האנציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארציעוראלית 


ביד חמישי 
אסלמיח, אמבות־ אלצו 



חברה להוצאת אנציקלופדיות בע״פל 
ירושלים - תשי״ח - תל־אביב 


\/ 1 (]£^ק 010 ץ 0 ^£ 

\/ 410 ? 1 £ 61 ־ 1 


הבהלה ראשית של החבדה להוצאת אנציקלופדיות בע״מ 

מ. וב. פלאי 


מהדורה ראשונה — תשי״ג. מהדורה שניה — תשי״ח 
הברד כולו סודר בדפוס מסדה בע״מ, רמת־גן. התמונות הצבעוניות נדפסו אף הן בדפוס 
מסדה בע״מ, ר״ג. הגלופות הוכנו בצינקוגראפיה של מ. פיקובסקי, ירושלים. שירטוט המפות 
והמפיות נעשה ע״י ב. י. ברוייר וח. מרדיקס. ההגהות — ע״י ע. רבין. י. גבריאלי וב. אליצדק 
נדפס מאמהות בדפוס אפרים סטרוד ובניו, תל־אביב 


כל הזכויות שמורות להוצאה, ביחוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 

.( 0 8x1 א 1 א 81.15 ס< 1 *!ס^תס-זסזוסאפ צ 8 ■דאסנ&זותסם 

, 81 * 158 א 1 ס 1£ א 81 < 1 



המקרבת הכללית לביד דד 


העורך הראשי: 
פרוס׳ ייוסף ק לוז נ ר 


העורך הכללי: 

ד "ר ב. נתניה ו 


מנהל המערכת: 

א. פלאי ,.. 4 . 11 


המערכת המרכזית 

יהושע גוטמן ד״ר ישעיהו ליבופיץ * ד״ר פ. נתניהו פרופ׳ י. קלוזנר 


מחלקות מקצועות היהדות 
מחלקת מקצועות הרוח 
מחלקת מקצועות הטבע 
מחלקת מקצועות הטכניקה 


יהושע גוטמן, הרב פרופ׳ ש. אסף (עודך יועץ) 
פרופ׳ יוסף קלוזנר, ד״ר פ. נתניהו 
ד״ר ישעיהו ליבוביץ 
פרופ׳ מרדכי ריינר 


המזכירות המדעית 

המזכיר הכללי: 
שמחה נ״ץ . 11 


ש. כ״ץ, . 11 / מקצועות היהדות, ד״ר פנינה פת שלה (נוה); ד. בן־אבא,.^ . 11 / מקצועות הדוח 
ד״ר ע. פ. ליכטנשטיין / מקצועות הטבע, אינג' ש. אילץ / מקצועות הטכניקה 


עורבי המדורות הראשיים בברד 


מ. אכי־יונה,. 11 טופוגראפיה וגאוגראפיה של א״י ו 
ארכאולוגיה כללית וארצישדאלית 

פרופ ׳ מ. אבנימלף.גאולוגיה 

פרופ ׳ ש. אדלר (עורך יועץ).ביולוגיה 

ד״ר ח. אורמיאן . פסיכולוגיה 

ד״ר א. אלכסנדר . פיסיקה 

הרב פרופ ׳ ש. אסף .. תלמוד; ספרות־הגאונים 1 

ספרות רבנית; קראות 

פרופ ׳ כ. אקצין .מדעי־המדינה 

ד״ר ד. אשכל. מטאורולוגיה 

ד״ר א. כיין . ציונות 

פרופ ׳ ר. בקי .. סטאטיסטיקה ודמוגראפיה כללית 
ד״ר א. י. כראוור .גאוגראפיה 

פרופ׳ ש. ה. כיג״ו .... פילוסופיה כללית 
ד״ר נ. רוטנשטרייד 

פרופ ׳ אליהו ל. גוטמן .. .. סוציולוגיה כללית 

יהושע גוטמן ספרות יהודית הלניסטית; חכמת־ישראל 

ד״ר פ. ע. גרדנוויץ. מוסיקה 

א. מ.הברמן .ביבליוגראפיה 

פרופ ׳ מ. זהרי.בוטאניקה 

פרופ׳ ע. ג. הורץ פרהיסטוריה 

פרופ׳ ג. טדסקי .תורת־המשפט 

ד״ר א. טרטקוכר .. .. סוציולוגיה של היהודים 


ש. ייכין, . 11 אגיפטולוגיה 

ד״ר א. מ. ירושלם היסטוריה כללית ביה״ב ובתקופה 

החדשה 

א. לבנה .סוציאליזם 

ד״ר יהושע ליבוביץ. תולדות־הרפואה 

ד״ר ישעיהו ליבוביץ מדעי־הטבע; רפואה; פילוסופיה* 

פרופ׳ כ. מזר (מייזלר).המזרח הקדמון 

פרופ׳ א. א. מנדילוב .ספרות אנגלית 

פרופ׳ מ. צ. סגל. פרשנות־המקרא 

ד״ר מ. פלסנר. אסלאם 


פרופ׳ ח. פרי(פלאום) בלשנות וספרויות רומאניות; 

ספרות גרמנית 


פרופ׳ א. ה. פרנקל .. .. 

פדופ׳ א. צ׳ריקובר .. .. 

פרופ ׳ מ. ד. קאסוטו(ז״ל) 

פרופ׳ ר. קכנר (עורך יועץ) 
פרופ׳ י. קלוזנר .. .. 

ד״ר בצלאל(ססיל) רות.. 
פרופ ׳ מ. שוובה .. .. 

פרופ׳ ג. שלום. 

י. שמעוני . 


.. .. מאתימאטיקה 

היסטוריה יוונית ורומית 

. מקרא; 

תולדות־ישראל באיטליה 
היסטוריה כללית 
תולדות הבית השני; 
ספרות עברית חדשה 
תולדות־ישראל באנגליה 
.. ..תדבות קלאסית 

. קבלה 

.. .. המזרח החדש 


¬ו¬ 


עד עמוד 223 . 


























רשימת המחברים המשתתפים בברך ה׳ 


אבי-יונה מיכאל, . 1 ג 

ירושלים מזכיר מדעי של מחלקת־העתיקות / סופוגראפיד, וגא 1 ־ 
דאפיה של א״י! ארכאולוגיה כללית וארצישראלית 

אבן־ארי מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור, דקאן הפאקולטה למדעי־הטבע וסגן־נשיא של 
האוניברסיטה העברית ! בוטאניקה 

אבנימלד משה״ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / גאולוגיה 

אדלר שאול, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / ביולוגיה! רפואה 

אוטיץ אמיל, ד״ר 

פראג, פרופסור באוניברסיטה / פילוסופיה 

אוליצקי אריה ל., ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / באקטריולוגיה 

אורכך אפרים א., ד״ר 

ירושלים, מנהל המחלקה למוסדות מדעיים במשרד החינוך והתר¬ 
בות / תלמוד ! ספרות רבנית 

אורמיאן חיים, ד״ר 

ירושלים, מרכז האנציקלופדיה הפדאגוגית, משרד החינוך והתרבות / 
פסיכולוגיה 

אחימאיר אב״א, ד״ר 

רמת־גן / היסטוריה כללית 

אטינגהאוזן ריכארד, ד״ר 

ואשינגטון, 0£ ץז 03110 זססז? , 105111111100 $011111500130 / 

אמנות ואדריכלות אסלאמית 

אילץ שמואל, אינג׳ 

היפה / טכניקה 

אלטמן שמעון צבי אלכסנדר, הרב ד״ר 

מאנצ׳ססר, הרב הכולל / הערך: אדיסטוטלס ביהדות 

אלכסנדר ארנסט, ד״ר־אינג 

ירושלים׳ מרצה באוניברסיטה העברית < פיסיקה 

אלן ה. ה. 

לונדון / אקוסטיקה 

אלקושי גדליהו, ד״ר 

ירושלים / ספרות עברית חדשה 

אסף שמחה, הרב 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית! שופט בית־המשפט 
העליון / ספרות־הגאונים! ספרות רבנית! קראות 

אקצין כנימין, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר ודקאן הפאקולטה למשפטים באוניברסיט 
העברית / מדעי-המדינה 

ארזי אכרהם, ד״ר 

ירושלים / תלמוד 

אריון חנה, . 1 ! 1 

ירושלים / ספרות צרפתית 

אשכל דב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / מטאורולוגיה 

אשתור אלי, ד״ר 

ירושלים, בית־ד,ספרים הלאומי והאוניברסיטאי / תולדות־היהודים 
בארצות המזרח התיכון 

באומגארטדטראמר פראנציסקה, ד״ר 

ציריך, מרצה באוניברסיטה / פסיכולוגיה 

כודנהיימר שמעון, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / זואולוגיה! אנטומולוגיה 


בושוויץ אורי, ד״ר 

ירושלים / תולדות גרמניה וארצות־השפלה 

כיין אלכם, ד״ר 

ירושלים, סגן מנהל הארכיון הציוני המרכזי! מורה מן החוץ 
באוניברסיטה העברית / ציונ, ת! הערך: ארכיו 

בלום אדנו א., ד״ר 

ירושלים, הרשם הכללי, משרד־המשפטים / הערך: אפיסרופוס על 
רכוש האויב 

כלום חיים קארל, ד״ר 

ירושלים / ביזאנטיניסטיקה 

בן־שמאי מאיר הלל, ד״ר 

ירושלים / מדעי־הטבע 

בן־תור יעקב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / מינראלוגיה ופטרוגראפיה 

כנדיקט בנימין זאב, ד״ר 

תל־אביב / ספרות רבנית 

בנטוויץ׳ נורמאן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / משפם בינלאומי ויחסים 
בינלאומיים 

כניהו מאיר 

ירושלים / תולדות־ישראל בארצות המזרח והבאלקאן 

כראוור אברהם יעקב, ד״ר 

ירושלים / גאוגראפיה 

כראוור משה, .*ג 

רמת־גן / גאוגראפיה 

כדג סידני 

יוהאנסבורג, אפריקה הדרומית / הערך: אפריקה, לשונות 

ברגמן שמואל הוגו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור ורקאן הפאקולטה למדעי־הרוח באוניברסיטה 
העברית / פילוסופיה 

כרכוז משה, ד״ר 

תל־אביב / המזרח הקדמון 

כת־שלה (גוה) פנינה, ד״ר 

ירושלים / ספדויות רוסאניות! אמנות 

גוטמן אליהו ל., פרופ׳ ד״ר 

יד! ע,-/ 1 , המנהל המדעי של המכון למחקר חברתי שימושי / סוציר 
ל 1 גיה כללית 

גוטמן יהושע 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / מקרא! תולדות בית שני! 
ספרות יהודית הלניסטית 

גולדברג לאה 

תל־אביב / ספחת רוסית 

גולדשמידט דניאל, ד״ר 

ירושלים, בית־הספדים הלאומי והאוניברסיטאי / תפילות! ליטורגיה 
יהודית 

ג׳ונם הארולד פפנסר, סר 

היילשאם (אסכס), האסטרונום המלכותי, חבר החברה המלכותית / 
אסטרונומיה ואססרופיסיקה 

גורדון יחזקאל, ד״ר 

ניו־יורק, המחלקה לזכויות־אדם באו״מ / הערך: ארגונים בינלאומיים 

גלכר נתן מיכאל, ד״ר 

ירושלים / תולדות פולניה וליטה! תולדות־ישדאל בפולניה, בליטה 
ובאוסטריה 



15 


רשימת המחברים 


16 


גליקסון מרים, .!ג 

ירושלים / סוציולוגיה 

נרדנוויץ פ. עמנואל, ד״ר 

תל־אביב / מוסיקה 

גרזץ־קיווי אסתר, ד״ר 

ירושלים, מנהלת המכון האתנולוגי למוסיקה יהודית שליד המשרר 
לחינוך ותרבות / מוסיקה 

גרינץ יהושע מאיר, .!ג 

ירושלים / מקרא! מזרח קדמון 

גרץ אהרן 

ירושלים, סגן מנהל הלשכה המרכזית לסטאטיסשיקה / נקודות־ 
ההתישבות בארץ־ישראל 

הברמן אברהם מאיר 

ירושלים, מנהל ספריודשוקן / השירה העברית בימי־הביניים! ביב¬ 
ליוגראפיה 

הופמאן־יאפו ארית, ד״ר 

בריסל / אמנות 

הורוביץ יהושע, ד״ר 

בני־ברק / ספרות רבנית 

חורט שרגא 

ירושלים / הערך: ארז (בחלקו) 

היילפרין ליפמאן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / נורולוגיה 

7 

היינמאן יצחק, פרופ׳ ד״ר 

ירושלים / פילוסופיה עתיקה 

הילביץ אלתר, הרב 

ירושלים / תלמוד 

המאירי אביגדור 
תל־אביב / ספרות הונגארית 
הרטום אליהו שמואל, ד״ר 
ירושלים / מקרא 

ויץ־כהן לאה ,. 80 . 1,10 ,.״ 1,10.1.0 

ירושלים / גאוגראפיה 

וישניצר רחל, ד״ר 

ניו־יורק / אמנות יהודית 

ורטה מאיר, . 1 ג 

ירושלים / היסטוריה כללית חדשה 

זהרי מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

זר־ככוד מרדכי, ד״ר 

חיפה / ספרות עברית חדשה 

חורץ עדיה ג., .״ 1.10.1.0 

ניו־יורק, פרופסור־חבד במכון־אסיה / פרהיסטודיה 

חיים אביבה 

ירושלים / הספרויות הסקאנדינאוויות 

טדסקי גד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תורת המשפט 

טננבאום שובל יהודית, . 1 ג . 4 

ירושלים, עובדת מדעית במכון למחקר חברתי שימושי! מרצה 
בטכניון, המכון הטכנולוגי / סוציולוגיה 

טרטקובר אריה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / סטאטיסטיקה ודמוגדאפיה 
של היהודים 

יואלי מאיר, ד״ר - 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / רפואה מונעת 

ייבין שמואל, .*נ 

•רושלים, מנהל מחלקת־העתיקות / המזרח הקדמון! מקרא 


ירושלם אדמונד מאיר, ד״ר 

ירושלים / היסטוריה כללית ביה״ב ובתקופה החדשה 

בהן מאכסימיליאן, ד״ר 

תל־אביב / אדריכלות 

כ״ץ שמחה, 

ירושלים / תולדות־ישראל ברוסיה! ערכים שונים 

לאזאר משה,.* 5 

פאריס / ספרות צרפתית 

לבנה אליעזר 

תל־אביב, חבר־הכנסת / סוציאליזם 
לוונשטאם שמואל א., . 1 \נ 

ירושלים / מקרא 

לוינגר יעקב, . 1 ג 

ירושלים / פילוסופיה עברית 

לוינסון אברהם 

תל־אביב / ספרות יידית 

לויצקי יעקב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מאתימאטיקה 

ליבוכיץ יהושע, ד״ר 

ירושלים / תולדות־הרפואה 

ליבוביץ ישעיהו, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / מדעי־הטבע! רפואה! 
פילוסופיה 

ליכטנשטיין צבי, ד״ר 

היפה / תולדות־ישראל בספרד, בגרמניה ובצרפת! חכמת־ישראל 

ליכטנשטיין עמנואל פאול, ד״ר 
ירושלים, מורה בביה״ס לחינוך שליד האוניברסיטה העברית / זואו¬ 
לוגיה 

לנדאו פאול(ז״ל), ד״ר 

תל־אביב / תיאטרון 

לשצ׳ינסקי יעקב 

ניו־יורק / דמוגראפיה וסטאטיסטיקה של היהודים 

מונטנר זיסמאן, ד״ר 

ירושלים / תולדות הרפואה בישראל 

מילר אוטו, ד״ר 

ירושלים / הערך: ארגנטינה, כלכלה 

מלמט אברהם, ד״ר 

שיקאגו, מרצה במכון למדעי־היהדות / מקרא! מזרח קדמון 

מנדילוב אדם אברהם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / בלשנות וספרות 
אנגלית 

נוימארק יהושע, ד״ר 

ירושלים / פילוסופיה עתיקה! נצרות 

סאם לואיס פ., ד״ר 

ניו־יורק, פרופסור-חבר בסיטי קולג׳ / ספרויות רומאניות 

סינגר צ׳ארלז, ד״ר 

פאר (קורנוול) פרופסור באוניברסיטה של לונדון/הערך: אצטג¬ 
נינות (בחלקו) 

פוזנר עקיבא ברוף, ד״ר 

ירושלים / חכמת־ישראל 

פולאק אברהם, נ., ד״ר 

תל־אביב / תולדות רוסיה וארמניה! המזרח הרחוק! כוזריה 

פוקס אלכסנדר, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / ספרות יוונית 



17 


רשימת המחברים 


18 


פיינברון נעמי ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

פירסט אהרון(ז״ל), ד״ר 

ירושלים / תולדות־ישראל בהונגאריה 

פישל ואלמד יוסח, ד״ר 

ברקליי, קאליפורניה, פרופסור באוניברסיטה / תולדות־ישראל 
בארצות־המזרח 

פלוסר דוד נ., .,ג .מ 

ירושלים / תרבות קלאסית; נצרות קדומה 

פליישמאן יעקב, ד״ר 

פאריס / פילוסופיה כללית 

פלסנר מאיר, ד״ר 

ירושלים, מודה באוניברסיטה העברית / אסלאם 

פראנר יוסף, ד״ר 

חיפה / נורולוגיה ופסיכיאטריה 

פרי(פלאום) חירם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / בלשנות וספרויות 
רומאניות; ספרות גרמנית; אסתיטיקה 

פרנקל אברהם הלוי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מאתימאטיקה 

צובל משה נחום, ד״ר 

ירושלים / תלמוד; ספרות רבנית; חכמת־ישראל 

צמח עדה, ,זג 

ירושלים / תולדות צדפת 

צ׳ריקוכר אביגדור, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / היסטוריה יוונית ורו¬ 
מית; מצרים בתקופה ההלניסטית 

קבקוב יעקב, ״ 1 .מ.זג 

קליוולאנד, אוהאיו, אה״ב / ספרות אנגלית באה״ב 

קוטשר יחזקאל, .זג 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הערך: ארסית 

קופף לותר, ד״ר 

ירושלים, בית־הספדים הלאומי והאוניברסיטאי / אסלאם 

קופר הילדה, ד״ר 

קובנטרי, אנגליה / הערך: אפריקה, אתנולוגיה 

קלוזנר יהודה אריה, .זג 

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / ספרות כללית 

קלוזנר יוסף, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תולדות בית שני; ספרות 
עברית חדשה 

קניג לאו 

תל־אביב / הערך: אפשטיין, יעקב 

קסטנברג־גלאדשטיין רות, ד״ר 

ירושלים / ספרות גרמנית וצ׳בית 

קפלן צבי 

ירושלים / תלמוד 

קרופניק נחום, אינג׳ 

חיפה / טכניקה 

רבינוביץ יעקב יוחנן 

ירושלים, פרופסוד־חבד באוניברסיטה העברית / משפט עבדי 


רבינוביץ צבי מאיר 

בת־ים / חסידות 

רוזנן נפתלי, ד״ר 

תל־אביב, מנהל המדוד הקלימאטולוגי, משרד־התחבורה / מטאורו¬ 
לוגיה 

רום דוד ויליאם, סר 

אוכספורד, פרופסור באוניברסיטה; חבר האקאדמיה הבריטית / 
הערך: אדיססוטלס 

רות בצלאל (טפיל), ד״ר 

אוכספורד, מרצה באוניברסיטה / תולדות־ישראל באנגליה ובאי¬ 
טליה ; הערכים: אפריקה, היהודים; אפריקה הדרומית, היהודים 

רטנר יוחנן, ארדיפל 

חיפה, פרופסור וסגן־מנהל של הטכניון, המכון הטכנולוגי / הערך: 
אדריכלות 

ריינר מרדכי, ד״ר 

חיפה, פרופסוד בטכניון, המכון הטכנולוגי •/ טכניקה 

דיים טשרנה, ד״ר 

ירושלים, פרופסוד־חבר באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

רייפר מנפרד (ז״ל), ד״ר 

תל־אביב / תולדות־ישראל ברומניה 

שוובה משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תרבות קלאסית 

שוחט עזריאל, .זג 

ירושלים / היסטוריה כללית ותולדות־ישדאל 

שולוב אהרן, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

שטנר יצחק, ד״ר 

ירושלים / גאוגרפית 

שטרן שמואל מ., "ג .זג 

ליידן, הולאנד, מזכיר המערכת של האנציקלופדיה לאסלאם / אסלאם 

שכטמן יוסף ב, 

ניו-יורק / הערך: ארגון צבאי לאומי 

שכטר חיים, .זג 

ירושלים / הערך: אפריקה הדרומית, ספרות 

שלום גרשום, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / קבלה 

שלזניאק משה חיים, ד״ר 

רחובות, מכון־וייצמאן למדע / אתנולוגיה 

שליט אברהם, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / תרבות קלאסית; תולדות 
בית שני 

שמעוני יעקב 

ואשינגטון, יועץ בשגרירות־ישדאל / המזרח החדש 

תורן חיים, .זג 

ירושלים / ספרות עברית חדישד 

תלכיצר ויליאס, ד״ר 

קופנהאגן, פרופסור באוניברסיטה / הערך: אסקימואים 

תמר דוד, .זג 

ירושלים / ספרות תלמודית 



אשי־חיבות של טזמות המחברים 


= יוסף פראגר 

י. פר. 

= ארנסט אלכסנדר 

א. א. 

= יוסף קלוזנר 

י• ק¬ 

= אפרים א. אורבאך 

א. א. א. 

= יעקב קבקוב 

י• קב. 

= ארנ 1 א. בלום 

א. א. ב. 

= יוחנן רטנר 

י. ר. 

= אדם אברהם מנדילוב 

א. א. מ. 

= יעקב שמעוג 

י. שט. 

= אמיל אוטיץ 

א. או. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= אב״א אחימאיר 

א. אח. 

= יחזקאל גורדון 

יח. ג. 

= אלכם ביין 

א. ב. 

= יחזקאל קוטשר 

יח. ק. 

= אסתר גרזון־קיווי 

א. ג.־ק. 

=־ יעקב לוינגר 

יע. ל. 

= ארית הופמאן־יאפו 

א. ה.־י. 

=־ ליפמאן היילפרין 

ל. ה. 

= אברהם הלוי פרנקל 

א. ה. פ. 

= לאה ויץ־כהן 

ל. ו.־כ. 

= אביבה חיים 

א. ח. 

= לאו קניג 

ל. ק. 

= אריה טרטקובר 

א. ם. 

= המערכת 

מ. 

= אברהם יעקב בראוור 

א. י. בד. 

= משה אבנימלך 

מ. א. 

= אליעזר לבנה 

א. לב. 

= מיכאל אבי־יונה 

מ. א. י. 

= אוטו מילר 

א. מ. 

= מיכאל אבן־ארי 

מ. אב. 

= אברהם מאיר הברמן 

א. מ. ה 

=־ משה ברכוז 

ם. ב. 

= אדמונד מאיר ירושלם 

א. מ. י. 

= מרים גליקסון 

מ. ג. 

= אברהם מלסט 

א. מל. 

= מאיר הלל בן־שמאי 

ם. ה. ב. 

= אברהם נ. פו׳לאק 

א. נ. פ. 

= מאיר ורטה 

מ. ו. 

= אלכסנדר פוקס 

א. פ. 

= מיכאל זהרי 

ם. ז. 

= אביגדור צ׳דיקובר 

א. צ׳. 

= מרדכי זר־כבוד 

מ. ז. כ. 

= אברהם שליט 

א. ש. 

= משה חיים שלזניאק 

מ. ח. ש. 

= אהרן שולוב 

א. שו. 

= מאיר יואלי 

ם. יו. 

= בנימין אקצין 

ב. א. 

= מאכסימיליאן כהן 

מ. כ. 

= בנימין זאב בנדיקט 

ב. ז. ב. 

= משה לאזאר 

מ. ל. 

= בצלאל רות 

ב. ר. 

= משה נחום צובל 

מ. נ. צ. 

= גדליהו אלקושי 

ג. א. 

= מאיר פלסנר 

מ. ם. 

= גד טדסקי 

ג. ט. 

= משה קטן 

ם. ק. 

= גרשם שלום 

ג. ש. 

= משה שוובה 

ם. ש. 

= רב אשבל 

ד. א. 

= מרדכי ריינר 

מר. ר. 

= דויד ויליאם ר,' 0 

ד. ו. ר. 

= נפתלי רוזנן 

נ. ד. 

= דוד פלוסר 

ד. ם. 

= סידני בדג 

ם. ב. 

= דוד תמר 

ד. ת. 

= עדיה ג. חורון 

ע. ג. ח. 

= ה. ה. אלן 

ה. ה. א. 

= עמנואל פאול ליכטנשטיין 

ע. ם. ל. 

= הארולד ספנסר ג׳ונס 

ה. ם. ג/ 

= עדה צמח 

ע. צ. 

= הילדה קופד 

ה. ק. 

= עזדיאל שוחט 

ע. ש. 

= ואלסר יוסף פישל 

ו. י. פ. 

= פנינה בת שלה (נרה) 

פ. ב. 

= ויליאם תלביצר 

ו. ת. 

= פ. עמנואל גראדנוויץ 

פ. ע. ג. 

= זיסמאן מונטנר 

ז. מ. 

= צבי ליכטנשטיין 

צ. ל. 

= חיים או׳רמיאן 

ח. א. 

= צבי מאיר רבינוביץ 

צ. מ. ר. 

= חנה ארי 1 ן 

ח. אר. 

= צ׳ארלז סינגר 

צ׳. ס. 

= חירם פרי(פלאום) 

ח. ס. 

= צבי קפלן 

צ• ק• 

= חיים שכטר 

ח. ש. 

־־ חיים קארל בלום 

ק. ב. 

= סשרנה רייס 

ט. ד. 

= דיכארד אטינגהאחן 

ר. א. 

= יהודה אריה קלוזנר 

י. א. ק. 

= רחל וישניצר 

ר. ו. 

־־ יעקב בן־תור 

י. ב. 

= רות קסטנבדג־גלאדשטייי 

ר. ק.־ג 

= יוסף ב. שכסמאן 

י. ב. ש. 

= שמחה אסף 

ש. א. 

= יהושע גוטמן 

י. ג. 

־־־ שאול אדלר 

ש. אד. 

- יצחק היינמאן 

י. ה. 

= שמעון בודנהיימר 

ש. ב. 

= יהושע הורוביץ 

י. הו. 

= שרגא הורם 

ש. ה. 

= יהודית סננבאום שובל 

י. ט. ש. 

= שמואל הוגו ברגמן 

ש. ה. ב. 

־= יעקב יוחנן רבינוביץ 

י. י. ר. 

= שמואל ייבין 

ש. י. 

= ישעיהו ליבוביץ 

י. ל. 

= שמחה כ״ץ 

ש. כ. 

= יעקב לויצקי 

י. לו. 

= שמואל א. לוונשטאם 

ש. ל. 

= יעקב לשצ׳ינסקי 

י. לש. 

= שמואל מ. שטרן 

ש. מ. ש. 

= יהושע מאיר גרינץ 

י. ס. ג. 

־= שמעון צבי אלכסנדר אלטמן 

ש. צ. א. 

= יהושע נויסארק 

י. נ. 



= יעקב פליישמאן 

י. פל. 




ראעזי־תיבות וקיצורים 


א״ב - אלף בית 
אב״ד = אב בית־דין 
אדמו״ר = אדוננו, מורנו ורבנו 
אדר״נ = אבות דרבי נתן 
אה״ב = ארצות־הברית 
אה״ע או אהע״ז = אבן העזר 
או״ח = אורח חיים 
או״מ או או״ם = אומות מאוחדות 
אח״ב = אחר־כך 
איט׳ = איטלקית 
איכ״ר = איכה רבתי 
אנג׳ או אנגל׳ = אנגלית 
אע״ם = אף־על־פי 
אעם״כ = אף־על־פי־כן 
אר״י = (ה)אלהי ר׳ יצחק (לוריא) 
אשכנזי ר׳ 

ארם׳ = ארמית 
ב׳ = בבלי 
ב״ב = בבא בתרא 
ב״ח = בית חדש 
ביה״ד = בית־הדין 
ביהכ״ג = בית־הכנסת 
ביהמ״ד = בית־המדרש 
בכור׳ = בכורות, בכורים 
בכ״מ = בכל מקום 
ב״מ = בבא מציעא 
במד׳ או בם׳ = במדבר 
במד״ר או במ״ר = במדבר רבה 
בס״ה = בסך הכל 
בעה״ח = בעלי־החיים 
בעש״ט = בעל שם סוב 
ב״ק = בבא קמא 
ב״ר = בראשית רבה 
ברא׳ או בר׳ = בראשית 
בדכ׳ = ברכות 
ג׳ = גראם 
גיט׳ = גיטין 
ג״כ = גם כן 
גדמ׳ = גרמנית 
רב׳ = דברים 

דה״א או דהי״א = דברי הימים א' 
דה״ב או דהי״ב = דברי הימים ב׳ 
דו״ח = דין וחשבון 
דג׳ = דניאל 
די״י = דברי ימי ישראל 
ה״א = ה׳ אלפים! הלכה א׳ 
הו׳ = הושע 
הוגג׳ = הונגארית 
ד.וצ׳ = הוצאה, הוצאת 
הל׳ = הלכה, הלכות 


הנז׳ = הנזכר 
הנ״ל = הנזכר למעלה 
הקב״ה = הקדוש ברוך הוא 
וגו׳ = וגומר 
ויק׳ = ויקרא 
ויק״ר = ויקרא רבה 
וכד׳ = וכדומה 
וכיו״ב = וכיוצא בזת 
ז״א או ז. א. = זאת אומרת 
ז״ל = זכרונו לברכה 
ח״א = חלק א׳ 

ח״ב = חלק ב׳, וכיו״ב 
חב״ד = חכמה, בינה, דעת 
חו״ל = חוץ לארץ 
חול׳ = חולין 

יצחק חו״מ = חושן משפט 

חז״ל = חכמינו זכרונם לברכה 
חיד״א = חיים יוסף דוד אזולאי 
ח״ן = חכמה נסתרה 
חשמ״א = חשמונאים א׳ 

חשמ״ב = חשמונאים ב׳ 

יבם׳ = יבמות 
יה״ב = ימי הביניים 
יהו׳ = יהושע 
יו״ד = יורה דעה 
יוו׳ = יוונית 
יו״ט = יום טוב 
יו״ר = יושב ראש 
יחזק׳ = יחזקאל 
ילק״ש ־= ילקוט שמעוני 
יצ״ו = ישמרהו צורו וגואלו 
ירוש׳ או יר׳ = ירושלמי 
י רמ׳ = ירמיהו 
יש׳ = ישעיהו 
יש״ר = יצחק שמואל דג׳ו 

או יוסף שלמה רופא (מקאנדיאה) 

ית״ש ־־ יתברך שמו 
כה״י או כ״י = כתב־היד 
כה״ע = כתב־העת 
כה״ק = כתבי־הקודש 
כיו״ב = כיוצא בזה 
כי״ח = כל ישראל חברים 
כנ״ל = כנזכר למעלה 
כ״מ = כסה מקומות 
כת׳ = כתובות 
כת״י = כתבי־יד 
לאס׳ =לאטינית 
לסד,״נ = לספירת הנוצרים 
לפסה״נ = לפני ספירת הנוצרים 
ם׳ = מטר 


מה״ר = מורנו הרב 
מהר״ל = מורנו הרב ד ליווא (מפראג) 
מו״מ = משא ומתן 
מו״נ = מורה נבוכים 
מו״ק = מועד קטן 
מי׳ = מיכה. 
מל״א = מלכים א׳ 
מל״ב = מלכים ב׳ 
מלח׳ = מלחמות 
מ״מ = מילימטר 

ממ״ע, מ״ע, מע״ק = מסר מעוקב 
מנח׳ = מנחות 
מם׳ או מם. = מספר 
מם׳ = מסכת 
מס״ב = מסילת־ברזל 
מסה״ב = מסילת־הברזל 
מ״ץ או מו״ץ = מורה צדק 
מ״ר = מטר מרובע 
משנ׳ = משניות 
נדר׳ = נדרים 
נו׳ ־־ נולד 
נחם׳ = נחמיה 
0 ״מ = סנטימטר 
ם׳ = ספר 
סט. = סנט 
סי׳ - סימן 
0 ״מ = סנטימטר 
סמ״ג = ספר מצוות גדול 
סמ״ק = סנטימטר מעוקב 
סמ״ר = סנטימטר מרובע 
סנה׳ = סנהדרין 
ספר׳ = ספרדית 
ס״ת = ספר תורה 
ע׳ וגם עי׳ =־ עיין 
ע״א, ע״ב = עמוד א׳, עמוד ב׳ 
עבה״י = עבר הידדן 
ע״ד = על דבר 
עוב׳ = עובדיה 
ע״ז = עבודה זרת 
ע״י = על יד, על ידי 
עי״ז = על ידי זה 
עיר׳ = עירובין 
ע״כ = על כן 

עכו״ם = עובדי כוכבים ומזלות 
עכ׳׳פ = על כל פנים 
עם׳ = עמוד, עמודים 
ע׳׳נ = על נהר 

ע״ע = עיין ערך, עיין ערכים 
ע״פ או עפ״י = על פי 
עפ״ר =־ על פי רוב 



דאפיי־תיבות וקיצורים [המסיר] 


ערב׳ = ערבית 
ע״ש = על שם 
סדר״א = פרקי דרבי אליעזר 
פי׳ = פירוש 
פס׳ = פסחים 

פסיקתא דר״ב = פסיקתא דרב 
פסי״ר = פסיקתא רבתי 
פפד״ם = פראנקפורס דמיין 
צ״ל = צריך להיות 
צרם׳ = צרפתית 
ק״ג = קילוגראם 
קדם׳ ־־ קדמוניות 
קה״ר = קוהלת רבה 
קיד׳ = קידושין 
ק״מ = קילומטר 
קמ״ר = קילומטר מרובע 
ר׳ ־־ ראה; רבי, רב, ראש 
ראב״ד = ר׳ אברהם בן דוד 
ראב״ד = ר׳ אברהם בן דאוד 
ראב״ח = ר׳ אברהם בר חייא 
ראב״ע = ר׳ אברהם אבן עזרא 


רא״ם = ר׳ אליהו מזרחי, ר׳ אליעזר 

מגרמיזא, ר׳ אליעזר ממיץ 
רא״ש = רבנו אשר בן יחיאל 
רדב״ז = ר׳ דוד בן זמרא 
דד״ק = ר׳ דוד קמחי 
כהנא ר״ה או רה״ש = ראש־השנה 

ר״י = ר׳ יהודה, ראש ישיבה 
ריב״ז = ר׳ יוחנן בן זכאי 
ריב״ש = ר׳ ישראל בעל שם 
רי״ף = ר׳ יצחק אלפסי 
רלב״ג = ר׳ לוי בן גרשום 
רפ״א = ר׳ פשה איסרלש 
רפב״ם = רבנו פשה בן מימון 
רמב״ן = ר׳ משת בן נחמן 
רפב״ע = ר׳ פשה אבן עזרא 
רמח״ל = ר׳ פשה חיים לוצאמו 
רנ״ק = ר׳ נחמן קרוכמאל 
רס״ג ־־ ר׳ סעדיה גאון 
רשב״א ־־ ר׳ שלמה בן אדרת 
רשב״ג = ר׳ שלמה אבן גבירול 
רשב״ם = ר׳ שמואל.בן מאיר 
רשב״ץ = ר׳ שמעון בן צמח (דדראן) 


רש״י = רבנו שלמה יצתקי 
ר״ת = ראשי תיבות 
ש׳ = שנה, שנת 
שד״ל = שמואל דוד לוצאטו 
שה״ש = שיר השירים 
שהש״ר = שיר השירים רבד, 
שר או שום׳ = שופטים 
שו״מ = שפייאר, ודמייזא, מגנצא 
שו״ע גם ש״ע = שולחן ערוך 
שו״ת = שאלות ותשובות 
שי״ר = שלמה יהודה רםאפורס 
שם׳ = שמות 

שמ״א או ש״א = שמואל א׳ 
שמ״ב או ש״ב = שמואל ב׳ 
שמו״ר = שמות רבה 
ש״ס = שישה סדרים 
תהל׳ = תהלים 
ת״ח = תלמיד חכם 
תנ״ך = תורה, נביאים, כתובים 
תענ׳ = תענית 

תשב״ץ = תשובת ר׳ שמעון בן צמח 

(דוראן) 




כתב בופני טסויס?. חיתור בעץ ע? רוכז םסנד בחברו], 1091 


אסלאמית, אמנות• חקר האמנות של ארצות האסלאם 
- עוסק במבנים — קיימים או חרבים — ובחפצי־ 
אמנות מן המאה ה 7 לסה״ג עד זמננו, ותחום־הקפו הוא 
מספרד עד הודו ואף מזרחית מהודו, באופן שהוא כולל גם 
את הקהילות האסלאמיות שבסין, איי־הודו המזרחיים והפי* 
ליפינים. אולם קהילות אלו הן מחוץ לתחומו העיקרי של 
האסלאם, ומאחר שיצירות־האמנות שלהן הושפעו במידה 
מכרעת ע״י הסיגנון המקומי, יש לאמנויות של כל אחת 
מארצות אלו אופי מיוחד כל־כך, שבדרך כלל אין מקום לטפל 
בהן כשסוקרים את האמנות האסלאמית סקירה כללית. 

בתחומיה העיקריים התפתחה הא׳ האס׳ מתוך הצורות 
הסינקרטיסטיות של האמנות הקלאסית המאוחרת ושל האמ¬ 
נות הסאסאנית! באמצע המאה ה 9 לערך כבר מצאה לה 
דרכי-ביטוי משלה, שהם שונים מאלה של האמנויות שבכל 
שאר התרבויות הגדולות, ועל אפיה זה שמרה עד הזמן 
החדש, כמו־כן יש להבחין אחידות מפליאה בגילוייה בכל 
ארצות המזרח הקרוב והתיכון. תכונה זו יש לייחס לגורמים 
דתיים׳ גאוגראפיים והיסטוריים. 

ההשפעות הדתיות הניכרות באמנות זו נובעות מן 
האסלאם כדרך־חיים וכן מהשקפות וגישות אסלאמיות מסויי- 
מות. צרכי־הפולחן שבמסגד הם שווים בכל מקום ומקום, 
ומכאן תבנית־בניה יסודית של המסגד, שלא לבשה במשך 
ההיסטוריה הארוכה של האסלאם אלא שלוש צומת בלבד: 
הערבית, האיראנית והעותומאנית־התורפית, שכל אחת מהן 
התפשטה מעבר לארץ שבה נוצרה. גורם מאחד היתד. 
העליה־לרגל למכה, שכל מוסלמי חייב בה, לכל הפחות, 
פעם אחת בימי־חייו. הנסיעה למרכז זה היתה כרוכה בפגי¬ 
שות של בני־אדם מרובים מארצות שונות — מה שגרם 
לחילופי דעות ולהפצת רעיונות על נושאים שונים, ובכלל זה 
גם על נושאים אמנותיים. בכיוון זה עצמו פעלו גם המנהג, 
שנתפשט בתחומי־האסלאם, לנסוע אל חכמים מפורסמים באר¬ 
צות רחוקות כדי ללמוד מפיהם, וכן ביקורים לצרכי־מסחר 


בערים הגדולות, שמספרן ברחבי העולם האסלאמי היה מרובה. 

מבנה־הבית בעולם־האסלאם הושפע אף הוא על־ידי גורם 
דתי — ע״י המנהג לבדל את הנשים! מתוך כך נעשה רווח 
הבית הדו־מדורי, שחזיתו סגורה כלפי הרחוב, שהוא מוקף 
חומה חסונה ושדלת כבדה שומרת על כניסתו הקמורה. 
ולסוף, אורח־החיים האסלאמי לא נתן מקום להבחנה ברורה— 
מעין זו שהיא ידועה בעולם המערבי — בין אמנות של 
קודש ואמנות של חול (חוץ מבפרט אחד: האיסור החמור 
להכניס דמויות, מצויירות או מפוסלות, לתחומים דתיים). 



טנורת־מסנד עשויה זכוכית מצויירת באמאל 
הנובה: 32 ס״ט. המאה ה 14 






27 


אסלאמית, אמנות 


23 




ליוואז של בית בח?ב 

אפייני לאי־הבחנה זו תוא טיפום־הבניין הרווח ביותר, 
האייוואן או הליוואן שבתוך חצר! טיפוס זה נמצא גם בבתים 
פרטיים ובארמונות וגם במסגדים ובמדרשות. 

גם השקפות דתיות אחרות יצרו תנאים וסייגים להת¬ 
פתחות האמנותית. מאחר שיסודה של תרבות־האסלאם הוא 
הקוראן, שהוא כתוב ערבית ושאסור לתרגם אותו, היתה 
ללשון זו השפעה מכרעת בעיצובה של הא׳ האס׳. עובדה זו, 
בצירוף הודעותיו הנמרצות של מוחמד שאינו בעל־נס או 
דמות על־אנושית, גרמה לכך שהשתמשו בפסוקים של 
הקוראן, של כתבים מקודשים אחרים, ולסוף בכתב הערבי 
כשלעצמו, בתור קישוט של מבנים וחפצים שונים. ע״י כך בא 
הכתב הערבי במקומה של איקונוגראפיה מקודשת וקשורה 
במיסד־הדת, כפי שאנו מוצאים בשאר הדתות שפיתחו אמנות 
צורנית. 

*חשיבות מרובה היתה ליחס השלילי לאמנויות־התצורה. 
אמנם הקוראן עצמו אסר רק את תיאורם של אלילי העכו״ם, 
ואולם החדית והתאולוגים המאוחרים הגיעו מתוך איסור 
זה לשלילה גמורה של כל פסל וכל תמונה, בין של בני' 
אדם ובין של בעלי־חיים. שלטונה הגמור של השקפה זו 
ניכר יפה בכל התחום הדתי של האסלאם — במסגדים, במד¬ 
רשות, וכן ב?ה שנוגע לקישוט חפצים או ספרים קשורים 
בפולחן. כמו־כן היתד, לה להשקפה זו שליטה מרובה בחיים 
הציבוריים. אמנם בכמה ארצות היו בעלי-האמצעים בתקו¬ 
פות מסויימות מכניסים לבתיהם הפרטיים או לארמנותיהם 
ציורים או פסלים של בני־אדם או בעלי־חיים. אך בדרך 
כלל לא הגיעו הפיסול וציור־הדמויות לאיזו חשיבות שהיא 
בעולם האסלאמי, ועל־פי־רוב אינם בנמצא כלל. מכאן, 
שיש בא׳ האס׳ שתי צורות-אמנות עיקריות בלבד: ארדי- 
כלות ואמנויות־הקישוט. החשיבות היחידה במינה, שזכה 
לה מתוך כך הקישוט של חפצי־שימוש יומיומיים, גרמה, 
שענף זה של האמנות הגיע באסלאם לרמה, שהיא אפשר 
עולה אף על זו שהגיע אליה בשאר התרבויות. כן השפיע 


ענף זה על הארדיכלות האסלאמית, ביחוד בתחום של 
מבנים, שהוקמו על גבי קברים. 

תוצאה אחרת מן האיסור הרשמי, שהוטל על תיאור 
דמויות׳ היה מיעוט ההסתכלות בטבע והעדר כל נטיה לחקות 
אותו, מה שגרם לאופי הבלתי־נאטוראליסטי והמופשט של 
הא׳ האם׳. הקו האפייני ביותר הוא העד־בסקה, צורת־עלה 
מסוגננת עד כדי הפשטה, שביחד עם כתב ערבי מהודר ועם 
צורות גאומטריות היא היסוד הקישוטי העיקרי של אמנות זו. 
אף במקום שנהגו לתאר דמויות של בני־אדם ובעלי־חיים — 
למשל, במיניאטורות ושטיחים פרסיים או בעבודות מזכוכית־ 
אמל שנעשו בסוריה — נראות דמויות אלו שטוחות ודו־ 
ממדיות. כן יש להניח, ששלילתו של כל תיאור שלש״ממדי 
או פיסולי היא שגרמה לאופי "השטוח" המובהק של יצירות 
הא׳ האס׳ בתחומים אחרים: בלוחות־קראמיקה על גבי 
בניינים, בשיבוצי־כסף על כלי־ברונזה, וגם בשטיחים על 
רצפה של עץ או חומר. 

גורם דתי שלישי היתה הנימה הלא־חמרנית המורגשת 
בקוראן, בהכרזותיו של מוחמד על קרבת יום־הדין — היום, 
שבו לא יהא ערך לרכוש של העולם הזה ורק מעשים טובים 
הם שיצילו את האדם. גישה זו והשפעות סגפניות, שגברו 
בתקופות מאוחרות יותר, גרמו לכך שחמרים יקרי-ערך 
תפסו מקום בלתי־חשוב בא׳ האם׳, שלא כבאמנויות של 
תרבויות אחרות. בפולחן הדתי אין משתמשים בזהב, כסף 
או משי, למרות מה ששליטים ועשירים השתמשו באלה 
לצרכיהם הפרטיים. האומנים עבדו בעיקר בתמרים פשוטים 
מאוד, ועפ״ר בחמרים שנמצאו תחת ידם, כגון חומר, גבם, 
פליז, ברונזה, צמר וזכוכית. כשרונם האמנותי הוא שהסך 
חמרים דלים אלה לחפצי־אמנות הדורים או לבנייגי־פאר. 

הגורמים הגאוגראפיים, שהשפעתם היתה מכרעת 


כריכת <#י כפר, ספרד, דסאח ח 15 . תטוזיאו! ?א 0 נ 1 ■ 
ולארכיאו<וגיח, בריגינח 








29 


אסלאמית, אמנות—אסס 


30 


בעיצובה של הא׳ האס/ הם התנאים הפיסיקאליים והאקלים 
של האיזורים שבהם נוצרה אמנות זו—איזורים, שהם בכללם 
צחיחים, מדבר או ערבה, ואקלימם חם, שאור־השמש לוהט 
בהם והמים בהם מועטים. מכאן הנטיה למבנים — מסגדים, 
ארמונות, ובתים פרטיים —, שהם מרוכזים מסביב לחצר 
גדולה, שחדריהם גדולים וקרירים, הצל מרובה בהם מן האור 
והמוצא מהם הוא לפעמים קרובות כלפי החצר. תפקיד חשוב 
היה למים, ומכאן בנייתן של בריכות בחצרות ומתקני־מים 



דלת הוליכה לדוכז־הםטיו■ פססנד חאית פי 
בעאהיר. עשויה עץ ו׳&ז. הנובה 2.1 ס/ 
המחצה השניה של הסאה ה 15 


אמנותיים ברחובות. הקישוטים שעל גבי הבניינים הם בדרך 
כלל תבליטים שטוחים, שבעזרתם הושג משחק מגוון של 
אור־וצל: הקישוטים בולטים כשטח שטוף־אור על גבי רקע 
חתיך־בעומק, שמתוך כך הוא כהו/ הקישוט הצבעוני, המוסיף 
גונים לעולם צהבהב, חום ושטוף־שמש זה, הוא מן הקווים 
העיקריים של אמנות זו, 

ההשפעה ההיסטורית על הא׳ האס׳ נבעה מריכוז 
הכוח בידיו של שליט יחיד על עולם שלם. היתר. לו, לשליט 
המוסלמי, אפשרות לקרוא אל חצרו אמנים מארצות רחוקות 
ולהביע בתוקף את טעמו הפרטי ז ונטיותיו של השליט ניצחו 
בכמה מקרים את נטיותיו של האמן. לזה האחרון היתד, בדרך 
כלל עמדה חברותית נמוכה, אע״פ שאמנים מסויימים באסלאם 
זכו להערצה של בני־דורם. ביהוד בתקופה הראשונה של 
האסלאם יכול היה החליף להזמין מארצות־נכר לא רק המרים 
אלא אף בעלי־מלאכה ואמנים לשם ביצועה של איזו תכנית 


, גדולה. חליפת־הרעיונות וההשפעה ההדדית, שנגרמו ע״י כך 
סייעו הרבה ליצירתו של סיגנון אחיד בתקופת התהוותה 
של הא׳ האם׳. משום התפקיד, שמילאה חצר־השליט בפעילות 
האמנותית, עלולות היו נפילתה של שושלת־המושלים או 
ירידה בחייה הכלכליים של הארץ לשנות שינוי גמור את 
כיוון האמנות שבה או אף לחסל אותה כליל — מה שקרה, 
למשל, עם מפלתה של שושלת הפאטימיים במצרים או אחר 
הכיבוש המונגולי. לפיכך טבעי הדבר, שהתקופות בתולדות־ 
האמנות בעולם האסלאמי נקראות בדרך כלל על שמן של 

שושלות־השליטים. 

וע״ע ציור! ארדיכלות; דקורטיוית, אמנות. 

ל. א. מאיר, ראשיתה ועליתה של הארכיאולוגיה המוסלמית, 

1 07 111071 ) 5 ! 11 ) 6 ז 10 ) 105 ) 20 /^ 2 < 1 £05 י 011 ח 2£$1£ ^ .״ X15- ; תלצ״ה 

11£ 53 — 47 .קק , 1921 , 11 ת 1 , 1771 ) 1151 10 ) 5 ס 1 ?> 01 ? 105 > 11€ ן , 

149 160; 1(1011, 7110 072§'!715 0/ 1/2? !'7(1715107■ 771 <111071 0 / 

?0750 ץ 524700 111 , 9 § 7/20010 151077110 ׳(£ 7 ( 1 /ק 70 ^ 100710 17% ) 1 ־ / 

1?€7$1<1 1928 .קק , 111 . 1701 , 1939 ,סקס? .ס . 1 ) 0 , 4.71 1 ז — 
1936; ת 1 , 471 151077210 /ס 7 ) 0/2 07001 ) 7/1 ,מ 1131150 §ת 1 ) £1 .מ 
7/20 470/7 110711020, €<1. 267 — 251 .קק , 1944 , 1$ ־ £31 ,א ; 

0. \4310$ ־ 31 ? • 815111 ; 18 — 5 .קק , 1946 , 1510771 * 1 10 ) 11071 , 315 }־ , 

£55(11 507 1*05{2717 (10 10 (10007(1X1011 15107721 ({110, 10 0 071/07071 - 

05 ־ 01 . 0 .\/ . 8 ; 1952 , 111 , 0710711010 . 070/2 * 1 ) . 7 / . 117151 10 ) 005 
475 111 , 1510772 /{ 071 ? 151 017211712 ? / 0 7010/11172055 7/10 , 11 ש׳*\ 

;(עם ביבליוגר׳ שלמה) 159-166 .קק, 1510172100 ,1946 

10 > 40X05 ת 1 ,/ 71771111 ? 1510172 * 1 10715 ) 20 ת 110121001215 , 11 ־ $101 . 4 < 

; 336 - 335 ,קק , 1949 , XX^ 001227. '172X071201 . (105 071072X0115X05 

11007 1 ז 1 470/1001029 1 ) 072 471 151077210 , 500 ט #113 ח 1 ) £1 .. 8 
, 1951 ,#ת ¥013 ז 10 ץני 0 •* 1 •!מ , £05X0712 0111x1170 012(1 80020 X 9 

. 47 — 17 .קק 

ר. א. 

אסם ( 55201 <), ארץ אוטונומית בצפון־מזרחה של הרפוב¬ 
ליקה הודו. שטחה 142,000 קמ״ר! מספר אוכלוסיה 
כ 9.2 מיליון ( 1951 ). א׳ גובלת בצפון בבוטאן, טיבט וסין, 
במזרח בבורמה, בדרום ובמערב בבנגאל הפאקיסטאנית. עם 
הרפובליקה הודו היא מחוברת ע״י פרוזדור. 

ה מבנה. רוב שטחה של א׳ נכלל בעמק של נהר ברהפד 
פוטרה (ע״ע), הזורם בתחומיה לאורך של כ 800 ק״מ. הנהר 
מתפלג לזרועות הרבה ומשקיע בתחום גאונו שפע של 
סחף — קרקע אידיאלי למזרע האורז. מצפון לעמק, לרגלי 
ההימאלאיה, עובר קו־שבר גאולוגי צעיר, ומכאן שכיחותן של 
רעידות־האדמה באיזור זה (רעש חזק, שאירע כאן באוגוסט 
1950 , גדם להתהוותם של סדקים באדמה, שמתוכם עלו 
מי־תהום). מדרום לעמק נמשכים טורי הרים וגבעות, ששמם 
הכולל הוא הרי א׳ ורחבם הכללי כ 125 ק״מ. הגובה של 
שיאם, הר שילונג, הוא 1,963 מ׳. חלק קטן מדרומה של א׳ 
חודר לשפלת־בנגאל׳ והגבול בין א׳ ובורמה עובר בהרים, 
שמתרוממים לגובה של יותר מ 3,000 מ׳. 

האקלים הוא מונסוני, כבשאר חלקיה של הודו הצפו¬ 
נית המזרחית. הטמפראטורות הממוצעות בשפלה הן ״ 16 
ביאנואר׳ ־ 29 — 28 0 באוגוסט. הגשמים ולחות־האויר מרובים 
מאוד. ממוצע־המשקעים השנתי בתחנת צ׳ראפונג׳י שבהרי 
א׳ הוא למעלה מ 11 מ/ הממוצע הגדול ביותר הידוע בעולם. 

הצומח והחי. יער, סבך־ג׳ונגל ומטעים תופסים את 
רוב שטחה של א׳. לכמה מינים מעצי־היער של א׳ (טיק, 
דקלים שונים, באמבום) יש ערך כלכלי מרובה. בין המטעים 
חשוב ביהוד התה ( 1,670 קמ״ר בגבעות), שא׳ היא כנראה 
מולדתו הראשונית (מאחר שהוא מצוי כאן גם כשיה־בר). 
ביערות, בהרים ובאיזוד הטראי(הג׳ונגל שלרגלי ההיפאלאייס 



31 


אסם — אסמאעיליח 


32 


מרובות חיות־הבר: נמרים, ברדלסים, דובים, פילים, קרנפים. 
מחיות־הבית מגדלים בא׳ בקר ותאו. 

הישוב. האסאמים הקדמונים הם ביום רק 22% מתושבי 
א/ וברובם הם נמנים על מעמד העשירים והאמידים. לשונם 
וכתבם קרובים לבנגאלית, דתם בראהמאנית. משק־המטעים 
הבריטי משך לא׳ המוני־פועלים מבנגאל, ביהאר, אוריסה 
ומארצות הודיות אחרות. הרבה מהם הצליחו להתיישב כאן 
כחקלאים, ובמקומם באו לא׳ "קולים" חדשים. בהרים מצויים 
שבטים פרימיטיוויים, דוברי לשונות שונות. את. מספר 
הלשונות המדוברות בא׳ אומדים ב 100 — 120 . קודם שנוסדו 
הרפובליקות של הודו ופאקיסטאן ישבו בא׳: בראהמאנים — 
4.2 מיליון, מוסלמים — 3.7 מיליון, בודאים, סיקים ג׳איניים 
ועובדי-אלילים פרימיטיוויים — 3.17 מיליון, נוצרים — 0.25 
מיליון; כשישית מתושבי א׳ היו ילידי־חוץ. לאחר ייסודן של 
הרפובליקות הנזכרות יצאו מא׳ מוסלמים הרבה ובמקומם 
באו בעיקר בראהמאנים. — עיר־הבירה של א׳ היא שילונג 
( 27,000 נפש). 

הכלכלה. עיקר פרנסתה של א׳ מיוסד על החקלאות, 
המנצלת כ 20% משטחה של הארץ. ישובים עירונים מועטים 
בא׳ מאור. רק 3% מתושבי א׳ מרוכזים בישובים בעלי אוכלו־ 
סיה גדולה מ 5,000 נפש. כשני שלישים מאדמתה המעובדת 
של א׳ זרועים אורז; בשאר השטח מגדלים חיטה, קנה־סובר, 
זרעי־שמן וקטניות. בסוף ימי שלטונם של הבריטים עבדו 
במטעי־התה של א׳ יותר מחצי מיליון פועלים ופועלות. 
הודות לאקלימה הלח של א׳ קוטפים בה את התה עד 16 
פעמים בשנה (לעומת 3 — 4 קטיפים בשנה בסין). היבול 
השנתי של התה (כמעט כולו שחור) הוא כ 130 מיליון ק״ג. 
החקלאות, גידול־מקנה ועבודות־יער מעסיקים קרוב ל 90% 
מכל העובדים. המלאכה והתעשיה מפותחות רק במקצת. יש 
בא׳ גם מכרות פחם וברזל, שלפי שעה מנצלים אותם אך 
בקנה־מידה קטן, וכן בארות־נפט שהן העשירות שבהודו 
(ב 1947 הגיעה התפוקה שלהן ל 300,000 טונות בערך).עורק־ 
התנועה הראשי של א׳ הוא הבראהמאפוטרה ופלגיו. מסילות- 
הברזל המקשרות את א׳ עם קאלקוטה — השוק הגדול, שבו 
תלויים היצוא והיבוא של א׳ — עוברות דרך פאקיסטאן. 

חינוך. אוכלוסי־א׳ הם ברובם הגדול אנאלפביתים. 
בשנים האחרונות השתדלה הממשלה לתקן מצב זה, הוגדל 
מספרם של בתי־הספר ונוסדו אירגונים להוראת מבוגרים. 
ב 1948 הוקמה אוניברסיטה בגאוהאטי ( 03111130 ) וב 1949 
הורחבו בתי־הספר הטכניים בג׳וךהאט (] 01113 () ובקוהימה 
( £0111013 ), שכבר היו קיימים בזמן השלטון הבריטי. 

היסטוריה. א׳,.שנקראה בסאנסקריט קאמארופה, נזכרת 
במאה ה 7 לסה״נ כארץ מעלה־מס לממלכת הגופטה (ע״ע 
הודו, היסטוריה). במאה ה 13 כבש השבט של בני־אהום, 
שבא מדרום־סין, את א׳ וייסד כאן ממלכה עצמאית, שהצליחה 
לקיים את עצמאותה אפילו נגד המוגולים הגדולים במאה 
ה 17 . אח״כ נתפוררה ממלכה זו ובמשך המאה ה 18 ותחילת 
המאה ה 19 פלשו הבורמנים לעיתים קרובות לא׳. הבריטים 
תמכו כמה פעמים בשבטי־א׳ במלחמות־ההגנה של האחרונים 
נגד בורמה וב 1826 סיפחו את א׳ לבנגאל. ב 1874 הופרדה א׳ 
מבנגאל ונעשתה פרובינציה מיוחדת, שבראשה עמד מושל 
בריטי! ב 1937 הוקם בה פארלאמנט(רובו של נבחרים), שהיה 
מחליט על עניינים מקומיים. ב 1944 כבשו היאפאנים לזמן 
קצר חלק ממזרח־א׳. ב 1947 נקרע השטח של סילהט (] 1116 ׳( 5 ), 


המאוכלס על־ידי רוב מוסלמי׳ מעל א׳ וצורף לפאקיסטאן 
המזרחית, והמדינה סניפו ר (ע״ע), שהיתר. עד אז תחת 
פיקוחו של מושל א׳, הועמדה תחת פיקוחה הישיר של 
ממשלת הודו המרכזית. 

,. 71 }ס '{ 1111207 , 0311 .£ ; 1946 ,. 4 - , 11 ^ 11111 ..! .£ 11111 ; 411 . . 4 
; 1939 ,{ 21121 א 4 :^/ 7122 : 7/1 ,}זס 1 > 1£11 ז 311 א- 01 ז 11 ? . 0 ;" 1926 
,. 4 071 80721:7111£ 717:221 ■ 7701212:1 : 1/2 / 0 { 142:107 , 8611 . 8 

1£111/1 ז£-: 71/10122-4:121121:1 , 601113 . 0 . 0 ; 1942 , 947 ' - 1883 

. 1920 ,{ 01:21012227 

א. י. בר. — א. מ. י. 

אסמאעיליה, כת קיצונית בשיעה (ע״ע), שלפיה שייכת 
זכות־הירושה של משרת האמאם לשושלת של 
אסמאעיל אבן ג׳עפר אלצאדק, מצאצאיו של עלי חתן־מוחמד. 
תורתה על האמאם היא מרחקת לכת ביותר: בני הא׳ נותנים 
לו כמעט כבוד־אלוהים. כן מאמינים חברי הכת בשיבתו של 
מוחמד, בנו של אסמאעיל, שלפי המסורת נעלם ועדיין הוא 
חי(ע״ע אסלאם). התאולוגיה שלהם היא בעלת אופי גנוסטי 
מובהק. את הקוראן הם מפרשים בדרך האלגוריה, ומתוך כך 
הם באים לידי זילזול במצוות המעשיות! מפני־כן נחשבו 
בעיני המוסלמים האורתודוכסיים כמינים מסוכנים. אירגונם 
היה חשאי, ושליחיהם הפיצו את תורתם בשיטות־תעמולה 
מפותחות ביותר. — במאה ה 10 הטילו נצחונותיהם של הקר־ 
סטים (ע״ע), שבמידה מסויימת קיבלו את תורת־הא׳, אימה 
על כל העולם המוסלמי! והעזתם גדלה עד כדי כך, שלזמן מה 
אפילו הוציאו את האבן השחורה מבניין הכעבה ואף ממכה. 
מדינה בת־קים נוסדה ע״י האסמאעילים במצרים, שבה שלטו 
כמאתיים שנה ( 969 — 1171 ) האמאמים הפאטימיים, שהת־ 
אמרו להיות מצאצאיו של אסמאעיל. במאה ה 12 נתפלגה הכת 
לשנים, וה״ניזאריים", מתנגדיהם של הפאטימיים ה״מסתע- 
ליים", יסדו כת חדשה (חשישיים! ע״ע). לאחר מפלתה של 
השושלת הפאטימית נתדלדל הענף הפאטימי של הכת והוא 
מונה כיום כ 250,000 נפש(ה״בוהרה" בהודו ובאפריקה המזר¬ 
חית והאסמאעילים המוסתעליים שבתימן). בהודו נמצאים גם 
אסמאעילים ניזאריים, הנקראים חוג׳ה! ראשם הוא אגא כאן 
(ע״ע). גם הדרוזים (ע״ע) אינם אלא כת שנפרדה מעל הכת 
האסמאעילית־הפאטימית במאה ה 11 . ואף "האחים הנאמנים" 
(ע״ע אח׳ואן אלצפא) הם איגוד של מלומדים, שמפיצים את 
תורות־הא׳ תחת מסווה של השכלה מדעית. המסורת הספרו¬ 
תית של בני הכת היא עשירה, ורק בימינו התחילו באים 
לידיעתנו הרבה מחיבוריהם, שמציאותם נשמרה עד הזמן 
האחרון בסוד. — בהודו קיימת חברה לחקר־הא׳! הרוח החיה 
שלה הוא הרוסי איוואנוב, שפירסם כ״י מרובים הנוגעים 
לתולדות הא׳ ותורותיה. 

י. י. גולדציהר, הרצאות על האסלאם (פרק ה , ), תשי״א! 

, 3$$1£11011 }\ .£ ;' 151716 ) 111 / 0 1%171 ז 0 0 ^ 7 , 15 ^ £0 . 8 
0101716 ^ ) 11 ) 11111 ) 4 ) 11 (^ 10 ^ 110 ( 11 ( 1 ) 471 )' 4 ) 155 * $1 £5 

;( 1922 , 116 ^ 0 ־ 81 . 0 .£ סן 1061 מ 050 ־ 1 ק 81316110$ 01011131 
- 80 151713111 ; 1933 , 16 * 1011 ) 101 151710111 10 ) 14 * 01 34 

. 165 ־ 501 7 * 010 

ש. ם. ש. 

אסמאעיליה( 1 -״ 1 ^ 0 ). עיר במצרים על שפתה הצפונית- 
מערבית של ימת תמסח, שבה עוברת תעלת־סואץ 
(ע״ע). יושבת על פרשת מסילות־הברזל׳ העוברות לאורך 
תעלת־סואץ ותעלת־א׳ — תעלה של מים מתוקים, שנמשכת 
מן הנילוס ומתפלגת בא׳ לשתי זרועות: צפונית, שפונה 



33 


אססאעיליה — אסמכתא 


34 


לפורט סעיד, ודרומית, שפונה לסואץ. א׳ נוסדה ב 1863 , 
בימים שבהם נחפרו תעלת־א׳ ותעלת־סואץ, ונקראה על שם 
אממאעיל פחה (ע״ע), שמשל אז במצרים. היא נבנתה לפי 
תכנית של עיר חדשה ויש בה רחובות רחבים, שדרות־עצים 
וגנים. בשנות־קיומה הראשונות סבלה קשות מקדחת, שנר¬ 
פאה ממנה אך בזמן האחרון. א׳ משמשת מרכז להנהלה הטכ¬ 
נית של תעלת־סואץ, וסמוך לה נמצא מושב המטה הראשי של 
חיל-המצב הבריטי שלאורך התעלה. באומדן מספרם של 
האוכלוסים(המתפרנסים על שירותים להנהלת־התעלה ולצבא 
הבריטי) מרובים חילוקי״הדעות: המספר הוא בין 25,000 
ל 68,000 . אחת מן הסיבות לכך: יש כוללים את הפועלים 
המצריים שבמחנה הבריטי בין אוכלוסי־העיר ויש מוציאים 
אותם מכלל זה. לפי תכנית, שנתקבלה ע״י חברת־התעלה, 
עתידים לחפור תעלה הקבלת בין קאנטארה וא׳ (כדי להקל 
על התנועה בשני הכיוונים) ואף להרחיב את המעגן העמוק 
שבימה על־יד א/ כשהכריזה מצרים על ביטול ההסכם עם 
בריטניה בדבר חנייתו של צבא בריטי באיזור־התעלה וברי¬ 
טניה לא הסכימה לכך (סוף 1951 ) שימשה א׳ מרכז לפעולות 
טרור נגד הצבא הבריטי. 

א?!מאני( 435601301 ; בער׳ \ 3 _** 1 י 0 , משפחה של מזרחנים 

ממוצא לבנוני־מארוניטי, שפעלו באיטליה. כמה 
מהם סיפקו לספריית־הוואטיקאן את רוב כתבי-היד המזרחיים 
שבה, ואף חיברו את הקאטאלוגים המדעיים הראשונים של 
כתבי־יד אלה! קאטאלוגים אלה הם בעלי-ערך אף בימינו. 

החשוב שבבני־משפחה זו היה יוסף סימון א׳ ( 1687 , 
טריפולי— 1768 , רומי), שהיה מנהל של ספריית הוואטיקאן. 
בשני מסעות שערך במצרים ובסוריה (בשליחות האפיפיור) 
אסף אלפי כתבי־יד בשביל ספריה זו. חיבורו הגדול, קאטא־ 
לוג הספריה של קלמנם (ע״ש קלמנס וצ, אדוניו של א׳) 
בוואטיקאןו 10203 ) ¥2 - 010 ) 0160160 5 ! 31 )תש 011 03 ש 11 }ס 11 ג 811 ) 
היה מיועד לכלול 12 חלקים, אך יצאו ממנו רק 3 חלקים 
(ב 4 כרכים, 1719 — 1728 ) בלבד, העוסקים בכתבי־היד הסו¬ 
ריים שבספריה הנזכרת. בין שאר הספרים המרובים שפירסם 
חשובה ביחוד הוצאת כתביו של אפרים (ע״ע) הקדוש. דודנו 
סטפאנוס אוודיוס א׳ ( 1707 , טריפולי, — 1782 , רומי) 
פירסם קאטאלוג של כתבי־היד המזרחיים שבספריית פירנצה 
בשם -סס 11136 ) 313 ? ) 6 13036 ) 60 ) 1,30 460110626 ? 116036 ) 818110 
310£115 ) 03 1 מ 31111 ) 01160 001 ז 0 )ק 1 ) 0$0 תב 1 זז 1101101 > (פירנצה, 
1742 ) ובעזרת דודו יוסף סימון א׳ אף התחיל מוציא 
קאטאלוג חדש של כל כתבי־היד שבספריית־הוואטיקאן בשם 

-ק 1 ) 0330050 0031011111 103036 ) ¥3 011036 ) 05 ק 4 8181101116036 
210805 ) 03 01001 ) (רומי, 1756 ־ 1759 ); יצא דק חלק ראשון 
(ב 3 כרכים), העוסק בכתבי־היד הסוריים והעבריים. 

; 1916 , 407114(11* 41 311)110^70^10 171X151111710710 ( י 11 ש 1 זכ 1 ב 0 . 0 
. 1922 , 701147 * 11 * 1 71 * 11 * 715 ^ 5 7 * 4 * 11€111 ( 50 * 0 ,^ 1513x1 ־ 1111 ב 8 

מ. פ. 

אסמאעיל פחה ( 1895-1830 ), מושל מצרים ( 1879-1863 ). 

היה בנו השני של אבראהים פחה (ע״ע) וחונך 
בבית־הספר לקצינים בסן סיר (זץ 0 ) 5310 ) שבצרפת. 1849 
חזר למולדתו וב 1855 נשלח על-ידי דודו סעיד, שנתעלה 
לדרגת סגן השולטן התורכי במצרים, לחצרות של נאפו- 
ליון 111 , האפיפיור והשולטן, ביחוד לשם ביקורי־נימוסים. 
לאחד שחזר משליחויות אלו שירת א׳ במשרות גבוהות של 


הממשלה וב 1861 דיכא בראש צבא של 14,000 איש התמרדות 
של שבטים בסודאן. ב 1863 מת דודו וא׳ נעשה מושל מצרים. 
א׳ חידש את מדיניות המודרניזאציה של מצרים, שבה נקט 
סבו מוחמד עלי (ע״ע), וע״י הגדלת המס, ששילם לשולטן, 
השיג ב 1867 מזה האחרון את התואר ח׳דיב (=בעל) ואת 
השינוי של חוק־הירושה — שינוי, שלפיו לא היה עוד יורש־ 
העצר הזקן שבמשפחת המושל אלא •בנו הבכור. א׳ קיבל גם 
את הזכות להגדיל את צבאו, לעשות חוזי־מסחר עם מדינות 
אחרות •וללוות כספים בחוץ־לארץ. בפתיחה החגיגית של 
העלת־ס־אץ ( 20.11.1869 ) הבליט א׳ לעיני כל העולם את 
אי־תלותו בשולטן. ב 1875 הניע את המעצמות האירופיות 
לוותר על השיפוט הקונסולארי. מאז היו בתי־דין מעורבים 
של שופטים אירופיים ומצריים פוסקים בסיכסוכים בין אירו¬ 
פים ואזרחי־מצרים. — ב 1871 — 1874 כבשו האנגלים שמואל 
בקר (! 82106 ) וצ׳רלז גורדון(ע״ע) בתמיכת א׳ את דתמו של 
עמק־הנילוס ואת ד־רפור (• 01 ) 030 ), אך נסיונו של הצבא 
המצרי לפלוש לחבש ( 1875 ) נכשל. 

בתחילת שנות שלטונו של א׳ עלה, כתוצאה ממלחמת- 
האזרחים באה״ב, ערכה של הכותנה המצרית מ 5 מיליוני לי״ש 
ל 25 מיליונים. ע״י כך גדל האשראי של מצרים באירופה 
ודבר זה איפשר לא׳ לקבל הלוואות גדולות. בכספים אלה 
בנה א׳ מפעלי־השקאה, כבישים, גשרים, מסילות־ברזל, רובע 
אירופי בקאהיר, תיאטרונים, ועוד, אבל חלק גדול מן הסכר 
מים שלנה הוציא על בניית ארמונות פרטיים בשביל עצמו 
ועל פרנסתם של כ 10,000 איש, שהיו מבאי־חצרו. כדי לכסות 
את ההוצאות שהלכו ונתרבו וכן את הריבית של ההלוואות, 
הוכרח א׳ להטיל מיסים כבדים על האוכלוסיה, אבל הדבר 
לא הביא לידי הקלה במצב הכספי של מצרים, וחובות- 
המדינה גדלו והלכו. ב 1875 הוכרח א׳ למכור את מניותיו 
בחברת תעלת־סואץ לאנגליה בארבעה מיליו׳ני לירות ובש׳ 
1876 — אף להפסיק את תשלום הריבית של ההלוואות (ע״ע 
מצרים, היסטוריה). כתוצאה מכך העמידו המעצמות האירו¬ 
פיות את הנהלת־הכספים המצרית תחת פיקוחן. א׳ לא רצה 
להשלים עם צימצום זה של זכויותיו וניסה לעורר מרד צבאי 
נגד הזרים ( 1878 ). לפיכך דרשו בריטניה, צרפת וגרמניה 
מן השולטן, שיעביר את א׳ משלטונו וימנה במקומו את 
תופיק, בנו של א/ משנענה השולטן לדרישה זו ( 26 ביוני 
1879 ), עזב א׳ את מצרים והשתקע בנאפולי. ב 1888 הוזמן 
א׳ ע״י השולטן להתיישב (ביחד עם 300 נשי־ההרמון שלו) 
בקושטה, שבה מת ב 1895 . 

?. 0511)1105, 137X011, 1113 ^011^71031 1^11041110, 1933; <3. 001:111, 

-וזזג 5 ., 1 ; 1938 — 1933 ,. 1 101041170 ) 11 > 710 ^ 71 א!! 0170 ) 1-113 

171 10714 ^ £71 ,־־.: 11:1111 ? ; 1937 ,. 1 . 1111 ) 11 ) 71 3 >> 7 7 1.7 ,ססזגתז 

.״ 1915 , 71 !^£ 

א. מ. י. 

אסמכתא, 1 . בתלמוד - דבר, שסומכים עליו( " א?זמקתןהו 
אאךעא הוא״ [כתובות, ס״ז, ע״א] — הסתמכותם 
היא על חלקת־הקרקע) או כתוב בתורה, שההלכה התלמודית 
מסתמכת עליו("מךך 3 ןן יקרא אל> 9 ?תא ??ל 9 א" [חולין ס״ד, 
ע״ב] — ההלכה היא של חכמי התלמוד, והכתוב איני אלא 
הסתמכות עליו בלבד; השווה הביטוי התלמודי: ,אךמכו 3 
אקרא״ — הסמיכוהו על כתוב בתורה). 

2 . במשפט התלמודי — הקנאה או התחייבות על תנאי 
מסוג מסויים, שמבטל את ההקנאה או ההתחייבות אפילו אם 



35 


אסמכתא — אסן 


36 


נתקיים התנאי. בהגדרתו של התנאי המבטל רבו הדעות 
בספרות הרבנית. 

לפי דעתו של הרמב״ם (הל׳ מכירה, פי״א,הל׳ א׳ ואילך), 

כל הקנאה או התחייבות על תנאי מוקדם, שלפיו לא תיכנס 
ההקנאה או ההתחייבות לתקפה אלא לאחר שיתקיים התנאי, 
בטלה לגמרה, אפילו אם נתקיים התנאי. הוא סבור, שלהקנאה 
או להתחייבות יש תוקף רק כשהתנאי הוא מאוחר — כלומר, 
כשההקנאה או ההתחייבות נכנסת לתקפה מיד, ורק אי־קיומו 
של התנאי מפקיע את תקפה. 

לפי דעתו של הרשב״א (שו״ת הרשב״א, ח״א, סי׳ 
תתקל״ג), כל הקנאה או התחייבות, שבאה כקנס בעסק, 
שההקנאה או ההתחייבות טפלות לו, יש בה משום א׳ והיא 
בטלה. כך, למשל, אם ראובן לווה סכום־כסף משמעון לשלוש 
שנים וממשפן לשמעון בית בתנאי, שאם לא יפרע את החוב 
במשך שלוש שנים יהא הבית של שמעון, התנאי בטל משום 
א׳ — מפני שהעברת הבית לשמעון אינה אלא קנם על 
אי־פרעונו של החוב בזמנו. בדומה לזה, אם ראובן לווה 
מאה זוז משמעון לשנה בתנאי, שאם לא יפרע את החוב 
עד סוף־השנה יהא חייב לשמעון מאתיים זוז במקום מאה, 
התנאי בטל, מפני שמאה הזוזים הנוספים הם קנם על אי־ 
פרעונו של החוב העיקרי בזמנו. 

מן החוזים המרובים, שנעשו בבבל ובמצרים בתקופת- 
התלמוד ואף לפניה, שבהם מתנים הצדדים על קנם, שישולם 
ע״י הצד המפר את החוזה לצד המקיים אותו, נראה, שדעתו 
של הרשב״א היא הנכונה, ושחכמי־התלמוד, שפסקו להלכה 
ש״א׳ לא קנןא", נתכוונו לאותו תנאי של קנס, שהיה 
רווח בימיהם!' 

הרמב״ם (שם, הלכה י״ח) מביא תקנה של "חכמי־ספרד", 
שלפיה היו מסירים את הפגם של א׳ מעיסקות, שברגיל היה 
בהן פגם זה. למשל, בשידוכים היה אבי־הכלה מתנה עם 
החתן, שאם לא יכניס את בתו לחוסה עד הזמן שהסכימו 
עליו, ישלם לו החתן כקנס סכום מסויים. אילו היו כותבים 
את ההתחייבות של החתן בשטר כפשוטה היתד. בטלה משום 
א׳. לפיכך תיקנו חכמי־ספרד, שיכתבו שני שטרות, האחד 
שטר־התחייבות מצד החתן לאבי־הכלה על סכום מסויים 
ללא כל תנאי, והשני שטר־מחילה מצד אבי־הכלה לחתן 
על תנאי, שאם יכניס את הכלה לחופה עד הזמן שקבעו 
ביניהם תהא התחייבותו בטלה ומחולה לו. ליתר ביטחון היו 
?!שלישים את שני השטרות, את שטר־ההתחייבות ואת שטר־ 
המחילה, בידי ישליש, שהיה מוסר את שני השטרות למת¬ 
חייב, אם קיים'את התנאי, או לצד השני, אם המתחייב 
עבר על התנאי. 

במאה ה 13 הירבו היהודים באנגליה, בין בעסקים שבין 
יהודי ליהודי ובין בעסקים שבין יהודי לבלתי-יהודי, להש¬ 
תמש בתקנה זו של חכמי־ספדד, בצורה של שני שטרות 
והשלשתם בידי שליש, בהתחייבויות־על־תנאי מסוגים שונים. 
האנגליים קיבלו, כנראה, צורה זו של התחייבות-על-תנאי מן 
היהודים, שהרבה מהם עסקו באנגליה בבאנקאות ובהלוואת- 
כספים, ומסוף המאה ה 13 ואילך הירבו להשתמש בה גם הם. 
עד סוף המאה ה 15 היו נוהגים באנגליה לכתוב שני שטרות, 
שטר־התחייבות ללא שום תנאי ושטר ביטול ההתחייבות-על- 
תנאי, ואת שני השטרות היו מוסרים לשליש — ממש כמו 
שהיו נוהגים לעשות יהודי-אנגליה עד הגירוש של 1290 . מסוף 
המאה ה 15 ואילך התחילו כותבים גם את ההתחייבות ללא 


תנאי וגם את ביטול ההתחייבות־על־תנאי בשטר אחד. בטיפוס 
זה של שטר הנקרא 1 ) 111:10113111011 ) 000 (שטר־חוב על־תנאי) 
משתמשים עד היום באנגליה, באה״ב ובכל שאר הארצות, 
ששיטות־המשפט שלהן הושפעו מן השיטה האנגלית. 

אנציקלופדיה תלמודית, ערך אסמכתא! י. מ. גוטמן, מפתח 

התלמוד, ערך אסמכתא! ;.££ 139 . 8 , 69 , 1/01-7 , , 1 ) 81.1 ., 1 

1 ) 071 0£7 1071% \ 771117 0(('1[2, 7111 €01711X071 ח 8181 • 1 לססגן 

1110 000(111107101 8071(1 (€7117/07!11•/ 0 / ?711715/11107110 10X7 

.(.££ 179 .ק , 92 ,(*! 8.77717 

י. י. ר. 

אסמו־ה ( 3 ־ 31 !״$^), עיר־הבירה של אריתריאה (ע״ע). 

יושבת בסביבה פורה (מכאן השם א׳, שמובנו 
באמהארית "מקום המרעה הטוב"), בשולי־המזרח של המישור 
הגבוה חמסן, בגובה של כ 2,300 מ׳ מעל פני־הים ובמרחק 
של כ 65 ק״מ (בקו ישר) מעיר־הנמל מסואה (ע״ע). אקלימה 
של א׳ ממוזג ונוח למתיישבים בני־אירופה. על כן העבירו 
האיטלקים ב 1897 את מושב המינהלה שלהם באריתריאה 
ממסואה לא , , שהיתר. אז עיירה בעלת אוכלוסיה של כ 2,000 
נפש, ברובם נוצרים קופטיים ובמיעוטם (כ 40% ) מוסלמים. 
א׳ נמצאת בדרך־המסחר העתיקה אקסום־מסואה. האיטלקים 
יישבו בסביבה איכרים וחיברו את העיר למסואד, ע״י מס״ב 
ואח״ב גם ע״י רכבודכבלים. כמו־כן הקימו בה רובע אירופי, 
שיש בו בניינים ציבוריים נהדרים (קאתדראלה, בתי-ספר, 
ועוד), מפעל חשמלי(הראשון במזרח־אפריקה), תחנת־ראדיו 
ושדה־תעופה. העיר גדלה במהירות ונעשתה גם צומת־כבי- 
שים למכוניות. מספר־תושביה גדל מ 9,000 (ביניהם כ 1,500 
בני־אידופד. — ברובם איטלקים) ב 1905 ל 18,000 ב 1928 
ול 140,000 ב 1944 (ביניהם כ 45,000 אירופים).מספר־תושביה 
של א׳ כיום ( 1950 ) הוא כ 117,000 (ביניהם כ 20,000 אירו¬ 
פים). יש בא , גם קהילה יהודית קטנה (כ 100 נפש). — 
ב 1.4.1941 נכבשה העיר ע״י הצבא הבריטי ועד היום ( 1952 ) 
היא נמצאת תחת מינהל בריטי(ע״ע אריתריאה). 

אסן (ת £556 ; בספרות-ישראל — עסא), עיר-תעשיה בגר¬ 
מניה המערבית! המרכז של חבל הרור (ע״ע), של 
מפעלי קרוס (ע״ע) ושל חברות תעשייניות חשובות אחרות. 
570,000 תו׳ ( 1949 ), רובם קאתולים. א , שוכנת על הגבעות 
שבין הרור והאמשר, ויש לה נמל בתעלת רינוס־הרנה. — 
משום חשיבותה המרובה כמרכז לתעשיה כבדה ולנשק 
שימשה א׳ מטרה עיקרית להפצצות של בעלי־הברית במל- 
חמת־העולם 1 ! וכתוצאה מכך נהרסה ברובה. אך אוצרות' 
המחצבים שבסביבותיה והריכוז של עובדים מקצועיים 
בתוכה גורמים לכך, שא׳ חוזרת ומתפתחת כמרכז מסחרי 
ותעשייני.—בתקופת הקיסרים הקארולינגיים היתה א׳ מבצר 
ומושב של נזירות בנדיקטיניות, ומן המאה ה 10 (שבה 
נעשתה עיר) עד 1803 (שבה סופחה למלכות־פרוסיה) שלטו 
בה הנזירות הראשיות (אבטיסות) של מנזר זה (מן המאה 
ה 17 ואילך — תחת חסותם של נסיכי-בראנדנבורג). התפת¬ 
חותה המהירה התחילה עם ניצול הפחם שבתחומי א׳(כיום 
יש בה 32 מכרות) ובסביבותיה ועם ייסודם של מפעלי-קרופ 
(ב 1811 ), והאוכלוסיה שלה גדלה מ 4,700 ב 1816 ל 57,000 
ב 1880 ול 667,000 ב 1939 . 

מציאותם של יהודים בא׳ נזכרת לראשונה בתעודות 
מן המאה ה 13 . בתקופת המגפה השחורה ( 1349 ) גורשו יהודי 



37 


אסן—אסנת דוסףז 


38 


א׳ מן העיר, אך לאחר זמן הותר להם לחזור אליה. ב 1399 
הם נזכרים ברשימת משלמי־המיסים. באמצע המאה ה 16 
( 1545 — 1578 ) שוב לא היו יהודים בא/ ב 1598 נתפרסם 
החוק העירוני הראשון בדבר משלחי־היד המותרים ליהודים. 
1662 — 1686 נסתכסך המנזר עם העיר בגלל זכות השיפוט 
על היהודים. ב 1652 היו בא׳ 7 יהודים, ב 1791 — 13 . אעפ׳־כ 
הוקם ב 1683 בית־כנסת בא׳ וב 1716 נקבע בית־קברות יהודי 
במקום. באותו זמן נמצאו בא׳ גם רופאים יהודיים. עם הת¬ 
פתחותה של א׳ באמצע המאה ה 19 עלה מספרם של היהודים 
בא׳ מ 19 ב 1805 ל 750 ב 1869 . ב 1930 היו בא׳ כ 5,000 יהודים. 
בית־הכנסת החדש בא׳, שנבנה ב 1913 , היה מן הנאים ביותר 
בבתי־הכנסת בגרמניה. 

י 3 ־ €1 דח€־ 01 .[ ; 1929 ,.£ 117 1 ) 1751 * 141 005 ,־ £1 ת £3$1 
, 41( 51041, 1938; 5. 531x11101 .£ ,ת 1311 ת €111 ק 5 .מ ; 1937 
,.£ } 2111 )(/ 11 )%ס 5$710% 11114 141 ) 51 111 1 ) 4 ) 71 /) 50/71 ) 0 

1%41 } 1 ) 11 \/ 0 " 41 מ 1 ) . 0 717 )%ס§ 0 ה 5$ ) 14 ) 11 ) 07 .£ ; 1913 

.( 1914 ,ז €1 ו 1 ז 0 ^מ 30 . 13 , 115 ) 0/11/114114 [ . 20 5 ) 4 

אם{#ן (ת $10 ת 6 :) 4$ , בספרד׳ עליה = עליית ישו לשמים, 
שהנוצרים חוגגים 40 יום אחר חג־הפסחא), אי 
באוקיינוס האטלאנטי, ב 8 0 רוחב דרומי ו 14 0 אורך מערבי. 
שטחו 88 קמ״ר! מספר־תושביו כ 160 ( 1949 ). האי מתרומם 
מתוך הים, שעמקו מגיע כאן ל 3,000 מ׳, לגובה של 850 מ׳ 
בגו־ין מאונטן(ם 131 מ 011 ^ " ££ז 0 ), הר־געש כבוי. האקלים 
חם ויבש, מושפע ע״י הפאסאט הדרום־מזרחי. הישוב היחיד 
בא׳ הוא ג׳ורג׳טאון (מ^סז^זסשס) — צומת של כבלים, 
שמקשרים את אירופה עם אפריקה. התושבים עובדים ברובם 
בשירותה של תחנת־הכבלים, שמנהלה הוא גם ראש האי! 
המיעוט מתפרנס ממכירת זבל־ציפרים ופוספאטים, שהם 
מצויים בא׳. 

א׳ נתגלה ב״יום עליית־ישו״ 1502 ע״י הפורטוגיזי ז׳ואן 
דה נובה ( 3 ־\ 0 ^< 3 () 1050 ) והיה בלתי־מיושב עד 1815 . 
בשנה זו הקימו האנגלים בא׳ תחנת־צי בדרך לסט. הלנה, 
מקום מאסרו של נאפוליון, ועד 1922 היה א׳ תחת פיקוחו של 
הצי הבריטי. מאז נמצא א׳ בתחום מיגהלו של נציב סט. הלנה. 
במלחמת־העולם 11 שימש האי לחיל־האויר האמריקני כתחנה 
לחמרי־דלק. 

, 1510174 . 4 [ס 5 ? $1010 ) 0510% ? 0174 $■ ¥115101 ) 1/1 ,^־נס? . 14 .£ 

-ס 001 01 * 417171 ; 1936 ,) 414-4110011 ז 117 . 0 . 0 ; 1933 

. 110 ) 1 ) ¥1 . 51 017 011 ?)? 17701 

א?!נת (בתרגום השבעים — ^■ 406 *), בת פוטיפרע, כוהן- 
און, שפרעה מלך מצרים השיא ליוסף (בר׳ מא, 

מה). א׳ ילדה ליוסף את אפרים ומנשה, והיתה איפוא אמם 
של שני שבטים, שתפסו מקום מרכזי בחיי־ישראל בתקופת 
המקרא. צורת השם א׳ היא מצרית ופירושה, כנראה: של נת, 
כלומר, השייכת לאלילה נת, שפולחנה היה רווח בחבלי 
הדלתה המערבית במצרים.' כוהני און (הליופוליס) היו מן 
הנערצים ביותר בין כוהני מצרים העתיקה, ובידיעה הנמסרת 
במקור המקראי, שלפיה היתה א׳ בתו של כוהן־און, נתכוון 
כנראה המחבר להבליט את יחוס מוצאה של א׳. 

אסנת ויזסף, סיפור בנוסח של הרומאן היווני, שנשתמר 
כאחד מן הספרים החיצונים ביוונית, סורית, לאטי־ 

נית, ארמנית וסלאווית. תכנו הוא: אסנת בת פוטיפרע, כוהן־ 
און, היא בתולה צנועה ומתרחקת מחברת־גברים. בנו של 
פרעה מלך מצרים אוהב אותה והיא מיועדת לו לאשה. 


ואולם אביה רוצה, שתינשא ליוסף "איש האלוהים". מתחילה 
אסנת מסרבת לכך מפני שיוסף הוא עבד משוחרר, אבל כשהיא 
רואה את יוסף ביפיו הנפלא מתלקחת בלבה האהבה אליו. 
עכשיו ה ו א מסרב לישא אותה מפני שהיא עובדת־אלילים. 
אסנת בוכה לפניו והוא מתפלל לאלוהים, שיתן בלבה את 
הרצון להתגייר. תפילתו מתקבלת. אסנת מנפצת ומשמדת 
את כל אלילי כספה וזהבה, זורקת את כל בגדיה היקרים 
החוצה כדי שיקחו אותם העניים, צמה שבעה (או שמונה) 
ימים ושמה שק על בשרה ואפר על ראשה ומתפללת ל״בורא 
העולם", שיסלח לה על שהיתה עובדת־אלילים. ואז נראה 
אליה מלאך־ה׳ ומודיע לה, שאלוהים שמע אל תפילתה והיא 
תהיה אשתו של יוסף׳ ומעתה לא עוד ייקרא שמה "אסנת" 
אלא "מנוס" (ויץ^סזסא), "כי אליך ינוסו לאומים רבים 
ועמים רבים״. המלאך מצווה עליה שתרחץ (תטבול ?) ונותן 
לה חלת-דבש (׳ 101 י> 1 ״<), שעשו הדבורים ממיץ של שושני 
גן-עדן ושהאוכל ממנה חי לעולם. המלאך עולה במרכבת־אש 
השמימה ואסנת מתרחצת (טובלת?) כמצוותו — ונהפכת 
כולה לאחרת. היא עצמה תמהה על יפיה. היא הולכת לקראת 
יוסף, אבל הוא אינו מכיר אותה. היא מספרת לו כל מה 
שאירע לה והוא מברך אותה ושמח לישא אותה, ופרעה 
בכבודו ובעצמו מסדר את חתונתם של אסנת ויוסף (פרקים 
א׳—כ״א). 

וכשבאים יעקב ובניו מצרימה ויוסף ואסנת הולכים לבקר 
את יעקב, ושמעון ולוי בניו מלווים אותם, רואה בנו של 
פרעה את אסנת, שהיתה מיועדת לו קודם־לכן, ותאוותו אליה 
מתגברת. הוא מנסה לשחד את שמעון ולוי כדי שיעזרו לו 
להשיג את אסנת, אך הם דוחים את הצעתו בבוז. שמעון 
רוצה להמיתו, אך לוי אומר לו, שלא נכון ליראי־ה׳ לשלם 
רעה תחת רעה. בנו של פרעה פונה לעזרתם של בני- 
השפחות. דן וגד מסכימים מיד לעשות רעה ליוסף אחיהם, 
ואחר סירוב מתרצים לכך גם נפתלי ואשר. פורצת מלחמה 
בין בני־השפחות ובין שמעון ולוי, שנלווה אליהם גם בנימין. 
בנו של פרעה מסתתר תחת שיח ורוצה לתפוס את אסנת 
כשתעבוד במרכבה, אך בנימין זורק בו אבן והוא נופל פצוע 
לארץ. בנימין רוצה לשים קץ לחייו של הפצוע, אך לוי 
מונע גם אותו ממעשה כזה ושוב הוא אומר, שאין לשלם 
רעה תחת רעה ושהמשפט הוא לאלוהים והם, כבני־אדם, 
חייבים לחבוש את פצעיו של בן־פרעה. בני־השפחות מבקשים 
את אסנת, שתשפיע על אחיהם, שיסלח לחטאם הגדול, 
ואסנת עושה כך, ואף היא מזכרת, שאין לשלם רעה תחת 
רעה ושיש לסלוח לחוטאים. לאחר שלושה ימים מת בנו של 
פרעה, ואחריו מת גם פרעה אביו ומשאיר את כתרו ליוסף, 
שמולך על מצרים 48 שנים (פרקים כ״ב—כ״ט). 

למרות הקשר הסיפורי שבין הפרקים א׳—כ״א וכ״ב—כ״ט 
עושה הדבר רושם, כאילו לפנינו שני ספרים נפרדים. 
קאופמן קולר (.׳\. 5 , 172-176 , 113, 11 > 6 קס 01 ץש 1 ז£ 1$11 ״\ש[), 
וביחוד אביגדור אפטוביצר (- 239 ,[ 1924 ] 1 , 14004 
306 ), מוכיחים, שהספר כולו, בשני חלקיו׳ הוא יהודי על־פי 
תכנו ומוצאו! אלא שקולר חושד לנוצרית את התוספת 
בפרק י״ז. אפטוביצר מביא הקבלות לכל תכנו של הספר 
בכללו ובפרטיו מן התנ״ך ומן התלמוד והמדרש ומוצא 
ב״אסנת ויוסף״ 29 אגדות ומימרות, שיש כדוגמתן בספר- 
היובלות׳ בכתבי פילון ובתלמוד ובמדרש (עיין: , 14004,1 
286 ־ 260 ). ואולם קשה לחשוב, שכל מה שיש ב״אסנת ויוסף" 



39 אסנת ויוסף 

הוא ממקור יהודי. יש תוספות נוצריות בפרקים י״ד־י״ז (ע׳, 
למשל, 399-402 ,[ 1909 ] 111 4 , 068011101116 ,• 61 ז 501111 .£). 
אלא שאץ שירר צודק כשהוא חושב את "אסנת ויוסף" 
ל״אגדה נוצרית, שיש לה יסוד יהודי". נוצרי לא היה אומר 
וחוזר ואומר, שאסור לשלם "רעה תחת רעה" (בלומר, לא 
היה מרמז על "לא תיקום ולא תיטור" שבמקרא), אלא היה 
מטעים את הציווי: "אהוב את שונאיך"׳ כמו שנאמר באוונ¬ 
גליון מפי ישו(מתיא, ה׳, מ״ד). גם הטעמת קדושתו של לוי 
דחסו אל אסנת מוכיחים׳ שכאן לפנינו חיבור עברי, שמגמתו 
לרומם את האחד המיוחד שבשנים־עשר השבטים, שממנו 
יצאו משה ואהרון והוא אבי כל הכוהנים והלוויים. בכל זה 
מורגשת מגמה יהודית טהורה. ורישום יהודי טהור יש גם 
בסיפור, שנערך שולחן מיוחד בשביל יעקב׳ ש״היתה לו 
תועבה לאכול עם המצרים". מחבר נוצרי לא היה מטעים 
דבר זה ביחוד. ומאחר שיש בתפילתה של אסנת ובדבריו 
של יוסף אליה מלות וביטויים, שמוצאם מלשון עברית הוא 
כמעט בלתי־מוטל-בספק, ומאחר שהחלפת השם "אסנת" בשם 
״מנוס״ (לפי אפטוביצר, שם, שם, עמ ׳ 281 , נחלפה "אסנת" 
לא ב״מנוס״ אלא ב״מחסה״ או ב״חסנת״ — "חוסן") מעידה 
אף היא על מקור עברי, אפשר להחליט כמעט בוודאות, 
שאין לקבל את דעתו של קולר (שם, שם׳ עט׳ ״ 176 ), 
שהספר שייך לספרות־ההטפה ההלניסטית ונתחבר ביוונית 
במצרים. יותר נכונה דעתו של אפטוביצר, שהספר נתחבר 
בעברית ובא״י במאה הראשונה לסה״ג, בשעה שנתגברה 
בישראל השאיפה לקבלת גרים׳ והתגיירותה של היל ני 
המלכה שימשה דחיפה לחיבורו של ספר חיצון זר* לפי 
אפטוביצר (שם, שם, עט׳ 305 ), "אסנת היא זהותית עם 
הילני". זיהוי זה של אסנת והילני הוא נועז יותר מדי. 
ואולם יש לקבל את השערתו של אפטוביצר בנוגע לזמן־ 
חיבורו של הספר. לעומת זה קשה לשער, שאין ב״אסנת 
ויוסף" שום זיופים נוצריים, כדעתו של אפטוביצר. אבל 
הספר בכללו הוא חיבור יהודי וארצישראלי: היהודי של 
סוף ימי הבית השני לא היה יכול להשלים עם הרעיון, שיוסף 
הצדיק יקח לו לאשה בת כוהן־און׳ מצרית עובדת־אלילים, 
ולא נתקררה דעתו עד שהמציא את כל אותה האגדה על 
התגיירותה של אסנת׳ שעל־ידי כך נשתנו גם גופה וגם 
נשמתה. 

המקורות: המבסס היווני של "אסנת ויוסף' נתפרסם בשל¬ 
מותו בצירוף מבוא מפורט ע״י 8311££01, 511x113 .ק 

המבסס הסורי ע״י:; 1-87 .קנן , 1889-1690 , 1-2 . 350 } , 0 * 1 
; 18-46 .קק ,( 1870 ) 111 , 5177800 8 ; 0 />:>זמ 4 , , 1.31111 . 1 ,? .? 
113 <) 1 -ר 01 ק 3 6/436 מ 6 // 4 ׳ / 6 11 /ק 0$3 [ 13 * ¥3111 , 1 ז 61111611 קק 0 . 0 

(תרגום לאטיני של הטכסט הסורי), 1886 ! הטבסט הארמני נד¬ 
פס בתוך ( 1885-1886 ) זך 0 א- 0211 נ .ז 115101 לץ 01 ? ס 11 ׳ 61 א; 
והטכסט הסלאווי נדפס ע״י נובאקוביץ ( 1892 ). נוסף על 
התעודות, שנזכרו בגוף הערך: י. קלהנר, ספרים חיצונים, 
״אוצר היהדות״, חוברת לדוגמא, תרס״ו, עם׳ 110-109 . 

,. 6/0 !!ת £0184/8 6 מ> 6 , 6/4 מ 6 // 4 , , 1.00:103 031111113 

מ $3 140011 (} 1 מק> 01 ח\נ , 11 מק? 140 ; 1921 , 11 ־ 1 ^ 

• 1808 ,במאסס^] ,ל 60 ח 6 ס\/ 

י• ק•. 

אססינים, ע״ע ןזשיעיים. 

אםף ׳ א) בן ברכיהו, משבט לוי׳ מצאצאי גרשום! מן 
הממונים על השירה באוהל־מועד בימי דויד (דה״א 
ו, כד, ועוד)! עמו שירתו בניו (דה״א כה׳ ב). א׳ נזכר גם 
כמחבר בראש י״ב מזמורי תהילים (נ! עג—פג). צאצאיו 
(בני-אסף) נזכרים כמשוררים בבית-המקדש בימי יאשיהו 


אסף הרופא 40 

(דה״ב לה, טו) ובימי עזרא ונחמיה (עז׳ ב, מא! ג, י! 
נחמ׳ ז, מד! יא, כב). 

ב) אביו של יואח, מזכיר המלך חזקיהו (מל״ב יח, יח, . 

לז! יש׳ לו, ג, כב). 

ג) שומר הפרדס של מלך פרס בימי נחמיה (נח׳ ב, ח). 

אסף הר 1 פא (או א׳ היהודי, או א׳ הירחוני, או רבנו א׳, 
או א׳ בן ברכיהו), רופא יהודי קדמון, שעל שמו נקרא 
ספר עברי בחכמת־הרפואה, שנתחבר כנראה ברובו במאה 
ה 6 לסה״נ באחת מארצות המזרח התיכון. בספר זה, שהוא 
ידוע לנו ב 16 כ״י שלמים או מקוטעים ושעדיין לא יצא לאור 
בדפוס, נשתמרו ידיעות על רפואות עבריות קדמוניות, שמות 
ומונחים רפואיים עבריים, ארמיים, פרסיים ויווניים, קטעים 
מתורגמים לעברית מתוך ספרי־רפואה יווניים, שמקצתם אבדו 
ואינם ידועים לנו ממקור אחר. הספר משמש גם מקור להכרתם 
של מנהגים עתיקים ושל תורת המוסר הרפואי היהודית 
הקדומה. — כה״י השלמים ביותר של ספר זה נמצאים בספ¬ 
ריות של מינכן, אוכספורד ופאריס. 

ספר א״ה חובר לא ע״י א׳ עצמו אלא ע״י תלמידיו. מלבד 
א׳ נזכרים בחיבור כמורים גם יוחנן בן זבדא ור׳ יהודה 
ה ירח וני. הספר אינו מעור אחד: חלקים אחדים ממנו הם 
עתיקים מאוד, חלקים אחרים נתחברו — או ניתרגמו מלשונות 
אחרות — בתקופות מאוחרות־ביחס (עד המאה ה 7 ). הרבה 
פסוקים המתחילים במלת "ואלמדך" מעידים, שהתוכן שימש 
זמן מרובה מעין "תורת־רפואה שבעל-פה", בדומה לתלמוד, 
עד שהועלה על הכתב. על קדמותו של הספר מעידים הסימון/ 
הדומה ללשונם של המדרשים העתיקים, והשימוש בשמות 
נרדפים פרסיים (ולא ערביים) ובמשקלות שהיו נהוגים בא״י 
בתקופת התלמוד. כה״י השונים כוללים גם תוספות מאוחרות 
(עד המאה ה 12 ), שנעשו ע״י המעתיקים בשולי־הגליונות 
ולפרקים גם בגוף הספר. 

מן הספר מתברר, שא׳ חי בתקופה ובאיזור שבהם שלטו 
הלשונות הפרסית והארמית כשפות המלומדים והרופאים — 
כנראה, באיזור שבין הגליל העליון ובץ ארם־נהריים. הוא 
ת באקלימן של א״י וסביבותיה, וכן הוא מזכיר את מימיה, 
יינותיה ומחצביה של א״י. הכינוי "ירחוני", שבו נקרא 
המחבר, טיבן של כמה מרפואותיו וכן שמותיהם של חכמים 
שהוא מזכיר כבני־סמך, מעידים על קשר הדוק לארם־נהריים. 
אין בספר שום רמז להשפעה של הרפואה הערבית, ולעומת 
זה נזכרים בו רופאי עכו״ם, שמטפלים בחולים בדרכי־כישוף! 
מכאן, שא׳ חי בזמן שקדם לכיבוש המזרח התיכון על-ידי 
הערבים המוסלמיים. 

כמה מחברים קדמונים מזכירים במישרים או בעקיפים 
את א׳. במאה ה 10 מזכיר המדקדק ר׳ יהודה אבן קוריש(ע״ע) 
"ספר רפואות" עם שמות ארמיים, שבו הוא כנראה מתכוון 
לספר א׳. שמו של הספר נזכר בפירוש הגאונים לסדר טהרות 
המיוחם לרב האיי גאון(עוקצין׳ פ״ג). רזי(ע״ע) מזכיר את 
ספר א׳, ובתרגום הלאטיני של ספרו(משנת 1279 ) נזכר בין 
המחברים הרפואיים המפורסמים גם "א׳ היהודי". אבן אל 
ג׳זאר(בערך 950 ), תלמידו של ר׳ יצחק ישראלי, מזכיר בספת 
"צידה לדרכים" את אסף בן ברכיהו, ובתרגום יווני 
של ספר זה נזכר א' בשם 100x1011 ׳ 65 !!! י 1 י 01 ^׳. "ספר 
הרפואות של שם בן נוח"׳ המצוטט ע״י ר׳ שלמן בן ירוחם 
(ב 920 ). אינו כנראה אלא ספר א׳, שבו נזכר שם בן נוח 



41 


אס!ז הרופא 


42 



עמוד מכ״י אופספורד, נודליאנה (נויבאואר) 2,138 (טז הסאה ה 13 ) ׳*ל 
•ספר הרפואות" ובו התחלת נוסח .הברית א׳פר כרת(ו) אסף בן ברכיהו 
ויוחנן בן וברא עם תלמידיהם...' 


בהקדמה! והוא הדין ב״ספר הרפואות" 
המוזכר ע״י רש״י (שר טו, טו) וע״י 
ר׳ נתן בעל "הערוך"(ערך "לתן": "הוא 
גיד בספר רפואות"). ר׳ אליעזר בר׳ 
נתן ממאגנצה (במאה ה 12 ) והרד״ק 
(פירוש להושע יד, ה) מזכירים את א׳ 
בשמו המפורש. מתחילת המאה ה 13 
מצויים כ״י הרבה, שמצטטים את א׳ 
בשמו ומביאים קטעים ופרקים שלמים 
ממנו. בכתביו הרפואיים של הרמב״ם 
אין א׳ נזכר! הרמב״ן מזכיר אותו בס׳ 
"שער הגמול". 

תורת־הרפואה של א׳ מסתמכת במי¬ 
דה מכרעת על תורת־הרפואה היוונית 
הקדומה. א׳ הוא בעיקרו היפוקראטיקן, 
אך הוא מושפע גם מרופום ומדיוסקו־ 
ךיך 0 , ופחות מהם — מגאלנוס. השפעה 
זו'בולטת בסברותיו על טיב המים ועל 
האקלים המזרחי, וכן בהוראותיו בנוגע 
לריפוי־עניים. — באנאטומיה של א׳ נשתמרו מסורת ונומג־ 
קלאטורה עבריות קדומות. כלי־הדם נקראים "גידים", "מסי¬ 
לות מפורדות", "תעלות". האברים הם "מחלקות־הגוף". הוא 
מזכיר את "חדרי־המוח". הלב הוא מקור־הנפש! וכך הוא 
מסביר את מחזוו״הדם: "מז־פקוודהגידים (= הדופק) מאת 
רוח־החיים המד" ותחילת 'מקורם מן הלב, ויימשכו אל 
קצוות־הגוף, ומקצוות־הגוף ישובו אל הלב כמים אשר תנדום 
[תנידם] החח..." הוא מאתר את השכל, הבינה, הדעת והיצר: 
״וידבר אסף על הנפש ומכונה — הגוף, וחזקת הדעת הוא 
מוח־הראש". "מכון הרוח בראש, הבינה—בלב, ומקום הפחד 
במחשכי-הגוף". בהתאם לאסכולה הפנומאטית הוא מורה: 
"המרה (השחורה) היא רוח ולא גוף". הוא מתאר את "פלאי־ 
הבריאה״ ואומר: "הרוח בורא הכל". מספר העצמות (ה״אב־ 
רים״): רמ״חז מספר הגידים: ש״ם (ולא שס״ה), כמספד ימי 
שנת־הע־ח. העצם ניזונה על־ידי מוח־העצמות. מן התלמוד 
הוא מקבל את האגדה על מציאותה של עצם ("לוז של שד¬ 
רה") שאינה כלה עולמית. גם מעין אמבריולוגיה (ע״ע) — 
״תחילת בריאת האדם בתוך הרחם״ — תוארה על־ידיו. הוא 
מקבל את סברת התלמוד (בכור׳, כ״א) בנוגע לגמד היצירה 
של העובר ברחם אמו 40 יום לאחר ההתעברות, שלא כדעת 
היפוקראטס. — הפאתולוגיה של א׳ יוצאת בעקבות תורת 
המזיגה של 4 המרות. המחלה היא סטיה מן המזיגה הנכונה 
של 4 היסודות (עפר, מים, רוח, אש) ו 4 התכונות (יובש, 
לחות, קור, חום) שבגוף. — הספר ח גם בפרוגנוסטיקה, 
דיאגנוסטיקה, היגיינה, פארמאקולוגיה; בענייני היגיינה 
ודיאטה יש בו הרבה הקבלות לכללים המסורים בתלמוד. 
התראפיה של א׳ שואפת בראש וראשונה למניעת המחלה 
ע״י הנהגת־בריאות מפורטת ומדוייקת, שבה מופיעים כגו¬ 
רמים : תנועות (גימנאסטיקה), מרחצאות, מסיכות, עיסויים, 
קרני־השמש, אויר צח, מים נקיים, משקאות שונים לפי 
תנאי־המקום ותקופת־השנה, בחירה נכונה של המזונות 
(בשר, לחם׳ חלב׳ ירקות), כללים ל״שכיבת נשים", כוסות־ 
רוח, הקזת־דם, נשימה נכונה, ריתמיקה. — התרופות של 
א׳ לקוחות מעולמות הצמחים, המחצבים והחי. הן ניתנות 
כשהן לעצמן (נפרדות) או מזוגות ומעורבות (מורכבות) 


עירובים שונים. רוב מיתקני־התרופות נטולים מן היוונים, 
אבל א׳ מביא גם נוסחות של מיתקנים מחכמי הכשדים, 
הפרסים, ההודים והמצרים, רפואות עממיות מארץ כוש 
(=חבש וסודאן) ורפואות עבריות עתיקות׳ שלדבריו הש¬ 
תמשו בהן שמואל ירתינאי ויהודה ירחינאי ושהן מיוחסות 
ל״ימות השופטים מלפני מלוך מלך בישראל". התרופות ניתנו 
בצורת משקה׳ טבלה (אילקטוארין), גלולות (טרוכיסקי, 
גואריש), גרגורת, טיפות־עין, טיפות־אוזן, טיפות "לשפיע 
בנחירים", קטורת׳ טיחה (מריחה), פתילות ("נעורת"),חוקן 
("מסיכות")׳ משחות־שמן, שמנים ריחנים להטבת ריח־האמ- 
בטיות, תחבשות לריכוך׳ לחימום, למגן, וכד׳. — מעניינים 
מאוד הם הרמזים של א׳ לאבחנה המבדלת, וכן הוא מסביר 
כמעט הסברה מודרנית את הרעלודהמים ע״פ דעת התלמוד 
בעניין סכנת "המים המגולים": "שעבר עליהם השרץ, מנחש 
עד שממית, או כל שרץ המרע׳ המרוקקים בפיהם ארם בכל 
אוכל".—בספר א׳ נכלל תרגום עברי של "פרקי־היפוקראטס" 
עם פירוש קצר לפרק הראשון. זהו התרגום הראשון הידוע 
של ספר רפואי יווני, ויתכן שהוא עוד קדום מספר א׳ עצמו. 
כאן כלולות גם ידיעות מספר "פרמאקיטס" של היפוקראטס, 
שהלך לאיבוד. 

א׳ היה ירא־שמים ומסור לדת־ישראל. הוא השתדל לשלב 
את האמונה הדתית בחכמת־זמנו 1 האמין, שכמה מחלות באות 
כעונש מן השמים על החטאים ושהתפילה האמיתית, המלווה 
תשובה וצדקה, היא גורם גדול בריפוי. באיסורי־המאכלות 
שבתודה ובהבדלה בין הבהמה הטהורה והטמאה ראה אמצעים 
להרחקת נזקים טבעיים. לפעמים קרובות הוא מטעים, שרק 
אלוהים הוא הרופא הנאמן ושחובותיו הראשונות של הרופא 
הן יראת־שמים וטוהר־המידות. תורתו של א׳ חדורה אתיקה 
רפואית נעלה. כהיפוקראטס בשעתו, הוא תוקף קשות את 
תאוות־הבצע ברופאים, משביע את תלמידיו לרפא עניים 
חינם ומזכיר תרופות שאפשר למצוא או להכין אותן בכל 
מקום ובכל זמן בזול. א׳ פונה בכל דבריו רק לרופא המשכיל 
המקצועי ומגנה בחריפות רופאי-אליל והדיוטות המטפלים 
בחולים ומחבלים ברפואה. המוסריות הרפואית הגבוהה של 
א׳ ושל חברו יוחנן בן זבדא משתקפת בנוסח "הברית" 



43 


אפף הרופא—אספה 


44 


או השבועה, שבה היו משביעים את תלמידיהם שהסמיכו 
לרפואה. 

ז. מונסבר, על קדמותו של א׳ הרופא ועריכת הספר הרפואי 
הקדום ביותר, "הרפואה", ל״ג, י׳—י״ב! על התוכן הנדון 
בספר הרפואה לא׳ הרופא, שם, מ״ם, א^-ב׳! המוסר הרפואי 
העברי ושבועת א׳, ״הרופא העברי״, 1947 ; אסף הרופא, 
ביבליוגראפיה, ״קרית ספר״, 1947 ! לשונו של ספר א', 

*לשוננו״, 1951 ן,^^ # 6 / 76 . 8117110 ^■., X ג ז^)נ£ו 11 ־ $01 ת 51£1 . 1 ^ 
, 51111110££ ; 105-109 , 84-89 , 64-7 , 35-38 , 85-88; X^X 

; 277 , ¥1 ,[^ 40 ! ; 838 , 30 , 1917 ,. 2611 .) £1 56 / 16 ) 614 <£ ה 1 
, 5111100 .[ ; 1915/17 , ¥11406115 { 450 ,־!סתג^שתס^ .£ ; 202 , 111 ^ 

14 ) 0 611 / 5 [ 7/16 . 33 ; 1933 , 41 * ¥ 6 / 101 - 140 { 450 

{ 450 46 05 ) 7 11671 105 6 ז  6 ) שקס? . 17 

- 1 ) 01 ,ח 13 רח 3113 זכ 1 \ 2 . 11 ; 1935 , 1€11$ ת 0 ז\ 077017€5 )^ , 0313016 
. 1936 , 011071 (^ 15 ^ / 6 1071 ) 1107770 76 > 15702111€5 165 > €5 * 1€€ 

א. י. בר. 


ע;׳.׳ 


היהודים. יהודים הרבה ישבו בא׳ בימי-קדם וגם בימי 
האסלאם — עד שנחרבה העיר ע״י טימור ב 1387 . במאה 
ה 10 קרא הגאוגראף הערבי אצטחרי למחוז א׳ בשם יהודי־ 
סטאן. לפי"ר׳ בנימין מטודלה '( 1176 ) ישבו בזמנו בא׳ 
כ 15,000 יהודים. קרוב לשנתי 700 קמה בא׳ תנועה משיחית, 
שמחוללה היה יצחק בן יעקב אבו עיסא (ע״ע). ימי שושלת 
הצאפאוים היו קשים ביותר ליהודים. עבאס 1 רדף אותם 
ואף גזר עליהם שמד, והגזירה עמדה בתקפה במשך חמש 
שנים ( 1622 — 1627 ). לפי אגדה רווחת בין יהודי-פרם סגרה 
שרה בת אשר בן יעקב אבינו את המלך במערה ולא התירה 
לו לצאת מתוכה עד שהבטיח להניח ליהודים. מערה זו, 
שהיא.רחוקה מא׳ כ 30 ק״מ, נחשבת בעיני היהודים למקום 
קדוש, והשדה שמסביב לה משמש להם בית־קבדות. עבאס 11 
( 1642 — 1666 ) חידש את הגזירות על היהודים והרבה מהם 
הוכרחו להתאסלם. עד היום מדברים בכמה כפרים שבסבי- 
בות־א׳ יהודית־אספאהאנית (מיוסדת על ניב פרסי קדום), 
וכנראה שומרים גם על כמה ממנהגי־ישדאל. 

בתקופה החדשה התפרנסו יהודי א׳ ממלאכות שונות 
(טחינה׳ אריגה, צריפה, ועוד) וממסחר (ביהוד במשי, תרו¬ 
פות, תבלים, תכשיטים, ועוד) וכמה מהם שימשו כבדחנים, 
נוגנים ושרים בחצרות השרים. הרדיפות השפילו לא רק את 
מצבם החמרי של יהודי א׳, אלא אף את מצבם הרוחני. על 
רקע זה הצליחו המטיפים לדת הבאהאיים לצוד נפשות 
מישראל, ואף המיסיון הפרוססטאנטי האנגלי הקים כאן 
עדת־מומרים קטנה. ייסוד של בית־ספר מטעם "חברת כל 
ישראל חברים" ואח״כ הכרזת הקונסטיטוציה בפרס, וביחוד 
ימי־שלטונו של ריזה פאהלוי(ע״ע), העלו במקצת את רמת 
התרבות והחיים של יהודי-א׳. יחידים מהם התחילו יוצאים 
מן הגטו ומתיישבים ברחובות המרווחים׳ ואפילו בצ׳הר 
באג (שדרות ארבעת־הגנים), אבל הרוב הגדול נשאר יושב 


אס&זךט, ע״ע ספזךט. 
א?ןפטיכןה, ע״ע הטוי, . 
א?ןפינה, אלפז^סז לה, ע״ע ספינה, אלפז^סז ךה. 

אספיךיטו םנט 1 ( 0 ןח 53 [ 11 ] 110 ז 1 ק £5 — בספר׳ ופורטו׳: 

רוח־הקודש), שמם של כמה מקומות בתחום 
התגליות של הספרדים והפורטוגיזים. 

1 . אחת מאה״ב של בראזיל. שוכנת על חופו של האוקיי¬ 
נוס האטלאנטי בין המדינות באיה בצפון, דיו דה ז׳אנרו 
בדרום ומינה ז׳רייס במערב. שטחה קרוב ל 45,000 קמ״ר, 
מספר־אוכלוסיה כ 900 אלף. לכל ארכה של א׳ ם׳ נמשכת 
שפלת־חוף, צרה בדרום ורחבה־ביחס בצפון* בחלקה הדרומי, 
עד נהר דוסה (ס 000 ), מצויות בין החולות ימות־חוף וביצות. 
ממערב לשפלה מתרוממים הרים ורמות׳ שגבהם בדרום- 
המערב מגיע ל 2,900 מ׳ בערך. — א׳ ם׳ נמצאת כולה באיזור 
הטרופי* אקלימה חם ולח וחלק גדול מן הארץ מכוסה יערות, 
שבהם מצויים כמה מיני-עצים יקרים. — כלכלתה של א׳ ס׳ 
מיוסדת בעיקרה על החקלאות, ביהוד על גידול של קפה, 
קאקאו, קנה־סוכר וכמה צמחי-ריפוי. חשיבות כלכלית מצומ¬ 
צמת יש גם למכרות הזהב, הברקת והפטדה, שהיו בעלי ערך 
כלכלי מרובה בתקופה הקולוניאלית. כמו־כן כורים כאן פחם 
ונחושת. — הישוב מעורב מבני גזעים שונים. בכמה גלילות 
עדיין יושבים אינדיאנים משבטי הבומוקודים. בדרום־הארץ 
מרובים הלבנים, ובתוכם מושבות של איכרים איטלקיים. 
עיר־הבידה של א׳ ס׳ היא עיר־הנמל ויטוריה ( 50,000 נפש) 
שבדרומה של הארץ. היא מחוברת במס״ב עם ריו דה ז׳אגרו 
ועם מינה ז׳רייס. בחלק הצפוני של א׳ ס׳ אין מס״ב, ועיקר 
התחבורה נעשה כאן באמצעות נהר דוסה וכמה נהרות 
אחרים. — הישוב בא׳ ם׳ נוסד ב 1535 ע״י ואסקו קוטיניו 



49 


אספירימו סנטו—אספסידז 


50 


( 0100110 ), שקיבל ממלך פורטוגאל זיכיון על איזור־חוף 
לאורך של 250 ק״מ ויסד בו ישוב בשם א" ס/ סמוך לעיר- 
הבירה של היום. המתיישבים נלחמו כאן במשך תקופה 
ארוכה מלחמה קשה באינדיאנים, שנתפשרו עם הלבנים אך 
לאחר כמה דורות — ביהוד הודות לפעולת המיסיון של 
הישועים. 

2 . הגדול באיי ההברידים החדשים (ע״ע). שטחן 4,850 
קמ״ר ומספר אוכאסיו כ 15,000 . 

3 אי קטן בדרומו של מפרץ־קאליפורניה. שייך למכסיקו. 

אםפירנה, ע־ע קזליסיים. 

אספלט או ביטומן א?!פלטי, חומר מינראלי-אורגאני, 
מוצק או מוצק־למחצה ועפ״ר דביק במקצת, שהוא 
בעל גונים שוגים: מחום־כהה עד שחור. בצורתו האורגאנית 
הטבעית, שבה הוא נקרא באמריקה א׳ ובאירופה ב״א, הוא 
מורכב בעיקר מתערובת של פחמימות מגובה מולקולארי 
מרובה (ע״ע פרפין)( בשימושיו הטכניים הוא מופיע י בתערו¬ 
בת עם חול ואבנים קטנות, שבאירופה קוראים לד, א׳. 
הביטומן מופיע בטבע כשהוא לעצמו או כמרכיב של שמן- 
האדמה, והוא ה״שארית" המתקבלת לאחר זיקוק הנפט(ע״ע). 

ביטומן כמעט נקי מופיע לפעמים על פני ים־המלח לאחר 
סערות בים זה, שנקרא בפי הרומים "הים האספאלטי". חומר 
זה הוא ה״חמר" שבמקרא (ברא׳ יא, ג; יד, י). בכמויות 
גדולות נמצא ביטומן טהור באגם־ברמודאס שבונזואלה. 
משקע גדול ביותר של א׳ טבעי(שבו מעורב הביטומן בחר¬ 
סית ובחול) מרוכז ב״אגם־הזפת״ ( 110111,3100 ?) שבאי טרי- 
נידאד. משקעים של אבן אספאלטית מצויים בכל חלקי־העולם. 
עפ״ר הם מורכבים מאבנים של חול או גיר, או מתרכבות 
של חול וגיר ספוגות ביטומן. גם בישראל מצויות אבני־גיר 
ביטומניות, שמתוכן אפשר להפיק ביטומן או אפשר להשתמש 
בהן כא׳. בייצור העולמי תופס הביטומן המוצא מאגסים 
כ 2% ומסלעים כ 1% , ואילו יותר מ 90% מופקים כתוצרת־ 
לוואי לתהליך הזיקוק של שמנים גלמיים מסויימים. תכונותיו 
והרכבו של ביטומן זה תלויים בטיבו של הנפט שזוקק 
ובשיטות־הזיקוק. "ביטומן מנופח" הוא החומר, שמתקבל 
לאחר חימצון ה״שארית" של זיקוק־הנפט ע״י הפחת אויר 
חם דרך שארית זו. 

חשיבותו השימושית של הביטומן נקבעת ע״י תכונותיו 
הראולוגיות, ז. א. נזילותו והאלאסטיות שלו. יש ביטומנים- 
סולים, שהם בעלי נזילה צמיגה, וביטומנים־גלים, שהם בעיקר 
אלאסטיים! ויש דרגות־מעבר מרובות בין שני הסוגים. 
התכונות האפייניות החשובות ביותר, שנקבעות ע״י בדיקות 
טכנולוגיות של ביטומן, הן: 

1 ) החדירות — עומק השקיעה של מחט בביטומן בעומס 
מסויים ובטמפראטורה מסויימתז 

2 ) נקודת־ההתרככות — הטמפראטורה, שבה שוקע' כדור 
בעל משקל מסויים לעומק הביטומן; 

3 ) הרקיעות — הגודל של המתיחה המכאנית, הגורמת 
לקריעתה של לבנת־ביטומן בתנאים מסויימים ו 

4 ) המסיסות בנפט. 

ביטומן כשלעצמו יכול לשמש כשכבת־ביניים בין חמרים 
אחרים, שמגינה על חמרים אלה מפני שחיקה ושיפשוף 
מכאניים. בימי־קדם השתמשו בביטומן לשימור גופותיהם של 
החנוטים וכטיס לחיבור לבנים בבניה. כיום משתמשים 


בביטומן בעיקר כא׳ לאחר שמערבבים אותו במלאו מתאים — 
בגושים מינראליים דקים או בסיבים מינראליים או צמחיים, 
בעפר, גומי, צבעים, ועוד. כמלאן בא׳ משמשים עפ״ר חול, 
חצץ, אבן־גיר טחונה, אדמת־לס. 

התכונות המכאניות של ביטומן וא׳ מושפעות מן הטנד 
פראטירה, מגודל העומס וממהירות־ההעמסה. ביטומנים, 
שבלחץ קבוע הם כנוזלים, נעשים אלאסטיים ושבירים 
בהשפעה של מכה או עומס זמני. בחום של ס 60 ומעלה 
מאבדים רוב הביטומנים כמעט כל התנגדות מכאנית. לא" 
זמן־קיום מוגבל: באויר החפשי ובאור־השמש הם מתקשים 
בהדרגה מחמת חימצון, וכן הם עלולים להתקלקל מחמת 
מגע ממושך במים. 

בא׳ משתמשים בקנה־מידה גדול לריצוף כבישים, לציפוי 
גגות, לבידודים מרטיבות, מחום ומרעש־קול, להגנה על מת¬ 
כות מפני קורוזיה (ע״ע), להכנת לאכה, וכד׳. 

. 9 ; 1921 ,) 111 ) 1 ($$£ . 14 . 1 ) 14 ^) 11 ) 1 ( 1 ,מס 01155 ־ 1 ב! 4 ן .. 6 

. 1 ^ ; 1930 ,$)€חב $1 ? 8111 11 ) £111 1 ) 1 * 1 > 10115 ',($$£ , 3111 ג 1 גזנ 1 .^ 

£ה 0 ח) #1111171 / 0 $) 11 ז) 10$ ? 111 ) 1 ^ 010 ) 1 (^ חס ,זטם 

. 1948 , 1011 ($$£ 

פר. ר. 

אםפל;' 1 ן, ע׳ע <טךכים. 

אטפסיה ( 0 .! 0 . 0 * 0 \'$ ידידתו של פריקלס (ע״ע)! בת העיר 
מילטוס. פריקלם נתאהב בא׳ ועזב את אשתו 
למענה! היא'ילדה לו בן, שאף הוא נקרא פריקלס ושהיה 
אחד מן האסטראטגים, שנידונו למיתה לאחר הקרב על־יד 
ארגיגוסי (ע״ע יון, היסטוריה). המסורת הספרותית מעידה, 
שא׳ היתד, אשד, בעלת שאר־רוח, שבחנה האישי, השכלתה 


\ -- £ 
ס. ־״ ׳ 


• ־ז י ' . ן] 
' 


.. . ,-•־י ; 

;<\ י ־ ־ : ז - .'ע ^ 115€ ( 1€€ ז 0 י 2 ז 6 ק 1 מ 30 ) . 11 * 7 
,ץז 111510 111 101€ ן}/ ; 11 

אספסינום, טיטום ?לדום (בלאט׳ 1115 ^ 13 ? 3 נ 111 ' 1 ' 

351311115 גן ¥65 ),קי 0 ר רומי ב 69 — 79 לסה״ג. א׳ 

נולד בסבינה שעל־יד ראטה לאביו פלויום סבינום, שהיה גובה* 
מסים, ולאמו אספסיה פולה ( 0113 ? 3513 ק ¥05 ), שהיתה ממש¬ 
פחה מכובדת. א׳ שירת כטריבון צבאי וכקוסטור בקרטה 
ובקירני. ב 42 שימש לגאטוס של הלגיון השני, שחנה על 
הדינוס; ב 43 — 47 שהה בבריטניה, במקום שהצטיין בקרבות 
עם הילידים וכבש את האי וקטיס( ¥00115 , באנג׳ 
הצלחות אלו הקנו לו אתי אות־ההצטיינות 0013 ו 30 ת 00 
113113 קתזג 11 זז. ב 51 נתמנה קונסול משנה (- 00 ) 5111 0005111 
105 ), ובאותה שנה גם ניהל את אפריקה כפרוקונסול. בשנת 
66 הלך עם נירון קיסר לאכיאה. כאן קפץ עליו רגזו של 
נירון מפני שנרדם בשעה שזה האחרון שר שירים, וא׳ 
התיישב לזמן־מה, מתוך זהירות, בעיירה נידחת. אחר מפלתו 
של קסטיום גלוס (ע״ע) ביהודה מינה נירון את א׳ כמפקד 
של הצבא, שנשלח לדכא את המרד ביהודה. ב 67 — 68 כבש 
א׳ את הגליל, את חוף־הים של יהודה ואת עבר־הירדן, 
והתחיל בהכנות להתקפה מכרעת על ירושלים. אך אותה 
שעה הגיעה אליו הידיעה על מותו של נירון, וא׳ הפסיק את 
המלחמה. כשהוכרז גלבה (ע״ע) לקיסר שלח אליו א׳ את 
טיטוס בנו לברכו. אח׳׳כ נשבע אמונים גם לאותו ולויטליום 
(ע״ע), שנתקסרו אחר גאלבה. נראה, שאותה שעה כברי עלה 
על דעתו הרעיון לזכות בקיסרות׳ אלא שלכלל החלטה לבצע 
רעיון זה בא אך בהשפעתו של נציב־סוריה, גאיוס ליקיניום 
מוקיאנוס. האחד ביולי 69 , שבו הוכרז א׳ לקיסר ע״י נציב- 
מצרים, טיבריום יוליום אלכסנדר (ע״ע), הוכר אח״ב באופן 
רשמי כיום התקסרותו של א׳ (סזסקבם! 0168 ); ובעקבות 
הלגיונות המצריים הלכו גם הלגיונות ביהודה׳ שאף הם 
הכריזו את א׳ לקיסר. לפי שעה החליט א׳ להישאר במצרים 
כדי למנוע משלוח תבואה לרומי. את התפקיד להכריע את 
דיטליום קיבל עליו מוקיאנוס, שיצא אל המערב בראש הלגיון 
הששי ו 13,000 איש נוספים. בינתיים עברו לצידו של א׳ 
גם הלגיונות של אסיה, פאנוניה ודאלמאטיה, ואנטוניום 
פרימוס, המפקד של הלגיון השביעי, שחנה בפטוביו (-*>? 

ש 



אספסינום. טוזיאוו שארלסברנ שחדש!, שופנהאנז 


10 \ס!) שבפאנז׳ניה, החליט לחדור לאיטליה קודם בואו של 
מוקיאנום. הוא היכה את חייליו של ויטליוס על־יד קרמונה— 
ומיד עברו גם הלגיונות שבספרד ובבריטניה והצי במיסנום 
לצידו של א , . ההתנגדות האחרונה לא׳ היתה ברומי. אך 
הפרטוריינים, שנלחמו על צידו של ויטליום, הוכגעו; ויטליוס 
נהרג והסנאט הכיר בא׳ כקיסר רומי. 

ב 69 יצא א׳ לרומי והתחיל מכנים סדרים למדינה. שמסוף 
ימי־נירון ואילך היתה נתונה במצב של תוהו ובוהו. הוא 
פתח במעשה סמלי: בנה מחדש את המקדש של יופיטר 
הקאפיטוליני, שנהרס בימי מלחמת־האזרחים, לאות, שמלכות- 
רומי קמה לתחיה. ב 71 ערך טריומפוס מפואר על יהודה 
המנוצחת וסגר את דלתותיו של מקדש האל יאנוס כסימן 
לדבר, שהשלום חזר למדינה. אות נוסף לכך שימשה בניית 
המקדש של אלת־השלום ( 3x ?). 

פעולתו של א׳ היתה מכוונת: א) לחיזוקו והרחבתו של 
שלטון הקיסר; ב) לביסוס בטחונה הפנימי והחיצוני של 
רומי; וג) לקימומה הכלכלי של המדינה. 

כשעלה א׳ לשלטון היו הדעות חלוקות בשאלת סמכויותיו 
של הקיסר. העקרונות של הפרינקיפאט, שקבע אוגוסטוס 
(ע״ע), נתערערו בימיהם של גאיום קאליגולה ונידון. ואע״ס 
שמימי קלאודיום קיסר ואילך נתברר יותר ויותר, שהשלטון 
הממשי על המנגנון של האימפריה הרומית היה בפועל בידי 
הקיסר, לא רצו החוגים שנתרכזו מסביב לסנאט להשלים 
עם מצב־דברים זה. כדי ליתן בסים חוקי לשלטון הקיסרות, 
הגדיר א׳ בתעודה רשמית מיוחדת את סמכויותיו של הקיסר 
ואת היחסים שבינו ובין הסנאט מתוך הסתמכות על צורת 
המשטר של אוגוסטום, טיבריוס וקלאודיום. 

כאוגוסטום ראה אף א׳ את מרכדהכובד של האימפריה 
הרומית במערב׳ וביחוד באיטליה, בניגוד למגמות ההלניס־ 
טיות־המזרחיות, שרישומיהן היו ניכרים במדיניות הרומית 
מימי יוליום קיסר ואילך. מעניינת מבחינה זו היא העובדה, 
שעם התחדשותו של הסנאט לא הוכנס לתוכו שום אדם 



53 


אספסיגום—אספסת 


54 


ממוצא הלניסטי־מזרחי. אולם א׳ הכיר יפה, שלשם חיזוק 
שלטונו לא די בקביעת סמכויותיו מבחינה משפטית * נחוץ 
היה, שסמכויות אלו תהיינה מוכרות גם בחברה הרומית 
הגבוהה, שראתה בו אביר של הגורל העיוור והתייחסה 
אליו בדרך כלל בזילזול. כדי לתקן פגם זד, השתדל א׳ 
לעטר את עצמו בהילה של גואל העם הרומי ושל מציל 
המדינה מהתפוררות. וכדי להוסיף ברק לעצמו ולביתו מינה 
את עצמו קונסול כמעט מדי שנה, ואף שיתף בקונסולאש 
את בניו, בראש וראשונה את טיטוס. זולת סמכויותיו של 
אוגוסמוס נטל א׳ לעצמו עוד סמכויות חדשות, באופן 
שבפועל היו כל סמכויות־השלטון מרוכזות בידיו, אף אם 
השתדל, כאוגוסטוס בשעתו, לנהוג — לכל הפחות, מבחינה 
רשמית — כבוד בסנאט, שהיה בעיניו סמל תפארתו של העם 
הרומי. כוחו של הסנאט נתמעט בימיהם של קאליגולה 
ונירוין מחמת הרציחות הבלתי־פוסקות, שנרצחו חבריו בפקו¬ 
דת הקיסר, וכנראה, גם מפני הצטרפותם של אישים נחותי- 
דרגה למעמד הסנאטורים. א׳ הרחיק מן הסנאט כמה אישים 
ומינה במקומם סנאטורים חדשים, גם מתוך הפרובינציאליים, 
אולם מן הפרובינציות המערביות בלבד. 

צעד שני לחיזוק שלטון־ביתו עשה א׳ ע״י מה שקבע 
סדר לירושת־השלטון — מה שהיד. בניגוד לעקרון הפרינ־ 
קיפאט. הוא מסר לטיטום את הסמכות הטריבונית ואת 
השלטון הפרוקונסולארי(ע״ע אוגוסטוס) בעוד שאת התואר 
"אוגוסטום" ייחד לעצמו בלבד. 

עם השגיו החשובים ביותר של א׳ יש למנות את חידושה 
של המשמעת בצבא, שנתערערה בימי מלחמת המועמדים 
לקיסרות. א׳ הפחית את מספר הקוהורטות הפרטורייניות 
מ 16 ל 9 , וכן הכנים שינויים בהרכב המספרי של הצבאות 
הרומיים על הרימם והדאנובה. המחנות הצבאיים על הרינוס 
חוזקו. בין הרינוס העליון והאמצעי ובין הדאנובה העליונה 
התקדמו הלגיונות והזיזו את הגבול המזרחי של מלכות־רומי 
עד הגלילות של נהר נקאר העליון. א׳ נתן דעתו גם על 
גבול הדאנונה, ביחוד בתחום הפרובינציה מסיה, והגדיל את 
מספר הלגיונות באיזור זה לשם הגנה מפניי פשיטותיהם של 
הדאקים והסארמאטים. גם בבריטניה הורחב ונתבצר השטח 
של הכיבוש הרומי. במזרחה של האימפריה נבנו מבצרים 
חדשים בארמניה ובקאוקאזוס. כאן שרר שלום מזויין בין 
הרומים והפרחים. כדי להבטיח את הגבול שבין פדתיה 
ורומי ביטל א׳ את מלכות קומגני(ע״ע) וסיפח אותה לפרו¬ 
בינציה הסורית ( 72 ), באופן שהאחריות לגבול הפרתי הוטלה 
מאז על הלגיונות הרומיים עצמם. לעומת זה הופרדה יהודה 
מסוריה ונעשתה פרובינציה מיוחדת — שינוי, שא׳ הכניס 
אותו מתוך כוונה להעניק לשלטונות המקומיים ביהודה 
סמכות ותוקף צבאי מספיקים לדיכוין המהיר של תנועות־ 
מרד. א׳ הנהיג גם שינויים אדמיניסטראטיוויים באסיה 
הקטנה והרחיב את הפרובינציות קיליקיה וקאפאדוקיה. 

להצלחה גדולה ביותר זכה א׳ בקימומה הכלכלי של המדי¬ 
נה. א׳ מצא, שלשם כך היה צריך לסכום של 40,000,000,000 
ססטרצים (לערך 1,800,000,000 דולארים אמריקנים). כדי 
להשיג סכום עצום זה קבע א׳ מיסים חדשים והגדיל את המי- 
סים הקיימים, החרים לאוצר־המדינה נכסים ציבוריים, שנתפסו 
שלא כדין ע״י בעלי־זרוע שונים, ואף הטיל מס מיוחד על 
היהודים (ע״ע רומי, יהודים). ידועה המימרה של א׳ בתשובה 
לביקורת על הקנס שהטיל על זורקי אשפה ברחובות: "הכסף 


אינו מסריח״ (; 0161 מסת 13 םס^ק). בין הרומים בזמנו של 
א׳ היו שראו במדיניות הכספית שלו קמצנות ורדיפת־בצע. 
לאמיתו של דבר׳ היתה זו מדיניות חסכנית, וחסכונותיו של 
א׳ היו דבר בעיתו מאחר שעל-ידיהם הציל את המדינה 
מפשיטודרגל. במקום שראה צורך נהג ביד נדיבה. הוא 
הוציא סכומים גדולים על עבודות־בניין ברחבי־המדינה, 
וביחוד ברומי עצמה, וכן על תיקון דרכים והתקנת אמות- 
מים (אקודוקטים), הקמת מקדשים, בניין האמפיתיאטרון 
ברומי (הקולוסיאום), וכיו״ב. 

א׳ היה מן המעולים שבקיסרים, שישבו על כיסא רומי. 

הוא לא היה בעל מעוף מדיני גדול׳ ולא הגה שום רעיון 
מדיני, שיצא מתחום תפיסתו של הרומי הממוצע, אבל היה 
מחונן בחוש בריא לדרישות־השעד" ידע את אשר לפניו 
והיה בו הכושר המעשי להוציא את רצונו לפועל. ביסודו 
של דבר, נשתמרו בו תכונותיו של האיכר הסאביני: היה 
גס, ערום, זהיר, עקשן ושופע הומור עממי. עם זה הצטיין 
ברגש של אחריות למדינה׳ ובזה נמנה על מבחר נציגיה של 
המסורת האיטלית בשלטון הרומי. 

בדרך כלל היו ימי-שלטונו של א׳ ימים של שקט ושיקום 
כלכלי. הציבור בכללו הוקיר את פעולתו, אבל נמתחה עליו 
גם ביקורת חמורה מצד שרידי הדוגלים בעקרונות הרפו־ 
בליקניים, ביחוד מצד פילוסופים קיניים ומצד הסנאטור 
הלוידיום פריסקוס — ביקורת, שא׳ ראה צורך להשתיקה 
ביד חזקה. הלווידיוס פריסקוס הוצא להורג וכן הוצאו להורג 
או הוגלו מרומי פילוסופים קיניים אחדים. הקשר היחיד, 
שנקשר נגד א׳—זה של פאולום קיקינה ואפירוס מארקלום— 
דוכא ע״י טיטוס. — על יחסו של א׳ למורדים בארץ־ישראל 
וליהודים באימפריה הרומית בכללה ע״ע יוסף בן מתתיהו! 
רומי׳ היהודים. 

, 1351115 )€ 10 ( 1 ; ¥65$35137235 , 1115 מ 0 זש 1 ז 5 ;^ 11-1 . ¥1151 , 7301015 

א. שליט, דרכי הפוליטיקה המזרחית של רומי 

מנירוז עד טריינוס, תרביץ תרצ״ו ( 1936 ), 159 ־ 180 ; . 0 .א 

[ 0 3$ ^ ¥61 1116 01 [ £21146306 031 ! 2 ( £$1£73$ 16 (? י 011 *ז\\ 0 א 
,וז 1 טגנ 6111 ^ץ 5 .£ ־ ץ 11£1 43111 ! .א ; 1901 , 5 ) 111 ? 1114 ) $35133 ¥65 
5 ) 111 056$ [ ,־ 0601 ^ ; 11 , €0133%6 $61131 1171 ¥01333 16 ( 7 

מ 1 , 11300 ^ 101x11 ^ ..^־־מ 50 ת€^ש 81 . 0 ; 1921 , ¥65$35133 1134 

10 , 111 ־ 01 ^ 105 ־ 0131 .? . 4 ! ; 03131)114£6 471016711 ¥115101)7, X 
- 016 01X6111 ,־ 5011111 ,*מ ,/( ¥115101 411616111 £6 114 ( 03131 

- 861 . 2 , £6 £01 636 (¥ , 110 .¥ ) 1923 , 610 !¥ ¥ 315615 465 \ 1 ) $011 

[ 0 7 ( 01 ) 1415 £0012017120 3114 500131 , 120££ ע 0 ז 0$ .מ . 1 . 4 ! ;( )[ 16 ( 

¥071233 6 ( ¥12 , 500 זש 6 ח 6 א . 8 ; 1926 , £13$116 ¥0112312 16 () 

; 2623-2695 ,£¥ , ¥\~? , 1 >ח 3 חץ 0 ^ ; 1927 , 5 ז 3$610 ד£ 

; 26 ־ 1924 ,) ¥32561261 163 ( 10171150 461 6 ) 1 ( 110 ( 0650 , 55311 ש£ .א 
. 1950 , 133 ' ¥65$35 ,סמוסא . 14 

א. ש. 

אספסת (מפרס׳ אסם־אסת = מספוא־סוסים ! 20 ג 10 [ 461 ן), 
סוג־צמחים מבת־משפחת הפרפרניים שבמשפחת 
הקטניות (ע״ע). סוג זה, שהוא קרוב ביותר לסוגים תלתן, 
דבשה, גרגרנית וכדומה, כולל כ 50 מינים, שהם מצויים 
כגידולי-בר או כצמחי-תרבות כמעט בכל האיזורים הממוזגים 
שעל־פני כדור־הארץ! רובם צמחים חד־שגתיים ומיעוטם 
רב־שנתיים. הא׳ ניכרת בעליה, שהם מורכבים משלושה 
עלעלים, ובפרחיה הערוכים בדמות אשכולות קטנים! צבע- 
הפרחים של רוב המינים הוא צהוב. הפרי—תרמיל סגור, מכיל 
זרעים מועטים ועשוי בצורת סליל בעל כריכות אחדות! רק 
במינים מועטים אין הפרי סלילני. בארץ־ישראל גדלים בר 
כ 25 מיני־אספסת, ואחדים מהם נפוצים מאוד בבתה ובשדות. 



55 


אספסת 


56 


בחולות־החוף מצויה א׳-הים ( 3 ח״ 3 מז צמח רב־שנתי 
בעל כסות של לבד צפוף. גם הא׳ התרבותית נמצאת בא״י 
כגידול-בר באדום הדרומית. 

הא׳ התרבותית ( 3 ^ 5311 • 1 >*), או לוצןנה (מן השורש 
הקלטי 111211 , עשב)׳ או כפי שהיא נקראת בספרד׳ אלפלפה 
(שיבוש של השם הערבי אלנפל — — המציין תלתן, 

דבשן או א׳)׳ מבחינה חקלאית — הצמח החשוב ביותר 
של הסוג! צמח־מספוא, מקובל מאוד בחקלאות של רוב 
ארצוודהעולם! מגדלים אותו למרעה, לחציר ירוק ולשחת, 
והוא נאכל ע״י בע״ח כשהוא לח או מיובש וכן בצורה של 
תחמיץ או קמח. זהו צמח רב־שנתי, שמגיע בגבהו ל 40 — 80 
0 ״מ! גזעו מסתעף להרבה סעיפים זקופים, שמסתיימים 
באשכלות־פרחים כחולים־סגולים! הפרי עשוי בצורת סליל 

9 

ומכיל זרעים אחדים. 

הא׳ צריכה לאור וחום ולחילופים של עונת־צמיחה ועונת־ 
מנוחה בשנה, ואין היא סובלת אקלים לח מדי. גידולה מוגבל 
כלפי צפון ע״י הטמפראסורה הנמוכה וכלפי קדהמשווה — ע״י 
טישטוש העונתיות של השנה. באיזורים, שבהם הטמפרא- 
טורה של הקיץ נמוכה מ • 10 , לא כדאי לגדלה: היבול הוא 
זעום ביותר. הקרקע, שהא׳ עולה בו יפה, הוא קרקע בלתי- 
טבעני ובלתי־חומצני: קרקע עמוק, בסיסי, מנוקז כהלכה 
וימכיל אחוז מסויים של גיר. — בא״י קיימים תנאים טובים 
לגידול הא׳; לפי שעה עדיין אין שטחי־גידולה מצטרפים 
ל 10,000 דונאם, אך מרובים הם הסיכויים, ששטחים אלה 
ילכו ויתרחבו. זורעים את הא׳ באביב או בסתיו וקוצרים 
אותה פעמים אחדות בשנה. קצירי ראשית־הקיץ הס המבור¬ 
כים ביותר. 

מולדתה של הא׳ התרבותית היא לדעת רבים האיזור 
האיראנו־טוראני, הכולל את השטחים המשתרעים מעבר- 
הירדן עד מדבר גובי שבמזרח־אסיה, ובכמה מן הארצות 
שבאיזור זה עדיין היא גדלה בר. לתרבות הוכנסה הא׳ 
בתקופה פרהיסטורית. בתעודות בבליות מן המאה ה 8 לפסה״נ 
נזכרת הא׳ בשמה הפרסי כצמח חקלאי. לפי פליניוס וסטרא- 
בון הובאה הא׳ ליוון ממדי(מכאן השם 380 ^ 1 >־^) בעקבות 
כיבושיו של אלכסנדר מוקדון. מאז נתפשטה הא׳ יותר 
ויותר כלפי מערב. מסתבר, שהערבים הביאו אותה לספרד 
במאה ה 8 . לאיטליה לא הגיעה הא׳ קודם שנת 1550 , ומכאן 



תרסיסים של סיני אספסת ׳!!וניס: 1 .— 2 . א' קעורח 
( 1.80111011313 *), ט! הצד וטוטעלה: 3 . א׳ כדורית 
( 3 * 61080 . 14 ); 4 . א׳־וזנלי?( 11130 *£ .*ל) 


נפוצה על פני כל 
העולם. לאמריקה 
הובאה הא׳ ע״י הס¬ 
פרדים! תחילה גיד- 
לוה באמריקה הד¬ 
רומית, ורק באמצע 
המאה ה 19 , עם הנ¬ 
דידות שנגרמו ע״י 
ביקוש־הזהב, הוכנס 
הצמח לקאליפור־ 
ניה׳ וממערבו של 
אה״ב התפשט כלפי 
מזרח! במערב נעש¬ 
תה הא׳ עד מהרה 
גורם חקלאי חשוב, 
ואילו במזרח נודע 
לה ערך מרובה רק 
בעשרות השנים ה¬ 
אחרונות, לאחר ש־ 



אספסת תרבותית ( 3 ׳יפג 5 10110380 *) 
1 . ענח פורח: 2 . חתד־אורו בפרח! 
3 . תרמילים 


נוצת זנים טובים, 
שהיו מותאמים לת¬ 
נאי האקלים והקר¬ 
קע של איזור זה. 

הא׳מצטיינתבש־ 
רשיה הארוכים ( 3 - 
6 מ׳ ואף יותר מכן). 
השורש העיקרי מס¬ 
תעף לענפים מלוב־ 
סנים או מאונכים, 
שיורדים גם לעומק גדול. כברוב צמחי הקטניות (ע״ע) 
מאכסן השורש מושבות של חידקי־חנקן, שקושרים את 
החנקן החפשי של האויר (ע״ע ניטריפיקציה), וע״י כך נעשה 
גידול הא׳ גורם להשבחת הקרקע. 

המרכז לגידול הא׳ כיום הוא יבשת־אמריקה. מ 160 מיליון 
הדונאמים הזרועים א׳ שבעולם כ 50% הם בארגנטינה 
וכ 43% באה״ב. באמריקה הא׳ היא הבסיס התזוני לגידול- 
בקר. בתגובתה הגבוהה, בתכונותיה המיוחדות כצמח רב- 
שנתי, שמספק יבולים אחדים במשך השנה, וכן כצמח משביח 
קרקעות עקרים, שמשמש גם כזבל ירוק, עולה הא׳ בחשיבות, 
במקומות" המתאימים לגידולה, על כל שאר צמחי־המספוא. 
עפ״ר מגדלים אותה לבדה, אך לפעמים גם ביחד עם דגניים 
מסויימים. גודל־היבול תלוי בתנאים האקלימיים והקרקעיים 
וגם בזנים, ובתנאים משובחים אפשר להפיק מדונאם אחד כ 6 
טונות של חומר צמחי (שהם כ*/ 1 ז— 4 * 1 טון של מספוא). 
הא׳ יכולה להתקיים בשדה• שנים אחדות, ובתנאים מסויימים 
עד 20 שנה! היא נקצרת 3 — 10 ׳ פעמים במשך עונת־הצמיחה 
וגדלה מסדש לאחר זמן קצר. מספר תקצירים תלוי אף הוא 
בזן, בתנאים האקלימיים ובתנאי הקרקע ולחותה במשך 
העונה. החציר של הא׳ מכיל כדי 16% פרוטאין, כ 8% המרים 
מינראליים וכמויות ניכרות של ויטאמינים' שונים. 

מלבד הא׳ התרבותית מקובלת בתרבות גם הא׳ החר- 
משית( 310313 ) . 1 ^), שפרחיה צהובים ותרמיליה בלתי- 
סלילגים. מץ זה, שהוא גדל בר בכמה מארצות אירופה 
ואמיד" אינו תופס בחקלאות מקום חשוב כשלעצמו, אך 




57 


אספסת—אספרונסדח, חוסה 


58 


כתוצאה מד,כלאה טבעית שלו בא׳ התרבותית נוצר מין 
שלישי — הא׳ הבינונית (ב&שת! שחשיבותה החק¬ 
לאית גדולה למדי. מין־כלאים זה גדל באדמות־חול; פרחיו 
צהובים, ירקרקים או ססגוניים, ולפעמים הם גם כחולים או 
סגולים. — כיום מבחינים בכל מין ממיני־הא׳ זנים חקלאיים 
שונים ומרובים! הם נבדלים זה מזה בגודל היבול, בכוח 
העמידה בפני טמפראטורות נמוכות, בפני מחלות ומזיקים, 
וכד/ הזן 6 ; 7 \ 0 ־ 01 נ 8001 , שפותח ע״י סלקציה באוסטראליה 
הדרומית, מצטיין ביכולת עמידתו נגד יובש והוא מתאים 
ביותר לחקלאות חרבה. הזן "א׳ זוחלת" אף הוא מוצאו 
מאוסטראליה הדרומית והוא מותאם ביותר לאדמת־חול. הזן 
ומתס (שהובא לאה״ב מגרמניה) והזן ±) 00$$3 מצטיינים 
בכוח עמידתם בפני קור ומתאימים ביותר לאיזורים צפוניים. 
הזן > 131 > £3 עומד גם בפני קור וגם בפני יובש, והזן 
51311 ; 01 ז ££3 מצטיין בעמידתו נגד רקבון־השורש. — המזיקים 
והמחלות של הא׳ מרובים למדי. הא׳ נתקפת ע״י הכשות 
( 01181:1113 ), ע״י פטריות, חידקים ובעלי־חיים שונים. אויבה 
הגדול של הא׳ היא ה 1081111053 10113$ מ 10 ץ 11 ?, הגורמת של 
מתלת רקבון־השורש! וכן מסכנים אותה החלדון( 0£8 ץ 1 מ 0 זס 

0161110321018 ), מיני 111111 ־ 11831 ?, 11111200101113 , 0111113 ־ 50161 , 

וכד׳, ומבעה״ח — חדקתית־הא׳ ( 13111118 ־ 31 ^ 3 ז 6 קץ 9 ) — 
חיפושית, שמכרסמת את עלי־הצמח — והזחל של הפרודניה 
( 3 ־ 111111 01161113 ■!?). באה״ב מחבלים מאוד בא׳ החיפושית 
011$ ! 51 סק 100001118 ׳< !ז? ומזיקים אחרים הרבה. 

ד. וים, האספסת וגידולה, תש״ו! ,*■! 04114 * 41 / 0 

1941 , 1937 ,\!ם 5 ט. 

ם. ז. 

אספרג ( 32115 ־ 31 ק 8 \ 7 ), סוג־צמחים ממשפחת־השושניים 
(ע״ע)! כולל כ 150 מינים של עשבים רב־שנתיים 
או שיחים או מטפסים בעלי קנה־שורש תת־קרקעי, שמצמיח 
ציצת-שרשים. במינים המטפסים מגיע לפעמים הגבעול עד 
לגובה של 10 — 20 מ׳. לעלים צורת קשקשים קרומיים זעירים 
מאוד, שמהם יוצאים הענפים בצורת עלים דמויי סרגל או 
נימה או קוץ גלילי. הפרחים קטנים, ערוכים אחד־אחד או 
בקבוצות קטנות! לכל פרח 6 עלי־עטיף׳ 6 אבקנים ועלי 
בעל 3 עלי־שחלה! הפרי — ענבה בת זרעים מועטים. בתפו¬ 
צתו מוגבל הא׳ לארצות העולם הישן בלבד: מסיביר עד 
ארץ־הכף. — מינים מרובים מסוג זה מקובלים כצמחי־נוי 
תרבותיים, למשל 1 ־ £0201 ־ 1 ק 8 11111105115 ? ..ו!, £31031118 .\ 1 , 

ואחרים הרבה. 

הא׳ התרבותי ( 0££10103115 ..( 7 ) הוא צמח־ירק תרבותי. 
שרשיו בשרנים וארוכים, הגבעולים ענפים מאוד ויוצאים 
מבסיס מעוצה! מחיקם של הקשקשים הקרומיים יוצאות 
אגודות של 'מ 3 עד 8 ענפים, שצורת עלים גליליים דקים 
להם! הפרחים הם קטנים ודמויי־פעמון וצבעם ירוק־צהבהב. 
מגדלים צמח זה משום הנצרים הצעירים הרכים, היוצאים 
מבסיסו והמכילים כ 3% של פרוטאין. ערפם התזוני אינו 
גדול (הם מכילים כ 94% של מים), אך הם מקובלים כירק 
טעים, שהוא נאכל חי, מבושל ומשומר.—הא׳ התרבותי כבר 
היה ידוע קודם תקופת־הרומאים. מולדתו — אירופה ואסיה 
המערבית. מספר זניו אינו מרובה, ובא״י אין מגדלים אותו 
בקנה־מידה גדול! לעומת זה נתפשטה תרבותו הרבה באירו¬ 
פה ובאה״ב. 



בא״י גדלים אילו מינים של א׳ בבתי־גידול שונים. הנפוץ 
שבהם הוא א׳ החורש ( 11115 ץ £1 ק 3 .ו 7 ) בעל הענפים הקוצנים, 
המצוי בבתות, במשוכות ובחרשים. 

מ 

אספרגולה, ע״ע צפרניים. 
אםפר;ילום ׳ ע-ע בימית. 
א 50 ר 1 נ 0 ךה. ח 1 סה — 10 > 6123 ס ץ 06113 מ 0 זק £5 056 [ — 

( 1808 , אלמנד־רלחו, מחוז אסטרמדורה — 1842 , 

מאדריד), משורר ספרדי. לרושם העצום, שעשה על עמו, 

גרמו, נוסף על שירתו, גם 
חייו הסוערים והקצרים, 

שכמעט נעשו אגדה. ב¬ 
כיוון זה השפיעה ביחוד 
הביוגראפיה הראשונה של 
א׳, שיש מטילים ספק 
בכמה מן הפרטים המסו- 
פרים בה. א׳, בן קצין, 

למד במאדריד בבי״ם, ש¬ 
בו שימש מורה המשורר 
הקלאסיציסטי אלברטו 
ליסטה(ע״ע), שטיפח את 
נטיותיו הספרותיות של 

אסםרתסדח. אוסף{ אזארו< 0 אדריד א. כשהיה בן ארבע 

עשרה יסד א׳, עם יל¬ 
דים אחדים, אגודת־סתרים למלחמה בשלטון־העריצות של 
המלך הבורבוני פרנאנדו 11 ע. כעונש על כך נכלא למשך 
שנתיים בערך במנזר, וכאן התחיל בכתיבת פואמה אפית 
0 ׳< 3 ! 0 ? £1 (על מלחמותיו של פלאיו, מלך אסטוריה, בסא- 
ראצנים), שלא הושלמה, אבל שיש בה קטעים ציוריים, 
שמתארים בכשרון ראליסטי קשיחות־לב פראית ועוז גברי. 
משנשתחרד חזר למאדריד, אבל לאחר שנסתבך כאן בקשרים 





59 


אספרוכסדה, חוסה — אספרמרו, בלדומרו 


60 


עם מורדים ברח לליסבון. כאן נתאהב בתרסה מנצ׳ה, נערה 
בת חמש־עשרה, בתו של גולה ספרדי, שהיתר. עתידה להיות 
אשתו וחברתו לגורל־חייו. בסוף 1827 עבר ללונדון, במקום 
שהכיר הכרה יסודית את כתביהם של שקספיר, מילטון, 
וולטר סקוט, וביחוד את יצירותיו של ביירון, שנעשה 
המופת העיקרי שלו בשירה. בלונדון פגש שוב את תרמה, 
שבינתיים נישאה לאיש וגם נעשתה אם, אבל א׳ השפיע 
עליה, שתעזוב את בעלה, וביחד נשתקעו בפאריס ( 1829 ). 
בימים של מהפכת־יולי נלחם א׳ מעל הבאריקאדות, הצטרף 
לקבוצת מורדים, שעלו על נאווארה, ואף נתגייס לגדוד, 
שנתכוון להילחם על שיחרורד, של פולניה. כשהוכרזה חנינה 
פוליטית כללית בספרד לאחר שמת פרנאנדו 1111 ( 1833 ), 
חזר א׳ למאדריד. א׳ הטיף עד ימיו האחרונים להקמתו של 
משטר ליבראלי בספרד, ובימי המרידות של 1835/6 אף 
השתתף בקרבות־רחוב. בסוף 1841 מינתה אותו הממשלה 
כמזכיר של הצירות הספרדית בהאג! ביאנואר 1842 נבחר 
כציר של הקורטם וחזר למאדריד. ואולם ב 23 במאי אותה 
שנה מת א׳ מדליקודהגרון כשהיה אך בן 34 שנים. 

יצירותיו של א׳ אינן שוות בחשיבותן. הרומאן 8300110 
3113 ( 8311 (סיפור מימי אלפונסו החכם, ב 6 כרכים), 1834 , 
שנכתב ברוח הרומאנים ההיסטוריים של וולטר סקוט, וכן 
טראגדיה מחורזת ("בלאנקה דה בורבון"), שתי קומדיות 
וסאטירה ספרותית שחיבר, הן' יצירות שניות־במעלה ולא 
זכו להצלחה ניכרת. לעומת זה היקנה לו תהילה עצומה 
אוסף שיריו, שיצא בשני כרכים ( 1840/1 ): האסכולה הרו¬ 
מאנטית הספרדית הכירה בו כבראשה, ומאז אף התחילו 
מונים את א׳ עם גדולי המשוררים של הרומאנטיזם האירופי. 
כמשורר מצטיין א׳ בפאתוס לוהט, בדמיון סוער, בסיגנון 
גדוש־צבעים ורטורי במקצת, אבל קצוב ורונן. ברוב שיריו 
בולטים הגעגועים על החירות, האהבה והתהילה, הערצת- 
הגבורה ומרדנות חברותית ומדינית! וממוזגים ביסודות 
אלה גם רחשי־לב רכים ועדינים, שהם לעתים תכופות פסי־ 
מיסטיים ביותר. מכאן הרבגונות שבשירתו. עליית־הנשמה 
נתבטאה בשיריו ״הימנון אל השמש״, ״אל המולדת״ ועוד! 
יגון־החיים — ב״מזמור לתרסה", 01£13 1113 ! 60 113 ־ 31 ! 
ועוד! המרד במשטר הקיים — בשירי־זעם גדולים, כגון 
"הקבצן", "הנידון למיתה", "התליין", "מזמור שודד־הים", 
ועוד. ראוי לציון מיוחד "שיר הקוזאק", שבו מצייר א׳ 
בתמונות גראנדלזיות כעין חזיץ־עתיד מפחיד: צבאות- 
רוסיה הענקיים והפראיים, המסתערים, כמונגולים בשעתם, 
על ארצות־אירופה הפורחות לשדדן ולהחריבו. מעניין גם 
האפוס 83131113003 16 > 651111113111:6 £1 , שהוא עיבוד חדש 
של מוטל דון רואן וכולל התקפה מסותרת על הקאתוליות. — 
יצירתו העיקרית של א׳ היא הפואמה האפית־הדראמאטית 
0100110 013810 £1 ("העולם־השד"). בשיר גדול זה (ששת 
אלפים חרוזים במשקלים מתחלפים הרבה) נתכוון א׳ לסמל 
את האדם במהותו העליונה ובעמדתו הטראגית מול העולם! 
לשם כך הוא מאחד את המוטיו היסודי של ״פאוסט״ — זקן, 
שהוחזרו לו נעוריו — עם המוטל של הפרא הצעיר, שמת¬ 
נגש עם העולם התרבותי המושחת — מוטל, שמצא 
ב״התמים" ( 1 ! 60 § 10 '£) של וולטר. נאות וציוריות הרבה 
יותר מן העלילה המבוססת על מזיגה מוזרה זו הן ההש¬ 
תפכויות הליריות והאישיות׳ שא׳ שילב לתוך אפוס סמלי 
זה: צער־העולם" השאיפה למוות, הירהורים על מהות־החיים, 


שירי-געגועים נוגעים עד הלב לזכר תו־סה, אהובתו המתה. 
"העולם־השד" הוא היצירה העמוקה ביותר של הרומאנטיזם 
הספרדי. 

ץ 1 ) 2 ) 1 ס 514 , €$000 514 :.*£ 36 1056 ה 00 , 111102 )״? 5 ש 1 ב 50 ב 0 .[ 
- 110 ( 11 ( 1 00101165 ? 55 * 111 ,.£ , 165 ־ 001 4401150 . . 14 ; 1914 , 05 '!<£ס 5 * 51 
0011 , 00171$16505 $ 0611 € 0 $ 105 ( 01 ; 1942 ׳ 3 311005 ?£ 

411 , 011111311 זט 011 ; 1951 ,(־ 2111111 ^ . 1 ) 6 ) ? 1 ) $ 1611171111 110 ) 65114 
.( 1907 , 1110 ) 411503111 ({ 0 £ 10 $ 11 * 1 ( 11 ( 1 . 11 

ח, פ. 

אספרטה, ע״ע ?זפרטה. 

אשפךט 1 ( 1:0 ז 3 ק £5 ), השם המקובל של שני עשבים דגניים 
(ע״ע) רב־שנתיים, שהם אפיינים מאוד לערבות 
של אפריקה הצפונית: 1 ) החלפה ( 160301551013 3 ק 1 ״ 8 ), 
משבט הנחליתיים, עשב חשוב ביותר כחומר־גלם לתעשיית־ 
הנייר. תפוצתו מקפת את ספרד ורמות־אפריקה מטריפולי 
עד מאולקו. הקש של עשב זה, שכמות התאית בו אינה עולה 
על 48% , מוצא לאירופה, וביחוד לאנגליה, ומסיביו, שהם 
בעלי איכות גבוהה, מיוצר נייר־דפוס עדין. במולדתו משמש 
עשב זה גם למוצרים אחרים, כגון סלים, שטיחים, חבלים 
ומוצרי־קליעה שונים. — 2 ) 1:1101 ־ 31 נן 5 £6001 ?£, משבט 
האורזיים, אף הוא רווח ברמות של אפריקה הצפונית־מער- 
בית, לפעמים קרובות כבן־לוויה של המין ( 1 ), וגם הוא 
משמש, אף אם במידה מועטת יותר, לתעשיית־הנייר. 

אספרטקום, ע״ע מפרטקום, 

ו#םפר?רז, בלדו־סרו — 0 ז 6 זז 3 ק £5 83111001610 — ( 1793 ־ 
1879 ), מצביא ומדינאי ספרדי. א׳ היה בנו של 
בעל־עגלה ואביו יעד אותו להיות כומר, אך כשהיה בן 15 
נספח על הגדודים שנלחמו בנאפוליון וב 1815 — 1824 שירת 
כקצין בחיל־המשלוח הספרדי, שנלחם במושבות המורדות 
בדרום־אמריקה. לאחר שמת המלד פרנאנדו 1 וע ( 1833 ) תמך 
א׳ במרץ במלכה הקטנה איזבל 11 (ע״ע) נגד הקארליסטים, 
שנלחם בהם, וזכה במלחמה זו להצלחות גדולות׳ ביחוד 
בקרבות על העיר בילבאו ( 1836 ). 1839 הכריח את הקאר־ 
ליסטים לחתום על חוזה ומרה (ע״ע ספרד, היסטוריה). משום 
כד נקרא בשם ״מביא השלום לספרד״ ( 16 ) • 101 ) 301603 ? 61 
3 מ 3 ק £5 ) ונתחבב ביותר על המוני־העם בארץ. כליבראל 
מובהק התנגד א׳ ב 1840 לנסיונותיה של העוצרת מאריה 
כריסטינה, אמה של איזאבל, לצמצם את זכות־הבחירה. בקיץ 

1840 הוכרחה מאריה למנות את א' כראש־הממשלה ובמאי 

1841 נעשה א׳ עוצר ואפיטרופוס של איזאבל. הוא יזם 
רפורמות ליבראליות באדמיניסטראציה והפחית את מיסי- 
האיכרים. אבל רפורמות אלו עוררו את התנגדותם של 
השמרנים ואף הרבה מן הליבראלים לא היו מרוצים מהן 
מפני שנראו להם בלתי־מספיקות. א׳ הוכרח לדכא בכוח 
התקוממויות מהפכניות של מתנגדיו המדיניים, אך לסוף 
התאחדו נגדו אויביו מן השמרנים והליבראלים, ובאביב 1843 
הדיחו אותו משלטונו. א׳ ברח לאנגליה, שבה ישב כמה 
שנים. 1848 נענה לבקשתה של המלכה איזאבל וחזר למולדתו. 
1854 — 1856 היה שוב ראש-הממשלה. אחרי-כן נתרחק מן 
החיים המדיניים. ב 1868 , לאחר התפטרותה של איזאבל, 
הציעו לו את כסא-המלכות, אך א׳ סירב לקבלו. 

3 ) 61 ( 111 11305 ?*)$ 105 3.6 ׳{ 1 ) ? £1166 1 ) 1 16 > 1 ) 11151061 , 313 ־ 11 ? 

36 010 * 6 £ 61 ? 10 36 1510110 * 1 10 * 001 130 ) 1116111 * 11 ) , 1 ) 1151 ?*) 0 ץ 
. 1932 , 10 ( $1461 361 6101 * £61 61 , 5 ש 11011 ג 1 ת 110 .£ ; 1868 

א. מ. י. 



61 


אספרן ואסלינג—אפקוריל, אל 


62 


אספרן [אסלינג (§ת £5511 י מז 6 ק $ ^), שני כפרים בקירבת 
הת(ף הצפוני של הדאנובה, צפונית־מזרחית לווינה 
(שכוללת כיום גם את אספרן)! נתפרסמו על־ידי הקרב, שבו 
נחל נאפולי(! את תבוסתו הראשונה לאחר 13 שנה של 
נצחונות בלתי־פוסקים. — נאפ(לי(ן כבש את וינה ב 13 במאי 
1809 והחליט להתקיף את הצבא האוסטרי, שעליו פיקד 
הארכידוכם קארל. צבא זה, שמנה 75,000 איש, חנה סמוך 
לגדה הצפונית של הדאנובה, ואילו נאפולי(! הניח, שצבא- 
האויב היה מרוחק יותר מן הנהר. במשך 4 ימים בנה גשרים, 
שהוליכו מ! הפרוור הווינאי קייזר־אברסדורף דרך האי ל(באו 
לגדה הצפ(נית (עיי! במפה), ובבוקר של ה 21 במאי חצה 
צבא( (כ 25,000 איש) את הנהר וכבש את הכפרים א׳ וא ׳ . 
ואולם בשעה שצלחו הצרפתים את הדאנובה התקיף אותם 
הצבא האוסטרי והצליח לכב(ש את א׳. נסיונם של הצרפתים 
למגר את המרכז של הצבא האוסטרי ע״י התקפת־פרשים 
עזה נכשל. במשד הלילה העביר נאפולי(! גדודים נוספים 



לשדדדהקרב ולמחר ( 22 במאי) ניסה שוב לשבור את המרכז 
של צבא־האויב ! משלא עלה הדבר בידו פקד על צבאו לסגת 
לאי ל( 3 או. לשני הצדדים היו אבדות כבד(ת: לאוססרים 
24,000 מתים ופצועים ולצרפתים כ 20,000 . בין הנופלים מן 
האחרונים היה המארשאל לן(ע״ע), שהצטיין בקרב זה. 

; 1909 , 1809 1171 .]/ . 11 1 ) 110 000 ^ 1 

, 6116 ? ., 1 ; 1909 , 180 9 16 ) €0171 , 1161361110111 60 . 0 

. 1908 ,$^ 0107 1 ) 071 ה 0 * 01 ק 0 א 

אספמטז, ע״ע לשונות מלאכותיזת. 

אסקוית, הךברט ל>?רי (הרוזן של אוכספורד ואסקווית)— 
111111 ף 5 \ 1 £161117 1161:1 ־ 961 — ( 1852 ־ 1928 ), מדינאי 
אנגלי. א׳ היה בן למשפחת סוחרים ותעשיינים. הוא נתחנך 
בא(כספ(רד, במקום שהצטיין בלימודים קלאסיים ז אחר־כך 
למד גם משפטים ומ 1876 ואילך פעל כעורך־דין בל(נד(ן. 
ב 1886 נבחר לפארלאמנט האנגלי כציר של הליבראלים, 
ומאז ישב בו כמעט בלא הפסקה עד 1924 . ב 1892/5 היה 
שר־הפנים בממשלת גלדסטון (ע״ע) ובתפקיד זה גילה כש¬ 
רונות אדמיניסטראטיוויים והעביר כמה חוקים להגנתם של 
הפועלים. בימי מלחמת־הבורים ( 1899 — 1902 ) נמנה א׳ על 
הפלג האימפריאליסטי של מפלגתו ופעל לחיזוקן של הנטיות 
האימפריאליסטיות בין הליבראלים. פילוג זה החליש את 
המפלגה, אבל תעמולתו של יוסף צ׳מברלין (ע״ע) לטובת 
מכסי־העדפה עודרה את א׳ להילחם בתוקף על העקרון של 


המסחר החפשי — מלחמה, 
שהחזירה את האיחוד למח¬ 
נה הליבראלי. כשעלו הלי¬ 
בראלים לשלטון ( 1905 ) 
נתמנה א׳ שר־האוצר והנ¬ 
היג, בין השאר׳ ביטוח• 
זקנים כללי. הצלחתו של א׳ 
בכהונה זו הגדילה את שמו 
וב 1908 געשה ראש־ממ־ 
שלה. בשנים 1909/11 ניהל 
בהצלחה את המאבק עם 
השמרנים על ביטול הוטו 
של בית־הלורדים בענייני־ 
תחוקה: ב 1912 הביא לפני 
הפארלאמנט את הצעת החוק לשלטון־בית באירלאנד, מה 
שסיבך אותו שוב במאבק קשה עם האופוזיציה השמרנית 
וכמעט גרם למלחמת־אזרחים באירלנד (ע״ע, עמ ׳ 228 ). 
כשפרצה מלחמת־העולם 1 שימשה עמדתו התקיפה של א׳ 
לטובת התערבותה של בריטניה במלחמה גורם בקביעת 
המדיניות הבריטית בשאלה מכרעת ז(. במאי 1915 הרכיב 
א׳ ממשלה קואליציונית (מליבראלים, שמרנים ופועלים) 
וע״י כך הבליט את אחדותה של האומה הבריטית במאבק 
החמור, שהיתה נתונה בו. אעפ״ב עוררה הנהגת־המלחמה 
שלו, שהרבה ראו אותה כבלתי־נמרצת למדי, אף את ביקרתם 
של כמה מחבריו למפלגה, ובדצמבר 1916 הוכרח א׳ להניח 
את מקומו כראש־ממשלה ללויד ג׳ורג׳ (ע״ע). מתוך כך 
חזרה המפלגה הליבראלית ונתפלגה, ובידי א׳ עלה לאחות 
את הקרע אך לזמן קצר ( 1923/6 ). ב 1924 נתן א׳ את תמיכת 
מפלגתו למפלגת־הפועלים, ועל־ידי כך איפשר לזו האחרונה 
להרכיב את ממשלת־הפועלים הראשונה. ב 1926 נתגלעו 
שוב חילוקי־דעות רציגים בינו ובין לויד ג׳ורג , ׳ וא׳ פרש 
מנשיאות־המפלגה. ב 1925 הועלה לבית־הלורדים כר(זן של 
אוכספורד ואסקווית. גם מתנגדיו ויריביו הוקירוהו על הגינותו 
וישרו, על נאמנותו לעקרונותיו המדיניים וכן על ענוותנותו 
ואצילות־רוחו. 

מכתביו של א׳ יש להזכיר את ״ראשית המלחמה״ ( 1116 
ס!(] 0£ 0606515 ), ואת ספר זכרונותיו ( 1011€5 מ 246 
0113 מ:> £16 ?.מ ^! 3 ), 1928 . מתוך הספר האחרון מסתבר, שא׳ 
לא צידד בפתרון הציוני של שאלת ארץ־ישראל ושיחסו 
הספקני לציונות המדינית לא נשתנה גם לאחר שביקר בארץ- 
ישראל בחורף של 1924/5 . — אשתו השניה של א/ מארג(ט 
טנאנט ( 311£ תת 16 ׳), שא׳ נשא ב 1894 , היתה אישיות רב¬ 
גונית ומעניינת, זכתה להערצה בחברה האנגלית הגבוהה 
ואף היתה בעלת כשרון ספרותי. ב 1922 פירסמה אוטובי(- 
גראפיה. 

01-11 ( 01 . 3 ז 0 ^ 1 / 7 > */ £1 , 111111 ן> 5 \! 11 ־ 1 ׳< 0 31111 זש 1 )ת:>נן 5 • 1 

. 1932 , 111111 ^ 5 ^ 

ם. ו. 

אסקולפיום, ע״ע אם?ןלפי 1 ם. 
א?זקזך 3 ית, חנןצה׳ ע״ע ויטמין 0 . 

אםק 1 ךיל, אל ( £5000131 £ 1 , מספר , 05001133 — סיגים, 
כנראה על שם המכרות שהיו בסביבה), עיירה 
במחוז מאדריד בספרד! שוכנת בהרי סירה דה־גודרמה(בגובה 

ע ע — - 9 



ח. ה. אסקווית 



63 


אסטריל, אל 


64 


האסקוריאל. טראח מלי 



של כ 1,000 מ׳), במרחק של כ 40 ק״מ צפונית־מערבית 
ממאדריד. מספר תושביה כ 6,000 . לא׳ אקלים נאה ונוף 
נשגב ז היא מרכז חשוב לחינוך של הכמורה, ובין הבניינים 
ההיסטוריים שבה בולט הארמון היפה של דון קארלוס, בנו 
של ■פיליפ 11 . אך לפירסום עולמי זכתה א׳ משום הבניין 
הענקי רב־הכיפות המתרומם מעל לעיירה זו והמכיל את 
״המנזר המלכותי״ של לאורנציוס הקדוש ( 10 ז 35:6 מ 10 ג £1 
01120 <161 £500x131 ז £0 1^31 60 53x1 ) הנקרא בקיצור 
"הא׳". מלבד מנזר זה סוגד הא׳ בחומותיו גם ארמון מפואר 
(ששימש במאות האחרונות מעון־קיץ מלכותי) וכנסיה. ובה 
"פאנתאון" (נבנה ב 1645/54 ), שבו נקברו כל מלבי־ספרד 
מקארלום 1 (הקיסר קארל ¥) עד אלפונסו 11 צ. בכל חלקי־ 
הא׳ נמצאים אוצרות־אמנות, מן היקרים ביותר, למאות. הא׳ 
הוקם ע״י פיליפ 11 בהתאם לנדר, שנדר בשעת נצחונו על 
הצרפתים ליד סן ^נסן ( 1557 ): "אבנה ארמון לאלוהים, ובו 
רק תא בשבילי,'בו ישהו אברי היגעים עד שהמוות יקרא לי". 


הבניה של הא׳ נמשכה ם 1563 עד 1584 . הארדיכל הראשון, 
שעסק בד״ חואן באוטיססה דה מולדו, מת 1567 , ועיקר 
עבודת־הבניה — מ 1573 ואילך — נעשה ע״י חואן אדרה 
9 ), שבחר בסיגנון רגסאגסי קפדני בלא סילסולים, 

באופן שהרושם הכללי של הבניין הוא של רצינות יתרה 
ואפילו של עצבות. ההומות החיצוניות של הא׳ בנויות שחם 
אפור, והרבה מן הקירות הפנימיים כוסו שיש. הריבוע הסגור 
בחומות (ארכו 206 מ׳, רחבו 160 מ׳) מכיל 16 חצרות? בא׳ 
יש 8 כיפות, 88 מזרקות, 86 בתי־מדרגות ויותר מ 2,000 
חלונות! במרכזו נמצאת הכנסיה המפוארת, שנבנתה לפי 
התכנית של כנסיית סאן פיטרו ברומי! כמו־כן יש בא׳ עוד 
שלוש קאפלות גדולות. לאחר שנסתיימה הבנייה התחיל 
פיליפ וו בקישוט הפנימי של הא׳ והזמין לתכלית זו את 
מבחר האמנים של ספרד ואיטליה! והמלכים שבאו אחריו 
המשיכו בקישוט זד- בין האמנים שהשתתפו בדבר יש להזכיר 
את טיציאן, אל גרקו, ולאסקס, צ׳ליני, לוקה ג׳ורדאנו, וכן 




65 


אסקוריל, אל—אםקיסדאים 


66 



חמאוזיליאוז ש? פי?י 3 השני באסיזוריא? 

את ואן דר ויידץ, היארונימום בוש ונידרלאנדים אחרים. 
קירות מרובים 'באולמיי־הארמון נתכסו 'שטיחים, שנארגו 
במאדריד על־פי תמונות, שציירים גדולים (ביניהם גויה) 
ציירו לשם כך. השטיחים שבאולם אחד בארגו על־פי ציורי- 
הקיר של חדר, שנתגלה בפומפיאה. מחוץ לחומת־הא׳ נמ¬ 
צאים: ביה״ס הגבוה של הנזירים האוגוסטיניים, הארמון 
המפואר של קארלוס 71 (נבנה 1772 ), ו״ארמון בן־המלך׳. 
לפי דוגמת הא׳ בנו להם כמה מן המלכים בשאר ארצות־ 
אירופה ארמנות־ענק מרובי־חלונות (כגון הארמונות של 
ורסאי ושל באקינגאם). ב 1671 נהרס חלק מן הא׳ באש, 
ב 1808 שדדו אותו חילות־הכיבוש הצרפתיים, וב 1939 הת¬ 
הוללו בו האנארכיסטים׳ שהמיתו את כל הנזירים שהיו בו, 
פרט לאחד שניצל. אך רוב הנזקים תוקנו, והא׳ הוא עד היום 
אחד מאספי־האמנות החשובים בעולם, אע״ס שהרבה מיצי־ 
רות־האמנות שלו נתגלגלו לאספים אחרים. הספריה שבא׳ 
עשירה בכתבי־יד, ביניהם 1,900 בערבית ו 73 בעברית. 

6X0070 161 1790170516X10 ץ 23, 81157. ^7X1171111170 ח 6 ל $6£1 36 ) .ן 

,־ 1161 .£ ; 1907 , 7 '116 £500x101 ,£־ 61 ע 1 ב 0 ; 1881 161 

, 1 ^ 02305 ^ ; 18 ־ 18 ,.£'! 16 ) . 171171 10 16 . 17155 16$ . 21 )€ 

; 1883 ,.£ 161 ) . 17155 ץ 11065 ) 00 105 £€1001611 5X5172 03■ 10 5017X6 
,ת 011 :זח\ 1 . 0 ; 1884 ,.£' 1 16 ) £65 17155. 0x01765 ,£־ 11 ו 0 כ 1 ב 61 ־נ 6 נ 1 
,. 01$ ע 3 ,. 8 161 . 81171 £601 10 16 10111105 0611065 105 16 ) . 005 

. 13 — 1910 

פ. ב. 

אםקיב 1 ( 0 ל 1 נ 1 ףש £55 ), הנהר הראשי בגויאנה הבריטית, 
הא׳ יוצא מהרי אקאראי (ץ 3 זב:>. 4 ) שעל גבול 
בראזיל וזורם בקרבת קרהאורך ״ 58 לאורך של כאלף ק״מ 
עד לדלתה׳ שרחבה כ 24 ק״מ. השטח שממזרח לא׳ הוא 
מישור, ואילו זה שממערב ילו הוא איזור הרים ורמות, 


ססריית־רמנזר באססוריאל 

שמתוכו זורמים לא׳ נהרות חשובים. זרמי הנהרות הללו 
הופכים בכמה מקומות למפלים, בכללם המפלים של קאיטר 
(ז 11 ש)ש £31 ) ופוטארי (סזסס?). הא׳ עצמו זורם במורדות 
תלולים ותנועת־שיט אפשרית רק בחלקו התחתון, לאורך 
של כ 80 ק״מ. על שמו של נהר־א׳ נקרא אחד משלושת 
מחוזותיה העיקריים של גויאנה הבריטית. 

אכזקיזץה, ע• ע אצמלניים. 

אסקימזאים (ביחיד: אסקימו [א׳], בני השבטים היושבים 
באיזודים הארקטיים של אמריקה ובחלק הצפון־ 

מזרחי ביותר של אסיד- מספרם אינו גדול: בגרינלאנד יש 
כ 20,000 א", בקאנאדה הארקטית ובלאבראדור שבאיזור 
הארקטי יש כ 9,000 ובאלאסקה הארקטית כ 4,000 . יש עוד 
כ 1,000 א" בשאר חלקי אלאסקה וקאנאדה התת־ארקטית 
ובהם נכללים האלאוטים (ע״ע). 

השם א" ניתן להם לראשונה ע״י האינדיאנים משבט אל־ 
גונקין(ע״ע), שישבו מדרום להם, ופירושו "אוכלי בשד חי". 
אך הא׳ האמריקני קורא לעצמו בשם איניואיט () 1011111 ), 
שפירושו "איש". הא׳ האסייתי קורא לעצמו בשם יואיט 
()!!יץ) או יו־קוק 711401110 ), שגם פירושו הוא "איש". 
מפני חומר התנאים שבמקום־מושבם היו הא" מבודדים משאר 
חלקי האנושות, והאנתרופולוגים מתקשים בשאלת מוצאם. 

קבוצה אחת של חוקרים סבורה, שרוב הכלים וכלי־הזין 
של הא" הם ממוצא אמריקני, ודעתה היא שאף אם באו הא" 
מלכתחילה מאסיה, התפתחו כגזע מיוחד בפנימה של אלאסקה 
ומשם היגרו צפונה, לחוף הארקטי ולחוף המזרחי. מן החקירות 
האחרונות נתברר, שאף את האלאוטים אפשר לראות כבני 
גזעם של הא״ — גזע שמוצאו מן העמים המונגולואידיים, 







67 


אסקימואים 


68 



פשפחת־אסקיטואים בחוד אינלי 


שהדת לאיים האלאוטיים מן היבשת האלא 0 ?ןנית. אף־על־פי 
שהעדויות בנוגע'למוצאם של הא" אינן שלמות, יש ידיים 
להשערה שבמשך התקופה החדשה בערך עברו מאסיה לאמ¬ 
ריקה בגשר־היבשה האלא 0 ?ןני-ד.סיבירי כטיפוסים פרמו׳נגו־ 
לואידים פרהיסטוריים והתפתחו כעם מיוחד ביבשת האלאס־ 
רןנית או בקירבת מפרץ־האדסון, או בשני המקומות כאחד, 
והתפשטו מכאן לתוך גרינלאנד והאיים האלאוטיים. ההנחה 
שהגיעו לגרינלאנד קודם שבאו לשם הנורמאנים מיוסדת על 
העובדה, שאנשי המושבות הנורמאנלת אוסטרביגד ווסטר־ 
ביגד, שנוסדו בגרינלאנד על־ידי אריק האדום ומלוויו,ימצאו 
כלים, שברי־ספינות ושרידים אחרים של ישוב בני־אדם. 
לתושבים קדומים אלה (אסקימואידים) קראו הוויקינגים בשם 
"סקראלינגים"(חלשים). 

האיזורים שבהם יושבים הא" משתרעים ממיצר־ברינג עד 
חופה המזרחי של גרינלאנד (בכלל זה — איי הארכיפלאגוס 
הארקטי הקאנאדי). אע״פ שמקומות־מושבם פזורים על פני 
מרחב, שארכו מגיע ל 4,800 ק״מ לערך — מרחב גדול מזה 
של כל עם קדום אחר —! שמר גזע זה באופן מפליא על 
אחידות לשונו, מנהגיו ואורח־חייו. יוצאים מכלל זה רק 
אותם השבטים, שבאו במגע הדוק עם הלבנים. 

קומתם של הא״ היא בין 157 — 163 ס״מ. הם בעלי פנים 
עגולות ורחבות ועצמות־לחיים בולטות. מבנה־גופם הוא חסון 
ועפ״ר שמן במקצת, ושרידיהם של הזכרים מפותחים עפ״ר 
עד להפליא. עיניהם צרות ושערותיהם חלקות ושחורות 
לגמרן. שערות־הפנים הן דלילות או אינן מצויות כלל. צבע־ 
עורם בחלקי־הגוף הגלויים הוא חום בגונים שונים — מחום־ 
בהיר עד חום־כהה — ובחלקים המכוסים מן השמש: חום* 
בהיר וכמעט לבן. סוג של א׳ "בלונדיני" או לבן, שמציאותו 
נתגלתה ע״י קלינגנברג, נחקר בפרטות מרובה ע״י סטפאנ־ 
סון. מבחינת התפתחותם אפשר לראות את כל הקיבוצים, פרט 


לאלה שהיו במגע הדוק עם האירופים במשך תקופה ארוכה, 
כשייכים לגזעים הפךהיסטוריים של תקופת־האבן הקדומה. 
אפילו קודם שבאו הלבנים הפיקו הא" של מיצר־סמית ברזל 
מן המטאוריטים, שמצאו בכף יורק, והשתמשו בו כדי להתקין 
ממנוי חודים לכליהם. לא" של מיצר־סמית ושל גרינלאנד אין 
עצים, פרט לאלה שמגיעים אליהם עם סחף־הימים מסיביר. 

מזונותיהם של הא" הם ביחוד כלב־הים, הלווייתן וסוס- 
הים ומיני יונקים ימיים אחרים. כלב־הים הוא מזונם החרפי 
הקבוע והוא חשוב להם משום השומן שלו, המשמש לצרכי 
דלק ואור, ומשום עורו, המשמש למלבושים, למגפיים, לריתמה 
של הכלבים, לקאיאקים ולאומיאקים (מיני דוגיות). בבשרם 
של כלבי־הים מאכילים הא" גם את כלביהם, אע״פ שבימינו 
מרבים הא" להזין את כלביהם בדגים מיובשים. סוס־הים, 
החדשן, הלווייתן, הדוב, ובמידה פחותה יותר—השועל, האר¬ 
נבת והאייל, משמשים גם הם למאכל. יש מן הא" שאוגרים 
אלפי ציפרים לשימוש בחורף; בנוצות־הציפרים הם משתמ¬ 
שים להתקנת מלבושים תחתונים. המקור העיקרי של עורות 
למלבושים הוא הקאריבו, שצדים אותו בפנים הארץ, במרחק- 
מה מן החוף. בבשר הקאריבו משתמשים למאכל ובעורו — 
להתקנת מלבושים, שקי-שינה ואהלי-קיץ. 

הגברים עוסקים על־פי-רוב בציד ובדיג ובהתקנת הכלים 
הנצרכים לכך; הנשים מטפלות בהכנת המאכלים והמלבושים 
ובענייני־ר,משפחה. קודם שהתחילו משתמשים ברובים היו 
הא" צדים בצלצל או בקשת וחץ. בין יושבי החופים משמש 
הקאיאק אמצעי־עזר חשוב לציד היונקים הימיים. הקאיאק 
הוא דוגית קטנה ומהירה, שמתאמת להפלגה בים. הוא עשוי 
מעור ומכוסה כולו, פרט למקום עגול באמצעו, שבו יושב 
השןט כבתוך חור. הוא צר והולך ומתחדד בשני קצותיו 
וכדי להשיטו משתמשים במשוט בעל שני פד־ים. הטיפוס 
השני של סירה, שמרבים להשתמש בו, הוא האומיאק (סירת- 









69 


אסקימואים 


70 



נשים), שאף הוא עשוי מעורות, אבל הוא פתוח ויש בו מקום 
ל 30 נוסעים וגם למטען. בחורף נוסעים במגררות־כלבים בכל 
מקום, פרט לגרינלאנד הדרום־מערבית. את המגררות מתקי¬ 
נים משני פסים חזקים וארוכים, שהם מחוברים זה לזה ע״י 
מוטות, בצורת סולם. סידור זה עושה אותן חזקות וגמישות 
כאחת ומאפשר את הנסיעה על אדמת־טרשים ועל גושי־קרח 
בימים, שבהם היו מגררות בלתי־גמישות נשברות. את תח¬ 
תיות הפסים מורחים במין חומר, ערב של בוץ ואיזוב, שלאחר 
שהוא נקפא הוא עושה את הפסים קשים וחלקים יותר. את 
הפסים מכסים גם בקרום של קרח ע״י מה שמרטיבים אותם 
מזמן לזמן, בהתאם לתנאי הנסיעה ולארכה׳ לפעמים לאחר 
כל 20 — 25 ק״מ. במקום שהברזל מצוי, משתמשים בפסי־ 
ברזל. בזמנים קדומים יותר השתמשו לצורך זה גם בעצמות- 
לווייתנים ובשן. את הכלבים רותמים באחת משלוש דרכים 
אלו: בשורה אחת! בשתי שורות מקבילות, עם כלב אחד 
בראש * או בצורת מניפה׳ כשהכלבים הם במפוזר וכל אחד 
מהם קשור אל המגררה באותן המושכות. אופן הרתימה תלוי 
באיזור שבו משתמשים במגררות, בטיב השלג ובקרום־הקרח 
שעליו. פלוגות־הכלבים עלולות לכלול עד 19 — 21 כלב, אך 
באופן ממוצע הן כוללות 11 — 13 כלב. 

מעונותיהם של הא" הם משני סוגים: קיצי וחרפי. 
האוהל (טופיק), שמשתמשים בו בקיץ, עשוי מעורות-קאריבו 
משומשים או מעורות של כלבי־הים. החמרים שמהם עשוי 
מעון־החורף שונים בהתאם לאיזור. פעמים שהמעון שקוע 
בחלקו בתוך האדמה והוא בנוי אבן ועפר מעורב בעשבים! 
הבקיעים שבין האבנים ממולאים איזוב ובצידי־הקירות נערם 
שלג. פעמים שהוא בנוי משלד של עצמות־לווייתנים מכוסה 
בעפר מעורב בעשבים; אבל שיטת־הבנייה של סוגי־מעונות 
אלה היא כמעט אחידה. המעון האסקימואי החרפי הנפוץ 
ביותר הוא בית־השלג (איני), שאפשר להשתמש בו כמקום־ 
מגורים בשעת נסיעות או במשך כל ימי החורף. האיני בגוי 
מלבנים של שלג(ולא של קרח), שחותכים אותן מגושי־שלג 
שנערמו על־ידי הרוח ובונים מהן בניין בצורת כוורת קונית. 


מי שמומחה לבנייתם של בתי־שלג יכול להקים, בפחות מ 40 
דקה ובאמצעות כלי אחד — סכין־שלג, איני מספיק לצרכיו. 
מעון כזה יש בו בידוד בפני קולות והוא מוגן מפני הרוח. 
מנורת־בישול מובערת בשומן של כלבי־ים עושה אותו חם 
ונוח מאוד. 

מלבושיהם של הא" מתאימים ביותר לחורף הארקטי. 
המעיל עשוי משתי שכבות של פרוות הקאריבו, שבאחת 
מהן מופנה הצד השעיר כלפי פנים ובשניה, או החיצונית, 
הוא מופנה כלפי חוץ. הבגדים הפנימיים עשויים מעורות 
של קאדיבו צעיר או קאריבו נלד והם רכים למגע כקטיפה. 
הם כוללים כותונת בעלת ברדס, שלתוכו מכניסים את 
הראש, ומכנסיים שמהדקים אותם בשרוך. המכנסיים, שהא" 
נוהגים ללבוש, מגיעים על־פי־רוב רק עד למטה מן הבר¬ 
כיים, בעוד שהתחתונים של הנשים מגיעים עד קרסוליהן. 
המכנסיים החיצונים עשויים לפעמים מעורות הדוב הלבן, 
אך בלבוש כבד זה משתמשים רק בשעת ציד או בשעת 
נסיעה. המעיל הוא רחב ובלתי־מהודק ואף אליו מצורף 
ברדס, שאפשר לעטוף בו את הראש. השרוולים הם ארוכים 
ורחבים, באופן שאפשר, בשעה שהקור הוא גדול, להוציא 



אוהל־היץ אסקימואי ב.שמחי־השמםה' ( 35 ם״ 0 ־ו 0 ישזזג*) 


















71 


אסקימואים 


72 


מתוכם את הזרועות ול¬ 
החזיקו סמוך לגוף בלא 
לפשוט את הבגדים. לנ¬ 
שים יש מעילים מיוחדים 
בעלי כים נוסף למטה מן 
הברדס, שבו הן נושאות 
את י תינוקותיהן. כיסוי 
הרגליים כולל גרביים 
מעורות הקאריבו, שהצד 
השעיר שלהם הוא כלפי 
פנים, ומגפיים בעלי סול¬ 
יות עשויות מעורות כלב־ 

הים ובתי־שוקיים עשו¬ 
יים מעורות הקאריבו, 

שמגיעים עד לברכיים. 

תלבושת זו,שמשקלה הוא 
פחות מ 5 ק״ג ושהיא מת¬ 
אמת לטמפראטורה נמוכה 
מ ־ 65 -, מאפשרת תנועה 
חפשי ת. כיסוי הרגליים 

אשר, אסתימואית ממזרח לספח־ 

ראדם" בת , בישת חנינית לתקופת הקיץ, בזמן שט 
זג־האויר הוא קריר, אינו 
משוכלל ביותר. טובים הם המגפיים מעורות כלב־הים, אף 
אם אינם משתווים עם הערדליים של הלבנים. את בגדי־ 
החורף המשומשים לובשים גם בקיץ. 

הכפפות עשויות מעורות של כלב־הים או של הקאריבו, 
ועפ״ר מעורות הצד הפנימי של רגלי החיות, כדי שאפשר 
יהא להתאימן למבנה הידיים. כדי למנוע עוורון־שלג, שנגרם 
ע״י זריחת השמש על השלג באביב, המציאו הא" משקפי־ 
שמש מיוחדים במינם, עשויים עצם של לווייתן, ובהם שני 
סדקים צרים, שמשמשים לראיה. 

אע״פ שהאלגונקין כינו את הא" בשם "אוכלי בשר חי", 
נוהגים שבטי-הא" (סרט לאלה שבגליל נהר באק בפנים 
הארץ) לבשל את מזונותיהם, כשהתנאים אך מאפשרים להם 
את הדבר. מתחילה היו משתמשים לצרכי בישול בכלי־אבן 
או היו צולים את הבשר באש. את החלקים הטובים ביותר 
הם נותנים לילדים ואח״כ לזקנים. בשעת הסעודה מוציאים 


הא" את הבשר מן הסיר המשותף, מחזיקים בו בשיניהם ובה 
בשעה הם משתמשים בסכין כדי לחתוך ממנו חתיכות. 

הא" נדבקים בקלות במחלותיהם של הלבנים׳ ביהוד 
במחלות זיהומיות, ופעמים שחלק גדול מן האוכלוסיה של 
כפרים שונים נספה במגפה של אדמת, אבעבועות או שיתוק־ 
ילדים. אחוז הא", שנוגעו בשחפת לאחר שבאו במגע עם 
לבנים, הוא גבוה מאוד. הרבה מהם סובלים כיום ממחלות 
מיניות. אחוז התאונות גבוה גם הוא. אולם לסי עדויות 
רפואיות ואנתרופולוגיות היו הא", קודם שבאו במגע עם 
הלבנים, חסונים מאוד וכמעט פטורים ממחלות. כמו־כן ראוי 
לציין, ששיניהם של הא" היו כמעט ללא פגמים כל עוד היו 
אוכלים את מזונותיהם הרגילים׳ אך מזמן שהתחילו אוכלים 
ממזונותיהם של הלבנים, שכיחים בתוכם סגר דע ורקב־ 
השיניים. לפי אומדנים שונים היה מספרם, קודם שבאו במגע 
עם האדם הלבן, כססס, 100 . 

הא" הם אינטליגנטיים מאוד, ידידותיים ושוחרי־שלום, 
רמת ההתנהגות והיחסים האישיים שלהם היא גבוהה למדי. 


אין בתוכם שאיפה להתעשרות פרטית וקנה־המידה להצלחתם 
ולמעמדם בחברה הוא תרומת היחיד לטובת הכלל. 

\^. 5 0700711 ,. 1 ) 1 ; 1944 , 41 * 34711 { 470510 י 6£30$500 ז x713, 1942; 

1(1., 7/10 ?13071319 47040: 7/10 $1079 0 / ?11/0 01 ? ח 1 €075 ד x7 
?0^10715, 1939; ^22. 0. (6(1.), 0x71x3x5 ?0550771 

47040. 115 11151079, ?050x7005, 70{7x1340 27711711 ) 4 1 ) 171 ) מ - 
557x51071, 1937 (0303(13. 04 14€5 :>־ $0111 ש? 1 ) 30 0€5 נ . 

1.30(15, ?31 ס 50 זש 1 ) 0 .( 1 . 14 ;( 8130011 0515 ־ 01 ? 1 ) 30 5 ) 1 ־ - 

3 ) 10 ^ 5001010 ■ 21617 ' 7 / 0 4 .' 0. £ 6115 , 4105^ 22x51005 

, 0011105 . 8 . 14 ; 1935 , 1:5 ־ 31 ק 2 , 1713. £3x0(111071(3 $1x1x5 ) 

: 1( -£. >4. 7 '216 41(5x4x71 151x7135 ־ 0131 . 14 .\נ-.־!/ 

< 10$111111100 130 ת 11$0 :ז 1 בת$ , 10 4713 2231x15x113155079 ק 00 ? • 7/147 
- 35 ? ; 1945 , 5 . 013 ? ,. 21 .סא , 1€5 !) 503 1 ) 110 סז^) 8301 ז 3 ^\\ 

- 071 ) 07 ,. 1 ) 1 ; 1908 , 22071/1 10 0 / 5/10 ?01x7 ק 00 ? 7/10 , 03115500 
477107104 47040 407055 ,. 1 ) 1 ; 1921 , 1x713 />9 1/1€ ?01x7 5^X 
. 1927 ,(. 1 )^ק 5. £x ש 41 ד) 

מ. ח. ש. 

אירגון החברה! קשרי־תרבות; שאמאניזם! מיתו¬ 
לוגיה. את החברה של הא" אפשר לציין מכמה בחינות 
כאנארכיסטית־קומוניסטית. מה שמושג בציד או דיג הוא נכס 
הציבור, ואילו מוצרי מזון ולבוש, מכשירים וכלים וכד , , 
שייכים לאלה שהתקינו אותם. החברה של הא" היתד, ביסודה 
פאטריארכאלית, והחלוקה לשבטים נקבעה בה בעיקר לפי 
המציאות הגאוגראפית ולפי הניבים. בדרך כלל לא היו לא" 
ראשי״שבטים או מנהיגים, ואף חוקים לא היו להם, אע״פ 
שלמנהגים עתיקים היה תוקף של חוק. אצל הא" שבאלאסקה 
היתד, השפעה ל״עשירים״ — כלומר, לבעלי־הסירות. 

בתחום שבין מיצר־ברינג וגרינלאנד המזרחית נמצאו 
שרידים של תרבות האי" מתקופת־האבן: חרבות, קשתות 
וחצים בתוך אשפות־עור, צלצלים וחניתות, שנורו בעזרת 
קרש הקפיץ, סכינים וחודי־נשק מצור, כלי־דיג מעץ ומעצם, 
פטישים וגרזינים מאבן עם ידיות־עץ, ויתדות מאבן (לשם 
בקיעת עצים). כן נמצאו בין השאר מנורות, סירים מאבן 
סטאטיט וקערות וארגזים מקרשים (פליטת־הים). בעץ זה 
השתמשו הא" גם בבניית בתים ואהלים, וכן בהתקנת סירות, 
מגררות־שלג וכלי־בית שונים. תכשיטים, מחטים וסיכות 
נעשו מעצמותיהן ושיניהן של חיות שונות, ולפי כלים אלה, 
שהם נהוגים עד היום, אפשר לקבל מושג ברור מתרבות הא" 
הקדומה, שאת מקורה יש לבקש הרחק במזרח אצל הסאמו־ 
ידים, הפינים והלאפים. מבחינה אמנותית יש חשיבות מיוחדת 
לחריטות. שבהן נהגו הא" לקשט את קופסות־המחטים שלהם. 
טיפוסים שונים של קופסות כאלו נמצאו מלאפלאנד עד 
מזרח־גרינלאנד, עד איסלאגד ונהר אמור, וכן בשרידים של 
תרבות־הא״ העתיקה של סביבות ים־ברינג. — ההקבלה בין 
התרבות המערבית והמזרחית מסתייעת גם בדמיון בין כלי- 
הפולחן הלאפי־פיני — פטיש־התוף — ובין מקל־התוף של 
המכשף האםקימ 1 אי. הקווים המשותפים בתרבותם העתיקה 
של העמים הארקטיים שלאורך הגבול הצפוני של היבשות 
ניכרים למרות ההתפתחות השונה של תרבות זו אצל כל עם 
ועם. והוא הדין גם לגבי לשונותיהם של עמים אלה, שנראות 
כיום שונות זו מזו. סיגנון משותף ניכר לא רק בסירות־העור 
או במגררות־השלג הרתומות לכלבי-בית (ובאיראסיה לאיי- 
לים) או בתרמיל־הגב (באסקימואית ז 311 תז 3 ), שבו נושאות 
הנשים את תינוקותיהן, אלא אף בשיטות־הציד ובמנהגי- 
הפולחן הקשורים בהן, כגון הקרבת הקרביים לפני גולגולת 
של דוב. צדדים שווים יש למצוא גם בעניינים חברותיים 
ודתיים, כגון בשאמאניזם ובאמונה שיש רוח לא באדם 
ובבעלי־חיים בלבד, אלא אף בכל דבר שבטבע ואף במוצרי-. 



73 


אסקימואים 


74 


א) אמצעי־תעבורה: 

1 . טנררת־כ?בים; 

2 . קאיאק: 

8 . א וטי אץ. 


ב) נשק, כלים וציוד: 

6 . מקרח עם קשת ופיר; 

7 . חכה; 

8 . אסקימו בת 5 בושת־ציד; 

9 . צ 5 צ 5 ע 5 קר׳ם־זויקה, עם 
שקפוחית־עור; 

10 . משטאל ליסיז: צ 5 צ 5 ־רוויםה 
5 ציר כ 5 בי־ים: חניתות; 

11 . קרש־זריקה; 

12 . אשפה, קשת וחיצים; 

14 . כתונת־נבר (מטעי), ש 5 ובשים 
אותה בקאיאק. 


ג) מלאכת־מחשבת: 

5,4 . קישוט לשפתיים; 

13 . טסכוודויקוד; 

15 . סכינים עם יריות טשך 
לוויית! ונדני־עץ: 

16 . אייל מנולח מעצם. 



האדם. כן יש לא" קווי־תרבות משותפים עם עמים דרומיים 
יותר הן באמריקה והן באסיה. מקצתם קווים ש״הושאלו", 
ז. א. הובאו בדרך־המסחר, וביניהם יש להזכיר את הקישוטים 
מטיפוס סיני. 

מרכזי־המסחר של הא" ידועים מזמן קדום והם: אי־ 
בארטר על הגבול שבין אלאסקה וקאנאדה, רמות אקילינק 
שעלי הגדה הדרומית של נהר תלון ממערב למפרץ־האדסון, 
כף צ׳ידלי בלאבראדור, האי טאסראליק בשפך נהר סטרכד 
פיורד בגרינלאנד, והאי אליק בקרבת כף פארול עלי החוף 
המזרחי של גרינלאנד. 

המנהיגים הרוחנים של הא" היו השאמאנים, שנקראו 
3118314111 (ביחיד ף 3140 §ת 3 ). האנגאקוק היה נחשב גם 
כמכשף, שהוא מתווך בין הא" ובין הרוחות, וגם כרופא, 
בלא שהשתמש בתתפות. לפי דעת הא״, כל מחלה — למשל, 
שיתוק של אבר — היא תוצאה מאבדן של נשמה אחת 
( 131x1114 ). תפקידו של המכשף היה לעודד בעזרת תיפוף 
וזמרה אחד מן הרוחות הנשמעים לו ולהטיל עליו למצוא 
את הנשמה האבודה או השדודה ולהביא אותה חזרה למקום 
בעליה על מנת להצמידה מחדש לאבר החולה. לתופו של 
המכשף יש מקל מעובד יפה, שבו הוא מכה במסגרת־העץ 


של התוף (ולא בעורו). כן יש לו כלי־הקשה אחרים, כגון 
עורות יבשים, מקלות ורעשנים מסתובבים מסוגים שונים. 
אחד מן האמצעים שהמכשף משתמש בהם לשיכוך זעמם של 
הרוחות הוא הווידוי של החוטא. מן החשובים שבמהות, 
שבהם האמינו הא"׳ יש להזכיר את "רוח הירח"(ק 1311 מ 311 ן> 
10113 ), שנתפס על־ידיהם כגבר בשם 314 §ת 1 ^("אחיה הגדול 
של האחות"—השמש), הלובש מכנסיים מפרוות הדוב הלבן! 
הוא אל־השמים וכן אל הגאות והשפל, אל הדובים וחיות־הים 
הגדולות, וכן אל הפריה והרביה. רוח אחר, שהא" עבדו 
בכל מקום׳ הוא סילה ( 5113 ), אל הכוח האנושי ואל־הסערה. 
במיתולוגיה מופיע סילה כאלוהות הקדומה ביותר של הא", 
ולא ברור אם סילה הוא גבר או אשה. 

הכשרתו של האנגאקוק מתחלת בנעוריו והיא נמשכת 
מתוך סודיות גמורה, לכל הפחות שש שנים. ברוב המקומות 
אין משרת־המכשף עוברת בירושה. רק באלאסקה הדרו¬ 
מית היא עוברת בירושה מאחי-האם ( 302014 ) לבנה או בתה 
( 3 §ת 3 ), ואפשר שמכאן בא השם 5 > 3140 § 1 ז 3 , שפירושו — 
"שארו של אחי האם". 

בדומה לעמים אחרים, יש גם לא" אגדות על ימי־בראשית: 
השסים נתבקעו, עמודי־העולם נשברו, הארץ התהפכה כקד- 





75 


אסקימואים 


76 


חון בים, מבול הציף את הכול. "בני־האלמוות" הקדומים 
נפלו. חלק מן הנפילים הם "עם האש", שגר בתוך מערות תחת 
סלעי־החוף. אחרים הפכו לאצות־ים, ואילו אחדים, שנפלו 
על הסלעים, הפכו לצדפים שהשתרשו בתוך פני־האבן. 
כששככו המים הפכו אצות־הים לעשב, שיחים, וכד/ בימי- 
בראשית היה בכוח האדם ליהפך לחיה ובכוח החיה ליהפך 
לאדם; האדם הבין את לשון־החיה, ולהפך. במקום שומן־ 
לווייתנים בערו במנורות מים. 

האמונה של הא" בגילגול־הנשמד, בולטת באגדה על 
צ׳ונגולוק (הנקרא בגרינלאנד ניוואנגיאק) — האיש שנשמתו 
הופיעה מתחילה בגבעול־עשב. לאחר גילגולים הרבה, שעברה 
נשמה זו דרך צמחים וחיות, נתגלגלה בכלב־ים, שנצוד ע״י 
אדם. הנשמה נכנסה לאשת־הצייד, שהרתה וילדה בן. הבן 
נטבל בהתזת טיפות־מים על האגודל (בת נטבלת ע״י התזת 
מים על הקמיצה). 

תבם של הקווים המיתולוגיים הללו קיבל אופי מיוחד 
באיזור הארקטי, אך יש להם הקבלה גם בתרבויות של עמים, 
שהם רחוקים מאיזור זה. רעיון גילגול־הנשמה, כפי שהוא 
מתואר באגדה הנ״ל, אינו ידוע אצל שכניהם של הא", אך הוא 
מצוי אצל כמה עמים באסיה. הוא הדין לגבי האגדה על אלת־ 
הים, שהמכשף האסקימואי בא עמה במגע. בדומה למסופר 
באגדה זו נוסע השאמאן האלטאי־סיבירי לשר־התהום אדליק 
("בעל הארץ") דרך מדבריות־סין ל״הר־הברזל". בשתי האג¬ 
דות נזכרת אותה המטרה: פיוסה של האלוהות הזועמת, 
ובשתיהן מופיעים המוטיווים של טיסת הרוחות, הגשר הצר 
כחוט־השערה, הכלבים השומרים על הרוח במעבה־האדמה, 
וכד/ הקבלות אלו מעידות על קשרי־מסורת גנטיים. 

הא" של אלאסקה הקימו בתי־חגיגות גדולים יותר וערכו 
חגים בממדים גדולים מן הנהוג מזרחית לנהר־מקנזי. כאן, 
ב״שטחי־השממה", התחיל איזור ההתיישבות הכפרית של 
הא״ ותנאי־החיים היו כאן — וכן גם בגרינלאנד וליד מיצר- 
דיויס — קשים יותר מבמערב. באיזורים המזרחיים חיו בני 
החלוצים בסוכות־שלג משום שלא היו להם עצים ונתרחקו 
ביותר ממקורות התרבות האסיאתיים. 

הא״ בימינו. לשון־הא״ שגורה בפיהם של קרוב ל 35,000 
א", שהם חיים לאורך החופים הצפוניים של היבשה ושל 
גרינלאנד. רוב הא" שבאלאסקה וקאנאדה מדברים גם אנגלית, 
ובגרינלאנד מתחנכים הילדים בבתי־הספר בלשון הדאנית. 
מרובים בכל מקום בני־התערובת המדברים אסקימואית: 
מ 21,000 הא״ שבגרינלאנד אין יותר מ 1,000 א" טהורים. 

בכל תחום ישובם של הא" פעלו מיסיונרים, שהקימו כנ¬ 
סיות ובתי־ספר: באלאוטים ובאלאסקה פעל הרוסי ונןמינוב 
( 08 ממ 1 ג 3 ז 1 מ 86 ; 1834-1824 ), ובגרינלאנד—הנורווגי האנס 
אגדה ( 1735-1721 ). אחריהם באו מיסיונרים מרובים מטעם 
הכנסיות הרוסית והדאנית, שראו את תפקידם בהחלפת הדת 
והמנהגים הלאומיים הפרימיטיוויים של הילידים באלה של 
"האדם הלבן". מיסיונרים צרפתיים נשלחו לאי קאדיאק, 
לנהר מקנזי ולמפרץ האדסון. מגרמניה נשלחו כמה מן האחים 
הבוהמיים לגרינלאנד הדרומית. עם מסירת אלאסקה לאה״ב 
ב 1867 נפתח איזור זה להשפעה אמריקנית. האופי הלאומי 
של הא" ניטשטש עד מהרה מחמת הפיזור המרובה של 
ישוביהם ברחבי־הצפון — פיזור, שהקל על חדירתן והשתר- 
שותן של ההשפעות הזרות. 

גם דרכי־פרנסתם של הא" נשתנו מאוד בזמן קצר: 


באלאסקה הונהג האיל כבהמת־בית, ובכל מקום נדחה הציד 
מפני המג; בגרינלאנד הדרומית רווח כיום גידול צאן ובקר. 
"כפרי״־הדייגים הפשוטים הפכו לעיירות קטנות של כ 1,000 
תושבים, שנעשות מעט־מעט מרכזי תרבות ותעשיה. ביחוד 
מפורסמת איוויגטוט ( 1111 § 1 ׳\ 1 ), בגרינלאנד המערבית, שבה 
נמצא המחצב הנדיר קריאוליט, שהוא חשוב לתעשיית־האלו־ 
מיניום. גם ציד־הלווייתנים לובש בכל מקום צורה חדשה. 
השימוש בסירות המסורתיות כמעט פסק, ובמקומן משתמשים 
כיום בסירות־מנוע. 

וגדול מזה הוא השינוי שבא בבני הא״ — ביחוד באלה 
שיושבים בגרינלאנד — מבחינה רוחנית. אמנם היה זה 
תהליך אטי, כי במשך זמן מרובה ניסתה דאניה לשמור על 
צביונה המקורי של האוכלוסיה. הכוונה היתה להשאיר את 
הילידים בדרגת ציידים של כלבי־ים, לקיים את לשונם ואת 
אגדותיהם הישנות, ובו בזמן להחדיר לתוכם את הנצרות 
ולהטבילם לנצרות בשמות דאניים. מצב־דברים זה נשתנה 
בדור האחרון, ביחוד אחר שתי מלחמות־העולם והכנסתם של 
אמצעי תחבורה ומודיעין מודרניים. בגרינלאנד יש כיום 
ארבעה בתי־דפום וכמה כתבי־עת (וע״ע גרינלאנד). 

86 ) }ס 1061 ) 80 4001131 ! . 6 ) 10 ( 11 ) £51 £07110.1 ) 1/1 , 8035 .? 
77277:11 /ס 77 ) 1/1 ' , 18601 ; 1888 ,(. £11111 . 141310610 )ס 806030 
.)בא 0£ . 11115 . 1 זז 14 )ס . 81111 . 15 ) 1 ( 80 1 ( 77111150 1 ( 00 2271:1 > 1 
.£ ) 1/1 / 0 15 ( 0120 ( 741% 1 ( 1 ( £0 , 8080635 . ז \\ ; 7 — 1901 ,(. 11151 

7x501(0) 24570 0)14 .4 )1701(0 (21. 001186. 0( 1401661030151$), 
1925; 0. 11.11(, 770)1/1 2417)01(01) 01)4 £14)05)01) 01411141( 

,( 4 . ¥01 ,. 000£6 . 80 301110 ? . 5 01 . 600608 ?) 6 מ 60/10 ממ?>נ> 

.£ )/ 550111 ^ 7170 ^ 240 )(/ 1 /ס (/)!))/ 5 .(((/ £1 , 110103 ■ 0 ; 1933 
) 7/1 ' , 600055 ( .ם ; 1914 ,( 39 . 3101 , 00601308 0131 . 14088 ) 

. 11 ; 23 — 1922 ,( 8 — 14 , 12 . 701 ,. 68 נןג£ 1400010 ) .£ ס<ן<ןס 0 
- £5 , 11:111500 .? ; 1929 , 0 ^ 01011 / 01 ? 40 £ 20/11 005 ,: £16018 

. 1903 , 01 ( 1 ) 01 ( 111 )! 

ו. ת. 

הלשון של הא״ (הנקראת בפיהם ^ 301 ףס :ז 1 ג\מ 1 — 
לשון בני־אדם) עדיין היא מדוברת בפי כל העמים הצפוניים 
באמריקה, ז. א. בגרינלאנד, קאנאדה, אלאסקה, האיים שבים- 
ברינג וכן על חוף חצי־האי צ׳ייקץ׳ בסיביר, ולפנים היתד, 
מדוברת גם בחופי־לאבראדור. לשונות קרובות לה עדיין 
מדוברות הן באלאוטים ובחוף המזרחי של סיביר מצפון 
לקמצ׳טקה (לשוויקרקית) וכן בתריסר מקומות־ישוב בקרבת 
הף־דשנב. אין אנו' יודעים שום לשון אינדיאנית באמריקה, 
שניכרת בה קרבה ללשון הא". כן אין האסקימואית קרובה 
קרבה יתרה לאיזו לשון אסייתית. אפשר להבחין דמיון כללי 
בינה ובין הצ׳וקצ׳ית, הקוריאקית, הסמוידית, הפינית־לאפית 
והמאדיארית; אך אין דמיון זה מרובה' מדמיונה לטיפוסי- 
הלשונות ההודראירופיים. סימן־ההכר של לשון־הא" הוא 
המבנה המיוחד של המלה: נוהגים לצרף לשורש מספר 
מרובה של הברות־לוואי בעלות משמעות קבועה, ובדרך זו 
נוצרות לפעמים צורות ארוכות מאוד; המלה נעשית משפט 
שלם. ללשון־הא" יש אופי חכי־אפי, אך הצליל הכללי שלה 
הוא אעפ״ב נעים לאוזן. יש הברות ארוכות וקצרות; ההטעמה 
תלויה במובן. — עם תרגום התנ״ך והברית החדשה ללשון 
הא״ נתעורר הצורך בכתיב אחיד; ואחד מן המתרגמים (לניב 
הגרינלאנדי), פאול אגדה, חיבר מילון ( 1750 ) ודיקדוק 
( 1760 ) לניב זה. הכתיב נשתפר ע״י המיסיונר־הפילולוג שמר 
אל קליינשמיט (, 6 ו 301 זק 5 11611 ;> 1$ (>ת 113 ז 0 ז§ . 61 אל 1 :ז 13 ח 1 זז 3 ז 0 
1815 ). הניבים העיקריים של גרינלאנד הם אותם שהם מדו¬ 
ברים בסביבות גוטהופ ואמאסאליק. הניבים של אלאסקה 
המערבית שונים במידה מרובה מאלה של גרינלאנד. 




77 


אסקימואים — אסקירול 


78 


(,כ) 


שיר־קאיאקן 

־ים 


0 (>) 


איבוי ובהדגשה 

3 . ^ *־(<) \ 


ארץ־הצפון נעלמה מעיני ופתאום 

1 

נחלשתי / ארץ־הדרום הופיעה / 

ויקדד, בי כמיהה / אדמת־הירק של 6 " ״ ת ■ 7 ״״ 82 "< ) < ?־;״׳■־״׳' 1 ) 9 

או־ץ־הדרום נראתה / ועליה — הד־ - 


_51_ 


אמאנאין הגדול / חשבתי עוד רגע •***ך* 0 * 1 ס•!־ ס״ 7.0001 0 /-. 0 11 - 510 ■ 010011071 $ !? ס) ! 1111 )[] 0 ^ 11110 ! 56 10 חסמןו״ 1 / 1 

3 ־' 83 (-־ב* 1 ת _ 02 


ואפגוש באויבי / אנצחנו בקרבי 
תופים. 



ס-{ 101 [ -סיג- 1/6 ( 1 ־ 1 000 1 ־ 1 - 10 - 111 ) 1 011 11 ק ■ 01 ( 111 - • 601-01001701 סן-ס סן. ס) 


במאה ה 19 היו כמדי בלשנים (ק. ר. רסק, ע״ע! א. סוואג׳ו 
[ 601 § 3 ׳\ 5311 ]) סבורים, שלשון הא" שייכת למשפחת הלשו¬ 
נות האוגרדפיניות, אבל דעה זו לא נתקבלה. הבלשן 
ההולאנדי כ. ק. אולנבק ביקש להוכיח בספר שפירסם ב 1907 , 
שמלות הרבה בלשון־הא' דומות למלות בעלות אותו מובן 
בלשונות ההודו־אירופיות. 

מצד אחד מניחים, שדמיון זה בא מתוך מה שהא" שאלו 
את המלים הנדונות מלשונות הודו־איתפיות לפני אלפי 
שנים, כשעדיין ישבו באסיה המרכזית בשכנותו של איזה 
עם הודדאירופי, או בזמן מאוחר יותר, כשישבו באירופה 
המערבית או בסיביר. אולם מצד שני יש משערים, שהמספר 
המרובה של שרשים דומים אינו פרי של השאלה מקרית, 
אלא סימן לקרבת־לשונות יסודית. אם ההשערה האחרונה 
תתאמת בהמשכה של עבודת־ההשוואד" תהא ללשון־הא", 
כלשון קדומה ביותר, חשיבות מיוחדת בחקר הלשונות 
ההודו־אירופיות. 

171 ) 1 !-) 1> 006 (16x11 )^ת 11611 ) 1-501101 )£ , 11 :ותסרס ח! 113 .. 1 ., 1 
,( 23 2 . 01 ׳! ,. 1 ) 1 ) 0 ) 11 ,. 36 :) 4 301511 ( 1 31 ץ £0 ) ח) 1 /) 1011 < 11 ) £11 7 ח', 

146 . 5 ) 16 / 0 ץ 006 1 - 01 x 6111 x 1 ־ 01-00 10107 ,./ 1:11 1 .) ; 1936 
- 5/000611 .■ 101 ) 0001 , 000055 ) .( 1 ; 1944 ,); 141011(0 £. 1.00X1101 

10110 ^ . 03036 0£ .קסא) 05 ) 0101 .£ 10 ) 11 ) ¥\ ) 111 ( 0 ?■ 101 
? 1:1111 61116 ) £6077 6 ,ז 0 ?זוי 11311 ' 1 ' ■ ז (\ ; 1928 ,( 15 . 1,01 ,. 06 נן £5 
; 1904 ,( 31 . 01 ״ , 0,601306 001 . 6066 ?) ) £00£00% .£ ) 1/1 /ס 
,( 010,103015,5 ^ )ס ., 0008 23 ) )!)? 1 16011415110 0 05 .£ ,. 16 

. 1930 

ו. ה. 

מוסיקה. חוקרי־המוסיקה המודרניים נוטים להשקפה, 
שהמוסיקה העתיקה של הא" קרובה לזו של האינדיאנים 
הצפוניים־מערביים. הדאני יאלמאר תות והחוקרת הקאנא־ 
דית הלן רוברטם עמדו על הצורות האפייניות של המוסיקה 
האסקימואית ועל קשריה לצורות המוסיקאליות המרובות 
של האינדיאנים הצפון־אמריקנים. הרבה משיריהם של עמי־ 
אמריקה הקדומים—ובהם של הא"—נאספו בקבצים, ובתקו¬ 
פה האחרונה אף הוקלטו. בעוד ששירי הא" הקאנאדיים כוללים 
שלושה סוגים בלבד, מתחלקים אלה של הא" הגרינלאנדיים 
ל 11 סוגים ז מהם 6 בלוויית תוף: 1 ) שירי־פולחן חד־קוליים 
של המכשף והציבור ; 2 ) שירי־ריקוד דראמאטיים של גבר 
או אשה במסכה עם או בלי מקהלה* 3 ) משחקי־ריקוד משע¬ 
שעים של כמה אנשים מחופשים * 4 ) שירים, שמתארים 
משפט או דין ודברים בין יריבים, בלוויית ריקוד ותיפוף 
ובהשתתפות הקהל* 5 ) שירים אפיים על ציד או מסע — 
מושרים עפ״ר בפי רקדן, ו 6 ) שירי מקח־וממפר של רקדן, 
המציע כביכול סחורות. 

בלא לוויית תוף: 7 ) שירי־איתות בשעת לקט גרגרים* 

8 ) שירי-איתות בשעת דיג* 9 ) שירי־ילדים לשעשוע, משחק 


או לימוד* 10 ) שירי-ערש* 11 ) השבעות עתיקות, שנוהגים 
לומר אותן ברציטאטיב איטי. 
השירה הארקטית היא בעיקרה פנטאטונית, והצלילים 
כמעט מזדהים עם הצלילים האירופיים. פרט לשירת־קאנון 
אין במוסיקה הקדומה של הא" רב־קוליות. כמו כן אין למצוא 
בה קצב הומוריתמי, אלא 3 שיטות־קצב קבועות ונבדלות 
זו מזו — אחת לשיר, אחת לתוף, ואחת לריקוד, שבדרך 
מקרה הן לפרקים חופפות זו את זו. 
כל שיר אסקימואי הוא קניין של מחברו, שרק הוא רשאי 
להשתמש בו. על-כן מצומצם התחום, שבו רווחת כל אחת 
מן המנגינות המרובות הידועות בין הא". אעפ״ב בולט 
הסיגנון האחיד שבשירי הא" מגרינלאנד עד נהר מקנזי ועד 
אלאסקה. מצד שני נמסרים שירים מדור לדור בין אנשי 

מקומו של המחבר. 

בתקופה החדשה נשתמרו המנגינות הקדומות ביחוד 
בישובים מבודדים ומרוחקים ביותר. בדרך כלל הנהיגו הכנ¬ 
סיות ובתי־הספר סיגנון מוסיקאלי חדש. נתקבלו בין הא" גם 
יסודות של הזמר והריקוד האירופיים, שהותאמו למסורת 
המוסיקאלית של הא". כן למדו לנגן במפוחית ובכינור ואף 
בהארמוניום. יש כיום בין הא" מחברי שירים, שלמדו באקא- 
דמיה למוסיקה* הידועים שבהם הם האורגאניסטן יונתן פדר־ 
סן והכומר הנריק לונד, שחיברו רומאנצות (בצורה דנית) 
ושירים לאומיים. הכומר פטר אולמן (מת 1930 ) חיבר כמה 
שירים על נושאים של אגדות עתיקות. 

1). 131111055 311(1 £4010 67 ק 7 ) 00 16 /) /ס $071£5 ,$ן־ €1 ( £01 .מ ת £. 

(£0 ־ 0111 ; 1925 ,( 14 . 01 ע י . 1 *שק%£ 10 ז 0 ז^ . 1 ) 03113 01 .ק . 

£0(1011, 141*51% 70712* 4*7 £767114714150/1671 7. (2150111■. 

!11 7/16 $ י £ם 05£1 ז£נ מ 1 , 14 7451% -.£ , 51010 . 11 ; 1912 ,(.מ 11 ז£ ז 
416 1^0x14, 1902; \^. 0714 £5 $071 ) 171141 ,■ 11201 ( 111311 ׳ 

0071065 /70771 00661x10714 (^£04<1. 0171 0131 . 01 \ , 1 ) 6111311 ־ ), 

1939; 14. *1*11111 1411510 .£ 1/16 071 ,ץש 2 ז 1 *( 11311 י ד ./^ 1 >מג 011 ־ 

171 0x667110714 (100. 011., ¥01. 40), 1923. 

ר. ת. 

א^קירול, ז ׳ ח*?זיךהמיניק — - 1 גז 01 ( 6 -1 ממ 6 ״£-מ 163 

01 ז 111 ף £5 :״!ף!״ — ( 1772 , טולוז — 1840 , פאריס), 

פסיכיאטר צרפתי. א׳ היה תלמידו, ואח״ב עוזרו, של פינל 
(ע״ע) ב ^ 1 ז*£ק 531 שבפאריס ום 1811 היה יורש מקומו 
במוסד זה. מ 1817 שימש מורה לפסיכיאטריה! ב 1823 נתמנה 
מפקח כללי על הפאקולטות לרפואה מטעם האוניברסיטה של 
פאריס, משנת 1826 היה מנהל ביודהחולים לחולי-רוח בשא- 
ראנטון. מהפכת־יולי הרחיקה אותו — כלגיטימיסטן וקלרי- 
קאלי — ממשרותיו הציבוריות, אך הוא הוסיף לעסוק בריפוי 
פרטי. — א׳ הוא ממניחי־היסוד של הפסיכיאטריה כמקצוע- 
רפואה מדעי ואביה של אסכולה פסיכיאטרית מפוארת בצר¬ 
פת. הוא המשיך בהצלחה במלחמה, שנלחם רבו על שיפור 
מצבם של חולי־הרוח ע״י התביעה להכיר בהם כבחולים ממש 




79 


אפקירול — אסקלפיוס 


80 


ועל ביטולן של שיטות־הטיפול האכ- 
זרלת, שהיו נהוגות עד זמנו. המוסד 
שלו שימש דוגמה ומופת לבתי חולי- 
רוח חדשים, שהוקמו בערים שונות. 
א׳ הירבה לבקר במוסדות הרבה ב¬ 
צרפת ובארצות השכנות כיועץ ומד¬ 
ריך בשימוש בשיטות החדישות. — 
כחוקר רפואי היה הראשון ששילב 
את הפסיכיאטרית במחקר הפסיכו¬ 
לוגי הכללי — השג, שבא לידי 

ביטוי בספרו , 0311565 0010106 €5 י>ז€^ $1 מס 0 £3331005 68 ^ 1 
01601316 ס 3110 ס 3116 ' 1 16 > 1£5 :! 3 זס 0 608 ^ 010 61 65 ומ 6 זק 1 מץ 5 

("ההיפעלויות כסיבו׳תיהן, סימניהן ואמצעי־ריפויין של 
מחלות־הרוח״), 1805 ! וכן היה הראשון, שסקר בדרך שיטתית 
את כל שדה הפסיכיאטריה ומין מיון מדעי את מחלות־הרוח 
ע״פ גילוייהן השונים בחשיבה, ברגישה וברציה. חיבורו 

הצי^י הוא: 16 18 ) 80 160668 ) 00031 016013165 1165 ) 01313 065 
1100-16231 ) 016 ז 6 6 טן) 01 :) £1 ץ 51 , 51031 ) 106 1 ז 0 קק 3 ז ("מחלות־ 
הרוח מבחינה רפואית, היגיינית ורפואית־משפטית״), 1838 . 

. 1858 ..£ ■ 1141 £114116 ,זסתמבם ״ 1 
י. ל. 

אסקלפיאן־ם ( ? ףו״>״:ףג^ד), רופא יווני־רומי מן המאה 
ה 1 לפסה״ג. נולד (בערך ב 120 לפסה״ג) בביתיניד, 

שבאסיה הקטנה, ובא כמורה לרטוריקה לרומי, במקום שציצרו 
נמנה עם תלמידיו. אח״כ עזב את מקצוע הרטוריקה ועסק 
ברפואה. א׳ הכנים לרומי, שמצב־הרפואה היה בה אז בשפל- 
המדרגה, את דרכי־הריפוי של היוונים. בניגוד לשיטה החומל" 
ראלית, שהיתר, שלטת עד זמנו, העריך א׳, בהשפעת התורה 
האטומית של דמוקריטום, את חשיבותם של החלקיקים, שמהם 
מורכבים החלקים המוצקים של הגוף. ביחד עם תלמידיו פיתח 
את התא 1 ריה, שהבריאות תלויה במצב־מתיחות בינוני של 
החלקים המוצקים, כגון כלי־הדם והשרירים. מחלה מתעוררת, 
איפוא, כשהמצב הבינוני ("מתודוס") נוטה למתיחות יתרה 
( 10105 ־ 811 513:05 ) או לרפיון( 513111813x05 ). א׳ התנגד גם 
לדעתו של היפוקראטס, שהטבע לבדו הוא המרפא: "הרופא 
צריך לתפוס עמדה פעילה כלפי הטבע, מתוך כוונה לשנותו! 
תפקידו לטפל בחולה בבטיחות, במהירות ובנעימות". א׳ 
הבחין הראשון בין מחלות חריפות וכרוניות, עסק במחלות* 
הרוח, תיאר הפרעות פסיכיות בדלקת־הריאות, הבדיל בין 
התכווצויות טוניות וקלוניות׳ ותיאר בדייקנות את מהלך 
המאלאריה. על יסוד 'תורותיו התפתחה במאה ה 1 לסה״נ 
האסכולה ה״מתו׳דית", שעליה נמנו הרופאים הגדולים ברומי 
סוראנוס וצליוס אורליאנוס. 

. 1903 , 711671 ^ 3111x ./ן . 4 / 1 { 1111050 $ ץ . 14 ״ס , 1135 ^ .ע . 1 ^ 

אםלןלפיוד 1 טזם (; 1x1.11306801:0 ).^'), פילוסוף סטואי, שחי 
במאה הראשונה לפסה״נ! תלמידו של פוסידוניוס 
(ע״ע). נראה, שא׳ הוציא לאור את כתבי־רבו. מתוך כתביו 
של א׳ הכיר סנקה את דבריו של פוסידוגיוס והשתמש בהם 
בספרו ״שאלות במדעי הטבע״ ( 03101-3165 203650.0065 >). 
לא׳ מייחסים חיבור על הטאקטיקה היורנית־המוקדובית בשם 
סוס&אןמא (ראשי־פרקים בטאקטיקה). הספר הואי 

החיבור הקדום ביותר על אמנות־המלחמה היוונית, שנשתמר 


בידינו. בכללו הוא אוסף של הגדרות יבשות׳ אך הוא כולל 
גם ידיעות יקרות־ערך על שיטות־הלחימה של המוקדונים, 
ונראה שפעמים הרבה הוא מביא חומר מתוך ספר (שלא 
נשתמר) של פוסידוניוס על אותו נושא עצמו. 

- 7)> 1923 \ 01015, 00X0 ־ 11 ־ 1 ( 013551031 1,11 נ 1 ש(^ 1 ) 10801145 ^ 5016 ^ 

״ 19 , 4604 ) 07 11 {<} £741 

אם?ןלפי 1 ם (יור ;ססמף.!*".* , , לאט׳ 8 ס 1 ק 13 ס 650 .^), אל־ 
הרפואה של היוונים והרומים. מקורו של השם, 

שאינו יווני, לא הוברר! זיהויו עם אל־הרפואה הכנעני אשמון 
אינו בטוח. מוצאם של אגדת א׳ ופולחנו היא, כנראה, העיר 
טריקה בתסאליה! משם עברו האל ופולחנו לפוקיס ולבלי- 
אוטיה, ושם נתקשרו במיתוס ובפולחן של אפולון (ע״ע). 
האגדות מעידות על היאבקות בין הפולחנות של שני האלים, 
שנסתיימה במה שאפולון נעשה אביו של א , . לפי הסילדלס 
(ע״ע) ופינדרלס (ע״ע) אהב אפולון — האל־הרופא הקד¬ 
מון — את הנימפה קורוניס, שהרתה לו! אולם בפקודת אביה 
נישאה לאיסכיס — שכנראה, נחשב לאביו של א׳ במיתוס 
המקורי. כשנודע לאפולון מפי עורב אחד על הנישואים, הפך 
בחמתו את נוצותיו של העורב, שהיו לבנות עד אז, לשחורות, 
המית את איסכיס, בעוד שאת קורוניס המיתה ארטמיס, 
אחותו של אפולון, בחיציה. אך כשהועלתה גופתה של קורר 
נים על המוקד הוציא אפולון את הללד מבטנה ומסר אותו 
לכידון הקנטאורוס, שיגדל אותו. — לפי צורתה הרשמית של 
אגדת־א/ שמצאה את אישורה בדלפוי. הגיעה קורונים אל 
המקום, שבו עמד אח״כ מקדש-א׳ באפידאורום, כשהיא הרה 
לאפלללן, ושם ילדה בסתר את א/—מכידון קיבל א׳ את מס- 
תרי־הרפואה, וכשגדל נעשה גדול־הרופאים. לאחר שבריפויו 
הצליח גם להחיות מת אחד, חשש זום, שמא יעשה א׳ את 
בני־האדם בני־אלמוות, ועל־כן הרג אותו! קבר( נמצא 
בקינוסאורוס שבארקאדיה. יש לשער, שא׳ הוא דמות אגדית 



אסקלפיוס, םו!יאוז הוואסיקאז 






81 


אסקל סיום—#פקלפיים 


82 


של רופא־גיבור אנושי, שנתעלה למעלת האלים אבל לא זכה 
ליעשות חבר לאלי־האולימפוס. 

במיתוס היווני־הרומי מוקף א׳ משפחה ענפה, שרוב בניה 
הם הגשמות של מושגים ומונחים רפואיים. המפורסמת בבנו¬ 
תיו היא היגייאה (הבריאות). שני בניו, מאכאון ופודאלריוס, 
נזכרו כרופאים־גיבורים באיליאם. עליהם התייחסו שתי מש- 
פחות־רופאים מפורסמות (האסקלפיאדים), שעל אחת מהן 
נמנה היפוקרטם (ע״ע). •י 

פולחנו של א׳ היה רווח מאוד ביוון העתיקה. ידועים לנו 
כ 320 היכלי־א׳! הם נבנו עפ״ר על רמות וגבעות עטורי- 
חורשות ואליהם נהרו המוני חולים, שביקשו תרופות על־ידי 
אוראקולום מפי האל. מלוחות־תודה, שהוקדשו לא׳ על־ידי 
חולים שנרפאו, אנו למדים משהו על דרכי־הריפוי של כוהני- 
א/ עיקרו של ריפוי זה היתה לינה במקדש (ס £111 לנ 101 ! 1 ), 
במקום שדרך־הריפוי היתד, מתגלית לחולים בחלום. אין ספק, 
שהתנאים והמסיבות — אור־השמש׳ האויר הצח, הטבילה 
במים — היו גורמי־ריפוי טבעיים! אך סייעו לריפוי גם 
כוח־האמונה והאוטוסוגסטיה, וכנראה, גם תרופות ואפילו 
ניתוחים, שהכוהנים השתמשו בהם "לפי הוראות האל". 
הגדול שבמקדשים־ד,מרפאות הללו הוא המקדש באפידאורוס 
(ע״ע). מפורסמים היו גם המקדשים בטריקה! באתונה 
(שלתוכה הוכנס סולחן־א׳ בס 42 לפסה״נ) ובאי קוס, מולדתו 
של היפוקראטס. המבריאים היו מקריבים קרבן לא׳, עפ״ר 
תרנגול: כך מבקש סוקראטס קודם מותו, שיקריבו תרנגול 
כקרבן־תודה לא׳ על שמיתתו קלה והוא נרפא מיסורי־החיים. 
לכבוד א׳ היו נערכות חגיגות (אסקלפייות), שבחן הושרו 
הימנונות, סודרו תהלוכות והוקרבויקרבנות לכבודו. 

מימיו של אלכסנדר הגדול ואילך נתפשט פולחנו של א׳ 

גם לארצות שמחוץ ליוון. ב 291 לפסה״ג הוכנס פולחן־א׳ 
לרומי, ומקדש מיוחד נבנה לו על אי קטן בשפך הטיבר. 
בתקופת הקיסרות היה פולחן זד, רווח בכל תחומה של מלכות־ 
רומי. א׳ נעשה אחד מן האלים החביבים ביותר על ההמון 
בתקופה של הסינקרטיזם הדתי: הוא קיבל את התואר 
210-1116 (גואל), ונחשב לאוהב־אדם, מושיע וגומל חסדים 
לסרט ולכלל. יוליינוס קיסר אף השתדל לעשות אותו דמות 
אלוהית מקבלת לדמותו של ישו הרחמן ועושר,־החסד בנצרות. 

הימנון לא׳ מצוי באוסף ההימנונות המיוחסים להומרוס, 
ומשוררים הרבה חיברו תפילות לא׳ ושירי תהילה והודיה 
לשמו. את ססלי־א׳ יצרו המעולים שבאמני־יוון. בפסלים 
הקדומים מופיע א׳ צעיר בלא חתימת־זקן. בדמויות מאוחרות 
יותר, מימי סידיאס ואילך, הוא מופיע עטוף־גלימר, ועטור־ 
זקן, כשחיוך של תוגה ורחמים שפוך על פניו. בכל הפסלים 
משעין א׳ את יד־ימינו על מטה, שנחש מתפתל סביבו. סמל 
הנחש המתפתל על המטה נתקבל כסמל הרפואה והרופאים 

( 11 ק 13 נ 1 ש 5 פ\ 1 ותטת 51£ ). 

,. 33 > 1 \נ . 55 ט 0 ז? . 0 . 11 <|^) 1 ו 10 > 1 > 1  . 44 . 14 , 300313 ? .ש 
- 1111111  114 <} 1 ( 711 , 00 ) 03 .א ; 1894/97 ,. 14 , 8 ־ 801 

, 18101 זגף.ג^ 4 .' 011 * ? 3011005, '^0x1.11x16 ־ 31 ־ 1 ^ .?; 1900 
- 01181005 ?) 1 ) 1471111 , 01011 ־ 0101 ^ . 0 ; 1907 

, 830315510 .¥\ .׳¥ ;( 1909 , 3011 .( 1 ־ ¥0031 1103 . 5 ז 0 ז\ . 805011 
.׳ 33 ; 1921 ,. 14 ,• 31101 ( 1400801 ■ 0 ; 1911 , £41/17711471 . 14 141101111 
- 141 04 ( 7 ,׳ 0006001 . 0 ; 1925 , 00114 141011112 7/41 , 0 חץר.ן . 3 , 

,. 14 , £30151010 _ 1 5 ! ■ 1 .£ ; 1938 , 00800100 ? . 11 < 1107 ;! 111 

. 1946 ,. 11015 2 
ם. יו.—ד. 6 . 



אסק 5 פייט: א) 00311 ׳יז 0813 ק 0 ־ 001 : 1 . ענף פורח: 2 . פדח כתתד־ 
אויר; 3 . כותרת ועלי בחתר־אורד. ב) םי 1 טטיני בת־שבע ( 3 ץ 110 
.ק 5 ): 1 . עכ 1 * פורח; 2 . פרח. נ) 10513113 ) 31 ־ 1 0150111313 : עלח 
כעיז־הנאד עם ׳פר׳עים. ד) טין טטיני הח?ביב 03 ס 1 ק 1 ז 0 ?): 

1 . ענף פורח: 2 . פרח נחתד־אזרד; 3 . ח 5 ס מן הכותרת זזם 
טאבקים; 4 . פרי; 5 . פרי נתתר־רוחב; 0 . זרע. ה) מיז מטיני 
האסק 5 םיה ( 111111 ־ 001 135 ק 5010 \ 1 ): 1 . ענן* פורח; 2 . פרי מתבקע. 

ן) .ק 5 31101113 ־ €31 : ענף פורח. ז) טיו מטיני סמפליה ( 0113 ק 813 
3 ־! 03130 גז 8 ): פרח. ח) .ק 5 81001013 : 1 . ענף פורח; 2 . פירות 

אסכןלפיים (ט 139£3 > 13 ק 5016 .^), משפחה של צמחים דר 
פסיגיים! מונה כ 280 סוגים ובהם כ 1,800 מינים, 

שרובם הגדול אינו מצוי אלא באיזורים טרופיים בלבד, 
ובעיקר באלה של העולם החדש. הא׳ ניכרים בין השאר 
בשרף החלבי שבענפים ובעלים, בעלים הנגדיים ובמבנה 
המיוחד של הפרח. פרחיהם עשויים עלי־גביע ועלי־כותרת 
מאוחים ; חמשת האבקנים של הפרח הם בעלי זירים קצרים 
ומאבקיהם צמודים לעמוד המרכזי של הפרח, ברוב המינים 
מלוכדים גרגירי־האבקה של כל לשכה שבמאבק לגוף אחד— 
האבקית. כל זוג של אבקיות ממאבקים שכנים מחובר ביחד 
ומהווה יתידת־תפוצה אחת. הזבובים המאביקים את הפרחים 
עוקרים זוגות־זוגות של אבקיות, שמתדבקות ברגליהם, 
ומעבירים אותן לצלקתו של הפרח. הפרי עשוי שתי מפוחיות 
ובהן זרעים מרובים, שהם מצויירים בציצית של שערות־משי. 

משפחת־הא׳ אינה כוללת צמחי-תועלת מרובים: מינים 
מועטים משמשים במידה מצומצמת בתעשיית־הגומי! מינים 
אחרים מספקים את ה״משי הצמחי", המופק מזרעיהם. לעומת 
זד, מרובים במשפחה צמחי־הנוי. כמה מצמחי הא׳ ידועים 
ברעלם החריף. 

בצמחיית־הבר של א״י מיוצגים 9 סוגים של משפחה זו, 




83 


אסקלסיים — אסתטיקה 


84 


רובם הגדול צמחי־מדבר. פתילת־המדבר (־סזק 18 גן 0310110 
0613 ) היא שיח או עץ קטן בעל עלים גדולים ואשכולות 
של פרחים משונים׳ שמכל אחד מהם מתפתח פרי גדול בעל 
שתי מפוחיות כדוריות דמויות־תפוח! פרי זה היה במשך 
זמן מרובה ידוע בשם תפוח־סדום. בגננות בא״י מקובלים 
מיני הסוג סטפליה ( 3 • 61 ק 512 ), המצטיינים בגבעולים בש־ 
רנים כעין הקאקטוסים ובפרחיהם הגדולים׳ שעפ״ר ריה רע 
נודף מהם; מרכז תפוצתו של סוג זה הוא באפריקה. גם הסוג 
אסקלפיה ( 135 ק 5016 .ו 7 ) מצוי בגינות־א״י< פירותיו הנפוחים 
מכוסים שיכים ארוכים. עלים ופרחים בשרבים יש לבת־שבע 
הבשרנית ( 0$3 מז 03 המקובלת כצמח־נוי ביתי מטפס. 

מטפסים מקובלים מאוד בא״י הם מיני החלביב ( 03 ס 1 ק 61-1 ?) 

וה 10516£13 ק 017 . 

אסרןנים, מעפחת ה־, ע״ע אנהלט; בך;ךנםךג. 
אסכןרים, ע״ע £ךץ. 

א 0 ר — ־ 5561 .^ או 611815 ׳\ 6 ח 6 (^? 5 ב 11 ז 556 \׳ — (לערך 850 — 

910 ), כרוב יסטו אנגלי. היה נזיר במנזר סט. דויד(או 
כפי שנקרא קודם לכן בלאטינית: מנזר־מנויה — 0713 ״£^) 
בוילז המערבית. נתפרסם בלמדנותו והוזמן ב 885 לערך 
לחצרו של המלך אלפרד (ע״ע) כדי לסייע לו בהשתדלותו 
להפיץ השכלה בעם. ב 893 לערך חיבר א׳ בלאטינית את 
ספרו על פעולותיו של המלך ( £6813111111 6516111111 ( 03 ^ 
11 ! 3£ ^נ 6111 ז 1£ ^), ששימש מקור לכתביהם של ברוניסטים 
הרבה. הספר חשוב ביחוד מפני שבחיבורו הסתמך א׳ על 
העתק של הכרוניקה האנגלוסאכסית, שהיה קדום יותר מכל 
שאר ההעתקים שנשתמרו ממנה עד ימינו, ולפיכך אפשר 
להסיק מספרו של א׳ כמה מסקנות בנוגע לצורה המקורית 
של כרוניקה חשובה זו. כתב־היד היחיד, שנשתייר מספרו 
של א , , נשרף כמעט כולו במאה ה 18 , אך הספר הודפס קודם 
לכן (ב 1574 ) ביזמתו של מאתיו פארקר, הארכיהגמון של 
קנטרברי, עם תוספות מרובות. כמה סופרים הטילו ספק 
בדבר, שא׳ היה מחברו של הספר, אך כיום סבור הרוב של 
המומחים, שא׳ הוא המחבר. 

1904 , 701 ^ 1711 ) 1 / 0 )( 11 5 ' 7 )!$^ , 6115011 ׳ו $16 .מ 
(תוצאה ביקרחית מספרו טול א׳ בצירוף מבוא וביאור). 

אסר־חדזן (באשורית — אשור־אח־אזינ — האל אשור 
נתן אח), מלך־אשור ב 680 — 669 לפסה״ב* בנו 
של סנחריב, ב 689 לפסה״ב נתמנה אסר־חדון מושלה של 
בבל, ואע״פ שלא היה הבן הבכור מינה אותו אביו, בהשפעתה 
של זכותו אמו, גם יורש־עצר. א׳ היה מושל חכם, זהיר 
ואמיץ־לב. בימיו גדלה אשור ונעשתה ממלכה אדירה. כמנ¬ 
הגם של מלכי־אשור העביר אף הוא אוכלוסיות שלמות 
של מדינות נכבשות ממקום למקום, וחלק מהן העביר גם 
לשומרון (עזרא ד, ב)! אך היה אנושי יותר מקודמיו ביחסו 
למנוצחים, ומיעט בתיאור של מעשי־אכזריות. כמושלה של 
בבל הצליח להרגיע את הרוחות, שסערו נגד אביו. הוא 
החזיר את תושביה הגולים של בבל לבתיהם, קומם מסדש 
את הריסותיה, וקבע אותה כבירתו השניה. על־ידי כך הבטיח 
לעצמו את השקט בעורף, בשעה שהשתדל להדביר תחתיו 
את המערב ולהגיע למצרים — חלומם של כל מלכי-אשור 
בכל הזמנים. מצדים מצידה ניסתה בימיו לסכסך באשור את 
נסיכי־בבל ואת מלכי־המערב, בכללם מנשה מלך יהודה. 


התקומם לא׳ גם עבד• 
מלקרת מלך צידון 
( 677 — 676 ), ולעומת 
זה בא עמו בברית 
בעל מלך צור וקיבל 
מיד א׳ את ארפהגפל, 
ועוד מערי־הלבנון 
בצפון,*את עכו ודאר 
בדרום. ברשימה מש׳ 
673 נמנו בין המל¬ 
כים, ששלחו מתנות 
לא׳ לכבוד חידוש אר¬ 
מונו בנינוה׳ בעל מלך 
צור ומנשה מלך יהד 
דה. — פעמים אחדות 
ובדרכים שונות—דרך 
סוריה וא״י ודרך ערב 
— ניסה א׳ להתקיף 
את מצרים, אך מסעו 
הראשון (לערך 675 ) 
נסתיים בלא הצלחה. 
רק בשנת 671 ■ לאחר 
הכנות יסודיות וממו¬ 
שכות׳ הצליח להת¬ 
גבר על הברית המע¬ 
רבית. כל נסיכי חוף 
הים, אדום, מואב ומנשה מלך יהודה, שלחו לו מם ומתנות. 
במסע־בזק עבר א׳ עד רפיח ומכאן, בעזרת גמלים, שסיפקו 
לו הערבים, וצידה לחילו, שסיפקו היהודים, עבר את המדבר 
וחדר לעמקה של ארץ מצרים, בעוד תרהקה (ע״ע) בורח 
מפניו לצד דרום. על־ידי ניצחון זה נעשתה מצרים אחד מן 
המחוזות של ממלכת־אשור הגדולה, אך לא לאורך ימים. 
ב 669 הוכרח א׳ למהר ולבוא למצרים, כנראה כדי לדכא שם 
מרד חדש׳ ובדרכו חלה ומת. 

,־ 1 שח €155 }\ . 6 ; 1880 , 108071 ( ¥5507 /ס $• $107 ¥11 ,ש§ 3 > 811 .£ 

.ז ;. £1 212 , 1926 , 7107%5 ? 455 1 ) 1471 715 ס 711 ס 1 ?<( 80 11££ ז 1£6 

' 5011 ־ 11 ^ 1 . £1 ;.££ 337 , 1923 , 710 ? 4$$ / 0 {( ¥115107 י 1 > 1$£€3 מ 01 

• €077% ; 1932 , 10880715 ( ¥5507 )){/ס!!/ 50 ^ 0 2147 1148107% § י 2 ־ 01 כ 1 

.££ 61 ,( 1925 ) 111 ,? 1115107 %1 ד 8.71¥10 718%0 <{ 

מ. ג 

אסת^יכןה, תורת־היופי ותודת־האמנות׳ וכן חקר הגורמים 
והאפנים של ההנאה מן היופי והאמנות. המלה "א׳" 

נתחדשה ע״י הפילוסוף א. ג. באומגארטן (בספרו - 11 > 16 \ 

- 11060 י 61 ק 106013 ] 311 11001111115 16 ) 11036 (^ 111050 (ק 131101165 

*סל!! — "הירהורים פילוסופיים על דברים אחדים שייכים 
לשירה״, 1735 ), על יסוד שם־התואר היווני ? 6 * 1 זוו 0 ס 1 צ>, 
"מה ששייך לתפיסה החושנית" (מן ; 1 קןד 0 ז> 1 ג, תחושה). 
מבאומגארטן עד קאנט היתד, למונח ״א׳״ משמעות כפולה: 
הוא ציין גם את תורת ההשגה החושנית (בניגוד לתורת- 
ההכרה) וגם את הא׳ כפי שהוגדרה למעלה. אך במאה ה 19 
נתאזרחה ההוראה השניה בלבד. שמות נרדפים למלה "א׳" 
הם "פילוסופיה של היופי", "פילוסופיה של האמנות" ו״מדע 
כללי של האמנות" (באסכולה האסתטית של דבוז׳אק! 
ע׳ להלן). 



טצנת־ניצחו; מל אסר־חד 1 ז: הטלך מם 
נחח את תרהקה טלד כוש ואת נעל 
טלד צור 





85 


אסתטיכןה 


86 


מושג היופי. ביסודה של הא׳ מונח המושג של היפה, 
ולפיכך השתדלו הרבה מחוקרי־הא׳ לברר ולהגדיר מושג זה. 
מחמת ריבוי האספקטים של מושג־היופי, שהוא מקיף את כל 
היש — מן התחום החושני עד הרוחני ביותר—ניתנו למושג 
זה הגדרות מרובות, שכמה מהן שונות זו מזו בתכלית. 
אעפ״כ אפשר לציין השקפות מסויימות, שעליהן באה ההס¬ 
כמה של כלל החוקרים. 

1 . תחושת־היפה היא תוצאה של תגובה ספונטאנית, 
שכוללת שיפוט מקיף ומיידי בלא להיזקק לתהליכי־הניתוח 
השכליים. תחושה זו באה מכל יסודות־האישיות! החושים, 
הרגש והרצון משתתפים בה ביתד עם השכל. 

2 . לתחושת־היופי יש בסים ביולוגי; אין היא נכס של 
האדם בלבד, שהרי — כפי שהראה דארווין — בבחירת בן־ 
הזוג אצל בעלי־החיים משפיעים גורמים אסתטיים, כמו, 
למשל, אצל הציפרים הצבעוניות של הנוצות, המודולאציה 
של הזימרה ויפי־הטיסה. חוש־היפה הוא, איפוא, פריה של 
התפתחות ביולוגית ארוכה (ספנסר), אלא שאצל האדם הוא 
עלול להיות שכלי יותר, וכן יותר עדין ומורכב. 

3 . חוויית היופי היא בלתי־אנוכית! היא הנאה שאינה 
מלווה במושג התועלת. היפה הוא מטרה לעצמו, מספיק 
לעצמו ואינו משמש אלא את ההנאה בלבד; אין ההנאה 
האסתטית כרוכה באיזו מחשבה שהיא על תפקיד מסויים 
שנשוא היופי ממלא בפועל, אלא היא גורמת רק למחשבה, 
שנשוא זה, לפי סדר חלקיו והיחס שביניהם, מוכשר למלא 
בדרך הטובה ביותר את הפונקציה הכרוכה בו. בחוש־היפה 
יש׳ איפוא, תכליתיות, אך לא תועלתיות — דבר, שקאנט 
הביע במימרה, שהיא פאראדוכסאלית לכאורה, אלא שאעפ״כ 
היא מוכרת גם ע״י אסכולות פילוסופיות אחרות: "היפה הוא 
תכליתיות נעדרת תכלית״ ( 11 ש 1±113£11£1£ ש׳*\ 2 ש £108 [:> 6 ^- 2 ). 

4 . תחושת־היפה כרוכה בהנאה חושנית; שהרי אין היא 
יכולה להתקיים אלא אם כן יש בנשוא שלה תכונות, שהן 
עלולות להיתפס ע״י אחד מן החושים החיצונים (הראיה 
והשמיעה יותר מן הריח, המישוש והטעם) או ע״י הדמיון, 
שהוא חוש פנימי. 

5 . תחושת־היפה כרוכה בתפיסה שלריבויבתוךאח- 
דו ת, כלומר של סדר האדמוני בין חלקיו השונים של הנשוא. 
במידה שבה תופס האדם תכונה זו בנשוא, בה במידה מצטרף 
השכל אל החושים כדי ליצור את ההנאה האסתטית. 

6 . היפה השלם מורגש בנשגב ( 6 מז 1 [לע 5 ). ההארמוניה 
בין חלקי הנשוא בלבד אינה הספקת כדי ליצור יופי מוחלט; 
היא יוצרת רק חן, כלומר מעין יופי מצומצם׳ קטן יותר, 
ולדבר, שיש בו יופי ממין זה, קוראים נחמד (באנגל׳ 

בצרם׳ ו 01 ן).תנאי הכרחי ליופי השלם הוא, שהנשוא 
יתפוס את הנפש בחזקה, באופן שברגש׳ שהוא מעורר, יהא 
מן התימהון, מן ההתעלות או מן היראה. שהרי הנאה אס¬ 
תטית עלולה להיגרם, למשל, גם ע״י המראה של השמים 
המכוכבים, של הים הסוער׳ של חיית-טדף, או ע״י מחזה, 
שמוצגים בו שיגעון או שחיתות־המידות — "מקבת", "רי- 
צ׳ארד ווו", "הכילי" וכד׳. 

מכל האמור מתברר, שהתופעה האסתטית היא רבגונית 
מבחינה פסיכולוגית ואובייקטיווית כאחת. מבחינה פסיכו¬ 
לוגית : תחושת־היופי מורכבת מכמה גורמים (היא חושנית, 
רגשית ושכלית כאחת); ומבחינה אובייקטיווית: מושג־היופי 
הוא רב-יסודות (והעיקריים שבהם הם הסדר והשגב). 


מושגים אסתטיים משניים. אע״פ שהיפה הוא המושג 
המרכזי של התהליך האסתטי, אין הוא הבסיס היחידי של 
האמנות. בסיגנונים ובתקופות שונים לא היה לו, ליפה, 
באמנות תפקיד מכריע (או אפילו כל תפקיד שהוא),לדוגמה: 
הציור של ארצות־השפלה, יצירותיהם של כמה אימפרסיו¬ 
ניסטים, כמו סזאן או ואן גוך, והספרות הנאטודאליסטית. 
על האמנות של תקופתנו אפשר אפילו לומר, שבדרך כלל היא 
מהרמת ממש את היופי הטבעי (היופי ה״סלק", ה״מתוק") 
גם במוסיקה, גם בפיסול (אפשטיין), וביחוד בציור (בניגוד 
לציור המכוון להמונים, כגון זה של הפירסומת והעיתונים 
המצויירים, היוצר יופי ״סלק״ — מתוך כוונה מיוחדת). 

ואמנם בצד היופי קיימת שורה ארוכה של ערכים 
אסתטיים משניים, שמקצתם הם אפילו מנוגדים ליופי. החשו¬ 
בים שבערכים אלה הם: האפייני(הכולל במסיבות מסויימות 
גם את המכוער וערכים שליליים אחרים), המעניין, החידוש, 
המפתיע, הנדיר, המובחר, הדמיון, המקוריות, העומק, הסמ¬ 
ליות, הרצינות, הפאתום, הנוגע עד הלב׳ המזעזע, המחריד, 
הטראגי, הקומי, המגוחך, ההומור, החן, יפי־הרוח ( 1 ״ק 8 ש), 
האנושי, האמת הפסיכולוגית, הצביון או הרקע (כלומר 
קווים ופרטים, הנראים אפיינים לדרכי הרגש, המחשבה 
והפעולה של תקופות או תרבויות מסויימות, שאליהן שייך 
הנושא של איזו יצירה אמנותית), ה״תמוני" (כלומר, הכוח 
הסוגסטיווי, היכולת ליצור במסתכל השגה חושנית, חזיונות 
פנימיים, "תמונות"), ההשלית האמנותית, החיוניות (כלומר, 
מידת־החיים שביצירה), האינטנסיוויות (עצמת הרגש, שאותו 
מבעת או מעוררת יצירה אמנותית), כוח הריתוק, ההתנגשות 
של ניגודים, הקצב, ההארמוניה (בין צבעים או בין צלילים 
או בין מצבי־נפש), חיסול של אי־הארמוניה, הסיפוק של 
תאוות, כיסופים או שאיפות שבנפשו של המסתכל, הסיגנון 
(סיגנון של תקופה או סיגנון אישי), הטעם והאפנה המיוח¬ 
דים לתקופה מסויימת, ועוד. 

כל המערכה של ערכים אלה ושל ערכים אחרים הרבה 
מהווה בכללותה את התהליך האסתטי, שבו משתתפות ביחד 
עם ההנאה ביופי ועם הערכים המשניים גם הנאות אחרות 
וביניהן ביחוד האמפאתיה (הזיהוי הנפשי של המתבונן 
עם הנושא האמנותי), שמחת היצירה, שמחת המשחק, 
ההנאה באסוציאציות׳ הסיפוק של משאלוודלב, ההנאה 
מהתרופפות־מתח, וסיפוק של צרכים פונקציונאליים 
(כלומר, ההנאה שבהפעלתם של כוחות נפשיים או שכליים 
יתרים). 

תפקידה של הא׳ הוא לחקור תהליך אסתטי מורכב זה 
ואת מהותם ופעולתם של היפה ושל ערכי־המשנה המרובים, 
הפועלים בתהליך זה. 

מיון האמנויות. הא׳ אינה עוסקת דק בבירורם של 
מושג היופי ושאר המושגים הכרוכים בתהליך האסתטי; 
כאמור היא גם תורת־האמנות, ותפקידה של הא׳ בתחום זה — 
נוסף על בירור בעיות־היסוד של האמנות בכללה, מהותה, 
דרכי־יצירתה, עקרוני שיפוטה (הביקורת), ההנאה שהיא 
גורמת ופעולתה על היחיד והחברה (ע״ע אמנות) — הוא 
גם הדיון בעקרונות המיוחדים של כל אחת מן האמנויות 
השונות (א׳ של הספרות, של הציור, של המוסיקה, וכד׳, וכן 
גם של הטכניקה, וע״ע של כל אמנות לחוד). כן מטפלת הא׳ 
במיון האמנויות. לפי המיון המקובל ביותר, מחולקות כל 
האמנויות לשלושה סוגים ראשיים אלה: (א) אמנויות החלל 



87 


אסתטיקה 


88 


טבלה א׳ 


(א) אמנויות החלל והשטח 

תערוכה, ראווה, פירסומת 

אדריכלות 

מלאכת־מחשבת! טכניקה 

דקוראציה! תפאורה 

קישוט־האדם (קישוטי מתכת 

פיסול 

ואבנים טובות וכד! תסרוקת, 

ציור, שירטוט, גראפיקה 

זקן) 

ציור־נוע (סרט־קולנוע עשוי 

ציורים) אפנה, מדים, תלבושות־עם, 

תלבושות של מעמדות ומקצועות 

צילום 

יות הזמן 

(ב) אמנו 

ריקוד, באלט 

מוסיקה 

פאנטומימה 

תיאטרון, אופרה 

תנועות־הגוף (מימיקה, גסמיקה, 

דיקלום ושתקנות 

הליכה, ספורט) 

קולנוע 


שידור וטלוויזיה 

תהלוכה וחגיגה 

תיאטהון־בובות 

פולחן 

קירקם 

(ג) ספרות 


והשטח, (ב) אמנויות הזמן ו(ג) ספרות. על המיון המפורט 
של האמנויות ראה טבלה א/ 

חלוקת הא׳. מזמנו של קאנט ואילך נהוג לראות את 
הא׳ כאחד משלושת הענפים העיקריים של הפילוסופיה, בצד 
הלוגיקה (תורת ההכרה וההיגיון) והאתיקה (תורת־המוסר). 
מפני־כן עסקו רוב הוגי־הדעות, שבאו אחר קאגט ושאפו 
ליצור שיטה פילוסופית שלמה, גם בא׳. 

לפי דרכי־הגישה לבעיה האסתטית ושיטות החקירה בה 
אפשר להבחין מגמות שונות בתפיסת הא׳, שהעיקריות שבהן 
הן: א׳ ספקולאטיווית (עיונית), שקובעת, בהתאם לאיזו 
השקפה מטאפיסית, יסודות מופשטים "נצחיים" של היופי, 
לעומת הא׳ האמפירית (הנסיונית), הבודקת את החוויה 
האסתטית על סמך ניתוח פסיכולוגי׳ ולפעמים גם על־ידי 
ניסויים! א׳ אובייקטיווית׳ שמתבססת על הנושאים של 
החוויה האסתטית ויוצאת מתוך ההנחה שנושאים אלה 
כשלעצמם עלולים לגרום הנאה, לעומת הא׳ הסובייקטי־ 
ווית׳ המתרכזת באותה חוויה עצמה, מתוך ההנחה שהיא 
תלויה כולה בטבעו של האדם ובסביבתו* א׳נודמאטיווית 
או הל כותית, שקובעת על סמך מסקנות מופשטות או לאורן 
של יצירות מופתיות את החוקים האסתטיים השולטים בטבע 
או ביצירה האמנותית (כגון הפרופורציה והפרספקטיווה 
בציור, או ההארמוניה במוסיקה), לעומת הא׳ הדסקריפ־ 
טי ו וי ת (או התיאורית), המוותרת על קביעה של הלכות 
אסתטיות, כלומר על הדרכת־היוצר, ובמקום זה היא שואפת 
לנתח ולתאר דברים שבטבע (כמו פרצוף, נוף, וכד׳) או 
באמנות לאור הפעולה, שהם פועלים על נפש־האדם. לא׳ 
התיאורית (שדחקה במאת־השנים האחרונה את רגליה של 
המגמה ההלכותית) יש דרכי־גישה שונות לבעיות, שהיא 
מתעניינת בהן, וביחוד אפשר להבחין בין הא׳ הפסיכולו¬ 
גית (המתבוננת באמן עצמו, באפיו, מזג־נפשו, רגשותיו 
והשקפותיו), ובין הא׳ הסוציולוגית־היסטורית, המיו¬ 
סדת על ההנחה, שהטעם האמנותי תלוי במסיבות, והמתחקה 
על שינוייו של טעם זה בעמים, תרבויות, תקופות, מצבי- 
חברה, משטרים ושיטות־כלכלה שונים. 

מספר המגמות, שיש להבחין בא׳, אינו קבוע וכטעם 
האמנותי כן אף מגמות אלו אינן סטאטיות. מזמן לזמן חוזרת 


ומתחדשת מגמה, שכבר ירדה מעל הפרק, או מופעת מגמה 
חדשה, בהתאם לזרמים החדשים, שנוצרו במחשבה או 
במדעים, כגון הפסיכואנאליזה, המארכסיזם, הפנומנולוגיה, 

ה 101-15111 עג 6611 , וכד'. 

תולדות הא׳. 1 . טיפול מדעי ושיטתי בא׳ התחיל רק עם 
ה״א׳" של באומגארטן במאה ה 18 (ע׳ למטה), אך רעיונות 
עמוקים בנוגע למהותו של היפה מוצאים אנו בכתביהם של 
הפילוסופים היווניים. רעיונות אלה חסרים אופי שיטתי, 
אעפ״כ זכו להשפעה מרובה בכל התקופות עד ימינו אלה. 

לדעתו של הר א ק לי טוס סימן־ההכר של היופי הוא 
"האחדות שבריבוי". לעומת זה הגדיר ם וקרא ט ם את היפה 
כאחד משלושה גורמים, שמכמה בחינות הם מזדהים זה עם 
זה: "הטוב, האמת והיופי". בהרחבה יתרה דן ביופי ובהנאה 
בו אפלטון, שאפשר לראותו כאבי הא/בכמה מן הדיאלוגים 
שלו: ב״משתה", ב״איון", ב״פידרום", ב״פילבוס", ב״מדינה" 
וב״חוקים", וביחוד ב״היפיאס הגדול". אפלטון ("פילבוס", 
518 , ועוד) רואה את יסוד היופי בהארמוניה ובסימטריה, 
הגורמות הנאה כשלעצמן, אבל רעיונו העיקרי והפורה ביותר 
קשור בתפיסת היופי כזידהאידיאה, הבוקע ונשקף מבעד 
הכהות של הדברים הגשמיים וההולך ופוחת לפי המרחק 
היחסי של כל דבר מן האידיאה [או האידיאל] שלו("פידרוס", 
2506 ; וביחוד בנאומה הנהדר של דיאוטימה ב״המשתה", 
210£ ; ועוד! השקפה זו של אפלטון מתגלית שוב כרעיון 
יסודי בא׳ של פלוטינום, יהודה אברבנאל והגל). היופי, 
שאנו מוצאים בדברים גשמיים, הוא, לדעת אפלטון, "העתקה" 
בלתי־שלמה של האידיאה של היופי (שלסוף היא מזדהית 
עם זו של הטוב! ה״יפה־הטוב" [?"©"ץ•"* ;> 6 .ג!>*] הוא האדם 
המושלם). הואיל והאמנות אינה אלא חיקוי( 011016515 ), מן 
ההכרח הוא שכל יצירה אמנותית תהא רחוקה יותר מן האי¬ 
דיאה של היופי משרחוק ממנה הדבר שאותו היא מחקה. 
ולפיכך צריכה האמנות להימצא תחת פיקוח חמור במדינה 
האידיאלית, כדי שהפגם הכרוך בריחוקה מן היופי והטוב 
האידיאלי לא יעשה אותה מק 1 ר של רע ("המדינה", צ; 
"החוקים"). 

ארי סט ו הבטיח בסוף ה״מטאפיסיקה" שלו, שיחבר 
חיבור מיוחד על היופי, אבל חיבור כזה, אם בכלל נכתב, לא 
נשתמר והשקפתו של אריסטו על הא׳ כלולה ב״פואטיקה". 
דעותיו של אריסטו בתחום זה אינן מצטיינות באותו מעוף 
אידיאליסטי ומטאפיסי (אפשר אפילו לומר: מיסטי), שיש 
לדעותיו של אפלטון, אך מפני־כן דוקה יש בהן התקדמות 
ניכרת בהבנת תפקידיה המיוחדים של האמנות. גם אריסטו 
רואה באמנות חיקוי, אבל בתכונותיה העיקריות הוא רואה 
לא רק את הסימטריה וההארמוניה, אלא אף את ה״גדולה", 
וכן מוסיף אריסטו את ההערה החשובה (שהיא חוזרת מתוך 
אבחנה מעמק ת יותר כרעיון מרכזי בא׳ של קאנט), שההנאה 
הנגרמת ע״י היופי היא נעדרת כל כוונה תועלתית. מתוך 
יצירוודהאמנות השלמ 1 ת ביותר אנו מכירים את מהותם 
הפנימית, התכליתית, של הדברים, ודבר זה נעשה אפשרי 
ע״י ההכללה והאידיאליזאציה, המצויות ביצירות אלו, ולפיכך 
צריכה האמנות להציג לא יחידים אלא טיפוסים, לא פרטים 
ועובדות, אלא כללים וחוקים. בניגוד לאפלטון, קובע אריסטו 
לאמנות דרגה גבוהה מדרגת־הטבע. כתפקידה העיקרי של 
האמנות בכלל ושל הטראגדיה בפרט, שבה הוא רואה את 
שיאה של האמנות, הוא קובע, נוסף על ההנאה, ההוראה 




אסתטיקה 


90 


והחינוך, שהיא נותנת לאדם, את ה״קתארסיס", כלומר את 
ההיטהרות מן התאוות — היטהרות שבאה' מתוך מה שהפחד 
והרחמים המתעוררים בנו הפנים את לבותינו מן המיוחד 
והאיטי אל הכללי והאוניוורסאלי. 

הוגי־הדעות שקמו בתקופה העתיקה אחר אריסטו היו 
מחולקים בדעותיהם על האמנות ביחוד לפי קו עיקרי זה: 
מהם שקיבלו את ההשקפה האסתטית של הסטואה, שראתה 
באמנות רק מכשיר תועלתי(מוסרי־חינוכי), ומהם—את זו 
של האסכולה האפיקוראית, שתפסה את האמנות רק מנקר 
דת־מבט הדוניסטית, כלומר כגורם של תענוג. מייצגה העיקרי 
של הא׳ האפיקוראית באיטליה היה פיל ורמוס ( 110 — 30 
לפסה״ג לערך), שפעל בעיקר בהרקולאנום, אבל שקודם 
לכן הורה בעיר מולדתו גדר (עבר־הירדן), כלומר בסביבה, 
שהיתר, מורגשת בה אז השפעה יהודית. פשרה בין שתי 
ההשקפות המנוגדות כלולה במימרתו המפורסמת(והשטחית) 
של הוראציוס (בשירו,על אמנוודהשירה"): הסופר הגדול 
הוא מי "שמערבב את המועיל בערב, באופן שהוא משעשע 
את הקורא ומוכיח אותו כאחד״(, 311101 > 01116 011501111 1 ! 1 ף 

10 ) 010060 116 ףז 31116 ק 10 ) 36160130 > בססזסזס^!). 

החיבור המעמיק ביותר שנתחבר בתקופה העתיקה בתחום 
הא׳ (בעיקר של הספרות) הוא הספר 5 ( 01 ,!״} !<} 11£ ("על 
השגב")" שהוא מיוחס בטעות לפילולוג לונגינוס (המאה 
ה 3 ). ספר זה, שלא השפיע אלא במידה מועטת (במאות ה 17 
וד, 18 ), מאחר שנתגלה רק במאה ה 16 , נכתב בתחילת המאה 
הראשונה לסה״נ על־ידי איזה רטור מזרחי בלתי-ידוע 
("פסודו־לונגינוס"), שנשתקע ברומי ומסר את דעותיו של 
מורו תאודורוס איש גדר בעבר־הירדן(שבה פעל, כפי שראינו, 
גם פילודמוס). המחבר מתרומם מעל לתפיסה המקובלת של 
האמנות כ״מימזיס" (חיקוי); את מקומו של החיקוי תופס 
אצלו הדמיון (״!!״ס!׳״>?>), שהוא משקף לא את המציאות 
החיצונית אלא את נפש־האמן. פסודו־לונגינוס בז לכל 
ה״כללים"; האמנות אינה ניתנת ללימוד והמופתים אינם 
מסייעים להגיע אליה. היא איזו מציאות פנימית, שהיא 
טמונה בלבו, בשכלו וגם באפיו של האמן! היא קשורה קשר 
הדוק באישיותו המוסרית, ואפילו הפוליטית, וכן במסיבות 
ההיסטוריות, שבהן הוא נתון. תכונתה העיקרית של אמנות 
אמיתית היא במה שפסודו׳־לונגינום קורא "שגב" (או ביתר 
דיוק: "גו׳בה"), כלומר' בגדולה, בצירוף של סגולות מעולות 
ונדירות של כודדהדמיון, כיח-ההבע והמוסר: "השגב הוא 
בת־קולה של נפש גדולה". 

הנאו־אפלטוני פלוטינוס הוא האחרת שבהוגי־הדעות 
היווניים, שחידש רעיון חשוב בא׳. הוא חזר להנחתו היסודית 
של אפלטון בנוגע לזיו־האידיאה, המשתקף בדבר היפה, אבל 
בשינויי־השקפה חשובים, שמגבירים את צביונו המיסטי של 
הרעיון ובהרצאה נשגבת ומלבבת כל־כך, עד שהפרקים על 
היופי ב״אניאדס" שלו (חלק א , , ספר ו׳) ראויים להיחשב, 
עם כמה דפים'של יהודה אברבנאל ושל ג׳ון ראסקין, ליפים 
ביותר על נושא זה. נוסף על כך היה פלוטינוס הראשון 
שאיחד את המושגים של היופי ושל האמנות. לפי תורתו 
נובעים כל הדברים מתוך ה״אחד", כלומר מן הטוב המוחלט 
או האלוהות, ובמידה שאנו מוכשרים לתפוס אמאנאציות או 
התאצלויות אלו בחושינו, אנו מרגישים אותן כיופי. לפיכך — 
כפי שפירש את דבריו של פלוטינוס היסטוריון־הא׳ בוזאנקט 
( 61 טן> 80530 ) — כל מה שמסמל בצורה חושנית חוקים 


נצחיים הוא יפת מסקנתו החשובה ביותר של פלוטינוס היא, 
שערכה של היצירה האמנותית הוא אך ורק בסמליותה; 
ומאחר שב "אחד" המתגלם בה במידה זו או אחרת אין חלקים 
כלל, אין היצירה צריכה, כדי שתהא יפה, לאותו סדר, לאותן 
סימטדיה ופרופורציה, שאפלטון ואריסטו ראו בהם את 
התנאי של היופי. בזה קרוב פלוטינוס יותר לתפיסת־האמנות 
של זמננו, שרואה את העיקר בכוח־ההבעה, מלתפיסה של 
הקלאסיציזם, המחשבת ביחוד את הצורה המושלמת והסדירה. 

2 . הפילוסופיה של יה״ב לא המשיכה במאמצים של 
הוגי־הדעות של התקופה העתיקה לשם בירור מהותם של 
היופי והאמנות; מפני־כן לא נשתמרו מתקופה זו חיבורים 
מוקדשים לבעיית היופי אפילו בחלקם. במידה שהוגי־הדעות 
של יה״ב נוגעים בבעיות הכרוכות בא׳ הם משקפים, בלא 
להוסיף דבר חדש, את שני הזרמים של הא׳ העתיקה: אחדים 
מהם (אוגוסטינוס בספרו "על המוסיקה", אלברטוס מאגנוס, 
ועוד) מגדירים, בעקבות אריסטו, את היופי כסדר, סימטרית 
פרופורציה; אחרים (ביניהם ביחוד בונאונטורה ומייסטר 
אקהארט) תופסים את היופי בדומה לאפלטיון והנאו־אפלטו־ 
ניזם, כזיו־האידיאה או כזיו־האלוהות, כשהם מסתמכים על 
פסודו־דיוניסיוס אראופאגיטה, שהציע בפרוטרוט את תורתו 
של פלוטינום בספרו "על השמות האלוהיים". התמזגות מסר 
יימת בין שני הזרמים ניכרת בתורתו של תומאס מאקווינו, 
שהקדיש לבירור היופי פרק מיוחד של ה 11160108103 ׳ 81101013 
(חלק ב׳, ספר א׳״ פרק 27 ). על הגדרתו, שעל־ידיה הוכנס 
לראשונה הצד הפסיכולוגי בבירור היופי, חזרו תכופות גם 
בעת החדשה: "היפה הוא מה שהשגתו כשהיא לעצמה גורמת 

הנאה״ ( 13061 <} 161160510 ^^ 3 153 } 1 001115 651 1101 ז 111011 ק). 

עוד פחות מן המחשבה הנוצרית של יה״ב התעניינה 
בבעיית היופי הפילוסופיה היהודית של אותה תקופה; ורק 
בעת החדשה מופיעים הוגי־דעות יהודיים אחדים, שטיפלו בא׳. 

3 . תקופת הרנסאנס, שהעריצה כ״כ את האמנות ועסקה 
אפילו בתולדותיה (ואזארי), לא טיפחה אעפ״ב את הא׳, זולת 
במה שנוגע לשאלות מיוחדות שהן קשורות בטכניקה האמנו- 
תית. ואולם אחד מהוגיה העמוקים ביותר, יהודה אברבנאל, 
פיתח בספרו האיטלקי ״ויכוח על האהבה״( 1503 ) א׳ מטאפי¬ 
סית (נאו־אפלטונית), שכמעט אין דוגמתה לעמקות ולמעוף. 
היופי, לדעת אברבנאל, אינו בפרופורציה, בהתאמה הדדית 
של החלקים! היופי הוא "חן, שהכרתו גורמת שמחה ומביאה 
את הנפש לידי התאהבות" (בדבר היפה). הוא מביע את 
הדעה המעניינת, שלכל הדברים שביקום יש מידה מסויימת 
של יופי; ואולם (הוא מוסיף) במידה שהדברים לבשו צורה, 
בה במידה הם יפים יותר. מפני-כן מצוי היופי החושי העליון 
ביצירה האמנותית, שהיא בעלת הצורה המושלמת ביותר, 
אך לא ביצירה האמנותית כפי שנוצרה (אע״פ שגם בה יש 
שיעור מרובה של יופי), אלא כפי שהיא כלולה ברוחו של 
האמן. השגתו של היופי החושני מרוממת את האדם ומכשרתו 
להכרתו של היופי האידיאלי. "היופי הראשון", כלומר 
המוחלט, הוא באלוהים; יופי זה הוא מהות־מהותו של 
הבורא, וממקור זה זורם היופי אל היקום, עד התחתון 
שבדברים הנבראים (השקפה רנסאנסית, מנוגדת לזו של 
יה,"ב). פעולת היופי ממלאת את היקום חיים ואהבה, ואהבה 
זו מושכת את היקום משיכה אין־סופית לקראת האלוהות; 
כמו־כן גורם היופי לאלוהים, ש_ישרה מיפיו, מטובו ומחכמתו 
על העולם, כדי להרימו באהבתו,'לספוג אותו חזרה לתוכו 



91 


אסתטיקה 


92 


וע״י כך להגשים את עצמו בפועל (פאן־אנתאיזם). לשתי 
בחינות אלו של מושג־היופי קורא יהודה אברבבאל "יופי 
מיפה״ ו״יופי מיופה״ ( 11611011611111031:0 ? 16 ( 611111031 ( 61101 ( 1 ); 
הגשמתן(שהוא קורא לה בשם ״אחדות רבגונית״ —״ 111 ( 0 
011113 13 ־ 131 ) יולדת את התהליך הקוסמי של "מעגל האהבה" 
( 050 ־ 30101 0110010 ) — רעיון, שעליו מושתת עיקר תורתו 
של אברבנאל. א׳ אידיאליסטית זו, שהיתר, מפותחת יותר 
מכל אלו שקדמו לה או באו אחריה עד זמנו של הגל, 
השפיעה השפעה מרובה על בני־דורו של אברבנאל, וביחוד 
על בני הדורות שבאו אחריו (פאטריצי, ג׳ורדאנו ברונו, 
קמפנלה), אבל נשתבחה בסופר, של תקופת הרנסאנס. 

בתחום הא׳ הטכנית של האמנות גילה הרנסאנס שתי 
תגליות חשובות: א) התגלית (שנעשתה ע״י לאון באטיסטה 
אלברטי, ״מסה על הציור״, 1435 ) של ה פ רי ס פ ק ט י ו ו ה 
במובנה המודרני, כלומר כהקטנה מודרגת של הדברים 
בתמונה לפי מרחקם מעין המסתכל וכיוון כל הקווים הישרים 
לנקודה אחת! תגלית זו הרחיבו ציירים אחדים, ביהוד 
לאחנרדו דד, וינצ׳י ואלברכט דירר, ע״י גילוי הפרספקטיווה 
של האור והצבעים (הפיכה מודרגת של האור לצל ושל 
הצבעים לאפור־כחול, בהתאם למרחק)! ב) התגלית (של 
לוקה פאצ׳ולי, ״על הפרופורציה האלוהית״, 1509 ), שהפרו־ 
פורציה הנעימה ביותר היא זו של "ח תך הזה ב", כלומר 
זו שהיא מתאמת לחלוקת קו לשני קטעים, שהקצר שבהם 
מתייחס אל הארוך יותר, כמו שהארוך מתייחם לכל הקו, 
( 8 + 3 ): 8 = 3:8 , או, בערך, 3:5 (ניסויים של ג. ת. פכנר 
במאה ד, 19 אישרו, שהרוב הגדול של בני־האדם מעדיף באמת 
פרופורציה זו על כל פרופורציה אחרת). פרופורציה זו 
השתלטה בציור ובפיסול של הרנסאנס, ומאחר שהיא מצויה 
הרבה בגופו של האדם, ניסו אחדים מן האסתטיקנים של 
הרנסאנס להגדיר באמצעותה באופן אריתמטי את ה״קאנון 
של פוליקלטוס", כלומר את חוק התבנית של הגוף האידיאלי 
(ביהוד של האשה). 

4 . מאמצים אלה, שהיו מכוונים לגלות חוקים אסתטיים 
"טבעיים", נמשכו גם בבארוק וביחוד בקלאסיציזם 
הצרפתי(המאות ה 17 —ה 18 ), שהסתמך על ד,תורד, הראציו־ 
נאליסטית של דקארט בדבר ההנאה האמנותית. אבל ד,וגי¬ 
ד,דעות של זרם זה, ובראשם בואלו ( 8011630 ) במסתו 
המחורזת ״על אמנות השירה״, 1674 , ושארל באטד, (^ 61 ז: 831 ) 
בספרו ״העמדת האמנויות על עקרון אחד״, 1746 , האמינו 
יותר מכל אלה שקדמו להם או באו אחריהם באפשרות לקבוע 
לאמנות כללים מחייבים, שהם נובעים בהכרח מן הטבע ומן 
ההיגיון. הא׳ שלהם היא שכלתנית בלבד, ומפני־כן היא 
עקרה למעשה. מעניין הוא נסיונו של הצייר הגדול ויליאם 
הוגארת, בספרו ״ניתוח היופי״(׳/ 86301 01 515 ^ 1131 ■^**, 
1750 ), להוכיח, שהקו המתפתל( 6 11116 מ 6011 קז 56 ) הוא היסוד 
של כל יופי בטבע ובאמנות. 

5 . תגובה על הא׳ הנורמאטיווית והשכלתנית של הצרפתים 
יש למצוא באסכולה הסנסואליסטית האנגלית־סקוטית, 
שבראשה עמדו שפטסברי (״תבונות אפייניות״, 1709 ) והא- 
צ׳סון ( 130101165011 ; ,מחקר בדבר היופי״, 1732 ). אסכולה זו 
ניגשה לבעיה האסתטית מן הצד הפסיכולוגי והכניסה לדיון 
בה את המושגים החשובים וד,פורים של הרגש׳ ההתלהבות 
( 60180513501 , שפטסבדי), הדמיון וה,,גאוניות״ ( £6010$ ; 
המונח 026010 ! כבר הוא מצוי אצל הסופרים של הבארוק 


הספרדי מתחילת המאה ד, 17 ). האסכולה האנגלית מתבססת 
על תורתו של לוק, שביקש להתחקות על המקורות ההיסטו¬ 
ריים של הטעם האמנותי. אדמונד ברק( 801106 ), ב״מחקר 
פילוסופי על מוצא רעיונותינו בדבר הנשגב והיפה״, 1756 , 
ראה את מוצאה העיקרי של החוויה האסתטית בחוש הסו¬ 
ציאלי, והנרי הום (לורד קימז, £31065 ) הביר ראשון ב״יסודות 
הביקורת״ ( 1762 , 001001501 01 £16016015 ) שלו, שבתהליך 
האסתטי ממלאות השגות נוספות (האסוציאציות) תפקיד 
מכריע (הכרה חשובה זו פיתח במאה ה 19 פכנר). לכלל 
מסקנה קיצונית מן הא׳ הסנסואליסטית של האנגלים בא 
הפילוסוף והרופא הגרמני ארנסט פלאטנר ( 1792 ), שניסה 
למצוא ביסודה של ההנאה האסתטית לא רק גורמים פסיכו¬ 
לוגיים אלא אף פיסיולוגיים ואף נועז לקשר אותה בהנאה 
המינית (דעות אלו עוררו בזמננו את תשומת־לבם של 
החוקרים האסתטיים מן הזרם הפסיכואנאליטי). 

6 . בדרכים דומות לאלו של האנגלים והסקוטים הלך 
האיטלקי הגאוני ג׳אמבאטיסטה וי ק ו בחקר הא׳. אבל 
תפיסת הא׳ של ויקו, שלא זכה לכל הכרה בזמנו ושהשפעתה 
התחילה להיות מורגשת רק בסוף המאה ה 18 , הודות להרדר 
וגתה, היא עמוקה הרבה יותר מזו של החוקרים שבעקבו¬ 
תיהם הלך. 

הירהורים אסתטיים משוקעים בכל דף מספרו של ויקו 
״מדע חדש״ ( 1725 )! אבל עיקר תורתו כלול בחלק השני 
של ספר זה בעיבודו הסופי ( 1730 ). מול השכלתנות של 
דקארט, ששלטה עד זמנו, מעמיד ויקו את ההיסטוריציזם. 
רוח־האדם אינו הרכב סטאטי של סגולות, אלא זרם של 
התפתחות׳ שמתחדשת בלא הפסק במחזורים היסטוריים. 
סגולתו הראשונית של האדם היא האמנות! אין זו סגולה 
שניה־במעלה, שהיא נופלת בערכה מן השכל, כעין ניחוש 
מעורפל (כדעתם של דקארט ולייבניץ) בניגוד להכרה 
הבהירה, אלא היא סגולה אוטונומית והשלב הראשון(ס"!!!(! 
1000161110 , לא במובן זמני, אלא במובן ענייני) בהתגשמות- 
הדוח. הרגש קודם למחשבה. אבל אינו נופל ממנה! הוא שווה 
לה בדרגה. בתקופה של התרבות הפרימיטיווית, ב״נעורי- 
העמים", יוצר האדם אמנות בלשון, במיתוס ובסמלים! הלשון 
והשירה הם יסוד תולדותיה של האנושות. "העולם הפיוטי" 
קודם לעולם הפילוסופי־מדעי! אבל אף בשלב־התפתחות זה 
כבר הומצאו — בצורה מיוחדת, דמיונית ואינטואיטיווית — 
המדעים השונים, בכללם הפיסיקה, תורת־המדיגה, האנאטו־ 
מיה, ועוד. ויק( הטעים הראשון את ערכו העילאי של כוח- 
הדמיון, שבו הוא רואה את היסוד היחיד של האמנות! 
במידה שהדמיון הוא חפשי מחוקי־ההקש של ההיגיון, המחניק 
אותו, בה במידה הוא עז ופורה יותר. כי לעומת ההיגיון 
הדיאלקטי קיים "היגיון פיוטי", שוויקו קורא לו גם בשם 
"אינטואיציה", ורק היגיון זה שולט באמנות(השקפה, שעברה 
מוויקו לבנדטו קרוצ׳ה, שנסתמך בעיקר עליו ועל הגל). 
בתוצאה מדעותיו המהפכניות בא ויקו לידי שינוי הערכים 
האמנותיים, שנחשבו כמוסכמים עד זמנו: האמנות ה״באר- 
בארית" של תקופות פרימיטיוויות עדיפה מן האמנות הקלא¬ 
סית — דעה, שבה קדם ויקו להרדר. 

7 . שאר הוגי־הדעות של המאה ה 18 . את הא׳ כמדע 
יסד אלכסנדר באומגארטן (תלמיד של וולף מן האסכולה 
של לייבניץ), שנתן לא׳ גם את שמה, כאמור. עמו עבר עיקר 
החקירה האסתטית למשך מאה שנה לידי גרמנים. באומגארטן 



93 


אסתטיקה 


94 


יצא מאבחנתו של לייבניץ בין הכרה חושנית, שהיא נמוכה 
יותר, והכרה שכלית, שהיא רמה יותר. את האמנות הוא 
מגדיר כ״הכרה חושנית מושלמת"! להשגה האסתטית ולאמ¬ 
נות הוא קובע דרגה אמצעית בין השגת־השכל והשגת־ 
החושים: היא "כהה" ( 3 זנ 1 :> 5 נ! 0 ) כזו של החושים ולא "בהירה" 
( 3 ־ 0131 ) כאותה של השכל! עם זה היא ״מובחנת״ ( 11511110:3 !) 
כזו של השכל ולא "מעורפלת" ( £0$3 ת 00 ) כזו של החושים. 
בדעה זו כלול הגרעין החשוב של הבנת התהליך האסתטי 
כסגולת־נפש בפני עצמה ושל הבנת האמנות כדרך מיוחדת 
לעצמה, חושנית ושכלית כאחת, של השגת האמת. תפיסה 
זו של באומגארטן סללה את הדרך לקאנט, שכאמור ראה את 
הא׳ כאחד מן הענפים היסודיים של הפילוסופיה. 

גישתו של באומגארטן אל הבעיות האסתטיות היא צרה 
ופדאנטית ועדיין היא שכלתנית טהורה! אך עוד בימיו 
חדרה אל הא , , עם ה״מכתבים על ההרגשות" של משה 
מנדלסזון ( 1755 ), הנטיה הטרם־רומאנטית: בעקבות האס¬ 
כולה האנגלית, אבל בנימוקים משלו ובסיגנון שהקסים 
בחומו ובבהירותו, פיתח מנדלסזון את הדעה, שהרגש מכריע 
בתהליך האסתטי ולא השכל. על יסודה של תפיסה זו קבע 
ל סיג ג ב״לאוקואון״ ( 1766 ) את מהות האמנויות לפי 
אמצעיהן, ויוהאן יואכים וינקלמאן הגיע — לאחר שאיחד 
את הרעיונות החדשים עם האידיאה הנאדאפלטונית של יופי 
מוחלט — לכלל הבנה סעמקת של מהות האמנות היוונית 
לפי נוסחתו המפורסמת: "פשטות אצילה וגדולה שקטה" 
(״תולדות האמנות העתיקה״, 1764 ). 

8 . קאנט, שהיה הוגה־הדעות הראשון, שיצר שיטה 
אסתטית שלמה(ב״ביקורת כוח השיפוט״, 1790 ), פתח תקופה 
חדשה בתולדותיה של הא , . השקפתו העמוקה על מושג היפה, 
ששימשה מאז מורה-דרך לכל המחקר האסתטי, כבר היא 
כלולה בחלקה בחיבורו הקטן והמזהיר "הערות על רגש היפה 
והנשגב״( 1764 ). קאנט מוצא אח סימן־ההפר של היפה באיזו 
הנאה שהוא מעורר, אבל אינו רואה בהנאה זו הרגשה בלבד. 
היפה הוא מה שמעורר ע״י צורתו נחת, שאין עמה בקשת 
תועלת או רוח. הנאה זו אינה קשורה כל-כך בתכונות החוש¬ 
ניות של הנשוא כמו שהיא קשורה בהרכבן, וההרכב צריך 
להיות באופן, שיוכל לגרום אותה נחת בכול ובהכרח. 
מה דרוש, איפוא, כדי שהרכב זה ימלא את התנאים הנזכ¬ 
רים? קאנט קובע, שדבר הוא יפה אם הוא מתאים לטבעו 
של כודדהשיפוט או הוא עלול ליצור הארמוניה בין סגולות־ 
האדם. לגבי השאלה, אם יש לקבוע את תכונות־היפה אפריורי 
או — להפך — על-סמך הניסיון, תופס קאנט עמדה "ביקר* 
תית" או אמצעית, בהתאם לכיוון הכללי של שיטתו הפילו¬ 
סופית. אחת מתרומותיו החשובות ביותר לא׳ היא במה 
שהראה את הדרך להערכה נכונה של הנשגב. הנשגב הוא, 
לדעתו של קאנט, דבר שמשום גדולתו הכמותית או האיכו¬ 
תית — לעומת קטנותנו שלנו — הוא עלול לזעזע אותנו 
ולמלא אותנו צער, אבל עם זה הוא גורם לנו מיד התרוממות- 
הרוח, מאחר שהוא מביא אותנו לידי הפרתה של גדולת 
טבענו המוסרי, שהוא כביר ונעלה מכל זוהר העולם החיצוני. 
המשך מקורי לרעיון זה של קאנט נתן הרמאן כהן בחיבורו 
״א׳ של הרגש הטהור״ ( 1911 ), שבו נתפס היופי כסגולה, 
שמאפשרת לאדם לגלות את "הטבע שבאדם", כלומר את 
האחדות המטאפיסית של הגוף והנפש! כאן האמנות מת¬ 
פרשת כהגשמה של אהבה אלטרואיסטית, שהיא ההשלמה 


האישית והרגשית למושג הצדק׳ ולפיכך כל א׳ אמיתית 
היא מוסרית. 

לעומת קאנט, שמבליט את הצד הצוךני של היפה ומעלים 
עין מן הצד החמרי שלו, רואה ש יל ר ("מכתבים על החיגוך 
האסתטי של המין האנושי״, 1795 ) את מהותה של היצירה 
האסתטית בפשרה בין הדחיפה החמרית ובין הדחיפה הצור¬ 
נית, בין היצר ובין השכל! ואת האמנות הוא רואה כעין 
משחק, שבא מתוך איזונן של כל סגולות־הנפש. רעיון זה 
מוסיף עד היום לכוון במידה מסויימת את המחקר האסתטי. 
כן רואה ם פג ם ר במשחק גורם, שמונע את שיתוקן של 
סגולות־הנפש העילאיות ומתוך כך — את ניוון האישיות. 
וילהלם ירוזלם, בספרו ״דרכים ומטרות של הא״׳, 1906 
(גרמנית!' עברית בתוך ספרו "מבוא לתורת הפילוסופיה", 
תרפ״ד), מגיע ממושג המשחק לתפיסת האמנות כ״הנאת־ 
הפעלה״ (:) 111110101151115 ?) חושנית, שכלית וביחוד רגשית, 
ובימינו העמיד ההיסטוריון ההולאנדי יוהאן הויזינחה 
( ££1112:11183 ) את בירורו של הצד האסתטי בסוציולוגיה של 
התרבות על מושג זה של משחק יוצר (בספרו "האדם 
המשחק״ [ 111110115 ££01110 ], 1938 ). 

9 . באסכולה האידיאליסטית, שצמחה מתוך שיטתו 
של קאנט, תופסת הא׳ מקום חשוב ביותר. לפי הגל 
(״הרצאות על הא׳״, 1835 ), האמנות היא מזיגה של העיון 
והמעשה, של הנושא והנשוא, של חירות וסיבתיות, של דמיון 
ושיקול־דעת. בעקבותיהם של אפלטון ופלוטינום הוא מגדיר 
את היופי כהתפרצות של המוחלט מבער לצעיף־החושנות. 
זיווג זה עם החושנות הוא שמבדיל בין היופי לאמת. 

10 . אסכולות אחרות במאה ה 19 . במחצה הראשונה 
של המאה ה 19 , ואף בתחילתה של אותה מאה — אצל יוהאן 
פרידריך הרבארט ("על התיאור האסתטי של העולם כעניין 
עיקרי של החינוך״, 1804 ) — כבר מורגש אי־סיפוק בתפיסה 
האידיאליסטית של הא׳, והוגי־דעות מרובים ניסו לפתור את 
חידת היופי והאמנות בדרכים אחרות. נזכיר כאן אך את 
העיקריים שבהוגי־הדעות הללו, שבהם נתקשרו האסכולות 
הבאות: 

א׳ פורמאליסטית: י. פ. הרבארט, רוברט צימרמאן! 

א׳ פוזיטיוויסטית: ויקטור קוזן! 

א' ביולוגית: הרברם ספנסר!' צ׳זאו־ה לומברוזו! 

א׳ פסיכולוגית: פרידריך תאודור פישר! 

א׳ סוציולוגית: איפוליט טן ( 3100 ?׳); פייר פרוז־ון! 

א׳ נסיונית: גוסטאב תאודור פכנר, וילהלם וונדט! 

א׳ של האמפאתיה: תאודור ליפס! וילהלם ירוזלם! 

א׳ טראנסצנדנטאלית: הרמאן כהן! 

א׳ מוסרית־תויעלתית: ג׳ון ראסקין! טולסטוי ("אמנות 
מהי ?״, 1896 ). 

כמה ממחקרים אלה, וביחוד הניסויים, שערך פכנר 
( £511161110 161 ) ¥0150111116 — ״מבוא לא׳״, 1876 ), נתנו 
תוצאות של ממש בשאלות בודדות, אך השפעת כולם נתמעטה 
או בטלה עם הופעת הא׳ של קרוצ׳ה בתחילת המאה ה 20 . 

11 . בנדטו קרוצ׳ה (״הא׳ כתורת־המבע", 1902 ) תופס 
את האמנות אך ורק כהבעה (סתס^״ק^ ומגדיר את 
הא׳ כ״תורה כללית של הלשון"(השקפה מוזרת, שקרוצ׳ה 
קיבל מג׳אמבאטיסטה ויקו ביחד עם כמה עקרונות אחרים 
של תודתו האסתטית)! בהתאם לכך הוא מסביר את הא׳ לאור 
החוויה הפנימית, הנגרמת לקורא על־ידי ש י ר. לדעתו של 



95 


אסתטיקה 


96 


קרוצ׳ה, כשאנו מנתחים שיר אגו מוצאים בו תמיד שני 
יסודות הכרחיים: ראשית, "צרור של תמונות"׳ ושגית, רגש, 
שפועם בהן. פרק של סיפור, למשל, אינו מוסר רק מעשה 
שהיה; חוא גם, ובעיקר, צירוף של ״תמונות״ — תמונות של 
בני־אדם, חפצים, מצבים׳ חוויות, דיבורים, שמחה או צער, 
וכד/ התמונות הללו הן חדורות רגש, שהוא משותף למשורר 
ולנו, רגש אנושי, רקום מזכרונות, שאט־נפש, עצבות וגעגו¬ 
עים — בקיצור: משהו, שאף בכוחה של השירה, ולא בכוחו 
של השכל, להביע אותו במלואו. שני היסודות הללו, התמונה 
והרגש, עלולים להיראות בסקירה ראשונה כגפרדים זה מזה 
מצד מהותם וצמודים זה לזה מצד התגשמותם בלבד, אבל 
לאמיתו של דבר, אין הם נפרדים זה מזה כלל: הרגש הופר 
כולו לאותו "צרור של תמונות", שמהוות את השיר, ומתוך 
כך הוא משנה את מהותו ונעשה חזון. לפיכך אין לראות 
בשירה לא רגש ולא תמונה ואף לא צירוף של שני אלה, אלא 
"חזון, שהוא רגש" או "אינטואיציה לירית", כלומר, אינטו־ 
איציה מטוהרת לגמרה מן המציאות, שאף־על־פי־כן היא 
משמשת הד נאמן לקצב־החיים. אמנם אין ספק בדבר, מוסיף 
קרוצ׳ה, שאפשר למצוא בשירה גם יסודות נוספים מלבד 
רגש וצרור־תמונות ; אבל אותם היסודות הנוספים הם אחד 
משני הדברים הללו: או שהם תוספת חיצונית לשירה האמי¬ 
תית, כגת הרהורים, תוכחות, דברי-פולמוס, אלגוריה, וכד׳ 
(שבולם, יהא ערכם העצמי מה שיהיה, הם "דברים טפלים" 
לשירה: 3 ״ 31101 ), או שהם במצב שקודם היצירה הפיוטית, 
כלומר: הם "חזון־שהוא־רגש" במצב גלמי, או רגש, שעדיין 
לא הפך לתמונה, או תמונה, שעדיין אינה חדורה רגש. הצד 
השווה שבכל הדברים ר,"נוספים" הללו הוא מה שהם חורגים 
מתחום הא׳, שהרי עניינה של הא׳ הוא רק מה שיש בו 
אחדות של תמונה ורגש, או(לפי הנוסחה, שהיא חביבה 
על קרוצ׳ה ביותר) "אינטואיציה שהיא מבע". 

מאותה נקודת־מבט שהוא משקיף על השירה דן קרוצ׳ה 
גם על כל שאר האמנויות: ציור, פיסול, ארדיכלות, מוסיקה, 
וכד/ כל יצירה, יהא מה שיהיה הסוג האמנותי שאליו היא 
שייכת, היא בשבילו "חזון־רגש", או אינה אמנות כלל. 
אילו — טוען קרוצ׳ה — היד" למשל, הציור חיקוי של המצי¬ 
אות, לא היה בו משום אמנות אלא פעולה מכאנית, רפרו¬ 
דוקציה; אילו היה תפקידו של הצייר כלול (כדעתם של 
הוגי־דעות הרבה) בהמצאת צירופים חדשים ומחוכמים של 
קווים, אורות וצבעים, לא היה הצייד אמן אלא ממציא ן אילו 
היתה המוסיקה המצאה של צירופים חדשים ומחופמים של 
צלילים וקצבים, יכול היה אדם לחבר מוסיקה בלא להיות 
מוסיקאי, יוכן היתד, קיימת אז הסכנה, שבזמן מן הזמנים שוב 
לא יהיו צירופים, שעדיין לא השתמשו בהם. כמו בשירה כך 
אף בשאר האמנויות חודרים לפעמים יסודות זרים, "טפלים", 
לתוך היצירה, אבל מי שמבין באמנות יודע להבחין, אם 
נשמעת ביצירה דפיקת־לבו של האמן! וכשהיצירה לא תעורר 
בו הד, כלומר, כשלא "תגע עד לבו"׳ יקבע, שאין כאן אמנות, 
יהיו מה שיהיו בה הדברים התופסים את מקומה ויהיה מה 
שיהיה ערכם של דברים אלה מצד הכשרון, החכמה, אצילות- 
הנפש, חריפות־השכל או כוח־הדמיון המשוקעים בהם. ביחוד 
מטעים קרוצ׳ה, שלמוסד אין כל מקום באמנות: "מגוחך הוא 
המבקר השולל יצירה אמנותית מפני שהיא מתנגדת למוסר". 

מתוך שהא׳ של קה׳צ׳ה מצמצמת את הערכים האמגותיים 
בתחומים של האינטואיציה והפבע היא נותנת ביסוס פילו¬ 


סופי למגמה האמנותית העיקרית של זמננו, כלומר לאפס־ 
פרסיוניזם (ע״ע), וכמו-כן התאימה הדחיה המוחלטת של 
המוסר כקנה־מידה אמנותי לנטיה, שהיתה רווחת בזמן הופעת 
ספרו ושהיתד, מכוונת להרים את הגישה האסתטית לדרגה 
אוטונומית ועליונה גם בהנהגת החיים ("אסתטיציזם"; פולחן 
האמוראליזם וה״אדם העליון" של ניטשה אצל ד׳אנונציו). 
ואם נוסיף על כך שבאותם הימים הטיף ברגסון להעדפתה 
של האינטואיציה על השכל ושא׳ סובייקטיווית קיצונית 
ואנטי־נורמאטיווית כזו של קרוצ׳ה היתד, גם מסיבות אחרות 
לרוח זמננו, אפשר להבין מפני־מה זכתה תורתו האסתטית 
של קדוצ׳ה להערכה והשפעה יוצאות מן הכלל. 

12 . ה מ א ה ה ע ש ר י ם. אנרי ב ר ג ם ו ן (:״!£ ־£ — 
״הצחוק״, 1900 ) רואה באמנות הבעה ישירה ואחדותית של 
״המעוף החיוני״( 131171131 ־), לעומת המדע, המשבר ומנתח 
מה שניתן במציאות כאחדות. האמנות פועלת מתוך אינטו¬ 
איציה, המדע— מתוך הקשי־ד,היגיון! האמנות פעמקת לחדור 
יותר, ומפני-כן יש בה יותר אמת. 

ברנארד ב 1 זאנ?ןט ("שלוש הרצאות על א׳" [־־זגו! 

סס 5 ־ ז 10 ־ 1 6 ] י 1915 ) שאף לפשר בין ההשקפה 
האסתטית, שרואה את עיקר היופי בצורה, ובין ההשקפה 
הדנה על היצירה האמנותית מצד תכנה. בוזאנקט הוא אחד 
מהוגי־הדעות המועטים, שהמליץ על אקלקטיזם בא/ ביסוד- 
תורתו הניח את שני המושגים הללו: י ההתבוננות (־ 000 
0 ס 1311 ק 1 מס 1 ), שעל-ידיה "ניתן לאדם האושר העילאי, אף 
אם החולף, של זיווג עם הנצחי והמוחלט", וה״מבעיות" 
( $5 ־ 0 ־ 5517 ־זק^ סגולת־ההבעה): "היפה הוא מה שיש לו 
מבע אפייני, שמוכשר לעורר הד בהשגה החושנית או בדמיון; 
קנה־המידה של היופי הוא הרגש, אבל לא הרגש של היחיד, 
אלא נטיית הרגש אצל כלל בני־האדם". 

גם עמדתו של ג׳ורג׳ סאנטאיאנה (״חוש־היופי״ [־ 111 ׳ 
30:7 ־ 6 £ ם 050 ־ 8 ], 1920 ) לגבי זרמים מנוגדים שונים בא׳ 
היא פשרנית. סאנטאיאנה מסכים, שהצורה היא יסוד חשוב 
של היופי, אבל הוא רואה בהנאה, שהצורה גורמת, תהליך 
שבעיקרו הוא שכלי. עיקר השפעתו של סאגטאיאנה׳ ביחוד 
באה״ב, באה מתוך שהחזיר לדיון על הא׳ את מושג התועלת, 
שעל הוצאתו מדיון זה הקפיד קאנט. סאנטאיאנה פיתח את 
הרעיון, שאמנם אין התועלת תנאי הכרחי להנאה האסתטית■ 
אבל ההכרה שהדבר שנוצר מביא תועלת׳ מגברת הנאה זו. 

כהמשך לאותה מגמה עצמה נתן ג׳ון דיואי ("האמנות 
כניסיון״ — ־ 0 ס־ 1:1 ־קצ£ 35 1934 ) לא׳ כיוון, שאיפשר 

לה להקיף, נוסף על האמנות, גם את הטכניקה. עיקרה של 
השקפתו הוא, שדבר הוא יפה במידה שהוא מראה התאמה 
בין אמצעים ומטרות׳ ומתוך כך מכחיש דיואי׳ שקיים הבדל 
יסודי בין אמנות סתם ו״האמנות התעשיינית". גשר, ספינה, 
מכונית יכולים להיות יצירות אמנותיות משוכללות כמבחר 
היצירות של הציור או הפיסול. כשגשר תוכנן באופן שאינו 
אך מקשר את שתי הגדות של נהר, אלא אף באופן, שהמיתוח 
המאוזן של החומר גורם הנאה לעין, ובאמצעותה — לכל 
אישיותו של המסתכל בו, יש בו אמנות, שהיא פחות או יותר 
טובה כמידת ההתאמה בין האמצעים והמטרה, ופחות או 
יותר מורכבת או פשוטה בהתאם לדרך ההגשמה של אותה 
התאמה. 

נוסף על התורות האסתטיות של הוגי-דעות יחידים אלה 
ואחרים, קיימות כיום כמה אסכולות, שהן נבדלות זו מזו לפי 



97 


אסתטיקה — אסתר, מגלת־ 


98 


דרכי-הגישה השונים׳ שבהם מטפחים הדוגלים בהן את המחקר 
האסתטי. מאסכולות אלו החשובות ביותר הן: א) האסכולה 
של האמפאתיה (תרגום המלה הגרמנית § 1111111 ט£מ £1 ), 
שראשיה הם תאודור ליפס (״א׳״, 1903 ), וילהלם וורינגר 
("אבסטראקציה ואמפאתיה", 1908 ) ואמיל אוטיץ ("אסת¬ 
טיקה", 1923 ), סבורה, שהמתבונן מתוך יחס אסתטי באיזה 
דבר (בין שהדבר הוא טבעי, כגון עץ או הר, בין שהוא 
אמנותי, כגון שיר או מחזה או פסל או אפילו עמוד, בניין, 
גביע, וכד , ) מזדהה בנפשו עם אותו דבר, כמו שאף האמן 
מזדהה עם נושאו, והיא חוקרת את המסיבות "ואת אופן 
הגשמתו של אותו זיהוי נפשי! ב) האסכולה של "מדע- 
האמנות הכללי" (מאפם דבוז׳אק, "תולדות האמנות כתולדות 
הרוח״, 1924 ; היינריך ולפלין. "מושגי-יסוד של תולדות 
האמנות״, 1915 ) שואפת להבנת היצירות האמנותיות לא מן 
הצד הפסיכולוגי, אלא על יסוד ניתוח תכונות־יסוד אובייק־ 
סיוויות שלהן, כגון צורה, סיגנון, תבנית, וכד , ; ג) האסכו¬ 
לה הדוגלת ב״תורת־הדמות" (ס 1 זסש 1 ו 51311-1 ש 0 ) של קורט 
קופקה ( 1 ־ 1 ) 7 0£ 010£7 ו{:>ץ 5 ? 116 ! מ 1 1$ מ 10 נ 101 ? — "בעיות 
בפסיכולוגיה של האמנות״, 1940 ) ואחרים מבקשת למצוא 
את מהות האמנות בתהליד כפול:( 1 ) בהגשמתה של "הדמות 
הטובה", כלומד, בעיצוב הצורה המוכשרת במידה הברורה 
והסוגסטיווית ביותר לבטא את האידיאה המונחת ביסודה 
של היצירה, ו( 2 ) ב״אינטגראציה" של האמן, כלומר, בזיווגו 
הנפשי עם החברה; ד) האסכולה הנסיונית מיסודו של פכנה 
שבין חבריה בולט שארל לאלו, בודקת בעזרת ניסויים 
ומשאלים, מה הן הצורות הגורמות הנאה ביותר< ה) האס¬ 
כולה הפסיכואנאליטית (זיגמונד פרויד בהרבה מחיבוריו; 
אוטו ראנק, "האמן ותרומות אחרות ליצירה האמנותית", 
1925 ; ואחרים) משתדלת למצוא הוכחות לדעה, שכל יצירה 
אמנותית היא אובייקטיוויזאציה וסובלימאציה של יצרים 
"כבושים , / שעל-ידיהן שואף האמן להשתחרר מלחצם הפנימי 
או "להימלט" מסביבתו או מן המציאות בכלל. 

ערכה של הא , . מן הסקירה של תולדות־הא׳ אנו למדיים, 
שבמשך מאתיים השנים האחרונות נוצר מספר מרובה של 
שיטות אסתטיות, שברובן הן מנוגדות זו לזו בהחלט. אעפ״כ 
אין מקום לדעה הספקנית, שהא׳ היא פילפול, שאין בו כדי 
לקדם קידום של ממש את האמנות או את הבנתה של 
היצירה האמנותית. 

אמנם, כל אחת מן השיטות האסתטיות הנזכרות אינה 
אלא דרך אחת של התקרבות אל הבעיה הנצחית של מהות 
היופי והאמנות; אבל עם כל זה יש ערך למאמץ המתמיד 
המכוון לניתוח מקיף של התופעה האסתטית. הצורך בו ניכר 
מיד כששמים לב אל המחלוקות, שבהן שנויות ההשקפות 
על עצם מהותה ותכליתה של האמנות: כלום חייבת היא 
ליצור תמונה מדוממת של העולם (אידיאליזם) או תמונה 
נכונה (ראליום)ו כלום צריכה היא לגשת לנושאיה מתוך 
סטיליזאציה׳ ואם כן — באיזה אופן (קלאהיציזם לעומת 
נאטוראליזם)ז כלום חייבת היא לשרת את עצמה או (כפי 
שדורש כיום ביהוד המארכסיזם) את החברה ו כלום צריכה 
היא לתאר את המציאות (כפי שעשתה כמעט כל האמנות 
עד תקופתנו) או לגבש חזיונות פנימיים שמעבד למציאות 
(סיר-דאליזם), או שמא עליה לבנות את היצירה אך ורק 
מיסודות צורניים כגון צלילים וקצבים, כתמי צבע, קווים׳ 
שטחים ונופים נאומטריים (אמנוח "מופשטת", כמו למשל 


הדאדאיזם בספרות, הפוטוריזם והקוביזם בציור ובפיסול) ז 
כי אין ספק בדבר, שלכל אחת משלוש דרכי־יצירה אלו, 
המציאותית, העל-מציאותית והמופשטת, תוכר בעתיד זכות- 
קיום. שאלות כגון אלו מעסיקות לא רק את הקהל הרחב, 
אלא אף את האמן היוצר, ועל-כן שניהם זקוקים לא , , שהרי 
העיסוק בשאלות אלו, ביו בדרך ספקולאטיווית ובין בניתוח 
אמפירי, הוא תפקידה העיקרי. 
ש. צמח, על היפה, תרצ״ט! ו. ירוזלם, תורת היופי(בספרו 
"מבוא לתורת הפילוסופיה", עברית א. י. שיינבוים, דביר 
תרפ״ד, ע , 164 — 190 ) 1 ש, לאלו, ראשי־פרקים בא׳ (עבר׳ 

י. אור), תש״ט; ביבליוגרפיות: 4 ,םבוז״ 8€11 .£ .א .ס 
014136 10 £60310% 10 46518. (016£0 1934 ,(. 11017 ת ; 

¥11182131116 .ס ; 1904 .^ 811 , 0651861160 0 ! £10$8 ס 81811 ,ץ £6 ־ , 
£51861161146, 4115,131161011416, 00101. 1*161110(114116 (1 6 ? £06 ת \. 
£1011(., 701- 17 8, 8111110 4 ,־ 161 [] 01130 .£ ; 1936 ,( 1-22 .ק - 
£10$ 8? 0/ £5?681 ) 00 £1601 ס 1 ס £x$61^186 ,. 46518 060101 ז 
1 937 (861^616 818110 4 , 1 ) £1311111100 .¥< .^\ ; 1938 ,(. 01117 ץ - 
£ 10 $ 8 ? 0 / 4651861105 )1010 1900 10 19 ! 2 , 1933; 1016100110 - 
0016 (]08165-) 8 1902 , 1 ( 40510/155605680 )£ 161 ) 18110£10$816 ־ - 
1920; £6$6110116 (0001461) (! 55 1910 , 01086010£16 ' 3 61 011 י . 
00x6116 <1.86014x- 4115, 1858 55.;: כתבי־עת, אנתולוגיה, מילון 

261156811)1 )441 45186118 140(1 011 £6106106 £1405114/155605680)1 

(6(1. 0655011"), 1906 85.; /0141001 0) 46518. 003. 411 01111- 
61510 (2\1031 .£ .£ ;. 55 1930 ,(. 11 ) 65 ^ .£ . 500 •ת X1(1, £8110- 
50$8165 1931 , 8113£65 . £08 10 80610165 1010 ( ? 860141 (ס . 

£. 140111(1013, £06?61 א * בכללה: , 86014%-4115 36$ $6316 ס 
1925; \(. 0655011 £1405114115560 011£6106106 4518611403 ,־ - 
5080)1, 1906; 011. 0210, £65 86011106015 6518611€[1465, 1910; 

8. 01 4651861165 , 006 ־ 01 . 8 ; 1920 , 65161160 31 8161/10110 , 006 ־ 

(111 £06?61. 8111 /*, 701. 1, 1946); £ 40£ ) 40316£ ) 1 ס , 2 ) 011 .ומ 
361 011£61061060 £1405114/155605680)1, 1914-20, 2 7015.; 0. 

53 60116 ) 1/411 , 1111 ) 80 ; 1922 ,* 411 £60500/0 , 03 בץ 3 )מ - 
146518 10 13618035 16 ( 8616011 , 0 ־ 1101 )\ . 1 ׳ ; 1924 ,( 1605 ־ ., 
1928; 831111011111 . 011 ; 1931 , 411 (ס 10£ ס 60 )\ 786 , 86311 .מ , 
£5?6836 1/01/6011 , 130 ־ 5001 .? ; 1929 , £011 36 56 ? 0001 ס 
£6518611({146, 1929; ?. ¥21617, £101400 £6061016 36 £011 (111 
£06?61. £100(., (. 16 [1936]); 8. 0. 0 786 , 1 )סס 7 \£ס 111 ס 
£11061$165 0) 411, 1938; £. £30(1013110, 01140320£6 361 
£6816 1/010 8680060 , 1940; £. £. 031 10 . 101103 40 ,)) 1 ־ 1 ־ 
46518., 1949. — ^1. 031 נושאים מיוחדים : £14051 6 !מ , 6 ) 16 ־ 1 ־ 

110 21450 1863 , 1140£ \ £1411141-80114/16 361 01060800£ ז - 73, 

5 7015.; 10$. ?0 £01156811116 16680156860 016 י 8611$ מץ£- 61 קק 
14. 1816 05186115686 8636(41(40£, 1886; ¥011(61(, 45186111( 

365 710£156860, 1895; 1*11. £1 £1141001 1403 £01018 ,$קק , 
1898; ^18115001 .זז £6 ; 110110001616816 ,1911 , 8 ־ 61 ( 508001 . 11 ־ , 

£ 0114/141) 61061 06(460 45186118 361 7001(14051, 1916; £. 
561£61, 41681161(1(41-45186118, 1918; ?. £3556116, £8110*0$816 
314 £0141 10(451601, 1922 0 1$165 ס £110 786 , 1$ ) 8101121 .£ . 1 ,־ ) 
1316101? 0111161510, 1924; ¥10011011, 1/011 61 10 )0116, 1924; 

^4. 8011, 1/011 610001 565 , 6116 ' 3 101500 50 , 1010 ס 11610$ זס - 
)651011005, 1931; 810 , £10143800 , 8361 ק 82 . 4 א xx, £160150: 
11015 6114365 5(41 10 5061010£16 36 £0X1, 1933; 14618. 802(1, 

תולדות הא , : , 26 ) £0 . 14 — . 1936 , 411 0 £ 8 ס 181 £ 314601100 
־ 80 . 8 ; 1870 , 415681003 ) 06 0 ) 45186118 361 0650816816 
01111601 4 , 761 ^ 0 ) £15 .£ ; 1917 ,/ 46518 ( 0 . 11151 4 ,) 6 טן 1 מ 53 
411 ( 0 ? 1115101 , 1111 ) ¥60 .£ ; 1933 ,. 46518 8103610 ( 0 . 11151 
? £ 115101 4 , 811110 . 14 1 ) 30 ) 011861 .£ .. 8 ; 1936 , 0111161501 

. 1940 , 4651861165 (ס 

ח. פ* 

אסתמה, ע״ע קצרת. 

אסתר, מגלת", האחרונה שבחמש המגילות בהוצאות של 
התנ״ך. קריאתה של מגילת־אסתר פעמיים, בליל- 
הפורים ולמחרתו ביום, נתקבלה בהלכה כחובה מוטלת 
על כל אדם מישראל. בניגוד לשאר המגילות, שמותר לקרוא 
אותן בציבור אף מתוך ספר רגיל של דפוס, חייבים לקרוא 
את מגילת־א׳ מתוך יריעה של קלן/ שנוהגים להחזיקה (חוץ 
מבשעת הקריאה) גלולה כספר-תורה. מגילת־א׳ נקראת גם 
בשם "מגילה" סתם. 

תכנה של מגילת־א׳ הוא סיפור הנס, שאירע לישראל בימי 
אהשוילש (ע״ע אחשורוש הראשון) ושבגללו הנהיגו, לסי 



99 


אסתר מגלו*■ 


100 



דף טסנילת־אסחד 12380 . ספדיית-ברסלאו, כ־׳י 1,108 


המגילה, את חג הפורים(ע״ע). אפיו של הסיפור הוא אגדותי 
בכללו, אע״פ שאין בו דבר נמנע לפי חוקי־הסבע. קרוב הוא 
בסיגנונו לספר "בראשית׳/ שמחבר־המגילה הירבה להשתמש 
במליצ 1 תיו, וביחוד ניכרת בו השפעתו של הסיפור על יוסף 
ואחיו (בראשית לז ואילך). יש דמיון־מה בין כמה פרטים 
שבמגילה למוטיווים מסויימים שבסיפורי הירודוטוס, כגון 
עניין הצגתה של המלכה _ושתי לפני המסובים (במגילתיא/ 
א, ט—כב) ומעשה קנדאולס וגיגס (הירודוטוס, 8 — 13 , 1 ). 

אפיו האגדותי של סיפור המגילה עורר במחקר התנ״ך 
את הבעיה בדבר ערכו ההיסטורי. 

את טענות השוללים את היסוד ההיסטורי יש לסכם כלהלן; 

א) אין לכל המעשה, שבו נהרגו לפי סיפור המגילה 
למעלה מ 75,000 איש (ט, טו—טז), וכן לכל השמות הנזכרים 
במגילה, חוץ מן השם "אחשורוש", הקבלה ברורה לאיזה 
מקור אחר של תולדות־פרס מן המקורות המצויים בידינו. 


ב) פרטים הרבה של המגילה אינם מתאימים לנוהג 
הפרסי כפי שהוא ידוע לנו ממקורות אחרים׳ כגון: לפי 
המגילה נשא אחשורוש את היתומה היהודית אסתר, דבר 
מתנגד לידיעה שבידינו מן המקורות האחרים. שמלכי־פרם 
לא היו רשאים לשאת אשה אלא מן המשפחות המיוחסות 
של עמם בלבד. 

ג) במגילה (ב, ה—ו) נאמר, שמרדכי היה מגולי־ירושלים 
בגלות יכניה מלך יהודה ( 598 ), בעוד שאין להקדים את נס־ 
פורים לימי אחשורוש 1 , הוא פסרכסס ( 485 — 465 )! ובכן לא 
היה מחבר־המגילה בקי בתקופדג שעליה הוא מספר. 

ד) נראה מן המגילה עצמה, שבשעה שהועלתה על הכתב 
כבר היה חג־הפורים נהוג בעם (השווה ט, יט! כו—כח). 
ולפיכך מתקבל מאוד על הדעת, שאין המעשה טעמו של החג 
אלא, להפך, החג הוא הטעם להמצאת המעשה! כלומר, 
היהודים המציאו את הסיפור כדי להצדיק אח התקדשותו של 



101 


אסתר, מגלת־ 


102 


החג, שקיבלוהו מן הבבלים או מן הפרסים. טענה זו , נראתה 
חזקה עד השנים האחרונות, מפני שהמלה "פור"׳ שלפי 
המגילה נגזר ממנה השם "פורים" (ט, כו) והמורה על ג 1 ךל 
(ג, ז), כלומר, על הגורל, שהפיל המן כדי לקבוע על פיו 
את התאריך המתאים להשמדת־היהודים, לא נמצאה עד הזמן 
האחרון לא בפרסית ולא באכדית והעדיפו איפוא לראות את 
מקור השם "פורים" בשמו של איזה חג נכרי, כגון "פחר" 
(יום־האספה), ראש־השנה הבבלי, שיש לו קשר גם ל״גורל", 
שהרי בו היו האלים חורצים את גורלו של כל אדם (השערתם 
של צימרן, מייסנר ואחרים). וע״ע פורים. 

ה) שמותיהם של רוב גיבורי־המגילה עושים רושם של 
סמלים מיתולוגיים. השם "מרדכי" דומה לשם "מרדוך", האל 
הראשי של בבל, והשם "אסתר" נראה כנגזר משמה של האלה 
הבבלית "עשתר". כיו״ב מסתבר, שהשם "המן" נגזר משמו 
של האל העילמי ״הומו״ ( 901010311 ), ואפשר, שאף השם 
״זרש״ בא משמה של האלה העילמית ״זירים״( 1$ ־ 511 ). ולפי¬ 
כך מתקבל על הדעת׳ שאין סיפור־המגילה אלא ואריאציה 
אגדותית של המיתום הקדום על הניצחון, שניצחו האלים 
הבבליים את האלים העילמיים (השערתם של ינסן וצימרן). 

לעומת זה אפשר לסכם את הטענות של המחייבים את 
היסוד ההיסטורי כלהלן: 

א) אין ללמוד ^העדר של מקורות אחרים למעשה־המגילה 
על אי־אמיתותו של המעשה המסופר בה, שהרי יתכן שבעי¬ 
ניהם של הסופרים היווניים לא נראה המאורע חשוב כל־כך! 
כמו־כן רשאים אנו לשער, שהמספר של ההרוגים ( 75,000 ) 
הוא מוגזם מאוד, כהרבה מן המספרים של ההיסטוריונים 
הקדומים. 

ב) למרות מה שבפרטים מסויימים, שהם בעלי אופי 
אגדותי, אין התאמה בין המגילה לידיעות ממקורות היסטו¬ 
ריים אחרים, אין ספק בדבר, שמחבר המגילה הכיר יפה את 
המצב במלכות־פרס. הוא ידע את פרשת הרצים, שהיו יוצאים 
מן הבירה לכל רחבי־המדינה, ואת המנהג של ישיבת הנשים 
לחוד בשעת־המשתה. אף שמות השרים שבמגילה ניתנים 
להידרש כשמות פרסיים. והעיקר הוא, שמחבר־המגילה הכיר 
כהוגן את שושן הבירה ואת חצר־המלך על כל חלקיה, 
כגון את החצר החיצונה, את החצר הפנימית, את בית- 
המלכות, והוא ה״אפדן", שעמד על עמודים והיה פתוח לחצר 
הפנימית, וכר, כפי שנתגלו לנו מדודש ע״י החפירות, שנערכו 
כאן ע״י הצרפתים (ע״ע שושן). 

ג) אף הטענה, שמחבר המגילה לא היה בקי בסדר הזמ¬ 
נים׳ אין בה ממש, מפני שהיא מיוסדת על ההנחה, שלא יתכן 
הדבר, שמרדכי, בן־דורו של אחשודוש, היה מבני גלות יכניהז 
שהרי אפשרי הדבר, שלא על מרדכי נאמר, שהוגלה' 'מירו¬ 
שלים׳ אלא על קיש אבי־זקנו, שנזכר באותו מקום (ב, ה-ו). 

ד) אף אם נניח, שהשמות "מרדכי" ו״אסתר" באו מתוך 
שמות של אלים בבליים (לגבי "אסתר" הדבר מוטל בספק, 
השווה מילונו של גזניום, ע׳ אסתר), אין הם בהכרח רמז 
לסמלים מיתולוגיים. שהרי ידוע לנו׳ שהיהודים — ואפילו 
הנאמנים לדתם — מיהרו להחליף את שמותיהם העבריים 
בשמות נכריים, שבדרך כלל היו קשורים בשמה של איזו 
אלוהות (השווה זכריה ז, ב). 

ה) מכיוון שהוברר בזמן האחרון, שהשם "פור" בהוראת 
גורל מצוי בלשון האכדית (ע״ע פורים), נתערער היסוד 
של ההשערה, שהשם "פורים" הוא שם של חג אלילי, 


שזכה לצידוק לאומי על־ידי סיפור־מעשה בדוי מן הלב. 

בעיה קשה היא, מיהו המלך אחשורוש, שלימי־מלכותו 
מיוחם המעשה. השם "אחשורוש" נזכר בתנ״ך פעמיים מחוץ 
למגילה: בדניאל ט, א ובעזרא ד, ו. מעזרא ד, ו מסתבר, 
שזהו המלך, שהיוונים קראו לו בשם כסרכסס 10 * 01 ־ 3 > 
וששמו בצורתו הפרסית חשירשה (ובכתובות הארמיות 
"חשירש" או "חשיארש") מתאים יפה לשם העברי "אחש־ 
ורוש" או גם "אחשרש" (מגילת־א׳ י, א). לעומת זה מוצאים 
אנו ברוב המהדורות היווניות את התרגום ארטאכסךכסם 
ס^ססן^ס^׳), כלומר ארתחשסתא. הושאנדר (- 1311 ) 9050 
■! 96 ) סבור, שמתחילה היה כתוב במגילה השם "ארתח־ 
שסתא״, הוא ארתחשסתא 11 , ומטעמים מדיניים שונים 
הכניסו במקום זה את השם אחשורוש. השערתו זו קשורה 
בהנחתו הכללית, שהרדיפה שרדף המן את היהודים היתה 
כרוכה בשינויים בפולחן הפרסי׳ שהונהגו בימיו של ארתח־ 
שסתא 11 (ע״ע). 

זמנו של מחבר המגילה ניתן, כנראה, להיקבע על־פי 
הסימנים הללו: א) הוא הכיר היטב את שושן הבירה! 
ב) אין ניכרים בלשונו ובתיאוריו סימנים של התרבות 
היוונית! ג) בדומה לנחמיה, שמזכיר ביומנו האישי את המלך 
ארתחשסתא בלא לציינו כמלך פרם ומדי(נחמ׳ ב, א), מזכיר 
גם מחבר המגילה את אחשורוש בלא שיגדירו כמלך 
פרס ומדי (אם׳ א, א). ואילו הסופרים המאוחרים, שכתבו 
אחר מפלת־פרם, לא היו עושים כך (השווה דג׳ ו, א! י, א, 
ועוד). מסימנים אלה יש להסיק, שאין לאחר את חיבור 
המגילה עד אחר סוף השלטון הפרסי( 330 לפסה״ג). 

בכל המגילה לא נזכר שם אלוהים, לא בשמו המפורש 
ולא באחד מכינוייו. עניין זה צריך להפליאנו, שהרי במקומות 
הרבה היינו מצפים שייזכר — למשל, בשעה שאסתר מצווה 
על מרדכי לצום לשלומה (ד, טו—טז), וכן בעקבות השאלה, 
ששאלו עבדי־המלך את מרדכי: "מדוע אתה עובר את מצות 
המלך 1 ״ (ג, ג), ועוד. גם בדבריו של מרדכי "רוח והצלה 
יעמוד ליהודים ממקום אחר"(ד, יד) ניכרת התאפקות שלא 
להזכיר שם־שסים. 

בתרגום האלכסנדרוני למגילת־א׳ חשובות ההוספות הארד 
פות לסיפור המגילה, כגון חלום מרדכי, תוכן איגרת הגזירה 
של אחשורוש להשמיד את היהודים, תפילת מרדכי להצלת 
היהודים, תפילת אסתר קודם שנכנסה לחצר־המלכות, ועוד. 
התוספות הללו באות להשלים מה שנראה לפעמים כחסר 
במגילה: את שם האל ואת האוירה היהודית הדתית. רישומי 
האפולוגטיקה הדתית, שנעשתה רונחת בישראל מן המאה 
ה 2 לפסה״נ ואילך׳ וביחוד הצורך בצידוק דתי של גיבורי- 
המגילה היהודיים׳ ניכרים היטב בתוספות אלו. למשל, אסתר 
מטעמת בתפילתה, שלא אכלה משולחנו של המן ולא שתתה 
מיין־נסכו של המלך ואף לא שמחה במלכותה (תוספות למגי- 
לת־א׳, ד , , י״ז—י״ט), ומרדכי מדגיש בתפילתו, שאך ורק 
מפני כבוד-אלוהים לא רצה להשתחוות להמן(שם, ג׳, ד׳—ז , ). 
תוספות אלו של התרגום האלכסנדרוני חדרו להרבה ממדרשי- 
האגדה למגילת־א׳, מקצתן דרך "יוסיפוך (ע״ע). 

התקדשותה של המגילה בעם היא תופעה מעניינת ביותר. 
המגילה, שכנראה נתחברה עוד קודם שנכבשה פרם על-ידי 
אלכסנדר מוקדון בפרס עצמה או בשכנותה ומשם הגיעה 
לא״י, עדיין לא נחשבה בעיני בן־סירא לספר קדוש: ב״שבח 
אבות עולם״ שלו (בן־סירא, מ״ד—נ׳), שנתחבר לערך ב 180 




103 


אסתר, פעלת־ — אפחד 


104 


לפסה״נ ושבו הוא מונה את גדולי-ישראל עד שמעון הצדיק 
ועד בכלל, אין זכר למרדכי ואסתר. בעל ספר "חשמונאים 
א׳״ (שנתחבר לערך בשנת 100 לפסה״נ), כשהוא מספר על 
קביעתו של "יום־ניקנור" בי״ג באדר (חשמונאים א/ ז׳, 
מ״ח—מ״ט), עדיין אינו מרמז בקשר לכך על נם פורים, 
ואילו בעל "חשמונאים ב" (שנתחבר לערך ב 40 לפסה״ג) 
אומר, שהחגיגה לזכר מפלת־ניקנור היא "יום אחד לפני יום 
מרדכי״(חשמונאים ב׳, ט״ו, ל״ו). אולם במשך 240 השנים 
בערך, שעברו מיום שנזכר "יום מרדכי", זכתה המגילה 
להתחבב כל־כך על יהודי ארץ־ישראל, שבשעת חתימת 
המשנה (לערך 200 לסד,"נ) כבר נשנו ההלכות הנוגעות 
לקריאת המגילה במסכת מיוחדת ובברייתות הרבה, שלא 
נתקבלו במשנה. הלכות אלו מוכיחות, שקריאת המגילה כבר 
היתה בימי בית שני עניין מקודש בעם. אמנם חכמי־התלמוד 
קיבלו את הנוהג כעובדה קיימת, אך נראה, שמקצתם הת¬ 
ייחסו למגילה בהסתייגות ידועה, כפי שמעידים הדיונים על 
השאלה אם א׳ ברוח־הקודש נאמרה ואם היא מטמאת את 
הידיים. מסתבר, שהאמורא שמואל ראה את קריאת המגילה 
כחובה, בעוד שהמגילה עצמה לא היתד, בעיניו ספר קדוש 
(השווה בבלי, מגילה, ז׳, א׳). ומעשה בשני חכמים, שעסקו 
בעשיית מטפחות לספרי־הקודש, וכשהגיעו למגילת־א׳ אמרו: 
״זו [מגילודא׳] אינה זקוקה למטפחת!״ (בבלי, סנה/ ק/ א׳). 
הסתייגויות מעין אלו גרמו לכך, ששומרי־המסורת הוכרחו 
להפליג בקדושתה של המגילה עד שהכריזו, שאפילו כוהנים 
בעבודתם חייבים להפסיק לקריאת המגילה ושמבטלים תל- 
מוד־תורה מפני מקרא־מגילה (בבלי, מגילה, ג/ א , ), וכן 
שהמגילה כבר ניתנה למשה מסיני ושאף תתקיים לעתיד 
לבוא, בעוד שכל ספרי הנביאים והכתובים עתידים אז להיבטל 
(ירושלמי, מגילה, פ״א, הל׳ ה׳). 

בגלות נתחבבה מגילת־א׳ על העם, מפני שמצאו בה 
דוגמה לנצחונו הסופי של הצדק ואף למפלה הצפויה לשונאי- 
ישראל. הצלתם של היהודים המועטים הפזורים בין האומות 
בלא ניסים גלויים, כפי שהיא מתוארת בסיפור המגילה, 
שימשה לעם בכל הזמנים אות ומופת להשגחת האלוהים על 
עמו גם בחשכת־הגלות. ולפיכך רבו מאוד מדרשי־האגדה 
והפירושים למגילודא׳. אבל לעומת חיבה זו, שחיבבו היהו¬ 
דים את המגילה, ;בר בין הנוצרים, בעיקר מימי לותר ואילך, 
היחס השלילי למגילת־א׳, שמצאו בה ביטוי לצידוק הנקמה, 
שנתנקמו היהודים בגויים, בלא ששמו לב לדבר, שהיהודים 
"עמדו על נפשם" נגד "הצרים אותם" (מגילת־א׳ ח, יא ז 
ט, טז) "ובבזה לא שלחו את ידם"(שם ט, טו—טז). וההומא- 
ניזם האירופי של המאה ה 19 חידש את ההסתייגויות לגבי 
המגילה גם בין היהודים׳ שהתחילו מגנים אותה בשוביניזם 
לאומי וברוח נקמה מופרזת, גם־כן בלא תשומת־לב מספקת 
לדבר, שהיהודים נלחמו מלחמת־הגנה ונמנעו משוד־רכוש. 
ג. הירשלר, אסתר (הוצאת ה״תנ״ך עם פירוש מדעי" של 
א. כהנא)! מ. צ. סגל, מבוא המקרא, ווו, 728-718 ! י. קלחנר, 
היסטוריה של הבית השני, 11 . 18-14 ! א. כהנא, הספרים 
החיצונים, כרך א׳, תקל״ט-תקנ״ג! יוסף הגר, בחינות היס¬ 
טוריות, תל־אביב תשי״א, 69-45 . 1 ו 501 ו->ס 1 !ו<ו •מס , 2 ) 02 
. 5 ; 1886 ,ן¥ו 810 מ < ,. 010 ■ 8.011101 !) 011 * 81 ! 10 > ... 1111 * 11 ^- 8/10101 
■ 11101 * 1 011 ) 001011106111061 110 * 0 ! )* 111 ■ 1/101 !£ 0/1 * 81 ! 1 ) 0 , 1 זק 1 מ 13 
,זר> 1 > 1 ז 3 ו 1 :> 110$ .[ ; 1916 , 811/101 , 1££1 מ 011 . 11 ; 1907 , 0111 * 1 ! 

. 0 ; 1923 ,ץ! 10 ! 1/1 !ס 11 /^ 81 1/10 ה 1 811/101 / 0 ^ 800 7110 
; 648 — 647 , 567 — 559 ,. 7 .}* !*/ 0 111 11% * 110111 * 81 ,) 1 > £ 15£01 
-ט 0 !ס . 81 ; 1940 , 1110111 !* 1110 / 11 * 81 010 ת 1 , 811/101 ,• 131101 ) . 81 
. 1888 , 10 * 81 110 ס 1 סקס 101 /'. 1 , 13101 

יע. ל. 



מין מל אסתר (.ק* ■ 8510 ,) 


אם £1 ר (•! 4510 , מלאט' מז 11 ז 351 ,כוכב), סוג־צמחים ממשפחת 
המרכבים (ע״ע)! נקרא א׳ ע״ש פרחיו הערוכים 
בצורת כוכב! מונה כ 600 מינים, שברובם המכריע הם אזרחי 
אמריקה ובמיעוטם אזרחי אסיה ואירופה. רובם של מיני-הא׳ 
הם צמחים רב־שנתיים ענפים, שגבעוליהם נושאים עלים 
משוננים או שסועים ומסתיימים בתפרחות אחדות, בעלות 
פרחים לשוניים מרובים מאוד, שצבעם כחול, אדום, ארגמן 
או לבן, ופרחים לשוניים קטנים, שצבעם צהוב. רוב מיני- 
הא׳ גדל בר, ומיעוטם הוכנס לתרבות כפרחי־נוי, שהם 
מקובלים מאוד על הגננים. רוב צמחי־הנוי של הסוג פורחים 
בסתיו. מיני־הא׳ התרבותיים והנאים ביותר פותחו לא 
במקומות־מוצאם (באמריקה), אלא באירופה. 



אסתר סיני ( 0111000515 5 ו 111 ק 03111510 ) 





105 


אסתר — אסכניסמן 


106 


היפים שבמיני-הא׳ הם: הא׳ של אנגליה החדשה (•^ 
00736-3021136 ) — בעל התפרחות הגדולות׳ שצבען אדום, 
כחול, ןרוד או לבן: מתוך הכלאה של זניו השונים נוצרו 
הרבה צמחי־נוי הדורים! הא׳ של בלגיה החדשה (־ 0071 
1161211 ); הא׳ החלק ( 126715 .^). הדור ביותר הוא הזן 
410113610135 !!— פרי הכלאה של צורות אמריקניות. 

בא״י גדל בר רק מין אחד של א׳ — א׳ הביצות (־ 1 ־ 11 
"*"■!"ק), שהוא מצוי במלחות של חוף־הים והוא נדיר מאוד. 

בשם א׳ ם י נ י קוראים לפרח 0111060515 15 ! 11 ![ 03111516 , 
שגם הוא ממשפחת המורכבים׳ והוא המין היחיד של סוג 
מיוחד, שמוצאו מאסיה המזרחית. הוא הובא לאירופה במאה 
ה 18 וטופח ע״י גנני אירופה ואמריקה, עד שכבש את שוק־ 
הפרחים במאות גוניו וזניו, המצטיינים ביפי פרחיהם. צמחים 
אלה ידועים בשם אסתרי־הגינות. 

פ. ז. 

אםף 1 רבד, ע־׳ע גוו־גן. 

אסתר קירה ( 1520 , איטליה? — 1600 לערך, קונסטאג־ 
טינופול), יהודיה, שזכתה לעמדה של השפעה 
בחצר־השולטן בתורכיה. א׳ היתה אשתו של הסוחר היהודי 
אליהו חנדלי וסיפקה תכשיטים לנשי ההרמון המלכותי 
בקושטה. עוד קודם 1539 נעשתה אשת־סודן של נשי־ההרמון 
וטיפחה בשבילן קשרים עם גורמי־חוץ! מכאן השם קירה 
( 3 ז 6 ב>! או 3 זץ^) ג שניתן לנשים ששימשו בתפקיד זה ושהיו 
עפ״ר יהודיות. א׳ שימשה קיירה לאמו של השולטן סולי־ 
מאן 11 ואח׳׳כ לבאפה, אשתו של השולטן מוראד 111 . בימיו 
של מוראד זה היתד, לנשי־ההרמון דעה בכל ענייני־הממשלה 
ומכאן עמדתה המיוחדת של א׳. החשוב בהשגיה המדיניים 
היה יישובו של סיכסוד דיפלומאטי בין תורכיה ובין ויניציאה, 
שעלה בידיה באמצעותה של באפה. כגמול על כך נתנה לה 
ממשלת ויניציאה את הרשות לערוך הגרלה בעיר — רשות, 
שלא ניתנה עד אז לשום נתין זר. גם בקהילה היהודית 
נתפרסמה א׳ בנדבנותה ובתמיכתה בחכמים וסופרים עבריים 
(בשמואל שולם ויצחק עקריש). בסוף ימי פעולתה (התאריך 
המדוייק אינו ידוע בבירור! כנראה, 1600 ) הציעה מועמד 
משלה לתפקיד צבאי מסויים, שהובטח לאחר. דבר זה הביא 
לידי התקוממות של היאניצ׳ארים, שבה נהרגה א׳ ביחד עם 
שנים מבניה! הבן השלישי ניצל לאחר שנתאסלם. רכושה 
הרב הוחרם לאוצר השולטן. ואולם ב 1618 אישר השולטן 
ע 1 תמן 11 את הזכויות שקיבלה בחייה והעבירן לנכדיה, 
שהחזיקו בדת האסלאם. מפני שפרק־הזמן של פעולותיה הוא 
גדול ביותר, יש סברה שהיו שתי נשים בשם א׳, שמילאו 
אותו תפקיד, האחת בימי סולימאן 11 והשניה בימי מו־ 
ראד ווו ומוחמד ווו. 

ש. רוזאנס, תו״י בתוגרמה, ווו, עם׳ 65 — 66 , 280 — 284 ! יוסף 
הכהן, עמק הבכא, עם׳ 172 ! א. גאלנסי, אסתי קיירה, מזרח 
ומערב, ב׳, עמ' 39 ואילך ן 5 ^ 1 >* 4 ■ 161 ( £51 י ר> 1£ ז 0313 

016 ,חת 13 מ 61 ז 10 \ . 1-1 .[ ; 1926 , 6001411161115 665 

105 ) ן £01 ת 01111 ) 411 ?) $14110116 661 36101 ומן 171111 1611 ( 146150 ן 
;( 11 , %3£301 ,ו 111 זט 6 211 3011€11 זת 5 31150110 זמ 10 ז 0 ז 111 $ז 1113 בח 50 

0 . 310111 , 7116 7?0x56 0 / 77051, 1)011(1010010 , 1947,105-106, 
202; 16., 7)16 014^6 0 / 770x05, 1948, 200-202, 347. 

ב. ר. 

אפבים (יור 1 ס 0 מקמ — בני־נעורים), בניהם של אזרחי- 
אתונה, שהועמדו בגיל 18 תחת פיקוח־המדינה 
כדי להכשירם לאזרחות מלאה. קודם לכן נבדק כל אחד מהם 


בדמוס שלו אם נולד מהורים בני־חורים ומנישואים כשרים, 
אם בריאותו היתה טובה ואם הגיע לגיל הדרוש על־פי החוק. 
משעברו הא׳ בדיקה זו נמסרו לפקידים מסויימים, איש איש 
בדמוס שלו. מורים מיוחדים טיפלו בהם. חוץ מן החינוך 
הרוחני שקיבלו (ע״ע חנוך, יון) התאמנו הא׳ באימוני־צבא. 
לאחר שנה נבחנו, ואלה שעמדו במבחן קיבלו מטעם המדינה 
רומח ומגן, פטסוס (הכובע הפריגי רהב־השוליים) וכלאמיס 
(מעיל) ונשבעו שבועת־אמונים. את שנת־שידותם הראשונה 
בילו כחיל־מצב במבצרים שונים! בשנת־שירותם השניה 
שמרו הא׳ על גבולות־הארץ. אם פרצה מלחמה בזמן־שירותם 
נטלו חלק בה. אחר שירותם נרשמו הא׳ ברשימה של האזר¬ 
חים המלאים. 

סדר זה בחינוכם של בני־הנעורים היה נהוג ביוון עד 
סוף המאה ה 4 לפסה״ג. אחר־כך פסק מלהיות עניין שבחובה 
ונעשה עניינם הפרטי של בני־טובים ועשירים. 

—¥ ,!!מז 10 - 371850,73 ץ 3111 ? ,' ¥0111610 .!! 41 / 16 . , 5 ש 1 ש! 0 ! 15 ז^ 

, 1 ,( 1903 ) ¥ 66/11 411116/161 , 1115 !ק 13 .מ .[ ; 2746 — 2737 , 7 

XX7, 282 8. 

אפגניסטן( £2113015130 ^, מדינה אסייתית, שב¬ 

רובה הגדול היא נמצאת בצפון־מזרחה של רמת 
אירן (ע״ע) ובמסגרת ההרים העוטרים רמה זו. שטחה נאמד 
בין 550 ל 650 אלף קמ״ר והאוכלוסיה שלה — בין 8 ל 12 
מיליון נפש. 

ה ג ב ו ל ו ת. א׳ גובלת במערב בפרס, בדרום ובמזרח — 
בפאקיסטאן ובצפון—ברפובליקות הסובייטיות טאג׳יקיסטאן, 
אוזבקיסטאן וטורקמניסטאן. ברצועת־הארץ, הבולטת מתוכה 
בצפון־המזרח, היא גובלת גם עם קאשמיר (בדרום) ועם 0 ינ־ 
קיאנג (טורקסטאן) הסינית (במזרח). גבולה עם ם. ם. ם. ר. 
הוא ברובו(כ 60% ) טבעי(נהר אמו דאוץה)! השאר הוא קו, 
שעובר במדבר החול השחור, קאראקום, ונקבע מתוך הסכם. 
אף הגבול עם פרס ועם פאקיסטאן אינו עובר בקווים טבעיים 
מסויימים. מאין קו־גבולות ברור באיזורי־הספר, גדולים 
ההבדלים בהערכות שטחה של המדינה. 

א׳ היא מבצר־חרים וחשיבותה הכלכלית מועטת! לעומת 
זה מרובה חשיבותה האסטראטגית הבינלאומית, כי בה נפג¬ 
שות דרכי־היבשה להודו מן המערב ומן הצפון. בדרכים אלו 
חדרו להודו אבותיהם של תושביה האריים. בהן הלכו אל¬ 
כסנדר הגדול ואח״כ נושאי־הדגל של האסלאם, טימור-לנק 
בראש המונגולים בסוף המאה ה 14 , והכובש האסייתי האחרון 
נאדיר שאה ( 1739 ). גם כיום יש ערך צבאי בינלאומי מרובה 
למעברות הקשים שבא׳, המשמשים מכמה בחינות תרים בפני 
התפשטותם של הסובייטים להודו. 

המבנה. ההידרוגראפיה. א׳, שהיא מצד המבנה 
שלח ארץ איראנית ברובה הגדול, יוצאת מתחום זה בחלקה 
הצפוני. בצפון-המזדח היא נכנסת לתחומם של הרי הינדוקוש 
ופאמיר, ובצפון — לזה של נהר-אמו ורמת־טורקסטאן. א׳ 
נכללת בשלושה גלילות־מים: צפוני, שרובו פונה לאמו־דריה! 
מזרחי, שפונה לנהר־אינדוס, ודרומי־מערבי—הגליל של נהר 
הילמנד ושל נחלי־אכזב מרובים, שפונים לימות ולביצות 
של 'סאיסטאן. הגליל האחרון הוא הגדול ביותר, ומכאן 
שרובה היחסי של א׳ שופע לדרום־המערב. ואולם עיקר ישובה 
של א׳ אינו בגליל זה, שרובו ישימון. 

בקצה הצפוני־המזרחי של א׳, בהרי־הינדוקוש שבפרו־ 
זדור ואחאן. נמצא הגבוה שבהרי־א׳. לפי מקורות רוסיים. 




אנונאניסמאז: עמה־אשראח 

שבהם קרוי הר זה ״גוש שלג״, גבהו 1 6,504 מ/ השיאים של 
הרי הינדוקוש׳ המתרוממים למעלה מ 7,000 מ/ הם מחוץ 
לתחומה של א , , אבל סמוכים לו. מן ההינדוקוש מסתעפות 
צפונה שלוחות גבוהות עד למעלה מ 5,000 מ , והן ממלאות 
את באדאחשאן, הצפונית שבארצות א/ ההרים הללו בנויים 
ברובם גיר ונתפרסמו ע״י האבנים היקרות המצויות בהם, 
בכללן אבו־התכלת ( 11 נ 151321 ק 0 , שהיא המשובחת בסוגה. 
החשוב שבמעברות־ההרים בהינדוקוש הוא מעבר חאוואך 
בגובה של 3,500 מ/ שבו עוברת הדרך הקצרה ביותר מעמקי 
האינדוס והקאבול לעמק אמו־דאריה. בשלוחות המערב של 
ההינדוקוש נמצאות שלשלות מקבילות זו לזו לאורך של 
מאות ק״מ. בשלשלת התיכונה נמצאים טורי קוה אי־באבה 
(קוה — הר), שמתרוממים עד לגובה של 5,144 מ/ ובהם 
נפגשים קווי פרשות־המים של שלושת גלילות־המים שבא , . 
מכאן זורם נהר קאבול מזרחה, לאינדוס, כמה נהרות יורדים 
צפונה ונשפכים לנהר אמו או נבלעים בחולות, ההרי רוד 
זורם מערבה ואחר־כך צפונה, לחולות קאראקום, וההילמנד 
דרומה־מערבה, לאגמי האמון. בקוה אי־באבה נמצא מעבר 
באמיאן, שגבהו כ 2,550 מ׳, ובו עובר כיום כביש למכוניות 
מקאבול למזאר א-שריף, בירת טורקסטאן האפגאנית. ממערב 
לקוה אי־באבה משתפלות שלשלות־ההרים. גובה שיאה של 
הצפונית(בנד־אי־טורקסטאן) כ 3,500 מ , , של התיכונה(פארו־ 
פאמיסוס) כ 3,600 מ׳, ושל הדרומית(ס_יאה קוה=ההר השחור) 
כ 3,525 מ׳. ביו השלשלת הדרומית והתיכונה נמשך עמק 
טקטוני, שבו עובר ההף־רוד׳ המשקה נאות־שלחים, שבמר¬ 
כזן נמצאת העיר הראת. ההרי־רוד חוצה את ההד בדרכו 
צפונה, במקום שהשלשלת יורדת עד למטה מ 2,000 מ/ בחלקו 
הפונה צפונה משמש עמק ההרי־רוד גבול טבעי בין הרי 
חוראסאן והרי א׳, וגבול מדיני בין א׳ ופרס. השלשלות 


בהרי חיגדוקוש הצפוניים 

היורדות מן ההינדוקוש דרומה נקראות בשמות שונים. קבו¬ 
צת ההרים, שבהם עוברים נהר קאבול בחלקו התיכון ופלגו 
השמאלי קונאר, נקראת ספיד־קוה(ההר הלבן)* שיאה, סיקא- 
ראם, גבוה 4,760 מ/ בספיד־קוה עוברת הדרך מקאבול 
לפשאוואר ולהודו במעבר חאיבאר שגבהו 1,028 מ , . זהו 
החשוב מכל המעברות של א/ מן השלשלות הפונות מן 
ההינדוקוש לדרום־המערב החשובה ביותר היא זו של האזא־ 
ו־ג׳אט, שמקבלת לנהר הילמנד במחצית דרכו העליונה. גבהה 
של שלשלת זו בין 4,430 מ׳ בצפון ל 3,800 מ׳ בדרום. בין 
ההאזארג׳אט וההרים הפונים דרומה שעל גבול א׳ ופאקיסטאן 
משתרעת דמת־גבעות — רמת גאזני־קאנדאהאר — שגבהה 
מתמעט מצפון (השיא: 3,300 מ׳) לדרום (עד למטה מ 2,000 
מ , ). בחלקה העליון היא מדבר טרשים ועפר, ובדרום, מנהר 
ארגנדאב ואילך, היא מדבר חול הנקרא ךגיסטאן. מצפון 
להילמנד התחתון, הזורם ממזרח למערב, משתרעים מדבריות 
לצפון עד עמק ההרי־רוד בחלקו הפונה צפונה. שמות המד¬ 
בריות מעידים על טיבם: דשט־אי־מארגו — מדבר המוות, 
ממזרח לביצות ולימות של האמון, דאשט־אי־נאומיד, מדבר 
היאוש, מצפון להן. נוה-מדבר נרחב בלב המדבריות נמצא 
על-יד שפכי ההילמנד וכמה נהרות אחרים, הבאים מצפון- 
המזרח ונשפכים לימות ולביצות של האמון. הגליל של נאות- 
המדבר הללו נקרא סאיסטאן והוא מחולק בין א׳ ופרס. 

בא׳ שמצפון להינדוקוש והמשכיו אפשר להבחין שלושה 
איזורים שונים במבניהם: לרגלי ההרים משתרעת טבלת־הדום 
(:ותסבת^ק) בנויה מסחף־הרים גם ומבותרת על־ידי עמקי 
נהרות ונחלים, הזורמים צפונה! במזרח עוברת הטבלה 
לעמק האמו הבנוי מסחף הנהר הדק והפורה. ממערב למעלת 
האורך 68 0 חוצצת רצועת־חולות בין הטבלה ועמק־הנהר 
והנחלים אינם מגיעים עוד לאמו אלא נבלעים בחולות. לאחר 





109 


אפגניסטן 


110 


שד,אמו פונה לצפון־המערב ויוצא מתחום־א׳ משתנית טבלת־ 
ההדום למדבר־החולות קאראקום. בעמק האמו דאריה נמצאת 
הנקודה הנמוכה ביותר שבא׳ — 260 מ׳ מעל פני־הים. לאורך 
עמק האמו נמצאת רצועה רחבה פחות או יותר של נאות- 
שלחים, ושטחי־שלחים יש גם בעמקי פלגיו של האמו. בעבר 
נתבססו כאן על חקלאות־שלחים תרבויות עשירות: באק- 
טרית־הלניסטית, פרסית מחודשת, בודאית ולסוף מוסלמית. 

האקלים. אקלימה של א׳ הוא יבשתי מובהק וניכרות 
בו תנודות גדולות בטמפראטורה הממוצעת במשך היממה 
ובחדשי־השנה. תחנת קאבול (ע״ע אירן׳ לוח הטמפראטורה) 
אינה דוגמה קיצונית לתנודות אלו, אבל אף בה אנו מו¬ 
צאים ארבע פעמים בשנה קפיצה של ־ 8 — 6 0 בממוצע בין 
חודש לחודש, וההבדל בין יאנואר ליולי הוא כמעט ״ 24 . 
במדבריות שבדרום־המערב וכן מעבר להינדוקוש התנודות 
הן גדולות הרבה יותר. ההבדל במעלות של המאכסימום 
והמינימום בשנה עלול להגיע כאן עד ״ 65 (בין " 15 -עד ס 50 ). 
רוחות־סערה מצויות ביחוד בחורף, והן מעלות אבק מרובה 
או שלג(סערוודהאבק הבאות מדרום־המערב נקראות בטורק- 
סטאן הסובייטית רוחות אפגאניות). זולת בצלעות של הרי־ 
המזרח, המופנות לצד המונסון הקיצי של הודו, המשקעים 
הם בדרך כלל מועטים. בקאבול הם כ 500 מ״מ בשנה, בהינדו־ 
קוש הם מגיעים עד 800 מ״מ. בחורף יורד שלג לפי גובה 
המקום והרוחב הגאוגראפי, ומקורו בציקלונים הבאים מן 
המערב. בקאבול, היושבת בגובה של 1,760 מ/ מצוי שלג 
במשך שלושה חדשים בשנה, אבל במשך העונה הוא מפשיר 
כמה פעמים. בגובה שבין 2,500 — 3,500 מ׳ מונח השלג 7 — 8 
חדשים. מפני הקור הגדול בחורף והחום המרובה בקיץ אין 
בא׳ אלא חקלאות־בעל מועטת (בעמקי ההרים הגבוהים 
במזרח), וכמו־כן מועטים בה שטחי־יער. הרים חשופים, 
מישורי־טרשים או מדבריות־חול עם שיחים מועטים — זהו 
מראה הנוף הטבעי של א׳, שהוא תוצאה ממבנה הארץ 
ואקלימה. 

ה א ו כ ל ו ס י ה. הרכבם של אוכלוסי־א׳ הוא מגוון מאוד 
ואין למצוא אומדן נאמן על חלקן של הקבוצות הגזעיות, 
הלשוניות׳ הדתיות והשבטיות השונות שבהם. רובה הגדול 
של האוכלוסיה שייך לגזע הלבן, ורק כ 10% ממנה הם מונ¬ 
גולים טהורים או בני־תערובת של מונגולים ולבנים. כמעט 
כל תושבי-א' הם מוסלמים, מהם כ 90% סוניים וכ 10% 
שיעיים. כמו-כן נמצאים בא׳ מיעוטים קטנים של הודים 
בראהמאניים, יהודים ונוצרים. רוב האוכלוסים (עד 60% ) 
נמנה על עם פאחטון, שלשונו נקראת פאשטו או פאשטו, 
לשון איראנית מזרחית בעלת ניבים מרובים עם אחוז מסויים 
של שרשים פרסיים, ערביים והודיים. מ 1936 ואילך משמש 
כלשון רשמית הניב של השבט הדוראני, שממנו יצאה 
השושלת שייסדה את הממלכה ( 1747 ) ושהיא שלטת בה עד 
היום. הפרסית, שהיתד, קודם לכן הלשון הרשמית, היא לשון- 
הדיבור ממערב לנהר הילמנד. מלבד השבט הדוראני יש 
עוד שני שבטים גדולים דוברי פאשטו: גילזאי ופאטאן 
(או פאחטון) < אלה הם האפגאנים מבחינה אתנוגראפית, 
נושאי־דגלה של הלאומיות והממלכתיות האפגאנית. הדו־ 
ראנים רגילים לכנות את עצמם בני-איסראיל, ולפי אגדה 
רווחת בתוכם הם (ושאר בני עם הפאחטון) ממוצא ישראלי. 
יש גם מוצאים יסודות ישראליים בחוק השבטי של הפאחטון, 
הנקרא פוחתונוואלי. כמה שבטים פאטאניים יושבים בתחום 


פאקיסטאן (וא׳ תובעת את ניתוקם מממלכה זו). גדול השב¬ 
טים הדוברים פרסית בא׳ הם הטאג׳יקים, שהם, כפי הנראה, 
היסוד הקדום בין תושבי א׳. ברובם הם סוחרים, אומנים 
ופקידים! הם מצויים בכל ערי א׳ וכפריה, וביחוד במערב, 
על גבול פרם. הטאג׳יקים הם השבט היחיד בא׳, שבו הולך 
המשטר השבטי ומתפורר. בתוך שאר השבטים, הנודדים 
והיציבים, קיים משטר שבטי והשלטון המרכזי משתמש בו 
לצרכי האדמיניסטראציה שלו. שבט המוגולים המונגולי הולך 
ונטמע בסביבתו הטאג׳יקית. שבט הודי, שיושב על גבול א׳ 
(מצפון־מזרח לקאבול) והוכנס בברית־האסלאם רק בדורות 
האחרונים, נקרא עד היום כפיר, כלומר כופרים. בלב א׳ 
יושבים ההזארה (בני האלף), שבט מונגולי, שבניו הם 
מצאצאיהם של צבאות ג׳ינגיס חאן. הם עדיין מונגולים 
מובהקים בגזעם, אבל לשונם היא פרסית של יה״ב, והם 
הקבוצה השיעית הגדולה היחידה בתוך א׳ הסונית. רובם 
רועי־מקנה נוודים, והרבה מהם משמשים פועלים ומשרתים 
לבני השבטים האחרים. לשונות תורכיות מדברים האוזבקים 
הסוניים והקיזילבאישים השיעיים. הבאלוצ׳ים, שלשונם אירא¬ 
נית ודתם סונית, מרוכזים בדרום, סמוך לגבולות באלוצ׳י־ 
סטאן הפאקיסטאנית. 

קודם 1940 ישבו בא׳ כ 10,000 יהודים, ברובם בערים 
אחדות, ביחוד בהראת, קאבול ובאלך. בדור האחרון צימצמה 
הממשלה את מקורות פרנסתם, כשהטילה פיקוח על המסחר 
בכמה סחורות־יצוא, וביחוד בעורות הקאראקול, ומנעה רש־ 
יונות־מסחר מן היהודים. א׳ שימשה ארץ־מעבר ליהודים, 
שנמלטו מארצות טוראן הסובייטיות ושאפו לעלות לארץ־ 
ישראל דרך נמלי־הודו. עלייתם של היהודים האפגאניים 
לא״י התחילה בראשית המאה ה 20 וגברה בימי המאנדאט 
הבריטי בארץ. כיום ( 1952 ) עומדת גולת־א׳ להתחסל, במידה 
מרובה מחמת הקנאות הדתית והלאומית של האפגאנים. 

הכלכלה, התחבורה והישובים. הרוב הגדול 
של אוכלוסי־א׳ מתפרנס מחקלאות וגידול־מקנה. כ 10% מהם 
הם רועים נודדים תמידיים וב 30% הם נודדים עונתיים. 
כבכל ארץ׳ שיש בה מרעה־קיץ טוב בהרים, שאינם יפים 
לעבודת־האדמה, עולים אף בא׳ בימי־הקיץ בני־העמקים עם 
עדריהם להרים. המלאכה, החרושת וניצול־המכרות הם עדיין 
בתחילת התפתחותם. כבכל איראן יש בא׳ תעשיית־שטיחים 
ביתית. מפני שהתחבורה בא׳ קשה ויקרה, אין המסחר מפותח 
בה אלא במקצת. לחוץ־לארץ מוציאים פירות מיובשים, 
שלחים, פרוות-גדיים (הנקראות קאראקול), צמר, שטיחים, 
חלב ושומן, מעט כותנה ואבנים יקרות. 

התחבורה נעשית ברובה באמצעות בהמות רכיבה ומשא. 

יש בא׳ ( 1951 ) כ 2,900 מכוניות, מהן כ 600 לנוסעים! קיים 
שיתת־מכוניות בין בירת המדינה ובירות המחוזות ובין פאקי- 
סטאן במעבר חאיבאר, וכן יש תנועת אוירונים מעיר־הבירה 
לחוץ־לארץ. שתי מסילות־ברזל פאקיסטאנלת ומס״ב סוב¬ 
ייטית אחת מגיעות לתחנות־הגבול של א׳ ולתוכה אינן 
נכנסות. הערים הגדולות, הקרובות ביותר לתחנות הללו, 
מחוברות אליהן בכבישים למכוניות: קאבול עם תחנת- 
פשאוואר, קאנדאהאר עם תחנת־צ׳אמאן והראח עם תחנת־ 
קושק, שבה מסתיימת המסילה היוצאת ממרו שברפובליקה 
הסובייטית טורקמניסטאן. בבאלוצ׳יסטאן עוברת מס״ב בקו 
מקביל לגבול הדרומי של א׳, במרחק של 50 ק״מ בערך מגבול 
זד" אבל חשיבותה הכלכלית לא׳ היא מועטת, מפני שחבלי- 



111 


אםגניסמן 


112 


א׳ הסמוכים לה הם מדבריות ריקים מאדם. המסילה, שנבנתה 
למטרות אסטראטגיות, מאיימת גם כיום על א , . מספרן של 
הערים בא׳ הוא מועט-ביחס, ורק בארבע מהן יש יותר 
מ 50,000 נפש: ( 1 ) קאבול, עיר-הבירה, בעלת 210,000 נפש 
( 1952 ), היא מרכז השלטון, המסחר והתרבות (אוניברסיטה׳ 
בתי־ספר מקצועיים),( 2 ) קאנדאהאר בדרום ( 77,000 נפש), 
מרכז מסחרי וצבאי,( 3 ) הראת בצפון־המערב ( 76,000 נפש), 
מרכז למסחר עם פרס ו 0 .' 0 . ם. ר., ו( 4 ) מזאר א־שריף בטורק־ 
סטאן האפגאנית ( 52,000 נפש). 

, 111 ) 1011151 (^( 4 זזש£ ; 1950 , 4510 ,ק 1 ז 1 ג 51 . 0 . 1 

1715 ז 1710 ז €1£ ? ; 1928 , 1017151011 (^( 4 .£ ; 1950 

, 1071151071 (§ ( 4 '^ 1 , 1 ) 0 ־ 111 ? ; 196 1 ('%( %5 \ %011%111 ז£ , 1 ז? 1% ז> 11 

; 1926 , €5 § 0 ^ 0 (] , 11£ /<} 0£1-0 ה 1 (?£ ,€ז 1 ־ 111510 , 1€ ' 1 ( 0$ ז 060% 

. 1948 , 1001063 ^[ ,מ 3 ? 11€ ז 31 י 1 <^ ,ק 6 ז} 680 ?. 1 ^ .]/[ 

א. י. בר. 

הצומח. יש להבחין בא׳ 4 חבלים פיטוגאוגראפיים: 

א) החבל הדרום-טורקסטאני, התופס את כל יא׳ הצפונית 
ובו ערבות של דגניים חד־ ורב־שנתיים, וצומח של עצים 
או שיחים משירי-עלים בהרים הגבוהים! בין השאר גדלה 
כאן בר האלה האמיתית(*ט* 513013 ;?). ב) החבל המדברי 
המרכז־אסייתי, שתופס רק שטח קטן בלבד בחלקה הצפוני- 
מזרחי של הארץ ושהצומח בו הוא בעיקר של הרים גבוהים, 
כגון צומח טראגאקאנתי (עשוי כרים קוצנים) ואחים אל- 
פיניים. ג) החבל האפגאני־איראני, התופס את רובה הגדול 
של א׳, ובו צומח מדברי של חולות ומלחות או צומח של 
גדות־נחלים. ד) החבל ההודי־הימאלאי בדרום־מזרחה של 
הארץ, ובו צומח של יערות וחרשים! במדרגות הנמוכות 
של ההרים — ערבות וצומח דמוי־סאוואגות, בגובה בינוני 
( 1,200 — 2,400 מ׳) — יער משיר־עלים וסבך של שיחים, 
בעיקר יערות־אלונים, בגובה גדול יותר—יער של עצי־מחט, 
למעלה ממנו — בתות סובאלפיניות, ולמעלה מהן אחים 
אלפיניים. 

מן העצים המרובים, הגדלים בר והיוצרים את הצומח 
בהרים ובגדות־הנחלים של א׳, בולטים: הארז ההימאלאי 
( 3 ־ 1001131 ) 115 ־ 00011 ), האלון ( 31001 ל 21101-011$ )), הסופורה 
( 0101115 3 ־ 1101 ק $0 ) ,הערער ( 15 0x00153 ת 0 ק! 1111 (), אגוז־חמלד 
( 0813 ־ 1 5 ת 13 §ט!), הרבה מיני אדר (ז^\) ועוזךד (- 03 
115 § 30 ז), מיני צפצפה, מילה, אשחר, בליל ( 015 ־ 001 ), מיש 
( 001115 ), רימון, שקד, אשל, אלה, ועוד. 

השיחים והעשבים מיוצגים על־ידי שפע של סוגים אידו־ 
סיביריים, ים־תיכוניים ומרכז־אסיתיים. הללו מהווים כאן את 
הצומח של חברות מדבריות וערבתיות, שרוב מיניהן הם 
חד־שנתיים. 

א׳ היא אחת מן הארצות העשירות ביותר במיני־צמחים 
שעל פני כדור־הארץ כולו. היא מולדתם של גידולי־שדה 
שונים ושל הרימון, התאנה, האגוז, הבטנה, השקד ומינים 
אחרים של עצי־פרי. מ> ז> 

החי. מבחינה זואוגאוגראפית שייכת א׳ לאיזור ההולו־ 
ארקטי ולאיזור־המשנה הים־תיכוני (ע״ע אסיה, החי), אך 
מצויים בה גם בעלי־חיים, שחדרו לתוכה מן האמור האוריינ¬ 
טאלי הגובל בדרום־מזדחה. מן היונקים החיים בא׳ רווחים 
הפנתר ( 5 נ 11 )־! 3 ק 0115 ?), השועל ( 1 ; 1111 ) 1£ ז§ 5 ־? 1 "^),הדרבן 
( 3 ־ 11 * 10110 *;•ח^(!?), הירבוע ( 1103 ) 111 3 § 3 ז 1130 ^), חזיר- 

היער ( 0£3 ז 50 8115 ), הצבי ( 053 זט;ז;זט§נ 1 ט 5 0320113 ), האר* 

( 5 ט:> 13 )ט 03 !£טז 5 טק! 13 ). בדדיום־המערב חי החמוד הפרא 


(•! 00380 11115 !)£); מין הימאלאי של הדוב רווח ביערות, 
וכן מצויים גם תנים וזאבים. העופות מרובים הם, וביניהם 
צורות מרובות של ברווזים ופסיונים. 

היסטוריה. בתקופת האחמנידים (ע״ע) היתה א , חלק 
ממלכות־פרס וכללה את הפרובינציות אריאה, באקסי־יה, 
דראנגיאנה, אראכונדה ופרופמיסום. אלכסנדר הגדול י ייסד 
בה את הערים: אלכסנדריה של אריאה (הראת) ואלכסנדריה 
של אראכוסיה (קאנדאהאר). אחר מותו עברה הארץ לרשותו 
של ©לוקוס ניקאטז׳ר, ואחריו עבר חלק ממנה לצ׳נךרגופטה 
(ע״ע)', מייסדה של שושלת מאוריה ההודית. 

באמצע המאה ה 3 לפסה״נ קמה בתחומה של א׳ הממלכה 
ההלניסטית של בקטריה (ע״ע). 196 לפסה״נ כבש דמטריום, 
מלך באקטריה, חלק *מצפון־מערבה של הודו. 140 נכבשה 
ממלכת באקטריה ע״י הפרתים והסאקים. רק בחלק קטן של 
באקטריה, דרומית לרכס הינדוקוש, נשארו נסיכויות הלניס¬ 
טיות. 90 לסה״נ כבשו הקושאן. שבט סיני מאסיה המרכזית, 
את א׳ כולה. בימיה של שושלת זו, שמלכה הגדול ביותר 
היה קנישקה (ע״ע), השתלט הבודיזם על א׳. הקושאן החזיקו 
מעמד בא׳ עד סמוך ל 500 לסה״נ. זמן מה אחר מותו של 
קנישקה התפוררה ממלכת־קושאן. עד שבאו המוסלמים משלו 
בקאבול שליטים בעלי תואר שאה, שאף הם היו מבני קושאן. 

א. ש. 

א׳ בתקופת האסלאם. החדירה הראשונה של צבאות- 
האסלאם לשטחים הידועים כיום בשם א׳ אירעה בימי מעאויה 
( 660 — 680 ), החליף הראשון לבית אמיה. אע״פ שהפולשים 
הגיעו עד קאבול, נסתיים המסע בכיבוש סאיסטאן בלבד. בימי 
הרון אלרשיד ( 786 — 809 ) מבית עבאם הותקפה קאבול שנית 
על-ידי המוסלמים, אך העיר והממלכה ששימשה לה בירה 
הצליחו לקיים את עצמאותן עד 871 לערך. כשנפלו בידי 
המלכים הצפאריים, שמשלו בחוראסאן ובפרס. חיכוכיהם של 
אלד, האחרונים עם הטאהריים, שקדמו להם בשלטון על 
חוראסאן, נתנו לססניים (ע״ע) הזדמנות להתגבר על הצא- 
פאריים והטאהריים כאחד ( 900 )! אולם מ 912 ואילד נצטמצם 
שלטונם של הסאמאניים בא׳ בסאיסטאן בלבד. חלק משטחה 
של א׳ עדיין היה עצמאי, ואף האסלאם עדיין לא הקיף את 
כל האוכלוסיה. המחצה השניה של המאה ה 10 עברה תוף 
חתירת הגזנויים למלוכה. 998 עלה לשלטון מחמוד הגזנוי, 
שביטל את תלותה של ממלכתו בסאמאגיים. כשמת ( 1030 ) 
נכלל בתחומי מלכותו כל שטחה של א׳. בימי שלטון בנו 
מסעוד התחילו חדירותיהם של הסלג׳וקים לארץ. המלחמות 
בהם נסתיימו בכריתת ברית ב 1055 לערד׳ אד 60 שנה 
לאחר מכן נעשו שליטי א׳ כפופים להם. בינתיים התחילו 
הגוךיים (ע״ע) מדריכים את מנוחתם של הגזנויים, ואף שמו 
קץ לשלטונם ב 1188 . אולם אף חם לא זכו לשלטון ממושך! 
כי ב 1222 כבשו המונגולים בהנהגת בנו של ג׳ינגיס חאן 
את הראת. 

לאחר שנכבשה בגדאד על-ידי הולאגו קמה בפרס שושלת 
האילחאנים. א׳ נמסרה לשושלת הטאג׳יקים, שהיו תלויים 
באילחאנים, ושלטונם נמשך עד שטימור החריב את הראת 
ב 1383 . אח״כ לא היתה בא׳ שושלת מבני־הארץ עד שהשב¬ 
טים האפגאניים חזרו ועלו לגדולה. 1505 נכבשה קאבול ע״י 
באבר, אבי שושלת המוגולים בהודו, ונשארה ברשותם של 
שליטים אלה יותר ממאתיים שנח* ואילו הראת וסאיסטאן 
היו ברשות פרם. 



113 


אסגכיסטן 


114 


בתקופה זו חדרו האפגאנים לארץ. במחצה הראשונה של 
המאה ה 18 כבש נאדר שאה מפרס את החלק המוגולי של 
הארץ! בצבאו היו אפגאנים מרובים. אחד מהם, שנתפרסם 
אח״כ בשם אחמד שאה(ע״ע), הצליח להשתלט על כל החלק 
המזרחי של ממלכת נאךר שאה. בירתו היתה קנדהאר, שנק¬ 
ראה אתמדשאהי. אולם השבט הדוראני המרדני לא איפשר 
את התפתחותו של שלטון תקין, ועל כן העביר טימור שאה, 
בנו של אחמד, את הבירה לקאבול, המאוכלסת טאג׳יקים. 
בנו של זה האחרון, זמאן שאה ( 1793 — 1800 ), ניסה לחדור 
להודי׳ אך נתקל בהתנגדות מצד הבריטים. בינתיים כבש 
אחיו מחמוד את קאבול, אך ב 1818 גורש משם ע״י יריבו 
דוסת מחמד. מחמוד הוסיף למלוך בהראת עד 1829 . 

י ב 1834 עלה בידיו של דוסת מחמד להקים ממלכה אפגא- 
נית מאוחדת. תארו היה אמיר. התגברות ההשפעה הרוסית 
הניעה את הבריטים לכבוש פעמיים את קאביל ( 1839 , 1842 ) 1 
הם המליכו את שג׳אע אלמלך. אולם דוסת מחמד הצליח 
להחזיר לעצמו את אמונם של הבריטים. שלטונו נמשך עד 
1863 ; בזמן המרד ההודי של 1857 היה דוסת מחמד ניטראלי. 
בנו החמישי, שיר עלי, שלט אחריו עד 1879 . מדיניותו של 
זר, האחרון, שהעדיף את הרוסים על הבריטים, הביאה לידי 
מלחמה בין א׳ ובריטניה ( 1878/80 ). יעקוב חאן, בנו של שיר 
עלי, כרת ברית־שלום עם הבריטים. אך לא יכול היה למנוע 
את רציחת הציר הבריטי בקאבול( 3.9.1879 ), ומפני־כן הוגלה 
להודו. הבריטים העלו לשלטון בא׳ את עבד אלרחמאן, מנכ¬ 
דיו של דוסת מחמד ( 22.7.1880 ), וויתרו על קיומה של צירות 
בא׳ז אך האמיר החדש התחייב להימנע מכל התקשרות 
בממשלה זרה. לאחר שהרוסים ניסו לכבוש חלקים מא׳ 
( 1885 ) בוצרה הראת בהסכמתם של האנגלים. אחר מותו 
של עבד אלרחמאן עלה לשלטון בנו חביב אללה ( 1919-1901 ). 
בחוזה בין אנגליה ורוסיה ( 31.8.1907 ) התחייבו שתי המעצ¬ 
מות לערוב לעצמאותה ושטחה של א׳. 

. 1879 , £1071 10711 ?£ / 0 ע זס $1 } 1± ,מ 1311€$0 א 

מ. 0 . 

1918 — 1952 . במלחמת־העולם 1 קיימה א׳ ניטרא¬ 
ליות — למרות מה שנעשו נסיונות נמרצים מצד גרמניה 
ותורכיה למשכה לצידן ולמרות מה שהתנהלה בארץ תעמולה 
אסלאמית פרו־תורפית נרחבת. בראשית 1919 נרצח האמיר 
חביב־אללה — כנראה ע״י קנאים אסלאמיים — בשל עמדתו 
הפרו־בריטית. אע״פ שאחיו הוכרז לאמיר, נתפס השלטון 
ע״י בנו של חביב־אללה — אמאן־אללה. זה האחרון נשען 
על הרגשות האנטי-בריטיים, שהיו רווחים בא׳, וב 1920 פלש 
להודו הבריטית. משניגפו חילותיו עשה שלום, אך בחוזים 
של ראול פינך ( 22.11.1920 ) וקאבול ( 22.11.1921 ) הכירה 
בריטניה בפעם הראשונה בעצמאותה הגמורה של א׳! תשלום 
הסיוע הבריטי הופסק. ב 28.2.21 חתם אמאן־אללה על חוזה־ 
ידידות עם ברית־המועצות, ובמשך כמה שנים נחשב לפרו- 
סובייטי, פרו־גרמני יאנטי־יריטי. בינתיים עסק, לפי דוגמת 
כמאל אתאתורק בתורכיה וריזה שאה בפרס, בהכנסתן של 
רפורמות קיצוניות לא׳. מתוך השתדלות להחיש את האירו- 
פאיזאציה של הארץ! ב 1923 הכריז על חוקה, שנתחברה לסי 
דוגמת החוקה התורכית. 19265 נטל לעצמו תואר מלך. 

אמאן־אללה הוכרח כל ימי שלטונו להילחם במרידות של 
שבטים, וההתמרדות בו גברה ב 1928/29 , כשנתמכה על-ידי 
היסודות השמרנים, שהתנגדו לרפורמות המערביות שלו. 


ב 14.1.29 הוכרח אמאן־אללה לוותר על כם־המלוכה. לאחר 
שנעשה ניסיון להמליך את בנו ולאחר שהשלטון נתפס זמנית 
ע״י ראש־כנופיה׳ הומלך בא׳ מוחמד נאדיר, קצין־צבא מאותו 
שבט, שעליו נמנה גם בית־ד,מלוכת המודח. מוחמד נאדיר 
נרצח ב 1933 ובנו מוחמד זאהר (נו׳ 1914 ) הומלך במקומו. 
קבוצות־מחתרת מפוזרות של תומכי אמאן־אללה קיימות בא׳ 
עד היום. 

בתחילת 1932 ניתנה לא׳ חוקה חדשה. לפיה כוננו סנאט, 
שחבריו ממונים על-ידי המלך, ואספה לאומית, שחבריה 
נבחרים להלכה, אלא שלמעשה היא מורכבת מראשי השבטים 
והמשפחות השליטות. חיים מדיניים דמוקראטיים — מפלגות, 
עיתונות חפשית, וכד׳ — עדיין לא נתפתחו בא׳. גם תיקי- 
השרים ושאר עמדות־מפתח מתחלקים כרגיל בין קרובי- 
המלך וראשי־השבטים. 

כמו במלחמת־העולם 1 כך הקפידה א׳ על הניטראליות 
שלה אף במלחמת־העולם 11 ! אעפ״כ נתקבלה כחברה באו״מ 
( 19.11.1946 ). גם כיום מנסה א׳ לנקוט עמדה של אי־הזדהות 
בין גושי-העולם היריבים — ועל כך מעידות הצבעותיה 
באו״מ על הצעות קשורות בסיכסוך בין ה״מזרח" וה״מערב". 
מצד שני משתדלת א׳ לזכות במידת־מה של סיוע כספי 
וטכני מצד מעצמות־המערב׳ וביחוד מצד אודב, כדי לאפשר 
מפעלים של פיתוח הארץ וניצול אוצרותיה הטבעיים. 

אע״פ שבא׳ שולט האסלאם האורתודוכסי והקנאי, אין א׳ 
נוטלת חלק פעיל בנסיונות לארגן ברית פאן־אסלאמית. 
הסיבה נעוצה בעיקר בסיכסוך שבינה ובין פאקיסטאן בשאלת 
איזורי פאקיסטאן הצפונית־מערבית המאוכלסים פאטאנים, 
שא׳ תובעת עצמאות להם או את סיפוחם לא/ סיכסוך זה 
גרם לכך, שא׳ מטפחת יחסי־ידידות עם הודו. לעומת זה 
קרירים הם גם היחסים בין א׳ ובין איראן — בראש ובראשו¬ 
נה מחמת הסיכסוך על מימי נהר הילמנד המשמש גבול בין 
שתי הארצות. 

י. שט. 

היהודים בא׳. מכיוון שבימי-קדם וביה״ב היתה א׳ 

חלק מחורסן(ע״ע), נזכרים לראשונה כמה ממחוזותיה ועריה 
של א׳ בתעודות לתולדותיהם של היהודים בארץ זו בשם 
חוראסאן. 

לפי מסורת־אגדה, שהיא כנראה קדומה למדי, שנים 
משבטי־אפגאן החשובים, דוראני ויוסופזאי, הם מצאצאי "בני 
ישראל". מסורת זו, שמצאה את ביטויה הספרותי בכרוניקה 
הפרסית ״מכאסן אי־אפגאני״ ( 1612 ), ונכנסה גם למקורות 
עבריים ("תפארת ישראל" לר׳ ישראל ליפשיץ), נתקבלה 
אף ע״י כמה חוקרים מן המאה ה 19 (, 11011 ) 1301 ,׳*\ 116 י? 8 
׳( 1 ־ 1131x1 , ואחרים). 

ב ל ך. מקום חשוב בתולדות-ישראל בא׳ תופסת העיר 
כלך, שלפי מסורות קדומות, פרסיות ומוסלמיות, קיים בה 
ישוב יהודי מחורבן הבית הראשון. פרטים מהימנים יותר 
יש למצוא בכתביהם של גאוגראפים ערביים מימי־הביניים 
המזכירים את "שער היהודים"("באב אל־יהוד") בבלך ואת 
״יהודיה״ — רובע היהודים בסביבת העיר (שאח״כ הוחלף 
שמו לסימנה). נראה, שבלו היתה תחנה חשובה לשיירות 
מסחריות שעשו דרכן לסין, וכן לסוחרים היהודיים מן המערב. 
מן •המאה ה 9 , שנקראו ע״י אבן חרדאדבה בשם בני ראדאן. 
במחצה השניה של תקופת־הגאונים היו• כל הקהילות היהו¬ 
דיות בחודאסאן כסוסות לשיפוטה של ישיבת פומבדיתא, 



115 


אפגכיסמן — אפה, שרל־מישל דה ל' 


116 


וראש־הג 1 לה עוקבא ניסה להכניס את קהילת בלך תחת 
שיפוטו ולא עלה בידו. האישיות היהודית היחידה הידועה 
לנו בבלו היא של דויף (ע״ע) הבלכי(המאה ה 9 ), שדעותיו 
החפשיות בהסברת המקרא עוררו את רב סעדיה גאון להשיב 
עליהן. בימי השולטן מחמוד ( 997 — 1030 ) הוכרחו היהודים 
לקיים גן ציבורי ולשלם מסים מיוחדים. 

גזנה (גזני). לפי כמה מקורות יהודיים מיה״ב, ביקשו 
יהודי המקום לזהות את העיר גזנה עם סביבות נהר ג 1 זן 
(ע״ע) שבמקרא. בעיר זו היתד. קיימת קהילה יהודית במאה 
ה 10 . השולטן מחמוד מגזנה עמד בקשרי־מסחר עם היהודים 
ואחד מהם, יצחק, מוזכר בפירוש כסוכנו. השולטן הטיל עליו 
את ניהולם של מכרות־העופרת ואת יציקת־המתכות. לפי ר׳ 
משה אבן־עזרא היו ״בבירת חורסן, בגזנה, למעלה מ 40,000 
יהודים, המשלמים מסים מיוחדים המוטלים עליהם". לפי 
בנימין מטודלה ( 1170 ) היו בגזנה 80,000 יהודים. מספרים 
אלה, שבוודאי מוגזמים הם, מעידים על קיומה של קהילה 
יהודית חשובה במקום במאה ה 12 . 

ה ר א ת. בספר טבקאט אי־נאסירי( 1260 ) מסופר, שסוחר 
יהודי בגור (או גהוריסטאן, שהיא האיזור ההררי המשתרע 
מזרחה מהראת) קיים יחסי־ידידות הדוקים עם אחד מן 
האמידים הגורידיים, וכן שיהודי זה הכין תכנית להתיישבות 
יהודית במחוזות של הראת וגור. 

בימי נאדיר שאה ( 1736 — 1747 ) מתחיל פרק חדש בתו¬ 
לדותיהם של יהודי־א/ עם העברתם של יהודי־פרם מקאזווין 
שבצפון־פרם לחוראסאן, ביחוד למשהד, עיר־הבירה, חידש 
נאדיר שאה את הקשר בין חוראסאן והישוב היהודי, שנפסק 
ע״י הפלישה המונגולית. 

תולדות היהודים בא׳ בדורות האחרונים קשורות קשר 
הדוק בהיסטוריה של יהודי־פרס, וביחוד של יהודי־משהד. 
חיסולה של הקהילה היהודית במשהד ב 1839 השפיע השפעה 
מכרעת על יהדות־א/ כתוצאה מגזירת־השמד שהוצאה עליהם 
ברחו יהודי־משהד מעירם בהמונים וקצתם מצאו מפלט גם 
בתוך גבולותיה של א׳ — במקום שהכת הסונית׳ הסבלנית 
יותר, הניחה להם לחיות כיהודים. פליטים אלה הכניסו רוח 
חדשה לתוך חיי-התרבות הקופאים של יהודי־א/ אולם מל¬ 
חמת א׳־פרס ( 1856 ) פגעה קשות בתושבי הראת היהודיים, 
ולדבריו של מולה מתתיהו גרג׳י, רב בהראת, הוחזרו הרבה 
מפליטי־ד,אנוסים על־כרחם 'למשהד ע״י החייאת הפרסיים. 

על יסוד כמה סימנים, כמו הלשון המדוברת, נוסח־התפי- 
ל 1 ת והמנהגים׳ אפשר להחליט, שהיהודים היושבים בא׳ 
בימינו מוצאם מפרס. לשונם של יהודי־א׳ היא הדיאלקט 
היהודי־הפרסי, שהוא מדובר ע״י היהודים במזרח פרס 
ובצפונה. אולם בצד סימני־השיתוף בולט גם ההבדל בין 
רמת־התרבות של יהודי־א׳ ובין זו של יהודי־פרם. האחרונים 
באו במגע עם יהודי־אירופה באמצעות בתי־הספר של 
חברת "אליאנס" (כי״ח). השפיעה עליהם במידת מה גם הדת 
הבאהאית ואפילו מיסיונרים נוצריים. לעומת זה לא היו 
יהודי־א׳ נתונים להשפעה מבחוץ. משטר־חייהם בגטאות 
שלהם׳ ״מחל אל-יהוד״, הוא פאטריארכאלי; הם עצמאים 
במידה שהדבר נוגע לחיי-הדת, אבל הם חיים חיי־עוני, נגועים 
במחלות וסובלים מהשפלות ורדיפות. ריבוי־הנשים שכיח 
בתוכם וכן גם נישואי־ילדים בגיל של 10 — 12 . 

במשך תקופה מסויימת עד הזמן האחרון היה מצבם 
הכלכלי של יהודי־א׳ טוב למדי. הם סחרו בעורות קאראקול, 


רפואות, שטיחים, וכד׳. ביהוד היו מרובים קשרי־המסחר 
שלהם עם משהד, ששימשה שוק־היצוא האפגאני העיקרי 
ללייפציג, לונדון, ניו־יורק, ועוד. כמו־כן מילאו היהודים עד 
לפני שנים מועטות גם תפקיד מסויים במסחר המקומי. כיוון 
שתושבי־א׳ המוסלמיים הם בני שבטים שונים, שהם מת¬ 
בדלים זה מזה, נעשו היהודים בא׳ מתווכים מסחריים בין 
השבטים הללו. ואולם בזמן האחרון נתרכזו כמה ענפי-מסחר 
ברשותה המונופוליסטית של המדינה, וכתוצאה מזה נשללה 
מרוב היהודים בא׳ כל אפשרות של קיום. נוסף על כך 
השתדלה בשנים האחרונות ממשלודא׳ לרכז את היהודים 
בערים ספורות. היהודים, שהיו בכפרים הצפוניים ליד הגבול 
הרוסי, הועברו למרכז־הארץ. כתוצאה מירידה זו, שבאה 
במעמדם המדיני והכלכלי, היגרו רוב יהודי־א׳ להודו או 
לארצות שכנות אחרות, אך רובם שואף לעלות לארץ־ישראל. 
קבוצה של יהודים מהראת עלתה לארץ עוד קודם מלחמת- 
העולם 1 ויסדה קהילה קטנה בירושלים. בינתיים גדלה 
הקהילה האפגאנית בירושלים והיא מונה עכשיו כמה מאות 
נפש. מנהיגי הקהילה פירסמו ספרי תפלה ושירה דתית 
ביהודית־פרסית, שיש בהם משום תוספת חשובה לספרות־ 
ישראל בלשון זו. 

א. נוימדק, מסע בארץ־הקדם, מהדורת א. יערי, 1947 , 

101111 ) 1 ) 1412/1071111071 [ 0 111/1 [ 110 ' 7 ,• 3110 ז 8 .£ ; 97 — 100 
־ 74 , 1 ־ 15011 ? .[ .¥\ ;( 138 — 121 .קת , 1942 ,!•/ $ 11/11 $0601 

1/11,1 0/ <4]%/1011154041 (1/11,11/1 (1/110/11/1/ $11(1(11., 1.01x1011, 

8431011, 1937); 18 ., 1/1( 1005 0] 00/1156 14110 (14/105111071) 

151 \10<4101>/11 140/>501<7 071/4 111077110 10405011150 (111 1111405100 

, 111 ־ 111 ;( 42 — 40 , 30 — 29 .קנן , 1945 , ¥01-11 *־א , 11110100 [ 

-[ 14 ' 4 > 110 )> 110/1561 741071 ) 1515051 ' 1 10 > 705 ) 750 ) 0 57104 1151 £710050 

.( 300 — 299 . £1 (} , 1949 , 110 ^ 1451051 01155104 [) 1051155051 (£ 

ו. י. ם. 

א?ךךין (ש ״ ״ 1 > 110 נן 0 ), סזינ״פ״ס, 1 ־ 1 ־פניל־ 2 -מתילאמינו־ 
פרופאן־ 1 ־אול: 

,פס. (,פס. פא)פ 0 . (פ 0 )פ 8 .0 פ 0 6 , 

אלקלואיד (ע״ע) מ 15 ז 3 § 111 /י גז 1 ) 16 )ק£; נמצא על-ידי נאגאי 
ב 1887 , אך כיום הוא בעיקרו מוצר סינתטי. נקודת־היתוכו 
של התכשיר הטבעי ס 40 וסיבובו האופטי הסגולי " 6.3 ־ז 
התכשירים הסינתטיים הם רצמיים (ע״ע אופטית, פעי¬ 
לות). — הא׳ הוא חומר סימפאטיקומימטי (ע״ע עצבים, 
מערכת אוטונומית) חשוב, שפעולתו הפארמאקולוגית והרי- 
פויית דומה לזו של האדרנלין (ע״ע), הקרוב לו גם קירבה 
כימית, אלא שפעולתו שלי הא׳ היא איטית וחלשה יותר. הא' 
יציב מן האדרנאלין, ואפשר לתת אותו דרך הפה. הוא 
משמש תחליף יעיל לאדרנאלין בטיפול במצבים של אלרגיה 
(ע״ע) — כגון קצרת, קדחת־השחת וסרפדת —, בנזלת(לשם 
כיווץ צינורות־הדם ברירית־האף), בהרחבת האישון, וכד/ 

אפה, ערל־מי׳&ל 7 * 1 ־> ל׳ — 00 ק£־ 1 10 > 1101101 ^- 0131:103 
( 1712 , ורסי — 1789 ׳ פאריס), החלוץ של שיטות- 
החינוך החדישות לחרשים־אלמים. א׳, שהיה בנו של ארדיכל־ 
החצר של לואי 1¥ צ, שימש ככומר בטרוא, אך הודח מבהונתו 
משום נטיותיו היאנסניסטיות (ע״ע ינסניזם) ועבר לפאריס. 
כאן התחיל מטפל בחינוך של זוג תאומות חרשות־אלמות, 
וכשהטיפול עלה יפה, ייסד 1755 בי״ם לילדים חרשים־אלמים 
ופיתח בשיטתיות את שפת־התנועות הטבעית, המשמשת להם 
במקום דיבור. א׳ הצליח בתחום זה יותר מכל קודמיו! הוא 



117 


אפה, שרל־מישל דה ל׳ — אפולוגטיקה 


118 


הקדיש למפעלו את כל מרצו והונו עד שנתרושש! אעפ״כ 
עלה בידיו לקיים את בית־ספרו׳ שמ 1778 ואילך קיבל תמיכה 
ממשלתית. שיטתו היתה השלטת בכל אירופה עד 1880 . את 
נסיונו סיכם בספרו "השיטה הנכונה להוראת חרשים־אלמים" 

( 613 נ 1 במ ££ 15 >זב 501 163 £ז 311:111 מ 1 ' 1 ) £־ £1 [ 1 ת 13 ־ת 1£ נ 611£31 ע 1.3 ). 

ה״מילון לדורשיבדאלמים" של א׳ נשלם אך לאחר מותו ע״י 
הכומר סיקאר ( 1 >ז 8103 ). 

£?}?}{/ 36 $ ־נ/^ מ 4 * מ ? מק £5714 2 ^ 7 ,ת 1611 ־ 1 

. 1915 €* 

אפזד, בגד עליון, שבתקופה הקדומה שימש בישראל לשירות 
בקודש. המלה א׳ יוצאת בכתובים לכמה פנים (עיין 
למטה), אבל עיקר הוראתה הוא הבגד המקושט, שהכוהן 
הגדול היה לובש מעל למעיל־התכלת ("מעיל הא׳") ושאליו 
היה רוכס את החושן עם האורים והתמים (ע״ע), ששימשו 
מכשיר עיקרי לשאילה באלוהים. צורה אחרת של המלה א׳ 
במקרא היא אפדה (שמ׳ כח, ח! לט׳ ה! ישע׳ ל, כב) ואליה 
מתייחם הפועל "אפד"(שט׳ כט׳ ה; ויק׳ ח, ז), שיש לו אותה 
הוראה (חגור וקשט). אך במובן רחב — וזה עיקר שימושו 
במקרא — כולל השם א׳ את המכשיר המאנטי כולו(ש״א ב, 
כח! כג׳ ו, ט! ל, ז, ועוד), ובכלל זה, אפשר, גם את המעיל, 
שלפעמוני־הזהב התלויים בו ייחסו, כנראה, מעין כוח־מאגי, 
שמתפקידו היה לשמור על הכוהן כשהיה בא אל הקודש (שנד 
כח, לא—לה). 

לא׳ במובן זה היה בתולדות־ישראל הקדומות תפקיד יחיד 
במינו. דת־ישראל אסרה כל נחש וכל שאילה בעתידות ע״י 
אותות, אך התירה, בצד הנבואה׳ את הא׳ הכוהני, מפני שאף 
בו, כבנבואה, ראתה אמצעי לדרוש בעצת־אלוהים ולהשיג 
את גילוי רצונו. המונח ה״טכני" לשאול בא׳ ואורים ותומים 
הוא ״דרש בה״׳, ״בוא לפני ה״׳ (שמ׳ כח, ל! במד׳ כז, כאו 
ש״א ב, כח< ועי׳ גם ש״א כא, י) — עפ״ר ב״אוהל מועד" ולפני 
הארון (שום׳ כ, יח׳ כג, כו; שם שם, כז! ש״א יד, מא! שם 
שם, יח). במקדשי־יחיד ובגבולים, שלא חששו בהם לצורות, 
היו משתמשים — לשם התקרבות לאלוהים — בא׳ ביחד עם 
תרפים (הושע ג, ד) ופסל (שופ׳ יז׳ ה! יח, יד, יז, כ! ישע׳ 
ל, כב! ואולי גם שום׳ ח, כז׳ אע״פ שכאן אין הדברים ברורים 
כל־צרכם). 

בתורה אין תיאור מפורט מצורתו של הא׳, והמלה בודדת 
היא לפי שרשה בעברית. לעומת זה מצוי דמיון לה באכדית 
במלה אפדתם, שמובנה לבוש. בצורתה זו׳ ואפשר גם באותה 
הוראה,' נמצאת המלה, כנראה, גם בלוחות אוגרית ( 6 * 1 , א, 
5-4 ) ולפי עיקר הוראתה היא מקבלת למלה היוונית, שאינה 
יוונית בשרשה: אפנדיטס (? 1 זז 80 ע 8 זנ 8 ) ושבדומה לה אנו מו¬ 
צאים גם בתרגום עקילס. כא׳ כך שימש גם האפנדיטס לבוש 
עליון מקושט באבנים טובות וכד׳ לאלים ולכוהנים, ופעמים 
גם למלכים, וכמותו שימש אף הוא להגדת־עתיז־ות. לפי תיךש 
( 1 } $0 זש״וד) מוצאו של ה 1$ דד 815 ׳*!״ 8 הוא מסוריה וממנה 
נתפשט על־פני אסיה הקטנה ויוון. מכאן׳ שמציאותו של הא׳ 
היא קדומה בישראל, אלא שחלו בו שינויים מותאמים למקום, 
כגון פיתוח של שמות י״ב השבטים, שבא לסמן, כנראה, את 
כללות האומה הישראלית, וכד׳. ואולם אע״פ שבתורה נתייחד 
לא׳ מקום־כבוד, ויתרו על הדרישה בו במקדש עוד בדורות 
ראשונים. ידוע וודאי, שבתחילת בית שני שוב לא נתקיימה 
דרישה זו (עז׳ ב, סג! נחמ׳ ז, סה), וקרוב הדבר מאוד, 
ששימושה כבר בטל בתחילת בית ראשון(כדעה שאנו מוצאים 


בסוטה, מ״ח, א׳), שכן אחר ימי דויד לא נזכר עוד הא׳ בשום 
מקום, אע״פ שכבגד לכוהן הגדול נתקיים גם בימי בית שני, 
ובגבולים עדיין היתה נוהגת השאילה בא׳ — בצירוף עם 
תרפים (הושע ג, ד). מסתבר, שהתגברות השפעתם של 
הנביאים מימי שמואל ואילך עם דבר ה׳ החי בפיהם היא 
שדחתה מפניה דרך־שאילד, זו. 

מעשה הא׳ בימי השופטים (גדעון, מיכה! והא׳ בשילה 
ונוב ואצל שאול) לא נתפרש, אבל בתורה (שמות כח) מצוי 
תיאור הא׳ של אהרן (שם) ואלעזר (במד׳ כ, כה! כז, כ-כאו 
יהו׳ יד, א), שבוודאי שימש דוגמה לבאים אחריו. לפי תיאור 
זה היה הא׳ מרוקם "תכלת וארגמן, תולעת שני ושש משזר 
מעשה חושב". לשני קצותיו היו מחוברות שתי כתפות, 
צמודות אל הכתפיים, ומכל צד היתה קבועה בו אבן־שוהם — 
שעליה פותחו שמות־השבטים. אל הא׳, למעלה, נרכס החו¬ 
שן — ע״י טבעות ושרשרות — לצד הכתף, ופתיל תכלת — 
למטה, ובטבור הקיף אותו "חשב הא"׳, שאף הוא היה עשוי 
"כמעשהו" של הא׳ ומאותם ארבעה מינים. לפי צורתו היה 
הא׳, כנראה, בגד מרובע נטול־שרוולים, יורד מן האצילים 
עד לעקבים ("כמין סינר של נשים רוכבות על סוסים", 
בלשונו של רש״י) מכתף לכתף. לדעת רשב״ם הקיף הא׳ 
את הגוף סביב מן המתניים ולמטה, בעוד שהכתפות היו 
מכסות את חלק־הגוף העליון. לפי יוסף בן מתתיהו (קדמו¬ 
ניות, ג׳, ז׳* מלח׳, ח׳, ה׳, ז׳) היו לא׳ שרוולים והיה דומה 
למין חזיה (אפומיס, ביוונית! במלה זו מתרגמים 

השבעים את "אפוד" שבתורה) צבעונית, פתוחה למעלה, 
במקום החושן. 

מלבד הא׳ של הכוהן הגדול, שביחד עם החושן והאורים 
ותומים היה משמש כמכשיר לאוראקולון, היו כוהנים ומש¬ 
רתים בקודש— שמואל ופעם גם דויד—לובשים "א׳" פשוט 
מ״בד״ — כנראה בשעת העבודה או בחגיגות מיוחדות (ש״א 
ב, יה! כב, יה! ש״ב ו, יד! דה״א טו, כז). 

לפי התלמוד היה כל חוט שבא׳ כפול־שישה ובכל שזר 
היה חוט של זהב, ובסך הכל היו בו כ״ח חוטים (יומא, ע״א, 
ב׳). את שמות השבטים חרתו על אבני־השוהם בשמיר 
(גיטין, ס״ח, א׳). הא׳ היה אחד משמונה בגדים, שלבש כ״ג 
(משנה, יומא׳ ז׳, ה׳ו ועי׳ הוריות, ג׳, ד׳ [בבלי י״א׳ ב׳], 
רמב״ם, משנה תורה, הלכות כלי קודש, פרקים ט׳—י׳ ז 
מגילה׳ א׳, ט׳ [בבלי ט׳, ב׳]), והיד. נהוג בבית שני ביחד עם 
אבני־השוהם. הא׳ נחשב כמכפר על עוון עבודה זרה (זבחים, 
פ״ח, ב׳). על גדעון אמרו, שעשה א׳ לפי ששמו של שבטו 
לא היה באבני־הא׳ ולא היה לו מזל (ילק״ש, שופ ׳ , ח׳, 
רמז ס״ד). 

י. קויפסן, תולדות האמונה הישראלית, כרך א׳, ספר ב׳, 
486 — 502 ועוד (ע׳ מפתח בסוף חלק ג׳)! מ. ד. קאסוטו, 
תרביץ, י״ב, 170 ; ח. א. גינזברג, כתבי אוגרית, 47 ! מ. 
גוטמן, מפתח־התלמוד, ע׳ אפוד! ^ , 5011 ז־ 1 ! 1 ז 

;. 11 236 , 1937 ;. 11 185 , 1934 , 05 ?! , 11111 ־ 5 ; 1936 , 1 ) 1/10 !£ 

5 ( 15 115 , 1 ) 11 ) 11 , 11 ־ 15 ־ 4 ־? .[ ; 436 .ק , 1937 , 405 / ,ץ׳\־, 1 . 1 

11(1(1 €(4111x51, 1947, 222 ££.; ^.!11 (■1^111, 3/48011, 83. 

י. מ. ג. 

אפזלו^טיכןה (ביוד 010X0711*1x71 >, אמנות־ההתגוננות). 

במובן הרחב — התגוננות והתנצלות מפני התקפות 
של מתנגדים וצידוק ההשקפות׳ שאדם או קבוצת בני־אדם 
דוגלים בהן. הא׳ קשורה תמיד בסניגוריד" אך בתנאים חברו¬ 
תיים נוחים אינה מצטמצמת בהתגוננות אלא היא עוברת 




119 


אפולוגטיקה 


120 


מאליה לפולמוס עם השקפות של המתנגדים. כשהא׳ באה 
לבסס את דעות־המתגוננים קוראים לד. "א׳ חיובית" וכשהיא 
באה להוכיח את טעות־המתנגדים היא נקראת "א׳ שלילית". 
הא׳ כרוכה תמיד פחות או יותר במגמתיות, ועל־כן אינה מדע 
במלוא מובן המלה (בניגוד לדעתם של החוקרים הקאתו־ 
ליים)! אולם התעסקותם של בעלי־הא׳ מתקרבת לעבודה 
מדעית במידה שהם כנים ומבקשים בהגנתם את האמת. כמד 
כן קשה לצמצם את מושג הא׳ בהבדלה בין המדע והפילו¬ 
סופיה ה״אובייקטיוויים" ובין הא׳ ה״סובייקטיווית", שהיא 
שואפת לאמת ולאשר משפט קדום. הא׳ הרצינית היא תוצאה 
של שיכנוע עצמי, והיא באה להגן על תורות מסויימות, 
שהאפולוגטיקן מאמין בהן, ולפיכך קשורה כל התעסקות 
מדעית, פילוסופית ועיונית במידה מסויימת של א׳. אולם 
הא׳ שונה מן ההתעסקות בחקירה עיונית כשלעצמה במה 
שהיא מתיימרת בדרך כלל להציע אמת סופית, שאין לשנותה, 
בעוד שהחקירה העיונית מנסה להתקרב אל אמת שאינה 
סופית, שהרי כל התקדמות בחקירה משנה את התוצאות של 
השלגים הקודמים בחקירה והחוקר הרציני מוכרח לוותר 
על דעותיו׳ שנתבררו כמוטעות — מה שקשה לעשות לבעל 
הא׳ המגמתית. וכן יש גם הבדל בשיטה: הא׳, המבקשת 
לבסס דעה מסויימת, נוקטת בדרך כלל בדדוקציה, בעוד 
שבמדע ובפילוסופיה משתמשים גם בדדוקציד, וגם באיג־ 
דוקציה. יש גם לציין, שהא׳ קשורה בדרך־כלל קשר הדוק 
בתופעות החברה של זמנה: עפ״ר היא באה להגן על רעיו¬ 
נות, שהם ביטוי של קבוצה חברותית מסויימת — שכבה 
חברותית, מעמד, עם, דת — בפני מתנגדיה. וכך גוברת 
בצורות נמוכות יותר של הא׳ המגמתיות על הרצון להגן על 
האמת ("הא׳ הזולה"), וכתוצאה מכך מתרחקת הא׳ מן 
האמת; לצרכי הפולמוס נוהגים לפעמים האפולוגטיקגים 
לשבש, לעקם, לטשטש או להעלים את העובדות, ואף להש¬ 
תמש בזיופים, אך היו גם אפולוגטיקנים, שעמדו על דעתם 
בשעת רדיפות: בכתביהם הוסיפו כוח לנרדפים עד שהצליחו 
לשבור את עול-העריצים וגרמו להתפשטותם של רעיונות, 
שהיתה להם השפעה היסטורית. תפקידה של הא׳ בתולדות 
האנושות הוא מפני-כן גדול מאוד. 

כיום נוהגים להשתמש במושג א׳ במובנו המקורי הרחב— 
כאמנות ההתגוננות נגד התקפות על דעות מסויימות וכצידוק 
שיטתי לדרכי־החיים של קבוצה מסויימת. ביחוד מדברים 
במובן זה על הא׳ של היהדות, שחכמי ישראל ביה״ב קראו 
לה "התנצלות", שהרי במשך תקופה ארוכה ביותר אי-אפשר 
היה להפריד בין תחומי הדת היהודית ובין תחומי החיים 
הלאומיים והחברותיים של היהודים. במאות־השנים האחרו¬ 
נות קיימת אף אפולוגטיקה יהודית, שנושאיה העיקריים הם 
חולונים: צידוק המצב החברותי והכלכלי של היהודים 
בעולם־הנכר. לעומת זד. נצטמצם מושג הא׳ בקשר לנצרות 
מצד אחר, וא׳ נוצרית היא הגנה על כל העניינים הנוגעים 
בתחומה של הדת הנוצרית, או׳ במובן מצומצם עוד יותר, 
הגנה על יסודותיה של האמונה הנוצרית. יש שהא׳ 
מוצאת הוכחה לאמיתות הדת בניסים או במאורעות קשורים 
בתולדות הדת, או באמונה בהתגלות. בשלב גבוה יותר 
עוסקת הא׳ בעניינים עיוניים ומפתחת תאולוגיה, שעומדת 
לימינה של האמונה התמימה. ולפיכך ממלאת הא׳ תפקיד 
חשוב בהוכחתן של ההנחות התאולוגיות. 

הא׳ הדתית היא פריץ של היהדות ושל הנצרות שבאה 


אחריה: הרי מטיבן של הדתות המונותאיסטיות לשלול כל 
קיום של אלים אחרים, בניגוד לעובדי-ד־,אלילים, שלא היתה 
להם שאיפה שיטתית להראות, שיש מקום רק לפולחן אחד 
בלבד. אולם למרות מה שהא" היהודית והנוצרית הן חידוש 
בתולדות־המחשבה, יש להן—לכל הפחות, בחלקן השלילי— 
מסורת ארוכה: הן השתמשו בנימוקים מרובים נגד האלילות, 
שכבר הוכנו ע״י הפילוסופיה והחקירה של תולדות־התרבות, 
שהנחילו להן היוונים והרומים. הביקורת של הדת העממית 
עתיקה היא ביוון כפילוסופיה עצמה. מפורסמת היא ביחוד 
הביקורת של האמונה באלילים הנזכרים ביצירותיהם של הו- 
מרום והסיוז־וס: כסנופאנס מקולופון טוען, שעל האלים הללו 
מסופה שנולדו כדרך בני־האדם, רגשותיהם הם רגשות־אדם 
והם מוכנים לכל מעשה רע; לפי דבריו, רואה הכושי את 
האלים כשחורי־עור, איש־תראקיה כבעלי עיניים כחולות, 
ואילו היו השוורים והסוסים יכולים לצייר או לפסל, היו 
עושים להם אלים בדמותם. פח׳דיקוס (ע״ע) סבר, שבני־אדם 
הפכו את כל המועיל להם לאלים: מן הלחם עשו את האלה 
דמטר ומן היין את דיוניסום. ההשפעה הגדולה ביותר על 
הא" היהודית והנוצרית נודעת לתורתו של אוהמרוס (ע״ע), 
שלפיה לא היו האלים מתחילה אלא בני־אדם', שהיו מכובדים 
משום מעשיהם הטובים. האסכולות הפילוסופיות הגדולות — 
של אפלטון, הקיניקנים, הסטואיקנים, תלמידי אפיקורוס 
ואנשי־האקאדמיה — קיבלו ופיתחו השקפות ביקרתיות אלו. 
מלבד ביקורת שלילית זו של פולחן־האלילים, קיבלו האפולו־ 
גטיקנים היהודיים והנוצריים גם את דעתם של הסטואיקנים, 
ששמות־האלים אינם מציינים, לאמיתו של דבר, אלא אל אחד 
("איגרת אריסטיאם") ושיש לפרש את המיתולוגיה האלילית 
בדרך האלגוריה. כשהאפולוגטיקנים בזים לפולחן־הפסלים, 
הם מושפעים לא רק מדברי־המקרא: שהרי כבר בז הרקליטוס 
(ע״ע) לפולחן־הפסלים; זנון (ע״ע), מייסדה של האסכולה 
הסטואית, חשב, שלא נאה להתקין לאלים היכלות ופסלים; 
וסנקה (ע״ע) מציין את פסלי־האלים כתועבות — ומובן, 
שהאפולוגטיקנים היהודיים והנוצריים נהגו להסתייע בדעות 
אלו. כן השתמשו הא" היהודית והנוצרית בחומר מן החיים 
של העמים הבארבאריים, שסיפקו להן החוקרים של הדת 
המשווה. רובו של חומר זה נאסף ביחוד אחר הכיבושים של 
אלכסנדר מוקדון. 

ד. ס. 

א׳ יהודית. בתולדות הא׳ בישראל בכללן משתקפת 
פרשת-היחסים המסובכת בין ישראל לעמים במשך הדותת. 
מניעיה של הא׳ היהודית הם: 1 ) האנטישמיות (ע״ע), שעל- 
פי־רוב הקדימה התקפה עיונית למעשים תקפנים וגרמה 
לכך, שהאפולוגטיקנים ראו חובה לעצמם לא רק ללמד זכות 
על תורת־ישראל, אלא אף להגן על כבוד העם בעבר ובהווה. 
2 ) הפגישות עם תרבויות ודתות נכריות, שעוררו את הרצון 
הטבעי להשוואות והקבלות מתוך שאיפה להראות לעמים 
את סגולותיה של תורת-ישראל ולהשפיע על־ידי כך על 
השקפותיהם ויחסם אל היהדות כאחד. מפני-כן — וגם מפני 
שכמה מן האפולוגטיקנים היו נוטים לדעה, שההגנה הטובה 
ביותר היא ההתקפה וחיו טורחים לגלות נקודות־תורפד. 
בתורות של מתנגדיהם — קשה לקבוע תחומים ברורים בין 
הא׳ ובין הפול מיקה (ע״ע וכוחים). 

התקופה הקדומה. עוד נביאי־ישראל בימי הבית 
הראשון והשני התווכחו עם הדעות האליליות של עמי־הקדם 



121 


אפולוגטיקה 


122 


והראו את יתרונה של דת־ישראל על "הבלי הגויים" (עיין, 
למשל, ישעיה מ, יח—כא! מב, ה—ח; מד, ו—כ; מה, ה—ח, 
ועוד; ירמיה י, ב—טח יד, כב; זכריה ח, כ—כג! יד, ט, 
טז—כא, ועוד). ואולם ראשיתה של ספרות הא׳ כענף ספרותי 
מיוחד קשורה בהתהוותם של מרכזים ליהדות בתחומי 
המעצמות ההלניסטיות, ועוד ביצירות הראשונות, שנכתבו 
יוונית ע״י באי־כוחה של היהדות במרכזים הללו, כלולים 
כמה מיסודות הא׳. 

ה ת ק ו פ ה ה ה ל נ י ם ט י ת. הניגודים בין תפיסת-העולם 
ההיסטורית של נביאי־ישראל ובין הסופרים, שכתבו יוונית 
על מצרים ובבל במחצה הראשונה של המאה ה 3 לפסה״ג 
ובאמצעה, קבעו את אפיה של הספרות היהודית ההלניסטית. 
ספרות זו ראתה את תפקידה העיקרי בהגנה על ההשקפות 
של היהדות ורובה ככולה נהפכה למעשה למין א׳ דתית- 
לאומית. הספרות ההיסטורית היהודית־ההלניסטית באה להו¬ 
כיח, שהתודעה ההיסטורית של עם־ישראל היא היחידה, 
שאמיתותה אינה מוטלת בספק. ך מ ט ר י ו ם, א ו פ ו ל מ ו ס 
ו א ר ת א פ א נ ו ם רשמו בספרים את קורות עם־ישראל 
בכוונה מכוונת להעמיד את עם־ישראל ואת ארץ־ישראל 
במרכזה של ההיסטוריה האנושית. בדרך זו הלכו גם כמה 
מן המשוררים מישראל, כפי שמעידים שרידי יצירותיהם 
של פילון ותאודוטום, המשוררים האפיים, ושל יחזקאל 
הטראגיקן בדראמה שלו "יציאת מצרים". בחלומו של משה 
ליד הר־סיני ובפתרון, שנתן יתרו לחלום זה, מרמז יחזקאל 
היהודי־היווני לשלטון ישראל בעולם, ובמראה של הסנה, 
שהוא (לפי יחזקאל) החול (הפויניפס),במדבר׳,נרמז,לדעתו, 
ערכו ההיסטורי־האוניוורסאלי של מעמד הר־סיני. בסיועה 
של השיטה האלגורית השתדלה הפילוסופיה ההלניסטית להו¬ 
כיח, שתורת־ישראל כוללת את כל הטוב והנאה שבשיטותיהם 
של הגדולים שבפילוסופים היווניים. 

מבחינת הטעמת ערכה האוניוורסאלי של תרבות־ישראל 
מעניינת היא המגמה להוכיח, שיסודותיה של התרבות האנו¬ 
שית בכללה, הרוחנית והחמריח, הונחו ע״י בני־ישראל. 
אברהם המציא את האסטרונומיה והאסטרולוגיה ולימד אותן 
לבבלים ולמצרים, יוסף הנהיג את סדרי-החיים המתוקנים 
במצרים, משה המציא את הכתב. ההנחה, שבני־ישראל היו 
אבות-הפילוסופיה, היתה רונחת בתקופה ההלניסטית ונחשבה 
לאמת שאין להרהר אחריה גם ביה״ב. לא רק אפלטון, אלא 
אף הומרוס והסיודוס היו, לדעתו של אריסטובולוס הפילוסוף 
(ע״ע)', מושפעים מן היהדות, לפי שהתורה היתה מתורגמת 
בחלקיה ליוונית עוד קודם זמנו של אלכסנדר מוקדון. 

וביחד עם המגמות הכלליות של הספרות היהודית־ההל- 
ניסטית לפאר את ישראל ותורתו נוצרה גם ספרות אפולו¬ 
גטית ממש. ידועים לנו שני חיבורים מסוג זה: א) האפולוגיה 
על היהודים לפילון ׳%״) 8011 ( 101 ׳ ס?"׳} . 10 ץ 0 \ 0 * 0 , שממנו נשארו 
רק שרידים באחד מחיבוריו של אוזביוס; ב) ספרו של יוסף 
בן מתתיהו "נגד אפיון", שהוא ספרי מסכם של הא׳ היהודית- 
ההלניסטית. 

הנושאים העיקריים של הא׳ היהודית־ההלניסטית היו קשו¬ 
רים בסניגוריה על סירובם של היהודים להשתתף בפולחן של 
אלוהי הערים והמדינות שבהן ישבו היהודים 

ובהן נהנו מזכויות כאזרחי־המקום — סירוב, שהיה נראה 
בעיני שכניהם הנכרים כזילזול בדת בכלל, או ככפירה- 
בעיקר, כאתאיזם (?!זזיס^ס); על האשמה זו חזרו מתקיפיה 


של היהדות מימי אפולוניוס מולון (ע״ע) ער פליניוס וטצי- 
טוס(ע״ע). ולעומת זה הסבירו האפולוגטיקנים לציבור־המש־ 
כילים את עדיפותה של אמונת ישראל באל אחד והסתמכו 
בכך גם על דבריהם של פילוסופים יווניים (נגד אפיון, 11 , 
22 ). ואולם יותר מכן עסקה הא׳, בהמשך לקטיגוריה של 
הנביאים (עיין למעלה), בהתקפה על פולחן האלילות, עבודת 
עץ ואבן, כסף וזהב מעשי־ידי־אדם, עבודת בהמות וחיות 
למיניהן, ודמויות בעלות מידות נפסדות וחולשות אנושיות 
(אגרת אריסטיאס, 134 — 139 ; חכמת־שלמה, י״ג—ט״ו; חזון י 
הסיבילות, ג׳, כ״ט ואילו; יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, וו, 
33 — 34 ). את סירובם של היהודים להשתתף בפולחן- 
הקיסר — דבר, שהאנטישמיים ראו בו סימן של חוסר נאמ¬ 
נות למדינה — הצדיקו האפולוגטיקנים היהודיים בעובדה, 
שהיהודים מקריבים קרבנות בבית־מקדשם בירושלים לשלום 
הקיסר ושהקיסרים הסתפקו בכך והעניקו ליהודים פריווי- 
לגיות מיוחדות (פילון, השליחות לקאיוס, 45 ; יוסף ב״מ, נגד 
אפיון, 11 , 6 ). 

שמידת־המצוות, שבאה כדי להבדיל בין ישראל לעמים, 
נחשבה בעיני הגויים לסימן של זילזול בעמים אחרים ואף 
לשנאת־הבריות. טענה זו נשמעת גם מפי סופרים יווניים, 
שבדרך כלל גילו יחם אוהד ליהודים, כגון הקאטיאום. האפולו- 
גטיקנים נקטו שתי דרכי־הגנה. הם הבליטו' את אפיין ההומאני 
של מצוות־התורה ביחס לגרים ולנכרים (פילון, סזגז״גס 06 , 
12 — 15 ; יוסף ב״מ, נגד אפיון, וו, 28 — 29 , 209 — 214 ), 
והשתדלו למצוא אף טעמים מוסריים למצוות המעשיות 
בדרך האלגוריה (עיין לדוגמה בדבריו של פילץ על המילה, 
1,450 .ז 118 ת 06 ); עם זה הצביעו על היחס האכזרי 

לזרים, שהיה נהוג בעולם העתיק. פילון ואחרים שואלים 
בתרעומת: "איזוהי שנאת־בריות גדולה משנאת הבנים ן 
והרי הגויים מפקירים את ילדיהם הרכים למוות״(-״ 03 06 
113 , 111 , 115 נ 16£11 . 60 ק 5 06 ; 132 , 6 ז 3 ז). אע״פ שהא' היהו* 
דית־ההלניסטית לא רק נכתבה בלשונם של מתנגדיהם אלא 
גם בסיגנונם ועל־פי דרכם, תרמה רק מעט להחדרת הבנתה 
של היהדות בחוגים, שהתקיפו את ישראל ותורתו; אלא 
שפעולתה סייעה לערער את יסודותיו הרוחנים של עולם- 
האלילות. 

הא׳ בתלמוד ובמדרש. נושאי הא׳ היו ידועים גם 
לחכמי התלמוד והמדרש. אך דבריהם, כפי שנמסרו לנו, 
מכוונים היו בעיקר כלפי פנים ולא כלפי חוץ. תכליתם היתה 
לא רק להשיב למינים, אלא אף לחזק ולעודד את עמם ולחסן 
אותו בפני השפעות בלתי-רצויות. גם לחכמי-המדרש ידועה 
היתד, העלילה, שהיהודים גורשו ממצרים מפני שהיו מצו¬ 
רעים, והם הגיבו עליה במלים אלו: "לא היו ראויים אומות 
העולם, שיהא בהם מעלה חטטים, ולמה יש בהם ן — שלא 
יהו מונין את ישראל ואומרים להם: לא אומה של מצורעים 
אתם?"(ב״ר, פ״ח, א׳). כמו־כן הכירו חכמי התלמוד והמד¬ 
רש את הטענות, שהיהודים לא השתתפו ביצירתה של 
התרבות האנושית׳ שהם שונאים את הבריות ואת המלכות 
(מגילה, י״ג, ב׳; מדרש אבא גוריון, כ״ו, ל׳), וכד׳. אלא 
שבמקום לטעון לעומת הקיטרוג של הגויים מה שטענו האפו־ 
לוגטיקנים שכתבו יוונית מבין היהודים — כלומר, שאברהם 
ומשה היו אבותיה של כל התרבות האנושית — הטעימו 
חכמי התלמוד והמדרש את ערכו העצמי של ישראל, וטענו 
שבשבילו נברא העולם ובזכותו הוא קיים (שבת׳ פ״ח, א׳; 



123 


אשולוגטיקח 


124 


ב״ר, ס״ו, ב׳). מצד שני תלו את עובדת התבדלותם של 
היהודים מן הנכרים בעבודה הזרה׳ שהגויים שטופים בה 
ושממנה, ממנהגיה ומעו׳בדיה, נצטוו היהודים להתרחק. 

החומר על הא׳ בתלמוד ובמדרש הגיע אלינו בצורת 
סיפורים על שיחות, שאלות ותשובות בין יהודים וגויים, 
פילוסופים, אפיקורסים, מטר 1 נ 1 ת ושרים, שמגלים סתירות 
בכתובים, מקשים על ביטויים אנתרופומורפיים במקרא, על 
כמה יסודות בתפיסת־האלוהות היהודית ועל מצוות ודינים 
מוזרים בעיני־הגויים. החכמים התנהגו לפי מה שקבע רבי 
אלעזר בן ערך: "ודע מה שתשיב לאפיקורס" (אבות, ב׳, 
י״ד). בין הנושאים ונותנים בשאלות מסוג זה אנו מוצאים 
את ר׳ יוחנן בן זכאי (ירושלמי, סנהדרין, א/ ד׳), את ר׳ 
יהושע בן חנניה(חולין, נ״ט, ב , , השואל הוא אדריאנום קיסר! 
נידה, ע/ ב׳, השואלים הם בני־אלכסנדריה), את רבן גמליאל 
(סנהדרין, ל״ט, ב׳! ע״ז, נ״ד, ב׳), את ר׳ יוסי בן חלפתא 
(ב״ר, י״ז, ז׳! תנחומא, הוצ׳ בובר, בראשית, ב), ועוד. 
חכמי־ישראל היו מתרצים את השאלות בדרכי־הדרוש המקוב¬ 
לות, אולם פעמים'שהתשובה לא היתה אלא בחינת בדיחה 
וקינטור, ולאחר שהשואל הלך לו אמרו התלמידים לרבו¬ 
תיהם : "רבי, לזה דחית בקנה, לנו מה אתה משיב ן" (ירוש׳, 
שבת, פ״ג, ה״א! חולין, כ״ז, ב , ! תנחומא, חוקת, ח , ). 

הא׳ ביחס אל הנצרות. עם התפשטותה של הנצ¬ 
רות נכללו במסגרת הא׳, ביחד עם הוויכוחים עם האלילות, 
גם דברי התקפה וביקורת כלפי הנצרות וכיתותיה השונות. 
ומכאן הטענות של הסופרים הנוצריים, שהיהודים אחראים 
להפצת דיבות ועלילות על הנוצרים בעולם האלילי. לפי 
עדותו של אוריגנס, שאב קלסוס, מחברו של ספר־ביקורת, 
שהיה מכוון נגד הנצרות, את האשמותיו מתוך ספר של 
מחבר עברי ( 0615001, 1 , 28 3 ז 1 ת 00 ). על טענות מסוג זה 
חוזרים גם אוזביוס ואפיפאניום, ומכאן גם הספרות "נגד 
היהודים״ ( 13605 ) 0 [ 61505 ^ 11 ^ , 13605 ) 0 [ 000113 ), שברובה 
היא בצורת דיאלוגים ושה״שיתד, עם טריפון היהודי" של 
יום טי נוס מארטיר הוא אחד מחיבוריה הראשונים. 
בדיאלוגים אלה אין לראות ויכוחים, שנערכו באמת, ובדרך 
כלל אין הם מתבססים על טענות, שהושמעו ע״י יהודים! 
אעפ״כ אפשר להסתייע בספרות זו כדי לעמוד על כמה רמזים 
אפולוגטיים אנטי-נוצריים שבדבריהם של חכמי-ישראל, 
וכדוגמה לדבר ישמש מאמרו של ר׳ יונתן: "כל חנופה, 
שנאמרה במקרא, במינים הכתוב מדבר" (ב״ר, מ״ח, ו׳), 
שהוא מכוון בלא ספק נגד הביטוי "עדת חנפים", שאנו 
מוצאים ב״תורת השליחים״ ( 1 , 7111 , ! 180 x 1 ^) ככינוי ליהו¬ 
דים. במאה ה 1 ובתחילת המאה ה 2 מוצאים אנו רק הד 
מועט לוויכוחים על עקרונות דתיים. הנצרנים (הנוצרים- 
היהודיים) פעלו בעיקר בשכבות של פשוטי־העם ונסתייעו 
במעשי־ניסים ובריפוי-חולים, כהמשך לפעולותיו של ישו 
כפי שהן מתוארות באוונגליונים. משום כך נזכר ישו במקו¬ 
רות של תקופת־התנאים כמי "שכישף והסית והדיח" (סנ¬ 
הדרין, מ״ג, א׳! ק״ז, ב׳, לפי הנוסח של כתבי־היד והדפוסים 
הראשונים). וכן ראו הנוצרים הראשונים הוכחה לאמיתות 
אמונתם בישו בעובדה, שבכוח שמו ביצעו מעשים נפ¬ 
לאים : "בכוח שמו של ישו אפשר לנצח כל רוח רעה, מה 
שאין היהודים יכולים להשיג בשמות נביאיהם ונשיאיהם" 
(יוסטינוס מארטיר, ״שיחה עם טריפון היהודי״, 85 ). ולכך 
מתאים גם הסיפור: "מעשה בר׳ אלעזר בן דמה, שנשכו 


נחש, ובא יעקב איש כפר סמא לרפאותו משום ישוע בן 
פנטירא, ולא הניחו ר׳ ישמעאל, אמר לו: אי אתה רשאי, 
בן דמה. אמר לו: אני אביא לך ראיה שירפאני (כלומר, 
שמותר ליעקב לרפאני בשם ישוע) — ולא הספיק להביא 
ראיה עד שמת" (תוספתא, חולין, ב׳, כ״ב—כ״ג). כוח־ 
ההשפעה, שהיה לרופאים העממיים מבני הכת הנוצרית על 
פשוטי־העם, עורר את חכמי־ישראל לקבוע כמה סייגים בנוגע 
למגע ומשא עם הנוצרים (אדר״נ, נו׳ א׳, ב׳! ע״ז, כ״ז, ב׳). 
ודבר זה גרם גם לר׳ אליעזר בן הורקנוס, שהתחרט על 
שנהנה מדבר, שנאמר לו בשמו של ישו: "פעם אחת הייתי 
מהלך באיסטרטיא של ציפורי ומצאתי אדם אחד ויעקב איש 
כפר סכנין שמו ואמר לי דבר של מינות משום ישוע בן 
פנטירא והנאני, ונתפסתי על דברי־מינות, ועברתי על דברי- 
תורה: "הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה כי 
רבים חללים הפילה״ (תוספתא, חולין, שם, כ״ד! ע״ז, י״ז, 
א׳! ועי׳ ירושלמי, סנהדרין, ז׳, י״ג; קוהלת רבה, א׳, ח׳). 

עם גידולה של העדה הנוצרית נתרחב הוויכוח בינה ובין 
חכמי־ישראל על עיקרי האמונה החדשה. חכמי התלמוד 
והמדרש ראו בתורת הנצרות סטיה מעקרון האחדות, וכמובן, 
שדחו את כל הנסיונות, שנעשו ע״י הנוצרים למצוא סמוכים 
במקרא לאמונתם בישו כבן־אלוהים. הכלל, שנקטו האפולו־ 
גטיקנים מבין חכמי־ישראל, היה להביא את הראיות הכריסטו־ 
לוגיות "אד אבסורדום" מתוך המשכם של הכתובים, ועל 
ראיות אלו אמרו: "כל מקום שפקרו המינין (כן בכה״י) 
תשובתן בצידך׳(סנהדרין, ל״ח, ב׳). בפירושיהם ניסו חכמי- 
ישראל להרחיק כל אפשרות של רמז לפירוש נוצרי. כן פירש 
ר׳ שמעון בן יוחאי את ״בני־אלהים״ בבראשית ו, ב: "בני- 
הדיינים", והוא היה מקלל "לכל מאן דקרי להון בני אלחין" 
[את כל מי שקורא להם בני־אלוהים] (ב״ר, כ״ו, ה׳). המגמה 
האפולוגטית נגד הנצרות בולטת בהטעמת הכתובים, שבהם 
מדובר על אחדותו המוחלטת של אלוהים, או במקומות, 
שאפשר למצוא בכתובים רמזים נגד אמונת השניות. יש 
להטעים, שעד תחילתה של המאה ה 4 עדיין לא היתה אמונת- 
השילוש מקובלת בנצרות. ולפיכך נראה׳ שמאמרים לא- 
מועטים, שהחוקרים נטו לראותם כסתירת דעותיהם של 
הגנוסטיקנים, או אף של הדואליזם הפרסי, מכוונים. לאמיתו 
של דבר, נגד הנצרות. ר׳ אבהו, שהתווכח עם נוצרים, אמר: 
"אם יאמר לך אדם, אל אני, מכזב הוא, בן אדם אני, סופו 
לתהות בו, שאני עולה לשמים — ההוא אמר ולא יקימנה" 
(ירושלמי, תענית, ב׳, א׳! ועי׳ שמות רבה. כ״ט, ה׳). הנו¬ 
צרים טענו, שאין אמונתם בישו פוגעת ברעיון האחדות! 
הם גם הצביעו על מלחמתם באמונה ב״שתי רשויות" של 
הגנוסטיקנים. את דחייתן של הטענות הללו אפשר למצוא 
במאמר: ״ועם שונים אל תתערב (משלי כד, כא) — עם 
אלו, שאומרים יש אלוה שני, אל תתערב... הפיות, שאומרים 
שתי רשויות הן.' יכרתו ויגלעו... א״ר אחא: כעס הקב״ה על 
שלמה כשאמר הפסוק הזה. אמר לו: דבר של קידוש שמא 
היית אומרו בלשון נוטריקון, ועם שונים אל תתערב ז — מיד 
חזר ופירש את הדבר: יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו 
(קוהלת ד, ח), אין לו אח ולא בן אלא שמע ישראל." 
ה׳ אחד" (דברים רבה, ב׳, ל״ג). 

אם בתחומו של הוויכוח הדוגמתי אפשר היה להם לחכמי- 
ישראל לעבור בקלות מסניגוריה לקטיגוריה, הרי נכונה היתד, 
להם היאבקות קשה יותר עם טענותיהם של הנוצרים בתחום 



125 


אפולוגטיקה 


126 


אחר. כבר דרש 6 א ו ל ו ס, שהמאמינים בנצרות הם בלבד 
בני-ישראל האמיתיים, בני־הגבירה, וישראל לפי הבשר הוא 
לכל היותר בן השפחה (אל הגאלאטיים, ג/ כ״ו! ד/ כ״א! 
אל הרומיים, ב׳, כ״ח, ועוד). חורבן בית־המקדש ודיכויו של 
מרד בר־כוכבא מצד אחד וגידולה של הנצרות מצד שני 
גרמו לכך, שהשקפה זו נעשתה עיקר חשוב בתעמולה האנטי- 
יהודית של הנוצרים. סופרי־הכנסיה חחרים עליה בצורות 
שונות, אבל תכנה אחד הוא: אלוהים זנח את ישראל והנו¬ 
צרים הם ישראל האמיתי. ירידה זו באה לישראל כעונש 
על שלא שמע לקריאתו של ישו (יוסטינום, 16 , 115 § 1310 ם; 
אוריגנם, 4 , 22 , 0615001 . 0 ; אוזביוס, , 11 ,. 6001 13 ־ 1115101 
27 ). בהתקפתם על עם־ישראל לא נרתעו הנוצרים אף 
משימוש בטענותיהם של אפיון (נגד אפיון, וו, 11 ) ושל 
ציצרו ( 28 , 13000 ? 0 ־!?), ונוסף על כך חיזקו את דבריהם 
ב״ראיות" מן המקרא, ביחוד באותם הכתובים, שמכילים 
דברי־תוכחה כלפי עם־ישראל: ,אמר ליה ווהוא מיןא [אמר 
לו אותו מין] לרבן גמליאל: עם שאדונו סלץ ממנו, ככתוב 
בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה׳ ולא ימצאו, חלץ מהם 
(הושע ד״ ו). אמר ליה: שוטה, מי כתיב חלץ להם ? — חלץ 
מהם כתיב, ואילו יבמה שחלצו לה אחים, האם יש בכך דבר 
של ממש?" (יבמות, ק״ב, ב׳ז ועי׳ גם ברכות, י/ א׳! סנ¬ 
הדרין, ל״ט, א׳! ע״ז, י/ ב/ ועוד). החכמים הטעימו וחזרו 
והטעימו, שהברית, שכרת אלוהים עם עמו, נצחית היא: 
הענשים וחיסורים באים עליו כדי להחזירו למוטב, אך אף 
"בשעה שהם טמאין שכינה שרויה ביניהן" (יומא, נ״ו, ב׳). 
דחיית טענותיהם של הנוצרים מסוג זה היתה בעיקרה 
מכוונת כלפי פנים. היא באה למנוע התפשטות של יאוש 
בישראל ושקדח על הגברת הביטחון העצמי וההערכה העצ¬ 
מית. במאמציהם האפולוגטיים הללו יצרו בעלי־האגדה כמה 
מן המשלים הנאים ביותר: "מעשה בקרתנית אחת, שהיתה 
לה שפחה כושית, שירדה למלאות מן העין היא וחברתה. 
אמרה לחברתה: חברתי, למחר אדוני מגרש את אשתו ונוטלני 
לאשה. אמרה לה: למה ? — בשביל שראה ידיה מפוחמות. 
אמרה לה: אי שוטה שבעולם: ישמעו אזניך מה שפיך 
מדבר! — ומה אם אשתו׳ שהיא חביבה עליו ביותר׳ את 
אומרת: מפני שראה ידיה מפוחמות שעה אחת רוצה לגרשה, 
את׳ שכולך מפוחמת ושחורה ממעי אמך כל ימיך, על אחת 
כמה וכמה. כך׳ לפי שאומות העולם מונים לישראל ואומרים: 
אומה זו המירה כבודה, אומרים להם ישראל: ומה אם אנו 
לשעה כך נתחייבנו, אתם על אחת כמה וכמה"(שיה״ש רבד" 
א׳, מ״א! סיפור דומה שם, ז׳, ג׳). 

לא פחות חריפה משאלת הזכות להיקרא בשם ישראל היתה 
השאלה בדבר הזכויות על כתבי־הקודש העבריים. לדעתו 
של יוסטינוס ( 1,53 ,. 01 ק\!),אין ספר־הספרים מורשתם של 
היהודים אלא של הכנסיה. היהודים ייחדו להם את הספר 
בחוצפה וללא יסוד והם מזייפים אותו. אוריגנם חוזר פעמים 
אחדות על הרעיון, שכתבי־הקודש של היהודים לא הצליחו 
בתפקידם החינוכי בישראל, ועל־כן עברו לרשותה של הכנסיה 
( 26 , ¥11 ,. 0615 . 0 ). בתשובה לטענות מסוג זה רמזו החכ¬ 
מים, שרק התורה שבעל-פה מאשרת את אמיתות טענותיהם 
ופירושיהם של המחזיקים בתורה שבכתב: "אמר ו" יהודה 
בר שלום, כשאמר הקב״ה למשה: כתב־לך, ביקש משה שתהא 
המשנה בכתב, ולפי שצפה הקב״ה, שאוה״ע עתידים לתרגם 
את התורה ולהיות קורין בה יוונית והם אומרים: אנו 


ישראל ואנו בניו של מקום ומעכשיו המאזנים מעויין 
[מעויינים], אמר להם הקב״ה לאומות: אתנדאומרים, שאתם 
בניי, איני יודע אלא מי שמיסטורין שלי אצלו הם מיי, 
ואיזו היא ? — זו המשנה" (תנחומא, וירא, אות ה/ וביחוד 
שם, כי תשא, אות ל״ד). 

את בריחתו של יונה הנביא וסירובו ללכת לנינווה 
פירשו בעלי־האגדה כסימן לאהבת־ישראל שלו: הוא ראה, 
ש״הגויים קרובי תשובה הם" ולא רצה לחייב את עמו. הוא 
נהג כשאר'הנביאים וכאבות, ש״נתנו את עצמם על ישראל" 
(מכילתא דר״י, פסחא, פ״א). תפיסה זו באה כתשובה על 
דבריהם של סופרי־הכנסיה, שגילו בתשובה של אנשי־נינווה 
תוכחה קשה לישראל: הגויים שבימי יונה שמעו לקול הנביא 
כמו שהגויים בזמנם נענו לקריאתו של ישו! ולעומת זה 
סירבו היהודים, כאז כן עתה, לשמוע, ועל־כן נענשו(לוקאס, 
י״א, ל׳—ל״ו! יוסטינום, דיאלוגוס, 107 ). המגמה האפולו¬ 
גטית הביאה את בעלי־האגדה להטיל דופי גם בתשובתם של 
אנשי־נינווה, ולפיכך אמרו החכמים׳ שתשובתם של בני- 
נינווה היתד, "תשובה של רמאות" (ירושלמי, תענית, פ״ב, 
ה״א). 

הא׳ בימי-הביניים. עם השתלטותה של הנצרות 
על האימפריה הרומית בימי קונסטאנטינוס הגדול נקבעו 
יחסי הכנסיה ליהדות לא ע״י ויכוחים ופולמוס, אלא על-ידי 
תחוקה אנטי־יהודית של הכנסיה ושל הקיסרים. אמנם הנצ¬ 
רות ביה״ב קיבלה את תורתו של אוגוסטינוס, שיש להשאיר 
את היהודים בחיים בתנאי־ דיכוי ושעבוד, כדי שישמשו 
עדות חיה לנצחונה של הנצרות, אלא שעם זה לא נמנעה 
מלנקוט אמצעי־השפעה "ממשיים" כדי להכניסם תחת כנפי- 
הכנסיה. ספרות הא׳ והפולמוס של היהודים בארצות הנו¬ 
צריות היתה מכוונת עכשיו במיוחד להגנה מפני מצרות. 
מכיוון שספרות הא׳ היהודית באירופה, שהגיעה אלינו, מוצאה 
מן המאה ה 12 ואילך (מן המאה ה 10 הגיעו רק שרידים), 
יש ערך חשוב לספרות הנוצרית האנטי־יהודית מן המאה ה 5 
עד המאה ה 11 להבנתה של הא׳ היהודית בתקופה זו. ספרות 
זו, שאינה עוד עשירה כל־כך כמו במאות הקודמות, משקפת 
לא רק את טענות הנוצרים ואת התקפותיהם, אלא גם את 
תשובות היהודים, את הגנתם ואף את התקפותיהם שלהם. על 
התשובות הידועות מן התלמודים והמדרשים נוספו תשובות 
חדשות, שהן מתאימות בחלקן הגדול ל?ה שידוע לנו מתוך 
המקורות העבריים המאוחרים יותר. התאמה זו מראה, שאכן 
השמיעו היהודים את דבריהם בפני מתנגדיהם. מקום מרובה 
מוקדש בוויכוחים אלה לשאלת משיחותו של ישו. היהודים 
מוכיחים, שהמשיח עדיין לא בא, שהרי עדיין לא נתגלו 
האותות המבשרים את בואו. ישעיה ניבא, שבימות המשיח 
״לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה״ — כלום 
כבר נתגשמה נבואה זו ? — להפך — משיב יהודי ממאגנצה 
במאה ה 11 — חרשי־הברזל מספיקים בקושי להכין את הנשק 
הנדרש מהם, ובכל מקום בעולם בני־האדם נלחמים זה בזה 

(, 01111511301 61 1101361 [ 10 ז 3 ;ז 11 ק 015 , 10115 ק 15 ז 0 ; £11 < 0111 

1072 , 159 , 0 ? , 11806 * 1 ). הנוצרים הסתמכו על הפסוק 
בבראשית "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק• מבין רגליו עד 
כי יבוא שילה", ולמדו ממנו, שהמשיח יבוא רק בשעה 
שתהיה מלכות ביהודה. ליהודים אין מלכות ואין מדינה, 
ועל-כן אינם יכולים לצפות לביאת המשיח שלהם. לעומת 
טענות אלו של הנוצרים טענו היהודים, בין השאר, שבמזרח 



127 


אפולוגטיקה 


128 


הרחוק קיימת ממלכה יהודית חפשית — טענה, שבאה לידי 
ביטוי גם בדבריי הוויכוח של איזידורוס מסביליה עם היהו¬ 
דים ב 633 (-גן{ 3 ז 1 ת 00 031:4101103 1016 ? 0 ( 1 ,.גן 115 ־ 1 : 1510101 
464 , 83 ,״ 1 ? ; 2 , 8 , 1 , 013605 ). נראה, שמתחילה לא היו 
היהודים• חוששים לתקוף את פולחן־הקדושים שבנצרות, את 
איסור הנישואים של הכמרים ואת האמונה, שישו נולד 
מבתולה. בין םניג 1 רי־היהדות מופיעים גם גרים. המפורסם 
שבהם הוא אלעזר בודו, כוהן בחצרו של לודוויג החסיד, 
שנתגייר ב 838 . מן המאה ה 12 ואילך משתנה אפיה של 
הספרות האנטי־יהודית! שוב אין היהודי משיב דרך חירות, 
ובוודאי שאינו מתקיף! דמותו היא עפ״ר מסולפת ודבריו 
הם מגוחכים לפרקים. 

בספרות העברית האפולוגטית ביה״ב יש להבחין בין 
חיבורים עיוניים, שהחומר האפולוגטי משולב בהם בהסברת 
היהדות כשיטה פילוסופית, ובין חיבורים׳ שצמחו מתוך 
הוויכוחים, או שנכתבו כמדריכים למתווכחים. הסוג הראשון 
נוצר כמעט כולו בתחומה של התרבות היהודית־הערבית. 

מן המאה ה 7 ואילך עוברת על היהדות במזרח תקופה 
של תסיסות דתיות ותנועות משיחיות, שהיו מלווות ביקורת 
תקפנית על התלמוד ואף ביקורת על ספרי־המקרא מבחינת 
תכנם ופירושיהם, כגון זו של דווי הבלכי (ע״ע). צריך היד. 
להגן על היהדות מפני סכנות מבפנים. ואולם בשים לב 
לעובדה, שתנועות אלו קיבלו חלק מהשראתן מן הנצרות 
והאסלאם (כמה מן הקראים קיבלו את הדעה, שישו ומוחמד 
היו נביאים), הורגש גם ההכרח להגן על היהדות ע״י הטעמת 
חולשותיהן של דתות אלו. קטעים מן הגניזה מעידים על 
פולמוס, שהיה מכוון נגד השומרונים, הנצרות והאסלאם וגם 
נגד כיתות יהודיות פורשות (נתפרסמו על־ידי יעקב מאן 
ב^ 44110 , 1938 , עט׳ 427 ואילך) ושהתחיל, כנראה, בתחילת 
המאה ה 10 . דוד אלמוקמץ, שהתנצר וחי זמן־מה בנציבין 
כנוצרי, כתב לאחר שחזר בתשובה שני ספרים נגד הנצרות 
(קטעים מהם נתפרסמו ע״י הירשפלד ב *סן, ^ 688-684 ) ׳ 
שמהם שאבו אח״כ קירקסאני הקראי, וכנראה, גם רב 
סעדיה גאון. 

הא׳ ב״אמונות ודעות" של ר׳ סעדיה גאון. 
דברי פולמוס כלפי פילוסופים שבין הנוצרים אנו מוצאים 
גם ב״אמונות ודעות" לרב סעדיה גאון (ע״ע). בתשובתו 
בדבר אמונת־השילוש אומר הגאון: "ואינני מכוון בתשובה 
הזאת לעמי הארץ שבהם, כי הם אינם יודעים כי אם השילוש 
המוגשם בלבד, ולא אטריד ספרי בתשובתם מפני שהוא 
מבואר ונקל, אבל אכוון להשיב אל חכמיהם׳ אשר חושבים, 
שהם מאמינים בשילוש בעיון ובדקות תבונה" (אמונות 
ודעות, מאמר בי, ד,וצ׳ סלוצקי, עמ ׳ 45 ). רס״ג דוחה את 
תפיסת־השילוש, המקנה עצמאות לשלושה מתאדי־היסוד 
של הבורא, בעוד שלדעתו התארים קשורים בעצם. על 
הראיות והרמזים לשילוש במקרא אומר רס״ג, שהם מעידים 
רק ״על מיעוט ידיעתם בלשון של מוצאיהם״(שם, עמ ׳ 46 ). 
במאמר השלישי דוחה רס״ג את כל הראיות לביטול התורה 
והמצוות בזמן מן הזמנים ולכריתתה של ברית חדשה. על 
הטענה, שאם סיבת האמונה במשה היו האותות והמופתים, 
הרי סיבה זו מחייבת גם את האמונה בישו ובמוחמד, שעל 
המופתים שלהם מעידים רבים, משיב הגאון: "סיבת האמיננו 
במשה לא היתה האותות והמופתים בלבד, אבל סיבת האמיננו 
גו ובכל נביא, שיקראנו תחילה אל מה שיכשר, וכאשר נשמע 


דברו ונראה אותו שיכשר, נבקש ממנו המופתים עליו, 
וכאשר יעמידם נאמין בו, ואם נשמע טענתו מתחילתה ונראה 
שלא תכשר, לא נבקש ממנו מופתים, כי אין מופת על נמנע" 

(שם, עמ ׳ 60 ). 

במאמר השמיני על הגאולה האחרונה פונה רס״ג בצורה 
סתמית נגד "אנשים שנקראים יהודים" ושחושבים, שכל 
היעודים והנחמות כבר נתקיימו בבית השני, אבל הוא מוסיף 
בסוף המאמר: "וכל אשר השיבונו בו על אלה׳ היא תשובה 
על הנוצרים", והוא מפריך בסוף־דבריו את הפירוש הכריסטו־ 
לוגי לדניאל ט, כו: "ואחרי השבעים ששים ושנים יכרת 
משיח ואין לו והעיר והקדש ישחית עם נגיד". 

הא׳ ב״הכוזרי" של ר׳ יהודה הלוי. אפיו האפולוגטי 
של ספר הכוזרי לר׳ יהודה הלוי (ע״ע) ניכר בשמו הערבי: 
"כתב ההנמקה וההוכחה להגנת האמונה הבזויה". המחבר 
מוכיח, שהבחירה והיעודים הגדולים אינם שייכים לשתי 
הדתות, הנצרות והאסלאם, שהן נאבקות על השלטון בעולם, 
אלא לעם־ישראל. אין הוא פותח בהוכחות מופשטות, אלא 
הוא מסתמך על עובדה היסטורית. מלך כוזר ורבים מבני־עמו 
קיבלו את דת־ישראל, אע״פ שדת זו נחשבת לבזויה בעיניהן 
של אומות־העולם והיא מחמרת בקבלתם של הבאים לחסות 
בצלה. בניגוד לפילוסופים היהודיים ביה״ב, שרצו להראות, 
שאין סתירה בין תורת־ישראל ובין הדעות הפילוסופיות 
כדי לבטל את הטענות על אמונת־ישראל מצד הדוגלים 
בפילוסופיה, מעלה ר׳ יהודה הלוי את ערכה של תורת- 
ישראל מעל לפילוסופיה, וגם נלחם בזו האחרונה. ביסוד 
הגנתו על דת־ישראל הוא מניח את תולדות האומה ובחירתה. 
והוא בא לידי מסקנה, שמצבו השפל של עם־ישראל בהווה 
אינו מוכיח כלום על ערך אמונתו, שהרי אף הדתות השליטות 
אינן מתפארות במלכיהן ובגיבוריהן, אלא דוקה בקדושיהן 
הראשונים — אבות הכנסיה הנוצרית ונזיריה וחברי־מו־ 
חמד —, שהיו נרדפים ומושפלים, מומתים ונהרגים, "כי 
אור האלוהים אינו חל כי אם בנפשות הנכנעים״ (ד/ כ״ב! 
ועי׳ גם א׳, קל״ג) עם־ישראל המבוזה והמשועבד השומר את 
תורתו ומצוותיה ממלא שליחות גדולה בין אומות־העולם, 
שבסופו של דבר תקבלנה את תורת־ישראל. הדתות, ששאר 
האומות מחזיקות בהן עכשיו, הן רק "הצעה והקדמה למשיח 
המחוכה׳ אשר הוא הפרי" (שם, כ״ג). 

ספרי א׳ פילוסופית. דרכי ההגנה של הפילוסופיה 
הדתית השפיעו על הספרות, שהיתה מיוחדת לצרכי הא׳ 
בלבד—בעיקר בספרד ובדרום־צרפת. אחד מן הספרים הרא¬ 
שונים מסוג זה הוא ם׳ "מלחמות ה , " לר׳ יעקב בן ראובן 
(ע״ע) שנשתמר בכתבי-יד אחדים (אוכספורד, המוזיאון 
הבריטי, ברסלאו, לנינגראד! העתקה מכ״י ברסלאו מצויה 
בספריה הלאומית בירושלים). מחברו של ספר זה, שנכתב 
סמוך ל 1170 , מזכיר את רס״ג, את ר׳ אברהם בר חייא ואת 
ר׳ אברהם אבן עזרא. בהקדמתו מספר המחבר, שבשעה שהיה 
גולה בגשיקו״א (אין להכריע אם הכוונה ל 4406503 שבספרד 
או ל 6 מ§ס 0350 שבצרפת) ונגזר עליו להתגורר בין גויים, 
"ושם בארץ מגורי אהבני נוצרי אחד מגדולי העיר ומחכמי 
הדור, והוא כומר בקיא בחכמת המאמר ומחוכם בכל החכמות 
הפנימיות, לבד כי בוראנו יתברך טח מראות עיניו ומהשכיל 
לבבו ותדבק נפשו בפסלו... ובהיותי רגיל אצלו ללמוד ממנו 
חכמה ודעת וישאלני ויאמר: עד מתי אתם פוסחים על שתי 
הסעפים...". שנים־עשר השערים של הספר כוללים ויכוח 



129 


אפולוגטיקה 


130 


מדומה בין המייחד ובין המכחד. השער הראשון מדבר על 
הראיות, שהביא המכחד מן השכל, ומשער ב׳ עד שער י , — 
על הראיות מכל ספרי־המקרא. בשער האחד־עשר עובר 
המחבר לפולמוס ושואל שאלות על ה״אוואנגליים", ובשער 
האחרון הוא מביא ראיות, שמשיח בן דוד עדיין לא בא. יש 
לראות חידוש בדבר, שספר זה מטעים את הניגוד שבין 
המוסר היהודי ובין המוסר הנוצרי: בדבריו "אם יכך אדם 
על לחייך, נטה לו האחרת" נתן ישו למאמיניו "תורת חן 
וסתר את קו המשפט"( אך למעשה "העובדים אותו קרחים 
מכאן ומכאן: לא תקיימו תורת משה, שהיא תורת המשפט, 
בעבור תורת החן, שנתן לכם הוא. וגם תורת החן אינכם 
מקיימים כלל, שאתם נלחמים זה את זה" (לפי כ״י ברסלאו). 

לסוג של הספרות האפולוגטית־הפילוסופית שייך גם "ם׳ 
הברית״ (נדפס בתוך הם׳ ״מלחמת חובה״, קושטה 1910 ) 
לר׳ יוסף קמחי, שחיברו ע״פ בקשת תלמידיו כדוגמה לתשו¬ 
בות, שיש להשיב על שאלותיהם של המינים. גם הוא כתוב 
בצורת ויכוח בין מין ומאמין ומבחינת נושאיו ותכנו דומה 
הוא לס׳ "מלחמות ה׳", שנושאיו נשארו קבועים ועומדים 
בא׳ היהודית בספרד ובצרפת הדרומית עד אמצע המאה ה 13 . 

א׳ בפרשנות־המקרא. מפרשי־המקרא בצפון־צרפת 
הכניסו לפירושיהם דברי־הגנה על תורת־ישראל וסתירות 
לטענות המינים ברוח הא׳ המדרשית. גם פירושיו של רש״י 
מכוונים לפעמים נגד הפירושים הכריסטולוגיים לפסוקי 
המקרא (ישעיה גג! ירמיה לא, לט! תהילים ב, ועוד). אולם 
ביחוד בפירושים של הרשב״ם, ר׳ יוסף בכור־שור ור׳ אלעזר 
מבאלגנצה מוצאים אנו הסברות אפולוגטיות כמעט לכל 
הכתובים, שהנוצרים הביאו כראיות לאמיתותם של עיקרי- 
אמונתם. הסברות אלו הן בחלקן פרי ויכוחים, שנערכו 
בשעתם! מהן על דרך הפשט ומהן חריפות ומפולפלות וכו¬ 
ללות גימטריאות ונוטריקון, שפל הטוענים השתמשו בהם. 
וכשם שבין הטוענים היו מומרים, כך אנו מוצאים בין המשי¬ 
בים גרים ובני-גרים. ר׳ אברהם הגר מהונגאריה למד בבית- 
מדרשו של רבנו תם והביא עמו בקיאות בברית החדשה 
ובליטורגיה הנוצרית. ר׳ יצחק הגר ור׳ יוסף בד אברהם 
היו, כנראה, בניו. 

הספר "יוסף המקנא". סמוך ל 1260 חיבר ר׳ יוסף בן 
ר׳ נתן א ו פ י צ י א ל, בן למשפחת־אפולוגטיקנים, את הס׳ 
"יוסף המקנא" או "תשובות המינים", שהוא למעשה קובץ של 
תשובות למינים של חכמי צרפת הצפונית עד זמנו. הספר 
כולל קל״ז סימנים והוא מסודר לפי ספדי־המקרא. זהו כעין 
פירוש לכתבי־הקודש לתכליתה של הא׳ (החלק לבראשית 
נדפס ע״י צדוק כהן ב״ממזרח וממערב", ד׳ [בעריכת ראובן 
בריינין], עמ׳ 17 — 25 , והחלק לשאר ספרי התורה — בס׳ 
היובל לכבוד א. ברלינר, עמ׳ 82 — 90 ). בספר זה, כמו 
בחיבורים אחרים, שהלכו בעקבותיו, כגון ס׳ "נצחון ישן", 
שנערך בגרמניה (נדפס על־ידי ואגנזייל בספרו 3 שם§ 1 613 ־ 1 ׳ 
5313036 , חלק ג׳), מתגוננים המתווכחים מפני הפירו¬ 
שים הכריסטולוגיים של מתנגדיהם, ועם זה הם מגינים על 
כבוד ישראל ועל אורח־החיים היהודי. אגב ויכוחים על 
פירושי־מקראות מאשימים המתווכחים הללו את מתקיפי 
היהדות האשמות קשות מתוך השוואת אורח־החיים היהודי 
אל אורח־החיים הנוצרי: "המאמין אומר: עתה אתחיל 
להחזיק מעשים טובים בידי היהודים כמו שנראה לעיניהם. 
הנד. היהודים לומדים תורה בין גדולים וקטנים ומרגילין 


בניהם מקטנות ללמוד ספר, ללכת לבית תפילתם, ויסור 
מפיו נבלות־פה וירגילו בלשון נקיה, ומזהירים משבועות, 
ושומרים בנותיהם, שלא יהו פרוצות ויצאניות... ולא יחתרו 
קירות לגנוב, ואין מלסטמין הבריות בדרכים, ואתם מנבלים 
פיכם ונשבעים באלוהים וראשו, פיו, ידיו ורגליו... ובנותיכם 
פרוצות ויושבות בקובה של זונות ומכם גנבים ולסטים. 
ובמעשים היהודים חסידים ומרחמים על אחיהם לבלתי לחזר 
על הפתחים ומביאים העניים לבתיהם...". "חופש הדיבור", 
שהיה נהוג בא׳ היהודית בצפון־צדפת, גרם לדיבורים התק- 
פנים שבספרי־הא׳ היהודיים( אבל חלק מן הדיבורים הללו 
ודאי יש לזקוף על חשבון הסופרים והעורכים מישראל, שרצו 
לספק בדרך ז 1 את רגש הנקמה והשנאה לרודפיהם. אעפ״כ 
ניכר בשיחות הרבה חותמה של השיחה החיה, ועם כל הלעג 
והמרירות שבהן אינן חסרות נימה של ידידות. ויש לזכור, 
ששיחות אלו היו פרטיות והתנהלו לעת מצ 1 א, אפילו בשעת 
נסיעות בדרכים, בלא כוונה לעשות נפשות לדת זו או אחרת. 
כמה מאנשי־הכנסיה הקנאים ראו בוויכוחים אלה — ואפשר, 
גם בצדק — סכנה למאמינים ורצו לאסור אותם (פקודה כזו 
הוציא הבישוף אודו). הדומיניקנים והפראנציסקנים שאפו 
להפוך את הוויכוח הדתי לאחד מאמצעי־התעמולה שלהם, 
ורצו להעמיד ע״י כך את היהודי המתגונן לראווה ולהכריעו 
בסיועה של הכנסיה השלטת. 

הוויכוחים הפומביים. הוויכוחים הפומביים השפיעו, 
כמובן, על אפיה ודרכיה של הא׳ היהודית, ונושאיה נקבעו 
במידה מרובה ע״י הטענות, שהושמעו בוויכוחים אלה. עד 
המחצה הראשונה של המאה ה 13 לא מצאנו, שהתלמוד 
ותכנו ישמשו נושא לוויכוחים. הוא נעשה נושא מרכזי בא׳ 
היהודית למן הוויכוח בפאריס ב 1240 . בוויכוח זה טען המומר 
ניקולאוס דונין, שבתלמוד יש עניינים, שאין הדעת סובלתם! 
שמצויים בו דברים קשים על ישו, על המינים ועל הנכרים 
בכלל. ר׳'יחיאל מפארים, שהשיב בשם היהודים, הצהיר, 
ראשית, שאין אדם מישראל חייב להאמין בכל מה שנאמר 
באגדה התלמודית! שנית, ישו שבתלמוד אינו זה שיסד את 
הדת הנוצרית, שהרי הוא נזכר בתלמוד ביחד עם ר׳ יהושע 
בן פרחיה, שחי בימי ינאי המלך; ושלישית, המאמרים 
הקשים על גויים ונכדים מכוונים נגד עובדי־האלילים הקד¬ 
מונים ונגד אליליהם ולא נגד הנוצרים. 

גם בוויכוח הפומבי, שנתקיים בבארצלונה ב 1263 בין 
הרמב״ן ובין המומר פאבלו כריסטיאני, עמד התלמוד במרכז 
הדיונים. על הטענות הקודמות של הנוצרים נתווספה הטענה, 
שדוקה בתלמוד ובמדרשים יש למצוא ראיות ורמזים ליסו¬ 
דותיה של האמונה הנוצרית, אלא שהיהודים ברשעותם 
וברוע־לבם מעלימים את הדבר. הרמב״ן השיב, שאילו היתה 
זו טענת־אמת, האיד עמדו חכמי־התלמוד "בדת היהודים 
ומנהגם הראשון, כי הם היו יהודים ועמדו בדת היהודים כל 
ימיה... ולמד. לא נשתמדו וחזרו לדת ישו כאשר עשה 
פרא פולו". 

ס פ ר י ־ ו י כ ו ח. הוויכוח בבארצלונה גרר אחריו שורה 
שלמה של ספרים, שמחבריהם טרחו לאסוף לתוכם ראיות 
לאמיתותה של הדת הנוצרית מן התלמוד, מן המדרשים ואף 
מן הספרות הרבנית. אחד מן החשובים שבספרים אלה הוא 
הספר 161 >!? 0810 ? ("פגיון האמונה") של ריימונדום מאר־ 
מיני( 311101 ^ 105 ) 310300 ?), שנתחבר סמוך ל 1280 . מאר־ 
טיני היה נוצרי ע״פ מוצאו, אבל נראה, שחיבר את ספרו 



131 


אפולוגטיקה 


132 


בעזרתם של יהודים מומרים. הא׳ היהודית בספרד במאה ה 14 
השתדלה להגן על אמונת־ישראל בעיקר מפגי מומרים אלה 
מחוגי המשכילים והפילוסופים, שנתאכזבו מן הראציונאליזם 
הפילוסופי וביקשו להם מפלט במיסתורין הנוצריים. אחד 
מהם, אבנר מבורגוס (ע״ע), אפילו יעץ לפתור את 
שאלת־היהודים ע״י פרעות והשמדה. נגדו יצא ר׳ יצחק 
פ ו ל י ק א ר (או פולגאר) ב״אגרת החרפות", שהפיץ בקהי־ 
לות־ספרד. האיגרת כוללת סקירה קצרה על עיקרי האמונה 
האמיתית, שהם גם עיקריה של התורה השכלית, והסברה 
של האמונה היהודית במשיח העתיד לגאול את עם־ישראל. 
ביתר הרחבה הוא דן בנושאים אלה בחמשת הדיאלוגים של 
ספרו ״עזר־הדת״ (הוצאת בילאסקו, לונדון 1906 ). ספר 
אפולוגטי אחר, שנתחבר בהשפעת פעולתו של אבנר מבור־ 
גוס, הוא ספרו של ר׳ משה הכהן מטורדוסילאם: "עזר 
האמונה״ ( 1375 ). כספר מסכם של הא׳ במאה ה 14 בספרד 
אפשר לראות את חיבורו של ר׳ שם טוב אבן שפרוט, "אבן 
בוחן״ ( 1385 ). על 14 השערים, שכוללים תשובות על כל 
מיני טענות של הנוצרים, הוסיף עוד שער 15 , שהוא מוקדש 
במיוחד לדחיית תורתו של אבנר מבורגום. 

ר׳ חסדאי קרשקש ופרופיאט דוראן. אחת 
מתוצאותיה של ההמרה בהמון, שהתחילה בספרד בימי 
הגזירות של. 1391 ונמשכה זמן ניכר אחריהן, היתה הת¬ 
עוררותו של פולמוס ספרותי חריף בין כמה מן המומרים 
ובין מנהיגיהם של יהודי־ספרד. ההגנה היהודית גילתה אז 
כשרון ספרותי מזהיר והביעה מחשבות חדשות ונועזות. 
מנהיגה של יהדות-ספרד בתקופה זו, הפילוסוף ר׳ חסדאי 
קרשקש (ע״ע), חיבר כתב־הגנה בספרדית (הספר, שניתר¬ 
גם ב 1451 לעברית בשם "ביטול עיקרי הנוצרים", נדפס 
בסאלוניקי 1860 ), שבו פנה למשכילים שבין הגויים והוכיח, 
שיש לבטל את טענות המומרים. אולם הגנה על היהדות 
כלולה גם בספרו העיקרי "אור ה׳". קרשקש השתדל לבטל 
את הדעה, שהופצה על־ידי המומרים מישראל ושבה החזיקו 
גם האפולוגטיקנים היהודיים המשכילים, שדת־ישראל כאילו 
מזדהית עם הראציונאליזם הפילוסופי. הוא נלחם גם בנוטים 
אחר תורת אבן רשד בין היהודים, ששללו את ההשגחה הפר¬ 
טית, את חופש־הבחירה, את ערף קיום המצוות ואת חשיבות 
עדותן של תולדות עם־ישראל. ר׳ חסדאי בא להוכיח, שיש 
בכוחה של היהדות בצורתה המקורית והפשוטה לגאול את 
האדם ע״י אמונתו וע״י קיום המצוות. 

תלמיד־חבר של ר׳חסדאיקרשקש, ר׳ יצחק בן משה 
הלוי, המכונה פרופיאט דוראן, או האפדי (ר״ת אמר 
פרופיאט דוראן), הקדיש את עטו להגנת היהדות. את 
איגרתו המפורסמת "אל תהי כאבותיך" כתב לידיד נעוריו, 
מאגיסטר בונט בונג׳ורן, שהתנצר בהשפעתו של פאולוס די 
סאנטה מאריה, שנקרא ביהדותו שלמה הלוי. לפנינו סאטירה 
מצטיינת בלעג מר ובלשון שנונה ומלוטשת, שמשתמעת 
לשתי פנים(דבר זה הביא כמה מן האפולוגטיקנים הנוצריים 
לצטט את הספר בשם מסורס 11:6031301603 ^ ולהסתמך על 
דבריו), ובה מוכיח המחבר לידידו, שישועת־האדם באה רק 
ע״י האמונה, שאינה סותרת את דרישות השכל, וע״י קיומן 
של המצוות המעשיות. הוא דוחה בליגלוג את עיקרי־הגצ־ 
רות, כגון: צדקת האדם בזכות אמונתו,השילוש,ההתגשמות, 
גאולת־הנפש, שינוי המהות(הטראנססובסטאנציאציה), הפול¬ 
חן של עצמות־הקדושים וביטול של עולי תורה ומצוות. כשהוא 


בא להכחיש את תורת־הנצרות הוא נוהג בשיטה ביקרתית* 
היסטורית, ושיטה זו הרחיב בספרו "כלמת הגויים", שנכתב 
ביזמתו של מורו ר׳ חסדאי קרשקש. תשעה פרקים מקדיש 
המחבר לסתירתם של עיקרי־הנצרות ושלושה לביקורת כת¬ 
ביהם של אבות־הכנסיה ולאי־הדיוקים ולזיופים, שיש בתרגום 
דבריהם של חכמי־ישראל הקדומים ע״י מתקיפי־היהדות. 

הוויכוח בטורטוסה. הכיוון החדש של הא׳ היהודית 
בא לידי ביטוי מלא בוויכוח בטורטוסה ( 1413/14 ), שאותו 
כפה על רבני־היהודים בספרד האפיפיור בנדיקט וווג ע״פ 
הצעתו של המומר יהושע הלורקי (ע״ע)'.'תשובותיהם של 
ר׳ זרחיה הלוי, ר׳ מתתיהו היצהרי, דון אסטרוק הלוי ור׳ 
יוסף אלבו הן מן המעולות שבספרות הא׳ היהודית. הם 
פירשו בבהירות את הקטעים שבתלמוד הדנים בביאת־המשיח, 
ביררו את ההבדלים שבין עיקרי־האמונה במשיח היהודי 
ובין אלה של אמונת־המשיח הנוצרית והשתדלו להוציא את 
עיקר האמונה המשיחית מכלל הוויכוח. למרות מה שהוויכוח 
נערך בתנאים מוסריים קשים ליהודים, נלחמו נציגי־היהדות 
באומץ־לב על זכותם לפרש את עיקרי־התורה לפי המסורת 
היהודית ועל זכותם לשמור אמונים למורשת־אבות. הנטיה 
הברורה להחזיק בתפיסה המסתורית של היהדות ע״פ דרכו של 
הרמב״ן ולהתרחק מן השיטה הראציונאליסטית של הרמב״ם, 
שנסתמנה בוויכוח, באה להציל את היהדות מן האשמה של 
מינות וכפירה, שהטיח כלפיה המומר יהושע הלורקי. 

ר׳ יוסף אלבו ו״ספר העיקרים", ו״קשת ומגן" לר׳ 
שמעון דור א ן. ר׳ יוסף אלבו, מן המשתתפים בוויכוח של 
טורטוסה, הקדיש את "ם׳ העיקרים" שלו להוכחת אמיתותה 
של דת־ישראל וניסה לבסס את תורת־ישראל על חקירת 
העיקרים של דת ישראל ואמונתו. מתוך כך הוא מפריו את 
עיקרי־האמונה הנוצריים ומוכיח, ש״יש בזאת האמונה מן 
ההרחקה אצל שכל האדם ודבר שאי אפשר לשכל האנושי 
לקבלו ולא לציירו, לפי שכל זה חולק על המושכלות הרא¬ 
שונות ועל המוחשות". הוויכוח בטורטוסה השאיר את 
אותותיו גם בספרו של ך׳ שמעון בן צמח דוראן "קשת 
ומגן״ ( 1423 ). 

הא׳ באיטליה. הסניגוריה של חכמי־ספרד על היהדות 
השפיעה על הא׳ בשאר ארצות. באיטליה, שבה היה מגע 
הברותי מתמיד בין נוצרים ויהודים, התנהלו ויכוחים על 
ענייני־הדת עוד ביה״ב הראשונים. אלקואין (ע״ע) יודע 
לספר, שבזמן שעבר ב 800 דרך פויה, היה עד לוויכוח בין 
היהודי יוליוס והמאגיסטר פטר. בין מגיני־היהדות במאה 
ה 13 מופיעים ר׳ משה מסאלרנו ב״מאמר האמונה" וב״טענות" 
שלו ור׳ שלמה בן משה בןייקותיאל, שחיבורו "מלחמות ה׳" 
(או "עדות ה׳ נאמנה") נשתמר בכ״י. האחרון התנגד לוויכו¬ 
חים עם הנוצרים וראה בהם סכנה. אבל סבור היה, שהיהודים 
צריכים להיות מוכנים לוויכוחים אלה ולדעת כיצד להגן על 
אמונתם. הוא מדבר על הצורך לדעת את הלשון הלאטינית 
ואת הספרות הנוצרית, אבל עם זה הוא מזהיר את המת¬ 
ווכחים, שיסתפקו בהגנה ולא יעברו להתקפה על הצד 
שכנגד, וכן שישמרו על נימוסים טובים, אדיבות וענווה. 
את מקומה של הא׳ היהודית בספרד יורשת הא׳ היהודית 
באיטליה רק במאה ה 16 והרבה ממגורשי־ספרד הם באי¬ 
כותה. אך בשנות מאה זו מתגלית נטיה ברורה לכתוב את 
החיבורים בלשונות לועזיות, כדי שהטענות תגענה אל גדולי 
הנוצרים ומשכיליהם. תנועת־התחיה, ההומאניזם והתסיסה 



133 


אפולוגטיקה 


134 


הדתית בעולם הנוצרי הפיחו רוח חדשה גם בספרות הא׳ 
היהודית. 

אברהם בן מרדכי פרי צול התוופח עם גדולי הכנסיה 
הקאתולית בחצרו של הדוכס מאאוסטר, וב 1503 חיבר את 
ספרו "מגן אברהם". אליהמונטאלטו, שהיה ממ 1 צא פור- 
טוגיזי והתווכח עם הנוצרים בפאריס לפי פקודתו של מלך 
צרפת אנרי 17 , כתב בליבורנו בפורטוגיזית חיבור נגד 
הפירוש הנוצרי של ישעיה פרק נ״ג. 

דוד ד׳אסקולי יצא בספרו ט 11 ת 60 מי 61 מ 3 ׳ 01 0 8 ק^• 
(שטראסבורג' 1559 ) נגד הגזירה, שגזר האפיפיור פאולוסעו 
על היהודים לתלות אות־קלון על בגדיהם. על ספרו זה נענש 
המחבר והושם במאסר. דוד מן התפוחים (דה פומיס) יצא 
להגן על כבודם של הרופאים היהודיים: האפיפיור גרגו־ 
ריוס 11 וצ חידש ב 1581 את הפקודה האוסרת על רופאים 
יהודיים לטפל בחולים נוצריים, ובספרו נ 1361 1100 ) 6 ^ 1 6 ( 1 
010£6603 ק 3 300 ־ 1 ־ 60031 360 ־ 1 , שנדפס בוויניציאה ב 1588 , 
מבטל דה פומים את העלילות, שהעלילו על הרופאים היהו¬ 
דיים, ומלמד זכות על דיני־הריבית בתורת־ישראל. ד,אפולו־ 
גטיקנים היהודיים הוכרחו להגן על דת־ישראל בוויכוחים 
פומביים. נשתמר כ״י של ויכוח בין חכם יהודי אלמוני ובין 
הישועי אלפונסו קאראצ׳ולה, שנתקיים באפריל 1617 ע״ם 
הוראתו של החשמן אוראציו ספינולה ובהסכמתו של האינק־ 
וויזיטור סקארלה ( 6113 ־ 5631 ). בוויכוח, ש״היה בפומבי 
ובמעמד כמו אלפים איש והרבה מהם טובי העיר וחשוביה", 
הראה הנציג היהודי בקיאות מרובה בכתביהם של אבות- 
הכנסיה ובספרות הנוצרית של יה״ב. 

ר׳ יהודה אריה דה מודינא, שהירבה להתווכח עם 
נוצרים, חיבר את ספרו ״מגן וחרב״ ב 1644 , ואפשר׳ הוא 
הראשון, שניסה להאיר מבחינה היסטורית את אישיותו של 
ישו. ישו היה, לדבריו, קרוב לפרושים, לא חשב את עצמו 
לבן־אלוהים ולא ידע כלום מעיקרי האמונה הנוצרית כפי 
שנתגבשו במשך הדורות מתוך מגע עם העולם האלילי. הא׳ 
מקבלת אצלו צורה של ביקורת היסטורית. במאמרו על מצב 
היהודים 61 זל£ 11 § 06 $1310 01603 11 01500050 ( 1638 < תרגום 
עברי בשם "מאמר על יהודי ויניציה", תשי״א), דן ר׳ שמחה 
( 5101006 ) ל ו צ א ט ו על מידות היהודים והליכותיהם ומונה 
לא רק את מעלותיהם אלא גם את חסרונותיהם. בעיקר הוא 
עומד על התפקיד, שמילאו היהודים בחיי הכלכלה של 
הרפובליקה הוויניציאנית. בספרו - 0310 ץ 001£00135 ^ז £05 
605 זל 6 ^ 1 105 36 0135 (אמסטרדאם 1678 ) מסביר יצחק 
ק א ר ד ו ם ו את היבחרותו של עם־ישדאל ואת יעח־ו כנושא 
של אמונת־האחדות. 

הא׳ ב הול א נד. בדרכה של הא׳ היהודית באיטליה הלכה 
גם הא׳ היהודית בהולאנד, שגם באי־כוחה היו ממוצא 
ספרדי. החשוב שבהם הוא ר׳ מ נ ש ה ב ן ישראל, שספרו 
136011101 ) 0 ( ¥10010136 (באנגלית) נדפס בלונדון בשנת 1656 
(ניתרגם לעברית בשם "תשועת ישראל"׳ וינה תרי״ד). ר׳ 
מנשה מכחיש ע״י ראיות ברורות את העלילות׳ שהעלילו 
על היהודים במרוצת הדורות, ובראש וראשונה את עלילת־ 
הדם. ובספר 361 ־ 151 16 ) $3 ח 3 ז 6 ק £5 (אמסטרדאם 1650 ; עב¬ 
רית בשם ״מקוד, ישראל״, שם 1698 ) הוא מדבר על התנאים 
של ביאת־המשיח ושיבת ישראל לארצו. 

לכל החיבורים האפולוגטיים מסוג זה משותפת המגמה 
לגרום, ע״י בירור מהותה של אמונת־ישראל והסברת אורח־ 


חייו ומידותיו של עם־ישראל, לתיקון המצב בהווה. מרובים 
הם היסודות בתפיסת־עולמה של תקופת האמאנציפאציה 
וההשכלה, ששרשם נעוץ בספרות אפולוגטית ז 1 . 

הא׳ בגרמניה, בליטה, בפולניה וברוסיה. 
התפתחות שונה מזו עברה על הספרות האפולוגטית בגרמניה 
ובפולניה. ב 1394 האשים המומר פסח־פטר את היהודים 
בגרמניה, שהכתוב בתפילת "עלינו" (בסידורים הישנים): 
"שהם משתחוים להבל ולריק ומתפללים אל אל לא יושיע", 
מכוון נגד הנוצרים. בין היהודים, שנאסרו אז, היה גם הרב 
ר׳ יום טוב ליפמן מילהאוזן מפראג, ב״ספר הנצחון״( 1419 ), 
שכתב לרגל מאורע זה, עוסק ר׳ ליפמאן בתיאור של המוסר 
היהודי, בהגנה על המקרא ועל התלמוד ובביקורת של 
הברית החדשה. הספר עשה רושם גדול ועורר את הבישוף 
מבראנדנבודג, סטפאנום בודקר, לתגובה ( 1459 ). 

התנועה האנטי-טריניטארית, שקמה בפולניה במאה ה 16 , 
יצאה בהתקפה על היהודים כדי להרחיק מעליה את החשד 
של קירבה יתרה ליהדות. נגד התקפות אלו כתב הקראי 
יצחק ט רוק י את ספרו ״חיזוק אמונה״ ( 1594 ), שזכה 
לפירסום גדול ולתרגומים מרובים (החשוב שבהם הוא התר¬ 
גום הלאטיני של ואגנזייל, 1681 ). בהרצאה בהירה ומתוך 
ידיעה יסודית הן בספרות הנוצרית העתיקה והן בזו של 
בני־דורו הקאתוליים ואנשי הכיתות הנוצריות, מנסה טרוקי 
לתת תשובה לשאלה מפני-מה מסרבים היהודים להאמין 
בישו. בספר השתמשו הכופרים הנוצריים במאה ה 18 (וביני¬ 
הם וולטר) והשיבו על הספר נאמני־הכנסיה. 

הא׳ היהודית מופעת בפולניה רק במאה ה 18 בקשר 
להופעתה של תנועת הפרנקיסטים (ע״ע). נציגי־היהודים 
הוכרחו להגן על התלמוד בוויכוח פומבי. רבה של לבוב, 
ר׳ חיים הכהן ראפאפורט׳ התווכח עם הפראנקיסטים ב 1759 , 
וסייע על־ידו דוב (בר) מבולוחוב, שגם חיבר ספר 
אפולוגטי בשם "דברי בינה" (נדפס ע״י א. י. בראוור 
ב״השלח", כרך ל״ו). אולם את שריפתם של ספרי התלמוד 
אי־אפשר היה למנוע ע״י כך. נגד האשמות הפראנקיסטים 
יצא גם ר׳ י ע ק ב ע מ ד י ן (יעב״ץ) ב״ספר שימוש" שלו, 
שבו ניתן ביטוי להערכה החיובית, שהעריך את ישו ופעולו¬ 
תיו : הנצרות הרחיקה את האלילות, הטילה על עובדיה את 
שבע מצוות בני־נח ז יש נוצרים הרבה בעלי מידות טובות 1 
הם אינם מצווים לשמור את מצוות־התורה ואף לא ייענשו 
על אמונת-השילוש, אלא יבואו על שכרם על שהפיצו את 
האמונה באלוהים בין העמים, שלא ידעו את אלוהי-ישראל. 

סניגוריה נוצרית על היהדות: הדאיסטים. כשם 
שעמדין לימד זכות על הנצרות׳ כך קמו סניגורים ליהודים 
מבין חכמי־הנוצרים במאה ה 18 . אלה היו הדאיסטים. הדאיסטן 
האנגלי ג׳ון טולאנד ( 1 ) 10130 ־) פירסם ב 1714 מאמר על ביטול 
כל הדעות הקדומות על היהודים׳ והגרמני כריסטיאן וילהלם 
דום ( 001101 ) פירסם ב 1781 כתב־הגנה על היהודים, שבו 
הוא משבח את מידותיהם ואת התנהגותם וממליץ על הרחבת 
זכויותיהם ושיפור מצבם האזרחי. 

הא׳ היהודית בתחומי האסלאם (ע״ע). הספרות 
האפולוגטית היהודית בארצות האסלאם מועטת היא. תנאי־ 
החיים השונים של היהודים וחוסר פעולה מיסיונרית בתקופת 
הפריחה של התרבות הערבית ביר,"ב ובימי עצמתה של 
הקיסרות העותמאנית ואח״כ הירידה והשקיעה הממושכות 
של היהודים בארצות האסלאם מסבירות עובדה זו. רמזים 



135 


אפולוגטיקה 


136 


פולמיים מרובים מצויים בפיוטים, במדרשים מאוחרים (כגון 
פרקי דרבי אליעזר), בפירושים (רב סעדיה גאון, ועוד, עיין 
למעלה) ובספרי הפילוסופים ("אמונה רמה" לראב״ד, "מורה 
נבוכים", ב/ ל״ב, ל״ט). זיהוים של הערביים עם עמים שינים 
שבמקרא, כגון קדר, הגרים׳ נביות, סייע לפרשנים העב¬ 
ריים לספר בגנותם של המוסלמים. מצויים גם רמזים, שהם 
מכוונים נגד אישיותו של מוחמד ומעשיו, וכן נגד דעתו, 
שהיהודים זייפו את כתבי־הקודש — דעה, שחזרו עליה סו¬ 
פרים ערביים בכל הדורות. חיבור מיוחד נגד האסלאם חיבר 
ר׳ שלמה בן אדרת בשם ״מאמר על ישמעאל״(ברסלאו 1863 ), 
שבו הוא דוחה את טענותיו של סופר מוסלמי, שגינה את 
הכללת מעשה תמר ויהודה ומעשה ראובן בספר־התורה ותקף 
את היהודים על שהם שומרים מצוות, שראוי לבטלן. ביקורת 
מפורטת של האסלאם כלולה גם בספרו של ר׳ שמעון בן 
צמח דוראן "קשת ומגן". המחבר דן ביחס של הקוראן לתורת- 
היהודים, מבקר את האגדות של הקוראן, את עיקרי־האמונה 
שבו ואת מצוותיו, מגלה סתירות ודברי־בורות בידיעת־הטבע 
ותורת־הנפש שבקוראן וקובל על סיגנונו המעורפל. 
מלבד הספרים חנזכרים בתוך הערך: י. ד. אייזנשטיין, אוצר 
הוויכוחים, תרס״ח 1 י. בער, תולדות היהודים בספרד הנד 
צרית, תש"ה! א. אורבך, "מתי פסקה הנבואה?", תרביץ תש״ו! 
"תשובת אנשי נינוה והפולמוס היהודי נוצרי", תרביץ תש "י! 

י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ווו 2 
(תשי״ג), 80 — 105 ! עו, 2 (תש״ב), 420 — 421 ! הנ״ל, הדאיס־ 

מום וביקורת המקרא, ב״סילוסופים והוגי־דעות״, 11 נתש״א], 

46 — 67 ; , 1511000 ) 1 /) 0011 1140100 ) 5511 !/! 0 :!!!! 8 , 110551 10 > . 11 . 0 
; 1903 ,// 11 ) 70102 ) 4 . 1111 ( 1 ) 4 . 55 / 1 ) 0 ,• ו 0 [> ס 113 > 10 ז ? . 4 ג ; 1800 
- 11 ) 2 , 011 ) 51001 ) 111 ) 0 1171 ) 111 ) 4/10102 ) 1 ! )! 11 ) 11 [ , 30 תז £־ 801 • 1 
111111111 ' 1 ' מ! 00112 ( 151 ) €11 ,!>־ 1 ס£ז 10 1 5 ז 0 \<:זיד . 8 ; 1908 ,• 0110 
1711/1 5 ) 0101020 ) 7/1 , 11141100 . 8 .א ; 1903 , 05 / 1 ) 1414 0114 
! 01 ) 2010 ) 4 0115 / 1 ) 1 1 ( 1 ) £0 ) 1/1 ) 0 ( ) 0 ) 5 011 05 105 ) 1 ) 1/1 
- 44 , 11113015 ^ 3 . 0 .א ;( 1932 , 110 [) ^ 111 ) 15110 ) 011 42011151 
- 15 ) 111 ) 8 . 04 ן ) 01 , 302 ־ 1 ; 811103001 . 8 ; 1935 , 05 ) 1040 05 !))' 1 

2(0714( 1(11 1\(11210(112(51X11(11 17111 4(71 01(151(11 111 4(( 
(/1(15111(/1-101(1(11!(/1(11 50114((5(11(111(11 4(5 5 1>>5 51 10/1(- 

, 8008 0 ־ 101 > 151 ;( 1948 , 1 ( 1 ) 11 ) 115 ) 2 )!/) 010215 ) 7 / 1 } ! 11 ) 14 ) 1111 
11 ) 5 ( 1111 1 ) 05 ) 11 )) 01 5 ) 1 )) 111 ) ) 115 ) 1121 )) )!)) 00 ) 11 ) 0 ) 70 
,/££} 7010104 ) 1 501 )!))׳ €0111101 £ 0 ; 1888 ,) 42 0 ) 1 ( 510 
40 ) 011211 ) 01 מג 1 030111 ! 61121686 ! ("ירושלים או על כוח־הדת 
ועל היהדות"). בחיבור זה טוען מנדלסזון, שאין שום מדינה 
רשאית למנוע זכויות אזרחיות מאיזה קיבוץ אנושי משום 
השקפותיו הדתיות. 


עם התרופפותה של השפעת־הדת במערב נשתנו במידה 
ניכרת כיוונן ותכנן של ההתקפות על היהודים. במידה פוחתת 
והולכת נתרכזו התקפות אלו ביהודים כגורם דתי, ולעומת 
זה הטעימו יותר ויותר את פעולתם השלילית כגורם חברותי 
ומדיני. מתוך כך התחילה הא׳ משתדלת להוכיח, ראשית, 
שהיהודים הם מועילים מבחינה כלכלית, ואם עדיין עוסקים 
הם במקצועות שהם מזיקים מבחינה חברותית, כגון הלוואה 
בריבית, הרי זו תוצאה מן המעמד הכלכלי שלהם, שלתוכו 
נדחקו ע״י החוקים של יה״ב > ושנית, שהם נאמנים למדינות, 
שהם יושבים בהן. 

במידה מרובה מתוך צרכי־הפולמום, שהביאו את הא׳ 
היהודית לידי הבלטתה של התרומה, שתרמו היהודים לתר¬ 
בות האנושית, הפכה הא׳ היהודית את הרעיון של "עם- 
סגולה" לרעיון ה״תעודה" (ע״ע)! וכדי לסלק את הטענה, 
שהיהדות היא דת לאומית, הטעימו יותר ויותר את האופי 
האוניוורסאלי של תורת־ישראל. ברוח זו מגן על היהדות 
אברהם גיגר (ע״ע), שעסק בא׳ גם כחוקר ואף פירסם קטעים 
של האפולוגטיקנים היהודיים מיה״ב ( 11011561161 [ מ 6 ל 10 ? 
11161311618 )^ 0168 18 ז 610%11 :ז 61 ^ — "דוגמות של הגנה יהו¬ 
דית בימי־הביניים"). אפולוגטיקן ברוח האמאנציפאציה היה 
גם יצחק מארקוס יוסט ( 1793 — 1860 ), שהצטין בהגנה על 
הספרות הרבנית נגד מתקיפיה. מקום חשוב במלחמתם של 
היהודים על האמאנציפאציה בגרמניה — ומתוך כך גם בא׳— 
תפס גבריאל ריסר ( 1806 — 1863 ) — שהשווה את דיכוים של 
היהודים ע״י הנוצרים לדיכוי של העירונים ע״י האצולה 
ולדיכוי הכושים על-ידי הלבנים. כשהתאולוג הפרוטסטאנטי 
פאולום טען, שהיהודים צריכים להתנצר כדי להיות אזרחים 
טובים, הגן ריסר על היהודים והיהדות בחיבורו "סניגוריה 
על שיווי־הזכויות האזרחי של היהודים״ ( ¥61161011211118 
116160 ( 01616115161111112 811126111611611 0161 ), 1831 . חשי¬ 

בות מרובה מבחינה אפולוגטית נודעת לעיתון, שהוציא ריסר 
בשם 01016 ( ! 06 ("היהודי"). מייסדה של "חכמת־ישראל", 
לאופולד צונץ ( 1794 — 1886 ), דרש במבוא שלו לספרו 
"הדרשות בישראל", ש״יעניקו ליהודים באירופה, וביחוד 
בגרמניה, זכות וחירות במקום הזכויות והחירויות הניתנות 
להם". למרות מה שהיה בטוח, שאין עוד צורך מרובה בא׳, 
הביא אותו מצב־היהודים בזמנו לידי התעסקות בא׳ ברוח 
תקופת־האמאנציפאציה. כן כתב חיבור בשם "שמותיהם של 
היהודים״ (ת 11616 (! 73111611016 •! 016 ), 1836 , כדי לבטל את 
האיסור, שהטילה ממשלת־פרוסיה על היהודים לקרוא לבניהם 
בשמות לא-יהודיים. 

ההתעסקות בא׳ בין היהודים במערב פחתה במידה ניכרת 
עם התגשמותה של האמאנציפאציה, אך עלייתו של גל- 
האנטישמיות בארצות אירופה במחצה השניה של המאה ה 19 
גרמה שוב להתפתחותה של ספרות אפולוגטית. ביחוד השפיעה 
בכיוון זה הישנותם של מקרי עלילת־הדם. בין האפולוגטי- 
קנים היהודיים בתקופה זו תפס מקום תשוב יוסף שמואל 
בלוד ( 1850 — 1923 ), שהצטיין בהגנה על היהודים והיהדות 
בנאומיו לפני פועלי-וינה, בחיבורו נגד רולינג(ע״ע) בעניין 
עלילודהדם, ובמשפט הילזנר. ב 1884 יסד בלוד את העיתון 
1 ) ¥70011611561111 051611610:11156:116 ("השבועון האוסטרי"), 
שהיה מוקדש ביחוד למלחמה באנטישמיות, ולאחר שמת 
יצא ספרו האפולוגטי ״ישראל והעמים״ ( 0116 1 ) 111 ! 151361 
! ¥61106 ), 1923 . אהרון (אדולף) ילינק ( 1820 — 1893 ), הרב 
הראשי של וינה, הקדיש אף הוא חלק מפעולתו לסניגוריה 



137 


אפולוגטיקה 


138 


על היהודים. יורש־מקומו, מוריץ גידמן (ע״ע), לא רק נלחם 
בגישה הבלתי-אובייקטיווית של הרבה מן החוקרים כלפי 
בעיות יהודיות, אלא אף ניהל פעולת הסברה רחבה להגנתה 
של היהדות בעיתונות הווינאית ובאספות־עם. כן חיבר 
גידמאן ספר יסודי על הא׳ בשם "הא׳ היהודית" ( 6 ו 11$01 )ב)ן 
111 ן 010£6 ק\ 1 ), 1906 . בין אנשי־המדע, שמסיבות־הזמן הכריחו 
אותם לעסוק בהגנה על היהדות, היה גם צ׳זרה לומברוזו 
(ע״ע), היהודי האיטלקי, שכתב לצרכי א׳ את - 01156011 ^/ 1 
0100161116 50161126 16 6 115010 ("האנטישמיות והמדעים המו¬ 
דרניים", 1894 ). 

גם במזרח־אירופה שימשה הא׳ היהודית נשק במלחמה 
של היהודים על שיווי־זכויותיהם. בין האפולוגטיקנים היהו¬ 
דיים, שפעלו בפולניה במחצה הראשונה של המאה ה 19 , 
יש לציין את שמואל באום ויעקב טוגנדהולד. זה האחרון 
כתב את ספריו לפי דוגמת הספרות האפולוגטית של יהודי- 
גרמניה! מצד אחד, נלחם בעלילת־הדם בחיבורו 0610113 
״! 121261116 — ״הגנת היהודים״) ומצד שני — באופן, שבו 
הציגו האנטישמיים את הצד הפוליטי והחברותי של בעיית־ 
היהודים. בין האפולוגטיקנים שברוסיה תפס מקום מיוחד 
ריב״ל, שבחיבורו ״אחיה השילוני״ ( 1864 ) אף חידש את הא׳ 
בצורת דו־שיח בין יהודי ונוצרי. ב״תער הסופר" הגן על 
התלמוד מפני הקראים ובספרו "אפם דמים" נלחם בעלילת־ 
הדם (בשעת משפט זאסלב). ברוסיה היתה הא׳ היהודית 
מכוונת בין השאר לביטול ההגבלות על ישיבתם של היהודים 
מחוץ לתחום־המושב. לתכלית זו הטעימה הא׳ היהודית את 
חשיבותו של הסוחר היהודי מבחינה כלכלית ותרבותית. 
כשבשנות ד, 80 של המאה ה 19 הואשמו יהודים בודדים בהש¬ 
תתפות בתנועות מהפכניות, טענו האפולוגטיקנים היהודיים, 
שהיהודים ברובם המכריע הם שמרנים מטבעם. 

מפנה חשוב בא בא׳ היהודית עם התעוררותה של התנועה 
הלאומית בישראל. מאחר שהציונות יצאה מן ההנחה, שאת 
בעיית-היהודים אפשר לפתור ע״י חידוש חייהם של היהודים 
במולדתם העתיקה, נתפתח ניגוד בינה ובין הא׳ הרגילה, 
שראתה את פתרונה של הבעיה היהודית בשיווי זכויותיהם 
של היהודים ומתוך כך נלחמה על חיסולה של האנטישמיות. 
בניגוד לכך שללו אבותיה של הציונות כל אפשרות של חיסול 
האנטישמיות בתנאי קיומו של עם־ישראל כעם מחוסר ארץ 
ומדינה. כדי להילחם בהשפלתם של היהודים ע״י האנטי¬ 
שמיים הטעימה הא׳ היהודית הרגילה את התכונות המצויינות 
של עם ישראל! לעומת זה היתד, רווחת בציונות הנטיה 
להציג את היהודים כעם ככל העמים. אעפ״כ פיתחה גם 
הציונות מוטיווים אפולוגטיים מרובים ואף יצרה מושגים 
אפולוגטיים חדשים! בין השאר חידשה את רעיון הוכות 
ההיסטורית של היהודים על ארץ־ישראל, שכבר שימש נושא 
בוויכוח בין ישראל והעמים בתקופת הבית השני. 

במאות ה 19 וה 20 התחיל מתפשט בספרות־ישראל זרם 
מיוחד, שפיתח א׳ כלפי פנים מתוך מגמה להחזיר את היהו¬ 
דים ליהדות. עם האפולוגטיקנים היהודיים מסוג זה נמנו 
ראשי המדברים של האורתודוכסיה החדשה שמשון רפאל 
הירש (למשל, ב״איגרות־צפון״ שלו) ויצחק ברויר ( 061 
0115311 ( 116116 , וכתבים אחרים). בכיוון זה, אף אם ברוח 

אחרת, פעלו גם סופרים בלתי-אורתודוכסיים כמאכס ברוד 

( 1601001 ) 0 ) , 011151601:1101 , 1601001 ) 161 ־ 1 — "אלילות, נצ¬ 
רות ויהדות״, 1921 ), פראנץ רוזנצמייג( 010£611501165 ק^ 


0601160 ), הרמאן כהן׳ אדמונד פלג, לאו בק, ועוד, שהטיפו 
לשיבה אל ערכי־היהדות מתוך השקפה, שערכים אלה מהווים 
בכללם תפיסת-עולם מקורית ושלמה, שכדאי לחיות לפיה. 

ד. פ. 

הא׳ הנוצרית. כל עוד היתד, הכנסיה הצעירה כת 
ביהדות, היתה חייבת להוכיח את משיחותו של ישו בשתי 
דרכים: (א) ע״י שימוש בפסוקים מן המקרא, שנתפרשו 
כמרמזים על הופעתו ופעולתו של ישו (מפני־כן מובאים 
לעיתים קרובות כל־כך דברי־הנביאים ביחוד באוונגליונים) 
ו(ב) ע״י הניסים, שביצעו ישו ותלמידיו (ע׳ למשל׳ לוקאם, 
ז׳, י״ח—כ״ג). מלבד זה שימשו קטעים תאולוגיים מסויימים 
ב״ברית החדשה" כחומר לא׳ נוצרית, שהיא חוזרת בפי 
האפולוגטיקנים הנוצריים מימי פאולום ואילך (רומיים, א׳, 
כ׳). דברי פאולום (רומיים׳ ב/ י״ד) על "הגויים׳ שאין להם 
תורה״ ו״מקיימים את דברי התורה על־פי הטבע״ ( 6061 <*)) 
ו״באין להם תורה הם תורה לעצמם", שמקורם כנראה בא׳ 
היהודית־ההלניסטית, שימשו בדורות הבאים כאסמכה לרעיון, 
שחוק־המוסד הכלול בנצרות קבוע הוא לפי טבע־האדם! 
ומכאן יבלו האפולוגטיקנים הנוצריים להסיק, שבנקודה זו 
אין ניגוד בין טבע־האדם ובין דת־ההתגלות. 

פאולום אמנם מעיד על עצמו, שלא בא "לפתוח באמרים 
של חכמת בני־אדם אלא בתוכחת הרוח והגבורה" (קוריג־ 
תיים א׳, ב׳, ד׳), וגם באיגרותיו אי־אפשר למצוא א׳ של 
הדת החדשה ממש. אעפ״כ יש להניח, שבמסעותיו היה מוכרח 
להשתמש בא׳ כדי לדחות את דעות המתנגדים ולרכוש 
מאמינים. ב״מעשי־השליחים" שמו בפיו נאומים אפולוגטיים, 
שמהם אפשר ללמוד על אופי הוויכוח של הנוצרים עם 
עובדי־האלילים בתקופה הקדומה של הכנסיה. צדות מפור¬ 
סמת של א׳ נוצרית •קדומה הוא נאומו של פאולום באתונה 
(שם׳ י״ז, כ״ב—ל״א). הא׳ שבנאום זה, שהיא מופנית כלפי 
עובדי־האלילים, משתמשת בתורותיהם של הסטואיקנים ואף 
מופעת בו ציטאטד, מתוך המשורר היווני ארטוס (ע״ע), 
ואילו בטענותיהם כלפי היהודים ניסו שלוחי-הגוצרים להוכיח 
מן המקרא, ש״צריך היה, שיעונה המשיח ויקום מן המתים, 
ושזהו המשיח ישו" (שם, י״ז, ב׳, ג׳). 

הא׳ הנוצרית קיבלה גון חדש ע״י רדיפות הנוצרים, 
שהתחילו במחצה הראשונה של המאה ה 2 לסה״ג. האפולו־ 
גטיקנים הנוצריים היו חייבים אז להתגונן מפני עלילות 
ההמון, שנבהל מהתפשטותה המהירה של הדת החדשה, וכן 
מפני ההאשמות, שבהן האשימו אותם השלטונות, שהנוצרים 
אינם אזרחים נאמנים למלכות. הראשון בין האפולוגטיקנים 
הנוצריים, קוואדראטום ( 5 ס:ז 113 > 3 ס 0 ), שפעל סמוך לשנת 
125 לסה״ג, ידוע לנו רק מתוך עדותו של אבי־הכנסיה אוזביום. 
והראשון שבהם, שספרו נשתמר׳ הוא אריסטידס מרקינוס 
(ע״ע) מאתונה, בן־זמנו של קוואדראטום. בפולמוסו כלפי 
האלילות השתמש אריסטידס בתומר, שבא אליו, כנראה, 
דדך הא׳ היהודית. מקורי יותר מאריסטידס הוא יוסטינוס 
העד (ע״ע), המחבר של שתי אפולוגיות ושל ה״וויכוח עם 
טריפון היהודי". כשהיה עובד-אלילים, כבר קנה לו יוסטינוס 
השכלה פילוסופית מסויימת! ולאחר שנשתייך לאסכולות 
פילוסופיות שונות מצא את מקומו באסכולה של אפלטון, 
שהראתה לו את הדרך לנצרות. מפני-כן לא היה לו יחם עוין 
אל חכמת-יוון: סבור היה׳ שהחכמים האליליים ומשורריהם 
הכירו, לכל הפחות, חלק מן האמת. יוסטינום הוא הראשון 



139 


אפולוגטיקה 


140 


בין האפולוגטיקנים, שקירב את הנצרות לתרבות של תקו־ 
פתו במה שחייב פחות או יותר את הפילוסופיה" ששימשה 
יסוד לאותה תרבות. מנוגדת לעמדתו היא העמדה של תלמידו 
טטינוס (ע״ע), שהנצרות שבו גברה על הפילוסופיה שלמד: 
ב״נאום ליוונים״ (לערך 170 לסה״נ) שלו הוא לא רק דוחה 
את העבודה הזרה, אלא גם את כל התרבות היוונית־הרומית. 
אתנאגורס בעל החיבור \״)י\. 10 זס 01 \ 51£51 £101 §ס 66 ת 
(״נאום בקשה בעניין הנוצרים״, לערך 177 לסה״ג), אוהד 
את חכמת־יוון במידה שטאטיאנוס שונא אותה. תכליתו של 
החיבור היא להשיב על שלוש העלילות, שנהגו להעליל על 
הנוצרים: העדר־אלוהות (אתאיזם), קאניבאליות (סעודות 
של בשר־אדם, כסעודת חיאסיטם) וגילוי־עריות (מעשי־זימה 
כדרך אוידיפוס)! בעיקר הוא'עוסק בטענה הראשונה, שהוא 
נלחם בה ע״י תיאור המונותאיזם הנוצרי וע״י פולמוס נגד 
עבודת־האלילים. — הא׳ הגדולה האחרונה של המאה ה 2 
היא חיבורו של תאופילוס מאנטיוכיה, שהוא כולל שלושה 
חלקים ודוחה בדרכים רגילות את העלילות על הנוצרים. 
לשורת האפולוגטיקנים שייך גם אבי־הכנסיה קלמנס מאלכ¬ 
סנדריה (ע״ע)! אמנם אין קלמנס אפולוגטיקן במובן המצומ¬ 
צם, אך חיבורו "פרוטרפטיקוס" מכוון — כפי שמעיד שמו 
(״עידוד״, בלאט׳ 6x110113110 ) — לעודד את עובדי־האלילים׳ 
שיעזבו את הבליהם ויעברו לדת החדשה. בשום א׳ אין אנו 
מוצאים הערצה מרובד, כ״כ של השגי הפילוסופיה כמו בספר 
זה, שמחברו רואה בהלניזם בעל־ברית טבעי במלחמת 
הנצרות באלילות. 

כל האפולוגטיקנים הנוצריים שנזכרו עד עכשיו היו 
יוונים. מן המאה ה 3 ואילך התחילה פעולתם של אפולוגטי- 
קנים כותבי-לאטינית, שבראשם עמד טרטולינוס (ע״ע). 
בחיבורו 131101165 ! 64 ("אל העמים") 'נלחם טדטוליינוס 
בטענות, שהנוצרים אינם מוסריים! בחיבורו 0616511030010 
3010136 ("על עדותה של הנפש") ביקש להוכיח, שנשמת־ 
האדם מוכשרת לידיעת האמת האלוהית. לדעתו, הנפש היא 
נוצרית לסי טבעה ( 031013111:6101111511303 3011113 ). חיבורו 
״נגד היהודים״ ( 13605 ) 0 [ 61505 ׳! !)!י׳.) כתוב בצורת ויכוח 
בין יהודי ונוצרי. הספר האפולוגטי המפורסם ביותר של 
טרטולייגוס הוא 05 :) 010£611 ק\ 1 (נתחבר סמוך לשנת 197 ), 
שבו נלחם המחבר במלכות הרומית הרודפת את הנוצרים 
ומראה את חוסר־ההיגיון שברדיפות אלו, שהן עשויות אך 
להרבות את מספרם של הנוצרים. קיים קשר ספרותי בין 
ה״אפולוגטיקוס" של טרטוליינום ובין 105 ׳\ 3 :זס 0 של מינוקיוס 
פליבס (^ 61 ? 1000105 ^), אך עדיין לא ברוד הדבר, איזה 
משני החיבורים קדם לחברו. "אוקטאוויום" כתוב בצורת 
הדיאלוגים של ציצרו ומסתיים בכך, שעובד־האלילים משוכנע 
ע״י הוויכוח ומקבל את הדת החדשה. גם טרטוליינום וגם 
מינוקיוס פליפס היו בעלי השכלה רחבה, אך בעוד שטרטו־ 
ליינוס דוחה את הפילוסופיה מתייחס אליה מינוקיוס פליכס 
באהדה! הוא והאפולוגטיקנים, שבאו אחריו, הכשירו את 
הנוצרים לקבל את ההשגים של התרבות האלילית במידה 
שאין השגים אלה סותרים את הדת החדשה׳ ויש לזקוף 
במידה מרובה לזכותם את העובדה, שהנצרות נעשתה 
מוכשרת לקלוט חלק גדול מן התרבות העתיקה. — קו חדש 
בא׳ הנוצרית מתחיל בחיבורו של אוריגנם (ע״ע) "נגד 
קלסוס״ ( 0615001 000113 , לערך 248 "לסה״ג), שנכתב 
כתשובה לספר אנטי-נוצרי של קלסוס (שנתחבר בשנת 178 


בערך). הגישה של חיבור זה לבעיות הנדונות בו — גישה, 
שהיא כמעט מדעית — מסתברת משתי סיבות: תוכן הנצרות 
כבר היה ידוע למשפילים, ואפשר היה להתווכח על דברים 
של ממש! ואוריגנס היה נוסף על כך המלומד הראשון בין 
האפולוגטיקנים הנוצריים, שהיה מסוגל להשתמש בנימוקים 
מדעיים. מאז מוצאים אנו לפעמים בחיבורים האפולוגטיים 
אוירה רצינית יותר, ויש חיבורים, שהם מוקדשים כולם 
להתנגשויות בין הפילוסופים האליליים והחוקרים הנוצריים 
בתחומה של ביקורת המקרא. — במאה ה 4 בתקופתו של 
דיוקלטיינוס. חיבר ארג ובי ו ס את חיבורו הגדול £1505 ^ 
0311006$ ("נגד העמים")! הוא עבר לנצרות בגיל מבוגר 
ואופן כתיבתו הוא זה של הרטוריקה האלילית, שבה הוא 
משתמש בפולמוסו נגד המיתולוגיה האלילית. חשוב יותר 
הוא ספרו הגדול של לקטנטיוס (ע״ע) 1051110110065 
1036 ׳! 111 , שניכרים בו דרכי הפולמוס של קודמיו, אלא שהוא 
נאה יותר מבחינת המבנה הספרותי שלו ועם זה הוא אוצר 
חומר מרובה מן החיים הדתיים של התקופה העתיקה. 

עם פלישות הבארבארים לתחומה של מלכות־רומי קיבלו 
החיבורים האפולוגטיים אופי חדש, כי עובדי־האלילים טענו, 
שהנוצרים אשמים במצב הירוד.של האימפריה. נגד טענות 
אלו חיבר אוגוסטינוס(ע״ע) את ספרו המפורסם 111316 ! 01 06 
061 ("על מדינת־האלוהים"). והוא גם עורר את אורוסיוס 

תלמידו לכתוב (ב 416/7 ) את החיבור 61505 ׳! 1 > 11151011310013 
מ 161 נ! 56 111111 05 ס 3£3 ק ("שבעה ספרי־היסטוריה נגד עובדי- 
אלילים"), שבו מסופרות תולדות־העולם מתוך כוונה להראות, 
שבכל הזמנים באו פורענויות על האנושות ושתקופת־הנצ־ 
רות טובה היא הרבה מתקופות עובדי־האלילים. סלוויאנוס, 
בספרו 061 8066103110116 06 ("על ממשל האל"), מקבל 
בניגוד לאותסיום את טענותיהם של עובדי־האלילים, אלא 
שלדעתו באו צרות על העולם בצדק מפני חטאותיהם של 
הרומים על כל מעמדותיהם, ושהבארבארים מנצחים בצדק 
מפני תכונותיהם הטובות. — כאחרון האפולוגטיקנים של 
הנצרות בתקופה העתיקה נחשב ת א ו ד ו ר ט ו ס מקירוס: 
חיבורו ןסי 11 ( 61 :זט 6660 ׳!!ס^״-ףגגש' ("ריפוי מחלות היוונים") 
אינו מצטיין בעומק המחשבה׳ אלא בשיטתיות, שבה מסודר 
החומר׳ שהגיע אליו בחיבורים של קודמיו. מתוך החיבור 
מורגש, שהאלילות כבר היתד, בזמנו מתה. 

בכנסיות המזרחיות הוסיפו חכמי־הנוצרים לחבר כתבים 
אפולוגטיים בלשונותיהם, לפי המתכונת, שקבעו קודמיהם. 
ספרים אלה היו מכוונים לא רק נגד אויבי־הנצרות מבחוץ, 
אלא אף נגד אמונות ודעות של כיתות שונות מבית. 

הא׳ הנוצרית ביה״ב. לאחר שהנצרות כבשה חלק גדול 
של העולם׳ לא היה מקום לא׳ נוצרית כלפי עובדי-אלילים, 
וכתוצאה מכך נשתנה אפיה של הא׳ הנוצרית כולה. המשך 
ישר ואף פריחה חדשה של הא׳ הנוצרית יש למצוא בכתבים 
מכוונים נגד היהודים, שאליהם נצטרפו אח״כ גם חיבורים 
נגד האסלאם. ההבדל בין הכתבים נגד היהודים ובין אלד, 
שנתחברו נגד האסלאם בא מתוך העובדה, שהנצרות קיבלה 
את ההתגלות שבמקרא, ועל־כן ביקשה הא׳ נגד היהדות 
להוכיח, שמשיחיותו של ישו נרמזת במקרא, וגם להראות, 
שעם הופעתו של ישו בטל ערכן של המצוות המעשיות 
ושהיהודים חטאו במה שדחו את ישו! ולעומת זה שללו 
הנוצרים את ההתגלות, שזכה לה, לדברי המוסלמים, מוחמד, 
ותפקידה של הא׳ נגד האסלאם היד, להוכיח, שדת זו מלאה 



141 


אפולוגטיקה 


142 


סתירות ובניגוד לנצרות אינה מתקבלת על השכל, .ומכאן 
שאין לראות באסלאם התגלות אלוהית אמיתית. יוחנן 
מדמשק (מת, כנראה, ב 749 ), שנלחם על עקרונות הפנסיה 
ונגד כל כפירה וסטיה מהם, כתב חיבורים גם נגד היהודים 
וגם נגד המוסלמים. 

א׳ נגד היהודים נתפתחה גם במערב־אירופה. את המלחמה 
ביהודים פתח בספרד איזידור מסביליה בספרו 06 
000113111113605 0311101163 16 * 5 ("על האמונה הקאתולית נגד 
היהודים"). עם חשובי המתקיפים את היהודים נמנה במאה 
ה 9 ההגמון אגוברד (ע״ע). חיבורו - 61 ק 50 11131015 !! 06 
5111100111115 ("על אמונות־השווא של היהודים") מתבסס על 
'דעותיהם של אבות־הכנסיה והחלטותיהן של ועידות־כנסיה 
שונות נגד היהודים, ועל יסוד דעות והחלטות אלו הוא מתקיף 
את הספרות התלמודית. הוא גם היה הראשון׳ שנלחם באג־ 
יות־היהודים על ישו כפי שהן מובאות בספר "תולדות־ישו". 
התקפותיו על דעות מיסטיות שביהדות הן עדות ראשונה 
על קיומם של ספרים כגון "אותיות דרבי עקיבא", "שיעור 
קומה״ וספרות ה״היכלות״. — במאה ה 12 נלחם פטרום 
ונראבילים גם ביהודים וגם באסלאם. כדי להילחם 
בתורתו של מוחמד נסע פטרום לספרד ויזם את תרגום 
הקוראן ללאטינית כדי שיוכלו הנוצרים להוכיח את טעותו. 
כנימוק לטובת הנצרות מביא פטרום את הניסים, שעשי משה 
וישו, והוא מנסה להוכיח, שמוחמד לא היה נביא־אמת. — 
החשוב בין האפולוגטיקנים הנוצריים, שכתבו נגד היהודים, 
הוא הדומיניקני ריימונדוס מרטיני הספרדי (ע״ע). 
ספרו 11161 ? 11610 ? ("פגיון האמונה", המאה ה 13 ) שימש 
יסוד לפולמוס של הנצרות נגד היהודים במשך כמה סאות- 
שנים, כיוון שריימונדוס השתמש לצרכי הפולמוס שלו 
ביהדות בידיעותיו המרובות בתחום התלמוד והמדרשים. הוא 
הראשון, שביקש להוכיח את אמיתות־הנצרות מתוך הספרות 
התלמודית, ורבים הלכו בעקבותיו. מן המתפלמסים החריפים 
נגד האסלאם באותה מאה יש להזכיר ביחוד את ריימונדוס 
לולום. במאה ה 14 חיבר ניקולאום דה לירה (ע״ע), 
שהשתמש בכתבי־היהודים, כמה חיבורים נגדם. 

מלבד החיבורים האפולוגטיים המרובים, שנתחברו ביה״ב 
נגד היהדות ונגד האסלאם, נתחברו אז ע״י האפולוגטיקנים 
הקאתוליים חיבורים שונים כדי להתגונן מפני הכפירה 
שבפנים־הכנסיה. חיבורו של אלן מליל (ע״ע) "נגד 
המינים" מכוון נגד היהודים והמוסלמים מצד אחד ונגד 
האלביגנזים (ע״ע) מצד שני. מן החיבורים נגד המינים 
חשובים שני חיבורים מן המאה ד , 13 :-!> 3 116 ן) 11111 ן 0 1 ז< 1 ע 
¥311160565 61 031113105 615115 ״■ (״ 5 ספרים נגד הקאתאדים 
והוואלדנסים"), שנתחברו על־ידי הדומיניקני מונטה די 
קדמונה, והספר 10316 ״ 11 > 1361516111101 ״! של ג יום מפא¬ 
ריס. החיבור השני מכוון לא רק כלפי המינים, אלא גם 
כלפי הפילוסופים הערביים וכלפי הפאנתאיזם, שהיו לו אז 
חסידים באוניברסיטה של פאריס. 

הא׳ הנוצרית שימשה מכשיר־הגנה לא רק על עקרונותיה 
של הנצרות, אלא אף על הכנסיה הקאתולית. הדעה המקוב¬ 
לת, שהכנסיה היא ־בעלת הסמכות העליונה, כבר היא נמצאת 
אצל אוגוסטינוס: "לא הייתי מאמין באוונגליון אילמלא 
היתד, מביאה אותי לכך הסמכות של הכנסיה הקאתולית". 
אולם מכתבי אוגוסטינוס דוקה יש ללמוד, שהיה לא׳ בנצרות 
גם תפקיד תאולוגי עיוני. העולם של יה״ב עסק בבעיית היחס 


בין הפילוסופיה והתאולוגיה — או כפי שציינו את הדבר 
באותו זמן: בין האמונה והתבונה — ותפקידה של הא׳ היה 
לגשר אותן. אצל אנסלם מקנטרברי (ע״ע), אחד מראשוני 
האסכולאסטיקנים׳ בעל ההוכחה'האונטולוגיה המפורסמת על 
מציאות אלוהים, אין למצוא הבחנה חריפה בין התאולוגיה 
הטבעית ובין דת־ההתגלות. לדעתו׳ אנו חייבים להוכיח 
בעזרת השכל את האמת, שנתגלתה לנו מתוך שאנו מאמינים 
בה. — לחיבורו של אבלאר( 613111 י 1 \!), "שיחה בין יהודי, 
פילוסוף ונוצרי", יש אמנם אותה צורת־הוויכוח, שהיא אפיי- 
נית לספרות האפולוגטית התקפנית, אך כמו בס׳ "הכוזרי" 
של ר׳ יהודה הלוי, בן־זמנו של אבלאר, משמשת צורה זו 
גם אמצעי להבלטת עמדות שונות כלפי הדת. שלושת האי¬ 
שים בחיבורו של אבלאר מסמלים שלושה שלבים שבדת: 
הפילוסוף מסמל את השלב ש״קודם החוק" (התורה), ד,יהד 
די — את השלב ש״תחת החוק״, והנוצרי — את שלב-החסד, 
שבא לעולם עם הופעתו של ישו. כי עוד בימיו של אבלאר 
היתד, ניכרת השפעתה של הפילוסופיה האריסטואית בעולם 
הנוצרי. אחד מן התפקידים החשובים של הא׳ בשנות המאות 
הבאות הוא לקבוע בבירור את היחס ואת הגבולות שבין 
הפילוסופיה והאמונה. החשוב בין העוסקים בבעיות אלו היה 
תומאס מאקווינו, שהתעניין בעיקר בא׳ העיונית. הוא 
הראשון בין הסופרים הנוצריים, שהא׳ קיבלה בחיבוריו צורה 
מדעית ממש! כוונותיו האפולוגטיות מתבלטות בשמו של אחד 
מחיבוריו: 6600165 000113 03111011036 £11161 6111316 ״ 06 
("על האמת של האמונה הקאתולית נגד עובדי־ד־,אלילים" 1 
הספר ידוע גם בשם 6011165 ׳־! 000113 5001103 ). הספר מכוון לא 
רק נגד עובדי-האלילים בלבד, אלא גם נגד המוסלמים, היד,ר 
דים, המינים הנוצריים, ואף נגד מינים אחרים וכופרים בכלל. 

הא׳ הנוצרית בעת החדשה. המצאת־הדפום ( 1450 
לערך), כיבוש־קושטה ( 1453 ) וגילוי־אמריקה ( 1492 ) פותחים 
תקופה חדשה בתולדותיה של המחשבה האנושית * ואף לא׳ 
נפתחו אפקים חדשים. יורשם של יה״ב הוא ג׳ י ר ו ל א מ ו 
סאבונארולה. ספרו האפולוגטי: 010015 111101 קס 111111 
65 ) 160 ק 53 5360011 000113 ("נצחונו של הצלב נגד חכמי- 
התקופה״, 1497 ) נתחבר בהשפעתם של כתבי ת 1 מאם מאק- 
ווינו. ההומאניסטן האפלטוני מארסיליום פיצינום 
( 1433 — 1499 ) חיבר ספר בשם: 1303 ) 011115 61161006 ! 06 
161316 ק 161 >? 61 ("על הדת הנוצרית וחסידות האמונה"). 
שבו הוא נלחם בעוז בדת האלילית. במלחמתו בחסידיו של 
אבן־רושד הוא משתמש בנימוקים שאולים מתוך ספריו של 
אפלטון, שבו ראה מקדים ומבשר של ישו. ריימונדו 
דה ס אב ונדה מבארצלונה (היה פרופסור בטולוז ומת 
ב 1432 ) ניסה לגולל ברוח תקופתו את פרשת היחס בין הדת 
הנגלית ובין התאולוגיה הטבעית בספרו: - 0 ) 03 116010613 ?* 
0131001 ) 0163 111161 560 3115 ! ("התאולוגיה הטבעית או ספר־ 
הבריות"). לדעתו. אין כל ניגוד בין "ספר־הטבע" ובין 
ה״ברית החדשה". האל והעולם מתפרשים זה על-ידי זה, 
שהרי הטבע וההתגלות הם רק ביטויים שונים של אותה 
מחשבת־אלוהים. — אפיינית לתסיסה הרוחנית של תקופת 
הרנסאנס היא דמותו של פיקו דלה מירנדולה (ע״ע). בין 900 
התזות, שפירסם ב 1486 , יש אחת האומרת: "אין שום מדע, 
שיוכיח לנו את אלוהותו של ישו יותר מן המגיה והקבלה". 
בסוף ימיו היה פיקו סבור. שע״י הטעמתן י של "האמיתות 
הנוצריות" הכלולות בקבלה יהא אפשר להעביר את היהודים 




143 


אפולוגטיקה 


144 


על דתם. — ניקולאום קו ז נוס (ע״ע) כתב "איגרות 
אל הביהמים״ ( 80660105 1 ) 3 15:0136 ק£), שתכליתן היתה 
להחזיר את ההוסיטים אל חיק-הכנסיה. בחיבורו 10 ) 011613 
100:301 ^ ("חיטוט בקוראן") ביקש ניקולאוס לשכנע את 
השולטן התורכי ע״י הניתוח של הקוראן, שהדת הנוצרית 
עולה על האסלאם. בשאר ספריו — וביחוד בספרו: 06 
13 ) 1200:30 10013 ) (״על הבערות המלומדת״) — הוא מת¬ 
נגד מתור גישה מיסטית לאריסטו ולתרבות האסכולאסטית. 
לדעתו׳ אין להגיע אל האמת בדרך השכל והניסיון, אלא רק 
ע״י אור על־טבעי. 

אף בתקופה החדשה לא נמנעה הכנסיה מלהשתמש גם 
בא׳ תקפנית. לתכלית זו נסתייעה ביהוד ביהודים מומרים, 
שכתבו לפעמים גם חיבורים בעברית נגד בני־דתם הקודמים. 
אך חשיבותה של א׳ זו, שעדיין תפסה מקום חשוב בתקופת 
הקונטרה־רפורמאציה, פסקה בתקופת־ההשכלה, כשפקע כוחם 
של נימוקיה. היא עברה בירושה לכנסיות פרוטסטאנטיות 
קטנות, שעדיין הן מנסות להוכיח ליהודים מתוך המקרא, 
שישו הוא המשיח, יש לציין, שהרבה מן המוטיווים המקוב¬ 
לים על האנטישמיות המודרנית מקורם בביקורת התקפנית 
של הא׳ הנוצרית. 

עם התפשטותן של תנועות־הרפורמאציה שוב הוכרחה 
הכנסיה הקאתולית להתגונן מפני אויבים. לשם כך נתארגנה 
מחדש ע״י הוועידה של טרנטו (רחנ 1 ת 1 ]ת 0 [) 1 ־ 1 ' 1 ת 111 ! 011 ם 00 ). 
ואין זה מקרה, שמלצ׳ור קאנו ( 0300 : 461060 ^; 1509 — 
1560 ), דומיניקני ספרדי, שחיבר ספר חשוב במקצוע של 
הא/ השתתף בוועידה זו. לספרו 111601081015 10015 6 ( 1 ( ׳ ,על 
מקומות תאולוגיים") יש חשיבות מכרעת בתולדות התאו- 
לוגיה, שהרי ספר זה סיפק נשק חדש לאפולוגטיקנים הקא- 
תוליים. תפקיד מרכזי בתנועה זו של חידוש כוחות הכנסיה 
הקאתולית נודע לישועים, שאחד מהם, רוברטו בלארמיגו 
( 861131111100 ; 1542 — 1621 ), חיבר ספר חשוב בשם: - 15 ס 

6:505 ׳ 11 ) 3 10101 ־) 060151:131130 511$ ! 6 ׳! 0 !) 600 016 11131101165 ק 

6361011005 5 !: 0 ק 1 ס 6 ) 60105 ("ויכוחים על הניגודים של 
האמונה הנוצרית נגד המינים של הזמן הזה"), שבו נדונות 
בצורה מסודרת ושיטתית כל הטענות, שנתעוררו בשאלות 
האמונה של הכנסיה הקאתולית. 

מלחמת־הדעות בין הכנסיה הקאתולית ואנשי־הרפורמא־ 

ציה לבשה עד מהרה צורה של פולמוס חריף, וכל צד הגן 
בעקשנות על עמדתו הדתית. הביטוי המעולה ביותר של הא׳ 
של הרפורמאציה היא, אפשר, איגרתו של קאלווין לחשמן 
סאדולטו ( 1539 ). ספרו של קאלווין: "המוסד של הדת 
הנוצרית״ ( 1536 , 16112101115 061151131136 1115111:0110 ) כולל 

א׳ על "אמיתות־הנצתת". ספר זה ניתרגם לצרפתית על־ידי 
המחבר ( 1541 ). החיבור האפולוגטי הראשון, שנתחבר בלשון 
מודרנית, הוא של ההוגנוט הצרפתי פילים דה מורנה 

, 316665 165 000116 0616116006 16118100 13 16 ) 1161116 13 06 
16165 ) 100 165 ) 30 61 013600161305 , 5 ) 101 , 605 ׳( 1.1 } , 10011£05 ק 6 

("על אמיתותה של הדת הנוצרית נגד האתאיסטים, האפי¬ 
קורסים, עובדי־האלילים, היהודים׳ המוסלמים וכופרים אח¬ 
רים", אנטוורפן, 1581 ). אחד מן הספרים האפולוגטיים המעו¬ 
לים, שנתחברו על־ידי פרוטסטאנטים, הוא ספרו של הוגו 

^(^ 01 ( 1115 ) 010 ): 13036 ) 06115 1611810015 6 ) 61113 ׳! 06 

(״על אמיתותה של הדת הנוצרית״, 1627 ). חלוקת־החומר 
של ססר זה רגילה היא בחיבורים אפולוגטיים עד היום: 


הספר מדבר על האלוהים, על ההשגחה ועל הישארות־הנפש, 
מביא הוכחות לאמיתותה של ההתגלות הנוצרית ומוכיח את 
טעותם של האלילות, היהדות והאסלאם. 

במאה ה 17 נתחברו חיבורים אפולוגטיים ע״י קאתולים. 

בין המחברים היו אישים מפורסמים, למשל, הקדוש פראנסוא 
מ ס א ל ( 1567 — 1622 ), שספרו - 16 £30556 6113 1316 ׳! 03 
112100 ("הדת האמיתית והבלתי־האמיתית") מגן על עקרו¬ 
נות הכנסיה הקאתולית, החשמן רישליה, שכתב כמה חיבורים 
אפולוגטיים, והסופר־הכומר ב ו ם י א'() 805506 ), שהשתדל 
במשך כל שנות־חייו להחזיר את הפרוטסטאנטים אל חיק 
הכנסיה הקאתולית. בספרו: - 001 £615101:6 ! 50 01500015 
6156116 ׳! ("שיחה על ההיסטוריה הכללית") ביקש להוכיח, 
שהנצרות היא הדבר היחיד בהיסטוריה העולמית, שיש לו 
חשיבות אמיתית. חבורו הטוב ביותר הוא 0165 0116 ) £115 
30:65 ) 0:65 :ק 6211565 165 ) 3113:1005 ׳! ("תולדות התמורות של 

הכנסיות הפרוטסטאנטיות״׳ 1688 ), שבו הוא מצביע על הרע 
שבשינויים הדתיים, שחלו בנצרות של הפרוטסטאנטית. בין 
העוסקים בא׳ קאתולית נגד הפרוטסטאנטית היה גם תלמידו 
של בוסיא, הסופר פנלון. ב 1691 — 1701 התנהלה חליפת־מכ־ 
תבים בין בוסיא ולייבניץ על איחודה של הכנסיה הקאתולית 
עם הפרוטסטאנטית! הפילוסוף לייבניץ כתב אז (ב 1686 ) 
את חיבורו בשם: ״שיטה תאולוגית"( 31660102100111 ת 5161 ׳( 8 , 
יצא ב 1819 ), אך מו״מ זה נכשל! אמנם לייבניץ חשב, שבני- 
ארצו יהיו מוכנים לקבל כמה תורות קאתוליות, אך הוא 
העדיף על הכנסיה הקאתולית כנסיה, שהיא מוכנת לשנות 
את דעתה מזמן לזמן, ומתוך כך להתקדם. לייבניץ עצמו 
עסק פעמים הרבה בא׳, אך התעסקותו במקצוע זה מקורה 
בדרך כלל בעבודותיו הפילוסופיות העיוניות: ב 1668 פירסם 

חיבור בשם 3:6615:35 000:13 0:36 ) 03 £65510 סס 0 ("הכרזת" 

הטבע נגד האתאיסטים"), חיבור, שבו הגיע לייבניץ לידי 
המסקנה, שאך ההנחה של מציאות אלוה, שאינו גוף, מאפשרת 
להסביר את תופעות־הטבע. ובאותו זמן עסק לייבניץ בהגנה 
על העיקר הנוצרי של השילוש בחיבורו: 110105 ) 3 ) 5300 
0053 ) 16 ) 108103 3 ) 3:201060 3 ׳! 00 ! 6 <ע ("הגנה על השילוש 
הקדוש ע״י נימוקים הגיוניים חדשים״, 1672 ). אף אחד מן 
הפילוסופים שקדמו ללייבניץ לא הטעימו כמותו את טובו 
של האלוהים, כפי שהוא מתגלה בעולמו. בחיבורו הגדול, 
16 > 6 ) 11661 13 , 0160 16 ) 6 ) 600 13 501 11066 ) £600 ' 16 ) £55315 
0131 0 ( 0 £0:18106 ) 6 £6001016 ("מסות על צידוק־האל, על 
טובו של האלוהים, על חירותו של האדם ועל מקור־הרע", 
1710 ), ניסה לפתור אחת מבעיות־היסוד של האפולו׳גטיקנים 
מאז ומתמיד. חיבור זה נכתב כתשובה לפיד ביל (ע״ע), 
שהעמיד את האמונה והשכל זו מול זה, בעוד שלייבניץ — 
ככל האפולוגטיקנים — ניסה להראות, שקיימת הארמז׳ניה בין 
האמונה ובין השכל. הכנסיה היתה צריכה אז להתגונן נגד 
השיטה הפילוסופית של שפינוזה׳ ופ. לאמי( £3017 ) יצא נגד 
שיטה זו בחיבורו: 10 > 100 ) 3 ) 0 ) 6 ! עס 613:6615016 ׳ 001 ת 86 
11007.3 ) 5 86 575:6016 ("האתאיזם החדש או ביטול שיטתו 
של שפינוזה״, 1696 )! אך למדות מה שחכמים שונים כל־כך 
באמונותיהם ודעותיהם כבוסיא, ביל ואף וולטר שיבחו חיבור 
זה, אין המחבר מגלה בו הבנה יתרה בבעיות המטאפיסיקה. 
ההגמון והמלומד הצרפתי המפורסם פיר־דניאל איא (: ££06 ) 
הולך בספרו 3 :) 8611 ח 3 ׳! 6 13:10 ) 0601005 ("הוכחה על אמי- 
תותו של האוואנגליון״, 1679 ) בדרך המסורתית, המוכחת 



145 


אפולוגטיקה 


146 


את אמיתותה של הנצרות על יסוד אפשרותם של העל־טבעי 
והניסים וכן על סמך הוכחות היסטוריות. הוא קיבל את דעתם 
של האפולוגטיקנים היהודיים ההלניסטיים, שראו באלים של 
המיתולוגיה הקלאסית מעין תחליפים למשה, שהיה נערץ 
בשמות שונים. ספרו מצטיין בלמדנות יוצאת מן הכלל. 

במאה ה 17 התחילה הדת מפסדת את חשיבותה המרכזית 
בתפיסת־העולם של המשכילים, ומכאן ואילך הוכרחה הא׳ 
הנוצרית להתגונן מפני המאמינים באל פילוסופי, שהתנגדו 
להתגלות, וכן מפני אתאיסטים. הגנה זו היתד, אפשרית בשתי 
דרכים: או להראות, שהנצרות היא דת שכלית, או להוכיח, 
שהשכל אינו מספיק לפתור את בעיות־האדם ושלפיכך יש 
צורך בדת. 

בדרך השניה הלך פ ם.קל (ע״ע), שהחליף מתוך חוויה 
דתית עמוקה את אלוהי־הפילוסופים באלוהי אברהם׳ יצחק 
ויעקב. הוא ביקש לחבר "א׳ על הדת הנוצרית", אך הספיק 
לכתוב לשם כך רק הערות בודדות, שיצאו לאחר שמת בשם 
״הגיונות״ ( 605665 ?). דבריו של פאסקאל מכוונים כלפי 
ה״חפשים" של תקופתו. הוא יוצא מן הגישה השכלתנית 
וקובע, שהשכל, שאינו מכיר בגבולותיו, פוסק מלהיות שכל. 
האדם הוא יצור מלא ניגודים: הוא יצור נשגב ושפל כאחד! 
ואת הניגודים הללו אפשר להסביר רק ע״י תורת החטא 
הקדמון והגאולה ע״י ישו. בא׳ שלו מגיע פאסקאל לפעמים 
עד כדי שלילת האפשרות של תאולוגיה טבעית כלשהי. אין 
הוא משתמש בנימוקים מיוסדים על הפיסיקה והמטאפיסיקה, 
אלא בהוכחות מוסריות, שמתבססות על נתונים פסיכולוגיים. 
פאסקאל הוא אחד מן האפולוגטיקנים הראשונים של הדת 
בתקופה של פריחת המחשבה השכלתנית ושל המדעים, 
כשכבר היה קשה להגן על הדת בשם אחדותם של השכל 
והחוויה הדתית; אך הכנסיה הקאתולית הרשמית לא קיבלה 
את דעותיו והוסיפה לעסוק בא׳ ממין אחר. 

אף הרבה מן האפולוגטיקנים של סוף המאה ה 17 , שביקשו 
לפשר בין הדת ובין השכל, הלכו בדרך שונה מזו של פאס־ 
קאל. הם מצאו פשרה כזו בתקופת־ההשכלה. הפילוסוף לוק 
(ע״ע) היה אף הוא קרוב לרעיונות של תקופת־ההשכלה, 
אע״פ שהאמין בהתגלות הנוצרית, כפי שנראה מספרו: 1116 
^]! 0111151130 0£ 6350041,1611655 ? ("התקבלותה של הנצרות 
על הדעת״, 1695 ), שבו הוא מוכן לקבל את המיסתורים 
הנוצריים מתוך הטענה, שאין האדם יכול לדעת כלום על 
טבע־המלאכים בלא ההתגלות. לעומת זה קיבל חסידו הנלהב 
של לוק, הדאיסטן האנגלי ג׳ון טולאנד ( 1670 — 1722 ), את 
הגישה השכלתנית. ב 1696 הוציא ספר בשם: ץ] 1511301 ז! 01 
516110115 ץ £4 1 ס 0 ("הנצרות אינה מיסתורית"), שבו הוא 
קובע הנחה, שאי־אפשר שתהיינה בנצרות דוגמות בלתי־ 
מתקבלות על השכל, שהרי אלוהות מושכלת אינה יכולה 
להתגלות בצורה מנוגדת לשכל. 

המאה ה 18 היא תקופת התערערותם של הערכים הדתיים; 
אולם רוב הוגי־הדעות, שגרמו להתערערות זו, האמינו באלו¬ 
הות. עירבוב־תחומים זה הוא אחד מן הגורמים לדבר, שאף 
בתקופה זו קמו לנצרות אפולוגטיקנים הרבה. אעפ״ב היתה 
המאה ה 18 תקופת ירידה לא׳, שהרי בה התפתחו הדאיזם, 
המאטדיאליזם והאתאיזם. בתקופה זו, שדגלה בהשכלה, שוב 
אי־אפשר היה להצדיק את האמונה בניסים, וכדי להגן על 
הנצרות היה צורך להראות, שהיא דת טבעית ומתקבלת על 
השכל. בזה עברו האפולוגטיקנים הנוצריים בעצם לעמדתם 


של הדאיסטים. הדאיסטן מ. ט י נדל (ע״ע) ביקש להוכיח, 
שהנצרות היא קדומה כמו הבריאה (בספרו ] 0111-151130115 
1730 , 01-631100 1116 35 014 35 ), וספר זה נחשב כ״ספר־ 
הקודש״ של הדאיזם. התפלמס נגדו ויליאם לו (׳\.י 03 ; 1686 — 
1761 ) בספרו ״על השכל״ ( 63500 ? 0 £ 0356 1116 ), שבו 
השתדל להראות, שהשכלתנות נכשלה. גם בספר 111-00 ק 161 .\ 7 
של הפילוסוף ג׳ורג׳ ברקלי (ע״ע) פועמת רוח הא׳. הפילו־ 
לוגו האנגלי הגדול ריצ׳ארד בנטלי ( 1662 — 1742 ) 
ניסה להשתמש בפיסיקה של ניוטון כהוכחה למציאותו 
של בורא־העולם ( 1161501 :.^ 0 £ 131100 !! 000 £ — "ביטול 

האתאיזם"). לספרים העוסקים בא׳ שייכים גם חיבוריו של 
הפילוסוף סמואל קלארק ( 1675 — 1729 ), שמטפלים 
בבעיית היחס בין הדת הטבעית ובין ההתגלות הנוצרית. 
החשוב בין מגיניה של דת־ההתגלות מפני הדאיסטים היה 
ההגמון האנגליקני יוסף באטלר ( 1692 — 1752 ). בספרו 
10 , 65 - 63164 ? 304 731111 - 31 < , 100 § 611 ? 0 £ ץ § 0310 \ 7 1116 
6 ־ 431 : 111 < £ם 111 : 100 ] 1 ] 0005 304 00111-56 1116 ("הדמיון שבין 

הדת, הטבעית וההתגלותית, למהלך ולהרכב של הטבע") 
מגלה המחבר את הסתירות שבהשקפותיהם של הדאיסטים, 
משתדל להראות, שהאמונה בהישארות־הנפש אינה בסתירה 
אל השכל וטוען׳ שיש הקבלה בין ההנהגה המוסרית של האל 
ביחס לעולם הזה ובין שכר ועונש לאחר מיתה. הוא מחייב את 
הנבואה, שלדעתו, היא מרחבת את הידיעות, שהשגנו בעזרת 
השכל ואינה מנוגדת להן. הוא עוסק בניסים ומטעים את חשי¬ 
בות היצלבותו של ישו כאמצעי, שעל־ידיו אפשר להיוושע. 

בסוף המאה ה 18 כבר התחילה שוקעת התקופה של 
"השכל הישר" וקמה תנועה של התלהבות דתית בתוך 
העולם האנגלי. מנהיגה של תנועת־התחיה האנגלית בסקוט־ 
לאנד, תום אס צ׳אמרז ( 5 ז 16 ס 01131 ; 1780 — 1847 ) ,קבע, 
שיש להשתמש, מלבד בראיות החיצוניות לאמיתותה של 
הנצרות, גם בראיות פנימיות. גם בחקירת ההיסטוריה מש¬ 
תחררים החוקרים מן ה״שכלתנות" ומתחילים להעמיק חקר 
ב״רוח־הזמנים". גישה היסטורית זו, שניסתה להסביר כל 
תופעה ותופעה מתוך רוחו של הזמן, שבו אירעה התופעה, 
פתחה, מצד אחד׳ פתח לחקירת התפתחותן של התופעות 
הדתיות וע״י כך לתפיסות ביקרתיות של התהוות־הנצרות, 
אך מצד שני תמכה בעקיפים בחידוש הא׳, שעכשיו יכולה 
היתה להשתמש ב״ראיות פנימיות״ — כלומר, בראיות שהן 
מסתמכות גם על המחקר ההיסטורי, שגילה פנים חדשות 
בסיפורים שבאוואנגליון׳ וגם על ההבנה של תופעות דתיות 
כתופעות נפשיות איראציונאליות, ששוב אין צורך לתרצן 
ואף ליישבן עם המסיבות הדאציונאליות שבחיי־האדם. מתוך 
כך מובן הדבר׳ כיצד יכול היה הפילוסוף הגרמני הגל (ע״ע) 
להשפיע השפעה מרובה כ״כ על החקירה הביקרתית של 
תולדות הנצרות ומפני־מה נסתייעו התנועות האורתודוכסיות 
החדשות בדבריו. 

הא׳ ביחסה אל סמכותן של הכנסיות הנוצריות. 
בסוף המאה ה 18 התחילו הוגי־הדעות מחשיבים יותר את 
סמכותן של הכנסיות הנוצריות. ביחוד משכה הכנסיה הקא־ 
תולית את לבותיהם של המשכילים; הקשר ההדוק בין 
תופעה זו ובין הראקציה נגד הרעיונות, שהתבלטו במהפכה 
הצרפתית׳ ניכר בחיבורו האפולוגטי של הצרפתי יוסף 
דה מסטר ( 14315116 46 11 ק 1056 ; 1753 — 1821 ) "על 
האפיפיור״ ( 6 נ! 3 ? !!ם; 1817 ). המחבר, שהיה האישיות 



ל 14 


אפולוגטיקה 


148 


החזקה והמוכשרת ביותר של התנועה הנאו־קאתולית והאנטי־ 
מהפכנית׳ דגל באבסולוטיזם האפיפיורי גם כלפי השלטונות 
המדיניים. המייצג המזהיר של הראקציה נגד האידיאות של 
המהפכה הצרפתית, הרומאנטיקן'שאטובריאן (-ג 1€31 גנ! 0 
1 ) 1311 * 1 ; 1768 — 1848 ), חיבר ספר אפולוגטי גדול על הנצרות 

בשם : 611£1011 ז 13 16 > 6311165 ( 1 1 ) 0 13111501€ ) 15 ־ 011 6111 061116 

0111611611116 (״הגניוס של הנצרות, או יפיה של הדת״, 1802 ), 
שהשפיע לא רקיעל צרפת, אלא על אירופה כולה. שאטובריאן 
הוא הראשון, שביסס את הא׳ של הנצרות על הצד האסתטי 
בלבד. הוא משבח את "דת המעונים הקדושים", את אבות־ 
הכנסיה ואת המיסתורים של הנצרות רק משום שהנצרות 
נוגעת ללב ומעוררת את הדמיון. מלבד הצד האסתטי שבקא־ 
תוליות ומלבד מה שסמכות־הכנסיה משכה את לבם של כל 
אלה שהתנגדו למהפכות ולרעיונות־ההשכלה, גדלה השפעת 
הכנסיה הקאתולית בימים ההם גם מפני שהמשכילים פנו אז 
עורף לקלאסיציזם, שהסתמד על התקופה העתיקה, והתחילו 
מחבבים את יה״ב ה״רומאנטיים״ — ובכל אלה השתמשה אז 
הא׳ הקאתולית. 

במאה ה 19 נתפשט בין הוגי־הדעות האגנוסטיציזם (ע״ע), 
ששימש׳ ביחוד בתחילתו, כלי לא׳ הנוצרית בצורת הטענה: 
מאחר שאין אנו מוכשרים לתפוס את מהותם של האלוהים, 
הנשמה והישארות־הנפש, הרי אי־אפשר לטעון, שהידיעות 
הנמסרות לנו בדת בלתי־נכונות הן! האפולוגטיקנים ראו 
איפוא באגנוסטיציזם מעין הגדרה חדשה של גבולות השכל 
האנושי. מצד שני טענו חסידי האגנוסטיציזם, שמאחר שאין 
האדם יכול להגיע לידיעה של אותם העניינים, שהם היסוד 
של כל השקפה דתית, אין יסוד לכל התעסקות בשאלות־הדת, 
ומתוך כך נלחם הדארוויניסטן ת. ה. הכסלי (׳ 1111x163 ; 
1825 — 1895 ), שטבע את המונח "אגנוסטיציזם", מלחמה עזה 
באמונת הנוצרים בניסים. כשביקש הפוזיטיוויזם לצמצם את 
הפילוסופיה בתחום ההסתכלות של המדעים ה״פ 1 זיטיוויים" 
ואף רצה להחליף את דת־ההתגלות בדת־האנושיות (לפי 
הגדרתו של הכסלי "קאתוליציזם בלא נצרות"), יצאו נגד 
תורה זו כמה וכמה אפולוגטיקנים נוצריים. כן התנגדו סופרים 
נוצריים הרבה לספרו של רנן (ע״ע) ״חיי ישו״( 16 > 16 ^\ 
65115 (), שבו שלל רנאן את הגיסים ואת אלוהותו של ישו. 

התפתחותם של המדעים במאה ה 19 השפיעה הרבה על 
כיוונה של הא׳. השקפתו של קופרניקוס ניצחה אפילו בתוך 
הכנסיה הקאתולית: ספרים, שהם דנים בעניין זה ושקודם 
לכן היו אסורים לקריאה׳ בטל האיסור עליהם בזמן החדש. 
גם החקירות הגאולוגיות נתקבלו בדרך כלל אף על אנשי־ 
הדת, באופן שהאפולוגטיקנים ראו את עצמם חייבים לפשר 
בין מסקנותיהן של חקירות אלו ובין הכתוב בפרקים הראשו¬ 
נים של ספר "בראשית". השתלטותה של הדעה, שקיימת 
התפתחות הן בטבע (דארוויניזם) והן בהיסטוריה, חייבה 
עמדה חדשה מצד הא׳ הנוצרית. גישתם של הפרוטסטאנטים 
היא מתונה יותר כלפי הדעות הללו, ואילו הכנסיה הקאתולית 
קובעת, שיש להאמין במוצאה של האנושות מזוג אחד 
ושהאכילה מעץ־הדעת היא שגרמה לחטא הקדמון. עם זה 
הוטל על הא׳ הדתית להילחם בהשקפות מאטריאליסטיות, 
שחותרות תחת עצם קיומה של האמונה הדתית. 

היו פרוטסטאנטים ואף קאתולים, שניסו להשתמט מן 
השאלות הנוגעות לדת, שנתעוררו עם התפתחותם של המד¬ 
עים. יש מן הפרוטסטאנטים, שפוסחים על ה״פשט" ומדברים 


" על "הניסיון הפנימי", על "המובן הדתי", על "עדות־הרוח 
ועל ה״ביטחון הבלתי־אמצעי של האמונה". נגד גישות כאלו 
יצאה הכנסיה הקאתולית בוועידת הוואטיקאן ב 1870 , שנת¬ 
קיימה בראשותו של פיוס גו. וכן כתב נגדן האפיפיור 
.(1893 ,?!•01 לאו 11 וצ (באנציקליקה 06115 5 ג 1 ת 1611115511 > 1 ׳ 
בהשפעת התפיסה המדעית, התובעת גישה "אובייקטיווית", 
שנחשבת לגישה היחידה, שבאמצעותה אפשר להגיע להכרה 
אמיתית, לובשת אף הא׳ לפעמים צורה של חקירה מדעית 

אובייקטיווית. 

החקירות החדישות בספרות הנוצרית הקדומה הראו, 
שהשאיפה הביקרתית הפריזה על המידה ב״חפשיותה", 
וכתוצאה מזה נעשתה ביקורת הטכסטים שמרנית יותר. הא׳ 
הנוצרית נהנית מהתגברותו של הזרם השמרני בביקורת. גם 
התגליות הארכאולוגיות השונות מראות, שהטכסטים העתיקים 
קרובים לאמת יותר מששיערו החוקרים תחילה. כן עוזרת 
החקירה הבלשנית והספרותית להבנתם של הטכסטים ומסלקת 
הרבה מן המקומות הסתומים. וכיד מסייע המדע — שבטבעו 
הוא הולך בדרכים שונות מאותן של הא׳ ושצריך להיות 
רחוק מכל דוגמאטיקה אף ברוחו הביקרתי — לא׳ נוצרית. 
מתוך השימוש בתגליות המדעיות לשם הגנה על הנצרות 
באה בסוף המאה ה 19 פריחה חדשה לחקירת כתבי־הקודש 
בכנסיה הקאתולית, ועד היום היא משתמשת ברצון בתוצאות 
של המדע לשם הבנת הטכסטים, שהם קדושים לכנסיה: 
"במידה שתקופתנו מעוררת קשיים ושאלות חדשות, בה 
במידה היא מביאה בעזרת־ה׳ גם כלי־עזר חדשים לפרשנות" 
(אנציקליקה 1111 ז 1 ק$ 16 מ 3££13 0 מ 1 ׳ 11 ס ־ 1943 ) 1 ומתוך ההנחה, 
שכתבי־הקודש נתחברו ברוח־הקודש, ובכן באו מפי הגבורה, 
תומכת הכנסיה בחקירה במידה שהיא מסייעת לתפיסה זו. 
בפרוטסטאנטיזם של היום כרוכה הא׳ בדרך כלל בבעיות 
תאולוגיות יסודיות של הנצרות: אלברט שווייצר 
(נולד 1875 ) מטעים, שהבשורה של ישו ושל פאולוס היא 
תורה אסבאטולוגית. לדעתו של לאונארד ראגאץ 
( 1868 — 1945 ),המייצג החשוב ביותר של הסוציאליזם הדתי, 
מהותה של הנצרות היא מלחמה מוחלטת במיליטאדיזם 
ובקאפיטאליזם ובעד סוציאליזם מבוסם על יסוד דמוקראטי 
נוצרי. קארל בארת ( 831111 ; נולד ב 1886 ), המייצג 
המפורסם של התאולוגיה הדיאלקטית, דוחה כל תאולוגיה 
טבעית וכל נסיון לבסס בעזרת המדע את אמיתותה של 
ההתגלות הנוצרית. גם ראגאץ וגם בארת נלחמו מלחמה 

אידאולוגית עזה בנאציזם. 

ש 

׳ו ; 1869 ,\ 511 ? 010 ? 4 . 0/171511 760 > 771 ) 51 ?$ , 06111:2506 .ז? . 
26010160, 0(50/1. 0/00 14?010£15 0/00 0/17151(711177715, 1907; 

?11606, 1(5 0?0/0?151(5 £0600 7/1! 7/6 01^676 176 006 0006 ״ , 
1912; ( 2,11 , 1 ־ £1001 ] 6 ז X1 ^71(0/1/50/!( //£070£616<1, 1907; 110661( 

\01715111777 ^)) 07 ) 1/7 171 1715 )[ ( 0 / 71 ) 111771 ) 17 ! 7/11 , 10 > 1 !/ו 
10011600 0) 7/1? ]1751 1/17(5 061)1110160, 1949; ?1. ?16(63£61, 

14/)070£<6 1760 017151(71117771! (5 866., 1906-1908); 10. 

\\ 0/171511 760 > . 7311 . £0/6111 . 74 . 2£0/0£61 > . 17 . 50/1 ) 0 ,־ 361 ז 6 ׳ . 
7/1(010?!( (5 886., 1861—1865); ]. 03133, ?70/71(771 0/ 

7 0/777511077 / 0 \ 00 {// 75715 // , 16 ־ 5 ־ 011 > .£ ; 51/0771 ) 7 ? 77711 7 011/1 ־ 

0 ) 7/1 0 ו 1 )? 010 ? 4 . 7111 ? , 436133 < .׳ו\ .? ; 1913 , 0/0£61160  110 ס<ן<} 4 , 111001 ; 1128 — 1022 
. 1910 , 11 , 110 <ן 1 ! 0 0102 10 ) 111 ימס ־ ןסס ־ 01 ־ 61 ? 0 ,) 11 ־ 831 

מ. ש. 

א 0 ולותרוס מוי^ק ( 5 ( 1 -< 10 > 0110 ין 4 ), ארדיכל יווני, 
שפעל במחיצתו של טריינום קיסר. נראה, שא׳ 

הוא שקבע בארכיטקטורה את דמותו של הסיגנון הרימי 
הקלאסי, שהוא מזיגה של יסודות ארכיטקטוניים הלניסטיים 
עם הסיגנון שהיה מקובל ברומי. מפעלו החשוב ביותר מבחינה 
זו הוא הפורום של טריינום (נבנה בין 107 — 113 לסד,"נ), 
וכנראה שלו היו גם התכניות של מרחצאות־טריינום ושל 
האודיאון שנבנו ברומי ושל קשת־הניצחון שבאנקונה. כן 
מייחסים לו חלק בתיכנונם של כמה בניינים ציבוריים אחרים 
וגם של עמוד־טריינוס (אך בזה האחרון אין לו,כנראה, חלק). 
אחת מן היצירות המוצלחות ביותר של א' היה הגשר על 
הדאנובה ליד ״שער־הברזל״; גשר זה נבנה ב 104/5 לסה״נ 
מעץ ואבן; ארכו היה ק״מ אחד (ע׳ 4 ,. 0355 10 ס) 

ותבליט שלו נמצא על עמוד־טריינוס. על גשר זה ועל 
מכונות־מצור שונות כתב א׳ חיבור. — בימיו של אדריינום 
קיסר הודח א׳ כנראה ממקומו משום שנועז לערער על 
התכניות שהכין הקיסר בשביל מקדש ונוס ורומי, ולפי האגדה 
אף נידון משום כך למיתה. 

אפדלון (׳ 4x677011 ׳), במיתולוגיה ובדת היווניות — האל 
החשוב ביותר, זולת זוס, בין שנים־עשר האלים 
הראשיים שוכני־ה,אולימפוס. בנם של זום ולטו, שילדה לו 
בדלוס את התאומים, א׳ וארטמים. א׳'הוא בעל תפקידים 
מרובים: 

1 . הוא שומר על העדרים ומגן על תבואת־השדה. תכונתו 
כאל־העדרים באה לידי ביטוי בסיפור על הדראקון פיתון 
(ע״ע) בדלפוי, שנהרג ע״י א׳ — הריגה, שא׳ כיפר עליה 
בשירותו כרועה אצל אדמטוס (ע״ע) מלך תסאליד, —׳ וכן 
בסיפור על גנבת עדרי־הבקר של א׳ ע״י הרמס. יתכן שכינויו 
ליקיוס (; 76x0 ביוו׳ זאב) קשור בהגנה שלו על העדרים 
מפני התנפלויות של זאבים. המושג של א׳ כמגן על העדרים 


נתרחב במרוצת־הזמן באופן שא׳ נעשה גם מגן על החקלאות, 
בעיקר ע״י הדיפת הארבה והעכברים וסכנות אחרות לתבואה 
ולפירות. בתפקידו זה היה נקרא בחגים מסויימים לעזרת 
הקציר והבציר, ודחה כמה אלים מקומיים, שהיו ממונים על 
הפריון בשטח הדורי שביוון, וביחוד בספארטה. 

2 . המושג מא׳ כשומר על ז־יו־י-העדרים נתרחב גם 
באופן• שא׳ נחשב כמגן על מקומות קדושים מגודרים גדרי- 
אבן, וביחוד על מבואות למקומות קדושים, וכן על פתחי 
בתים וארמונות וכנראה גם על שערי־ערים. לפני המבואות 
היתד, ניצבת אבן בצורת עמוד או חרוט או עמודת־אבן מחוד¬ 
דת, שנחשבה כסמל של א׳ אגיאיוס ( 1865 ^ 6 ), ז״א "שומר 
על הרחבה (או הרחוב)". מקומות קדושים של אלים אחרים, 
שסביבם הוצבו אבנים, נתייחסו אח״כ לא׳. 

3 . כהודף רעות נחשב א׳ גם לשליט עליהן, וכך הפך לאל 
מביא רעות. מכאן הופעתו כמשלח מחלות, מגפות ומוות 
בעזרת קשת־הפלא, שהוא מכוון נגד קרבנותיו. 

4 . כשליט על המחלות הוחזק א׳ גם כמוכשר להרחיקן, 
ביחוד בעזרת לחישה, שירה ומעשי־חיטוי. באפוס של ה 1 מר 1 ם 
הוא עדיין אל הרפואה היחיד. שיר־לחישה נגד מחלה, שהיה 
מכוון להפעיל את עזרתו של א׳, הפך במשך הזמן, לאחר 
שנתעדנו צורתו ותכנו, להימנון לכבוד א׳ ולשיר־נצחון בכלל 
(׳!"!!"ג"־). שמו של שיר זה נעשה גם אחד'מכינוייו של א׳ 
עצמו — א׳ פיאיאון. בתקופה מאוחרת יותר עברו סגולו¬ 
תיו של א׳ ׳כרופא לבנו אסקלפיוס (ע״ע), אולם במקומות 
מסויימים, כמו בסביבות הים השחור וביחוד ברומי, הוסיף 
א׳ להיחשב בעיקר כאל־הרפואה. 

5 . הרפואה והנבואה הן בדתות הרבה משולבות זו בז 1 ; 

ואף במיתוס היווני א׳ הוא לא רק אלוהי־הרפואה, אלא אף 
מגלה עתידות לשואליו. בכמה מקומות, ביחוד באסיה הקטנה, 
השתלט א׳ על כמה מקומות, שהיו מיועדים מימים קדומים 
ביותר לדרישה באלים. כאל-הנבואה החשוב ביותר ביוון קנה 
לו שביתה בדלפוי. בהיכלי הנבואה שלו באסיה הקטנה היה 
מגיד עתידות באמצעות כוהן, שא׳ היה משרה עליו מרותו, 
או באמצעות כוהנת נתונה במצב אכסטאטי. מפורסמת ביותר 
היתד, הפיתיה (ע״ע) שבדלפוי, שא׳ כבש בתקופה המיקנית. 
כושר־הנבואה בכלל הוא׳ לפי מושגי יוון, מתנת־א׳. 

6 . א׳ פיאיאון הוא גם אלוהי השירה, המוסיקה והריקוד. 
באפוס ובהימנונים החומריים הוא המנצח על מקהלות המו־ 
קזות כשהוא מנגן בקיתארה ושר ורוקד ביחד עמהן במעגל 
( 5 ס 0 ס ,/־ הורה). 

7 . מתוך כך נעשה ברבות-הימים, בתהליך העידון של 
אישיותו האלוהית, גם אל האמנות והחכמה בכלל, וסמל 
הקצב, ההארמוניה והריסון העצמי באמנות ובהליכות־החיים 
כאחד — מה שנחשב לחלק עיקרי של המהות ההלנית 
השלמה. יתכן, שלהתפתחות זו סייעה העובדה, שפולחנו של 
א׳ בכללו היה קשור במערכת מפורטת של מצוות מעשיות, 
שגרמה להשתעבדות חיי־האדם לחוקיות מסויימת. תיאורו של 
א׳ באמנות הפלאסטית ובציור נותן ביטוי לקצב ולהארמוניה 
שבהופעתו ובפעולותיו. מן המאה ה 6 ואילך ידוע זיהויו של 
א׳ עם הליים. המובן של כינויו "פויבום" לא נתברר. 

השם א׳ אינו הלני. מוצאו מאסיה הקטנה, ויש סברה, 
שבא סליקיה. יתכן. שהליקיים ועמים אחרים מעמי אסיה 
הקטנה, וכן היוונים, קיבלוהו מן המזרח. כתובות בכתב 
היירוגליפי־חיתי, שעוסקות בעברות בדיני טומאה וטהרה, 
מזכירות את שסו של האל "אפולונס", שפולחנו נזכר גם 



151 


אפולון—אפולוניום מרירן 


152 


בכתובות בועזכוי. סמלו של "אפולונס" היד, חרוט מוצב ליד 
מבואות־היכלים ושערי־ערים. הרוזני משעה שהשם החיתי 
מוצאו מן המלה הבבלית "אבולו"', כלומר שער. אם נכונה 
היא השערה זו מסתבר, שא׳ הוא ממוצא בבלי. בחפירות 
בית־ירח נתגלו זה לא כבר לפני שני שערי־העיר חרומי־אבן 
מן המאה ה 29 לפסה״ג. חרוטים כאלה, כסמלים של אל שומר- 
השער, היו מקובלים איפוא, כנראה, אף בא״י. יתכן, שהיוונים 
גזרו את צורת שמו של א׳ בדרן* אטימולוגיה עממית מן 
111677.0 > בדורית, שמשמעותו דיר, גדר מסביב לעדר. גלוסה 
אצל היסיכיוס (ע״ע) — ? 700 ?: 67X0 ״ (פלה = אבן) — 
נותנת חיזוק להשערה זו. על מוצאו הבבלי של א׳ מעידה, 
אפשר, גם העובדה, שחגי-א׳ — שלא כשאר החגים היוו¬ 
ניים — היו חלים ביום שביעי בחודש. כינויו המיוחד של 
א , ;)ףיזד£ץ 1 נ) 1 ] 380 | 5 נ', "שחגיו ביום השביעי", מוכיח, שלעובדיו 
היווניים היה סדר־חגים זה נראה מוזר. גם מיעוט חגיו בניגוד 
לריבוי מקומות-פולחנו מלמד, שמערכת־החגים בכללה נקבעה 
קודם שנתפשט פולחנו ביוון. 

א׳ אינו איפוא הלני לפי מוצאו, ואפילו לא הודו־אירופי. 
המסורת האפית יודעת אותו כמגן על הטרויאנים דוקרי, 
אויביהם של היוונים. עכ״פ בעיני עובדיו היווניים היה נראה 
תמיד כאל גדול וגיבור, שמוראו על כל סביביו. בשירה אין 
מייחדים לו קווים אנתרופומורפיים במידה שהדבר נהוג כלפי 
אלים אחרים. הוא נשגב בטהרתו ועצמתו, אינו מתערב בקרב 
כשאר האלים, פועל מרחוק, והוא לא רק נעלה מבני־האדם, 
אלא במידת־מה אף מן האלים. כבנו של זום השליט העליון, 
הוא יודע לגלות את רצונו של האב, אין הוא מוגבל בידיעו¬ 
תיו, באופן שיודע הוא אפילו מספר לגרגרי־החול, ואינו 
אומר אלא מה שאביו שם בפיו. דתו אינה דת שבהתגלות, 
אך נענה הוא לדורשיו בכל מקרה מיוחד, נותן הוראות כיצד 
להתנהג בחיי הפרט והכלל, וכיצד להיטהר במקרה של חטא. 
האדם כולו ומשטר־חייו נתון בידיו, דורש הוא את קיומם 
של חוקי־המוסר בחברה ובמדינה, ומשתתף גם בהקמתן של 
חברות חדשות — בייסוד ערים ובקביעת חוקה להן. לשיאה 
הגיעה סמכותו של א׳ בדלפוי, מרכז-שלטונו מלפני כ 700 
לפסה״נ. הוא אל פאנהלני, אינו קשור בשום שבט משבטי־ 
יוון, ולפעמים הוא גם נקרא ״האל״ סתם (? 066 6 ) או הראשון 
לאלים. האטרוסקים והרומים שמרו על שמו היווני ולא זיהו 
אותו עם שום אל שלהם. באמנות הוא מתואר מתחילה כבעל 
זקן, אח״כ — כעלם צעיר כליל־יופי. בגמלון של היכל זום 
באולימפיה מתואר א׳ בכל הדרו כשהוא כובש את כעסו 
ומרסן ע״י כך את ההמולה שבחתונת פיריטואוס (ע״ע). 

בא״י היה פולחן א׳ מצוי באדורים (ב״נגד אפיון", ב/ 

112 ואילך׳ הוא נזכר כאל האור), באשקלון, בעזה 1 הוא 
מופיע על גבי מטבעות או כתובות בקיסריה, בשכם, בגרש, 
ועל מזבח בקנת שבבשן. פולחן־א׳ היה ידוע גם בקפריסין, 
ושמו הכנעני שם הוא: רשף. א׳ בצורת רשף היה ידוע גם 
בא״י ומכאן צורת השם אפולוניה (ע״ע) לעיר החוף ארסוף. 

, 1 ) £1071 11 ?.# 66/11$6/1671 ' £71 367 $6/116/216 06 י ת $$0 | 1 ^ 1 .? 1111 ־ 131 ^ 

ז 06 ־ ,££־ 6101 ב 0£11£1 }\־ 71£2 *ץ 0 ת 1 ג ¥11 ן . 11 ;דח 3$$1 ק , 1950/1 ,( 11 
,ץת 02 ז 81 . 8 ; 1 ז 3$$11 כן ,( 1931/2 ) 11 , 1 , 1/611671671 307 010211/6 
0/1021 £77171 ' 3 216$ ^ 11 /? 11670£12 / ״ 11111116$ " 111161$ ) 710276 ן 6 £6$ 

171 .ק ,[ 1936 ] ¥111 , 071671101711 / 470/111 ) £1$10 £$%1 ' 3 61 
, 2622766/1722172£ £7266/1216/16 0116116 016 , 1 ז 11$$0 ^ 1 .? 1 . 1 \ ;(.ן)$ 

, £1071$21/1$$672$6110/2 £612 ./ / 476/112 ) 0716711 367 21723 4£011071 
, 1171£ ז 0 }/ £66 - 717716 717711112/6 ? ,. 1 ) 1 ; (.ך> 5 423 .ק ,[ 1911 ] ¥^ X 

.ו 35$111 ק 111 , 11 ,- 132 ,* 11 ,זשז $01111 ;.!>$ 368 .ק , 1920 

מ. ש. 


אפ 1 ל 1 ניה (!,"-".עס".*׳- , ), עיר־חוף בארץ־ישראל, כ 15 ק״מ 
מצפון ליפו, שנבנתה ע״י היוונים בימי הבית 
השני ושכיום לא נשארו ממנה אלא חרבות בלבד. נקראה 
על־שם האל היווני אפולון סוטר ("המציל")! בתקופה הבי¬ 
זאנטית נקראה גם סוןוזה ("עיר המציל", מתוך התכוונות 
לישו). יש משערים, שא׳ נבנתה במקום העיר הכנענית 
רשפון (על שם האל הכנעני רשף, ע״ע, ששמו, כנראה, 
הוחלף ע״י הכנענים המיוןנים בשמו של האל היווני אפולון). 
א׳ נזכרת לראשונה בין הערים, שהחזיק בהן ינאי (קדמ ׳ , 
י״ג, ט״ו, ד׳), אך נראה שכבר נכבשה ע״י יוחנן הורקנוס. 
פומפיום הפריד את סביבות א׳ מן התחום של מדינת־היהודים 
וגאביניום בנה את העיר מדודש לאחר שנהרסה בשעת 
הכיבוש החשמונאי. היא היתה חלק מנחלת הורז־וס ואגריפם, 
ואח״כ עיר עצמאית בגבולות של הפרובינציה יודאה (אח״כ 
של סוריה פלסטינה). בימי הערבים ניתן לה שוב השם השמי, 
ארסוף (רשף). ביה״ב היתה א׳ עיר גדולה וחזקה, שנלכדה 
ע״י המלך הצלבני באלדווין 1 ב 1101 . בימי שלטון־הצלבנים 
שימשה א׳ (שנקראה אז ארסור, שיבוש של השם הערבי 
ארסוף) מרכז מסחרי (ביחוד לאנשי ג׳נ 1 בה). צלאח א־דין 
כבש את א׳ ב 1187 ; ריצ׳ארד לב־האריה החזיר אותה לצל¬ 
בנים ב 1191 ! לסוף נכבשה העיר ונחרבה ע״י השולטן 
הממלוכי־המצרי ביבךס ב 1265 . שרידים של מבצר צלבני, 
מצודה ונמל, נראים' כיום על שפת־הים כ 4 ק״מ צפונית- 
מערבית מהרצליה. מדרום להם נמצאים שרידי העיר היוונית- 
הרומית, שבתחומה נמצאו גם שתי כתבות יהודיות־יותיות. 
ועדת־השמות הממשלתית של מדינת־ישראל החליטה לקרוא 
למקום זה בשם תל ארשף. סמוך לחרבות־א׳ נמצא כיום 
מושב־העובדים רשפון(ע״ע). 

ספר הישוב א׳, א׳, ע״ע! פ. אבי־יונה, גיאוגרפיה היסטורית, 

עם׳ 43 , 128 ! . 136 , 11 ,׳/׳ 50 ; 1936 ,׳זי/ט 2 ,ז־׳לש 8 

מ. א. י. 

אפזילוניזם. שר־הכספים של תלמי 11 פילאדלפוס (ע״ע) 
מלך־מצרים. הוא היה אחד מן האדמיניסטראטורים 
המוכשרים ביותר של מצרים התלמיית במאה ה 3 לפסה״ג. 
הפאפירוסים מארכיונו של זנון (ע״ע פפירולוגיה) מכילים 
חומר מרובה על א׳, בעיקר על פעולתו כבעל־אחוזה בפאיום. 
אבל א׳ היה גם בעל־אחחה בא״י(אדמת־כרמים בבית־ענת) 
וכן היה סוחר ובעל־תעשיה. הרבה מסוכניו ישבו בארץ- 
ישראל ודאגו לפיתוח המסחר בין א״י ומצרים. 

אפולוניוס מדלדן (? 0 .ו , \נ 7.6 ? 0 :ו 1 .^* ; ׳ 6 146X0:1% ?©!ץימ-גגסזג.^ , 
?ס״-( 0 ,/ 16 ג 600 • 6 ), רטור וסופר יווני, שחי במחצה 
הראשונה של המאה הראשונה לפסה״ג. א׳, שהיה יליד 
אלאבאנדה שבכריה, התיישב באי רודוס, שבו נעשה ראש 
האסכולה המפורסמת לרטוריקה. א׳ הלך פעמיים לרומי(ב 87 
וב 81 לפסה״ג) בענייניהם של תושבי האי. כאן התוודע אל 
ציצרו(ע״ע), שנעשה אח״כ אחד מתלמידיו של א׳ מ׳ בבית- 
מדרשו ברודוס. כרטור השתייך א׳ לאסכולה האסיאנית (ע״ע 
רטוריקה), אע״פ'שניכרת בו נטיה מסויימת לקלאסיציזם. 
הוא חיבר נאומים, ספרי־לימוד לרטוריקה ופירושים לשירי- 
הומרוס, וכן גם התקיף בחיבור מיוחד את הפילוסופים. 

בכתביו עסק א׳ גם בעניינים מדיניים, ובראש וראשונה 
בשאלת־היחסים בין היהודים והגויים. א׳ היה שונא־ישראל 
מובהק והשתמש בעטו להשמיץ את היהודים בלא כל גבול 



אפילת יודח חצים בילדי בייבי. אגרטל־גביע אטי אדום־הדמות. 
בתגלה באידווייסו. 60 — 45 לפסה״ב. לוב־ר, פאריס 




ראש אפילת על מטבע כסף של העיר אמסיפיליס, תראקיה. 
437 — 358 לםסה״ב 



אפילת: ראש של פסל, טרקיטה. ויאי, איטליה. 
סיגנון ארכאי אטרוסקי. בערך 480 לפסה״ב 


אפילת: ראש של פסל, ברינזה. פיימביני, איטליה. 
בערך 490 לפסה״ב 










•153 


אפולוניום מולון — אפולוניום פלד צור 


154 


ושיעור. קטעים מחיבורו "נגד היהודים" נשתמרו בחיבוריהם 
של יוסף בן מתתיהו (״נגד אפיון״) ושל אוזביום (- 136 ? 
1103 ש§ח 3 ׳\ 6 3110 ז 3 ק). לפי א' חסרים היהודים׳ שהוא מכנה 
אותם בשם "הגרועים שבברברים"׳ כל כשרון יוצר׳ והוא 
טוען׳ שלא פעלו כלום לטובת האנושות! אין הם מאמינים 
בשום אלוהות והם מצווים על־ידי דתם, שיוצרה משה היד" 
לדבריו, בדאי ורמאי, לשנוא את המין האנושי. בין סיפורי־ 
הבלע של א׳ אנו מוצאים גם את הבדות, שהיהודים גורשו 
ממצרים מפני שהיו מצורעים — בדות, שקיבל ממנתון המצרי 
(ע״ע). נראים הדברים, שגם את שאר טענותיו נגד היהודים, 
או לכל הפחות את רובן, לא בדה א׳ מלבו, אלא שאב אותן 
מתור כתביהם של שונאי־ישראל, שקדמו לו. 

נגד אפיון, ב/ ב׳, ו/ ז/ א׳! וד׳, א׳, ד׳! ל"ג, א׳! לץ, א׳, 

ג׳ ן ל״ז, א׳ ן מ״א, ג/ , 1 ) 16 ' 011£61 < 61 0110 < 1 )ק?ס?? , £050610$ 

114 ) 5 [ 61011 7 1111$ ) 0171 7 61 665 ?£ 6X165 4'(1X1161155 ״ד , £0103011 ; 19 
,£—? 2 , 3 ״ 15501 ^\־ץ 301 ? , £10100013011 ; 64 — 60 .קק , 1151116 ) 1 ) 14 [ 

. 144 [ 465 065611161116 ,־ £1 ־ 5011111 ; 15711145 ־ 115611111 ה 1 / .$ . 1 קק 511 

£1166/1156/1611 ■ 461 . 0656/1 , 8050011111 .£ ;. £1 2 53 , 111 4 , 65 \ 01 
.££ 489 ,( 1882 ) 11 , 11141111612611 )^ 4 / 461 111 ־ 41141 ) 61 ) 1 ^ 1 

א. ש. 

א 13 ל 1 ני 1 ם מטיאגה, פילוסוף ובעל־מופת נאופיתאגוראי 
מטיאנה בקאפאדוקיה, שחי במאה ה 1 'לסה״נ. הניאו־ 
אפלטוניים פורפיריוס וימבליכוס מצטטים את הביוגראפיה 
של פיתאגוראס שכתב א/ וכן הוא תופס מקום חשוב בכתבים 
ההרמטיים, שבהם מייחסים לו מעשי־פלאים מרובים. מן 
המאה ה 3 ואילך זכה א׳ לתשומת־לב מרובה בעקבות סיפור 
ביוגראפי מדומה, שכתב עליו פילוסטרטוס (ע״ע) מאתונה 
לפי בקשתה של הקיסרת יוליה דומנה, אשתו השניה, הסורית׳ 
של אלכסנדר סורוס. רומאן זה, 1 שכולל 8 ספרים, דומה 
בתיאורים שבו׳'מצד אחד, לרומאנים היווניים ומצד שני — 
לאוונגליוניס. א׳ מתואר בו כאישיות מוסרית נעלה. הוא 
נתחנך בטארסוס, יסד אקאדמיה באיגיאה, ולאחר שוויתר 
על ירושה שקיבל מאביו, חי בהתאם לעקרונות החמורים, 
שדרש פיתאגוראס מתלמידיו! כן התנגד, מתוך הצמחונות 
הפיתאגוראית, להבאת קרבנות־דם לאלים ודרש קרבנות 
שברוח. במסעות שערך לשם טיהור פולחן־האלים הגיע עד 
הודו ועשה ניסים שונים, כגון הבראתם של חשוכי־מרפא. כן 
שהה ברומי, אך גורש ממנה בתוקף הצו שהוציא נירון נגד 
הפילוסופים׳ ויצא למסע שהביא אותו דרך ספרד ומצרים 
לחבש. כשחזר לרומי, נאסר ע״י דומיטיינוס קיסר, ומת בימיו 
של גרוה. — במסעו למזרח פגש א', לפי הסיפור הנזכר, 
בנינוה אדם אחד בשם דאמיס, שנעשה תלמידו וכתב ביו¬ 
גראפיה עליו. ביוגראפיה זו לא היתד. כנראה אלא זיוף מלא 
טעויות היסטוריות גסות, והיא ששימשה מקור עיקרי לסיפורו 
של פילוסטראטוס, שיחם לה חשיבות של מיסמך של "עד־ 
ראיה", ומתוך כך האמינו שגם ספדו של פילוסטראטוס הוא 
ביוגראפיה עובדתית. ביחוד נאחזו בו הנאופיתאגוראים, שנל¬ 
חמו בנצרות ומצאו בא׳ דמות ראויה להערצה לא פחות מזו 
של ישו. בסוף המאה ה 3 הסתמך עליו לתכלית זו היארוקלס, 
מושל ביתיניה בימי דיוקלטיינוס, בספרו ;ןז 0 ן׳ז.ג״.ג 1 (ף ;> 0 ץ 6 .א, 
("דבר אוהב־אמת"), ואוזבלס מקיסריה התפלמס עמו, כמו 
שהתפלמס עם התנועה' הינאופיתאגוראית בכללה. — ביה״ב 
הוסיפה להתקיים המסורת הקדומה, שראתה בא׳ את תלמידו 
של הרמס טריסמגיסטוס (ע״ע). המוסלמים, שקראו לו 
היו מייחסים לו ספרים אסטרולוגיים, קוסמולוגיים ואלכימיים: 


אלה נשתמרו ברובם בכ״י וכמה מהם ניתרגמו לעברית. חשוב 
ביהוד הספר על "סודות היצירה", שבסופו נמצא "לוח־אזמרגד 

של הרמס״ — טכסט יסודי של האלכימיה המערבית ביה״ב. 

י. נ. 

אפו־לזניום מלןי צור" ספור על( 111 ! 0110 ק\ 015101-131 
״׳(״ר £18 :>־!), רומאן לאטיני, שעקבות־השפעתו 
ניכרים בספרויות האירופיות של יה״ב וגם של התקופות 
המאוחרות יותר. רומאן זה, ששם מחברו אינו ידוע, נתפשט 
במאה ה 5 או ה 6 לסה״נ, אבל כמה סימנים מעידים, שנתחבר 
קודם המאה ה 4 . אפשר מאוד, שהוא עיבוד של סיפור יווני, 
שהרי דומה הוא בתכנו ובמבנה שלו לרומאנים היווניים, 
וביחוד לרומאן "דברים מאפסוס"(">״ 0 ״> 6 ק>פ־) של כסנופון 
מאפסוס (המאה ה 2 לםה״נ). תוכן הסיפור על א׳ הוא בקיצור 
זה: אנטיוכוס מלך אנטיוכיה הוא המאהב של בתו היפהפיה! 
הוא לזד חידה לכל מי שמבקש אותה לאשה והורג את מי 
שאינו מצליח לפתור חידה זו. אולם א׳ מלך צור מכוון 
לפתרון הנכון(שהוא— גילוי־העריות של המלך), ואנטיוכוס 
מבקש להרוג אותו! א׳ בורח ממנו ומפליג לאפריקה, אך 
ספינתו נשברת בסערה. א׳ ניצל ומגיע לקירני. ארכי־ 
סטראטום מלך קירני נוטה חסד לא׳, ובתו ארכיסטראטיס 
מתאהבת בו ונישאת לו. המלך אנטיוכוס נהרג על-ידי ברק, 
ואפולוניוס נתמנה ליורשו. בשעת הנסיעה של אפולוניוס 
לאנטיוכיה ילדה לו אשתו בת, ונדמה היה שהאם מתה 
בשעת הלידה. את ארונה השליכו לים, אך הארון הגיע 
לאפסוס, במקום שרופא החיה אותה ממיתתה המדומה, 
ואריכיסטראסיס נעשתה כוהנת במקדש של דיאנה. א׳, 
שהמשיך בינתיים בדרכו, הגיע לתארסום ומסר שם את בתו 
התינוקת (שקרא לה תארסיה) לאפיטרופסות של ידיד. עברו 
שנים ואשתו של האפיטרופוס נתקנאה ביפיה של תארסיה 
וציוותה על אחד מעבדיה להרוג אותה, אך באותה שעה 
חטפו את תארסיה שודדי־ים ומכרו אותה לבעל בית־זונות 
במיטילני! תארסיה ידעה לשמור על טהרתה אפילו במקום 
זה. בינתיים ביקש א׳ את בתו. סערת־ים הביאה את ספינתו 
למיטילני, ואתנאגוראס, נסיך־העיר, הביא את תארסיה 
לספינה כדי שתשמח את לבו של הזר האציל. הבת גילתה 
שהיא בתו של א׳ והאב נתן אותה לאתנאגוראס לאשה. 
אח״כ חלם א׳ חלום, שבו נצטווה לנסוע עם בתו ובעלה 
לאפסוס. הוא ממלא אחר הצו ובאפסו׳ס הוא מספר את 
תולדות־חייו לכוהנת במקדש־דיאנה. מתוך כך מגלה לו 
אותה כוהנת שהיא אשתו. לאחר שנה מת מלך קירני חותנו, 
חצי־המלכות של עיר זו עוברת לא׳(המושל גם על אנטיוכיה 
ועל צור) וחציה השני לבתו, וכל בני־המשפחה חיו מאז 
באושר ובשמחה עד מותם. 

בסיפור על א׳ ניכרים בביתר הסימנים הטיפוסיים 
של הרומאן ההלניסטי מן המאות ה 2 —ה 3 לסה״נ: שני 
נאהבים או בני משפחה אחת׳ שאיזה אסון ימי (סערה או 
שודדים) מפריד ביניהם! הם נפגשים באופן בלתי־צפוי לאחר 
שהם מבקשים זה את זה בכמה ארצות ובמשך שנים מרובות! 
הרפתקות, שמלוות את העלילה העיקרית, משהות את הפת¬ 
רון הסופי. סוג זה של רומאן־משפחה סנטימנטאלי ומרתק 
עבר בירושה לספרות הביזאנטית, וכשנתפרסם במערב נת¬ 
חבב מאוד על הקוראים ונעשה אחד מן היסודות העיקריים 
של סוג הסיפור המחורז, הנקרא "אפום חצרני", שהתפשט 
מצרפת, פן המאה ה 12 ואילך, באירופה כולה. הסיפור על 



155 אפולוניוס מלך צור 

א׳ הוא היחיד בין הרומאנים הקדומים מסוגו׳, שהמערב 
הלאטיני הכיר אותו בשלמותו, ועד המאה ה 17 נקרא ועובד 
וגם שימש מופת לסיפורים חדשים הרבה. על פירסומו הגדול 
מעידה העובדה, שנשתמר ביותר ממאה כ״י. במאה ה 11 
נעשה עיבוד לאטיני מחורז של סיפור זה, ובמאה ה 12 עשה 
גופרדוס מויטרבו עיבוד מחורז שני, שנכלל ב״פאנתאוף׳ 
שלו; הוא ייחם את המעשה לתקופת אנטיוכוס 111 . עיבוד 
מקוצר של הרומאן נכלל בקובץ הנובלות הלאטיני "גסטה 
רומנורום" (ע״ע). — הספר נעשה נחלתם של עמים מרובים 
ע״י תרגומים: לאנגלית (במאה ד, 10 או ה 11 ), לספרדית 
ולגרמנית (במאה ד, 13 ), לצרפתית ולאיטלקית (במאה ה 14 ) 
ולצ׳כית, גרמנית והולאנדית, לפי הנוסח הקצר שב״גסטה 
רומאנורום״ (במאה ה 15 ), כמו־כן שימש סיפור זה מקור 
לאגדות־עם מרובות וליצירות מקוריות. הקדומה בין אלו 
האחרונות היא אפום־האבירים $=׳ 81311 10 > 10111-013111$ (נת¬ 
חבר, כנראה, בתחילת המאה ה 13 כהמשך לאפוס "אמי 
ואמיל״, ע״ע), שגיבוריו הם מתקופת קארולום הגדול 1 ארבי- 
סטראטים, אשתו של א׳, נקראת כאן אוריאבל, בתו נקראת 
גודיס ( 11506 ) 0311 ), והיא נישאת לאלים (כלומר אלבסיום), 
בנו של קיסר קושטה. מן המחזות שנכתבו על א׳ המפורסם 
ביותר הוא "פריקלס נסיך צור", המיוחם לשיקספיר. חלקו 
של שיקספיר במחזה זה הוא, לפי המשוער, בעיבוד (ובכמה 
מקומות — בכתיבה מקורית) של שלוש המערכות האחרונות 
שבו. א׳ נקרא כאן פריקלם ובתו תארסיה נקראת מארינה 
(דמות, ששימשה נושא של השראה לת. ם. אליוט, ע״ע, 
בפואמה שלו "מארינה"). המקורות של המחזה הס תרגום 
אנגלי פרוזאי של הסיפור על א/ שנעשה במאה ה 15 מתוך 
תרגום בצרפתית עתיקה, ועיבוד מחורז של הסיפור, התופס 
את רוב הספר השמיני של הפואמה האנגלית 5510 = 00111 
01$ ס 3 רת 3 (״וידוי האוהב״) מאת ג׳ון גאואר (ע״ע). — אחר 
הרנסאנס פג והלך כוח־המשיכה של הסיפור על א/ 

- 720/1 ? 16 ( 1 , £1655 .£ ; £1656 . 1 ) 6 , 1893 , 02721 011 ק 4 112510720 

11*712 12071 0110711X5 <1X5 1)27X5, 1899; £. £011(16, 067 

, 0 ^ 613 ? ץ 162 ) 1611611 ^ ; 1900 ,. 55 436 .ק , £0771011 27166/1156/16 

5 ' 6076 ? 65 \ 10 /$ , 111 ץ 5171 . 11 ; 1905 , 1 ) 071267165 <16 10 710X61 

1/071 .)/ ,ז £6 ן 511 . 5 ; 1898 , 76 ^' 1 / 0 6716165' 071(1 0110711X5 ?' 

. 1895 ,( £001305 611 ) 11 ) 30 165 ) 611 כ 161 *ז 0 ? 135 ) ־ 61 ( 01 ) 1)17X5 

ד. פ. 

אפ 1 ל 1 ני 1 ם מפתה (בערך 260 — אחר 200 לפסה״נ), 
מגדולי המאתימאטיקנים היווניים, בן־דות הצעיר 
של ארכימדם (ע״ע). הידיעות על חייו הן מצומצמות. א׳ 
נולד בפרגה שבפאמפיליה (באסיה הקטנה), למד באלכסנ¬ 
דריה (ואפשר גם באפסוס) וחי זמן מה בפרגאמון; משם חזר 
לאלכסנדריה, ועיקר פעולתו שם חלה בימי תלמי 17 פילו־ 
פאטור ( 222 — 205 ). — מקומו של א׳ בתולדות המאתימא־ 
טיקה נקבע ע״י חיבורו על ח תכי־ ה ח רו ט (*""׳"ס* 
שבשלו זכה לתואר "הגאומטרן הגדול". משמונת הספרים של 
חיבור זה הגיעו לידינו במקורם היווני רק הספרים א׳—ד׳; 
הספרים ה׳—ז׳ נשתמרו רק בתרגומים ערביים מן המאות 
ה 9 — 10 וניתרגמו ללאטינית ב 1710 ע״י הלי (ע״ע), שלמד 
לשם כך ערבית; הספר השמיני אבד, אך תכנו ידוע לנו 
מכתביהם של מאתימאטיקנים אחרים, ביחוד של פפום 
(ע״ע). — א׳ הקים את שיטתו על יסודות, שבחלקם כבר 
הונחו על־ידי אוקלידס (ע״ע) ומנכמוס, ובשעתו היו אף 
שהאשימוהו בגנבה ספרותית משליארכימדם. על כל פנים 


- אפולוניום מרודוס 156 

בהרחבה ובהעמקה של החומר, וכן בפיתוחו ועיבודו השיטתי, 
יש לראות השג מקורי ועצמאי של א׳, שהטביע את חותמו 
על תחום זה של ההנדסה במשך כמעט 2,000 שנה (עד למאה 
ה 17 ), ועורר את הערצתם של דקארט, פאסקאל, ניוטון 
והויגנם; קארדאנו מנה את חיבורו בין 12 המבצעים הגדולים 
ביותר של שכל־האדם. א׳ הכיר לראשונה, שכל הקווים 
הריבועיים ניתנים להפקה ע״י חיתוכים של חרוט אחד, בין 
שהוא ישר בין שהוא משופע; וכן מסתבר, שהוא הוא שטבע 
את השמות אליפסה, פאראבולה והיפרבולה. תיאורו והס¬ 
ברתו של חתכי־החרוט הם בפועל ההקבלה הגאומטרית 
למשוואות הקארטסיאניות של קווים ריבועיים אלה ביחס 
לצירים משופעים! חידושיו החריפים ביותר כלולים בספר 
ה/ שא׳ הקדיש אותו לאטאלוס 1 מלך פרגאמון: כאן הוא 
מגדיר את הנורמאלים כקווי מינימום ומאכסימום שנמתחו 
מנקודות מסויימות אל העקום, דן במספר הנורמאלים הנית¬ 
נים להימתח מנקודות מיוחדות ומורה דרך לבנייתם ושיטה 
לקביעתו של מרכז־העיקום בכל נקודה — שיטה, שיש בה 
משום הקבלה לעריכת המשוואה הקארטסיאנית של הלפוף 
של כל חתך־חרוט. — חיבור אחר של יא׳, ןו^ס׳דסז!" טס ץ 16 
(חתכים שיעוריים), נשתמר אף הוא בתרגום ערבי בלבד 
ואף הוא ניתרגם מערבית ללאטינית ע״י האלי ב 1706 . מדב¬ 
ריו של פאפום וממקורות אחרים ידועים לנו גם שמותיהם, 
ובמידה מסויימת אף תכנם, של חיבורים גאומטריים, ארית¬ 
מטיים ופיסיקאליים אחרים של א/ מסתבר, שהרחיב את 
תורת הגךלים האיראצלנאליים מיסודו של אוקלידס, הורה 
שיטה לביטוי מספרים גדולים (בדומה ל״חשבון־החול" של 
ארכימדם) ולהכפלתם ופיתח את תורת המראה הפאראבולית. 
כמו ין מייחסים לו חישוב של הערך ! 7 (... 3.14169 = ! 7 ), 
שעולה בדיוקו על הערך של ארכימדם. לפי עדותו של תלמי 
היה א׳ הראשון, שהציע את מערכת האפיציקלים והמעגלים 
האכסצנטריים להסברת התנועה החוזרת של כוכבי־הלכת 
(ע״ע אסטרונומיה). 

שמו של א׳ נקרא עד היום על כמה משפטים ושיטות- 
בניה מפורסמים בהנדסה: מעגל־א׳ — המקום הגאומטרי של 
הנקודות, שיש יחם קבוע בין רחקיהן משתי נקודות יציבות; 
משפט־א׳ — סכום המרובעים של קטרים צמודים באליפסה 
הוא קבוע; בעיית-א׳ — בניית מעגל משיק לשלושה מעגלים 
נתונים. 

; 1896 , 500710717 0 ) £071 071 007176 < 7 , £ 11 ■<€? / 0 . 4 ,( 1 ) 1403 ״ 1 .-ך 
-־ 4/701 , 771 7 77011 ) £0£0/70411 , 1 > . 17 £0470 10 <£ , 1 ז 10 |) 2011 . 0 . 13 
סס״? 7£001 ס? <וח 0110 ק 4 , 078 ( 130111 ״ 1 .[ ; 1902 , 1886 , 711 ) 77 
770 ' 1 מ £0£0/704 ת 1 , 1924 , 711117111 ) 01111 1 ) 11 

- 300 .£ ; 1 ת 1551 ק 01 .ן 0 ן 50 268 , 1902 , 1 ) 11411 ) 2 ) 11 ) 420110111 
• 0 ■'( 19 2 5 ,)! 11210 ).£ ) 11 ) 7 ) 11 ) 111 ) 10110 } 4 4 ) 4010 ץ , 1 ) 1111 -, 0 
. 27 - 11 , 1929 , 71111711 ) 114 ! 1 ) 1 ) 5 11714 ) 17111 ) 771 ) 1172 , 1461801100 

ד. ם. 

אפוליאום, אקיים — 5 ג 011011 ק 1 / 1.1101115 —( 123 ״ לסה״נ, 
מאדאורה, אפריקה [הפרובינציה] — 0 180 , קאר־ 

תאגו), סופר ופילוסוף רומי. את חינוכו ברטוריקה ובפילו¬ 
סופיה קיבל בקארתאגו ובאתונה, ומסעותיו מחוץ לארצו — 
ביחוד באסיה היונית ובסאמוס — הרחיבו את השכלתו וגרמו 
לכך שא׳ התעניין גם בפולחנות המזרחיים. זמרמה ישב 
ברומי, שבה פעל כעו״ד, ומשם חזר לאפריקה. כשהיה באואאה 
( 003 ) שבטריפוליס נשא אלמנה עשירה, וקרובי בעלה 
הראשון הביאו אותו לדין על־יסוד האשמה, שא׳ רכש את 
אהבת אשתו בקסמים. נאום־ההגנה שלו, שזיכה אותו מאשמה 
זו, חשוב לא רק כיצירה רטורית, אלא אף כתעודה, שמשקפת 
את החיים ואת האמונות המהלכות באותם הימים באפריקה 
הרומית. בקארתאגו נתמנה א׳ כסגסס״סזק 105 ) 53061 (כוהן 
הפרובינציה) — ובתפקיד זה היה גם המפקח על המשחקים 
הציבוריים ועל כספי הפולחנים. 

מחיבוריו המרובים של א׳ בלאטינית וביוונית, שכללו גם 
שירים ומחזות׳ נשתמרו רק כמה חיבורים לאטיניים בפרוזה. 
מנאומיו— זולת נאום־ההגנה הנזכר— נשתמרו 23 ליקוטים, 
שנכללו באוסף בעל 4 ספרים בשם 013 ״ס 1 ? (= ״פרחיים״ — 
שם, שמציין, כנראה, אנתולוגיה, ע״ע). מן הכתבים הפילו¬ 
סופיים של א׳ נשתמר הספר 316 מ 1 § 0 !) טס] 611150 131:0116 ? 06 
("על אפלטון ותורתו"), שאינו מצטיין ביותר בתפיסת 



159 


א&וליאום, לוקיום— אפוליח 


160 


עיקרי־תורתו של אפלטון. החיבור 10 >ת 11 מ! 2 ( 1 ("על העו¬ 
לם") הוא תרגום של הספר < 1 ס 1 * 0 ס* ");!מ המיוחס לאריסטו. 
החיבור 2115 ־ 3001 ס 10 ז 02 ("על האל של סוקראטס") דן על 


הךמ)נים, שהם, לדעתו של א׳, יצורים שעומדים, לפי דרגתם, 
בין האדם והאלים; ליצורים אלה שייר גם ה״דימוניוך של 
סוקרטם (ע״ע). 

מפורסם ביותר הוא ספרו של א׳ ה״תמורות״ (- 1213 ^ 
110$2$ קז 10 מ) או ״חמור הזהב״ ( 3111205 5 טמ $1 ^) ב 11 ספ¬ 
רים. בו מספר לוקיוס, בחור עשיר מקורינתוס, את קורות- 
חייו: הוא ביקר בהיפאלד. שבתסאליה כדי להתאמן שם 
במאגיה, אולם במקום ליהפך לציפור, הפך לחמור. פעם 
פלשו שודדים לתוך הבית, שבו היה מצוי לוקיוס החמור 
ושדדו אותו ביחד עם שאר 
הרכוש שמצאו בבית• במע־ 
רת־השודדים מספרת זקנה 
אחת לנערה יפת־תואר, שאף 
היא הובאה לשם על־ידי 
השודדים, את הסיפור על 
אמור ופסיבי (ע״ע). כשנפד 
לטה הנערה בעזרת חתנה 
נמלט עמהם גם החמור. לאחר 
הרפתקות מרובות זכה לד 
קיום לכך, שאיסיס נתגלתה 
אליו בחלום והודיעה לו, כיצד יוכל לקבל שוב את צורתו 
האנושית אם יקדיש לאלה את שאר ימי־חייו. כשחזר ונעשה 
אדם הקדיש את עצמו למיסתורין של איסיס, ומכאן ואילך 
המשיך בחיי־קדושה ברומי. 

א׳ מציין את ספרו כ״סיפור יווני". ואמנם לא זו בלבד 
שגיבוריו של סיפור זה הם יוונים ומקום־ההתארעות של 
המאורעות ׳המסופרים בו היא יוון, אלא הוא אף מיוסד על 
סיפור יווני דומה לו. בין הכתבים המיוחסים ללוקינוס (ע״ע) 



אפוליאוס. מתור ספרו של י. י. 
ברנו 5 י: ש 11 ]ק 3 ז 0£ ח 0 ; 11 


נשתמר חיבור בשם לוקיוס או החמור (? 0 ע 6 ן! 05 ״* 0 \.), 
שבתכנו העיקרי הוא זהה עם הרומאן שלפנינו. חסרה בו 
רק התערבותה של איסיס, ופרט זה נוסף בלא ספק ע״י א/ 
שהיה כנראה מעובדיה של אלה מצרית זו. סיפור זה של 
לוקיאנוס היה מצוי גם בנוסח רחב יותר, ומנוסח זה (שעדיין 
היה קיים במחצה השניה של המאה ה 9 ) שאב א׳ את 
החומר לספרו. 

אעפ״כ אין לשלול מסיפור זה של א׳ כל מקוריות שהיא. 

א׳ השתמש בנושא שמצא מן המוכן, אולם נושא זה שימש 
לו כעין מסגרת לתיאורן של שכבות־החברה בימיו ולהבעת 
השקפתו על הרוח המחיה של המסתורין הדתיים. ואף כמה 
מן הסיפורים הבודדים המובאים בחיבור זה — מהם סיפורים 
טראגיים, קומיים׳ סיפורי אימים וקסמים — השפיעו על 
ספרות־העולם׳ וביחוד על התהוותה של הנובלה (ע״ע). כוחו 
של רומאן זה הוא במה שהוא מאחד בו יסודות שונים 
ומשונים: ראליסטיים, דמיוניים, ארוטיים וסמליים־דתיים 
ובמה שעל כולו שפוך חינה המיוחד של אירוניה דקה. בכל 
זה השפיע א׳ הרבה על הרומאנים המפורסמים של העת 
החדשה כמו "דון־קישוט" של סרוואנטס ו״ג׳יל־בלא" של 
לסאג׳. — הוצאה ביקרתית של כתבי־א׳ היא זו של הלם 
ותומאס ( 2101-111011135 ^). הוצאה חדשה של ה״תמורות" 
ע״י ד, ס. רוברטסון עם תרגום צרפתי של פול ואלט ( 301 ? 
ש״ש 1 ג/ו) יצאה ב 1940 . התרגום האנגלי החדש ביותר של 


8,. 0 ה״תמורות״ הוא זה של רוברט גריוס ( 1112 ׳ , 5 ש׳\ 3 ז 
.(0010120 5 5 [7112 ?20£111 [ 1951 , 01355125 מ 

0 ) 01 ? 1010/0 0 <£ , 81118:01 .א x11, 1887; £. ? ס/ס/ג ס;/־ 7 ,ץ־זזס - 
(00(?/101(1 410(1/1(4 10 €0011*1 0} ?01(00, :11 €0X1(111, 1/0- 
10(0 0x4 401/1011/11(1, 1920; £. 111111 .¥ ) 0011/1 ) 01 ,ה 30 זסא ■ 
{11010, 11, 1898, 1111 ) 101 ) 4 . 4 11 ( 1 51 ) 1, 0 ) 801111131 . 14 ; 600 .<ן , 

' 1111 ) 1111 ) 4 100 \ 1 ' 1 / 111 ) 1 / 1211 / 11110 £11 0/0 , 1111181131111$ .? ; 1927 
- 10 קק £11 , 101(11 11x4 1 / 110 ( £ 0(10(1( ( 1 ^ ?11/1010(1x1 /ק! 10 ז 01 !)] 1 / 
.( 1932 , 1 ,/יססג , 1 >״גנ 101111 ז 1 

ד. ס. 

אפו ל יה (בלאט׳ 113 טק.ו 2 , על שמו של שבט סאמניטי 1 
באיטל׳ 112 § 11 ?, בספרות הרבנית — בהשפעת 
האיטלקית — פוליה), החבל הקיצוני בדרום־המזרח של 
חצי־האי האפניני (ע״ע). א׳ גובלת במזרח בים האדריאטי, 
בדרום בים היוני, בצפון בחבל מוליסה׳ במערב בחבלים 
קאמפאניה ובאסיליקאטה. שטחה: 19,350 קמ״ר. מבחינה 
אדמיניסטראטיווית נחלקת א׳ לחמישה מחוזות: לצ׳ה, יוניו, 
ברינדיזי׳ בארי ופוג׳ה, ומבחינה טבעית לארבעה גלילות: 
1 ) חצי־האי סאלנטיגה, שרובו הגדול שפלת־מישור ומיעוטו 
(בדרום) איזור"של גבעות נמוכות מ 200 מ׳; 2 ) לה מורג׳ה 
( 22 זט^ 1 ^!) — איזור של גבעות נמוכות מ 700 מ׳ עם איזור 
של שפלת־חוף לרגליהן לצד הים האדריאטי! 3 ) שפלת־ 
המישור הנרחבת טאוולירה ( 2 ז 0112 ? 13 — שולחן השוד 
מאט)! 4 ) הר גארגאנו, שגבהו 1,056 מ , ושהוא יורד תלול 
לשפלת־חוף צרה. מחוז פוג׳ה חודר להרי-האפנינים עד 
לגובה של 1,156 מ׳ ויוצא במקצת מן התהום הטבעי של א/ 
השכבות הגאולוגיות העליונות של א׳ בנויות בעיקרן 
אבני־גיר ועליהן שכבה של אדמה אדומה ( 0553 ! 3 זז 2 יד). 
הגיר קובע את אפיה הקארסטי של א , , המתבלט ביותר 
במיעוט המעיינות והבארות' שבה וכן בנחליה, שמימיהם 
פוחתים בדרכם, ואפילו מכזבים בסוף־הקיץ. כמות־הגשמים 
השנתית היא בין 520 מ״מ בחוף הדרומי ל 850 מ״מ בהרים 
בצפון, אבל מבחינה עונתית מתחלקת כמות זו בצורה שאינה 
נוחה לחקלאות: הגשמים מועטים בחדשי יולי-ספטמבר, בעוד 
שבסתיו ובחורף מצויים גשמי־זעף (עד עשרות מ״מ ביום 
אחד). מכאן התנודות בבמויות־המים שבנחלים: נחל, שבימי- 
שיטפון בסתיו או בחורף הוא מושך אלפיים ממ״ע לשניה, 
מכזב לפעמים לגמרו או מושך 1.5 ממ״ע לשניה בסוף הקיץ. 
מסיבה זו היה הכרח להביא מים לא׳ מהרי-האפנינים בתעלות, 
שעוברות גם במנהרות. מקור־המים העיקרי הוא נהר סלה 
שמעבר לפרשת־המים מערבה. ארבה של רשת־התעלות, 
המגעת עד צפונו של מחוז פוג׳ה ועד דרומו של חצי־האי 
סאלנטינה, הוא 2,650 ק״מ! רשת זו מספקת מים לשתיה 
ולהישקאה ל 256 ערים וכפרים. 

הישוב בא׳ מרוכז בערים ובכפרים חקלאיים גדולים. 
גרמו לכך תנאי־הטבע — מיעוט המעיינות והבארות — וכן 
צרכי ההגנה מפני ההתקפות של שודדי־הים המוסלמיים, 
שנמשכו בהפסקות עד המאה ה 18 . מספר התושבים ( 1949 ): 
3.1 מיליון נפש. הצפיפות הממוצעת היא איפוא של 160 נפש 
לקמ״ר, אבל היא משתנית מאיזור לאיזור! במישורים היא 
מגעת עד למעלה מ 300 נפש לקמ״ר, אף כשאין מביאים 
בחשבון את הערים הגדולות. ברובו הגדול מתפרנס הישוב 
מן החקלאות: פלחה ומטעים. א׳ תופסת את המקום הראשון 
באיטליה ביבול הזיתים, הגפנים, התאנים והשקדים שבה. 
בגבעות ובהרים תופס גידול-המקנד. מקום חשוב. בקיץ נודד 



161 


אפוייח 


162 


חלק ניכר מן הצאן לאיזורי־המרעה שבהרים ואחר הקציר — 
לשדות־הפלחה. הדיג מפותח בכמה מישובי-החוף. מו׳לפטה 
שבין בארי ובארלטה היא אחד מנמלי־הדיג הגדולים 
שבאיטליה. התעשיה עוסקת בעיקר בעיבודן של התוצרת 
החקלאית ושל תנובת־המקנה ותפוקת־הדיג. לא׳ חוף ארו׳ו 
ביחס לשטחה ( 760 ק״מ), אבל נמלים טובים מועטים בה, 
מפני שהים אינו עמוק על־יד חופיה ומפני מיעוטם של 
מפרצי־מעגן בתוכם. החשובות שבערי־הנמל של א׳ הן: 
ברינדיזי, בארי וטאראנטו. בבארי ובטאראנטו עוסקים בין 
השאר בבניית ספינות ובתיקונן. במרגריטה די סאוויה 
(סאלינה די בארלטה) שעל חוף־הים של הטאוולירה קיימת 
תעשיית־מלח ותעשיות כימיות שהן קשורות בה.'פוג׳ה היא 
צומת של מס״ב ומרכז לתיקון קרונות־רפבת. בארי היא 
מרכז לספנות ולמסחר האיטלקי עם המזרח. ברינדיזי היא 
תחנת־מוצא למסילת־ברזל, שמקשרת את קווי־הספנות של 
המזרח עם אירופה התיכונית והמערבית. 

א. י. בר. 

היסטוריה. א׳ הרומית הקיפה את רוב שטחו של החבל 
האדמיניסטראטיווי של א׳ שבימינו. חצי־האי סאלנטינה, 
שנקרא אז קלבריה (ע״ע), היה מחת לתחומה. שכנותיה של 
א׳ היו, חוץ מקאלאבריה, סאמניום בצפון־המערב ולוקאניה 
בדרום־המערב. 

תושביה הקדומים ביותר של א׳ היו היאפיגים, הדאוניים 
והפוקטיים. האפולים במשמעות המצומצמת היו קרוביהם של 
האוסקים (ע״ע), כפי שמעידות הכתבות האוסקיות שעל גבי 
המטבעות של העיר טאנום. מערי־א׳ הקדומות יש להזכיר, 
חוץ מטאנום, את לוקריה, אוסקולום, קנוסיום, בריום וקאני, 
שנתפרסמה ביותר ע״י הקרב הגדול בין חניבעל והרומים, 
שנערך בקירבתה. האפולים באו במגע עם הרומים בימי 
המלחמה הסאמניטית השניה (ע״ע רומי, היסטוריה). שיע־ 
בודה הגמור של א׳ ע״י הרומים אירע ב 317 לפסה״ג. א׳ 
סבלה ביותר במלחמה הפונית השניה, שאחריה לא יכלה 
להתאושש עוד. בחלוקה של איטליה על־ידי אוגוסטוס קיסר 
(ע״ע) נקבע מקומה של א׳ במחוז השני( 11 6£10 ז). 

לאחר שנתפוררה האימפריה הרומית המערבית ( 476 ) 
שלטו בא/ כמו בשאר חלקי איטליה, נסיכים טוטוניים, וא׳ 
סבלה מאוד בימי מלחמת הביזאנטינים בגותים' ( 535 — 555 , 
ע״ע איטליה, ע׳ 731/2 ). 568 כבשו הלאנגובארדים את חלקה 
הצפוני של א׳, שסופח לדוכסות של בנונטום (ע״ע), בעוד 
שהחלק הדרומי נשאר בידי הביזאנטינים. במאות ה 9 וה 10 
שימשה א׳ שדה־קרב להתנגשויות מרובות בין הסאראצנים 
הפולשים (מ 839 ואילך) והביזאנטינים. בידי האחרונים עלה 
בדרך כלל להחזיק בשלטונם בא/ עד שבאו הנורמאנים 
(ב 1017 ) וכבשו את הארץ במשך עשרות־שנים אחדות. 
ב 1042 נעשתה א׳ רוזנות גורמאנית וב 1059 קיבל רוברט 
גיסקר (ע״ע) את התואר דוכס א/ ב 1128 סופחה א׳ לממלכה 
הנורמאנית של נאפולי־סיציליה ובימיו של פרידריך 11 
( 1215 — 1250 ), קיסר גרמניה ומלך נאפולי־סיציליה, זכתה 
לשגשוג כלכלי ותרבותי. בהתפתחות־המסחר, שבאה כתוצאה 
ממסעי־הצלב, השתתפו גם ערי א/ ביהוד ברי(ע״ע). במאות 
הבאות לקחה א׳ חלק בגורלה של ממלכת נפולי (ע״ע), עד 
שנעשתה פרובינציה של איטליה המאוחדת ב 1861 . 

מ. 


היהודים בא/ לפי מסורת, שהובאה בספר יוסיפון, הוגלו 
יהודים לאפוליה ע״י טיטום. אין ספק בדבר, שנתיישבו כאן 
בזמן קדום. בשעה שביקר הקיסר הונוריוס בא׳ (ב 398 ) מצא 
בה הרבה יהודים, שביקשו ממנו לשחרר אותם מן החובה 
לשאת בעול המשרות העירוניות, כמו שעשה אחיו הקיסר 
במזרח. הונוריוס דחה את בקשתם. עובדה זו מעידה, שבמאה 
ה 4 היה בא׳ מספר ניכר של יהודים, שהיו גם בעלי עושר 
מסויים, שהרי רק אמידים היו משמשים אז במשרות עירוניות. 
הרבה כתבות מזמן זה, בלאטינית וביוונית, נמצאו בא/ ביחוד 
בקאטאקומבות שבעיר ינוסה. התקופה שמן המאה ה 6 עד 
המאה ה 9 לוטה בערפל. מן המאה ה 9 ואילך נשתמרו מצבות 
של בתי־קברות, וכן עדויות ספרותיות(ובעיקר "מגילת אחי- 
מעץ״, שנכתבה בעיר אוריה שבא׳ ב 1054 ), שמתוכן אפשר 
להסיק כמת מסקנות בנוגע לחייהם של יהודי א/ לשונן העב¬ 
רית של הכתבות שעל המצבות(בניגוד לכתבות שבקאטא־ 
קומבות, שרובן ככולן הן ביוונית וברומית) מעידה על התחיה 
הרוחנית שהיתה באותו זמן בתוך יהודי א׳. בהשפעתו של 
הפיוט הארצישראלי קמו בא׳ מן המאה ה 9 ואילך פייטנים 
עבריים בעלי חשיבות. הידיעות ב״מגלת אחימעץ" וכן במצ¬ 
בות של בתי־הקברות מעידות, שבמאה ה 9 היו יהודים בערים 
ברינדיזי, טאראנטו, בארי, טראני, אוטראנטו, אוריה, ונוסד" 
ועוד. הפייטן הראשון מא׳ הידוע לנו בשמו הוא סילאנו 
מונוסה. במאה ה 9 קמה בא׳ גם משפחת הפייטנים של אמיתי 
מאוריה, שפטיה בן אמיתי ואמיתי בנו. וכן נוסדו כאן, 
בהשפעת המגע עם הישיבות בא״י ובבבל, ישיבות ללימוד- 
התלמוד. כתובת על מצבתו של ר׳ נתן בן אפרים מונוסה(מת 
ב 846 ) מציינת אותו כ״רב ישיבה ומנהיג דורו". לפי מסורת 
אגדית למחצה נטע באותו זמן ר׳ אהרן מבגדאד בא׳ את 
לימודה של חכמת הנסתר. באוריה כבר היו אף קודם לכן 
״מדרשות קבועים״. כמה חכמים מן המאות ה 10 וה 11 ידועים 
לנו בשמותיהם. על חשיבותן של הישיבות בא׳ באותה תקופה 
מעידה המימרה׳ שנמסרה מפיו של רבנו תם: "כי מבארי 
תצא תורה ודבר ה׳ מאוטראנטו". יליד־אוריה היה ר׳ שבתי 
דונולו, מראשוני אנשי המדע החולוני באירופה בתקופת 
יה״ב, והיהודי הראשון, שכתב עברית על עניינים של מדע 
חילוני. המצב הפוליטי של יהודי-א׳ היה מותנה ע״י קנאותם 
הדתית של הקיסרים הביזאנטיניים וע״י התמורות המדיניות, 
שעברו על הארץ כתוצאה מפלישותיהם של המוסלמים(מ 839 
ואילך). ב 873/4 הוציא הקיסר באסיליוס 1 גזירת־שמד על 
היהודים. לפי האגדה הצליח הפייטן שפטיה בן אמיתי, 
שנקרא אז לחצר־הקיסר בקושטה׳ להוציא מכלל הגזירה חמש 
קהילות בא/ ביניהן קהילת־אוריה. אולם לאחר שמת באסי- 
ליום 1 ( 886 ) הותר לאנוסים לחזור לדת-אבותיהם. באותה 
מאה — בתקופת הפלישות של המוסלמים ובימי הכיבושים־ 
מחדש של הביזאנטינים — סבלו היהודים משני הצדדים. 
הקיסר רומאנום 1 לקאפנוס הוציא גזירת־שמד על היהודים 
(לערך בין 932 — 936 ). משהגיעה השמועה על גזירה זו 
לבארי התנפלו הנוצרים על היהודים וערכו בהם טבח. גם 
באוסראנטו נהרגו יהודים, שלא רצו להמיר את דתם. לערך 
ב 1165 מצא ר׳ בנימין מטודלה באומראנטו כ 500 משפחות 
יהודיות, בברינדיזי כ 10 משפחות (של צבעים), בטאראנטו 
כ 300 משפחות, בטראני כ 200 משפחות, באסקולי כ 40 מש¬ 
פחות ובמאלפי כ 200 משפחות. את ונוסה אינו מזכיר. ידיעות 
אהרות מעידות, שהיו יהודים באותה תקופה בלצ׳ה ( 1^x6 ) 




163 


אפוליה — אסולינר, גיום 


164 


ובסיפונטו! כאן נתחדשה במאה ה 12 ישיבה, שנתקיימה עד 
1256/8 . מן המקצועות׳ שיהודי־א׳ עסקו בהם ביהוד בתקופת 
שלטונם של הנורמאנים, היו אלו של תעשיית האריג והמשי 
וצביעתם. קהילות־היהודים בא׳ עברו מעט־מעט אל תחת 
חסותם של הבישופים, ואלה סחטו מהם את תמצית־דמם. אך 
במשך הזמן חזר ונשנה התהליך של ריכוז היהודים תחת 
חסותו של המלך, ותהליך זה בא לידי גמר בימיו של פריד- 
ריך 11 . — מן המאה ה 13 ידועים כמה חכמים גדולים מא ׳ , 
שהמפורסם שבהם היה ר׳ ישעיהו מטראני הזקן. מצבם 
המדיני של יהודי א/ כמו של שאר יהודי אירופה, נשתנה 
לרעה כתוצאה מגזירותיה של ועידת הכנסיה הלאטראנית 
הרביעית. הקיסר פרידריך 11 לא היה מעוניין להסתכסך עם 
הכנסיה בשביל היהודים, וב 1222 גזר עליהם לשים אות־קלון 
על בגדיהם בצורת האות היוונית :י ואף פקד עליהם לגדל 
את זקנם. הלחץ על היהודים בא׳ גבר בימי שלטונם של מלכי 
בית־אנז׳ו הראשונים. לדו׳מיניקנים ניתנה רשות להכריח 
את היהודים, שיבואו לשמוע את דרשותיהם של המסיתים 
להמרה — דרשות, שלפי המסופר הושמעו בעברית. בטראני 
קם מומר אחד בשם מאנופורטה, שהיה, לדבריו, רב קודם 
המרתו, והציק ליהודים ולמומרים שחזרו בתשובה! ב 1270 
הלשין על התלמוד וכנראה גרם לשריפתו. ב 1290 העליל 
נזיר דומיניקני, בארטולומאו דה קאפואה, עלילת־דם על 
יהודי־א/ ומתוך כך פרצו י מהומות נגד היהודים ברוב ערי 
איטליה הדרומית. הרבה יהודים נמלטו על נפשם, אחרים 
נהרגו על קידוש־השם, והרבה המירו את דתם. נתעוררה 
כאן שאלת אנוסים, שנקראו בשם נאופיטים ושהיו דבקים 
בדתם הקודמת, כמאה שנים קודם שנתעוררה בספרד. מאותו 
זמן ואילך לא חזר מעמדם של היהודים בא׳ לישנו. בימי 
שלטונו של המלך רוברט, בנו של שארל 11 מאנז׳ו, הונח 
להם במקצת. במקומות אחדים נתארגנו קהילות מוזדש ואף 
הוחזרו להם בתי־הכנסת שהוחרמו. ב 1325 נעשה בברינדיזי 
שוב ניסיון מצד העירונים להטיל על היהודים את הנצרות 
בכפיה, אך מכיוון שהיהודים נמלטו משם על נפשם השתדלו 
העירונים להחזירם לעיר בנימוק, שהם מביאים תועלת 
לתושביה. בדרך כלל נתנו המלכים האנז׳ווינים המאוחרים, 
והמלכים לבית אראגון, את חסותם ליהודים ואף שקדו למשוך 
יהודים לממלכתם. בשנת 1468 הוציא פראנטה 1 פריווילגיה 
ליהודים בנאפולי, שבה השווה אותם בזכויותיהם לעירונים 
הנוצריים. שנה אח״כ הוציא פקודה, שלפיה הובטחו ליהודים, 
שיהגרו למדינתו, כל הזכויות, שנהנו מהן היהודים תושבי־ 
מדינתו הוותיקים. בתקופת המרידות של האצילים, האיכרים 
והעירונים נגד פראנטה 1 (בשנות ה 50 וה 60 ) סבלו היהודים 
מן המתמרדים (ידוע שמלצ׳ה ומבארי גורשו היהודים על־ידי 
המורדים)! אך לאחר שדיכא המלך את המרידות חזר בדרך 
כלל מצב היהודים לישנו. הישוב היהודי בא׳ גדל לזמן 
קצר מתוך שנצטרפו אליו כמה מן המגורשים ממדינות 
ספרד ב 1492/3 ! אבל בתקופת הכיבוש של הצרפתים 1494/5 
עברו על יהודי־א׳ תלאות הרבה! ומשעברה מלכות־נאפולי 
לידי הספרדים הורע מצבם ביותר. ב 1511 גורשו היהודים 
מא׳ כמו משאר חלקיה של מלכות־נאפולי, שרק למאתיים 
משפחות יהודיות הותר להישאר בתוכה תמורת תשלום שנתי 
של 3,000 דוקאטים. בתי־הכנסת נמסרו לעיריות. בית־הכנסת 
בלצ׳ה נהפך לכנסיה. ב 1515 יצאה גזירת־גירוש גם על 
ה״נאופיטים", אלא שלא בוצעה בקפדנות. משהרגישו התו־ 

זו 


שבים בנזק שנגרם להם מחמת עזיבתם של היהודים הוצאה 
פקודה במאדריד ב 23 בנובמבר, 1520 , לאפשר ליהודים, 
שישבו בנאפולי, לחדש את עסקיהם המסחריים לתקופה של 

5 שנים, וכן להרשות ל 40 — 50 משפחות יהודיות נוספות 
לחדש את עסקיהן. כתוצאה מכך נתחדשו קהילות אחדות 
בא׳, כגון, בלצ׳ה, טאראנטו, אוטראנטו, ברינדיזי, נארדו, 
ועוד. יהודים אחדים התיישבו גם בבארי. אולם ב 1541 , למרות 
השתדלויותיהם של התושבים הנוצריים, גורשו כל היהודים 
מא׳, כמו מכל מלכות־נאפולי. עד המאה הנוכחת היו בכמה 
ערים בתורכיה, ביחוד בסאלוניקי, בתי־כנסת, שנוסדו ע״י 
פליטי א׳. מאז לא נשתקעו בא׳ מחדש אלא יהודים בודדים 
בלבד. במשך מלחמת־העולם 11 ברחו לא׳ פליטים יהודיים 
הרבה — ביחוד מיוגוסלאוויה — ובמשך זמן קצר נתקיימה 
בבארי שוב קהילה יהודית מרובת־אוכלוסים. בכמה מקומות 
בא׳ — וביחוד בטראני — נמצאו עד היום שרידים יהודיים 
מיה״ב. הרבה מתושבי העיירה סן־ניקאנדרו שבא׳ התגיירו 
בזמן האחרון ועלו לא״י. רובם יושבים בכפר עלמא. 

ש. רוזאנם, דברי ימי ישראל בתוגרמה, ו, 148 ־ 149 < "מגילת 
אחימעץ"(מהדורת ב. קלאר)! ס. ד. א. קאסוטו, חרבן הישי¬ 
בות באיטליה הדרומית במאה הי״ג, ספר זכרון לאשר גולאק 
ולשמואל קליין, עמ׳ 152-139 < / 0 ?ז 10 ! 711 * 

״!סס!׳*) — ( 1880 , רומי — 1918 , פאריס), משורר צרפתי. 
א׳ היה בנה של אשה פולניה בלתי־נשואד" אבל נתחנך 
בניצה ובפאריס ונעשה צרפתי בהלך־רוחו ובלשונו. משפרצה 
מלחמודהעולם 1 התגייס לצבא הצרפתי, נלחם בחפירות 
הקדמיות (במקום שכתב כמה משיריו), נפצע קשה ומת 
משפעת ביום שביתת־הנשק ( 9.11.1918 ), א׳, שהיה סופר 
מקורי ביותר׳ השתדל לחשוף רחשי־נפש בלתי־מצויים וביקש 
דרכי־הבעה חדשים. מתחילה נמנה על האסכולה הסימבו־ 
ליסטית, אבל עד מהרה התחיל מתרחק מאסכולה זו ובכלל 
מרד בכל המסור והמקובל בתחומי הספרות והאמנות. שאיפתו 
העיקרית היתה להביא לידי ביטוי את מה שמתחת לסף- 
ההכרה. כמו־כן הוא נחשב בצדק כאחד מאבותיה של המגמה 
הסיר־ראליסטית, השואפת ליצור מתוך החלום, האסוציאציה 
של הרעיונות וה״אוטומאטיזם הנפשי" "על־מציאות". המונח 
סיר־ראליזם (ע״ע), שא׳ יצר אותו, הופיע ראשונה בשער 
של המחזה הלירי־הדמיוני שלו, "שדיו של טירסיאס" 

1 ז ־.־ 

( 0311510 ־ 1 ז 511 31110 ־ 11 > , 05135 ז 71 10 > 0110$ בת 13 מ 1x5 ), שהצגת־ 
הבכורה שלו נתקיימה ב 1917 (הכוהן מטרויה, שהפך לאשה, 
מקמל במחזה זה את כוח־החיים שאינו משועבד לחוקי הטבע 
וההיגיון). שאיפתו זו של א׳ להזרים לתוך המציאות יסודות 
תת־הכרתיים ועל־מציאותיים מתבטאת בכמה רומאנים דמיו¬ 
ניים, ופעמים גם גרוטסקיים, שחיבר: "הקוסם המרקיב" 
( 1909 , ;!ח 1553 זז 011 ק ־ 1,0001131110111 ), "ראש־הכופרים ושות׳" 
( 1910 ,. 010 01 0 !!ן>־ 05131 ־ 01 ^ 1 ), "המשורר הנרצח" ( 0 ״ 1 

6 1 19 , 3553551110 סזססק), ועוד, וביחוד בקבצי־שירים, שהם 
יפים מאד בחלקם: 1100015 / ( 1913 ), 111105 מ 3 ־ 1 § 03111 ( 1918 ), 
ועוד. ואולם להשפעה מכרעת זכה א׳ בעיקר ע״י פעולתו 



165 


אפולמר, גידם — אפרן או אפונת 


166 


כמבקר־אמנות. הוא הסביר והרים על נס זרמים חדשים 
שונים באמנות הפלאסטית (כמו אמנות־הכושים, האמנות 
הפרימיטיווית של אנרי רוסו והקוביזם), שמגמתם היתה 
לשבור את כבלי־המסורת ושהשפיעו עמוקות על התפתחותה 
של האמנות בזמננו. ספרו ״הציירים הקוביסטיים״ ( 1.6$ 
1$1£$ אלעש 1765 ת 61 ק), 1913 , ומאמריו הביקרתיים (כמו המסה 
המפורסמת שלו ״הרוח החדשה״ [ט 63 ׳\ 011 מ 1 ״ק 6$ 'ע], 1918 ). 
לא רק קירבו את הקהל לפיקאסו ולתלמידיו, אלא אף סייעו 
הרבה לציירים אלה עצמם בהבהרת העיקרים האסתטיים 
הטבועים בסיגנונם. 

. 1925 ,. 4 . 0 ,ז 3111 ק 5011 
ח. ם. 

אפולינרים סידוניום, ע״ע סידזגיום אפזלינרים. 

אפון או אפונה (ת״ 1$1 ?), סוג צמחים מבת־משפחת הפר¬ 
פרניים שבמשפחת־הקטניות (ע״ע). הסוג כולל 
עשבים בעלי עלים מנוצים ועלי־לוואי גדולים. העלים מסתיי¬ 
מים בקנוקנות, העשויות לסייע לגבעול להיאחז בצמחים או 
בעצמים שבשכנותו או להיכרך סביבם. הפרחים פרפרניים 
ומורכבים מגביע בעל 5 אונות וכותרת בעלת 5 עלים. שנים 
מעלי־הכותרת(התחתונים) מהווים את ה״סירה׳/ שנים (הצד¬ 
דיים) — את ה״משוטים" ואחד מהם (העליון) מהווה את 
המפרש. מספר האבקנים 10 * מהם 9 מאוחים מידיהם ואחד 
חפשי. העלי בעל שחלה עלית* עמוד־העלי ארוך ונושא מב¬ 
רשת של שערות בצידו הפנימי. הפרי — תרמיל בעל זרעים 
אחדים, שהם מחוברים לתפר הבטן של התרמיל. הזרעים הם 
כדוריים ונישאים על עקצים קצרים. בזמן־ההבשלה מתייבש 
התרמיל ונפתה, והזרעים פודצים מתוכו. גביטת־הא׳ היא 
היפוגאית, כלומר, אין הפסיגים עולים על פני האדמה בשעת 
נביטת־הזרע, אלא הם נשארים באדמה, ושם הם מתרוקנים 
מתכנס עם גידולו של הנבט. 

הסוג א׳ מונה 7 מינים. שנים מהם רב־שנתיים, שגדלים 
בר בהרים של קדמת־אסיה, וחמישה מהם חד־שנתיים. מהם 
נודעים שנים כצמחי־תרבות קדומים ושלושה כצמחי־בר, 
שתפוצתם מוגבלת בעיקר לארצות הים התיכון והמזרח 
הקרוב. 

הא׳ התרבותי או א׳־הגינה ( 11711 ־ $312 .?) הוא אחד מן 
הגידולים התרבותיים הנפוצים ביותר בעולם. את השטח 
הזרוע א״ אומדים ב 30 מיליון דונאם, מהם יותר מ 50% 
בסין! את המקומות השני והשלישי מבחינה זו תופסות בדית־ 
המועצות ואה״ב. מגדלים את הא׳ על שום המזון המרובה 
האצור בזרעיו. מלבד העמילן מכיל הזרע גם כמות מרובה 
של חומר חנקני המאוחסן בפסיגים. יבול ממוצע משטח של 
דונאם אחד הוא כ 200 ק״ג של אפונים וכ 200 — 250 ק״ג של 
תבן. האפוניס מכילים: 

% 22.5 פרוטאין 
% 1.6 שומן 
% 53.7 עמילן 
5.4% תאית 
% 2.8 חמרים מינראליים 

מתחילה לא היו מגדלים את הא׳ אלא לזרעי־בישול בלבד. 
כיום מגדלים אותו למטרות שונות: כזבל ירוק׳ כא׳ ירוקה, 
לזרעים, לשימורים, למספוא, ועוד. ככל הקטניות (ע״ע), 
מסוגל הא׳, באמצעות מושבות־החידקים שבשרשיו, לקשור 
את חנקן־האטמוספירה; לפיכך משמש גידולו אמצעי להש־ 



אפון תרבותי (וזזנז׳וסג? .?): 1 . ענף פורח; 2 . סרח: 3 . פרח נטול 
עלי־כותרת: 4 . עלי: 5 . תרטיל; 6 . זרע: 7 . חתר־אורר של הזרע 


בחת הקרקע ולהפרייתו. רובם של זני־הא׳ מותאם לאקלים 
ממוזג ואף לאקלים קריר. בארצות חמות אין הא׳ עולה יפה. 

מספר הזנים של הא׳ התרבותי מגיע כיום למאות* רובם 
נוצר על־ידי ברירה והכלאה. בניגוד לפרחים של רוב מיני־ 
הקטניות מצטיינים פרחי־הא׳ בהאבקה עצמית. בין הזנים 
המקובלים ביותר בעולם חשובים ביחוד: £5$ ז 08 ז?, בעל 
הסירות הגדולים והישרים והגבעול האשון הזיגזאגי< 71 ט 711 \ 7 , 
א׳־מספוא נפוץ מאוד, שמוצאו מאירופה הצפונית* הזנים 
1 > 1£01 > 176 >מ 111 ־ 073013171116,1 , 30 ח 1677 > 1 \;, וכד׳—שאת כולם 
מגדלים כא׳ ירוקה * הזגים 135173 ^ 7 , סססש&עפ?, 71$6 ק 7 ט 3 , 
וכד׳—לשימורים* הזנים 8611 13,8106 ) 0303 1016 ^, 2x173 
ץ £371 , וכד׳ — לזרעים. כל אלה וזנים אחרים הרבה הם זנים 
מקובלים באה״ב. זנים משובחים ביותר יצרו וטיפחו באנגליה 
וגם בשוודיה וברוסיה. גם בא״י טיפחו וביררו אילו זנים 
מקומיים משובחים. טיפוח הזנים נעשה בכיוונים שונים ולתכד 
ליות שונות, בעיקר לשם פיתוח כושר העמידה בפני תנאים 
אקלימיים מטויימים ומחלות שונות, וכן לשם ריבוי התנובה, 
ההתאמה של עונתיות־הגידול, ועוד. 

מולדתו של הא׳ התרבותי אינה ידועה בבירור. וארוילוב 
מניח, שהמרכז הראשוני של מוצא הא׳ הוא איזור־חבש, 
ואילו המרכזים השניונים הם החלקים הצפוני והמזרחי של 
האיזור הים־תיכוני* אך עד עכשיו לא נמצאו בשום מקום 
צורות־בר של הא׳ התרבותי. צורות תרבותיות של מין זה 
כבר היו מצויות בידי שוכני-האגמים בשווייץ בתקופת- 
הברונזה, כלומר לפני כ 5,000 שנה. לעומת זה לא נמצאו 
זרעי־א׳ בקברי המצרים הקדמונים, והדבר מוטל בספק אם 
גידלו את הא׳ בא״י בתקופת המקרא והמשנה. לפי לף אין 
השם א׳ שבספרות הקדומה מכוון לסוג 15070 ?, אלא לסוג 
7 :>:>! 0 . לעומת זה ודאי הדבר, שעוד בתקופה קדומה היו 
מגדלים צמח זה בארצות-הצפון של הים התיכון׳ שכן נמצאו 
צורות מסויימות ממנו בחפירות של טרויה. לפי ז׳וקובסקי 
נוצר הא׳ התרבותי מתוך א׳־השדה ( 1 מטע $311 .?), שאף הוא 
צמח תרבותי ושהוא מגודל במידה מועטת יותר בארצות 
שונות, ביחוד באירופה הצפונית ובברית־ד,מועצות. הוא ניכר 
בין השאר בפרחיו הסגולים׳ בגבעולו הארוך, בזרעיו הקטנים 



167 


אפון או אפונה— אפום 


168 


וכד׳. זולת בפרטים מועטים הוא דומה לא׳ התרבותי במידה 
מרובה כל־כך, שהרבה אינם רואים בו אלא בן־מין של הא׳ 
התרבותי. בזמן האחרון מצאו חוקרים רוסיים בהרי־קאווקאז 
את א׳־השדה גם כגידול־בר. ם• י• 

1 *פונה ריחנית, ע׳ע טפח. 

אפ 1 ני (;ץמ 0 קק 1 /), אלברט, רוזן ( 1846 — 1933 ), מדינאי 
הונגארי. א׳ היה בן למשפחודאצילים מיוחסת 
(ידועה מן המאה ה 14 ואילך), שמתוכה קמו להונגאריה 
כמה מדינאים חשובים במאות ה 18 וה 19 . הוא קיבל חינוך 
קאתולי אדוק ולאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטות של 
בודאפסט ווינה ערך נסיעות ממושכות במערב־אירופה. בפא¬ 
ריס הכיר את המנהיג הקאתולי־ליבראלי מונטלנבר (ע״ע), 
שהשפיע מאוד על השקפותיו. ב 1872 נבחר א׳ כציר של 
הפארלאמנט ההונגארי ועד מהרה נתבלט בו כנואם מזהיר. 
מ 1877 ואילך היה מנהיגה של ה״מפלגה הלאומית", שלא 
התנגדה לפשרה האוסטרו-הונגארית מ 1867 בחסידיו של 
קושוט (ע״ע), אבל רצתה לתקן פשרה זו לטובת הונגאריה, 
וביחוד להרחיב את השימוש בלשון המאדיארית בצבא 
האוסטרי־הונגארי, שלשון השירות בו היתה גרמנית. מסיבה 
זו נלחם א׳( 1903 — 1905 ) בחריפות בממשלתו של אישטואן 
טיסה (ע״ע), עבר למפלגת־העצמאות (של פרנץ קושוט), 
ואחר מפלתו של טיסה בבחירות של 1905 נכנם לממשלה 
הקואליציונית של וקרלה כמיניסמר־החינוך ( 1906 — 1910 ). 
כששימש בתפקיד י זה'הנהיג הוראה כללית ללא תשלום, 
מתוך כוונה להבטיח את שלטונה של הלשון המאדיארית 
בבתי-הספר של הונגאריה — כוונה, שעוררה התנגדות 
לתכניתו מצד עמים אחרים מתושבי־הונגאריה (סלאווים, 
רומנים). אחר מלחמת־העולם 1 חתם מתוך מחאה על חוזה- 
השלום של טריאנון ( 1920 ). אחר־כך היה בא־כוחד. של 
מדינתו בחבר־הלאומים ורכש לו שם ע״י השכלתו הרחבה 
ואישיותו, שעוררו תכופות הערצה כללית. — זולת קבצי- 
נאומים וחיבורים על נושאים מדיניים שונים פירסם א׳ גם 
ספר״זכרונות: 1933 ,ש 155 תלש§־ £1 !ומג! ש 55 נתנ 161 ז£. 

. 1931 ,. 4 . 4 111 זז 0 ) , 1110 :>? . 4 , 

א. ם. י. 

אפז;סז, ע״ע אלפו;סז. 

אפזם (מיוו׳ 0$ * 6 , בהוראה המקורית "מלה", "דבר", "מה 
שנאמר", בהוראה מאוחדת: "נאום", "סיפור", ולסוף 
"שיר סיפורי גדול"), שיר־עלילה! כשם נרדף למלה א׳ מש¬ 
משת ביוונית גם המלה ״אפופויאה״ 101100 ־ 0 * 8 ) ומכאן בכמה 
לשונות מודרניות, ובעברית החדשה בכלל, "אפופיאה" 
(בצרפי ששקסקש; באנג׳ ששקסקש). 

1 . הא׳ בספרות הכללית. המונח א׳. לפי אריסטו 
("פואטיקה", ביחוד פרקים כ״ג—כ״ו) הא׳ הוא, בליריקה 
וכדראמה, אחד משלושת הסוגים העיקריים של הספרות, 
ודעה זו מקובלת היא בעיקרה גם כיום. השם א׳ והתואר 
"אפי" משמשים בכמה לשונות גם בהרחבה ובהשאלה, באופן 
שהשם א׳ מציין גם ( 1 ) סיפור־בפרוזה שהוא בעל אופי 
מונומנטאלי והקף מרובה, כגון "עלובי־החיים" להוגו או 
"מלחמה ושלום" לטולסטוי (או אף סרט קולנוע בעל נושא 
כביר, כגון "חלף עם הרוח" על מלחמת־האזרחים באה״ב)) 
( 2 ) פואמה בעלת אופי מונומנטאלי והקף מרובה, שבעיקרה 


אינה סיפורית אלא תיאורית או לימודית, כגון הפואמה "עמל 
וימים" של הסיודוס (על עבודת־האדמה) או השיר הפילוסופי 
הגדול ״על טבע הדברים״ של לוקרציוס! ( 3 ) כמו־כן משמש 
לפעמים השם "אפיקה" לציון הספרות הסיפורית בכללה, 
והתואר "אפי" משמש גם לציין מה ששייך לספרות זו או 
(ככינוי של שבח) את רחבות־התפיסה באיזה סיפור, שעושה 
אותו דומה לא׳. אע״פ שהא׳ גובל לפי טבעו עם סוגים אלה, 
עלולות הרחבה והשאלה אלו לטשטש את הבנת האופי האס¬ 
תטי המיוחד של הא׳ האמיתי. לפיכך מייחדת תורת־הספרות 
את המונח א׳ לשירי-עלילה בלבד. 

ה גדרת ה א ׳ . הא׳, במובן מצומצם זה, מאחד בו כמעט 
תמיד חמישה סימני-הכר אלה: 1 ) אופי סיפורי, 2 ) צורה 
שקולה, 3 ) הקף מרובה, 4 ) נושא כביר ו 5 ) אצילות בתיאור. 
לפי זה אפשר להגדיר את הא׳ כשיר אחך, שמספר ברחבות, 
בסיגנון נשגב ומתוך אידיאליזאציה, מעשה רב בעל ערך 
סמלי, שסופו מסמן, בדומה לדראמה, שיא או גמר של הת¬ 
פתחות מסויימת ושהוא קשור בזכרונותיה או אמונותיה של 
אומה אחת או של האנושות בכללה. 

מיני הא׳. שירי־האלים ושירי־הגיבורים, המהווים את 
הא" הקדומים ביותר של כמה עמים, הם גם הא" הטיפוסיים 
ביותר. לעומת זה יש מינים שונים של יצירות, שאינם 
הולמים מצד תכונה זו או אחרת את ההגדרה הניתנת כאן 
ושעפ״ר הם מוכרים משום חשיבותם או הקפם המרובה כתת- 
מינים של הא׳. כשמביאים בחשבון גם תת־מינים אלה, אפשר 
לציין את החשובים שבמיני־הא׳ כלהלן: 

א) א׳ הרואי (האיליאס והאודיסיאה, הניבלונגים)! 

ב) א׳ מ י ת ו ל ו ג י (ה״תאוגוניה" של הסיודום, האדה 
האיסלאנדית ז 

ג) א׳ ביבלי ("גן העדן האבוד" של מילטון, ה״משיח" 

של קלופשטוק)! 

ד) א׳ דתי (ה״קומדיה האלוהית" של דאנטה, "נפילת- 
מלאך" של לאמארטין); 

ה) א׳ אלגורי ("הרומאן של השושנה" של גיוס דה 
לוריס, "פיח י החורש" של ויליאם לנגלנד)! 

ו) א׳ חצרני־אבירי(טריסטאן ואיזולדה, פארסיוואל); 

ז) א׳ ה י ס ט ו ר י("פארסאליה" של לוקאנום, ה״לוזיא- 
דים" של קאמואנש)! 

ח) א׳ אזרחי או אידילי ("הרמאן ודורותיאה" של 
גתה, "יבגני אוניגין" של פושקין); 

ט) א׳' רומאנטי (מלכת הפיות" של ספנסר, "אוברוף 
של וילאנד)! 

י) א׳ של חיות ("ריינקה שועל")! 

יא) א׳ דידאקטי ("עלי טבע הדברים" של לוקרציוס, 
"העונות" של ג׳ימז תומסון)! 

יב) א׳ ק ו מ י ("מלחמת הצפרדעים והעכברים" המיוחס 
להומרוס, "הבתולה מאודלאן" של וולטר)! 

יג) מחזורים אפיים ("סיפורי־קנטרברי" של צ׳וסר, 
"אגדת הדורות" של ויקטור הוגו). 

מבנה הא׳ וסיגנונו. חוקרי הספרות, מימיו של 
אריסטו עד אמצע המאה ה 19 , ניסו לקבוע כללים בנוגע 
לתכנו וצורתו של הא׳(ע׳ למטה: התאוריה של הא׳) — נסיו־ 
נות, ששוב אינם הולמים את התפיסה המודרנית של היצירה 
האמנותית. מצד שני יש לא׳ אופי מסורתי, קלאסיציסטי 
מובהק, ולפיכך ניכרת בו במידה מרובה השפעתם של הנוהג 




הספחתי ושל המופת) משום כך אפשר להבחין בקווים 
טיפוסיים של מבנה וסיגנון אפיים. קווים אלה באו לידי 
ביטוי מושלם בא׳ ההרואי הקדום (ביהוד של הומרוס) והם 
משתקפים גם בשארימיני־הא׳ — בכללם הא׳ הקומי׳ המש¬ 
תמש באותם אמצעי־סיגנון עצמם לשם הגזמה וסילוף 
פארודיסטי. האידיאל של המשורר האפי הוא ליצור בשומע 
או בקורא את האשליה של דמויות על-אנושיות וקדומות 
ביותר ("גיבורים", "חצאי־אלים", אם לא אלים או האלוהים 
עצמו), שעוסקות בגישומו של דבר אחה שהוא כביר וחשוב 
כל־כו לדורות הבאים, עד שאפילו הקטנה שבפעולותיהן, 
כהצעת המיטה או בציעת הפת, ראויה לתיאור מפורט. סוד 
הא׳ הוא, איפוא, בהעלאה של הגיבורים ושל העלילה לגדולה 
שיש בה מעין פרספקטיווה כפולה: מרחק— מפאת האצילות 
האפית, שעוטה את גיבורי־הא׳ במעטה־האגדה אפילו אם 
גיבורים אלה הם היסטוריים (כמו רולאן הצרפתי או המלך 
אנרי עו ב״הנריאדה״ של וולטר), וקרבה — מפאת ההרחבה 
האפית, העושה את המשורר כביכול לבן־דורם ובן־סודם. 
אותה כפילות של פרספקטיווה, שבד, מופיעים אבותיה של 
האומה הישראלית בם׳ בראשית, היא דוגמה קלאסית לאוירה 
האפית. כל האוירה של הא׳ היא נשגבת, נעלה מן היומיומיות 
ואינה נפגמת גם על־ידי תיאורים אפיזודיים מפורטים 
של מאורעות ואנשים קטנים או אפילו מגוחכים. אף אלה 
שייכים לעולם־הא׳, שהוא כולו מורם מעל למציאות האפורה. 
לא רק הגיבור הראשי, אלא אף חבריו ואויביו הם בני־אדם 
גדולים ואצילים, שהם מעוררים התפעלות במעשיהם הטובים 
והרעים גם יחד. זמנה של עלילת־הא׳ היא תקופה של מאו¬ 
רעות כבירים, עפ״ר תקופה מרוחקת מזמנו של היוצר, 
מעולפת אגדותיות ורבת־שגב (הוכו רום, ו רגיל יום, 
טאסו). לפעמים זמן זה הוא עבר קרוב, ואולם אז מתרחשים 
המאורעות המתוארים עפ״ר בארץ רחוקה ואגדותית (מסעי- 
התגליות של הפורטוגיזיםב״לוזיאדים"שלקאמואנש).המר¬ 
חק (של הזמן או של המקום) מאפשר למחבר חירות מסויימת 
בשימוש בחומר. יש א", שבהם מתעלה מקרה פעוט לדרגת 
מאורע מרכזי בתולדותיה של אומה שלמה (למשל, "שירת 
רולאן", שבה מתוארת תבוסתם של רולאן והמאסף הפדאנקי 
כמאורע שאיים בסכנה על קיומה של הנצרות כולה). ואולם עם 
זה יש לזכור, שהחומר של הא׳ שאוב עפ״ר מן המיתולוגיה, 
האגדה או ההיסטוריה הלאומית (או מכולן כאחת), שהן ידו¬ 
עות — לכל הפחות, בקוויהן היסודיים — לקהל המאזינים 
או הקוראים׳ ודבר זה מגביל במידה מסויימת את חירותו 
של המשורר. אין הוא יכול לשנות מעיקרו סיפור־מעשה ידוע 
והשינויים שהוא מכנים יכולים להיות רק בפרטים. תפארתו — 
בעיבוד האמנותי המושלם של נושא ישן וידוע. מחבר הא׳ 
בוחר בכוונה במאורע ובגיבור ידועים ואהובים על בני־ 
עמו — ומכאן אפיו הלאומי המובהק של סוג ספרותי זה. כי 
הא׳ בא במידה מסויימת לתאר את גורלו של העם כפי שהוא 
משתקף במפעלות גיבוריו. אולם המתח הגבוה של הא׳, על 
גיבוריו, שהם משכמם ומעלה גבוהים מן האדם הרגיל, מקרב 
את עולמו של הא׳ לעולם האלים והמלאכים ומרשה להכניס 
כוחות עילאיים לתוך רקמת־העלילה. מימיהם של הומרוס 
וורגיליוס נעשתה התערבותם של האלים בגורלם של גיבורי 
הא׳ לקישוט, שנחשב כמעט הכרחי בשביל כל א׳. מדאנטה 
ואילך הירבו המשוררים האפיים לערבב בא׳ מיתולוגיה אלי¬ 
לית ונוצרית, ומימי הקונטרה־רפורמאציה עד וולטר עמדו 


במרכז הוויכוח האסתטי על הא׳ הבעיות הכרוכות בקישוט 
זה, שמאסו ייחד לו את המונח ״המופלא״(ס 5 ס 1£11 ׳,י 3 ז 0 ת 111 ). 
אפילו קאמואנש, שמתאר את מסעי־הפורטוגיזים להודו במאה 
ה 15 , אינו נמנע מלהכניס לא׳ שלו את אלילי יוון ורומי, 
וב״גן־העדן האבוד" של מילטון כל הגיבורים, פרט לאדם 
וחווה, הם יצורים על־אנושיים. בא" שלא היו תלויים בדוג¬ 
מות הקלאסיות אין לאלים, למלאכים או לשדים — ואף לא 
לדמויות האלגוריות, התופסות בכמה א", החל מן ה״פסיכו־ 
מכיה" של פרוד־נציוס, את מקומן של דמויות על־אנושיות 
אלו — שום השפעה על מהלך העלילה ("סיד", "שירת רו־ 
לאן", "שירת הניבלונגים", ועוד), אע״פ שלפעמים מופיעות 
בא" ממין זה מפלצות דמיוניות, שהגיבור נלחם בהן("באו־ 
בולף"). הא׳ כתוב בטורים(עפ״ר הכסאמטרון או שורה ארוכה 
אחרת) או בבתים (מתקופת־הרנסאנם ואילך נעשתה רווחת 
ביחוד האוקטאבה), שאינם משתנים בכל היצירה. 

א׳ עממי ו א׳ ספרותי. משעה שנתפרסמו ספת של 
הרדר ״קולות העמים בשיריהם״ ( 1778 ) ומחקרו של פרידריך 
אוגוסט ו 1 לף על הומרום (,תזטז 6 ת 01 ^ 1 1 >ג 3 מ€מ 01££ 01 ש? 
1795 ) נעשתה רווחת יותר ויותר הדעה, שקיים הבדל עקרוני 
בין שני סוגים של א׳: הא׳ ה״עממי" (הנקרא גם "לאומי" 
או "טבעי") והא׳ ה״ספרותי" (הנקרא גם "מלאכותי"). הסוג 
הראשון כולל א", שמחבריהם הם עפ״ר עלומי־שם. בא" אלד, 
נמסרו מזמן קדום ביותר מיתוסים ואגדות על גיבורים על-ידי 
משוררים־מזמרים מקצועיים (ביוונית: "ראפסודים", בקל¬ 
טית: "בארדים", באיסלאנדית: "סקאלדים", באנגלו־סאכ- 
סית: "סקופים", ביה״ב: "ז׳ונגלרים", שמובנו היה "בדחנים", 
וכד׳) בדיקלום חגיגי, בליווי כלי־גגינה כגת נבל או חליל, 
או גם בלעדיו. א" אלה הושמעו ביחוד במסיבות של מצב- 
נפש ציבורי מרומם (כגון בערב־קרב, לאחר ניצחון, בימי 
חג דתי או לאומי, בשעת משתה או מחול) ובמקומות של 
התקהלויות (כגון במחנות־צבא, בחצרות־שרים או בשווקים)! 
מסירתם מדור לדור והאימפרוביזאציה של המשוררים גרמו 
לשינויים מתמידים במבנה השירים הללו, וכן בהרכבם 
ובפרטיהם. 

א" "ספרותיים" הם יצירות של משוררים מסויימים, שאינם 
קדומים כל-כך ועל־פי־רוב הם ידועים בשמם ועולים על 
קודמיהם׳ המשוררים העממיים, בשליטתם באמצעי־האמנות, 
אבל נופלים מהם על־פי-רוב מצד העוז השירי הפרימיטיווי 
שבתפיסת העניינים ובתיאורם. גם בצורתם גם בתכנם א" 
אלה הם חיקויים לסוג הראשון, אבל הם מיועדים לקוראים 
יחידים ולא לקבוצות של שומעים והנוסח שלהם הוא קבוע. 

א" עממיים טיפוסיים הם אלה של הומרוס, שמקורם, לפי 
ההשערה, בשירי-גיבורים קדומים מהם (אע״פ שאלה לא 
נשתמרו כלל)! ואילו א׳ ספרותי טיפוסי הוא ה״אנאיס" 
לורגיליוס, שגם במבנה וגם בסיגנון שלו ניכר החיקוי לשירי 
הומרוס. שני משוררים אלה שימשו מופת, באופן ישר או 
עקיף׳ לכל הא" הספרותיים, כעתיקים כחדשים, של עמי- 
המערב, אע״ם שכמה מיוצריהם של הא" האחרונים יצאו 
בעקבותיהם של הא" העממיים. מצד שני יש לציין, שהא" 
העממיים (שיצירתם פסקה בסוף יה״ב) קשורים לא לא" 
המופתיים הנזכרים, אלא רק למסורת אפית טךם-היסטורית, 
שהיא משותפת, לפי כמה סימנים, למשפחת העמים ההודו־ 
אירופיים בכללה (וכמעט לה בלבד). 

הבחנה זו בין "אפיקה עממית" ו״אפיקה ספרותית" 



171 


אפוס 


172 


הותקפה מכמה צדדים, ביחוד מסוף המאה ה 19 ואילך, ובחקי¬ 
רת כל אותם הא" הגדולים׳ שמעוררים את התפעלות הדו¬ 
רות — שירי הומרום, ה״אדה" האיסלאנדית, "ביאובולף" 
האנגלוסאכסי, "שירת־רולאך׳ הצרפתית, שירת ה״ניבלונגים" 
הגרמנית, ה״סיד״ הספרדי וכד׳ — קיימות כיום שתי אסכולות 
מתנגדות: האסכולה ה״טראדיציונאליסטית" או ה״פלורא- 
ליסטית" (שבראשה עומד מננדם פידל, ע״ע), הרואה בכל 
א׳ כזה תוצאה של התפתחות ארוכה ומזיגה של כמה אגדות 
או גם של שירי־גיבורים קצרים, והאסכולה ה״אינדיווידואלי- 
סטית" או ה״אוניטארית" (שבראשה עמד ז׳וסף בדיך" ע״ע) 
הרואה בכל א׳ כזה בעיקרו יצירה של משורר יחיד, ובמידה 
שהנוסח הנמצא בידינו אינו יכול להיחשב כיצירתו של אותו 
משורר, היא מנחת ביסודו של נוסח זה שיר יחיד, שאליו נת¬ 
ווספו במרוצת־הזמן שירים או קטעים של מחברים אחרים. 
בזה היא מבטלת למעשה את ההבדל בין א׳ "עממי", מסורתי, 
וא׳ "ספרותי", אינדיווידואלי. 

בדיקה שקולה של הבעיה מביאה אותנו לידי עמדה 
מפשרת בין שתי האסכולות הללו. א׳, שהוא מבוסם על 
זכרונות או אמונות קדומים, מן ההכרח הוא שירש את עיקר־ 
עלילתו ואת אופי־גיבוריו ממסורת ארוכה! אבל בלא אישיו¬ 
תו של משורר יוצר, הנותן מרוחו על חומר גלמי זה 
והמשרה עליו אחדות, גדולה ויופי׳ תפיסת־עולם האדמונית 
וביטוי סיגנוני מיוחד, לא תיתכן יצירת־אמן גדולה כזו! רק 
שירים ליריים קטנים יכולים לצמוח מתוך "רוח־העם" בלבד. 
את הא׳ האמיתי יצרו גם שלשלת־הדורות גם היחיד הגדול! 
והשאלה היחידה, שאפשר לשאול לגבי כל א׳ וא ׳ . היא: 
איזה משני גורמים אלה עדיף? כמו־כן יש בוודאי להניח, 
שביסודם של א" מסויימים מונחת מזיגה של אגדות או 
באלאדות אחדות, בעוד שא" אחרים צמחו מגרעין יחיד. 
התפיסה הפשרנית הזהירה הנרמזת כאן מביאה בחשבון גם 
את העובדה׳ שמסיבות היצירה הפיוטית ומנהגיה נשתנו 
מתקופה לתקופה ומעם לעם! כמו־כן היא מכרת, למרות 
מציאותם של כמה מקרי־מעבר, בזכות ההבחנה בין אפיקה 
עממית וספרותית! שהרי בפועל קיימים הבדלים יסודיים 
בין שני סוגים אלה של א׳. רק בראשון מהם קיימים סימני־ 
הכר אלה: א) תקופת־התהוות פרימיטיווית, שמערבבת 
בתמימות היסטוריה ואגדה! ב) שרשים בתודעה הפוליטית 
של חברה, שמרגשת את עצמה כעם אחד, וכן בדת ובמיתוס, 
שאותו עם מאמין בהם! ג) זכר של מצבי־חידום, שהכריעו 
בגורל־חייו של עם שלם! וד) מסורת על גיבור קדום נערץ, 
שבו מתגלמות באופן סמלי תכונותיהם הבולטות של תקופה 
מסויימת ועם מסויים. 

סימני־הכר אלה, שהם משותפים לא" הלאומיים של תר¬ 
בויות שונות — ההודית, היוונית, הטוטונית, ועוד — אינם 
מצויים אף בנהדרים ובחשובים שבא" הספרותיים, כגון 
ה״אנאים", "הקומדיה האלוהית"׳ "ירושלים המשוחררת", 
"גן־העדן האבוד". ואולם כדאי לציין את יפים המרובה של, 
לכל הפחות, שניים מן הא״ הספרותיים, שנכתבו במאה ה 19 
כחיקויים לא" הלאומיים הקדומים: "סיגורד" של ויליאם 
מורים ו״סוהרב ורוסטום" של מתיו ארנולד. 

התאוריה של הא׳. כל עוד היתר. השאיפה לכתוב 
א" רווחת בין המשוררים והיתה מקובלת הדעה׳ שכללים 
אסתטיים מוחלטים שולטים ביצירה הספרותית — כלומר 
עד שקיעת הקלאסיציזם ועליית הרומאנטיקה בסוף המאה 


ה 18 —, נכתבו מזמן לזמן חיבורים, שניסו לבסס, להסביר 
ואף להדגים את התאוריה של הא׳ לפי המופתים הקלאסיים 
של האפיקה (הספרותית יותר מן העממית). המפורסמים בין 
חיבורים אלה היו ביחוד הפואטיקה של אריסטו, הפואמה 
103 ] 0£ ? 02 של הוראציוס, המסה 0££100 ? של יוליוס- 

קיסר סקאליגר (המאה ה 16 ), ה״הרצאות על הפואמה ההרו¬ 
אית" של מאסו, הפואמה 11£ ן>״ 0 £ ק של בואלו (- 801 
ההקדמה המחורזת של אלכסנדר פופ לתרגום־הומ־ 

רום שלו, ה״מסה על השירה האפית״ של וולטה וה 5 * 00111 
£ז £11 ג*! 1111£ 32 > של לאהארפ ( 1803 ). ה״כללים", שנקבעו 
בחיבורים אלה (ביהוד במאוחרים שבהם), הם עפ״ר שרירו¬ 
תיים וצרי־תפיסה כל־כך שלא כדאי להתעכב עליהם. הבנה 
עמוקה יותר של מהות הא׳ התחילה רק כשהרדר (ע׳ למעלה), 
האחים שלגל (שהפנו את תשומת־לבו של המערב אל הא׳ 
ההודי), שילד (במאמרו "על שירה תמימה ורגשנית"), מאג־ 
צוני (במסתו "על השירה האפית") ואחרים גילו והאירו את 
אפיה המיוחד של האפיקה העממית. צעד נוסף לקראת הרי¬ 
סתו של האידיאל הקלאסיציסטי עשה מישלה ( 141£11£1££ ), 
שהעדיף את הדמיוניות והפראות התמימה של הא" ההודי 
והפרסי על הא׳ המערבי, ובמובן ידוע אפילו על הומרוס. 
באותו זמן נשתלטה הדעה (שכבר השמיעו הגרמני מארטין 
אופיץ במאה ד, 17 וביחוד וולפול, ג׳אמבאטיסטה ויקו ואחרים 
במאה ה 18 ), שהא׳ מת. 

התפתחות הא׳. מסורת אפית — כלומר המנהג לספר 
בשירות גדולות או במחזורים של שירים אפיים או ליריים- 
אפיים ("רומאנצות", "באלאדות", "קאנטילנות", ועוד) על 
קורותיהם ומעשיהם של אלים או גיבורים אגדותיים—קיימת 
בתוך עמים מרובים, שנמנים על המשפחה דהודו־אירופית 
(הודים׳ פרסים, יוונים, רוסים, סרבים, טוטונים׳ קלטים, 
ועוד), מתקופות־חייהם הקדומות' ביותר ׳או לכל הפחות 
מתחילת פעילותם הספרותית. ומאחר שהא" הקדומים הללו 
דומים זה לזה בכמה קווי־יסוד, יש להניח, שהיתה קיימת 
מסורת אפית משותפת לעמים אלה עוד קודם שנפרדו זה 
מעל זה (ע׳ בלוח)! ואולם מחוץ לתחומה של משפחת־עמים 
זו ידועה אותה מסורת אך מעט. 

אוירה אפית מונומנטאלית נמצאת ב״עלילת גילגמש" 
הבבלית (עברית: טשרניחובסקי), בפרקים מרובים י של 
התנ״ך (ע׳ למטה) ובשירות הכנעניות שנתגלו באוגרית 
(ע״ע). א׳ עממי טיבטי קדום על מלך אגדותי בשם "קיסר 
חאן" נוהגים הטיבטינים לדקלם בחגיהם עד היום; כמו־כן 
יש חומר אפי בכמה מן השירים הסיניים הקדומים ביותר 
( 1500 — 600 לפסה״נ), שהאוסף שלהם הנקרא בשם "שי 
גינג" ("ספר האודות") מיוחם לקונפוציוס (ולעומת זה אין 
למצוא א״ בכל הספרות הסינית הענקית אחריו!). — אעפ״ב 
א׳ במלוא מובן המלה, כפי שהוגדר למעלה, הוא, כנראה, 
תופעה מיוחדת לקבוצת העמים ההודו-אירופית. 

הקדומים והחשובים שבא" ההודיים הם השירות הענ¬ 
קיות "מאהאבהאראטה" ו״ראמאיאנה"(המאה ה 6 לפסה "נו). 
הא׳ הפרסי החשוב ביותר, "ספר־המלכים" ("שאה־נאמה") 
ל פי רדום י (חלקים ממנו ניתרגמו ע״י ב. בנשלום), נוצר 
רק במאה ה 10 , אבל בחלקו הוא כולל מיתוסים, שכבר נזכרו 
או נרמזו כאלפיים שנה קודם־לכן ב״אוסטה". מן הא" המז¬ 
רחיים יש עוד להזכיר את הא׳ הלאומי'של הגיאורגים — 
"האדם עוטה עור־הנמר" לשוטהה רוסטהאולי בן המאות 



173 


אפוס 


174 



ה 12 —ה 13 (קטעים ממנו ניתרגמו ע״י טשרניחובסקי). הא" 
הראשונים, שנוצרו במערב ונשתמרו עד היום, הם "איליאס" 
ו״אודיסיאה", שהם מיוחסים ל ה(מ ר( ם (המאה ה 8 לפסה״נ! 
עברית: טשרניחובסקי). להומרום ייחסו גם את הא׳ ההרואי־ 
קומי הראשון בספרות העולמית, "מלחמת הצפרדעים'והעכ¬ 
ברים" (עברית: ש. שפאן, "עתידות", כרך ג , ). הסי ודום 
(המאה ה 7 לפסה״ג) יצר א׳ דידאקטי("עמל וימים"! קטעים 
ממנו ניתרגמו ע״י א. קאמינקא ב״מאזנים", תרצ״ב—צ״ג 
וש. שפאן ב״עתידות", כרך ב׳). את הא׳ הרומי יצרו אניוס 
ב״דברי־הימים" (המאה ה 2 לפסה״ג), לוקרציוס ב״על טבע 
הדברים" וביחוד ו ר ג י ל י ו ם ב״אנאיס"(שניהם מן המאה 
הראשונה לפסה״ג! מבחר מן ה״אנאיס" תירגם לעברית י. 
ג. ליבם). בעקבות ורגיליוס הלכו לוקאנוס ב״פארסאליה", 
א ו וידי ו ם במחזורו האפי "מטאמורפוזות", סטאטיום 
ב״אכילאיס" (שלשתם מן המאה הראשונה לםה״נ) ואחרים. 

ביה״ב נוצרו הרבה א" הרואיים בלתי־תלויים במסורת 
הקלאסית, פרי רוחם של עמים חדשים שעלו על במת־ההיס־ 
טוריה: שירי־הגיבורים האיריים של אוסיאן (המאה ה 3 ), 
שעיבד במאה ה 18 הסקוטי מקפרסון, המחזור האיסלאנדי 
של שירי אלים וגיבורים המכונה' "א ד ה" (ה״אדה הקדומה, 
ע״ע)! "באובולף" של האנגלו־סאכסים, "שירת הילך־ 
בראנד", "הליאנד" ו״שירת הניבלונגים" של הגרמנים, 
"שיר ת ־ר ויל א ן" של הצרפתים, "סיד" של הספרדים, "מ ע! א 
מלחמת איגוד״ של הרוסים (המאה ה 12 ! עברית: טשרני־ 
חובסקי), השירים הסרביים על הנסיך מ ארק ו(המאה ה 14 ), 
המושרים עד היום, הא׳ הפיני "קאלוואלה" (המאה ה 12 ), 
שאת ורידיו ליקט ועיבד לנרוט ( 01 ־ 1 תמ 1.6 ) במאה ה 19 
(עברית: טשרניחובסקי) ו״ואלתאריוס" של אקהארד 
מסאנקט גאלן (בלאטינית) — אלו הן היצירות החשובות 
ביותר מסוג זה. האפיקה החצדנית־האבירית, שראשיתה 


נעוצה בתקופת מסעי־הצלב, בחרה לה את נושאיה לא מן 
האגדה וההיסטוריה הלאומית אלא מן המסרות הקלטיות, 
הקלאסיות והביזאנטיות׳ או המציאה באופן חפשי הרפתקות 
דמיוניות של אהבה וגבורה. גדול־יוצריה היה הצרפתי 
כרטין דה טרוא(מץ<ת 1 ׳ 10 > 1611 ז 6 ז 01 ), בן המאה ה 12 , 
שמרובים היו המחקים אותו וההולכים בעקבותיו בצרפת, 
גרמניה ובכל שאר ארצות אירופה ושקישר את רוב הא" 
שלו באגדות הקלטיות על המלך ארתור (ע״ע) ואבירי 
"השולחן העגול"'של אותו מלך. היפים שבא" החצרניים הם 
"טריסטאן ואיזולדה" ו״פארסיוואל" (של כרטין הנזכר, וגם 
בעיבוד גרמני של וולפראם פון אשנבאך, שהעמיק את 
הסמליות הדתית של הנושא). באפיקה הבורגנית, שהופיעה 
ביה״ב המאוחרים בצד שני הסוגים הנזכרים, בולטים הא" 
האלגוריים "רומאן השושנה" של הצרפתים גיום דהלוריס 

( 15 ־ 1 ־ 1.01 16 ) 011111111016 ) וז׳אן דה מן ( 2 ת 1611 \ 16 ) חגס]) 
ו״פיח החורש" של וילים לנגלנד', א׳־יהחיות "ריינקה שועל" 
(שנכתב מתחילה בצרפתית, אח״כ בפלאמית, ועוד! עיבוד 
מאת גתה! עברית: טשרניתובסקי) ומחזור הסיפורים המחור־ 
זים "סיפורי קנטרברי" של צ׳וסר. הא׳ הדתי הנפלא 
"הקומדיה האלוהית" של ד א נ ט ה (המאה ה 14 ! שני 
הראשונים משלושת חלקיו ניתרגמו לעברית ע״י ע. אולם־ 
וואנגר, וקטעים שונים ע״י ז. ז׳אבוטינסקי ואחרים) נחשב 
כשיא של האפיקה בכללה. 

בתקופת הרנסאנס באה התמזגות של מסרות קלאסיות 
וביניימיות, ביחוד בא׳ הרומאנטי, שבו בולטים האיטלקי 
אריוסטו ("אורלאנדו המשתולל") והאנגלי ס פג ם ר 
(״מלכתי הפיות״)׳ שניהם בני המאה ה 16 , ואותה התמזגות 
עצמה ניכרת גם בשירה הדתית הנשגבת של בן־זמנם 
טאסו, בעל "ירושלים המשוחררת". הגדול שביוצרי־הא" 
המרובים, שקמו בארצות־אירופה במאה ה 16 , היה הפורטוגיזי 

















175 


אפדם—אשוקליפטיקה 


176 


ק א מ ו א נ ש ( 5 ש 0 ת 031 ), בעל ה״לוזיאדים" (אפיזודה אחת 
מתוך יצירת זו , ניתרגמד, לעברית על־ידי י. בן־עולייל בשם 
"מות אינם דה קסטרו"), אבל יש להזכיר לכל הפחות עוד 
את שני י הא" שלי'שק ם פיר, "לוקרציה" ו״ונוס ואדונים", 
א׳ היסטורי מזעזע מאת הצרפתי אגריפה די׳אוביניה בשם 
1x5 (על מלחמות־הדת בצרפת) והא׳ "באלדום", 

שהוא פארודיה מזהרת של א׳־אבירים מאת תאופילו פולנגו, 
בלשון "מאקארונית", כלומר איטלקית ולאטינית מעורבת. 
גמאה ה 17 החיה האנגלי מילטון ב״גן־העדן האבוד" שלו 
(עברית: יצחק זאלקינסון בשם "ויגרש את האדם") את הא׳ 
הדתי׳ ובעקבותיו יצא במאה ה 18 הגרמני קלופשטוק 
(״המשיח״). במאות ה 17 וה 18 נוצרו כמה וכמה א" הרואיים־ 
קומיים: של האיטלקי טאסוני("הדלי השדוד"), של האנגלי 
פ(פ ("שוד התלתל"), ועוד. א׳ רומאנטי לפי דוגמת אריוסטו 
וספנסר נתן במאה ה 18 הגרמני וילאנד ב״אוברון". בסוף 
המאה ה 18 נוצר הא׳ האזרחי־האידילי, כגון "הרמאן ודו־ 
רותאה" לגתה (עברית: ש. בן־ציון) ו״פאן תאדאוש" 
למיצקיביץ׳ הפולני (תרגום עברי: י. ליכטנבום). א׳ 
רומאנטי בנוסח חדש יצרו ביירון ב״דון ז׳ואך, היינריך 
היינה ב״אטא טרול״ ואלפרד דה מיסה (" 1$$ !ז^) ב״נמו־ 
נה". א" ומחזורים אפיים חשובים, שנתחברו במאה השנים 
האחרונות, הם "פריתיופססאגה" של השוודי ישעיה ט ג נ ר 
(•!■>מ£ש 1 ׳; קטע ממנה תירגם טשרניחובסקי), "אגדת הדו¬ 
רות" מאת ויקטור הוגו, "העולם־השד" של הספרדי 
אספרונסדה, "יבגני אוניגין" של פוש קין (עברית 
[שני תרגומים]: א. שלונסקי וא. לוינסון), "האידילים של 
המלך" ו״חנוך ארדן" מאת לורד טניס וו (עברית: ר. 
גרוסמן), "היואתה" של לונגפלו (עברית: טשתיחובסקי), 
"הטבעת והספר" מאת רוברט ב ר א ו נ י נ ג, "מידיו" מאת 
מיסטראל (בפרובנסאלית; פרס־נובל 1904 ), "מארטין 
פירו" מאת הארגנטיני חוסה ארגנדם, "הבאלאדה של 
בית הסוהר שברדינג" של אוסקר וילד, "אביב אולימפי" 
( 1906 ) של השווייצי קארל שפיטלר (ז 616 ח 1 ק 5 ; פרס־ 
נובל 1919 ), "רינרד השועל״ של גי׳ון מיז פ ילד ( 1919 ) 
ו״טיל אוילנשפיגל״ של גרהארט האופטמאן ( 1927 ). 

במחצה השניה של המאה ה 19 דחק הרומאן (שהתחיל 
מתפתח מתוך הא׳ במאה ה 15 ) את רגליו של הא׳, וכיום אין 
סימנים לדבר׳ שסוג ספרותי זה, שבמשך אלפיים שנה נחשב 
לנעלה שבכל סוגי־הספרות, ישוב לשגשג. אעפ״כ יתכן 
שבעתיד יתפתח כסוג ספרותי חדש א׳ אמיתי בפרוזה, 
מאחר שבדורות האחרונים בטלה ד,נטיח לחבר יצירות ארו¬ 
כות בשורות שקולות, כלומר תופענה יצירות, שתספרנה על 
נושאים מונומנטאליים מתוך אותה אידיאליזאציה והרחבה 
נאצלת, שהן הכרחיות לא׳, בפרוזה ריתמית, פיוטית וחגי¬ 
גית ז ביהוד יהא מקום להשערה זו אם יימשכו בספרות הזרם 
העל־מציאותי והחיפוש אחר סיגנון קלאסי חדש, שכבר 
אפשר להבחין בהם כשאיפות העליונות של האמנות הנוכחית. 

; 1900 ,(ז? ¥ -):ס?) £0617$ 10 ?}£ / 0 $•? £31510 1 / ,:) 1 ־ 0131 .! 

, 1316/141471% ז $0£6 £67171011156/167 111 £$05 . 14 £163 ,־ £0510 11 
13$11150/1611 1 ) 1111 6$156/1611 ? 36 0656/116/116 ,ז€ג ¥01 \ .£ ; 1905 
; 1924 , 06261140071 ? 214 1$ < 1 £6/07172041011 ? 36 6071 1£ ז 6 14 !(£ 

0713 £$16 ,־ו©^ .? .אי ; 1924 , £$10 16 (' 7 , 1€ כ 11 מ 0 ־ו 0 ־ €1 כ 1 .^ 
,*. ¥015 4 , 110110110164 £$0$665 £65 ,־ £017101466, 1926; ]. 34x1101 
, 441154 ^/ £720/11 ? 16 > £01171611 1 ) 1411 65611 , $011 ]£? ; 1926 

50£6 11611671156/16 . 44713 1156116 ) 01 אי .£ ; 1934 

. 1950 , £$0$6$0 $ 131510710 , 131 >!? ; 1938 

ח. פ. 


הא׳בספרותהעברית. מועטים ובלתי־חשובים הם 
הא", שנוצרו בעברית. יש רמזים לכך, שהיתר. קיימת בישר¬ 
אל אפיקה מיתולוגית קדומה (השווה: ישעיהו נא, ט ן איוב 
כו, יב—יג! ועוד) כמו שהיתה קיימת אצל הכנענים באוגרית 
(ע״ע) ואצל הבבלים. ואולם עם השתלטותו של המונותאיזם 
בישראל נדחתה ונשתכחה. הפרשיות האפיות הנהדרות 
שבתנ״ך (הסיפורים על האבות, עלילותיו של שמשון הגיבור, 
שירת־דבורה, ועוד ועוד) יש בהן מן הא׳ הקדמון האמיתי. 
ואולם ההתרחקות היתרה מכל רמז מיתולוגי ומציאותה של 
שורת ספרים קדושים ומקודשים שבה מסופרת כל ההיסטו¬ 
ריה האגדותית־ההרואית של העם, מראשיתו עד חורבן בית 
ראשון ועד אחר עזרא ונחמיה, ודאי לא נתנו לא׳ עברי 
להתפתח באותה צורה שהתפתחו הא" הבבלי והכנעני, היווני 
והרומי והנוצרי של יה״ב. אמנם באגדה התלמודית והמדר¬ 
שית אנו מוצאים לפעמים ניסיון להקיף מאורע גדול או 
אישיות גדולה בזר שלם של אגדות (חורבן־הבית, חייו של 
משה רבנו, דמותו של שלמה המלך, חייו של רבי עקיבא 
ועוד), אך אלו לא נצטרפו מעולם ליצירה אמנותית שלמה 
וגדולה מפני שיוצריהם היו חסרים אותה רוח הרואית, שא׳ 
גדול אי-אפשר לו זולתה. וחיי־ישראל בגולה ודאי שלא היו 
עשויים לעורר במשוררי־העם חח זו. להם היה קרוב רק א׳ 
מסוג אחד — הא׳ הדתי. ואין זה מקרה כלל, שהא׳ הנוצרי 
היחיד, שנתחבר קודם האפוס המשיחי של קלופשטוק — 
״הקומדיה האלוהית״ של דאנטה — עורר מחקים 
בעברית (עמנואל הרומי, אחיטוב בן יצחק מפאלרמו, ר׳ 
משה ריאטי, ר׳ יעקב דניאל אולמו ואחרים)! ואף החיקויים 
הללו לא כולם נעשו בצורה ראויה לשם א׳. ועוד יוצא מן 
הכלל אחד אפשר להזכיר: במאה ה 14 כתב(בפרסית ובאותיות 
עבריות) היהודי שאהין משיראז כמה יצירות אפיות מבוססות 
על סיפורי־התנ״ך, ולכל הפחות אחת מהן זכאית להיחשב 
כא׳: "ספר ארדשיר", שבו שזר המחבר את המסופר במגילת- 
אסתר לתוך המוטיווים של האפיקה הפרסית. — תחייתו של 
הא׳ הדתי במערב (מילטון וביחוד קלופשטוק) נתנה דחיפה 
להתהוותו של א׳ תנ״כי עברי. בהשפעתו של קלופשטוק כתב 
ר׳ נפתלי הירץ ויזל את "שירי התפארת" שלו. בעקבותיו 
יצאו: שלום הכהן ("ניר דוד"), י. ב. שלזינגר ("החשמו¬ 
נאים"), י. ל. גורדון ("אהבת דוד ומיכל"), ואחרים. אבל 
ערכן הספרותי של כל היצירות הללו אינו גדול ביותר. עם 
ירידתו של הא׳ בשירה האירופית במחצה השניה של המאה 
ח 19 נעלם גם הא׳ העברי, ועד היום לא זכתה הספרות העב¬ 
רית לא׳ לאומי גדול. רק קטעים של א׳ כזה נוצרו בעברית 
ע״י ח. נ. ביאליק (ב״מתי מדבר") וזלמן שניאור (ב״לוחות 
גנוזים", "עם צלילי־המאנדולינה", ועוד), בעוד ש״חתונתה 
של אלקה" ושאר הפואמות הגדולות של שאול טשרני־ 
חובסקי ("אמנון ותמר", "ברוך ממאגנצה", ועוד) מתקרבות 
במידה מסויימת לא׳ האזרחי־האידילי ולא׳ ההיסטורי. כן 
יש מבנה אפי לכמה משיריו של אורי צבי גרינברג ב״ספר 
הקיטרוג והאמונה" וקטעים אפיים יש גם ב״רחובות הנהר" 
שלו(תשי״א). י. א. ק. 

אפוסטריורי, ע״ע א?ף־זרי. 

אפזקלי$טיקה (מיוד ? 1 יןמו^ 0 א 10 נ 0 —גילוי, התגלות), סוג 
של ספרות דתית, שכוללת "נבואות" על אחריוד 
הימים (ע״ע). במובן המצומצם משתמשים במונח א׳ כדי 



177 


אפוקליפמיקח 


178 


לציין את ספרות-ה״גילויים" היהודית, שנוצרה אחר הפסקת 
הנביאה, ואת הספרות הנוצרית שנבעה ממנה. 

1 . המלה;^{׳ 0 * 110 , כשם־ספר מופעת בפעם הראשונה 
בשם ״חזון יוחנן״(,גס^־סנס 1 ׳ ;! 1 ^ £710x61 ') שב״ברית החד* 
שה" ומן המאה ה 2 לםה״נ השתמשו הנוצרים במונח "אפוקא־ 
ליפסים" גם כשם של חיבורים נוצריים ויהודיים בעלי תוכן 
דומה. בעוד שמלת "גליון" שבמשנה (ידיים, ג׳, ד׳: "גליון 
שבספר שמלמעלן ושמלמטן, שבתחילה ושבסוף") ו״גליונים" 
שבתוספתא (ידיים, ב׳, ועוד! "הגליונין של ספר־תורה" 
ו״הגליונים של מעלה ושל מטה, שבין פרשה לפרשה ושבין 
דף לדף, שבתחילת הספר ושבסוף הספר", שהם "מטמאים 
את הידים", שבת, קט״ז, א , ) פירושה הצד החלק שבעמודים 
של ספרי־התורה, הרי ה״גליונים" שבברייתא (שם, שם: 
"הגליונים וספרי־מינים", ש״אין מצילין אותן מפני 
הדליקה, אלא נשרפין במקומן הן ואזכרותיהן"), שר׳ טרפון 
מדבר עליהם בשנאה גלויה ואומר על מחבריהם: ש״אפילו 
אדם רודף אחריו להורגו ונחש רץ להכישו נכנם לבית עבודה 
זרה ואיבו נכנם לבתיהן של אלו, שהללו מכירין וכופרין 
והללו אין מכירים וכופרים", ור׳ ישמעאל אומר עליהם, שהם 
"מטילין קנאה ואיבד, ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים" 
(שבת, שם! תוספתא, י״ג [י״ד], ה׳), הם, אפשר, חיבורים 
אפוקאליפטיים! אלא שקשה להאמין, שבשנאה כבושה זו 
התייחסו התנאים לאפוקאליפסות יהודיות מעין "ברוד הסו¬ 
רי" ו״עזרא הרביעי", שהן מלאות מוסר־השכל ויראת שמים, 
והכוונה היא, כנראה, לא׳ הנוצרית או הגנוסטית(י. קלוזנר׳ 
״ישו הנצרי״, הוצאה ה׳, תש״ה, עמ׳ 70 — 71 ), שהרי ה״אפו־ 
קאליפסה" של יוחנן שב״ברית החדשה" נקראת "גלעא" 
בסורית! אלא שאין לראות כוודאית את ההשערה, שהמלה 
היוונית "אפוקאליפסיס" היא תרגום יווני של המלה הסורית 
"גליינא" והעברית "גליונים". 

המלה מצויה בתרגום היווני של ספר בן* 

סירא במובנים שונים, ובמובן של "גילוי" או "התגלות" היא 
מצויה באגרות פאולוס, באגרת הראשונה מן האגרות המיוח¬ 
סות לפטרום ובתחילתו של "חזון־יוחגך׳ שממנה נגזר שם־ 
הספר. הפועל 0 > 8% <%\.ס* 0 * 6 משמש בתרגום־השבעים בדרך 
כלל לתרגומו של הפועל ״גלה״ — פועל, שמופיע בספר 
דניאל ואף ב״מגילות הגנוזות" של מדבר־יהודה במקומות׳ 
שבהם נידונים עניינים אפוקאליפטיים. למשל: "להלך תמים 
איש את רעהו בכול הנגלה להם״(ז״א לאנשי־הכת! האבר- 
מן, ״עדה ועדות״, עט׳ 82 ). כמו־כן משתמשים גם ס׳ דניאל 
וגם ה״מגילות" במלה "חזון" ("חזון דעת": סוקניק, "מגילות 
גנוזות", ב׳, עמ׳ מ״ה). 

עיקרה של הא׳ הוא גילוי של רזים, שאינם בגדר הידיעות 
האנושיות הרגילות: סודות השמים ורזי הנהגת־העולם, שמות 
ותפקידים של המלאכים והרוחות הרעות, הסבר של תופעות־ 
הטבע וסודות של מעשי בראשית, ידיעות על אחרית־הימים, 
על יום־הדין האחרון, על מלכות־המשיח, על חיי־הנשמות 
בשמים ובגיהינום, ואף על מהותה של האלוהות. בעיות אלו 
או דומות לאלו נידונות גם בסיבילה האלילית ובקטעי- 
ספרות אחרים מן התקופה העתיקה! אך הא׳ היהודית היא 
תופעה ספרותית מפותחת ומוגדרת; תקופתה הקלאסית היא 
מן המאה ה 2 לפסה״ג עד המאה ה 2 לסה״נ. 

הא׳ היהודית נתבססה על ההנחה, שפסקה הנבואה מישר¬ 
אל. לדעה, שהיתה מקובלת בישראל, שהנבואה תתחדש רק 


באחרית־הימים "עד בוא נביא ומשיחי אהרון וישראל" 
(״עדה ועדות״, עמ׳ 81 ), הסכימו גם האפוקאליפטיקנים, 
ועל־כן ייחסו בדרך כלל את דבריהם לאישים מן התקופה, 
שבה עדיין היתד, קיימת הנבואה — מאדם הראשון עד דניאל 
בימי מלכות בבל ופרם. יוצאות מכלל זה הן המגילות הגנו¬ 
זות של מדבר־יהודה, שאינן מיוחסות לנביאים. לפי מגילות 
אלו, הודיע האל את "בול רזי דברי עבדיו הנביאים" ל״מורה 
הצדק״, המנהיג של הכת (״עדה ועדות״, עט׳ 49 ). ספרי־הא׳ 
מפרשים את דברי־הנביאים על־פי דרכם (עי/ למשל, דניאל 
ט, ב)! "פשר חבקוק" ו״פשר מיכה"—מספרי הכת של מדבר־ 
יהודה — הם פירושים אפוקאליפטיים על דברי־הנביאים. 

קשר הדוק בין הא׳ ובין הנבואה יש לראות גם בעובדה, 
שרוב הנושאים והמוטיווים של הא׳ כבר נמצאים הם בספרי- 
הנביאים. הא׳ נוצרה מתוך ההכרה, שדורם של חוזיה הוא 
״הדור האחרון״ (״עדה ועדות״, עט׳ 44 ) וש״כול קיצי אל 
יבואו לתכונם, כאשר חקק להם ברזי ערמתו״ (שם, עט׳ 50 ), 
ומפני־כן תופסת בה האסכאטולוגיה מקום מרכזי. תולדות- 
העולם מחולקות בא׳ ל״עולם הזה", הנתון לממשלת־זדון 
(במגילות הגנוזות: "ממשלת בליעל"), ולעולם הבא, שבו 
"יתם הרשע לעד והצדק יגלה כשמש" ("מגילות גנוזות", ב׳, 
עט׳ נ״ג). "אחרית־הימים" נתפסת בה כתהליך קוסמי מלווה 
תהפוכות־הטבע, והמאורעות שיארעו באותם הימים עלי- 
אדמות לא יהיו אלא הד למלחמה הסופית בין כוחות קוס¬ 
מיים: "וצבא השמים יתנו בקולם, יתמוגגו אושי [אשיות ז] 
עולם ומלחמת גבורי שמים תשוט בתבל" (שם, עט׳ מ״ב). 
מתוך כך מקבלת בספרי הא׳ אף גאולת־ישראל צורה מרוחקת 
יותר מן הממשות ההיסטורית משהיא בדברי הנביאים! 
המשיח, למשל׳ נעשה בהם פעמים הרבה דמות על־אנושית. 
ומאחר שאין בא׳ ניגוד בין הרוחני והגשמי, מובנים לפעמים 
הרמזים הסמליים שבדברי-הנביאים ע״י הא׳ כנבואות על 
התרחשות של עובדות ממש, והתיאורים של אחרית־הימים 
עולים בהם לפעמים בגשמיותם על תיאורי־הגביאים. מפני 
שהא׳ מטעמת את קרבתו של "הקץ" ואינה משארת זמן 
ניכר להתפתחות היסטורית רגילה׳ אין היא עומדת על האפ¬ 
שרות של שינוי־ההיסטוריה ע״י תשובה. ודאי, גלום במחזה 
הקוסמי של אחרית־הימים מוסר־השכל, והוא הניצחון הסופי 
של הטוב על הרע, שהרי הא׳ נוצרה מתוך הצורך ב״צידוק- 
האלוהות", שנתעורר מחמת צרות־הזמן! אולם מוסריות זו 
אינה באה לידי ביטוי שלם אלא בסופו של התהליך ההיס¬ 
טורי ולא באחד משלביו הקודמים. מכאן רוח־הפאטאליזם 
המורגש לפעמים קרובות בספרי-הא׳. 

קשה לקבוע תחום מוגדר בין הנבואה והא׳ מבחינת תכנן. 
אעפ״כ אפשר לציין כאחד מקווי-היסוד של הנבואה את 
התוכחה המוסרית המופנית לעם, ולעומת זה — את ריבוי 
הציורים הנוגעים לאחרית־הימים ואת השאיפה להמחיש את 
תפיסת הדברים הנוגעים לכבשונו של עולם כאחד מקווי־ 
היסוד של הא׳. כן יש הבדל בין הנבואה והא׳ בדרך קבלת 
ההשראה של החזון. הנביא זוכה בדרך כלל לנבואתו בהסח- 
הדעת, לרצונו ואפילו שלא לרצונו, ואילו החוזה האפוקא- 
ליפטי מתכונן עפ״ר לגילוייו ע״י צום ותפילה. 

החזון הכולל של הא׳ אינו מצטמצם בעניינים של אחרית־ 
הימים: כל תולדות־העולם נעשות בה תהליך בעל חוקיות 
עצמית. הא׳ עוסקת לא רק ב״מה אשר יבוא", אלא היא גם 
מתבוננת ב״קדמוניות" ("מגילות גנוזות", ב׳, עט׳ נ״ג), כי 



179 


אפוקליפטיקה 


180 


"מאל הדעות כול הווה ונהיה, ואין להשבות"("עדה ועדות", 
עמ ׳ 67 ). כמו-כן תפסה הא׳ את תולדות־־העולם כצירוף 
ההיסטוריות של מלכויות מסויימות, שתקופות־שלטונן נק¬ 
בעו מראש. ז יתר על כן: מכמה בחינות היא רואה באחרית־ 
הימים חזרה'על מה שאירע (לפי המיתום על בריאת־העולם) 
בראשית־הימים. 

גילוי־הסודות בא׳ מסור על־פי־רוב לאהד מן המלאכים, 
אבל לפעמים מגיעים גיבורי־הא׳ לידי גילוי זה בשעת נסי¬ 
עות למקומות מעין גן־עדן, גיהינום, השמים ושמי השמים 
(בדרך כלל יודעת הא׳ שבעה רקיעים), או שהם רואים או 
שומעים את הגילויים בחזון או בחלום. ידיעת־הרזים מגעת 
אליהם באמצעות סמלים שונים ומשונים (שלפעמים הם חיות 
מוזרות), ובזה הם מפתחים ומרחיבים את מסורת-הנביאים 1 
אך בעוד שהנביאים מסבירים עפ״ר את הסמלים באופן ברור, 
שולטת הסודיות בעולמה של הא׳. יחס־המסתורין של הא׳ 
להיסטוריה גורם, ששום אישיות היסטורית אינה נקראת בא׳ 
בשמה, אלא היא מצויינת בסמל או בכיבוי, ובא׳ הנוצרית 
אפילו בגימטריה מספרית. 

היו בין החוקרים, שהצליחו לגלות בא׳ היהודית והנוצרית 
השפעות פרסיות, ויש אף שמכנים את זאראתוישטרה כ״אבי 
הא"׳ מפני שבתורתו כבר מצויה ראיית ההיסטוריה כתהליך 
קוסמי קבוע, שמתחלק לשלבים שונים, וכן יש בה המלחמה 
בין טוב ורע — אור וחושך — ויום־הדין, ביחד עם אנגלד 
לוגיה ודמתולוגיה מפותחות. אבל ביסודו של דבר, הא׳ 
היהודית היא תופעה חד־פעמית, שהיא קשורה בחיי־ישראל 
במחצה השניה של תולדות הבית השני וכמאתיים השנים 
שלאחריהן. 

2 . היחיד בין ספרי־הא׳, שנתקבל לתוך כתבי־הקודש, הוא 
ספר דניאל. החלקים האפוקאליפטיים שלו נתחברו בימים 
הראשונים של המרידה החשמונאית, ולכל הפחות נערך חלק 
מהם (פרק ז׳) באותו פרק־זמן. החזיונות והסמלים שבספר 
זה שימשו דוגמה לכל הא׳ היהודית והנוצרית, שבאה אחר 
ספר דניאל. פריה של תנועה דתית אפוקאליפטית חשובה 
הם "ספר חנוך", שנשתמר בשלמות בתרגום חבשי, "ספר 
היובלות", "צוואות בני־יעקב" והמגילות הגנוזות של מדבר- 
יהודה. ספרים אלה נתחברו, כנראה, מימיו של יוחנן הודקנוס 
ואילך < בכל אחד מהם נזכר אחד (ולפעמים שניים) משאר 
הספרים, ושרידי שלושת הספרים החיצונים הנ״ל — וגם 
שרידי ס׳ דניאל — נמצאו ביחד עם המגילות הגנוזות. התנועה 
הדתית, ששימשה גורם לחיבורם של הספרים הללו, נתגבשה 
ונעשתה כת יושבת מדבר, שסדריה היו דומים לסדרי־חייהם 
של האיסיים (ע״ע), כפי שהם ידועים לנו. לתנועה זו היתה 
תפיסת־עולם אפוקאליפטית שלמה. בתפיסת־ההיסטוריה שלה 
נודע מקום חשוב למלחמה של כוחות דמוניים, טובים ורעים, 
היא קבעה, כנראה, גם את המיתוס על נפילת המלאכים 
הרעים, וכן פיתחה פסיכולוגיה ותורת-מוסר מיוחדות לה. 
בספריה — ביחוד בספר־חנוך, שהוא הספר האפוקאליפטי 
החשוב והכולל ביותר, ובס׳ ״צוואות בני יעקב״ — נמצאים 
הרישומים הראשונים של המיסטיקה היהודית. 

בתקופת שלטונה של רומי ביהודה נתרבו ספרי־א׳, 
שעסקו ביחוד בשאלת סבלה של האומה וגאולתה. "מזמורי 
שלמה" מדברים על הרומים ועל פומפיוס ומותו בסמלים, 
שהם אפיינים לא׳, ועל מלכות־המשיח. לפי "עליית משה", 
הגואל הוא אלוהי-ישראל עצמו. הד המלחמה ברומים נשמע 


ב״אפוקאליפסה הקטנה" הנצרנית, שהיא כלולה באוונגל- 
יונים (מארקום, י״ג; מתיא, כ״ד> לוקאס, כ״א). מתוך הזע¬ 
זוע הנפשי של האומה, שבא בעקבותיו של חורבן הבית 
השני, נתחברו ספר עזרא הרביעי וחזיון ברוך הסורי. תגובה 
נצרנית על אותם המאורעות הוא "חזון יוחנן" (ע״ע) 
שב״ברית החדשה", שהוא מלא שנאה כלפי דומי. 

חוץ מן האפוקאליפסות, שתכנן ומגמתן הם בעיקרם לאד 
מיים־מדיניים, נכתבו בשתי המאות הראשונות לסה״נ חיבר 
רים אפוקאליפטיים, שבהם תופס מקום מרכזי גילוי של רזי- 
העולם וסודות־האלוה־ת, כדוגמת ם׳ חנוך החבשי. בעקבותיו 
חובר ״ספר חנוך״ — אפשר, עוד קודם חורבן הבית — 
שניתרגם מיוונית לסלאווית (ונקרא משום כך ספר־חנוך 
הסלאווי). לקבוצה זו שייכים ה״אפוקאליפסה היוונית ע״ש 
ברוך״ (כנראה 150 — 200 לסה״ג), האפוקאליפסה של אברהם 
וצוואת אברהם (המאה ה 1 או ה 2 לםה״נ), חיי אדם וחוה, 
וצוואת איוב, שאף היא נתחברה ביוונית. 

יש הרבה נקודות־מגע בין הא׳ והספרות התלמודית: 
הדואליזם ההיסטורי והקוסמי של העולם הזה והעולם הבא 
שבא׳ נתקבל ע״י כלל-ישראל. הרבה מן הציורים על אחרית־ 
הימים משותפים הם לתלמוד ולא׳. וכן נמצאות בתלמוד הש¬ 
קפות על גן־עדן וגיהינום, על גורל הנשמות לאחר מיתה 
ועל המשיח, תיאורים של שבעת הרקיעים ותורת המלאכים, 
שמקורם בא׳ היהודית. תורת אחרית־הימים (האסכאטולוגיה), 
שד,יתד. בא׳ עטופה סודיות שב״נסתר", נעשתה "נגלה" בספ¬ 
רות התלמודית; אך ההתבוננות בסודות האלוהות ("מעשה- 
מרכבה") ובסודות בריאת־העולם ("מעשה־בראשית") נעשתה 
נושא לחברות של בעלי־מסתורין, שנמנעו מלפרסם את תורתם 
ברבים. פרק י״ד של ספר חנוך החבשי כולל את התיאור הק¬ 
דום ביותר—זולת זה שבנביאים—של "כסא־הכבוד", שנודע 
לו תפקיד מרכזי בספרות הדנה במעשי־מרכבה. חנוך עצמו, 
שצופה ומסתכל במסתרי האלוהות והעולם, נעשה במיסטיקה 
היהודית הקדומה — לא קודם תחילת המאה ה 2 לסה״נ — 
מלאך-עליון, ואח״כ זוהה עם מיטטרון. השלבים הראשונים 
של המיסטיקה היהודית הם: החבורות של האפוקאליפטי־ 
קנים הקדומים, שהתעניינו ביחוד ב״קץ" מבחינה מדינית 
ודתית, המיסטיקנים של תקופת־המשנה, שהתעניינו ביחוד 
במעשי־מרכבה ובמעשי־בראשית׳ ובעלי־המסתורין מתקופת- 
התלמוד ומן התקופה שלאחריה, שנושאי־התעניינותם הקיפו 
את כל צורות הא׳ של קודמיהם. ספרות־ההיכלות, שעיקרה 
ורובה נתחברו בתקופת הגאונים, כוללת, בצד דיון במעשי־ 
מרכבה, שהם הנושא הראשי שלה, תיאורים שונים של 
"אחרית־הימים" וחשבונות של ה״קץ" וימי־הגאולה. הגיבו¬ 
רים של ספרות־ההיכלות הם התנאים וקיים, איפוא, אותו 
יחם פסודואפיגראפי אליהם, שיש בספרי הא׳ הקדומה אל 
האישים של תקופת־המקרא. 

אף בשאר התקופות של יה״ב הוסיפו היהודים לחבר 
אפוקאליפסות, שבהן משתקפים מאורעות היסטוריים שונים 
ושעוררו באומה את תקוות־הגאולה. הן חוברו מתוך השפעות 
יהודיות ולא-יהודיות! תפקיד חשוב נודע כאן ל״אנטיכריסט" 
הנקרא באפוקאליפסות אלו ארמילום (ע״ע), מלבד זה כו¬ 
ללים מדרשים מאוחרים שונים את תיאורי גן־העדן והגי¬ 
הינום׳ שהם מצויים גם בספרות־הגויים. חיבורים אפוקאלים־ 
טיים מסוגו של ס׳ חנוך החבשי השפיעו—כנראה, באמצעות 
תרגומיהם — על חיבורים מדרשיים של יה״ב (מדרש בראשית 



181 


אפוקליפטיקה — אפור 


182 


רבתי, מדרש תדשא, פרקי דר׳ אליעזר, מדרש "ויסעו") 
בענייני א׳ וגם בעניינים אחרים, והשפעתם הגיעה עד ה״זוהר" 
והספרים שנתחברו על יסודו (ספר־חנוך נזכר כמה פעמים 
ב״זוהר"). חשיבותה של הא׳ גדולה איפוא גם להבנתן של 
הקבלה והחסידות, שפעולתן הולכת ונמשכת עד ימינו אלה. 

הא׳ הנוצרית. הנצרות נוצרה מתוך אותה תסיסה רוח¬ 
נית, שמתוכה נוצרה הא׳ היהודית. דרשתו של ישו, שבאה 
להודיע שמלכות־השמים קרובה, כבר היא ספוגה רעיונות 
אפוקאליפטיים; וכך הן גם ד,מסרות של תלמידיו. בישו 
"המשיח" נתקיימו, לדעת הנוצרים, לא רק הבטחות הנביאים 
אלא גם אותן של הא׳ היהודית. באוואנגליונים הסינאופטיים 
נכללת ה״אפוקאליפסה הקטנה" (עי׳ למעלה), שבה יש אז¬ 
הרה לנצרנים מפני הסכנה של תנועות אפוקאליפטיות מק¬ 
בילות: "כי יקומו משיחי שקר ונביאי שקר ונתנו אותות 
ומופתים להטעות אף את הבחירים אם יוכלו" (מארקום, י״ג, 
כ״ב; והמקבילות). ומאחר שלפי ההשקפה, שהיתה מקובלת 
באותם הימים, היתד, צריכה הנבואה להתחדש קודם ביאת- 
המשיח, הכריזו על יוחנן המטביל כעל אליהו הנביא! ומפני- 
כן קורא מחברה של האפוקאליפסה ע״ש יוחנן את חיבורו 
"דברי נבואה" (א׳, ד׳), אמונתם של הנוצרים בהופעתו 
השניה של ישו (." 01 ״ 0 < 1 "^) נתקשרה אף היא בחזיונות 
אפוקאליפטיים, והנצרות הקדומה הושפעה כל־כך ממוטיווים 
של הא׳ היהודית, שלפעמים קשה להכריע, אם החיבור הוא 
נוצרי ממש או הוא רק עיבוד של ספר יהודי. את החידוש 
שבא׳ הנוצרית וכן את מידת־התלות שלה בא׳ היהודית 
אפשר להכיר מן הקטע האפוקאליפטי שבפרק ב׳ של האיגרת 
השניה של פאולום לאנשי־תסאלוניקי (ע״ע אנטיכריסט). 
גם מחברי ד,"ברית החדשה" השתמשו בספרים של הא׳ היהו¬ 
דית. מלבד ההשפעה העצומה של ם׳ דניאל, שניכרת באוואג־ 
גליונים הסינאופטיים וב״חזון־יוחנן", אנו מוצאים שאיגרת־ 
יהודה מצטטת את ספר חנוך החבשי ואף מתבססת על 
"עליית־משה", וכן מתבססת על ס׳ חנוך האיגרת הראשונה 
ע״ש פטרום (ג׳, י״ט! א׳, י״ב). מכל האמור מובן מפני־מד, 
שמרו הנוצרים על החיבורים של הא׳ היהודית בתרגומים 
שונים; ואולם פעמים הרבה, כדי להוכיח את אמיתות אמונ¬ 
תם, עיבדו הנוצרים ספרים אלה, ואף חיברו חיבורים דומים 
להם, שכולם — חוץ מ״חזון יוחנן״ — נכללים בין הספרים 
החיצונים של הנצרות. רובם של ספרים אלה ככולם — מלבד 
״הרועה של הרמס" (ע״ע) — מיוחסים לאישים מתקופת־ 
המקרא וה״ברית החדשה". בדומה לא׳ היהודית עוסקים 
הרבה מן החיבורים האפוקאליפטיים הנוצריים ביחוד בתיאו¬ 
רים של גן־עדן וגיהינום. המפורסם שבחיבורים הללו הוא 
"חזיון פאולוס", שהשפיע הרבה על ספרות יה״ב וביחוד על 
ה״קומדיה" של דאנטה (ע׳, למשל, "הקומדיה האלוהית", 
"תופת", ב׳, כ״ח). חיבורים אפוקאליפטיים נתחברו ביה״ב 
מתוך תסיסות רעיוניות ופוליטיות. הכנסיה המאורגנת הת¬ 
נגדה בדרך כלל לגילויים של הלך־רוח אפוקאליפטי בין 
חבריה. מפני־כן נוצר רובם של החיבורים האפוקאליפטיים 
בתוך הכיתות של המינים הנוצריים וע״י בני־אדם, שסטו 
מן הכנסיה האורתודוכסית. אך הזעזועים המדיניים הגדו¬ 
לים, שאירעו ביד,"ב, עוררו את הציפיה ל״קץ" בתוך הנצרות 
כולה. מתוך חזון אפוקאליפטי פוליטי נתחברו חיבורים הרבה 
ע״ש הסיבילות ואף איגרות, שנפלו כביכול מן השמים 
(השווה "פיתקא מן שמיא" שבתלמוד). גם הכנסיה עצמה 


השתמשה לפעמים בהתעוררות אפוקאליפטית זו כדי לצייר 
את מתנגדיה כמייצגי כוחות־הרשע האפוקאליפטיים — ומתוך 
כך ייחסו ביה״ב חשיבות מרובה כל־כך לדמותו של האנטי־ 
כריסט (ע״ע). גם התסיסות החברותיות הדתיות של יה״ב 
ותחילת העת החדשה, שהיו מופנות נגד סדרי־החברה הקיי¬ 
מים ונגד השחיתות והדיכוי שבמשטר־הכנסיה, קיבלו אופי 
של תנועות אפוקאליפטיות, ביחוד בתקופת הרפורמאציה 
ותקופת מלחמות־הדת שבאה אחריה. 

א. מ. הברמן, עדה ועדות, תשי״ב! א. ל. סוקניק, מגילות 
גנוזות, א׳, ב׳ו אברהם כהנא, הספרים החיצונים, תרצ״ז! 

הא׳ היהודית של ימי הבינייס ביחוד: ילינק, בית המדרש! 

י. קויפמן, מדרשי גאולה, תש״ג! י. קלוזבר, היסטוריה של 
הבית השני, כרך ב׳, ענד 265 — 266 , 268 — 271 ! כרך ד׳, עמ׳ 
264 ! כרך ה׳, נספח בסוף הכרך בהוצאה השלישית, תל־אביב 
תשי״ב! הנ״ל, ישו הנצרי, הוצאה ה׳, תש״ה, עמ ׳ 70 — 71 ! 
הנ״ל, הרעיון המשיחי בישראל, הוצאה ג׳, תש״י, עט' 158 — 
160 , 181 , 189 — 190 , 191 — 212 , 214 — 221 , 241 — 311 ! ג. 
אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתל¬ 
מוד, תשי״ג! י. מ. גרינץ, אנשי־היחד, איסיים, בית־(א)םין, 
"סיני", תשי״ג, ענד י״א—מ״ג! ד. פלוסר, הספר החיצוני 
"עליית ישעיהו" והכת של ים־המלח, ידיעות החברה לחקי¬ 
רת ארץ־ישראל, תשי״ג, 28 — 46 ! ) 7/1 ,״ 01121-1 . 14 .א 

, 711 ) 1711 ) £51 7 1 ) 01 ) 1 ( 1 [ 0 7/10 ) 1£70 ()) 11110 ) 87 1 ) 171 ) 7/10 )/ 7007 )/ 0 
1/1/1071 ) £7 11 ]) 10 ) 11 ) 77 . 11 71 ) 1/1 )/ 7 ^ 70 ) 14 ) 1 ( 7 ,( £21112561 .£ ; 1913 
7 ) 1/00/1 ) 111/11 ) ,״!!״!!ו .? ; 1921 ,! 711 ) 110171 ) 7 71 ) 111 ) 1 ) 11 
7 ) 0011 , 61 ( 201 . 4 ^ ; 1928 , 1 ) 8117 7 ) 1 > 10111 ! 7 ) 01177 50117111111771 
07 }/ 7 01 \ . 1 ) 11 [ 7 ) 11 ) 70/110/11 ) 0 ,״־ $611111 .£ ; 1938 , 7 ) 701/71 ) 0 
, 62116 ? . 5 - 11 ; 555 , 524 , 268 ,* 111 , 1909 , 711 ) 1 7 ) 110/1 ) 2 772 : 

, 110 )/ 0001 ? // 101711 )[ 07101 / 0 ) 7/1 ) 10 ? 770117 /)/? ( 0 8.0017 ) 1 ( 7 

- 7000 )/ 0 (ס ) 110710 ) 1 ) 8 ) 7/1 ,ץ 16 ,״ 0 א . 11 . 14 ; 110 — 75 , 1931 
- 17 )/ 1 11717/1 )) 171 71117 ) 77 07 ) 1110 , 1 ( $0110161 . 0 ; 1944 , 7110 )/ 1 

) 711110/1 ) 710771 ) 111 )/ 8 , 66116 ( 116111 .£ ; 79 - 40 , 1946 , 11017771 

177 )/ 8 7/101 )/ 7007 )/ 0 ) 7/1 , 21065 [ •א . 4 ג ; 1924 , 71 ) 1 /ק/ 7007 )/ 1 

. 1924 , 711 ) 710711 ) 7 

ד. ם. 

אפ 1 ק!ריפים, ע״ע ם§!־ים חיצונים. 

אפ 1 ר (יוו׳ ;>נ> 09 ק>£; ״! 6 — על ,( 69610 — רואה! משגיח), 
אחד מחברי השלטון העליון בספארטה. מס 1 רות 
שונות מייחמות את הקמתו של מוסד הא" לליקורגוס (ע״ע) 
או לתאופומפום, שמלך בספארטה בימי המלחמה המסנית 
הראשונה ( 750 לפסה״ג לערך! ע״ע ספרטה). אולם נראה, 
שבתקופה העתיקה ביותר. עוד קודם ששבטי־הדורים הת¬ 
נחלו ביוון (במרכזה ובדרומה), כבר הכירו הדורים במוסד 
הא", שמעיקרו לא היה אלא בעל תפקידי פיקוח וחקיקה 
בלבד. התרחבותו של מוסד זה באה כתוצאה של חוסר שלטון 
מרכזי חזק — מה שנגרם ע״י ההתחרות בין שני בתי-המלוכה, 
שמשלו בספארטה, וע״י מלחמות־החוץ המרובות׳ שהעסיקו 
את המלכים בחוץ־לארץ. הא" התפתחו ועלו למרום־מעמדם 
בספארטה במשך ימי התפשטותה של ספארטה בפלופונסוס, 
הואיל ומתח ההתחרות בחוץ דרש במפגיע שלטון חזק ומרוכז 
בבית. ומכאן, שיש גרעין היסטורי במסורת, שמייחסת את 
הקמתו של מוסד הא" לתאופומפוס. בתקופה ההיסטורית אנו 
מוצאים בספארטה חמישה א״ — א׳ לכל אחד מחמשת השב¬ 
טים הדוריים, שבכללם היוו את המעמד השליט בספארטה. 
לכל אזרח היתה הזכות להיבחר כא׳. תקופת המשרה היתה שנה 
אחת. על שמו של הא׳ הראשון נקראה שנת־השירות של הא". 

שלטון הא" הקיף למעשה את כל תחומי־החיים של האומה 
והמדינה. הא״ היו מכנסים את אספת־העם (. 11 . 0 ^ 601 ,) ומבי¬ 
אים לפניה חוקים לאישור. הם היו מקבלים משלחות של 
מדינות־חוץ והיו מנהלים את מדיניות־החוץ של ספארטה: 
הכרזודמלחמה ועשיית־שלום היו בפועל בסמכותם. מעמדם 
היה נעלה ממעמדם של המלכים, באופן שהיתר, להם אף 



183 


אפור — אפותיקי 


184 


הזכות לאסור מלך ולהעמידו לדין במקרים מסויימים. כמו-כן 
היתד. מסורה להם ההכרעה הסופית בדיני־ענשים, דיני־גפשות 
ובשיפוט האזרחי. גם הפיקוח על זרים היה בידם, ואת הבלתי־ 
רצויים היו רשאים לגרש מגבולות־המדינה. לא פחות מכריע 
וחשוב היה תפקיד הפיקוח שלהם על הצבאות והמצביאים. 
מחמשת הא" היו שניים נלווים אל הצבא, ואע״ם שלא היו 
מתערבים בהנהגת המלחמה, היו רשאים לתבוע את המלך 
לדין—לאחר שחזר לארצו—על התנהגותו בשעת המלחמה. 

1011 ( 50 ( 011012 <}$ 405 £ 1012 \ 0 (< 0 ) £17 , 0 £ 71171 ( 10 £7715 ,ומ 011 . 0 
-£ה 10 ק 01$ . 4 ) 7£ ז 10 (ס £17151 " 7.147 , 0 * 5161 .£ ; 1878 , 101015 (<}£ 

-־ £3111 ! .ס ; 1894 , 11011671 80(101 111171% 6-05 £{>)1070104 272 ${>0X10 
. 8 ; 1922 , 0 ( 1 ( 17212200 ^ 5 501170 1 ) 017 70710 } 5 

. 1933 , 101015 (}£ 10$ ) 7-1117 £ <} 7-5 ט ■ 007 

א. ש. 

אפותס ( 5 ס ? סק>£׳ 0 , היסטוריון יווני. א׳ נולד בקימי שבאסיה 
הקטנה ב 400 לפסה״ג לערך וחי שנים הרבה 
באתונה, במקום שנמנה עם תלמידיו של הרטור המפורסם 
איסוקרטס (ע״ע)< נראה, שמת אחר שנת 341/46 . א׳ היה 
סופר פורה מאוד, וידועים לנו השמות של חיבוריו אלה: 
א) על קימי, עיר־מולדתו של א , ! ב) על הסיגנון! ג) על 
ההמצאות. אך עיקר פירסומו בא לו בזכות חיבורו ההיסטורי 
הגדול, שכלל שלושים ספר. החיבור פתח בשיבת ההראקלידים 
וסיים בכיבושה של העיר פרינתוס ע״י פיליפום 11 ממוקדון 
( 341/40 לפסה,"נ). הספר'האחרון, השלושים, של החיבור, 
שתיאר את ״מלחמת הקודש״ ( 356 — 346 , ע״ע יון), הורחב 
או הושלם — כנראה, אחר מותו של א׳ — ע״י דמופילום, בנו 
של המחבר. מחיבור גדול זה לא נשתיירו אלא ?ורידים דלים. 
אעפ״כ אפשר לקבל רושם ברור למדי מטיב כתביו של א/ 
הן מבחינת התוכן והן מבחינת הסיגנון, מתוך הספרים י״א— 
ט״ו של "הביבליותיקה" לדיודורוס מסיציליה (ע״ע)! ספרים 
אלה הועתקו בעיקרם, לפעמים מלה במלה, מתוך חיבורו של 
א/ א׳ היה רחוק ממושג הדיוק ההיסטורי של תוקידידס, כמו 
שהיה רחוק מאמנות־הסיפור של הרודוטוס. סיגנונו היה יבש 
ורטורי כאחד. תיאורו היה מקושט בפרטים׳ שבדה מלבו 
לתפארת המליצה והסיפור. אעפ״ב היה לו חוש מפותח 
להבחנת עדיפותם של כמה מקורות. הוא השתמש בהרודוטוס 
לתיאור המלחמות בין היוונים והפרסים, ובתוקידידס — לתו¬ 
לדות חמישים השנים שעברו מן הקרב ליד סאלאמיס עד 
המלחמה הפלופונסית וכן לתיאורה של המלחמה הפלופונסית 
עד שנת 411 לפסה״ג. במידה שהחיבור נתקרב לזמנו של א׳ 
נעשה מפורט יותר: המאורעות מסוף המלחמה הפלופונסית 
עד ״מלחמת הקודש״ הקיפו 14 ספרים, כלומר כמעט את 
מחצית החיבור כולו. למרות כל מגרעותיו נחשב א׳ כהיסטו¬ 
ריון החשוב ביותר של יוון במאה ה 4 . הוא היה מקובל על 
קהל־הקוראים משום מנהגו לתבל את תיאוריו במוסר־השכל 
ומשום השקפותיו הפאנהלניות בדוח זמנו של איסוקרטס. — 
עדיין לא הוברר הדבר'אם יש לייחס לא׳ את הקטע של 
החיבור ההיסטורי הבלתי־ידוע, שנמצא בפאפירוס של 
אוכסירינכוס ("ההלניקה של אוכסירינכוס"). 

מקורות: הקטעים שנשתיירו מחיבורו ההיסטורי של א׳ 

1 אס 19 ע״י \ - 01-00 11510010010172 ( 07210 172 £10£ ,־ 111161 ^ . 0 ( 1 

- 110% 10 ( 1 ,ץכ £3001 ( 2 ; 641 , 626 ,^ 1 ;. 85 234 , 1 , 0010172 
.££ 22 , 0 11 ;.££ 37 11 , 01 \( 5101 ((¥ 7011 ( 50 ( 7 ( 00 ( £1 101 ) 0 ) 172017 
ספרות: 0011071 (£ 0 ( 4 01701 0 ס 1011£ (ס 150 ס) 12 ( 1 , 11 ש 15 )־ 1 ג 11 ך) 011 ^\ 
ד\ £1-0£ ל , 0401 ( 0 ( 0 <( 011 ) 7 ( 0 ( 1 ( 0050 1077 ( 50 ( 1 ( 0 ( 5 . 0 . 7 ( 00 ( £1 401 
£ 017 ( 01 ) 01 5 ( 1 0 ( 4 1 ס<( 0 71 £0 1 1412 ( 1177101500 , £61 ק 122 ג) 1 ־ו ;( 1868 ) 
. 1879 , 70105 (<}£ ( 70 ( 110 ( 0 ( 1 ( €050 . 7 ( 00 ( £1 401 

א. ש. 


אפו׳ויןם (יוד ? 6 .^ 0010 ?״> — הגבלה, הגדרה), מימרה 
קצרה, שמבטאת באופן ממצה הנחה עיונית או 
רעיון, שהוא פרי של הסתכלות או אינטואיציה אישית. 
המונח א׳ מופיע ראשונה במאה ה 5 לפסה״נ, כשם לחיבורו 
של היפוקרטס (ע״ע), הכולל ב 8 ספרים, בצד אבחנות של 
מחלות, מימרות באמנות־הרפואה. ידועה היא התחלת הא׳ 
הראשון באוסף זה — "החיים קצרים, האמנות ארוכה"(בתר¬ 
גום הלאטיני: 2 §ס 510 ־ 21 15 ׳\ 6 ־נל מאז ועד לרנסאנם 
שימש הא׳ בעיקר לניסוח הנחות ברפואה ובמדעי־הטבע, 
ודאנטה משתמש במלת א׳ כשם נרדף לרפואה (גן־עדן, 
מזמור י״א, 4 ). בהשפעת הא" של היפוקראטס, שניתרגמו 
ללאטינית במאה ה 11 ע״י הרופא קונסטאנטינוס אפריקאנוס 
בסאלרנו, נתחבר ע״י האסכולה של סלתו(ע״ע) במאה ה 11 
או ד. 12 החיבור הרפואי האפוריסטי (בחרוזים לאטיניים) 

102£ :> 11 > 01£ 105 ־ 1 או $31£101£301101 520113115 ££11X160 ^, 

שנתפרסם בכל אירופה במקורו ובתרגומים שונים. אוסף 
אחר של א״ רפואיים, שיש בהם עניין מרובה, כונס ב 1709 
על־ידי ההולאנדי בורהוה (ע״ע). — בענייני הטאקטיקה 
המלחמתית עוסקים הא" של הנסיך ריימונדו מ 1 נטקוק 1 לי 
(המאה ה 17 ). 

בזמן החדש משמש הא׳ לסופרים והוגי־דעות אמצעי- 
ביטוי מבריק וקולע לרעיונות, שיש בהם לפעמים עמקות 
ומעוף, אלא שאינם קשורים זה בזה קשר שיטתי בולט. בין 
אמני המחשבה האפוריסטית מצטיינים: לרושפוקו, ליכטנ־ 
ברג, ניטשה ושופנהאואר. 

א״ מרובים נמצאים גם בספרות העברית! יש• להבחין 
במימרות כאלו בספרי קוהלת ואיוב, וביחוד עשירה בהן 
הספרות התלמודית (פרקי אבות, אבות דר׳ נתן, וע*ד). 

; 1902 , 8 ,■ו> 1-811 ) 111111 ^ 1 ■ת> 1 ) 11812 !! 8.8 ז 11 ' 1101 <) 4 , 11011 } 1108 .? 

111 ,#מ 081111 .!)))•))ג! ! 81 ,׳, 0 ,• 143111111161 . 11 .? 

, 1933 ,^^'\ 1 > 1 !!■, XX ו 1 !ח 14 ) 811 1 1 ) 118 <*':/ 

. 175 — 132 

0 . נ. 

אפזתיקי או אפזתיקי (ביוד ףואוו&ס^ט■), שיעבוד של גבס 
מסויים לבעל־חוב לשם גביית חוב, שלא נפרע 
בזמנו. הא׳ נבדלת ממשכון במה שהנכס שעליו היא מוטלת 
נשאר בידי החייב׳ בעוד שהנכס הנתון במשכון נמסר על־ידי 
החייב לבעל־החוב. הטלת א׳ היתד. מקובלת במשפט ההל¬ 
ניסטי ומכאן עברה, כנראה, למשפט התלמודי. במקורות 
תלמודיים מתקופת־התנאים (גיטין, מ״א, א'< תוספתא׳ כתו¬ 
בות׳ י״א, ח׳) מבחינים בין שגי סוגים של א׳: (א) החייב 
משעבד נכס מסויים לבעל-החוב ואומר לזה האחרון: לא 
יהיה לך פירעון אלא מזה. בא׳ מסוג זה אין בעל־החוב רשאי 
לגבות את חובו משאר נכסיו של החייב, אם הנכם המשועבד 
אבד ערכו, כגון שדה ששטפה נהר. (ב) החייב משעבד 
לבעל־החוב נכס מסויים ואיינו אומר: לא יהיה לך פרעון אלא 
מזה. בא׳ מסוג זה רשאי בעל־החוב לגבות את חובו משאר 
נכסי־החייב׳ אם הנכם המשועבד אבד ערכו. בספרות הרבנית 
נקרא הא׳ מן הסוג הראשון "א׳ מפורש" והא׳ מן הסוג השני 
"א"׳ סתם (ראה, למשל, טור חושן משפט, קי״ז, א). גם 
במשפט ההלניסטי היו קיימים שני סוגי־א׳, שהם מקבילים 
לשני הסוגים הנזכרים במקורות התלמודיים: הא׳ המפורש 
נקרא בשם ["יןו 0 סזנט■, ואילו הא׳ סתם נקרא בשם 
או אלא שכבר בתקופה קדומה ניטשטשו הגמ¬ 

לים בין שני סוגים אלד- 



185 


אפותיקי—אפי 


186 


במאה ד, 5 לםה״נ אנו מוצאים בפאפירוסים היווניים- 
מצריים א׳ כללי על כל נכסי־החייב, ולא על נכס מסויים 
בלבד. א׳ כללי זה דומה בכל פרטיו לשיעבוד־נכסים של 
המשפט התלמודי׳ שלפיו משועבדים לבעל־החוב כל נכסיו 
של החייב, אם אך התחייב בשטר בפני עדים. שיעבוד־ 
נכסים של החייב, שכבר הוא נזכר במשנה (כתובות, ד/ ז׳ז 
ב״מ, א/ ף! ב״ב, י , , ח , ), קדם בלא ספק זמן מרובד, לא׳ 
הכללי, שאנו מוצאים בפאפירוסים היווניים־מצריים ובמשפט 
הרומי המאוחר, ויש מקום להשערה, שהמוסד המשפטי של 
שיעבוד־נכסים, שהיה נהוג בין היהודים מתקופה קדומה, 
עבר למשפט הרומי המאוחר באמצעות סופרים כותבי- 
שטרות, שהכניסו אותו לתוך נוסחי־השטרות שלהם. להשערה 
זו יש סמוכים בעובדה, שהנוסחה של א׳ כללי, שהיא 
מצוטטת בספר־החוקים של יוסטיניאנוס: ס 10111 ז 6 ק ! 6 16 ) 1 ? 
( 9 .[ 17 ] 16 . 8 . 0 ) 1106011001 ס 6 ק שרת 28 060010 [בערבות 
ובאחריות הנכסים השייכים לי]׳ מקבלת בכל פרטיה לנוסחה 
התלמודית של שיעבוד־גכסים מתקופת־התנאים: כל נכסי 
ערבאין ואחו־אין לך [כל נכסי ערבים ואחראים לך]*(גיטין, 
ל״ז' א׳ז'תוספתא,' כתובות. י״ב, א׳, הוצ ׳ צוקרמנדל, 274 ). 
וע״ע אחריות; שעבוד. 

האנציקלופדיה התלמודית, ערך אפותיקי! א. גולאק, תולדות 
המשפט בישראל בתקופת התלמוד, עם' 51 ! .א 

/ 0 1.11/11 1/16 חיו מ 8 מן 0 ? 00-1 זו 60 /ס ׳״ 131 ) 7/1 , 5011138 

. 213 — 207 _רןק*,, 0 עג/ 3 ' 1 ) 1/1 

י. י. ר. 

אפטזביצר, אביגדור(תרל״א / 1871 , טארנופול, גליציה— 
כ״ז בכסלו תש״ג/ 1942 , ירושלים), חוקר בחכמת- 
ישראל. מ 1909 עד 1938 הורה פרשנות־המקרא, אגדה ופילו* 
סופיה דתית בבית־המדרש לרבנים בווינה. במחקריו עסק 
בין השאר במקראות, שבתלמוד ובמדרשים הם באים בנוסח 
שונה מנוסח המסורה (בתחום זה חשוב ביחוד חיבורו: 25 ( 1 
1915 — 1906 , 1,116021110 036610150660 860 מ! ¥001 \ 50601£1 ). 
כן עסק א׳ בהסברת רעיונותיה וצורותיה של האגדה מתוך 
השוואתה אל הספרים החיצונים ואל פירושיהם ודרשותיהם 
של אבות הכנסיה הנוצרית. חוץ ממאמרים מרובים שפירסם 
א׳ בכתבי־עת ובקבצים מדעיים שונים, עוסק בחקר האגדה 
גם ספרו: 1922 , 363 §.£ 160 > 71661101 1 ) 110 £2111 , ובחקר 
האגדה וההלכה כאחת הוא דן בספרו : 160 ) 11116 סק 30161 ? 
- 61 ק 3 ס 1£ ק 6 ס 5608 ק 1108 03661011501160 1 ) 10 11351X10113602611 

1927 , 5060161010 0660 * (חלק ממנו נתפרסם בעברית: 
"פוליטיקה חשמונאית ונגד-חשמונאית בהלכה ובהג¬ 
דה", ב״ספר זכרון לכבוד הד״ר ש. א. פוזנאנסקי", תרפ״ז). 
חשיבות מרובה נודעת לחקירותיו על זיקת ספרי־המשפט של 
הארמנים והסורים למשפט העברי. החשובים שבמחקריו על 
נושא זה הם הספרים: ־ 300 0053150660 ! 200 36110326 
- 01 ׳( 5 16 ( 1 (וינה, 1907 ); 36061 301060150660 110 0 ס 1 !ק 26 
1910 , 36061 0105315066 825 008 360615600660 50660 
(בעברית: משפט ישראל בספרי המשפט הסודיים, ירושלים, 
תרפ״ג). לאחר עבודה עצומה, שנמשכה 20 שנה, הוציא א׳ 
ע״פ כ״י את "ספר ראבי״ה" לרבנו אליעזר ב״ר יואל הלוי 
(ע״ע) בצירוף הגהות וביאורים (הוצאת מקיצי נרדמים, 
תרע״ג—תרצ״ה); "הוספות ותקונים" (ח״א וח״ב, תרצ״ו). 
המבוא המקיף שלו ל״ספר ראבי״ה" (תרצ״ח) כולל את 
תולדות המחברים והספרים הנזכרים בחיבור זה והוא חשוב 


לידיעת תולדותיהם של חכמי צרפת ואשכנז.—בשנת תרצ״ח 
עלה א׳ לירושלים וכאן חיבר, נוסף על מאמרים בתולדות־ 
ההלכה, את ספרו "מחקרים בספרות הגאונים", תש״א. 

מ. נ. צ. 

אפטיט, ע״ע פוספטים. 

אפי (יוו׳ ןיעק>,״ז״ק־״ס — תכונה, מהות, טבע, ברוב לשונות- 
אירופה 063030160 , מיוו׳ שפירושו חותם, 

רושם מוטבע, סימן מובהק, טיפוס), במובן המקובל— תכונה 
בולטת, או צירוף של תכונות בולטות, שמשתקפות בהת¬ 
נהגותו של היחיד, ביחוד בתגובתו על התנהגותו של הזולת, 
כגון כושר של פעולה לפי עקרונות קבועים, תקיפות ויציבות 
בדעה ובהתנהגות, עקיבות, וכן גם סגולות נפשיות מיוחדות, 
כמו טוב־לב, רכות־לב, נועם־הליכות והיפוכיהן(א׳ חזק, רך, 
טוב, רע, קשה). הכאראקטרולוגיה (את המונח טבע באנזן 
ב 1867 ) — כלומר, הטיפול המדעי בבעיות של הא' — כרוכה 
בחילוקי־דעות מרובים כל-כך, עד שיש חוקרים, ביחוד אמרי¬ 
קנים, שאינם משתמשים במונח א׳ כלל. הקושי העיקרי 
בחקירת־הא׳ נובע מהעדר של מתודה נסיונית ברורה — מה 
שמעודד את הדיון המופשט בנושא ואת התפתחותן של 
הבדונות דקות, שערכן המדעי מוטל בספק (ביחוד בפסיכו¬ 
לוגיה הגרמנית). בעלי הגישה ההוליסטית (השלמותית), 
שרואים את הא׳ כיחידה אורגאנית, מעדיפים את הכרת הא׳ 
באמצעות האינטואיציה (ע״ע) של המכיר וכן באמצעות 
ה״רושם" הכללי׳ שעושה האדם הנבדק. לעומת זה נוטים 
"מפרקי הא׳ לחלקיו", כלומר, לגורמי־היסוד שלו (רובם של 
חוקרים אלה הם אמריקנים), להציע לצורך בדיקת־הא׳ את 
השימוש במבחנים, דרכי רישום שיטתי של תגובות ואפני- 
התנהגות, סולמות־הערכה ושיטות קונקרטיות אחרות. ג׳. 
אולפורט, מחוקרי־האישיות המובהקים באה״ב, מנסה לפשר 
בין שתי הגישות העקרוניות והמתודולוגיות המנוגדות הללו 
כשהוא מציע להשתמש לשם קביעת הא׳ הן ברושם הכללותי 
והן במתודה הרושמת בקפידה קווי-א׳ מיוחדים; אך לפי 
שעה לא זכתה שיטה זו להצלחה מרובה במדע. חוקר מחלות- 
הנפש קו־צ׳מר (ע״ע) ניסה למצוא בסיס ממשי למה שהוא 
קורא בשם א׳ במבנה־הגוף, בעוד שקלגס רואה בא׳ יסודות 
מטאפיסיים ומבקש לעמוד על "ביטוי־האישיות" בעזרת 
חכמת־הפרצוף והגראפולוגיה — ביטוי, שמשקף לדעתו את 
פעולת־היצר ואת הפעולה־שכנגד מצד החח. קושי נוסף 
לדיון בא׳ גורם החשש של עירבוב שתי הפרשיות הצמודות 
לבעיית הא׳ — "כך אנו נוהגים" (גישה פסיכולוגית) מצד 
אחד ו״כך אנו חייבים לנהוג" (גישה מוסרית) מצד שני. הצד 
השווה בדעותיהם של רוב חוקרי־הא׳ הוא מה שלדעתם הא׳ 
הוא תופעה שלמותית ולא חלקית־צדדית באישיות, וכן 
שקיים קשר ברור בין הא׳ של היחיד ובין התקן המוסרי- 
החברותי הרווח בקהל. לדעת רובם, הא׳ הוא תופעה 
דינאמית, שהיא מצויה באדם מינקותו וניתנת לעיצוב 
ולהתפתחות (ביחוד בימי־הילדות) בהשפעתן של המסיבות 
החיצוניות, שלמרותן האדם נתון. כן קיימת אחדות־דעות 
מרובה בדבר מעמדו של הא׳ בתוך השלמות הפסיכו־פיסית 
של האדם. רק מועטים מן החוקרים (כגון קלאגם) תאים 
בא׳ שם נרדף לאישיות (ע״ע); אחדים מהם מקשרים את 
הא׳ באינטליגנציה (ע״ע); ויש מזהים א׳ ומזג (ע״ע). אך 
הרוב המכריע (רוב רובם של האמריקנים ומיעוט ניכר בין 



187 


188 


אפי—אפידיאססו־פ 


הגרמנים) מבחין בבהירות בין אישיות, מזג, עכל וא׳! בעוד 
שהאישיות היא תופעה, שמקפת את מכלול הווייתו והת¬ 
נהגותן של היחיד, אין המזג, השכל והא׳ אלא "אספקטים" 
של האישיות או "מרכיבים" שלה. כשאנו מדברים על א׳ 
אנו מתכוונים לתגובתו של האדם על מצבים חברותיים — 
תגובה, שאנו מעריכים אותה לפי ה״שולחן הערוך" המוסרי, 
שהוא רווח בזמננו ובמקומנו. מחמת הקשר שבין א׳ ובין 
מוסריות מגדיר רובאק את הא׳ כ״כושר פסיכו־פיסי קבוע 
לעכב דחפים אינסטינקטיוויים בהתאם לאיזה עקרון מנחה". 
ואילו תורם מייחם א׳ גם לילד, אע״פ שלפעמים קרובות 
פועל הילד בהתאם למסיבות רגעיות, ולא לפי "עקרון מנחה" 
מודע. לפי כץ וכן לפי ו. קלר (• 611161 :>!), קיימת אף כאראק־ 

טרולוגיה של בעלי־החיים. 

מימי ג. קרשנשטינר (ע״ע) ואילך עלתה חשיבותו של 
"חינוך״־הא׳ בתנועה'הפדאגוגית המודרנית, שבעיקרה היא 
שואפת לפיתוח האישיות ורואה בחינוך השכלי רק אחת 
מן החוליות של פיתוח זה. מתוך כך מחשיבים כיום את 
חינוך־הא׳ כגורם מכוון את פעילותו של היחיד בציבור, 
ובכלל זה את פעולתו המקצועית. גם איגודי-נוער שונים, 
כצופיות, ועוד, מבליטים את ערכו של חינוך־הא' ועוסקים 

בו הלכה למעשה. 

י. רבקאי, על האופי והתפתחותו, 1925 ! 010000 ,*״ 11 ^ .מ 

100010^/1 (0111 1 ) 0111 ) 0 1 ) 1041 ) 1 ) £010/010 ,[. 1 ) 6 ] . 8 .. א - 

(1010100, 1943, 1937 ,/ 411 ) €001011 ,)• ו 0 י ! 11 ^ .//' , 0 ;( 54 — 49 . קק ; 

£. 8310 )ז')ש 1 /ו!זז£ 40 ^ 1 ז 1014111 ) 00 })/ 0/10001 10 <€ ,מ 0 ]ת 1£3 זזג ■, 
1946; 14. 143 - 1111 .') /ס 4101400 : 1111 מן 50144104 ,. 31 ז ש 0 תזס 511 ]־נ 
1 ) 10 ) 11 )<€ €1100110000 , 0065 ( .ע ; 1930 — 1928 ,. 7015 3 ,*!!)ס■! - 
0x10010 , 01114 ) 0 4111111111 ) ,. 66 , 1 ש 10113 ון 1 ז 03 ., 1 ) 01 ) €11114 מ 
€111/1010!('/, 1946, 010 ,ז 6 ת 1 ש 501161151 ז 6 א . 3 ) ;( 707-751 .קק - 
00\000/>0%0 '1(( !4114 €/1 עברית: מוע 1 ג) 1929 , 11101% <ס 4 סססס 0 )(ססס 
40 001 ^ 001401410 04 , £13865 - 1 ;(וחינוך באופי, תרפ״ט 
€>1000/{000/(,141140 , 1948; £. £06(50111061 0 ) €60 ,־ x1)1111 11114 
010(111110, 1921, 19 14 ;( 1925 ,. 51 ״ 3 ז) . 6 1 ת£) 1948 ,. 6 ־ . 
140110160, € 7/1 , £0113011 . 4 ; 1947 , 0/10000000 414 ) 111 ! ז ( 
€1/0/10101/ 0/ 01(11■11010, 1928; 14. £011 €101 ,ז 0 ו 301 ז x10 01(1- 
0(11(10x1(14x140, 1948; £. 146(2, 0140(1\100010£10, 1925; ,4. 

3 ^ 611610 , €/ 1 ( 11 !! 1 {((' 00 ! 0£10 (/. 0 X 1/(011 400 € 1 / 411 / 00 ///(, 701 . 1 , 

בשנים 1924 — 1931 הופיעו בעריכתו ;( 245 — 239 .ק<ן, 1930 
של א. אוט י ץ 8 כרכים של 100010£10 ) 11 ) 0 !)!ס 40 11/101x10/1 ן. 

ח. א. 

אפיגוגים (יוו׳ 01 ׳\ 0 ץ 1 ז £1 = הנולדים אחרי מישהו), במיתוס 
היווני—כינוי לבניהם של שבעת הגיבורים, מנהיגי 
הצבאות של ארגוס (ע״ע), שעלו על תיבאי ונפלו על חומר 
תיה (ע״ע תיבי: איסכילוס). ואלה שמותיהם של הא׳: 
איגיאלוס בן אדרסטוס, אלקמאיאון בן אמפיאראוס, דיומדס 
בן טיודוס, פרו_מכוס בן פרתנופיאוס, סתנלוס בן קאפאנוס, 
תרסנדרוס בן פוליניקס, אוריאלוס בן מיקייסטוס. עשר שנים 
לאחר' שמתו אבותיהם יצאו הא׳ למלחמה יעל תיבאי כדי 
לנקום את נקמתם. אע״פ שהצליחו לכבוש את העיר ולהח¬ 
ריבה נחשבו הא׳ במיתוס לפחותי־ערך לעומת אבותיהם. לפי¬ 
כך קראו הקדמונים בשם א׳ לשליטים ההלניסטיים, שמשלו 
במדינות שנוצרו ע״י יורשיו של אלכסנדר הגדול, ונתכוונו 
לציין בשם זה, ששליטים אלה נפלו מקודמיהם. בספרויות 
האירופיות החדשות נוהגים לקרוא בשם א׳ לסופרים שניים־ 
במעלה, שבאים אחר דור של סופרים מפורסמים בעלי 
שיעור־קומה גדול. 

. 82 , 3 ן 115 ־ 0110€101 ק\ 4 

אפיעזה, ע״ע ד< 1 פך 1 חות. 


אפי^רמה, ע״ע מכתם. 

אפיגרפיה (יוו׳ מ 1 ק> 01 י 171 זנ£), תורת־הכתבות; ענף של 
חקר־העתיקות, שעוסק בחקירתן ובמיונן של כתבות 
על גבי אבן, מתכת, חומר, ועוד, הן מבחינה בלשנית והן 
כמסמכים למאורעות היסטוריים ולחיי־התרבות בתקופות 
קדומות. כן עוסקת הא׳ בחקר מטבעות עתיקות. וע״ע כתב: 
כתבות! מטבע. 

אפיו־אורום ( £ 801 , 00 $ ״£•), עיר יוונית עתיקה על החוף 
המזרחי של ארגוליס. תושביה, שהיו מבני ארגום, 

ממוצא דורי, כבשו את א׳ מידי היוניים. א׳ שמרה על אפיה 
הדורי האריסטוקראטי. בראש המדינה עמד מספר של יקירי- 
העיר! הגוף המוציא לפועל היה מורכב מפקידים, שנקראו 
"ארטינים" < 1 ס 7 ירו 50 ). לאוכלוסי־הכפרים לא היה חלק בהג־ 
הלת־א׳, והכינוי שניתן להם — "בעלי הרגליים המאובקות" 
( 08£$ ״ 071 *> — מעיד על הזילזול, שהשכבה האריסטוקרא- 
טית נהגה בהם. גורלה המדיני של א׳ היה מתנודד בין 
שיעבוד לארגוס ובין עצמאות: לסוף הצטרפה א׳ אל הברית 
הפלופונסית של אספארטה, אע״פ שלא פסקה לבוא בקשרים 
עם אתוס. 

עיקר פירסומה של א׳ בא לה מתוך פולחן אסקלפיוס 
(ע״ע), שא׳ שימשה לו מרכז — לכל הפחות מן המאה ה 6 
לפסה״ג ואילך. כאן, במרחק של 9 ק״מ דרומיודמערבית מן 
העיר, עמד מקדש אסקלפיוס, שהיה מוקף חומה, ומשני צידי 
הדרך הקדושה, שחיברה את המקדש עם העיר, היו קברים. 
המקדש המרובע היה נשען מכל צד על שורה של עמודים 
דוריים (פריפטרוס): קישוטיו היו מעשי־ידיהם של הפסל 
טימותאום' (ע״ע) האתונאי ואמנים אחרים! פסל־אסקלפיוס 
נעשה ע״י תרסימנס מפרום. דרומית־מערבית למקדש היה 
ה״תולוס״ אוי ה״תיימלי" — מן הבניינים היפים ביותר ביוון. 
הוא היה בנוי בצורת עיגולים קונצנטריים: העמודים החיצו¬ 
נים היו בסיגנון דורי והפנימיים' בסיגנון קורינתי. הבניין 
היה מעשה־ידיו של פוליקלטוס (ע״ע) הצעיר. התפקיד, 
שהיה ל״תולוס" בפולחן אסקלפיום אינו ברור כל צרכו. 
צפונית ל״תולוס" נמצאה הלשכה הארוכה, שנקראה אבאטון 
ושימשה מקום־שינה לחולים שבאו לדרוש באל, שהיה נראה 
להם בחלום ומודיעם את דרך־הריפוי. מחוץ לתחום־המקדש 
נמצאו בנייני־איכסון לעולי־הרגל, גימנסיון, פאליסטרה, 
איצטדיון, ותיאטרון עצום, שנשתמר באופן נפלא, אף הוא 
יצירתו של פוליקלטום הצעיר. 

לחשיבות פאגהלנית זכתה א׳ במאה ה 4 , כפי שמעידות 
הכתבות המרובות שנמצאו בחרבותיה. במאה ה 3 היתד, א׳ 
מתחילה ברשות המוקדונים ואחר-כך אחת מערי הברית 
האכיאית. השלטון הרומי לא השפיע לטובה על מצבה של 
א׳, ורק בימי אדריינום אפשר להבחין עליה מסויימת 
במעמדה. שקיעתה של א׳ התחילה במאה ה 3 לסה״ג. פולחן 
אסקלפיום בא׳ נעלם, כפי שיש להניח, עם התקדמותה של 
הנצרות ביוון. 

; 29 , 1 , 31153013$ ? ;־ 0111101 . 1 )€ * 2 ,^ 1 , 16 ) 1€€ )? 0 $€\ 1$€¥1$1101 ו\ 
, 601131 ״! .מ - 3$5£ ז 6£ ס ; 1893 י 5 ג 11 ) 3 ׳\ז\ 1£3 .? 

. 1931 ,.£ 1 ז 0 ס * 20£ ־ 14€1 ; 1895 

א. ש. 

אפיךיאסקזפ (יוו׳ £״£ = על, על־פני, 816 = דרך [במובן 
של העברה], 6$ זנ 0 אז> = צופה), מכשיר אופטי 
להטלת תמונות לא־שקופות—כגון צילומים, ציורים, וכד׳— 




189 


אפידיאסקופ — אפידמיולוגיה 


190 


או תמונות שקופות (דיאפוזיטיו או פילם) בצורה מוגדלת 
על גבי מסך (ציור). 

את התמונה הבלתי־שקופה ( 2 ) מניחים על גבי לוח, 
שאפשר להעלותו ולהורידו בעזרת ידית, ויש להאיר אותה 
במנורה חזקה ( 1 ). מאחוריה של מנורה זו נמצאת מראה 
קעורה (א), שמחזרת את הקרניים. למעלה מן התמונה 



אפידיאסהום 

קבועה מראה( 3 ) — בזווית של 45 0 —, שמעברת את הקרניים 
המוחזרות מן התמונה דרך העדשה ( 4 ) אל פני־המסן-. 

בשימוש בתמונות שקופות צריכה התמונה ( 6 ) להימצא 
בקו ישר בין המנורה ( 1 ) והמסך. מורידים את ה?ןראה 
הקעורה השניה (ב), והקרניים עוברות ישר מן המנורה ( 1 ) 
דרך עדשה מאספת ( 5 ), התמונה ( 6 ) והאובייקטיו ( 7 ). 
בהתאם למרחק הא׳ מן המסר׳ מזיזים את הא 1 בייקטיו ( 4 או 
7 ) לאחור או לפנים לשם קבלת תמונה ברורה. כדי להפחית 
את החום המרובה׳ שנוצר ע״י המנורה החזקה ושמסכן את 
התמונה, קובעים בא״ החדישים ונטילאטורים. — בא׳ מרבים 
להשתמש לצרכי הוראה והצגה.' 

אפידסיולוגיה, תורת האפידמיות(ע״ע מגפה)! ענף במדע־ 
הרפואה, שעוסק בחקר דרכי התפשטותן של המג¬ 
פות. הא , חוקרת את התלקחותן של המגפות ואת שקיעתן, 
את מקורן, את דרכי־תפוצתן ואת החוקיות שבמהלכן. 

עוד בתקופות קדומות מאוד נודעו כמה מן הגורמים 
המסייעים להתפשטותן של מחלות והונחו היסודות למניעתן. 
דיני טומאה וטהרה וחוקי הבידוד שבתורת־ישראל משקפים 
ידיעות נכונות והבנה בדרכי התפשטותן של מגפות ובבעיות 
הקשורות בהן. אולם בדרך־כלל נתפרשו המגפות באותן 
התקופות וגם לאחריהן כעונש מן השמים על חטאי האדם. 
מגפת הפלשתים (שמ״א ה—ו), מפלת צבאות־סנחריב לפני 
חומות־ירושלים (מל״ב יט! ישע׳ לז), הן דוגמות מאלפות 
לגישה זו. בספרות הקדומה של היוונים והרומים, ואף בזו 
של יה״ב ולאחריהם, הוגדרו המגפות כנצחונם של כוחות־ 
האופל, וגורמיהן — כ״מיאסמות", כלומר, כאדי־רעל או 
רוחות רעות׳ שעולים מן הביצות. 

חלוץ בודד של מושג ה״הדבקה"( 10 § £3 מ 00 או ס 011 ש£ת 1 ) 
במשמעות הקרובה למשמעותו המודרנית היה בתקופת־ 
הרנסאנס ג/ פרקסטורו (ע״ע), שהביע את הדעה — אמנם, 
רק כהשערה ללא ביסוס ניסויי —, שמגופו של המדביק 
מועברים לגופו של הנדבק גופיפים זעירים, שהם מסוגלים 
להתרבות מעצמם. רק במאה ה 18 נמצאו ממשיכים לקו זה 
בהבנת המהות של המגפות: ספלנצני (ע״ע) ותלמידו בסי 
(ע״ע). האחרון הוכיח, שמגפה' בין תולעי־המשי נגרמה ע״י 
פטריה, שסדבקת את התולעים! זו היתד, ההוכחה הראשונה 


לגרימת מגפה ע״י גורם מיקרוסקופי. באסי כבר הסיק את 
המסקנה, שכל המגפות — כגון קדחת, דלקת־עיניים, זיבה, 
וכד׳ — נגרמות ע״י יצורים מיקרוסקופיים חיים! ובהכרה 
זו הקדים את זמנו. 

ב 1840 הביע הנלה (ע״ע) את הדעה, שמגפות ומחלות 
מידבקות בכלל נגרמות על־ידי יצורים מיקרוסקופיים חיים! 
הוא ניסח את שלושת הכללים, שעד היום הם מקובלים 
במחקר של המחלות המידבקות לשם קביעתו של גורם־ 
המחלה (כללי הנלה או קוך, ע״ע זהום! מגפה). באותה 
תקופה ניסה פטנקופד (ע״ע) לתת לא׳ ביסוס נאטוראליסטי 
חדש ע״י הטעמת החשיבות של טיפוסי־הקרקע ותנאיהם ושל 
רמתם של מי־תהום. אולם ביסוסה בפועל של הא׳ המדעית 
החדישה נתאפשר רק במחצה השניה של המאה ה 19 , עם 
התפתחותה של המיקרוביולוגיה ועם גילוים של גורמי־ 
המחלות — הפטריות, הפרוטוזואות, החידקים, הווירוסים. 
לאור מחקריהם של גרובי(ע״ע), פסטר (ע״ע), קיר (ע״ע), 
לורן (ע״ע), ת. סמיית (ע״ע), רוס (ע״ע), ואחרים הובהרו 
אחת־אחת דרכי־התפשטותן של המגפות. 

היסודות האפידמיולוגיים של המחלות השונות אינם 
ניתנים להכללה: לכל מחלה דרך־העברה משלה. העגבת 
והזיבה מועברות מאדם לחברו כמעט דק ע״י מגע ישיר. 
האבעבועות, האדמת והךיפתריה מתפשטות ע״י מגע ישיר 
בין החולה ובין הקרב אליו' וגם ע״י זיהום־האויר בהפרשות־ 
הפה של החולה. התפשטותה של השחפת תלויה בזיהום־ 
האויר או בזיהום־החלב. החולירע, טיפום־הבטן והדיזנטריה 
נפוצים ע״י זיהומם של מי־השתיה והמזונות. מחלות אחרות 
נפוצות בצורת מגפות ומועברות מאדם לאדם ע״י חרק או 
קרציה, שמשמשים מאכסני־ביגיים! המאלאריה מועברת ע״י 
יתוש־האנופלס, טיפוס־הבהרות המגפתי — ע״י כינת־האדם, 
הקדחת החוזרת—ע״י כינה או קרציה, הדבר—ע״י פרעוש־ 
החולדה. 

כל מגפה מתלקחת ממוקדים אנדמיים, שבהם המחלה 
קיימת בצורה רדומה וכרגיל אינה' חורגת מגבולותיה. לפי 
תפוצתן מבחינים באפידמיות בין מקומיות ובין איזוריות 
וארציות. אם מחלה פוגעת בכמה ארצות או יבשות בבת־אחת 
היא נקראת פנדמיה, כגון השפעת של 1918 — 1919 , שפגעה 
בערך בחצי־מיליארד בני־אדם והפילה כ 20 מיליון קרבנות. 

עצמתן של מגפות ומידת־התפשטותן מותנות ע״י גורמים 
סוציולוגיים: א) צפיפות־ישוב מוגברת ונדידות־אוכלוסים, 
מצבי מצור ומלחמה, תנאים ירודים של החיים ושל הסאני־ 
טאציה. כל אחד מן הגורמים הללו, וביחוד צירופם ביחד, 
מאפשר תפוצה מהירה של מחלות. לא פעם נתלקחה מגפה 
בעיר נצורה ופשטה משם על פני שטח נרחב. ב) הכנסתם 
של נושאי־טפילים מאיזורי־מחלה אנדמיים לתוך נופים חד¬ 
שים ובלתי־נגועים. בדרך זו נדדה מחלת החולירע (ע״ע) 
במאה ה 19 ונתפשטה ממוקדה שעל גדות־הגאנגס בהודו על 
פני כל כדור־הארץ בעקבות עולי־הרגל מהודו למכה ועולי־ 
הרגל שחזרו ממכה לארצותיהם השונות. ג) כניסתה של 
אוכלוסיה חדשה בלתי־מחוסנת לאיזורים אנדמיים של מחלה. 
מגפת הקדחת הצהובה בצבא אה״ב בפאנאמה והתחלואה 
בצבאות־המשלוח השונים במלחמת־העולם 1 חן דוגמות 
מאלפות לכך. 

עצמתן של מגפות תלויה במידה מרובה בכשרו של גורם־ 
המחלה להדביק את האדם ובכשרו של האדם לקבל הדבקה 






191 


אפידמיולוגיה — אפיץ 


192 


זו. מידת הארסיות של חידקים גורמי־מחלות נתונה לעליות' 
וירידות. שמקצתן הן תוצאות של שינויים חיצונים בתנאי- 
החיים של החידק ומקצתן הן תוצאות של שינויים פנימיים 
בביולוגיה של החידק, שאפשר הם באים מחמת מוטאציות 
או גורמים גנטיים אחרים. רגישותו של האדם למחלות 
מסויימות אף'היא תלויה בתנאי־חייו! למשל, הרגישות 
לשחפת — ובהתאם לכך אף מידת־התפשטותה של השחפת — 
מושפעת מאוד מן המצב התזוני. במקרים אחרים תלויה 
הרגישות במידת־החיסון, שרכשה לה האוכלוסיה על־ידי 
תחלואה קודמת. 

במחלות המועברות על־ידי חרקים תלוי עצם קיומה של 
המגפה בנוכחותו של החרק ובקיומם של התנאים המאפשרים 
את התפתחותו. עובדה זו בולטת במיוחד בתפוצתן של 
המחלות הטרופיות. עם שיכלולם של אמצעי־התחבורה נת¬ 
רבו האפשרויות לחדירתו של חרק מסוכן לאיזור חדש 
ולגרימתן של מגפות כבדות. למשל׳ מדאקאר שבאפריקה 
המערבית הועברו בספינות החדישות מהירות־השיט יתושי־ 
גאמביה ( 136 ( 31111 § .^) לחופי־בראזיל וגרמו שם להתלקחות 
קשה של מאלאריה בשנים 1934 — 1938 . 

המגפות נתונות להשפעתן של עונות־השנה ולתנודותיו 
של מזג־האויר. טיפום־הבהרות המועבר ע״י הכינה מתפשט 
בתקופת־החורף, מחלת הפאפאטאצ׳י המועברת ע״י זבובוני- 
חול פורצת בתקופות השרב והסתיו, המאלאריה והקדחת 
הצהובה הן מחלות האביב וראשית־הסתיו. הטמפראטורה של 
החורף, לחות־האויר ותנאים אקלימיים אחרים יכולים לקיים, 
להפסיק או לשנות את מהלכה של כל מגפה נשואת־חרקים. 
החרק המעביר, וכן הטפיל עצמו, רגישים להבדלי-אקלים 
ומתפתחים רק בתנאים מסויימים. מכאן ההסבר לצימצום 
הגאוגראפי של מחלות מידבקות מסויימות. 

תגובתו של האורגאניזם לחדירת הטפיל אף היא גורם 
חשוב בהתפשטותן של מחלות. יש הבדלים בתגובתם של 
גזעים שונים לגורם־מחלה, וכן שונה היא תגובת יחידים בני 
גזע אהד. מחלה מסויימת עלולה להופיע בגילויים שונים, 
מן הטיפוס הקשה — ״הדוהר״ הגורם למיתה בזמן קצר, 
דרך כל הטיפוסים הקליניים השונים עד לצורות הקלילות, 
שאינן נראות כלל לעין. מבחינת הא׳ חשובות דוקה הצורות 
הקלילות של המחלה, שהנגועים בה הם במקרים הרבה 
"נושאי־טפילים" לא־מוכרים, שמפיצים את גורמי־המחלה 
ממקום למקום. רוב מחלות־הילדות הבאות מווירוסים מש¬ 
אירות חיסון מוחלט, אך אם וירוס ממין זה מתפשט בישוב 
בלתי-חסין הוא עלול לפגוע בכל עצמתו בכל הגילים. 

לשם הבנת מהלכה של כל מגפה יש להתחשב בכל מקרה 
בכל הגורמים שנזכרו, לאחר שהוגדרו — במידת האפשר — 
הגדרה כמותית. לשם בירורן של בעיות אפידמיולוגיות כל¬ 
ליות יש צויד בסטאטיסטיקה מפורטת של האוכלוסיד* ביחוד 
של חלוקתה לפי הגילים, של התמותה ושל נתונים חברותיים, 
כגון תנאי השיכון, התעסוקה׳ התזונה, וכד׳. 

שיטה ניסויית חדשה בחקירתן של בעיות הא׳ נוצרה ע״י 
נויפלד ( 1 ) £61 ט 6 ז> 1 ) בגרמניה, טופלי (ץ 16 ק 10 ) באנגליה 
וובסטר (•! 613516 ^\) באה״ב. החוקרים הללו הפעילו גורמים 
אפידמיולוגיים קבועים ומסויימים על קבוצות של חיות- 
מעבדה בתנאים מוגדרים, ועל־ידי כך עלה בידם לעקוב אחר 
ההתפתחות של המגפות ולהגדיר לכל הפחות חלק מן החוקיות 
הטבעית הפועלת בהן. למשל, על יסוד הסתכלות במשך 3 


שנים במהלך־התפתחותה של אחת ממחלות־הפאסטרלה 
החריפות׳ שגורמות למיתה במושבת־עכברים, הוכח, שבתנ¬ 
אים מסויימים מתפשטת התחלואה בצורת גלים, וע״י הכנסתן 
של חיות חדשות ונורמאליות לתוך המושבה אפשר היה לקיים 
את המחלה עד אין־סוף. 

מתוך הכרת גורמי המחלות ודרכי התפשטותן נמצאו גם 
הדרכים למניעתן של רוב המגפות. השיטות של חיסון פעיל 
נגד מחלות הרבה, השיטות להשמדת חרקים מעבירי־מחלות, 
דרכי־החיטוי המודרניות ודרכי הריפוי השלם של "נושאי- 
טפילים" צימצמו בימינו את אימת־המגפות, שהיתר, מוטלת 
על הדורות הקודמים. 

; 11/101 1881 ■ 1 > , 11115611 .א 

, 46 ', 3/6,7,6 6 ע 1 !מ 6 ' 161 ־ / / 0 ) 111 ! 7716 , 1 וגת 1 ׳ 1 ! 6 א 060186 811 
- 016611 . 14 ; 1934 . 0,16416 44,7 41-41,7,142 ? , 8011111 . 1 לז ; 1932 
- 016611 ■ 1 \ ; 1935 , 0/164161 / £1040 44,7 1,6 מ 6 />'; 7 /£ , 14008 
-*£ , 9/115011 .ן-ץ:> 1 ק 9.10 \ .£ ./ 7 - 11111 811310111 .\,- 1 > 400 ! 

• 2 ) . 11 - 7131161500 ./ 9 . 0 ; 1936 ,'( 0/08 /!מ 76 /<ן£ / 164,4 מ> 61 ,/ 

• נ 1949 ,/ £04110 0,16416 64£/6 ,מ״מ/מ/ 00 , 1 ז 61 ז 5 תז^ 

מ. יו. 

זלפיה, ע־ע לחם. 

אפיון (׳!■ 43110 .'), רטור יווני! מראשי צוררי־היהודים באלכסג־ 
דריה במאה הראשונה לסה״ג. א׳, שהיה בנו של 
אחד פוסידוניום (כנראה, ממוצא מצרי), נולד בתבאים 
שבמצרים העליונה, כפי הנראה בסוף המאה הראשונה 
לפסה״נ או בתחילת המאה הראשונה לסה״ג. הוא למד רטו¬ 
ריקה ועמד בראש האסכולה ההומרית באלכסנדריה "'אחר 
תאון בן ארטמידורוס. א׳ הרצה' על פירושיו להומרוס 
באלכסנדריה ובהרבה מקומות ביוון, שביקר בהם לתכלית 
זו. בימי הקיסר טיבריוס ישב א׳ ברומי וכן ביקר ברומי גם 
בימיהם של קאיום וקלאודיוס. החוגים המשכילים ראו בו 
נוכל ופה ממלל רברבן והולך רכיל. פליניום הזקן כינה אותו 
"התוף של תהילת עצמו" (מ! 11 ת 3 קמ!ץז 36 !זק 0 זק 36 מ £31 ), 
וטיבריום קיסר קרא לו "פעמון העולם" ( 11 >ב 1111 מ מ 31111 ( 11 תץ 0 ), 
כלומר, אדם המדבר על הכול ובכל מקום בקולי־קולות. 
אהבת־הכבוד שלו והתפארותו לא ידעו גבול. הוא עצמו 
התאמר להיות "מרבה־נצחונות" וטען 

שאלכסנדריה יכולה להתברך במה שנפל בחלקה להיות 
מולדת לאזרח כמותו. נראה שגם בעבודתו הענפה והמגוו¬ 
נת — הוא כתב על הלשון הלאטינית, על אלכסנדר הגדול, 
על הומרוס׳ על הא״ב, על עניינים לכסיקאליים — העיקר 
היה לו למצוא חן בעיני ההמון, ועל־כן המציא חידושים 
משונים ומוזרים ולא נרתע מפני פירושים מחוסרי־יסוד. 
ממין זה היו פירושיו להומרוס, שבהשערות הדמיוניות שבהם 
נבדלו לרעה מן הביקורת האלכסנדרונית המסורתית. אופי 
דומה לכך היה טבוע, כפי הנראה, על חיבורו "דברי ימי 
מצרים" )ג>א! 10 ז 1 ג 9 ץ 1 ^), בחמישה ספרים, שהכיל, כמסתבר, 
גם חלק על היהודים! הסופרים הנוצריים, שמזכירים ספר 
משלו ״נגד היהודים״(׳ 101,8011013 ׳ םז.ג״י), ודאי נתכוונו לחלק 
זה מחיבורו על מצרים, שהיה מיוחד ליהודים. א׳ סיפר 
דברי־הבאי על העם היהודי, על הדת היהודית ועל המקדש 
הירושלמי׳ דברים׳ שנטל בחלקם הגדול מתוך ספריהם של 
שונאי־ישראל בזמנו ובדורות הקודמים והוסיף עליהם משלו. 
א׳ חזר — כפי שאנו יודעים מתוך "נגד אפיון" ליוסף בן 
מתתיהו — על הסיפור של מאנתון המצרי, שהיהודים מוצאם 
מן המצורעים. הדת היהודית מחייבת את היהודים, לפי א׳, 




193 


אפיון — אפימרופוס 


194 


לשנוא את כל שאר העמים. פעם אחת בשנה תופסים היהו¬ 
דים לא-יהודי, שוחטים אותו וטועמים ממעיו. בשעת הסעודה 
נשבעים הם לשנוא את עמו של השחוט. בבית־המקדש 
בירושלים, בקודש־הקדשים, היה נמצא׳ לפי א/ ראש־זהב 
של חמור, שהיהודים עבדו לו. אף בדות זו אינה אלא צורה 
אחרת של סיפור־מעשה אחר, קדום יותר, על פסל של איש 
רכוב על חמור, שנמצא בשעתו כביכול ע״י אנטיובום אפי- 
פאנם בקודש־הקדשים. כל המעשיות הללו לא היו פרי סקר¬ 
נותו האתנוגראפית של א׳ כדרך האתנוגראפים ההלניסטיים, 
כגון הקאטיאוס מאבדרה ואחרים דומים לו, שרשמו את 
הטוב ואת הרע כאחד,' ששמעו על עמים שונים. א׳ הפיץ את 
סיפורי־הזוועה, שמצא על היהודים, והוסיף עליהם מדמיונו 
מפני שהיה זקוק לחומר זה כתעמלן מדיני נגד היהודים 
באלכסנדריה. כי הימים ההם׳ ימי שלטונו של הנציב פלאקום 
במצרים, היו ימי פורענות גדולה לישוב היהודי באלכסנ¬ 
דריה׳ שנלחם מלחמה קשה על קיומו וזכויותיו. א׳ היה, כפי 
הנראה, מן התעמלנים הצעקנים ביותר והחביבים ביותר על 
האספסוף האלכסנדרוני. הוא השתדל להוכיח, שהיהודים היו 
זרים באלכסנדריה ושלא היתד, להם שום זכות לתבוע בה 
לעצמם שוויון אזרחי? הם יסוד מזיק, ותמיד פעלו לרעתה 
של מצרים. כששלחו היהודים האלכסנדרונים משלחת לקאיום 
קיסר, שבראשה עמד פילון (ע״ע), השתתף א׳ במשלחת- 
שכנגד של צוררי־היהודים. אף אם נניח, שחלקו של א , 
במשא־ומתן בפני קאיוס לא היה גדול — המקורות מזכירים 
רק את איסידורום ולאמפון כראשי־המשלחת —, אין ספק 
בדבר, שבתעמולה ובהסתה נגד היהודים היה לו לא׳ חלק 
גדול, שאילמלא כן לא היה יוסף בן מתתיהו מרחיב עליו 
את הדיבור בספרו ״נגד אפיון״ (ע״ע אנטישמיות? יוסף בן 
מתתיהו! קיום קליגולה). 

מקורות: יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון(תרגום עברי לא שלם 
של י. נ. שמחוני, תרס״ט)! ; 506-519 , 1 , 5 > 79 < 

;.££ 95 ,'\ 205 ££.; ^XX ,ע 0 ס 1.5 , 5 ^ 111010 !? , 1011 ,״ 1 > 1.11 . 5 
ספרות: י. קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרד ז", עם , 
276-274 ; ; 538-544 , 111 4 , 5 ?\ 111¥01 ן . 4 , 51:1111101 

- 0110151-51311 ;. 11 356 , 1¥ ,ה? 1 [ 1 ? 1 /? 5 1716 ? 1£1 ,! 0111501111110 

437 ,( 1920 ) 1 , 11 , £1-01147 141 . 0/1 ? £71 ■ 7 ^ 4 . 5011 ? 0 , 1111 

- 11 [ 1101113011, 1'6X165 4'01416(47$ ^7605 ?1 70X1101715 761011] 0X1 

. 144 [ . 4 . 0656/1 ,ז 01€ מ 100113 ־ 1 ? . 1 ג ; 123-134 , 1895 ,? 10x5171 ) 

. 373 . 5 , 1903 ,}{ 11 ? 8 ס 4$01 / 

א. ש. 

אפיזזאזטים, ע״ע מגפזת; ט&׳־לים, 

אפיזזךה (מיוד: * 18106810 ;* — כניסה מן הצד, הבלעה), 
בספרות — מונח מציין מאורע, שיש בו י משום 
הפסקה קצרה במהלך העלילה אך אינו גורר אחריו תוצאות 
מרחיקות לכת לגביה ונחשב כטפל פחות או יותר (בהש¬ 
אלה — גם מאורע כזה בתולדוודחייו של אדם, מוסד, ציבור, 
וכד׳). הופעתו של המונח "א׳" קשורה בהתפתחותה של 
הטראגדיה היוונית העתיקה, כהגדרתו של אריסטו: "האפי- 
זודיון הוא חלק-טראגדיה כולל שבין שתי נעימות־מקהלה" 
("פואטיקה", פרק י״ב). הטראגדיה היוונית נשתלשלה 
משירות־המקהלה, שתפקידן בטראגדיה היה מתחילה מכריע. 
שיחותיהם של השחקנים נחשבו מתחילה כבעלות ערך משני 
בלבד וכאילו "הובלעו" בין השירות (מכאן שמן של שיחות 
אלו: "אפיזודיונים"). אח״כ פחת ערכן של שירות־המקהלה 
והאפיזודיונים התחילו תופסים במחזה היווני את המקום שיש 
למעמדים (סצנות) במחזה המודרני! אלא שבינתיים עבר 
המונח א׳ מן' הטראגדיח לסוגים ספרותיים אחרים (אפיים 


ודראמאתיים) ושימש לציין מאורע צדדי, שמפסיק את הסיפור 
הראשי, או אחד משורה שלמה של מאורעות, שהקשר ביניהם 
רופף ושכולם ביחד מצטרפים לסיפור ארוך (מבנה "אפיזו- 
די"! במידה מסויימת בנויים כך, למשל, "דון קישוט" של 
סרואנטס ובעקבותיו — "מסעות בנימין השלישי" של מנדלי 
מוכר־ספרים). במובן של מאורע צדדי, שמפסיק את הפעולה 
הראשית, כבר מדבר על הא׳ אריסטו("פואטיקה", פרק כ״ג 
וגם כ״ד): "הומרום... השתמש בא" הרבה... וגיוון בהן את 
יצירתו, כגון: ברשימת הספינות (,איליאס׳, ב/ 474 — 760 ) 
ובא" אחרות". דוגמה לא׳ ממין זה הוא גם הסיפור על 
"הריסות טרויה" ב״אנאיךה" של ורגיליום. כאמצעי אמנותי 
יכולה הא׳ לשמש לא ירק לגיוונו והעשרתו של החומר אלא 
גם להגברת התעניינותו של הקורא ע״י הפסקה מכוונת של 
הפעולה הראשית, לעיתים — במקומות מרובי־מתיחות. 
במקרה זה משמשת הא׳ "רטךדאציה" ("עיכוב"). 

אריסטו, על אומנות־הפיוט (פואטיקה), תרגם והוסיף מבוא 

והערות מ. הק, תשי׳ז! - 0 ז 7 01 ) 11( 011x51 ד ,זל 3 ז״ 1 )*ן . 0 

. 1927 ,יס 061 ? 111 4111071 
י. זג. ק. 

אפימף, ע• ע טצבה. 

אפיטרז&זם (מיוד ?ס״סס;"!;*), נאמן, משגיח, אדמיני־ 
סטראטור. יש סוגים שונים של א׳, אך לא על 
כולם ידובר כאן. על אפיטרופסים ממונים על עיזבון, ע״ע 
עזבון ? על ממונים על הקדש לצרכי־צדקה, ע״ע הקדש, ועל 
ממונים על נכסי קטנים או על קטנים עצמם, שאין אבותיהם 
בחיים, ע״ע קטן! הורים! משפחה. כאן ידובר במוגבלים 
בדיניהם מחמת מחלות־רוח או מסיבות אחרות ובדיני-הא׳ 
החלים עליהם. במדינת־ישראל נוהגים בעניינים אלה כללי 
המג׳לה ודיני המשפט הדתי של כל עדה ועדה. ועל נתיני- 
חוץ חלים הדינים של המדינה שהם נתיניה. להלן נסקור 
את הכללים העיקריים של המג׳לה ואת ההוראות הראשיות 
של התחיקות המודרניות השונות. 

לפי משפט המג׳ ל ה מוגבלים בזכויותיהם לצרכי־דין 
מטעם החוק: חולי-רוח ורפי-שכל (ם׳ 957 )! ובתי־המשפט 
רשאים להגביל את זכויותיהם־בדין גם של הבזבזנים ופושטי- 
הרגל(ם׳ 959,958 ), ואף של אנשים אחרים (ם׳ 964 ). מצבם 
המשפטי של בני הסוגים הללו אינו אחיד. בדרך כלל, 
פעולותיהם המשפטיות בטלות ומבוטלות. משווים את מצבם 
של חולי־הרוח לשל קטנים מחוסרי־כוח-שיפוט, ואילו את 
מצבם של רפי־השכל ושל הבזבזנים לשל קטנים בני־דעת 
(ע״ע קטן). הפעולות המשפטיות, שנעשות על־ידי חולי־רוח 
ברגעים של צלילות-הדעת, הן שרירות וקיימות. לבזבזן אין 
ממנים אפיטרופוס הואיל והאפיטרופום שלו הוא בית־הדין 
עצמו, הרשאי לאשר אותן הפעולות של הבזבזן שלדעת בית- 
הדין הן מועילות לו, ולבטל את הפעולות, שהוא רואה אותן 
כמזיקות לו. 

המוגבלים בזכויותיהם לצרכי-דין בתחיקות 
השונות. התחיקות השונות בזמננו רואות סוגים מסויימים 
של בני־אדם כבלתי־כשרים פחות או יותר לפעולות מש¬ 
פטיות, מפני שאינם בני־דעת במידה הרגילה. המדינות של 
אד,״ב נוטות בנידון זה אחר המשפט האנגלי! איטליה, בלגיה, 
הולאנד, ספרד, ועוד, נוטות אחר המשפט הצרפתי ? בתורכיה 
מקובל המשפט השווייצי. הסוגים המוגבלים לצרכי-דין הם: 
א) חולי-רוח ורפי־שכל (בכל הארצות)! ב) עוורים ואלמים־ 



195 


אפיטרופום 


196 


חרשים (באנגליה, צרפת, גרמניה׳ שווייץ, ועוד)* ג) בזבזנים 
(בצרפת, גרמניה, שווייץ, הולאנד, איטליה׳ דאניה, רוסיה, 
באחדות מן המדינות של אה״ב, ועוד); שיכורים (באנגליה, 
אה״ב, צרפת, גרמניה, אוסטריה, שווייץ, דאניה, ועוד); ריקים 
ופוחזים ופרוצים (באנגליה, שווייץ, דאניה, ועוד); שאינם 
בני־דעת לעתים מזומנות(באנגליה, צרפת, גרמניה, אוסטריה, 
שווייץ, דאניה, רוסיה, ועוד); עוברי עבירות פליליות, שנת- 
חייבו במאסר (בצרפת, איטליה, שווייץ, ובמקרים מסויימים 
גם באנגליה, ועוד). הפעולות המשפטיות, שנעשות ע״י אדם 
שאינו בן־דעת או שפוח־השיפוט ניטל ממנו לזמן־מה, בטלות 
או ניתנות לביטול, הכול לפי המקרים ולפי התחיקות השונות. 
אלה שאינם אחראים לפשעם אינם אחראים גם לנזקים 
שגרמו. מבני־אדם׳ שאינם בני־דעת לחלוטים, שוללים עפ״ר 
את רשות הנישואים והצוואה. בני-אדם במצבים אלה מוג¬ 
בלים הם לצרכי־דין מראש כדי שלא יהא צורך לברר מה 
היתה מידת תודעתם האמיתית בכל מקרה ומקרה ולדון 
לפיה על תוצאות־מעשיהם. עפ״ר אין חשיבות לדבר אם 
מצבם הבלתי־נורמאלי פוסק מזמן לזמן ע״י צלילות־דעת 
רגעית. אמנם, בתחיקות אחדות מבחינים בהגבלות בדין בין 
הגבלה חמורה לקלה, הכול לפי חומר־הליקוי. הטעם העיקרי 
להגבלות אלו הוא שמירה על המוגבל עצמו ועל רכושו, 
על ענייני משפחתו ורכושה, על ענייניה של החברה כולה. 
להגבלה בדין מטעם בית־המשפט משמש בעיקר בכל האר¬ 
צות חוסר־דעת גמור. חרשות־אלמות משמשת לכך בצרפת, 
אוסטריה, הונגאריה, הולאנד, בולגאריה, פולניה׳ ועוד; בז¬ 
בזנות — באוסטריה, שווייץ, גרמניה, הולאנד, בולגאריה, 
רוסיה, פולניה, ועוד; שיכרות — באנגליה, באחדות מן 
המדינות של אה״ב, באוסטריה, גרמניה, שווייץ, בארצות 
הסקאנדינאוויות; פריצות — באנגליה, שווייץ, הארצות 
הסקאנדינאוויות, ועוד. בכמה ארצות (גרמניה, רוסיה, ועוד) 
קיימות שתי דרגות של הגבלה בדין. בארצות אלו בטלות 
ומבוטלות פעולותיהם המשפטיות של המוגבלים לפי הדרגה 
החמורה, בעוד שפעולותיהם של המוגבלים לפי הדרגה 
השניה אינן אלא ניתנות לביטול; והוא הדין, כרגיל, אף 
בארצות המכירות רק בדרגה אחת של הגבלה. פעמים רשאי 
המוגבל לעשות פעולות משפטיות מסויימות, שהן קלות יותר 
או מועילות לו. באנגליה אין מבטלים חוזה, שנערך על־ידי 
מוגבל לצרכי־דין, אלא אם כן הוכח, שהוא חולה־רוח, 
ושהצד השני בחוזה ידע על כך. בכמה תחיקות אין מרשים 
נישואים של מוגבליםילצרכי־דין, אך יש רואים את הנישואים 
שלהם כבטלים ויש רואים אותם כנתונים לביטול בלבד או 
אפילו כשרירים וקיימים, אם נערכו בצלילות-דעת (בצרפת, 
ועוד). באוסטריה ובגרמניה מותרים בנישואים המוגבלים 
לפי דרגת ההגבלה הקלה, בהסכמתי האפיטרופוס שלהם; 
וכן מותרים בתנאי זה המוגבלים בשווייץ. ברוסיה תלויה 
כשרות ז( בשכל הבריא בלבד. — לצוואה אין המוגבלים 
כשרים עפ״ר. אך בכמה ארצות רואים צוואה שנערכה על- 
ידיהם כשרירה וקיימת, אם ניכר שבשעת העריכה היה להם 
כוח־שיפוט (באנגליה, צרפת, שווייץ, הולאנד׳ ועוד). על 
מוגבלים לצרכי־דין ממנים אפיטרופוס שידאג לענייניהם. 
למינויו של האפיטרופים קודמת חקירה רשמית מטעם בית- 
המשפט (ברוסיה — מטעם ועדת־רופאים) בנוגע למצבו 
האמיתי של הנדון. במקום שיש חשש של מחלת־רוח, ק!וטל 
על הדיינים להיזקק לחוות־דעתם של מומחים. מלבד ההגב¬ 


לות, שדיברנו עליהן למעלה, קיימות בתחיקות שונות צורות 
אחרות וקלות יותר של צימצום הכשרות המשפטית. הכוונה 
היא למקרים, שבהם האדם כשר בעצם לפעולות משפטיות, 
אלא שעם זה רצוי שמישהו אחר ישגיח על ענייניו. באנגליה 
קוראים לממונה כזה "מקבל". ממנים אותו כשאין האדם 
מסוגל לדאוג לענייניו מחמת איזו הפרעה ברוחו או מחמת 
תשישות־שכל שהגיל גרם לה. הממונה מייצג את הבלתי- 
מסוגל ודואג לרכושו. 

ג. 0 . 

א׳ ביהדות. בהלכה מצוי בעיקר השימוש של א׳ במובן 
של מפקח על נכסי יתומים [קטנים] (בספרות הגאונים 
והפוסקים הראשונים בא א׳ במובן של מורשה. וכן הוא גם 
בשטרות של אותה תקופה). אם לא מינה האב קודם מותו א , , 
שידאג לנכסי הקטן עד שיגדל, חייב בית־הדין להעמיד א , , 
כי ביה״ד הוא אביהם של יתומים. האב רשאי למנות כא , את 
כל מי שהוא רוצה, אבל ביה״ד אינו ממנה כא׳ לא אשה, 
משום שאין דרכה לעסוק במשא ומתן(ורק אם עסקה במשא 
ומתן בחיי בעלה, ממנים אותה לא׳), לא עבד, משום שאינו 
נאמן, לא קטן, משום שאינו בן־דעת, ולא עם־הארץ, משום 
שהוא חשוד על העבירות. מחובת ביה״ד לטרוח ולהעמיד כא׳ 
אדם נאמן ונבון, שיודע להגן על זכויותיהם של יתומים 
ומסוגל לא רק לשמור על נכסיהם, אלא אף להגדיל נכסים 
אלה ע״י רווחים. אם מתעורר חשש שהא/ שביה״ד העמידו, 
מנצל את נכסי־היתומים להנאתו הפרטית, מסלקים אותו 
ומעמידים א׳ אחר במקומו, אבל את הא׳ שמינה אביהם של 
היתומים אין מסלקים, אלא אם כן יש הוכחה ברורה, כגון 
ע״י עדים, שהוא גורם הפסד לנכסי-היתומים. תפקידו של הא׳ 
מסתיים עם התבגרותו של אחד מן היתומים — אף אם הא׳ 
מנהל את עסקי היתום על הצד הטוב ביותר, ואף אם היתום 
חי חיי־מו׳תרות ועלול לבזבז את הירושה—,אלא אם כן ציווה 
המוריש שלא ימסרו את הירושה ליתום עד זמן מסויים או 
עד שיהא ניכר בו, שהוא איש כשר ומצליח. תפקיד הא׳ הוא 
תפקיד של כבוד ושל קיום מצווה שלא על מנת לקבל פרס. 
מצווה ז( קיימת רק באפיטח׳פסות על קטנים, מה שאין כן 
בגדולים. במקום שיש הכרח לטפל בנכסיו של אדם מבוגר, 
כגון בנכסי שבוי, אין בית־הדין קובע פיקוח של אפיטח׳פסות 
גמורה, כי מטרתו היא רק לשמור על הנכסים שלא ילכו 
לאיבוד. את המיטלטלים מפקידים בידיו של אדם נאמן; 
לשם גביית שכירות ממקרקעים, שניצולם אינו מצריך טורח 
מדובה׳ כגון בתים וחנויות וכיוצא בהם, מעמידים גבאי, 
שמוסר את הדמים הנגבים לביה״ד; ועל מקרקעים, שניצולם 
מצריך עבודה וטורח מרובים, ממנים קרוב הראוי לרשת 
את השבוי, וממונה זה מקבל שכר כארים, כמנהג האריסים 
שבאותו מקום. חרש ושוטה דינם כקטנים, וביה״ד חייב 
להעמיד להם א׳. 

לא׳ זכויות מרחיקות לכת על נכסיו של קטן, מיטלטלים 
ומקרקעים כאחד. כוחו יפה לנקוט כל פעולה לטובתם של 
נכסי-היתומים, אבל אסור לו להכניס שינויים בקרן הירושה, 
כגון למכור חלקת־קרקע אחת כדי לקנות חלקה אחרת, אף 
אם זו שברצונו למכור רעה היא וזו שהוא עומד לקנותה 
היא משובחת, או למכור עבדים ולקנות קרקעות ולהפך. 
מחובתו לספק את כל צרכי־היתומים בעין יפה, בלא לקמץ 
או לבזבז יותר מן הראוי. הא׳ רשאי להוציא כסף בשביל 
הקטנים לצרכים דתיים "שיש להם קצבה", כגון לולב, סוכה, 



197 


אפיטרופוס—אפילוג 


198 


ציצית, וכד׳, כדי לחנכם במצוו׳ת, אע״פ שמן הדיו פטורים 
הם ממצוות אלו. אבל אין הוא רשאי לתת צדקה מכספי 
הקטנים, מפני שמצווה זו "אין לה קצבה" גם לצרכי עצמו 
מותר לו להשתמש בכספי־היתומים, אם פעולתו כא׳ לטובת 
היתומים מצרכת את הדבר. "יש לאפיטרופוס ללבוש ולהת¬ 
כסות מנכסי־היתומים כדי שיהיה מכובד ויהיו דבריו נשמעין 
והוא שיהיה ליתומים הנאה בנכסיהן בהיות דבריו נשמעיך. 

גדלו היתומים, חייב הא׳ למסור להם את רכוש מורישם. 
מינהו בי״ד — חייב הוא להישבע שבועה חמורה בנקיטת 
ספר־תורה (בניגוד לשבועה קלה, שבועת הסת, שאין בה 
נקיטודחפץ), שלא גזל מאומה מן היתומים, אף אם אין היתו¬ 
מים באים בטענה שגזל. מינהו המוריש, אין הוא חייב להישבע, 
אלא אם כן היתומים באים בטענה שגזל. בין שמינהו בית־ 
דין בין שמינהו המוריש, אין הוא חייב למסור ליתומים 
דין־וחשבון על מה שהכניס והוציא, אבל חובה מוסרית 
מוטלת עליו לעשות חשבון ולדקדק יפה בינו לבין עצמו. 
וכך מסיים הרמב״ם (משנה תורה, סוף הלכות נחלות) את 
דיני־האפיטרופסות: "אע״פ שאין האפיטרופוס צריך לעשות 
חשבון, כמו שביארנו, צריך [הוא] לחשב בינו לבין עצמו, 
לדקדק ולהיזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים, שהוא רוכב 
ערבות, שנאמר סולו לרוכב בערבות וגו׳ אבי יתומים וגו"/ 

אפיטרופוס על רכוש־האויב. בשם זה נקראת הרשות 
הממשלתית, שנוצרה במדינות לוחמות כדי לתפוס את רכושם 
של אויבים (ע״ע אויב), להחזיק בו, לנהלו, לשמרו, להחזירו 
לבעליו או לחסלו (בהתאם למה שיקבע אחר המלחמה באנד 
נות־שלום או בדרכים אחרות). 

בארץ־ישראל נוסדה רשות זו כשפרצה מלחמת־העולם 11 
(על־פי פקודת המסחר עם האויב, 1939 ), כדי לטפל ברכושם 
של אויבי בריטניה, שארץ־ישראל, כארץ־מאנדאט, נמצאה 
אז בחסותה, וכן ברכוש תושביהן של ארצות, שנכבשו על־ידי 
מעצמות־הציר ושבכללם היו יהודים מרובים. רכוש ־הודי זה 
הוחזר ברובו אחר המלחמה לבעליו או ליורשיהם. 

חיסולו של המאנדאט הבריטי על ארץ־ישראל ותקומתה 
של מדינת־ישראל הצריכו הסדר ס 1 פי של חשבונות האפי- 
טרופום הארץ־ישראלי על רכוש־האויב, שבידיו נמצאו נכסים 
וכספים, שממשלת־בריטניה תבעה לעצמה כפיצויים לפי 
ההסכם בין בעלות־הברית, שנחתם בפאריס ב 1945 . כתוצאה 
מן ההסכם הכספי, שנחתם בין בריטניה וישראל ב 1950 , 
נשאר בישראל רכוש רב־עדך של מוסדות גרמניים ושל נתיני־ 
גרמניה, שעזבו את הארץ קודם שפרצה מלחמת־העולם 11 
כדי לחזור לגרמניה, או שהועברו בשעת המלחמה או אחריה 
לארצות אחרות. מתוך מגמה לרכז רכוש זה ולממש(, כדי 
שיוכל לשמש ערובה לסילוק תביעותיהם של תושבי־ישראל 
מגרמניה ונתיניה, נתפס רכוש זה ע״י ממשלת־ישראל והוקנה 
לאפיטרופוס על נכסי־גרמנים, שנוצר כרשות מיוחדת 
לפי החוק לנכסי־גרמנים, תש״י. עתידו של רכוש זה יהא 
תלוי באישורו וביצועו של הסכם־השילומים, שנחתם עם 
גרמניה המערבית. 

בימי מלחמת־השיחרור עזבו המוני־ערבים את מקומות- 
מגוריהם, עברו את קווי־החזית ונטשו את רכושם, מיטלטלים 
ונכסים־לא-נדים כאחד. כן נמצא בגבולותיה של מדינת־ישר־ 
אל רכוש של נתיני ארצות־ערב. מתוך הכרה שאין להפקיר 
נכסים אלה, הוקמה רשות מוסמכת לשם שמירתם וניהו־ 
לם— האפיטרופוס על נכסי נפקדים—בהתאם לתקנות 


לשעת־חידום בדבר נכסי־נפקדים משנת תש״ט, ואח״כ בהת¬ 
אם לחוק לנכסי־נפקדים, תש״י. בידי האפיטר(פ( 0 לנכסי־ 
נפקדים נמצא הרוב המכריע של אותם הקרקעות בתחומי- 
המדינה, שהיו שייכים לערבים קודם מלחמת־השיחרור. 

תלמוד בבלי, גיטין, נ"ב! ב״מ, ל״ט! תוספתא, ב״ב, פ״ב! 
רמב״ם, ה׳ נחלות פ״ז, פ״י, פי״א! פחד יצחק! גוטמן, מפתח 
התלמוד! ש. אסף, מינוי נשים לאפימרופסות, המשפט העברי, 


אפיכרמזם'—( 530 נ ׳— 440 ס לפסה״נ), מחבר 
קומדיות יווני. א׳ ישב בסירקוסי שבסיציליה, זמן 
מה בחצרו של היארו׳ן. הוא פיתח והשלים את המחזה הקומי 
העממי הדורי שבסיציליה והפך אותו מתוך כך לסוג ספרותי 
מיוחד. הנושאים של הקומדיות הקטנות שלו הם טיפוסים 
מצחיקים של המון־העם וחיי האלים בצורת טרוסטיה. בקו־ 
מדיות אלו תקף א׳ את הרעיונות של הספרות והפילוסופיה 
של זמנו, אך — בניגוד לקומדיה האטית — לא את אנשי- 
המדינה ופעולותיהם. יצירותיו הכתובות בניב דודי מלאות 
חכמה עממית וויכוחים חריפים. אפלטון העריכו מאוד וראה 
בו את המייצג הטיפוסי של הספרות העליזה. מן הקומדיות 
המרובות שחיבר (כ 40 ) נשתמרו רק סצנות מועטות בלבד. 

- 6/107 !ק£ 067$ ) 1 46$ 56/17111671 . 14 £611671 , 2 משז<^ 1 . 0 

, 4 , 1 , 67 \ 7011 \ 07$0 ¥ . 1 > 77167116 ^ £70 16 (£ , 5 ! 1€ יס ; 1864 , 7710$ 

. 60771771 46110 . £70771771 , 1 ז 1€ ז\ 011 ..א ; 131 — 113 .ק , 1922 

£7660 6 461 771X1710 716110 5161110 6 716110 !40£710 076010, 1930. 

אפילזג (מיור: ? 070 ^ — מה שבא אחר הדבר, "אחרית־ 
דבר"), סיום של יצירה ספרותית, שהוא חלק בפני 
עצמו. ביהוד רגיל השימוש בא׳ ביצירות דראמאתיות, בדומה 
לפרולוג (ע״ע), שאליו הוא מקביל מצד תפקידו, אבל 
משתמשים בו גם ברומאנים וביצירות מסוגים אחרים (למשל, 
משלי־שועלים). במחזה הא׳ הוא הנאום הסופי, שבו פונה 
אחד מן השחקנים אל הקהל. ראשיתו של הא׳ מסוג זה נעוצה 
בתיאטרון היווני העתיק. בתיאטרון הקלאסי (המאה ה 5 
לפסה״נ) היה נהוג להציג אחר הטרילוגיה הטראגית "מחזה־ 
סאטירים" קומי, ששימש כא׳. בקומדיה היוונית "החדשה" 
(מנאנךרוס! המאה ה 3 לפסה״ג) ובעקבותיה גם בקומדיה 
הרומית (פלאוטוס! המאה ה 3 —ה 2 לפסה״ג) היה הא׳ רק 
מימרה קצרה, שבה פנה המחבר לאחר ההצגה, באמצעותו 
של אחד מן השחקנים׳ לקהל בבקשת הכרה למחזה. "אתם, 
הקהל, מחאו כף ולכו לשתות״ — קראו בסוף אחד מן 
המחזות של פלאוטוס שני עבדים, שהם עצמם הריקו בקבוקים 
על הבמה. הא׳ קם לתחיה בדראמה של יה״ב (ב״מיסתורין" 
הצרפתיים של המאה ה 14 ). באותו זמן היה הרבה יותר ארוך! 
הוטעם בו מוסר־ההשכל של המחזה והקהל היה נקרא לדבק 
במידות הטובות ולהיות אדוק בדתו! לפעמים גם הודיע הא׳ 
על היום של ההצגה הבאה ונושאה. בזמן מאוחר יותר(בזמנו 
של שיקספיר וגם אחר־כך) שימש הא׳ מעין סניגוריה על 
המחזה! המחבר היה נוהג לציין בו את מעלותיה של יצירתו 
ולהתנצל על מגרעותיה וכן לבקש יחס טוב לשחקנים(השווה, 
למשל, את הא" של שיקספיר ל״חלום ליל-קיץ" ול״הסערה"). 
במחזה הלאטיני והגרמני של המאה ה 16 ובמחזה הספרדי 
של המאה ה 17 בא א׳ קצר, שבו נזכרים שם המחזה ושם 
מחברו. ג׳ון דרידן (ע״ע) והשחקן הגדול דוד גריק (ע״ע) 
חיברו א" שנונים ומבדחים על ענייני־היום, והראשון אף 
כתב מסה בהגנתו של הא׳. גתה חיבר כמה א" למחזות שלו 



199 


אפילוג—אפילפסיה 


200 


ושל אחרים ז שירתו,,א׳ ל/הפעמון׳" (הכוללת את הספדו על 
שילד) היא אפשר היפה בכל הא". הא׳ נעלם מן היצירות 
הדראמאתיות בסוף המאה ה 18 . הרומאנטיקנים — כמו, למשל, 
טיק הגרמני, שנתן לכל מחזותיו א"—החיו אותו לזמן קצר. 
ברומאנים של התקופה הרומאנטית בא לפעמים א׳, המוסר 
את עיקר קורותיהן של הנפשות (ביחוד המשניות) אחר גמר 
העלילה. ברטוריקה נקרא בשם א׳ (ברומית: סתפזסז־ק) 
האחרון בחמשת חלקי הנאום המופתי. הוא כולל את הסיכום 
( 3110 ז 6 מז 1 ות 6 ) וכן את הקטיגוריה( 11£103110 ק 301 ) או הסני־ 

^ייה ( 31:10 ־ 0001011561 ). 

; 070107106 171511114110116£ , 0011161131105 ; 0701076 06 , 0 ־ 1 ; 010 

, 111 ^־ 11 ., 1 .. 8 ; 1672 , 6 * £1 10 !ק £ 1116 [ס 06161166 ,מ^ץז(! .ן 

{ 0 01171101 [ ^ 11071611 ^ ) 011/151012$ 660/1 ק 5 01 $10 05 67 16 ! 7 

1171 2110£ )£ 1 ) 011 7010 % ? ,זס^ 0 ׳ו\ 11 ש 2 .£ ; . 701 ץ , 2 ? 5$660 

. 1906 , 1600 171$ 0701710 . 15611 * 161 ) 

י. א. ק. 

אפילפסיה ( $13 ק 11€ ק€, יוו׳ או 15 ו|\ןו,ג 1 *£י התקף, 

הפסק), בנורולוגיה — מחלת הנפילה או הכפיה. 

הא׳ סתם או הא׳ האידיופאטית או האמיתית היא מחלת- 
מוח, שעפ״ר היא מופעת לראשונה בגיל־הילדות ומסתמנת 
בהתקפי-התכווצות שוני־תכיפות ומלווים חוסר־הכרה. במח¬ 
צית החולים קודמת להתקף אורה (ע״ע) — סימן מבשר, 
שבא בצורות מצותת שונות, כגון כאב, סחרחורת, זימזום 
באזניים, התערפלות־הראיה, הרגשת־בחילה, מיחוש נפשי, 
וכד׳. ההתקף עצמו פורץ פתאום,- תוך איבוז־-הפרה מתי, 
כשכל שרירי־גופו של המותקף׳ הנופל בן־רגע ארצה, מת¬ 
קשים מחמת השתלטותו של מתח־הפישוט. המתיחות הטונית 
של שרירי-השאיפה מכבדת על נשימתו של המותקף, ההת¬ 
כווצות הפתאומית של שרירי-הלסת גורמת לכד שהוא נושך 
את לשונו, והתכווצות כים־השתן — להפרשודשתן! פניו של 
החולה מכחילים, על שפתיו מופיע קצף דמי. דרגה ט 1 נית 
זו של ההתקף היא קצרה ועוברת עד מהרה לדרגה הקלו- 
נ י ת׳ הנמשכת כרגיל כמה דקות׳ ובה מבצעים שרירי־הגוף 
תנועות קצביות נמרצות, השוככות בהדרגה עד שהן פוסקות. 
משפסקו ההתכווצויות מתבהרת בהדרגה גם הכרתו של 
החולה, אלא שעצם המאורע של ההתקף נעלם מזכרונו. 
העצמה והתדירות של ההתקפים מתחלפות בחולה מזמן לזמן 
ומשתנות מחולה לחולה. יש שבין התקף להתקף חולפים 
שבועות או אפילו חדשים ושנים, ויש שההתקפים נעשים 
תכופים, והם באים יום־יום או אפילו כמה פעמים ביום. 
במקרה שההתקפים חוזרים ונשנים בתכיפות מרובה עלול 
להתהוות מצב אפילפטי רצוף. ההתקפים הבודדים 
עלולים להופיע גם ביום וגם בלילה, אד יש חולים שהם 
מותקפים רק ביום, ושכיחים מהם החולים המותקפים רק 
בלילה, מתוך שינה. — התסמונת האפילפטית אינה מתמצית 
בהתקפים ה״גדולים״ (צרם׳ 0131 31111 ־ 1 §, חולי גדול) על 
התכווצויותיהם הבולטות! היא כוללת גם התקפים "קטנים" 
(צדם׳ 1110131 * 1 , חולי קטן) ותופעות התקפיות אחדות כיוצא 
בהם, שאינן מלווות התכווצויות ושתופעת־היסוד שלהן היא 
ההתערפלות הרגעית של ההכרה בלבד. יש חולים, ובכללם 
כמחציתם של הילדים האפילפטיים, שסובלים מהתקפים 
קטנים בלבד, ואילו באחרים מופיעים לסירוגים התקפים 
גדולים וקטנים כאחד. — לתסמונת האפילפטית משתייכים 
גם התקפים פסיכיים שונים, שבאים בחולים אלה במקום 
ההתקפים הגדולים והקטנים. בדומה להתקפי־ההתכווצות 


הגופנים, מופיעים וחולפים אף ההתקפים הפסיכיים בפתאו¬ 
מיות, וצורותיהם מגוונות מאוד: עכירת־רוח, פחדים, סילוף־ 
החושים, יצר־נדודים, רעיונות־שווא וחזיונות־שווא ורגזנות 
מוגברת עד כדי התפרצויות של חמת־זעם. במצבי־הדימדום 
האפילפטיים עשוי המותקף לבצע מעשים שונים, בכללם 
פליליים, מתוך הסח־ההכרה, ולאחר המעשה הם משתכחים 
ממנו כליל. — ברבות הימים עלולים להתפתח בחולים בא׳ 
גם שינויים ניכרים באופי׳ ולפעמים אף ליקויים שכליים; 
אך ניכר הוא האחוז של החולים, שבתקופודהביניים שבין 
התקף להתקף הם נורמאליים לגמרם. כמה אישים חשובים 
בהיסטוריה ובתולדות־התרבות היו אפילפטיקנים. 

האיבחון הרפואי של הגילויים השונים של הא׳ שופר 
הרבה עם שיכלול האלקטרואנצפאלוגראפיה, שהיא מיוסדת 
על רישום הזרמים החשמליים של המח (ע״ע). בחולי-א׳ 
ניכרים בבדיקה זו כרגיל שינויים טיפוסיים בקצב הזרמים 
ובצורתם. בעזרתה נתברר שהא׳ הפסיכומוטורית, המס¬ 
תמנת בצירוף של גילויים מוטוריים ופסיכיים כאחד, היא 
צורה טיפוסית מיוחדת לא רק מבחינה קלינית, אלא גם 
מבחינה אנאטומית, הואיל ובתרשים האלקטרואנצפאלוגראפי 
מתגלה במקרים אלה מוקד מודגש באונת־הרקה. כנקודת- 
המוצא של הצורות האחרות של הא׳ האמיתית מוחזק מוח- 
הביניים. האלקטרואנצפאלוגראפיה מאפשרת לגלות גם את 
הא׳ החבויה, המצויה לפעמים בין בני־משפחותיהם של 
החולים בלא שהיא מתבטאת בסימנים חיצונים כלשהם. גורם 
תורשתי־משפחתי מעורב בלא־ספק בא/ אע״פ שחוקיות 
תורשתית ישירה אינה ניכרת בהתפשטותה. לבדיקה האלק־ 
טרואנצפאלוגראפית של החולה ושל בני־משפחתו נודעת, 
איפוא, חשיבות מרובה לשם בחינת העומס התורשתי, ביחוד 
להערכתה של מידת ההסתכנות במקרים של נישואי-קרובים׳ 
וכד׳. את סיכויי ההורשה של המחלה במשפחות מטופלות 
במחלות עצבים ורוח מעריכים עד כדי 10% , לעומת 0.3% 
בכלל־האוכלוסיה. את שכיחותה של המחלה באוכלוסיה הכל¬ 
לית מעריכים, לפי ספירות שונות, ב 1 — 5 ל 1,000 . — מבחינת 
מקור־המחלה מבחינים בין א׳ ראשונית, שמופעת בלא 
סיבות גלויות, כאילו מן האורגאניזם עצמו(מכאן הכינוי א׳ 
עצמית), ובין א׳ מ ש נ י ת, שבאה מסיבה גלויה — מחמת 
פגיעה באורגאניזם מן החוץ, שגרמה לשינויים פאתולוגיים 
ברקמת-המוח, כגון חבלות־ראש, ובכללן חבלות שאירעו 
מתוך תהליך־הלידה עצמו או מחמת לידת־מלקחיים, דלקות 
המוח וקרומיו, גידולים ומורסות במוח, אלכוהליזם כרוני, 
עגבת־עצבים, וכד׳. 

קיימות עוד כמה צורות מיוחדות של א׳, שמסתמנות 
בעווית של מחצית־הגוף האחת בלבד לעומת ההתקף הכללי 
של שרירי־הגוף כולו שבא׳ האמיתית. על צורות אלו נמנות 
הא׳ של ג׳קסון, המסתמנת בהתכווצויות־שרירים קלוניות 
חד־צדדיות, והא׳ המצחית, המסתמנת בסיבוב הראש, העי¬ 
ניים והגוף לצד אחד מתוף מתיחות טונית של השרירים 
שבאותו צד. שתי צורות אלו של הא׳ משמשות ביטוי לגירוי 
ממוקם בפיתול המרכזי הקדמי של מחצית־המו׳ח הנגדית 
ובמוח-המצח הסמוך לו! הן מעידות על קיומו של תהליך 
חולני באיזורים הנזכרים. 

הא" לצורותיהן השונות מצריכות טיפול רפואי שיטתי 
ונתונות בהחלט להשפעה רפואית חיובית ויעילה. ע״י אורח־ 
חיים מתאים, שעיקד־תכליתו היא מניעת זעזועים גופנים 



201 


אפילפסיה 


202 


ונפשיים נמרצים, ובסיוע סמים משככים ומרגיעים, כגת 
תרכבות ברום (ע״ע) וברביטור (ע״ע), אפשר במידה מרובד, 
למנ 1 ע את ההתקפים. החולים בא׳ זקוקים גם לעצה ולהדרכה 
בבחירת המקצוע וההתעסקות. בדרך־כלל מסוגלים אפילפטי- 
קנים להמשיך באורח־חיים נורמאלי בחברה, אלא שעליהם 
להימנע ממקצועות ומתפקידים, שבהם עלול איבוד־הכרה 
זמני — אף לדקות או שניות מועטות — לסכן את עצמם 
ואת זולתם, כגון נהיגה במכונית, וכד׳. ה״ליגות נגד הא , ", 
הקיימות בארצות שונות, מיועדות לקידום המחקר והטיפול 
בא׳ ולשיפור מעמדם הסוציאלי והחברותי של החולים. — 
בתקופה האחרונה משתמשים בגרימת התקפים אפילפטיים 
מלאכותיים באמצעות הלם חשמלי לשם טיפול יעיל במצבי- 

דיכאון וכיוצא בהם. 

; 1914 , 5 . 5 ) 8 ,. 111-01 ?^ . 4 ,?#<ן? 1 וק£ ,תמ 13 מ 1 ז 3 זז .א 
־)/)ל/׳>//׳/£■'.-/ ,׳ 102 ת 3£ ? . 6 ? ; 1926 ,? 51 <ן? 11 <ן£ ,$ו 01 ) 411$1 ג .ן •| , 
1929; 1 111111 ' €01 מן ׳ 70£0 /^£ , 500 ) £1101 . 0 .' 1 '- 1 ) 01 ו}ת 0 י 
£0001123110 £0000 . 5 ) ./׳\ ; 1941 ,ה X1 50/>01 ־״) 2 > 50 01111 00 מ , 
1946. 

ל. ה. 

תולדות הא׳. הא׳ היא אחת מן המחלות הידועות מן 
התקופות העתיקות ביותר. צורת־התגלותה, שהיא מעוררת 
חרדה במותקף ובמסתכל כאחד, וצירוף הזעזועים הגופנים 
והנפשיים שבה, עשו בכל מקום ובכל זמן רושם עמוק, 
שנתקשר במושגים מאגיים או מיסטיים ובאמונות תפלות 
מרובות. מימי-קדם עד תקופה מאוחרת מאוד היה הנכפה 
מוחזק אחוז "דיבוק" או בעל השראה עליונה, והתקפיו נת¬ 
פרשו כמעשי שדים ורוחות או בזעזועים מחמת גילויים 
אלוהיים. בהתאם לכך היה הנכפה או נרדף ומנודה כמקולל 
או נערץ כנביא וקדוש. על יחם זה מעידים השמות 115 לז 0 !ת 
ז*> 3 * (מחלה קדושה) או $ס׳\ 011 115 ( 1 ־ 0101 (מחלה אלוהית), 

35113115 11103110115 115 < 1 ־ 01 ( 0 (מחלה ירחית־כוכבית), 115 ( 1 ־ 0101 

13001011130115 > (מחלודהשדים)( מעניין ביותר הוא השם 
00011113115 5 טל־! 0 מ 1 (מחלת אספת־האזרחים), שניתן לא׳ 
משום הכלל שהיה קיים ברומי, שאם אחד מן המשתתפים 
באספה בפורום הותקף בהתקף אפילפטי יש להפסיק מיד 
את הדיונים, מאחר שההתקף נתפרש כאות לרעה מטעם 
האלים. פליניוס (ע״ע) מעיד: "במקרה של א׳ אנו יורקים, 
כדי להרחיק מעלינו את ההדבקה". הדעות ד,מאגיות השפיעו 
על האבחנה ועל הטיפול. היתה רווחת הדעה, שאפשר לעורר 
את ההתקף בחולה ע״י שאיפת הריח הרע של פתיל דועך 
במנורה, ולפיכך השתמשו לשם איבחון בריח־הנר והחולים 
אף הוזהרו מפני ריח זה, כמו שגם הוזהרו מפני בגדים שחו¬ 
רים (הצבע השחור היה סמלה של הקטי, ע״ע) ומפני עורות־ 
עיזים (העז היתד, קדושה לאלת־הירח). לפי פליניוס היו 
משקים את החולים בא׳ מדם הגלאדיאטורים, כשהיה שותת 
חם מן הפצע הטרי, וכן היו משתמשים כבסגולה נגד הא׳ 
בעצמות-מתים, ביהוד בחוליית האטלס (ע״ע), שהיו נישאות 
על הצוואר. 

גישה רפואית־מדעית לא׳ אנו מוצאים לראשונה בספר 
״על המחלה הקדושה״ שבאוסף ההיפוקראטי (בערך 400 
לפסה״נ). אע״פ שגם בספר זה מצויות אמונות מאגיות, 
מטעים בו המחבר, שהמחלה היא טבעית, מיוסדת על תורשה, 
ומקורה הוא במוח שנתמלא ליחה יתרה. המחבר מתנגד 
לדעתם של בני־דורו, המייחסים את המחלה לכוחות שלמעלה 
מן הטבע, וכן הוא מערער על השם "המחלה הקדושה": לציו¬ 


נה של הא' משתמש האוסף ההיפוקראטי גם בשם "המחלה 
הגדולה", ואליום אורלינוס(ע״ע) מסביר את השמות בהערה: 
״הואיל וההמון קורא לכל דבר גדול — קדוש״.—לאחר ההת¬ 
עוררות המרובה נגד אמונות־שווא ותרופות מאגיות, שהיא 
ניכרת בתקופה ההיפוקראטית, באה נסיגה בגישה המדעית 
לא׳, ובמאה ה 4 שוב פסקה ההתנגדות לתרופות־קסם, שאף 
רופאים מצויינים המליצו עליהן ; רק סוראנוס, נציג האסכו¬ 
לה המתודית, הוסיף להילחם בתרופות אלו. גלנוס (ע״ע) 
עצמו מניח, ששתיה של משרת עצמות שרופות יש בה משום 
תועלת נגד א׳! האמפיריסטים, שדחו כל דיון מדעי ("הטבע 
אינו ניתן להבנה" [צלזוס, ע״ע]), צידדו בשימוש בקמיעות 
מצמח הפאוניה, וכד׳. 

האסכולה ההיפוקראטית והאסכולות שבאו אחריה חקרו 
את התמונה הקלינית של הא׳ בכל הכיוונים. הוטעם היסוד 
התורשתי 1 הופר, שהמחלה מתחלת עפ״ר בגיל צעיר ! נחקרו 
השפעות האקלים והמזון. הודגש הדמיון שבין הא׳ ובין 
השינה: "השינה דומה לא׳, ובמובן ידוע השינה היא א"׳ 
(אריסטו׳ "על השינה והיקיצה"). הכירורגים ההיפוקראטיים 
מצאו את הקשר בין פגיעות בגולגולת ובין התכווצויות 
והדגישו, שההתכווצויות מופיעות בחצי־הגוף שהוא מול 
מקום־הפגיעה. המחברים מבחינים בץ שני מינים של א׳: 
שינה עמוקה מעין האפופלפסיה! התקף עם כיווצים. הופר, 
שלהתקף קודמת הרגשה מוקדמת של החולה: ״אורה״(ע״ע)— 
למשל מעין משב־רוח, שעולה מפף־הרגל למעלה, וכשהוא 
מגיע לראש מאגד החולה את הכרתו(גאלנוס). ההתקף עצמו 
מתואר בדייקנות כבספר־לימוד נורולוגי חדש. הסחרחורת 
נקראת בשם ״א׳ קטנה״—ומכאן שה ״ 31 !״ זחשק״היה ידוע 
במידת־מה לקדמונים. אריסטו מעיר, שההתקפים עלולים 
להופיע בלילה בלבד בלא שבמשך היום תוכר המחלה ("על 
השינה והיקיצה"). אם המחלה נעשית כרונית, יש שפל 
אישיותו של החולה נפגעת (ארטאוס). התקף קשה ביותר, 
ביחוד אם הוא נמשך גם למחרת היום או הלילה שבו התחיל, 
עלול להסתיים במיתתו של החולה (היפוקראטס), אולם עפ״ר 
אין הא׳ משפעת על אורך־החיים של הנגוע בה. א׳ שמתגלית 
סמוך ללידה היא עקשנית ביותר! וכן היתה רווחת הדעה, 
שאם א׳ מתגלית לאחר גיל של 25 אין היא עתידה לחלוף 
(היפוקראטס). לשם בירור מציאותה או אי־מציאותה של א׳, 
ביהוד בשעת קניית עבד, השתמשו גם בתבחינים "דיאגנו¬ 
סטיים": סיבוב של גלגל־הקדרים לעיני העבד או שרפת־זפת. 
בקביעת האבחנה המבדלת, הטעים גלנוס, שאין ההתקף 
האפילפטי מלווה שיתוק, בניגוד לאפופלפסיה, וכן הוא מב¬ 
דיל הבדלה אבחנתית בין הא׳ ובין מחלות־הרוח. את מקורה 
של המחלה ביקשו הרופאים של המאות ה 5 וה 4 לפסה״נ 
בשינויים פיסיקאליים של ה״ליחות": הא׳ פוגעת בבעלי 
הליחה הלבנה ולא בבעלי המרה האדומה! הליחה הלבנה 
פורצת לכלי-הדם וגורמת להתקף. כשהאויר נמנע מן המוח 
וכלי-הדם, מאבד האדם את הכרתו! מופיע חנק׳ שמביא לידי 
יציאת שתן וצואה, הריאה רותחת מחוסר אויר, ומשום כך 
מופיע קצף בפי המותקף. אח״כ מתפזרת הליחה בכלי־הדם 
ומתערבת בדם, האויר חתר וההתקף עובר. תאוריה מוש¬ 
למת — אבל חסרה כל ביסוס נסיוני — מפתח גאלנום: 
המכשיר הראשון של הנפש הוא ה״רוח הפסיכית" שבחדרי- 
המוח! מקור ההתקף האפילפטי הוא במעצור׳ שנוצר מתוך 
הצטברותה של ליחה עבה בחדר התיכון או האחורי של המוח 



203 


אפילפסיה 


204 


ושעוצר את הרוח הפסיכית. ההתכווצויות הן תהליך של ריפוי 
עצמי׳ שבו מתגבר הגוף על המצב החולני ומספיק את 
ההתקף. רוב המקרים הם "אידיופאטיים" מחמת דיסקראזיה 
קרה ועודף ליחה במוח. חלק קטן של מקרי־הא׳ שייך 
לקבוצה ה״סימפאתטית", והנזק הראשוני בהם הוא באבר 
מרוחק בגוף, כגון הרגל. אלה הם המקרים, שבהם מרגישים 
החולים את האורה כתנועה מכוונת כלפי המוח. 

הטיפול מתואר בלא תקוות מופרזות: תרופות, קשירת־גף 
במקרים מסויימים, המרים משלשלים, הקזת־דם, גילוח- 
הראש, דיאטה, רחיצות׳ קוטריזאציה ופתיחה ניתוחית של 
הגולגולת (טרפאנאציה). דיאוסקורידס (ע״ע) מביא 45 תרו¬ 
פות נגד הא/ ובכללן 13 שהן טיפולי־קסם. 

בימי־הביניים ניטשטש המו&ג האורגאני של הא׳ ומדובר 
עליה ביחד עם רוח רעה, דיבוק, ועוד. האסטרולוגיה 
הוסיפה נופך משלה: הירח הוא ממזג קר כמו המוח והוא 
יכול לעורר את הא׳! גם ארנלדו מוילנובה (ע״ע) מאמין 
בקשר בין המחלה ובין הכוכבים והירח. הילדגארד מבינגן, 
במאה ה 12 , רואה בא׳ התפרצות דמונית. בתיאורי האפילפסיה 
נתערבו גם מחלות נפשיות, כגון המאניה הריקודית. גם 
בטיפול גובר הצד המאגי! מחבר מן האסכולה הסאלרנית 
מציע כתרופה שתיית־דם(פלאטאריוס, המאה ה 12 ). קונסמאג־ 
טינום האפריקני ( 1087 ) וברנארדום מגורדונה ( 1303 ) מצי¬ 
עים קמיעות עם כתבות של פסוקי־האוונגליון! נסיעות לקברי 
קדושים מסויימים ושימוש בקופסות, שרשומים עליהן שמות- 
קדושים, היו רווחים בטיפול בא׳. בחרוזים מן האסכולה 
הסאלרנית נמנית הא/ הקרויה כאן פדיקון, עם המחלות 
המידבקות, ושאלת האפשרות של ההדבקה בא׳ נידונה עד 
המאה ה 16 (למשל ע״י פרנליוס). 

התיאוריות על הא׳ ביה״ב הן קרובות לתאוריה של גאל- 
נוס. מחבר מן המאה ה 7 מבחין בין שלושה סוגי א׳: הסוג 
האידיופאטי שמקורו במוח, האנאלפסיה שמקורה בקיבה, 
והקאטאלפסיה שמקורה במקום מרוחק בגוף. פאולום מאגינה, 
שמגדיר י את הא׳ כ״מצב של התכווצות כל הגוף 'ביחד 
עם פגיעה בתפקידיו העיקריים", מתאר מין א׳ (סימפטומא- 
טית), שמקורה ברחם האשה ההרה — אקלמפסיה (ע״ע). 
ברנארדוס מגורדונה מתאר את ה 31 ת 1 * 1 ז;>ק, אע״ם שאינו 
נותן לו שם מיוחד. פלאטאריוס הסאלרני מבחין בין הא׳ 
הגדולה והקטנה — חלוקה חשובה, שהיא מרומזת גם בקאנון 
של אבן סינא. 

גם בתקופת הרנסאנס ואחריה, במאות ה 16 וה 17 , עדיין 
האמין רוב הרופאים בדיבוק והשתדל להבחין בינו ובין הא׳. 
אמנם׳ ריאולאנוס כותב: "אין אנו זקוקים לפנות לדמונים 
כמפלט האחרון של אי־ידיעתנו, אלא נפנה לסיבה הטבעית 
של המחלה". אולם ב 1602 הודיע ז׳אן טאכסיל, שקשה למצוא 
דיבוק דמוני שאינו חולה בא/ בספרות ה״מדעית" על 
כישופים תוארו מקרים של א/ שבאה בהשפעת סם שניתן 
ע״י מכשפה. אמנם קבוצה של רופאים, וביניהם יוהאן ניאד, 
הדגישה את הסיבות הגופניות של המחלה, אך אפילו ויאר 
עצמו לא התנגד לשימוש בקמיעות נגד א/ באותה תקופה 
הובלטו בספרות אישים חשובים בהיסטוריה, שהיו מוחזקים 
כסובלים ממחלה זו: שאול המלך, יוליוס קיסר, קאליגולה, 
פטרארקה, קארל ץ, טורקוואטו טאסו. מכיוון שקרו מקרים 
של א׳ מחקה (ע״י קבצנים או ע״י חיילים שרצו להשתמט 
מן הצבא),* תוארו שיטות־בדיקה לשם גילוי ההסוואה. אולם 


שיטת־בדיקה מדעית נמצאה רק ב 1760 על־ידי הקלינאי 
הווינאי דה־האן, שגילה, שרק במקרה של א׳ אמיתית נעדרת 
תגובת האישון על האור. — פאראצלזום הקדיש שני ספרים 
לא/ הוא מבאר את חולי־הנפילה בתהליכים קוסמיים ומש¬ 
תמש לשם איבחון בנתונים אסטרולוגיים, ובטיפול — בשיטות 
אלכימיות. 

מן הרנסאנס ואילך נתרבו התצפיות, שהרחיבו את הידי¬ 
עות הנסיוניות בדבר הא׳ ושינו את התאוריה על מקורה של 
מחלה זו. בספרות תוארו מקרים של א/ שנתהוותה לאחר 
פגיעות בגולגולת, וכן מקרים של ניתוחי־גולגולת, שבהם 
הורקה מוגלה או הורחקה עצם שבורה, שלחצה על המוח — 
ניתוחים, שהביאו לידי ריפוי שלם של המחלה (ואלסקוס, 
דה קארפי, דורטוס). במאה ה 16 נתבררה התמונה של א׳ 
חלקית, שהיא ישונה מן התמונה הקלאסית! הצליחו להבדיל 
בין הא׳ והתכווצויות אחרות׳ בעיקר בגיל־הילדות! גואנר־ 
יום הבחין בין א׳ והיסטריה. פתיחות־הגוויה הוכיחו, שהתאו־ 
ריה של גאלנום על מעצור בחדרי־המוח כסיבת הא׳ היא 
מחוסרת יסוד. האסכולות של היאטרוכימיה והיאטרופיסיקה 
במאות ה 16 וה 17 התחילו מבקשות סיבות אחרות למחלה: 
אדים מרעילים שמקורם התפוצצות של חלקים דקיקים במוח, 
הפרעות מכאניות בליפים ובכלי־הדם. השערות אלו, וכן גם 
ההשערות הדמיוניות של ואן הלמונט (ע״ע) על ה״אךכאוס" 
והאנימיזם של שטל (ע״ע), ליא קבעו תאוריה מבוססת של 
הא/ אבל סילקו את הדעות של העולם העתיק וסללו את 
הדרך לחקירות חדשות. 

במאה ה 18 נעלמו הדמונים והמכשפות מן הדיונים על 
הא׳! מפנה זה נגרם לאיע״י חקירות קליניות חדשות, אלא 
ע״י השינוי הכללי שבא בתפיסת־העולם של בני־הדור — 
דור־ההשכלה. ניתן הסבר ראציונאלי לתופעות מעין ה״די- 
בוק" ונידון הקשר האפשרי בין התקף כיווצי ובין ההיסטריה 
(בורהאוה). טיסו הטעים ב 1770 , שלעולם אין ההיסטריה 
גורמת לא׳ ממש! כמו־כן דחה את הדעה המקובלת, שא׳ 
עלולה להיגרם בכוח הדמיון, למשל ע״י מה שאשה הרה 
רואה התקף של א׳ ומורישה משום כך לוולד תכונות אפי¬ 
לפטיות. הטיפול בא׳ טוהר מתרופות מאגיות מרובות. מתוך 
חקירות אנאטומיות חדשות נתברר, שא׳ סימפטומאטית 
עלולה להתהוות מחמת גידולים או מורסות במוח או מחמת 
לחץ על המוח במקרים של אי־סדירות בעצמות! אולם 
הפאתאלוגיה של הא׳ בכללה — ללא שינויים אנאטומיים — 
נשארה בלתי־ברורה. בחלוקתם של סוגי־המחלה גתקרבו 
החוקרים יותר ׳ויותר להבדלה המודרנית בין א׳ גנואינית 
(בלא שינויים אנאטומיים) ובין א׳ סימפטומאטית (עם 
שינויים אנאטומיים, שמציאותם וטיבם נקבעו ע״י פתיחת- 
הגוויה או על יסוד צירוף סימנים קליניים). תורת המחלה 
התרחבה עוד יותר כשבשנת 1705 תיאר פופאר(:)ז 3 ון 011 ק) 
מקרה טיפוסי של "החולי הקטן" ( 31 רת 1 ! 61 ק) או €:>ח:> 5 י) 3 
(=ד,עדר, ז. א. העדר־ההכרה), והמונח הצרפתי לסוג זה של 
א׳ נתקבל בכל הלשונות. כמו־כן הונהגה הבחנה גם בין שני 
הסוגים של הכיווצים — ה״קלוניים" וה״טוניים" (דה גורטר, 
1757 ). 

המאה ה 19 ירשה. איפוא, מן התקופות שקדמו לה כמות 
ניכרת של ידיעות בהופעות המחלה ומהלכה. את ראשיתה 
של מאה זו מציינת גישה אנושית יותר בטיפול בחולי- 
רוח, שעליהם היה נמנה גם חלק מחולי הא/ פינל (ע״ע), 



205 


אפילפסיה—אפימנידם 


206 


הרפורמאטור של הפסיכיאטריה, דרש להקים מחלקות מיוחדות 
לטיפול בא/ ומאז הופיעו בצרפת ובאנגליה חקירות בא/ 
שהיו מבוססות על תצפיות קליניות במחלקות אלו 1 מונחים 
צרפתיים נשארו שליטים עד היום בחקר הא׳ ובספרות 
המוקדשת לה. בצרפת התחילו גם בחקירת הא׳ באמצעות 
שיטות סטאטיסטיות (אסקירול, ע״ע), וכן תוארו ההפרעות 
הפסיכיות, המופיעות לפעמים במקום ההתקף במחלה ז 1 . 
בבעיית השינויים האנאטומיים הבאים במוח מחמת א׳ היו 
הדעות מחולקות. פורטאל האמין באפשרות למצוא את הב¬ 
סיס האנאטומי של המחלה, ואילו אסקירול הביע ב 1838 דעה 
פסימית ביותר בנוגע לאפשרות זו. מ 1833 עומדת במרכז 
ההתעניינות תאוריית־הרפלכס של החוקר האנגלי מארשאל 
הול ( 13311 ), שנתכוונה לבאר את ההתכווצויות ואת חוסר* 
ההכרה שבא׳ ע״י שינויים רפלקטוריים במתח צינורות־הדם, 
המביאים להפסקה באספקת הדם למרכזי־המוח.ב 1859 הונהג 
בטיפול בא׳ השימוש במלחי־הברום, ובזה הושגה התקדמות 
ניכרת בטיפול בא׳ הגנואינית. 

מ 1861 ואילך קשורה ההיסטוריה של הא׳ בשמו של 
ה. ג׳קסון(ע״ע). בספרות הרפואית קשור שמו של ג׳קסון גם 
בהתקפים החד־צדדיים של שרירי־הגוף, אע״פ שההתקפים 
החלקיים כבר היו ידועים לרופאים העתיקים. ג׳קסון עצמו 
ייחם את זכות־הקדימה בתגלית זו לצרפתי בובה ( 315 עג 31 ש 8 ; 
1827 ), וקדם לג׳קסון גם ריצ׳רד בריט, שתיאר ב 1827 ־ 1835 
כיווצים חד־צדדיים בלא אמץ־ההכרה עם שינויים אנאטד 
מיים בקליפת־המוח בצד שמול הצד המותקף. אבל ג׳קסון 
הקדיש עבודה מרובה להתקפים חד־צדדיים אלה ופיתח 
תאוריה חדשה של הא׳. לפי דעתו, אין בנמצא א׳ אחת, אלא 
מינים שונים של א׳. מקרים, שאבדן־ההכרה מופיע בהם 
בתחילת־ההתקף, מתחילים במרכזים הגבוהים ביותר של 
פלח־המוח. פעולות, שנעשות במצב של הפרעה פסיכית, 
שהיא חולפת אחר התקף, כשהמרכזים הגבוהים של הביקורת 
הרצונית עדיין הם מופרעים, הן אוטומאטיות. ג׳קסון מבחין 
שלוש רמות במערכת־העצבים המרכזית: הנמוכה שבהן 
מיוצגת ע״י חוט-השדרה, המוח המארך והגשר, והיא אחראית 
לתנועות הפשוטות, וההתקפים התלויים בה הם אלה של 
הנשימה, התקפים שמקורם בהרעלות מסויימות או בפגיעות 
ישירות מן החוץ; הבינונית מיוצגת ע״י התחום הרולאנדי 
של הקליפה והחרצובים של הגופים המשורטטים, ובה מיקומן 
של ההפרעות הגורמות להתקפים מעין־הא׳; העליונה מיוצגת 
ע״י המרכזים של אונת־המצח הקדמית, והיא אחראית לתנו¬ 
עות המסובכות ביותר ובה מיקומו של מוצא ההתקפים של 
הא׳ האמיתית. התאוריה של ג׳קסון היא היפותטית ואינה 
מבוססת על נתונים אנאטומיים. — בעת ובעונה אחת עם 
ג׳קסון הצטיין בחקירת הא׳ הנורולוג הצרפתי הגדול שרקו 
(ע״ע), שהבחין יפה בין הא׳ ובין ההיסטריה! הוא הסביר, 
שחולה היסטריה יכול אמנם לחלות גם בא/ אלא שאין 
המחלה האחת ביטויה של השניה או תוצאה ממנה. 

ץ*<ן? 11 ק¥ [ 0 ע- 1$107 (¥ £ , 1€34 ז}( 510 ¥0.11111% 16 ( 7 ,מ 10 דמ<ד . 0 

,({ €147010% 13 €711 03 ^ 1 [ 0 %ה 8€%111111 1€ ( 1 10 $^ 07€€ 1€ ( 1 70111 [ 

. 1945 

יה. ל. 

הא׳ בספרות ישראל. נראית הדעה, שהביטוי "נופל 
וגלוי עיניים" המצוי בפרשת בלעם (במד׳ כד, טז) מכוון 
לא׳ (חולי־הנפילה), שהיתה בעיני הנביא הנכרי ביטוי 


לאפסטאזה הנבואית. גם בסיפור על שאול המלך ("ויתנבא... 
ויפול", שמ״א יט, כד) יש רואים תופעה של א/ וגם ההפרעות 
הפסיכיות של שאול ("הרוח הרעה"׳ שם יח, י) ניתנות 
להתפרש כחלק מן התסמונת של מחלה זו. אולם בשני 
המקרים אין הוכחה ברורה לקיומה של א׳. 

בתלמוד מצויין חולה־הא׳ בשם נכפה. הקשר של הא׳ 
לחיי־המין נזכר בדרך הפחדה: סטיות מחיי־המין הנורמא¬ 
ליים באות על ענשן ברכישת מחלה זו או בהקנייתה לילודים 
(פס׳ קי״ב, ב׳; כת׳ ם/ ב׳! כלה רבתי, פרק א׳). כדאי 
להזכיר שגם להיפוקראטס וגם לדמיקריטוס מיוחס המאמר, 
כי "המשגל הוא מעין התקף אפילפטי". התלמוד ידע על 
תורשתיותה של המחלה ואסר לקחת אשה ממשפחה אפי¬ 
לפטית (יבכר ס״ד, ב׳). 

בשטח ההלכה יש לציין, שהכוהן שהותקף התקף אפילפטי 
פסול לעבודה כל ימיו (משנ ׳ בכ׳> ז׳, ה׳). הא׳ של האשה 
היא עילה לגירושים, אם ההתקפים באים בזמן הווסת בלבד, 
שאז הם "מומיו שבסתר", שמצדיקים טענת קידושי-טעות 
מצד הבעל; אולם א׳ רגילה, שהתקפיה באים בלא קביעות, 
אינה עילה לגירושים, מאחר שהבעל יכול היה להכיר בה 
קודם הנישואים (כת׳ ע״ז, א׳). 

מעניינים הם דברי הרמב״ם בהלכות עדות (ט/ הל׳ ט׳): 
"הנכפה בעת כפייתו פסול ובעת שהוא בריא כשר, ואחד 
הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע! והוא שלא 
תהיה דעתו משובשת תמיד, שהרי יש שם נכפים שגם בעת 
בריאותם דעתם מטרפת עליהם; וצריך להתישב בעדות 
הנכפין הרבה". דברים אלה, המיוסדים על התלמוד (כת׳ כ/ 
א/ וכן ר״ה כ״ח, א׳), הם זהירים והומאניים כאחד ומתאימים 
לגישה המודרנית. 

בספרות המאוחרת נקראת הא׳ "חולי נופל". אך הרמב״ם, 

וכן אבן-עזרא ("ספר הנסיונות"), משתמשים בשם נכפה, 
ואבן־עזרא קורא לא׳ "כפיה" ולחולה "בעל הכפיה". בהשקפה 
על המחלה וטיפולה לא נבדלו המחברים היהודיים ביה״ב 
מחבריהם הנוצריים והמוסלמיים; הראב״ע מביא את התרו¬ 
פות המאגיות הנזכרות ע״י המחברים הלאטיניים. 

בספרים מן המאה ה 17 (יעקב צהלון, ע״ע; טוביה הרופא, 
ע״ע) כבר מוצאים אנו חלוקה נאה של סוגי הא/ וב״מעשה 
טוביה״ — גם ביקורת "חדישה" של השקפת גאלנוס. 

. 1921 , 71 ( 130312 1€ ( 01155 , 811)11 40)1-101111X1315 € ־ 1 ? .[ 

יה. ל. 

אפימנ״ךם ( ? ף 18 ״-^ן 1 ״: 1 י), עושה-נפלאות ומורה־דת יווני 
מקרטה. לפי מסורות שונות חי בסוף המאה ה 7 
לפסה״נ, אך נראית יותר הידיעה המצויה באפלטון, שלפיה 
שהה א׳ באתונה זמן מה קודם מלחמות־הפרסים — לערך 
ב 500 לפסה״נ. האגדה מספרת עליו, שנשלח ע״י אביו לרעות 
את הצאן׳ וכשנכנס בצהרי-יום למערה אחת נרדם בה וישן 
57 שנה; כשחזר לביתו מצא את אחיו הצעיר כאיש זקן(ע״ע 
חוני המעגל). כן מסופר עליו, שהאריך ימים והגיע לגיל של 
157 או 299 שנה. אנשי-קרטה היו נוהגים להקריב לו קרבנות 
כמו לאל. הקדמונים ייחסו לו חיבורים שונים, אך נראה, 
שלא׳ ההיסטורי יש לייחס רק את ה״תאוגוניה״ — שיר, 
שעוסק בהתהוות האלים ודורותיהם, ושנתחבר בהשפעת 
ה״תאוגוניה" של הסיודום ובהשפעת התאוגוניות של האור־ 
פיקאים. באיגרת לטיטוס המיוחסת לפאולוס (א׳, י״ב) נמסר 



207 


אפימנידס—אפיסקופיוס, סימון 


208 


בשם נביא מקרטה 
החרוז "בני קרטה כו¬ 
זבים הם מאז ומעולם. 
חיות רעות, כרסתנים 
עצלים". אבי-הכנסיה 
היארונימוס מייחס 
חרוז זה ל״נבואות 
א'"׳ וכפי הנראה נל¬ 
קח מתוך הפתיחה 
ל״תאוגוניה" של א/ 
והוא שגרם לסו׳פיזם 
הידוע: "איש קרטה 
אומר, שכל בני־קרטה 
שקרנים הם״. — שנ¬ 
תו של א׳ ויקיצתו 
משמשות מסגרת במ¬ 
חזה של גתה - 1 ק£ 65 ( 1 
£011,301100 $ש!> 1 ת 0 רת 



אפיטנידס. הטחיאוו ש 5 המאטייוא! 


(״יקיצתו של א , ״, 1814 ), המוקדש להשתחרתתה של גר¬ 


מניה מעולו של נאפוליון. 


; 27-37 , 1 , 1934 ,*ז*\ 011 ז\ 10 ז 1 10 ■ 1 >!> * 111 )חז 2 ו>ז£ , 18 ־ 01 .מ 
. 244 .ק , 1891 ,ו 10 ץ 1 סקק 11 ^ ,}•ו 10 ) 0 ־ 11 ־ 0 >ג- 018,112 מ 1 ב 11 ז\\ .ז\ . 11 


אפי^ה, לואיז פארנס פטרוניל, מרקיזה של — £011150 
-־ 11131 , 01105 ׳ £$0131 ' 11 1100 > • 31 * 1 1001110 )£? 0000 ־ £101 
ן 3 ת 1 ק£' 1 > 50 !ג!ף — ( 1726 , ולנסין — 1783 , פאריס), סופרת 
צרפתית מחוג האנציקלופדיסטים (ע״ע). בת 19 נישאה 
למארקיז ד׳א/ שהיה בן־דודה. א׳ ילדה לו 3 ילדים, אך 
ב 1749 נפרדה ממנו, ומאז ישבה בעיקר בארמון לה שורט 
( 01105,1-0110 £ 3 , על־יד מונמורנסי), שנעשה מקום־פגישה 
מפורסם לאנשי־רוח. בין אורחיה התדירים במקום זה ובפא¬ 
ריס היו ראשי-האנציקלופדיסטים—דידרו וד׳אלנבר! הבארון 
דה הולבאך, האב גאליאני, ואחרים. ה״סרקלין" שלה היה 
מן ה״פילוסופיים" (כלומר׳ מן הספקנים והקיצונים) ביותר. 
מ 1755 היתה א׳ ידידתו האינטימית של הםופר־המבקד הגרמני 
מלכיור גרים (ע״ע) וביחד עם דידרו השתתפה בעריכת 
ה״אגרות" הספרותיות והפילוסופיות, שגרים חיה שולח 
במשך שלושים שנה לחתומים עליהן(נתפרסמו אח״כ ב 16 
כרכים) וששימשו כלי חשוב ביותר להפצת הרעיונות של 
תנועת־ההשכלה בחצרות של המלכים והשרים ברחבי- 
אירופה. כ 300 מכתבים, שא׳ עצמה כתבה לאב גאליאני 
מ 1769 עד מותה, הם מקור רב-עדך להכרת חייה המדיניים, 
הספרותיים, האמנותיים והחברותיים של פאריס באותו זמן. 
ב 1756 בנתח א׳ בקרבת ארמונה בית כפרי ( 0 § 3 ז 1 ת 1 ז£י£) 
בשביל ז׳אן ז׳אק רוסו! אך בערך שנתיים לאחר זה הפכה 
ידידותם לאיבה גלויה, ולפיכך אין להעריך את אישיותה 
לפי הדברים רוויי־השנאה, שנאמרו עליה ב״וידויים" של 
רוסו. — גם וולסר היה בין ידידיה הקרובים של א׳ז אליו 
נתקשרה ביחוד במשך שהותה בג׳נבה ( 59 — 1757 ) ויש 
ממנו חרחים על עיניה היפות ונפשה האצילה. 

המפורסמים בין כתביה המרובים של א׳ הם: קובץ 
שיחות חינוכיות (מהדורה ראשונה, 1774 : 5 ת 10 ז 53 ז 0 \מ 00 
1110 ) 53 01 0 ־ 0101 1100 סז) 0 ס; מהדודה שניה, 1781 : £05 
£011110 ׳!) 8 מ 0 ם 53 ז 0 ׳\ת 00 ; במהדורה זו קיבל הספד פרס 


מטעם האקאדמיה הצרפתית ב 1783 ), וה״זכרונווד שלה 
( 5 ס! 1 ס 01 ס 1 \; הוצאה ראשונה׳ בלתי־שלמה, 1818 ! הוצאה 
מורחבת 1865 ). לזכרונות אלה צורה של רומאן! אעפ״כ הם 
מכילים חומר עשיר ומהימן (מכתבים אותנטיים וכד׳) על 
אנשי־חוגה. 

, 11 , £14 £14x411 ,ש׳\ 11 ג 80 -££ח 531 .\ 2 . 011 

,.£'!> ^ 1€5$€ ז 614 ן £0 , 5 גז^טב 1 ל 1 .? .״! ; 1850 

.? ; 1883 ,.£' 4 5 * 1 ,. 1 ) 1 ; 1882 

. 1929 , 60110111 01£ < 01 ' 1 € .£' 4 0 ?ס 1 ז 51£ £0 , 10011111 ^ 1 

ם. ב. 

אפיגום, ע״ע חמי, היםטזויוגרפיה. 
אפינוס, פר 3 ץ אולויך וןאזד 1 ר- 115 ח 1 ק 10 /. 11 יד.ס.£- 

( 1724 — 1802 ), פיסיקאי גרמני. נולד ברושטוק, 

למד רפואה בעיר־מולדתו, והיה אח״כ פרופסור לאסטרונו¬ 
מיה באקאדמיה למדעים בברלין. ב 1757 נקרא ע״י הממשלה 
הרוסית לפטרבורג כפרופסור לפיסיקה וחבר האקאדמיה 
המלכותית למדעים, וכאן שימש גם מפקח על תכנית־הלי- 
מודים של בתי-הספר במדינה ויועץ פדאגוגי־מדעי בחינוכו 
של יורש־העצר (מי שהיה עתיד להיות הצאר פאוול). ב 1798 
פרש מן ההוראה וישב עד מותו בדורפאט. — א׳ היה 
מראשוני יוצריה של תורת האלקטרוסגנטיות(ע״ע),שפותחה 
ונשתכללה אחריו במאה ה 19 . א׳ תיאר לראשונה את תופעות 
ההשראה החשמלית (ע״ע חשמל) ואת הפירואלקטריות 
(ע״ע). מן התופעות החשמליות שבטורמאלין המחוממיהסיק 
( 1756 ), שהחשמל והמאגנטיות קרובים זה לזה קירבה פני¬ 
מית, ודעה זו הניח ביסוד ספרו הראשי "מסה בתורת החשמל 
והמאגנטיות״ (- 013£ ) 0 15 ) 3 ) 1101 ) 0100 111001130 30100 ) 00 * 1 ' 
״ 150 ) 00 , פטרבורג 1759 ). שהיה ראשון במינו גם מבחינת 
השימוש בשיטות מאתימאטיות בשדה־מחקר זה. א׳ פיתח את 
התאוריה של הקונדנסאטור. ויש מייחסים לו גם את המצאת 
האלקסרוסקופ. — יכן כתב מאמרים הרבה על בעיות אקלי- 
מיות־מטאורולוגיות ואסטרונומיות. לפירסום מרובה זכו 
בשעתם( 1764 ) דבריו על הפאראלאכסה (ע״ע אסטרונומיה) 
בשעת המעבר של כוכב־לכת על פני השמש, הואיל ודברים 
אלה הושמעו בתקופה שבין שני מעברי נוגה על פני השמש, 
שאירעו במאה ה 18 . 

אפיגיות כימית, ע״ע כימיה. 

אפיס, ע״ע חפים. 

אפיםטולו?רפיה, ע״ע מלתב. 

אפיםטמ 1 לזג ז יה, ע״ע הכרה, תזרת ה־. 

אפיסקופיום, סימון ( 1583 , אמסטח־אם — 1643 , שם), 
הגמון ותאולוג נוצרי. בזכות שקידתו וכשרונותיו 
המצויינים נשלח ב 1600 , על חשבונה של ממשלת הולאנד, 
לאקאדמיה המלכותית שבליידן. כאן למד מתחילה ספרות 
ופילוסופיה, ואח״כ תאולוגיה, שנעשתה המקצוע העיקרי 
שלו. כדי להתמחות בהטפה, נכנס לבית־המדרש (הקולגיון) 
המלכותי של אמסטרדאם. אבל מפני שא׳ היה תלמידו וחסידו 
של יעקב ארמיניוס (ע״ע), מתנגדו של הקאלוויניזם (ע״ע 
_קלוין), ששלט אז באמסטרדאם, לא נתמנה כמטיף בעיר- 
מולדתו. לאחר שמת ארמיניוס ב 1609 נעשה א׳ הראש של 
תנועת הארמינינים, נאמני תורתו של ארמיניוס (מאז נקראו 



209 


אפיסקופיוס, סימון — (ה)אפיפיור(ה)יהודי 


210 


בשם רמונסטראנטים), שנלחמו באורתודוכסיד, הקאלוויניס־ 
טית׳ ששללה את חופש־הרצון. מ 1612 שימש א׳ פרופסור 
לתאולוגיה בליידן. ואולם לאחר נצחונה של האורתודוכסיה 
הקאלוויניסטית בוועידה (סינורה) של דורדרכט, שנתקיימה 
בחורף 1618 — 1619 ושבה הגן א׳ בתוקף י על" דעות תנועתו, 
גורש א׳ מן הפנסיה ומארצו. לאחר פעילות פובליציסטית 
של שנים באנטוורפן, פאריס ורואן הותר לו ב 1626 לחזור 
להולאנד. א׳ התחיל פועל אז כמטיף ברוטרדאם ומ 1634 
ואילך ניהל את הסמינר הרמונסטראנטי באמסטרדאם. א׳ 
היה אישיות מוסרית ולא ייחס שום ערך לאמונה הדתית 
אלא אם כן היא מתגלמת גם בחיים מוסריים. במוסריות 
הלוהטת שלו יש רואים הסבר לאמונתו התקיפה בחופש־ 
הרצון. למרות מה שפל ימיו עברו עליו בוויכוחים ובעריכת 
כתבי־פולמוס, היה מוחזק גם בעיני רבים ממתנגדיו כאדם 
חביב מאוד וכגדול המלומדים בין החאולוגים בדורו. לכתביו 
£65310 ת 00 ( 1622 ), 010£13 ק\) ( 1630 ), וכן 111811111110116$ 
11160108136 ( 1650 ואילך), היתד. השפעה ניכרת גם על התאו־ 
לוגים הגרמניים של תקופת־ההשכלה. 

מ 6 ! 2 מ^!> £61 . 11 .< £ 11 ז 011 !£< 51 וז}< 1 * 1 , 16011 ( 01 .! 

-!!ק£ . 5 / 0 0,11 , 161 ) 031 . 1 ? ; 194 — 182 .ק , 1790 , 11 .) 

. 1835 ,!א/ק 60 

יע. ל. 

אפיפיזר. שם עברי לראש הכנסיה הקאתולית. המונח "הא¬ 
פיפיור של רומא" כבר הוא מצוי בספרות־ישראל 
בסיפור על גזירות נורמאנדיה משנת 1007 ("ספר גזירות 
אשכנז וצרפת״, הוצאת הברמן, תש״ו, עט׳ 20 ), אך נראה, 
שבאותה תקופה וגם במאות הבאות היו נוהגים להשתמש גם 
בשמות אחרים: בגזירות שנת ד׳ תתנ״ו לרבי שלמה ב״ר 
שמעון נקרא האפיפיור אורבן 11 "הפפיום (ז. א. ה 3 ק 3 ק) 
של רומי הרשעה"(שם, עמ ׳ כ״ז)! בנוסח הרגיל של ספר יוסי־ 
פון(נוסח, שנתחבר בין המאה ה 10 ושנת 1162 לסה״ג) נקרא 
האפיפיור ״פטרון״ (נגזר או מן המלה הלאטינית ז 316 ק — 
״אבא״, או מ 611118 ?). ב״אגדתא דשמעון כיפא" ("בית המד¬ 
רש" של ילינק, חדר וע, עמ ׳ 10 ) נאמר, ששמעון כיפא "היה 
הפאפא הראשון שהיה בעולם". המונח א׳ נעשה מקובל 
בישראל מן המאה ה 13 ואילך. מקורו הוא, כנראה, בראשי 
התיבות ס״פ״ר (???) של התואר הלאטיני^מסס? 3 ק 3 ? 
001311115 ?, שפירושו: אבא וכוהן גדול של רומי(והשווה את 
הכתיב "פיפיורא" בע״ז, י״א, א׳). באיטלקית הוא נקרא גק 3 ק, 
בצרפתית 6 קגק, באנגלית 6 ק 0 ק, בגרמנית 51 ק 2 ?. — השם 
הלאטיני 3 ק 3 ק ("אב") שימש בכנסיה הנוצרית הקדומה 
תואר־כבוד של כל בישוף, ודק מן המאה ה 6 ואילך יוחד 
להגמון של רומי, התופס את המקום הראשון(בלאט׳ - 3 מז 1 זק 
*"ז) בכנסיה. 

לפי התורה הקאתוליח (שאינה מוכרת ע״י שאר הכנסיות 
הנוצריות) מינה ישו כיורשו את תלמידו שמעון־פטרוס 
(אוואנגליון של מתי, ט״ז, י״ח, י״ט), שנעשה הגמון של 
דומי. אחר מותו של פטרום עבר הפדימאטוס לידי יורשי־ 
משרתו. 

הא׳ נבחר ע״י החשמנים (הקארדינאלים), ואלה הם 
תפקידיו וזכויותיו: הוא המורה העליון של הכנסיה, 
והחלטותיו בשאלות האמונה והמוסר הנוגעות לכל הנצרות 
הן למעלה מן הטעות (בלאט׳ 3$ ז. 111 ל £3111 מ 1 ); הוא המחוקק 
והשופט העליון של הפנסיה והוא גם מנהלה, הממנה פקידים 


על כל המשרות של הכנסיה ומשגיח על פעולתם של בעלי 
המשרות הללו. תפקידיו(על כל הזכויות הכלולות בהם) לא 
הוטלו עליו ע״י הכנסיה אלא ע״י אלוהים. הא׳ הוא גם 
השליט העצמאי של מדינת־הכנסיה (ע״ע), שכיום היא 
מצטמצמת בחלק הצפוני־מערבי של רומי. פונים אליו בכינוי: 
"אב קדוש"! תלבשתו המיוחדת היא גלימה לבנה! וסימני־ 
הכבוד ( 10518013 ) של משרתו הם: הכתר המשולש(טיארה), 
מטה־רועים ישר וטבעת־הדייג (זכר לשמעון־פטרוס). — על 
התפתחותה של האפיפיורות ותולדותיה ע״ע כנסיה קתולית. 

({!)אפיפיור (ה)יהוךי, דמות אגדית של יהודי, שנעשה 
אפיפיור וחזר ליהדות בפומבי מתוך גינויה של הנצ¬ 
רות. האגדה הקשורה בדמות זו הגיעה אלינו בכמה נוסחאות. 
בנוסח, שנמצא בהערה לכ״י של סליחה, שמוצאה מספרד, 
נקרא אפיפיור זה בשם אגדראס, ומסופר עליו, שכשהעלילו 
עלילה על היהודים והיתה'סכנה של פרעות, התערב הא׳ 
היהודי בדבר, נאם לטובת היהודים וע״י כך הרגיע את העם. 
למשלחת יהודית, שבאה להודות לו על כך, מסר האפיפיור 
"סליחה" שחיבר, שבראשי־חרוזיה היה קבוע שמו, וציווה 
להפיצה בקהילות־ישראל. גם בנוסחאות שמוצאם מגרמניה 
קשור הסיפור על הא׳ היהודי בפיוט עברי, שמחברו הוא 
ר׳ שמעון הגדול (ע״ע), בן־זמנו של רבנו גרשום מאור 
הגולה (בערך 1000 לסה״ג). שם הא׳ כאן הוא אלחנן. לפי 
נוסחאות אלה נחטף אלחנן •בילדותו ונתחנך כנוצרי, אך 
משנודע לו על מוצאו היהודי הזמין אליו את אביו וגילה לו 
את זהותו. סופו של דבר היד* שהאפיפיור הכרח בפומבי 
מראש מגדל על אפסותה של הנצרות ומיד אח״כ הפיל את 
עצמו מראש המגדל ומת על קידוש־השם. ר׳ שמעון אביו 
חיבר לזכרו את הפיוט "מלך אמון" ליום ב׳ של ראש־השנה, 
שבו מרומז השם אלחנן במלים "אל חנן נחלתו". לפי נוסח 
אחר (בגדמנית־יהודית) חיבר אלחנן חיבור נגד הנצרות, 
נמלט בסתר מרומי וישב עד סוף־ימיו בחוג משפחתו במא- 
גנצה, לפי נוסח ערבי שנשתמר היה אביו של האפיפיור 
היהודי ר׳ שמעון קיירא! לפי נוסח ספרדי היה אביו רשב״א. 

רוב החוקרים סבור׳ שהסיפור על הא׳ הי׳ נוצר בתחילת 
המאה ה 14 . על כל פנים ניכר, שסיפור זה נתחבר ברוח 
סיפורים דומים לו מיה״ב, כדוגמת האגדה על הא׳ גרגוריוס 
הגדול (ע״ע)! מכמה בחינות יש גם קרבה בין האגדה על 
הא׳ הי׳ ובין האגדות היהודיות על שמעון כיפא (פטרום! 
ע״ע). הגרעין ההיסטורי לאגדה זו כלול, אפשר, בעובדה, 
שאחד מן האפיפיורים, אנקלטום 11 (ע״ע), היה מזרע ישר¬ 
אל• הידיעות על הרדיפות, שנערכו על קהילת מאגנצה 
בתחילת המאה ה 11 , ההתנצרות של אחד מבניו של רבנו 
גרשום מאור הגולה, הידיעות על ר׳ שמעון הגדול, שלפי 
מקור קדום ״טרח עבור הקהילות וביטל גזירות״ — כל אלה 
שימשו לאגדת הא׳ הי׳ רקע סיפורי. שהוא מתאים מבחינה 
היסטורית להווי היהודי ביה״ב. 

האגדה שימשה יסוד לסיפורו של מארכוס להמאן "האפי¬ 
פיור אלחנן״( £1011311311 1 לל 3 ?), שניתרגם לעברית על־ידי 
י. פינטשווסקי (אודסה, 1895 ). 

אליעזר אשכנזי, טעם זקנים, 1854 ! ישורון(בעריכת קובאק), 

91 ( 1868 ) 1 ילינק, בית המדרש, חדר 9 , עם׳ 148 — 153 ! 91 , 

. 4 , 1611131111 ) 011 ; 22 11016 , 7 \ , 2 ) 0136 ; 137 — 139 

. 80 — 79 .קק , 11 ,.*■׳£ 

ד. פ. 



211 


אפיפיזה—אפיפיט 


212 


?לפיפיןה ($;$ץו{ק 1 ק £ ; יוו׳ ? 01 ^״!£, בליטה), מונח אנא- 
טו׳מי, שמשמש בשתי משמעויות: 

1 . אבר קטן במוח־הביניים, הבולט כעין חרוט מן החלק 
האחורי של גג החדר השלישי (ע״ע מח). באדם ארכה כ 10 
מ״מ והיא משוקעת בעמקה של רקמת המוח הגדול, ששני 
פלחיו מחפים עליה. על שום צורתה היא נקראת גם גוף־ 
האיצטרובל ( 10£216 ק $! 1 קזס 0 או מ 1111 זבסס 0 ). היא 
עשויה רקמה ספק-אפיתלית, ספק־עצבית, והיא מפותחת 
בעיקר בגיל־הילדות! במבוגרים היא מכילה עפ״ר משקע 
של גרגרי סידן ומאגנזיום פוספאטיים ("חול־המוח"). אבר 
זה קיים בכל בעלי-החוליות, זולת הפיל. — הפונקציה של 
הא׳ אינה מחוורת. יש סברה, שהיא בלוטת הפרשה חיצונית 
(ע״ע הורמונים), שהיא מווסתת ומרסנת את תהליכי הצמיחה 
וההתבגרות, אך דעה זו לא הוכחה כל צרכה. ידועים מקרים 
בודדים, שבהם מלווים ליקויי-הא' התבגרות מינית מוקדמת 
בילדים, אך עד היום לא הוכן מן הא׳ שום תכשיר הורמוני 
פעיל. — כאבר פרוט בקו החוצה את המוח, שכל שאר חלקיו 
הם זוגיים, משכה הא׳ את לבם של החוקרים הקדמונים, 
וכבר ניתארה ע״י גלנוס. דקרט (ע״ע) שיער, שהיא "מושב 
הנפש", ז. א.: אותה' נקודה, שממנה מתפשטת השפעתו של 
העצם הרוחני על כל חלקיו של העצם הגשמי. 



ציור 1 . העין הפינא 5 ית של הטיאטאדה (ת 0 ז> 0 ת 5 ! 1 ק 8 ) 

בבעלי־חוליות ירודים, ביחוד בדו־חיים ובזוחלים — 

מהם מאובנים ומהם קיימים — מגעת הא׳ עד לנקב שבעצם- 

הקדקוד, ורק קרום־עור קשקשי חוצץ בינה ובין העולם. 

החיצון. בכמה מקרים קרום זה הוא שקוף או שקוף־למחצה, 

והא׳ נראית כאבר רגיש לאור. בטואטרה (ע״ע), שהיא שריד 

- *־ 1 


*וף־א׳צפ 1 רובל 1 



ציור 2 . מוחו של הצמד (תנמץתזס-טשק) 


מקבוצה עתיקה של זוחלים׳ דומה מבנה־הא׳ לזד, של העין 
(ציור 1 ). בצמד (ע״ע) גוף־האיצטרובל הוא אבר זוגי(ציור 
2 ): הגוף הימני גדול מן השמאלי ומתרומם עליו ונמצא בנקב 
הקדקדי (הפינאלי), הדומה לארובת־עין והוא מכוסה עור 
דק ושקוף. יתכן שלחיות־קדומים היתר, — נוסף על עיני 
הפנים — גם ״עין קדקדית״. — סתמה,ת העובדד" שהא׳ של 


הטואטארה היא הומולוג של גוף־האיצטרובל הימני הקדמון, 
ואילו הא׳ של היונקים (ושל האדם בכלל) — הומולוג של 
השמאלי. 

2 . א׳ בעצם — ע״ע עצם. 

י. ל. 

אפיפיט (מיוו׳ ״נ* — על, על־פני, ״- 6 ^> — צמח), בבו־ 
טאניקה — צמח, שהוא שוכן על־גבי צמח אחר 
בלא שיהא טפיל של זה האחרון. הא׳ מקבל מן הפונדקאי 
שלו משען ומגורים, אך לא מזון. הא" הם עפ״ר צמחים 
ירוקים, בעלי הזנה עצמאית, אע״פ שאין הם מכים שרשים 
בקרקע. 

א" מצויים בטיפוסי־צומח שונים מאוד׳ אך הם אפיינים 



ציור 1 . ׳צ!רך אסיפיטי 10 זז 0 :> 10 ב 1 זז 1£1 ־ס 0 ץ]ב 1 י 1 


ביותר ליערות־הגשמים הטרופיים. כאן מכוסות קורותיהם 
של עצי־יער מרובים מבסיסם עד אמירם מיני־צמחים שונים, 
מאצות עד שחלבים הדורים. הא" השונים בוחרים להם בדרך- 
כלל את מקומות־משכנם במרחקים שונים מאמירו של העץ, 
בהתאם לתנאים השונים של ההארה והלחות השולטים בגבהים 
השונים של הגזע. מאחר שמנת־מימיהם וכמות חמרי־ההזנה 
שלהם הן קצובות ומצומצמות, מפתחים הא" סימגי־מיבנה 
ותכונות פיסיולוגיות, שהם דומים במקצת לאלה של כסרו־ 
פיטים (ע״ע) או של סוקולנטים (ע״ע). עצים מסוייימים 
מאכסנים א" לא רק על גזעיהם וענפיהם, אלא אף על 
עליהם. אצות, חזזיות וטחבים. שמוצאים להם משכן כל 
שטחי־העלה, נקראים אפיפילים. 

הצמחים הגדלים כא״ נמנים עם משפחות שונות: שחל- 
ביים׳ ברומליים׳ לופיים, פלפליים, ואחרות. מן השרכים גד¬ 
לים כאי״ בעיקר הסוגים 1 ז 1111 ז 0£ ץ 121 ? (ציור 1 )׳ מ 1111 מ 1£ ק$^, 
מ 111 ; 1 ) 0 קץ 01 ?. — א" הרבה אינם בררנים ביחס לטיב הצמ¬ 
חים המאכסנים אותם; ולעומת זה קשורים א" אחדים קשר 
הדוק לצמחים מסויימים בלבד, כנראה מחמת אופי הקליפה 
של הגזע או שטח־הפנים של העלה. א" מרובים מייצרים 
זרעים זעירים מאוד, שהם מוסעים ע״י הרוח ומובאים אל בין 
החריצים של קליפות־העצים, במקום שהם נובטים ומתפתחים. 
א" אחרים מייצרים את זרעיהם בתוך פירות עסיסיים, 
שנאכלים ע״י ציפרים, והללו מפרישות את הזרעים על גזעי- 
העצים. אלה ואלה מגדלים שרשים׳ שחודרים לתוך החריצים, 





213 


אפיפיט — אפיפנומנליזם 


214 


הסדקים והגומות של הקליפה׳ במקום שהם מוצאים את מעט 
העפר והלחות הדרושים לקיומם. נוסף על שרשים אלה 
מגדלים הרבה מן הא" גם 
שרשי־ספיגה, העשויים 
לקלוט מים מתוך הטל 
והערפילים שבאויר. א" 
מסויימים מגדלים שרשי־ 
אויר מיוחדים• שהם מצו¬ 
יירים ברקמות־עיטוי מיו¬ 
חדות לספיגת הלחות מן 
האויר (ציור 2 ). א" אח¬ 
רים מסוגלים לשמור את 
המים בצורה קאפילארית 
ברווחים שבין העלים 
התחתונים ובין הגזע שא־ 
ליו הם צמודים. ועוד יש *יור 2 . ׳טת 5 נ אפיפיטי עסשרשי-אויר 
א", שאוגרים את מימיהם בתוך רקמתם׳ כעין הסוקולנטים. 
יש גם א , / שלחלק מעליהם צורת כדים או מיכלים, שבהם 
נאגרים עפר ומים ולתוכם שולח הצומח את שרשי־ההזנה 
שלו (ציור 3 ). מלבד הא" התמידיים מצויים גם א" ארעיים, 
שהם נובטים על צמחים אחרים ומתפתחים עליהם רק עד 
גיל מסויים, ובמרוצת־הזמן הם מצמיחים שרשי־אויר, שגדלים 
כלפי מטה עד שהם מגיעים לארץ וחודרים לתוך האדמה) 
מכאן ואילך נשאר אמנם הצמח סמוך על צמח אחר, אך את 
מזונו הוא יונק ישר מן הקרקע. על צמחים כאלה נמנים 
מינים אחדים של פיקוס. 

הא" רווחים גם בארצות ממוזגות ואף באיזורים הקרים 
(חזזיות, טחבים ואצות), אך האיזורים הטרופיים הם הסבי¬ 
בות העשירות והמעניינות ביותר של חיי א". לשסע העצים 


ציור 3 . 12113 מ £1 )גז 113 ) 0150111 . הע?ים 
(א. סנורים; כ. ע 5 ה פתוח) בעיז פדים, 

ע!ח 55 יהם טסו 5 אים עפר וטים ו׳פר׳פי־ספינה 
׳ 58 הצמח עצמו 

של מיני־הצמחים ביערות הטרופיים מוסיפים הא" חן מרובה 
וקסם אגדי מיוחד. באפלולית היער הטרופי נמצאים על 
עליהם, בדיהם וקורותיהם של העצים אספים עשירים ביותר 
של טחבים, של שרכים בעלי צורות שונות ומשונות, גנים 
פורחים של שחלבים הדורי־מראה, של לופיים מטפסים, 


טילנדסיות, פפרומיות, ברוטליות, וא" מרובים אחרים, שבשם־ 
עת־צבעיהם,' ריבוי־צורותיהם ואפני־חייהם הם מגוונים את 
הצומח של היער הטרופי גיוון יחיד במינו. 

-/־ 7 ) 4771 ¥€££1411011 16 { 11$€ (( 1 { £$1$ 1€ ( 1 ,ז 6 ק 5011101 .£ 

.£ ; 1904 , 1£1€$ '< 1207143£€1 ) 11 ז 4 . 3 , 010 ; 1888 , 43 \ 

; 1918 , € 111 £74$ %€0 71 € 14712 [ ? . 010% ^ 6 . 3 .?) £6117 , 1111£ חז ¥3 \ 
- 8011101 .? . 4 , ; 1921 , 71 ) 1 ע £$1$% ,ת 0 ) 5 ־ז £3 . 0 

- 074713 . 0% ! 0 } 0 [ 44 1£€0£74$/11€ ז) 2 ה 14 [£ ,־ £3601 . 0 .?-זסק 

. 1941 ,^ £0010 £14111 , 0112311 ( 301 }*< . 5 ; 1935 , 10£€ 

מ. ז. 

אפיפג 1 ?וגליןם (מיוו׳ עס^ס׳ג^סנן) — תופעה, ו 1 ס £7 — 
על, תופעה נוספת), בפילוסופיה — תורה על היחס 
בין הגוף והנפש המבקשת לקשר את ההכרה במציאות־הנפש 
לתפיסה מכאניסטית־מאטריאליסטית של העולם. לפי הא׳ 
מלווה הפסיכי את הפיסי כמו שהצל מלווה את הגוף. מכאן 
השם "תורת הצללים"( 16 ז €0 \) 50113££611£ ), שניתן לתורה זו 
ע״י קארל שטומפף. החומר אינו הממשות היחידה, כמו 
שמורה החמדנות'! אף הנפש היא ממשית, אלא שאינה פועלת. 
היא רק "נוספת"(ריבו: ־> 011£ ( 2 זג 51 ) על התהליכים הגופנים 
שבמנגנון־העצבים של האדם, וכל הקישורים הסיבתיים אינם 
נעשים אלא בתוך היסודות הגופנים בלבד. הא׳ יוצא מן 
ההנחה, שכל התהליכים הפיסיים הם תנועות בחומר. אמנם 
מן הניסיון יודעים אנו על קיומם של תהליכים נפשיים, 
שאינם מתרחשים בחומר ואינם מלווים תנועות חמריות, אך 
מאחר שהתהליכים הנפשיים הללו אינם קשורים בפעילות, 
אין מציאותם מפרעת אותנו לתפוס את כלל־העולם כמציאות 
מכאנית. כדי להסביר את התופעות הנפשיות, שהן מלווות 
ע״י תנועות חמריות, מלמד הא׳, שיש לחלק את התנועות 
לשני מיגים: תנועות "פיסיות", שאינן אלא תהליכים מכא¬ 
ניים טהורים, ותנועות "פסיכו־פיסיות", שהן תהליכים מכא¬ 
ניים מלווים ע״י מצב של תודעה! אלא שעם זה מטעימים 
בעלי תורה זו(אלברטלאנגה),שאותם התהליכים המכאניים, 
שהם מלווים ע״י מצב־תודעה, אינם נבדלים באפיים הפיסי¬ 
קאלי משאר התהליכים המכאניים. הופעתו של מצב־לוויה 
תודעתי אינה גורעת מן האיגטנסיוויות, המהירות וכד׳ של 
התנועות הפיסיות, מאחר שהמצבים הפסיכיים אינם משפיעים 
בשום צורה לא על טיבם של התהליכים המכאניים ולא על 
החוקים שלפיהם הם מתרחשים׳ כגון חוק שימור־האנרגיה, 
וכיוצא באלה. באופן זה דומה הפסיכי ל״צל". כן אין להניח 
את מציאותה של התקשרות סיבתית בין המצבים התודעתיים 
השונים כשהם לעצמם׳ מפני ששום דבר לא היה משתנה 
בעולם אילו היו תופעות אלו בטלות: התהליכים שבמוח, 
תנועות־הביטוי, התנועות הרצוניות שלנו וכד׳ היו נשארים 
כפי שהיו! היינו מדברים בלא לחשוב, וכד׳. 

הא׳ הוא ניסיון (שלא הצליח) להכיר במציאות התופעות 
הנפשיות ועם זה ליהנות מן היתרונות המתודיים של החמד¬ 
נות, כלומר של ההשקפה, שלפיה שלטת בעולם החוקיות 
הפיסיקאלית בלבד. 

,ץ 1510 ) 1311 ׳^ 1 . 13 ; 1865 ,€) 4 ק 5 1 ) 431 0 ?מ 77 ,מ 12$0 > 330 .מ . 8 
,תס 525 ) 130 .מ . 8 ; 1867 , 141113 [ 0 4111010 ? 411/1 ץ 510108 ץ£? 

? 24 €. £63 ,£קדח 11 ) 8 1 ־ 031 ; 1870 ,)) 11 ) 74 ? /ס /{ 07 ) 7/1 ) 711 
. 0 ; 1896 , 71 ) 11 ) 1440 171 3 ) 33 ) £071£7 . 1101 )<{ $1 . 3 £ ה 1114 {! 0 ז£ 

.ע . 1 )£ ;( 10213 , 60 — 59 ) 1903 , 7 ) 67$ 11713 131 ) 0 , £11550 
י ££0 £4.1 ,. 1 ) 1 ; 1901 , ) 11010£2 )/{ 3 ? € 77103€771 ) 02 , 0131111 :)־ £131 

. 1923 ,*)?!{) 711 ) 71 

ש. ה. ב, 







215 


אפיפניוס—אפיקורוס 


216 


אפי^יוס׳ ה ק ך ן׳ ש — ? 10 ע״ק> 1 זנ£ ־ — ( 320 ״— 403 ), 

מאבות־הכנסיה היווניים. לפי ידיעה אחת, היה א׳ 
מצאצאיהם של יהודים, שישבו בסביבותיה של בית־גוברין. 
עוד בנעוריו היה נוטה מאוד לחיי־נזידים ושהה זמן־מה בין 
הנזירים במצרים. כשחזר למקום־מולדתו, נתמנה לפרסביטר 
וייסד מנזר ליד בית־גוברין. אדיקותו המופלגת הביאה לבחי¬ 
רתו כבישוף של קונסטאנטיה(סאלאמיס). מאז ואילך הקדיש 
את כל מרצו וקנאותו האורתודוכסית למלחמה בכפירה, 
שנתגלמה, לפי דעתו, באוריגנם (ע״ע). בשנותיו האחרונות 
נלחם ביוהאגס כריזוסטומום (ע״ע), הפאטריארך של קושטה. 
שהואשם בכפירה. א׳ היה מטבעו אדם מוגבל ופשוט ולא 
ידע פשרה. ב 374 הרצה את עיקרי־אמונתו האורתודוכסיים 
בספר;ו 16 ( 1 >ן>ט*ץ־£י(= הקשור בעוגן), ובשנים לאחר זה עסק 
בחיבורו העיקרי ״פאנאריוך (= קופסת התרופות), שבו 
מתוארות תורותיהן של 80 כיתות של מינים, ובכללן כיתות, 
שקדמו לנצרות* יש להזכיר גם את ספרו "על המידות 
והמשקלים", שהוא מעין פרוטוטיפוס של לכסיקון מקראי, 
ואת חיבורו על "שתים־עשרה אבני־החושן"(שממנו נשתמרו 
שני קטעים ביוונית ותרגום לאטיני, שהוא חסר בסופו). 

.ן .ע , 16 ז 6 \ 1 ז 1 > £6 ) 61 ? 067 — 0(7. 07060., X0 ? 

- 1 ?£ * 16 ) 6%11£1111£ ) 86 016 , 1919; 6. £ 1501• 1131x1 ,ת 1 ] 2 ןן 1 ז £16 
. 1859 , £61161 071 61 ( 11 ) 5116116 1611% ) 11% ) 

א?יצה (בגרם׳ £מ 3$$11 ?; באנג׳ אין מונח מקביל), בטכנו¬ 
לוגיה — סוג המושב של פרק־מכונד, התקוע בתוך 
פרק אחר. פרקי״מכונה, שהם נתונים זה בתוך זה, אי־אפשר 
שמידותיהם תהיינה שוות. למשל: קוטר הגל הוא תמיד קצר 
במקצת מקוטר המסב, שבו הוא סובב. הפרש זה נקרא 
"מרוח", וברור הדבר שלא כל המכונות שוות במה שנוגע 
למדווחים * למשל: אינו דומה מרווח של מבנה מכאני בעל 
דיוק מרובה, כגון המרווח שבין גל למסבו במטוס־מנוע, 
למרווח שבין סרן למסבו בעגלת־סוסים,' אף־עליפי שבשני 
המקרים הדברים' אמורים בגל׳ שהוא סובב במסבו—ב״מו־ 
שב־הסיבוב׳/ כדי להבדיל בין סושבי־סיבוב שונים (וכן 
במיני "מושבים" אחרים, שהם מצויים בטכניקה) משתמשים 
במושג א/ מושב־הסיבוב של העגלה הוא בעל "א׳ גסה" 
ואילו זה של מנוע־המטוס הוא בעל "א׳ דקה". ע״פ רוב 
אפשר להסתפק בהבחנה בין ארבעה סוגי-א׳: גסה, רגילה (או 
אפיצת־החלקה), דקה ודקיקה. מוסד־התקנים הבינלאומי.^ 15 

( 5500131100 .^ 18 > • 131 > 1 ־ 8131 131:101131 ז־ £€1 ת 1 ) קבע 16 סוגי-א', 

שפל אחד מהם מסומן במספר מיוחד. השכיחים שבהם הם 
המספרים 5 — 10 , המתאימים בקירוב לארבעת הסוגים הנזכ¬ 
רים. שאר הסוגים מכוונים רק למקרים מיוחדים. 

־ 311 ־ 81 . 14 ; 1943 , 116 ) 106 ? ^ % 0 { 1 \ 01 (\\ 01 / 11 ) 11 ) 1 ) 011 ) 5 1 ( 11 ) £11 
. 1946 , 2017 )^ 4 ) 17 ) 012 ^ 11113 011141 %£ 61 % ? , 70161071261 % 

אפיציקלואיד, ע״ע בלבול קר־. 

אפיקורוס —; 1x0000 ״£׳ —( 270-342/1 לפסה״ג), 1 . פילו¬ 
סוף יווני * המייסד של שיטה פילוסופית מיוחדת. 

א׳ היה בנו של נאוקלס האתונאי, אך נולד, כנראה, לא 
באטיקה אלא באי סאמוס, ועכ״ם גדל באי זה. כבן 14 התחיל 
לומד פילוסופיה, ורבו המובהק היה נאוסיפאנם, תלמידו של 
דמוקריטוס (ע״ע). ב 311 ייסד א׳ את בית־מדרשו, תחילה 
במיטילני׳ אח״כ בלאמפסאקום׳ וב 307 העביר אותו לאתונה 
וקבע אותו שם ב״גנים״ ( 5 נ £1 ז 110 1 ז 1011 ק£; 1101 ( ££1 . בית- 
מדרש זד. התפתח ממקום־לימוד למוסד סגור, שהמורה ותל¬ 


מידיו חיו בו חיי־שיתוף. המוסד פירנם את חבריו בצימצום 
ע״י נדבותיהם של עשירים מחסידיו של א , . א , , שחי כל ימיו 
חיי-צנע והיה טוב לכל ומסביר פנים לתלמידיו, נעשה רב 
ומנהיג נערץ לחוג, שהיה מעין מיסדר או כת ושמר במשך 
דורות מרובים בקפדנות על תורתו של מייסדו והשתדל 
להידמות לו בהליכותיו ובאורח־חייו. — מחיבוריו המרובים 
של א׳ לא הגיעו לידינו אלא: 1 ) "אמרות־היסוד" 
861011 > — 80 אפוריזמים או פסוקים קצרים בתורת־המידות* 
2 ) שלוש איגרות, שדנות על פיסיקה, מטאורולוגיה, מוסר 
ותאולוגיה* 3 ) קטעים אחדים מספר "על הטבע". את עיקר 
שיטתו אנו מכירים מקטעים אצל דיוגגס, פלוטארכוס וציצרו, 
וביחוד מתוך הספר "על טבע הדברים" של לוקרציום (ע״ע). 

בדעותיו הפילוסופיות הושפע א׳ מדמוקריטוס (אף־על־פי 
שהוא עצמו דחה את דעותיהם העיקריות של דמוקריטוס 
ונאוסיפאנם) ומן הסופיסטים, ובמידת־מה אף מן האסכולה 
הקירנאית (ע״ע). משנתו — מאטריאליסטית־סנסואליסטית, 
ועניינה אינו אלא האדם האינדיווידואלי, גורלו ואשרו. 
מקומו של א׳ בתולדות־הפילוסופיה נקבע ע״י התנגדותו 
התקיפה לכל חיפושים אחר אמת מופשטת ומוחלטת* הוא 
מתייחם בביטול ובלעג לאפלטון ולפילוסופים אחרים, שתו־ 
רותיהם אינן בעיניו אלא הרפתקות אינטלקטואליות חסרות־ 
טעם ומזיקות. לדעתו, כולנו משועבדים אנו לחושנות, ואין 
לנו אלא אותה אמת, שאנו חשים בשעה ובמקום מסויימים, 
בין שמוחש זה הוא ממשי בין שהוא מדומה. את העיון 
המופשט אין א׳ מעריך אלא מצד כשרו לבסס שיטת־הת- 
נהגות, שבכוחה להביא לו, לאדם. את האושר. לתכלית זו 
מכוונת תורת־המידות של א/ השואפת לשחרר את האדם 
מצד אחד מן הפחדים הנובעים מן האמונה הדתית וממושגיה 
המוטעים מן המוות ומן העולם הבא והשכר והעונש שבו, 
ומצד שני — מן הדיכאון הנובע מתמונת־עולם של חוקיות 
טבעית קבועה ומוחלטת. אשרו של האדם אינו בתענוגות 
החושנים, שהם מלווים עפ״ר צער ושסופם אכזבה ומפח- 
נפש, אלא באותו עונג שאין עמו יסורים, שהוא מושג על- 
ידי שלוות-הנפש שאינה מופרעת ע״י היפעלויות — ע״י 
האטרכסיה (ע״ע). שלוות-נפש זו מושגת ע״י גישה נכונה 
אל החיים. החכם פוטר את עצמו מכל פעילות בחיים הציבו¬ 
ריים וכן מאהבה ונישואים, שגוררים אחריהם דאגה ואחריות* 
אלא שהוא בוחר לעצמו ידידים, שבהם הוא מוצא את הדרוש 
לאשרו האישי. הכלל הגדול של תורת־המידות של א , הוא 
״לחיות בהעלם״ ס < 016 0.6106 , ז. א. לחיות בשקט, בלא 
להתבלט׳ ולא להלך בגדולות. 

תורת ההיגיון וההכרה (קאנוניקה) ומדעי-הטבע (פיסי¬ 
קה) של א׳ משמשים לו בעיקרם יסוד ובסיס לתורת־המידות 
שלו. בפיסיקה הוא מקבל את תורת־האטומים של דמוקריטוס, 
אך הוא נוטל ממנה את העוקץ הדטרמיניסטי של חוקיות 
מוצקת ופותח פתח למקריות ולחירות־הרצון. לפי א , " היתה 
תנועת־האטומים הקדמונית שווה לכל האטומים כולם — בקו 
מאונך מלמעלה למטה, אולם מחמת מקרים לא־מוסברים 
הוסטו אטומים אחדים מקו־נפילתם לכיוון אפקי, וע״י כך 
נגרמו ההתנגשויות הראשונות בין האטומים ובעקבותיהן 
באה תנועתם הסיבובית, שגררה אחריה את התהוות העצמים 
והעולמות. בחלל שבין העולמות( 1100113 התזס:)"}, ס״ןסס-׳יסזו-סן) 
שוכנים האלים, שגופם הוא חומר דק שבדקים ועדין שבעדי־ 
נים, בשלווה גמורה ובאדישות לכל המתרחש בעולמות. 



217 


אפיקורוס 


218 



אפיקורוס. רוט', הסוזיאון ה?אם י ט 1 ליני 


אי־פעילותם של האלים משחררת את האדם מהרבה פחדים 
ותקוות מיותרים. נפש־האדם עשויה אף היא אטומים, מן 
העדינים וקלי־התנועה שבהם, והיא מתפרקת בשעת מיתתו 
של האדם* האמונה בהישארות־הנפש אינה אלא איוולת 
מזק ת. 

י בתקופה ההלניסטית היה האפיקוריזם אחת מן השיטות, 
ששימשו למשכילים תחליפים לאמונה הדתית. במשך דורות 
התנהל מאבק קשה בין האפיקוריזם וביו הסטואה (ע״ע) על 
השלטון בעולם־הרוח. לרומי הגיע האפיקוריזם במאה ה 2 
לפסה״ג: ציצרו למד תורה מפי האפיקוראי פידרום* אבל 
חסיד מובהק, שפירסם אותו ברבים, מצא האפיקוריזם בלוק־ 
רציוס, שחי במאה הראשונה לפסה״ג. בניגוד לסטואה, לא 
חלה באפיקוריזם כל התפתחות* אף־על־פי־כן, ולמרות דברי- 
הביקורת וההשמצות שהוטחו כנגדו על־ידי הסטואה, החזיק 
האפיקוריזם מעמד כשיטה וככת יותר מ 600 שנה, עד שבטלה 
השפעתו במאה ה 4 לסה״ג ע״י הנאואפלסוניות מצד אחד 
וע״י הנצרות מצד שני. ביה״ב היה האפיקוריזם מוחזק שם 
נרדף לכפירה גסה ולשחיתות מוסרית* אבל עם הרנסאנס 
קם לתחיה במחשבה התרבותית ושימש, בין השאר, כנשק 
במאבק נגד הד 1 גמאטיקה הנוצרית ונגד האמונה בהשגחה 
ובחיי העולם־הבא. ממשנתו של א׳ נמתח קו לתורתו של 
שפינוזה ולשיטות מאטריאליסטיות וסנסואליסטיות של הפי¬ 
לוסופיה החדשה, וכיום מרובים הרואים בה מוסריות אנושית 
מעודנת, מותאמת ביחוד לאניני־הדעת וליפי־הרוח. 

א. קאמינקה, משנת אפיקור, מאזנים, ד, תרצ״ח, 478 — 487 * 

י. קלהנר, מישו עד פאולוס, 1 , 1951 , 90 — 103 ! ,• 1 ־ 2611 .£ 

$(£ , 6 ) 7011 . 7 ; 1870 , 67 }/ 11 ? 6 \ 8 1 ) 71 * 1 7067 **\ 1 ?£ , 67 ^ 8101 
,.£' 4 7007016 70 , 11 גץ ט 0 . 1 \ ; 1874 , 1611 ( 17 ( #0 [ . 11 711671671 .£ 

. 4 . 1110$ /? 01 ז 40 / . 4 . 74 16/7671 . 1 > .? 1 ( 1 .? ; 1878 

. 4 .ס 06/176 £7 , 16111 >! ; 1887 , 760 * 161 <}£ ,־ 115061 . 14 ; 1879 ,.£ 

004 81010 , 5 ^ 4410 . 0 . 14 ; 1903 , 1 > 1 ג 1 במ 146 . 4 ^ ; 1893 , 86616 

7 * 7.1 ,ת 50 קק 111 ו 1 ? . 14 ; 1910 י 0 גץ 10 .£ ; 1910 , 7600 * 161 ?£ 
\ 0766 7/16 ,ץ 33116 . 0 ; 1916 , 00116716/176 $6/1611 701 * 1 ^/ 1 ? 6 
-וק 8 \ 7111 }/ £611£1071$ 016 , 3055 ־ 811 .£ ; 1928 ,.£ 0714 11$1$ ת 410 
/ 0 810 % 6 $ £11/6 ,ץ 3 ז־ 1111 \ : 1 ־ 0111361 ; 19 — 4 .ק , 1930 , 71020$ 
. 142 — 128 .ק , 1930 , £1071 ! £61 \ 66 ז 0 

יע. ל. 


2 בספרות־ישראל — כינוי פופולארי לכופר. 
הוראתו הראשונה בשימושו ביהדות אינה ברורה: בתלמוד 
מיוחסת אפיקורסות פעם לצדוקים (קיד׳ ס״ו, א׳), פעם, 
כנראה, לכופרים באחדות־הבורא (סנה׳ ל״ח, ב׳), ופעם למי 
שמבזה תלמיד־חכם או מבזה את חברו בפני תלמיד־חכם 
(סנה׳ צ״ט, ב׳). 

מקורו של המונח א׳ הוא, כנראה, בדברי הגנאי וההשמצה, 
שהטיחו הסטואיקנים כלפי אפיקורוס וחסידיו(ע׳ למעלה, 1 ) 
ושכללו בין השאר האשמות בכפירה דתית ובהתפרקות 
מכל עקרונות־המוסר. מתוך כך נעשה המונח אפיקוראי או 
א׳ שם־גנאי מקובל לכל אדם, שסטה בדעותיו או בנימוסיו 
מן הדרך הטובה. ביהדות החריפה משמעותו של מונח זה 
ביותר מחמת קירבתו הלשונית של המונח א׳ למלה האר¬ 
מית "אפקירותא" (הפקרות), ונראה, שכבר חכמי־התלמוד 
סבורים היו, שהמונח א׳ בא ממלה ארמית זו(סנה׳ ל״ח, ב׳* 
ק/ א׳). גם הרמב״ם (פי׳ המשנה, הקדמה לם׳ "חלק") קובע, 
ש״מלת א׳ היא ארמית" ומורה על הפקרות וביזיון כלפי 
התורה ולומדיה, ועם זה היא מציינת גם את מי שאינו 
מאמין ביסודי־התורה (ע״ע עקרים). במיון השיטתי של סוגי־ 
הכופרים (הלכ׳ תשובה ג/ ח׳), שערך הרמב״ם, הוא מציין 
כא׳ — בניגוד ל״מין״ — את מי שמחזיק בהשקפה נכונה 
על האל עצמו, אך כופר ביחסיו של הבורא לברואיו, שעליהם 
עומדת דת־ישראל: הכופר בנבואה, בנבואת־משה (כלומר 
בתורה מן השמים), בידיעת האל את מעשי בני־האדם (הל׳ 
תשובה ג/ ח , ). אולם עפ״ר משמש המונח א׳ אצל הרמב״ם 
גם כשם נרדף לכופר סתם, וגדרו המדוייק של הא׳ נקבע 
במקומות שונים בכתביו באופנים שונים בהתאם להלכות 
הנוגעות לו (הל׳ ע״ז ב׳, ה׳* שחיטה ד׳, י״ד* רוצח ד׳, י׳). 
ר׳ עזריאל מגירונה (ע״ע), שערך בעקבות הרמב״ם — אך 
ברוח הקבלה — מיון חדש של הכפירה, חשב את המונח א׳ 
כנגזר מן המלה הארמית "אפיק" (הוציא): הא׳ הוא, לדעתו, 
מי שמאמין בבורא וגם בתורתו, אבל הוציא עצמו מכלל 
החייבים במצוות ו״אינו מקבל עליו את העול, רק כשירצה 
יקיים וכשירצה יניח, ואינו מאמין בדברי החכמים". 

בדברי חכמי-ההלכה משתקפת הדעה, שרק מי שהחזיק 
בדעה המתנגדת לעיקר דתי נחשב לא׳, אבל לא מי "שלא 
היה מאמין", כלומר רק היה מסופק באמיתותו של העיקר 
(שבת ל״א, א/ רש״י, ד״ה גייריה)* אולם יש גם שציינו כא׳ 
את מי ש״אינו אלא מסופק" ("ראש־אמנה" ליצחק אברבג־ 
אל, פ׳ כ״ג). 

הא׳ — בהוראה של כופר—היה נחשב ביהדות בדרך־כלל 
כאדם מסוכן, שיש להיבדל ממנו או אפילו להרגו (רמב״ם, 
הל׳ עכו״ם י׳, י׳* רוצח ד׳, י׳), וכרשע גמור שאין לו חלק 
לעולם־הבא (משנה, סנה׳ י׳, א׳! רמב״ם הל׳ תשובה ג׳, י״ג). 
לדעת הרמב״ם אשמתו היא במה שהעז להגות בדברים שלא 
היה מוכשר לדון בהם כראוי ומתוך כך טעה בעיונו (הל׳ 
ע״ז ב׳, ג׳), ואילו מי שגדל בין תועים וחונך על-ידיהם אינו 
א׳, אלא דינו כאנוס והוא ראוי שיחמלו עליו ויחזירו אותו 
בתשובה (הל׳ ממרים ג׳, ג׳). את קבלתן של דעות בלתי- 
אמיתיות מטעות שנפלה בעת העיון רואה הרמב״ם כדבר 
גרוע ביותר' (מו״נ ג׳, נ״א), ואילו ר׳ דוד אבן זמרה (ע״ע) 
סובר׳ שהמגיע לדעות של כפירה "מחמת עיונו הנפסד... מפני 
שחושב שמה שעלה בעיונו הוא אמת... לא נקרא בשביל זה 
כופר... ואם כן אנוס הוא"(שו״ת הרדב״ז, חלק ראשון, אלף 



219 אפיקורוס ■ 

רנ״ה, קפ״ז). לדעתו של הרב א. י. קוק (ע״ע) לא יחול "דין 
א׳" אלא על מי "שמחליט ההפך" מן העיקר הדתי; ולפי 
שאיו אדם בישראל שתהא לו הודאות הפנימית באמיתות 
הדעה הכופרת, אלא לכל היותר ספקות בעיקרי־הדת, הרי 
אשמתו של הא׳ היא במה שהוא טוען דבר שבעצמו אינו 
בטוח בו (אגרות הרא״ה, כ׳; אבל השווה גם שם, קל״ח). 

ביה״ב כבר היו שהרחיבו את המונח א׳ גם על אדם, 
שפוסל בדעותיו או מחלל במעשיו את אחד מן העיקרים או 
הערכים הדתיים המקודשים, ובעקבות הוראה נרחבת זו 
נתקבל בעם המונח א׳ גם ככינוי לכל אדם שאינו נאמן 
לאורח־החיים של הדת. 

על דיניו של הא׳ בהלכה ע״ע מומר; מין. 

ם. גוטמן, מפתח התלמוד, ע׳ אפיקורוס. 

יע. ל. 

אפיקטטזם מהיאךפולים — — (בערך 55 , 

היאראפוליס שבפריגיה — 135 לםה״נ), פילוסוף 
סטואי. א , , שהיה צולע וחלשי בגופו, היה בנערותו עבד 
לאפאפרודיטוס, משומרי־ראשו של נירון קיסר, שהתיר לא׳ 
לבקר'בהרצאותיו של הסטואיקן מוסוניום רופום. אח״כ נקנה 
ע״י אדון אחר, ששיחרר את א׳ מעבדותו. לאחר שנשתחרר 
שימש א׳ ברומי כמורה לפילוסופיה, עד שגורש ממנה (ב 94 ) 
עם שאר הפילוסופים בפקודתו של דומיטינוס (ע״ע). אז עבר 
לניקופוליס שבאפירוס והוסיף להורות שם פילוסופיה עד 
סוף ימיו. בין שומעיו בניקופוליס נמנה גם אריאנוס (ע״ע), 
כותב תולדותיו של אלכסנדר הגדול, והוא רשם את הרצאו¬ 
תיו של א׳ בצורת ״שיחות״ (״ 100 ^ 510 > בשמונה ספרים, 
שמחציתם הגיעה לידינו. אריאנוס מסר גם את תמצית 
מחשבתו של א׳ בספרון בשם ׳\ 1510 נ> 1 ; 1 * £7 (ספר־השימוש), 
שאף הוא נשתמר. 

ככל שאר אנשי האסכולה הסטואית׳ כך ראה גם א׳ את 
עיקרה של הפילוסופיה בתורת־המידות, אלא שהגיע בזה 
לכלל קיצוניות ומתוך כך זילזל בכל שטחי הפילוסופיה — 
ובכללם גם במדע־הטבע העיוני — שאין להם חשיבות מעשית. 
בעיניו של א׳ היה התאורטיקן המופשט, שאינו רואה בפילו¬ 
סופיה אלא הסקת הסקים, ראוי יותר להיקרא "פילולוג" 
מ״פילוסוף". הדבר הראשון המוטל על החכם הוא השליטה 
בהיפעלויותיו; השני הוא מילוי החובות החברותיות הפשו¬ 
טות, אלו המוטלות עליו כבעל־משפחה, אזרח, וכד׳; ולסוף, 
השלישי, הוא רכישת הוודאות העיונית. לפי א׳, הערכים 
העליונים הם: נאמנות האדם לעצמו (; 10x1 ״>, ז. א. עקביות 
והזדהות שלמה עם כל מה שהוא עושה ונעשה בו, ונימוסיות 
(?,׳ 160 ״), ז, א. חיים בהתאם לחוק ומתוך התחשבות בזולת. 
משני ערכי־יסוד אלה מתחייב, שראוי לו לאדם לקבל על 
עצמו בלב שלם כל מה שנגזר עליו ע״י הטבע והחברה. 
יסוד־היסודות של אורח־חיים נאמן ונימוסי היא ההבחנה בין 
מה שאין לנו שליטה בו: גורלנו החיצוני, תכונות גופנו 
וטבענו האנושי, ובין מה שנתון בידינו: המחשבה יהערכת 
הדברים, החשק, כוח ההסתפקות והוויתור. לפיכך לא הבריחה 
והפחד מן הגורל ולא ההשתמטות מן הדרישות היסודיות של 
המבע ושל היחסים החברותיים יאים הם לחכם, אלא קבלתם 
של כל אלה בשלוות־נפש גמורה, שבידיו להגיע אליה בכל 
התנאים והמסיבות. לא מעשי האדם כשלעצמו ולא השגיו 
הם העיקר, אלא יחסו הפנימי למעשים אלה: ההשתכנעות 


אפירוגנזה 220 

הנפשית הגמורה ושביעודרצונו מן המעשה הן שמעניקות לו 
ערך מוסרי. ; ■/.. 

תורת־מוסר ז 1 קשורה אצל א׳, יותר מאצל קודמיו, 
ברעיונות דתיים. מושג־האלוהים של א׳ הוא, כמו אצל רוב 
הסטואיקנים, רב־משמעי ביותר: מעורבים בו יסודות פאג־ 
תאיסטיים ותאיסטיים, פוליתאיסטיים ואף מונותאיסטיים. 
לדעתו, כל מה שבא עלינו — מאלוהים בא, ולפיכך כל מה 
שמוטל עלינו לעשות הוא ביסודו מצווה אלוהית וכל יעודו 
של האדם אינו אלא בשמירת המצוות, שהוטלו עליו מלמעלה. 
מידה נעלה בעיני א׳ היא החסד: כל בני־אדם הם בנים 
למקום ואחים זה לזה; גם על החוטאים יש לחוס, כיוון שאין 
האדם שואף מדעת לעשות את הרע וכיוון שאף הצדיקים, 
כביכול, זקוקים הרבה לסלחנותם של אחרים. 

א׳, שחי חיי-דלות ועם זה היה שמח בחלקו, שימש מופת 
חי לכוח־ההסתפקות הסטואי. אגדות שונות סופרו עליו; 
למשל, כשהציע לו אדוניו שישחרר אותו מכבליו אמר: "וכי 
כבול אני, והרי נפשי אינה כבולה \״ — ע״י תורתו, שהועלתה 
על הכתב ע״י אריאנוס, נעשה א׳ מורו הנערץ של סרקוס 
_אורליו 0 (ע״ע) קיסר. את •השפעתו על הנצרות הקדומה יש 
לראות במהדורה הנוצרית של "ספר־השימוש" של א׳, שיצאה 
בשינויים קלים(כגון החלפתו של ״סוקראטס״ ב״פאולוס״)— 
כנראה כבר בזמנו של יוסטיניינוס, ויש אף רואים בא׳ אחד 
מן המקורות העיקריים של המחשבה הנוצרית בתקופתה 
הראשונה. וע״ע סטואה. 

י. קלוזנר, מישו עד פאולוס, וו 2 (תשי״א), 85 — 89 , 192 ; 
-תג־!? .ומז 10 ־ 1 ; 1894 י 1 ^ת€ו 801 . 1 ־ 1 . 1 ) 6 , 015567501107165 1%1611 <}£ 
%1€/116171 ? 141 ז ¥10 5 ! 1%16 ק£ ; 1924 , 771601 ££1%165/70% £171 , 01 * 1 
,־ 110££€1 מ 60 . 1 )^ ; 1925 י ש €11 ק 03 .^\ 11 נ>ז\ .$זשנ 111 , 40701 ! 467 
$101%67$ 46$ £1/11% 016 ,. 101 ; 1890 , 1 ) 810 416 11714 61 ! 71% }£ 
; 1911 , 17716111 ) £€£1 6 ) 61 אי 15 ) 4 714 * 1 65 ) 1% ?}£ י . 1 ) 1 ; 1%565 <}£ 

1/1€ 0714 165€105 <}£ ,£ז 5113 , 5 .ס ; 1903 , 1 ) 510 016 , 111 ־) 62 
- 140 10 6 111610 <}£ , 0$10 ־ 1 < 1 תז.\/.(£ ; 1914 , £ 65107716711 <* 61 א 

. 1940 , 0 <} 16771 5110 461 7016 

יע. ל. 

אפיקים׳ ישוב קיבוצי על אדמת הקהק״ל בעמק־הירדן, 
דרומית לים־כינרת. נוסד באב תרצ״ב (אוגוסט 
1932 ). היסוד לקיבוץ הונח בגליל העליון על-ידי העולים 
הראשונים מתנועת "השומר הצעיר" בם. ס. ס. ר" שהגיעו 
לארץ בקיץ 1924 . לאחר כמה שנות־נדודים (ב 1927 ) התיישב 
הקיבוץ בחצרה של כנרת (ע״ע) לשם עבודת־קבע במפעל- 
החשמל בנהריים, שבאותה שנה הוחל בהקמתו. בתרצ״א 
( 1931 ) הפרישו משקי עמק־הירדן 500 דונאם מאדמתם 
לקיבוץ, וע״י כך נתאפשרה הקמתו של הישוב א׳. לאחר זמן 
נצטרפו לקיבוץ עולים חדשים, רובם יוצאי תנועת הנוער 
הצופי החלוצי(נצ״ח) של השוה״צ בליטה, לאטוויה, ועוד. — 
שטחו של הישוב — כ 4,600 דונאם; מספר־תושביו כ 1,100 
( 1952 ). המשק — חקלאי-אינטנסיווי ותעשייני. במקום הוקם 
ביח״ר גדול לתעשיית לבידים, ארגזים, וכד׳("קלת"), מוסך 
ומפעלי־תעשיה אחרים. מימון ההתיישבות הוא מחסכונות 
עצמיים וע״י קרן־היסוד. השם — סמלי (ע״ש אפיקי־המים 
המרובים המצויים בעמק־הירדן) וגם היסטורי — זכר לעיר 
העתיקה אפיק, ששכנה בצפונו של כיכר־הירדן. 

אפיר 1 גנזה מיוו' ? £01 ׳' 78 ס £10 ״ף; ;ס 610 ״מ, יבשת), תנו¬ 
עות רחבות־הקף של קרום־הארץ, שמרימות או 
משקיעות יבשות שלמות או חלקים גדולים מהן. התנועות 



221 


אםירוגנזה—אפירום 


222 



הן אנכיות (או ביתר דיוק: ראדיאליו׳ת, בכיוון הראדיום 
של כדור־הארץ), כלומר מלמטה למעלה או מלמעלה למטה. 
התנועות האפירוגניות הן איטיות מן התנועות האוח׳גנלת. 
הפוגעות בשטחים מצומצמים יותר. ההרמה האפירוגנית הופ¬ 
כת שולי־ימים ואוקיינוסים לחלקי־יבשות, ולהפך — השקיעה 
האורוגנית מטבעת את שולי־היבשות במי־הים. תהליכים 
אלה מילאו תפקיד חשוב בהתפתחות הגאולוגית של חצי- 
האי ערב, וארץ־ישראל בכלל. — וע״ע ארץ! איזוסטזד״ן אורו־ 
גנזה! דיאסטרופיה. 

אפיחם (ביוו׳ ? 0 ? £1 סזמ־־ = יבשת, בניגוד לאיים הסמוכים 
לא׳! 115 ז 1 ק£), מחוז בצפון־מערבה של יוון. גבולו¬ 
תיו: במערב—הים היוני; במזרח—הרי־פינדוס, המפרידים 
בין א׳ ובין מאקדוניה ותסאליה; בדרום — מפרץ ארטה 
(בימי קדם: המפרץ האמבראקי); בצפון—אלבאניה, הכוללת 
מקצת משטחה של א׳ הקדומה. שטחה של א׳ 9,250 ק״מ! 
מספר תושביה: כססס, 332 ( 1951 ). המחוז מתחלק לארבע 
נפות׳ הנקראות על שמות ערי־הבירה שלהן: ארטה, יואנינה 
(יאנינה), שהיא גם בירת המחוז כולו, פרוזה ותספרוטיה. 

א׳ היא ארץ הררית, שגבהה מגיע עד'למעלה'מ 600 * 2 מ/ 
וברובה אינה מסוגלת לחקלאות. מפני־כן היו תושביה עוסקים 
מאז ומעולם ביחוד בגידול מקנה. החקלאות (שעיקרה גידול 
דגנים, זית וגפן) מתרכזת בעמקים ובבקעות הטקטוניות 
הקטנות שבלב ההרים. הגדולה שבבקעות אלו היא זו של 
יואנינה, ובה ימה שמימיה יוצאים לים היוני באמצעות נהר 
קאלאמאס. הספנות והמסחר אינם מפותחים בא׳ מחוסר 
נמלים טובים. פרוזה, על־יד חורבות אקטיום העתיקה, היא 
הטוב שבנמלי-א/ 

רובם של תושבי-א׳ דובר יוונית. בהרי־פינדוס נמצאים 
כ 13,000 ארומונים או קוצוואלאכים, שלשונם דומה לרומנית. 
האלבאנים שבא׳ נמצאים ברובם בשלבים שונים של טמיעה 
ביוונים. במפקד של 1928 ישבו בא׳ 2,650 יהודים(כ 1.1% מן 


האוכלוסיה), רובם ביואנינה (ע״ע) ומיעוטם בארטה (ע״ע). 
בימי שלטון הנאצים הושמד הרוב הגדול של יהודי א׳ ורק 
כ 170 מהם שרדו ביואנינה וכ 60 בארטה. 

היסטוריה. א׳ הקדומה השתרעה על־פני כל שטחו של 
מחוז־א׳ בימינו בצירוף חלק מאלבאניה הדרומית, עד ההר 
האקרוקראוני; מצפון לא׳ ישבו האילירים ומדרום לה האי־ 
טולים.'לדעת קצת מן החוקרים, יש למנות את האפירוטים 
על האילירים, ואילו אחרים רואים בהם יוונים, שלא יצאו 
מכלל בארבארים. על כל פנים ברור׳ שבתקופה קדומה כבר 
היתד. דודונה שבא׳ מושבו של האוראקולום המפורסם של 
זום. לפי הרודוטוס היתה א׳ מולדתם של הדורים קודם 
שחדרו ליוון. תאופומפום מנה 14 שבטים אפירוטיים. החשו¬ 
בים שבהם היו*: התספרוטים, הכאונים והמולוסים (ע״ע). מן 
המולוסים יצאו שליטים׳ שהצליחו לאחד את א׳ לממלכה 
אחת, אבל האיחוד לא פגע בעצם המבנה השבטי של א׳, 
והממלכה האפירוסית היתה למעשה איחוד של שבטים נפר¬ 
דים, ששמרו על שלטון עצמי מסויים. בראש הברית עמד 
"מלך האפירוטים", שהיה נשבע שנה־שנה לשמור את החוקים. 
מעמדו החוקי המוגבל לגבי השבטים בא לידי ביטוי גם 
בעובדה, שהמלך היה המצביא של הברית רק בימי מלחמה. 

המלך האפירוטי הראשון הידוע לנו בשמו הוא אדמטוס 
מן המחצה הראשונה של המאה ה 5 לפסה״ג, שנהג מנהג של 
הכנסת־אורחים בתמיסטו׳קלס (ע״ע). כשזה האחרון הוגלה 
מאתונה. מ 430 אוי 429 עד' 390 מלך בא׳ אריבס או תריבס, 
שנתחנך באתונה והכנים לתוך ארצו כמה יסודות של תרבות 
הלנית. יתכן, שאריבאם היה גם הראשון, שאיחד את שבטי- 
א׳ לממלכה אחת. אחריו אנו מויצאים במאה ה 4 את המלך 
אלקטם כחבר הברית הימית האתונאית השניה. יורשיו היו 
בניו נאופטולמוס ואריבאס 11 . זה האחרון הודח משלטונו 
ע״י פייליפוס המוקדוני ובמקומו בא אלכסנדר המולוסי (ע״ע), 
בנו של נאופטולמוס. איאקידס, בנו של אריבאס 11 , שמלך 
אחר אלכסנדר, נפל בקרב נגד פיליפוס ( 317 לפסה״ג), אחיו 




223 


אפירוס— אפלמוז 


224 


של קסנךרוס (ע״ע), והמלוכה עברה אל אלקטם 11 . כשנהרג 
זה האחרון ע״י נתיניו( 295 ) עלה לשלטון פירו׳ס (ע״ע), בנו 
הקטן של איאקידס. בימיו של מלך זה נעשתה א׳ מעצמה 
ממדרגה ראשונה. שנים מועטות אחר מותו בטלה המלוכה 
ובא׳ נשתלט משטר רפובליקני. מחמת חולשתה הכללית 
הוסיפה הרפובליקה האפירוטית, כבימי המלוכה, להישען על 
מוקדון. במלחמת בעלי־הברית בין פיליפוס ¥ והברית האי־ 
טולית (ע״ע יון! מרקדו־ן! איטליה) עמדו האפיח׳טים לצד 
מוקדון. וזו היתה עמדתם גם במלחמת־מוקדון הראשונה נגד 
רומי. מפלתם של המוקדונים במלחמה השניה נגד רומי שמה 
קץ לברית א׳-מוקדון. האפירוטים עברו לצד רומי ותמכו 
אח״כ ברומים במלחמתם נגד בעלי־בריתו האיטוליים של 
אנטיוכוס ווו. אעפ״ב לא נשתתקו בא׳ הקולות, שתבעו 
שיתוף־פעולה עם מוקדון נגד רומי. המצוקה הכלכלית והת¬ 
נהגותם של מצדדי־רומי בא׳ עשו את שלהן. ההתקוממות 
לרומי ב 170 עוררה את חמתו של הסנאט הרומי, ואחר נצ־ 
חונם של הרומים על המוקדונים ליד פימה ( 168 ) נענשה א׳ 
עונש אכזרי: הארץ נשדדה, חלק מן התושבים נכבש לעב¬ 
דות והברית האפירוטית בוטלה. כשהפכה מוקדון לפרובינציה 
רומית ( 148 ) נכללה בפרובינציה זו גם א׳. 

מ 395 ואילן־ היתה א׳ שייכת לאימפריה הביזאנטית. לאהר 
שנתפוררה אימפריה זו( 1204 ) ייסד מיכאל אנגלום קומננוס, 
קרובו של הקיסר אלכסיוס 11 אנגלום (ע״ע), את הדספיוטיה 
(הממלכה) של א/ שהשתרעה לאורך החוף של הים האדריאטי 
ממפרץ קורינתוס עד דורצו(ע״ע) ושכללה (מ 1222 ואילך) 
גם את סאלוניקי. ב 1318 נכרתה השושלת של מיכאל ובזה 
נסתיימה חשיבותה של הדספוטיה. אח״כ שלטו בא׳ לסירוגים 
נסיכים סרביים, אלבאניים ואיטלקיים, עד שהתורכים כבשו 
את הארץ ( 1431 ). כשנתפוררה תורכיה האירופית ב 1913 , 
סופחה א׳ ליוון, חוץ מחלקה הצפוני (עם העיר ארגידו- 
קאסטרו), שעבר לאלבאניה. 

8 . 0656(1161116 367 £71661115611611 1111(1 1710\63011'156}1611 

$ 10X11611, 11; 0. £10125011, £{?61701156116 065611161126 1)15 21(112 

; 1913 , 15 ) 11 ) 0012 47121£01205 , תזג ! ; 1911 , 280 6 ז 1 { 1 )[ 

;. 55 470 , 1 , 1926 , 1236 ) 1 ^ 520025 0716611156116 ,ג{:> 0 נ 01 ׳\\ 5011-8 נ 81 
- 41 50142116111 ,ץ 0 ו 811010 .? .£ ; 1932 , 17215 ?}£ , 055 ־ 01 . 1 < . 0 
, 41/0175 1121671202101101 6011 <} 70 ) £1 171 .£ 07211670 ^ 1 זס 01210 ?) 

.( 1926 ) 1923 — 1$12 
א. ש.— א. מ. י. 

אפיהל, ע״ע וקןמה, 

אפלדווץ (תז 61300 <ן\,), עיר בהולאנד במחוז גלדרלנד. 

מספר תושביה( 1951 ): כ 89,000 (ב 1900 : כ' 26,000 ). 

שוק לתוצרת חקלאית ומרכז של תעשיות נייר, מכונות, 
ועוד). העיר מחוברת על־ידי שתי תעלות עם האיסל 
( 5561 ( 1 ), פלגו של הרינוס. סמוך לה נמצאים הט לו (ז 36 ץ 
1.00 ), אחוזת־קיץ של בית־המלכות, והכפר קוטוויק (־ 001 ^ 1 
14 ( 1 ׳״), שבקרבתו הוקמה תחנת־שידור גדולה. — א׳ כבר 
נזכרת ב 793 , אך אין בה שרידים היסטוריים. 

א 3 לט 1 ן — י\ 0 )ז 1 >.?מ — ( 428/7 — 347/6 לפסה״ג, אתונה), 
אחד מן הגדולים ביותר שבפילוסופי־יוון. 

1 . חייו. את יום־הולדתו של א׳ אין לקבוע. המסורת 
היוונית קבעה אותו ביום השביעי לחודש תרגליו!, החודש 
האחד־עשר של האתונאים! אבל אין זה אלא' מפני שזהו 
יום־הולדתו של אפולון לפי המיתולוגיה היוונית. קרוב 
לוודאי, שא׳ נולד בין תחילת מאי ואמצע יולי. 427 לפסה״נ. 


גם אין זו אלא שמועה בלבד, ששמו האמיתי של א׳ היה 
אריסטוקלס, כשם סבו, וא׳ קרא לו המורה להתעמלות מפני 
שהיה בעל חזה רחב אביו של א׳, אריסטון בן 

אריסטוקלס, היה, לפי דיוגנס לאארטיוס, ממשפחתו של 
קודרוס, המלך האחרון שליאתונה!יאבל הדבר מוטל בספק. 
על כל פנים היה האב ממשפחה אמידה ומיוחסת. אמו, 
פריקטיונה, התייחסה על סול ו ן המחוקק, ועוד במאה ה 7 
לפסהי״נ היו ארכונטים (ראשי־עיר) במשפחתה. אביה של 
פריקטיונה, גלאוקון, היה דודו אחי־אביו של קריטיאם, 
שהשפיע הרבה על א׳ בימי־נעוריו. א׳ הצטיין מילדותו 
בבריאות, בחוסן וביופי של הגוף. כנראה, כשא׳ עדיין היה 
צעיר מאוד מת אביו ופריקטיונה נישאה שנית לפירי- 
ל א מפס, אדם מכובד ובעל־השפעה, שנשלח כציר של 
אתונהילחצרו של מלך־פרם. פירילאמפס היה שייך לחוג של 
פריקלס ובביתו היו דנים בחיים המדיניים של אתונה. קרו¬ 
ביו מצד אמו, ק ר יטו ן וחארמידס, עמדו בראשה של 
המפלגה האנטי־דמוקראטית והיו שייכים לחוג הסוקראטי. 
כל זה ודאי השפיע על א׳ בימי־עלומיו. והשפיעו עליו, ודאי, 
גם המאורעות המדיניים בבחרותו: ב 411 , כשהיה בן 16 , 
פרצה המהפכה האוליגארכית באתונה, וב 404 , כשהיה בן 23 , 
היה עד לתבוסת־אתונה ול״שלטון של שלושים העריצים" 
בתוכה. מצד שני, נראה שהחיים בכפר, באחוזה של בית- 
אבותיו, חיבבו עליו את הטבע ואת חיי־הכפר ומתוך כך 
מאס בשאון־הכרך. אע״פ שאין זכר בכתבי־א׳, שקיים מצוות 
דתיות או נלחם כשגדל באמונות תפלות, שנחל מאבותיו, 
הרי נראה מתיאורו הנהדר של השפעת הדת על הילדים 
(החוקים, < 8871 — 3 > 888 ), שבילדותו שלטה בבית־אביו הדת 
המקובלת של אתונה ומנהגיה הדתיים השפיעו גם עליו. 

חינוכו של א׳ היה זה של השכבות האתונאיות העליו¬ 
נות. מילדותו למד מוסיקה ועסק בהתעמלות, היה בקי 
בהומרוס ובטראגיקנים הגדולים, ביחוד באוריפידס. ואף הוא 
עצמו כתב בבחרותו שירים ופואמות, ואפילו מחזה שלא 
גמר! אלא שאחר־כד שרף אותם. בבחרותו היה מבקר את 
הרצאותיהם של הסופיסטים־האורחים גורגיאס, היפיאס ופרו- 
דיקוס, והכיר את תורתם. אבל גם את חסרונותיהם. המורה 
הראשון שלו היה קראטילום, תלמידו של הראקליטוס. וקרוב 
לוודאי, שעוד בבחרותו הכיר א׳ את תורתו של אגאכסא- 
גוראס, שהורה אותה באתונה. 

המאורע הגדול הראשון בחייו של א׳ היה מה 
שנעשה תלמידו של סוקראטס (ע״ע). או תלמיד־חבר שלו 
(? 1 x 0190 ), כמו שהוא עצמו אומר באיגרתו השביעית, 
שהיא אוטו׳ביו׳גראפית במידה מרובה. ודאי הכיר א׳ את 
סוקראטס עוד בנעוריו של הראשון, ב 408 , כשהיה א' לערך 
בן 19 — 20 , מתוך קשרי־הידידות, שהיו לסוקראטס עם כמה 
מקרובי-משפחתו של א׳. אך תלמידו ממש נעשה א׳, לפי 
הנראה, לאחר שהראה סוקראטס אומץ־לב מיוחד־במינו 
פעמיים: ראשונה כשנבחר ב 406/5 לחבר של "מועצת ה 500 ", 
ובתור "פריטאנאוס" התנגד להחלטה הבלתי-צודקת לחייב 
בדין את שרי־הצבא, שניצחו על־יד ארגינוסה ב 406 לפסה״נ, 
ואח״ב נידונו למיתה מפני שלא דאגו להצלתם של הספנים 
של 12 ספינות־מלחמה שטבעו! ושנית, כשקיבל ב 404 פקודה 
מקריטיאס, בימי שלטונם של "שלושים העריצים"׳ לאסור 
בלא דין ומשפט את לאון — וסוקראטס לא נשמע לפקודה 
הבלתי-צודקת למדות מה שאי־משמעת זו יכולה היתה לעלות 



225 


אפלטון 


226 



אפלטון. פם 5 ־שיש. רוט׳, הוואטיקא; ( 103 } 3 ז 8 < 00 03110-13 ) 
מטיפוס הפסלים של אפלטון, שדונטה להם שיטש הפסל, שנעשה 
ע"׳ הפסל סילאניח בשביל האהארטיה, לפי הוטנתו של טתררח 
טכיוס, שהיה טתלטידיו של אפלטוו 

לו בחייו אילמלא נפל שלטון־העריצים עד מהרה. אומץ־לב 
זה, העמידה התקיפה לימין הצדק, שנתגלו בהתנהגותו של 
סוקראטס, עשו רושם חזק על א/ וכנראה, שני מעשים מוס¬ 
ריים אלה הניעו את א׳ לילך אחר סוקראטס וליעשות תלמידו 
ומעריצו כל הימים. א׳ היה, איפוא, תלמידו של סוקראטס 
במשך 6 — 7 שנים ( 406/5 — 399 לפסה״ג). וביחוד גדלה 
הערצתו של א׳ למורה הגדול לאחר שהוצא על סוקראטס 
משפט־מוות שלא בצדק ב 399 . עמדת־הגבורה של סוקראטס 
בשעת המשפט, שאף א , היה נוכח בו, נאומו האמיץ בפני 
השופטים, העדר־הפחד שלו מפני המיתה הוודאית ושלוות־ 
נפשו עד הרגע האחרון (שבמקרה נעדר בו א׳ מחמת 
מחלה) — כל אלה עשו רושם כביר על א/ ומאז נעשה לו 
סוקראטס הסמל של האדם הצדיק והישר ושל הוגה־הדעות 
המקורי והעמקן כאחד, וברוב ה״שיחות" האפלטוניות תופס 
סוקראטס מקום כראש־המדברים. 

בימים הראשונים לאחר שהורעל סוקראטס עברו א׳ וכמה 
מתלמידיו של סוקראטס מאימת־השלטון למגארה, שבה מצא 
חסות אצל המאתימאטיקן אוקלידס. אך עד מהרה חזר א׳ 
לאתונה. אלא שכנראה,'קשים היוילו החיים שם והוא מחליט 
לערוך שורה של מסעות כדי להכיר עמים וארצות ולהיפגש 
עם חכמים וחוקרים. זה היה המאורע הגדול השני בחייו. 

לערך בשנים 390 — 388 , כשהיה א׳ קרוב לשנת הארבעים 
שלו, הוא הולך למסעיו במצרים ובקירני, ששם התראה עם 
המאתימאטיקן תאודורוס ושם נוכח, לפי דבריו באיגרתו 
השביעית, שלא ישלטו משפט וצדק במדינות עד שהפילו¬ 
סופים יהיו מושלים או המושלים יהיו פילוסופים. משם הלך 
לאיטליה הדרומית, שבה מצא את הערים היווניות, שנוסדו 


שם, פורחות במובן הכלכלי, אבל חמדניות ומושחתות הרבה. 
אפשר, שכבר אז (ולא ב 369 ) הכיר א׳ את ארחיטאם 
מטאו־ נ טון, שהיה ראש האסכולה הפיתאגוראית והיה 
גם מדינאי בולט. א׳ סיגל לעצמו באותו זמן כמה אמונות 
ודעות פיתאגוראיות, ואפשר, שמתוך הפרותו עם ארחיטאם 
גם נתעורר, ראשית, לנסות נסיונות של השפעה על המדי¬ 
ניות, ושנית, לייסד את האקאדמיה האפלטונית (עיין להלן). 
במסעו זה הגיע א׳ בפעם הראשונה ל ם י ר א ק ו ם ה, מקום־ 
שלטונו של דיוניסיוס 1 ( 405 — 367 ). הימים היו ימי מלחמת 
אתונה ואספארטה — ודיוניסיוס היה על צדה של אספארטה. 
א׳ כאתונאי היה נתין של האויב, ועל־כן תפס אותו דיוניסיוס 
כשבוי־מלחמה ומסר אותו לציר של אספארטה, שהוביל אותו 
עמו, וכשבוי־מלחמה יכול היה א׳ להימכר לעבד על־ידי 
האספארטנים הנלחמים באתונה! אלא שהקירינאי אניקריס 
פדה את א׳ בסב מנה. הידיעה, שכבר אז, במסעו הראשון 
של א/ כעס דיוניסיוס 1 על שא׳ התנגד לדרכי־שלטונו, 
ועל־כן מכר אותו לעבד, באה מתוך עירבוב המסע הראשון 
לסיראקוסד, במסעות השני והשלישי (עיין למטה). אלא 
שכנראה, עוד במסע הראשון קנה א׳ את לב גיסו של דיו־ 
ניסיוס 1 , דיון הצעיר, לדעותיו המדיניות. 

ב 367 מת דיוניסיום 1 , ועל כסא־השלטון עלה בנו הצעיר 
דיוניסיום 11 . מנהל־המדינה בפועל היה דיון דודו, והוא זכר 
את א׳ ואת דעתו, שרק אם המושל יהא פילוסוף יצליח 
בממשלתו. ועל־כן הזמין את א׳, שיבוא לסיראקוסה כמורה 
ומדריך למושל הצעיר. א׳ ראה כאן אפשרות לגשם בחיים 
את דעותיו המדיניות המקוריות, שהציע אח״כ ב״פוליטיאה׳ 
שלו. א׳ בא לסיראקוסה ונתכבד ע״י השליט הצעיר כבוד 
גדול. א׳ ניסה ללמד את תורת־המדינה שלו לדיוניסיוס וו, 
אך, כפי הנראה, לא קלט דיוניסיוס את תורת־א/ והשיעורים 
הפילוסופיים נמאסו עליו, ואף חשד בא , , שנתקשר עליו עם 
דיון לגזול מידו את השלטון ולמסור אותו לדיון. א׳ הוכרח 
לעזוב את סיראקוסה. 

למרות אי־הצלחה זו ניסה א׳ ניסיון שני להשפיע על 
סדרי־ר,מדינר, בסיראקוסה. הוא חזר ובא לשם וישב שם 
הפעם ב 361 — 360 , ובלא הצלחה חזר לאתונה. ולאחר שהגלה 
דיוניסיוס 11 את דיון הוזמן שוב — הפעם על־ידי המושל 
עצמו — לבוא לסיראקוסה, וא׳ בא גם הפעם, כנראה, כד׳ 
,להשלים בין דיון ודיוניסיום — והפעם היה א׳ בסכגת־מוות 
ממש, ורק התערבותו של ארחיטאם מטארנטון, שנזכר למע¬ 
לה, הצילה אותו. כשכבש דיון ב 356 את סיראקוסה והגלה 
את דיוניסיוס וו, ערך א׳ אליו מכתב־ברכה ויעץ לו לנהוג 
ביתר זהירות ובהגינות הראויה למושל. ולאחר שנהרג דיון 
ב 353 כתב א׳ אל המפלגה של דיון את איגרותיו השביעית 
והשמינית, שבהן הצדיק את הפוליטיקה של דיון והגן על 
שיטתו הפילוסופית של עצמו, שהשמיצו מתנגדיו, גם יעץ 
להשלים בין המפלגות השונות בסיציליה ע״י הכרזה של 
סליחה כללית (אמנסטיה). ואף בזה לא הצליח. אבל למרות 
אי־הצלחתו במדיניות הרי נסיונותיו המדיניים הללו מוכי¬ 
חים, שא׳ לא היה פילוסוף עיוני ויושב־אוהל בלבד, אלא 
שאף להיות גם רפורמאטור מדיני, ולשם כך היה מוכן אפילו 
להעמיד את חייו בסכנה. 

המאורע הגדול השלישי בחייו היה ייסודה של 
הא ק א דם י ה לפילוסופיה בפרט ולמדע בכלל. הוא יסד 
אותה מיד לאחר שחזר ממסעותיו הראשונים. ב 388/7 , ועמד 




227 


אפלטון 


228 


בראשה עד יום־מותו. מאקאדמיה זו׳ שבה השקיע א׳ את 
מבחר כוחותיו, יצאו׳ מלבד פילוסופים׳ שאריסטו(ע״ע) הוא 
הגדול שבהם, גם כמה מגדולי־המדע היווניים במאתימאטיקה 
ובמכאניקה ובשאר מדעי־הטבע. 

א׳ מת לאחר מחלה קלה (ולפי האגדה, בשעת משתה־ 
חתונה) ב 347/6 , כשהיה בן 81 שנה. 

11 . כתביו. מן הפילוסופים של הזמן העתיק זכה רק 
א׳, שכתביו ישתמרו כולם או כמעט כולם, מה שמקל על 
הכרת תורתו. ואולם יש לנו שני קשיים גדולים כשאנו באים 
לברר את תורתו מתוך כתביו המרובים. ראשית, יש "שיחות" 
ו״איגרות" מיוחסות לא׳, שבאה ביחס אליהן כמעט ההסכמה 
הכללית, שלא א׳ הוא מחברן, ויש גם "שיחות" ו״איגרות" 
מסופקות, כלומר, שנחלקו עליהן הדעות של החוקרים, אם 
הן של א׳ או רק של תלמידיו, או — של זייפנים סתם. וקשה 
להכריע בחילוקי־דעות אלה: מה שחוקר אחד חושב לאותנטי 
חושב חוקר אחר למזוייף או למסופק. — ושנית, א׳ האריך 
ימים והירבה לכתוב, ומטבע האדם הוא, שבימי־חייו הארוכים 
משתנות כמה וכמה מדעותיו, וכן גם משתנים אופן־כתיבתו, 
סיגנונו והלהט הרוחני שבדבריו. חשוב, איפוא, לקבוע את 
זמנן של השיחות האפלטוניות כדי להכיר, מה הן דעותיו 
המוקדמות ומה הן הדעות המאוחרות של א׳ — וקביעה זו 
היא דבר קשה מאוד, שהרי ברוב ה״שיחות" יש פנים לכאן 
ולכאן. ומפני־כן אף המומחים לתורת־א׳ לא באו בנוגע לסדר 
הכרונולוגי של ה״שיחות" לכלל דעה אחת. ניסו לקבוע את 
המוקדם והמאוחר שבהן על־פי הלשון והסימון ועל־פי רמזים 
היסטוריים וביוגראפיים — וביחס לתב־ה״שיחות" לא הצליחו 
הקובעים לבוא לידי מסקנות, שאין להפריד אותן. אפשר 
ליתן כאן רק את דעת הרוב של גדולי־החוקרים ב״שאלה 
האפלטונית". 

יש לחלק את ה״שיחות" לשלוש תקופות משנות־חייו של 
א׳: ה״שיחות" המוקדמות, ה״שיחות" האמצעיות וה״שיחות" 
המאוחרות. 

ה״שיחות" המוקדמות הן: ה״התנצלות" (ה״אפו* 
לוגיה"), "קריטון", "היפיאס הקטן", "איון", "לאכס", "חאר־ 
מידם"׳ "ליסיס", "אותיפרוך, "היפיאס הגדול" י(את הזמן 
קשה לקבוע), "פרוטאגוראס", והספר הראשון של ה״מדינה" 
("פוליטיאה"). 

ה״שיחות" האמצעיות: "מנכסנוס","אותידמוס", "מנון", 
"גורגיאם", "המשתה" ("סימפוסיוך), "פידוך, "פידירוס", 
ה״מדינה״ (חוץ מספר א׳). 

ולסוף, ה״שיחות" המאוחרות: "פארמנידס", "תאיט־ 
טוס", ה״סופיסטן"׳ ה״מדינאי" ("פוליטיקוס"), "טימיאוס", 
"קריטיאס", "קראטילוס" (את הזמן קשה לקבוע), "פילבום" 
וה״חוקים". 

ובין 13 ה״איגרות"׳ שמייחסים לא/ נחשבות לאותנטיות 
ה״איגרות" השביעית והשמינית! ה״איגרת" הראשונה היא 
מזוייפת לדעת הכול, את החמישית והשמינית חושב חלק 
גדול מן החוקרים גם*כן לאפלטוניות, ובימים האחרונים יש 
נטיה להכיר בתשע מעשר ה״איגרות" המסופקות, ורק בנוגע 
ל״איגרת" השתים־עשרה רבו השוללים על המחייבים. 

ווו. שיטתו הפילוסופית. אף בהרצאת שיטתו של א׳ 

אנו נתקלים בקשיים מרובים. ראשית, א׳ לא נתכוון מעולם 
לשיטה פילוסופית מסויימת, שהיא מוגדרת ע״י הנחות פילו¬ 
סופיות קבועות ומוצקות. שנית, יש הבדלים עיקריים בין 


הדעות הפילוסופיות, שהובעו ב״שיחות" המוקדמות, ובין אלו 
שב״שיחות" המאוחרות, ואפילו בין אלו ואלו ובין הדעות 
שב״שיחות" האמצעיות. שלישית, מכיוון שראש־המדברים 
כמעט בכל ה״שיחות" הוא סוקראטס, קשה לדעת׳ מה מן 
הדעות, שהושמו בנאומים שב״שיחות" בפי סוקראטס, הן 
סוקראטיות ממש, ומה מהן הן דעותיו והשקפותיו של א , . 
רביעית, א׳ אינו רק פילוסוף גדול ועמוק אלא גם משורר 
גדול וצייר אמן, ולעתים קרובות קשה לדעת, אם איזה ביטוי 
פיוטי או איזה ציור מבהיק באו לשם הבהרה של הרעיון 
הפילוסופי או אינם אלא מליצה של פייטן גדול או השאלה 
ציורית של אמן־הסיגנון. ופעמים שיש לציור פיוטי של יא׳ 
ערך גם כ״משל" וגם כ״נמשל", ויש שהיופי הפיוטי שב״משל" 
נעשה תכלית בפני עצמה. ולסוף — ה״אירוניה הסוקראטית", 
השפוכה כמעט על פני כל ה״שיחות" האפלטוניות, מעוררת 
בנו אף היא לפרקים ספקות גדולים, אם יש לתפוס כמה מן 
הדברים שב״שיחות״ כרצינים, או — הם רק אמצעים להביא 
את המשוחח במבוכה ולעוררו, שיש לדון על כל העניין 
מחדש. 

אעפ״כ יש אפשרות למצוא ב״שיחות" קווים כלליים 
ויסודיים של שיטה פילוסופית ולסמן אותם ברישומיהם 
העיקריים. 

סוקראטם התנגד לסופיסטים, שנטו לראות את המוסר 
כדבר יחסי ורופף, והורה, שבשאלות של המדיניות ושל 
המוסר (המידות הטובות והרעות והמעשים הטובים והרעים) 
אפשר לבוא לידי מושגים מוצקים של טוב ורע ושל אמת 
ושקר רק מתוך הכרה של מה שטוב לכלל האנושי ובכל 
המקרים והמסיבות. בא א׳ והוסיף, שההכרה של הטוב והרע, 
האמת והשקר, אינה מצטמצמת בשאלות של המדיניות 
והמוסר, אלא היא ?קפת את ההכרה של הטבע והעולם כולם 
ואת הבחינה של כל העניינים הקשורים בהכרה זו. בשביל 
א׳ הטוב והאמת הם זהותיים כמו שזהותיים הם גם הטוב 
והיופי ומתוך בקשת ההכרה של הטוב 

והאמת הגיע א׳ לידי הברת הניגוד שבין תחושה ובין 
מחשבה. על הבחנתו של ניגוד זה עמד מתוך לימוד המאתי־ 
מאטיקה, המדע ("!!ויס״ו!) סתם, שהעמיד את לימודה כתנאי 
ללימוד־הפילוסופיה. שום כדור שבמציאות, לא זה שמצוי 
בטבע ואף לא זה שנעשה בידי אדם, אינו אותו כדור, 
שדורשת לתפוס במחשבתנו ההגדרה העיונית הצרופה של 
הכדור. ומסופר, שעל שער האקאדמיה שלו היה רשום: 
"מי שאינו יודע גא 1 מטריה אל ייכנס". ולפיכך בעוד שסוק־ 
ראטם דימה למצוא את המושג הכללי של איזה עצם ע״י 
הניתוח של התחושות השונות ומציאתו של מה שיש 
בהן מן הדומה לכולן ומן המשותף לכולן׳ הורה א/ שהמושג 
הכללי בא מתוך ההפרדה של כל הפרטים הדומים שבכל 
התחושות וסילוקם מן התחושות — ומה שנשאר אחר הפרדה 
זו וסילוק זה, כלומר, מה שנשאר לאחר סילוק הזרם השוטף 
של התופעות, הוא המושג־הכולל הצרוף. כך, למשל, רק 
לאחר שהפרדנו את כל פרטי-היופי המוךושים מן המושג 
"יופי" אנו מקבלים את המושג "יופי כשלעצמו" (סז סזדט־׳ס 
ע 6 .( 401 ר). מתחושות בלבד׳ ותהיינה אפילו מוכללות עד כדי 
שיישאר מהן רק מה שיש מן המשותף לכולן, לא 
נקבל מושגים מוחלטים לעולם, ובכן לא תבוא מהן דעת 
(וו 1 !ןחו 110 ל 8 ), ובכן הן גם לא תבאנה לידי מדע ממש. 
התחושות יכולות להוות אמונה (?״•ס!״) או סברה ( 86101 ), 



229 


אסדטוך 


230 


אבל לא מושגים. התחושות מרובות ושונות הן׳ וביחס אליהן 
צדק הראקליטוס כשאמר: ״הכול שוטף״ (״״; הן 
והעצמים, שהן תופסות, נמצאים באמת במצב של התהוות 
(?!מ״&ץ) בלתי־פוסקת, אבל הן אינן הוויה ( 010 ט 0 ). 

ומכאן בא א׳ אל רעיונו הגדול בדבר ה,,איך י אות". 

ההוויה העצמית והמוחלטת (׳ 56 ;""•עס), ההוויה ה״נשארת 
תמיד היא עצמה״ ?}זעמו 0616 61 ״), אלה הם אותם 
ה״עצמים כשלעצמם"(לא במובן של קאנט, אלא כעצמויות, 
שאינן מושגים כוללים אלא הן נתפסות בתוך המושגים 
הכוללים), שא׳ קרא להם ״אידיאות״ (. 161 : 0 ) או "מראות" 
(? 6160 ). האידיאה היא מה שנתפס ע״י הראיה בעין פנימית, 
שרק על־ידיה יש לראות את הדברים כהווייתם הפנימית. 
האידיאות הן, מצד אחד, מושגי־הסוג, ומצד שני — הדיוקנות 
הראשוניים של המציאות האמיתית׳ ההוויה הטהורה, הצרו¬ 
פה, שהעצמים נעשו כצלמן וכדמותן, אך בצורה מוקלשת 
וירודה: העצמים הם הבבואות של האידיאות, צל־צלמן 
החלש. ולפיכך אין להכיר את האידיאה לא על־ידי התחושה 
הגשמית ולא ע״י ההפשטה השכלית, אלא ע״י הסתכלות 
פנימית, ע״י חדירת הנשמה לתוך עצמות הדברים ומהותם 
הפנימית העמוקה — ע״י רוח־הקודש במובנו של הרמב״ם. 
אבל אף הסתכלות פנימית זו קשורה בתבונה הצרופה. רוח־ 
הקודש הזו שורה על האדם אך מתוך התעמקות שכלית. וכך 
גרמה ההבחנה העמוקה של א׳ בין התחושה ובין המחשבה 
להכרה במציאות של שני עולמות: עולם־ההתהוות ועולם- 
ההוויה. העולם הראשון, העולם הזה, הוא מתחלף וחולף, 
ועל־כן הוא בלתי־אמיתי ובלתי־מציאותי, ואילו העולם השני, 
מה ש״לא מכאן", הוא עומד וקיים, מתמיד ונצחי, בלתי* 
מתחלף ובלתי־חולף, ועל־כן הוא המציאות האמיתית, ההוויה 
העליונה, הטהורה והצרופה. ועולם שני זה, העולם של 
ההוויה השלמה והאמת המוחלטת, הוא הוא עולם־המדע כפי 
שתופסת אותו המאתימאטיקה, והוא גם עולם רוחני, שנתפס 
ע״י האדם בסיועם של כוחותיו הרוחנים. 

וכד חידש א׳ שני חידושים גדולים ביותר בעולם־המתש- 
בה: ראשית, הוא ביסס את המדע על יסוד עיוני עליון, וע״י 
הכרת חשיבותה המיוחדת של המאתימאטיקה הניח יסוד 
למדע המדוייק ולכל ההמצאות, שבאו על־ידיו. ושנית, הוא 
גילה את המציאות של עולם בלתי־חמרי, העולם של 
האידיאות, שהעולם החמרי אינו אלא בבואתו (? 011001 ^ 6 ) 
וחיקויו* (?!ס!״!״!) — העולם ה״אידיאלי" במובן הפילוסופי. 
כמו־כן איחד את תורת־ההתמדה של האלאטים (פארמנידס) 
עם תורת־השטף של הראקליטוס וקראטילוס. האידיאות הן 
הדוגמות העליונות (מ 1 ״ג),ן 561 ס 0 ס:ד.), הארכיטיפים של התו¬ 
פעות ושל העצמים המוחשים והנקלטים ע״י ההרגשות. 
התופעות והעצמים הם, איפוא, מה שהם על־ידי גילוין 
(")קטס?"") של האידיאות בתוכן או ע״י מה שיש להם חלק 
(,״^:ד^ 66 •> בהן. ובכן האידיאות הן גם הסיבה וגם המקור 
של התופעות והעצמים. וכשאמר אנטיסתנם בדרך־הלצה, 
שהוא רואה את הסום, אבל לא את הסוסיות(האידיאה של 
הסום), השיב א׳: "מפני שאתה חסד את העין בשביל כך", 
כלומר, אין לך הכשרון של הסתכלות פנימית, שכלית; יש 
לך רק הסתכלות חושנית׳ שאין האידיאה נקלטת על־ידיה. 

הגדולה והרמה שבאידיאות היא, לפי ד,"מדינה", האי¬ 
דיאה של הטוב, שדבר אין לה עם התענוג החושני 
( 4 יי 80 ן*). האידיאה של הטוב (והטוב הוא זהותי עם האמת, 


כאמור) היא יס 1 דן של ההוויה ושל ההכרה כאחת. היא 
ה״אידיאה של האידיאות״ (׳ 18666 ״ 166 ), שהיא, איפוא, סיבת 
כל הסיבות, האידיאה הגבוהה מעל גבוהה. ובכן האידיאה 
של הטוב היא מה שאנו תופסים כאלוהות (שהרי בשביל 
א׳ אין האלוהים אידיאה, אלא הוא מסתכל באידיאות ובורא 
את העולם). 

את התורה של בריאת־העולם (קוסמולוגיה) שלו 
הךצה א׳ באריכות ב״טימיאוס". קודם כל, הוא מבדיל בין 
"ישות" ובין "התהוות". הישות היא נצחית ובלתי־משתנית, 
בעוד שההתהוות הוא מצב שוטף ועלול לשינויים וחליפות. 
להכיר בשלמות אפשר רק את הישות! את העולם המצוי 
אפשר להכיר רק הכרה יחסית. העולם המצוי נברא ע״י 
"הפועל האמן", ה״דמיאורגוס" (? 0 ׳ 61 ע 110 !ף 8 ), שהוא "עושה 
את כל הצומח מן הארץ ואת בעלי־החיים, את כל השאר 
ואת עצמו, את השמים ואת הארץ, את האלים ואת 
כל מה שבשמים ובשאול מתחת לארץ״ (״המדינה״, 0 596 ). 
את הקוסמוס ברא הדמיאורגום ע״י מה שהסתכל באידיאות, 
שהן רוחניות בהחלט, ויצר את העצמים החמריים ע״י חיקוי 
להן (? 1 ז>ן״!״ן). עולם־המציאות הוא איפוא השתקפותן של 
האידיאות. וכעומדת באמצע בין האידיאות ובין העולם החמרי 
ומקשרת את שניהם יצר את נש מ ת־ ה א דם, שהיא מקור־ 
התנועה (? 0£10 ןי׳״א 60 x 6 ), ובכן המוצא של כל החיים. והוא 
יצר גם את נשמת־העולם, שהיא המקפת את הקוסמוס 
כולו ונותנת לו חוקיות, התאמה והרמוניה, ולפיכך מושכל 
הוא העולם. אף גופו של האדם נעשה בתבונה וכל אבריו 
נבראו בהתאמה לתפקידם׳ וכך הם גם כוכבי־הלכת, שהם 
"אלים נראים". לכל ההשקפות הללו, שברובן נתיישנו כיום, 
היתר, השפעה עצומה במשך דורות על דורות. די להזכיר 
את ה״דמיאורגוס", את ה״הארמוניה העולמית" ואת האסטרו¬ 
לוגיה,'שנשענה על השקפתו של א׳ על הכוכבים. 

דק האלוהות יכולה להיות מקורו וסיבתו של הטוב 
שבבריאה: בשביל הרע צריך לבקש סיבה אחרת. אפשר, 
כאן לפנינו השפעה של האמונה הפרסית בשתי רשויות, 
שהגיע אליה א׳ דרך תורת־הפיתאגוראים, שהכיר במסעותיו 
ושממנה קיבל גם את האמונה בהישארות־הנפש, בגילגול- 
נפש, ועוד (עי׳ למעלה, 1 ). אבל לא׳ עצמו יש תשובה אחרת 
על שאלת הרע שבעולם. העולם הוא צלם האלוהים, שהוא 
ה״דמיאורגום" שלו, הפועל והיוצר של העולם. ואולם אם 
האלוהים הוא הטוב המוחלט מהיכן בא הרע שבעולם ? מנין 
אי־השלמות שבו 1 — התשובה היא: מן החומר, שממנו 
יצר האלוהים את העולם. החומר הוא המקור של הרע ואי- 
השלמות שבעולם. ולפיכך אי־אפשר שיהא בעולם רק טוב. 
אך הצורה העליונה בלבד, שהיא ה״אידיאה" של הטוב, היא 
הטוב והאמת והשלמות. 

כפילוסוף־אמן ופילוסוף־משורר, אין א׳ יכול לבטל גם 
את חשיבותה של התחושה, ואפילו של החושנות. ביהוד 
באחת משיחותיו המאוחרות ("פילבום") הוא מכיר בחשי¬ 
בותן של תחושות כוללות, כגון תחושת היופי, תחושה של 
צבעים נאים, קולות נאים וצורות נאות. תחושה זו היא 
ההנאה האסתטית הטהורה, שהיא הדרגה הראשונה, 
הנמוכה ביותר, של הטוב. אחריה באה הדרגה השניה: 
הידיעה — לא הדעת במושגה הכולל: הידיעה הנסיונית 
הנמוכה, שכוללת ציורים אמיתיים מן המציאות המתהווית 
והשוטפת וידיעות טכניות. הדרגה השלישית היא ההפרה 



231 


אפלמזץ 


232 


השכלית (? 1 סןז* 06 <ן>), זו החוקרת לכל תכלית וחודרת ליסודו 
של כל דבר. הדרגה הרביעית היא הכרת מהותם של 
הדברים בהוויתם האמיתית והנצחית, והכרת המידה הנכונה 
שבהם כפי שהכרות אלו אפשריות הן בחיים ההארמוניים 
הארציים.ולסוף, הדרגה החמישית והעליונה, הגבוהה מעל 
גבוהה, היא ההשתתפות בהוויה אמיתית ונצחית זו — לא 
רק הכרתה של זו: ההשתתפות באידיאה של הטוב עצמה. 
ומכיוון שהאידיאה של הטוב, ה״טוב כשלעצמו", היא האלו¬ 
הות, הרי השתתפות זו באידיאה של הטוב מצדו של האדם 
היא מעין נטילת חלק באלוהות עצמה. מעין "ה׳ מנת־חלקי" 
ו״חלקי ה/ אמרה נפשי" שבכתבי־הקודש. 

ושני יסודות עיקריים נעשו בסים לפילוסופיה של א׳ 
כולה: הטוב והיפה הם דבר אחד ( 0 )* 0 ץ 036 ג 0 ^, כאמור, 
והשלמות (!!!•*ס") היא דעת (ןו^ףז 10 ״ 6 ). ע״י הכוסף אל 
היופי עולה האדם מן העולם החושני, הנראה והחמרי, אל 
העולם הבלתי־נראה והבלתי־חמרי של האידיאות ואל האי¬ 
דיאה העליונה שבהן — האידיאה של הטוב. כי הנשמה 
האנושית, שהיא בעלת קיום עצמי ונצחי, קולטת, קודם שהיא 
מתלבשת בגוף, את העולם הבלתי־נראה והבלתי־חמרי, ולאחר 
שהיא יורדת ממנו אל העולם הנראה והחמרי היא משתוקקת 
ומתגעגעת אל העולם העליון, שבאה ממנו. וכשהיא מסתכלת 
ביופי הארצי באה לה ההיזכרות (זוהי ה ? 01 וו*ג! 6 * 6 של א׳) 
של ה״יופי כשלעצמו", שקלטה קודם לידתה, ויש לה געגו¬ 
עים גדולים אל מולדתה השמימית, וע״י כך היא מתקרבת 
אל עולם עליון זה, עולם־האידיאות. כיסופים אלה והש¬ 
תוקקות זו הם הם ה״יצר הפילוסופי״ — ה״ארוס" (?"ס־?), 
זו ה״אהבה האפלטונית", שבה משתוקקת הנשמה להתעלות 
מן העולם החושני לעולם שמעל לחושים ז זה ה״ארוס" 
האמיתי, בנה של "אפרודיטי השמימית", לא זה של אפרו־ 
דיטי העממית־הכללית. כי עניין אחד הוא לאהוב דברים יפים 
ועניין אחר הוא לאהוב את ה״יופי כשלעצמו". והארוס אינו 
אל, אבל הוא דימון, שהוא ישות אמצעית בין מה שהוא בן- 
אלמוות ובין מה שהוא בן־תמותה. וכך היא גם הנשמה: היא 
עומדת בין הארצי ובין העל־ארצי, ובשאיפתה להגיע מן 
הבערות אל החכמה השלמה היא מגעת אל אהבת־החכמה, 
אל ה״פילו־סופיה". 

וכשם שיש קשר בין היופי ובין הטוב כך יש קשר גם 
בין הדעת ובין המוסר. 

א׳ פיתח והרחיב את הרעיון הסוקראטי׳ שאין אדם עושה 
רע בהכרה, שהוא רע. האדם עושה רע רק מתוך טעות 
במהותו של הרע, מתוך שהוא חושב אותו לטוב. הרצון 
הנכון והמעשה הנכון באים מתוך כוונה, מתוך רצון לדעת 
את המהות של הטוב האמיתי. שהרי "שום אדם אינו עושה 
רע מדעת"(* 6 ״מ). ולפיכך הדעת היא גם יסוד־הסוסר. 

הפילוסופיה (ס 1 <ן>ס 0 ס.( 1 ק>) — ״אהבת־הדעת״ — היא 
המחנכת לחיים. היא לא רק התפלספות והחנית (דיאלקטית) 
בלבד או קניין של ידיעות תועלתיות. ובכן הדעת, ההשכלה 
המדעית או התרבות המושפלת, היא גם יסודה ובסיסה של 
המדינה. ולפיכך צריכים המושלים להיות פילוסופים או 
הפילוסופים מושלים. משום כך ניסה א׳ את הניסיון הנועז 
לילך פעמיים ושלוש לסיראקוסה כדי לתקן את סדרי־המדינה 
ע״י חינוך והדרכה של מושלה הצעיר דיוניסיום וו (עיין 
למעלה, 1 ). שהרי כל חייה של המדינה צריכים להתבסם 
על המדע, ואלה הקובעים והמקיימים את סדרי־המדינה — 


ה״שומרים" (? 6X0x6 ?>), פקידי־המדינה ומושליה, צריכים 
להיות לא ההמונים, הדמוקראטיה מחוסרת הדעת השלמה, 
וגם לא האריסטוקראטיה של המוצא ושל הרכוש, אלא 
האריסטוקראטיה הרוחנית, האריסטוקראטיה של 
הדעת. וביחד עם זה מראה א׳ ב״קריטון" מתוך התנהגותו 
של סוקראטס, שאדם חייב להשתעבד לחוק של המדינה 
אפילו הוא נראה לו כבלתי־צודק ביחס אליו: חובתו של 
האדם היא לתקנו ולשנותו על־ידי הסברה, אך חלילה לו 
להפר חוק ע״י השתמטות ובריחה. 

ה״מדינה״ ( 610 * 10X1 ־) של א׳ באה בעצם להשיב על 
השאלה: מהו צדק ן (!!* 81 x 01006 או * 6 81 x 0110 *>. ותשובתו 
היא: המדינה אפשרית היא רק ע״י חלוקת־העבודה בין 
שלושה מעמדות: מעמד־ ה מפרנסים — איכרים, בעלי- 
מלאכה וסוחרים, מעמד־המגינים — החיילים, ה״שו־ 
מרים" והפקידים, ומעמד־המלומדים או ה״פילוסו־ 
פים", אנשי־המדע מחוקקי־החוקים והמושלים. כל אחד מבני 
שלושת המעמדות צריך ״לעשות את שלו״ ( 00x00 ? סז 
* 1061x61 ־). לכל אחד משלושת המעמדות הללו יש התפקיד 
שלו, כמעט היעוד שלו, ואם כל אחד מבני־המעמד ימלא את 
תפקידו כראוי׳ הרי יהא הצדק, כלומר, הטוב המדיני והאז¬ 
רחי, שולט במדינה. ב״פוליטיאה" לא נאמר כלום על מעמד 
של עבדים, אבל ב״ליםים״ ( 8083 ) וב״חוקים" המאוחרים 
ל״פו׳ליטיאד,״ ( 7763 — 7782 ) מדבר א׳ על העבדות כעל דבר 
מובן מאליו. אלא שהוא מבקש מן האדונים, שיתייחסו אל 
העבדים בדרך אמצעית בין אכזריות ובין התקרבות יתרה, 
וגם דורש הוא, שיוונים לא יעשו יוונים לעבדים. 

בחינוך, שא׳ דורש מן המדינה, תופסת ההתעמלות 
את המקום הראשון, שהרי ההתעמלות באה לתת יופי לגוף 
כדי שיהא כלי מתאים לנפש, שהגוף אינו אלא בית־כלא 
בשבילה. 

כי הנשמה, מתוך מה שהיא קשורה בגוף, מורכבת היא 
משלושה חלקים: מן התאווני(*^*!"!"•©"־ 8 1x6 , מן השאפני 
(?? 10815 ! סס), האומץ ( 80810 * 6 ) 
וכיבוש ־היצר (!׳!*ססססקזסזס). ה.,שומר", מן המעמד השני, 
וה״מושל", מן המעמד השלישי, צריכים להתמסר רק לתפ¬ 
קידיהם — לחיות בשביל הכלל של המדינה. ולפיכך אסור 
שתהא להם משפחה או יהא להם רכוש: א׳ דורש מהם 
"שיתוף של נשים, ילדים וקניינים". צריך לבטל את הנישו¬ 
אים] והמושלים צריכים לקבוע את זמני זיווגם של הבחורים 
והב זולות ולזווג אותם על-פי תכונותיהם, כדי שצאצאיהם 
יהיו בריאים בגופם ושלמים באפים. והאבות-והאמ 1 ת והילדים 
אינם צריכים להכיר אלה את'הללו. במקום חיי-משפחיה 



233 


אפלטון 


234 


צריכים ה״שומרים" לחיות חיי־מחנה. א׳ מצדד בזהותו של 
שוויון גמור בין גבר ואשה. לפי ה״פוליטיאה", צריכות 
הנשים להתעמל ערומות ביחד עם הגברים׳ לעמוד על 
המשמר בשעת מלחמה ולחנות במחנות של הצבא כהגברים, 
להשתתף בסעודות־בחבורה עם הגברים ולקבל חינוך שווה 
עם הגברים הן באמנויות והן במדעים׳ ואף יכולות הנשים 
לתפוס את המשחית הגבוהות ביותר במדינת. סדריה של 
מדינה אוטופית זו של א׳ הם מיזוג של "האחווה הפיתאגו־ 
ראית" וסדרי־המדינה של אספארטה. ויש לזכור׳ שכל ההצ¬ 
עות הקומוניסטיות הללו חלות על שני המעמדות העליונים. 
למעמד השלישי, מעמד־המפרנסים, לאיכרים, לבעלי־המלאכה 
ולסוחרים, הושם לב רק מעט. הרי מעמד זה חייב רק לפרנס 
את שגי המעמדות העליונים. כך הדבר ב״פוליטיאה" של א , . 

ב״חוקים" ( 01 !! 6 א), שחיבר א׳ בסוף־ימיו, בא שינוי כביר 
בהצעות הללו. כאן אינן קיימות כל ההצעות בדבר ביטולם 
של הנישואים וחיי־המשפחה וביטולו של הקניין הפרטי, ואף 
השוויון של הגשים והגברים נצטמצם כאן הרבה. וכן אין 
כאן לא מעמד של מושלים־״פילוסופים" ולא מעמד מיוחד 
של חיילים: כל העם חייב להתגייס לצבא. ובכלל מנשבת 
ב״חוקים", שכתב א׳ לאתר האכזבות בסיראקוסה, רוח של 
שמרנות. חיי-הפרט מוגבלים שם במידה שכמעט הם נבלעים 
בחיי־המדינה. והמדינה היא מדינת־משטרה, שעל־פי סדריה 
היא איזה משטר ממוצע בין דמוקראטיה ובין מונארכיה. 
הדינים המרובים שב״חוקים" נכנסים לכל דבר גדול וקטן 
שבחיים האישיים. ב״חוקים" מתנגד א׳ לכל חידוש בחיים 
הכלליים והפרטיים. רק בדבר אחד שלילי דומים ה״חוקים" 
ל״מדינה": ביחס אל השירה והאמנות. בכלל אין א׳ רואה 
את האמנות כתכלית בפני עצמה והיא משמשת לו רק אמצעי 
לתכלית מוסרית או דתית. את השירה מעמיד א׳ עוד ב״גור־ 
גיאס" בדרגה אחת עם הסופיסטיקה, שהרי חיבוריהם של 
הומרוס והסיודוס מייחסים לאלים מעשים בלתי־מוסריים. 
ב״מדינד."' וב״חוקים" מציע א׳ לגרש את המשוררים מן 
המדינה האידיאלית שלו ; אלא שב״חוקים" הוא מסכים שלא 
לגרשם אם חיבוריהם יהיו נמצאים תחת השגחה של צנזורה 
דתית־מוסרית. וכך מתייחס לשירה ולאמנות בכלל פילוסוף 
גדול, שהיה הוא עצמו משורר גדול ואמן גדול. — שב״חוקים" 
מכיר א׳ במעמד של עבדים כבר הזכרתי. ויש להוסיף, 
שאלוהיו של א׳ הוא אמנם ה״אידיאה של הטוב", אבל סוף־ 
סוף הוא רק יסוד־הוויה מופשט, ואינו "אלוהים חיים", 
אלוהי־החיים של הפרט האנושי ואלוהי־ההיסטוריה, כאלוהי- 
הנביאים. ולפיכך גם לא יצר א׳ את מושג־האנושיות הכללי 
ואין בשיטתו העמוקה מקום לפילוסופיה של ההיסטוריה 
(ההיסטוריוסופיה) עם החזון הגדול של "אחרית־הימים" 
ו״מלכות־השמים" על הארץ. החיילים הם ב״מדינה" שלו 
מעמד חשוב ומתמיד ואין בחיבוריו החלום של שלום-עולמים, 
שבו "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". 

א׳ הוא יווני ברוחו, ביחסו אל הטבע ואל עתיד־האנושות, 
בכשרונו התיאורי והאמנותי. ועם זה הוא אחד מגדולי־הגדו־ 
לים שבין הוגי־הדעות האנושיים־הכלליים שבעולם. הוא 
יצר פילוסופיה, שהרימה את האדם החושב מחשבות מעל 
לחיי־ארץ והעלתה אותו לגבהי־המרומים של האמיתות ד,נצ־ 
חלת ושל היופי הנצחי, שבמשך אלפי־שנים ניזון מהם מבחר 
המין האנושי. 

עו. ההוצאה היוונית הקלאסית הראשונה, שעל־פיה מצט¬ 


,?1. $10 טים עד היום את חיבוריו של א/ היא זו של 5 נ!ס 83 ק 

?1310015 00 1130 ף 013 ק X1301 001013, 10011 1 - ¥11 (?3115, 

1578 ). ההוצאה היוונית הטובה ביותר כיום היא של 

]. 801001, ?1310015 0818110111003 ,/ 1 — 1 10011 , 013 ק 
0 , 1905 . בעברית יש כרך אחד של תרגומים בשם x0010051$ 
"כתבי-אפלטון" בעריכתו של יוסף קלוזנר, שכולל מבוא 
כללי של העורך ותרגומים של "המשתה" (תרגום של שאול 
טשרניחובסקי, מבוא של י. קלוזנר), "אותו׳פרון", "לאכס", 
ה״התנצלות" ("אפולוגיה") ו״קריטוך (תרגום בצירוף מבוא 
והערות של א. סימון) ו״פיידון" (תרגום בצירוף מבוא 
והערות של י. א. הלר), ירושלים תרפ״ט, תרגומים של א. 
סימון בספרים מיוחדים ובהוצאת "ספרי־המופת" של האוני¬ 
ברסיטה העברית בעריכתו של ח. י. רות: "תיאיטטוס" 
(תרצ״ד), "פרוטאגוראם" (תרצ״ה) ו״מינון" (תרצ״ח)! וכן 
גם "פיידרוס" (תרפ״ג), "גורגיאס" (תרפ״ט) ו״המדינה" 
תרצ״ה) בתרגום עם מבואות של צ. דיזנדרוק. — ספרים ) 
!. 801001, ?1001 מובחרים על א׳ בלועזית: ס! 1113105 ׳ 
?13:0, 1914; ]. 131 ! ¥0 \ 1115 303 1430 ? 1310,1110 ? < 101 ץ <, 
1926; 10801 ?¥ ; 1933 , 5313 1310 ? , $110107 .¥י - 

8308, ?13100,1905; 13100 ? , 861100801£ {- 112 ז* 01 ו 1130 ?¥ .ס , 
8. 1—11, 1920; 111. 001 8 , 0001101 01100815080 , 012 קמ . 
11 (1902); 13. 830801, ?131005 1 [ 10 ׳*< 1 מ£ 815086 קס 5 ס 811 ק - 
1113100150860  41011110 ). והגיעו הדברים לידי כך, שאחד 
מן הראשונים בין חוקרי הפילוסופיה הישראלית ביה״ב 
עמנואל יואל, מחליט, ש״מקור-חיים" הוא "ספר־לימוד 
של הפילוסופיה האפלטונית החדשה", וגרץ קורא לר״ש בן 
גבירול על דרך־ההפלגה: "א׳ היהודי". באמת יש ב״מקור־ 
חיים״ מיזוג של אפלטוניות ואריסטוטליית, כאמור: בעיקרו 
הספר הוא אפלטוני, ואך חלק משיטתו — בנוגע לחומר 
וצורה, ועוד — הוא אריסטוטלי. וכשניתרגם "מקור־חיים" 
מערבית ללאטינית במחצית המאה ה 12 השפיע על אלכסנ¬ 
דר מהיל ז (האלנסיס), על וי ל הל ם מ א(ורן( 6 ת] 011111311 
ו א ל ב ר ט ו ם מגנום (ע״ע), על תו מ אם 
מ א ק ו ו י נ ו ועל ד ו נ ס ס ק ו ט ו ס. גם "האחים הנאמנים" 
(איח׳ואן אלצפא, ע״ע) הושפעו הרבה מתורתו של א׳, ואבן 
ר 1 שד האריסטוטלי הכיר את"טימיאוס"ואת"פוליטיאה" של 
א׳, ואף השאיר אחריו פירוש לקטע חשוב של זו האחרונה, 


והוא אף ביקש דרך למזג את א׳ ואת אריסטו. ך נ ט ה (ע״ע) 
מזכיר פעמיים את "טימיאום", ובכלל השפיע עליו א׳, ויהא 
אפילו בעקיפים, כנראה, דרך אלברטום מאגנום: תורת- 
האהבה, השתלשלות הריבוי מן האחד, המושג מן ה״ספירות 
השמימיות״ וממה שמעל לשמים, ועוד — כל זה בא לדאנטה 
מא׳, אף אם לא בדרך ישרת ואף המקובלים הישראליים 
הושפעו מא׳ בעקיפים, דרך צינורות שונים. 

כשכבשו התורכים את קושטה ב 1453 ברחו כמה חכמים 
ביזאנטיים לאיטליה והפיצו כאן את ספריו של א׳ ואת תורתו, 
וב 1459 נוסדה בפירנצה ה״אקאדמיה האפלטונית" (-ש^גסג 
103 ח 13£0 ק 0113 ). "א׳ האלוהי" נעשה הפילוסוף האהוב ביותר 
והנערץ ביותר של תקופודהרנסאנס. מארסיליו פיצ׳ינו 
דאג לתרגום ה״שיחות" של א׳, והוא ופיק( דלה מיראג־ 
דולה הפיצו את האפלטוניות ואת הבאו־אפלטויניות באיטליה 
והשתדלו להוכיח, שיש התאמה בין א׳ ובין אריסטו. ביהוד 
הירבו לברר את מושג־האהבה על־פי "המשתה" ("סימפו- 
סיון") ו״פידדוס" של א׳. מכאן באו ה״שיחות על האהבה" 
(עיין למעלה) של דון יהודה אברבנאל, שאף הוא מדבר על 
"א׳ האלוהי", עושה את א׳ ל״תלמידם של הקדמונים שלנו" 
(של היהודים), ״בן דת־משה״( 01053100 ) וממספרם של המקו¬ 
בלים ( 11511 מ 1 נ 031 ) ומטעים את יתרונו של א׳ על אריסטו(י. 
קלוזנר, פילוסופים והוגי־דעות, 185-184,1 ). מושפעים הרבה 
מא׳ הם, למרות כל מקוריותם הגדולה, גם ג׳ורדאנו ברונו 
וברוךשפינוזה, ששניהם הושפעו הרבה מן הזרמים הנא 1 ־ 
אפלטוניים של הרנסאנס למרות מה שאין לחשוב את שפי־ 
נוזה לאפלטוני ממש. והשפעתו של א׳ הולכת ונמשכת עד 
משה מנדלסזון(ע״ע), שהוציא ב 1767 את ספרו המפורסם 
"פידון", שבו יצא גם בעיקר־תכנו וגם בצורתו בעקבותיו 
של "פידון" לא׳, אלא שמנדלסזון הוסיף על הוכחותיו של א׳ 
הוכחות על-פי לייבניץ ווולף ואף החליף ראיות אפלטוניות 
בראיות משלו. אף בשיטתו של הפילוסוף הצרפתי־היהודי 
א נרי. 3 רגם ון (ע״ע) עדיץ יש יסודות אפלטוניים חשובים: 
ההעדפה המיוחדת־במינה של הנפשי־הרוחני על החמרי, 
ערכה של האינטואיציה בתפיסה של "שגב כוח־החיים" 
( 1131 ׳\ 6130 ), ועוד. 

י. קלוזנר, פילוסופים והוגי דעות, 1 (תרצ״ד), 163-33 ,^ £15 . 011 

- 83001 . 0 ; 1908 , ^/! 0/2715/1012 0 / 8610/1071 111 710/01215172 ) 60 אי 

י ז 1 >זג 11 נ 1 ש 0 . 0 ; 1916 , 1411/6101/67 171 } 810/07115171115 067 י זש? 1 

1 ,רח 11 ת 3 ; 02 ת 1 ק§ ת 0 :> 1 ה 0 ז 08 ) 810/01115171145 167 ) 1 ) 1111 71710x0 }$ 

' 810 16 ) 7/116 ) 7/111050 } 00 , 0011160 ? ;( 234 — 178 ,ן 1921 ] 

- 8/0 ,־ו 10 '< 13 ׳ .£ .א ; 1922 , 810/011157116 071, 111, 8115/0176 <1x1 / 

־ 810/0 8/16 " ,ץ? 81183051 .. 8 ,' 1925 , 117/11161266 1/5 1 ) 011 07115171 / 

ועיין גם סעיף. 1939 , £6 $ 61 116 > 1 > 11 \ 16 ' 11 £ 1117171 > 87011/1012 7110 

/ח סמוך לסופו. 

י. ק. 

אפליצ׳ים, הרי" (באנג׳ 5 ת 131 ח 1 ! 40 ^ ס 3 !ד 31301 קק( 7 ), שם 
כולל לשיטת־ההרים, שנמשכת במזרחה של אמריקה 
הצפונית בין שפלת החוף האטלאנטי והמישורים הפנימיים, 
וביו מדינת אלבמה (ע״ע) בדרום וקצה חצי־האי גאספה 
(־>ק 038 ) בצפון. ארכם של הרי־הא׳ כ 2,300 ק״מ! רחבם 
200 — 300 ק״מ! שטחם כ 400,000 קמ״ר; גובה שיאם העל¬ 
יון — 2,045 מ׳. 

הא׳ הם הרי־קמטים מן המחצה השניה של התקופה 
הפאלאוזואית, שהפכו בהשפעת הארוזיה לכמעט־מישור 
(פנפלין). אחר־כך, ביהוד בתור ד,שלישון, הורם המישור 
ונשבר. התבלטותם של הא׳ מעל לסביבתם כיום היא תוצאה 



237 


אפליצ׳ים — אפלס 


238 


של ההרמה המאוחרת ולא של ההקמטה הקדומה. כיוון 
הטורים מן הקצה הצפוני עד עמקי נהר האדסון ופלגו מוהוק 
(.אל^ס^נ) מקביל לקווי השברים המאוחרים 1 דרומה יותר 
נשתמר הכיוון של ההקמטה מדרום־המערב לצפון־המזרח, 
אבל הרכסים אינם מצויים בקמרוני־ההקמטה (באנטיקלינות) 
והעמקים אינם מצויים בשקערונים (סינקלינות), אלא להפך. 
סיבת הדבר היא מה שהשכבות התחתונות הן רכות מן 
העליונות, והארוזיה הגיעה אליהן רק בקמרונים הנפגעים 
ביותר ע״י כוחות חוץ, בעוד שהשקערונים מוגנים על־ידי 
הסחף המושקע עליהם. רבים משיאי־הא׳, ביהוד בצפון, 
המתרוממים כהרים בודדים מעל לעמקים ולבקעות, הם 
קשמים — שרידי־רכסים, שהיה בכוחם לעמוד בפני הארוזיה 
זמן מרובה יותר משאר שטחי־ההר. שמו של הר מונאז־נוק 
( 16 :> 0 ח 1 ן 3 ח 0 ז^), שבדרומה של ניו־המפשיר, משמש מונח 
גאוגראפי כללי לקשיין. 

הא׳ בנויים ברובם הגדול אבני־יסוד גבישיות, ואלו הן 
ברובן מטאמורפיות, גנייסים ופיליטים. אבני־המשקע הפא- 
לאהואיות הן אבני־חול קשות ואבני־גיר. על־יד קווי־השברים 
שבצפון מצויות שכבות של אבני־פרצים שלישוניות. ככל 
שאר הרי־הקמטים הפאלאוזואיים עשירים גם הרי־א׳ במת¬ 
כות (ביחוד ברזל) ובפחם־אבן שחור (בכלל זה גם אנתרא- 
ציט). נוסף על כך יש בהם נפט וגאז־דלק טבעי לרוב'(מה 
שאין למצוא בהרים מסוג זה באירופה). החלק התיכון של 
הא׳, הנמשך מדרום ומדרום־מזרח לימות אונטאריו ואירי 
ונהר אוהאיו העליון והתיכון, עשיר באוצרות־תהום יותר 
מכל איזור אחר שעל פני כדור־הארץ. 

את הא׳ נוהגים לחלק לדרומיים ולצפוניים והגבול ביניהם 
הוא עמק נהר־פוטומאק, הזורם מזרחה לאוקיינוס האטלאנטי, 
ועמק נהר קאנובה הזורם מערבה לנהר אוהאיו (יש חוקרים, 
שמוציאים מכלל הא׳ הצפוניים את החלק שבין הפוטומאק 
ועמקי האדסון־מוהוק וקוראים לו הא׳ התיכונים). ההבדל 
היסודי בין הא׳ הצפוניים והדרומיים הוא במה שהדרומיים 
מלוכדים וגבוהים יותר — עובדה, שהשפיעה במידה מרובה 
על תהליך ההתיישבות באמריקה הצפונית. כמו־כו הם 
נבדלים ברחבה של רמת־ההדום ( 1316311 ? 10111 ז 11 ז 16 ?) 
המשתרעת לרגליהם במזרח. רמה זו, ש?בהה הוא בין 500 
ל 800 מ׳, דומה לא׳ במבנה שכבותיה ושונה משפלת־החוף, 
שאליה היא יורדת במדרון תלול. במדרון זה נמצאים מפלי- 
מים מרובים המצטרפים ל״קו־המפלים״ ( £311-11116 ), שבמז¬ 
רחה של אמריקה הצפונית. ההדום והשפלה רחבים־ביחס 
בדרום ונעשים צרים יותר ויותר בצפון עד שההר מגיע עד 
החוף. הטור המתרומם בא׳ הדרומיים מעל להדום נקרא בלו 
רידג׳(ה״טור הכחול״ — 1 £ 6 ! 81 81116 ), והוא הארוך, הגבוה 
והמלוכד שבטורי־הא׳ כולם. חלקיו השונים של טור זה 
נקראים בשמות שונים, לפעמים על שם הארץ שבה הם 
עוברים. באמצע הבלו רידג׳, בקבוצת "ההרים השחורים" 
( 131115 ת 00 *\ 813616 ) שבקארוליינה הצפונית, נמצא הר 
מיטצ׳ל ( 1611611 ;^!), השיא של כל הרי הא׳, ובקבוצה הסמוכה 
להם' מדרום־המערב, הנקראת בשם "הרי־העשן הגדולים" 
(. 15 ^ 1 ץ 016 ו״ 8 01-631 ), נמצא הר קלינגמאנ׳ס דום ( 2,026 
מ׳) — השני בגבהו בין הרים אלה. ממזרח להר־מיטצ׳ל 
נמצאת שורה של ימות קטנות׳ שנמשכת לתוך ההדום. הבלו 
רידג׳ בהקף הרחב ביותר כולל גם את קבוצות־ההרים 
השופעות לעמק הא׳ הגדול (ץ 3116 ^\ . 4 01031 ). הגדולה 


והמפורסמת שבקבוצות אלו הם ״הרי-הברזל״(. 115 \ 11-011 ), 
שגבהם מגיע עד 1,743 מ׳. "עמק" זה אינו שקערורית אחת 
אלא רצועה רחבה של קמרון קדום, שהיא מקבלת לבלו 
רידג׳ ונמוכה ממנו ומן הטורים והרמות שממערב. לארכו 
של עמק זה עוברים כמה טורי־הרים וביניהם עמקי־אורך, 
שנתהוו ע״י ארוזיה. עורק־המים הראשי של עמק הא׳ הגדול 
הוא נהר טנסי (ע״ע), העובר דרך כמה ימות בעלות אורך 
בינוני. הרמות וההרים שממערב לעמק יורדים בשיפוע נוח 
למישורים שבמערב. לרמות והרים אלה אין שם כולל ? 
הגושים הגדולים שבהם הם טבלת קמברלנד ( 1311£1 ז 6 נ 1 דמ 011 
131630 ?) בדרום־המערב והרי האלגינים ( 11311165 § 1116 /), 
שגבהם המאבסימאלי הוא 1,460 מ׳, בצפון־המערב. אלה 
האחרונים סוגרים את העמק מצד צפון. מפני עשרם המופלג 
בברזל ובפחם נתפרסמו האלגינים בעולם, ויש נוהגים לקרוא 
בשמם לכל שיטת הרי־הא׳ כולה. גובה שיאם העליון של 
הא׳ הצפוניים הוא 1,918 מ׳ (בהר וושינגטון שבניו־המפ־ 
שיר). בתקופת־הקרח נתפשט הקרחון הצפוני עד סביבות 
ניו־יורק ופעולתו ניכרת בנופי ההרים והעמקים. הימות 
הקטנות המרובות שבא׳ הצפוניים מוצאן מתקופה זו. מטורי- 
ההרים המרובים שבא׳ הצפוניים מפורסמים ביחוד אלה 
שמשמשים נאות־מרגוע לתושבי הכרכים הגדולים שבקרבתם: 
הרי קיטאטיני 1011311111130 ) או "ההרים הכחולים", שבקר¬ 
בתם נמצאות וושינגטון ופילאדלפיה! הרי קאטסקיל 
( 031516111 ; השיא: 1,283 מ׳) שמצפון לניו־יורק, "ההרים 
הירוקים״ (. 15 ^ 01-66111 ; השיא: 1,350 מ׳) שממערב לבוס¬ 
טון ו״ההרים הלבנים״ (. 415 ו! 11116 ^), שממערב לפורט- 
לאגד, הגדולה שבערי מין. קודם שהגיעו לכאן האירופים 
היו הא׳ מכוסים יער צפוף, שהכביד על החדירה לפנימה 
של אמריקה הצפונית לא פחות מן ההעדר של מעברות בא׳ 
הדרומיים. כיום שומרים השלטונות על שרידי־היער. 

מפני ריבוי העמקים הארוכים והרחבים שבא׳ הצפוניים 
נוחים הרים אלה לתנועה. עמק נהר פוטומאק הוא הראשון 
מדרום המאפשר את החדירה לעמק הא׳ הגדול ואת המעבר 
מערבה, לאגן הימות הגדולות. הפרצות בטורי־הא׳, שבהן עו¬ 
ברים נהרות ונחלים, נקראות פרצות-המים ( 5 ק 03 ז ¥316 \), 
ובהן מצויים המעברות הנוחים ביותר שבא׳. יש בהרים אלה 
גם פרצות־רוח ( 5 ק 03 1 !ם 1 ^), וכפי שמשערים היו אף אלו 
לפנים פרצות־נהרות. מצפון לפוטומאק נמצאות כמה פרצות־ 
מים בטור המערבי, שמשמשות מעברות מן החוף לחבל 
הימות הגדולות. המעברות הנוחים ביותר קשורים בקווי־ 
השבר, שבהם נמצאים העמקים של נהר האדסון ופלגי 4 
המוהוק. עמק ההאדסון גובל בצפון עם עמק השופע לנהר 
סט.לורנס; עמק-המוהוק גובל עם שפלת הימות אונטאריו 
ואידי, שבה עוברת תעלה מימת־אירי לנהר־האדסון. חשי¬ 
בותה של ניו־יורק נובעת ממקומה על שפך־ההאדסון, וחשי¬ 
בותה של מונטריאל היא במה שהיא יושבת על נהר סט. 
לורנס במוצא הצפוני של עמק־השבר של קו־ההאדסון. 

א. י. בר. 

א!לם — (באמצע המאה ה 4 לפסה״ג, קולופון, 

אסיה הקטנה — 300 ס לספה״ג, קום), צייר יווני, 

שיצירותיו לא נשתמרו, אבל שהיה מפורסם ביותר בתקופה 
העתיקה. א׳ למד את אמנות־הציור מתחילה באפסוס ואחר־כך 
בסיקיון שבפלופונס המדמה שימש כצייר־החצר של אלכסנדר 



239 


אפלס—אפמינונדם 


240 


מוקדון. את תמונתו של זה האחרון(כשהוא מחזיק ברק בידו) 
צייר בשביל מקדש ארטמים שבאפסוס. במקדש אפה׳דיטי 
שבאי קום נמצאה יצירה מפורסמת אחרת של א׳ — תמונת 
האלה בשעה שנולדה מתוך גלי־הים! תמונה זו הועברה ע״י 
אוגוסטוס קיסר לרומי. בני־דורו של א׳ שיבחו את אמנות־ 
הרישום שלו, שהצטיינה בקווים עדינים וברורים, ואת השיב־ 
לולים הטכניים שהכניס בציור, כגון ציפוי התמונות בשכבה 
שקופה, ששמרה על הצבעים. 

אפמיאה שמן של ארבע ערים במזרח ההלניסטי* 

הרומי. 1 . עיר בצפון־סוריה ממזרח לנהר־אורונטם, 

במקום שהנהר נכנס לבקעת אל־גאב נוסדה 

בימיו של סלוקוס ניקאטור או אפשר בימיו של אנטיוכוס 1 
במקום שבו היתה קודם לכן מושבה מקדונית צבאית בשם 
פלה. הודות לגלילה הפורה נעשתה א׳ לאחר דורות מועטים 
כרך ושימשה מרכז לצבא־המדינה ולציח־ו (גם תחנה לפילי- 
מלחמה) וממנה יצאו כמה פעמים מלכי־סוריה למסעות־ 
מלחמה (למשל, ב 219 — 221 , בימי אנטיוכום 111 ). פומפיוס 
כבש את א׳ ב 64 לפסה״ג. במלחמת־האזרחים שפרצה ברומי 
אחר מותו של יוליום קיסר צרו על א׳ אנשי מפלגתו של 



סטבע של אפאסיאה שבפריגיה. זמנו של 
ספטיטיום סוורוס קיסר 


קיסר. על התפתחותה של א׳ בתקופת־הקיסרות מעידה 
העובדה, שבמפקד של 5 לפסה״נ נמצאו בה 117,000 נפש. 
הנצרות מיהרה להכות שרשים בא/ שנעשתה לאחר זמן קצר 
מקום־מושבו של בישוף. ב 613 כבש את א׳ מידי הביזאנטינים 
פו׳זרו 11 , מלך פרס. בתקופת שלטונם של הערבים ירדה א׳ 
מגדולתה < ביהוד נפגעה ע״י התמורות בדרכי־המסחר, שנת¬ 
רחקו ממנה באותו זמן. הצלבנים. כבשו את א׳ ב 1106 , אבל 
ב 1139 כבש אותה מידי הנוצרים נור־אד־דין. ב 1268 יצא 
ממנה בייבארס למסע־המלחמה שלו באנטיוכיה ושם קץ 
לשלטון־הנוצרים בסוריה. כיום לא נשארו מן הכרך של א׳, 
שארכו היה יותר מ 20 סטאדיות (כ 3,750 מ׳), אלא שרידים 
מועטים בלבד. מן האקרופוליס של א/ ששימש מצודה 
לממלוכים, לא נשאר אלא תל, שעל שמו נקרא המקום קלעת־ 
אל־מודיק. א׳ נזכרת כמה פעמים בספרות התלמודית והמדר¬ 
שית. "אריסטון הביא ביכוריו מאפמיא וקבלו ממנו, מפני 
שאמרו: הקונה בסוריא כקונה בפרוור של ירושלים" (משנה, 
סוף מסכת חלה). זכר לישוב החקלאי היהודי, שהיה בסביבת 
א/ הוא כפר אל־יהוד, כ 9 ק״מ דרומית־מזרחית לתל הנזכר. 

2 . עיר בפריגיה הדרומית, על הגדר, הימנית של נהר 
מיאנדרוס, כיום בויוק מנדדס (=מנךךס הגדול), בחלקו 
העליון. קודם שהוקמה א׳■' עמדה באותו מקום העיר העתיקה 
קליני (ע״ע), וכיום נמצאת כאן העיירה דינאר. תחנה של 
מסד,"ב אזמיר-אאידין־אפיון. כאן גם פרשת־דרכים עתיקה. 
א׳ נוסדה ע״י אנטלכוס 1 ס 1 טר, ונקראה על שם אמו אפמה. 
הכינוי;סזנס^״י ף("התיבה") ניתן לא/ כנראה, על שם הנמל 
שלה, אבל כינוי זה גרם במידה מסויימת גם להתהוותו של 
הסיפור המקומי על המבול, שנתמזג אח״כ עם הסיפור 


המקראי, ובצורתו המקראית אף נתקדש מעין קדושה רשמית. 
בראשית ימי־שלטונם של הסלוקיים היתה א׳ אחד ממרכזי- 
הממלכה. כאן ריכז אנטיוכוס 111 את כוחותיו נגד הרומים 
ובה נעשה חוזה־השלום של 188 לפסה״נ. בתקפו של חוזה 
זה עברה א׳ לרשותה של מלכות פרגאמון, וכחלק ממלכות זו 
עברה ב 133 לידיהם של הרומים' (ע״ע אטלוס ווו). אחר 
מלחמת מתו־דת (ע״ע) קבע סולה (ע״ע) בא׳ את מושב 
ה 0105 ^ 000 (ע״ע רוימי, ארגון הממלכה) של 
הפרובינציה אסיה. בתקופה הרומית היתה א׳ עיר־מסחר 
חשובה. עיקר המסחר היה בידיהם של אותם מתושביה שהיו 
ממוצא איטלי ובידי הקהילה היהודית הגדולה, שהיתה בא׳ 
באותו זמן. מצבם הכלכלי של היהודים בעיר זו היה איתן — 
מה שמוכח מן העובדה, שהפרטור פלאקום יכול היה להחרים 
בא׳ מאה מנה זהב, שנועדו'בשביל בית־המקדש בירושלים. 
ליהודים היו בתי־דין משלהם וכוחם של פסקי־הדין שלהם 
היה יפה גם לגבי לא־יהודים. על השפעתם הרוחנית של 
יהודי־א׳ מעידים גם המטבעות מתחילת המאה ה 4 לסה״נ, 
שא׳ יצקה בהתאם לזכויותיה כעיר בעלת עצמאות מסויימת 
ושמתארים מחזות מתוך סיפורי־המבול לפי הנוסח של 
סיפורי־התורה. 

3 . שתי ערים על החידקל ממערב לכות אל־אמךה• 
שבימינו, שנוסדו ע״י אנטיוכוס 1 . המרחק ביניהן היה פרסה 
אחת (כ 6 ק״מ). זו שבמעלה־הנהר נקראה א׳ העליונה, 
והשניה — א׳ התחתונה. שתיהן היו ערי־מסחר ובכל אחת 
מהן היה ישוב יהודי גדול. לדברי שמואל (קיד׳ ע״א, ב׳) 
נחשבה אחת מקהילות יהודיות אלו לפסולה בעיני השניה, 
באופן שיהודיה של הקהילה האחת לא זו בלבד שהיו 
נמנעים מלהתחתן ביהודי העיר השניה, אלא שהיו גם נמנעים 
אפלו משאילת אש מבניה של השניה. בני הקהילה ה״פסולה" 
היו ניכרים גם בניבם המיוחד: הם היו מדברים מישנית 
(ע״ע מישן). 

א. ש.— א. י. בר. 

אפמינזנךם מצביא ומדינאי תיבאני. נולד 

420 לפסה״ג בערך. נתחנך ע״י ליזיס הפילוסוף 
הפיתאגוראי מאיטליה הדרומית, שחי בבית אביו של א׳ 
בתיבאי כפליט מדיני. נראה, שהשפעת הפילוסוף על החניך 
היתה ניכרת, כי א׳ הצטיין בחייו הציבוריים במידה מרובה 
של טהרת־המידות. לאחר שיחדור קדמיאה (ע״ע תיבי) ע״י 
פלופידס (ע״ע) התחבר א׳ אל הדמוקראטים ופעל לשם 
חידושה של הברית הביאוטית. א׳ הכנים חידוש מכריע 
בטאקטיקה הצבאית התיבאנית: הוא יצר את "המערכה 
המלוכסנת״, שהיתה מיוסדת על ריכוז כוח גדול ביותר — 
בעומק של 50 שורות — באגף הימני! זה היה כוח־המחץ של 
המערכה, ואילו המרכז והאגף השמאלי קיבלו רק תפקידי 
הגנה והשהיה. 

בכינוס־השלום בספרטה ( 371 ) התנגד א׳ לדרישתם של 
הספארטנים לוותר על הערים של הברית הביאוטית. מטעם זה 
הוצאה תיבאי מתוך הסכם־השלום הכללי וצבא הברית הפלו־ 
פונסית פלש לביאוטיה. אולם א׳ נועז להתגרות בספארטה 
וסמך על החידושים שהנהיג בצבא התיבאני. מפלתם של 
הספארטנים בקרב ליד לוקטרה ( 371 ) גרמה לתסיסה כללית 
בפלופונסוס. בראשו של צבא תיבאני פלש א׳ לתוך חצי־האי 
וניסה, בתמיכתה של הברית הארקאדית, לכבוש את ספארטה 
ולהחריבה. אע״פ שניסיון זה לא הצליח היו לפלישה תוצאות 





241 


אפמינונדם — אפנדופולו, כלב בן אליהו 


242 


מרחיקות לכת לקיומה של ספרטה כמעצמה הראשונה ביוון: 
המסבים התמרדו, חידשו את מסניה העצמאית והקימו את 
עיר־בירתם מסני על הר איתומי. ב 369 פלש •א׳ שנית לפל 1 * 
פונסום! אך הצלחתה של פלישה זו היתה זעומה! כן לא 
הצליח ביותר מסעו של פלופידאס לתסאליה, א/ שנאשם 
בבגידה׳ זוכה בדין, אלא שהשפעתו על• ענייני־המדינה נת־ 
קפחה. הוא הוחזר לתפקידו רק לאחר שהציל את הצבא 
התיבאני מסכנה בשעת המלחמה באלכסנדר, שליט פירי 
שבתסליה (ע״ע). המלחמה בין ספרטה והברית הארקאדית, 
שהקימה לה בירה חדשה, מגלופולים, הניעה את א׳ לפלוש 
בפעם השלישית לפלופונסוס. במסע זה רכש א׳ את אכיאה 
לברית הביאוטית. 364 ניסה א׳, על־ידי בניית־צי, להפוך את 
תיבאי גם למעצמה ימית. אמנם הצי התיבאני, שנשלח 
להלספונטוס, הצליח לתפוס את ביזאנטלן מידי הברית הימית 
של' אתונה (ע״ע), אך לניסיון יחיד זה של תיבאי להגיע 
לעצמה ימית לא היו תוצאות קיימות. התפרצותן של מהומות 
חדשות בפלופונסוס ופילוג שבא בברית הארקאדית הכריחו 
את א׳ להתערב' בפעם הרביעית בענייני הפלופונסוס. בקרב 
ליד מנטיניאה ( 362 ) ניצחו התיבאנים, אלא שנפילתו של א׳ 
בקרב זה מנעה מהם את פירות־הגיצחון. עם מותו נעלמה 
מיד ההגמוניה המדינית של תיבאי ביוון, מאחר שהגמוניה זו 
נשענה רק על אישיותו של א׳ בלבד. 

חשיבותו של א׳ היתה בעיקרה בתחום הצבאי. חידושיו 
בטאקטיקה פילסו את הדרך לחידושיו הצבאיים של פילי־ 
פוס 11 ממוקדון. לעומת זה לא הצליח ביותר בשדה המדי¬ 
ניות. אע״פ שלהלכה דגל במדיניות פאנהלנית, הרי למעשה 
גרמה פעולתו המדינית לגידול ההתפוררות ביוון. דבר זה 
נתגלה בבירור אחר מותו, כשיוון נשארה ללא כל עצמה 
צבאית אחר חורבנה של הבריח הפלופונסית, ומתוך כך 
אי־אפשר היה לה לעמוד בפני שאיפות־ההשתלטות של 
מוקדון השכנה. 

מקורות: ; 88 — 52 ,¥ X ,־ 1 ) 611611 ) 60 , ¥11; 016x101 ,ח 110 ק 00 ^ X 

- 71071 ( 0771 ^£ 10 ( 11 , 08 ק 0 א 0011115 ־ 001 ; 05 ^ 0171111071 ^£ ,![:)*!סט[? 

;.££ 144 , 1 , 111 116 ( 6 ( 1 ( 0650 . 1 ( 66 ( 07 , £0101:11 :ספרות ; 106 ) 

• £ 16£6 07115011611 { 161 ( 1 1 ) 1471 1671 ( 56 ( £071011 5 167 ) . 1 ( 0656 , 0 ־ 5101 

.££ 274 ,¥ ,££ ; 1884 , 77107116 

א. ש. 

אפ?ריךים (מיוו׳ ? 1 י)^ןזק) 6 , רשימה יומית, יומן). 

1 . באסטרונומיה ובנןטות — רשימות של נתונים 
אסטרונומיים משתנים, כגון: העמדות של השמש, הלבנה 
וכוכבי־הלכת בכל ימוודהשנה, המקומות המדוייקים של 
הרבה כוכבים (לצרכי קביעת הזמן המקומי), לוחות לחישובי 
הקדימה, הנוטאציה, האבראציה, וכד׳, וכן מועדים מדוייקים 
של ליקויי חמה ולבנה, 'של כיסויי כוכבים ע״י הלבנה, של 
ליקויי ירחי־צדק, וכד , . א/ מחושבים מראש לתקופה של 
שנה או שנים אחדות, נערכו לפנים ע״י מחברים בודדים 
ונכללו — עפ״ר ביחד עם חומר אסטרולוגי, מטאורולוגי, 
וכד׳ — באלמנחים (ע״ע) שונים! כיום נערכות רשימות 
כאלו ע״י גופים מדעיים מאורגנים, לפעמים בשיתוף־פעולה 
בינלאומי. מבחינה מדעית משמשות רשימות אלו, שאף הן 
נקראות בשם א/ אמצעי-עזר הכרחיים לעבודתו של האסטרו¬ 
נום, וכן הן אמצעי-עזר חשובים ביותר לנןטות(ע״ע) —להת־ 
מצאותה ולכיוון דרכה של אניד, בלב־ים ע״פ מצבם של גרמי- 
השמים. עריכת הא׳ כרוכה בעבודה חישובית עצומה ומייגעת, 
שכיום היא נעשית בעיקר ע״י מכונות־חישוב. 


א׳ מודפסים נתפרסמו לראשונה ב 1457 ע״י ההומאניסטן 
גאורג פורבאך בווינה בשביל השנים 1450 — 1461 , ואח״כ 
ב 1473 ע״י רגיומונטנוס (ע״ע) בנירנברג בשביל השנים 
1475 — 1506 . המפעלים המדעיים החשובים בתחום זה בזמננו 
הם: בצרפת—״ידיעת הזמנים״( 5 קרת£) 168 ) 0£ ס 1552 גחתס 0 ), 
שנתון, שהוצא לאור (מ 1679 ואילך) מתחילה ע״י האקאדמיה 
ואח״כ ע״י המשרד הממשלתי למדידות(-״ 165 1.0 ) 630 ־ 801 
£110805 ); בבריטניה — "אלמא״אח־הנווטים והא׳ האסטרונו¬ 

מיים״( 116010:15 !}£ 000011031 ז $1 \ 7 ! 300 1013030 \ 1 143111:1031 ), 

המופיע שנה שנה מ 1766 ואילך, כיום בפיקוחה של החברה 
האסטרונומית המלכותית! בגרמניה — "השנתון האסטרו¬ 

נומי הברליני״ ( 13110811011 00001 150865 ־ 511 \ 1 11060 ־ 861 ), 
היוצא מ 1776 ואילך, ובדור האחרון — בעריכתו של המכון 
לחישובים אסטרונומיים( 0000115086586086010511101 ־ 511 .^) 5 
בספרד — ״אלמאנאח־הנווטים״ ( 84301100 06 ף 101303 .^), 
היוצא משנת 1830 ואילך מטעם מצפה־הכוכבים הימי של 
סאן פרנאנדו שעל־יד קאדים! באה״ב — "הא׳ ואלמאנאח־ 
הנווטים של אמריקה״( 843011031 308 15 ־ 860161 (]£ 1030 ־ 0161 ^ 
1013030 .^), המוצא מ 1853 ואילך ע״י משרד־הימיה, והוא 
כיום מפעל־הא׳ הגדול והמקיף ביותר בעולם. 
2 . בזואולוגיה — ע״ע בריומנים. 

ז • 

י. ל. 

א$ן ( 810805 ), מונח פילוסופי, שמציין בלשונם של חכמי- 
האסכולה "תואר" או "מקרה"(במובנו של אריםט 1 ), 

ז. א. כל מה שאינו קיים אלא כקביעה של עצם, ולא בפני עצמו. 
הפילוסופים של יה״ב ודק רם (ע״ע) אחריהם השתמשו במונ¬ 
חים "א׳" ו״מקרה" בלא להבדיל ביניהם. שפינוזה (ע״ע) 
השתמש במונח "א׳" לציין משמעות מטאפיסית, שהיא מיוח¬ 
דת לשיטתו. בפילוסופיה שלו נמצא רק עצם אחד שהוא 
קיים בפני עצמו, כלומר אלוהים, וכל הדברים הפרטיים, הן 
הגופנים והן הרוחנים, אינם בעלי קיום עצמי אלא הם 
קיימים רק כא" של העצם האלוהי. "הדברים המיוחדים אינם 
אלא א", שעל ידיהם מתבטאים תארי-אלוהים באופן ידוע 
ומסויים" (שפינוזה׳ תורת המידות, ספר א׳, משפט כ״ה). 
יש א" של ההתפשטות, של החשיבה, ועוד. לגבי כל א׳ 
בעולם הגופני קיים א׳ מתאים בתחום החשיבה האלוהית, 
כלומר מושכל מסויים, ולהפך: אין א׳ בתחום המחשבה 
האלוהית בלא א׳ מתאים לו בעולם הגופני. קיימת הקבלה 
מלאה בין הא" בתחומי שני התארים (ע״ע) של האלהות 
וכן בתחומיהם של תארי־האלהות, שהם בלתי ידועים לנו. 
הקבלה זו בין תחום־החשיבה ובין תחום־ההתפשטות אינה 
תוצאה של השפעה סיבתית הדדית, אלא מיוסדת היא באחדות 
של העצם האלוהי. נושאם של כל התארים. 

, 3 . 011 , 1 . 701 , 020 ה!ק$ / 0 7/11 ,ת 0 ג 011 /"\ . 11 

. 1934 

א$נד 1 פ 1 ל 1 , כלב בן אליהו (רכ״ה/ 1464 , אדריאנופול— 
רפ״ה/ 0 1525 , בלגראד), חכם קראי. ישב רוב ימיו 
בכפר קראמרייא הסמוך לקושטה (בחוף האסיאתי). ובסוף 
ימיו השתקע בבלגראד. א׳ למד תורה מפי גיסו ר׳ אליהו 
בשןצי(ע״ע), ומפי החכם הרבני מרדכ־ , כומטיאנו, שהדריכו 
במדעים החולונים, בחשבון, הנדסה ותכונה ובספרות הפילו¬ 
סופית של חכמי יוון וערב, שחיבוריהם היו נפוצים בזמנו 
ביו היהודים יושבי־תורכיה בתרגומים עבריים. א׳ היה בקי 





243 


אפנדופולו, כלב כן אליהו—אפנה 


244 


בחיבוריו של הרמב״ם, שהוא קורא לו "החכם האלוהי", 
והיה מושפע מדעותיו על ימות־המשיח ומפירושיו לטעמי 
המצוות, בעוד שבאמונות ובדעות שלו בקראות הושפע מן 
החכם הקראי אהרן בן אליהו (ע״ע) שלספרו "עץ חיים" 
חיבר מפתח בשם "דרך עץ החיים" אע״פ שקשר קשרי־ 
ידידות עם כמה מחכמי־הרבנים, לא נטה כמלוא־נימה מהש¬ 
קפתם של אנשי כיתתו, וכמו שאר חכמי הקראים טען(במבוא 
לחיבורו "עשרה מאמרות"), שהיהודים הרבניים ולא הקראים 
הם שפרשו מכלל עם־ישראל, ורק בעלי־המקרא לבדם שמרו 
על היהדות בטהרתה המקורית. א׳ חיבר ספרים הרבה בכמה 
מקצועות* רובם נשתמרו בכתבי־יד ומקצתם אבדו. בדפוס 
נתפרסמו רק קטעים מועטים מתוך כתביו ע״י ח. י. גורלאנד 
בספרו הרוסי "ליקוטים חדשים לתולדות הספרות העברית 
של המאה ה 15 ״ (פטרסבורג 1866 , עמ׳ 69 ואילך, ונספח 
עברי עם׳ 14 ואילך) וכן הוספותיו לחיבוריהם של חכמים 
קראים אחרים. א׳ נהג לחבר בספר אחד נושאים שונים, 
שאין קשר ביניהם, אך הוא מאיר את דעות קודמיו הארה 
עצמאית — מה שמשווה לחיבוריו מקוריות מסויימת. 

חיבוריו העיקריים של א׳ הם: א) בפירושי מצוות־התורה: 
השלמה לספר "אדרת אליהו" של רבו החכם הקראי 
אליהו ב״ר משה בשיצי (קוגשטנטיגא רצ״א). השלמה זו 
כוללת פירושים לדיני שמיטה ויובל, כלאים ושבועה, אבל 
א׳ לא הספיק לסיים אותה. — "אגרת המספקת", ביאור 
דיני שחיטות ומאכלות, כלאי זרעים וכלאי בהמה (כ״י אוכם־ 
פורד וכ״י פירקוביץ). — "ס תש ג ן כתב הדת", על קריאת 
פרשיות התורה והפטרותיהן בשבתות ומועדים ודיני כתיבת 
ספר־תורה ומנהגי קריאודהתורה ונוסח כל הברכות (כ״י 
המוזיאון הבריטי, כ״י המוזיאון האסיאתי בלנינגראד וכ״י 
הספריה הלאומית בירושלים). 

ב) בפילוסופיה: "עשרה מאמרות", דרושים על יסודי 
התורה והחכמה האלהית ועוד כמה עניינים אחרים (כ״י פיר־ 
קוביץ, אוכספורד וליידן). קטעים מחיבור זה נדפסו גם בספר 
״דוד מרדכי״ של הקראי מרדכי בן ניסן (האמבורג 1714 ). 
כן חיבר א׳ מפתחות לספר "עץ חיים" של החכם הקראי אהרן 
בן אליהו, ולספר "אשכול הכופר" של יהודה הדסי (ע״ע). 

ג) במליצה ובשיר: "אבינר בן נר", דברי מוסר וחכמה 
במליצה חרוזית. — "גן המלך", הוא ספר הסודות והחידות, 
השירים והמליצות, וכר. בספר זה נמצאים גם כמה פרטים 
חשובים על תולדות־חייו של המחבר ומאורעות־זמנו ושתי 
קינות על גירוש היהודים מרוסיה ■ומליטה בשנת רנ״ה/ 1495 . 
טפסים בלתי־שלמים ממנו נמצאים בכ״י אוכספורד, בכ״י 
פירקוביץ ובביהמ״ד לרבנים בניו־יורק. — פיוטים: עשרים 
ותשעה מפיוטיו של א׳ (סליחות, תוכחות, קינות, שירי־ 
תהילה, וכיו״ב) נכנסו לתוך סידורי־התפילה של הקראים. 

ש. א. פוזננסקי, אוצר ישראל, 11 , 174 (ושם ביבליוגראפיה 

מלאח); ש. ברנשטיין, שירים לחרשי השנה, חורב, תשי״א, 

53 — 84 . 

מ. נ. צ. 

אפנה׳ צורה או סיגנון של גילויי־תרבות, שמתקבלים על־ידי 
החברה לפרק־זמן מסויים ואח״כ מפנים את מקומם 
לאחרים. במונח א , מציינים גם את שלשלת־הוואריאציות 
המתהוות ע״י שינויים אלד" וגם חוליה אחת בשלשלת זו, 
כלומר צורה או סיגנון מקובלים בפרק־זמן מסויים. הא׳ 


מתייחסת, בראש וראשונה, ללבוש ותכשיטים — ובחברה 
המערבית המודרנית בעיקר ללבוש ולתכשיטים של נשים. 
כמו־כן היא מתייחסת לגילויי-תרבות אחרים, כגון ארכי¬ 
טקטורה, אמצעי־נופש, דרכי־דיבור וביטויי־לשון, ספרות, 
אמנות, מוסיקה, שירים ופזמונות, דעות והלכי־רוח חברותיים 
לגבי אידיאלים של יופי, "גיבורים", שעירים לעזאזל, מטרות 
לסאטירה, ועוד. בכל אלה היא מכנסת מפקידה לפקידה גון 
של חידוש ושינוי. שינוי זה מוגבל בתחומים המותווים ע״י 
המנהג ומתקיים במידה — ולמשך הזמן — שהוא מתקבל 
ע״י החברה. 

המנהג, בניגוד לא׳, הוא יסוד מתמיד ויציב בתרבות- 
החברה, והשינויים החלים בו הם איטיים ועפ״ר הם נעוצים 
בשינויים חברותיים עמוקים. יסוד ההתמדה מתגלה גם באותם 
סוגי־המנהג, הנוגעים לצדדים חיצונים של תופעות חבר¬ 
תיות יותר מלמשמעות התרבותית שלהן. על הסוגים הללו 
נמנים המנהגים הנובעים מהסכם חברותי או הקשורים באטי־ 
קטה. ההסכם החברותי מכוון להקל על המגע החברותי ע״י 
דרכים מקובלות של נימוס, טאקט, הסדרים כגון חוקי־תנועה, 
ועוד. האטיקטה (ע״ע) היא מערכת מדוקדקת של כללי- 
התנהגות, שבה מתבלטת כיתה חברותית מסויימת על פני 
האחרות. בכל אלה קיים תחום מסויים של נתונים שלגביהם 
המנהג הוא ניטראלי, ובתחום זה פועלת הא/ 

בדרך כלל מותנית התפתחותה של הא׳ במידת התרופפותם 
של כבלי־המנהג, ועל־כן היא עולה בשעה שהוא שוקע. מסיבה 
זו מקובלת הא׳ ביותר בחברה מעורבת ודינאמית כחברה 
המערבית המודרנית, שבה קיימים מנהגים שונים זה בצד 
זה. בחברה זו היא מסייעת לגשר תרבויות שונות ע״י יצירת 
אפשרות של מגע בין קיבוצי-אנשים בעלי מנהגים שונים. 
כמו־כן היא מסייעת לגשר גיגודי־מנהגים, שהם תוצאה של 
תמורות חברותיות מהירות. 

במקרים הרבה קשה לקבוע את הגבול בין א׳ ומנהג. יש 
מנהג משתנה, ויש א׳ שהופכת למנהג. ע״י עצם קיומה עלולה 
הא׳ לחתור תחת המנהג, ואף לערער את מושגיה המוסריים 
של החברה. יתר על כן: יש חוקרים, שלדעתם הא׳, עם כל 
התנודות החולפות שבה, מגלה בפרק־זמן ממושך מגמה 
יציבה. מכאן הקושי לקבוע אילו תופעות יש לכלול בא׳ 
ואילו במנהג או בזרם תרבותי מקובל. לדעת כמה חוקרים 
מצטמצמת הא׳ באותם הדברים השטחיים, שאפשר להפרידם 
מערכיה היסודיים של התרבות. כך רואה מקיוור בלחיצודיד 
מנהג, ואילו באופן־הלחיצה — א׳. בדומה לזה רואה ספיר 
בהשתייכות לכנסיה מנהג, ואילו בחירת הכנסיה או החלפתה 
עלולה, לדעתו, להיות עניין שבא׳, אם היא נעשית ע״י היחיד 
באותה קלות, שבה הוא מחליף את סיגנון־תלבשתו. לעומת 
זה דן סאמנר על הא׳ לא מבחינת החשיבות של נושאיה, 
אלא מנקודת־המבט של דרך־התפשטותה וכוח־הכפיה שיש 
לה לגבי הפרט. אין היא מצטמצמת בתחומים בלתי־חשובים 
והיא מתגלית בתופעות תרבותיות יסודיות כגון אסכולות־ 
אמנות וזרמי־מחשבה (ראליזם, ראציונאליזם, דארוויניזם), 
שמתקבלים על דעת רבים ללא חוש ביקורת ורק מפני שהם 
מקובלים על אחרים. גם במנהגים ככתבות־קעקע והשחתת־ 
אברים לצרכי יופי, שהם רווחים בשבטים הפרימיטיוויים, 
רואה סאמנר גילויים של א/ אע״פ שיש להם אופי של קבע. 
לה פיר מוצא השפעה ניכרת של הא׳ בשיטות של טיפול 
רפואי. נראה, שבגילוייהם של זרמי־מחשבה, שיטות ואסכולות 



245 


אפנה 


246 


ניתן להבחין שני סוגי־גורמים: התהוותם והתפתחותם היא 
בעיקרה מולדה של התפתחות תרבותית כללית, ואילו 
קצב התפשטותם וממדיה עלולים להיות תלויים בגורמי הא׳ז 
אלה האחרונים ממריצים את הבריות לסגל את התנהגותם 
החיצונית לזרמים ולשיטות החדשים ולהשתמש במונחים 
השאובים מן הללו. 

השיגיון האפנתי(באנג׳ £34 ) הוא, לכאורה, צייה קיצונית 
של א׳, אך הוא נבדל ממנה במהותו. הוא כולל תופעות כגון 
משחקים, להטי־מחולות, שירים, קישוטי־לבוש אכסטראווא- 
גאנטיים וכיוצא בזה, שחוגים מסויימים בחברה נאחזים בהם 
לזמן מה באורח קאפריסי. בעוד שהא׳ היא בעלת יסוד של 
רציפות סיגנונית, מוגבלת ע״י חוש הטעם הציבורי ומקפת 
חוגים רחבים, נעדרות תכונות אלו בשיגיון האפנתי. הוא 
חורג מתחום המנהג, הטעם והסימון המקובלים בחברה, 
ומשום כך הוא מצטמצם בחוגים קטנים, עשוי להופיע ולחלוף 
בצורה כמעט פתאומית, וכוחו בקסם־הברק שלו. השפעתו 
היא בדרך כלל שטחית. 

אין לכלול במושג הא׳ אותם החידושים הנובעים מהכרח 
התנאים ולא מבחירתה החפשית של החברה. אולם אם 
החידושים הללו מתקיימים גם לאחר שהכרח התנאים חולף, 
הם נעשים א׳. 

הא׳ פועלת מתוך שני מניעים, שהם, לכאורה, מנוגדים: 
היצר של הביטוי העצמי או של ההתבלטות, ויצר ההתאמה 
העצמית לחברה. הפרט, החי בהתאם לסיגנון החברותי, מוצא 
את עצמו משועבד. מצד שני, הוא רוצה להיות חלק בלתי- 
נפרד מן החברה, ומבקש את אישורה לדרכי התבלטותו 
העצמית. הסיפוק האישי מתמלא בשתי דרכים: אצל המנהי¬ 
גים — בדרך התבלטותם כמחדשים של הא׳, ואצל המונ¬ 
הגים — ביכולת הניתנת להם להפעיל את טעמם האישי 
בבחירה בין האפשרויות השונות, להשתתף בקביעת גורלה 
של הא׳ החדשה ע״י קבלתה או דחייתה, ולהתבלט כבקיאים 
ב״מלה האחרונה" של הא׳. אולם במקרים הרבה מקבל הפרט 
את הא׳ ללא אבחנה, מתוך חשש שמא יושם ללעג כ״בלתי־ 
מודרני", ובמקרים אלה פועלת הא׳ לדיכוי האישיות ולא 
לטיפוחה. 

מרובים הם המקרים, כגון בשירי־עם, שמקורה של הא׳ 
בהם הוא אלמוני מן הציבור, אבל עפ״ר מותנית התפשטותה 
של הא׳ בפרסטיז׳ה החברותית של יוזמיה. הפרסטיז׳ה 
בחידוש א׳ יכולה להיות קשורה בשם אדם או שם מקום, 
ולפעמים היא מתקיימת אף כשגורמיה בטלים. פאריס נשארה 
מרכזה של הא׳ אף זמן מרובה לאחר שחצר־המלכות הצר¬ 
פתית בטלה ועברה מן העולם. הא׳ מתפשטת מן המעמדות 
הגבוהים אל הנמוכים בסולם החברותי. בחברה מבוססת על 
אצילות־הדם, שבה משמשת הא׳ סימן־הכר מעמדי, מוגבלת 
התפשטותה של הא׳ ממעמד אחד לשני. מה שאין כן בחברה 
הרכושנית, שבה מרובים הם הרואים את עצמם כעשירים- 
בכוח והנוטים לחקות את העשירים מהם. דבר זה מכריח את 
חוגי־הפרסטיז׳ה לבקש להם תכופות דרכים חדשות להת־ 
בלטות, ומתוך כך גובר בחברה הרכושנית קצב־השינויים בא׳. 

התפשטותה של הא׳ מותנית במידה מרובה גם בהלך-הרוח 
הציבורי, שהוא קשור בתמורות תרבותיות או חברותיות, 
ובדרך כלל אין להבין את הא׳ אלא על הרקע ההיסטורי־ 
התרבותי הכללי שעל יסודו היא מתפתחת. ספיר מציין, 
למשל, שריבוי הגונים והתמורות באפנת בגדי־הנשים לעומת 


מיעוטם בזו של בגדי־הגברים, הוא מיוחד לחברה המערבית 
המודרנית, בעוד שמצב הפוך מזה קיים בהרבה מן התרבויות 
.הפרימיטיוויות והעתיקות. סיבת־הדבר נעוצה, לדעתו, במצבה 
החברותי של האשה, כפי שנתפתח בתולדות התרבות המודר¬ 
נית, והמחייב אותה ואת אישה לשים לב למראה יותר 
מלמעשיה. לעיתים פועלת הא׳ בהתמרדות פסיכולוגית מוס¬ 
ווית נגד כבלי־המנהג — כגון במקרים שהיא נותנת ביטוי 
להבדלי־מעמד בחברה דמוקראטית או מוצא ליצר מיני 
בחברה פוריטאנית. המניעים האמיתיים מוסווים כאן ע״י 
ההנחה, שגילוייהם אינם אלא דברים שבא׳. במסיבות אחרות 
מופעת הא׳ לא רק כתוצאה של שינויים חברותיים, אלא 
כחלק בלתי־נפרד משינויים אלה. למשל, תלבושת לאומית 
בימי תגברתה של הלאומיות, ותלבושת בסיגנון צבאי בימי- 
מלחמה. אחד מן הקשיים העיקריים בהבנת הא' הוא הקושי 
לעקוב אחר התכנים האמיתיים, שאותם היא מסמלת. צורות 
דומות מסמלות לפרקים תכנים שונים, כפי שאפשר לראות 
מן הדמית החיצוני בין סיגנוני־הבניה הגותי בגרמניה 
והסיגנון האנגלי העתיק. 

בעיקרה הא׳ היא תופעת החברה המערבית העירונית 
המודרנית. במזרח ובאירופה העתיקה, וכן באירופה של 
יה״ב, התפתחה הא׳ ללא תנודות ממרכזי־השפעה של חברות 
מפותחות. איזורים כפריים מסויימים מפגרים עד היום מבחי¬ 
נת הא׳, ומהם שהא׳ כמעט אינה ידועה בהם. התפתחות חשובה 
בא׳ באה באירופה מימי הרנסאנס ואילך, ומרכזה היה 
מתחילה באיטליה ואח״ב בצרפת. ביחוד הוחשה התפתחותה 
בעקבות המהפכה התעשיינית. 

למעלה דובר על השפעת התמורה במבנה־המעמדות על 
התפשטות הא׳. ההתפתחות הטכנולוגית הרחיבה את תחומם 
של חיי־המותרות ואת חוג האנשים הנזקקים למותרות, 
ומשום כך — גם לא׳. פעולותיו החברותיות של הפרט נתרבו 
ונתגורנו בחברה המודרנית — דבר, שאף הוא נתן דחיפה 
לא׳, בעוד שהתפתחותם המהירה של אמצעי־התחבורה סייעה 
להחשת הפצתה של הא׳ ולהתפשטותה בתחומים רחבים. עם 
התפשטותה המהירה הוחש גם קצב תמורותיה. מאז עלתה 
על בד הקולנוע הולך מרכזה ונעתק מפארים להוליווד, כי 
בגלל המרחק הגאוגראפי בין שתי הערים אי-אפשר לקצב- 
התמורה להדביק את קצב־ההתפשטות. 

כלום קיימים חוקי־התפתחות בא׳ ז במידה מרובה נעוצה 
שאלה זו בשאלה אחרת, שעדיין לא מצאה את פתרונה: 
באיזו מידה קיימים חוקי־התפתחות בתרבות בכללה. אחת 
מתורות־ההתפתחות במדעי־החברה, שמצאה לה אחיזה בחקר 
הא׳, היא תורת המחזוריות. מחייביה רואים בא׳ מחזור- 
התפתחות קבוע. קרובר, שחקר את סיגנונם של מלבושי- 
נשים וקישוטיהן במשך עשרות שנים, מציין, שתמורות 
ברוחב השמלות קשורות במחזור בן מאה שנה בערך, ואילו 
תמורות בארבן — במחזור בן שלושים שנה לערך. על מבק¬ 
ריה של השקפה זו נמנה לה־פיר׳ הרואה בה ניסיון להכניס 
תופעות בלתי־ראציונאליות למסגרת ראציונאלית. לדעתו 
אין גילויי המחזוריות אלא חזרה על צורות ישנות, שסיבתה 
במספרן המוגבל של האפשרויות החיצוניות. מקיוור שולל 
אותה השקפה עצמה לאור ביקרתו הכללית על תורת המחזו¬ 
ריות. הוא מודה בקיומו של קצב־תנודות בתרבות־האדם, אך 
רואה בתורה זו התעלמות מאפיה המורכב והדינאמי של 
הסיבתיות החברותית. באופן כללי יש לזכור את האמור 



247 


אפנה — אפנינים 


248 



חר סירנו נאפנינים הלוקאניה ׳*באיטליה הררוטיוז-הטערבית 


למעלה על הקושי לעקוב אחר התכנים האמיתיים, שהא׳ 
מסמלת, ועל תקופת־חייה הקצרה של הא׳ בשלב התפתחותה 
הנמרצת, ולפיכך נראה, שעדיין אין לדון עליה במונחים 

היסטוריים. וע״ע לבוש. 

ץ 7 ס? 1704110 ה 1 הס :/( 800171 .מ . 0 [)ת 3 ־ 1 שע 1 :) 13 \ . 1 ^ .,מ 

4 0 . 1 )€ ,*%ה 7111 57170174 ,־ 11 קב 5 ; 1949 , 515 ץ 01 ה . 

0. \1311^1934 , 5 ע- 0 ע 1 \ ¥01 ,זשחךמ $11 . 0 .¥\ ; 1951 ,וזז 115311 ש ; 

11. 1 >מ 3 ש 1£ > 1 ־ 11 ) £1 . 5 ; 1938 , 871100107 €011701107 ,שזשו? 1.3 \ד 
ש 0 ז£ .£ ; 1950 ,/( 5071010% { 0 5 10171771101 ) ¥071 , 5 ש 550€131 \נ - 
1 €10111 111 07477 { 0 175 ק 71 ה ¥71 ה 0 י זשכ x01101* 05 £x- 

7171 {)11} 174 ¥)) 010.11 %7$ 111 ¥05?1100 ^ 7111170 }/ 4171771000 ) ה - 
10^1515, 1919, ה¥ מ 1 ) 07755 , 11101 שו 1 ש 8 1111111 ;( 263 — 235 .ק - 
0^010^07410 0} 1117 500101 50171X005); 1£111£$1 14111071 !¥ , 1$ ׳\ 3 <£ ץש 
500171)/, 1949. 

מ. ג. 

אפנז׳ (בצדם׳ ש^גתסקב), נכסים (כסף או קרקעות) הנמ¬ 
סרים ע״י המלך לבני־משפחה של שושלת שלטת. 

במקרים מסויימים חוזרים נכסים אלה לכתר. המנהג נוצר 
בצרפת, ובא כדי לפצות את בני־המלך הצעירים בנחלות 
פאודאליות כשמשפט־הבכורה ביחס לכסא־המלוכה בא במקום 
הפיצול של שטח־המדינה בין יורשי־המלך. שיטת הא׳ היתה 
רווחת ברוב המונארכיות שבאירופה, אלא שבמשך הזמן 
הוחלפה ההענקה של שטחי־קרקע בהענקות כספיות או 
בהבטחת הכנסות ממקור מסויים (למשל, ההכנסות מדופסות 
קורנוואל, שניתנו לבנו הבכור של מלך־אנגליה). 

א 6 נינים (בלאט׳ 010115 115 ח 1 מ 1 זשק\/ ; באיטל׳ 0 ת 1 םמשקק^; 

באנג׳ 8 שת 1 תמשק\,; כנראה, משורש קלטי— חשק — 

שמובנו צוק או ראש־הר), שם כולל להרים העוברים לארכו 


של חצי־האי האיטלקי או האפניני בצורת קשת, שבלימתה 
פונה מזרחה (ע״ע איטליה; אירופה). ארכה של קשת הא׳ 
עד מיצר־הים של מסינה כ 1,180 ק״מ! הגובה של שיאם 
העליון, בהרי־אברוצי(ע״ע), הוא 2,914 מ׳, ורחבם המאכסי־ 
מאלי, באמצע חצי־האי — כ 150 ק״מ. שטחם כ 165,000 קמ״ר, 
למעלה משני שלישים משטחה של איטליה היבשתית. 

הא׳ מחולקים לשלוש קבוצות: צפוניים, תיכונים חדרו־ 
מיים. בצפוניים נכללים הא׳ הליגוריים׳ הטוסקאניים והאום* 
בריים. שיאם, מונטה צ׳ימונה ( 2,130 מ׳), הוא בטוסקאנה; 
המעברות החשובים שבהם הם מעבר ג׳ובי ( 01071 ) שבין 
ג׳נובה ומילאנו ומעבר לה פוטה (גז"? ג , 1 ) בין פירנצה 
ובולוניה. הא׳ התיכונים נחלקים לאומברו־מארקיים ולהרי־ 
אברוצי, שבהם נמצא השיא של איטליה היבשתית—מונטה 
קורנו (בתוך קבוצת גראן סאסו). הדרומיים מתחלקים אף 
הם לשלוש קבוצות: נאפוליטאניים, לוקאניים (עם השיא 
מונטה פולינו — 011100 ? . 4 ? — 2,240 מ׳) וקאלאבריים. 

הא׳ נכללים בשיטת הרי־הקמטים האלפינית. אך הם 
נפרדים מן האלפים במובן הגאולוגי והמורפולוגי ע״י מעבר 
בוקטה ד׳אלטארה, שגבהו 495 מ׳ ובו עוברת מסה״ב מסאבו־ 
נהי לטורינו, רובם הגדול של הא׳ בנוי מאבני־משקע מסו־ 
זואיות ושלישוניות. באלו האחרונות מצויות אבנים רפות, 
ומכאן השכיחות של מפולת־הרים באיטליה. אבני־יסוד 
גבישיות מצויות רק בקצה הדרומי של הא׳, בקאלאבריה. 
מפני הבדל זה במבנה, שגורר אחריו גם הבדל בצורה, יש 
חוקרים, שמוציאים את הרי־קאלאבריה מכלל הרי־הא׳ ויש 
כוללים בא׳ גם את הרי־סיציליד" 


249 


אפניגים — אפנשטין 


250 



טדריבי־חאפנינים על־יד יםת־םםזד, 30 פח להאזרטה בהבל־<ןאםםאניח שבאיטליה הררוסית 


הא׳ הוקמטו בשלישון. ביהוד באאוקן. בשעת ההקמטה 
ואחריה נתהוו שברים ארוכים בפנים־הקשת; ומכאן שטחי־ 
הלבה, הרי־הגעש הכבויים והימית הנמצאות בכמה מלועו 1 ־ 
תיהם של הרי־הא׳ באיטליה התיכונית־המערבית. את הקבו־ 
צית של הגבעות וההרים הנמוכים, הנקראות בשמות שונים 
והנפרדות במערב מקמטי־הא׳ הראשיים ע״י שברים ועמקי־ 
אורך, וגם נפרדות זי מזו ע״י שברי־רוחב, כוללים בשם "הא׳ 
הנמוכים". א׳ אלה תופסים את רוב שטחן של טוסקאנה, 
לאטיום וקאמפאניה. מאחר שכיוון־ההקמטה היה ממזרח 
למערב ושברים נתהוו ביחוד במערב, תלולות האשרות 
שבפנים־הקשת יותר מאלו שבצידה החיצון, הפינה לעמק 
הפי ולים האדריאטי. לפנים היו הא׳ מכוסים יערות, אד כיום 
הם חשופים, וגם האדמה הפוריה נסחפה מעליהם על־ידי 
הגשמים והרוחות! ומפני־כן הם דימים יותר להרי א״י וסוריה 
מלאלפים הסמוכים להם. מפני שאין בא׳ מחצבים בעלי ערך 
תעשייני מרובה, אין בהם אלא ישובים חקלאיים, שהם 
מרוכזים בעמקים ובבקעות, או ערים קטנות, שיש בהן רק 
מסחר מקומי. 

. 1924 ,{ 066102 1111 ) 14011711 171 ) 11011 ,ז 110 טז? 111 > . 8 . 0 

א. י. בר. 

אפנצל ( 602611 קק. 3 ), קאנטין בצפין־מזרחה של שווייץ, 
שמתחלק לשני חצאי־קאנטין: א׳־אוסרריךן (.^ 
110£160 -וז 556 ג 1 ^), ששטחי 243 קמ״ר ומספר איכליוסיו, שרובם 
פריטסטאנטים, כ 48 אלף, וא׳־אינררוךן( 0111100611 ^ 10 
ששטחי 173 קמ״ר ומספר אוכלוסין כ 13.5 אלף, ורובם 
קאתילים. בירת א׳־אוסררידן היא הריזאו ( 401-1530 *), ושל 
א׳־אינררידן — א׳, שהיא הגדול בישוביו של הקאנטין כולו. 
הקאנטון א׳, שהוא מובלעה בתוך הקאנטין סט. גאלן׳ הוא 
בתחום של הרים בעלי גובה בינוני. השיא ( 2,504 מ׳) הוא 
בהרי סנטיס ( 530115 ). א׳ מבותרת ע״י עמקים מרובים, 
ובהם כמה גיאיית תלולים. האקלים יבשתי 1 התנודות הקיצו־ 
ניית של הטמפראטורה מגיעות במשך השנה עד ״ 30 הממוצע 


השנתי משתנה לפי הגיבה בין ״ 5 ו ״ 7 , והמשקעים — בין 
1,415 ו 2,425 מ״מ. א׳ היא ברובה אדמת מרעה ויער, 
ובמיעוטה — שטח ראוי לחקלאות. הישוב, המפוזר בחלקו 
הגדול בחוית קטנות או בחצרות בודדות. מתפרנס בעיקר 
מגידול־פרית ומתעשיית של טכסטיל ורקמה. מכיוון שהת־ 
עשיה יא נתפתחה כאן בקצב הכללי של שווייץ, פחת 
הישוב בא׳ במאה ה 20 . — התושבים מתייחסים על השבט 
האלמאני, שנתיישב כאן סמוך ל 600 לסה״ג. ביה״ב היתה 
א׳ כפופה למגזר של סט. גאלן, ואף השם א׳ נגזר מן המלות 
הלאטיניות 00113 3 מ 3 לנ 31 . שפירושן התא של ראש־המנזר. 
במאה ה 15 נשתחררה א׳ מעיל המנזר וב 1513 נתקבלה 
כחברה לאיגוד ( 80011 ) השווייצי. מפני הפילוג הדתי באו־ 
כליסיה שלו, נתפלג הקאנטין הקטן ב 1597 לשני חצאים, 
שמאז הם בלתי־תלויים זה בזה. 

ספרות: ע״ע שויץ. 

(ס 01 ז 5 ס 6 קק£), ^?!עזן( 1864 , קריטישיו— 1920 , 

ברלין), היסטיריין יהודי וחוקר הספרות בתקו־ 
פת־הגאינים. למד בבתי־המדרש לרבנים בברסלאו וברלין 
ובאוניברסיטה של ברלין. ב 1889 — 1911 היה רב בבריזן. 
מ 1912 שימש דיצנט לתולדות ישראל ולספרותו בביודהמדרש 
לרבנים בברלין. תחום־מחקרו העיקרי של א׳ היה תקופת־ 
הגאונים, ובה עוסק החשוב שבספריו: "מחקרים על ההיסטוריה 
והספרות בתקופת־הגאונים״ ( 065011101116 200 86110386 
• 261131161 830031501160 ' 101 1.11:013101 1 ) 00 ), 1913 . א' עסק 
גם בתולדות פרשנות־המקרא. בין השאר כתב על ( 1 ) ר׳ יוסף 
קמחי ופירושו לאיוב*( 2 ) פירושיו של ר׳ יוסף בן שמעון קרא 
ליהושע, שופטים ושמואל, והוציא את ( 3 ) "מדרשי התורה", 
פירוש לתורה של ר׳ שלמה אסטרוק, ועוד. כן חיבר מונו־ 
גראפיות על הרמב״ם (בקובץ 14310100,11,1914 .ל 140565 ) 
ועל בנו אברהם — 80311301143101001 ^ ( 1914 ). 

ע. ב. שחנר, ספר היובל לר׳ יעקב פריימן, 1937 , 171 — 177 . 


251 


אפס 


אפפום 


252 


אפם (אנג׳ 0 ־ 261 , צרם׳ 2 . 610 , מלאם׳ של יה״ב מז 11 זץ 1 }ק 26 , 
שהוא משובש מערב׳ 1 (-<, הריק* גרמ׳ 1111 א, 

מלאט׳ 5 ט 11 ״מ, אין, לא־כלום), במאתימאטיקה: מספר וספרה. 

1 ) המספר. כמספר מונה מסמן הא׳ העדר של דבר 
נמנה! כמספר ם 1 ךר הוא נמצא בין המספרים החיוביים 
ובין המספרים השליליים. מושג הא׳ כמספר נוצר במאה ה 16 
עם הרחבת מושג המספר הקלאסי (היווני) מתוך ההכרח 
לקבוע פתרונים למשוואות קוויות מחוסרות שרשים חיוביים. 
הא׳ הוכנס כשורש המשוואה: 

8 = * + 8 . 

בפעולת־החיבור הוא משמש כאבר "הניטראלי" בכל מערכת 
של מספרים או של עצמים מופשטים, כגון חבורות, חוגים 
ושדות. 

בפעולודהכפל אין לקבל את הגישה העממית׳ הרואה את 
הכפל בא׳ כלקיחת מחובר ״אפם פעמים״ — דבר שאין לו 
מובן כלל. תכונות הא׳ בפעולה זו קבועות ע״י חוק־הפילוג: 

0 י 8 + ( 1 ־ 3 = (ס + ( 1 ) ׳ 3 , 

שבו נתפס הכפל כחיבור ממושך. ע״י שימת 0 = 0 מתקבל: 

0 ♦ 3 ־|-נ 1 * 3 = ( 4-0 ־< 1 )־ 3 = ל- 8 י 

ז. א. הכפל של כל מספר בא׳ יוצר שוב את האבר הניטראלי 
של החיבור: 

0 = 0 8 

8:0 הוא חסר־מובן, ועל־כן אי־אפשר לחלק את שני אגפיה 
של משוואה בא׳. — בהעלאה לחזקה קיים: 

1 = ״ 3 , 

ומכאן: 

0 = 1 § 10 . 

2 ) הספרה. השימוש בסיסן הא׳ ( 0 ) הוא התנאי למתן 
ערך מסויים לכל מספר בהתאם למקום הנתון לו (שיטת 
הפוזיציה), מתוך הסתמכות על מספר יסודי מסויים (ס). 
רק שימוש זה מאפשר רישום פשוט ודרכי־חישוב פשוטות 
למספרים. הרעיון של שיטת הפוזיציה כבר הו?ה בתקופה 
קדומה כאמצעי לתיאורם של מספדים גדולים! כ" נלקחו 
עפ״ר המספרים 6 ו 12 או 10 ו 20 . אולם העדר הספרה א׳ 
מנע את התפתחותה של שיטה זו. אפילו ארכימדס (ע״ע), 
בחיבורו על חשבון־החול, שמטרתו להגדיר מספרים ענקיים, 
לא ביצע את הרעיון במלואו. בלא השימוש בא׳ יכול הסימון 
23 , למשל, להתכוון לכל אחד מן המספרים: עשרים ושלושה, 
מאתיים ושלושה, אלפיים ושלושים, וכר. השימוש בא׳ מקנה 
לסימון את חד־משמעותו! למשל, בשיטתנו העשרונית, הא׳ 
המוצג מימינה של ספרת־ערך מעלה אותה שלב אחד בסולם 
העשרוני, ז. א. מכפיל אותה בעשר. 

את הרעיון של מתן שם וסמל מיוחד למקום הריק בכתיב־ 
המספרים, רעיון שהוא אחת מן האמצאות הנועזות והחשובות 
ביותר בתולדות התרבות׳ הגו ראשונה, כנראה, ההודים, 
בערך במאה ה 6 לסה״ג (רמז מפוקפק לשימוש בסימן־הא׳ 
נמצא בתעודה בבלית מן המאה ה 3 לפסה״נ). מן ההודים 
קיבלוהו מצד אחד הסיגים ומצד שני — מן המאה ה 9 


ואילך — הערבים (כגגד זה קיימת גם סברה, שהסינים 
הקדימו את ההודים באמצאת הא׳! ע״ע אי צ׳ינג)! השם 
ההודי של הא׳ (סאנסקריט 3 ׳<״ 50 , ריק) הוא שתורגם בער¬ 
בית הערבים העבירו את הא׳, עם שיטת־הפוזיציה 

לסי 10 = 0 , למערב, והוא מופיע באיטליה במאה ה 12 
(כנראה, ראשונה בספרי לאונאח־ו מפיזה), ובאירופה המר¬ 
כזית — רק במאה ה 16 . — ללא תלות בהודים, וזמן מועט 
אחריהם, הגיעו לאמצאת הא׳ גם בני מיה (ע״ע) באמריקה 
המרכזית, שהשתמשו בו בסידור לוח־השנה המסובך שלהם. 
הדבר נודע לנו רק בדורות האחרונים מתוך מימצאים 
ארכאולוגיים. 

א. ה. פרנקל, מבוא למתימטיקה, א/ פרק ד׳, תש״ב! 

;* 1922 , 1 ,. 216 > 1166 . 071. 1166 •7 06x6 ? ,־ 01 ) 030 . 4 \ 

1 ) 1166 01x16 ?־ 11 ) 000 ] 0 16 (^ 717101 ? 166 47161 2.660 66 ' 7 , 1 ־ 01 ( 03 
. 06x6 ,ס&קסזיד ;( 1915 , 44 , 2 , 5 0107706 ) 0 ץ 10 ^ 166 ץ 6 
. 1 > 114$$ ] £171 ' 067 ,( 13001 . 0 ;* 1921/24 ,. 116 ) 16771611107711 ? . 7 > 

, 1 ) $1 ת 1 ק־ £31 . 0 ., 1 ; 1924 ,... 46671410714 . 4 ] 014 07£671101146$ \\ 
. 1925 , 4717117716110 /ס $701$ } 14 766 

א. ה. פ. 

אפסזם ( 1 ״ 80 ק£) ־ עיר במחוז סארי (ץ 6 ־!ז 311 ) שבאנגליה 
הדרומית, במרחק של 24 ק״מ מלונדון! נכללת 
בתחומה של לונדון הגדולה. מספר תושביה כ 68,000 ( 1951 ). 
התפתחותה של א׳ התחילה עם גילוי המעיינות המינראליים 
שבתוכה ב 1618 (מלח־א׳! ע״ע מגנזיום). במשך המאות הד 1 
וה 18 יצא לא׳ שם כעיר של מי־מרפא וכמרכז למתעניינים 
במרוצי־סוסים (ע״ע) — מרוצי דרבי ואוקס — המתקיימים 
בקרבתה שנה־שנה. סמוך לעיר נמצא קולג׳ למדעי־הרפואה 
(נוסד 1855 ). שנתפרסם בשם הקולג׳ של א/ 

א?ם 1 ם (?סס^ש׳־), בימי־קדם — עיר יוונית בחוף המערבי 
של אסיה הקטנה, בשפך הנהר קאוסטרוס. 

א׳ נוסדה, כפי הנראה, במאה ה 11 לפסה״ג. מייסדיה היו 
יונים, שבאו לבנותה, לפי האגדה, בהנהגת אנדרוקלוס, בנו 
של קודרוס מלך אתונה. במקום ישבו כרים, שעבדו לאלת־ 
פריה אסיאנית עתיקה. המתיישבים היוניים זיהו אותה 
עם ארטמיס (ע״ע). ארטמים זו נעשתה האלה העיקרית של 
א׳ ופולחנה נתפרסם הרבה ונתקיים עד למאות הראשונות. 
של הנצרות. המקדש של ארטמיס (הארטמיסיון),שהוקם בא/ 
גרם לגידולה המהיר של העיר. האוצר של המקדש, שנהרו 
אליו יוונים ממדינות שונות והפקידו בו את כספם. נעשה 
השולחני של ערים ומלכים וכן של אישים עשירים. בתקופה 
הקדומה היה משטרה של א׳, כמשטרן של רוב ערי יוניה, 
אריסטוקראטי. במאה ד. 7 החליפה א׳ את האריסטוקראטיה 
בשלטון של טיראנים. פלישתם של בני־גומר (הקימריים) 
לא׳ הביאה לידי הריסת מקדשה של ארטמים, אך העיר'עצמה 
ניצלה. אותו דבר אירע לעיר כשצר עליה קרויסוס מלך 
לודיה. קרויסוס עשה הרבה להרחבתה של א׳ ולהקמתו של 
הארטמיסיון מהריסותיו לפי מתכונת רחבה ובפאר מרובה. 
קודם שנשתלט קרויסוס על א׳ שלחה אתונה לא׳ את אריס־ 
טארכוס, אחד מאזרחיה החשובים ביותר, שנתן לעיר חוקה 
לפי דוגמת חוקתו של סולון. כשנפלה לודיה בידי כרש (ע״ע) 
עברה א׳ לשלטון פרסי. וכשמרדו היונים בדריוש (ע״ע) 
שמרו תושבי־א׳ אמונים לפרסים. כפי הנראה," זוהי סיבת 
הדבר, שאחשורוש (פסרכסס) נהג כלפיה בחסד ולא שרף 
את הארטמיסיון כמו ששרף את שאר המקדשים של ההלגים. 



253 


אפפום 


254 



אחר מלחמות הפרסים נשתעבדה א׳ לאתונה. במלחמה הפלו־ 
פונטית נמצאה א׳ חליפות בצד אתונה ובצד אספארטה: היא 
היתה חברה של הקונפדראציה של דלום. אד בערך ב 415 
נתמרדה ועברה לצידה של אספארטה. לפי תנאי־השלום 
של אנתאלקידס ( 387/6 ) עברה א׳ שוב לידי הפרסים. ב 334 
שוחררה א/ עם שאר ערי יוניה, מעול־פרם ע״י אלפסנדר 
הגדול. 

לאחר שמת אלכסנדר הגדול נפלה א׳ לערך ב 286 בידי 
ליסימכוס (ע״ע), אחד מן הדיאדוכים (ע״ע). ליסימאכוס 
הושיב בעיר יוונים מלבדוס וקולופון ושינה את שמה לארסי־ 
נואיה על שם אשתו,' ארסינואד,] אך אחר מפלתו ומיתתו 
נשתכח השם החדש וא׳ חזרה ונקראה על שמה הקדום. 
הסלוקיים, שא׳ עברה לידם, שלטו בה עד שנח 190 , שבה 
הופה אנטיוכוס 111 ע״י הרומים ליד מאגנסיה. הרומים מסרו 
את א׳ לבעל־בריתם אומנם 11 מלד פרגאמון. ב 133 עבדה 
א׳ ביחד עם כל מלכות־פרגאמון לידי הסנאט הרומי בתוקף 
צוואתו של אטלוס ווו (ע״ע). במלחמת מתרדת אופטור 
(ע״ע) השתתפה א׳ בפרעות באזרחים הרומיים, שישבו באסיה 
הקטנה, ונענשה על־כך ביחד עם שאר ערי־היוונים, שהיו 
על צדו של מתרדת כשנלחם ברומי. במלחמת־האזרחים, 
שפרצה ברומי לאחר שמת יוליוס קיסר, תמכו האפסיים 
תחילה בקאסיוס וברוטוס ואחר־כד במארקוס אנטוניוס.' אף- 
על־פי־כן לא השפיעה עובדה זו לרעה על התפתחותה של 
העיר. אוגוסטוס קיסר בנה את הארטמיסיון מחדש וביצע 
עבודות ציבוריות חשובות בא׳. הקיסרים שבאו אחריו הוסיפו 
לפתח את א׳, ונדבנים פרטיים התחרו ביניהם על שיכלולה 
ושיפורה של העיר. ביחוד התבלט בכד אדריאנוס קיסר 
(ע״ע), שבנה בא׳ בניינים שונים. א׳ קיבלה אז את 
התואר "העיר הראשה באסיה", תואר, שבקבלתו התחרו כל 
הערים החשובות של הפרובינציה. ואין ספק, שא׳ נמנתה 


בין הערים החשובות ביותר של מלכות־רומי כולה. דבר זה 
בא לידי ביטוי בפקודתו של קאראקאלה קיסר, שהפרוקוג־ 
סולים של אסיה, כשהם מגיעים אל פרובינציה זו. חייבים 
לעלות בראשונה על חופה של א׳. 

ירידתה של א׳ התחילה עם האסון שהתרגש עליה בשנת 
263 לסה״נ, כשנשרפו העיר והארטמיסיון על־ידי הגותים. 
אמנם׳ א׳ ומקדשה נבנו מחדש, אך פארה הקודם שוב לא 
חזר אליה. 

בתולדות הנצרות הקדומה מילאה א׳ תפקיד חשוב ביותר. 

את היסוד לקהילה הנוצרית הראשונה הגיח פאולום השליח 
בא׳ תוך התנגדות חריפה של יהודי־המקום והתושבים האלי¬ 
ליים, עובדי־ארטמיס (מעשי־השליחים, י״ט, והאיגרת "אל 
האפסיים"). יוחנן השליח מילא אחריו ופעל לחיזוק הקהילה 
הנוצרית. עם התגברותה של הנצרות ברחבי האימפריה 
הרומית נעשתה א׳ אחד מן המרכזים החשובים ביותר של 
האמונה החדשה. ב 431 לסה״נ נתקיימה בא׳, בכנסיה של 
מרים הקדושה, הוועידה (הקונציליון) הנוצרית הגדולה, שבה 
הוחלט על פולחן מרים כ״יולדת האל" (;ס* 6 :ן 0£0 ). החלטה 
זו נתקבלה בשמחה ע״י תושבי העיר כולה, שעדיין נתגעגעו 
על הפולחן של ארטמים: הרי ע״י החלטה זו קיבל הפולחן 
האלילי לבוש נוצרי. ב 449 נתכנסה בא׳ "ועידת־השודדים", 
שתכליתה היתה לשים קץ לכת-הנסטוריינים. שבראשה עמד 
ההגמון דיאוסקורוס מאלכסנדריה. הוועידה נתכנסה על־ידי 
הקיסר תאודוסיום 11 , אבל האפיפיור לאו 1 לא הכיר בד" 
עם התמורות המדיניות באסיה הקטנה במאות ה 6 והד בא 
הקץ על א׳. העיר נעזבה לאט לאט ע״י תושביה וירדה 
לדרגת כפר נשכח, הוא הכפר התורכי איאה סולוק כיום. 

החפירות בא/ מ 1863 עד 1874 ערך הארכאולוגן האנ¬ 
גלי רדד( 004 ׳\\) תפירות בא' מטעם המוזיאון הבריטי וגילה 
את מקומו של הארטמיסיון. אחר הפסקה ארוכה התחילו 




255 


אפסוס — אססיה 


256 



אפפום. הספריוז של ?לסוס פולסאנוס 


במקום החפירות השיטתיות בהנהלתו של בנדו׳רף מטעם 
המכון הארכאולוגי האוסטרי, והמשיכו בחפירות בא׳ חוקרים 
אוסטריים שונים עד מלחמודהעולם 1 וגם אחריה (ב 1926 ). 

הארטמיסיון נמצא דרומית־מערבית מן הגבעה איאה־ 
סולוק. המקדש העתיק ביותר היה בצורת קרפיף מוקף חומה. 
בתחום הקדוש (?ס׳מ״ןפז) עמד פסל האלה תחת עץ קדוש 
ולפניו מזבח. דביר לפסל־האלה עדיין לא היה קיים בתקופה 
קדומה זו. בשלב השני של התפתחות הארטמיסלן, בסוף המאה 
ה 7 או בתחילת המאה ה 6 לפסה״ג, הורחב התחום׳ אד צורתו 
הכללית לא נשתנתה. בדרגה השלישית כבר היה קיים בניין 
בממדים קטנים, שיש רואים בו את הארטמיסיון הראשון 
בסיגנון יוני. באמצע המאה ה 6 בערך נבנה הארטמיסיון 
הגדול הראשון. שיעוריו היו 110x55 מ/ סיגנונו היה יוני 
והיה בנוי לפי התבנית של מקדש דיפטדי, כלומר, היה בעל 
מערכת־עמודים כפולה (ע״ע יון, אדדיכלות). מספר העמודים 
לאורך הגיע עד עשרים ולרוחב עד שמונה. הארדיכלים של 
ארטמיסיון זה היו כרסיפון מקנוסוס ומטגנס בנו. לפי המסורת 
נמשכה הבניה 120 שנה ונסתיימה באמצע המאה ה 5 . בתחילת 
העבודה תרם קרויסוס מלך לודיה למקדש זה מספר מרובה 
של עמודים מקושטים בתבליטים. מקדש זה, אחד מן היפים 
ביותר שנבנו בסיגנון יוני, נשרף על־ידי הרוסטרטוס, שלפי 
האגדה רצה לעשות לו שם־עולם בזה, בשנתי 356 — לפי 
המסורת, בלילה שבו נולד אלכסנדר הגדול. המקדש הוקם 
מחדש בממדים גדולים יותר בתקופה ההלניסטית ובניינו 
נמשך הרבה שנים. כשהגיע אלכסנדר הגדול לא׳ כבר היה 
המקדש החדש בנוי. הארדיכל היה כירוקךטס, והפסלים 
המפורסמים של המאה ה 4 , םק 1 פ 0 (ותלמידיו) ופרכסיטלם, 
השתתפו בקישוטו ע״י עבודות־תבליט. הארטמיסיון'ההלני¬ 
סטי היה עצום בגדלו׳ אבל מבחינה של עדינות הביצוע 
האמנותי נפל מן המקדש היוני, שקדם לו. הוא עמד עד שנת 
262/3 לסה״נ. באותה שנה נשרף ע״י הגותים ומאורע זה 
היה תחילת הסוף של המקדש והפולחן גם יחד, כאמור. 
אמנם, אף לאחר שרפת הגותים הוקם המקדש מחדש, אך 
בממדים קטנים הרבה יותר. נצחון־הנצרות הביא כליה על 
פולחן ארטמיס של א/ שאת מקומו ירש הפולחן של "יולדת־ 
האל" (עיין למעלה). 

מן החפירות נתברר, שהעיר א׳ השתרעה על שתי הגבעות, 

פיון (כיום פנאייר־דאג) וקורסוס (כיום בל־בל־דאג), ועל 


פני העמק שביניהן עד לנמל. בתחילת 
התקופה ההלניסטית נתבצרה א׳ על-ידי 
המלך ליסימאכום בחומה, שארכה הגיע 
ל 8 ק״מ. מחומה זו נשארו שרידים ניכרים 
מאוד על הקורסוס. משערי־העיר נותרו 
שנים: שער מאגנסיה, שחיבר את העיר 
עם הדרך לעמק המיאנדרוס! ושער קור־ 

סוס על המורד הצפוני של הפיון. סמוך 
לשער זה, מצד שמאל לכניסה׳ היה 
האיצטדיון הגדול׳ ששימש זירה למירוץ 
של מרכבות ולקרבות של גלאדיאטורים. 

בסביבה זו׳ כלומר, בחלק הצפוני־מזרחי 
של העיר׳ נמצאים שרידים של בניינים 
הרבה, כגון גימנסלן, מרחצאות (תרמים), 

מקדש. החלק העיקרי והחשוב ביותר של 
העיר היה דרומית לשטח זה, בין המורדות 
המערביים של הפלו והנמל. אנו מוצאים כאן את שרידי 
ד,כנסיה, שבה נתקיימה הוועידה (הקונציללן) הגדולה של 
431 • להלן לצד דרום אנו נכנסים לשטח של בניינים גדולים, 
ובתוכם גימנסלן, הרמים ולשכות ארוכות, שהן צופות לצד 
דרום אל פני הרחוב הראשי, שנקרא "הרחוב הארקאדי" ע״ש 
ארקאדלם קיסר, שחידש אותו בסוף המאה ה 4 לסה״ג. אורך 
הרחוב היה 500 מ׳. באמצעיתו היתד. מסילה של 11 מ׳ לכלי־ 
רכב, ומשני צדדיה נמשכו לשכות מפוארות. בשני קצות־ 
הרחוב, מצד הנמל והתיאטרון, עמדו שני שערי־פאר. הקצה 
המזרחי של "הרחוב הארקאדי" הגיע עד רחבה גדולה לפני 
התיאטרון הגדול, שנבנה במורד הפיוז. התיאטרון היה בעל 
ממדים עצומים והיה בו מקום לעשרים וחמשה אלף צופים. 
הצופים היו יושבים כשפניהם אל הנמל והים, כלומר, לצד 
מערב. דרומית־מערבית לתיאטרון נמצא גוש של בניינים־ 
חשובים ביותר, בראש וראשונה בניין־הספריה הנהדר, אפשר 
היפה ביותר בעיר כולה. הוא הוקם בימי טרייגוס קיסר ע״י 
בנו ושאר יורשיו של האזרח המכובד של א׳ גאיום יוליוס 
קלסוס פולמאנוס. באותו מקום היתד, גם האגורה! כן היה 
שם מקדש, שחושבים אותו לסרפיאון. 

י. קלוזנר, מישו עד פאולוס, ח 2 ( 1951 ), 87 , 91 — 97 ! 

01 1 ) 1)1X0111X1 י !, 00 ','\ .ז .ן ; 1874 , 505 ) 5/1 }£ , 1113 !ז 011 .£ 

, 505 ) 111 )£ / 0 £5:05110110X15 ,׳ 11301535 .}\ •¥\ ; 1877 , 505 ) 1/1 }£ 

. 1908 , 11 — 1 . ¥01 

א. ש. 

אפסיד! (אי־דיבור! מיוד £.!!ךרק>,( 10x0 ׳^, דבר, הגד), בפיסיו־ 
לוגיה הפאתולוגית ובנורולוגיה — הפרעה או 
ביטול של כושר־הדיבור ללא שיתוק של כלי־הדיבור. הא׳ 
אינה אלמות. היא נגרמת על-ידי מחלות אורגאניות של 
המוח — כגון: חבלה, שטף־דם, דלקת׳ גידול — 5 אם הן 
פוגעות במקומות מסויימים בקליפת־המוח, שהם מכונים 
"מרכזי-הדיבור" והם נמצאים תמיד רק באחד משני פלחיו 
של המוח הגדול: ברוב בני־האדם בפלח השמאלי, ובאיטרים, 
הכותבים ביד השמאלית, בפלח הימני(ע״ע מח). 

לא׳ צורות שונות, שאין להבינן אלא מן הפונקציות 
החלקיות, שמצירופן מתהווה תהליך־הדיבור. הילד הקטן — 
וכן המבוגר הלומד לשון חדשה — קולט תחילה שמות של 
עצמים על־ידי השמיעה (המבוגר גם ע״י הראיה, בדרך 
הקריאה), והוא קושר כל שם ברשמים אחרים המגיעים 





257 


אססיח 


258 



מאותו עצם דרך שאר החושים, ומתוך כך הוא בא לכלל 
יצירת המושג של עצם זה. המושג, ביחד עם השם׳ נשאר 
שמור בזכרונו. רק אח״ר לומד האדם לבטא את השם, ודבר 
זה דורש אימון מיוחד בתנועות מסובכות ומותאמות של 
כלי־הדיבור — השפתיים, הלשון, הגרון, מיתרי־הקול, ועוד. 
הדיבור מורכב, איפוא, לכל הפחות, מ 3 פונקציות יסודיות: 
קליטה, יצירת־מושג, ביטוי. בתפיסת המכאניזם העצבי של 
פונקציות אלו מחולקים הנורופיסיולוגים זה כשלושה דורות. 
לפי התורה הקלאסית, ששלטה בסוף המאה ה 19 ובתחילת 
המאה ה 20 , יוחד לכל אחת מן הפונקציות הללו מרכז אנא- 
טומי מוגדר במוח! מרכזים אלה מחוברים זה לזה, וכולם 
קשורים במרכזים של התחושות ושל תנועות־השרירים 
(ציור 1 ). 

כשתהליך פאתולוגי פוגע באחד מן המרכזים של הפונק¬ 
ציות הנזכרות, מופעת א , , שצורתה תלויה בכל מקרה ומקרה 
במקום הפגיעה. כשנפגע המרכז ( 2 ) שבפיתול הרקתי 
השמאלי הראשון, התוצאה היא "א׳ סנסורית" או "הא׳ של 
ותיקה", שמתבטאת באי־הבנה של המלים המדוברות: 
החולה דומה לאדם השומע לשון זרה לו — שומע את המלים, 
אפילו יכול לחזור עליהן, אך אינו מבין את תכנן, ולפיכך 
אף אינו מסוגל להשתמש בהן מדעתו. כשניזוק המרכז ( 5 ) 
שבפיתול המצחי השמאלי השלישי, מופעת "א׳ מוטורית" או 
״הא׳ של ברוקה״, שהיא פגימה בכושר ביטוי־המלים: החולה 
מבין כל מה שהוא שומע׳ אך אינו יכול לדבר, אע״פ שהוא 


שולט בכל כלי־הדיבור — ניטל ממנו הכוח להתאים את 
התנועות של הכלים השונים ליצירת מלים מסויימות, לפיכך 
הוא רק ממלמל ומוציא הברות בודדות ללא טעם ותוכן. 
במקרה של מחלה באיזור ( 7 ) שבאונה המצחית מופעת "א׳ 
אמנסטית" ("אי־זכרונית", מיוו׳ שיכחה), שמת¬ 

פרשת כהפסקת הקשר בין המושגים׳ או בין מחשבות־האדם. 
ובין מרכזי־הדיבור: החולה יכול גם לשמוע וגם לדבר, מתוך 
חזרה על מלים ששמע, אך אינו יודע את השמות של העצמים 
ואינו יכול להפוך את מחשבותיו למלים מתאימות, בדומה 
לאדם שמחמת אי־ידיעתה של לשון מסויימת אינו יכול לבוא 
בדברים עם הדוברים בה. — הא׳ הסנסורית ניתנת להיתפס 
כאחת מצורות האגנוזיה (ע״ע), הא׳ המוטורית — כאחת 
מצורות האפרכסיה (ע״ע). 

למעשה אין הא׳ מופעת עפ״ר באחת מצורותיה הברורות 
המוגדרות להלכה, אלא בצורה של תסמונת שיש בה משום 
תערובת של צורות הא׳ השונות, מאחר שתהליכי־המחלה 
פוגעים עפ״ר בשטח רחב של המוח על מרכזיו השונים או 
משפיעים על פעולת המוח כולו. בהרבה מקרים נפגם ביחד 
עם כושר־הדיבור גם כושר־הכתיבה (אגרפיה׳ ע״ע), או מו¬ 
פיעות גם צורות אחרות של אפרכסיה (ע״ע), או נפגם כושר־ 
הקריאה ("עוורון־מלים", אלכסיה, מיוו׳ דיבור) או 
כושר ההכרה של תמונות אויחפצים כביטוי לאגנוזיה. 

תורת הא׳ הקלאסית מבוססת על החקירות של ברוקה 
(ע״ע) ושל ורניקה (ע״ע). הראשון גילה ב 1861 במוחו של 

ד ד 




259 


אססיח — אפק 


260 



אפעה ( 213 ־ 00101 £01115 ) 

אדם, שסבל בחייו מא׳, את ההרס של האחור ( 5 ), שבקרא 
אח״כ על שמו; השני פיתח ב 1871 — 1907 את תורת־המרכזים 
כעקרון של מכאניזם־הדיבור ושל פעולת־המוח בכלל. ה. 
ג׳קסון (ע״ע), ר. הד (ע״ע)׳ פ. מרי (ע״ע), ובדור האחרון 
ק. גולדשטין (ע״ע) עירערו על השקפה זו: הם רואים 
את הא׳ לא כביטוי של הפרעות במרכזים מסויימים דוקה, 
אלא כתגובה של המוח כולו ושל האישיות בשלמותה על כל 
הפרעה פאתולוגית. ביחוד עמד גולדשטין, שהעמיק מאוד את 
החקירה בבעיה זו, על הגישה ה״אורגאניסמית" (ע״ע אורג¬ 
ניזם). אולם בזמן האחרון נרכשו על־ידי הנורו־כירורגיה 
והאלקטרו־פיסיולוגיה של המח (ע״ע) ידיעות י חדשות חשו¬ 
בות, שיש בהן משום חיזוק לתורה הקלאסית של ורניקה. 

הטיפול בא׳ וסיכויי־הריפוי תלויים בטיבם של גורמי- 
המחלה. במחלה חולפת חולפים עפ״ר מעצמם גם סימני־הא׳. 
לאחר חבלה או ניתוח, המשאירים אחריהם צלקת, נשארת 
הא׳ עפ״ר קבועה. אולם יש גם כאן מקרים של הטבה חלקית 
עצמית איטית. במקרים אחרים, כשהחולה עדיין צעיר או 
בגיל־העמידה, אפשר לפעמים לחדש את כושר־דיבורו ע״י 
חינוך ואימון ע״י מומחה לפדאגוגיה רפואית — טיפול, 
שדורש זמן ממושך וסבלנות מרובה מצד החולה והרופא 
כאחד. — המכאניזם של הטבות אלו של הא׳, לאחר שרקמת־ 
המוח נפגמה פגימה בלתי-חוזרת, עדיין אינו ברור כל צרכו. 
אפשר להסבירו ע״ם תורת־השלמות של המוח, ואילו לפי 
תורת־המרכזים יש להניח, שהפלח השני של המוח נכנס 
במקום הפלח הנפגע, או שמרכזים אחדים מקבלים עליהם 
את התפקיד של המרכז שנפגם. 

; 1903 , x ^^ק 7 < 01 ^ 1 -^ 1 ^ 150}\€ 5)/1)7{)^01x ־ 105 (^ 0 61 ( 1 , 10100 ת . 0 
- 30101 ) ; 1947 , 0510  1 ז 0 וז 1 — צהריים או דרום) — קו־הצהריים או הצוהר. 
מקומו של כל כוכב (£) ביחס לנקודה 0 ? נקבע ע״י שני 
שיעורים: הזווית שבין הראדיום שלו ובין מישור־הא׳ — 
הגובה או הקשת ^!), והזווית שבין זקיף- 

הכוכב ובין מישור הצוהר > או הקשת ' 511 ) — 

האזימות (ע״ע). — מדידת שיעורי־הא׳ היתה בשעתה אחת 
מן השיטות החשובות ביותר בנוטות (ע״ע). 

י. ל. 

אפק, שלושה מקומות, שהם נזכרים במקרא ונקראים כך על 
שם האפיקים שבקרבתם, שהמים גואים וגוברים בהם. 

(א) עיר מלוכה כנענית (יהו׳ יב, יה) בין אונו (כפר 
ענה) ושוכו (שויקת א־ראם) בשרון. א׳ כבר נזכרת בכתבי 
המארות המצריים מן המאה ה 19 לפסה״נ ("אפקום") ובכת¬ 
בות תחותמם ווו (אפקן). בימי השופטים ובימי שאול 
שימשה בסים חשוב לפלשתים במסעיהם נגד ישראל. כאן 
חנו הפלשתים קודם שניצחו את ישראל ושבו את ארון־ 
אלוהים בימי שמואל (שמ״א ד, א) וכן לפני הקרב האחרון 
עם שאול (שמ״א כט, א). השם א׳ נשתמר במגדל אפק 
(ע״ע) עוד בימי השלטון הרומי, ואולם א׳ עצמה הפכה 
מימי הורדוס לאנטיפטרים (ע״ע). כיום א׳ היא תל ראם 
אל־עין או ראש העין. בחפירות־ניסיון בתל ובקרבתו נתגלו 
שרידים מן התקופה שלפני האבות (תקופת הברונזה הקדו¬ 
מה) ואילך. 

; 6 .ק , 11 .סא , 84508 . 4 ; ; 52 .ק , 1923 , 05 ?[ 

;. 0 19 .ק , 1932 ;. 7 ) 50 .ק , 1925 , 8 [? , 11 * ; 33 .ק , 33 . 190 
. 0 99 .ק , 1 ׳ 5 ,. 14 ;. 11 111 .ק ,׳ 3 ,? 004 ,ץז 0 111£16 

(ב) עיר כנענית בנחלתו של שבט אשר (יהו׳ יט, ל), 
ששבט זה לא הוריש אותה (שום׳ א, לא). בכתבות האשו¬ 
ריות מימי אסרחדון היא נזכרת בשם אפך. רוב החוקרים 
קובעים את מקומה באחד מן התלים בעמק עכו. מתקבל 
ביותר על הדעת הזיהוי של א׳ עם תל כרתה, שלרגליו 
מוצאו של נהר נעמן (בלום); בתל נמצאו חרסים וכלי־נשק 
מתקופת הברונזה התיכונה. בחרבת כרתה ליד התל נמצאו 
בימי הצלבנים טחנות-מים, שהן ידועות בשם רכורדנה. 

, 05 ?[ , 41; 533x15310 .ק , 1929 ,. 113 ; 59 •ס , 1928 , 8 [? ,; 1 * 

.£ 38 .ק , 1929 

(ג) א׳ ש״במישור״ הנזכרת במל״א כ, כו—ל: מל״ב יג, 

יז — ובה ניגף ארם לפני ישראל פעם בימי אחאב ופעם 
בימי יואש. הכוונה היא לפיך שבגולן׳ בתחום סוסיתה, סמוך 
לכביש דמשק—בית־שאן (דרך הים), במישור פורה, על־יד 
מעיין פיק העשיר במים. בא׳ זו היה קיים ישוב גם במאה 
ה 4 . בחורבותיה נמצא עמוד ועליו סמל־המנורה וכתובת 
יהודית־אדמית. החורבה הקדומה ביותר נמצאת בחרבת אל- 
עקבה, דרומית-מערבית לכפר הנוכחי. 

.קק , 11 , 44508 , 1811£ זנ 11 * ;. 0 136 .ק , 11111 * 01 [ ,ז 30110 וזזעו 501 

. 0 29 
מ. א. י. 




263 


אפקריס — אפר 


264 



אפקריים (:>ג* 0 ג 1 > 1 ז 30 ק£): א. 3 ז 81110 מ 10 15 ז 30 ק£: 1 . ענו* פורח: 

2 . פרח: 3 . פרי; 4 . חתד־רוחב ע? הפרי ( 2 עד 4 טונריים). ב. -ץז 5 
חסז^פסעאס 113 פו 1 ק: 1 . ענה פורח; 2 . פרח: 3 . מראה הפרח טלטעלר. 
ג. .ק 5 <ז 111 \[ץ 11 < 01 ;*ז 1 :0 . עגח פורח; 2 . פרח (מונדל) 

אפקרים ( 18 ז 30 ק£), סוג של צמחים ממשפחת האפקריים, 
שהיא קרובה ביותר לאברשיים (ע״ע). הסוג כולל 
כ 30 והמשפחה — כ 325 מינים, שברובם הם שיחים ילידי 
אוסטרליה והאיים של הים הדרומי ובמיעוטם ילידי פאטא־ 
גוניה וארץ־האש. חלק מהם מקובלים כצמחי־נוי. 

אפר, 1 . בביולוגיה — חומר לא־דליק, שמשתייד מדומות 
צמחיות או אנימאליות או מחמדים ממקור הצומח 
או החי שעלו באש. הרבבו הכימי וכמותו של הא׳ מעידים 
על טיבו של החומר המינראלי, שהיה כלול בפדוטופלאסמד. 
החיה, ועל חלקו של חומר זה במבנה־התאים. — סוגי־הא׳ 
השונים הם תערובות של תחמצות ומלחים. מרכיבים קבו¬ 
עים — ז. א. מצויים בשיעורים ניכרים בכל א׳ — הם: 
אשלגן׳ נתרן, סידן, מאגנזיום, ברזל — כתחמצות, או כקאר־ 
בונאטים, פוספאטים, סולפאטים, סיליקאטים, כלורידים! 
מרכיבים מתחלפים — ז. א. נדירים וארעיים — הם: ליתיום, 
רובידיום, באריום, סטרונציום, אלומיניום, מאנגאן, אבץ, 
נחושת, ניקל, קובאלט, מוליבדן, ומן האניונים — בוראט 
וההאלוגנים (פרט לכלוריד). מלחים שמצויים בא׳ אינם סימן 
למציאותם כצורתם ברקמה החיה קודם שנשרפה: למשל, רוב 
הקארבונאטים אינם אלא פרי שריפה של מלחי החומצות 
האורגאניות. גם חלק מן הפוספאטים והסולפאטים נוצרים 
רק בשעת השרפה מן הזרחן והגפרית שבחלבונים. מצד שני, 
אע״פ שעיקרה של הרקמה החיה הן תרכבות של חנקן (חל¬ 
בונים), אין למצוא את עקבותיו בא׳: כולו נהפך לחמרים 
נדיפים בשעת שרפת החומר האורגאני. — ההאלוגנידים 
וההולפאטים של המתכות שבא׳ ומלחי-אלקאלי של כל 


החומצות הם מסיסים במים וניתנים למיצוי מן הא׳ ע״י 
שטיפה במים: לפיכך המישרה המימית של מיני־א׳ היא 
בדרך־כלל אלקאלית. הפוספאטים, הקארבונאטים והסילי־ 
קאטים של המתכות הכבדות, וכן תחמצות הברזל והמאנגאן, 
אינם ניתנים להפרדה מן הא׳ ע״י השרייתם במים. 

טיב הא׳ מבחינה כמותית ואיכותית משתנה בהתאם 
למקורו, ואפילו בצמח או בבעל־חיים אחד השיעורים מש¬ 
תנים מאבר לאבר, וכן הם תלויים בגיל הצמח או החי, 
בתנאי-גידולו, וכד׳. בדרך־כלל ניכרת קביעות מרובה בשיעו¬ 
ריהם של המרכיבים הקבועים: האורגאניזמים החיים, וביחוד 
בעלי־החיים, מצויירים במנגנונים פיסיולוגיים מיוחדים, 
שמייצבים את שיעורי־המינראלים בכל גופם ובכל אבר 
ממנו כמעט ללא תלות בטיבה של אספקת־החמרים מן החוץ, 
כגון מנגנון־ד,הפרשה בבעלי־החיים, שפעולתו מכוונת לפעו¬ 
לת המנגנון של קליטת־המזון. שיעוריהם של המרכיבים 
המתחלפים תלויים במידה מכרעת בטיבו של קרקע־הגידול, 
באורח־ההזנה, וכד׳. אולם אף כאן הופר בשנים האחרונות, 
שיסודות שונים, שמופיעים בא׳ בכמויות זעירות ביותר 
(״חמרי־עקבות״, 5 ט:> 51311 < 1 ! 51 ט:> 3 ז 1 ) ושנחשבו לפנים כעירו־ 
בים טפלים, שחדרו במקרה מן החוץ, ממלאים תפקידים 
חשובים — ולפעמים אפילו חיוניים — בפיסיולוגיה של 
האורגאניזם החי בתור מרכיבים של קאטאליזאטורים ביו¬ 
לוגיים (ע״ע פרמנטים). על יסודות אלה נמנים, למשל, אבץ, 
קובאלט, מוליבדן, ועוד — מתכות, שמעולם לא ייחסו להן 
תפקיד בתהליכי־החיים. 

בדרך־כלל עשיר א׳ של זרעים בפוספאט, א׳ של עלים 
וגבעולים — בסיליקאט, א׳ של פקעות ופירות — במלחי־ 
אשלגן. א׳ של צמחי-יבשה מכיל יותר נתרן, של צמחי־ים — 
יותר אשלגן: לא׳ של צמחי־ים אפיינית נוכחותם של בר 1 - 
מידים ויודידים. שיעור הא׳ בעצה היבשה של רוב העצים 
הוא מ 0.2% עד 0.5% , אבל בחלקים אחרים של הצמח הוא 
יכול להגיע ל 5% , ואפילו ל 20% ויותר. 

א׳ אנימאלי מכיל בדרך־כלל הרבה פוספאט, שעיקרו — 
ביחד עם פלואוריד — בא מן העצמות. מן הבשר מתקבל א׳ 
רב־אשלגני, מן הדם — רב־נתרני. הא׳ של נוזל־הדם הוא 
כמעט שווה בשיעורו ובהרכבו בכל היונקים, ובכללם האדם, 
ואילו הא׳ של תאי־הדם הוא בעל הרכב אחר לגמרו, והוא 
שונה ומיוחד בהרכבו בכל מין ומין(ע״ע דם). — גוף־האדם 
הנשרף משאיר אחריו 7% — 6 של א׳. 

א׳ גוף־האדם (%): 

14 0.3 — 0.4 ; 0.25143 — 0.3 ; 03 1.6 — 2.2 ; 8 ^ 0.04 ; 1 * 0.001 ; 
0 ? 0.01 ; 011 0.0002 — 0.0004 (?); ת^ז 0.0005 — 0.001 (?) . 

ח 2 0.002 (?); ? 0.9 — 1.2 ; 5 0.2 — 0.25 ; 0.00151 ; 01 0.2 — 0.3 ; 

? 0.009 ; ! 0.00004 — 0.0001 . 

א׳ של צמחים — ובמידה מצומצמת גם זה של בעלי■■ 
חיים — היה לפנים המקור היחיד להפקתם של אל קלי(ע״ע), 
אשלג (ע״ע) וסודה (ע״ע). עד הדור האחרון היו נוהגים 
בארצות העשירות ביעדים, כגון סיביר וקאנאדה, לשרוף 
עצים לשם מיצוי האשלגן הקארבונאטי מאפרם. א׳ של 
צמחי־ים שימש מקור להפקת יוד (ע״ע). — משום השיעור 
של האשלג והפוספאט שבו עדיין לא אבדה חשיבותו של 
הא׳, וביחוד של א׳־העצמות, כחומר-דישון לקרקעות שהן 
עניות במינראלים אלת 




/ 


265 אסר 266 


לוח א 

אפר של צמחים מיובשים 


ס 

51 

$ 

ק 

ח 1 א 


1 9 א 

08 

18 א 

< 

כלל־הא׳ 

% 

חומר 

0.002 

0-002 

0-02 

0.04 

001 

0.002 

0.05 

0 08 

0 01 

0.14 

0.5 

עץ־אלון 

- 

0.02 

001 

0-02 

- 

0.02 

0.05 

4-7 

002 

0.26 

7.2 

קליפת־אלון 

1.3 

9.1 

0.30 

0.21 

0-001 

0.27 

0.28 

1.1 

0-12 

1.8 

26.7 

£כטבט 

0.1 

1.1 

0.15 

0.2 

0.005 

0.07 

0-08 

0.28 

0 05 

0.7 

4.5 

קש־שיפון 


לוח ב 

א׳ של חמרים טבעיים צמחיים ואנימאליים (%) 


וס 

$ 

ק 

ח 1 א 

ט 0 

^6 

19 ׳י 1 

08 

18 יז 

< 


0-05 

0.17 

0.37 

0.003 

0.0003 

0.000 

0.17 

0.06 

0.06 

0 47 

חטה 

0 04 

0.15 

0.37 

0.003 

00007 

0.005 

0.15 

0.06 

0.06 

0.45 

שיפון 

004 

0-13 

0.28 

- 

- 

0-001 

0-03 

0-02 

0-02 

0-45 

קמח־שיפון 

02 י 0 

0 03 

006 

0 000-2 

0.0002 

0001 

003 

0.01 

0.02 

0.48 

תםותי־אדמה 

0.06 

0.03 

0 05 

0.0007 

0.0002 

0.003 

0.05 

0-03 

0.08 

0.43 

תרד 

0-004 

0.01 

0.02 

0.0001 

00007 

0.0003 

0.0: 

0 02 

0.01 

0.18 

תפוח י ־זהב 

0-11 

0 03 

0.09 

- 

0.00003 

0.0002 

0.01 

0.12 

0-05 

014 

חלב־פרה 

0.12 

0.20 

016 . 

0-00003 

0.0002 

0-003 

0.01 

0.06 

0*15 

0.13 

ביצים 

0 08 

0 23 

0-20 

? 

? 

0-003 

002 

0.01 

08 ־ 0 

0.34 

ב&ר רזח 

0.10 

0.25 

0-37 

0003 ־ 0 

0-004 

0.012 

0-02 

001 

0.09 

0.30 

כבד 


לוח ג 

דוגמות לסוגים של א׳־פחם 


נקודת־ 

היתוך 




ב ב% 

ה ר כ 




1:02 

אלקאלי 

1 9 0 יז 

030 

0 ח 1 י 1 

?8203 

*12 03 

5.02 

ס 1.500 

1.4 

1-7 

0-7 

0.5 

- 

5.6 

38.3 

51.8 

1.380 0 

1.2 

2.1 

1-3 

5-8 

- 

8.8 

35.0 

42.7 

1.150 0 

14 

4.8 

2.1 

3-7 

0.3 

25.0 

26.8 

36.9 


הכימיה העתיקה׳ שראתה ב״עפר" יסוד כימי׳ ראתח בא׳ 

את היסוד ה״עפרי" שבגופים הגשמיים. סמיכות־מחשבה זו 
שבין עפר לא׳ מתבטאת גם במליצה המקראית (ברא׳ יח, 
כז! איוב ל, יט; מב׳ ו) ובמנהגי אבלות וסיגוף בישראל 
בתקופת־המקרא (יהו׳ ז, ו! שמו״ב יג, יט! ישע׳ מז׳ א; נח, 
ה; ירט׳ ו, כו* יונה ג׳ ו! איוב ב, יב! אסתר ד, א, ועוד), ובזמן 
מאוחר יותר — בתלמוד (תעני׳, ט״ז, א׳! ב״ב, ס׳, ב׳, ועוד). 
מנהגי סיגוף ועינוי, שהם קשורים בשימוש בא׳, נתקבלו גם 
במערב בפולחן של הכנסיה הקאתולית, שבה נפתחים ימי־ 
הצומות שלפני הפסחא ב״יום־האפר״( 111 נ 1 ־ 21 מ 1 :> 65 ^>): ביום 
זה מפזר הכוהן אפר־מקלה של לולבים מקודשים על ראשי 
הכורעים לתפילה ואומר: "זכור, אדם, כי עפר אתה ואל עפר 
תשוב" (ע״פ ברא׳ ג, יט; תהיל׳ קג, יד! קוהל׳ ג, כ! יב, ז). 

2 . בטכניקה — השייר המוצק של חמרי־דלק שנשרפו. 


א׳ נוצר ומצטבר בכל תנור או כבשן מוסק בפחם, וסילוקו 
מזמן לזמן הוא הכרחי להסקה. מעריכים, שכ 1 1 / 2 % — 1 מן 
ההוצאה השוטפת של כל מפעל תעשייני או מפעל־חשמל 
השורף פחם יש לזקוף על חשבון הטיפול בא׳. מכאן אחד מן 
היתרונות של השימוש בדלק נוזל (שמן־אדמה), שבשעת 
שרפת הוא הופך כולו לחמרים גאזיים ואינו משיך א׳ כלל. 

סוגים משובחים של פחם מכילים 10% — 5 א׳, סוגים 
בינונים — עד 15% , סוגים פחותי־ערך — עד 20% , ולפעמים 
עד 25% . א׳־הפחם הוא מחוסר־פוספאט ומעוט־אשלג, ועיקרו 
אלומיניום וברזל סיליקאטיים! לפיכך אין לו ערך כחומר־ 
דישון. מידת הקשיים הנגרמים ע״י התהוותו של א׳ תלויה 
לא רק בכמותו אלא גם באיכותו — בנקודת־היתוכו: א׳ בעל 
נקודת־חיתוך גבוהה מצטבר בצורת אבקה, שהיא נוחה יותר 
לסילוק, ואילו א׳ שניתך בחו