמת הצריכה וההשקעות. 

ב 1951 כבר הוטלו, כאמור, הגבלות על הרחבת האשראי 
הבאנקאי. שיעור הנזילות, שנקבע באותה שנה, הועמד על 
50% לגבי הפיקדונות, שהיו בבאנקים עד מארם 1951 , ועל 
75% לגבי הפיקדונות, שנתווספו בהם לאחר מכן. ב 1953 


חלוקת האשראי, שניתן מאמצעי־הבאנקים לפי ענפי-המשק 

(באחוזים) 


לשונים 

לשירותים 

למסחר 

לבניה 

לתעשיה 

לחקלאות 

למוסדות 

מיישבים 

למוסדות 

אשראי 

וכספים 

לשירותים 

ציבוריים 

לרשויות 

מקומיות 

לממשלה 

סה״כ* 

סוף־חודש 

• • 

17.4 

13.2 

7.7 

23.8 

16.9 

4.7 

4.8 

6.3 

2.3 

2.9 

100.0 

יוני 1953 

9.8 

4.9 

18.0 

9.1 

27.1 

16.5 

2.1 

2.8 

2.9 

1.8 

8.0 

100.0 

יוני 1954 

9.9 

4.3 

15.9 

7.4 

32.6 

21.0 

1.5 

3.5 

2.7 

1.3 

— 

100.0 

יוני 1955 


• אי ההתאמה בסיכום נובעת מעיגול המספרים. •• נפלי: בשירותים. 





779 


הכלכלה: מערכת־הכספיס 


780 


הוגדל שיעור־חנזילות לגבי פיקדונות, שנתווספו אחר דצמבר 
1952 או מארם 1953 (לפי בחירתו של בל באנק), ל 90% . 
במועד מאוחר יותר הוברר, ששיעורי־הנזילות אינם משמשים 
תרים מספיק בפני הרחבת האשראי. לפיכך ניתנו בתחילת 
1954 הוראות לבאנקים ולאגודות השיתופיות לאשראי להג¬ 
ביל את נפח האשראי שלהם לסכום האשראי, שניתן על־ידיהם 
ב 30 בנובמבר 1953 . אך גם הגבלה זו לא הועילה, והקף 
האשראי במערכת־הבנקאות הוסיף להתרחב. סיבותיה של 
התרחבות זו היו בעיקרן אלו: 

א) כדי להתאים את האשראי לצרכי הייצור החיוני הוצאו 
פעם בפעם אישורים למתן אשראי מחוץ למסגרת הנזילות* 

ב) בתקופת אוגוסט—אוקטובר 1954 הורשו הבאנקים, 

לפי החלטת הממשלה. להרחיב את נפח־האשראי ב 4% , 
כלומר ב 9 מיליון ל״י! 

ג) עם הקמת באנק־ישראל העבירו אליו המוסדות הבאג־ 
קאיים את רובן המכריע של ההלוואות, שניתנו על־ידיהם 
לממשלה, וכן הלוואות במטבע־חוץ! עם צימצומן של הלוואות 
אלו, שנכללו בנפח האשראי שהותר להם, יכלו כמה מוסדות 
באנקאיים להרחיב את הלוואותיהם לציבור במטבע ישראלי * 

ד) נכיון־המשנה. שנעשה ע״י באנק־ישראל ושהקפו הגיע 
בסוף 1955 ל 10 מיליון ל״י, הגדיל את הקף האשראי 
לציבור למטרות של ייצור חיוני בחקלאות ובתעשיה, ביחוד 
בתעשיות־היצוא * 

ה) הרחבת האשראי לממשלה על־ידי מערכת־הבאנקים 
ב 1954 וע״י באנק־ישראל ב 1955 . 

תקציבי־הממשלה. הקפם של תקציבי-הממשלה גדל 
בהתמדה בתקופה הנסקרת הן משום עלייתה של רמת- 
המחירים והן משום הרחבתם של השירותים לצרכי־ביטחון 
וקליטת־העליה, ובן מחמת ההוצאות המרובות, שהוצאו לצרכי 
פיתוח ותעסוקה. על גידול זה מעידה הטבלה הבאה: 


הוצאות־הממשלה 
(במיליוני ל״י) 


עודף(+) או 
גירעון(-) בתק¬ 
ציב הממשלה 

ס״ה 

תקציב 

פיתוח 

תקציב 

רגיל 

שנת 

הכספים 

+ 5.5 

396.7 

155.0 

2323 

1953/54 

+ 34.0 

624.6 

314.4 

331.5 

1954/55 





1955/56 





(מחצית 

- 34.8 

362.6 

41.9 

201.9 

שנה) 


אע״פ שלהלכה היו תקציבי־הממשלה מאחנים, *ואף נצ¬ 
טבר עודף של הכנסות על הוצאות, לא היה משק־הכספים 
של הממשלה מאוזן בפועל* הגורמים העיקריים לכך היו 
שנים: 

א) כתוצאה מן השערים השונים, שנקבעו למטמדחוץ 
ושהיו נהוגים ב 1952 — 1954 ׳ נצטבר גירעון גדול בקרן־ 
החליפים, שהכנסותיה והוצאותיה לא תובאו בחשבון בתקציב 
הרגיל ובתקציבי־הפיתוח. כמו־כן הכביד על קופת־האוצר 
נטל כבד של התחייבויות, שחלק גדול מהן נוצר מחמת 
ביצוע מזורז של תכניות־שיבון, וכן מחמת גידול המלאי 
של הסחורות במחסני־הממשלה. העדפים השוטפים, שנצטברו 
בתקציב הרגיל ובתקציב־הפיתוח, לא הספיקו כדי לכסות 
את ההתחייבויות הללו. 

ב) העדר של רזרווה מספקת מנע ביצוע סדיר של התק¬ 
ציב בלא שיוגדל האשראי לממשלה ממערכת־הבאבקאות 


ומבאנק־ישראל. מאחר שהאשראי הבאנקאי לממשלה גדל 
במידה ניכרת, נוצר גורם נוסף להתרבות אמצעי־התשלום. 

יתרות מטבע־חוץ. כתוצאה מגידולו של יבוא־ההון 
לארץ׳ נצטברו ב 1953 — 1954 יתרות של המדינה במטבע- 
חוץ בסך של כ 70 מיליון ל״י, ששימש "כיסוי" למטבע 
במחזור, נוסף על היתרות של מטבע־חוץ, שנצטברו בקרו־ 
החליפים. מטבע־חוץ זה הומר במטבע ישראלי, ומאחר שלא 
היתה בידי הממשלה רזרווה מספקת למימון ההצטברות של 
היתרות הללו, הוזרמו סכומים גדולים של אמצעי־תשלום 
חדשים למשק. 

מתוך כך עלו ההכנסות האישיות וגדל הביקוש למוצרים 
ולשירותים, הן למטרות תצרוכת והן לצורך השקעות. עם 
גידול זה באה עליה ברמת־המחירים, כפי שמראה הטבלה 
הבאה: 


עליית מדדי־המחירים ( 1953 — 1955 ) 


מדד הוצאות־ 

מדד המחירים 
הסימונים 
(ממוצע 1948 — 
100 

מדד המחיר 


הבניה (יולי 

לצרכן(ספטמבר 


(100- 

1950 ־ 

־ 100 ) 

1951 ־ 

ממוצע 

שנתי 

עליה 

נקו¬ 

עליה 

נקו¬ 

עליה 

נקו־ 

ב% 

דות 

ב% 

דות 

ב% 

דות 


_ 

211.3 

_. 

165 

_. 

153 

1952 

30.5 

275.8 

46.8 

229 

28.1 

196 

1953 

28.2 

353.6 

17.8 

270 

12.3 

220 

1954 


ערך התפוקה הלאומית הגלמית ב 1953 היה 1,480 מיליון 
ל״י והוא עלה ל 1,647 מיליון ל״י ב 1954 (כל החישובים כאן 
ולהלן מובאים במחירי 1954 ). התפוקה הלאומית הגלמית 
גדלה ב 1954 בסך של ל 16 מיליון ל״י — כלומר. ב 11.3% . 
באותה שנה גדלה אוכלוסיית המדינה בשיעור של 2.9% . 
הייצור גדל, איפוא, בשיעור, שעלה במידה ניכרת על שיעור 
הגידול של האוכלוסיה. אעפ״ב תרמה תוספת־הייצור אך 
תרומה זעומה בלבד לשיפורו של המאזן המסחרי, מאחר 
שערך הצריכה של הציבור ושל הממשלה עלה מ 1,520 
מיליון ל״י ב 1953 ל 1,644 מיליון ל״י ב 1954 . אילמלא עלתה 
רמת־הצריכה הממוצעת של האוכלוסיה, היה ערך הצריכה 
ב 1954 מגיע ל 1,564 מיליון ל״י. באופן זה עלה — כתוצאה 
מעלייתה של רמת־הצריכה לנפש — ההקף הכללי של הצריכה 
בסך של כ 80 מיליון ל״י 

התהליך של שימוש בתוספת־הייצור לסיפוק הביקוש 
הפנימי גבר ב 1955 . עדיין אין לקבוע את ערך התפוקה 
הלאומית במחצה הראשונה של שנת 1955 . אך אומדן של 
גידול התפוקה הלאומית הגלמית בשיעור של כ 105 מיליון 
ל״י (או בכ 14% ) ביחס למחצה הראשונה של שנת 1954 
נראה כמתקבל על הדעת. למרות עליה זו, שבאה בתפוקה 
הלאומית, לא זו בלבד שהגירעון במאזן המסחרי לא צומצם, 
אלא אף גדל. פתרונה של הבעיה נעוץ, כפי שמסתבר, 
במציאת סינתזה בין פיתוח מהיר ובין יציבות כלכלית. 

באנק־ישראל. בהתאם לחוק־הכנסת מיולי 1954 , נוסד 
בדצמבר 1954 באנק־ישראל, שמשמש מכשיר של ממשלת- 
ישראל לביצוע המדיניות המונטארית שלה. בסעיף 3 של 
חוק באנק-ישראל הוגדרו תפקידיו של הבאנק כלהלן: 

"...להסדיר ולכוון את מערכת המטבע, וכן" את מערכת 
האשראי והבאנקאות בישראל, בהתאם למדיניותה הכלכלית 
של הממשלה", על מנת לקדם באמצעים מונטאריים את "ייצוב 
ערגו של המטבע בישראל ומחוצה לה", ולאפשר "רמה גבוהה 





781 


ארץ־־ישראל 


782 


של ייצור, תעסוקה, הכנסה לאומית והשקעות הון בישראל". 

באנק-ישראל הוא הבאנקאי והסוכן הפיסקאלי היחיד של 
ממשלת־ישראל, הן ביחס לחשבונותיה המקומיים והן ביחס 
לחשבונותיה עם ארצות־חוץ. ע״י ריכח חשבונותיה בבאנק־ 
ישראל חוסכת הממשלה סכומי־כסף ניכרים, שהיתה משלמת 
קודם לכן לבאנקים מסחריים בעד שירותיהם. אמנם הממשלה 
משלמת גם לבאנק-ישראל בעד שירותיו׳ אך יתרת רווחיו 
הנקיים של באנק-ישראל חוזרת לאוצר־המדינה. 

באנק-ישראל הוא גם הבאנק של הבאנקים. הוא מקבל 
את יתרותיהם בתורת פיקדונות, נותן להם הלוואות ועושה 
נכיוין־משנה של שטרות׳ שנמסרים לו על־ידיהם. החזקת 
יתרות הבאנקים בבאנק־ישראל מקילה על זה האחרון את 
הפיקוח על נזילותם של הבאנקים. מתפקידיו של באנק־ 
ישראל לפקח על הנהלת העסקים של המוסדות הבאנקאיים 
כדי להבטיח את זכויותיהם של המפקידים ובעלי־המניות. 

ד. הורוביץ, כלכלת ישראל 1954 ; .מ 11 ת 3 .ס 

1 ג 1 :> 0 ק$ 11 * 1 ^) 1€ ז 01€511 ? / 0 ) £€01201721 ,מ€^מ 11 ? 

- 011€11 . 0 .א ; 1938 ,( 1937 1 >מג 1936 5 זג 0 ץ 111€ ס* 06 ת€ז€£ 

' 10125 ' 1 ) 011113 ? 1 ) 1 ) 1 )! 1116 . 1113 ) 1 ) 7 '}1€ ?(3(51112( ?01X11 י ־ 500501 

. 1955 ,( ^ 120 ) 1 ^ 111012 11*0112 (1 ^01012101 10 012 1123 ((>€ 123 ( 121 € 1 X 

ד. ה. 

פינאנסים צייבוריים. — תפקידם של הפינאנסים הציבו¬ 
ריים הוא לספק את הצרכים המשקיים של גופים ציבוריים 


ולקבוע את מעמדו של הפרט ביחס להגשמת התביעות, 
הנובעות מצרכים אלה. 

האגף הציבורי במשק הישראלי מורכב משתי קבוצות 
גדולות: גופים ציבוריים טהורים ומפעלים משקיים ציבוריים. 
הקבוצה הראשונה כוללת את המשרדים של הממשלה המר¬ 
כזית, את המוסדות הלאומיים ואת הרשויות המקומיות. 
הקבוצה השניה מורכבת משני סוגים: מפעלים ציבוריים 
וחברות ציבוריות. המפעלים הציבוריים מתקיימים בדרך 
כלל מתקציבי־הממשלה ואין ברשותם עתודות כספיות עצי 
מאיות, פרט לחשבונות עובר ושב ודמי־מחזור. על סוג זה 
נמנים המפעלים של משרד־התחבורה, הדואר, המחלקה 
לעבודות־ציבוריות, המדפים הממשלתי, מחלקת־המדידות, 
חשבונות מסחריים וקרנות. ברשויות המקומיות יש לראות 
במפעלי־המים׳ בשווקים העירונים וכדומה פעילות משקית 
מסוג זה. את רווחיהם של המפעלים הללו יש לראות כמיסים 
עקיפים ואת גרעונותיהם בסובסידיות, והרווחים כגרעונות 
כלולים בחשבונות השוטפים של הממשלה המרכזית או של 
הרשויות המקומיות. — החברות הציבוריות הן יחידות 
בעלות אישיות משפטית נפרדת, שהוקמו ונרשמו בהתאם 
לחוק ושרוב מניותיהן שייכות לגוף ציבורי או שרוב מנהליהן 
מתמנה על־ידיו. לקבוצה זו שייכות חברות לפיתוח אוצרות- 
הטבע׳ חברות חקלאיות, חברות תעשייניות, שירותי־תחבורה, 


לוח 1 


ההכנסות וההוצאות השוטפות של הממשלה המרכזית בשנות־הכספים 1948/9 — 1954/5 


1954/55 

1953/54 

1952/53 

1951/52 

1950/51 

1949/50 

1948/49 

שנת הכספים 

% 

ל״י 

% 


% 

ל״י 

% 

ל״י 

% 

ל״י 



% 

ל״י 
















סעיפי ההכנסה 















הכנסה מרכוש 

5.2 

15,5 

4.2 

8,5 

6.1 


5.2 


1.8 

1,5 


98*11 

0.5 

0,3 

והשקעות 

39.9 

119,1 

37.3 

75,2 

34.7 

57,0 

27.8 

32.2 

22.3 

19,1 

12.6 

9,3 

7.2 

4,1 

מיסיס ישירים 

57.3 

170,7 

32.2 

65,0 

46.5 

76,4 

40.9 

47,4 

43.8 

37,5 

33.6 

24,7 

18.0 

10,2 

מיסים אחרים(לאחר 
תשלום סובסידיות) 

2.8 

8,4 

2.6 

5,2 

2.5 

4,1 

2.9 

3,4 

3.4 

2,9 

2.6 

1,9 

2.1 

1,2 

העברות שוטפות 

אחרות 















סיכום ביניים, 



76.3 

153,9 

89.8 


76.9 




49.5 

36,4 

27.8 

15,8 

הכנסות שוטפות 

5 . 2 ־ 


23.7 

47,8 

10.2 


23.1 



24,6 

50.5 

37,2 


41,0 

גרעון(+) או עודף 
(-) בחשבון השוטף 

100 



201,7 

100 





85,6 


21 


56,8 

סד־הכל 













■ 


מטרות ההוצאה 

8.9 

26,4 

5.3 


4.9 

8,0 

2.5 

2,9 

3.3 

2,8 

1.4 


0.9 

0,5 

ריבית 

6.5 

19,4 

7.6 

15,3 

7.5 

12,3 


5,8 

5.7 

4,9 

5.4 


3.7 

2,1 

מינהל ראשי 

47.1 


48.3 

97,5 


82,9 

54.7 

63,3 



66.8 

49,2 

84.5 

48,0 

חוק ומשטר 

5.5 

16,4 

5.5 

11,1 

6.4 


7.5 

8,7 

5.8 


3.7 

2,7 

1.2 

0,7 

חינוך, תרבות ודת 

ם■ 


■ 

14,1 

6.4 



5,8 

4.8 

4,1 

4.1 

3,0 

1.8 

1,0 

בריאות 

3.9 

11,6 

4.6 

9,2 

4.9 

8,1 

4.8 


6.5 

5,6 

6.8 


2.1 

1,2 

סעד 

9.3 

27,7 

8.0 

16,1 

8.8 

14,4 

9.5 


9.3 

8,0 

7.1 




שירותים כלכליים 

1.8 

5,5 

1.5 


1.5 

2,4 

1.6 


1.3 

1,1 

1.4 

1,0 



החזקת רכוש 


29,8 

12.2 

24,6 

9.1 

14,9 

9.4 


0 

3,6 

3.4 

2,5 

1.8 

1,0 

העברות שוטפות 
ליחידות אחרות 
של האגף הציבורי 


298,1 




164,2 

100 

6111 


85,6 

100 

73,6 

100 

56,8 

סך-הכל 



^■1 




■ 

■ 

■ 



110 

1 ■ 

1^■ 

































783 


הכלכלה: סינאנפים ציבוריים 


784 


לוח 2 

מקורות-ההון של הממשלה המרכזית בשנות־הכספים 1948/9 — 1954/5 

(במיליוני ל״י) 


1954/55 

1953/54 

1952/53 

1951/52 

1950/51 

1949/50 

1948/49 

שנת הכספים 

% 

ל׳י 

% 

ל״י 

% 

ל״י 

% 

ל״י 

% 

ל״יי 

% 

ל״י 

% 

ל״י 


0.1 

0,9 

0.5 

1,3 

0.7 

1.1 









מכירת רכוש 

0.1 

0,5 

0.1 

0,4 

0.3 

0,5 

1.1 

1,2 

0.8 

0.8 

0.3 

0,2 

— 

— 

מם שבה מקרקעים 

0.1 

0,3 

0.1 

0,3 

0.1 

0,2 

0.2 

0,2 

0.1 

0,1 

— 

— 

— 

— 

מם עיזבון 

1.6 

5,7 




-— 

— 



י 



— 


מס רכוש (כופר) 
חשבון הקרן 

2.9 

10,2 

0.6 

1,7 

1.5 

2,3 

0.5 

0,6 

0.6 

0,6 

1.0 

0,8 


־ 

הקיימת לישראל 
הענקות ותקבילים 

23.6 

84,7 

21.2 

57,0 

35.7 

53,3 


12,0 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

מיוחדים 

26.9 

96,6 

14.4 

38,7 

6.0 

9,0 


— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

שילומים מגרמניה 

(55.3) 

(198,9) 

(38.9) 

(104,7) 

(44.3) 

(66,4) 

(12.6) 

(14,0) 

(1.5) 

(1.5) 

(1.3) 

(1,0) 

— 

— 

סיכום־ביניים 
גביות של הלוואות 

6.6 

23,7 

5.7 

15,3 

3.3 

4,9 

1.4 

1.6 

1.2 

1,2 

— 

— 

— 

— 

(קרן) 

0.2 

2,5 

4.3 

11,6 

3.8 

5,6 

3.2 

3,4 

2.0 

2,0 

2.7 

2,1 



הגדלה בפקדונות 
קבלת הלוואות 

37.9 

135,1 


136,4 

48.3 

7X1 

78.6 

86.9 

95.3 

94.8 

95.3 

73,0 

100 

43,1 

והתחייבויות: 

(18.9) 

(66,6) 

(37.9) 

(51,7) 



(47.2) 



(69,2) 

(71.2) 

(52,0) 

(96.3) 

(41,5) 

מזה בארץ 

(19.0) 

(68,5) 

(62.1) 

(84,7) 

(57.0) 

(41,1) 

(5X8) 

(45,9) 

(27.0) 

(25,6) 

(28.8) 

(21,0) 

(3.7) 

(1,6) 

מזה בחוץ לארץ 
מכירת ניירות־ערד 

— 

— 


— 

— 

— 

4.2 

4,7 

— 

— 

0.7 

0.5 

— 

— 

וכדומה 

— 

— 













עליה במעות גייר 















סך־הכל של 

100 

360,2 

100 

269.0 

100 


100 

110,6 

100 

99,5 

100 

76,6 

100 

43.1 

המקורות 


חברות־שיכון, מוסדות־מימון לחברות פינאנסיות, חברות- 
מסחריות וגופים מיוחדים כמו רשות־הפיתוח, משרד־הארנונה 
והמוסד לביטוח לאומי. 

הממשלה המרכזית. הפינאנסים של הממשלה 
המרכזית הם אחד מן הגורמים, המעצבים את דמותו של 
המשק הישראלי: הוצאות־הממשלה במשך כל שנות קיומה 
של המדינה הגיעו לכדי 40% של ההכנסה הלאומית ושימשו 
להשגת מטרות כלכליות, פיסקאליות וסוציאליות. 

על יסוד הלוחות 2,1 , 3 אפשר להבחין במדיניות התק¬ 
ציבית של הממשלה כמה תקופות. הראשונה שבהן התחילה 
עם הקמת־המדינה ונמשכה עד סוף שנת־הכספים 1951/52 . 
אע״ם שההכנסות השוטפות בתקופה זו היו בסימן של עליה, 
לא הדביקו את ההוצאות השוטפות, שהושלמו ע״י הלוואות 
והתחייבויות אחרות. לאחר שסופקו הצרכים של שירותי 
החוק והמשטר, ז. א. הוצאות הביטחון, המשטרה וכדומה, 
לא נשתייר הרבה־ביחם למטרות אחרות. ההוצאות השוטפות 
היו בסימן של עליה מתמדת, וכמעט הוכפלו במשך התקופה 
הנדונה, והגרעון בחשבון השוטף נשאר הגורם המרכזי בתק¬ 
ציב. אפייני לפרק-זמן זה הוא המימון האינפלאציוני של 
הוצאות־הממשלה ע״י שטרי-האוצר ושטרי־מקרקעים, שהביא 
לידי הדפסת כסף ויצירת כוח-קניה חדש. כ 50% בממוצע 
מתקציב־הפיתוח מומנו ע״י הוצאת שטרי־מקרקעים והשאר 
ע״י מלוות־חוץ. אם נפנה ממקורות־הכספים אל השימוש 
בהם נראה, שהגרעון בחשבון שוטף שימש יסוד חשוב 
בחשבון־ההון. ההשקעות העצמיות של הממשלה התרכזו 
בשני סעיפים: דיור וסלילת־כבישים. יתרת חשבודההון 


ניתנה כהלוואות ליחידות אחרות של האגף הציבורי, כמו 
הסוכנות היהודית, הרשויות המקומיות, מפעלים ציבוריים 
וכד׳, וליחידות לא ציבוריות. עבודות ציבוריות שבוצעו 
נועדו גם לשמש מקור־תעסוקה לעולים חדשים. בשטח הדיור 
נבנו בישראל בתקופת 1949/53 165 דירות חדשות בממוצע 
שנתי לכל 1,000 תושבים לעומת 10.6 דירות כאלו. שנבנו 
בנורווגיה, 10 בגרמניה המערבית, 8 בשוודיה, 6.9 באנגליה 
ו 5.9 בברית-המועצות(כל המספרים הללו מתייחסים ל 1953 ). 

התקופה השניה התחילה עם הנהגתה של המדיניות הכל¬ 
כלית החדשה בפברואר 1952 , שבעקבותיה נעשה ניסיון לבסס 
את התקציב הרגיל על הכנסות שוטפות ולהפסיק את המימון 
האינפלאציוני של תקציב-הפיתוח. בשנת 1952/53 אפשר 
להבחין בהוצאותיה של הממשלה צימצום מסויים בשירותים 
מינהליים. כ 90% מן ההוצאות השוטפות נתכסו עיי הכנסות 
שוטפות. באמצעות השקעה של כ 8 מיליון ל״י נוסדו כמה 
חברוח־פיתוח ציבוריות. כמו־כן עלה אחוז ההלוואות 
לחקלאות ולתעשיה. ההלוואות לחקלאות ניתנו בעיקר 
באמצעות באנק ישראל לחקלאות — באנק ממשלתי, שנוסד 
לשם תיאום התאריכים של מתן אשראי ולשם פיקוח על 
השימוש באשראי למטרות שלשמן ניתן (בלוח 3 כלולות 
השקעות אלו כהלוואות של הממשלה למפעלים ציבוריים). 
בדרך כלל אפשר לציין, שאחוז ההוצאות הבלתי-פרו׳דוקטי- 
ווילת ירד. עם הנהגתה של המדיניות הכלכלית החדשה 
הוקמה קרן-חליפים, שנועדה לנהל את עיסקות הממשלה 
במטבע־חוץ. כתוצאה מקניית מטבע־חוץ בשערים גבוהים 
וממכירתו בשערים נמוכים. וכן כתוצאה מגביה לקויה של 


















785 


ארץ־־ישראל 


786 


לוח 3 

השימוש במקורות־ההון של הממשלה המרכזית בשנות 1948/9 — 1954/5 

(במיליוני ל״י) 


1954/55 

1953/54 

1952/53 

1951/52 

1950/51 

1949/50 

1948/49 


% 

ל״י 

% 

ליי 

% 

ל״י 

% 

ל״י 

% 

ל״י 

% 

ל״י 

% 

ל״י 
















1 . גדעון (+) או עודף (-) 

-4.2 

-15,6 

17.8 

47,8 

11.2 

16,7 

31.4 

34,8 

24.7 

24,6 

48.6 

37,2 

95.1 

41,0 

בחשבון השוטף 















11 . השקעות בנכסים 

2.6 

9,4 

2.6 

6,9 

1.5 

2,2 

0.3 

0,4 

0.5 

0,3 

0.3 

0,2 



(ברוטו) של הממשלה 

1 . חקלאות 


0,1 

0.1 

0.4 

0.2 

0,3 



0.1 

0,1 





2 . מחצבים 

3 . בניה 

2.2 

7,9 

3,8 

10,3 

5.5 

8,2 

5.9 

6,5 

8.3 

8,3 

4.4 

3,4 



א) כבישים ודומה 

ב) בניינים 

0.6 

2,2 

1.0 

2,6 

1.3 

2,0 

0.9 

1,0 

1.5 

1,5 

0.1 

0,1 



לאדמיניסטראציה 


0,2 

— 

0,1 

0.1 

0,1 

0.4 

0,4 

0.1 

0,1 

— 

— 



ג) בנייני חינוך ודת 

8.8 

32,0 

7.9 

21,3 

8.7 

13,0 

8.7 

9,6 

3.5 

3,5 

6.9 

5,3 



ד) דיור 

0.2 

0,9 

0.4 

1,1 

0.7 

1,0 

0.6 

0,7 

0.8 

0,8 





ה) בתי־חולים 

ו) בניינים למטרות- 


0,2 

— 

0,1 

0.1 

0.1 

0.3 

0,3 

0.4 

0,4 

— 

— 



סעד 

3.3 

12,0 

2.5 

6,8 

3.1 

4,7 

0.2 

0,2 

0.2 

0,2 

0.1 

0,1 



ז) בניה בחקלאות 

1.0 

3,6 

0.5 

1,4 

0.5 

0,8 

0.4 

0,4 

0.9 

0,9 

0.1 

0,1 



4 . פיתוח מקורות־מים 

0.6 

2,2 

0.6 

1,5 

1.1 

1,6 


— 


— 





5 . תחבורה וקשר 

2.9 

10.5 

5.1 

13,6 

4.3 

6,4 

1.8 

2.0 

2.2 

2,2 





6 . שינוי במלאי 
ווו. הענקות להשקעות 















1 . ליחידות אחרות של 

0.5 

1,7 

0.5 

1,3 

0.5 

0,7 



1.0 

1,0 





האגף הציבורי 















2 . למפעלים וחברות 

5.2 

18,5 

4.2 

11,3 

4.7 

7,0 

6.9 

7.6 

3.4 

3,4 

8.7 

6,6 



ציבוריות 

3.7 

12,9 

4.0 

10,8 

0.7 

1,1 

״־־ 

— 

— 

— 

— 

— 



3 . לאחרים 

(27.4) 

(98,7) 

(51.0) 

(137,3) 

(44.2) 

(65,9) 

(57.8) 

(63,9) 

(47.6) 

(47,3) 

(69.2) 

(53,0) 



סיכום־ביניים 















עז. השקעות פינאנסיות 

7.0 

25.5 

2.8 

7,6 

5.4 

8,0 



1.0 

1,0 

5.1 

3.9 



בחברות ציבוריות 

0.5 

1,6 

0.4 

1,2 

0.9 

1.4 



5.2 

5,2 



1.2 

0,5 

ע. השקעות במניות אחרות 
\א הלוואות לאגף הלא־ 















ציבורי 

2.8 

10,2 

2.3 

6,2 

2.2 

3.3 

7.5 

8,3 

6.1 

6,1 

3.4 

2,6 



לחקלאות 

4.0 

14,2 

7.9 

21,2 

4.6 

6,9 

5.0 

5,5 

7.1 

7,1 

0.5 

0,4 



לתעשיה 

11.2 

41,1 

2.7 

7,3 

3.0 

4.5 

3.7 

4,1 

7.7 

7,7 

0.4 

0,3 



לענפים אחרים 
ווע. גידול בפקדונות לזמן 

7.0 

25,0 

3.8 

10,2 

8.0 

12,1 

— 

— 

— 

— 

— 

— 



ארוך שבבאנקים 

16.5 

59.1 

1.8 

4,8 

4.7 

7,0 

2.8 

3,1 

2.0 

2,0 

0.9 

0,7 



חוע. החזרת מלוות(קרן) 
או. הלוואות ומקדמות 

5.6 

20,1 

10.7 

28,7 

12.0 

18,0 

18.3 

20,3 

14.4 

14,4 

12.4 

9,5 



ליחידות אחרות של 
האגף הציבורי (הרשו¬ 
יות המקומיות והסוכנות) 















א. הלוואות למפעלים 

16.0 

57,6 

14.9 

40,0 

14.8 

22,1 

2.2 

2,4 

2.2 

2,2 

2.0 

15 



ולחברות ציבוריות 















וא. עליה במזומנים וחש¬ 

2.0 

7,1 

1.7 

4,5 

0.2 

0,3 

2.7 

3,0 

6.5 

6,5 

6.1 

4,7 

3.7 

1,6 

בונות עובר ושב 

100. 

360,2 

100 

269,0 

100 

149.5 

100 

110,6 

100 

99,5 

100 

76,6 

100 

43,1 

בסך־הכל 


מיסי־היתר על המלאי של היבוא, נצטבר גדעון של 59 
מיליון ל״י בקרן־החליפים לסוף מארס 1954 (לוח 1 מראה 
את מיסי־העקיפים נטו, ז.א. אחר הניכוי של תשלומי- 
סובסידיות. מתן הסובסידיות התבטא בעיקרו בגדעון בקרן- 
החליפים). בשנת־הכספים 1954/55 הצליחה הממשלה לגבות 
את רוב החובות של השנים הקודמות, ובפעם הראשונה עלה 


בידה ליצור עודף ממשי בחשבון השוטף בלא ששינתה הרבה 
את חלוקת־ההוצאות ואת רמת־השירותים. מה שנוגע לחלו־ 
קת־ההוצאות, יש להעיר, שאחוז ההוצאות על החינוך נראה 
קטן, מפני שהמשכורות של המודים והגננות בבתי־הספר של 
הרשויות המקומיות נרשמות כחלק מן הסכומים, המועברים 
לרשויות אלו. אך אם נצרף משכורות אלו להוצאות־החינוך 




787 


הכלכלה: פינאנסים ציבוריים 


788 


לוח 4 


ההכנסות וההוצאות השוטפות של הרשויות המקומיות בשנות 1948/9 — 1954/5 

(במיליוני ל״י) 


1954/55 

1953/54 

1952/53 

1951/52 

1950/51 

1949/50 

1948/49 

שנת הכספים 

% 

ל״י 

% 

ל״י 

% 

ל״י 

% 

ל״י 

% 

ל״י 

% 

ל״י 

% 

ל״י 
















פמיסי־חכנסח 

0.9 

1 

| 

1 

1.2 

1 

1.3 

0,3 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

הכנסות מרכוש 

48.8 

1^11 

48.1 

31,7 

52.1 

22,2 

55.9 

12,9 

57.8 

9,6 

53.7 

5,8 

68.3 

4.1 

מיסים מקומיים 

4.8 

3,8 

5.6 

3,7 

5.9 

2,5 

3.1 

0,7 

2.4 

0,4 

2.8 

0,3 

3.3 

0,2 

דמי־שירותים 















הכנסות משירותים 
(חינוך, סעד 

7.5 

6,0 

9.1 

■ 

9.9 

4,2 

13.1 


16.9 

2,8 

19.4 

2,1 

11.7 


ובריאות) 















עדפים של מפעלים 


0,6 

0.8 


0.5 

0,2 


0,2 

1.2 

0,2 

0.9 

0,1 

— 

— 

מוניציפאליים 















העברות שוטפות 
מן הממשלה 

37.3 

29,8 

35.5 

23,4 

30.4 

12,9 


5,9 

21.7 

3,6 

23.1 

2,5 

16.7 


המרכזית 

100 

79,9 

100 

65,9 


42,5 

100 

22,9 


16,6 

100 

10,8 

100 

6,0 

סך־הכל 















מםרומ ־ חחו*את 

2.3 

1,8 

2.7 

1,8 

2.1 

0,9 

3.1 


2.4 

0,4 

1.9 

0,2 

3.3 

0,2 

ריבית 

20.0 


20.2 

13,3 

24.5 


18.8 


24.1 


28.7 

3,1 

26.7 

1.6 

מינהל ראשי 

45.6 

36,4 

39.8 

26,2 

40.0 


39.7 


313 

5,2 

29.6 

3,2 

28.3 

1,7 

חינוך 

18.5 

14,8 

19.0 

12,5 

24.3 

10,3 

24.9 


19.3 

3,2 

19.4 

2,1 

21.7 

1,3 

בריאות 

8.0 

6,4 

8.2 

5,4 

8.7 

3,7 

16.6 

3,8 

12.0 


12.0 


13.3 

0,8 

סעד 

1.5 

1,2 

1.5 


1.2 

0,5 

2.2 


1.2 


1.9 

11218 

— 

— 

דת 















החזקת־רכוש (כולל 

3.0 

2,4 

2.7 

1,8 

3.8 

1,6 

5.7 


3.0 


2.8 


3.3 

0,2 

כבישים) 



0.6 

0,4 

0.7 


0.9 


1.8 

0,3 

0.9 


— 

— 

שירותים חקלאיים 












*ן 



עודף (+) או גדעון 
(-) בחשבון 

■ 


5.3 

3,5 

5 . 2 ־ 


- 11.8 


4.8 

03 

2.8 


3.3 

0,2 

השוטף 

100 

79,9 

100 

65,9 

100 

42,4 

100 

22,9 

100 

16,6 

100 

10,8 

100 

6,0 

סך־הכל 


של הממשלה, נראה, שהוצאות אלו נמצאו בסימן של עליה. 
כמו־כן עלה חלקו של סעיף "תשלומי־הריבית", או לעומת 
זה עלו ד,"הכנסות השוטפות מרכוש ומהשקעות הממשלה", 
שבהן נכללת הריבית הנגבית ע״י הממשלה. 


הרשויות המקומיות. תהליך המוניציפאליזאציה 
במדינה משתקף מן הטבלה הבאה: 


מספר הרשויות המקומיות הקיימות במשך 
שנות־הכספים: 

סוג הרשות 

1954/55 

1953/54 

1952/53 

1951/52 

1950/51 

1949/50 

1948/49 

20 

21 

21 

20 

18 

14 

8 

עיריות 

84 

80 

72 

59 

45 

41 

22 

מועצות מקומיות 

48 

46 

42 

38 

31 

17 

4 

מועצות אחוריות 

152 

147 

135 

117 

94 

72 

34 

_ 

סה״כ 


מקורות־הכספים של הרשויות המקומיות בחשבון השוטף 
הם מיסים, ארנונות, הטלים מקומיים והענקות של הממשלה. 
חשבון־ההון מורכב מהשתתפותם של בעלי־הנכסים בעבודות־ 
פיתוח, מלוות, שניתנו על־ידי הממשלה, ומקורות אחדים. 
בהתאם למדיניותה של הממשלה, שהיתה מכוונת להעביר 
סמכויות ותפקידי־ביצוע לרשויות המקומיות, נמסרו לטיפולן 


שירותים סוציאליים כמו חינוך, סעד, שירותי־בריאות ודאגה 
ליצירת מקורות־תעסוקה לעולים חדשים * ובהקבלה לכך 
הועברו לרשותן גם סכומים, שגדלו משנה לשנה, בצורת 
הענקות, השתתפויות בתקציב והלוואות. עד שנת 1951 הצלי¬ 
חו הרשויות המקומיות בדרך כלל לכסות את התקציבים 
השוטפים שלהן ע״י מיסים והענקוודהממשלה, אבל ב 1951/52 
ו 1952/53 שוב לא הספיקו לכך מקורות אלה. רוב ההוצאות 
של הרשויות המקומיות צמודות למדד של יוקר־המחיה, 
ולעומת זה מבוססות ההכנסות שלהן ברובן על הערכות 
חד־פעמיות, שאין אפשרות לשנותן במשך שנת־הכספים. 
שלא כממשלה המרכזית, לא יכלו הרשויות המקומיות 
להחליט על הטלת מיסים או תשלומי־חובה חדשים, או 
לשנות את מבנה־ההכנסות ושיטת־הגביה. אלו הן הסיבות 
העיקריות לגרעונות, שנתהוו בשנים אלו בתקציביהן של 
הרשויות המקומיות. גרעונות אלה היו בפועל גדולים יותר 
מכפי שהם מסתכמים בלוח 4 , שהרי לוח זה כולל בין המי- 
סים את רווחי המפעלים של הרשויות המקומיות. כמו־כן 
אין מפעלים אלה מנפים פחת מחשבון ההשקעות, שנעשו 
בהם, באופן שרווחיהם הם ברובם מדומים. לאחר שהרשויות 
המקומיות עמדו בפני משבר חמור ב 1952/53 הוכנסו 
תיקונים לתוך שיטת־המיסים, והשתתפותה של הממשלה 


















789 


ארץ־ישראל 


790 


לוח 5 


ההכנסות וההוצאות בחשבון־ההון של הרשויות המקומיות בשנות 1948/9 — 1954/5 

(במיליוני ל״י) 


1954/55 

1953/54 

1952/53 

1951/52 

1950/51 

1949/50 

1948/49 


% 

ל״י 

% 

ל״י 

% 

ל״י 

% 

ל״י 

% 

ל״י 

% 

ל״י 

% 

ל׳י 
















טקורות־מחון 

2.1 

0,5 

13.8 

3,5 

— 

— 

— 

— 

6.6 

0,8 

5.5 

0,3 

5.6 

0,2 

עודף בחשבון השוטף 
העברת־הון(השחת־ 

23.0 

5,4 

17.4 

4,4 

14.3 

3.4 

21.8 

4,6 

7.4 

0,9 

20.4 

1,1 

38.9 

1,4 

פות בעלי-נכסים) 
הלוואות מן הממ¬ 

34.9 

8,2 

27.3 

6,9 

42.4 

10,1 

33.2 

7,0 

68.9 

83 

63.0 

3,4 


־־*־ 

שלה המרכזית 
הלוואות והתחייבו¬ 

40.0 

9,4 

41.5 

10,5 

43.3 

10,3 

45.0 

9,5 

17.1 

2,1 

11.1 

0,6 

55.5 

2,0 

יות מאחרים 

100 

23,5 

100 

25,3 

100 

23,8 

100 

21,1 

100 

12,2 

100 

5,4 

100 

3,6 

סך-הכל 















שימוש גמהורות־זזחון 





9.2 

2.2 

12.8 

2,7 







גירעון בתשבץ 
שוטף 

השקעות ברוטו 

4.7 

1,1 

5.1 

1,3 

1.7 

0.4 

0.9 

0,2 

5.7 

0,7 

1.9 

0,1 



חקלאות 

14.9 

3,5 

25.5 

6,5 

37.0 

8,8 

28.0 

5,9 

48.4 

5,9 

74.0 

4,0 

72.2 

2,6 

כבישים 

בניינים לאדמי¬ 

2.1 

0,5 

6.0 

1,5 

2.1 

0,5 

3.8 

0.8 


— 

3.7 

0.2 

2.8 

0,1 

ניסטראציה 

0.9 

0,2 

4.0 

1,1 

4.2 

1,0 

2.4 

0,5 


— 

3.7 

0.2 

2.8 

0,1 

דיור 

10.6 

2,5 

7.2 

1,8 

6.7 

1,6 

10.4 

2,2 

3.3 

0,4 

1.9 

0,1 

2.8 

0,1 

בריאות וגנים 

11.5 

2,7 

8.8 

2,2 

8.0 

1,9 

5.2 

1,1 

18.0 

2.2 

3.7 

0,2 

2.8 

0,1 

ביוב 

בניינים 

0.4 

0,1 

0.4 

0.1 

0.4 

0,1 

0.5 

0,1 

0.8 

0.1 

— 

— 

5.6 

0,2 

למטרוח־םעד 

21.7 

5,1 

11.2 

2,8 

12.6 

3.0 

20.9 

4,4 

15.6 

1,9 

1.9 

0,1 

5.6 

0,2 

בתי־ססר ובניינים 
למטרות דתיות 
השקעות במפע¬ 

9.8 

2,3 

7.2 

1,8 

4.6 

1,1 

3.8 

03 

— 

— 

1.9 

0,1 

23 

0,1 

לים (מים) 

0.1 

0,5 

1.6 

0,4 

1.3 

0,3 

2.8 

0,6 

2.5 

0,3 


— 

— 

— 

ציוד 

78.7 

18,5 

77.0 

19,5 

87.8 

20,9 

91.5 

19,3 

94.3 

11,5 

92.6 

5,0 

97.2 

3,5 

סיכום־ביגיים 
החזרות של מלוות 

19.2 

4,5 

21.0 

5,3 

12.2 

2,9 

7.1 

1,5 

5.7 

0,7 

5.5 

0,3 

2.8 

0,1 

(קח) 

עליה במזומנים 

2.1 

0,5 

2.0 

0,5 


— 

1.4 

0,3 


— 

1.9 

0,1 

— 

— 

וחשבונות עובר־ 

ושב 

100 

23,5 

100 

25,3 

100 

23,8 

100 

21,1 

100 

12,2 

100 

5,4 

100 

3,6 

סך־הכל 


בתקציביהן הוגדלה. ב 1953/54 הצליחו הרשויות המקומיות 
ליצור עודף בחשבון השוטף שלהן, וב 1954/55 — אף לאזן 
תקציב זה. אעפ״ב מצבן של הרשויות המקומיות עדיין 
הוא קשה. 

היחסים הכספיים וגם המינהליים בין השלטון המרכזי 
ובין השלטון המקומי עדיין לא נתגבשו. הוראות של פקודות 
מימי שלטון־המאנדאט עדיין עומדות בתקפן ומגבילות את 
סמכויותיהן של הרשויות, בין השאר, גם במה שנוגע למבנה־ 
מיסיהן. תיאום נוסף בין הממשלה המרכזית והשלטון העצמי 
בהטלת מיסים ובגבייתם היה מעלה את ההכנסות נטו ע״י 
ביטול ההוצאות הכרוכות בקיומם של מנגנוני הערכה וגביה 
נפרדים. הרשויות המקומיות תלויות במידה הולכת וגדלה 
בהענקות ממשלתיות — מה שגורם במידה ידועה לצימצום 
עצמאותן. מתוך לוח 4 מתברר, שבערך 40% מכל הוצאותיהן 


השוטפות מיועדים לחינוך, שבתקציבו, כאמור, משתתפת 
הממשלה ע״י תשלום משכורות־המ 1 רים. שאר הסעיפים העיק¬ 
ריים של ההוצאות הם: "כבישים" ו״בתי-ספר" (בניינים). 
רוב מקורות־ההון הם הלוואות של הממשלה, הבאנקים והת¬ 
חייבויות. מפעלים, שבחו״ל הם משמשים אחד מן המקורות 
העיקריים של הכנסות לשלטון המקומי, כמעט שלא נתפתחו 
בארץ. גיוס של הון־לצורך־השקעות בשוק באמצעות איגרות־ 
חוב של הרשויות או מניות של המפעלים אינו נהוג ביש¬ 
ראל — במקצת מפני ששוק־ההון אינו מפותח כל צרכו 
ובמקצת מתוך העדר יזמה של הרשויות עצמן. 

המוסדות הלאומיים. — המוסדות הלאומיים של 
התנועה הציונית העולמית, כמו הסוכנות היהודית והקרנות 
הציוניות, היו במשך תקופת־המאנדאט כעין "מדינה בתוך 
מדינה". עם ייסודה של מדינת־ישראל הוקם בצידם של 





791 


הכלכלה: סינאנסים ציבוריים 


792 


לוח 6 

ההכנסות וההוצאות של הסוכנות היהודית בשנות 1948/9 — 1954/5 

(במיליוני ל״י) 


1954/55 1 

1953/54 

1952/53 

1951/52 

1950/51 

1949/50 

1948/49 


% 

ל״י 

% 

ל״י 

% 

ל״י 

% 

ל״י 

% 

ל״י 

% 

ל״י 

% 

ל״י 
















ח כ נ ס ו מ 

76.5 

43,2 

66.0 

66,8 

79.4 

46,5 

79.7 

28,8 

83.1 

20,7 

71.8 

16,7 

69.3 

18.5 

תרומות 

20.0 

11,3 

30.0 

30,4 

16.8 

9,8 

10.4 

3,8 

6.3 

1,6 

13.6 

3,2 

18.4 

4,9 

השתתפות 















גביות של הלוואות 

3.5 

2,0 

4.0 

4,0 

3.8 

2,2 

9.9 

3,6 

10.6 

2,6 

14.6 

3.4 

12.3 

3,3 

ושונות 

100 

56,5 

100 

101,2 

100 

58,5 

100 

36,2 

100 

24,9 

100 

23,3 

100 

26,7 

סד־הכל 















ח ו * א ו מ 

4.7 

2,6 

3.1 

2,9 

2.2 

1,5 

3.5 

1,9 

10.4 

3,8 

3.6 

1,4 

12.9 

4,5 

עליה 

7.2 

4,0 

6.5 

6,1 

9.2 

6,5 

15.3 

8,0 

22.1 

8,1 

33.8 

13,6 

50.8 

17,9 

קליטת־עליה 

7.4 

4,0 

8.4 

8,0 

9.6 

6,7 

9.2 

4,8 

9.7 

3,6 

9.4 

3,6 

9.2 

3,2 

עליית־נוער 

67.0 

36,5 

66.0 

62,2 

63.4 

44,2 

61.0 

32,3 

47.4 

17,4 

43.6 

16,8 

21.1 

7,4 

התיישבות 

13.7 

7,5 

16.0 

15,0 

15.6 

10.9 

11.0 

5,8 

10.4 

3,8 

9.6 

3,1 

6.0 

2,1 

שונות 

100 

54,6 

100 

94,2 

100 

69,8 

100 

52,9 

100 

36,7 

100 

38,6 

100 

35,2 

סד־הכל 


1 לגבי התקופה 1.9.54 — 31.3.55 בלבד. 


מוסדות אלה מנגנת ממשלתי חדש׳ שקיבל עליו את הפעולה 
בשטחים הרבה, שקודם לכן היו בתחומם של המוסדות 
הלאומיים. לדוגמה— בשנים האחרונות של שלטון־המאנדאט 
היוו ההוצאות על הביטחון ומדיניות־החוץ ב 50% של תקציב- 
הסוכנות — תפקידים׳ שעם תקומתה של המדינה הועברו 
למשרדי הביטחון, המשטרה והחת. 

אחר תקומתה של המדינה נתגבש הסכם מסויים בנוגע 
לחלוקת התפקידים בין המדינה והמוסדות הלאומיים, שלפיו 
קיבלה עליה המדינה את הדאגה לישוב הקיים בארץ, בעוד 
שהמוסדות הלאומיים, המייצגים אח יהודי־העולם, קיבלו 
עליהם את הדאגה לעולים החדשים. תכנית זו לא עמדה 
במבחן־המציאות, וכיום חלוקת התפקידים בין הממשלה 
והסוכנות אינה פונקציונאלית אלא תקציבית בלבד. הרוב 
של עבודות־הסוכנות בארץ נעשה לשם העולים החדשים, 
אבל לא כל מה שנעשה לשמם נעשה ע״י הסוכנות. רובו של 
עול־השיפון מוטל על הממשלה, עבודות־הפיתוח החקלאיות 
נעשות בעזרתן של השקעות הממשלה, וחלק חשוב מחקצי־ 
ביהן של הממשלה והרשויות המקומיות מוצא על צרכים 
שוטפים של העולים. מתוך כך באות העברות־כספים בין כל 
היחידות של האגף הציבורי. הממשלה מענקח הלוואות 
לסוכנות ולקרן הקיימת לישראל, הסוכנות משתתפת בהו¬ 
צאותיהן של הממשלה ושל הרשויות המקומיות, הקרן 
הקיימת קונה קרקע מן הממשלה, וכדומה. נוסף על כך 
סחלפת הממשלה את מטבע־ההוץ של המוסדות לפי שער 
מיוחד. את התמונה הכללית אפשר לראות מתוך מאזן מרוכז 
של כל האגף הציבורי, שבו מתבטלות ההעברות הפנימיות 
(עמ׳ 793/4 ). 

כמו שהראה לוח 6 , עלה אחוז ההוצאות בקשר להשקעות 
(בהתיישבות) מ 21% ב 1948/49 ל 66% ב 1953/54 או מ 7.4 
מיליון ל״י ל 62.2 מיליון ל״י. מספרים אלה הם ברוטו, הואיל 
וחלק מן ההוצאות נכלל גם בדו״ח של יחידות אחרות של 
האגף הציבורי (לדוגמה: הקרן הקיימת לישראל, כפרי- 
עבודה). ההשקעות של הסוכנות בלא העברות הסתכמו, לסי 
אומדן, ב 30 מיליון ל״י לשנה בממוצע. את הכספים להשקעות 
אלו ולשאר הוצאותיה מקבלת הסוכנות בעיקר ממקורות- 


חוץ — בזמן האחרון: כ 70% מן ההעברות של קרן־היסוד, 
ז. א. מתרומות של היהדות העולמית ( 85% מזה מיהדות- 
אמריקה) וב 30% — מחלקה בשילומים מגרמניה ומרכושם 
של יהודים מחוסרי־יורשים. 

יחידה אחרת של האגף הציבורי היא קרן־היסוד—המוסד 
הפינאנסי של הסוכנות, שדרכו עוברות התרומות מיהדות- 
העולם המיועדות לישראל. בשעת־הצורך מגייסת קרן זו גם 
הלוואות, בעיקר במטבע־חוץ. 

היחידה השלישית, הנמנית על המוסדות הלאומיים, היא 
הקרן הקיימת לישראל, שעיקר תפקידה עד תקומת־המדינה 
היה גאולת־הקרקע ושבמרוצת־הזמן נעשתה הגדול שבבעלי- 
הקרקעות בארץ. עם תקומת־המדינה נשתנו תפקידיה, והעיק¬ 
ריים שבהם הם כיום שנים: פיתוחם של ענפי־חקלאות 
מסויימים והעברת־כספים לממשלה. ב 1949 החליטה הממשלה 
למכור לקרן הקיימת מיליון דונאם וב 1953 מיליון דונאם 
נוסף. סעיפים חקלאיים במאזני הקרן הקיימת הם הכשרת- 
קרקע, ייעור, מפעל-החולה וכפרי־עבודה. 

אחת מן הפעולות החשובות של המוסדות הלאומיים 
בשנים האחרונות היתה הפצת מלווה מיוחד לביסוס חובות- 
החח של המדינה. עד 31.3.1955 הצליחו האירגונים היהודיים 
באח״ב לגייס ע״י מלווה זה סך של 68.5 מיליון דולאר. 
בהתאם להסכם בין הממשלה והסוכנות הופקד סכום זה 
באוצר, שהשתמש בו לקונסולידאציה של החובות במטבע- 
חח׳ והסוכנות קיבלה בארץ מן הממשלה סך של 46.6 מיליון 
ל״י. את השפעתה של פעולה זו על מצב החובות של המדינה 
במטבע־חח אפשר לראות מתוך הלוח הבא: 


חלוקת ההתחייבויות הישירות של הממשלה (קרן בלבד) 
(במיליוני דולארים) 


% 

ב 31.3.55 

% 

ב 31.3.54 

התחייבויות 

88.5 

325.1 

83.9 

273.0 

למשך 5 שנים ויותר 

83 

30.3 

5.2 

17.0 

בין 1 ו 5 שנים 

3.2 

11.8 

10.8 

35.2 

עד ל 12 חודש 

100.0 

367.2 

99.9 

325.2 

בסד־הכל 




793 


ארץ־ישראל 


794 


בלא להביא בחשבון את מלווה העצמאות והפיתוח, אפשר 
לומר, שהסד הכללי של המלוות ירד במשך שנת 1954/55 . 

. מפעלים ציבוריים. התפתחותם של המפעלים מסוג זה 
היתד, מהירה מאוד, בעיקר מ 1952 ואילך. החשבון השוטף 
של הממשלה כולל בסעיף מיסי־העקיפים שלו את הרווח 
הנקי הנומינאלי, שנתקבל ממפעלים אלה. אך יש לזכור, 
שבדומה למפעליהן של הרשויות המקומיות אין המפעלים 
הממשלתיים כוללים בהוצאותיהם את הבלאי ואת הריבית 
על השקעות קודמות. ההכנסות ברוטו של מפעלי משרד- 
התחבורה היו כלהלן(במיליוני ל״י): 

48/49 49/50 50/51 51/52 52/53 53/54 54/55 

2.3 5.5 8.2 11.8 23.1 30.8 40.5 

רוב החברות הציבוריות עדיין נמצאות בשלב של בניה, 

ורק לאחר כמה שנים אפשר יהא להעריך כראוי את תרומתן 
להתקדמותה הכלכלית של הארץ. בין חברות־ד,מימון יש 
לציין את באנק ישראל לחקלאות, הנזכר למעלה, שביחד 
עם הסוכנות הוא משמש מקור ראשי לאשראי חקלאי. קיימות 
שתי יחידות לביטוח: הארנונה והמוסד לביטוח לאומי. לפי 
חוק נזקי־מלחמה, 1951 , מוטלת חובת התשלום של ארנונה 
על בעלי־נכסים. מן ההכנסות של מס זה נצטברה קרן 
(היתרה ליום 313.55 היתה: 10.2 מיליון ל״י), שממנה 


משלמים פיצויים בעד נזקים, שנגרמו בימי מלחמת־ 
העצמאות, ובעד אלה שנגרמים ע״י מסתננים. חוק הביטוח 
הלאומי כולל כיום ביטוח לעת־זקנה ובמקרי ממת, ביטוח של 
נפגעי-עבודה וביטוח־אימהות. אע״פ שחוק זה נכנם לתקפו 
רק באפריל 1954 , כבר הספיק הביטוח הלאומי ליצור עתודות 
כספיות ניכרות, שמהן ניתנות מלוות לאוצר בריבית וכד,צמרה 
למדד יוקר־המחיה. בתקציב־הפיתוח הממשלתי של שנת 
1954/55 מופיעות בין מקורות־ההון הלוואות מן הארנונה ומן 
המוסד לביטוח לאומי בסכום של 253 מיליון ל״י. חוק התקציב 
של שנת 1955/56 מביא בחשבון מלוות בסך של 30 מיליון 
ממוסדות ביטוח, פנסיה ותגמולים. אלו הן שתי דוגמות של 
חסכונות־חובה, שנודעת להם השפעה דיסאינפלאציונית. 

כמו ברוב הארצות הנתונות בתהליד־פיתוח נמרץ, הוטל 
גם על האגף הציבורי בישראל התפקיד לשמש מדריד ומכוון 
בפיתוח־הארץ. המטרה המוצהרת של ההשקעות הציבוריות 
היא קידום עצמאותה הכלכלית של הארץ, ז. א. הגדלת היצוא 
או הקטנת היבוא באמצעים הזולים ביותר ובמהירות ד,מאפסי- 
מאלית. אבל רק חלק מהשקעות.אלו הוצא לתכלית זו 
(בחקלאות, בתעשיה ובתחבורה), בעוד שחלק מהן הוצא׳ 
לצרכי בניה׳ שמילאה בעיקר תפקיד סוציאלי. מבחינה כמו¬ 
תית מרובד, חלקו של ההון הציבורי בהשקעות, שנעשו בארץ 
(מתקומת־המדינה עד היום: יותר מ 50% של ההשקעות). 


חשבון מאוחד של האגף הציבורי לשנת־הכספים 1953/54 


(במיליוני ל״י) 



שומן* 

חשבון 



הוצאות 


הכנסות 

1184) 

משכורת, שכר ותשלומים נלווים . . . . 

11,2 


423 

קניות שוטפות אחרות. 

-16,5 

פחות תשלומי־ריבית. 

80,9 


1483 

מיסי עקיפים. 

29,7 


15,3 

מיסיס ישירים שנגבים מחברות . . . . 


העברות שוטפות לפרטים ולאירגונים אחרים שלא 

59,9 

מיסים ישירים, שמוטלים על פרטים . . . . 

354 



העברות שוטפות אחרות מפרטים ואירגונים אחרים 



15,1 




4,3 




693 


306.7 


306,7 



חחון 

חשבון 



שימוש במקורות ההון 


מקורות 

693 



העברות־הון 

101,2 


123 


203 


176,5 


63,4 

השקעות של מפעלים וחברות ציבוריות . . 

21,2 

ירידה בגכסי־ממון (גביית הלוואות) . . . 

10,2 

עליה בפקדונות לזמן ארוד בבאנקים . . . 

11,7 


75,6 



עליה בהתחייבויות 

35.2 

ירידה בהתחייבויות (החזרה מלוות קרן) . . 

46,3 


6,2 

עליה במזומנים וחשבונות עובר ושב . . . 

15,8 

הלוואות אחרות בארץ. 



84,8 




11,7 

חשבונות מסחריים עם חוץ־לאדץ . . . . 




הוצאת שטרי־כסף לסכומים קטנים( 50 פר׳, 100 סר׳, 



13 


3813 


3813 



























795 


מכלכלה: המיסיים 


796 


חלקה של ההשקעה הציבורית בחקלאות, בתחבורה ובחרו¬ 
שת היה כ 45% ב 1949 , 40% ב 1950 , 30% ב 1951 וכ 40% 
ב 1952 ו 1953 . הסעיף העיקרי בהשקעות הציבוריות במשך 
כל השנים הנזכרות היה: שיפון ועבודות ציבוריות (שנועדו 
לפתור את בעיות הדיור והתעסוקה של העולים). הקף 
ההשקעות בארץ הוא ללא יחם אל ההכנסה הלאומית, הואיל 
ומימון־ההשקעות נעשה ברובו ע״י יבוא של הון. 

א. פרסומי ממשלת ישראל: דו״חות כספים של ממשלת 
ישראל (ב״רשומות״)! דו״חות שנתיים של מבקר המדינה! 
שנתונים סטאטיסטיים לישראל. — ב. פרסומי המוסדות 
הלאומיים: דו״חות כספיים ומאזנים של הסוכנות היהודית! 

קרן קיימת לישראל וקרן היסוד. — ד. הורוביץ, כלכלת 
ישראל, תשי״ד! השלטון המקומי, ירחון בהוצ׳ חבר השלטון 

המקומי! £ 000*1110 ^ 4 ** 11 * 1111 * 0110*1 0 * 1(1 £01109 1*1 1 x 001 
- 10.00 ; 1952 ,(ת 10 ז 2 ז 1151 ז 1 חז 1 > 06 ס 551$13 \ן 11111021 :מי! . 14 . 17 ) 
954 * 10 45 (> 1 ,*)*)£ 110 ) 1 ) $41 10 !) 1 * 1 115 * 10 **!} 001/010 1110 * 10 * 

. 1955 ,( ££3115 ^ £0011011110 0£ זס 1£ מ 211 ק£ם ,.א . 17 ) 

מ. ר. ב. 

המיסים. — מערכת־המיסים של מדינת־ישראל מיוסדת על 
זו שהיתה קיימת בתקופודהמאנדאט, וכן על שרידים מתקו¬ 
פת האדמיניסטראציה העותמאנית. עיקרם של המיסים 
העותמאניים היה מוטל עלגהחקלאות: המעשר (״עושר״) — 
מעין מס ישיר על הכנסות ברוטו מחקלאות, ומם־הבהמות 
("אג׳נאם") — מם־גולגולת על עדרים. המם הנגבה מנכסים 
בלתי־נדים ("ורקו"), וכן המס המוטל על העברות של נכסים 
כאלה במשרדי ספרי־האחוזה (טאבו), מוצאם מאותה תקופה. 
מערכת־המיסים כללה גם מכס לפי הערך ( 1 מ 6 ! 310 ׳\ 1 >ב) 
על יבוא, ובשיעור נמוך גם על יצוא, בלו על מלח, טאבאק 
ומשקאות חריפים, ומיסים על אמצעי־ההובלה הפרימיטיוויים 
של אותם הימים. 

השינויים הכלכליים החשובים, שחלו בא״י בתקופת האד־ 
מיניסטראציה הבריטית בהשפעת העליה היהודית, חיזוק 
האוכלוסיה העירונית ועלייתה של רמת־החיים, גררו שינויים 
בתחוקת המיסים ובחשיבותם היחסית. מיסים עקיפים, ובראשם 
המכס, היוו את עיקר ההכנסות. מס־ההכנסה נוסף למערכת- 
המיסים רק ב 1941 והיה מבוסם על הפקודה לדוגמה, שהוצעה 
לארצות האימפריה הבריטית עשרים שנה קודם לכן. פקודת 
מס־ההכנסה המאנדאטורית עדיין משמשת יסוד לשיטת מס־ 
ההכנסה בישראל, ופסקי־דין בריטיים עדיין עלולים לשמש 
תקדימים בפירושיו של החוק הישראלי בתחום זה. מס־עיזבון 
בשיעורים של 5% — 1 מערך העיזבון (שמשתלם בשעת 
אישורה של הצוואה) כבר הוטל בימי־המאנדאט, אך רק 
י 1949 נתקבל חוק מיוחד בנוגע למס זה. באותה שנה נת¬ 
קבלו גם החוק של מם שבח־מקרקעים ופקודת מס־המותרות, 
שעם הרחבת מסגרתו והפיכתו למס־קניה ב 1952 הושלמה, 
לפי שעה מערכודהמיסים בישראל. 

מיסים ישירים. מס-הכנסה, מס רכוש עירוני, מם 
שבזדמקרקעים׳ מס עיזבון, מס רכוש חקלאי ומס העברת- 
קרקעות (בספרי־האחוזה), שאפשר להגדירו גם כמס עקיף, 
הם המיסים הישירים בישראל. העליה המרובה, שבאה בהכ¬ 
נסות של מס-ההכנסה, שינתה בתכלית את חלקם של המיסים 
הישירים בכלל הכנסותיה של המדינה ממיסים, למרות 
הירידה היחסית, שבאה בהכנסה ממיסים ישירים אחרים, כגת 
מיסי־רכוש. מיסים ישירים היוו שליש של הכנסוח־המיסים 
בשנת־הכספים 1948/9 ו 45.8% מהכנסות אלו ב 1952/3 . מאז 
באה ירידה קלח בחשיבותם של המיסים הישירים, אן* ישראל 
עדית שייכת למיעוט של המדינות — כגת בריטניה וקאגא- 


דה —, שחלקם של המיסים הישירים והעקיפים בהכנסותיהי 
הוא כמעט שווה. 

מ ם ־ ה ה כ נ ס ה. מס-הכנסה חל למעשה על כל הכנסה. 
פרט להכנסות, שהפקודה פוטרת אותן בפירוש ממס זה, 
כגון משכורת-הנשיא׳ ההכנסה של אגודה שיתופית, שעסקיה 
נעשו עם חבריה בלבד, וההכנסות של קרנות־תגמולים 
מאושרות. כמו־כן פטורים ממס־הכנסה רווחי־הון על ניירות- 
ערך. תוספת-יוקר, שבאה על-יסוד עליית המדד של יוקר־ 
המחיה למעלה מ 175 נקודות, פטורה כיום אף היא ממס- 
הכנסה. המם חל על הכנסה, שמקורה בישראל, וכן על כל 
הכנסה, שמתקבלת למעשה בישראל. המס מנוכה במקור- 
ההכנסה משכירים, ובאופן חלקי גם ממקבלי־דיווידנדות. 
עצמאים נישומים אחר סוף שנת־המס, אך חייבים לשלם 
כמפרעות ארבעה תשלומים רבע-שנתיים, שהם מבוססים על 
שומתם האחרונה. 

בחישובה של ההכנסה החייבת במס מנכים את ההוצאות, 
שהיו כרוכות בהשגתה, ובכללן הוצאות־הת, שניכוין בצורת 
פחת מתחלק לאורך חיי־הנכס. חישוב הפחת מיוסד על 
המחיר, ששולם בפועל, ורק למפעלים מאושרים לפי החוק 
לעידוד השקעוודהון, תש״י, מותר להביא בחשבון פחת מואץ. 

לשיטת הזיכויים האישיים, הנוהגת כיום, קדמה שיטה 
של ניכויים אישיים לנישום ולנתמכים על־ידיו. הסיבה 
העיקרית למעבר משיטת־הניכויים לשיטת־הזיכויים היתה 
נעוצה בהכרה הגוברת ביסוד הרגרסיווי של הניכויים 
האישיים, שחשיבותם מבחינת ד,הקלה' במס עולה עם עליית 
שיעורו השולי של המס, כלומר, עם גידול־ד,הכנסה. שיטת 
הזיכויים הונהגה לראשונה בתיקון פקודת מם־ד,הכנסה, 
תשי״ב. הזיכויים הקיימים כיום ( 1956 ) הם 120 ל״י לנישום, 
45 ל״י לאשה (מאכסימום של 120 ל״י לאשה עובדת), 50 ל״י 
לילד ראשון ושני, 65 ל״י לילד שלישי, ו 55 ל״י לכל ילד 
נוסף. נוסף על כך יש זיכויים מוגבלים בעד הוצאות על 
טיפול רפואי, תרומות למוסדות מוכרים, חיסכון לזמן ארוך 
ותשלומי ביטוח לאומי. 

השנים הראשונות לקיומה של המדינה היו שנים של 
עליה בשיעורי-המס. עליה זו נעשתה קשה ביותר לנישומים 
מפני שהעליה שבאה בהכנסות הכספיות עם עלייתה של 
רמת־המחירים הביאה לידי כך, שהכנסות ראליות בינוניות 
חויבו בשיעורי-מיסים, שהיו מכוונים מלכתחילה להכנסות 
ראליות גבוהות הרבה יותר. בשנת־המם 1947 — שנת־השומה 
הראשונה בישראל — היו השיעורים של המם לרווק, כולל 
תוספת מלחמתית ומס-קליטה, מ 13% (לגבי הכנסה חייבת 
במם מ 1 ל״י עד 300 ל״י) עד 80% (לגבי הכנסה של יותר 
מ 2,100 ל״י). שיעורים שוליים גבוהים אלה השפיעו בהכרח 
לרעה על מידות הנכונות לעבודה ולהשקעה, והן על יחסם 
המוסרי של חייבי-המס לחובתם. פתרון חלקי לבעיה זו 
ניתן ע״י קביעתם של שיעורים מיוחדים בשביל הכנסות 
מהענקות, שניתנו בעד פריון־עבודה ( 15% , בתנאי שההענקה 
אינה עולה על 30% משכרו הרגיל של הפועל), ולהכנסות 
משעות־עבודה נוספות ( 22.5% , באותה הגבלה). כמו־כן 
הופחת חמם ב 10% לגבי ניכויי־מס משכירים. לפי החוק 
לעידוד השקעוח-הון׳ תש״י, הוגבל מס-החכנסה על הכנסות 
של מפעל מאושר או על הכנסות של מומחה מאושר למאכסי- 
מום של 25% . תיקון פקודת מס-ההכנסח, תשי״ב, הרחיק את 
המם השולי של 80% להכנסות של יותר מ 7,000 ל״י על-ידי 



797 


ארץ־ישראל 


798 


שינויים בשיעורים והרחבה של דרגות־ההכנסה לצרכי־המס. 
באותו זמן עצמו הוטלה תוספת מוניציפאלית של 7.5% 
מסכום־המס, שיצרה שיעור שולי מאפסימאלי של 86% , אך 
נקבעה "תקרה" למס׳ פרט לתוספת המוניציפאלית, באופן 
שלא יעלה על מחציתה של ההכנסה החייבת במס בצירוף 
פטור תוספודהיוקר. התיקון בנוגע ל״תקרה" נכנס לתקפו 
בשנת־המם 1952 . על רווחי־הוו, במידה שחויבו במם, הוטלו 
שיעורים מיוחדים (מאכסימום של 25% ). 

החוק לתיקון פקודת מס־הכנסה, תשי״ד, הנהיג שיטת־ 
שיעורים חדשה, שהיא מבוססת על נוסחה זו: שיעור־המס 
לכל לירה מתוך 5,000 הל״י הראשונות של הכנסה חייבת 
במם הוא 1%+15% לכל 200 ל״י של הכנסה כזו. על יסוד 
נוסחה זו מגיע השיעור השולי של המס ל 65% בהכנסה של 
עד 5,000 .ל״י, ושיעור זה קיים גם בהכנסות גבוהות יותר, 
עד שה״תקרה״ מורידה אותו שוב ל 50% (ול 53.75% עם 
התוספת המוניציפאלית). 

הצורך להקל. על בעלי ההכנסה הבינונית גרם להקלה 
מיוחדת לרבע־המם או ל 350 ל״י (לפי הסכום הקטן יותר). 
מם־ההכנסה על חברות שיעורו 25% . נוסף על כך הוטל מם 
רווחי־חברות (פקודת מס רווחי־חברות, 1947 ), ששיעורו 
25% . שיעוריהם האפקטיוויים של שני המיסים המוטלים על 
חברות עלו מ 10% ב 1940/1 ל 53.75% (כולל התוספת המוני¬ 
ציפאלית). המם של רווחי־חברות משולם ע״י החברה כחברה. 
מם־ההכנסה על חברות מעומת כנגד תשלומי מס־ההכנסה 
של בעלי־המניות — עימות, שאינו שלם במידה שהחברה 
אינה מחלקת לבעלי־המניות את כל רווחיה. תיקון החוק 
לעידוד השקעות־הון, תשט״ו, פוטר חברות מאושרות ממס- 
הכנסה על חברות. 

הגידול, שבא בהכנסות של מס־ההכנסה (ר׳ טבלה 1 ), נובע 
מן השינויים, שהוכנסו בשיעורי־המס, מעלייתה של ההכנסה 
הלאומית הראלית, מגידולן של ההכנסות הכספיות מחמת 
אינפלאציה ומשיפורים אדמיניסטראטיוויים, שבאו בגביה. 


טבלה 1 


הכנסות מס־ההכנסה 
בתוך כלל ההכנסות 
ממיסים (באחוזים) 

הכנסות מם־ההכנסה 
(באלפי לירות) 

שנה פיסקאלית 

26.3 

4,080 

1948/9 

26.3 

9,341 

1949/50 

33.9 

19,059 

1950/51 

35.6 

32,178 

1951/52 

42.7 

56,421 

1952/53 

42.0 

76,626 

1953/54 

42.1 

119,099 

1954/55 

45.7 

134,500 

1955/56 (אומדן) 


ההכנסות ממיסים כוללות הכנסה רגילה ומועברת ממיסים, 
דמי־רשיונות ודמי־שירותים. 


טבלה 2 

מספר תיקי־הנישומים, לפי סוגי־הנישומים 


סו־הכל 

עצמאים 

שכירים 

חברות 

ביום 

88,560 

62,000 

22,760 

3,800 

15.5.48 

125,984 

82,000 

39,594 

4,390 

31.3.49 

158,339 

95,459 

58,346 

4,534 

31.3.50 

216,118 

129,416 

80,143 

6,559 

31.3.51 

290,748 

185,254 

97,353 

8,141 

31.3.52 

353,117 

222,606 

121,516 

8,995 

31.3.53 

398,576 

242,228 

144,973 

11,375 

31.3.54 

466,505 

302,436 

153,348 

10,721 

31.3.55 


טבלה 3 

הכנסות מם־ההכנסה לפי סוגי־הנישומים 
(במיליוני לירות ובאחוזים) 


סה״כ 

ניפויים, 

בעיקר משכירים 

חברות 

א י ם 

ע צ מ 

השנה 

במיליוני 

ר״י 

באחוזים 

במיליוני 

ל״י 

באחוזים 

במיליוני 

ל״י 

באחוזים 

במיליוני 

ל״י 

9.3 

47.4 

4.4 

12.9 

1.2 

39.7 

3.7 

1949/50 

19.0 

42.6 

8.1 

153 

2.9 

42.1 

8.0 

1950/51 

32.2 

47.8 

15.4 

11.6 

3.7 

40.5 

13.0 

1951/52 

*57.8 

55.9 

32.3 

7.9 

4.6 ג 

36.2 

20.9 

1952/53 

2 76.7 

50.5 

38.7 

19.9 

15.3 

29.6 

22.7 

3 1953/54 

119.1 

42.8 

50.9 

18.4 

219 

38.8 

46.2 

3 1954/55 


1 סך של 924,000 ל״י היכנס ע״י החשב הכללי לסעיף־הפקדונות 
ולא לסעיף מם־ההכנסה. 

2 בולל 1.5 מיליון ליי, שהועברו לרשויות המקומיות. 

3 אגף מם־ההכנסה חילק את ההכנסות לפי סוגי הנישומים באופן 
שונה. 


ניפויים 

חברות 

עצמאים 

— 

(במיליוני 

(במיליוני 

(במיליוני 

השנה 

ל״י) 

ל״י) 

ל״י) 


40.0 

17.4 

19.3 

1953/4 

53.0 

24.8 

41.3 

1954/5 


מיסי רכוש, עיזבון ושבח־מקרקעים. מס 
הרכוש העירוני ומם הרכוש החקלאי פסקו להיות מיסים 
חשובים מנקודת־מבטו של האוצר. ההכנסה המשותפת של 
מיסים אלה ב 1955/56 הגיעה, לפי אומדן, לקצת יותר מ 1% 
( 3 מיליון ל״י ממם רכוש עירוני, כ 1 / 2 מיליון ל״י ממס רכוש 
חקלאי) מכלל ההכנסות של המיסים. מס רכוש עירוני מוטל 
על השווי השנתי הנקי, כלומר על ההכנסה המשוערת, שבאה 
ממקרקעים, בניכוי הוצאות של 20% לבנייני־מגורים ו 3 % /! 33 
לבגייני־תעשיה. המם, המוטל על השוד השנתי, הוא 10% 
לבנייני תעשיה ולבנייני־מגורים. שיעור המם המוטל על 
מגרשים הורד ב 1955 מ 35% ל 20% מן השוד השנתי, שנקבע 
ל 6% מערך הקרקע, כלומר ל 1.2 מן השוד הכולל. מם רכוש 
חקלאי הוא מם קצוב לדונאם לפי סוג המטע או המזרע. 

מס־עיזבון ומם שבח־מקרקעים הוטלו ב 1949 (ההכנסות 
של כל אחד ממיסים אלה היו, לפי אומדן, ב 1955/56 : חצי 
מילית ל״י). מס־העיזבון הישראלי הוא מיזוג של מם־עיזבון 
ומס־ירושה. המס תלד בסיוגם של היורשים ובעודף העיזבון. 
שיעוריו לגבי סוג א׳ (בן־זוג של הנפטר וילדיו) מ 5% עד 
40% בהתאם לעודף הפטור. השיעורים המוטלים על סוגי- 
יורשים אחרים הם גבוהים יותר. 

הפרויגרסיודות של מס שבח־מקרקעים, המוטל על רווחי- 
הון הבאים ממכירת־מקרקעים, אינה תלויה בגדלו המוחלט 
של הרווח, אלא בשיעורו לעומת הוצאות־הרכישה ובמשך- 
הזמן שעבר משעת הרכישה: מ 5% על רווח של לא יותר 
מ 250% במשך יותר מעשר שנים עד 40% על רווח של יותר 
מ 500% במשך לא יותר משנתיים. 

מקור־הכנסות חשוב יותר הוא המס המוטל על רישומן 
של העברת־בעלות (בספרי-האחוזה). הכנסותיו של מם זה 
ב 1955/56 תגענה, לפי אומדן, ל 1.5 מיליון ל״י. 

מ י סי ם עקיפים. המיסים העקיפים העיקריים הם; 
מכס כללי, מכם על דלק, בלו על טאבאק, משקאות, מלט 
וצמיגים, מס־קניה, מם נסיעות־חוץ, מס־שעשועים, מס־בולים 
וכן דמי־רשיונות. 

המכס הכללי הוא, כמקור פיסקאלי, שני בחשיבותו 
למס־ההכנסה. בהכנסות המתקבלות ממס זה ניכרות עליה 







799 


הכלכלה: ח מיפים 


800 


מוחלטת וירידה יחסית בעת ובעונה אחת. ההכנסות של 
המכס הכללי עלו מ 4.53 מיליון ל״י ב 1948/9 ( 40.8% מהב־ 
נסות־המיסים) ל 44.76 מיללן ל״י ב 1954/55 ( 14.8% מד,כ־ 
נסות־המיסים). ההכנסות של המכס תלויות בנסחו של היבוא׳ 
בערכו במטבע-חוץ, בשער־החליפים (גורם עיקרי בעלייתן 
של הכנסות־המכס היתד, הדוואלואציה של הל״י), בהרכב 
היבוא, בכמויות של הפטור הכללי והמותנה ובתעריסי־המכם. 
לצרכי המכס מחולק היבוא לשלוש קבוצות עיקריות: 

( 1 ) מיצרכי-מזון, משקאות וטאבאק! ( 2 ) חמרי־גלם! ו( 3 ) 
מוצרים מעובדים. ב 1954/5 היוותה קבוצה א׳ כחמישית 
מערו־היבוא ועיקרה ( 89% ) היה חייב במכס, אע״ס שעל 
דגןים, שערך־יבואם הוא כמחצית ערן־־היבוא של קבוצה זו, 
מוטל מכם של 2.5% בלבד. המכס הממוצע, שהוטל על 
היבוא החייב במם של קבוצה א׳, היה באותה שנה 17.4% . 
קבוצה ב׳, שהיוותה ב 1954/5 כרבע של היבוא, פטורה 
ברובה ממכם, וקבוצה ג׳ היוותה באותה שגה 53.4% מערך- 
היבוא. אע״פ שהפטור בקבוצה ג׳ הגיע ל 71.6% , תרמה 
קבוצה זו כמחצית ההכנסות של המכס הכללי(מחמת התערי¬ 
פים הגבוהים המוטלים עליה). צימצום היבוא של קבוצה ג׳ 
(שתעריפיה גבוהים) והגידול הניכר, שבא ביבוא של 
קבוצה ב׳ (הפטורה ברובה ממכם) האיט את גידולן של 
הכנסות־המכס. 

תעריפי־המכם מתחלקים לשלושה סוגים: ( 1 ) קצובים: 

( 2 ) לפי ערך המיצרך: ( 3 ) מעורבים. המכס הקצוב היה 
אפייני למדיניות־המכס של ממשלת־המאנדאט. אי־היציבות 
של המחירים, שהיתה רווחת בשנים הראשונות לקיומה של 
מדינת־ישראל, חייבה מעבר למכס לפי הערך כדי להבטיח 
את הכנסותיה הראליות של הממשלה. מחמת הקשיים הקיי¬ 
מים בהערכת שוים של המיצרכים ניכרת בשנתיים האחרונות 
מגמה לחזור במידה מסויימת למכס הקצוב או המעורב. 
ב 1953/4 היו 56.5% מערך היבוא החייב במכס כללי חייבים 
במכס קצוב, 31% — במכס לפי הערך, ו 12.5% — במכם 
מעורב: אך מחמת השיעור הגבוה יותר של המכס לפי הערך. 
היו הכנסותיהם של המכס הקצוב והמכס לפי הערך זהות: 
42% מכל סוג. — מדיגיות-המכס מכוונת, נוסף על מטרותיה 
הפיסקאליות, להגן על תוצרת־הארץ. 

מכם על דלק. למכס על הדלק, שהוא המס השלישי 
בחשיבותו הפיסקאלית, יוחד, מחמת גודל הכנסותיו, סעיף- 
הכנסה מיוחד בחוק התקציב. מכס זה נגבה בעיקר משלוש 
חברות בינלאומיות והוא נמצא במגמח-עליה. הכנסותיו עלו 
מ 4.2 מיליון ל״י ב 1949/50 ל 30.5 מיליון(יותר מ 10% מכלל 
הכנסות־המיסים) ב 1954/5 . גידול זה נובע מריבויים של 
יבוא הדלק וצריכתו, מעליית המחירים, שבאה מחמת 
השינויים, שהוכנסו בשערי־החליפים, ומעליית תעדיפי- 
המכס. כמעט כל ההכנסות של מכם זה הן מבנזין, ששיעור 
המכס המוטל עליו עלה בהדרגה מ 22 פרוטות לליטר ב 1948 
ל 140 פרוטות לליטר ב 1955 ( 65.4% ממחיר־הבנזין לצדכן). 
גם על גז בוטן מוטל מכס קצוב של 15 פד׳ לק״ג, ואילו על 
נפט מוטל מכס סמלי בלבד: 5 פד׳ לליטר. 

בלו. הכנסות הבלו, המוטל על טאבאק, משקאות, מלט, 
צמיגים וגפרורים, הגיעו ב 1954/5 ל 40.8 מיליון ל״י(לעומת 
22.9 מיליון הל״י, שהיו ההכנסות ממנדקניה באותה שנה). 
הבלו המוטל על גפרורים (למטרות־פיקוח) הוא סמלי בלבד. 
ב ל ו-מ ל ט. הטלתו של בלו זה מבוססת על פקודת 


מלט פורטלנד מ 1944 , שחייבה גביית בלו של 500 פר׳ מכל 
טון של מלט. בלו זה בוטל וחודש שוב, בשיעורים גבוהים 
הרבה יותר, ב 1953 . שיעור הבלו הועלה מ 19.400 ל״י לטון 
ב 1953 ל 35 ל״י לטון ב 1954 ול 56.5 ל״י לטון בקיץ 1955 . 
העלאה ניכרת זו והגידול שבא בייצור־המלט העלו את הבלו 
על המלט תוך שנתיים משעת הטלתו לדרגת הבלו החשוב 
ביותר מבחינה פיסקאלית( 15 מיליון 632 אלף ל״י ב 1954/5 ). 
מלט-יצוא פטור ממם. 

בלו־טאבאק. בלו־הטאבאק, שהכנסותיו עלו פי חמישה 
עשר מתקומתה של המדינה עד היום (ממיליון אחד ל 15 
מיליון ל״י בערך), הוא מם חשוב כמעט בכל מדינה מחמת 
קביעות הביקוש של מוצרי־טאבאק. שיעורי הבלו משתנים 
בהתאם לטיב הטאבאק ולמחירו. המס היה מתחילה קצוב, 
וכיום הוא נקבע לפי הערך: 53% מן המחיר לצרכן לגבי 
סיגאריות מזרחיות עד למחיר של 300 פר׳ לחפיסה, ו 60% 
לגבי סיגריות וירג׳יניה. 

בלו־משקאות. בלו־משקאות מוטל על בירה, יין. 
כוהל ומשקאות חריפים. ההכנסות של בלו זה עלו מ 1.9 
מיליון ל״י ב 1949/50 ל 8.9 מיליון ל״י ב 1954/5 . הבלו של 
משקאות חריפים, הנקבע לפי מידת־הכוהל שבמשקה, תרם 
58.2% מהכנסות הבלו על משקאות ב 1954/5 . אחוז הבלו 
במחיר־המשקה באותה שנה היה 7% לגבי יין, 51% לגבי 
משקאות חריפים ו 43% לגבי בירה. 

בלו־צמיגים (אומדן הכנסותיו ל 1955/56 : 1.5 מיליון 
ל״י) הוא בלו חדש־ביחס (חוק מם בלו צמיגים, תשי״ג), 
שנועד לקיים את הכנסות האוצר מצמיגים לאחר שפסק היבוא 
של מיצרך זה עם הקמתה של תעשיית־צמיגים מקומית. 

מ ס ־ ק נ י ה. הטלתו של מם זה הוא החידוש הפיסקאלי 
העיקרי, שבא בתחום המיסים העקיפים. מקורו בפקודת מס¬ 
ד,מותרות, תש״ט, שהטילה מם לפי הערך, בדרך כלל בשיעו¬ 
רים של 35% — 15 על קבוצת־מוצרים, שהלכה ונתרחבה, 
באופן שכללה, נוסף על מוצדי-מותרות מובהקים (פרוות, 
אבנים יקרות וכדומה), אריגים, מלבושים, רהיטים, צרכי- 
מערד ועוד. החוק של מם־מותרות ומם מסוייג, תשי״ב, 
מטיל מם מסוייג עד 7.5% מן המחיר הסיטוני (כולל מכם 
על סחורות־יבוא) על סחורות, שאינן בכלל מותרות. 

מס-קניה, הנקבע בדרך כלל לפי הערך, מוטל על היצרן 
או היבואן. אע״פ שהמחיר הסיטוני משמש יסוד להערכה. 
80.8% מהכנסותיו של מם זה ב 1954/5 באו מייצור מקומי, 
והשאר בא מיבוא. המם הממוצע, שהוטל על סחורות של 
ייצור מקומי, הגיע באותה שנה ל 16% , וזה שהוטל על 
סחורות-יבוא — ל 21.5% . 

הרחבת מסגרתו של מס זה, העלאת שיעוריו והגדלתו 
של הייצור המקומי העלו את הכנסותיו של מס־הקניה מ 1.2 
מיליון ב 1949/50 ל 22.9 מיליון ב 1954/5 . מצד הקף הכנסו¬ 
תיו תופס מם זה מקום רביעי בשורחדהמיסים (אחר מס- 
ההכנסה, המכס הכללי והמכס על דלק), אע״פ שהכנסות 
אלו עדיין הן פחותות במידה ניכרת מן ההכנסות של בלו- 
טאבאק ובלו־מלט במאוחד. 

מם נסיעות־חוץ מוטל כיום ( 1956 ) בשיעור של 
25% ממחיר כרטיסי הנסיעה לחוץ־לארץ. ההכנסות של מם 
זה הגיעו ב 1954/5 ל 1.3 מיליון ל״י. 

הכנסות-האוצר ממס-שעשועים ב 1955/6 תגענה, 

לפי אומדן. ל 3 מיליון ל״י. מחציתן של הכנסות אלו מופר- 



801 


ארץ־ישראל 


802 


שת לרשויות המקומיות. עיקרן בא מכרטיסי־קולנוע. נוסף 
על כך מוטל מס־שעשועים גם ע״י הרשויות המוניציפאליות. 

ההכנסות של מם בולי־הכנסה ב 1955/6 נאמדות ב 4 
מיליון ל״י. שאר ההכנסות הפיסקאליות בא מדמי רעיונות 
לכלי־רכב ולמקלטי־ראדיו ומדמי־שירותים. 

מיסי הרשויות המקומיות. 50% מן ההכנסות של 
מס־השעשועים ומן הרשיונות לכלי־רכב, 5% מהכנסות מם- 
הקניה, והתוספת המוניציפאלית למס־ההכנסה מועברים 
לרשויות המקומיות. המיסים, שמטילות רשויות אלו, הגיעו 
ב 1953/4 לסך של 40.9 מיליון ל״י. מיסיס אלה כוללים 
ארנונת־רכוש (מס-רכוש על בניינים ועל מגרשים), שבתש- 
לומיה חייבים בעלי־־הרכוש, ארנונה כללית ומם פינוי-אשפה 
(המוטלים על הדיירים), מם־עסקים ומס־שעשועים. 


סבלה 4 

נטל המיסים 1 של השלטון המרכזי והרשויות 
המקומיות בהכנסה הלאומית' (באחוזים) 


םך-הכל 

מיסים 

מוניציפאליים 

מיסי־השלטון 

המרכזי 

השנה 

16.4 

2.6 

13.8 

1949/50 

18.2 

2.6 

15.6 

1950/51 

19.3 

2.6 

16.7 

1951/52 

19.2 

2.6 

16.6 

1952/53 

19.8 

2.8 

17.0 

1953/54 

22.0 

2.5 

19.5 

1954/55 


1 מדובר במיסים תקציביים בלבד. האומדנים של מבקר־ד,מדינר, 
מראים אחוזי־גטל גבוהים יותר, בכללם גם הסלים לקרנות־ 
השוואה, גביות מרכוש, גביות ע״ח ריבית והכנסות שונות. 

2 ההערכה של ההכנסה הלאומית היא לפי השנה האזרחית, ואילו 
זו של הכנסות־המיסים — לפי שנת־הכספים. 


טבלה 5 

נטל־המסים של השלטון המרכזי והמקומי לגולגולת 
(במחירים של 1950/51 ) 


ל״י 

48.8 

1950/51 

" 

54.9 

1951/52 

11 

48.1 

1952/53 

" 

53.6 

1953/54 

// 

71.5 

1954/55 


סיכום. מס־ההכנסה, המכס (הכללי והמוטל על דלק), 
מס־הקניה, ומיני־הבלו הם המיסים החשובים ביותר, התר 
רמים יותר מ 90% מכלל הכנסותיה של המדינה ממיסים. 
מגמת־השלטונות לקבוע מס־הכנסה פרוגרסיווי מוגבלת ע״י 
השיקול, שמם כזה עלול להשפיע השפעה שלילית על גורמי 
הדירבון הכלכלי. המדיניות של מס זה מכוונת להגיע לגביית־ 
אמת של המס הקיים. מדיניות־הממשלה ביחס למיסים העקי¬ 
פים מכוונת להחליש את היסוד הרגרסיווי שבה ע״י הטלת 
מיסים כבדים על מצרכים, שאינם היונים ביותר, ועל־ידי מתן 
סובסידיות למוצרים עממיים. שכבות־ההכנסה הנמוכות ביו¬ 
תר והגבוהות ביותר סובלות, איפוא, במידה יחסית פחות מן 
השכבות בעלות ההכנסה הבינונית, שהן הנושאות העיק¬ 
ריות בנטל־המיסים. 

חוקי התקציב! דו״חות החשב הכללי! דו״חותמבקר המדינה! 
הערות שד האוצר לדו״חות מבקר המדינה! דו״חות שנתיים 
של אגף המכס והבלו! התפתחות המסים תש״ח—תשי״ד 
(בהוצאת משרד האוצר), 1954 ! א. פלמן, ר. נוחימובסקי, 
דיני הכנסה, 1955 ! י. שטרן, מם הכנסה להלכה ולמעשה, 
1955 ! ד. הורוביץ, כלכלת ישראל, תשי״ל, עז׳ 342 — 356 ! 
; 1935 , 011111711 ? / 0 1171 ) 11 ($ 1 ס $0 '? •צ!/" 7 $11 ע 0 ת 3 ת 0 . 4 . 

1 ) 1170 171 1 ()! 01 ? 071 £ ££7711111517011071 ) 7171 ) £ 71 ? 

. 1955 , 11 , 1953 , 1 ,( 1 מ 3 ז 08 ז? 06 ת 3 ז 4515 1031 מ 11 :> 16 , 10115 ז 3 א 

א. מו. 


שופר־העפודה.—אחד מן הגורמים החשובים ביותר במאבקה 
של מדינת־ישראל על קליטת־העליה ועל השגת מעמד של 
עצמאות כלכלית הוא התפתחותה של רמת־השכר. 

לפי האינדפס החדשי של השכר בתעשיד" שנתפרסם ע״י 
הלשכה המרכזית לסטאטיסטיקה, היה השכר היומי הממוצע 
בחדשי יאנואר-מארס 1948 1.7 ל״י. בדצמבר 1955 הגיע שכר 
זה ל 8.7 ל״י, מה שפלל עליה של 414% . בתקופה ז 1 עלה 
האינדפם של יוקר־המחיה מ 82 ל 239 נקודות או ב 191% ! 
מכאן, שהשכר הראלי עלה ב 77% . נוסף על כך בא גידול 
ניכר בהענקות הסוציאליות לעובדים. 

על התפתחות זו עצמה מלמדים גם הסלןרים של השכר 
בתעשיה׳ שבוצעו בתאריכים הניתנים בטבלה 1 . סקרים אלה 
מעידים על עליה של כ 60% בשכר הראלי בין יאנוארי 1948 
ונובמבר 1954 ! חוץ מזה באה באותה תקופה גם הגדלה 
במענקים הסוציאליים בהקף של 15% — 10 . 


סבלה 1 

ע)כר שבועי ממוצע (ברוטו) של עובד־תעשיה יהודי, 
1947 — 1954 


מדד 

השכר 

הראלי 

מדד 

יוקר־המחיה 

יאנואר 

1948 = 100 

שכר שבועי 
נומינאלי 

תאריך 

אינדכס 

ליי 

96 

92 

89 

9.921 

פברואר 1947 

100 

100 

100 

11.184 

יאנואר 1948 

101 

126 

127 

14.222 

מארס 1949 

126 

110 

138 

15.443 

נובמבר 1949 

130 

111 

145 

16.164 

נובמבר 1950 

143 

206 

294 

32.919 

אוגוסס 1952 

150 

259 

389 

43.525 

אוקטובר 1953 

159 

285 

452 

50.602 

נובמבר 1954 


על משמעותו של גידול זה בשכר הראלי אפשר לעמוד 
כראוי רק כשמביאים בחשבון את תנועת־העליה. שהביאה 
מתקומת־המדינה ואילך כ 700,000 יהודים לארץ ועל־ידי כך 
הכפילה את האוכלוסיה היהודית שלה. אפשר היה להניח, 
שעליה זו תגרום להנמכתו של השכר הראלי: שהרי צימצומו 
של שיעור ההון הפרודוקטיוי, שהועמד עכשיו. כמסתבר, 
לרשותו של כל עובד ועובד, היה עשוי לגרור גם את הפחתת 
התפוקה הממוצעת של כל עובד. נוסף על כך באה העליה 
בתקופה, שמדינת־ישראל עמדה בה בפני קשיים יחידים 
במינם, שאף הם היו עשויים, כפי שאפשר היה להניח, להביא 
לידי ירידת־השכר: מחסור בכוחות מנוסים לניהולה של 
המדינה! הנזק החמור, שנגרם למשק בימי מלחמת־העצמאות! 
החרם וההסגר מצד מדינות־ערב! ולסוף, המעמם הכבד 
שהוטל על המשק הלאומי מחמת הוצאוחדהביטחון. 

סבלה 2 

העליה היהודית (נטו) לארץ־ישראל, 

מאי 1948 —דצמבר 1954 
(העודף של הנכנסים על היוצאים) 


105,082 

31.12.1948 — 15.5.1948 

234,922 

1949 

160,160 

1950 

166,859 

1951 

10,686 

1952 

1,528 ־ 

1953 

11,052 

1954 

31,168 

1955 

ס״ה 718,401 








803 


חכלפלה: ^כר־העבודה 


804 


גם הרפבה האנושי של העליה לא היה בו כדי לעורר 
תקוות ביחס להגדלת התפוקה הממוצעת לעובד ולעלייתו 
של השכר הראלי. יותר ממחציתם של העולים בתקופה זו 
היו מיוצאי ארצות-המזרח (ילידי המזרח הקרוב, המזרח 
התיכון ואפריקה הצפונית), והשאר היו יוצאי־המערב (לידי 
אירופה והעלם המערבי). רובם הגדול של יהודי־המזרח 
באו מסביבה סוציאלית נחשלת ועפ״ר מן השכבות העניות 
שבארצות־מוצאם — שכבות, שכוללות אחוז גבוה מאוד של 
בורים, לקויי־בריאות ודלי כושר־הסתגלות לתנאיה של חברה 
טכנולוגית מודרנית. מה שנוגע לעולי-אירופה, היה חלק 
גדול מהם מיושבי מחנות*ריפוז ומחנות־עקורים, שסבלם 
בימי־המלחמה עירער את בריאותם של הרבה מהם, ושנות- 
הבטלדדמאונס, שבילו במחנות, הרחיקו אותם מחיי־עבודה. 
יש להסביר, איפוא, כיצד עלה השכר ב 75% לערך בתקופה, 
שבה, כפי שאפשר היה להניח, צריכה היתד. הכפלתו של 
כוח־העבודה, וכן שאר הגורמים שנמנו למעלה, להביא לידי 
ירידה מרובה של השכר, וכיצד השפיעה תופעה זו על המשק 
הישראלי מבחינת התקרבותו לעצמאות כלכלית. 

עם הכפלת כוח־העבודה יכול היה המשק הישראלי לנקוט 
אחת משיטות אלו: 

1 . לחסום את שוק־העבודה בפני העולים החדשים כדי 
לאפשר לעובדים בני הישוב הוותיק להחזיק גם לאחר מכן 
בעמדוודהתעסוקה שלהם וליהנות משכרם הראלי הקודם. 

2 . להנמיך את השכר הראלי עד לדרגה'מקבלת לשיעור 
השולי של פריון־העבודה, שהוקטן מחמת העובדה, שקרנות- 
ההון המצויות הוצרכו עכשיו לשרת כוח־עבודה כפול. 

3 . להגדיל את אספקת ההון הפרודוקטיווי בשיעור הק¬ 
ביל לגידולו של כוח־העבודה, כדי לאפשר לעולים להיקלט 
מבחינה כלכלית במסגרת שיעורי־השכר ורמות־החיים 
הקיימות. 

4 . להגדיל את אספקת ההון הפרודוקטיוד בשיעור עולה 
על זה של גידול כוח־העבודה, כדי לאפשר דרגות גבוהות 
יותר של פריון, שכר ראלי ורמת־חיים. 

ב 1949/50 , כשהרבה מן העולים, שישבו במחנות, היו על- 
כרחם בטלים מעבודה, נעשה ניסיון ללכת בדרך הראשונה 
מארבע הדרכים הנזכרות. לאחר מכן ניתנה עדיפות לדרך 
הרביעית, שנבחרה מתוך כוונה להגדיל את אספקת־ההון 
במידה שאפשר יהא להעלות את שיעורי־השכר ואת רמת־ 
החיים של האוכלוסיה כולה לגובה גדול אף מזה שהיה להם 
בא״י המאנדאטורית (עד כמה שהדבר נגע לישוב היהודי) 
או לגבהם בארצות־המערב המפותחות. השגתה של מטרה זו 
חייבה את השימוש בקרנות-הון גדולות, שאמנם גוייסו 
והוזרמו לארץ. במשך שבע שנים ( 1949 — 1955 ) נהנתה ישר¬ 
אל מיבוא־הון, שנסתפם בשני מיליארד דולאר ויותר. אך 
מהון זה לא הוצאה כמות מספקת על השקעות פרודוקטי- 
חייות, שהיו עשויות להגדיל את הפריון במידה מקבלת 
לגידולו של השכר הראלי. מכאן, שהעליה בשכר הראלי 
לא היתד, גמול, שניתן לכוח-עבודה מסתייע בקרנות־הון, 
שרמתן הממוצעת לכל עובד גבוהה מזו שהיתה קודם לכן, 
אלא כעין שכר שנתבע בעד ייצור קודם שהופק. 

לעובדה זו היו השפעות חמורות על תהליכי התעסוקה, 
ההשקעה והפיתוח הכלכלי של המדינה. בשנים, שבהן נכנסו 
שני המיליארדים של הדולארים, נסתכמו ההשקעות במדינה 
(לפי אומדן) ב 1.3 מיליארד דולאר, כלומר ב 62% מכלל 


יבוא ההון, ואילו היתרה נבלעה בצריכה שוטפת. יש לציין, 
מצד אחד, שבהוצאות-הצריכה נכללו גם הוצאות על הביט¬ 
חון, על החזקת העולים החדשים ועל קיומם של שירותים 
סוציאליים היונים, ומצד שני — שכשליש מן ההשקעות הוצא 
על שיכון, וכן על מבצעים בלתי־פר 1 דוקטיוויים אחרים, 
שמטרתם העיקרית היתד, מתן תעסוקה למובטלים. מכאן, 
שההשקעה בנכסים פרודוקטיוויים, כלומר זו שמספקת את 
הציוד המאפשר לעולים לזכות בשכר הראלי הקיים, נסתכמה 
ב 0.7 מיליארד דולאר לערך, כלומר באלף דולאר לעולה. 

התכניות הראשוניות משנת 1949 נתבססו על השקעה של 
3,000 דולאר לכל עולה — השקעה, שנראתה עשויה להבטיח 
את היקלטותו הכלכלית לפי רמת-השכר, שהיתה קיימת 
באותו זמן. תכניות אלו חייבו הוצאה של נכסי־הון פרודוקטי- 
וויים בשיעור של 2 מיליארד דולאר לערך לקליטתה הכל¬ 
כלית של העליון כולה; אלא שעם עלייתה של רמודהחיים 
צריכה היתה אף השקעה זו לגדול. למשל: ההוצאות של 
ההתנחלות בחבל־לכיש נאמדו ב 1954/5 ב 5,000 דולאר לנפש 
( 30,000 ל״י למשפחה), כולל הוצאות־שיכון אך בלא ההו¬ 
צאה הכרוכה בהבאת מי-ההשקאה בקו ירקון־נגב. לעומת 
זה קבע סקר־מידגם של השקעות בתעשיה בשנים האחרונות 
(שהוגבל בעיקר למפעלים גדולים ובעלי מיכון גבוה), 
ש 10,500 דולאד הושקעו לכל עובד (בממוצע) במיתקני- 
ייצור בלבד. 

בעוד שמצד אחד הגדילה העליה, שבאה בשכר הראלי, 

את סכומי-ההשקעה הדרושים לקליטת־העליה, הרי מצד שני 
הקטינה את הכדאיות הכלכלית של המפעלים וע״י כך גרמה 
לצימצומן של ההשקעות. תוצאה אחרונה זו הכריחה את 
הממשלה לאחוז בצעדים מיוחדים לעידוד־ההשקעה, כגת 
אספקת סחורות־יסוד לפי שערי־חליפים נוחים ומתן הלוואות 
בריבית נמוכה, שאפשר לסלקן בלירות ישראליות, שערכן 
פחת והלך. 

צירוף מיוחד זה של הון זול ושכר יקר הקים בישראל 
גושי־משק קטנים של חקלאות, תעשיה, תחבורה, וכיוצא 
באלה, שהם בעלי ציוד מעולה ומיכון גבוה, ולעומת זה גרם, 
שחלק גדול מן האוכלוסיה — כמחצית מכוחות-העבודה 
שבמדינה — נשאר ללא תעסוקה כלכלית. סקר כודדהאדם 
מיוני 1954 מוכיח, שהשתתפותה של האז׳כלוסיה העברית 
בארץ בגיל-העבודה (בני 14 ומעלה) בכוח־האדם המועסק 
הוא הנמוך שבעולם. באה״ב מקיף כוח-העבודה המועסק 
60% מכלל בני גיל־התעסוקה, ברוב ארצות־אירופה הוא 
כולל 65% , וחלקו הולך ועולה בארצות שרמת עשרן והת¬ 
פתחותן נמוכה יותר. לעומת זה בישראל כולל כוודהעבודה 
המועסק רק כ 49% מכלל בני גיל-העבודה: 46.2% מן הער 
לים החדשים (מ 1948 ואילך) ו 53.2% מן הוותיקים. 

בין 530,000 האנשים, שנמנו בסקר כוח־האדם מיוני 1954 
במועסקים, צוינו 42,600 (או 8% ) במובטלים מבקשי-עבודה! 
אך מרובים מאלה האחרונים — כפי שמניחים: פי שניים 
או פי שלשה — הם העובדים, שתעסוקתם אינה דרושה ממש 
ושאינה, לאמיתו של דבר, אלא "אבטלה מוסווית", שמת¬ 
בטאת במתן שירותים בלתי-חיונים׳ בצוותות-עובדים מנופ¬ 
חים, במשרות שאינן כרוכות במאמץ של ממש, במציאותם 
של "סוחרים" יתרים (רוכלים), וכיוצא באלה. 

את ממדיו של כוח-העבודה הרזרווי המצוי במשק היש¬ 
ראלי אפשר להעריך על-פי החישובים הבאים: 



805 


ארץ־ישראל 


806 


א. הגדלת החלק המועסק מבני גיל-העבודה באוכלוסיה 
היהודית, כלומר בני 14 ומעלה, מ 49% ל 60% מכללה של 
שכבה זו היתד. עלולה להביא כ 100,000 עובדים^ נוספים 
לתחום הפעילות הכלכלית היצרנית. 

ב. צימצומו של שיעור האבטלה הגלויה מ 8% ל 4% 

היה בו כדי להוסיף כ 25,000 עובדים. 

ג. צימצומה של האבטלה המוסווית עד כדי החצי 
מממדיה הנוכחים היה משחרר לעבודה של ממש, לכל 
הפחות, כ 75,000 עובדים. 

בדרכים אלו, אילו רק היה מצוי המספר הדרוש של 
מקומות לעבודה פרודוקטיווית, אפשר היה לצרף למחנה 
העובדים הפרודוקטיוויים שבמדינה 200,000 עובדים נוס¬ 
פים — מה שהיה בו כדי גידול של 40% . 

מאחר שחלק מכודדהעבודה בישראל לא נקלט מבחינה 
כלכלית משמשות קרנות־ההון המובאות לארץ כאמצעי 
לאספקה י ש י ר ה של תעסוקה יותר משהן משמשות לפיתוח־ 
הארץ. תעסוקה כזו סופקה ע״י מימונן של עבודות ציבוריות 
וע״י החזקתם של מנגנונים רחבים מדי. התופעה האחרונה 
גרמה לאחוז הגבוה מן הרגיל של כחוודהעבודה היהודיים 
בישראל המועסקים במסחר ובשירותים, כפי שמודגם בטבלה 
הבאה: 


מסחר ושירותים 

ייצור־סחורות 


44.4 

37.9 

ישראל ( 1954 ) 

42.8 

41.7 

אה״ב ( 1950 ) 

36.7 

46.4 

הולאנד ( 1947 ) 

38.0 

46.5 

אנגליה ( 1951 ) 

29.3 

57.7 

בלגיה ( 1947 ) 

25.7 

62.8 

צרפת ( 1946 ) 

20.0 

68.9 

ישראל, לא־יהודים ( 1954 ) 

6.4 

92.2 

תורכיה ( 1950 ) 


אך התעסוקה סופקה גם בעקיפים ע״י השקעה של 
ממש, שבאה ליצור מקומות-עבודה בחקלאות ובתעשיה. 

מ 38% האחוזים מיבוא־ההון, שהופנו לצריכה, הוקצה 
לתכלית זו רק חלק קטן בצורת סובסידיות ישירות לצרכנים. 
רובו של הסכום הופנה לצריכה באמצעות שערי־חליפים נר 
חים. דברים אלה נכונים בייחוד לגבי ארבע השנים הראשר 
נות לקיומה של המדינה, שבהן גדל שיעורו הכספי של השכר 
כמעט פי שניים, ואילו שער־החליפים הרשמי נשאר ברמה 
של 2.80 דולארים לל״י. עם הפיחות המודרג של הל״י 
(מ 1952 ואילך), הלכו ונצטמצמו הסובסידיות לצרכנים, שני¬ 
תנו באמצעות שערי-זזליפים נוחים. באפריל 1954 הונהג 
בכל החשבונות של הממשלה שער־החליפים של 1.800 ל״י 
לדולאר. אך העליה המתמדת, שבאה מכאן ואילך במחירים 


טבלה 3 

הגידול של מענקי תוספת־היוקר 1951 — 1955 (שיעורי מאכסימום) 


אחוז תוססת־ 
היוקר בשכר 

סד־הכל של 
השכר החדשי, 
שכר־היסוד 
— 120 ל׳י 

ס״ה הוספת־ 
היוקר בל״י 

תוספת בל״י 

השיעור החדשי של 
תוספת־היוקר 
לנפש בתקופה 

אינדכס 
יוקר־המחיה 
ספטמבר 1951 
— 100 

התקופה 







1951 

4.7 

125.600 

5.600 

— 

יאג.—סבר. 1952 

107 

דצמבר 







1952 

11.8 

136.000 

16.000 

10.400 

מארס 

120 

פברואר 

17.6 

145.600 

25.600 

9.600 

אפריל 

132 

מארם 

22.7 

155.200 

35.200 

9.600 

מאי—יוני 

144 

אפריל 

27.5 

165.600 

45.600 

10.400 

יולי—אוג. 

157 

יוני 

30.2 

172.000 

52.000 

6.400 

ססטסבר—נובמבר 

165 

אוגוסט 

33.3 

180.000 

60.000 

8.000 

דצמבר 1952 — 

פברואר 1953 

175 

נובמבר 







1953 

35.3 

185.600 

65.600 

5.600 

מארס—מאי 

182 

פברואר 

37.8 

192.800 

72.800 

7.200 

יוני—אוגוסט 

191 

מאי 

40.2 

200.800 

80.800 

8.000 

ספטמבר—נובמבר 

201 ־ 

אוגוסט 

42.7 

209.550 

89.550 

8.750 

דצמבר 1953 — 

פברואר 1954 

208 

נובמבר 







1954 

45.3 

219.500 

99.500 

10.000 

מארס—מאי 

216 

פברואר 

45.3 

219.500 

99.500 

— 

יוני—אוגוסט 

218 

מאי 

47.1 

227.000 

107.000 

7.500 

ספטמבר—נובמבר 

222 

אוגוסט 

48.8 

234.500 

114.500 

7.500 

דצמבר 1954 — 

פברואר 1955 

228 

נובמבר 







1955 

48.8 

234.500 

114.500 


מארס—מאי 

228 

פברואר 

48.8 

234.500 

114.500 

— 

יוני—אוגוסט 

230 

מאי 

49.6 

238.250 

118.250 

3.750 

ספטמבר—נובמבר 

231 

אוגוסט 

50.9 

244.500 

124.500 

6.250 

דצמבר 1955 — 

פברואר 1956 

236 

נובמבר 







1956 

51.7 

248.250 

128.250 

3.750 

מארם—מאי 

239 

פברואר 

54.0 

260.750 

140.750 

12.500 

יוני—אוגוסט 

249 

מאי 





807 


הבלפלה: החקלאות [היסטוריה] 


808 


ובשכר כאחד. חזרה והגדילה את האחוז של הסובסידיה 
ליבוא, הכלולה בשער־החליפים הרשמי. 

בעוד שהסובסידיות הללו שומרות על רמת השכר הראלי 
הניתן לעובדים המועסקים, מנעו מחירי־הייצור הגבוהים- 
ביחס את הגדלת היצוא בממדים הדרושים להתפתחותה 
הכלכלית התקינה של המדינה, באופן שתוכל להגיע לעצמ¬ 
אות כלכלית בעתיד נראה לעין. הנהגת שער־חליפים של 
1.800 ל״י לדולאר לגבי היצוא ב 1953 גרמה במידה ניכרת 
לגידול של היצוא ב 1954 (אע״ם שחלק חשוב מגידול זה 
יש לזקוף על חשבון יבול-שיא של הדרים, שנמכר באותה 
שנה במחירים טובים). אך ב 1955 שוב לא גדל היצוא כלל — 
קרוב לוודאי, מחמת העובדה, שבאותו זמן כבר חלפה ההש¬ 
פעה המעודדת, שהיתר. לקביעתו של שער-החליפים הנזכר. 
הסובסידיות-ליצוא, שהופעלו בשיטות שונות, גלויות וסמו¬ 
יות, הוכחו כבלתי-יעילות, ויש יסוד לחשוש, שעליות־השכר 
ב 1956 תבאנה אף לידי צימצומו של היצוא. 

התגובה הטבעית של מנגנון־השוק כלפי שכר מופרז 
היא יצירת אבטלה, שמורידה את השכר לרמתו הקודמת. 
בארצות אחרות, שבהן — בדומה לישראל — נתקלת הורדה 
כזו בהתנגדות חזקה מצד אירגוני־העובדים, קיימת האפשרות 
לבטל את העליה בשכר הראלי ע״י העלאת-המחירים י אך 
בישראל חסומה אף* דרך זו ע״י תוספת-היוקר הנהוגה, 
המעלה אוטומאטית את השכר בד בבד עם עליידדהמחירים — 
מה שעשוי להביא לידי אינפלאציה (ר , טבלה 3 ). 

העליה, שבאה בשכר הראלי קודם שהתפתחותו של 
המשק איפשרה לשכבה העובדת כולה להרוויח שכר ראלי 
מוגדל זה, הנמיכה במידה ניכרת את רמת התעסוקה וההכ¬ 
נסה הלאומית וצימצמה הרבה את ממדי-הפיתוח, לעומת 
אותם שהיו אפשריים מבחינה טכנית וכלכלית. עליה זו 
בשכר הראלי, שקדמה להתפתחות הכלכלית, בלמה את 
התרחבותו של היצוא ואת התרחבותן של ההשקעות 
בתעשיות־יצוא; ובדומה לזה בלמה את פיתוחן של תעשיות 
מתחרות ביבוא. 

לאחר שעליה זו בשכר הראלי הובטחה מפני זעזועי- 
משבר ע״י אירגודעובדים חזק, ולאחד שחוסנה בפני סכנת- 
האינפלאציה ע״י תוספת היוקר האוטומאטית, נמנע מן 
המשק למצוא דרך, שתאפשר לו להפיק את מלוא התועלת 
מן ההון המובא שברשותו למטרות הפיתוח הכלכלי. כתוצאה 
מכך הוכרחה הממשלה להוציא חלק גדל והולד מקרנות- 
ההון — ע״י הגדלת היבוא של חמרי-גלם וסחודותיצריכה —, 
לשם הקלת האבטלה וריסון מגמוודהלחץ האינפלאציוניות, 
הנוצרות מתיך עליות־שכר קודם זמנן. 

ש. רימר. כלכלת ישראל: המבוך והמוצא, 1953 . ,ז־תמ 1 א. 5 

- €0771771071 ) 107100 >ו 707 ) 00 -( 801 3011 * 15 50 7.034 7110 

/ 19111 1 ' 311 * 15 , 7/11311311 * 1 ??£ 1 ^ 833 ;( 1953 11181151 < ,(* 13 

£0071077110 / 1903 5 ' 301 * 15 ; 03714 *^\ 830 7/10 : 7 ( 0110 ? £0071011110 

01 ( 001111 ^ £001100110 ;( 1954 

. 1955 < 1954 171 
ש. רי. 

החקלאות. — א. ה י ס ט ו ר י ה. — שפע של אור־החמה, 
איזורי-אקלים שונים במרחקים קטנים זה מזה ומשקעים 
ומי־תהום בכמויות ניכרות — צירוף מיוחד זה של גורמים 
הביא לידי התפתחות מוקדמת של החקלאות בארץ־ישדאל. 
מציאותה של אם־החיטה בארץ יש בה משום סיוע להנחה, 
שא״י היתה אחת מן הארצות, שבהן למד האדם לראשונה 


להפוך צמחי-בר לגידולי־תרבות. ביתר ביטחון אפשר להניח, 
שא״י היתה אחד מן המרכזים, שמהם נתפשטו בזמנים 
ההיסטוריים גידולים שונים לארצות אחרות. בשעה שהיוונים 
והרומים היו מכנים פירות כגון התמר או הרימון בכינוי 
"פיניקי" ("פוני"), בשעה שסיפרו על ארץ־ניסה, שממנה 
הובאה לראשונה ע״י האל אוסיריס תבואה למצרים, קרוב 
לוודאי, שנתכוינו בכך לא״י, ששימשה מקור של אספקה 
חקלאית לצור וסביבותיה (מל״א ד״ כה! יחד כז, יז). כמד 
כן מוצאים אנו, שהמצרי סינוחי (המאה ה 19 לפסה״ג) 
הטעים את עשרה של ארץ־ישראל מבחינה חקלאית, ופלי- 
ניום הרומי מציין את פירסומה של החיטה הארצישראלית 
בכל הארצות. 

מצבה הגאוגראפי של הארץ כגשר ( 1 ) בין הים והמדבר, 

( 2 ) בין עמקי מצרים וארץ־נהריים ו( 3 ) בין הרי אסיה הקטנה 
וערב גרם, שרק לעיתים דחוקות יכול היה החקלאי לנצל 
את כל אפשרויותיה הטבעיות. ישעיהו (לב, יט—כ) חולם 
על הזמן, שהאיכר יוכל לזרוע בו "על-כל-מים", לשלח את 
רגל השור והחמור בכל מקום יפה למרעה, ולבנות את בתיו 
בשפלה ולא בראש הר. עפ״ר הכריעו טעמי-ביטחון בשאלה: 
מה לעבד והיכן לבנות. העברים של תקופת־המקרא כבר 
הוצרכו לקומם ארץ, שעברו עליה חורבנות מרובים. זכורים 
היו, שבעבר היתה כיכר־הירדן "כולה משקה... כגדזד, כארץ 
מצרים" (ברא׳ יג, י), בעוד שבימיהם היתד, שאגת־כפירים 
בוקעת ועולה מתוך השיחים הסבוכים של "גאון הירדן" (יד׳ 
מט, יט; נ, מד). המחזות של האריה השואג לקראת שמשון 
בין הכרמים, של הארי והדוב התוקפים את עדר דוד, של 
האיילה היולדת בשדה ושל חמורי-הבר העומדים על גבעות 
בימי ירמיהו, מחזות אלה, שהם מתוארים במקרא, אינם הו¬ 
למים ארץ, שיושבה זה זמן מרובה. השממה בארץ בתקופת* 
המקרא היתד, בעיקרה מעשה ידי־אדם. המראות המתוארים 
בספרי־הנביאים, של עדרים רועים בין חורבות-ישוב ושל 
קמים עולים במקום שדות וכרמים, היו ידועים לשומעיהם. 
הישוב היה נדחק להרים, מוותר על מיתקני־ההשקאה שבנה, 
ומבסס את משקו על גידולי־בעל: גפן, תאנה. רימון וזית 
(סמוך לכפר), חיטה, שעורה (על האדמות שמסביב לו), 
ומרעה (באדמות רחוקות יותר או קשות לעיבוד). לעמקים 
לא היתד, חשיבות לעומת "ארץ הרים ובקעות, למטר השמים 
תשתה־מים" (דברים יא, יא* והשווה שם, ז, יג! ח. ח). ריכוזו 
של הקרקע ההררי הפורה בגושים מבודדים זה מזה ע״י 
מדרונים סחופי-עפר גרם, שהחקלאים נטו להתרכז בכפרים 
גדולים ולא להתפזר בחוות קטנות. מגמה זו גברה אף 
מטעמי-ביטחון. חידוש פוריותה של אדמת־הפלחה היה נעשה 
ע״י הוברתה המחזורית, והשטח המעובד היה מתחלק פעם 
בפעם ביויבני-הכפר מחדש; היו מחלקים אותו ע״י מדידה 
בחבלים למספר־החלקות הדרוש, ואח״כ היו מגרילים את 
החלקות בין החקלאים (מכאן הביטויים: "משליך חבל 
בגורל״, מיכה ב, ה; ו״אדמתך בחבל תחולק", עמום ז, יז). 
אדמת-זרע מושקית בגשמים נחשבה לאדמת־בעל (מונח, 
שהוא מצוי בספרות התלמודית, אך שמוצאו מלפני הכיבוש 
הישראלי): שייכת היא לאלוהות הנותנת גשמים ומשותפת 
היא לעובדיה של אלוהות זו; ליחיד אין בה אלא זכות- 
שימוש ארעית. 

בני-ישראל באו לארץ כרועים שוכני-אהלים, שמבקשים 
״ארץ זבת חלב ודבש״ (דב׳ ו, ג ועוד) — ארץ, שהבהמות 



809 


ארץ־ישראל 


810 


נותנות בה חלב יותר מבמדבר ושבה אפשר להיזון, נוסף על 
כך, ממיץ מבושל (בערב׳: דבס) של סירות גידולי-הבר 
ומדבש של דבורי־הבר למכביר (השווה ישעיה ז, כב ועוד). 
הנאמנות לאורח חיי־האבות נחשבה גם אח״כ ראויה לשבח 
מבחינה דתית: ללוויים ולכהנים היו על־יד עריהם מגרשים 
לבהמתם, אך לא נחלות חקלאיות! הרכבים אף לא היו גרים 
בבתים, והנביאים היו מצפים לשיבת העם בכללו לחיי מרעה 
ואוהל (הושע ב, טז! יב, י! ישעיה ז, כא—כה! כז, י ז מיכה 
ה, י). החוק, שחייב את הוברת־האדמה בכל שנה שביעית 
(במידה שהיה בה משום הוברה נוספת על זו שהיתה דרושה 
לצרכי-העיבוד) היה מכוון בעיקרו לקיום משק־המקנה בקנה־ 
מידה גדול. אופי אכסטנסיווי זה של המשקים הצריך את 
הרחבתם של שטחי־הקרקע המנוצלים, וביחוד מרובה היה 
בהרי־שומרון בירוא היער לשם התיישבות (יהו׳ יז, טו—יה). 
מאחר שהאדמות, שהיו מעובדות ע״י יחידים, הופרשו מתוך 
השטח, שהיה נחשב תחילה כנחלחדמרעה משותפת של העם— 
נחלה, שניתנה לו לשימוש מידי ה׳ — הוגבל הקניין הפרטי 
של הקרקע בצורה חמורה עוד מזו שהיתה נהוגה בימי־ 
הכנענים. "והארץ לא תמכר לצמיתות, כי-לי הארץ, כי־גרים 
ותושבים אתם עמדי׳ , (ויקרא כה, כג). 

הקמת המלוכה גרמה לאינטנסיפיקאציה של החקלאות: 
האיכר הוכרח להרבות את הייצור כדי לכלכל את צבא 
המלך, חצרו ופקידיו, וכן כדי לספק את ההוצאות, שהיו 
כרוכות בהנהגת צורות מפוארות יותר של פולחן(ביהמ״ק). 
מתחילה קיבל המלך סמכות להפקיע חלקים מאדמות־האיכרים 
לשם חלוקה בין האנשים, שהיו בשירותו(שמו״א ח, יד), אך 
סמכות זו לא נתקיימה, כנראה, אלא זמן קצר בלבד — עד 
שנתגבשו מנגנון המדינה וסדריה, ואילו לאחר מכן לא היה 
המלך זוכה אלא באדמתו של פושע, שנתחייב מיתה (מל״א 
פרק כא). הרחבתן של אחוזות־המלך נעשתה בעיקר על־ידי 
עיבודן של אדמות שוממות. מסופר, שלדוד היו שנים־עשד 
"שרי הרכוש", שפיקחו על ענפים שונים של משקו הגדול 
(דהי״א כז, כה—לא), ושעוזיהו "אוהב אדמה" היה והגדיל 
את שטח אחוזותיו במדבר ע״י חציבת בורות (דהי״ב כו׳ י). 

ה״לוח" של ירחי-השנה החקלאיים, שנמצא בגזר, מעיד 
לא רק על ניסיון חקלאי ניכר, שנרכש ע״י האיכר בארץ, אלא 
אף על קיומה של הוראה חקלאית בכתב. כמויות גדולות של 
קטורת, בשמים ושמדרקח, שהיו דרושות לביהמ״ק ולבתי־ 
הנכבדים, היו מובאות תחילה בשיירות מערב הדרומית. אך 
במרוצת־הזמן למדו העברים עצמם את דרכי הגידול של 
המטעים הללו. בשיר־השירים נזכרים הר־המור, גבעת־ 
הלבונד״ערוגות־בושם ונטיעות של קנה, קינמון ולבונה, שהיו 
גדלות בתוך פרדסי־רימונים, וכן נזכר בו הכופר, שהיה גדל 
בכרמי עין־גדי. בזמנו של יוסף בן־מתתיהו היה מפורסם 
העמק, שהושקה ע״י מעיינות-יריחו ושבו היו מטעי בשמים 
ותמרים ("מלחמות־היהודים", ד׳, ח/ ג׳). כן השתמשו היהו¬ 
דים בזמנו להשקאה במי־הירדן, כמו שנהגו לעשות אף קודם 
לכן, בימי בית־תלמי, אע״פ ש״איגרת אריסטיאס״ (קי״ו— 
קי״ז) נוקטת לשון של גוזמה כשהיא משווה את תפקידו של 
הירדן בחקלאות של יהודה לזה של הנילוס בחקלאות המצ¬ 
רית. התפתחותם של קשרי־המסחר בין א״י וארצות־חוץ 
איפשרה את פיתוחם של מטעי־הפשתן, שיבולם שימש 
למלאכת-אריגה ביתית׳ מכוונת ליצוא (משלי לא, יג, יד וכד). 
רמת־העיבוד של מחוזות שונים היתד. נתונה מסיבות מדיניות 


לתנודות. לפי יוסף בן־מתתיהו, היה הגליל החבל המאוכלס 
ביותר והמעובד ביותר שבא״י, בעוד שבשומרון וביהודה 
מרובים היו השטחים, ששימשו למרעה בלבד, ובעבר־הירדן 
היו ההרים מוזנחים בכללם והחקלאות התרכזה בעמקים 
("מלחמות־היהודים", ג/ ג/ ב׳ וד׳). אך נראה, שסיבת־הדבר 
לא היתה נעוצה באי־פוריותם של ההרים שם, כפי שסבר 
בן־מתתיהו. הישוב היהודי בעבר־הירדן היה מועט ביחס, 
ובטחונו היה תלוי בתחבורה עם יהודה והגליל, שעברה 
דרך העמקים. 

דיכויין האכזרי של המרידות היהודיות נגד רומי הפחית 
את האוכלוסיה החקלאית של הארץ, אך הפחתה זו לא גרדה 
צימצום מרובה של השטח המעובד, אלא ניצול מוגבר של 
כוחות־העבודה שנשארו. 

בסוף התקופה הרומית ובימי השלטון הביזאנטי 
התפשט השטח המיושב בכיוון של מדבריות הנגב ועבר־ 
הירח. באותם הימים הוקמו שש ערים במדבד-צין, וכן 
הותקנו אז בריכות מרובות (שכמה מהן נחצבו בסלע בצורת 
מערות) בשטח, הכלול עכשיו בתחומי חבל־סיני שבמצרים 
(סמוך לגבול א״י). אז הוקמו (או לכל הפחות ניתקנו 
והוגדלו הרבה) גם הבריכות העצומות של ארץ־מואב, שכל 
אחת מהן היה בכוחה להכיל מ 7 עד 10 אלפי ממ״ע של מים. 
השמדתם של הרבה מן האיכרים הזעירים בתקופת המדידות 
הגדולות ברומי הביאה לידי הצטרפותן של נחלות הרבה 
לאחוזות גדולות, שאפשר היה להן להשתמש באפשרויות 
החקלאיות המקומיות בצורה מאורגנת ותכניתית יותר ולהס¬ 
תפק במספר מועט יותר של ידיים עובדות! עם זה גדל 
מספרם של העבדים, שאפשר היה לנצל את כוחותיהם עד 
קצה גבול־האסשרות ושלא הצריכו הוצאות מרובות לפרנס¬ 
תם. שרידי בתי־המגודים מאותם הימים, המפוזרים במקומות 
שונים, יש בהם כדי ליצור רושם מוטעה בנוגע לצפיפותו 
של הישוב באותו זמן. גם בזמננו קיימות בחלקות מרוחקות 
של אדמות כפרים ערביים מזרעות, כלומר קבוצות של בתי־ 
דירה ובנייני-משק, שמשמשים לעבודות עונתיות מסויימות 
בלבד. באחוזה רומית גדולה היה המנהל מעביר פעם בפעם 
את העובדים ממקום אחד לשני בהתאם לצרכי העיבוד. 

מעמד־הקרקעות בתקופת־האסלאם. בשעת 
הכיבוש הערבי ברחו או נשמדו כמעט כל בעלי-האחוזות 
הביזאנטיים. הילידים, שהחזיקו קודם לכן בקרקע כבעלים 
או אריסים קבועים, שמרו עליה גם להלן תמורת תשלום 
מס, ח׳דאג׳. בא״י היה זה מתחילה מס-גולגולת, דומה לזה 
ששילמו העירונים הבלתי-מוסלמיים, אלא שהחקלאים חייבים 
היו להוסיף עליו גם מזונות לכלכלתם של החיילים, שהיו 
חונים בקרבתם. החליף עבד אל־מלך ( 685 — 705 ) העמיד את 
המס על 4 דינרים לשנה (הרווח השנתי של פועל שכיר 
באותו זמן), אך בכפר הוטל מם זה לא על כל אדם אלא על 
מידת־קדקע, שהכניסה הכנסה קרובה לזו. בימי החליפים 
אל־מנצור ואל־מהדי( 754 — 785 ) הונהגה גביית הח׳ראג׳ ע״י 
הפרשת חלק מסויים של התוצרת ברוטו, מה שפטר אח 
השלטון מן הצורך למדוד ולהעריך פעם בפעם את האדמות 
המעובדות. בקביעת התעריפים של הפרשה (מקאסמה) זו 
בשביל ממלכת-החליפים כולה טיפל הווזיר מעאויה אל־ 
אשערי, אחד מיהודי-טבריה שנתאסלמו. שיטה זו הפרידה 
כליל את המס הקרקעי ממס-הגולגולת. אדמות-ח׳ראג׳ התחילו 
להיחשב כקניינה של המדינה, שכאילו מסרה אותן לצמיתות 



811 


הכלכלה: החקלאות [היסטוריה] 


812 


לשימוש אריסיה הקבועים תמורת המם הנגבה מהם! האריסים 
הללו היו מאבדים את זכותם אם הזניחו את העיבוד" אך 
רשאים היו להעביר את זכותם לאחרים באישורה של המדינה. 
בתפיסה משפטית זו היה משום פשרה ביו מעמדם המקורי 
של שני סוגי־הקרקע, שההבדל ביניהם ניטשטש במשך הזמן. 
הסוג האחד כלל את האדמות, שנכבשו בכוח ע״י הצבא 
המוסלמי ושעובדיהן נעשו אריסי המדינה, שהיו משועבדים 
לה בגופם? ואילו הסוג השני כלל את האדמות, שבעליהן 
נכנעו לכובשים מתוך הסכם ושמרו על זכות־הקניין תמורת 
תשלום מם. רק קצתן של קרקעות־הארץ חולקה בין הכובשים 
הערביים כקניינם הפרטי (מולק), שתמורתו היו חייבים 
בתשלום מעשר (עיתים היה זה מעשר כפול). סיבת-הדבר 
היתד, מה שהכנסותיו של האוצר מאדמות־המעשר הללו היו 
מועטות מהכנסותיו מאדמות־ח׳ראג , . עפ״ר היו אלו אדמות, 
שהופקעו (א-צואפי) בזמן־הכיבוש משום שהיו המרות- 
בעלים, או מוזנחות או מעובדות בשביל בעלי־אחוזות ביזאג־ 
טיים ע״י אריסים זמניים או פועלים שכירים. רק במקרים 
נדירים הוענקו לכובשים כפרים קיימים, שהתנהלה בהם 
עבודה חקלאית סדירה. מקבלי־האדמות הללו ישבו בדרך- 
כלל בערים והחכירו את אדמותיהם לאריסים תמורת דמי- 
אריסות, שהיו קובעים כטוב בעיניהם. עד ימיו של עומר 11 
( 717 — 720 ) מותר היה לערבים לקנות מן האוצר אדמות- 
ח׳ראג׳, שנעשו בתוקף קניה ז( אדמות־מעשר ? אך חליף זה 
אסר על האוצר להמשיך במכירת אדמות אלו, כדי למנוע 
ירידה בהכנסות־המלכות. בתקופת שלטון־הממלוכים בארץ 
נתחדשו מכירות אלו וחלק ניכר מן האדמות החקלאיות של 
הארץ נעשה מולק. אך במאות ה 17 וה 18 , כשמושלי־המחוזות 
היו חוכרי ההכנסות של אדמות־ח׳ראג׳ והיו מעוניינים בהר¬ 
חבתן (ואף נהנו מסמכויות־שלטון כמעט בלחי־מוגבלות) 
נצטמק השטח של אדמות־מולק לתחומי אדמות של בניינים 
וגנים. 

המונח "מירי" ("ממלכתי") מציין את אדמות־הח׳ראג׳ 
הארצישראליות מתחילת המאה ה 17 ואילך. מונח זה בא 
להורות, שהמדינה(שלה שייכת הקרקע) מפקחת על מחזיקי- 
הקרקע (כלומר, אלה שיש להם זכות־שימוש קבועה בה) 
במישרים, ללא תיווך של פאז׳דאל. תיווך זה התפתח לראשונה 
מסיבה זו: אוצר־המדינה, שהיה נמצא במצב דחוק, לא יכול 
היה לשלם לאנשי־הצבא והפקידים אח שכרם בזמן, ולפיכך 
העניק להם מקור־הכנסה בצורת זכות לגבות לטובתם אח 
הח׳ראג/ שהגיע למדינה בגוש־קרקעות מסויים. חמורת 
מקור־הכנסה (אקטאע) זה היה האוצר תובע מתחילה דמי- 
חכירה קבועים, שהיו משתלמים בראש כל שנה מוסלמית. 
במאות ה 9 וה 10 , עם התגבשותו של מעמד־פרשים שליט 
ממוצא תורכי, נעשו מקורות־הכנסה אלה עוברים בירושה. 
מן המאה ה 11 ואילך נתפשט המנהג, שבעל האקטאע היה 
חייב להחזיק פלוגת-פרשים שלמה, שהוא היה המפקד שלה 
ושמספר־אנשיה התאים לגודל הכנסת־האקטאע. מנהג זה 
הוכנס לא״י מן הצפון ע״י שושלת־הסלג׳וקים התורכית, 
ואילו המתחרה הדרומית שלה על השלטון בארץ, שושלת 
החליפים הפאטמיים שבמצרים ( 969 — 1171 ), לא היתה סתנה 
אקטאע בשירות צבאי אלא במקרים נדירים ? אד עם נפילתה 
של שושלת אחרונה זו נתקבל המנהג של הקצאת אקטאע 
צבאי בכל המדינות המוסלמיות, שביקשו לשלוט על א״י. 
השפעת השיטה הפאודאלית המערבית, שהיתה מקובלת 


בממלכת-ירושלים הצלבנית ( 1099 — 1291 ), על סדריהן של 
המדינות הללו היתה חזקה בשעתה, אך אחר גירושם של 
הצלבנים מן הארץ בטלה עד מהרה. הנוהג של הורשת- 
אחוזות, שנחלש בימי השלטון הממלוכי, גבר בימי השלטון 
העותמאני׳ אע״פ שגם אז לא היה מתחילה הבן מקבל עפ״ר 
אלא חלק מאחוזת־אביו. האחוזות הצבאיות, שנתפסו ב 1605 — 
1607 בידי המורדים (אנשי הכורדי עלי ג׳אנבולאט, שהוכרז 
כמלדסוריה, ותומכו הדרוזי פח׳ר אלדין), לא חולקו מחדש 
לאנשי־צבא לאחר שדוכא המרד. ע״י כך הפכו אדמות־הארץ 
למירי, אך החכרתן ע״י המדינה היתד, נהוגה עד ימי שלטונו 
של מוחמד עלי( 1831 — 1841 ). תקופת־ד,חקירה הרשמית היתה 
עפ״ר שנה אחת בלבד, אך בפועל היו ראשי־השבטים מחזי¬ 
קים בשטחי־שבטיהם לצמיתות, ומושלי־המחוזות היו חוכרים 
את אדמות-מחוזותיהם (וגובים דמי-אריסות מן האיכרים 
באמצעות חוכרי-משנה). הביטול המודרג של ההחכרה 
ע״י מוחמד עלי קדם רק זמן קצר להחלטתה של הממ¬ 
שלה העותמאנית לבטלה בכל רחבי הקיסרות ( 1839 ), 
ולפיכך לא נתחדשה ההחכרה עם התחדשותו של השלטון 
העותמאני בארץ. בהתאם לחוק־הקרקעות העותמאני ב 1858 , 
שעדיין הוא משמש יסוד לתחיקה הקרקעית בארץ, נערך 
משנות השישים ואילך דישום־קדקעות (תטוב) מודרג. 
מחזיקי-הקדקעות קיבלו אז לראשונה תעודות־אישור לזכו¬ 
יותיהם, בעוד שקודם לכן היו תעודות כאלו ניתנות בא״י 
למתווכים פאודאליים בלבד. תחיקת "התורכים הצעירים" 
(קודם מלחמת־העולם 1 ) הגדילה את סמכותם של מחזיקי־ 
הקרקעות להשתמש בנחלותיהם למטרות שונות ולהעבירן 
לידי הזולת, בלא שביטלה כליל את ההבדל המשפטי בין 
אדמות־מירי ואדמות מולק. אדמות־מירי, שנשארו ברשותה 
הגמורה של המדינה, היו האדמות השוממות שמחוץ לשטח 
המיושב (סואת = אדמות "מתות"), החלקות בפנים השטח 
המיושב, שעיבודן הוזנח או שניטשו ע״י בעליהן (מחלול), 
והאדמות שבימי התטוב נרכשו על-ידי השולטן מן המדינה 
כאחוזו׳תיו הפרטיות (ג׳יפתליק) ועכשיו הוחזרו על-ידיו 
למדינה. 

המשפט המוסלמי הדתי, המונח ביסודו של חוק-ד,קרקעות 
העוחמאני, מתיר להפוך להקדש (וקף) רק אדמות, שהן 
קניינו הפרטי הגמור של המקדיש: כלומד רק אדמות־מולק. 
מטרות־ההקדשה יכולות להיות שונות: עשיית-חסד, תועלת- 
הציבור או טובת צאצאיו של המקדיש. דוגמה לסוג השני הוא 
ההקדש שברשותה של משפחת תמימי בחברון: צאצאי תמים 
אלדארי, שקיבל, לפי המסורת, ממוחמד הבטחה-בכתב, שקר- 
קעו׳תיה של סריבה זי יהיו רכושו לכשיכבשו אותה המוסלמים. 
מאחר שעיקר אדמות-הארץ הן אדמות-מירי, רוב ההקדשות 
בה הוא "וקף בלתי-אמיתי", כלומר, קרקעות, שרק ההכנסה 
המגעת מהן למדינה מוקדשת לאיזו מטרת-חסד מוסלמית, 
בתוקף ההקדשה שנעשתה ע״י שולטנים עותמאניים או נצי¬ 
גיהם. כיום זכאים גם מחזיקי-קרקעות להפוך את זכולתיהם 
ל״נקף", אלא שאף הוא "בלתי-אמיתי" מבחינה משפטית. 

עיבוד-הקרקע בתקופת-האסלאם. השלטונות 
המוסלמיים, שנציגיהם הראשונים לא היו בקיאים בחקלאות, 
הניחו לחקלאים המקומיים לעסוק במקצועם כהבנתם ולא 
נתנו את דעתם אלא על גביית־המם. המדינה לא הקימה 
משקים משלה, ולא הביטה בעין יפה על הקמת משקים חדשים 
גם ע״י מוסלמים יחידים׳ כי הדבר היה פ 1 גע בעקרון בעלותה 



813 


ארץ־ישראל 


814 


על הקרקע. האיכרים שוב לא הוצרכו לעבוד תחת שבט־ 
נוגש עד קצה מידת יכלתם הגופנית, אך לא היה גם מקום 
להקמת מפעלי השקאה וניקוז גדולים חדשים או אף לתיקון 
מסודר של מפעלים גדולים ישנים. לפיכך: אע״פ שלא אירעו 
בזמן־הכיבוש חורבנות גדולים ואע״ם שמצבם של החקלאים 
נשתפר, התחיל הקפו של השטח המעובד פוחת בהדרגה. 
במרוצת־הזמן, עם צימצום כוחו של השלטון המרכזי, ואח״ס 
בתקופת מטעי־הצלב, הוחשה הצטמצמותו של שטח זה ע״י 
מעשי-ההרס, שבאו בעקבות המלחמות. ביהוד יש לציין את 
כריתת עצי־היער בימי מסעי־הצלב, שנעשתה לשם פעולות- 
מצור והתקנת כלי־נשק או כדי למנוע מן האויב את האפש¬ 
רות של ביצוע פעולות כאלו. פקודתו של השולטן הממלוכי 
ח׳ליל (ב 1291 , עם גירושם של שרידי־הצלבנים) להחריב את 
רוב הישובים של עמק־החוף כדי להכביד על פלישות נוטפות 
מצד הים, גרמה אף היא להתמעטותו של השטח המעובד. 
תוך כדי כך הומרצה נטייתה של האוכלוסיה הא״י לנטוש 
בתקופות של חוסר־ביטחון את העמקים ולהתרכז בהרים, ובו 
בזמן הורעו תנאי החקלאות ההררית מחמת ריבויו של סחף- 
העפר. אותה שעה לא הרגישו האוכלוסים, שצר להם המקום 
בארץ, מאחר שמספרם היה מועט, ומחמת מגיפת־הדבר של 
1347 — 1348 ירד עד למינימום שבכל זמני־ההיסטוריה 
(כ 100,000 ). אך גידולם האיטי לאחר־מכן (עד כדי 300,000 
לערך ב 1800 ) יצר מעט־מעט את הבעיה של שטח־מחיה, 
שהלכה והחמירה גם בתוקף העובדה, שהמשק החקלאי היה 
אכסטנסיווי ובלתי־מגוון. בצד תבואות וקטניות, תפס הזית 
מקום חשוב בהרי־שומרון: השמן והסבון של שכם היו 
מוצרי־יצוא חשובים לארצות הקרובות מיה״ב המאוחרים 
ואילך. כרמי עזה והגליל היו אז נודעים ביותר, ואילו לאחר- 
מכן עלתה חשיבותם של כרמי־חברון. האורז היה הזן העיקרי 
בביצת־החולה. מן המאה ה 17 ואילך נעשה רווח גידול 
הכותנה (אף ברמות, כגון שומרון והכרמל), עד שנעלם 
במאה ה 19 מחמת ההתחרות של הכותנה המצרית. במאה 
ה 18 התפשט גידול הטאבאק, שאף הוא כמעט שנעלם במאה 
ה 19 בהשפעת המונופולין, שהונהג לגבי ענף זה בכל הקיסרות 
העותמאנית ושגרר את הגבלת גידולו במחוזות מסויימים 
בלבד (שא״י לא נכללה בהם). מטעי קנה־הסוכר בבקעת 
בית־שאן, שהיו מפורסמים ביה״ב המאוחרים, החנהו לאחר 
זמן. וכן נידלדל משק־המקנה מחמת התפתחותו של ענף זה 
במצרים (ששימשה קודם לכן שוק חשוב לגבינה ולבן מא״י), 
מחמת היבוא של אריגי־צמר אירופיים, ומחמת החלפת 
צבאות הרוכבים ברגלים עם ירידת ערכם של הראשונים 
כתוצאה מהתפשטותו של נשק־האש. גידול הפשתן, שהיה 
רווח בעיקר בסביבת־עזד״ פסק אף הוא במאה ה 19 מחמת 
היבוא של אריגים זולים מארצות־חוץ. תפוח־הזהב המתוק, 
שבמאה ה 16 הובא מסין לאגן הים התיכון ע״י הפורטוגיזים 
(ועדיין נקרא בפי הערבים "ברתקאך=פורטוגיזי), תפס מן 
המאה ה 18 ואילך מקום חשוב בבוסתנים בסביבות יפו בצד 
התפוז המר (חושחש), שכבד היה ידוע בארץ במאות ה 10 — 
ה 11 . אלא שגני־יפו, וכן הגנים הסמוכים לעזה, סיפקו בעיקר 
את צרכיהן של הערים הללו ולא היתה להם חשיבות למשק־ 
הארץ בכללו. הפלחה היתח הענף החקלאי היציב ביותר. 
לא רק שתבואות־אירופה לא התחרו בתבואות־הארץ, אלא 
להפך: ארצות אירופה הדרומית היו מביאות תבואה מן 
המזרח התיכון(ביהוד ממצרים) עד עשרות-השנים הראשו¬ 


נות של המאה ה 19 . עם תהליך ההחלפה של החיטה בכותנה 
כגידול החקלאי הראשי של מצרים—תהליך, שהוחל בו בימיו 
של מוחמד עלי (ב 1815 ) ושהושלם בשעת ההפסקה, שבאה 
ביצוא הכותנה מאה״ב (בתקופת מלחמת־האזרחים של 
1861 — 1865 ) — ניתנה דחיפה עצומה להגדלת שטחי־המזרע 
של תבואות בא״י, הואיל ושוב לא יכלה הארץ לסמוך אלא 
על עצמה באספקת לחם לאוכלוסיה המתרבה. רק בסופה 
של המאה ה 19 התחיל יבוא-תבואות ממדינות-הים, ועדיין 
היו ממדיו מצומצמים מחמת תנאי־התחבורה הגרועים בפנים־ 
הארץ. 

העדה הכפרית. תפקידה המכריע של הפלחה במשק 
החקלאי העלה ממילא את חשיבותו של שיתוף־הקרקע הכפרי. 
עם פירוקן של האחוזות הרומיות־הביזאנטיות הגדולות ועם 
גידול הצורך לחדש את כוחה של האדמה על-ידי הוברתה 
המחזורית, חזרו ונעשו שיתוף־הקרקע הנזכר והחלוקות 
השנתיות של האדמה בין האיכרים, היסודות של המשטר 
הקרקעי בכפר. נוירי, סופר ערבי־מצרי מן המאה ה 14 , מתאר 
בפרטות את הוברת־הקרקע בארץ. ג/ פין, הקונסול הבריטי 
בירושלים, ציין ב 1850 , שהוברח זו היתד. בזמנו האמצעי 
היחיד, שהשתמשו בו בא״י לריענון כוחות־הקרקע. במצרים 
הסמוכה היו מקובלים מיה״ב אמצעים יעילים יותר, והם: 
זיבול יתק ומחזור־הזרעים! אך שיטות אלו לא הועברו 
לא״י, כמו שהמדגדות, שהיו מקובלות במצרים, לא הותאמו 
לאקלימה הקריר יותר של א״י, ורק בתקופתנו הוכנסו לתוכה 
מדגרות מן הטיפוס המערבי החדיש. גם המדינה וגם הפאו- 
דאלים יושבי־הערים לא טיפלו בשיפור־החקלאות ; כזו כן 
אלו לא התעניינו אלא בגביית־מיסים בלבד, ואילו האיכרים 
העניים והנבערים לא היו מוכשרים לעסוק בנסיונות. 

מסוף המאה ה 8 עד המאה ה 10 גרמו עליית מם־הקרקע, 
מצד אחד, ומחיריה הירודים של התוצרת החקלאית, מצד 
שני, לתנועות-הגירה גדולות של איכרים ממחוז למחוז 
ומארץ לארץ. כך, למשל, עזבו אז הרבה מן האיכרים השומ¬ 
רונים את כפריהם והתיישבו במקומות אחרים (בשומרון, 
ביהודה ואף בעיראק), ובכפריהם הנטושים התיישבו בני 
ארצות אחרות (בכללן פרס). בימי הנדידות הללו נוצרו 
כפרים בעלי ישוב מעורב, ויוצאי מקומות שונים ישבו 
בשכונות מיוחדות, שכל אחת מהן קיבלה חלק מסויים מן 
האדמה המשותפת של הכפר. במאות ה 9 —ה 12 חדר לא״י 
ושכנותיה מעמד צבאי־פאודאלי תורכי, שהביא עמו את 
המנהג התורכי להעריך את גודל-המשק ומידת־הקרקע לפי 
מספר צמדי־הבקר וכושר-החרישה שלהם. מתוך כך הונהגה 
בארץ חלוקת הקרקע המשותף בין משקי־האיכרים לפי מספר 
הצמדים (פדאגים), שהיו ברשותם. אך בכפרים המעורבים 
הנזכרים שמרה כל שכונה על חלקה הקבוע, אע״פ שבשכונה 
עצמה היו מחלקים חלק זה בין המשקים לפי צמדי־הבקר. 
בניה של כל שכונה כפרית כזו, גם כשלא ייצגו מלכתחילה 
בית-אב, שהוא מאוחד ע״י קשרי־משפחה, נעשו בית־אב כזה 
במרוצת־הזמן. ייצובם של בתי-אב אלה ושל חלקם באדמת־ 
הכפר הושלם בימי הממלוכים, וביחוד ע״י הסדר־הקרקעות 
של 1315 . השלטון הממלוכי, שרצה להגביר את תלותם של 
הפאודאלים בו, הרכיב את אחוזותיהם לא כגושי-קרקע 
רצופים אלא כצירופי חלקים מכפרים שונים, ולצורך זה 
השתמש בחלוקה של הכפרים לבתי-אב, שכבר היתד. קיימת 
במידה ניכרת: בכל כפר, שישבו בו בתי-אב שונים זה בצד 



815 


הכלכלה: החקלאות [המשטר הקרקעי] 


816 


זה, קיבל בל אחד מהם אדון סאודאלי מיוחד. בתעודה, 
שניתנה לאדון בזה, נרשם, שיש לו חלק םלוני באדמת־ 
הבפר (מכנה השבר, שציין חלק זה, היה 2 , 3 , 4 6 או 24 , 
ולפעמים רחוקות יותר: 5 או 7 ) או מספר סלוני של .מנות" 
(?המים) או בך וכך סדאנים: הכל לפי המנהג המקומי, 
שקבע את מידת חלקו של בית־האב באדמה המשותפת. אלא 
שמעכשיו הפד המנהג לחוק, ששוב לא היו האיברים רשאים 
לשנותו, ובד נשאר בתקפו עד נפילת שלטון־הממלוכים 
ב 1516 . הוא חזר והונהג ב 1521 , כשנתחדשו האחוזות הפאו* 
דאליות הצבאיות בא״י, ונשאר קיים עד ביטולן בתחילת 
המאה ה 17 . בית־האב האיברי היה סמולה, "בהמת־משא" 
משועבדת לאדון הסאודאלי, שהיתה נושאת על גבה. כינוי 
זה נשאר לו, לבית־האב, גם אחר ביטולן של האחוזות הפאו־ 
דאליות ואחר ביטולו של שיעבוד־האיכרים המשפטי (שהיה 
קיים בא״י מ 1260 — 1841 ושלל מן האיכר את הזכות לעזוב 
את כפרו ומשלח־ידו ללא רשיון מיוחד, שהיה ניתן, לכל 
היותר, רק לזמן קצר בלבד). 

כמו בעדת־הכפד הישראלית בימי־קדם, כך היו מודדים 
את האדמה המשותפת בחבלים גם בכפר הערבי, היו מחלקים 
אותה למספר־חלקות בהתאם למספר צמדי־הבקר שבידי 
בעלי־הזבות (שדאדים), ולסוף היו מגרילים את החלקות בין 
האיברים. החלקה נקראה מארם, .חבל", והאבן, שהיו מוציאים 
מן השק בשעת ההגרלה ושבה היה חרות שמה של החלקה, 
נקראה ג׳רל או ג׳ערל — אפשר, שיבוש של המלה העברית 
"גורל". אד אין לראות בכד מידה מרובה של מורשה עברית 
דוקה. הקצאת החלקות לאנשי־הכפר בדרך של הגרלה מצויה 
גם בעדות כפריות בארצות רחוקות מא״י, וגם צידי־הדמיון 
האחרים בין הסדרים בכפרי־הפלחים ובין אותם שהיו נהוגים 
בכפר העברי הקדום (כגון מנהגי לקט ופאר.) מקורם, אפשר, 
בעיקר בדמיון של התנאים הכלכליים והחברותיים: הרי 
בסוף יה״ב ובזמן החדש (עד המאה ה 19 ) חזרה החקלאות 
הא״י במידה מרובה למצב, שהיתה בו לפני אלפי שנים, 
למצב־בראשית. 

את אדמת־הכסר היו מחלקים לבמה גושים, ובל גוש היו 
מחלקים לחוד, בדי שלא יקופח מישהו מן הכפריים מבחינת 
טיב אדמתו או ריחוקה מן הכפר. נמצא, שכל איכר קיבל 
במה חלקות במקומות שונים מסביב לכפר. בראש בל שנה 
חקלאית היתד, אסיסת־הבסריים קובעת תבנית־עיבוד משו¬ 
תפת, כדי שזריעת זן אחד בחלקות סמוכות זו לזו תקל על 
עזרה הדדית בעבודה. מחוסרי־הבהמות היו ממילא משוללי 
זבות לקרקע, אלא אם בן קיבלו חלקות־טרשים, שבהן אפשר 
היה רק לעדור, אד לא לחרוש. מידת הטיפול של העדה 
בגביית־המיסים מחבריה היתה משתנית מזמן לזמן. נוירי 
(המאה ה 14 ) מספר, שהפאודאלים היו מבריחים את זקני־ 
הכפר לחתום על התחייבות, שלא יובירו קרקע ראויה לעיבוד 
ושישלמו דמי־אדיסות גם בעד שטח, שחובר בניגוד להבטחה! 
אך בל אדון היה גובה אז את המיסים מחמולתו שלו, אלא אם 
בן מסרו האדונים הקטנים את תסקיד־הגביד, לתקיף, שפרש 
את חסותו עליהם. במו־בן היו בפרים, שהיו שייכים בשלמותם 
לאדון אחד (למשל: הכפרים של הר-הברמל היו אחוזת־ 
השולטן). במאה ה 19 היתה העדה גובה את המם מחבריה 
לטובת השלטון: בעד האדמה המעובדת — בהתאם לחלק 
שקיבל בל חבר, ובעד האדמה המוברת (לשם החזרת פוריו¬ 
תה) — מכל התושבים הזכרים במידה שווה. 


ההתיישבות במאה ה 19 ותוצאותיה. במאה 
ה 19 הוכפלו אובלוסיה של א״י! מחוסר התפתחות תעשיינית 
לא יבלו האוכלוסים' הנוספים להיקלט אלא בחקלאות (אפילו 
המלאכות, שהיו קיימות מדורי־דורות, נהרסו במידה מרובה 
ע״י יבוא של מוצרים אירופיים, שיצרניהם קיבלו פרסים 
מממשלותיהם ושמבסי־מגן לא הופעלו נגדם)! וכן קשה היה 
לגוון את החקלאות (מן הסיבות שנזכרו למעלה). האיכרים 
וכלו רק להרחיב את שטח אדמות־הפלחה מתוץ ניצול העובדה, 
שהאירגון הפאודאלי הישן של הממלכה התורכית נדחה מפני 
האירגון הביורוקראטי החדש, שהיה מרוכז ונשען על צבא 
סדיר, מוכשר יותר לרסן את פשיטות הבדוים והשודדים (ר׳ 
להלן, המשטר הקרקעי). הישוב, שהתרכז עד אז בהרים שמ¬ 
מערב לירדן, התפשט לעמקים (שסלת־החוף, עמק-יזרעאל), 
לנגב הצפוני ולהרי עבר־הירדן. המתיישבים הללו לא היו 
מייבשים ביצות ולא היו מרבים בנטיעות! האמצעים, שעמדו 
לרשותם, לא היו אלא הלוואות פרטיות (בזרעים, בהמות, מכ¬ 
שירים, מזון עד היבול הראשון, ובמידה מוגבלת בכסף מזומן), 
שניתנו בנשך מרובד" וכשהתחילו באים לארץ המתיישבים 
היהודיים, עדיין היתד, ההתיישבות הנזכרת דלילה ובלתי- 
מושרשת. אף בסביבות־רמלה עדיין היו הכפרים במוצאי 
המאה ה 19 נצרכים לבוחות־עבודה מן ההרים כדי להשלים 
את העבודות העונתיות. ביחוד היו הכפרים מאוכלסים באופן 
דליל בשטחי־העמקים—ודבר זה היה אחד מן הגורמים, שהפ¬ 
נו את ההתיישבות היהודית אל העמקים דוקה! הגורם השני 
היה מה שבאיזורים, שנושבו זה מקרוב, אפשר היה לרכוש 
ביתר קלות גושי־קרקע גדולים. בשעת רישום־הקרקעות, 
שהונהג בשנות ה 60 , חילקה הממשלה (במחיר מועט) לעשי¬ 
רים ולתקיפים מבני־הערים אדמות באיזורים אלה ב״אדמות* 
שממה", אע״ם שחלק מהן כבר יושב על־ידי המתיישבים 
החדשים, שהרי רשימות הכפרים, שנמצאו בידי השלטון 
כשהתחיל ברישום זה. נערכו בשנות השלושים, כשהישוב 
ד,סלחי עדיין היה מוגבל בעיקרו להרי מערב-הירדן. בכפרים 
הישנים נרשמה הקרקע על שם הפלחים, ואילו בכפרים 
החדשים, שקמו בינתיים, חששו תושביהם להתבלט מפחד 
המיסים והגיוסים, ותבוסות גם משום שהסתבכו בחובות 
לאותם התקיפים, שעמדו עכשיו ליעשות בעלי-הקרקע. 
העברת־קרקע טיפוסית לאותם הימים היה רישום האדמות 
של עמק-יזרעאל (ובכלל זה יותר מ 20 נקודות-ישוב חדשות, 
שהיו בהן 4x100 תושבים) על שמו של הבאנקאי הבירותי 
סורסוק ב 1872 תמורת 6x100 לי״ש (ו״באקשיש" בפול). 
בדרד זו נתהוו אז גם אחוזות־השולטן (ג׳יפתליק). בנגב 
הצפוני ובעבר־הירדן נרשמו אדמות הרבה על שם ראשי 
השבטים הבדויים. אד הטיפוס העיקרי בין בעלי-האחוזות 
החדשים היה ה״אפנדי" (.אדון״): תואר רשמי לפקיד האזר¬ 
חי העותמאני, שמאז נעשה בינוי עממי של בעל-אחוזה. 
האדונים החדשים לא השתקעו באחוזותיהם, לא הקימו בהן 
משקים לעצמם ולא דאגו לפיתוחן. ברצון מכרו חלקים מהן 
למי שהיה מוכן לשלם את מחירן. בכפרים הישנים סירב 
השלטון לרשום את הקרקעות ברכוש משותף (משאע) של 
העדה הכפרית, שנידונה לסירוק. רק מקצתה של האדמה 
הושארה לשימוש הכלל — (מתרופה) — לגורן, למרעה 
ולדרכים. השאר חולק (מפרוז) בין יחידים, באופן שנחלתו 
של בל אחד הורכבה מ״חבלים" מסתרים במקומות שונים 
מסביב לכפר: דוגמת נחלותיו הארעיות בעבר, אד מתוך 



817 


ארץ־ישראל 


818 


שלילת זכותו של הציבור לכפות על היחידים תכנית־עיבוד 
אחידה. חלוקה זו היתה בניגוד לצרכי־המשק של אותם 
הימים, ונהנו ממנה בעיקר המלווים־בריבית, שיכלו עכשיו 
לשעבד את אדמתו של בל יחיד לחובו. היא נתקלה, איפוא, 
בהתנגדות מרה מצד הפלחים, ובכפרים הרבה רשמו הללו 
במתכוון את כל אדמת־הכפר על שמם של אחדים מהם — 
מה שהיד. בעיניהם רק רישום להלכה בלבד —, כדי לקיים 
גם להבא את שיתוף־הקרקע למעשה. במשך הזמן עירערה 
עלייתם של מחירי־הקרקעות את יסודותיו של שיתוף זה 
(מנתו של כל יחיד נעשתה קבועה, עוברת בירושה ועשויה 
להימכר ולהיות ממושכנת גם למי שלא היה מבני־הכפר), 
וכן הורגש יותר ויותר, שהשיתוף מעכב את האינטנסיפיקא־ 
ציה, את הפיכתן של אדמות־הפלחה לשטחי מטעים וגינות־ 
ירק. עם זה יש לציין, שבמקרים הרבה נובעת צרת פיזורן 
של החלקות המעובדות מן העובדה, ששטחים סחופי־עפר 
(אפיקים, מדרונות זקופים, ראשי־הרים) חוצצים ביניהן, 
ולפיכך אין תיקונו השלם של מעוות זה אפשרי אלא ע״י 
ביקורת של חלוקת־הקרקעות ומפעל-פיתוח כאחד. 

תהליכים כלכליים, שמקורם בהתיישבות היהודית, ביטלו 
כמה מן התוצאות השליליות של ההתיישבות הערבית שבמאה 
ה 19 . משקלן של האחוזות הגדולות בחקלאות הערבית ירד: 
חלק מאדמתן נמכר ליהודים, ובמחוזות הרחוקים מישובים 
יהודיים נתמעט שטח־המזרע של האריסים. התמעטותו של 
השטח המעובד בא״י, המסתמנת בתקופה האחרונה של 
השלטון המאנדאטורי (למרות גידול־האוכלוסים וההתייש¬ 
בות היהודית), אינה רק פרי ההגירה מן הכפר אל העיר, 
אלא גם פדי העובדה, ששטח זה גדל במאה ד, 19 ובתחילת 
המאה ה 20 גידול מוגזם מחמת האכסטנסיוויות והעדר הגיוון 
של המשקים, שנוצרו באותו זמן. כמרכן הלכו האיכרים 
ונחלצו, במידה מרובה משום ריבוי מקורות־הפרנסד, וההת¬ 
פתחות של האשראי המודרני, מן ההסתבכות בהלוואות־נשך, 
שנתרבו באותה תקופה. מלחמת־העולם וו, שבזמנה פחת 
ערכם הממשי של החובות הישנים, בעוד שמחירי-התוצרח 
עלו, החישה תהליך זה, 

אב. נ. פולק, דברי ימי הערבים, תש״ו (ביהוד פרקים ט׳ 

וי״ג)ן 2147 01111111111 ? 171 1 ^ £071414717110110 0.6 , 56151610 ) ¥0 .מ 
171 51110 11714 4717011 , 0310130 . 5 > ; 1894 , 011710/1 ! : 14 407 11 ). 7 
, 1 קץ!ן£ 171 01140111771 ? ,: 01131 ? . 14 . 4 , ; 1932 , 11 , 010111710 ? 

,. £61 ; 1939 , 1250-1900 , £017071071 110 ' 1 0714 010111710 ? , 710 ץ 5 
, 1401 ^ 11107711 £114401 401 011140 ?) 1110711111140 0040111 6 ? 121 
-וץ 5 £014401 1110 071 110101 507710 ,. 16 ;( 247-265 .קק , 1936 
, 1 ( 500101 4110110 101 ( 0 ? 1110 / 0 01477101 /) 1 ^ 140771114 1110 }ס 10771 
,. 11714 ) £ 01440111771 1141114 ( 7 ( 4 110 ' 7 ,. 16 ;( 97-107 .קק , 1937 

.( 428-432 ■?<] , 1939 
אב. נ. פ. 

המשטר הקרקעי. — עם מיגורם של הכוחות הפאודא־ 
ליים הצבאיים בא״י בימי שלטונו של מוחמד עלי ( 1833 — 
1835 ), בטלה גם הצורה הפאודאלית של החזקת־הקרקע. 
השרידים האחרונים של שיטת־ההפקדים עברו מן העולם 
בימי התיקונים של השולטן עבד־אל־מג׳יד, עם פירסום החוק 
של "תאנצימאת" ב 1839 . מטרת התיקונים הללו היתר" בין 
השאר, להחזיר למדינה את זכויות אדנותה על הקרקעות. אך 
משקלו של שלטון־המדינה בקביעת היחסים האגדאריים הלך 
ופחת, ובמרוצת־הזמן חלו במשטר הקרקעי תמורות יסודיות 
נוספות. בין השאר נתרופפה עמדתו של מוסד הואקף (ההק־ 
דשים הדתיים) בחייה הכלכליים של הקיסרות העותמאנית, 
וכן נשתנו דרגות חשיבותם של סוגי-הקדקע השונים; ביחוד 


נתרוקנו מתכנן התקנות, שהיו נהוגות ביחס לאדמת* 
מירי, עד שלא נשתיירו מהן אלא סימנים מועטים, כדי 
להבדיל בינה ובין שאד סוגי־הקרקע. השינויים העמוקים 
הללו באו לידי ביטוי מסכם באוסף הראשון של חוקי־הקרקע 
העותמאניים. שהושלם ב 1858 . 

מתוך חמשת סוגי־הקדקע, שמבחין חוק זה׳ שלושה — 
מירי, מתרוכה ומואת — הם אדמות חקלאיות, שה״ראקאבאי 
(זכות הבעלות העליונה) עליהן נמצאת בידי המדינה. הסוג 
החשוב ביותר של הקרקעות. מבחינת הקפם, הוא הסוג של 
אדמת־מירי. החלק הגדול ביותר משטחה של א״י, ובתוכו 
אדמה עידית שבעידית, היה נמנה על סוג מירי. רוב הקר¬ 
קעות בשרון, בעמק־יזרעאל ובשאר עמקי הארץ, שהועברו 
בזמנן ע״י הממשלה לכפרים שלמים, ולפעמים גם ליחידים — 
רשומים עד היום בספרי־האחוזה הממשלתיים כאדמת־מירי. 
וגם במחוזות ההרריים מצויה אדמת־מירי לרוב. זכות־הבעלות 
של המדינה בטלה בפועל, אע״ם שנשתמרה במידה מסויימת 
מבחינה פורמאלית. החוק מ 1912 ביטל את ההגבלות שעדיין 
נשארו בתחום זה, וכמעט השווה את זכויותיו של בעל 
אדמת־מירי אל זכויות הבעלות של קרקעות־מולק, שנחשבה 
כבעלות גמורה ובלתי־מוגבלת. הגבלה יחידה קיימת עד היום 
לגבי אדמת־מירי: בעליה אינם רשאים להקדישה בצוואה 
לפי רצונם שלהם, או להפכה לרכוש ואקף. באין קרובים 
לבעלי־הקרקע לפי הדרגה הקבועה בחוק, נהפך הקרקע 
למחלול — רכוש פנוי — וחוזר למדעה. החזרה לרשות 
המדינה חלה גם במקרה שאדמת־מירי אינה מעובדת במשך 
שלוש שנים רצופות. תקנה זו לא נתבטלה מעולם באורח 
רשמי, אלא שלא הקפידו עליה שלטונות־ד׳ארץ בתקופות 
שונות ולא השתמשו בזכותם להפקיע את הקרקעות, כשבעלי¬ 
הן לא היו מעבדים אותן. 

התחוקה הקרקעית העותמאנית נשמרה בימי השלטון 
המאנדאטורי, ומשנת 1912 לא באו כמעט שום שינויים 
בחוקים. החידוש העיקרי, שהונהג בתקופה זו, הוא: הסדר 
הקרקעות לפי שיטת־רישום חדישה, אך ביצועו של הסדר 
זה התקדם בקצב איטי! שיטת הבעלות המשותפת בקרקעות- 
מושאע, שהיחה שולטת בתחום הערבי, הוסיפה לשלוט בו 
גם בתקופה זו והשפעתה הופחתה רק במקצת הודות למקרים 
המועטים. שבהם חילקו בני־הכפר בינם לבין עצמם את 
הקרקעות המשותפים. פיצול נחלותיהם של האיכרים לעשרות 
חלקות מנותקות ומרוחקות זו מזו הוסיף להיות תופעה רווחת 
בכפר הערבי, וגם מבחינה זו לא שופר המצב בתקופת- 
המאנדאט אלא במקרים בודדים בלבד. 

בסופה של תקופה זו באה ירידה ניכרת בהקף רכושם של 
בעלי-האחוזוח! קרקעותיהם נרכשו עפ״ר ע״י יהודים ונת־ 
פצלו לנחלות קטנות. רוב רובם של המשקים בחקלאות 
היהודית היו משקים קטנים: מחמשה־עשר או עשרים דונאם 
במשקי־נטיעות, עד מאה או מאה וחמישים דונאם במשקי- 
פלחה. השטח של יחידודהמשק אצל איכר ערבי היה גדול 
למדי, עד כדי מאות דונאמים לנחלה, ואף במושבות־היהודים 
הוותיקות נמצאו משקים של מאתיים וחמישים ושלוש־מאות 
דונאם. הקף הנחלות במשק היהודי הלך ופחת באופן מתמיד 
ושיטתי: ממאה וחמישים עד ששים, ארבעים ועשרים דונאם 
לנחלה, ופירושו של דבר היה, שהקניין הקרקעי הזעיר נת¬ 
רחב בהקפו. בסוף תקופת השלטון הבריטי לא נשארו בין 
הערבים אלא בעלי־אחוזות מועטים בלבד, ולעומת זה גדל 



819 


הכלכלה: החקלאות [המדיניות הקרקעית] 


820 


מחנה האיכרים הקטנים בין היהודים, וגם מספר הפלחים 
הזעירים בין הערבים. אם בעשור הראשון של המאה נמצאו 
ברשותם של בעלים מועטים שטחי-אדמה עצומים (עד כדי 
מיליוני דונאמים), הרי במשך ארבעים השנים שעברו מאז 
ירדו פלאים גם מספרם של בעלי־הקרקע וגם הקף השטחים 
שבידיהם. 

גם בחמש השנים הראשונות לקיומה של מדינת־ישראל 
לא חלו שום תמורות בתחוקה הקרקעית. לפי הכרזת מועצת- 
המדינה הזמנית מיום 14 במאי 1948 נשארה בתקפה המורשה 
התחוקתית מימי המאנדאט; וכך נשתמרה גם חלוקת הקרקעות 
לחמשת הסוגים שנזכרו למעלה. לעומת זה חלו, בהשפעת 
המאורעות, שאירעו במלחמת־העצמאות. תמורות מרחיקות- 
לכת בחלוקת הבעלות הקרקעית. היציאה של המוני־ערבים 
מן הארץ שינתה בבת אחת את היחסים האגראריים, ששלטו 
בה עד אז. מאות אלפי ערבים נטשו את רכושם הקרקעי, 
ושטחים עצומים נשארו ללא־בעלים וללא־עיבוד כאחד. לפי 
אומדן משנת 1949 היו שייכים לבעלים נפקדים כמעט ששה 
מיליון דונאם של אדמה חקלאית. נעלמו גם הבעלים הגדו¬ 
לים, הבינונים והזעירים. וגם מעבדי־האדמה והאריסים. עם 
תקומת המדינה נצטמצם במידה מרובה גם מספרם של 
האיכרים הערביים: מתוך 660,000 תושבי־הכפר הלא־יהודיים, 
שהיו בא״י ב 1942 , נמצאו בישראל באמצע 1949 כססס, 120 
תושבי־כפר, כלומר כ 18% בלבד. ע״י השינויים הללו נעלמו 
במידה מרובה גם התופעות השליליות, המציינות את המשטר 
הקרקעי המוסלמי: הבעלות המשותפת — מושאע — על כל 
הסיבוכים, שנוצרו על-ידיה במשק החקלאי ושהפריעו לניצול 
היעיל של האדמות; פיצול הנחלות לחלקות מרובות; פיזור 
החלקות וצורתן הלקויה, עד כדי להכביד על עיבוד השדות— 
.כל התופעות הללו אינן קיימות עכשיו אלא בשטחי־האדמה 
של האיכרים הערביים, שנשארו בתחומיה של המדינה. 
השפעתן של תופעות שליליות אלו מוגבלת כיום רק לאדמות, 
שתופסות כ 6% משטח־המדינה. כל הקרקעות הנטושים עברו 
.לרשות האפיטרופום על נכסי־נפקדים, שמתפקידו לשקוד על 
רישום הנכסים הבלתי־נדים ועל שמירתם. בהתאם לחוק 
מיולי 1951 נוצר מוסד מיוחד בשם רשות־הפיתוח. ךשות ז 1 
מקבלת, בדרך של הקנקז, את כל נכסי־הנפקדים, והוטל עליה 
לטפל בהעברתו של רכוש זה לידיים אחדות, כדי לנצלו 
לצרכי חקלאות ופיתוח. לפי החוק הנזכר אין רכישתם של 
נכסי נפקדים מותרת אלא לשני גורמים בלבד: מדינת־ 
ישראל והקרן הקיימת לישראל; זו האחרונה נהנית מזכות- 
קדימה לרכישת כל קרקע גם בשטחי-הערים; וכן קבע החוק, 
שפרט למאה אלף דונאם בכל ערי־הארץ אין אדמת־הנפקדים 
ניתנת להימכר לפרטים, ואפשר למסרה להם בחכירה בלבד; 
תנאי־החכירה דומים לאלה שנקבעו בחוזזדהחכירה של הקרן 
הקיימת. בתוקף החוק של רשות-הפיתוח העבירה הממשלה 
לידי הקרן הקיימת 2,300,000 דונאם, מהם 98% אדמות חקל¬ 
איות. ע״י החוק נקבעו סייגים להרחבתה של האדמה הפרטית 
בישראל. החלוקה הנוכחת של הבעלות הקרקעית במדינת- 
ישראל היא, במספרים משוערים וכלליים, כלהלן: ברשותה 
של מדינודישראל — כססס, 15,000 דונאם (הכוללים את רובם 
המכריע של שטחי־הנגב, שתנאי־הבעלות עליהם עדיין לא 
הובררו כל צרכם); בידי הקרן הקיימת לישראל — 3,250,000 
דונאם; בידי בעלים יהודיים פרטיים — כ 600,000 דונאם; 
בידי בעלים פרטיים ערביים, תושבי מדינת־ישראל — 


כ 1,200,000 דונאם! השטח של אדמות־הנפקדים, שעדיין לא 
עברו לידיים אחרות — כ 3,500,000 דונאם בערך. האדמה 
הפרטית מהווה, איפוא, רק חלק קטן משטחה של המדינה, 
כ 10% בקירוב. המספרים הללו מראים, שבמדינת־ישראל 
אירע — ועדיין נמשך — שידוד מערכות מבחינת הבעלות 
הקרקעית. ירידת ערכה של הבעלות הגדולה הגיעה לסופה: 
שוב אין בה, במדינה, בעלות פרטית מסוג זה, אבל גם 
השטח הכללי של האדמות בבעלות פרטית, בינונית וזעירה, 
הוא קטן־ביחס כיום. במקומם עלתה, בהקפה ובערכה, הבעלות 
הציבורית: אדמת־המדינה ואדמת־הלאום. מספר החוכרים 
של אדמה לאומית גדל והלו מאז התחילה פעולת ההתיישבות 
של התנועה הציונית, מלפני כשלושים שנה, ובימינו הוא 
כולל את רוב מניינם של החקלאים היהודיים במדינה. כ 80% 
מן המספר הכולל של החקלאים היהודיים נמצאים בישובים, 
שהוקמו על אדמות הקרן הקיימת לישראל. החכירה — צורת- 
קניין מסוייגת, שכן זכויותיו של החוכר על הקרקע מוגבלות 
לפי חוזה — היא כיום השיטה השלטת ביחסים האגראריים 
במדינת־ישראל. 

א. גרנובסקי, הקרקע והבניין העברי בארץ־ישראל, תרצ״א! 
פרשת הקרקע בארץ־ישראל, תרצ״ו! הנ״ל. המשטר הקר¬ 
קעי בארץ־ישראל, תש״ט! א. נ. פולאק, תולדות היחסים 
הקרקעיים במצרים, בסוריה, בארץ־ישראל בסוף ימי הבי¬ 
ניים ובזמן החדש, 1940 ! הביל, דברי ימי הערבים, תש״ו; 

, 771141147710711 5 ץ 0 / 071 07101200 / 0 ) 00 / 010 / 10 ■ 1141 ; £111111 , 110 ) 8 
04101101 [ ] ( 0 )// 0710 !/ 0410 ) 14 / 0 ( 71404 014 ) 1/401010771071 01 

,צ 1 צ ;[ 1861 ) 1001 .) 5611 ) 01 ) 01 ן) 010 , 140 ( 140111 ) 0 

1411100 00107111 1101 01411140/01014101410 , 010 ) £1 ססז .. 14 ; 1862 
, £010111710 171 £0711400 £07141 ■ 80-811001 . 8 ; 1875 , 011011/071 11071 
, 080 ^ 08 ) 1 ) 821 . 5 > . 11 ? ; 1894 , 1 ) 00 ? 600 גז 10 ק*£ ) 10 ) 210 ? 
; 1917 ,.) 2 ) 8 .)■ 0021 , 1 ) 00 ? . 11 }*£ . 21 ? , £011 177177101/01110 7/10 
, 0.0210220 .ם; 1930 , £00771 !' £ 0110/1 201, 7/10 ) 01 ?י-וז £1222 . 1 
. 00771 101 ( £0 £010111710 ; 1932 , £010111710 171 51110 147111 14011011 
,) 01121 ? . 19 . 14 ; 1937 , 14077100071110 07111 1001 ) £0 7711151071 
, 1101/071071 1/10 0714 £010511710 , 1010 ( 5 ,)///£ 171 £01440111771 

- 0071 £0071077110 0714 500101 /ס 1 ( 5 1401/0 ; 1939 , 1250-1900 
£0714 ,) 01 ^ 31 ^ 4 .? . 0 ; 1944 , ¥ 1110/05 / 74001 171 10711 ) 41 
10 /) ( 0 £ 000004171/1 7/10 10 ) 004071 /- 700711 171 ) 110771071 ) 50 
,( 01 / 010 / 7710711 <£ 11001 ) 74/010141 £051 5414410 071 0071/0007100 
, 101 ) 11 ) 0 ) 5 ) 01400071 / 0 111 ) 814110 1 ( 11 /) 54071 00710001 ; 1944 
1945-7946 £ 00/0004 , 1710 ) £0101 /ס / 51401/0 74 ; 1945-1947 

/ 0 00 ) €07711711 7471 / 10-747710010011 10 !) / 0 171/00771011071 110 ) 00 / 
£ 000/10 414 ) 0 1010 ( 5 40 110715 ( £0 ,) 01085 ) 141 .ן ; 1946 , 1 ( 1410 ( 1711 

. 1946 ,) 00/071 

אב. ג. 

המדיניות הקרקעית היהודית בא״י. בשל¬ 
ביו הראשונים של מפעל-ההתיישבות היהודי לא היתד, קיימת 
כל מדיניות קרקעית שהיא. קוני־הקרקע לא התכוונו אלא 
לתכלית אחת: לרכוש קרקעות לחקלאות היהודית בכל מקום 
שיכלו לרכשן. האדמות שקנו לא היו אדמות־עידית דוקה 
או שטחים רצויים ביותר להקמתם של מפעלים. אלא עפ״ר 
אדמות בלתי־פוריות או, לכל היותר. בעלות טיב בינוני, 
שהצריכו השבחה והכשרה מרובות. עם ביצוע רכישות- 
הקרקע הגדולות הראשונות ע״י הקרן הקימת לישראל (ע״ע) 
ב 1920 באה תמורה מבחינה זו. בתקופה הראשונה של שלטון 
המאנדאט הבריטי גיבשה לעצמה הקק״ל מדיניות קרקעית 
מסויימח, ומתוך כך קבעה מוקדם ומאוחר ברכישת־אדמות. 

נוסף על המגמה העיקרית של פעולותיה — רכישת קר¬ 
קעות להתיישבות החקלאית — התחילה הקק״ל נותנת את 
דעתה גם על רכישת קרקעות בערים ובסביבותיהן. עם הת¬ 
רחבותו של מפעל־ההתיישבות היהודי נתבלטה חשיבותה 
של העיר כגורם בקליטת עולים ובהשרשתם בחיי־הכלכלה 
של•הארץ. באותו זמן עצמו התחיל עולה בסביבותיהן של 



821 


ארץ־ישראל 


822 


ערי-הארץ הראשיות ערכם של שטחי־קרקע מסויימים, שע¬ 
תידים היו ליהפך — ע״י פיתוח מתאים — לעמדות־מפתח 
בכלכלת הארץ. דוגמה לכך הוא האיזור של מפרץ־חיפה— 
עכו על אפשרויות־הפיתוח המרובות שלו. פעולתה הראשונה 
של הקרן הקיימת ברכישתה של קרקע עירונית היתה קניית־ 
הקרקע, שביצעה באיזור רב־סיכויים זה ( 1925 ). 

כמו־כן נתנה הקק״ל את דעתה על תנאי השיכון והדיור 
בערי־הארץ, שהיו קשים לעיתים מחמת אי־ההתאמה בין 
ממדי העליה ובין הרזרווה הקרקעית, שעמדה לרשותם של 
בוני הערים העבריות. מצב זה ייקר את מחירי המגרשים 
ואת מחירי הבניינים והדירות עמהם. כדי לסייע בפתרונה 
של בעיית־השיכון׳ ביהוד לגבי השכבות של מעוטי־האמצעים, 
רכשה הקק״ל קרקעות למגרשי־בניין בסביבות הערים ועל- 
יד המושבות הגדולות, ועליהן הוקמו שכונות ופרברים, 
לפעמים מתוך השתלבות עם מפעלים חקלאיים. בשיכונים, 
שהוקמו בערים ובסביבותיהן על אדמות, שנחכרו מן הקק״ל, 
נשתכנו כ 38,000 משפחות — השג ניכר, שאעפ״ב לא התאים 
להקפם של הצרכים בתחום זה. 

הבעיה המדינית. משהחריפה התנגדותה של 
ממשלת־המאנדאט למפעל־ההתיישבות היהודי בארץ נעשתה 
רכישת־הקרקע ע״י יהודים בעיה מדינית ממדרגה ראשונה. 
ממשלת־המאנדאט חוקקה חוקים שונים ותיקנה תקנות אד־ 
מיניסטראטיוויות מרובות, שהיו מכוונות בין השאר לצמצם 
את האפשרויות של רכישת־קרקעות ע״י יהודים בארץ. 
מדיניות ז( הגיעה לשיאה בגזירת־הקרקע שבספר הלבן מ 1939 
(עי׳ היסטוריה, עמ׳ 552/3 ). בתנאים אלה נתעוררו ספקות, 
אם רכישת־קרקעות ע״י יהודים תהא אפשרית בעתיד באיזו 
מידה שהיא וגברה הכרת הצורך ביצירת עתודות־קרקע, 
שאפשר יהא להעמידן לרשות ההתיישבות באותה שעה. 
לשיקול זה נוסף טעם בטחוני־אסטראטגי: צריך היה להר¬ 
בות בקניית קרקע בחלקי־הארץ, שמספר תושביהם היהו¬ 
דיים היה מועט, כדי לייסד בהם ישובים נוספים, וכן בשטחים 
בעלי חשיבות מבחינה בטחונית, כגון במקומות, שמאפשרים 
שליטה על עורקי־תחבורה מסויימים, צמתי־דרכים, וכיוצא 
באלו. כמו־כן יוחסה חשיבות חיונית לחדירה לחבלי־ארץ 
מרוחקים ממרכזי־הישוב, כדי להרחיב את מסגרתו הטרי¬ 
טוריאלית של הבית הלאומי, או כדי לבלום מזימות, שנת¬ 
כוונו להוציא חבלים אלה מתחום פעולתה של ההתיישבות 
היהודית. דוגמה לכך תשמש החדירה למחוז בית־שאן, וכן 
החדירה למחוז באר־שבע, הוא הנגב, המשתרע על מחצית 
שטחה של א״י בתקופת־המאנדאט. ע״י שילובם של שיקולים 
אלה בשאר המגמות, שקבעו את מדיניותה הקרקעית, נעשתה 
רכישת־הקרקעות ע״י הקק״ל מבצע של בניין והתגוננות 
כאחד. 

ההון הפרטי וההון הלאומי במדיניות 
הקרקעית. במשך שנים העסיקה את התנועה הציונית 
הבעיה, אם יש ליתן דין־קדימה לקניה של קרקע ע״י פרטים 
או לרכישת קרקע, שנמסרת לבעלותה של האומה. בוועידה 
הציונית, שנתכנסה בלונדון ב 1920 , נקבעו העקרונות של המ¬ 
דיניות הקרקעית הציונית. הוועידה החליטה על פשרה בין 
שתי הדעות הקיצוניות. היא לא הסכימה לשום צימצום או 
הגבלה בצורות של גאולת־הקרקע׳ אבל תבעה מן ההון 
הפרטי ציות לעקרונות הלאומיים, כדי שהאדמה לא תישמט 
מידי יהודים ולא ייעשו בה מעשי־ספסרות, שמביאים נזק 


למפעל כולו. ואמנם הושגה במרוצת־הזמן מזיגה של ההש¬ 
קפות המנוגדות, וההון הפרטי היה חפשי לפעול ברכישת- 
קרקעות במלוא יכלתו. 

בהקף פעולתו של ההון הפרטי בתחום זה חלו עליות 
וירידות. במשך יובל־שנים היה ההון הפרטי כמעט הגורם 
היחידי בגאולת־קרקע. לעומת זה ב 35 השנים האחרונות 
(מ 1920 ואילך) הלך ההון הלאומי והרחיב את הקף־פעולתו 
יותר ויותר. משהחמיר המצב המדיני בארץ באה פעולתו של 
ההון הפרטי לידי שיתוק גמור, באופן שההון הלאומי נשאר 
הגורם היחיד, שהוסיף לפעול בתחום זה. קודם תקומת־ 
המדינה הגיע רכושה הקרקעי של הקרן הקיימת לשיעור 
של 942,000 דונאם, ואילו שטחי־האדמה, שנמצאו בידי יהו¬ 
דים פרטיים, בכפר ובעיר, כללו 600,000 דונאם. 

המדיניות הקרקעית במדינת־ישראל. הת¬ 
מורות, שבאו במעמד המדיני של הארץ, גררו גם תמורות 
במדיניותם הקרקעית של מכווני ההתיישבות היהודית ומתב־ 
נניה, שהעיקרית שבהם היא ממשלת־ישראל. העקרון העיקרי 
במדיניות הקרקעית של ממשלת־ישראל כיום הוא פיזור- 
האוכלוסיה. לפיזור זה נודעת חשיבות גם מבחינת בטחונם 
של המדינה ותושביה, גם מבחינת עיצובה של כלכלה מתוכ¬ 
ננת, וגם מבחינת אפשרות החשתו של תהליך המיזוג של 
הגלויות. עקרון אחר, שמדריך את מדיניותה הקרקעית של 
הממשלה, מסתמן במגמה להגביל את ההקף הכללי של הבע¬ 
לות הפרטית של הקרקע ולהרחיב עד כמה שאפשר את 
תחום הבעלות הלאומית. ביטוי לעקרון זה משמש חוק רשות 
הפיתוח, 1951 (עי׳ למעלה, המשטר הקרקעי, עט׳ 819 ). 

פ. אופנהיימר, ההתישבות הציונית ויסודותיה (הרצאה בקונ¬ 
גרס הציוני הששי): מ. אוסישקין, קול האדמה, 1929 ; באנך 
הבניין, קובץ לזכרו של א. בידים, תשי״ב; א. גרנות, בהת־ 

נחל עם, תשי״א; נתיבות ומפלסים, תשי״ב; בשדות הבנין, 
תשי״ב; י. וילקנסקי, בדרך, תרע״ח; מדות, תרפ״ד: יוסף 
וייץ, התנחלותנו בתקופת הסער, 1947 ; המאבק על האדמה, 
תש״י; בשבילי יחיד, קובץ לזכרו של נ. דה־לימה, תש״י; 

י. סימון, החכירה שבירושה ושאלת האשראי, 1919 . 

אב. ג. 

החקלאות היהודית בא" י מתחילת שנות 
הס 8 עד סוף תקופת־המאנדאט. — צורות־ 
ההתיישבות. מראשית צמיחתה של ההתיישבות היהודית, 
היתה הבעיה של צורת־ההתיישבות כרוכה בצורך להבטיח 
מקור־הכנסה למתיישבים ממוצא אירופי, שרמת־חייהם גבוהה 
מזו־ של הפלח הערבי. מבחינה עקרונית ניתן לפתור ^עיה 
ז( בשלושה אופנים: 1 ) ע״י הקצאת שטדדאדמה רחב־ביחם 
לכל נפש בא 1 כל 1 סיה החקלאית היהודית, ללא שינוי יסודי מן 
הנוהג המקומי של חקלאות אכסטנסיווית; 2 ) ע״י נטיעת 
מטעים מבוססת על השקעת־הון מרובה, שהיא צמודה לשכר־ 
עבודה נמוך — צורה׳ שמבטחת הכנסה גבוהה־ביחס! 3 ) ע״י 
הגברת האינטנסיוויות של החקלאות המעורבת, כדי להשיג 
הכנסה גבוהה־ביחם גם כשהשטח שברשותו של כל מתיישב 
הוא קטן. בפועל בוצעה ההתיישבות היהודית בכל שלושת 
הכיוונים הללו, ובשלבים שונים של מפעל־ההתיישבות היה 
אחד מכיוונים אלה השולט. 

גורם־השפעה נוסף לקביעתה של צורת־ההתיישבות שי¬ 
משה עלייתם של מחירי־הקרקע. בשנות ה 80 של המאה ה 19 
עלה מחיר הדונאם של אדמה חקלאית מ 0.350 עד 1.100 לי¬ 
רות ישראליות (לפי כסף ישראלי ובמחירים של 1956 ). 
ב 1910 היו המחירים של אדמה זיבורית ועידית כדי 1 — 10 



823 


הפלכלה: החקלאות [כתקוסת־־המאנדאט] 


824 



בציר־ענבים בכרסי זכרודיעקב 


ל״י לכל סוג. ב 1921 נקנו קרקעות בעמק־יזרעאל במחירים 
של 15 — 18 ל״י ואילו ב 1934 נקנו קרקעות באיזור זח במחי¬ 
רים של 50 — 60 ל״י. אדמת־מטע משובחת נמכרה בסד ל״י 
ב 1910 , אך עלתה 150 — 200 ל״י ב 1935 . עליח זו במחירי- 
הקרקע הביאה לידי זניחת החקלאות האכסטנסיווית ולידי 
ביקוש של צורות־עיבוד, שמאפשרות משקים בעלי שטחי- 
קרקע קטנים יותר. 

עם התפתחותה של ההתיישבות הציונית הופיע העקרון 
של העבודה העצמית כגורם חדש, שהשפיע על עיצובה של 
צורת־ההתיישבות: נקודות־ההתיישבות הקיבוציות וכן המר 
שבים, קיבלו על עצמם תקנה, האוסרת כל עבודה שכירה. 
מטעם זה עוצבה צורת־ההתיישבות מתוך תיאום עם שיעורו 
של כוח־העבודה המצוי במשפחתו של המתיישב. 

1 . כרמים וחקלאות של גידול־יחיד במושבות־ 
הבארון. ב 1882 , כשהוקמו בארץ הנקודות החקלאיות הרא¬ 
שונות, נבצר מן השוק המקומי לקלוט תוצרת חקלאית, 
שמחיריה גבוהים. המתיישב היהודי הוצרך, איפוא, להפיק 
ממשקו תוצרת, שיש לה מהלכים בשוק העולמי ושע״י כך 
היתד, עשויה להבטיח לו רמת־חיים הוגנת. 

כלכלה נתמכת. מטעם זה יש לקבוע, שרעיונו של 
הבארון רוטשילד בדבר הנהגת גידול-גפנים בחקלאות היהו¬ 
דית היה רעיון נכון ביסודו. בהתאם להוראות של הבארון 
ניטעו באדמות ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה כרמי־ 
גפנים מזני־הגפן המשובחים ביותר של צרפת, ובעת ובעונה 
אחת נבנו בשתים ממושבות אלו יקבים רחבי־מידות. נטיעת־ 
הגפנים הוצאה לפועל ע״י המתיישבים עצמם, שקיבלו 


מפקידות־הבארון שכר יומי, שהבטיח את פרנסתם. התמיכה 
הרחיקה לכת עד כדי מתן ערובה למכירת כל תפוקת־היין 
השנתית במחירים, שעלו הרבה על מחירי השוק העולמי. 
כתוצאה מכך עלתה תפוקת־היין, והרבה מן המתיישבים 
התרכזו כל־כך בגידול־הגפן כבעיסוקם היחיד, שהזניחו 
אפילו את הפקת הירקות, החלב והביצים, והיו קונים מצרכים 
אלה מן הפלחים. במרוצת־הזמן נבצר למצוא שווקים לכמויות- 
היין, שהלכו וגדלו משנה לשנה. כך נוצר מלאי-יין גדול, 
שנאגר במרתפים ושהיה הכרח, בסופו של דבר, למכרו 
בהפסד ניכר. 

התמוטטות. במשך חמש־עשרה שנה הוצאו מיליונים 
רבים של פראנקים כדי לקיים באורח מלאכותי מחירי-יין 
גבוהים. ההתמוטטות באה ב 1899 , כשהמושבות של הבארון 
רוטשילד הועמדו תחת פיקוחה של חברת יק״א, שראתה 
הכרח לעצמה להקטין עד לחצי את מחירי־היין. כתוצאה 
מכך פרץ משבר חמור, שהעיק על המושבות. משהגיע המשבר 
לשיאו שילמה יק״א לכורמים, שהסכימו לעקור את כרמיהם, 
פרמיות, שהושקעו בנסיעתם של גידולי־מטע אחרים (שקדים 
וזיתים). גידול־הגפנים כגידול-יחיד פסק, איפוא, אחר תקו¬ 
פה קצרה־ביחס. 

ענף־הגפן בסוף מלחמת־העולם 11 . בסוף מלחמת- 
העולם 11 הקיפו השטחים של גפני־בעל יהודיים כ 14,000 
דונאם, מהם 10,000 דונאם של ענבי-יין ו 4,000 דונאם של 
ענבי-מאכל. ב 4,000 הדונאם של גפני־שלחים גודלו אך ורק 
זנים של ענבי־מאכל. בתקופה זו היה גידול־הגפן משולב 
בענפים אחרים של המשק. לגידול־הגפן נועד מקום מכריע 



חביות־יווניאק בי< 1 נ של ראמוז־לציוז 


825 


ארץ־ישראל 


826 


רק בזכרון־יעקב, שבה נמצאו כ 6,500 תנאם של כרמים 
(כ 80 תנאם לערך לכל איכר בממוצע). 

2 . משקי פלחה פרימיטיווית של יק״א (פיק״א). — 
שינוי בצורת־ההתיישבות. עם מסירת המינהל של 
מושבות הבאתן רוטשילד לידיה של יק״א (לאחר־מכן: 
פיק״א) נפתחה תקופה חדשה בעבודת ההתיישבות. ננקטו 
אמצעים חדשים כדי להציל את המתיישבים שנפגעו ממשבר־ 
היין וכדי להבטיח להם, לטווח ארוך, אפשרות של קיום. 
האמצעים שננקטו כללו: 1 ) יצירת מינהל פשוט יותר על־ידי 
צימצום המנגנון; 2 ) הפחתה או ביטול של התשלומים למת¬ 
יישבים, במידה שתשלומים אלה לא שימשו למטרות יצרניות 
(פרותקטיוויות); 3 ) צימצום הוצאות־הייצור! 4 ) פיתוח 
השיווק! 5 ) הכנסת גידולים חדשים, מביאי־רווחים) 6 ) הרח¬ 
בתם ואיחודם של שטחי אדמת־המזרע. מבחינת עיצובן של 
צורות־התיישבות נועד ערך מכריע לאמצעי האחרון. בעקבו¬ 
תיו הוקצה לכל מתיישב שטח של, לכל הפחות, 250 דונאם, 
שאיפשר לו לפתח את הפלחה כענף עיקרי. 

כמו־כן הנהיגה פיק״א את שיטת־החכירה, שלפיה לא 
ניתנה נחלה לקניין למתיישב אלא לאחר שהוכיח את יכלתו 
החקלאית. פיק״א קבעה תנאי, שהמתנחל יהא בעל הון עצמי 
של, לכל הפחות, 200 לירות ארצישראליות והעניקה את שאר 
ההון הדרוש בצורת מלוות למשך 50 שנה ובריבית של 2% . 
פיק״א גם הקימה חוות־לימודים בסג׳רה, בהנהלתו של 
א. קראוזה. 

למרות דלותה של ההכנסה הנקיה, שזכה בה האיכר במו¬ 
שבות של פיק״א באותה תקופה, היה במושבות אלו משום 
צעד גדול לפנים לעומת מושבות־הבארון, שמשקן הושתת על 
גרעונות־קבע. מושבות־פיק״א סייעו ליצירתה של אוכלוסיה 
יהודית חקלאית, שנושאת את עצמה, אינה זקוקה לסובסידיות 
ומקיימת חקלאות מגוונת יותר. אך היה גם צד שלילי בהת¬ 
פתחות זו. הצורה המקורית, שניתנה למושבות של פיק״א, 
גרמה להן שלא תסתגלנה במידה מספקת לתנאי־הכלכלה של 
א״י, שהיו הולכים ומשתנים. בתקופה מאוחרת, כגון ב 1936 , 
כשכל שאר גופי ההתיישבות היהודית הגיעו לצורות־משק 
אינטנסיוויות ביותר, עדיין לא העלו האיכרים של מושבות* 
פיק״א את רמת־היבולים הנמוכה של שדותיהם, לא שיפרו 
את השיטות של גידול־המקנה, עדיין היו מחזיקים בחלקות־ 
קרקע גדולות ביותר. 

3 . ה״משקים המעורבים" של ההתיישבות הציו¬ 
נית. — א. משקי־בעל. — עקרון העבודה העצמית. 
ההסתדרות הציונית הנהיגה בנקודות־ההתיישבות שלה צורת־ 
חקלאות חדשה, המכונה "משק מעורב". פיתוחה של צורה זו 
הושפע מעקרון העבודה העצמית. משהופעל עקרון זה פסק 
המתיישב היהודי להיות "קולוניסט", שקיומו היה תלוי במידה 
לא-מבוטלת בהעסקת שכירים זולים, שברובם היו ערבים. 
במקום זה הפך המתיישב לאיכר, שתפקידו שוב לא נצטמצם 
בעבודה הניהול של משקו, אלא אף כלל את הביצוע של כל 
מלאכה בשדה, בחצר ובבית. 

שינוי קיצוני זה בא לא רק בזכות הנטיה הסוציאליסטית, 
שהיתה אפיינית לאנשי העליה השניה, ביהוד לילידי־רוסיה 
שבהם, שהתנגדו עקרונית לעבודה השכירה! שינוי זה נבע 
גם מן ההכרה, שאך ורק עבודת־הכפיים של המתיישב על 
אדמתו׳ שניתנה לו לקניין׳ עשויה ליצור אותו קשר אמיץ 
אל הארץ, שהוא הכרח להתהוותה של אומה עברית מושרשת. 


בחירתה של צורת המשק המעורב שימשה גם אמצעי 
להתגבר על קושי פסיכולוגי ניכר. ההתיישבות החקלאית 
היהודית בא״י היתד, כרוכה במעבר־לחקלאות של בני־אדם, 
שאבותיהם היו מנותקים מן הקרקע במשך דורות. בדרך 
כלל ניתן למועמדים־להתיישבות אך זמן מועט כדי להתכונן 
לעיסוקם החדש, ואי-אפשר היה לצפות, שייהפכו בן לילה 
לאיכרים. היה זה מן הנמנע לסגל את היהודים לחקלאות 
בלא לסגל את החקלאות, במידה כלשהי, לאפיו של המתיישב 
היהודי. 

החקלאות האכסטנסיווית עם שטחיה הגדולים, תלותה 
המרובה בטיב הקרקע והאקלים, קשריה החלשים־ביחם אל 
השוק, הולמת, ביסודו של דבר, בני־אדם׳ שנוטים לחיי-כפר 
פרימיטיוויים. חקלאות זו מספקת רק אפשרויות מועטות־ 
ביחס לעיצוב דמות־המשק בכוח היזמה האישית. לעומת זה 
נותנת החקלאות האינטנסיווית, שהיא בעלת מערך־ענפים 
גדול יותר, הזדמנויות לניצולם של תנאי־השוק המשתנים, 
לגילוי של יכולת־תיכנון דייקנית, לשימוש במכשירים מכא¬ 
ניים חדישים ולהליכה בקו הנרמז על-ידי תגליות־המדע. 
בסגולות אלו של החקלאות האינטנסיווית נעוצה אחת מן 
הסיבות העיקריות להנהגתה של צורת המשק המעורב בהת¬ 
יישבות היהודית. 

במשקים׳ שאדמתם היא אדמת־בעל, אוזנה הפלחה ע״י 
הרפת. במשקים אלה אין יבולי־השדה מיועדים בראש וברא¬ 
שונה לשיווק, אלא הם משמשים כמספוא לבעלי־החיים. מתוך 
כך הפך המשק מייצרן ראשוני, שמספק בעיקר תוצרת 
ראשונית, למשק חקלאי משוכלל, שמפיק מוצרי־משנה, כגון 
חלב, ביצים, עופות׳ וכיוצא באלה. 

גידול ב ק ר. צעד מכריע במעבר מן החקלאות האפס־ 
טנסיווית לאינטנסיווית היה הכנסת הגידול של פרות 
עשירות־תנובה — גידול, שבוצע ביזמתה ובניהולה המתמיד 
של תחנת-הנסיונות מטעם הסוכנות היהודית ושהביא במשך 
זמן קצד לידי תוצאות מצויינות. הפרה המקומית מניבה 
600 — 800 ליטר חלב לשנה. הפרה הדמשקאית מניבה בממוצע 
מ 1,000 עד 2,000 ליטר חלב לשנה. חקלאים יהודיים הרביעו 
מתחילה פרות ערביות ואח״ב פרות דמשקאיות ע״י פרים 
הולאנדיים. דור־הפרות הראשון, שנולד מזיווגי-תערובת אלה, 
כבר הניב 3,500 — 4,000 ליטר חלב לשנה. תגובת־החלב 
הממוצעת ב 13 משקים ב 1923 — 1926 היתה 1,600 — 1,800 
ליטר חלב לשנה לפרה. עדרי-הבקר היהודיים מנו באותה 
שנה בעיקר פרות ערביות ודמשקאיות, ורק פרות מועטות 
מעורבות־גזע. עד שנות ה 40 נמשכה בשיטתיות הכלאה זו 
של הפרות הדמשקאיות עם הפרים ההולאנדיים, וכתוצאה 
מכך עלתה התנובה הממוצעת של הפרות היהודיות — 
להוציא את הפרות הערביות המועטות — ל 4,000 ליטר לשנה. 
בנקודות מועטות, ביהוד באלו שבאיזור ירושלים, שאקלימן 
נוח לגידולם של גזעי־בקר הולאנדיים, הוחזקו פרות מגזע 
הולאנדי טהור, שהניבו 5,000 — 6,000 ליטר חלב לשנה. 

גידול-עופ ו ת. במקום התרנגולת הפלחית, המטילה 
רק כדי חמישים ביצה לשנה, והניזונה משיירים, הונהג במשק 
היהודי הגידול של תרנגולות־לגהורן, המטילות בממוצע 150 
ביצה לשנה. 

עיבוד ממוכן. הצעד החשוב ביותר להעלאת הרווחים 
מגידולי־השדה, שהביאו בעבר אך הכנסה זעומה בלבד, נעשה 
ע״י החלפת בהמות־העבודה במכונות כבדות. עם הנהגת 



827 


הכלכלה: החקלאות [בתקופת־המאנדאט] 


828 



העטפת טסבוא ירוק 5 אחר קצירתו, בשדות נבע בעמק־יזרעאל 


השימוש בטראקטורים׳ קומביינים ומכבשי־שדה נשתנה 
מעיקרו אפיו של ענף־הפלחה במשק היהודי. קודם לכן 
נתאפשר לאדם ולצמד־בהמותיו לעבד שטח־מזרע בגודל של 
120 — 150 דונאם, ואילו המיכון איפשר למתיישב לעבד שטח 
גדול פי חמישה. עם זה תבע השינוי בצורת־העיבוד תוספת 
של ענפי־משק אחרים. שכן פלחה על אדמת־בעל כענף־יחיד 
הולמת ארצות רחבות־ידיים, אך לא ארץ קטנה כא״י. שבה 
מתכוונים ליצור ישוב צפוף. 

עליה ביבולים. השימוש בדשנים כימיים והנהגת 
צורות־עיבוד טובות יותר, ביחד עם המעבד לעיבוד ממוכן, 
גרמו לעליית היבולים לכל.יחידת־שטח. בעוד שהיבולים 
של גידולי־השדה במושבות־פיק״א נשארו קרובים לרמה 
הפלחית, הרי במשקים, שהנהיגו שיטות־עיבוד מודרניות, 
עלו היבולים ב 50% ויותר; וזה בתנאים שווים של קרקע 
ואקלים. היבול (הממוצע לתקופה ארוכה) של חיטה ושעורה 
היה 120 ו 180 ק״ג לדוגאם באיזורים הפורים ביותר (עמק- 
יזרעאל המערבי); 100 ו 145 ק״ג לדונאם באיזורים בעלי 
פוריות בינונית (עמק־יזרעאל המזרחי, עמק־קישון, שומרון). 
80 ו 120 ק״ג לדונאם באיזורים פורים פחות (עמק־הידדן, 
מישור־החוף הדרומי). 

ערך מיוחד נודע לזני־הדגנים החדשים, שהוכנסו על־ידי 
תחנודהנסיונות של הסוכנות היהודית. יבוליהם של זנים אלה 
עלו הרבה על אלה של מיני־הדגן השכיחים בא״י והשימוש 
בהם נעשה בשנות ה 40 רווח יותר ויותר. כן הושגה הת¬ 
קדמות מרובה בשיטות הברירה והניקוי של זרעים. 

מבנה טיפוסי של משקי פלחה ורפת. המבנה 
הטיפוסי של משק מעורב בתקופת־המאנדאט, בהקף של 120 
דונאם, בעמק־יזרעאל המערבי, שהיה מושתת על פלחת־בעל 
ורפת׳ מצטייר מתוך הפירוט הבא של שווי תוצרתו החקלאית 
(באחוזים מן הסך הכל של התפוקה החקלאית): 

גידולי־סלחה. 31 אחוזים 

מטעים. 7 " 

גידול־בקר. 36 " 

גידול־עופות. 20 ״ 

גידול־כבשים. 6 " 


למרות מה ששטח־הקרקע נצטמצם עד למחצית המינימום 
הקודם, לא היה במשק מסוג זה, שתבע 120 דונאם של אדמה 
עידית (או 150 דונאם של אדמה בינונית), משום תשובה 
לבעיה של חוסר־הקרקע, שהלכה והחמירה. ההצטמקות של 
עתודת־הקרקע חייבה צימצום נוסף בשטחו של משק זה, 
וצימצום זה נתאפשר בזכות ההתרחבות המתמדת של השוק 
הפנימי. 

4 . משקי־שלחים. הרחבתה של ההשקאה, שהיתה 
מוגבלת מתחילה לפרדסנות בלבד, על החקלאות העברית 
המעורבת הופעלה לראשונה באיזודים, שבהם מצויה אספקת־ 
מים ממעיינות ומנהרות, כגון עמק־הירדן ועמק־יזדעאל 
המזרחי. מחיר־המים נע בין 0.2 ו 0.8 מיל לממ״ע. בשאר 
חלקי-הארץ הונהגה השקאה בחקלאות מעורבת ב 1930 
בקירוב. מחיר־המים היה שונה מאוד בהתאם לתפוקתן של 
הבארות ונסתכם ב 1 — 5 מיל לממ״ע. 

הנהגת ההשקאה בחקלאות המעורבת איפשרה צימצום 
מרובה של שטח־המשק, וכן איפשרה גידול של מטעים — 
כגון באנאנות, שלא להזכיר את ההדרים —, שהכנסתם 
ליחידת־שטח היא גדולה הרבה מזו של גידולי־בעל; ועל הכל: 
ההשקאה פתחה סיכוי לזריעה כל־עונתית של ירקות וחצירים 
ירוקים, שגידולם נצטמצם קודם לכן בעונת־הגשמים הקצרה 
בלבד. היא הבטיחה את יבולי־הגידולים, שהם בדרך כלל 
גידולי־בעל, כגון ענבי־מאכל. והגדילה אותם. השקאת־עזר 
של גידולי־פלחה איפשרה יבולים מגידולים אלה אף באמו¬ 
רים יבשים ביותר, כגון בסביבות בית־שאן, שבהן נותנת 
חקלאות-בעל רק יבול אחד לשנתיים. יש לציין, שללא 
השקאה מניבה אדמת א״י יבול אחד בלבד, אך בעזרת השקאה 
אפשר לקבל שני יבולים, בתנאי שסיבות אחרות, כגון מלחות- 
הקרקע ומי־תהום גבוהים, אינן מונעות השקאה גדושה. 
אעפ״ב מקובל לזרוע רק 7 — 8 גידולים בתקופת מחזור־זרעים 
של חמש שנים. 

במשקים המעורבים, שנתבססו על השקאה, נתנו באותה 
תקופה הרפת והלול ביחד 40 — 50 אחוז מן ההכנסה הכללית. 
גידולי פלחת-בעל תפסו מקום ניכר בהכנסה הכללית במשקי 









829 


ארץ־ישראל 


830 





קציר בעסק־יזרעא?. באופק: הר־תבור 


עמק־יזרעאל המערבי והשומרון׳ ואילו באיזורים אחרים 
היתד. תרומתם בלתי-חשובה. בדרום־הארץ הביאו המטעים, 
בראש וראשונה ההדרים, כדי חמישית מהכנסת המשקים 
המעורבים. כן התבלט מקומן המיוחד של הבאנאנות בעמק־ 
הירדן! מקים דימה לזה תפסו בריכזית־הדגים באיזור בית־שאן. 

השקאה באיזורים דלי־מים. בשנות ה 40 הורחבה 
ההשקאה לאיזוריס׳-שבהם לא נתגלו באותה תקופה מקורות־ 
מים. חברת ״מקורות״ הניחה צינור באורך של 25 ק״מ 


ממפרץ־חיפה, השופע מעיינות, אל עמק־יזרעאל המערבי. 
צינור זה סיפק מים ל 20 ישובים. צריכת־המים השנתית 
במרוחק שבישובים אלד" שקודם לכן היה חסר כל השקאה 
שהיא, נסתכמה ב 1939 ב 0.5 מיליון ממ״ע והגיעה ב 1943 
ל 3.3 מיליון ממ״ע לשנה. במשך תקופה זו עלה הספק־המים 
של חברת ״מקורות״ מ 1 ל 7.6 מיליון ממ״ע לשנה. 

הגברת האינטנסיוויות של העיבוד ע״י ההשקאה איפשרה 
את הקטנת שטחם של המשקים הנזכרים ופינוןם של שטחים 


הרכב טיפוסי של שווי־התוצרת במשקים יהודיים באיזורים חקלאיים שונים ב 1939/40 
(באחוזים מן הסד הבל של התשוקה החקלאית) 


חולה 

בית־ 

שאן• 

שרון 

מישור 

החוף 

הדרומי 

עמק־ 

חשר 

שומרון 

עמק־ 

קישון 

עמק־ 

יזרעאל 

המערבי 

עמק־ 

יזרעאל 

המזרחי 

עמק־ 

הירדן 

הגליל 

העליון 

איזור 












ענפי חקלאות 

20 

9 

9 

4 

6 

25 

19 

31 

11 

4 

10 

פלחת־בעל . 

9 

9 

4 

11 

13 

3 

10 

— 

11 

11 

7 

מספוא־שלחים . . . . 

20 

6 

20 

13 

14 

27 

10 

— 

8 

8 

25 

ירקות־שלחיס . . . . 

5 

5 

22 

22 

20 

16 

15 

7 

12 

11 

14 

מטעים, משתלות. . . . 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

27 

— 

באנאנות . 

6 

40 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

_ 

— 

— 

בריכות־דגים .... 

17 

15 

20 

27 

31 

12 

30 

36 

33 

30 

30 

רפת. 

6 

14 

23 

21 

15 

13 

12 

20 

23 

9 

10 

עופות. 

5 

— 

— 

— 

— 

— 

2 

6 

2 

— 

3 

כבשים. 

12 

2 

2 

2 

1 

4 

2 

— 

־״ 

— 

1 

דבורים ושונות .... 

100 

100 

100 

100 

100 

100 

100 

100 

100 

100 

100 












־־ 

גודל טיפוסי של יחידת־משק 

32 

32 

25 

25 

30 

67 

62 

115 

62 

33 

50 

(בדונאמים) .... 

20 

30 

8 

10 

10 

9 

13 

— 

13 

20 

10 

מזה אדמת־שלחים . . . 

110 

120 

95 

100 

100 

100 

110 

135 

110 

125 

110 

הכנסה ממוצעת שנתית של 
עובד חקלאי(בלא״י) . . 


משקים בעלי בריכות־דגים. 









831 


הכלכלה: החקלאות [כתקופתיהמאנדאפו] 


832 


להתנחלותם של מתיישבים נוספים. בצורה זו נתאפשרה 
הקמתו של כפר בית-שערים, שכל אחד מ 65 מתיישביו קיבל 
65 דונאם של קרקע׳ מזה 10 דונאמים של אדמת-שלחים, 
שניטלו מקרקעותיהם של איכרי נהלל וכפר-יהושע, שהתנחלו 
קודם לכן על חלקות של 120 — 150 דונאמים. 

ההתיישבות בנגב. התכנית הראשונה להתיישבות 
יהודית בנגב׳ שעובדה בסתיו 1918 ע״י אהרן אהרנסון וי. 
וילקנסקי, נדחתה ע״י השלטון הצבאי הבריטי. נסיונות 
נוספים לרכישת קרקעות בנגב, שנעשו בשנות ה 20 , נכשלו 
בגלל העובדה, שכל אדמת־הנגב היתר, שייכת לבדוים וקניי¬ 
תה היתד. קשורה במתן פיצוי לבעליה בצורת קרקע אחרת. 
הרכישות הראשונות של קרקע בנגב נעשו ב 1932 ׳ וב 1943 
נוסדו בנפת באר־שבע שלוש הנקודות הראשונות: גבולות, 
רביבים ובית-אשל, שנועדו לשמש שדה־ניסיון ונקודת־סקר 
לבחינת האפשרויות החקלאיות של האיזור. 

לאחר שהניסיון הוכח כמוצלח, הוחלט להפוך את שלוש 
הנקודות הנזכרות לישובי־קבע. באוקטובר 1946 הוקמו בנגב 
ובדרום־יהודה 11 תאי-התיישבות חדשים, וב 1947 נוסדו 7 
נקודות נוספות. 

כצעד מוקדם להתיישבות בנגב התחילה חברת "מקורות" 
ב 1942 כביצוע מפעל־השקאה, שבא לספק את צרכי הנקודות 
קודם גישומה של תכנית־ההשקאה הגדולה. המים נשאבו 
מבארות בדרום־יהודה והוזרמו לנגב באמצעות מערכת- 
צינורות ענפה. ב 1947 כבר הרווה המפעל את כל ישובי־ 
הנגב, להוציא את אלה שמדרום לבאר־שבע. 

התיישבות הררית. אחר ייסודה של מ(צא ( 1894 ) 
והתיישבותם של יהודי בולגאריה בהרטוב ( 1896 ), עשתה 
ההסתדרות הציונית ניסיון מורחב של התיישבות הררית 
בקריית־ענבים ( 1920 ). ביזמתו של האגרונום עקיבא אטינגר 
הותקנו כאן על מדרונות־ההרים מדרגות, שעליהן ניטעו גפ¬ 
נים ועצי־פרי. בעת ובעונה אחת הוקמה המושבה קאלאנדיה 
(עטרות). ההתיישבות ההררית נהנתה מתנאי-אקלים, שהיו 
טובים מאלה שרווחים בעמקים. אך העיקו עליה ההוצאות 
המרובות להכשרת הקרקע, הכרוכות בהתיישבות זו, והמחסור 
באדמה מישורית. החסרון האחרון בלם בצורה חמורה את 
התפתחותה, ואף מנע ממנה את היתרונות של המיכון, 
שכוחו מועט בצלעות־ההר. בשנות ה 30 וה 40 פותח ענף- 
הרפת במשקי־ההר בסביבות ירושלים לדרגה גבוהה. אך 
העובדה, שמשקים אלה הוכרחו לקנות מספוא ירוק ושחת 
ממשקי־העמקים, צימצמה את הכנסות הרפת. בשנות ה 40 
נתגבשה אצל מומחי־החקלאות דעה, שצלעות־ההרים, 
התופסות חלק ניכר משטחה של א״י, צריכות לשמש בראש 
ובראשונה כשטחי־ייעור. 

5 . ישובי המעמד הבינוני. באמצע שנות ה 30 
הוקמו ישובים חקלאיים ע״י עולים ממרכז-אירופה — יושבי- 
עיר בגיל־העמידה —, שהיו מצויידים באמצעי־כסף משלהם. 
ישובים אלה הצטיינו בכמה תכונות מיוחדות. רובם של המת¬ 
נחלים, שהיו בעלי מקצועות חפשים, התרכזו בעיקר בענפי- 
חקלאות, שמצריכים עבודה פיסית קלה מזו שהיא דרושה 
במשק המעורב ומאפשרים הפקת תועלת מרובה יותר מן 
הכשרונות האירגוניים והמסחריים של המתנחל. 

מן הישובים הראשונים והטיפוסיים ביותר מסוג זה 
היא רמות־השבים, שנוסדה ב 1934 במרחק של 30 ק״מ מתל- 
אביב. ד. טריטש׳ היוזם של הכפר, קבע בו את גידול־העופות 
כענף ראשי. לכל משפחה נקבע שטח של 2 — 4 דונאם. 


שנועד לגידול עצי-פרי וירקות לצרכי־הבית. כל משק צויד 
בלול, שהיה מותאם לאיכסון 800 תרנגולות מטילות. גידול- 
האפרוחים נמסר לקבוצת־מתיישבים מיוחדת, שהפכה עיסוק 
זה למקור־הכנסתה העיקרי. למרות האירגון המצויין של 
הקניות והמכירות, שבוצעו באורח קואופראטיווי, באמצעות 
מנגנונים מיוחדים, ולמרות התוצאות המצויינות, שנתקבלו 
מגידול־העופות כשלעצמו, נתברר במרוצת הזמן, שהמשק, 
שהיה ברשותם של המתנחלים, לא איפשר להם קיום ברמת־ 
החיים, שהורגלו בה, והמתנחלים נזקקו למקורוודהכנסה 
נוספים. מכל מקום הוסיף הכפר להתפתח, ואף שימש דוגמה 
לכפרים אחרים, שהוקמו באותה סביבה. 

י ש ו ב י "ר א ס ק ו". ראסקו, חברה להתנחלות, שנוסדה 
ב 1935 , שמה לה למטרה להקים משקים של חקלאות מעורבת 
בשביל מתנחלים׳ שהיו מצויידים ב 750 לא״י לערך. הקרן 
הקיימת סיפקה קרקע לכפרים אלה, שיחידת־המשק בהם 
כללה 12 — 15 דונאם של 1 אדמודשלחים. גם במשקים אלה 
שימש גידול־העופות כענף ראשי, אך מקום חשוב תפסו בהם 
גם הרפת וגידול צמחי־מספוא, ירקות ועצי־פרי. פעולות 
הקניה והמכירה נעשו בדרך קוא 1 פראטיווית ובוצעו על־ידי 
מוסדות־שיווק מיוחדים (״טנא״ ו״הספקה״). עד 1945 הקימה 
"ראסקו" ששה ישובים כאלה באיזורי־הארץ השונים. 

נהריה. בנהריה שבמפרץ עכו הוקצו ב 1935 , ביזמתו 
של האגרונום סוסקין, חלקות של 7 — 11 דונאמים למשקים 
מעורבים. משקים אלה נועדו לגידול-ירקות (אינטנסיווי), 
עצי־פרי ועיזים. אך התחשיב, שעל יסודו הוקמו, התעלם הן 
מן העבודה המרובה הכרוכה בגידול־ירקות והן משכרה 
המועט של עבודה ז(. כתוצאה מכך זנחו הרבה מן המת¬ 
יישבים את החקלאות, ואילו אחרים חכרו שטחי-אדמה פנויים, 
שהיו גדולים הרבה משלהם, לשם טיפוח הגידולים של 
החקלאות המעורבת. 

הפרדסנות. בניגוד למשק המעורב, שתוצרתו נמכרה 
רובה ככולה בשוק הפנימי, שיווק ענף־ההדרים הארצישראלי, 
קודם מלחמת־העולם 11 , 85% מתוצרתו לחוץ־לארץ, מזה 
את הרוב אל מעבר לים ואחוז קטן לארצות הסמוכות. יצוא 
ההדרים ב 1932 — 1938 הקיף 70-75% מכלל היצוא הארצ¬ 
ישראלי והכנסתו היתה שווה להוצאה. שהיתה כרוכה ביבוא 
המזונות לא״י. 

בערב מלחמת־העולם 11 הקיף שטח־הפרדסנות 300,000 
דונאם, כולם אדמת־שלחים, שמהם היו 156,000 בידי יהודים 
ו 144,000 בידי ערבים. ב 1939 קיימה הפרדסנות היהודית 
במישרים ובעקיפים מספר נפשות שווה לזה שפירנם המשק- 
המעורב היהודי (כ 20,000 — 25,000 איש). אחר מלחמת- 
העולם 11 , שבה נתרחב מאוד המשק המעורב היהודי בעוד 
שהפרדסנות נפגעה ממשבר חמור, פירגם המשק המעורב 
מספר-נפשות כמעט כפול מזה שפירנסה הפרדסנות. בחקלאות 
הערבית בתקופה המאנדאטורית היה משקלה של הפרדסנות 
קטן־ביחם, אך הכנסתה היתד, גדולה הרבה מזל של החקלאות 
המעורבת הערבית. 

מיון הפרדסים לפי גדלם ולפי המקצוע 
של בעליהם. ראשית צמיחתה של הפרדסנות בא״י חלה 
בשנות ח 90 של המאה ה 19 . אך בתקופה, שקדמה למלחמת- 
העולם 1 , היתד, התרחבותה איטית. רק ב 1912 הגיע היצוא 
למיליון תיבות, שרובן באו מפרדסים ערביים. ב 1918 הקיף 
שטח-הפרדסים 30,000 דונאם, מזה 9,500 של יהודים. 

שטחה של הפרדסנות היהודית גדל מ 9,500 דונאם ב 1918 



833 


ארץ־יימראל 


834 



אריזת־יד של הדרים נפרדסי פיק״א בנז?ה, על־יד זכרון־יעקב 



בית־האריזה המודרני של "ברדס" ברחובות 










835 


הכלכלה: החקלאות [במדינודישראל] 


836 


לססס, 155 דונאם ב 1937 , ואילו זה של הפרדסנות הערבית 
גדל מ 20,500 דונאם ב 1918 ל 144,000 דונאם ב 1937 . ב 1939 
היו 30% משטחה של הפרדסנות מכוסים מטעים צעירים, 
שלא הגיעו לפוריות שלמה. 

מיפקד החקלאות היהודית, שנערך ב 1936 , הראה, שבששת 
הגושים הבאים: פתח־תקווה, ראשודלציון, נם־ציונה, רחו¬ 
בות, חדרה, פרדס־חנה—כרכור—בנימינה נמצאו 73,000 
דונאם של מטעי״הדר, שהיו כדי מחצית משטח־הפרדסנות 
של הישוב. מספר הפרדסים בששת הגושים הללו היה 2,622 
(מספר הפרדסים הכללי היה 6,000 לערך). 

60% מן הפרדסים היו בידי חקלאים. סוחרים ותעשיינים 
וכן עובדים שכירים בתעשיה ובמסחר החזיקו ב 25% משטח- 
הפרדסים, ואילו בעלי־הון החזיקו ב 13.5% משטחם. הפרדסים 
הערביים היו רובם ככולם קניינם של בעלי־אחוזות 
(אפנדים). 

לא פחות מ 70% משטח הפרדסים, שנכלל במיפקד, נתפסו 
ע״י מטעים של 10 — 100 דונאם, ומתוכם שימשו 40% בקירוב 
למטעים של 100-30 דונאם. כדי 30% מכלל המטעים היו 
בגודל מועט משל 10 דוגאם. ההקף הממוצע של הפרדסים, 
שבעליהם ישבו בחר׳ל, היה גדול מזה של הפרדסים, שנמצאו 
בבעלותם של יושבי־הארץ. 

ההשקעה במטע של 10 תנאם היתה 750 — 800 לירות 
ארצישראליות. מכאן שבעל פרדס של 25 דונאם ויותר היה 
בגדר של בעל־אמצעים. פרדסנים בעלי מטעים מגודל זה 
נמנו על המעמד הבינוני, אך פרדסנים בעלי מטעים של 60 
דונאם נחשבו כבעלי־הון. לכל הפחות, שליש מכל הפרדסנים 
נמנה על הסוג האחרון, בעוד שבחקלאות המעורבת הגיע 
מספרם של בעלי־האמצעים לפחות מ 5% . 

העליה ביצוא־ההדרים בשנות ה 30 יצוא ההדרים 
של א״י, שב 1933/34 הגיע ל 5414,000 תיבות, כמעט הושלש 
במשך שש השנים שלאחר מכן. 


יצוא ההדרים של א״י, 1933/34 — 1938/39 
(באלפי תיבות) 


סך־הכל 

הדרים 

אחרים 

אשכוליות 

תפוזים 

עונד, 

5.414 

14 

351 

5.049 

1933/34 

7.240 

31 

670 

6.539 

1934/35 

5.768 

39 

682 

5.047 

1935/36 

10.789 

69 

1.479 

9.241 

1936/37 

11.529 

81 

1.794 

9.654 

1937/38 

15.455 

142 

2.067 

13.246 

1938/39 


יצוא תפוזים מא״י לארצות הצריכה 
1934/35 — 1938/39 
(באלפי תיבות) 


1938/39 

1937/38 

1936/37 

1935/36 

1934/35 


7.957 

6.080 

6.560 

3.384 

4.594 


1.519 

1.033 

551 

313 

358 


866 

329 

194 

63 

111 


1.256 

754 

392 

332 

265 

סקאנדינאוויה . . . 

77 

159 

245 

208 

493 

גרמניה. 

261 

215 

178 

131 

163 


457 

353 

283 

257 

153 

פולניה . 

317 

84 

193 

78 

143 

צרפת . 

456 

623 

610 

255 

230 

ארצות-אירופה אחרוח 

80 

24 

35 

26 

29 

ארצות מחוץ לאירופה 

13.246 

9.654 

9.241 

5.047 

6.539 



קודם מלחמת־העולם 11 קלטה אנגליה, לכל הפחות, 60% 
מיצוא זה. את המקום השני תפסו הולאנד, בלגיה וסקאנדי־ 
נאוויד״ שקנו בעונת 1938/39 28.5% מכלל היצוא. גרמניה, 
פולניה וצרפת קנו הרבה פחות מסקאנדינאוויה, ואילו רוסיה 
לא קנתה כלל. 

חשיבותה של אנגליה כשוק-יצוא להדדי א״י נבעה מן 
ההגבלות, שהטילו על יבוא־ההדרים ארצות אחרות. החלוקה 
של יצוא־ההדרים הספרדי היתד, מאוזנת הרבה יותר. רבע 
ממנו הופנה לאנגליה, רבע לגרמניה, רבע לצרפת, והשאר 
לארצות קטנות יותר. 

גם ביצוא האשכוליות מא״י ניכרה התכונה של ריכוז 
בשווקים מסויימים, אך לגבי פדי זה הושגה — בשתי העונות, 
שקדמו למלחמת־העולם 11 — חלוקה מאוזנת קצת יותר של 
שיווק־היצוא. ב 1938/39 ירד חלקה של אנגליה ל 50% , 
הולאנד, בלגיה וסקאנדינאוויה נטלו 22% ואילו צרפת 
נטלה 13% . 

המשלוחים העיקריים של הדרי א״י לחוץ־לארץ יוצאים 
בחדשי דצמבר—מארס—אפריל. עונת יצוא־התפוזים היא 
מנובמבר עד מאי; ואילו זו של האשכוליות מתחלת באוק¬ 
טובר ומסתיימת אף היא במאי. ההתחרות בשוקי־אירופה היא 
מצד הפרי הספרדי. ההתחרות מצד הדרי־הקיץ היא נטולת- 
חשיבות. רובו של יצוא־ההדרים האיטלקי הופנה לגרמניה, 
שווייץ וארצות הבאלקאן, ומפני־כן לא התחרה בהדרי א״י 
בכל שאר השווקים. 

יצוא־ההדרים מא״י לממלכה המאוחדת לא נהנה מעולם 
מן העדיפות הקיסרית, ואילו היצוא לשאר הארצות נפגע 
ע״י הסעיף ה 18 של המאנדאט, שאסר חוזי־מסחר דו- 
צדדיים, שעלולים היו לקבוע יחס מסויים בין היצוא מארצות- 
אירופה לא״י ובין היבוא של הדרים מא״י לארצות אלו. 
ריכוז היצוא של הדרי א״י למדינות כגון הממלכה המאוחדת, 
הולאנד, בלגיה וסקאנדינאוויה, ללא הסדר של מכסות־ 
יבוא, הוא שגרם בעיקר לירידת־מחיריהם. ברווחי הפרדסנים 
מתפוזים באה ירידה מרובה מ 1936/37 ואילך ובעונת 1938/39 
הגיעו לשיעור אפסי. מאשכוליות היו רווחים רק עד עונת 
1935/36 , ומכאן ואילך היו רק הפסדים. 

בעונת 1939/40 הגיע יצוא ההדרים רק למחצית ההקף 
שהיה לו קודם המלחמה, ולאחר מכן פסק כליל, עד שנת¬ 
חדש בעונת 1944/45 (פרט לאי־אלה משלוחים לארצות 
השכנות). מ 300,000 הדונאם של מטעי־ההדר הוזנחו 50,000 
דונאם ללא־תקנה. שטחם של מטעי־ה״שמוטי״ פחת מ 242,500 
תנאם ב 1938 ל 202,000 דונאם בסוף 1944 . מטעי האשכוליות 
נצטמצמו מ 37,500 ל 16.000 תנאם, ומטעי־הלימון — מ 14,500 
ל 13,000 תנאם. 

השיווק הקואופראטיווי של ההדרים. קודם 
מלחמת־העולם 11 בוצע הרוב של יצוא-ההדרים היהודי 
(כ 80% ) בצינורות קואופראטיוויים, וזה של הערבים על-ידי 
סוחרים פרטיים. הקואופדאטיווים הגדולים, כגון "פרדס" 
ו״סינדיקאט", אירגנו את ההובלה וחקרו את השווקים, מתוך 
מגמה להרחיבם. הם יסדו את "מועצת־ההדרים", שהיתה גוף 
נבחר. מוסד זה פורק ב 1940 ובמקומו באה המועצה הממשל¬ 
תית לפיקוח על ההדרים. מועצה זו, שחבריה כללו יהודים וער¬ 
בים, קציני־קשר יהודי וערבי, ופקיד בכיר ממשלתי, ששימש 
כמנהל, כיוונה והדריכה את ענף־ההדרים כולו. במשך המל- 










837 


ארץ־ישראל 


838 


חמד, ערכה המועצד. פעולות-סקר מקיפות במטעים ופיקחה 
על חלוקת מילוות ממשלתיים, ואילו המועצה לשיווק ההד¬ 
רים, שהיתר. מסונפת למועצת־ההדרים, ניהלה משא־ומתן על 
יצוא־הדרים לארצות השכנות, ומ 1944 ואילך גם על יצוא- 
ההדרים לאנגליה. 

י. אלעזרי־וולקני(וילקנסקי),' הקבוצות בהתיישבות העברית 
בארץ, 1927 ! הנ״ל, המשק המעורב המתוכן בא״י, 1928 ! 
הנ״ל, תעשיית החלב — בסים להתישבות בארץ. 1928 ! 
הנ״ל, תיכון החקלאות בארץ, 1937 ! א. ביין, תולדות ההת־ 
ישבות הציונית מתקופת הרצל ועל ימינו, תשי״ד 3 : א. גר־ 
גובסקי, מדיניות קרקעית עברית בארץ־ישראל, תרצ״ח! 

א. בונה, הפיתוח הכלכלי של המזרח התיכון, קוים לריקונ־ 
סטרוקציה מכוונת, בהוצאת המכון לחקר הכלכלה, תש״ד! 

ל. סמואל, שוק הירקות העברי בארץ (עם תמצית אנגלית), 
תש״ב! ד. גורביץ, א. גרץ, ר. בקי, העליה, הישוב והתנועה 
הטבעית של האוכלוסיה בארץ־ישראל, תש״ה! -׳יי 3 א .א 

- 00 . 1 ; 1914 , 0101117101 ? !? 010711111110 ) 1 111111060 ) 010 , 7 ) 21 ) 3 ) 
; 1934 ,%! 1141117 ' 5 407 ! 17 10171600106 ) 117111 1 ■ 07011 ,■ו 6 תו 1£1 )ת 6 ק 
01011100 ? / 0 /( 31171/0 0071077110 ? •א 1 ) 30 2 ) 071 ־ 1401 .ם 

. 1938 , 3617 ( 11 10071 ( 1110 10 070 / 100 ) 70 100101 ) 1 11/1111 

יה. לו. 

החקלאות בישראל. — צורות ההתיישבות 
החקלאית. בחקלאות הישראלית יש להבחין ארבע צורות 
עיקריות: 1 . מושב-עובדים; 2 . קיבוץ! 3 . מושב שיתופי; 
4 . משק פרטי. 

1 . מושב־העובדים הוא כפר, שמונה 60 — 150 משפחות 
חקלאיות מאוגדות באגודה שיתופית אחת לשם מכירתה של 


3 . המושב השיתופי מאחד דפוסים של שתי הצורות 
הקודמות. ייצור התוצרת ושיווקה הם שיתופיים, כמו בקיבת, 
ואילו משק־הבית מתנהל ע״י כל משפחה בנפרד, כמו במושב- 
עובדים (ועי׳ להלן, עמ ׳ 948 — 949 ). 

רוב המשקים של "ההתיישבות העובדת" הוקמו על אדמת 
הקרן הקיימת הניתנת לחכירה בירושה, וקיבלו אמצעים 
כספיים לאומיים לרכישת הרכוש הראשוני בצורת הלוואות 
לזמן ארוך ובריבית נמוכה. משקים אלה מושתתים על 
העקרון של עבודה עצמית, אע״פ שבתנאים החדשים, שנוצרו 
אחר תקומת־המדינה, נתהוו פרצות ניכרות בעקרון זה. 

4 . המשק הפרטי חסר דפוס אחיד. הוא מצוי בכל 
תקופות ההתיישבות ובכמה מצורותיה — מן המושבות החק¬ 
לאיות הראשונות, שכל איכר בודד עיבד בהן את נחלתו 
בעצמו, עד החוות המנוהלות, שנוסדו בשנים האחרונות ושהן 
מיועדות לפיתוח מהיר של שטחי־קרקע גדולים לשם ייצור 
גידולי־תעשיה לפי שיטות־עיבוד חדישות ולהכשרתם של 
עולים חדשים, שמועסקים כפועלים שכירים, בעבודה חק¬ 
לאית. הצד השווה שבכל הצורות הללו הוא הבעלות הפרטית 
של המשק והאחריות הפרטית להנהלתו ולהוצאותיו. 

המשק הפרטי משמש כיום תחום־הריפוז העיקרי של 
מטעי־ההדר, בעוד שההתיישבות העובדת מושתתת בעיקר 
על המשק המעורב, שהיסוד העיקרי בו הוא משק-החלב. 


טבלה 1 . מספר הכפרים החקלאיים לפי צורותיהם העיקריות וזמני־ייסודם 


ס״ה לסוף 
1954 

ס״ה 
ם 1948 

לא צוין 

1954 

1953 

1952 

1951 

1950 

1949 

1948 

עד 

1948 

צורת־הישוב 

310 

193 

— 

2 

26 

20 

11 

63 

63 

8 

117 

מושבים . . 

253 

104 

* י 

1 

4 

3 

8 

9 

51 

28 

149 

קבוצות . . 

מושבות ועיירות 

152 

125 

13 

1 


7 

32 

47 

12 

13 

27 

כפריות . . 

715 

422 

13 

4 

30 

30 

51 

119 

126 

49 

293 

ם״מ 


התוצרת החקלאית וקנייתה של ההספקה הדרושה לייצור 
החקלאי ולצרכיהם האישיים. לכל משק מכסת-קרקע שווה, 
שגדלה נקבע ע״י המוסד המיישב בהתאם לתנאי־הטבע, 
ובמיוחד לפי השטח הניתן להשקאה. כל משפחה מעבדת 
את אדמתה ומכלכלת את צרכיה בנפרד. בהרבה ממושבי־ 
העובדים קיימים עזרה הדדית לשעת־מחלה וביטוח פנימי 
מפני אסונות. ועד האגודה השיתופית מטיל מיסים על חבריה 
ודואג לשירותים הציבוריים, המשקיים והמוניציפאליים של 
הכפר. לעיתים מעבדת האגודה חלק מאדמות־המושב עיבוד 
שיתופי. 

2 הקיבוץ או הקבוצה הוא משק גדול, שמונה 
80 — 250 משפחות, המתבסס על בעלות משותפת של כל 
הרכוש, היצרני והצרכני׳ עבודה משותפת של כל החברים 
וחלוקה שווה של ההכנסות ביניהם. כל המשק מתנהל לפי 
העקרון: ״כל אחד לפי יכלתו — לכל אחד לפי צרכיו". 
העבודה (החקלאית והבלתי־חקלאית) מנוהלת ע״י מזכירות, 
שנבחרת באסיפה כללית. כל החברים אוכלים ביחד בחדר- 
אוכל אחד ממאכלים, שמכינים אותם במטבח משותף, והם 
מקבלים את הספקתם וציודם האישי ממחסנים משותפים לפי 
חלוקה, שנקבעת ע״י מזכירות־הקיבוץ. 


התנאים הטבעיים. העובדה, ששטחה הכללי של הארץ 
הוא מועט-ביחס ושכמות־הגשמים היורדת בה היא מוגבלת, 
קובעת במידה מרובה גם את בעיותיה של החקלאות בא״י 
וגם את דרכי־פתרונן. דרכים אלו (כגון שימוש בשיטות של 
החקלאות האינטנסיווית והבאת מים ממרחקים להשקאת 
אדמות חקלאיות) מכוונות בעיקרן לניצול מאכסימאלי של 
גורמי-הטבע היסודיים, החשובים ביותר לחקלאות: קרקע 
ומים. 

א. ק ר ק ע. — מחלקת שימור־הקרקע במשרד־החקלאות 
סיימה זה לא כבר סקר של הקרקעות בארץ. סקר זה הקיף 
9 מיליון דונאם, שכוללים את רוב הקרקעות הראויות לעיבוד 
שבמדינה. הסקר מסכם את שטח־הקרקע הניתן לעיבוד 
בתנאי-בעל ואת השטח הניתן לעיבוד בהשקאה. טבלה 2 
מראה את מיון־הקרקעות לפי אבחנות אלו. 

סיכומים אלה כוללים פחת לצרכי שיכונים, דרכים וכיו״ב. 
שטח-הקרקע, העלול לשמש לעיבוד חקלאי בפועל, קטן 
ב 15% — 10 מן השטח הכולל. סיכום השטח הראוי לעיבוד 
בהשקאה אינו מביא בחשבון כל שיקול כלכלי, כגון ההוצאות 
הכרוכות בהבאת-מים וכד׳. 

לשם הבהרה נוספת של חלק מן הבעיות הכלכליות 



839 הכלכלה: החקלאות [במדינת־ישראל] 840 


טבלה 2 . סיכום סקר־הקרקעות בישראל 


שסח ראוי לעיבוד 

שטח כללי 

תיאור כללי של הקרקע 

טיפוס־ 

בתנאי־שלחים 

בתנאי־בעל 

הקרקע 

3,940,990 

3,395,550 

3,395,550 


ו—ווו 

1,339,010 

697,540 

697,540 

מתאמת למטעים ולגידולים רב־שנתיים. 

עו 

— 

241,710 

3,317,800 

כולל קרקע למרעה וקרקע, שהיא טעונה הכשרה או השקאה, 

ע 

265,100 

— 

265,100 


וע 

— 

— 

882,500 


911 

— 

— 

204,680 


9111 

5,545,100 

4,334,800 

8,763,170 

םד־הכל 



הקשורות במיונן של הקרקעות מצד אפשרויות ניצולו החק¬ 
לאי, חולקו הקרקעות לפי כדאיות השקאתן. בחלוקה זו 
נקבעו 4 סוגים: סוג א׳ בולל את האדמות המתאימות ביו¬ 
תר להשקאה והקרובות ביותר למקורות־המים! סוג ב׳ כולל 
שטחים, שמתאימים להשקאה בסייגים קלים, אך הגבלתם 
העיקרית נובעת מגבהם או מריחוקם ממקור־המים — 
גורמים, שמשפיעים על יוקר ההשקאה; סוג ג׳ בולל שטחים 
מפתלים וקשים להשקאה וכן אדמה זיבורית * לסוג ד׳ שיי¬ 
כות הקרקעות הדלות ביותר ובן אלו שהשקאתן יבולה ליע- 
שות אך בהוצאות מרובות ביותר. 

טבלה 3 . 


עדיפות־ההשקאה באדמות הראויות להשקאה 


1 

ס״ה 

הנגב 

הצפוני 

בגבעות 

ובהרים 

בעמקים 

ובשפלה 

עדיפות 

ההשקאה 

1,885,700 

— ! 

18.000 

1,867,700 

א׳ 

1,556,660 

826,770 

197,000 

532,890 

ב׳ 

1.238,220 

497,310 

3804)00 

360,910 | 

ג , 

864,520 

329,300 

535,220 

— ! 

ד׳ 

5,545,100 

1,653,380 

1,130,220 

2,761,500 

ס״ד 


אדמות־מרעה. — נוסף על שטחי־הקרקע׳ הנדונים 
בסיכומים הנזכרים, יש להביא בחשבון שטח בולל של 3.5 
מיליון דונאם בקירוב, שהוא ראוי למרעה. שטח זה במעט 
שאינו מנוצל ביום כראוי. פעולה ממלכתית על יסוד תבנית 
כוללת להשבחת המרעה וניצולו היעיל עלולה להוסיף לא 
מעט לפוטנציאל הייצור הישראלי. 

ב. מ י ם. — מחקרים שונים נועדו לקבוע את במות־המים, 
שתעמוד לרשותה של המדינה בעתיד. האומדן האחרון, 
שנעשה ע״י העוסקים בחקר מקורות־המים ומתכנני מפעלי- 
המים בישראל, קובע כמות של 1.8 ביליון ממ״ע לשנה. 
השטח הניתן להשקאה בכמות־מים זו נאמד ב 2.2 עד 3 
מיליון דונאם. גדלו נקבע ע״י מנת-המים הממוצעת הדרושה 


לכל דונאם והוא תלוי בהרכב הגידולים ובמשקלם היחסי של 
הגידולים הזקוקים למנות־מים גדולות או קטנות. מן האומדן 
של כמות־המים הניתנת לניצול מסתבר, שכמות זו מספקת 
להשקאת בל האדמות הראויות להשקאה בישראל. 

פיתוח אוצרות־ ה מים ופיתוח־הקרקע. מת¬ 
חילת קיומה של מדינת־ישראל עד היום׳ שימש פיתוח 
אוצרות־המים אחת ממטרות־הפעולה הראשיות של הממשלה 
(ע׳ להלן, פיתוח אוצרות־המים בא״י). אך בד בבד עם 
פיתוח זה הושקעו מאמצים גם בפיתוח־הקרקע. ב 1953/4 
הכשירה הקהק״ל שטחי-קרקע לחקלאות בהקף של 20,000 
דונאם. ב 1953/4 נעשו הצעדים הראשונים להשבחת המרעה 
ע״י מחלקת־שימור־הקרקע בעזרתם של מומחים, שהוזמנו 
מחוץ־לארץ. כ 300,000 דונאם הוקצו לפעולה זו בשלב הרא¬ 
שון, ומהם הוכשרו 200,000 דונאם לרעיה מנוהלת. 20,000 
דונאם נזרעו מחדש לצרכי מרעה. נסיונות ראשונים לפיזורם 
של מי-שטפונות, כדי לסייע בגידולם של עשבי־מרעה, געשו 
בנגב. פעולות ראשונות לשימור־הקרקע ע״י שיטות־עיבוד 
נבונות נעשו בשטח של כ 800,000 דונאם, בעיקר בדרום 
ובנגב. 

הייצור החקלאי.— א. שטחי הגידולים השוגים: 
שטחה של הקרקע המעובדת עלה מ 1.408 מיליון דונאם, בולל 
כ 297,000 דונאם בהשקאה, ב 1948/49 ל 3.203 מיליון דונאם, 
כולל כ 730,000 דונאם בהשקאה, ב 1953/54 . עיקר ההרחבה 
חלה בשטח המושקה. ב 1948/49 תפסו המטעים יותר ממחציתו 
של השטח המושקה ושטח־ההדרים תפס כ 80% מן השטח 
הכללי של מטעי־השלחים. במידה שתחום־השלחים גדל, 
בה במידה פחת מבחינה יחסית שטח־המטעים בתחום זה, 
וב 1953/54 תפסו המטעים רק 30% מן השטח המושקה. שטח 
גידולי־השדה גדל כמעט פי שלושה במשך תקופה זו, בעוד 
ששטח הירקות ותפה״א גדל פי חמישה. 


טבלה 4 . השימוש בשטח ב 1948 — 1954 


(באלפי דונאמים) 


בריכות דגים 

מטעים 

ירקות ותפ״א 

גידולי־שדה 

השנה 

שלחים 

שלחים 

בעל 

ס״ה 

שלחים 

בעל 

ס״ה 

שלחים 

בעל 

ס״ה 

15 

150 

205 

355 

51 

16 

67 

67 

891 

958 

1948/49 

22 

158 

219 

377 

86 

43 

129 

82 

1.639 

1.721 

1949/50 

27 

166 

226 

392 

109 

37 

146 

129 

1.953 

2.082 

1950/51 

30 

176 

234 

410 

146 

38 

184 

141 

2.173 

2.314 

1951/52 

35 

193 

240 

433 

181 

35 

216 

192 

2.303 

2.495 

1952/53 

37 

235 

240 

475 

194 

28 

222 

239 

2.204 

2.443 

1953/54 











§41 


ארץ־ישראל 


842 



עדר־כב^ים בעסק־יזרעאל 








843 


הכלכלה: החקלאות [במדינת-ישראל] 


844 


ב. הייצור החקלאי בענפי־החקלאות העיקריים.— 
ייצור-גרעינים. — בשטח הניתן לעיבוד בגבולה של 
מדינת־ישראל אין כדי לספק את *מלוא תצרוכת הגרעינים 
לאדם ולבהמה. הצורך להגדיל את הייצור המקומי במיצרך 
זה הורגש ביותר בשנים האחרונות. שדות־הבעל תלויים 
בחסדי־שמיים, והבצורת הפוקדת לעיתים מזומנות את הארץ 
נותנת את אותותיה בעיקר ביבול־הגרעינים. עם הרחבתו 
של שטח־ההשקאה הוקצו שטחים גדולים בשדות־השלחים 
לגידול גרעינים (בעיקר תירם)׳ ומתוך כך גם הובטח יבול 
מרובה. השטח המושקה׳ שנועד לגידול גרעינים, גדל מ 400 
דונאם ב 1948/49 לכ 37,000 דונאם ב 1953/54 . 


של יהודה והשרון עד קיסריה • 20% בשפלת־החוף שמצפון 
לקיסריה עד ראש־הנקרה ובהרי הגליל המערבת 14% בהרי 
הגליל לצד מזרח ובשקע־הירדן׳ ורק 2% בנגב ובפרוזדור- 
ירושלים. בשנים האחרונות היה חלק גדול משטח־הירקות 
מרוכז במשקים של ההתיישבות החדשה(שנוסדה אחר ייסודה 
של המדינה); הוא הגיע ל 54% ב 1953/54 . 

כמות־הירקות׳ שהוצאה לשוק׳ גדלה—מ 1949 עד 1954 — 

פי שלושה. טבלה 7 מראה את הכמויות׳ ששווקו לערים 
העיקריות. על כמויות אלו יש להוסיף כ 30% כדי להגיע 
לכמות הכללית של הייצור. ההפרש כולל את השיווק הישיר 
בסביבה, שיווק לא־מאורגן ואת החלק הנשאר בידי החקלאים. 


טבלה 5 . ייצור הגרעינים בטונות 


1953/54 

1952/53 

1951/52 

1950/51 

1949/50 

1948/49 


161,300 

120,350 

139,790 

46,290 

85,300 

52,600 

ס״ה 

137,150 

104,000 

121,090 

39,790 

67,300 

42,200 

משק יהודי 

24,150 

16,350 

18,700 

6,500 

18,000 

10400 

משק ערבי 


בסיכומים אלה ניכרת השפעת שנות־הבצורת ב 1950/51 
וב 1952/53 . 

ייצור־פירות. פרי־הארץ העיקרי הוא פרי־ההדר. 
שטח הפרדסים, שהגיע כמעט ל 300,000 דונאם ב 1942 (בכ¬ 
ללם 156,000 דונאם, שהיו ברשותם של יהודים) ירד ל 130,000 
דונאם בקירוב ב 1950 . לירידה זו גרמו: במידה מועטת, הזנחת 
הפרדסים בימי מלחמת־העולם 11 , כשאי־אפשר היה לייצא 
את הפרי, ובמידה מרובה — חורבן הפרדסים הערביים בימי 
מלחמת־העצמאות. מתקומת־המדינה עד היום ( 1956 ) ניטעו 
פרדסים חדשים, וב 1953/54 הגיע השטח הכללי של הפרד¬ 
סים ל 164,000 דונאם. 

הבדלי הגובה והאקלים המרובים באיזורים השונים שבארץ 
מאפשרים גיוון מרובה במטעים. תכניות־הגטיעה, שעובדו אחר 
תקומת מדינת-ישראל, עדיין נמצאות בשלבי־ביצוע, ועד 
שתוכל הארץ לספק כמות מספקת של פירות ממינים הרבה, 
תעבורנה עוד כמה שנים. חלק גדול מן המסעים הנטושים׳ 
שבשנים הראשונות אחר תקומת-המדינה כמעט שלא נתנו 
פרי, היה נתון לתהליכי־השבחה שונים והוא עתיד להביא 
יבול ניכר. 


גידולו של הבצל היבש, שהיווה בעיה חמורה בשנים 
הראשונות לקיומה של המדינה ושהיה צורך להביאו מחו״ל, 
הלך ונתפשט בארץ עד שיבולו מאפשר הספקה שלמה. 

חשובה לא פחות מכמות־הירקות הכללית היא העונתיות 
בהספקת-הירקות. חלק גדול מן הירקות הטריים יש לשווק 
מיד אחר האסיף מאחר שלא כדאי לאחסנם. חדשי יוני—יולי 
הם החדשים, שהספקת־הירקות היא בהם מרובה ביותר (עד 
כדי פי 2 — 4 * 2 מן ההספקה בחדשים אחרים). לעומתם חדשי 
יאנואר-פברואר הם חדשי־השפל של הספקה ז(, בהם משווקת 
אך ס* מן הכמות המוצאת לשוק בחדשי־השיא. 

בעלי-חיים ותוצרתם. מספר ראשי־הבקר במשק 
היהודי עלה מ 0 מ 334 ב 1948 ל 78,000 ב 1954 • מספר הפרות 
החולבות במשק זה עלה מ 18400 עד 38,000 באותן השנים 
עצמן• ב 1948 היו בו כ 27,000 כבשים ועיזים! ב 1954 — 
כ 125,000 . מספר העופות עלה במשך שנים אחדות מ 1.3 
מיליון ליותר ם 2 מיליון• מספר זח נשאר בפועל ללא שי¬ 
נויים משנת 1956 ואילך. 

גידול דומה בבעלי-חיים היה גם במשק הערבי. מספרם 
של ראשי־הבקר במשק זה עלה ם 12,200 ב 1948 ל 23,500 


טבלה 6 . ייצור הסירות בשנות 1948 — 1954 (בטונות) 


1953/54 

1952/53 

1951/52 

1950/51 

1949/50 

1948/49 


551,300 

409.600 

404.350 

383.550 

304,000 

311,950 

ס״ה 

472,000 

3524)00 

349.550 

352450 

270.000 

272,750 

הדרים 

21,500 

13.500 

14.500 

2,700 

3,800 

10,700 

זיתים 

30,100 

22,200 

19,500 

13,350 

16450 

17,800 

ענבים 

11,300 

10,900 

8.200 

§5700 

24)00 

3,500 

באנאנות 

11,000 

6,000 

6.800 

3.500 

6450 

5,200 

נשירים 

5400 

5,000 

5,800 

5)650 

4,900 

2,000 

אחרים 


גידול -ה ירקות מותאם בדרך כלל לאיזורים השונים. 
הגורמים העיקריים המשפיעים על גידול־הירקות הם: קירבה 
לשווקים הראשיים (תל-אביב וחיפה) והתנאים הטבעיים 
בעונות מסויימות. 59% משטח־הירקות הם בשפלת־החוף 


ב 1954 , ומספרם של הכבשים והעיזים — ם 43,000 ב 1948 
ל 00 ( 1084 ב 1954 . 

התוצרת, שנתקבלה מחמדים של בעלי-חיים ב 1948/49 — 
1953/54 , מפורטת בטבלה 8 . 












חריע בנגב 






847 הפלפלה: החקלאות [כמדינת־ישראל] 848 


טבלה 7 . שיווק מאורגן של ירקות בטוגות 


1954 

1953 

1952 

1951 

1950 

1949 


183,310 

177,279 

161,977 

111,303 

99/659 

64,488 

כל הירקות 







מינים נבחרים 

45,503 

34,715 

27,272 

18,545 

17,021 

14,475 

תפ״א 

47,989 

37,300 

34,966 

21,561 

23,985 

13,767 

עגבניות 

15,389 

17,200 

16,747 

10,290 

11,618 

8,872 

מלםפונים 

10,953 

14,987 

8,199 

9,277 

6,857 

4,309 

גזר 

9,124 

6,726 

13,506 

4,899 

4,455 

3,010 

חצילים 

10,442 

19,100 

12,791 

11,933 

8,852 

5489 

כרובית 

5,245 

7,814 

4,690 

1,321 

346 

(ז) 

בצל־יבש 


טבלה 8 . ייצור מבעלי־היים בישראל 1948/49 — 1953/54 


1953/54 

1952/53 

1951/52 

1950/51 

1949/50 

1948/49 


146,600 

128,100 

119,250 

103,000 

92,200 

78,750 

חלב־פרות(באלפי ליטר) 

30,200 

23,900 

18,400 

15,000 

12,900 

7,200 

חלב כבשים ועיזים(באלםי ליטר) 

414,000 

369,000 

366,500 

391,500 

330,000 

245,500 

ביצים(באלפים) 

4,000 

2,800 

2,400 

2,225 

1,900 

2,000 

בשר־בקר (בטונות) 

1,600 

1,200 

950 

575 

480 

500 

בשר־צאן " 

9,300 

8,050 

7,000 

7,170 

7,375 

5,040 

בשר־עופות " 

9,000 

7,600 

7,850 

8,850 

6,170 

3,500 

דגים " 

470 

725 

600 

514 

420 

530 

דבש " 


מכונות חקלאיות. בד בבד עם פיתוחו של המשק 
החקלאי נתרבה בו מספרן של המכונות החקלאיות, במקום 
680 טראקטורים, שעמדו לרשות החקלאים ב 1948 , עמדו 
לרשותם בסוף 1954 3,415 . גם מספרן של שאר המכונות 
החקלאיות גדל במידה ניכרת, כפי שמשתקף מן הטבלה 
הבאה: 


טבלה 9 . 


1954 

1953 

1948 

מכונות חקלאיות 

1545 

1520 

400 

טראקטורים זחליליים 

1870 

1740 

280 

טראקטורים על גלגלים 

1175 

1120 

260 

קומביינים 

610 

570 

170 

מכבשים 


מבנה החקלאות היהודית. פרט למשק־ההדרים, 
המתבסס בעיקרו על שיווק הפרי, מושתתת החקלאות העב¬ 
רית ברובה על המשק המעורב. משקים אלה כוללים משלשה 
עד שמונה ענפים, שהמרכזיים שבהם הם ענפי־החי. לתופעה 
זו גרמה ביהוד השאיפה לקבל הכנסה גבוהה משטח מצומצם, 
שהרי המחסור בקרקע היה גורם רב־עדך בחקלאות העברית 
קודם תקומת־המדינה. משקים אלה היו תלויים באספקת- 
הגרעינים במשקים הערביים בארץ ובארצות השכנות, שייצרו 
עדפי־גרעינים למכירה. כך נוצרו משקים עבריים אינטנסי־ 
וויים בתוך סביבה חקלאית אפסטנסיווית׳ וכך אפשר היה 
לו, לחקלאי העברי, להתרכז בייצורם של מוצרי־משנה, 
כמו חלב, ביצים, וכד/ עם תקומת־המדינה וההתיישבות 
ההמונית החדשה, שבאה אחריה, גברה השאיפה להרחיב את 
יסודותיו של המשק החקלאי. מאזן המזונות והמספוא של 
המדינה מראה גירעון ניכר של מוצרי־היסוד ומחייב יבוא 
גדול של חיטה, גרעיני־מספוא, שמנים׳ סוכר, בשר, דגים 
וכותנה שנה־שנה. את כל המצרכים הללו אפשר לייצר 
בארץ׳ אך ייצור הגרעינים כרוך בבעיית המחסור בשטח, 
שאינה ניתנת בקלות לפתרון. מתוך שאיפה לדפוסי־משק, 


שיספקו למדינה את מוצרי־היסוד הדרושים לה, נעשו נסיו- 
נות שונים בגידולים חדשים. 

גידולים חדשים. שטחו של סלק־הסוכר, שהקיף 
300 דונאם של אדמת־בעל ב 1950/51 , הקיף כ 3,500 דונאם 
של אדמת־שלחים ו 500 דונאם של אדמת־בעל ב 1953/54 . 
מיבולים של 2 — 2 /< 2 טון לדונאם הגיעו ב 1955 ליבול של 
יותר מ 4 ו 5 טונות. הגורם העיקרי, שמנע התפתחות נוספת 
בגידולו של סלק־הסוכר, היה העדר של בתי־חרושת לסוכר. 
עד 1955 שימש סלק־הסוכר להפקת כוהל, שתצרכתו מוגבלת. 
ב 1956 התחילו שני בתי־חרושת. שנוסדו בארץ — אחד 
בעפולה ואחד (קטן יותר) ברמת־גן — להפיק סוכר. בעיה 
אחרת, שעלולה להכביד על פיתוחו של ענף־הסוכר, הוא 
יוקר הייצור של הסוכר המופק מסלק. החישובים האחרונים 
של ההוצאות הכרוכות בייצור זה מעוררים ספקות בנוגע 
לכדאיותו הכלכלית (בהשוואה למחירו של סוכר־היבוא). 
תעבורנה. כנראה, כמה שנים עד שיתגבר החקלאי על הבע¬ 
יות הכרוכות בכך ויוכל לעמוד בהתחרות עם סוכר־היבוא. 

שטח־הבטנים גדל מ 800 דונאם בשנת 1948/49 ל 41,000 
דונאם ב 1953/54 וליותר מ 60,000 דונאם ב 1954/55 . עד 
עכשיו שימשו הבטנים ברובם המכריע לאכילה. נעשה ניסיון 
מוצלח לייצא בטנים לאכילה לשוקי אירופה. אך גם גידולם 
של הבטנים, שנועדו לשמש תחליף לגרעיני-שמן של יבוא, 
עדיין כרוך בבעיה חמורה. לפי שעה עדיין מרובה הפרש 
המחירים בין הבטנים מגידולי־המקום ובין הבטנים וגרעיני- 
שמן אחרים, המובאים לארץ. 

הכותנה היא גידול חדש במדינה. שטח של 200 דונאם, 
שהוקצה לגידול נסיוני של כותנה, נזרע ב 1952/53 . לאחר 
שהתוצאות היו חיוביות עד להפליא הוגדל שטח־הכותנה 
ל 2,800 דונאם ב 1953/54 (בעיקר בבית־שאן) ולב 22,000 
דונאם ב 1954/55 . גידול זה, שהתחיל מכה שורש בחקלאות 
הישראלית, מבטיח תקוות מרובות. התוצאות שנתקבלו עד 





849 


ארץ־ישראל 


850 



ערה־כותנה בעסק ביודשאז 


עכשיו הן מעודדות ביותר, ויש להניח, שבזמן הקרוב תסופק 
כל תצרוכת הכותנה של הארץ מתוצרת עצמית. 

הספקת גרעיני־מספוא גדלה באופן ניכר ע״י גידול תירס־ 
כלאיים בהשקאה. שטחו גדל מ 300 דונאם ב 1948/49 ל 55,600 
ב 1954/55 . בשנה האחרונה היה היבול לדונאם 428 ק״ג 
בממוצע ארצי (בהשוואה ל 76 ק״ג מתירס־בעל). 

התעסוקה בחקלאות. ההתיישבות העובדת׳ הדו¬ 
גלת בעבודה עצמית, שואפת לחלוקת־עבודה פחות או יותר 
מאוזנת בין רוב חדשי־השנה — מה שמסייע לחקלאי ולבני- 
משפחתו לבצע את כל העבודה הדרושה. במשך השנים 
האחרונות נתרחב הייצור בהתיישבות העובדת, שנוסדה 
קודם תקומת־המדינה, מעבר לכושר־העבודה של המתיישבים 
והעבודה העכירה חדרה גם לתוכם. 


בסוף 1954 מנתה החקלאות הישראלית כ 50,000 יחידות- 
משק חקלאיות. בכלל היחידות החקלאיות בהתיישבות העו¬ 
בדת נמנות כל המשפחות החקלאיות במושבים ומחצית מספר 
המבוגרים בקיבוצים (מלבד אלה שמתפרנסים ממקורות- 
פרנסה בלתי-חקלאיים), בעוד שבמשק הפרטי נקבעת היחי¬ 
דה החקלאית לפי חישוב התעסוקה החקלאית למשפחה. 
בהתיישבות העובדת אין היחידות החקלאיות שוות־ערד 
מבחינה כלכלית. יש בהן משפחות, שעובדות ומרוויחות די 
צרכיהן, ויש בהן כאלו, שתוצאות־הייצור שלהן עדיין אינן 
מספיקות כדי מחייתן. חישובן של היחידות לפי ממדים 
כלכליים שווים הביא לכלל מסקנה, שקיימות כ 40,000 יחי¬ 
דות חקלאיות בעלות תעסוקה שלמה וההכנסה מספקת 
לקיומן. הפרש זה בין מספר יחידות־המשק הפיסיות לבין 
מספר יחידות־המשק הכלכליות נובע בעיקרו ממצבה של 
ההתיישבות החדשה, שב 1954 בוצעו רק כדי 50% מתכנית 
פיתוחה הכלכלי. 


טבלה 10 . 


החקלאי בסוף 1954 

מספר יחידות המשק 

יחידות 

כלכליות 

יחידות 

פיסיות 




התיישבות, ישה 



התיישבות קן ?ת 



משק פרטי 

39,875 

49,125 

ס״ה 


מספר ימי־העבודה, שהושקעו במשק החקלאי. 
מאחר שאין רישום רשמי של התעסוקה בחקלאות במשקים 
השונים׳ מובא כאן אומדן, שמתבסס על "נורמות" מקובלות 
וממוצעות לביצוע עבודות שונות בגידולים חקלאיים שונים. 
לפי חישוב זה מסתבר׳ שהמספר הכללי של ימי־העבודה 
שהושקעו בחקלאות הגיע ב 1952/53 ל 12.4 מיליון וב 1953/54 
ל 13.8 מיליון. 

הודות למזג־האויר הנוח, מאוזנת בישראל חלוקת־העבודה 
לפי החדשים יותר משהיא במדינות אחרות הרבה. חלוקת־ 
העבודה במשך חדשי־השנה משתנית משנה לשנה עם משקלם 
של הגידולים השונים בתוך המחזור הקבוע. טבלה 11 
מציינת את חלוקת־העבודה ב 1953/54 לגידולים של אותה 
שנה. אין היא מביאה בחשבון את עבודת האסיף של גידולים 
שונים מן השנה שקדמה לה׳ וכן אינה כוללת את העבודה 
בגידולים של אותה שנה, שנעשתה בפועל בשנה שלאחריה. 


טבלה 11 . חלוקת ימי־העבודה לפי החדשים במשק החקלאי היהודי בתשי״ד 

(באלפי ימי־עבודה) 


ספט׳ 

אוג׳ 

יולי 

יוני 

מאי 

אם׳ 

מארס 

סבר׳ 

יאנו׳ 

דצנד 

נוב׳ 

אוק׳ 

ס״ה 

הגידול 

424 

341 

631 

596 

477 

468 

347 

148 

156 

367 

533 

524 

5,012 

גידולי־שדה 














בהשקאה 

212 

267 

215 

238 

191 

380 

604 

603 

501 

201 

128 

209 

3,749 

מטעים בהשקאה 

21 

21 

21 

21 

21 

18 

18 

9 

9 

14 

18 

21 

212 

בריכות־דגים 














גידולים של 

6 

92 

244 

196 

136 

306 

52 

55 

76 

39 

94 

132 

1,428 

שדה־בעל 

8 

130 

75 

110 

93 

117 

102 

128 

61 

21 

121 

146 

1,112 

מטעי־בעל 

173 

171 

171 

192 

192 

211 

211 

211 

192 

191 

191 

192 

2,298 

בעלי־חיים 

844 

1,022 

1,357 

1,353 

1,110 

1,500 

1,334 

1,154 

995 

833 

1,085 

1,224 

13,811 

ס״ה 





851 


הכלכלה: החקלאות [במדינת־ישראל] 


852 



מטעי־טאבאה בעמקו של נחל־עירח (ואדי ערה) 


מטבלה 11 יוצא, שחודש־השיא בחקלאות היה אפריל. 
בחודש זה נעשות עבודות הרבה, ובכללן האסיף של גידולי- 
הבעל וגידולי־האביב בגן־הירק) כמו־כן קוטפים באפריל 
חלק מן ההדרים (את הוואלגסיה). יאגואר, פברואר ומארם 
הם חדשי־השפל במשק החקלאי, וענף הפרדסנות מספק 
50% — 40 מכלל העבודה, המבוצעת בחדשים אלה. 

כדי להשלים את התמונה של חלוקת־העבודה במשך 
השגה כדאי לאמוד את הקפה של העבודה השכירה וחלוקתה 
במשל השנה. הטבלה הבאה מציינת (ב%) את משקלה של 
עבודה זו בכלל העבודה החקלאית, שבוצעה בכל חודש. 


העבודה השכירה מתרכזת בעיקרה בקטיף־ההדרים, 
הנעשה בחדשי-החורף. בחדשים אלה היא מהווה 56% — 42 
מכלל העבודה הנעשית בחקלאות. בעונת־הקיץ (יוני— 
אוגוסט) עובדים השכירים באסיף של שאר הגידולים. 

עם שינוי ההרכב של הגידולים במשק החקלאי (וביחוד 
עם התפשטות שטחי־הגידול של הבטנים, הכותנה וסלק- 
הסוכר), תגדל הדרישה לעבודה בחדשי־הקיץ מכפי שהיתה 
ב 1953/54 . 

המחירים בחקלאות. — א. מחירים למוצרים 
חקלאיים.—כלכלת־ישראל ב 20 השנים האחרונות הושפעה 
מאוד מעליית־המחירים. מ 1935/40 עד היום עלו המחירים 
הרשמיים למיצרכים חקלאיים כמעט פי עשרים והמחי¬ 
רים הבלתי־רשמיים כמעט פי שלושים. תופעה זו השפיעה 


על עליית־המחירים בכיוון אחיד בשלבי הייצור והשיווק 
השונים. 

טבלה 13 מראה את תנועת־המחירים בשנות קיומה 
של המדינה בהשוואה למחירים של 1935/40 . 

תנועת המחירים בין 1952/53 ו 1953/54 מעידה על תחילת 
עצירה במירוץ של המחירים. במחיריהם של כמה מיצרכים, 
כגון תפ״א, ירקות. ענבים וחלב. באה אף ירידה מסויימת 
במחירים. תופעה זו השפיעה על רמת-המחירים בשלבי- 
הייצור השונים. מן הממוצע של המחירים למיצרכים נבחרים 
אגו למדים, שהתייקרות המיצרכים בין 1952/53 ו 1953/54 


עלתה ב 7.8% לחקלאי, 12.9% לסיטונאי ו 14% לקמעוני. 
עליית המחירים בשיעורים אלה לא היתד. שווה לכל מיצרך, 
אך התאימה למוצרים העיקריים. כמו ירקות, תפ״א. ביצים 
וחלב. ההבדל העיקרי ברמת־העליה במחירים בין החקלאי 
והסיטונאי נבע מעליית מחירי־ההובלה (עד כדי 25% ) 
באותן השנים. נוסף על כך עלה שכר־העבודה של כל המט¬ 
פלים בקבלת־התוצרת בהתאם למדד יוקר-המחיה. 

ב. המחירים של המרי הייצור החקלאי. הכנסתו 
של האיכר אינה תלויה רק במחירים, שהוא מקבל בעד 
המיצרכים שהוא מייצר, אלא גם במחיריהם של החמרים. 
הדרושים לו לייצורם של מיצרכים אלה. טבלה 14 מראה 
את המחירים של התמרים העיקריים המשמשים לייצור חקלאי 
מ 1935/40 עד 1953/4 . 


טבלה 12 . אומדן הדרישה לעבודה שכירה בתשי״ד 
(באלפי ימי-עבודד.) 


סם׳ 

אוג׳ 

יולי 

יוני 

מאי 

אפר׳ 

מארם 

פבר׳ 

יאנ׳ 

דצמ ׳ 

נוב׳ 

אוק׳ 

סיד. 


301 

397 

417 

416 

288 

618 

678 

642 

495 

285 

389 

524 

5,450 

ימי־עבודה 














% מכלל 

36 

30 

31 

31 

26 

42 

51 

56 

50 

34 

36 

43 

39 

ימי־העבודה 





853 


ארץ־ישזראל 


854 


טבלה 13 . מחירים למיצרכים חקלאיים במשק היהודי 


(בפרוטה לק"ב; בסוגריים: מחירים לא־רשמיים) 


1953/54 

1952/53 

1951/52 

1950/51 

1949/50 

1948/9 

הממוצע 
ל 1935 — 1940 

המיצרד 

200 

165 

110 

68 

47 

53 

9 

חיטה 

(200) 100 

(160) 90 

(125) 75 

(80) 40 

(50) 27 

(50) 27 

6.5 

שעורר. 

(200) 110 

(160) 90 

(125) 75 

(80) 40 

(60) 33 

(60) 33 

6.5 

תירם 

(220) 120 

(250) 130 

(125) 100 

(180) 70 

(150) 60 

(100) 50 

6 

תס״א 

(100) 115 

(180) 130 

(250)110 

(180) 90 

(150) 75 

(100) 60 

7.5 

ירקות 

(720) 400 

(600) 330 

(280) 210 

(270) 150 

(140) 135 

140 

145 

באנאנות 

(650) 310 

( 800 ) 350 

(600) 260 

(250) 110 

(200) 90 

(160) 95 

8.5 

ענבים 

(1000) 660 

(1200) 660 

(1350) 500 

(800) 170 

(600) 115 

(400) 100 

145 

סירות נשירים 

205 

230 

155 

80 

70 

65 

10.5 

חלב 

(2400)1300 

(3000) 1000 

(2000)750 

(1000) 420 

(1000) 420 

(750) 420 

72 

ביצים 

(4500) 1550 

(4000) 1400 

(2500) 950 

(2500) 550 

(2000) 550 

(1500) 450 

38 

בשר־בקר 


טבלה 14 . המחירים של מיצרכי האספקה החקלאית במשק היהודי 
(בפרוטה לקיג! בסוגריים: מחירים בלתי־רשמיים) 


1953/54 

1952/53 

1951/52 

1950/51 

1949/50 

1948/49 

1935/40 

המיצרך 

100 

80 

60 

40 

40 

45 

8 

זבל כימי(ממוצע) 
טראקטור 

3800 

3000 

1500 

1000 

1000 

1000 

150 

(שעת־עבודה) 

עבודה שכירה 

5500 

4200 

3600 

2300 

2000 

1750 

200 

(יום־עבודה) 

מים (איזור־ 

(10) 24 

20 

17 

14 

11 

9 

2.5 

החוף)• ממ״ק 

(225) 150 

(180) 100 

(140) 85 

(90)45 

(55)30 

(55) 30 

7.2 

שעורה 

(225) 150 

(180) 100 

(140) 95 

(90)45 

(65) 36 

(65)36 

7.2 

תירם 

(120) 70 

(80) 40 

(60) 30 

(40)22 

(35)22 

24 

5 

סיבים 

(160) 100 

(120) 65 

(90) 50 

(70)45 

(55)40 

40 

8 

כוספה (בטנים) 
אבקות־חלב ובשר 

(225) 175 

(160) 75 

(160) 110 

(120) 70 

(120) 75 

65 

14 

ממוצע 


* מחיר־הסים באיזור־החוף הוא סן הנמוכים ביותר: בזומור־הצסון. בנגב ובגליל מחיר־המים גבוה פי 2 — 3 ממחירם באיזור־החוף. 


מטבלה 14 אנו למדים. שתנועת המחירים של המרי־ 
הייצור דומה לזו של מחירי המוצרים החקלאיים. 

ג. סובסידיות לחקלאות. כדי להשלים את תמונת 
המחירים בחקלאות יש לשים לב לתמיכות, שניתנו לחקלאות 
באופן ישיר (לחקלאים) או עקיף (לצרכנים), וכן בצורת 
הקלות שונות בתקציב ובאשראי (שקשה להעריכן במונחים 
כספיים). בטבלה 15 מובאים סכומי־התמיכות, שניתנו 
לחקלאות בשנות 1952/53 , 1953/54 ו 1954/55 . ב 1952/53 
הגיעו תמיכות אלו ל 3.4 מיליון ל״י(שהיוו כ 3% מן ההכנסה 
הכוללת של החקלאות), ב 1953/54 ל 10.5 מיליון ל״י (או 
לכ 6% מן ההכנסה הכוללת של החקלאות), וב 1954/55 — 
ל 15.9 מיליון ל״י (או ליותר מ 6% מן ההכנסה הכוללת של 
החקלאות). 

הכנסה מחקלאות. טבלה 16 מראה את ערך 
הייצור החקלאי הכולל משנת 1948/9 עד 1953/4 במחירים 
של 1948/9 . 

הערך המוסף. כדי להגיע לידיעת הערך המוסף 
בחקלאות, יש לנכות מערד הייצור הכולל את ערכיהם של 
הגורמים המשתתפים בייצור זד" שמקורם בענפי־כלכלה 
אחרים. חישוב כללי מדוייק של ערכים אלה עדיין לא נעשה. 
מרכז פאלק למחקר כלכלי בישראל הכין אומדן ראשון שלהם 


הפירוט 

לפי 

לשנת 1952 , והגיע לסכום של 57 מיליון ל״י 
כלהלן: 

11 מיליון ל״י 


1 . מזון לבעלי־חיים . 

77 

// 

7 


2 . מים להשקאת . . 

>> 

77 

6 


3 . חסרי־אריזה . . 

77 

77 

5 


4 . זבלים . . . . 

77 

7 / 

4 


5 . הובלה . . . . 

// 

77 

4 


6 . תיקוני מכוניות 

// 

77 

3 


7 . שסני־סיכה וחשמל . 

77 

77 

1 


8 . חמרי־הדברה . . 

77 

" 

1 


9 . זרעים . . . . 

77 

77 

1 


10 . ביטוח, סיסים ושונות 

14 " " 

57 מיליון ל״י 

מחודשת . . 

ס״ה 

11 . הפחתות לסי הערכה 


לפי אומדן זה, מגיע ערכם של הגורמים מענפי־כלכלה 
אחרים המשתתפים בייצור החקלאי לכ 33% מערד ההכנסה 
הכוללת. מכאן שהערך המוסף בחקלאות מסתכם בשני שלי¬ 
שים מערכו הכללי של הייצור. 

הכנסת החקלאי. ההבדלים בין החקלאים מבחינת 
רמת־התפתחותם, כושר־עבודתם ומצב־משקם משפיעים על 
ההכנסה הכוללת והנקיה שלהם. בתחום זה בולט באופן כללי 
בישראל ההבדל בין ההתיישבות, שהוקמה קודם ייסוד־ 
המדינה, ובין ההתיישבות, שהוקמה אחר ייסודה. התיישבות 











855 


הכלכלה: החקלאות [כמדינודישראל] 


856 


טבלה 15 . תמיכות לחקלאות (באלפי ל״י) 


1954/55 

1953/54 

1952/53 

המיצרך 

הסכום 

המטרה 

הסכום 

המטרה 

הסכום 

המטרה 

1,236 

התיישבות חדשה 

348 

התיישבות חדשה 

1407 

התיישבות חדשה 

ירקות 

486 

קרן־המינימום 

287 

קרן־המינימום 




218 

עגבניות ליצוא 

146 

עגבניות ליצוא 




1,024 

לצרכנים 

95 

לצרכנים 

— 


תפ״א 

68 

התיישבות חדשה 

62 

התיישבות חדשה 

— 


זיתים 

24 

התיישבות חדשה 

— 

— 

— 

— 

באטאטות 

50 

התיישבות חדשה 

— 

— 

— 

— 

סאבאק 

342 

ליצוא 

45 

ליצוא 

— 

— 

בטנים 

15 

ליצוא 

— 

— 

-- 

— 

ענבים 

2 

ליצוא 

— 

— 

— 

— 

פרחים 

3,840 

ליצרנים 

2,903 

ליצרנים 

379 

ליצרנים 

חלב 


הפרשים של שערי־ 


הפרשים של שערי־ 


הפרשים של שערי־ 

מס&וא 

4,782 

החליפים 

4,840 

החליפים 

1,320 

חליפים 



הפרשים של שערי־ 


הפרשים של שערי־ 

— 


זבל כימי 

3,204 

החליפים 

1,060 

החליפים 




564 

לייצור מקומי 

342 

לייצור מקומי 



// // 

— 

— 

— 

— 

296 

ליצרנים 

חריש בנגב 

4 

באילת 

5 

באילת 

— 

— 

דיג באילת 

8 

שיווק 

— 

— 

— 

— 

דיג באילת 

12 

הכשרת־דייגים 

— 

— 

— 

— 

דיג באילת 


— 

437 

לצרכנים 

— 

— 

מיצרכים שונים 

15,879 

ס״ה 

10,570 

ס״ה 

3,402 

ס״ה 



טבלה 16 . ערד הייצור החקלאי הבולל במחירי 1948/49 (באלפי ל״י) 


1954/55 

1952/53 

1951/52 

1950/51 

1949/50 

1948/9 

הענף 

97,772 

81,446 

75,247 

61,189 

58,154 

44.413 

ס״ה 

21,650 

16,730 

16,133 

7,951 

10,396 

6,698 

גידולי־שדה 

14,303 

13,085 

11,353 

9,105 

8,041 

5,338 

ירקות ותפ״א 

6,845 

5,358 

5,130 

2,661 

2,814 

3,252 

פירות 

12,859 

9,507 

8.011 

8,402 

7,459 

6,924 

הדרים 

14,658 

12,735 

11,549 

9,900 

8,768 

7,213 

חלב 

11,421 

10,147 

10,079 

10,766 

9,018 

6,663 

ביצים 

110 

167 

139 

96 

98 

123 

דבש 

7,188 

6,016 

5,201 

5,144 

5,152 

3,775 

בשר 

4,073 

3,439 

3,552 

3,303 

2,744 

1,584 

דגים 

982 

1,012 

1,094 

1,411 

1,592 

1,433 

שינוי באינוונטאר 

3.683 

3,250 

3,006 

2,450 

2,072 

1,410 

שונות 


חדשה זו, שאין בידה לא אמצעי־ייצור מספיקים ולא הכנסה 
חקלאית מספקת, מפגרת הרבה ברמת הייצור וההכנסה אחר 
ההתיישבות שקדמה לה. 

מחקרים מקיפים על מצבם של החקלאים בישראל עדיין 
לא נעשו. ב 1954 נבדק מצב־החקלאות במושבים מבוססים. 
ממחקר זה יוצא׳ שב 1952/3 נעה ההכנסה השנתית הכוללת 
למשפחה במשקים שבוקרו ע״י החוקרים בין 7,243 ל״י 
ל 17,218 ל״י והגיעה בממוצע ל 8,940 ל״י. ההכנסה השנתית 
הנקיה למשפחה חקלאית נעה בין 1,977 ל״י ל 5,737 ל״י, 
והגיעה בממוצע ל 2,920 ל״י. היחס בין ההכנסה הכוללת ובין 
ההכנסה הנקיה נע בין 27% ו 49% (לפי טיפוסי־יהמשק 
השונים) והגיע בממוצע ל 33% בקירוב. 

סקר נוסף, שנערך במשקים מובחרים של ההתיישבות החד¬ 
שה לשנת 1953/54 , מראה על שוני בהכנסה השנתית הנקיה 
למשפחה, שנע בין 500 ל״י ל 4,500 ל״י. חקירה, שנערכה 


ביחס ל 80% מן הקיבוצים ב 1951/52 , גילתה תנודה מ 3.220 
ל״י ליום־עבודה פרודוקטיווי בקיבוצים צעירים עד 5.100 
ל״י ליום־עבודה בקיבוצים וותיקים. הממוצע המשוכלל 
באותה שנה הגיע ל 4.220 ל״י ליום־עבודה פרודוקטיווי. 

השקעות, אשראי והחוב בחקלאות.—א. השקעות. 
התפתחותה של החקלאות בשנות קיומה של המדינה היתד. 
מרובת־ממדים ומרובת־תנופה. יותר מ 400 כפרים מכל 
צודוודההתיישבות נוסדו ב 7 השנים הללו (לעומת כ 290 
כפרים, שהוקמו ב 60 — 70 השנים שקדמו להן). מפעלי* 
ההשקאה נתרחבו ושטחה של אדמת־השלחים גדל פי שלושה. 
כדי להגיע להשגים אלה נדרשו השקעות מרובות במטבע 
מקומי וזר. הממשלה (בעזרת תקציבי־פיתוח) והסוכנות 
היהודית (באמצעות המחלקה להתיישבות) היו גורמי 
ההקצבה וההפעלה העיקריים, וביחד תרמו כ 70% מכלל 
ההשקעות, שנעשו בחקלאות במשך תקופת קיומה של 



857 


ארץ־ישראל 


858 


המדינה. הסוכנות היהודית מוסיפה לפעול בגורם מיישב: 
היא דואגת להקמתם של ישובים חקלאיים חדשים, מטפלת 
בהם והדריכה אותם עד שלב מסויים, שבו יבול המשק 
להתקיים בכוח עצמו ובסיוע השגרתי של משרד־ההקלאות. 
גם בתקופת־הטיפול שלה בהתיישבות החדשה מקבלת הסוכ¬ 
נות היהודית עזרה מתקציבי־הפיתוח הממשלתיים. נוסף על 
ההקצבות הישירות, שהיא נותנת לישובים החדשים, מש¬ 
תתפת הסוכנות בשותף בחברת "מקורות" ובמפעלים איזו׳־ 
ריים או ארציים אחרים. תקציב־הפיתוח של הממשלה מסייע 
(ע״י מתן הלוואות) לחברת "מקורות" ולמפעלי-מים איזר 
ריים אחרים. בתקציב זה מסתייעים גם המשקים הוותיקים 
במאמציהם להרחבת ייצורם החקלאי. במו־כן מסתייע המשק 
החקלאי בהלוואות באנקאיות, שניתנות עפ״ר לזמנים קצרים. 
שאר בספי־ההשקעה באים מחסכונותיהם של המתיישבים 
ומקרנותיהן של התנועות השונות. 

חלוקת ההשקעות לפי מקורות־ההון ניתנת בטבלה 17 . 


שרובן של השקעות אלו ניתנו למפעלי־השקאה ממלכתיים, 
שמספקים מים בעיקר להתיישבות החדשה. החקלאים החד¬ 
שים עדיין רחוקים ברובם ממצב, שבו יובלו להתקיים בכוחות 
עצמם, ועל אחת במה וכמה שאין בכוחם לפרוע חובות מסוג 
זה. עם זה יש לציין שני דברים נוספים: א) רוב ההשקעות 
בחקלאות נעשה בשעה שערכה של הלירה הישראלית היה 
נמוך. בעוד שערך ההשקעות לפי מחירי 1954 מגיע ל 1x507 
מיליון ל״י, הושקעו למעשה רק 489 מיליו׳ן ל״י. אילו היו 
מחשבים את ערך ההשקעות לפי מחירי 1954 , היה גדל חלקו 
של ההון העצמי בבל המימון עד כדי 50% בקירוב — 
בהשוואה אל הערך הנומינאלי של החוב. משמעו של הבדל- 
מחירים זה הוא שבפועל בוטלו כ 50% מן החוב ע״י הפחתת 
ערך הל״י במשך 6 השנים האחרונות. 

ב) רוב ההשקעות׳ שנעשו בהתיישבות החדשה, במפעלי- 
ההשקאה, בשיכון ובהרחבת־הייצור, ניתנו בהלוואות לזמנים 
ארוכים ובריבית נמוכה. 


טבלה 17 . ההשקעות בחקלאות בשנות 1949 — 1954 לפי המממנים, במחירים שוטפים 

(במיליוני ל״י) 


1954 

1953 

1952 

1951 

1950 

1949 

המממן 


58.4 

32.8 

22.6 


15.8 

תקציב־הפיתוח 


32.5 

21.3 

10.5 


2.7 

הסוכנות היהודית 

3.4 

3.9 

3.3 

2.3 

13 

2.7 

קק״ל 

0.6 

9.1 

5.6 

1.8 

4.0 

2.7 

באנקים(הון עצמי) 

3.6 

0.7 

— 

1.5 

0.5 

2.7 

אגודות שיתופיות(הון עצמי) 

0.8 

0.8 

0.7 

0.7 

0.6 

0.5 

קרנות של זרמי־ההתיישבות 

15.0 


8.0 

6.5 

3.9 

2.0 

מימון עצמי של החקלאים 

12.0 


9.0 

7.0 

3.5 

2.0 

ספקים 

147.6 

125.4 

80.7 

52.9 

52.5 

21.1 

ס״ה 


מטבלה זו אנו למדים, שחלקו של תקציב־הפיתוח 
בהשקעות חקלאיות הגיע ל 45% מהשקעות אלו ושל תקציב- 
הסוכנות ל 27% , של באנקים ואגודות שיתופיות — ל 9% , 
של המימון העצמי(בצירוף הקרנות) — לב 10% ושל הספ¬ 
קים —ל 9% . 

טבלה 18 מראה את חלוקת־ההשקעות לפי יעודן הכלכלי 
ובמחירים יציבים. 


טבלה 19 מפרטת את החוב החקלאי לפי סוגי־ההת- 
יישבות והמממנים. 

שיווק והספקת־מזונות. השנים הראשונות לקיומה 
של המדינה היו שנים של מחסור. הייצור החקלאי פיגר אחר 
גידול האו׳כלו׳סיה, שעלה וגבר עם העליה ההמו׳נית. ושנים 
אלו היו גם שנים של קיצוב ופיקוח חמורים. שנת 1953/54 
יכולה להיחשב כשנה של מפנה לטובה בתחומים אלה. במקום 


טבלה 18 . ההשקעות בחקלאות 1949 — 1954 לפי מחירי 1954 

(במיליוני ליי) 


ס״ה 

1954 

1953 

1952 

1951 

1950 

1949 

מטרת־ההשקעה 

259.4 

66.6 


57.8 

34.6 

22.6 

11.4 

השקאה 

232.0 

27.8 


30.0 


39.9 

34.6 

התיישבות חדשה 

127.6 

14.0 


12.0 


37.3 

17.3 

הרחבת הייצור 

165.8 

20.5 

23.6 

26.5 

50.3 

26.0 

18.9 

הון חוזר 

61.0 

7.5 

16.8 

10.7 

14.2 

9.6 

2.2 

שונות 

161.6 

14.0 

14.9 

14.4 

20.0 

66.4 

31.9 

שיכון 

1,007.4 

150.4 

168.9 

151.4 

198.6 

201.8 

116.3 

ס״ה 


ג אשראי וחוב חקלאיים. בפי שנראה מסכומי- 
ההשקעות מיוסדת החקלאות הישראלית בעיקרה על בסף 
זר: תקציבים, הלוואות וכידב. ההון העצמי תופס אך אחוז 
מצומצם מערבו הכללי של המשק. מן התקציבים וההלוואות, 
שהוזרמו לחקלאות משנת תקומתה של המדינה ואילך, 
הוחזר רק חלק מועט בלבד. תופעה זו׳ מוסברת ע״י העובדה, 


תקופה של מחסור-בירקות באה תקופה של שפע ועדפים 
עונתיים בירקות, בחלב ובחלק מן חפירות. עם הגדלת הייצור 
החקלאי וריבוי המטבע הזר ברשותה של המדינה, התחיל 
שיחדור מודרג מנטל הפיקוח והקצבת־המיצרבים. מספר 
המנות הקצובות פחת וב 1954 נשארו למעשה אך 8 מצרכים 
שניתנו בחלוקה, והם: תה, קפה, סובר, ריבה. קמח, שמן, 









859 


הכלכלה: החהלאות [כמדינת־׳־שראל] 


860 



מס־ה זיתיב על־-ד רמלה 



861 


ארץ־ישראל 


862 


טבלה 19 . חוב החקלאות לסוף 1953 
המממנים 


ס״ה 

חוב 

קרנות־ 

באגקים, ממשלה וחברות 

הסוכנות 

הממשלה 

החייבים 

פיתוח 

הזרמים 

לזמן קצר 

לזמן ארוך 

היהודית 

(לשיכון) 

109.3 

23.1 

30 

14.9 

8.7 

31.6 

8.0 

קיבוצים 

20.4 

5.0 

0.3 

5.1 

3.1 

6.9 

— 

מושבים ותיקים 

79.5 

7.0 

— 

1.5 

1.5 

44.1 

ג 25.4 

מושבים צעירים 

6.7 

1.5 

— 

1.5 

1.0 

2.7 

— 

מעמד בינוני 

22.2 

4.0 

— 

12.0 

6.2 

— 

— 

מגדלי הדרים 

9.5 

4.0 

— 

2.0 

3.5 

— 

— 

אחרים 

247.6 

44.6 

3.3 

37.0 

24.0 

85.3 2 

33.4 

ס״ד, 


1 חוב זה נזקף ע״ח המתיישבים כחום לסוכנות. 

2 נוסף על כך השקיעה הסוכנות כ 24.7 מיליון ל״י בחברות־השקאה, בי״ס חקלאי, כבישים וכיו״ב. 


מארגארינה וקטניות (וכן נמשכה חלוקה זעומה של בעזר, 
דגים וביצים, שנמצאו בכמויות מרובות גם בשוק החפשי). 

ירקות. ענף הירקות היה הענף הראשון, שהדביק 
בייצורו את גידול־האוכלוסיה. גידול־ירקות, שהוא קל־ביחם 
ואפשרי למעשה בכל איזורי־הארץ, נעשה הענף העיקרי 
בהתיישבות החדשה. אך גידולם של ירקות־האביב בשטחים 
גדולים ביותר הביא לידי הצפת־השוק, עדפים, ירידת מחירי־ 
הירקות וסבל לחקלאים. כדי למנוע זעזועים קשים במחירי־ 
הירקות הוקמה ע״י משרד־החקלאות קרן למחירי־מינימום 
לירקות. תפקידם הראשון של מנהלי קרן זו הוא לקבוע 
מחירי־מינימום לירקות שונים בכל עונה. גובה־המחיד נקבע 
עפ״ר באופן שיהא בו כדי להבטיח הספקה סדירה של השוק 
ולכסות, לכל הפחות, את הוצאוודהייצור המינימאליות. הקרן 
גבתה מס מכל הירקות, שהגיעו לשווקים המאורגנים וגם 
קיבלה תמיכה ישירה מן הממשלה. הכנסותיה של קרן־המיני־ 
מום משעת ייסודה באפריל 1952 עד סוף 1953 הגיעו ל 1.3 
מיליון ל״י(ומהם כ 300,000 ל״י מתמיכת־הממשלה). מסכום זה 
הוציאה הקרן כ 900,000 ל״י על תמיכה לחקלאים כשמחירי־ 
הירקות היו ירודים. היא פועלת בעיקר בתקופות, שיש בהן 
עדפים, וע״י פעולתה היא מחלשת את זעזועי־המחירים. 
בדרך כלל עברה תקופת־השפע בלא זעזועים קשים, ורק 
בתקופות קצרות נצטברו עדפים, שקשה היה למנעם. 

חלב. ב 1951 ו 1952 הגיע השיווק החדשי של חלב 
ל 5 — 8 מיליון ליטר, ולעומת זה הגיע ליותר מ 10 מיליון 
ליטר בחדשי מארס, אפריל ומאי 1954 . ייצורו של החלב 
ושיווקו נתונים לתנודות עונתיות, שהן קבועות פחות או 
יותר! חדשי־השיא הם מארס—יוני, ואילו שאר החדשים הם 
חדשי שפל יחסי. 

מסוף שנח 1951 נסתייעו תצרוכת־החלב ותוצרת־החלב 
ביבוא של אבקת־חלב׳ שמשמשת בעיקר למוצרי־חלב כגון 
לבניה, לבן, גבינות רכות וכיו״ב. אך בשנים הראשונות 
לקיומה של המדינה השתמשו באבקת־חלב גם לשם הגדלת 
הכמות של חלב־השתיה. ב 1951 היו 25% מחלב־השתיה 
מורכבים מאבקת-חלב. ב 1952 עלה חלקה של אבקת־החלב 
בחלב־השתיה ל 28% , ב 1953 ירד ל 18% וב 1954 ל 5% בלבד. 
השימוש באבקת־חלב רווח בעיקר בחדשי־השפל הנזכרים. 
אפשר להניח, שהעירבוב של אבקת־חלב בחלב־השתיה ייפסק 
בשנים הבאות. 

הכמויות של אבקת־החלב, שהובאו לשם שימוש בתוצרת־ 
חלב ובחלב־שתיה, היו כלהלן: 


5,869 טון 

1951 

" 5,572 

1952 

" 5,576 

1953 

" 5,025 

1954 


ביצים. ענף־הלול נמצא תחת פיקוח מתמיד במשך כל 
זמן קיומה של המדינה. סיבת־הדבר: תלותו הגמורה ביבוא־ 
מספוא. הדרישה לביצים, שהיא מרובה מאוד בישראל, הביאה 
לידי הרחבתו של ענף־הלול מחוץ לתחומי המסגרת המבו¬ 
קרת. הגדלת ייצור הגרעינים ויבואם איפשרו את התפתחותו 
של הענף, ושוק־הביצים החפשי היווה למעשה ב 1953/54 
כ 30% משוק־הביצים הכללי. 

פי ר ן ת. ייצור־הפירות פיגר מאוד אחר צרכיה של 



סנדל לאיחסון־גרעינים, נעז 




863 


הכלכלה: החקלאות [כמדינת־ישראל] 


864 


האוכלוסיה בשנות-קיומה הראשונות של המדינה מחמת 
הנזקים׳ שנגרמו למטעים בתקופודהמלחמה, הזנחה׳ וכיו״ב. 
אך מעט־מעט הלכה וגדלה הספקודהפירות. ההדרים כיסו 
את התצרוכת המקומית אף בשנים הראשונות לקיומה של 
המדינה, בעוד ששאר מיני־הפירות עדיין הם רחוקים מלספק 
תצרוכת זו בכל העונות. ב 1953/54 היה שפע יחסי של ענבים 
ושזיפים בעונות־השיא, ומחירם של פירות אלה ירד ב 30% 
משהיה ב 1952/53 . מחירם של תפוחי־עץ עדיין הוא יקר 
וכמותם מועטת. 

המיצרך העיקרי של היצוא היה ונשאר פרי־ההדר. אחר 
מלחמת־העצמאות, שבה נהרס חלק גדול ממטעי־ההדר, 
התחיל ענף זה מתפתח מחדש. טבלה 20 מציינת את 
היצוא של פרי-ההדר מ 1947/48 עד 1954/55 וכן את יצוא־ 
השיא בתקופת השלטון המאנדאטורי (ב 1938/39 ), שהגיע 
ל 15 מיליון תיבות. 


טבלה 20 . שיווק פרי־הדר מישראל 
(בתיבות) 


15.319.437 

1938/39 

9.918.083 

1947/48 

3.895.227 

1948/49 

4.221.610 

1949/50 

4.185.117 

1950/51 

3.098.920 

1951/52 

5.323.122 

1952/53 

8.137.049 

1953/54 

7.061.617 

1954/55 


היצוא ב 1953/54 מהווה בפועל את היצוא המאכסימאלי 
מתנובת הפרדסים הקיימים. ליצוא נוסף אפשר לצפות רק 
ב 1959/60 , כשהמטעים החדשים יתחילו ליתן פרי. 

היבוא והיצוא בחקלאות והספקת־מזון. 
טבלה 21 מסכמת את יבוא המזונות והחמרים לייצור חקלאי, 
וכן את היצוא החקלאי בשנות קיומה של המדינה: 


מטבלה זו אנו למדים, שיבוא־המזון בכל השנים הנזכרות 
נשאר שווה בערכו. הגורם העיקרי לכך היא תלותה של 
הארץ ביבוא של חיטה ודגנים לתצרוכת. יבוא־החיטה גדל 
עם גידולה של האוכלוסיה. בשנים האחרונות ירד מחיר- 
החיטה — מה שהשפיע על הערך הכולל של יבוא־המזון. 
יבוא הבשר והדגים ירד במשך השנים הנ״ל הן בכמות והן 
במחיר. ירידה זו באה ע״ח הקטנת המנות הקצובות, שהרי 
הייצור המקומי של בשר ודגים לא החליף את היבוא במלואו. 
היבוא של מצרכי־חלב ירד ב 1951 וב 1952 , ועלה שוב ב 1953 
ו 1954 כתוצאה מעדפי-המזון, שנתקבלו מאה״ב. מחירי השמן 
והסוכר ירדו ב 1954 , ועם זה נצטמצמה במקצת כמותם. היבוא 
של חמרי־מזון אחרים עלה במשך אותן השנים עצמן מחמת 
השינויים, שבאו בהרכבם של המרים אלה (כך, למשל, הובאו 
במקום שמן זרעי־שמן). יבוא המספוא ירד בשנים האחרו¬ 
נות, אך עדיין הוא ניכר. המקנה בארץ גדל, ועדיין אין בכוחו 
של הייצור המקומי לספק את כל התצרוכת. 

תצרוכת הדלק עלתה עם התרחבותם של שטחי- 
ההשקאה ועם גידולו של הייצור החקלאי, אך מחיר הדלק 
ירד בשנים האחרונות, ומכאן ההקפאה, שבאה בערך היבוא 
של הדלק לצרכי־החקלאות. 

השפעתה של החקלאות על מאזן־התשלומים. 
לשיפורו של מאזן־התשלומים של הארץ יכולה החקלאות 
לתרום בשתי דרכים: א. ע״י הגברת היצוא החקלאי, בעיקר 
של הדרים! ב. ע״י צימצום היבוא של מצרכי־מזון וסיבים. 

אין במדינה שטח־אדמה במידה, שיוכל לספק את כל 
התצרוכת של הארץ בחיטה ודגנים. נראה הדבר, שגם בתנאים 
של פיתוח חקלאי שלם, יהא צורך ביבוא מסויים של גרעי¬ 
נים. המאמצים האחרונים בפיתוחה של החקלאות מכוונים 
להרחבתו של הייצור המקומי בגידולי שמן, סוכר וכותנה. 
אע״פ שהתוצאות הראשונות משביעות רצון מבחינה אגרו- 
טכנית, קיימים קשיים, שנובעים מהוצאות־הייצור המרובות. 
כל עוד לא התגברה החקלאות על בעיה זו הכרוכה בייצור 


טבלה 21 . יבוא ויצוא של מזון לייצור חקלאי מ 1948 עד 1954 
(במיליוני דולארים) 


1954 

1953 

1952 

1951 

1950 

1949 

הסעיף 







א. יבוא 

32.5 

34.8 

35.0 

42.0 

36.7 

48.5 

מזון 

37.6 

39.1 

37.5 

26.2 

22.1 

24.2 

חסרי-מזון לתעשיה 

70.1 

73.9 

72.5 

68.2 

58.8 

72.7 

ס״ה מזון 

6.5 

10.1 

7.5 

14.5 

10.8 

14.6 

מספוא לבעלי־חיים 

7.8 

8.4 

8.2 

7.3 

5.8 

5.8 

חמרים לייצור חקלאי 

14.3 

18.5 

15.7 

21.8 

16.6 

20.4 

ס״ה 

4.9 

5.2 

4.8 

— 

— 

— 

תצרוכת־הדלק להשקאה 







וחקלאות 

4.9 

6.3 

6.8 

10.0 

9.6 

1.0 

מכונות חקלאיות 

9.8 


11.6 

— 

— 

— 

ס״ה 

94.2 

103.9 

99.8 

— 

— 

— 

ס״ה יבוא 

7.3 

5.8 

5.7 

6.1 

5.7 

— 

טאבאק, בותנה וצמר 







ב. יצוא 

■ 

19.9 

16.6 

16.0 

16.9 

35.7 

הדרים 

ן 

3.2 

4.0 

4.8 

2.7 

3.7 

שונות 

ן 

23.1 

20.6 

20.8 

19.6 

29.4 

ס״ה יצוא 





865 


ארץ־ישראל 


866 


החקלאי׳ אין לקוות לשינויים מרחיקי־לכת בתחומי היבוא 
החקלאי. 

יש להניח, שאחר 1960 (עם תוספת התגובה של הפרדסים 
החדשים) ילך ויגבר היצוא החקלאי ויגיע עד כדי כפליים 
משהוא כיום. כמו־כן נעשים נסיונות ביצוא של בטנים, 
ביצים, ענבים, ירקות ומצרכים אחרים, שעדיין אין לבוא 
על־יסודם לכלל מסקנות סופיות בנוגע לגידולו של היצוא 
החקלאי בעתיד. 

י. גיל וצ. רוזנזסס, קרקעות ישראל ואפשרויות ניצולן 

החקלאי, 1952 < - 6 זק זזסקי^ז 1953/54 , 6 ) 1' 0111x1 ז 4£ / 1 ) 111-0 

3011 £ז 11 ] 10111 ז 4# . ז £0 ז€)מ 0 8 ת 1 תת 13 ? זתוס/ 11£ ז ץנ 1 £11 ־נ 3 ק 
, 813££ ץ־ו 150 ׳\ 411 . £00000110 £ו 11 11 ת 3 מס 1 ) 123 מ 0010 
.(־ 1£1 תוז? )מ£תות־ £1 ׳\ 1955. 00 

או. א. 

פיתוח אוצרורדהמים כארץ־ישראל. — א. סקירה 
היסטז׳רית. — 1 . אספקת־המים בזמנים קדו¬ 
ם י ם. א״י לא היתד, מעולם ארץ־השקאה מובהקת. על הארץ 
המובטחת נאמר בספר דברים (יא, י—יא): "כי הארץ אשר 
אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם 
משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלו כגן הירק. והארץ 
אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר 
השמים תשתה־מים". תשומת־הלב של יושביה הקדומים 
היתד, מרוכזת בעיקר בהשגת מים לצרכי האדם והחי. 

ברחבי־הארץ מפוזרות בארות עתיקות הרבה במקומות, 
שפני המים התת-קרקעיים לא היו עמוקים בהם ביותר. 
באיזורי־ההרים מפוזרים בורות קטנים של מי־גשמים לאלפים 
ורבבות, ששימשו לצרכי אספקת־מים משפחתית. מפאת 
התנאים ההידרולוגיים אין למצוא בארץ סכרים לאגירת מי־ 
שטפונות, כי לא בכל שנה יש שטפונות בארץ, והקרקעות 
של הוואדיות הן ברובן מחלחלות. 

בזמנים קדומים נבנו בריכות לאגירת מי המעיינות 
החרפיים, וכן נבנו כמה מובילי־מים, שהעתיק שבהם הוא 
מנהרת־חזקיהו, שמתפקידה היה להעביר את מי־הגיחון 
לתוך ירושלים. כן ידועים: תעלת־ביריניקי, שמתפקידה היה 
להעביר את מי נחל-יבנאל לטבריה < תעלת-קיסריה, היוצאת 
מנחל־ד,תנינים, ששימשה להשקאה ולאספקת־מים לקיסריה! 
והאקודוקט ממעיינות־פבריתה, שבו הועברו מים לעכו. 

2 . פיתוח אוצרות־ ה מים מראשית ה עלי ה 
הראשונה עד אחר מלחמת־העולם 1 . אנשי העליה 
הראשונה, שהתיישבו באיזור החוף, התחילו עד מהרה מכ¬ 
ניסים שיכלולים בבנייודהבארות, שהיתר, נהוגה בארץ 1 אך 
רק לאחר 25 שנה הגיעו היהודים לידי קדיחת בארות ולידי 
שימוש במשאבת-מוטות, שהותקנה בארץ, ובמנועי־נפט, 
שהובאו מחדי׳ל. 25 שנה לאחר ייסודה זכתה פתח־תקווה 
לרשת־צינורות, שהביאה את המים לחצרו של המתיישב. 
רחובות זכתה לכך 20 שנה לאחד שנוסדה. מושבות אחרות, 
ביחוד בגליל, היו חסרות אספקת־מים מכאנית זמן מרובה 
עוד יותר. 

עם פיתוח הבארות התחילה נטיעת-הפרדסים, שהקיפה 
לאחר שנים מועטות כמה אלפי דונאמים (עי׳ הפרק: 
חקלאות), אך כל באר לא סיפקה אלא כ 20 ממ״ע לשעה, 
באופן שיכולה היתד, לשמש להשקאת שטח של 20 — 30 
דונאם בלבד. קודם מלחמת־העולם 1 הוקם מפעל־מים מרכזי 
על הירקון, שסיפק 300 מפדע לשעה. רחבו של הצינור 
הראשי היה 16 אינץ׳ והמנוע היה של 75 כ״ס. היה זה מפעל- 
המים הגדול ביותר, שהוקם באותה תקופה בארץ. 


3 . פיתוח אוצרות-המים בתקופת-המאנדאט. 

בין העולים בתקופת העליה השלישית היו מומחים לענייני- 
מים, ועם התרחבותה של ההתיישבות היהודית, התחילו 
המוסדות הלאומיים דואגים לשיכלול המיתקנים של מפעלי־ 
המים. באותה תקופה שוכללה הטכניקה של בניית-בארות 
באיזור־החוף, וכמה מן הבארות, שנבנו באותו זמן, סיפקו 
כמויות מרובות פי שלושה ויותר מן הבארות, שנקדחו קודם 
המלחמה. 

בתחילת שנות ה 30 הוחל בפיתוח מוגבר של אספקת־ 
המים, שנמשך עד מלחמת־העולם 11 . באותה תקופה הוכנסו 
שיטות חדישות בקידוח בארות ובציודן, בהנחת רשת-צינורות 
ובבניית בריכות. הנהגת השימוש בכוח־החשמל לשאיבת- 
מים פעלה כגורם מדרבן בתחום זה. כמו־כן התחילו באותה 
תקופה בניצול מי־המעיינות בגוש הדוד ובשאיבת מים מן 
הירדן והירמוך. נוסף על כך גילו לראשונה מים בשכבות 
הרריות (טורון־קנומן). באיזורים, שבהם לא היתד, אפשרות 
פיסית לפתור את שאלת אספקודהמים במסגרת של כפר 
יחיד, עברו לאספקת־מים אחורית. ב 1936 נוסדה חברת 
"מקורות", שמפעלה הראשון נועד לספק מים לעמק-יזרעאל 
ולחיפה. 

תקופת מלחמת־העולם 11 היתד- — למרות המחסור בתמ¬ 
רים, שהיה מורגש בה — תקופה של פיתוח־מים נרחב גם 
באיזור־החוף וגם בשאר חלקי־הארץ׳ וביחוד באיזורי בית- 
שאן והחולה. פיתוח זה נבע מן הצורך (שהיה קיים בתקופת־ 
המלחמה) להגביר את הייצור החקלאי. 

4 . התיכנון הגדול וראשית הפעולה בנגב. 
פיתוח־המים היהודי היה מוגבל בהכרח לתחומיו של השטח, 
שהיה בבעלותם של יהודים. אך בתקופת מלחמת־העולם 11 
התחילה — כתגובה על עמדתה של ממשלת־המאגדאט, 
שכפרה באפשרויות־פיתוח גדולות — פעולה נמרצת מצד 
המוסדות הציוניים בכיוון של תיכנון־מים כל-ארצי. חברת 
"מקורות" פירסמה תכנית בשם "אוצרות המים בא״י", שבה 
תוארה תכנית של אספקת־מים כל-ארצית, והמהנדס ג׳. ב. 
הייז נשלח מאה״ב לא״י לשם הכנתה של תכנית כזו על יסוד 
ההנחות של ו. ק. לאודרמילק. לאחר שחקר את בעיות־המים 
בארץ עיבד תכנית־מים כל־ארצית ופירסם אותה בספרו: 
"רשות של עמק־טנסי על הירדן". 

עם התעוררותי האמונה בפיתוח רב־ממדים של אוצרות־ 
המים, שתכניתו היתה מבוססת בעיקרה על הבאת מים מן 
הצפון אל הנגב, התחילה הפעולה המעשית של הכשרת הנגב 
ע״י הקמת שלוש נקודות־המצפה לאיסוף נתונים, שנוגעים 
לזרימת־המים בוואדיות: בית־אשל, רביבים וגבולות. כשהו־ 
קמו — במוצאי יום־כיפור תש״ז — אחת-עשרה נקודות־ 
ישוב בנגב הצפוני, הונחו קווי־צינורות זמניים (ברוחב של 
6 אינץ׳) לשם אספקת־מים חלקית לישובים אלה. התיכנון 
הגדול לא לבש צורה מעשית אלא אחר תקומתה של המדינה, 
שיצרה את הכלים הדרושים להקמת מפעל־המים הגדול. 

5 . פיתוח אוצרות-ה מים במדינת-ישראל. 
הפעולה, שנעשתה בפיתוח־המים מתקומת־המדינה עד היום 
( 1956 ), נתרכזה בשלושה תחומים: א) בהמשך פיתוח-המים 
על־ידי גורמים פרטיים ויזמה ציבורית מקומית בכל אותם 
האיזורים, שהתנאים הטבעיים איפשרו בהם פיתוח זה! 
ב) בהקמת מפעלי־מים איזוריים ע״י חברת־״מקורות״ — 
עפ״ר במקומות, שהתנאים הטבעיים היו קשים בהם ביותר! 
החשוב שבמפעלים אלה נועד להבאת מים לנגב הצפוני! 



867 


הכלפלה: החקלאות [פיתוח אוצרות־המים) 


868 



ממשית (כורנו 3 ) נננב. שרידי סכר ט! התקופה הביזאנטית והסכרים החדשים, שהוקסו ע?־ידו 


ג) בתיכנון ארצי רב-מידות של מפעלי־המים הגדולים 
(ביחוד: מפעל הבאת מי־הירדן אל הנגב) ובהתחלת ביצועם 
ע״י "תיכנון המים לישראל" 

ההשגים, שהושגו עד עכשיו בתחומים אלה, משתקפים 
בסיכומים הבאים: עם תקומת־המדינה סיפקו כל מפעלי־ 
המים, שהיו במשק היהודי, 230 מיליון ממ״ע לשנה, שכללו 
בין השאר גם את אספקת־המים לערים ובריכוידהדגים. 
בתחילת 1936 הגיעה כמות־המים, שסופקה במדינת־ישראל, 
ל 550 — 600 מיליון ממ״ע לשנה. מכאן, שבמשך שבע שנות- 
קיומה של המדינה סופקה כמות־מים גדולה פי שגים וחצי 
ויותר מזו שסופקה במשך שבעים שנות הפעולה ההתיישבו¬ 
תית, שקדמה להן. 

פיתוח מפעלי־המים בישראל נכנס כיום ( 1956 ) לשלב, 
שבו תוכל אספקת־המים השנתית לגדול ב 100 מיליון 
ממ״ע — מה שיאפשר הרחבה של שטחי־ההשקאה ב 150,000 
דונאם בכל שנה ואספקת־מים גדלה והולכת לצרכי הבית 
והתעשיה. לפי התכנית עתידה האספקה הכללית להגיע — 
בשנים ה 15 — ה 17 לקיום־המדינה — לכמות של 1,800 מיל¬ 
יון בשנה. עם השבחתן של שיטות־ההשקאה תוכל כמות־מים 
זו לספק את צרכי־ההשקאה של כשלושה מיליון דונאם וכן 
את שאר הצרכים במים של אוכלוסיה בת כשלושה מיליון 
נפש. 

ב. התנאים המיוחדים של חקלאות־השל- 
חים בישראל. במה שנוגע לחקלאות זו, אין התנאים 
הקיימים בישראל דומים לאלה שבמצרים ועיראק, למשל. 
אין בה שטחי־מישור גדולים ואין לה כמויות־מים עצומות, 
כאותם שיש לארצות אלו. גם התנאים של חקלאות־השלחים 
באה״ב אינם דומים לאלה שבישראל? שהרי באה״ב מצויים 
בעיקר משקי־שלחים, שמגדלים גידולים מיוחדים ושמחייבים 
ריכוז גדול של עובדים בעונות קצרות. לעומת זה קשורים 
רוב העובדים החקלאיים בישראל לישוביהם הקטנים־ביחס, 
כפי שיוסבר להלן. 

מתנאי־היסוד שבטבע הארץ ועמה מתחייבות כמה 
מסקנות־יסוד בנוגע לפתרון בעייודהמים בארץ. תנאי- 


האקלים וביחוד העובדה, שבמשך שני שלישים של השנה 
אין גשמים יורדים בארץ, מחייבים אספקת־מים בטוחה, 
כי חוסר־מים לזמן ממושך משמעותו הקטנת היבולים בחלק 
מן השדות והפסד היבול ברוב השדות. התנאים הטופוגרא¬ 
פיים מחייבים התקנת מובילי־מים משוכללים, ועפ״ר שימוש 
בצינורות־לחץ ? ומיעוט המים במדינה מחייב שימוש יעיל 
בהם עד כמה שאפשר. 

משק־השלחים בישראל חייב להשתמש באופן יעיל במים 
גם מטעמים כלכליים טהורים. אספקת המים בישראל — 
מהפקתם עד הבאתם לשדה־השלחים — עולה ביוקר, ואין 
טעם למאמצים המרובים הכרוכים בהשגת־המים אם המים 
מתבזבזים בשדות־ההשקאה. 

יתר על כן: החקלאות הישראלית נועדה לא רק לספק 
מזונות, אלא גם לשמש אורח-חיים מסויים. החקלאים קשו¬ 
רים לאדמתם, ומקום־מגוריהם הוא עפ״ר במרכז אדמתם, 
שהם בעליה ועובדיה. העובד מעוניין למצוא תעסוקה במשקו 
במשך כל ימות־השנה, ודבר זה מחייב, שמשקו יהא מעורב 
ומחזור־גידוליו מגוון. משק כזה מצריד אינסטאלאציה, 
שתוכל להשקות גידולים שונים, מה שמביא ברוב המקרים 
לידי שימוש בשיטת־ד,המטרה. כ״כ מעוניין החקלאי בשדות 
בריאים, שלא יחלו הוא ומשפחתו בקדחת׳ ואינסטאלאציה 
פנימית משוכללת מאפשרת אספקודמים בזמן הדרוש, וגם 
את מניעת הרטבתם של השטחים, שאינם זקוקים למים. 

ג. מקורות־המים ואפשרות ניצולם. — 1 . מקורות- 
המים. כל המים העומדים או הזורמים על-פני האדמה בא״י 
או מתחת לפניה מקורם במי־הגשמים. חלק ניכר של מימי- 
הירדן בא מן הגשמים היורדים בלבנון? הירמוך ניזון מן 
הגשמים היורדים בסוריה ובממלכת-הירדן, ואפילו מקורות 
הירקון בראש-העין ניזונים בחלקם מהרי־יהודה, הנמצאים 
בתחומה של ממלכודהירדן. מה שנוגע למים התחתיים, בחלק 
הצפוני (עד קיסריה) מקורם בגשמים היורדים בישראל? 
ואילו את החלק המרכזי של המדינה, הגובל עם ה״משולש 
הקטן״, יש לחלק מבחינה זו לשני חלקים: ( 1 ) הרצועה 
המערבית (בשכבות הפליו־פליסטוקן), שמקור־המים בה הם 





סאגר סיסי המעיינות ראע־העיז 


הגשמים היורדים בישראל, ו( 2 ) הרצועה המזרחית (בשכבות 
הטורודקנומן), שמקבלת את רוב מימיה מהתנקזותם של 
מי־הגשמים, היורדים בהרי שומרת ויהודה. המים בחלק 
הדרומי של הארץ באים בעיקר מן הגשמים היורדים בתחומה 
של המדינה. 

כמות־הגשמים השנתית היורדת על־פני השטחים, שישר¬ 
אל נהנית ממימיהם, מכולם או מקצתם, כוללת (בממוצע 
רב־שנתי) כ 12 מיליארד ממ״ע: כמות־הגשמים היורדת באגן־ 
הירמוך מגעת ל 2.65 מיליארד ממ״ע, באגן נהר־הירדן 
(מחת לגבולות־ישראל) — 1.25 מיליארד ממ״ע, בשטח 
חחר המערבי שבתחום ממלכת-חירדן — 2.6 מיליארד ממ״ע, 
ועל אדמת־ישראל — 5.5 מיליארד מפדע. מים אלה מופיעים 
בשלוש צורות: 

א. במים תדירים, מי נהרות ומעיינות, שספיקתם מתמדת, 
אע״פ שבחורף היא מרובה יותר מבקיץ ובשנות־בצורת 
היא מועטת מבשנים גשומות. 

ב. כמי־שטפונות׳ שמופיעים בעיקר בשעת ירידתם של 
גשמים חזקים או מיד לאחר מפן. 

ג. כמים תחתיים, שזורמים מתחת לפני־הקרקע בחלקה 
המערבי של הארץ, שממנו הם יוצאים לים חתיכון, ובחלקה 
המזרחי, שממנו הם יוצאים לבקעת־הירדן, במקום שהם 
מתנדפים בעיקר באגמי־הבקעה (ים־החולה, ים־כינרת וים־ 
המלח). 

2 . הכמות הניתנת לניצול. — פמות המים 
התדירים. מסיבות מדיניות עדיין שנוי במחלוקת חלקה 
של מדינת־ישראל במי הירדן והירמוך. ביחס לירקון, נחל־ 
התנינים, מעיינות הגליל המערבי (כולל מעיינות נעמן 
וכבריתה), מעיינות בית־שאן, נחל־חרוד, נחל־תבור ועשרות 


המעיינות הקטנים המפוזרים ברחבי המדינה עד לאילת, 
כולל מעיינות עין־גדי, אפשר לנקוט מספרים מדוייקים יותר, 
שהרי ביחס לרובם של מקורות־מים אלה קיימות מדידות 
רב־שנתיות. את ההקף הכללי של כמות־המים התדירים — 
ביחד עם חלקה המשוער של ישראל במי הירדן והירמוך — 
אפשר לאמוד ב 1,100 — 1,200 מיליון ממ״ע בממוצע רב־שנתי. 

כמות מי־השטפונות. מידת הדיוק במדידת השט־ 
פונות, שמימיהם מתנקזים לים התיכון, היא פחותה מזו של 
המים התדירים. כן חלוקות הדעות בדבר הכמות של מי־ 
השטפונות, שאפשר יהא לנצל מבחינה כלכלית. את הממוצע 
הרב־שנתי של השטפונות יש להעריך ב 250 מיליון ממ״ע! 
הסמעיטים מניחים׳ שמכמות זו אפשר יהא לנצל כ 100 מיליון 
ממ״ע בשנה, אך אין ספק בדבר, שבהשקעה כספית מרובה 
אפשר יהא להגיע לניצול של כ 200 מיליון ממ״ע בשנה 
בממוצע. 

כמות המים התת־קרקעיים. למרות הפעולה 
המרובה, שנעשתה בפיתוח המים התת־קרקעיים, עדיין לא 
נקבעה סופית כמות־המים הניתנת להפקה ממקור זה. בזמן 
האחרון עורכים מחקר מקיף כדי להגיע למספר מוסמך. 
בשלב זה של המחקר אפשר לומר, שלפי הערכה מינימאלית 
מצדה •כמות של 600 מיליון ממ״ע בשנה, ואילו לפי אומדן 
מאכסימאלי — הכמות היא כפולה מזו. 

כמות המים החוזרים. חלק מן המים הבאים לכלל 
שימוש אינם נעלמים, אלא חוזרים וניתנים לשימוש חוזר. 
באספקת־המים החדישה לצרכי הבית והתעשיה, נכנסים 
המים המשומשים לצינורות-ביוב, מתרכזים במכוני־טיהור 
ומשם הם מועברים שוב לשימוש. גם מי־ההשקאח חודרים 
ברובם לתוך הקרקע, מתחברים עם המים התת־קרקעיים או 




871 


הכלכלח: החקלאות [פיתוח אוצרות־יהמים] 


872 


מגדילים את ספיקת המעיינות שבאיזור־הניקוז. במפעלי- 
ביוב מודרניים באים לידי שימוש חוזר כ 70% מן הכמות 
שסופקה; כמות המים החוזרים ממי־השקאה, במקרה של 
שימוש חסכוני, אינה פחותה מ 15% . 

בסיכום אפשר לאמוד את כמות־המים, העלולה לעמוד 
לרשותה של מדינת־ישראל, כלהלן: 


במיליוני מפד ע בשנה 
בממוצע רב שנתי 


הערכה 

אופטימלית 

הערבה 

מינימלית 


1,200 

1,100 

1 . מים תדירים, כולל חלקה של ישראל 
בירדן ובירמוך. 

200 

100 

2 . מי־שטפונות, שניתנים לניצול . 

1,200 

600 

3 . מים תת־קרקעיים בהערכה כללית 

350 

280 

4 . מים החרים מאספקה לצרכי הבית 
והתעשיה: לפי אומדן מינימאלי — 

400 מיליון ממ״ע בשנה ולפי אומדן 
אופטימאלי — 500 מיליון ממ״ע 
בשנה, על יסוד הנחה, ש 70% מן 
האספקה יחזרו. 

400 

250 

5 . מים החרים מהשקאה(כ 15% ) . . 

3,350 

2,330 

בסה״ב 

350 

230 

6 . הפסדים שונים, בהקף של כ 10% , 
שיש להפחיתם מן האומדנים הנז¬ 
כרים . 

3,000 

2,100 

7 . הכמות נטו לשימוש 

(במיליוני ממ״ע בשנה בממוצע) 


כאמור, מכוון התיכנון לעתיד הקרוב להבטיח אספקה 
של 1,800 מיליון ממ״ע בשנה. 

ד. מפעלי־המים. — 1 . כוח המסיבות. התנאים 
הכלכליים והחברותיים של הארץ, וכן התנאים ההידרולוגיים 
שלה, מחייבים שימוש במפעלי־מים מסוגים שונים: מן 
הבאר, המשקה רק כמה עשרות־דונאמים, עד מפעל- 
המים הארצי, המוביל מים עד למרחק של 300 ק״מ והמוסת 
את המים לאורך־הארץ. למרות פעולתם הנפרדת של מפעלי־ 
המים הללו, עתידים כולם, לפי תכנית־המים הארצית, להיכלל 
במסגרת אחידה לא רק מבחינה שלטונית, אלא גם מבחינה 
הידרולוגית והנדסית. 

2 . מפעלי-מים מקומיים וכפריים. מפעל־ 
המים הוותיק ביותר הוא מפעל־המים המקומי. כל בעל־קרקע 
היה קודח באר ומתקין מכונות־שאיבה לשם השקאת אדמתו. 
הסדר זה אפשרי לאורך החוף׳ במקום שהמים נמצאים בעומק 
לא מרובה ביותר. 

מפעל־המים הכפרי התפתח בעיקר בהתיישבות העו¬ 
בדת — גם־כן לאורך החוף, במקום שמצויים מים תת־ 
קרקעיים. מפעל־המים מסוג זה כולל מספר בארות ובריכות, 
וכן רשת־צינורות, שמחברת אותן זו לזו, באופן שהמפעל הוא 
יחידה אחת׳ שמשמשת את כל אדמת הכפר או הקיבוץ. 

3 . מפעלי־מים איזוריים. מפעל־המים האיזורי 
מפתח את המים הנמצאים במקום או במקומות מסויימים 
באיזוד ומביא אותם באמצעות מובילי־מים למספר ישובים 
וצרכנים. מפעל־מים איזורי מסוג מיוחד הולך ומתפתח 
באיזור־החוף! הוא מספק מים למושבה, לפרדסנות (בהקף 
קטן), לירקנות ולתעשיה. יש לציין, שבמקומות, שה&גת־ 
המים אינה כרוכה בהם בבעיות מסובכות ביותר, יכול מפעל- 
מים מסוג זה להתפתח לתועלתם של תושבי־האיזור ובכוחם 
העצמי. 

מפעל-מים איזורי מיוחד הוא זה שמשמש את איזור בית- 
שאן. באיזור זה נמצאו 14 אגני־מים׳ שהמים שבכל אחד 


מהם היו שונים בכמותם ובמידת־מלחותם. מפעל־המים, 
שהוקם כאן, מאחד את המים ומחלק אותם לשני סוגים: 
מתוקים(שמיועדים להשקאה) ומלוחים(שמשמשים לבריכות־ 
דגים). המים מתחלקים במידה שווה לכל משפחת־מתיישבים 
ומוזרמים בלא ביזבוז ובלא לגרום לקדחת. כך נהפך איזור, 
שהיה ידוע בנחשלותו ובמריבות־המים שלו, לשטח רצוף 
של תרבות חקלאית ותנובה רבה. מפעל זה נתאפשר לאחר 
שבוטלו זכויות־החזקה, שהיו לכמה משפחות ערביות על 
מימיהם של האגנים הנזכרים. 

4 . סניפי המפעל הארצי. מפעל־המים הארצי 
נועד להעביר את מי־הירדן מן הגליל לאורך כל הארץ עד 
לדרום ולנגב. סניפי המפעל הארצי אינם אלא מפעלי־מים 
גדולים, שהם קשורים קשר הדוק במפעל הארצי. לפי התכנית 
עתיד המפעל הארצי לכלול חמישה סניפים אלה: 

א. ייבושה של החולה והשקאתה. תכנית־הייבוש 
כוללת את חפירתן של שתי תעלות ראשיות מצפון לדרום: 



צינורות לקו הובלת המים וירוסים 


גדולה במזרח, וקטנה במערב. תעלות-ניקוז קטנות יותר, 
מחוברות לתעלות הראשיות, תמנענה את הצפתם של השט¬ 
חים בשעת שטפונות. שטח של כ 8,000 דונאם בין שתי 
התעלות הראשיות נשאר בשמורה להפקת־כבול. כן נועד 
שטח של 4,000 דונאם לשמש שמורה לנוף ולחי של האחור. 

השקאת־החולה תיעשה בעיקר במימיו של נהר־דן. לפי 
התכנית יועבר צינור-מים מרכזי מן הדן מערבה, ואחר-כך 
דרומה, באופן שיקיף את הבקעה שמדרום לאגם־החולה. רוב 
שטחה של החולה הוא בגובה של 70 — 80 מ׳ מעל פני־הים, 
ואילו מקור־המים גבוה יותר בכ 100 מ , . לאחר שתאופשר 
השקאתה של החולה באמצעות ממטרות בלא כוח-שאיבה, 
אפשר יהא לנצל את הפרש הגובה (כ 50 מ׳) לשם העלאת 
מים לאיזור־ההרים שבגבול הצפוני. 

ב. קו ים־כינרת—בית־שאן. לשם אספקת תוספת- 
המים הדרושה לאחור בית-שאן ולשם שמירת מי המעיינות 
החרפיים שלו, יונח קו צינורות־מים מים־כינרת עד למרכזו 
של האחור, שיספק את המים, שאיזור זה חסר בחדשי-הקיץ. 
ואילו בחדשי־החורף, כשאין צורך בהשקאה, יחזיר את מי 
המעיינות לים־כינרת, שישמש כמאגר־מים מרכזי של המדינה. 



873 


ארץ־ישראל 


874 



טי־הווו 5 תר, זורמים לתעלת־גייוח 


ג. מפעל הגליל־המערבי— העמק. מפעל זה 
ישתמש בארבעה סוגי־מים: 1 ) מי המעיינות בגליל המערבי, 
שנביעתם כמעט קבועה! 2 ) מי קידוחים מסוגים שונים 
באיזור־הפעולה, אך ביהוד משכבת הטורון־קנומן שבגליל 
המערבי ז 3 ) מי שטפונות של הקישון! 4 ) מי־הביוב של 
חיפה והסביבה, שירופזו בתחנת־טיהור על-יד בתי־הזיקוק. 

ד. קו הירקון—הנגב המזרחי. מפעל זה נועד 
להעביר חלק ממעיינות ראש־העין לדרום ולנגב. הקו מורכב 
מצינורות של 66 אינץ/ ולארכו הותקנו תחנות־שאיבה וברי¬ 
כות. הוא עובר דוץ־ 4 איזורי־לחץ, והדרומי שבהם שולט על 
שטחים, שהם גבוהים כ 204 מ׳ (על־יד שובל) וב 220 מ׳ 
(מדרום לחצרים) מעל פני-הים. 

ה. קו הירקון— הנגב המערבי. מפעל זה נועד 
לשלוט על השטחים המערביים והוא כולל רק 3 תחנות- 
שאיבה. בחלקו הדרומי הוא שולט על שטחים בגובה של כ 150 
מ׳ (על־יד תקומה) וכ 120 מ׳ (סמיד לגבול־מצרים בדרום) 
מעל פני־הים. הקו המערבי עתיד להעביר בעיקר את מי- 
הביוב של תל־אביב והסביבה בתוספת של מי־הירקון. 

בקיץ 1955 התחילה העברת־המים בקו ירקוןי—הנגב- 
המזרחי. בסוף 1956 עתיד המפעל לספק כשני שלישים 
מתפוקתו המתוכננת. 

5 . מפעל-המים הארצי. — א. תפקידי־המפעל. 
שלושה תפקידים למפעל־המים הארצי: 1 ) להעביר חלק 
ניכר ממי-הירדן לדרום ולנגב י 2 ) לאגור מים מעונת־החורף 
לעונת־הקיץ ומשנים גשומות לשנות־בצורת; ו 3 ) לשמש 
מנסת למפעלי־מים שונים במדינה, וביחוד לסניפי המפעל 
הארצי׳ ז. א. לספק להם מים כשיהיו צריכים למים, ולקבל 
מהם מים ולאחסנם כשיהיו להם עדפים. לשם כד דרושים: 
מוביל־מים גדול מן הירדן לנגב, מערכת של אגמי-מים שיהיו 


קשורים במוביל זה, ותיאום הנדסי של מיתקני רוב מפעלי- 
המים שבמדינה עם המפעל הארצי. 

ב. בעיות האיגום: ים-כינרת כאגם המר¬ 
כזי. לפי תנאי הופעת המים בישראל וזמני צריכתם, יש 
צורך בנפח איגום גדול כדי לאחסן אותם משעודהופעתם 
עד שעת-צריכתם. במידה שיתרבה השימוש במים, בה במידה 
יגדל נפדדהאיגום הדרוש. תצרוכת של 1,800 מיליון ממ״ע 
בשנה פצרכת נפח־איגום של כ 1,200 מיליון ממ״ע. מפאת 
התנאים הגאולוגיים של הארץ קשורה הקמתם של אגמים 
מלאכותיים בהוצאות ניכרות ובתקופת-זמן ארוכה. מסיבה 
זו יש לנצל את נפח־האיגום הפעיל, הקיים ביכדכינרת, שהוא 
בעל 700 מיליון ממ״ע, וייתכן שאפשר יהא להגדיל נפח זה 
ע״י העלאת הגובה של פני־המים מעל לרמתם בזמננו. 

באגמים יש להבחין 4 סוגים אלה: 

1 ) סוג, שמסוגל להחזיק מים במשך שנים הרבה בלא 
הפסדים ז כיוון שים־כינרת עתיד לשמש, לפי התכנית, כאגם 
מרכזי לאיגום רב-שנתי, יצומצם הצורך באגמים מסוג זה. 

2 ) אגמים אופראטיוויים, שהם דרושים להפעלתו של 
מפעל־המים הארצי. אחד מאגמים אלה יימצא בבית־נטופה; 
בשלב הראשון יכיל כ 100 מיליון ממ״ע וישמש גם כמאגר 
רב-שנתי! אגם שגי יותקן בדרום-הארץ (בנחל-שורק), בנפח 
של 75 מיליון ממ״ע. האגמים האופראטיוויים צריכים להיות 
מותקנים באופן, שלא יפסידו מים במידה מרובה, מאחר 
שהמים עומדים בהם במשד כל הזמן. 

3 ) אגמים לאגירה זמנית של שטפונות, שמהם מועברים 
המים ישר לשימוש או לאגמים האופראטיוויים, או שמימיהם 
מחלחלים לתוך האדמה ומתאחדים עם המים התחתיים 
באיזור. 

4 ) סוג מיוחד של אגמים קטנים, שנמצאים במקומות 


875 


הכלכלה : החקלאות [פיתוח אוצרות־־המים] 


876 



הנחת־צינורות בקו היריווז—הננב 


גבוהים ורחוקים, שכדאי להשקיע בהם הוצאות מיוחדות, 
שאם לא כן יש להעלות את המים בשאיבה למרחקים וגבהים 
גדולים. 

העברת כ 300 מיליון ממ״ע ממי־הירדו לדרום ולנגב 
עתידה לערער את משטר המליחות בים־כינרת. כידוע, נכ¬ 
נסים מי הירדן לים־כיגרת במליחות של כ 20 מיליגראם 
כלור לליטר ויוצאים מהם במליחות של כ 280 מיליגראם 
לליטר. סיבת־הדבר היא מה שמעיינות מלוחים נופלים לים- 
כינרת. כדי לקיים את ים־כינרת במליחותו הנוכחת, יהא 
הכרח להטות לכיוון ים־המלח כמה ממי המעיינות המלוחים 
הזורמים אל הכינרת (בכמות כללית של 30 מיליון ממ״ע 
של מים בשנה). ע״י כך לא תשתנה המליחות בים־כינרת, 
למרות מה שמחזור־המים בו יהא קטן יותר. 

ג. התעלה הראשית מן הירדן עד לבית־ 
נטופה ומיתקניה. תעלת־הירדן תצא מאפיק־הידדן 
במרחק של ק״מ אחד מדרום לגשר בנות־יעקב. גובה־המים 
של התעלה במקום־מוצאה יהא כ 52 מ׳ מעל פני־הים; 
ארכה — כ 42 ק״מ; היא תגיע לנחל צלמון (ודי טופח), 
במקום שיוקמו בריכה ותחנת־שאיבה, שתשאב את המים 
דרך צינור באורך של 2.2 ק״מ ודרך מנהרה באויד של 
850 מ׳ לתוך בקעת בית־נטופה. מי־הירדן, שיוזרמו לתעלה, 
יופלו בחלקם לים־כינרת דרך בריכה אופראטיולית וצינור- 
לחץ, וייצרו אנרגיה חשמלית בתחנת־כוח, שתוקם על־יד 
ים־כינרת בקרבת טבחה. תחנה זו תפעל בחלק מן הזמן — 
בעיקר בקיץ — כמווסת חשמלי במסגרת מפעל־החשמל 
הארצי. המים ירוכזו בבריכה על־יד תעלת־הירדן, יורדו דרך 
הצינור וייצרו חשמל בשעות השיא של התצרוכת בחשמל, 
ואילו בלילות תשאב התחנה מים מים־כינרת לתעלה. 

תחנת־השאיבה הגדולה, שתשאב את המים מתעלת־הירדן 
לבית־נטופה, תבצע פעולה זו בשעות, שבהן מצוי עודף 


של חשמל ברשת הארצית, או בכוח החשמל שייווצר בתחנת־ 
טבחה. אך אותה תחנת־שאיבה תוכל לפעול גם כתחנת־כוח 
ע״י הורדת המים מן הבריכה האופראטיווית במזרח בית־ 
נטופה לבריכה, שתותקן על־יד תחנת־השאיבה. כמרכז אפשר 
יהא להשתמש בתחנות־שאיבה גדולות אחדות במדינה 
כתחנות־כוח לזמני־השיא בתצרוכת החשמל לאחר שיושקע 
בהן הון נוסף בכמות מועטת בלבד. 

ד. אגם בית־נטופה ומיתקניו. רק קרקעה של 
בקעת בית־נטופה אינה מחלחלת, ואילו הקרקעות של חלק 
ניכר מן המדרונים שמסביב לבקעה מחלחלות במידה מרובה. 
האגם יותקן בחלק שאינו מחלחל — מה שיחייב את בנייתן 
של סוללות־עפר ארוכות. לשם הפעלת האגם, תיבנה בחלק 
המזרחי של הבקעה בריכה אופראטיווית, שאליה יושאבו 
המים׳ ולאורך הבקעה תעבור תעלה, באופן שהמים ייכנסו 
לבריכה האופראטיווית ממערבה של הבקעה. בשלב הראשון 
יותקן אגם, שיוכל לכלול כ 100 מיללן ממ״ע של מים; אם יהא 
צורך בדבר, יהא אפשר להגדיל את נפחו ע״י הרמת־הסוללה, 
וכן אפשר יהא להשתמש בשעת הצורך גם בשאר שטחי־ 
הבקעה למטרות־איגום. 

ה. המוביל הראשי. מן הבריכה האופראטיווית המער¬ 
בית של אגם בית־נטופה יצא צינור בקוטר של 2.75 מ׳ בכיוון 
למבואות־הנגב. המוביל יעבור תחילה במנהרה (בגבעת־ 
זרזיר = אל־קנךילה) באורך של כ 2 ק״מ, ימשיך דרך עמק־ 
יזרעאל ויעלה במדרונים של הרי־אפדים, יעבור במנהרה 
באורך של כ 7 ק״מ וימשיך לאורך הארץ, יעבור מזרחה 
מראש־העין וימשיך דרומה עד פלוגות. המוביל יהא קשור 
ברוב המפעלים לאורך החוף, בירקון ובאגמים. 

בסביבת פלוגות תוקם תחנת־השאיבה הראשית, שתקבל 
את המים מן המוביל הראשי ותעביר אותם ע״י שאיבה 
לגבהים שונים — דרך שלושה סעיפי-צינורות של כ 66 
איגץ׳ — לדרום ולנגב. כדי שאספקת־המים לא תיפגע אם 
המוביל הראשי יצא זמנית מכלל שימוש, יותקנו מאגרי־מים 
בשטחי הדרום והנגב. במסגרת אספקה של 1,800 מיליון 
ממ״ע בשנה, יספק המפעל הארצי, לפי המשוער, כמות של 
כ 500 מיליון ממ״ע לשנה. 

ב 9 בפברואר. 1956 סיים ה״וועד לתיכנון מפעל המים 
הארצי"׳ שהוקם מטעם ממשלת־ישראל, את פעולתו. תכניתו 
אושרה בניו־יורק בסוף פברואר 1956 ע״י המועצה המייעצת׳ 
המורכבת מ 5 מומחים אמריקנים בעלי שם בינלאומי. 

6 . אספקת־ ה מים בנגב'הדרומי תהא שונה 
מבשאר חלקי-הארץ. ושתי סיבות לדבר: ( 1 ) דלותם של 
מקורות־המים הנמצאים במקום ויוקר פיתוחם; ( 2 ) מיעוטם 
ופיזורם של שטחי־הקרקע היפים לחקלאות אינטנסיווית. אך 
פיתוחו של איזור זה מחוייב משני טעמים: א) אין להשאיר 
כמחצית שטחה של המדינה ללא ישוב חקלאי כלשהו; 
ב) מפאת מציאותם של מחצבים בחלק זה של הארץ, יש 
להניח, שיתפתחו בו ישובי־תעשיה; ואת אספקת־המים 
לישובים אלה כדאי יהא להרחיב גם לצרכי חקלאות, שתספק 
להם מזון. 

אספקת־המים בערבה ובשטחים הנמוכים מסביב לים־ 
המלח תיעשה באמצעות קידוחים, וכן ינוצלו המעיינות 
המועטים המצויים בסביבות אלו. את מי-השטפונות באיזור 
זה יחדירו לתוך שכבות המים התחתיים, גם מפני שאין 
למצוא כאן מקומות מתאימים לאיגום פתוח וגם מפני שהחת- 
נדפות מרובה כאן ביותר. 


877 


ארץ־ישראל 


878 
















879 


הפלכלה: החקלאות [הדיג] 


880 


אספקת־המים בתחומו של הר־הנגב תיעשה בשלוש 
צורות: א) ע״י הקמת אגמי־מים קטנים למי־שטפונות* 

ב) על־ידי קידוחים שטוחים ועמוקים במקומות מתאימים! 

ג) ע״י העברת מים ממפעל הירקון—הנגב המזרחי. 

7 . מפעלי־מים לצרכי בית ו ת ע ש י ה. מפעלי־ 
המים לצרכים אלה יתקיימו קיום נפרד באותם הישובים 
באיזור-החוף, שבהם נמצאים מים תת־קרקעיים בכמות 
מספקת ובאיכות טובה. אך ברוב חלקי־הארץ תהא אספקת- 
המים לעיר ולתעשיה משולבת שילוב הידרולוגי וכלכלי עם 
אספקת־המים לחקלאות! שילוב זה יהא קיים רק עד הבאתם 
של המים לאיזור־התצרוכת, שבו תיעשינה הפעולות המיו¬ 
חדות הדרושות להשבחת המים וחלוקתם לפי התקן המודרני 
של אספקת־מים לצרכי בית ותעשיה. 

8 . הון־ההשקעה ומחיר־המים. לשם אספקת 
1,800 ממ״ע מיליון לשנה (בלא סידורי־ההשקאה בשדות 
ובלא רשת־הצינורות בערים) יש צורך בהשקעה כלהלן: 


הון־השקעה 
(לפי מחירי 
1955 ) 

במיל׳ ל״י 

3 מות־מים 
שנתית 
במיל׳ ממ״ע 


כ 50 

230 

א. מסעלי־המים, שנבנו עד 
הקמת המדינה . . . . 

כ 160 

570 

ב. מפעלי־מים מקומיים, בפריים 
ואחוריים, שהוקמו מתקומת־ 
המדינה ואילך(בולל השלמות 
שתידרשנה) . . . . 

1803 

500 

ג. 5 סניפים של המפעל הארצי, 
בולל הסבומים שהושקעו עד 

2503 

500 

ד. מפעל־המים הארצי, בולל 
ראשית פיתוח־המים בנגב 
הדרומי . 

6403 

1,800 

בס״ה 


לאחר סיכום ההוצאות השנתיות, שתהיינה כרוכות 
בהחזקת מפעל־המים (ושנאמדות בסך של 63 מיליון ל״י), 
יעלה מחיר־המים (במסגרת של 1,800 מיליון ממ״ע) לצר¬ 
כנים ב 35 פרוטה לממ״ע. 

9 . המפעל ההידרו־אלקטדי ממי הים התיכון. 
ביצוע התכניות של שימוש במי־הירדן, הירמוך וכל שאר 
הזרמים המתנקזים לבקעת־הירדן לצרכי־השקאה יערער את 
שיווי־המשקל הקיים בגובה של פני ים־המלח, באופן שפני- 
הים ילכו וירדו בערך במ ׳ אחד לשנה, והקפו של ים־המלח 
יקטן עד ליותר מחציו. ע״י כך תינתן האפשרות להעביר 
מים מן הים התיכון לבקעת־הירדן, ומתוך ניצול הפרשי 
הגובה של פני־הים והבקעה — להקים תחנת־כוח הידרו- 
אלקטרית לשם ייצור־חשמל. 

מן ההצעות, שהוצעו ע״י מומחים שונים ביחס לאופן 
ביצועה של תכנית זו, הטובה ביותר מבחינה כלכלית היא זו 
שמבוססת על העברת מי־הים דרך עמק־יזרעאל. לפי הצעה 
זו יועמק הקישון עד לצווארו של העמק באופן שמי־הים 
יזרמו בכוח משקלם לנקודה, שבה תוקם תחנת-שאיבה! 
תחנה זו תרים את המים לגובה של כ 60 מ׳ ומשם יוזרמו 
המים לתעלה, שתעבור במערבו של העמק בחלקו הדרומי, 
תמשיך על־יד עפולה בחפירה עמוקה ותעבור בצפונו של 
עמק-חרוד. סמוך לנחל־חרוד תוקם תחנת-כוח, שדרכה יופלו 


. המים לירדן, הזורם כאן בגובה של כ 290 מ׳ למטה מפני־הים 
הכוח נטו, שייווצר ע״י כך, יכלול כ 600 מיליון קו״ש לשנה. 
המפעל ההידרואלקטרי בשטח ישראל יעלה כ 100 מיליון 
ל״י, והחשמל שייצור יהא בשליש יותר זול מזה שניתן 
לייצור במפעלי־הכוח התרמיים הגדולים. 

!1949/50—1947/48 !1946/47 השנתון ההידרולוגי לישראל 
93 .מ .( X8, 7. ¥. 0 1950/51 1 1951/1952 1 1952/53 ן ה 

/0/7/ ץ 010$ ) 0 , 11 ) 00185011011 .( . 11 > 4 0 ) 11131 . 8 . 0 ; 1948 ,מע 
111111 ]¥11!()■ 1\(1011(((1 0/ 7(11(11111(, 1947; 00101011100( 0£ 
?3105(100, ]¥ 111 (( ¥ 1 ( 11111 )-(!) 1 ( 1944 ,־ 1 ) 1011 ) 0 0 ! ) 10 ) 1 } 11 ה ; 
1944/45; 1945/46; 01(011(111 -4 - 71 11 ( 0 ) 1 ■ 1 ) 11 >¥\ / 0 1 ) 1 ץ 111 ה 
0 ) 11 ) 11 ) 0101 ) 01 ( 11 ; 1948 , 111 ) 1 ¥ 1 ) 110 ¥111111 , 1 !ןח 1 -ן 1 ן$ ,!■!)) ( 
8001(11 0 ) 11111(1, 1946/47; 1947/48 — 49/50 ; 1950/51; 
1951/52; 1952/53. 

. ש. בל 

הדיג. — ב 1954 סיפק הדיג בישראל 8,755 טון של דגים 
לעומת 4,186 טון, שסיפק הדיג הא״י ב 1945 — שנת־השיא 
שלו בתקופת־המאנדאט. למרות גידול זה (יותר מפי שנים) 
בהשגיו, סיפק הדיג המקומי רק כשליש מתצרוכת־הדגים 
של ישראל, ולפיכך הובאו ב 1954 15,018 טון של דגים 
מחדל (בצורת דגים קפואים, דג פילה, דגים מלוחים 

וממרח־דגים). 

שלל־הדיג של שנת 1954 מתחלק לפי מקורותיו כלהלן: 


מספר הדייגים 

כמות בטונות 

מקור־הדיג 

600 

670,5 

ים — חופי 

171 

1,294,9 

ים — מכמורת 

211 

408,1 

ים — מים עליונים 

395 

975.5 

אגמים 

1,377 

3,349,0 

בםך-הכל 

שטח הבריכות 

5,406 

מידגה 

32,585 דונאם 

8,755,0 

בסך־הכל(דיג ומידגה) 


הדיג הימי מופעל לאורך החוף הישראלי בים 
התיכון וברצועת־החוף הקטנה של ישראל במפרץ־אילת. 
החוף הישראלי של הים התיכון נחשב לעשיר בדגים לעומת 
חופיו הצפוניים של ים זה. בדרך כלל אין למצוא על-יד 
חופי הים התיכון שטחים נרחבים של מים בלתי-עמוקים, 
שהם יפים לדיג. על־יד החוף הישראלי, מת״א דרומה, 
משתרע שטח רחב (שהולך ומתרחב כלפי דרום) של מים 
לא-עמוקים, שמאפשרים פיתוח של צמחיה תת־מימית ושהם 
נוחים לךיגה. עמקו של הים התיכון במרחק של 5 מילין מן 
החוף מגיע מול נהריה ל 55 מ׳, על-יד תל-אביב ל 45 מ , , 
על-יד עזה ל 31 מ , . צורת החוף הישראלי מושפעת ביותר 
מזרמי־הים, השוטפים מדרום לצפון והמביאים כמויות של 
אדמה פוריה ממקום שפכו של הנילוס. התחנה הממשלתית 
לחקר הדיג הימי בחיפה, מייסודם של הסוכנות היהודית 
והחבל הימי, חוקרת בעזרת ספינות־מחקר את התכונות 
הביולוגיות וההידרולוגיות של חוף־הים ועורכת נסיונות 
לשיפור שיטות-הדיג בסביבות החוף הישראלי. כמו ברוב 
הארצות של הים התיכון, כך נהוגות אף בא״י שלוש שיטות 
עיקריות של דיג ימי: הדיג החופי, דיג־המכמורת הממוכן 
והדיג במים עליונים. 

הדיג החופי מופעל מסירות־משוטים קטנות (ארכן: 
4.5 — 6 מ׳), עפ״ר מחוסרות־מנועים, ברשתות־גריפה, בחכות 
וברשתות-עמידה. רשתות־הגריפה נפרשות מתוך הסירות 






881 


ארץ־ישראל 


882 



די נ יםי בספינה "חנה סנש" 


במרחק של כ 150 מ׳ מן החוף" ולאחר שהן נמצאות זמן 
מסויים במים הן נמשכות אל החופים בחבלים ע״י קבוצת- 
דייגים (כ 14 איש). החכות (בקבוצות של 100 — 200 ) מחוב¬ 
רות לחבלים ומורדות עם פתיונות מן הסירות לקרקע־הים 
בעומק לא־גדול. את רשתות־העמידה "מעמידים" בסביבת- 
החופים על קרקע־הים בצורת קירות" שבהם נתקלים הדגים 
כשהם נישאים עם הזרם. עונתו של הדיג החופי היא בעיקר 
בחדשי־החורף, כשהדגים מתקרבים אל החופים" שבאותו זמן 
הם עשירים ביותר במזון, שמובא אל הים עם הסחף של מי- 
הגשמים. סירות־המשוטים אינן זקוקות (לשם עגינה) לנמלים 
עמוקים טבעיים, שאינם בנמצא בחופים הישראליים (הרו 
מבחיפה), ורכישתן אינה כרוכה בהשקעות כספיות מרובות. 
אבל שלל־הדיג הנאסף באמצעותן הוא מועט בהשוואה 
לזמן־העבודד- 670.5 טון של דגים העלה הדיג בסירות־משוט 
ב 1954 ב 72,867 ימי־עבודה (כלומר׳ כ 9 ק״ג בממוצע ליום- 
עבודה). 

דיג־המכמורת הממוכן נמנה עם השיטות החדישות 
ביותר של הדיג בזמננו, והוא כיום שיטת־הדיג העיקרית 
בחופי־הים של ישראל. דיג־המכמורת מעלה דגים, שנמצאים 
סמוך לקרקע־הים, ע״י רשת־מכמורת, שנגררת ע״י ספינה 
ומורדת עד קרוב לקרקע־הים. 

בחופי־א״י מצריד דיג זה ספינות־מנוע בעלות אורך של 
15 — 22 מ׳ ומנועי־דיזל של 100 — 250 כ״ס. בכל ספינה 
כזו עובדים 8 — 10 דייגים. מחלקת־הים של הסוכנות היהודיה 


התחילה ב 1936 מבשרת צעירים יהודיים בדיג לפי שיטה זו. 
1,294.9 טון של דגים, שהועלו בדיג־המכמורת, היו שללן של 
19 ספינות( 68 טון בממוצע לכל ספינה במשך שנה). ספינות־ 
המכמורת הישראליות מצויירות במכשירים חשמליים למדי־ 
דת־עומק ובראדיו־טלפון. שהוא קשור לתחנת-ריכוז ביפו. 
בשנים האחרונות יצאו דייגי־המכמורת הישראליים לחופי- 
תורכיה (למפרץ־אלכסנדרטה) והביאו משם שלל מרובה 
מזה שהם מוצאים כרגיל בחופי־הארץ. למרות מה שספינות 
אלו פעלו במים בינלאומיים הופרעו בעבודתן ע״י השלטו¬ 
נות התורכיים, וספק הוא אם תוכלנה להמשיד בפעולתן 
בשדות־דיג אלה. לשם פיתוחו של הדיג בשיטה זו, הוזמנו 
כ 20 ספיגות חדשות, קצתן באנגליה, קצתן בגרמניה (במס¬ 
גרת השילומים) וקצתן במספנות מקומיות. 

הדיג במים עליונים מעלה דגים, שהם ניזונים מן 
הצמחיה ומבעלי־החיים הזעירים(ת 10 ש מ 13 ק) השטים בשכבת- 
המים העליונה. בלילות-חושך, בעיקר בקיץ, נוהגים למשוך 
את הדגים לסביבות הסירות ע״י אורות, וכשהם מתקהלים 
מסביב להן הם נתפסים ברשת גדולה, שנסגרת בתחתיתה 
ע״י טבעות. בשיטה זו דגו ב 1954 408.1 טון של דגים בחופי- 
הארץ, בעיקר בסביבת גמל-חיפה. 

לפי ידיעתנו על עושר הדגים בחופי-הארץ ובסביבותיהם, 
מצויות אפשרויות מרובות לפיתוחן של כל שיטות־חדיג 
הנזכרות. עם הכשרתם של דייגים יהודיים נוספים לדיג־הים, 
עם קידומו של המחקר בתחום זה ועם בנייתם של נמלי־דיג 


883 


הכלפלה: החקלאות [הדיג] 


884 


מלאכותיים, עתיד הדיג הימי הישראלי להתרחב במידה 
ניכרת. 

העדר של נמלי־דיג מתאימים מפריע ביהוד לפיתוחו של 
הדיג הממוכן בספינות גדולות. כדי לסייע לקיבוצים ולישובים 
שבין חיפה ותל־אביב בפעולתם בענף זה, החליטה הממשלה 
לתמוך בבנייתם של נמלי־דיג בקיסריה ובמכמורת. יש להניח 
שנמל־קיסריה יוכל לרכז מספר ניכר של ספינות־דיג. הריכוז 
העיקרי של ספינות־דיג יהא לפי שעה בחיפה, שבה בונה 
הממשלה נמל־דיג גדול בתוך תעלרדקישון המלאכותית. 
בנמל זה יוקמו גם בתי-קירור לאחסנת דגים ומספגה לתיקון 
ספינות ופנ\עים. 

הדיג במפרץ־אילת עדייץ הוא בשלב נסיוני. נראה, 
שהשמועות. שהיו רווחות בעבר בדבר עושר־הדגה של מפרץ 
זה׳ היו מוגזמות. תנאי־הדיג בו קשים מחמת העומק המרובה 
של הים בקרבת־החוף ומחמת האופי האלמוגי של קרקעיתו. 
גם העובדה׳ שמדייגי־ישראל נמנעת הגישה לחופי־המפרץ 
שברשותן של סעודיה ומצרים׳ העשירים בדגים והנוחים 
יותר לז־יגה, מקשה את התפתחותו של הדיג במפרץ־אילת. 

ב דיג־האגמים. בימת־חולה ובים־כיגרת היה נהוג 
דיג מימי-קדם עד היום. ביבדהמלח אין דגים בנמצא. ימת- 
חולד- המשתרעת על שטח של 14,000 דונאם, מצטיינת 
בצמחיה מפותחת ובעומק מועט (עד 4 מ , ). בימה זו היתה 
אוכלוסיית־דגים מרובה. מחמת ייבושה של ביצת־החולה 
הולך אגם זה ונעלם. עמקו של ים־כינרת, המשתרע על שטח 
של 200,000 דונאם בקירוב, מגיע ל 50 מ׳> והצמחיה בו — 
ביחוד בעמקיו — אינה מפותחת ביותר. 

שיטות־הדיג באגמים הן בעיקרן אותן של הדיג הימי 


החופי. לאחר גסיונות, שנעשו ע״י מחלקת־הים של הסוכנות 
היהודית עוד בתקופת־המאנדאט, הנהיגו באגמים את השימוש 
ברשתות־הטבעת וגם את משיכת־הדגים על־ידי אורות, 
שהצליחה ביחוד בדיג הלבנונים בים־כינרת. נסיונות בדיג 
באמצעות זרם חשמלי, שהופעל בנחלים הנופלים לאגם- 
החולה, הצליחו ביחוד בעונת־החורף כשהדגים נוהגים להת¬ 
קהל במים החמים יותר. 

ממשלת־ישראל מקיימת בריכות־איכלוס בצפונו של ים- 
כינרת וב 1954 הכניסה לימה זו 750x300 אמנונים קטנים 
כדי להגדיל את אוכלוסיית־הדגים בתוכה. 

בנהרות הארץ ובנחליה אין הדיג מפותח ביותר. בירדן 
ובנחל־אלכסנדר, בנחל־חדרה, בירקון ובקישון דגים כמה 
עשרות דייגים עפ״ד בחפות־יד ולפעמים גם ברשתות- 
עמידה או במלכודות. דיג זה נעשה מטעמי־ספורט יותר 
מלצרכי-פרנסה. 

בתקופת־המאנדאט היה דיג־האגמים מוזנח מאוד, והשל¬ 
טונות האנגליים התנגדו לשיכלולן של שיטות־הדיג. במדינת- 
ישראל הצליחו הדייגים היהודיים — מתוך שימוש בשיטות 
יעילות יותר — להגדיל את שלל־הדגה של ימת־החולה 
מ 71 טון ב 1945 ל 127 טון ב 1954 , למרות מה ששטחיהם של 
האגם והביצה הוקטנו בינתיים הרבה. 

ים־כינרת, הידוע כעשיר בדגים מימי-קדם, סיפק ב 1945 
רק כ 73 טון של דגים, אבל ב 1954 ׳ עם הנהגת השימוש 
ברשתוודטבעת ורשתות־נילון ומשיכת־הדגים ע״י אורות, 
עלה השלל באגם זה ל 834 טון. רוב הדגה שנתפסה היו 
דגי־הלבנון, שנמסרו לבית־החרושת לשימורי־דגים("טרית") 
שבעין־גב. 



הט 5 וז ר׳קתור, בבריכות־הרגים בעמק זבו 5 ח 





885 


ארץ־ישראל 


886 



ספעות־דינ ע 5 ־יר הםזח בנינוסר 

3 . בתוצרת הדיג הישראלי צועד כיום בראש גידול 
הדגים בבריכות. בריכות אלו מתקינים ע״י הקמתן 
של סוללות־אדמה מסביב לשטח מתאים, שלתוכו מזרימים 
מים ע״י תעלות ממעיינות או נחלים, וגם מבארות ואגמים 
(בעזרת משאבות). עמקן של בריכות אלו הוא מ^ל עד 2 מ/ 
האדמה צריכה להיות כבדה או ביצתית ובלתי־מוכשרת 
לחילחול מרובה. גידול־הדגים המלאכותי בארץ התפתח 
במידה מרובה הודות לפעולותיה של מחלקת־הים של הסוכ¬ 
נות היהודית, שב 1938 התחילה בנסיונות בתחום זה בעמק 
בית־שאן. חשיבותו של ענף זה היא בין השאר בניצולם 
של אדמות ומים, שאינם ראויים לניצול חקלאי רגיל (מה 
שנעשה בנסיונות הנזכרים), כגון מים מלוחים מדי כמי 
נחל עסי בעמק בית־שאן או שטחי סיד וביצה, שהם מצויים 
בעמקים מרובים בארץ. שיטת־הגידול בישראל היא אינטג־ 
סיווית ביותר. מזבלים את מי־הבריכות בזבל אורגאני וכימי 
ומאכילים את הדגים בחיטים, תירס ובעיקר בכוספה. תנאי- 
האקלים יפים ביותר לגידול דגי־הקארפיון, הצריכים לאקלים 
חם ולמים שקטים. 

בניגוד לאירופה, שבה אפשר לגדל קארפיונים רק בקיץ 
(כי בחורף עלולות הבריכות לקפוא), אפשר לגדלם בישראל 
במשך כל השנה. הייצור לדונאם בשנה גדול פי שלושה 
משהוא באירופה: כ 160 — 170 ק״ג לדונאם בשנה לעומת 
50 — 60 ק״ג באירופה. התנאים המצויינים לגידול־הקארפיון, 
וההכנסה הטובה המובטחת על־ידיו, עוררו הרבה ישובים, 
קיבוציים ופרטיים, להנהיג ענף זה במשקם. ב 1954 נמצאו 
בארץ 94 משקי־דגים — מן הגוש של מצודת־אוסישקין 
בצפון עד בית־חנן בדרום; שטח הבריכות הפעילות שלהם 
היה ב 1954 32,595 דונאם ושלל-הקארפיונים שלהם הגיע 
ל 5406 טון. 

נוסף על הקארפיון הוכנסו לארץ לשם גידול מלאכותי 


כמה מיגי־דגים, שבארצות אחרות מגדלים אותם בברי¬ 
כות מלאכותיות. דגי הטרוטה (:)טס-ת׳) הובאו מאמריקה 
ומשווייץ והם גדלים יפה במים הקרים היוצאים מתל אל־ 
קאדי (תל־דן) שבמצודת־אוסישקין (משקי דן ודפנה). הש¬ 
פעת השמש החמה על המים הקרים מחישה את גידול הצומח 
והחי במים, ובתוספת של מזון מלאכותי גדלה בהם הטרוטה 
במשך שנה עד למשקל של 400 גראם, יש יסוד לגידול 
הטרוטה בסביבת מעיינות־הירדן, במקום שמצויים מים קרים, 
שהם דרושים להתפתחותה. 

ב 1946 הובאו לארץ גם תכלונים ( 11 :) 1611 ) — מין של 
דגים, שהם גדלים ביחד עם הקארפיון בבריכות של מים 
חמים יותר. גידולו של דג זה בארץ עדיין הוא בשלב נסיוני, 
אבל אין זה מן הנמנע, שיוסיף לגוון את גידול־הדגים 
בבריכותיה. 

עם הקמתם של אגמי־אגירה (בריכות־אגמים) בבית- 
נטופה ואגם־הקישון הוכנסו לתוכם דגיגי-קארפיונים. תו¬ 
צרתן של בריכות־אגמים אלו הגיעה ב 1954 ל 57.8 טון. 

נ. וידרא, הדיג בארץ־ישראל, 1939 : דו״חות סטאטיסטיים 

של משרד־החקלאות (מחלקת־הדיג). 

נ. ו. 

ה י י ע ו ר. — ייעור משמעו גידולם של צמחי-יער באדמה 
זיבורית, שאינה מעובדת ואינה ראויה לעיבוד חקלאי- 
משקי, כגון אדמה שטחית, סלעית, חולתית, תלולה וגרודה. 

קרקעות כאלו מצויות בא״י המערבית לרוב. מתוך 
26,320,000 דונאם (שטחה היבשתי של הארץ לפי תחומי 
המאנדאט הבריטי) היו רק כ 9,000,000 דונאם מנוצלים ני¬ 
צול חקלאי ועירוני; כ 3,000,000 דונאם נוספים נראו ראויים 
לכך אחר הכשרה והשבחה יסודיות. השאר, כ 3 /< 14 מיליון 
דונאם, היה שטח של אדמה זיבורית, שלא כולה היתד. ראויה 
אף לייעוד מאחר שברובה הגדול היא ערבתית־מדברית 
(כגון אדמת מדבריות יהודה והנגב). שטחי־האדמה המת¬ 
אימים לייעוד (במשמעותו המוגדרת למעלה) הקיפו כאר¬ 
בעה וחצי מיליונים דונאם. הם נמצאו: 

באיזור־ההר (סלעית, שטחית ותלולה) 2,650,000 דונאם 

בנגב הצפוני(חולתית וגרודה) 1,600,000 " 

בחדף־הים ובעמקים (חולתית וגרודה) 250.000 _״ _ 

בס״ה 4,500,000 דונאם 

שטח זה כלל כ 17% מאדמת א״י המערבית כולה או 
כ 25% משטחה התרבותי. 

שטחי־הייעור במדינת־ישראל צומצמו, ומתוך 20.5 מיללן 
הדונאם שבתחומי־המדינה 3.6 מיליון דונאם נמנים על אדמת־ 
יער והם: 


באיזור־ההר 1,770,000 דונאם 

בנגב הצפוני 1,600,000 " 

בשרון ובעמקים 230,000 * 

בס״ה 3,600,000 דונאם ' 

ה יי ע ר הטבעי. לא כל 4.5 מיליוני הדונאמים שבא״י 
המערבית טעונים ייעור 3 ידי אדם; כ 620,000 דונאם מיוערים 
בידי הטבע. שטחים אלה נמצאים כולם באיזור־ההר: 162,000 
דונאם בגליל העליון והתחתון, 389,000 דונאם בשומרון 
ו 60,000 דונאם ביהודה. בתחומיה של מדינת־ישראל מקיף 
היער הטבעי — או יותר נכון: שרידיו של היער הטבעי, 
הניתנים לפיקוח־הממשלה כ״שמורות-יער״ — כ 460,000 ד׳. 




887 


הכלכלה: החקלאות [הייעור] 


888 


היער הטבעי של א״י, שניצל מן המבעה והכורת, מורכב 
מעצים, שיחים ובני־שיחים ממינים וזנים שונים. לפי גידוליו 
מתחלק היער והחורש שבאיזור ההר המערבי לארבעה טיפו¬ 
סים אלה: 

א. יער אורן־ירושלים ( 51$ מ 6 ק 11316 115 ״ 1 ?). העצים 
והשיחים הגדלים בקרבתו הם ג אלו־ן מצוי(- 63111 31161x0$ > 

05 ם 61 ק), אלה ארצישראלית ( 3 מ 3136511 ק 1513613 ?), אלת 
המסתיק ( 16111156115 .?),קטלב מצוי ( 6 ״ 0163611 ״ 3 4611111115 ), 
החרוב ( 113 [ 51116 13 תס 31 ז 06 ), בר־זית בינוני ( 63 זץ 11111 ? 
166113 ״), ובני־שיחים: רתמה קוצנית ( 13661313 *ק 5 06111513 ), 
מרוח משולשת ( 1311110113 /י 531 ), קידה שעירה (' 16 ־תס 601 ץ 031 
111053 ׳!), ועוד. טיפוס־יער זה אינו מצוי אלא במקומות 
בודדים: הכרמל, סביבת הכפר ירפה בגליל העליון, סביבת 
הכפר אום־צפה בשומרון וסביבת הכפר הנטוש בית־תול 
(יתלה) ביהודה. 

סיבת תפוצתו המועטת של האורן בין שרידי היער 
והחורש נעוצה, כנראה, בגורמים אלה: א) עצו נוח ומבוקש 
להסקה ולמלאכה! ב) משנגדע גזעו אינו מצמיח גזע חדש 1 
ג) האש אוחזת בו בקלות! ד) נבטיו, אע״ם שהם מרובים, 
נשמדים בקלות על־ידי דריסת־העדרים. העובדה, שלמרות 
המכשולים הללו מצוי האורן ביער הטבעי (אף אם במידה 
מועטת), והסתגלותו לתנאי קרקע ואקלים שונים, מעידות, 
שהוא עץ טוב לייעוד בכל איזורי־הארץ. 

ב. יער אלון התבור ( 3116661151111311116611515 >). 
האילן השולט ביער זה הוא אלון התבור. הוא מצוי בשפלת- 
החוף, בהרי־אפרים ובגבעות של הגליל התחתון — באלונים 
ובשפרעם. העצים המצויים בקרבתו בסביבת־אלונים הם: 
לבנה רפואי ( 3115 ״ 0££161 ^ד 1 ץ 51 ), אלת ארץ־ישראל, בר־ 
זית בינוני, כליל החורש ( 1 ז 113516111 ן> 5111 06615 ), אלון מצוי, 
אשחר ארץ־ישראל (. 31365 ק 11311111115 ?), אלת המסתיק, 
עוזרר קוצני ( 323601115 115 ^ 063136 ) ובני־שיחים שונים. 

ג. חורש האלון והאלה. טיפוס זה של חורש או 
יער הוא אפייני ביותר לארץ והוא רווח ביותר בתחומי 
ההר ושפלת־הים. פרצופו נקבע על־ידי המינים המשתתפים 
בהרכבו, שרובם עצים קטנים או שיחים גבוהים, קצתם 
בעלי עלים גלדיים־נוקשים, שמתקיימים על העץ במשך כל 
השנה, וקצתם בעלי עלים רכים, שנושרים מן העץ בימות- 
החורף. מלבד עצים ושיחים, אפיינים לחורש זה גם שיחים 
נמוכים ובני־שיח וכן גם עשבים. הגובה הבינוני של החורש 
אינו מרובה עפ״ר מ 4 מ׳. מן העצים מצויים בו: אלון מצוי! 
אלת ארץ־ישראל! אלון התולע ( £6610613 ״ 2.1 >); בר־זית 
בינוני! קטלב מצוי! ער אציל ( 0111115 ״ 116115 ^ 1 ); לבנה 
רפואי! אדר סורי ( 1 ״ 613611 ץ 5 4666 ); כליל החורש! אשחר 
רחב־עלים ( 313166003 113010115 ?). מן השיחים ובני־השיח 
שבו: לוטם מרוני ( 1£01105 ׳! 531 015105 ); קידה שעירה! מתה 
משולשת! אלת־המסתיק! אשחר א״י: אחידותם החורש 
( 1 ״ 660 ״ 0 ( 0 ת 10 ! 36 ק 5 ), ועוד. 

ד. חורש החרוב ואלת־המסתיק. החרוב הוא 
עץ עושה פרי למאכל ואילו אלת־המסתיק היא שיח־סרק 
סרוח, שרק לפעמים הוא מופיע כעץ נמוך. טיפוס זה מצוי 
ביהוד בחולת־החוף ובשיפולי־ההרים עד גובה של 400 מ/ 
ולפעמים גם בגובה מרובה מזה. 

אע״פ שהחדשים ושרידי־היערות תופסים כיום כמיליון 


דונאם מאדמת־ההר, אין לכלול את כולם בתחום היער 
שלעתיד לבוא, כיוון שהרבה מהם נתפשטו על־פני שטחים, 
שהם יפים לחקלאות. החרשים הגדלים על אדמת־יער(שאינה 
ראויה לעיבוד) תופסים שטח של כ 500,000 דונאם (שרובו 
בגליל), כלומר כ 15% מן השטח הטעון ייעור בידי אדם. 

ראשית הייעור והתפתחותו. על בירוא היער 
הטבעי של הארץ כדי להפוך את אדמת־גידולו לנחלה 
נשתמר זכר בספר יהושע (יז, יה): "כי יער הוא ובראתו והיה 
לך תוצאותיו". כמו־כן נשתמרו במקרא רמזים על השמדת- 
יערות ע״י אויבים לצרכי־מצור או כחלק מהשחתת־הארץ 
בכללה. על השמדה כזו מדבר גם יוסף בן־מתתיהו. רמז 
לנטיעת עצי־יער לשמם בימי בית שני אנו מוצאים בסיפור 
על המנהג, שהיה רווח בין היהודים: "כשנולד תינוק שתלו 
ארז, תינוקת — שתלו שיטה". אעם״כ נראה, שעבודת־ייעור 
מכוונת — ועל כל פנים בממדים רחבים — לא בוצעה בארץ 
מעולם עד סוף המאה ה 19 . 

המתיישבים של פתח־תקוה וחדרה היו הראשונים, שהת¬ 
חילו בפעולת־ייעור בארץ, בשטחים בעלי אדמה זיבורית, 
וכן בחולות ובביצות. היער הטבעי, שמצאו בארץ, לא שימש 
להם דוגמה. את האיקליפטוס, יליד־אוסטראליה, שהובא 
לארץ ע״י הבארון רוטשילד, נטעו ברבבותיו על אלפי־ 
דונאמים. וביחד עם האיקליפטוס הוכנסו לארץ הקאזוארינה 
והשיטה, אף הן ילידות־אוסטראליה! הללו ניטעו בשדרות 
ובגני־נוי בצירוף הברוש הצריפי והאפקי ועצים אחרים 
מגידולי־הארץ. 

באותה תקופה בערך עסקו הגרמנים בעבודת־ייעור שיט¬ 
תית על הכרמל. את האורן הירושלמי, שמצאו על הכרמל, 
נטעו במורדות ובמדרגות כדי ליצור חורש מצל. הם היו 
הראשונים, שהפיצו בארץ גם את אורן־הסלע ( 63 ״!ק 0$ ״ 1 ?) 
המצוי בלבנון, ובשיטה חדישה: ע״י זריעת גרעינים באדמה 
ולא ע״י שתילת שתילים. 

נטיעת עצי־יער בצורות שונות (יער, חורש ושדרה), 
שהיתה אפיינית להתיישבות היהודית החדשה, נתפשטה יותר 
ויותר אחר מלחמת־העולם 1 . ממשלת־המאנדאט ראתה את 
אחד מתפקידיה בהגנה על שרידי היער העתיק ובנטיעת 
חרשים במקומות שוממים. היא חקקה חוקים מיוחדים להגנה 
על העצים מפני הערבי ועדרו. שטחי־יער מרובים, ושטחים 
שוממים, שהם יפים לייעור, הוכרזו כ״איזורי-יער סגורים", 
שכל הנכנס לתחומם כדי לחטוב עצים או לרעות את בהמתו 
צפוי לעונש. ע״י כך ניצלו מהשמדה גמורה כמה בני-חרשים 
בהרי-יהודה, שומרון והגליל. בו בזמן גידלה הממשלה שתי¬ 
לים של עצי-יער לשם נטיעת חרשים במקומות שונים בארץ. 
מן הכיבוש הבריטי עד סוף תקופת־המאנדאט היו נתונים 
לפיקוחם של השלטונות 808,500 דונאם של אדמה מיוערת 
ואדמת־יער, שמהם היו בגליל 200,500 דונאם, בשומרון — 
394,000 דונאם וביהודה 214,000 דונאם. החרשים החדשים, 
שנטעה הממשלה, תפסו שטח של 41,500 דונאם, שמהם היו 
בגליל 9,100 דונאם, בשומרון 5,500 דונאם וביהודה 26,900 
דונאם. כ 14,500 דונאם מן החרשים הללו היו במישור, רובם 
בחולות-עזה. בסך־הכל ניטעו ע״י השלטונות כ 6.25 מיליון 
עצים. 

בתקופה זו הוסיף הישוב החקלאי היהודי לטעת עצי-יער 
בצורת חרשים קטנים ושדרות, וכן בגני־נוי. השטח שיוער 



889 


ארץ־ישראל 


890 



עצי-א'?א 5 יםםוס כיז חס 5 עים על־יד נחל־עירוז 


בכפר העברי עד תקומתה של מדינת־ישראל הגיע ל 24,000 
דונאם בערך. חברת־פיק״א טיפלה גם בשרידים של יער 
טבעי בשטח של אלפי דונאמים בגבעות־שומרון. 

באותה תקופה עצמה עסקה הקרן הקיימת לישראל 
בעבודת-ייעור שיטתית ז האמצעים הכספיים לפעולה באו 
מ״קרן תרומות־עצים", שנוצרה ע״י התנועה הציונית אחר 
פטירתו של הרצל לשם נטיעת "יער הרצל". על־יד נקודות־ 
ישוב, שהוקמו על אדמת הקהק״ל, ניטעו יערות וחורשות, 
שכמה מהם היו מוקדשים לזכר אישים, קהילות או מאורעות, 
כגון "יער־איינשטייך, , "יער־באלפור", "יער־הישוב", "יער־ 
החירות", וכד/ נוסף על כך טיפלה הקרן הקיימת בטיפוח 
השרידים של היער הטבעי, שנמצאו בתחומי־אדמותיה, ביחוד 
בהרי־הגליל. עד סיומה של אותה תקופה, כלומר עד סוף 
1947 , ניטעו ע״י הקרן הקיימת יערות וחרשים, שתפסו שטח 
של 21,000 דונאם וכללו כ 5 מיליון עצים, וכן טופחו על־ 
ידיה שרידי־יער בשטח של 20,000 דונאם. 

השטחים, שיועדו בא״י עד תקומתה של מדינת־ישראל, 
ניתנים, איפוא, לסיכום כלהלן: 

ע״י ממשלת־המאנדאט 41,500 דונאם 

ע״י הקהק״ל 21,000 " 

ע״י חברות יהודיות סר סיות 24,000 " 

בס״ה 86,500 דונאם 

או 3% מן השטח הטעון ייעור בא״י המערבית. 


הייעור במדינת־ישראל. ייעודה של הארץ הוכר 
ע״ייממשלת־ישראל כפעולה בעלת חשיבות ראשונה במעלה 
להחייאת־השממה, להפרחת־הכלכלה ולקליטת עולים חדשים 
ע״י אימונם בעבודת־האדמה קודם התנחלותם המשקית. 
נטיעת יערות, חורשות ושדרות על גבולות־הארץ ובצידי 
הדרכים הראשיות שולבה בתקופה זו בתכניודייעור ארצית. 
מתקציבה של המדינה מופרשים שנה־שנה סכומים ניכרים, 
ממיליון ל״י לשנה ויותר, לצרכי ייעור חדש, לטיפוח היע¬ 
רות הקיימים (לרבות שרידי היער הטבעי), ולחקר הבעיות 
הכרוכות בעבודות־הייעור, באיקלומם של עצי־יער חדשים 
ובניצולם של עצי־יער מקומיים לצרכים שוגים. 

גם הקרן הקיימת לישראל הרחיבה בתקופה זו את פעולת־ 
הייעוד שלה בכל איזורי־הארץ, ובכללם הנגב הצפוני. ייעורו 
של איזור צחיח זה כולל נטיעת שדרות־מגן ברווחים 
מסויימים, כדי להגן על האדם, החי והצומח התרבותי מרוחות־ 
הקדים העזות, המצויות כאן והגורמות בין השאר לסחף־ 
הקרקע ולייבוש לחלוחיתם של הצמחים. 

עם הרחבת הקפו של הייעור נוסדו משתלות גדולות בכל 
איזורי־הארץ ע״י הממשלה ( 8 משתלות) וע״י הקרן הקיימת 
( 6 משתלות), שמגדלות כ 7 מיליון שתילים בשנה. בסך־הכל 
ניטעו ע״י מחלקת־הייעור הממשלתית עד סוף 1954 כ 9 
מיליון שתילים (וכן נזרעו עשרות ק״ג של זרעים) בשטח 
של כ 35,000 דונאם, בכלל זה — שדרות, שניטעו בצידי־ 
הדרכים לאורך של כ 620 ק״מ. הפרטים נתונים בטבלה 
הבאה: 



יער כפר־החור׳ט (בהרי־נצרת) 





893 


אדץ־־ישראל 


894 





895 הכלכלה: החקלאות [הייעור] 896 


הייעור במדינת־ישראל מ 1948 עד 1954 ' 


ס״ה 

1953/54 

1952/53 

1951/52 

1950/51 

1949/50 

1948/49 

האיזור 

2,303 

250 

300 

200 

1,190 

363 

_ 

ירושלים 

1,456 

— 

— 

6 

250 

1,200 

— 

הדרום 

2,573 

193 

— 

350 

800 

1,230 

— 

השרון 

3,456 

300 

400 

706 

2,050 

— 

— 

זכרודיעקב 

4,586 

600 

785 

481 

1,860 

560 

300 

חיפה 

5,782 

830 

500 

405 

2,130 

1,617 

300 

נצרת 

2.790 

200 

100 

400 

1,090 

800 

200 

טבריה 

5,180 

315 

85 

1,270 

2,440 

1,040 

30 

צפת 

4,333 

646 

520 

1,067 

1,350 

750 

— 

הגליל המערבי 
בחלקים שוגים של 

2,835 

2,835 

— 

— 

— 

— 

— 

הארץ 




ס 

13,160 

7,560 

830 

סה״כ 


1 המספרים שבטבלה מציינים דונאמים. 


כמדכן טיפלה מחלקת־הייעור של הממשלה בשיקומו של 
היער הטבעי ע״י גיזום, דילול והתקנת קווי־אש, שבילים 
ודרכים, שמאפשרים הגנה יעילה עליו, יש לציין, שביער 
הטבעי באיזור־ההר ניכרת התפתחות יפה בצומח וריבוי נאה 
של אורן־ירושלים. 

פעולת־הייעור של הקרן הקיימת בתקופה זו מסתכמת 
בטבלה הבאה: 


פעולת־הייעור של הקהק״ל בשנות תש״ח—תשט״ו" 


סה״ב 

הנגב 

הצפוני 

הרי- 

יהודה 

הרי־ 

שומרת 

הרי־ 

הגליל 

השנה 

512,060 

611,035 

1,680,643 

4,997,738 

3,985,900 

2,465,492 

2,381,447 

2,342.490 

80,500 

277,350 

541,500 

320,000 

1,327,500 

95,850 

488,177 

511,108 

59,835 

265,420 

1,961,475 

822,219 

937.898 

637,670 

836,977 

224,890 

127,400 

329,075 

1,315,761 

1,087,681 

736,713 

844,888 

532,402 

206,670 

146,450 

544,648 

1,400,502 

748,500 

695,031 

410,712 

462,003 

תש״ח 

תש״ט 

תש״י 

תשי״א 

תשי־יב 

תשי״ג 

תשי״ד 

תשט״ו 

18,976,805 

3,641,985 

5,521,494 

5,198,810 

4,614,516 

סה״כ 

22,086 ד׳ | 10,210 ד׳ | 71,550 ד׳ 

20,796 ד׳ 

18,458 7 ״ 




* המספדים שבטבלה, חח ממספרי־הדונאמים, הם של העצים 
שניטעו. 


העצים שניטעו מחולקים לפי סוגיהם כלהלן: 

מחטניים: 12,689,332 ; איקליפטום: 2,391,813 ; אשל: 
3,164,100 ; אקאציה: 385,356 ; חרובים: 166,341 ; שוגים: 
179,863 . 

פעולת־הייעוד במדינת ישראל הורחבה וקודמה במידה 
ניכרת גם ע״י איקלומם של עצי־יער חדשים, ע״י ניסויים 
בשיטות יעילות יותר בגידול שתילים, בהעברתם ובנסיעתם, 
וע״י מחקרים בנושאים שונים, שהם קשורים ביערנות. כתו¬ 
צאה של האיקלום נתווספו שני זנים חדשים, אחד מן האדנים 
( 111:13 זנ 1151 ת 1 ?) ואחד מן האיקליפטוסים (-ת 01 § 5 ג 11 קץ £11€31 
313 ב 1 ק 6 ס 110 ק). הזן האחרון, שהובא מאוסטראליה, הוכיח את 
כושר הסתגלותו לאדמה סידית ולאיזורים שחונים כנגב 
הצפוני. 

ע ק ר ו נ ות ו מ ס ק נ ו ת. אף כיום, לאחר שלושים וחמש 
שנים של פעילת־ייעוד, עומד היערן בארץ בפני בעיות 


מרובות, שעדיין הן מצפות לפתרונן. אעפ״ב נתגבשו כמה 
מסקנות, שקובעות את דרכי־הייעור בארץ. החשובות שבמס- 
קנות אלו הן: 

א. בעמקים ובמישורים אין לבצע ייעור אלא בשטחים 
של חולה נודדת, שאינה ניתנת לטיוב, או באפיקים עמוקים, 
שאינם ניתנים להיסתם. ביצות אין לייער אלא לייבש, שכן 
אחר הייבוש אדמתן יפה לעיבוד. בתחומי אדמה חקלאית 
במישור ובעמק יש לנטוע עצי־יעד כשדרות־נוי לדרכים 
ולגדדות, כשוברי־רוח להגנת המטעים וכחרשים זעירים 
למתן צל ועץ לצרכי־המשק. 

ב. עיקר היער מקומו בהר, שבו שכיחים שטחים בעלי 
אדמה מסולעת או גרודה, ביחוד במדרונות ששכבת־קרקעם 
הדקה נסחפה ע״י זרמי־הגשמים. היער הוא האמצעי היחידי 
לניצול העפר, שנשתייר בין הסלעים, ולמניעת תגרופת. 
יער־ההר, משגדל והגביה, משמש גם — באקלים ההררי 
הנוח — מקום מרגוע ונופש. 

ג. מעצי־היער הטבעיים, האורן הירושלמי הוא הרווח 
ביותר ביערות הנטועים. ניסויים מרובים, שנעשו בגידולו 
של האלץ כעץ-יער, הביאו לידי הזנחתו של עץ זה. הסיבה 
העיקרית: איטיות גידולו בצעירותו. בארבע־חמש השנים 
הראשונות לחייו אין האלון מגיע אלא לגובה של 40 — 50 
ס״מ, ולעומת זה מתרבים וגדלים על־ידו צמחי־בר, שביעורם 
דורש עבודת־ידיים מרובה. 

ד. עצי אורדירושלים הם רוב העצים הניטעים ביערות 
החדשים בהרים, ואילו עצי האקליפטוס הם רוב עצי-היער 
הניטעים בחוף־הים ובנגב. העצים מגודלים מתחילה במש¬ 
תלות׳ בעציצים ובפחיות, וכשהם מגיעים לגיל של שנה 
(באורן) או חצי שנה (באקליפטוס), הם מועברים למקום- 
הנטיעה. 

ה. על האורן הירושלמי נוסף בשנים האחרונות אורן 
ברוטיה, שהובא לארץ מקפריסין ומיוון, והוא בן־זן לאירן 
הירושלמי. משנה לשנה גדל מספרו בארץ והוא עתיד לתפוס 
מקום חשוב בצידו של אורן־ירושלים. אמנם גידולו הוא 
איטי, אך גזעו זקוף ואינו נתקף ע״י מזיקים. בחרשים 
החדשים נראה אורן ההנדי, שהוכנס ע״י הקרן הקיימת. 

כדי לגוון את היער, נוטעים בו בזמן האחרון גם עצי- 
בריש מזנים אחדים. בחולות שעל שפת־הים בנגב וכן 
במישירי־הנגב נוטעים, מלבד איקליפטוס, גם אשל ושיטה. 










897 


איץ־ישראל 


898 


ו. בצד היער של עצי-סרק הולכים וניטעים בשנים 
האחרונות (על-ידי הקרן הקיימת) עצי-חרוב, שפירותיהם 
משמשים מספוא לבהמה ולעוף וחומר־גלם לתעשיות שונות. 

ז. בילדותו דורש היער טיפול קפדני! יש לעבד את 
הקרקע כדי שתשתמר בו הרטיבות של מי־הגשמים! כי בלא 
זה ייבשו השתילים הרכים בחמסיני־האביב ולהט־הקיץ! 
כמדכן יש לבער, ב 2 — 3 שנות-קיומו הראשונות, את עשבי* 
הבר ע״י חרישות, עידורים וניכושים. 

ח. בייעור־ההד נוטעים בממוצע 250 שתילים לדונאם. 
משגבהו ונתקרבו צמרותיהם זו לזו, מגזמים אותם — כלומר, 
מסלקים את הבדים התחתונים. משהגיעו האילנות לגיל של 
10-9 שנים, מדללים בהם את העצים הנדכאים והמגוונים. 
הדילול חוזר ונשנה בכל שלוש־ארבע שנים, עד שנשארים 
רק אילנות בריאים וחזקים, בעלי גזע מפותח וזקוף, בלבד. 
מספרם של אלה בדונאם הוא בין 50 ל 100 . חישבו ומצאו, 
שייעור של דונאם אחד בהר והטיפול בעצים בו בשנות- 
חייהם הראשונות ©צריך 21 — 24 ימי-עבודה. 

ט. האויבים המסוכנים ביותר להתפתחות־היער בארץ הם 
המבעה והבעירה. מקורו של הראשון: רועים יהודיים וער¬ 
ביים, שמכניסים את עדריהם (ביחוד עדרי־עיזים) לתוך 
תחומי־היער בניגוד לחוק. בעבר היו שכיחות בעירות מחמת 
הצתה במזיד (עפ״ר ע״י ערבים מאויבי ההתיישבות היהו¬ 
דית) וכיום הן פורצות עפ״ר מחמת שגגה וחוסר־זהירות, 
כשגיצים נופלים ליער בשעת ביעור-קוצים בשדות סמוכים, 
וכדומה. ריבויים של קווי־בידוד ביערות, כלומר פסי־אדמה 
בלתי־נטועים בין חורש לחורש, שמשמשים מעצורים לאש 
המלחכת את פני־הקרקע, הוא תריס בפני התפשטותן של 


הדליקות. בשנים האחרונות נתגלו גם מזיקים רצינים באורו- 
הירושלמי: כנימת הקליפה ואיצרית האורן ( 5 ט 500000 ז 3 ^ז 
.ק*). גיזום ענפיהם של העצים בעודם צעירים משמש תריס 
בפני התקפותיהם של המזיקים הללו. 

י. חשיבותם של היערות החדשים בולטת יותר ויותר עם 
התבגרותם של האילנות. מלבד תפקידיהם היסודיים של 
היערות הללו — הגנה על הקרקע מפני תגרופת, שיפור־הנוף 
ויצירת מקומות־מרגוע — נודע לעצי־היער ערך כלכלי 
חשוב, שהרי מספקים הם סמוכות לעצי־פרי וגפנים, עמודים 
לגדרות, תאית לחרושת הצלוטכס, ועוד. כן הוברר, שעצה 
האורן הירושלמי יפה לתעשיית־רהיטים ולבניין, עצה- 
האלון — לכלי־עבודה ולרהיטים משובחים, עצה־האיקליפ־ 
טוס — לתעשיית־רהיטים, התאית — לתעשיית־נייר, וכיו״ב. 
מ. זהרי, מבוא לגיאובוטניקה של ארץ־ישראל, 1955 ! הג״ל, 
עולם הצמחים, תשי״ד! י. גינדל, היער והיעוד בארץ ישראל, 
תשי״ב! ב. צ׳יז׳יק, אוצר הצמחים (ערך אלון), פברואר 
1941 ! יוסף ויץ, עבודת היעוד של הקהק״ל, תש״י! הנ״ל, 
יעור החולות בא״י (״הטבע והארץ״, 1933 )! הג״ל, האורן 
הירושלמי בא״י ("השדה", תרצ״ח)! הנ״ל, היער בא״י, 
תרפ״ט! הנ״ל, מדיניות היעור בישראל, תש״י! "היער", 
קבצים א׳, ב׳, ג׳ וד׳ מוקדשים לבעיות היער והייעוד בא״י, 
בעריכת יוסף ויץ, ירושלים תש״ח ותשט״ו! 1 ח־ 1 ח״ז־׳\ 00 

103 ז)? ) 1 ( 1 מס 11 ז 0 <{). 9 , 6515 ־ 01 ? 06 1 ג 61 חזזז 3 ק 06 , 1£51111£ ב? 06 

■ 1939/45 ■ 1936/39 
י. ו. 

התעשיה. — א. בתקופת־המאנדאט. כשעבדה הארץ 
לידי השלטון המאנדאטורי־הבריטי, לא נמצאו בה אלא 
מפעלים תעשיינים אחדים, שעסקו בעיבודה של תוצרת 
חקלאית מקומית (טחנות־קמח, יקבי־יין) ובתיקונו של ציוד 



בית־החרושוז לסלט "נשר" בנשר שעל־יד חיפה 





899 


הכלכלה: התעשיה 


900 



מיתקנים בבזזי־הזיקוק לנפט, חיפה 


מכני־חקלאי(משאבות, חלקי־יציקה של מכונוודטוזינד. וכד׳). 
תולדות התעשיד. בארץ מתחילות, איפוא, בפועל עם ראשיתו 
של משטד־המאנדאט, והן מתחלקות לשלוש תקופות אלו: 

( 1 ) מתחילת תקופת־המאנדאט עד תחילת העליה ממרכז־ 
אירופה ב 1933 ; ( 2 ) מתחילת חעליה ממרכז־אירופה עד סוף 
תקופת־המאנדאט * ( 3 ) מתקומתה של מדינת־ישראל ואילך. 

האדמיניסטראציה הבריטית לא ראתה בעין יפה את 
מאמציהם של היהודים לפיתוח ד,תעשיה בארץ, ראשית, 
מפני שסבורה היתד, שמחובתה לדאוג ליבוא של סחורות- 
תעשיה זולות עד כמה שאפשר לצרכי האוכלוסיה המקומית, 
שהיתר, ערבית ברובה; ושנית, מפני שראתה בפיתוחה של 
התעשיה יצירת כוח־קליטה כלכלי חשוב לעליה גדולה של 
יהודים מארצות אירופה המזדהית (ביחוד מפולניה) — עליה, 
שממשלה זו התנגדה לה בשיטתיות. מפני־כן התפתח תהליך 
התיעוש של הארץ, מאמצע שנות־העשרים ואילך, בכיוון 
הפוך מזה שהיה רווח בארצות־התיישבות: לא "מלמעלה" 
(בעידודם של השלטונות) אלא "מלמטה" (ביזמתם של המת¬ 
יישבים עצמם). 

בתנאים כאלה לא היתד, קיימת אפשרות מעשית של 
"תיכנוך בתחום זה. התעשיה, שקמה באותו זמן בארץ, 
שיקפה בעיקר את עיסוקם הקודם של בעליה בארצות־ 
הגולה (ייצור של סחורות־טכסטיל וכד׳). בתקופה הראשונה 
לתולדותיה, הנזכרת למעלה, עדיין לא לבשה התעשיה את 
צורת ה תעשיה החדישה, בעלת הדינאמיות האובייקטיודת, 
המינהלית ( 31 ״ 386 מ 3 ומ). רובם של מפעלי־התעשיה, שנוסדו 
באותה תקופה, היו בתי־חרושת קטנים, שעמדו ונפלו עם 
יוזמם הראשון. רובם של יוזמים אלה, שהיו קודם לכן בעלי־ 
מלאכה או סוחרים, פעלו — עם הפיכתם לבעלי־תעשיה — 


כחלוצים־הרפתקנים בתחום בלתי־ידוע.על הקשיים המרובים, 
שהיו כרוכים בהתחלותיהם, נוספו הקשיים, שנבעו מיחסם 
של השלטונות לפעלם. ממשלת־המאנדאט השאירה את הארץ 
פתוחה להצפה של מוצרי־חוץ מכל ארצות־העולם, בלא 
שנקטה אמצעים להגנה על התעשיה הצעירה מפני הצפה 
זו. מפני־כן היה בתעשיין־החלוץ של אותה תקופה הרבה 
מאותה עקשנות בלתי־ראציונאלית, שציינה את חלוצי 
החקלאות, התחבורה וכד׳. 

דרכי התפתחותה של התעשיה הקואופראטיווית והקיבו¬ 
צית לא היו שונות בכללן מאותן של התעשיה הפרטית, 
אלא שהיסוד ה״מינהלי" הובלט בתעשיה מן הסוג הראשון 
הרבה יותר מבזו מן הסוג האחרון. מ 1925 עד 1935 עלה 
מספרם של העסוקים בתעשיה ובמלאכה היהודיות מ 4,900 
לב 30,000 בעוד שמספרם של המפעלים עלה באותו פרק- 
זמן מ 550 ל 4050 ; ב תעשיה בלבד היו בסוף התקופה 
20,700 עסוקים ב 1,550 מפעלים. הכוח החשמלי, שמיתקני- 
התעשיה היו מסוגלים להשתמש בו, עלה מ 5,800 כ״ם ב 1925 
ל 33,000 כ״ם ב 1936 . ההון המושקע נאמד ב 1925 ל 1,500,000 
לא״י בתעשיה ובמלאכה ביחד, ובערב התקופה השניה — 
ל 7,500,000 לא״י (בלא חברות־החשמל). כל המספרים הללו 
מעידים, שבמשך התקופה הראשונה הנזכרת נתפתחה התעשיה 
במידה ניכרת. התפתחות זו שימשה בסים להשגים רחבים 
הרבה יותר בתקופה השניה. 

העליה, שבאה בתקופה השניה, בעיקר ממרכדאירופה, 
ושחלק ממנה פנה אל התעשיה, הביאה עמה, מלבד הון, 
גם מושגים כלכלייפ-טכניים חדישים. עליה זו נתנה לתעשיה 
בארץ תנופה, שקודם לכן היה קשה לראותה מראש. באותה 
שעה כבר היתה הסוכנות היהודית ערה הרבה יותר לבעיות- 









901 


ארץ־ישראל 


902 



ניהח״ר ?מוצרי־סרינה "?ורזיה" נחו?זז 


התעייה. בשיתוף־פעולה עם גופים אחרים (באנק אנגל(* 
פלשתינה, התאחדות בעלי־ד,תעשיה, מרכז הקואופראציה) 
איפשרה הסוכנות השגת אשראי לזמן ארוך (עד 10 שנים!) 
למפעלים הצעירים, פעולה זו הכניסה בפעם הראשונה גורם 
תכניתי חשוב לתוך שיקוליהם של המוסדות, שהיו אחראים 
למתן אשראי זה. 

מלחמת־העולם 11 המריצה את פיתוחה של התעשיה 
בארץ, שסיפקה חלק מצרכי הצבאות של מעצמות־הברית 
במזרח הקרוב וחלק מצרכיהן של הארצות השכנות. גידולה 
של התעשיה בתקופה זו משתקף בטבלה הבאה: 


התעשיה* בישראל ב 1937 — 1946 ** 


1946 

1937 


2,500 

1,550 

מספר המפעלים 

47,000 

21,000 

מספר העסוקים 

44,000,000 לא״י 

שוויה של התוצרת (ברוטו) 8,000,000 לא״י 

19463 

19373 


74.5 מילית קו״ש 

20.3 מיליון קו״ש 

תצרובם בזרם חשמלי 


* בלא המלאכה *• המספרים עגולים 


החרם הערבי, שהוכרז בא״י ובארצות הסמוכות, על 
תוצרתה של התעשיה היהודית, לא השיג את מטרתו. הקף 
מכירותיה של התעשיה היהודית לציבור ערבי בארץ לא עלה 
מעולם ליותר מ 8% — 6% של המחזור הכללי, והיו ענפים 
שלמים, שלא היו קשורים בציבור זה מבחינה מסחרית אף 
במידה כלשהי, ולפיכך לא הרגישו בפעולת-החרם כלל. היו 
ענפים אחרים, כגון בתחומי ההלבשה, מוצרי־המטבח ומשק־ 
הבית, שאמנם היו מוכרים מתוצרתם לציבור הערבי, אד גם 
הם לא היו קשורים בציבור זה במידה, שהחרם היה יכול 


לפגוע בהם קשה. ביצוא היה החרם הערבי מורגש יותר 
מבשוק הפנימי. ארצות כמו מצרים ועיראק, שקנו במשך 
תקופת־המלחמה כמויות ניכרות של צרכי־הלבשה, מכשירי־ 
רפואה, מוצרים כימיים ומוצרי־מטבח ומשק־בית מתוצרת־ 
הארץ, פסקו לשמש שווקים לתעשיה היהודית. ממשלת־ 
המאנדאט לא עשתה דבר לסייע לתעשיה זו במלחמתה בחרם 
הערבי. יתר על כן: היבוא מארצות־החרם לא״י עוד הוגדל! 
לעומת זה לא נעדרו פעולות־תגמול מצד היהודים, שהיו 
מורגשות במשק החקלאי הערבי, ביחוד בסוריה ובלבנון. 

ב. במדינת־ישראל. ב 1954 תרמה התעשיה (לרבות 
המכרות ולהוציא את המלאכה) כ 20% — 19% מן ההכנסה 
הלאומית והעסיקה כ 24% — 23% מן המפרנסים־בכוח. 

מפני שבשנים האחרונות נוסדו בארץ כמה מפעלים בעלי 
הקף גדול־ביחס, נוצר הרושם, שהקפם הממוצע של מפעלי־ 
התעשיה הלך ונתרחב. לאמיתו של דבר, ירד המספר הממוצע 
של העסוקים למפעל מ 19 ב 1946 ל 11 בערך ב 1951 . יש 
מקום להנחה, שבתקופות של עליה מוגברת מתחזקת הנטיה 
לייסודם של מפעלים קטנים דוקה. סיבת־הדבר: רוב העולים 
החדשים, המבקשים לפעול בתחומי־התעשיה, מתחילים את 
פעולותיהם בקנה־מידה מצומצם ביותר, ורק לאחר תקופה 
של ביסוס והתפתחות מרכזים מפעליהם מספר מרובה יותר 
של עסוקים. סיבה נוספת לאותה התפתחות עצמה היתד, 
נעוצה במצבם החמרי הטוב של בעלי־המקצוע בין הפועלים 
הוותיקים במשך השנים האחרונות. מצב זה איפשר למספר 
לא מועט מתוכם להקים להם מפעלים עצמאיים, ביחוד 
בתעשיית־המתכת, בתעשיית מוצרי־חשמל, בדפום ובמידת־ 
מה אף בענף הטכסטיל וההלבשה, המושתתים בעיקר על 
ידיעות מקצועיות ואינם מצריכים השקעות־הון גדולות. גם 
המיכון הגובר והולך בתעשיה של הארץ ממלא תפקיד חשוב 



903 


הכלכלה: התעשיה 


904 




הקפו של שוק זה. אך הנסיה ל״כפילות" הזיקה כאן לתעשיה, 
הואיל ובמקרים הרבה נוסדו בענף אחד כמה מפעלים, שכוח- 
התפוקה הכללי שלהם עלה על כוזדהקליטה של השוק 
המקומי(והרי לא כל מפעל. שכו׳ח־התפוקה שלו אינו מנוצל 
בשוק הפנימי׳ מסוגל לעבוד לצרכי יצוא). העליה ההמונית 
הביאה גם מספר מרובה של בעלי־מקצוע ומומחי־תעשיה, 
ועל־ידי כך, וכן ע״י השתלמותם של בעלי־מקצוע מקומיים 
במפעלים בחו״ל, שופרה הרבה רמת הידיעות המקצועיות של 
המנהלים והפועלים כאחד. לעובדה ז 1 נודעת חשיבות מרובה 
בתעשיה מבחינה כלכלית׳ מקצועית וטכנולוגית כאחת. 

להלן ניתן ניתוח מפורט יותר של מגמות ההתפתחות 
העיקריות של התעשיה בתקופת קיומה של מדינת־ישראל. 

א) מספר העסוקים בתעשיה (להוציא את המלאכה) 

גדל ב 1948 — 1954 מ 50,000 ל 90,000 בערך או ב 80% . גידול 
כללי זה נתרכז ברובו בשלושה ענפים אלה: 


הסיתיזז ?עיבוד פוספאסים בביהח״ר ?ד׳פנים וחסרים כיסיים, חיפה 


באותו כיוון עצמו, שהרי הוא גורם לצימצום היחסי של 
מספר־העובדים בהשוואה למספר־המפעלים. אנו עומדים׳ 
איפוא, בפני שתי מגמות־יסוד: מגמה להחפצלותם של ענפי־ 
התעשיה למפעלים הרבה ומגמה למיכון ולחיסכון בכ 1 ח־אדם. 

עד עכשיו לא הצליחה התעשיה הישראלית לפתח שלבים 
יסודיים של תהליכי־ייצור אלא במידה מצומצמת בלבד. 
את סיבת־הדבר יש לראות, כנראה, בגו¬ 
רמים סוציולוגיים־גלותיים, ועל כל פנים 
לא בגורמים כלכליים בלבד! שהרי השוק 
של מוצרים מעובדים־למחצה בכל ענפי- 
התעשיה אינו פחות מובטח מן השוק של 
מוצרים מוגמרים. אך מספרם של המועמדים 
המוכנים לייסד מפעלים, שעוסקים בשלבי־ 
ייצור יסודיים יותר, הוא מוגבל מאוד, 
הואיל ורובם המכריע של היהודים בגולה 
לא נמנה על התעשיינים ובעלי־המקצוע, 
המסוגלים לייצר בשלבים כאלה. מפני־כן 
אפשר לומר, שהתפתחותה של התעשיה 
עד עכשיו היתה בעיקרה ברוחב, ולא 
בעומק. רק בזמן האחרון הורגש שינוי 
מסויים בכיוון־ההשקעות לטובת שלבים 
יסודיים יותר בתעשיה, כמו תפוקת מינרא¬ 
לים, נפט, עיבוד מתכות בשלבים מוקדמים 
יותר, תעשיה כימית יסודית וכד/ 

העליה ההמונית של 1949/51 הרחיבה 
במידה ניכרת את השוק הפנימי ויצרה 
אפשרויות להקמת מפעלים חדשים, שקודם 
לכן לא היה כדאי להקימם מחמת צימצום 


נמצא, שכשני שלישים מן הגידול הכללי של מספר העסו¬ 
קים בתעשיה נתרכז בשלושת הענפים הנזכרים, ואילו כל 
שאר הענפים קלטו רק תוספת של שליש אחד (כ 13,000 
עובדים). יש לציין, ששלושת הענפים הנזכרים שימשו 
"חוט־השדרה" של התעשיה הישראלית אף קודם תקומת- 
המדינה! שהרי מספר העסוקים בהם גדל מ 30,000 ל 57,000 
ב 1954 , באופן שהיתה כאן עליה של 90% לעומת העליה 
הכללית בענפי־התעשיה שהגיעה ל 80% בלבד. 

משאר הענפים בולטים תעשיית מוצרי־הבניין המינרא־ 
ליים וענף עיבוד־העץ, שכל אחד מהם קלט כ 4x100 עסוקים 
נוספים. 


ספן 1 ?־הפובפאטיפ :אורו; •צב;;: 


שיעדר התוססת 

בענף־המתכת 12,000 עסוקים 

בענף הספססיל וההלבשה 8,000 " 

בענף מוצרי־המזון 7,000 " 

ס״ה 000 ,־ 27 עסוקים 





905 


ארץ־ישראל 


906 


ב) מספר המפעלים. הטבלה הבאה מלמדת על 
מספרם של מפעלי־תעשיה בארז בשנות 1948 — 1954 וכן על 
המספר הממוצע של העסוקים בכל מפעל. היא משקפת 
בבירור את צימצום ההקף של המפעל הבודד בשנת 1954 
לעומת שנת 1948 : 


א) שנת 1948 

מספר 

העסוקים 

בממוצע 

מספר 

המפעלים 

מספר 

העסוקים 

הענף 

22.2 

450 

10,000 

מתכת ונו׳ 

23.8 

550 

13,000 

טכסטיל וכר 

17.5 

400 

7,000 

מוצרי־מזון 

21.4 

1,400 

30,000 

ס״ה 

ב) שנת 1954 

11.6 

1,900 

22,000 

מתכת וכר 

10.0 

2,100 

21,000 

טכסטיל וכר 

14.7 

950 

14,000 

מוצדי־מזון 

11.5 

4,950 

57,000 

ס״ה 


ג) התצרוכת בחשמל בתעעזיה עלתה מ 80 מיליון 
קו״ש (שהם 1,600 קו״ש לכל עובד לשנה) בזמן תקומתה 
של המדינה ל 270 מיליון קו״ש (שהם 2,800 קו״ש לכל עובד 
לשנה) ב 1954 . לפי התצרוכת במחצה הראשונה של שנת 
1955 יש לשער, שהתצרוכת הממוצעת לכל עסוק בתעשיה 
הגיעה בקירוב ל 3,000 קו״ש לשנה. זוהי הגדלה ניכרת מאוד 
(ב 375% !), שמעידה על תהליך נמרץ מאוד של מיכון 
בתעשיה. 

ד) ההשקעות בתעש יה. הקפן של השקעות אלו 
עלה באופן ניכר ב 1948 — 1951 , אך לאחר מכן נצטמצם 
במידה לא פחות ניכרת. ההשקעה הממוצעת בכל עסוק 
נוסף בתעשיה בתקופת קיומה של המדינה הגיעה, לפי 
אומדן, ל 2,500 ל״י בערך לפי מחירי 1949 . משמעותו של 
מספר זה היא: עליה ניכרת בערכים ראליים לעומת התקופה 
המאנדאטורית. בעזרת ההשקעות הללו גדל ערכו של הייצור 
המקומי: 


ערך הייצור התעעזייני (במיליוני ל״י) 


הייצור נטו 

הייצור ברוטו 

השנה 

לפי 

מחירי 

1950 

לפי 

מחירים 

שוטפים 

לסי 

מחירי 

1950 

לפי 

מחירים 

שוטפים 

82 

82 

193 

193 

1950 

113 

123 

256 

279 

1951 

108 

204 

251 

475 

1952 

103 

285 

259 

715 

1953 

108 

305 

275 

820 

1954 


שוויה הממוצע (נטו) של התוצרת התעשיינית לנפש 
היה, לפי המחירים של 1950 , כלהלן: 


00 ל״י 

ב 1950 

" 71 

ב 1951 

" 66 

ב 1952 

" 61 

ב 1953 

" 63 

ב 1954 


בין הגורמים, שעיכבו את הייצור התעשייני, יש לציין 
את המחסור בחמרי־גלם, שהיה מורגש במשך כמה מן השנים 
הנזכרות. גורם חשוב אחר היה פיצולן של הפעולות ד,טכ־ 



ייצור אבובים בביוו״ר לצמיגים "נ־נראל" בפתח־תקוה 

נלת במספר מרובה של מפעלים פעוטים. פיצול זה מנע את 
הניצול היעיל של ההשקעות, הכוח הטכני וכוח־האדם. אין 
ערך מרובה לנולים אוטומאטיים בבית־חרושת לבדים, אם 
מספרם מצומצם כל־כך, שכל יתרונם הולך לאיבוד. 

ה) בסיס הגלמים. במדינת־ישראל נעשה לא מעט 
בתחום ניצולם של הגלמים התעשייניים, הנמצאים בארץ 
גופה. בגלמים אלה יש להבחין שתי קבוצות גדולות: 
(א) גלמים מינראליים! (ב) גלמים חקלאיים. 

בנוגע לגלמים המינראליים אפשר לומר בוודאות, שלהבא 
עתידים לנצל בממדים כדאים מבחינה כלכלית את חמרי־ 
הגלם הללו: מחצבי ים־המלח, פוספאטים, עפרות־נחושת, 
גלמים קראמיים, נפט׳ וקרוב לוודאי גם עפרות־ברזל. מה 
שנוגע לניצול ולפיתוח של אוצרות הצומח והחי של הארץ 
כחמרי־גלם תעשייניים, מצויות כאן אפשרויות השקעה 
ופיתוח לא פחות מרובות מבשטח המינראלים. לפנינו "פוטנ־ 
ציאל־השקעות" מגוון וגמיש מאוד, שלפי שעה הוא מנוצל 
רק בחלקו הקטן בלבד. את התעשיות העיקריות, שאפשר 
לפתח בארץ על יסודם של גלמים חקלאיים, יש לחלק לשני 
סוגים, או לשני טיפוסים של חטיבות־ייצור: מורכבות ובלתי־ 
מורכבות. 

חטיבת־ייצור בלתי־מורכבת משמשת לייצורו של 
מוצר אחד בלבד (למשל, טאבאק — סיגאריות — סיגאדים). 
חטיבת־ייצור מורכבת מכוונת לייצורם של מוצרים 
שונים (למשל: סוכר — כוהל — חלב). חטיבות־הייצור 
החשובות ביותר בכל אחד משני הסוגים הללו, שכבר הן 
מצויות בתעשיה הישראלית, הן כלהלן: 

חטיבות ייצור בלתי־מורכבות: 

( 1 ) ייצור שימורי ירקות ופירות (פרט למוצרי־הדר)! 

( 2 ) ייצור קואקר, בורגול, גריסי־פנינה, ייבוש וטחינה 
של אפונה, עדשים וכד׳; 




907 


הכלכלה: התעשיה 


908 



המטוויה ביהח״ר למוצרי־טכסטיל "אתא" נכפר־אתא 









909 


ארץ־ישראל 


910 



ביח״ר ?צינורות בעכו 



911 


הכלכלה: התעשיה 


912 


( 3 ) ייצור טאבאק־עישון בצורותיו השונות; 

( 4 ) ייצור יין וכוהל ענבים וסירות (תאנים); 

( 5 ) ייצור לתת משעורר.! 

( 6 ) ייצור חמרי־בורסקאות. 
חטיבות ייצור מורכבות: 

( 1 ) ייצור קמח־דגנים: לחם, ביסקוויטים, אטריות — סובין 
למספוא; 

( 2 ) ייצור מוצרי־הדר: ריבות — מיצים — תרכיזים — 
נוהל — שמנים אתריים׳ פקטין — מספוא מקליפות מיובשות; 

( 3 ) ייצור שמנים מזרעוני־שמן: שמן־מאכל — שמן, טכני 
וחומצות שמן — סבון — שימורי־דגים — מספוא (כוספה); 
חמרים פלאסטיים משמנים; תעשיית־צבעים; 

( 4 ) ייצור מצמחי־סוכר: כותל — סונר — מולסה—מספוא 

- ד 

נוזל ויבש; גידול פרות וייצור חלב — ייצור קזאין מחלב ; 

( 3 ) ייצור מסיבי־צמחים: פשתן — שמן־פשתן—תעשיית־ 
צבעים — קש לייצור נייר — כותנה — שמן־בותנה — כוס- 
פה — סיסל — יוטה ותחליפי יוטה (קינף); 

( 6 ) ייצור מצמחי־־נייר: יונקום — תאית־עץ — פוהל 
טכני מעץ; 

( 7 ) ייצור שימורי־דגים — דבק מעצמות־דגים — קמח- 
דגים — זבל; 

( 8 ) ייצור שימורי־בשר — מוצרים מפסולת־בהמות — 


קמח־עצמות, טלפיים וקרניים — כפתורים ומוצרי־קרן 


הערות 

שווי היבוא 
השנתי בממוצע 
1950 — 1954 

המוצר 


ל״י 

150,000 

לתת 



450,000 

קמח־דגים 



100,000 

קמח־בשר 
כוספה מזרעוני־ 

בעיקר ב 1950/51 . 

* 

600,000 

שמן 

דגים משומרים 

ב 1952/53 צומצם 
יבוא זה במידה 
מרובה 

ח 

220,000 

בקופסאות 

שמנים צמחיים 


ח 

750,000 

למאכל 

שמנים צמחיים 



250,000 

טכניים 



220,000 

ריבות 


// 

1,800,000 

סוכר 

פסולת־סוכר לזיקוק 

ב 1952/3 פחת יבוא 


60,000 

(מולסד.) 

טאבאק בלתי־ 

זה במידה ניכרת 


375,000 

מעובד 

אינו כולל יבוא סי¬ 


950,000 

כותנה גלמית 
סיבים צמחיים 

בים בצורת שקים 

// 

150,000 

אחרים 

// 

330,000 

צמר גלמי 


// 

60,000 

שומך־בהמות טכני 
זרעוני־שומן 


" 

1,600,000 

(כולל בטנים) 


// 

400,000 

עורות גלמיים 
עצמות, טלפיים 


/7 

40,000 

וקרניים 


/׳ 

20,000 

דבק־עצמות ועור 


// 

35,000 

קזאין 



80,000 

חמדי־בודסקאות 

יבוא לצרכי המפעל 
לייצור נייר בחדרה; 
הסכום הנקוב מת¬ 
ייחס לתפוקה שלמה 
של 15,000 טון נייד 

// 

2,500,000 

תאית לייצור נייר 


ל״י 

11,140,000 

ס״ה 



בית־החרושת לנייר בחררה 


אחרים —*דבק — שומן טכני — קמח־דם — עורות — 
מעיים — נוצות — שערות — זיפים — צמר־לנולים. 

אף כיום כבר מהווה "שטח־הביניים" של הייצור החקלאי- 
התעשייני המשולב גורם חשוב מאוד בחייה הכלכליים של 
הארץ. על חשיבותו הכלכלית של הפיתוח המשולב של 
גידולים חקלאיים והתעשיות הנזכרות מעידים מספרי־היבוא 
המובאים בטבלה שבעמודה 911 . 

מובן, שהפוטנציאל הכלכלי הטמון בהתפתחותה של 
התעשיה מרובה לאין שיעור מן החיסכון במטבע־חוץ, העלול 
להיגרם ע״י ביטול היבוא. 

היצוא ובעיותיו. עניות בגלמים אין בה כדי למנוע 
באופן עקרוני יצוא בעל משקל כלכלי חיובי. אך 
ה״כדאיות" הכלכלית של יצוא תעשייני היא בטוחה יותר 
ומרובה יותר כשהמוצר התעשייני מופק כולו(החומר הגלמי, 
חומר־ההסקה וחמרי־העזר הדרושים לייצור) בארץ המייצאת 
אותו. ממצב "אידיאלי" זה עדיין רחוקה התעשיה של הארץ 
אף במה שנוגע למוצרים, שהיא מייצרת מגלמים מקומיים 
ממש, כמו, למשל, מלט או מיצים מרוכזים מפרי־הדר. אמנם 
בייצורם של מוצרים אלה אין היא צריכה לשלם במטבע זר 
בעד הגלם, אבל גורם נוסף — חומר־ההסקה — מהווה סעיף 
חשוב בהוצאות־הייצור, וכל עוד אין ברשותה של התעשיה 
דלק מקומי בכמות מספקת, משמש הסעיף הנזכר גורם 
שלילי רב־משקל בחישוב הערך המוסף האמיתי של היצוא. 

הנתונים הסטאטיסטיים הרשמיים הנוגעים ליצוא הם 
מוגבלים למדי. קיימת גם אי־התאמה ניכרת בין חישובו של 
הייצור המקומי לבין חישוב היצוא של ייצור זה, 
שמתבטאת ע״י מה שבכמה מקרים נמדד הייצור של מוצר 
מסויים לפי מודד שונה מזה, שלפיו נמדד היצוא (טונות ומ 2 , 
יחידות לעומת משקל, וכד׳)• אד מצויים גם מוצרים, שביחס 
אליהם נותנת הסטאטיסטיקה הקיימת אפשרות לקבוע את 
המשקל האמיתי של היצוא בתוך הייצור הכולל. להלן כמה 
דוגמאות: 









913 


ארץ־ישראל 


914 


הייצור והיצוא של התעשיה בישראל ב 1953/54 


היצוא ב% של הייצור 

צ ו א 

ה י 

המקומי 

הייצור 

המוצר 

1954 

1953 

1954 

1953 

1954 

1953 

% 

% 

טון 

טון 

טון 

טון 

23.8 

15.9 

134,615 

73,845 

563,000 

464,000 

מלט. 

7.7 

3.9 

115 

73 

1,500 

1,829 

שוקולאדה. 

3.1 

6.3 

112 

209 

3,651 

3,301 

סוכריות. 

60.0 

32.4 

1,795 

587 

2,994 

1,814 

פירות משומרים . . . 

43.8 

10.2 

2,069 

582 

4,732 

5,727 

ירקות משומרים . . . 

24.7 

29.6 

4,623 

3,430 

18,693 

11,593 

מיצי־פרי. 

17.0 

9.9 

2,316 

1,041 

13,650 

10,485 

זכוכית שטוחה. . . . 

22.0 

0.2 

9,241 

35 

42,076 

16,205 

חומצה גפריתנית . . . 

34.0 

21.1 

3,740 

1,577 

10,969 

7,490 

עץ לבוד. 

45.9 

19.8 

1,652 

569 

3,600 

2,875 

צמיגים. 


המבנה של התעשיה (והמלאכה בכלל) בישראל 


מספר העסוקים והמפעלים ב 1952 





המפעלים 

העסוקים 

מספר העסוקים 

הענף 

ב% 

מס׳ אבסולוטי 

ב% 

מס׳ אבסולוטי 

1953 

1950 


19.6 

3,985 

22.2 

26,700 

26,000 

23,500 

מתכת ומוצרי-חשמל . . 

8.6 

1,759 

15.4 

18,500 

17,400 

16,500 

מוצרי־מזון תעשייניים . . 

6.3 

1,264 

11.3 

13,500 

15,500 

10,500 

טכסטיל. 

34.3 

6,957 

14.4 

17,300 

19,700 

16.500 

עור, הלבשה והנעלה . . 

3.0 

621 

10.1 

12,100 

10,700 

9,900 

מוצרי בניץ מינראליים . . 

1.9 

392 

3.8 

4,500 

4.300 

3,100 

כימיקאלים, רפואות, 

תמרוקים 

15.0 

3,052 

9.1 

10,900 

11,500 

9,000 

עץ. 

0.5 

103 

1.9 

2,300 

2,600 

2.000 

יהלומים. 

3.8 

757 

4.7 

5,700 

4,900 

5,000 

נייר ודפוס .... 

7.0 

1,420 

7.1 

8,500 

11,400 

6,000 

שונות. 

100.0 

20,310 

1000 

120.000 

124,000 

102,000 

ס״ה 


סיכום. מקומו של כל אחד מענפי־התעשיה בתור 
המסגרת של התעשיה בכללה משתקף בתוך הטבלה שלמעלה 
(על המבנה של התעשיה בישראל). 

מכיוון שהטבלה, המובאת כאן, כוללת גם את המלאכה, 

ז. א. מספר מרובה של מפעלי־ננס, אפשר לבוא על יס 1 דה 
לכלל מסקנה, שבממוצע עבדו ב 1952 רק 5 אנשים בכל מפעל. 
עם זה יש לזכור, שקיימים בארץ מפעלים (כמו חברת- 
החשמל ומפעלי ים־המלח), שכל אחד מהם מעסיק יותר 
מ 1,000 איש, והרבה מפעלים, שכל אחד מהם מעסיק מ 300 
עד 500 איש. כמו־כן אנו למדים מן הטבלה הנזכרת, שאין 
למצוא יחם מקביל בין החלוקה של העסוקים ובין מספרם 
של המפעלים. מספר־העסוקים המרובה ביותר מרוכז בענף- 
המתכת ( 22.2% ), בעוד שהמספר הגדול ביותר של מפעלים 
נמצא בענף־ההלבשה ( 34.3% ), שבו מגיע המספר הממוצע 
של העסוקים במפעל רק ל 2.5 בלבד. לעומת זה מגיע הממוצע 
של העסוקים למפעל בתעשיית מוצרי־המזון ל 10.5 , בענף 
הטכסטיל(טוויה, אריגה וסריגה) ל 10.7 , ובענף מוצרי־הבניין 
ל 19.9 . המספר המרובה של המפעלים בענפי ההלבשה 
וההנעלה בא מתוך ריבוים של בתי־המלאכה, הכלולים בענף 
זה — בתי-מלאכה, שאין להקימם בהקף זה בענפי המתכת, 
מוצרי־הבניין וכד/ 

בסיכומו של דבר אפשר לומר, שהתעשיה הישראלית 
עדיין היא נמצאת בשלבי־הפיתוח הראשונים שלה, למרות 


ההתקדמות המדובר" שבאה בה בעשרות השנים האחרונות, 
וביחוד בתקופת קיומה של מדינת־ישראל. 

ד. הורוביץ, הכלכלה הארצישראלית בהתפתחותה, תש״ד! 

ספר הכלכלה חישובית לשנת 1947 , ד,וצ׳ הוועד הלאומי! 

ד. הורוביץ, כלכלת ישראל, תשי״ד! א. מרכוס, סמה הת־ 

עשיר, בישראל, תשי״ד! פרקי-עיון: משק הארץ — התעשיה, 

תשט״ו! ג. צידרוביץ, חרושת הפועלים, תשט״ו! רבעון לכל¬ 

כלה, הוצאת ,עם עובדי (מדור: תעשיה). 

א. מר. 

מחצבי י ם־ ה מל ח. לפי הצרכים הנוכחים, אפשר 
להגדיר את אוצרות ים־המלח כאינסופיים. הם מכילים כדי 
מיליארד טון של ברומין, יותר משני מיליארד טון של אש¬ 
לגן כלורי ויותר מ 20 מיליארד טון של מאגנזיום כלו׳רי. 
כמויות אלו יש בהן כדי לספק את צרכי-העולם בחמרים 
אלה במשך מאות שנים. 

היסטוריה. זמן קצר קודם מלחמת־העולם 1 חקר 
מ. א. נובומיסקי, מהנדס-מכרות יהודי מסיביר, את אפשרויות 
הניצול המסחרי של מחצבים אלה. מתוך חקירותיו נתברר, 
שאפשר להפיק את המלחים הנמצאים בים־המלח בעזרת 
תהליך פשוט למדי, ששלבו הראשון: ריכוזם של מי-מלח 
ע״י אידוי מי־הים בקרני-השמש, ושלבו השני: הפרדתו של 
משקע־המלחים ע״י גיבוש למקוטעים. ב 1929 קיבלו נובו- 
מיסקי ושותפו האנגלי, ת. ג. טולוק, ממשרד־ד,מושבות הבריטי 
זיכיון לניצול העושר המחצבי של ינדהמלח. באותה שנה 
נוסדה ואף פתחה בפעולותיה חברת־האשלג הארצישראלית. 














מ 


הכלכלה: התעשיח [מחצבי ים־המלח] 


בנייני מפעל־האיצולג בדרום ים־המ^ח 









917 


ארץ־ישראל 


918 


ב 1931 כבר יכולה היתה החברה להפיק במיתקנים, שהקימה 
בצפונו של ים־המלח, כמה מאות טונות של תרכידאשלג 
מאיכות מעולה, שנשלחו לאנגליה. החברה הצטרפה לקארטל 
העולמי לאשלג ועד התפרצותה של מלחמודהעולם 11 שיווקה 
את תוצרתה מתוך שיתוף עם אירגון זה. מיתקן קטן לייצור 
ברו׳מין הוקם ב 1931 ומיתקן גדול יותר ב 1932 . בתקופת 
מלחמת־העולם 11 חלה התפתחות נוספת בייצור הברומין. 

במאי 1934 התחילה החברה מקימה בדרומו של ים־המלח 
מפעל שני, גדול ב 50% מן הראשון. האשלג, שהופק כאן, 
היה מובל בסירות אל החוף הצפוני, במקום שיובש, נארז 
ונשלח עם התוצרת של המפעל הצפוני לתחנת־הרכבת בירו¬ 
שלים, ומשם לנמל-חיפה. החברה פעלה בהצלחה עד ימי 
מלחמודהעצמאות ( 1948 ). המפעל הצפוני נפל אז בידי הער¬ 
בים, בעוד שהמפעל הדרומי נותק משאר חלקי־הארץ. ביוני 
1951 התחילה ממשלת־ישראל בסלילת דרך חדשה — שנפת¬ 
חה רשמית במאי 1953 — ממפעל־האשלג שבחוף הדרומי 
של ינדהמלח לבאר־שבע. 

בינתיים הוקמה חברה חדשה, מפעלי ים-המלח בע״מ, 
ששליש ממניותיה שייך לחברת־האשלג הישנה, 8,5% מהן 
לגופים ציבוריים שונים׳ והשאר לממשלת־ישראל, שבבעלו¬ 
תה נמצאים 51% מזכויות־ההצבעה ושסיפקה לחברה החד¬ 
שה — בצורת הלוואות — את רוב כספי־הפיתוח, שמסתכ¬ 
מים עד עכשיו ( 1956 ) ב 25 מיליון ל?י לערך. 

תהליכי־הייצור. הייצור מתחיל בגיבוש למקוטעים, 
שהוא כרוך בשאיבת מי־הים ובהזרמתם לשורה של בריכות 
רדודות, שבהן הם מתאדים. מי־המלח זורמים באיטיות — 
בהשפעת כוח-הכובד — מבריכה לבריכה עד שהם מגיעים 
לסוף לבריכות-הקארנאליט, במקום שאחוז־המלחים הולך 
ועולה. לאחר שמתהווה משקע של קארנאליט (מלח כפול של 
מאגנזיום כלורי ואשלגן כלורי) בעובי של 7 — 10 ם״מ, הוא 
נאסף בדרך מכאנית ע״י משאבות צפות ומועבר למיתקני- 
זיקוק׳ שמסלקים מתוכו את הפסולת ומלחים שונים (בעיקר 
מלח רגיל ומאגנזיום כלורי). אחר עיבוד נוסף מייבשים את 
האשלגן הכלורי ומשווקים אותו בצורתו הגלמית או באריזה 
בשקי־יוטה. — הייצור כרוך בניצול מחוכם של שיווי־המשקל 
שבין המצב הנוזלי והמוצק של המלחים והוא מחייב עירות 
ופיקוח מתמידים. 

אחר הפרדת הקארנאליט מוצאים במי־המלח ברומין 
מרוכז. השווי של הברומיו ומלחי־הברומין׳ שהופקו ע״י 
חברת האשלג ב 1939 — 1947 , נסתכם ב 3.5 מיליון דולאר 
לערך. הברומין מוצא בצורה נוזלית ומלחית. 

נוסף על ברומין נוזלי, ברומאט וסידן ברומי הופקו גם 
אבץ ברומי טכני, וברומידים של נתרן, אשלגן ואמון. מ 1948 
ואילך לא הופק ברומין כלל, מאחר שכל המיתקנים לייצורו 
נמצאו בחוף הצפוני של ים־המלח, שנכבש ע״י הערבים. 
מפעל לייצור-ברומין מקימים עכשיו בחוף הדרומי. 

מוצרים אחרים, שהופקו קודם לכן ע״י החברה, כוללים: 
אשלג מאפל, כלורין, אשלגן כלוראטי, אשלגן קארבונאטי, 
מאגנזיום כלורי, קארנאליט אל־מימי, מלח רגיל, אשלגן כלו¬ 
ר , , מלח-שולחן, סאלסאנה (מלח-אמבטיה רפואי), פריגור 
(תמיסודהפעולה למקררים חשמליים), אנטידאסט (תמיסה 
לחיזוק חמרי-ניקוי) ואספאלט. 

כל המוצרים הללו הופקו במפעל הצפוני — שנקרא 
״קאליה״ בשנות ה 30 ו״רבת־אשלג״ משנות ה 40 ואילך —, 
ואילו המפעל הדרומי שבסדום היה חסר את המיתקנים 


להפקתם. יש להניח, שהייצור של המרים אלה — שכמה 
מהם הביאו הכנסה יפה — יתחדש במרוצת־הזמן בסדום. 

רוב שיטות־הייצור הקודמות היו בעיקרן פרי אמצאות 
מקוריות של מהנדסי החברה וכימאיה, או פרי עבודת־סיגול 
שנעשתה על-ידיהם. אך בעבודתה בשדה־המחקר הרבתה 
החברה להסתייע גם בכוחות־חוץ, וב 1932 הוקם קשר הדוק 
בין מומחיה של החברה ובין עובדי־המחקר של האוניברסיטה 
העברית. הסכומים, שהושקעו בעבודת־המחקר היו גדולים- 
ביחס. 

הקף־הייצור והשיווק. ב 1939 — 1947 נסתכם 
הייצור ב 650 אלף טון לערך של תרכיז־אשלג, בשווי של 
35 מיליון דולאר לערך. 8 .ס.? חיפה. המחיר הממוצע של 
טון היה 53 דולאר לערך. בתקופה שקדמה לזו הופקו 150 
אלף טון, אלא שהמחיר היה נמוך הרבה יותר (לפעמים עד 
25 דולאר לטון). האשלג שווק באנגליה, אוסטראליה, ׳צילון, 
אירלאנד, הודו, אפריקה הדרומית, רודסיה, הודו ההולאג־ 
דית, הולאנד, הוגגאריה. איטליה, קפריסין, תורכיה, יוון, 
יאפאן, סקאנדינאוויה ואה״ב. 

מ 1952 ואילך׳ עם התחלת פעולתה של החברה החדשה, 
נתרכזה העבודה בשיקומו של הציוד הישן, בהרחבתו של 
שטח־הבריכות ובהתקנתו של ציוד חדש. הייצור נצטמצם 
בניצולו של הקארנאליט הישן, שנצטבר בבריכות. בייצור 
המסחרי מן הקארנאליט החדש התחילו בסוף 1955 . 

החברה מתעתדת לייצר שנה־שנה 135 — 180 אלף טון של 
אשלגן כארי, שמכיל 60% של ס 2 £ ,— כלומר, 3% — 2% 
מן הייצור העולמי ו 9% — 7% מן היצוא הכללי של הארצות 
המייצאות חומר זה. התמורה (ברוטו), העלולה להתקבל 
בעד 180x100 טון בשנה במחירים של היום, היא בגבולות 
של 5.5 מיליון דולאר . 8 .ס. 8 . הכמות השנתית הנזכרת 
אינה ממצה את האפשרויות של ייצור־האשלג בחוף הדרומי 
של ים־המלח. אך הגדלת הייצור מעבר לכמות זו מצרכת את 
הרחבתן של הבריכות בים־המלח, והחברה מטפלת עכשיו 
בבעיות הטכנולוגיות הכרוכות במבצע זר- 

ההשקעות של חברת־האשלג, כולל הון חוזר, נסתכמו 
ב 1944 ב 7 מיליון דולאר לערך. באותה שנה הגיעה תפוקת- 
האשלג ל 90,000 טון והרווח הנקי (אחר ניכוי דמי־האמור- 
טיזאציה, אך קודם ניכדם של דמי־הזיכיון והמיסים) ל 460 
אלף דולאר לערך. ב 1947 , בלא שההשקעה גדלה מכפי 
שהיתר. ב 1944 , הפיקה החברה יותר מ 100 אלף טון של 
תרכיז-אשלג, והרווח הנקי (בהגבלות הנזכרות למעלה) 
הגיע ל 1.4 מיליון דולאר בקירוב. הסיבה העיקרית לגידול- 
הרווחים נבעה מעליית מחירו של האשלג, שהיה באותה שנה 
עיקר תפוקתה של החברה. 

חברת האשלג הא״י העסיקה 1,500 — 2x100 פועלים, ברובם 
בלתי־מאומנים, כמחציתם יהודים וכמחציתם ערבים, וכ 160 
עובדים חדשיים׳ שמחציתם היו מהנדסים וכימאים. מחמת 
מיכון־העבודה׳ שיהא להבא מרובה פי כמה משהיה בעבר, 
מניחים שהתוצרת המקולה תופק ע״י מאות אחדות של 
עובדים בלבד. 

א. צ. רצ׳קובסקי, הזכיון על ינדהמלח, 1939 : י. אלמוג— 

ב. אשל, חבל ים*המלח, תשט״ז. 

ל. י. ו. 

חשמל. אירגון האספקה של כוחאזחשמל בא״י שימש 
גורם יסודי בפיתוחה הכלכלי של הארץ $ בין השאר איפשר 
את הפעלתם של מכוני-שאיבה להשקאה ואת הנעתן של 



919 


הכלכלה: התעשיה [חשסל] 


920 



2 טורבו־ננראטורים (כל אדור של 50,000 קילוואט בתחנת־הכוח רידינג, ת 5 -אביב) 


מכונות במלאכה ובתעשיה. כמעט כל הפקת כוח־החשמל 
במדינה נתרכזה בידיה של חברת החשמל לארץ־ישראל 
בע״מ, שנוסדה ( 1923 ) ע״י פנחס רוטנברג (ע״ע) ונוהלה 
על־ידיו עד מותו ( 1942 ). 

חברה זו נתבססה על שני זכיונות, שקיבל פנחס רוטנברג 
ב 1921 מן הממשלה הבריטית לניצול מקורות־המים של 
הארץ לצרכי השקאה ויצירת כודדחשמל: זכיון הירקון 
וזכיון הירדן ז הזכיון האחרון הקיף את כל השטח המאנדא* 
טורי של א״י (כולל עבר־הירדן), חוץ מירושלים וסביבתה 
(בראדיוס של 20 ק״מ), שנכללו בזכיון, שניתן ע״י השל¬ 
טונות העותמאניים ב 1914 . 

התפתחות-המפעל. ב 1923 הקימה החברה הנזכרת 
תחנת־כוח בת״א כדי לספק את הצרכים המיידיים של האוב־ 
לוסיה. מתחילה הופעלו בתחנה זו שני דיזל־גנראטורים, 
שכושר־ייצורם הגיע ל 750 קילוואט, ועם גידולה של העיר 
הוגדל כושר־הייצור של התחנה ל 4,000 קילוואט. כיום אין 
משתמשים במתקני־דיזל אלה אלא בזמנים׳ שבהם מגיע 
עומס הצריכה במערכת האספקה הכללית לשיאו. שתי 
מערכות־ייצור קטנות נוספות הוקמו ב 1924/25 — האחת 
בחיפה (שכבר פורקה) והשניה בטבריה. 

ב 1928 התחילה החברה בהקמת תחנת־הכוח על הירדן. 
תכניתו של מפעל הידרו־אלקטרי זה נתבססה על ניצולו 
של ים-כינרת לאגירתם של מי־הירדן המתרבים בחורף. 
לצורך זה נבנה סכר, שחוצה את הירדן מדרום לכינרת 
ומאפשר את הצטברות מימיו של הירדן העליון ואת ויסותם 
לפי הצורך < נפח האגירה הוא 600 מיליון ממ״ע. שני סכרים 
נוספים הוקמו כ 10 ק״מ מדרום לכינרת — האחד על הירדן 
והשני על הירמוך, ותעלה באורך של 1,700 מ׳ נבנתה לשם 
הטיית מי־הירדן אל אגם מלאכותי, שנוצר על־יד סכר 
הירמוך. תחנת־הכוח הוקמה סמוך למקום שפכו של הירמוך 
אל הירדן, כדי לנצל את מימיהם של שני הנהרות. בתחנה 
זו הותקנו שלוש טורבינות, כל אחת של 6,000 קילונאט. — 
תחנת־הכוח שעל הירדן הוצאה מן השימוש כשחלקו של 


המפעל, הנמצא על אדמת עבר־הירדן, נתפס ע״י צבאות 
ערביים במאי 1948 . 

ב 1934 נבנתה תחנת כוח־קיטור במפרץ־חיפה וב 1937 
תחנת כוח־קיטור בתל־אביב (תחנת "רידינג"), שמופעלות 
ע״י שמן־דלק. מכיוון שתחנות אלו הן על חוף הים התיכון, 
מובטח להן מקור בלתי־מוגבל של מי־קירור — מה שמאפשר 
את הגדלת כושר־הייצור שלהן ללא מניעה. שתי תחנות אלו 
הוגדלו אח״כ בהתאם לקצב גידולה של האוכלוסיה והת¬ 
פתחותן של התעשיה והחקלאות בארץ. 

בסוף 1955 הגיע כושר־הייצור של תחגת־הכוח בהיפר, 
ל 90,000 קילוואט, ושל תחנת־הכוח "רידינג" ל 136,000 קילו¬ 
ואט. כושר־הייצור הכללי של החברה הגיע ל 230,000 קילו־ 
נאט. 

הרחבות נוספות נמצאות בשלב של ביצוע: נבנות עוד 
שתי תחנות־כוח חדשות בדרום־הארץ, האחת של 40,000 
קילונאט, שתופעל ב 1956 , והשניה של 100,000 קילוואט, 
שתופעל ב 1957/58 . 

התפתחותו של המפעל משתקפת מן המספרים הבאים: 


כושר הייצור המותקן 

שנה 

2,250 קילוואט 

1926 

" 2,250 

1929 

" 16,200 

1932 

" 40,400 

1935 

" 63,600 

1938 

" 63,600 

1941 

" 69,600 

1944 

" 74,700 

•1947 

" 100,000 

1950 

" 180,000 

1953 

" 230,000 

1954 


• המספרים לשנים שלאחר 1947 אינם כוללים את תחנת־הכוח 
שעל הירדן. 

תצרוכת החשמל. על התפתחותה של התצרוכת 
לסוגיה השונים מלמדת הטבלה הבאה: 



921 


ארץ־ישראל 


922 



תחנת־הכוח ע״־ש ריז־ינג, תל־אביב 



תחנת־הכוח ׳פל חברת הח׳פטל הא״י בנהריים. כיום בתחוסח ׳פל מסלכת־הירח 








923 


הכלכלה: מקצועות חפשים 


924 


אספקת החשמל של חברת החשמל לא" י 
( 1926 — 1954 ) 


ה : 

קילוואט־שעות 

לתעשיה 

(במיליונים) 

מ 

קילוואט־שעות 

להשקאה 

(במיליונים) 

םך־הבל של 
קילוואט־שעות 
שסופקו 
(במיליונים) 

השנה 

1 


2 

1926 

2 

— 

4 

1929 

4 

4 

12 

1932 

17 

16 

50 

1935 

20 

26 

72 

1936 

33 

33 

103 

1941 

57 

50 

174 

1944 

86 

73 

281 

1947 

137 

85 

443 

1950 

199 

172 

723 

1953 

261 ו 

201 

901 

1954 

293 1 

.ט 

252 

1048 

1955 


כדי לעודד את התפתחותן של החקלאות והתעשיה הנהי¬ 
גה החברה מחירים מחלים לחשמל בשביל סוגי־צריכה אלה. 
כן פעלה החברה להרחבתה של אספקת־חשמל לזרזודים 
כפריים, להבאת חשמל לאיזורים מרוחקים ולהנהגת תעריפים 
אחידים בכל חלקי־הארץ. 

ה ו ן ־ ה ח ב ר ה. ההון הרשום של החברה׳ שהיה בשעת 
ייסודה 1 מיליון לי״ש, הוגדל ב 1934 ל 4 * 2 מילית לי״ש, 
ב 1937 ל 4 מיליון לי״ש וב 1951 ל 8 מיליון לי״ש. הרחבות 
המפעל מומנו מהוצאות של מניות ומרווחי־החברה. ב 1955 
ו 1956 גייסה החברה 16 מיליון ל״י ע״י הוצאת אגרות־מילווה 
לקהל. 

בהתאם להסכם׳ שנעשה בין החברה וממשלודישראל 
ב 1954 , נרכש הרוב המכריע של מניות־החברה ע״י מדינת- 
ישראל. 

חברת החשמל והשירות הציבורי לירוש¬ 
לים בע״מ. ב 1928 נוסדה בארץ חברת החשמל והשירות 
הציבורי, שרכשה את הזיכיון לאספקת חשמל לירושלים 
מידי מי שקיבל אותו מן השלטונות העוחמאגיים ב 1914 . 
חברה זו הקימה בירושלים תחנת־כוח של דיזלים. 

עם התפתחותה של ירושלים וריבוי אוכלוסיה שוב לא 
היה בכוחה של החברה הנזכרת לספק את כל תצרוכת־ 
החשמל של העיר, וב 1951 התחילה חברת החשמל לא״י 
מספקת חשמל גם לירושלים ולמערכת אספקת־המים שלה. 
מסוף 1954 רכשה חברת החשמל לא״י את כל המניות, 
שהוצאו ע״י החברה הירושלמית, וזו האחרונה הפכה לחברה־ 
בת שלה. ע״י כך הושגה אחידות במשק-החשמל בארץ. 

פקודת זכיונות החשמל, 1927 (דדיטון, חוקי א״י, כיד א׳, 

פרק נ״ב, עמ׳ 604 ). 

יו. 6 . 

מקצועות ח פ ש י ם. רוב סימני־ההכר של המקצועות 
החפשים (ע״ע) אינם הולמים את המקצועות החפשים בארץ. 
פרט לפרקליטות לא היתה העבודה העצמית אפיינית לשום 
מקצוע חפשי בארץ(גם לא ברפואה) מתחילת שנות העשרים 
ואילך. הסדר חוקי של הרשיה היה קיים בפועל רק ברפואה, 
במשפטים וברוקחות, וגם 1 במקצועות אלה נשאר השלטון 
העצמי של האירגון המקצועי מוגבל מאוד. סימדההפר הכללי 
היחיד של המקצועות החפשים בארץ הוא עצם המתן של 
שירות מקצועי בתחומים, שהמתעסקים בהם הם עפ״ר בעלי 
השכלה מקצועית גבוהה או (במקצועות חפשים למחצה) 
בעלי השכלה מקצועית גבוהה מזו של בית־ספר תיכון. 


מעמדם של בעלי המקצועות החפשים בארץ נקבע 
במידה מסויימת ע״י מצבם החברותי של היהודים בארצות 
של אירופה המזרחית והמרכזית מתחילת המאה הנוכחת עד 
שנות ה 30 . לנוער היהודי בארצות אלו, שהשתדל לתפוס לו 
מקום בחברה הזרה, שימשה ההשכלה האקאדמית אמצעי 
מובהק של התעלות חברותית. אך השתדלות זו נתקלה 
בהתנגדות אנטישמית והביאה לידי הגבלת כניסתם של 
היהודים לאוניברסיטות ולמקצועות החפשים (הגבלה, שנס¬ 
תייעה גם בעובדה, שבשנות ה 20 וה 30 היה חוסר־עבודה 
כללי בכמה ממקצועות אלה בארצות של ריכוזי־היהודים 
באירופה). עם זה היו נסיונותיהם של המשכילים מישראל 
להצטרף לשורות האינטליגנציה הלא-יהודית כרוכים 
בוויתורים מרובים או מועטים על עקרונות לאומיים, 
מוסריים או דתיים, שהיו יקרים להם — מה שהביא במקרים 
הרבה לידי מאבק פנימי קשה. מטעמים אלה מרובים היו 
היהודים משכבה זו, שהצטרפו לתנועה הציונית (חמישה 
מששת מנהיגיה הראשונים של התנועה — •הרצל, נורדאו, 
וארבורג, צ׳לנוב ווייצמן — היו בעלי מקצועות חפשים, 
וכאלה היו הרוב המכריע של חברי הוועד הפועל הציוני עד 
שנות ה 30 ) ועלו לארץ, באופן שבמקצועות חפשים הרבה 
(ביהוד ברפואה ובענפי־הוראה מסויימים) עלה בה ההצע על 
הביקוש במשך כל תקופה־המאנדאט. 

עם זה עיצבו הגורמים הנזכרים את אפיה של העליה 
החלוצית־הפועלית׳ שבאה מתוך תנועות־הנוער הציוניות 
בגולה. חבריהן של תנועות אלו נמנו בעיקר על הנוער 
הלומד מקצועות חפשים 5 הללו חשו, בתקופת לימודיהם, 
במאבק הפנימי והחיצוני הצפוי לאקדמאי היהודי וראו 
את המוצא ממנו בהצטרפות לתנועות החלוציות. נוסף 
על כך היו חדורים בהשקפה, שהמבנה החברותי של היהודים 
טעון "נורמאליזאציה", כלומר שיש למעט את מספרם של 
הסוחרים ואנשי־הרוח בחברה היהודית ולהרבות בה 
את מספרם של עובדי עבודודכפיים — השקפה, שלפיה נועד 
המעמד החברותי הראשון במעלה לפועל ולחלוץ ולא למש־ 
פיל בעל המקצוע החפשי, הרבה מבעלי ההשקפות הללו 
נטשו את לימודיהם והפכו לפועלים מרצון, וכך יצא, שחלק 
ניכר של שכבת "הפועלים" הוותיקה בארץ היה בעל אופי 
אינטלקטואלי מובהק, אע״פ שהיה חסר השכלה אקאדמית 
מסודרת׳ והכשרה מקצועית לא כל שכן. 

יוצא, שבעוד שעודף ההצע על הביקוש החליש את כוח 
המיקוח הכלכלי של בעלי המקצועות החפשים, נוצרה — 
כתוצאה מאפיה האינטלקטואלי אך הבלתי־פרופסיונאלי של 
מנהיגות־הפועלים ושל פקידות המוסדות הלאומיים, מצד 
אחד, ומהעמדת החלוץ במרום הסולם החברותי, מצד שני — 
אידיאולוגיה, שהתנגדה להענקת מעמד מיוחם לבעלי מקצו¬ 
עות חפשים. אידיאולוגיה זו, שלפיה לא היתה האינטליגנציה 
אלא אחת משכבותיו של מעמד־הפועלים (כך, למשל, נקבע 
המונח "עובד־חינוך" במקום "מורה" בזרם החינוכי של 
העובדים), נתקבלה בארץ אף ע״י חלק ניכר של בעלי 
המקצועות החפשים עצמם, גם מפגי שהתאימה לתפיסת- 
עולמם וגם מפני שהיתה קרובה למציאות החברותית. סימ¬ 
נים לדבר יש לראות בהצטרפותם של אירגונים מקצועיים 
שונים מתחום זה להסתדרות־העובדים הכללית והתרחקותה 
האידיאולוגית והחברותית של רוב האינטליגנציה בארץ — 
בניגוד לארצות אירופה המרכזית והמערבית — משכבות 
הסוחרים ובעלי־ההון. 



925 


ארץדישראל 


926 


מצב זה נשתנה בכמה מובנים אחר מלחמת־העצמאות. 
אמנם גם בתקופה זו מרובה היה מספרם של בעלי המקצועות 
החפשים בארץ: האחוז שלהם ב 1954 היה 30 לאלף, כלומר, 
הוא לא נפל משיעורם בארץ מפותחת כמו אה״ב, ואפשר, 
אף עלה עליו ( 28 — 30 לאלף לפי המפקד של אוכלוסיית 
אה״ב ב 1950 , עד כמה שהנתונים ניתנים להשוואה); האחוז 
של הרופאים, אע״פ שירד מן השיא, שהיה לו בתקופת- 
המאנדאט — רופא אחד לכל 250 נפש בישוב היהודי — 
עדייו נשאר הגבוה שבעולם: רופא אחד ל 380 נפש ( 1950 ); 
מרובה היה גם שיעורם של עורכי־הדיו והמהנדסים, ביחוד 
כשמביאים בחשבון את הרמה הנמוכה־ביחס של הייצור 
התעשייני בארץ. אעפ״ב נוצר אחר תקומת־המדינה מחסור 
מסויים של בעלי מקצועות חפשים בענפי־התמחות מיוחדים 
ובאיזורי־ההתיישבות החדשים. גם במקומות ובתחומים, שלא 
היה בהם מחסור ממש, גבר הביקוש לאנשי המקצועות הללו 
כתוצאה מצרכי פיתוח־הארץ והתרחבותם המהירה של מנ¬ 
גנוני הממשלה והמוסדות הציבוריים. בצד עובדה זו יש לציין 
גם התפתחות נוספת: התמורות, שבאו(מחמת האינפלאציה) 
ברמת־החיים המוחלטת והיחסית, צימצמו את ההפרש בהכנסה 
בין האינטליגנציה השכירה והפועלים, ובאותה תקופה עצמה 
גדל המרחק בין שתי השכבות הללו מבחינה חברותית ותדבר 
תית לרגל העליה ההמונית. כתוצאה מכך גברה הדרישה 
להבטחת מעמד כלכלי גבוה לבעלי המקצועות החפשים וקיי¬ 
מים סימנים להתפתחותה של תודעה מעמדית בתוכם. 

הגורמים ההיסטוריים, שתוארו למעלה, השפיעו גם על 
מבנה האירגונים של בעלי המקצועות החפשים בארץ. בעוד 
שברוב ארצות־אירופה ובאה״ב משמשים אירגוני הרופאים 
והמשפטנים, שהם בעלי מסורת של עצמאות קורפוראטימית, 
דוגמה ומופת לשאר האירגונים של בעלי המקצועות החפ־ 
שים, היתה בארץ הסתדרות־המורים האירגון המקצועי 
הראשון ממין זה (היא נוסדה ב 1903 ). אירגון ארצי של 
רופאים קם בארץ רק אחר מלחמת־העולם 1 (לאחר התחלות, 
שנעשו בקנה־מידה מקומי ב 1912 ). בתחילת שנות העשרים 
נעשו גם התחלות לאירגון אגודות של מהנדסים וסופרים. 
הסתדרות עורכי־הדין נוסדה רק ב 1928 . 

המיוחד שבאגודות אלו, לעומת האגודות המקבלות להן 
בארצות אחרות, הוא במה שראו את עיקר פעולותיהן — לכל 
הפחות, עד אמצע שנות העשרים — בהגשמת שאיפות 
תרבותיות־לאומיות כלליות, ולא בשמירת הרמה והאתיקה 
המקצועיות ובהמת האינטרס הכלכלי של חבריהן. לפיכך 
נמנעו רוב האירגונים הללו מלהשתמש באמצעי המקובל 
של הגבלת הכניסה למקצוע ע״י הגבלת מספדי־הרשיונות, 
הכבדה בבחינות וכד׳. יתר על כן: בתחומים, שהיו קיימות 
בהם הגבלות כאלו(כמו ברפואה ובמשפטים, בתקופת השל¬ 
טון המאנדאטורי), ניהלו האידגונים של בעלי־המקצועות 
היהודיים תעמולה לשם ביטולן. כמו־כן ראו את עצמם האיר- 
גונים הנזכרים כגורמים, שמקשרים את חבריהם לפעילות 
הישובית הכללית (כגון התרמה לקק״ל, התנדבות להגנה 
וכד׳). משעת תקומתה של המדינה פחת משקלם של הנימו¬ 
קים הלאומיים בפעולותיהם של האירגונים הללו, ועיקר 
תפקידם כיום הוא הגנה על האינטרסים הכלכליים של חב¬ 
ריהם ודאגה להשתלטותם המקצועית. קו אפייני נוסף 
לאירגונים הפרופסיונאליים הללו בארץ הוא המבנה הדמו , - 
קראטי שלהם. זכויות-החברות בהם אינן מודרגות לפי הוותק 
או התארים של חבריהם, ומדיניותם של האירגונים אינה 


מעודדת בדרך כלל דיפרנציאציה פנימית מבחינת העמדה 
המקצועית. משום כך מתקרב המבנה של אירגונים אלה 
למבנה של האיגוד המקצועי, ואף פעולותיהם להגנת האינ¬ 
טרס הכלכלי של חבריהם נעשות עפ״ר לפי השיטות של 
איגוד מקצועי. זוהי סיבה נוספת לדבר, שחלק מן האירגונים 
הללו מסונף להסתדרות-העובדים הכללית. 

לעובדה, שמצד אספקת כוח־האדם המקצועי הסתמכה 
הארץ עפ״ר על בעלי־מקצוע שעלו מחוץ־לארץ, היו כמה 
תוצאות אפייניות, בכללן: המספר המרובה־ביחס של בעלי 
גיל גבוה במקצועות מסויימים (ביחוד ברפואה), ולעיתים 
קרובות: אי התאמתה של ההתמחות המקצועית לצרכיה 
המיוחדים של הארץ. יוצאים מן הכלל מבחינה זו היו 
מקצועות חפשים למחצה, שרוב המשמשים בהם קיבלו את 
הכשרתם בארץ (כגון מורים עממיים, גננות, אחיות), הן 
משום שמספרם של היהודים במקצועות אלה בארצות־מוצאם 
היה נמוך והן משום שמחזור־העובדים בהם הוא בדרך כלל 
מרובה. מכאן, שהכשרה מקצועית בקנה־מידה ניכר ובעלת 
אופי מקומי מיוחד ניתנה בארץ ביחוד בבתי־המדרש למורים 
ולגננות ובבתי־הספר לאחיות. רק בשני המקצועות הללו 
טבעו מוסדות־ההכשרה בארץ את חותמם המכריע על חיי- 
המקצוע. מוסד־הכשרה מקצועי אקאדמי מובהק היה הטכ¬ 
ניון, אך בוגריו היו עד תקופת מלחמת־העולם 11 רק אחוז 
קטן מכלל המהנדסים בארץ (מספרם של כל מסיימי־המוסד 
עד 1939 היה 375 ). האוניברסיטה העברית קיבלה עליה רק 
בהדרגה תפקידים של הכשרה מקצועית־מעשית. היא קיימה 
מתחילה רק שני מכוני־הכשרה לעבודה מקצועית־מעשית 
(המחלקות לחקלאות ולחינוך). אחר מלחמת־העצמאות הת¬ 
חילה בהוראת-משפטים (שהתנהלה קודם לכן בעיקר על־ידי 
"כיתות המשפט" של ממשלת־המאנדאט) ואחר־כך בהוראת 
רפואה, ריפוי-שיניים, רוקחות, הכשרת מורים עממיים, ועוד. 
כמה בתי־חולים במקומות שונים בארץ הוכרו כמוסדות- 
הכשרה קליניים לרופאים. "מכון וייצמן למדע", שנוסד 
ברחובות אחר מלחמת־העצמאות, אינו עוסק בהכשרתם של 
בעלי־מקצוע, אך הוא מסייע בהתפתחותם של בעלי מקצועות 
שונים מתוך טיפוחם של המדעים, שבהם הם עוסקים. מלבד 
מוסדות אלה קיימים עוד מוסדות־הכשרה גבוהים, שעדיין 
לא זכו למעמד אקאדמי מוכר, כגון בית־הספר למשפט 
ולכלכלה בת״א׳ בית־הספר "בצלאל" לאמנות, הקונסרווא- 
טוריונים למוסיקה, בתי־הספר לשירות סוציאלי, ועוד. 

בזמן מפקד־האוכלוסים הראשון של ישראל ( 1948 ) הגיע 
מספרם של בעלי המקצועות החפשים, ובכללם בעלי המק¬ 
צועות החפשים למחצה, ליותר מ 30,000 . הם התחלקו, לפי 
המקצועות העיקריים, כלהלן: 


רופאים 2,670 

רופאי־שיניים 860 

רוקחים 690 

אחיות ועובדי־עזר אחרים ברפואה 6,040 

וטרינארים 100 

מהנדסי־בניין, ארדיכלים ומודדים 1,810 

מהנדסים מכאניים, חשמליים ואחרים 2,300 

כימאים 710 

שופטים ועורכי־דין 960 

אגרונומים 340 

מורים 7,480 

גננות ועובדי־הוראה אחרים 2,510 

סופרים ועיתונאים 920 

אמנים אחרים 1,230 

אנשי־מדע ועובדי־מחקר שונים 670 

בעלי מקצועות חפשים אחרים 810 


בם ך-ה כ ל 30,100 



927 


הפלפלה: התיירות 


928 


מאז עלה מספרם של בעלי המקצועות החפשים בארץ 
כתוצאה מן העליה ההמונית, שהביאה, כפי שיש לשער, 
יותר מ 10,000 מבעלי המקצועות הללו. במשך 1950 — 1954 
עלו לארץ קרוב ל 8,000 בעלי מקצועות חפשים, שהתחלקו 
לפי מקצועותיהם כלהלן: 


730 

רופאים 

230 

רופאי־שיניים 

420 

רוקחים 

1,150 

אחיות ועובדי־עזר אחרים ברפואה 

34 

וטרינארים 

760 

מהנדסים לסוגיהם 

226 

כימאים 

880 

שופטים ועורכי־דין 

70 

אגרונומים 

2,090 

מורים 

110 

גננות ועובדי־הוראה אחרים 

200 

סופרים ועיתונאים 

700 

אמנים אחרים 

140 

אנשי־מדע ועובדי-מחקר שונים 

90 

בעלי מקצועות חפשים אחרים 

7,830 

בסך־הכל 


כמו־כן רכשו בשנים האחרונות ( 1948 — 1955 ) הרבה 
מבני־הארץ השכלה גבוהה והכשרה במקצועות החפשים. 
כאלף מחניכי־הטכניון הוסמכו כמהנדסים בשנות תש״ט— 
תשי״ד; ביה״ם לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה 
הכתיר (עד 1955 ) 211 צעירים בתואר דוקטור לרפואה, 
וכ 600 עורכי־דין חדשים קיבלו רשיונות של עבודה במקצוע 
מתחילת 1948 עד אמצע 1953 . 

כתוצאה מכך לא פסק לעלות מספרם של בעלי המקצו¬ 
עות החפשים בארץ. לפי אומדן מבוסס על סקר כוח־האדם 
משנת 1954 התקרב מספרם של המתפרנסים ממקצועות 
חפשים ל 50,000 . 

ר. בקי—ש. גרוסמן, ידיעות סטאטיסטיות על הרופאים היהודים 
בארץ־ישראל, תש״ח ; מדינת־ישראל, משרד החינוך והתר¬ 
בות, ספר החינוך והתרבות א׳, תשי״ב! ה. מיוזם, נתונים 
לתכנת כוח האדם הרפואי (חקרי־עבודה, כרך ר, ניסן, 
תשי״ב)ן - 487 .ק , 1 , 1930 ■ 10 > 10 ^ 50x1010 ,ת 1 קק 11 א . 3 ) 

וזו 0 ' 10 !) 14 ז! 5 500101 1 > 1 > 0 5 <ז 05510 [ 0 ז? , 1 > 1 ׳\ 03 -ח 86 .( ; 499 
8 ז 30 ת $311 -זז 03 ;( 111 . ¥01 , 3 ח 113 וד 1 ץ 0501 ־ 1110 3 )ק 1 * $01 ) !סס•!!! 

. 1933 , 715 ס/! 05 [סז? !) 7/1 , 11500 ^ 3 1 >ת 3 
י. ב.־ד.—ה. מי. 

התיירות. — גם התיירות (של מבקרים מחוץ־לארץ) 
וגם הנסיעות למקומות שונים בה לשם נ 1 פש (של בני- 
המקום) ידועות בא״י מימי־קדם. מאז עד הזמן האחרון 
היתה התיירות קשורה בעיקר בדת. בימי בית שני, משהוקמו 
מרכזים יהודיים חשובים בבבל ובארצות הים־התיכון, היתד■ 
העליה לרגל של יהודים מחו״ל לירושלים אחד ממקורות- 
ההכנסה החשובים של הארץ. מאותה תקופה ומן התקופה 
שלאחריה ידוע גם השימוש במעיינות החמים של קלירוהי, 
חמת־גדר וטבריה, שסביבותיהם היו, כנראה, מרכזים של 
תיירות ונ(פש כאחד. 

עם התפשטותה של הנצרות נעשתה א״י מרכז של עליה 
לרגל גם למאמינים בדת זו. הנצרות החשיבה "עליה" זו 
כל־כך, שההכרזה של האפיפיור על מסע־הצלב הראשון לשם 
כיבוש המקומות הקדושים באה בין השאר כדי להבטיח 
תנאי־ביטחון לעולי־הרגל מן הנוצרים. גם לאחר שבטלה 
ממלכת־הצלבנים נשמרה בידי הנוצרים הזכות של העליה 
לרגל. יתר על כן: מסעי־הצלב קירבו את א״י לאירופה, 
ואפשר לומר, שמימיהם היתה העליה־לרגל הנוצרית פחות 
או יותר קבועה, אע״פ שמעולם לא הגיעה אחר זמנם לממדים 
גדולים. הביקורים של יהודים מחוץ־לארץ בארץ לא פסקי 


כליל בשום תקופה, ואף לא בתקופה של שלטון־הצלבנים. 
לעומת זה לא היתה העליה־לרגל המוסלמית מכוונת מעולם 
לא״י, אע״פ שגם האסלאם ייחם לא״י מידה מסויימת של 
קדושה. "עליות" מוסלמיות, שמתקיימות בתוך א״י, מעין 
העליה לקברו של נבי מומה (=הנביא משה > ר׳ תמונה בעמ׳ 
535 ) וביקורים ל״ולים" (קברי־״קדושים"), היה להן תמיד 
אך אופי מקומי בלבד ולא משכו אליהן תיירים. 

עם התפתחותם של אמצעי־התחבורה במאה ה 19 ועם 
ריבוי ההתעניינות במזרח התיכון התחילו תיירים בודדים 
מבקרים בארץ אגב ביקוריהם במזרח התיכון. מספרם של 
אלה היה מועט, אך חשיבותם הכלכלית לא היתה פחותת- 
ערך, ראשית, משום שבתנאי־הנסיעה של הימים ההם היתד, 
שהותם בארץ בהכרח ארוכה־ביחס (בדרך־כלל לא פחות 
משלושה שבועות), ושנית, משום שהיו באים עפ״ר בלוויית 
פמליה גדולה. בסוף המאה ה 19 גדלה במידה מרובה תנועת 
העליה־לרגל הרוסית־הפראווסלאווית, שהביאה לארץ אלפי 
מבקרים מדי שנה בשנה: בתנועה זו תמכה הממשלה הרו¬ 
סית מטעמים דתיים ומדיניים כאחד (עי׳ היסטוריה, ענד 
502 ). 

בסופה של המאה ה 19 התחילה התיירות בא״י לובשת 
צורה מודרנית יותר. הדחיפה לכך ניתנה ע״י אלברט בלין 
(ע״ע), מנהל חברת־הספינות "קו האמבורג—אמריקה", שיזם 
את הקמתם של בתי־מלון (בבעלותם של גרמנים) בתחנות 
הראשיות בדרך ירושלים—נצרת—טבריה ואירגון של נסיעות 
(ברכיבה על סוסים, פרידות או גמלים) לצרכי התיירים, 
שביקשו לבקר בא״י אגב ביקורם במצרים. 

עם זה גברה העליה־לרגל. לא רק הרוסים אלא אף שאר 
הכנסיות הנוצריות, וביחוד הכנסיה הקאתולית, דאגו דאגה 
של קבע לעליה־לרגל בקנה־מידה גדול. מנזרים ואכסניות, 
שהוחזקו ע״י הכנסיות, נתנו במשך עשרות שנים את האיש- 
פוז הנרחב ביותר בארץ. 

משנות ה 80 של המאה ה 19 ואילך התחילה התיירות 
הציונית, כלומר, ביקורים של יהודים מחוץ־לארץ מתוך 
מניעים, שהיו בעיקרם לאומיים. במשך מלחמת־העולם 1 
באה הפסקה בתנועה זו, אך אחר המלחמה חזרה ונתחדשה, 
ואף גברה במידה מרובה, בהשפעת ( 1 ) תגבורת הפעילות 
הציונית, ( 2 ) השינוי, שבא במצבה המדיני של הארץ, 
ו( 3 ) השתפרותם של אמצעי-התחבורה, שכללה את התפתחו¬ 
תה של תנועת כלי-הרכב המוטוריים בארץ גופה. גם פתיחתה 
של האוניברסיטה העברית בירושלים ב 1925 גרמה לתנועה 
מורחבת של תיירות. אעפ״ב לא עלה עד 1929 מספרם של 
התיירים הציונים על אלפים אחדים לשנה. מאז ואילך — 
במקצת הודות לייסודה של הסוכנות היהודית, שעוררה את 
ההתעניינות בא״י בחוגים יהודיים חדשים במערב, וביחוד 
מחמת עלייתה של האנטישמיות בארצות אירופה המזרחית 
והמרכזית, שהגבירה את ההתעניינות בא״י ביהודי הארצות 
הללו — גדל מספר זה במהירות עד שהגיע לשיא ב 1935/6 . 
פתיחת "יריד־המזרח" בת״א ב 1936 וקיומן של ה״מכבלת" 
בעיר זו ב 1932 ו 1935 משכו אף הם לארץ תיירים יהודיים 
הרבה. 

במשך העשור, שקדם למלחמת־העולם 11 , ניתנו, לפי 
הסטאטיסטיקה הממשלתית, כ 100,000 ויזות של תיירים 
לשנה. כיוון שמספר זה כלל נוסעים, שעברו דרך א״י בדרכם 
לארצות אחרות במזרח התיכון או בשובם מהן, וכן נוסעים, 
שבפועל היו עולים — אין מספר זה מדוייק. את מספרם של 



929 


ארץ־־ישראל 


930 



התיירים באותה תקופה אפשר לאמור 
ב 35,000 לשנה, ואת חלקם של היהודים 
ביניהם — ב 20% . עד 1933 בא רוב התיי¬ 
רים היהודיים מארצות אירופה המזרחית. 
ב 1934/35 גדל ביהוד האחוז של התיירים 
ממרכז־אירופה. מבקרים הרבה באו לארץ 
כדי לעמוד על תנאיה ולקשור קשרים בה 
קודם עלייתם אליה. מכמה בחינות היתד. 
לתיירות היהודית חשיבות מיוחדת, שכן 
(א) תיירים יהודיים הרבה השקיעו — כתו¬ 
צאה מביקוריהם — כספים בקרקעות, בבנ¬ 
יינים ובתעשיה בארץ, ותרמו למוסדות 
הציוניים והישוביים; (ב) תיירות זו חיזקה 
את הקשר בין יהודי חו״ל והישוב בארץ. 

במשך כל תקופת־המאנדאט שימשה 
ירושלים מרכזו של ענף־התיירות בארץ. 
היהודים לא היו הגורם הראשי בפיתוחו של ענף זה ובקיומו. 
סוכנויות־הנסיעות ומורי-הדרך היו בעיקרם נוצריים, אך 
היתד, קיימת גם לשכת־מודיעין ומחלקת*הסברה לתיירים 
מטעם ההנהלה הציונית. על מצבם של בתי־המלון היהודיים 
מעידה העובדה, שבמשך זמן מרובה לא היה בשום עיר 
בארץ — ואף לא בירושלים — מלון יהודי אחד ממדרגה 
ראשונה. בחיפה נעשו התחלות בפיתוח מלונאות יהודית זמן 
מה קודם מלחמת־העולם 11 , אך ההחרמות של בתי-מלון 
לצרכי הצבא והשלטונות, שבוצעו בתקופת־המלחמה, מנעו 
התפתחות נוספת בכיוון זה. 

ואולם השפעת המלחמה על ענף־התיירות בארץ לא היתה 
שלילית בלבד. א״י (וביחוד תל-אביב) נעשתה איזור של 
בילוי־חופשה לצבא, שחנה במזרח התיכון. ההכנסה מאורחים 
אלה היתה מרובה, ואיפשרה, בין השאר, למספר ניכר של 
בתי־מלון קטנים לייצב את עמדתם הכלכלית. 

בניגוד למדינות אחרות היה ענף־התיירות בא״י בסוף 
מלחמת־העולם וו במצב כלכלי טוב הרבה יותר משהיה 
בתחילתה. גם מבחינת ההכשרה המקצועית באה בו, בענף 
זה, בתקופת־המלחמה התקדמות ניכרת. מעכשיו עמדו לרשו¬ 
תו מלצרים, מורי־דרך, נהגים ומנהלי בתי־מלון בעלי־ניסיון. 
בעמדתה של תל־אביב בענף־התיירות בא שינוי: היא נעשתה 
המרכז של התיירות בארץ. 

אחר מלחמת־העולם 11 , כשבטלו ההגבלות בתנועה הבינ¬ 
לאומית, לא נתחדשה התיירות מחדל בהקף, שהיה לה קודם 
המלחמה, מחמת מצב־הביטחון הרעוע, ששלט בארץ. מלונות 
חדשים לא הוקמו, ואף מלון "המלך דוד" בירושלים — באותו 
זמן: המלון הגדול היחיד בארץ—היה תפוס ברובו ע״י השל¬ 
טונות הבריטיים. לעומת זה נתרבו באותו זמן בתוך הארץ 
הנסיעות לשם נופש (מה שגרם להקמת מספר ניכר של בתי- 
מרגוע בערים ובקיבוצים) וכן הטיולים והסיורים לשם הכרת 
הארץ ועתיקותיה. הסיבות העיקריות להתפתחות זו היו: 
(א) העליה, שבאה ברמת־החיים של הישוב בתקופת־המלח־ 
מה; (ב) נסיעות לחדל עדיין היו כרוכות בקשיים; ו(ג) 
פועלים ופקידים התחילו מבלים יותר ויותר את ימי־החופשה 
שלהם בבתי־מרגוע עם התפשטותו של הנוהג, שלפיו מתכסה 
חלק ניכר מהוצאות־הנופש ע״י המעבידים (נוסף על תשלום 
המשכורת הרגילה בזמן־החופשה). 

בסוף 1948 , אחר מלחמת־העצמאות, היה מצבה של התיי¬ 
רות הישראלית בכל רע. לתייר היהודי אבדו העיר העתיקה, 


מלוז ,המ 5 ד דוד" בירוש 5 ים 

הכותל המערבי, קבר־רחל, ברכות־שלמה, הר־הצופים, הר־ 
הזיתים, חברון, שכם, יריחו, ולתייר הנוצרי בישראל אבדו 
רוב המקומות הקדושים לו, פרט לגליל (נצרת), ים-כינרת 
וסביבותיו ועין־כרם. כמו־כן פסק השימוש בתעלת־סואץ 
כדרך־מעבר לישראל — הדרך הקצרה והנוחה ביותר לתיי¬ 
רים מן המזרח הרחוק, אוסטראליה ואפריקה הדרומית. 
לעומת זה שימשה כוח־משיכה לתיירות — וביחוד לתיירות 
היהודית — התופעה החדשה של מדינת־ישראל על כל המת¬ 
הווה בה. 

כתוצאה מכך באה עד מהרה בישראל התקדמות מרובה 
בתיירות על כל ענפיה. בתל־אביב ובסביבותיה (ביחוד 
בחופה של הרצליה) בלבד נבנו קרוב ל 700 חדרים — או 
1,200 מיסות — במלונות ממדרגה ראשונה. מלונות נוספים 
נבנו גם בירושלים ובחיפה, וכן הוכנסו שיפורים במלונות 
הקיימים. סלילת כבישים חדשים ויבוא של מכו׳ניות־תיירים 
גדולות איפשרו סיורים במקומות מרוחקים ממרכז־הארץ 
מתוך הבטחת נוחיות למסיירים. 

התפתחותן של חברות התחבורה הלאומיות בים ובאויר 
("צים" ו״אל-על") סייעה אף היא לעידוד התנועה מארצות־ 
חח לישראל, שכן קודם לכן לא היו קיימות חברות מסוג זה, 
שתהיינה מעוניינות בישראל ביחוד. הקונגרסים והפסטיווא- 
לים היהודיים והבינלאומיים, שנתקיימו בארץ, כגון הקונגרס 
הציוני הכ״ג ( 1951 ), הקונגרס לתולדות המדעים ( 1954 ), 
הפסטיוואל למוסיקה חדישה של האגודה הבינלאומית למו¬ 
סיקה חדישה ( 1954 ), הקונגרסים של רופאים יהודיים( 1955 ), 
וכינוסים דומים לאלה, שימשו אף הם גורמי־משיכה לתיירים 
מחוגים שונים. גם פיחות שער הל״י לתיירים והעמדתו על 
1.80 ל״י לדולאר באפריל 1953 שימש עידוד לתיירות. 

מוסדות לטיפול בתיירים. בתקופת־המאנדאט 
היתה מחלקת־התיירות של הסוכנות היהודית מטפלת בענייני 
התיירות היהודית. כשקמה מדינת-ישראל עבר הטיפול בעניי¬ 
נים אלה לידי אחת מן המחלקות של משרד־העליה. מוסד זה 
הפך לאחר זמן ל״מרכז־התיירות" שעל-יד משרד המסחר 
והתעשיה. לסוף הוקמה "החברה הממשלתית לתיירות" שליד 
משרד ראש־הממשלה, שהתחילה בפעולתה ב 1 באוקטובר 
1955 . כל מניותיה של חברה זו הן בידי הממשלה, והנהלתה 
מורכבת מפקידים ממשלתיים. על־יד הנהלת־החברה פועלת 
ועדה מייעצת, שבה מיוצגים מוסדות ציבוריים שונים, ביניהם 
התאחדות בתי־ההארחה בישראל" ו״התאחדות משרדי הנסי־ 



931 


הפלכלה: התיירות 


932 


עות והתיירות בישראל". ועדה זו משמשת חוליית־קשר בין 
החברה ושאר הגורמים הקשורים בתיירות. מרכז־החברה הוא 
בירושלים, ואליו מסונפות לשכות־תיירות בירושלים, תל־אביב, 
חיפה, טבריה ולוד, ובחו״ל—בניו־יורק, לונדון, פאריס ורומא. 

הכנסות ענף־התיירות בישראל. את הקפן 
של הכנסות אלו אפשר לאמוד על־יסוד ההחלפות הרשמיות 
של מטבע זר במטבע הישראלי, שנעשו בארץ. ב 1952 הוחלפו 
בא״י 2,431,567 דולאר, ב 1953 — 3,652,332 דולאר, ב 1954 — 
4,417,559 דולאר, ועד יולי 1955 — 3,645,819 דולאר. יש 
להניח, שמספרים אלה מהווים 60% — 50% מן הסכום הכולל, 
שהשקיעו התיירים בארץ בצורות שונות. 


התיירות לישראל ב 1949 — 1955 


מספר־התיירים 

השנה 

22,208 

1949 

30,976 

1950 

35,893 

1951 

32,965 

1952 

36,212 

1953 

38,661 

1954 


תנועת־ ה תיירות לישראל. בשנים הראשונות 
לקיומה של מדינת־ישראל היתה תנועת־התיירות לישראל 
מיוצגת בעיקרה ע״י יהודים. כיום מגיע מספרם של הלא־ 
יהודים לשליש, והוא נמצא בקו־עליה. 

תיירים יוצאים לפי זמן־שהותם בארץ 


(1954—1951) 


1955 

1954 

1953 

1952 

1951 

זמן־השהות 

10,732 

7,687 

6,192 

5,043 

4,223 

פחות מ 6 ימים 

5,555 

4,012 

4,011 

3,097 

2,962 

6 — 9 ימים 

8,157 

6,154 

6,076 

5,620 

5,398 

10 — 19 ימים 

6,035 

4,821 

4,513 

4,143 

4,882 

מ 20 יום עד חודש 

15,879 

14,197 

13,194 

13,743 

15,087 

למעלה מחודש 

46,358 

36,871 

33,986 

31,646 

32,552 

מספר התיירים הכללי 


לגבי שלוש הטבלות המובאות למעלה יש לומר, שמספר 
לא־מבוטל של בני־אדם, שנכנסו לישראל כתיירים, היו בפועל 
עולים־משתקעים. 

מרכזי־התיירות והנופש בארץ. — ירושלים. 


המלונאות בישראל (לפי איזורים) 
בקיץ 1955 

מספר המלונות והחדרים בדרגות א׳—ג׳ 




ה 

הדרג 




ס״ה 

ג 


ב 


א 


האיזור 

חדרים 

מלו¬ 

נות 

חדרים 

מלו¬ 

נות 

חדרים 

מלו¬ 

נות 

חדרים 

מלו¬ 

נות 


688 

21 

167 

11 

261 

7 

260 

3 

ירושלים 

תל־אביב 

1,376 

44 

320 

23 

546 

16 

510 

5 

רבתי 

723 

32 

198 

17 

369 

13 

156 

2 

חיפה 

637 

28 

367 

19 

168 

7 

102 

2 

הגליל 

3,424 

125 

1,052 

70 

1,344 

43 

1,028 

12 

ס״ה 


למרות העובדה, שהעיר העתיקה אינה בתחומה של מדינת־ 
ישראל, יש בירושלים היהודית מקומות בעלי משמעות 
היסטורית, שהם עשויים לעניין תיירים. בין החשובים 
שבהם "הר־ציוך, קברי־הסנהדרין׳ קברי משפחת־הורדוס. 
נקודות־משיכה אחרות: קבר־הרצל ובית־הקברות הצבאי? 
משרדי־הממשלה והמוסדות הלאומיים? האוניברסיטה העב¬ 
רית? מחלקת־העתיקות של הממשלה? הארכיון הציוני המרכזי 


וחדר־הרצל ? מוזיאון־בצלאל ? ועוד. בכל אלה יש עניין גם 
לנופשים המקומיים, אך אלה נמשכים לירושלים בעיקר משום 
אקלימה ההררי ולילותיה הקרירים בקיץ. 

בדרום משמשת אשקלון, המצטיינת באקלימה 
הממוזג בקיץ, בחופה הנאה ובשרידים הארכאולוגיים שבה, 
מרכז־משנה לתיירות ומקום־מרגוע כאחד. עניין לתיירים יש 
גם ברחובות, שבה נמצאים "מכון וייצמן למדע" ו״יד חיים 
וייצמך. 

תל־אביב מושכת אליה תיירים כעיר הדינאמית ביותר 
בישראל. היא עיר שוקקת, ובה בתי־קפה וחנויות מפוארות 
לרוב — סמוך ליפו ההיסטורית. בד. גם מתרכז חליק חשוב 
מחיי־התרבות בארץ (התזמורת הפילהארמונית הישראלית, 
תיאטרונים, מוזיאונים). מדרום ומצפון לתל־אביב—יפו, 
מבת־ים עד נתניה, משתרע חוף־ים, שהוא יפה לרחיצה, 
ומרכזו—מצפון תל־אביב עד הרצליה. החופים הנאים ביותר 
הם בבת־ים, הרצליה ונתניה. הודות לתחבורה הבינעירונית 
המפותחת והנוחה באיזור זה, הוא כולו למעשה איזור של 


התיירים הבאים לארץ לפי ארצות־מגוריהם ( 1950 — 1955 ) 


1955 

1954 

1953 

1952 

1951 

* 1950 

ארץ־המגורים 

3,633 

2,971 

2,889 

2,970 

4,734 

2,447 

אסיה 

4,014 

3,240 

2,493 

2,301 

2,649 

2,172 

אפריקה 

2,225 

2,079 

1,703 

1,370 

1,684 

1,444 

אפריקה הדרומית 

1,789 

1,161 

790 

931 

965 

728 

ארצות אחרות 

17,803 

15,110 

13,980 

13,152 

15,317 

11,565 

אירופה 

4,916 

4,039 

3,695 

3,234 

3,992 

3,682 

הממלכה המאוחדת 

1,408 

1,436 

1,284 

835 

787 

576 

הארצות הסקאנדינאוויות 

7,326 

6,091 

8,654 

5,785 

6,533 

4,094 

ארצות אירופה המערבית 

4,153 

3,544 

347 

3,298 

4,005 

3,213 

ארצות אחרות 

22,035 

16,749 

14,829 

14,115 

11,660 

10,866 

אמריקה 

18,332 

13,232 

11,854 

11,435 

9,524 

8,659 

אה״ב 

1,055 

843 

717 

647 

513 

581 

קאנאדה 

2,648 

2,674 

2,258 

2,033 

1,632 

1,626 

ארצות אמריקה 
הדרומית והמרכזית 

466 

407 

327 

335 

321 

291 

אוקיאניה 

261 

184 

694 

92 

1,212 

1,572 

לא ידוע 

48,212 

38,661 

35,212 

32,965 

35,893 

28,913 

כל הארצות 


• המספרים הנוגעים ל 1950 מתייחסים לתיירים שיצאו מן הארץ. לשנה זו לא נתפרסמו סיכומים על הרכבם של התיירים שנכנסו אליה. 






933 


ארידישראל 


934 



קבלח־פנים לתיירים, שהניעו ?נטל־חיפה בספינת הפאר "בריטניה" 


תיירות ונופש. בתל־אביב—יפו* מתרכזות החברות של התיי¬ 
רות ושל התחבורה הקשורה בה. 

חיפה והכרמל. איזור זה, שכולל את שלוחות־הכרמל 
מזכרון־יעקב עד קרית־עמל וטבעון, הוא האיזור היחיד 
בישראל, שבו מזדמנים יחד ים, הרים ויערות. מרכזו—חיפה׳ 
שנחשבת לאחת מן הערים היפות ביותר בארצות הים 
התיכון, ובה גנים מטופחים ומוזיאון. כמה חגים ("חג־הפרח" 
ואחרים), שהונהגו בה בשנים האחרונות, נותנים לה צביון 
של עיר־פסטיוואלים. בכל תחומי־האיזור מצויים מקומות 
מקודשים והיסטוריים, שעשויים לעניין תיירים. חיפה היא 
גם מרכזה של דת־הבאהאיים. מפורסם היכל הבאהאיים על 
כיפת־הזהב שלו בגן הפרסי שבעיר. בזכרון־יעקב מצדה 
״רמת־הנדיב״ — קברם של "הנדיב הידוע", הבארון אדמונד 
דה רוטשילד, ורעייתו. דרומית לזכרון־יעקב, על חוף־הים, 
מצויות עתיקות קיסריה ומצפון להן — מבצר־הצלבנים 
בעתלית. 

הגליל המערבי. באיזור זה מצויים מקומות היסטוריים 
מרובים מימי־הצלבנים, ובכללם מבצר־מונפורט, שנשתמר 
יותר מכל שאר מבצרי־הצלבנים ש&רדו. מעניינת ביותר 
העיר ע כ ו (עמק זבולון) מצד אדרת יה״ב שבה. בעיר גם 
מוזיאון ונקודות־עניין לתיירים כמו מסגד ג׳זאר פחה, המצו¬ 
דה, החומה, הנמל והשווקים, וכן בית־הסוהר, שבו נכלאו 
אסירי הגנת־ירושלים ובראשם ז. ז׳בוטינסקי( 1920 ), אסירי- 
ההגנה ( 1943 ) ואסירי־המחתרת מתקופת מלחמת־השיחרור 
ושבו גם עלו לגרדום אנשי אצ״ל ולח״י, שנידונו למיתה. 

נ הריה ושבי־ציון משמשות מרכז לנופש ומרגוע על 
חוף־הים. במשקים הקיבוציים אילון וחניתה נמצאים בתי- 
מרגוע. 


הגליל העליון מצטיין ביפי נופו, הדומה לזה של כמה 
מאיזורי־ההרים באירופה. ממקומות מרובים בו נראה החרמון. 
ב צם ת, עיר המקובלים, יש לתיירים עניין בביהכ״נ שלהאר״י 
ובבתי־כנסת עתיקים אחרים, שמייצגים סיגנונות־בניה שונים, 
וכן בבית־הקברות העתיק, שבו מצדים בין השאר קבריהם 
של האר״י ור׳ יוסף קארו. בברעם יש ביכ״נ יהודי עתיק; 
ב מירון מתקיימות בל״ג בעומר חגיגות לכבודו של ר׳ שמ¬ 
עון בד יוחאי. האקלים המצויין בגליל העליון איפשר גם 
פיתוח של מרכזי הבראה ונופש, ביחוד בצפת ועל הר־כנען. 

הגליל התחתון. איזור זה הוא המעניין ביותר בארץ 
לנצרות. מלבד נצרת על כנסיותיה ומקומות־האישפוז שבה 
לעולי־רגל ותיירים נוצריים, יש לציין עוד את הר־התבור, 
כפר־קנה, כפר־נחום, טבחה שעל חוף ים־כינרת, קרני־חיטין 
ועוד. 

טבריה, המפורסמת בחמי־המרפא שבה, היא מקום- 
המרגוע החדפי היחיד בארץ (חח מאילת, שעדיין לא פותחה 
מבחינה זו כראוי). נקודות־משיכה לתיירים בטבריה הם 
קבר הרסב״ם וקבר ר׳ מאיר בעל־הנס. נוף ים־כינרת הוא 
מן היפים שבנופי־הארץ. 

איזור העמקים אינו משמש בדרך כלל לנופש ולמרגוע, 

אך בתכניות לטיולים בצפון־הארץ נכלל כרגיל גם איזור זה. 
בכמה מעמקי־הארץ יש מקומות היסטוריים ונערכו חפירות, 
שזכו לפירסום — במגידו, בית-שערים, בית־שאן, בית־אלפא 
(רצפת־פסיפס בבית־הכנסת העתיק); מבצר הצלבנים בלוואר 
(כוכב אל האוא), ועוד. 

בכל אחד ממרכזי־התיירות הנזכרים נמצאים בתי־מלון 
ממדרגה ראשונה, שכמעט כולם הוקמו אחר תקומתה של 
מדינת־ישראל. ו. ט. 





935 


הכלכלה: פניה 


936 


פניה. — א. עד סופה של תקופת־המאנדאט. 
משקה של א״י, שהיה נתון בעשרות־השנים האחרונות 
בתהליך של פיתוח מתמיד ושל קליטת עליה בעלת־ממדים, 
הוכרח להפריש חלק ניכר מאמצעיו לצרכי שיכון ובניה 
משקית. ביחוד תפסו הבניה והשיכון מקום חשוב במשק 
העברי בארץ. קודם מלחמת־העולם 1 ׳ וכן בשנות העשרים 
של המאה הנוכחת, עדיין לא היה קיים בארץ שוק פנימי 
רחב, שהיה בו כדי לאפשר את הקמתן של תעשיות ענפ 1 ת 
וחקלאות מבוססת. לעומת זה יצרה ד״עליה, שזרמה לארץ, 
ביקוש מיידי וניכר לדירות־מגורים. התוצאה היתה, שהבניה 
מילאה באותם הזמנים תפקיד חשוב ביותר במשק ובתעסוקה. 
ב 1925 הועסקו בבניין 43% מכלל הפועלים היהודיים 
וב 1926/27 — 34.2% . 

בשנות ה 30 באה התפתחות מהירה של התעשיה והחק¬ 
לאות, והשוק הפנימי התרחב והיה מסוגל לקלוט כמויות 
ניכרות ממוצרי הייצור המקומי. כתוצאה מכך ירד משקלם 
של פועלי־הבניין בתוך ציבור־העובדים לשיעור נורמאלי 
יותר של 19.4% ב 1935 ול 11% — 10% ב 1936 . אך מעמדה 
של הבניה כמשענת חשובה למשק וכשדה חשוב להשקעות- 
הון לא נתקפח. עובדה מאלפת היא שמכלל השקעות־ההון 
היהודיות ב 1932 — 1939 זרמו 47% לענף־הבניה. 

בניה מרוכזת. אפיינית לבניה העירונית היהודית 
בא״י היתה מגמתה להתרחק מתחומי הערים הישנות ולהת¬ 
רכז בשכונות ורבעים מיוחדים. במגמה זו אפשר להבחין 
בבירור — ביחוד בירושלים — עוד קודם תקופת ההתיישבות 
החדשה. ב 1860 עזב מספר מסויים של תושבים יהודיים את 
העיר העתיקה בירושלים, שתנאי־הדיור בה היו קשים ביותר 
מחמת צפיפות וחוסר־סאניטאציה, והתיישב ברובע-המגורים 
"משכנות־שאננים", שהוקם מחוץ לחומות ע״י משה מונטפיו־ 
רי. תשע שנים לאחר מכן, ב 1869 , הוקמה ביזמתם של שבעה 
מתושבי־העיר השכונה ״נחלת־שבעה״, וב 1873 נוסדה שכונה 
שלישית — ״מאה שערים״ —, שכקודמתה היתה מרוחקת 
מן העיר העתיקה. בתקופת ההתיישבות החדשה לא בא 
במגמה זו שמוי. אמנם העולים היהודיים התיישבו מתחילה 
ברובם בערים ובמקומות־הישוב הישנים, אך אחר תקופה 
מסויימת של התאקלמות, השתדלו לחרוג מריכוזים ישנים 
אלה ולהקים לעצמם רבעים נפרדים, חדישים ומרווחים יותר. 
כך ייסדה ב 1909 קבוצה מתושבי־יפו היהודיים מחוץ לתחומי־ 
יפו את השכונה תל־אביב, שנעשתה במרוצת־הזמן העיר 
הגדולה ביותר בישראל. ובדרך דומה לזו הוקמו— בתקו- 
פת ממשלת־המאנדאט — השכונות הירושלמיות ביודהכרם, 
תלפיות, רחביה וכרם־אברהם, והשכונות החיפניות — הדר־ 
הכרמל, הר-הכרמל, הקריות במפרץ־חיפה, ועוד. 

מגמה זו של בניית שכונות חדשות הושפעה ע״י גורמים 
שונים: שאיפה להווי לאומי־תרבותי מיוחד, מסורת דתית, 
קשרים עדתיים׳ זיקה לאידגון מקצועי (כגון הסתדרות־ 
העובדים הכללית) ואף טעמי־ביטחון. אך ביחוד נתעוררה 
אותה מגמה ע״י תנאי־המגורים והסידורים המוניציפאליים 
הכלליים בריכוזי־האוכלוסיה הערביים, שהיו פרימיטיוויים 
ביותר. העולים היהודיים, שבאו ברובם מארצוודאירופה 
והיו רגילים לרמת-חיים גבוהה יותר, לא יכלו להסתגל 
לתנאים אלה׳ ומכאן נטייתם לייסד להם שכונות וערים 
משלהם. גורם נוסף שימשו המחירים היקרים של הקרקע, 
שהלכו והאמירו בשטחי־הריכוז של האוכלוסיה, באופן שבניה 


עממית בקנה־מידה רחב שוב לא היתה אפשרית בשטחים 
אלה. 

צפיפות־הדיור וסיבותיה. כל גל של עליה 
היה מביא להתגברותה של תנועת־הבניה היהודית בא״י. 
הנתונים הסטאטיסטיים מצביעים על קשר הדוק בין העליה 
והבניה. בשנות 1934/35 , שבהן הגיעה העליה לשיאה 
בתקופת השלטון הבריטי, הגיעה גם הבניה לשיאה באותה 
תקופה, ואילו בסוף שנות השלושים, כשהעליה פחתה, בא 
צימצום ניכר גם בהקפן של פעולות־הבניין. למרות מה 
שקיים היה קשר בין מידות הבניין והעליה, יש לציין, 
שבדרך כלל פיגרה הבניה אחר העליה וכתוצאה מכך נוצרה 
מצוקת־שיכון חמורה. מתוך מיפקד של חברי "הסתדרות־ 
העובדים הכללית״, שנערך ב 1937 , נתברר, שכ 40% מן 
המשפחות שנפקדו היו דרות בפחות מחדר למשפחה, 
ורק כ 15% מחברי־ההסתדרות היו מתגוררים בדירות של 
שני חדרים. הצפיפות הממוצעת בדירותיהם בתל־אביב 
היתד. 2.1 נפשות לחדר, ובחיפה — 2.3 נפשות לחדר. קרוב 
למחצית־העובדים היו דרים בצפיפות של 3 נפשות ויותר 
לחדר בממוצע. 

הבניה הפרטית להשכרה, שהיתה מקובלת באותו זמן, 

לא היה בה כדי לפתור את בעיית־השיכון מפני שעלתה 
ביוקר מדובה. יוקר זה נגרם ביחוד ע״י העליה המהירה של 
מחירי־הקרקע, שבאה מחמת ההתפתחות של הערים, מצד 
אחד, ומחמת ההעדר של קרקע זול לבניה בבעלות פרטית, 
מצד שני. עם ריבוי ההגבלות בקניית קרקע מן הערבים 
האמירו מחירי הקרקע לבניה פרטית עוד יותר. בין 1932 
ו 1936 נתייקרו הקרקעות בתל־אביב בממוצע פי 4.4 , בירו¬ 
שלים — פי 2.6 ובחיפה — פי 2 . בתקופת מלחמודהעולם 11 
האמירו מחירי המגרשים בארץ עד כדי פי 3 בממוצע 
ממחיריהם בערב המלחמה. התוצאה היתה, שערכם של 
המגרשים הגיע עד ל 30% ואף 50% מערך ההשקעות בבניה, 
בעוד שברוב ארצות־אירופה, למשל. אין ערכם עולה ליותר 
מ 20% — 10% . 

גורם נוסף, שייקר את הבניה, היה האשראי היקר. שער־ 
הריבית קובע במידה מרובה את הוצאות־הבניה ואת גבהו 
של שכר־הדירה. חישובים, שנערכו ב 1946 ׳ הוכיחו, שהכפלת 
שער־הריבית מייקרת את שכר־הדירה ב 50% . באותו זמן 
כבד נהוגה היתד. בארץ ריבית אפותיקאית של 9% — 8% ׳ 
שהיא גבוהה הרבה מן הריבית המקובלת בארצות מפותחות. 
נוסף על כך היה אשראי אפותיקאי ניתן בהקף מועט- 
ביחס — מה שהכריח את הבונה להזדקק למקורות־מימון 
יקרים עוד יותר. גם מידת־המיבון הנמוכה, שהיתה נהוגה 
בבניה בארץ, בהשפעת שיטות־הבניה, שהיו מקובלות בה, 
ייקרה את הבניה במידה ניכרת. יוקר־הבניה הגיע לממדים 
כאלה, ששכר־הדירה בלע בממוצע 25% מהכנסתו של פועל. 
בתחום זה הגיעה א״י לשיא עגום בקנה־מידה עולמי. 
בדרגות־ההכנסה הנמוכות (עד 6 לא״י לחודש) הגיעו ההוצ¬ 
אות על שכר־הדירה ל 40% — 30% ואף ליותר מכן. בתנאים 
אלה אי־אפשר היה, שהצורה המקובלת של בניה פרטית 
להשכרה תשמש פתרון למצוקת הדיור של השכבות מעוטות־ 
האמצעים באוכלוסיה. 

אחר מלחמת־העולם 11 נכנם ענף־הבניה למבוך, שהיה 
נראה כמחוסר־מוצא: שכר־הדירה הוקפא בזמן־המלחמה, 
ומכיוון שעליית־המחירים נמשכה, שוב לא היתד. אפשרות 



937 


אדץ־ישראל 


938 



שיכון בסערב־תיפה, על-יד בת־נ 5 י 0 


להתאים את הגובה של שכר־הדירה לערך הראלי של 
ההשקעה בבניין. כדי להתגבר על קושי זה ד״ונהגו "דמי־ 
מפתח": תשלום חד־פעמי גדול, שהנכנס לדירה משלם 
לבעל־הבית (ולדייר הקודם) נוסף על שכר־הדירה הקבוע. 
אך תשלום חד־פעמי זה היווה מעמסה עצומה, שהשכבות 
מעוטות־האמצעים באוכלוסיה לא יכלו לעמוד בה. נוסף על 
כך הופיעו חוגים חדשים של מחוסרי־אמצעים — חיילים 
משוחררים ועולים פליטים מאירופה —׳ שהבניה המקובלת 
לא יכלה לפתור את בעיות־הדיור שלהם. בתנאים אלה הת¬ 
חילו מתפשטות צורות שונות של שיכון ציבורי ועממי, 
שדחקו חלקית את רגליה של הבניה הפרטית. 

השיכון הציבורי והק 1 א 1 פראטיווי אינו תופעה חדשה 
במשק־הארץ. בנייתן של כמעט כל הערים היהודיות בארץ 
התחילה ע״י אגודות של משתכנים. במרוצת־הזמן הוקמו 
חברות־שיכון גדולות, שדאגו להוזלתה של הבניה ולהקלת 
המעמסה הכספית, שהיא מטלת על המשתכן, בארבע הדרכים 
העיקריות הללו: א) ע״י השגת קרקע במחיר זול מן הקרן 
הקיימת לישראל או באמצעותה* ב) ע״י קבלת משכנתות 
בתנאים נוחים ממוסדות וקרנות בעלי אופי ציבורי או 
ציבורי־למחצה; ג) ע״י צימצום רווחיהם של הקבלנים* 
ד) ע״י ראציוגאליזאציה וסטאנדארדיזאציה של הבניה. 

גורם חשוב בתחום השיכון הציבורי שימשה הסתדרות־ 
העובדים הכללית. לאחר שיסדה ב 1922 את שכונת־בורוכוב 
בקרבת תל־אביב, אירגנה ב 1928 את "המרכז לשכונות- 
עובדים", שהקים שכונות (של בתים בודדים ומעונות- 
עובדים) בתל־אביב, ולאחר זמן אף ייסד את קריות־ 
הפועלים: קריית־חיים וקדיית־עמל (בחיפה), וקריית־עבודה 
(כיום: חולון). ב 1935 נתארגן ה״מרכז" כחברת־מניות בשם 
"שיכוך. 

אחר מלחמת־העולם 11 , כשגברה מצוקת־הדיור, התחילה 


חברת "שיכוך גם במפעלי־שיכון מיוחדים לעולים ולחיילים 
משוחררים. אך באותו זמן נוסדו שתי חברות־שיכון הסתד־ 
רותיות נוספות: א) "נוה־עובד"׳ שטיפלה בשיכונם של 
פועלי-המושבות! ב) "שיכון עממי", שנועדה לטפל בשיכונם 
של חוגים בלתי־הסתדרותיים. 

מחבדות־השיכון שמחוץ להסתדרות יש לציין את "רסקו", 
שהוקמה ע״י הסוכנות היהודית. קודם מלחמת־העולם 11 
עסקה "רסקו" בהתיישבות חקלאית של עולים מן המעמד 
הבינוני. עם גמר המלחמה התחילה גם בשיכון עירוני ובנתה 
מאות דירות בחולון, קריית־ביאליק, צפון־תל-אביב, ירו¬ 
שלים, ועוד. כן יש להזכיר את החברה הציבורית "הדיור", 
שעסקה בשיכונם של חיילים משוחררים, את פעולות־השיכון 
הישירות של הסוכנות היהודית, שבנתה בין השאר שכונות- 
תימנים בכמה ממושבות־הארץ, ואת חברות־השיכון הקשו¬ 
רות בגופים מפלגתיים ("משכנות", "שיכון אזרחי", ועוד). 
ב 1945 קיבלו העיריות התר מממשלודהמאנדאט לטפל 
בענייני־שיכון. 

כתוצאה מכל אלה נעשה השיכון הציבורי והציבורי- 
למחצה גורם חשוב בענף־הבניה בא״י, ביחוד אחר מלחמת־ 
העולם 11 . מתוך 28,895 חדרי־מגורים׳ שנבנו בשביל האוב־ 
לוסיה היהודית ב 1945/46 ׳ בנו אירגוני השיכון הציבורי 
(חברות שיכון ציבוריות וציבוריות־למחצה, עיריות, מושבים 
וקיבוצים) 12,742 חדרים — כלומר, כ 44% מכלל החדרים 
שנבנו. 

2 . במדינת־ישראל (מ 1948 ואילך). מדינת- 
ישראל, שהאוכלוסיה היהודית שלה מנתה במאי 1948 650,000 
נפש, הועמדה בפני המשימה הקשה של שיכון 750,000 עולים, 
שהגיעו אליה במשך 7 שנות־קיומה. ביחוד קשה היה להבטיח 
קורת־גג ל 649,000 עולים, שהגיעו לארץ במשך 37 חדשים: 
מיולי 1948 עד אוגוסט 1951 . באותו זמן עצמו הוחמרה בעיית- 








939 


הכלכלה : גניה 


940 


הדיור ע״י צרכיה של האוכלוסיד, הוותיקה׳ שרובה התגורר 
בתנאים קשים ביותר עוד קודם תקומת־המדינה ונאבק על 
שיפורם של תנאי-מגוריו. אמנם 50,000 יחידות־הדיוד של 
הרכוש הנטוש הערבי סיפקו מגורים לססס, 150 נפש בערך. 
אך צרכי־הדיור של האוכלוסיד* שהוכפלה במשך שלוש שנים, 
לא באו ע״י כך על סיפוקם אלא בחלקם בלבד. 

בסוף שנת 1949 הוקם אגף־השיכון של הממשלה, שהס¬ 
תייע בפעולתו בכספים, שהוקצבו מתוך תקציבה של המדינה 
למטרות־שיכון, בקרקעות, שהועמדו לרשותו בכל חלקי- 
הארץ, ובפעולות התיכנון של ישובים חדשים ושכונות חד¬ 
שות, שנעשו ע״י אגף־התיכנון של הממשלה. התאמתה של 
תעשיית חמרי־הבניה לצרכי־הבניה הנרחבת והכשרתם של 
פועלים במספר הדרוש לביצוע התכניות שימשו אף הם 
גורמים חשובים, שאיפשרו לה, למדינה, להגיע לתוצאות, 
שאליהן הגיעה בזמן קצר כל־כך. ערך לא מבוטל בביצוע 


תיהם. תנאי־הדיור הקשים מגבירים את העצבנות ומחשמלים 
את האוירה הכללית, וכל אי-הבנה קטנה הופכת בהם בקלות 
לקטטה ולתגרת-ידיים. שילובם השלם של העולים בחיי- 
הארץ נתעכב הרבה ע״י התנאים הללו. 

תחת לחצם של הרבה מדרי־המעברות וכן של העולים, 
שהוסיפו להגיע לארץ, הוחשה בניית-הקבע. צרכי ההתיישבות 
החדשה, וכן התפתחותן של התעשיד. והחקלאות, חייבו אף 
הם את הרחבתן של עבודות-הבניה, בכלל זה — סלילתם של 
כבישים, שמחברים את הישובים החדשים אל מרכזי-הישוב. 
עם זה נתפשט באותן השנים עצמן הנוהג להקים בנייני* 
פאר ציבוריים, שנועדו לשרת את האינטרסים המיוחדים של 
גופים מפלגתיים שונים. 

כל הגורמים הללו השפיעו על הקפה של הבניה, שהלך 
וגבר משנה לשנה. הטבלה הבאה משקפת את התפתחותה 
של הבניה ב 1949 — 1955 : 


הבניה הגמורה במדינת-ישראל לפי הסוגים (השטח לפי אלפי ממ״ר) 

( 1949 — 1955 ) 


1955 

ינואר- 

יוני 

1954 

ינואר- 

יוני 

1954 

1953 

1952 

1951 

1950 

1949 

סוג-הבניד, 

689 

557 

1,065 

842 

1.811 

1,946 

1,133 

749 

מגורים . 

23 

70 

115 

142 

182 

122 

49 

40 

תעשיה. 

34 

35 

63 

102 

69 

45 

36 

26 

מסחר ושירותים . . . 

1 

2 

5 

22 

5 

5 

6 

— 

בתי-הארחה . . . . 

14 

9 

26 

50 

35 

19 

25 

28 

בניינים ציבוריים. . . 

760 

672 

1,273 

1,158 

2,102 

2,137 

1,249 

843 

סד־הכל 


תכניות־ד,בניין היה לחברות־השיכון הציבוריות, שרכשו 
ניסיון בשנות־פעולתן הקודמות, וכן לחברות קבלניות ולקב¬ 
לנים בודדים, שביצעו עבודות בהקף רחב בתקופת מלחמת- 
ד,עולם 11 . הספקת שיכון לעולים, להוציא את השימוש 
ברכוש הנטוש, נעשתה בשלושה שלבים: ( 1 ) בתי-עולים או 
מחנות־עי׳לים ; ( 2 ) מעברות ו( 3 ) שיכוני-קבע. 

בסוף 1949 הגיעה האוכלוסיר, של מחנות-העולים למאה 
אלף נפש בקירוב והוחל בהקמתן של המעברות, שהמשתפנים 
בהן, בניגוד ליושבי מחנות-העולים, מתפרנסים מעבודתם. 
שנת 1950 הצטיינה בפיתוח המעברות. בקצב מהיר הוקמו 
שיכונים ארעיים וזולים עד כמה שאפשר. עץ, פח ובד היו 
חומר־הבניה. בהשקעה של 22 מיליון ל״י הוקמו 52,000 
יחידות־דיור ארעיות ( 19,500 בדונים! 18,300 צריפונים; 
14,500 פחונים); מספד זה כולל גם את 1,200 מבני־העץ, 
שהוקמו למוסדות-ציבור שונים׳ כגון גני־ילדים, בתי-ספר, 
צרכניות, מרפאות וכד׳. 

בסוף דצמבר 1951 הגיע מספרם הכללי של דרי השיכון 
הארעי לשיא של 256,506 נפש, מהם היו במעברות— 179,140 , 
בבתי-עולים 26,039 , ובמחנות עבודה ומעבר — 51,327 נפש. 
השיכון הארעי, על כל הקשיים המרובים, אי־הנוחיות והסבל 
שגרם — ועדיין הוא גורם — לעולים, סיפק קורת-גג לעולים 
מחוסרי־האמצעים׳ ויתכן שעל-ידי כך הציל עליה זו מהת¬ 
מוטטות. אך המעברות, שנועדו לשמש שיכון ארעי בלבד, 
נעשו תופעה של ארעיות ממושכת, ויצרו אחת מן הבעיות 
הסוציאליות החמורות של המדינה. בשיכון־הקבע משמשת 
הדירה מרכז לחיי-המשפחה ומשענת מוסרית לדריה, בעוד 
שפעולתו של השיכון הארעי היא בכיוון הפוך מזה. הפחון, 
הבדון והאוהל מגרשים את יושביהם החוצה — לבתי־הקפה 
במעבדה, שבהם מבלים המבוגרים ובני־הנוער הרבה משעו־ 


שנות 1949 — 1951 היו תקופה של גיאות בתנועת־הבניה. 
במשך תקופה זו עלה הקף הבניה מ 843,000 ממ״ר ב 1949 
ל 2,137,000 ממ״ר ב 1951 . ב 1952 לא נשתנה הקפה של הבניה 
הגמורה, ולעומת זה באה ירידה ניכרת בהקף ההתחלות 
של בניה. ב 1951 הקיפו התחלות אלו 1,307,000 ממ״ר ב 25 
רשויות מקומיות; ב 1952 — 905,000 ממ״ר ב 29 רשויות 
מקומיות. שנת 1953 היתד, שנת־שפל בבניה. אך ב 1954 באה 
שוב עליה בבניה, שנמשכה גם במחצה הראשונה של 1955 . 
בתקופת־ד,גיאות של הבניה נתרבה מספרם של פועלי־הבניין, 
וכן עלו שכר־ד,עבודה והמחירים של חמרי-הבניה. הבניה 
נתקלה בתקופה זו בכמה גורמים מעכבים: מחסור בפועלים 
בעלי־מקצוע׳ מחסור בחמרי-בניה ותלות ביבוא של חמרי- 
בניה — מלט, ברזל ועץ. במידה מרובה בהשפעתם של 
גורמים אלה היה טיב־הבניה ירוד באותה תקופה. 

ד,הקף הרחב של הבניה, שהיד, הכרח־המציאות, שימש 
אחד מן הגורמים האינפלאציוניים בשנות 1949/51 . ההש¬ 
קעות בבניה ובעבודות ציבוריות תפסו את המקום הראשי 
בכלל ההשקעות, שנעשו בארץ. ב 1949 היוו 45% מכל ההש¬ 
קעות; ב 1950 — 44% , וב 1951 כ 70% . ב 1952 ירד אחוז זה 
ל 53% וב 1953 ל 41% . 

משקלן של הבניה והעבודות הציבוריות בהכנסה הלאו¬ 
מית עלה מ 10.5% ב 1949 ל 11.4% ב 1950 , וירד ל 7% ב 1952 
ו 1953 . השוואת חלקה של הבניה בהכנסה הלאומית של 
ישראל אל חלקה בהכנסה הלאומית של ארצות אחרות 
מלמד, שהקפה של הבניה בישראל ב 1953 לא היה מופרז 
כלל וכלל. בעוד שבישראל הגיעו ההשקעות בבניה באותה 
שנה ל 7% מן ההכנסה הלאומית, היה אחוז זה בנורווגיה 
10% , בפינלאנד— 9% , באוסטריה— 7% , בבריטניה — 6% , 
בהולאנד — 6% , בקאנאדה — 6% . חשיבותה הכלכלית של 








שיכה־עולים ברמת־יצחק, על־יר רמת־נ! 


הבניה ומקומה במשק הלאומי מותנים בםוג־הבניה ובמצב 
התעסוקה וההשקעות במשק בכללו. בעוד שהבניה לצרכי־ 
תעשיה, לעבודוודפיתוח וכן למתיישבים בכפרים החדשים 
שימשה לפיתוחה התעשייני והחקלאי של הארץ, ובעוד 
שהבניה לשיכונם של העולים היא תנאי לקליטת־העליה, 
מותנה ערכה הכלכלי של הבניה לשם שיפור תנאי־הדיור 
של הא 1 כלוםיה הוותיקה במצב־התעסוקה הכללי. בזמן של 
תעסוקה מלאה משמשת הבניה לשם שיפור תנאי־המגורים — 
שהיא רצויה מאוד מבחינה חברותית, אך אינה הכרחית 
מבחינה כלכלית — גורם אינפלאציוני, ואילו בזמן של חוסר- 
עבודה משמשת כל הרחבה של תנועת־הבניה גורם מסייע 
לביטול השפל הכלכלי, שהרי האחוז של שכר־העבודה 
בהוצאות־הבניה הוא גבוה למדי ( 40% ). 

מה שמייחד את הבניה בישראל מן הבניה בארצות אח¬ 
רות הוא — בין השאר — חלקם הגדול של השיכון הקואו־ 


פראטיווי והשיכון העצמי בבניה של בתי־מגורים. גם בבניה 
הפרטית וגם בבניה הממומנת ע״י הממשלה רווחת רכישת 
דירות בבתים משותפים. רק אחוז קטן בלבד מן הבניה הפר¬ 
טית מיועד להשכרה, ורובה המכריע של הבניה הממומנת 
ע״י הממשלה נמכר למשתכנים, שלפעמים קרובות הם מת¬ 
אגדים כקואופראטיווים. 

צרכי־הבניה המרובים גרמו לכך, ששני שלישים מן 
הבניה מומנו ע״י הממשלה ושליש אחד מומן ע״י משקיעים 
פרטיים. הבניה הפרטית הקיפה בחלקה חוגים מעוטי־הכנסה 
או בעלי הכנסה בינונית ובחלקה — חוגים בעלי-יכולת. 
הבניה, שבוצעה לצרכיהם של העולים — בהתיישבות, באיזו- 
רים העידונים, העירונים־למחצה והכפריים — מומנה כמעט 
כולה ע״י הממשלה. נוסף על כך מימנה הממשלה את מפעלי- 
הבניה הציבוריים, שנועדו לאוכלוסיה הוותיקה ולסוגים 
מיוחדים של עובדים, כגון: שיכון הוותיקים, שיכון עממי, 


האוכלוסיה היהודית לפי צורת־הישוב 


צורת־זזישוב 


א. שלוש הערים הגדולות 
(ירושלים, תל־אביב, חיפה) 

ב. ישובים עירונים אחרים 
ועירונים־למחצה 

ג. אובלוסיה כפרית 


8.11.1948 


31.12.1954 


תוספת אוכלוסיה 
ב 1948 — 1954 


מספר % מכלל מספר % מכלל מספר % מכלל 
התושבים האוכלוסיה התושבים האובלוסיה התושבים האויכלוסיה 


518,892 

361,782 





ס״ה של אוכלוסיה 

1,521,674 

100.0 

686;838 

עירונית וכפיית 

4,342 


29,840 

בתי־עולים ובלתי מסומנים 


355,658 

251,151 


גידול 
האוכלוסיה 
ב%מ 1948 
עד 1954 












943 


הכלכלה: התנועה הקואופראטיווית 


944 


שיכון צבא־הקבע׳ חיילים משוחררים ונכים, וכן שיכון של 
מומחים׳ עובדי־המדינה וכד/ ד,שיכונים, שמומנו על-ידי 
הממשלה, היו מכוונים לפיזור חאוכלוסיה. מתוך כך ירד 
משקל אוכלוסייתן של שלוש הערים הגדולות בכללה של 
האוכלוסיה, ולעומת זה עלה משקלה של האוכלוסיה הכפרית 
והעירונית־למחצה, כפי שאנו למדים מן הטבלה שבעמ׳ 941/2 . 

הגידול המרובה של אוכלוסיית הישובים החקלאיים 
והעירונים־למחצה נתאפשר ע״י הקמתם של ישובים חדשים 
בכל חלקי־הארץ. 44% מכל שיכוני העולים והמתיישבים 
החדשים נבנו בישובים, שנוסדו אחר 1948 . אך יש לציין, 
שכמעט כל המעברות ושאר סוגי־הדיור העראיים נכללו 
בקבוצות ב׳ וג׳ שבטבלה המובאת למעלה. 

המספרים הבאים משקפים את הקפו של השיכון, שמומן 
ע״י הממשלה בתקופת קיומה של מדינת־ישראל: מ 1948 עד 
1.4.1955 הושלמו או נמצאו בבניה 124,703 דירות, מהן — 
69,275 דירות לשיכון־עולים ו 33,962 דירות בהתיישבות 
( 22,288 במושבים, 11,674 בקיבוצים). נוסף על כך נבנו 
31,466 דירות במפעלי־שיכון ציבוריים שונים, מהן 8,498 
דירות לשיכוךותיקים, 13,045 דירות לשיכון עממי ו 5467 
דירות לשיכון צבא־הקבע, חיילים משוחררים ונכים. 

למרות השגים אלה של השיכון הציבורי, לא הדביק זה 
את צרכיה של האוכלוסיה. הצרכים התכופים ביותר בדיור 
מסתכמים כלהלן: 

6,000 דירות למשפחות, שיושבות בפחונים ובדונים במעברות. 


שיושבות בצריפונים, מחנות ברי¬ 

" " 24,000 

טיים וצורות־דיור ארעיות אחרות. 


לדרי צריפים וצריסונים בהתיישבות 

" 12,500 

הקיבוצית. 


תוספת חדרים למשפחות גדולות 

12,500 ׳ 

במושבי־עולים. 



55,000 דירות 

מספרים אלה אינם מביאים בחשבון מבנים רעועים, שיש 


צורד לשפרם או להרסם, ואת תוספת־הדיוד הנדרשת ע״י 
הגידול הטבעי והעליה. 

על הקפה של הבניה בארץ אפשר לעמוד מהוד השוואתה 
אל הבניה בארצות אחרות. ב 1948 — 1955 גבנו בממוצע 
בישראל 19 דירות לכל 1,000 תושבים לעומת 10.5 דירות 
שנבנו בנורווגיה, 10.2 בגרמניה המערבית, 8 בשוודיה, 6.9 
בממלכה המאוחדת, 6.7 בהולאנד, 6.7 בשווייץ, 5.9 בברית- 
המועצות׳ 3.6 באיטליה, 3.2 בצ׳כוסלובאקיה, ו 4 בצרפת. 
כל המספרים הללו מתייחסים ל 1954 . 

א. גליקסון, שיכון אזורי, 11952 א. שרק, תננון פיסי בישר¬ 
אל, 4953 ד. זסלבסקי, שיכון עולים בישראל, 1954 < ח. דרין 
(דרבקיו), שיכון וקליטה בישראל, 4955 א. אלוייל, השוואת 
השיכון בצורות בינוי וצפיפויות שונות, 1956 . 

ח. ד. 

התנועה הקואופראטיווית כארץ־ישראל. — 1 . ה ק ו - 
אופראציה בין היהודים. התפתחותה של התנועה 
השיתופית בארץ, כתנועות דומות לה בארצות אחדות, היתד. 
תולדה של מצוקה כלכלית וחברותית. היא התפתחה בציבור- 
הפועלים, וכן במעמד הבינוני, ולפי זה אפשר להבחין בה 
שני סוגים: א) הקואופדאציה הקשורה בהסתדרות־העובדים 
הכללית, שאגודותיה פתוחות לחברים של הסתדרות זו 
בלבד< ב) הקואופראציה האזרחית, שאגודותיה פתוחות 
בדיד כלל לכל אדם׳ שממלא אחר תקנותיהן. כל אחד משני 


סוגי הקואופראציה הללו, ז. א. העובדת והאזרחית, כולל 
כמחצית מספרן של האגודות החקלאיות, האגודות להשקאה 
והאגודות לשיכון, שנוסדו על יסוד קואופראטיווי. הקואו־ 
פראציה העובדת כוללת למעשה את כל הקיבוצים ואת רוב 
המושבים׳ קופות־התגמולים, הצרכניות, האגודות היצרניות, 
השירותים והתחבורה. 

בין 1921 ו 1955 (אוגוסט) נרשמו בארץ 4249 אגודות 
שיתופיות. 1,749 אגודות בוטלו ונתפרקו בתקופה זו. קרוב 
ל 40% מן האגודות שנתחסלו היו אגודות־נפל. כ 22% נתפר¬ 
קו תוך שנה מיום רישומן. אחוז החיסול הגדול ביותר היה 
בין האגודות היצרניות. לפי דו״ח של רושם האגודות השי¬ 
תופיות, היה מספרן של האגודות השיתופיות העבריות הפ¬ 
עילות באוגוסט 1955 2,501 וזה של האגודות הערביות 
הפעילות 69 . המספר הכללי של החברים ב 2,501 האגודות 
העבריות (להוציא כמה חברות שיתופיות, כגון "חברת- 
העובדים", "ניר שיתופי" ו״ניר") נאמד ב 850,000 (מהם 
550,000 חברי האגודות ההסתדרותיות). מספר זה אינו משקף 
את המספר הכללי של היחידים המשתתפים באגודות אלו, 
מאחר שכמו בארצות אחרות משתייכים אף בא״י הרבה מן 
החברים בעת ובעונה אחת לכמה אגודות בעלות אופי שונה, 
כגון: אגודות לאשראי, לחקלאות, לשיכון. 

היסטוריה. — 1 . ר,קואופראצי ה בארץלפני 
מלחמת־העולם 1 . באמצע המאה ה 19 נתארגנו בא״י 
קבוצות שיתופיות לבניין, שכמה מהן פעלו בהתאם לעקרונות 
הקואופראציה, אע״פ שלא נרשמו באגודות שיתופיות. התש¬ 
לומים החדשיים הראשונים של חבריהן שימשו לרכישת 
קרקעות, שעליהן נבנו אח״כ בתים. בסוף השנה נהגו לחלק 
בין החברים (עפ״ר על־פי גורל) את הדירות, שבנייתן הוש¬ 
למה. רישום הקרקעות והבתים על שם החברים נעשה עם 
גמר תשלומיהם (בין 1860 ו 1891 הקימו קבוצות־הבניין 
השיתופיות הנזכרות 17 רבעי־מגורים יהודיים ו 2 ךבעי- 
מגורים של לא־יהודים). אן* כמה מהן הגבילו את פעולותיהן 
לרכישת־קרקע ולאירגון שירותים ציבוריים, כגון הספקת 
מים ותנורי-אפיה, הקמת מקוואות ציבוריים, בתי־כנסת 
ובתי־ספר וסלילת כבישים פנימיים. 

התנועה השיתופית המודרנית התחילה מתארגנת בארץ 
בתחילת המאה ה 20 כשנוצרו תאים שיתופיים ע״י חלוצי 
העליה השניה. באמצעותם של תאים אלד. ניהלו חבריהם 
מאבק עם האיכרים׳ שעל־ידיהם הועסקו, על הטבת תנאי- 
העבודה שלהם. במאבק זה נעוצים שרשי הפיצול של 
התנועה השיתופית בארץ לשני אגפים: פועלי ואזרחי. 

2 . נסיונותיד, של הקואופראציה העובדת 
בתקופת 1904 — 1920 . — רוב הצעירים׳ שעלו לארץ 
מרוסיה מ 1906 ואילו׳ השתייכו לתנועות הפועל הצעיר 
ופועלי־ציון. שתי התנועות אירגנו, מימנו וניהלו קאנטינות, 
מכבסות ומועדונים שיתופיים, ביחוד ביהודה ובגליל התח¬ 
תון. העבודה במוסדות אלה נעשתה בהתנדבות, אד רובם 
חוסל לאחר זמן קצר מפני שהיו חסרים אשראי מספיק 
ומפני שלא עלה בידם לגבות את חובותיהם של החברים, 
שברובם היו מובטלים נודדים. 

ב 1910 החליטה קבוצה של פועלים מחבריהן של התנועות 
הנזכרות להקים אגודה מרכזית לעזרה הדדית לשם שיפור 
מצבם החמרי והרוחני. כל אחד ממאת המייסדים נתבע 
לחתום על מניה ( 100 פראנקים), לשלם במזומנים 20% 



945 


ארץ־ישראל 


946 


ממחירה ואת היתרה — בשיעורים חדשיים במשך שנתיים. 
התכנית נכשלה מחמת תקלות אירגוניות בגביית המזומנים 
ולאחר שאפ״ק סירב ליתן לאגודה אשראי. 

אך הנסיונות להקמתן של אגודות שיתופיות בתחומי 
תנועת־העבודה לא פסקו. חברים מן "הפועל הצעיר" הת¬ 
חילו באירגון של משרדי־קבלנים, שקיבלו עבודה מאיכרי- 
המושבות. כן עיבדו משרדים אלה קרקעות, שחכרו מן 
המשרד הא״י של ההסתדרות הציונית העולמית. ב 1915 נוסד 
ע״י 100 פועלים הגדול במשרדי־הקבלנות השיתופיים — 
"אחווה", שעסק בחקלאות ובבניין. במשך שתי שנוודקיומו 
ביצע אירגון זה עבודוודניקוז בקישון ואת קידוח הבארות 
הראשונות בנגב הצפוני. 

בחורף 1915 נוסדה בפתח־תקווה על־ידי קבוצה של 30 
פועלים אגודה צרכנית, שבה השקיע כל חבר במנייתו סך 
של 10 פראנקים במזומנים; הלוואה בסך 3,000 פראנקים 
ניתנה לאגודה זו ע״י המשרד הא״י הנזכר. האגודה שירתה 
כ 150 מפועלי־השרון, ואחד ממפעליה הראשונים היה הקמתה 
של מאפיה, שסיפקה מצות בפסח תרע״ו ( 1916 ). 

בהתאם להחלטות, שנתקבלו באסיפת־פועלים, שנתקיימה 
בפסח 1916 בדגניה א׳ לשם דיון במצבם הכלכלי החמור של 
פועלי־יהודה, הוקמה האגודה הצרכנית הלאומית "משביר", 
שבה השקיעו המייסדים 1,500 פראנקים ושקיבלה הלוואה 
בסך 30,000 פראנקים מן המשרד הא״י. האגודה הוציאה 
את כל הרכוש שהיה ברשותה על קניית חיטים וקטניות, 
שנשלחו ליהודה. 

3 . הקואופראציה האזרחית ( 1900 — 1920 ). 
הקואופראטיווים האזרחיים הראשונים נוסדו בעזרתה של 
חברת אפ״ק והפקידות של יק״א (שפעלה בשביל הבארון 
רוטשילד בין 1900 ו 1922 ). בין אלה יש להזכיר את החווה 
השיתופית בעתלית, שנוסדה על־ידי יק״א ב 1901 וניטשה 
ב 1904 ׳ וכן את האגודה לביטוח־הבקר, שהוקמה בעזרתה 
של יק״א בזכרון־יעקב ב 1905 ונתפרקה ב 1906 . אגודה זו 
נתארגנה מחדש ב 1908 ונתחסלה ב 1941 . הקואופראטיווים 
״פרדס״ (נוסד ב 1900 ) ו״אגודת־הכורמים ראשון־לציון— 
זכרון־יעקב" (נוסדה ב 1906 ), שהוקמו בעזרתו הכספית של 
הנדיב הידוע, ממשיכים בפעולתם עד היום. 

עם שאר המפעלים, שהוקמו ע״י הציבור האזרחי קודם 
מלחמת־העולם 1 , נמנים: אגודות לאשראי בזכרון־יעקב, 
רחובות ופתח־תקווה, אגודות לשיווק חלב ושקדים, אגודות 
לפיתוח רשת־ההשקאה, לטיוב הקרקע ע״י זיבול, ולכל הפ¬ 
חות, שתי צרכניות. אף האגודות, שנוסדו ע״י ציבור זה, לא 
נרשמו כחוק, ובפועל היו סוכנויות של אפ״ק. ועדות־הפיקוח, 
שנבחרו ע״י חברי־האגודות, היו מנהלות את המו״מ עם אפ״ק 
בנוגע לתנאי ההלוואות, שהיו ניתנות לחברים, וחברת אפ״ק 
לא היתה נוהגת ליתן הלוואות לחברים אלא באישורן של 
ועדות־פיקוח אלו. חוזה משותף היה נערך בין הלווים, 
שחתמו על ערבות הדדית, ובין אפ״ק. כל לווה השתתף 
ב״קרן־קיבוץ״ של האגודה ב 10% מסך האשראי המאכסי־ 
מאלי שקיבל. כשקרן־הקיבוץ לא הספיקה כדי כיסוי של 
הפסדים, הוצרכו החברים לפרוע חלק מסכום־הערבות. בין 
1904 ו 1914 נתרבה מספרן של הקבוצות השיתופיות, שקיבלו 
הלוואות מאפ״ק, מ 27 ל 50 . חבריהן של קבוצות אלו היו 
בדרך כלל בני מקום אחד ובעלי מקצוע משותף. 45 מהן 
היו קופות־מלווה, שכללו 1,800 חברים בקירוב וחבו לחברת 


אפ״ק כחצי מיליון פראנקים של זהב ( 125,000 דולארים). 

4 . מימון ה ק ו א ו פ ר א צ י ה היהודית אחר 
מלחמת־העולם 1 . — א. הסיוע הכספי מחו"ל. 
הועה״פ הציוני, ומ 1929 ואילך הסוכנות היהודית לא״י, תרמו 
לקואופראמיווים מאות אלפים של דולארים. מוסדות אלה 
אף רכשו מניות־בכורה של כמה אגודות שיתופיות, שהקנו 
למחזיקיהן זכויות מיוחדות. בהנהלת "משביר" ישב ממונה 
מטעם הוועד הפועל הציוני, שהיו לו סמכויות של וטו בכל 
הנוגע להחלטות הכספיות של האגודה. ממונה מעין זה ישב 
גם בהנהלת האגודה השיתופית "סולל בונה", שהפסיקה את 
פעולותיה כקואופראטיו ב 1927 . "משביר" ו״המשביר המר¬ 
כזי", נעשו במרוצת־הזמן סוכנויות של המחלקה להתיישבות 
של הועה״פ הציוני והסוכנות היהודית לאספקה ,של ציוד 
חקלאי, מספוא, זרעים וכד׳ לישובים החקלאיים. עד 1935 
היו פעולות אלו חלק חשוב מעסקיהן. 

פיק״א השקיעה אף היא כמה מאות אלפים של דולארים 
בקואופראטיזוים. השתתפותה ביקבי ראשון־לציון וזכרון־ 
יעקב התבטאה לא רק בהחכרה של הקרקע, המבנים והציוד 
בסכום נומינאלי של 10 לא״י לשנה, אלא אף בסיפוק אשראי 
למוסדות אלה בסכומים גדולים; עד היום שמורה לפיק״א 
הזכות לאשר את מינויו של המנהל הכללי (המשמש גם 
כיו״ר המועצה), את התקציב השנתי של האגודה, ועוד. פיק״א 
סייעה גם לשתי אגודות שיתופיות לעיבוד ולשיווק של 
טאבאק, לאגודה של יצרני־חלב, לאגודות חקלאיות כלליות 
ולאירגוני־אשראי כפריים. 

בתקופת שלטון־המאנדאט לא נהנו הקואופראטיווים 
מתמיכה ממשלתית. ממשלת־ישראל העניקה (במישרים 
ובעקיפים) סכומי אשראי ברבבות ל״י לקיבוצים ולמושבים, 
לאגודות היצרניות ולאגודות החקלאיות. כמקורות כספיים 
אחרים של התנועה השיתופית בארץ משמשות מגביות 
שונות בחו״ל. 

ב. אירגון מוסדות מרכזיים. עם הקמתם של 
הקואופראטיווים הראשונים בארץ הוקמו מוסדות מרכזיים 
למימון פעולותיהם. מוסדות כאלה הם: באנק הפועלים 
בע״מ ( 1921 ) והבאנק המרכזי למוסדות שיתופיים בע״מ 
( 1922 ; כיום: הבאנק המרכזי קאנאדה־ישראל), שהוקמו 
כשהיו בארץ כעשרים וחמש אגודות פרימריות רשומות 
ובין שבעים וחמש למאה בלתי־רשומות, בעיקרן אגודות 
לקבלנות־בניין של העובדים, קיבוצים ומושבי-עובדים; 
״אסם״ — הסתדרות האיכרים השיתופית הארץ־ישראלית 
בע״מ׳ שנרשמה ב 1925 כאגודה שיתופית חקלאית סיטונית 
לצרכי הישובים החקלאיים האזרחיים בגליל התחתון; 
,.מרכז״ — ברית־פיקוח של הקואופראציה האשראית האז¬ 
רחית —, שנרשמה ב 1922 , כשהיו רשומות אך תשע אגודות 
שיתופיות אזרחיות בלבד. 

ג. סוג י ־ה אגוד ו ת. האגודות השיתופיות מתחלקות 
לאגודות פרימריות ( 2,400 ) ולאגודות מרכזיות. 
החברים באגודות הפרימריות (שמספרם מגיע ל 840,000 ) הס 
ברובם המכריע יחידים׳ בעוד שרוב רובם של חברי האגודות 
המרכזיות ( 101 ) הם אגודות פרימריות. שדה־פעולתן של 
האגודות משני הסוגים הוא שונה בהקפו: מישוב אחד ועד 
הארץ כולה; חברת־העובדים, למשל׳ היא אגודה פרימרית, 
שסקפת את כל הארץ. תחום פעולתה של כל אחת מן האגו¬ 
דות האחוריות לאספקה חקלאית ("אירגונים אחוריים"), 



947 


הכלכלה: התנועה הקואופראמיווית 


948 


הנמנות על האגודות המרכזיות, הוא איזור מסויים. "הלוואה 
וחסכוז תל־אביב—יפו״ — אגודה פרי&רית, שמונה כ 66,000 
חבר — משמשת את תל־אביב וכתריסר כפרים בסביבותיה. 

את האגודות השיתופיות אפשר למיין גם מבחינה פונק¬ 
ציונאלית כלהלן: 

א) צרכניות — אגודות צרכניות! אשראי! שיכון! 
קופות תגמולים וביטוח הדדי! זהו סוג של קואופראציה 
בעקיפים, ששירותיה אינם משמשים למחייתם של החברים 
אלא לנוחותם. 

ב) י צ ר נ י ו ת — אגודות חקלאיות ויצרניות, שנמנות 
על סוג הקואופדאציה הישירה, מאחר שחבריהן, כיצרנים, 
תלויים בשירותיהן לצרכי מחייתם. 

ג) אינטגראליות — שיש בהן משום שילוב של 
ייצור וצריכה. על סוג זה נמנים הקיבוצים והמושבים 
השיתופיים. 

1 . אגודותלאשרא י. 81 מתוך 105 האגודות לאש¬ 
ראי משתייכות לקואופראציה האזרחית, ומונות כ 230,000 
חברים מכלל 349,000 חברי האגודות לאשראי. עיקר תפקידן 
של אגודות אלו הוא לספק אשראי לחבריהן, ואין כיום הבדל 
ניכר בין אגודות עירוניות וכפריות. 24 מאגודות אלו הן של 
העובדים (״קופות מלווה״) ו 81 הן אגודות אזרחיות. 61 מתוך 
האחרונות יסדו את הבאנק השיתופי היחיד בישראל—"באנק 
זרובבל״ שהן שולטות בו עד היום. 

2 . אגודות חקלאיות. מספרן הכללי הוא 311 והן 
מתחלקות לחד־תכליתיות ודו־תכליתיות. הראשונות מגבי¬ 
לות את התעסקותן לסוג פעולות אחד בלבד, כגון: שיווק, 
אספקה וכד/ אך אינן מצטמצמות בדרך כלל בטיפול במוצ¬ 
רים מסויימים, ואילו האחרונות עוסקות בדרך כלל בכמה 
סוגי־פעולה—קניות, שיווק, עיבוד־תוצרת ושימוש שיתופי 
במכונות חקלאיות. האגודות החקלאיות המרכזיות הן בדרך 
כלל חד־תכליתיות, והן המעבדות ומשווקות מוצרים שונים. 

״תנובה״ — האגודה המרכזית לשיווק של ההתיישבות 
החקלאית העובדת — מרכזת 72% מכלל התוצרת החקלאית 
העברית המשווקת, בעוד ש״טנא", "עמיר" ושתי אגודות 
אחרות משווקות 12% מתוצרת זו. 

האגודות לאספקת־מים, כמרכזיות כפרימריות, מזרימות 
מים לבריכות־אגירה מרכזיות, ומשם לאדמות־ד,צרכנים. 

3 . ישובים חקלאיים שיתופיים: 

א) קיבוצים. חבריהם של גופים אלה, שנתלכדו על- 
יסוד רעיונות כלכליים וחברותיים ומ 1951 ואילך גם מדי¬ 
ניים — משותפים, נוהגים ע״פ העקרון של מורלי (ע״ע), 
שלפיו "נותן (הפרט לכלל) כפי יכלתו ומקבל לפי צרכיו". 
שכר־העבודה אינו משתלם בעין אלא בשירותים. הנכסים 
(להוציא חפצים אישיים מסויימים) וכן הייצור והצריכה הם 
משותפים. שיווי של זכויות וחובות הוא אחד מאבני־היסוד 
של הקיבוץ. חברי הקיבוצים אינם זכאים לתבוע שום רכוש, 
שנמסר על-ידם לקיבוץ בשעת כניסתם, אלא אם כן הותנה 
בינם ובין הקיבוץ, שרכוש זה יוחזר להם. 200 מתוך 233 
הקיבוצים מסונפים לאחת מתנועות אלו: איחוד הקבוצות 
והקיבוצים, הקיבוץ הארצי, הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הדתי. 
רוב רובם של חברי "איחוד" משתייך למפא״י! כל חברי 
הקיבוץ הארצי נמנים על מפ״ם! חברי הקיבוץ המאוחד 
משתייכים לאחדות־העבודה־פועלי־ציון! חברי הקיבוץ הד¬ 
תי — לפועל המזרחי. 


בתוך ארבע התנועות הנזכרות רווחת הדעה, שעבודה 
שכירה עשויה למוטט את הקיבוץ, כפי שאירע בישובים 
השיתופיים, הן הדתיים והן החולונים, שהוקמו באה״ב 
במאות ה 18 וה 19 . כהוראת־שעה בלבד — מתוך התחשבות 
במצב־האבטלה בציבור העולים החדשים ומתוך הצורך 
בהרחבתו של הייצור החקלאי — הן מתירות עבודה שכירה. 

ב) מושבים. תנועת־המושבים כוללת: ( 1 ) מושבי־ 
עובדים! ( 2 ) כפרים שיתופיים! ( 3 ) מושבים שיתופיים! 
( 4 ) מושבי עולים. 

לכל צודות־המושב יש ארבעה קווים משותפים אלה: 

א) הקרקע, דובה ככולה, ניתנה בחכירה ע״י הקק״ל! 

ב) לכל חבר בית משלו! 

ג) חוץ מבמ 1 שב השיתופי מעבדים עפ״ר החברים את 
חלקות־אדמותיהם בעצמם! 

ד) שיתוף השיווק, המניות, אספקת־המים והבעלות על 
המכונות החקלאיות הכבדות. 

בין צורת־המושב ובין צורת הישוב, שיסד פרום , אופני 
היימר במרחביה קודם מלחמת־העולם 1 , קיים דמיון מרובה. 
מושב־העובדים הוא הטיפוס הוותיק שבתנועת־ד,מושבים. 
המושב הראשון — נהלל — נוסד ב 1921 . רוב רובם של 
המתיישבים הם חברייההסתדרות. ציודם הראשוני של החב¬ 
רים הוא שווה, אלא שבמרוצת־הזמן מתהווים הבדלים כל¬ 
כליים ניכרים בין החברים. העבודה השכירה הדרה למושב, 
כפי שאירע בקיבוץ. אחד מעקרונות־היסוד של המושבים 
השיתופיים, וכן של מושבי־העובדים, הוא העזרה ההדדית, 
כגון סיוע לאלמנות ולחברים, שאי־אפשר להם לנהל את 
משקם. 

הכפר השיתופי נוצר כדי לספק את צרכיהם של העולים 
מאירופה המרכזית והמערבית, שברובם עלו לארץ בגיל- 
העמידה. אלה היו בעלי משפחות קטנות, שבאו מחוגי בעלי 
המקצועות החפשים ומעמד־הסוחרים. הכפר השיתופי הרא¬ 
שון — רמות־השבים — נוסד ב 1933 . הציוד הראשוני של 
חברי הכפר מטיפוס זה אינו שווה, והעבודה השכירה מותרת 
בו אף בלא נטילת רשות מן ההנהלה. 

המושב השיתופי הראשון—מולדת—נוסד ב 1935 
ע״י עולים מאירופה המערבית. מבחינה מספרית הוא תופס 
את המקום האחרון בין ארבעת סוגי־המושבים! בסך הכל יש 
20 מושבים כאלה, שהאוכלוסיה הכללית שלהם מונה 3,000 
נפש. 

המושב השיתופי נבדל מן הקיבוץ משלוש בחינות אלו: 

א) הילדים דרים עם הוריהם בבית־ד,משפחה. 

ב) הקצבות המשפחתיות נקבעות לפי מספר בניה של 
המשפחה וגילם, ואינן תלויות בסוג העבודה המבוצעת על־ 
ידיה. נשים נשואות מועסקות במשק רק 2 — 4 שעות ליום. 
בדרך־כלל רשאים החברים להשתמש בקצבותיהם לשם קניות 
בצרכניה המקומית בלבד. 

ג) העוזבים את המושב רשאים ליטול עמם את מיטל¬ 
טליהם, את הסכומים שנזקפו לזכותם וגם את סכומי השת¬ 
תפותם בהון־המניות ואת חלקם בקרנות העומדות לחלוקה. 

מ ו ש ב - ה ע ו ל י ם, שנוסד לראשונה ב 1948 , נועד לצר- 
כי ההתיישבות ההמונית, שבאה בעיקרה מחוץ לאירופה. 
לאמיתו של דבר, לא בחרו המתיישבים של מושבי־ד,עולים 
בצורת הישוב השיתופי׳ ויתכן שהיו מעדיפים עליה את 
המושבה, שבה אין כל הגבלות ביחס לעבודה שכירה, שיווק, 



949 


ארץ־ישראל 


950 


קניות וכד׳. רק מועטים מהם שמעו קודם התיישבותם על 
צורות־חיים שיתופיות. 

4 . שיכון שיתופי. 490 האגודות לשיכון מתחלקות 
לשני סוגים: (א) 65 ־ 1111 מ 6 ׳\-ס 0 , (ב) $ק 00-0 ץ 3 /י\ 1116 411 . 
הראשונות מפסיקות את פעולותיהן משבוצעו התפקידים, 
שלשמם נוצרו, כגון: רכישת הקרקע ופיתוחה, אספקת־מים 
והתקנת ביוב, סלילת־כבישים והקמת בניינים ציבוריים. 
כמה מאגודות אלו דואגות גם למימון הבניה של בתי- 
החברים. הדירות נרשמות על שם החברים ללא כל תנאים או 
הגבלות. 

רוב האגודות מסוג ה 8 ק 00-0 4111116 הן הסתדרו- 

תיות. האדמה נחכרת בדרך כלל מן הקהק״ל והדירות נרש¬ 
מות על שם האגודה. עם הצטרפותו של חבר חדש לאגודה, 
הוא מכנים להו׳ן־המניות סכום, שמגיע לכדי 2 /<— 1 / 3 ממחיר- 
הדירה (כולל חלק ממחיר הקרקע והוצאות־הפיתוח), ואת 
השאר הוא פורע בתשלומים חדשיים במשך 10 שנים או יותר 
בתוספת חלקו בהוצאות הכלליות. לחבר וליורשיו יש זכות 
להחזיק בדירה לצמיתות. התקנות של אגודות־השיכון ההס¬ 
תדרותיות אוסרות על החבר למכור את הדירה או להחכירה 
חכירת־משנה, אלא אם כן קיבל התר לכך מן האגודה. 

5 . אגודות יצרניות ושירותים. כל חבר של 
אגודה יצרנית מתחייב עם כניסתו לאגודה לעבוד לטובתה 
ולהקדיש לה את רוב זמנו. 

אפשר להבחין ארבעה סוגים של אגודות יצרניות ביש¬ 
ראל: (א) תעשיות ומלאכות ( 202 ); (ב) שירותים ( 57 ), 
כגון מלונות, מסעדות, בתי־שעשועים, מכבסות; (ג) תח¬ 
בורה — העברת נוסעים ( 12 ) ומשאות ( 24 ) —, שבעיקרה 
היא יבשתית ובקצתה ימית; (ד) עבודות שונות. 

1 ) כל חבר משתתף בסכום שווה בהון־המניות ויש לו 
קול אחד בלבד. 

2 ) אגודות יצרניות מרובות, ובכללן חמש האגודות הגדר 
לות לתחבורה בשביל נוסעים, הגדילו במאזניהן את ערך 
דמי־ההשתפות של החברים הוותיקים ע״י הערכה מוגדלת 
של הנכסים. בהתאם לכך זיכו כמה מן האגודות את השבר 
נותיהם של החברים הוותיקים בחלק מן הסכומים המוגדלים. 
בין 1949 ו 1951 חילקו אגודות־התחבורה בין חבריהן הוותי¬ 
קים כ 3 מיליון ל״י במזומנים. 

3 ) שכר־השכירים נקבע בהתאם לתעריפיהם של האיגו¬ 
דים המקצועיים. באגודות־התחבורה מקבלים החברים 
תשלומי-יסוד שווים, בעוד שברובן של שאר האגודות מקב¬ 
לים החברים תשלומים לפי מידת המומחיות והותק שלהם. 
התשלומים לחברים נחשבים למיקדמות. חלק מן העדפים 
נכנס לקרן שמורה וחלק מתחלק בין החברים במידה שווה. 
בכמה מן האגודות היצרניות מחלקים חלק מן העדפים גם 
בין השכירים, בדרך כלל לפי שעות־העבודה שלהם. 

כמה מן האגודות היצרניות, מן הסוגים א׳ וב ׳ , שנזכרו 
למעלה, הן אגודות קבלניות של עובדים מטיפוס קרוב לזה 
של ה 11168 ) 000101311 הצרפתיות; אין בידיהן בעלות על 
אמצעי־הייצור ואחריותן מוגבלת לאדמיניסטראציה הטכ¬ 
נית בלבד. ברוב האגודות הללו נמצאת הבעלות על הציוד 
בידי מוסד הסתדרותי. בכל סוגי האגודות היצרניות הגיע 
בסוף 1953 חלקם של העובדים השכירים ל 39% מכלל- 
העובדים, ובתחבורה — ל 43% . 

6 . אגודות צרכניות. רוב רובן של 246 הצרכניות 


שבארץ הן אגודות הסתדרותיות, שהן מסונפות לברית־ 
הפיקוח של הק 1 אופראציה הצרכנית. בד 1 מה לצרכניות 
שבארצות־אירופה ובאמריקה מתעסקות הצרכניות הכפריות 
שבארץ גם במכירת ציוד חקלאי קל. כמה מן הצרכניות 
בישובים הגדולים מוכרות גם ירקות, שהן קונות בעיקר 
מ״תנובה". 

החברות כצרכניות הפרימריות בארץ מקנה, כנהוג באר¬ 
צות אחרות, לכל חבר וחבר קול אחד ואת סכום השתתפותו 
המינימאלית בהון־המניות. מ 1941 ואילך נוהגות הצרכניות 
למכור במזומנים ובמחירי־השוק. בשנים האחרונות, עם הח¬ 
מרת המצב הכלכלי, דרשו החברים לאפשר להם קניה 
בהקפה, אך עם ייסוד קרנות־הלוואה מיוחדות לבעלי אמצ¬ 
עים מועטים ומחוסרי־עבודה, נב^מה דרישה זו. 

נוסף על תשלומי ריבית בשיעור מאכסימאלי של 6% 
לכל מניה, מחלקות הצרכניות לחבריהן דיווידנדות לפי 
סכומי־הפדיון שלהן. בדומה לנהוג בשוודיה, משתמשות 
הצרכניות בארץ בחלק מסכומי הדיווידנדה לשם זיכוי חשבון 
חלקו של החבר בהון־המניות ובקרנות העומדות לחלוקה. 
בישראל, כמו באנגליה וסקאנדינאוויה, זכאים החברים 
לדיווידנדה גם בעד קניותיהם כצרכניות שמחוץ למקומות- 
מגוריהם וכן בחנויות של "המשביר לצרכן", שבעלותן היא 
בידי "המשביר המרכזי" והצרכניות. בישובים הגדולים גוב¬ 
רת הנטיה לייחודן של הצרכניות. 

״משביר״, אגודה פרימרית, הפסיק את פעולותיו ב 1931 
ואת מקומו תפס "המשביר המרכזי", אגודה מרכזית סיטו¬ 
נית. ב 1954 היוו הקיבוצים והמושבים קרוב ל 50% מחברי 
״המשביר המרכזי״. הצרכניות היוו 45% מכלל החברים 
וממספקי הפדיון הכללי. הפדיון השנתי של "המשביר המר¬ 
כזי" הגיע ב 1954 לסך של 72 מיליון ל״י, בעוד שהפדיון 
של כלל הצרכניות בערים ובמושבות הגיע באותה שנה 
ל 65 מיליון ל״י. בניגוד לאגודות סיטוניות שיתופיות 
(. 8 .^. 0 ) בארצות אחרות, באים 40% מן הפדיון של 
"המשביר המרכזי" ממכירות של אספקה וציוד חקלאיים. 

7 . קופ 1 ת־תגמולים ( 423 ). הממשלה, הרשויות 
המקומיות, כמה מפעלים כלכליים ומוסדות ציבוריים אחרים 
מקיימים קופות־תגמולים בשביל עובדיהם. קופות אלו הן 
בעלות אופי של אגודות הדדיות ( 500161168 311$1 ג 41111 \ 1 ), 
שחובת־חברות בהן מוטלת על כל העובדים. הנהלת־הקופות 
היא בידי העובדים ונותני־העבודה כאחד. הקופות ההסתדרו¬ 
תיות, שהן הרוב המכריע בקופות אלו, מסונפות כולן לברית־ 
הפיקוח של קופות־התגמולים. 

8 . אגודות שונות ( 62 ). סוג זה של אגודות כולל 
אגודות לשירותים ציבוריים, אגודות לקניית חמרי־גלם 
ולמכירת מוצרים גמורים של בעלי-מלאכה, אגודות של קומ¬ 
פוזיטורים ומבצעים ושל סופרים, שהתאגדו לשם הגנה על 
זכויותיהם, אגודות מו״לים של ספרים עבריים, שהתאגדו 
לשם טיפול בבעיות הקשורות בסחר־החוץ, וכן "חברת- 
העובדים", "ניר שיתופי", ועוד. 

9 . בריתות־פיקוח ( 10 ). פעולותיהן של אגודות 
אלו מוגבלות לאירגון, הדרכה, ייעוץ, ייצוג וביקורת. אסורה 
עליהן ההתעסקות בעניינים כלכליים, פרט למכירת מכשירי- 
כתיבה וטפסים להנהלת־חשבונות. 

כל אגודה שיתופית רשומה חייבת להגיש לרושם האגו¬ 
דות השיתופיות דידוחשבון שנתי מבוקר. פקידי בריתות- 



951 


הכלכלה: התנועה הרןואופראמיווייו* 


952 


הפיקוח, שהורשו לכך במיוחד ע״י הרושם, רשאים לבקר, 
לאשר את הדו״חות השנתיים של האגודות המסונפות אליהן 
ולחתמם. דו״חות של האגודות, שאינן מסונפות לבריתות־ 
הפיקוח, חייבים להיבדק ע״י רואי־חשבון מוסמכים, שנבחרים 
ע״י חברי האגודות באסיפותיהם הכלליות, באישורו של 
רושם האגודות השיתופיות. 75% מן האגודות השיתופיות 
שבארץ, ובכללן• כל האגודות ההסתדרותיות, מסונפות 
לבריתות־פיקוח. שש מתוך עשר בריתות־הפיקוח הקיימות 
מטפלות באגודות הסתדרותיות בלבד. 

ז. ד. לבונטין, שלשה קונטרסים, 1907 , 1910 , 1911 ! דו״ח 
יום־השנה העשירית של א. פ. ב., 1513 ; ז. ד. לבונטין, 
זכרונות, חלק ב/ פרק מ״ד, תרפ״ח; דו״חות שנתיים של 
יק״א, 1898 — 1924 ן -/ 111 ( 4 , — 118118 ) 1 ) 111 ,ז£וח 11£1 משקק 0 .'׳! 

- 31 ^\ . 14 ; 1914 ,) 8101111 ? 111 1011 ( 1110 ) 5 ))! 181 ) 1 } 0 €0 1111 
188110881 ) 181 מ 1 ) 1 ) ¥181811 מין 111 ))■(€ )< 08111  0(11 
0 / 1 / 1 ( £ x |>((11 581 ) 18111 ((/ 10 1 / 1 ( )0181 ¥ 81 ( 1118 ( 511 ( 1 /(? 

1 ) 88 €081181181111 , £ 6 ־ 0601 . 011 . 0 ; 1928 , 111 , 881111108 ) €0 
( 0 ) 8 ) 111 <})¥ ) 1/1 ( 0 011 <})¥ ; 1930 , 1 ) 0 01081 )• 8111 ))} 0 - 0 .€ 
,■ 865101 . 8 ; 1938 , 1921-1937 , 1 ) 11 ) 1 ) 50 )• 8111 )) ק € 0-0 

<} 11011118 )< 8111 ))} 0 ' €0 , זש ^ זג ? .' 1 ; 1950 , 1181 ) €10 / 1 ) 8 ( 11 ) 1 ) 38 

. 1953 ,. 5 . 4 .ט ) 1/1 18 
צ. ו. 

11 . הקואופראציה בין הערבים. בין 1921 
ו 1933 נרשמו בארץ רק 28 אגודות קואופראטיוויות ערביות 
בלבד, אך משנתפרסמה פקודת האגודות השיתופיות של 
1933 והוקמה המחלקה לאיגוד שיתופי, שכללה גם סגל של 
עובדים ערביים, נתרבה מספרן. ב 1933 החליטה ממשלת־ 
המאנדאט לארגן אגודות־אשראי כפריות מסוג רייפאייזן 
(ח:> 5 גש£) £31 ) ולהמשיך אח״כ בהקמתן של אגודות חקלאיות 
קואופראטיודות באוכלוסיה הערבית. 

בין 1933 ו 1946 נרשמו, לפי הדו״ח של הרשם, כ 250 
אגודות ערביות. מאלו היו פעילות בסוף 1946 244 אגודות, 
שכללו: 148 אגודות לאשראי, 42 אגודות לשיווק, 25 אגודות 
של צרכנות, 21 אגודות של יצרנות, 6 אגודות שונות. 183 
אגודות הגישו לרשם דו״ח שנתי ל 1946 . אגודות אלו הקיפו 
12,591 חברים, שכלל הונם וקרנותיהם הגיע לסך של 158,316 
לא״י, והסך של יתרת ההלוואות שנתנו — ל 286,149 לא״י, 
136 מהן היו אגודות לאשראי, שהיו להן 8,900 חבר, הון 
וקרנות בסך של 45,074 לא״י ויתרות־הלוואות בסך של 
215,261 לא״י. 

בין האוכלוסיה הערבית המוסלמית (שהיתה בה אך 
שכבה דקה של בעלי־עסקים ובעלי מקצועות חפשים) ובין 
האוכלוסיה הערבית הנוצרית (שהסוחרים והפקידים היו 
מרובים בה ביחס) היה קיים הבדל ניכר ביחס לרעיון הקו- 
אופראציה. תגובתם של המוסלמים לרעיון זה היתה חיובית 
יותר. רובם היו פלחים, בעיקרם — אריסים, שהיו רגילים 
למנהגים של עזרה הדדית, כגון: שיטת ההלוואה הקולקטי־ 
ווית, שלפיה חותם אחד מן הלווים על שטר־החוב, בעוד 
שהשאר חותמים עליו כמסיבים; ההלוואה מחולקת בין החד 
תמים לפי ידות מוסכמות. כמו־כן היתה נהוגה בין הפלחים 
בעלות משותפת של החווה ואדמת־המרעה, מקורוח־המים 
ומקומות־הדיש, וכן העסקה משותפת של רועים ושומרים. 

בדו״ח של רשם האגודות השיתופיות צויין, שאחר 12 
שנות פעילות נתארגנו אגודות לאשראי רק ב 148 מתוך 
כ 1,000 הכפרים הערביים, שהיו קיימים בארץ, ואלה שירתו 
אך כ 90,000 מתוך המספר הכללי של תושבי הכפרים הער¬ 


ביים, שנאמד ע״י השלטונות במיליון אחד. פעולותיהן של 
אגודות אלו נצטמצמו בחלוקתם של כספי־ההלוואות, שנת¬ 
קבלו מבאנקים, ובגבייתם. סגל העובדים הערביים במחלקה 
לאיגוד שיתופי היה נוהג להכין את הדו״חות של רוב 
האגודות הללו. רק למועטים מחברי האגודות לאשראי היו 
נהירות מטרות הקואופראציה ותכליותיה. הניסיון להקים 
אגודות לחקלאות הצליח פחות אף מן הניסיון באירגונן של 
האגודות לאשראי. 

במדינת־ישראל נמצאים (מ 1948 ואילך) אירגון העבודה, 
ההדרכה החינוכית הנוגעת לקואופראציה הערבית והפיקוח 
עליה בעיקר בידי ברית־פיקוח שבחסותה של הסתדרות־ 
העובדים הכללית. בפועל הוקם רובם של הקואופראטיווים 
הערביים, משעת ייסודה של המדינה עד היום ( 1956 ), בחסות 
המחלקה הערבית של ההסתדרות וברית־הפיקוח שבחסות 
ההסתדרות, וכן ע״י מפלגת־הקונגרס הערבית. לפי הדו״ח 
של ברית־הפיקוח על האגודות הערביות מסוף 1953 , מנו 
62 האגודות הערביות 2,845 חברים, הונן (בצירוף הקרנות) 
עלה לסך של 30,000 ל״י וסכום יתרות-ההלוואה שלהן — 
ל 53,750 ל״י (רובן ממוסדות הסתדרותיים). 

לפי דו״ח של הרשם היו רשומות (בסוף 1955 ) 69 אגודות 
ערביות פעילות ו 2 בפירוק. רק 9 מן האגודות הפעילות היו 
אגודות לאשראי (עירוניות), בעוד ש 5 מהן היו אגודות 
כלליות לחקלאות ו 34 — אגודות לשיווק. תופעה זו היא 
בניגוד למה שמצאנו בקואופראציה הערבית בתקופת 
ממשלת־המאנדאט, שעודדה בעיקר את אירגון האגודות 
לאשראי. 

התקנות של האגודות השיתופיות הערביות (רובן ככולן 
מסוג רייפאייזן, בערבות בלתי־מוגבלת) מנוסחות לפי דוגמת 
התקנות של האגודות היהודיות המקבילות. האגודות הנמ¬ 
צאות בחסותה של ההסתדרות מסונפות לברית־הפיקוח 
ההסתדרותית ותקנותיהן מעניקות למוסדוודההסתדרות 
ולברית־הפיקוח זכויות־יתר. 

האגודה הערבית המרכזית לשיווק ("שיווק היבול"), 
היחידה במינה בין הקואופראטיווים הערביים, נמצאת אף 
היא בחסותה של ההסתדרות. אגודה זו נרשמה באוגוסט 
1949 , אך בסוף אוקטובר 1955 עדיין היתד, פעילותה מועטת. 
מייסדי האגודה היו נציגיהן של שלוש אגודות חקלאיות 
פרימריות בגליל המערבי ותשעה מעובדי ברית־הפיקוח 
הערבית ההסתדרותית. באוגוסט 1953 הגיע מספרן של 
אגודות אלו לעשרים. הקשר בין האגודות הפרימריות ובין 
אגודת "שיווק היבול" רופף ביותר. חברי המועצה וההנהלה 
של ״שיווק היבול״ ב 1954 מונו או נבחרו מתוך רשימת־ 
שמות, שהוכנה ע״י ההסתדרות. בהתאם לדו״ח של מנהל 
מחלקת הקואופראציה הערבית בהסתדרות, שיווקו האגודות 
הפרימריות הערביות ב 1953/4 באמצעות עמילים 60% מתו־ 
צרתן. כן מוסר הדו״ח, ש 70% מן הפלחים אינם יודעים 
להעריך את התועלת שב״שיווק היבול", בעוד שהמיעוט 
המוכן לשיתוף־פעולה עם אגודה זו מוכרח להיכנע לנכבדי־ 
הכפר׳ המתנגדים לכך. לדעת הפקידים הבכירים של הקו- 
אופראטיווים הערביים, קלושים הסיכויים לפיתוחן של האבו¬ 
דות הערביות לשיווק, אלא אם כן יוכרחו הערבים, על־ידי 
חוק מיוחד, להצטרף לקואופראטיווים. 


צ. ו. 



953 


ארץ־ישראל 


954 


התחבורה 

הדרכים בא״י מימיי־קדם עד ההתיישבות החדשה. — 
התחבורה הקדומה ביותר בארץ נתקיימה באמצעות בהמות־ 
רכיבה; בעגלות ובמרכבות לא השתמשו כמעט כלל. כתו¬ 
צאה מכך לא היה צורך בסלילת דרכים מיוחדות, אלא 
שנוצרו שבילים בלתי־סלולים בין ישוב לישוב. דרכים כאלו 
הותקנו מתוך סילוקן של האבנים מקו־הדרך. אבנים אלו 
נערמו בשוליהן של הדרכים ושימשו כעין גדרות להן, ועם 
זה — לשדות ולכרמים, שגבלו עם "גדרות" אלו; כך היו 
עולי־מצרים יכולים להבטיח לשליטה של אדום, שילכו בדרך־ 
המלך ולא יטו מן המסילה (במדבר כ, יז—יט). 

המבנה הגאוגראפי של הארץ ומצבה בין סוריה ומצרים 
גרמו לכך, שכבר בימי־קדם עברו בה שתי דרכים בינלאו¬ 
מיות גדולות: (א) "דרך-הים", שנמשכה מדמשק, דרך גשר 
בנוודיעקב, דרומה; הזרוע האחת של דרך זו עברה על־יד 
הר תבור והשניה דרך בית־שאן. שתיהן התחברו בפתחו של 
מעבר עירון, על־יד מגידו. בארובות, בפתחו המערבי של 
אותו מעבר, נתחברה דרך זו עם דרך חוף־הים, שנמשכה 
מצור לעכו, ומשם — מסביב לכרמל, ושוב לאורך־החוף. 
בהמשכה עברה הדרך הקדומה לרגלי הרי שומרון ויהודה, 
דרך אפק (ראש־העין) ולוד ומשם, דרך יבנה, אשדוד, אשק¬ 
לון ועזה, למצרים. בחלקה הדרומי נקראה דרך זו במקרא 
״דרך ארץ פלשתים״ (שט׳ יג, יז); (ב) "דרך־המלך", שבה 
רצו בני־ישראל לילך כשביקשו לעבור דרך אדום ומואב 
(במד׳ כ, יז); ה״מלך׳ הנזכר כאן היה בלא ספק מלך־ 
מצרים. דרך זו עלתה מאילת בעמק נחל־יתים, ומשם נמשכה 
לרקם, קיר־מואב, מידבא וחשבון, רבת־עמון, רמות־גלעד, 
עשתרות עד לדמשק. 

דרך שלישית, שחשיבותה היתד, בעיקר פנימית, היתה 
דרך־האבות, שנמשכה מדותן לשכם, לשילה, לבית־אל, גבעת־ 
שאול, ירושלים, בית־לחם, חברון (ואלוני־ממרא) עד לבאר- 
שבע וארץ־גרר, ומשם — דרך ק!ךש ברנע למצרים. מלבד 
דרכים אלו, *שעברו לארכה של*הארץ,'היו דרכים הרבה, 
שעברו לרחבה. אלו האחרונות חיברו את ערי־החוף עם 
הישובים של פגים־הארץ, עם עמק־הירדן ועם עבר־הידדן, 
כגון הדרך מיריחו לעי ובית-אל; דרך בית־חורון ועמק- 
אילון; הדרך מסוכות לשכם ומשכם לשפלת־חחוף וכד/ 

הצורך בסלילת־דרכים גבר עם הנהגת השימוש בכלי־ 
רכב בצבאם של מלכי־ישראל, ויש להניח, ששלמה והמלכים 
אחריו דאגו, לכל הפחות, להתקנת כבשים סלולים לערי־ 
הרכב שלהם. כמו־כן חצבו כנראה הצורים מעברות בגב־ 
הגבעות הנמוך שלאורך חוף־הכרמל כדי להקל על הגישה 
לעריהם עתלית ודאר או כדי לייבש את הביצות שבדרך. גם 
מישע מלך־מואב הכריז בכתובת שלו: עשית [י] המס [י] לה 
בארנ[ו!ן(שורה 26 ), ובכך נתכוון בלא־ספק להקלת המעבר 
המסוכן בקרבת נהר זה — מעבר, שהיה חלק מדרך־המלך. 
דרכים קדומות אלו היו, ודאי׳ דרכי עפר כבוש ולשם סלילתן 
הוצרכו בוניהן לבצע בכמה מקומות חציבות. בדרכים אלו 
השתמשו צבאותיהם של הכובשים השונים, מלכי מצרים, 
אשור, בבל ופרס, ואף הצבאות ההלניסטיים. 

בתקופה הרומית בא שיפור מרובה בסלילת־הדרכים בארץ. 
רשת־דרכיהם התאימה בקוויה הכלליים לדרכים, שהיו קיימות 
בתקופות הקדומות. הדרכים הרומיות שימשו בראש וברא¬ 


שונה לתכליות אסטראטגיות, ולפיכך נתרחבה הרשת הרומית 
בהקבלה לקרבות, שנערכו בארץ. בימי מלחמת־אספסיינום 
ומיד אחריה הותקנו כביש־החוף ושלוחתו לירושלים; וכן 
חוברה בית־שאן עם דמשק וכבישי־סוריה. כתוצאה מביקוריו 
של הדריינום בארץ וממלחמת בר־כוכבא הושלמו הכבישים 
בין ירושלים ויריחו, ירושלים ועזה, "כביש־המצור", שנבנה 
מסביב לשטח, שבו התבצרו המורדים, וכן הכביש שחיבר 
את קיסריה, בירת הפרובינציה, עם לגי(, שבה חנה הלגיון 
השישי, ועם ציפורי, בלבו של הגליל היהודי; כביש־ערב, 
שעבר מעכו לטבריה, השלים רשת בטחונית ז(. בינתיים סלל 
נציבו של טריינום, קורנליוס פלמה, מיד לאחר שכבש את 
הממלכה הנבטית (שהפכה ב 106 לפרובינציה ערביה), את 
"הכביש החדש" (גז\ 0 מ 3 !^), שנמשך מבצרה עד אילת בקו 
של "דרד־המלד". בתקופות מאוחרות יותר הושלמו הדרכים, 
שחיברו את ירושלים עם נאפוליס (שכם) וסבסטי, ואת נאפו- 
לים עם בית־שאן. הכבישים הרומיים היו י בנויים היטב 
לפי מוע 1 גי הזמן ההוא; הם נסללו בשפלה על בסיס של 
אבנים, ובמעברים שנחצבו בהרים. לאורך הכבישים הועמדו 
אבני־מיל, ועליהן היו כתובות, ברובן בלשון הרומית, שהיו 
מכוונות ליתן הסברים לצבא העובר בדרך. הרומים היו 
הראשונים, שבנו גשרים מעל לנהרות ולנחלים ("תיקון 
גשרים" נחשב בין המעשים הנאים של הרומים, לדברי ר׳ 
יהודה בר׳ אילעאי — שבת ל״ג, ע״ב). כמה מן הגשרים הרו¬ 
מיים שימשו את הציבור עד המאה ה 19 (כגון גשר מג׳אמע 
על הירדן ממזרח לבית־שאן וכמה גשרים בעבר־הירדן). 
בתקופה הביזאנטית ובתקופה הערבית הקדומה עוד הוסיפו 
להחזיק את הכבישים הרומיים במצב תקין; על כך מעידות 
בין השאר גם אבגי-מיל, שבהן חקוקות כתובות ערביות 
מימי החליף עבד אלמלך (המאה ה 7 לסה״נ). הצלבנים הו¬ 
סיפו להשתמש ברשת-הדרכים הישנה, בעיקר בשפלת־החוף; 
הדרכים בפנים הארץ, שלא שימשו לתנועות־חילותיהם, נעזבו 
והתחילו משתבשות. אמנם הממלוכים דאגו לקיומו של דואר 
מלכותי מסודר ואף הקימו כמה חאנים לאורך הכבישים הרא¬ 
שיים (כגון החאן האדום על־יד ביודשאן, החאן על-יד ראש־ 
העין, ועוד), אך הזניחו את בדק־הדרכים; והתורכים אחזו 
במנהגם גם בבניית החאנים וגם בהזנחתן של הדרכים, 
שהפכו למקומות של ציבורי־אבנים, שהוצאו מן השדות 
הסמוכים. בימי מסעו הצבאי של גאפוליון ב 1799 היתד■ 
תחבורת־הארץ במצב הירוד ביותר: רק ב״דרך־המלך" 
הישנה השתמשו עוד בעליות לרגל מדמשק למכה. עם עליית 
המתח של החיים הכלכליים בארץ במאה ה 19 התחילו דואגים 
בה גם לתחבורה; ביחוד נעשו כמה תיקונים בדרכים (בעיקר 
בקו חיפה—יפו ויפו—ירושלים); אך חידושה של רשת־ 
הדרכים בארץ היה מפעלו של השלטון המאנדאטורי (שב¬ 
מקרים הרבה הלך בזה בעקבות סוללי הכבישים הרומיים)— 
מפעל, שבוצע בעיקר בשנות ה 30 בהשפעת המרידות הער¬ 
ביות ובעיות־הביטחון, שהיו קשורות בהן. 

מ. א. י. 

הככישים. — א.משנות ה 70 של המאה ה 19 עד 
תקומתה של מדינת־ישראל. הכביש המודרני 
הראשון בא״י נסלל בין ירושלים ויפו ב 1869/70 . לפי עדותו 
של הקונסול הבריטי בא״י באותה תקופה, בוצעה אז התח¬ 
בורה היומית בין ירושלים ויפו ע״י עשרות אחדות של 
גמלים וחמודים וע״י דואר-סוסים (אחת ליומיים). עבודת 



955 


התחבורה: הכבישים 


956 



?״*** 

'£ ׳״: 84 • 


קטע ט! הכביש לסדום, שסלילתו הושלמה ב 1953 


הכביש הנזכר הוצאה לפועל כחלק מן ההכנות לקבלת־הפנים 
הממשלתית לפראנץ־יוסף, קיסר אוסטריה, ואורחים מבתי- 
המלכות של פרוסיה ואיטליה, שהתעתדו לבקר בארץ אחר 
השתתפותם בפתיחה החגיגית של תעלת־סואץ. העבודה היתד. 
לקויה, באופן ששנתיים לאחר שנסתיימה נהרס הכביש כמעט 
כולו, ומזמן לזמן היה הכרח לסלול אותו מחדש! וכשגסללד. 
מסה״ב הראשונה בארץ בין ירושלים ליפו והתנועה בה 
נפתחה ב 1892 , נתמעטה התנועה בכביש׳ שבו נמשכה הנסי¬ 
עה בעגלה כ 12 שעות (לעומת 4 שעות ברכבת). 

הישוב העברי החדש גרם אף הוא להתפתחותה של 
תחבורה בארץ ע״י מה שהנהיג בה את השימוש בעגלות, 
שנחשבו אז במזרח לאמצעי־הובלה חדישים. אך עד 
מלחמת־העולם 1 כמעט שלא היו בארץ כבישים מתוקנים, 
שתנועה סדירה היתד. אפשרית בהם במשך כל עונות־השנה. 
בזמן המלחמה הרחיבו גם התורכים (בעזרת הגרמנים) וגם 
הצבא הבריטי את רשת־הכבישים בארץ מטעמים אסטרא- 
טגיים. בתחילת 1920 הגיע ארכם הכללי של הכבישים, 
הראויים לתנועה במשך כל השנה, ל 400 ק״מ בקירוב, וארכן 
של הדרכים הטבעיות, שנמצאו בפיקוח־השלטונות ושהשימוש 
בהן היה אפשרי רק במשך ימות־החמה — לכ 1,000 ק״מ. כל 
הכבישים נסללו לפי השיטה הפשוטה ביותר (שכבת־חצץ על 
יסוד של אבני־גוויל) והתאימו רק לסוג התנועה, שהיתד. 
קיימת באותה תקופה. עם התפתחותם של הישוב והתחבורה 
בארץ ועם ריבוי האוטומובילים בתוכה, נתרחבה הרשת של 
הכבישים ובנייתם שוכללה במידה ניכרת. בטבלה הבאה 
מובאים המספרים הנוגעים לכבישי א״י ולתנועה בהם מ 1920 
עד 1946 . 


מספר המכוניות 
הרשומות• 

אורד־הכבישים 

ק״מ 

השנה 

450 

400 

1920 

1,963 

600 

1925 

3,186 

912 

1930 

11,874 

1,207 

1933 

15,748 

2,340 

1940 

14,619 

2,640 

1944 

17,000 

2,720 

1946 


• לא נכללו כאן מבוניוודהצבא, שמספרן היד. מרובה, ובפרקי- 
זמן מסויימים — בסוף תקופת־המאנדאט — אף עלה על מספרן של 
המכוניות האזרחיות. 

רחבו של החלק הכבוש בדרכים הבינעירוניות הראשיות 
בא״י היה מ 5 עד 6 מ/ ואילו רחבה הכללי של הדרך היה 
מ 20 עד 30 מ/ בדרכים ממדרגה שנייה היה רחבו של החלק 
הכבוש מ 3 עד 4 מ׳. רחבם של הכבישים בתחומים עירוניים 
(שהיה תלוי ברחבם של הרחובות) לא עלה עפ״ר על 6 מ/ 
דרכים בלתי־כבושות, מהן מצויירות במעבירי-מים ותעלות, 
היו נוחות לתנועה רק בעונות מסויימות של השנה. עד 1925 
היו כל כבישי־השדה, שנסללו בארץ, כבישי־חצץ, שנבנו 
לפי שיטת מקאדם קשור־מים על גבי יסוד של אבני־גוויל 
או בלעדיו. מ 1925 ואילך התחילו בונים את הכבישים 
הראשיים ככבישי מקאדם־אספלט לפי שיטת־ההחדרה ובש¬ 
נים האחרונות גם לפי שיטת הבלילה (ע״ע דרכים). ב 1922 
התחילו סוללים גם כבישי־בטון — בתל־אביב ונתניה, ובמק¬ 
צת גם בישובים הסמוכים לת״א. כבישי־שדה מבטון נבנו 
רק במקרים בודדים. 

ב. הכבישים במדינת-ישראל. אחת מן הבעיות, 
שעמדו לפני שלטונות המדינה בימים הראשונים לקיומה, 



957 


ארץ־ישראל 


958 


היתד, בעיית שיקומם של הכבישים, שנהרסו בימי מלחמת- 
העצמאות. עם גמר המלחמה ( 1948 ) נמצאו בגבולות־ישראל 
כ 1,600 ק״מ של כבישים מכל הסוגים (כשני־שלישים מן 
הרשת הכללית של א״י המערבית), שרובם דרש תיקון 
ושיקום. בו בזמן התחילו בסלילתם של כבישים חדשים, 
שהיו דרושים לתנועה הגוברת או לצרכי־פיתוח. כבישים אלה 
היו בעיקרם משני סוגים: כבישים ראשיים, שנועדו לשמש 
לתנועה בין מרכזי־הישוב או לקישור של נקודות חשובות, 
וכבישי גישה ופיתוח, שתפקידם היה לחבר את הישובים 
החקלאיים החדשים לכבישים הראשיים. הכבישים הראשיים, 
שיש להזכירם במיוחד, הם: חלקים חשובים בדרך רמלה— 
שער־הגיא לירושלים, כביש פלוגות (פלוג׳ה) —הדרך לבאר־ 
שבע, כביש נתניה—תל־אביב, כביש באר־שבע—ים־המלח, 
כביש עין־כרם—נם־הרים באיזור־ירושלים, כביש ספיח—בית־ 
הגדי בנגב הצפוני, והחלק הצפוני של הכביש מבאר־שבע 
לאילת. 

על ארכם הכללי של הכבישים בארץ, פרט לכבישים 
העירוניים׳ מ 1949 — 1955 מלמדת הטבלה הבאה: 


הכבישים בא״י ב 1949 — 1955 


1 אורך כבישי־האספלט 

! (ק״מ) 

אורך הדרכים מכל 
הסוגים(ק״מ) 

השנה 

1,380 

כ 1,600 

תחילת 1949 

1,430 

1,700 

1950 

1,670 

2,070 

1951 

1,800 

2,200 

1952 

2,000 

2,400 

1953 

1,980 

2,380 

1954 

2,028 

•2,594 

1955 


• בכלל זה — 456 ק״מ של כבישי־גישה. 

ההוצאות הכלליות, שהיו כרוכות בבניית הדרכים והגש¬ 
רים בארץ, בתיקונם והחזקתם, הסתכמו בשנת־התקציב 
1954/55 ב 9 מיליון ל״י. 

למרות העבודה המרובה, שנעשתה במשך 8 שנות־קיומה 
של מדינת-ישראל, בפיתוח התחבורה באמצעות דרכים סלו¬ 
לות, עדיין רחוקה הרשת הקיימת מלספק את צרכי־הפיתוח 
וצרכי התחבורה המוטורית בארץ. העבודות העיקריות, 
המוצאות לפועל כיום ( 1955 ), הן: השלמת כביש נתניה— 
חדרה (בדרך חיפה—ת״א), סלילת כביש באר־שבע—דימונה 
(לשם קיצורה של דרך באר־שבע—ים*המלח), השלמת 
הדרך לאילת, התקנת דרכים לאיזור הנגב המרכזי ושיפור 
הכבישים בדרכים הראשיות באיזורי-הארץ השונים (בעיקר 
הרחבתם, שהוצרכה ע״י התפתחותה של התנועה בהם). 

שיטות הבניה של כבישים, שכיום משתמשים בהן בארץ, 

הן: לכבישים ראשיים — מקאדם אספאלט מוחדר ומוחדר 
למחצה, וביחוד בטון־אספאלט בצורתו הפשוטה יותר (ע״ע 
דרכים)? לכבישים ממדרגה שניה וכבישי-גישה — חצץ רגיל 
או מקאדם־אספאלט מוחדר למחצה. רחבם של הכבישים 
ממדרגה ראשונה הוא 7 מ׳ (לשני מסלולי־תנועה), בחלקים 
הסמוכים לעדים הגדולות הוא עפ״ד גדול מזה, ובכמה מקו¬ 
מות מצויים אף שני כבישים מקבילים, שרוחב כל אחד 
מהם הוא 7 מ׳ ושהתנועה בהם נעשית אך בכיוון אחד בלבד. 

של. אט. 

התחטורה המוטורית. — התפתחותה של התחבורה המוטו¬ 
רית בארץ־ישראל, ואחד־כך במדינת-ישראל, היתה קשורה 
בתנאים ההיסטוריים והחברותיים המיוחדים לארץ. הרכבת 


פותחה בא״י ע״י השלטון המאנדאטורי בראש ובראשונה 
כאמצעי־תחבורה צבאי, בלא להתחשב באופן מיוחד בצרכי 
האוכלוסיה האזרחית (ע י/ להלן, מסילות־הבדזל). ביחוד לא 
הותאמו שירותי־הרכבת לצדכי האוכלוסיה היהודית, ודבר 
זה המריץ את זו האחרונה להשתמש במידה גדלה והולכת 
באמצעי־תחבורה מוטוריים לשם הסעת־נוסעים והובלת- 
משאות כאחת. 

התפתחותה של התחבורה המוטורית נמשכה גם אחר 
תקומתה של המדינה, אע״פ שהרכבת התחילה בזמן האחרון 
כובשת לה בתחבורה האזרחית מקום חשוב כתוצאה מן 
ההשקעות, שהשקיעה המדינה בשיפורה ובהרחבתה. עיקר 
התחבורה בישראל מבוסס אף כיום על כלי־רכב מוטוריים. 
גם מבחינת הבעלות של התחבורה היבשתית הציבורית לא 
נשתנתה תחבורה זו מיסודה עם תקומת־המדינה. התחבורה 
הציבורית באוטובוסים נשארה מונופולין של קואופראטיווים, 
וגם בהובלת־המשאות המוטורית בולטת צורה זו של בעלות. 

בעוד שהמבנה של התחבורה היבשתית הותנה ע״י סיבות 
היסטוריות, שהיו קשורות במטרותיו של השלטון המאנדא- 
טורי ובצרכיו של הישוב היהודי, נקבע קצב גידולו של צי- 
המכוניות בארץ ע״י גידולו של הישוב היהודי והגיאות הכל¬ 
כלית, שהיתה כרוכה בגידול זה. 

טבלה 1 


כלי־רכב ממונעים בעלי רשיון־נסיעה 


1954 

1952 

1950 

1945 

1939 

1925 


18,826 

16,266 

13,301 

4,990 

4,240 

256 

מכוניות־משא 

1,843 

1,677 

1,309 

1,409 

1,271 

316 

אוטובוסים 

2,346 

1,984 

1,276 

1,299 

1,264 

622 

מוניות 

13,739 

11,779 

9,388 

5,203 

6,699 

406 

מכוניות 

פרטיות 

10,655 

9,225 

7,432 

1,928 

2,282 

323 

אופנועים 

47,409 

40,931 

32,706 

14,829 

' 

15,756 

1,923 

כל כלי־הרכב 
הממונעים 


מטבלה 1 אנו למדים, שבמשך 30 שנה ( 1925 — 1954 ) 
גדל הצי של כלי־הרכב הממונעים פי 25 לערך. קצב־הגידול 
המהיר ביותר היה בצי של מכוניות־המשא (פי 70 ) והאיטי 
ביותר בזה של המוניות (פחות מפי 4 ). — מספרים אלה 
אינם משמשים ביטוי נאמן לשינויים, שבאו בכושר ההובלה 
וההסעה של כלי־הרכב למיניהם. הטונאג׳ הממוצע של 
מכוניות־המשא גדל במשך תקופה זו. וכן גדל המספר הממוצע 
של מקומות־הישיבה באוטובוסים ובמוניות. 

אין בידנו אומדן של נפח כלי־הרכב המוטוריים, ששימשו 
להובלת־מטענים בשנים שקדמו לתקומת־המדינה. בשנים 
האחרונות נערכים שנה־שנה אומדנים של נפח ההובלה 
וההסעה בכבישים, שהם מבוססים על ספירות־התנועה המבו¬ 
צעות ע״י הלשכה המרכזית לסטאטיסטיקה. לפי אומדנים 
אלה גדל הנפח של כלי־הרכב הממונעים, המשמשים בתח¬ 
בורה של ישראל, כלהלן: 


טבלה 2 

מדד התחבורה הממונעת ( 1951 = 100 ) 


1954 

1953 

1952 


100 

98 

104 

סכוניות־משא 

106 

123 

121 

אוטובוסים 

134 

114 

109 

מכוניות קטנות 
(כולל מוניות) 

115 

116 

102 

אופנועים 

112 

109 

110 

כל כלי־הרכב 






959 


התחבורה: מסילוודהגרזל 


960 


המספרים שבטבלת 2 מראים גידול של קצת יותר מ 10% 
בנפח הממוצע של כלי־התחבורה שבדרכים. אך מלבד המגמה 
הכללית של גידול, שאנו מוצאים בנפח, מתגלות כמה מגמות- 
משנה, שהן תוצאה של כמה גורמים, שמשפיעים על הת¬ 
פתחותו של ענף משקי זה. נפוזן של מכוניות־המשא היה 
בשנים אלו קרוב לשיעורו ב 1951 . עובדה זו יש לייחס 
בחלקה להגברת כוחה של הרכבת, שהרחיבה בתקופה זו 
במידה ניכרת את הקף פעולתה בהובלת־מטענים. 

לעומת התנודות הקלות בלבד, הניכרות בתחום של 
הובלת־משאות, ניכרות תנודות גדולות בתחום של הסעת* 
נוסעים. בעוד שמדד התנועה באוטובוסים עלה מ 100 ב 1951 
ל 123 ב 1953 וירד ל 106 ב 1954 , מראה מדד התנועה במכו¬ 
ניות קטנות עליה חדה ובלתי־פוסקת — עובדה, שנחשבת 
לסימן.מובהק לעליית רמת־הצריכה של שירות-תחבורה זה 
לנוסעים. כמו־כן מסתמנת מגמד. לעבור מכלי־רכב ציבוריים 
לרכב פרטי, שהוא נוח יותר מכמה בחינות—על מה שמעידה 
בין השאר גם העליה של מדד התנועה באופנועים. למרות 
מגמות אלו ניכרת עליה מוחלטת במספר הנוסעים המש¬ 
תמשים באוטובוסים: 


טבלה 3 

הנוסעים באוטובוסים 
(במיליונים) 


1953 

1952 

1950 

1945 

1939 

הנוסעים 

48 

53 

41 

34 

11 

נוסעים בקווים 
בינעיו־ונים 

254 

265 

221 

113 

46 

נוסעים בקווים עירונים 
ותת־עירונים 

436 

482 

373 

308 

100 

סדד דזפעוז חנופע-ם: 

נוסעים בקווים 
בינעירונים 

552 

576 

480 

246 

100 

נוסעים בקווים 
עירונים ותת* 
עירונים 


לפי נתונים אלה גדל מספרם של הנוסעים באוטובוסים 
מ 1939 פי 4 — 5 , בעוד שמספרם של האוטובוסים גדל באותו 
פרק־זמן בשליש בלבד (עי׳ טבלה 1 ). הפרש זה מתאזן 
בחלקו ע״י גידול המספר הממוצע של מקומות הישיבה 
והעמידה באוטובוס, ובחלקו ע״י ניצול מרובת יותר של 
הרכב. אך ניצול זה מביא לידי צפיפות באוטובוסים, ומכאן 
הסבר להתגברותה של המגמה להיזדקק למכוניות קטנות. 

אע״פ שבשנים הבאות יעלה — כפי שמשערים — משקלה 


של הרכבת הן בהסעת־נוסעים והן בהובלת־משאות, אין 
להסיק מכך, שיהא בה כדי לספק את צרכי־התחבורה של 
המדינה במידה, שתביא לידי הפסקת התרחבותה של התח¬ 
בורה הממונעת. בתנאים תקינים תוסיף תחבורה זו להתרחב 
משתי סיבות אלו: א) ריבוי האוכלוסיה והייצור; ב) גידול 
שטחה הכלכלי של המדינה ע״י יישובם ותיעושם של האיזו־ 
רים, שכיום הם מחוץ לתחומה של הפעילות הכלכלית. 

מחמת אי־חידוש הציוד במידה מספקת בשנים האחרונות, 
נפגם כשרה של התחבורה הממונעת ומתרבה ההתיישנות של 
צייהרכב; ביחוד ניכרת התיישנות זו בצי של מכוניות־ 
המשא. 

אב. ש. 

מסילוודהכרזל. — א) לפני תקומתה של מדינת■ 
ישראל. מסילת־הברזל הראשונה בארץ נבנתה בין יפו 
וירושלים ב 1890 — 1892 (השווה למעלה, עט׳ 955 ). המסילה 
היתד, צרה (ברוחב של מ׳ אחד). הזיכיון לבנייתה, שניתן 
ליוסף גבון, תושב-ירושלים, הועבר על־ידיו לידי חברה צרפ¬ 
תית, שבנתה את המסילה בעיקר לצורך תנועת התיירים ועולי- 
הרגל לעיר־הקודש. הזיכיון ניתן ל־ 71 שנה, וכיוון שממשלת־ 
תורכיה לא נתנה שום ערבות להכנסותיה של המסילה — כפי 
שהיה נהוג ביחס למסילות אחרות, שנבנו בתורכיה באותה 
תקופה —, עבדה החברה מתוך הפסדים מרובים, ולא פעם 
עמדה לפני׳פשיטת־רגל. ב 1900 החליטה ממשלת־תורכיה 
לסלול מס״ב בין דמשק, בירתה של סוריה (שגם א״י הש¬ 
תייכה לה באותה תקופה), ובין מכה ומדינה (המרחק בין 
התחנות הסופיות: כ 1,500 ק״מ). בין דמשק ואל־מוזיךיב 
היתד, קיימת מס״ב, שנבנתה ע״י בעלי־זיכיון צרפתיים, 
ומתחילה נתכוונה הממשלה לקנות מידם מסילה זו, ולהמשיך 
קו זד, מאל־מוזיריב דרומה. אך מאחר שלא הושג הסכם בינה 
ובין בעלי־ד,זיכיון בדבר המחיר, החליטה ממשלת־תורכיה 
לבנות מסילה מקבלת בין דמשק לאדרעי. לאחר מכן הורגש 
גם הצורך בסידור תחבורה עם נמל בים התיכון. הואיל 
והמסילה של דמשק—בירות נמצאה בידי הצרפתים, בחרה 
הממשלה התורכית לבנות מסילה מאדרעי לחיפה, כדי להטות 
את משלוח־הסחורות וגם את תנועת־התיירים מבירות לחיפה. 
רחבה של מסילה זו היה כרוחב המסילה החג׳אזית: 105 ס״מ. 
ב 1912 נבנה קו חיפה—עכו. באותה שנה התחילו גם בבניית 
מסילה, שנועדה לחבר את ירושלים — דרך עפולה — עם 
רשת המסילות הקיימות. אך כשפרצה מלחמת־העולם 1 , היטו 
את המסילה—מחמת הקשיים, שהיו כרוכים בסלילתה בהרי- 
יהודה — לצד השרון (לטול־כרם); מכאן המשיכו אותה 


הרכבם של כלי־ ה רכב הממונעים במדינת-ישראללפיגילם (באחוזים) 

(מארס 1951 — מארם 1954 ) 


---¬י¬¬ 
כל הסוגים 

אופנועים 

מכוניות 

פרטיות 

מוניות 

אוטובוסים 

מכוניות־ 

מ&א 

הגיל 

1954 

1951 

1954 

1951 

1954 

1951 

1954 

1951 

1954 

1951 

1954 

1951 

52 

22.7 

2.9 

20.2 

7.0 

23.5 

3.7 

40.3 

2.7 

30.1 

5.5 

20.8 

עד 1,9 שנים. 

26.8 

27.7 

19.4 

36.5 

32.6 

40.4 

42.7 

38.4 

42.8 

17.8 

22.6 

14.0 

מ 2 — 4.9 ״. 

22.6 

4.3 

29.8 

2.8 

31.1 

2.8 

32.6 

0.6 

14.0 

8.4 

11.1 

6.0 

מ 5 — 7.9 ״ ...... 

2.6 

23.3 

2.0 

14.1 

1.2 

6.6 

0.1 

5.9 

4.5 

11.5 

4.2 

43.0 


29.2 

13.3 

29.0 

18.1 

11.8 

16.3 

13.4 

12.3 

15.0 

10.0 

47.0 

8.9 


13.6 

8.8 

16.8 

8.3 

16.3 

10.4 

7.5 

2.5 

21.0 

22.2 

9.6 

7.3 

יותר מ 15 שנה. 











961 


ארץ־ישראל 


962 


לבאר־שבע, ומשם לעוג׳ה אל-חפיר (כיום: ניצנה). מסילה 
זו נבנתה בעיקר לצרכי הצבא התורכי, שהתעתד לעלות על 
תעלת־ 6 ואץ ועל מצרים. כשהחליטו הבריטים לפלוש לא״י, 
התחילו(בתחילת 1916 ) בבניית מס״ב מקצה המסילה המצ¬ 
רית (בקנטרה) צפונה, כדי להבטיח אפשרות של אספקה 
לצבא־הפלישה. מסילה זו נבנתה סמוך לחוף, כדי שהצבא 
יוכל להסתייע בשעת הצורך בהגנת־הצי! במארס 1917 
הגיעה מסילה ז 1 , שרחבה היה תקני ( 2 / ; 143 ס״מ), כרוחב 
מסה״ב הראשית במצרים, לתחנתי רפיח, התחנה הראשונה 
בגבולות א״י. בנייתה של המסילה התקדמה בד־בבד עם 
התקדמותו של הצבא הבריטי, ובפברואר 1918 הגיעה המסילה 
עד תחנודלוד. פניה זו של המסילה לצד לוד, וכן המשכה 
לטול-כרם, בעקבות המסילה התורכית הישנה, נעשו כדי 
לחסוך זמן והוצאות, וכך הוזנח רוב האיזור של המושבות 
העבריות, שהוקמו לאורך חוף־הים. בסוף שנת 1918 הושלם 
הקו עד חיפדי) באותה שנה הרחיבו השלטונות הצבאיים 
את המסילה הצרה של ירושלים—לוד עד לרוחב תקני ובנו 
שנית את מסילת יפו—לוד, שפורקה ע״י התורכים בזמן- 
המלחמה. עם הקמת השלטון האזרחי בא״י ע״י ממשלת־ 
המאנדאט הוזנחו כמה קווים, שנבנו בזמן המלחמה ע״י שני 
הצדדים הנלחמים ושמטרתם היתד, צבאית בלבד (כגון: קווי 
באר־שבע—חפיר [ב 1920 ], באר־שבע—רפיח [ב 1927 ], באר- 
שבע—נחל־שורק, ועוד), ומן המסילה הכפולה, שעברה דרך 
חצי־האי סיני מקנטרה לרפיח, הושארה בשימוש רק מסילה 
אחת. בתקופה מאוחרת יותר הופסקה מטעמים כלכליים גם 
התנועה במסילה הצרה של עפולה—שכם—טול־כרם. 

בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם לא נבנו שום מס״ב 
בארץ. קשר תקין במס״ב היה קיים עם מצרים בלבד. אל' 
הארצות השכנות בצפון ובמזרח היה קיים קשר־עקיפים ע״י 
מסה״ב החג׳אזית הצרה. רשת מסילות־הברזל, שנמצאה 
בפיקוחה של ממשלת־המאנדאט כשפרצה מלחמת־העולם 11 , 
היתד, מורכבת מחלקים אלה: 

מס״ב ברוחב תקני( 1431/2 ס״מ): 

(א) בארץ־ישראל: 


1 . חיפה—רפיח (בולל הקו הקצר 

חיפה—ביהח״ר למלט ״נשר״) . . 211.3 ק״מ 

2 . יפו—ירושלים. 87.0 " 

3 . ראש־העץ—פתח־תקוה . .. 6.6 " 

4 . לוד—צריפין. 4.2 " 

5 . ראש־העץ—נבלט. 4.9 " 

6 . קו בעמן—הצפון. 21.8 " 


(ב) בחצי־האי סיני(קו רפיח—קנטרה 

על אדמת־מצרים) .... 204.9 " 

בסו־הכל 540.7 ק״מ 

מסילות צרות ( 105 ס״מ): 

(א) בארץ־ישראל 

1 . חיפה—צמח . 87.5 ק״מ 

2 . חיפה—עכו. 18.4 " 

3 . טול־כרם—נור־אל־ישמש (התנועה 
הופסקה בקו נור־אל־שמש — שכם 
לאורך 33 ק״מ ב 1938 ובקו עפולה- 

שבם עד מסעודיה לאורך 60 ק״מ ב 1932 ) 5.5 " 

(ב) בעבר־הירדן: קו נסיב-רבת־עמון 323.3 " 

בםה״כ 434.7 ק״מ 

האורך הכללי של מסה״ב מכל הסוגים היה, איפוא, 975.4 
ק״מ! מהם בא״י המערבית — 447.2 ק״מ. בתקופת מלחמת־ 


העולם 11 לא בא כל שינוי ברשת זו. אך עם פלישתם של 
הכוחות הבריטיים לסוריה ביוני 1941 , הורגש מיד הצורך 
להמשיך צפונה את קו קנטרה—רפיה—חיפה, כדי לאפשר 
אספקה נוחה ותקינה לכוחות של בעלי־הברית, שנמצאו 
בלבנון, בסוריה ובעיראק. לפיכך'הוחלט לבנות מס״ב ברוחב 
תקני מחיפה לבירות ומכאן לטריפולי ז בתחומה של א״י 
עוברת מסילה זו מחיפה דרך עפו—נהריה לראש־הנקרה. 
בנקודה אחרונה זו עוברת המסילה במנהרה, שלןצה האחד 
נמצא בא״י וקצה השני בלבנון (ארכה כ 350 מ , ). מסילה זו 
מקשרת את הארץ אל דרכי־התחבורה של אסיה ואירופה 
(חיפה—חלב—אדנה—איסטנבול, ועוד). 

המבנה העליון של מסה״ב בא״י היה מן הסוג הקל ביותר. 
משקל הפס — 37.2 ק״ג למ ׳ , 753 ליטרות ליארד במסד*׳ ב 
התקנית ו 20 ק״ג למ ׳ במסילה הצרה. מספר המשקים מרובה 
ביותר מחמת ארכו המועט של הפס ( 10.97 מ׳ — 36 רגל), 
ומספר האדנים — כ 1,300 לק״מ. במסילה התקנית עשויים 
האדנים (מידותיהם: 25 250 x 12!/ 2 x ס״מ) מעץ ובמסילה 
הצרה — מפלדה (ארכו של אדן־הפלדה — 187 0 ״מ). גם 
הניד שייך לסוג הקל ביותר. הניד כלל (ב 1939 ) 62 קטרים 
במסילה התקנית (מהם רק 6 קטרים מ 1935 , השאר — מלפני 
1920 < המשקל המאכסימאלי של הקטר: 63 טונות), ו 30 
קטרים במסילה הצרה, שחלק ניכר מהם לא היה ראוי 
לשימוש יעיל. מספד קרונות־הנוסעים מכל המחלקות והסוגים 
היה 78 ומספד מקומות־הישיבה בהם היה 5,287 ! מספר 
קרונות־המשא היה 2,358 , מזה במסילה התקנית — 2,021 , 
ומידת־קיבולם הכללית היתד, 24,867 טונות (בממוצע — 12 
טון לקרון! של הרוב המכריע — 10 טונות). בזמן מלחמת- 
העולם 11 הושאלו על־ידי שלטוגות־הצבא 50 קטרים וב 2,000 
קרונות־משא. מספר-העובדים היה: ב 1939 — 4,174 ! ב 1943 
(השיא) — 7,778 ! מספר העובדים היהודיים ירד באותו זמן 
מן המאכסימום של 12% למינימום של 8% . 


הקף־הפעולה של מסילות־הברזל בא״י 
ב 1922 — 1946 


הוצאות 

(לא׳י) 

הכנסות 

(לא׳י) 

משאות 

(טונות) 

נוסעים 

השנה 

(שנח 

התקציב) 

563,000 

595,000 

338,000 

607,000 

1922—23 

596,000 

648,000 

521,000 

1,228,000 

1925—26 

450,000 

643,000 

1,195,000 

1,517,000 

1930—31 

715,000 

1,015,000 

1,693,000 

2,469,000 

1936—37 

572,000 

493,000 

1,181,000 

665,000 

1938—39 

2,379,000 

3,115,000 

3,479,000 

2,969,000 

1943—44 

2,180,000 

2,857,000 

2,158,000 

2,345,000 

1945—46 


ב) מסילות-הברזל במדינת־ישראל. כשקמה 
מדינת־ישראל נמצאו המיתקנים של מסה״ב במצב עלוב 
ביותר (מקצתם הרוסים), ובלא שיקום שלם של המסילות 
אי-אפשר היה אף להעלות על הדעת פעולה יעילה של 
הרכבות. אורך הקווים, שאפשר היה להפעילם שנה לאחר 
תקומתה של המדינה, היה 121 ק״מ בלבד. הניד היה מורכב 
מ 52 קטרים (רובם מ 1918 ), 38 קרונות־נוסעים, שהיו ראויים 
לתנועה, וכ 2,400 קרונות־משא מסוגים שונים ולמסילות 
ממידות־ח׳חב שונות (רובם בלויים). 

ברור היה, שעתידן של מסה״ב בארץ היה תלוי בהרחבת 
הרשת ובשיפורה. ב 1949 הוחל בביצוע התכנית להטייתה של 
מסילת תל־אביב—חדרה לאיזור־החוף. קו זה (צומת־רמז— 












התחבורה : מסילות־הכרזל 


הקטר הראשון, שהופע 5 בא״י בתחנת־הרכבת בחיפה ( 1902 ) 


קרון ממונע (קרונוע), שהוכנס ?שימוש בשירות־הרכבת ׳ 52 מדינת־ישראל בה 195 




965 ארץ־ישראל 966 


מסילות־הברזל במדינת־ישראל בשנות 1949 — 1955 


1954/55 

1953/54 

1952/53 

1951/52 

1950/51 

1949/50 


356 

352 

303 

291 

291 

268 

אורך הקווים הפתוחים (ק*מ). 

1,600 

1,864 

1,887 

2,069 

1,815 

1,371 

עובדי־הרכבת(קבועים) . . . 

3,060 

2,531 

2,265 

1,778 

1,557 

1,008 

נוסעים (באלפים). 

211,733 

176,502 

159,568 

119,187 

84,204 

37,730 

נוסעים־ק״מ(באלפים) . . . 

1,296 

1,114 

918 

917 

779 

520 

משאות(באלפי טונות) . . . 

124,500 

112,606 

93,946 

104,249 

82,843 

39,881 

טונות־קילומטרים (באלפים) . . 

4,441 

3,188 

2,402 

1,717 

1,261 

692 

הכנסות(באלפי ל״י) . . . . 

6,996 

5,323 

4,713 

2,590 

1,650 

791 

הוצאות(באלפי ל״י) . . . . 


כפר-ויתקין—נתניה—הרצליה—תל-אביב), באורך של 46 
ק״מ, שעלה ב 2 / ג 3 מיליון ל״י, הושלם ב 1953 > ע״י כך בוטל 
הקשר דרך לוד, ואורך־המסילה קוצר ב 18 ק״מ. ב 1954 נבנו 
6 ק״מ נוספים, שהביאו את המסילה לתוך תל־אביב ממש, 
ובזו האחרונה נפתחה תחנה מרווחת לשירות־הציבור סמוך 
לרחוב ארלוזורוב (תחנת־רכבת מרכזית עתידה להיבנות 
בתל־אביב עם המשכתה של המסילה דרומה, בין רחוב־הבשן 
לדרך פתח-תקוה). 

ב 1955 הוחלפו פסי המסילה שבין חיפה לתל-אביב< במקום 
הפסים שמשקלם 37 ק״ג למ ׳ , הונחו פסים, שמשקלם 46 ק״ג 
למ ׳ (המסילה של קו חדרה—ת״א נבנתה מלכתחילה מפסים 
אחרונים אלה, שאורך כל אחד מהם הוא 18 מ׳). ע״י כך 
הוגברה בטיחותה של הנסיעה ואופשרה מהירות מאבסימא־ 
לית של 90 ק״מ לשעה. 

ב 31.3.1955 היה האורך של מסילות־הברזל בישראל כל¬ 
הלן : מסילות-תקן ( 2 /י 143 0 ״מ) — 356 ק״מ של קווים רא¬ 
שיים ו 186 ק״מ של שלוחות; מסילה צרה ( 105 0 ״מ) — 87 
ק״מ — במצב בלתי־ראוי לשימוש. בטבלה שלמעלה מובאים 
נתונים שונים על פעולת מסילות־הברזל בארץ בתקופה 
האחרונה. 

עם זה הולכת ונשלמת העבודה בבניית הקו החדש מגען 
דרך צומת-יסודות עד באר-שבע ( 76 ק״מ), שתעלה ב 10 
מיליון ל״י לערך. מסילה זו תקל הרבה את הובלת הפוספא־ 
טים, האשלג והחמרים אחרים מן הנגב לנמלי־היצוא. כמו־כן 
מכינים תכניות לחיבור ים־המלח עם מסילת־הנגב דרך 
דימונה וכן להמשכת מסילת־הנגב מבאר-שבע דרומה עד 
לאילת. נדונות גם תכניות להפיכת המסילה הצרה של 
חיפה—עפולה—צמח למסילה ברוחב תקני ולקישורה של 
טבריה למסילה זו. 

נוסף על כך מתחדש הניד. מאה״ב ומגרמניה (מכספי- 
השילומים) מובאים לוקומוטיווי־דיזל חדשים, קרונות- 
נוסעים, קרונות-משא רגילים וקרונות לסחורות מיוחדות 
(הדרים, פוספאטים וכדומה), וכן יחידות משולשות של 
קרונות־מנוע מודרניים ומהירים ( 280 מקומות-ישיבה בכל 
יחידה). 

על המשקיות של עבודת־המסילה אין לדון לפי הגרעו־ 
נות, הכרוכים בה, בלבד: הפסדי מסה״ב בארץ, הבאים 
בעיקר מחמת מצבן של המסילות וצימצומה של הרשת, 
יצאו בשכר עידודם של ענפי-משק אחרים. המרחקים בארץ 
נעשו גדולים למדי, ואין לתאר הובלת מחצבים מן הנגב 
או מים־המלח לנמלי־הארץ במכוניות, שההובלה בהן עולה 
פי שניים ויותר משהיא עולה ברכבת. כמו־כן יש להביא 


בחשבון את העובדה, שמסילת חיפה— בירות— טריפולי 
קישרה את רשת מסה״ב בארץ אל בגדאד והמפרץ הפרסי, 
מצד אחד, ואל קושטה והרשת האירופית, מצד שני, וכן 
שמצויה מס״ב מא״י למצרים. בתנאי-שלום בין ישראל 
והמדינות השכנות יתהווה קשר ישיר במס״ב בין ישראל ובין 
המדינות של אסיה, אירופה ואפריקה, וישראל תשמש חוליה 
חשובה בתחבורת מסה״ב של שלוש היבשות. 

של. אט. 

הססנות המסחרית. — ספנות־המסחר הישראלית נולדה 
עם תקומתה של מדינת־ישראל. חוץ מחברה אחת, שהפעלת 
ספינות ניידות (בנסיעות בין נמלים' זרים לשם הובלת 
מטענים מיוחדים), משמש רוב צי־הסוחר הישראלי את צרכי 
העליה, התיירות והמסחר של מדינת־ישראל. 

קצב גידולה של הספנות המסחרית היה מהיר מאוד, כפי 
שהראה הטבלה הבאה: 


אניות־סוחר תחת דגל-ישראל ותפוסתן 


התפוסה 
(באלפי טונות) 

מספר¬ 
ד,ספינות 

התאריך 

6.1 

4 

16.5.48 

23.9 

8 

31.12.48 

54.7 

18 

31.12.49 

74.5 

20 

31.1250 

94.2 

28 

31.1251 

111.9 

31 

31.12.52 

119.1 

31 

31.12.53 

108.2 

29 

31.12.54 


גידול מהיר זה גרם לתנודות במספרן של החברות 
הישראליות, שהתחילו עוסקות בספנות מסחרית. נראה, 
שלכל הפחות שתי חברות — "צים", שעוסקת בהעברת 
נוסעים ומשאות בקווים קבועים, ו״אל־ים", שעוסקת בהובלת־ 
משאות ניידת ( 8 מ 1 קמ 21 ז 7 ), נתבססו היטב, ויש להגיח, 
שתוספנה לפעול בתחום זה גם בעתיד. 

בהתאם לגידול הנזכר גדל והלך במשך אותה תקופה 
עצמה גם חלקו של הצי הישראלי בהעברת מטענים ונוסעים 
בין נמלי־הארץ לנמלים זרים. 

גם טונאג׳־הסחורות וגם מספר־הנוסעים, שהועברו בספי¬ 
נות ישראליות, הם מרובים בפועל מכפי שמציינים המספרים 
שבטבלה, המובאת למעלה, גם משום הנסיעות בין נמלים 
זרים, שבוצעו על-ידי הספינות המשרתות את נמלי־הארץ, 
וגם משום ההובלה הניידת, שהוזכרה למעלה, שחלק מספינות- 
ישראל עוסק בה במיוחד. 







967 


התחבורה: הנמלים 


968 


העברת מטענים ונוסעים בנמלי־הארץ, 
וחלקו של הצי הישראלי בהם 


1954 

1953 

1952 

1951 

1950 

מטענים ונוסעים 

2,008 

1,600 

1,352 

1,800 

1,648 

מטענים 

(שהוטענו ופורקו) 
בנמלי־הארץ 
(באלפי טונות) 

587 

521 

373 

327 

201 

בכלל זה — מטענים, 
שהובאו בספינות 
ישראליות(באלפי 
טונות) 

29 

33 

28 

18 

12 

אחוזי המטענים 
בספינות ישראליות 

62 

59 

65 

115 

157 

מספר הנוסעים, 
שהפליגו והגיעו 
(באלפים) 

37 

38 

44 

49 

76 

בכלל זה — הנוסעים 
בספינות בעלות 
דגל ישראלי 
(באלפים) 

60 

64 

67 

43 

49 

אחוזי הנוסעים 
בספינות בעלות 
דגל ישראלי 


חשיבותם של הקווים, שבהם פועלות הספינות המניפות 
דגל ישראלי(פרט לאותן שעוסקות בהובלה ניידת), מבחינת 
המסחר והתיירות משתקפת בטבלה הבאה: 


הרכב הקווים של הספנות הישראלית ב 1953 


2 ספינות 

קו־נוסעים לאירופה הדרומית . . 

.1 

" 1 

קו־נוסעים לאה״ב וקאנאדה . . . 

.2 

" 4 

ק 1 ־משאות לאמריקה הצפונית . . 

.3 

" 9 

קו־משאות לאירופה הצפונית . . 

.4 

" 4 

קו־משאות בימים התיכון והשחור 

.5 

" 1 

קו־משאות למערב אפריקה ולדרומה . 

.6 

" 2 

קו־משאותחופי. 

.7 

" 3 

קו הובלת־משאות ניידת . . . . 

.8 

" 5 

מחוץ לפעולה. 

.9 

31 ספינות 

בסה״כ 



רובו הגדול של צי־הסוחר הישראלי מורכב מספינות 
ישנות. ב 1954 היו בין הספינות המשרתות בו רק 4 , שגילן 
למטה מ 5 שנים. מתוך התחשבות בצרכים הכלכליים והבטחר 
ניים של המדינה — שמחייבים החזקת צי, לכל הפחות, בהקף 
הקיים — החליטה ממשלת־ישראל על חידוש כללי של צי־ 
הסוחר (באמצעות כספי־השילומים של גרמניה), שיסתיים, 
לפי התכנית, בשנת 1957 ושכתוצאה ממנו ייעלמו מן הצי 
הישראלי כל הספינות, שכיום הן בנות 5 — 6 שנים או יותר 
מכן. השינויים העיקריים, העתידים לבוא בספנות־המסחר 
הישראלית מתוך רכישת ספינות חדשות, יהיו: ריבוי הסחי¬ 
רות והתמעטות הוצאות־ההפעלה, גידול כושר ההובלה של 
פרי־ההדר ושימוש במיכליות להובלת־נפט — סוג של ספי¬ 
נות, שכיום אינו מצוי בצי הישראלי. 

אב. ש. 

הנמלים. — א. ה מ.צ ב ה ט ב ע י. א״י לא נחנה מטבעה 
בתנאים נוחים להתפתחותם של נמלים. שפכי־הנהרות שלה 
סתומים בחולות, בחופיה אין מפרצים מוגנים מסערות ועפ״ד 
אנוסות הספינות, המבקרות בארץ, לחנות במרחק של 1 ק״מ 
ויותר מן החוף מחמת המים הרדודים והשרטונות. ביפו 
שובתת העבודה מחמת סערות 24 יום בשנה(בממוצע) ובתל־ 
אביב 30 יום, בעיקר בחדשי־החורף. אף מפרץ־חיפה זועף 
לעיתים כשסופה נושבת מדרום־המערב, וספינות בעלות 


מטען קל־ביחם מוכרחות אז לצאת מתחומיו ללב־הים. רק 
בקצת מקומות — בעיקולי החוף (חיפה, קיסריה) ומאחרי 
השוניות שממולו (יפו) — יכולים כלי־שיט קטנים למצוא 
מחסה מגעש־הגלים. לפיכך נזקקו כל ערי־החוף לנמלים 
עשויים בידי אדם, שנבנו בדרך כלל כשפתחם פונה לצד 
הצפון, כדי ששובר־הגלים הראשי יהא מגן על המעגן מפני 
הרוחות הבאות מדדום וגם כדי למעט את הסתתמות־הנמל 
ע״י הסחף הבא עם הזרם מחופי־מצדים. שונים מזה הם 
התנאים במפרץ־אילת, שמימיו עמוקים והסערות בו נדירות. 

ב. היסטוריה. ראשיתה של בניית־הנמלים בא״י נעוצה 
בדורות קדומים מאוד. לפי המסורת היוונית, נמל־יפו הוא 
מן העתיקים שבנמלי־העולם. בסוף האלף הרביעי לפסה״ג 
כבר היה קיים שיט מסחרי בין ערי־השפלה וערי־הפיניקים, 
מצד אחד, ובין מצרים, מצד שני. פרעה זומר ( 2900 לפסה״נ) 
הביא כרותות־ארזים מן הלבנון. באלף השני לפסה״נ נתרחב 
סחר־הים בין א״י וארצות־חוץ באופן קן,הקיף גם את איי 
הים התיכון. גם הפלשתים שאבו, כנראה, כוח מן הקשר 
הימי, שהיה קיים בין עריהם ובין ארץ־מוצאם — כרתים. 
עישרה של מלכות דוד ושלמה בא לה במידה מרובה מהש־ 
תלטותה על יפו ושאר נמלי־השפלה, וכן על אילת—עציון־ 
גבר, באופן שאפשר היה לה לקיים מסחר ימי מתרשיש עד 
אופיר. דרך יפו הובאו עצי הארזים והברושים מן הלבנון 
לבניין בית־המקדש — וכאן נופצו הדוברות, שהוכנו על־ידי 
הצידונים, והעצים הוטענו על בהמות־משא (מל״א ה, כג). 
מסתבר, שגם האבנים המסותתות הובאו בדרך זו (שם שם, 
לב) ואף החיטים והשמן, שנשלחו לחירם, הוטענו בנמל־יפו 
(שם שם, כה). לפיכך, היו שם, ודאי, סידורים מתאימים 
לפריקה ולטעינה במים שקטים. גם בדורות שלאחר מכן 
נשארה יפו נמלה הראשי של ממלכת־יהודה, ואליה היה פונה 
כל מי שביקש לו ספינה לדרך רחוקה (יונה א, ג). אבל זולת 
יפו נמצאו לאורך החוף כמה נמלים קטנים יותר (כסלון, 
דאר, אכזיב, עכו ועוד), שקצתם היו בידי מלכי־ישראל 
וקצתם היו עצמאים או עצמאים־למחצה. לעומת זה לא 
נבנה, כנראה, נמל מוגן בעציון־גבר, ולפיכך נשברו שם 
הספינות, שעשה יהושפט (מל״א כב, מט! דהי״ב כ, לז). 
המאבק על השלטון בנמלים של הים התיכון וים־סוף היה 
אחד מקווי־היסוד של מדיניות־החוץ של מלכי־יהידה (ואח״ב 
של מלכי בית־חשמונאי). 

בתקופת שלטון־פרס ניתנו נמלי יפו ודאר לאשמנעזר 
מלך־צידון. עם התרחבותו של סחר־הים בתקופה ההלניסטית 
גברה בערי־הנמל השפעתם של יסודות לא־יהודיים, בעוד 
שהתחזקות כוחם של הנבטים ניתקה את יהודה מאילת. 
אחת מפעולותיו הראשונות של יונתן החשמונאי היה כיבושה 
של יפו, ששמעון סיפחה סופית למדינת־היהודים ועשה תיקו¬ 
נים בנמלה, "ותהי לו לחוף אניות לעבור ממנה אל איי הים" 
(קדמוניות י״ד, ה ׳ ). לפי בקשתו של יוחנן הורקנום פסק 
הסנאט הרומי, שהיהודים יהיו רשאים "להוציא את סחורתם 
דדך נמלים ולא תהיה רשות לשום מלך או עם להוציא סחו¬ 
רות מארץ יהודה או מנמליהם בלא לשלם את המכס". בימי 
אלכסנדר ינאי נמצאו בגבול־מלכותו הנמלים שקמונח, דאר, 
מגדל־שרשן, אפולוניה, יפו, יבנה, אשדוד, אנתדון, עזה 
(מאיומאס) ורפיח, אך עכו ואשקלון נשארו ערים עצמאיות. 
הורדום הרחיב את נמלה של קיסריה (היא מגדל־שרשן) ועשה 
עיר זו מרכזו של המסחר הימי בארץ. גם בדורות שלאחר מכן 
מילאו ערים אלו תפקיד חשוב במסחר הבינלאומי, אע״פ 






969 


ארץ־־ישראל 


970 



ספינודו•.נוסעים "יי;;ראל" עוננת על־יר הרציף ננסל־חיפה 





״דג;״— ספינה להעברת נוסעים ום׳פאות — ננסל־וזיפה 



971 


התחבורה: הנמלים 


972 


שעם התמעטותה של התנועה המסחרית בארץ אחר חורבן 
בית שני נידלדלו במידה ניכרת. במאה ה 7 לסד,"נ עדיין 
היתד. המספנה של עכו שניה בחשיבות לזו של אלכסנדריה. 

מכה נוספת הוכו ערי־הנמל של א״י עם כיבוש הארץ ע״י 
הערבים, כי יחסי־המלחמה, שהיו קיימים כמעט תמיד בין 
המוסלמים לבין אירופה הנוצרית, הפריעו למסחר הבינ¬ 
לאומי. אל־מוקדסי (במאה ה 10 ) מזכיר את נמלי עזה, 
אשדוד, אשקלון, יבנה, יפו וארסוף, שאליהם היו באות 
ספינותיהם של היוונים כדי למכור לעבדים את המוסלמים, 
שנפלו בשבי־הנוצרים. בתקופת מסעי־הצלב שימשו יפו ועכו 
בסיסיהם העיקריים של הצלבנים. לכאן הובאו מאירופה 
המוני חיילים ועולים וסחורות לרוב. רוב המסחר והשיט בין 
אירופה וערי־הארץ נמצא בידי בני פיזר. (ביפו) וויניציאה 
(בעכו), שבין השאר שיפרו את הגמלים והרחיבום, וביפו 
בנו סוללה בגבול־הסלעים. לעומת זה נשארה אשקלון זמן 
מרובה בידי המצרים ושימשה בסים ראשי לצי־מלחמתם. 
הקשרים אל ערי־המסחר באירופה נמשכו גם אחר גירוש- 
הצלבנים, אך במאות ה 13 וה 14 ציוו השולטנים להרוס את 
מיתקני־הנמלים ולסתמם באבנים מחשש של פלישות נוספות 
מצד הנוצרים. רק בעכו נשאר נמל מבוצר קטן. 

עם ריבוי יישובה של הארץ והתפתחותה המשקית במאה 
ה 19 חזרה וגברה התנועה בנמליה. ב 1886 הגיע שווי היבוא 
בנמל־יפו לסך של 240,000 לי״מ, ב 1900 לסך של 382,000 
לי״מ וב 1913 לסך של 1,313,000 לי״מ. באותו פרק־זמן עלה 
היצוא מ 120,000 לי׳׳מ ל 745,000 לי״מ. ב 1885 נשלחו לחו״ל 
106,000 תיבות של פרי־הדר! ב 1913 — 1,609,000 תיבות. 
תנועת הנוסעים (צליינים, תיירים, תושבים ועולים) בנמלים 
הגיעה בתחילת המאה ה 20 ליותר מ 30,000 בשנה. אך הנמ¬ 
לים נשארו במצבם הקודם; הם הוסיפו להיות מעגנים 
פתוחים, ללא מחסה מסערה וללא מיתקני־עזר. הספינות 
היו עוגנות בלב־ים, והמטענים והנוסעים היו מועברים לחוף 
בסירות־משוט ובדוברות, כמעט בלא סיוע של מכשירים 
מכאניים. בתנאים אלה היו מטענים הרבה נופלים לתוך הים, 
נשברים וניזוקים, והספנים, שהיתה להם "חזקה" על עבודות 
הפריקה והטעינה, היו מפקיעים מזמן לזמן את המחירים ואף 
מלסטמים את הנוסעים. בחורף, בימי־סערה, היו הספינות, 
על מטענן ונוסעיהם, מוכרחות לפעמים להמתין כמה ימים 
ואף שבועות עד ששככה הסערה, או שהיו מפליגות לנמל- 
בירות, למרות מה שהנסיעה וההובלה משם בדרך־היבשה 
היו כרוכות בהוצאות מרובות. רק ב 1908 נבנה בחיפה מזח 
קטן, שעליו הוקם מדלה לפריקת המרים וציוד בשביל מסה״ב 
החג׳אזית, שהיתה אז בבניינה. 

עם גידולו של הישוב החדש נתברר, שבנייתו של נמל 
מודרני היה בה משום הכרח לפיתוחה הכלכלי של הארץ. 
משעברה הארץ לידי השלטון הבריטי, התחילה חברת 
"עתיד", שנוסדה ע״י ציוני־רוסיה לשם הקמתם של מפעלי- 
חרושת בארץ, פועלת בכיוון זה. תכניתה של החברה היתד, 
לרכז את מפעלי־החרושת, שהיה בדעתה להקים, באיזור- 
תעשיה מיוחד מסביב לנמל, שביקשה לבנות בעתלית ( 1919 ) ז 
אך התכנית נכשלה מחוסר הון מספיק ומהעדר סיוע מצד 
השלטונות. לעומת זה התחילה ממשלת־המאנדאט בבניית- 
נמל באמצעיה שלה, מאחר שהיתד, מעוניינת בדבר גם 
מטעמים אסטראטגיים. ב 1922 הוזמן המהנדס ג/ א. פאלמר 
לערוך סקר בחופי־הארץ ולהציע תכנית לבניין נמל של מים 
עמוקים. על-פי עצתו נקבעה חיפה כמקומו של הנמל. למרות 


התנגדותם של חוגים יהודיים, שהעדיפו לתכלית זו את יפו, 
השוכנת במרכדהארץ. האמצעים לבניית־הנמל(מיליון לא״י) 
הושגו במסגרת המלווה "פלשתינה ומזרח־אפריקה", שהוצא 
בערבותה של הממשלה הבריטית ( 1926 ), אך בפועל עלו 
ההוצאות לסך 1.2 מיליון לא״י, מלבד 0.23 מיליון לא״י 
שהוצאו על בנייתו של נמל-נפט. העבודה בוצעה על-ידי 
מחלקה מיוחדת, שהוקמה ע״י "מחלקת העבודות הציבוריות" 
של ממשלת־המאנדאט ושפעלה מתוך שיתוף עם הפירמה 
ההנדסית של ראנדל, פאלמר וטריטון באנגליה. המחצבה 
בעתלית (נפתחה 1929 ) סיפקה כ 2 מיליוני טונות של אבן 
לבנייתם של שני שוברי־גלים, והחומר שהוצא עם העמקת 
קרקע־הים הוערם סמוך לחוף, באופן שנוצרה בדרומו 
ובמערבו של הנמל רצועת־חוף חדשה בשטח של 360 דונאם, 
שעליה הוקמו מחסנים, רציפים ובתי־משרדים. רוב הבניינים 
הללו הוחכר ולא נכלל בתחום־הנמל. שטח נוסף של 50 
דונאם יובש בפינה המזרחית של הנמל, שיוחדה לשמש 
כנמל־נפט וכמוצא לקדהצינורות של חברת־הנפט העיראקית. 
ב 1932 התחילו ספינות עוגנות על־יד שוברי־הגלים, וב 31 
באוקטובר 1933 נחנך הנמל ע״י סד ארתור ווקופ, הנציב 
העליון באותו זמן. נמל־הנפט הושלם ב 1934 . הנהלתו של 
נמל־חיפה נמסרה מתחילה למחלקת־המכס, אך ב 1943 , 
כשהנמל שימש בעיקר כבסים צבאי, אוחדה הנהלתו עם 
הנהלת מסה״ב. 

נמל-חיפה הושלם בערב הגיאות הכלכלית, שבאה 
לארץ עם העליה מגרמניה. ב 1930 הגיע הקפו של היבוא 
לארץ ל 300,000 טונות, ואילו ב 1934 — ל 1,076,000 טונות. 
גם יצוא־ההדרים התחיל גדל בקצב מהיר. עומס התנועה 
במעגן־יפו גרם בין השאר להשהייתן של הספינות בנמל. 
בסוף 1933 • נאסר על הספינות לפרוק ביפו מטענים כבדים 
(ברזל, עצים, צינורות וכד׳), ויבוא זה רוכז כולו בחיפה. 
אך גם בנמל־יפו בוצעו שיפורים חשובים (שעלו בסך של 
325,000 לא״י): נבנתה חומת־מגן בגבול סלעי־הים, שבה 
נקבעו פתחים לסירות, נוספו מחסנים, תוקנו רציפים, נסללו 
כבישים חדשים, ועוד! אך למרות כל השיפורים הללו נשאר 
נמל זה מעגן פתוח, וגם חסר היה חיבור ישיר למסה״ב. 
פגיעה נוספת נפגע נמל-יפו במאורעות של 1936 , כשמלחי- 
הנמל נצטרפו לשביתה הערבית, שהוכרזה כמחאה נגד העליה 
היהודית. הישוב היהודי שבדרום־הארץ הועמד ע״י כך בפני 
הסגר ימי חלקי — וכדי לפרוץ אותו התחילו היהודים פורקים 
מטענים גם בחוף תל-אביב ( 1936 ). להקלת העבודה בחוף 
זה נבנה בו מזח ברזל, ואח״כ נחפרה בריכה קשורה בתעלה 
לים! כמו־כן נבנו מחסנים, נרכשו דוברות, מדלים וציוד 
נוסף. בפעולה זו חושקע במרוצת־הזמן סך של כרבע מיליון 
לא״י, שגויים על-ידי חברת "אוצר מפעלי-ים", שבהקמתה 
השתתפו הסוכנות היהודית, חברות הפרדסנים, הסתדרות- 
העובדים הכללית, באנקים ואנשים פרטיים. ב 1939 פרקו 
וטענו בתל-אביב בסה״כ כ 206,000 טונות וביפו 267,000 
טונות. הממשלה המאנדאטורית הכירה במעגן־ת״א כסניף 
צפוני של מעגן־יפו והתירה ל״אוצר מפעלי-ים" לגבות תש¬ 
לומים כקבלנית לעבודות, שנעשו בנמל, אבל לא ויתרה על 
דמי־הרציף, ולפיכך פעלה החברה כל השנים מתוך הפסד. 
בימי מלחמת־העולם 11 נסגרו נמלי יפו ותל-אביב מחשש 
לפגיעתם של צוללות ומוקשים. 

הטבלה הבאה מלמדת על מצב הנמלים של א״י והתנועה 
בהם שנתיים קודם הקמתה של מדינת-ישראל: 



973 


ארץ־ישראל 


974 



ההסת ׳שובר־ג 5 ים בנס 5 ־דויפה 






975 


התחבורה: הנמלים 


976 


התנועה בגמלים של א״י ומצבם ב 1946 


ת״א 

יפו 

היפה 



— 

_ 

3,233 

באלפי סונות רישום 

תבועת־ספינות 

77 

167 

763 

" משקל 

נפרקו מטענים 

29 

61 

361 

// // # 

הוטענו מטענים 



2,687 

# # 

נפרק נפט גלמי 
הוטענו מוצרי־ 

— 

— 

2,850 

0 " * 

נפט 

10.5 

23 

1,200 

דונאם 

שטח־המעגן 

2 

2 

9.4 (א) 

מטר 

עומק־המעגן 

360 

630 

400 (א) 


אורד־הרציפים 

7.4 

20 

31 

באלפי מ״ר 

שטח המחסנים 

11 

7 

40 

>/ // 

שטח הקרפיפים 

8 

7 

7 

מספר 

הדלים 

31 

כ 200 

30 

// 

דוברות וסירות 

\% 

\% 

1 % ־%* 

% מן הערך 

דמי־רציף 


(א) הרציף הראשי 


בחיפה התרכזה גם תנועת־הנוסעים מארצות־חוץ ואליהן, 
שעדיין היתד, אז ברובה בספינות ושהגיעה עד כ 19,000 נפש 
לשנה. לעומת זה היה ציודו המכאני של הנמל דל ומחסניו 
צרים מלקלוט את תנועת־המטעגים, שגדלה והלכה. הפריקה, 
ההטענה וההסעה בשטח־הנמל היו נעשות בעיקר בידיים 
(בעבודות אלו היו עסוקים כ 1,500 סבלים, רובם חורגים ורק 
כ 200 מהם יהודים), ולפיכך מרובה היתד, הצפיפות ברציפים, 
והשהיית-ספינות, עיכובים וגנבות היו מעשים שבכל יום. 
רוב הספינות הוכרחו לעגון על־יד שובר־הגלים הגדול ו 60% 
מכל מטעני־היבוא נפרקו באמצעות סירות ובהוצאות יתרות. 
ב 1946 המליצה ועדת־מומחים על הגדלת מספר ה&דלים, 
הטראקטורים והעגלות שבנמל ועל הרחבת שטח־ההחסנה 
שבו, אך שלטונות־המאנדאט שוב לא הספיקו להוציא המל¬ 
צות אלו לפועל. 

ג.ה נמלים במדינת-ישראל.עם יציאת הערבים 
מחיפה נעזב גם נמלה מרוב עובדיו, אך מוסדוח־הישוב 


גייסו במקומם מאות פועלים יהודיים ממפעלים שונים, 
והעבודה בנמל נמשכה ללא הפסקה. ב 30 ביוני 1948 יצאו 
הבריטים מן הארץ והנהלת־הנמל עברה לידי משרד־התחבורה 
של מדינת-ישראל. העבודה בנמל נמסרה לשלוש חברות 
קבלניות — "הסלר", ״עומסים״ ו״שחף״ —, שנתאגדו ב 1953 
לחברה אחת: "שירותי־נמל מאוחדים". אחר*מקופת־שפל 
קצרה נשתפך שוב לגמל זרם של נוסעים ומטענים, שממדיו 
עלו אף על אלה של השנים הקודמות (במארס 1949 הגיעה 
תנועת־הנוסעים בנמל-חיפה לשיא של 28,642 איש < במארס 
1952 הגיע היבוא לשיא של 126,512 טונות). אך חלק מן 
הציוד אבד ונשחת בימי מלחמת־העצמאות, פריון־ו־,עבודה 
היה מתחילה ירוד והמנהלים החדשים היו מחוסרי־ניסיון. 
מפני-כן היתד, פעולת־הנמל גם בשנים הראשונות לקיומה 
של מדינת־ישראל בסימן של צפיפות, עיכובים, עירבוביה 
והפסדים, עד שמעט-מעט באו הדברים על תיקונם: התנועה 
בנמל פחתה ובינתיים הוגדלו כוח־קיבולו ויעילותו. 

השיפורים העיקריים, שהוכנסו בנמל־חיפה משעה שעבר 
לידי מדינת־ישראל, הם אלה: הוכפל ארכו של הרציף 
הראשי(למטענים ולנוסעים), והמים שבקרבתו (לאורך של 
442 מ׳ מארכו הכללי, שהוא 979 מ׳) הועמקו עד 11 מ/ באופן 
שגם ספינות־נוסעים גדולות ביותר יכולות לעגון על-ידו. 
נבנו מחסנים חדשים, שהרחיבו את שטח־ההחסנה המקורה 
בהקף של כ 12,000 מ״ר. נרכש מספר מרובה של מדלים, 
מזלגות־הרמה, טראקטורים, קרוניות, משטחים, וציוד אחר. 
על-ידי כך נתאפשר מיכונן של כל פעולות ההובלה הפנימית, 
הפריקה וההטענה. הותקן מנגנון־ספיגה (מטיפוס "ו־דלר") 
לפריקת מטעני־תפזורת ונבנתה ממגורה משוכללת לתבואות 
בעלת קיבול של 20,000 טון(ע״י חברה פרטית בשם "דגוך, 
שקיבלה זיכיון). נבנתה חומת־בטון מסביב לנמל והוגברה 

השמירה למניעת הברחות וגנבות. הונהגה מניה אחידה 

: • 1 



הספינה .,מבה" בתור המברוק בנמל־חיפה 








11 


׳ 9 


978 



נמ 5 ־אי?ת 


של מטעני-יבוא למניעת חילוקי־דעות בין סוכני־הספעות 
ומקבלי־הסחורות. הותקן ממשה לתיקונן של ספינות קטנות 
(עד 500 טונות) ונרכש מבדוק צף גדול, שהוחכר לחברת 
"הימה". במו־כן הונהגו שיפורים מרובים באדמיניסטראציה 
הפנימית ובאירגון־העבודה. פריון־העבודה עלה (לעומת 
1952 ) כדי 20% ויותר. אחוז המטענים הנפרקים לסירות ירד 
עד 15% . השהיית־הספינות כמעט נעלמה, והנמל נחשב כיום 
מבחינת קצב־עבודתו, סדריו, נקיונו ובטיחותו אחד מן הטו¬ 
בים בים התיכון. כוח־קליטתו השנתי עולה כיום על 2 מיליוני 
טונות, באופן שהוא לבדו יכול לקלוט את כל תנועת היבוא 
והיצוא של המדינה בשעה זו. 

חברת "שרותי־נמל מאוחדים" מעסקת בנמל־חיפה כ 1,300 
עובדים קבועים, מלבד פועלים זמניים, שמספרם מגיע בעונות 
מסויימות עד 1,200 . האדמיניסטראציה של הנמל היא בידי 
"מינהלודנמל־חיפה", הכפופה למשרד-התחבורה, ולה כ 750 
פקידים, מחסנאים, שומרים, ועוד. מבחינה כספית הנמל הוא 
"מפעל סגור", שמעביר לאוצר רק את עדפיו. בשנת־הכספים 
1954/55 הגיעו הכנסותיו ל 9.3 מיליון ל״י (מזה 5.6 מיליון 
ל״י מדמי־רציף) והוצאותיו ל 5.06 מיליון ל״י. 

ממזרח לנמל־חיפה, בשפך־הקישון, נבנה ( 1951 — 1954 ) 

נמל נוסף, שהוחכר זמנית לחברת "גב־ים לקרקעות". אורך־ 
רציפיו 345 מ׳ ועומק־המים שבקרבתם 6.5 מ/ חלק ממנו 
נועד לשמש כנמל־דיג וחלק אחר — להחסנת־סחורות וכאיזור־ 
תעשיה. 

נמל־יפו הושבת מתחילה עם יציאתם של הערבים מן 
העיר בימי מלחמת־העצמאות, ונמסר להנהלת "אוצר מפעלי¬ 
ים", אד ב 1952 עבר לרשותו של משרד־התחבורה. ב 1954 


רכשה הממשלה גם את רוב המניות של "אוצר מפעלי-ים" 
(שלו היה נמל־ת״א שייך) כדי לאחד את שני הנמלים הדרו¬ 
מיים בהנהלה אחת. בינתיים נרכש ציוד חדש לצרכיהם של 
הנמלים הללו ונעשו בהם כמה שיפורים! אך התנועה בהם 
מועטת משחיתה בשנות ה 30 . בשנת הכספים 1954/55 
הגיעו ההכנסות של נמל־יפו לסך של 2.66 מיליון ל״י וההו¬ 
צאות לסך של 2.04 מיליון ל״י! הכנסותיה של חברת "אוצר 
מפעלי־ים״(ב 1954 ) הגיעו לסך של 2.96 מיליון ל״י והוצאו¬ 
תיה לסך של 2.11 מיליון ל״י. מספר העובדים הקבועים 
בנמל-יפו הוא כ 380 ובנמל-ת״א כ 560 . 

עם פיתוחה של אילת הוכשרו גם בה התנאים לפריקת 
מטענים והוחל בעריכת תכניות לבנייתו של נמל עמוק 
בתוכה. ביצועה של תכנית זו תלוי בין השאר בסיכויים 
לייצוא מחצבים בדרך זו. 

בנייתו של נמל נוסף בדרום־הארץ, כדי לחסוך בהוצאות 
ההובלה הפנימית של סחורות־היצוא (פירות־הדר, מחצבים, 
ועוד), הבאות ברובן מן הדרום והנגב, היא עדיין שאלה 
שנויה במחלוקת. מקום משוער לבנייתו של נמל זה הוא 
שפכו של נחל לכיש, צפונית לאשקלון. אך יתכן, שמטעמי 
חיסכון (בהשקעות) יסתפקו כאן במיתקן (מסילה תלויה) 
להטענתן של ספינות בלב־ים. 

הטבלה המובאת בעמ ׳ 979/80 משקפת את התפתחות 
התנועה בנמליה של מדיגת־ישראל בשנים האחרונות. 

עם התפתחותו של הדיג הימי נבנו מעגנים לכלי-שיט 
קטנים בקיסריה ובמבמורת שעל חוף הים התיכון, וכן בגינוסר 
ובעידגב שעל חופי ים־כינרת. גם נמל-עכו משמש עכשיו 
בעיקר לצרכי־דיג. 





979 


התחבורה: התעופה האזרחית 


980 


התנועה בנמלי-ישראל ב 1952 — 1954 


ספינות 

שעגנו 

נוסעים 


יצוא 



יבוא 


השנה 

(באלפים) 

(באלפי טונות) 

נפח• 

מספר 

הפליגו 

הגיעו 

ת״א 

יפו 

חיפה 

דלק 

ת״א 

יפו 

חיפה 


1,605 

290 

39 

25 

2 

21 

204 

1,112 

158 

100 

854 

1952 

2,011 

995 

28 

30 

7 

22 

342 

985 

192 

126 

911 

1953 

2,061 

1,111 

32 

41 

6 

61 

549 

1,063 

207 

136 

1,058 

1954 


* אלפי טונות רישום. 


מצב־הנמלים ב 1955 


ת״א 

יפו 

חיפה 

הציוד לסוגיו 

_ 

_ 

2 


מדלים צפים . . 

12 

5 

4 


מדלים קבועים . . 

11 

6 

26 


פדלים נעים . . 

12 

11 

94 


מרימי משאות . . 

13 

14 

61 


טראקטורים . . . 

64 

20 

850 

. 

קרוניות.... 

— 

3,000 

12,000 


משטחים(במ״ר). . 

— 

— 

12 


קונוויירים . . . 

11 

— 

2 


גוררות לספינות 

— 

8 

7 


גוררות לדוברות 

40 

33 

61 


דוברות . . . . 

11 ד׳ 

18 ד׳ 

44 ד׳ 


שטח־המחסנים . . 

18 ד 

23 ד׳ 

87 ד׳ 


שטח־הקרפיפים . . 





דמי־רציף: 

1*/2% 

1'/2% 

2% 


בעד יבוא. . . 

*/ 4 % 

>/ 4 % 

>/ 4 % 


בעד יצוא. . . 


ש. טולקובסקי, תולדות יפו, תרפ״טו הכלכלה הישובית 
בשנת תש״ו(הוצאת הוועד הלאומי), 1947 ; תקציבי־ד,פיתוח 
לשנות־ו,כספים 1953/54-1949/50 (י־־ם, 1954 )< ,״ ££1108 .)א 
; 1936 , 01051100 ? וזו ¥ 11011 15151 < 555 ז 1 ! 1 \ 15 ¥ 

051 ? 115 ' 7 ; 1916 , 11 ו< 01 ]) 15 ) 0 ^ 150 זו¥\ 015 <ו 0 ו?ע 5 ,מ 1 קקג 1 א 
3 ) £131 0£ £ז 0 ? £110 1 * 11511£ נ 1 נוק) 1933-1953 , 101111 ? / 0 

.(׳< 1£ ז £110 ט\ 1 

מ. אס. 

התעופה האזרחית. — התעופה האזרחית היא בישראל 
ענף־תחבורה צעיר אף מן הספנות. ענף זה מקיף שתי חברות: 
"ארקיע", שמבצעת טיסות בתוך הארץ, ו״אל־על", שמשרתת 
את נתיבי־האויר הבינלאומיים של ישראל. ל״ארקיע" אין 
חשיבות מיוחדת משום שתחום־פעולתה מצומצם למדי — לא 
בן "אל-על" (שנמצאת בבעלות ממשלתית של 51% ), שהת¬ 
חילה בפעולותיה ב 1950 ומאז התפתחה בקצב מהיר. 

התפתחות זו נבעה בעיקר משתי סיבות: ראשית, מחמת 
תנאי־המלחמה, שבהם נתונה ישראל עם המדינות השכנות, 
המקיפות אותה מכל צד (זולת המערב), מנותקת הארץ מן 
היבשה, שבה היא שוכנת, והגישה אליה אינה אפשרית אלא 
בדרבי המים והאויר בלבד. אך מלבד עובדה גאוגראפית- 
מדינית זו, שחייבה את פיתוחה של התעופה, גרמה לגידול 
המהיר של הקף פעולות "אל־על" גם התפתחותה הכללית 
של התעופה העולמית, שנעשתה אחר מלחמת־העולם וו 
אמצעי מקובל של העבדת נוסעים וסחורות בכל חלקי־העולם. 

לצרבי פעולתה משתמשת חברת "אל־על" בארבעה מטו¬ 
סים בעלי ארבעה מנועים (מטוס אחד, שהיה ברשותה, 
נורה והופל ביולי 1955 , בשעה שטם בשמי־בולגאריה) 
ובמספר מצומצם של מטוסים דו־מנועיים, שמשמשים בעיקר 
להובלת־מטענים. בעזרת ציוד זה, שהוא מיושן במידה מדובה, 
משרתת "אל-על" שלושה קווי־נוסעים עיקריים: לאה״ב, 
אירופה המערבית ואפריקה הדרומית, וקו־מטענים אחד — 
לאירופה המערבית. 


להלן מובאים כמה נתונים, שמסכמים את התפתחותן של 
פעולות-החברה: 


פעולות אויריות של "אל־על" 


1954 

1952 

1951 

1950 


910 

774 

658 

475 

מספרן של הטיסות הבודדות 
המרחק הכללי של הטיסות 

4,563 

3,656 

3,040 

1,771 

המספר הכללי של 

12,854 

10,167 

8,672 

5,975 

שעות־הטיסה .... 

31,785 

24,776 

21,237 

14,514 

המספר הכללי של הנוסעים . 

1,349 

1,116 

863 

327 

המטען (באלפי ק״ג) . . . 


בהשפעת התפתחות מהירה זו וגידול צרכי התחבורה 
האוירית של המדינה, הזמינה "אל־על" שלושה מטוסי- 
נוסעים מסוג חדיש, שיהא בכוחם — ע״י מידות קיבולם 
ומהירותם — להכפיל את בושר פעולתה של החברה. 

אב. ש. 

הדואר.— בתי־הדואר הראשונים בא״י הוקמו במחצה השניה 
של המאה ה 19 על־ידי המעצמות האירופיות: צרפת ( 1852 ), 
אוסטריה ( 1852 ?), רוסיה(?), גרמניה ( 1898 ) ואיטליה 
( 1908 ), שרשאיות היו להנהיג בתחומי־תורפיה שירותי־דואר 
משלהן, בהתאם לזכויותיהן לפי ה״קאפיטולאציות". במשך 
תקופה קצרה פעל גם בית־דואר מצרי ביפו( 1870/71 ). מ 1865 
ואילך, משהקימה תורכיה רשת-דואר עצמאית, גברה הת¬ 
נגדותה לקיומם של בתי-הדואר הזרים, ועם כניסתה של 
תורכיה למלחמה העולמית, אסרה על קיומם בתחומיה. 

בתי־הדואד הזרים היו קיימים בארץ בשלוש הערים הגדו¬ 
לות : יפו, ירושלים וחיפה. מושבות יהודיות כראשון-לציון, 
פתח־תקוה וחדרה היו קשורות בדואר האוסטרי ביפו ע״י 
סוכנים, שלפעמים השתמשו בבולים מיוחדים משלהם לכיסוי 
דמי-המשלוח מן המושבות ליפו וחזרה. גלויות ומכתבים, 
שעליהם הוטבעו החותמות של הסוכנים והודבקו בוליהם, 
נדירים כיום מאוד והם מבוקשים ע״י האספנים. 

יהודי א״י באותו זמן הירבו להשתמש בדואר, וכמה מן 
המעצמות — ביהוד אוסטריה, רוסיה ותורכיה — התחרו ז 1 
בז( על הלקוחות היהודיים. התחרות ז( נתבטאה במינוים 
של מנהלי-דואר יהודיים׳ ותורכיה אף הקימה בשכונת מאה- 
שערים סניף־דואר, שבחותמת-הדואר שהשתמשו בו היו 
טבועות מלים עבריות. 

לשם העברת הדואר היומי מירושלים ליפו שימשו 2 
מרכבות: אחת מהן שימשה אח הדואר האוסטרי (שטיפל 
בחלק־הארי של הדואר בארץ), והשניה — את שאר משרדי- 
הדואר הזרים. הדואר התורכי השתמש בעיקר ברכבת לשם 
העברת מכתבים — דבר, שהיה אסור לבתי־הדואר הזרים. 

מאוקטובר 1914 עד כיבושה של א״י על-ידי הבריטים 










98 



מראה כ??י של סדגה נסכח־הנדק ?מטוסים נ 5 וד 




















983 


חינוך ומחקר: תולדות החינוך העברי החדש 


984 


נתקיימו בארץ רק בתי־דואר עותמאניים בלבד. באותן השנים 
הגיעה רשת־הדואר העותמאנית בא״י לשיא התפתחותה: 
20 בתי־דואר (פרט לסוכנויות עירוניות) בשטח העברי של 
הארץ. 

מיד אחר הכיבוש הבריטי הוקמה רשת של דואר צבאי, 
ששימשה גם את האוכלוסיה האזרחית, וכשנמסרה הארץ 
למינהל אזרחי הועמדה רשת זו תחת מרותו. משרת המנהל 
הכללי של הדואר, ושאר המשרות הגבוהות בהנהלה, נמסרו 
לבריטים! המשרות הנמוכות יותר נמסרו במרוצת־הזמן 
ליהודים ולערבים. — בתקופודהמאנדאט התפתח שירות־ 
הדואר בארץ במידה ניכרת, ובסופה של תקופה זו נמצאו 
בשטח, שאחר־כך נכלל במדינת־ישראל, 102 בתי־דואר 
וסוכנויות־דואר. מספרם של מנויי־הטלפון באותו שטח היה 
במאי 1948 — 10,360 . 

התפתחותו של הדואר במדינת־ישראל היתד, מהירה 
עוד יותר. מ 1948 עד 1952 פעל הדואר במסגרת משרד- 
התחבורה. ב 1952 רוכזו ענייני־הדואר במשרד מיוחד — 
משרד־הדואר (דואר, טלגראף, טלפון וראדיו). כיום קיימים 
במדינת־ישראל 93 בתי־דואר, 119 סוכנויות־דואר ו 16 קווים 
של דואר נע׳ שמשרתים 374 ישובים נוספים. מספרם של 
מנויי־הטלפון הגיע במארס 1956 ל 35,253 . ב 1954 הוקם 
באנק־הדואר (מחלקת הסילוקים — ב 1954 ! מחלקת־החס־ 
כונות — ב 1955 ). — מחלקת הבולים והבולאות, הידועה 
בשם "השירות הבולאי", מרכזת את ענייני הוצאת הבולים 
החדשים ואת מכירתם של בולי-דואר בארץ ובחו״ל. 

בולים. בתי־הדואר הזרים השתמשו בדרך כלל בבולים 
של המדינה, שבשמה פעלו, או בבולים, שהודפסו בשביל 
כל בתי־הדואר במזרח התיכון (לוואנטה). הדואר התורכי 
שפעל בא״י, השתמש בבולי־הדואר שהיו נהוגים בקיסרות 
העותמאנית. בולי־דואר מיוחדים לא״י הופיעו לראשונה 
בתקופת־המאנדאט. הם הודפסו בחו״ל, ובדומה למטבעות 
ולשטרות־הכסף של ממשלת־המאנדאט הובאו הכתובות, 
שהיו עליהם, בשלוש הלשונות הרשמיות של א״י באותו 
זמן: אנגלית, ערבית ועברית. 

משבטלו השירותים של הדואר המאנדאטורי קודם יציא¬ 
תם של האנגלים מן הארץ, הוציאה מינהלת־העם של הישוב 
היהודי בולי־דואר ארעיים. בולים כאלה שימשו תוויות הקרן 
הקיימת לישראל, שעליהן הודפסה המלה "דואר". בולים 
ארעיים אלה היו במחזור מ 2 עד 14 במאי 1948 . 

עם תקומת־המדינה הוצאה סידרה של 9 בולים, שעליהם 
היתה הכתובת "דאר עברי", הואיל ובשעת הדפסתם (תחילת 
מאי) עדיין לא נקבע שמה של המדינה. עד סוף אוגוסט 
1956 הוצאו 163 בולים מסוגים אלה: בולים רגילים (כגון 
בולי־מטבע ובולי שבטי־ישראל), בולי דואר־אויר, בולי- 
זיכרון (ביניהם שתי הסדרות החוזרות בכל שנה: ליום* 
העצמאות ולשנה החדשה)', בולי־שירות ובולי'דמי־דואר. 

ו. הקטטר וש. לחמן, ״בולי ארץ ישראל״, חיפה 1946 ! קטלוג 

זימון לבולי ישראל, 1956 ! "הדואר׳/ הוצאת משרד הדואר, 

בעריכת ז. אלישיב! 1948 ,* 0111/1 )€!(( 0 ! 05 ? 

מ. חז. 

חינור ומחקר 

תולדות החינוך העברי החדש. — א. החינוך היהודי 
לפני תקופת "חיבת־ציוך. עד התקופה של "חיבת־ציוך 
היה החינוך היהודי בארץ־ישראל דומה בתכנו ובצורתו 


כאחת לחינוך היהודי ד,מסרתי, שהיה מקובל במאות ה 18 
וה 19 בשאר ארצות המזרח התיכון או בארצות אירופה 
המזרחית. מוסדות־החינוך היו ד,"כותב", ה״חדר", "תלמוד- 
התורה״ וה״ישיבה״ ולשון־ההוראה בהם היתד, — לפי העדה, 
שאותה שימש המוסד — "לאדינו" ("ספאניולית") או יידית 
או ערבית. 

באמצע המאה ד, 19 (ב 1856 ) נעשה הניסיון הראשון בארץ 
לייסד בעיר העתיקה בירושלים בית־ספר, ששיטת־הלימודים 
בו תהא קרובה לשיטות החדשות, שהיו נהוגות אז באירופה. 
מייסדו של בי״ס זה היה הד״ר ל. א. פרנקל, שבא לארץ 
מווינה, והאמצעים הכספיים להקמתו ולהחזקתו ניתנו ע״י 
היהודיה הווינאית עליזה ליפט־הרץ לזכר אביה שמעון למל 
(המשכו של בי״ס זה, "בית הספר להאציל לבית למל", 
קיים עד היום בירושלים כבי״ס ממלכתי לבנות). ביד,"ס ע״ש 
למל, שייסודו נתלווה באהדה זהירה של הספרדים ובהת¬ 
נגדות סוערת של האשכנזים, לא הצדיק כלל את התקוות, 
שמייסדו תלה בו, שכן בתקופת־קיומו הראשונה (שנמשכה 
33 שנה) לא היה בעיקרו אלא "כותב" ספרדי, שהיד, נתון 
בתנאים סאניטאריים טובים יותר. ב 1871 נעשה ניסיון שני 
בארץ לייסד בי״ס ברוח הזמן החדש. זה היה ביה״ם החקלאי 
"מקווה־ישראל", שנוסד מטעם חברת כל ישראל חברים ע״י 
קארל נטר, שהיה גם מנהלו הראשון של בי״ס זה. שנים 
מועטות' לאחר מכן יסדה "החברה האנגלית־היהודית" בלונ¬ 
דון בי״ס לבנות בירושלים (הקיים עד היום). המורים למק¬ 
צועות הכלליים בשני המוסדות האחרונים באו לראשון 
מצרפת ולשני מאנגליה! לשון־ההוראה היתד, הלשון של 
ארץ־המוצא של מורים אלה. 

ב. ת ק ו פ ת ־ ה י ם ו ד. ראשיתו של החינוך העברי החדש 
בארץ חלה זמן קצר אחר ייסודה של תנועת "חיבת-ציץ" 
(תרמ״א— 1882 ) ועם ההתיישבות החקלאית, שבאה בעקבו¬ 
תיה. הטפתו ופעולותיו של אליעזר בן־יהודד, לשם תחיית 
הלשון העברית בא״י, וביחוד תביעתו לעשות את העברית 
לשון־ההוראה במוסדות־החינוך של היהודים בארץ, שימשו 
גורם לייסודו של ביד,"ם העברי. בן־יהודה היה גם הראשון, 
שהורה עברית לפי השיטה הטבעית ("עברית בעברית"): 
בשנת תרמ״ג הורה עברית לפי שיטה זו בביה״ם לבנים 
"תורה ומלאכה" של חברת כל ישראל חברים, שנוסד באותה 
שנה בירושלים ע״י נסים בכר (ע״ע). 

בן־יהודה עסק בהוראה זו זמן קצר בלבד, אך נמצאו 
ממשיכים להוראת העברית לפי השיטה הטבעית: דוד ילין 
ויוסף מיוחם (ירושלים), מרדכי לובמן ודוד יודלביץ (ראשון 
לציון), יהודה גראזובסקי (עקרון), אליהו ספיר (פתח- 
תקוה), זאב יעבץ (זכרון־יעקב), ישראל בלקינד (יפו), 
יצחק אפשטין (צפת), ואחרים. ראשי המדברים בהוראת 
"עברית בעברית" היו גראזובסקי, ילין ואפשטין, שנתנו 
בחיבוריהם ביסוס עיוני ומעשי לשיטה זו. לפי עדותו של 
גראזובסקי (השלח, תרנ״ח), היו בארץ בתרנ״ז עשרים 
בת״ס, שבהם למדו עברית בעברית "כשפה חיה ומדוברת". 

שנים אחדות לאחר שהוחל בהוראת עברית בעברית 
נעשו נסיעות ללמד בעברית גם מקצועות כלליים: תחילה 
חשבון ואח״ב גם דבה״י, כתיבת-הארץ וידיעת-הטבע. הניסיון 
הראשון בכיוון זה נעשה בביה״ס העממי בראל״צ, ומשנת 
תרמ״ט ואילך נלמדו בו בעברית גם המקצועות הכלליים. 
משום כך נחשב בי״ס זה כבי״הס העברי הראשון בארץ 
(ובעולם כולו). בראל״צ נוסד בתרנ״ח גם גדהילדים העברי. 



985 


ארץ־ישראל 


986 



אסיפודהייסוד ׳על "אנודת הטורים העברים" בזברה־יעקב, אלול תרם״נ 


הראשון, ואסתר שפירא, חניכת ביד,"ס בראל״צ, היתד, הגננת 
העברית הראשונה. 

בתנאים קשים ביותר צמח ונתפתח ביה״ס העברי בארץ. 

חוץ מקומץ המורים העבריים שלו, מועטים היו ידידיו. 
הציבור הרחב התייחס אליו בשוויון־נפש או באי־אמון׳ וב¬ 
חלקו — גם באיבה גלויה (הקיצונים שבאדוקים בירושלים 
אף הבריזו עליו חרם). הפקידות במושבות־ד,בארון, שהיתר, 
חדורה ברובה רוח של התבוללות צרפתית, התייחסה אל 
ביה״ס העברי באדישות, ולפעמים התנגדה להחלפת הצר¬ 
פתית בעברית בלשון־ר,הוראה במקצועות הכלליים. נוסף 
על בך היו קשיים, שהיו כרוכים בתפקיד עצמו. העברית 
עדיין לא הותאמה אז לצרכי ההוראה בבית־ספר וחסרה 
היתד, הרבה מן המלים והמונחים היסודיים ביותר; לא היו 
לא ספרי-לימוד, לא ספרי־עזר ולא ספרי־קריאה בעברית 
לתלמידים. ומשום כך קשה היתד, ההתחרות של הלשונות 
הזרות (מתחילה הצרפתית ואחר-בך הגרמנית) בעברית 
כלשונות־הוראה של המקצועות הכלליים. 

קשיים חיצונים ופנימיים אלה האטו את קצב התבצדותה 
של העברית בלשון־ההוראה בבתה״ם, ורק בתרס״ח — כעש¬ 
רים שנה לאחר שהעברית הונהגה בראל״צ בלשון־ההוראה 
בכל המקצועות — נסתיים תהליך השלטתה של העברית 
בבתיה,"ם שבמושבות, והלשון העברית נעשתה לשון־ההוראה 
היחידה בבל בתה״ס של הישוב היהודי הכפרי. 

בערים נמשך תהליך זה זמן מרובה יותר, הואיל ובמה 
גורמים חיזקו והאריכו בהן את השפעתן של הלשונות הזרות 
בחינוך היהודי. יפו — המרכז העירוני הגדול ביותר לקלי¬ 
טתם של עולים חדשים — נעשתה החלוץ של החינוך העברי 
השלם בערים. בתרמ״ט ( 1890 ) כבר נוסד ביפו בי״ס עברי 
על-ידי ישראל בלקינד (ע״ע), שנתקיים שלוש שנים ונסגר 
מחוסר-אמצעים. בהשתדלותם של עסקני-המקום נפתחו ביפו 


בתרנ״ג—ע״י ועד "חובבי ציוך וחברת כל ישראל חברים-־ 
שני בת״ם, לבנים ולבנות, שהעברית נעשתה בהם בהדרגה 
לשון־ההוראה הראשית והצרפתית נלמדה בהם בעיקר כלשון 
זרה. ייסודם של שני בת״ס אלה עורר תקוות מרובות בחוגי 
"חובבי-ציון" ביחס לעתידו של החינוך העברי בארץ, אך 
במרוצת־הזמן התנדפו תקוות אלו מחמת ההבדלים בהש¬ 
קפות הלאומיות־ד,חינוכיות בין חובבי־ציון וחברת כי״ח, 
ובתרס״ג הוחלט לחלק את הבעלות על שני בתר,"ם הנזכרים 
באופן שביה״ס לבנים עבר לרשותה של חברת כי״ח, ואילו 
ביה״ס לבנות נמסר לוועד "חובבי-ציוף. מנחם אוסישקין, 
שהיה אז ראשו של ועד זה, הקדיש תשומת־לב מרובה 
לביד,"ס ובמשך שנים מועטות ריכז בו חבר של מורים מעד 
לים, מטיבי המורים בארץ ובגולה: מרדכי אזרחי(קריצ׳בס- 
קי), ישי אדלר, פסח אורבוך, ד״ר ניסן טורוב, יחיאל יחיאלי, 
יוסף עזריהו, שרה עזריהו, אליעזר פפר ואחרים. ביחוד 
עלתה הרמה החינוכית של ביה״ם עם מינויו של ד״ר טורוב 
כמנהלו. בבי״ס זה נתמזגה האחידות של לשון־הלימודים, 
שהיתר, עברית׳ עם יכולת פדאגוגית מרובה, ולאחר שנים 
אחדות נעשה מוסד זה בי״ס לדוגמה לכל בתה״ס העבריים 
בארץ מצד תכנית-לימודיו, דרכי־הוראתו וסדריו. לרמה 
פדאגוגית גבוהה הגיע באותו פרק-זמן גם ביה״ס של ראש- 
פינה, שנתעלה — בהנהלתם של שני מורים מעולים, מתחי¬ 
לה בז( של יצחק אפשטין ואח״ב של שמחה חיים וילקזמיץו— 
לדרגת בי״ס עברי כפרי למופת. 

עם התרבותם של בתר,"ס העבריים והעבריים־למחצה 
בארץ הורגש הצורך ביצירתו של מוסד מרכזי לטיפול בעניי¬ 
נים המשותפים של בתה״ם הללו, שנמצאו ברשויות מרובות: 
ועד חו״צ, יק״א, חברת "עזרה", רשויות מקומיות. מאחר 
שאי-אפשר היה ליצור מוסד מרכזי כזה מטעם הרשויות 
הללו (מחמת ההבדלים המרובים בהשקפותיהן בשאלות 


987 


חינוך ומחקר: תולדות החינוך העברי החדש 


988 


לאומיות וחינוכיות), נשארה אך דרך אחת ליצירת מוסד 
מרכזי לחינוך העברי: על־ידי איחודם של המורים העברים 
בארץ. ואיחוד זה הושג ע״י מנחם אוסישקין. 

בקיץ תרס״ג בא אוסישקין לארץ בראש משלחת מטעם 
חו״צ לשם אירגונו של הישוב. ובין השאר שם לו למטרה 
לאחד את כל המורים העברים בארץ בהסתדרות אחת. 
המורים נענו ברצון לקריאתו של אוסישקין, וביום ה׳ באלול 
תרס״ג — לאחר שנסגרה האסיפה של צירי־הישוב בזכרון־ 
יעקב — נפתחה בו במקום אסיפת־המורים, שהשתתפו בה 
כ 60 מורים מכל חלקי־הארץ. התוצאה העיקרית של אסיפת־ 
מורים זו היתה: ייסודה של "אגודת המורים העברים בא״י" 
(שנקראה אח״כ: הסתדרות־המורים) ובחירת ועד מרכזי — 
"מרכז המורים", שמאז עד התפרצותה של המלחמה (תרס״ג- 
תרע״ד) היה המוסד העליון של החינוך העברי בארץ. 

בפעולתו נתקל מרכז־המורים בקשיים הרבה׳ כי מכל 
רשויות־החינוך בארץ קיבל את מרותו הפדאגוגית רק ועד 
חו״צ. אך מעט־מעט, עם כושר־הפעולה שגילה ועם התרח¬ 
בות עבודתו׳ הלכה וגדלה השפעתו גם על בתיה״ם של 
רשויות אחרות. הפעולה החשובה ביותר, שביצע בפרק־ 
הזמן הנזכר, היתה פירסום ה״הצעה לתכנית הלימודים של 
בתה״ס העממיים בא״י" (בשנת תרס״ו). זו היתה התכנית 
השלמה הראשונה לבית־ספר יסודי בן 8 שנות־לימוד, שהו¬ 
צעה בארץ. התכנית עובדה ע״י אזרחי׳ יחיאלי ועזריהו, 
ואע״פ שלא אושרה באופן רשמי ע״י שום מוסד, נתקבלה 
בפועל ע״י ציבור־המורים והשפיעה השפעה מרובה על הת¬ 
פתחותו של ביה״ס בארץ. 

המרכז עיבד גם את "תכנית הבחינות למורים בא״י" 
(תר״ע) וקבע בשמו ועד־בוחנים. מאחר שלא היה אז בארץ 
בית־מדרש למורים, היה זה תיקון הכרחי וחשוב, באופן שמאז 
ואילך לא כל מי שרצה ליטול את השם מורה היה בא ונוטלו. 
תיקון זה הגדיל את השפעתו ואת סמכותו של מרכז־המודים 
וסייע בהגברת איחודם של בתה״ס מבחינה פדאגוגית. 

בין שאר הפעולות של המרכז ראויות לציון מיוחד: 
סידור שיעורי־קיץ להשתלמות של מורים, חידוש "ועד- 
הלשון", הוצאת הירחון "חנוך" למורים והירחון "מולדת" 
לנוער וייסודה של ״קהלת״ — הוצאת־ספרים, שטיפלה 
ביחוד בהוצאת ספרי־לימיוד וספרי־עזר מקוריים, שהיו ספו¬ 
גים תוכן עברי וארצישראלי. 

שלוש שנים אחר אסיפת־היסוד הנזכרת בז״י אירע מאו¬ 
רע חשוב בחינוך העברי בארץ: בתרס״ו נוסדה ע״י הד״ר 
יהודה מטמון־כהן הגימנסיה העברית ביפו (אח״כ בת״א). 
ראשיתה של הגימנסיה היה מצער׳ ומרובים היו הקשיים 
של מוריה בקביעת תכנית־הלימודים שלה, ביחוד מפני שלא 
נמצאו באותו זמן שום ספרי־לימוד וספרי־עזר, שהיו מות¬ 
אמים לבי״ס עברי תיכון. אך המוסד הצעיר התגבר על 
קשיים אלה וכיוצא בהם. בשנים הראשונות לקיומה של 
הגימנאסיה נצטרפו אל הד״ר מטמון־כהן מורים בעלי שאר- 
רוח ומרץ: ד״ר חיים בוגראשוב, ד״ר אברהם ברוך, ד״ד 
חיים הררי, ד״ד יוסף לוריא, ד״ד בן־ציון מוסינזון ואחרים— 
והתפתחותו של המוסד היתד, מהירה. כשהוציאה הגימנאסיה 
את מחזורה הראשון (בתרע״ג) כבר מנתה כ 500 תלמיד, 
שמחציתם היו בני חו״ל. 

שלוש שנים אחר ייסודה של הגימנאסיה ביפו, יסד ד״ד 
מטמון־כהן גימנסיה גם בירושלים, שעברה אח״כ להנהלתו של 
שלמה שילד. כך הונח בארץ היסוד לחינוך העברי התיכון. 


ג. נצחון העברית ב״מלחמת־השפות". בתרס״א 
( 1901 ) נוסדה בברלין "חברה העזרה ליהודי־גרמניה", שמט¬ 
רתה היתד, לסייע לחינוך היהודי במזרח־אירופה ובארצות- 
הבאלקאן. זמן קצר לאחר שנוסדה צירפה חברה ז 1 גם את 
א״י לתחום־עבודתה החינוכית ופיתחה בה פעולה חינוכית 
מרובת־הקף: תמכה בגני־ילדים ובבתי־ספר יסודיים קיימים, 
ואף יסדה גנים ובת״ס חדשים. פעולתה העיקרית היתה 
מרוכזת בירושלים, שבה פתחה החברה (בתרס״ד) גם בית- 
מדרש למורים (הראשון בישוב היהודי) ואח״כ יסדה גם 
בי״ס תיכון למסחר ובי״ס להכשרת־גננות. אחר 10 שנות- 
פעולה היו ברשותה של ״עזרה״ 30 בתי־ספר וגני־ילדים 
בכל חלקי־הארץ (בכלל זה: בסוריה), שמנו כ 3,000 תלמי¬ 
דים וב 100 מורים. הרמה הפדאגוגית של מוסדותיה היתד, 
גבוהה למדי, ואף ללימודים העבריים ולטיפוח הדיבור העברי 
הוקדשה בהם תשומת־לב מרובה. אעפ״ב לקתה "עזרה" 
בהעדר של שלמות חינוכית מחמת שאיפתה לייחד בבתי- 
הספר שלה מקום חשוב ללימוד הלשון הגרמנית. שאיפה זו 
עוררה בקרב מורי־״עזרה" התנגדות, שגברה משנה לשנה 
והביאה לסוף — לרגל ייסודו של הטכניון בחיפה — לידי 
מלחמה גלויה ב״עזרה" ובמוסדותיה. מלחמה זו נתפרסמה 
בשם "מלחמת העברית"(או "מלחמת־השפות"). 

את הרעיון להקים טכניון — בי״ס גבוה למדעים הטכ¬ 
ניים — בארץ ובי״ס תיכון ראלי על־ידו הגתה "עזרה". 
מאחר שלא היו ברשותה אמצעים כספיים מספיקים לתכלית 
זו, נסתייעה בתמיכותיהם של נדבנים שונים ברוסיה ובאמ¬ 
ריקה. אף הקהק״ל השתתפה במפעל ע״י מתן מגרש במורד- 
הכרמל להקמת הבניינים בשביל המוסדות הנזכרים. בתחילת 
תרע״ד נסתיימה בנייתם של בניינים אלה ונעשו הסידורים 
לפתיחתם של הטכניון ובית־הספר הראלי אחר הפסח של 
אותה שנה. בינתיים נתכנס הקוראטוריון(של שני המוסדות) 
והחליט, שמדעי־הטבע והטכניקה יהיו נלמדים בטכניון 
בגרמנית. ההחלטה עוררה סערת־רוחות בארץ. קמה תנועת- 
עם, שכמותה לא היתד, עד אותו זמן בישוב להקף, לליכוד 
ולהתלהבות. התנועה, שנוהלה ע״י מרכז־המורים בראשותו 
של ד״ר יוסף לוריא, הרחיבה את חזית המלחמה וכיוונה 
אותה לא רק נגד החלטתו הנזכרת של הקוראטוריץ, אלא 
נגד כל מוסדות־ד,חינוך של "עזרה" בארץ. 

נערכו אסיפות רבות־עם בכל ערי הארץ ומושבותיה, 
שבהן נתבעו מנהלי המוסדות החדשים להשליט את הלשון 
העברית בביה״ס הראלי ובטכניון. החלטות ברוח ז( נתקבלו 
ע״י כל ההסתדרויות והמוסדות הציבוריים של הישוב וע״י 
כל ועדי הערים והמושבות. מרכז־המורים הכריז איסור על 
כניסת תלמידים לביה״ס הראלי והטכניון ועל קבלת משרות 
בהם ע״י מורים ופקידים. נבחרה "ועדה לחיזוק החנוך העברי 
בא״י", שמטרותיה היו: לסייע למרכדהמורים בפעולותיו 
ולאסוף תרומות לשם פתיחתם של בת״ס עבריים (במקום 
אלה של "עזרה"). תלמידי בתה״ס של "עזרה", שבהם לא 
היתה העברית לשון־ההוראה היחידה, תבעו להשליט את 
העברית בכל מקצועות־ההוראה (הראשונים, שהשמיעו תבי¬ 
עות אלו, היו תלמידי ביה״ס למורים בירושלים וביה״ס 
למסחר שעל-ידו). משנדחתה דרישתם של התלמידים, שבתו 
מלימודיהם. 

בינתיים בא לארץ ד״ד פאול נתן, סגךהנשיא של "עזרה", 
במטרה לשים קץ למלחמה באמצעים קיצונים. כשבא 
לארץ הוצגה לפניו מטעם מורי־״עזרה" בירושלים הדרישה 



989 


ארץ־ישראל 


990 


להכיר בעברית כבלשון־ד,הוראה היחידה בכל בתה״ס של 
החברה בארץ. כשנדחתה דרישה זר, התפטר חלק גדול ממורי 
"עזרה" בירושלים, ודוד ילין בראשם, מן השירות בחברה. 
מרכז־המ 1 רים הכריז על פתיחתם של בת״ס חדשים, ובכסליו 
תרע״ד נפתחו בירושלים בי״מ למורים ושני בת״ס יסודיים, 
לבנים ולבנות, ואח״ב גם בי״ס לגננות. מוסדו׳ת אלה קלטו 
חלק גדול מתלמידי "עזרה" וממוריהם. בזה תמה "מלחמת 
העברית", שנסתיימה בנצחונה הגמור של הלשון העברית. 
מוסדותיה של "עזרה" נתקיימו עוד קיום עלוב שנים מועטות 
עד סוף מלחמודהעולם 1 . 

בחורף תרע״ד נתכנס שוב הקוראטוריון של הטכניון 
בחיפה לישיבה, ובהשפעת המאורעות, שאירעו בינתים בא״י, 
קיבל החלטות חדשות, שכללו ויתורים גדולים לתביעות 
הלאומיות של הציבור העברי בארץ. אך ויתורים אלה לא 
היה בהם כדי להניח את דעתו של ציבור זה. ערך ממשי 
לא היה להחלטותיו של הקוראטוריון בכל אופן, כי מחמת 
עיכובים שונים נדחתה פתיחתו של הטכניון, והוא נפתח רק 
אחר מלחמת־העולם 1 בתנאים אחרים וכמוסד עברי לפי 
לשון־הוראתו. 

ד. ייסודה של מערכת־החינוך. לניצחון ב״מלחמת־ 
השפות", שהושג בכוחה של תנועת־עם, היתה משמעות 
לאומית־תרבותית רבודערך: העברית חוכרה כלשון־ 
ההוראה היחידה של החינוך היהודי בארץ ועם זה גם כלשו¬ 
נו הלאומית של הישוב. ניצחון זה הביא לידי ייסודה של 
מערכת בתי־ספר עבריים, מאוחדים תחת הנהלה אחת: 
"ועד־החינוך", שהיה מורכב מב״כ המשרד הא״י של ההס¬ 
תדרות הציונית, ועד חו״צ ומרכז־המורים. בסוף מלחמת־ 
העולם 1 כללה מערכת זו 27 מוסדות־חינוך מסוגים שונים 
(מהם 22 בערים), שתקציבם סופק ע״י ההסתדרות הציונית. 
עובדה זו של החזקת בת״ם ע״י ההסתדרות הציונית העול¬ 
מית היתד, אף היא תוצאה של "מלחמת־השפות", ומאותו 
זמן ואילך התחילה זיקתה הישירה של ההסתדרות הציונית 
לחינוך העברי בארץ. בשנת תרע״ט, מיד אחר מלחמת- 
העולם 1 , נוסדה "מחלקת־החינוך" כאחת מן המחלקות של 
״ועד־הצירים״ (אח״כ של ה״הנהלה הציונית״, ומתרפ״ט — 
של ה״סוכנות היהודית"). כמנהלה של מחלקה זו נתמנה 
הד״ר י. לוריא וזמן־מה אח״כ צורפו אליו כחברי־המחלקה 
שני מפקחים: האחד על בתה״ס הכלליים והשני על בתה״ס 
הדתיים (בתה״ס של "מזרחי"). עם צירופם של שני אלה 
למחלקת־החינוך נתגבשה מחלקה זו כמוסד מיוחד לניהול 
ענייני החינוך העברי, בעוד ש״ועד־החינוך" נעשה מוסד 
מייעץ בשאלות פדאגוגיות־ציבוריות. 

עם סיום המלחמה והתגברות העליה לא״י התחיל גידול 
מהיר של מערכודהחינוך, ובתרע״ט, שנת ייסודה, כבר מנתה 
97 מוסדות, שבהם למדו יותר מ 10 אלפים תלמידים. התרח¬ 
בותה של מערכת־החינוך נעשתה בשתי דרכים: בדרך של 
גידול טבעי, כלומר ע״י הרחבתם של המוסדות הקיימים 
ופתיחתם של מוסדות חדשים, ובדרך של סיפוח, כלומד, 
ע״י הצטרפותם של מוסדות-חינוך עבריים, שנוסדו ע״י 
הסתדרויות ואירגונים שונים (או ע״י אנשים פרטיים) למע¬ 
רכת זו׳. שתי פעולות־סיפוח ממין זה ראויות לציון מיוחד: 
בתרפ״א הצטרפו למעה״ח כל בתה״ם שבמושבות־פיק״א 
ובתרפ״ג — בתי־הספר ("בתי־החינוך") מייסודה של 
הסתדרות־העובדים. 

ה. מערכת־החינוך ברשותו של הוועד הלאומי. 


לאחר שמערכת־החינוך נמצאה 14 שנה ברשותה של ההנהלה 
הציונית ואחר־כך של הסוכנות היהודית, הועברה ב 1933 
לרשותו של הוועד הלאומי לכנסת־ישראל על־פי החלטת 
״אסיפת־הנבחרים״ של כנסת־ישראל והקונגרס הציוני ה 18 , 
שנתכנס בפראג. טעמיה העיקריים של החלטה זו היו שנים: 
עקרוני ומעשי. מבחינה עקרונית נראה היה, שהוועד הלאומי, 
כבא־כוחו של הישוב, היה חייב לטפל בחינוכם של בני 
הישוב (ולא הסוכנות, שייצגה את היהדות העולמית )! מבחי¬ 
נה מעשית נראה היה הישוב — מחמת גידול כוחו המספרי, 
הציבורי והכלכלי — מוכשר לשאת בעול העיקרי של הוצ¬ 
אות החינוך והנהלתו. 

גידול כוחו הכלכלי של הישוב השתקף יפה בעליית חלקו 
בהוצאות־החינוך. בשנת תרע״ט, שנת ייסודה של מערכת־ 
החינוך, היה תקציבה השנתי של מערכת זו 74 אלף לא״י! 
88.7% ממנו סופקו ע״י ההנהלה הציונית ורק 11.3% ע״י 
הישוב; ואילו בתרצ״ג, שנת־ההעברה, נשתנה חלקם של 
הגורמים בהחזקת מערכת-החינוך במידה מרובה ביותר: מתוך 
התקציב של 177 אלף לא״י סיפק הישוב 63.7% , ואילו חלקה 
של הסוכנות בו ירד ל 20.9% בלבד. גידול חלקו של הישוב 
בהחזקת-החינוך נמשך והלך, ובשנת תש״ז ( 1947 ) הגיע 
ל 79.4% מתוך התקציב של 2,150,000 לא״י, בעוד שהשתת־ 
פותה של הסוכנות בתקציב זה הגיעה רק ל 9.3% . 

בתקופת בעלות( של הוועד הלאומי נתרחב הקפה של 
מערכת־החינוך בקצב ובמידה, שלא ידעה כמותם קודם לכן. 
התרחבות ז 1 נבעה בעיקר מהתגברותו של זרם העליה לארץ 
(העליה החמישית), שביחד עם הגידול הטבעי העלה את 
מספרה של הא 1 כל(םיה היהודית בארץ מ 185 אלף (לערך) 
בתרצ״ג ליותר מ 600 אלף בתש״ז. בהתאם לכך הוגברה 
גם הפעולה החינוכית בישוב ע״י מוסדותיו המרכזיים והמ¬ 
קומיים. מתרצ״ג עד תש״ז(ועד בכלל) עלה מספר המוסדות 
של מערכת־החינוך מ 272 ל 760 (תוספת של 180% ), מספר 
משרות־המורים מ 811 ל 3,588 (תוספת של 342% ) ומספר־ 
התלמידים מ 23,911 ל 93,199 (תוספת של 290% ). 

ו. מערכת־החינוך וממשלת־המאנדאט. הדיר 
נים בין המוסדות הלאומיים ובין ממשלת א״י בקשר לחינוך 
סובבו על שני צירים עיקריים: על מכסת השתתפותה הכס¬ 
פית של ממשלת־המאנדאט בתקציבו של החינוך העברי ועל 
האוטונומיה של מעה״ח. 

בשתי השנים הראשונות אחר כיבוש הארץ ע״י האנגלים 
(תרע״ט—תר״פ) לא השתתפה הממשלה כל עיקר בתקציבו 
של החינוך העברי, וגם לא התערבה בענייניו. בתרפ״א הק¬ 
ציבה הממשלה בפעם הראשונה סכום לא גדול (יותר מאלפיים 
לא״י) לחינוך העברי׳ ומאז ואילך נעשתה השתתפותה בתק¬ 
ציבה השנתי של מערכת־החינוך קבע, ואף גדלה והלכה 
מפרק לפרק. בחמש השנים הראשונות למתן ההקצבות 
(תרפ״א—תרפ״ו) הסתפקה הממשלה בזכותה לבקר בבתה״ס 
העבריים ולהשגיח על מצבם הסאניטארי. אך בתרפ״ז קבעה 
תנאים מיוחדים למתן־ההקצבה: מינויה של ועדת־תקציב 
בהשתתפותם של ב״כ הממשלה, והשתתפות של שניים מבאי- 
כוחה בוועד-החינוך. עם זה הודיעה הממשלה, שהיא "משארת 
לעצמה את הזכות להחסיר מתמיכתה בשיעור יחסי מכל 
הוצאה בתקציב למטרות־החינוך, שלא נתאשרה ע״י הממ¬ 
שלה". 

תנאים אלה נשארו קיימים עד סוף תקופודהמאנדאט: 
התקציב של מערכת־החינוך היה טעון אישור של הממשלה; 



991 


הינץ* ומחקר: הולדות החינדף העברי החדש 


992 


בא־כוחה של זו האחרונה היה משתתף בישיבות של "הוועד 
המנהל" (שעיקר תפקידו היה קביעת-התקציב) וכן בוועד- 
החינוך. תנאי השתתפותה של הממשלה בתקציבו של החינוך 
העברי שימשו בידיה אמצעי־לחץ חזק כלפי מעה״ח, שבכוחו 
השפיעה על דרכי הטיפול בשאלות-חינוכיות שונות, עקרו¬ 
ניות ומעשיות, וצימצמה במידה מרובה את האוטונומיה של 
החינוך העברי. 

משנת תרצ״ג ( 1933 ) ואילך קבעה ממשלת־המאנדאט 
את מכסת־ההקצבה שלה לחינוך היהודי על יסוד מספריהם 
של הילדים היהודיים בגיל 5 — 15 בתוך המספר הכללי של 
הילדים בגיל זה באוכלוסיה של הארץ. כתוצאה מחישוב זה 
הקצתה הממשלה לחינוך היהודי פחות מ 20% מהוצאותיה 
הכלליות על החינוך. הסדר הזה היה מבוסס על התעלמות 
מן הצרכים הממשיים של החינוך העברי וממספריהם של 
ילדי העדות השונות, שהיו מבקרים בפועל בבתי־הספר 
(לדוגמה: גם ילדי־הבדוים נכללו במספר הילדים בגיל 
הנזכר, אע״פ שהיה קיים בארץ רק בי״ס אחד לילדי־הבדוים, 
ומספר תלמידיו לא היה מרובה). מאמציו המרובים של 
הוועד הלאומי לשנות הסדר זה בהסדר נוח יותר לחינוך 
העברי לא הצליחו. כמרכן נסתיימו בכשלון השתדלויותיו 
לשנות סעיפים אחדים בפקודת־החינוך הממשלתית של 1933 
מתוך כוונה להגדיר ולהטעים את סמכויותיה האוטונומיות 
של מערכת־החינוך העברי — סמכויות, שבפקודה הנזכרת 
לא הוגדרו כלל. 

ז. שיטת־״הזרמים" בחינוך. אחד מקווי־היסוד 
של החינוך העברי בתקופת 1919 — 1953 נקבע ע״י קיומם 
של "זרמים" אוטונומיים בחינוך, שנבדלו זה מזה "מבחינת 
הרעיונות המיוחדים אשר בהם חדורים דרכי החנוך ותכניות 
הלימודים" (מתוך חוקת החינוך של "כנסת ישראל"). קיומם 
של זרמים כאלה הובלט ואושר לראשונה בוועידה הציונית, 
שנתכנסה ב 1920 בלונדון, ואח״ב גם בקונגרסים הציוניים. 
חוקת־החינוך של "כנסת־ישראל", שעובדה עם העברתו של 
החינוך מרשותה של הסוכנות היהודית לרשותו של הוועד 
הלאומי (בתרצ״ג), כוללת סעיפים מרובים, שבאו להגדיר 
את זכויותיהם האוטונומיות של הזרמים הללו. 

עם ייסודה של מערכת־החינוך היו בה רק שני זרמים: 
"כללי" ודתי(או "מזרחי"). בתי־ספר דתיים עבריים נתקיימו 
עוד קודם מלחמת־העולם 1 , וכשנוסדה בתרע״ט מערכת־ 
החינוך נספחו אליה בתי־ספר אלה כחטיבה מיוחדת. בשנים 
הראשונות אחר מלחמת־העולם 1 נוסדו "בתי־חינוך׳ של 
"זרם־העובדים", ואף הם הצטרפו אל מערכת־החינוך כגוש 
אוטונומי, מתחילה (בתדפ״ג) להלכה בלבד ואח״כ (בתרצ״ט) 
גם למעשה. זמן קצר אחר תקומתה של מדינת־ישראל, בימי 
שלטונה של "מועצת־העם" וע״פ החלטתה (בתש״ט), נכנסו 
למערכת־החינוך, כזרם אוטונומי רביעי, גם בתיה״ס של 
"אגודודישראל". 

הרעיונות המיוחדים, שעליהם מבוססים הזרמים הנזכרים, 
קשורים בהשקפותיהם הלאומיות, הדתיות והחבדותיות השו¬ 
נות של חלקי־הציבור, שאותם הם מייצגים. באחד מן המס¬ 
מכים של "הועד המפקח על בתה״ס הכלליים" הוגדרה מהותו 
של הזרם הכללי כלהלן: "מצד תכנו ותכניתו חייב ביה״ס 
לעמוד מעל למפלגות ולמעמדות, מעל להשקפותיהם ושאי¬ 
פותיהם המיוחדות ולהיות מושתת על העניינים הרוחניים, 
המשותפים לכל חלקי-האומה... ביה״ס חייב להיות בית 
היוצר לאחדות־האומה... אין בתי־הספד הכלליים מהווים 


זרם׳ ושם זה, במשמעותו הארץ־ישראלית המיוחדת, אינו 
הולם כל עיקר את מהותם המקובצת הפנימית. בתוך בתה״ס 
הכלליים זורמים זרמים פדאגוגיים שונים ורווחות דעות חי¬ 
נוכיות שונות". 

הוועד המפקח על בתה״ס של "המזרחי" כתב באחת 
מהודעותיו הרשמיות: "החינוך ה״מזרחי" ממזג את החינוך 
הדתי המסרתי של עם־ישראל עם החינוך המודרני, המקובל 
בארצות המתקדמות של אירופה ואמריקה, באופן שמצד אחד 
יקלטו הילדים את כל ערכי הדת היהודית כבסיס לכל 
השקפת־עולמם ויגשימו בחייהם את המצוות המעשיות, ומצד 
שני ירכשו את כל הידיעות ואת ההכשרות הנדרשות מכל 
אזרח החי בחברה מודרנית... כל המורים המלמדים איזה 
מקצוע שהוא בביה״ס של "המזרחי" צריכים להיות דתיים 
בהשקפותיהם ובהתנהגותם". 

"הנחות־היסוד" של "זרם העובדים" ("המרכז לחנוך") 
סוכמו ע״י הוועד המפקח שלו באופן זה: "תעודתו העיקרית 
של זרם העובדים בחינוך היא: עיצוב אישיות יהודית חלד 
צית עצמאית, חדורה חזון ציוני־סוציאליסטי... לקשר את 
הילד קשר של קיים לעמנו ולערכי הנצח המוסריים והתר¬ 
בותיים של היהדות, להעמיק בו את ההכרה באחדות הגורל 
של עמנו בארץ ובתפוצות... להקנות לילד את הערכים של 
תנועת העבודה בארץ ושותפות גורלו עמה; לעורר בו את 
להט השאיפה לכונן בה משטר חברתי חדש וצודק ללא 
ניצול וללא מעמדות" 

בתי־הספר הקשורים בזרם של "אגודת־ישראל" (שהוא 
קטן הרבה מכל אחד משלושת הזרמים הנזכרים) נועדו ליתן 
לחניכים חינוך יהודי דתי קיצוני ברוחם של העקרונות, 
שבהם דוגלת אגו״י. 

ההבדלים בהשקפות־היסוד של הזרמים, שכל אחד מהם 
זכה לעצמאות חינוכית ומינהלית, נתבטאו בין השאר 
בתכניוודהלימודים, בהווי של חיי ביה״ס ובמידה מרובה גם 
בדרכי החינוך וההוראה. ההבדלים בתכנית-הלימודים מצאו 
את ביטוים גם במידת־הזמן, שהוקצתה בכל זרם ללימודי- 
היהדות ולמקצועות הכלליים. בתה״ם הכלליים הקדישו בכי¬ 
תות הבינוניות והגבוהות כ 40% מזמן־השיעורים ללימודי- 
היהדות וכ 60% למקצועות הכלליים. בבתה״ס של "המזרחי" 
היתה חלוקת־הזמן בין שני סוגי־הלימודים הללו שונה ביסו¬ 
דה מזו שנתקבלה בבתה״ם הכלליים: 60% מן הזמן הוקדשו 
ללימודי־היהדות ו 40% — ללימודים הכלליים. בבתה״ס 
היסודיים של ה״עובדים״ למדו התלמידים כ 30% מן הזמן 
לימודים עבריים וב 70% — מקצועות כלליים. בבתה״ס של 
"אגודת־ישראל" הוקדש למקצועות הכלליים זמן מצומצם 
ביותר. 

נוסף על כך התבטאה האוטונומיה של הזרמים בהקמתם 
של מוסדות־חינוך נבדלים בכל דרגות־החינוך, לרבות גני- 
ילדים, בתי־מדרש להכשרת מורים וגננות ובתי־ספר מק¬ 
צועיים; בפיקוח נבדל על מוסדותיה,חינוך; בקיומם של 
ועדים מפקחים מיוחדים; בקביעת נציגים מיוחדים בשלושת 
המוסדות, שניהלו את מערכת־החינוך עם תקומת־המדינה 
(הוועד המנהל, ועד החינוך ומחלקת־החינור), וכן בוועדות 
שונות: בעצמאותו של כל זרם במינויי מורים ובפיטוריהם, 
בבחירת ספרי־הלימוד וכד , . 

משטר־הזרמים בחינוך היה מלווה תופעות נפסדות מבחי¬ 
נה חינוכית וציבורית כאחת. הוא פורר את המאמץ הפדאגוגי 
של מערכת־החינוך והביא לידי התחרות קשה בין הזרמים 



993 


ארץ־ישראל 


994 



על הרחבת השפעתם ותחום־פעולתם. עם תקומת־המדינה 
והעליה המוגברת, שבאה בעקבותיה, החריף המאבק בין 
הזרמים ביותר מתוך השתדלותם להשתלט על ילדיהם של 
העולים החדשים, ומתוך כך נתעוררה דעת־הציבור על הצורך 
לבטל את משטר־הזרמים במערכת־החינוך. 

ח. מערכת־ ה חינוך במדינת־ישראל. בא׳ 
באלול תש״ח ( 1948 ) החליטה ממשלת־ישראל לקבל עליה 
את האחריות לתקציב־החינוך ומינתה ועדת־שרים לשם 
טיפול בבעיות, שהיו כרוכות בהעברתה של מערכת־החינוך 
מרשותו של הוועד הלאומי לרשותה של המדינה. עם גמר 
פעולת־ההעברה נתכונן "משרד החינוך והתרבות" כאחד 
ממשרדי־הממשלה. ז. שזר נתמנה כשר החינוך והתרבות, 
ובאדר תש״ט הושבע כשר ונכנס לתפקידו. כחצי שנה לאחר 
מכן אישרה הכנסת את חוק־החיגוך הראשון שלה ("חוק 
לימוד חובה, תש״ט״). לפי חוק זה, ״חינוך יסודי פירושו — 
לימוד הניתן בתשע שנות לימוד והמיועד בדרך כלל לילדים 
מ 5 עד 13 ועד בכלל, מהן שנת לימוד אחת של גן־ילדים 
ושמונה שנות לימוד בכתות מא׳ עד ח׳ ועד בכלל״ (§ 1 של 
החוק). החוק מטיל "לימוד חובה במוסד־חינוך מוכר על כל 
הילדים בגילים הנ״ל במשך 9 שנים. לימוד־חובה חל גם 
על כל נער בגיל 14 — 17 , אשר טרם השלים את החינוך 
היסודי" (§ 2 ). 

חקיקת־החוק היתר. מעשה רב ביותר: בתנאים, שנת¬ 
קיימו בישראל אחר המלחמה, ובזמן של עליית־המונים גוברת 
והולכת היתה הטלתה של חובת־לימוד על 9 גילים בבת 
אחת — באופן שזמן־ביצועה הוגבל ע״י החוק ב 3 שנים 
בלבד — פעולה, שלא היתה כדוגמתה בשום אומה ולשון 
בתחום של הנהגת לימוד־חובה. הגשמת החוק היתד, כרוכה 
בתקלות מרובות מחמת קשיים כספיים, העדר מספר מספיק 
של בניינים ומחסור חמור במורים וגננות. אך המדינה הצעירה 
התגברה מעט־מעט על הקשיים הללו, ומתוך מאמצים מרו¬ 
בים הגשימה את החוק, באופן שהחינוך היסודי הקיף את 
כל ילדי־המדינה ללא הבדל דת׳ גזע ומין. 

ט. ״חוק חינוך ממלכתי, תשי״ג— 1953 ״. אחר 
הבחירות לכנסת השניה (בקיץ תשי״ב) והקמתה של ממשלה 
חדשה נוצרו התנאים המתאימים לביטולה של שיטת־הזרמים 


בחינוך. עם הצטרפותן של מפלגת הציונים הכלליים והמפ¬ 
לגה הפרוגרסיווית לקואליציה הממשלתית הוצגה על־ידיהן 
התביעה, שהזרמים יבוטלו, ובחירתו של הפרוס׳ בן־ציון 
דינור — ממתנגדיה הנמרצים של שיטת־הזרמים — כשר 
החינוך והתרבות סייעה' הרבה להתקבלותה של תביעה זו. 
"קווי־היסוד" של הממשלה, שאושרו ע״י הכנסת, כללו סעיף, 
שחייב את הקמתה של ועדה ממשלתית לעריכת תכניות 
להנהגתו של "חינוך ממלכתי בכל בתה״ם היסודיים". הוועדה 
הכינה הצעת "חוק חינוך ממלכתי", שאושרה על-ידי הכנסת 
ביום א׳ באלול תשי״ג ( 12.8.53 ). בתוקף חוק זה בטלה 
חלוקת גני-הילדים ובתיה״ס היסודיים לפי הזרמים, ומראשית 
שנת־הלימודים תשי״ד ואילך קיימים במערכת־החינוך שני 
סוגי מוסדות של חינוך יסודי: גני־ילדים ובת״ס יסודיים. 
ממלכתיים וממלכתיים־דתיים. 

החוק מגדיר את מהותם של שני סוגי מוסדות־החינוך 
הללו כלהלן: 

״חינוך ממלכתי פירושו — חינוך הניתן ע״י המדינה ע״פ 
תכנית הלימודים ללא זיקה לגוף מפלגתי, עדתי או ארגון 
אחר מחוץ לממשלה, ובפיקוחו של השר או של מי שהוסמך 
לכך על ידיו". 

״חינוך ממלכתי דתי״ פירושו — חינוך ממלכתי, אלא 
שמוסדותיו הם דתיים לפי אורח חייהם, תכנית לימודיהם, 
מוריהם ומפקחיהם" (§ 1 של החוק). 

מטרת החינוך העברי בארץ הוגדרה ע״י החוק כלהלן: 
"מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי 
במדינה על ערכי תרבות ישראל והשגי המדע, על אהבת 
המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל, על אימון בעבודה 
חקלאית ובמלאכה, על הכשרה חלוצית, ועל שאיפה לחברה 
הבנויה על חירות׳ שורון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת 
הבריות״ (§ 2 ). 

י. ניהול החינוך. עם אישור החוק בדבר חינוך 
ממלכתי(בתשי״ג) הועברו הסמכויות המינהליות והפדאגוגיות 
ביחס לאירגון גני־הילדים ובתה״ם היסודיים, שהיו ברשותם 
של הזרמים השונים, לידיו של משרד החינוך והתרבות. 
אחר העבדה זו חולקו פעולות־הניהול בין "המשרד הראשי" 
״והלשכות המחוזיות״ (שמספרן 6 , כמספר המחוזות האדמי־ 




995 


חינוך ומחקר: גן־הילדים 


996 


ניסטראטיוויים של המדינה). בידי המשרד הראשי רוכזו 
בעיקר תפקידים של תיכנון, פיקוח וחקר, ואילו על הלשכות 
המחוזיות, המנוהלות ע״י מפקחים מחוזיים, הוטלו תפקידי- 
ביצוע. 

המשרד הראשי כולל את לשכת־השר ואת ההנהלה הרא¬ 
שית׳ לשכות־פיקוח, מחלקות מיוחדות לחינוך יסודי, לתיב־ 
נון, להכשרת מורים והשתלמותם׳ להכשרה גופנית, להנחלת 
הלשון ולהשכלה, את אגף־העתיקות, ועוד כמה מחלקות, 
מדורות ולשכות. 

על-יד המנהל הכללי פועלים בתחום המינהל והייעוץ 
המשפטי סגני־המנהל והיועץ המשפטי של משרד־החינוך, 
ובתחום הפיקוח הפדאגוגי — חברי הפיקוח המרכזי ועל־ידם 
"המפקחים המרכזים למקצועות". חוץ מענייני הפיקוח 
הפדאגוגי ואגף־העתיקות, מחולקות כל שאר היחידות האר¬ 
גוניות שבתחום פעולותיו של המשרד הראשי (בכללן 
מחלקודהכספים והמדור לאפסנאות ומשק) בין חמשת הסג¬ 
נים של המנהל הכללי, שאחד מהם הוא "משנה למנהל". 

הפיקוח המרכזי — המורכב משלושה חברים: ראש־ 
המפקחים, סגנו ומנהל אגף החינוך הדתי — מטפל בשאלות 
החינוכיות המרכזיות של החינוך היסודי ובאלו שכרוכות 
בהכשרת מורים והשתלמותם, כגון ביצוע תכנית־הלימודים, 
עיבוד הצעות לסדרים הפנימיים במוסדות, אישור ספרי- 
לימוד וספרי-עזר, ויסות כוחות־ההוראה וכד/ המפקחים 
המרכזים למקצועות מטפלים בענייני ההוראה של מקצועות 
או שטחי־פעולה מסויימים, שהם ממונים על ניהולם מבחינה 
פדאגוגית: בדהילדים, החינוך המיוחד והוראת המלאכה, 
החקלאות, המקצועות האמנותיים (מוסיקה וציור), התעמ¬ 
לות ולשונות זרות. 

מתפקידם של מפקחי־המחוזות הוא להציע לבתי-הספר 
היסודיים הנמצאים במחוזותיהם תקן (מספר שעות הלימוד 
והניהול) ומצבה (רשימת שמות המורים זשעות־הוראתם) 
והם גם אחראים למוסדות של החינוך היסודי, המוחזקים ע״י 
משרד־החינוך במקומות, שאין בהם רשות־חינוך מקומית 
(בישובי-עולים חדשים). 

הפיקוח הבלתי־אמצעי והשיטתי על עבודת החינוך וההו¬ 
ראה במוסדות־החינוך׳ וכן הדרכת המורים והגננות, נעשים 
על-ידי חבר של מפקחים ומדריכים. "תקנות חינוך ממלכתי" 
מבחינות בחבר זה שלושה סוגים של מפקחים: "מפקחים־ 
מבקרים", "מפקחים־מדריכים" ומפקחים או מדריכים אחרים. 
מפקודמבקר חייב לשים לב למצבו של המוסד הנמצא 
בפיקוחו מכל הצדדים, שיש בהם עניין למשרד־החינוך 
(האירגון, רמת-הלימודים, השגי־התלמידים, הציוד, ועוד). 
תפקידי המפקח־המדריך והמדריך הם להדריך מורים וגננות 
בפעולתם החינוכית ע״י מתן עצות בענייני חינוך והוראה, 
שיעורים לדוגמה וכיו״ב. מספר המפקחים מכל הסוגים גדל 
והולך עם גידולה של מערכת־החינוך. 

על-יד משרד־החינוך פועלים שני ועדים, שיש להם 
סמכות של גופים יועצים: "ועד החינוך" (מספר חבריו 
בתשט״ו היה 59 ), שבו נמלך השר בשאלות החינוך הכללי 
"בטרם ישתמש בסמכות מן הסמכויות המסורות לו" (חוק 
חינוך ממלכתי תשי״ג, § 14 ), ו״המועצה לחינוך ממלכתי- 
דתי״ (מספר חבריה: 14 ), שבה נמלך השר בשאלות "הנו¬ 
געות לחינוך ממלכתי־דתי". חבריהם של הוועדים הללו 


מתמנים ע״י השד באישורה של הממשלה לתקופה של 
ארבע שנים. 

ספר היובל של הסתדרות המורים, הוצ׳ הסת׳ המורים תרפ״ט; 
נסים בכר, זכרונות, הדאר, ניו־יורק, תרצ״א! אחד העם, על 
פרשת דרכים, בתה״ס ביפו ושאלת הפועלים(כרך א׳), בתה״ם 
ביפו (ב , ), הגמנסיה העברית ביפו (ד׳), סך הכל (ז")! "ספר 
הזכרון לאספת המורים בא״י", פרוטוקול כתוב בידי ד. 
יודלביץ (ב״כתבים לתולדות הבת ציון וישוב א״י", כרך ג׳)ו 
י. עזריהו׳ החגוך העברי באדץ־ישראל, כתבים, כדך ג׳, 
תשי״ד> א. דיגר, ההנוך העברי בארץ־ישראל, 2 כרכים, 
ת״ש! ספר החנוך והתרבות, הוצאת משרד החנוך והתרבות, 
תשי״א. 

א. אר. 

גן־הילדים. — 1 . ת ו ל ד ו ת י ו. גן־הילדים העברי הראשון 
בארץ־ישראל הוקם בשנת תרנ״ח בראשון־לציון. לאחר 20 
שנה לערך, בתרע״ט — שנת ייסודה של מערכת־החינוך 
בארץ — כבר נמצאו בא״י 32 גני-ילדים, שבהם ביקרו 2,525 
ילדים (מתוך המספר הכללי של 97 מוסדות־חינוך ו 10,172 
תלמידים). משהוקמה מערכת־החינוך הנזכרת, היו גני- 
הילדים נתונים לפיקוחה, ואף הוחזקו או נתמכו על-ידיה 
מבחינה תקציבית. בשנת תרצ״א הפקיעה מערכת-החינוך — 
מחמת מחסור בכספים — את גני-הילדים ממסגרת תקציבה, 
אך הוסיפה לדאוג להם מבחינה פדאגוגית וסיפקה להם 
פיקוח והדרכה. עול החזקתם של גני־הילדים מבחינה כספית 
היה מוטל מאז על הרשויות המקומיות, אירגוני־נשים וועדים 
ציבוריים שונים. 

לאחר סיומה של תקופת־המאנדאט — בשנת־הלימודים 
תש״ט ( 1948/9 ) — פיקחה מערכת־החינוך על 426 גני-ילדים, 
שהכילו 606 כיתות ו 25,494 חניכים. באותו זמן היה מצבם 
של גני־הילדים שבמושבות הקטנות ובכפרים, בקיבוצים, 
בקבוצות ובסושבי־עובדים מבוסם למדי, באופן שאפשר היה 
להם לקלוט את כל הילדים בגיל הגן, שהיו בישובים הללו. 
שונה מזה לרעה היה מצבם של גני-הילדים בערים ובמושבות 
הגדולות, כיוון שתקציבי העיריות והמועצות המקומיות היו 
טעונים אישור של השלטון המאנדאטורי, שסירב לאשר 
הוצאות על גני־ילדים. מכל העיריות קיימה רק תל-אביב 
כ 62 כיתות גן ל 2,200 ילד מתוך 6,000 הילדים בגיל 4 — 6 
שנים, שהיו באותה שנה בעיר. 

מיעוט מספרם של גנה״י הציבוריים בערים ובמושבות 
הגדולות הגדיל את הביקוש לגנ״י פרטיים, וכך נוצרה רשת 
של גנ״י פרטיים, רובם בערים ובשכונות העירוניות ומיעוטם 
במושבות הגדולות. בעלותם וניהולם של מוסדות אלה הם 
בידיהן של גננות פרטיות, שהן מאורגנות בהתאחדות 
הארצית של הגננות שעל־יד הסתדרות המורים. רובם של 
גנים פרטיים אלה עדיין אינם נתונים לפיקוח ציבורי. 

חוק לימוד־חובה׳ שנתקבל בכנסת ביום י״ח באלול תש״ט 
( 12.9.49 ), נכנס לתקפו לגבי גן־הילדים — אך לשנודחינוך 
אחת (לגיל 5 — 6 שנים) בלבד — בתשי״א. בהשפעתו של 
חוק זה, וכן בהשפעתה של העליה הגדולה, זכו גנה״י מאותה 
שנה ואילך לגידול ולהתפשטות מרובים. בשנת־הלימודים 
תשט״ו הקיפה רשת־הגנים לילדי-ישראל שבפיקוחו של 
משרד החינוך והתרבות 1,364 מוסדות, שכללו 1,754 כיתות- 
גן ו 54,543 ילדים — מלבד 1,578 ילדים בגיל חינוך-חובה, 
שביקרו בגנים של המיעוטים. המספר הכללי של הילדים, 
המבקרים בגנים הרשמיים. הציבוריים והפרטיים, מגיע 
ל 65,000 בערך. משנת־הלימודים תשט״ו ואילך נחשבות 
הגננות שבגני־הילדים הרשמיים לבני 5 — 6 שנים כעובדות 



997 


ארץ־ישראל 


998 


של משרד החינוך והתרבות (בעוד שקודם לכן נחשבו כעוב־ 
דות של הרשויות המקומיות). 

בכפרים, במושבות, בקיבוצים ובקבוצות מוסיפות הרשו¬ 
יות המקומיות והאחוריות לשאת בעול ההוצאות של גנה״י 
לילדים בגיל 3 — 5 שנים. בישובי-עולים כולל גן־הילדים 
הרשמי לבני 5 — 6 גם ילדים מגילים צעירים יותר. בפרוורי- 
הערים ובמעבדות מוחזקים הגנים לילדים שלמטה מגיל 
החוק לחינוך-חובד, ע״י אירגוני-נשים. 

מלבד גני־ילדים רגילים, ששעות־העבודה בהם הן מ 8 
לפנה״צ עד 1 אחה״צ, קיימים גם גני־מעון, שבהם מבלים 
הילדים את רוב שעות היום (מ 8 לפנה״צ עד 4.30 אחה״צ), 
מקבלים 3 ארוחות וישנים את שנת־הצהריים. מוסדות כאלה 
קיימים במספר מצומצם בתל-אביב, שבה הם נמצאים בבע¬ 
לותה של העיריה, וכן בערים אחרות ובפרוורים, שבהם הם 
נמצאים בבעלותם של אירגוני־נשים(אירגון אימהות עובדות 
וויצ״ו). לגני-מעו׳ן אלה, יש, מלבד תפקידים חינוכיים, גם 
תפקיד סוציאלי: הם משחררים אימהות עו׳בדות מן הטיפול 
בילדיהן במשך יום־העבודה, וכן הם משמשים במשך מספר 
שעות ביום תחליף של בית תקין לילדים מדלת־העם. 

2 . שיטות־החינוך. הגנים הראשונים, שהוקמו בארץ, 

היו גנים פרבליים. הגננות, שעיצבו את דמותם, היו חניכות 
של הסמינאריון הפרבלי בגרמניה (בית פסטאלוצי־פרבל 
בברלין), שהחזיקו באדיקות מרובה בשיטתו. במרוצת־הזמן 
חדרו לארץ, ע״י גננות שיצאו לחו״ל להשתלמות וכן ע״י 
גננות עולות, שיטות־חינוך חדשות, בתוכן השיטות של 
מונטסורי, דקרולי ואחרים. רישומי שיטתה של מונטסורי 
ניכרים למדי בגני-הילדים בארץ. ביחוד נתקבלו בהם אח¬ 
דים מעקרונותיה, כגון הטעמת הפיתוח האינדיווידואלי של 
הילד, הספקת אפשרויות של התעסקות אינדיווידואלית 
והפחתת מידת ההתעסקות הקולקטיווית, הפיכת הגן לבית־ 
ילדים אסתטי והנהגת התעסקויות ביתיות וטבעיות בתוכו. 

החקירות בתהליכי גידולו והתפתחותו של הילד, שנערכו 
בעשרות־השנים האחרונות, הביאו תמורות ושינויים נוספים 
בשיטות־החינוך של גנה״י גם בא״י. את מקומם של מכשירי- 
משחק קטנים וסמליים, שהיו נהוגים בגן בעבר, תפסו מכ¬ 
שירים גדולים וממשיים; העבודות המכאניות והמלאכותיות 
הוחלפו בפעילות טבעית ויצירתית; ה״נושא', שהיה שולם 
בגה״י של פרבל, שוב אינו ממלא בגן תפקיד מרכזי, ובמ¬ 
קומו באו הצרכים היום־יומיים של הילד והמאורעות וההת¬ 
רחשויות בסביבתו הקרובה, שיש לו עניין בהם. 

מבחינה חינוכית גן־הילדים בישראל הוא כיום מוסד 
מתקדם. אין הוא מוסד, שתכליתו העיקרית היא הקניית- 
ידיעות, אלא תכניתו מכוונת לסייע בפיתוחו הגופני של 
הילד; לאפשר לו מגע חברותי; לעצב את בטחונו ויציבותו 
האמוציונאלית; לפתח את שכלו; להדריכו לפעילות עצמית 
בחיי יום־יום ולהבעה עצמית ומקורית; בקיצור — לפתח את 
אישיותו מכמה צדדים. אך מלבד תפקידים חינוכיים כלליים 
אלה, ממלא גה״י בארץ גם תפקידים מיוחדים, שהם חשובים 
למיזוג־הגלויות: סיגול הלשון העברית והקניית מושגים 
לאומיים ואזרחיים ראשוניים לילדיהם של הרבה מן העולים 
החדשים. 

המחנכות בגנה״י במדינת־ישראל הן ברובן בוגרות של 
בתי־המדרש לגננות המקומיים(תקופת־הלימודים: שנתיים), 
שבהם מתקבלות תלמידות, שסיימו 7 מחלקות של בית־ספר 
תיכון. עם כניסתן של הגננות לעבודה בגני־הילדים ניתנות 


להן אפשרויות של השתלמות במקצוען על-ידי ימי-עיון, 
כינוסים פדאגוגיים, ימי הדגמה של העבודה המעשית, שיעורי 
השתלמות בתקופת חופשת־הקיץ והדרכה אינדיווידואלית 
בעבודה על־ידי כוחות ההדרכה והפיקוח של משרד החינוך 
והתרבות. 

ח. פינסוד־סוקניק, התפתחות גן־הילדים העברי בארץ, ספר־ 
היובל של הסתדרות המורים בא״י, תרפ״ט, עט׳ 158 — 166 ; 

י. ד,לפרץ, שעורים בתורת חינוך התינוקות, תש״ד; ש. 
פאיאנס־גליק, גן־הילדים, קובץ החינוך היסודי בישראל, 
בהוצ ׳ משרד החינוך והתרבות, תשי״ג; ר. רובץ, גן־הילדים 
העברי מראשיתו ועד ימינו, אשיות ו—ז (תשט״ו); אשיות 
ד, ה, ו—ז (תשי״א—תשט״ו). 

ש. פ.־ג. 

בית־הספר היסודי. — א. הכיוון החינוכי. שתי 
מגמות עיקריות נתגלו בדרכי פעולתו של ביה״ס היסודי 
בארץ משנת ייסוד( ( 1885 ) עד היום ( 1956 ). מטרתה של 
המגמה האחת היתד. להשתיתו על ערכיה של תרבות־ישראל, 
על ערכים יהודיים־לאומיים וארצישראליים, ואילו של השניה 
היתד. להכניס בו מ״יפיפותו של יפת", מן הטוב של ביה״ס 
המתוקן אצל אומות־העולם המתקדמות. המגמה הראשונה 
הביאה לידי כך, שביה״ם היסודי נעשה אחד מן הגורמים 
הראשונים במעלה לתחיית הלשון העברית כלשון־הדיבור 
ולהפצתה של התרבות העברית בשדרות הרחבות של הישוב. 
המגמה השניה הביאה לידי כך, שהמחשבה והמעשה הפדא- 
גוגיים של המורה בביה״ס היסודי בארץ הושפעו במידה 
מרובה מן המחשבה והמעשה הפדאגוגיים בארצות אחרות. 
כמעט כל התנועות החינוכיות והכיוונים בדרכי־ההוראה 
העיקריים, שנעשו רווחים באירופה ובאמריקה, הטביעו את 
חותמם — ברב או במעט — על עבודת המורה בביה״ם 
היסודי בארץ. קודם מלחמת־העולם 1 באה ההשראה הפדא- 
גוגית בעיקר מאירופה המרכזית; בין שתי מלחמות־העולם 
נתלוותה להשראה זו השפעה מסויימת מרוסיה ויותר מכן — 
מאה״ב; אחר מלחמת־העולם ו! גברה והלכה ההשפעה 
האמריקנית. השפעות אלו הן שקבעו במידה מרובה את 
דרכי־החינוך של ביה״ס היסודי בארץ והרבה מנושאי- 
הלימוד שלו, סדריו וצורות-אירגונו. 

פעולתן המשותפת של שתי המגמות הנזכרות הביאה 
לידי ביטול המחיצה, שהיתה קיימת בישראל במשך דורות, 
בין הלימודים היהודיים והכלליים, וההשכלה שנתן ביה״ם 
היסודי לחניכיו קיבלה אופי של חטיבה אורגאנית שלמה. 
וכן סייעו בידו המגמות הנזכרות לחנך דורות של נוער 
מחוסר קרעים נפשיים וחדור רוח של קוממיות אנושית, 
מצד אחד, ואהבה לעם, לקנייניו הרוחנים ולמולדתו העתיקה- 
החדשה, מצד שני. 

ב. המבנה והה ק ף, בית הספר היסודי היא בן 8 
שנות־לימוד והוא מכוון לגילים 6 — 14 . לכיתה הראשונה 
מתקבלים תלמידים, שמלאו או תמלאנה להם שש שנים עד 
לר״ח טבת של אותה שנה. תלמידים אלה הם בדרך כלל 
מגומרי גן־הילדים. 

חלוקת מוסדות החינוך היסודי בתשט״ו 


לפי סוגיהם (באחוזים) 


יא מוגדר 

מוכר 

שאינו רשמי 

ממלכתי 

דתי 

ממלכתי 


1.6 

9.6 

18.6 

70.2 

גני־ילדים 

— 

7.4 

24 

68.6 

בתי־ספר 


יש מחנכים, שמטעמים חינוכיים הם תובעים לצרף את 
כיתה א , של ביה״ם היסודי לכיתה העליונה של גן-הילדים 




999 


חינוך ומחקר: כית־הספר היסודי 


1000 


ולעשות את שתי הכיתות הללו חטיבה חינוכית אחת, דוגמת 
מה שנהוג בכמה מארצות־המערב. אף בארץ נהוג צירוף זה 
בקיבוצים וגם במקומות מועטים מחוץ להם. חוק לימוד־ 
חובה, החל על ילדים מגיל 5 ואילך, משמש טעם נוסף לאיחוד 
הכיתה העליונה של הגן עם הכיתה הראשונה של ביה״ס. 
אך הרוב המכריע של ההורים והמורים (לרבות הגננות) 
מתנגד לשינוי זה במבנה של מערכת־החינוך. 

כשם ששאלת המבנה של השלב הראשון של מערכת־ 
החינוך שנויה במחלוקת, כך חלוקות הדעות ביחס לשלביה 
האחרונים. ע״פ המגמה הכללית, שנסתמנה בחינוך ב 30 
השנים האחרונות, מתקבלים גומרי בתה״ס היסודיים לכיתה 
החמישית של בתה״ס התיכונים, שברובם הם בני 4 שנות־ 
לימוד. אך יש מציעים להגדיל את תקופת־הלימוד בביה״ם 
התיכון בשתי שנים, ובהתאם לכך להפחית את מספר שנות־ 
הלימוד בביה״ס היסודי (על כך עי׳ בפרטות להלן, ביה״ס 
התיכון). 

ביה״ס היסודי הוא עמוד־השדרה של מערכת־החינוך הן 
מפאת חשיבותו הכללית כבית־אולפן יסודי לילדי־העם והן 
מפני שמתחנכים בו בני 8 גילים, שעל כולם חלה חובת־ 
לימוד, לעומת 3 — 2 גילים, שמתחנכים בגן־הילדים (שרק 
על בני אחד מהם הוטלה חובה ז 1 ), ו 4 גילים בביה״ס 
התיכון, שאין עליהם חובת־לימוד כלל. זוהי אחת מן הסיבות 
לדבר, שמספר־תלמידיו של ביה״ס היסודי עולה הרבה על 
מספר התלמידים שבכל שאר מוסדות־החינוך ביחד. כך, 
למשל, למדו בתשט״ו בבתה״ם היסודיים 232,205 תלמידים 
לעומת 69,082 תלמידים, שביקרו באותה שנה בכל שאר 
מוסדות־החינוך ביחד (גני־הילדים, בתה״ם התיכונים, החק¬ 
לאיים והמקצועיים) — כלומר, הראשונים היו מרובים מן 
האחרונים כמעט פי 3 1 / 2 . 


תלמידים וכיתות בבתה״ס היסודיים 
בתשט״ו 


כיתות 

תלמידים 


178 ׳! 

39,602 

א׳ 

1,274 

42,978 

ב׳ 

1,134 

38.442 

ג , 

962 

31,713 

ד׳ 

823 

26,478 

ה׳ 

711 

21,780 

ר 

578 

17,007 

ד 

471 

13,243 

ח׳ 

7,131 

232.205 

סד,"כ 1 


1 כולל 962 תלמידים, שלא צוינה כיתתם. 


מספר התלמידים של בתה״ס היסודיים בתשט״ו היה גדול 
ב 7 אלפים לערך ממספר הילדים והנערים, שהיו חייבים 
בלימוד־חובה. הפרש תמוה זה בין שני המספרים, שלכאורה 
צריכים היו להיות זהים׳ מסתבר ע״י שתי עובדות: לכיתות 
א׳ נתקבל מספר של תלמידים, שהיו למטה מגיל 6 < והעיקר: 
בכיתות הגבוהות של ביה״ס היסודי למדו הרבה תלמידים, 
שגילם היה למעלה מגיל חובת־לימוד. האחרונים היו ברובם 
הגדול מבני העולים החדשים. 

ג. האירגון הכללי. — 1 . בת״ס מעורבים 
ונפרדים. ברוב הגדול של בתה״ס היסודיים לומדים 
בנים ובנות ביחד (בת״ס אלה נקראים "מעורבים") ז בחינוך 
הממלכתי מצויים רק 5 בתי־ספד מיוחדים לכל אחד משני 
המינים (בתי־ספר אלה קרויים ״נפרדים״): 4 בירושלים 


( 3 בת״ם לבנות ובי״ס אחד לבנים) ואחד בת״א (בי״ס 
לבנות). בחינוך הממלכתי־הדתי בתה״ם הם בדרך כלל 
נפרדים, ורק בישובים הקטנים הם בהכרח — מחמת מיעוט 
התלמידים — מעורבים. — בכיתות ז׳—ח׳ של בתי־הספר 
המעורבים רשאים המורים להפריד בין הבנים והבנות 
בהוראת ההתעמלות (באישור משרד החינוך והתרבות). 

2 . מכסת־השיעורים. לגבי מכסה זו מבחינות 

ההוראות של משרד החינוך והתרבות בין "כיתה שלמה", 
שמונה 30 תלמידים ויותר, ובין "כיתה חסרה", שמספר תל¬ 
מידיה הוא פחות מ 30 . 

מכסת־השיעורים בכיתה שלמה היא: 

בכיתות א׳—ב׳ 24 

בכיתות ג/ ד׳, ה׳ 28 

בכיתות ו׳, ז/ ח׳ 29 

נוסף על כך ניתנות לכיתות שונות (בין ד׳ לח׳) שעות 
מיוחדות להוראת החקלאות, התלמוד, הלשון הערבית (ע״פ 
הצעת ביה״ס ולאחר אישור משרד החינוך והתרבות) ולסי¬ 
דור מקהלה. משעלה מספר התלמידים באחת מכיתות ה׳— 
ח׳ ל 31 , מחלקים את הכיתה לשתי קבוצות בשיעורים 
לחקלאות ולמלאכה, וכל קבוצה מקבלת את מספר־השיעורים 
המלא הניתן למקצוע. בכיתות חסרות מפחיתים ממספר־ 
השיעורים הניתן בכיתות שלמות לפי סולם קבוע, או מצר¬ 
פים שתי כיתות חסרות, שהן סמוכות בדרגה, בלימוד מק¬ 
צועות מסויימים. — כל אחד מן השיעורים הראשונים של 
הכיתה נמשך 50 דקה, וכל אחד מן השיעורים הבאים אח¬ 
ריהם — 45 דקה. 

3 . כיתות טרם־מקצועיות. מתשט״ו קיימות 
בבתי-הספר היסודיים כיתות ז׳—ח׳ ״טרם־מקצועיות״ — 
כלומר, כיתות, שמלמדים בהן מלאכה (לבנים ולבנות) וחק¬ 
לאות (לבנים בלבד) בהקף רחב יותר. מספר השיעורים 
בכיתות אלו הועמד על 39 לשבוע, והם מחולקים בין לימו¬ 
דים כלליים ( 24 ש׳), מלאכה ( 12 ש׳) ולימודי־עזר למלאכה 
( 3 ש׳). בתשט״ז נתקיימו כיתות כאלו ב 25 בת״ס ולמדו 
בהן יותר מ 1,000 תלמיד. 

כיתות מקבילות. משהגיע מספר התלמידים באחת 
מכיתות א׳—ב׳ ל 50 ובאחת מכיתות ג׳—ח׳ ל 55 , מחלקים 
את הכיתה לשתי כיתות מקבילות! בבתה״ס שבמעבדות, וכן 
בכיתות הלומדות ב״משמרת שניה" (בשעות של אחה״צ), 
מחלקים את הכיתה לשתים כשמספר התלמידים מגיע ל 50 . 

4 . מספר ימי-ה לימוד וימי־החופש. בתה״ם 
נפתחים לשנת־לימודים חדשה במחצה השניה של חודש 
אלול (במחצה הראשונה של ספטמבר) ונסגרים לתקופת 
"החופש הגדול" ("חופש־הקיץ") במחצה הראשונה של חודש 
תמוז (סוף יוני — תחילת יולי). מיספר ימי-הלימוד בשנה 
הוא 218 ומספר ימי־החופש — 147 . אלה האחרונים כוללים 
את החופש הגדול — 62 יום! חופש־הפסח — 18 יום! 
סוכות — 10 ז חנוכה — 7 ! ראש־השנה, פורים ושבועות — 
כ״א 3 ימים ז יום הכיפורים — 2 ימים! יום־העצמאות, ל״ג 
בעומר וט״ו בשבט — כ״א יום אחד — והשבתות. 

5 . מיון התלמידים לפי הכיתות געשה עם 
סיומה של שנת־הלימודים. לפי החלטתם של מורי הכיתות 
השונות "עולים" תלמידים לכיתה גבוהה יותר או "נשארים" 
בכיתותיהם לשנת-לימודים שניה. בשנים האחרונות גברה 
התביעה בין המחנכים לצמצם או אף לבטל — ע״י קביעת 
הוראות מתאימות — את הקף־ההישארות (שהיה מרובה 




1001 


ארץ־ישראל 


1002 


ביהוד בכיתה א׳ ופחת והלך מן הכיתות הנמוכות אל 
הגבוהות). בהשפעתה של תביעה זו נתן משרד החינוך 
והתרבות בתשט״ו הוראות לבתה״ס, שמגבילות במידה 
מרובה את זכויותיהם להשארת תלמידים לשנה שניה. 
תכניודהלמודים לבית הספר היסודי הממלכתי והממלכתי־ 
הדתי לכתות א׳—ד׳, אדר ב׳ תשי״ד , תכנית־הלמודים כנ״ל 
לכתות ה׳—ח׳, כסלו תשט״ו. 

א. אר. 

החינוך התיכון. — 1 . המבנה. תכנית־הלימודים של 
בתה״ס התיכונים, שהוקמו בארץ קודם מלחמת־העולם 1 , 
היתד. מבוססת על שתים־עשרה שנות-לימוד (בשביל הגי¬ 
לים 6 — 18 ), ששמונה הראשונות שבהן סיפקו, בשינויים 
מסויימים, את החינוך הניתן בביה״ם היסודי וארבע האחרו¬ 
נות שבהן — את החינוך התיכון ממש. בתיה״ם התיכונים, 
שהוקמו בתקופת השלטון המאנדאטורי, נוסדו ברובם כמד 
סדות בני 4 שנות־לימוד, שמשמשים המשך לבי״ם יסודי בן 
8 שנות-לימוד. בהשפעת השינויים, שחלו במבנה־החינוך 
בכמה מן הארצות הנאורות, התחילה מתבלטת בחינוך 
העברי בארץ, משנות השלושים ואילך׳ נטיה להעמיד את 
המסגרת האירגונית ואת התכנית של החינוך התיכון על 6 
שנים׳ על בסים של שש שנות־לימוד בביה״ם היסודי. אחר 


תקומתה של מדינת-ישראל הוכנסו במבנה של החינוך התיכון 
שני שינויים עיקריים: א) הולכות ומתחסלות בבתה״ם 
התיכונים הכיתות המקבילות לחינוך היסודי ע״י העברתן 
של כיתות אלו לרשת הציבורית של בתיה״ס היסודיים* 
ב) משרד־החינוך החליט לעודד לשם ניסוי את הפיתוח של 
בתי״ס תיכונים בני שש שנות-לימוד (כהמשך לשש שנות־ 
לימוד בבת״ס יסודיים). עד עכשיו נקבעה תכנית זו בחמישה 
בת״ס תיכונים מוכרים. 

רשת החינוך התיכון כוללת בין השאר את סוגי-בתה״ס 
הללו: הכיתות המכינות שעל-יד בתי-המדרש למורים וגננות, 
מוסדות־ההמשך, בתי״ס מקצועיים וחקלאיים, בתי״ם תיכונים 
של ערב. הכיתות המכינות שעל-יד בתי־המדרש למורים 
ולגננות מקיפות מ 2 עד 4 שנות-לימוד; הן מקבילות בדרך 
כלל למגמה הפדאגוגית הקיימת בכמה בתי״ס תיכונים. 
מוסדות־ההמשך פותחו בעיקר בהתיישבות העובדת, והם 
מכוונים להקנות השכלה לילדי־המשק, שסיימו את חוק־ 
לימודיהם בבי״ם יסודי בן שמונה שנות-לימוד (ובמקרים 
מסויימים — גם של שש שנות־לימוד) בלא להכשיר אותם 
לבחינות־בגרות דוקה ולהמשכת לימודיהם בבתי״ס גבוהים. 
משך־הלימודים במוסדות אלה הוא בדרך כלל עד 4 שנים. 
תכניתם מותאמת בכללה לזו של בתה״ס התיכונים הרגילים, 
אלא שניתנת בהם תשומת־לב מיוחדת ללימודי החברה 
ולמקצועות החקלאות והעבודה במשק. 

המוסדות להכשרה מקצועית וחקלאית׳ שהיו כלולים 
עד תשי״ג במסגרת החינוך התיכון, הוצאו באותה שנה 


ממסגרת זו ונמסרו לפיקוחם של משרדי העבודה והחקלאות. 
עם זה נשארו תחת מרותו של משרד החינוך והתרבות כמה 
בתי״ס חקלאיים, שתכנית-הלימודים שלהם מכוונת לספק 
לתלמידיהם השכלה מקצועית בצד השכלה עברית וכללית 
(ברמה של בתי״ס תיכונים). משנות הארבעים, וביחוד 
מתקומת־המדינה ואילך, הולך ומתפתח סוג מיוחד של בתי״ס 
תיכונים, שהוא ידוע בשם "ביה״ס התיכון של ערב". תקופת־ 
הלימודים בבתי״ם אלד" שהם מיועדים בעיקר לנערים 
ונערות עובדים, היא בת 4 שנים, והלימודים ניתנים בהם 
בחמשה ימים בשבוע בשעות של אחה״צ והערב. 

2 . ה ה ק ף. על מידת־התפתחותו של ביה״ס התיכון בא״י 
בתקופת־המאנדאט מעידים המספרים הבאים: 

בשנת תרפ״ז נמצאו בארץ 5 בתי״ס תיכונים ( 3 כלליים, 

2 של ״המזרחי״), שבהם ביקרו 1473 תלמידים * בשנת תש״ח 
נמצאו בה (בערים ובמושבות) 36 בתי״ס תיכונים, שמספר 
תלמידיהם הגיע ל 10,511 . הם התחלקו, לפי הזרמים החינו¬ 
כיים, כלהלן: 18 כלליים, 9 של ״המזרחי״, 8 של זרם- 
העובדים, 1 בפיקוח משותף (זרם כללי וזרם־העובדים). 

על מידת התפתחותו של החינוך התיכון בתקופת קיומה 
של מדינת־ישראל אנו למדים מן הטבלה הבאה: 


בתקופת-המאנדאט (מתרפ״ז עד תש״ח) התאים הריבוי 
של מספר המוסדות לחינוך תיכון לעליית המספר הכללי של 
תלמידיהם. לעומת זה למדים אנו מן הטבלה, המובאת 
למעלה, שבעוד שמספר המוסדות בתקופת קיומה של המדינה 
(מתש״ט עד תשט״ו) עלה ב 130% , עלה מספרם של הלומדים 
בהם רק ב 95% . 

3 . חכנית־הלימודים. מעצבי־דמותו וקובעי-תכניתו 
של החינוך העברי התיכון בארץ שאפו ברובם לכך, שחינוך 
זה יקיף את עיקרי הלימודים, הנהוגים בארצות הנאורות, 
ועם זה יהא טבוע בחותמה של היהדות על גילוייה במשך 
הדורות. שאלת בחירת החומר במקצועות העבריים היתד. 
אחת מן השאלות, שנתחבטו בהן. חומר זה הוא מרובה 
כל־כך, שמן ההכרח לקבוע מה יש לקרב ומה אפשר לרחק 
מתוכו, ראשית, כדי שהתלמידים יכירו את מיטב היצירה 
היהודית של כל הזמנים, ושנית, כדי שהלימודים הכלליים לא 
יצטמצמו ביותר מחוסר זמן. תכנית המקצועות העבריים, 
המקובלת כיום, כוללת: לשון, תנ״ך, פרשנות, אגדה ומדרש, 
משנה ותלמוד, ספרות יה״ב (שירה ודברי-עיון), הספרות 
החדשה, חולדות-ישראל, ידיעת העם והארץ. אך כדי שלא 
לקבוע מסמרות בעניינים, שהם שנויים במחלוקת וטעונים 
מבחנים של המציאות, נמנעו עד עכשיו שלטונות־החינוך 
מלכפות חכנית־לימודים מפורטת על כל בתה״ם התיכונים * 
התכנית הלכה ונתגבשה מתוך עבודת יום־יום ובמידה מסו- 
יימת גם לאור פעילותם של בוגרי בתיה״ס התיכונים בשטחי- 
החיים השונים ובמוסדות להשכלה גבוהה. על יסוד החומר 


התפתחות בתי-הספר התיכונים בשנות תש״ט—תשי״ד 


תשט״ו 

תשי״ד 


תשי״ב 

תש״י 

תש״ט 


תלמי¬ 

דים 

מוס¬ 

דות 

תלמי¬ 

דים 

מוס¬ 

דות 



תלמי¬ 

דים 

מוס¬ 

דות 



תלמי¬ 

דים 

מוס¬ 

דות 

*15,608 

90 

*15,350 

84 


68 

15443 

68 

15,246 

55 

10,534 

39 

בתי׳״ס תיכונים 

3,768 

69 

3,290 

64 


53 


50 

1,168 




מוסדות־המשד 

2,424 

19 

1,960 

16 

111 

18 

1,433 

15 





בתי״ם תיכונים של ערב 


• בלא הכיתות היסודיות שעל־יד בתיה״ס התיכונים. 












1003 


חינוך ומחקר: החינוך התיכון 


1004 


תלמידים וכיתות בבתיה" ם התיכוניים בתשט" ו 


0 ה״כ 

182 מוסדות 

מוסדות המשד 
( 72 מוסדות) 

בה״ס תיכוניים 
של ערב 
( 20 מוסדות) 

בה״ס תיכוניים 
( 90 מוסדות) 

שנת 

הלימודים 

הכיתה 

כיתות 

תלמידים 

כיתות 

תלמידים 

כיתות 

תלמידים 

כיתות 

תלמידים 

243 

— 

70 

1,650 

21 

760 

152 

4,925 

י״א 

א׳ 

222 

6,440 

53 

1,150 

19 

640 

150 

4,650 

י״ב 

ב׳ 

200 

5,880 

45 

1,060 

19 

570 

136 

4,250 

י״ג 

ג׳ 

172 

3,300 

26 

510 

16 

390 

130 

2,400 

י״ד 

ד , 

864 

— 

194 

4,370 

75 

2,360 

568 

16,225 




המרובה שנצטבר בתחום זה, וכן על יסוד דיוניהן של ועדות 
מקצועיות שונות בהשתתפותם של מורי בתיה״ס התיכונים 
ומורי האוניברסיטה העברית, עומד משרד־החינוך לפרסם 
תכנית־לימודים רשמית, שבדומה לתכנית לבתיה״ס היסו¬ 
דיים תוכנס לפי שעה לשימוש בניסיון. תכנית זו אינה בעצם 
אלא הרכב של כמה תכניות, מיוסדות על מגמות חינוכיות 
שונות, שכל אחת מהן מתרכזת במקצועות מסויימים ושהצד 
השווה שבכולן הוא מינימום מסויים של השכלה עברית 
וכללית. משרד-החינוך קבע שמונה מגמות, שהן: הומא¬ 
ניסטית (עם לשון זרה, נוסף על האנגלית, ובלא לשון כזו), 
מזרחית, חברותית, מאתמאטית, פיסיקאלית׳ ביולוגית, חק¬ 
לאית, פדאגוגית. 

לדוגמה תובא כאן תכנית־הלימודים (עם מספר השעות 
לשבוע) בשתי הכיתות העליונות (יא—יב) במגמות ההו¬ 
מאניסטית (בלא לשון זרה שניה), המזרחית, החברותית 
והביולוגיה. 


מגמה 

ביו¬ 

לוגית 

מגמה 

חברו¬ 

תית•• 

מגמה 

מזר¬ 

חית•• 

מגמה 

הומא־ 

:יסשית• 

המקצועות 

יב 

יא 

יב 


יב 

יא 

יב 

יא 


3 

3 

3 

3 

3 

3 

3 

3 

תנ״ך. 

3 

4 

5 

5 

5 

5 

6 

6 

עברית . . . . 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

5 

5 

תושבע״ם . . . . 

5 

5 

5 

5 

5 

5 

5 

5 

אנגלית . . . . 

— 

— 

4 

4 

6 

6 

— 

— 

לשון זרה שניה . . 

— 

— 


— 

— 

— 

2 

2 

ספרות כללית . . . 

3 

3 

— 

4 

— 

4 

— 

4 

מאתמאטיקה . . . 

־ 

3 

4 

5 

6 

6 

4 

4 

היסטוריה . . . . 

גאוגראפיה 

— 

— 


2 

2 

2 

— 

— 

וידיעת־הארץ 

4 

4 

— 

— 

— 

— 

— 

2 

פיסיקה . . . . 

5 

4 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

כימיה. 

4 

5 

— 

— 

— 

— 

— 

— 

טבע. 

2 

**"* 

2 

י * 

2 


2 

־־־־ 

אזרחות . . . . 

פילוסופיה 

— 

— 

2 ' 

— 

— 

— 

2 

— 

או תולדות־המדע 

— 

— 

4 

3 

2 

2 

— 

— 

מדעי־החברה . . . 

2 

2 

2 

2 

2 

2 

2 

2 

התעמלות . . . . 

1 

1 

1 

1 

1 

1 

1 

1 

חינוך . 

1 

1 

1 

1 

1 

1 

1 

1 

גדנ״ע . 

— 

2 

— 

2 


— 

— 

2 

מקצוע־בחירה . . . 

33 

37 

33 

37 

35 

37 

33 

37 

סה״כ 


* בלא לשון זרה שניה. 

** הלשון הזרה השניה במגמה המזרחית היא ערבית, ואילו במגמה 
החברותית היא ערבית או לאטינית או צרפתית וביריב! לימודי־ 
ההיסטוריה במגמה המזרחית כוללים 2 שעות לתולדות עמי־ 
האיסלאם! בבתי״ס תיכונים דתיים ניתן מספר מרובה יותר של 
שיעורי תנ״ך ותלמוד (או "מחשבת־ישראל") על חשבון מספר־ 
שעות במקצועות אחרים. 


יש להוסיף, שהתפקיד החינוכי של ביה״ס התיכון בארץ 
אינו מתמצה בהקניית השכלה לפי תכניודלימודים מסויימת. 
בי״ס זה שואף לעשות את חניכו משכיל עברי, שיהא גם 
אישיות מוסרית ואזרח פעיל ונאמן לעמו ולארצו. לשם כך 
מטפח ביה״ס את החינוך לפעילות אזרחית ולאומית (טיפול 
בעולים, עזרה למתיישבים החדשים), את החינוך הגופני 
(טיולים וסיורים, פעולות גדנ״ע, התחרויות לקבלת "אות 
הספורט"), את החינוך לעבודה אינטלקטואלית מוגברת 
(פרסי־עידוד בעד עבודות מעולות), את החינוך החברותי 
(אירגון של עזרה הדדית ושלטון עצמי), ולסוף את החינוך 
האמנותי (חוגים דראמאטיים, טיפוח המוסיקה והריקוד 
העממי, עריכת מסיבות וחגיגות וכד , ). 

בחינות־הבגרות, שמתקיימות בגמר־הלימודים, נערכות 
בשישה מקצועות, מהם משותפים לכל המגמות (עברית, 
תנ״ך, אנגלית, מאתמאטיקה) ומהם מיוחדים לכל אחת מהן. 
הבחינות נערכות כמעט כולן בכתב, ולשם הבטחתם של 
דרכי־הערכה אחידים ואובייקטיוויים נקבע כלל, ששום מורה 
אינו מקבל להערכה את עבודות תלמידיו שלו. בקביעת 
הציונים בתעודות־הגמר מובאים בחשבון — בבתי־הספר 
הוותיקים — גם השגיו של התלמיד בלימודיו הסדירים בשתי 
שנות-לימודיו האחרונות ! בבתי״ס חדשים, שנחשבים כ״מר 
סדות בתקופת־הניסיוף, מובאים בחשבון רק הציונים, שקיבל 
התלמיד בבחינות. נוסף על בחינות־הגמר לתלמידי בתיה״ס 
הרגילים עורך משרד-החינוך גם בחינות-חוץ לאכסטרנים, 
שלרגל מצבם הכלכלי או לרגל השיבושים בדרכי לימודיהם 
בגולה לא זכו ללימוד סדיר. 


תשט״ו 

תשי״ד 

תשי״ב 

תש״ז 

תרצ״ג 


2,406 

2,183 

1,395 

894 

247 

בוגרי בתיה״ס 
התיכונים הרגילים 
בוגרי בתיה״ס 

309 

2,129 

654 



התיכונים של ערב 

1,438 





אכסטרנים 


4 . החזקת החינוך התיכון. כבסיס כספי של 
החינוך התיכון משמשים (מראשיתו של חינוך זה עד היום) 
שכר־הלימוד הנגבה מן ההורים ותמיכות ציבוריות קטנות. 
בתיה״ס התיכונים נוסדו עפ״ר מתוך יזמה פרטית או ציבו¬ 
רית למחצה (בין השאר ע״י חבורות שיתופיות של מורים). 
משנות ה 40 ואילך התחילו העיריות (ביחוד של תל-אביב 
ונתניה) משתתפות בהחזקתם של בתיה״ס התיכונים, וכמה 
מהם הם כיום מוסדות מוניציפאליים. גם באלה האחרונים 
נגבה שכר-לימוד, אלא שאינו מרובה כל־כך כמו בשאר 
בתיה״ס התיכונים. רובם של בתיה״ס התיכונים׳ הנתבעים 













1005 


ארץ־ישראל 


1006 


לדאוג לכיסוי שכר־ההוראה, לבניינים מתאימים, לספריית 
ומעבדות (ללימודי־הטבע), נתון במצוקה כספית. עם זה 
אין חלק מן ההורים יכול לעמוד במעמסת שכר-הלימוד 
הגבוה, שבתי־ספר אלה מטילים עליהם, והם מוכרחים לוותר 
על מתן חינוך תיכון לבניהם. משקמה מדינת־ישראל התחילו 
השלטונות נותנים את דעתם על מצבם של בתי־הספר 
התיכונים, והם משתדלים לסייע בידם על־ידי מתן תמי- 
כות למעבדות וסטיפנדיות לתלמידים נצרכים ומוכשרים, 
בכללן סטיפנדיות מיוחדות (שניתנות בהשתתפותה של הסו¬ 
כנות) למעוטי־היכולת שבין בני העולים החדשים וביחוד 
שבין התלמידים מעדות־המזרח. אבל סיוע זה אין בו כדי 
לספק את צרכיו הגדלים והולכים של ביה״ס התיכון. מתקציב־ 
המדינה הוקדשו בשנת תשט״ו להוצאות אלו על החינוך 
התיכון לא יותר מ 2.5% מכלל ההוצאות על החינוך. בתק¬ 
ציבי בתיה״ס התיכונים תופסת התמיכה המתקבלת מן הממ¬ 
שלה וממקורות ציבוריים אחרים לא יותר מ 25% . 

5 . מורי ב ת יה" ס התיכונים. ראשוני המורים 
בבה״ס התיכון בארץ היו בעלי הכרה לאומית שלמה ובעלי 
השכלה עברית וכללית רחבה. אחר מלחמת־העולם 1 נתרבה 
מספרם של המורים מעולי פולניה, ליטר, ורומניה, וכן מעולי 
הארצות האנגלוסאכסיות, שברובם לא נפלו מקודמיהם מן 
הבחינות הנזכרות. אחר שנת 1933 בא זרם של מורים גם 
מגרמניה. אלה האחרונים היו ברובם בעלי השכלה גבוהה 
ובעלי תארים אקאדמיים, וקצתם — גם בעלי השכלה 
עברית יסודית. בזמן האחרון הולך וגדל מספרם של המורים, 
שקיבלו את השכלתם במוסדות־הלימוד העליונים בארץ. 
עם חיסולם של קיבוצי־היהודים באירופה, שמתוכם באו 
בעבר עולים הרבה, שהיו בעלי רמה גבוהה של השכלה 
(עברית וכללית) ועם הריבוי המהיר של התלמידים ביש¬ 
ראל, שבא בתקופת העליה ההמונית, הועמד החינוך התיכון 
בארץ בפני מחסור חמור של מורים מתאימים, ובכלל זה — 
גם מורים למקצועות העבריים. מתוך כך הוכרחו בתיה״ס 
התיכונים להשתמש גם במורים, שהכשרתם להוראה לא 
היתד. אלא חלקית בלבד. אך מורים אלה משתתפים יותר 
ויותר בקורסים להשתלמות, הנערכים מטעם משרד־החינוך 
והסתדרות־המורים בשיתוף עם האוניברסיטה העברית. 

על החנוך התיכוני העברי בארץ־ישראל, קובץ בעריכת 
ח. י. רות, תרצ״ט 1 א. ריגר, ההנוך העברי בארץ־ישראל, 

א—ב, ת״ש! ספר החינוך והתרבות, בהוצאת משרד החינוו 
והתרבות, תשי״א! בעיות ביה״ס התיכוני (קובץ), בהוצאת 
איגוד בתיה״ס התיכונים בישראל, תשי״ג! חנוך האזרח 
בישראל (קובץ), תשי״ד; ערכי המידות בחנוך, בהוצאת 
איגוד בתיה״ס התיכונים בישראל, תשט״ז. 

מ. ה. 

החיגיד המקצועי. — רובם של בתי־הספר המקצועיים 
(שבהם מקבלים התלמידים הכשרה מקצועית — מעשית 
ועיונית — ביחד עם השכלה כללית) ובתי־הספר להשתלמות 
מקצועית שבמדינת־ישראל מוחזקים ע״י מוסדות ציבוריים 
ומוניציפאליים, והממשלה תומכת בהחזקתם אך במקצת. 
מספרם של התלמידים שבבתי־הספר המקצועיים ומספר 
המקצועות הנלמדים בהם אינו מותאם לצרכיו של המשק 
הישראלי המתפתח. לשם השוואה: ב 1950 למדו באה״ב בכל 
המוסדות של החינוך המקצועי 3,363,684 תלמידים. אם נש¬ 
תמש במספר זה כבקנה־מידה לקביעת הרצוי בתחום זה, 
הרי לפי היחס המספרי שבין אוכלוסיית אה״ב לזו של 
מדינת־ישראל ( 170 מיליון נפש לעומת מיליון ושבע מאות 
אלף נפש) צריכים היו ללמוד בארץ בבת״ס מקצועיים 


33,636 תלמיד. בפועל לומדים בה רק כ 10,000 תלמיד בבת״ס 
כאלה: 5,407 בבתי־ספר מקצועיים־טכניים (בכללם בתי־ספר 
למשק־בית ולפקידות) וכ 4,500 בבתי־הספר החקלאיים. כמר 
כן יש לציין, שבניגוד לאה״ב האפשרויות ללימוד מקצוע 
בסדנאות או בבתי־חרושת אינן מרובות בארץ. 

גרוע מזה הוא המצב במה שנוגע לגיוון המקצועות. אמנם 
מספרם של המקצועות הנלמדים בארץ מגיע ל 26 , אך רובם 
של התלמידים המקבלים הכשרה מקצועית מרוכז בשני מק¬ 
צועות בלבד: הבנים בעבודות־המתכת והבנות במקצוע- 
התפירה. מספר התלמידים הלומדים עבודות־מתכת הוא 2,969 
(מסגרות — 1,808 , אוטומכאניקה — 384 , מכונאות — 221 , 
מכונאות ימית — 60 , מקצועות־הרכבת, שהם למעשה מס¬ 
גרות מכאנית — 51 , אגרומכאניקה — 184 , קירור — 130 , 
מכונות כבדות — 67 , מכאניקה עדינה — 64 ), כלומר קרוב 
ל 73% מכל התלמידים (הבנים) הלומדים מקצוע, שמספרם 
הכללי הוא 4,093 . מספר הבנות הלומדות תפירה, מתוך 1,314 
הבנות הלומדות בבת״ס מקצועיים, הוא 990 , כלומר 75% . 

עד כמה אין גיוון המקצועות בבתה״ס המקצועיים מספק 
את צרכיו של המשק הישראלי אפשר לראות מן המספרים 
הבאים: יותר מ 4,000 טראקטורים ו 500 קומביינים משרתים 
את החקלאות. לפי אומדן של משרד־החקלאות עובדים במכו¬ 
נות אלו כ 5,000 איש בלתי־מאומנים כהלכה. ברור, איפוא, 
ש 184 התלמידים הלומדים נ 1 יום (תשי״ד) אגרומכאניקה, 
שמהם עתידים לסיים כל שנה את חוק-לימודיהם כ 50 בלבד, 
לא יהא בכוחם להפעיל את כל המכונות החקלאיות הנזכרות, 
ועל אחת כמה וכמה — לתקנן. כזה הוא המצב גם במקצוע- 
הנגרות. מספרם של התלמידים הלומדים מקצוע זה הוא רק 
189 , ומספרם פוחת והולך. כמרכן אין לימודים נהוגים 
במקצועות הסנדלרות והחייטות, ואף לא במקצועות־הבניין 
(ושרבדבות בכלל), המהווים ענף חשוב ביותר במשק הישר¬ 
אלי. את מקצוע־הדפום לומדים בארץ רק 54 תלמיד, אע״פ 
שיש מקום להנחה׳ שישראל יכולה ליעשות מרכז של הדפום 
העברי לעם היהודי כולו. נוסף על כך הולכים ונעזבים 
מקצועות, שהם מיוחדים לעדות שונות: כך, למשל, זונחים 
התימנים את צורפות־הפיליגראן שלהם׳ והבוכארים והקור* 
דים — את אריגת-השטיחים. 

את בתי־הספר המקצועיים שבארץ אפשר לחלק ל 4 
סוגים: 

א) בתי־ספר מקצועיים תיכונים בעלי 4 שנות־לימוד, 
שמתכוונים ליתן לתלמידים, נוסף על החינוך המקצועי, גם 
השכלה תיכונית. 

ב) בתי־ספר בעלי שלוש שנוודלימוד (הסוג הרווח ביותר 
בארץ), שעיקר תפקידם להכשיר פועלים לתעשיה. 

ג) בתי־ספר דו־שנתיים, שאף הם מכשירים פועלים 
לתעשיה. 

ד) בתי־ספר חד־שנתיים, שמכשירים פועלים במקצועות 
שההכשרה הנדרשת בהם היא מצומצמת־ביחס. 

בכל בתה״ס הנזכרים נהוגה תכנית־לימודים של 46 שעות 
בשבוע, שמחציתן מוקדשת לעבודה מעשית בבתי־המלאכה 
של בתי־הספר, ומחציתן — ללימודים עיוניים ועיוניים- 
מקצועיים. 

מ 49 בתי־הספר המקצועיים שבארץ שייכים 43 למוסדות 
מוניציפאליים וציבוריים, שנושאים בעול החזקתם והספקת 
ציודם. לפי השתייכותם אפשר לחלקם כלהלן: 



1007 


חינוף ומחקר: החינוך המשלים 


1008 


בתי־הספר המקצועיים בתשי״ד 


% 

מספר 

התלמידים 

מספר 

בתי־הספר 

הבעלות על בית־הספר 

4.15 

224 

5 

הממשלה והצבא . . 

14.40 

780 

2 

עיריות. 




"אורט" עם מועצות 

8.55 

461 

4 

מקומיות ואיזוריות 

16.21 

882 

9 

״עמל' . 

18.60 

1,007 

10 

״אורט״. 

4.89 

264 

7 

מועצת־הפועלות . . 

4.25 

229 

2 

הדסה . 

14.60 

789 

2 

הטכניון. 

4.80 

259 

2 

צעירות מזרחי . . . 

5.63 

305 

3 

ויצ״ו. 

2.50 

130 

1 

כי״ח. 

1.42 

77 

2 

שונים. 

100.00 

5,407 

49 



שאלת המורים והמדריכים, הדרושים לבתי־הספר המק¬ 
צועיים שבארץ׳ עדייו לא מצאה את פתרונה. המורים והמד¬ 
ריכים הקיימים הם ברובם בעלי־מקצוע מובחרים (בעלי 
השכלה אקאדמית ומהנדסים), אך ברובם לא קיבלו הכשרה 
פדאגוגית להוראת המקצועות שנתמחו בהם, בדומה למה 
שנהוג בארצות אחרות. כמו־כו סובל החינוך המקצועי ממח¬ 
סור במנהלים מתאימים, שצריכים לאחד בהם את הסגולות 
של טכנאים, מורים ומארגנים כאחד. הפיקוח על בתי־הספר 
המקצועיים הועבר (באפריל 1953 ) — בניגוד למקובל באר¬ 
צות אחרות — ממשרד החינוך והתרבות למשרד־העבודה. 

כתוצאה מן הביקוש הגובר והולך לבעלי־מקצוע מומחים 
במפעלי־המשק השונים גברה הדרישה להשתלמות מקצועית. 
מספר המשתלמים במקצועותיהם הגיע בתשי״ד ל 7,082 בעוד 
שמספר הלומדים מקצועות חדשים היה 4,090 . משרד־העבודה 
מקיים קורסים מקצועיים, שנמשכים מ 3 עד 12 חדשים, ואף 
מסייע ללומדים בהם, הנזקקים לתמיכה, בהלוואות בתנאים נו¬ 
חים. הקורסים להשתלמות מקצועית (שחלק מהם ניתן בשעות 
הערב) מקיפים כ 200 מקצועות שונים, ובשנת תשי״ד נערכו 
קורסים כאלה ב 164 נקודות־ישוב בארץ. בשיעורי־הערב 
להשתלמות מקצועית השתתפו בשנת תשי״ד כ 2,800 חניכים, 
בעוד שכ 1,000 חניכים ביקרו באותה שנה פעם אחת בשבוע 
בשיעורי־הערב לחינוך מקצועי. כ 600 חניכים עמדו במשך 
השנה בבחינות־מקצוע. כמו־כן ניתנים קורסים מיוחדים 
להשתלמות של מדריכים ומנהלי-עבודה. כ 2,500 ממנהלי־ 
העבודה במשרדים ממשלתיים, בתי־חולים, מפעלי תעשיה 
ומלאכה וכ 500 מדריכים סיימו קורסים אלה. תרומה חשובה 
לחינוך המקצועי תורמים המרכזים להכשרה מקצועית, 
שהוקמו (בירושלים, חיפה׳ יפו׳ נצרת, באר-שבע ורמתיים) 
בהשתתפות ה״סיוע הטכני של ממשלת אה״ב". 

סיכוי חשוב לקידום ההכשרה המקצועית של הנוער כלול 
בהפעלתו המודרגת של חוק-החניכות, שנתקבל ע״י הכנסת 
ביולי 1953 ושלפיו יוכרו מקצועות-עבודה מסויימים — 
כגון מקצועות המתכת, העץ והדפום (שבהם מועסקים 
כ 5,000 מתוך כ 15,000 החניכים המצויים בארץ) — כמקצו־ 
עות־חניכות. במקצועות אלה יהיו הנערים חייבים לעבוד 
בתנאים, שיבטיחו את לימוד־המקצוע. 

א. ריגר (בהשתתפות מ. פלדשטיץ ואחרים), החנוך המקצועי 

בישוב העברי בארץ ישראל, תש״ה. 

מש. פל. 


החינוך המשלים. — לחינוך זה, שנועד בין השאר לכוון 
את משחקיו ופעולותיו של הילד בשעות שלאחר הלימודים 
ובתקופות־הנופש שלו וכן להכשיר אותו לאזרחות פעילה 
על־ידי מילוי תפקידים בחברת־ילדים, נודעת במדינת־ 
ישראל חשיבות מיוחדת. הוא מזרז את תהליך היקלטותה 
של העליה החדשה בארץ מבחינה חברותית ותרבותית כאחת. 
הניסיון, שנרכש בכמה ארצות אחרות, שקלטו הגירה המונית, 
כגון אה״ב, הוכיח, שלחינוך המשלים כודדהטמעה גדול. 
באמצעי־החינוך׳ שהוא משתמש בהם — המשחק והסיפור, 
הנגינה והשיר, הדראמה והמחול וכד׳ — הוא מקנה לילדיהם 
של המתיישבים החדשים ידיעות לשוניות, הרגשה של הז¬ 
דהות עם בני־הארץ ורגש של השתייכות למדינה בכללה. 

את מוסדות החינוך המשלים בארץ אפשר לחלק לשלושה 
סוגים: א) מוסדות מרוכזים מסביב לביה״ס; ב) מפעלי- 
נופש עירונים וכפריים* ג) מפעלי־נופש ארציים. המוסדות 
מן הסוג הראשון לא נועדו אלא לתלמידים של בתה״ס, 
שעל־ידם הוקמו, ואילו המוסדות משני הסוגים האחרים 
פתוחים לילדים ובני־נוער ללא הבדל גיל, מין ובי״ס. 

א) מספרם של בתיה״ס בישראל, שמתנהלת בהם פעולה 
של חינוך משלים, מגיע ל 200 בערך (קרוב ל 22% ). מוסדות 
החינוך המשלים שבתחום ביה״ס כוללים "מועדון" לגילים 
הרכים (כיתות א׳—ז") ו״בית־תלמיד" לבני הכיתות הבינו¬ 
ניות והגבוהות (ה׳—ח׳). ה״מועדון" מרכז קבוצות־גיל 
בנות 25 — 30 ילד, שמנוהלות ע״י מדריכים קבועים. תכניתו 
כוללת הכנת שיעורים, משחקים (כגון משחקי־שולחן [דו¬ 
מינו, רביעיות וכד׳], משחקי־כדור מאורגנים בחצר), וכן 
גם המחזות קלות, מלאכות־יד משעשעות, שירה בציבור 
ומסיבות. הילדים המבקרים במועדון אוכלים עפ״ר את 
ארוחת־הצהריים במטבח של ביה״ס. בדרך זו משמש ביה״ם 
לילדים אלה לא רק מקום־לימודים, אלא אף מקום של בילוי 
ונופש בשעות אחה״צ בחברת מוריהם ומדריכיהם. 

"בית־התלמיד" מוקם ע״י "חברת־הילדים" המתנהלת ע״י 
מוסדותיה הנבחרים. הצורך הטבעי של הילד להגדרה עצמית 
ולפעילות חברותית מוצא כאן את ביטויו. בבתה״ם, שבהם 
קיימת "חברת־ילדים"׳ כגון בקיבוצים ובמספר ניכר של 
בתי״ס ממלכתיים בערים׳ נבחרים מוסדות ההנהלה העצמית 
ע״י הכיתות. ועדי־הכיתות עוסקים בענייני־הכיתה ובאיד־ 
גון הפעולות שמחוץ ללימודים. ועדי־הכיתות מהווים את 
"מועצת־החברה", הנפגשת לעיתים מזומנות לקביעת תכנית־ 
הפעולה הכללית של "החברה" ובוחרת בוועדות לתפקידים 
מסויימים, כגון: לעריכת־העיתון, להנהלת־הספריד" לטיפול 
במשק (לול, גן־ירק וערוגות־פרחים), לפעולות־אספורט 
(התחרויות בין־כיתתיות ובין ביה״ס למוסדות-חינוך אח¬ 
רים), לאירגון מסיבות בימי־חג וערבי-שבתות. מורי ביה״ס 
נוטלים חלק פעיל בחברת־הילדים ומשמשים יועצים לוועדי־ 
הכיתות ולוועדות השונות. 

בבתי״ספר, שהשיטה של "חברת־הילדים" אינה נהוגה 
בהם, נבחרים המוסדות להנהלה עצמית של "בית־התלמיד" 
באסיפה כללית של חבריו מכיתות ה׳—ח׳. תכניתו של 
״בית־התלמיד״ בנויה על שני יסודות: 1 ) פעילות חפשית, 
שמתקיימת יום־יום בשעות של אחה״צ ושכוללת משחקים 
שקטים ומשחקי-אספורט׳ עיון והכנת־שיעורים בחדר־הספריה 
וכד׳! 2 ) פעולות ב״חוגים"׳ שנפגשים פעם או פעמיים 
בשבוע לשעתיים רצופות. רשימת החוגים נקבעת על־ידי 











1009 


ארץ־ישראל 


1010 


"מועצת־החברה" ומובאת לאישור באסיפה הכללית של 
החברה. יש חוגים לדראמה, נגינה, מחול ואספורט, וחוגים 
להשתלמות בספרות, בהיסטוריה, בביולוגיה וכד/ כמו־כן יש 
חוגים לחובבות מסוגים שונים, כגון בולאות, צילום, טכ¬ 
ניקה, מלאכות־יד (קראמיקה, חיטוב בעץ וכד׳). לסוגי החו¬ 
גים ולמספרם אין הגבלה. כל עשרה ילדים, שמתאגדים לשם 
עניין משותף, רשאים לדרוש יצירת חוג חדש. משבחר הילד 
בחוגו, הוא חייב להשתתף בו בקביעות. היסוד של הנהלה 
עצמית בולט גם בדרך ניהולם של החוגים. כל חוג בוחר לו 
במזכיר ובגזבר. מזכירי״החוגים מוסרים דו״חים ל״מועצת־ 
החברה" על פעולותיהם. 

ב. מפעלי־הנופש העירונים והכפריים כוללים 
פינוודמשחק, מגרשי-משחק, מרכזי-גוער ובתי-נוער, בריכות- 
שחיה, מגרשי־אספורט ואיצטדיונים. רק בערים מועטות, כמו 
תל-אביב וחיפה, קיימים כל שירותי־הנופש הללו, ואף בהן 
אין הם קיימים בהקף הדרוש. בשנים האחרונות התחילו 
העיריות והרשויות המקומיות מייחמות חשיבות ניכרת 
לשירותי-הנופש ולחינוך המשלים, מאחר שהן רואות בהם 
אמצעים מובהקים לצימצום העבריינות בתוך הנוער. ביזמתה 
של לשכת-הנוער במשרד החינוך והתרבות הוקמו בשנים 
האחרונות 23 לשכות-נוער על-יד רשויות-החינוך המקומיות. 
לשכות אלו הן מעין תאים מקומיים לטיפול בענייני־הנוער 
בהתאם לצרכי הסביבה, ובכלל זה — בהקמתם של שירותי- 
הנופש לסוגיהם. משירותי-הנופש העירונים יש לציין ביחוד 
את אלה שניתנים ע״י(א) מגרשי־המשחקים, המצויים כמעט 
בכל ערי־הארץ (מספרם הכללי מגיע ליותר מ 30 ). מגרשים 
אלה, שהשימוש בהם הונהג בארץ בתחילת שנות ה 30 ע״י 
ברטה גוגנהיימר (ממנהיגות "הדסה" באמריקה), מנוהלים 
ע״י מדריכים קבועים, שמקיימים חלק מפעולותיהם(מלאכת־ 
יד, נגינה, מחול, דראמה, וכר) בבניין־המועדון, הנמצא 
בתחום־המגרש! (ב) "בתי־הנוער" (כ 10 במספר), המצויים 
בערים הגדולות (ירושלים, ת״א׳ חיפה, רמת־גן) והמיועדים 
לנוער בגיל־ההתבגרות. הם כוללים עפ״ר חדרים לספריה, 
לראדיו ולשמיעת מוסיקה, חדרי־מועדון לפגישות חוגים 
ואולם להרצאות ולהצגות. 

"מרכזי־הנוער", המצויים במעברות ובישובי-עולים, 
מיועדים בין השאר ליתן חינוך טרם־מקצועי לבני הגילים 
14 — 18 , עפ״ר בהתאם לצרכי־הסביבה. לדוגמה, מרכז־הגוער 
בבית-שמש, שנועדה להתפתח כאיזור־תעשיה, מכשיר את 
הנערים בעבודות נגרות, בניין וסנדלרות ואת הבנות לתפירה 
וניהול משק-בית, ואילו מרכז־הנוער במועצה האיזודית 
שפיר מכשיר את הנוער — הבא לכאן מישובי העולים מן 
הסביבה — לעבודה חקלאית. 

ג. מפעלים ארציים. לסוג זה שייכים מפעלים, שאיר־ 
גונם מחייב תיכנון ארצי. בין אלה יש לציין, קודם כל, את 
האכסניות לנוער, שבהן נתקיימו ב 1955 37,900 ליגות, מהן 
4,390 לבני־נוער מחוץ־לאדץ. תכליתן של אכסניות אלו 
לעודד טיולים בארץ (א) כדי לטפח את הפרת־המולדת 
ו(ב) כדי להחדיר בנוער חיבה אל הטבע ולחיים בחבורה. 
״אכסניות״ כאלו, שמספרן הכללי בארץ מגיע ל 12 , מצויות 
כיום בגליל המזרחי והמערבי, בעמק־הירדן, בהרי-אפרים, 
בעמק־חפר, בירושלים, בבאר־שבע, בסדו׳ם ובעין־גדי, והן 
מסונפות לפדראציה הבינלאומית של אכסניות לנוער, שהיא 
בעלת מטרות דומות. 


הקייטנות ומחנות־הנופש מספקים תנאי־נופש מתאימים 
למאות ילדים ובני-נוער בעונת החופש הגדול. בקיץ 1955 
הגיע מספרן של הקייטנות בארץ ל 250 , ומספר התלמידים, 
שביקרו בהן, ליותר מ 27,000 . לילדיהם של הרבה מן העולים 
החדשים משמשים מחנות־הנופש לא רק הזדמנות לבידור 
ולהבראה, אלא אף להכרתם של מנהגי־תרבות מערביים, 
שיש בהם כדי להעניק לילד חוויה חדשה ומפרה. 

מספרם הכללי של מוסדות החינוך המשלים בישראל 
מגיע כיום ליותר מ 500 והם משמשים יותר מ 50,000 ילדים 
ובני־נוער בגילים 8 — 18 . אפשר לומר, שעיקר חשיבותם 
הוא בתרומתם להחדרת ערכי הנופש והתרבות הרוחנית 
בתוך חברה, שבה הולכת ומשתלטת המכאניזאציה. בתיה״ס 
בישראל עשו התחלות חשובות בכיוון זה, ובהשפעתם הת¬ 
פשטו מוסדות־הנופש בערים ובכפרים ולבשו צורות שונות 
בהתאם לצרכי־האוכלוסיה. כיום הם משמשים לא רק ילדים 
ובני-נוער, אלא אף חלק מן המבוגרים. 

י. מ. 

החינוך המיוחד.—המדור לחינוך מיוחד של משרד החינוך 
והתרבות נפתח בקיץ שנת 1950 במטרה להבטיח חינוך 
מתאים לכל ילד, שהמסגרת החינוכית הרגילה אינה מאפ¬ 
שרת את חינוכו באופן יעיל. תפקידיו המיוחדים של מדור 
זה הם לפקח על הנעשה בתחום החינוך המיוחד בארץ, 
להכין תכניות־לימודים מתאימות ולדאוג להכשרתם של 
מורים ומחנכים לילדים הזקוקים לחינוך מיוחד. על הילדים 
הצריכים חינוך כזה נמנים בעלי מום גופני(עיוורים, חרשים 
ונכים), לקויי־ראיה, כבדי־שמיעה, קשי־דיבור, חולים 
במחלה כרונית (מחלת־לב, שחפת, מחלת־האנסן וכד , ), 
מפגרים מבחינה שכלית לפי דרגותיהם (אימבצילים, דבי¬ 
ליים), ומופרעים מבחינה אמוציונאלית־חברותית. 

חינוך מיוחד ניתן כיום בארץ בכיתות מיוחדות בבתי- 
ספר רגילים ז בבת״ם מיוחדים ז במוסדות "סגורים" (מוסדות 
עם פנימיה)? בכיתות או קבוצות לימודיות בבתי־חולים; 
באמצעות טלפון מחובר לכיתה, שמאפשר אף לילד מרותק 
למיטה להשתתף במהלך־הלימודים. במקרים בודדים ניתנת 
הוראה לילדים חולים ע״י מורה "נודד", שמבקר בבתיהם. 


החינוך המיוחד בישראל בסוף 1955 


מספר הכיתות• 

מספר הילדים 


87 

1,713 

בכיתות במסגרת ב״ם רגילים 

209 

3,592 

בבתי־ספר מיוחדים 

35 

500 

במוסדות סגורים 

19 

351 

בבתי־חולים 

ניסיון ראשון 

1 

באמצעות טלפון 

350 

6,157 

ס״ה 



מהם: 

17 

187 

אימביצילים 

9 

83 

עיוורים 

23 

184 

חרשים 

19 

351 

בבתי־חולים 


• או הקבוצות הלימודיות. 


שיטות החינוך המיוחד בארץ מבוססות על העקרונות 
החינוכיים־הסוציאליים המקובלים בזמננו בארצות-התרבות, 
והם : 




1011 


ח י נון* ומחקר: הכשרת מורים וגננות 


1012 


א) אינדיווידואליזאציה, כלומר, תיאומן של 
דרכי החינוך וההוראה לצרכיו של הילד מתוך התחשבות 
בבעיותיו המיוחדות, קשייו הפסיכולוגיים והפיסיולוגיים 
וכד׳! ב) אינטגראציה — חינוכו של הילד כאזרח- 
העתיד ושילובו בחיי-החברה. 

את הילדים הטעונים חינוך מיוחד מלמדים בכיתות 
קטנות, שבהן קל יותר — בין השאר — ליצור אוירה חינו¬ 
כית ספוגת חיבה, הבנה וסבלנות. בתקן בה״ם המיוחדים 
בארץ נקבע הקפן של הכיתות כלהלן: 20 ילד בכיתת ילדים 
דביליים, 10 ילדים בכיתת אימבציליים, 12 — 15 בכיתות 
של מופרעים, 8 — 12 בכיתת חרשים, וכל מספר שהוא — 
אף קטן ביותר — בכיתה של עיוורים או חולים בבתי־חולים. 
מדרכי הלימוד והטיפול, שמשתמשים בהן בארץ, יש להזכיר 
את.הוראת כתב־הבראיל לעיוורים, את השימוש במכשירים 
מודרניים (אמפליפייאר, מכשירי־שמיעה אינדיווידואליים), 
את הוראת קריאת־השפתיים לחרשים וכבדי־השמיעה, את 
ההמחשה העקבית והמחושבת, את האטת קצב־הלמידה ואת 
ריכוז נושאי־הלימוד מסביב לחוויות־הילד בהוראת הילד 
המפגר פיגור שכלי, ואת הטיפול בקשיים האמוציונאליים, 
שלו זקוק כל ילד פרובלמאטי. 

העברתו של ילד מבי״ס רגיל לבי״ס מיוחד הצרכת ביסוס 
אובייקטיווי, כלומר, בדיקה פסיכולוגית. לשם בדיקות אלו 
עובדו מבחני־שכל מיוחדים, שבכללם הם מבוססים על כמה 
מן המבחנים, הנהוגים בארצות אחרות, אך שבכמה מפרטיהם 
הותאמו לתחום־התעניינותו של הילד בארץ. נעשים נסיר 
נ 1 ת בשיפורם של מבחנים אלה על יסוד מחקר מתמיד. 
בשנים האחרונות נפתחו תחנות פסיכולוגיות בערים ובמו¬ 
שבות, ובהן נבדקים הילדים המועמדים להעברה לביודספר 
מיוחד. בישובים קטנים ובמעבדות נערכות בדיקות אלו 
ע״י פסיכולוגים או טסטולוגים, שנשלחים אליהם מטעם 
פיקוח החינוך המיוחד. לשם הרחבת הקפן של הפעולות 
הללו הוכשרו מורים, בקורסים מיוחדים, במתן מבחני־שכל. 
מורי החינוך המיוחד מקבלים הכשרה כללית ונוספת בקור¬ 
סים להשתלמות, שמתקיימים בירושלים, תל־אביב וחיפה, 
ובסמינאר־קיץ אוניברסיטאי בירושלים. כן נפתחו מגמות 
לחינוך מיוחד בבתי־המדרש למורים בירושלים, ת״א, חיפה, 
נתניה וגבעת־השלושה. 

ה. ב. 

הכשרת מורים וגננות. — המוסד הראשון להכשרת מורים 
בישוב היהודי בארץ בתקופה החדשה נפתח בשנת תרס״ג 
מטעם "עזרה" על־יד "ביה״ס להאציל לבית למל" בירושלים. 
מתחילה הועמד מוסד זה על שלוש שנות־לימוד (לאחר 
ביה״ס היסודי), ואח״כ הוארך בו משך הלימודים לחמש 
שנים. תכנית־הלימודים נקבעה לפי דוגמת הסמינארים בגר¬ 
מניה באותם הימים וכללה את המקצועות: תנ״ך, דברי ימי 
ישראל ותולדות הספרות אחר תקופת־התנ״ך, תלמוד, עברית, 
תורכית, ערבית, גרמנית, דברי ימי העמים, גאוגראפיה, חש¬ 
בון׳ הנדסה, ידיעות־הטבע, פיסיקה וכימיה, כתיבה, ציור, 
זמרה, התעמלות, פדאגוגיה, תודת־הבריאות וארכאולוגיה. 
המקצועות הראליים, התעמלות וארכאולוגיה, נלמדו בלשון 
הגרמנית. 

בתרס״ט פתחה "עזרה" "שיעורים לגננות". תלמידותיו 
של מוסד זה היו מגומרות בתה״ס היסודיים והלימודים בו 
נמשכו שנה אחת בלבד. משום כך היתה רמתו הכללית 


והמקצועית נמוכה למדי. אח״כ הורחב זמן הלימודים במוסד 
זה לשנתיים ושמו הוסב ל״בית־ספר לגננות". הלימודים 
התנהלו בדרך כלל בעברית. רק בשנים הראשונות לקיומו 
של ביה״ם, ניתנו השעורים בתורת־הגן בגרמנית, ובלשון 
זו אף הודרכה העבודה המעשית ע״י גננות מגרמניה. 

המוסד הראשון להכשרת מורות בארץ נוסד בתרע״ג ע״י 
ועד "חובבי-ציוך באודסה ונקרא בשם "בית־המדרש למורות 
ביפו ע״ש א. ל. לוינסקי". כמנהלו הראשון נתמנה הד״ר ניסן 
טורוב, וזמן הלימודים בו הועמד על ארבע שנים (לאחר בי״ס 
בן שמונה שנות־לימוד). שלא כמוסדות "עזרה" היה מוסד 
זה חדור ברוח הלאומית החדשה ולשון־הלימודים היחידה 
היתה בו מתחילתו עברית בלבד. 

שנה לאחר מכן, בכסלו תרע״ד, בעצם ימי "מלחמת 
השפות", נפתח בירושלים על־ידי קבוצת מורים, שפרשה מן 
הסמינאר של "עזרה" ושבראשה עמד דוד ילין, "בית־המדרש 
למורים העברי", שתכנית־הלימודים בו נתבססה על חמש 
שנות־לימוד. אותה שנה נפתח בירושלים גם בית־ספר 
לגננות חדש, שהיה בן שלש שנוודלימוד! אך מחמת קשיים 
תקציביים עבר מוסד זה, מיד אחר מלחמת־העולם 1 , ליפו 
וצורף לביה״מ למורות כמדור מיוחד להכשרת־גננות. — 
ביה״מ למורים העברי בירושלים וביה״מ למו״ג ביפו (כיום 
בת״א) הניחו יסודות מוצקים להכשרתם של מורים וגננות 
עבריים בארץ. 

ה ה ק ף. עם התפצלותו של החינוך העברי לזרמים הוקמו 
מוסדות מיוחדים להכשרת מורים, שהתאימו לתביעותיהם 
של הזרמים השונים. עם אישור חוק החינוך הממלכתי נקבעו 
שני סוגי סמינארים: ממלכתיים וממלכתיים־דתיים. מספרם 
של הסמינארים הממלכתיים למורים ולגננות הוא 11 , בולל 
שני מוסדות ללימודי־ערב, שהם מיועדים לחיילי צה״ל! הם 
כללו(בתשט״ו) 34 כיתות־מורים(ות), שמנו 1,042 תלמידים, 
ו 27 כיתות־גננות, שמנו 731 תלמידות. מספרם של הסמינרים 
הממלכתיים־הדתיים הוא 5 : בתשט״ו כללו 11 כיתות מורים 
ומורות, שמנו 261 תלמידים, ו 6 כיתות־גננות, שמנו 116 
תלמידות. מספר המסיימים את חוק־לימודיהם בסמינארים 
משני הסוגים היה (בתשט״ו): 536 מורים ומורות ו 420 גננות. 
מן המוסדות הנזכרים נמצאים 3 בירושלים, 4 בת״א, 3 בחיפה, 
1 בגבעת-השלושה, 1 בנתניה, 1 בצופית, 1 בהדסים, 1 
ביבנה ו 1 בארנים. 

עם המוסדות להכשרת מורים(ות) וגננות נמנים גם שני 
סוגי המוסדות הללו: ( 1 ) שני מכונים תורנים־פדאגוגיים 
(בירושלים וברחובות) — מיועדים לבחורי־ישיבה, שלומדים 
בשעות־היום בישיבות ומשלימים את השכלתם הכללית וה־ 
פדאג 1 גית בשעות־הערב (במשך שנה או שנתיים)—,( 2 ) שני 
מוסדות להכשרת מורות וגננות ל״חינוך העצמאי״: 1 בירו¬ 
שלים ו 1 בת״א. 

מלבד המוסדות להכשרת מורים להוראת המקצועות הכל¬ 
ליים קיימים עוד 8 מוסדות להכשרת מורים מקצועיים, 
ששנים מהם הם ברשות משרד החינוך והתרבות: מדרשה 
לחינוך גופני בת״א ומדרשה לתזונה בירושלים. שאר ששת 
המוסדות מיועדים: למוסיקה, לציור, למלאכה לבנים, למלא¬ 
כה ולעבודות־בית לבנות (כל אלה בתל-אביב); לחקלאות 
(ב״אפעל״) ולמלאכה לבנות (בנחלת-יצחק). — בס״ה נמ¬ 
צאו בתשט״ו בשמונה המוסדות הללו 15 כיתות, שמנו 315 
תלמיד. 



1013 


ארץ־ישראל 


1014 


בין המוסדות להכשרת מורים וגננות לסוג הממלכתי 
והממלכתי־הדתי, קובעים מקום מיוחד לעצמם בתי־המדרש 
למו״ג של הקיבוצים: "סמינאר הקבוצים" על שני חלקיו 
באדנים ובתל־אביב, ביה״מ למו״ג בצופית וביה״מ למו״ג 
הדתי בגבעת־ואשינגטון (יבנה). מטרת שלשת המוסדות 
הללו היא להכשיר מורים וגננות בעיקר בשביל הקיבוצים 
ובהתאם למגמותיהם המיוחדות. צעיר־המוסדות להכשרת 
מורים — ביה״מ למורים בכפר הילדים והנוער "הדסים"(נוסד 
בתשט״ו על־ידי הם׳ ״הדסה״ בקאנאדה) — נועד להכשיר 
מוריבדמדריכים בעיקר לכפרי־הנוער ולמוסדות סגורים. 

המבנה ומקצועות־הלימוד. תכנית־הלימודים 
בסמינארים למורים וגננות הועמדה במרוצת־הזמן על שש 
שנות־לימוד (לאחר ביה״ם היסודי). כיום מתקבלים לסמי־ 
נארים למורים רק בוגרים של בי״ם תיכון וההכשרה בהם 
נמשכת שנתיים, ואילו לסמינארים לגננות מתקבלות תלמי¬ 
דות, שסיימו 7 כיתות של בי״ם תיכון, ואף ההכשרה בהם 
נמשכת שנתיים. השכלתם הכללית והמקצועית של המורים 
נמשכת, איפוא, בס״ה 14 שנה ( 8 שנות־לימוד בביה״ם 
היסודי + 4 ש״ל בבי״ס תיכון + 2 ש״ל בסמינאר) ושל 
הגננות 13 שנה ( 2+3+8 ). בשתי הכיתות הסמינאריוניות 
מוקדש הרוב המכריע של שעות־הלימוד לנושאים מקצועיים־ 
פדאגוגיים והמיעוט ללימודים כלליים. 


המקצועות ומספר־השיעורים בסמינארים 
בכיתות למורים 


כיתה ב׳ 

כיתה א׳ 

המקצוע 

— 

3 

1 . פסיכולוגיה (כולל טסטים) 



2 . תכנית־הלימודים ומתודיקה (כולל מתודיקה 

— 

5 

לחשבון והנדסה) 

3 

— 

3 יסודות־החינוך ותולדות־החינוך 

1 


4 . היגיינה 

3 


5 . עבודה מעשית 1 



6 . תנ״ך, תורה שבע״ם וספרות עברית (כולל 

5 

— 

הוראות מתודיות) 



7 . עברית (הבעה בכתב ובע״ם, כולל הוראות 

— 

4 

מתודיות) 



8 . היסטוריה ישראלית, ידיעת־הארץ, אזרחות 

4 

— 

(כולל הוראות מתודיות) 

2 

2 

9 . אנגלית (קריאת טכסטים בחינוך) 

3 

5 

10 . טבע וחקלאות (כולל הוראות מתודיות) 



11 . התעמלות ומשחקים (כולל הוראות 

2 

2 

מתודיות) 



12 . מלאכה, ציור או מוסיקה (כולל הוראות 

3 

3 

מתודיות) 



13 . שעות נוספות לבחירה 2 (תלמוד, הכשרות, 
מקהלה, משק־בית, טבע, חקלאות, מלאכה, 

4 

2 

חינוך מיוחד, חינוך למבוגרים וכיו״ב) 

30 

30 

ס״ה 


1 "עבודה מעשית" (או "אמונים") פירושה: ביקורי תלמידים 
בשיעוריהם של המורים בבתה״ם היסודיים לשם הסתכלות ומתן 
שיעורים לניסיון. נוסף על הביקורים השבועיים, חייבים תלמידי 
הסמינארים לבקר כל שנה בשיעוריהם של מורים (או גננות) במשך 
שלשה שבועות רצופים. 

2 השיעורים הנוספים לבחירה, וכן הרשות להעביר שיעורים 
ממקצוע למקצוע, נותנים לכל מוסד את האפשרות לחזק ולטפח 
מקצועות, שנראים בעיניו חשובים ביותר, אם מחמת האופי המיוחד 
של אותו מוסד ואם מחמת ההשקפות הפדאגוגיות הרווחות בו. 

כל הסמינארים (פרט לשלשה) מקיימים על־ידם מכינות, 
עפ״ר בני שתי שנות־לימוד, שמתאימות לכיתות ז׳ וח׳ של 
בתה״ס התיכונים. אך יש סמינארים, שמקיימים על־ידם 


המקצועות ומספר־השיעורים בסמינארים 
בכיתות לגננות 


כיתה ב׳ 

כיתה א , 

המקצוע 


3 

1 . פסיכולוגיה (יסודות הפסיכולוגיה ההתפת¬ 
חותית) 

3 


2 . פסיכולוגיה (פסיכולוגיה של האישיות 
ופסיכוהיגיינה, כולל עבודה מעשית 
בפסיכולוגיה) 

2 

2 

3 . תורת־הגן (כולל פדאגוגיה ומתודיקה של 
הגן) 

3 

4 

4 . עבודה מעשית בגן 1 

3 

2 

3 עברית: הבעה בכתב ובעל־פה (כתיבת 
חיבור, הרצאה בע״ם, מבטא ודקדוק) 

3 

— 

6 . יםודות־החינוך ותולדות־החינוך 

2 

3 

7 . טבע וחקלאות 

— 

2 

8 . הגידול הפיסי של הילד והיגיינה 

— 

2 

9 . מלאכות 

2 

— 

10 . אמנות (הדרכה להבנת האמנות ולהבעה) 

2 

2 

11 . חינוך מוסיקאלי 

א. זמרה ונגינה 

2 

1 

ב. ריתמיקה 

— 

2 

12 . התעמלות ומשחקים 

2 

_ 

13 . ידיעת־הארץ, תולדות־הישוב, אזרחות 


3 

14 . תנ״ך ואגדה 

1 

_ 

15 . ספרות־ילדים 

2 

2 

16 . אנגלית 

3 

2 

17 . שעות נוספות לבחירה 2 (ספרות כללית, 



היסטוריה. לימודי־דת, סוציולוגיה, כלכלה 
מדיניה, עבודה סוציאלית ומקהלה) 

30 

30 

ס״ה 


1 ר׳ הערה 1 בלוח הקודם (עם , 1013 . 

2 ר׳ הערה 2 בלוח הקודם. 


בת״ם תיכונים שלמים (כגון: ביה״מ הממלכתי־הדתי למורים 
בירושלים, ביה״מ למו״ג ע״ש א. ל. לוינסקי בת״א, ביה״ס 
למי״ג בגבעת־השלשה ואחרים). המכינות שעל־יד הסמינרים 
ובתה״ס התיכונים הקשורים בהם הם בעלי מגמה פדאגוגית, 
והם משמשים בית־קיבול טבעי של תלמידים מיועדים לכיתות 
הסמינאריוניות. 

הכיתות הסמינאריוניות בבתה״מ למו״ג מוחזקות ע״י 
משרד החינוך והתרבות (פרט לכיתות שבסמינאר "הדסים", 
שהמשרד משתתף בהחזקתן רק ע״י תשלום משכורת־המורים), 
ואילו המכינות שעל־יד הסמינארים הן בבעלות פרטית. 

בתה״מ למו״ג הממלכתיים הם מעורבים, בתה״מ למו״ג 
הממלכתיים־דתיים הם נפרדים. הצד השווה שבשני סוגי־ 
המוסדות הללו הוא מיעוטם של הבנים בין הלומדים בהם. 
בתשט״ו היה מספר הבנים בכיתות למורים בחינוך הממלכתי 
170 (מתוך המספר הכללי של 1,125 מתלמדים — כלומר, 
15% ) ובחינוך הממלכתי־הדתי 83 (מתוך 260 מתלמדים — 
כלומר׳ 32% ). במכינות לכיתות הסמינאריוניות אחוז הבנים 
מועט עוד יותר: בחינוך הממלכתי 9% ( 55 בנים מתוך 550 
מתלמדים), בחינוך הממלכתי־דתי 17% ( 21 בנים מתוך 127 
מתל , )'. מסתבר׳ איפוא, שבעתיד יפחת עוד יותר מספרם של 
הבנים׳ שילמדו בבתה״מ למורים. 

א. אך. 

החינוך התורני. — שלב ראשון בחינוך זה משמש בארץ־ 
ישראל — כמו במקומות אחרים — התלמוד־תורה. מתקבלים 
אליו ילדים בגיל רך, שלומדים בו מתחילה לקרוא עברית, 
עפ״ר מתוך סידור־התפילה: לאחר זמן־מה עוברים בו 





1015 


חינוך ומחקר : החיניד התורני 


1016 


ללימוד התורה עם פירוש רש״י וללימוד שאר ספרי־המקרא, 
ואה״ב — ללימוד התלמוד ומפרשיו. יש שלומדים בת״ת גם 
ספרי דינים ומוסר, דיקדוק עברי וחשבון! אבל הלימוד 
העיקרי ברוב הזמן הוא התלמוד, ומטרת-הלימוד היא להכ¬ 
שיר את הילד ללימוד התלמוד בלא עזרת מורה. הלימודים 
בת״ת נמשכים רוב שעוודהיום. הפעולה החינוכית מכוונת 
להכשיר את הילדים ליראת-שמים ולקיום מצוות־התורה. 
השלב השני של החינוך התורני הוא הישיבה (ע״ע). 

בתקופה שקדמה למלחמת-העולם 1 הגיע מספרם של תל¬ 
מידי הת״ת ל 8,000 ויותר (למעלה מ 50% מן התלמידים 
היהודיים׳ שהיו באותו זמן בארץ)! בתקופה שלאחר מכן 
הלך המספר ונתמעט. כיום קיימים בתי ת״ת בעיקר בישוב 
הישן, ואילו בישוב החדש תופסים עפ״ר את מקומם של 
הת״ת בתי־ספר בעלי כיוון דתי. בישיבות של הישוב הישן 
בא״י — בעיקר בחלקו האשכנזי — אין שום הגבלה של 
שנות־לימודים ויכול אדם ללמוד בהן כל ימיו, והישיבה 
מכלכלת אותו עד סוף ימיו. 

בשנות שפ״א—תקע״ג, כשהישוב היה ברובו ספרדי, היו 
היקויבות בא״י ספרדיות בעיקרן (ישיבות ר״י חגיז, ר׳ חיים 
בן-עטר, ועוד)! הרבה מהן נקראו ע״ש העיר שנדיביה 
תמכו בישיבה (כגון: "ישיבת ליוורנא", "ישיבת פיריירא", 
וכדומה). — בשנת תקס״ח, עם עלייתם של תלמידי הגר״א 
לא״י, יסד אחד מתלמידיו — ר׳ ישראל משקלוב — ישיבה 
בצפת. בתר״א הונח יסוד לת״ת ציבורי אשכנזי בירושלים, 
ב״חורבת ר׳ יהודה חסיד", ובתר״ח נוסדה ישיבת־בחורים 
בשביל גומרי הת״ת הנזכר. בתר״כ נתאחדו שני המוסדות 
למוסד אחד בשם "עץ־חיים", שהוא עכשיו הגדול במוסדות- 
החינוך של הישוב הישן, והוא כולל בתי ת״ת, ישיבודבהורים 
וישיבה לקשישים, שלומדים בה כל ימיהם! בתרפ״ד.—תשי״ד 
עמד בראש המוסד הרב א. ז. מלצר, שהנהיג בו את דרך- 
הלימוד של ישיבות ליטה. הת״ת והישיבה הגדולה בשכונת 
מאה־שערים היו מתחילה סניף של "עץ־חיים", עד שנעשו 
מוסד עצמאי. מן הוותיקות והחשובות שבישיבות של הישוב 
הישן בירושלים הן גם ישיבת "תורת חיים", שנוסדה בתרמ״ז 
ע״י הרב י. דנוגראד! ישיבת "חיי-עולם"(של חוגי החסידים 
בישוב הישן), שנוסדה בתרל״ו! ישיבת "אהל־משה", מייסודו 
של הרב י. ל. דיסקין, שבה הורה גם הרב אליהו קלצקין! 
והישיבה הספרדית "פורת־יוסף". היו קיימות גם כמה ישיבות 
מיוחדות ללימודי הקבלה (הנודעת שבהן: ישיבת "שער- 
השמים״ בירושלים, נוסדה תרס״ו). — בתרע״ב נוסדה בחב¬ 
רון ישיבה של חסידי חב״ד בשם "תורת-אמת", לפי מתכונת 
ישיבות ״תומכי־תמימים״ של חב״ד בארצות שונות! ישיבה 
זו נתקיימה בחברון עד תרע״ד, ונסגרה עם גירוש תלמידיה 
ע״י השלטונות התורכיים בימי מלחמת־העולם 1 , ונפתחה 
שוב אחר המלחמה בירושלים. נוסף על תלמוד ומפרשיו 
לומדים בה גם את ספרות־החסידות. 

עם גידולו של הישוב החדש נתרבה מספרן של הישיבות 
בא״י. הישיבות החדשות — מהן שנוצרו מתחילתן בא״י 
ומהן שהועברו מן הגולה. רובן הן בנוסח ישיבות ליטה, ולא 
נועדו, כדוגמת הישיבות של הישוב הישן, רק למתן אפשרות 
לעסוק בתורה, אלא רואות הן אח עיקר מטרתן בחינוך 
גדולים בתורה, ובשיעורים שמתקיימים בהן מרבים לעסוק 
בניתוח מושגי־היסוד ההלכתיים. קיימות גם מכינות לישיבות 
אלו(״ישיבות קטנות״ — שלב־מעבר מן הת״ת אל הישיבה 


הגדולה). בשביל בוגריהן של הישיבות הגדולות נוסדו 
"כוללי-אברכים", שבהם לומדים הבוגרים לשם השתלמות 
נוספת בתלמוד ופוסקים, ומהם שמכשירים עצמם לרבנות. 
חלק חשוב מן המשמשים ברבנות בערי א״י ומושבותיה — 
וגם בתפוצות — הם מחניכי הישיבות ו״כוללי־האברכים" 
שבארץ. אך הרבה מהם עובדים גם בהוראה, פקידות, מסחר, 
חקלאות, מקצועות חפשים וכד׳. 

הישיבה "מרכז הרב", מיסודו של הרב א. י. קוק (ע״ע), 
שנוצרה במחשבה להקים בא״י ישיבה מרכזית עולמית 
ללימודי־היהדות, קיימת בירושלים עד היום. מתכונתה כמת¬ 
כונת הישיבות הגדולות נוסח ליטה, אבל מתייחדת היא 
בכיוונה החינוכי: נוסף על השיעורים בתלמוד, ניתנים בה 
שיעורים גם במחשבודהיהדות. בישיבה זו הורו גם הרב 
א. א. בורשטין והרב י. מ. חרלם. 

חלוצת הישיבות שעלו מן הגולה היתר. ישיבת "כנסת- 
ישראל" בסלובודקה (על-יד קובנה), מן הגדולות שבישיבד 
תיה של תנועת־המוסר (ע״ע בלזר, יצחק! סלנטר, ישראל)! 
ראש־הישיבה, הרב מ. מ. אפשטין (ע״ע), העלה בשנת 
תרפ״ד חלק גדול מתלמידי ישיבה זו לחברון! ישיבת 
סלובודקה בחברון — שגרמה גם לתחיה זמנית של הישוב 
היהודי בעיר זו — המשיכה שם בדרך של לימוד־התלמוד 
לפי השיטות של ישיבות-ליטה בדורות האחרונים, ונוסף על 
כך עסקו בה בעיון בספרי-מוסר ובחינוך ע״פ דרכה של 
תנועת־המוסר. הישיבה התקיימה בחברון עד לפרעות אב 
תרפ״ט, שבהן נהרגו גם מתלמידיה, ואח״כ עברה לירושלים, 
שבה היא קיימת מאז בשם "ישיבת חברון". 

עליית הפליטים של ישיבות־אירופה וראשיהן אחר השו¬ 
אה הגדילה את מספרם של תלמידי הישיבות הקיימות וגם 
יצרה ישיבות חדשות ו״כוללי־אברכים" ברוח הישיבות 
שחרבו בגולה. בנוסח ישיבות־ליטה וברוח תנועת המוסר 
הוקמו ישיבות מיר וקמניץ בירושלים, ישיבת סלובודקה בבני- 
ברק (ע״ש הישיבות שהתקיימו קודם השואה בערים הנזכרות 
שבפולניה ובליטה), ובנוסח ישיבות הונגאריה — ישיבת 
"אהל שמעון" בירושלים. הגדולה בין הישיבות, שקמו בארץ 
אחר השואה היא ישיבת פוניבז׳, שנוסדה בתשי״ג (לזכר 
הישיבה שהיתר. בעיר פוניביז׳ שבליטה) בזכרוךמאיר שעל- 
יד בני-ברק. כן נוסדו בתקופה האחרונה כמה ישיבות של 
חסידים, שבין השאר לומדים בהן גם את תורת-החסידות. 

בין "כוללי־האברכים" חשוב "מכון הרי פישל לדרישת 
התלמוד" בירושלים, שנוסד ע״י הרב א. י. קוק בתרצ״ב, 
בתרומתו של הנדבן היהודי האמריקני הרי פישל! ובכספי 
הקרן, שיוחדה לו, למכון זה, — ״קרן הרי פישל״ — מתקיים 
המוסד עד היום! אנשיו עוסקים בין השאר בהוצאה מדעית 
של כ״י מן הספרות הרבנית ובמחקרים בתחום המשפט 
העברי. בשנים האחרונות מתכשרים בו, במכון זה, בוגרי- 
הישיבות — תוך לימוד בספרי הפוסקים — לתפקידי דיינות 
בבתי-הדין הרבניים במדינודישראל. 

על הטיפוס של ה״ישיבות הקטנות" הקיימות קיום עצמאי 
ולא כמכינות לישיבות הגדולות נמנות ישיבת "תפארת- 
ישראל״ בחיפה, ״תפארת־ציוך בבני ברק, ״אחי תמימים״ — 
בנוסח ישיבות חב״ד — בתל-אביב, ועוד. ב ת ל-א ב י ב נוסד 
בתרפ״ה ע״י רבה הראשון, הרב ש. אהרנסון (ע״ע), מוסד 
ממוצע בין ת״ת ל״ישיבה קטנה", בשם "ישיבת תל-אביב". 
הרב מ. א. עמיאל יסד בעיר זו, כהמשך ל״ישיבת תל-אביב", 



1017 


ארץ־ישראל 


1018 


את "ישיבת הישוב החדש" (בתרצ״דז), שנוסף על הלימוד 
העיקרי — תלמוד ומפרשיו — לומדים בה גם לימודי־חול 
לפי תכנית-לימודים של בית־ספד תיכון. ניסיון של יצירת 
מוסד׳ שיהא בו משום מזיגה של "ישיבה קטנה" עם בית־ספר 
תיכון מודרני, געשה גם בירושלים ע״י ד״ר ב. מ. לוין, שיסד 
את "ישיבת אלומה", אלא שמוסד זה הפך אחר־כך לבית־ספר 
יסודי ובתש״ח פסק מלהתקיים. אירגון "בגי-עקיבא" בא״י 
(תנועת-נוער של "הפועל המזרחי") הקים כמה ישיבות, 
שנועדו לשמש את חבריו אחר גמר לימודיהם בבי״ס יסודי, 
הראשונה שבהן נוסדה בת״ש בכפר־הרא״ה, ואחריה נוסדו 
ישיבות דומות לה במירון (תשי״א — בעיקר לעולי־תימן), 
בירושלים (תשי״ג) ובנחלים (תשט״ו)! ישיבות אלו הן מסוג 
ה״ישיבות הקטנות", אלא שיש בהן גם מן ההווי החברותי 
של תנועת־נוער ושולט בהן כיוון חינוכי ברוח האירגון שיס¬ 
דו ; נוסף על הלימוד העיקרי — התלמוד — ניתנים בהן גם 
שיעורי תנ״ך ומחשבת־היהדות וגם מידה מסויימת של 
לימודי-חול לפי תכנית בי״ס תיכון! מבוגריהן של ישיבות 
אלו יש שממשיכים את לימודיהם בישיבות גדולות ויש 
שיוצאים להתיישבות של "הקיבוץ הדתי". מטיפוס זה היא 
גם "מדרשית־נע״ם" בפרדס־חנה (נוסדה ע״י ארגון הנוער 
"המזרחי" בא״י, בתש״ה), שמערכת־הלימודים בה מיוסדת על 
תכנית של "ישיבה קטנה" בצירוף תכנית של בית־ספר 
תיכון מודרני. ישיבה מעין זו, אך בדרגה גבוהה יותר, היא 
ישיבת הדרום (קלצק), שנוסדה בתש״ז(לזכר ישיבת קלצק 
בפולניה) בפרדס־חנה, ואח״כ עברה משם לרחובות! גם י בה 
נלמדים, נוסף על התלמוד, לימודי מחשבודהיהדות! והיא 
כוללת במסגרתה גם בי״ם תיכון ובימ״ד למורים (נמצאת 
כיום בחסותה של הסתדרות הרבנים באמריקה). מעין זו היא 
גם ישיבת ״מרום־ציוך שבבית וגן, על־יד ירושלים. — מ. 
אוסישקין (ע״ע) תיכנן את הקמתה של ישיבה גדולה על 
אדמת יבנה ההיסטורית (שעליה הוקמה אח״כ קבוצת יבנה 
של "הקיבוץ הדתי") בשם "כרם ביבנה", וביזמתו הוקמו 
הבניינים לישיבה זו מכספי קרן־גוץ שברשות הקהק״ל! הח¬ 
זקתה והנהלתה של ישיבה זו נמסרו לידי המרכז העולמי 
של "המזרחי", ובתשי״ג נפתחה ביבנה ישיבה לבוגרי ישיבות 
בני־עקיבא (שהיא מסוגן של אותן הישיבות, אבל בדרגה 
גבוהה יותר). בנייני "כרם ביבנה" משמשים גם ל״ישיבת 
הקיבוץ הדתי", שהוקמה ע״י גוף קיבוצי זה לשם השתלמו¬ 
תם של חבריו בלימודי־היהדות. "ישיבות קטנות" מסוג 
מיוחד הן: הישיבה החקלאית בכפר־הרא״ה (נפתחה 
בתשי״ד), שנוסדה ע״י התנועה העולמית של "המזרחי" ושיש 
בה משום מזיגה של "ישיבה קטנה" עם בית־ספד תיכון 
חקלאי! וכן הישיבות "תורה ומלאכה" שבכפר־אברהם (נוסדה 
בתש״ח) ושבתל־אביב (נוסדה בתשט״ז) — שהן מזיגה 
של "ישיבה קטנה" ובית־ספר למלאכה. בשנות קיומה של 
מדינת-ישראל הוקמו "ישיבות קטנות" חדשות במספר מרובה 
בישובים הוותיקים ובישובי-עולים, וכן נתווספו "ישיבות 
קטנות" לבני עדות-המזרח. פעילות מרובה בהקמתן של 
ישיבות כאלו גילה אירגון של חניכי־ישיבות צעירים בשם: 
"חבר פעילי המחנה התורני". 

מוסדות אלה של החינוך התורני — הת״ת והישיבות 
כאחד — מתקיימים על תמיכותיהם של נדיבים בארץ ובגו¬ 
לה. ברובם אין משלמים שכר־לימוד. הישיבות מכלכלות לא 
רק את המורים, אלא גם את רוב תלמידיהן. חלק חשוב 


מהוצאותיהן של הישיבות מספק ה״ג׳וינט" (ע״ע). בא״י נר 
סדה גם קרן בשם ״קהלת״ (ר״ת: קרן הרמת לימוד תורה) 
לתמיכה במצטיינים שבין בני־הישיבות. בתש״א, כשהוחמר 
מצבן הכלכלי של הישיבות עם ביטולם של כמה ממקורות- 
התמיכה שלהן בחו״ל מחמת המלחמה ועם גידול צרכיהן ע״י 
ריבוי הפליטים העולים וייסודן של ישיבות חדשות, נתארגנו 
רוב הישיבות בא״י באירגון כולל בשם: "ועד הישיבות 
בארץ־ישראל", שעוסק בקיבוץ־כספים לשם כלכלתן של 
הישיבות המאורגנות בו. חלק מן הישיבות בא״י מאורגן 
ב״מפעל־התורה"(מיסודו של הרב מ. בר־אילן) הדואג לכל¬ 
כלת הישיבות המאורגנות בו ומקיים שירות רפואי חינם 
לתלמידי כל הישיבות בא״י. חלק קטן מן הישיבות (אותן 
של חוגי "העדה החרדית" בירושלים) מאורגן ב״איחוד־ 
הישיבות". אף משרד־הדתות של מדינת־ישראל משתתף 
בהחזקתן של הישיבות, ולפעמים הוא גם מעניק פרסים 
למצטיינים בין תלמידיהן. 

מספרם הכללי של תלמידי הת״ת והישיבות בא״י כיום 
( 1956 ) הוא למעלה מ 7,000 . מהם: קרוב ל 2,000 — תלמידי 
ת״ת! קרוב ל 3,000 — תלמידי "ישיבות קטנות"! יותר 
מ 1,500 — תלמידי ישיבות גדולות! ויותר מ 1,000 — תלמידי 
"כוללי-אברכים". 

מוסדות החינוך הללו אינם נכללים בחינוך הממלכתי 
של מדינת־ישראל (ואף לא בחינוך העצמאי של הסתדרות 
אגודת־ישראל), אבל הם מוכרים ע״י המדינה כפוטרים 
מחיגוך-חובה. 

צ• ק. 

עליית ילדים ונוער. — בשם זה נקרא מפעל של הצלה 
וחינוך, שמטרותיו הן: א) העלאת ילדים ונוער לישראל! 
ב) חינוכו של הנוער העולה! ג) הכשרתו של הנוער למילוי 
תפקידים חלוציים בישראל, וביחוד במפעלים ההתישבותיים. 

1 ) היוזמת של מפעל זה היתה דחה פריאר מברלין, וכתר 
צאה ממאמציה (מתחילת 1932 ואילך) עלתה בנובמבר 1932 
קבוצת־נערים מן הגולה לכפר־הנוער בן־שמן. דחיפה מכרעת 
ניתנה למפעל עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב 1933 . 
במסגרת המחלקה ליישוב יהודי גרמניה של הסוכנות היהו¬ 
דית קיבלה הנריאטה סולד לידיה את הנהלת הלשכה לעליית־ 
הנוער, ומאז עד י סוף ימיה ( 1946 ) כיוונה את עבודתה של 
לשכה זו. עם עלייתה של חברת־הנוער הראשונה ( 19.2.1934 ) 
לעין־חרוד נפתחה דדך חדשה לקליטה וחינוך של נוער בקי¬ 
בוצים, לפעולה זו נתנו ידם גם מוסדות חינוכיים, שראי 
במגמות של עליית־הנוער את יעודם, וחוגים ציבוריים רחבים 
בישוב וביהדות של חוץ־לארץ: זרמי ההתיישבות העובדת, 
אירגוני-נשים(של ויצ״ו, "המזרחי", מועצת־הפועלות ובראשן 
נשי־״הדסה" באה״ב) וחוגי-ידידים בארצות הרבה השתתפו 
במאמצי המימון, הקליטה והחינוך של עליה זו. 

במשך חמש השנים הראשונות לפעולתה של הלשכה 
לעליית־הנוער עלו לארץ — בגבולות מכסות־העליה של 
השלטון המאנדאטורי — קרוב ל 5,000 בני־נוער מגרמניה. 
התפשטותו של שלטון־הנאצים באירופה והתפרצותה של 
מלחמגדהעולם 11 הרחיבו את תחומי הפעולה. מספר של 
יהודים וחסידי אומות־העולם עשו הרבה — ולפעמים אף 
חירפו את נפשם — כדי להציל ילדים יהודיים ממוות ולהקל 



1019 


חינוך ומחקר: עליית ילדים ונוער 


1020 


את מצוקתם בדרכי-נדודיהם או בשעת שהייתם במחנות. 
הם הפיחו בליבות הילדים רגשי אמונה ותקווה, קיבצו אותם 
וליכדום בחבורות לצורך עלייתם לא״י. השמות של מקומות 
הבריחה והמקלט, מחנות־המעבר וספינות־ההעפלה, שהילדים 
עברו דרכם או שהו בהם, נתלוו לציון ארץ־המוצא שלהם 
כסימגי־הכר נוספים. כך היו בני־הנוער בספינה "פאטריה" 
מחלוצי-ההעפלה ( 1940 ), כאלף ילדים מפולניה הגיעו בשיי¬ 
רה של ״ילדי טהראן״ ( 1943 ), "ילדי טראנסז־ניסטריה" באו 
בעקבותיהם, ובסוף־המלחמה התחילו באים "הבוכנוואלדים" 
ושרידים של שאר מחנות־הריכוז. בשנות־המלחמה העלתה 
עליית־הנוער כ 10,000 ילדים. ״כפר־הנוער״ בקפריסין( 1947 ) 
שימש תחנת־מעבר לאלפי־ילדים, ברובם יוצאי אירופה המז¬ 
רחית, עד שנפתחו בפניהם שעריה של הארץ. שליחותה של 
עליית־הנוער הגיעה גם לבני־נוער מארצות־המזרח. עוד 
בשנות־המלחמה עלו כאלף ילדים מסוריה והלבנון לא״י, 
וכן עלו לארץ בני נוער מתימן ומתורכיה. 

אחר פטירתה של הנריאטה סולד ( 1944 ) היתה הנהלת- 
המפעל בידיהם של ד״ד ג. לאנדאואר (נפטר ב 1954 ) והאנס 
ביט, שנרצח על־ידי ערבים בדצמבר 1947 . ב 1948 נתמנה 
משה קול, חבר הנהלת־הסוכנות, כראש המחלקה לעליית 
ילדים ונוער. עם תקומת־המדינה נתלוותה במידה מרובה 
הפעולה של עליית־הנוער אל עלייתם של חלקים גדולים 
מקיבוצי-היהודים בארצות הבאלקאן והמזרח ובאפריקה הצ¬ 
פונית, ותרמה תרומה ניכרת בקליטתם של ילדים, שעלו 
קודם לשאר בני־משפחתם או עמהם. יותר ממחציתם של 
חניכי עליית־הנוער באו מארצות־אירופה, כשליש מהם בא 
מארצות המזרח ואפריקה הצפונית, והשאר, כ 15% , היו בני 
נוער ישראלי, עפ״ר מיוצאי שכונות־העוני, שלא נמצאה 
מסגרת לחינוכם. 

2 ) מספרם הכללי של חניכי עליית־הנוער הגיע ל 72,000 ! 
ב 1955 הגיע מספר הבוגרים של חינוך זה ל 60,000 ! רובם 
סיימו את חוק־הכשרתם וקצתם עזבו את מסגרת עליית־ 
הנוער אחר תקופת־חינוך חלקית. באותה שגה נמצאו 12,000 
חניכים במסגרת הטיפול של עליית־הנוער. בכל שנה נקלטים 
כ 4,000 חניכים חדשים. כ 20% מהם היו בשנים האחרונות 
ילדים, שהועלו ע״י עליית־הנוער לארץ, ברובם ממארוקו 
ומטוניסיה; כ 60% נקלטו מתוך מעברות ( 22% ), שיכוני־ 
עולים ( 25% ), מושבי־עולים ( 13% ) וכ 20% היו מילידי־ 
הארץ. בהרכב העדתי של חניכי עליית־ר״נוער בא שינוי 
ניכר : יוצאי העדות המזרחיות, שהיו ב 1950 42% מכלל 
החניכים, מקיפים כיום 74% . קרוב למחצית החניכים של 
עליית־הנוער מתחנכים ב 156 קיבוצים, והשאר ב 77 מוסדות־ 
חינוך, בכללם 32 מוסדות־חינוך חקלאיים. כ 5% מן החניכים 
זקוקים לחינוך מיוחד. 30% מן החניכים נקלטים במרכזי־ 
חינוך דתיים, בהתאם לרצון־הוריהם. 

תקציבה של מחלקת עליית־הנוער לשנת תשט״ז הוא 
בקירוב 9 מיליון ל״י. מסכום זה מספקת הסוכנות היהודית 
כ 40% , הסתדרוודנשים ״הדסה״ כ 35% , ושאר הסתדרויות 
הנשים וחוגי־הידידים של עליית־הנוער בארצות שונות 
כ 25% . דמי־ההחזקה של החניכים (ביחוד של נערים ונערות) 
במקומות־קליטה קיבוציים הם נמוכים במידה ניכרת מדמי־ 
ההחזקה שלהם במוסדות חינוכיים. 

תקופת־החינוך, שנמשכה בשנים הקודמות שנתיים, הו¬ 
ארכה. כ 75% מן החניכים מתקבלים כיום למסגרת החינוך 


של המחלקה בגיל 13 — 14 , ולפיכך נמשכת תקופת־חינוכם 
3 — 4 שנים. הארכתה של תקופת־החינוך נראית חיונית ביחוד 
לחניכים יוצאי ארצות־המזרח או בני שכבות, שהן נחשלות 
מן הבחינות הסוציאלית והתרבותית. 

לצרכי קבלתם של חניכים בחו״ל מקיימת המחלקה מש¬ 
רדים במארוקו ובטוניסיה וכן בצרפת. במועמדים הבודדים 
בשאר הארצות מטפלים סניפי ההסתדרות הציונית והוועדים 
הארציים של עליית־הנוער (העוסקים בעיקר בגיוס־ 
אמצעים), שמשרדם הראשי הוא בפאריס. הילדים מיוצאי 
אפריקה הצפונית מובאים לתקופת־מעבר של חדשיים למחנה 
בקמבוז(שבצרפת הדרומית) המוחזק בעזרת הג׳וינט. במחנה 
זה קיים שירות פסיכולוגי, שעוסק (בעזרתם של המחנכים) 
במיונם של הילדים ובקביעת הטיפול בהם במקרים מיוחדים. 
במחנה זה מקבלים הילדים את הכשרתם הראשונה לקראת 
עלייתם לארץ. 

למחנה־המעבר ברמת הדסזדסולד שעל־יד חיפה — 
היחיד מששת המחנות, שקיימה המחלקה בימי העליה 
הגדולה, שעדיין לא נסגר — מובא לערך שליש מן המועמדים 
לקליטה, מאחר שהכוונתם למרכזי עליית־הנוער מחייבת 
תקופת־מע?ןב מסויימת. הילדים הנקלטים מן הארץ הם 
ברובם בני שכבות נחשלות מבין העולים ומיעוטם מבני 
הישוב הוותיק. גורמים כלכליים, מסיבות משפחתיות, אי־ 
הסתגלות לבית־הספר וקשיים אחרים, שבהם נתקל הילד, 
מביאים לידי כך, שהורים הרבה רואים בעליית־הנוער סיכוי 
יחיד של מתן חינוך לילד. 

מגמה חינוכית חדשה קבעה לעצמה עליית־הנוער כשק¬ 
לטה לתוך מסגרתה כ 1,000 ילדים מתוך 120 מושבי־עולים. 
מטרת החינוך הניתן לחניכים אלה היא בראש ובראשונה 
שיבתם למושב־הוריהם, ולא—כרגיל במסגרת עליית־הנוער— 
הצטרפות לאחד מן הקיבוצים הקיימים או ייסודו של ישוב 
חדש. מקום־החינוך הוא מושב ותיק או מוסד חינוכי — ולא 
קיבוץ, ששואף בדרך כלל להכשיר את חניכיו למסגרתו שלו. 
תקופת־החינוך קוצרה כאן כדי למנוע פרישה ממושכת של 
החניך מבית־הוריו וכדי להקל את הסתגלותו מחדש לתנאי־ 
ביתו. 

קבלת חניכים למסגרת עליית־הנוער נעשית — עד כמה 
שאפשר — מתוך לימוד הרקע המשפחתי של הילד ובדיקת 
המניעים להצעת מועמדותו. שלבי־הטיפול כוללים: מילוי 
שאלון מפורט, אישור רפואי, בירור־דברים עם הורי־החניך 
והחתמתם על חוזה, שכולל התחייבות כספית — אף אם 
סמלית — מצידם, שיחה עם הילד, חוות־דעת של העובדת 
הסוציאלית ובית־הספר, בדיקת־מיון קבוצתית, ולפי הצורך— 
אבחנה אינדיווידואלית. 

3 ) עליית־הנוער גילתה יזמה גם בכיווני־פעולה נוספים. 
בשותפות עם כמה גורמים (כגון מחלקודהקליטה, משרדי 
העבודה, החקלאות, החינוך ו״הדסה") התחילה עליית־הנוער 
בייסודם של "מרכזים לנוער", שמספקים לנערים ונערות 
בגיל 15 — 18 , כשהם מוסיפים לדור בבתי־הוריהם, תעסוקה 
בתשלום חלקי, לימודים כלליים ומקצועיים ובילוי חברותי. 
מרכזים כאלה נוסדו עד עכשיו ב 11 מקומות והם מקיפים 
כ 850 חניכים. קצתם נוסדו באיזורים בדרום־הארץ (שפיר, 
עזתה, לכיש), שנועדו לשמש מקומות־ישוב של עולים. 'מרכ¬ 
זים אחרים נוסדו בישובים עירונים ובמעבדות (באר־שבע, 
ירושלים׳ שבות־עם, חולדה, בית־דגון, ועוד). 



1021 


איץ־ישדאל 


1022 


כדי להעלות את הרמה העיונית והמעשית של הכשרת 
החניכים בענפי־החקלאות, במלאכות ובשירותי-בית, ייסדה 
עליית־הנוער, בשיתוף עם "הדסה"׳ את המרכז להכשרה 
כפרית ("נעורים") בכפר ויתקין, שבו משתלמים כ 700 חני¬ 
כים במשך 4 — 6 שבועות לשנה במקצועות שונים. תשומת- 
לב מיוחדת ניתנה לבירורן של בעיות־החינוך ותכניות־ 
ההוראה על-ידי פעולות מעלןב ופיקוח, שנסתכמו בשורת 
פירמומים. המחסור בכוחות־הדרבה מוכשרים עורר את חוגי 
עליית־הנוער לכמה פעולות, שסייעו בהקלתו של מחסור זה. 
הורחב הסמינאריון הכללי ע״ש האנס בייט בירושלים, וכיום 
( 1956 ) לומדים בו ובסמינאריון הדתי 90 מדריכים (תקופת־ 
הלימודים: 15 חודש). כמו־כן פותחה פעולה ענפה להשתל¬ 
טותם של מדריכים ומחנכות־מטפלות, ובכינוסים מחוזיים 
וארציים של מחנכי עליית־הנוער נידונות שאלות של הדרכה 
והוראה. במרוצודהזמן נתבלטה והלכה החשיבות המרובה 
של שירותי האבחנה לחניכים והייעוץ למדריכים, שפותחו 
ע״י ״מרכז לסקר״ (מייסודה של ״הדסה״) מ 1949 ואילך, 
ותחנות האבחנה שנוסדו בחיפה ( 1952 ) ובתל-אביב ( 1955 ), 
עד שבסוף 1955 נקבעו כשירותים סוציאליים ופסיכולוגיים 
במסגרת האגף לחינוך. 

כמרכן הקימה עליית־הנוער מדור מיוחד לריפוי פדא־ 
גוגי. מדור זה פיתח רשת של מוסדות לטיפול בחניכים, 
שהוצאו על-יסוד אבחנה פסיכולוגית ממקומות־הקליטה 
הרגילים של עליית־הנוער ונמצאו זקוקים לסידור מיוחד. 
לצורך זה מקיימת המחלקה 3 מוסדות מיוחדים (קריית־יערים, 
כפר־פילאדלפיה, כפר־יוליאנה) ובהם נמצאים קרוב ל 200 
חניכים. במסגרת השירות הרפואי נמצאים כ 80 חניכים, שהם 
זקוקים לטיפול ושיקום רפואי, מהם 60 בכפר השוודי שעל* 
יד ירושלים, והשאר בבתים פרטיים. 

4 ) חברות־הנוער הראשונות, שנתחנכו בעין־חרוד, בדג- 
ניה ובקיבוץ הדתי רודגס, יסדו ב 1936 — 1937 את ישובי- 
הבכורה של בוגרי עליית־הנועך — אלונים, מצובה ושדה־ 
אליהו. מספרם של החניכים הפונים עם סיום הכשרתם להת¬ 
יישבות חקלאית הגיע ל 70% ועד היום נוסדו ביזמתם של 
בוגרי עליית־הנוער כ 60 ישובים קיבוציים. כמו־כן נשתלבו 
גרעינים ויחידים מתוכם באוכלוסיה של רוב הישובים החק¬ 
לאיים שבארץ. חלק מהם עזב במרוצת־הזמן את הפעילות 
החקלאית, ולפי אומדן נשארו בהתיישבות כ 50% — 40% 
מכללם. אחר תקומת־המדינה פנו הגרעינים של בוגרי עליית־ 
הנוער ליחידות הנח״ל, והם כ 60% מכלל הבוגרים. 

ח. רינהולד, נוער בונה ביתו, תשי״ג (עם ביבליוגראפיה 

מפורטת)! ספר עלית הנוער, ערוך בידי ב. הבס, תשי״א! 

רחד, פריאר, ישרש, ליסוד עלית הנועד ושנותיה הראשונות, 

תשי״ג! מ. קול, מסכת עלית הנועד (בקובץ "הציונות בשעה 

זו"), תשי״ב! א. ליפשיץ, מפעל עלית הנוער, תש״י! 

44 ־ 19 , 01111} #0x16 צ . ז א. 

ח. רי. 

חינוך־המיעומים. — ראשוני בתי־הספר הערביים במדינת־ 
ישראל נפתחו ביפו ובחיפה בספטמבר 1948 , ועד דצמבר 
1948 נפתחו בתי־ספר ברוב הנקודות של הישוב הערבי, שהיו 
אז בידי המדינה. במאי 1949 ׳ כשהועבר למדינת־ישראל 
שטחו של ד,"משולש הקטן", הועברו גם בתי-הספר שבאיזור 
זה, עם מוריהם שבחרו להישאר בו, לרשותה של המדינה. 
בתי־ספר אלה נפתחו מחדש ביוני 1949 . 

אירגון ההוראה בבתה״ם הנזכרים היה כרוך בקשיים 
הרבה. בתקופת מלחמת־העצמאות ניזוקו הרבה מן הבניינים 


של בתה״ם הערביים, שהיו קיימים בתקופת־המאנדאט, 
ורהיטיהם נשברו, נשרפו או נשדדו, ביחוד ע״י הצבא העירא¬ 
קי ו״צבא־השיחרור" של קאוקג׳י, שהשתמשו בבתה״ס הללו 
כבמקומות־חניה. כמרכן הורגש מחסור בספרי-לימוד! הדפסת 
ספרים ערביים ומכירתם בארץ הופסקה בתקופת־המלחמה 
והקשר אל הספקים מארצות־עדב הופסק אף הוא. נוסף על 
כך נוצר — מחמת בריחת רובה של האוכלוסיר, הערבית מן 
הארץ — מחסור במורים בעלי ניסיון. 

מסגרת החינוך הערבי. החינוך לבני המיעוטים 
הוא כמעט כולו חינוך ערבי והוא מחולק לשתי חטיבות: 
רשת־החינוך הרשמית ורשת־החינוך הבלתי־רשמית. רשת־ 
החינוך הרשמית, שהיא כולה ערבית, כוללת, במו בחינוך 
העברי, את המוסדות המוחזקים ע״י הממשלה או ע״י רשויות 
מקומיות. גני־הילדים, בתי־הספר היסודיים ובתי־הספר התי¬ 
כונים מוחזקים ע״י הרשויות המקומיות (עיריות או מועצות 
מקומיות) או ע״י רשויות־החינוך המקומיות באותם המקו¬ 
מות, שעדיין אין בהם עיריות או מועצות מקומיות (כפרים, 
מחנות־בדוים), ואילו הממשלה מקיימת רק בתי־מדרש או 
קורסים למורים. רשת־החינוך הבלתי־רשמית כוללת את 
בתי־הספר המוחזקים ע״י העדות או הכנסיות הנוצריות, 
ובהם לומדים, מלבד ערבים, גם יהודים וגם זרים, שמת¬ 
גוררים בארץ. 

חוקי־המדינה חלים על החינוך הלא־יהודי במידה שהם 
חלים על החינוך היהודי, אך ענייני הזרמים שבחוק לימוד- 
החובה וענייני בתי־הספר הממלכתיים הדתיים של חוק 
החינוך הממלכתי אינם חלים על בתי־הספר של הלא־יהודים. 
חוק החינוך הממלכתי כולל תקנה, שיש להתאים את תכנית- 
הלימודים הרשמית לצרכי בתי־הספר של המיעוטים. 

רשת־החינוך הרשמית הערבית. רשת זו כוללת 
גני־ילדים לבני 5 — 6 , בתי־ספר יסודיים לבני 6 — 14 ובתי־ספר 
תיכונים, שלשון־ההוראה בהם היא ערבית. בקורסים למורים, 
שהתנהלו עד תשט״ו. היתד, לשון־ההוראה ברובה ערבית, 
אך ניתנו גם הרצאות בעברית ובאנגלית. מאחר שידיעת 
הלשון העברית נתפשטה במידה מרובה בין בוגרי בתי־הספר 
התיכונים, יורחב — מתשט״ז ואילך — השימוש בעברית 
כלשון־ההוראה בקורסים ובסמינארים למורים. 

גן־הילדים הערבי שונה מגן־הילדים העברי במה שהוא 
צמוד בדרך כלל לבית־הספר היסודי, באופן שהוא נחשב 
כאחת מכיתותיו. שעות־הלימודים בו הן כשעות של כיתה א , , 
ומספר שעות־העבודה של הגננת הן כאותן של כל מורה 
יסודי. הסדר זה נובע מן המסורת, המקובלת בבתי־הספר של 
הערבים,' ובן מן המחסור בבניינים מתאימים לגני־ילדים 
בישוביהם. התוצאות של נוהג זה מניחות את הדעת. שיטת- 
החינוך בגני־ד,ילדים הערביים הרשמיים דומה לזו שבגני- 
הילדים העבריים (פרט להווי, ראה להלן). 

בית־הספר היסודי הערבי הממלכתי דומה לביד,"ם העברי 
מסוג זה במספר שעות־ההוראה הניתנות בו בכל ביתה 
וכיתה, בסדריו הפנימיים ובדרך כלל בשיטות־ההוראה שלו. 
אך הוא שונה מביה״ס היסודי העברי לא רק במה שלשון- 
הלימודים בו היא ערבית, אלא גם בהעדר הוראת התנ״ך 
כמקצוע, בהכללת הוראת הדת עד כיתה ז׳, ובהוראת שתי 
לשונות (ולא אחת) נוסף על לשון־הלימודים: בהוראת 
העברית מתחילים בו בכיתה ד׳ ובהוראת האנגלית בכיתה ו , . 
תכניות־הלימודים הן דומות או אף זהות ברוב־ד,מקצועות, 



1023 חינוך ומחקר : חינוך המיעוטים 1024 


א. החינוך הממלכתי הערבי ב 1948 — 1955 


חינוך תיכון 
תלמידים 



נ ו ך יסודי 

ח י 


תלמידים 

בגני־ילדים 


מהם מורות 

מורים 

בנות 

בנים 

תלמידים 

כיתות 

בת״ם 

12 

3 __ 

243 

1,365 

8,036 

9,401 

352 

60 

1 679 

1949—1948 

תש״ט 

46 

71 

349 

3,406 

11,358 

14,764 

479 

78 

155 

50—49 

תש״י 

222 

169 

628 

6,649 

14 258 

20,907 

670 

105 

4,378 

51—50 

תשי׳א 

434 

244 

752 

7,279 

15,305 

22.584 

773 

105 

3,356 

52—51 

תשי־׳ב 

661 

276 

788 

7,634 

16,471 

24.105 

838 

110 

3,153 

53—52 

תשי״ג 

781 

222 

690 

7,071 

16,698 

23,769 

840 

110 

2 1,964 

54—53 

תשי״ד 

4 795 

222 

740 

6,551 

16,711 

23,262 

852 

112 

1,601 

55—54 

תשט״ו 


1 מספר זה כלל ילדים הרבה בגיל כיתה א/ שהועברו בענת תש״י למקומם המתאים. 2 הירידה באה מחמת ההטלה של חובת תשלום 
של שכר־לימוד חלקי. 3 נעדרות ידיעות סטאטיסטיות. 4 מהם 57 בנות. 


ב. החינוך הממלכתי הערבי — התלמידים לפי הדת בשנת תשט״ו ( 1954 — 1955 ) 


בתי־ספר תיכונים 

גני־ילדים ובתי־ספר יסודיים 


0 ה״כ 

בנות 

בנים 

0 ה״כ 

בנות 

בנים 

508 

13 

495 

18.153 

4,694 

13,459 

מוסלמים . 







נוצרים . 

131 

34 

97 

1,882 

644 

1,073 

אורתודוכסים . . . . 

91 

5 

86 

1.661 

809 

1,017 

קאתולים יווניים . . . 

7 

2 

5 

98 

33 

65 

קאתולים לאטיניים . . . 

13 

— 

13 

259 

108 

151 

קאתולים סארוניטיים . . 

6 

2 

4 

79 

29 

50 

פרוטסטאנטים . . 

י 

248 

43 

205 

3,979 

1,623 

2,356 

סה״כ נוצרים 

39 

1 

38 

2,720 

810 

1,910 

דרוזים. 

— 

— 

— 

11 

1 

10 

אחרים. 

795 

57 

738 

24,863 

7.128 

17,735 



ג. בתי־הספר הלא־ממלכתיים הלא־יהודיים בשנת תשט״ו 

מספר המוסדות ומספר התלמידים לפי הדת 



0 ה״כ 


יהודים 


אחרים 

לא־יהודים 

דרוזים 


נוצרים 


מוסלמים 


ס״ה 

ב 

ז 

ס״ה 

נ 

ז 

ס״ה 

נ 

ז 

0 "ה 

ז 

נ 

ס״ה 

נ 

ז 

ס״ה 

נ 

ז 


1.912 

732 

1,180 

65 

— 

65 

— 

— 

— 

68 

65 

3 

1,651 

631 

1,020 

128 

36 

92 

15 בת״ם עדתיים . 

1,210 

52 

1,158 

18 

_ 

18 

17 

5 

. 

12 

9 

_ 

9 

849 

21 

828 

317 

26 

291 

5 בת״ס של 

טרה סאנטה 

4.885 

3,164 

1,721 

1-142 

703 

439 

6 

4 

2 

35 

_. 

35 

3,173 

2,107 

1,066 

529 

350 

179 

28 בתה״ס של 
המיסיון הקאתולי 

893 

478 

415 

289 

159 

130 

8 

6 

2 

__ 

_ 

_ 

548 

286 

262 

48 

27 

21 

5 בת״ס של המיסיון 
הפרוטסטאנטי 

!8,900 

4,426 

4.474 

1,514 ! 862 

652 

31 

15 

16 

112 

65 

47 

6,221 

3,045 3,176 

1,022 

439 

583 

םה״כ 


ד. תלמידים לא־יהודיים בבתי־ספר לא־יהודיים — תשט״ו 


כולם יחד 

בתי־ספר לא־רשמיים 

בתי־ספר רשמיים 


0 ה״כ 

בנות 

בנים 

0 ה״כ 

בב 1 ת 


0 ה״כ 

בנות 

בנים 

19,683 

■ 

14,537 

1,022 

439 

583 

18,661 

4,707 

13,954 

מוסלמים .... 



5,737 

6,221 

3,045 

3,176 

4,227 

1,666 

2,561 

נוצרים .... 

2,871 


1.995 

112 

65 

47 

2,759 

811 

1,948 

דרוזים .... 

42 

16 

26 

31 

15 

16 

11 

1 

10 

באהאיים ואחרים. . 

33,044 

10,749 

22,295 

7,386 

3,564 

3.822 

25,658 

7,185 

18,473 

סה״כ 

















1025 


ארץ־ישראל 


1026 


אך הן שונות בערבית, בעברית, בדת ובהיסטוריה. כמרכן 
אין עניינים דתיים־לאומיים ועניינים ציוניים תופסים מקום 
בתכניתו. התלמידים והמורים בבית־הספר הערבי הם עפ״ר 
בני דתות אחדות (ר׳ למעלה טבלה ב , ) ועיסוק מיוחד 
בענייגי־דת באיזה כיוון שהוא היה עלול לעורר התנגדות 
מכמה צדדים, ביהוד מצד ההורים. עם זה אין, לפי שעה, 
להעלות על הדעת את האפשרות להחדיר לביה״ס הערבי את 
עיקרי החינוך הלאומי המקובלים בביה״ס העברי — עיקרים, 
שהם קשורים בתולדות־ישראל׳ במפעל הציוני ובמאבקם 
של היהודים על חידוש חייהם בארץ וחידוש עצמאותם בה. 
גם טיפוחה של לאומיות ערבית בבתה״ס בישראל נראית 
כבלתי־רצויה, מאחר שהיא עלולה ליהפך בקלות ללאומנות 
ערבית — מה שאירע בתקופת־המאנדאט. ביה״ס הערבי 
הממלכתי חסר, איפוא, חינוך לאומי ולפיכך הוא עני בהווי. 

כיום נמצאים 114 בתי-ספר ממלכתיים ערביים בישראל. 
רובם הם מעורבים, כלומר משמשים לבנים ולבנות; סיבת- 
הדבר: חוסר דיור מתאים וחוסר מורות מוכשרות. 

בדרך כלל סגורים בתי־ספר אלה שני ימים בשבוע: ביום 
ששי וביום ראשון(כפי שהונהג בתקופת־המאנדאט) או ביום 
ששי ובשבת (כשפל המורים והתלמידים הם מוסלמים) או 
בימי שבת וראשון (כשהם נוצרים או כשיש הסכמה מיוחדת 
על כך). חופשת־הקיץ מותאמת לזו של בתי־הספר העבריים, 
ואילו חופשת־החורף (חנוכה) וחופשת־האביב (פסח) מות¬ 
אמות במידה ידועה לחגי הנוצרים וארכן שונה מן החופשות 
המקבילות הניתנות בבתי־הספר העבריים. בתי-הספר הער¬ 
ביים אינם סגורים בחגי־ישראל, אלא בחגים הדתיים של 
המוסלמים או של הנוצרים, אם ביה״ס הוא מוסלמי או נוצרי 
טהור, על מוריו ותלמידיו; כשהמורים או התלמידים הם 
בני דתות שונות, רשאים הם להיעדר מביה״ס בימי חגיהם 
הדתיים המיוחדים. בתה״ס הערביים הממלכתיים סגורים 
ביום־העצמאות ותלמידיהם נוהגים להשתתף באותו יום 
בתחרויות־אספורט וכיו״ב. 

בתי-ספר תיכונים רשמיים אחדים קיימים בנצרת ובכמה 
כפרים גדולים, אבל רוב המורים שבהם אינם בעלי השכלה 
מספקת. התלמידים ניגשים לבחינת־הבגרות הישראלית המיו¬ 
חדת לערבים והמתגהלת בלשון הערבית. ארבעת מקצועות- 
החובה בבחינה זו הם: ערבית, עברית, אנגלית ומאתמא־ 
טיקה, ושני מקצועות־הבחירה הם כנהוג בבחינת־הבגרות 
הרגילה. תכניות־הלימודים של מקצועות אלה (חוץ מערבית, 
עברית ובמידה ידועה היסטוריה) זהות עם אותן שנתבעות 
בבחינה הרגילה וגם השאלונים זהים עד כמה שאפשר. 

הטבלות הסטאטיסטיות, המובאות למעלה, מלמדות, שמס¬ 
פרן של התלמידות בחינוך הערבי הממלכתי (בכל שלביו) 
הוא מועט ממחציתו של מספר־התלמידים, אע״פ שמספר 
הבנים והבנות באוכלוסיה הערבית שווה בערך. תופעה זו 
כמה סיבות לה: חינוך־הבנות עדיין אינו מקובל על הערבים 
בישראל, כמו שאינו רווח אף במדינות הערביות; הנערה 
הערביה מתבגרת בגיל צעיר־ביחס וההורים מעוניינים, 
שתישאר בבית ותסייע להם בעבודת־המשק; הרבה מן 
ההורים — ולא רק מן המוסלמים והדרוזים, המתנגדים לכך 
מטעמים דתיים — אינם מסכימים לשלוח את בנותיהם המת¬ 
בגרות לבתי־ספר מעורבים. 

בית־מדרש סדיר למורים ערביים אינו בנמצא לפי שעה. 

עד תשט״ו אי־אפשר היה לפתוח בית־מדרש כזה משום 


שעדיין לא נמצאו לו בוגרים של בתי־ספר תיכונים ערביים. 
משסיים המחזור הראשון של בתי־ספר אלה את חוק-לימודיו 
( 1955 ) נתברר, שרק מועטים מאוד מתוכו מוכנים להקדיש 
שנתיים ללימודים בסמינאר. הסיבה העיקרית: משכורתו 
של המורה, שהוסמך להוראה, אינה עולה אלא במקצת על 
זו של המורה הבלתי־מוסמך. מ 1949 ואילך התנהלו קורסים 
של השתלמות למורים בפועל, שבהם הוכשרה בין השאר 
חבורה שלמה של מורים ערביים לעברית. רוב המורים 
לעברית בבתה״ס הערביים הם ערבים. 

רשת־החינוד הלא־רשמית. בתי־הספר הלא- 
יהודיים שאינם ממלכתיים הם כולם נוצריים. אפשר להבחין 
בהם שלושה סוגים: (א) בתי־ספר עדתיים; הללו שייכים 
לכנסיות של העדות המקומיות או לוועדיהן של העדות 
הבאות: היוונית האורתודוכסית, היוונית הקאתולית, הלאטי- 
נית הקאתולית, הפרוטסטאנטית הערבית׳ הארמנית. בתי״ס 
אלה מיועדים לבני העדות, שלהן הם שייכים, ולשון- 
ההוראה בהם היא בדרך כלל ערבית (וארמנית לארמנים); 
(ב) בתי־הספר של 8300136 36 זז 16 01151:0$ ("שומר הארץ 
הקדושה")׳ המיועדים לבני העדה הקאתולית. הקוסטודיה 
נמצאת מיה״ב בידיו של המיסדר הפראנציסקני׳ ומרכזה 
בעיר העתיקה של ירושלים. בתקופת־המאנדאט נחשבו בת״ס 
אלה כבת״ם מקומיים; (ג) בת״ס של גופים זרים׳ כגון 
מיסדרים ואגודות דתיים נוצריים, שמרכזם בארצות אחרות 
ושעפ״ר הם גם נמצאים בחסותן של מעצמות זרות. המגמה 
העיקרית של בת״ם אלה היא מיסיונרית. בסוג זה יש לכלול 
גם את בתה״ס של מיסדר נזירות קאתוליות ערביות, שמרכזו 
בירושלים הישראלית. לשון־ההוראה בבתה״ס מסוג זה היא 
בדרך כלל לשונה של המדינה, שבה נמצא מרכז האירגון, 
שלו הם שייכים (צרפתית, אנגלית, איטלקית). במקרה אחד, 
בביה״ס של האגודה הפינית, לשון־ההוראה היא עברית. 
בסך־הכל נמצאים כיום(בתשט״ו) במדינת־ישראל כ 55 בת״ 0 
נוצריים לא־ממלכתיים ובהם כ 8,900 תלמידים, שכ 1,500 מהם 
הם יהודים (ר , טבלה ג , , עמ ׳ 1023 — 1024 ). 

לפי פקודת־החינוך, 1933 , נהגים בתה״ס של אגודות או 
מיסדרים דתיים מזכרות מיוחדות. מטעמים שונים לא נמצאה 
עד עכשיו הדרך להכנסתם של בת״ם אלה לתוך מסגרת החוק 
ללימוד־חובה, 1949 . 

י. ל. ב. 

מוסדוודלימוד גכוהיס ומוסדות־ימחקר. — האוניבר¬ 
סיטה העברית. — 1 . המבנה האקאדמי. האוניברסיטה 
העברית כוללת כיום (אוקטובר 1955 ) שש פאקולטות, 
שבמסגרתן מתנהלים ההוראה האקאדמית והמחקר המדעי. 
פאקולטות אלו, לפי זמני ייסודן, הן: 

1 . הפאקולפה למדעי־הרוח.( 1928 ) 

2 . הפאקולטה למאתמאטיקה ולמדעי־המבע . . ( 1935 ) 

3 . הפאקולטה לרפואה (ביה״ם לרפואה של האוני¬ 

ברסיטה העברית ו״הדסה״).( 1949 ) 

4 . הפאקולטה למשפטים.( 1949 ) 

5 . הפאקולטה לחקלאות.( 1952 ) 

6 . הפאקולטה למדעי־התברה (בית־הספר לכלכלה ׳ 

ולמדעי־החברה ע״ש אליעזר קפלן). . . ( 1953 ). 

2 . תכנית-האוניברסיטה; המניעים; ראשית 
ה ב י צ ו ע. — צבי (הרמן) שפירא, פרופסור למאתמאטיקה 
באוניברסיטה של היידלברג, היה הראשון שהטיף בסוף 
המאה ה 19 להקמת אוניברסיטה יהודית בא״י. בשורה של 
מאמרים, שפירסם ב״המליץ" ב 1882 ו 1884 , הציע תכניח 





1027 


חינוך ומחקר : האוניברסיטה העברית 


1028 



להקמת "בית מדרש התורה, החכמה והעבודה" בארץ, בית- 
מדרש עליון מיוחד לישראל, שנ 1 עד לכלול שלוש פאקול- 
טות: לתאולוגיה, למדעי־הרוח ולמדעי־הטבע. על תכניתו ז 1 
הרצה בקונגרס הציוני הראשון, שנתכנס בבאזל ב 1897 * 
לפיה צריכה היתד, הלשון הגרמנית להיות לשון־ההוראה 
באוניברסיטה ("אמנם במשך הזמן אפשר שתיעשה שפת 
עברית גם לשפה מדוברת"), ומקומה של האוניברסיטה צריך 
היה להיות לא "בעיר הקדש ירושלים" (מתוך חשש להת¬ 
נגדות הקנאים) אלא "במרכז המושבות". מאז ועד פתיחתה 
של האוניברסיטה ב 1925 נידונו רעיון־האוניברסיטה והצעדים 
הדרושים להגשמתו בקונגרסים הציוניים. ד״ר ח. וייצמן 
נעשה חסיד נלהב של רעיון זה ואף הקים בז׳נווה ( 1901 ) 
משרד לחקר האפשרויות לייסוד מכון עליון ללימודים גבו¬ 
הים בא״י; ב 1902 פירסם, עם ד״ר מ. בובר וד״ר ב. פייבל, 
חוברת על "בי״ס יהודי גבוה". הדרישה המפורשת והמנומקת 
הראשונה להקמת אוניברסיטה בירושלים, שלשון־ההוראה 
בה תהא עברית דוקה, באה מצידו של החוקר היהודי ישראל 
אברהמס (ע״ע) במאמר, שפירסם בשבועון הלונדוני 1511 ^ 16 
1016 מסז! 1 ס, ב 27 בפברואר, 1908 . הרעיון הלך ורכש לו 


תמיכה בין מנהיגים ציוניים, בחוגים אקאדמיים ובקרב העם. 
בקונגרס הציוני הי״א ( 1913 ) הוקדשה ישיבה מיוחדת לדיון 
על האוניברסיטה והוחלט על כינון ועדה לשם ייסודה של 
אוניברסיטה עברית בירושלים. באביב 1914 , חדשים אחדים 
קודם התפרצותה של מלחמת־העולם 1 , נרכשו שטח אדמה 
ובית על הר־הצופים בשביל האוניברסיטה העברית, ועוד 
קודם שנסתיימה המלחמה (בט״ו באב, 24 ביולי 1918 ) הניח 
ד״ר ח. וייצמן את אבן־הפינה לאוניברסיטה העברית על 
הר-הצופים. 

אחר המלחמה נוסדה בלונדון ע״י ההסתדרות הציונית 
״הוועדה המייעצת של האוניברסיטה העברית״. ב 1921 , 
בשעת ביקורם של ד״ר וייצמן ופרוס׳ איינשטיין באה״ב, 
פעלו כאן לשם האוניברסיטה. בין השאר נוסד באה״ב "ועד 
הרופאים היהודיים באמריקה" (בנשיאותו של ד״ר נ. רטנוף), 
שקיבל עליו להקים פאקולטה לרפואה באוניברסיטה והתחיל 
בקיבוץ־כספים בשביל מכון למיקרוביולוגיה. בירושלים 
הקים ( 1922 ) מ. אוסישקין, שהיה אז יו״ר ההנהלה הציונית 
בא״י, ועדה, שעסקה בבירור הבעיות הכרוכות בהקמת מכון 
למדעי־הרוח באוניברסיטה, וביחוד למדעי־היהדות. חבריה 
של ועדה זו היו: אחד־העם, א. בן־יהודה, ד. 

ילין, י. קלוזנר, ש. גינצברג, נ. בנטביטש, 

ל. א. מאיר וי. ל. מאגנם, שבא באותה שנה 
לארץ והתמסר לרעיון הקמתה של האוניבר¬ 
סיטה. ד״ר וייצמן התחיל אז בהקמת מכון 
לכימיה, וכמנהלו נתמנה פרופ׳ א. פודור. 

ב 1924 נעשו גם ההתחלות להקמת מכון 
למיקרוביולוגיה, בהנהלתו של פרופ׳ ש. 

אדלר. בחנוכה 1924 נוסד המכון למדעי- 
היהדות. 

פתיחת האוניברסיטה. בז׳ בניסן 
תרפ״ה ( 1 באפריל 1925 ) נפתחה האוניבר¬ 
סיטה העברית על הר־הצופים במעמד חגיגי 
וברוב עם. היה זה מאורע גדול בחייה של 
א״י המתחדשת, שעשה רושם חזק בעולם 
היהודי ואף הלא-יהודי. חגיגת־הפתיחה 
נערכה בתאטרון־המעלות של האוניברסי¬ 
טה על הר־הצופים וניהל אותה ד״ר ח. 

וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית. האורח 
הראשי בחגיגה היה לורד בלפור (ע״ע) 

ובין הנואמים היו סר הרברט סמואל, הנציב 
העליון לארץ־ישראל באותו זמן, וחיים 
גחמן ביאליק. בין הנוכחים היו הגנראל 
אלנבי, כובשה של א״י, באי־כוחן של ממש¬ 
לות הרבה ושליחי הסתדרויות יהודיות 
גדולות; כמו־כן נכחו בפתיחה אחד־העם 
והרב א. י. קוק, רבה הראשי של א״י באותו 
זמן. 

בסיכומו של דבר אפשר לומר, ששלושה 
גורמים עיקריים הביאו לידי ייסודה של 
האוניברסיטה העברית: א) חזון התחד¬ 
שותה הרוחנית של האומה וחידוש כוח 
יצירתה. רעיון האוניברסיטה, שנולד ברא¬ 
שיתה של התנועה הציונית, היווה חלק מן 
האידיאולוגיה של היהדות הלאומית בסוף 


לורד באלפור נואם בטכס פתיחת האוניברסיטה העברית על הר־הצופים ב 1925 


1029 


ארץ־ישראל 


1030 


המאה ה 19 . נושאי־הרעיון ראו אותה בחזונם כמרכז תרבותי׳ 
שאליו ייאספו אנשי־מדע ומלומדים יהודיים מארצות־הגולה 
השונות, ובאמצעותו ישוב ויתרום עם־ישראל תרומה מקורית 
לתרבות האנושית; ב) מצוקתו וסבלותיו של הנוער היהודי 
בכמה מארצות־הגולה (ביהוד בארצות אירופה המזרחית), 
שביקש לרכוש לו השכלה גבוהה, בסוף המאה ה 19 ותחילת 
המאה ה 20 ; ג) הצרכים התרבותיים של הישוב בארץ, 
שהאוניברסיטה נועדה להשלים את מערכת־החינוך שלו. 

3 . המוסדות המנהלים. המוסד המנהל העליון של 
האוניברסיטה הוא ח ב ר ־ ה נ א מ נ י ם. הוא מתכנס לעיתים 
מזומנות (כל שתי שנים) ומחליט על עניינים כגת אישור 
התקציב, מינויים, פתיחר מחלקות חדשות ומתווה את קווי־ 
ההתפתחות לעתיד. על״יד חבר־הנאמנים קיימת ועדה מת¬ 
מדת, מורכבת מ 10 נאמנים מן הארץ ו 10 מחו״ל. ועדה זו 
מתכנסת בשנה, שבה אין החבר מתכנס. כל שתי שנים 
פורש שליש מן החברים ומתמנה שליש חדש. בחוקת האוני¬ 
ברסיטה נאמר, שמספרם של הנאמנים הממונים יהא לא 
יותר מ 80 ולא פחות מ 36 , ולכל הפחות שהחצי מהם יהא 
יושב בקביעות בא״י. הם מתמנים ע״י החבר. הנשיא, הרקטור 
וסגן־הנשיא הם נאמנים מכוח־משרתם. 

כמה מזכויותיו של חבר־הנאמנים מסורות בידי הוועד 
הפועל של האוניברסיטה, שהוא מורכב מנציגים של הציבור 
(רובם מחברי חבר־הנאמנים המצויים בישראל), באי־כוח 
העובדים האקאדמיים הנבחרים ע״י הסנאט, ממשלודישראל 
וההסתדרות הציונית העולמית. ההצעות בעניינים האקאד־ 
מיים נידונות ע״י הפאקולטות (בכל פאקולטה קיימת מועצה 
מורכבת מפרופסורים, פרופסורים־חברים, מרצים ונציגי 
המדריכים במחלקות ובמקצועות של הפאקולטה), שבראשן 
עומדים דקאנים, שנבחרים לשנתיים וע״י הסנאט (המורכב 
מן הפרופסורים מן המניין ומנציגים של בעלי שאר הדרגות 
בסגל האקאדמי עד לדרגת מדריך ועד בכלל). בראש הסנאט 
עומד הרקטור, שהוא ראשה האקאדמי של האוניברסיטה, 
ואף הוא נבחר לשתי שנים. האחראי בפועל להנהלת המוסד 
הוא נשיא־האוניברסיטה, שהוא גם יו״ר הוועד הפועל. 

חבר־הנאמנים של האוניברסיטה נתמנה מיד אחר פתי¬ 
חתה, ולו מסר ד״ר ח. וייצמן בשם ההסתדרות הציונית את 
רכושה של האוניברסיטה ואת כל זכויותיה בה. חבריו 
הראשונים היו: אחד־העם, פרופ׳ א. איינשטיין, ח. נ. ביאליק, 
פליפם וארבורג, ד״ר ח. וייצמן, ד״ר י. ל. מאגנם, סר אלפרד 
מונד, נ. סוקולוב, ג׳ימז דה רוטשילד (אך עוד באותה שנה 
הורחב חבר־הנאמנים ונוסד כגוף משפטי לפי חוק־האגודות 
העותמאני). כיושב־ראש של חבר־הנאמנים נבחר ד״ד ח. 
וייצמן (שכיהן בתפקיד זה עד 1948 ). חבר־הנאמנים בחר 
(ב 1925 ) בד״ר י. ל. מאגנס לקאנצלר — תפקיד, ששימש בו 
עד שנת 1935 , שבה נבחר כנשיא־האוניברסיטה. 

4 . התפתחותה של האוניברסיטה ב 1925 — 1948 . 
כשהוקמה האוניברסיטה כבר היו קיימים בה, כאמור, שלושה 
מכוני־מחקר: המכון למדעי־היהדות ושני מכונים במדעי- 
הטבע. עוד בשנת־הפתיחה נוסדו המכון למאתמאטיקה, 
המכון לחקר הטבע של א״י והמחלקה להיגיינה, וב 1926 — 
המכון למדעי־המזרח. במשך השנים שלאחר מכן הורחבו 
בהדרגה מכונים ומחלקות אלה ע״י ענפי־מחקר חדשים ומי¬ 
נויים של עובדים מדעיים נוספים. ב 1937 נוסדה המחלקה 
לחינוך וב 1940 המכון לחקלאות. 


בפועל שימשה האוניברסיטה אף בימיה הראשונים כמוסד 
של הוראה, אך הלימודים בה התקיימו אז בצידה של עבודת- 
מחקר ושלא על מנת לקבל תואר. התפתחותה הממשית של 
האוניברסיטה הביאה עד מהרה לידי ההכרה בצורך להנהיג 
בהקדם הוראה אקאדמית סדירה ועם זה לטפח את החקירה 
המדעית. מצד הישוב בארץ הלך וגבר הלחץ, שהאוניבר־ 
סיטה תתחיל בהקדם במתן הוראה לסטודנטים כדי לאפשר 
לבוגרי בתר,"ם התיכונים בארץ לקבל בה הכשרה אקאדמית 
ותואר אקאדמי. גם מצד סטודנטים יהודיים בארצות־הגולה 
גברה הדרישה, שתינתן להם האפשרות ללמוד באוניברסיטה 
העברית, ודעת־הקהל היהודית תמכה בהם. כך נתארגנה 
ב 1928 הפאקולטה הראש־נה: הפאקולטה למדעי־הרוח על 
שלוש חטיבותיה — המכון למדעי־היהדות, המכון למדעי- 
המזרח ומקצועות מדעי־הרוח הכלליים. לאחר שנקבעו תק¬ 
נות, שנועדו לשמור על הרמה המדעית של האוניברסיטה 
(כגון הוראה במקצועות, שבהם מצויים מורים אוניברסיטאיים 
מומחים; מתן תארים רק באותם המקצועות, שבהם פועל 
פרופסור עם חבר מתאים של אנשי־מדע ושבהם מצויות 
אפשרויות למחקר), הוחל בהוראה לשם מתן התואר האוני*. 
ברסיטאי .. 6 . 1 ^ 1 — ״מוסמך למדעי־הרוח״. ב 1931 הוענק 
התואר של "מוסמך למדעי־הרוח" לשלושה־עשר מוסמכיה 
הראשונים של האוניברסיטה. באותה שנה נתארגנה גם 
חטיבת לימודי הביולוגיה והונהגה הוראה לשם מתן התואר 
.:>צ .!,ג — "מוסמך למדעי־הטבע". ב 35 ? 1 נפתחה הפאקולטה 
למדעי־הטבע, שכללה מחלקות לכימיה, פיסיקה, מאתמאטיקה, 
בוטאניקה, גאולוגיה, זואולוגיה, מטאורולוגיה וקלימאט(־ 
לוגיה, באקטריולוגיה והיגיינה, פאראזיטולוגיה ופיסיולוגיה, 
והוענקו התארים הראשונים של "מוסמך למדעי־הטבע". 
ב 1936 הוענק לראשונה התואר .ס .ו! ק — ד״ר לפילוסופיה. 
לאחר שעלו הנאצים לשלטון בגרמניה קלטה האוניברסיטה 
במכוניה ובמעבדותיה מספר ניכר של מורים־פליטים, ובשביל 
כמה מהם אף הוקמו מחלקות חדשות. נוסדו מחלקות לראדיו־ 
ביולוגיה, חקר ההורמונים, פיסיולוגיה פאתולוגית ופאתו- 
לוגיה נסיוניה, לרבות מעבדות לחקר הסרטן• גם בפאקולטה 
למדעי־הדוח (במדעי־היהדות, במדעי־המזרח ובמדעי־הרוח 
הכלליים) נקלטו מלומדים יהודיים מן הפליטים. עם התגברות 
האנטישמיות בגרמניה, אוסטריה וצ׳כוסלובאקיה הלך וגדל 
מספרם של הסטודנטים מארצות מרכז-אירופה, שבאו ללמוד 
באוניברסיטה. ב 1940 היו סטודנטים אלה 33% מן המספר 
הכללי של תלמידי־האוניברסיטה. מספר התלמידים יוצאי 
מזרח־אירופה, שבשנים הראשונות'לקיומה של האוניברסיטה 
העברית היו אחוז ניכר מתלמידיה, ירד אז ל 32% . שאר 
35% היו בוגרי בתי־הספר התיכונים בארץ־ישראל. 

בתקופת מלחמת־העולם 11 השתתפה האוניברסיטה באופן 
פעיל במאמץ־המלחמה של הישוב. הרבה מן העובדים המד¬ 
עיים שלה התנדבו לצבא הבריטי ושירתו ביהוד ביחידות 
מדעיות. בהתאם לבקשתם של שלטונות־הצבא אירגגו האוני¬ 
ברסיטה העברית ו״הדסה" קורסים ברפואה טרופית בשביל 
יותר מ 400 קציני-רפואה של הצבא הבריטי. נוסף לכך 
בוצעו עבודות־מחקר בתעשיה ובחקלאות, שהיו לתועלת 
לאוכלוסיה האזרחית ולצבא בימים שההובלה בים נצטמצמה 
בהם ביותר. 

אחר מלחמת־העולם 11 נתרבה מספרם של התלמידים 
מבני-הארץ וכן מספרם של התלמידים מחד׳ל (שבכללם היו 



1031 


הינץ• ומחקר : האוניברסיטה העגרית 


1032 



בניין המכוז לביטיה מל האוניברסיטה העברית על הר־הצופים 


תלמידים הרבה מאה״ב — על יסוד ה 8181115 81110 £ . 0.1 ). 
מספרם של התלמידים הגיע ליותר מאלף. ב 1947 הוחל 
בהגשמתה של תכנית־פיתוח נרחבת׳ שביצועה הופסק עם 
התפרצותה של מלחמת־העצמאות, כשהאוניברסיטה הוברחה 
לנטוש את הר־הצופים. 

5 . מתקומתה של מדינת־ישראל עד היום 
( 1956 ). "כדי לתת לאוניברסיטה העברית חוקה ומסגרת 
חוקית המתאימות לתנאים החדשים שנוצרו על־ידי הקמת 
מדינת־ישראל" (מתוך חוקת האוניברסיטה)׳ נתארגנה האר 
ניברסיטה כגוף משפטי מאוגד במדינת־ישראל. מייסודה של 
המדינה עד 1956 נפתחו ארבע פאקולטות חדשות באוניבר¬ 
סיטה, בעוד ששתי חפאקולטות, שהיו קיימות בה׳ הורחבו 
אף הן על־ידי תוספת של מקצועות וכוחות-הוראה. גידול 
מזורז זה היה קשור קשר הדוק בצרכים החיונים של המדינה 
הצעירה. 

הפאקולטות, שנוסדו בתקופת קיומה של המדינה הן: 

1 ) הפא קולטה לרפואה. ב 1949 נפתח בית־הספר 
לרפואה (הפאקולטה לרפואה) כמפעל משותף של האוניבר¬ 
סיטה והסתדרות "הדסה". התלמידים הראשונים בפאקולטה 
זו היו צעירים ישראליים, שלמדו רפואה בחו״ל, הפסיקו את 
לימודיהם וחזרו לארץ בדי להשתתף במלחמת־העצמאות, 
ובן עולים חדשים, שבאו לארץ זמן קצר קודם שסיימו אח 
לימודיהם ברפואה בארצות־מו׳צאם. ב 1952 קיבלה הקבוצה 
הראשונה של תלמידים לרפואה את תאריהם — תארי־הרופא 
הראשונים, שהוענקו במדינת-ישראל. ב 1953 הושלמה תבנית־ 
הלימודים, ובל שנה מתקבלים חמישים סטודנטים חדשים 
ללימודי-הרפואה מתון• מספר מרובה של מועמדים. ב 1954 
נפתחו על-יד בית־הספר לרפואה בתי-ספר לרו׳קחות ולרפואת־ 
שיניים. 


2 ) הפאקולטה למשפטים. פאקולטה זו, שנוסדה 
ב 1949 ׳ נועדה למלא את החלל הריק, שנוצר בתחום החינוך 
המשפטי עם סגירת ביה״ם למשפטים של ממשלת־המאנדאט. 
ניתנת בה הכשרה משפטית מקפת מתוך תשומת־לב מיוחדת 
ליסודותיו של המשפט העברי. אחת ממטרותיה של פאקולטה 
זו היא הקמת משמרת חדשה של חוקרים במשפט העברי 
והכללי. 

3 ) הפאקולטה לחקלאות. ב 1952 הורחב המכון 
לחקלאות ונקבע בפאקולטה סדירה. הפאקולטה לחקלאות 
היא השלב העליון במערכת החינוך החקלאי בארץ ומתפקי־ 
דיה להקנות חינוך חקלאי גבוה ולטפח ולקדם את המחקר 
החקלאי בכללו. 

4 ) הפאקולטה למדעי-החברה. פאקולטה זו הוקמה 
ב 1953 ׳ עם פתיחת בית־הספר לבלבלה ולמדעי־החברה ע״ש 
אליעזר קפלן. המקצועות הנלמדים בה ביום הם: סוציולוגיה. 
כלכלה, סטאטיסטיקה, יחסים בינלאומיים, מדע־המדינה. 
בעבודת־המחקר מוקדשת תשומת־לב מיוחדת לבעיות הקשו¬ 
רות בהתהוותה של החברה החדשה בישראל ובהתפתחותם 
של המשק והכלכלה במדינת-ישראל. 

5 ) בית־הספר לחינוך של האוניברסיטה ומשרד 
החינוך והתרבות. ב 1952 נוסד בית־הספר לחינוך במפעל 
משותף של האוניברסיטה ומשרד החינוך והתרבות. המחלקה 
לחינוך של האוניברסיטה עוסקת בין השאר בהכשרתם 
של מורים לבתי-ספר תיכונים ולבתי-מדרש למורים ובחקר 
שאלות־החינוך. 

הסגל הא ק אד מ י. מספר העובדים המדעיים באוני¬ 
ברסיטה הוא ( 1955 ) 523 ׳ והם מתחלקים, לפי דרגותיהם, 
כלהלן: 




1033 


ארץ־־ישראל 


1034 


פרופסורים מן המניין. 44 

פרופסורים־חברים. 35 

מרצים. 83 

מדריכים. 55 

אסיסטנטים. 178 

אחרים(מורי לשון, לימודי יסוד, מורים מן החוץ) 94 

מורים אורחים. 9 

חברי־מחקר. 12 

מורים בפנסיה. 13 


523 

ב 1947 מנה הסגל האקאדמי 190 איש. 
סטודנטים. מספר התלמידים ב 1956 היה 3,180 ׳ והם 


נתחלקו, לפי הפאקולטות שבהן למדו, כלהלן: 


1,410 . 

מדעי־הרוח והחברה . . . . 

700 . 

מדעי־הטבע. 

200 . 

חקלאות . 

400 . 

רפואה (כולל רוקחות ורפואודשיניים) 

470 . 


3,180 



מספר הסטודנטים באוניברסיטה היה בדרך כלל בקו של 
עליה במשך כל שנות־קיומה. 

תלמידי־מחקר. לקבלת התואר ד״ר לפילוסופיה 
(.ם . 11 ?) מתקבלים מוסמכים של האוניברסיטה העברית 
או בעלי תעודות שוות־דרגה של אוניברסיטות אחרות, שיש 
בידם להוכיח את הכשרתם למחקר במקצוע, שבחרו בו. 
הלימודים נמשכים׳ לכל הפחות, שנתיים, והתלמיד חייב 
להגיש מחקר מקורי בעל איכות והקף ניכרים. הרבה 
ממוריה וחוקריה הצעירים של האוניברסיטה הם ממוסמכיה, 
שהשתלמו בה כתלמידי־מחקר. מספר תלמידי־המחקר ב 1955 
היה 305 , ולפי תחומי מחקריהם היו מחולקים כלהלן: 


111 . 

מדעי־הרוח והחברה . . . . 

155 . 

מדעי־הסבע והרפואה (פרקלינות) . 

37 . 


2 . 


305 



פרסים וסטיפנדיות, שסכומם הכולל מגיע לכמה 
מאות אלפי ל״י, עומדים לרשותם של התלמידים, והם כוללים 
פרסי-לימוד (סטיפנדיות), פרסי־הצטיינות, פרסי-עבודות 
ופרסי מחקר והשתלמות. הקלות בשכר־לימוד ניתנות מכס¬ 
פיה של קרן מיוחדת, שמופרשים לה 20% משכר־הלימוד. 

התארים הניתנים באוניברסיטה הם : . 6 ,. 4 . 14 

(בפאקולטות למדעי־הרוח ולמדעי־החברה); . 80 . 8 ,. 50 
(בפאקולטה למאתמאטיקה ולמדעי־הטבע)!. 4.80 * (בלימודי- 
הרפואה היסודיים)! .ס . 14 (בפאקולטה לרפואה)!. 80 . 14 
.ז^ . 80 . 8 ,.ז§ו 7 (בפאקולטה לחקלאות)! .זנ\ 1 (בפא־ 
קולטה למשפטים)!.(! . 8 ? (בעדעבודת־מחקד). 

מספרם של מקבלי התארים האקאדמיים באוניברסיטה 
הגיע ב 1955 (תשרי תשט״ז) ל 2,590 . הם התחלקו, לפי תארי- 
הם, כמפורט בטבלה, המובאת להלן(עמ ׳ 1034 ). 

ת א ר י ־ כ ב ו ד של האוניברסיטה מוענקים (לפי החלטת 
חבר־הנאמנים ב 1955 ) לאישים משני סוגים: א) לאישים, 
שהצטיינו בשטח האקאדמי או ביצירה רוחנית! ב) לאישים, 
ששירתו את האוניברסיטה העברית שירות חשוב. התארים 
הם דוקטור כבוד לפילוסופיה או תואר דוקטור מכל סוג, 
שניתן באופן רגיל באוניברסיטה (חוץ מן התואר דוקטור 


מקבלי־התארים באוניברסיטה העברית עד 
סוף 1955 


354 

6. 

798 

}*. 

659 

14. 80. 

236 

.־ 111 [ .}\ 

107 

.ז 2 ^ . 80 . 1 \ 

213 

.ס . 4 ? 

223 

.ס . 11 ? 

2,590 

_ 


לרפואה). מספרם של מקבלי־התואר מוגבל ל 5 בשנה. 

6 .מוסדות ומפעלים של האוניברסיטה. ב 1925 , 

עם פתיחתה של האוניברסיטה, העבירה ההנהלה הציונית 
לרשותה של הראשונה את הספריה הלאומית בירושלים, 
שהיתה אחד ממוסדותיה של ההסתדרות הציונית, ומאז נשתנה 
שמה של ספריה זו ל״בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי". 
ביודספרים זה ממלא תפקיד משולש: בספרייתו הלאומית של 
העם היהודי כולו, כספריה אוניברסיטאית וכספריה הראשית 
במדינת־ישראל. כבית־ספרים לאומי הוא משתדל לכנס ספ¬ 
רים מכל הדורות׳ שנכתבו בעברית, ביידית או באחד מן 
הניבים, שהיהודים השתמשו בהם (ספרדית־יהודית, ערבית- 
יהודית, פרסית־יהודית), וכן את כל הספרים הנוגעים ליהודים 
וליהדות, שנכתבו בכל לשון שהיא. כבית־ספרים אוניבר¬ 
סיטאי הוא משתדל לספק את הספרים, הדרושים לחוקרים 
בכל ענפי־המדע וביחוד במקצועות הנלמדים באוניברסיטה. 
כבית־הספרים הראשי במדינת־ישראל הוא מסייע לספריות 
ציבוריות שונות בארץ במתן ידיעות ביבליוגראפיות במק¬ 
צועות כלליים ויהודיים, עצות ספרניות וכד , . כמו־כן הוא 
מקיים, בשיתוף פעולה עם ההסתדרות הרפואית העברית, 
סניפים של הספריה הרפואית שלו בכל חלקי־הארץ (וראה 
להלן: ספריות). 

ביודד■,ספרים משמש כנאמן (דפוזיטור) במדינת־ישראל 
לכל הפירסומים של האו״מ והוא גם הנציג של מכון סמיתסון 
( 111:6 ז $11 מ 1 מ 113 ז 11850 ךת 8 ) וספריית הקונגרס באה״ב(הקאטא־ 
לוגים של מוסדות אלה נמצאים בבית־הספרים והוא רוכש 
בשבילם את כל הפירסומים היוצאים לאור במדינת־ישראל). 
כן הוא משמש בא־כוחו של "אונסקו" במדינת־ישראל. 

הוצאת־הספרים של האוניברסיטה. ב 1929 
יסדה האוניברסיטה הוצאת-ספרים (נקראה מתחילה "חברה 
להוצאת ספרים על-יד האוניברסיטה העברית״, ואח״ב — אחר 
פטירתו של ד״ד י. ל. מאגנס, נשיאה הראשון של האוניבר¬ 
סיטה — "הוצאת ספרים ע״ש י. ל. מאגנס, האוניברסיטה 
העברית")׳ שנועדה לשרת את התרבות העברית המתחדשת 
ע״י הוצאת ספרים מדעיים בעברית. פירסומיה העיקריים: 
"תרביץ" (רבעון למדעי־היהדות), "קרית־ספר"׳ רבעון ביב¬ 
ליוגראפי של בית־הספרים (ראה להלן, עמ ׳ 1049 ), מחקרים 
מקוריים בחכמת־היהדות, מדעי־הטבע, פילוסופיה, ארכאו¬ 
לוגיה וכד , , הרצאות אקאדמיות וספרי־מופת מתורגמים.' 

השפלה לעם. כדי לתאם ולפתח את המפעלים השונים 
להשכלח־העם, שהיו קיימים בארץ(סידדות הרצאות וקורסים 
לקהל הרחב, שבהם השתתפו גם הרבה ממורי-האוניברסיטה), 
וכן כדי לארגן ולהדריך חוגים של לומדים ומשתלמים 
במקומות שונים בארץ במקצועות המדע, הספרות והאמנות, 
הקימה האוניברסיטה ב 1949 מרכז להשכלת־העם. גוף זה 



















1035 


חינוך ומחקר : האוניברסיטה העברית 


1036 


משתף פעולה עם מוסדות שונים, כגון משרד החיניד והתר¬ 
בות׳ המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות הכללית של 
העובדים, הסתדרות־המורים, ענף ההשכלה וההסברה של 
צה״ל׳ מחלקת-החינוך של עיריית־חיפה וקול־ישראל. חלק 
ניכר מפעולת המרכז להשכלת־העם לבש בשנה האחרונה 
צורת רשת של מוסדות־קבע להקניית העזכלה סדירה למבוג¬ 
רים. כמה ממוסדות אלה הם בבחינת שלוחות של האוניבר¬ 
סיטה בתל־אביב ובחיפה. 

' 7 . ה ר - ה צ ו פ י ם. ב 7 ביולי 1948 — לאחר שנטשה 
האוניברסיטה את הר־הצופים — הושג הסכם על פירוזו של 
ההר. הוא נמצא בידים יהודיות׳ אך עד היום (תשרי תשט״ז) 
אין ממשלודירדן מתרת גישה חפשית אליו למרות הסעיף 8 
בהסכם שביתת־הנשק עם ירדן, המבטיח גישה כזו. שבעה- 
עשר בניינים יש לאוניברסיטה על הר־הצופים. העיקריים 
שבהם (לפי סדר בנייתם) הם: בנייני האדמיניסטראציה 
והבניין לכימיה! הבניין למאתמאטיקה ( 1928 )! בית- 
הספרים הלאומי והאוניברסיטאי ( 1929 )! הבניין לפיסיקה 
( 1930 )! המועדון ( 1936 )! אולם־ההתעמלות ( 1940 )! בניין 
רוזנבלום למדעי־היהדות( 1940 )! בניין בית־הנכות לעתיקות־ 
היהודים ( 1941 )! בניין לבוטאניקה ולגאולוגיה ( 1946 )! 
בנייני הרפואה, בית־החולים של "הדסה" והאוניברסיטה ע״ש 
רוטשילד ובניין ראטנוף למחקר רפואי ( 1939 ). בניין חדש 
לביולוגיה, שנועד לשכן את המחלקות לבוטאניקה ולזואו־ 
לוגיה ולשמש גם לתלמידי הפאקולטה לרפואה ללימודים 
טרם־רפואיים, נשאר באמצע בנייתו. מלבד גנזי בית־הספרים, 
שבהם מצויים כחצי מיליון ספרים, שאין אפשרות להשתמש 
בהם, נמצאים על הר־הצופים אספים מיוחדים* אוטוגראפים 
ופורטרטים של גדולי־ישראל (אוסף אברהם שבדרון), צמחי 
תנ״ך והספרות התלמודית והפלגטלור היהודי והערבי(אוסף 
הראובני), השירה הערבית הקדומה (במכון למדעי־המזרח), 
מוסיקה מזרחית (אוסף לכמן), ספרי אינקונבולה (אוסף 
שוקן), צילומי עתיקות (בבית־הנכות), אספי המחלקה לבו־ 
טאניקה, המוזיאון הזואולוגי והמוזיאון הגאולוגי. 


8 . שיקונ^האוניברסיטה. משעבר זמן מרובה ולא 
נתאפשרה גישה חפשית להר־הצופים, שוב אי־אפשר היה 
לדחות את פתרון שאלת שיקומה של האוניברסיטה. ב 1954 
הקצתה ממשלת־ישראל לאוניברסיטה העברית שטח של 500 
דונאם במערב ירושלים, שנועד לשמש להקמתה של קריית 
האוניברסיטה. בשטח זה הולכים ונבנים בקצב מהיר בניינים 
שונים׳ שעתידים לכלול, חוץ מבנייני הפאקולטות, גם בניינים 
לבית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, לאדמיניסטראציה, 
למעונות־סטודנטים, ועוד. בין הבניינים שכבר הוקמו: בניין 
״אולם קאנאדרד. הכולל 350 מקומות־ישיבה, שנבנה בכספי 
תרומת נשי הדסה (ויצ״ו) בקאנאדה! בניין מעבדות ע״ש 
חיים וייצמן! בניין מעבדות ע״ש המנוח מאבסוול לאוטרמן 
מקאנאדה! בניין מעבדות ע״ש המנוח יופה מארכס מאפריקה 
הדרומית! שלושה בנייני מעבדות לפיסיקה (שניים מהם 
הוקמו בתרומה, שניתנה בעילום־שם ע״י חורם משווייץ)! 
בניין הפלאנטאריום ע״ש ויליאמס של אגודת־האסטרונומים 
החובבים בישראל, שנבנה בכספי תרומה של נ. ז. ויליאמס. 
בשלב של בניה נמצאים הבניין למדעי־הרוח הכלליים (ע״ש 
המנוח משה ברנארד לאוטרמן)! הבניין לבית־הספר לכלכלה 
ולמדעי־החברה ע״ש אליעזר קפלן! בניין מעבדות לכימיה 
פיסיקאלית ואי־אורגאנית וארבעה בניינים למעונות סטודנ¬ 
טים (הנבנים בתרומות של איגוד הנשים היהודיות באפריקה 
הדרומית, יהודי ארגנטינה, וליגת נשים למען ישראל באה״ב). 
כמו־כן נורתה אבן־הפינה למכון למדעי־היהדות ע״ש המנוח 
אברהם מיזר מאה״ב (שלבנייתו ניתנה תרומה של חצי מיליון 
דולאר ע״י משפחת־מיזר) והונחה אבן־הפינה לאולם המרכזי 
בקריית האוניברסיטה ע״ש ד״ר ג. ס. וייז ורעייתו מאה״ב 
(ד״ר וייז, שהוא יו״ר חבר-הנאמנים של האוניברסיטה, תרם 
לתכלית זו סך של 100,000 דולאר). הובטחו גם בנייתם 
של אמפיתאטרון על־שם מונה שקמן־ברונפמן (בתרומה של 
100,000 דולאר של א. ברונפמן ורעייתו מקאנאדה) ושל 
בניין הסאקולטה למשפטים (בתרומה של שוחרי האוניבר¬ 
סיטה העברית בקאנאדה). 

9 . ת ק צ י ב. תקציבה של האוניברסיטה 
מגיע כיום ליותר מ 6 מיליון ל״י לשנה. 

מקורות-ההכגסה העיקריים הם: הממשלה 
והסוכנות היהודית׳ אגודות שוחרי האוני¬ 
ברסיטה העברית בא״י ובארצות שונות, 

תרומות מיוחדות, עזבונות, עוכר־לימוד. 

אגודות של שוחרי האוניברסיטה העב¬ 
רית קיימות בארצות הרבה. האגודה הרא¬ 
שונה מאלו נתארגנה באה״ב וב 1933 נוסדה 
אגודה דומה בא״י. בשנים שלאחר מכן נוס¬ 
דו אגודות שוחרי האוניברסיטה ברוב 
ארצות־הגולה, שבהן קיימות קהילות יהו¬ 
דיות חשובות, והן מממנות חלק ניכר של 
הוצאות־האוניברסיטה. 

10 . סיכום. בשלושים שנות־קיומה 
נעשתה האוניברסיטה גורם רב-ערך בחייו 
של עם־ישראל. כמעט שאין במדינת־ 

ישראל חברה, חוג או מקצוע, שהמומחים 
שלהם אינם מצויים בתוך האוניברסיטה או 
קשורים בה. השפעתה הישירה והעקיפה 
מורגשת בכל חלקי־הישוב. כמו־כן נודעה 



קריית־האוניברסיטה בירוקים: מימין — בניי! "או 5 ם־קא;אדה" (אולם־הרצאות 
למדעי־הטבע); מ׳פמאל — הפיןאנטאריום 





1037 


ארץ־ישראל 


1038 


לה השפעה ניכרת על אותו חלק מיהדות־הגולה, שיש לו 
עניין בתרבותו של עם־ישראל ובחיזוק כוח־היצירה שלו. 
בקשר לכך יש לציין את הכינוס העולמי למדעי היהדות ואת 
הכינוס העולמי לחינוך עברי, שנערכו באוניברסיטה בקיץ 
1947 — בין השאר מתוך כוונה לרכז את הכוחות המחנים 
של היהדות העולמית. בהנהגתם של לימודי-קבע באוניברסי¬ 
טה למשך שנה לסטודנטים יהודיים מחו״ל ( 1955 ) יש לראות 
צעד חשוב לקראת מילוי תפקידה של האוניברסיטה כמוסד 
חינוכי ליהדות כולה. 

י. קלוזנר, האוניברסיטה שלנו, 1932 ! י. ל. מאגבס, נאומי 
הקנצלר, 1936 ! ח. נ. ביאליק, על האוניברסיטה העברית, 
תרצ״ה! האוניברסיטה העברית בירושלים, התהוותה ומצבה, 
תרצ״ט! ח. י. רות, לימוד גבוה וחינוך הדור, 1944 ! חיים 
וייצמן, מסה ומעש", תש״ט! "האוניברסיטה העברית בירו¬ 
שלים, כ״ה שנה״ תש״י! ,׳ס״״י״מ/ז 7116 , 110111 ..ז 

- 111 ( 1 ע 1€1 ? 14€1 111€ ; 1945 , 0114 1011 ) 140 1116 111 ' 13€£ < ז 11$ 

1948 , 11 ז €10$171€ ע 06 $4 '( $101 // 11$ , 11 ז 11£ ) 011$ [ , ץ €1$11 ' 1 

ב. ב. 

הטכניון — מכון טכנולוגי לישראל. הרעיון 
של הקמת מוסד לחינוך טכני בא״י נולד בתחילת המאה ה 20 
עם התקדמותה של ההתיישבות היהודית בארץ. אביו של 
רעיון זה היה ד״ר פאול נתן ( 1857 — 1927 ), יליד ברלין, 
מראשיה של "חברת העזרה של יהודי־גרמניה" (ת £1-61 ׳\ 31115 ן 
160 ) 11 [ ס 116 :) 1$ נ 0161 • 361 ). ב 1908 מסרו יורשיו של קלונימוס 
זאב ויסוצקי ממוסקווה לחברת ״עזרה״ תרומה בסך 100,000 
רובל להקמת מכון יהודי לחינוך טכני בא״י, ואחריהם תרם 
יעקב שיף, מניו־לרק, לאותה תכלית עצמה 100,000 דולאר. 
באפריל 1912 הונחה אבן־היםוד לבניין הראשי של הטכניון 
על אדמת הקרן הקיימת לישראל באחד ממדרוניו של הר־ 
הכרמל — במרכזו של השטח, שלאחר מכן הוקמה עליו 
השכונה העברית הראשית בחיפה: "הדר־הכרמל". התכנית 
לבניין־ד,טכניון עובדה ע״י הארדיכל אלכסנדר ברוואלד 
מברלין, והיה בד, משום מזיגה של ארדיכלות מונומנטא¬ 
לית מערבית עם יסודות של האמנות המז¬ 
רחית. כנציג הקוראטוריון של המוסד נשלח 
לחיפה ד״ד שמריהו לוין. 

ייסודו של הטכניון היה קשור במאורע, 
שנתפרסם בתולדות הישוב בשם "מלחמת- 
השפות"(ר׳ למעלה: תולדות החינוך העב¬ 
רי החדש). — בתקופת מלחמת־העולם 1 
שימש בניין־הטכניון, שעדיין לא הושלם, 
כבית־חולים צבאי של הצבא התורכי ולאחר 
מכן של הצבא הבריטי. אחר מלחמת־ 
העולם 1 נרכשו בנייני הטכניון ומגרשיו 
מידי חברת "עזרה" ע״י ההסתדרות הציו¬ 
נית, שקיבלה עליה את הדאגה להתפתחותו 
של המוסד. קרן־היסוד הביאה את הבניינים 
לידי גמר וסיפקה להם את הציוד הטכני 
היסודי. המוסד נפתח רשמית ביום ט״ו 
בשבט תרפ״ה ( 6 בפברואר 1925 ) ע״י סר 
אלפרד מונד (אח״כ: לורד מלצ׳ט), ששי¬ 
מש באותה שנה כיו״ר הוועד המנהל של 
הטכניון. מנהל המוסד בשנתו הראשונה 
היה המהנדס ארתור בלוק מלונדון. בשנות 
תרפ״ו—תרפ״ז ( 1925/6 — 1927/8 ) עמד 
בראש המוסד המהנדס מ. הקר. בתרפ״ח— 


תרצ״א ( 1927/8 — 1930/31 ) שימשו כמנהלים פרוס׳ א. צ׳ר־ 
ניאבסקי ופרופ׳ י. ברויר. משנת תרצ״ב( 1942 ) ואילך — עד 
פטירתו ב 1950 — ניהל את הטכניון ד״ר שלמה קפלנסקי. 
מתחילת 1951 מכהן כמנהל'הטכניון רב-אלוף יעקב דורי, מי 
שהיה הרמטכ״ל הראשון של צבא־ההגנה לישראל. 

בימיו הראשונים של המוסד עדיין היו הדעות על תעודתו 
חלוקות. לסוף ניצחה הדעה, שהטכניון צריך לשמש בית־ספר 
טכני גבוה בעל רמה אוניברסיטאית, שמתפקידו לחנך ולהכ¬ 
שיר מהנדסים בהתאם לצרכיה של הארץ. ואמנם התפתחותו 
של המוסד הושפעה הרבה ע״י צרכי ההתיישבות היהודית 
בארץ בתקופת־המאנדאט, ולאחר מכן ע״י הצרכים התכופים 
והחיונים, שנתעוררו עם תקומתה של מדינת־ישראל. הואיל 
ומפעל־ההתיישבות בשלביו הראשונים הצריך השבחת־קרק- 
עות וייבוש־ביצות, סידור־השקאה והספקת־מים, סלילודדרכים 
ובניית־דירות, היו המחלקות הראשונות, שהוקמו בטכניון, 
מוקדשות להנדסה בנאית ולאדריכלות. עם התפתחותה של 
התעשיה בארץ נוצר הצורך בהכשרת מהנדסים־טכנולוגים 
וכימאים. כך נוסדה עוד בשנת תרצ״ה( 1935 ) המחלקה לכימיה 
הנדסית, ואחריה נפתחו מחלקות למכונאות ולאלקטרו־טכניקה. 
ענפי־הלימוד הורחבו והסתעפו מאוד אחר תקומת־המדינה, 
כשמצד אחד נקבעו מקצועות־לימוד נוספים, כגון אוירונאוטי־ 
קר, והנדסה חקלאית, ומצד שני, הוטעמה חשיבותם של הלי¬ 
מודים העיוניים והמחקר המדעי ונפתחה פאקולטה למדעים. 

כיום ( 1956 ) כולל הטכניון 6 פאקולטות ו 2 מחלקות אלו: 

( 1 ) הפאקולטה להנדסה בנאית, שהיא בעלת 
4 מדורים — לקונסטרוקציות, לגאודזיה ותחבורה < להידרר־ 
טכניקה ולהנדסת־הקרקע. 

( 2 ) הפא קול ט ה לארכיטקטורה, שהיא בעלת 
2 מדורים — לאדריכלות ולבינוי ותיכנון־ערים. 

( 3 ) ה פ א ק ו ל ט ה למכונאות, שהיא בעלת 3 מדו¬ 
רים — למכונאות כללית, לכוח וחום ולהנדסת־ייצור. 



ככי'ז הטכניו! בהדר־הכרמי, היפה 



1039 


חינוך ומחקר : הטכניון 


1040 



המנח האוירונאוטי של הטכניון בקריית־הטכניוז, חיפה 


( 4 ) ד. פ א ק ו ל ט ה ל א ל ק ט ר ו ט כ נ י ק ה, שהיא בעלת 
2 מדורים — לזרם חזק! לאלקטרוניקה וטלקומוניקאציה. 

( 5 ) הפא קול ט ה למדעים, שהיא בעלת 5 מדורים — 
למאתמאטיקה! למכאניקה! לפיסיקה! לכימיה ולגאולוגיה. 

( 6 ) הפא קול ט ה לטכנולוגיה כימית, שהיא 
בעלת 4 מדורים — לכימיה תעשיינית! להנדסה כימית! 
למטאלורגיה ולטכנולוגיה של המזון. 

( 7 ) מחלקה להנדסה חקלאית. 

( 8 ) מחלקה להנדסה אוירונאוטית. 

לצרכי הוראה ומחקר קיימות בטכניון המעבדות הבאות: 

לחמרי־בניין, לבדיקות הידראוליות, לבדיקות קרקע הידרו* 
טכניות! לאלקטרוניקה, למכונות (ע״ש דוד וונש), לחקר 
תעשייני, למטאלוגראפיה, למדידים, לכימיה כללית, לכימיה 
אורגאנית, למכאניקה של קרקע, לפיסיקה, לכימיה אנאליטית 
׳ומיקרוכימיה, לכימיה פיסיקאלית, לטכנולוגיה של המזון, 
לכימיה תעשיינית, לבדיקות כימיות, למכאניקה וראולוגיה, 
לאנאליזה אינסטרומנטאלית. כמדכן כולל הטכניון מוסד 
לחקר בעיות הבינוי והשיכון, מכון גאודטי, מכון טכנו־ 
קלימאטולוגי ותחנה סולארית. 

מלבד מעבדות אלו עומדים לרשות הטכניון בתי־מלאכה 
מצויידים היטב, שכוללים מסגריה, מפחה, בית־מלאכה לדי־ 
תוך, מוסך למכוניות, בית־מלאכה לחשמלאות ולמכאניקה 
מדוייקת ונגדיה. 

הספריה המרכזית של הטכניון(עי׳ להלן: ספריות) מכילה 
ספרים וכתבי־עת בכל המקצועות הטכניים. ספריה זו משרתת 
ביחוד את עובדיו המדעיים ותלמידיו של הטכניון בעבודתם 
ובלימודיהם. מספר מסויים של ספרי־לימוד הוצאו על־ידי 
הטכניון בדפוס או בהכפלה. כן מוציא הטכניון מאספים 
מדעיים, שכוללים את העבודות של אנשי הסגל האקאדמי. 

בניינים ומיתקנים. בנייני הטכניון כוללים את 
הבית הראשי ובתי־המלאכה, שהוקמו ב 1912 — 1914 , את 
בנייני המעבדות ההידראולית והכימית, וכן את בית־הספר 
המקצועי התיכון שעל־יד הטכניון (ר׳ להלן). גידולו של 
הטכניון הצריך תוספת של כעשרים צריפים ומיבנים ארעיים, 
שמשמשים כאולמי־לימוד, מעבדות ומשרדים. על יסוד גידול 
זה של המוסד, וכן על־יסוד סיכויי התפתחותו להבא, באו 
מנהליו לכלל ההחלטה להקים את "קריית־הטכניוך, שבבניי* 
תה התחילו ב 1953 ושתשתרע, לפי תכניתה, על־פני שטח 
של כ 1,200 דונאם באיזור מיוער על הכרמל בחיפה, סמוך 


לשכוגת־גוה־שאנן. הבניין הראשון, שהוקם במקום זה, היה 
המכון האוירונאוטי, שבינתיים הוא משמש גם כמקום־ 
לימודים זמני לסטודנטים מן הפאקולטה לארכיטקטורה והפא־ 
קולטה להנדסה בנאית. סמוך לבניין זה הוקמה מעבדה אוירו־ 
נאוטית, שכוללת מנהרת־אויר משוכללת. בקריית־הטכניון 
נבנים והולכים בניין הפאקולטה לאלקטרוטכניקה (ע״ש ה. 
פישבאך) בניין המכון לפיסיקה (ע״ש אלברט איינשטיין), 
בניין המיבדקה לצמנט(ע״ש מיכאל פולאק) ושלושה בניינים 
של מעונות־סטודנטים. כמו־כן נורתה בקריית־הטכניון אבן־ 
הפינה לאולם־כינוסים (על־שם וינסטון צ׳רצ׳יל). בניין 
זה, ביחד עם בנייני־הספריה המרכזית ובנייני המינהלה, 
שייבנו על־ידו, יהוו את ה״פורום״ — המרכז של קריית־ 
הטכניון. בנייתה של קריית־הטכניון כולה נועדה להסתיים 
במשך 6 — 8 שנים׳ והוצאות־הבניה — שנאמדות ב 20 מיליון 
דולאר — הובטחו ע״י האגודות של דורשי־הטכניון שמעבר 
לים ( 50% ) וע״י ממשלת־ישראל ( 50% ). 

הסגל האקאדמי של הטכניון מונה כ 390 איש. 
חלוקתם של אנשי־הסגל, לפי דרגותיהם. היא כלהלן: 


21 . . . 

סרוססורים . . . . 

22 . . . 

פרוססורים משנים . . . 

67 . . . 

מרצים ראשיים. . . . 

107 . . . 

מרצים. 

69 . . . 

מרצים משנים . . . . 

104 . . . 

אסיסטנטים . 

390 



כתלמידים בטכניון מתקבלים צעירים וצעירות מבני 
17 ומעלה, ללא הבדל דת או לאום, ובעלי תעודודבגרות 
ישראלית או תעודת־בגרות מחו״ל בעלת רמה דומה. 

הואיל ובשנים האחרונות עלה מספרם של המבקשים 
להתקבל כתלמידים בטכניון על מספרם של המקומות הפנויים, 
הנהיגה הנהלת־המוסד שיטת־מיון, שמתבססת על הציונים 
שבתעודה של בחינת־הבגרות, על בחינות־מיון, ועל שיקוליה 
של ועדת־המיון לאחר ראיון אישי עם המועמד. 

חוק־הלימודים בכל הפאקולטות והמחלקות בטכניון 
הוא בן 4 שנים׳ פרט למחלקה להנדסה חקלאית, שבה לומדים 
5 שנים (כולל שנה בפאקולטה לחקלאות של האוניברסיטה 
העברית ברחובות). עם סיום חוק־הלימודים ניתן למסיים 
התואר המדעי של ״מוסמך למדעים טכניים״ (. 8 . 80 ), ולאחר 













1041 


ארץ־־ישראל 


1042 


שעמד בבחינות הדיפלומה, המתקיימות בדרך כלל כשנח אחר 
הסיום, מעניקים לו את התואר המקצועי של "אינג׳ינר". את 
התואר "מאגיסטר למדעים" וכן את התואר "דוקטור למדעים" 
מעניק הטכניון לגומרי־המוסד, שהשתלמו בתחומים מטויי־ 
מים, עשו עבודת־מחקר, שסוכמה בצורת חיבור מדעי, ועמדו 
בבחינה נוספת. 

עד סוף תשט״ו הוציא הטכניון 26 מחזורים, שכללו יותר 
מ 2,000 איש. הרוב המכריע של בוגריו פעיל בחיים הכלכליים 
של הארץ, בשירותי הממשלה והצבא, ברשויות המקומיות, 
במוסדות לאומיים ופרטיים, בתעשיה, בחקלאות, בבניה, ועוד. 

מספרם של הסטודנטים, שעם פתיחת־הטכניון היה 27 , 
הגיע ב 1931/32 ל 100 , ב 1945/46 ל 800 וב 1954/55 ל 1,571 
(בהם 1,341 סטודנטים מן המניין ו 230 סטודנטים, שמבקרים 
את שיעורי־הערב של הטכניון). כ 70 גומרים השתלמו לשם 
קבלת תואר אקאדמי גבוה יותר, בהם 17 לקבלת התואר 
דוקטור. 

חלוקת הסטודנטים לפי הפאקולטות היתד, בשנת תשט״ו 
כלהלן: 


353 .. . 

הנדסה בנאית . . 

139 .. . 

ארכיטקטורה . . 

449 .. . 

מכונאות . . . 

367 .. . 

אלקטרוטכניקה . 

119 .. . 

כימיה תעשיינית . 

70 . . . 

הנדסה חקלאית . 

74 . . . 

מדעים . . . 

1,571 



ביה״ם המקצועי התיכון. מתחילת קיומו דאג 
הטכניון בין השאר גם לטיפוחה של השכלה מקצועית תיכו¬ 
נית. ב 1929 ייסד הטכניון בית־ספר לחרמות ומסגרות בן 
שלוש כיתות. ב 1933 נוסד על־יד הטכניון ביה״ס המקצועי 
התיכון, שתקופת־הלימודים בו היא בת 4 שנים. מוסד זה 
נועד ליתן לחניכיו הכשרה מקצועית, מעשית ועיונית, וכן 
השכלה •עברית וכללית. בשתי שנות־הלימודים הראשונות 
מקבלים התלמידים הכשרה כללית בעבודות־מתכת, ובכלל 
זה — קורסים לנפחות ולחרטות. מן השנה השלישית ואילך 
מתחלקים הלימודים, לפי 10 מגמות־התמחות, למקצועות 
הללו: מסגרות מכאנית, חרטות, חרטות ומכונאות, נפחות 
וריתוך, אוטו־מכונאות, חשמל־ראדיו, אלקטרו־אקוסטיקה 
ומכשירי־רפואה חשמליים, מכשירנות, מכונות־קיטוד ומנועי־ 
דיזל. נוסף על הקורס הרגיל של 4 שנים לנערים בגיל 14 — 18 
מקיים ביה״ס המקצועי קורס דו־שנתי לנערים בני 17 — 18 , 
שעיקרו הכשרה מעשית בבתי־המלאכה. בשנת תשט״ו למדו 
בביה״ס המקצועי התיכון שעל־יד הטכניון ב 10 כיתות 671 
תלמיד. בשנת תרצ״ט נוסד על־ידי הטכניון, בשיתוף עם 
הסוכנות היהודית והחבל הימי לישראל, בית־־הספר הימי, 
שעבר בשנת תשי״ד( 1953/54 ) לרשותה של ממשלת־ישראל. 

״טכניון־ערב״. משנת תשי״א ( 1950/1 ) ואילך מת¬ 
קיימים במוסד שיעורי־ערב אקאדמאיים׳ שבהם מבקרים 
סטודנטים שמתפרנסים מעבודה בשעות־היום, חיילי צה״ל 
מחיפה וסביבתה, ועוד. מתחילת תשט״ז הועמדה תכנית- 
הלימודים של ״טכניון־ערב״ על 4 שנות־לימוד במקצועות 
של הנדסה בנאית׳ מכונאות ואלקטרוטכניקה, באופן ששתי 
שנות־לימוד בטכניון־עדב שקולות כנגד שנת־לימודים אחת 
בטכניון. גומרי שתי שנים בטכניון־ערב יכולים להתקבל 
בסטודנטים מן המניין בשנה השניה בטכניון. 


מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע״מ. מוסד 
זה נוסד ב 1952 מתוך כוונה לסייע לתעשיה ולחרושת בארץ 
ע״י עריכת עבודות מחקר ובדיקות בתחומי-ייצור שונים, 
עבודות־מחקר כאלו מבצע המוסד לפי הזמנות, והוא גם 
מקיים שירות קבוע של ייעוץ טכני ומדעי בשביל התעייה 
בישראל. לרשותו של מוסד זה עומדות מיבדקות לחמרי- 
בניין׳• לחשמל׳ לכימיה, דלק ושמנים, וכן הוא מסתייע במע¬ 
בדות השונות של הטכניון להידראוליקה, מכונאות, מכאניקת־ 
הקרקע, כימיה פיסיקאלית, כימיה תעשיינית, מטאלורגיה, 
ועוד. 

מענקים, סטיפנדיות והלוואות לסטודנטים. 
ברשותו של הטכניון יש מספר ניכר של קרנות־סטיפנדיה, 
שנוסדו ע״י תורמים פרטיים׳ מוסדות, משרד החינוך, וכן ע״י 
הטכניון עצמו. הסטיפנדיות מוענקות לסטודנטים מצטיינים 
ונציכים לפי המלצותיה של ועדת־הסטיפנדיות. נוסף על כך 
מקציב הטכניון סכום גדול מתקציבו השנתי השוטף לקרן 
למתן הלוואות לסטודנטים. 

התקציב השוטף של המוסד הגיע ב 1954/55 לסך של 
2,400,000 ל״י. מסכום זה מכסות ההכנסות המתקבלות מתש¬ 
לומי שכר־הלימוד של הסטודנטים רק כ 14% . קרוב ל 50% 
מתקציבו של הטכניון מספקות הקצבות של הממשלה והסוכ¬ 
נות היהודית. בשנים האחרונות הלך וגדל הסיוע, שקיבל 
הטכניון מגופים תעשיינים, חקלאיים ומשקיים בארץ, 
שמעוניינים בקידומה של ההכשרה הטכנית הגבוהה. שאר 
הסכום הדרוש לכיסוי תקציבו של המוסד בא ממקורות 
שמעבר לים, בעיקר מן האגודות של דורשי־הטכניון וממג־ 
ביות יהודיות. רוב סכומי־התמיכה, שנתקבלו מחו״ל, נועדו 
לצרכי הבניה של קריית־הטכניון. 

ש. קם. - ק. א. 

מכון־וייצמן למדע. מוסד זה, שנועד לטיפוח המחקר 
הטהור והשימושי במדעי־הטבע, נפתח ב 1949 ברחובות 
לכבוד יום־הולדתו ה 75 של ד״ר חיים וייצמן. כגרעינו שימש 
מכון־זיו, שנוסד ב 1934 ביזמתו של ד״ר וייצמן ובסיוען 
הכספי של משפחות זיו׳ סאקר ומארכם מאנגליה ושנועד 
לטיפות המחקר בכימיה חקלאית, מיקרוביולוגיה טכנית וכי¬ 
מיה סינתטית ופארמאצוטית. ב 1953 נוסף על בנייני המכון 
בניין חדש ע״ש יצחק וולפסון, שמשמש מרכז לחקירה בביו¬ 
לוגיה נסיונית. כיום עובדים במכון־וייצמן כ 120 חוקרים 
והמחקר בו מתנהל במחלקות אלו: 

מחלקה למאתמאטיקה שימושית, שעוסקת בבירורן 
של בעיות פיסיקאליות וביולוגיות בעיבוד מאתמאטי, וכן 
בסקר גאופיסיקאלי של הארץ. סקר זה כרוך במיפוי גראווי־ 
מטרי וסיסמי של שטחים שונים בארץ, שכפי שמציינים 
מיפויים גאולוגיים אפשרית בהם הימצאות של מים או נפט. 

מהלקה לפיסיקה, שבה עוסקים בתורת הגרעין, 
בקרינה קוסמית ובמצב המוצק. 

מחלקה לאלקטרוניקה, שבה נבנה מחשב אלקטרוני. 
מלבד מה שהיא עוסקת במחקר עצמי, היא משמשת את 
שאר המחלקות בתיכנון ובבניית מכשירים מדעיים. 

מחלקה לאופטיקה׳ שכוללת שלוש מעבדות: 
אינפדא-אדום, קריסטאלוגראפיה בקרני-א, ופוטוכימיה 
וספקטרוסקופיה. 

מחלקה לאיזוטופים, שבה מפרידים מים כבדים 
לפי שיטת הזיקוק למקוטעים ונעשים מחקרים קינטיים 








1043 


חיניד ומחקר : מוסדות־מחקר ממשלתיים 


1044 



בראקציות כימיות עם איזוטופים. כמו־כן בודקים במחלקה ז 1 > 
באמצעותן של שיטות ראדיואקטיוויות, את הימצאותם של 
מים תודקרקעיים. 

מחלקה לפוליס ר י ם, שעוסקת בחקר פוליאלקטרו־ 
ליטים והמרים פלאסטיים. 

מחלקה לביופיסיקה, שעוסקת בחקר החלבונים 
לפי שיטות כימיות ופיסיקאליות, כגון אלקטרופוריזה, מיקרו¬ 
סקופ אלקטרוני ואולטרצנטריפוגה. 

מחלקה לכימיה אורגאנית, שעוסקת בחקר המבנה 
של חמרים אורגאניים, ביחוד חמרים של צמחים מקומיים, 
ובודקת את אפשרות ניצולם הפארמאצוטי, וכן את המבנה 
האורגאני של מינראלים מקומיים (כגון אבן־סיד ביטומנית) 
ואת דרכי־השימוש בהם. 

מחלקה לביולוגיה נסיונית, שבה נערכים מחקרים 
בסרטן, אנדוקרינולוגיה, גנטיקה׳ ותהליכים ביוכימיים בגוף. 

מעבדה למיקרוביולוגיה, שעוסקת בחקר מיקרו־ 
ביולוגי יסודי ותעשייני. 

מעבדה למיקרואנאליזה׳ שבה נערכות אנאליזות 
כימיות ופיסיקאליות לצרכיהן של מחלקות אחרות, ונחקרות 
סטרוקטורות כימיות בשיטות ספקטרוסקופיות. 

מעבדה לגנטיקה של צמחים, שעוסקת ביצירת 
זנים חדשים של צמחים, שהם מתאימים לתנאי־הארץ׳ כגון 
תירם מתוק. 

בבניין דניאל וולף ובמעבדה שבו עוסקים בניסוי תהליכים 
מעבדתיים (לצרכי ד,תעשיה) בקנה־מידה טכני. 

מוסדות־מחקר ממשלתיים. א) מוסדות מסו¬ 
נפים למשרד ראש־הממשלה. — 1 . המועצה 
המדעית לישראל. מועצה זו, שמושבה בירושלים, 
הוקמה ב 1949 ע״י ראש־הממשלה, דוד בן־גוריון, כדי לשמש 
גוף מייעץ לממשלה בענייני המחקר המדעי השימושי 
לפיתוח אוצרות־האדץ, לקידום החקלאות והתעשיה ולשיפור 
בריאות־העם. במועצה משתתפים 19 אנשי־מדע ונציגים של 
מוסדות־המדע בארץ׳ וביצוע החלטותיהם נתון בידי אגף 
במשרד ראש־הממשלה, שבו עובדים 20 אנשי־מדע. דרכי- 


פעולתה הן: עריכת מחקרים (ביו השאר 
במעבדותיה שלה) בשיתוף עם מוסדות- 
מדע ועם תעשיות שונות (בכימיה תעשיי¬ 
נית, ביולוגיה, חקלאות, מזון, בניין 
ומקורות־אנרגיה)! הקמת שירותים מדעיים 
(כגון המעבדה הפיסיקאלית הישראלית, 

שבה שמורות מידות־היסוד לקיום הדיוק 
במכשירים ובמרידות): סיוע למפעלים 
ופיתוח מוסדות־מחקר (המכון הגאולוגי, 

המכון לסיבים ומוצרי-יער, התחנה לחקר- 
הטל, מוסד וייצמן לפירסומים במדעי- 
הטבע ובטכנולוגיה): קשירת קשרי־מדע 
מקומיים ובינלאומיים. 

2 . המכון למחקר ביולוגי בישראל. 

נוסד ב 1952 לשם טיפוח המחקר הביולוגי, 

בייחוד בכיוונים שלמדינה יש עניין מיוחד 
בהם. במרכזו בנס־ציונה, במעבדותיו, המ¬ 
צויירות בציוד החדיש ביותר, עובדים 30 
חוקרים במחלקות הבאות: באקטריולוגיה, 

תורת־הוירוסים, אפידמיולוגיה נסיונית, 

אנטומולוגיה, פיסיולוגיה של מיקרואורגאניזמים, וקצינות 
וכימות ראפיה. 

3 . הוועדה לאנרגיה אטומית. הוקמה ב 1952 . 
מתפקידה לבדוק את הימצאותם של מחצבים ראדיואקטיוויים 
במדינה ולעבד שיטות לניצולם, וכן לארגן את המחקר והחי¬ 
נוך האקאדמי בתחום של גרעין־האטום ובשימוש בחמרים 
ראדיואקטיוויים ואיזוטופים אחרים למטרות מחקר ותעשיה. 
הוועדה יסדה מעבדה פיסיקאלית (בשיתוף עם המחלקה 
לפיסיקה של האוניברסיטה העברית) ומכון לחקר הראדיו- 
אקטיוויות. 

ב) מוסדות מסונפים למשרד-הביטחון. — 

1 . אגף מחקר ותיכון. אגף זה, שנוסד ב 1948 , אחראי 
למחקר הצבאי, והוא כולל מחלקות למכאניקה, לכימיה, 
לאלקטרוניקה ולפיסיקה כללית. מזמן לזמן מוטלים עליו 
תפקידים, שהם מחוץ לתחום המחקר הצבאי, כמו, למשל, 
המיפוי הגאולוגי של הנגב, שעליו מביססת עבודתה של 
החברה הממשלתית-למחצה "מחצבי-ישראל". כמו־כן הוא 
כולל מדור לחקר הקורוזיה, שמשמש גם גופים בלתי- 
צבאיים, ומעבדה מטאלורגית, שמוחזקת על-ידיו בשיתוף 
עם מכון־התקנים ושמטפלת גם בשאלות מטאלורגיות, 
של תעשיה האזרחית של המדינה יש עניין בהן. 

2 . תע״ש עוסק בייצורם של חמרים, שהם דרושים 
לצבא, ובפיתוח טכנולוגי של שיטות-הייצור. 

3 . חיל-הרפואה (חר״פ) הוא יחידת־מחקר רפואית 
קשורה לצבא. 

ג) מוסדות מסונפים למשרד־החקלאות.— 
1 .התחנהלחקר־החקלאות. נוסדה ב 1921 ברחובות 
ע״י הסוכנות היהודית ומנהלה הראשון היה י. א. וולקני. 
באפריל 1951 הועברה התחנה לרשותה של ממשלת־ישראל 
(משרד־החקלאות) וכיום נערכים בה מחקרים ב 17 מחלקות 
אלו: קרקע, פלחה וגידול-זרעים, הדרים ובוטניקה חקלאית, 
מטעים כלליים, פאתולוגיה של צמחים, אנטומולוגיה, כלכלת- 
המשק, השבחת עצי פרי וגן, משק-הבקר, חקר־החלב, שימור 
פירות וירקות, חקר־מזונות, ייעור, המחלקה לחקר הטל 




1045 


׳ישראל 


1046 


ארץ־ 


(בכרכור) והמחלקה לאקולוגיה של צמחים (בירושלים). 
לרשותם של החוקרים עומדות כמד. מעבדות, חוות־ניסיון, 
על־יד נם־ציונה ("חות-מרדכי") ועל־יד נתניה ("נוה־יער"), 
ושדות-ניסיון בכמה משקים באיזורי-הארץ השונים. בתחנה 
עובדים כ 60 חוקרים, שכמה מהם משמשים בפאקולטה 
לחקלאות של האוניברסיטה העברית כפרופסורים, מרצים 
ומדריכים. 

2 . ה ת ח נ ה ל ח ק ר ה ך י ג ה י מ י. הוקמה ב 1946 בחיפה 
ע״י הסוכנות היהודית (מנהלה הראשון היה ד״ר ח. ליסנר) 
ועם תקומת־המדינה הועברה למשרד־החקלאות. חמשת ההר 
קרים העובדים בתחנה זו אוספים נתונים על הים ודגיו 
ומשתדלים לברר בעיות אוקיאנוגראפלת ובללוגיות, שיש 
להן נגיעה בדיג. כמדכן מטפלת התחנה בבעיות טכנולוגיות, 
שהן קשורות בדיג (כגון השיטות של צביעת רשתות 
וסבינות־דיג), ובהדרכת דייגים ומורים לטבע. לתחנה אוסף 
מדעי של דגים וחסרי־חוליות. 

3 . התחנה לחקר המידגה. הוקמה ב 1942 בדאר על־ידי 
הסוכנות היהודית, ובדומה ל 2 הועברה עם תקומת־המדינה 
לידיו של משרד־החקלאות. תחנה זו עוסקת בבעיות הקשר 
רות בגידול דגים בבריכות: דישון הבריכות, בירור זנים 
והכנסת מינים חדשים של דגים למחזור־הגידול. 

4 . המחלקה לבעלי־חיים. א. המכון הוטרי־ 

נארי, שהוקם בתל־אביב ב 1925 כחלק מן המעבדות המר¬ 
כזיות של משרד־הבריאות. עם תקומת־המדינה הועבר 
למשרד-החקלאות וכיום הוא כולל חמשה מדורים: באקטריו־ 
לוגיה; מחלות, שנגרמות ע״י נגיפים; מחלות, שנגרמות 
ע״י פרוטוזואה וטפילים של בעלי־חיים; בדיקות היסטו* 
פאתולוגיות (בכלל זה הבחנות שיגרתיות של כלבת); ובדי¬ 
קות של מוצרי־מזון, שחמריהם באים מן החי. — ב. ד, ח ו ו ה 
לטיפוח בעלי־חיים בעכו, שבה נעשים נסיונות בגידולם 
והשבחתם של בעלי־חיים, ביחוד של סוסי־עבודה. 

5 . המחלקה להגנת-הצומח. נוסדה ביפו ב 1948 
ובה עובדים כ 10 חוקרים. מחלקה זו כוללת תחנות למלחמה 
בעשבי-בר, להדברת־מזיקים, ותחנה להגנת מחסני-תבואה. 
בכל התחנות הללו נעשים מחקרים אנטומולוגיים וכימיים 
וכולן באות לעזרתו של המשק החקלאי בשעת הצורך. 

6 . המכוןלסיביםומוצרי־יער, ירושלים. ב 1950 
התחילה המועצה המדעית לישראל בפיתוח שיטתי של מקר 
רות מקומיים של סיבים וחמרי־גלם לתעשיות הטכסטיל 
והנייר, כגון: פשתן וסמר ים־תיכוני (יונקוס). עם הפיתוח 
החקלאי והתעשייני — התחלת גידול הפשתן והקמת ביהח״ד 
לפשתן — הוקם מכון זה, שבו מועסקים כ 30 אנשי-מדע, 
וב 1954 הועבר לרשותו של משרד־החקלאות. המכון מקיים 
שירות של בדיקות בתחומי הטכסטיל והנייר לצרכי התעשיה 
המקומית. 

7 . מיג ה ל-המי ם, הכולל שלוש יחידות־משנה: 

א) המחלקה לחקר מקורות־המים, שהיא השידות ההידרו׳לו׳גי 
של• המדינה. מחלקה זו הוקמה ב 1931 כסניף למחלקת- 
הפיתוח של ממשלת־המאנדאט. תפקידה: איסוף כל הנתונים 
על מקורות־המים, כלומד מציאותם ומצבם ההידרוגאולוגי 
של מקורות אלה < הרכב מימיהם וכמותם; הקשר שביניהם, 
תלותם במשקעים, והשפעת ניצול־מימיהם על מידת־תפוקתם; 

ב) המחלקה לשימוש יעיל במים׳ הכוללת את המדודים 
למים וקרקע, לניצול מי־ביוב, לאספקת מים לשעת־חירום 


ולמדידת־מים; ג) המחלקה לאספקת־מים מוניציפאלית. 

כן מסונף למינהל-המים תיכנון המים לישראל (תה״ל)— 
חברה ממשלתיודלמחצה, שעוסקת בחקר הנדסי של הבעיות 
הקשורות בניצול-המים ובניית־סכרים. 

ד) מוסדות מסונפים למשרד־הפיתוח. — 

1 . המכון ד״גאולוגי. הוקם ע״י המועצה המדעית ב 1948 
והועבר למשרד־הפיתוח ב 1953 . 20 אנשי־המדע העובדים 
במכון זה עוסקים במיפוי גאולוגי של הארץ ומטפלים בגי־ 
לרם ובחקירתם של אוצרות־טבע: מחצבים, מים ונפט, וכן 
בהכנתם של הנתונים העיקריים הדרושים לקבלת החלטות 
בנוגע לניצולם התעשייני. 

2 . משרד־הפיתוח אחראי גם לכמה חברות־תעשיה 
ממשלתיות־למחצה, שהוקמו בין 1952 ו 1954 , והוא מפקח 
עליהן. עם חברות אלו, שהן מן הגדולות שבארץ, נמנות: 
"מחצבי-ישראל", שעוסקת בסקר מקיף של אוצרות־המחצבים 
הנמצאים בארץ ובחיפוש דרכים לניצולם; "מפעלי ים־המלדד 
(ב 1929 — 1954 : חברת־האשלג), שעוסקת בחקר אוצרות ים- 
המלח (ביחוד אשלג, מאגנזיום וברום), בהפקתם, בעיבודם 
ובניצולם (עי׳ הפרק: מחצבי ים־המלח); "חברת הפוספאטים 
בנגב", שעוסקת מ 1952 ואילך בניצול מחצבי־הפוספאטים 
בנגב הדרומי ומתכוונת להגיע ב 1955/6 לייצור של 150 
אלף טון של אבני־פוספאט בשנה; "חברת חרסית וחול זך", 
שעוסקת בכריה ובשיווק של חמרי־גלם חרשתיים, שהם דרר 
שים לתעשיית־הקראמיקה ולתעשיות כימיות שונות בארץ, 
וכן באספקת כל התצרוכת של תעשיית־הזכוכית בחול זך; 
״דשנים וחמרים כימיים״, שבה עובדים 23 חוקרים־מהנדסים 
ושמייצרת את כל התצרוכת של החקלאות המקומית בדשן 
זרחני (סופרפוספאט), וכן את החומצה הגפריתנית הדרושה 
לייצור סופרפוספאט וחמרים אחרים: גפרת־האשלגן, דוסידן- 
הזרחן, ובקרוב גם: אמוניה סינתטית. חומצה ניטרית, גפרת־ 
אמון וחנקת־אמון. חברה זו מתכננת — לפי הזמנתה של 
הממשלה — את הקמתם של שני מפעלים ( 1 ) לייצור חומצה 
זרחנית ( 2 ) ומלחים זרחניים, ובכללם מפעל לקליית־פום־ 
פאטים. 

4 למשרד־התחבורה מסונף השירות המטאורולוגי, שנוסד 
ב 1937 . שיתת זה מבצע מדידות אקלימיות בכל רחבי־ 
הארץ. 10 אנשי־המדע, שעובדים בשירות זה, עוסקים גם 
בחקר בעיות כגון חיזוי מוקדם, התאדות בשטחי קרקע 
ומים, יצירת גשם מלאכותי, בחירת מקומות מתאימים לישו¬ 
בים ולחקלאות ומקומות מתאימים לניצול אנרגיית־הרוח, 
וכד׳. 

5 . למשרד־הבריאות מסונפות המעבדות המרכזיות בירד 
שלים. מעבדות אלו הוקמו ב 1920 בחיפה ע״י ממשלת־ 
המאנדאט, הועברו ב 1922 לירושלים ונמסרו לידיו של 
משרד־הבריאות עם תקומתה של מדינת-ישראל. המעבדות 
המשמשות לבדיקה ולפיקוח, מחולקות לפי מדורים אלה: 
ייצור־תרכיבים׳ באקטריולוגיה, כימיה׳ ביקורת של חמרי- 
רפואה, תקר השפכים והמרכז לחקר קבוצת־החידקים מסוג 
סלמונלה. במעבדות אלו עובדים כ 10 חוקרים. גם במחלקה 
לאנטומולוגיה, מאלאריה׳ סרטן ואפידמיולוגיה ובמעבדות 
שונות בבתי־חולים ממשלתיים נערכים מחקרים מכוונים 
לשיפור בריאות־העם. 

6 . משרד המסחר והתעשיה מחזיק כמה מיבדקות קטנות 
לבדיקתם של מיצרכי־מזון. 



1047 


חינוך ומחקר: ספריות 


1048 


מוסדות-מחקר אחרים. — 1 . המכון למדעי־הטבע 
של עיריית תל-אביב. מכון זה, שעוסק בהכשרתם של 
מורים לכיתות הגבוהות של בתי-הספר העממיים ומסייע 
להשתלמותם של מורים בכיתות הראשונות של בתי־הספר 
התיכונים, נוסד ב 1913 (ע״י יהושע מרגולין) בשם "המכון 
הביולוגי־פדאגוגי" והועבר לרשותה של עיריית תל־אביב 
ב 1950 . 

האוסף הזואולוגי (החי והמשומר) של המכון, המשמש 
גם למחקר, הוא כיום האוסף הגדול ביותר מן הפאונה של 
הארץ. המכון הצליח גם בגידולם ורימים של כמה מינים 
מעניינים של חיות־מעבדה בעלות חשיבות מדעית. כמרכן 
מקיים המכון גן בוטאני ועוסק בחקר הביולוגיה של צמחי 
בצל ופקעת. 

2 . מ כ ו ן - ה ת קן נ י ם הישראלי. נוסד ב 1945 על־ידי 
אגודת האינג׳נרים והארכיטקטים ועיריית תל־אביב. מטרתו 
העיקרית: השגתה של רמודייצור מתאמת בכל תחומי- 
התעשיה ע״י קביעת תקנים למוצרים ותהליכי־ייצור, בדיקת 
חמרים ומוצרי־תעשיה ועריכת חקירות בתחומים שונים, 
כגון בניין, כימיה תעשיינית, דוקומנטאציה וכד׳. 

3 . המכון לפריון־עבודה. נוסד ע״י משרד־העבודה 
ב 1952 ופועל בשיתוף עם התאחדות בעלי־התעשיה, אגודת 
האינג׳נרים והארכיטקטים והסתדרות־העובדים הכללית. מט¬ 
רתו: בדיקת השיטות של אירגון־הייצור ושיפורן. בין השאר 
הוא עורך גם סטאטיסטיקה הנדסית. 

4 . מחקר תעשייני. בזמן האחרון התחילו התעשיות 
מקימות מעבדות־מחקר, כגון לחמרים פלאסטיים ואלקטרו¬ 
ניים, צבע, טכסטיל, דשנים וכימיקאלים, תסבינים, תכשירים 
אנטיביוטיים וכד/ כ 17% מן המחקר הנעשה בתחום זה 
בישראל נערך בתעשיה הפרטית (באה״ב: 60% ). 

3 איגודי-מחקר. בשיתוף עם התעשיות תומכת 
המועצה המדעית בשלושה איגודי־מחקר, ששניים מהם הוקמו 
על-ידיה ב 1950 : ( 1 ) איגוד למחקר קראמי ו( 2 ) האיגוד 
למחקר הגומי, והשלישי שבהם, האיגוד' למחקר מוצרי פרי- 
הדר, הוקם ע״י הייצרנים של תרכיזים מפדי־הדר עוד קודם 
תקומת־המדינה. איגודים אלה הקימו מעבדות מרכזיות 
לשירותם של בתי־החרושת בתחומים הנזכרים, והם עוסקים 
בעיבודם של תהליכי-ייצור חדשים, שהם מכוונים לשיפורה 
של התוצרת ולניצולם של אוצרות־הטבע המקומיים בתעשיה, 
וכן במתן אינפורמאציה טכנית לחבריהם. בכל אחד מאיגודים 
אלה עובדים עד 5 חוקרים. 

מ. בל. 

ספריות. מספר הספריות במדינת-ישראל נאמד ב 700 , 

אך מספר זה כולל גם אספי־ספרים הרבה, שאינם מאורגנים 
כראוי לספריות ציבוריות. בדרך כלל אפשר לומר, שבמה 
שנוגע לספריות המדעיות, אין הן רחוקות מלספק את הצרכים 
המקצועיים, מה שאין כן בנוגע לספריות העממיות׳ שהן 
מפגרות מאוד אחד צרכיהם של תושבי־המדינה, וזה למרות 
היחס המספרי שבין התושבים ובין הספרים שבספריות הצי¬ 
בוריות, שהוא מן הגבוהים ביותר בעולם: בערך 2 ספרים 
לגולגולת. העדרו של הסדר חוקי לספריות ציבוריות משמש 
מכשול עיקרי בדרך התפתחותן של ספריות אלו. משרד 
החינוך והתרבות, בשיתוף פעולה עם נציגי-הספרנים, עיבד 
הצעת חוק-הספריות, שמחייב את הרשויות המקומיות 


ומוסדות שונים לקיים ספריות לעם, אך הצעודחוק זו עדיין 
לא הונחה על שולחן־הכנסת. 

בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי 
שבירושלים תופס מקום ראשון בין הספריות בארץ מצד 
גדלו והקף פעולתו כאחד. כפי ששמו מעיד עליו, תפקידו 
הוא כפול: א) לכנס ולשמור את כל הספרות הנוגעת לעם- 
ישראל מאיזו בחינה שהיא! ב) לרכז את הספרות, שיש בה 
צורך ללימודי־האוניברסיטה בכל מקצועות־המדע (עי׳ למע¬ 
לה, עמ׳ 1034 ). 

גרעינו של בית־ספרים זה נוצר בשנת תרנ״ב ( 1892 ), 
שבה החליטה לשכת "בני־ברית" בירושלים לייסד ספריה 
כללית בעיר זו בשם ״בית ספרים מדרש אברבנאל״. ב 1895 
העביר הרופא וחובב־ציון ד״ר יוסף חזנוביץ את אוסף- 
ספריו הגדול ( 8,800 כרכים) מביאליסטוק, עיר־מושבו, לירו¬ 
שלים ומסר אותו במתנה לבית־הספרים הנזכר (שנקרא 
מאז ואילך בשם "בית הספרים הכללי לבני ישראל בירושלים 
מדרש אברבנאל וגנזי־יוסף"). ב 1899 הגיע מספרם של 
הספרים בספריה זו ל 15,000 לערך, ב 1910 — ל 32,000 בערך 
(מהם כ 20,000 בעברית). ב 1920 עבר בית־הספרים לרשותה 
של ההסתדרות הציונית ונמסר להנהלתו של ד״ר הוגו ברג¬ 
מן. זה האחרון התחיל בתעמולה רחבה לאיסוף ספרים בחו״ל, 
והספריה נכנסה לתקופה של גידול מהיר. 

ב 1925 , שנת פתיחתה של האוניברסיטה העברית, נמסרו 
אוצרות בית־הספרים לאוניברסיטה ושמו הוסב רשמית ל״בית 
הספרים הלאומי והאוניברסיטאי״. ב 1930 הועברה הספריה, 
שכבר כללה כ 200,000 ספר, אל הבניין הגדול, שנבנה 
בשבילה מכספי קרן־וולפסון ("בית דוד וולפסון") על הר- 
הצופים. בסוף תרג״ה הגיע מספר הספרים של המפריד. 
ל 300,000 ויותר, ובתוכם אספים חשובים ויקרי־ערך בתחומים 
מיוחדים. בתחילת תרצ״ו נתמנה פרום׳ ג. וייל. מי שהיה 
מנהל המחלקה המזרחית בספריית־המדינה הפרוסית בברלין, 
כמנהל־הספריד- בתקופת־כהונתו(תרצ״ו—תש״ו), שבה חלה 
העליה מגרמניה, נתווספו לספריה כ 150,000 ספרים. 

עם ניתוקו של הר־הצופים מירושלים בימי מלחמת- 
העצמאות, נותק ממנה גם מרכז-הספרים הגדול, ששני דורות 
טרחו בהקמתו. ההנהלה החדשה של הספריה — בראשותו 
של ד״ר ק. וורמן — התחילה בהקמתה של ספריה חדשה מן 
המסד. כונס אוצר־ספרים חדש, ששוכן ארעית בכמה בניינים. 
מספרם של הספרים, שנאספו עד היום( 1956 ), מגיע ל 400x100 
בקירוב, וכמחציתם כבר הועמדה לרשותו של הציבור. מקור 
חשוב לשיקומה של הסמויה שימשו אוצרות-הספרים, שהובאו 
ע״י האוניברסיטה (אח״כ: בשיתופו של משרד־הדתות) 
מעזבונה של יהדות-אירופה שנשמדה. ספרים אלה ("אוצרות- 
הגולה") הובאו מפולניה, צ׳כוסלובאקיה, אוסטריה, הי׳לאנד, 
וביחוד מאיזור-הכיבוש האמריקני בגרמניה. מספרם מגיע 
לרבבות, באופן שבחלקו העברי והיודאיסטי כמעט חזר בית- 
הספרים למעמדו הקודם. כפולי "אוצרוודהגולה" מועברים 
לרשותן של ספריות ציבוריות אחרות בארץ. בזמן מלחמת- 
העצמאות פיתח בית-הספרים פעולה נרחבת של הצלודספרים 
מכליון בשכונות הערביות הנטושות. כתוצאה מכך נאספו 
רבבות ספרים, שהם שמורים כפיקדון עד בירור גורלם. 

בבית-הספרים הלאומי והאוניברסיטאי נבלעו כמה וכמה 
אספים פרטיים חשובים מסוגים שונים. מהם יש להזכיר ביחוד 
את א) א 1 םף האינקונאבולוית העבריות של ש^ן< ב) הספריה 



1049 


ארץ־ישראל 


1050 



בניין בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי על שם דויד ו 1 לםם 1 ז. הר-הצוסים, ירושלים 


המזרחנית של גולדציהר; ג) הספריה הפילוסופית של איטל- 
סון ז ד) אוסף פרידנוואלד בתולדות־הרפואה אצל היהודים; 
ה) אוסף האוטוגראפים והפורטרטים של אנשי־שם ע״ש ד״ר 
אברהם שבדרון(שרון). 

בית־הספרים מוציא זה שלושים שנה רבעון ביבליוגראפי 
בשם "קרית־ספר", שבו נרשמים הפירסומים היוצאים בארץ 
ובן אלה שנוגעים ליהודים וליהדות, שיוצאים בחוץ־לארץ 
באיזו לשון שהיא. 


הספריות הציבוריות בירושלים ומספר ספריהן 


ספרים 

• 450,000 


בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי: על הר- 
הצופים ( 20% הבראיקה, 14% יודאיקה). . 


2,100 


400,000 


בירושלים (מחציתם הועמדו לרשות הקהל). 


1,200 


35,000 


ספריית הארכיון הציוני. 

32,000 


הספריה התורנית המרכזית לישראל (שכוללת 
את ספריית ביהמ״ד למורים ,מזרחי״). . 

30,000 


ספריית־הפועלים (ספרות עברית חדישה בעי¬ 
קר), נשרפה כליל באייר תש״י והוקמה מחדש 

25,000 


ספריית מוזיאון ,בצלאל" (אמנות בעיקר) 

25,000 


ספריית ביהמ״ד למורים העברי (פדאגוגיה 
וספרות עברית חדישה בעיקר). . . . 

24,000 


ספריה עממית ,בני־ברית״. 

14,000 


הגנזד והספריה שעל־יד משרד ראש־הססשלה 

13,000 


ספריית משרד־החוץ (חוץ ס 5,000 חוברות) 

12,000 



12,000 


ספריית מוסד הרב קוק. 


1,500 

כתבי־יד. 

12,000 



8,000 



6,000 


ספריית המחלקה לעתיקות שעל־יד משרד 


• המספרים המובאים כאן, ובן אלה שנזכרים במקום אחר בסרק 
זה, מציינים את במות־הספרים בקירוב. 


מן הספריות הפרטיות חשובות ביהוד: 


ספרים 

ספריית שוקן (כתבי־יד וצילומי כ״י, שירה 


עברית מיה״ב, ליטורגיה, דפוסים ראשונים, 


אמנות, ספרים ביבליופיליים, הבראיקה, יו¬ 

55,000 

דאיקה) . 

40,000 

ספריה תורנית של הרב י. ל. הכהן מימון . 

ספריות לא-יהודיות 

ספרים 

ספריית אגודת הצעירים הנוצריים. 0 .*ז.¥ 

25,000 

(כולל 1,200 ספרים עבריים) . . . . 


ספריית המכון הביבלי הפונטיפיקאלי של 

6,000 

מסדר הישועים ( 11£1031 תס? 11£ (> 11 < 811 11 חג 10$1 ) 

מצויות כמה 

בחלקה של ירושלים שבתחום הירדני 

שהחשובות 

ספריות, תאולו׳גיות וארכאולוגיות בעיקרן, 


שבהן הן: 

ספרים 



הססריה של הדומיניקנים ( 1 ־ 6 נ 1 {> 11 נ 811 £0016 

28,000 

154 גןת 3 ז? 115 ^ 01081 ■> 011 ־■^). 

30,000 

חספריה הארמנית. 

20,000 

הספריח שעל־יד מוזיאון רוקפלר . . . 

6,000 

הספריה שעל־יד מנזר-הפראנציסקנים . . 


תל-אביב — יפו. הספריות הציבוריות שבתל־אביב 
הן בחלקן הגדול בבעלותה של העיריה והשאר ברשותם 
של הסתדרות־העובדים הכללית ואירגונים ומוסדות שונים. 
מספר הספרים שבספריות של העיריה מסתכם ב 300,000 
בקירוב. 


























1051 


חינוך ומחקר: ארכיונים 


1052 


הספריות הראשיות שברשות העיריה 
ומספר ספריהן 


ספרים 

ספריית "שערי־ציון"(ספריה כללית מרכזית) 130,000 

ספריה על־שם הדמב״ם (ספרות תורנית, 

יודאיקה). 31,000 

ספריית בית־ביאליק. 30,000 

ספריית בית אחד העם (הבראיקה, ידיעת־ 

הארץ בעיקר). 30,000 

ספריית בית מיכה יוסף [ברדיצ׳בסקי] . . 15,000 

ספריית בית־הנוער . 6,500 

הספריה שעל־יד המוזיאון. 4,000 


ספריות מדעיות מקצועיות: 


ספריית פרמן לבלשנות מזרחית . , . 17,000 

ספריית המכון למדעי הטבע .... 5,000 

הספריה למוסיקה (כולל 2,000 תווי־נגיגה) 4,000 

הספריה המאתמאטית. 2-000 


נוסף על כך נמצאת ברשותה של אגודת האינג׳נרים 
והארכיטקטים ספריה טכנית חשובה, שכוללת ב 9,000 ספרים׳ 
רובם חדישים, בכל הענפים של המדעים השימושיים. 

מן הספריות של הסתדרוודהעובדים הכללית בתל־אביב 
יש לציין את חדרי העיון ע״ש נחמן סירקין( 20,000 ספרים)׳ 
הספריה העממית ע״ש זאב ברזילי( 17,000 ספרים), הספריה 
שעל־יד ה״ארכיון והמוזיאון של תנועודהעבודה״ ( 12,000 
ספרים) והספריה הסוציולוגית החדשה בבית־ליסין ( 9,000 
ספרים). על־יד המרכז לתרבות וחינוך של ההסתדרות קיים 
"מדור לספריות", השוקד על ייסוד ספריות ושיכלולן. 

חיפה. הגדולה שבספריות הציבוריות בעיר זו היא 
ספריית בית־פבזנר ( 45,000 ספרים). תפקיד תרבותי-עממי 
ממלאת "ספריית בורוכוב" שעל־יד מועצת פועלי־חיפה 
( 21,000 0 פ/ ובערך 28,000 ספ׳ בסניפים). ספריית־הטכגיון 
מכילה ספרים וכת״ע מקצועיים ( 53,000 ), שנועדו למורי 
המוסד ותלמידיו. 

מן הספריות המצויות במועצות המקומיות ובישובים לא־ 
עירונים, יש לציין את הספריות של המועצה המקומית 
בנהריה ( 14,000 סם׳) ושל קיבת כפר גלעדי שבגליל העליון 
( 20,000 ספ ׳ ), וכן את ספריית בית חיים סידני בגבעת־ברנר 
( 20,000 0 פ׳) ואת הספריה לטבע־הארץ שעל־יד "בית א. ד. 
גורד־וך בדמיה א׳( 18,000 סס׳). 

בתשי״ב נוסד איגוד־הספרנים בישראל, שהוא מסונף 
להסתדרות־העובדים הכללית. האיגוד, שתכליתו היא לפתח 
את מקצוע־הספרנות בארץ, משתתף בהוצאת רבעון ספרני־ 
ביבליוגראפי בשם "יד לקורא", גם הספריה התורנית המר¬ 
כזית לישראל התחילה בהוצאת רבעון לביבליוגראפיה בשם 
"הספר". 

תולדות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי עד שנת תר״ף, 
תר״ץ! ה. ברגמן, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי 
בשנות תר״ף־תרצ״ה, תרצ״ה! א. יערי, בית הספרים הלאומי 
והאוניברסיטאי בירושלים, תש״ב; ג. וייל, דו״ח על הנהלת 
בית הספרים הלאומי 1935 ־ 1946 , תש״ז * מ. בניהו, אספי 
הספרים לבני העדה הספרדית בירושלים: יד לקורא, תש״זז, 

כרך א׳, עמ׳ 243 , 315 < יהושע בן חנניה, הספריות הערביות 
בארץ: שם, עס׳ 68 ! ק. וורמן, בעיות הספריה בישראל, 

שם, כרך ב ׳ , עמ ׳ 2 : - 8111110 455 5110115 ) 75 , ז £ נ 1 ז ; 3 ם .א . 1 

- 5110 . 8 ; 1951 , 0115115 511 ( 140 115 ! 5 ) 105 / 15 ? 1115 1455 ^ 1115 
5115 / 0 1011101155 1151111 ) 0 ? , 1€£ ׳״ 805£ .£ .^) 015511115 ? , 03101 
- £11110 $5151111115 7/15 , 10300 ־נ 0 ^\ . 0 ;( 222 .ק , 1933 , 01151 ?* 
, 2011317 ( , 1011101155 01 / 8151155111 £5€0 א 0 ) 151051 / 0 1155 

.( 1954 

ש. ש. 


ארכיונים. — מעמדם ואירגונם מחדש של היהודים בארץ- 
ישראל מצאו את ביטוים גם במבנה הארכיונים שבארץ, תכנם 
וסידורם. מתחילת ההתיישבות בארץ נהגו הישובים היהודיים 
לשמור את מסמכיהם, שבהם משתקפים חייו החברותיים 
של הישוב ותולדותיו על כל צדדיהם. בחלק ניכר מן הישו¬ 
בים נשתמרו עד היום עיקרי המסמכים(ובתוכם הפרוטוקולים 
של מוסדות ההנהלה) מזמן ייסודם ואילך, וכמעט בכולם — 
מן התקופה שלאחר מלחמת־העולם 1 (שבה הלכו הרבה 
תעודות לאיבוד). אך ארכיונים אלה עדיין אינם מאורגנים 
ומסודרים לצורך המחקר המדעי. והוא הדין לגבי הארכיונים 
של מוסדות מיישבים אחדים, וביחוד ארכיונה של חברת 
פיק״א (ע״ע), הכולל את רוב התיקים הנוגעים לתולדותיהן 
של המושבות, שנוסדו ע״י הבארון רוטשילד ובשמו (ע״י 
יק״א ופיק״א), וחומר מרובה לתולדות ההתיישבות היהודית 
בכללה, ביהוד בתקופת העליות הראשונה והשניה. 

מ 1933 ואילך נוסדו בארץ ארכיונים מרכזיים בעלי 
תחומי-פעולה מוגדרים, שיש להם צורה של ארכיונים היס¬ 
טוריים ושסודרו לשם המחקר המדעי. המתיק בין ארכיונים 
אלה הוא ״הארכיון הציוני המרכזי״, שנוסד ב 1919 בברלין 
והועבר ב 1933 לירושלים. סמוך לאותו זמן נוסד בתל־אביב 
ארכיון מיוחד לתנועת־העבודה. ב 1940 הוקם בירושלים 
הארכיון הכללי לתולדוודישראל, שנועד לקלוט את ארכיוני־ 
הגולה. עם ייסודה של מדינת-ישראל נתווספו לארכיונים 
מרכזיים אלה שני ארכיונים ממלכתיים: ב 1948 — ארכיון־ 
צה״ל, וב 1949 — גינזך המדינה. ב 1953 נוסד ארכיון "יד 
ושם". נוסף על כך נשמרים ארכיונים (בייחוד ספרותיים) 
ואספים ארכיוניים בבית־ד,ספרים הלאומי והאוניברסיטאי 
ובספריות אחרות, וכן על-ידי תנועות ומפלגות בארץ כגון 
התנועות הקיבוציות, תנועת־המושבים ועוד, ועל־ידי מוסדות 
מוקדשים לזכרם של אישים. 

ב 17 ביאנואר 1955 נתקבל בכנסת חוק לארכיונים, 
שהעניק יסוד חוקי לפעולת ארכיון־המדינה(ד,"גנזך") ושנועד 
גם לקבוע את סדרי הארכיונים בארץ, לתאם את עבודתם, 
לקבוע כללים לסידוריהם הפנימיים, להשמדת חומר וכד , . 
קיימת גם מגמה לחזק את שיתוף־ר,פעולה בין הארכיונים 
השונים ולהעלות את רמתם המקצועית. לשם כך הוקם ב 1956 
״איגוד ארכיוני בישראל״. עם התקדמותן של פעולות אלו— 
ועם גישומה של התכנית לרכוש בארץ (במקור או בתצלום) 
את עיקרי התעודות הנוגעות לתולדות-ישראל בתפוצות — 
הולכת הארץ ונעשית מרכז ארכיוני לא רק לחקר תולדות- 
הישוב אלא אף לחקר תולדותיו של עם־ישראל בכללן. 

הארכיונים החשובים ביותר במדינת־ישראל הם (לפי 
סדר ייסודם): 

הארכיון הציוני המרכזי (ירושלים) — האר¬ 
כיון ההיסטורי הראשי של ההסתדרות והתנועה הציונית 
העולמית ושל היישוב העברי בארץ — נוסד בשנת תחנ״ט 
( 1919 ) בברלין ע״י ד״ר ג. הרליץ(שהיה גם מנהלו עד 1955 ), 
ביזמתו של ד״ר תיאודור זלוציסטי ובעזרתו הפעילה של ד״ר 
א. הנטקה. ב 1933 הועבר ארכיון זה לירושלים. ב 1936 צורף 
להנהלת־הארכיון ד״ר א. ביין, שב 1955 נעשה מנהלו. מדוריו 
העיקריים של ארכיון זה הם: א) ארכיון התיקים הרשמיים 
של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית ומוסדותיהם. 
במדור זד" שמשמש יסוד לאססיו של הארכיון הציוני כולו, 
מרוכזים התיקים של המשרדים הראשיים של הנהלת 









1053 


ארץ־ישראל 


1054 


ההסתדרות הציונית (והסוכנות היהודית), סניפיה ומוסדותיו? 
מזמן ייסודה של דהסתדרות הציונית ב 1897 ואילך, וכן האר¬ 
כיונים של איגודים ארציים, ושל הקרנות הלאומיות, הקרן 
הקיימת לישראל וקרן־היסוד; ב) ארכיוני הישוב העברי בארץ. 
במדור זה כלולים ארכיונו של הוועד הלאומי והוועד הזמני 
ליהודי ארץ־ישראל, שקדם לו, וכן ארכיוניהן של קהילת־ 
ירושלים, קהילת־חיפה, מגבית ההתגייסות וההצלה, ארכיונים 
של מחנות הגולים בקפריסין, וכן ארכיוניהם של אירגונים 
ונקודות-ישוב שונים, ופינקסים ותעודות הרבה לתולדות 
הישוב בארץ. מקום מיוחד תופסים בו הארכיונים הנוגעים 
להשתתפותו הצבאית של הישוב במלחמת-העולם 11 (ארכיו¬ 
נים של יחידות צבא עבריות, הארכיון של הוועד למען 
החייל, וכד׳) ז ג) ארכיונים של אישים ואספי-תעודות לתול¬ 
דות הציונות והישוב היהודי בארץ. מדור זה מכיל יותר 
ממאה והמשיי ארכיונים ואספי-תעודות. הנכס היקר ביותר 
במדור זה הוא ארכיונו הספרותי והפוליטי של תיאודור הרצל, 
שנתעשר ב 1954 ע״י המסמכים של כספת התעודות הסודיות 
(שהיתר. שמורה בלונדון) וע״י ארכיון מערכת השבועון "די 
ולט". לארכיון הרצל נספחו, בעבודת־קיבוץ שיטתית של 
שנים מרובות, אספי-דוומר משלימים על חייו של מייסד ההס¬ 
תדרות הציונית, וביניהם האוסף המקיף של מכתבים, שמכיל 
יותר מ 4,500 מכתבים של הרצל במקור, תצלום או העתק. 
משאר הארכיונים שבמדור זה יזכרו כאן (לפי סדר הא״ב) 
ארכיוניהם של: מנחם אוסישקין, חיים ארלוזורוב, מ. י. 
בודנהיימר, אגודת "בני־משה", יהושע ברזילי־אייזנשטאט, 
ר. גוטהייל, אלתר דרויאנוב, דוד וולפסון, אוטו וארבורג, 
ישראל זאנגויל, אגוד חובבי ציון באנגליה, צבי פרץ חיות, 
יוסף טרומפלדור, דיוויס טריטש, ההסתדרות הטריטוריא- 
ליסטית היהודית (יט״א), הלל יפה, מרדכי בן הלל הכהן, 
היינריך לווה, מ. ל. ליליינבלום, שמריהו לוין, ז. ד. ליבונטין, 
מנשה מאירוביץ, מ. מאנדלשטאם, מאכם נורדאו, הנריאטה 
סולד, נחום סוקולוב, שמואל פינלס, יחיאל מיכל פינס, י. ל. 
פינסקר, י. קרמנצקי, שאול פנחס רבינוביץ (שפ״ר), אדתור 
רופין, יצחק רילף, ועוד, ועוד. ארכיונים אלה, וכן ארכיונים 
ותעודות אחרות שבמדור, משלימים במידה מרובה את החומר 
ההיסטורי שבארכיונים הרשמיים ומקיפים גם את התקופות 
שקדמו לייסודה של ההסתדרות הציונית? ד) ספריית- 
הארכיון, שמכילה כ 35 אלף ספרים וחוברות בכל הלשונות, 
היא הספריה המקצועית המקפת ביותר על הציונות והישוב 
החדש בארץ? ה) אוסף העיתונים והבולטינים, המכיל את 
רוב העיתונות הציונית והארצישראלית, בעיקר משנת תד״פ 
ואילך? ו) אוסף דברי-דפוס לא-תקופיים, שמכיל אלפים 
הרבה של כרוזים וכרזות, עלונים חד־פעמיים, חוזרים וכד׳? 
ז) אוסף התצלומים, שבו שמורים כ 15,000 תצלומים של 
אישים ומאורעות, של נקודות-ישוב, וכד׳ ? ח) מדור המיקרו- 
פילם, שבו שמורים העתקים מיקרופילמיים של תעודות, 
חשובי המסמכים שבארכיון, וכן של תיקים ותעודות לתולדות 
הציונות מארכיונים אחרים ? ט) המדור הקולי, אוסף סרטי- 
קול ותקליטים של איש־ם ומאורעות. הארכיון מפרסם בקבי¬ 
עות עלון ביבליוגראפי. 

ארכיון ומוזיאון של תנועת-העבודה (תל-אביב). 
הוקם ב 1932 על-ידי ד״ר ש. איזנשטאט, שניהלו עד 1941 . 
מטרתו של ארכיון זה היא לאסוף את החומר ההיסטורי על 
(א) תנועת-העבודה בעולם, ובעיקר על חלקם של היהודים 


בתנועה זו?(ב) תנועודהעבודה ביהדות?(ג) תנועת־העבודה 
בציונות? (ד) אדץ־ישראל העובדת. עיקר פעולת האיסוף 
של תעודות שבכתב, בדפוס ובצילום התרכז בחומר על 
התנועה הציונית־ד,סוציאליסטית על זרמיה וגילוייה השונים 
ועל תנועת־העבודה בארץ. באספי הארכיון שמורים ארכיו¬ 
נים שלמים או חלקיים של מוסדות, מפלגות ואירגונים 
שונים של תנועת־העבודה בציונות ובארץ, שהחשוב שבהם 
הוא ארכיון המרכז החקלאי של הסתדרות־העובדים הכללית. 
כמו-כן הוא כולל הרבה חומר תעודתי של אישים ועליהם 
(ביניהם בר בורוכוב, י. ח. ברנר, א. ד. גורדון, נחמן סירקין, 
א. זייד, אז״ר, דוב הוז וב. כצנלסון) ותעודות וצילומים 
הרבה לתולדות העליות, וביחוד העליות השניה והשלישית, 
גדוד־העבודה, הסתדרות־העובדים הכללית, ישובי־העובדים, 
גולי-קפריסין, השואה, וכד׳. מלבד מחלקת־התעודות קיימות 
מחלקות אלו: ספריה, אוסף־העיתונות (שהוא האוסף הגדול 
ביותר של עיתונות תנועת־העבודה בארץ), אוסף המודעות 
והכרזות, אוסף התצלומים ואוסף החפצים המוזיאוניים. מזמן 
לזמן מפרסם הארכיון את "ידיעות-הארכיון" ו״אסופות". 
על-ידיו הוצא גם קובץ־השומר (ת״א תש״ז). 

הארכיון הכללי לתולדות־ישראל (בירו¬ 
שלים) נוסד ב 1940 ע״י ד״ר יוסף מייזל (שהוא גם מנהלו) 
והועבר ב 1944 לרשותה של החברה ההיסטורית הישראלית 
בירושלים. ארכיון זה, המתנהל בפיקוחו של משרד החינוך 
והתרבות, הציב לו למטרה לאסוף במקור, בתצלום או בהעתקה 
את החומר התעודתי הנוגע לתולדות־ישראל בגולה, ובראש 
וראשונה את ארכיוניהן של הקהילות היהודיות בתפוצות. 
הוא מכיל במקורם פינקסים, ארכיונים שלמים וחלקי־ 
ארכיונים מכ 1,000 קהילות באירופה ובאה״ב (מהן כ 750 
מקהילות גרמניה) מן המאה ה 17 , וביחוד מן המאה ה 18 , 
ואילך, בכללן (לפי סדר הא״ב) הקהילות של אופנבאך 
(והסביבה), כל הקהילות של באוואריה ובתוכם אנסבאך, 
באמברג, וירצבורג, נירנברג, פלוס, רגנסבורג, ברלין, גראץ, 
דאנציג, דארמשטאט, האלברשטאט, נויוויד, פולדה, קארלם־ 
דוהה, וכן הוא כולל את הארכיון של קהילת־וינה. מן הפינק- 
סים המרובים, השמורים בו, ראוי להזכיר במיוחד את פינקסי 
קהילת פוזנה (ובכללם ״פינקס הכשרים״) מסוף המאה ה 16 
ותחילת המאה ה 17 ואילך, ופינקסים מערי גרמניה שונות, 
ואוסף פינקסים של קהילות מוראוויה. כן שמורים בארכיון 
זה "אוסף ר״ד מוריץ שטרן", ובו אלפי תעודות לתולדות 
היהודים בגרמניה, אוסטריה הקיסרית, איטליה, ועוד, מיה״ב 
עד המאה ה 19 ? אוסף איטלקי ע״ש חיים סירני ז״ל ? אוסף 
תעודות לתולדות היהודים בצרפת, ובתוכו פינקסים וכ 1,000 
יחידות־דפום על משפט־דרייפום! אוסף ז. ברכות לתולדות 
היהודים בניו־אינגלנד שבאה״ב? אוסף חומר ארכיוני לתול¬ 
דות היהודים ברומניה? אוסף של תקנות ודו״חות של מוסדות 
ואירגונים יהודיים בכל התפוצות? ארכיון י. ל. מאגנם 
(הקהילה היהודית המאוחדת בניו־יורק)? לוחות-יחס ומסמכים 
מרובים לחקר משפחות וכר. הארכיון מרכז באופן שיטתי 
רשימות של תעודות לתולדות היהודים שבארכיונים יהודיים 
ולא-יהודיים ומצלם במיקרופילם מבחר מקיף מן התעודות, 
שאין אפשרות לרכוש אותן במקורן. 

ארכיון צבא ההגנה לישראל (בתל-אביב). נוסד לפי 
הוראת שר-הבטחון, ד. בן־גוריון, ביוני 1948 ע״י ר. ר. לב, 
שניהל אותו עד 1953 . תפקידו של ארכיון־צה״ל לרכז את 



1055 


1 


חינוך ומחקר: ארכיונים 


1056 


החומר התעודתי הנוגע לצבא־ההגנה לישראל, להגנת הישוב 
העברי בארץ מימי ייסוד פתח־תקוה עד הקמתו של צה״ל. 
וכן את החומר על תולדות ההגנה העצמית היהודית בתפד 
צות־הגולה ועל השתתפותם של היהודים במלחמות־שיחרור 
לאומיות, ובד׳. 

עד עכשיו ריכז הארכיון בעיקר את התיקים של צה״ל 
מתחילת התהוותו, כ 30,000 תצלומים, מספר גדול של מפות 
צבאיות, כרוזים. ואת העיתונות הצבאית בארץ. מן החומר 
התעודתי כדאי לציין ביהוד את האוסף המקיף של יומני- 
המלחמה של כל יחידות צה״ל. לפי שעה משמש הארכיון 
בעיקר את צרכי המחקר של הצבא ומכין את החומר המקורי 
לכתיבת תולדותיה של מלחמת־העצמאות. 

גנזך המדינה וספרייתה — ארכיונה של מדינת 
ישראל — נוסד ב 1949 ע״י משרד ראש־הממשלה וב 1955 
ניתן לו בסיס חוקי על־ידי חוק הארכיונים. בגנזך המדינה 
נשמרים כל המסמכים הרשמיים מפעולות־המדינה כמו מגילת־ 
העצמאות, חוקי המדינה, כתבי מינוי והרשאה לצירים, 
הסכמים עם מדינות זרות וכד׳, והתיקים של משרדי־הממשלה, 
שיצאו מן השימוש השוטף ויש להם ערך מבחינה היסטורית 
או אדמיניסטראטיווית. כן שמורים בגנזך ארכיונים של 
ממשלת־המאנדאט, במידה שנשתמרו בארץ, ושל גופים 
ממלכתיים אחרים מלפני ייסוד־המדינה. לארכיון מצורפים: 
ספריה, שמרכזת ספרות על מדינת־ישראל ובעיות ניהולה, 
את פירסומי־האו״מ וכן טפסי־החובד, של כל הפירסומים 
המופיעים בארץ (כיום כ 13,500 ספר), אוסף תקליטים ואוסף 
סרטים דוקומנטאריים על מאורעות חשובים בארץ, וכן אוסף 
חומר לתולדות תקומתה של המדינה אחר החלטת האו״מ 
ב 29 בנובמבר 1947 . הגנזך מפרסם בקביעות: רשימות של 
ספרי־חובד, ושל פירסומי ממשלת־ישראל. 

ארכיון ״יד־ושם״ נוסד ב 1945 לשם כינוס חומר 
תעודתי על תולדות השואה. פעולתו הופסקה בימי מלחמת־ 
העצמאות ונתחדשה ב 1953 עם קבלת "חוק זכרון השואה 
והגבורה — יד ושם, תשי״ג— 1953 ״. החומר שנאסף עד היום 
כולל את אספי "הוועדה ההיסטורית" במינכן, שהוקמה ע״י 
שארית הפליטה ב 1945 ואספה במשך שלוש שנות קיומה 
אלפי מסמכים גרמניים, שנוגעים בעיקר להשמדת יהודי 
גרמניה, 1,000 תצלומים על חיי היהודים בארצות שונות 
באירופה, 2,550 עדויות ודברי־זכרון של ניצולי השואה, ועוד 
תעודות הרבה. חומר מרובה לתולדות השואה נאסף גם 
בארכיון של "בית לוחמי הגיטאות ע״ש יצחק קצנלסוך 
(בקיבוץ על שם לוחמי הגיטאות), ע״ע ארכיון, כרך ה׳, 
עט׳ 923 . 

אספים ארכיוניים על־יד האוניברסיטה 
העברית. קודם שהוקמו ארכיונים היסטוריים בארץ שימש 
בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי גם מקום־שמירה עיקרי 
לארכיונים. לאחד שהועבר הארכיון הציוני המרכזי מברלין 
לירושלים, נמסרו לרשותו ע״י הנהלת הספריה הלאומית 
הארכיונים הציוניים, שהיו שמורים בה, במידה שהעברה 
כזו לא נאסרה ע״י הצוואות של יורשי־הארכיונים. בשנים 
האחרונות נמסרו לספריה הלאומית והאוניברסיטאית אספים 
ארכיוניים אחרים לתולדות־היהודים. החשובים שבהם הם 
"אוסף ד״ר פרינץ", שמכיל בעיקר העתקים ארכיוניים 
ורשימות לתולדות־היהודים בהולאנד, ו״ארכיון ד״ר איתמר 
פרוינד", שמכיל העתקים מארכיונים גרמניים הרבה לתולדות 


האמאנציפאציה של היהודים בגרמניה, — אספים של חומר 
ארכיוני קיימים גם באוסף האוטוגראפים של הספריה 
הלאומית (אוסף ד״ר א. שרון! ע״ע אוטוגרפים) ובמכון 
בן־צבי. 

מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במז¬ 
רח התיכון על־יד האוניברסיטה העברית נוסד בשנת 
תש״ח ( 1947 ) ע״י האוניברסיטה העברית "כדי להציל מכליון 
את נכסי הרוח של היהודים במזרח התיכון, לעורר ולעודד 
את חקר קורותיהם ותרבותם". המכון אוסף חומר תעודתי 
(בעיקר בצילום) לתולדות הקהילות "באותן הארצות שהיו 
תחת שלטון השולטאגים העותמאניים". בראש המוסד עומד 
נשיא מדינת־ישראל, יצחק בן־צבי. המכון הצליח לרכז מספר 
מרובה של כתבי־יד, תצלומי פוטוסטאט ומיקרופילמים 
מארכיונים וספריות שבאירופה ובאה״ב. 

הארכיון של מכון־ז׳בוטינסקי בישראל 
נוסד ב 1934 ע״י י. פעמוני ופעולתו נתחדשה אחר הפסקה 
מסויימת ב 1940 . תפקידיו הם לאסוף את כל החומר התעודתי 
הנוגע לאישיותו ופעולתו של זאב ז׳בוטינסקי, את התעודות 
לתולדות הגבורה היהודית המחודשת (מן "השומר" ו״נילי" 
עד פעולת המחתרת בארץ ומלחמת העצמאות) ; את החומר 
התעודתי והמוזיאוני הנוגע לציונות הממלכתית ולתנועת 
ז׳בוטינסקי על כל ענפיה. מן הארכיונים ואספי־החומר, 
המצויים במכון זה — במקור או בתצלום — יש להזכיר את 
א) ארכיונו של זאב ז׳בוטינסקי( ב) אספי חומר תעודתי על 
טרומפלדור, על ״נילי״, על הלגיון העברי במלחמת־העולם 1 , 
הבריגאדה ויחידות עבריות אחרות במלחמת־העולם 11 , וכן 
חומר תעודתי על אצ״ל ולח״י ופעולת המחתרת בארץ 
נגד שלטון הבריטים; ג) חומר לתולדות התנועה הציונית 
הרוויזיוניסטית, תנועת־המרי בגולה, השואה וכד׳. אספי־עזר 
של המכון הם: אוסף מוזיאלי מקיף, ספריה, צילומי תמונות 
ותעודות. סרטי־קול. המכון מפרסם "ידיעות". 

בית טרומפלדור בתל־יוסף (נוסד 1947 ) שם לו 
למטרה לאסוף במקור או בתצלום מסמכים על חיי יוסף 
טרומפלדור ופעולתו ועל גדוד-העבודה, וכן על העליה השלי¬ 
שית ועל התנועה הקיבוצית. 

ארכיון חיים וייצמן (רחובות), שנוסד ב 1951 , 
מכיל כ 10 אלפים מכתבים מאת וייצמן מ 1885 עד 1951 
(ברובם במקור) ומכתבים הרבה של אישים מפורסמים בעולם 
המדיני והמדעי אל וייצמן במחצה הראשונה של המאה ה 20 . 

ארכיונו הספרותי של חיים נחמן ב י א ל י ק שמור ב ב י ת¬ 
ביא ל יק בתל-אביב. מכתבים. כתבי-יד וכד׳ של סופרים 
עבריים נאספים גם ב א ר כ י ו ן של המכון הבירביבליוגראפי 
״ג נ ז י ם״ (על שם אשר ברש) בתל-אביב, שנוסד ב 1951 . 

ארכיון השומר הצעיר במרחביה, שנוסד 
ב 1937 , מיועד לאסוף את המקורות שבכתב ובדפוס לתולדות 
"השומר הצעיר" בארץ ובתפוצות. מדוריו העיקריים הם: 
א) תנועת "השומר הצעיר" לארצותיה, ובו שמורים בין 
השאר ארכיונים של ההנהגות הראשיות של התנועה בארצות 
אירופה ואמריקה; ב) הקיבוץ הארצי, ובו כלולים הארכיון 
של מזכירות הקיבוץ הארצי והפירסומים, שהופיעו בהוצאתו; 
ג) ישובי הקיבה הארצי, ובו מקורות לתולדות הקיבוצים של 
"השומר הצעיר" בארץ; ד) המדור הפוליטי, ובו החומר 
הקשור בפעולתו הציבורית והמדינית של ה״שומר הצעיר" 
בארץ. בין השאר מכיל הארכיון חומר מרובה לחקר תנועת- 



1057 


ארץ־ישראל 


1058 


הנוער היהודית והתנועה החלוצית בכללן בתקופה שבין שתי 
מלחמוודהעולם. 

ארכיונים דומים נתארגנו בשנים האחרונות גם על-ידי 
תנועות קיבוציות אחרות (הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות 
והקיבוצים) ואירגונים אחרים. 

גנזך הציונות הדתית שבמוסד הרב קוק בירושלים 
נוסד ב 1952 לשם ריכוז הארכיונים של המוסדות המרכזיים 
וההסתדרויות הארציות של תנועת המזרחי העולמית, וכן 
של כל חומר שבכתב ובדפוס ובצילום הנוגע לתולדות הציו¬ 
נות הדתית. 

א. ב. 

הספרות העברית, ע״ע עברית, ספרות. 

העיתונות העברית 

ראשית העיתונות. — העיתונים הארצישראליים 
העבריים הראשונים — להוציא את השנתון "מנחה חדשה", 
שיצא בירושלים ב 1856 ע״י אלברט כהן ולא הגיע לידנו — 
נוצרו לאחר שכבר היתה קיימת עיתונות עברית בחוץ־לארץ. 
ובדבר חשוב אחד נתייחדו כתבי-עת אלה מן העיתונות 
שבחוץ־לארץ מתחילת קיומם. העיתון העברי בחוץ־לארץ 
היה מיועד בעיקרו לשמש את צרכיהם של המשכילים העב¬ 
ריים. החדשות ושאר הידיעות הנוגעות לענייני־הזמן, שהן 
החלק העיקרי של כל עיתון, תפסו בו אד מקום מצומצם 
בלבד, מאחר שקוראיו שאבו את ידיעותיהם בתחומים אלה מן 
העיתונות הכללית או העיתונות היהודית־הלועזית, שכבר 
היתד, מצויה באותם הימים. חקרי־מקרא, עיונים בספרות־ 
ישראל, היסטוריה, ספרות יפה, מדעי־הטבע תפסו את המקום 
העיקרי בעיתונות העברית בחוץ־לארץ עד שנות ה 80 . 

לעומת זה תפסו ענייני־השעה מקום מרכזי בעיתונות 
העברית בארץ מתחילת קיומה: ראשית, מפני שלא היתד, 
בארץ עיתונות בלשונות אחרות, ושנית, העברית היתד, 
הלשון היחידה, שהיתה ידועה במידה ניכרת לעולים מן 
המזרח והמערב כאחד. מפני שעסקה בעיקר בשאלות־הזמן 
היתד, העיתונות העברית בארץ שופעת חיים מראשיתה, 
ומתון־ כד נתפתח גם סיגנונה המיוחד, שסייע הרבה להפיכתה 
של העברית ללשון חיה ושוטפת. צרכי הארץ ובעיותיה, 
שבהם טיפלה עיתונות זו, לא הניחו מקום לשעשועי־לשון 
יתרים ולשימוש מופרז במליצות, אלא כפו על המחברים 
שימוש בלשון פשוטה, בהירה ומדוייקת יותר, שהולמת את 
ענייני־החיים ואת תביעותיהם. חידושים חשובים, שהרבה 
מהם נקלטו ונתאזרחו בלשון, נתחדשו בה כמעט יום יום. 
מבחינה זו קדמה העיתונות העברית בארץ לזו שבחוץ־לארץ. 

ביצירתה של העיתונות העברית בארץ השתתפו כמה 
וכמה גורמים, שאחד מהם היו יחסי־הפנים בעדה האשכנזית 
בירושלים. חידושו של הישוב האשכנזי בירושלים בתחילת 
המאה ד, 19 היה פעלם של האשכנזים־הפרושים, תלמידיו של 
הגאון מווילנה, שעלו מן הגליל לירושלים, חידשו בה את 
הישוב האשכנזי, והיו שליטים בעדה האשכנזית בעיר זו עד 
הזמן החדש. לאחד זמן התחילו מתלקטים בירושלים החסי¬ 
דים על כיתותיהם השונות, ובראשם ישראל ב״ק, שהקים 
את הדפוס העברי הראשון בירושלים וכן את הכולל של 
חסידי ווליניה, ששימש מעין מרכז לחסידים בירושלים. 
המחלוקת בין החסידים והמתנגדים עמדה בא״י בחריפותה 
בשעה שבחוץ־לאדץ כבר שככה, והאיבה בין שני המחנות 
הללו נתגלתה כאן בכמה וכמה תחומים. כד, למשל, התמרמרו 


*?**י *•היד?* יד? 



י*׳־׳ יגמהינא דזררוו $69 *ע 

•ו***!--- 



:. 4 ".' ■י' ;־־י\ 3£$ * 

** 4 ?. י פילי 

•!־*#■יעדי״ןי*. *ילל ק ; גייד*יי#^^ץ^ 

וממי ■יי -ד־ענ״י, ___ >.~ *"*•.•** 

ד י-. *׳ד הי 4 * ?מ־י #*־?ע****•*־ *זד 4 : 1 .*#*****י אי*ימדםימ*^.מ*,*ו_ , 

? 4 *?״ י״״זד גי ״־*ג* *־** ^' 4 **ואימי *־ד* מ *י״*דז תד וי**ה#*£ 
וממידת *דמא •ש;׳״*.*$** ממי ס ־מ־דסזיז לזן ־׳> 9 ־ 
*־*דש* *י 5 יל יא׳י־מממ 7 - לי ״״ *־. מי. מזוייאד < 

־—ג צ*ן מ״י ידק 4 מ"* ~ל 4 יד -י* 5 * *מ 10 אס לון מי . 

? 548 יי 8 ג *י •^־^ 5 ׳***י ♦״*.* ** * £ס מ* כ־״לד מיש ,•מתיו-זיא* • 

.-- 

*׳דד עזי:ממדי־, •*יי. 4 ,ייי , .._ _ 

״ .*גלאגייי•; יקיי 4 י';#?גמוז^ 8 ד'^מיאמ- 8 ד 8 ייה 1 יי*ד ׳*ל מס יאייש ג;מ 4 מ*עד־ד^ 8 *י<" 
ידיי ־*דיש יךזר לעי* •ר 1 ?יי - 

-־־?׳ דיהיד? י*נפ * מא׳*א זף 8 יג*ן גוז*; 

*דיי• די,*יד:ר*• יסמא׳. כדיי, אמי. 1 ״־•־י, * נ&רס למק יאק אשד זיג•מוי'' 

׳**ד 4 דתיד־.-ץנ 5 * 4 א*י*י 3 ל. מ 8 * 8 ן פר• •תיי׳ , **ן־זדד;;יל^)גוהדיזגהאייש י*ןגז 4 ׳י 

'־ אי *•?ד •דץ* תיצאתמדד• מיקי^יא אד¥מ 8 ימ^־ז 
*?ד ייט ריך* •י^•*-•,-א 8 )*״י ? 5 יל אזי מ 

-ד.-: ד. •ז הא,. ע *זאיי.״,־**.■****#►מ* *יי *ין •ייז *י 2 

מ-א״ע^־ד-״ץ / ט ?•*?או. .לתלי ^ 

~~~ י" "•־י"■ 


?*דג ד ייעז ד־, קד ••#יש ׳ימא• ״._ 
לא די"? דד**ו' ט ;דדי׳דמין׳פדיא 4 ., 

׳ ?*ידאממ-^קמימ #•?אזת^ 
מ ^ימאיי'.' 24 זן 9 ר > ו-׳ ג - 
א'זד*. דאז<ממ%*^", 
:גמייי המגיי? 

כאי* 4 ? אימא' • :*יא יואזאן: 
.*?רמס •די^ 

-ד ? 5 * 8 — *־.' - מ* ׳מט א י 7 >י׳/ר' . ;י ג-' 

- . ~.י׳ , / " 


■ ;יד־י• •א ־*^י״מאמ׳^׳^ן מת את 
****־*.*י*• . וממד -.יד?:*■ז ׳"ייץלאטוטל*• איקדזךדי 5 י'*זמ 4 .ן| 


ג ?*?***אי*" ד¬ 
. ׳.**־ל ־.<י־מ 5 


כ *מי* י ?דיג" ׳מת 

• ׳-*.איי' ־ 


שער הגליון הראשון של "הלבנון" (מי״ח באדר תרכ״ג), 

שיצא בירושלים 

הפרושים על העובדה, שהוכרחו להזדקק לדפוסו של ב״ק, 
שהיה הדפוס היחיד בירושלים במשך עשרות שנים. כדי 
להיפטר מהכרח זה שלחו הפרושים לחו״ל שני צעירים ירושל¬ 
מיים מאנשיהם (יואל משה סלומון ומיכל כהן) כדי שילמדו 
שם את מלאכת־הדפוס ויקימו—כשיחזרו לארץ— בית-דפום 
חדש. עם ביצועה של תכנית זו הוחלט על ייסודו של עיתון 
בשם "הלבנון", שצריך היה לספק עבודת־קבע לדפוס ולשמש 
כלי־מבטאם של הפרושים. עיתון זה התחיל יוצא בי״ח,באדר 
תרכ״ג ( 1863 ). 

"הלבנון" וה״חבצלוד. עורכיו של "הלבנון"— העיתון 
הירושלמי הראשון — היו יואל משה סלומון ומיכל כהן, 
שנזכרו למעלה, וביחוד יחיאל בריל (ע״ע), שהיה העורך 
בפועל. זמן מה אחר הופעתו של "הלבנון" התחיל מופיע 
בירושלים עיתון שני בעריכתו של ישראל ב״ק בשם: "חבצ¬ 
לת" (הגליון הראשון יצא בי״ד באב תרכ״ג— 30.7.1863 ). 
ואמנם, שני העיתונים היו צהובים זה לזה כל-כך, שהלשנות 
הדדיות בפני השלטונות הביאו עד מהרה (ב 1864 ) לידי 
הפסקת שניהם כאחד. במשך שבע השנים שלאחר מכן לא 
יצא בא״י שום כתב-עת עברי. 

"הלבנון", שיצא בהסכמתם של רבני-ירושלים, הקדיש 
את טוריו לרעיון יישוב־הארץ לפי תפיסתו והבנתו של בדיל, 
שהיה נוהג לבחון כל תכנית של יישוב־הארץ לאור המציאות 
הארצישראלית. ע״י כד נעשה "הלבנון" במה גם לחובבי- 
ציון בחוץ־לארץ וביחוד לרבנים שבהם. עם זה נלחם "הלב¬ 
נון" בכל המבקשים לצמצם את סמכותה והשפעתה של 
המסורת הדתית, כלומר במשכילים ובעלי הרפורמה במזרח 





1059 


העיתונות העברית 


1060 


£35#,38 י : ׳ * 1 '"* < : ׳ § 1 >' ^ ** $ 3 .<^-- 

משמונה* 18% ׳, * 

!' / 66 ימ/$*ג^ממ.'׳ 

1 1$ **יימס ממן© .- 

, ׳ המג 8 םר£^מ<- 
ממימממ%.מ 'י־ 




1 <* 16 <* 4 *,' 8 מ* #ו'הי^ו'^*י־>׳?ממ מךמסף ־ 


, סשמיעחושמ מארץשו׳א.■• סחייע געלמות 
״;זאךץ:זזוי. מךי 3 יפ אלינו. ,ללדבר הסזשיחפץלכב 
•אחשד&שרזמך- .׳.'./■ ,־־'■ ־-.. :*- 

. ;) . מי* לאיר מיה י**ז$ ג^יחד־״ל . 

'"'־< ׳ מצמומס. ג■**• י*י! $ל־ 

'- * 1 . 

'. *מרי!ד ג* ישהו* ל״למ יסייחי ■ 

ר* 0 י למי־רסיזזצייממ מןס*מר מאיי** ,״. 

הימה״* ׳. יזיז ׳•*דת *סי׳י יסיזלנ׳מלמן'** דדיו* £. ׳ 

מל תמה ימיזרה רמזו ללכה *עד ז*מ ;מסה מזי; ־״ 

להסיר גהיינהג^ף-יח ילד ליד ח 5 כ * £3 היה מ* *מס־ י 
מדהתךהימס^מ׳*! ריזיעחן מ* •די; •ודיומי•׳• 

ג׳ת *מיא דיל זממת מבגדיי . אמי נגומ יעמה, 

׳זות 6 *. מד.ןדנ* מ** יןליי אזר הי*לההגמ*מ *גאה / 

ל** •ה ?;מאיר. דסלמה ׳*גז' מזייויע 
<•*' ** *ר>* זחן 2 '~ ~^#*סן <•*,וידישסאר**:■ 

תדמסיה *מ 1 מ 8 פגלוזסןג ממי םלי* 5 ר חת? המץ < 

*£;<£* מי*** * 9 *'סלמק יה'* 100 , תמוג 
5 ג** #0 ן,** סר *יז* טלי מייי^׳ מל מימיתח, 

בגי?׳ז£ גאסגיה להשערמ מז* ^סגתןז! סמאזידס 
."ססדוממצחוי^מז* ש*י שסד **לו* מורסה*© £חן, 

"*יג&ן דייה ומגג למא מדי •*^ג* 5 ת גד ^זרזידז *היי י 
מדסה׳יןיגזניק ילא למ׳דל^ל־מאמייי ית**ז-- 
מי* ואה מ*ו -**יריאחי• מיאד.** ימין מיי מיל* 

סדי*? גמיה ממ^עןהשי׳מאס׳אל^ל *ד*ד ©״ 8 * 3 ׳ ■ 

ומצוי* ־;*יי למהדר המיג ר*מ לנגע *לבל דלהמות*׳ , 

מ־־׳ אזר •גא ©*י* ; אן לממ־מ׳ מ? ד*ד*מז ל!אמ . 

יה*■' דיי מל גד מגד בישל גן ממדי לסמלי מדי 
ל* 8 מגנל ימגמיג־מ ^,ס־רגגלדמןיב אשי "*ז 
על♦ דממז־בזלןמר חמלומ'( 8 *-צמנ,באות: 0 * 0 , למן 
ייז׳#^*ז 3 ^אמז דנךיקיגמ. או ממאי דעי,* 9 י. ליה 
ז"? י־מ&זלח למין יל מניר הס* לחה,מוומה האד> <י 1 
־ידצ־.ול -־רשיגוזז תמאד.. גי ישלשו שסד אהי״הן^, 

עז גשמס <מה**ז'*גימי. א*ד יד* מלס - £5 ,<^??£> 

. זי^׳ז׳ *אמי* תימה למן רעה מן׳* מי־פילךחיג^ 

*ד לידךלגמ*ל ממי מלדד^גלא־י,׳ע 6 *נמ*־ן^^ 

ג*מ ^ה&המם ג?יב ^־**'*#•ידסגילי***־— '׳ ־% 

׳ - י .' ׳;^־ן 



. ־ סל *־*ז! *יו 

מיסיעו * לסיזאז $אוימ£' ־*"יי מרן ו 5 *אמן^*טי^ד*ג 
י **^*ז!****- ■לימד? ד^מימ^וד״אעי'*^'*? 
׳ ימוז'" יאשד^־ס * **ג . 

* מדמז^ג דסמוסמז גגי. לג^ג־מיי-ימ המיסה-• 

/ תיומ *מ׳מ׳-^רי! ^ו*#'למ^ע 1 י^'^, מירה־גי 

ן';׳ ?$* מדי 9 >מ ׳*ד*''ארסו סרמיי^אמי,-^^ 

1 ? <מ%יו אומד י!■** זי,, 5 ממ 3 ןי ^*חיעסי^'^ימעי בשסיע 
- י אנא עומר *לאמ^ימת.' 

. ;; חמו•,י סב *מר;י&ט *מד* 
? ) 110 / 1 ) 8 )< 1 ) 11 012 
1946 ,/*>•׳? (שלוש רשימות מטעם ממשלת־הנזאנדאס). 

ג. ק. 


האמנוירת 

האמנוידת הפלאסטיות. — 1 . צ י ו ר. במאה ה 19 לא 
נתגלתה בא״י האמנות התיאורית שעל־פני השטח — ציור, 
רישום וגראפיקה — אלא ביצירות עממיות בלבד. אנו מ 1 צאים 
ציורים על כתובות, וכן במורי־דרך לעולי־רגל יהודיים; 
"מזרחים" מקושטים בהדפסי־אבן (שנדפסו ברובם בחוץ־ 
לארץ )! תיאורים באמצעות ך?ןמות—על מפות לשבת ולפסח 
ועל מגבות־קידוש; ופה ושם אף קישוטים של קירות־בניינים, 
כגון בבתי־הכנסיות שבעיר העתיקה של ירושלים או של 
צפת. 

תולדותיו של הציור כפעולה אמנותית מכוונת פותחות 
בא״י רק סמוך לתחילת המאה ה 20 , כשביקרו בארץ כמה 
אמנים מאירופה, כגון אברהם נוימן ( 1873 — 1942 ), שמוצאו 
מגאליציה. נוימן ניסה למסור את הנוף הארצישראלי 
באמצעות הצבעים החזקים של האימפרסיוניזם המזרח־אירופי 
שלו! תמונותיו מעידות על רוח עדה, הקפדה אמנותית וחוש 
טוב לרשמי־צבע. 

אולם משכן של ממש מצא לו הציור בארץ רק עם ייסודו 
של ״בצלאל״ — בית־מלאכה ובי״ס למלאכת־מחשבת —, 
שהוקם ב 1906 ע״י הפסל והצייר בוריס שץ ( 1866 — 1932 ; 
ע״ע). לפי תכניתו של שץ נועד "בצלאל" ליצור אמנות 
חדשה, שתבוצע בטכניקות אירופיות, אך תהא מבוססת על 
המסורת המזרחית־היהודית! הציור תפס בתכנית זו מקום 
חשוב, אך לא מקום ראשון, וכן חסר היה בורים שץ, למרות 
מעוף־חזונו והתלהבותו היוצרת, כמה מן היסודות, שהיו 
דרושים לגישום חלומו, וחסרונות אלה נשתקפו גם בראשיתו 
של הציור הארצישראלי. עם עלייתו לארץ הביא עמו שץ 
מגרמניה את ידידו משה אפרים לילין( 1874 — 1925 ), שנולד 
בגאליציה, אך כבר קנה לו באותם הימים פירסום בגרמניה. 
בהשפעתם של מחדשי קישוט־הסםר האנגליים, ויליאם מורים 
ובירדסלי, תרם ליליין תרומה חשובה ליצירת סיגנון של 
אילוסטדאציות בגרמניה, ואף היה מן המייסדים של "סיגנון- 
הנ 1 עד" ( 1 ס 15 >מ:> 18 ! 0 הגרמני. אך באירופה כבר נתפתחו 
באותה שעה זרמים חדשים באמנות, שהיו שונים בתכלית 
מן הקודמים — סזאן מת סמוך לאותה שנה, ופיקאסו נמצא 
ב״תקופה הוורודה״ שלו — ואילו ליליין, שבא לירושלים כדי 
לפעול בה כמורה לציור, הביא עמו את סיגנונו הקווי המיושן. 
בסיגנון זה יצר ליליין תחריטים, שבהם מסר באופן מעניין 
ובדייקנות את קווי־ההקף האדירים של הנוף הא״י. אך ליליין 
התבונן במראות־הארץ כתייר בעל הלד־רוח רומאנטי, ובהת¬ 
להבותו הלאומית עורר את תלמידיו להטעים בתמונותיהם 
נושאים יהודיים, בלא שבירר להם במידה מספקת את 
חשיבותו של מבנה־התמונה. בתחילת מלחמת־העולם 1 עזב 
ליליין את הארץ. 

המורה השני לציור ב״בצלאל" היה שמואל הירשנברג 
( 1865 — 1908 ), שהגיע ב 1907 מפולניה לירושלים דרך מינכן, 
פאריס ואיטליה. הירשנברג, כרבים מן הציירים היהודים בני 
דורו, כמעט שלא שם לב אל הפירות, שנתנה האמנות בזמנו 
באירופה המרכזית והמערבית. הוא היה נאטוראליסטן אקא- 
דמי! וגם בעיניו היו העיקר הנושאים, שטיפל בהם ושסובבו 
ברובם על ציר אחד: גורל היהודים בגלות. בא״י התחיל 
מצייר את גוף־הארץ, את טיפוסי האנשים, שפגש בה, ואת 
בתי-הכנסיות העתיקים שלה; ביצירות אלו נעדרים הגונים 
האפורים וה״דהויים" של תמונות־הגלות שלו, והגונים הבהי־ 



1071 


האמנויות: ציור 


1072 


רים יותר׳ שמציינים אותן, מעידים על בוזדההסתכלות שלו 
ועל ההשפעה, שהשפיעו ניצני החיים החדשים, שמצא בארץ, 
על רוחו. כיוון חדש זה ביצירתו לא הספיק להתפתח, כי 
הירשנברג מת שנה אחת לאחר שעלה לארץ. 

שאר האמנים, שהורו אח״כ ב״בצלאל״ — כגון אהרן 
לחובסקי, אריך גולדברג ודויד שור — לא יכלו להצביע על 
מפעלים חשובים כציירים, או—כמו לזר קרסטין ( 1868 — 
1938 ) — נצטמצמו בציור אקאדמי של מחזות עגומים מחיי־ 
היהודים בעיירה הרוסית. במשך מלחמת־העולם 1 הוגלו 
או ברחו רוב המורים והתלמידים של "בצלאל" מן הארץ. 
אך משנסתיימה המלחמה מיהרו ברובם לחזור אליה. תלמי¬ 
דים לשעבר שימשו עכשיו כמורים ב״בצלאל" במקצוע 
הציור: אדולף ברמן, זאב רבן, מ. גור־אריה, י. אייזנברג 
ושמואל לוי. 

בורים שץ נשאר נאמן בעקשנות לאידיאל האמנותי הצר 
שלו, ולא הרשה למורים ולתלמידים שבמחיצתו לשים לב 
למהפכה הגדולה, שבאה בסוף המאה ה 19 באמנות של אי¬ 
רופה ושט 1900 ואילך שיוותה לה פנים חדשות. כל אמני- 
"בצלאל" אלה האמינו, שאמנות היא יהודית כשהיא מתארת 
מחזות מחייהם של היהודים; ומכיוון ששרשי עולמם היהודי 
היו נעוצים עפ״ר בערי־מולדתם במזרח־אירופה, הירבו לצייר 
מחזות מקהילותיהם הקטנות. הזהות של דת ויהדות היתד, 
לרובם דבר שבמוסכמות, ואת הארץ הוסיפו לראות — אף 
לאחר שישבו בה שנים הרבה — בעיניהם של תיירים מופ¬ 
תעים; מפני-כן מוצאים אנו בין יצירותיהם שפע תמונות 
של מקומות היסטוריים בארץ ושל טיפוסי פלחים ובדוים, 
שתוארו על-ידיהם לפרקים כדמויות מקראיות. כיוון שאמני- 
"בצלאל" אלה התחילו כמעט כולם כמבצעי מלאכת־מחשבת, 
נסתמן בתמונותיהם ובאילוסטראציות שלהם האופי הקישוטי 
של "סיגנודהנוער"; אף לא אחד מהם ידע, שציור פירושו 
בניין תמונה באמצעות צבעים. 

באישיות עצמאית יותר חונן אבל פן(שמו הקודם: פפרמן; 

גר 1883 ), שבא ל״בצלאל״ זמן קצר אחר מלחמת־העולם 1 . 



י. פלרי: כובסת (תבליט ע?־גבי צבע־שטן), 1954 


פאן נולד ברוסיה, למד בפאריס ובאמסטרדאם והיה ידוע 
כצייר של תמונות־ז׳אנר רוסיות בסיגנון קישוטי. אך ביחוד 
הוא מצטיין כרשם וכליתוגראף, וכן כצייר־פסטל. בתקופת 
הפרעות, שנערכו ביהודי־רוסיה אחר 1918 , צייר סידרה 
של תמונות־פאסטל מזעזעות על רדיפות־היהודים (כיום 
בבית־הנכות של "בצלאל"), אך גם הוא נהה אחר המוס¬ 
כמות המוטעים של מסורת־״בצלאל" והתחיל מתאר טיפו¬ 
סים מקראיים בדמות של ערבים בני זמננו׳ ועל-ידי כך 
דימה לקרב את התנ״ך לתפיסתם של בני־דורנו. לא היה לו, 
לפאן, כוח־החזון, שהיה דרוש כדי להפיח רוח-חיים בדמויות 

שצייר, ולפיכך נאחז בעי¬ 
קר בצד החיצוני, כגון 
לבוש ותכשיטים, באופן 
שאבות-האומה נראים 
בציוריו כאילו הם שחק¬ 
נים בתחפושת. 

אחד מן התלמידים 
הוותיקים של "בצלאל", 

ששימש אח״כ מורה במ¬ 
כון זה, הוא אהרן הלוי 
(נר 1887 ), שפיתח סיג־ 

נון עצמאי ברישום. הלוי 
חיה בתקופת פעילותו 
ב״בצלאל" חיי־חלוץ טי¬ 
פוסיים: הוא היה שומר 
בקיבוץ, דיג, גנן— אדם, 

שביקש להתערות במצי¬ 
אות. ברוח זו צייר את 
הנוף על אילניו ושאר 
גידוליו בקפדנות דקדק¬ 
נית, שמקרבת אותו לזרם 
של הפרימיטיוויזם. 



ם. שטי (שטירט): צפת (צבעי־שטז), 1950 


1073 


ארץ־ישראל 


1074 



ראובז: עצי־זית כנ?י 5 (צבעי־׳טטס, 1955 


בורים שץ — יוצרם של חיי־האמנות בארץ — שבעיקרו 
היה פסל ותבליטן, אך בצעירותו ובשנות־חייו האחרונות 
הירבה גם לצייר עשה מאמצים נואשים כדי לקיים את 
"בצלאל"! אלא שבאותו זמן עצמו כבר נתמוטט המוסד 
מבחינה רעיונית. באה קבוצה של תלמידים לשעבר׳ שרובם 
שהו בינתיים בארצות־חוץ, והחליטה לשים קץ לגישה 
המיושנת ולשאוף לציור שיהא אמנות לשמה. "מורדים" אלה 
במסורת "בצלאל" הם שייסדו בפועל את הציור הא״י החדש. 

בראש קבוצה זו עמד ישראל פלדי (נר 1893 ), שעלה 
לא״י ב 1907 ועזב אותה בתחילת מלחמת־העולם 1 . ב 1920 
חזר לארץ והתחיל מפתח סיגנון אכספרסיוניסטי עצמאי, 
שהיה מושפע מן הציור המודרני, הצרפתי והגרמני. מתחילה 
צייר טיפוסים מבני־־הארץ ודיוקנות, בצורות נמרצות ואדי־ 
רות כאחד. בזמן מאוחר יותר, לאחר ששהה בפאריס, פנה 
פלדי לנאטוראליזם רומאנטי, וכיום הוא מעצב סיגנון מופשט 
משלו (עי׳ להלן). 

חשיבות מרובה היתה לתמונות, שיצר אז ראובן רובין 
(נו׳ ב 1893 ברומניה). מתחילה הושפע ראובן משץ! אך אף 
בתמונותיו הראשונות כבר ניכרת עצמאות ציורית אמיתית, 
שלא היה בינה ובין מסורת־״בצלאל" ולא כלום. ראובן 
הירבה לגדוד בעולם. ב 1920 הציג את יצירותיו בניו־יורק, 
וכשחזר לארץ דבק בו, באמן זה — שביסודו אינו פשטן 
כלל וכלל —, משהו מן הפרימיטיוויזם של אנרי רוסו; תמונה 


אחת, שמתארת את משפחתו, מצויירת בסיגנון זה. ראובן 
הוא רשם ואקווארליסטן מצויין, שצייר שורה ארוכה של 
רישומים מנוף הארץ ומטיפוסיה; באלה אין למצוא עוד 
את הרוח הקישומית של אמנות, שכל עניינה ב״תוכן", אלא 
עדיף בהם הקו השופע חיים וכתם־הצבע החינני. במרוצת־ 
הזמן פיתח ראובן בציורי־השמן שלו סימון, שבו מתוארים 
נופי־הארץ במעוף וירטואוזי ובצבעים בהירים! ואפילו 
כבדותו המדכאת של יום־חמסין נמסרת בהם בחן. עומק־ 
הרגש ושגב־הרעיון אינם בראש דאגותיו של ראובן! אך 
השפעתו על חיי־האמנות, וכן פעילותו באירגון הערוכות, 
מייחדים לו, ביחד עם אמנותו העליזה והאידיאליסטית, מקום 
בולט בתולדות־האמנות בארץ. 

שונה ביסודו מראובן היה האמן השלישי בקבוצה הנזכרת, 
העמקן מנחם שמי (שמו האמיתי: שמיט! נר ברוסיה! 
1894 — 1954 ). עד סוף ימיו נאבק שמיי על התיאור הציורי 
של המציאות — הנוף והאדם — ברוח האסכולה של סזאן 
וה״פוביסטים" בכל אחת מתמונותיו בנה בעקש¬ 

נות את הנושא שלו מתוך צבעיו. רק פעם אחת, ב 1923 , 
צייר תמונות בהשפעת הנאוקלאסיציזם של פיקאסו! אך 
עד מהרה חזר לדרכם של תלמידי־סזאן. מבחר־הצבעים של 
שמי הלך ונתבהר במרוצת התפתחותו. דיוקן־האשה שלו 
משנת 1936 , הבנוי על גוני אדום וצהוב, הוא מעשה־ידי־אמן. 
כשהגיע במלחמת־העולם 11 עם הגדוד העברי לאיטליה, 






1075 


האמנויות: ציור 


1076 


נחום נוטטז: חצר בצפת (צבעי־טים), 1052 

נעשה ציורו חפשי יותר; ובשנות־חייו האחרונות יצר בייחוד 
בצפת שורה של תמונות־נוף, שבחן נתמזגו אבלו על בנו, 
שנפל במלחמודהעצמאות, והשתוממותו על חודו של הנוף 
ההררי ליצירות אכספרסיוגיסטיות עמוקות־רגש. אפשר לומר, 
שבתקופה זו נעשו תמונותיו פשוטות יותר ועם זה קנו להן 
משמעות ציורית משלהן. 

עם חלוצים אלה של הציור לשמו נמנה גם פסח ליטבי- 
נובסקי (נו׳ 1894 ). לאחר ששהה בארץ זמן קצר ב 1912 , 
חזר אליה ונשתקע בה ב 1919 . בתמונותיו הראשונות, שבהן 
צייר טיפוסים של ערבים ויהודים, וכן גם את נוף־הארץ, 
ניתן ביטוי לסערת־יצרים׳ שעדיין אינה פורצת את תחומיהן 
של הצורות, המוגדרות בקפדנות, ברוח האסכולה שלאחר 
סזאן. בזמן מאוחר יותר הגיע לפתרונות ציוריים חדשים 
(עיין להלן). 

נחום גוטמן (נר ב 1898 בבסאראביה) בא לארץ בגיל 5 . 

הוא היה תלמיד של "בצלאל", אך אמנותו הוכיחה מתחילתה 
את גישתו האמנותית הטהורה. לאחר שגוטמן קלט השפעות 
אירופיות שונות, פיתח סיגנון אכספרסיוניסטי משלו, שהוא 
לידי וחולמני במשהו, עפ״ר עליז, ותמיד כן. בתחריטיו ורישו¬ 
מיו, וגם באילוסטדאציות שלו (לתנ״ד, לביאליק ולטשרני- 


חובסקי), בולטים קו עירני וקומפוזיציה 
בהירה. תמונות־הנוף, שביצע בצבעי שמן 
וטמפרה. מעידים על דמיון־צבעים עשיר 
ומאורגן. אמנותו אינה עמוסה בעיות, אך 
היא נלבבת באצילות־הרגש שבה, מצויינת 
בביצועה הטכני ובתיאור ציורי ממשי של 
הארץ, על נופיה ואנשיה. 

ציונה תג׳ר (נולדה ביפו, 1900 ) הת¬ 
חילה ב 1921 ' את לימודיה ב״בצלאל", אך 
גם היא הצטרפה לקבוצה של פלדי, ראובן, 

ליטבינובסקי וגוטמן, ולא לסיגנון-״בצלאל" 

הקודם של שץ ופן. לאחר שלמדה בפאריס 
אצל אנדרה לוט ( 0101:6 ) פיתחה מ 1925 
ואילך סיגנון בתר־קוביסטי ז לאחר זמן 
חזרה, ביחוד בתמונות־הנוף שלה, לסיגנון 
של אסכולת סזאן. 

על יוצאי-״בצלאל" אלה, שסללו את 
הדרך לאמנות צרופה, נוספו אחר מלחמת־ 

העולם 1 כמה עולים חדשים, שהתפתחותם 
ברוח האמנות המודרנית הושפעה מן 
האסכולות של פאריס וניריורק. ב 1920 
יסדו אמנים אלה "איגוד אמנים עבריים"; 

ב 1923 עלה בידיו של יוסף זריצקי, שעלה 
אז לארץ, ביחד עם שמואל לוי ועם הפסל 
מלניקוב, לארגן תערוכות במגדל־דוד 
שבירושלים. ע״י כך התחילו למעשה את 
חיי־האמנות בארץ. אמנם הרמה של היצי¬ 
רות, שהוצגו בתערוכות אלו, היתר. בלתי־ 

שווה: עבודות בנוסח-״בצלאל" המיושן 
היו מוצגות על-יד העבודות המתקדמות 
של הציירים הצעירים יותר, שאגב, סבורים 
היו, שמחובתם ללכת בעיקר בעקבותיהם 
של הציירים היהודיים שאגאל, מודיליאני 
ואחרים (סברה, שאף היא נבעה ביסודה 
מן המסורת של "בצלאל"). אך הרמה האמנותית נתעלתה 
על־ידי זרימתם של אמנים חדשים לארץ, ע״י התערוכות 
השנתיות, שנערכו במגדל־דוד עד 1928 , ואחר־כך במקומות 
שוגים בתל-אביב, ולסוף ע״י המגע הרוחני, שנתפתח בין 
אנשי־האמנות (סופרים, ציירים ומוסיקאים). 

בתערוכות־הציורים, שנתרבו בארץ בתקופת־המאנדאט, 
וביחוד בשנות ה 30 וה 40 , נראו יצירות בכל הסיגנונות מן 
הנאטוראליזם האקאדמי עד לציור המופשט. כמה מן האמנים 
היו מאורגנים לזמנים קצרים בקבוצות קטנות בעלות תפיסה 
אמנותית מסויימת: אך רק ב 1947 נוסדה ביזמתם של יוסף 
זאריצקי ומארסל יאנקו קבוצה גדולה יותר ובעלת חשיבות 
בשם ״אפקים חדשים״. גם בקבוצה זו, שמנתה מתחילה 18 
אמנים, יוצגו כיווני־סיגנון שונים; משותף לחבריה היה אך 
הרצון לשחרר את הציור הישראלי משארית הפרובינציא־ 
ליזם, שהיתה בו, ולהראות לציבור דרכים חדשות בבניית- 
עולם בצבעים; כשלב ראשון במאמציהם ראו את התפתחותו 
של שיכלול פ 1 רמאלי. ואולם בתערוכות הבאות של "אפקים חד¬ 
שים" אפשר היה להבחין בחילוקי-דעות ביחס לכיוון הרצוי של 
האמנות. כמה מאנשי-הקבוצה ביקשו לשוב אל ראליזם חדש. 
מאז לא נוצר אירגון כלשהו ע״פ עקרונות אמנותייים מוגדרים. 







1079 האמנויות : ציור 1080 



ל. בלום: נון־ ירושלמי (צבעי־שט;), 1955 


אף מטפחים במישרים — כל אחד על־פי דרכו — את הסיגנון 
של אסכולה ז 1 . י 

עם הנמנים על חסידי־סזאן כבר הוזכרו מנחם שמי 
וציונה תג׳ר ביצירותיה המאוחרות יותר. לקבוצה זו שייך 
גם לודוויג יונס ( 1887 ׳ גרמניה — 1944 ), שבנה את תמונות־ 
הנוף שלו משטחי־צבע גדולים ועמומים — מה ששיווה 
ליצירותיו אופי של מונומנטאליות והתאפקות כאחת. בין 
מייסדי האמנות המודרנית בא״י יש להזכיר גם את אריה 
אלווייל (נו׳ 1901 בפולניה), המצייר את תמונות־הנוף שלו 
מתוך נאמנות יתרה לנושא ומתוך חוש מצויין לשיווי־משקל 
בין הצבעים החזקים, שהוא נזקק להם. — חיים גליקסברג 
(נר 1904 ) היה מושפע מתחילה מן הנאטוראליזם הרוסי, 
אך בארץ־ישראל טיפח סיגנון עדין־רגש ולידי בעיקרו, 
שמתגלה בתמונות של נוף, מראות־עיר, פרחים ודיוקנות. גם 
אמנותו של צבי שור (נו׳ 1903 באוקראינה) היא לירית ע״פ 
טיבה; בתמונות־הנוף שלו מסביבות פתח־תקווה ניכרת 
נימה עצובה במקצת. בחולמניות נראות התמונות של שמואל 
עובדיהו (נר 1892 באוקראינה); תמונות הנוף והפנים שלו 
כאילו מסתתרות מאחרי צעיף עפרורי, שמעמעם את שכבות* 
הצבעים העבות, שצייר זה משתמש בהן. 

על קבוצה זו של הליריקנים נמנה גם אהרן אבני 
( 1906 — 1949 ), שתמונותיו מעידות על כשרון ציורי מעולה. 
גם אבני יצא מן האסכולה הרוסית; אך בפאריס פיתח, 
בהשפעת "אסכולת־פאריס" היהודית, מבחר־צבעים מיוחד, 
שהעניק לנופיו ודיוקנותיו אופי מעודן. לקבוצה זו שייך גם 
עוזר שבת (נו׳ 1900 בפולניה), בעל הנופים והדוממים 
התוססים. — איזידור אשהיים (נו׳ 1891 בגרמניה) מתגלה 


בתמוגות־הנוף, הדוממים והדיוקנות שלו כאכספרסיוניסטן מן 
האסכולה הגרמנית; ואילו בתמונות־הגואש, ובעיקר ברישומי־ 
העט והליתוגראפיה שלו, פיתח אמנות אישית ביותר, שבה 
מתואר הנושא בקו ובצבע מתוך שפע של דמיון. 

4 . האכספרסיוניזם. רוב התמונות מכיוון זה, שנוצרו 
בזמן האחרון, יש בהן משום אמירת־אמן למציאות, לחיים 
על כל אימתם ויפעתם. גם בא״י, כמו בארצות אחרות, אין 
האכספרסיוניזם סיגנון אחיד. אפשר להבחין בו שני כיוונים: 
אחד, שהוא בעיקרו דראמאטי, ואחד, שהוא בעיקרו קישוטי. 
כבר הוזכרו למעלה תמונותיהם של ראובן וגוטמן. לזרם זה 
שייך גם יוסף בודקו׳ שנולד ברוסיה, למד בגרמניה, עלה 
ב 1933 לארץ ונתמנה ב 1935 כמנהל של ביה״ם "בצלאל 
החדש", שבו פעל גם כמורה לגראפיקה. עוד כשהיה בגרמניה 
תיאר בציוריו ובחיתוכי־העץ השטחונים המצויינים שלו את 
חיי־העצבות של יהודי־רוסיה. ביצירות, שיצר בארץ, ניכרים 
ריכוז מרובה יותר של הצורות ושימוש בצבעים בהירים 
יותר; אמנותו של בודקו נעשתה אופטימית יותר. 

אחד מן האישים המעניינים ביותר בחיי־האמנות בארץ 
הוא יעקב שטיינהארט, שנולד ב 1887 בגרמניה, על־יד הגבול 
הרוסי, למד בברלין ובפאריס והשתתף בייסוד אחת מן 
הקבוצות האכספרסיוניסטיות בתקופה שקדמה למלחמת־ 
העולם 1 . אך עד מהרה חזר לסיגנון של אסכולת־סזאן, ומאז 
הוא פוסח בין אכספרסיוגיזם דוהר לבין אורח־ציור מתון. 
מקוריותו של שטיינהארט היא בתחום הגראפיקה; הוא אחד 
מן החלוצים של חיתוך־העץ השטחוני החדיש. את נושאיו 
הראשונים בחר לו מן החיים שמעבר לגבול, מיהודי העיירה 
הרוסית — סימטותיהם, בתי־המדרש שלהם וערבי־שבתותיהם. 





1081 


ארץ־ישראל 


1082 



י. ׳עטיינהארט: ססטה בירושלים (חיתיד־עץ), 1946 

כוח־הבעה מרובה עצור בדפים אלה, שהם מבוצעים בשיכלול. לפרקים, ניכר להט פנימי מרוכז, שאמנם לא תמיד ביטויו 
כשעלה ב 1933 לארץ נשתקע בירושלים, שהעיד העתיקה משוכלל מן הצד הטכני, 

שלה ושכונותיה הישנות משתקפות במלוא אוירתן באמנותו מרדכי לבנון (נו׳ 1901 בהונגאריה) הוא הצייר של נוף־ 
הגראפית. בשנים האחרונות חזר ופנה לסיגנון אכספרסיו־ ירושלים על ניגודיו המרובים — בין גבעות שטוחות וגיאיות 

ניסטי גרוטסקי. שטיינהארט העמיד תלמידים הרבה, והוא עמוקים, בין פראות ושלווה, בין צבעים לוהטים ורכים. 

תופס מקום־כבוד בתולדות־האמנות בארץ. ניגודים אלה מתוארים ע״י לבנון בסיגנון דראמאטי מתאים 

תפקיד מיוחד בחיי־האמנות בארץ מילא חיים אתר (שמו בשטחי־הצבע שלו, המועמדים לפעמים קרובות זה בצד זה 

הקודם: אפטקר; 1902 , אוקריינה — 1953 ). הוא היה חבר ללא מעבר, בדומה לחלונות צבעונים מיה״ב. האדירות ד.אכ־ 

בקיבוץ עין־חרוד והקדיש את חייו למטרה החלוצית של זרית של נוף גיבורי זה מצאה מבע עילאי בתמונות־העיר, 

הקמת מכון לאמנות בהתיישבות העובדת. בשקדנות ובהת־ שצייר ממעיין גיחון. אפשר לציין את סיגנונו כראליזם 

מדה אסף תמונות בארץ ובארצות־חוץ ולסוף הקים מוזיאון, אכספרסיוניסטי. 

שבו מרוכזות כיום תמונות משובחות של אמנים יהודיים. עמדה יחידה במינה נודעת לאברהם גולדברג(נר ב 1904 
כצייר מושפע אתר מן הדראמאטיקנים היהודיים של אסכולת־ בפולניה), שבשנות 1919/48 ישב חליפות בא״י ובארצות־ 

פאריס האכספרסיוניסטית ; בדיוקנותיו, וכן בנופים שצייר חוץ ולסוף נשתקע בארץ. יצירתו של גולדברג קרובה לזו 




















1083 


האמנויות : צידר 


1084 



ס. 5 בנון: צפת העתיקה (צבעי־׳מםז), 1954 

של הבארוק האירופי! צבעים לוהטים מזנקים מתוך רקע 
אפל. רוב תמונותיו מתארות דמויות יהודיות, ישישים וישי־ 
ש 1 ת, שמזכירים במשהו את הדמויות, שראה בילדותו בעיירה 
היהודית בפולניה! בשנים האחרונות צייר גולדברג באותו 
סיגנון תמונות־גוף, שבהן נתן צורה ציורית לניגודי האור 
והצל הגדולים של הארץ. תמונותיו ודישומי־הדיו שלו, 
בשחור־לכו, הם משוכללים בביצועם ומלאים רגש. — הציידת 
היחידה בארץ, שיצרה לה סיגנון משלה, היא סימה סלויים 
(נולדה בארץ ב 1910 ), שנתחנכה על תרבות־הציור האירופית. 
תמונות־הנוף והקומפוזיציות הפיגוראליות שלה מצטיינות 
בכוח־הבעה חפשי ונמרץ ובדינאמיות בצורה ובצבע. 

אהרן גלעדי (נר 1907 ברוסיה) ישב זמן מרובה בקיבוץ, 
ומכאן שאב את נועז־איו. הוא מצייר בצבעים חזקים בסיגנון 
אפספרסיוניסטי. כרוב האמנים צייר גם גלעדי אילוסטרא- 
ציות לספרים. — אליהו סיגרד (נר 1901 בליטה) מצייר 
תמונות־נוף עם דמויות בסיגנון שקט ודקודאטיווי. 

מרדכי אבניאל (נר 1901 ברוסיה) בא לארץ ב 1920 ועוד 
הספיק ללמוד אצל בורים שץ. ב 10 השנים האחרונות 
מצא סיגנון עצמאי, מתחילה בציור אקווארל. במדאות־נוף 
(מסביבות חיפה וטבריה, וכן מאמריקה) הגיע לטכניקה 
משוכללת, שמאפשרת לו למסור את מזג־הנוף בקומפוזיציות 
דקות־רגש ומאוזנות היטב. בזמן האחרון מבצע אבניאל 
בדרך זו גם ציורי־שמן. אמנותו היא לירית וקשורה תמיד 


למציאות, למרות החופש שהוא נוהג בבחי¬ 
רת צבעיו! אופי דראמאטי יותר יש 
לחיתוכי־העץ שלו. 

כאקווארליסטן עובד גם שמשון הולצמן 
(נר 1907 בפולניה), שחי זמן מרובה בפא¬ 
ריס ! בתמונותיו הקישוטיות ניכרת עליצות 
ואף חמימות, הן בתפיסה והן בביצוע! 

ביצירותיו מן השנים האחרונות אפשר 
להבחין תפיסה רחבה יותר ורגש יותר 
עמוק. — דויד הנדלר (נר 1904 באוקראי¬ 
נה) הוא רשם מצויץ, שיודע להמחיש 
בקווי-עט מועטים ובכמה גוני-צבע קבוצות 
אנשים, או את הנוף בסביבות תל-אביב. 

בציורי־השמן שלו הוא מושפע מן האכס¬ 
פרסיוניזם של אסכולת־פארים. 

לקבוצה זו שייך גם יוסף קוסומגי (נר 
1909 בהונגאריה), שרעיונותיו הציוריים 
מוצאים את עיקר ביטוים באקוארלים 
הקישוטיים שלו. — התמונות של יעקב 
אייזנשר (נר 1896 בהונגאריה) הן מזיגה 
מעניינת של אכספרסיוניזם וראליזם. — 

לאו כהן (נר 1894 בגרמניה) מצייר נופים 
ליריים בצבעים שוטפים. 

כ״מאסף" לקבוצה זו אפשר להזכיר את 
מירון סימה (נר 1902 באוקראינה), אע״פ 
שלאמיתו של דבר, אינו נמנה עליה! אמנו- 
תו קובעת לה מקום מיוחד. סימה למד אצל 
האכספרסיוניסטן הראליסטי אוטו דיכם 
בדרזדן. ברוח סיגנונו של זה האחרון צייר 
סימה בארץ תמונות הרבה מחייהם של 
המעפילים באניותיהם. צבעי התמונות הללו 
הם כבדים ואפלים! הקומפוזיציה היא חגיגית. אך המציאות 
הישראלית הפנתה את אמנותו לכיוון אחר! מתחילה צייר את 
הנופים הדוממים והדיוקנות שלו בסיגגון בתר־אימפרסיונים־ 
טי. אך לאחר ששהה זמן־מה באמריקה העניק לתמונות- 
השמן שלו (שעליהם נוספו בזמן האחרון חיתוכי-עץ צבעו¬ 
נים) שקיפות מוזרת, שבה כאילו נתונים המעזאים — דומ¬ 
מים, נופים ובני-אדם — בין המציאות והדמיון. 

האכספרסיוניסטים המופשטים. הציירים הנמנים על 
קבוצה זו פיתחו את אמנותם מתוך האכספרסיוניזם. אך 
לדעתם קשור אף סיגנון זה יותר מדי בתכנו המילולי של 
הנושא, ומשום כך הם שואפים ליתן ביטוי לרגשותיהם 
ולרישומיהם מן העולם החיצוני באמצעים האמיתיים של 
הציור, שהם הצורות והצבעים כשהם לעצמם. 

מראשוניה של קבוצה זו היה אריה לובין (נר 1897 
באה״ב), שבא לארץ ב 1913 , חזר ב 1914 לאה״ב, התנדב 
לגדוד העברי ועלה שוב לארץ ב 1924 . לובין הושפע מן 
האסכולה הקוביסטית הצרפתית! תמונותיו, המתארות ברובן 
טיפוסים מבני־הארץ, הן קומפוזיציות בנויות ע״פ צורות 
גאומטריות, שבהן מצויים הצבעים החזקים בהארמוניה 
מצויינת זה בצד זה. אפייני לאמנותו של לובין הוא כשרונו 
להסדיר שטחי־צבע בתוך מכלול רב־הבעה. 

פנחס ליטבינובסקי כבר הוזכר למעלה כאחד מן המייסדים 
של הציור המודרני בארץ, אך יש לדון בו גם במקום זה, 


1085 


ארץ־יישראל 


1086 



א, 5 וביז: מומיו תימני (נואש), 1949 




1087 


האמנויומ : ציור 


1088 



ט. אבניא 5 : טבריה (צבעי־מים), ■־. 195 


משום המפנה, שבא ביצירתו בתחילת שנות ה 40 תחת 
הרושם של תקופת־השואה. הולכת וגוברת השפעת תא 1 
עליו: הדמויות שצייר מותוות בקווי־מכחול רחבים! הבעת 
פניהן מלאה יצרים עד לידי בהמיות! צבעים לוהטים ממלאים 
את השטחים בין קווי־ההקף. גם נוף־הארץ כאילו עולה באש 
בצבעיו היוקדים. לפרקים מצייר ליטבינובסקי בצבעי־שמן 
על זכוכית כדי להגביר את הזוהר. ועם זה הוא גם מצייר 
דיוקנות — כגון של אישי־המדינה — במשיכת־מכחול משוכ¬ 
ללת, ועפ״ר — בצבעים קרים. בזמן האחרון פנה לסיגנון 
מופשט בהחלט. 

אריה ארוך (נו׳ 1908 באוקראינה) — בוגר "בצלאל", 
שישב זמן מרובה בנכר — מייצג גם הוא את הקבוצה של 
יוצאי־האכספרסיוניזם. נושאיו כוללים נופים, דוממים ודמו¬ 
יות ; מתחילה נזקק לדרכי־ביטוי אפספרסיוניסטיים טהורים! 
אך במקום אלה בולטת ביצירותיו האחרונות שאיפתו להש¬ 
תמש בצורות־הציור הפרימיטיוויות, המיוחדות לילדים. 

אביגדור סטמצקי (נו׳ 1908 באוקראינה) הוא אחד מן 
האמנים המעניינים ביותר בא״י, שפוח־ביטויו גדול בעיקר 
באקווארל. נופים ודמויות הופכים ביצירותיו לשטחי־צבע 
מונעים בדראמאטיות יתרה. — ,יחיאל קריזה (נו׳ 1909 בפו¬ 
לניה) יצא מן האפפרסיוניזם לפי האסכולה של מרכז- 
אירופה, והגיע לתיאור חי של נוף ומראות־עיד, שבו נודע 
לצבעים ערך עצמאי כאבני־בניין בקומפוזיציה. צבעיו הם 
חזקים וניכר בהם, שקלט ועיבד את עולם־הצבעים המיוחד 
לארץ. 

הצד השווה שבציירים הבאים — יחזקאל שטרייכמן(נו׳ 
1906 בליטה), אברהם נתון (שמו הקודם: נתנזון! נו׳ 1906 
בבסאראביה), אריה פיין (נו׳ 1906 בפולניה), אביגדור לו־ 


איזדה (נו׳ 1905 באיטליה), פנחס אברמוביץ (נר 1909 
בליטה), יעקב ופסלר (נו׳ 1912 בלאטוויה) — הוא שיצירתם 
מבוססת על הבתר־קוביזם הצרפתי. לכל האמנים הללו יש 
חוש מפותח ביותר לקצב הקומפוזיציה ולערכי־ההבעה של 
הצבע. אף אחד מהם אינו מוותר על תיאור המציאות: 
דוממים׳ נופים, פרחים׳ קומפוזיציות — כל אלה מצאו בתמו* 
נותיהם את תיאורם ע״י הסדר גאומטרי של שטחי־צבע. 

מקום מיוחד בחבורת האפספרסיוניסטים המופשטים תופס 
מארסל יאנקו (נו׳ 1895 ברומניה), שיסד ב 1915 , ביחד עם 
פיקאסו וטריסטאן צרא (בזב 2 ־ד), את הךךאיזם. הוא אחד 
מן הדוגלים העקביים ביותר באסכולה הבתר-קוביסטית! 
תמונותיו הן קומפוזיציות צבעוניות, מבוצעות ביכולת 
משוכללת! בעיקר הוא מתאר את ערי־הארץ על תושביהן 
המזרחיים, ובזמן מלחמת־העצמאות בחר לו כנושא את החייל 
הסובל והלוחם. כמורה מצויין וכאחד מן המייסדים של 
"אפקים חדשים" ושל עין־הוד היתד■ לו השפעה מרובה על 
הנוער, שאת הטכניקה שלו עידן ואת רמת־טעמו הרים. 

בעלי־החזון. הגדרה זו מכוונת לאמנים, שסימן־ההפר 
שלהם אינו סיגנון משותף, אלא רעיונותיהם הציוריים, שהם 
יוצאי־דופן; גם ביצירתם יש להבחין מזיגה בין המוחש 
והמופשט, אלא שמזיגה זו יש לה אופי פחות פורמאלי 
מיצירותיהם של האמנים מן הקבוצה שנזכרה למעלה. רזי- 
המציאות, הרבצדדיות שבתופעות החמריות והנפשיות, מומ¬ 
חשים בתמונותיהם בצורות, שפעמים הן נראות במופשטות, 
אך שבפועל הן מוסרות את חוויית־המציאות שלנו. 

מקום מיוחד בין האמנים הללו תופס מרדכי ארדון־ברוג־ 
שטיין (נו׳ 1897 בפולניה), שיצירתו זכתה להכרה גם 
במרכזי־האמנות הגדולים שבעולם. הוא למד ב״באוהאוס" 




1089 


ארץ־ישראל 


1090 




בוויימאר אצל קלה וקאב־ 
דינסקי, ואת הטכניקה המ¬ 
שוכללת של ציור־השמן 
שלו קנה אצל דרנו־(-"סם 
ז 06 ) במינכן'; אח״כ לימד 
בביה״ס למלאכת־מחשבת 
"איטף בברלין 5 מ 1934 
היה מורה בבית־הספר 
״בצלאל״ ומ 1940 — מנה¬ 
לו! מ 1951 הוא מורה 
לחינוך־לאמנות באוניבר¬ 
סיטה העברית ומ 1952 — 
מנהל המדור לאמנות שעל־ 
יד המשרד לחינוך ותרבות. 
תמונותיו הקדומות של 
ארדון בנויות בגונים כב¬ 
דים של שכבות־צבע עבות. 
עמק-קדרון שעל־יד ירוש¬ 
לים הוא בשבילו העמק 
של תחיית מתי הר-הזיתים, 
והעיר הבנויה מעליו — 
עיר־הנביאים. הצבעים לר 
הטים בירוק וכחול עמוקים. 
הדיוקנות מתקופה זו נראים ו־אליסטיים, אך אינם מוסרים 
את החיצוניות של האדם, אלא את עמדתו הפנימית. בשנים 
האחרונות נזקק ארדון לפרקים לאגדות־המקרא ולחזיוגות־ 
הקבלה, לא מתוך התעניינותו בהם כשהם לעצמם, אלא כדי 
לתאר באמצעותם את תדהמת־הפחד ואת סבלות־הגפש של 
תקופתנו. 

מנוגד לו באפיו הוא משה מוקדי (שמו הקודם: בראנד־ 
שטטר; נו׳ 1902 באוסטריה), המושפע ע״י האסכולה של 


ם. סוקרי: אדם וכינור (צבעי־שסז), 949 נ 


מ. •אנקו: הריסות יפו (צבעי־שמז), 

פאריס ועל־ידי האור המיוחד לעיר זו. אף תמונותיו הקדו¬ 
מות כבר מביעות את הבדידות, שבה עוברים חיי־אנוש, 

ונראה כאילו הדמויות שבקומפוזיציה שלו השלימו עם גורל 
זה. גם גוניו של מוקדי התפתחו בעשור־השנים האחרון מן 
האפל אל הבהיר! חזיונותיו מעולם־החוץ, מנופיה של א״י, 

מאנשיה ופרחיה, נעשו במרוצת־הזמן רוגנים ומאוזנים יותר; 
בתמונותיו האחרונות מרהיב את העין לפעמים קרובות אפור 
בגון־כסף! שחור ואדום משולבים לקומפוזיציה בחוש בטוח 

לקצב־התמונה! אלה הם 
שירים מצויירים על הארץ 
ויושביה. 

גם צבי מאירוביץ (נו׳ 

1906 בפולניה), שצייר מת¬ 
חילה בסיגנון אכספרסיו־ 

ניסטי, מגלם כיום את 
המזיגה בין המוחש והמופ¬ 
שט ; בשנים האחרונות 
טיפח חזון אישי ביותר של 
הארץ, בתיה וגגותיה וכל 
המצוי בה. כן צייר קומפו¬ 
זיציות משוכללות, שהן 
ליריות וסוערות לסירוגים. 

יוסף ברגנר (נו׳ 1920 ) 

בא לישראל מגאליציה, דרך 
פולניה ואוסטראליה, וכיום 
הוא יושב בצפת. חזונו 
האמנותי הוא עצמאי — 

וציוריו מבתי עיר־מושבו 
ואנשיה, ואף מן החפצים 
הפשוטים של חיי יום־יום, 

חדורים חיים. כל עצם ניתן 



1091 


האמנויות: ציור 


1092 



צ. סאירוביץ: אשה לברה (צבעי־שמז) 


כשהוא לעצמו עפ״ר על גבי רקע אפוה ותמונותיו הן משלים 
לעולם החמרי שבו אנו חיים. על כל המוזר שבו. במובן זה 
העמיק ברגנר בהבנת משמעותה של מסותדצפת. 

בין בעלי־החזון יש להזכיר גם צייר בן הדור הצעיר 
ביותר, אביגדור אריכא (נו׳ 1928 ברומניה), שעבר את 
הגיהינום של מחנה־ריכוז ואח״ב למד ב״בצלאל". האילוס¬ 
טראציות שלו לרילקה ולפר לגרקוויסט ותמונות־השמן 
שלו מעידות בבירור על כשרונו האמנותי וכן על המקוריות 
של רעיונותיו; העולם׳ שבו אנו חיים, נראה בעיניו לסירוגים 
הטוב ביותר — או הרע ביותה 

אמנות־החזון של ילידי־הארץ מעדות־המזרח. 

כאן יש להזכיר, קודם כל, את משה קסטל (נו׳ 1907 ), בן 
למשפחה בוכארית ותיקה בירושלים. ב 1921/25 למד ב״בצל־ 
אל", אח״כ ישב זמן מרובה בצרפת, ביקר באמריקה, והושפע 
מתחילה השפעה מכרעת מן האמנות הצרפתית. משחזר 
ב 1939 לארץ, התחיל קאסטל מבקש ליתן ביטוי — באמצעי־ 
המבע שרכש בפאריס — לסוד שבמסורת עדתו. ביצירותיו 
מתקופה זו מרובה פרימיטיוויזם מכוון; הצבעים הם מברי¬ 
קים, והציור הוא בדרך כלל קישוטי מאוד. מכאן הגיע 
בשנים האחרונות לציור מופשט בהחלט, !הקומפוזיציות 
הצבעוניות שלו מעלות על הדעת אריגים מזרחיים. 

אבשלום עוקשי(נו׳ 1913 ) הוא תימני יליד־הארץ, שהיה, 
קודם שהתמסר לציור, רפתן; בעבודה שקדנית עבר משלב 
סיגנוני אחד לשני. עוקשי, היושב כיום בעכו, התחיל מצייר 
תמונות בסיגנון הבתר־אימפרסיוניסטי; אח״כ עבר לאכס¬ 
פרסיוניזם קישוטי, שבו מתוארים מראות מעיר־מגוריו 
בצבעים חריפים ומנוגדים עד לאכזריות. תמונותיו מן השנים 
האחרונות הן תיאורים סמליים, שצויירו בסיגנון קרוב־ 


למופשט או בזיקה לציור הטרם־היסטורי של א״י. באמנותו 
של עוקשי ניכר הדבר, שמימיו לא ראה אלא את צבעי־הארץ 
ואת אורה. 

הא מני ם המופשטים. למעלה רמזנו על הסיבות, 
שהביאו הרבה מן האמנים בני זמננו — ואף כמה מאלה 
שבישראל — לידי שימוש באמנות המופשטת; אך בישראל 
הלכו בעקביות בדרך זו רק אמנים בודדים. כראשון מאלה 
יש להזכיר את יוסף זריצקי (נו׳ 1891 באוקראינה). דרכו 
נתבררה לו כשראה לראשונה — באוסף שטוקין במוסקווה — 
את היצירות הגדולות של האמנות הצרפתית המודרנית. 
ב 1923 , כשעלה לארץ התחיל מיד פועל במרץ בטיפוהם של 
חיי־האמנות בתוכה (ר׳ למעלה, עמ׳ 1076 ), ומאז לא פסקה 
פעולתו הפוריה כמארגן. מתחילה צייר לפרקים דיוקנות; 
אך עד מהרה התחיל בציור־מראות באקווארל — מראה 
תל־אביב מגג־ביתו; מראה השפלה מן ההרים; מראות 
החולות שעל שפת־הים. בשפע תמונותיו מצויה מזיגה מצויינת 
בין הצד האובייקטיווי שבנושא ובין הצבע כאמצעי־מבע 
של החוויה. מאמצע שנות ה 40 ואילך עבר זריצקי בהדרגה 
לציור־שמן; עפ״ר צייר קומפוזיציות צבעוניות, שהתיאור 
המציאותי הלך ונעלם מתוכן. בשנים האחרונות הביא ציור 
מופשט זה לידי שיכלול מרובה. קומפוזיציות־הצבעים שלו הן 
חפשיות ונעות, ועם זה האדמוניות ביותר. זריצקי זכה להצ¬ 
לחה מרובה בחוץ־לארץ, ביחוד בוויניציאה ובאמסטרדאם. 

גם אהרן ה. כהנא (נו׳ ב 1905 בגרמניה) ידוע מחוץ לא״י. 
לאחר שעלה ב 1933 לארץ המשיך בציור־נוף בסיגנון בתר- 
אימפרסיוניסטי. בתקופת מלחמת־העולם 11 זנח אסכולה זו 
והתחיל מצייר קומפוזיציות מופשטות, שהן בנויות בחומרה 
ושקולות־מבע, ונוסף על כך מצטיינות בציוריותן הצבעונית. 

תמונותיו המופשטות של וסטון, היושב זה שנים הרבה 
בפאריס, משקפות בצבעוניותן המבהקת את שייכותו של 
אמן זה לארץ־ישראל. 

פלדי כבר הוזכר למעלה בין הראשונים, שהתקוממו 
למסורת־״בצלאל". גם הוא פנה בשנים האחרונות לאמנות 
המופשטת, וכיום הוא מצייר בטכניקת־תבליט מוזרת, באמ¬ 
צעות גבם וחמרים פלאסטיים אחרים. 

המופשטים הקשטנים. הללו הם ציירים, שנזקקים 
לדרכי-תיאור מופשטות למטרות אילוסטראטיוויות. אחד מן 
הבולטים שבהם הוא ז׳אן דויד (נו׳ 1908 ברומניה), שנתחנך 
בפאריס ועלה לארץ ב 1947 . הוא נעשה אחד מן הטובים 
ביותר בין אמני הגראפיקה השימושית, משום חושו הבטוח 
לקומפוזיציה של התמונה, טעמו וההומור המאופק שלו. — 
שני אמנים אחרים מבעלי הסיגנון המופשט הם בניו של 
בורים שץ: בצלאל וזהרה שץ (נולדו 1912 ; 1916 ); ב 1928 
הובאו ע״י אביהם לאמריקה; ב 1952 חזרו לארץ והביאו עמם 
את הניסיון של הגראפיקה השימושית המתקדמת של אמריקה 
זהרה פיתחה את יצירותיה מתוך האפשרויות, הניתנות ע״י 
החמרים הפלאסטיים החדשים. בצלאל הוא צייר וגראפיקן 
שימושי: הוא מצייר תמונות קישוטיות ואילוסטראציות. 

הר אל י ז ם. התנועה הראליסטית החזקה, שנוצרה באי¬ 
רופה ובאמריקה כתגובה על האמנות המופשטת, לא מצאה 
לה נציגים בארץ, פרט לקבוצה קטנה מאנשי "אפקים חדשים" 
ומן "הציירים והפסלים של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר". 
מבני הדור הקשיש יותר הלך בדרכה רק צייר אחד — יוחנן 
סימון (נו׳ 1906 בגרמניה), שחיה זמן מרובה בקיבוץ. סימון 






1095 


האמנויות : ציור 


1096 



ם. אררח־ברונשםייז: ירו׳עלים בלילה יצבעי־׳ 18 מז), 1940 











1097 


ארץ־ישראל 


1098 



מ. קאםם 5 : עיר דחרר וה?ב?ה 0 ובעי־׳*טז), 1956 













1099 


האמנויות : ציור 


1100 


הגלמודים שלו וקוציו בין הסלעים, 

שהפכו ברישומיו ליצורים דמיוניים. 

ברישומי־הגיר המרובים שלו לובש נוף 
זה צורה של תבל קדמונית, שבה מת¬ 
גלים הגודל האכזרי וההומור של הטבע. 

אנה טיכו (נו׳ 1894 במוראוויה) 

עלתה ב 1914 לארץ. ברישומיה הראשו¬ 
נים משתקפת יראת־כבוד עמוקה בפני 
פרטיהם של נושאיה — הרים, בתים 
וחומות, שתיארה בבליטות פלאסטית 
יתרה. בעשרות־השנים האחרונות נש¬ 
תחררה התוויית־הקו שלה ונעשתה 
יותר נעה וציורית, והקומפוזיציה שלה 
נעשתה אחידה יותר ופחותי דראמאטית. 

את יצירתה של אנה טיכו מפעמת 
רוח־הרנסאנס לפי אסכולת אלברכט 
דירר. — רשם בעל הלך־רוח שונה 
משלה בתכלית הוא לודוויג שורין (נו׳ 

1897 בגרמניה), המצייר בליריות נל¬ 
בבת תמונות־נוף אימפרסיוניסטיות. 

אריה נבון (נד 1906 באוקריינה) 

זכה לשם ע״י אלפי הקאריקאטורות 
שלו, שנתפרסמו בעיתון היומי "דבר"; 

הוא אמן של הקו, שלמד הרבה מן 
האסכולה הצרפתית. בקווי־עט דקיקים 
הוא מתאר בני־אדם, סצנות ונופים. 

הקו שלו בטוח ומלא הבער- בבהירות 
פלאסטית מעולה הוא מתאר את חיי 
יום־יום. — קאריקאסוריסטים ממש אין 
בארץ. 

יוסף שטרן (נד 1922 בהונגאריה) 

הוא בוגר של "בצלאל החדש". שבו 
ל. ק רקאואר: קו ״ ם (ר , שום) , ס*! נתמנה אחר־כד כמורה. לפרקים צייר 

קאריקאטורווג הוא שולט במלאכתו 

ביקש לתאר את חיי-הקיבוץ בישראל בפרסקות גדולות על כרשם; הקו שלו רגיש ונמרץ, וכשרונו הניכר מורגש כמעט 
בנייני-הציבור בקיבוצים. בזה שימשו לו מופת תמונות-הקיר בכל מה שיצר. 

של אסכולת-מכסיקו החדשה, המצויירות בראליזם מסוגנן. בין האמנים, שהם בראש ובראשונה גראפיקנים, יש 

אך למגמה זו לא היה הד בארץ׳ ולאחר שביקר באפריקה להזכיר בעיקר את יעקב פינם (נר 1913 בגרמניה) — תל- 

הדרומית חזר סימון לציור־שמן קישוטי, שבו הוא מפתח מידו של שטיינהארט, שלמד'הרבה מחיתוכי־העץ היאפאניים 
תכונות מעניינות ביותר. שאסף. דמויות" נופים, דוממים. מתוארים בהבעה חזקה 

מן האמנים מבני הדורות הבינוני והצעיר, השואפים בחיתוך־העץ השטחוני(לפרקים גם בכמה צבעים). 
לראליזם חדש, יש להזכיר את רודה ריילינגר, נפתלי בזם, אמנויות שימושיות שונות. בהשפעת התעניינותם 
גרשון קניספל, שרגא וייל ורות שלום, שכולם מציירים של אזרחי־ישראל בארכאולוגיה של הארץ, ניכרת בישראל 
בסימון קווי. תנועת־תחיה של הפסיפס התיאורי. בתחום זה מגלו בעיקר 

רשמים וגראפיקנים. מספרם של האמנים בישראל. פרלי פלציג ואריה רובינשטיין, שעליהם נוספו לאחרונה 

העוסקים אך ורק ברישום ובגראפיקה, הוא לפי שעה מצומצם כמה אמנים צעירים, שמקשטים בנייני־ציבור ומעונות פר* 

ביותר — למרות מה שהנוף הארצישראלי, על קווי־ההקף טיים בתמונות־פסיסם קישוטיות ותיאוריות.—טכניקה אחרת 

המדוייקים והעומק הפלאסטי שלו, עשוי להתבטא יפה שחודשה היא זו של חריתת־הקיר ( 1110 ) 813 <־) המצובעת, 

ברישום דוקר- שבה השתמשו בעיקר פלציג. מרדכי גומפל (נר 1919 ) ובזמן 

החשוב בין רשמי הארץ היה לאופולד קרקאואר ( 1890 ׳ האחרון גם הצייר פאול הניג(נד 1907 ברומניה). 
וינה— 1954 ). קראקאואר למד אדריכלות בעיר־מולדתו ועלה חשיבות מרובה נודעת בארץ לציור של תפאורות־בימה, 
לארץ ב 1925 עם אשתו גרטה וולף־קראקאואר (המציירת שבו השתתפו גם ציירים כגון מוקדי, פלדי ואחרים: ג׳גיה 
תמונות סיר-ראליסטיות מעניינות). במשך עשרות־שנים עסק ברגר מציירת כמעט רק תפאורות, וכן גם פאול לוי(נד 1919 

קראקאואר במתן ביטוי גראפי לנוף־ירושלים, על עצי־הזית בבוהמיה), שעלה לארץ ב 1939 וייסד מ! את תיאטרון- 








א. טיכו: טי־נפתוח (רישום), 1933 


הבובות האמנותי הראשון ("להקת־עץ"). תמונות־הבימה 
שצייר והמודלים שלו לבימוי מוכיחים, שאינו שואף לחיקוי 
נאטוראליסטי של המציאות׳ אלא להבלטת האופי המגי של 
אמנות־הבימה. — לסוף יש להזכיר, שבשנים האחרונות באה 
התקדמות מרובה באמנות האילוסטראציה ובקישוט של 
עטיפות־הספרים. ר. דיין, מורה בבית־הספר "בצלאל", חינך 
מספד מרובה של אמנים במקצוע זה ז אמנות הקאליגראפיה 
מיוצגת בעיקר ע״י ירחמיאל שכטר (נו׳ 1900 בגאלי־ 
ציה), שהוא כיום מנהל ביה״ס "בצלאל", וע״י פראנציסקה 
ברוד (נו׳ 1901 בגרמניה). 

ק. שוארץ, האמנות היהודית החדשה בארץ־ישראל, 1941 ! 

ח. גמזו, ציור ופיסול בארץ־ישראל, תשי״א. 

0 . ש. 

ב פיסול. בא״י לא נמצאו תנאים נוחים להתפתחותו 
של הפיסול בתקופה החדשה, ואף כיום עדיין לא זבה הפיסול 
לאהדה הנודעת מצד הקהל לציור. אמנם גם בארצות אחרות 
אין למצוא בתקופה זו נטיח מיוחדת לפיסול! אך בישוב 
היהודי בארץ נתקלה אמנות זו בחוגים רחבים בהסתייגות 
מודעת או בלתי־מודעת, שמקורה בדת. מתוך התחשבות 
בחלק האדוק שבאוכלוסיה לא הוקמו עד עכשיו פסלים 
ברשות-הרבים, ורק במידה מצומצמת התחילו מקשטים גנים 
בפסלים או במזרקות מפוסלות. הקיבוצים קדמו לערים 
בפעולה בתחום זה. 

במדכן קיים בארץ קושי בהשגת החומר המתאים לפיסול. 

חוץ מאבן־החול הירושלמית האדמדמת הנאד, ומאבן־הסיד 
האסורה, הדומה לפעמים קרובות לשיש, אין בארץ הרבה 


סוגי־אבן, שהם יפים לפיסול (ורק עם פיתוחם של אוצרות 
הנגב עלול לבוא שינוי בתחום זה). בדומה לזה לא התאים 
העץ, שנמצא עד עכשיו בארץ, אלא לפיסול בקנה־מידה זעיר! 
נסכי־ברונזה הותקנו רק בארצוודחוץ. משום כך נוטים אמנים 
הרבה להשתמש באבן המלאכותית — תערובת של צמנט 
וגריסי־אבנים —, בטראקומה או בגבם. כן יש להזכיר, שעד 
עכשיו התעניינו בארץ בפיסול רק אספנים בודדים. 

ההתחלות. בדומה לתולדות הציור בא״י פותחות גם 
תולדות הפיסול המודרני בארץ בבורים שץ, עם ייסודו של 
״בצלאל״ (ראה למעלה, עמ׳ 1070 ). מפעלו של שץ היה 
בזמנו — כשהשפעתו של הישוב הישן היתד. חזקה בארץ 
ביותר, ובירושלים ביחוד — העזה בלתי־משוערת. שץ יצא 
מעולם־ההשכלה הליבראלי של רוסיה, למד בפאריס והתיישב 
כפסל בבולגאריה. הוא היה תלמיד של אנטוקולסקי והפיסול 
היה אורח־המבע האמנותי החביב עליו ביותר. כל תלמידיו, 
גם הציירים, למדו ב״בצלאל" כיור. גילוף בעץ וכן גם את 
הטכניקה של עשיית מקשה־גחושת, שיש לה מסורת מסויימת 
בין היהודים (ריקועי־הנחושת שעל שער בית־הנבות של 
"בצלאל* הם תעודה היסטורית חשובה מאותו זמן). בדומה 
לציור של אותה תקופה היו מוצריה של אמנות זו מזיגה 
של נאטודאליזם וסיגגודה״גוער״ — מזיגה, שבאמצעותה ועל 
יסוד מסורת־המלאכה של המזרח חלם שץ ליצור בא״י אמנות 
יהודית. עד מהרה הובעה ביקורת על גסיונות אלד- אך שץ 
לא סר מדרכו, שבה גם המשיך לעבוד בעצמו. באחת 
מיצירותיו הידועות ביותר — "מתתיהו קורא למרד" (נוצרה 
עוד ב 1896 בסופיה) — עדיין ניכרות — למרות הפאתוס 



1103 


האמגויות: פיסול 


1104 


הדראמאטי — התכונות הפלאסטיות, שסיגל לו שץ בווארשה; 
אך בשפע התבליטים שיצר אח״כ גובר היסוד הסיפורי על 
הפלאסטי עד בדי בך, שעבודות אלו אינן נחשבות כיום אלא 
כתעודות לתולדות־האמנות בישראל. בין תבליטים אלה 
מצויים דיוקנות של הרצל, וולפסון, וארבורג ואחרים, וכן 
גם תיאורים מן ההווי הדתי, כגון התבליט הגדול .יהודי 
מתפלל בתשעה באב על-יד הכותל המערבי" או תיאורים 
מחיי-המשפחה (רובם בבית־הנכות של "בצלאל"). 

מתלמידיו הקשישים של שץ קנו להם פירסום ביחוד 
בתיה לישאנסקי (עי׳ למטה) ורבקה שטארק־אביבי. זו 
האחרונה התמחתה בהתקנת קבוצות־ז׳אנר של בובות, שמת¬ 
ארות טיפוסים יהודיים מארצות־המזרח וממזרח־אירופה! 
הסיגנון של בובות אלו, שביצירתן נתגלה כוח־דמיון מרובה, 
הוא נאטוראליסטי, ועם זה בעל גון היתולי; התנועות וג 1 ני- 
הלבוש של הרבה מדמויות אלו מצטיינים בחן מיוחד. 

בהתפתחות הפיסול לא באה אחר מלחמת־העולם 1 הפניה 
המפתעת אל התפיסה המודרנית, שנסתמנה אז בציור הא״י. 
לא ניתנו הזמנות לפסלים לא ע״י פרטים ולא ע״י מוסדות• 
ציבור. ההתחלה נעשתה ע״י אהרן מלניקוב (נולד 1903 
ברוסיה), שהציב על הגבעה שעל־יד תל־חי את פסל־הארי 
לזכר יוסף טרומפלדור (ע״ע). אך פסל זה, שצורתו מושפעת 
מן הסיגנון המזרחי העתיק, לקוי מבחינת העיצוב הפלאסטי, 
למרות הרושם שהוא עושה. גם לאחר מכן נשאר הישוב 
היהודי אדיש לפיסול, וב 1934 עבר מלניקוב ללונדון. משנות 
ה 30 ואילך נודד בארץ פסל בשם דוד פולוס, שפיסל פסלים, 
ברובם מאבן מלאכותית, שהוצגו בכמה קיבוצים(למשל בתל- 
יוסף, רמת־דוד, בית־אורן); גם פסלו של אלכסנדר זייד, 
המתואר כשהוא רכוב על סוס (בגבעת בית־שעכים), הוא 
מעשודידיו; סיגנונו הוא נאטוראליסטי. 

לבתיה לישאנסקי(נר 1901 באוקראינה), שישבה מ 1910 
בתל-אביב, ולאחר שלמדה ב״בצלאל" למדה גם ברומא, פא¬ 
ריס וברלין, ניתן להקים ב 1931 את מצבת־הזכרון ללורד 
מלצ׳ט בתל-מונד. אפייני להסתייגות שלה מן הפיסול התיאו¬ 
רי הוא מה שהמצבה עצמה אינה פסל, אלא צורה אדריכלית, 
שמסתיימת בפסל ראשו של מלצ׳ם. לאחר מכן יצרה עוד 
שלוש מצבות-זכרון—ב 1937 לזכר משפחת צ׳יז׳יק בחולדה: 
כאן חצובות הפרוטומות הנאטוראליסטיות של הנערות בתוך 
הסלע; ב 1946/47 קבוצה של רוקדי-ה 1 רה, ולסוף — אחר 
מלחמת-העצמאות — מצבת-זיכרון לחללים בכפר-יהושע: 
גם כאן מתחלפים חלקים נאטוראליסטיים בחלקים בלתי- 
מעובדים של האבן. כשרונה הפלאסטי המיוחד מוצא את 
ביטויו בעיקר בדמויות קטנות יותר, שהן מגולפות לפעמים 
קרובות בעץ. 

שיגשוג האמנות הפלאסטית. בתחילת שנות 
ה 30 בא שיגשוג מסויים גם בפיסול. נתבגר דור של פסלים, 
שלא ציפה להזמנות אלא עסק באמנות זו לשמה. אחר 
מלחמת־העולם 11 נשתנה המצב מעיקרו: לא קיבוצים בלבד, 
אלא גם הממשלה ומוסדות-ציבור התחילו מזמינים מצבות- 
זיכרון, קישוטים לגנים, ועוד; מבחינה זו צעדה בראש 
חיפה, שבה אף הוכרזה ב 1955 התחרות מטעם ביחיהכגסת 
הגדול על תבליט תיאורי לקיר החיצון של הבניין. 

קבוצות-הפסלים לפי סיגנוניהן. בדומה לציור 
הארצישראלי מוצאים אנו גם בפיסול, שנוצר בארץ, שפע 
של סיגנונים, שהם מותנים על-ידי אישיותו של האמן, 


ארץ־מוצאו ולפרקים על-ידי רעיונותיו החברותיים. עוד 
פחות מבתחום הציור אפשר להבחין כאן בסיגנון ישראלי 
מובהק. ביצירותיהם של הפסלים, שפעלו בא״י, ניכרת השפעת 
הפיסול העתיק של מצרים* וארם־נהרים, וכן של הממצאים 
הארכיאולוגיים, שנתגלו בא״י. וגם כאן מצויה, כמו בארצות 
אחרות, נטיה מסויימת להפשטה. 

הדמות המרכזית בפיסול הא״י היה זאב בן־צבי. הוא נולד 
ב 1904 ברוסיה, למד באקאדמיה של וארשה, עלה ב 1923 
לירושלים ועבד בה עד 1925 במחיצתו של שץ. מ 1937 עד 
1939 ישב בלונדון. מתחילה יצר בסיגנון נאטוראליסטי קלאסי 
בעל א(פי רגשי מובהק. בן־צבי, שהיה הרהרן מטבעו, בא 
לכלל מסקנה, שמתפקידו של הפסל ליצור ע״פ האופי הקובי 
של האבן הטבעית ויצר סיגנון קוביסטי משל עצמו, שבו 
נראים הדמויות והראשים כמורכבים מקוביות גדולות, שמצ¬ 
טרפות במרחק מתאים לתמונה ראליסטית ברורה. שיאי- 
אמנותו הן הפר(ט(מות של טשרניחובסקי, ביאליק, דיזנגו׳ף, 
שמריהו לוין ואחרים. בסיגנון זה עבד בן־צבי גם בברונזה, 
אלא שעלה בידו לנסוך בברונזה רק חלק קטן מן המודלים, 
שעשה בגבם וצבע שחור. לכאן שייך גם פסל-״הזורע", 
שהוצב ביריד־המזרח (תל-אביב, 1934 ). 

עם התבגרותו האמנותית ביקש ?ן־צבי ליטול מן הפרו־ 
ט 1 מ 1 ת הקוביסטיות הגדולות את שאריתו של הפאת 1 ס, שעדיין 
דבק בהן. ובמרוצת־הזמן עיגל את צורותיו המרובעות והקנה 
להן מתח פלאסטי מושלם; דוגמה לשלב סיגנוני זה הם 
הראש של שחקן־״הבימה" אהרן מסקין והפרוטומות שיצר 
באנגליה, כגון של מכםט(ן וה 1 ר : בלישה. — כתלמיד של 
.בצלאל" טיפח בן־צבייגם את הטכניקה של פיסול במקשה־ 
נחושת, שבה ביצע הן ראשי נשים עדינות־מבע והן יצירות 
בעלות אופי דראמאטי, כגון "הזעקה": יד מושטת כלפי 
מעלה. 

זמן קצר קודם מלחמת־העולם 11 בא בן־צבי מתוך ביקורת 
עצמית קפדנית לידי התגברות על נאמנותו לצורות המקריות 
שבטבע ולידי יצירתן של צורות פלאסטיות. שנתבקשו מתוך 
החומר עצמו. אחת מן התעודות הראשונות לסיגנונו המגובש 
הוא הפסל הנוגע עד הלב לזכרה של הנערה צילה שבקריית- 
ענבים ( 1939 ). אחר מלחמת־העולם 11 יצר את בותל-הזיכרון 
האדיר לזכר ילדי-הגולה שנרצחו (בגן של משמר־העמק), 
שבו עולה קצב הדמויות משמאל לימין. אל דמות-האם, שאחד 
מן הילדים מתרפק עליה — היצירה הפלאסטית החשובה 
ביותר, שנוצרה במדינת-ישראל. בשנותיו האחרונות, עד 
מותו הפתאומי ב 1952 , הלך סיגנוגו ונעשה מופשט יותר; אף 
בדיוקנות, כגון זה של הטייס מתתיהו סוקניק. מחללי 
מלחמת־העצמאות׳ נצטמצמו הקווים האישיים לרמזים בלבד, 
עד שניתן מבע לצורה הטהורה. 

מתלמידיו המרובים של בן-צבי, שחזר והורה בסוף ימיו 
ב״בצלאל" (החדש), יש להזכיר במיוחד את ידידו הצעיר, 
דוד פלומבו — יהודי מזרחי, יליד-הארץ, שמיטיב לגלף 
בדמיון מפתיע גופים וצורות מונעות הן בעץ והן באבן. 

הקלאסיקנים והנאטורליסטים. אמגותם של 
אלה מושתתת על אידיאל האמנות של יוון בתקופה הקלאסית, 
שראתה את תפקידה בעיצוב הגוף האנושי כיחידה מרחבית 
וחמרית, מתוך שמירה על הפרופורציות והצורות הטבעיות. 
אמנות זו, שהגיעה בתקופתנו לשיאה ביצירותיו של הצרפתי 
אריסטיד מיול׳ מושפעת במידה מרובה ביותר גם מן התפיסה 



1105 


ארץ־ישראל 


1106 



כ. שץ: מתתיהו החשמונאי (ברונזה), 1884 






1107 


האמנויות : פיסול 


1108 


ר. ?הם;: זונ-אוחים (עץ), 1954 


ז. בדצבי: אם וילד. פרט מן האנדרטה "יד לילדי הנולה" שבמשמר־ 
העטין, 1947 






מ. ?ויפר: ראים החלוץ האלמוני (אב;), 1939 


י. דנצינר: נמרוד 



1109 


ארץ־ישראל 


1110 


הפלאסטית של המצרים ושל עמי ארם־נהריים בימי-קדם. 
גם לכמה מן הפסלים, שפעלו בא״י, משמש מלל כמופת 
העיקרי, אלא שהקשישים שבהם קנו את אמנותם באולפנים 
של וינה וברלין, ומשום כך אין בהם אותה חתירה הד־צדדית 
לצורה כשלעצמה. ואילו הדור הצעיר יותר, במידה שהוא 
נזקק לסיגנון זה׳ שואף במידה מרובה יותר להבעת ערכים 
פלאסטיים לשם עצמם. 

בראש קבוצה זו יש להזכיר את משה ציפר (נו׳ 1902 
בפולניה), שעלה לארץ ב 1919 ונשתקע בתל־אביב. כאן עבד 
כפועל עד שנת 1925 , שבה נסע לחו״ל כדי להשתלם בציור. 
ב 1925/8 למד באקאדמיה לאמנות בווינה ומ 1928 עד 1933 
בזו של ברלין. הוא מושפע ממלל; אך יצירותיו, שהן ברובן 
עירומי־נשים, אינן טעונות מתח ארוטי מרובה כל־כך! עולם- 
הצורות שלו הוא בהיר; הרגשתו עמוקה וטיפולו בשטח 
הוא זהיר; ביהוד ביצירותיו מן השנים האחרונות עמד 
ציפר במידה הולכת וגדלה על האופי הגושי של האבן. — מן 
האקאדמיה הגרמנית יצא גם ללפגאנג מאיר־מיכאל(נו׳ 1890 
בגרמניה; יושב בטבעון), שדמויות־העירום שלו ממשיכות 
את הקו הנאו־קלאסיציסטי של לואי טיאלן (ת 1110 בג 71 ). 
בעשרות־השנים האחרונות עסק בעיקר בפיסול קראמי מזוגג, 
שהוא מבוצע בטכניקה מעולה. — צעיר ממנו אהרון פריבר 
(נו׳ 1902 בפולניה), שעלה לארץ ב 1922 ולמד בווינה. 
העירומים והדיוקנות, שהוא מבצע בדרך כלל באבן מלאכו¬ 
תית, מעידים על חושו הבטוח למבנה הפלאסטי של גוף- 
האדם; הצורות הבודדות הובאו עפ״ר לידי הכללה ואת 
החומר הוא מביא על-ידי ליטוש לברק ציורי. — לקבוצה זו 
שייכת גם טרודה חיים ( 1892 , ברלין— 1952 , ת״א), שיצרה 
דיוקנות טובים בסיגנון אקאדמי ודמויות־עירום קטנות. 
כמרכן יש להזכיר כאן את יעקב ברנדנבורג ( 1899 , פולניה; 
למד אצל לדרר בברלין), שיצר שורה של פסלי־חיות ודיוק- 
נות נאים. וכן ראויים להיזכר גם דיוקנותיו של גאורג לשניצר 
( 1885 , פולניה — 1950 , תל־אביב). — על הדור הקשיש 
שנתחנך בווינה נמנה גם יעקב לב (נו׳ 1887 בפולניה האוס¬ 
טרית), שלמד גילוף־עץ באקאדמיד, בסטאניסלאבוב ושמשמש 
מ 1939 ואילך מורה בבית־הספר "בצלאל" החדש. מומחיותו 
המעודנת ניכרת ביהוד בדמויות הטראקוטה שעשה. מאותה 
אסכולה עצמה יצא גם הפסל אריה רזניק (נו׳ 1898 בפולניה), 
שדמויות־החיות החינניות שלו עשויות בסיגנון מלאכת- 
המחשבת של •״אולפני־וינה״. — אקאדמיקן, שהוא אומן 
מומחה, הוא מיכאל קרא, שנולד 1885 בהונגאריה, פעל בארץ 
זו, ואח״כ ברומניה ובאיטליה, ויושב מ 1946 בתל־אביב. 

הפסל היחיד בן הדור הקשיש, שקיבל את חינוכו האמנותי 
בפאריס, הוא ז׳אק לוצ׳נסקי (נו׳ ב 1876 ברוסיה), שלמד 
מתחילה באודסה ועבד מ 1903 בפאריס; מ 1949 הוא יושב 
בגבעת־ברנר. לוצ׳נסקי, שספג את המסורת הגדולה של 
צרפת, פיתח נאטוראליזם עצמאי שופע אצילות. בדיוקנות- 
הברונזה שלו מתגלה כוח־עיצוב נמרץ, ונוסף על כך יש 
בהם חיות מרובה; דמויות־הטראקוטה הגדולות שלו, שמתא¬ 

•.* ז 

רות בדרך כלל נשים שוכבות׳ גוהרות או יושבות, יש בהן 
ביטחון מעולה בקומפוזיציה ויופי מרובה בטיפול הפלאסטי. — 
אלן ברנקופף־קולמר (נו׳ 1904 בגרמניה) מושפעת מלוצ׳נ־ 
סקי! תמונות־העירום הקטנות שלה מעידות על חוש מובהק 
למתן־צורה פלאסטי. 

מן הפיסול הצרפתי מושפע גם דוב פיגין (נו׳ 1907 ברו¬ 


סיה), שחי מ 1927 בא״י, למד בפאריס וכיום הוא משמש 
מורה בסמינר־הקיבוצים באדנים. לפי חינוכו ותכונותיו 
כאחד, רואה פיגין את עיקר תפקידו של הפסל בעיצוב ברור 
של חלקי־הגוף. סיגנונו מקנה כוח־הבעה מרובה לראשים 
ולמערומים שלו; ביצירותיו נספג כל קו מקרי בכלל הצורה 
הפלאסטית; הרגשתו לקצב של דמות או של קומפוזיציה 
תבליטית היא דקה ביותר. כל אחת מיצירותיו מושלמת על¬ 
פי דרכה. — ינה שחרל-הילמן (נולדה 1913 בווינה) למדה 
מתחילה באקאדמיה של וינה ואח״כ אצל בורז־ל ( 6116 ^ 8011 ) 
בפאריס. בדרך כלל החומר שלה הוא אבן מלאכותית; דמו¬ 
יותיה מעוצבות בריכוז מרובה; ניכר בהן הרושם, שעשתה 
עליה האמנות המזרחית הקדומה. 

שורה של אמנים למדו בפאריס בלא שהושפעו מאמנותה 
של צרפת. ביניהם — אריה מרזר (נו׳ 1905 בפולניה), היוצר 
בטכניקה המסרתית של מקשה־הנחושת טיפוסים יהודיים 
ממזרח־אידופה חדורים בהרגשה עממית. כאן מן הראוי 
להזכיר גם את נתן ראפאפורט (נו׳ 1911 בפולניה), שאמנם 
הוא יושב בפאריס, אך הקים בישראל — כאחד מלוחמי- 
הגיטאות — שתי מצבות־זיכרון, ב 1951 ביז״מרדכי לזכר 
לוחמי־הגיטאות וב 1953 בנגבה לזכרם של חללי מלחמת* 
העצמאות במקום. גם בפאריס שמר על הסיגנון הנאטורא־ 
ליסטי, שהביא ממזרח־אירופה, ועל הראליזם של מסרתו 
היהודית׳ וברוח זו גם יצר את המצבות הנזכרות, שבהן שאף 
יותר למתן ביטוי ברור לרעיונו מלבהירות־הצורה. 

האכםפרםיוניםטים.על קבוצה זו נמנים הפסלים 
המשנים במתכוון את הצורות הטבעיות לשם מתן הבעה 
לעמדה פנימית מסויימת או לרעיון מסויים. בין סיגנון זה 
ובין הסיגנון הקודם אין גבולות ברורים; גם לרובם של האכם־ 
פרסיוניסטים משמש כנקודת־מוצא וקנה־מידה גוף האדם 
או החיה, אלא שאמנים אלה רחוקים יותר מן הנזכרים 
למעלה מן התפיסה היוונית של הפיסול, והם מושפעים פחות 
מן האסכולה הצרפתית החדישה. למופת משמשת להם בעיקר 
האסכולה הגרמנית של בארלאך או האסכולה האנגלית של 
הנרי מור ( 6 ז© 10 ג). בדומה לפסלים שנזכרו למעלה, מטפלים 
אף הם בפרטי־הגוף בצורה שמקרבת אותם לפעמים קרובות 
להפשטה. — חנה אורלוף (ע״ע), שהשתקעה בפאריס, אך 
שמתגוררת לפרקים בתל-אביב, הקימה בא״י אחר מלחמת* 
העצמאות שתי אנדרטות גדולות: אחת בעין־גב, שמתארת 
אם וילד — ציון לגבורת האשד. העבריה בארץ, והשניה לזכרו 
של דוב גדונר, מאנשי־אצ״ל, שהועלה לגרדום בימי מלחמת 
המחתרת בבריטים. 

אחד מן האישים המעניינים הנמנים על הקבוצה האימ¬ 
פרסיוניסטית בישראל הוא רוז־ולף להמן — גרמני־נוצרי, 
שלמד בגרמניה ובאיטליה ועלה ב 1933 לארץ עם אשתו 
היהודיה. הקראמיקנית המצויינת, הדוויג גרוסמן; מתחילה 
פתח בית־מלאכה ביגור; מ 1934 ישב בירושלים ובשנים 
האחרונות לפרקים גם בעין־הוד. הוא עובד כמעט רק בעץ, 
שתכונותיו המיוחדות משמשות לו לפיתוח דמויות של בעלי- 
חיים — עפ״ר חיות־טרף וציפרים — וגופי-אדם. פסליו חדו¬ 
רים שלווה ומעודנים, למרות הגושיות שלהם; כן הוא אוהב 
ליצור פסלים קטנטנים. כל חתיכת־עץ הופכת בידיו לדמות 
מעוצבת. לחמן׳ שהוא מחונן בכשרונות פד^גיים נדירים, 
העמיד תלמידים הרבה: מהם יש להזכיר את שושנה היימן- 
כרמי (נו׳ 1923 בגרמניה), שלמדה ב״בצלאל" והשתלמה 




1111 


האמנויות: אדריכלות 


1112 



ם. שטרנשוס: קומפחיציר, (עץ־אור!), 1955 

באקאדמיה של פירנצה ! בפסליה היא מרבה לתאר קבוצות- 
אנשים או נשים הרות, והם נרגשים יותר מפסלי המורה שלה. 
מרדכי גומפל (עי׳ למעלה, עט׳ 1100 ) ואשתו מרים גומפל 
(שנולדה בגרמניה) היו מתחילה מתלמידיו של דאנציגר (עי׳ 
להלן) ואח״ב למדו אצל להמן! סיגנונם הוא ארכאי יותר 
וגם דקוראטיווי. 

לעולם אחר בהחלט מכניס אותנו פיסולו של יצחק דאג־ 
ציגר, אחד מן הפסלים המעניינים ביותר בארץ. דאנציגר 
נולד ב 1916 בברלין, עלה ב 1923 עם הוריו לארץ, השתלם 
1934/38 בבי״ס סליד שבלונדון, אח״כ — בפאריס, וחזר ועבד 
בלונדון ( 1948/54 ). הוא חותר למתן ביטוי לצורה הפרימי- 
טיווית, עם זה הוא משתדל להחיות צורות מארם־נהריים, 
כגון ב״נמרוד" שלו, אך באופן ניכר הוא מושפע גם מן 
האמנות של העמים הקרויים פרימיטיוויים. כברוב הפסלים, 
היוצרים בסימון זה, גדול גם ביצירתו חלקו של השכל*! אך 
עובדה זו אינה גורעת כלל וכלל מעוצם המבע של דמויותיו 
וראשיו, שצורותיהם המוגזמות נשארות תמיד בגבולות הנק¬ 
בעים על־ידי האבן. 

תלמידו, קוסו אלול, שנולד ב 1920 ברוסיה וישב שנים 
הרבה באה״ב, הוא פאתטי יותר במתן־הצורות שלו, שהוא 
אכספרסיוניסטי מובהק. ביצירותיו אין הנושא טפל לצורה. 
תלמיד אחר של דאנציגר הוא יחיאל שמי מקיבוץ בברי, 
שלפסלי־האבן שלו יש אופי קלאסי! פסלי־הציפרים הגדו¬ 
לים שלו, שהם מורכבים מלוחות־נחושת רקועים, מביעים 
באופן חי ביותר את התנועה של בעלי-הכנף, דוקה משום 
הקירבה שבסיגנונם של פסלים אלה אל הסיגנון המופשט. 

עמדה יחידה־במינה תופס ד״ר פאול לוי, שהוזכר גם בפרק 
על הציור! בשבילו הפיסול הוא אמנות שימושית — אמצעי 
למטרות של "להקת־העץ" שלו. הדמויות שהוא מגלף הן 
דמיוניות בהחלט, אפייהן מובלטים בחריפות מרובה, וההת¬ 
אמה בין צורותיהן ובין צבעי־הלבוש שלהן עושה אותן 
ליצידות־אמנות חשובות בסוגן. 

המופשטים. נוסף על דוד פלומבו, שכבר הוזכר 
למעלה, יש |^זכיר את זהרה שץ (נולדה ב 1916 בא״י), 
שלמדה באה״ב ושכיום. היא יוצרת בשפע של דמיון ובחוש 
לחמרים חדישים צורות ערניות, שעפ״ר הן קישוטיות ומום- 


ן שטות. מן האמנים הקשישים יותר התמסר רק פסל 
^ אחד לסיגנון המופשט — משה שטרנשוס(נו׳ 1903 
'< בגאליציה), שעלה לארץ ב 1926 , למד ב 1927/30 
ב״בצלאל" ואח״כ ב״ביה״ס הגבוה לאמנויות־ 

הקישוט" בפאריס. אך בשנים האחרונות הוא יתר 
קומפוזיציות בעץ ובאבן, שבהן מצא לחוסר- 
השקט ולמתיחות של זמננו מבע פלאסטי! ביצירו¬ 
תיו זהים הצורה והתוכן. — נוסף על אלה פועלים 
בארץ עוד כמה וכמה פסלים — הרבה מהם בקיבו¬ 
צים, שבהם הם יוצרים עבודות תיאוריות או 
קישוטיות לצרכים המקומיים. 

ק. שוארץ, פסיים יהודים, 1954 ! בורים שץ, 

חייו ויצירתו (קובץ), 1925 ! ח. גמזו, הפסל בך 
צבי, 1955 . 

י, פ. ש. 

ין אדריכלות. — על הארדיכלות בא״י בתקופה 
העתיקה, ביה״ב ואחריהם עד אמצע המאה ה 19 
עי׳ להלן, חקירת ארץ־ישראל! וע״ע ארדיכלות! 

בית־כנסת! אמנות. 

הארדיכלות החדישה, שנתפתחה בא״י מסוף 
המאה ה 19 ואילך, שייכת מבחינת סיגנונה והשקפות־היסוד 
שלה לארדיכלות האירופית, וביחוד לסיגנון המכונה "סיגנון 
בינלאומי". שייכות זו מתבטאת בין השאר בשימוש בטכנו־ 
לוגיית-בניין חדישה, בגישה פונקציונאלית לתיכנון־הבניין, 
כדי להתאימו לאורח־החיים החדש, ובהשקפות האסתטיות 
על העיטור הפלאסטי של הבניין ועל יחסי־החלל שבין פנים 
הבניין לחוצו. 

טיפוס הבניין האירופי הובא לראשונה לארץ במחצה 
השניה של המאה ה 19 ע״י קבוצות של מהגרים ומתיישבים 
מארצות־אירופה: יהודים, גרמנים (טמפלרים) וחוגים קונסו- 
לאריים ומיסיונריים. קבוצות אלו הביאו עמן את מסורת־ 
הבניה, שהיתה רווחת בארצות מוצאן. ובבניינים, שהוקמו 
ע״י אנשיהן, ניכרת השפעתו של הסיגנון המקומי אך במידה 
מצומצמת בלבד. בין הצורות המקומיות, שהשתמשו בהן 
לפעמים, בלטו ביהוד אותן, שנראו להם כזהות עם צורות־ 
בניה מתקופת־המקרא, כגון מעקה־גג משונן(כדוגמת חומת־ 
ירושלים), "חדר־עליה" על הגג, וכד׳. 

עם התגבשותו של הישוב היהודי החדש בתחילת המאה 
ה 20 ׳ נעשו הנסיונות הראשונים בארץ ליצירת סיגנון־בניה 
לאומי עברי. בבניין הגימנסיה ״הרצליה״ בתל־אביב ( 1910 ), 
שתוכנן ע״י הארדיכל ברסקי, נקבעו היסודות המצויים 
בשיחזור ביהמ״ק לפי חזון יחזקאל, שנעשה ע״י שיסיח (ע״ע 
בית־המקדש, עט׳ 557 — 558 ). בתיכנון של בנייני' הטכניון 
בחיפה (ר׳ תמונה, למעלה, עמ ׳ 1038 ), שבוצע ע״י הארדיכל 
אלכסנדר ברולד (מ 1912 ואילך), נעשה ניסיון ליצור סיגנון 
מקומי מתוך שימדש ביסודות מן האדריכלות של פרם, עבר־ 
הירדן ומצרים. יסודות אלה מתגלים בעיטורים לבניינים, 
שתכניותיהם בכללן נעשו בהתאם לעקרונות מערביים. 
למרות השיטה האקלקטית שנקט, הצליח ברולד, בכוח כשרונו 
וחיבתו לארכיטקטורה המזרחית, ליצור יצירות בעלות ערך 
ארכיטקטוני עצמאי. 

הארדיכלות בא״י אחר מלחמת־העולם 1 הושפעה על-ידי 
עבודותיהם של כמה ארדיכלים, שעלו מאירופה המערבית 
ומאנגליה. בעבודותיהם של ארדיכלים אלה אפשר להבחין 
כמה מגמות. באותן של הארדיכלים מיוצאי־גרמניה, וביחוד 







1115 


האמנויות : אדריכלות 


1116 





בניין חרר־האוכל בביודאלפא, הארדיכל: ל. קראקאואר 


בנייני הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים. האדריכל: י. רמנר 


* 














1119 


האמנויוו! 


ארדיפלות 


1120 


בעבודתו של ריכארד קאופמן, בולטות ביהוד ( 1 ) הטעמת 
המבנה ההוריזונטאלי של הקורות והגגות, ( 2 ) צימצום, עד 
לידי סכמאתיות, של גוש־הבניין, ו( 3 ) אירגון של הפתחים 
בסדר קפדני. בביה״ס שבדגניה א׳(עמ ׳ 1113/4 ) אנו מוצאים 
את כל התכונות הללו, ונוסף על כד: ניסיון מעניין לפתור 
את בעיית ההתחממות של הבניין ע״י חיפויו בגג נוסף, 
שממנו מתבלטת אכסדרה לצד דרום־מזרח. פתרון זה כבר 
הוא ידוע מן הציורים של בניינים מצריים קדומים, שבהם 
שימשה אכסדרת־גג כזו לישיבה בשעות־היום, שבהם מנשבת 
רוח צפונית. 

קבוצה אחרת של ארדיכלים ניסתה, בהשפעתה של 
האסכולה האפספרסיוגיסטית, לסגל לה סיגנון עצמאי. טיפו¬ 
סיות ליצירותיה של קבוצה זו הן עבודותיו של הארדיכל 
פ. קורנברג, ששאב השראה לצורותיו המיוחדות מן הארדי- 
כלות הקדומה של כרתים. 

הארדיכלים מן האסכולה האנגלית (ברובם בריטיים) ניסו 
לגבש סיגנון ארצישראלי מיוחד ע״י שימוש ביסודות מן 
הארכיטקטורה הערבית המקומית. ארדיכלים אלה התרשמו 
ביהוד ממבנה הגושים ומקרהרכס המיוחדים לבית ולכפר 
הערביים, וכן מן הפרופורציה בין גודל־החלונות ושטחי- 
הקירות, מן השימוש בפתחי־איוורור ומן הנוהג המזרחי של 
בניית נדבכים שוני־גונים. כמרכן ניכרת בפעולתם ההערכה 
היתרה של פרטים, הטיפוסית לארכאולוגים. הבניין של 
הנציב העליון, שהוקם על-יד תלפיות בירושלים ( 1935 ! כיום 
באיזור המפורז), נבנה בטכניקה, שהיא זהה בכל פרטיה עם 
טכניקת־הבניה הערבית ז בניין "חברת התנ״ד" בירושלים 
נבנה באבן הידועה בתכונתה לקבל גון שחור תוך זמן קצר, 
כדי שהבניין יראה עתיק. אחת מעבודותיו של הארדיכל 
הסקוטי, קליפורד הולידי, הושפעה בחלקה מן הארכיטקטורה 
של המנזרים הארמניים שבעיר העתיקה בירושלים (עט׳ 
1113/4 ). הארדיכל היהודי בנימין חיקין, שבנה את בית- 
הבריאות ע״ש נתן ולינה שטראום בירושלים, נמנה אף הוא 
על קבוצה זו. 

בעוד שיצירותיה של ארדיכלות זו, שנתגלמה בעיקר 
בבניינים של ממשלת־המאנדאט, נראות מלאכותיות ומאוג־ 
סות׳ ניכר ביצירותיה של האדריכלות העברית באותו זמן 
מאמץ להשתחרר מצורות מוסכמות. השימוש בצורות מזר¬ 
חיות ובשאר צורות "עיטוריות" נמצא בלתי-מתאים לבניינים 
החדשים, ובמקרים הרבה מנע גישה ראציונאלית לוזיכנון 
ולא התאים לאפשרויות התקציביות המצומצמות. כמו־כן 
נתברר, ששלל הסימונים, שהארדיכלים מן הקבוצות הנזכ¬ 
רות השתמשו בהם, לא ניתן למיזוג בסיגנון אחיד. 

הראקציה לאדריכלות האקלקטית המסוגננת מצאה את 
ביטויה הבולט הראשון בבנייני הסוכנות היהודית בירושלים 
(עט׳ 1115/6 ), שתוכננו ע״י הארדיכל י. רטנר ( 1927 ). תכניות 
אלו מצטיינות בהעדר גמור של עיטורים, שהגיע עד לידי 
אסקטיות, ובהטעמת יחסי־הגומלים שבין הבניין ובין סביבתו 
מתוך החשבת הכלנומנטאליות בבניה. תכניות אלו שימשו 
באדריכלות הא״י נקודת־מפנה לקראת סימון בניה מודרני, 
אחיד, ומותאם לחיי־הארץ. 

שנות 1929 — 1931 היו שנות־שפל בבניה העירונית, אך 
באותו זמן עצמו התחילה מתפתחת הבניה היהודית בכפר, 
שדחיפה לה ניתנה ע״י מצב־הביטחון, שהחמיר אחר מאור¬ 
עות 1929 . האדריכלות, שנתגלמה בבניה זו, מצטיינת בגישה 


ישירה ועניינית אל הבעיות, שהבניה נועדה לפתרן. בין 
השאר הראו הארדיכלים של הכפר העברי עניין מרובה 
בפתרון הבעיה האקלימית. 

עם העליה המוגברת, שבאה ממרכז־אירופה, וביחוד מגר¬ 
מניה, ב 1933 — 1936 , בא לארץ מספר ניכר של ארדיכלים, 
שקיבלו את הכשרתם בארצות אלו. ארדיכלים אלו פעלו 
במסגרת הסימון המודרני וחזקו את הסיגנון׳ שדוגמותיו 
הראשונות הופיעו בארץ בבנייניהם של ראטנר, קאופמן, לב, 
קראקאואר (עמ ׳ 1115/6 ), ועוד. בתקופה זו פסקו הנסיונות 
ליצור סימון מקומי באמצעים אקלקטיים. 

הפעילות העיקרית של הארדיכלות בתקופה זו נתרכזה 
בתחום של בניית בתי־דיור. בין הצורות השונות, שפותחו 
באותו זמן, יש להזכיר את הטיפוס של בית-דירה עירוני, 
הבנוי על־גבי קומת-עמודים. הבניין הראשון מסוג זה נבנה 
בארץ ע״י הארדיכל ז. רכטר, שהושפע בכך מן האדריכלות 
הצרפתית החדישה (עט׳ 1117/8 ). שיטת־בניה זו, שנעשתה 
במרוצת־הזמן שלטת בתל־אביב ובאיזורה, גרמה לשיפורים 
ניכרים בתמונת־הרחוב ע״י מה שהגדילה את שטח־הגינה 
והטעימה את המעבר מן הרחוב לתוך הבית. יסוד אחר, 
שהכניסה הארדיכלות הא״י בבנייתם של בתי־דירה בארץ, 
מתבטא בהתקנת מרפסות נרחבות, שבהן אפשר לשחות 
בשעות הקרירות של אחר־הצהריים והערב. בנייתן של 
מרפסות אלו נעשתה אפשרית ע״י השימוש בטכניקה של 
בטון מזויין. 

בתקופה זו התחילה גם בנייתם של שיכונים מאורגנים, 
שסיגנונם הארדיכלי מזכיר את זה של מבנים דומים בהולאנד 
ובגרמניה. מעונות־העובדים בצפון תל־אביב, שתוכננו ע״י 
הארדיכל א. שרון, הניד בית־הספר הגרמני "באוהאוז", 
והשיכונים, שתוכננו על־ידי הארדיכלים נויפלד ודיקר, הם 
טיפוסיים לבניינים מסוג זה. בולט בהם המבנה הטורי של 
יחידות־הדיור, שנקבע כדי לאפשר את חדירת הרוח המער¬ 
בית דרך כל הדירות שבבניין כולן, וכן מתוך השאיפה 
לפשטות בביצוע. 

האידיאלים הארדיכליים של תקופה זו מצאו ביטוי נאה 
בביתן הבריטי, שנבנה בתערוכת "יריד״המזרח" ע״י הארדי- 
כל נויפלד. פשטות של הגושים, חלוקה מדוייקת של השט¬ 
חים, ניגוד בולט בין השטחים האטומים והפתוחים, הבלטה 
מאופקת של המבנה הקונסטרוקטיווי, הטעמת ההוריזונטא- 
ליות, שימוש בגונים ניטראליים, והעדר גמור של יסודות 
מזרחיים או קישוטיים — הם מסימני־ההכר הבולטים בארדי- 
כלות בתקופה זו. השפעה ניכרת על סיגגון־הבניה בארץ 
נודעה לעבודתו של הארדיכל א. מנדלסון, שפעל בא״י 
ב 1935 — 1939 והקים מספר ניכר של בנייני־ציבור(ר׳ למעלה, 
תמונת בית־החולים הממשלתי ע״ש הרמב״ם, עם׳ 725 — 726 , 
ותמונת בניין הבאנק הלאומי בירושלים, עט׳ 774 ). 

האחידות הסיגנונית, שהתחילה מתגלית בשנות ה 30 
באדריכלות הא״י, הושגה במידה ניכרת כתוצאה מפעולתם 
של הארדיכלים, שקיבלו את הכשרתם המקצועית בטכניון 
בחיפה (מ 1925 ואילך). כיוון ההוראה של האדריכלות בטכ¬ 
ניון התבסס על הצורך לקבוע עקרונות של תיכנון ועיצוב, 
שמתאימים לתנאים האקלימיים, הכלכליים והדמוגראפיים של 
הארץ. גורם אחר, שהביא לידי התפתחותה של האדריכלות 
בארץ, שימשה השתרשותו של הנוהג לבחור את התכניות 
לבניינים ציבוריים ע״י התחרויות בין הארדיכלים. ועדה 



1121 


ארץ־ישראל 


1122 


מיוחדת שעל-יד אגודת האינג׳נרים והארכיטקטים שוקדת 
על כך, שהתכניות של בניינים בעלי חשיבות תיבחרנח 
בדרך זו. 

בארדיכלות של שנות 1939-1930 נתגלתה מידה מסויימת 
של סטיכיות: היא השתמשה בבטון מזויין על אפשרויותיו 
השונות, בלא ששמה לב במידה מספקת לצד הצורני. אחת 
מן התוצאות של סיגנון זה היה העדר של הארמוניה במראה־ 
הרחוב. בניגוד לכך אנו מוצאים בבניינים, שנבנו מ 1944 
ואילך, נטיה לפשטות של הגוש, כיסוי הגג ברעפים (טכניקה. 
שאף היא מחייבת צורות־תכנית פשוטות) וכן את שיבוצו של 
הבניין בתוך גינוודדשא מטופחות. במקרים הרבה מזכרת 
בניה זו את הארדיכלות המודרנית המדוייקת של שווייץ, 
שזכתה בתקופה זו להשפעה עולמית. אך באותו זמן עצמו 
נעשו גם עבודות, שבהן נתגלה שוב הניסיון להשתמש 
ביסודות מן הארכיטקטורה המזרחית, אבל באמצעים ובסיג־ 
נון מודרניים. עושיהם של נסיונות אלה קיבלו את השראתם 
מן העקרונות של החלל והקומפוזיציה, שהם אפיינים לאדרי¬ 
כלות של איזור הים התיכון, ולא מן הצורות העיטורלת 
דוקה (ראה ״בית על הר־הכרמל״, עט׳ 1117/8 ). 

בבניה של עשר השנים האחרונות בולטת נטיה להגדיל 
את שטחי־החלונות עד כדי הפיכת הקירות לחלונות מזוגגים. 
שיטה זו מחייבת בניה של קיר חדור — מעין תרים ענק 
(המכסה את כל הקיר), שמצל על החלונות ומונע התחממות 
יתרה של פנים־הבניין. הדוגמות הראשונות ליצירותיה של 
שיטה זו הופיעו באדריכלות הבראזיליינית ונחבססו על 
הצעותיו של הארדיכל הצרפתי לה־קורביזיה, שאגב, קיבל 
את השראתו לכך מן הבניה המזרחית־הים־תיכונית. שיטה זו 
מביאה לידי פשטנות בעיצובן של חזיתות־הבניין, המגעת 
עד כדי פורמאליזם ארכיטקטוני, שפוגע לפעמים בגישה 
הפונקציונאלית. 

הבניה המזורזת של שיכונים, שבוצעה בשנים אלו 
ושהיתה מכוונת לקליטה מהירה של עליה, גרמה לפעמים 
לשימוש בתכניות, שהן לקויות בחדגוניות יתרה ! מתוך כך 
התחילו מטעימים בזמן האחרון בתיכנון את חשיבותם של 
הגורמים החברותיים׳ הפסיכולוגיים והאסתטיים, נוסף על 
הגורמים השימושיים והטכנולוגיים, שהיו נראים עד הזמן 
האחרון בעיקריים. ביטוי להשקפות אלו ניתן בשנים האחרו¬ 
נות במספר של שיכונים חדשים, וכן בכמה מן הבניינים, 
שהוקמו בקריית־הטכניון, כגון בנייני־הסטודנטים, המכון 
האוירונאוטי(עט׳ 1039/40 ), ועוד. 

עתון אגודת האינג׳נרים וד,ארכיטקטים, 1956-1942 ! הבנין 
במזרח הקרוב 1935/36 ! ק. שווארץ, האמנות היהודית החדשה 
בא״י, 1941 ! , 7-8 . 11,1905 ד\ . ¥01 , 1 ) 1 ) 11 ) 11 ) 1 ) 1141 ) 171 ) ) 1171 )) 01 ? 

1933; 7 '(()(771071 '1(07 800/(; 1/1( .47011:1(01X7(11 807X771, 

1)60. 1936; \¥(7/(, $0 01 ) 11/470/111 ; 1938 .ןק x7( 1' 01 !]0x71/1x1, 

50 . 1938 . 001 ,. 7 ). 8 701 ) 011 ) 1 וו/ 470 / ) 811 ; 1955 . 000 ; 1937 .זק 
א. הש. 

מוסיקה. — בתקופת בית־המקדש התפתחה בא״י מוסי¬ 
קה—כנראה, לא בלא השפעה של מקורות זרים—ששימשה 
מופת לתרבויות מזרח ומערב עד ראשית יה״ב. באותו זמן 
פרצו עמי־ערב לאירופה דרך ספרד והביאו עמהם יסודות 
של תרבות־המזרח — ובכללם של המוסיקה הא״י —, שהש¬ 
פעתם על עיצובה על תרבות־אירופה לא פסקה עד הזמן 
האחרון. במוסיקה נתבלטה השפעה זו במנהגי הכנסיה הקא־ 
תולית, בצורות מסויימות של המוסיקה האמנותית שבתקופה 
הגותית וביה״ב המאוחרים, ובגיוון המזרחי שבכמה יצירות 


קלאסיות (מארשים "תורכיים", חיקויים של "האופי המזרחי" 
בדרכי-הניגון וכד׳). בזמן החדש ניסו פעמים הרפה כמה מן 
הקומפוזיטורים הגדולים, יהודים ולא-יהודים, להתקרב לרוחה 
של המוסיקה העברית העתיקה (כפי שתיארו לעצמם את 
מהותה של זו) בשעה שחיברו נעימות לתהילים או לקטעים 
מתוך ספרי־מקרא אחרים, וכן כשחיברו אוראטוריות או 
אופרות על נושאים תנ״כיים (וע״ע מקרא, מוסיקה! מוסיקה, 
היסטוריה). גם ישובי־היהודים בארצות־המזרח, ששרשי- 
המסורת המוסיקאלית שלהם היו נעוצים במוסיקה הא״י 
הקדומה׳ תרמו תרומות ניכרות להתפתחותה של המוסיקה 
בתחומים שונים באמצעות הלחן של קריאת־התורה ושל 
חפיוטים. כן פעלו בארץ בזמנים שונים תאורטיקנים של 
המוסיקה, משוררים ונוגנים! אך רק עם שיבתם'של היהודים 
לארץ בתקופה החדשה נתחדשה בה הפעילות המוסיקאלית 
בצורה ובמידה, שמציינות שלב מיוחד בתולדות־המוסיקה 
בארץ. 

שיריהם של חלוצי־ההתיישבות הראשונים הושרו בנעי¬ 
מות, שנבעו ברובן מן הארצות שמתוכן עלו: רוסיה, פולניה, 
אוקראינה, רומניה והקאוקאז. בתקופה מאוחרת יותר נוספו 
על נעימות אלו מנגינות׳ שהובאו ממרכז אירופה וממערבה, 
מתורכיה, מצרים ותימן. גם שירי־העבודה, ניגוני־המחולות 
ושירי־הילדים הראשונים. שנוצרו בא״י גופה, הושפעו במידה 
מכרעת ע״י המנגינות, שהובאו ע״י העולים מארצות־מוצאם. 
אך עד מהרה נראו סימניו של אופי עצמאי, שבו נתמזגו 
הקווים האירופיים והמזרחיים. למיזוג זה תרמו העולים 
מאירופה המזרחית יותר מן העולים משאר חלקי־אירופה — 
אפשר, מפני שהמוסיקה של אירופה המזרחית קרובה בכללה 
יותר למוסיקה המזרחית מיצירות האמנים של מרכז אירופה 
ומערבה, וכן מפני שהמסורת היהודית העתיקה היתה חיה 
בקהילות של ארצות־המזרח יותר מבאותן של המערב. 

תאריך חשוב בתולדות המוסיקה החדשה בארץ מציין 
ייסודו של בית־הספר למוסיקה בתל-אביב ב 1910 (שנה אחת 
אחר ייסודה של העיר). בי״ס זה, שנודע בשם הקונסרווא־ 
טוריון "שולמית". נוסד ע״י שולמית רופין ונוהל מתחילה 
ע״י מ. הופנקו. בשנה הראשונה לקיומו כבר ביקרו בו 75 
תלמידים, ובגימנסיה "הרצליה" התקיימה "בחינה פומבית", 
שהיתה, ודאי, הקונצרט הפומבי הראשון בתולדות הארץ 
המתחדשת. בית־ספר שני למוסיקה נוסד בתל-אביב עם 
הקמת ״בית־לויים״ על-ידי מרים לוית. 4 שנים לאחר מכן 
(ב 1918 ) נוסד, ביזמתו של רונלד סטורס (ע״ע), בית־הספר 
הראשון למוסיקה בירושלים, שלאחר זמן קצר נמסר להנהלתו 
של סידני סיל ( 5631 ). עשר שנים לאחר מכן זכתה גם חיפה 
למוסד מוסיקאלי משלה הודות ליזמתה של ג. דוניה־וייצמן. 

עם גידולו והתבצרותו של הישוב אחר מלחמת-העולם 1 
גבר העניין במוסיקה ובטיפוחה. ב 1923 בא לארץ מ. גולינקין 
מרוסיה וייסד את ה״אופרה הארצישראלית", שפתחה באותה 
שנה את פעולותיה בהצגת "לה טראוויאטה" של ורדי בעברית. 
במשך ארבע שנות-קיומה הוצגו על-ידיה עשרים אופרות 
בעברית, וכן ערכה האופרה קונצרטים תזמרתיים ומקה- 
לתיים, מ 1924 ואילך ניתנו בירושלים "קונצרטים למוסיקה 
עברית" (ביזמתו של הקומפוזיטור יעקב ויינברג, שהיגר 
אח״כ לאה״ב), ולאחר שנה הנהיג יואל אנגל (ע״ע) קונצר¬ 
טים דומים בתל-אביב. בכל מקום ומקום, בעיר ובכפר, צצו 
מקהלות־פועלים, וב 1925 אירגן מ. רבינוביץ (רבינא) את 



1123 


האמנויות: מוסיקה 


1124 



התזמורת הפילהארמוניח הישראלית (לשעבר התזמורת הסימפונית הארצישראלית): 

למעלה — המנצח ארטורו טוסקאניני עם טייסר־התזמורת, הכנר ברוניסלאב הוברמאז, בשעת סיום קונצרט־הייסוד 
ב 26 לדצמבר 1936 ; למטה — התזמורת עם המנצח טוסקאניני 


הפגישה הראשונה בין מקהלות אלו. ב 1926 ייסד פרופסור 
דוד שור את ה״מוסד להפצת מוסיקה בעם" ופתח בעבודתו 
הפוריה בשדה־החינוך המוסיקאלי ע״י עריכת שורה של 
הרצאות וקונצרטים חינוכיים! השירה בציבור נעשתה רווחת 
יותר ויותר לאחר שהונהגה ב 1929 במסיבות "עונג־שבת" 
בתל־אביב. 

ב 1927 נולדה התזמורת הסימפונית העצמאית הראשונה 
בשם "תסא״י" ("תזמורת סימפונית ארצישראלית"); המנצח 
היה פורדהאוז בן ציסי, שלאחר מכן פעל הרבה להתפתחות 
האוראטוריה בארץ ולסוף נתמנה כמנהל המוסיקאלי של 
"הבימה". ב 1929 אירגן המנצח צבי קומפניץ חבורה קטנה, 
שמאז עד 1932 נתנה קונצרטים בתל־אביב. ב 1933 נוסד 
חבר תזמדתי אחר בשם "איחוד סימפוני", שפעל בניצוחו 
של ו. פרידלנד (צבי פריאל), מ. גולינקין ומ. יעקבסון, 
ואח״כ בניצוחו הקבוע של מיכאל טאובה. שלבים אחרים 
בהתפתחות החיים המוסיקאליים בארץ שימשו ייסודם של 


"מקהלה אקאדמית" בירושלים, של "הקונסרוואטוריון הארצ¬ 
ישראלי" בירושלים׳ של ה״אופרה הקאמרית" בתל־אביב, של 
"התזמורת הקאמרית" בירושלים, ופתיחת הסניף של ה״חברה 
הבינלאומית למוסיקה בת זמננו" בא״י. מתחילת שנות־ 
העשרים ואילך ביקרו בארץ בקביעות מוסיקאים בעלי־שם, 
יהודים ולא־יהודים, וניגנו בקונצרטים, ביניהם — הכנר 
ברוניסלאב הוברמן, שאח״כ התחיל מעבד תכנית להקמתה 
של תזמורת ארצישראלית בעלת רמה גבוהה, ואף גייס 
בשבילה מוסיקאים מארצות הרבה. 

שנת 1936 היתד, שנה מכרעת בתולדות החדישות של 
המוסיקה הארצישראלית. באפריל של אותה שנה נפתח 
שירות־השידור בירושלים, שהמחלקה המוסיקאלית שבו 
(בהנהלת קראל סלומון) נעשתה עד מהרה הצרכן המוסיקאלי 
החשוב ביותר בארץ וסיפקה עבודה ואפשרויות־יצירה לקופד 
פוזיטורים הארצישראליים. בדצמבר של אותה שנה נתנה 
התזמורת הארצישראלית (מייסודו של הוברמן) את הקונצרט 






1125 


ארץ־יישראל 


1126 


הראשון שלה בתל-אביב, בניצוחו של ארטורו טוסקניני• 
התזמורת הארצישראלית הביאה לארץ אמנים הרבה, מהם 
מנצחים ומהם סוליסטים, והעלתה את רמת־הביצוע לדרגה 
גבוהה. חבריה ייסדו קבוצות למוסיקה קאמרית ושימשו 
מורים בבתי־הספר למוסיקה. התזמורת, שנקראה אח״ב — 
משעת אירגוגה המחודש ב 1946 —"התזמורת הפילהארמונית 
הארצישראלית״(ואחר תקומתה של מדינת־ישראל — "התז¬ 
מורת הפילהארמונית הישראלית"), שירתה את כל ערי־ 
הארץ וסיירה עד 1941 בארצות־המזרח (מצרים, לבנון) ואף 
הוזמנה לנגן באירופה ובאמריקה; סיורה הראשון באה״ב 
ובקאנאדה התקיים ב 1952 . ב 1955 סיירה בארצות אירופה 
המערבית. 

אחר הצגות־האופרה של גולינקין בשנות 1924 — 1927 
נתפוררה חברת־האופרה שאירגן; נסיונותיו בשנים הבאות 
להחיות חברה זו לא הצליחו. ב 1941 נתארגנה (על יסוד 
שיתופי) חברה חדשה בשם "האופרה העממית הארצישרא¬ 
לית", שפעלה מ 1941 עד 1947 והציגה אופרות ואופרטות, 
ביניהן (ב 1945 ) גם אופרה מקורית ארצישראלית בשם "דן 
השומר" (הטכסט של מאכס ברוד וש. שלום והמוסיקה של 
מרק לברי). קבוצה זו הפסיקה את פעולותיה ב 1947 . באותה 
שנה נוסדה ה״אופרה הישראלית״, שנתקיימה עד 1953 . 

בכפרים התפתחה במהירות תנועת המקהלות, ואח״ב 
תנועת ריקודי־העם. בפסטיוואל הראשון למקהלות, שנערך 
ב 1944 בכפר־יחזקאל ועין־חרוד, השתתפו כעשרים מקהלות 
(שכללו כאלף מזמרים) וקהל מבקרים של אלפים מכל חלקי־ 
הארץ. באותה שנה התקיים בדלןה שבהרי אפרים הפסטיוואל 
הראשון לריקודי־עם, שבו השתתפו ארבע־עשרה קבוצות- 
רוקדים ו 3,500 אורחים. בפסטיוואל השני לריקודי־עם, שנת¬ 
קיים בדליה ב 1947 , השתתפו כעשרים קבוצות, שכללו חמש 
מאות רוקדים, וקהל של קרוב ל 25,000 איש. גם מספרן של 
המקהלות נתרבה באותן השנים. 

פעולותיהן של המקהלות בארץ מתנהלות בעיקר על-ידי 
"המרכז לתרבות ולהשכלה" של הסתדרות־העובדים הכללית. 
פעיליו הראשיים של ה״מרכז" בתחומי-המוסיקה היו נסים 
נסימוב, גרט (בנימין) פינטום, שלמה קפלן וארנסט הורביץ. 
נוסף על מקהלות נוסדו תזמורות אחוריות, מורכבות מחברי- 
קיבוצים, והמרכז לתרבות דאג להשתלמותם של המנגנים 
והמנצחים כאחד. מן הקורסים השנתיים, שאירגן לצורך זה, 
נתפתח מכון למורי־מוסיקה (בית־מדרש ממלכתי למורים 
ולגננות) בסמינאר הקיבוצים שבארנים, סמוך לקריית־עמל. 
המרכז לתרבות יסד גם הוצאה לפירסום חיבורים מוסיקא¬ 
ליים, שתפקידה העיקרי הוא לספק חומר למקהלות של 
הארץ, לתזמורות העממיות, וכד׳. אך בהוצאה זו הופיעו גם 
ספרי־לימוד ואף יצירות מוסיקאליות ישראליות שונות, 
שירונים, ועוד. ה״מרפז״ תמך גם באירגון ה״זמריה״ — 
פסטיוואל של מקהלות, שנערך בארץ בהשתתפותן של 
מקהלות שבארץ ושל קהילות־ישראל בתפוצות. א. פרופס 
(היוזם והמנהל הכללי של מפעל זה) וש. קפלן(כנציג המרכז 
לתרבות) עמדו בראש הזמריות הראשונות, שהתקיימו בישר¬ 
אל ב 1952 ו 1955 בהשתתפותם של אלפי מזמרים מישראל 
ומארצות אחדות. 

בואם לישראל של אמנים—מנצחים, סוליסטים, קבוצות— 
לביקור ולעריכת־קונצרטים גרם לפירסומה של הארץ כ״ארץ 
מוסיקאלית״; בין האורחים היו לא רק אמני־ביצוע, אלא אף 


קומפוזיטורים מעולים, כגון אהרן קופלנד, דאריוס מיו, 
היטור וילה־לובוס. התעניינותם של מוסיקאים הרבה בחו״ל 
בפעילות המוסיקאלית הקיימת בישראל גרמה להחלטת 
ה״חברה הבינלאומית למוסיקה של זמננו" לערוך את הפס־ 
טיוואל העולמי ה 28 שלה בארץ, ובמאי—יוני 1954 באו 
נציגיה של חברה זו מרוב ארצות המערב והמזרח לחיפה, 
שבה נערך פסטיוואל זה בהשתתפותם של כל מוסדות־ 
המוסיקה בישראל. הפסטיוואל הגיע לשיאו בהצגת הבכורה 
של האופרה "דויד" מאת דאריוס מיו, שהתקיימה בירושלים 
בנוכחותו של המחבר. 

קומפוזיטורים י ש ר א ל י י ם. ע״י הזמרים והקומ¬ 
פוזיטורים, שפעלו בארץ, בא שינוי ניכר באפיו של זמר־העם 
היהודי הא״י. הלכי־הרוח המלאנכוליים והדוויים געגועים, 
שהיו רווחים בניגון היהודי בארצות־הגולה, נעלמו מזמר זה, 
החדור בדרך כלל ברוח אופטימית איתנה ורבת־מרץ. שינוי 
זה הוא פרי השפעתם של החיים החדשים בארץ יהלכי־הרוח 
השולטים בה, שהם חדורי אמונה בהצלחתו של מפעל־התחיה 
היהודי. מבטם של הקומפוזיטורים בארץ—גם כשהם עוסקים 
בנושאים היסטוריים — מכוון בעיקר להווה ולעתיד, בניגוד 
לקודמיהם בגולה (וראשוני האמנים בארץ, שעדיין לא 
נשתחררו מהשפעת הגולה), שעיניהם היו מכוונות מתוך 
געגועים — אף כשעסקו בנושאים של זמנם — לעבר המזהיר, 
בלא שהיו בטוחים כלל, שעבר זה יקום לתחיה. 

החלת בשדה המוסיקה העממית בארץ־ישראל היה יואל 
אנגל, שמת בתל־אביב ב 1927 . היפות שבזמירותיו העממיות 
מיוסדות על שירים של ח. נ. ביאליק. מן המחברים החדשים 
של זמירות־העם בישראל יש להזכיר את מ. זעירא, ד. 
סמבורסקי, ש. פוסטולסקי, נ. ניסימוב, ע. פוגאצ׳וב־עמירן, 
מ. רבינא, נ. נרדי, יהודה אנגל, אפרים בן־חיים, מ. וילנסקי, 
ש. קפלן, ש. הופמן, א. מינדלין, י. מירון־מיכרובסקי, יריב 
אזרחי, י. ולבה, שרה לוי, י. אדל, ד. זהבי, נ. כהן מלמד 
וי. גורוכוב־אדמון. עבודה מרובה וחשובה נעשתה ע״י יהודה 
שרתוק־שרת באיסוף שירי־העם ובפירסומם, וכן בעיצובה 
של "מסכת״־חג מוסיקאלית חדשה. בתחום זה מהוות תרומה 
מקורית גם כמה מיצירותיו של מ. שלם (ויינר). מן הקומפו¬ 
זיטורים הקרובים למחברים של שירי־עם, או הפועלים גם 
בתחום זה, יש להזכיר את ישראל בתדמן, יצחק אדל, יריב 
אזרחי, מארק לברי, וכמה אנשי־מוסיקה מחוג ה״חברה למו¬ 
סיקה יהודית עממית", שנתארגנה ברוסיה ב 1908 , או מן 
הקרובים לחוג זה במטרוהיהם, כש. רוזובסקי, ג. גראד, מ. 
רפפורט וש. אהרוני. 

ביצירותיהם של הקומפוזיטורים הישראליים, שקיבלו את 
השכלתם המוסיקאלית באירופה, ניכרת תמיד השפעת המו¬ 
סיקה של ארץ־מוצאם. החשובים בין הקומפוזיטורים היש¬ 
ראליים מאסכולת אירופה המזרחית-הסלאווית הם ישראל 
ברנדמן, אביאסף ברנע (ברנשטיין) ויוסף קמינסקי, שביצי- 
רותיהם ניכרת מזיגה של גורמים עממיים מזרח־אירופיים עם 
הדי המוסיקה של הארץ. לקבוצה זו שייך גם י. סטוצ׳בסקי, 
אע״פ שעל התפתחותו המוסיקאלית השפיעה גם אסכולת- 
וינה המודרנית; עוד קודם שעלה לארץ עשה קומפוזיטור- 
מחנך זה הרבה לשם הפצתה ועיבודה של המוסיקה היהודית 
העממית, והמשיך בפעולה זו בישראל מתוך תשומת־לב 
מיוחדת לגורמי־המוסיקה המזרחיים. 

דמויות בולטות בין הקומפוזיטורים׳ שיצאו מארצות 



1127 


האמנויות 


מוסיקה 


1128 


אירופה המרכזית וחונכו באסכולות של המוסיקה החדישה" 
ששלטו בארצות אלו בין שתי מלחמות־העולם" הם א. ו. 
שטרנברג, פ. בן־חיים ויוסף טל. שטרנברג הוא דוגמה 
לקומפ 1 זיט 1 ר, שנושאים תנ״כיים ויהודיים כלליים תופסים 
מקום מרובה ביצירותיו המוסיקאליות — הטרס-ישראליות 
והישראליות כאחת—" ואעפ״ב קשה למצוא בהן סיגנון מלודי 
או גון שהם ישראליים במיוחד. לעומת זה אפשר להבחין 
במוסיקה של בן־חיים את סימני ההשפעה של א״י גם בדרך 
עיצובה של המלודיה, המקושטת קישוט אוריינטאלי עשיר, 
וגם ברבגונות של הקצב וגיווני־התיזמור. פעילותו של 
טל בתחום המוסיקה הכוריאוגראפית והתעסקותו בנושאים 
תנ״כיים הביאו אותו לידי יצירת סיגנון, שנובע מאופי 
הנעימה והמיקצב האוריינטאליים; ואע״ם שהרוח ה־ ים 
תיכונית־המזרחית" אינה בולטת ביצירותיו כמו במוסיקה 
של בדחיים, קשה לתאר, שמוסיקה מסוג זה היתה עלולה 
להיכתב במקום אחר, זולת א״י. כקרובים לקומפוזיטורים 
הללו יש לציין את קראל סלומון, ורדינה שלונסקי, אברהם 
דאום, הסופר מאפס ברוד, חנוך יעקבי (הנוטה לביטוי עממי 
במוסיקה) ומשה לוסטיג. 

אופי מזרחי מובהק יותר יש ליצירותיהם של קומפוזי¬ 
טורים, שהשתדלו במיוחד להכיר את הפולקלור של המזרח 
ויסודותיו התאורטיים וגם הוכשרו לכד ע״י השכלתם בארצות 
מזרח־אירופיות, שבהן היה חקר הפולקלור המוסיקאלי מפותח 
ביותר. בין אלה האחרונים יש להזכיר את עדן פארטוש, 
שעלה מהונגאריה ושביצירותיו אפשר למצוא גם מבנה 
של מלודיה ברוח סולמות־התפילה והזמרה האוריינטאלית 
בכללה וגם את מקצבי המוסיקה הפולקלוריסטית וגוני צלי¬ 
ליה (דוגמה למזיגה מוצלחת של יסודות אלה הוא "שיר־ 
התהילה״ שלו לוויולה ולתזמורת, 1949 ). בעיצובו של סיגנון 
ישראלי־ים־תיכוני מיוחד קדמו לו א. א. בוסקוביץ׳ (בק 1 נ־ 
צ׳רטו שלו לאבוב ולתזמורת וב״סוויטה השמית" שלו) 
ומרדכי סתר בקאנטאטה שלו לשבת. זה האחרון היה הקומ¬ 
פוזיטור הישראלי הראשון, שבנה את המוסיקה שלו על 
נעימות דתיות קדומות לאחר עיון מקיף בשרידי הזמרה 
העברית העתיקה, שנשתמרו בניגוני-הכנסיה. שאיפות דומות, 
אך בעלות אופי עממי יותר, בולטות ביצירותיהם של מ. אבי־ 
דום, י. ה. ווהל, ח. אלכסנדר, וכן של הפורה במחברי־המוסיקה 
בארץ, מארק לברי, שנתן ביצירות מוסיקאליות מרובות 
ביטוי קולע להווי של העם המחודש, לחגיו ולשמחותיו. 

הדור הצעיר של הקומפוזיטורים, שגדל בישראל, פטור 
מעומס־הירושה של השפעה אירופית ישירה, ומבחינת המקו¬ 
ריות הארצישראלית יתרון חשוב להם, למחברי־מוסיקה אלה, 
על הקומפוזיטורים הקשישים מהם, במה שהלשון העברית 
שגורה בפיהם מנעוריהם (והרי שפת־המוסיקה נובעת באופן 
טבעי מן הלשון המדוברת בפי יוצרה). לקומפוזיטורים אלה 
משמשת המסורת העשירה של המוסיקה המערבית ואסכולו־ 
תיה השונות מקור־השפעה שני־במעלה, ואת עיקר השראתם 
הם שואבים מאווירת־הארץ ומן הגורמים המוסיקאליים הפו¬ 
עלים בה. טיפוסיים לסוג זה של מחברים הם יהושע לקנר 
ובן־ציון אומד. 

כמה מן הקומפוזיטורים בישראל — מן הצעירים ביותר, 

וגם מן הקשישים — מתעניינים בחיבור מוסיקה על יסוד 
העקרון של "שורות טונים"—עקרון, שהונח ביסוד יצירתו של 
הקומפוזיטור היהודי המעולה ארנולד ש נ ב ר ג ושחשיבותו 


במוסיקה העולמית גדלה והלכה אחר מלחמת־העולם 11 . בעוד 
ששנברג עיבד את נושאיהן של יצירותיו מתוך שימוש ב 12 
הטונים, המצויים באוקטאווה של שיטת־הטונים הממוזגת 
(בעלת הבניין המושווה), משתמשים הקומפוזיטורים הישר¬ 
אליים הללו בגורמי סולמוודהטונים המזרחיים־המסרתיים, 
אלא שהם מטפחים את הגורמים הללו לפי עקרונות החיבור 
בשורות־טונים (בניגוד ל״סולם־הטונים" האירופי, המשמש 
בעיקר כיסוד האדמוני). בין מחברי־המוסיקה הללו יש להז¬ 
כיר את הרברט ברין, המושרש בעולם־המערב, אך המתקרב 
ביצירותיו לביטוי המזרחי; וכנגדו את רומן האובנשטוק- 
רמתי, הקשור יותר לעולם־המזרח, אך המתקרב ביצירותיו 
הנסיוניות לאסכולת הקומפוזיטורים (בעיקר של צרפת וגר¬ 
מניה המערבית) היוצרת צלילים חדשים גם באמצעות כלי- 
הנגינה המקובלים וגם במכשירים אלקטרוניים חדשים. 

ההתעניינות, שהעולם המוסיקאלי הרחב מגלה ביוצרי־ 
המוסיקה בישראל, היא בעיקר פרי התעניינותו במוסיקה, 
שמשמשת גשר בין המזרח והמערב. יצירותיהם של קומפו¬ 
זיטורים ישראליים מופיעות בתכניות הקונצרטים התזמר־ 
תיים והקאמריים, בראדיו ובטלוויזיה בעולם כולו, ותווי- 
נגינה מודפסים בארץ מוצאים את דרכם לכל חלקי־העולם *. 
חברות־תקליטים בארצות שונות הוציאו לאור הקלטות של 
יצירות ישראליות, ואילו בישראל מתרכזת תעשיית- 
התקליטים בעיקר במוסיקה העממית ובפזמונים שבאפנה. 

מוסדות למוסיקה. החשובים שבמוסדות־המוסיקה 
בישראל הם: ( 1 ) התזמורת הפיל ה אדמונית 
הישראלית, שנוסדה ב 1936 ושמושבה בתל־אביב. מספר 
חבריה מ 75 עד 90 . המנצחים מוזמנים עפ״ר מחו״ל, ובכל 
חורף ניתנים עשרה קונצרטים למנויים בערים. 

( 2 ) קול-ישראל (המשך של שירות־השידור הא״י, 
שהוקם בשנת 1936 ), שלשירותו עומדים תזמורת סימפונית, 
תזמורת של האולפן וקבוצות למוסיקה קאמרית. מלבד קונ¬ 
צרטים למוסיקה קלאסית ומוסיקה של זמננו ממקורות־חוץ, 
משמיעים בקול־ישראל מוסיקה יהודית, עברית וישראלית. 
כמרכן משדרים בו בקביעות את הקונצרטים של התזמורת 
הפיל האדמונית. 

( 3 ) קול ציון לגולה (מטעם הסוכנות היהודית), 
ששידוריו מכוונים לתפוצות. המחלקה־למוסיקה שלו, בהנ¬ 
הלת מארק לברי, משדרת בעיקר יצירות יהודיות וישראליות 
בעלות אופי עממי. 

( 4 ) גלי צ.ה.ל., מישדר של צבא־ההגנה לישראל, 
משדר בתכניות המוסיקאליות שלו בעיקר מוסיקה עממית 
ומוסיקה לריקודים, שהן עשויות לשעשע את החיילים, וכן 
גם שידורים בעלי ערך מוסיקאלי חינוכי. 

משאר האירגונים למוסיקה הקיימים בארץ יש להזכיר את 
תזמורת חיפה(מייסודו של פראנק פלג); התזמורת הקאמרית 
ברמת־גן (מייסודו של מיכאל טאובה); תזמורת צ.ה.ל., 
החברה למוסיקה קאמרית (בתל-אביב, ירושלים, חיפה ורחו¬ 
בות); המרכז הישראלי למוסיקה חדישה (סניף של החברה 
הבינלאומית למוסיקה של זמננו); ואת המקהלה הקאמרית 
בתל-אביב. 


• נוסף על הוצאת המרכז לתרבות, הנזכרת למעלה, קיימות 
בארץ: הוצאת המוסיקה הישראלית בע״מ, הוצאת "נגן", הוצאת 
בלן, הוצאת תוים ישראלית, הוצאת ניידט, הוצאת המכון למוסיקה 
בחיפה, הוצאת פרנסום והוצאת אירגון הקומפוזיטורים. 



1129 


ארץ־ישראל 


1130 


בתי־הספר למוסיקה שבארץ כוללים את: הקונסרוואטו־ 
דיון הישראלי למוסיקה והאקאדמיה למוסיקה בתל־אביב 1 
הקונסמואטוריון הירושלמי החדש והאקאדמיה למוסיקה, 
ירושלים! מדרשה למחנכי המוסיקה, תל־אביב! מכון למורי- 
המוסיקה, אדנים! קוגסמואטוריון שולמית, תל־אביב; מכון 
למוסיקה, חיפה! קונסרוואטוריון השרון, רעננה! קונסרווא- 
טורית ע״ש יואל אנגל, יפו. 

מן המוסדות הדואגים לטיפוח המוסיקה בארץ יש להזכיר 
את מרכז "אסכד למוסיקה בעין גב — מרכז לפסטיוואלים 
וכינוסים מוסיקאליים, שמיועד לשמש גם כמרכז להוראה 
מוסיקאלית. 

ם. ע. גרדנויץ, המוסיקה בישראל, 1955 2 ! עולם הסימפוניה 

(חלק ח׳), 1949 , 11952 7 המוסיקה הקאמרית (הלק ת׳), 1948 , 

1953 2 ! א. גרזודקיוי, הפסנתר במזרח (ב״עולם הפסנתרן" 

מאת ם. ע. גרדנויץ), 1953 ! / 0 80 * 141 11 ( 7 .? 

.) 1 ; 1952 ,/ז*•׳)/ /ס 111 * 72 €*}% 1 * 1 1411510 ,. 1 ) 1 ; 1948 , 181101 
. 1951 , 0015 * 15 ) 11 * 1414 0 * 0 , 1 ) 810 

פ. ע. נ. 

התאטרון העברי, ע״ע תאטרון. 

חקירת א״י 

הספרות של ידיעת־הארץ והמחקר הארכאולוגי. — 
בתולדותיה של חקירת א״י יש להבחין שלוש תקופות: 
(א) תקופה ארוכה של התעניינות בשרידי־העבר מתוך יחם 
בלתי־מדעי או מדעי למחצה ; (ב) תקופה קצרה, שבה נערך 
סקר מדעי, מבוסס על רישומם של שרידי־העבר, שנראו על־ 
פני הקרקע! פעולת־סקר זו היתד, מלווה בחפירות מועטות; 
(ג) תקופת החפירות המדעיות (משנות ה 90 של המאה ה 19 
ואילך), שבה נמשכה גם פעולת־הסקר מן הסוג, שציין את 
התקופה השניה. 

(א) התקופה ה ט ך ם ־ מ ד ע י ת. ההלכה, המחייבת 
אמירת ברכת את כל הרואה "מעברות הירדן... אבני אלגביש 
במורד בית־חורון, ואבן שביקש לזרוק עוג מלך־הבשן על 
ישראל, ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה 
בעמלק, ואשתו של לוט וחומת יריחו שנבלעה במקומה" 
(ברכות נ״ד, א׳—ב׳), מעידה על קיומן של מסודות ביחס 
למקומות שונים בארץ, בין שזיהוןם היה נכון בין שהיה 
דמיוני. כאן לפנינו ראשיתה של חקירת־א״י מבחינת עברה 
ההיסטורי של הארץ. 

במאות ה 3 וה 4 נתעוררו גם בקרב הנוצרים, שעלו לארץ, 
שאלות שונות בקשר למקומות הנזכרים במקרא. ידיעות על 
המקומות הללו אפשר היה לקבל רק ממורי־דרך יהודיים, וכך 
נשתמרו מסורות וזיהויים, שהיו מקובלים בישראל, גם במסו¬ 
רת הנוצרית. מכאן הידיעה המצויה בכתבי אבות־הכנסיה, 
שלפיה אין הר־גריזים על־יד שכם אלא על־יד יריחו. הידיעות 
הנוצריות על א״י נרשמו בספרות של עולי־הרגל, שה״נוסע 
מבורדו״ ( 333 ) היה הראשון בין יוצריה. בצד ההסתמכות 
על מסורות עממיות נתפתחה בין הנוצרים גם הקידה רצינית 
יותר של הטופוגראפיה המקראית. התחיל בדבר אוריגנס 
(ע״ע), שניסה לקבוע את הנוסח הנכון של השמות. אחריו 
בא אוזביוס (ע״ע), שבחיבורו המקיף "אונומסטיקוך ערך 
רשימה של שמות המקומות הנזכרים במקרא, ערוכים לפי סדר 
האלפבית, בצירוף ציונים ביחס לטיבם. לרבע מהם בקירוב 
הוסיף אוזביוס גם את שמותיהם כפי שהיו מקובלים בזמנו. 
זיהוייו של אוזביוס היו ברובם מוטעים, אך ספרו מעיד על 


שאיפה לחקור את הצד הטופוגראפי של הארץ, וכן הוא מכיל 
חומר בעל ערך מרובה לידיעת־הארץ במאה ה 4 אוזביוס 
חיבר גם את תכנית ירושלים בימי־המקרא וכן מפה של האת 
הקדושה, שהיתה מבוססת על מפת־דרכים רומית. מפה זו 
שימשה יסוד למפה הקדומה ביותר של א״י, שהגיעה לידנו — 
מפת־מידבא (עי׳ להלן, הפרק על המפות עמ׳ 1160/1 ). 

מן התקופה שלאחר הכיבוש הערבי נשתמרו ידיעות על 
א״י בספרי הגאוגראפים הערביים: על מקומות־הישוב ועל 
תכונותיהם הכלכליות, וכן על החלוקה האדמיניסטראטיווית 
של הארץ במאות ה 7 —ה 10 . זיהויי־המקומות, שנעשו על־ידי 
נוסעי־הצלב, היו מכוונים לספק את שאיפתם של עולי־הרגל 
הנוצריים לבקר במקומות קדושים הרבה, והם משובשים 
ברובם. כך, למשל, זיהו את רמלה עם הרמתה, את ארסוף 
עם אנטיפאטריס, וכך קבעו בלא יסוד מספיק את מקומה של 
"דרך־היסורים" בירושלים, את מקומו של "קבר דויד" וכד , . 
גם החיבורים, שנכתבו על א״י במאות שלאחר מכן, נתחברו 
ביהוד לצרכיהם של עולי-הרגל. הארוך והמפורט ביותר שב- 
חיבורים אלה הוא זה של פליכס פאברי(מלג? ^ 61 ?; המאה 
ה 15 ), וכסיכום לספרות ז 1 יכול לשמש ספרו הגדול של קווא־ 
ךסמיוס ( 68011118 ־ 2031 ); המאה ה 17 ). חיבוריהם של בלון 
( 86100 ) הצרפתי וראובילף ( 01 ££ ׳* 30 ?) הגרמני — שניהם 
רופאים, שביקרו בארץ — הקדישו מקום מרובה גם למדעי- 
הטבע, בעיקר לצומח ולחי של הארץ. הנוסעים האנגליים 
מאונךרל ופ 1 קוק והצייר ההולאנדי ברוין ( 0 ץ 8111 ) התחילו 
מתארים את עתיקות־הארץ מתוך תשומת־לב לעובדות יותר 
מלאגדות! הצרפתי וולני, שביקר בארץ בסוף המאה ה 18 , 
כתב עליה ברוח-ההשכלה של זמנו. ב 1714 סיכם המלומד 
ההולאנדי רלאנד את כל מה שהיה ידוע עד זמנו על הגאו־ 
גראפיה ההיסטורית של א״י ; ספרו הוא בעל ערך גם כיום 
(אע״פ שמחברו לא ביקר מעולם בארץ) כאוסף־מקורות 
מסודר יפה. 

שקיעתו של הישוב היהודי בארץ הביאה לידי התמעטותה 
של ידיעת־א״י בין היהודים. ראשון בין חוקרי-הארץ היהו¬ 
דיים היה ר׳ אשתורי הפרחי(ע״ע), שהתיישב ב 1313 בבית- 
שאן, וכאן חיבר את ספרו ״כפתור ופרח״ ( 1547 ), שבו הוא 
דן בין השאר בשמות המקומות של הארץ, כולל השמות 
הערביים. אחריו באה הפסקה בחקר-הארץ עד להופעת ספרו 
של החוקר הירושלמי ר׳ יהוסף שורץ (ע״ע), "תבואות- 
הארץ". בחקר המקורות הכתובים שבמסורת היהודית עסק 
א. נויבאואר (ע״ע) בספרו 1 ) 1311011 ס!) 1116 ק 3 ־ 1 § 60 § 13 
("זעאוגראפיה של התלמוד״), 1888 , שבו כונסו לראשונה 
באופן שיטתי הידיעות הגאוגראפיות המצויות בתלמוד ובמד¬ 
רשים ז בן־זמנו, ה. הילדסהיימר, פירסם כמה חידושים בתחום 
זד, ( 1886 , 1038 ) 3138 ? 16 ב 1 ק 3 ־ 1 § 060 . 2 326 ־ 86111 ). תלמידו 
של הילדסהיימר והמורה הראשון בידיעת־הארץ באוניבר¬ 
סיטה של ירושלים היה שמואל קלין(ע״ע), שבמחקריו סיכם 
מה שהיה ידוע בנושא זה עד זמנו. מסוף המאה ה 19 ואילך 
עסקו בכינוסו ובפירושו של החומר הספרותי הנוגע לא״י 
א. מ. לונץ(בכתב-העת שלו "ירושלים"), י. ז. הורוביץ, שהת¬ 
חיל בפירסומה של אנציקלופדיה לידיעת־הארץ ("ארץ-יש- 
ראל״) וישעיהו פרס (באנציקלופדיה ״ארץ־ישראל״, תש״ו— 
תשט״ו). מחקר המקורות הספרותיים (שבין הלא-יהודים 
עסקו בו בעיקר 1898 , 303 ) 01 !׳( 0801 ־ 11161 3 ־ 1061 ) 1 ,ז 6 ץ 36 ); 
1908 , 3 ) 8300 111010860,1003 .?) הושלם במידה מרובה 



1131 


חקירת א״י: הספרות של ידיעודהארץ והמחקר הארכאולוגי 


1132 


על־ידי חקירת השרידים בשטח, בין בדרך הסקר ובין על־ידי 
חפירות. 

(ב) הסקר. במאה ה 19 התחיל ציון שיטתי של השרי¬ 
דים׳ שנראו על־פני הקרקע. קדמה לכך המפה החלקית של 
א״י, שהתקין ז׳קוטן— מהנדס צבאי, שליווה את נאפוליון 
במסעו במצרים ובארץ (עי׳ להלן, עט׳ 1169 ). צעד חשוב 
לביסוס ה*אוגראפיה ההיסטורית על יסודות מוצקים עשה 
האמריקני אדוארד רובינסון, שביקר בארץ ב 1838 ו 1852 
בחברת המיסיונר הערבי עלי סמית. שניהם התרחקו מן הדר¬ 
כים, שבהן היו נוהגים לילד עולי-הרגל, סיירו באופן שיטתי 
בכפרים הערביים ורשמו את השמות, שנשתמרו בפי תוש¬ 
ביהם ז בדרך זו זיהו ביתר ודאות מאות של מקומות מקראיים. 
לזכותו של רובינסון יש גם לזקוף את הגילוי הראשון 
של שרידי החומה השלישית בירושלים וכן את גילוין של 
ערי-הנגב, שעמדו בחורבנן מן התקופה הביזאנטית. השיפור 
בתנאי־הביטחון, שבא בארץ בתחילת המאה ה 19 , הניע כמה 
נוסעים נועזים, כגון האנגלי באקינגאם (מ 1 ב 11 זןמ״ 01 ס 8 ), 
השווייצי בורקהארט ( 11 ) 0101131 ! 80 ) והגרמני זיצן ( 5661260 ) 
להרחיב את תחום־מחקריהם, באופן שבלל גם את עבר* 
הירדן המזרחי) על-ידיהם נתגלו לעולם המדעי חורבותיהן 
של גרש, רבת־עמון(פילאדלפיה) ופטרה, עיר־הנבטים; כמו¬ 
כן היה זיצן הראשון, שהזכיר את מצדה שעל שפת ים־המלח. 
בעקבותיהם של נוסעים אלה הלכו'באמצע המאה ה 19 ההו־ 
לאנדי ואן ולדה ( 16 ) ¥61 ¥30 ) והצרפתים גרן ( 006110 ) 
ורנאן. רנאן גילה ראשון שרידים של בתכ״נ בגליל, וגם רשם 
ופיענח כמה כתובות עבריות. אך כל הפעולות הללו לא היו 
אלא כעין הכנות למפעלה של ה״קרן [הבריטית] לחקירת 
א״י" ( 1 ) 1111 ? ת 3110 ז 10 ק^? 31651106 ?) ב 1871 — 1874 — מפ¬ 
על, שבוצע ע״י קצינים של חיל־המהנדסים הבריטי, שברא¬ 
שם עמדו קונדר (- 11:1 ) 000 ) ,וורן (ת ¥3110 \) וקיצ׳נר (- 010116 * 
061 ). קדמה לכד מדידת־ירושלים ב 1864 , שנתנה אפשרות 
לקבוע את התכנית המדוייקת של העיר העתיקה. מבצעי 
הסקר הבריטי רשמו כמעט את כל החורבות שנמצאו בארץ, 
את רוב התילים (שעל טיבם לא עמדו במידה מספקת), וכן 
את שמות הנחלים, ההרים והשטחים השונים; אלא שבאותו 
זמן עדיין לא נתבררה כל־צרכה חשיבותם של כלי־החרם 
הפזורים על־פני הקרקע לקביעת תקופות־היישוב, ומכאן 
הטעויות המרובות שבזיהויי־המקומות שלהם. תוצאות- 
עבודתם נתפרסמו בשלושה כרכים ובמפה, שהקיפה את תחום* 
הארץ מצור עד באר־שבע. קונדד התחיל אחר־כך בסקר של 
עבר־הירדן, אך הספיק לסקור רק את עמאן וסביבתה, ואת 
עבודתו המשיך הגרמני שומאכר (• 501111111301161 ) בגלעד, 
בגולן ובבשן. את ארצות מואב ואדום וכן את אדץ־הספר 
הסמוכה למדבר סקרו הגרמנים ברינוב (׳\\ 0 ססס! 8 ) ודומא־ 
שוסקי (״ 51 ^ 00013526 ) וכן האוסטרי מוסיל ( 111511 ^). אך 
כלי החוקרים הללו הקדישו את תשומת־לבם כמעט אך ורק 
לשרידי העבר הנבטי, הרומי, הביזאנטי והערבי; בדינוב 
ודומאשווסקי, למשל, התעניינו בעיקר בשרידי־הלימס, בפטרה 
ומושטה, בבצרה ואם ג׳מאל. בשנים שקדמו למלחמת־העולם 1 
ביקרה בסביבות רבת-עמון ובבשן־חוורן משלחת אמריקנית 
בראשותו של באטלר ( 811x161 ), שעיקר מטרתה היה לערוך 
סקר של סוריה. בנגב רשם מוסיל שרידים שונים׳ אך ביחוד 
ציין את מסורות הבדוים; עבודתו הושלמה ע״י משלחת ברי¬ 
טית, שבראשה עמדו וולי (ץ ¥00116 \) ולורנס ( 06 מ 16 ׳י\ 3 ?), 


ואילו עבודתה של משלחת זו הושלמה בכמה פרטים ע״י מש¬ 
לחת גרמנית, שפעלה בראשותו של ויגאנד ( 1 ) 6£311 !¥\) בימי 
מלחמת־העולם 1 . בצידן של פעולות שיטתיות אלו בשטחים 
נרחבים נעשו גם כמה סיורים בשטחים מצומצמים ע״י בתי- 
הספר לארכאולוגיה בירושלים, כגון ביה״ס האמריקני 
בראשותו של ו. פ. אולברייט (:) 1811211 ^), ביה״ס הגרמני 
בראשותו של א. אלט ( 11 ^) וביה״ס הצרפתי בראשותם של 
לאגראנג׳ ( 6 §ס 13 § 03 ), דוסן ( 3115560 [), ונסאן ( ¥1006111 ) 

ואבל ( 1161 .^). תשומת־לב מיוחדת מצד הסוקרים לעתיקות 
הביאה עד מהרה לידי גילוי של כתובות קדומות, כגון אבד 
מישע ב 1868 וכתובת בית־המקדש ב 1870 ; בתחום זה מרו¬ 
בות היו ביחוד זכויותיו של קלרמון־גאנו (- 016101001-030 
0630 ), שהעשיר את ידיעת־הארץ במחקרים לאין־מספר. 
לסוג זה שייכת גם כתובת־השילוח, שנתגלתה במקרה בשנות 
השמונים. בחקר בתי־הכנסת הקדומים עשו רבות הגרמנים 
קול( 0111 ^ 8 ) וואצינגר ( 61 § ¥31210 \), ובתחום הפרהיסטוריה 
חשוב הסקר, שנערך ע״י הגרמני קארגה ( 3126 .>!) ונתפרסם 
בספרו ״רפאים״ ( 1917 ). בתקופת המאנדאט הבריטי נעשו 
בא״י המערבית פעולות־סקר חלקיות מרובות, אך התכנית 
שהוכנה לעריכת סקר מקיף נכשלה לאחר שנעשו כמה התח¬ 
לות בראשותו של פ. ל. א. גיא(ץ 00 ), שהדריך את הסקר בנגב 
ובסביבות־יפו. בינתים נסקר עבר־הירדן המזרחי מאילת עד 
הירמוך ע״י נ. ג ליק ( 0106010 ), שרשם אלפי חורבות לפי 
שיטות חדשות ופירסם את תוצאות עבודתו בארבעה כרכים 
גדולים. 

החברה העברית לחקירת א״י התחילה באירגון של 
פעולות-סקר בקנה מידה קטן(בעיקר בעמק־הירדן) עוד קודם 
שהוקמה מדינת־ישראל. כשנתארגנה מחלקת־העתיקות של 
המדינה היה הסקר הארכאולוגי אחד ממטרותיה! בראש 
פעולת ההכנה לסקר זה עמד פ. ל. א. גיא(עד מותו בתשי״ב). 
סקר חלקי בוצע בגליל באירגונו של י. אהרוני! כן יש לציין 
את פעולתם של ד. אלון וע. ענתי בדרום ושל נ. גליק בנגב. 

(ג) החפירות. החפירות בארץ התחילו בתקופה 
מאוחרת־ביחם וע״י כך נמנעו החוקרים מטעויות הרבה, שבהן 
נכשלו ראשוני החופרים בארצות אחרות. נוסף על כך גרמה 
קדושתה של הארץ בעיני הבריות, שינהגו בשרידי-העבר 
כבוד וזהירות מרובים יותר מכפי שנהגו בהם בארצות עשי¬ 
רות יותר בשרידים אך מקודשות פחות מא״י. אעפ״כ אירעו 
כמה כשלונות גם בחפירות הראשונות, שנערכו בארץ: לידי 
המטר סטאנהופ ( 6 ק 30110 ! 5 ) מצאה פסל־ענק באשקלון ב 1815 
וניפצה' אותו כדי להשביע את רצונם של הערבים, שחששו 
שמא הוטמנו בתוכו אוצרות! אף דה סולסי (ץ 10 ס 53 016 ) 
חפר בקברי-המלכים ב 1864 בלא שיטה 'ובלא שעמד על 
חשיבותם של המימצאים. אולם וורן, שחפר בסוף שנות ה 60 
מסביב לחומות של הר-הבית והוכרח להשתמש במנהרות 
תת־קרקעיות כדי להסתיר את מלאכתו מעיני המוסלמים 
הקנאים, רשם כל מה שמצא בדיוק. רישום מדוייק זה הביא 
תועלת מרובה לחוקרים שבאו אחריו, אע״פ שוורן טעה 
בזיהויין של החומות הנזכרות: הוא חשב אותן לחומות- 
שלמה. 

החפירה המדעית בא״י התחילה למעשה עם חפירתו של 
פטרי( 61116 ?) בתל-אל-חסי( 1890 ). כאן נקבעו שתי עובדות- 
יסוד: ( 1 ) התילים מורכבים משכבות של שרידי ערים, 



1133 


ארץ־ישראל 


1134 


שנבנו זו על גבי זו! ( 2 ) כלי־החרם חשובים לזיהוי־השכבות 
ולקביעת-התאריכים. על יסודות אלה נמשכו החפירות בתילים 
בשפלה, ובעיקר בגזר, שנחפרה ע״י מקליסטר (• 12€31151£1 ^) 
ביסודיות מרובה. בשיטת־החפירות החדישה השתמשו רייזנר 
(• 1 :>מ 1$ :> 8 ) ופישר (■! 1586 ?) בשומרון עוד קודם מלחמת- 
העולם 1 . תקופת השלטון הבריטי היתה תקופה של חפירות 
גדולות בתילים הכנעניים, כגון מגידו, בית־שאן ויריחו, 
ובערים ישראליות, כגון שומרון ולכיש. בין החפירות הללו 
הצטיינה ביחוד עבודתו של אולברייט בתל בית מרסים 
(דביר העתיקהז)! החומר שנתגלה כאן לא היה עשיר 
ביותר, אך אופן־פירסומו המצויין העלה חפירה זו לדרגת 
חפירה למופת. באותה תקופה נתרחבו החפירות בארץ 
בשני כיוונים: מצד אחד, נערכה שורה של חפירות במערות 
הפרהיסטוריות (מערות־הכרמל, הר הקפיצה, מערת א-זוטיה 
על-יד ים־כינרת) ובמקומוודישוב טרם־כנעניים (תלילאת 
אל־ע׳סול, השכבות התחתונות ביריחו), ומצד שני, נחפרו 
ערים רומיות (גרש) וביזאנטיות (שבטה, חלוצה, ניצנה, 
עבדת), ארמונות ערביים(חרבת אל־מפג׳ר, חרבת אל־מיניא) 
ומבצרי־הצלבנים(עתלית, מונפורט). בימי מלחמת־העולם 11 , 
ואף בימי המהומות שקדמו לה, נפסקו רוב החפירות בארץ. הן 
נתחדשו זמן קצר אחר תקומתה של מדינת־ישראל. עכשיו 
עסקו בפעולה זו בראש ובראשונה המוסדות והחוקרים הישר¬ 
אליים : אגף העתיקות של משרד החינוך והתרבות (ש. ייבין 
ומ. דותן), האוניברסיטה העברית והחברה לחקירת א״י (י. 
ידין, נ. אביגד, י. אהרוני, מ. אבי-יונה). 

התוצאות העיקריות של החפירות שנערכו בא״י מפורטות 
להלן לפי סדר־התקופות. 

( 1 ) תקופת-האבן הקדומה והתיכונה ( 250000 — 
10000 לפסה״ג). נראה, שהשרידים הקדומים ביותר למצי¬ 
אות האדם בארץ נתגלו בבור על־יד בית-לחם (בחפירות 
שנערכו ע״י ד. ביט [:* 831 ] ום. שטקליס, 1936,1934 — 1937 ), 
שבו נמצאו עצמות־פיל ביחד עםיאבני־יד מעובדות ועצמות- 
חיות, שכבר בוקעו—כנראה, בידי אדם— בתקופה הפליס- 
טוקנית. החפירות העיקריות המתייחסות לתקופה הפאלאו- 
ליווית הן אלו שנערכו במערות-ה כרמל (ע״י בית- 
הספר הבריטי לארכאולוגיה, בהנהלתה של דורותי גארוד 
[ 1 > 0 ז 031 ], 1928 — 1934 ). כאן נתגלו שלדים מרובים של 
האדם הקדמון בצד כמויות ניכרות של עצמות־חיות (שמפי- 
צות אור על החי בתקופה ההיא וכן על האקלים הלח של 
התקופה). כאן נמצאו גם כלים שונים הרבה, כלי־אבן וכלי- 
עצם, שאחדים מהם מעידים על ראשיתה של החקלאות, על 
חיות־בית ועל דיג בחכות־עצם. שרידים אחרים של האדם 
הקדמון נמצאו בה ר־ קד ו מ ים על־יד נצרת (ע״י המש¬ 
לחת של גוויל [ 1116 עג 0 א] ושטקליס, 1933 — 1935 ) ובמערת- 
זוטיח על-יד ים כינרת (ע״י טירוויל פטר [ 6 ״ 6 ? 111£ ׳.י־ 11 \ 1 ], 
1925 ). במערה אחרונה זו נתגלתה גולגולת של אדם קדמון, 
שהיא שונה מזו של ה *ת 16 ק 53 80010 . ידיעות רבות-ערך 
על מצב־הארץ בכללו, וביחוד על החי והצומח 'בתקופת־ 
האבן, באו לנו מתוך החפירות, שנערכו בכמה מערות 
במדבר-יהודה: אם קטאפה, אל־ח׳יאם, אם קלעה (ע״י נוויל, 
ב 1928 — 1949 ), במערות אלו, וכן במערות־הכרמל, נמצאו 
גם הסימנים הראשונים לאמנות הקדומה בצורת פסילי-עצם, 
שמתארים בני־אדם וחיות. ע״י המימצאים, שנתגלו במערת 
שוקנה (ע״י ד. גאדוד, 1928 ), נתברר לראשונה הטיפוס 


של כלי־הצור, שהיה רווח בארץ בתקופת־האבן התיכונה < 
תרבות זו נקראה על שם נחל־נטוף, הזורם על־יד המערה, 
שבה נמצאו שרידיה, בשם התרבות הגטופית. בחפירות, 
שערך מ. שטקליס במערת אבו אוצבע ( 1941 ) בהר־הכרמל, 
נתגלה המעבר מתקופת־האבן התיכונה לתקופת־האבן 
החדשה (הנאוליתית)? מציאותם של כלי־חרס פשוטים וגסים 
מאוד בצידם של כלי־הצור מציינת מעבר זה. 

( 2 ) תקופת-האבן החדשה ( 10000 — 5000 לפסה״ג). 
חוקרים הרבה הטילו ספק במציאותה של תקופה זו בארץ, 
עד שבאו חפירות-יריחו וחפירות אחרות וביטלו ספקות אלה. 
עדויות לתקופה הנאוליתית בא״י נתגלו לראשונה בשכבות 
1 ו/מ-גו של יריחו (ע״י גארסטאנג [ 30£ ) 5 ז 03 ], 1935 — 
1936 , וקניון ןס 0 ץמ £6 ], 1950 — 1954 ). בשכבות אלו נמצאו 
שרידים של בתי־חמר, ואפשר, גם שריד של חומה — כלומר, 
הסימן הראשון לעיר מבוצרת בארץ! פסילי־חיות ופסלים 
גדולים של שלישיית־אלים, וגולגלות־אדם מעוטרות בצדפים 
ומכויירות לדמויות של ראשי־אנשים. סימנים של תרבות 
נאוליתית אחרת׳ מצויינת בשפע של פסילים סמליים, שמש¬ 
תייכים לפולחן־הפוריות, נתגלו בשער־הגולן ע״י מ. שטקליס 
( 1949 — 1952 ), ובצידם נמצאו גם כלי־צור מרובים, כלי־עצם 
וכלי־חרם פשוטים. 

( 3 ) התקופה הכאלקוליתית ( 5000 — 3000 לפסה״ג). 
סימנים של תרבות זו נמצאו בערבת־הירדן, והמקום הראשון, 
שבו נחשפו שרידיה, היה תלילאת אל-ע׳סול, מול יריחו? כאן 
חפרו מאלון( 8131100 ) ואחריו קפל ( 1 שקקש 0 ^) ב 1929 — 
1938 . נתגלתה כאן עיר, שהיו בה' בתים מרובעים; נתגלו 
כלים טיפוסיים צרים וארוכים? וכן נתגלו כאן ציורים 
בצבעים על גבי קירות, שמדגימים צורות-פולחן ועצמים 
נערצים, כגון השמש. בשנים האחרונות נמצאו שרידי- 
תרבות מעין אלה בכמה מקומות, ביחוד בסביבות באר־שבע 
(חרבת ביחר, תל אבו מטר, א־צפדי, שבו חפר ז , . פרו 
[ 01 ״:>?], 1952 — 1956 ). בחפירות אלו נתגלו ישובים תת- 
קרקעיים, מורכבים מרשת של מערות מחוברות על-ידי 
מנהרות? בבתים נמצאו רצפות של חלוקי־נחל מסומנות 
בסימנים מגיים, עדויות לקרבנות של בני-אדם (בעיקר 
ילדים), ממגורות ומוקדים, וכן כלי-חיתוך, גרגירי־נחושת, 
פסילים של עצם ואבן וכלי־בזלת גדולים ומלוטשים יפה. 
בחדרה, בני־ברק וגבעתיים נמצאו גלוסקמאות של חרם, 
שהן שייכות לתקופה זו? אלה הם ארונות קטנים, עשויים 
בצורת בית בעל גג משופע, גמלון בפתדדהשער, ולפעמים 
גם עמודים, שמשמשים לו משען. תבניות אלו מדגימות 
טיפוס של בית כאלקוליתי בשפלת־החוף. 

( 4 ) תקופת-הברונזה הקדומה ( 3000 — 2000 
לפסה״ג). זוהי התקופה ההיסטורית הראשונה בתולדות- 
הארץ: בזכות המקורות הכתובים של הארצות השכנות יש 
לנו ידיעות מפורשות על מה שהתרחש בארץ באותה תקופה. 
החפירות העיקריות, שבהן נתגלו שרידים מתקופה זו, נערכו 
( 1 ) בהעי (בתמיכת הבארון אדמונד רוטשילד ובהנהלתם 
של י. קראוזה־מרקה וש. ייבין, 1933 — 1934 )? כאן נתגלו 
חומה, ארמון — ובו אולם גדול, שתקרתו נשענה על עמודי- 
עץ ניצבים על בסיסים — וכן מקדש, שהכיל מזבח, כלי- 
קטורת, מאכלת לקרבנות, ועוד?( 2 ) ב מ ג י ד ו(ע״י משלחת 
המכון לחקר המזרח שבאוניברסיטה של שיקאגו, בהנהלתם 
של פישר, גיא ולאוד( 1 >ט 3.80 > ,ץ! 01 ,-! 1586 ?; 1925 — 1938 )? 



1135 


חקירת א״י: הספרות של ידיעת־הארץ והמחקר הארכאולוגי 


1136 


















1137 


ארץ־ישראל 


1138 


נתגלו בית־מקדש כנעני קדום ובמה עגולה בעלת-מדרגות 
על-ידו; ( 3 ) ב ב י ת - י ר ח (ע״י החברה לחקירת א״י, בהנ¬ 
הלתם של שטקלים ואבי-יונה, 1945 — 1946 ) ; כאן נמצא אסם 
גדול׳ בנוי בצורת במה בתבנית האות "ח" מסביב לחצר 
קטורה. 

( 5 ) תקוסת-הברונזה התיכונה ( 2000 — 1550 
לפסה״נ). זוהי תקופת-האבות, המתחלקת למעשה לשתים: 
(א) תקופת שלטודמצרים בארץ(עד 1720 לפסה״ג בקירוב), 
שמציינת מעין שיא בתרבות החמרית של כנען: זוהי תקופת 
השימוש המוגבר במתכת׳ וכן בכתב האלפביתי בא״י ובסיני. 
ביריחו נמצאו שתי חומות של לבנים, שהן שייכות 
לתקופה זו, וכן מספר רב של קברים, שמכילים כלי־חרם, 
חרפושיות-פרעה וכלי־נשק. היכל ובמה מתקופה זו נמצאו 
על שפת ימה של נ הר יה (בחפירות, שנערכו ע״י מחלקת- 
העתיקות בהנהלתם של ע. בן*דור ומ. דותן, 1947 — 1954 ); 
היכל זה היה מוקדש לעשתורת; נמצאו בו "גרות", שמור¬ 
כבים משבעה גביעים, פסילי־עשתורת. ופסלי־יונים קטנים. 
בעפולה (בחפירות, שנערכו מטעם מחלקת־העתיקות 
בהנהלת מ. דותן, 1951 — 1952 ) נמצאו כבשנים של קדרים, 
שעל-יסודם אפשר לבוא לכלל מסקנה, שכלי-החרס הטיפו¬ 
סיים המתייחסים לתקופה זו והנקראים (על שם המקום 
במצרים, שבו נמצאו לראשונה) בשם "כלי תל יהודייה" היו, 
לאמיתו של דבר, תוצרת-הארץ; (ב) בשלב השני של תקופה 
זו ( 1720 — 1550 לפסה״נ) עברה על הארץ סערת הכיבוש 
החיקסוסי. עם החיקסוסים באו לארץ חידושים חשובים בצו¬ 
רת הביצורים — למשל, מחנות מבוצרים גדולים, בעלי עופל 
(אקרופוליס) חזק וחומה חלקלקת של עפר כבוש מצופה 
טין דק. חומות מסוג זה נתגלו בתל ג/רישה על־יד תל- 
אביב (בחפירות, שנערכו מטעם האוניברסיטה העברית בהנ¬ 
הלת א. ל. סוקניק, 1927 — 1940 ), ביריחו, ועוד. שרידים 
חיקסוסיים חשובים נתגלו גם בבית־עגלים (תל אל- 
עג׳ול דרומית לעזה— ע״י סר פלינדרם פטרי, 1930 — 1934 ): 
בעיקר קברים, שבהם נקברו הפרשים החיקסוסיים על סוסי¬ 
הם (כוחם הצבאי של החיקסוסים היה בחיל־הרכב שלהם), 
וכן מתגי־סוסים! קבר חיקסוסי נמצא גם במעלזדהחמישה׳ 
ממערב לירושלים. 

( 6 ) תקוסת־הברונזה המאוחרת ( 1550 — 1200 
לפסה״נ). זוהי התקופה של יציאת־מצרים וכיבושי-יהושע. 
בין המקומות, שבהם נתגלו שרידים מתקופה זו, יש לציין, 
קודם כל, את בית־שאן (חפירות האוניברסיטה של פג- 
סילוויניה, בהנהלת רו [ 6 ^ £0 ] וסיצג׳ראלד, 1921 — 1935 ) 
ומגידו. בבית־שאן נתגלתה שורה של ביצורים (ובכללם 
מגדל מימי אמנחתפ וכמה בתי־מקדש, זה מעל זה) מתקופת 
הפרעונים מתחותמס 111 עד רעמסס ווו. כמו־כן נתגלו כאן 
חפצים מרובים, ביניהם לוח, שמתאר את "מכל בעל העיר", 
אל כנעני בדמות מצדית; וכן אסטלה של בזלת, שבה מתואר 
דו-קרב בין אריות (לפי גירסה 'אחרת: בין אריה וכלב, 
שומר-ההיכל) בסימון סורי-חיתי. לתקופה זו שייך גם היכל, 
ששרידיו נתגלו בלכיש (בחפירות, שערכה משלחת..ולקום 
בהנהלת ג/ סטארקי [^! 513 ]); מהיכל זה, שנחרב כנראה 
בימי כיבוש-יהושע, נשתמרו פיתוחי־שנהב מרובים, קצתם 
מתוצרת־מצרים וקצתם חיקויים מקומיים; וכן כד ובו כתובת 
באלפבית הכנעני וחותמות הרבה (חרפושיות וחותמות גלי¬ 
ליות׳ בהן אחת, שמתארת את רעמסס 111 קולע למטרה). 


במגידו נתגלו היכלות ואוצר גדול של כלי־שנהב, ביניהם 
לוח, ועליו תיאור מחיי-החצר של מלך כנעני, שיושב על 
כסא בין כרובים ולפניו עומדים המלכה ומשורר-החצר. 
לסוסה של תקופה זו שייכים כלי־הקטורת, שנמצאו בבית- 
שאן, שמעידים על סולחן־נחשים, וארונות דמויי-אדם, שנעשו 
כנראה .כחיקוי גם לארונות המצריים. שרידים חשובים 
מתקופה זו נתגלו בתל שרוחן (תל פרע; חפירות פטרי, 
1927 — 1929 ), בגזר (חפירות' ה״קרן [הבריטית] לחקירת 
ארץ־ישראל״ בהנהלת מאקאליסטר, 1902 — 1909 ), בבית 
שמש, בתל־חסי, ובתל בית מרסים. בתענך (חפירת א. זלין 
[ 5611111 ], 1902 — 1904 ) נמצאו תעודות כתובות בכתב-היתדות 
מן המאה ה 15 לפסה״ג. בתקופה זו התפתח גם הישוב של 
תל אבו הוואם שעל-יד חיפה (חפירות מחלקת־העתיקות 
בהנהלת ר. ו. האמילטון, 1931 — 1933 ), שהוא התל היחיד 
בארץ, שנחפר עד היסוד; כאן נמצאו שרידים של היכל 
כנעני, שזהותו עדיין לא נקבעה. ב 1955 נתגלו בחצור (ע״י 
י. ידין) שרידי היכל (עם פסל של אל, דמות אריה ואסטלות) 
מתקופה זו. 

( 7 ) תקופת־הברזל הראשונה ( 930-1200 לססה״ג) — 
תקופת השופטים והממלכה המאוחדת של שאול, דויד ושלמה. 
לתקופה חשובה זו, שעדיין לא נחקרה כל צרכה, שייכים 
כמה שרידים, שנמצאו בגזר.. במגידו נתגלו אורוות וביצורים 
חזקים, שמייחסים אותם לימי שלמה. בחפירות, שנערכו 
בתל קסילה, צפונית לתל־אביב (ע״י החברה לחקירת א״י 
בהנהלת ב. מזר, 1948 — 1950 ), נתגלו בניינים ציבוריים 
חשובים, שהם שייכים לאותה תקוסד" בתל אל־ח׳ליסד. (עציוך 
גברז — בחפירות שערך נ. גליק מטעם בית־הססר' האמריקני 
לחקר-המזרח, 1940-1938 ) נמצא בית־היתוך גדול, ששימש 
להתכתם של עסרוודנחושת והיה צמוד לנמל בים־סוף. 
חוקרים הרבה מסכימים לדעתו של ר־ ויל ( 11 :>^\), שבחפירות 
שנערכו על־ידיו בעופל בירושלים (ב 1914 ו 1924 ; מטעם 
הבאדון אדמונד רוטשילד) נתגלו שעד־העין, המדרגות העו¬ 
לות לעיר־דויד, ואפשר אף קברי ביודדויד, שאמנם ניזוקו 
קלות ע״י פעולות־חציבה בתקופה הרומית. בחפירות נוספות, 
שנערכו בעופל מטעם ה״קרן [הבריטית] לחקירת א״י" 
בהנהלת ג , . ו. קרוסוט (ז £00 ״ז 0 ז 0 ) ב 1927 , נתגלה שער 
מערבי, שיש חושבים אותו לשער־הגיא הנזכר במקרא. 

( 8 ) תקוסת־הברזל השניה ( 930 — 586 לפסה״ג). 

זוהי התקופה של מלכות יהודה וישראל, וכן תקופת־הנביאים. 
החפירות העיקריות הקשורות בה, בתקופה זו, הן אלו 
שנערכו בשומרון (מטעם האוניברסיטה של הארווארד, 
1908 — 1911 ; מטעם האוניברסיטה של הארווארד, בית-הססר 
הבריטי לארכאולוגיה והאוניברסיטה העברית, בהנהלת ג׳. ו. 
קרוסוט, ב 1931 — 1937 ). .בשומרון נתגלו חומוודהעיר מן 
התקופה הישראלית, וכן העופל, שכלל את ארמונם של עמרי 
ואחאב, מלכי-ישראל. בחפירות האחרונות נמצאו גם פיתוחי- 
שנהב מרובים, שמזכירים את בית־השן, שהיה לאחאב 
(מל״א כב, לט). וכן נתגלו כאן כלי־חרם מרובים, שעליהם 
נרשמו רשימות שונות, בכלל זה קבלות (אוסטרקונים של 
שומרון), שמהן אנו למדים כמה דברים חשובים על מצב 
המינהל והכלכלה בימי מלכות-ישראל. הסיתות היחיד במינו 
של חומות שומרון הישראלית עורר עניין מרובה; סיתות 
דומה לזה של חומוודשומרון נתגלה בקברים פיניקיים מאותה 
תקופת, שנחפרו על-יד אכזיב (על-ידי מחלקת-העתיקות 



1139 


חקירת א״י: הספרות של ידיעת־־הארץ והמחר,ר הארכאולוגי 


1140 


בהנהלת ע. בן־דור, 1945 — 1946 ) — מה שמשמש עדות 
נוספת להשפעה הפיניקית החזקה׳ שהיתה קיימת בחצרם של 
מלכי־ישראל. בקברי-אכזיב נמצאו גם פסילים מרובים וכלי- 
זכוכית. על התרבות החמרית בתקופת־המלוכה מעידות החפי¬ 
רות׳ שנערכו בתל אלנצבה ([מצפהי]! ע״י המכון הפאציפי 
לחקר-המקרא בהנהלת בדה [ 8236 ], ב 1926 — 1931 ). כאן 
נחשפו שער העיר וחומותיה וכן חותמת "יאזניהו עבד המ¬ 
לך". במגידו ובגבעת־שאול (תל אלפול, צפונית לירושלים 1 
בחפירות׳ שנערכו בהנהלת ו. פ. אולברייט 1922/3 ׳ 1933 ) 
נחשפו שרידים של מבצר ישראלי מוקף חומת־סוגרים (מימי 
אסא ז)׳ בעל מגדלים מרובעים ומגדל גדול בפינה. בגזר 
נמצאה לוחית־אבן קטנה מאותה תקופה, ועליה חרות לוח 
חקלאי ("לוח גזר"). בבית־שמש (בחפירות, שנערכו 
מטעם הארפורד קולג׳ בהנהלת א. גראנט, 1928 — 1933 ) 
נתגלו ביצורים וקברים מתקופה זו. ב תל ק ס י ל ה נמצאו 
שני אוסטרקונים מתקופת-המלוכה, ובהם ידיעות על הפעי¬ 
לות המסחרית, שהיתר■ קיימת בנמל זד" ב ח צ ו ר נתגלו כמה 
שכבות ישראליות* אחת מהן כוללת גם אולם־עמודים של 
בניין ציבורי חשוב. בלכיש נחשף חלק ניכר של העיר 
הישראלית על ארמונה המבוצר וחומתה הכפולה, וכן נחשפו 
השוק ובתים הרבה, שכללו מתקני-תעשיה, ומה שחשוב 
ביותר — חדר-המשמר שעל-יד השער, שבוי נמצאו כ״א 
"מכתבי-לכיש", שנכתבו זמן קצר קודם כיבושה של יהודה 
על־ידי נבוכדנצר מלך בבל. בתל ג׳ מ ה (חפירות פטרי, 
1926 — 1927 ) נמצאו מזבחות מעוטרים של אבן־סיד ואסמים 
גדולים, ששימשו גם את צבא־אשור במסעותיו למצרים. 

( 9 ) התקופה הפרסית ( 586 — 332 לפסה״ג). מתקופה 
זו, שבה גברה ההשפעה הפיניקית בא״י והתחילה ההשפעה 
היוונית, נתגלו עד עכשיו בחפירות אך מימצאים מועטים 
בלבד. בלכיש נתגלו שרידיו של ארמון פרסי, שהיה בנוי 
מסביב לחצר קטורה ושמצידו האחד היה כעין סטיו פתוח, 
הליוואן האיראני. בעתלית גילה ג׳ונז( 01105 ( .א.ס; בחפירות 
שנערכו מטעם מחלקת־העתיקות, 1931 — 1940 ) בית־קברות 
מתקופה זו, ובתל ג׳מה ובאשקלון נמצאו חרסים אסיים 
מרובים וכלים שלמים מועטים. 

( 10 ) התקופה ההלניסטית ( 332 — 63 לפסה״ג). 
•שרידים הרבה מתקופה זו נתגלו בחרבות מראשה (תל אל־ 
צנז־אחנא — בחפירות, שנערכו מטעם ה״קרן להקירת ארץ- 
ישראל״ בהנהלתם של בליס ומאקאליסטר, 1900 ). כאן נחשפה 
כל השכבה של העיר ההלניסטית כולה; בקרבת המקום 
נתגלו בדרך מקרה ב 1902 קברים משוחים בצבע, ובהם 
תיאורי חיות וכלים בסיגנון ההלניסטי; קברים אלה היו 
שייכים למשפחת צידונים מיוונים, שישבו במראשה במאה 
ה 2 לפסה״נ. שרידיו של מבצר חשמונאי נתגלו בחפירות, 
שנערכו בבית־צוד (ע״י בית־הספר האמריקני לחקר המזרח, 
בהנהלת א. סלרס [ 5 ־ 861161 . 0.8 ]. 1931 — 1932 ). גם בגזר 
נמצאו שרידים של מבצר חשמונאי, שבנה בה שמעון(לאחר 
שכבש עיר ז 0 —כנראה, בעבודתם של שבויי־מלחמה; באחת 
מאבני-המבצד חרותה ביוונית הכתובת: "אש תכלה את בית- 
שמעון". בעראק אל־אמיר בעבר הירדן(צור של בית־טוביה) 
נמצאו שרידים חשובים מארמון השליטים העמוניים. בארמון 
זה,ניכרת תערובת של יסודות מזרחיים (אפריז האריות) 
ויווניים (העמודים, תכנית־הבניין). בשומרון נתגלו שרידיו 
של מגדל מבוצר, שהוא שייך לתקופה זו. 


( 11 ) תקופת בית־הורדוס ( 63 לפסה״ג — 70 
לסה״נ) או התקופה הרומית הראשונה, שנמשכה 
עד סוף ימי הבית השני. השרידים העיקריים, שנתגלו מתקו¬ 
פה זו, מרוכזים בירושלים: החומות הענקיות המקיפות את 
הר־הבית, "מגדל-דוד", שאינו אלא מגדל־פצאל מימי־ 
הורדוס; לתקופה זו שייכת גם מערכת הקברים המפוארים, 
בעלי החזיתות המגולפות, שבסביבות־ירושלים; באחדים 
מהם נמצאו כתובות וגלוסקמאות, שמעידות על ראשיתה של 
אמנות יהודית חדשה. החשובים שבקברים אלה הם קברי 
מלכי־חדיב (המכונים "קברי־המלכים"), יז״אבשלום, קברי- 
הסנהדרין וקבר בית־הורדום. בשומרון נתגלו כמה מבנייניו 
של הורדוס, שהיו בעלי אופי אלילי מובהק, כגון ההיכל, 
שהוקם על-ידיו לכבוד הקיסר אוגוסטוס. בחורבות-קיסריה 
טמונים שרידים מרובים מימיו של הורדוס, אך אלה עדיין לא 
נחשפו. לעומת זה נתגלו ב 1955 שרידי ארמונו המפואר של 
הורדוס במצדה. לתקופה זו שייכים גם השרידים הנהדרים של 
פטו־ה, עיר־הבירה של ממלכת הנבטים (שסופחה לאימפריה 
הרומית ב 106 ); אלה הם בעיקר חזיתות של קברים חצובים 
בסלע, שרידי ארמונות, תיאטראות ובתים פרטיים. בשרידים 
אלה ניכר ערב של סיגנון הלניסטי עם יסודות ערביים- 
מזרחיים. 

( 12 ) התקופההרומיתהשניה ( 324-70 לסה״ג)- 
תקופת המשנה והתלמוד. מן המקומות, שהיו מיושבים בתקו¬ 
פה זו ע״י נכרים, בולטת ביחוד שומרון במימצאים שנתגלו 
בה: שרידי רחוב בעל עמודים, בסיליקי, פורום (השוק 
הראשי), שרידי החומה, איצטדיון, היכל קודי, קברים בנויים 
וחצובים בסלע ואמת־מים — כולם מתקופת־התחיה בימי 
השושלת הסורינית (סוף המאה ה 2 ותחילת המאה ה 3 
לסה״ג). בג ו־יש שבעבר־הירדן(בחפירות האוניברסיטה של 
ייל ובית־הספר הבריטי לארכאולוגיה בירושלים, 1934-1928 ) 
נתגלו שרידים של עיר רומית מתוכננת, מוקפת חומה, בעלת 
שערים טריומפאליים, פורום עגול, שני היכלות, שני תיאט¬ 
ראות ושני בתי־מרחץ ציבוריים. בקיסריה נתגלו שני 
פסלי־ענק מאותו זמן. באשקלון(בחפירות של בית־הספר 
הבריטי הנזכר, בהנהלת גארסטאנג, 1920 — 1922 ) הספיקו 
החופרים רק לנגוע בשרידיה של העיר הרומית הגדולה: 
נתגלו שרידים של בניידהמועצה (בולוטריון), פסלים הרבה 
ושברים ארכיטקטוניים מרובים. בין השרידים היהודיים 
מאותה התקופה יש לציין בראש ובראשונה את שרידי ב י ת¬ 
ש ערים (חפירות החברה העברית לחקירת א״י, בהנהלת 
ב. מזר ואח״כ נ. אביגד, 1936 — 1954 ). בראש הגבעה נחשפו 
כאן שרידים של עיר יהודית ובה ביודכנסת גדול וכמה 
בניינים אחרים! מסביב לחומתה — בית־קברות עצום, 
שנחצב במדרון־הגבעה! וכן נחשפו 20 מערכות-קברים תת־ 
קרקעיות, ובהן אחת, שהיא, אפשר, של ר׳ יהודה הנשיא 
וביתו. לסופה של תקופה זו שייכים בתי־כנסת מסוג קדום 
יותר (כלומר, שחזיתם פונה לצד ירושלים), ששרידיהם 
נמצאו בגליל (בכפר־נחום, כורזין, כפר־ברעם). הקישוט 
הארכיטקטוני של הבניינים הללו דומה לזה שהיה רווח 
בסוריה ובא״י במאה ה 3 , אך תכניותיהם הן יחידות במינן 
(חצר קטורה על־יד הבניין! בסיס לעמודים, שנמשך משלו¬ 
שת צידי־האולם). כשנתגלו בניינים אלה עוררו תימהון 
בקרב החוקרים, מפני שבגילופיהם מופיעים תיאורים של 
בעלי־חיים, ואף של בני־אדם ומלאכים בעלי־כנפיים, ומפני־כן 




1141 


ארץ־ישראל 


1142 


ומפני־כן היו שייחסו אותם לבנאים נכריים. למרות כל 
מאמציהם של החוקרים לקבוע את מקומו של ארון־הקודש 
בבתכ״ב אלה, עדיין לא נתברר הדבר כל צרכו. 

( 13 ) התקופה הביזאנטית ( 324 — 640 לסה״ב). 
בתקופה זו נבנו הכנסיות והמנזרים הנוצריים הקדומים 
בארץ, וזוהי גם תקופת ההתפשטות של ההתיישבות, ביהוד 
בנגב. בין השרידים הביזאנטיים החשובים שנתגלו בארץ יש 
להזכיר את רצפות־הפסיפס בבית־גוברין(שנחשפו על־ידי 
בית־הספר הצרפתי לארכאולוגיה ב 1922 ו 1924 ),את השכבה 
הביזאנטית של ב י ת ־ ש א ן (הכוללת כנסיה עגולה, ארמון 
האפיסקופוס, מנזר בעל פסיפסים ובית־קברות גדול), מפת- 
פסיפס של א״י, שנמצאה במידבא, ושרידים של הערים 
הביזאנטיות בנגב (שבטה, ניצנה, חלוצה, עבדת וממשית 
[כורנוב]), שנחקרו ע״י משלחת קולט ( 0011 ) ב 1933 — 1936 ! 
בניצנה נתגלו, חוץ משרידים של העיר והמבצר, גם כמה 
פאפירוסים מן המאות ה 6 והד.— מבתהכ״נ שהוקמו בתקופה 
זו נחשפו בתכ״ג בבית־אלפא, חמת־גדר, יריחו, נעךן, גרש, 
ביודירח, הוסיפה, קיסריה ויפיע. מסוגם של בתכ״ג אלה הוא 

• ז ד 

גם ביהכ״ג השומרוני, שנמצא בשעלבים. המאוחרים שבבתי- 
הכנסת הללו נבנו בצורת בסיליקי, אלא שהאפסיס פונה בהם 
לצד ירושלים. ברצפות־הפסיפם שלהם נשתמרו תיאורים של 
מעמדות מקראיים (תיבת־נח, עקידת־יצחק, דניאל בגוב־ 
האריות) בתוספת סמלים יהודיים (ארון־קודש, מנורות), 
וכן תיאורים של גלגל־ד,מזלות. 

( 14 ) התקופה הערבית הראשונה ( 640 — 1099 
לסה״ג). כיפת־הסלע, שהוקמה ב 691 , עדיין עומדת על תילה 
בהר־הבית, והיא הבניין הראשי, שנשתמר מתקופה זו! 
בחפירות נחשפו שרידים של כמה בניינים חשובים מתקופת 
שלטונו של בית־אומיה, כגון הארמון של שליטים אלה, 
שנתגלה בחרבת מ פ ג׳ ר, צפונית ליריחו (ע״י מחלקת- 
העתיקות ב 1935 — 1948 ). הארמון היה בנוי מסביב להצר 
קטורה וסמוך לו היו מצויים בית־מרחץ ומסגד! בבניינים 
אלה נמצאו רצפות־פסיפם ססגוניות ופסלי־גבס מרובים. 
ארמון מאותה תקופה נמצא גם בחרבת אל מיניא 
שעל־יד ים־כינרת (ע״י משלחת גרמנית, 1932 — 1939 ), ואף 
בו.נתגלו פסיפסים הנדסיים נאים. 

( 15 ) התקופה הצלבנית ( 1099 — 1291 ). בתקופה 
זו חדרו אל הארץ השפעות אירופיות, ביהוד מצרפת (ובמי¬ 
דה מועטת גם מאיטליה), שהן ניכרות בין השאר בבנייני- 
הצלבנים על שני סוגיהם הראשיים: מבצרים וכנסיות. מן 
המבצרים, שנבנו ע״י הצלבנים, נחפרו דק שניים: מוג- 
פורט, המבצר של המסדר הטוטוני, שנחשף בחלקו ע״י 
משלחת אמריקנית ב 1926 , ועתלית, מבצר הטמפלארים, 
שסביבותיו נחקרו ע״י מחלקת־ד,עתיקות בהנהלת ג׳ונז 
ב 1931 — 1940 . בעתלית נתגלו: חומת־העיר, כנסיה עירונית 
קטנה, מצד בפינה הדרומית־מזרחית, אורוות נרחבות, וכן 
ביצוריו המיוחדים של המבצר (חומה כפולה ושני מגדלים 
גבוהים מאד). המבצר עצמו עדיין לא נחפר. בין הכנסיות, 
שהוקמו ע״י הצלבנים ונשתמרו עד ימינו, תופסת מקום 
ראשון כנסיית־הקבר; וכן יש לציין את הסטיו שעל־יד 
כנסיית־המולד בבית־לחם, את כנסיית חנה בירושלים, 
כנסיית אבו גוש, וכמה כנסיות ברמלה, לוד ועוד, שהפכו 
למסגדים. 

( 16 ) התקופותהממלופיתוהתורכית(מ 1291 
ואילך). בין השרידים של תקופות אלו, שנחפרו רק במקרה, 


מצויים ארמונות, מדרשות ומסגדים בירושלים, עכו וכמה 
בניינים אחרים כגון מבצר ראש־העין, גשר ג׳נדס (צפונית 
ללוד), החאנים המבוצרים שבסביבות הר־תבור', חומתה של 
עכו והמסגד הגדול שבה. 

מוסדות־המחקר. — (א) המוסדות היהודיים. — 

( 1 ) אגף־העתיקות של מדינת־ישראל. נוסד ביולי 
1948 כיורשה של מחלקת־העתיקות של ממשלת־המאנדאט. 
האגף פועל — בהתאם לסמכות, שניתנה לו בתוקף חוק- 
העתיקות — ע״י פקחים ונאמנים במקומות שונים בארץ. 
לאגף שישה מדורות: פיקוח, שימור מונומנטים, סקר וחפי¬ 
רות, בית־נכות, ספריה וארכיון, מזכירות מדעית. 

( 2 ) החברה לחקירת א" י ועתיקותיה. נוסדה 
ב 1913 . החברה מארגנת חפירות, מקיימת כינוסים שנתיים 
ומוציאה פירסומים שונים(שנתון בשם "ארץ־ישראל", כרכים 
א׳—ד׳! רבעון בשם "ידיעות" [א׳—כ׳]! ובאנגלית: 

( 113 ־ 0111 ( מ 3£10 ז 10 קצ£ 61 גז 15 [א'—ו׳]). 

( 3 ) באוניברסיטה העברית קיים חוג לארכאו¬ 
לוגיה, שכולל את המחלקות לארכאולוגיה, לפרהיסטוריה 
ולמזרח. בין השאר עסקה האוניברסיטה בחפירות, שכמה 
מהן נזכרו למעלה. באוניברסיטה קיים גם בית־נכות 
לקדמוניות־היהודים. 

(ב) מוסדות לא־יהודיים.— ( 1 ) מחלקת העתיקות 
של ממשלת־המאנדאט. התקיימה מ 1920 עד 1948 . הטח־ 
לקה ניהלה את בית־הנכות הארצישראלי (בית־הנכות ע״ש 
רוקפלר), פירסמה רבעון באנגלית (כרכים א׳—י״ד) ועסקה 
בחפירות במקומות שונים בארץ. ביחס לחלק הערבי של א״י 
ירשה את מקומה של מחלקה זו מחלקת־העתיקות של ממלכת־ 
הירדן, שאף היא מוציאה רבעון באנגלית מ 1951 ואילך. 

( 2 ) המכון האפיפיורי לחקר הביבליד,(- 3 מ 1 
11011111 ( 811 1 ת 1£11:11 :זת 0 ? 111:111:1101 ). נוסד ב 1927 ומרכזו הוא• 
בירושלים (בתחומה של מדינודישראל). למכון ספריה! 
עבודות־חבריו מתפרסמות ברבעון 03 ו 1 < 611 , היוצא ברומא. 
המכון עסק בין השאר בחפירות. 

בחלק הערבי של ירושלים נמצאים: ( 3 ) ב י ת - ה ס פ ר 
הצרפתי למדעי ה ב י ב ל י ה והארכאולוגיה 
שעל־יד כנסיית סטפאנום הקדוש. מכון זה, שנוסד ב 1892 
ע״י מסדר הדומיניקנים, מפרסם (מ 1893 ואילך) רבעון בשם 
116 ן> 11 < 11 < 1 110 ׳\ £6 ; חבריו עסקו בעיקר בבדיקת הכנסיות 
בירושלים, בית־לחם, אסאום, ועוד! הם גילו את ביהכ״ג 
בנערן, חפרו במערת קומראן ובתל אל־פרעה שעל-יד שכם. 

( 4 ) בית־הספרהאמריקנילווקר המזרח. 
נוסד ב 1900 . מנהלי המכון ומוריו, שמתחלפים מדי שנה 
בשנה, עסקו בחפירות במקומות שונים ובסקר של עבר- 
הירדן. המכון מפרסם (ביחד עם בית־הספר המקביל לו 
בבגדאד) רבעון בשם 80110015 מ 103 ז 16 מ^ 1116 0£ 811110110 
1165631011 1611131 ־ 01 0£ ושנתון (. 61:0 0111131 ^■). 

( 5 ) בית־הספר הבריטי לארכאולוגיה. נוסד 
ב 1919 . מתחילה היה מסונף למחלקת־העתיקות, אך ב 1926 
נפרד ממנה. מנהליו ותלמידיו חפרו במקומות שונים! עבו¬ 
דותיהם נתפרסמו ברבעון הקרן הבריטית (ר׳ להלן, 10 ). 

( 6 ) זמן־מה היה קיים בארץ גם בית-ספר בריטי 
לארכאולוגיה מצרית, שהועבר לכאן ממצרים ע״י 
סר פלינדרס פטרי ב 1926 ! מוסד זה פסק להתקיים עם מותו 
של פטרי ב 1942 . בין השאר ערך המוסד חפירות, בעיקר 
בשפלה הדרומית. 



1143 


חקירת א״י: המקומות הקדושים והאתרים ההיסטוריים 


1144 


( 7 )-( 8 ) בירושלים היו קיימים גם שני מוסדות גרמניים: 
המכון האוואנגלי (פרוטסטאנטי), שנוסד ב 1900 , 
והמכוןשלהחברהעל-שםגךם (קאתולי), שנוסד 
ב 1908 . שני המוסדות עסקו בחפירות. כבטאונו של הראשון 
שימש ה 616105 / \ 315151:103 ? 1160 :>$:!ג\ 36 665 261150111:111 , ושל 

השני— £303 116111£6 03$ . 

( 9 ) המרכזהפראנציםקניבא״י ( 11331 ) 011510 
53013 3 -ת 016 ערך אף הוא חפירות מזמן לזמן. למיסדר 
הפראציסקנים שני מוסדות בירושלים (מנזר סאן סאלמאטי- 
רה ומנזר פלגלאטיו), שכל אחד מהם מצוייד בספריה. 

( 10 ) הקרן לחקירת א״י (מ 31:10 ! 10 קא 31651106£ ? 
3 ״״?)• קיימת בלונדון מ 1865 ואילך ומפרסמת מ 1869 
ואילך רבעון (׳( 1 ז 1:6 -! 203 > •? •£ •?)• — על פעולותיה של 
חברה זו ע״ע. 

( 11 ) מ 1920 עד 1948 היתד. קיימת בירושלים החברה 
המזרחנית הארצישראלית, שבה השתתפו מלומ¬ 
דים מכל העדות! חברה זו פירסמה רבעון בשם 10111-031 
^ 500161 01-160131 31651106 ? 1116 0£ . פעולתה נצטמצמה 
בפירסומים שונים. 

מ. אבי-יונה וש. ייבין, קדמוניות ארצנו, א׳, ת״א, תשס״ז! 
; 1933-1935 , 1-11 , 101(( ?0111511x105 זך}/ 51 )<£ ,- 31210861 ^ . 0 
- 1300 ״ 1 ; 8 1935 ,) 416118111:, 4x0/10(010^ 0 / ?01(511x1 , .? .זוו 

- 1 /י) ) 116(11110, ?011111(5 (( 0/10X0(15 <1( ?011111(5 (51 ?01(511X1 
. 0015 , 111 , 811116 13 16 > 10110003116 ( 1 311 ז 160160 קק 311 ,אנוסזס? 
55 ) 5 ^ 50 ? /ס 5 )/>/> 0 ? )!/?" ,ס׳ 5 \ס 400 \ . 0 . 0 ; 1936 ,( 318-524 

1X1 ?01(511X1(, 1943. 

מ. א. י. 

המקומות הקדושים והאתרים ההיסטוריים. — 1 . המ¬ 
קומות הקדושים. ארץ־ישראל היתד. מימי-האבות 
ואילך ארץ קדושה לעם־ישראל ; מאחר שבה נולדה הנצרות, 
נתקדשה גם בעיני העולם הנוצרי. בהשפעתן של היהדות 
והנצרות כאחת נתייחדה לארץ קדושה מסויימת גם בעיניהם 



"כנסיית־הקבר" בעיר העתיקה בירמ> 5 ים (ד,טאו! ו! 12 ) 



כפר חטי!: לפי טסורת־הררוזים, מקום קברו של נבי שועיב (יתרו) 

של המוסלמים, אע״פ שקדושתה פחותה בעיניהם מזו של 
מכה ומדינה. מכאן ריבוי המקומות בא״י, שהם קדושים 
לאחת משלוש הדתות או לכולן ביחד. 

למונח ״מקום קדוש״ יש שלושה מובנים שונים: 

(א) המובן המצומצם ביותר הוא החוקי: לפיו נכללים 
בין ה״מקומות הקדושים" רק אותם הבניינים ומקומות- 
הפולחן, שהם נמצאים ברשותן של שתי עדות או יותר 
ושהזכויות של כל עדה ועדה עליהם מוגדרות ומוגבלות ע״י 
תעודות רשמיות. ראשונה במעלה בין התעודות הללו היא 
פקודתו של השולטן התורכי (פירמאן) מ 1757 , שקבעה את 
הזכויות של העדות הנוצריות השונות בכנסיה של קבר־ישו 
בירושלים, בכנסיית־המולד בבית-לחם, בכנסיית הר-ציון, 
בקבר־מרים ובכנסיית ה״עליה לשמים", שכולן נמצאות בירו¬ 
שלים. ב 1931 הוכלל גם הכותל המערבי ברשימת המקומות 
הללו, לאחר שוועדה בינלאומית (שדנה בסיכסוך היהודי- 
הערבי בשאלת הכותל) קבעה את זכויותיהם של היהודים 
והמוסלמים עליו. התקנות הללו בדבר המקומות הקדושים 
קובעות בקפדנות את נוהג־הפולחן, וכן הן מציינות מי זכאי 
לנקות או לתקן כל מקום ומקום. הסטיות הקלות ביותר מן 
הנוהג גרמו וגורמות עד היום למריבות קשות ביותר בין 
העדות השונות, ולפעמים גם הביאו לידי שפיכות־דמים 
ולהתערבותם של השלטונות המקומיים ואף של מעצמות 
זרות. דוגמה לדבר: הסיכסוכים בין הנזירים הקאתוליים 
והאורתודוכסיים (הפראווסלאוויים) בקשר לגניבת כוכב־ 
הכסף מכנסיית בית־לחם, שהיו בין הגורמים למלחמת-קרים 
( 1854 ). 

(ב) במובן רחב יותר מציין המונח "מקום קדוש" כל 
מקום או בניין, שהוא קשור במאורע (או מסורת), שיש לו 
(או לה) חשיבות דתית. לסוג של מקומות אלה יש לייחס 



1145 


ארץ־ישראל 


1146 



את הר־הבית בירושלים, את מערת- 
חמכפלח בחברון, את אשל־אברהם 
בקירבת עיר אחרונה זו*, את "כנסיית 
באר־יעקב" על־יד שכם, את הכנ¬ 
סיות בנצרת, מקומות שונים מסביב 
לים־כינרת, קבריהם של התנאים 
בגליל וכד׳, וכמה מסגדים בירו¬ 
שלים. 

(ג) במובן רחב עוד יותר מציין 
המונח "מקום קדוש" כל מקום- 
פולחן בארץ, ובראש ובראשונה את 
המקומות המקודשים פחות או יותר 
בעיני עם־הארץ. מקומות ממין זה 
מרובים בייחוד בכפרים הערביים! 
על-פי-רוב הם נקראים בשם אחד 
מאבותיו של עם־ישראל, גיבוריו או 
נביאיו (נבי סמויל, נבי רובין, נבי 
י 1 שע וכד׳)! אך יש ביניהם גם 
כמד, קברים מסרתיים של קדושי- 
האיסלאם, חללי מלחמות-הכיבוש 
הראשונות של הערבים בארץ. בכמה 
מקומות ממין זה הונהגו עליות- 
לרגל המוניות במועדים קבועים! 
ויש עליות (כגון תהלוכת א-נבי- 
מוסד, בירושלים בימי־הפסח), שנק¬ 
בעו על-ידי השלטונות המוסלמיים 
לתכליות מדיניות. בכמה מקרים 
(כמו בפולחן אל ח׳דר = ;אור- 
גיוס הקדוש = הנביא אליהו) תפס 
"קדוש" מוסלמי את מקומו של קדוש 
נוצרי, שנקבע במקום מקודש ליהו¬ 
דים, שלפעמים לא היה מעיקרו אלא 
מקום־פולחן כנעני קדום. קביעתם 
של מקומות "קדושים" ממין זד, מנוגדת לפעמים למסורות 
העתיקות, ודוגמה לכך: "קברו" של משה, הנקרא א־נבי 
מוסה, הנמצא — לפי אמונת־הערבים — בין ירושלים ויריחו, 
ממערב לירדן. קברים "קדושים" הרבה מיוחסים לאדם 
מפורסם אחד, ואין הכפריים, הבאים להתפלל עליהם, עומדים 
על אי-ד,אפשרות שבדבר, שאיזה נביא או קדוש יהא קבור 
בכמה מקומות בבת אחת. מקומות קדושים ממין זה הם עפ״ר 
קברים, שהם מצויים בתוך בניינים קטנים בעלי כיפה 
מקומרת, או קברים שמצויים תחת עצים קדושים בתוך חצר 
מגודרת! על עצים כאלה רגילים המתפללים לתלות מטליות 
ושאר דברים מוקדשים לקדוש. יחידים במינם הם גלי־האבנים 
המצויים מסביב לקברים קדושים במרחקים שונים מן האחרו¬ 
נים! גלי-אבנים כאלה מוקמים ע״י עוברי-אורח במקומות, 
שמהם רואים לראשונה את הקבר הקדוש. מובן, שיש להבחין 
בין מקומות קדושים ובין מקומות היסטוריים (שבהם אירעו 
מאורעות חשובים בדברי־ימי־הארץ) ואתרים עתיקים, אע״פ 
שלפעמים עלול מקום אחד להיות היסטורי, קדום ומקודש 
כאחד. 

מקומות-קודש יהודיים. — הכותל המערבי, שהוא 
קטע מן החומה, שהקיפה את הר־הבית בימי בית שני, הוא 
החשוב במקומות הקדושים ליהודים, שזיהוים אינו מוטל 


הכות 5 וזסערבי: צי 5 ום מתקופת־הטאנדאט 

בספק. מקום זה נתקדש קדושה מיוחדת, מפני שחלק זה של 
ההומה, שבו היה נכלל ה״כותל", היה קרוב ביותר י למקומו 
של קודש־הקדשים. מכאן מאמרם של חכמי-האגדה: "לעולם 
אין השכינה זזה מהכותל המערבי" (שמות רבה ב׳, ב׳)! וכן: 
"זה הכותל המערבי של בית־המקדש, שאינו חרב לעולם" 
(פסי״ב מ״ט, ב׳). נראה, שבמאה ה 5 , בימי הקיסרת אודוקיה, 
כבר התפללו יהודים על-יד הכותל. מימיהם של ר׳ שמואל 
ב״ר פלטיאל ( 980 — 1015 ), הדן על תרומת־שמן למקדש 
"בכותל המערבי", ור׳ שלמה בן יהודה, ראש ישיבת-ירושלים 
( 1025 — 1050 ), שערך סדר-תפילה על-יד הכותל, שוב לא 
פסקו יהודים להתפלל על-יד הכותל (ביהוד בט׳ באב, בראש־ 
השנה וביום־הכיפורים) כל עוד נמצאו יהודים בירושלים. 
השאלה בדבר זכויותיהם של היהודים על הכותל נתעוררה 
לראשונה בחריפות בתקופת המאנדאט הבריטי, הואיל והמו¬ 
עצה המוסלמית בראשותו של המופתי אמין אל חוסיני 
השתדלה לעורר קנאות דתית בין המוסלמים כדי להשתמש 
בה למטרות מדיניות, ובהתאם לכך החיתה אגדה ישנה (שאין 
לה סמוכים בקוראן), שלפיה חנה אל־ברך, סוסו של מוחמד, 
על־יד הכותל בשעת מסעו הלילי של הנביא ל״מסגד הקיצוך, 
שזוהה עם מסגד אל-אקצה. הפגיעות במתפללים יהודיים 
על־יד הכותל נתרבו ביותר בקיץ תרפ״ט, קודם הפרעות 


1147 


חקירת א״י: המקומות הקדושים והאתרים ההיסטוריים 


1148 



קבר־רח? 


שפרצו באותה שנה. כתוצאה מכך מינה חבר־הלאומים ועדה 
מיוחדת לחקר זכויותיהם של היהודים והערבים על הכותל, 
וזו פסקה ב 1931 , שהיהודים זכאים להתפלל על־יד הכותל, 
אד לא התירה להם לתקוע בשופר על־ידו, וכן לא להעמיד 
ספסלים ולהקים מחיצות בין גברים ונשים. את הבעלות 
על הרחבה שמול הכותל השאירה הוועדה בידי המוסלמים. 
לפי הסכם שביתת־הנשק, שנחתם בין ישראל וממלכת־הירדן 
ב 1949 , צריכים היו הצדדים לדון במתן גישה חפשית ליהו¬ 
דים למקום קדוש זה, אך עד עכשיו ( 1956 ) לא יצא הדבר 
לפועל. 

קבר רחל שעל-יד בית־לחם הוא מקום־הקודש החשוב 
ביותר ליהודים אחר הכותל המערבי. הזיהוי של המקום 
כקבר־רחל מבוסם על המסורת המקראית (ברא׳ לה, טז—כ; 
מח, ז), שלפיה נמצא הקבר בדרך בין ירושלים ובית־לחם, 
ועל מסורת־עם, שנשתרשה במשך הדורות, אע״פ שספקות 
ביחס למקום־קברה של רחל כבר נזכרו בתלמוד (תום׳ סוטה 
י״א, ד, בראשית רבה פ״ב, ט׳), ואף רוב החוקרים בזמננו 
מטילים ספק בנכונותו של הזיהוי הנזכר. המקום כבר היה 
מקודש בתקופה הביזאנטית, ובמרוצת-הזמן הוקמו כאן 
בניינים שונים ז האחרון שבהם — בניין קטן וכיפה מעל 
למצבה — הוקם במאה ה 19 על־ידי ועקף המוסלמי. המת¬ 
פללים על-יד קבר־רחל היו מרובים בעיקר בחודש אלול, 
בימי ה״סליחות". המקום נמצא כיום בתחומה של ממלכת- 
הירדן והגישה ליהודים אליו אסורה. 

גם קברי־האבות שבמערת־המכפלה, הנמצאת מתחת 
למסגד ה״חו־ם" (= המקדש) בהברת, משכו אליהם מתפללים 


יהודיים הרבה. האיתור של מערת־המכפלה 
מקובל גם על המלומדים. קודם שהעדה 
היהודית עזבה את חברון (אחר מאורעות 
תרפ״ט), היה מותר ליהודים לעלות עד 
המדרגה השביעית בטור־המדרגות המוליך 
למסגד. 

בירושלים, בחלק הנמצא כיום בידי 
הערבים, יש כמה מצבות, שנתקדשו במסו¬ 
רת העממית היהודית: קבר שמעון הצדיק 
בנחל קדרון העליון, שאליו היו זורמים 
המונים מבני־העם, בעיקר מעדות־המזרח, 

ביום ל״ג בעומר; חצר־המטרה (בדרך 
יריחו, מול חומת העיר העתיקה), שבה 
נכלא הנביא ירמיהו; קבר חולדה הנביאה 
על הד־הזיתים, קברי הנביאים חגי ומלאכי 
במערה בהר־הזיתים, שהיא, לאמיתו של 
דבר, מערת־קברים מימי בית שני; וקברי- 
הם של כמה צדיקים בבית־הקברות היהודי 
הגדול בהר־הזיתים, כגון אותם של ר׳ 

עובדיה מברטינורו ור׳ יהודה החסיד, שזכר 
מקומם נשתמר בעדה. 

מחוץ לירושלים היו היהודים רגילים 
להתפלל על־יד קברו של שמואל הנביא 
(שמו״א כה, א; כח, ג), בהר המכונה נבי- 
סמויל שבסביבות ירושלים, על־יד קברו 
של יוסף הצדיק הסמוך לשכם (יהו׳ כד, 

לב), שכבר היה מקודש בימי התלמוד 
(בראשית רבה ע״ט, ז׳; סוטה י״ג, ע״ב 
ועוד), ולפעמים על-יד קברו של יהושע בן נון הסמוך לתמנת- 
דורם (יהו׳ כד, ל; שופטים ב, ט), על־יד קבריהם של איתמר 
ופנחס מבני-אהרון בכפר עורתא, דרומית לשכם, ועל-יד 
קברו של אבנר בן נר (שמו״ביג, לב; ד, יב) בחברון. כל 
המקומות הללו מצויים כיום בתחום השלטון הערבי. זיהוים 
וקדושתם מבוססים על מסורות עממיות בלבד. 

המקום המקודש ביותר שבתחום מדינת־ישראל הוא הקבר 
המיוחס לדוד המלך, במקום הנקרא בימינו בשם "הר- 
ציוך. זהו המקום היחיד, שעליו חלים דיני ה״סטאטום־קוו" 
מימי התורכים, הואיל ולנוצרים זכוודתפילה באולם העליון 
שבבניין הסמוך לקבר מאחר שבו נערכה, לפי מסרתם, 
סעודתו האחרונה של ישו. המסורת, הקובעת את מקומה של 
עיר־דוד בגבעה המערבית של ירושלים העתיקה, כבר נזכרת 
אצל יוסף בן מתתיהו, אך צורה מגובשת לבשה מסורת זו רק 
במאה ה 12 ; מאוחד, תקופה ואילך נקרא מקום קברו של 
דוד בפי המוסלמים בשם "נבי דאוד". עם כיבוש "הר־ציון" 
ע״י צבא-ישראל ב 1948 נפתח לפני היהודים מקומו של 
הקבר המיוחם לדויד בקומת-הקרקע של הבניין הנזכר. 
במקום נמצא ארון ענקי מתקופת-ד,צלבנים. מתוך חקירות, 
שנערכו באתר, נתברר, שבמאות הראשונות אחר החורבן 
היה קיים כאן, כנראה, בית־כנסת יהודי׳ ובו היה אפסים, 
שפנה לצד הר-הבית. 

מסורת, שנובעת מן התקופה התלמודית, קובעת את 
מקום קבורתם של חכמי-ישראל במקומות שונים בגליל 
(ר׳ יהושע נשתטח על קברי בית־שמאי — חגיגה כ״ב, ב׳). 
מסורת זו מצאה את ביטויה בספרי המסעות של ר׳ בנימין 



1149 


ארץ־ישראל 


1150 



קבר ר׳ טאיר בעל־הנס בטבריה 






1151 


חקירת א״י: המקומות הקדושים והאתרים ההיסטוריים 


1152 


מטודלה (תתק״ל) ור׳ פתחיה מרגנשבורג(תתקמ״ה), בספרו 
של ר׳ אשתורי הפרחי, "כפתור ופרח"׳ ובספרים הנקראים 
בשם "יחוס של צדיקים", "יחוס אבות" וכד׳. ביהוד נתרבו 
זיהויי קברים מסוג זה עם התיישבותם של המקובלים בצפת 
וסביבותיה במאה ד, 16 < המסורת העממית הוסיפה על זיהויים 
אלה עוד כמה וכמה קברים של אישים מקראיים ושל חכמים 
ואישים מפורסמים באגדה, ועל אלה נוספו במרוצת־הזמן 
קבריהם של חכמים בני המאות האחרונות. מקומות אלה 
משמשים לתפילה (ולפעמים לחגיגה מסרתית, ל״הילולה", 
שהיא מלווה בהדלקת מדורות וריקודים). צורותיהם של 
הקברים הנדונים שונות הן: בניין מעל לקבר המקודש, 
בניין־מצבה, אבן־מצבה בודדת, מערת־קברים, גל־אבנים. 
משרד־הדתות של מדינת־ישראל משתדל לטפח את המסו¬ 
רות הנזכרות, לדאוג לתיקונן של המצבות ולקביעת זהותן. 

המפורסמים בין הקברים שבגליל, שהם מקודשים במסו¬ 
רת העממית, הם בלא ספק קברי ר׳ שמעון בר־יוחאי 
ור׳ אלעזר בנו, שעל-ידם נערכת הילולה גדולה ביום 
ל״ג בעומר; בקרבת מירון נמצאים גם קברים, שהם מיוחסים 
ע״י העם להלל ושמאי ותלמידיהם, לר׳ יוחנן הסנדלר 
ולד׳ יצחק נ פח א. מרכז שני בגליל לסביבה, שבה מרובים 
מקומות קדושים ליהודים, היא טבריה, שבקירבתה נמצאים, 
מלבד קברים מסרתיים של אישים קדומים, גם קבריהם של 
כמה חכמים מיה״ב, שזהותם ודאית יותר. בין הקברים מן 
הסוג הראשון יש להזכיר תחילה את קברו של ר׳ מאיר 
בעל נס, שמזהים אותו כרגיל עם התנא ר׳ מאיר* גם 
מסביב לקבר זה מקיימים הילולה ביום י״ד אייר. מסביב 
למצבה הנמצאת במקום זה נבנה בשנת תרכ״ז בניין גדול, 
המחולק למדרש אשכנזי ומדרש ספרדי) בניין זה עומד 
מעל לחמי־טבריה. בקרבתו מזהים בני־העם את קבריהם של 
כמה מחכמי־התלמוד המפורסמים, כגון ר׳ יוחנן בן זכאי, 
ר׳ ירמיה, רב כהנא, ר׳ אליעזר בן הורקנוס, סומכוס בן 
יוסף, ר׳ אמי ור׳ אסי, ר׳ חייא ובניו, ר׳ שמעון בר׳ אלעזר, 
ולסוף — את קבריהם של ר׳ עקיבה ותלמידיו! לסוג 
השני שייד קברו של הרמב״ם, שהבניין עליו חודש בשנת 
תרצ״ה, כשמלאו שמונה מאות שנה להולדתו של הרמב״ם, 
וכן קברו של ר׳ ישעיה הלוי הורוויץ (השל״ה). 

צפת נתפרסמה כעיר קדושה זמן מרובה אחר טבריה, 

אך משעה שנעשתה מרכז של חכמים ומקובלים, שמצאו 
עניין מיוחד בזיהוי קבריהם של אישים קדומים מפורסמים 
באומה, נתרבו בסביבתה המקומות המקודשים (ר׳ גם הנאמר 
למעלה על מירון), ודוגמה לדבר: קבריהם של הושע 
הנביא, של ר׳ פנחס בן יאיר, של ד׳ חוצפית המתורגמן, של 
ר׳ בנאד, ור׳ דוסא בן הרכינס, שזהותם נקבעה ע״י המקוב¬ 
לים. פרשה מיוחדת היא זו הנוגעת לקבריהם של חכמי־צפת, 
כמו קבריהם של האר״י(ר׳ יצחק לוריא), ר׳ משה קודדובירו, 
ר׳ יעקב בירב, ר׳ שלמה הלוי אלקבץ, ר׳ חיים ויטל ור׳ 
יוסף קארו; קבריהם של חכמים אלה נמצאים בבית־הקברות 
בצפת ורגילים להתפלל על־ידם. לפי המסורת העממית נמ¬ 
צאים בסביבות צפת גם קבריהם של שמעיה ואבטליון 
ויוחי, אביו של ר׳ שמעון, בקרבת גוש־חלב, של ר׳ סיסי 
ובנו (ר׳ לוי בן סיסי) בסאסא, ושל ו" יהודה בר׳ אילעאי 
ור׳ יוסי דמן יוקרת על-יד עין־זיתים. בגליל העליון מראים 
את קבריהם של ר׳ ישמעאל ור׳ נחום איש גמזו בסביבות 

פרוד, של ר׳ חנינא בן דוסא בערב׳ ושל ר' יוסי הגלילי ובנו 

1 1 ־ 1 


בדלתון. הישוב היהודי בפקיעין, שהתקיים במשך דורות 
הרבה — ושלפי המסורת המקומית לא פסק מעולם — שמר 
על זכר מקומותיהם של קברי ר' יוסי דפקיעין ור׳ אושעיה 
איש טיריא בסביבות־הכפר! בכפר ברעם היו מציינים, פרט 
לשרידיו של בית־הכנסת העתיק, גם את קברה של אסתר 
המלכה (אע״פ שקבר אחר, מיוחס לאסתר, נמצא בפרס)! 
וכן מראים באותו מקום גם את קברו של נחמן חטופה 
(ה״ינוקא" של כפר־ברעם, נושא של אגדה מיה״ב), בעוד 
שבכפר פרעם מראים את קברו של הוני המעגל. בשפרעם 
קבעו את מקום קבורתו ומצבתו של ר׳ יהודה בן בבא, בחיפה 
את קברו של ר׳ אבדימי דמן חיפה, וביבנה ייחסו לרבן 
גמליאל מצבה במקום הבניינים של אבו הורידה (ר׳ תמונה 
בעמ׳ 477/8 ), הסמוכים לעיר ז(. הזיהוי של כל האתרים הללו 
מבוסס על אגדות עממיות, קדומות או מאוחרות. 

מספרם של הקברים המפורטים במקורות השונים מגיע 
ליותר ממאתיים. המנהגים הקשורים במקומות מקודשים אלה 
כוללים הדלקת נר־״תמיד" ועריכת הדלקות, כתיבת שמות 
ופיתקות, השתטחות על הקברים, הקפות, גזיזת-שערות, 
הרמת תרומות, וכן עריכת תפילות מיוחדות לפי סדרי- 
תפילה, שקבעו במיוחד לשם כד, כולל אמידת־תהילים. לכמה 
מן הקברים הנזכרים מייחסת האמונה העממית גם כוח של 
ריפוי ממחלות שונות. 

תזכיר על הכתל המערבי. הוגש לועדה המיוחדת של חבר 

הלאומים, ירושלים, תר״ץ! מ. איש־שלום, קברי־אבות, ירו¬ 

שלים׳ תש״ח! ז. וילנאי, מצבות קודש בארץ־ישראל, תשי״א. 

מ. א. י. 

2 . האתרים ההיסטוריים. טבעי הדבר, שבארץ בעלת 
עבר עשיר כארץ־ישראל מרובים השרידים המוחשים מימי 
התרבויות השונות, ששלטו בה בזמנים שונים. ואמנם מוצאים 
אנו בארץ אתרים מכל התקופות— מן התקופה הפרהיסטו- 
רית עד התקופה התורכית. בימי־המאנדאט נרשמו בא״י 
המערבית כ 2,800 אתרים בקירוב וכ 750 בקירוב בעבד־הירדן 
המזרחי. במדינת־ישראל נמצאים, ודאי, לא פחות מאלפיים 
אתרים בעלי חשיבות. 

השרידים ההיסטוריים שבארץ הם ברובם משני סוגים: 
,תלים" ("גבעות מלאכותיות") ו״חורבות". התילים נוצרו 
ע״י מצבר־שכבות של שרידי ישובים. שקמו במקום וחרבו 
בזמנם, וכך' שימשו יסוד לישובים מאוחרים יותר, שאף 
הם חרבו לאחר זמן, וחוזר חלילה. התילים ניכרים 
בצורתם היחידה במינה: צורת רמה שטוחה, בעלת מורדות 
משופעים בזווית חדה למדי. ברובם הם שרידים של התקופה 
הכנענית-הישראלית. ולעומת זה, החורבות הן בתבן שרי¬ 
דים של התקופות הרומית, הביזאנטית והערבית. בחורבות 
אלו מוצאים בעיקר יסודות של בניינים ציבוריים ודתיים, 
וכן גם של בתים פרטיים, מתקני-מים (בורות, בארות, 
ברכות) ומתקנים תעשיינים, מספרם של התילים הרשומים 
בישראל מגיע ל 231 ז ורק ב 40 מאלה נגעה את־החופר. 
להלן נציין את האתרים החשובים ביותר בארץ בסדר 
כרונולוגי: 

1 ) התקופה הטרם־היסטורית. מ 37 השלדים 
משרידי האדם הקדמון, שהם ידועים למדע, נמצאו לא פחות 
מ 18 בא״י. שלדים אלה נתגלו במערות בשלושה מקומות: 
במערת א-זוטיה, צפונית־מערבית לים־כינרת! במערה של 
הר־קדומים, דרומית לנצרת, ובמערות-הכרמל, מזרחית לעת¬ 
לית, שבהן נמצאו שרידים פרהיסטוריים הרבה. כמו־כן 



1153 


ארץ־ישוראל 


1154 



טהום הסבצר ההדום ארבל 


ראויים לציון שלושה מקומות, שבהם נתגלו שרידיהן של 
תרבויות פרהיסטוריות, שלא היו ידועות קודם לכן: מערת 
שו?ןבה, שבה נתגלתה תרבות מסוליתית, שנקראת בשם 
"נטופית", ושער־הגולן, שבו נמצאו עקבות של תרבות 
נאוליתית, שנקראת ה״תרבות הירמוכית"; גם בסביבות 
באר־שבע נתגלו שרידים של ישובים כאלקוליתיים יחידים 
במינם. 

2 ) מן התקופה הכנענית עד התקופה הפר¬ 
סית ( 3000 לפסה״ג— 333 לפסה״ג). מתקופה זו, שהיא 
תקופת ה״ערים העומדות על תילך, נשתיירו תילים מרובים 
בכל חלקי־הארץ. מן החשובים שבהם הם: דן(תל אל־קאדי) 
בגבולה הצפוני של הארץ, ו ח צ ו ר (תל אל־קאדח) בקידבת 
החולה* כאן נתגלו עופל ("אקרופוליס"), שרידים של כרך 
גדול מתקופת האבות ושרידי ארמון מימי מלכות־ישראל. 
מערבית, בהרים, נמצאת קדש־נפתלי(תל־קדם). על שפת 
הכינרת, על־יד מוצא־הירדן, שוכנת בית־ירח (ח׳דבת כרד), 
ששמה הכנעני נזכר בתלמוד; כאן נמצאו שרידים של אסמים 
גדולים, חומות ובתים מן התקופה הכנענית הקדומה. בתילה 
של בית־שאן(תל-אל-חצן) נתגלו היכלים וכתובות מימי 
השלטון המצרי בארץ. במגידו נחשפו היכלים ובמה כנע¬ 
ניים, אורוות מן התקופה של מלכות־ישראל("אורוות־שלמה") 
וגם מתקני־מים וביצורים חשובים. מצפון למגידו שוכנת 
י ק נ ע ם (תל _קמון) ומדרום לה — תענך (תל תעבד). במו¬ 
צא הדרומי של מעבר־ערה נמצאת ארבות (תל אל-אסאוויר). 
אתרים כנעניים וצידוניים נמצאים לאורך החוף; בצפון 
נמצאת אכזיב (א־זיב), שבה נתגלו קברים צידוניים; 
אכשף (תל פיסן?), בעמק-עפו; תל אל פוח׳אר — היא 


ע פ ו העתיקה; ז א ר (אל־בורג, על־יד טאנטורה) ו ר ש פ ו ן 
(איסוף). על גדות־הירקון נמצאים שני תילים גדולים, תל- 
ג׳רישה, הסמוך יותר לפנים־הארץ, ותל־קסילה, ממערב לו; 
כאן היו ערי־נמל ומחסנים, בראשון שבחם עד התקופה 
הפלשתית ( 1200 לפסה״ג בקירוב), ובשני שבהם — אחריה. 
בתל־קסילה נמצאו שרידים של מחסנים ובניינים ציבוריים 
אחדים ושרידי־חומות; וכן נתגלו כאן חרסים ועליהם כתובות 
מימי המלוכה הישראלית. בפנים־הארץ נמצא התל הקדום של 
א פ ק (ראש־העין). י פ ו עצמה עומדת על תילה; מדרום לה 
נמצאות הערים הקדומות יבנה, אשדוד, אשקלון, עזה ורפיח 
המחוברות ליפו ע״י הכביש של שפלת-החוף. בדרך המוליכה 
לירושלים נמצאים: גזר וקרית-יערים (תל אל-אזהר על-יד 
אבו גוש). בדרך פרשת־המים בפנים־הארץ יש לציין את 
שומרון(שבה נתגלו ביצורים וארמונות מימי המלוכה היש¬ 
ראלית, כלים עשויים שן מ״בית־השן" של אחאב וחרסים 
וכתובות עליהם). שכם (בלאטה, מזרחית לנאבלום, ובה 
חומות מן התקופה הכנענית התיכונה),שילה(סילון) ושרידי־ 
היכליה, העי (ובה שרידי ארמון ומקום־פולחן מן התקופה 
הכנענית הקדומה) ובית-אל (ביתין). בעמק־הירדן נמצא 
התל של יריחו (תל א־סלטאן); כאן נמצאו השרידים של 
שלוש ערים מן התקופה י הכנענית ושל עיר ישראלית אחת. 
בירושלים נמצאו שרידי-חומות מימי דוד ונחמיה בעופל, 
היא עיר-דוד; מדרום לירושלים מצויים התילים של ךביר 
(תל בית מו־סים), עזקה (זכריה), בית שמש, עגלון'(תל 
אל־חסין) ומראשה '(תל-צנדחנה). דרומית־מזרחית לעזה 
שוכנות על'גדות נחל-עזה תל־ג׳מה ושרוחן (תל־פרע). 
בערבה נתגלו מכרות מימי שלמה בנחל תמנע ומיתקנים 




1155 


חקירת א״י: המקומות הקדושים והאתרים ההיסטוריים 


1156 



אשקלוז. פסל, שמתאר את אלת־הניצחוו מיקי) כשהיא מחזקת 
בידה בכח־תמר ועומדת על כרור־העולם, הנישא על שכמו של 
אמלאם. מז המאה ה 3 לסה׳־נ 


ליציקת־נחושת בעציון גבר (תל ח׳ליפה) על חופו של 
מפרץ־אילת. 

שרידים יהודיים מימי הבית השני ואחריו. 
בירושלים נשארו מתקופה זו שרידי הביצורים של הר־הבית 
(הכותל המערבי) ושרידי החומה השלישית! וכן כמה קברי־ 
פאר בסביבת העיר (קברי־המלכים, "יד־אבשלום", קבר 


בני־חזיר, "קברי־ר,סנהדרין"). מחוץ לירושלים יש להזכיר את 
חורבות המבצרים הגדולים: מצדה, ארבל, יטבת, ביתר, אלב־ 
סנדריון, חברון, בית־צור, דרך־; ובעבר־הירדן את ה״בירה" 
של בני־טוביה ואת מכור. אמת־המים הקדומה של ירושלים 
ו״ברכות־שלמה" מעידות על דרכי הספקת־המים לעיר־הבירה 
באותה תקופה. קבוצת בתי־הכנסת הקדומים, ששרידיהם 
נתגלו בגליל (כפר ברעם, כורזין, גוש־חלב, כפר נבוריה 
[חרבת א־נברתן], כפר־נחום, מירון), ושרידי בית־הכנסת 
רגקרופולים גדולה בבית־שערים משמשים עדויות לחיי הישוב 
היהודי אחר החורבן. 

שרידי ערים וביצורים מן התקופה ההלניסטית 
והרומית. בתקופה זו באה פריחה כלכלית בחלקי־הארץ, 
שהיו מיושבים נכרים ברובם או בחלקם, וכמה חורבות של 
ערים גדולות ומפוארות נשארו מאותם הימים: קיסריה 
וחומתה, אמות־המים שלה, האמפיתיאטרון, ההיפודרום 
והתיאטרון ושרידי־הנמל; סקיתופוליס = בית־שאן(תיאטרון, 
חומה)! לגיו(לג׳ון— שרידי־מחנות)! סוסיתה! בית־ירח(ביוד 
מרחץ רומי)! מראשה (קברים מעוטרים בציורים צבעונים)! 
סבסטי(שרידים של היכל־אוגוסטוס, חומה, קברים)! הר־ 
גריזים (שרידי־היכל)! אשקלון (חומה, שרידי בסיליקי)! 
דאר־טאנטורה (שרידי־נמל)! גרש (שרידים של היכלות 
וארמונות, שוק, רחובות מקושטים בשדרות־עמודים לארכם, 
תיאטראות והיפודרום)! פילאדלפיה=רבת בני־עמון=עמאן 
(אקרופוליס, אודיאון, תיאטרון)! פטרה (בניינים וקברים 



' י י 1 י י׳ *״׳ י? ׳ "■* \ \ - ' 


רחבת מסגד־עומר בהר־הבית 





1157 


ארץ־יישראל 


1158 


חצובים בסלע) ; ביצורי הלימס (לאורך גבול-המדבר בדרו¬ 
מה של א״י ובמזרחו של עבר־הירדן). 

התקופההביזאנטית. בתקופה זו נתרבו הכנסיות 
והמנזרים; מרובות הן בעיקר רצפות־הפסיפם הצבעוניות, 
שנשתיירו במאות מקומות. באותו זמן גדל גם השטח המיושב 
ונבנו ערים בלב הנגב, השומם כיום. בין המקומות, שבהם 
נמצאו כנסיות מעוטרות בריצפות־פסיפם, יש להזכיר את 
טבחה, בית־גוברין, בית־שאן (מנזר מרים) ומיךבא (מפת- 
פסיפס של א״י); בין הכנסיות הקיימות מאותו זמן יש להזכיר 
את כנסיית בית־לחם ושרידי הכנסיות שעל־יד באר־יעקב 
שבסביבת שכם, על־יד אשל־אברהם ובעין־כרם; בנגב 
נשתיירו שרידים של שש ערים ביזאנטיות (שבטה, חלוצה, 
ניצנה = עוג׳ה אל־חפיר [שבה נתגלו פאפירוסים הרבה], 
עבדת, ממשית [כרנב], רחובות) והרבה מקומות מעובדים 
ומיושבים. 

מן התקופה הערבית הקדומה נשארו הארמו¬ 
נות של בני-אומייה בחאן מיניא על גדות ים־כינרת ובחרבת 
מפג׳ר, צפונית ליריחו; וכן המסגדים הגדולים בהר־הבית 
בירושלים וביר אל-עזיזיה ברמלה (שנוסדה באותה תקופה). 

מתקופת -ה צלבנים נשתיירו שרידים של מבצרים 
הרבה, שהמפוארים שבהם הם אלה של עתלית (שטו פלח), 
מונפורט, בלוואר (כוכב־אל־הווא), ארסוף וצפת; בכרך 
ובקיסריה נשתמרו שרידי החומות, שהוקמו ע״י הצלבנים, 
ומזמנם קיימות גם כמה כנסיות בירושלים: כנסיית־הקבר, 
כנסיית הר-ציון, וכן גם כנסיית אבו גוש. 

ה מ מ ל ו כ י ם בנו בירושלים מסגדים ומדרשות הרבה; 

יש להזכיר גם את גשריהם: גשר מג׳אמע (על־יד נהריים) 
וגשר ג׳נדאס (על-יד לוד), ואת מבצר עג׳לון שבעבר-הירדן. 

בימי' התורכים הוקמו ביצורי ירושלים, טבריה ועכו, 
חלק מביצורי־צפת ומבצר ג׳ידין (יחיעם). 

מ. א. י. 

בתי־הכנ&ת. — על בתי-הכגסת בא״י בתקופה העתיקה 
ויה״ב ע״ע בית־כנסת. 

בתהכ״ג של הישוב, שהיה קיים בארץ מראשיתה של 
התקופה החדשה ( 1492 ) ואילך, היו מגוונים כגיוונו של ישוב 
זה. עולי־התפוצות יסדו להם בתי-כנסיות — בדומה לאותם 
שהיו להם בארצות־גלותם — בארבע ערי־הקודש: ירוש¬ 
לים, חברון, טבריה וצפת. בירושלים היה קיים עד שנת 
שמ״ו ( 1586 ) ביהכ״ג, שנוסד ע״י הרמב״ן (ע״ע בית־כנסת, 
עמ' 641/2 ), ומשנסגר ביכ״ג זה ע״י המופתי הירושלמי, יסדו 
האשכנזים ביכ״נ בבית שבחצר־ה״הקדש" שלהם, שהיתה 
סמוכה לבהכ״ג שנסגר, ואילו הספרדים בנו להם ביכ״ג 
במורד הר־ציון. באותה שנה ( 1586 ) נבנה בירושלים ביהכ״נ 
הספרדי "קהל ת״ת"; בראשית קיומו לא היה בביכ״נ זה 
במשך שנים הרבה "אלא כיפה קטנה במקום ההיכל, ואנשים 
בה מעט, ורוב הקהל מגולה ללא תקרה״ (ר , יצחק הכהן: 
"בתי־כהונה" איזמיר, תק״ו). במרוצת־הזמן נבנו סמוך לביכ״ג 
זה — קיר ועל-יד הקיר — עוד שלושה בתי-כנסת ספרדיים: 
"קהל איסטמבולי", "ביהכ״ג הקטנה" ו״ביהכ״נ הגדולה קהל- 
ציוך. ארבעה בתי־הכנסת הללו היו, לאמיתו של דבר, ביכ״נ 
אחד, מחולק לארבעה חלקים, שהיה ידוע כביהכ״נ הספרדי 
ע״ש ר , יוחנן בן־זכאי. ביכ״נ זה היה העתיק בבתי־הכנסת, 
שהיו פתוחים למתפללים בירושלים העתיקה עד חורבן ישובה 
היהודי ב 1948 . ר׳ יהוסף שוואדץ (שעלה לירושלים ב 1833 ) 


מספר על ביכ״נ זה: "בתי־התפילה נטו לנפול ובימי־גשם 
אי־אפשר היה להשתמש בהם, כי היו מכוסים קרשים עתיקים 
ורקובים; מטעם השלטון המקומי אסור היה לבנותם מהדש 
ואף לתקנם. בשנת תקצ״ה ( 1835 ) ניתנה מאת מוחמד־עלי 
שליט-מצרים הרשות לבנות את כל ארבעת בתי־חתפילה 
מיסודם מחדש, ועכשיו הם באמת בנינים נהדרים". היפה 
שבארבעת בתהכ״נ הנזכרים היה ביהכ״ג "קהל־ציוך, שהיה 
מרוצף אבני־שיש ובימתו היתד, בנדה אבני-שיש ומוקפת 
עמודי-עץ מפוארים; לוח־אבן היה קבוע בקירו המערבי 
ובו היתד, חקוקה כתובת: "קבלה כי פה נגלה אליהו הנביא 
ז״ל"! היו בו כדי-שמן עתיקים, שלפי מסורת־הספרדים 
נשתיירו מימי בית־שני; בו היו נערכות קבלות־פנים רשמיות 
למלכים ורוזנים, שביקרו בירושלים, ובו היה גם מתקיים 
טכס ההכתרה של ה״חכם־בשי". בקרבת ביכ״ג ריב״ז היה 
ביהכ״ג של המקובלים, ״בית אל״ (נוסד באמצע המאה ד, 18 
ע״י ר׳ גדליה היון), והיו מתפללים שם מקובלים — אשכנזיים 
וספרדיים כאחד — לפי "כוונת האר״י". משבאו לירושלים, 
בסוף שנת 1700 (ג׳ מרחשוון תס״א), ר׳ יהודה חסיד (ע״ע) 
וחבורתו ונתיישבו בחצר ה״הקדש" האשכנזית, שבה היה 
ביהכ״נ האשכנזי, נקראה חצר זו בשם "חצר ר׳ יהודה 
חסיד״. ב 1720 (במרחשוון תפ״א) התנפלו ערבים על "חצר" 
זו — משום שהעדה היהודית־האשכנזית סירבה להכיר בהד 
בות, שהללו תבעו ממנה — והעלו אותה ביחד עם ביהכ״נ 
באש. ב 1836 הוציא שולטךמצרים מוחתד עלי(בהשתדלותו 
של העסקן הירושלמי ר׳ אברהם־שלמה־זלמן צורף) פסק־דין, 
שביטל את תביעותיהם של הערבים נגד היהודים־האשכנזיים, 
פקד להחזיר להם את "חצר ר׳ יהודה חסיד" והתיר להם 
לבנות בה בתי־כנסת ומעונות; ב 1837 הותקן בית חרב, שהיה 
מצוי שם, כביכ״נ, שנודע בשם "מנחם־ציוך, וב 1854 בנו 
ב״חצר" ביכ״ג בשם "שערי-ציוך. ב 1856 השיגו ראשי העדה 
האשכנזית (בעזרתו של ציר־בריטניה בקושטה) רשיון מן 
השלטונות התורכיים לבניית בית־כנסת גדול ב״חצר״ז את 
תכנית-ד*,בניין ערך ארדיכל תורכי, והנדיב יחזקאל ראובן 
מבגדאד תרם 3,400 לירות־זהב להקמתו; משה מז׳נטפיורי 
הביא ב 1857 את "מאמר־המלך" מקושטה להתר־הבניין. 
אותה שנה הונחה אבן־הפינה לביכ״ג זה ע״י הבארון אלפונם 
דה רוטשילד (ע״ע רוטשילד) מפארים. עבודת־ד,בניין נמשכה 
כמה שנים, והופסקה מזמן לזמן מחוסר כסף ולסוף הושלמה, 
בכספים שקובצו בחר׳ל, ביום כ״ה באלול תרכ״ה ( 1865 ). 
ביכ״נ זה, שנקרא בשם "ביהכ״נ בית יעקב אשר בחורבת ר׳ 
יהודה חסיד"(או בקיצור: ד,"חורבה"), הצטיין בפארו ובהדרו, 
בגדלו ובגבהו, ומרובים היו המתפללים בו(עד השנים האח¬ 
רונות של תקופת־המאנדאט). בביכ״ג זה היו נערכות מזמן 
לזמן תפילות חגיגיות לכבוד אורחים רמי־מעלה, ובו גם נער¬ 
כו ההכתרות של רבני העדה האשכנזית בירושלים. הנציב 
העליון הראשון בא״י מטעם בריטניה, הרברט סמואל (ע״ע), 
היה מתפלל במועדים בביכ״ג זה, וכן היה מתפלל ודורש בו 
במועדים הרב הראשי א. י. קוק (ע״ע). 

בשנת תר״ה ( 1845 ) רכשה עדת-החסידים בירושלים מגרש 
מול חצר־הקראים שבעיר העתיקה לשם הקמת ביכ״ג חסידי 
גדול (האמצעים לכך הומצאו ע״י האדמו״ר ר׳ ישראל 
מרוז׳ין, בהשתדלות ראשה של עדת־ד,חסידים בירושלים, ר׳ 
ישראל ב״ק); בשנת תרי״ח ( 1858 ) הושג הרשיון לבניית 
ביכ״נ זה; הכסף להוצאות־ד־,בניין נאסף על-ידי האדמו״ר 



1159 


חקירת א״י: מפות ארץ־ישראל 


1160 


אברהם יעקב מסדיגורא (בנו של ר׳ ישראל מרוז׳ין), שקיבל 
בין השאר תרומה גדולה לצורך זה מיחזקאל ששון מבלכותא 
(הודו)! הבניין, שנבנה בהנהלתו של ר׳ ניסן ב״ק (בנו של 
ר׳ ישראל ב״ק ויורשו בהנהגתה של עדת-החסידים בירוש¬ 
לים) והושלם בשנת תרל״ז ( 1877 ), נקרא בשם "תפארת- 
ישראל" (בפי העם: "ביכ״ג ניסן ב״ק") ; ביכ״נ זה היה קטן 
מן ה״חורבה", ואעפ״ב היה גדול והדור, וחסידים הרבה היו 
מתפללים בו (עד להתמעטותו של הישוב היהודי בירושלים 
העתיקה בשנים האחרונות לתקופת־המאנדאט). — בשנת 
תרל״ם ( 1879 ) נחנך ביכ״נ חב״ד (של חסידי-חב״ד) ברחוב 
חב״ד שבירושלים העתיקה, ונקרא בשם "כנסת־אליהו" ע״ש 
הנדיב אליהו דוד ששון מבומבי (הודו), שנדב את הכסף 
לבניינו. כן היו בירושלים העתיקה בתב״ג מיוחדים של חסידי 
קרלין וחסידי בראצלאב. — ר׳ חיים בן־עטר (ע״ע), בעל 
״אור-החיים״ (שעלה לירושלים בשנת תק״ב — 1742 — 
ממארוקו), יסד בעיר ביב״ג, ששימש גם בית־מדרש, בשם 
"כנסת-ישראל", והיה מלמד תורה שם. מקוס-מושבו בשעה 
שלימד היה בגומחה שבקיר המערבי של ביהכ״ג! גומחה זו 
נסתמה אחר פטירתו כדי שלא ישב שם אדם אחר ז לאחר 
שנים (לערך ב 1814 ) נוסדה באותו בית־מדרש (ע״י ראשי 
האשכנזים בירושלים) ישיבה ע״ש מייסד ביהמ״ד בשם "אור־ 
החיים", וחצר ביהמ״ד נקראה בשם "חצר־אור־החיים". מול 
חצר זו(ב״חצרו של ר׳ ישעיה ברדקי״ — ראש עדת האשכ¬ 
נזים בירושלים, באמצע המאה ה 19 ) היה ביכ״נ בשם "סוכת- 
שלום", והיו שם שרידים של כלי־קודש עתיקים, שניצלו מן 
הרעש והביזה של צפת (ב 1837 ). — ה״כוללים" השונים של 
הישוב הישן בירושלים הקימו בתי־כנסת בעיר העתיקה. כולל 
"שומרי־החומות" (שנוסד ע״י תלמידיו של בעל "חתם- 
סופר״, שעלו מהונגאריה בסוף המאה ה 19 ) יסד בית-מדרש 
וביכ״ג(שהיה בקומה השניה של הבניין) בשם "נחמת-ציון" 
(מפרעות 1920 ואילך הלכו אלה ונתרוקנו, ולסוף נסגרו, 
והערבים, שדרו בקירבת־מקום, עקרו מתוך הבניין את הגג, 
הדלתות, החלונות והארונות, והשאירו רק את קירות-האבן). 
אנשי ״כולל הו״ד (הולנד ודייטשלנד)״ בנו ב 1855 ביכ״ג 
קטן ויפה בשם "אהבת־ציוך. מספר בתי־חכנסת בירושלים 
העתיקה הגיע ל 64 , אבל עם התמעטות הישוב היהודי בעיר 
התחילו יוצאים זה אחר זה מכלל שימוש, באופן שב 1940 
כבר היו 26 מהם סגורים. בהרבה מהם היו ספריות תורניות 
גדולות, שלא נשתמרו כראוי. 

ב״חצר-הקראים" בירושלים העתיקה היה ביכ״נ קראי 
קטן, במרתף ז לפי המסורת הקראית נבנה ביכ״ג זה ע״י ענן 
(ע״ע) במאה ה 8 ; מסתבר, שנבנה במאה ה 10 או ה 11 — 
ואפשר, בתחילת המאה ה 12 —, בתקופת פריחתה של העדה 
הקראית בירושלים. ביכ״נ זה היה העתיק שבבתהכ״נ, שנמ¬ 
צאו בירושלים בתקופה האחרונה. — בתהכ״נ בירושלים 
העתיקה נהרסו — עם שאר בנייני הרובע היהודי בעיר — 
ע״י הערבים לאחר שנפלה העיר העתיקה בידם בקיץ 1948 . 

בתי־כנסיות עתיקים נמצאו גם בשאר ערי הישוב הישן: 
חברון (שבתי־הכנסת שבה חרבו עם חורבן הישוב היהודי 
בה בפרעות אב תרפ״ט), טבריה וצפת (שבתי-הכנסת העתי¬ 
קים שבהן קיימים עד היום). ר׳ משה מטראני ("המביט"; 
ע״ע) מספר על בתי-הכנסת בצפת (בתחילת המאה ה 16 ), 
ש״נפרדו כל איש ואיש ללשונותם" (שו״ת המבי״ט, חלק ג׳, 
סי׳ מ״ח). כן הוא מספר, שבכפר־ביריה, עין-זיתים ומירון 


יש "בתי כנסיות חרבות מאין יושב... ובתוכם ספרי-תורות 
לאין מספר... הישמעאלים נוהגים בהם כבוד גדול והמפתחות 
בידם״ (שם). בתחילת המאה ה 17 נמצאו בצפת — לפי 
עדותו של אחד מבני הזמן — ״כ״א ( 21 ) בתי־כנסיות... בכל 
ביכ״ג לומדים האנשים כתות־כתות אחרי תפילת ערבית 
ושחרית, כל כת וכת ענין אחר, באופן שלא נמצא אחד 
שיצא בבוקר למלאכתו או לעסקו אם לא ילמוד קודם לכן 
קביעות בתורה... הרב (=ר״מ גלאנטי) עולה על הבימה 
לפני התפילה ומעורר את העם לתפילה בכל יום חמישי של 
השבוע״ (״המעמר״ של לונץ, ג/ עמ ׳ 290 ואילך). בשנת 
שצ״ב ( 1632 ) נמצאו, לפי מקור אחד, בצפת 13 בתכ״נ 
״מפוארים״ ואח״ב הגיע מספרם ל 17 ("עמק-המלך", הקדמה, 
פרק ח׳). בסיפור־מסע משנת תקכ״ד( 1764 ) מסופר, שנשארו 
בצפת מכל אלה רק 2 בתי-כנסיות בלבד ("אהבת־ציוך). כן 
מסופר שם על ביהכ״נ של האר״י(ע״ע) ושל ר׳ יצחק אברהם 
(ע״ע), שהיו סמוכים זה לזה ונחרבו ברעש (ודאי, ב 1759 ); 
אחר הרעש תיקנום ועשאום ביכ״נ גדול אחד של המערביים, 
שאף הוא נחרב, כנראה, ברעש (ב 1837 ). בשנת תקע״ו 
( 1816 ) נבנה בצפת — בתוך שדה, שלפי המסורת היה האר״י 
נוהג לקבל בו את השבת — ביכ״ג על שמו, ועד היום קיים 
בצפת ביכ״ג עתיק הקרוי "ביהכ״ג של האר״י". גם בטבריה 
קיימים בתי־כנסת עתיקים, ביניהם ביכ״ג ע״ש ר׳ מאיר בעל- 
הנם (ע״ע). 

ש. קרוים, בתי־כנסין־ת עתיקים בא״י ובארצדת־הקדם (ב״ירו־ 

שלים", לזכר א. ם. לונץ), תרפ״ח! ש. קליין, תולדות הישוב 

בא״י, תדצ״ה; י. פרם, אם אשכחך ירושלים (ברבעון 

"ירושלים", תש״ט). 

צ. ק. 

מפות ארץ־ישראל. — לתיאורה של ארץ־ישראל באמצעות 
מפות נודעת חשיבות מרובה מכמה בחינות. מפוודהארץ, 
שנתחברו בתקופות שונות, משמשות תעודות היסטוריות 
רבות־ערך על מצבה של הארץ באותן התקופות; ובן הן 
משמשות ביטויים נאמנים לידיעות ולהשקפות על הארץ, 
שהיו רווחות בזמני־חיבורן. לא פחות מרובה חשיבותן 
של מפות־הארץ מבחינת הקארטוגראפיה הכללית. מטעמים 
שונים תוארה ארץ־ישראל במשך דורות הרבה לעיתים 
קרובות הרבה יותר ובפירוט מרובה יותר, ולפעמים אף 
בטכניקה ובסיגנון משוכללים יותר, משתוארו ארצות אחרות. 
משום כך, ומסיבות אחרות (שתפורטנה להלן), משתקפת 
בקארטוגראפיה של א״י ההתפתחות של הקארטוגראפיה 
בכל ל ד״ ולפיכך מוקדש למפות-הארץ — וביחוד לאלו של 
התקופות הקדומות — מקום רחב בכל החיבורים על תולדות 
הקארט 1 גראפיה בכלל. 

1 ) ארץ־ישראל בקארטו׳גראפיה העתיקה. 

מן התקופה הקלאסית לא הגיעו לידנו אלא ארבע תעודות 
קארטוגראפיות בלבד, שרק אחת מהן (מפת־מידבא) היא 
מקורית והשאר הן העתקות מיה״ב. שתיים ממפות אלו הן 
תיאורים גראפיים של א״י. 

א.פ 0 יפ 0 מידבא. הפסיפס, שנמצא במידבא (לאחר 
שחלקו הגדול נהרס), הוא מפה "ארצית" מובהקת. מלבד 
א״י מתוארים בו בשוליו האיזורים הסמוכים לארץ, שהם 
חשובים מבחינה מקראית (מצרים התחתונה, סיני, סוריה 
הדרומית). המפה נתחברה במאה ה 6 לסה״ג, ומצד תכנה 
ורוחה היא כמעט זהה עם האונומאסטיקון של אוזביוס. 
היא חסרה קנה־מידה, וגדלם של העצמים המתוארים בה 



1161 


ארץ־ישראל 


1162 


תלוי בפירוטם ובחשיבות המיוחסת להם. כמרכן תופסות 
במפת־פסיפס זו מקום מרובה הויניטות (מראות "ממבט־ 
ציפור״) של ערי־הארץ (קנה־המידה של ויניטת ירושלים: 
1:1600 ). הנוף הפיסי מתואר בצורה מוחשת ביותר מתוך 
שימוש בקוביות בעלות גון דומה לזה של המציאות. למסת־ 
מידבא יש חשיבות יוצאת מן הכלל כמקור למצבה התרבותי 
של הארץ ולתנאי־הישוב בה בתקופה הביזאנטית. 

ב. במפות המיוחסות לקלאודיוס פטולמאיוס מאלכסנדריה 
מופעת א״י בטבלה המכונה "החלק הרביעי של אסיה". 
ההעתקות הקדומות ביותר ממפות אלו, שהגיעו לידנו, נעשו 
במאה ה 12 לסה״ג, ויש מטילים ספק בדבר, שפטולמאיוס 
עצמו צייר את המפות המקוריות. — למפת א״י של פטול־ 
מאיום יש ערך כפול: א) כתעודה טופוגראפית של א״י 
מתקופת האנטונינים! ב) כמקור למפות מרובות של א״י, 
שנתחברו על יסודה — וכן על יסוד הנתונים האסטרו* 
נומיים־הגאוגראפיים המצויים בחיבורו של פטולמאיום 
(? 01 ף־ץןונן>ז 10 ). מפת היארו־ 


נימוס השניה מתארת את א״י כולה ביחד עם הארצות 
הסמוכות לה (מצרים, סוריה, מסופוטאמיה), בעוד ששאר 
חלקי־העולם מסומנים בשוליה. א״י באה במרכזה של המפה 
והיא תופסת את רוב שטחה, ואילו שאר הארצות נראות 
כתוספת טפלה לה. תכנה של מפת־היארונימוס הוא ארכאי, 
ז. א.: בתחומיהן של א״י ושאר הארצות מופיעים שמות 
וסימנים, שתפקידם להמחיש את כתבי־הקודש ואת פירושיהם 
מתקופת יה״ב. על־פי סיגנונן הקארטוגראפי שייכות מפות 
אלו ליה״ב המאוחרים; על־פי תכנן — וביחוד זה של המפה 
הראשונה — הן תעודות חשובות של התקופה העתיקה. 

2 ) מפות־א״י מימי־הביניים. — סקירה כללית. — 
אע״פ שיד,"ב היו תקופת־שפל לקארטוגראפיה בכללה, היו 
תקופת־זוהר לקארטוגראפיה של א״י מן הבחינה האיכותית 
והכמותית כאחד. במשך מאות־שנים אחדות שימשה א״י 
הנושא היחידי או החשוב והבולט ביותר במקצוע של חיבור־ 
המפות. — שני סוגי־מפות היו קיימים ביה״ב: 

א. מפות מופשטות ברובן המכריע: מפות־תבל ( 36 קק 3 ת! 
11 > 1111 במ), שכולן, כמעט בלא יוצא מן הכלל, חוברו על־ידי 
נזירים. תפקידן היה להסביר ולהמחיש באופן ציורי את 
ההשקפות הקוסמוגראפיות־הגאוגראפיות של הזמן, שלא 
נבעו מתוך הכרת־המציאות, אלא מתוך כתבי־הקודש כפי 
שפורשו על־ידי אבות־הכנסיה וחכמי־הסכולאסטיקה, ומתוך 
חיבוריהם של פוליהיסטורים עתיקים, כגון פליניוס, פומפו־ 
ניום מלה וסולינוס. לא רק תכנן של מפות־תבל אלו היה 
מושפע במידה יתרה מן התנ״ך, אלא אף צורתן (עיגול או 
מלבן) היתד, מותנית בפירושים דוגמאטיים של כמה פסוקים 
מכתבי־הקודש. מפות־תבל של הנזירים מכוונות למזרח — 
מקומו המשוער של גו־העדן, המסומן בהרבה ממפות אלו 
כמציאות גאוגראפית. א״י מתוארת בהן תמיד מתוך הבלטה 
יתרה מכל הבחינות. היא תופסת לפעמים קרובות חלק ניכר 
ביותר משטח־המפה, עד כדי החלק השישי ויותר (כגון במסה 
המפורסמת המכונה ה״אנגלו־סאבסית"). במסות־תבל אחדות, 
שהן מופשטות במידה שהן נראות כקארטוגראמה, תופסת 
א״י מקום רחב כל־כך, ששאר הארצות מובאות בהן כרקע־ 
לווי טפל בלבד. תוכן התיאור המסתי של א״י הוא טופו־ 
גראפי־תנ״כי בלבד, בתוספת של הסברים וזיהויים מסרתיים. 
ויתר על כן: מתחילת מסעי־הצלב עד המאה ה 16 *שימשה 
ירושלים, כ״טפור־העולם" (לסי ההשקפה של אותו זמן), 
המרכז המוחלט של כל מפות־תבל, באופן שמבחינת מבנה־ 
המסה מילאה ירושלים אותו התפקיד, שממלאים קו המשווה 
ושני הקטבים במסות של התקופה החדשה. הפירוט המרובה־ 
ביחס של אותם נתוגי־הארץ, כאנתרופוגאוגראסיים כביו־ 
פיסיוגאוגראפיים, שהם בעלי ערך מסרתי (הר־תבור, הרי־ 
גלבוע, מעיינות, מערות, עצים ומקומות קדושים וכד , ), שאנו 
מוצאים במפות אלו בתיאור הגראפי — חייב גיסויי־ביטוי 
מרובים לשם המחשתם של נתונים אלה! ויש להניח, שהדבר 
השפיע על התפתחותם של הסימנים והסמלים המפתיים. 
מבחינה זו יש לייחס חשיבות מיוחדת למפות ולתרשימים 
המרובים של ירושלים וסביבתה, שנתחברו כמעט במשך 
כל יה״ב וששימשו עפ״ר מורי־דרך ציוריים לצליינים 
ולצלבנים. 

ב. במפות הידועות בשם "פורטולאניות", שהופיעו ביה״ב 
המאוחרים וששימשו בעיקר לצרכי־ניווט, שוב אין שטחה 
של א״י מסומן מתוך הגזמה יתרה. אעפ״כ נקבעה לא״י אף 



1163 


חקירת א״י: מפות ארץ־ישראל 


1164 



סתור השורטולאז ׳ 56 וילאדסטים ( 1413 > 

במפות אלו, שמצטיינות במידה מרובד. של דיוק ושיכלול 
טכני, עמדה מיוחדת הן מצד התוכן והן מצד הביצוע 
הקארטוגראפי. בהתאם ליעודן של המפות הללו (לשרת 
יורדי־ים), מתוארות בהן רוב הארצות מצד קוד-חופיהן ונס* 
ליהן בלבד, בעוד שפנים־היבשה מובא בהן בדרך כלל ללא 
כל פירוט, ורק לפעמים מציינות בהן תמונות של דגלים 
את השתייכותן של הארצות מבחינה מדינית. כיוצא מן 
הכלל רשומים בהן, בקטע המסמן את א״י, פרטים מרובים, 
ובכללם פרטים פיסיוגראפיים — ביהוד הירדן על ימותיו, 
מקומות קדושים, כנסיות ומנזרים חשובים. ים־סוף מובא 
באופן בולט בצבע אדום או ארגמן (שאר הימים בכחול או 
ירקרק). פס לבן מסמן את המקום המשוער, שבו נקרע 
ים־סוף. 

מתברר יותר ויותר, שהמפות הפורטולאניות שימשו יסוד 
למפות הארציות המועטות, שנתחברו ביה״ב (או נשתיירו 
מהם). וכאן חשיבותה המיוחדת של א״י, שכן כל המפות 
הללו — מלבד אחת מהן, שמתארת גם את אנגליה (זו של 
מתתיהו פאריס, עי׳ להלן) — הן תיאורים מפתיים של ארץ- 
הקודש. על רקע־זמנן נראות מפות אלו מכמה בחינות 
כיוצאות דופן: א) הן או פרי של אוטו׳פסיה או שנתחברו 
לפי ידיעות מקוריות ושקולות! ב) תכנן עפ״ר אקטואלי! 
הן מתארות את א״י בתקופת ממלכת־ירושלים הצלבנית 
ואחריה, אע״פ שהן מציינות גם את כל הפרטים המסרתיים, 
שהיו חשובים לכל נוצרי שעלה לארץ ביה״ב! ג) לספות 


אלו יש תכלית מעשית: לשמש מורה- 
דרך לאנשי־צבא או צליינים! ד) בכמה 
מהן אפשר להבחין השגים קארטוגראפיים 
חשובים, שהושגו בתיאור המפתי של שאר 
הארצות בזמן מאוחר הרבה יותר. החשובות 
שבמפות המתארות את א״י, שנשתמרו 
מיה״ב המאוחרים, הן: 

1 . מפה גדולה ( 2,080 סמ״ר), שהיא 
שמורה בפירנצה. בולט בה תיאור־החוף, 

שהוא קרוב למציאות ואף מפורט ביותר — 

כנהוג בפורטולאנים. שאר תכנה של המפה 
נופל מזה באיכותו. סימון המקומות — שהם 
הנושא העיקרי של כל מפה ביה״ב — אינו 
מותאם לשטחה הגדול. המפה מכוונת לצד 
מזרח. 

2 . מפת־תרשים של א״י, שהיא שמורה 
באוכספורד. מוצאה הפורטולאני מתבטא 
במה שהיא מכוונת לצד צפון. בתרשים 
יש שפע של פרטים אקטואליים וכן פרטים, 

שמעידים על אוטופסיה — ביניהם תיאור 
ציורי יחיד במינו של הדרך מחוף־הים 
לירושלם, משולב בכעין ציון־פאנוראמה 
של קטעי־הנוף לאורך הדרך. 

3 . מפת א״י, שאף היא שמורה בפירנצה, 

ושהיא מהודרת ביותר מבחינת הציור ומב¬ 
חינת הצבעים, אך נופלת הרבה מן הנז¬ 
כרות למעלה מצד תכנה. משום קישו¬ 
טיה בסיגנון ההראלדי-הסכמאטי ומשום 
צבעיה המרהיבים את העין, היא נמנית עם 
המפות האפייניות ביותר לסיגנון הקארטו־ 

גראפי־האמנותי של ימי־הביניים. 

4 . מפת א״י למתתיהו פאריס מאנגליה ( 1250 לסה״ג). 
היא מצטיינת בסימול מעניין של תנאי-התחבורה בארץ 
וברמזיד. לתנועת-השיירות בין סוריה לא״י. כמה מקומות — 
וביחוד עכו, מבצר-הצלבנים החשוב ביותר — מתוארים 
בפירוט מרובה בצורת ויניטה זעירה. מתתיהו פאריס חיבר 
גם מורה־דרך ציורי (אנגליה — ארץ־הקודש), שהוא יחיד 
במינו בקארטוגראפיה. במפה זו, שצורת־רצועה לה, מסומנות 
תחנות־הדרך בין שתי הארצות ע״י עיטורי־מיניאטורה. את 
התחנות מסמלים בעיקר כנסיות ומנזרים, שעולי-הרגל היו 
נוהגים לבקר בהם, ואילו הדרכים, שהיו מחברות אותן זו לזו, 
מסומנות ע״י שני קווים מקבילים. 

5 . תיאור הארץ ביה״ב הגיע לשיאו מבחינה קארטוגרא- 
פית במפה, שהיא חורגת בהחלט ממסגרת זמנה, סיגנונו 
ויכלתו. היא מצורפת — ביחד עם מפת־תבל סכמאטית, מפה 
של המזרח הקרוב ותרשימים מפורטים ומדוייקים להפליא 
של עכו ופחות מעולים של ירושלים — לקול-הקורא למסע- 
צלב חדש ( 6111615 בת 161111 ) £1 $6616101:11111 141x1 ), שפירסם 
מארינו סאנוטו מוויניציאה. 

כיום יודעים אנו, שכל המפות הללו לא חוברו על-ידי 
סאנוטו עצמו, אלא על־ידי פייטרו וסקונטה ( 65601116 ^), 
שהיה מחבר נודע של מפות פורטולאניות. המפליא ביותר 
שבמפת־הארץ של סאנוטו אינו שפע פרטיה האקטואליים, 
ואף לא הדיוק המרובה שבה בציון המקומות, אלא הרשת 








ן 

* 



מפת א״י לפי הורניום ( 1690 ) 


הצפופה של הקואורדינאטות שבה. קנה־המידד, שלד. הוא 
גדול ומדוייק, הואיל וכל קואורדינאטה מרוחקת מן השניה 
מרחק של לו׳יקה ( 2,426 מ׳) אחת בלבד. רשת־קואורדינאטות 
משובצת כזו הונהגה רק במאה הנובחת במפות טופוגרא- 
פיות בלבד. 

למפת־הארץ של סאנוסו היתד. השפעה מכרעת על חיבורן 
של מפות־הארץ לא רק בזמנה אלא אף — ובעיקר — במאות- 
השנים שלאחריו, שכן רוב המפות מתקופת־התחיה ואחריה, 
ואף אותן שלא היו אלא חיקויים לפטולמאיוס (ר׳ להלן), 
השתמשו — בשירטוט ובעיטור — בפרטים המצויים במפת- 
סאנוטו, אף אם לא ברשת־הקואורדינאטות שלה. המפות, 
שהושפעו ע״י מפת־סאנוטו, ניכרות בדרך כלל בעושר- 
הפרטים שבהן, בקביעודהמקומות ובמה שהן מכוונות כלפי 
מזרח. 

6 . מפת א״י לוויליאם וי 1111301 ^) מן המאה 

ה 15 היא יצירה אפיגונית מובהקת, שא״י מתוארת בה 
בסיגנון הקארטוגראפי, שהיה מקובל באמצע יה״ב, אע״ם 
שמבחינת הביצוע הטכני היא מעולה הרבה יותר. מבחינה 
אחרונה זו — וביחוד מצד סילסול-צורותיה ויפי־צבעיה — 
היא עולה אף על המפה הפלורנטינית ( 3 ). 

3 ) ארץ־ישראל בקארטו׳גראפיה הערבית של 
יה"ב. במפות הערביות של יה״ב, שבחלקן הן מדוייקות, 
מפו׳רטות ומקיפות יותר מאותן של ארצות-המערב, אך 
שלעומת זה הן שגרתיות יותר מצד השירטוט ההנדסי והקונ־ 


סטרוקציה שלהן, לא יוחדה לא״י עמדת-בכורה. המעניינת 
והמשוכללת שבמפות הללו היא מפת־הארץ של אדריסי, 
שבעבודותיו הקארטוגראפיות מעורבים הסימון והתוכן 
הקארטוגראפי המוסלמי עם אלה של העולם המערבי. 

4 ) התקופה החדשה. — א. סקירה כללית. 
בקארטוגראפיה של התקופה החדשה באו, משלביה הראשו¬ 
נים ואילך, שינויים יסודיים ומרחיקי-לכת בתיאור המפתי 
של א״י. התוצאות העיקריות של שינויים אלה היו: 

1 . עם התרחבותו של האופק הגאוגראפי להלכה (מתוך 
הכרת חיבורו ומפותיו של פטולמאלם) ולמעשה (ע״י התג¬ 
ליות), פסקה ירושלים להיחשב לטבור-העולם ושוב לא 
שימשה גקודת־מרכז של מפות-תבל. 

2 . קביעת המקומות בדרך מאתמאטית-אסטרונומית (ע״י 
קווי רוחב ואורך), לפי שיטתו של פטולמאיוס, הביאה גם לידי 
בירור קווי־ההקף של הארצות ולידי קביעה נכונה של יחסי- 
הגודל שביניהן. לכל מפה צורף עכשיו קנה-מידה, באופן 
ששוב אי-אפשר היה להגזים בשטחה של א״י על חשבון 
שטחן של שאר הארצות. 

3 . בעוד שכל ארצות-התרבות זכו למפות מדוייקות(בקנה- 
מידה גדול) ובעלות תוכן אקטואלי, נעשו המפות של א״י 
במתכוון מעין מפות היסטוריות. תפקידן העיקרי היה להראות 
את הרקע הגאוגראפי־טופוגראפי של המאורעות הנזכרים 
במקרא ובאוואנגללגים. אין בהן כל זכר למצב-הארץ כפי 
שהיה בזמן חיבורן. משום כך היו נוהגים לצרף לאוסף 





1167 


חקירת א״י: מפות ארץ־ישראל 


1168 



קמע-טפה, שמראה את הארז סנחל־עזה כצפון (טמטאל) עד ׳*פד־הנילום בדרום (סיס , !). 
טתוד טפת ארז־הקודש ?ברנארד טברייטנבר 

המפות של פטולמאיוס מפה של א״י, שנתחברה בזמן החדש 
( 3 םמ 10 > 010 1113 ( 21 !). מפה נוספת זו היתד. תמיד בעלת קנה־ 
מידה גדול הרבה מזה של מפות־פטולמאיוס, היא היתד. 
מכוונת כלפי מזרח, והובאו בה ציונים מרובים מתחום הטו־ 
פוגראפיה המסרתית. מקורן העיקרי של רוב המפות הללו 
היה: מפת סאנוטו. 

עם זה נודעת לתיאור המפתי של א״י במאות הראשונות 
של התקופה החדשה חשיבות מיוחדת מטעמים אלה: 

( 1 ) מסבות היסטוריות־רוחניות שונות (הרפורמאציה, 
תרגומי־המקרא) נעשתה מפת א״י עם המצאת הדפוס המפה 
המבוקשת והנפוצה ביותר. המפה הראשונה שהודפסה היתד. 
מפת א״י. 

( 2 ) ההתחרות, שנתפתחה בתחום של חיבור מפות־האדץ, 
ותפוצתן המרובה של מפות אלו הביאו לידי כך, שמפות־ 
הארץ היו מן המפוארות שבמפות שנתחברו, הן מצד סימ¬ 
ניהן וסמליהן והן מצד קישוט שוליהן ומסגרת־המקרא שלהן 

( 0311000110 ). 

( 3 ) התוכן הרטרוספקטיווי הנזכר, ששימש להמחשת הרקע 
המקראי־האוואנגליוני מתוך אי־הקפדה על הדיוק מבחינה 


גאוגראפית, איפשר ניסויים טכניים־ציו־ 

דיים וחידושים מרובים בתחומי הסימון, 

הצילול, הצביעה וכד/ כך, למשל, באה 
הסטיה המאגנטית לידי ביטוי ראשון 
במפת א״י. 

ב.ארץ־ישראלבתקופתהאט־ 

לאסים. באטלאסים השונים והמהודרים, 

_ ^ שנתחברו בתקופת־הרנסאנם ואחריה באר־ 

• 1 צות של אירופה המערבית והמרכזית, מו¬ 

י! פעת א״י, לכל הפחות, בשתי מפות, שכל 

\ י *"ר אחת מהן היתד. מפעלו של מפאי מיוחד. 

אחת משתי המפות הללו היתד, באה בגוף 
האטלאס והיתד, מתארת את א״י, עפ״ר 
לפי פטולמאיום׳ כשהיא מכוונת כלפי־צפון, 

עם שינויים קלים בציון חופיה, בצירוף 
פרטים אורו־הידרוגראפיים מרובים ובצי¬ 
^ רוף תוספת ציונים של מקומות הרבה, 

״***$ שהם נזכרים בכתבי־הקודש, בכתבי יוסף בן 
*יי"*" מתתיהו ועוד; אך מבנה המפה והלוקאלי־ 

זאציה של פרטיה הם ביסודם כפי שתוארו 
ב״חלק הרביעי של אסיה" לפטולמאיוס! 

עם זה אנו מוצאים לפעמים קרובות באט־ 

לאסים אלה מפת־א״י מכוונת כלפי מזרח, 

שעל־פי תכנה ואפיה היא קרובה הרבה 
יותר למפת־סאנוטו, אלא שבאה בה התו¬ 
ספת הפטולמאית החשובה של קווי רוחב 
ואורך. מפה שניה של א״י (ולפעמים אף 
שלישית, שאף היא נתחברה ע״י מפאי 
אחר) היתד. ניתנת ב״תוםפות״(-מ 6 מ 11131 > 1 > 3 
מ"!!) המרובות השונות, שהיו נוהגים 
לצרף לכל אטלאם באותה תקופה. החשו¬ 
בות במפות־א״י. שנתחברו באותו זמן, הן 
אלו של אורטליום (*"*! 16 ז 0 ), מרקאטו׳ר 
(ז 0310 ז 10 \), טילמאנום סיגננסיס (- 116 יד 
8180000515 01311115 ), לייקסטיין (- 1,310 
51010 ), בלאוו ( 81300 ), יאנסון ( 305200 (), הומאן (- 90 
01300 ), סאנסון ( 830500 ), זויטר ( 5001101 ), דה ליל ( 110 
0110 ), בוו ( 80000 ) וד׳אנוויל ( 1110 ׳\ס^י 1 >). המפות של 
שלושת המחברים האחרונים, המייצגים את האסכולה הצר¬ 
פתית, כבר מצטיינות בביקורת קפדנית של התוכן לפי 
מקורות שונים, והן משמשות מעבר למפות של המאה ה 19 . 

חשיבות יתרה נודעת למפות־הארץ, שהופיעו בתקופה 
הנדונה בקוסמוגראפיות השונות (כגון. זו של סבאסטיאן 
מינסטר), משום תפוצתן המרובה של קוסמוגראפיות אלו. אך 
חשובים מהן כמקורות של המפות, שהופיעו באטלאסים השו¬ 
נים, הם החיבורים על א״י, שנתלוו במפות מפורטות בעלות 
קנה־מידה גדול, כגון זה של יעקב ציגלר ( 2108101 ) ושל 
אדריאן אדריכומיוס( 1590 ; 101011001105 >^). החשוב והמאוחר 
שבחיבורים הללו הוא חיבורו של הדריינום רלאנדום (- 80 

,?313051103 ^X 010000100115 7010111)05 1110511313-(130(105 

שבו מובאות מפות מפורטות ומדוייקות-ביחס, שנערכו 
בשיטת ההשוואה ההודומטרית, וביחוד מפה, שמציינת את 
חלוקת־הארץ מבחינה פיסיוגראפית (מישור־החוף, ההר, 

הבקעה והרמות של עבר־הירדן המזרחי). 



1169 


ארץ־ישראל 


1170 


רק מפה אחת של א״י, שנתחברה בתחילת התקופה 
החדשה ( 1483 ) אגב מסעו של ברנארד מברייטנבאך 
( 800110083611 ), מבוססת על מראה־עיניים ומתארת את א״י 
כפי שהיא. היא מאחדת הרבה מצורות הסיגנון הקארטוגראפי 
של יה״ב עם אותן של הזמן החדש. למפה זו היתד. תפוצה 
מרובה ביותר. 

5 ) ארץ־ישראל בקארטוגראפיה של התקופה 
החדישה. ראשית מיפויה המדעי של א״י קשורה במסע( 
של נאפוליון למצרים ולא״י. הפרי הקארטוגראפי של מסע 
זה היה אוסף (אטלאם) של 47 מפות, שמתארות את מצרים. 
סיני וא״י ושהן מכונות על שם עורכן: מפוח ז׳אקוטן 
( 1810 ; 1300110 ). שש ממפות אלו מתארות חלקים של א״י— 
בעיקר אותם האיזורים, שדרכם עבר צבא־הפלישה. קנה־ 
המידה של מפות אלו הוא 1:100,000 והן מדוייקות בכל 
אותם השטחים, שבהם נעשו מדידות לפי השיטות הטו׳פו׳־ 
גראפיות, שהתפתחו באירופה עד זמן חיבורן(שיטות, שבהן 
השתמשו בתיאודוליט ובעקרון־הטריאנגולאציה). גם תיאור 
התבליט במפות אלו חדיש הוא: הבלטת יחסי־הגובה ע״י 
קוקוו מחושב. גם שאר נתוני־המפה (סימנים, סמלים) 
בוצעו באופן נאה ביותר. תכנה של המפה הוא אקטואלי 
כל־כך, ששמות הרבה מובאים בה גם בכתב ערבי. במשך 
כ 50 שנה שימשו מפות אלו יסוד לחקירת־הארץ. 

בסוף המאה ה 18 ובמחציתה הראשונה של המאה ה 19 
נעשתה א״י מטרה של מסעות־חקירה מרובים כאילו היתד. 
"ארץ בלתי־נודעת" ממש. הארץ נחקרה ביחוד מנקודת־מבט 
ארכאולוגית־היסטורית, אך גם מתוך תשומת־לב מרובה 
לתנאיה הגאוגראפיים. מבחינה אחרונה זו עניינו אח החד 
קרים ביהוד בקעת־הירדן וים־המלח, שמהווים בצירופם את 
השקע העמוק ביותר בעולם. החיבורים של החוקרים והסיי- 
רים הללו, כגון זיצן ( 5601200 ), בורקהארט ( 11 ) 0101130 ־ 81:1 ), 
באקינגאם( 806161088301 ) והחשוב שבהם רובינסון(- 80810 
800 ), היו מלווים כמעט תמיד בתרשימים של שטחים 
חלקיים ושל מקומות ובמפות כלליות של הארץ. הטובה 
שבמפות אלו היא זו של הקארטוגראף הגרמני הנודע קיפרט 
( 1 ז 6 ק 8:16 ), המצורפת לחיבורו של רובינסון. ב 1848 מיפתה 
משלחת של הצי האמריקני בהנהגתו של לינץ׳( 068 ׳(£) 
את הירדן וים־המלח. עבודתם של כל החוקרים הללו סוכמה 
בחיבורו המפורסם של ריטר ( 0 ס 181 / ססע £0411600410 ), שבו 
מובאת גם רשימה מקפת של כל המפות הידועות של א״י, 
מן התקופה העתיקה עד אמצע המאה ה 19 . כלווי לספרו של 
ריטר שימש האטלאס של צימרמאן( 2101010101300 ), שכלל 
מפות מפורטות של הארץ בקנה־מידה של 1:333,333 . מפות 
אלו משמשות כיום מקורות חשובים ביותר להכרת נופה 
התרבותי של הארץ במחצה הראשונה של המאה ה 18 . תקופה 
זו של חקירה ומיפוי אישיים נסתיימה ע״י ואן דה ולדה 
( ¥01416 410 ¥30 ),שמפתו(בקנה־מידה של 1:315,000 ) היא 
אחת מן המפות הנאות ביותר, שנתחברו באותה תקופה. 

עם ריבוי ההתעניינות בארץ ובעברה במחצה השניה של 
המאה ה 19 , הורגש, שהמיפוי, שנעשה עד אז, לא היה בו 
כדי לספק את התביעות להכרת־הארץ, ביהוד מן הבחינה 
הארכאולוגית. ה״קרן לחקירת ארץ־ישראל״(-%£ 31051100 ? 
0041 ? 0 < 3114 סס 1 ק), שנוצרה באנגליה, שמה לה משום כך 
למטרה לבצע את המיפוי השיטתי הכולל של הארץ בגבולותיה 


המסרתיים מדן עד באר־שבע. למפעל זה קדם מיפוי של 
קרהחוף ושטח־הפנים הסמוך לו ע״י האדמיראליות הבריטית 
( 1858 — 1862 ). ע״י כך נקבע לא רק מהלכו המדוייק של 
קרהחוף, אלא אף מספר ניכר של נקודות, שהקלו הרבה 
את המיפויים, שנעשו לאחר מכן. עבודת־מיפוי מוקדמת של 
החברה הנזכרת נעשתה בחצי־האי סיני מתוך שאיפה למצ 1 א 
את הדרך של יציאת־מצרים ואת המקום של מתן־התורה. 
המפות של הר־סיני (ג׳בל קתרינה) וג׳בל סרבאל, שתבלי- 
טיהם תוארו על־ידי קווי־צורה( £00011100 $ )', הן מן היפות 
שבמפות־א״י. 

לאחר שירושלים וסביבתה מופו( 1864 ) במידת־דיוק שלא 
היתד, ידועה עד אז במפות־הארץ(התבליט הודגש ע״י קיווקוו), 
נגשה המשלחת של החברה (ב 1871 ), בהנהגתם של קונדר 
(■ 0004101 ) וקיצ׳נר ( £ 11680000 ), לפעולת־ד,מיפוי העיקרית. 
הארץ — מנהר קסימיה עד דרומו של ים־המלח — מופתה 
ב 26 גליונות בקנה־המידה המקובל במפות הטופוגראפיות 
של אנגליה ( 1:63,360 ). מפות אלו מבוססות על טריאנגד 
לאציה מדוייקת (שני קווי־בסיס), פילוסים (עכו—ים־כינרת, 
יפו—ים־המלח) ומדידות־גובה. התבליט מתואר בשיטת־ 
הצילול. במקומות מרובים מצויינים מספרי־הגובה. הרשת 
ההידרוגראפית מסומנת בצבע כחול, הצומח מסומן מתוך 
אבחנה מרובה על־ידי סמלים, ובאופן זה מסומנות גם 
הצורות האנתרו׳פוגניות. ביחוד מצטיינות המפות הללו בציון 
מדוייק של החורבות המרובות שבארץ, וכן נעשתה עבודה 
מרובה בקביעת השמות והתעתיק שלהם. החברה הוציאה 
לאור הסברים ( 5 ־ 84601011 ), שמשמשים עד היום מקור 
גאוגראפי־היסטורי בעל חשיבות מרובה ביותר. 

משהושלם מיפוי זה נעשו נסיונות לבצע מיפוי דומה לו 
בעבר־הירדן המזרחי, אך נסיונות אלה נכשלו מסיבות שו¬ 
נות. רק ארץ־גלעד מופתה לאחר זמן ע״י ה״חברה הגרמנית 
לחקירת א״י* ( ¥60610 313651103 ? 0601501100 ) באותו קנה־ 
המידה, שבו חוברו המפות הנזכרות. המפות של המשלחת 
האנגלית, ובמידת־מה אותן של הגרמנים, שימשו יסוד לכל 
המפות של א״י, שנעשו מזמנם עד אחר כיבוש־הארץ ע״י 
האנגלים. החשובה בין מפות אלו היא מפת־בארתולמיו 
(^ 83018010010 ), שבה מתואר תבליט־הארץ על-ידי קווי- 
גובה, כשדרגות־גון שונות ממחישות את מידות-הגובה. 
בימי מלחמת־העולם 1 הותאמו המפות הנזכרות לצרכים 
צבאיים מתוך שימוש מרובה בצילומי־אויר. קנה־המידה של 
מפות־המלחמה של האנגלים הוא 1:40,000 , של הגרמנים: 
1:50,000 . זמן קצר קודם מלחמת־העולם 1 מופה חצי־האי 
סיני ע״י ניוקום( 6 נ 00011 ז 0% ז?) בקנה-מידה של 1:125,000 . 
מיפוי זה כלל את כל הנגב, וד,תבליט נתבטא ע״י קווי-גובה 
וקווי־צורה. 

השלטון המאנדאטורי בארץ התחיל, מיד לאחר שנתבסם, 
במיפוי חדש של הארץ. כתוצאה של מיפוי זה, שנערך בשי¬ 
טות חדשות, הודפסו שתי סדרות של מפות. אחת: טופ 1 ־ 
קאדאסטרית בקנה־מידה של 1:20,000 , ושניה: טופוגראפית 
בקנה־מידה של 1:100,000 . גם מיפוי זה הקיף את א״י רק 
מגבולותיה המדיניים הצפוניים עד מדרום לבאר־שבע ( 16 
גליונוח). במפות אלו מובא התבליט לידי ביטוי ע״י קווי- 
גובה בעלי רווח אנכי של 25 מ׳ ז שטחי-עיבוד מופיעים בהן 
בצבע ירוק והרשת ההידרוגראפית בכחול. המיפוי נעשה 
מתוך טריאנגולאציה מקפת ועבודה בשדה. כמרכן חוברו 




*