האנציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארציעזדאלית 


ביד עזבי 
אוסטרליז - איסטיס 



חברה להוצאת אנציקלופדיות בע״בי 
ירושזליט - תעזי־א - תל אביב 




4 ונ] 4£ ק 10 :)ץ:)א£ 


הכרך סודר ונדפס בדפוס "מסדה" בע״מ, תל־אייב. ארבע מן התמונות הצבעוניות ("דאנטה", 
"פרסקו בקבר אטרוסקי", "שלושה דורות׳/ ו״תפילה") נדפסו בדפוס פיצי, מילאנו (איטליה). 
הגלופות הוכנו בצינקוגראפיה הא״י, תל־אביב, ובצינקוגראפיה של מ. פיקובסקי, ירושלים. 
שירטוט המפות והמפיות נעשה על־ידי י. לדנר וי. ב. ברוייר. ההגהות — על־ידי ע. רבין, 
ב. אליצדק. הציורים מבית־הכנסת של דורה אברופוס (בערך "אחרית־הימים") נתפרסמו 
ברשותם של "מוסד ביאליק" ופרום׳ א. ל. סוקניק 


כל הזכויות שמורות להוצאה, ביהוד זכויות תרגום, קיצורים. צילומים והעתקות 
.סדס , 1 או/? 1 ג 0 ס סא 1 ד 81.151 ע? 1 ג 1 ס 1£ !?ס 0¥01 א£ 5¥ ידג 101 מ¥? 00 


|א 1 < £1 זא 81 ? 




המערבת הכללית לכרך ב׳ 


העורך הכללי: 
פרוס׳ יוסן? קלוזנר 


העורך המרכז: 
ד״ר כ. נתניה ו 


מנהל המערכת: 

א. פלאי, 4 . 11 


מחלקת מקצועות היהדות 
מחלקת מקצועות הרוח 
מחלקת מקצועות הטבע 
מחלקת מקצועות הטכניקה 


הרב הפרופ׳ שמחה אסןז, יהושוע גוטמן 
פרוס׳ יומת קלוזנר, ד״ר ב. נתניהו 
ד״ר ישעיהו ליבוביץ 
פרופ ׳ מרדכי ריינר 


המזכירות המדעית 

ש. 5 ״ץ, .*ג / מקצועות היהדות ד״ר מ. ה. בן שמאי / מקצועות המבע אינג׳ נ. קרופניל, / מקצועות הטכניקה 

עורבי המרודות הדאטויים בברד 


מ. אבי ידנזת,.!ג טופוגראפיה וגיאוגראפיה של א״י, 
ארכיאולוגיה כללית וארצישראלית 

ד״ר מ. אבנימלך . גיאולוגיה 

הרב פרופ ׳ ש. אפה.תלמוד, ספרות הגאונים, 

ספרות רבנית, קראות 

פרום׳ ב. אקצין . תורת המדינה 

ד״ר ד. אשבל . מטאורולוגיה 

פרום׳ מ. ביבר " " סוציולוגיה כללית, חסידות 

פרוס׳ א. י. בונאוונטורי׳ ( ז ״ל). . פסיכולוגיה 

ד״ר ח. אורמיאן 

ד״ר א. ביין .ציונות 

מ. בן יחזקאל .. " .. .. חסידות 

פרום׳ נ. בנטויץ' ״ משפט ויחסים בינלאומיים 
ד״ר א. ויטא 

פרופ ז י. בער .תולדות ישראל בספרד 

פרופ ׳ ש. ה. ברגמן . פילוסופיה כללית 

ד״ר נ. רוטנשטרייך 

פרופ׳ יוליוס גוטמן(ז״ל) .. " פילוסופיה עברית 

יהושע גוטמן ספרות הלניסטית ספרות "חכמת ישראל" 

ד״ר פ. ע. גרדנוויץ.מוסיקה 

פרופ׳ ב. דינבורג .תולדות ישראל ברוסיה 

מ. א. הברמן . " " ביבליוגראפיה 

פרופ׳ י. היינמן.. .. פילוסופיה עתיקה 

פרופ ׳ ג. וייל . היסטוריה וספרות תורכית 

ד״ר מ. זהרי .בוטאניקה 

ע. ג. חורץ,.״;>,! ..״/! פרהיסטוריה 

פרוס׳ ג. טדסקי. תורת המשפט 


פרופ ׳ נ. ה. טדר־סיני(טורטשינר) " " בלשנות 

ד״ר א, טרטקובר .סוציולוגיה של היהודים 

ף״ ר מ> יןא ^ י . רפואה מונעת 

ש. ייבין, ^. אגיפטולוגיה 

ד״ר א. מ. ירושלם . היסטוריה כללית 

ר. ד. לב. צבא 

ד״ר יהושע ליבוביץ .. תולדות הרפואה 

ד״ר ישעיהו ליבוביץ .. מרעי הטבע, רפואה 

ד״ר ב. מייזלר .המזרח הקדמון 

מ. מנדילוב, ^ .ספרות אנגלית 

פרופ׳ מ. צ. סגל .פרשנות המקרא 

ד״ר מ. פלסנר . איסלאם 

פרופ׳ ח. פרי(פלאום) הבלשנות והספרויות הרומאניות 

פדום׳ א. ה. פרנקל .מאתימאט־קה 

פרוס׳ א. צ׳ריקובר ״ .. היסטוריה יוונית ורומית 
פרופ׳ מ. ד, קאסוטו מקרא, תולדות ישראל באיטליה 
פרוס׳ ר. קבנר עורך־יועץ למדור היסטוריה כללית 
פרוס׳ י. קלוזנר ספרות עברית חדשה, תק־פת הבית השני 

ד״ ר י. ל. רוקה .רפואיז 

ד״ר בצלאל (ספיל) רות " תולדות ישראל באנגליה 

ד׳ ר ק. שווארץ . אמנות 

פריס' מ. שדבה. המדור הקלאסי 

ד״ר י. שטנר . גיאוגראפיה 

ד״ר ח. שירמן . השירה העברית ביר,"ב 

פרוס' ג. שלים .קבלה 

י. שמעוני .המזרח החדש 
































רשימת המחברים הפלשתתפים בכיר ב׳ 


אבידור (בורשטין) משה, ד״ר 

תל־אביב / תולדות ארצות הברית 

אבי יונה מיבאל, .א 

ירושלים, סגן מנהל ארכיון צבא ההגנה לישראל / טופוגראפיה 
וגיאוגראפיה של א״י : ארכיאולוגיה כללית וארצישראלית 

אבנימלף משה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברי.: / גיאולוגיה 

אוטיץ אמיל, ר״ד 

פראג, פרופסור באוניברסיטה / פילוסופיה 

אוליצקי אריה ל., ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / באקטריולוגיה 

אוסטרוגורסקי גיאורג, ד״ר 

בלגראד, פרופסור באוניברסיטה / ביזאנטיניסטיקה 

אורמיאן חיים, ר״ד 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / פסיכולוגיה: חינוך 

אורמן יעקב, ד״ר 

ירושלים / מקרא 

אייזנשטאדט שמואל נ., ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / סוציולוגיה 

אילון שמואל, אינג' 

חיפה / טכניקה 

אירמאי שרגא, אינג , 

חיפה, מורה בטכניון העברי / טכניקה 

אלטבאואר משה, ד״ר 

תל־אביב / בלשנות סלאווית 

אלקושי גדליהו, ר״ד 

ירושלים / ספרות עברית חדשה 

אפן! שמחה, הרב 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית. שופט בית־הדין העליון/ 
ספרות הגאונים; ספרות רבנית; קראות 

אקצין בנימין, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תורת המדינה 

ארהרד ולטר, ד״ר 

ירושלים / ביטוח 

ארזי אברהם, ד״ר 

ירושלים / תלמוד 

אשבל רב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / מטאורולוגיה 

אשכנזי שמואל 

ירושלים / ספרות רבנית 

באומגארדט דוד, ד״ר 

וואשינגטון, ספריית הקונגרס / פילוסופיה 

בונאוונטורה אנצו יוסף (ז״ל), ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פסיכולוגיה 

בושוויץ אורי, ד״ר 

רמת־גן / תולדות גרמניה וארצות השפלה 

ביין אלפס, ר״ר 

ירושלים, הארכיון הציוני המרכזי / ציונות 

ביינארט חיים, 

ירושלים / תולדות ספרד וארצות אמריקה הלאטינית 


ביקלם יעקב, ר״ר 

תל־אביב / אורולוגיה 

כירמאן אברהם 

ירושלים / ספרות כללית 

כן גוריון דוד 

ירושלים, ראש ממשלת ישראל / הערך "אהדות העבודה' 

כן דור עמנואל, ד״ר 

ירושלים, סגן מנהל מחלקת העתיקות של ממשלת ישראל / 
אגיפטולוגיה 

כן יחזקאל מרדכי 

ירושלים / חסידות 

כן שמאי מאיר הלל, ר״ר 

ירושלים / מדעי הטבע 

כן תור יעקב, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / מינראלוגיה ופטרוגראפיה 

בנטויץ , נורמאן, ר״ר 

ירושלים, פרופ׳ באוניברסיטה העברית / משפט ויחסים בינלאומיים 

כניהו מאיר 

ירושלים / תולדות ישראל בארצות המזרח והבאלקאן 

בסט צ׳ארלז ה., ד״ר 

טורונטו, פרופסור באוניברסיטה / הערך אינסולין 

בער יצחק, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תולדות ישראל בספרד 

בקי רוברטו, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית: מנהל מחלקת הסטאטים* 
טיקה של ממשלת ישראל / סטאטיסטיקה ודמוגראפיה 

ברגמן יהודה, הרב ר״ר 

ירושלים / פולקלור יהודי 

ברגמן שמואל הוגו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 

בר־הלל יהושוע, ד״ר 

ירושלים / פילוסופיה חדשה 

כרויר יוסף, אינג , 

חיפה, פרופסור בטכניון העברי / טכניקה 

כרכוז משה, ר״ר 

תל־אביב / המזרח הקדמון 

כדש משה, אינג , 

חיפה / טכניקה 

גוגנהייס קארל, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / תורת התזונה 

גוטמן יהושע 

ירושלים / מקרא; תולדות בית שני; ספרות הלניסטית 

גוטמן יוליוס (ז״ל), ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פילוסופיה עברית 

גולדברג לאח 

תל־אביב / ספרות דוסית 

גולדשמידט אלישבע, ד״ר 

ירושלים, עוזרת־מחלקה באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

גולדשמידט דניאל, ד״ר 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / תפילות, חזנות 
וליטורגיה יהודית 


11 


רשימת המחברים 


12 


גורמן משה 

ירושלים / גיאוגראפיה 

גלבר נתן מיכאל, ד״ד 

ירושלים / תולדות פולניה וליטר.! תולדות ישראל בפולניה. בליטה 
ובאוסטריה! ציונות 

גרכר יונינה,. 1 ג 

ירושלים, עוזרת באוניברסיטה העברית / סוציולוגיה 

גרדנוויץ פ. עמנואל, ד״ר 

תל־אביב / מוסיקה 

גרזון־קיבי אסתר, ד״ד 

ירושלים / מוסיקה 

גרינבוים יצחק 

ירושלים, חבר הנהלת הסוכנות היהודית / ציונות 

גרץ אהרן 

ירושלים, סגן מנהל מחלקת הסטאטיסטיקה של ממשלת ישראל / 
נקודות ההתיישבות בארץ־ישראל 

דכורצקי אריה, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / מאתימאטיקה 

דוסטרובסקי אריח, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / דרמאטולוגיה 

דורמאן מנחם 

גבעת־ברנר / סוציאליזם 

דינאכורג כן ציון 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית! חבר הכנסת / תולדות 
ישראל בתקופה החדשה! תולדות ישראל ברוסיה 

הכרמן אכרהם מאיר 

ירושלים, מנהל ספריית שוקן / ביבליוגראפיה 

חיילפרין ליפמאן, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / נורולוגיה 

היינמאן יצחק, ד״ד 

ירושלים, פרופסור / פילוסופיה עתיקה 

הילכיץ אלתר, הרב 

ירושלים / תלמוד 

הירשכרג חיים זאם, ד״ד 

ירושלים, מנהל המחלקה לענייני המוסלמים והדרוזים במשרד 
הדתות / איסלאם! מקרא 

הלפרין אכרהם ,. 80 .וג 

ירושלים, עוזר באוניברסיטה העברית / פיסיקה 

המאירי אכיגדור 

תל־אביב / ספרות הונגארית 

חרטום אליהו שמואל, ד״ד 

ירושלים / מקרא 

ואלנטין הוגו, ד״ד 

אופסאלה, פרופסור באוניברסיטה / תולדות ישראל בשוודיה 

וולמאן כונס, ד״ד 

ניו־יורק / סוציאליזם כללי ויהודי 

וולמאן משח, ד״ד 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / אנאטומיה פאתולוגית 

ודלף משה, ד״ד 

תל־אביב / פסיכואנאליזה 

ויטא אשר, ד״ד 

ירושלים, משרד המשפטים של ממשלת ישראל / משפט ויחסים 
בינלאומיים 

וייל גוטהולד,. ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / היסטוריה וספרות 
תורכית 

וילהלם י. דוד, הרב ד״ד 

שטוקהולם, הרב הראשי של יהודי שוודיה / נצרות 


ויץ־כהן לאה,. 110.80 ,."ס. 00 

ירושלים / גיאוגראפיה 

ורדי חיים, ד״ד 

ירושלים / היסטוריה וספרות איטלקית! נצרות 

ורנד אריק, ד״ד 

סינסינאטי, פרופסור למוסיקה יהודית ב״היברו יוניון קולג׳"/ 
מוסיקה יהודית 

זהכי־גולדהאמר אריה (ז״ל), ד״ד 

חיפה / ציונות 

זהרי מיכאל, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

זולאי מנחם, ד״ד 

ירושלים, המכון לחקר השירה העברית / השירה העברית ביה״ב 
(פיוטים) 

זליקין דוד, ד״ד 

ירושלים / מאתימאטיקה 

חורון עדיה ג.,.״ 00.1,0 

ניו־יורק / פרהיסטוריה 

מרפקי גד, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תורת המשפט 

טור־סיני(טורטשינר) נפתלי הירץ, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בלשנות עברית! מקרא 

טרוי יוסףז, ד״ד 

ירושלים / אורתופדיה 

טרוום פאולו, ד״ד 

רומי, חבר הפארלאמנט האיטלקי / סוציאליזם באיטליה 

טדטקוכר אריה, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / סוציולוגיה של עם ישראל 

יואלי מאיר, ד״ד 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / רפואה 

יונאם חאנם, ד״ד 

אוטאווה, פרופסור בקארלטון קולג׳ / פילוסופיה עתיקה! נצרות 

ירדן יוסףז, ד״ד 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / כימיה 

ירדני יעקב, ד״ד 

ירושלים / אודונטולוגיה 

ייכין שמואל,. 1 . 4 ג 

ירושלים, מנהל מחלקת העתיקות של ממשלת ישראל / מקרא! 
אגיפטולוגיה 

ירושלם אדמונד מאיר, ד״ד 

ירושלים / היסטוריה כללית 

בהן מכסימיליאן, ד״ד 

תל־אביב / ארדיכלות 

בהנא יצחק זאב, הרב ד״ד 

ירושלים / תולדות ישראל בצ׳כוסלובאקיה (בוהמיה ומוראוויה) 

כהנא פנואל, ד״ד 

ירושלים, מחלקת העתיקות של ממשלת ישראל / אמנות וארכי¬ 
אולוגיה קלאסית 

כוהן חיים ה., ד״ד 

תל־אביב / צבא 

כ״ץ שמחה, . 1 \. 

ירושלים / תולדות ישראל ברוסיה; היסטוריה וספרות רוסית! 
סוציאליזם 

לב רפאל ד. 

תל־אביב, מנהל ארכיון צבא ההגנה לישראל / צבא 

לבקוכיץ אלברט, ד״ד 

חיפה / פילוסופיה עתיקה 



13 


רשימת המהכריב 


14 


לוינסון אברהם 

תל־אביב /, ספרות יידית 

לוי רודולח, ד״ר 

חולון / כלכלה 

ליכוכיץ יהושע, ד״ר 

ירושלים / תולדות הרפואה 

ליכוכיץ ישעיהו, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית/מדעי הטבע; פילוסופיה 

ליבם יוסף, ד״ר 

ירושלים / המדור הקלאסי 

ליכטנשטיין צרי, ד״ר 

היפה/ תולדות ישראל בספרד. בגרמניה ובצרפת: קראות; חכמת־ 
ישראל 

לעמאן יוסי?, ד״ר 

יד שלים, בית החולים האוניברסיטאי ״הדסה״ / לרינגולוגיה 

לנדאו פאול, ד״ר 

תל־אביב / תיאטרון וספרות גרמנית 

לנדסברג ראובן, ד״ר 

תל־אביב / טכניקה 

לנדסהוט זיגפריד, ד״ר 

ירושלים / סוציולוגיה ותורת המדינה 

לשצ׳ינסקי יעקב 

ניו־יורק / דמוגראפיה וסטאטיסטיקה של עם ישראל 

מדן מאיר,.זג 

ירושלים / בלשנות עברית 

מהלר־פדאנק ורה, ד״ר 

תל־אביב / פסיכולוגיה אינדיווידואלית 

מוצל,ין תיאודור, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / מאתימאטיקה 

מייזלר בנימין, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / המזרח הקדמון; מקרא 

מיינץ משה א., ד״ר 

רמת־גן / איסלאם 

מירון(מילר) מאיר, ד״ד 

חיפה / בלשנות וספרות גרמנית 

מלמט אברהם, .זג 

תל־אביב/ המזרח הקדמון; מקרא 

מנדילוב אדם אברהם,.זג 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / בלשנות וספרות אנגלית 

מנדלסון היינריך, ד״ד 

תל־אביב, המכון הביולוגי־פדאגוגי / זואולוגיה 

מנצ׳ל שלמה יצהר" ד״ד 

ירושלים / תולדות גרמניה 

מרגליוה א. 

ירושלים / תלמוד 

מרקמה מכם, ד״ר 

תל־אביב / חיי המין 

נוימארק יהושוע, ד" ר 

ירושלים / פילוסופיה עברית : נצרות 

נתניהו כ., ד״ד 

ירושלים / היסטוריה כללית חדשה; ספרויות שונות: ציונות 

סאב לואים פ., ד״ד 

ניו־יורק, מרצה בסיטי קולג׳ / ספרויות רומאניות 

פנל משה צבי, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פרשנות המקרא 


סומפולינסקי מאיר 

מקוה־ישראל / הספרויות הסבןאנדינאוויות 

סטוצ׳כסקי יהויבין 

תל־אייב / מוסיקה 

סימון עמנואל, ד״ר 

תל־אביב / ספורט 

פוזנאנסקי א. י. י. 

ירושלים / פילוסופיה חדשה 

פוזנר עקיבא כרו,־, הרב ד״ד 

ירושלים/ ספרות רבנית 

פולאק אברהם נ., ד״ר 

תל־אביב/תולדות רוסיה, בולגאריה וספרד הערבית; המזרח הדהוק; 
ארמניה; כזריה, ועוד 

פוליצר היינץ, ד״ר 

ברין מור (אה״ב), מרצה בקולג' / ספרות גרמנית 

פונקנשטיין יוס!ז, ד״ד 

ירושלים / תולדות גרמניה וצרפת 

פוקס אלכסנדר, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / היסטוריה יוונית ורומית 

פוקם דוד רפאל, ד״ר 

בודאפשט / בלשנות 

פטאי רפאל, ד״ד 

ניו־יורק / אתנולוגיה ופולקלור 

פטאי שאול, ד״ד 

ירושלים / כימיה 

פייגנכאום אריה, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / אופתאלמולוגיה 

פייגנכוים יעקב, ד״ד 

ירושלים / תעשיית מזונות 

פיינכרון נעמי, ד״ר 

ירושלים, מדריכה באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

פיינסוד ישעיהו, אינג׳ 

ירושלים / טכניקה 

פירסט אהרון, ד״ר 

ירושלים / תולדות ישראל בהונגאריה 

פלסנר מאיר, ד״ר 

ירושלים / איסלאם 

פראגר יוסר, ד״ר 

חיפה / נורולוגיה ופסיכיאטרית 

פראגר משה 

בני־ברק / הערך אושוינצ׳ים 

פראנקנטאל־כלוך לאה, ד״ר 

ירושלים, עוזרת־מחלקה באוניברסיטה העברית / כימיה 

פרוים ואלטר, ד״ר 

תל-אביב, מנהל מחלקת הסטאטיסטיקה של הסתדרות העובדים /. 
סוציאליזם 

פרי(פלאום) הירם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / בלשנות והכרויות 
רומאניות 

פרידמאן א ינבט, ד״ד 

חיפה / פסיכולוגיה 

פריימאן אברהם חיים (;"ל), ד״ד 

ירושלים, מרצד, באוניברסיטה העברית / סשפש עברי 

פרלמאן אברהם 

ירושלים, מפקח על החינוך המקצועי / חינוך 

פרנקל אברהם הלוי, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מאתימאטיקה 



15 


רשימת המחברים 


16 


פרץ (לוינשטיין) משה, ר״ר 

ירושלים, שופט בבית־משפט השלום / משפט 

צוואנציגר מנחם, ר״ר 

חיפה / קולנוע 

צונדר, הרמאן, ר״ר 

ירושלים, פרופסור, ביד,״ח ״ביקור חולים״ / רפואה 

צידרוביץ גרשון, ר״ר 

תל־אביב / תורת הכלכלה 

צמח עדה, ־ 1.4 ג 

ירושלים / תולדות צרפת 

צ׳ריקובר אביגדור, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / היסטוריה יוונית ורומית! 
מצרים בתקופה ההלניסטית 

קאסוטו משה דוד, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מקרא; תו״י באיטליה 

5 ןבנר רלבארד, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / היסטוריה כללית חדשה 

קוליב דוד ה., ר״ר 

ירושלים / תולדות אנגליה והדומיניונים 

קלוזנר יהודה אריה, . 1.4 ג 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / ספרות כללית 

קלוזנר יוסף, ד״ד 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / תולדות בית שני; ספרות 
עברית חדשה; ציונות 

קליוטש משה, . 4 .מנ 

תל־אביב / ביוגראפיה 

קלייברג יוליום, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / רפואה 

קסטנברג־גלאדשטיין רות, ר״ר 

ירושלים / נצרות 

קסטנברג לאו, פרופ׳ 

תל־אביב / מוסיקה 

קרופניק נחום, אינג' 

חיפה / טכניקה 

קריגר שמעון,.. 1.4 \נ 

ירושלים / אינדולוגיה 

קדסל גצל 

תל־אביב / עתונות עברית 

רכינוכיץ אלפרד (ז״ל),. 1.4 ג 

ירושלים / מיתולוגיה יוונית 

רבינוביץ יצחק, אינג׳ 

חיפה / טכניקה 

רבינוביץ צכי מאיר 

בת־ים / חסידות 

רוזנראוף חיים, ד״ד 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / בלשנות קלאסית 

רוטנשטרייך נתן, ד״ד 

ירושלים, הבר״מחקר באוניברסיטה העבריח / פילוסופיה חדשה 

רוקח יהודה לים, ד״ד 

ירושלים / רפואה 

רהמילכיץ משה, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / רפואה 

ריינר מרדכי, ד״ר 

חיפה, פרופסור בטכניון העברי / טכניקה 


דיים טשרנה, ר״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

רייפר מנפרד, ר״ר 

תל־אביב / תולדות ישראל ברומניה 

שאקי יצחק, ד״ד 

ירושלים, משרד המשפטים של ממשלת ישראל / פילוסופיה ותורת 
המדינה 

שווארץ קארל, ד״ר , 

תל־אביב / אמנות 

שוובה משה, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / ספרות יוונית 

שוחט עזדיאל,.. 4 .*ג 

ירושלים/היסטוריה כללית! תולדות ישראל בימי־הביניים 

שוחטמן ברוד, 1 \נ 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / תו״י ברוסיה 

שטייגר נפתלי, אינג' 

חיפה, אסיסטנט בטכניון העברי / טכניקה 

שטיינברג חנה 

לונדון / פסיכולוגיה 

שטייניץ היינץ, ר״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

שטנר יצחק, ד״ד 

תל־אביב / גיאוגראפיה 

שטרן שמואל מ., ^.!׳ג 

ירושלים / איסלאם 

שיף פריץ, ד״ד 

ירושלים, בית הנכות הלאומי בצלאל / אמנות 

שירמאן חיים, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / השירה העברית ביה״ב 

שבטר חיים,. 4 . .פ 

ירושלים / ספרות אנגלית 

שבטר יהושוע, ר״ר 

ירושלים / כימיה 

שלום גרשום, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / קבלה 

שליט אברהם, ד״ר 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / תרבות יוון ורומי; תולדות 
בית שני 

שמוש יצחק 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / הספרות הערבית החדשה 

שמעוני יעקב 

תל־אביב, מנהל המחלקה לארצות אסיה במשרד החוץ / המזרח החדש 

שנברג דב, אינג׳ 

חיפה, מרצה בטכניון העברי / טכניקה 

שפאל לאו 

ניו־יורק / תולדות ישראל בארצות הברית 

שפיץ יוחנן, אינג׳ 

חיפה / טכניקה 

שפיצר משה, ד״ד 

ירושלים / אינדולוגיה 

שפירא בנימין, ד״ד 

ירושלים / כימיה 

שדוני ש. 

ירושלים / מיתולוגיה יוונית 



ראשי־תיבות של שמות המחברים 


= יוסף פונקנשטיין 

י. פ. 

= אלכס ביין 

א. ב. 

= ישעיהו פיינסוד 

י. פ. 

= אורי בושוויץ 

א. בו. 

= יוסף פראגר 

י. פר. 

= אלישבע גולדשמידט 

א. ג. 

= יוסף קלוזנר 

י- ק¬ 

= אהרון גרץ 

א. גר. 

= יצחק שטנר 

י. ש. 

= אריה דבורצקי 

א. ד. 

= יהושוע שכטר 

י. שכ. 

= אברהם הלפרין 

א. ה. 

= יעקב שמעוני 

י. שמ. 

= אלתר הילביץ 

א. .;י. 

= יהושע ליבוביץ 

יהו. ל. 

= אברהם הלוי פרנקל 

א. ה. פ. 

= יוליום גוטמן (ז״ל) 

יו. ג. 

= אשר ויטא 

א. ו. 

= יצחק גרינבוים 

יצ. ג. 

= אריה זהבי־גולדהאמר (ז״ל) 

א. ז. ג. 

= לאה גולדברג 

ל. ג. 

= אברהם חיים פריימאן(ז״ל) 

א. ח. פ. 

= ליפמאן היילפרין 

ל. ה. 

= אריה סרטקובר 

א. ט. 

= לאה פראנקנטאל־בלוו 

ל. פ.־ב. 

= אנצו יוסף בונאוונטורה (ז״ל) 

א. י. ב. 

= לואיס פ. סאס 

ל. ם. ס. 

= אברהם לוינסון 

א. ל. 

= המערכת 

מ. 

= אריה ל. אוליצקי 

א. ל. א. 

= משה אבנימלך 

מ. א. 

= אברהם מאיר הברמאן 

א. מ. ה. 

= מיכאל אבי יונה 

מ. א. י. 

= אדמונד מאיר ירושלם 

א. מ. י. 

= משה א. מיינץ 

מ. א. מ. 

= אברהם נ. פולאק 

א. נ. פ. 

= משה אלטבאואר 

מ. אל. 

= אריה פייגנבאום 

א. פ. 

= מאיר בניהו 

מ. ב. 

= אהרון פירסס 

א. פ. 

= משה ברש 

מ. בר. 

= אביגדור צ׳ריקובר 

א. צ׳. 

= מנחם דורמאן 

מ. ד. 

= אברהם שליט 

א. ש. 

= מאיר הלל בן שמאי 

מ. ה. ב. 

= אליהו שמואל הרטום 

א. ש. ה. 

= מיכאל זהדי 

מ. ז. 

= אברהם פרלמאן 

אב. פ. 

=־ מנחם זולאי 

מ. זו. 

= בנימין אקצין 

ב. א. 

= מאיר יואלי 

מ. יו. 

= בן ציון דינאבורג 

ב. ד. 

= מכס מרקוזה 

מ. מ. 

= בצלאל רות 

ב. ר. 

= מאיר סומפולינסקי 

מ. ס. 

= ברוך שוחטמאן 

ב. ש. 

= מאיר פלסנר 

מ. פ. 

= גדליהו אלקושי 

ג. א. 

= משה פראגר 

מ. פר. 

= גוטהולד וייל 

ג. ו. 

= משה צבי סגל 

מ. צ. ס. 

= גד טדסקי 

ג. ט. 

= משה קליוטש 

מ. ק. 

= גרשון צידרוביץ 

ג. צ. 

= מנפרד רייפר 

מ. ר. 

= גרשום שלום 

ג, ש. 

= משה שוובה 

מ. ש. 

= דב אשבל 

ד. א. 

= משה פרץ 

מש. פ. 

= דוד בן גוריון 

ד. ב. ג. 

= נורמאן בנטויז׳ 

נ. ב. 

= דוד רפאל פוקס 

ד. ר. ס. 

= נפתלי הירץ טור־סיני (טורטשיני־ 

נ. ה. ט. 

= הוגו ואלנטין 

ה. ו. 

= נתן מיכאל גלבר 

נ. מ. ג. 

= היינריך מנדלסון 

ה. מ. 

=• נעמי פיינברון 

נ. 6 . 

= היינץ פוליצר 

ד- 0 . 

= נחום קרופניק 

נ. ק. 

= היינץ שטייניץ 

ה. ש. 

= עקיבא ברוך פוזנר 

ע. ב. פ. 

= ואלטר פרויס 

ו. פ. 

= עדיה ג. חומן 

ע. ג. ח. 

= זיגפריד לנדסהום 

ז. ל. 

= עזריאל שוחט 

ע. ש. 

= חיים אורמיאן 

ה. א. 

= פנואל כהנא 

ם. כ. 

= חיים ביינארט 

ח. ב. 

=־ פאול לנדאו 

ם. ל. 

= חיים ורדי 

ח. ו. 

= פ. עמנואל גרדנוויץ 

פ. ע. ג. 

= חיים זאב הירשברג 

ח. ז. ה. 

= צבי ליכטנשטיין 

צ. ל. 

= חירם פרי (פלאום) 

ח. פ. 

= קארל שווארץ 

ק. ש. 

- חיים רוזנראוך 

ה. ר. 

= ר. לנדסברג 

ר. ל. 

= טשרנה דיים 

ט. ר. 

= רודולף לוי 

ר. לו. 

= יעקב בן תור 

י. ב. 

= ריכארד קבנר 

ר. ק. 

= יעקב ביקלס 

י. בי. 

= רות קסטנברג־גלאדשטיין 

ר. ק.־ג. 

= יהושע גוטמן 

י. ג. 

= שמחה אסף 

ש. א. 

= יונינה גרבר 

י. גר. 

= שמואל אשכנזי 

ש. אש. 

= יצחק היינמאן 

י. ה. 

= שמואל הוגו ברגמן 

ש. ה. ב. 

= יצחק זאב כהנא 

י. ז. כ. 

- שמואל ייבין 

ש. י. 

= יוסף טרוי 

י. ט. 

= שמחה כ״ץ 

ש. כ. 

= ישעיהו ליבוביץ 

י. ל. 

= שמואל נ. אייזנשטאדט 

ש. נ. א. 

= יוסף לכמאן 

י. לב. 

= שמעון קריגר 

ש. ק. 

= יהושוע נוימרק 

י. נ. 



= יהויכין סטוצ׳בסקי 

י. ס. 



ראשי־תיבות וקיצורים" 


*"ב = אלף בית 
אב״ד = אב בית־דין 
אדמו״ר = אדוננו מורנו ורבנו 
אה״ב = ארצות־הברית 
אה״ע = אבךהעזר 
אדם = אומות מאוחדות 
אח״ב = אחר־כך 
א״י = אר׳דישראל 
איט׳ = איטלקית 
איכ״ר = איכה רבתי 
אנג׳ = אנגלית 
אע״ם = אף־על־פי 
אעפ״ב = אף־על־פי־כן 
אר״י = (ה)אלהי ר׳ יצחק (לוריד.) 

אשכנזי ר , יצחק 
ב״ב = בבא בתרא 
בי״ד = בית־דין 
ביהמ״ש = בית־המשפט 
בי״ח = בית־חרושת 
ביכ״נ, גם בכ״נ = בית־בנסת 
ביל״ו = בית יעקב לכו ונלכה 
בי״ס, גם ב״ס = בית־ספר 
ב״מ = בבא מציעא 
בס׳ = במדבר 
במ״ר = במדבר רבה 
בס״ה = בסך הכל 
בעש״ט = בעל שם טוב 
ב״ק = בבא קמא 
בר׳ = בראשית 
ב״ר = בראשית רבת 
בתה״ס = בתי־הספר 
בתב־׳נ = בתי־כנסת 
ג׳ = גראם 

גר׳, גם גרם׳ = גרמנית 
ד״א = ד׳ אלפים 
דב׳ = דברים 
דב״ר = דברים רבה 
דדו״ד = דור דור ודורשיו 
דה״א, גם דהי״א = דברי הימים א׳ 
דח״ב, גם דהי״ב = דברי הימים ב׳ 
דוה״ר = דורות הראשונים 
דדה = דין וחשבון 
דיי, גם דה׳ = דברי ימים. דברי־הימים 
דר׳ = דרבנן 
ה״א = הא אלפים 
הל׳ = הלכה, הלכות 
הנ״ל = הנזכר למעלה 
הקב״ה = הקדוש ברוך הוא 
וגו׳ = וגומר 
ויק׳ = ויקרא 
ויק״ר = ויקרא רבה 
וכד׳, או וכדו׳ = וכדומה 
ובו׳ = וכולי 

ז״א, או ז. א. = זאת אוסרת 
ז״ל = זכרונו לברכה, זכור לטוב 
זצ״ל = זכר צדיק לברכה 
ח״א, ח״ב = חלק א׳, חלק ב׳ וכידב 
חב״ד - חכמה, בינה, דעת 
חדל = חוץ לארץ 
חו־׳ם = חושן משפט 


חז״ל = חכמינו זכרונם לברכה 
חש׳, גם חשמ ׳ = חשמונאים 
יה״ב = ימי־הביניים 
יהו׳ = יהושע 
יו״ד = יורה דעה 
יוהכ״ם, גם יוה״ב = יום הכיפורים 
יור, גם יו׳ = יוונית 
יו״ר = יושב ראש 
יחד = יחזקאל 
יי״ש = יין שרף 
י״ל = יצא לאור 
יק״א = \! 0 ן — 

1011 ) 55003 ^ 0010111231100 1511 ׳״ 6 [ 

ירוש׳ = ירושלמי 
יש׳ = ישעיהו 
כה״ק = כתבי־הקודש 
כ״י = כתב״יד. כתבי־יד 
כיו״ב = כיוצא בזה 
כלו׳ = כלומר 
כנ״ל = כנזכר למעלה 
לאט׳ = לאטינית 
לי״ש = לירה שטרלינג 
לסה״ג = לספירת הנוצרים 
לפסה״נ = לפני ספירת הנוצרים 
מ׳ = מטר 

סא״ש = מאיר איש שלום 
מ״ג = מיליגראם 
מ״מ = מילימטר 

מהרש״א = מורנו הרב ר׳ שמואל אידלש 
מר׳ל = מוציא לאור 
מו״מ = משא ומתן 
מו״נ = מורה־נבוכים 
מל׳, גם מלח׳ = מלחמות היהודים 
מל״א, או מ״א = מלכים א׳ 
מל״ב, או מ״ב = מלכים ב׳ 
מל״ל = משה ליב לילינבלום 
ממ״ק, גם מ״ע = מטר מעוקב 
מס׳ = מסכת 

מס״ב = מסילת־ברזל, מסילות־ברזל 
מ״ר = מטר מרובע 
מש׳ = משפחה 
נ״א = נוסח אחר 
נו׳ = נולד 
נחמי' = נחמיה 

נצי״ב = נפתלי צבי יהודה ברלין 
ס׳ =- ספר 

ם. ד. = סוציאל דמוקראטים 
סי׳ = סימן 
ם״מ = סנטימטר 

ס, ר. = סוציאליסטים רבולוציונרים 
סה״כ = סך הכל 
סה״נ = ספירת הנוצרים 
סמ״ע = ספר מאיר עינים 
סמ״ק = סנטימטר מעוקב 
סמ״ר = סנטימטר מרובע 
ע׳, גם עי׳ = עיין 
ע״א = עמוד א׳ 
ע״ב = עמוד ב׳ 

ע״י = על־ידי (לעתים רחוקות על־יד) 
עי״ז = על ידי זה 


עי״כ = על ידי כך 
ע״כ = על כן 
עכ״ם = על כל פנים 
עם׳ = עמוד, עמודים 
עם׳ = עמוס 
ע״נ = על נהר 

ע״ע = עיין ערך, עיין ערכו, עיין ערכי 
או עיין ערכים 

ע״פ. גם עפ״י = על פי 
עפ״ד = על פרשת דרכים 
עפ״ר = על פי רוב 
ע״ש = על שם 
פ״א = פרק א׳ 
פ״ב = פרק ב׳ וכיו״ב 
פול׳ = פולנית 

פיק״א 10,4 ? = 1511 ^ 6 ( 111£ ) 3165 ? 

1011 ) 1455003 0010012311011 

פרום׳ = פרופסור 
פרס׳ = פרסית 

-צ. ס. = ציוניסטים סוציאליסטיים 
צרם׳ = צרפתית 
ק״ג = קילוגראם 

קד׳, גם קדמ׳ = קדמוניות היהודים 
קה״ר = קוהלת רבה 
קור' = קורינתיים 
קו״ש = קילוואט שעה 
קיד׳ = קידושין 
ק״מ = קילומטר 
קס״ר = קילומטר מרובע 
ר׳ = ראה 
ר׳ = רבי, רב 

ראב״ע = ר' אברהם אבן עזרא 
ראה״ו, וגם רא״ה = ר׳ אייזיק הירש וייס 
ראב״ד = ר׳ אברהם בן דוד 
רד״ק = ר׳ דוד קמחי 
ר״ה = ראש השנה 
רוס׳ = רוסית 

רי״ף = ר׳ יצחק פאסי(אלפאסי) 
רמב״ם = רבנו משה בן מימון 
רמב״ן = ר׳ משה בן נחמן 
רנ״ק = ר׳ נחמן קרובמאל 
רס״ג = ר׳ סעדיה גאון 
רשב״א = ר׳ שלמה בן אדרת 
רשב״ג = ר׳ שלמה בן גבירול 
רשב״ם = ר׳ שמואל בן מאיר 
רש״י = רבנו שלמה יצחקי 
ר״ת = ראשי תיבות 

ש׳ = שנה, שנת; בש׳, מש׳ — בשנת. משנת 
שד״ל = שמואל דוד לוצאטו 
שד״ר = שליח דרבנן 
שו׳ = שופטים 
שו״ב = שוחט ובודק 
שדת = שאלות ותשובות 
ש״ס = שישה סדרים 
ש״ע, גם שו״ע = שולחן ערוך 
שם׳ = שמות 

שסו״א, גם ש״א = שמואל א׳ 
שמו״ב, גם ש״ב = שמואל ב׳ 
תה׳ = תהילים 
ת״ר = תנו רבנן 


חוץ מראשי התיבות שבאים בגוף הערכים לציון מלת הערך 




קיצורי שמות ספרים ומאספים 
נוסף על אלה שצויינו בביר א׳ 


301 ז 15 £<> תס 11011£1 ^ 30 ץ 0110010£ ז\; , 11 { 1£ ־ 1 ג! 1 ^ — 
1 תט־ 30001 ז 0 בחט ־ 1001 ־ £115101 13 ת 0 דת 3£ ז£ ,־ 1101 ט 1 \ — ££10 

301 ־ 151 0$ ) ¥011 ל 10 ) 110 { 00$01110 , 11101 .£ — ך\ 0 

0 זט 31 ז £110 811111031 0£ 31 חזט 10 — . 101 

ץ 1 ז 10 ־ 31 ט 3 > ת 3110 ז 10 ק\£ 0 ח 310$11 ? — 3 >£? 

$1310111001 ץ 1 ־ 101 ־ 31 ט() 1 >חט£ ת 3110 ז 10 ק*£ 310511110 ? — 5 ^)££? 

תז 1$13 ח 10 > ־ 11801 ח 20 תט 10$ ־ ¥01 ,ז 10 { 121 > 001 — ¥1 

£1 3 $08 ס 15$0 ^\ 1110110 ח 0 מו 1110513 \, 1110 זט£ 1£1 ז $011 ז 1 ס 2 — 
1 >ח 50813 זט 0 (£ ת 1 ת 0 ! 1 ט[ ז 10 ) 0050810810 זט£ 1£1 ז 20115011 — 0 ( 20 





גיוטו: תטה אלגיירי 


האנציקלוסדיד. העברית (כרך ב) 




הקרב על־יר אוסטרליץ ( 1805 ), לפי ציור של פראגפואה ג׳יראר 


^וסטרליץ( 11£2 ז 6 ז 11$ \;, שמה הצ׳כי סלאווקוב), עיירה 
־-־ במוראוויה. כ 20 ק״מ מזרחית־דרומית מברין ( 0 מז 8 ); 
כ 5,000 תושבים. במאה ה 13 היתה שייכת למיסדר־האבירים 
הגרמני. יש בה טירה נהדרת מן המאה ה 18 , שהיתה נחלתו 
של הנסיך קוניץ־ךיטברג• ב 2 בדצמבר, 1805 נערך בסביבת 
א׳ ,קרב שלושת הקיסרים/ שבו נחל נאפוליון את נצחונו 
המפורסם על צבאותיהם של הצאר אלכסנדר 1 והקיסר 
האוסטרי פראנץ 11 . 

בקרב א׳ השתתפו כ 160,000 איש, מהם 74,000 צרפתים, 
72,000 רוסים ו 16,000 אוסטרים. הקווים של הצרפתים היו 
ערוכים לאורד הנהר גולדבאך ויובליו, והאגף השמאלי 
(הצפוני) שלהם חצה את הדרך מא׳ לברין. בין הקווים 
הצרפתיים ובין א׳ חנו צבאותיהם של בעלי־הברית, שהיו 
ערוכים בעיקר לאורך הנהר ליטאווה. תכניתם של בעלי־ 



הברית היתר, להתקיף את האגף הימני (הדרומי) של צבאות 
נאפוליון, וע״י כך לחסום בפניהם את הנסיגה לווינה, ובאחד 
בדצמבר התחילו מתקדמים בכיוון לטלניץ. נאפוליון, שהב¬ 
חין בכוונותיהם של מתנגדיו, אף השלה אותם להאמין, 
שהאגף הימני שלו מתכונן לסגת כדי לעודד אותם להתקפה. 
בליל השני בדצמבר ניתן צו־ההתקפה ע״י הגנראל האוסטרי 


ויירוטר(- 1161 ז 0 זץ ¥6 \). העמדות הצרפתיות היו מבוצרות יפה 
ומוגנות היטב בדרך הטבע, ולגראן(^מגז^ע), מפקד האגף 
הימני של הצבא הצרפתי, התגונן בעוז אע״פ שנסוג 
ובעלי־הברית תפסו את הכפרים שעל הגולדבאך מסוקולניץ 
דרומה. המאמץ לפרוץ את החזית הדרומית משך לחזית זו 
כמחצית חילותיהם של בעלי־הברית׳ בעוד שבהגנתה לא 
השתתפו יותר מ 12,500 צרפתים. כשנחלשו כוחות המרכז 
של בעלי־הברית, פתח נאפוליון בהתקפה בחזית זו. הפיקוד 
היה כאן בידי שני מפקדים צרפתיים מהוללים׳ סנט היליד 
( 6 ־ 1-1111311 .ז 5 ) וואנדאם (טמזמזג^מג^). מספרם של החיי¬ 
לים הצרפתיים היה כפול כאן ממספר חייליהם של בעלי־ 
הברית, והצרפתים תפסו את רמת פראצן, שדה המערכה 
המכרעת של קרב א/ מאמציו של המפקד הרוסי קוטוזוב 
לקיים את החזית נכשלו. צבאם של בעלי־הברית נחתך 
לשניים ונסוג תוך אבדות כבדות ( 12,000 הרוגים ופצועים 
ו 15,000 שבויים). מצבא הצרפתים נפלו ונפצעו 6,800 איש. 

א׳ נקראת במקורות היהודיים ,עיר לבן׳ (עיר לבנה), 
והקהילה שלה׳ שהיא מן העתיקות במוראוויה, ידועה עוד 
מסוף המאה הי״ג. ב 1294 סיים באיטליה ר׳ משה בן טוביה 
הלוי מא׳ את כתיבת ספר־המנהגיט שלו (כ״י טורינו, 229 ). 
בתעודות משפטיות מרובות מן המאה הט״ו נזכרים משפטים 
בין יהודי־א׳ ובין האוכלוסיה הנוצרית. ר׳ יששכר בר 
אילנבורג (ע״ע) במאה הי״ז ור׳ יעקב גלייויץ־קליין במאה 
הי״ח שימשו כאן ברבנות. 1662 ו 1722 נערכו בא׳ ישיבות 
של ועד־הקהילות שבמדינת־מוראוויה. משפחות־אוסטרליץ 
המפורסמות שבפראג, בווינה ובאייזנשטאט נקראו על שם 
קהילת־מוצאן. — 1939 היו בא׳ 275 יהודים. 

, 71€ § 1 ) 4116771 / €71 1805 €%> מ/ 0 * 6 1.0 , 001111 * 1 ־ 1861 ) 1611 ^ 

6% <\ /^־ 1/06 /- 56 016 , 6 [ 01 ק 0 ־ 11 ) 86 • 110££61 ־ 61 ע 2 .^ ; 1908 — 1902 

€71 ^ 11 [ ? £6 11€ { 11€ ( 0€$0 - 2111 ^ €7 ^^ 1€ ^^ , 6111012 ־ 81 . 8 ; 1912 ,. 4 

. 1935 , 1 ז 17€ {£\> 4 { 171 

אייסטךקוז״ים ( 13 > 300 זז 05 , צדפוניים), סידרה של סרט¬ 
נים ירודים, שסימנם המובהק הוא מה שגופם כולו 
עטוף בשתי קשות־כיטין קשות, כדרך הצדפים העוטפים 






27 


אוסטרקודים — אוסטרקון 


28 


ז$ת הצדפות. רובם בעלי־חיים זעי¬ 
רים ( 1 — 2 מ״מ), שהם שורצים 
בשלוליות ובאגמים וניזונים מחונד 
רי־רקב. מספר־גפיהם מצומצם: על¬ 
פי הרוב לא יותר מ 4 — ולפעמים 
רק 2 — זוגות (מלבד הלסתות). 
הגפיים משמשים כמחושים וכן 
כאברי־שחייה וזחילה. דרך־רבייתם 
מצטיינת בשכיחות של הפרתנוגנזה 
(ע״ע); יש מינים, שלא נמצאו בהם 
זכרים כלל. — הסוג השכיח ביותר 
של א׳ הוא קיפרים ( 15 זקץ 0 ). 



אוםםר>!קור מן הסוג 5 ״ק׳ל 0 
א.המראההחיצוני; ב.לאחר 
הסרת אחת הקשות 


אויסטרקודרמיס ( 3 :ו 113 זז 6 () 300 ז:! 0$ , צדפי-עור), בעלי- 
חוליות קדומים, שהם מופיעים ראשונה באורדו־ 

ביקון, נפוצים בסילור, והולכים ונעלמים בסוף הדוון. מתחילה 
נחשבו הא׳ כראשוני בעלי־החוליות שוכני־הימים וכבעלי 
שלד סחוסי בלבד; אולם אח״כ נתגלו שרידים של א׳ בעלי 
שריון גרמי חזק במשקעים של מים מתוקים. כיום אין הא׳ 

נחשבים כאבות הדגים, אלא 
כענף צדדי של שלשלת־הת־ 

פתחות משותפת להם, לציק־ 

לוסטומים (ע״ע) ולדגים, 

שהם כולם ממוצא משותף 
בלתי־ידוע,— 1115 נ] 135 ג 11 ו} 0 
וקרוביו היו שוכני קרקע 
במימות רדודים, פחוסים בגו¬ 
פם׳ בעלי ראש רחב וזנב 
מאובני־א׳ םתקוםת־הדוון צר, ודומים לציקלוסטומים 
של זמננו: פה בצורת נקב ללא לסתות, כיסי־זימים רחבים 
בעלי פתחים צרים כלפי חוץ, נחיר יחיד, שהוא סיומו החיצון 
של צינור יתרת־המוח, והעדר של גפיים או סנפירים ממש. 
בניגוד לציקלוסטומים ולדגים היו הא׳ בעלי שלד גרמי 
חיצון — שריון־מקשה עוטף את הראש וקשקשי־גרם עבים 
על־פני הגופה והזנב. שתי אונות משוריינות היו מחוברות 
לשריון־הראש — כעין סנפירים ראשוניים כבדי־תנועה. גודלם 
היה כ 5 — 30 ס״מ. — א׳ אחרים (כגון €1113 > 1 ז 81 ) היו פחות 
שטוחים בגופם וקלי־תנועה יותר, וזנבם, שהיה שלם, כזה 
של רוב הדגים, היה מופנה כלפי מטה. — קבוצות אחרות 
של א׳ היו קרובות יותר לגזע הדגים בעלי־הלסתות. 




אויסטרקון (יוף ע 00^^0!x0 ), עיקר משמעו: קליפה קשה, 
כגון הקליפה של הביצה׳ הצב׳ הסרטן, ועוד. מכאן — 
כלי־חרס מלובנים או שברי כלי־חרם. בזמנים קדומים נהגו 
לכתוב על א״ קבלות למיסים, רשימות של שמות, וכיו״ב. — 
בארץ־ישראל נמצאו א" מתקופת הברונזה התיכונה השניה 


( 1788 — 1550 לפסה״נ בקירוב)! הא׳ 
הקדום ביותר נמצא על פני שפך־העיים, 
שהניח אחריו מאקאליסטר בגזר (התל), 
ועליו רשומה, כנראה, המלה: כלב. 
סימני־הכתב מציינים דרגת־מעבר קדו¬ 
מה מן הכתב הפרוטוסינאי אל האלפבית 
העברית־הפיניקית. דרגת־מעבר ממין 



זה׳ אך מאוחרת יותר, הם סימני־הכתב האי, שנמצא בנזר 


על הא׳, שנמצא בתל אלחצי בשכבה השייכת לראשית 

תקופת הברונזה המאוחרת השניה ( 1400 — 1200 לפסה״ג 

בקירוב) ושהציע סיס (מ 0 ץ 53 ) לקרוא "בלע". למאה הי״ג 

לפסה״ג שייכים שלושת האוסטרא־ 

קונים של לכיש, ששימשו, כפי 

הנראה, להקדשות, והא׳ של תל־ 

אלעג׳ול. הא׳, שנמצא בבית־שמש, 

שייך לזמן־המעבר מתקופת־הברת- 

זה התיכונה לתקופת־הברונזה המ¬ 

אוחרת, אלא שהכתוב עליו נרשם 

בדיו, ואין הוכחה לדבר, שהכתובת 

והחרם מזמן אחד הם. נראה, שהכ¬ 

תובת היא מתחילת המאה הי״ב 

לפסה״נ ותוכנה הוא, כנראה, רשי- . . 

, . האי, שנמצא בתל אלחצי 

מת שמות של פועלים, מספר ימי- 

עבודתם ושם־מעבידם. זהו הא׳ הראשון שמצאו בא״י, שעליו 

מצויים סימני מספרים. המאוחר בכל הא" נתגלה בתל־א־צארם 

בעמק בית־שאן, שהוא, כנראה, מתחילת המאה האחרונה 

קודם ספה״נ. חשיבותם של א" אלה להבנת התפתחותה של 

האלפבית גדולה ביותר. 



א" מן התקופה הישראלית נמצאו בשומרון בבניין בית- 
האוצר של מלכי־ישראל ותוכנם: קבלות של מם, שמציינות 
את שנת־התשלום, את שם המשלם ומקומו, את טיב המס 
(יין או שמן) ולפ¬ 
עמים גם את שם 
הגובה או הממונה 
על המחסן. כפי 
הנראה, הו שייכות 
לימי יהואחז בן 
יהוא מלך־ישראל 
( 814 — 798 לפני 
סה״נ בקירוב). 

אחד מן הא", שנמצאו בשומרון 

מחוץ לעיר, בקר¬ 

בת החומה, נמצאו עוד כמה אוסטראקונים של חרם, שהכתבות 
שעל גביהם לא נכתבו בדיו אלא נחרתו בחרט. 

לסוף ימי מלכות יהודה שייך ה,א׳ של העופל׳, שנמצא 
בעיר־דויד. רשומים עליו׳ כפי הנראה׳ שמות של אנשים 
ומקומותיהם. לאותה תקופה׳ שייכת מערכת הא", שנתגלו 



בלכיש (תל-א-ךויר): 18 
בשער העיר, ו 3 בשכבה 
הישראלית העליונה בס* 
נים־העיר, בקירבת החו¬ 
מה הפנימית (ע״ע לכיש, 
מכתבי-לכיש). 

לתקופה הפרסית שיי¬ 
כים כמה א" קטועים, 
שנמצאו בשכבה העליו¬ 
נה (המאות השישית— 
החמישית לפסה״נ) בתל 
אל־חליפה (ע״ע עציון־ 
גבר, אילת) על החוף של 



א׳ עברי מן המאה השמינית לפסה־נ, 
שנמצא בתל-קסילה ועליו רשום; זהב 
א]וןפ[יןר לבית־ח[וןרןו]ן... שקלויום 
של(וןשןי!ם 


מפרץ־עקבה. א" אלה כתובים ארמית, ואף הם שימשו, 


כנראה, כקבלות ליין. 


אף במצרים השתמשו בא"׳ כפי שמתברר מן הא" שנמצאו 



29 


אוסטרקון — אופיצקי, קרל סץ 


30 


ביב. כתובים הם ארמית בכתב דומה לזה שעל גבי הא" 
בתל אל־חליפה. אולם עוד קודם־לכן׳ בימי הממלכה החדשה, 
שימשו במצרים שבבים של אבני גיר, דקים כלוחות צפחה, 
לצורכי כתיבה ארעית, כגון לקבלות על תשלום מימים, 
לתרגילי תלמידים, ועוד. על כמה א" מתקופת התלמיים 
רשומות קבלות של פקידי־המלך בעד מימים או בעד מכסות 
של יבול, שנמסרו לאוצרות־המלך, וכן מוצאים אנו עליהם 
סיכומים של מו״מ בין בעלי-קרקעות וארימים, וכיו״ב. א" 
אלה חשובים כמקור לתולדות הכלכלה במצרים התלמאית, 
והם משמשים מילואים לפאפירוסים. — ביוון שימשו הא" 



א׳ פן המאה ה 13 לפסה׳ג, שנפצא בלכיש בין שרידי-השריפה של 
מקדש מצרי. עליו רשום: פתן שכ!ר עבוחתך. אלת 


מן המאה השישית לפסה״נ ואילך כדי לרשום עליהם 
שמות של אנשים, שנידונו לגירוש למשך שנים (ע״ע 

אוסטרקיזם). 

ש. ייבין, תולדות הכתב העברי. תרצ״ט! רות ב(ראנד־ 
שטטרדקאלנר, קדם, ב׳ (תש״ה), 11 ואילך 1 א. ל. סוקניק, 

שם שם, 15 ! נ. ה. טודטשינד, תעודות לכיש (ת״ש): י. 
סוקניק, ידיעות החברה לחקירת א״י, י״ג(תש״ז) 115 ואילך! 

£. 8. $1118 ;.}} 152 ,.קק ,( 1933 ) ,$()?£? , 11£ ת:״ . 
1131510■, )805, XX^ (1948), 117 11.; 11 ()) 071 ,ת;״[ ¥110 ו - 
5011( 1—11 ; ?, 81111 , 074771 ^ ¥3 174 > 3 ) 05173 ,ס 011£11 ן . 

116 1*10*1. ? 85 91 ,( 1902 ) 11 ,.:תש 1 ז 0 . 011601 ז 3 ' 1 ) .} 1 ז 3 ז .; 

£. 53611311, /?!■! 17 ) 74 ן 7 ) 171 ) 3 ) 051731 147141 71 ^ ¥3 117 )!ר ),׳,;״,׳ - 
5(11(71 ^111113(71(010711( £1((7/1071<1 01/11 '.! ,■ £61 ח 01:1 .ם ;)ת • 

1>(50 71(1111 5107X3 <1(113 (11/11111, 1931. 

ש. י. 

א 1 םטךקיזם (יור 6$ ״ן*>״נ*><)זז> 5 >), עונש גירוש, שהיה 
נהוג בכמה ממדינות יוון העתיקה. נתפרסם ביהוד 
הא׳ של אתונה• ע״י הצבעה חשאית באסיפת־עם, שהיתה 
נערכת באגו׳רה (ע״ע), היו האתונאים יכולים לגזור גלות 
על כל אזרח׳ שנחשד על־ידם כמסוכן לשלום־המדינה. מי 
שהיה נידון לגירוש מחוייב היה לעזוב את אתונה לעשר 
שנים, אך אסיפת־העם יכולה היתה להחזיר את המגורש גם 
קודם שנסתיים זמן־גלותו. הגירוש לא היה כרוך בעונשים 
נוספים, נכסיו של המגורש לא היו מוחרמים, ומשחזר 
לאתונה היו זכויותיו במדינה זכויות אזרח שלימות. שם- 



אוספראקון, שעליו רשום שפו של תטיפטוקלם 


האזרח, שאסיפת־העם הציעה להגלותו, היה נחרת על שבר 
כלי־חרם (אוסטרקון, ע״ע, ומכאן השם). הא׳ הונהג באתונה 
בתקופת קליסתנס (ע״ע) ב 507 לפסה״ג ונתבטל אחר גירושו 
של היפרבולוס, ב 417 לפסה״ג. בחפירות ארכיאולוגיות 
באגורה נמצאו חרסים ועליהם השמות תמיסטוקלם, אריס־ 
טידס, ועוד. 

;££ 46, 1920-26,884 ה* 1 ^ 51001$ 1€ { 11$€ ( 160 ז 0 י 13 ) 0 נ! 0 ׳\\$־ז $01 גו 8 
, 1 ת 1 ־ 61 [ 1 [ 03 ; 1935 $1716 1 ^ 0517 ^ 1 ,סמ 1 קסםז 03 .[ 

. 1945 , 10 ת 1€1$ ) 0$17 !_ 1 

אוסטשים ( 05135113 ), ע״ע יוגוסלדה. 

אוסטתיום ( 513111105 ט£), מלומד ואיש־כנסיה ביזאנטיני 
מן המאה הי״ב. בתקופת־חייו האחרונה ( 1175 — 

1192 ) היה ארכיאפיסקופלס בסאלוניקי. מתוך כתביו המרו¬ 
בים נתפרסם ביהוד פירושו לשירי־הומירוס, שהגיע לידינו 
בכתב־ידו של המחבר ושמכיל הרבה חומר קדום מן הספרות 
והתרבות היוונית העתיקות. א׳ כתב גם פירוש לפינדארום! 
נשתמר ממנו רק המבוא, שמשמש מקור לידיעותינו על 
האספורט ביוון הקדומה. בפירושו לספרו של דיוניסיום 
פריהגטס ("פריהגסיס") נשתמרו ידיעות גם על א״י והאר¬ 
צות הסמוכות. 

. 171 , 1 , 735147 ) 15 ^ 1 . 4 - 11 ) £71 . 1 > . 11 ) 5 ) 0 ,מ 361111 } 1-5 ) 1 תזו 501 

א 1 םיא| ( 01510 , 055130 ), לפי האגדה, משורר ולוחם גילי 
(סקוטי-אירי) מן המאה השלישית לסה״נ. ב 1762/5 
פירסם ג׳ימס מקפרסון (ע״ע) תרגום אנגלי של שירי א׳ על 
ההרפתקאות של "אביו, פינגאל, ומלחמותיו ברומיים. למרות 
מה שעד מהרה נתעורר ונתפשט החשד, שהמתרגם היה 
המחבר של רוב השירה או של כולה (ה״מקור" לא נתפרסם 
מעולם), היתר, לשירת א׳ השפעה מרובה על הספרות 
האירופית, וביחוד על הספרות הרומאנטית בגרמניה. יש 
הרבה ■רוך ותוגה לוקחת־לב בחיבורים המיוחסים לא׳ והמייתם 
אותם לו היה בעל כשרון גדול, וע״כ משך לבות־רבים 
להאמין בעתיקותם, ידועים הדברים הנלהבים של גיתה 
ב״ייסורי־ורטר" על א׳, שעדיין חשב אותו אז למשורר 
מקורי קדום. 

1411:1, 055X371 31111 511( 0551331( 1.11(731117'( (1899); 

1,. 0. 51613, 01( 055131115(11(71 11(1^(7111(^(7 (2(!1($€11:1{! 

.( 1895 , £68011101116 ז 81104:11 16 )ת 610116 ! 6:8 ׳\ .£ 

אזםי$קי, קו־ל פון-^ 12 ־ 0551 .ע. 0 -( 1938-1889 ), 
סופר ועסקן פאציפיסטי גרמני. מ 1927 עורכה 
הראשי של 6 מ 111 :<־ 1 ז ¥61 \. היה מזכיר של "חברת־השלום 
הגרמנית" ומארגן התנועה "לא עוד מלחמה לעולמים" 
(§ 6 !ז£ £6 <), שהטיפה לרעיון השלום העולמי 


31 


אוסי־צקי, ר!רל פון — אוסישקץ, אסרהם מנחם 


32 


והתנגדה לחידוש הזיון הגרמני. עם עליית השפעתה של 
המפלגה הנאציונאלסוציאליסטית בגרמניה התחילו השלטו¬ 
נות רודפים את א׳ קשה. 1931 נאסר ונאשם ב,גילוי סודות 
צבאיים/ 1932 קיבל חנינה, אך משהגיעו הנאצים לשלטון 
חזרו וכלאו אותו (במחנה־ריכוז) כ׳אויב־המדינה׳. כשהיה 
בכלא זכה בפרס־נובל לשלום משנת 1935 ׳ אך הממשלה 
הנאצית אסרה עליו את קבלת־הפרם, שבהענקתו ראתה 
"התגרות מסיתה ועולבת" בעם הגרמני. מאז נאסרה על 
הגרמנים קבלת פרס־נובל במשך כל ימי־שלטונו של היטלר. 

אזסילן ( 616 ( 051 , לפנים: אסג׳ £5568 ),עיר ביוגוסלאוויה 
על נהר־דראווה < בירת-סלאבוניה. מספר תושביה 
40,000 ( 1938 ). א׳ היא נמל של הדראווה ומבצר! שוק 
חשוב לתבואה ולבקר! מרכז של בתי־חרושת קטנים לאריג, 
לעורות, לסוכר ולזכוכית. — יהודים ישבו בא׳ החל מן 
המאה הי״ח. ב 1939 היה מספרם כ 4,500 , ב 1949 — כ 150 . 

אזסירים, ע״ע אסיר (כרך־מילואים). 
אוסי׳טקין, אברהם מנחם (^ד־ל) - ( 1941 - 1863 ), 

מראשי חובבי־ציון והציונות. נולד בראש־חודש 
אלול, תרכ״ז ( 14 לאוגוסט, 1863 ), בעיירה דוברובנה, פלד 
מוהילוב (רוסיה הלבנה), לאביו, ר׳ משה צבי, חסיד חב״די, 
ולאמו ריזה ברלין, ממשפחתו של ראש־הישיבה בוולוז׳ין, 
ר׳ נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי״ב). 

ב 1871 השתקעו אבותיו במוסקווה. ב 1876 נכנס לבית־ 
הספר הריאלי שם. מ 1878 ואילך הירבה לקרוא ספרי מאפו, 
קלמן שולמאן וסמולנסקץ, וכך ניטעו בלב־העלם השתילים 
הראשונים של לאומיות וציוניות. 

באפריל, 1881 פרצו הפרעות בדרום־רוסיה, שנמשכו 
שנתיים בהפסקות קצרות. היהדות הרוסית נזדעזעה — וקמה 
בתוכה תנועת־ביל״ו. ובאסיפת הסטודנטים הלאומיים 
במוסקווה כבר היה א׳ בן השמונה־עשרה נוכח ביחד 
עם צ׳לינוב חברו, וזמן מועט אחר־כד יסדו שניהם "אגודה 
של עולים לארץ־ישראל״. בחול־המועד של פסח, 1882 כבר 
היו ל״אגודה״ 25 חברים, שעסקו בקיבוץ־כספים לשם נסיעה 
לארץ־ישראל. חברי־האגודה המוסקוואית באו בדברים עם 
אגודת־ביל״ו בחארקוב והוחלט שבכסף שנאסף ( 475 רובל) 
יכולים לנסוע לארץ־ישראל רק 7 אנשים. בין שבעת אלה 
לא נבחר א׳ מפני שסברו שכבן־עשירים אינו מוכשר ליעשות 
עובד־אדמה. בקיץ 1882 גמר א׳ את בית־הספר הריאלי 
ובה בשנה נכנס לבית־המדרש הטכנולוגי במוסקווה — ומיד 
יסד שם אגודה של סטודנטים, שבה הירצה את הרצאתו 
הראשונה — על ״מרד המכבים״. באוגוסט, 1884 נוסדה 
במוסקווה האגודה "בני־ציוך, שעתידה היתה להעמיד חבורה 
שלימה של מנהיגים ועסקנים ציוניים חשובים. א׳ נבחר 
לחבר־הועד של האגודה, וב 1885 — למזכיר של כל אגודות 
חובבי־ציון במוסקווה. בסוף 1887 נסע לה״רבי מקופוסט" 
והשפיע עליו, שיצדד בזכותה של חיבת־ציון. משנת 1887 
ואילך פירסם ב״המליץ" כתבות ומאמרים בשאלות של 
חיבת־ציון, א׳ נתפרסם בין צעירי חובבי-ציון ז ולפיכך 
נבחר, ביחד עם מ, ל. ליליינבלום, למזכיר של ועידת־דרוס־ 
קניק (תמוז, 1887 ), שהשתתף בה בתור ציר ממוסקווה. 
בועידה זו באו לידי התנגשות חובבי־ציון ה״חרדים" מסיעתו 
של ר׳ שמואל מו־הליבר וותובבי־ציון החפשים מסיעתו של 


ד״ר פינסקר, וא׳ השלים בין המתנגדים. וכן הכנים לועידה 
הצעות מעשיות — בשם חובבי־ציון שבמ 1 סקווה — בדבר 
תעמולה, קיבוץ־כספים והתיישבות, שכבר ניכר בהן, בהצעות 
אלו, העסקן המעשי של הימים הבאים: עבודת־האדמה היא. 
לדעתו, עיקר כל העיקרים בתנועת חובבי־ציון. 

כשנוסדה ע״י אחד־העם ב 1889 אגודת ״בני־משה״ — 
נעשה בה א׳ אחד מן החברים הפעילים. ובאותה שנה גמר 
את בית־המדרש הטכנולוגי בתואר של מהנדס־טכנולוגן. 
בר״ח אדר, תר״ן השתתף באסיפה המייסדת של הועד 
לחובבי־ציון באודסה. בתרנ״א ביקר לראשונה בארץ־ישראל, 
ותיאר את מסעו זה במחברת רוסית, שאחר־כך ניתרגמה גם 
עברית ועשתה רושם בשעתה. 

כשחזר מא״י נתיישב ביקאטרינוסלאב, ובה ישב 15 שנה 
( 1891 — 1906 ). תחילה עסק כאן, חוץ מבקיבוץ־כספים 
ובתעמולה ציונית, גם בעבודה תרבותית: עורר לייסד "חדר 
מתוקן" וספרייה עברית לאומית, נעשה חבר ל״אחיאסף", 
ועוד. אבל הנה נתפרסמה ב 1896 "מדינת־היהודים" להרצל, 
וא , , למרות חששותיו מפני העמדת הציונות על פוליטיקה 
בלבד, בלא עבודת־התיישבות ובלא עבודה תרבותית, נת¬ 
רשם מאד מהרצל ונורדאו, שהכיר אותם בפאריס ובווינה 
קודם שנתכנס הקונגרס הציוני הראשון. א׳ בא לק 1 נגר 0 זה 
( 1897 ), נבחר בו למזכיר לעברית והשתתף בוויכוחים על 
ניסוחה של תכנית־באזל בכל הנוגע לסעיף הראשון, המדיני, 
שלה: הוא חשש, שמא על-ידי ביטוי בלתי־זהיר תקומם 
התנועה הציונית את הממשלה התורכית לישוב הקיים. 
בקונגרס הראשון היה באופוזיציה לציונות המדינית הטהו¬ 
רה, ועל־כן לא נבחר בו לעמוד בראש הציונות הרוסית. 
אבל בקונגרס השני ( 1898 ) נבחר לחבר של הועד־הפועל 
הציוני ונשאר חבר בו עד יומו האחרון. וכשנתחלקה רוסיה 
היהודית בקונגרס השלישי ( 1899 ) לשם העבודה הציונית 
ל״גלילים", נבחר אוסישקין לראש "גליל־יקאטרינוסלאב", 
שלתוך תחומו נכנסה כל רוסיה הדרומית, ואפילו קאווקאז, 
וגליל זה נעשה על־ידו אחד מן הפעילים ביותר הן בעבודה 
המעשית והן בעבודה התרבותית. 

בקונגרס החמישי( 1901 ) הירצה א׳ על "הסתדרות מלוכ¬ 
דת", שאין בה מקום ל״אגודות" ו״חוגים" מפורדים, והציע 
לייסד "חברת אנגלו־פלשתינה" כסניף ל״באנק הקולוניאלי". 
בחזירתו מן הקונגרס כינס "ועידה של הציונים בקאווקאז": 
בפעם הראשונה נעשה ניסיון לקרב לעבודה הציונית 
המעשית גם את האחים הרחוקים. וכשנשלחה באותה שנה 
(כ״ה באייר, תרס״א) "מלאכות" לבארון רוטשילד נגד 
שיטת־האפיטרופסות של פקידיו, והבארון דחה את תביעת- 
המלאכות, ואחד־העם דרש לעמוד על התביעה אף אם על 
ידי־כך יסתלק הבארון מתמיכת־המושבות, התנגד א׳ להצעתו 
של אחד־העם והציל את המצב, שהיה יכול ליעשות 
מסוכן מאד. 

בסוף אוגוסט, 1902 הירצה א׳ ב״ועידת-מינסק" את 
הרצאתו על "אורגאניזציה", שהיתה לה השפעה מרובה על 
התפתחותה העתידה של הציונות. בפעם הראשונה נשמעה 
בתנועה התביעה לגייס את הנוער לעבודת־חלוצים בארץ 
בשם "בני-עקיבא"! ומאז נתרבו הפועלים כובשי־העבודה 
ו״השומרים", שקדמו למלחמת־העולם הראשונה, וה״חלוצים", 
בוני הישוב הקיבוצי, לאחר מלחמת־העולם הראשונה. 

באפריל, 1903 פרצו הפרעות בקישינוב. א׳ נסע לקישי- 



33 


אוסישקץ, אכרהם מנחם 


34 



א. מ. אום־שקין. צ״ור־שמן מאת פ, ליטבינובסקי 

נוב כדי לראות את הנעשה — תזדעזע למראה־עיניו. המאורע 
הנורא (לפי המידות של אותו זמן) דרש מעשה רב. ו״מעשה 
רב״ כזה נראה לא׳ האירגון של יהודי־ארץ־ישראל — הלוז 
של שדרה. שממנו תקום המדינה היהודית. א׳ נסע לווינה 
וקיבל את הסכמתו של הרצל למעשה חשוב זה. ובפעם 
השניה יצא לארץ־ישראל לארבעה חודשים (יולי־ספטמבר, 
1903 ). מיד לאחר שבא ליפו פירסם כרוז בדבר כנסיה 
"לאירגון הישוב בארץ״ ובראש־חודש אלול, תרס״ג ( 1903 ) 
נתכנסה בזכרון־יעקב ה״כנסת הגדולה של יהודי-ארץ- 
ישראל" בראשותו של א׳. הכנסיה, שנמשכה שלושה ימים 
ושלושה לילות, עוררה התלהבות מרובה ותקולת גדולות. 
אבל אח״כ באה המחלוקת בדבר "אוגאנדה" — והרסה את 
הכל. נשארה מאז רק "הסתדרות־המורים׳/ שלשמה נתכנסה, 
מיד אחר "הכנסיה הגדולה", "אסיפת־המורים בזכרון־יעקב" 
(ה׳ באלול, תרס״ג). 

כשחזר א׳ משתי האסיפות החשובות, נודע לו, שהרצל 
קיבל מממשלת־אנגליה הצעה להרשות ליהודים התיישבות 
באפריקה המזרחית על יסוד של אוטונומיה פנימית. ובכן — 
"מדינת־היהודים" (אמנם, בצורה מוגבלת מאד), אבל לא 
בא״י, אלא באוגאנדה. א׳ יצא אז למלחמה על הצעת־ 
אוגאנדה ועל הרצל המציע אותה. נתלקחה מלחמה עזה, 
שא׳ היה מראשי־המצביאים שלה (זו, כמובן, היתה מלחמת־ 
דעות ולא מלחמה אישית: כשמת הרצל נשא עליו א׳ הספד 
קורע־לב). בתחילת שנת 1905 כינס א׳ בווילנה את המועצה 
של "ציוני־ציון", ושלשה ימים קודם שנתכנס הקונגרס 
השביעי (יולי, 1905 ) כינס את הועידה השניה של "ציוני- 
ציון״ — "ועידת־פרייבורג", שהשפיעה על הקלנגרם השביעי, 
שהוא הוא ששם קץ לעניין־אוגאנדה ואף החזיר את 
ההסתדרות הציונית אל עבודת־ההתיישבות, אבל בצורה 


יותר רחבה. בעצם ימי־המלחמה בהצעת־אוגאנדה הוציא א׳ 
את מחברתו "הפרוגראמה שלנו" (ברוסית, ואח״ב ניתרגמה 
לעברית, גרמנית ואנגלית), שבה הניח את היסוד ל״ציונות 
הסינתטית" בעלת חמשת הסעיפים (פוליטיקה, רכישת- 
קרקע,־עלייה, התיישבות והכשרת־העם לקראת הגאולה), 
שהיא שולטת בתנועה הציונית עד היום. ובפעם הראשונה 
דיבר במחברת זו על "חוות חקלאיות" ועל מושבות, שבהן 
יעבדו פועלים יהודיים את אדמתם, שתהא נרכשת על־ידי 
הקרן הקיימת, "בידי עצמם, בלא עזרתם של פועלים שכי¬ 
רים". זהו הרעיון של מושב־עובדים בצורתו הראשונית. 
ובכלל׳ על־ידי "הפרוגראמה שלנו" נתעוררה תנועה ציונית 
מעשית, שגרמה לעלייה השניה• 

בעצם הימים׳ שבהם נתלקח "פולמוס־אוגאנדה" נלחם א׳ 

גם בהתבוללות, שבאה בעקבותיה של תנועת השיחרור 
הרוסית הראשונה ( 1904 — 1905 ). אז הגן א׳ לא רק על 
הציונות בכלל אלא גם על הלשון העברית בפרט. — בשנת 
1906 נבחר לראש הועד של חובבי־ציון באודסה ועמד 
בתפקידו זה 13 שנה רצופות, עד שבטל הועד על-ידי הקומו¬ 
ניסטים ( 1906 — 1919 ). ביחד עם העבודה הציונית עבד א׳ 
עבודה עצומה כראש־חובבי־ציון. בזמנו נוסדו בתמיכת־הועד 
עין־גנים, באר-יעקב ונחלת־יהודה. הוא הציע לתמוך בחות־ 
הלימוד בכנרת, וכן גם בכל מוסדות החינוך והתרבות 
העברית באותו זמן. א׳ היה גם חבר הועד של הסניף האודסאי 
לחברת "חובבי שפת-עבר", שנוסדה בפטרבורג, ומתוך הת¬ 
נגדות לדו־לשוניות התנגד א׳ לבחירתו של מנדלי כחבר 
נכבד של הסניף. 

בשנת 1508 , כשנפלה ממשלת־העריצות של עבד־אל־חמיד 
ובאה במקומה ממשלה קלנסטיטוצילנית של ה״תורכים הצעי¬ 
רים", מיהר א׳ לקושטה כדי לפעול באמצעות היהודים 
הספרדיים מרובי־ההשפעה אז לטובת הציונות; ובועידה 
השביעית של חברת חובבי־ציון באודסה (תחילת 1509 ) 
נאם את נאומו המפורסם, שהיה בו כיוון מדיני ומעשי כאחד. 
בשנת 1913 , כשנסע בפעם השלישית לארץ־ישראל, בירר 
ב״הרצאה כללית", שנדפסה במחברת מיוחדת וניתרגמה 
לעברית בשם "מסע שלישי לארץ־ישראל"׳ את צורכי- 
התרבות בארץ והניח יסודות לכל עבודת־הישוב, שעד 
היום מושתתת עליהם עבודת הבניין בארץ. בחורף 1912 
דיבר בועידה השמינית של חובבי־ציון על הצורך באוניבר¬ 
סיטה עברית והעביר, בועד של חובבי־ציון החלטה להקציב 
סך 50,000 פראנק זהב לשם קניית־האדמה והבניין על הר־ 
הצלפים בשביל האוניברסיטה. ובקונגרס האחד־עשר בווינה 
( 1913 ) הירצה ביחד עם ד״ר ווייצמאן על האוניברסיטה 
הרצאה שבה הטעים את ערכה המדיני של האוניברסיטה. 
בפברואר, 1915 נוסדה "לשכת־קופנהאגן", ונתכנסה ועידה 
ציונית חשאית בקופנהאגן, שנתוועדו בה ציונים מכל 
הארצות הלוחמות. לועידה זו נסע גם א׳ למרות הסכנה 
שבדבר. הממשלה הצאריסטית ראתה בכל מגע עם נתיני 
ארץ אויבת בגידה ברוסיה הלוחמת. ואמנם׳ כשחזר א׳ 
לאודסה נודע לו שיש פקודת־גירוש נגדו והוכרח לעבור 
בחשאי למוסקווה, ובה נשאר עד שנשתנו הרוחות ברוסיה. 

בימי מהפכת־קרנסקי ( 1917 ) נלחם א׳ מלחמה קשה 
באידישיסטים, שרצו לבטל את הלשון העברית בתור הלשון 
הלאומית של עם־ישראל, ובכל אלה שחשבו, שעם מתן 
שיווי־זכויות ליהודים ברוסיה שוב אין צורך בציונות. 




35 


אוסישקין, אכרהם מנחם — אוסלו 


36 


כשנתפרסמה הכרזת־בלפור סידר א׳ באודסה הפגנה 
לכבודה, שהשתתפו בה 200,000 איש, יהודים ונכרים. על־פי 
הזמנתם של ווייצמאן רם 1 ׳קולרב בא א׳ לפאריס, לועידת־ 
ורסאי, ובכ״ז באדר א/ תרע״ט ( 27 בפברואר, 1919 ) עמד 
א׳ לפני השליטים וקובעי־הגורל של העולם באותם הימים 
הגדולים והוא היה אז בא־הכוח היחידי של עם־ישראל, 
שדיבר בועידה זו בפני גדולי אומות העולם עברית. 
זה היה רגע גדול בחייו של א ׳ . 

בנובמבר, 1919 בא א׳ להתיישב בארץ־ישראל ועמד 
בראש "ועד־הצירים" של אותו זמן. במשך יותר משלש 
שנים ( 1919 — 1923 ) עמד בראש כל הפעולות הראשונות 
והקשות ביותר לביסוסו של הבית הלאומי. ובימי הפרעות 
הראשונות באו־ץ־ישראל ( 1920 בירושלים, 1921 ביפו) ידע 
לעמוד בפרץ. הוא איפשר את "אסיפת־הנבחרים" 
הראשונה, שבחרה ב״ועד לאומי" במקום "ועד זמני", וכן 
סידר את ענייני־החינוך והשפיע על הנציב הראשון ליהודה, 
סר הרברט סמואל, שיוציא את ה״חוק בדבר הלשונות", 
שעל־ידו הוכרה הלשון העברית כאחת מן הלשונות הרשמיות 
של עם־ישראל בארצו. א׳ קנה אז את אדמת־דילב, היא 
קרית־ענבים, ועיקר כל העיקרים — גאל את עמק־יזרעאל 
( 1920 — 1921 ). ובאביב, שנת 1921 . נסע לאמריקה ביחד עם 
איינשטין, לשם תעמולה לטובת קרן־היסוד. 

בקונגרס הי״ג בקארלסבאד (אוגוסט׳ 1923 ) לא נבחר א׳ 
לראש הועד־הפועל מפני חילוקי־דעות ביחס למדיניות 
בארץ־ישראל בינו ובין ד״ר ווייצמאן: א׳ דרש מדיניות 
תקיפה יותר. אבל בקונגרס זה נבחר א׳ לראש הקרן הקיימת. 
ומאז ועד יום־פטירתו ממש׳ במשך קרוב לעשרים שנה, 
עמד בראשה של קרן זו ( 1923 — 1941 ). הוא נתמסר בכל 
לבו ונפשו לרעיון גאולת־הקרקע. לשם כך נסע לאירופה 
( 1924 ) ולקאנאדה ( 1927 ). על־ידי פעולתו הנמרצת נגאלו 
עמק־יזרעאל ( 1921 ). עמק־חפר ( 1927 ), מפרץ־חיפה ( 1928 ), 
חלק גדול מאדמות בית־שאן ( 1930 ), ועוד. הוא כינס לשם 
הסברת הרעיון של גאולת־הקרקע והפצתו כינוסים שונים 
בקרית־ענבים׳ בכפר־ילדים, ועוד׳ ושם הירצה הרצאות 
נפלאות על ערך־הקרקע ועל הצורך בקנייתו והלאמתו. והוא 
העלה את הרכוש הקרקעי של הקרן הקיימת מ 22,000 דונאם 
עד 561,000 דונאם ואת ההכנסות של הקרן הקיימת מסך 
70,000 לא״י לסך 600,000 לא״י. 

א׳ היה מן הגורמים החשובים ביותר להקמתה בפועל של 
האוניברסיטה העברית. בשנת 1922 , כשבאה הצעה מצדו 
של מושל־ידושלים, סר רונאלד סטורם, לייסד אוניברסיטה 
אנגלית בארץ, מיד יסד א׳ ועדה מיוחדת לשם ייסוד 
האוניברסיטה העברית. והוא היה בין פותחי האוניברסיטה 
בז׳ בניסן׳ תדפ״ה ( 1925 ). ואחר־כך נבחר לחבר של חבר־ 
הנאמנים ושל הועד־הפועל של האוניברסיטה העברית ופעל 
לטובתה עד יומו האחרון. 

וכשפרצו בכ״ו בניסן, תרצ״ו ( 1936 ) המהומות בארץ־ 
ישראל ונשלחה ועדת־פיל, שהחליטה למצוא פתרון לשאלת־ 
הציונות על־ידי חלוקת־הארץ, נלחם א׳ מלחמה עצומה נגד 
ביתור ארץ־ישראל בקונגרס העשרים בציריך (אוגוסט 
1937 ) — והוא אז זקן בן שבעים וארבע! 

בשנת 1935 נבחר א׳ בקונגרס הציוני הי״ט לנשיא הועד־ 
הפועל והשתתף בועידת השולחן העגול בלונדון בשנת 
תרצ״ט ( 1939 ). ב 1940 נלחם ב״חוק־האיזורים", שלפיו אסור 


היה ליהודים לקנות קרקע ברוב איזורי־הארץ. ובן 77 עוד 
קיבל על עצמו להיות יושב־ראש של "המועצה להשלטת 
העברית בארץ־ישראל", שממנה נסתעפה "המחלקה ללשון 
ולתרבות העברית" של הועד הלאומי. 

פעולתו של א׳ זכתה להערכה כללית. בשנת 1939 , 
כשגאלה הקרן הקיימת שטחי־קרקע בנחלת־דן, בצפון 
ה״חולה״, הוחלט לייסד ״מצודות אוסישקין״ — מושבי־ 
עובדים וקבוצות, שיהא חלק בהם לכל חלקי־האומה ולכל 
חברי המפלגות הציוניות השונות. 

ימים מועטים לפני ראש־השנה של שנת תש״ב׳ חלה 
א׳ את מחלתו הקשה, ואור ליום ו/ י״ב בתשרי׳ תש״ב 
( 2 באוקטובר, 1941 ) נפטר בביתו בן 78 שנים. במשך 
שישים שנה רצופות לא היתה פעולה ציונית, ואף יהודית־ 
לאומית, שלא השתתף בה׳ יתר־על־כן: שלא טבע עליה את 
חותמו המיוחד. כי שלשה דברים סימנו את מפעל חייו של 
לאומי גדול וציוני גדול זה: היה איש־מעשה. איש־חזון 
ואיש־מלחמה כאחד. סיסמתו היתה: "אין לך דבר העומד 
בפני הרצון״ — ובכוח רצונו הגדול גישם פעולות ומעשים, 
שדרשו מעוף גדול של איש־חזון וכוח גדול של איש־מעשה 
ואיש־מלחמה. 

ספר־אוסישקץ, תרצ״ד! יוסף קלוזנר, מנחם אוסישקין, 
תש״ב; ב. שוחטמאן, אוסישקין, א. מ. מ., אנציקלופדיה 
לציונות, 1 (תש״ז), 28 — 39 : א, דרויאנוב, כתבים לתולדות 
חבת־ציון, כרכים א׳—ג', מפתח: מ. אוסישקין, דברים 
אחרונים, עם מבוא מאת א. ציוני, תש״ז. 

י. ק. 

א 1 םל 1 ( 0 ) 05 ), לפנים: כריסטיאניה ( 13 ח 13 ן 15 ז 011 ), עיר־ 
הבירה של נורוויגיה והנמל הראשי שלה. שוכנת 
בפיורד א׳ וקשורה בכבישים ומס״ב לפנים־הארץ. בעיר 
החדשה׳ הבנוייה ברחבות ומוקפת גנים׳ יש 000 289 תוש¬ 
בים ( 1946 ). עיקר־הכנסתם של תושבי א׳ בא מעסקי יצוא 
ויבוא, אבל מפותחות בה גם תעשיות של אריגים, ברזל, 
עיבודי־עץ ונייר. בנייניה המפורסמים הם: הסטורטינג 
(=בית הפארלאמנט), הסלוט (^ארמון־המלך), התיאטרון 
הלאומי והאוניברסיטה, כולם ברחוב הראשי: קארל־יוהאנס־ 
גאדה• חשיבות היסטורית יש לאקרסקירקה׳ כנסיה מן המאה 
הי״ב, ולמבצר אקרסהוםי— מסוף המאה הי״ג. 
בא׳, שהיא המרכז התרבותי של המדינה׳ יש גם בתי״נכות 
חשובים לעתיקות של הוויקינגים, לאתנוגראפיה ולדברי' 
אמנות. באוניברסיטה שלה (מייסודו של פרידריך עו, 1811 ), 
שמילאה תפקיד חשוב בתנועת השחרור הלאומי, לומ¬ 
דים כ 4,250 תלמיד ( 1943 ). האקאדמיה למדעים (מ 1857 ), 
שמפרסמת מחקרים במדעי־הטבע ובמדעי־הרוח, והחברות 
המדעיות וההיסטוריות שבא׳ זכו לפירסום בינלאומי. בא׳ 
נקבעים גם פרסי־נובל לשלום ע״י ועדה מיוחדת של 
הסטורטינג, 

א׳ נוסדה ב 1048 ע״י האראלד ווו, מלך נורוויגיה. 
קביעת מקום־מושבו של בישוף נורוויגיה המזרחית בא׳ 
החישה את התפתחותה של העיר. מסוף המאה ה 14 ואילך 
נעשתה א׳, שהיתר, נמל חשוב בברית הה נזה (ע״ע), 
בירת המדינה, אבל לאחר האיחוד של נורוויגיה ודאניה, 
בסוף המאה הי״ד, פחתה חשיבותה. כריסטיאן /\ו הקים את 
הריסותיה לאחר השריפה הגדולה ב 1624 , ועל שמו נקראה 
כריסטיאניה. ב 1716 נכבשה ע״י קארל הי״ב מלך שווידיה, 



37 


אוסלו — אוסמוזה 


38 




במאה הי״ח מילאה א׳ 
תפקיד חשוב בתחייתה 
הלאומית של נורוויגיה 
ובשאיפותיה לאויטונומ־ 
יה. לאחר ביטול האיחוד 
עם שווידיה ( 1906 ) 
נעשתה א׳ בירת־נורוויג־ 
יה גם להלכה. מאז הת¬ 
פתחה העיר במהירות, 
ומספר אוכלוסיה גדל. 
מ 1925 נקרא המקום 
רשמית בשמו העתיק 
אוסלו (יסודו במלה אג־ 
סלו, 510 ת\׳, שפירושה 
,חורשודהאלים׳ ומוצאה 
מן התקופה האלילית 
הקדומה). — ב 1930 נח¬ 
תם בא׳ הסכם מסחרי 
בין נורוויגיה, דאניה 
שווידיה, הולאנד, בלגי מ אוס?ו: סרכז־העיר ; מ י מ 

ולוכסמבורג. אחר כך נצטרפה גם פינלאנד ל,הסכם־אוסלו׳ ׳ 
שניתקן ב 1937 . 

היהודים בא׳. לאחר שבוטל ב 1854 החוק משנת 
1814 , שאסר על כניסת יהודים לנורוויגיה, התחילה מתגבשת 
בא׳ קהילה יהודית, שנוסדה באופן רשמי ב 1896 . ב 1917 
נתפלגה הקהילה לשתיים וב 1920 הוקמו שני בכ״ג. ב 1909 
נתארגנה ,חברת הנוער היהודי׳ ( 15 מ 30 >£מ 0 £[ 15 :ז 3611 ז 15 
^ת״זשזס?), שהוציאה ( 1909/12 ) ירחון בשם ת 1116 ^ז 1$ . 
מ 1910 ואילך נתקיימה בא׳ אגודה ציונית, שמ 1929 ואילך 
הוציאה ירחון בשם "התקוה". ב 1930 היו בא׳ 852 יהודים, 
שברובם עסקו במסחר ותעשייה. בימי מלחמת העולם השניה 
נמלט חלק מיהודי א׳ לשווידיה, והשאר הושמדו במחנות־ 


י ז — נית־העיריה החדש, מ ש מ א ל — בית הסטורטינג 

א(םלר, סר וילייאם —•! 0816 מ 111131 ?\ • 811 — ( 1849 — 
1919 )׳ רופא וחוקר הרפואה. יליד קאנאדה׳ למד 
רפואה במונטריאל ונתמחה בלונדון, ברלין ווינה. 1874 
נתמנה פרופסור לרפואה קלינית במונטריאל, 1884 — 
בפילאדלפיה, 1889 — בבאלטימור, מ 1905 עד מותו — באוכס־ 
פורה ב 1911 ניתן לו תואר סר. א׳ נחשב כגדול אנשי 
הרפואה הקלינית באנגליה בדורו, וזכה גם לשם בינלאומי. 
מחקריו המקוריים הקיפו שדות רפואה שונים: הימאטולוגיה 
(בפרט חקר לוחיות הדם), פאתולוגיה (ביחוד מחלות־הלב), 
אפידמיולוגיה (אישר וביסס את תגליתו של לוירן׳ ע״ע, 
על גורם המלריה, ע״ע), היסטוריה של הרפואה. בספרו 
שס 8101 ש^ 0£ טטססגז? 2001 16$ ק 0 ח 1 ז? ט!! , ! (מהדורה ראש ד 
נה 1892 ) ובהרצאותיו המזהירות במרכזי ההוראה השונים 
חינך דור של רופאים בשתי יבשות. זכותו של א׳ בהתפתחות 
הרפואה המודרנית גדולה היא: מצד אחד היה רופא, שלפי 
דבריו, "הורה רפואה ליד מיטת החולה"! מצד שני היה בין 
הראשונים, שהטעימו את חשיבותה של הבדיקה המעבדתית 
כסיוע וכבסיס לאבחנה הקלינית. 

. 1925 , 05167 ¥11114171 [ <ו 5 /ס 116 י! ,£ת 1 ו^ 00$ 


בית־הכנסת באוסלו 

ריכוז ע״י הנאצים. הגולים שחזרו נתאחדו בקהילה אחת, 
ואליהם נתווספו מאות עקורים. שהובאו לא׳ ע״י הממשלה 
הנורוויגית. מספר יהודי א׳ ( 1949 ) הוא 1,200 לערך (ע״ע 
נורוגיה: יהודים). 


אוסמוזה, לחץ א 1 םמוטי (יוד ?"".ז"", דחיפה). תופעת 
הא׳ מתגלית בשתי תמיסות׳ שהן נבדלות זו מזו 
בתרכוזת שלהן ונפרדות ע״י מחיצה. כשהמחיצה היא 
חדירה זורם הממוסס מן התמיסה האחת למרוכזת ממנה. 
אולם יש מחיצות (קרומים חדירים למחצה: סמיפרמאבי־ 
ליים), שנותנות לעבור לממוסס בלבד ולא לחומר המומס, 
וזרימה זו נקראת בשם א׳. היא ניתנת להדגמה פשוטה 
(ציור): צינור, שפיו האחד סתום בקרום מתאים, מקצתו 
מלא תמיסה מימית והוא קבוע בתוך מים! המים חודרים 
דרך הקרום ועולים בתוך הצינור עד לגובה מסויים. אם 
הקרום הוא בלתי-חדיר בהחלט לגבי החומר המומס ואם 
רמות-הנוזלים בשני הכלים היו שוות בתחילת־הניסיון, הרי 
הבדל־הרמות שבסופו מודד את הלה״א. — תופעות אוסמוטיות 
תוארו ראשונה ע״י האב נולה (ע״ע).מ. טראובה (ע״ע) גילה 


39 


אוסמוזה — אופמונדה 


40 


כ 1864 , שקרום של פרוציאניד־הנחושת, ן 6 ({ 0 )£?] צ ג 01 י 
מצטיין בדרגה גבוהה מאוד של סמיפרמאביליות, והוא 
נחשב עד היום כטוב שבקרומים החדירים למחצה. ו. פ. פ. 
פפפר (ע״ע) היה הראשון, שביצע באמצעותו מדידות 
מדוייקות של ל״א ( 1877 ), והוא גם הגדירו ראשונה כאותו 
עודף לחץ, שיש ללחוץ בו תמיסה ידועה כדי למנוע את 
חדירת הממוסס לתוכה מן החוץ דרך קרום חדיר־למחצה. — 
אע״פ שיסודו של הלה״א הוא בעובדה, שהמולקולות של 
החומר המומס נמצאות בתמיסה בתנועה חפשית, בדומה 
למצב של מולקולות של גז (ע״ע), שונה הלה״א מלחץ־ 
גאז על דפנות של כלי־קיבול במה של״א אינו נוצר 
אלא בתמיסות בעלות תרכזות שונות, שנמצאות משני 
עבריו של קרום חדיר־למחצה. על סמך המדידות של פפפר, 
קבע ון׳ט הוף ב 1886 ׳ שהלה״א הוא פרופורציוני לריכוז 
התמיסה ולטמפראטורה המוחלטת, לפי הנוסחה: 11X0 =? 
(?= ל״א; 1 ׳= טמפראטורה מוחלטת; 0 = הריכוז במילים 
לליטר, 11 = גורם הפרופורציוניות). הואיל והריכוז הוא 
פרופורציוני בהיפוך לנפח, שבו מומס מול אחד של החומר 
(כלומר: מתקבלת הנוסחה: £7 =¥?. מבחינה 

פורמאלית אין בין צורה זו לחוק הגזים (ע״ע) ולא כלום; 
ולא זו בלבד אלא שהגורם מ שווה בערכו לקבועת הגאזים. 
נמצא, שחומר מומס מחולל ל״א שווה ללחצו של אותו 
מספר מולקולות־גאז באותו הנפח; לפיכך תמיסה, שמכילה 
מול אחד של חומר מומס בליטר, הלה״א שלה הוא 22.4 
אטמוספירות. אם המומס מפורד ליונים (ע״ע), לחצו הא , 
נקבע ע״י מספרם הכללי של החלקיקים המומסים (יונים 
ומולקולות), כלומר: הוא גדול מן הלה״א של תמיסה שות־ 
תרכוזת, שהמומס שבה אינו מפורד ליונים. — בדומה לגאזים 
נשמרת חוקיות זו רק בתחומי 
ריכוז נמוך, שהוא מוגדר כ׳אידי- 
אלי׳; בתרכז 1 ת מולאריות למעלה 
מ 0,2 בערך כבר ניכרות הסטיות 
מן התיאוריה. נסיונות לפתח משוו¬ 
אות מעין זו של ון דר ולס (ע״ע) 

ולחשב את הלה״א מתוך תשומת- 
לב לנפח־המולקולה של החומר 
ד,מומם לא הוכתרו בהצלחה. י 
הדמיון בין הגאזים לתמימות עורר 
עיון מרובה. ון׳ט הוף עצמו ניסה 
להסביר תופעה זו בהנחה׳ שמקורו 
של הלה״א הוא בנגיחת הקרום 
ע״י מולקולות של החומר המומס, 

בדומה לתיאוריה הקינטית של הגאזים. אולם הרבה קושיות 
הקשו על השקפה זו ובעיקר על ההנחה הכלולה בה, שלחץ 
המולקולות של הממוסס שווה משני עבריו של הקרום. 
לפיכך ניסו ללכת גם בדרך ההפוכה ולהסביר את הלה״א 
כתוצאה מנגיחת הקרום ע״י מולקולות של הממוסס. השקפה 
אחרת תולה את הלה״א בלחץ־האדים (ע״ע): האנרגיה 
החפשית של ממוסס בתוך תמיסה היא קטנה מזו של הממוסס 
הנקי; לפיכך חדירת הממוסס לתוך תמיסה קשורה בהת¬ 
מעטות האנרגיה החפשית שלו, והיא ■יוצאת לפועל ע״פ 
הכרח תרמודינאמי. מתוך זיקת לחץ־האדים לאנרגיה 
החפשית אפשר לפתח באופן תיאורטי משוואה אנאלוגית 
למשוואתו האמפירית של ון׳ט הוף. היא נתאשרה ע״י 


מדידות של הלה״א בתמיסות של סוכר בתחום־ריכוזים רחב 
מאוד. היא מסברת גע את חוק הזיקה שביחס הלה״א לשתי 
התופעות האחרות האפייניות לתמיסות: הנמכת נקודת־ 
הקפיאה (ע״ע קריאוסקופיה) והעלאת נקודת־הרתיחה (ע״ע 
אברליוסקופיה) של הממוסס. 

מדידת הלה״א של תמיסה היא אחת מן השיטות לקביעת 
המשקל המולקולארי של חומר מומם. היא מיוסדת על 
משוואתו של ון׳ט הוף, שמבטאת את התרכוזת במולים 
לליטר. ע״י פיתוח פשוט מקבלים: ¥? £17 ( 1 ׳\[= 

המשקל המולקולארי של חומר, ש״\ גרמים יממנו מומסים 
בתוך נפח של ¥ ליטר). נמצא׳ שהלה״א הוא פרופורציוני 
בהיפוך למשקל המולקולארי׳ או — ביתר דיוק — למשקל 
החלקיקים המומסים.. על דבר זה מיוסדת ההבחנה בין 
קריסטאלואידים ובין קולואידים (ע״ע) או בין תמיסות ממש 
לתמיסות קולואידיות. שיטת-ד,מדידה של הלה״א מתאמת 
ביחוד לקביעת המשקל המולקולארי של חומרים רב־פולי־ 
מריים (ע״ע), שלגבי המולקולות שלהם. שהן גדולות מאד, 
גם קרומים פשוטים הם חדירים־למחצה. מחומרים אלה אפשר 
בדרך כלל לקבל רק תמיסות בעלות ריכוזים מולאריים 
נמוכים מאוד, שהשפעתן על נקודת־הרתיחה ונקודת־הקפיאה 
כמעט שאינה ניכרת, וכנגד זה הלה״א ניתן עוד למדידה 
מדוייקת. 

הלה״א של דם מגיע ל 7 אטמוספירות. במקרים של 
הפסדי־דם חמורים מזריקים לתוך הוורידים תמיסה של 
מלח־בישול של 0.95% , שהלה״א שלה שווה ללה״א של 
הדם כתיקונו (=תמי 0 ה איזוטונית, ע״ע). תמיסות, שהלה״א 
שאץ קטן או גדול מזה, נקראות היפוטוניות או היפדטוניות. 
הזרקה של תמיסה היפוטונית לדם גורמת להנמכת הלה״א 
שלו וכתוצאה מכך לחדירת מים לתוך גופיפי־הדם העטופים 
קרום סמיפרמאבילי, ודבר זה מביא לידי התנפחות הגופי־ 

׳ו• •.׳ ד ־ • 

פים ובמקרים קיצונים— לידי התבקעותם. לעומת זה גורמת 
הזרקה של תמיסה היפרטונית ליציאה של מים מתוך התאים 
המצטמקים ע״י כך (ע״ע דיאליזה). 

ללה״א ולסמיפרמאביליות, וכן לתופעות הא׳ הכרוכה 
בהם, יש חשיבות עצומה במכאניזם של תהליכי־יסוד 
פיסיולוגיים בצומח ובחי, ובפרט בכל מה שנוגע ליחסי- 
הגומלים בין התאים ובין סביבתם ולהעברת חומרים דרך 
קרום־התאים, למשל: במשק־המים בצמח, בספיגת־מזונות 
בגוף החי ובהפרשת חומרים מתוכו. י. שב. — י. ל. 

אוםםתדה (־""!"*ס 

63 ), סוג צמחים מק¬ 
בוצת השרכיים (ע״ע). 
סימנה המובהק של הא׳: 
נבגיה ערוכים בקבוצות 
נישאות על גבעולים 
מיוחדים, ואילו שאר 
הגבעולים הם עקרים. 
סוג זד, מכיל 9 מינים, 
שהם מצויים באיזורים 
הקרים והחמים של 
כדור־הארץ, ובכלל זה 
—בלבנון. אוסמונדת- 
המלך. 0 ) היא 






41 


אופמונדה — אוספנסרןי, גלג 


42 


אחד מן השרכים היפים ביותר. אורך־גבעוליה מגיע עד 
מטר ויותר. 

א 1 םמיום ( 0500003 , מיוד ^סס — ריח)׳ יסוד כימי מן 
הקבוצה של מתכות־הפלטינה (ע״ע). נתגלה 1804 
בידי טנאנט. סימנו 05 ; מספרו הסידורי 76 ; משקלו האטומי 
190.2 (תערובת האיזוטופים: 184 ׳ 187,186 ׳ 188 ׳ 189 , 190 , 
192 ) ; ערכויותיו: 2 ׳ 4,3 , 6 , 8 • הא׳ הוא בעל ברק מתכתי 
כחלחל־לבן, בדומה לאבץ; משקלו הסגולי 22.48 , שהוא 
הגדול במשקלים הסגוליים של היסודות הכימיים. נקודת 
היתוכו ס 2700 בקירוב. — הא׳ נמצא בטבע בעפרות־הפלא־ 
טינה. מהן הוא מופק בדרך החמסה במי־מלכים (ע״ע); אגב 
ההמסה משתייר רוב הא׳ עם האירידיום (ע״ע) בצורה של 
נתר אוסמירידיום (שאינו נפגע), ששיעורו כ 0.9% מכל 
העפרה כולה ושמכיל ם 17% עד 50% א'. — א׳ שימש בעבר 
להכנת החוט הלוהט שבנורות, אך הוצא מכלל שימוש מפני 
תכונותיה הארסיות של התחמוצת הנוצרת כשחוט הא׳ בא 
במגע עם האדר (במקרה שהנורה נשברת). — א׳ מתחמצן 
בנקל׳ אך אינו נפגע ע״י חומצות. מתולדותיו: אוסמאטים — 
המלחים של החומצה האוסמית המשוערת 1320504 , כגון 
האוסמאט של האשלגן 2 0504 .> 1 , אדום בהיר. כלורידי הא׳ — 
05012 , כחול-שחרחר; 0501 3 , ארגמן; 0501 4 , צהוב. 
טטראוכסיד של הא׳ — זו התרכובת האפיינית לא׳, 0504 , 
חומר גבישי צהבהב׳ נדיף׳ ניתך ב ״ 40 , רותח ב ״ 134 ; 
אדיו מגרים ומרעילים — ריחם חריף, ומכאן שם־היסוד 
אוסמיום— נותן ריח; מוחזר ע״י חומרים אורגאניים, ביחוד 
ע״י שומנים, לדו־תחמוצת הא׳ ( 050 2 ); גוף שחור. לפיכך 
משמש טטראוכסיד־הא׳ לגילוי שומנים בבדיקות מיקרוסקו¬ 
פיות, ובפרט להכרת העטיפה המיאלינית של העצבים (ע״ע) 
בהיסטולוגיה. 

א 1 םן (איזן), איור — 35 £ 0 \׳ זר>׳ 13 — ( 1813 — 1896 ), 
בלשן ומשורר נורוויגי. בן למשפחת איכרים עניה. 

ב 1842 הקציבה לו האקאדמיה למדעים בטרונדהיים סטיפנדיה 
קבועה כדי שיוכל להשלים את מחקריו. מתוך חקירת 
הדיבור העממי והיצירה הספרותית העממית באיזורים שונים 
של נורוויגיה החליט א׳ לנסות ליצור לשון נורוויגית חדשה, 
בנויה כולה על יסודות לאומיים ושאובה ממקורות הניבים 
המדוברים בפי העם הנורוויגי (,לשון עממית׳ — - 130115 
01331 ). לשון חדשה זו צריכה היתה להוציא מן השימוש 
את הלשון הנורוויגית המקובלת, שהיא מבוססת בעיקרה 
על יסודות דאגיים ( 501331 ) 1 ״) ושהיתה רווחת בנורוויגיה 
במשך מאות השנים, שבהן היו נורוויגיה ודאניה קשורות 
זו בזו. א׳ כתב את "דקדוק הלשון העממית הנורוויגית" 
( 1848 ) ואת ה״מילון של הלשון העממית הנורוויגית" 
( 1850 ). רוב בתה״ס הנורוויגיים מלמדים כיום את הלשון, 
שיצר א׳ (בשינויים מסויימיט): החוק הנורוויגי מש׳ 1892 
נתן את הרשות לכך. — א׳ חיבר בדיאלקט הישדהחדש גם 
שירים ליריים ומחזות. כבן למשפחת־איכרים נלחם א׳ על 
החייאת התרבות האיכרית הנורוויגית העתיקה. היה מיוזמי 
התנועה לטיפוח הרגש הלאומי ולפעולה לשם שחרור המו¬ 
לדת הנורוויגית. 

621 ^ 4 ? 1113 . 1 ־ 1 ,מ^עס!־! ,£־ 01 נ 1 ז 3 ס 

. 1913 .//מ** 


אזסנבריק (> 1 ס 1-11 נ 5031 ס), עיר על נהר הזה במחוז האנובר 
שבצפון־מערבה של גרמניה; 107,000 תושבים 
( 1939 ). שוכנת בסביבה חקלאית ובקרבתם של מכרות־פחם. 
תעשיותיה: מתכת, ייצור־מכונות׳ צורכי־מס״ב, כלי-נגינה, 
תעשיות כימיות ועיבוד של מוצרי־חקלאות. נוסדה׳ כנראה, 
במאה השמינית והיתה אחת מערי ההאנזה: סחרה עם 
אנגליה, איטליה ומושבות-ספרד. ב 1648 נחתם בה ובמינסטר 
(ע״ע) חוזה־וסטפאליה, שסיים את מלחמת שלושים השנים. 
מבנייניה ההיסטוריים׳ רובם בסיגנון גוטי; ד(ם מן המאה 
הי״ב—הי״ג, כנסיית-יוחנן מן המאה הי״ג, כנסיית־מלים 
( 1306 — 1318 ) והארמון של מועצת־העיר ( 1447 — 1512 ). אך 
יש בה גם בניינים בסיגנון של הרנסאנסה והבארוק. 

היהודים בא׳. ישוב יהודי בא׳ נזכר במאה הי״ג, 
ומאותה תקופה גם הגיע אלינו נוסח של "שבועת היהודים 
בא״׳. מאיגרתו של אנגלברט 11 , הבישוף של העיר, אל 
מועצת־העיר לטובת היהודים ( 1309 ), נראה׳ שבאותו זמן 
היו בא׳ י״ג משפחות מישראל. כבשאר ערי־גרמניה אף כאן 
חיו היהודים על עסקי־כספים. 1312 קבע הבישוף הנ״ל תקנה 
לשער הריבית המותר ליהודים, והמפירים נתחייבו בתשלום 
קנם לבישוף ולמועצת־העיר. מכאן שהיהודים היו תלויים 
בחסדם של הבישוף והעירונים כאחד. אולם ב 1327 עברו 
ט״ו המשפחות היהודיות בעיר לחסותו של הבישוף בלבד. 
ב 1337 מסר הקיסר לודוויג הבאווארי את יהודי־העיר 
לרשותו של הרוזן היינריך. ב 1386 הותר להם לקנות חלקת- 
אדמה לבית־קברות. בימי המגפה השחורה קידשו יהודי־א׳ 
את השם: כולם נהרגו ורכושם הוחרם. לאחר שנים מועטות 
הותר רק ל 8 משפחות יהודיות להשתקע בעיר מחדש בעד 
תשלום של 30 מארק לשנה; אלא שכנהוג אז במקומות 
אחרים ניתנה להם זכות־ישיבה רק לשש שנים. 1424 נותרו 
בעיר רק 2 משפחות׳ שהיה בכוחן לשלם את המם השנתי של 
7 — 8 זהובים (גולדין של זהב); שאר היהודים גורשו. מאז עד 
1848 לא היו בא׳, אף בשנים שישבו שם יהודים, יותר מ 3 
משפחות יהודיות. אבל עיךהעירונים צרה היתד, אף בפרנ¬ 
סתם של אלה׳ וחוק נקבע ( 1716 ), שאסור להם לעסוק 
במסחר בלא רשיון של מועצת־העיר. בסוף שנות־העשרים 
למאה הב׳ היו בא׳ 450 יהודים. 

א 1 םנ 1 ביננק 1 (ס> 1 ״ £ ״מ 8 ס 0 סס), פסודונים ספרותי של 
הריהורי (גריגורי) פיודורוביץ קוויטקה ( 1778 — 

1843 ), סופר אוקראיני, אבי הפרוזה האמנותית האוקראינית. 
ידועים ה״סיפורים המאלורוסיים" שלו, שבהם השפיע ביחוד 
על הסויפרים האוקראיניים משנות ה 50 וה 60 . אך את עיקר 
פרסומו הקנה לו הרומאן ההומוריסטי שלו מחיי אוקראינה 
״פאן חאליאווסקי״ ( 1839 ), שנכתב רוסית. 

אוםפנסקיו $לב _ ו^ 1 ז^ס £0 חס׳ג ח — ( 1843 — 1902 ), 
סופר רוסי, מחשובי הנציגים של תנועת ה״עממיים" 
(״נארודניקי״ — ע״ע רוסיה, ספרות). נולד בעיר טולה 
לפקיד נמוך. התחיל את עבודתו הספרותית בציורים קצרים 
מחייהם של בעלי-המלאכה בערי-השדה הרוסיות. קובץ- 
סיפוריו "מנהגי רחוב ראסטריאיב" זכה להצלחה; אך 
כשרונו כסופר ריאליסטן מובהק' מצא את מבעו השלם 
בסיפורים מחייהם של האיכרים האביונים בכפר הרוסי 
ובתיאור מלחמתם ב״בעלי־הגוף" השולטים במיטב האדמה. 
לשונו הרוסית העממית מצטיינת בניבים מיוחדים במינם 



43 


אוספנסקי, גלב — אוסקה 


44 


מקוריים וחריפים ביותר. הדלות והסבל׳ שראו עיניו של א/ 

עשו עליו רושם מזעזע ביותר ומוטטו את מערכת־עצביו. 

את תשע שנות חייו האחרונות בילה בבית־מחסה לחולי־רוח. 

פלכאנוב, ״כתבים״, סוסקווה־לינינגראד, 1925 ! ו. קורולנקו, 
"שושגפשזס" מוסקווה, 1928 . 

אשפנסקי, פיז־חד איונזביץ׳ -ש״״״פחס׳ג ק 0 !ן 6 < 4 - 

( 1845 — 1928 ), היסטוריון וביזאנטיניסטן רוסי. 

פרופסור באוניברסיטה של אודסה ( 1874/94 ), מנהל האינ־ 
סטיטוט הארכיאולוגי הרוסי בקושטה ( 1894 — 1914 ) ולאחר 
מכן פרופסור בפטרבורג. מ 1893 ואילך חבר־בתב ומ 1900 
חבר מן המניין באקאדמיה המדעית הרוסית. ביחד עם 
פ. ג. וסיליבסקי (ע״ע) היה המייסד של מחקר ההיסטוריה 
הביזאנטית ברוסיה. פעולתו המחקרית הפוריה הקיפה את 
כל שטחי־הביזאנטיניסטיקה. חשיבות מיוחדת יש לחקירותיו 
בתולדות הכלכלה והחברה של הממלכה הביזאנטית. 

אזסצילוגרף ( 11 ק 3 ז 8 ס 1 [ 1 :> 05 ), מכשיר למדידת תנודות 
מהירות בעצמתו של זרם חשמלי, וביחוד לבדיקה 
של זרם־חילופים (ע״ע). א׳ הוא גלונומטר (ע״ע), שמסת־ 
חלקיו היא קטנה מאד׳ ועל־כן הם מגיבים בקלות ובמהירות 
על כל שינוי בזרם. הזרם מועבר דרך עניבה של חוט־כסף 
(ס) דק מן הדק, שהיא נתונה בין שני הקטבים של 
אלקטרומאגנט חזק וששתי שוקיה מרוחקות זו מזו'כ 3 מ״מ. 
5 הוא מראה קטנה של זכוכית דקה, ששטחה כממ״ר אחד. 

הזרם עובר דרך שתי השוקיים _ 

בכיוונים מנוגדים, ועל־כן א 

הן נדחפות בשדה־המאגנטי 

בכיוונים מנוגדים ומצטרפות 05 11 

למומנט סיבובי, שעובר י* פ 

גם למראה. קרן־אור מכוונת 5 

ל 5 מוחזרת ממנו כלפי לוח, - 

שעליו מופיעים שינויי־הזרם אוסצילוגראף 

בצורת עליות וירידות של נקודת־אור. אם משתמשים בלוח־ 
צילום נע, נרשמות בלוח כזה תנודות־הזרם בצורת עקומה 
גלית (אוסצילוגראם).— על א׳ של קרני־קתודה ע״ע קתודה. 

אוםצילט 1 ר (• 01 :! 1113 :> 05 ), מכשיר מחולל תנודות מהירות. 

1 ) בטכניקה של התדירויות החשמליות הגבוהות 
א׳ הוא מכשיר מעורר תנודות חשמליות, בפרט ע״י אנטנות 
דוקטביות. א׳ מורכב ממעגלים וממכשיר להפקתם של גלים 
אלקטרומאגנטיים מתדירות מסויימת. התנודה החשמלית 
נגרמת ע״י דחיקת אלקטרונים לצדו האחד של מעגל פתוח 
באמצעות מתח! עם ביטול המתח נקלעים האלקטרונים 
במהירות עצומה למקומם הקודם׳ ומשם והלאה — עד לצד 
שכנגד! התנודות הללו חוזרות ונשנות עד אפיסתה של כל 
מנת האנרגיה.— הא׳ הראשון, שנבנה ע״י הרץ (ע״ע) 
ב 1887 , היה מעגל־תנודות פתוח פשוט. א׳ זה היה מורכב 
משני לוחות־מתכת (ר׳ ציור*. . 4 ,ם),ששימשו להקרנת הגלים 
למרחב ושכל אחד מהם היה מחובר לאחד משני כדורי- 
מתכת ( 0 , 8 ), שביניהם היה רווח צר. המערכת הופעלה 
ע״י אינדוקטור של ניצוצות ותדירותה היתה כ 10 9 לשניה. 
הא" החדישים׳ שמפעילים את התחנות של השידור האל¬ 
חוטי׳ מיוסדים על השימוש בשפופרת הקתודית. 

2 ) א" טבעיים הם האטומים שבמסגרת המבנה המול- 


קולארי או בסריגי־גבישים. הם פועלים כא" מכאניים 
בתנודות־החום הנמרצות, שהם מבצעים מסביב לנקודת 
מצבם הממוצע׳ והם קובעים את ערכי החום הסגולי (ע״ע) 

<—>- 0 ס-כככס 

0 8 0 4 

א ו ס!י ל א מ ו ר 

אוסצילאטור של הרץ. \ ,ס — גלילי־מתכח מחוברים 
לאינדוקשוריס. כשהמתח נובר עד לערך מסויים, ניצוץ 
עובר וקופץ בין הכדורים 0 , 8 

והחום האטומי (ע״ע). כא" חשמליים הם מופיעים בדו־קוטב 
עם מומנט חשמלי משתנה — למשל׳ בצורת זוג־יונים 
במולקולה, שמופעלת ע״י שדה־חילופים חשמלי. 

אוסקה ( 3 ^ 0531 ), עיר־נמל ביאפאן הדרומית, בדרום- 
מערבו של האי הונשו. א׳ היא המרכז המסחרי והתע- 
שייני הגדול ביותר בקיסרות־יאפאן, העיר השניה בגודלה 
ביאפאן והעיר האירופית ביותר ע״פ צורתה החיצונית. 
שוכנת על נהר יודו, על־פני מישור מבותר בתעלות טבעיות 
ומלאכותיות מרובות, שעל־ידיהן נתהוותה הדלתא של 
היודוגאווה. שטחה — יותר מ 200 קמ״ר. מספר־תושביה היה 
ב 1938 — 3,101,000 ! כתוצאה ממלחמת העולם השניה 
נתמעט מספרם עד 1,294,000 בערך ( 1946 ). קודם מלחמה 
זו היתה א׳ מרכז של 50 קווי-שיט, מהם 20 טראנס־אוקיא־ 
ניים. היו בה למעלה מ 20,000 בתי־חרושת ובתי־מלאכה, רובם 
קטנים. התעשיה הראשית שבה היתה שזירת חוטי־כותנה 
ואריגת־בדים׳ ועל שם כך נקראה א׳,מאנצ׳סטר של יאפאן׳. 
תעשיות אחרות: מתכת ומכונות, בניין־ספינות, תעשיות 



אוסאקח 


כימיות ומספר עצום של תעשיות קטנות׳ כגון זכוכית, 
שעוניש, מכשירים שונים׳ ועוד. עיקר היבוא — חומרי־גלם 
וצורכי־מזון. — א׳ כבר היתה ידועה בזמנים קדומים בשם 
נאניווה׳ ובמאה הרביעית לסה״נ היתה עיר־בירתו של הקיסר 
נינטוקו. עלייתה בזמן החדש חלה במאה הט״ז, כשהשליט 
היך־יושי קבע בה את מושבו ובנה בתוכה את מצודתו 
המפורסמת או־שירו. אולם התפתחותה הגדולה במסחר 
ובתעשיה התחילה רק אחר מהפכת 1868 ׳ כשיאפאן נפתחה 
לפני עמי אירופה ואמריקה.— בסביבות א׳ יש גנים נהדרים, 










45 אוסקה ■ 

מעיינות־רפואה, וכן המקדש העתיק מן המאה השביעית, 

שיטנדג׳י, שנשתפץ אחר־כך. 

/י 

אזסקים, אז?םקים ׳ אזפיקים(לאט׳ 0501 ; יוו׳ 01 * 0x1 ' 
01 * 00 "), אחד מעמי־איטליה מן התקופה הטרם- 
רומית. אסטראבון משתמש בשם א׳ כשם נרדף לאו־ 
פיקים׳ תושבי־קאמפאניה קודם כיבוש־הארץ ע״י הרומיים. 
לפי המסורת היוונית ישבו הא׳ גם מחוץ לקאמפאניה, 
באיטליה המרכזית והדרומית! אולם כמה מחוקרי זמננו 
סבורים, שיש להבחין בין האופיקים׳ שישבו בקאמפאניה 
ומחוצה לה כשבאו המתיישבים היווניים לאיטליה׳ ובין 
האוסקים— אומה, שנוצרה מתוך התמזגות של האופיקים 
והסאמניטים לאחר פלישתם של הסאמניטים לקאמפאניה 
במאה החמישית לפסה״ג. החבר המדיני של הא׳ היה מורכב 
מקאפואה, נולה אבלה ונוקריה. לשונם, ששרידיה הם דלים 
לערך, היתה בלא ספק הודו־אירופית. לשון זו היתה רווחת 
באיטליה המרכזית והדרומית והתפשטותה הגיעה עד סיצי¬ 
ליה שלשם הובאה ע״י המאמרטינים (ע״ע איטליקים). היא 
מתייחסת לענף האומברו־אוסקי, וכמו ללשון האומברית יש 
גם לה כמה קווי-קירבה אל הלשונות של השבטים הסאביניים 
באיטליה המרכזית׳ כמו שהיא גם נבדלת מהן בכמה הבדלים 
עיקריים. על המבנה של לשון זו אנו יכולים לדון כיום 
בביטחון מרובה פחות או יותר על סמך הכתבות, שנשתמרו 
ממנה (מוצאן רובו מקאמפאניה ומיעוטו מברוטיום׳ לוקאניה 
וסאמניום). לשון זו תפסה מקום חשוב׳ בצד הלשונות 
הלאטינית והיוונית, בקאמפאניה ומחוצה לה. מכה קשה 
הוכתה כשחרבה קאפואה ( 211 לפסה״ג). כשבטל מרכז זה 
של הא׳ נתמעטה גם חשיבות־לשונם. מן הזמן שלאחר 
מלחמת־האזרחים ( 89/90 לפסה״ג) לא הגיעו עוד לידינו 
כל כתבות אוסקיות. 

, 11 ^ 1010 ג ¥11 \ ./ ; 1897 , 1 , 101€£15 ( 1 . 5 .מ 

. 1937 { 0 1$ ז 1110 >. 13 ז 011 ? 

אזסכןר (- 051031 ) 1 ( 1799 — 1859 ), מלך שווידיה ונורוויגיה 
ב 1844 — 1859 , בן הגנראל ברנאדוט, המארשאל 
של נאפוליון׳ שנעשה אחר־כך מלך שווידיה ונורוויגיה בשם 
קארל בנעוריו נחשב א׳ כדוגל בליבראליזם, ומשעלה 
על כסא המלכות הנהיג בארצו חופש גמור של העיתונות 
ותיקן כמה תיקונים ברוח הליבראליות ביחסים בין המעמ¬ 
דות. אעפ״כ לא הסכים לשנות את הקונסטיטוציה. א׳ צידד 
בזכות פוליטיקה סקאנדינאווית מאוחדת והיה בעד הקלות 
לנורוויגיה. תמך בדאניה, ביהוד בסיכסוכה עם גרמניה בשל 
שלזוויג־הולשטיין. התנגד לרוסיה׳ אבל נשאר נייטראלי 
במלחמת־קרים, שנוודמלכותו היו לשווידיה ימי התקדמות 
סוציאלית וכלכלית: נבנו הרכבות הראשונות בארץ ונתפתח 
המסחר. בסוף ימיו שיתף במלוכה את בנו, שמלך אחריו 
כקארל ׳\ץ. א׳ חיבר שירים, אופרה ומחברת בשאלת העונשים, 
שניתרגמה כמעט לכל לשונות אירופה. 

. 1896 ,) 111011 ) 111 ) 8 ,ת 0 חז 1 .ו׳ ." 1 

א 1 קזקר 11 ( 1829 — 1907 ), מלך שווידיה ונורוויגיה, בנו 
של אוסקר 1 ■ הומלך ב 1872 , אחר מותו של אחיו 
קארל / 0 (. בימי־שלטונו ( 1905 ) נפרדה נורוויגיה מעל 
שורדיה, והפירוד יצא לפועל בדרך־שלום בזכות חכמתו 
וסבלנותו של א׳ (ששלט מאז על שורדיה בלבד). מידותיו 
המצויינות הכשירוהו לשמש בורר חשוב בכמה סיכסוכים 


אופולים 46 

בינלאומיים: בענייני סאמואה ( 1889 ו 1899 ) בין בריטניה 
גרמניה ואה״ב, בסיכסוך ונצואלה ( 1897 ) בין אה״ב ואנגליה, 
ועוד. הצטיין גם כסופר ומתרגם. כתביו הוצאו לאור 
(שנית) ב 1885/8 . 

. 1908 ,£מ 1 מ^£!ג/>ן>מ/* 1 מ£ , 11 ! 000, 0!1,1x1 ז 425501£ ] . 4 

א 1 םרם, נתך של אוסמיום (ע״ע) עם וולפרם (ע״ע), 
שמצטיין בנקודת־התכתו הגבוהה וביציבותו המכא¬ 
נית והכימית. משמש כחומר לחוטי־להט בנורות חשמליות. 

אופה (רום׳ 3 ( 4 ׳<)■ 1 . בירת הרפובליקה הסובייטית האוטו¬ 
נומית באשקיריה. שוכנת על-יד שפך הנהר א׳ 

אל הנהר בילאיה. מספר תושביה 246,000 ( 1939 ). תעשייתה, 
שבעיקר היא קשורה במוצרי־חקלאות (קמח, בירה, ועוד), 
וכן התעשיה המטאלורגית שלה, מתפתחות והולכות. יש 
בה בת״ס מקצועיים גבוהים, בית־נכות אתנוגראפי, ועוד. 
כן יש בה בית־זיקוק לנפט, שהוא מובא לכאן ע״י צינור 
משדות־הנפט שבסיזראן ואישימבאיב. א׳ נוסדה במאה הט״ז 
כמבצר, שנועד להגן על הקו של ההתקדמות הרוסית במזרח, 

ונתפרסמה בזמן 
מלחמות הצבא 
האדום נגד צב¬ 
אותיו של קולצ׳ק 
(ע״ע). 

במחוז א׳, שהיה 
מחוץ ל״תחום־ 

המושב", היו, לפי 
מיפקד 1897 , 733 
יהודים. מספרם 
במלחמת־העולם 
הראשונה גדל ע״י 
אופה זרם הפליטים מרו¬ 

סיה המערבית. ב 1918 נפגעה הקהילה קשה ע״י הקרבות בין 
הצבא־האדום וצבא־קולצ׳אק. ב 1923 היו בא׳ 1,588 יהודים. 

2 . יובלו העיקרי של נהר בילאיה, שהוא מצדו יובל של 
נהר קאמה. אורכו 704 ק״מ. מקורו באגם־אופה שבאוראל 
הדרומי, ובחלקו הוא משמש לשיט של ספינות מובילות 
תבואה, עצים וברזל. 

אופוילים — ?! £07102 — ( 446 ״ י — 411 ״ לפסה״ב), מגדולי 
המשוררים הקומיים באתונה. מספר הקומדיות שחיבר 
אינו מרובה ביותר, אולם בהתחרויות ניצח, כנראה, לא פחות 
משבע פעמים. א׳ עזר לאריסטופאנס בחיבור של הקומדיה 
״הפרשים״ (הוצגה בש׳ 424 )! אולם אריסטופאנס מתאונן 
בקומדיה זו, שא׳ השתמש בכמה מוטיווים משלו (בצורה 
משובשת) בקומדיה "מאריקאס". אפשר׳ שהתלונה אינה 
צודקת, וא׳ נטל מה שנתן לחברו. כאריסטופאנס התנגד א׳ 
לדרכי המדיניות של הדמוקראטיה האתונאית ולשיטות- 
החינוך של הסופיסטים. הקומדיה "מאריקאס" היתה מכוונת 
כלפי הדמאמג היפרבולוס, יורשו של קליאון באסיפת־העם 
באתונה. קומדיה אחרת, "החנפים", שניצחה בהתחרות את 
״השלום״ לאריסטופאנס ( 421 ), היתה מכוונת כלפי קאליאם, 
העשיר הפזרן (הנזכר גם ב״פתטאגוראס" לאפלטון). העשיר 
מתואר כאן כשהוא מוקף חבר של טפילים חנפים — סופיס- 
טים, אמנים ומשוררים, שהם סמוכים על שולחנו הדשן 


















47 


אופוליס — אופוצ׳נו 


48 


ואוכלים על חשבונו׳ עד שמופיע שליח בית־הדין ומעקל 
מה שלא הספיק קאליאם לבזבז. מפורסמת ביותר חיתה 
הקומדיה ״הטובלים״ ( 416 )׳ שתיארה את אלקיביאדס וחבו¬ 
רתו. בהשפעתה של קומדיה זו נוצרה׳ כנראה׳ המעשיה, 
שאלקיביאדס הטביע את א׳ בים בדרך לסיציליה. אולם 
המעשיר, בדויה׳ שהרי א׳ עסק בחיבור של קומדיות גם 
אחר 415 . מבחינת ביקורת המדיניות הפנימית חשובה 
היתד, גם הקומדיה ״דמוי״,שנכתבה במצוקת 412 
ושבה העלה המשורר מן השאול את מילטיאדס, אריסטידס 
ופריקלם כדי לברר לאור פעולתם המדינית את מצבה 
של אתונה בזמנו. הרעיון עצמו לא היה מקורי, אולם 
א׳ ידע, כנראה, להביעו בכשרון; קטע מן הקומדיה נשתמר 
על גבי פאפירוס שמור בקאהיר. בנוסח "דמוי" כתב גם 
קומדיה אחרת, שמתארת את דיוניסוס כשהוא הולך לבקש 
מצביא מתאים לתפקידו בשביל אתונה. קומדיה זו השפיעה 
על "הצפרדעים" לאריסטופאנס. לפי סוידאס נהרג א׳ 
בהלספונטוס במלחמה נגד אספרטה, וכשנודע הדבר 
באתונה החליטו לשחרר משוררים מחובת העבודה בצבא. 
הקטעים מיצירות א׳ שנשתמרו נאספו ע״י קוק (> 01 ס.> 1 ): 

( 1880 ) 1 ,גזחשמז^בז! 1 ז־ז 11 זס 10 ;;\׳, 1 זז 11 ז 00 נוד 001 . 

א. ש. 

אופולמזם (? 110 ! 81x611 ), היסטוריון יהוךי הלניסטי מן 
המאה השניה לפסה״נ. חיבר ביוונית ספר על 
"מלכי־ד,יהודים" בשם "על היהודים", שקטעים ממנו נשתמרו 
בכתביהם של אבות הכנסיה קלמנס מאלכסנדריה ואוזביוס 
מקיסריה. קטע אחד, שנמסר ע״י אוזביוס בשם א/ מקורו, 
כנראה׳ בחיבור של סופר שומרוני. בקטע אחר קובע א/ 
שמשה המציא את כתב האלפבית, וממנו לקחו אותו 
הכנענים׳ שמהם עבר ליוונים. 

^ 6116111 , 3£011131 ) 011 ־ 1 ? ; 5 — 474 , 111 4 , 116 ( 111 € ^ 5011 0 € 

. 1 , 41 € 12 } 311 

אזפ 1 לנז (בגרנד " 61 י)ק 0 ), עיר בשלזיה העילית׳ פולניה, 
על נהר אודר. כ 53,000 תושבים ( 1939 ). תעשיית 
מכונות׳ מלט׳ סיגאריות, עיבוד של מוצרי־חקלאות ומסחר 
בבהמות. בשנים 1163 — 1532 היתד, א׳ בירת הדוכסות 
של אופלן. 1532 — 1742 נשתייכה לאוסטריה; 1742 — 1945 
לפרוסיה (גרמניה). 
ב 1945 , אחר מלח- 
מת־העולם השניה, 
צורפה לפולניה ותו¬ 
שביה הגרמניים 
גורשו מתוכה. 

היהודים בא׳ 
נזכרים לראשונה ב¬ 
תעודה, שלפיה נהר¬ 
גו שם יהודים בשנת 
"המגפה השחורה" 
( 1349 ).משנת 1427 
נשתמרה איגרת־ 
חסות, שניתנה ע״י 
הדוכס ברנארד ליהודי ממינסטרברג ולבני־ביתו למשך עשר 
שנים. 1453 נשרף בברסלאו אברהם מא/ שנאשם בחילול 
״הוסטיה״. 1465/6 גורשו היןזודים מן העיר לפי פקודת 


הקיסר פרדינאנד 1 משנת 1765.1559 הונח היסוד לקהילה 
היהודית המחודשת. בסוף המאה הי״ט היה מספר היהודים 
750 , ב 1929 — 650 . 

א 161 לצר, תא 1 ד 1 ר פ 1 | -״ 01 2 קק 0 מסע . 1 ־- ( 1841 — 
1886 ), אסטרונום אוסטרי. עסק בקביעת המסלולים 
של כוכבי-שביט וכוכבי-לכת. עבודתו העיקרית — "הקאנון 
של הליקויים״ ( 105161111556 ? : 461 ) ס 0 סג 0 ), 1887 ׳ שכולל 
חישובים של כל ליקויי החמה והלבנה מ 1207 לפסה״נ עד 
2163 לסה״ג. לעבודה זו, שמאפשרת קביעת תאריכים 
מדוייקים למאורעות היסטוריים, שהיו קשורים בליקויים 
כאלה׳ יש חשיבות עצומה בקביעת סדר־הזמנים בהיסטוריה 
הקדומה. 

אופוניה (בירר' מן — טוב, יפה, { 1 ע< 0 <ו> — 

קול), "יפי-הקול" או "נעימות־הצליל". בשירה 
נוצרת הא' על-ידי ריתמיקה, חרוזים ואופני־חריזה, בחירה 
וסדר של מלות בעלות צלילים ערבים לאוזן, שמצטרפות 
לנעימה ערבה׳ הימנעות מצלילים וצירופי-צלילים בלתי- 
מוסיקאליים׳ חזרה מכוונת על צלילים מסויימים׳ וכדומה. 
בבלשנות נקראת בשם א' המגמה להשתמש בצלילים 
ערבים לשם יתר מוסיקאליות, ובמוסיקה מציינים • בזה 
צילצול ערב לאוזן־השומע. 



אופוסום צפון־אבוריקני ( 3 תג 1 ת 81 ז 54 8 ץ 11 ק 1461 ס) 


א 1 פוםומ ( 055001 ^ 0 , השם המדעי 8 ז( 11 ק 4£1 >!ס), אחד ממיני 
חולדות־הכיס (ע״ע). מוצאו של הא׳ מאמריקה 
הדרומית, שמשם נתפשט על פני רובה של יבשת אמריקה. 
גודלו כגודל החתול; צבעו אפור; יש לו הרבה שיניים 
חותכות וזנב ארוך קל־תנועה, שמשמש גם לתפיסה והאחזות. 
ברגליים 5 אצבעות, שמצויירות— פרט לבוהן — בציפרניים 
ארוכות וחדות. כמה מן הא" חסרים את הכיס האפייני לרוב 
המינים מסוגם, והאמהות נושאות את הילודים על גבן. הא׳ היא 
חיה טפסנית וטורפת, שעושה שמות בלולי־תרנגולים. — עורו 
של הא׳ משמש להכנת פרוות, ולשם כך מגדלים אותו גם 
בחוות מיוחדות. ע״ע חיות-כים. 

אזפ $1 ׳נ 1 (סס^שסקס), עיר־מחוז בפולניה. לפי האגדה, 
מקום־הולדתה של אסתר׳קה׳ אהובתו היהודית של 
קאזימיר הגדול ( 1333 — 1370 ). לפי הפריווילגיה של זיגמונט, 
שניתנה ב 1588 להנהלת־העיר ולפי הפסק של ביר,"ד העליון 
ב 1714 נאסרה בא׳ ישיבת־יהודים. אולם לפי המיפקד של 





אופולנו 



















49 


אופוצ׳נו — אופטוריה 


50 


1765 היו בא׳ והגליל 1,349 משלמי־מס־גולגולת יהודיים. 
1857 הגיע מספר־היהודים בא׳ ל 1,469 וב 1897 — ל 2,425 . 
אחר 1897 גדל מספרם. במלדומודהעולם השניה הושמדו 
כמעט כל יהודי א׳. 

א 1 פ 1 ךט 1 , פזךט 1 ( 01-10 ק 0 , 01-1:0 ?, גמל), העיר הראשית 
בצפון־פורטוגאל (מחוז מיניו). שוכנת סמור לשפך 
הנהר דואר( אל האוקיינוס האטלאנטי. 262,300 תושבים 
( 1940 ). א' היא המרכז הכלכלי והתרבותי השני במעלה 
בפורטוגאל. העיר העתיקה, שיש בה קאתדראלה מן המאה 
הי״ב בסיגנון רומאני, שוכנת על גבעה במרכז־העיר. 
תעשייתה: מתכת, רהיטים, מוצרי־שעם ועורות, משי וכותנה. 



חזית דזקאתדראלה באופורטו 


נתפרסמה ביותר ב״יין־פורטו", שנשלח ממנה בכמויות 
גדולות, ביהוד לאנגליה׳ מ 1703 ואילך — א׳ נוסדה ע״י 
הרומים ומשמה הרומי — 0316 1:115 ־ 01 ? —-בא השם "פורטו- 
גאל". במאה העשירית כבשוה הנוצרים מידי המוסלמים, 
ומאז שימשה בירה לנסיכי־פורטוגאל. על־יד א׳ ניצח ולינגטון 
את צבאות צרפת, 1809 . במלחמת האזרחים 1832/33 נת¬ 
פרסמה העיר ע״י עמידת־הגבורה שלה במצור ששם עליה 
המלד מיגואל (ע״ע פורטוגל, היסטוריה). מאז הוסיפה 
א׳ למלא תפקיד חשוב בחייה הפוליטיים של פורטוגאל. 

היהודים בא׳. בא׳ היו ביכ״ג וקהילה יהודית עוד 
קודם ייסודה של ממלכת פורטוגאל ( 1143 ). כיום מראים 
על מקומן של שלש שכונות יהודיות קדומות בחלקים שונים 
של העיר. אחת מהן היתה ידועה בשם 1605 ־)״! 10 ז 16 ת 0 !\ 
("הר־היהודים"), מדרגות׳ שהוליכו אל אחת מן השכונות 
היהודיות, נקראות 3 § 0 ת £8 16 > 138 ) £503 (,מדרגות בית־ 
הכנסת׳), ובניין ביכ״נ קדמון קיים שם עד היום. לפי תעודות 
ממשלתיות, נחנר ביכ״נ זה 2.7.1388 ברשיון המלר חואן 11 
ב 1554 עבר לידי מיסדר הנזירים סאנטה קלארה! במאה 
הי׳׳ט בהרה! בשעת תיקונים, שבעשו בו ב 1875 , במצאה 
כתובת, שלפיה בנה את ביהב־׳נ דון יהודה ן׳ מניר. 


הקהילה היהודית בא' היתד, אחת מן החשובות בפורטו־ 
גאל׳ אבל לא מן הגדולות ביותר. עם גירוש היהודים מספרד 
התיישבו בא׳ 30 משפחות מן המגורשים ובראשן ר׳ יצחק 
אבוהב. אחר גירוש פורטוגאל ( 1497 ) לא נשאהו בא׳ יהודים 
בגלוי. ב 1543 הוקמה כאן האינקוויזיציה. אולם מראה 
האוטודאפה, שנערך בעיר ב 11 בפברואר של אותה שנה, 
עורר רגש־זוועה בלב התושבים, שמאז לא התירו עוד לערוך 
בה את משפטי־האינקוויזיציה. 

1921 נוסדה בא׳ קהילה יהודית ע״י האנוס קארלוס די 
בארוס באסטו. מ 1926 משמשת א׳ מרכז לפעולת ,התשובה׳ 
(בפורטוגיזית 6 ז 3 § 05 ז) של האנוסים אל היהדות. 1927 
נפתח שם ביכ״נ. 1929 הוחל בבניין ביכ״נ,מקור חיים׳ ונוסד 
בית מדרש ,ראש פנה׳ ללימודי הרת. 

נחום סלושץ, האנוסים בפורטוגאל, 1932 ; -■!ס? , 1-0.11 1110 ״? 

,£מ 11 ז $6 ץ £3 . 1 \ ; 1890 ־ 1873 , 011:0 ? , 10 *ז 1€ ) 10 ת 6 ס$הה 0 

. 1867 111 1461 { 01 £ 

אזפ 1 ךטוניז 0 (מלאט׳ *טמסזזסקקס, נוח, רצוי, מתאים), 
התנהגותו של אדם, שמסתגל לתנאים הנוחים 
ביותר להשגת מטרותיו בכל זמן ומצב בלא שישמור על 
עקרונות מוסריים ומדיניים. ומכאן ״אופורטוניסטן״ — אדם 
מחוסר־אופי, שיודע להסתגל לכל מצב, להרכין ראש לצד- 
התקיף ולנצל כל הזדמנות לתועלתו. — בפוליטיקה הצרפתית 
בימי גמבטה (ע״ע) כינו כך הרפובליקנים את הליבראליים 
המתונים. 

א 1 פט 1 ב (בפול׳ ^\ 316 ק 0 , בלשוךהיהודים אפטא), אחת 
מן הערים העתיקות ביותר בפולניה. קודם מלחמת- 
העולם הראשונה — עיר־מחוז בפלך ראדום. בפולניה העצ¬ 
מאית נמנתה א׳ על שלטון־הפלך (ווייבודסטבו) קלצי. 
לפי חלוקת פולניה על־ידי ועד ארבע י ארצות היתד, א׳ 
שייכת ל״מדינת פולין קטן"(קראקא־סאנדומיר).ישוב יהודי 
היה קיים בה מן המאה הט״ז, ב 1634 נתחלקה העיר לשני 
חלקים: נוצרי ויהודי, והחלק היהודי היה "רחוב היהודים". 
לדברי בעל "טיט היון" נהרגו בא׳ בימי מלחמות השוודים 
והפולנים ( 1656 ) יותר מ 200 משפחות יהודיות. הואיל ומצב 
הקהילה היה קשה הוציא ועד ד׳ ארצות ב 1687 תקנה, 
שאסור ליהודים מבחוץ להתיישב בא׳ בלא רשות מיוחדת 
מטעם ועד־הקהל. באותה תקופה היתד, קהילת־א׳ מאורגנת 
יפה׳ ותפקידיה השונים (בכללם אוסף־כספים לעניי א״י) 
היו מחולקים בין כמה ממונים וגבאים. במאה הי״ח 
ניכרת ירידה כלכלית בחיי-הקהילה ומשום כך היתד, מסורה 
לחסדיהם של אדוני־העיר ושליטה. הפינקם של קהילת-א׳ 
הוא מקור חשוב לתולדות־ישראל בפולניה ועד 1939 היה 
העתק ממנו שמור בספריית־הקהילה בווארשה. במאה הי״ט 
גדלה האוכלוסיה היהודית בא׳, באופן שב 1856 מנתה 2,517 
נפש (מתוך 3,845 תושבים) וב 1897 — 4,138 (מתוך 
6,603 ). — בין גדולי-א׳ נתפרסם ביותר הצדיק ר׳ אברהם 
יהושע השל, הידוע בכינויו: הרב מאפטא (תק״ה—תקפ״ה). 

אופטזו־יה (ברום׳ מזזק 0 ז £603 , בטאטארית — בתקופת- 
השלטון של הטאטאריס בקרים — גזלו,זי\ 6 ״י 065 , 

בעברית גוזלו, גוזלווא, בוזליו), עיר־נמל קטנה על חופו 
המערבי של חצי־האי קרים. שוכנת על לשון־יבשה זעירה, 



51 


אופטוריד, — אופטושו, יום!* מאיר 


52 


[ ח־ ס - 200 ס־,.. 3 <-^ 11 •? 
200 ' 500 • . 



טארכאך 

_^־^וו 3 גונו 1 ויהן 

|ףמפרי 9 ול '•■(יונאטוריה) ;ח 

11 ^| 3 |^.סו.אםטופול 
ב א ק ר ה 
כף סאריץ׳ _־״ * 


3> 


* 4 ^אורר מ־ זר ח 


איפאטוריה 


בקצה הצפוני של המפרץ קאלאמיטד, 3 ד 111 * 13 ; 3 > 1 .)• עברה 
לרוסיה עם כיבוש־קרים ( 1783 ). בסביבת־העיר בריכות 
לתפוקתו של מלח־בי- 
שול.בזמן האחרון נע¬ 
שו א׳ וסביבתה הסוב־ 
טרופית מקום־מרגוע 
חשוב בברית־המוע- 
צות. מספר־התושבים 
כ 30,000 ( 1938 ). — 
ישוב יהודי בא׳ היה 
קיים עוד בתקופת- 
הטאטארים. היו בה 
קראים ורבנים. בתקו¬ 
פת הצארים נכללה א׳ 
בתחום־המושב. בעיר 
זו היו 3 בתי־כנסת, 

מהם אחד של הקרימצ׳אקים (צאצאיהם של יהודי־קרים 
בימי שלטון־הטאטארים) ו״כנסה"(בית־כנסת קראי) נהדרת. 
כשהושוו בימי ניקולאי 1 הקראים ברוסיה׳ וביחוד בקרים, 
בזכויותיהם לשאר הנתינים נעשתה א׳ מרכזם הרוחני. בה 
ישב ה׳חכם׳ הראשי ובית־דינו. משנות־השלושים עד שנות 
השישים היה קיים בה בית-דפום עברי קראי(דפוס גוזלווא), 
שבו הוציא פירקוביץ ספרים חשובים בעברית משל ראשוני 
הקראים. ב 1894 נוסד בא׳ בית־ספר קראי ל׳חזנים׳, שבראשו 
עמד הסופר העברי־הקראי אליהו קזאז. יש בה מוזיאון קראי 
וספרייה של כ״י וספרים יקרי־מציאות. לפי המיפקד משנת 
1897 היו בא׳ 1,592 רבנים ו 1,505 קראים (ביחד: 18% 
מכלל־האוכלוסיה). ב 1905 נפרעו פרעות ביהודי־א׳. עם 
המהפכה הרוסית הגדולה ברח ה׳חכם׳ האחרון של הקראים 
לקושטה. בשנת 1926 היה מספר־הנפשות של שתי הקהילות 
2,409 ( 10.6% מכלל האוכלוסיה) 


^ופזיךיןן(ע״״קס^עע), משורר ומדקדק יווני, בן כאלקים 
שבאובויה (נו׳ 275 לפסה״נ). למד ופעל באתונה. 

ע״ם הזמנת אנטיוכום 111 מלך־סוריה עבר לאנטיוכיה וניהל 
שם את בית־הספרים המלכותי. שיריו עסקו בנושאים מיתו¬ 
לוגיים ובדברי־פולמום אישיים. משוררים לאטיניים, וביחוד 
קורנליום גלום (ע״ע), חיקו את האלגיות שלו. א׳ חיבר 
גם כתבי־פרוזה על נושאים היסטוריים וספרותיים. בולטת 
נטייתו להבליט את למדנותו ולהשתמש בביטויים בלתי- 
רגילים. נמנה על האסכולה האלכסנדרוגית. מתוך כתביו 
הגיעו רק קטעים מועטים, שכינס שיידוויילר (- 1 ) 301101 .£ 
1908 מת 80 . 0155 ,גזחסחז^בז) 1101101118 ק £11 ,ז 0110 ׳ 1 \). 


א 1 פט 1 פ 1 ן (מיוד ? 1 ^ 6 —מראה, קול),מכשיר, 

שהומצא ב 1914 ע״י הפיסיקאי האנגלי א. א. פורניה 
ד׳ אלב 0 >נ}! ^יג>), שבעזרתו יכול עיוור לקרוא דברי־דפוס 
רגילים. פעולת־המכשיר מיוסדת על תאי סלניום (ע״ע) 
המשולבים במעגל טלפון. כשמערכת תאים כאלה מועברת 
על פני אותיות מוארות, היא משנה את מוליכותה לפי טיב 
האות, שממנה האור מוחזר׳ ושינויים אלה גוררים שורת 
תנודות במקלט־הטלפון; כל אות מעלה בדרך זו קול או 
טון מיוחד. הקורא העיוור לומד אלפבית של קולות בטלפון, 
שמצטרפים אח״כ ל.כתב בשמע׳ מתאים ל׳כתב הנראה׳, 


באופן שהוא שומע העתק גמור של הכתב הנדפס. מ 1920 
נוהגים להעביר את הקולות שבטלפון בעזרת־ רמקולים, 
באופן שמכשיר אחד יכול לשמש באולם הרצאות או בבתי 
ספר לעיוורים ואילו לקריאה ב׳לחש׳, ליחידים, עדיין משמש 
טלפון יחיד. 


אופטוריון ( 111111 ז 310 ק £11 ), סוג־צמחים ענף, ממשפחת 
המורכבים (ע״ע), כולל כ 700 מינים׳ כמעט כולם 
אמריקנים (מדרום־אמריקה, איי אמריקה המרכזית ומכ¬ 
סיקו). רובם עשבים או שיחים• — מן המינים המועטים 
הנמצאים ביבשת המזרחית יש לציין את "אופטוריון הביצות" 
(!!!!!״!לגסמגס .£), שגדל בביצות ובקירבת זרמי־מים 


בקידמת־אסיה, באירופה וב¬ 
אפריקה הצפונית ומצוי גם 
בארץ ישראל. א׳ זה הוא שיח, 
שגובהו 1 1 / 2 מ׳ לערך, עליו 
מחולקים לשלושה או לחמי¬ 
שה חלקים ופרחיו לבנים־ 
אדמדמים. לפנים שימש לרי¬ 
פוי פצעים. מינים שונים של 
א׳ מאמריקה הטרופית מספ¬ 
קים תחליפים לאינדיגו ול־ 
ואניל* מן המין - 11 ק 1 ז 1 .£ 



או&טוריון הביצות 
1 , ענף פורח ב. קרקפת הפרח 


סעעסת מופק התה אייאפאנה, 
מן המין 1 חטמ 0113 מ 3 לספ .£ 


בא חומר־מתיקה, ועל־כן הוא מכונה "צמח הסאכארץ 
הפאראגוואיי". מינים הרבה משמשים כצמחי־נוי בגנים 
ובחממות, וכן כצמחי עציצים. 


אז־פטו^טו(אז־פטד^כזקי), יוסף מאיר(נו׳ב 1886 באחוזת- 
יער על־יד מלאווה, פולניה), מספר ורומאניסטן 
יידי. 1907 עזב את וארשה והשתקע באה״ב. כאן היה 
מוכר עיתונים, אח״כ פועל בבי״ח ולבסוף מורה עברי 
בתלמוד־תורה• 1914 קיבל דיפלומה של בי״ס טכני עליון 
בניו־יורק. ב 1910 התמכר לעבודה ספרותית. פרי עטו 
הראשון היה: "מן העבר השני של הגשר" ("אויף יענער 
זייט בריק״, 1910 ). עם הסופר היידי איגנאטוב הוציא את 
הקבצים ״שריפטן״, ובהם הדפים: "רומאן של גונב־סוסים" 
(״ראמאן פון א פערדגנב״, 1912 ) ו״מוריס ופילים בנו" 
( 1913 ). 1914 התחיל בהוצאת הקבצים "די נייע היים" ובהם 
פירסם ציורים ״מן הגטו הניו־יורקי״ ( 1914 ). בעיתון "דער 
טאג", שנעשה עוזרו הקבוע׳ כתב מאות סיפורים ונובלות, 
שתוכנם הוא ברובו מחיי היהודים בפולניה ומחיי הקיבוץ 
היהודי בניו־יורק. כמו־כן פירסם ב״צוקונפט" שורה של 
סיפורים וב״נייע וועלט" את הרומאן "מורים", שיצא גם 
בעברית — על מצבו של המורה היהודי באמריקה. בתקופה 
זו הרבה לצייר טיפוסים מגושמים׳ אחוזי יצרים עזים, 
מעולם ההפקר. עוד ביצירותיו הראשונות נתבלטו תכונות 
כשרונו העיקריות: בהירות׳ בליטות, והתרחקות מאשליות 
רומאנטיות.—מקום כבוד בספרות הנחיל לו הרומאן "ביערות- 
פולין״ ( 1921 ), שיצא בעברית בהוצאת־שטיבל׳ ושבו גולל 
א׳ יריעה רחבה מחיי־היהודים בפולניה במאה הי״ט. מצד 
אחד מתוארת כאן החסידות הפולנית, ובמרכזה הדמות 
ההיסטורית של ר׳ מנדל מקוצק׳ ומצד שני—דור־ההשכלד! 















53 


אופטושו, יוסף מאיר — אופטימיזם 


54 


היהודי־הפולני. ברומאן ״שנת 1863 ״ ( 1929 )׳ שהוא המשכו 
של "ביערות פולין", מתאר א׳ את תקופת המרד הפולני, 
את האינטליגנציה הפולנית שהשתתפה במרד, ואת האמי־ 
גראציה הפוליטית בפאריס (משה הס, נורביד, באקונין). 
רומאנים אלה הם ריאליסטיים, בלא סנטימנטאליות ואידיא־ 
ליזאציה.— בין יצירותיו המאוחרות של א׳ ראוי להזכיר 
את "יום ברגנסבורג", שיצא גם בעברית׳ ובו מתואר ההווי 
של יהודי־גרמניה במאה הט״ז והיחס של הנוצרים אליהם 



י. ט, אופאטושו 

(גבירים׳ קבצנים׳ ליצנים, בדחנים, בעלי־שררה נוצריים, 
ועוד). את כשרונו בהחייאתן של תקופות היסטוריות גילה 
א׳ ביהוד בסיפורו "פונדקא רטיבתא" מתקופודהתנאים. 
כתביו הנבחרים יצאו ב 14 כרכים. 1934 ביקר ברוסיה 
הסובייטית ובארץ־ישראל. זולת יצירותיו, שנתפרסמו עברית 
ושכבר נזכרו, נדפס בעברית גם סיפורו ״מיתת כושי״, 1920 
(בירחון "מקלט", ניו־יורק), "חורבן־פולין" (סיפורים) וכן 
קובצי הסיפורים: "אנשים וחוצות" ו״דרי מטה" והרלמאן 
ההיסטורי ״ר׳ עקיבא״ — שלשתם ב׳ספריית־הפועלים׳ בא״י. 
מקצת יצירותיו ניתרגמו עברית ע״י המחבר עצמו. ב 1946 
הוצג בא״י על בימת ,אהל׳ המחזה "ביערות פולין" (בצירוף 
״שנת 1863 ״) בעיבודו הדראמאטי של פאלק האלפרין. 

אפאטאשו־ביבליאגראסיע, בהוצאת סניף אופאטושו של 
ה״ארבייטער־רינג", ניו־יורק, 11937 "אשכול", אנציקלופדיה 
ישראלית, ב׳, 1015 — 1016 : אלגעמיינע ענציקלאפעדיע, ב׳, 4 . 

א. ל. 

אופטימטים, ע״ע רומי, תקופת־הרפובליקה. 

אופטימיזם (הת״חזמקס), ההשקפה׳ שלפיה האדם והעולם 
מתקדמים לקראת הטוב. כך, למשל׳ גתבטאה 
ההשקפה האופטימיסטית בספרו של קונדורסה (ע״ע) "רישום 
של תמונה היסטורית מהתקדמותו של הרוח האנושי״( 1794 ), 
בתפיסתו של הגל, שההיסטוריה היא "התקדמות בתודעת- 
החירות" ובזו של מארכס, שעל־פיה מביאה ההיסטוריה 
לידי גישום, לפי חוקיה הפנימיים ההכרחיים, את החברה 
האידיאלית. בתפיסה האופטימיסטית קשה להחזיק כשרו¬ 


אים בהוויה העולמית תהליכים מכאניסטיים בלבד. 
ולפיכך יש לראות את האופטימיזם המובהק כהשקפה, 
שהעולם׳ כפי שבראו א ל ה י ם, הוא טוב ביסודו ואף הרע 
שבו משמש בחשבון אחרון לתכלית טובה. השקפה זו מצאה 
את ביטויה בבראשית א׳ בדיבור "כי טוב", שהוא חוזר 
ונשנה בכל הפרשה, וביחוד בפסוק המסכם: "וירא אלהים 
את כל אשר עשה והנה טוב מאד". אמנם גם בתוך תחומיה 
של תפיסודעולם תיאיסטית יש מקום להלך־רוח פסימי. 
כך אנו מוצאים בתלמוד: "ת״ר: שתי שנים ומחצה נחלקו 
בית־שמאי ובית־הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא 
נברא משנברא! והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא 
משלא נברא" (עירובין, י״ג ע״ב). אך השקפה פסימית כזו, 
כשהיא קשורה בתיאיזם, יכולה להתייחם לחלקים מסויימים 
של העולם (כגון אל האדם), ולא אל העולם כולו. הקושי 
העיקרי של השקפה זו הוא להסביר, בהתאם להנחה העיקרית 
שלה׳ את מציאות הרע בעולם, וביחוד את תופעות הרע 
בחברה׳ שאותן מטעמת ההשקפה המתנגדת לה, הפסימיזם 
(ע״ע). שאלת "צדיק ורע לו׳ רשע וטוב לו" ("מדוע דרך 
רשעים צלחה"׳ ירמיה יב, א) לא פסקה מלהעסיק את 
הפילוסופים המחזיקים בא׳. אולם שאלה זו אין בכוחה 
לערער את יסודותיו של הא׳ הנובע מתוך אמונה באלהים, 
מאחר שהמאמין מובטח׳ ש״כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" 
("כל מה שעשה אלהים לתכלית טובה עשה", ר׳ עקיבא), 
ולפיכך מנקודת־המבט של המאמין באלהים חייב אדם "לברך 
על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה" (ברכות ם׳ ע״ב). 
אם אין אנו יכולים להסביר כל תופעה רעה כבעלת תכלית 
טובה׳ הרי זה׳ לדעתו של המאמין׳ מפני ששכלו המוגבל 
של האדם אינו יכול להשיג את כוונותיו של האלהים בהנהגת 
העולם כולו. כששואלים את רבי יהודה הלוי (כוזרי ג, יא), 
כיצד הוא מצדיק את האכזריות שבטבע ("הארנבת, שהיא 
מאכל לצבועים׳ והזבוב — לעכביש"), הוא משיב מתוך 
בטחונו באלהים: "איך אייחס העוול אל חכם שנתברר לי 
צדקו ? אין זו אלא חכמה שאיני משיגה׳ ואצדיק מי שנקרא 
,הצור תמים פעא"׳. 

אולם אם המאמין יכול להסתפק בתשובה האמורה 
לשאלות שלפנינו, שונה הוא היחס אליהן מצד הפילוסוף, 
שאמונתו באלהים אינה אמונה סמוייה אלא מבוססת על 
מופתי־השכל. תשובה מפורטת לטענות הללו ניסה להשיב 
לייבניץבספרו 041£:66 :> 11 ז ("צידוק־האלהות״),שיצאב 1710 
ושבו השתדל להוכיח׳ שהעולם הנברא הוא הטוב שבעול¬ 
מות האפשריים ושאילו היה עולם טוב יותר אפשרי, 
היה אלוהים בורא אותו ולא את העולם שלנו. בזה עדיין 
לא נאמר, שהעולם נקי מכל רע. הרע שבעולם מותנה 
בהכרח בעצם־קיומו של העולם, אלא שהעיון בסוגי הרע 
מגלה׳ שאין מכאן ראיה נגד הא׳. לשם כך חילק לייבניץ את 
הרע לשלושה סוגים: הרע המטאפיסי׳ שהוא מותנה על־ידי 
העולם באשר הוא נברא׳ סופי ומוגבל; הרע הפיסי׳ שממלא 
את תפקידו בעולם ומצעידו לפנים ע״י מה שהוא משמש 
עונש ואמצעי של חינוך! ולסוף, הרע המוסרי, שנגרם ע״י 
האדם עצמו ושאלהים לא היה יכול לבטלו בלא שיבטל 
את אחריותו המוסרית של האדם• נגד הא׳ הפילוסופי של 
לייבניץ טען וללטיר בספרו 6 ון 151 תז 11 ׳ן 0 ' 1 זנ $1 !!ס , 03114146 
( 1757 ). התנגד ביותר ללייבניץ שלפנהאואר, שראה בא׳ 
"לעג מר לסבלה של האנושות", כיון שלדעתו לא הטוב 



55 


אופטימיזם 


אופטיקה 


56 


ביותר, אלא הרע ביותר הוא העולם שלנו. שופנהאואר 
האשים את היהדות ואת האיסלאם בהפצתו של "האופטימיזם 
המזוייף, השטחי והנפסד". הרמאן כהן קשר את הא׳ באמונה 
המשיחית והתווה לו מגמה מעשית: להכשיר את העולם 
לקראת יעודו המשיחי ולמעט בזה את סבלם של בני־האדם. 
רמב״ם, מורה נבוכים, חלק שלישי, י׳—י״ב; -ןן 011 

, 0011610 ;( 1902 ) זה 5 ) 86557171 1 ) 0.71 5712 17111 !ק 0 ,־ 01301161 

, 3011 ־ 1 ? ;( 1890 ) $* $7711 $511711 6 ? . 17713 71177115771115 ) 0 " 067 

, 81610 .״ 1 ;( 1880 ) 1115 ( $1 0£117711 36$ 1£ ז £11 ה 7 (:> 8676 316 1167 ( 1 
77071 1$ ) 67156 [ י ז 10 ־ 1 ש 1£ . 19 ;( 1905 ) $772145 7111711 ) 0 36 ) $02,1 067 
, 10 ) 0510 ־ 01 ^ 1 ־ 51 ;( 1914 ) $511111511111$ 86 74713 $17111$ 7111711 ) 0 

7/76 71)6 01771716 (1913), X^. 

ש. ה. ב. 


אופטיקה (מיוו׳ן־זג^), במשמע רחב: תורת האור מבחינת 
התופעות הנראות לעין האדם. הא׳ הנידונה כאן 
מקפת בעיקר את התופעות, שניתנו להתבאר על סמך תורת- 
האור (ע״ע) של הפיסיקה הקלאסית בלא זיקה לתורת 
הקונטים(ע״ע). א , זו נחלקת לשני פרקים: א) א׳ גיאומטרית, 
שמתארת את דרך־האור בחלל ריק ובחומר בלא שום זיקה 
להשערות בדבר מהות-האור: ב) א׳ פיסיקאלית, שמתארת 
את עיקרי־תכונותיו של האור בהתפשטותו על סמך ההנחות 
של תורת הגלים האלקטרומאגנטיים. דיון מיוחד מחייבים: 
הפיסיולוגיה של הראיה (ע״ע), הבדלי-צבע (ע״ע ספקטרום) 
והבדלי-עצמה (ע״ע פוטומטריה) שבאור, וכן הצדדים 
האנרגטיים שבאור (ע״ע קרינה), שאינם עניין אצל הראייה. 

הא׳ הגיאומטרית (א״ג) עוסקת בתופעות־האור 
שניתנו להתפרש כהתפשטות האור בקווים ישרים, כקרניים. 
מכאן גם הכינוי ה.אופטיקה של הקרניים׳. האה״ג •נתפתחה 
ביחוד לשם הבנתם ושימושם של המכשירים האופטיים 


היסודיים — מראות, עדשות, פריסמות וכד׳: בעזרתה מחשבים 
את המהלך של קרני־האור במכשירים אלה וקובעים את 
פרטי המבנה של מכשירים מורכבים, כגון מיקרוסקופ, 
שפופרת-ראייה, טלסקופ, פולךימטר, אינטךפרומטר, וכדומה. 

כללי-היסוד של האה״ג הם; 1 ) במדיום אחיד מתפשט 
האור בקו ישר— וכאן אנו מתעלמים מתופעת העקיפה(ע״ע, 
ועיין להלן). 2 ) אין הקרניים השונות שבאלומת-אור משפיעות 
זו על זו — וכאן אנו מתעלמים מתופעת ההתאבכות (ע״ע, 
ועיין להלן). 3 ) בכל מקום שהקרניים היוצאות מעצם מאיר 
חוזרות ומתלכדות לתמונה, מהלך־הקרניים הוא הפיך, ז״א: 
אם נראה אותן כיוצאות מתמונת העצם לעבר העצם אין 
שינוי חל במהלכן. 4 ) חוקי ה ה ח ז ר ה — כשקרן־אור מוחזרת 
מן הגבול שבין שני מדיומים, ההחזרה היא לפי כללים אלה: 
א) הקרן הפוגעת, הניצב על מישור-ההחזרה בנקודת-ההחזרה, 
והקרן המוחזרת — שלשתם שרויים במישור אחד: ב) זווית 
הפגיעה *> שווה לזווית ההחזרה 3 /(ציור 1 ). תורת החזרת 
האור קרויה קקאו- 


פקריקה. 3 ) חוקי- 
השבירה—כשקרן- 
אור עוברת ממדיום 
למדיום היא נעקרת 
מכיוונה לפי כללים 
אלה: א) הקרן במד- 



צ'יר 1 . החזרת־ האור 


יום הראשון, הניצב על מישור־השבירה בנקודת־המעבר, 


והקרן במדיום השני — שלשתם שרויים במישור אחד: 


ב) היחס בין זווית־הפגיעה וזווית-השבירה נקבע לפי הנוסחה 


-- 1 - — -- — שבה ו** הם מהירויות-האור במדיום 

3 ) מ 81 2 \ 

הראשון והשני (חוק סבל; לביסוסו העיוני ע״פ תורת-הגלים 
ע״ע אוח: הגודל 1 ) — 
גורם־השבירה היחסי — 
הוא קבוע לגבי כל שני 
מדיומים נתונים: למשל, 
כשאור עובר מאויר למים; 
1.33 =//(ציור 2 ). גורם־ 
השבירה המוחלט של 
מדיום מסויים קובע את 
השב , רה בשן 5 ת מעבר ש ל ציור 2 . שבירת־האור 

קרן־אור מן הריק אל המדיום הנידון. מכיון שמהירות-האור 
(ע״ע) בריק היא ם! 0 ״* 0 = 3x10 , הרי(מוחלט) 

ומכיון ש^ של האויר קרוב מאד ליחידה ( 1,00028 ), נמצא, 
שגורם־השבירה היחסי במעבר של האור מאויר לכל מדיום 
מסויים קרוב מאד לגורם־השבירה המוחלט של אותו מדיום. 
תורת שבירת־האור נקראת ליאופקריקה. 

העקרון של סנל לגבי השבירה, אם ננסחו בצורה זו: 

££ 610 -= ?) 810 , אומר: כשאור עובר ממדיום צפוף מבחינה 

אופטית אל מדיום דליל ממנו—היינו * < 9 )י ועל כן 1 
יש זווית־פגיעה מסויימת, שלגבה 1 = 610,9 , ז״א 900 =־?*, 
ז״א הקרן הנשברת לא תחדור אל המדיום השני אלא תמשיך 
בדרכה לאורך הגבול שבין שני המדיומים. אם נוסיף להגדיל 
את ״, יתקבלו לכאורה ערכים של ?/ 8.0 שהם גדולים מ 1 ׳ 
ז״א ערכים שאינם במציאות. משמעותה הפיסיקאלית של 
תוצאה חישובית מהרת זו היא שבערכי " אלה באה במקום 
השבירה התופעה המכונה החזרה שלימה: הגבול שביןשני 
המדממים פועל בתנאים אלה כמראה אידיאלית, שאינה 
מעברת כלום למדיום השני, וכל האנרגיה של האור הפוגעת 
בו מוחזרת ממנו אל המדיום הראשון לפי כל כללי-ההחזרד, 

(ציור 3 ). הזווית ״ —שלגבה 1 ==״ 610 —יז״א ״ 90 — ?ו! —, 

ר 

היא הזווית הקריטית של ההחזרה השלימה: כל ערך של 8 , 
שהוא גדול ממנה, גורר 
אחריו החזרה שלימה. 
כשהאור יוצא לאויר 
מזכוכית,שגורם-הש־ 
בירה שלה הוא 1.5 
שיעור הזווית הקרי¬ 
טית הוא ״ 42 = ". 
תופעה זומנוצלת בם־ 

ריסמה ישרת-הזווית 
לשם החזרה שלימה: ציור 3 . החזרה שלימה 

הקרן הפוגעת בכיוון ניצב על הפיאה הראשונה חודרת 
פנימה, בלא שישתנה כיוונה, ופוגעת בפיאה האל¬ 
כסונית בזווית של 450 , שהיא גדולה מן הזווית הקריטית; 
לפיכך היא מוחזרת בהחזרה שלימה ויוצאת מן הפיאה 
השלישית בהסחה ש ל 900 לגבי הכיוון הראשון (ציור 4 ). 
על החזרה שלימה בגבול שבין שכבות שונות של האטמוספירה 
מבוססת התופעה של מחזה-השרב (ע״ע). 

את שלוש תופעות-היסוד של האה״ג — ההתפשטות 
הישרה במדיום אחד, ההחזרה בגבול שני מדיומים, והשבירה 





57 


אופטיקה 


58 


במעבר ממדיום אחד לשני — אפשר להסביר ע״י כללו של 
פו־מה ( 1031 ־ 61 ?), הקובע את מהלך הקרן כלהלן: קרן־אור 
עוברת מנקודה אחת לשניה באופן שמשך־הזמן הדרוש 
לה לכך הוא המינימאלי. במקרים הפשוטים, המתוארים 
בציורים 1 — 4 , אמיתותו של 
משפט זה גלויה לעין: אך 
אפשר להוכיח, שכוחו יפה 
גם לגבי מקרים מסובכים, 
שבהם גורם־השבירה של 
המדיום משתנה מנקודה 
לנקודה.— חוקי האה״ג מונ¬ 
חים ביסודם של המכשירים 
האופטיים לסוגיהם, כפשוטים 

כמורכבים: הם קובעים את , 

, ז ציור 4 . סריסטה שהחזרתה שליטה 

יחסי־הגומלים שבין עצם ובין 

תמונתו המתקבלת בסיוע של מכשיר אופטי, בהדמיה האופטית. 

יסודות ההדמיה האופטית. נקודת המוצא 
של אלומת קרני־אור היא נקודת-אור, ונקודת ההתלכדות 
של קרני האלומה במרחק מסויים ממנה — היא תמונתה. 
יש תמונה ממשית — מקום ההתלכדות־בפועל של הקרניים 
היוצאות(ציור 5 ), ויש תמונה מדומה—כשנקודת-ההתלכדות 
(או מקום המוצא המדומה של האלומה) אינה קיימת אלא 
במובן גיאומטרי בלבד (ציור 6 ). הא׳ השימושית עוסקת 
בהדמיית עצמים מאירים (או מוארים) בתמונות הניתנות 





ציור 6 . תמונה מחמה 


לתצפית בתנאים רצויים לנו. למשל, מראה מישורית 
מאפשרת לנו להסתכל בעצם מכיוון נוח לנו; זכוכית 
מגדלת מאפשרת לראותו בצורה מוגדלת. וכר. צורכי הא׳ 
השימושית דורשים, מצד אחד, שמאכסימום של קרניים 
היוצאות מן העצם המאיר תתכנסנה בתמונה, ומצד שני — 
שהתמונה תהא ברורה ודומה לעצם, ז״א שלכל נקודת- 
אור בעצם תקביל נקודה מתאמת בתמונה, וכן שהיחסים 
ההדדיים שבין הנקודות שבעצם ישתמרו בעינם בתמונה, 
באופן שקו ישר בעצם יופיע כקו ישר בתמונה, וכד. 
אפשרותה ותנאיה של הדמיה זו נחקרים ונגדרים מבחינה 
מאתימאטית ע׳־י תורת ההעתקות (ע״ע), שראשי פרקים 
לשימושה באה״ג ניתנים כאן. 

אנו מייחסים מערכת של קויאוךז־ינאטות % ,ץ ,צ למרחב- 
העצם ומערכת של י 2 ,יץ י ׳ג למרחב-התמונה. הדרישה שקו 


ישר יועבר כקו ישר קובעת את ההעתקה הקווית, ומכיון 
שאין אנו דורשים שנקודת סס תועבר לנקודת 00 ׳ צריכים 
אנו להכניס כאן קואורדינאטות הומוגניות: 


לפיכך 


, x ״ג x 1 

— = % ; ־־— = ך ; - 

ו* 4 * 4 * 

נוסחת ההעתקה היא: 


צ 


4 ^! 3 + ***!ג* - 4 2 *, 3 15 ־ 4 ,*״ 3 = 1 *^ 

4 * 4 -•* ־ 4 0X3 ־ 3 • 4 2X2 ־ 3 ץ- 1 * 21 * + 2 '* 

4 * 8 3 4 4 3 = **1*1 4 332X2 4 333 X 3 י * 

4 * 3 44 ־ 4 3 * 3 43 4 3 + = 4 * 

הדמיה זו היא הכללית ביותר והיא תלויה ב 16 גורמים, 
אולם במקרים הרבה אפשר לצמצם את מספרם— כי עפ״ר 
קיים ציר אופטי, ויש שקיימת גם סימטריה מסביב לו: 
וכאן הבעיה נהפכת למישורית. כי בגלל הסימטריות אפשר 
לטפל בכל מישור המכיל את הציר האופטי. נבחר את 


הקואורדינאטות -י* = ץ , י* = * , ונקבע את הציר 

X0 * 3 

(וכן בכיוון הציר האופטי, ומיד נקבל את הדמיית־ 
המרכז המישורית: 


1 . 

,*,, 3 — צ 

. \ 

י?" 59 ״ 

+ *11*1 


ו*נ 3 3 = נ 1 '- 


ג* 3 33 ־ 4 


נדרוש עוד, שההעתקה לא תהא סינגולארית, כלומר שהקוצב 
לא יתאפס 


0 ־/־ גב 3 ..י־) 2 * 3 


2 .\/ 22 מ — . 11 


( 22 \ הוא המינור המתאים של הקוצב של 1 ). 
בהיפוך ההעתקה 1 נקבל: 


( 3 י*"" י־ 

־( 3 * 11 * 



+ 


גא 3 • ־ ז:ג 


111 . 

*3 


עכשיו נוכל להגדיר הגדרה מאתימאטית מדוייקת את מושגי 
היסוד של ההדמיה האופטית: מישור-המוקד במרחב- 
התמונה הוא המישור, שבו מתקבלת תמונת מישור הסס 
של מרחב העצם. התנאי המאתימאטי לכך יתקבל ע״י הצגת 


!< *־^ 

0 =,! ב 1 , ומשמעותו 3 .= 11 : אם נדרוש שמישור- 

31 * 3 * 

המוקד יהא סופי, נקבל את התנאי 0 ^ 3 3 . בקואורדינאטות 
רגילות נקבל: 1 ל _ י* כיוצא בזה נקבל את מישור־ 

31 * ) 

המוקד במרחב העצם ע״י הצגת 0 = 3 י*, ואז מתחייב 
מ 1 התנאי: = ^ (כי ־= בקואורדינאטות 

31 * 3 * 

רגילות). שני מישורי-המוקד הם ניצבים על הציר האופטי. 


מישור ראשי במרחב העצם הוא המישור, שבו הקואורדינאטה 
יץ (?- יץ) של כל תמונות־נקודותיו שווה לקואורדינאטה 

3 * 

7 . מציאותו של מישור ראשי כזה מוכחת ע״י הצגת התנאי 

י" 

י? = ץ, כלומר — 71 , ב 1 . מכאן מתקבל: 

3 ג 3 * 

—_ ** , ועם צימצום שני האגפים ג* 

3 " 33 8 ־+־ 1 * 31 * 3 * 

ופתרון המשוואה מקבלים _ 2 : _ 8 =־ . 1 *. מתוך התנאי 

31 ״ 3 * 



59 


אופטיקה 


60 


0 :׳ ל 31 ־ יוצא, שקיים מישור ראשי ניצב על הציר האופטי. 
בקואורדינאטות רגילות נקבל: 33 " ~~ 22 ־־ -^זי 

31 * 3 * 

כיוצא בזה נקבל גם את המישור הראשי במרחב-ד,תמונות 
מתוך ההעתקה 111 על סמך התנאי: 


8 22 ׳ 11 ^ ־־ 11 * 


(ל 


,'־י)• 


31 " 3 

מרחק-המוקד במרהב-העצם מובע ע״י — | x =}, 
ובמרחב-התמונות — ע״י — ,׳% = ׳£. מתוך הערכים, 
שקיבלנו למעלה ומן התנאי 11 נובע: 


ס;ס * מ • ; 

31 * 3 22 33 * 

נוהגים להפוך את הכיוון של ^ כדי להוציא סימנים 
שליליים, וע״י כך מתקבל: 

+ 


*22 


22 "31 


אם נשנה את נקודות-הראשית במרחב-העצם ובמרחב- 
התמונות ונבחר במישורים הראשיים כנקודות־הראשית 
לקואורדינאטה ׳*, נקבל במקום 1 נוסחת העתקה פשוטה 
יותר. התנאים לשינוי זה הם: ס = ,* ; ס = או 

ת ח 


^ ־־ 3 33 ג*.?■ 8 י ס 


"22 


11 22 


.-״ 1,1 


13 31 


"33 


^22 = 


מתחייב משני התנאים האמורים: ס = 31 <־ 3 נ 3 , ובגלל ס :׳ל 31 . 
נקבל 0 = 13 ־, ועל-כן נקבל במקום ההעתקה 1 : 


" 22*2 

*3 ~ 8 31*3 4 " 8 22*3 

•( 8 33 = 8 22 

מכאן נק בל: 3 3 ־ ולכן ״!=י);??״ = £. 

8 31 8 31 

בהצגת הערכים המתאימים מתוך המשוואות מתקבלת 
הנוסחה היסודית הקובעת את הקשר בין העצם לתמונתו: 

.'גיז ,.£י£ 

1 - 3 - + 

1 * 1 * 

או בקואורדינאטות רגילות: 

י 1 , } 

1 ~ ? + 7 . 

בהדמיה בעדשה רגילה (דקה) מתלכדים שני מישורי- 
המוקד, וכן מתלכדות נקודות-הראשית של מרחב-העצם 
ומרחב-התמונות ומתהווה מרחב משותף. נסמן 3 =־ צ 
( 3 = מרחק-העצם מן הראשית), וכן ל = י* (ל = מרחק- 
התמונה מן הראשית), ונניח, שבעדשה רגילה • 1 = 1 ; 
בזה נקבל את נוסחת היסוד של תורת-הערשות: 

1 1 1 

' 1 ־־ ' ל + 7 ־ 

המכשירים האופטיים היסודיים הם: המראה 
(ע״ע) — המישורית, הכדורית או הפאראבולית: הפריסמה 
האופטית (ע״ע): העדשה האופטית (ע״ע) — הקמורה או 
הקעורה. — מכשירים אופטיים מורכבים, 
שחשיבותם מרובה הן מבחינה מדעית הן מבחינה שימושית, 
הם עפ״ר צירופים שונים של כמה מכשירים יסודיים. 

כולם קובעים את דרכה של קרן־האור לפי חוקי האה״ג 
או מגלים את תכונתה ותגובתה לפי חוקי הא׳ הפיסיקאלית. 


סוג אחד של מ״א תכליתו הטלה א(פטית, כגון אפידיא 0 ק 1 פ, 
זרקור׳ המנגנון הדיאופטרי של המצלמה; סוג שני — אמצעי 
סיוע לראיה טבעית, כגון משקפיים, מיקרוסקופ, טלסקופ, 
וכיוצא בהם. לסוג שלישי שייכים כל המכשירים המיוסדים על 
תכונה פיסיקאלית שבאור, שתכליתם הכרתו של טבע הגופים 
המקרינים אור או המחזירים אותו׳ כגון אולטרא־מיקרוסקום, 
פולארימטר, אינטרפרומטר׳ רפרקט 1 מטר, ספקטרוגראף, וכד׳ 
(ע׳ על כל אלה בערכיהם), בסוג 1 מופיעה תמונה ממשית 
של העצם על פני חיץ או על פני לוח־הצילום, המופקת 
באמצעות של מערכת עדשות, פריסמות או מראות. 
בסוג 2 צופה עין המשקיף בתמונה מדומה, שהיא מיוצרת 
ע״י סיכום הפעולות של כל חלקי המנגנון האופטי, אלא 
שפעמים מופיעה גם תמונה ממשית כשלב־ביניים בדרך 
התהוותה של התמונה המדומה. כל מכשיר אופטי יש בו 
עדשה או מראה שהיא מכוונת כלפי העצם — והיא האוביקטיו 
(ע״ע), ובמכשיר מסוג 2 ובכמה מכשירים מסוג 3 גם עדשה 
או מערכת עדשות הקרובה לעין־המשקיף, ובה נראית 
התמונה המדומה הסופית — והיא האוקולר, 

במ״א אנו מוצאים כמה בעיות טכניות, שקצתן יסודן 
במבנה הכלים ובטבעו הפיסיקאלי של האור וקצתן בטבעה 
של ההדמיה האופטית. כושר־ההפרדה של מכשיר א 1 פטי, 
ז״א כוחו להראות שתי נקודות נפרדות על פני העצם כשתי 
נקודות נפרדות בתמונה, תלוי ביחס שבין אורך גל־האור 
המאיר ובין המרחק שבין הנקודות על פני העצם (ע״ע 
עקיפה): כאן הושם, איפוא, גבול לכושר־הפעולה של המכ¬ 
שירים המסייעים לעין האדם ע״י הגדלה. הגדלה זו עצמה 
מוגדרת כיחס שבין גודל־העצם כפי שהוא נראה בסיועו של 
המכשיר ובין גודלו כפי שהוא נראה בלא סיוע זה. אולם גם 
המושג "גודל נראה" טעון הגדרה ומשתמע לכמה פנים 
(ציור 7 ): אפשר להגדירו בזווית " שבין שתי הקרניים 
המחברות את שני קצותיו של העצם עם עין־הצופה, או 
כגודל התמונה •פ ׳. 4 ׳ הנוצרת ע״י עדשת־העין על פני רשתית־ 





העין. שתי הגדרות אובייקטיוויות אלו אינן מזדהות עם 
המשמעות הפסיכולוגית־הסובייקטיווית של הגודל הנראה 
(על צד הדיוק: הגודל המדומה) של עצם! למשל, קל 
להיווכח, שגודלו הנראה של הירח בשיפולי־הרקיע קטן 
במקצת מגודלו הנראה כשהוא בקו־הצהריים, אע״פ שהירח 
הקרוב לאופק "נראה" תמיד גדול הרבה משהוא נראה 
כשהוא בגובה הרקיע, הרחק מעצמים העשויים לשמש אמות־ 
השוואה. כוח־ההגדלה של מכשיר א 1 פטי משתנה לפי טיבו, 
לפי חומר המה״א הפשוטים. שהוא מורכב מהם, ולפי טיב 
צירופם (מבנה המכשיר). האובייקטיו השלם ביותר מפריד 

שתי נקודות רחוקות זו מזו מרחק של —.-— 1 > ! כאן 

:מ 1 ז 81 4 x ) 

ג — אורד גל־האור, " ~ מחציתה של זווית־הפתיחה 




61 


אופטיקה 


62 


(עיין להלן) של אלומת־האור הנכנסת* י־ מעריך־השבי־ 
רה. מכאן׳ שניתן גבול לכוח הגדלתו של מכשיר אופטי, 
והוא תלד באורך־הגל ובטיב החומר.— ממ״א יעילים אנו 
תובעים: ( 1 ) תמונה ברורה ( 2 ) וחטובה. הדרישה הראשונה 
אומרת: כינוס שיעור מספיק מן האור היוצא מן העצם 
הנראה במכשיר האופטי. הדרישה השניה אומרת: הדמיה 
קוליניארית׳ ז״א לכל נקודה שבעצם מקבלת נקודה אחת 
ויחידה בתמונה, לכל קו ישר בעצם מקביל קו ישר בתמונה,• 
רק במקום ששני תנאים אלה מתקיימים מתקבלת תמונה 
חטובה ודומה לעצם. גאוס (ע״ע) פיתח תורה מאתימאטיה 
של מ״א׳ המקיימת תנאים אלה. אולם מפני הקושי הטכני 
בהתקנתם של מ״א פשוטים (מראות, עדשות) מושלמים אין 
המה״א שבמציאות מקיימים תורה מאתימאטית זו, והמכשי¬ 
רים הישנים׳ שהותקנו לפי תורתו של גאוס׳ נמצאו לקויים 
מבחינת ההדמיה בשל הסטייה הכדורית והצבעית ובשל 
האסטיגמטיות (ע״ע עדשה). בעיות אלו נפתרו מבחינה 
מאתימאטית בסיוע תורת־ההדמיה של ארנסט אבה (ע״ע), 
ומבחינה מעשית — ע״י השיכלולים הטכניים במבנה עדשות, 
וביחוד בסיוע הצמצמים׳ שהכניס אבה לשימוש בבניין מ״א. 

עיקר פעולתו של צמצם אופטי היא — צימצום הקף 
הקרינה בתחום הצר, שבו אפשרית קליטתה של תמונה 
בהירה וברורה. מבחינים בין "צמצמי זווית־הפתיחה" ובין 



ציור 8 . צמצם זווית־הפתיחה 


״צמצמי שדה־הראיה״. צמצם סמוך לעין־הצופה (ציור 8 ) 
קובע את שיעור זווית־הפתיחה של מקור־אור נקודתי 
מסויים׳ למעשה — של מרכז העצם הנראה, כלומר: הוא 
קובע את הק 1 נוס, שקדקדו במקור האור ובסיסו הוא חתך־ 
הצמצם. רק קרני־אור, שהן מוגבלות בתחומי־ההקף של 
קונוס זה, מגיעות לעין־הצופה, וצד זה קובע את בהירות 
התמונה. אישון־העין עצמו הוא צמצם פיסיולוגי מעין זה. 
לעומת זה: צמצם׳ שנמצא ביו העצם ועין־הצופה (או האוקר 
לאר) ובמרחק מרובה מן הצופה (ציור 9 ), מגביל את ההקף 
של שדה־הראיה וקובע איזה חלק מן הגוף המאיר (או 
המואר) נקלט בעין־הצופה. צמצמים מסוג זה מוציאים מכלל 


* 



ראיה את שוליו של שדה־הראיה, במקום שמתגלות הפרעות 
של ההדמיה, שנובעות מטבעם הבלתי־משוכלל של המה״א 
הפשוטים. — בכל מכשיר אופטי יש בדרך־כלל כמה צמד 
צמים, שכן כל עדשה ועין־הצופה עצמה פועלות כצמצמים! 


מספרם׳ צורתם, עמדתם היחסית זה לעומת זה ולעומת 
אלומת־האור היוצאת מנקודת־אור — כל אלה קובעים את 
תמונת ההדמיה האחרונה. אולם בתנאים נתונים יש במערכת 
כזו ,צמצם פעיל׳, שמצמצם ביותר את זווית־הפתיחה של 
אלומת־האור היוצאת ממרכדהעצם. 

א׳ פיסיקאלית. תפיסת האור המתפשט כאלומת־ 
קרניים מספקת לתיאורן של הרבה תופעות בתחומי 
הקאקאופטריקה והדיאופקריקה. אולם התפיסה הגיאומטרית 
הפורמאלית אינה מספקת לתיאור של כל המתרחש 
בהתפשטות זו. דבר זה אפשר לעשותו רק על סמך 
הנחה מסויימת בדבר מהותו הפיסיקאלית של האור. 
החקירה במהות האור מלמדת, שרובן המכריע של התופעות 
האופטיות ניתן להתפרש כגילויים של תנועת־גלים 
חזבית — גלים אלקטרומגנטיים (ע״ע), וציור מכאני זה הונח 
ביסודה של האה״פ הקלאסית. התופעות המיוחדות (ברובן 
פרי ניסויים חדישים), שמחייבות זיקה לתפיסה הגופיפית־ 
הקוואנטית של האור, טעונות דיון מיוחד. כאן יבואר דק 
העקרון הכללי הנובע מהנחת הגלים, שהוא יסוד האה״פ 
הקלאסית. 

לפי תורת־הגלים(ע״ע), גבול התפשטותו של האור במרחב 
ניתן לתיאור בכל רגע ורגע כחזית-גלים, ו,קרן-האור׳ של 
האה״ג מוגדרת כניצב על המישטח של חזית־הגלים בנקודה 
הנדונה. גם בלא סיוע של התיאור המאתימאטי המדוייק 
והמסובך של משוואות הגלים אפשר להבין הרבה תופעות־ 
אור וחוקים אופטיים ע״פ העקרון של הדגנס. עקרון זה 
אומר; אור, שיוצא ממקור מסויים ומתפשט לכל הכיוונים, 
יוצר בכל רגע מישטח, שמצטרף מאוסף הנקודות שאליהן 
הגיעו,קרני-האור׳ באותו הרגע—היא חזית-הגלים(ציור 10 ). 
גלים, שמוצאם מנקודה מסויימת אחת של מקור-האור, 
נקראים "גלים קוהו־נטיים" (בלאט׳: מעורים זה בזה, 
קשורים ביחד). אם המדיום הוא אחיד, ז״א אם מהירות- 



האור שווה בכל הכיוונים, יש לחזית של "גלים קלהרנטיים" 
צורה של מעטפת־כדור. לפי העקרון של הויגנס יש לראות 
כל נקודה בחזית-גלים כמקור של "גל אלמנטארי" חרש, 
שמתפשט מאותה נקודה לכל הכיוונים. חזית-הגלים ברגע 
מאוחר יותר נקבעת ע״י המעטפה המתאמת לצירופן של 
חזיתות-הגלים של בל הגלים האלמנטאריים הללו באותו 
הרגע. 

כשחזית של גלי-אור עוברת ממדיום אחד לשני, אפשר 
לקבל— ע״י הצבת התנאים המכילים את תכונות-המדיום 
במשוואות־הגלים — את חוקי-היסוד של ההחזרה והשבירה 
של האה״ג, שהובאו למעלה. אף התופעה המעניינת 
והמוזרת של ההחזרה השלימה (עיין למעלה) אפשר להסיקה 
בדרך עיונית-מאתימאטית ממשוואות־הגלים בזוולת-פגיעה 
שלמעלה מן הערך הקריטי. במקרה זה האה״פ מוספת 
דיוק למסקנות האה״ג. החישוב נותן, שיש אמנם גם במקרה 


63 


אופטיקה — אופטית, פעילות 


64 


זה חדירה ממד־ום אחד לשני, אלא שעומקה אינו אלא 
כדי אורך גל אחה ז״א ערך שאינו ניכר ביחס לממדי 
מציאותנו המוחשת. 

עקרון־הויגנס מחייב, שכל כללי האה״ג, שהם מבוססים 
על ההנחה של התפשטות האור בקרניים ישרות והעדר 
כל השפעה הדדית בין הקרניים השונות שבאלומה אחת, 
טעונים תיקון. כלל ההתפשטות בקווים ישרים אין כוחו 
יפה אלא בממדים מאקרוסקופיים, ואילו בתחומים של 
ממדים מיקרוסקופיים, המתקרבים לערכיו של אורך־הגלים, 
ניכרים רישומיהם של הגלים האלמנטאריים המתפשטים 
לכל הכיוונים, ובגלים קוהרנטיים מתבלטות השפעותיהן 
ההדדיות בצורה של תופעות העקיפה (ע״ע) וההתאבכות 
<ע״ע), שאין להן מקום כלל במסגרת המושגים של האה״ג.— 
מטיבן הרחבי של התנודות החשמליות והמאגנטיות בגלי- 
האור נובעות תופעות ההקטבה (ע״ע) והשבירה הכפולה, 
שאף הן אינן ניתנות להסברה ע״י האה״ג. מבחינה היסטורית 
שימשו תופעות אלו בשעתן עדויות לטיב הגלי של האור. 

; 1933 , 1105 ^ 0 , 1 ) ¥00 ^ . 8 ; 1932 ,תז 80 . 1 \ 

1 )תנ 1 ס 51 ק 023 . 5 ; 1943 ,)( 001 ? 31 > 112 £ 11 * 1 ־ 11 ( 11 ^ £112 , 0111 ? .מ 
- 112 £72 2 ( ^ 002 ־ 30 1 € 011€ ! 7 ־ € 1 ()( 11121 ־ 01 ,ח £1 :ז$ח 0 קק£ . 0 

. 1904 , 11€ ז 2€ ר £11121 
א. ה. 


אזפטיקום ($ט 110 ק 0 ), עצב־הראיה, עצב־המוח השני. 

לאמיתו של דבר, אין הא׳ מן העצבים היוצאים מן 
המוח, אלא חלק ממודדהביניים עצמו: על כך מעידה פרשת 
התפתחותו וכן העובדה, שהוא עטוף קרומים שאינם אלא 
המשך לקרומי־המוח. לפיכך יש להעדיף על שמו המקובל 
(.ס 5 ט׳\ז 0 ת) את הכינוי . 0 £3501011111$ ("הצרור האופטי"). 
הסיבים של שני הצרורות של הא׳ ראשיתם ברשתיות של 
שתי העיניים; הם מצטלבים הצטלבות חלקית במצלבה 
( 1135013 ( 0 ) ומגיעים משם בצורת שבילי־הראות (.ס 301:11$ ־ 11 ) 
למרכזי־הראיה שבגזע־המוח (ע״ע עין; מח! ראיה). 

אזפטית, $עילות (פ״א), תכונתם של חומרים מסויימים 

לסובב את מישור ההקטבה (ע״ע) של האור; שם 
נרדף לסיבוב אופטי (ס״א). התופעה נתגלתה לראשונה 
ב 1810 ע״י ביאו ונחקרה במחקריו הקלאסיים של פאסטיר 
ב 1849 — 1853 • את הקשר בינה ובין הקונפיגוראציה (ע״ע) 
הכימית גילו לה־בל וואךט הוף ב 1874 .— תרכבות פעילות 
מבחינה אופטית נפרדות לשתי קבוצות: מהן שהפה״א 
מופעת בהן רק כשהן במצב גבישי מוצק, ומהן שהיא מתגלית 
בכל מצבי־ההצטברות שלהן וגם בתמיסותיהן. לסוג הראשון 
משתייכים גבישים מאקרומולקולאריים, מעין הקווארצה 
וכלוראט־הנתרן, שפעילותם האופטית מותנית בסידור האטד 
מים בצורת לולין׳ שהוא עלול לפנות בסיבוביו ימינה או 
שמאלה (ע״ע גביש); סידור מאקרומולקולארי זה בטל עם 
ההיתוך, ועמו נעלמת גם הפה״א. לסוג השני משתייכות 
תרכבות אנאורגאניות מועטות, תולדות של סיליציום, חנקן 
או גפרית׳ וכמה תרכבות קומפלכסיות של מתכות כבדות, 
אך בעיקר מספר עצום של תרכבות אורגאניות, ובהן הרבה 
מחומרי־היסוד של הרקמה החיה וחומרים בעלי פונקציות 
ביולוגיות וביוכימיות מכריעות, כגון כל הסכרים (ע״ע) 
ותולדותיהם, החומצות האמיניות ותולדותיהן החלבוניות 
(ע״ע), רוב הויטאמינים, ההורמונים, ועוד. בחומרים הללו 
יסוד הפה״א הוא במבנה של היחידות המולקולאריות עצמן, 


והוא משתמר בכל גילגוליהן הפיסיקאליים. הוא נעוץ במבנה 
האסימטרי של המולקולה (ע״ע סטריאוכימיה! איזומריות) 
בשתי צורותיו: במציאותו של מרכז־אסימטריה (או של 
כמה מרכזי־אסימטריה), והוא הרוב של כל מקרי הפה״א, 
או — במקרים נדירים — בהעדרו של ציר סימטריה או מישור- 
סימטריה במולקולה למרות העדרם של מרכזי־אסימטריה. 

בציון הסיבוב של מישור־ההקטבה נהוג לסמן את הסיבוב 
בכיוון של מהלך מחוגי־השעון (=ימינה) ב+, ואת הסיבוב 
בכיוון ההפוך (=שמאלה) ב— מידת הסה״א מותנית 
במספר המולקולות של החומר הפעיל, שבהן נתקלת קרן־ 
אור מוקטבת, ז״א שלגבי כל חומר נתון הסה״א הוא פרו¬ 
פורציוני לעובי השכבה הנחדרת ולצפיפותו של החומר 
כשלעצמו או לתרכוזת שלו בתמיסתו. הסיבוב הסגולי (ס״ס) 
של חומר בעל־פ״א הוא כושר הסיבוב של שכבה של 10 ס״מ 
(=מ! 01 1 ), כשצפיפות החומר = 1 , או ריכוזו בתמיסה ב¬ 
סס 1002/100 ; נהוג לסמן את זווית הסיבוב הנמדד ב", ואת 
הסה״ס — ב (״] לפיכך: 


או 


ק.| = 1 ״] 

8 100 מ 100 
1.0 .ק, 1 


(בחומר כשלעצמו), 

=[״] (בחומר מומס) 


( 1 = עובי השכבה ב ! 40 ק = צפיפות החומר או צפיפות־ 
תמיסתו, £ = שיעורו בתמיסתו לפי המשקל, ^ = משקלו 
ב 100 ג׳ תמיסה, 0 = משקלו ב 100 סמ״ק תמיסה). הסיבוב 
המולקולארי ׳(ס״מ) ( £4 ] הוא חלק המאה ממכפלת הסה״ס 
במשקלו המולקולרית של החומר: 


ת.!"] 

100 


נ^]. 


" מושפע במקצת מן הטמפראטורח ( £0 ), ובמידה מרובה 
מאד — מאורך־הגל של האור (/> ואין להגיע לערכים 
קצובים של הסה״א אלא בשימוש באור מונוכרומטי (ע״ע), 
וכן משתנה הסה״ס של כל חומר בתמיסתו בהתאם לטיבו 
של הממס. מכאן שהציון המלא של הסה״ס או הסה״מ זקוק 

לסמלים מעין ^ [ " ] או * [ת], למשל לגבי ד,גלוקוזה 
(ע״ע) בשימוש בקו 0 של ספקטרום הנתרן: 

(מים) • 52.5 + = י ס [<׳] 

( 8 ״) . 94 . 5 + , 180 * 52.5 + ,־•מ (״!, 


מדידת " נעשית בפולרימטרים (ע״ע). ערכי הסה״א או 
הסה״מ הם מן הקבועות הפיסיקאליות החשובות והאפייניות 
ביותר של החומר; הם משמשים להכרתן וזיהויין של 
תרכבות כימיות בעלות פ״א והם פותחים פתח להבנת 
יסודות המבנה המולקולארי (ע״ע סטריאוכימיה). חומרים, 
שסיבובם הסגולי ידוע, ניתנים באנאליזה כמותית לקביעה 
פולארימטרית על סמך הסה״א של תמיסותיהם; שיטה זו 
חשובה ביחוד בתעשיית הסוכר ובכל עבודות המחקר 
בשדה הסוכרים. 

כל תרכובת מחוסרת־סימטריה במבנה הפנימי של המול¬ 
קולה קיימת בשתי צורות סטריאואיזומריות, שהן מתייחסות 
זו לזו כיחס של עצם לבבואתו במראה (צורות אנאנטיו־ 
מורפיות); שתיהן מחוננות במידה כמותית שווה בכושר של 
ס״א, אלא שכיוון הסיבוב של האחת מתנגד לזה של 





65 


אופטית, פעילות — אופטרידים 


66 


השניה. הן מסומנות כתרכובת־!) ותרכובת־ 1 (בלאטינית: 
ג)=ז £6 \ש 1 ), ימני; 1 = 5 ג 1 ׳\ש 13 , שמאלי). יש להדגיש׳ שאין 
הסימון ט ו 1 חופף את הסימון + ו— : הראשון מציין את 
ההשתייכות לכיוון קונפיגוראטיווי מסרים, והשני את 
פעולת המולקולה על האור המוקטב. למשל, הגלוקוזה הטב¬ 
עית המסובבת ימינה, שייכת לשורת 1 ), ז. א. היא 1 > (+)י 
גלוקוזה; אולם לשורה זו שייכת אף הפרוקטוזה (ע״ע) 
הטבעית המסובבת שמאלה, ומימונה המלא — !>(—)- 
פרוקטוזה. — הפה״א של חומר אסימטרי אינה מתגלית 
בתמיסה שמכילה את שתי הצורות האנאנטיומורפיות בשיעו¬ 
רים שוים — היא תמיסה רצמית (ע״ע סטריאוכימיה), שהיא 
משוללת פ״א כתוצאה מ״איזון חיצוני". מתוך תמיסה זו 
עלול להתגבש חומר, שהוא או צבורה של גבישים נפרדים 
בעלי שתי הצורות או גבישים מעורבים, שבסריגיהם מש¬ 
תתפות שתי הצורות בשיעורים שרם: צורת ! או 11 ). 
אפשרות אחרת של העדר פ״א בחומרים אסימטריים קיימת 
בתרכבות,שהן מכילות יותר ממרכז־אסימטריהאחד: במקרים 
אלה ייתכן שס״א הנגרם ע״י אחד מן המרכזים מתבטל ע״י 
הסיבוב הנגדי התלוי במרכז השני — זוהי צורת־מזו, שהיא 
מחוסרת פ״א כתוצאה מ״איזון פנימי". הצורות בעלות פ״א 
של תרכבות מרובות נוטות ליהפך לצורות בלתי־פעילות 
(רצמיות או מזל) ע״י חימום או בהשפעת ראגנטים שונים. 
בשם מוטארוטאציה (או מולטירלטאציה) מכונה התופעה, 
שחומרים פעילים משנים את ערך הסה״א שלהם בתמיסר 
תיהם• לפעמים נגרמת תופעה זו ע״י רצמיזאציה, אולם הרבה 
יותר אפייניים הם המקרים של מעבר מודרג וקבוע מערך 
התחלתי של הסה״א עד לערך סופי יציב: מוטארלטאציה 
מסוג זה נגרמת ע״י שינוי הקלנפיגוראציה עד להתהוות 
של שיווי־משקל קבוע בין הסטריאואיזלמרים, והיא אפיינית 
ביחוד לסוכרים. 

הפה״א היא תוצאה מהבדלי השבירה האופטית של האור 
המוקטב־עיגולית ימינה והמוקטב־עיגולית שמאלה׳ שמהם 
מורכבת קרן אור מוקטבת קטיבה קווית (ע״ע אור; הקטבה). 
בחומר בלתי־פעיל מהירות ההתפשטות של שני האורות 
באה במידה שווה, אולם בחומר בעל פ״א יש, כפי שמסתבר, 
לשתי הקרניים של האור המוקטב־עיגולית מהירויות שונות, 
והתרכבותן לקרן מוקטבת־קווית מתרחשת על פני קו 
המשופע לכיוון המקורי — ומכאן הסה״א. זווית־הסיבוב 
נקבעת לפי הנוסחה: 

■ 71 

(׳״ — !״) ־ך -=״ 

זג = אורך־הגל, ו!!ז = מעריכי-השבירה של האור 
המוקטב־עיגולית שמאלה וימינה). מאחר שהמעריך של 
שבירת־האור תלוי באורך־הגל׳ מוסברת ממילא תלותו של 
הסה״א באורך־הגל. תלות זו מכונה בשם הפיזור הסיבובי, 
ובהרבה מקרים היא נקבעת לפי המשוואה האמפירית של 
דרודה: 

: ״ 15 

2 ג — 2 ; ׳־־ ו״ז׳ 

ס־׳ '׳ 

שבה > 1 ו ג קבועות, ומשמעותה של 0 ג — אורך־הגל של 
קו ההיבלעות בספקטרום הנראה או האולטרא־סגול. במקרים 
שבהם נמצאים שני מרכזים כרומופוריים (ע״ע) במולקולה, 
מסתבכת תלותו של הסה״א באורך־הגל הרבה. אף תלותה 
של הפה״א בטיב הממס אינה. כנראה, אלא פונקציה 


מסובכת ממעריך-השבירה של הממם. — למרות העבודה 
המרובה שהושקעה בבירור הקשרים שבין הסה״ם או הםה״מ 
והמבנה הכימי של מולקולות בעלות פ״א, עדיין לא הובררה 
בעייה זו כל צורכה• בכמה מקרים אנו מוצאים, שכל מרכז- 
אסימטריה מקנה למולקולה ס״א מסויים, והפה״א כולה אינה 
אלא סכום הסיבובים האופטיים של כל מרכזי־האסימטריה 
במולקולה! אולם במקרים אחרים נתברר, שבין מרכזי־ 
האסימטריה השונים שבמולקולה קיימת השפעת־גומלים 
חזקה בנוגע לכושר פעילותם האופטית. כללים חשובים 
לתלותם של ערכי הפה״א בגורמי הקונפיגוראציה נמצאו 
בשדה הסוכרים. 

מציאותם של חומרים בעלי פ״א ברקמה החייה והתהוותם 
בתהליכי חילוף־החומרים מעוררות בעיות-יסוד של הביו¬ 
לוגיה העיונית. הואיל וקיימת הסתברות שווה לגבי התהוותן 
של שתי הצורות האנאנטיומורפיות בכל סינתזה כימית של 
מולקולה אסימטרית מחומרים מחוסרי־אסימטריה, כשהרי־ 
אקציה נעשית ללא גורם מכוון׳ מביאה כל סינתזה כזו 
במעבדה לידי יצירת חומר רצמי ואינה גוררת פ״א. אין פ״א 
מתגלית בדומם אלא כתוצאה מסינתזה של חומרים בעלי 
פ״א או באמצעות ריאגנטים בעלי פ״א. לעומת זה מצטיינים 
התהליכים הביוכימיים בגילויים של פ״א חד־כיוונית, מתמדת 
ויציבה. כך, למשל׳ פרי הפוטוסינתזה (ע״ע) מדו־תחמוצת 
הפחמן והמים בצמח הירוק הוא לעולם !)(+) -גלוקוזה 
בלבד, ללא שמץ של האיזומר האופטי 1 (—); ואילו כל 
החומצות האמיניות הטבעיות הנוצרות מדו־תחמוצת הפחמן, 
מים ואמוניה, משתייכות לשורת 1 • ברור, שהפה״א של 
חומרי הטבע החי נקבעת ע״י האסימטריה של הפרמנטים 
הפועלים ביצירתם, אולם אסימטריה זו עצמה טעונה הסבר 
ממקור אסימטריה ראשוני, שאינו נמצא בטבע הדומם. לפיכך 
עדיין לא נמצא הסבר פיסיקאלי-כימי לפה״א בביולוגיה. 

הסברתה העיונית של הפה״א היא בדרך כלל מן הפרקים 
הקשים ביותר של הכימיה הפיסיקאלית, ועדיין לא הגיעה 
לצורה מנחת את הדעת. כיום מייחסים את הפה״א לתנודו־ 
תיהם של אלקטרונים בשדה חשמלי אסימטרי. 

-<} 0 י ץז׳\\ 1.0 . 16, 1933; X !זז 3161606/16 . 13 

. 1936 ,'( 80106 ץ 8010106 11 ) 1/6 

אזפטךדיען, ה^ריך פון — ״ ש §ח 11 )״ 0£1 .ע. 9 — 
דמות אגדית של מינזנגר (ע״ע) גרמני, המופיעה 
במסורת הספרותית על מלחמת־המשוררים בארמון וארט־ 
בורג ( 1206 ס ). במלחמה זו, שא׳ היה בה לפי המסורת יריבו 
של וולפראם מאשנבאך, ייצג אופטרדינגן את האמנות 
העממית, שניזונית מן המסורת, לעומת זו של המשוררים 
המפורסמים, שיוצרים לפי דוגמה זרה. — כדמות מרכזית 
העמידו נובלים (ע״ע) ברומאן בשם זה, שלא הספיק לסיימו 
(נדפס ב 1801 ). 

. 1912 ,' 611111 י( 16 ב 1 ה 6/16 * 1 ו 161 ) ־ 6102 121 . 0 . 0 . 81 , 1 >!^ח .י 1 

אופטךידים (ביוד )"ז>זקזז*>״<££, בני בתי־אב אציליים), 
באתונה הקדומה — בני המעמד האציל ביותר 
שבשלושת המעמדות, שנקבעו, לפי המסורת, ע״י תסוס 
(ע״ע). שאר שני המעמדות היו האיכרים ובעלי־המלאכה. 
הא׳ גרו בתוך העיר אתונה, ונציגיהם היו מועצת האריסטד 
קראטים שבאראופג (ע״ע). זכויותיהם המיוחדות בטלו עם 
התגברותה של הדמוקראטיה (ע״ע אתונה). 


67 


אופיום 


68 


אזפיום (בלאט׳ מזנ\ 1 ק 0 , מיץ פרג׳ מיוד ; 67161 , מיץ)׳ 
תכשיר צמחי׳ שמשמש מימי־קדם כסם מרגיע 
ומשכר ; כמו־כן חומר־גלם להפקת האלקלואידים (ע״ע) של 
הא , ׳ בפרט המורפין (ע״ע) והקוז־אין (ע״ע). הא׳ מיוצר מן 
המיץ החלבי של הלקטי פירות־פרג (ע״ע) — "פרג־הגינה" 
או ״פרג־השינה״( 1 מ 11 ז 1£6 ת!זז 50 ז 6 ׳\ 3 ק 3 ?) — כשעדיין הם 
בוסר. צמח זה מגדלים בקני־מידה רחבים באיזורים תת־ 
טרופיים — מוקדון, תורכיה׳ דרום־רוסיה, פרס, מצרים, 
הידו וסין. ימים אחדים לאחר בשירתם של עלי־הפרחים 
חותכים בהלקטים חתך, ומתוכו נוטף מיץ לבן (% ג׳ 
להלקט). לאחר שמיץ זה מתייבש באויר במשך ימים אחדים 
הוא נעשה חומר בצקי חום־כהה׳ שאפשר ללוש אותו 
לכיכרים או לעוגות. הא׳ המסחרי הוא בעל ריח נארקוטי 
וטעם מריר־חריף. הוא מכיל שרף צמחי, חלבון, סוכר 
וחומרי־ריח שונים׳ אך כל חשיבותו היא ב 25 — 30 האל' 
קאלואידים שבו, שהם כ 25% — 15 מחומרו. עיקרם: 
1 ) מורפין׳ בממוצע 12% — 10 ; 2 ) נרקוטין (ע״ע), בממוצע 
3% — 2 ,• 3 ) קודאין, כ 1% ; 4 ) פפוו־ין (ע״ע), כ 1% . 
5 ) נרצאין׳ כ 0.5% ; 6 ) תיבאין, כ 0.2% ; 7 ) לודאנוזין, 
•ועוד. כל השיעורים הללו מתחלפים מתכשיר לתכשיר. 
האלקאלואידים נמצאים בא׳ כמלחים של חומצות צמחיות 
שונות, בפרט של החומצה המקונית. 

תכונותיו הפארמאקולוגיות של הא׳ נקבעות בעיקר ע״י 
מרכיבו הראשי — המורפין (ע״ע), אך הן מתגוונות ע״י 
השפעתם של שאר האלקאלואידים, הנבדלים מן המודפין 
בכמה דברים. התיבאין הוא ארסי יותר, וביחד עם הפאפא- 
ודין והנארקוטין הוא אף פועל כחומר מגרה על מערכת- 
העצבים המרכזית (בדומה לסטריכנין׳ ע״ע), בעוד שהנר־ 
צאין מצטיין ביחוד בפעולת־ההרדמה. לא׳ השפעה ישירה 
על ריסון הפריסטאלטיקה של המעיים והפרשתן של בלוטות־ 
העיכול וע״י כך הוא משתק את הרגשת־הרעב. ברפואה הוא 
משמש סם לשילשול, להקאה ולשיעול, מפיג כאב, מרגיע 
ומרדים. הוא ניתן לשימוש בצורה של תמציות מימיות או 
כוהליות׳ אבל בגלל הרכבן המתחלף וההשפעות השונות 
של מרכיביהן אין פעולתן של תמציות אלו בטוחה ומדוייקת 
כפעולתם של האלקאלואידים המבודדים הנקיים, שניתנים 
להזרקה, והשימוש בהן כאמצעי להפגת כאב וכו׳ הולד 
ונדחה מפני השימוש במורפין, קודיאין, וכדומה. תמצית 
מימית מנוקה של אלקאלואידי־הא׳, הניתנת אף היא להזרקה, 
הוא הפנטופון (ע״ע). 

התצרוכת השנתית העולמית של א׳ (ושל המורפין 
המיוצר ממנו) לשימוש רפואי נאמדת ב 500 טון. ארצות־ 
הבאלקאן ואסיה הקטנה הן המספקות העיקריות של א׳ 
לצורך זה. אולם הייצור העולמי השנתי נאמד ביותר 
מ 25,000 טון, ועיקרו מרוכז במזרח הרחוק. כמויות עצומות 
אלו משמשות את התצרוכת ההמונית של א׳ כסם מחולל 
מצבי־תדהמה ושיכרון־חושים, שגורם סיפוק דמיוני של 
מאוויים ומשאלות על־ידי הזיות בהקיץ וחלומות ערבים. 
שימוש זה, שהוא מסוכן לבריאות, נפוץ כמכת-מדינה בסין 
ובאיים המאלאיים והוא רווח בחוגים מסויימים בכל הארצות 
שבעולם. בולעים א׳ ע״י עישון ופעמים אף ע״י לעיסה. 

השימוש בא׳ כסם־מרפא וכחומר משכר כבר היה ידוע 
במזרח הקרוב בתקופה הטרם־היסטורית. ע״י כיבושי המוס¬ 
למים ביה״ב הגיע צמח־הפרג והשימוש בחומרו ובתמציותיו 


להודו, ומשם — לסין. עישון־הא׳ הונהג בסין ב 1650 בערך 
ונתפשט בממדים עצומים. מן המאה הי״ח ואילך היתד. סין 
הצרכן העיקרי של א׳, והודו — יצרנ( העיקרי. הראשונים, 
שעסקו בסחר הא׳ בין הודו וסין, היו הפורטוגיזים. מ 1773 
ואילך קיבלה החברה הבריטית להודו המזרחית את המונופול 
על היבוא של א׳ לסין, שנעשה אחד ממקורות־עושרה. הנזק 
ההיגייני והסוציאלי, שנגרם לסין ע״י מסחר זה, עורר את 
השלטונות לצמצמו ולבטלו; ודבר זה גרם לסיבוכים בינ¬ 
לאומיים, שהביאו לידי ,מלחמת האופיום׳ ( 1840 — 1842 ), 
שבה כפתה אנגליה על סין את ההסכמה ליבוא של א׳ 
ולמסחר חפשי בו. תנאי זה נתחדש תתאשר בחוזה־טיינטסין 
( 1858 ). לאחר שאנגליה ויתרה על כפיה זו בהשפעתיהגור- 
מים הליבראליים בשלטונה הקולוניאלי׳ המשיכו היאפאנים 
במסחר הא׳ והשתמשו בו כנשק כלפי סין עד למפלתם 
במלחמת העולם השניה. 

עישוךהא׳ בממדים מצומצמים (ז״א במנות של גראם או 
גראמים אחדים ליום) אינו פועל מתחילה פעולה חמורה מזן 
של משקאות חריפים מכילים כוהל. הרגילים בו טוענים, 
שהוא ממריץ ומדרבן את האורגאניזם, מגביר את כושר 
העבודה ומפיג את הרגשת הרעב; מבחינה נפשית הוא 
מסיח את דעתו של המעשן מדאגותיו ומשרה עליו שלוה. 
אולם בהמשך השימוש יש צורך להגדיל את המנות הנדר¬ 
שות להשגתה של הפעולה הנכספת׳ ולסוף נעשה ההרגל 
טבע וצורך הכרחי, באופן שמתפתחת במעשן תאווה לא׳ 
שאין להתגבר עליה. סימניו של השימוש הכרוני בא׳ דומים 
למורפיניזם (ע״ע מורפין): העדר תאבון האכילה, חיוורון 
מעין העופרת, צימצומו של אישון־העין, הצטמקות ורזון. 
במקום הרגשה של מרץ ועירנות באות ליאות ועצלות, 
השתמטות מפני כל מאמץ גופני ורוחני, הזנחת עבודה וכל 
פעילות חברותית, וסופו של הנתפס לתאווה זו — הרם 
גופני, כלכלי ונפשי. קליטת מנה גדולה של א׳ בבת אחת 
גוררת הרעלת מורפין חריפה. 

השמות, שעישון־הא׳ עושה באוכלוסיה, המריצו מוסדות 
סוציאליים לאומיים ובינלאומיים לפעול לשם מניעתו ע״י 
הגבלת הייצור והטלת פיקוח על המסחר. ב 1912 נחתם בהאג 
,הסכם האופיום׳ הבינלאומי, שהטיל פיקוח על גידול הפרג 
ועל יבוא הא׳ ויצואו והבטיח עזרה בינלאומית לסין בהסרתו 
של נגע הא׳, שפשה בה. ההסכם נכנם לתוקפו אחר מלחמת- 
העולם הראשונה ( 1919 ) ונכלל בחוזה־ורסאי ובאמנה של 
חבר־הלאומים. ועדה מיוחדת מטעם חבר־הלאומים טיפלה 
בדיכוי המסחר בא׳ והחמירה את תקנות־האג ע״י הסכם- 
ז׳נווה ( 1925 ), שנתכוון לבטל את ייצור־הא׳ כולו, פרט 
לכמויות מצומצמות לצורכי־רפואה. אולם המאמצים המרו¬ 
בים, שהושקעו בדבר, עדיין לא הוכתרו בהצלחה. הייצור 
הבלתי־ליגאלי של הא׳ והברחתו מוסיפים לפרוח הן במזרח 
הרחוק — בין הודו וסין — והן במזרח הקרוב, בפרט על 
גבולות מצרים וסוריה, מחמת תאוות־הבצע של העוסקים 
בדבר, ופעמים גם בסיוע נסתר של ממשלות, שמעוניינות 
בו מטעמים כלכליים או מדיניים. 

11 ,!ה 0 ו 1 (>£? 1 ?<£ { 0 \] 0 > 1 ,מס 1551 וחוחס 0 וח 111 ק 0 31 מ 10 ז 3 תז 1016 

ץ' 4.11111501 /ס / 48884 ■, 311005 א 0£ 3£116 <[ ;( 1909 ) 

ןממוז/ 0 ;( 1925 . 3 ׳\£ת 06 ) 11 ( 0£111 מיו ■ 2 ו//*וז 7 מס ^< 1 מוומ 0 ל) 

- 4¥11111 .׳ 45 .׳ 4 \ ;(. 0 ; 6 1925 , 3 \€ו 061 ) ? 0 מ?־ו?/מנ 0 

,., 11111101 !,;[ , 0111 ! 1 )ס('! 1110)111110X111 ! מ 0 1 1 $ מ,״״/ 0 ,ץ 

. 1925 
י. ל. 



69 


אופינוס — אופיר 


70 


אופעזם (;> 6 ע 101 ח*ס'), משורר יווני מאנאבארזוס שבקי־ 
ליקיה׳ בן־דורם של הקיסרים ספטימיום סורוס (ע״ע) 

וקרקלה (ע״ע).נשתמרה הפואמה הלימודית שלו"על הדיג". 
פואמה לימודית אחרת שייחסו לו ("על הציד"), נתחברה, 
כפי שנראה מתוך שינוי הסיגנון ודרכי־החריזה, ע״י בן 
אפאמיאה שבסוריה׳ אף הוא בן־דורו של קאראקאלה קיסר. 

- 1.110 0 ) 0 / 1150 / 1 ) £11 0 ) 4 ) 50 / 110 / 11 ) 0 , 1111 ו(:£גז$־(> 1 וח 11 ;)$־) 15 זו 0 

. 697 ,* 11 ,■ 01111 ■! 

אופיץ, מרפזץ — , 7 !!ק 0 חסזח^ז — ( 1597 , בונצלאו, 
שלזיה— 1639 , דאנציג), משורר ותיאורטיקן של 
הספרות הגרמנית. ב 1618/19 למד באוניברסיטאות של 
פראנקפורט ע״נ אודר והיידלברג. כדי להתרחק מסערת־ 
המלחמה (מלחמת שלושים השנה), נסע ב 1620 לדאניה. 
1624 חזר לשלזיה ונתמנה יועץ לדוכס מליגניץ ובדיג. 1625 
הוכתר כמשורר מעוטר ע״י פרדינאנד 11 , קיסר אוסטריה, 
ושנים אחדות לאחר זה אף הועלה על ידו לדרגת אציל 
(פץ בוברפלד). ב 1629 נבחר כחבר של אגודת־המשוררים 
השלזית ( 1 ) 3 ^ 06501150 116 ח 6 §ח 1-1 נ 1 ז 011 טז?), שהשפעתו עליה 
היתה מרובה. ב 1630 נשלח בתפקיד דיפלומאשי לפאריס, 
במקום שהכיר את הוגו גרוטיוס. ב 1637 ׳ כשישב בדאנציג, 
נתמנה היסטוריוגראף ומזכיר של ולאדיסלאב 1 \ו, מלך־ 
פולניה. — בביקוריו המרובים בארצות אירופה המרכזית 



תמונת מארטין אום*ץ, שגויירה <ךי יעקב פון 
רדיד!( 1631 ) 


והמערבית נתרשם א׳ מן הספרות שמחוץ לגרמניה. בספריו 
על הספרות הגרמנית, ביחוד בחיבורו על הפיוט הגרמני בשם 
ץ 6 ז 0616 ? ח 6 ן 1 :) 5 :זט 36 > 061 מסע 011 ט 8 ( 1624 ), העמיד כמופת 
את ספרות הבארוק של צרפת והולאנד ודרש לפנות עורף 
לשירה העממית של סוף יה״ב ושל המאה הט״ז. מתוך 
ההטעמה היתרה, שהטעים את ערכה של לשון־השירה, בא 
לכלל מיעוט ערכה של הפרוזה, וע״י כך גרם לזרם של שירי 
חכמה ומוסר בגרמניה. א׳< ששאף להקנות לשירה הגרמנית 
קצב ומשקל, המתאימים לרוחה של הלשון, צליליה ודרכי־ 
ההבעה שלה, הנהיג את משקל־הנגינות במקום משקל־ 
ההברות הנהוג בשירה היוונית והרומית. אע״פ שלא היה 
מקורי והשתמש במידה מרובה בחיבורי־קודמיו (ביחוד 


השפיעה עליו תורת־השירה של סקאליגר), היתד, לו השפעה 
עצומה על הספרות הגרמנית, שהלכה בעקבותיו כמאה 
שנה בקירוב. 

, 2 ז 53 ץ 0 ; 1923 , 101£ >מ 00 

. 1924 

אופיר, ארץ מפורסמת בתקופת־המקרא ביחוד בזהבה 
המשובח. המשא־ומתן בין א״י וא׳ היה אפשרי דרך 
הים מנמלה של עציון־גבר, ורק בימי שלמה נעשה הניסיון 
להגיע לא׳ ולהוציא משם זהב׳ אבנים יקרות ועצי־אלמוגים 
(מל״א ט׳ כח! י, יא! דה״ב ח, יח; ט, י). הניסיון, שנעשה 
בימי יהושפט, להגיע לא׳ לא הצליח: האניות, שהוכנו לשם 
כך בעציץ־גבר, נשברו (מל״א כב, מט).— ההפלגה בים 
לאופיר דרשה, כנראה׳ הכנות מרובות. ובלא עזרה מבחוץ 
אי־אפשר היה להוציאה לפועל. בימי שלמה נערכה הנסיעה 
בסיועם של ספנים צוריים. אף בימי יהושפט התנהל משא־ 
ומתן ממושך בין יהושפט ואחזיר,׳ מלך ישראל׳ לשם הכנת 
המסע לא׳ והדבר לא עלה בידיהם. בעל דה״ב (כ׳ לה—לז) 
מציין בטעות את תרשיש כמטרת מסעו של יד,ושפט! אך 
העובדה, שנשתמרה בספר זה, שהמשא־ומתן בין יד,ושפט 
יאחזיהו עורר התנגדות חריפה ביהודה (ודאי מחמת ההנחות, 
שצריך היה יהושפט לעשות לאחזיהו בחבל עציון־גבר, שהיה 
מצוי בתחום ריבונותה של יהודה, כשכר בעד עזרתו בהכנת 
המסע לא׳),היא בלא ספק נכונה; ואף היא מעידה, שחבל א׳ 
לא רק רחוק היה מא״י והנסיעה לשם היתה טעונה אמצעים 
מרובים והכשרה טכנית־מקצועית מיוחדת בספנות, אלא גם 
שתפוקת־הזהב היתד. כרוכה בקשיים מרובים, ומלכות־יהודה 
לא היתה יכולה להתגבר עליהם בכוחות־עצמה. לפי הידיעות 
שנשתמרו במקרא, שלח שלמה אניה לא׳ רק פעם אחת. 
הידיעות המרובות לערך על זהב־א׳, שהיה מצוי בא״י, 
נותנות על־כן ידיים להנחה, שזהב זה היה מגיע לא״י דרך 
שוקי־הזהב, שהיו קיימים באותם הימים בעולם. העובדה, 
שנמל עציון־גבר שימש מקום הפלגה לים כדי להגיע משם 
לא', מעידה, שחבלי־החוף של ים־סוף והים האדום היו 
יכולים גם הם לנצל את מצבם הגיאוגראפי כדי להגיע לא׳! 
ומכאן קרובה ההשערה, שבשביל סוריה׳ בבל ואסיה הקטנה 
היתד, א״י משמשת מקום־מעבר להבאת זהב־א׳. על השימוש 
בזהב־א׳ בא״י מעידה גם הכתובת: "זהב אופיר לבית־חורון" 
על גבי חרסית, שנתגלתה בחפירות האחרונות בתל־קאסילה 
(ע״ע אוסטרקון). 

בדבר מקומה של א׳ רבו ההשערות. אופולמוס (ע״ע) 

היה סבור, שא׳ הוא אי בים האדום (מובא ע״י אוזביוס, 
7 . 30 .£מ ,.§מ 3 ׳\£ .•!בקשגת?). יוסף בן מתתיהו (קדמ ׳ ׳ 1 , 
147 ! שם.' ! ¥11 ׳ 164 ! ועי׳ גם אחביוס, . 60 ,.ז 35 תז 0 ח 0 
.^ 5 13 , 176 .נן,ממ 3 במז 10516 .£) קובע את מקום א׳ בהודו — 
בחבלים שבין אחת מאזרועות האינדוס ובין סין. — יותר קרוב 
הוא הדבר, שאת מקום א׳ יש לבקש בחופים של חצי־האי 
ערב, שהרי מקום מושבו של השבט אופיר מבני יקטן בן 
עבר היה בין שבא וחוילה (בר׳ י, כח—כט), שהיו מפורסמים 
אף הם בתקופת־המקרא בזהבם המשובח (בר׳ ב, יא! יחז׳ 
כז, כב! יש׳ ם, ו; תה׳ עב, טו). 

; 1908 1 ז 110 )<ז <ז) 4 10011 ! ז: 01 , 5 ז £16 ? , 4 ! 

, 11 ) 0111 ) 4 , מ 1 ז 40 < . 8 ; $01111 . 0 . 5 ,. 6 .? 1 

,) 81 111 ) 1/1 0114 0/1111 ■ 41 ,ץז 6 וח 0 ^)ח 10 \ .\/ .! ;.^! 50 63 , 1923 
. 61 , 1937/8 , 141/0/1 ,״״ £1 .[ 38 , 1933 

י. ג. 



71 


אופל — אופנכך 


72 


אופל ( 31 ק 0 , מיו׳ ; 0x81X101 , לאט׳ 1118 בק 0 ), מינראל קול 1 ־ 
אידי של דדתחמוצת הסיליציום(ע״ע) בצירוף מים 
עד כדי 10% (ס״^ת. ב 310 ). מבנהו סמיך ואמורפי, ולעתים 
הוא מבליט צורות של כליות או סטלקטיטים. קשיותו 5.5 — 
6.5 ; משקלו הסגולי 2.2 . יש א" שקופים, שקופים־למחצה 
ואטומים. לא׳ ברק־שעוה וצבעו עפ״ר לבן או כחלחל, 
אך לפעמים גם צהוב, אדום או חום, מחמת תערובת כמויות 
קטנות של תחמוצת־ברזל (א׳־האש׳ א׳־ישפה, א׳־אכאט). 
לעתים קרובות מתגוונים הצבעים ומתחלפים מחמת החזרת 
האור מן האבן לאחר שנשתבר בפנימיותה, ועל־ידי כך 
משתקפים הגונים השונים בפנים האבן ומאירים בזוהר פניני 
מיוחד ("זוהר אופאלי", אופאלסצנציה׳ אופאליזאציה). 

יש מינים שונים של א׳, שהם נבדלים לפי תכונותיהם 
ומוצאם. הא׳ האציל הוא אבן־חן; מצטיין בטוהרו, בזוהרו 
ובשלל־צבעים כעין־הקשת. הוא נוצר כמשקע של תמיסות 
מימיות חמות׳ שמתוכן הוא נפרש׳ כשהן מתקררות או 
מתנדפות, בצורת גל צורני. כשגל זה מתייבש מתפתחים בו 
סדקים דקים שאף הם מתמלאים חומר אופאליני. גיזריט הוא 
א׳, שנוצר קליפות־קליפות מסביב למעיינות חמים כגון הגיד 
רים (ע״ע). לפעמים נוצרות בדרך זו מדרגות שלימות, שמצ־ 
טיינות בריבוי צבעים. כגון מדרגות־טאלאורה ( 3 זש׳\ג 731 ) 
בניו־זילאנד והמדרגות בפארק־ילוסטון (ע״ע) באה״ב, א׳ 
רגיל נוצר כמשקע ממי־אגמים או ממי־תהום קרים׳ או גם 
בדרך מטסומטית (ע״ע) כדוגמת א׳־העץ, שהוא עץ מצורר 
שבו מילא החומר האופאליני את כל החללים שבמבנהו לאחר 
שדחק החוצה את החומר האורגאני המקורי של רקמת־העץ 
אגב שמירה על צורותיה. — זולת המינים הללו שמוצאם 
מינראלי קיים גם א׳ אורגאנוגני׳ כגון חומר הקליפות 
והשלדים הצורנים של יצורי־מים חד־תאיים׳ דיאטו׳מיאות 
(ע״ע) ורדי(לריות (ע״ע)׳ שמתוך הצטברותו נוצרים סלעים 
אופאליניים בים. 

הא׳ בכלל׳ והא׳ האציל ביחוד, משמש מימי־קדם לעשיית 
תכשיטים וחפצי־חן שונים; זוהרו המיוחד משך את הלב, 
והקדמונים (למשל פליניום) הפליגו בשבחו. כן שימש נושא 
לאמונות טפילות ואגדות יותר מכל אבן־טובה אחרת; ייחסו 
לו כוח של כישוף וראו אותו ככלי מחזיק קללה לבעליו. — 
מקום־מוצאו הטבעי של הא׳, שכבר היה ידוע לקדמונים — 
הקארפאטים; עדיין הוא מופק שם׳ אלא שבתקופה החדשה 
נתמעט ערכו של מקור זה מפני המקורות העשירים של א׳, 
שנתגלו באוסטראליה, ביאפאן ובמכסיקו. — לפי דעה 
שוודאותה לא הוכחה כל צורכה, הא׳ הוא ה״לשם" שבתורה 
(ע״ע השן). 

תמונת א׳ במירבצו הטבעי ע״ע אבנים טובות, הלוח 
הצבעוני. 

י. ב. 

א 1 פלר, אחין — זש 1 קק 0 מ 1 ^£ — ( 1831 — 1880 ), ארדי־ 
כל יהודי גרמני. בנה בתי־כנסת בברסלאו, האנובר, 

מינכן׳ ועוד׳ וכן את הארמון של הנסיך סולמס־בראונספלד 
ואת ארמון מרייאנבורג בהאנובר. סיגנון־בנייתם הוא 
טיפוסי למאה הי״ט באקלקטיות שבהם. בנו אלכסנדר 
(נו׳ 1869 ) נתפרסם בפסלי החיות והעופות שלו ובמדאליות 
ובפלאקטות של אישים שונים. בנו השני א ר נ ם ט ( 1867 — 
1929 ) צייר תמונות־נוף ופורטרטים ברוח אימפרסיוניסטית; 


ראויות לציון גם יצירותיו (תמונות ותחריטים) על נושאים 
מן הבאלט הרוסי. 

. 5 , ' 0 ^ $1 1111 ^ 1 < ח £6 ת $1 -•!€]] □ 1 ( 1 

אופן, אובן (מ&ס), ע״ע בודפסט, 

א 1 פנבוךג ( 8 ז 11 נ 1 מש 0££ ), עיר בבאדן (גרמניה), נזכרת 
לראשונה ב 1101 . ב 1223 קיבלה זכויות־עיר. מ 1289 
עד 1803 היתר, עיר־חפשית, ב 1805 סופחה לבאדן. יש בה 
תעשיה של זכוכית, אריגים, סיגריות ושימורים, והיא מרכז 
למסחר ביין. ב 1939 היו בה 20,521 תושבים. — יהודים 
ישבו בא׳, כנראה, עוד במאה הי״ג• בימי המגפה השחורה 
( 1348/9 ) גורשו מן העיר בעלילה של הרעלת־הבארות 
לאחר שתוך עינויים "חודו" על כך שני יהודים, אף על־פי 
שאחר־כך כשנבדקה הבאר לא מצאו בה סימני רעל. מן 
הגירוש עד שנת 1866 , שבה נוסדה הקהילה היהודית מחדש, 
אין ידיעות על יהודים בא׳. בסוף שנות העשרים מנתה 
קהילת א׳ כ 300 נפש. 

אופנ 3 ןד, או־פיבןי (ד! 30 נ 01 ש£) 0 ), עיר ע״נ מיין׳ בהסן, 
גרמניה; סמוכה לפראנקפורט. פיתחו אותה ביחוד 
ההוגנוטים, שמצאו בה מקלט בסוף המאה הי״ז ובתחילת 
המאה הי״ח. ב 1816 סופחה להסן וב 1828 נכנסה לברית־ 
המכס הגרמנית. א׳ היא מרכז לתעשיות כימיות, מכונות, 
מוצרי־עור, ועוד. ב 1939 היו בה 84,163 תושבים. 

הקהילה היהודית של א׳ נזכרת בם׳ "הזכרת־נשמות" 
מימי־הביניים ברשימת הקהילות, שבהן נהרגו יהודים על 
קידוש־השם בימי המגפה השחורה ( 1348/9 ), במשך יותר 
משלוש מאות שנים לאחר שמד זה ישבו בא׳ רק יהודים 
בודדים. רק עם גירוש היהודים מפראנקפורט( 1614 ),שברחו 
לא/ נוסדה בא׳ קהילה יהודית קטנה, שגדלה ונתפתחה. 



טופס התקנות של קהילת א׳ משנת תס״ז 


ב 1702 נקרא אחד מרחובות־העיר בשם ,רחוב היהודים׳. 
בתקנות של הקהילה משנת 1707 ובכתב־הזכויות, שניתן 
ליהודי־א׳ ע״י הרשות ב 1708 , נקבעו סדרי ביהכ״ג, ענייני 
המיסים׳ המסחר והמלאכה. אותה שנה נקבע בעיר רחוב 
יהודי שני. בשנות 1714/39 היה בא׳ בית־דפוס עברי משוכלל. 
ב 1788 — 1791 ישבו בה יעקב פרנק (ע״ע) ועד 1817 — 




73 


אופ;בך — אופנהים, ר׳ דוד כן אכרהם 


74 


חוה בתו; בשנים אלו היו אלפים מחסידי־פראבק באים לא׳ 
1803/6 כדי להביע את רגשי־הערצתם לפראנק ובתו. בשנות 
פעל וולף בריידנבאך מא׳ לביטולו של מכם־הגוף בכמה 
ממדינות גרמניה. 1840 הושוו יהודי־א׳ — בכלל יהודי־ 
הסן — לשאר האזרחים. ב 1905 ישבו בא׳ 1,764 יהודים; 

.950 — 1938 ב 1933 — 1,450 ; ב 

$31644,;( ז. רובאשוב, על תלי בית־פראנק (ברלין תרפ״ג 

!4<111 126/45 ,( 1892 ) ז\ , 0 ( 26 , 111 ש 51 ז£נ 5111 ; 82 , 1 ץ<וו 010£1 )ץ , 
345; $4111. 4. <3?$< 111 ) 4 . 4 >׳ן/ 4 ־)ימ>>ממ x1101 ]114( 1908 ) 1 ,ה ), 
49—66; 2(11!(!11-1]1 /. 0(010£(. 11. 5/411501( 4. 111401, 1 ע 
(1908), 92; < 11111 40 01/101 ^ 44 ^ 0 ^ 1 40 4111 ,וח £1 ו 1 ח £6 ע ׳ (- 
11111(1101 6(01(1114( 211 01](/11>4(>1 (?!■31915 ■ 1 \ . 3 .}) 1 ס ). 



ו׳אק אופנבאך 


אזפנבך, ז׳ק — 11 ש 3 נ 1 מ 0££6 .ן — (בעצם: יעקב אברשט; 

1819 , קלן — 1880 ׳ פאריס)׳ מוסיקאי ומחבר של 
אופרטות. בנו של החזן י. אברשט, שנתפרסם ע״י מנגינותיו 
להגדה של פסח ושיבה אח״ב את שמו לא׳ על שם עיר- 
מוצאו. א׳ למד מוסיקה בפאריס, שבה שימש צ׳ליסטן 
באופרה־הקומית. 1849 נתמנה מנצח על התזמורת של 
ה״תיאטרון הצרפתי״. 1853 חיבר את המחזה המוסיקאלי 
הראשון בסדרת תשעים האופרטות שלו. 1855 יסד תיאטרון 
זעיר משלו לשם ביצוע יצירותיו, שהמפורסמות שבהן הן 
״אורפוס בשאול״( 1858 ), ״הלבה היפה״( 1865 ) ו״חיי־פארים" 
( 1866 ). יצירות אלו זכו בשעתן להצלחה עצומה לא רק 
בשל מנגינותיהן הבאות, הקלות והמשעשעות, אלא אף בשל 
תוכנן הגדוש הומור וסאטירה חריפה על ההוללות והשחיתות 
של החיים החברותיים בפאריס של האימפריה השניה. 
ה״אופנבאכיאדה" המחוצפת והמחוסרת כל יראת־הכבוד בפני 
מוסדות ואישים מקובלים היתה לשם־דבר באירופה. בסוף 
ימיו פנה א׳ לחיבורה של מוסיקה רצינית; יצירתו האחרונה, 
האופרה הלירית־הרומאנטית "סיפורי הופמן", שהיא מן 
האופרות הגאוניות מסוג זה ושעד היום לא ירדה מעל במת- 
התיאטרון, הוצגה לראשונה אחר מותו ( 1881 ). — 1877 
פירסם ספר על סיורו באמריקה: "רשימות של מוסיקאי 
אגב טיול". 

. 1930 ,^ £0 מ?>//ס ({ 0 \ 0 [ 


אופנהים (בת 1 שן(ד 1 שקק 0 ), עיר בגרמניה על נהר הרימם. 

ב 1226 — 1375 היתד. עיר חפשית. איבדה את עצמ¬ 
אותה כשעברה לרשותו של הנסיך־הבוחר של פפאלץ. 
ב 1798 — 1814 היתד. תחת שלטון צרפת; אחר־כך סופחה 
להסן. ב 1933 היו בה 4,162 תושבים. עיקר כלכלתה על 
תעשיית־היין. 

ישוב יהודי בא׳ בזכר ראשונה ברשימת־המיסים משבת 
1241 . לפיה היו יהודי א׳ חייבים במם שנתי לקיסר בסך 15 
מארק — מה שמעיד, שא׳ היתה מן הקטבות שבקהילות־ 
גרמניה. יהודי־העיר היו שייכים לקיסר והיו תחת חסותם 
של אבשי־המשמר שבמצודה המקומית, ולהם גם שילמו את 
מיסיהם. מלבד זה שילמו את מס־הבתים לארכיהגמון של 
מאמצה. רודולף מהאבסבורג ומלכים אחרים נתנו לאבירים 
שובים המחאות׳ שנועדו להיגבות ממיסיהם של יהודי א׳, או 
גם מישכבו מיסים אלה. בטל המיסים גרם׳ כנראה, לכך, 
שכמה מיהודי א׳ נצטרפו אל הבורחים מארץ הרינוס, שניסו 
בהנהגת ר׳ מאיר מרוטנבורג לעלות לארץ ישראל ( 1285 ). 
בסוף יולי 1349 , בפרעות של ימי המגפה השחורה, נהרגו 
יהודי-א׳ או שרפו את עצמם כדי שלא יכריחום הפורעים 
לעבור על דתם. בין המתים על קידוש־השם היה גם הרב 
ר׳ יואל הכהן. אולם לא היו ימים מועטים והקהילה נתחדשה. 
מ 1400 ואילך, בסוף כל שש שבים, נתחדשה זכות הישיבה 
של יהודי א׳ ונקבעה מיכסת־המס שבתחייבו בה. ב 1422 
זממו שני בוצרים להרוג את יהודי־העיר, אבל מועצת העיר 
סיכלה את המזימה. ואולם דמי־החסות ושאר ה׳דורובות׳, 
שיהודי־א׳ צריכים היו לתת׳ היו גבוהים כל כך׳ עד שהת¬ 
חילו — למרות העזרה׳ שהושטה להם מקהילות וורמס, 
מאמצה ופראבקפורט — מפגרים בתשלומיהם, ועל כך 
נענשו ( 1444 ). 1456 ניסה ר׳ זליגמן ביבג (או ר׳ זליגמן א׳) 
להקים איגוד של קהילות הריבוס העילי, אלא שקהילת א׳ 
התנגדה לכך׳ ובהשפעתו של ר׳ ישראל איסרלין נתבטל 
הדבר. הקהילה נפגעה בשעת המלחמות של לואי /וו>. 
וב 1674 לא נשארו בה אלא שלש משפחות בלבד. היא 
נתחדשה במאה הי״ח• עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה 
( 1933 ) היו בה 68 משפחות. 

, 11 ) 40 ) 1 [ 111101111 ) 6 ; 200/4 ,( 1934 ) , 6 [ 20 , 115 ז 1.323 .ק 

. 255 

צ. ל. 

אזפנהים, ר׳ דוד 3 ן אברהם (תכ״ד/ 1664 , וורמם - 
תצ״ז/ 1736 , פראג), רב ומחבר ואספן של ספרים. 

אביו׳ ר׳ אברהם בן שמעון וו־לף׳ היה פרנס בוורמם (מת 
בהיידלברג תב״ג/ 1692 ). בנעוריו למד א׳ תורה מפי גדולי- 
הדור בגרמניה. בן י״ז נשא לאשר. את בתו של סוכךהחצר 
אליעזר ליפמאן בהרבדס הכהן מהאבובר. לאחר שמתה 
ב 1712 נשא אשה שביה מפראג, שאף היא היתה בת עשירים. 
א׳, שירש גם הון גדול מדודו׳ התחתן במשפחות המיוחסות 
ביותר בגרמניה בימיו(כשהשיא את בנו יחידו ואת בנותיו), 
באופן שזכה לתורה וגדולה כאחד. — בן עשרים נסמך 
להוראה. בן עשרים וחמש בקרא לשמש רב בקהילת 
ביקולסבורג ובמדיבת־מו׳ראוויה ( 1689 ). ניקולסבורג היתה 
אז, אחר גירוש־ויבה (ת״ל/ 1670 ), מן החשובות שבקהילות- 
אשכנז, א׳ יסד בה בית־מדרש ותמך בלומדיו מכספו. שמו 
נתפרסם בעולם היהודי ורבים הריצו אליו שאלות בהלכה. 
ב 1697 הוזמן לכהן ברבנות בבריסק־דליטה; ב 1701 נתכבד 


75 


אופנהים, ד׳ דוד כן אכרהם — אופנהים, הרמן 


76 


בתואר רב לקהילת ירושלים; ב 1702 קיבל את הרבנות 
בפראג, ובה שימש עד יום־פטירתו. ב 1713 נבחר גם לרב 
המדינה למחצית בוהמיה וב 1717 — לכולה. את נשיאותו 
נהג ברמה, וזו היתה׳ כנראה, הסיבה, או אחת מן הסיבות, 
לסיכסוך בינו ובין ר׳ יהונתן אייבשיץ, שהיה אז 
דרשן וראש־ישיבה בפראג. א׳ היה גם ,נשיא 
או־ץ־ישראל׳ וממונה על הקופה של ,מעות א״י׳ 
בפראג. עסק גם במסחר והיה נוסע לירידי- 
לייפציג וכדומה. בעשירותו היטיב לרבים. בסוף 
ימיו נסתמא. — עוד בנעוריו, כשישב בוורמס, 
הניח יסוד לספרייתו, שהגדיל אותה במסעותיו 
עד שכללה כ 7,000 ספרים מודפסים ו 780 כ״י. 
א' תמך בעין יפה במחברים וסייע להם בהוצאת- 
ספריהם. כ״י יקרים, שעלו לו בדמים מרובים, 
השאיל חינם למדפיסים כדי לעשותם קניין 
הרבים. כשעבר לפראג לא העביר לשם את 
ספריו מאימת־הישועים, שהרבו להחרים ספרים 
שנראו להם חשודים. — את אוצר־ספריו ירש 
יוסף בנו, ולאחר מותו של זה ( 1739 ) עברו על 
הספריה כמה גילגולים. במשך עשרות שנים 
היתד, ארוזה בהאמבורג, במקום שהיתר, ממושכנת 
לעיריה (או לסנאטור האמבורגי) בעד חוב של 
חמישים אלף מארק. משה מנדלסזון והפרו¬ 
פסור מיכאליס השתדלו להניע את עשירי־ 
היהודים בברלין ואת נסיכי־גרמניה, שיפדו את 
אוצר־הספרים של א׳ ויעמידו אותו לרשות 
הרבים• לסוף, 1829 , קנתה ספריית־בודלי (הבוד- 
ליאנה) באוכספורד אוצר זה בשלמותו, שנערך 
ב 60,000 טאלר, בסכום פעוט־ביחם של 9,000 טאלר 
(לערך 1,350 לי״ש), ואוצר־ספרים זה הניח את 
היסוד למחלקה העברית באוכספורד. ערכה של 
ספריית־א׳ גדול מאד: היא אחד מאססי־הספרים 
העשירים ביותר מן המאות הי״ז והי״ח. נשתמרו 
בה לא רק הספרים החשובים, שהיו יהודים 
הוגים בהם באותה תקופה, אלא גם קונטרסים 
בענייני־השעה. חשיבות יתירה נודעת לו, לאוסף א׳, בתול¬ 
דות הביבליוגראפיה היהודית. יוחנן כ. וולף השתמש בו 
לשם חיבור ספרו גסזגזלש!-! 3 :) 1101116 נ 811 — הספר המדעי 
הראשון בביבליוגראפיה של ספרות ישראל, והוא גם הונח 
ביסוד הקטלוג העברי הגדול שחיבר שטיינשניידר (־ 031310 

13 ז 3 ץ 116 ) 20 21131101:11603 10 001 ז 360 ז<:! 216 וססזסזו(!,! 118 §). 

רוב חיבוריו של א׳ שמורים בכ״י באוכספורד. אחדות 
מתשובותיו בהלכה נדפסו בספרי שדת של רבני זמנו: ר׳ 
יאיר חיים בכרך, ר׳ יחזקאל קצנלבוגן ואחרים. בדפוס 
הופיעו הקדמות משלו לספרים אחדים, איגרותיו, וכמה הגהות 
וחידושים משלו לסוגיות בש״ס. 

דושינסקי, תולדות הגאון ר׳ דוד אופנהיימער זצ״ל, — 
הצופה לחכמת ישראל, ה׳ (תרפ״א), ו׳ (תרפ״ב), והוצאה 
מיוחדת (בודאפשט תרפ״ב); -ממע 1 מ/מ^ ,מ £115161 ,י! 20£ 

6(/1(111(1>14(}1, 538/59; 8. 13. ]!10, X^X (1928), 

1-38; 50/10100 ■8111(11(1■, 11 (1927), 59-80, 111 (1929/30), 

63/6; 0175 ?) £<£/ ,ץ£[ 5 ת״!:>״ ), XX (1929/30), 217/37; 

1,11:11171,1 / 1111 ־ 1 ׳. 71 !; 71 !!' 71 ) "א/ '/ 117/1,7111 ־ 7 .) ' 1/17 71 )>,. ׳ 1101 ס{ ■>)%€ ■ 1 ) 1 > וזו ; 

, 3 . 1/1 ] 111 / 1 !},1 1 } 1 ! 10 א ) )■ 101 ) 8001 11111 > ץז . 

1933), 213/9, 238/55. 

. צ. ל 


אופנהים, ר׳ דוד בן יעוי&כר בר (תקע״ו/ 1816 — 
תרל״ו/ 1876 ), רב ומחבר, בנעוריו למד תורה מפי 
אביו, הרב בישיבת אייבשיץ, ומתקצ״ד ואילך — בישיבת 
פראג, ושם גם שמע שיעורים באוניברסיטה, בתר״ו נתמנה 


רב בימניץ, מוראוויה, ומתרי״ז עד מותו כיהן בנאגבצ׳קרק, 
הונגאריה. פירסם הרבה מאמרי מדע במאספי "המגיד", "בכו¬ 
רים", "אוצר חכמה"׳ "ישורון" של קובאק, "בית המדרש", 
״בךחנניה״, ״המזכיר״, 11£1 ו 2611561 150116 ( 111 ( של אברהם 
גייגר, ועוד. 

המזכיר ט״ז ( 1876 ), 133 ; השחר, ח׳ (תרל״ו), 49 — 151 
צייטלין, קרית ספר (מהדורה ב', 1891 — 1895 ), 256 ; 

.( 27.10.1876 ) 11 ) 142 )[< 0/6 

אופנהים, הומן — 1116101 ז 6 קק 0 ״ 61-013 (£ —( 1858 ,ואר- 
בורג— 1919 , ברלין), מגדולי רופאי־העצבים וחוקרי 
הנחדולוגיה בגרמניה; יהודי. פירסם מחקרים מרובים על 
האנאטומיה והפאתולוגיה של המוח, חוט-השדרה והעצבים 
הפריפריים. שיכלל את השיטות לבדיקת חולי־עצבים וחידש 
חידושים חשובים באבחנת המחלות ובטיפולן, ביחוד 
באיבחון גידולי-המוח וקביעת מקומם, וכן במחלת המנינגי- 
טיס ובאפאסיה. מחלת שרירים אחת אף נקראה על שמו. 
את פרי נסיונותיו העשירים כינס בחיבורו הגדול 1311651 ־ 11 ( 1.6 

160160 ) 810 1 ) 110 6 ). 7 ז 6 \/ ז 11 } 1161160 ) 1 ח 3 ז> 6111 ׳ 1 ז 6 א[ ז 6 (). 

שיצא בשש מהדורות (מ 1894 ואילך), ניתרגם ללשונות 
הרבה ונעשה מורה־דרך לנוורולוגים בכל העולם במשך 



תמונת ר' דוד בן אברהם אופנהיים 




77 


אופנהים, הרמן — אופנהים, מוריץ דניאל 


78 



דרשה לבר־טצוה, ציור של סוריץ אופנהיים 


עשרות שנים. א׳ היה המייסד והמרכז של "אגודת הנוורו־ 
אגים הגרמניים" והיושב־ראש שלה במשך הרבה שנים. 
אל הקליניקה הפרטית 
שלו נהרו רופאים וחו¬ 
לים מכל ארצות תבל 
ללמוד מפיו או להת¬ 
רפא על-ידו. למרות 
פירסומו הגדול בעו¬ 
לם ולמרות מה שהוצע 
פה אחד ע״י הפאקול־ 
טה המדיצינית באד 
ניברסיטה הברלינית 
כפרופסור לנוורלא־ 
גיה, סירבה הממשלה 
הפרוסית לאשר את 
המינוי אלא בתנאי 
שיתנצר! אבל א׳ דחה 
הצעה זו בכל תוקף. 

או§נהים, חיים [י 1 אכים| ( 1832 — 1891 ), רב באיבשיץ, 
מצאצאיו של ר׳ דוד בן א. אלפנהים (ע״ע), נסמך 
לרב ע״י ר׳ אליעזר הלוי הורוויץ בווינה, ושם גם קיבל תואר 
דוקטור לפילוסופיה ב 1857 . ב 1858 — 1860 שימש רבבימניץ, 
מוראוויה, ואחר פטירת אביו, ר׳ יששכר דוב אופנתיים, נת¬ 
קבל במקומו לרב באיבשיץ ( 1860 — 1868 ). בסוף ימיו היה רב 
בטורון( 1868 — 1891 ).— א׳ היה סופר פורה. את רוב מחקריו 
כתב בעברית והם נתפרסמו ב״בית-המדרש" ו״בית־תלמוד" 
של קרובו רא״ה וייס, וכן ב״המגיד", "הכרמל", "השחר", 
"ישורון" של קובאק, "האסיף", ועוד. אבל כתב גם גרמנית 
ב״מונאטסשריפט", ועוד. נושאי מחקריו הם ז המקרא, התל¬ 


מוד, המדרשים וגם הספרות הרבנית המאוחרת. רא״ה וייס 
פירסם גם את ספרו "תולדות המשנה", שנדפס תחילה ב״בית 
תלמוד"(פרשבורג תרמ״ב) ושא׳ עצמו תירגם אותו גרמנית 

(שם׳ 1883 ). 

״המגיד״, תרנ״א, גל׳ 137 — 139 ! "האסיף, שנד, ו׳ (תרנ״ד), 
מחלקת ״בינה לעיתים״, עמ ׳ 143 — 144 ! . 8 

׳ 2611 .¥\ ■ 3 

11% 1€15€11€ )ז? €1 }{ ;.ע .$ , 1111 

. 75 , 111 , 26 — 24 , 11 , 1930 , 1 ז 16 ?\ 

אזפנהים, לפה פו־נסיט לזו־נם - €11 קק 0 .^ 1 .)£' ,ו 011 :ז 5 ת 0 ז\\ 0 ס . 1 
. 2 , 11 , 1071 [( ( 1713011 ' 10710 ' 7 \\ 

אזיפו^הים, פאול ( 1863 — 1932 ), פאלאונטולוגן וגיאולוגן 
יהודי־גרמני. מן המומחים הגדולים למחקר של 
העולם החי בתקופות־השלישון. חוג־חקירתו• הפאלאונטו־ 
לוגית כלל; פוראמיניפרים, וביחוד נומוליתים; אלמוגים, 
קיפודי־ים, רכיבות ימיות ויבשתיות׳ חרקים׳ סרטנים׳ ועוד. 
חקר ביחוד את הארצות של מזרח הים התיכון: איטליה, 
הבאלקאנים, אסיה הקטנה, מצרים, סוריה וארץ־ישראל. 
האססים העשירים והחשובים שלו וספרייתו הם ברשות 
האוניברסיטה העברית בירושלים. 

א 1 | 3 הים, *סמואל ( 1857 — 1928 ), תוכן יהודי אוסטרי. 

1003 פרופסור באוניברסיטה של וינה ונשיא 
החברה האסטרונומית בעיר זו. עסק בעיקר בצד המאתימאטי 
של התכונה והצטיין בחישובי התנועות העצמיות של הכוכ¬ 
בים ובקביעת מסלוליהם, פירסם חיבורים פופולאריים 
ופופולאריים־למחצה על בעיות־האסטרונומיה ועל תולדותיה. 

אופונהימר, 10 אמסט (נו׳ 1880 ), יהלומן ומדינאי יהודי 
דרום־אפריקני. 1902 השתקע בקימברלי׳ ולא עבר 
זמן מרובה וא׳ נעשה אחד מגדולי היהלומנים בעולם. מ 1917 
הוא יו״ר ומנהל של 0£ 1 ז 0 !זבז 0 קז 00 מג:) 1 ז£זמ.\ £10-7 ס^ 


! 501111 . ב 1929 נבחר ליו״ר של -תס 0 5 ז 8£6 ?ס 
1£$ ז £41 ££1 : 131 ) $011 . א׳ הוא גם מנהלן של כמה חברות חשו¬ 
בות אחדות. ב 1912/15 היה ראש־העיר של קימברליז 
ב 1924/38 — חבר הפארלאמנט מטעם קימברלי(היה מתומ¬ 
כיו של גנדאל סמאטם). 1921 ניתן לו התואר "אביר" 
בענייני־יהודים (מפעלי־צדקה ומוסדות מקו¬ 
מיים) מתעניין א׳ משנת 1934 ואילך. 

אופנהימר, יוסף בן ןשק&כר זיסקעד, שנקרא גם 
יוסף זים א׳ או ״היהודי זים״ ( 1698 או 1699 — 

1738 ), פינאנסיסטן יהודי׳ סוכן ושר־הכספים של הדוכס 
של וירטמברג. אביו היה מן.הסוחרים החשובים בהיידלברג 
וממונה על מיסי־היהודים בפאלאטינאט (פפאלץ). בנעוריו 
נשלח א׳ לפראנקפורט ע״נ מיין׳ לאמסטרדם, לפראג ולוינה, 
ששם למד להכיי• את דרכי־המסחר בחוג של הריכיו העשי- 



יוסף זים אופנהייטר 


רים — ממשפחת ר׳ שמואל א׳ (ע״ע). אח״כ עסק במסחר 
במאנהיים ובפראנקפורט. 1732 נעשה סוכנו של נסיך- 
ררטמברג, קארל אלכסנדר. ב 1733 נתמנה גם כסוכנו של 
נסיד־הסן, וכן כגובה המיסים מטעם הנסיך־הבוחר של 
הפאלאטינאט. ב 1733 , כשקארל אלכסנדר, שנעשה אז דוכס, 
החליט להקים בתחום ממשלתו שלטון אבסולוטיסטי ומרקאנ- 
טיליסטי נמסרה ההנהגה הכספית במדינה לא׳, שהדוכס 
עשה אותו ליועץ המדינה וממונה על מערכת־הכספים שלה. 
א׳ השתדל לבסס את הכנסות־המדינה על יסודות כלכליים 
חדשים כדי לשחרר את השליט מתלותו בהקצבה מטעם 
ה״מעמדות"; החכיר מפעלים ואחוזות לנוצרים וליהודים, 
ואגב כך הותר ליהודים להתיישב בארץ. בפיקוח שהנהיג 
על חלוקת הרכוש הפרטי במקרים של נישואים וירושות, 
וכן בפיקוח על חלוקת התפקידים בין פקידי־הממשלה, 
השתדל א׳ להעשיר את קופת־המדינה ופעל לריכודהשלטון 
בידי הדוכס, א׳ נהג את שלטונו ברמה ואורח־חייו היה, 








81 


אופנהימר, ידם!ש כן יששכר זיסקינד — אופנהימר, מכם 


82 



יוסף זים אופנהיימר טובל לתליה 


כמנהגם של אצילי־זמנו, רב פאר והדר ולא נקי מה 1 ללות. 
הוא אף ביקש מן הקיסר תואר־אצילות, והדוכס תמך 
בבקשתו. אולם המלחמה במעמדות, שליוותה את מאמ¬ 
ציו לכונן משטר אבסולוטיסטי מבוסם על שיטת־כלכלה 
מרקאנטיליסטית, עוררה את היסודות השמרניים בארץ נגד א׳. 
העובדה, שהדוכס היה קאתולי והארץ היתד. פרוטסטאנטית 
ושההפיכה במשטר המדיני הוכנה בעזרת הישועים והצבא, 
עוד הגדילה את 
הניגודים. 19.3.1737 
מת הדוכס מיתה 
חטופה בלא שהספיק 
לבצע את תכניותיו. 
בו ביום נאסר א׳ 
באשמת פגיעה בזכו¬ 
יות המדינה, מעילה 
בכספי המדינה וביז- 
בוזם, זנות ועוד. אע״פ 
שרוב ההאשמות לא 
הוכחו כל צורכן, הוח¬ 
רם רכושו לאוצר המ¬ 
דינה והוא עצמו נידון 
למיתה. לאחר שקאילות־אשכנז ניסו לשוא לפדותו ממאסרו, 
נתלה א׳ ב 2.4.1738 וגופתו הוצגה לראווה בכלוב־ברזל. בזמן 
מאסרו נהפך א׳, שנהג בתקופת גדולתו קלות ראש בענייני- 
אמונה, ליהודי מאמין ואדוק: התפלל, תבע מאכלים כשרים 
ודחה את שידוליהם של הכמרים להציל את חייו ע״י שמד. 
הוא גילה את רצונו למות על קידוש־השם והוציא את נשמתו 
בקריאת "שמע". במשך שנה אחר מותו נהגו קהילות־אשכנז 


להדליק נרות לתיקון־נשמתו. בהמתת א׳ ראו יודעי-דין 
בימיו מעשה־רצח גלוי, ואף בהערכת־ההיסטוריונים של 
התקופה נראה מעשה זה כרצח פוליטי, שיסודו בחיכוכים 
בין הגורמים הציבוריים השונים בתקופת המעבר ממשטר 
יה״ב למשטר המודרני׳ שא׳ היה אחד ממייצגיה החשובים 
בתחום־השפעתו; אבל שנאת-ישראל והעובדה שעלה לגדולה 
ולשלטון במדינה נוצרית בתקופה שעדיין היתד, רחוקה אף 

מן הרעיון של שיווי- 
זכויות אזרחי ליהו¬ 
דים, היו אף הן בעוכ¬ 
ריו. — יוסף זיס א׳ 

שימש נושא לסיפור 
של מ. ל י ה מ א ן, 

שניתרגם עברית, ול־ 

רומאן "היהודי זיס" 

של ל. פויכטוואנגר, 

שאף הוא ניתרגם 
עברית (תל אביב 
תרפ״ט)! מחזה, שעו¬ 
בד לפי ספר זה, 

הוצג על-ידי,הבימה׳. 

דוד כתנא, נספה בלא משפט, השלח, כרך ד', 134 — 142 , 
239 — 246 ; י. בער, קרית־ספר, 11 ״ (תר״ץ—תרצ״א), עם׳ 
390 — 393 ; 1929 , 8451 1114 , 11 ־ £1 !$ 551012 . ^ 

אזפגהימר, מכם (נו׳ 1885 , וינה), צייר יהודי גרמני. 

כיום באנגליה. ידוע בכינויו מוס (קקס^נ). היה 
קרוב לקבוצת אגרך שילה ( 50111016 ). צייר את הדיוקנאות 
של איינשטיין, אלטנברג, שניצלר, סיגטי, תומאס מאן, 







































83 


אופנהימר, מכם 


84 


ריכארד שטראוס, ועוד. כתב 1116611 £1061611 6115011611 ^[ 
12166 ^ (ציריך 1938 ). 

. 1911 ,־ממסס^מס^י/ס ׳ 1 .^/ 1 ; 111101101 . '\\ 

אופגלזיימר, פרג 0 י ם יי 1 םף — ז 111611116 ! 6 קק 0 .{ .ז — 
(נו׳ 1881 , ניו־יורק), סופר. פירסם ב 1910 ספר 
על תולדות הגבלת ההגירה׳ שכולל ידיעות מרובות על 
הגירת היהודים. פירסם ב £663111 ! ¥0616 זה- 6 א: סקירה מקפת 
על היהודים בניו־יורק: על מוסדות־הצדקה שלהם ועל חייהם 
הדתיים והתרבותיים. במחקר זה נסתייעה קהילת־ניו־יורק 
במלחמתה באנטישמיות. ספרו "מיחזקאל עד איינשטייך 
( 10566161 ? 261616160 ? 60661 ?), 1940 , הוא סקירה על תרו* 
מותיהם של היהודים למדע. 

אזפ^לייסה פו־נץ ( 1864 , ברלין — 1943 , לום אנג׳לס), 
סוציולונן׳ אקונומיסטן והיסטוריון יהודי גרמני. 

בן למטיף רפורמי בברלין! אחיו של קרל א׳ (ע״ע). למד 
רפואה ובמשך כמה שנים שימש כרופא ואז התחיל מתעניין 
בשאלות סוציאליות. ב 1909 — מרצה בכלכלה מדינית באוני¬ 
ברסיטה של ברלין. ב 1919 — פרופסור באוניברסיטה של 
פראנקפורט. לאחר שהגיעו הנאצים לשלטון היגר לאמרי¬ 
קה.—דרך תורת המדינה והכלכלה המיוחדת שלו הגיע א׳ 
אל תורת הסוציאליזם הליבראלי. הוא מבחין בין שתי שיטות 



פראנץ אופנהיימר 

להשגת מצרכים: אמצעים כלכליים — ייצור וחליפים, ואמצ¬ 
עים מדיניים — גזילת מצרכים בכוח. המדינה נוצרה׳ לדעתו. 
בידי רועי-צאן נודדים, ששיעבדו שבטים חקלאיים והפכו 
אותם לעבדים עובדי-אדמה. המדינה, שמוצאה שיעבוד לשם 
גזל׳ נשתנתה בהדרגה׳ מתוך הכרח להתחשב בדרישותיהם 
של המשועבדים. מכאן המעבר האיטי ממדינת־הכוח למדינת־ 
החוק החדשה. הכלכלה של חליפים נהפכה, בהשפעת הדרך 
המדינית להשגת-מצרכים, לכלכלה של ניצול. השגת־המצ־ 
רכים הקאפיטאליסטית היא אופן של שימוש במה שמיוצר 
בידי אחרים, ויש איפוא לראותה כיציר־כלאיים 'מורכב 
מכלכלת־החליפים החפשית ומכלכלת־הגזל המדינית. אך 
אף-על־םי שא׳ ראה את הקאפיטאליזם כשיטת־ניצול, האמין 
בהארמוניה הנוצרת בחיים הכלכליים ע״י השוק החפשי 


— אופנהימר, קרל 

באמת. בזה נתבטאה הליבראליות הכלכלית שלו. המהפכה 
הליבראלית שנתחוללה במאה הי״ט לא היתה, לדעתו, 
מהפכה שלימה. כדי להשלימה יש לסלק את המונופולין של 
הרכוש ולהגיע להתחרות חפשית באמת, שמתוכה יווצר 
שיווי־משקל כלכלי. בנקודה זו חולק א׳ על מארכם, מצד 
אחד, ועל ריקארדו וסמית, מצד שני. הסוציאליזם של 
א׳ הוא סוציאליזם אגרארי וקואופראטיווי. תנאי ראשון 
לחידוש־החברה הוא ביטול הרכוש הקרקעי הפרטי והתייש¬ 
בות על הקרקע של איכרים עצמאיים. זרימתם של הפועלים 
החקלאיים לעיר מורידה את רמת־החיים של פועלי-התעשייה. 
תיקון של סדרים מתאימים לבעלות על הקרקע יאפשר 
שיפור כללי: כל אדם מוכשר לעבודה יעבוד בשביל עצמו 
ויהא בעל לאדמתו ולמכשירי-עבודתו, או יעבוד מתוך 
שיתוף עם אחרים (קואופראציה) במקום שנדרשת עבודה 
בממדים גדולים. תפיסה זו ביסס א׳ במחקרים היסטוריים 
מרובים על האיכרים העצמאיים ביה״ב ובאמריקה. — כסוציו־ 
לוגו התנגד א׳ לתורתו של זימל (ע״ע) ולתפיסתה של 
האסכולה הפורמאלית, שביקשה להעמיד את הסוציולוגיה 
על תורת הצורות והיחסים החברותיים ולהפריד בינה ובין 
שאר מדעי־החברה הטכניים. א׳ טען׳ שהסוציולוגיה חייבת 
לתאר את התהליך החברותי ואת החיים החברותיים לכל 
גילוייהם. הסוציולוגיה היא בעיניו מדע כללי, שמקיף את 
כל מדעי־החברה הקשורים בה. 

בהשפעתו של הרצל נתקרב א׳ לציונות וקיווה, שתורתו 
בדבר החקלאות השיתופית תתגשם בא״י ע״י הציונות. 
בהשפעתן של הרצאות שהרצה בקונגרסים הציוניים בחייו 
של הרצל (בקונגרס הששי, 1903 ) ואחר פטירתו (בקונגרס 
התשיעי, 1909 ), הוטל על המשרד הארץ־ישראלי להקים 
מושב שיתופי במרחביה (ע״ע) ע״פ תכניתו של א׳. הניסיון 
לא הצליח ביותר, כמו שלא הצליחו שני נסיונות ממין זה 
של א׳ על־יד ברלין. אך ע״י נסיונו במרחביה הונח היסוד 
להתיישבות הקואופראטיווית בא״י. א׳ נשאר נאמן לשיטתו 
ומשנשלח ב 1926 ע״י ההנהלה הציונית לבדוק את מצבם 
של הישובים הקיבוציים בא״י, מתח ביקורת על שיטת- 
הקבוצה ועורר ע״י כך התנגדות מצד הציונים הסוציא¬ 
ליסטיים. 

ספריו החשובים ביותר של א׳: 9 1 19 , 86336 066 ן- 5 ץ 8 
1922/35 , 16 § 3021010 . 3 16661 . שורה של מאמרים על הניסיון 
במרחביה נכללו בספרים: - 14010611 066105560561131:6116116 
3136561613 ? 161 5361061 ( 1914 ) ו 13 ׳\ 660113 ]/? ( 1914 ), וכן גם 
בספר בן שני הכרכים: 6 } 56113 ח 361 ת 06 6166 6 ^ 6 ז\\( 1925-6 ). 
הוא גם פירסם ספר אוטוביוגראפי על דרכו בחיים ובמדע. 

י. גר. 

א)־|נהימר, קרל — 66 וז 1 ; 661116 קק 0 . 0 -( 1942-1874 ), 
ביוכימאי׳ בנו של מטיף בקהילה רפורמית בברלין, 

אחיו הצעיר של פרנץ א׳ (ע״ע) ! יצא מכלל-ישראל. מ 1908 
פרופסור בבית־הספר הגבוה לחקלאות בברלין. לאחר שעלו 
הנאצים לשלטון גלה להולאנד ושם מת. — חיבר ספרי-לימוד 
בכימיה׳ בפיסיולוגיה ובביוכימיה׳ שזכו לתפוצה מרובה! 
ערך והוציא אנציקלופדיות ביוכימיות ועיתונות מקצועית, 
בעיקר בתחום של מחקר־הפרמנטים, בגרמניה ואח״כ בהו 1 - 
לאנד. קנה לו שם בחיבורו האנציקלופדי על "הפרמנטים 
ופעולותיהם״ ( 11166 1 > 1161 666616066 ? 016 ), 





85 


אופנהימר, רןרל — אופנוע 


86 


שנתקבל כספר־יסוד בחקירת־הפרמנטים, ומהדורותיו. שיצאו 
זו אחר זו (מ 1900 עד 1939 )> נחשבו לסיכומים מוסמכים 
של שלבי ההתפתחות במקצוע זח. 


המרובים, טיפל גם בענייני־היהדות: בנה ישיבות ובתי- 
כנסת, תמך בתלמידי־חכמים, במחברים ובמוציאי־ספרים. 
סייע לעניים יהודיים ונוצריים בשנת בצורת ופדה כמה 
יהודים, שנשבו ע״י צבאות הקיסר בהונגאריה. בזכותו 
נשתקעו בווינה כמה משפחות מישראל, וכך נתחדשה בעיר 
זו הקהילה היהודית. א׳ גם תמך בתנועת העלייה לא״י 
הקשורה בשמו של ר׳ יהודה החסיד והעמיד לרשותו של זה 
האחרון ספינות על מנת להעביר את הנוסעים לא״י מווינה 
לקושטה. עם גיסו ר׳ שמשון ודטהיימר הניע את הקיסר 
לאסור את הופעת ספרו של איזנמנגר (ע״ע) בכל הקיסרות 
( 1700 ). בשעת פטירתו הפתאומית, 1703 , חבה לו הממשלה 
סך של חמישה מיליון זהוב לערך. היא סירבה לפרוע את 
חובה, וכדי להיפטר ממנו העלילה עלילות שונות על הבאנק 
של א/ בית א׳ הוכרז כפושט־רגל, ואולם חיסול רכושו 
נמשך עד 1763 . — הרב שלמה בן ישעיה ניצה בויניציאה 
חיבר קינה על מותו. 

זכרונות גליקל מהאמלן! ערים ואמהות בישראל, א׳(וינה), 

ירושלים תש״ז; 1 ) 1411 611116117161 ^ 0 21461 * 541 , 1 ) 21 ^ 011 ־ 01 . 1 ^ 

- 1611 ) 14 [ 111611 ) * 16 ) 1€11 [ 1 ז 611 * 111 , 111 ^ 2011 . 3 ; 1913 ,* 61 ־ £1 €111 * 

. 19 — 6 ,( 1917 ) 11 , 1611 ^ 1 1 ז 1 * 111016 ) 16 ־ 1 [ 




א 1 פנ 1 ע (באנג׳ 016 ^ 0 ־ 10101 ״), אופנים (ע״ע) ממונעים, 
שמנועם דומה לזה של מכונית. הא׳ מאחד בו את 
המעלות שבאופניים (קלות של תנועה ושל אחסון) ושבמכר 
נית (מהירות),וסגולה זו עושה אותו כלי־תחבורה עממי ונוח 
לשימוש.— הא׳ נראה ראשונה בצרפת ובגרמניה ב 1885 
ושיכלולו גדל ביחד עם שיכלולם של המנוע (ע״ע) והמכו¬ 
נית (ע״ע). בשיכלול זה אפשר להבחין שלשה שלבים 
עיקריים, את השלב הראשון, שנמשך עד תחילת המאה 


אנ^היפר (או אופנהים), ?זמואל בן שמעון 
זאב (ש״ץ/ 1630 , וולמס — תס״ג/ 1703 , 

וינה), חצרן, נדבן ושתדלן יהודי. לערך 1660 
שימש בהיידלברג ספק ונאמן של הנסיך קארל 
לודוויג. ב 1670 הוטל עליו ועל משה אחיו לגבות 
את דמי־החסות מיהודי הפאלאטינאט. ב 1672 
שימש גם ספק לצבא האוסטרי והיה היהודי הרא¬ 
שון שנתיישב בווינה אחד גירוש 1670 . כסוכנו 
של הקיסר ליאופולד 1 ניהל את ענייני־הכספים 
של זה האחרון, שהיו קשורים במלחמותיו בתור¬ 
כים ובמלחמת־הירושה הספרדית. לפי עדותם של 
נסיכי באוואריה וסאבויה לא היה הקיסר יכול 
לעמוד במלחמותיו בלא עזרתו של א׳. לא רק 
שא׳ היה מספק לצבאות את צרכיהם, אלא אף 
שליש מהכנסות־המדינה בא לה מא׳ ומבני־מש־ 
פחתו. בחוגים של האריסטוקראטיה והפקידות 
של וינה התייחסו אליו באיבה, וב 1697 העלילו 
עליו שביקש להרוג את שמשון ורטהימר (ע״ע). 
א׳ נחבש בבית־האסורים, אבל העלילה נתבדתה 
והוא נשתחרר. כתוצאה מן השיסוי נגדו החריב 
האספסוף את ביתו בווינה ( 1700 ). למרות עסקיו 


תמונת שמואל אופנהייםר, צויירה בשנת תם*נ בעת ביקורו של א׳ באססטרואם 


הברט אופנהיימר 


אזפנהיפר, י. רוברט — 161 מ 11£1 ת 6 קק 0 . 1.11 — (נו׳ 
1904 , ניו־יורק), פיסיקאי יהודי־אמריקני. מ 1929 
פרופסור לפיסיקה באוניברסיטה בקאליפורניה ובמכון 
לטכנולוגיה שם. במלחמת־העולם השניה ביצע בהצלחה 
תפקידים חשובים מטעם שלטונות המדינה באה״ב באירגון 
חקר האנרגיה האטומית ובייצור הפצצה האטומית (ע״ע) ז 
היה מנהל המעבדה בלום־אלאמוס ופיקח על פיצוץ הפצצה 
האטומית הראשונה ( 16.7.1945 ) במדבר ניו־מב־ 
סיקו. אחר המלחמה נתמנה מנהל מוסד־המחקר 
865031011 זס) 6 :ז 11 :ז 1 ז 5 ת 1 בפרינסטון 1 

שדה־עבודתו העיקרי — תורת הגרעין האטומי. 






87 


אופנוע — אופנים 


88 



אופנוע להובלה 

הנוכחית לערך׳ מציינת קביעת־המנוע כמעט באמצע־הרכב, 
סמוך יותר לגלגל הקדמי (קודם־לכן היה המנוע קבוע 
מאחורי הא׳ או מוצמד אל ההגה). סימנו של השלב השני — 
ההצתה החשמלית׳ שהונהגה (מ 1903 ואילך) במקום ההצתה 
במבער־בונזן׳ או אף בנר או בגפרור. הצתה זו סייעה הרבה 
להקלת השימוש בא/ ומתוך כך — להרחבת־תפוצתו. בשלב 
השלישי הוכנסה ממסרת־שרשרות לשם ויסות המהירות. 
אחת מן התקלות הגדולות בא" הראשונים היה המהלך 
הקבוע היחיד (ע״ע מנוע: מנועי שריפה פנימית), הרוכב 
היה צריך לדחוף את הא׳ במהירות של 10 — 12 ק״מ לשעה 
ולקפוץ עליו תוך כדי ריצה׳ כי רק בדרך זו יכול היה לבצע 
את ההנעה. דבר זה צימצם בהכרח את השימוש בא׳ ועשה 
אותו אפשרי רק לבעלי־יכולת גופנית בלתי־רגילה. הוויסות 
של המהירות והכנסתו של מהלך־הסרק עשו את הא׳ כלי- 
רכב שווה לכל נפש. 



אופנוע מטיפוס .טריאוטף״, תוצרת אנגליה, 500 טטיק 

רוב הא" מצויירים במנוע חד־אצטווני או דו־אצטווני! 

רק באה״ב יש טיפוס של א׳ בעל ארבעה אצטוונים. פרט 
לצורתם החיצונית דומים מנועי־הא" למנועי־מכונית. כאלה 
כן אלה הם ברובם מטיפוס הארבעה־קצביים׳ אע״פ שכמה 
ממנועי הא" הם מן הטיפוס הדו־קצבי כדי להרבות את 
הרציפות שבתקיפות האנרגיה. — ההספק של הא׳ הוא מ 1.5 
עד 12 כוחות־סוס. לא׳ בעל שלשה כוחות־סוס אפשר להצמיד 
תא צדדי ("סירה") להסעת שני נוסעים (מלבד הרוכב). — 
חישוב הספקו של א׳ נעשה לפי הנפח׳ שהבוכנה עוברת 
במשך מגבה אחד. כל 100 סמ״ק שקולים כנגד כוח־סוס 
אחד! למשל: אם שטח הבוכנה הוא 35 סמ״ר ואורכה — 10 
0 ״מ, הרי הנפח הוא 350 סמ״ק והספקו של הא׳ — 3,5 
כוחות־סוס. הא" החדישים מצטיינים במהירות מרובה מזו 
של מכוניות. המהירות המאכסימאלית כיום: 180 ק״מ לשעה 
(לאורך 40 ק״מ). מהירותו של הא׳ תלויה בטיב־הכביש 
פחות מזו של המכונית. 

התפתחות הייצור העולמי של הא׳ כרוכה בשיכלולים 



אופנוע עם ,סירה* 

הטכניים׳ שהוכנסו בכלי־רכב זה, וכן בגורמים כלכליים, 
כגון המחירים של חומרי הגלם והדלק, וכד׳. בימי מלחמת־ 
העולם הראשונה ירד הייצור של הא׳ בארצות אירופה מחמת 
חוסר־גלם; לעומת זה עלה בתקופה זו ייצורו באה״ב. 
ב 1933 היה ייצור הא׳ בארצות־התעשיה: גרמניה 52,707 ; 
הממלכה המאוחדת 205 52 ־ צרפת 36,307 ; איטליה 12,500 ; 
אה״ב 7,377 ; בלגיה 5,550 . ואולם בתחילת 1932 היה מספר־ 
הא״ הרשומים: גרמניה 792,075 ; בריטניה 626.649 ; צרפת 
500,000 ; אה״ב 125,977 ; איטליה 100,000 . המספרים הקטנים- 
ביחס בייצור ובתפוצה של הא׳ באה״ב יסודם בתפוצה 
הגדולה של המכונית, שהיא דוחקת שם את רגלי הא׳. אבל 
אף באה״ב הלך הייצור וגדל, וב 1936 הגיע ל 17,380 . בשנים 
האחרונות, ביחוד לאחר מלחמת־העולם השניה, נעשה הא׳ 
כלי־רכב ראשון במעלה בשירות של כוחות־הביטחון הממוכ¬ 
נים של המשטרה ואף של הצבא. 

■ 40107 * 1 £מ %7 >־/ 7 ,ת׳\\ 0 ז 8 ; 1925 ,^ 01171 ^€ ■ 140107 

. 1927 7£ ? 11 ^€ '! 14010 ,.וחס 1 ) 1 ; 1926 

י. ם. 

אזפנים (באנג׳—מלאט׳ויוו׳ — 16 ^ 0 < דואופן; בצרפ׳ — 
מלאט׳ — מהיר־רגליים), כלי־רכב 

עשוי עפ״ר משני גלגלים חדעקביים, שמשמש להסעתם של 
בני־אדם ולהעברתם של משאות קלים. ההנעה מבוצעת ע״י 
דריכה (דישה) על דוושה, והרוכב מקיים שיווי־משקל 
בשעת הנסיעה בסיועו של הגלגל הקידמי, שניתן להפניה 
לכל צד, ובכוח האנרגיה של התנועה. במונח א׳ מציינים 
גם תלת־אופן ( 016 ץ 10 זז), שמשמש להובלת חפצים וסחורות. 
וביחוד להסעת נכים. — הא׳ הם כלי־הרכב הרווח ביותר 
בעולם מפני קלות־שימושם ומיעוט ההוצאות והטרחה הכרו¬ 
כות בהחזקתם. לפי ר,אומדנה היו ב 1943 כ 60 מיליון א׳ 
בשימוש בארצות אירופה ואמריקה. התפוצה הגדולה ביותר 
של הא׳ באותה שנה היתד, במדינות אלו(באלפים): גרמניה 
( 17,000 ), אה״ב ( 000 12 ), האיים הבריטיים ( 10,000 ), צרפת 
( 8,100 ), איטליה ( 7,000 ), ארצות־השפלה ( 4,500 ), בלגיה 
( 2,130 ), אוסטריה ( 1,400 ), שוודיה ( 1.150 ), שווייץ ( 1,610 ), 
רוסיה ( 900 ). מבחינת התפוצה היחסית (מספר כלי־רכב 
לנפש) דאניה, הולאנד ובלגיה הן מדינות־הא׳: קופנהאגן, 
למשל, מנתה על כל שלושה אנשים שני א׳. — תפוצת־הא׳ 
נתפשטה בעת ובעונה אחת עם שיכלולם הטכני. יש סימנים, 
שמעידים על מציאותו של כלי־רכב מסוג זה (שעיקר תכונתו 
הסעה בכוחו של הרוכב עצמו) באנגליה של יה״ב (ציורי־ 
שמשות בכנסיה אחת). מ 1769 ואילך יש בידינו תיאורים 
ספרותיים אנגליים של כלי־רכב דומה לא׳ (בעל ארבעה 
אופנים). ב 1779 הוצגה דוגמה מתוקנת ממנו לפני בית־ 




89 


אופנים 


90 



אופניים של דרייז אופניים של מישו 


המלכות בורסאי. מכונה פרימיטיווית של שני גלגלים מסוג־ 
הא׳ היתה נפוצה בימי המהפכה הצרפתית (בשם 
נושא מהיר). התכונה המשותפת לכלי־הרכב הראשונים 
מסוג הא׳ היא מה שנדחפו ביד בעזרת מוט — מין מעשה־ 
שיט ביבשה.— בשלב שלאחריו נסתמן הקו הראשון שבא׳ 
החדישים: הדריכה ברגל! זו בוצעה ב׳סלריפר׳ שהומצא 
ב 1816 בפאריס ע״י מ, ניפם ונשתכלל, 1818 , ע״י דרייז. 
אלה היו א' עשויים עץ, שהרוכב ישב על אוכפם ודחף אותם 
ואת עצמו ע״י מגע־רגליו באדמה. אולם מחירו של כלי־רכב 
זה היה גבוה ורק מועטים השיגה ידם להשתמש בו. השלב 
השלישי נפתח באמצאתו של המכונאי השוויינפורטאי פישר 
( 1850 ). הוא הצמיד מסב־דריכה בעל־ארכובות לגלגל הקידמי, 
באופן שהרוכב לא הוצרך עוד לנגוע ברגליו באדמה כדי 
להניע אח הגלגל. על יסוד מתקן זה בנה מישו ב 1861 את 
ד״ולוסיפד׳ הראשון, תחילה מעץ׳ ומ 1869 ואילך מפלדה, 
ומשקלו היה כ 40 ק״ג. הדוגמות הראשונות ממנו היו גלמיות 
מאד ונודעו ללעג בשם ,מטלטלי־עצמות׳ ( 01-5 .> 31 ן 81 ? 1 ח 0 ל 1 ). 
אולם עם התפתחותה של תעשיית־הא׳ הוכנסו בהם שיכלולים 
טכניים מרובים. כדי להגביר את המהירות הגדילו ביהוד 
את הגלגל הקידמי עד שקוטרו הגיע ל 150 ס״מ, בעוד 
שאורך קוטרו של הגלגל האחורי היה כ 30 ס״מ. כך באו 



אופניים של גברים 


א׳־הביטחון, שנשתכללו ב 1885 . שלא כא׳ של מישו, שבהם 

היה הגלגל הקידמי מונע בארכובה צמודה לטבורו, מונע 

הגלגל האחורי של א׳־הביטחון ממקום המסב של ארכובת־ 

דוושה, שהיא קבועה באמצע השלד למטה׳ בעזרת ממסרת־ 

שרשרות וגלגלי־שיניים. בזה נפתח השלב האחרון בהת־ 

פתחות־המבנה של א׳. כל התיקונים, שנעשו בכלי־רכב זה 

מאז׳ אין בהם משום שינוי־טיפום, אלא משום שיכלולים 

בלבד. ממין זה היתד. האמצאה ב 1888 להקיף את גלגלי הא׳ 

בחישוקי־גומי נבובים. ע״י כך גדלה תפוצת הא׳ במידה 

מכרעת׳ כיון שהצמיגים החלולים ממעיטים את מידת־הטלטול 

ומאפשרים נסיעה שקטה גם על פני שטח מחוספס. בדומה 

לזה סייעו להגברת התפוצה והייצור הכנסת בלמים ומהלך 

• ¥ 

חפשי, שהגדילו את מידת־בטחונו של הרוכב. 

חלקי־הא׳. הא׳ מורכבים מן החלקים הבאים: 

1 ) השלד! 2 ) חלקים פריקים, שהם מכשירי־הנעה או מסדירי־ 
הנעה! 3 ) אמצעים של נוחות וביטחון.— השלד עשוי מסגרת 
של צינורות־פלדה, שצורת מחומש לה ושהיא מחוסרת תפר. 
לא׳ של נשים יש שני צינורות תחתיים במקום הצלע העילית 
שבאופניים של גברים. לחתך־הצינורות יש צורת עיגול 
או אליפסה, והם קשורים עפ״ר זה בזה ע״י מחברים מולח¬ 
מים.—צורתם וממדיהם של חלקי־ההנעה, כלומר הגלגלים 



אופניים של נשים 


לעולם טיפוסי הא׳ של מישו, שנתפתחו במהירות באנגליה ומנגנון־ההנע, קובעים את מידת המהירות המאכסימאלית, 

והיו רווחים בשוק כעשרים שנה.— הסכנות שברכיבת א׳ האורך של קוטר־הגלגלים הוא 71 0 ״מ (הציון המסחרי: 

של מישו (צניחת־מצח) הביאו לידי ביקוש של טיפוס חדש, ״ 28 ) ! גביהם חלולים׳ עשויים עפ״ר פח של פלדה או אלו־ 

ולסוף המציאו את הא׳ הנמוכים מסוג דובר (ז 6 ׳\ £0 ), שהם מיניום וקשורים אל הטבור שבאמצע ע״י זרועות פלדה 

קרובים לטיפוס המצוי כיום. ב 1876 המציא ה. י. לאוסון את דקות ומצופות ניקל. בטבור קבוע סרן נייד׳ שהוא ציר־ 




91 


אופנים — אופציד 


92 


הסיבוב של הגלגל. הטבור תלוי תמיד בזרועות, שאינן 
מחוברות למרכזו אלא הן משיקות לו. נמצא, שהזרועות 
הדקות שמעל לטבור נמשכות למטה, בעוד שמתחת לטבור 
אינן נלחצות (כי מפני דקותן אינן סובלות מתח של כפיפה). 
הגלגלים עטורים צמיגים חלולים ממולאים אויר לחוץ. 
הצמיגים עשויים עפ״ר צינורות כפולים מסוג דאנלום או 
קונטיננטאל. צינור־האויר עשוי גומי דק ומונח במעטפה 
של גומי מגופר, שהיא רבודה בד מבפנים (כתרים בפני 
פגיעת־מסמרים ושברי־זכוכית). את צינור־האויר ממלאים 
במשאבת־אויר (עד כדי לחץ של שתי אטמוספירות לערך) 
וסותמים את פיו כשסתום. כל החלקים הניידים של הא׳ נתונים 
במסיבי־גולות, שמחזיקים בס״ה כ 100 גולות־פלדה. לחוליות- 
השרשרת מידות אחידות ( 5/8 אי " 2 ץ). בא׳ מחוסרי־ שרשרת 
מורכבת הממסדת ממערכת גלגלים וגלים, שהם ערוכים 
בפנים המסגרת. הגלגלים מונעים בדריכה על הדוושות, הקבו¬ 
עות בקצותיהן של ארכובות. סיבוב־הארכובות מפעיל את 
גלגל־השרשרת הגדול, שמעביר את תנועתו לגלגל־השרשרת 
הקטן, הצמוד לטבורו של הגלגל האחורי! וכך בא כל הכלי 
לידי תנועה. החשובים שבמסדירי התנועה והמהירות הם 
ההגה, הבלמים והממסרת הכפולה, שמטרתם הסדר הכיוון 
וסיגול המהירות לתנאי־המקום (מישור, מדרון וכד׳). מוט- 
ההגה נתון בצינור הקידמי ומכוון את מהלך הא׳ ע״י הטייתו 
של הגלגל הקידמי לצדדים. שינוי־המהירות וסיגולה לצורכי- 
הרוכב ולתנאי המקום נעשים בסיוע של בלמים קידמיים 
ודריכה הפוכה בדוושות, שבולמת את טבורו של הגלגל 
האחורי. רווחים כמה טיפוסים של בלמים קידמיים. — הרוכב 
יושב על אוכף־עור קפיצי, שהוא קבוע למעלה מן הגלגל 
האחורי. למעלה מן הגלגל הקידמי תלויים בדרך־כלל אמצעי- 
ביטחון: מצילה ופנס. לפנים שימשה כפנס מנורת־אצטילן, 
אולם בא׳ חדישים נהוגה תאורה חשמלית באמצעות דינאמו 
קטן, שניזון מן האנרגיה של התנועה. 

מ. ה. ב. 

אזפם(נץ (ת 1 ת 50 ק 0 , מיוו׳ ע 0 ז 0$€ 365 €ז 11 ) 1107111 ^( 1 ,תן£ט 0 ?- 55£ ט 0 ז 1,3 1£ ז 1€ ח 016 
0 זי 1 ק 0 { 0 י £־ז 6 כ 1 ח 0 ׳\\€ס, 1 ; 1905 — 1 וושתזש 1 קקנו 8 

*'#?!ס 17121112 ) €11 7116 1 טגי 1 ;( 1943 ) 1940 ״— 1597 

.( 1940 ) 1 )ז 6 ^ 0 ,)ת^ם .[ ;( 1935 ) 

פ. ע. ג. 


אופרויטןם 

צייר אטי ו_קדר מן 
התקופה הארכאית המאוח¬ 
רת (ע״ע יון: אמנות). 

נשתמרו אגנות בעלי ציו¬ 
רים אדומים ממעשי ידיו. 

זמן פעולתו 515 — 500 ס 
לפסה״נ. מפורסם ציורו: 

מלחמת הראקלס ואנטאיוס 
(על גבי ספל, שנמצא כיום 
בלובר). כוחו של א׳ כצייר 
בולט גם בציור המלחמה 
בין הראקלס וגריון על אגן 
הנמצא כיום במינכן ובמל¬ 
חמת האמאזונות שעל קרא־ 

טר הנמצא בארצו. בסיגנו־ 

נו בולטים הכשרון לצייר 
את דמות הגוף ולבושו, 

כוח־מבע וכושר של חיבור 
רב-ממדים. 

■ 1942 , 5 ז 11£ ן 11 !?- 156 >/\~ 

אזפרט, גוסטב עלמה — 1 ז 6 קק 0 83100100 0051:37 — 

( 1836 , האמבורג — 1908 , ברלין), מזרחן ואינדולוגן 
יהודי מגרמניה. אחיו של ז׳יל אופרט (ע״ע). היה ספרן בספ¬ 
ריה של אוכספורד ואח״כ בזו של וינדזור. כיהן כפרופסור 
לסאנסקריט במאדראס (הודו), וערך שם את העיתון המדעי 
6 ז 11 ז 3 ז 11€ ^ 1 1 ) 311 06 תש 1 ס 8 ) 0 31 תז 011 { 3$ ז!) 3 ^. ב 1894 חזר 
לאירופה. בשנותיו האחרונות נתמנה מרצה ללשונות דרא- 


" א 1 פךה על הקבצן״ (" 3 ־ 1 ^ 0 5 יז 86823 "), דראמה מוסי¬ 
קאלית מן ההווי של העולם התחתון, שמצד תוכנה 
היא סאטירה פוליטית־חברותית ומצידה המוסיקאלי היא 
מעין פארודיה של האופרה ההרואית. מחברה הוא ג׳והן גי 
(ע״ע), ופתיחה ושירים פופולאריים הוסיף עליה פיפוש, 
מוסיקאי גרמני, שחי בלונדון. דראמה זו, שהצגת הבכורה 
שלה נתקיימה בלונדון ב 1728 , זכתה להצלחה מרובה, והיא 
שגרמה להנדל לסגור את בית־האופרה שלו בלונדון, שנגד 
הצגותיו היו מכוונים הרבה מחיצי־ד,סאטירה של א״ה, 
נוסחאות מודרניים של יצירה זו מוצגים עד היום, ביהוד 
זו של אוסטין, ה״אופרה בגרוש" (זסק 0 -תש 11 ס 05 ז 618 ־!ס) 
הגרמנית של ברכט־וייל (ניתרגמה לעברית ע״י א. שלונסקי 
והוצגה גם בא״י) ו״חופשת־הקבצן״ (׳) 13 ) 81011 ■$ י 8831 ס 8 ) 
של האמריקנים לאטוש ודיוק אלינגטון הן עיבודים חפשיים 
של הטכסט המקורי והן משתמשות במוסיקה חדשה, היצירה 
המקורית מציינת את תחילת התהוותה של האופרה הקלה 
האנגלית, שנקראת באנגלית "אופרה של באלאדות". עיבוד 
חדש של א״ה המקורית נעשה ב 1948 על-ידי הקומפוזיטור 
האנגלי בריטן (ע״ע). 


אגן מצוייר ביד' אופרוניום 
למעלה: בקרו של גריז! מונהג ביר' ארבעה־ צעירים 
למשה: הקרב ב־ן הראקלם ונריון 










99 


אופרט, גופטג שלמוז — אופרכט, תאודור 


100 



אופרפה חדישה: "אוקלאהומה! , לה&טרשטיין ורונ׳רם, ש וגנז בניו־יורק במשך 7 שנים רצופות (מ 1941 ) 


ווידיות באוניברסיטה של ברלין. עבודתו המדעית וזיתה 
מוקדשת בעיקרה לתרבותם ולספרותם של תושבי־הודו, 
שקדמו לאריים. הניח את רכושו לבית־המדרש למדעי־ 
היהדות בברלין, 

אזיפרט, ז׳יל — 1 ש 6 קק 0 111165 — ( 1825 ׳ האמבורג — 
1905 ׳ פאריס)׳ אוריינטאליסטן יהודי־גרמני. למד 
משפטים תחילה, ואח״ב סאנסקריט, פרסית ואשורולוגיה. 
מחמת יהדותו היה מחוסר סיכוי להתקבל כמרצה באוניבר¬ 
סיטה גרמנית׳ ועל־כן עבר ב 1847 לצרפת. שנים אחדות 
הורה גרמנית בלול ובריימם. 1851/4 השתתף במשלחת 
מטעם הממשלה הצרפתית למדי וארם־נהריים. הוא שקבע 
אז סופית את מקומה של העיר בבל. 1857/64 פירסם דו״ח 
מפעולות־המשלחת (- 4650 ? ת 6 6 טן 1£ ) 11 ת $016 
16 רת 013 ק). לאות הוקרה העניקה לו ממשלת־צרפת ב 1854 
את האזרחות הצרפתית ומינתה אותו ב 1857 פרופסור 
לסאנסקריט ולפילולוגיה משלה בבית־הספר ללשונות שליד 
הספריה הלאומית בפאריס׳ ואח״ב — פרופסור לאשורולוגיה 
ב 06 ת 3 ש' 1 46 6 ^ 1881.00116 נתמנה חבר של ד, 16 נמ 0346 \׳ 
65 ש 1 ז 61165-16 ל 465 ן 6 5 מ 110 ק 1 ־ 1 :> 5 ת 1 465 , וב 1891 — נבחר 
לנשיאה של אקאדמיה זו. לא׳ חלק גדול בפיענוח של כתב- 
היתדות. היה הראשון שהוכיח׳ שהממציאים של כתב- 
היתדות היו השומרים (בספרו 16 )ת 16 ש 3 ח 3 6 שט;ז 1 ז £0 , 1857 ). 
כמו־כן חיבר את הדיקדוק הראשון של הלשון האשורית 
( 1860 ). ביחד עם לדרין (ת 31 ש £64 ) יסד ב 1881 את £6706 
1010816 זץ 55 .^ י 4 , והיה מעורכיו של - 10 שץ 55 .\/ ש £0 :ז: 11 ש 26115011 
16 § 10 , שנוסד ב 1886 . א׳ פירסם כמה ספרים על ענייני- 
יהדות׳ וכן כתב מאמרים ב 01765 ן £10465 465 £6706 . 
מהם יש להזכיר את "מגילת אסתר"׳ "ם׳ יהודית", ה״כרונד 
לוגיה המקראית", ועוד. היה חבר־הועדשל האגודה למחקרי- 


היהדות ( 01765 ( £10465 465 8061616 ), חכי״ח והקונסים־ 
טוריה המרכזית. 

אזפו־טה (באיט׳ 1 > 1 ז 6 ש 6 ק 0 ), א 1 פרה קטנה. מתחילה ציין 
מונח זה אופרות קצרות וקלות־סיגנון. במאות 
הי״ח והי״ט היתד, הא׳ קומדיה מלווה במוסיקה קלה ולעתים 
קרובות סנטימנטאלית, ובה שירים. מקהלות׳ אנסאמבלים, 
קטעי־ריקוד ושיחות. הא׳ המודרנית נוצרה בוינה ע״י פראנץ 
פון סיפה, ובפאריס ע״י ז׳אק אופנבך, שביצירותיו מופיעים 
ראשונה גם יסודות אקטואליים וסאטיריים. הגדול שבין 
יוצרי הא׳ במאה הי״ט הוא יוהאן שטראוס הבן ("העטלף" 
שלו היא הא׳ המוצגת ביותר עד היום), וקרובים לו 
במעלה — צלר ומילקר. באנגליה נתחברו א" בעלות־ערך 
ע״י ארתור סליבן, רובן לטכסטים של ו. ש. גילברט. המסורת 
הוינאית של הא׳ מצאה לה המשך ביצירותיהם של אוסקאר 
שטראוס׳ ליאו פאל׳ אמריך קאלמאן, פראנץ ליהאר, אדמונד 
איזלר, פאול אברהם, רוברט שטולץ. הא" הצרפתית, הגר¬ 
מנית, האנגלית והאמריקנית המאוחרות התקרבו לסוג של 
ה״רווי", שבו מפסקת המוסיקה את רציפות העלילה וכמעט 
שאינה קשורה בה. ,קו׳מדיות מוסיקאליות׳ מסוג זה חיברו: 
בברלין, בתקופה שקדמה לשלטון־הנאצים — קולו, נלסון, 
בנאצק׳־, פרידריך הולנדר < באנגליה — איוור נובלו, ויויאן 
אלים׳ נואל קאוארד! בצרפת— מורטי, קריסטינה׳ סק 1 טו, 
איון! באה״ב — ויקטור הרברט, פריגל׳ רומברג, קרן. 
פורטר, גרשווין׳ ברלין, רוגי׳רס, וייל, ועוד. 

' £711 1671 ( 116/11116 ( £6 £6 • 7/17-67 171 6116 0 016 0 זז 0 

.( 1925 ) 11171£ }/ 16 'ע 1 

אופרכט, האו־חר — 60111 :)ס\׳ ז 1£6040 ׳ - ( 1822 - 

1907 ), בלשן ואינדולוןן יהודי גרמני. מ 1850 
מרצה באוניברסיטה של ברלין. עם א. קוהן ( 0110 ^ 1 •\!) 





101 


אופרבט, תאודור — אופתלמולוגיד! 


102 


יסד את "כתב־העת לחקר השוואת־הלשונות" ( 26105011011:0 
§ 50111111 ז 030111 : 0 ק$ 161011611016 § 60 ׳\ 1110 ). אח״ב עבר לאוכס־ 
פורד והכין שם עם מ. מילר ( 111160 ^ 1 .^) הוצאה ביקורתית 
של הריגודה (ע״ע). 1862 נתמנה פרופסור לסאנסקריט 
ולחקר השוואת־הלשונות באוניברסיטה של אדינבורג, 
וב 1875 — 1889 שימש באותו תפקיד באוניברסיטה של ב 1 ן. 
הוציא לאור הוצאה משובחת של הריגודה וטכסטים אחרים 
מספרות־הודו הקדומה; וגם נתפרסם כמחבר הרשימה הכו¬ 
ללת הראשונה של כה״י בסאנסקריט שבספריות־אירופה, 
שטרח בחיבורה כארבעים שנה. 

אדפרצידנליזם ( 1 [ז 603010113115 ק 0 ), שיטה מתודולוגית לשם 
קביעת משמעותם ותוכנם של מושגים (ביהוד 
בפיסיקה). לפי הא , ׳ נקבע תוכן כל מושג לא ע״י הגדרה 
מילולית מופשטת׳ אלא על־ידי פעולות ("אופראציות") 
נסיוניות׳ שקובעות את תנאי השימוש במושג הנדון למעשה. 
למשל: המושג "אורד"(של גוף פיסיקאלי) נקבע ע״י פעולות 
המדידה בעזרת סרגל או מכשירים אופטיים, וכד׳, ולא ע״י 
ביטוי מאתימאטי, שמגדיר את ה״אורף"; מושג־ה״אמת" 
נקבע ע״י פעולות האימות (וריפיקאציה) של משפט (פעולות 
לוגיות או פעולות נסיוניות)'׳ וכיר׳ב.— עקרונות הא׳ נתנסחו 
לראשונה ע״י הפיסיקאי האמריקני ם. ו. ברידג׳מן (ע״ע), 
שניתח באמצעות הא׳ את כל מושגי־היסוד של הפיסיקה, 
ובשיטה זו ניסה להשתמש גם לגבי מושגי המאתימאטיקה, 
הלוגיקה והסוציולוגיה. בעזרת־שיטתו הסביר ביחוד באופן 
הגיוני את הפאראדוכסים של תורת היחסות והמכאניקה 
החדישה. ספריו העיקריים: , 5105 ץ 11 ?נ 4066001 ^ 0£ 11101.0£10 
1927 ; 1938 , 800161:7 300 1011131 ׳\ 101011 10 ז 106111£6 ז 1 ש!! , !; 
1936 , 7116007 11751031 ? ) 0 6 זט 731 י 1 1116 ׳. 

א 1 פמלמ 61 *ג;ה ( 13 §ס 1 ס 1 מ 1101131 קס, מיוד 6$ //. 7 *> ■ 9 0$ — 
עין), תורת־העין. הא׳ היא אחד ממקצועות הרפואה 
העצמאיים העתיקים ביותר. כשהירודוטוס מדבר על חלוקת- 
המקצועות בחכמת־הרפואה של המצרים הקדמונים הוא 
מזכיר, קודם כל׳ את רופאי־העיניים ( 89 ׳ 11 ; 1 , 111 ). יש 
לשער, שלפני 3,000 שנה ויותר שימשה בהודו, בבבל ובמצ¬ 
רים שיטת־הניתוח לריפוי הירוד (: 031:30301 ) או עכירת 
עדשת־העין, כלהלן: היו תוחבים איזמל לתוך גלגל־העין 
ומזיזים את העדשה העכורה מתחום האישון לתוך העין 
("דעיצה"). שיטה זו, למרות הסכנות שהיו כרוכות בה, היתר, 
נהוגה באירופה עד כלפני מאתיים שנה, ובהודו— עד כמעט 
לפני דור אחד. בין נושאי הא׳ ביה״ב הצטיינו יהודים, כנתן 
בן זכריה ( 2301130135 ) ממונפליך, (במאה השתים עשרה) 
ומוחזק כיהודי או כיהודי מומר גם 1116115 ) 003 115 :ו 61111 ׳\מ 86 
(אף הוא מן המאה הי״ב וכנראה מירושלים), שלספרו 
00010011111 0301103 ? (ניתרגם, כנראה, מעברית), הכולל 
תמצית מצויינת מן הא׳ היוונית והערבית, היתה השפעה 
מרובה על הרופאים במשך שנות־מאות אחדות. ב 1604 
הסביר קפלר בדיוק מאתימאטי את מהלך קרני־האור בעין 
קצרת־ראיה והביע את הדעה, שרק בסיועו של מכאניזם 
דינאמי מיוחד אפשר לבאר את הראיה מקרוב בעין שאינה 
קצרת־ראיה. ואמנם ב 1614 הוכיח שניידר, ע״י בחינת עין 
של חיה, שהתמונה המתהווית ברשתית היא, כמו שטען קפלד, 
תמונה הפוכה. אולם מפני מיעוט ההשכלה הפיסיקאלית של 


רוב החוקרים שהתעסקו בריפוי-עיניים, נדחה פתרון הבעיות 
הפיסיולוגיות של התשבורת וההתכוונות למאתיים שנה. 

את תורת בריסו (ע״ע) משנת 1705 על תפקידו האמיתי 
של הירוד בעכירתה של עדשת־העין יש לראות כאחד מן 
הצעדים הראשונים בחידושה של הא׳ כמקצוע מדעי. ב 1745 
מצא דאויאל ( 031661 ) בפאריס שיטה חדשה לסילוק הירוד 
מן העין והוכיח ששיטה זו יעילה מן ה׳דעיצה׳. ב 1800 
פירסם הימלי את חקירותיו השיטתיות על הרחבת האישון 
ע״י פעולת האטרופין (ע״ע). בתחילת המאה הי״ט התחילה 
הא׳ משתחררת מעט־מעט מכבליה של הכירורגיה הכללית. 
1812 פתח בר בוינה בית־חולים מיוחד לחולי־עיניים, שהיה 
הראשון מסוג זה. המצאת האופתלמוסקום (ע״ע) ע״י הלט־ 
הולץ באמצע המאה הי״ט חוללה התקדמות בלתי־משוערת 
בא׳. הניתוח, שנעשה ב 1857 ע״י גרפה (ע״ע) לגלאוקומה 
ההרסנית׳ מסמן את ההתקדמות הגדולה ביותר במקצוע של 
ריפוי־עיניים. 1876 הודיע לאקייר על הפיזוסטיגמין (ע״ע) 
ופעולתו הגורמת להפחתתו של לחץ־העין בגלאוק(מה. 

המחצה השניה של המאה הי״ט היא תקופת הרפורמה 
הגדולה בא׳, רפורמה שהיא קשורה בעיקר בשמו של 
גריפה• נחקרו הצורות הקליניות השונות של מחלות־העיניים, 
וכן האנאטומיה וההיסטולוגיה, הנורמאלית והפאתולוגית, 
של רקמות־העין. הפיסיולוגיה של העין, ובכללה תורת 
התשבורת והסיגול, הועמדה על בסיס מוצק ע״י הלמהולץ 
ודונדרס. תקופה זו חלה כמעט בעת ובעונה אחת עם התקנת 

השיטה של האנטיספסיס ברפואה (התפתחות הבאקטריו־ 

?י ל 

לוגיה) ועם אמצאת ההרדמה הכללית והמקומית. יש להזכיר 
ביחוד את התגלית החשובה של פעולת הקוקאין על העין 
ע״י קולר ב 1884 , שנתנה דחיפה עצומה להתפתחות הכירור¬ 
גיה של העין. שיטת־קרדה ( 1884 ) למניעת הדלקת הגונו־ 
קוקית אצל הילודים, שהיתר, קודם לכן סיבה שכיחה 
לעיוורון, היא אחד מן ההשגים החשובים ביותר בשדה 
הרפואה המונעת. 

בשדה־הריפוי בא׳ של המאה העשרים יש לציין ביחוד את 
האמצאה של הניתוחים המסנינים (בדרך האינפילטראציה) 
לריפוי של הגלאוקומה הכרונית ( 1909 , £11100 ), ובעשור 
השני והשלישי למאה מתחיל לחולל נפלאות הניתוח של 
גונן לריפויה של היפרדות הרשתית, שעד אותו זמן לא 
היתה לה כל תקנה. בתחום האבחנה נלווה אל האוםתאלמו־ 
סקופ מכשיר בעל ערך מרובה: מנורת־הסדק של גול־ 
סטרנד.— עם התפתחותם של מדעי־העזר היסודיים, הכימיה 
והפיסיקה, ועם התפתחותם של שאר מקצועות־ר,רפואה הלכה 
ונתקשרה הא׳ אל הרפואה הכללית, אלא שהועמדה על 
בסיס רחב יותר. מאז בא שיגשוג יוצא מן הכלל בשדה 
הפיסיולוגיה והפאתולוגיה של העין. 

הא׳ מצאה את ההיסטוריון המעולה שלה ביהודי יוליוס 
הירשברג (ע״ע). בזמננו בולטים ביותר בהיסטוריונים של 
הא׳ מאכם מיארהוף (ע״ע) והארי פרידנולד (ע״ע) — גם 
הם יהודים. מרופאי־העיניים המפורסמים של המאות הי״ט 
*הב׳, שהם יהודים או שמוצאם יהודי, יש להזכיר עוד את זיכל, 
יעקובסן, ליברייך, ברלין. כהן, מאנדלשטאם, יואל, הירש־ 
מאן, מאותנר, סאמלסון, שנאבל, קיניגשטיין, זאלצמאן 
ואקסנפלד 

'את התרומה הגדולה הראשונה, בסך מיליון פראנק, 
ששימשה קרן־יסוד לאירגון החדיש למלחמה במחלות- 



103 


אופתלמולוגיה — אוצר 


104 


העיניים האנדמיות והאפידמיות במצרים, תרם ב 1903 הנדבן 
היהודי ארנסט קאסל. 

א. פיגנבאום, העין, ירושלים, 1927 ; סקירות על התפתחות 
הא׳ באר׳ן־ישראל במשך יובל השנים האחרון, הרפואה, 

כרך כ״ס ( 1945 ), חובדת ן/ , 2 ז£ר! 5011 ז 31 ז .! 

,. 03 . 9 ,( 1 /)* $11€1111 -){) 0711 . 11 11/1£1111111111£ )^ 411 

*/ 611 [ ) 111 / 0 * 106 ( $£71 112 ? , 318 ,י\מ 1€ שש 1 ז* 1 . 11 ; 1918 — 1899 
. 49 — 36 ,( 1938 ) 1 . 111 ) 071 . 11111 ? 40111 , 1 ( 1 ןס 1 ס 1 <ז 11/131 /ק 0 0 ) 

א. פ. 


אזפתלמוסקיפי ה ( 3 וק 0500 תז 1131 :! 11 ק 0 , מיוד ;! 16 ) 70.1 !?> 0 — 

עיח 1 * 0X0711 - ראיה, בדיקה), בדיקת העין ע״י 

ראיה. במובן כללי זה השתמש ראשונה במונח א׳ הימלי 
( 1772 — 1837 ). לאחר האמצאה של מראת־העין (א(פתאלמ(־ 
סקופ) התחיל המונח משמש לציון הבדיקה של פנים־ 
העין באמצעותו של מכשיר זה בלבד. שיטת־בדיקה זו 
נעשתה יסוד והתחלה לתקופה החדישה בתורת ריפוי־העיניים 
(ע״ע א(פתלמ(ל(גיה): קודם־לכן היו המחלות הפנימיות של 
העין פרק סתום ובלתי־ידוע לגמרו. בא׳ משתמשים כדי 
לבדוק את קרקעיתו של גלגל־העין החי וכדי להבחין בה 
את חלקיה השונים, ביהוד את עצב־הראיה, את הרשתית, 
את כלי־הדם שלה, ואת השינויים החולנים. זהו המקום 
היחידי בגוף, שבו ניתנים כלי־הדם להתבוננות ישירה. 
לבדיקה זו יש חשיבות מרובה לא רק באבחנתן של מחלות־ 
עיניים, אלא אף באבחנה של מחלות פנימיות, בחקירת 
מחלות־העצבים, ועוד. 

אופתאלמוסקופ(מיוו׳ רואה־העין), מראת־העין, מכשיר 
המשמש לבדיקת פנים־העין. הומצא ע״י הלמהולץ (ע״ע), 
1851 . המכשיר מבוסס על העובדה, שכשאור חודר מן החוץ 
דרך האישון אל פנים־העין אינו נבלע ברקע־העין, אלא 
הוא מוחזר ממנו׳ בעוד שחלק מאור זה יוצא בצורת אלומת־ 
קרניים צרה דרך האישון החוצה. מפני־כן נראה בתנאים 
ידועים שחור־העין, ביחוד של כלב או חתול, כאילו הוא 
קורן אור * דבר זה מתרחש עפ״ר בחושך, כשאור חזק חודר 
אל העין הנבחנת בכי¬ 
וון המחייב את החז¬ 
רתו אל העין המת¬ 
בוננת. אולם כרגיל 
אין לראות תופעת- 
קרינה זו, הואיל וה¬ 
מתבונן מצל בראשו 
על העין הנבחנת. 
הלמהולץ התגבר על 
קושי זה על־ידי מה 

שעשה את העין המתבוננת עצמה מקור־אור לעין הנבחנת. 
מכשיר( אינו אלא מראה קעורה־שטוחה ובאמצעיתה נקב, 
שדרכו מתבונן הבודק (ציור א). המראה מרכזת אור הבא 



ציור א. א׳ — זדטיםזז זדשירה 


**י 0 



ציור ב. א' — השיטה העקיפה 


מן הצד ומכוונת אותו אל אישון העין הנבדקת, באופן 
שאלומת האור החוזרת מגעת דרך הנקב אל העין המתבוננת 
וחוזרת ומתרכזת על פני הרשתית שלה("השיטה הישירה"). 


בעזרת עדשה קבועה במרחק ידוע מעינו של הנבדק יכול 
המתבונן להבחין גם בפרטים שעל־פני קרקעיתה של העין 
הנבדקת, הנראית במקרה זה הפוכה ("השיטה העקיפה", 
ציור ב). כיום משתמשים בשיטה הישירה בא׳ חשמלי, 
המאפשר לקרב את עין הבודק אל עין הנבדק עד כדי הבחנת 
פרטים. מצויים גם א" משוכללים ומיוחדים במינם לצורכי 
בדיקות מיוחדות (א" בינוקולריים, א" לאור "חפשי־מאורם" 
או לבדיקת התשבורת, ועוד). 

א. פ. 

א 1 פתלמיה ( 1111310113 )קס, מיוו׳?ס״,ג*> 0 ?> 0 —עין),ברפואה 
היוונית הקדומה— דלקת חיצונית של העין. היפו־ 

קרטס (ע״ע) הבחין בין א",לחות׳ היבשות/ וגלינוס (ע״ע) 
הגדיר את הא׳ כדלקת־העין בקרום־הלחמית. הוראת המונח 
נשתנתה במאה הי״ח, כשהתחילו משתמשים בו גם כדי לציין 
דלקות של פנים־העין, ומכאן החלוקה בין א" ,חיצוניות׳ 
ל,פנימיות/ בזמננו נתמעט השימוש במונח א׳ ונוהגים לציין 
בו מחלות־עיניים בודדות בלבד, שהחשובה שבהן היא 
3 ^ 3 קמ)׳( 5 . 0 : דלקת חמורה בקרום התיכון (הענביה) של 
העין, שבאה כתוצאה מנקיבת גלגל־העין ע״י פציעה ושהיא 
עלולה לחולל דלקת קשה — ואף עיוור(! גמור — גם בעין 
השניה, הבלתי־פצועה. הדרך, שבה המחלה עוברת מעין 
לעין, עדיין לא נתחוורה כל צורכה, ואין הסכמה כללית 
בהסברת טיבה של המחלה. כשהדלקת מעוררת חשד של א׳ 
,סימפאתית/ יש לפעמים צורך לעקור את העין הנגועה לשם 
הצלת העין השניה. 

אןצלום ( 00611115 , עין קטנה׳ עינית), בזואולוגיה: שם 
לאברים או חלקי־אברים שונים׳ שמשמשים את 
חוש־הראיה בכמה בעלי־חיים ירודים. בשם זה נקראים: 
( 1 ) העינית האדומה הרגישה לאור, שנמצאת בתאי מינים 
מסויימים של אצות (ע״ע)! ( 2 ) האבר של תחושת־האור 
שבמדוזות (ע״ע)! ברוב המדוזות אין הא׳ אלא גוש פשוט 
של תאים רגישים לאור, שהם מעורבים בתאי־פיגמנט, אך 
בכמה מינים מהן הא׳ מפותח הרבה יותר: הוא כולל עדשה 
ודומה לעין ממש! ( 3 ) העין הפשוטה של פרוקי־הרגלים 
(ע״ע)! לפעמים נקרא א׳ גם חלק של עין־התשבץ 
המורכבת של החרקים!( 4 ) כתם צבעוני דומה לעין, בצורה 
של טבעות רבגוניות קונצנטריות, המצוי בנוצותיהם של 
עופות שונים ובכנפי-פרפרים (ע״ע עין! ראיה), 

אזצר, בית־אגירה לצורכי הכלל או הפרט או מה שנאגר 
בבית כזה. א" חתומים בחותמת מיוחדת כבר נזכרים 
בשירת האזינו (דב׳ לב, לד). בתקופודהשופטים נזכר הא׳ 
של בית בעל-ברית בשכם (שו׳ ט, ד), שבו היו בני-המקום 
נוהגים לשים כספים למשמרת. בישראל היו מצויים אוצרות־ 
המקדש ואוצרות בית־המלך במשך כל תקופת הבית הראשון 
(מ״א יד, כו! טו, יח! מל״ב יב, יט). על חזקיהו המלך 
מסופר, שעשה "א' לכסף ולזהב ולאבן יקרה ולבשמים 
ולמגינים ולכל כלי־חמדה" (דה״ב לב, כז). אותו בית-א׳ 
נקרא במל״ב כ׳ יג בשם האשורי: "בית נכות"(בית נכמתו) 
ואף שם מכיל הוא חוץ מכסף וזהב גם ב(שם, שמן וגם 
כלים שונים. כמעט בכל הישובים המרכזיים בארץ־ישראל 
מתקופת המלוכה נמצאו שרידי־בניינים. שכנראה שימשו 





105 


אוצר 


106 


בתי־א׳ (תל בית־מרסים, גזר׳ מגידו, שומרון). בביח־הא׳ 
בשומרון נמצאו 76 חרסים׳ כנראה׳ מימי יהואחז מלך■ 
ישראל *. קבלות על יין ושמן, שהובאו לא׳ המלך. א" פרטיים 
היו גם בבתי־יחידים מן העם. רווח היה בתקופת־המלוכה 
טיפוס־הבית, שבו שימשו כא" החדרים של קומת־הקרקע 
מסביב לחצר. לצרכי גביית־המיסים היו פקידי־המלך מקימים 
א" בערי השדה השונות לאוסף תבואות השדה. א" מעין 
אלה היו קיימים בשדות־המלך לאגירת התבואה. נזכרים 
גם אוצרות־היין. פקידי הא׳ היו נקראים בשם "שרי הרכוש" 
(דה״א כז, לא) או: על הא׳. ביהודה היה תפקיד זה מסור 
עפ״ר למשפחות מסויימות. אוצרות־הסקדש היו בידי מש¬ 
פחות כוהנים או בידי צאצאי־משה (דה״א כו). 

בתקופת הבית השני תפס את המקום החשוב ביותר הא׳ 

של בית־המקדש. בתק־פת־בניינו של הבית השני שימש 
"א׳־המלאכה" (עזרא ב, סח—סט) לשם שמירה על הכספים, 
שנאספו להקמת־הבית• כשבית־המקדש כבר עמד על תילו 
היה קיים "בית־הא׳" (נחמיה י, לט—מ), שלשם היו מביאים 
חלה, תרומה ומעשרות. אחר חנוכתה של חומת־ירושלים 
נמנו פקידים על האוצרות (שם יב׳ מד). 

בסוף ימי הבית השני כלל א׳־המקדש: א׳־בדק־הבית, 
א׳־השקלים׳ א׳־התרומה. מבחינה זו נכונים הם דבריו של 
יוסף בן מתתיהו, שכל הכספים, שנועדו לשמש לצרכים 
ציבוריים בישראל היו מרוכזים בא׳ של בית־המקדש (קדמ ׳ , 
י״ד, 113 ). בא׳־המקדש היו נוהגים גם להפקיד, לשם בטחון, 
כספים של בני־אדם פרטיים (עי׳ חשמונאים ב׳, ד׳).— שאלת 
הסמכות בשימוש בא׳־המקדש היתר, •גורם ראשון למלחמות 
הפנימיות קודם תקופת־החשמונאים (חשמ׳ ב׳, שם ואילך). 

המחלקות (או הלשכות, כפי שהיו המחלקות של הא׳ 
נקראות בסוף ימי הבית השני) השונות של הא׳ היו חתומות 
בחמישה חותמות: של המלך, של הכוהן הגדול ושל שלושה 
מן הפקידים החשובים בבית־המקדש (ירוש׳ שקלים מ״ט, א׳). 
בשעת פתיחת חא׳ וחתימתו היו רשויות־השלטון השונות 
יכולות לבדוק זו את זו ולקבוע את השימוש הגכון בכספי- 
הא׳. שימוש בלתי־נכון באחת ממחלקות־הא׳, שהיה נקרא 
בשם "קרבן", עורר מהומות חמורות ביהודה בימי־שלטונו 
של פונטיום פילאטום (מלח׳, ב׳, 175 ). — הממונה האחרון 
על הא" בירושלים היה בן־בטיח. בשריפת הא", שנעשתה 
בפקודתו, ראו חכמי־האגדה גרם לחורבן־ירושלים (איכ״ר, 
א׳, ה׳). 

כסף בשביל הא׳ היה נמסר לממונים או שהיו זורקים 
אותו לתוך קופה מיוחדת בבית־המקדש. בארצות־הגולה היו 
מרכזים את הסכומים׳ שהיו נשלחים לא׳ של בית־המקדש 
בירושלים בערים הגדולות׳ ומשם היו מעבירים אותם, 
לפעמים בלוויית משמר של צבא, לירושלים (קדמ׳ י״ח, 
31 — 312 ). בארצות־הגולה היו מצויות עוד בימי הבית השני 
קופות מיוחדות כמעט בכל בית ובקופות אלו היו נאגרים 
הסכומים, שכל אחד היה ממציא לירושלים (קור׳, א׳, ט״ז, 
ב׳). באוצר־המקדש נמצאו לפעמים סכומים עצומים, כמו 
שמעידים הסכומים, שנגזלו ע״י מתרדת מלך פונטוס ופלא- 
קום הנציב הרומי (קדמוניות, י״ד, ז/ ב׳ ) סז? , 0 ז 6 :> 01 
;מ £71 ם 3 , 00 ^ 1 ?). לפי א. שווארץ ( 8.361 1875 , 1 ^ 0 ^) 
היה נשאר בא׳ של בית־המקדש בכל שנה עודף של כ״ג 
כיכר־כסף. 

ערך ציבורי מרובה היה בימי הבית השני ובתקופת- 


התלמוד לאוצר־התבואה של בית הנשיא או של מ^כים 
ועשירים. על מונבז, מלך חדייב, וכן על רבי יהודה הנשיא 
מסופר• שפתחו את אוצרותיהם בשנות־בצ(רת(ב״ב. ח׳, א׳). 

בסוף ימי הבית השני נתפשטה ההכרה שמצוות ומעשים 
טובים יוצרים לאדם א׳, שנשמר לו במדורות מיוחדים 
במרום. מפירותיו של א׳ זה אוכל אדם בעולם הזה, אך הקרן 
שמורה לו לעולם הבא (עזרא ד, עז! ברוך הסורי יד, יב, 
כד, א). כשאמרו לו אחיו של מונבז: "אבותיך גנזו א" 
והוסיפו על של אבותם ואתה עמדת וביזבזת את כל אוצרו¬ 
תיו׳ שלך ושל אבותיך׳/ השיב להם: "אבותי גנזו א" למטה, 
ואני גנזתי למעלה... אבותי גנזו א" במקום שהיד שולטת 
בו ואני גנזתי א" במקום שאין היד שולטת בו... אבותי גנזו 
א", שאין עושין פירות. ואני גנזתי א", שעושין פירות... 
אבותי גנזו א" של ממון ואני גנזתי א" של נפשות" 
(תוספתא, פאה׳ ד׳, י״ח). 

י. קלוזנר, הבית השני בגדולתו, תר״ץ, עמודים 72 , 98 ! 

מג 016 , 12 זגז*' 11 :>$ 

, 81 / ,ץ־זזס^ . 0 . 311 > ; 252 — 227 . 88 , 1919 , 1 ^ 4 € \ 1 ,״״/ 

. 260 — 247 ,( 1936 ) 55 

י. ג. 



פנים בית־האוצר אנזרום במיקגי (שיחזור) 


הא׳ ביוון וברומי. ביוון הקדומה היו עזמים חפצים 
יקרים, כגון כלי כסף וזהב או תכשיטים, למשמרת במקומות- 
סתר במעבה־האדמה, מקומות בנויים במיוחד לשם כך היקצו 
ביוון בתקופה הטרם־חיסט(רית בקברות מלכים. כאן הטמינו 
חפצים יקרים, שהיתד, להם שייכות למת (,בית האוצר של 



107 


אוצר — אוצר התישבות היהודים 


108 


אטו־וס" במיקני). בתקופה הקלאסית היו קובעים א" במקד¬ 
שים (במקדש עצמו או בבניין מיוחד סמוך לו) * ע״י כך 
ניתן לא׳ אופי של הקדש, שאסור היה לנגוע בו בלא רשותם 
של הממונים. כן בנו בתקופה זו מדינות־יוון השונות בקרבת 
מקדשים פאנהלניים גדולים, כגון דלפי ואולימפיה, בתי־א׳ 
מיוחדים לכל אחת מהן, כדי לשים בהם תשמישי-קדושה 
ומתנות־קודש שהוגשו ע״י אזרחים לאל. בניינים אלה נקראו 
07x01 (בתים), והיו בנויים מבחינה ארכיטקטונית בצורת 
מקדש *תמ 3 ״!, שהחזית שלו היתד. נתמכת על שני עמודים 
בלבד. בבתי־א׳ אלה התאכסנו שליחי המדינות הרשמיים 
אל המשחקים האולימפיים (הם נקראו 01 ^ 0 )• חוץ מזה 
נקבעו בהם אבני־השיש, שעליהן היו חקוקות החלטות־עם, 
וכתבות־כבוד לאזרחי־המדינה, שעשו מעשה יפה לטובת 
הכלל, נחרתו על גבי הקירות. מספר בתי־הא/ שאפשר 
להבחין בהם כיום, מגיע ל 20 בדלפי ול 13 בערך באולימפיה. 
היפה והעשיר מבחינה ארכיטקטונית שבבתי־הא׳ בדלפי 
הוא בית־הא׳ של האי סיפנוס, שנבנה 540 לפסה״נ בערדז 
הוא בנוי בסגנון יוני ונשתמר יפה עד היום. כן נשתמר שם 
בית־הא׳ של אתונה הבנוי בסגנון דורי. 

בתי־המקדש שמשו גם בתי-א׳ לכספי המדינה במדינות 
יווניות הרבה, וביחוד אתונה. כך הופקדו במאה החמישית 
לפסה״נ כספי הברית הדלית־האטית בדביר ( 00113 ) של 
הליתואון (מקדש ליתו) בדלוס. חשוב ביותר היה הא׳, שהיה 
שמור בפארתנון — אוצר "האלה", כלומר אתיני. הא" הללו 
היו נתונים לפיקוח המדינה ע״י גזברים רשמיים (ביוונית 
שומרי הא׳ של הברית הדלית־האטית נקראו 
"הלנוטאמיאי", כלומר "גזברי ההלנים" (כיון שהיו גזברים 
של ברית הלנית כללית ולא של אתונה בלבד). כשהועבר 
הא׳ לאתונה בשנת 454 לפסה״נ נעשו ההלנוטאמיאי בפועל 
פקידי האימפריה האתונאית ודבר זה הובלט ביחוד לאחר 
שהאימפריה נפלה ( 404 לפסה״ג)! עם ביטולה של האימפריה 
בטלה גם משרת ההלנוטאמיאי, ואת מקומם תפסו עתה 
גזברי "אוצר האלה" (אתיני). מגמה זו לרכז את התפקידים 
הכספיים של המדינה בידיהם של גזברי־האלה מתבלטת 
והולכת במחצה הראשונה של המאה הרביעית. אולם במידה 
שהמדינה האתונאית השתדלה להבריא את משקה ולשפר 
את מצבה הכספי, בה במידה הלכו ונוצרו א" חדשים שלא 
היו קשורים באוצר ה״אלה", אלא היו מוקדשים לצרכי 
המדינה בלבד. במאה השלישית׳ וביחוד במאה השניה 
לפסה״נ, עם התנוונות המשק הכספי של אתונה, שבא בצד 
השיתוק המדיני שלה, נתנוון גם מוסד הא׳ עד שפסק לשמש 
מכשיר כספי של המדינה. 

ברומי, בתקופה הקדומה, נקרא אוצר־המדינה אראריום 
(לאט׳: 301311001 ; שם שנגזר מן המלה * 30 , ברונזה). 
בימי הרפובליקה הרומית היה האראריום במקדש סאטורנוס 
שבפורום ומכאן השם "א׳ של סאטורנוס" ( 301311001 
01 ־ 531111 ). הא׳ שימש מקום־שמירה לאוצרות המדינה בין 
במטבעות טבועות ובין במתכות (ברונזה, כסף וזהב). חח 
מן הא׳ הרגיל היה במקדש סאטורנוס עוד א אחר לשעת 
חירום( 105 ) 111015300 ־ 31 ־ 301 ), שנתקיים ממם שחרור״העבדים 
( 15 ) 3 ) 10051013111101 .!); מא׳ זה הוצאו כספים בתקופת המלחמה 
בחניבעל ( 209 לפסה״נ), וכן השתמש בו יוליוס קיסר בזמן 
מלחמת־האזרחים ( 49 לפסה״נ). הא׳ שימש גם מעין ארכיון: 
היו שמידות בו כל מיני תעודות בעלות ערך ציבורי, כגון 


דינים־וחשבונות של פקידי־הכספים, הקווסטורים, וכן כל 
התעודות שנגעו למשק המדינה, החלטות הסנאט, רשימות 
של חילות-העזר הפרובינציאליים, ועוד. בסוף ימי הרפוב¬ 
ליקה נספח אל הא׳ גם ארכיון־המדינה ( 1001 ־ 11131 נ 31 ש, ע״ע), 
בראש הא׳ עמדו הקווסטורים העירונים מטעם הסנאט, 
ולרשותם עמדו פקידים שונים בעלי דרגה נמוכה פחות או 
יותר. שום מאגיסטראט, והמאגיסטראטים העליונים בכלל, 
לא היו יכולים לנגוע בכספי הא׳ בלא נטילת רשות מן 
הסנאט 1 דבר זה היה, כמובן, אחד ממקורות־הכוח של הסנאט 
בימי הרפובליקה. תפקיד הטריבונים של הא׳ ( 001 ( 11 ־ 11 
301310 ) אינו ברור. 

בתקופת הקיסרות היה אוצר־המדינה הרומי מחולק לשתי 
רשויות. הרשות העיקרית, הפיסקוס ( 15005 )), היתה בידי 
הקיסר. הפיסקום התקיים מהכנסות הפרובינציות הקיסריות. 
הא׳ נשאר אמנם בידי הסנאט, אולם לקיסר היתד, השליטה 
הממשית עליו, במקום הקווסטורים העמיד אוגוסטוס בשנת 
28 לפסה״נ שני פרפקטים של הא׳ ( 3013111 1 ):. 0 } 30 !ק) 
בדרגת פרטורים. בשנת 23 החליף את אלה בשני פרטורים 
של הא׳ ( 3013111 05 !ס) 30 !ק). 44 לסד,"נ החזיר קלאודיוס 
קיסר את הקווסטורים וקבע את זמן כהונתם לשלוש שנים 
וכן שמינויים צריך ליעשות ע״י הקיסר. לסוף החזיר נירון 
קיסר ( 56 לסה״נ) את הפרפקטים של הא׳, וגם כהונתם של 
אלה נקבעה למשך 3 שנים לפי מינוי הקיסר. כל זה מראה 
שהשפעת הקיסר על הא׳ הלכה וגדלה. הסמכויות של 
האראריום עברו ברובן אל הפיסקוס באופן שלסוף ירד הא׳ 
לדרגת קופה פשוטה של רומי העיר. 

בשנת 6 לפסה״ג נוסד ע״י אוגוסטוס קיסר א׳ צבאי 
( 01111010 301311001 ) לשם סיפוק צרכיהם של החיילים 
המשוחררים, שסיימו את חוק שירותם! הכנסותיו של א׳ זה 
באו ממיסי־הירושה בשיעור של חמשה אחוזים ( 10051013 ׳! 
001 ) 10 ( 110101 ) ומאחוז אחד מממכר נכסים (- 10 051013 ) 000 
00311001 .! 1001 ). בראש הא׳ הצבאי עמדו שלושה פרפקטים 
בדרגת פרטורים׳ שמתחילה נבחרו לסי הגורל למשך שלוש 
שנים ואחר כך נתמנו ע״י הקיסר. 
על הא׳ בתקופה החדשה ע״ע מדינה. 

; 1926 — 1920 , 16 ) 1 ז 11 } 8100151 . 11 ^ 1 ^ 0 ,ג 3 > 0 נ 01 ׳\\$-ז 501 ט 8 
-׳\ 1 ט 3 ? : 1932 / 0 5 ז 60$111€ ץ 7 ) 7/1 ,ו 501 ט£־ £1 י 1 . 8 

; (ן £0 י 701 >ןן־# , 5 ) ££ 1 \ ד\ י ££ 2099 ^ 1 

. 1905 ) 1 ( 1 , £613 5011 ־ 1311 . 0 

א. ש. 

" א 1 צר הספרות״, קובץ עברי שנתי (בפועל — דו־שנתי 
ואפילו שלש־שנתי), שיצאו ממנו חמישה כרכים 
(א׳ — יארוסלאב תרמ״ז, ב׳—ה׳— קראקא תרמ״ה, מ״ט, 
נ״ב, נ״ו). עיקר תוכנו של קובץ זה, שמוציאו היה שאלתיאל 
איזיק גרבר, ועורכיו היו גרבר, ראובן אשר ברודם׳ ועוד, 
היה מחקרים בחכמת ישראל׳ אך נתפרסמו בו גם דברי- 
ביקורת וספרות יפה. בשנת תרס״ב נתחדש בקראקוב על* 
ידי גרבר וד״ר מארגל כירחון׳ שיצאה ממנו חוברת א׳ בלבד׳ 
ובה "ברוך ממאגנצה" של ש. טשרניחובסקי. 

אזצר*ל/תל^בות*היהוךים, באנק ציוני, שנוסד ביזמתו 
של הרצל, על הצורך בייסודו של באנק לאומי, שיעמוד 
לרשותה של ההסתדרות הציונית, הורצתה הרצאה בקונגרס 
הציוני הראשון ( 1897 ) וההחלטה על ייסודו נתקבלה בקוני 




109 


אוצר התישכות היהודים — אוקום כן פיופזר 


110 


גרס הציוני השני ( 1898 ). ב 20 במארס, 1899 , נרשם אה״ה 
בלונדון כחברת־מניות אנגלית בשם: 151100100131 ^ 6 ( 6 נוד 
(. 001011131113015 001150116 () . 1902 .11:051 1,1x1 , לאחר שנמכרו 
יותר מ 250,000 מניות (שמחיר כל אחת מהן לי״ש אחת), 
התחיל הבאנק בפעולתו (חוץ מן המרכז נפתח באותה שנה 
גם סניף במזרח־לונדון, בוואיטצ׳פל). לפי תכניתו של הרצל, 
היה הבאנק צריך לסייע, ע״י הלוואה גדולה לתורכיה, בהשגת 
צ׳ארטר על ארץ־ישראל ולשמש, אחר השגתו של הזיכיון 
המדיני, כמוסד העיקרי למימון של בניין־הארץ. כדי לשמור 
על העקרונות הציוניים בניהול־עסקיו ועל הקשר להסתדרות 
הציונית הוצאו מאה מניות־יסוד, שנועדו להיות מופקדות 
תמיד בידי החברים של מועצת־הפיקוח (לא יותר מעשרים 
במספר), שמתמנים מתוך חברי הוועד הפועל הציוני. דעו¬ 
תיהם של בעלי מניות־היסוד באסיפות הכלליות שקולות 
כנגד דעותיהם של כל שאר בעלי־המניות. בין החברים של 
מועצת־הפיקוח הראשונה היו הרצל ודויד וולפסון. 

ההון המאושר של אה״ה הוא 2 מיליון לי״ש, הוךהמניות 
המשולם עולה כמעט ל 400,000 לי״ש, ומספר בעלי המניות 
ל 125,000 בקירוב. לפי התקנון של הבאנק צריכות היו 
פעולותיו להתרכז ב,פלשתינה וסוריה׳, אלא שרשאי היה 
לפעול גם ,בכל חלקי־העולם/ לדבר זה התנגדו הרבה מן 
הציונים הוותיקים, שחששו, שמא ישתמשו באה״ה לשם 
ישוב ארצות מחוץ לא״י. ואמנם, בקונגרס השמיני ( 1907 ) 
הוחלט לצמצם את שטח־פעולותיו של אה״ה רק בא״י 
ובסוריה. אבל תפקידיו של אה״ה עברו במשך הזמן ברובם 
אל באנק אנגלו־פלשתינה (שמו היה מתחילה - 3 ? 10 §ח.^ 
ןת 3 קמז 00 1051:106 , חברת אנגלו־פלשתינה), שנוסד 1902 
כחברה־בת אנגלית של אה״ה בעלת הון יסודי של 40,000 
לי״ש (ע״ע בנק אנגלו־פלשתינה). מלבד מוסד זה, שהוא 
נכסו העיקרי, השתתף הא׳ עוד במפעלים א״יים אחדים, 
כגון: באנק המשכנתאות, באנק הפועלים, חברת־החשמל, 
חברת־האשלג. 

דו״חות של הבאנק! דו״חות של ההנהלה הציונית והקונגרסים 

הציוניים! כתבי הרצל הציוניים; א. ביין, הרצל (תרצ״ט); 

( 1939 ) . 0 . * 0011011 . 8 .£ 

א. ז. ג. 

א 1 כןנהים, גם א 1 רן^ם 1 יואגם — י ומ 6 ג 1 י{ 00166 030065 ( 
601660136101 — ( 1430 , פלאנדריה — 1495 , טור), 
קומפוזיטור נידרלאנדי מתקופת העלייה של המוסיקה הרב- 
קולית. כיהן בכנסיות שונות׳ שימש כמה נסיכים וחיבר 
מוסיקה דתית וחולונית. נחשב כמנהיג של הדור השני 
ליוצריה של האסכולה הנידרלאנדית, והרבה מן המוסיקאים 
הצעירים שבהם היו מתלמידיו. 

. 1912 , 15 ־ 31 ? ססממגס/ , 01101 ־; 15 . 74 

א 1 קה (ברוסית 3 * 0 ), 1 ) יובל ימני של הוולגה. אורכו 
1,547 ק״מ. גליל־מימיו 241,000 קמ״ר. על יד שפכו 
שוכנת העיר גורקי׳ לפנים ניז׳ני־נובגורוד. הא׳ ראוי לשיט 
מאוריול ואילך (כלומר, לאורך של 1,422 ק״מ), והוא אחת 
מדרכי-המים החשובות של רוסיה המרכזית. כברוב הנהרות 
הגדולים ברוסיה, גדותיו שונות זו מזו בתכונותיה!: הגדה 
הימנית גבוהה ותלולה, השמאלית — נמוכה ושטוחה. הא׳ 
מכוסה קרח 4 חודשים בשנה. — 2 ) יובל שמאלי של נהר 
אנגרה בסיביריה המזרחית. מקורו בהרי סיאן, אורכו 850 
ק״מ, שמהם 600 ראויים לשיט. 


אוקובה ( 000113 .^), סוג* 
צמחים ממשפחת־הקורג־ 

ציים (ע״ע). מצוי ביאפאן, 
בסין ובהרי־הימאלאיה. 

0103 0 (| 3 [ •^ 1 - שיח יא־ 

פאני, שהוא ירוק תמיד. 
עליו גלדניים ובעלי כת¬ 
מים צהובים, פרחיו חומים 
ודוביתיים וענבותיו אדו¬ 
מות. משמש צמח־נוי בחד־ ענף של א׳ יאשאנית 
רים ובגינות. א. פרח זכרי ; ב. פרח נקבי 

אזקולזמזטזריום (לאט׳ 000100101:01:105 — מניע־העין), 
עצב־המוח השלישי השולט על ארבעה מששת 
שרירי העין החיצונים ועל שריר־העטרה שבתוכה. סיביו 
המכוונים את התנועה של גלגל-העין רצוניים הם ונמנים 
על מערכת־העצבים המרכזית, ואילו הסיבים המכוונים את 
ההסתגלות הם אוטונומיים ונמנים על מערכת הפארא־ 
סימפאתיקוס (ע״ע עין; עצבים; ראיה). 

אוקולום ( 000105 ), חלונות עגולים־סגלגלים, שהם ידועים 
בארכיטקטורה הצרפתית של המאות הי״ז—הי״ח 
בשם ,עיני־שור׳ (:) 060 ( 1 ־ 016 0611 ). צורה מעניינת לחלונות 
מסוג זה יש בארמון־האינוואלידים׳ בלובר, ב״פטי טריאנון" 
ובבניינים אחרים של אותה תקופה. 

אזקולטיזם ( 000011:1501 , מלאט׳ 0000103 —דברי־סתר), 
התעניינות והתעסקות בתופעות מסתוריות, שנראות 
כתופעות שלמעלה מן הטבע. הא׳ מיוסד על ההנחה, שמצויים 
כוחות בלתי־משועבדים לחוקי הטבע׳ שבאמצעותם אפשר 
לפעמים אף להשפיע או להשתלט על תופעות טבעיות. תחום 
ההתעניינות של הא׳ כולל תופעות־גבול נפשיות, פיסיות, 
קוסמיות, מיסטיות, וכיו״ב, דוגמת העברת־מחשבות (ע״ע 
טלפתןה), ראיית־הנולד, ראיה־מרחוק, מדיומים, מאגיה, 
תחושה מרחוק׳ הנעת־חפצים מרחוק, מצבי־תרדמה, היפנוזה 
(ע״ע). כתיבה אוטומאטית׳ הכרזה מתוך התפעלות קיצונית 
על חוויות דתיות שלמעלה מן הטבע׳ וכיו״ב. מתוך ההתעס¬ 
קות השיטתית בכל אלה נוצרה תורה, שעניינה חקר התופעות 
שמעבר לחושים והסברתן. בצרפת היא נקראת מטאפסיכו־ 
לוגיה׳ בארצות דוברות גרמנית — פאראפיסיקה וכן פארא־ 
פסיכולוגיה, ובארצות האנגלוסאכסיות — חקירה פסיכית 
( 65631:011 :! 0111031 ץ 5 ק). ל״אוקולטיסטים" יש כמה דברים 
משותפים עם ספיריטיסטים, תיאוסופים ואנתרופוסופים 
(ע״ע) ועם כיתות דתיות שונות. 

אזקולטציה (לאט׳ 0000113110 , הסתר), כיסוי של גרם 
שמיימי מעיני המסתכל ע״י עצם שמיימי אחר החוצץ 
ביניהם. הירח בדרך הילוכו גורם לא׳ של הכוכבים וכוכבי־ 
הלכת הקבועים במישור־מסלולו׳ וכן חלה בירחי צדק (ע״ע) 
א׳ מחזורית ע״י גופו של כוכב־הלכת. לקוי-חמה (ע״ע) הוא 
א׳ של השמש ע״י הירח, ואילו ליקוי־לבנה אינו א׳. 

אוקוםבןפי 1 טר י— 1 *ץ>! £883 , מן השם העברי ״חבקוק״— 
( 1620 — 1682 ), מנהיג הרסקז׳לניקים (ע״ע), כת־ 

הפורשים שבכנסיה הרוסית, שהתנגדו לביטול המנהגים 
המפלים אותה מן הכנסיה היוונית. א׳ היה כומר ראשי 





111 


אוקום בן פיוטר — אוקונוסיים 


112 


("פרוטופום") בעיר יורייב ע״נ וולגד״ ולאחר שנענש מ 1653 
ואילך במאסרים וגירושים׳ הועלה על המוקד. כתביו התיאו¬ 
לוגיים משמשים עד היום יסוד לתורת ה״פורשים" או "בעלי 
האמונה הישנה" (סטארוברים). האוטוביוגראפיה שלו, 
שמספרת בלשון פשוטה על עמידת־האיתנים שלו בפני 
רדיפות איומות, מפורסמת בתולדות הספרות הרוסית. 

א 1 קומה! — 011111113 11 נ 1101 ש 111£ § — ( 1838 — 

1922 ), מדינאי ומלומד יאפאני. עוד קודם המהפכה 
של 1868 נתפרסם כמטיף לקידמה ולמיגורו של הפאודא־ 
ליזם ביאפאן. ב 1869 נתמנה מיניסטר־הכספים ומיניסטר- 
הפנים, אבל שימש במשרה כפולה זו אך זקן קצר. ב 1872 
נעשה שוב מיניסטר־הכספים. ב 1882 יצא בדימום בגלל 
התנגדותו של הקאבינט לכסף־נייר׳ שרצה להנהיג. ב 1891 
נקרא להנהגת מפלגתו — קאישינטו, שנעשתה מפלגת־ 
האופוזיציה ונלחמה על הקמת משטר פארלאמנטארי דוגמת 
זה של אנגליה ביאפאן. ב 1898 ׳ לאחר התנקשות בחייו 
שהצריכה קטיעה של אחת מרגליו, נעשה א׳ ראש־הממשלה 
ושר־החוץ. כשפרצה מלחמת־העולם הראשונה שימש שוב 
ראש־המיניסטרים ובהשפעתו עמדה יאפאן על צדה של 
אנגליה. — ב 1882 יסד בואסדה ליד טוקיו בי״ס גבוה (הפך 
ב 1912 לאוניברסיטה),שבו נתכוון להשפיע ברוח של השכלה 
וליבראליות על הנוער המתכשר למשרות עליונות במדינה. 
ב 1916 נתכבד בתואר מארקיז. חיבר: )ס 315 ש¥ ׳( 1 ) 1 ? 

ב 31 ק 3 [ ( 1909 ). 

. 1906 ,וז 11 ה 1 ! 

ע. ש. 

אזקזיזנליזם ( 1 ח 15 ! 2 ח 0002$10 ), תורת־ההזדמנות. שיטה 
פילוסופית במאה הי״ז, שלפיה אין קשר סיבתי 
בין חלקי העולם הנברא, וביחוד אין קשר כזה בין הגוף 
והנפש. הקשר הסיבתי הנראה לעין בא מכוח אלוהים, שהוא 
פועל כל פעם שיש צורך בפעולה סיבתית מדומה. המאור¬ 
עות בעולם הגופני הם איפוא רק הזדמנות לפעולתו של 
האלוהים, שהוא הוא הגורם לתופעות מתאימות בתוך הנפש ז 
וכן נותנות התופעות הנפשיות הזדמנות לאלוהים לחולל 
מאורעות מתאימים בעולם־הגופים. הדברים הסופיים, הגופים 
והנשמות׳ אין להם כל פעילות משלהם, ורק אלוהים הוא 
העצם־הפועל היחיד. בעלי תורת־ההזדמנות מצאו אסמכתות 
להשקפה זו במקרא, כגון: "אם תהיה רעה בעיר וה׳ לא 
עשה?" (עמוס ג, ו). מתוך תורותיהם הוציאו מסקנות מוס¬ 
ריות: הואיל ואין הנשמה פועלת על עולם הגופים, אין לו 
לאדם לבקש דבר בעולם־הגופים והוא צריך לוותר על כל 
פעילות חיצונית ולהתמכר לעיון פנימי בלבד. הכרת־עצמו 
וענווה הן המידות הראויות לאדם. על השאלה: אם כל 
פעילות בעולם פעילותו של אלוהים היא, הרי אין ביטחון 
בהתמדתם של חוקי הטבע, שהרי מניין לנו, שאלוהים לא 
ישנה את אופן פעולתו? — השיבו האוקאזיונאליסטים: 
"ויעמידם לעד לעולם, חוק נתן ולא יעבור" (תהלים קמח, 
ו). נציגיה הראשיים של תורת ההזדמנות הם גוילינקס (ע״ע) 
ומלברנש (ע״ע). 

א 1 קט 1 ןר (לאט׳ ז 0 ל 0010 ), החודש השמיני בשנה הרומית׳ 
שתחילתה חלה במארס. השם א׳ הוחלף כמה פעמים 
ע״י הסינאט הרומי בכינויים לכבוד קיסרים שונים, אלא 
שהחילופים לא נתקבלו. בלוח היוליני נעשה א׳ החודש 
העשירי ובו 31 יום. בלוח העברי מתאימים לו חודשי תשרי־ 
מרחשוון, כשהשמש עומדת במזלות מאזניים ועקרב. ע״ע 
לוח: תולדות. 

א 1 קטזבר, מהפכת, תפיסת השלטון ברוסיה בידי הבול־ 
שוויקים בשנת 1917 . יום־השנה, הנחוג ב 7 בנובמבר 
(שמקביל ל 25 באוקטובר לפי הלוח היוליני, שהיה נהוג 
ברוסיה הצארית), משמש יום־חג לייסותז של המדינה 
הסובייטית, ובצד האחד במאי הוא חג רשמי ראשי של 
ברית־המועצות. כמו באחד במאי, כך אף ביום־השנה למהפכת 
א׳ נערכים מיסקרים המוניים של הצבא ואספות־אוכלוסים 
ענקיות ב״כיכר־האדומה" במוסקווה ובערים אחרות. כן 
נערכים ביום זה ירידים איזוריים עונתיים של הסתיו והאביב, 
שהיו קשורים לפנים בחגים נוצריים־דתיים. בצירוף התואר 
"האדום" או "הגדול" משמש השם א׳ בברית־המועצות כינוי 
למפעלים מרובים (קולחוזים׳ סובחוזים, בתי־חרושת, ספינות, 
כתבי־עת, מוסדות תרבותיים וחברותיים, ועוד), לרחובות, 
לנפות, ועוד. ובשם זה מכונה גם אחת משלוש "הנפות 
(,ראיתים׳) היהודיות הלאומיות" באוקראינה, שנחרבו ע״י 



ישיבת מרכז הטפלנה הבולשוויםטית, ב 23 ( 10 ) באוקטובר 1917 , 
שבה הוחלט על התקוטטוח טןויינת; צייר ב.ליםוב 


הגרמנים. "ילדי־אוקטובר" ("אוקטיאבריאטא") הוא כינוי 
למשמרת הצעירה ביותר של הסובייטים 'ע״ע רוסיה, 
היסטוריה). 

אזקטוה (מלאט׳ 0010 , שמונה), מערכת או סידרה בת 
שמונה יחידות: 1 ) באקוסטיקה — הרווח בין שני 
טונים, שהיחס בין התדירויות של תנודותיהם הוא היחס 
המספרי הפשוט ביותר — 2:1 . הטון, שתדירותו כפולה 
לעומת התדירות של חברו. נקרא הא׳ של חברו. במוסיקה — 
בסולם הדיאטוני — הא׳ היא הטון השמיני השלם אחר כל 
טון נתון, ומכאן שמה< במערכת הכרומאטית מחולק הרווח 
של הא׳ ל 12 חצאי־טונים. טונים ברווחי א" (ז״א שתדירויו־ 
תיהם הן מכפלות שלימות של מספר מסויים), מתמזגים 
להרמוניה השלימה ביותר. הפסנתר מכיל ברגילות כ 7 א", 
ואילו כל איזור של תנודות־אויר, שניתנות להיתפס ע״י 
אוזן־האדם, מכיל כ 11 א״: מתדירות של 16 בקירוב עד 
לתדירות של 16,000 (= 16.2 10 ) בקירוב לשנייה. בכלי־ 
מיתרים מושגת הכפלה של הטון היסודי ע״י חלוקת־המיתר 
לשניים, ובכלי-נשיפה ע״י חלוקת האויר הנע בתוך הכלי 
לשניים. 

2 ) בתורת גלי־האור והאלקטרומאגנטיות משתמשים 
במונח הא׳ על סמך הקש מגלי־האור: הרווח בין שתי 
קרינות׳ שיחס־התדירויות שלהן הוא כ 2:1 , נקרא א׳, אע״פ 
שאין כאן שום קשר למספר 8 . למשל: מאחר שאורכי־הגלים 
של שני הצבעים הקיצוניים בספקטרום הנראה הם כ 4,000 
וכ 7,500 נהוג לומר, שאין הקרינה האלקטרומאגנטית 
הנראית לעין מקפת אלא א׳ אחת בצימצום. 

3 ) בכימיה היו נוהגים לציין במונח א׳ קבוצות אנאלוגיות 
של שבעה־שבעה יסודות, שבאים זה אחר זה ושגילדן 
ב 1865 ע״י ניולנדם (ע״ע) סלל דרך לסידור המערכת 
המחזורית של היסודות. 

4 ) במונחי הכנסיה הקאתולית — היום השמיני אחר יום־ 

חג כנסייתי (יום־החג נכלל במניין); לפיכך חלה הא׳ תמיד 
באותו יום לשבוע, שהחג חל בו. כמו־כן מציין המונח א׳ 
את כל השבוע שלאחר יום-החג. 

5 ) בשירה — בית מורכב משמונה טורים (על־פי רוב 
בעלי י״א הברוית). מערכת החרוזים קבועה: אב, אב, אב, 







117 


אוקטוה — אוקטן 


118 


גג. הא׳ מופיעה לראשונה במאה הי״ג.בוקאצ׳ו(ב״תסאידה", 
ועוד) העלה את הא׳ לדרגה של צורר, ספרותית מקובלת. 
פולצ׳י, בויארדו, אריאוסטו, טאסו׳ מאריני ואחרים ייחדו את 
הא׳ לשירה האפית ההרואית (וההרואית־הקומית). מחוץ 
לגבולות איטליה השתמשו בא׳ הספרדי אלו־בסו דה ארסיליה 
( $1113 ז£ 110 .^) באפוס שלו "אראוקאנה", וכן נכתבה בא׳ 
האפופיה הלאומית של העם הפורטוגאלי, ה״לוסיאדים" 
לקמואנס (ע״ע). במאה הי״ט הצטיין בא" הנפלאות שלו 
לורד ביירון (״דון ז׳ואן״). — א׳ סיציליאנית היא א׳. 
שבה שני הטורים האחרונים מתחרזים כששת הראשונים 
ואינם מהווים ריסטיכון חדש, כמו בא׳ הרגילה. מערכת- 
החרוזים של א״ם היא איפוא: אב, אב׳ אב׳ אב. 

א(?ןטויה ( 0013713 ), 1 ) אחותו של אוקטאוויאנום אוגום־ 
טוס׳ אשתו השניה של מארקום אנטוניום (ע״ע), 

שנישאה לו לאחר הסכם־ברונדיסיום כדי להשכין שלום־ 
אמת בינו ובין אוקטאוויאנום (ע״ע אוגוסטום). כשחזר 



פסל־בזלת של אוקסא״־ד" אחות־אוגוסםוס (בלובר. פאריס! 

אנטוניוס למזרח אסר עליה להילוות אליו, כי אז חידש את 
קשריו עם קליאופטרה, וכשפרצה המלחמה בינו ובין אוקטא־ 
וויאנום שלח אנטוניוס גט לא׳ ( 32 לפסה״נ). א׳ לא נטרה 
לו על מעשה־בגידה זה וחינכה את ילדיו מאשתו הראשונה 
פולוויה ומקליאופטרה. בנה מארקלוס, שאוגוסטוס נתכוון 
להוריש לו את השלטון ברומי׳ מת בחייו של אוגוסטום. 
קאליגולה, קלאודיוס קיסר ונידון היו מצאצאיה. 

2 ) בתו של קלאודיום קיסר; נישאה'( 53 לםה״נ) לנידון 
קיסר. גורשה לאי פנדטרןה ונרצחה שם בפקודתו של נירון. 
א׳ היא הדמות המרכזית בטראגדיה מיוחסת לסנקה. 

7 *.* 

אוקטוסטיל (מיוו׳ * 6x1 — שמונה, ? 0 .< 016 — עמוד), 
מקדש בעל שמונה עמודים קבועים בשער־הכניסה 
של החזית שלו. על סוג זה של מקדשים נמנה הפאנתיאון 
ברומי, הפארתינון באתונה ומקדש־ארטמים באפסוס. 

אוקטיבויםטים (ברוסית עס־ס״ס^-דאס), מפלגה מונארכי* 
סטית־קוגסטיטוציונית ברוסיה הצארית, שהוקמה 
לאחר פירסום המאניפסט של ניקולאי 11 מיום 17/30 


באוקטובר 1905 . הא׳ שאפו להגשמה של חירות מצומצמת — 
חופש הדיבור, ההתקהלות וההתאגדות, ודומה מחוקקת נב¬ 
חרת בבחירות דמוקראטיות — זו שהובטחה לעם הרוסי 
במאניפסט. בדומה הממלכתית הראשונה ( 1906 ), שבה 
היה רוב למפלגות הקונסטיטוציוניות־־הדמוקראטיות׳ לא 
תפסו הא׳ מקום ניכר. מספר־ציריהם היה 31 מתוך 499 . אף 
בדומה השניה ( 1907 ) היו מיעוט קטן( 32 מתוך 504 צירים). 
כוחם והשפעתם עלו בדומה השלישית ( 1907 — 1910 ), שנב¬ 
חרה לאחר שהוכנסו שינויים בחוקת הבחירות, שהעניקו 
זכויות עדיפות לאצילים והגבילו את זכות הבחירה של 
השכבות הרחבות. הא׳ נתקרבו לאגף הימני הריאקציוני של 
הדומה, שתמך ללא סייג בצאר ובממשלתו, ומנהיג המפלגה 
ומייסדה׳ א. גוצ׳קוב, נבחר כיו״ר של הדומה. אף בדומה 
הרביעית ( 1911 ואילו) היו הא׳ מיוצגים ייצוג ניכר. 
משפרצה מלחמת העולם 1 שינתה מפלגת־הא׳ את הקו 
המדיני שלה ונתקרבה יותר לכוחות־המרכז. אע״פ שנשארה 
נאמנת לעקרון המונארכיסטי תבעה את התפטרותו של 
ניקולאי 11 , שאותו עשתה אחראי למפלותיה הצבאיות של 
רוסיה. בממשלה הזמנית של הרוזן לבוב ( 1917 ), שהוקמה 
אחר מהפכת פברואר׳ שימש גוצ׳קוב מיניסטר־המלחמה עד 
שתפקיד זה נמסר לא. קרנסקי (ע״ע). 

בשאלת היהודים נקטו הא׳ מתחילה עמדה של 
השתמטות. משהוכרחו לקבוע עמדה ברורה יותר, תמכו 
במדיניותה של הממשלה, שהיתה מכוונת להשאיר חלק מן 
ההגבלות בזכויותיהם של היהודים בתוקפן. כמו־כן לא נמנעו 
מהתקפות אנטישמיות גלויות, והקיצונים שבהם— אף לא 
מהסתה אנטישמית פרועה. בתמיכתם בתיקון, שהוצע ע״י 
הרוב הריאקציוני בדומה, להצעת־החוק בדבר חופש הישיבה 
מוזוץ לתחום־המושב ( 1908 ), נתכוונו לחיזוק ההגבלות, שהיו 
קשורות בתחום־המושב. תיקון זה שלל מיהודי־רוסיה את 
הזכויות של בחירת מקום־המושב וחופש־התנועה׳ שניתנו 
לכל שאר האזרחים. בשעת הדיון על הצבא דרשו הא׳ 
להוציא את היהודים משורות־הצבא מאחר שאין, לדעתם, 
לסמוך על נאמנותם בשעת-מלחמה. את התנגדותם למינוי־ 
יהודים כשופטי־שלום נימקו בזה, שהדבר הוא בניגוד לעיקרי 
המדינה הנוצרית ( 1909 ). ע״י הסבם עם הצירים הריאקציו¬ 
ניים של הקולו הפולני בדומה הממלכתית השלישית שללו 
מן היהודים את הזכויות המוניציפאליות בערי־פולניה. 
תזוזה כלשהי בעמדתם של הא׳ בנוגע לשאלת היהודים 
יש לראות בחתימתם של 26 מחברי-סיעתם בדומה בעד 
הצעת חוק, שהוגשה על-ידי האופוזיציה לביטול תחום־ 
המושב ( 1910 ). 

ש. כ. 

אוקטן ( 001306 ), פחמימן מסדרת הפרפינים (ע״ע), שנום* 
חתו האמפירית היא א 0 8 . קיימים 18 איזומרים 
(ע״ע), שכמה מהם מצויים בנפט הטבעי׳ והם ממרכיביו 
העיקריים של בנזין למוטורים. הא׳ הנורמאלי — נוזל שומני, 
שנקודת רתיחתו היא ״ 126 . חשיבות מיוחדת יש לאחד מן 
האיזואוקטאנים, 4,2,2 ־טרימתיל* ^נטאן, 

3 מ 0 

, 011 — € 11 —״ 011 — 0 —, 013 , 

״אס , 1 * 0 




119 


אוקטן — אוקיאנוגרפיה 


120 



כחומר דלק למוטורים מחמת מיעוט נטייתו ל,דפיקה׳. בשם 
,דפיקה׳ (באנגלית 1000010 — ,נוק׳) מכונה ההתפוצצות 
המוקדמת או המהירה ביותר של תערובת אדי־הבנזין והאויר 
בין גלילי המוטור; היא מזקת למוטור ומקטנת את יעילות 
פעולתו. מ-הפטאן הוא ממרכיבי הבנזין, שבהם בולטת ביותר 
הנטייה ל,נוק׳. בכימיה של חומרי־הדלק מגדירים את 
טיבו של בנזין לפי נטייתו ל,נוק׳ ע״י ״מספר הא׳״ — אחוז 
האיזו־א׳, שיש לערבבו ב מ־הפטאן כדי לקבל תערובת שווה 
לבנזין בנטייתה ל,נוק׳. הבנזינים המשובחים הם בעלי 
מספרי־א׳ גבוהים ומספרו של האיזו־א׳ הוא 100 (מספרו 
של ה״-הםטאן = 0 ). בשנים האחרונות פותחו חומרי־דלק 
חדישים, בעיקר בשביל אוירונים, שמספר הא׳ שלהם עולה 
בהרבה על 100 (ע״ע בנזין). 

אזקטנזאית, חמצה (או ח׳ קאפדילית), מססס— 15 מ 0 7 , 
חומצת־שומן רוויה׳ בעלת שרשרת נורמאלית בת 
שמונה פחמנים. נקודת*היתוכה — ס 16.5 . מצויה בטבע 
כגליצריד בחמאת־הפרה ובשמן־הקוקוס וכאסטר ביין. מת¬ 
פרקת ע״י חידקים ופטריות־עובש תוך חימצון ־׳ 5 ט־ורה של פני ודס וההתקרוזות 

ל&י לאויטנמויאוורים 

ר ז 1 י הטכיפסגנזויוה הנומוצשנ השוה - 

על! פניהיל* , במקלות צלזיוס - 


זרמי ים ולננסי הטליפר^טורה באוקיינוה ההוד 
בפישהס שולנדסבהויד 


עוד׳מיגסי 


ע\במר 


























































ד ו־ סדי• י מ 

0 - 4,9 .*־ 

5 ־ 9,9 .־•־ 

10 - 14,9 ....״** 

5 ו - 19.9 ..־*► 

20 י 29,9 .. 

יוו/ו נ 7 סב מיה ימי ב 24 טגנבוח. 
מיה ימי ־ 55 ^ מהיקז־ כדרר ר-ארץ 


גנו לס הקיצוני של 

הרי קרח. 

גבול של הגרי ת חקרה הנעים וררחחיד׳ 
שטחי הים הקפואים *^$^ 8 
בחורף.. 


















































131 


אוקיאנוגרפיה 


132 


הפתוח משמשים גבישי-השלג היורדים על פני~הים, ואף 
תנועותיהן של חיות בתוכו, נקודות־מוצא להקפאה. הקרח 
המתגבש במי־הים אינו עבה: עוביו הממוצע באוקיינוס 
הארקטי הוא 2 — 3 מ/ ובאוקיינוס האנטארקטי — כמחציתו 
של שיעור זה. שטחי־הים הקפואים, שמרכזם שונה לפי 
עונות השנה ולפי היבשות והאיים הקטביים. עצומים הם. 
הקרח יש לו מידת־מה של גמישות וכפיפות, והוא נשבר 
פעם בפעם ע״י רוחות, גאות ושפל. הלחץ המרובה גורם 
לכך, ששברים של גוש קרח מתגבבים זה על זה, או אף 
יורדים זה תחת זה, וחוזרים ומתלכדים לחטיבות מוצקות. 
גושי־הקרח המתלכדים בדרך זו יש להם צורה של גבנונים 
חדים ותלולים ועמקים צרים שהמעבר בהם קשה למדי 
( 615 > 301 נ 1 ). בתחילת־הקיץ הם מתפרדים לגושים נעים, שהם 
מובלים בזרמי־הים למקומות רחוקים׳ עד לרחבים גיאוגרא־ 
פיים נמוכים. בין גושי־קרח נעים אלה מצויים לעתים קרובות 
גם הרי־קרח כבירים, אבל אלה נתהוו לא ממי־הים אלא 
מקרחונים, שנשברו כשהגיעו לים וששבריהם התחילו שטים 
במים מפאת משקלם הסגולי הקטן יותר (ע״ע קרחון). 

תנועות מי הים. גם פני הים גם מעמקי הים אינם 
שרויים במצב של מנוחה. ביחוד כך הוא מצב־הדברים 
בשכבה העליונה של המים. כאן מצויות תנועות בלתי־ 
פוסקות, שמהן הודפות את המים בכיוון מאונך, בלא שתסענה 
אותם למרחקים׳ ומהן שמסיעות כמויות עצומות של מים 
למרחקים גדולים ביותר. התנועות מן המין הראשון הן אלו 
של גלי־הים הנגרמות ע״י הרוחות׳ ולעתים רחוקות ע״י 
רעידות אדמה והתפרצויות געש תת־ימיות׳ וכן ע״י גאות 
ושפל (ע״ע). התנועות מן המין השני הן אותן של הזרימות 
הימיות הגדולות. לזרימות אלו יש סיבות אחדות: החשובה 
מכולן הן הרוחות השליטות, כלומר רוחות שכיוונן הוא 
מתמיד וזמן־נשיבתן הוא ממושך׳ כגון הפאסאטים (ע״ע) 
והמונסונים. סיבה אחרת, חשובה פחות, הם ההבדלים של 
הלחץ האוסמוטי, כלומר, הבדלים של טמפראטורה ומליחות 
בחלקי־מים שונים, במרחקים ובמעמקים. לחץ זה הוא שיוצר 
את זרימות־ההשתוות בין האוקיינוס ובין הימים הצדדיים, 
שעליהן דובר למעלה. 

מגמתם של זרמי־הים, מהלכם ומהירותם תלויים בגורמים 
הרבה, ובראש וראשונה — במגמת הרוחות המתמידות; אלא 
שזרמי־המים המוסעים ע״י רוחות אלו מוכרחים לעתים 
לשנות את מגמתם כתוצאה מסיבובו של כדור־הארץ. כך, 
למשל, נוצרים באיזורי הפאסאטים, משני צידיו של הקו* 
המשווה׳ זרמי־ים כבירים: הזרם המשווני הצפוני והזרם 
המשווני הדרומי. הראשון׳ שנוצר ע״י הפאסאט הצפוני* 
המזרחי, אינו זורם בכיוון דרומי־מערבי אלא סוטה ע״י 
הסיבוב מערבה. דבר זה קורה גם לזרם המשווני הדרומי 
שנוצר ע״י רוחות־הפאסאטים הדרום־מזרחיות! אף זרם זה 
נהפך מפני הסיבוב לזרם מערבי. רק ברחבים הגיאוגראפיים 
הגבוהים (״ 40 — ס 50 ), סמוך לשני איזורי־הקטבים, יש התאמה 
גמורה בין הזרמים ובין הרוחות השליטות, שהן הרוחות 
המערביות: מגמת־שניהם מזרחה. אולם זרימה זו, שנקראת 
זרימתן של רוחות־המערב, מתפתחת במילואה רק בחצי* 
הכדור הדרומי׳ ואילו בחצי־הכדור הצפוני מפריעות היבשות 
הגדולות והקרובות זו לזו להתפתחותה החפשית והשלימה. 
גושי־היבשות וחופיהם משפיעים השפעה מרובה על כיוונם 
ומהלכם של זרמי־הים. זרמים אלה מתפלגים לעתים קרובות 



חתר המראה את תבליט הקרקעית, את זרמי העוסק ואת תנא' ה 50 יחוח 
באוקיינוס האטלאנטי בקו־רוחב של ס 20 דרוסה סקו־הסשווה 


כשהם נתקלים ביבשה, אבל לעתים הם סוטים מכיוונם 
ושוטפים לאורך חופיה. דבר זה נראה בזרם המשווני הדרומי 
שבאוקיינוס האטלאנטי. הבליטה המזרחית של אדמת־בראזיל 
(כף סאן־רוקה) מפלגת את הזרם המשווני הדרומי לשני 
זרמים מנוגדים בכיוונם: זרם־בראזיל השוטף דרומה והזרם 
הקאריבי, שבהמשכו הוא נעשה אחד מן החלקים החשובים 
של הגולפסטרום. זרמי הים הראשיים מושכים אחריהם, 
בעיקר מחמת פעולת־שאיבה, זרמים ,חוזרים׳ בעלי כיוון 
הפוך. כך, למשל, נוצר באיזור־השקט ( 5 תז 031 ) לאורך הקו־ 
המשווה התרמי זרם חוזר, שכיוונו הוא הפוך מזה של 
הזרמים המשוונים, זרם, שהוא בולט ביותר באוקיינוס השקט 
ואינו מפותח באוקיינוס האטלאנטי. 

מפני הסטיה שזרמי־הים סוטים מן הכיוון של משב־ 
הרוחות, ומפני התפלגותם, אין הזרמים הללו מקבילים זה 
לזה, אלא הם נפגשים זה בזה או מתרחקים זה מזה ז לפיכך 
יש לסדרות־הזרמים העיקריות באוקיינוסים, ביחוד באוק¬ 
יינוס האטלאנטי, צורה של מעגלים, אליפסות ומגלגלים, 
תופעה אחרת, שהיא קשורה בזרימות אלו, היא ירידת המים 
ועלייתם. כששני זרמים מתחברים זה עם זה, או אף מתקרבים 
זה לזה בלבד, מיד המים יורדים לתוך התהום! כאן הם 
מתרחקים או מתפלגים, וכנגדם עולים מי־עומק קרים. למים 
קרים אלה יש השפעה מרובה על עיצוב־האקלים ביבשות. 
כשהם עוברים כזרם קר על פני היבשות הם גורמים להתהוות 
של מדבריות באיזורי־החוף (מדבר אטאקאמה, מדבר אוסט־ 
ראליה המערבית, ועוד)! ולעומת זה, כשזרם חם עובר על 
יד יבשה הוא מעלה את הטמפראטורה שלה ומביא לה 
שפעת־גשמים. השפעה כזו יש לגולפסטרןם החם על כל 
אירופה הצפונית־המערבית. מסיבה זו יש לזרמי־הים ערן 
מיוחד מבחינה אנתרופוגיאוגראפית• חשיבות נוספת יש להם 
מבחינת הדיג והשיט, חשיבות, שהיתר. גדולה ביחוד 
בתקופת ספינות־המפרשים. הם גט ממלאים תפקיד־מפיצים 
בעולם החי והצומח• דוגמה ידועה לכך היא תפוצתו של עץ* 
הקוקוס כמעט על פני כל האיים של האוקיינוס השקט — 
למרות ריחוקם המרובה זה מזה — ע״י זרמי־הא׳. 

י. ש. 


החיים באוקיינוס. לעומת היבשה, שאין בה קיום 
לחיים אלא על פני־שטחה, בעומק מועט מתחת להם ובגובה 
מועט ממעל להם׳ הא׳ כולו׳ משפתו עד לבו ומפני־שטחו 



















133 


אוקיאנוגרפיה 


134 


עד מעמקיו, הוא בית־גידול לצומח ולחי. אולם בים, כמו 
ביבשה, תלויים החיים בצומח, שהוא מקור־מזון ראשוני: 
כל בעלי־החיים ניזונים או מבעלי־חיים אחרים או מצמחים ? 
ורק צמחים מסוגלים לנצל את החומרים הבלתי־אורגאניים 
שבימים להזנת־גופם. התנאי לקיום הצומח הוא אור־השמש: 
באין אור־שמש אין צמחים — בים כמו ביבשה. אולם אור- 
השמש חודר רק לעומק של 1.000 מ׳ בקירוב; נמצא 
שהאוקיינוס מחולק לשתי ביאוספירות גדולות: שכבה מוארת 
(פרטית) ושכבה חשוכה (אפוטית). בשכבה החשוכה אין 
צמחים, והחי שבה הזנתו תלויה בשכבה המוארת. בעלי- 
החיים השטים ויורדים לעומק, וכן גופות של בעלי חיים 
וצמחים, שיורדות כ,גשם תמיד׳ מן השכבה המוארת לשכבה 
החשוכה, משמשים מזון לחי בתחומים אלה. 

את החי והצומח שבאוקיינוס מחלקים לשתי קבוצות 
אקולוגיות לפי יחסם לקרקע־הים: מינים מחוברים או 
קשורים לקרקע־הים (קבועי־מקום, נייחים, כגון הספוגים; 
נוברים־בקרקע, כגון תולעים מסויימות! שוכנים על פני 
הקרקע׳ אבל נעים ואף מתרוממים מעליה בלא לעזוב אותה 
לגמרה, כגון סרטנים מסויימים). מינים אלה נכללים בקבוצת 
הבנתוס (ע״ע). שאר המינים׳ שאינם מחוברים לקרקע ושהם 
נודדים בתוך מי־האוקיינום, נכללים בקבוצת הפלנקטון 
(ע״ע) שבצומח ובקבוצת הפלגיאל (ע״ע) שבחי. הפל״אגיאל 
אף הוא מחולק לפלאנקטון ולנקטון (ע״ע). הפלאנקטון 
שבצומח ובחי נע על פני המים תנועה סבילה, צף מכוחם 
של זרמי־המים; ואילו הנקטון נע תנועה פעילה, תנועת- 
שחיה. אין כדוגמת הנק טון בצומח שבאוקיינוס. תנאי־החיים 
של שתי הקבוצות של בעלי־החיים׳ הניידים והנייחים, הם 
שונים בתכלית, ולפי זה שונים אף מבנה־גופם, הרגלי־חייהם 
וכר. האור הוא הגורם המשפיע ביותר על הרכבן של שתי 
קבוצות אלו• רוב צמחי הבנחום (פיטובנתום) הם אצות 
(ע״ע) ירוקות, חומות ואדומות. שכיחותן בעומק היא בהתאם 
לעצמת האור המגיע אליהן ולהרכבו. דרך 100 מ׳ של מים 
חודרים 0.5% קרניים כחולות. בעוד שקרניים אדומות אינן 
מגיעות לשם כלל. בעומק זה יכולות להתפתח רק אצות, 
שמנצלות את הקרניים הכחולות בדרך מיוחדת. מבחינים 
איזורים אלה של צמחי־בנתום: 1 ) איזור חוף (ליטוראלי) 
עליון, בין תחומי הגאות והשפל, שבו מצויות עפ״ר אצות 
ירוקות וכחולות׳ ואדומות רק מעט; 2 ) איזור חוף תיכון, 
משוליו של תחום־השפל עד עומק של 20 — 30 מ׳, ובו עפ״ר 
אצות חומות ואדומות; 3 ) איזור עמוק (אליטוראלי) עד 150 
מ׳, שגבולו הקיצוני מסמן ברגילות את קצה־הגבול של 
הצומח; רק אצות נייחות מועטות מצויות בעומק למטה 
מזה. אצלת הבנתום נאחזות בקרקע־הים (סלעים, אבנים, 
וכדומה) בסיועם של אברי-אחיזה מיוחדים שלפעמים הם 
דומים לשורשים. הן ניזונות מן החומרים הבלתי־אורגאניים 
שבמימי־הים בדרך ההטמעה הפ(ט(סינתטית, ופעמים הן 
אוגרות בדרך זו חומרים מסויימים שבמים, כגון י(ד (ע״ע 
אצות). — הפלאנקטון הצמחי המטמיע מגיע עד עומק של 
400 מ/ אולם חידקים מצויים גם בעומק גדול מזה. רוב 
הפיטופלאנקטון מצוי בעומק של 40 — 60 מ , . בפלאנקטון 
בכלל ובפיטופלאנקטון בפרט מבחינים לפי הגודל: מאקרו- 
סקו׳פי, מזו׳סק(םי או מיקר(סק(פי ונאנ 1 סק(פי. הראשון נלכד 
ברשתות רחבות-חורים או כשהוא מסונן במסעות, השני — 
ברשתות דקות-חורים, והאחרון — ברשתות שהוריהן הם 


דקים מן הדקים ( 0.04 מ״מ ופחות מזה). האצות הנאנו- 
פלאנקטוניות נמנות עם הקוקוליתופורידיאות. גם באקטריות 
ופיטריות שבטין שבים, או טפילים דבקים בצמחים או 
בבעלי־חיים, נמנים על צמחי־הים. — הפיטופלאנקטון קובע 
את צבע־הים ומשתתף בתהליכים של הפוספורסצנציה. יותר 
שמספר האצות מועט, יותר מתקרב צבע הים לג 1 ן התכלת 
(הים התיכון צבעו כחול, והוא עני־ביחס בפלאנקטון! 
ולעומתו הים הצפוני צבעו ירוק. והוא עשיר בפלאנקטון). 
במסיבות מסויימות מופיעות האצות של הפלאנקטון בשיעו¬ 
רים גדולים כל־כך, עד שהן גורמות ל״פריחת־המים": 
ים־סוף נקרא גם ,הים האדום׳ על שום פריחה כזו, שמופעת 
בו לעתים רחוקות ומשווה למים צבע אדום כדם. — גם 
הבנתוס החי בתחום המואר׳ מחוף־הים עד עומק של 1,000 
מ׳ בערך, נקרא "ליטוראל"; והבנתום החי במעמקי האוק¬ 
יינוס, מעומק של 1,000 מ׳ עד תהומי־תהומותיו — אביסאל 
שמו, לחלוקתו של הבנתום החי מתאמת חלוקתו של הפלא- 
גיאל: הקבוצה של השכבה המוארת לעומת הקבוצה של 
השכבה החשוכה. 

התנאים הנזכרים— אור וחושך, נייחות וניידות— אינם 
התנאים היחידים, שמשפיעים על החי והצומח בא׳! גם 
הטמפראטורה של המים, מליחותם ותנועותיהם טובעים את 
חותמם על צורת־החיים. הם מגבילים את התפשטותם של 
המינים׳ שאינם מסוגלים להתקיים בשינויים קיצונים של 
גורמים אלה, וקובעים בדרך זו את תפוצתם הגיאוגראפית. 
חלוקת האוקיינוס לאיזורים זואוגיאוגראפיים מיוסדת בעיקר 
על הטמפראטורה של המים. ימים טרופיים מצטיינים בריבוי 
של מיני-אצות. לעומת זה מועט הוא מספרם של מיני־ 
הצמחים בימים קרים, אע״פ שכמה צמחים בימים אלה 
מגיעים בגידולם לממדים כבירים: ה 15 ; 51 ץ 430100 ^ שבאוק¬ 
יינוס האנטארקטי יש שאורכה מגיע ל 300 מ׳. מידת 
ההתפשטות של החי והצומח בים ומהירותה של התפשטות 
זו תלויות בכושר־התנועה שלהם. מספר המינים הנייחים 
בין הצמחים ואף בין חיות־הים. כגון האצות הרב-תאיות, 
הספוגים והאלמוגים׳ הוא ניכר. אמנם בעלי־חיים אלה 
מסוגלים להרחיב את תחום־חייהם בנעוריהם ע״י תנועה 
אקטיווית, מאחר שמביציהם מתפתחים זחלים המתנועעים 
באופן חפשי; אולם לאחר שהם מוצאים לעצמם מקום- 
התיישבות חדש הם נהפכים בגילגולי־מבנה ליצורים נייחים. 

גורלם של מיני־החיות המצטיינים בכושר-תנועה (ואגי- 
ליים) תלוי במידת כוחם. החיות המסוגלות להתגבר על 
זרמי־הים נכללות בקבוצת נקטון, וחוקי תפוצתן שונים 
בהחלט מחוקי־תפוצתה של קבוצת־פלאנקטון, שהיא כוללת 
מינים שאץ בכוחם להתנגד לזרמי־הים הגורפים אותם 
ממקום למקום. על הנקטון נמנים רק מינים מועטים: 
הלוויתנים וקצת מן הדגים. מיני הפלאנקטון מרובים ביותר: 
עליהם נמנים כל האצות החד־תאיות (פיטופלאנקטון), חיות 
חד־תאיות, נבוביים, התולעים למיניהן, רכיכות, סרטנים, 
איצטלניים, והרבה מן הדגים. 

מינים מרובים של חיות־ים מגדלים קליפות קשות 
ו״בתים" כתולדה מחומרים בלתי־אורגאניים שונים שמופר¬ 
שים מגופם. לפעמים תורמות חיות כאלו תרומה ניכרת 
לבנייתם של קרום הארץ וסלעיה, כגון האלמוגים (ע״ע), 
הבונים איים שלימים מן הסיד המופרש מתוכם והמשמש 
להם שלד ו״בית" כאחד. גם רכיכות ותולעים מסויימות 



135 


אוקיאנוגרפיה 

23 1 ! 10 18 


136 



19 


13 


12 


17 


החיים בטעמקי־האוקי־גוס: 1 — 5 . ספוג־ים ( 1 — 4 . ספונים צורנים; 5 . ^■/!״סקגסו״צשס). 6 — 8 . אלמוניים ( 6 . שושנת־ים; 
ך, נוצת־ים; 8 . אלמוגן. 9 — 10 . טדיזות־סוכך. 11 — 18 . קווצי־עור( 11 — 15 . טלפפוני־ים; 16 — 17 . כוכבי־ים; 18 . חבצלת־ים). 19 — 20 . סרטנים. 

21 — 22 . עכבישיים. 23 . דיונון. 24 .איצט^ני. 25 — 30 . דנים 


משתתפות בבניית סלעים• ביהוד מרובה חלקן של הפורמיני־ 
פרות (ע״ע) החד־תאיות: מן ההצטברות העצומה של 
נרתיקיהן הסידניים נתהוו במשך תקופות גיאולוגיות קדומות 
סלעי־הגיר! וכן האצות הצורניות — הדיאטומיאות (ע״ע) 
והרדיולריות (ע״ע) — חד־תאיים פלאנקטוניים בעלי נרתיק 
צורני, שבשקיעתם ההמונית יצרו שכבות נרחבות של קרקע 
הא/ שנהפכו בתנאים מסויימים לסלעים. 

ממיני הפיטובנתוס מצויות בחופי ארץ־ישראל האצות 
מ 258111 §ז 53 ו 3 ז 1 ס 5105 ץ 0 , המחזיקות יוד בשיעורים ניכרים, 
אך מחמת מיעוט־מספרן אין סיכוי לניצולן לצורכי־תעשיה; 
וכן מצויות בימי הארץ אצות של בנתום, שהן יוצרות סלעי־ 
סיד ביוגניים בחוף נהריה. מלבד אצות מצויים בחופי־ 
הארץ גם מיני 3 זט 2051 , הידועים בתעשיית־המזרונים בשם 
,עשב־ים/ ה. ש. — ט. ר. 

ת ו ל ד ו ת ה א ר. — הראשונים שעסקו מבחינה מדעית 
באו׳ היו היוונים, אע״ם שחלק מידיעותיהם המעשיות קיבלו, 
כנראה׳ מן הפיניקים• תחילה נצטמצמו ידיעות אלו לים־ 
התיכון, או כפי שהיוונים הקדומים קראו לו בפשיטות — 
תאלאסה הים סתם. במשך הזמן רכשו כמה 

ידיעות נוספות על האוקיינוס שמעבר לעמודי־היראקלם 
(מיצר־גיבראלטאר) ועל ים־ערב׳ שנקרא על ידיהם ה״ים 
האריתריאי" (הים האדום) ושאליו כבר הגיע, אפשר, הצי 
הפיניקי׳ שנשלח על־ידי פרעה נכו. צעדים חשובים להכרת 
חלוקתם של הימים ואופיים האקלימי נעשו במאה הרביעית 
לפסה״נ כשהיווני פיתיאם ממאסיליה הפליג לחופי־בריטניה 


וכשהיפאלוס גילה במאה הראשונה לפסה״ג את חוקיות־ 
נשיבתן של רוחות־המונסונים, שאיפשרו אחר־כך לספנים 
לנסוע להודו בים פתוח ולא לאורך החופים דוקה. על 
התגליות שנעשו בימי־הביניים ע״י הערבים, שעמדו בקשרי־ 
מסחר עם איי־הודו המזרחיים ועם סין׳ ידועים פרטים 
מועטים בלבד. בסוף המאה הט״ו ותחילת המאה הט״ז חל 
מפנה מכריע בהתפתחותה של האר. קולומבוס עבר את 
האוקיינוס האטלאנטי לכל רוחבו׳ ואסקו די גאמה הגיע דרך 
כף התקוה הטובה להודו, ומלחי מאגלאן הקיפו את כדור־ 
הארץ. על־ידי כך נתגלו לא רק כמה יבשות, אלא אף שני 
אוקיינוסים ביחד עם ימיהם• מסעות־הים במאה הט״ז והי״ז 
הרחיבו במידה עצומה את תחומיה של האף. לא רק שנודעו 
מתוכם במידה גדלה והולכת המרחבים העצומים של שטחי־ 
האוקיינוסים ברוב הכיוונים של "שושנת־הרוחות", וכן גזרת 
החופים המקיפים אותם ואייהם, אלא אף פרטים מרובים על 
הרוחות השליטות בהם ועל זרמי־הים (פרטים, שהיו חשובים 
ביותר לשיט בתקופה של ספינות־המפרש) וכן מידות הגאות 
והשפל בנקודות מרובות של החופים ותנאי הטמפראטורה, 
ההתקרחות והמליחות. באופן שיטתי נמדדו עומקי־הים — 
ע״י קוק באוקיינוס השקט, ע״י ג׳ון רום באוקיינוס־הקרח 
הצפוני וע״י ג׳ימס רום באוקיינוס האנטארקטי. דחיפה גדולה 
קיבל חקר האוקיינוסים עם הטלת כבלי־הטלגראף התת־ 
ימיים. כדי להכיר את טיב־הקרקעות ואת התנאים של הלחץ, 
המליחות והטמפראטורה במצולות־הים היה צורך במדידות־ 
עומק מדוייקות. כתוצאה ממדידות כאלו לאורך קווים מסויי־ 







137 


אוקיאנוגרפיה — אוקיאניה 


138 


מים נתקבלו בפעם הראשונה חתכי־עומק של האוקיינוס, 
שמתוכם נתברר שגם קרקעיתו של האוקיינוס יש לה תבליט 
רבגוני. בדיקתו של טיב הקרקעית נתאפשרה ע״י כמה המ¬ 
צאות, שהחשובה שבהן היא מכשיר־הגישוש של ברוק ( 1850 ). 

לא פחות חשובות, ואפילו נמרצות יותר׳ היו החקירות 
בתחום התנאים הביולוגיים השולטים במעמקי האוקיינוסים. 
ב 1840 כבר הגיע אדוארד פ 1 רבם לידי מסקנה, שהחיים 
באוקיינוס פוסקים למטה מעומק מסויים — לפי חקירותיו 
למטה מ 600 מ , ׳ אלא שחקירות מאוחרות יותר הראו שהחיים 
מצויים עד עומק של 3,000 מ׳, אף אם במידה מוגבלת. 

חקר האוקיינוסים בקנה־מידה רחב התחיל בשנות הסד 
של המאה הקודמת. ספינות מצויירות במכשירים מיוחדים 
למדידתם של עומקי־הים, מהירות הזרמים, המליחות, צפיפות 
המים ותנאי הטמפראטורה בעומקים שונים נשלחו למסעות 
ארוכים לאורך קווי־שיט מסויימים׳ שפעמים הקיפו את כל 
כדור־הארץ• בספינות אלו היה עפ״ר חבר־מומחים, ותוצאו¬ 
תיהן של החקירות עובדו עיבוד ראשון במעבדות שהותקנו 
בספינות עצמן. משלחת־המחקר החשובה ביותר מסוג זה 
הקיפה ב 1872 — 1876 בספינה "צ׳אלנג׳ר" את העולם, ותוצ¬ 
אות חקירותיה, שנתפרסמו ב 50 כרכים ע״י הממשלה הברי¬ 
טית, הן היסוד של האד החדישה. בשנים הבאות נתארגן 
מספר ניכר של מסעות־חקר כאלה ע״י מדינות שונות. 1902 
נוסד מוסד בינלאומי לאף, שמרכזו בקופנהאגן. במידה גדלה 
והולכת מסתייע חקר הימים ע״י שיכלולם של השיטות 
והמכשירים, כגון האכולוט (מדהה עיין למעלה), שמאפ¬ 
שרים לחקור מעמקים גדולים, וכד. בזמן האחרון נערכו 
כמה חקירות באיזוסטאזה אף ע״י שימוש בצוללות. 

8011161$ * 17187171 -* 011 * * 1 ) 011 ! 6 */( 811 81 ' 1 ) €01$ ?¥ .ן 

. 0 ; 1907 , 1116 ^ 78 ^ 0068710 ' 7 י 1 >־!ר>ו 1 :> 111 . 1 ׳ ; 1907 , 81101671$ 61 
; 1911 , 1907 , 216 /ק £18 ס 026871 161 ) 1111011 ) 11 871 , 010161 ט ז £ 

111611 1 ) 811 /( 1 /ק 0068710£18 / 0 * 161 ) £01171 .¥\■ 

; 1920 , 1671$ ) 0 ( 1 * 146616 * 16 ) 0 % 16 \ 060 ; 1923 ,\ 01 ^\ 

.ן .£ ; 1923 ,/( 11 <} 18 § 0068710 10 171110411011071 י 6 חס) 5 תו 01 [ . 7 
.$ .£ ; 1929 , 568 1116 / 7 ) 50161106 7116 ז ו 11£1 ^ 

, 006871 7116 י כ 1 נ 1 ז 1 >־ 1 ^\$ . 0 . 1 ? ; 1928 , 568$ 116 " 7 ,€£חכ>¥ , 0 

. 1942 , 006871 1116 01 71001 7116 י ץ 1 גס .$ .^ 1 ; 1946 

י. ש. 

אוקיאניה( 0063013 ), איזור של איים בדרומו של האוק¬ 
יינוס השקט. בהקפו הרחב מציין המונח א׳ את כל 
האיים של האוקיינוס השקט הדרומי והתיכון, בכללם גם 
יבשת אוסטראליה׳ טאסמאניה, גיניאה החדשה וניו־זילאנד! 
בהקפו המצומצם הוא מציין את האיים הקטנים של האוק¬ 
יינוס השקט הנמצאים בין אוסטראליה, גיניאה־החדשה 
והפיליפינים במערב ובין מעלת־האורך המערבית ס 103 במזרח 



חודי אופייני 5 איי אוקיאניה 

בחלק הקדמי — ד,לאגונה ; בחלק האחורי — עצי קוקוס 


(האי המזרחי ביותר, שנמנה על א/ הוא סאלא־אי־גומס, 
162 סס 0 -ץ- 5313 ) י ובין קווי־הרוחב ס 30 שמשני צידיו של 
הקו־המשווה׳ שמחלק את א׳ לשני חלקים כמעט סימטריים. 
מפני פיזורם הגדול במרחבי־האוקיינום השקט נראים איים 
אלה׳ שמספרם עצום׳ ככתמי־יבשה זעירים בלבד, שטחם 
הכולל, 150,000 קמ״ר, אינו אלא 1/500 לערך משטח- 
האוקיינוס, שבו הם מפוזרים. אין מקום אחר על פני כדור- 
הארץ, שבו ים ויבשה משולבים במידה כזו. 

החלוקה והמבנה. קביעת התחומים של א׳ וחלוקתה 
נעשות משתי בחינות: פיסית-גיאוגראפית וגזעית־תרבותית. 
מבחינה פיסית־גיאוגראפית מבחינים בא׳: 1 ) שורת־איים, 
שנמשכת כעין מחרוזת של קשת מגיניאה החדשה עד לניו* 
זילנד׳ בכיוון מקביל פחות או יותר לחופה המזרחי של 
או׳סטראליה. שורה זו כוללת את איי האדמירלות, איי שלמה, 
קבוצת איי סאנטה־קרוז, איי פיג׳י ( 1 ( 1 ?), ההברידים החד¬ 
שים וקאלידוניה החדשה. יש מניחים, שקשת זו של 
איים, שנקראים גם בשם ה״איים הפנימיים", נתהוותה 
כתוצאה מהתמוטטותו של איזור-קימוט צעיר״ביחם, שרק 
שיאיו וחלקיו הגבוהים נשתיירו על פני־הים. לפי הש¬ 
קפה אחרת, שהיא קרובה לראשונה, איים אלה הם 
שרידי הפיאה של יבשת אוסטראליה הקדומה, שנתמוטטה 
ושקעה. שתי השקפות אלו כאחת מסתמכות על הגעשיות 
הבולטת של האיים, שורת התהומות העמו¬ 
קות והמוארכות, שתוחמות את האיים הללו 
כלפי מזרח, ואופיים המיוחד של עולמות 
החי והצומח בהם, שמצטיינים בקדמותם 
ובפיגור ההתפתחות שלהם. 2 ) האיים 
שממזרח למחרוזת הנזכרת ושהם מובדלים 
ממנה ע״י שורה של תהומות. איים אלה, 

שנקראים גם ה״איים החיצונים", מורכבים 
מקבוצות, שאף להן צורות של קשת 
ושמרחקן זו מזו גדל והולך במידה שמת¬ 
קדמים לצד־מזרח. ברובם הם איי־אלמוגים 
(ע״ע) שטוחים, שהם בולטים רק במקצת 
מעל פני־הים ונתהוו לפני זמן לא־מרובה 
מבחינה גיאולוגית. 



לוע של הר־געש כבוי באחד האיים ה״גבוהים׳ שבאוקיאניה 




139 


אוקיאניה 


140 



בשום מקום בעולם אץ 
הפעולות המביאות לידי 
התהוותה של יבשה נראות 
באופן בולט כל־כך כמו 
בא׳. הרי־הגעש בא׳ הם 
מרובים מאה ומרובות מאד 
שם רעידות האדמה, שהן 
לרוב תת־ימיות ולעתים 
הרסניות למדי. אף בזמננו 
נתהוו איים ננסיים חדשים 
כתוצאה מפעולות־געש או 
מפעולת האלמוגים. הפעו¬ 
לה האחרונה ביחוד נמש¬ 
כת בכל רחבי א/ כיוון 
שגם האיים הוולקאניים 
מכילים חומר סלעי אלמוגי 
ורוב האיים בא׳ שהם ממו¬ 
צא וולקאני מוקפים סו¬ 
ללות של סלעי אלמוגים 
(אף קרקעית־הים הרדודה 
בקרבתם הומה מחיות־ 
האלמוגים). בקבוצות איים 
מרובות ניכרות התרוממו¬ 
יות חזקות, שחלו בהן 
בעבר לא רחוק! בהברידים 
החדשים ובאיי-קארולינה 
הגיעו התרוממויות אלו עד 
ל 200 מ׳. לעומת זה מעי¬ 
דים האיים האלמוגיים, ואף 
האיים הוולקאניים המוק¬ 
פים סוללות אלמוגים, על 
תהליכים של שקיעה מת¬ 
מדת, שבה יש לבקש — לפי דארווין — את המפתח להבנת 
המבנה המיוחד של איים אלה. 

לפי המבנה שלהם ואף לפי צורתם מתחלקים איי-א׳ 
ל״גבוהים" ול״נמוכים". הלק ניכר מן הראשונים בנוי 
מסלעים קדומים ביותר (גנייס, צפחה׳ דיאוריט, אמפיבוליט) 
ומבזלת! חלק קטן יותר — משכבות־סלעים מקומטות, 
שמוצאן מתקופות גיאולוגיות מאוחרות יותר. האיים הגבוהים 
אינם דומים זה לזה לא בגודל-שטחם ולא בדמות־תבליטם. 
הצד המשותף בצורתם הוא: הרים גבוהים, שחרוסי-געש 
מזדקרים מעליהם! צלעותיהם תלולות ומבותרות, ראשיהם 
וקווי-רכסיהם שסועים, ומורדותיהם מכוסים יערות-עד סבו¬ 
כים. אפיינים ביותר בין איים אלה הם איי-האוואי, שבהם 
מתנשא הר-הגעש מאונדדקיאה ( 63 .)* 1431103 ) לגובה של 
4,210 מ׳. הגדולים שבאיי-א׳ נמנים על קבוצה זו. 

ניגוד גמור להם הם ה״איים הנמוכים", שהם בנויים חומר 
אלמוגי ונמצאים אך במי האוקיינוס החם שבין שני קווי- 
הטרופיקון. בסיסם — גבים והרי־געש תתימיים ולרובם 
הצורה האפיינית של אטול (ע״ע). כל אי דומה בדרך כלל 
לסוללה אלמוגית נמוכה בעלת צורה של טבעת מקוטעת פה 
ושם, השוברת את גלי הים ומקצפת אותם. יש שרוחבה של 
סוללה זו אינו אלא עשרות אחדות של מטרים בלבד, ויש 
שהוא מגיע לכמה קילומטרים. לפרקים מתרחבת הסוללה 


תעלת סירות באחד סאיי-פאלאו 

ותופחת ונעשית מעין אי בתוך הטבעת. מעבר לקצה של 
סוללה זו משתרעת שפה שטוחה, מכוסה חול אלמוגי וגם 
גושי-סלעים אלמוגיים בודדים, ובמרחק־מה מן הים גדלים 
עצי-קוקוס שהם כעין סימן־הכר של א׳ בכללה, בפנים- 
הסוללה נמצאת הלאגונה השקטה, או הבריכה הפנימית 
הסגורה בפני הים על-ידי הסוללה. עומקה כ 50 — 70 מ׳ 
בממוצע, ועל קרקעיתה חיים האלמוגים למיניהם, ונראים 
כעין גן חי, שמשתקף בהדר־צבעיו דרך המים הכחולים או 
הירקרקים. 

מבחינת אוכלוסיית-הילידים שלה מחולקת א׳ לשלוש 
מערכות של איים: א) מ ל א נ ז י ה ( 1461306513 , מיו׳ 016135 , 
שחור, ו 06508 , אי — על שום צבע עורם הכהה של הילידים). 
איים אלה׳ שהם מצפונה ומצפון־מזרחה של אוסטראליה, 
הם מעין המשך של איי-הודו המזרחיים, והם הגדולים ביותר 
שבאיי א׳. על מלאנזיה נמנים׳ מלבד גיניאה החדשה׳ רוב 
האיים שנמנו למעלה בקבוצה 1 • שטחם הכללי(חח מגיניאה 
החדשה) כ 000 ׳ 85 קמ״ר. ב) מ י ק ר ו נ ז י ה ( 14166006513 , 
מיוו׳ 0116608 , קטן), ה,איים הקטנים׳ — שטחם הכולל אינו 
אלא 3,500 קמ״ר. הם נמשכים בצורת קשת ממזרח לאיי- 
מלאנזיה וכמעט בהקבלה להם. קבוצות־האיים החשובות 
שבהם הן: פאלאו ( 3130 ?), הקארולינים, איי מארשאל ואיי־ 
גילברט, המאריאנים, שנמשכים מצפון לדרום ומשמשים 





141 


אוקיאניה 


142 


מעבר לאיי השוליים של אסיה המזרחית (איי־בונין ואיי 
יאפאן), נמנים אף הם על מיקרונזיה. האיים של מערכת זו 
קטנים הרבה מאיי־מלאנזיה. הגדול שבהם, פאלאו׳ שטחו 
אינו עולה על 443 קמ״ר. הקארולינים, המונים כ 700 איים, 
תופסים שטח, שאינו גדול מ 1,400 קמ״ר, אבל הם מתפשטים 
בשטח־ים, שאורכו 3,000 ק״מ ורוחבו יותר מ 1,000 ק״מ. 
מיעוטם של איי מיקרונזיה הם ,איים גבוהים׳, ורובם — 
,איים נמוכים׳. 

ג) פולינזיה ( 6513 ת׳< 01 ?, ביוו׳ ד״איים המרובים׳), 
קבוצות־האיים ממזרח למיקרונזיה, שהן מרוחקות זו מזו 
מאות או אף אלפים של קילומטרים. מרובים בפולינזיה גם 
האיים הבודדים, ואף השוניות, שאינן בגדר איים. הקבוצות 
החשובות ביותר במערכת זו הן איי אליס (. 15 £11106 ), איי 
סאמוא ( 830103 ), איי טונגה ( 3 § 1 ז 70 ), איי קוק (: 00015 ), 
קבוצת טוקלאו ( 015.6130 * 1 '), איי־החברה (. 15 ץ 01€1 ס 3 ), 
קבוצת איי־פאומוטו(סזסתזסב?), שבהם מצוי הריכוז הגדול 
ביותר בעולם של איי־אלמוגים׳ טובואיי ( 10111131 ) ומאר־ 
קיזאס ( 116535 ףז 3 ^ 1 ); וכן נמנים על פולינזיה גם איי האוואי 
(או סנדוויץ׳), אף־ 
על־פי שהם נפרדים 
משאר איי פולינזיה 
במרחבי־ים עצומים 
ונבדלים מהם במב¬ 
נה שלהם, בגודלם 
(כ 17,000 קמ״ר) 
וביחוד בגעשיותם 
המובהקת.איי־פולי־ 
נזיה, פרט לאיי- 
האוואי, הם איים 
קטנים: טאהיטי, הג¬ 
דול שבהם, שטחו 
1,200 קמ״ר בלבד. 
השטח הכולל שלהם 
הוא כ 10,000 קמ״ר. 
גם איי פולינזיה הם 
בחלקם איים וולקא- 
ניים גבוהים, כגון 
טאהיטי, אבל ברו¬ 
בם הם איים נמוכים. 
קבוצת האיים של 
פאומוטו, שהיא בין הגדולות שבהם, נקראת בשם משנה: 
ה״איים הנמוכים". 

האקלים. בהתאם למקומה במרחבי־הים העצומים בין 
שני הטרופיקונים, אקלימה של א׳ הוא חדגוני ביותר ונוהגים 
לציינו כקיץ עולמי׳. זהו אקלים טרופי ואוקיאני מובהק, 
שהפרשי הטמפראטורה בין היום והלילה גדולים בו משהם 
בין עונה לעונה. הטמפראטורה הממוצעת היא גבוהה, ואינה 
משתנית הרבה מחודש לחודש ( 26 0 — ״ 21 ), אך רוחות 
הפסטים (ע״ע), שמנשבות בקביעות בשטחי־הטרופיקונים, 
גורמות לכך׳ שהיא מורגשת כמתונה־ביחם. לחוודהאויר 
גבוהה בכל מקום, אך משקעי־האויר אינם אחידים באופיים. 
הגורמים למשקעים אלה משני צידיו של קרהמשווה הם 
רוחות הפאסאטים: ואילו בקירבת היבשות של אסיה 
ואוסטראליה המונסונים הם מביאי הגשם העיקריים. בכל 


אי ואי, ששטחו ניכר ותבליטו מגוון, מרובים ההבדלים 
בכמויות של משקעי־האויר היורדים על חלקיו השונים. 
החלק הפונה אל רוחות־הים התדירות מקבל שפע של גשמים 
שהולך ומתרבה עם התרוממותם של פני־הארץ. שיאי־הגובה 
של האיים מקבלים כמויות־גשמים, שהן מן הגדולות ביותר 
בעולם. בתחנה המטאורולוגית של ואיה־ליאלי ( #313-06316 '') 
בהאוואי, למשל, נמדד ממוצע שנתי של 12,600 מ״מ. כמויות 
של 3,000 — 4,000 מ״מ בשנה הן שכיחות למדי. שפעת 
גשמים זו, שהיא מצויה ביחוד באיים הגבוהים, מצמחת 
צמחיה עשירה בדמות יער־עד. בחלקי-האי המוגנים מפני 
רוחות־הים הכמות של משקעי־האויר פוחתת והולכת עד 
כדי כך, שכבר יש בהם סונות (ע״ע) ואף ערבות. אחת 
מתופעות־האקלים המיוחדות לא׳ הם הציקלונים ההרסנים 
הנקראים כאן טיפונים (ע״ע) והרגילים להתחולל בעיקר 
בחודש־מארם. 

הצומח והחי. מבחינת־הצמחיה בולט מאד ההבדל 
בין האיים הנמוכים והאיים הגבוהים. בראשונים דל מאד 
מספרם של מיני הצמחים. מינים מועטים של צמחי־חוף, 

מינים אחדים של 
שיחים ועץ־הקוקום 
הם עיקרה של הצנד 
חיה באיים אלה. 

לעומת זה מצויים 
באיים הגבוהים — 

בפרט באלה הקרו¬ 
בים יותר ליבשות 
של אסיה ואוסט־ 

ראליה — יערי־עד, 

שהם עשירים במיני 
צמחים לא פחות 
מיערי־העד של איי- 
סונדה. הצמחיה של 
יערות אלה היא צמ־ 

חיית־תערובת של 
אוסטראליה ואסיה. 

מרובים כאן עצי- 
הדקל, וביחוד עץ 
הרוטאנג( 013118 * 1 ) 

שצמרתו, הדומה 
למברשת של נוצות, 

מתרוממת מעל שאר צמרות העצים. ביערות של האיים 
הקרובים יותר לאוסטראליה מצויים האקליפטוס (ע״ע) 
והקזוארינה (ע״ע). ואולם בעיקרה מורכבת הצמחיה של 
יערי־עד מעזיחי-חיזרן קשה, שביניהן מתגבבים ומסתבכים 
הטפילים המרובים, בכללם פיסקום החנק (ע״ע), שמתכרכים 
מסביב לגזעי־העצים ומחניקים אותם במשך הזמן. מתוך 
סבך זה, שקשה לחדור לתוכו, מיתמרת ועולה צמרת- 
הפיקוס, וממנה — מגובה, שמגיע לעתים עד 40 מ׳ — מש¬ 
תלשלים ויורדים אל האדמה שורשי־האויר, שפעמים יש 
להם צורת קביים, ופעמים — צורת־קרשים. בחופים שטוחים, 
שהם מוצפים מי־ים בשעת גאות׳ נפוצים יערות מנגרובה 
(ע״ע). יותר שמתרוממת צלע־ההר המופנית אל רוחות־הים 
המביאות גשמים, יותר גדולה רטיבותו של היער, באופן 
שלעתים קרובות שוכן עליו ערפל. רטיבות מרובה זו גורמת 



רפד נאחד מאיי־מייאנזיה 





143 


אור,יאכיד> 


144 




נולאג>י סאיי-ביספארק 


לזהם שלאגזי 0 א"*שלםה 


לכך. שכל הצמחיה — ואף עלי־העצים — מכוסה טחב. 
נפוצים ביותר גם האפיפיטים, וביניהם או׳רכידיאות הדורות- 
צבעים• בסאוואנות ובערבות מכוסה האדמה עשבים קשים 
של אלנג־אלנג (ע״ע), ורק פה ושם נראים עצים בודדים 
או קבוצות עצים פזורים, שמשתייכים ברובם לפנז־נוס (ע״ע). 
העץ התרבותי של א׳ הוא הקוקוס, שגרעינו המיובש, 
הקופרה, הוא אחד ממוצרי־היצוא החשובים ביותר של א׳. 
מלבד קוקוס מגדלים הילידים למחייתם דקלי סגו (ע״ע), 
טארו, באנאנות ואת עץ־הלחם. כשבאו הלבנים לא׳ פיתחו 
בה, ובראש וראשונה באיי־האוואי, מטעים מרובים של 
מוצרים טרופיים. קנה־סוכר, אנאנאם וקאוצ׳וק הם החשובים 
שבהם. 

עולם החי בא׳ הוא דל למדי. באיי־מלאנזיה הקטנים 
הוא תערלבת של החי הא( 0 טראלי והאסייתי, בהכרעה לצד 
הראשון. יותר שמתרחקים מזרחה, יותר מתמעטים סוגי־החי. 
חסרים כמעט כל היונקים׳ במידה שלא הובאו ע״י האירופים; 
לעומת זה מרובים מיני־הציפורים. עצום הוא העושר של 
עולם החי בים! בולטים כאן בגודלם הצבים׳ בהם הטאפאנג 
המפורסם, שילידי האיים מעריכים אותו מאד כמאכל ערב. 
ריבוי־הדגים למיניהם בקדבת־האיים ובלאגונות הוא מן 
החשובים שבמקודות־המחיה של הילידים. 

ההיסטוריה של ג י ל ו י ־ א/ גילויה של א׳ התחיל 
עם מסעו של מאגלאן מסביב לעולם• מאגלאן ראה איים 
מועטים בלבד, תחילה שניים (איי־פאלמרסטון) שאינם 
מאוכלסים; אך כשהגיע ( 1521 ) אל המאריאנים נפגש בישוב. 
התגליות׳ שנעשו אחריו׳ היו בעיקרן בסביבתה של יבשת- 


אוסטראליה, והאיים שנתגלו נחשבו מתחילה כחלקיה של 
יבשת זו וגרמו למבוכה בשאלת ממדיה האמיתיים של 
א(סטראליה. על המגלים החשובים של א׳ במאה הט״ז נמנים 
יורדי־הים הספרדיים מנדאנה ( 303 !זח 6 ^), קיר 1 ס( 0$ ז 2111 )) 
וט(רס ( 6$ זז 10 ), שהגיעו לאיי־שלמה׳ להברידים החדשים׳ 
לטאהיטי ולאיי־מאניהיקי (״ 3011111 ^). במאה הי״ז נעשו 
התגליות העיקריות בא׳ על ידי ההולאנדים טסמן (ע״ע) 
למיר ( 001311-6 ^ 1 ) וסכאוטן( 60 ) 5011011 ). הקביעו׳ת האסטרו־ 
נו׳מיות של כל התגליות הללו היו בלתי־מדוייקות כל־כך, 
שפעמים קשה היה לחזור ולמצוא את האיים שנתגלו. כמה 
מן הספנים אף לא היו מעוניינים בפירסום תגליותיהם ברבים׳ 
מאחר שהאיים נחשבו לאיי־אוצרות ולמקומות־מחבוא טובים 
לשודדי-ים ויורדי־ים. רק במחצה השניה של המאה הי״ח 
התחילו חוקרים את א׳ חקירה שיטתית־מדעית, שהבהירה, 
לכל הפחות בקווים כלליים, את נתוניה העיקריים. בראש 
ובראשונה נעשה הדבר בשלש הנסיעות של ג׳ימס קוק 
(ע״ע) — ב 1768/71 , ב 1772/5 וב 1776/78 —, שנערכו לשם 
קביעת־שטחה של אוסטראליה. תיאוריהם הנלהבים של קוק 
ומלוויו מיפי האיים ומחייהם המאושרים של הילידים עשו 
רושם חזק על בני־דורם, לפירסומה של א׳ סייעו באותה 
תקופה גם תיירים וספנים צרפתיים, ובפרט בוגנויל 
( 1116 ^ 150118310 , ע״ע). נתפשטה הדעה, שאיים אלה הם מעין 
גן־העדן הקדום, וכתוצאה מזה נמשכו אליהם רבים, ובכללם 
הרפתקנים, שתרמו לחקר האיים הללו או אף גילו בנסיעו¬ 
תיהם איים חדשים. תגליות ודעות אלו היה להן הד מרובה 
גם בספרות ובאמנות והן שהשפיעו השפעה לא מועטת אף 







145 


אוקיאניה 


146 


על השקפותיו של רוסו׳ שאיי־א׳ שימשו לו דוגמה להשקפתו 
על המבנה האידיאלי של החברה. במאה הי״ט ותחילת המאה 
העשרים יצא שם לתיאורי-א׳ של ר 1 ברט לואים סטיוונסון, ג׳ק 
לונדון ואחרים. באמנות נודעו לתהילה תמונותיו של גוגן, 
ובזמן האחרון נזקק לנושא זה מבחינה ספרותית גם סומרסט 
מור,ם. תרומה מיוחדת לחקירה המדעית של א׳ במאה הי״ט 
נעשתה ע״י נסיעתו של פיצרוי (׳( 1121-0 ?, ע״ע) ב 1831/6 , 
בלוית צ׳ארלם דארווין. בנסיעה זו קיבץ דארווין את החומר, 
ששימש יסוד לתיאוריה שלו על התהוותם של איי־האלמוגים, 
תיאוריה, שהיא קיימת ועומדת עד היום. 

י. ש. 

אוכלוסיה, התיישבות, מצב מדיבי. האובלו־ 

סיה של א׳ מונה כ 1.4 מיליון נפש והרכבה הססגוני משתקף 
בבירור מתוך תולדות ההתיישבות בא׳. א׳ נושבה לראשונה 
ע״י יוצאי היבשת האסייתית: מלנזיה (ע״ע) — ע״י גזע 
שחרחר דומה לבני־אפריקה וקרוב לבני פפוא (ע״ע) 
שבגיניאה החדשה, אך שמוצאו׳ כנראה, מאסיה הדרומית; 
פולינזיה (ע״ע) —ע״י גזע שבינו ובין עמי אירופה הדרומית 
יש דמיון מפליא, אלא שמוצאו אינו ברור. על סמך דמיון זה 
וביחוד על יסוד הדמיון (הממשי או המדומה) בין הגזע 
הפולינזי ובין העמים ההודו־אירופיים בתחומי הלשון והמיתו¬ 
לוגיה, יש סבורים, שגזע זה הגיע אל א׳ מסביבתם של 
הרי־הימאלאיה, שלשם בא, אפשר, מאירופה עצמה..לפי 
סברה אחרת שכנו בזמן מן הזמנים אבותיהם של העמים 
ההודו־אירופיים באיי-א׳, וענף אחד מהם שרד שם. מקובלת 
יותר בין החוקרים של תולדות אסיה המזרחית הדעה, שסין 
הצפונית היתר, מיושבת לפנים ע״י גזע קרוב לעמי־אירופה 
הצפוניים, באופן שאבותיהם של הפולינזים היו, אפשר, 
ענף דרומי של גזע זה. עכ״פ מוצאם האסייתי של תושבי 
פולינזיה מקובל על דעתם של רוב החוקרים, ועקבותיה של 
השפעה אינדונזית בלשונם מרמזות על הדרך, שבה הגיעו 
לא׳. כמו־כן מעידים מנהגים מסויימים על קרבתם הקדומה 
של בני־פולינזיה לגזע בעל סימנים מונגולואידיים, מסורו¬ 
תיהם של הפולינזים מורות, שהתפשטותם על פני אייהם 
חלה בעיקרה ביה״ב, אע״פ שהתחילה, כנראה, קודם־לכן. 
חורבות של ערי־אבן (למשל, בקארולינים שבמיקרונזיה), 
בתי־קבר גדולים ומצבות מקודשות (כמו באיי־טונגדן 
שבפולינזיה), מעידים על משטר מדיני תקיף, ששקע בהד¬ 
רגה. בתנאים של א׳ קל היה לסיעה מרדנית להגר ממקומה 
לקבוצת־איים׳ שעדיין היתר, בלתי־נושבת. בעקבותיהם של 
הפולינזים באו לא׳ יוצאי־אסיה אחרים: מיקרונזיה (ע״ע) 
היא איזור־תערובת של הגזע הפולינזי והמלאנזי עם המונ¬ 
גולי והמאלאי. 

החל מן המאה השש־עשרה, עם חדירתם של האירופים 
הראשונים לא׳, התנגשו כאן זה בזה ספרדים, פורטוגיזים, 
הולאנדים וצרפתים. לספרד היתה א' שטח־מעבר בין מושבו¬ 
תיה באמריקה ומושבותיה בפיליפינים׳ והיא הטילה את 
שלטונה על איי־מאדשאל ועל האיים הקארולינים והמאריא־ 
נים, שהיו ברשותה עד 1899 . ההולאנדים הגיעו לאי 
ממושבותיהם באינדונזיה במאה הי״ז, וההתחרות המדינית 
הביאה לכאן את הצרפתים במאה הי״ח. אולם מפני ריחוקה 
מנתיבי־הספינות הרגילים לא היתה א׳ חשובה בשביל 
ההולאנדים והצרפתים: לפיכך לא דאגו להטיל שלטון קבע 



קבוצה של בגי־טארקיזאס; משמאל—טנהינ־ד,שבט 


אף על אחת מקבוצות האיים של א׳ ואף לא לחקור אותה 
חקירה יסודית. בריטניה הגיעה לכאן בערב ה,מר,פכר, התע¬ 
שיינית/ שחיזקה את שאיפתה להתפשטות ורכישת מושבות 
(שווקים למוצריה ומקורות־גלםלתעשייתה),והקאפיטאןקוק 
(ע״ע) הגדיל בחקירתה של א׳ מכל קודמיו. אמנם, מתחילה 
לא הונף הדגל הבריטי על איי-א׳: החזקתה של פקידות 
קבועה בתוכם עדיין לא היתה כדאית; אבל ספנים בריטיים 
יחידים, שעסקו בציד־הלוויתנים, בבזיזת ספינותיהן של 
מדינות אויבות לבריטניה ובמסחר עם הילידים, שהיו נמש¬ 
כים אחר כל חפץ נוצץ, שוטטו בקביעות באיזור זה; 
מלחיהם, שהיו עייפים מן הנסיעות בספינוודמפרש על פני 
ד,אוקיינוסים הסוערים ושנכספו להימלט מן המשמעת האכז¬ 
רית, שהיתר, נהוגה באותם הימים, היו להוטים ביותר אחר 
איים נוחי־אקלים ושופעי־מזון אלה ואחר הנשים הפולינזיות, 
שזרי-פרחים עוטרים את ראשיהן ורק עלי־עשבים מכסים 
את מערומיהן. אפייני הוא המרד שפרץ בספינה "באונטי" 
( 1788 ). הספנים המורדים ונשיהם הפולינזיות נשתקעו באי 
פיטקרן, וצאצאיהם (הכפופים לשלטון הבריטי מ 1838 ואילך) 
עדיין חיים כאן ועוסקים בגידול ירקות, תפוחי-זהב ושאר 
עצי־פרי. בני־האיים נתערבו גם ביוצאי־אירופה מאומות 
אחרות; וכך נתפשטו בתוכם התרבות האירופית והנצרות, 
וביחד עמהן — גם השחיתות והמחלות, שהלבנים הביאו 
עמד,ם. התפתחותה של ההתיישבות הבריטית באוסטראליה 
ובניו־זילנד גרמה לכך, שהשלטון האירופי בא׳, ועמו פעילו¬ 
תם של המיסיונרים, הלכו ונתרחבו. המיסיונרים שימשו 
מתווכים בין בני־האיים ובין רבי־החובלים׳ שבאו אליהם, 
ואף מילאו תפקידים קונסולאריים. הם לא קיבלו תפקידי־ 
ממשל ישירים, אבל עודדו את ראשי השבטים המקומיים 
לאירגון מדיני לפי מתכונת אירופית, שתכליתו היתה יצירת 
תנאים נוחים לפעולתם של מיסיונרים וסוחרים אירופיים 
ואמריקנים, וביחוד לפיתוח־מטעים. כשרון הלימוד והחיקוי 
של בני פולינזיה הביא לידי התפתחותו של שלטון עצמאי, 
ודוגמה לדבר: האוואי, סאמוא, פיג׳י, טונגה. אולם תקופה זו 
של ,מלכויות עצמאיות׳ לא ארכה: ההתפתחות הכלכלית 
והצבאית של המאה הי״ט הקנתה חשיבות מיוחדת לאיי-א , 
כבסיסים אסטראטגיים וכתחנות של אספקת פחם לספינות, 
וכן יצרה אפשרויות מרובות יותר לפיתוח המטעים באיים 
ולניצול אוצרות־האדמה שלהם, בתנאי של יבוא כוחות־ 
עבודה מתאימים מאסיה המזרחית והדרומית. ב 1842 הטילה 


147 


אוקיאניה 


148 



כפר־דיינים באיי־ביסטארק 


צרפת את חסותה על טאהיטי 
וקבוצות־האיים הסמוכות, 
וב 1853 בטלה לעצמה את 
קאלידוניה החדשה׳ שעשתה 
אותה מושבת־פושעים. גידול 
המושבות הצרפתיות בהודו- 
סין יצר בסים נוח לחדירה 
הצרפתית לתוך קבוצות־איים 
נוספות ולאפשרות לספק 
להן פועלים זולים. בין 1874 
ל 1900 סיפחה בריטניה לקים־ 
רותה את ה׳מלכויות׳ של 
איי־פיג׳י ואיי־ט 1 נגה, את איי 
קוק, גילברט ואלים ואת איי 
שלמה — ע״י כיבושים, ,חוזי- 
ידידות׳ ו׳חוזי־חסות׳ או ע״י 
קנייה• אז גם הגיעה לידי 
הסכם עם צרפת בדבר הנ¬ 
הלה משותפת של איי החב- 
רידים החדשים. אה״ב חכרו 
ב 1887 ממלכות־האוואי את 
נמל־הפנינים׳ שנעשה בסים 
לצי הצבאי שלהן, ונתינים 
אמריקנים פיתחו באיים את 
גידול האנאנאם וקנה־הסוכר! ולסוף ( 1900 ) סופחו האיים 
לאה״ב. אותה שעה גרמה המלחמה בין אה״ב וספרד להסכם 
על חלוקת הירושה הספרדית ביניהן ובין גרמניה, שתבעה 
אז בתוקף חלק במושבות בכל קצות־תבל. גרמניה זכתה באיי־ 
מארשאל, במאריאנים ובקארולינים בדרך ,קנייה׳ מספרד 
( 1899 ). כן חילקו אז שתי המעצמות ביניהן את איי סאמוא, 
ודחקו משם את רגלי־בריטניה. אחד מאיי־המאריאנים, גואם, 
נמסר לאה״ב כתחנת־פחם לספינות המהלכות בין האוואי 
לפיליפינים. 

חלוקת־א׳ בין המעצמות גררה אחריה יבוא מרובה של 
פועלים מאסיה לעבודות־עונה מדי שנה בשנה ושל קולים, 
שבתחייבו לפי חוזים עם המעבידים להישאר באיים במשך 
מספר־שנים מסויים. הרבה מהם נשתקעו בא׳ וסללו דרך 
לסוחרים ואומנים מבני־עמם׳ שבאו בעקבותיהם. בין המהג¬ 
רים האסייתיים תופסים מקום בראש יאפאנים (כ 200,000 
קודם מלחמת־העולם השניה! מאז פחת מספרם), בעיקר 
במיקרו*נזיה ויאיי־האוואי; הודים (כ 100,000 ), בעיקר באיי־ 
פיג׳י! פיליפינים (כ 60,000 ) וסינים (כ 40,000 ). כן בולטים 
בין המהגרים מאסיה מאלאים והודו־סינים. מיעוטים לבנים 
ניכרים נתרכזו רק בהאוואי ובקאלידוניה החדשה. בשאר 
האיים נתיישבו לבנים אך כיחידים בלבד (פקידים׳ מיסיו¬ 
נרים, בעלים ומנהלים של מטעים ומכרות וכיו״ב). הגירה 
זו שינתה את הרכב הישוב בא׳. אוכלוסיה צפופה של 
הילידים המקוריים (מלאנזים) נתקיימה רק באיים הסמוכים 
לגיניאה החדשה, ואילו הפולינזים והמיקרונזים געשו מיעוטים 
ברוב מקומות מושבותיהם (מספרם של הילידים המקוריים 
כיום: מלאנזים — כ 500,000 , פולינזים — כ 250,000 , ומיקרו־ 
בזים— כ 50,000 ). 

ההתיישבות היאפאנית, שמאחוריה עמדה מעצמה גדולה, 
גרמה לכך, שהמעצמות האירופיות נזדרזו לסגור את שערי 


מושבותיהן בא׳ בפני מהגרים נוספים. במלחמת־העולם 
הראשונה כבשה יאפאן את מושבותיה של גרמניה בא/¬ 
ההסכם של פברואר 1917 קבע את קו־המשווה כגבול בינה 
(מצפון) ובין הקיסרות הבריטית (מדרום), וחוזה־ורסאי 
( 1919 ) אישר גבול זה, ועם זה קבע, שהנהלת האיים 
תהא לפי שיטת המאנדאטים מסוג ג׳. אוסטראליה קיבלה 
מאנדאט על החלק הגרמני של גיניאה החדשה ובשותפות 
עם בריטניה וניו־זילאנד גם על האי נאורו, בעוד שניו-זילאנד 
קיבלה מאנדאט על החלק הגרמני של סאמוא. ההתיישבות 
היאפאנית בשטח־המאנדאט עלתה יפה: סחר־החוץ שלו גדל 
ב 705% משנת 1917 עד 1930 . מספר־היאפאנים הגיע בו 
ב 1938 ל 70,141 (לעומת 60,868 ילידים) וייצורם של הסוכר 
והפוספאטים גדל ונתפתח. 

כניסתה של יאפאן למלחמת העולם השניה התחילה 
בהפצצתם של נמל־הפנינים ובסיסים אמריקנים ובריטיים 
אחרים באוקיינוס השקט ( 7 לדצמבר, 1941 ). בשלב הראשון 
של המלחמה השתלט הצי היאפאני על מימי-א׳, נכבשו 
בסיסים אמריקנים מבודדים שבין האוואי לפיליפינים, והכו¬ 
חות היאפאניים התקדמו לעבר אוסטראליה דרך איי-שלמה 
וגיניאה החדשה. אולם תגבורת, שהגיעה מאה״ב, מנעה את 
הפלישה לאוסטראליה ובשלב השני של המאבק החזירה את 
קו־החזית לאיי־שלמה. כניעתה של יאפאן ב 1945 הביאה 
בעקבותיה לא רק את איבוד־שלטונה על מושבותיה בא׳, 
שעברו לנאמנות של אה״ב, אלא אף את גירושם של 
המתיישבים היאפאניים ממושבות אלו. יתר על כן: כניעה 
זו, ביחד עם צימצומה של הקיסרות הבריטית וחולשתה של 
צרפת, גרמה לכך, שאה״ב נעשו הגורם המדיני׳ הכלכלי 
והתרבותי הראשי בא/ שהפכה להן לגשר אל איזור־השפעה 
חדש באסיה המזרחית. התכנית להפיכתה של האוואי למדינה 
של אה״ב׳ למרות רוב אוכלוסיה ה׳צבעוני׳, משמשת ביטוי 


149 


אוקיאניה 


150 


לשאיפה לייצב את מעמדן של אה״ב בא׳. חוזי־הנאמנות, 
שבאו במקומם של המאנדאטים הישנים׳ נתנסחו בצורה, 
שפותחת פתח רחב יותר לשלטון עצמי או אף לעצמאות. 
הגבלת־הכניסה של בני־אסיה לאיים אלה, שהונהגה ע״י 
כמה מדינות אירופיות בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם, 
עומדת בתוקפה. גורמת להגבלה זו לא רק הדאגה להתפש¬ 
טותם היתירה של היאפאנים, אלא אף התנגדותם של הילידים 
לכניסת־זרים. — בימי מלחמת־העולם השניה באו המוני 
יהודים אמריקנים, ששירתו בצבא ובצי של אה״ב, במגע 
עם עילם־האיים של א׳; אבל מספר היהודים בהם הוא מועט 
ביותר (רובם בהאוואי). 


החלוקה המדינית של א׳ 


השייכות הפוליטית האיים השטח בקמ״ר האובלוסיד. 


(1945) 255,000 

19,000 

איי־פיג׳י 

שלטון בריטי 

(1943) 

40,000 

1,000 

איי-טונגה 

(מושבות־כתר 

כ 120,000 ( 1940 ) 

28,000 

איי־שלמה 

ומדינות־חסות) 

(1938) 

33.000 

1,000 

איי גילברט ואלים 
(איי גילברט מ 1947 
בפיקוח אה״ב) 


(1930) 155,000 

47,000 

איי־ביסמארק 

שלטון אוסטראלי 

(1940) 

כ 60,000 

11,000 

איי־שלמה(צפוניים) 

(טריטוריה) 

(1940) 

63,000 

3,000 

סאמוא המערבית 

שלטון ניו־זילאנדי 
(נאמנות) 

(1946) 

53,000 

19,000 

קאלידוניה-החדשד, 

שלטון צרפתי 

(1946) 

39,000 

4,000 

א׳ הצרפתית 

(מושבות) 

(1941) 

46,000 

14,000 

הברידים־חדשים 

שלטון בריטי־ 
צרפתי משותף 




איי־האוואי 

שלטון אה״ב 

(1946) 520.000 

17,000 

(טריטוריה) 


(1940) 

13,000 

200 

סאמוא המזרחית 


(1946) 

23,000 

500 

גואם 

מיקרונזיה(לפנים 
ברשות יאפאן, כיום 
תחת נאמנות אה״ב 


(1948) 

כ 85,000 

4.000 

מטעם או״ם) 



הכלכלה. הערים. חשיבותה הכלכלית העיקרית של 
א׳ קשורה במשק־המטעים. איי־א׳ הם הספקים העולמיים 
הראשונים לקופרה (עיין למעלה). קאקאו, קאוצ׳וק, באנא־ 
נות מגדלים בעיקר באיי־פיג׳י, קנה־סופר ואנאנאס בעיקר 
בהאוואי. מאוצרות־האדמה יש חשיבות למכרות־הניקל 
(קאליד(ניה־החדשה) ולמכח׳ת הפוספאסים (נאורו, פאלאו, 
פונאפדי). הים מנוצל ע״י דיג וע״י אוסף פנינים ואלמונים. 



קישוטי־קונכיר מאיי־שלטה 



פסל־ענק קדום באי פסחא 


חשיבות מיוחדת נודעת לא׳ כאיזור-תחבורה, שבו מצויות 
תחנות־כבל טראנס־אוקיאני, נמלים לחניית־ביניים, ובסיסים 
של תעופה וראדיו. 

העיר הגדולה היחידה שבא׳ היא ה ו נ ו ל ו ל ו שבהאוואי 
(כ 200,000 תושבים׳ 1948 ). ערים אחרות בעלות חשיבות¬¬ 
ם ווה, בירת פירי ( 16,000 תושבים, 1936 ) ז פא פטה 
שבטאהיטי, בירת א׳ הצרפתית ( 12,000 תושבים, 1941 ) 1 
ראבאול בבריטניה החדשה שבאיי־ביסמארק (כ 10,000 
תושבים, 1938 ). 

לשונות׳ ספרויות, דתות. את הלשונות המדוב¬ 
רות ברובם של איי-א׳ אפשר לחלק לשתי קבוצות גדולות: 
המלאנזית (שהיא מדוברת גם במיקרונזיה ובאיי־פיג׳י, 
שמבחינות אחדות׳ זולת הלשון, מייחסים אותם לפולינזיה) 
והפוליטית. ההבדלים בין הלשונות של הקבוצה השניה הם 
מועטים! מכל מקים מבחינים בה ענף מערבי (סאמוא, 
טונגה) ומזרחי (האוואי, שבטי הנאורים בנידזילאנד). 
הפיצול שבקבוצה הראשונה מרובה, ויש בה לשונות, 
שבולטת בהן השפעה חזקה של פאפוא — המשפחה הלשו¬ 
נית, ששלטה בתקופה קדומה בחלקים הפנימיים של גיניאה 
החדשה. — קורם התיישבותם ^ל האירופים בא׳ לא הגיעו 
הלשונות המקימיות לכלל יצירת ספרות שבכתב. רק באי- 
פסחא נמצאו כתבות דומות להירוגליפים. המיסיונרים הרבו 
לתרגם את כתבי־הקודש ללשונות המקומיות, ואף העלו על 
הכתב כמה מן הדרשות׳ שהשמיעו בלשונות אלו. לעומת זה 
קיימת ,ספרות שבעל־פה׳ (סיפורים ושירים) מלאה מושגים 
מיתולוגיים, שהשפעתם על אמונותיהם של האוכלוסים לא 
פסקה אף לאחר התנצרותם. המושגים והמנהגים הדתיים 
והחברותיים שונים הם בשבטים השונים. כיבוד־רוחותיהם 
של האבות המתים׳ הערצת הטוטם (בעל־חי׳ שנשמת האב 
הקדמון נתגלגלה בו), התייחסות אל כל חברי בית־האב, 
שנחשבים כצאצאיו של האב הקדמון, כאל בני־משפחה, 
ודיני־נישואים, הכוללים איסורי־חיתון. ויחסי קרבה משפח¬ 
תית מסובכים —אלה הם קווים משותפים לכולם. במשטרם 
החברותי נבדלים הפוילינזים משאר השבטים הפרימיטיוויים 









151 


אוקיאניה — אוקינוז 


152 


במשפחות־המנהיגים שלהם. 
שנשתמרו כמעמד-אצילים 
גם ב,מדינות העצמאיות׳ 
הנוצריות, שהוקמו במאה 
הי״ט• קבליהם של המנהיגים 
שימשו מרכזי-פולחן לזכרם 
(בטונגה נשתמרו קברי־מל־ 
כות כאלה מן המאה הי״ג עד 
אמצע הי״ט). מוצאים גם 
מנהגי טאבו מסועפים, שעיק¬ 
רם — הכרזה על משהו(חפץ, 
בעל-חי, אדם) כעל דבר 
מקודש׳ שההדיוטות אסורים 
במגעו. כמו־כן ניכרת אחי¬ 
דות בסיגנון הבמות (־ 3 יח 
36 ז): מגרשים מיושרים ומ- 



רוצפים, ששימשו מקומות 
כינוס לתושבים, ובהם תלי- 

אבנים שטוחים׳ ששימשו מזבחות ומקומות לטכסים קדושים. 
על הרבה מבמות אלו היו צלמי אלים עשויים אבן או עץ. 
פסלים ענקיים, שגם דרך־הקמתם מבחינה טכנית וגם 
משמעותם סתומות הן לגמרן, נשתמרו באי פסחא. בפולינזיה 
המערבית (סאמוא, טו־נגה) נמצאים מקומות מקודשים — 
בצורת תלים שטוחים— ששימשו גם לקבורה. מצבת־הזיכרון 
הענקית "האאמונגה" בטונגה׳ שהוקמה במאה הי״ג, עשויה 
משתי אבנים מאוזנות ואבן אחת מאונכת והיא מזכירה את 
הדולמנים והמנהירים שבהברידים החדשים. הקמתם של 
בנייני־אבן עצומים אלה נתאפשרה ע״י השפע של סלעי 
האלמוגים באיים וע״י העובדה׳ שראשי־בתי־האב היו גם 
ראשי־הדת, ולפיכך היו מוסמכים לגייס את האוכלוסים 
לעבודות־בנייה כבירות. השימוש בבניינים אלה לצרכים 
דתיים נמשך עד תקופת־ההתנצרות; השאלה בדבר מוצאם 
מעוררת בעיות היסטוריות וארכיאולוגיות חשובות, שהרי 
מוצאם של בני-א׳ הוא מאסיה הדרומית־המזרחית, ויש 
לשער, שנשתמרו בידם צורות־פולחן עתיקות, סברה מקובלת 
היא, שדתם ואמנות בנייתם הושפעו מצורה קדומה של 
תרבות הודו־סין והודו, ואפשר, אף של אמריקה המרכזית, 
שמפניהם הגיעו, כנראה׳ לחופיה, 

; 1922 ,* 1 ) 171 ) 151 10 ( 001 ? 16 ( 1 / 0 }( 00 ? 17141 ) ( 1 . 5 .? 

. 1 ־ 1 ; 1897 , , 0713 16 ( 1 1 ) 8.01171 ־ 65 ^ 0 ^ ¥0 5 ^ 000 70112 ^ 00 

./ ./$־ ; 1914 , 800161$ 171 ) 461071651 [ ( 0 7115107$ ) 711 , 8 ־ £1 י \ 1 .מ .מ 
*מ£ ,ז 10 ץג' 1 ' . 3 ) ; 1923 , 81111 16 ( 7 ( 0 011146711 16 ( 7 י ץ־ 1 ־ €1 ? 
י ££$5111£ . 1 ^ .£ ; 1937 , 7071071 ^ 41 [ 1 ) 171 ) 206 ) 8 , 16711 ( 170711 ^ 1 
- 1 ) 00 ^ .( 1 ; 1941 , ¥0714 \ 16711 ) 40 [ 16 ( 1 171 15 ) 86 1 ( 80117 16 ( 7 

*( 11111 ^ £ 0 ?) 1942/3 , 10 ( 001 ? 16 ( 1 ( 0 480 , ת 2 וח 

א. ב< פ. 

אז־קיאניהת, ע״ע ני?ופ 1 ת. 

א^ןייא^ה הצרפך! י ת ( 93156 ת 3 ־ £1 031110 :> 0 , וגם: ־נ £131 
10 ת 0003 י 1 10 ) 30031$ * £1 1155001001:5 ), שם כולל 
לאיים הפולינזיים השייכים לצרפת: הקבוצות של איי־החברה 
( 6 ז 30616 13 16 ) 15165 ), איי פאומוטו (האיים הנמוכים), איי 
מארקיז ( 6535 טףז 13 ו 1 או 111565 ףז 3 ^? 15165 ), איי גאמבייה 
(ז 16 < 1 ת 031 ), רורוטו־מאטארה, ראפה ומאקאטיאה. איים אלה 
תופסים שטח של 4,000 קמ״ר, ומספר תושביהם 47,000 
( 1938 ). הבירה האדמיניסטראטיווית של א׳ הצ׳ היא פאפטה 
בטאהיטי: 12,000 תושבים ( 1941 ). 


פסילי־עץ מגעיאה החדשה 

אוקילי( 17037311 ), אחד מנהרות־המקור החשובים של הא¬ 
מזונה (ע״ע). מוצאו באיזור האנדים של פרו. 

מחיבור שני מקורותיו הקומבופאטה וההואילקאמאיו(- 11311 ־ 1 
ס׳( 13 ט 03 ) מתהווה נהר האורובאמבה החוצה את הקורדיליי- 
דים המזרחיים, ומחיבורו של זה האחרון עם האפורימאק, 
היורד מן הקורדיליירים המערביים, נוצר הא/ אורכו של 
הא׳ 1,960 ק״מ, שמהם 1,235 ראויים לשיט. 

אוקימה ( 3 ומ 3 ץ 103 ס), העיר הראשית של מחוז א״קאיאמה 
שבדרום־מזרחו של האי הונשו, יאפאן. 108,000 
תושבים ( 1946 ). יושבת במרכז מישור קטן, על נהר אסאהי־ 
גאווה; ידועה בגני-החמד ובשרידי הטירה (מן המאה ה 16 ) 
שבה. א׳ היא צומת של מס״ב; נמלה — סאמבאן, ויש בה 
מספנות. תוצרתה העיקרית: אריגים, קראמיקה ומחצלות. 
בא׳ יש בי״ס לרפואה. 

אוקינוה ( ¥3 \ 3 ת״ 01 ), שרשרת־איים מדרום לאי קיושו, 
הדרומי שבאיי יאפאן, שמשתרעת לאורך של 1,100 
ק״מ ושמשמשת גשר בין יאפאן ובין האי פורמוזה. שמם 
הקדום: ריו־קיו או ליאו-קיאו (גם ליאו־ציאו, לדצו). 
שטחם 709 2 קמ״ר׳ מספר-תושביהם 574,606 ( 1940 ). הם 
מתחלקים ל 3 קבוצות: הצפונית — אושימה שוטו( 051111113 
81101:0 ), שהאי הראשי שבה הוא אמאמי-אושימה (- 11 ז 31 ד 11 \, 
631,051111113 קמ״ר); התיכונה — אוקינאווה גונטה (- 0101 
1:3 מט 0 ¥3 \ 113 ), שהאי הראשי שבה הוא אוקינאווה־שימה 
( 3 דד 1 ; 3-511 ^ 101113 ס, 1,220 קמ״ר)* והדרומית— סאקישימה- 
רטו• האקלים הוא סובטרופי. הגידולים העיקריים: אורז, 
קנה־סוכר, ירקות• השם היאפאני א׳ נגזר משמו של האי 
הראשי בקבוצה זו. לשונם של אוכלוסי־האיים קרובה ליא־ 
פאנית, אך מבחינה אנתרופולוגית הם טיפוס בפני עצמו. 
עד המאה הי״ד נחשבו האיים לממלכה מיוחדת עומדת 
ברשוודעצמה. מ 1372 ואילך שילמו מלכי־א׳ מם לסין. 
ב 1609 נכבשו האיים ע״י הנסיכות הפיאו׳דאלית היאפאנית 
סאטסומה, שהחזירה אח״ב את מלכם לשלטון בתנאי, שישלם 
מם גם לה, ב 1868 עברו זכויותיו של נסיד־סאטסומה למיקאדו 






153 


אוקינוה — אוקלהומה 


154 



ישוב כפרי באוקינאווד, 


של יאפאן. ב 1874 נאסר על המלך לשלם מס לסין; ב 1879 
בטלה מלכותו. סין ויתרה על זכויותיה בא׳ רק ב 1881 ׳ אך 
השפעתה התרבותית על תושבי־א׳ עדיין היא ניכרת. 
במלחמת־העולם השניה נכבש האי הראשי שבאיי א/ 
שערכם האסטראטגי מרובה׳ לאחר קרב־דמים ע״י כוחותיו 
של הצי האמריקני (אפריל—יוני 1945 ). 

אז׳קיסי, עזן — ץ 0356 יס ת 563 — (נר 1884 ), דראמא־ 
טורגן אירי. מחזותיו הראשונים 1116 306 סמט[ 

16 :) 60 ץ 3 ? ( 1925 ) ו $ז 813 116 ] 1 ) 30 ו 1 §ט 10 ? 7116 ( 1926 ) 
הם טראגי-ק(מדיות, שמתארות את חיי המעמד הנמוך 
בערי-אירלאנד בימי המרד של האירים באנגליה בתקופת 
מלחמת־העולט הראשונה. במחזות המאוחרים יותר: 1116 ׳ 
1735516 ' ז 6 ז \ 511 ( 1928 ) ו 03165 116 ] 11111 ] 1 ^\ ( 1933 ), נטה 
בלא הצלחה יתירה לאימפרסיוניזם ומיזג סמליות וריא־ 
ליות בפרוזה פיוטית. מיצירותיו האחרונות יש להזכיר: 
( 1946 ) 5 ז\\ 10 ) 111 ^\ 1116 ] 0036 5 מזטז 0 ,( 1945 ) 65 ע 063 0316 
ותיאור אוטוביוגראפי, שקדם להם, בשם 31 16 :) 0 ת£ 1 

ז 000 1116 . 

. 1930 , 1 > 1171 > ■ 1 ( 1 1 ) 0.11 , 111 נץעי 0 . 31 

אז׳קיף, ג׳זך,ן - £66££6 י 0 .ן - ( 1833-1747 ), במאי 
ודראמאטורגן אירי. לאחר שהיה משחק תיאטרוני 
במשך שתים־עשרה שגה, התחיל כותב קומדיות ואופרות 
קומיות• בס״ה כתב קרוב ל 70 מחזות׳ שבחמישים מהם 
הוצגו בהצלחה מרובה. מחזותיו 0315 1136 זגי( 1791 ) ו 116 ־ 1 ־ 
06310513 ^ 0£ 015116 ( 1782 ) הועלו על הבמה אף בזמן 
האחרון. 1820 הוענקה לו קיצבה שנתית מאוצר־המלוכה. 
כתב גם ״זכרונות״, שיצאו ב 1826 . 


אזקלהזמה ( 016131101113 ), מדינה בדרום־מערב אה״ב של 
אמריקה. שטחה 181,440 קמ״ר; מספר־תושביה 
2,336,000 ( 1948 ). ברובה פויריה מחוסרת־עצים, שמשתפעת 
מעט־מעט ממערב (גובה ממוצע 800 מ׳) למזרח (גובה 
ממוצע 300 מ׳). בצפון־מערבה של א' מתנשאים הרי 
שוטוקןה, בדרומה — הרי־ויצ׳יטה, וכולה נמצאת בגליל של 
מימי־המיסיסיפי. הנהר האדום (ז 6 ׳\ 11661111 ) מנקז את חלקה 
הדרומי, הארקאנסו — את חלקה הצפוני. קרקעות השפלות 
מורכבות בעיקר מחרסית אדומה ואדמות תחוחות, שנוצרו 
מהתפוררות של אבני־חול. האדמה האלוביאלית שבעמקים 
פור י ה היא. האקלים הוא מתון בדרך כלל, אע״פ שהקיץ 
בא׳ הוא חם למדי ושכיחים בה גלי־קור בחורף. כמות- 
המשקעים הממוצעת היא בערך 600 מ״מ, והיא פוחתת 
והולכת ממזרח למערב. עיבוד־האדמה במערב כבר מבוסם 
על השקאה מלאכותית. 

החקלאות היא עיקר כלכלתה של המדינה. הכותנה תופסת 
מקום ראשון < אחריה באים בשיעורים קטנים ממנה הרבה 
התירם והחיטה. גם גידול הבהמות מפותח ( 1942 : 2,738,000 
ראשי-בקר, 1,099,000 חזירים, 413,000 כבשים, 344,000 
סוסים, 138,000 פרדים). הניצול המופרז של אדמת א׳ בשיטות 
החקלאות האינטנסיווית הממוכנת בדור האחרון דילדל את 
הקרקע מיסודותיה הפורים והוציא שטחים גדולים ממנה 
מכלל אפשרות של עיבוד. למדינה נשקפה הסכנה ליהפך 
לחלק מ״מדבר־החולות״ המלאכותי ( 4 * 801 0051 ), שנת¬ 
פתח ונתפשט במרכז אה״ב כתוצאה משיטות המכאניזאציה 
הבלתי־מתוכננת של החקלאות. רק המאמצים הגדולים, 
שהושקעו בא׳ ע״י המוסד לשיפור־הקרקע מטעם האדמיני¬ 
סטראציה של רוזוולט בשנות השלושים— בעיקר ע״י שיטות 
של זיבול כימי ומפעלי־ייעור —, מנעו התפתחות מסוכנת זו 
והחזירו לא׳ את פוריותה. — א׳ היא המדינה השניה באה״ב 






155 


אוקלהומה — אוקלידס 


156 



מטעני מלק־מוכר באוקלאהומה 


לתפוקת נפט וגאז טבעי; גם פחם, בדיל, עופרת וזפת 
מצויים בה. התעשיה העיקרית היא זיקוק־הנפט. התחבורה 
מפותחת יפה: 11,400 ק״מ של מסילות־ברזל, 15,900 ק״מ 
של כבישים הבירה היא אוקלאהו׳מה סיטי ( 204,000 נפש) ז 
העיר השניה בגודלה — טאלסה ( 142,000 נפש). מתוך שאר 
הערים מועטות הן אלו שהאוכלוסיה שלהן עולה על 
20,000 נפש. 

א׳ נקבעה ב 1834 כ״ארץ־האינדיאנים", וללבנים אסורה 
היתה ההתיישבות בה. לאחר זמן רכשה הממשלה הפדראלית 
מן האינדיאנים שטח נרחב בלתי־מיושב, וב 1889 הותרה 
הכניסה ללבנים, עם ריבוי האוכלוסיה הלבנה אושרה א׳ 
ב 1907 כמדינה ה 46 של אה״ב. 

ב 1942 היו בא׳ כ 4,500 יהודים. מהם בטאלסה כ 1,800 , 
ובאוקלאהומה סיטי כ 1,500 . בא׳ שלוש קהילות רפורמיות 
(בא׳ סיטי, בטאלסה, ובמאסקוגי) ושתיים שמרניות (בא׳ 
סיטי ובטאלסה). 

אזקלזם הלוקני (; 0 גג?* 0 ״) י פילוסוף יווני פיתאגוריאי. 

מיוחם לו ספר "על טבע הכל", שאם הוא שלו, 

נתחבר במאה החמישית לפסה״נ. אבל יותר קרוב, שנתחבר 
לערך ב 150 לפסה״נ, בהשפעת האסכולה הפריפאטטית, 
ביחוד מחוגו של קריטולאוס (ראש־האסכולה), והיסודות 
הפיתאגוריאיים שבו הוכנסו לתוכו אח״כ, מפני שאינם מת¬ 
אחדים עם עיקר־תוכנו איחוד אורגאני. השתמש בו, כנראה, 
פילון. חשיבותו של הספר היא מה שהוא החיבור השלם 
היחידי, שנשתמר מן הספרות הפיתאגוריאית שקדמה לתקופה 
ה׳ניאו־־פיתאגוריאית' של המאה הראשונה לסה״ג. 

- ■ 861 ) 1 ,ז^) • 1131 .א 

.( 1926 1111 

אז׳כ^לי, ש 1 ( תומם — ץ £611 י 0 .ז׳ 5630 — (נו׳ 1882 , 
דובלין), סופר ומנהיג מדיני אירי. ממייסדי השין 
פין (ע״ע). היה נשיא ה״דיל״ האירי הראשון ( 21 — 1919 ) 
וסגן ראש־הממשלה ( 39 — 1932 ). מ 1939 ואילך היה מיניסטר 


לכספים ולחינוך* מ 1945 — נשיא־אירה. א׳ הוא גם משורר 
באירית ועוסק בתחיית הלשון האירית. 

אוקליב, תומס— ( 110001676 )^ 111,00016 ׳— ( 1370 ־־— 
1450 ־־), משורר אנגלי׳ מן ההולכים בעקבותיו 
של צ׳וסר. חשיבותם ההיסטורית של שיריו גדולה מערכם 
הספרותי: יש בהם תיאורים שופעי־חיים מן ההווי של 
לונדון בזמנו. יצירתו העיקרית ״על ממשל נסיכים״ ( 06 
ת!ג 1 ק 01 ס"? 6 ת £6£1011 ) הוא שיר בן 5,500 חרוזים לערך, 
שבו דן א׳ על חובות המושלים. "התנהגותו הנפסדת של 
ת. א״ (. 0 .׳ד 016 6 !§ 6 .מ 316 ^ 031 ) ו״תלונה" (:זת 131 ק 1 תס 0 ) 
שירים אוטוביוגראפיים הם. 

אוקלידם (ביוד ? ן־ 6 ״ג^׳ £1 )י מאתימאטיקן יווני מן המחצה 
השניה למאה הרביעית לפסה״ג. חי ויסד בית־ 

מדרש באלכסנדריה של מצרים בימי תלמי הראשון. א' 
נחשב, בצדם של אדכימדם (ע״ע) ואפולוניום (ע״ע), לאחד 
משלושת גדולי המאתימאטיקה היוונית, ואף לגדול שבהם. 
המפורסם שבספריו, ״היסודות״ (>>־*>*> 0 זצ, ב 13 ספרים) 
הוא, אחר התנ״ך, הספר הרווח ביותר ותרגומיו הם המרובים 
ביותר בספרות העולמית. ספר זה, שמציג בצורה עיונית 
ודדוקטיווית ולפי השיטה האכסלמאטית את הידיעות של 
תקופת א׳ בגיאומטריה האלמנטארית ובתחום האריתמטי 
הקרוב לה, נשאר במשך אלפיים שנה הביטוי המובהק של 
המאתימאטיקה הקלאסית. רק במאה הי״ט, עם החקירות 
באכסיומת־המקבילים של א׳, חלה התקדמות בשטח האכסיו־ 
מאטי. האסכולות הפילוסופיות של היוונים הטעימו את 
החשיבות המתודית שבגיאומטריה האוקלידית. לא׳ מייחסים 
את התשובה לשאלת המלך תלמי בדבר הדרך הקלה ביותר 
אל הגיאומטריה: "אין דרך־המלך מוליכה אל הגיאומטריה" 
נשתיירו מא׳ עוד כמה ספרים, רובם בתרגומים ובעיבודים. 
מהם יש להזכיר את הספר "על החלוקה" (של הצורות) 






ן ***:.־■*■ ♦ 
[**#י*• •*> יעי *י. 
>•*>*;* •*■ ;׳*׳ ** 


*) 9 *#־<* *׳.־־*,יי:**'׳ ■ 

%>: , ־ 332 
י 2 ד.־^- ׳ $0 

^ 5 "**ג 


^. לד; 




1 י*וי****י״*י .*** 


איקלאהומה, מניעת נריפת־הקרקע ע׳י סכרים והחזרת פוריותה של הקרקע עיי ייעור 











159 


אוקלידם — אוקמסו, פלוריאן 


160 


(נתפרסם ב 1915 )׳ ה״אופטיקה", ה״תופעות" (הגיאומטריה 
של הספירות, לשם לימוד האסטרונומיה), "יסודות־המוסי- 
קה", ועוד. מן החיבורים שהלכו לאיבוד, יש להזכיר ספר 
על ה״טעויות" שהמתחילים בלימוד־הגיאו־ 

מטריה עלולים להיכשל בהן. "אוקלידס" (הגיאומטריה) 
ניתרגם עברית ע״י ברוך משקלוב (ברוך שיק) ונדפס בהאג 
בשנת תק״מ ( 1780 ). 

ו 111 ׳ 5 \ ,! 111 ) 111 ) £1 5 ' 1 ) 11 ) 4 !£ / 0 !\ 800 31 ) 7/1 , 4463111 ״ 1 . 1 
. 1908 ,( 015 <\ 3 ) ץז 13 ת 6 רחחז 00 1 ) 30 ח 0110 ע 5 > 0 ז:ח 1 

אזקי^ד ( 1 ) 0010130 \!), 1 . מחוז בצפונה של נירזילאנד. 

שטחו 40,945 קמ״ר• תושביו — 517,000 .— 2 . העיר 
הראשית במחוז א׳ והגדולה בערי ניו־זילאנד.. 224,000 תוש¬ 
בים ( 1941 ). שוכנת על מדרוני־גבעות במערבו של האי 
הצפוני. נמלה׳ מן היפים בעולם, מוקף מצד הים איים 
מרובים: על אחד מהם הר־געש בצורת חרוט. גם בסביבה 
היבשתית של העיר גבעות־געש מרובות, וגבעות כאלו 



מצולת אף בתוך פרבריה. א׳ היא מרכז המסחר והתעשיה 
של הדומיניון וצומת מס״ב. ממוסדות־התרבות-שבה: האו¬ 
ניברסיטה׳ האקאדמיה למוסיקה, התיאטרון, האופרה, הגן 
הבוטאני, המוזיאון, שבו אוצרות של אמנות־המאורים. א׳ 
היא הקדומה בערי-הדומיניון ; נוסדה ב 1840 ונקראה על שם 
הלורד א׳, מושלה הכללי של הודו באותו זמן. שימשה 
בירת־המדינה עד 1865 . יהודים התחילו משתקעים בא׳ 
מראשית שנות־הארבעים למאה הי״ט. ביזמתו של דוד נתן, 
מראשוני־המתיישבים, נתארגנה קהילה וב 1855 נוסד בה 
ביכ״נ. ב 1937 היו בה פחות מאלף יהודים. 

אוק^ד ( 1 ) 0310130 ), עיר נמל ותעשיה בקאליפורניה, 
במזרחו של מפרץ סאן־פראנציסקו. נוסדה 1850 . 
מספר-תושביה ב 1860 היה 1,500 , ב 1880 — 000 35 , 
וב 1945 — 000 401 . תעשייתה העיקרית: שימורי פירות ויר¬ 
קות, מוצרי-ברזל ואלומיניום. א׳ היא צומת של מס״ב ובנמל 
שלה תנועת־ספינות ערה. יש בה מוסדות־תרבות הרבה, 
ביניהם מוזיאונים׳ בית־ספר לאמנות ואובסרוואטוריון. 



מראה העיר אוקלנד בקאליפורניה 


אוקלנד׳ איי, קבוצה של איי־געש תלולים וגבוהים, מכוסים 
אבני בזלת ושחם, 380 ק״מ דרומית-מזרחית לניו- 
זילאנד. שטחם — 852 קמ״ר. א״א נתגלו 1806 ע״י הקאפיטאן 
א, בריסטואו (\\ 0 :ז 15 ז 6 ). ממשלת ניו־זילאנד מקיימת שם 
תחנה להצלה של יורדי-ים, שנטרפו ספינותיהם. כאן גם 
תחנת מעבר לדייגי-לויתנים. 

אזקם, ויליאם מא׳ — ! 00030 ) 0 — ( 1300 -— 

1349 -), נזיר פראנציסקאני אנגלי, פילוסוף ותיאו- 
לוגן. מפני שתורותיו נחשבו לדברי־מינות ומפני שהשתתף 
במרד של הפדאנציסקאנים כאפיפיור יוהאנס וו xx ׳ הוזמן 
ב 1324 לאוויניון למשפט־הכנסיה; משם ברח אל הקיסר 
לודויג הבאווארי (ע״ע), נשאר במינכן וסייע לקיסר במל¬ 
חמה, שנלחם זה האחרון בהתערבותו של האפיפיור בענייני- 
המדינה. — בפילוסופיה א׳ הוא המחדש את הנומינליזם 
(ע״ע).מציאות האלוהים, אחדותו ואינסופיותו הם לו דברים 
שבאמונה, שאין להוכיחם באמצעות־השכל. בחוקי־המוסר 
שבכתבי־הקודש היהודיים והנוצריים רואה א׳ את הבעת 
רצונו החפשי של האלוהים, ולא ביטוי של נימוקים שכליים 
המובנים לאדם.—הוא דורש חירות־מחשבה וחירות־הבעה 
במידה שאין הדבר נוגע למחשבה הדתית. לפירסום מרובה 
בתורת־ההכרה זכה עקרונו של א׳: - 0111111 5001 חסח £5560113 
060655031601 ז 3616 זק 13 ) 11030 ק (אין להרבות בהנחות של 
מציאות עצמים למעלה מן ההכרח) — "תערו של א׳" 
המקצץ בריבוי״הנחות בהסברים. חיבורו הפילוסופי העיקרי 
של א , , 1021036 101105 5001013 ("סיכום של כל תורת־ 
ההיגיון״), נדפס 1488 . כתבי-ויכוח משלו, שלא היו ידועים 
עד המאה העשרים׳ הוצאו ע״י ר. שולץ ( 1912 ) ומולדר 
( 1925 ). 

; 1907 ,. 0 ' 0 11110 ) 11 ^ €14 6 0 מ׳ 3/0 מ'׳מ׳ 0 ^ 11 , 0306113 . 0 
1 )/ 1 ) 11 /ק 11050 ו/<}' 1 ! 1 ! 0 ^/ ■ 1 ) 0 6 //ד, 66£ />מ" 0 ,•! 14056 ח 0 תז 51 
,. 0 ■ס .׳זז / 0 ) 1 ^ 70 ) 7/1 ,ץ 1 ) 100 \ .£ ; 1932 ,. 0 .׳* .׳מ 

. 1944 ,ז)}! 0 )( 1 ■ 110 ) 011115 <} ! 31 . 0 . 11 .׳זז , 5011012 . 8 ; 1935 

א 1 ק? 1 פ 1 ׳ ©אריא[ - 0 ק! 0030 .? - ( 1576-1501 ), 
סופר וכרוניסטן ספרדי. נתמנה ע״י קארל ע לכותב 
דברי-הימים של החצר. ספרו 363 ק £5 16 ) 2606031 0100103 
( 1543/53 ) כולל את תולדות ארצו מימי המבול עד התקופה 
הרומית. א׳ השתמש בספריהם של ההיסטוריונים הקדומים, 
וספרו מלא סיפורי־מעשיות, ביחוד בחלק המטפל בקורות 
ספרד בתקופת קרת-חדשה. ערכו ספרותי בלבד. הכרוניקה 














161 


אוקמפו, פלוריאן — אור,ר, ייפה 


162 


של א׳ מצאה לה ממשיכים בדי מורלס (ע״ע) ובדי 
סנדובל (ע״ע). 

אוקן, ל 1 ךגץ — 015.60 ; 6112 ז 1-0 , בעצם: אוקנפוס, - 0010611 
6155 — ( 1779 — 1851 ), הוקר־טבע גרמני ונציג 
מובהק של פילוסופיית־הטבע הרומאנטית. פרופסור לרפואה 



אמץ אוקן 


בינה ב 1807/19 • שם הוציא מ 1816 ואילך את העיתון 
"איסיס" ( 1515 ), שהיה מוקדש בעיקרו לאנאטומיה 3 שןה 
ולפיסיולוגיה, אבל היה גם בעל מגמה פובליציסטית־ 
ביקרתית׳ שעוררה את חמת־השלטונות וגרמה לפיטוריו 
של א , מן האוניברסיטה. א׳ המשיך בהוצאת בטאונו עד 
מהפכת 1848 . ב 1821 הניח יסוד לאירגון כללי של חוקרי- 
טבע ורופאים גרמניים, ששימש דוגמה לאירגונים דומים 
בארצות אחרות. ב 1828 נתמנה פרופסור במינכן, אך גם 
משם נתפטר בגלל סיכסוך עם ממשלודבאוואריה. מ 1832 
עד יום־מותו היה פרופסור למדעי־הטבע בציריך. — בתורתו 
של א׳ מעורבים יסודות מחקריים־מדעיים ביסודות פילו־ 
סופיים־פאנתיאיסטיים ומסתוריים ברוחה של ,פילוסופיית•־ 
הטבע׳ מייסודו של שלינג (ע״ע). שאיפתו היתר, יצירת 
שיטה, שתקיף ותאחד בדרך הדדוקציה (ע״ע) את כל שטחיה 
של המציאות הטבעית מתוך הנחות ועקרונות כלליים 
ותסביר אותם כגילוייה ושינוייה הנצחיים של האלוהות. 
דעותיו והשערותיו בביאולוגיה חסרות ביסוס ניסויי מספיק 
וברובן נתבדו. אעפ״כ אפשר למצוא בהן גרעינים לתורת 
המבנה הצלולארי של האורגאניזמים ולתורת ההתפתחות 
המודרנית, ויש למנות את א׳ עם חלוצי המורפולוגיה 
והאנאטומיה המשןה (ע״ע). השקפתו המוטעית על התפת¬ 
חות הגולגולת החוליות־השדרה סיבכה אותו במחלוקת עם 
גיתה (ע״ע) בדבר זכות הבכורה על תגלית מדומה זו. 
מחיבוריו המרובים של א׳ יש לציין:-• 131111 < ■ 11110110161 ־ 11 ) £6 
1116 ק 1111050 נן ( 1808/11 ); 0501110111:6 ^ 311111 '\ ־ 101 .) 1111011 ־ 1x111 
( 3 כרכים, 1813/27 )* 65011101116 ^־ 131-111 < 6 ג 1611 ח 11£6 \) 

( 14 כרכים, 1833/42 ). 

■ 11 ) ¥ 0/111 הס ! . 11 . 0 £ ,־ 161 ]) 011 . 0 ; 1880 ,. 0 £ ,־ £01061 £ 
. 1884 ,€' 11 / , ) 11 ^ 111 ! 1 ^ 1€ < 11 ! 1 7 .11 11101101101 ' 1111 ! ! 111 

י. ל. 


אזקסן וניק 1 לט ( 1100161:16 < ! 0 035510 ״^•), שם של סיפור 
צרפתי מן המאה הי״ג, שנכתב ע״י מחבר עלום־שם. 

נושאו: בן־רוזנים צעיר, שנתאהב בסאראצנית שבויה,, והוא 
מזכיר בחינו וברוב ההרפתקאות המסופרות בו את הסיפורים 
היווניים המאוחרים. בכה״י היחיד, שנשתמר מסיפור זה 
(מם׳ 2,168 שבספריה הלאומית בפאריס), הוא נקרא 
16 נ 16£31 תס 0 , כלומר: מעשיה בפרוזה מתובלת בקטעי־שיר 
נועדים לזמרה (בכר,"י נשתמרו גם תווי־הזמרה). המעשיר, 
זכתה להצלחה מרובה ביה״ב וניתרגמה ללשונות אחדות. 

£815 311 ז ¥ 11£5 ן 1$$1€ > €1 165 > 11011 €€. €011 ,. 1 ^ 1 61 . 4 , 11£$ ן> £0 . 1 \ 

. 41 .לן , 1925 , 1 %€ >- 1 ז €^ 110 ז 111 > 

א 1 קפ(ה ( 1 ק 103 ס,השם המדעי: 01111510111 ( 13 קג 0 !ס), חיה 
שוכנת ביערות־העד של אפריקה המרכזית (קונגו). 

נתגלתה ע״י אירופים ב 1901 והובאה ראשונה לאירופה 
ב 1919 . קרובה לג׳יראפה (ע״ע) ודומה לה, אך נבדלת 
ממנה בכמה פרטים: הא׳ קטנה מן הג׳יראפה (גובהה 
עד 1 % מ׳), צווארה ורגליה קצרים יותר, אוזניה גדולות 
ורחבות; צבעה חום־כהה ועל אחוריה וירכיה פסים שחורים 
ולבנים. 



אוקפיה ( 1 מ 0 ז 5 וזו 01 ן ג!קג 010 ) 


א 1 קר, יפה — ז 36 [ 310 •^ שקק^ז — ( 1866 — 1930 ), משורר 
דאני. בן למשפחת־איכרים עניה• בילדותו היה 
רועה. לאחר עמל מרובה, כשהיה בן 18 ׳ עלה בידו להגיע 
לקופנהאגן. הושפע מרעיונותיו של גיאורג בראנדם ומן 
התנועה הסוציאליסטית. נשא נאומים לפני המוני־העם, יסד 
חוגי קריאה וויכוח בין בני־האיכרים, הוציא לאור עיתון 
והיה זמן־מה חבוש בבית-הכלא. אח״כ הורה בבי״ס עממי 
וערך (דוגמת ביירנסון ואיבסן) מסעות־הרצאות. בן 28 
נתקבל לאוניברסיטה, אך פרש מלימודיו כדי להתמכר 
לעבודה סוציאליסטית־תעמלנית, משנתפרסם כמשורר ( 1900 ) 
רכש לו במולדתו אחוזה, שבה ישב עד יום־מותו. 





163 


איקד, יפה — אוקראינה 


164 



סבר הר:ייי 8 ר 1 ם 8 רוי 


בשירתו מתוארים חייהם של האיכרים הזעירים, מלחמתם 
על לחם־חוקם׳ צרותיהם המרובות ומנת־שמחתם הזעומה. 
ברומאן ״בן האיכר״ (ת 36 5 ת 16 ) 1 ז 80 , 1899 ) גולל את 
פרשת־חייו. ע״י המחזה שלו "החיים בהיינסגורד" (ז 6 ׳\ג 8 
1 >ז 5£33 מ 1368 1907 ) העלה על הבימה חיי-איכרים 

מתוארים מתוך יחס של חיבה, שיריו הליריים (נאספו בקובץ 
1 ( 6 ? ״כר נרחב״, 1905 ), שהמוטיווים שלהם שאובים 
עפ״ר מתוך מביבת־מולדתו — כרי־המרעה של יוטלאנד —׳ 
הם מן השירים המושרים והנקראים ביותר בדאניה. 

. 1913 ???ז/ ,ח 156 ג 01 מגא . 11 . 11 

אורןךאיגה (פמאגקז!׳{ ,.ק. 0.0 .׳<), רפובליקה סוציאליסטית 
סובייטית ברוסיה האירופית והמדינה השניה במעלה 
בברית־המועצות. קודם מלחמת־העולם השניה כללה שטח 
של 451,767 קמ״ר. עם סיפוחם של גאליציה המזרחית 
ושטחים אחרים של דרום־מזרח פולניה לשעבר, וכן של חלק 
מבסאראביה, צפון בוקובינה ורוסיה הקארפאטית בתקיפת 
מלחמת־העולם השניה ולאחריה גדלה א׳ עד 576,000 קמ״ר. 
א׳ נמצאת בחלק הדרומי־מערבי של המישור רחב־הידיים של 
אירופה המזרחית והיא כוללת את האיזורים הטבעיים הללו: 

א) האיזור של עמק־הדנייפר, שהוא עיקרם של 
חבלי־א' (נהר־דנייפר, שנקרא באוקראינית דנייפרו, יקר 
לאוקראינים כדוגמת "אמא וולגה" לרוסים). הנוף של איזור 
זה טבוע במיוחד בחותם הניגוד שבין הגדה הימנית (המער¬ 
בית) ה״הררית" של הדנייפר וגדתו השמאלית (המזרחית) 
ה״שטוחה״. הגדה ה״הררית״׳ הגבוהה מן ה״שטוחה״ ב 150 
מ , , מבותרת ע״י ערוצים צדדיים. הגדה השטוחה מתרוממת 
במדרגות רחבות לעבר פרשת־המים הראשית של הרמה 
הרוסית המרכזית. בצפון־המערב משתפע עמק הדנייפר לאיטן 
לאיזור פוליסיה. פולייסיה האוקראינית, שנמצאת בדרומה 
של פולייסיה הביילורוסית, היא ארץ מישור בעלת ביצות 
נרחבות, וחלק לה גם בביצות הפריפט. יערות גדולים מכסים 
את רוב שטחה, וקרקעותיה היבשות הן ברובן אדמות־חול 
או אדמות חשופות אחרות. כלפי דרום הולך הדנייפר הלוך 
וצר, ומדנייפרופטרובסק ואילך פורץ לו הדנייפר דרך בסלעים 
הקשים, שהם חבויים תחת רגבי האדמה. סלעים אלה הם שח- 
מים וצפחות קריסטאליניות, והם יסודות שלהרים,שנשתחקו 
כמעט כליל ופניהם נתכסו רבדים של חומרי־משקע מתקופות 
גיאולוגיות חדישות. באיזור זה של סלעים תת־קרקעיים 
עובר הדנייפר באפיק צר והוא יוצר כאן מערבולות (זאטורי) 
ואשדות־מים (פורויגי),שמילאו לפנים תפקיד חשוב בתולדות 


הקוזאקים (עיין להלן), ובזמננו— בבניין הסכר לאגירתם 
של מי־הדנייפר במסגרת תכניות־החומש הראשונות. מתוך 
שימוש בסכר זה הוקמו תחנות־חשמל, שקודם הריסתן 
במלחמת־העולם השניה היו הגדולות ביותר באירופה. 

ב) טבלת ה דו נ י ץ. טבלה זו היא המשכו המזרחי 
של איזור־הדנייפר. היא בנויה ביסודה שכבות מקומטות 
מאד מתקופת־הקארבון, שהן מכילות בכמה מקומות רובדי־ 
פחם עבים• הפחם המופק מהם ביחד עם עפרות־הברזל 
המצויות בקרבתו (בקריבוי־רוג), גורם לכך שאיזור זה 
(הנקרא גם דונבאס, קיצור מדוניצקי באסיין) הוא אחד 
מחבלי־המכרות העשירים ביותר בברית־המועצות, ועד אחר 
מלחמת־העולם הראשונה היה זה איזור־המכרות היחידי 
בתחומי־המדינה, שהיה מפותח בקנה־מידה רחב. 

ג) הטבלה הפודולית. שמתחלת מעבר לבוג האוק¬ 
ראיני ומשתרעת עד סביבות־לבוב בגאליציה המזרחית. 
גבולה הדרומי־מערבי הוא עמק הדנייסטר. חלוקתה העיקרית 
וגיוון־פניה נקבעים ע״י הילוכי הנהרות׳ שהם כמעט מקבי¬ 
לים זה לזה: גנילה־ליפה, סטריפה, סרט זברוץ׳. גם נהרות 
אלה ויובליהם מבותרים ביתור עמוק ויוצרים במקומות 
אחדים מעין גיאיות, שנקראות באוקראינית "יארי". אלה הם 
קווי־הגיוון הטבעיים העיקריים של הנוף השטוח וחחדגוני 
במקצת. 

ד) ו ר ל י נ י ה משתרעת מצפון לאיזורים הנזכרים. זהו 
נוף גלי׳ שבו מצויות אף גבעות׳ שמתנשאות לעתים עד 
300 מ , . חבל-גבעות הנקרא "הגב האברטני" מתנשא על יד 
קאמנייץ עד לגובה של 400 מ , ומעלה, והוא הבליטה הרמה 
ביותר בכל המישור של אירופה המזרחית. 

ה) איזור־הבסקידים. במלחמת־העולם השניה סופח 
לא/ ביחד עם חלקה המערבי של הטבלה הפודולית (גאלי־ 
ציה המזרחית), גם האגף המזרחי של הבסקידים המזרחיים 
(מלפנים קארפאטורוס, בוקובינה והקארפאטים של גאליציה 
המזרחית). חבל זה׳ שרובו נכלל בתוך האמור האדמיני- 
סטראטיווי "זאקארפאטסקאיה אוקראינה", בנוי בעיקרו 
רוכסי־הרים, שגובהם הממוצע אינו עולה על 400 1 — 1,800 
מ׳. זהו נוף של כיפות מעוגלות׳ שמורדותיהן מכוסות יער 
עד לגובה של 1,600 מ׳ בערך. מעבר לגבול זה מתחיל איזור 
״הפולונינות״ — שטחים מכוסים עשבים, שמשמשים בדומה 
ל״אלם" שבאלפים מרעה־צאן לתושבי ההי־ים, ההוצולים. 
כלפי דרום־מזרח׳ גליל מקורותיהם של נהרות הטיסה (הלבן 
והשחור), הפרוט והצרמוש, הולך ורב גובה־ההרים ימגיע 
בהוברלה ל 2,058 מ׳. 





165 


אוקראינה 


166 



בפר אוקראיני 


האקלים של א׳ מושפע 
ממקומה בשולי המישור 
האירופי־הסיבידי מצד אחד 
ומקירבתה לים השחור מצד 
שני (הים השחור משפיע 
בעיקר על האקלים של 
אחוריה הדרומיים). יש 
סבורים, שא׳ היא איזור 
אקלימי בפני עצמו הראוי 
למיון מיוחד: אקלים פונטי. 
הטמפראטורות בחורף הן 
נמוכות מאד. בקיוב נרש¬ 
מות תדיר טמפראטורות 
מינימום של ס 30 ־. עונת־ 
הקיפאון נמשכת בממוצע 
כשלושה חודשים. הקיץ, 
לעומת זה, הוא חם למדי, 
והטמפראטורה הממוצעת 
ביולי היא ״ 23 —״ 20 , כלו¬ 
מר, היא גבוהה מזו של אי¬ 
רופה המערבית והמרכזית. בדרד־כלל דלה א׳ במשקעי-אויר. 
כמותם הממוצעת בחבלים התיכונים היא 400 — 500 מ״מ. 
כמות זו עולה בחבלים הצפוניים והמערביים, בעיקר בפוליי־ 
סיה, והיא יורדת בהתמדה במידה שמתקרבים לחופי הים 
השחור וים־אזוב, עד שהיא מגעת ל 300 מ״מ. ברובם של 
חבלי א׳ יורדים הגשמים בתחילת־הקיץ. שני שלישים מן 
הכמות השנתית יורדים במאי, יוני ויולי. השלג בחודשי- 
החורף אינו מרובה בחבלים הדרומיים ואינו מכסה את פני- 
הארץ בשכבה עבה. 

הצומח ו ה ח י של א׳ הם כאותם של אירופה המזרחית 
בכללה. בתקופה הקדומה היה שטחה של א׳ מכוסה ברובו 
יערות של עצי־מחט (בצפון ובמערב) ואלונים (בדרום ); רק 
השטח הגובל בים־השחור היה, כנראה, ערבה בעיקרו. 
במרוצת־הזמנים נעקרו היערות והושמד רובה של הצמחיה 
הטבעית, תחילה ע״י הטאטארים שביערו את היערות באש 
לשם הכשרת שטחי־מרעה לעדריהם, ואח״ב ע״י ההתיישבות 
של הקוזאקים במאה הט״ז. עם היערות הושמדו אף סום־הבר, 
שור־הבר ומיני הצבאים והאיילות, שהיו מצויים לרוב על 
אדמת א׳ העתיקה. ההתיישבות החקלאית האינטנסיווית 
החדשה במאה הי״ט הוסיפה לברא בצמחיה הטבעית, ולסוף 
הפד רוב־רובה של א׳ לערבת־ניר. ערבת־העשבים (סטם) 
נשתמרה פה ושם במצבה הטבעי רק בדרום דל־הגשמים, 
יערות־עד נשתמרו רק באיזור־הביצות של פולייסיה, בהרי־ 
הקארפאטים, באיזורים אחדים של ווליניה וגאליציה המזר¬ 
חית. בשאר חלקי־הארץ מצויים אך יערות־שדרה על-יד 
אפיקי־הנהרות. בסך־הכל תופסים היערות בא׳ פחות מחמי¬ 
שית משטח־הארץ. בערבה נתרבו במידה עצומה הנברנים, 
עכברי־השדה ומארמיטות. הדגה בנהרות, ובפרט החידקן 
(ע״ע) המהולל, פחתה הרבה מחמת דיוג בלתי־מתוכנן. 

הקרקעות של חבל־היערות הצפוני הן אדמות פודסול 
דלות־רקבובית (אדמות אפורות ואדמות־חול חיוורות). 
הקרקע האפיינית של הערבה היא זו של לס עבה. צבעה 
שחור־כהה מחמת התערובת העשירה של חומר רקבובי 
(הומוס), שנמצאת בתוכה, והיא ידועה לשבח כסוג מובחר 


של קרקעות — בשם צ׳ורנהיום ("אדמה שחורה"). פוריותה 
היא יוצאת מן הכלל. יותר שמתקדמים לצד דרום יותר 
מבהיר צבע הקרקע עד שהוא נעשה חום (חום־ערמוני) ואף 
צהוב. "צ׳ורנוזיום" זה הוא שעושה את א' לאחת מן הארצות 
הפוריות ביותר לא רק בברית־המועצות (שבה היא אוסם־ 
הבר העיקרי), אלא אף בעולם כולו. 

י. ש. 

ה א ו כ ל ו ם י ה. לפי הספירה משנת 1939 ישבו בא׳ 
30,960,200 נפש, וצפיפות האוכלוסים שלה ( 69.5 נפש 
לקמ״ר) היתה הגדולה שבכל הרפובליקות הסובייטיות. 
80% מאוכלוסיית א׳ היו(ב 1933 ) אוקראינים, 9.2% רוסים, 
5.4% יהודים, והשאר — בני לאומים אחרים. בתקופת מלחמת 
העולם 11 באו שינויים ניכרים בשיעור גודלה — ואף 
בהרכבה — של האוכלוסיה בא׳. בטריטוריות שסופחו לא׳ 
משעת התפרצותה של מלחמת העולם 11 עד התפרצותה 
של מלחמת גרמניה־רוסיה ישבו קודם מלחמת העולם 11 
כ 4 ) 10 מיליון נפש, — רובם המכריע אוקראינים ומיעוטם 
פולנים (כ% מיליון) ויהודים (כמיליון), באופן שבמחצה 
הראשונה של 1941 מנתה אוכלוסיית א׳ כ 42 מיליון נפש 
לערך. בשנות המלחמה הבאות נתמעטה אוכלוסיה זו בכמה 
מיליונים: למעלה מ 2.5 מיליון נפש (חלק גדול מהם יהודים) 
הושמדו ע״י הנאצים וכ 3 מיליון נלקחו לעבודת־פרד 
במחנות־שבויים בגרמניה. לאחר מלחמת העולם וו בוצעו 
חילופי־אוכלוסים בין א׳ ופולניה, שהכניסו שינויים נוספים 
בהרכב האוכלוסיה. — הרוסים והאוקראינים שבא׳ המזרחית 
השתייכו (קודם המהפכה) לכנסיה הפראבוסלאווית ואילו 
תושבי א׳ המערבית (לפנים גאליציה) — להוציא את היהו¬ 
דים והפולנים הקאתולים — נשתייכו לכנסיה האוניאטית 
(הקאתולית־היוונית). 

חלקיה המא כלסים ביותר של א׳ הם! האיזור המרכזי 
של ערבת־היער, ביחוד על הגדה הימנית (המערבית) של 
הדנייפר, והדונבאס, שבו גבוה האחוז של האוכלוסיה העירו¬ 
נית. האינדוסטריאליזאציה המוגברת של א׳ שינתה במידה 






אוקראינה, מפה אדמיניסטראטיויית 





169 


אוקראינה 


170 



אוקראינים בתלבושתם הלאומית 


ידועה את פני היישוב, אחוז האוכלוסיה העירונית עלה 

מ 19% ב 1926 ל 36% ב 1939 ( 11,195,000 מתוך 30,960,200 
נפש). 

מבחינה אדמיניסטראטיווית מורכבת א׳ (בראשית 1947 ) 

מ 25 חבלים ומחוזות ו! 0603071 3 וז 3 ק>!) י 750 איזורים כפ¬ 
ריים ( 1,1 !זס 30 ק ס״זוסלס&ס), 258 ערים ו 451 ישובים מטיפוס 
עירוני. 1939 היו בא׳ 34 ערים בעלות אוכלוסיה של למעלה 
מ 50,000 נפש, מהן 16 ערים, שהאוכלוסיה שלהן היא למעלה 
מ 100,000 נפש. הגדולות בערי אוקראינה (לפי ספירת 1939 ): 
בירת הרפובליקה קיוב ( 846,300 ),חארקוב ( 833,400 ),אודסה 
( 604,200 ), דנייפרופטרובסק ( 500,700 ), סטאלינו( 462,400 ), 
לבוב ( 317,000 ב 1931 ), זאפורוז׳יה ( 289,200 ), מאקייווקה 
( 240,100 ), מאריופול ( 222,400 ), וורושילובגראד ( 213,000 ). 

ש. ב. 

הכלכלה. א. החקלאות. התנאים הטבעיים של א׳ — 
אדמתה המשובחת ואקלימה הנוח־ביחם — הכשירו אותה 
להיות אחת מן הארצות הפוריות ביותר בברית־המועצות. 
תבליטה של הארץ, שבחלקה הגדול היא מישור (שבו קל 
להשתמש במכונות חקלאיות משוכללות), מסייע אף הוא 
לאינטנסיפיקאציה של החקלאות. מפני כן נשארה א׳ בעיק¬ 
רה — למרות האינדוסטריאליזאציה המוגברת וגידולה הניכר 
של האוכלוסיה העירונית ב 20 השנים האחרונות — ארץ 
חקלאית: % מאוכלוסייתה ( 64% ב 1939 ) היא כפרית ו% 
מאדמתה ( 27 מיליון הקטאר) מעובדים. בתקופת השלטון 
הסובייטי נשתנה בא׳ המבנה האירגוני של המשק החקלאי 
וכן בא שינוי בהרכב גידוליו. ב 1940 הקיפה הקולקטיוויזא- 
ציה 99.8% מכל שטחי המזרע. בשנה זו היו בא׳ 872 משקי- 
מדינה (״סובחוזים״), 27,400 משקים שיתופיים ("קולחוזים") 


ו 1,225 תחנות למכונות חקלאיות ולטראקטורים. ב 1941 
נוספו עליהם: 3,000 קולחחים בא׳ המערבית, ו 571 קול¬ 
חוזים במחוזות איזמאיל וצ׳רנוביץ, שאיחדו בתוכם 34,000 
משקים חקלאיים פרטיים. 

למרות צימצומם של שטחי התבואה מ 90.5% ב 1913 
ל 66.4% ב 1940 , מוסיפה א׳ להיות אוסם־הבר העיקרי — 
וארץ־היצוא העיקרית של תבואה— בברית־המועצות. ב 1937 
הגיע היבול של התבואה ל 11.4 מיליון טונות. מלבד 


שטח המזרע של א׳ והרכב גידוליו 


1940 

1928 

1913 

הגידולים לקבוצותיהם 

25.3 

24.3 

22.9 

כל שטח המזרע (במיליוני הקטאריס) 




החלק כשטח זה(ב %), שתופסים 

1 



הגידולים השונים: 

66.4 

78.9 

90.5 

דגנים . 

9.6 

8.9 

3.5 

מטעים. 

2.6 

3.0 

0.9 

ירקות . . 

5.6 

5.4 

2.7 

תפוחי־אדמה. 

15.6 

2.7 

2.2 

חצירים . 

0.2 

1.1 

0.2 

אחרים. 


חיטה וכוסמת מגדלת א׳ סלק־סוכר, חמניות, פשתן, כותנה, 
טאבאק, ירקות ופירות. תחום ערבת־היער של א׳ הוא האיזור 
הגדול ביותר בעולם לגידול סלק־סוכר; החמניות גדלות 
בעיקר באיזור־הערבה הדרומי, ובדרום הקיצוני פותחו מאז 
1930 מטעי־כותנה, שתפסו ב 1940 שטח בן 236.000 הקטאר. 
גני־הירק בא' תופסים מקום חשוב במשק החקלאי של ברית- 
המועצות. גון מיוחד משווים לנוף הכפר האוקראיני (ואף 
לזה של הרבה מעריה) הגנים של עצי־פרי, ששטחם הגיע 
ב 1940 ל 500,000 הקטאר. ביהוד ידועים־לשם גני חרסון 
ומליטופול. — גידול צאן ובקר לתוצרת־חלב ולבשר ממלא 
תפקיד ניכר במשק החקלאי של א׳, וגיוון המשק, והרחבתם 
הניכרת של שטחי החצירים, סייעו לפיתוחו של ענף זה. 
ב 1940 היו בא׳: 7,741,400 ראש בקר, 4,748,800 ראש צאן, 
7,335,700 חזירים, ו 3,256,900 סוסים. 

ב. א ו צ ר ו ת ה א ד מ ה. אוצרות האדמה של א׳ תופסים 
מקום חשוב לא רק בכלכלה של א׳, אלא אף בזו של ברית־ 
המועצות כולה. בדרומה של א׳ מרוכזים מכרות הפחם 
והברזל החשובים ביותר של רוסיה. אוצרות־הפחם שבאגן 
הדוניץ הגדול (מסטאלינו עד רוסטוב) הם מן הגדולים 
שבאירופה. בפוטנציאל הגיאולוגי שלהם נופלים אמנם האוצ¬ 
רות הללו מאלה שבחלקיה האסייתיים של ברית־המועצות, 
אך לפי מלאי הפחם הניתן להפקה הם ראשונים במעלה. 
מ 1913 עד 1940 גדלה תפוקת הפחם פי 3.7 . התפוקה של 
עפרות־הברזל בקריבוי-מג הגיעה (ב 1940 ) ל 60% מכלל 
התפוקה של ברית־המועצות. מכרות המאנגאן בניקופול 
הם — לפי עושר-מקורותיהם — מן החשובים שבעולם. בא׳ 
המערבית (גאליציה המזרחית לשעבר), בסביבות דרוהוביץ" 
בוריסלאב, מצוי נפט שתפוקתו הגיעה (ב 1938 ) ל 370,000 
טון. בצפונה של א׳ ובצפון־מערבה משמש כחומר־דלק 
הכבול, שתפוקתו הניעה (ב 1940 ) ל 3,100,000 טון. בסביבות 
ארטמובסק־סלאוויאנסק מצוי בכמויות גדולות מלודבישול, 
שהוא מנוצל למטרות תעשייניות. כן מצויים בא׳ במידה 








171 


אוקראינה 


172 



אוקראינה, מסת אוצרות האדמה 


צנדיכו.: י פזטזי 


מרובה מיני חמר וחול, שמשמשים לתעשיות של חומרי- 
בניין ומוצרי קראמיקה (לבנים, זכוכית, כלי־חרסינה). 


ההתפתחות בהפקת אוצרות האדמה מ 1913 עד 1940 


1940 

1932 

1913 

(באלפי טונות) 

83,728 

39,200 

22,760 

סחם . . . . . 

18,900 

7,925.5 

6,388 

עפרות־ברזל . . . 

*956.9 

443.3 

275.9 

עפרות־מאנגאן . . . 

9.183.1 

3,910.8 

2.882.5 

ברזל־יציקה . . . 

8,621.7 

3,127.7 


פלדה. 




* בשנת 1937 


התעשיה. עושרם של אוצרות הקרקע מצד אחד והשפע 
בחומרי־הגלם החקלאיים מצד שני סייעו לפיתוחם של 
שני ענפי־תעשיה עיקריים בא׳: התעשיה המטאלורגית 
ותעשיית המזונות (בזמן האחרון נתפתחה גם תעשיה קלה 
בענפי ההלבשה וההנעלה, טכסטיל וטריקוטאז׳). גורמים 
אחרים רבי־ערך לפיתוח התעשיה הם: הקירבה הגיאוגרא- 
פית בין מקורות הפחם, הברזל והמאנגאן ותנאי התחבורה 
הנוחים: רשת ענפה של מסילות־ברזל, שמקשרת את א׳ עם 
כל חלקי רוסיה. לזה יש להוסיף את הפקתה של אנרגיה 
חשמלית מן הדנייפר ע״י תחנת־הכוח של "דנייפרוסטרוי" 
או "דנייפח׳גאס" (סנחסקזזפסג ר״ת של "התחנה ההידרו־ 
אלקטרית של הדנייפר"), שנהרסה על-ידי הנאצים והוקמה 
מחדש. כוחן של תחנות החשמל עלה מ 464 אלף קילובאט 
ב 1928 ל 2.5 מיליון קילובאט ב 1940 ותפוקת החשמל עלתה 
מ 1,244 מיליון קו״ש ל 11,938 מיליון קו״ש. ערך התוצרת בענף 
של בניית־המכונות עלה מ 239 מיללו רובל ב 1913 ל 8,134 
מיללן רובל ב 1940 (במחירי 1926/27 ). ענף זה ייצר: את כל 
המכונות לציודם של המכרות למיניהם (דונבאם, חארקוב, 
דנייפרופטרובסק ובמקומות אחרים), קטרים (לרושילוב* 
גראד), ספינות (ניקולאיב, קלב ועוד), קרונות, מכונות 
חקלאיות, וביחוד טראקטורים (חארקוב), מכונות־כוח (האר- 
קוב׳ קלב ועוד). התעשיה הכימית מבוססת ביהוד על ניצולם 
של מוצרי הזיקוק היבש של הפחם וחומרי־גלם כימיים 
אחרים בדונבאס התחילו משתמשים בגאז־הפחמים לייצור 


אמוניה סינתטית ודשנים חנקניים, וכן נתפתחה תעשיית 
צבעי-אנילין. חומר־גלם חשוב הוא מלח־הבישול של איזור 
ארטמובסק־סלאוויאנסק באגן־הדונייץ, המשמש לתעשיית 
הסודה. שני לו במעלה כחומר־גלם תעשייני הם המינראלים 
הזרחניים המשמשים יסוד לתעשיית הפוספאטים. התפתחה 
אף התעשיה הפארמאצווטית (קלב, חארקוב, אודסה, ועוד). 

לתעשיה של א׳ נגרמו נזקים כבדים במלחמת רוסיה- 
גרמניה. מתחילה נפגעה משיטת "האדמה החרוכה", שבה 
נהגו הרוסים, אך בעיקר סבלה מיד הפולשים הנאצים. 
הגרמנים בנסיגתם החליטו להפוך את א׳ לערבה שוממה. 
נהרסו תחנות־הכוח, בתי־החרושת הגדולים והוצפו המכרות. 
נזקים עצומים נגרמו גם לחקלאות. 50% משטח־המגורים 
בערי א׳ שלפני המלחמה נהרסו. לפי תכנית החומש 1946/50 
צריכה התעשיה של א׳ להגיע לרמת־הייצור שמלפני המל¬ 
חמה ואף לעבור עליה. 

בתעשיית המזון תופס מקום בראש הסוכר. באיזור הערבה 
הדרומי — בולטות טחינת־הקמח, תוצרת החלב והשימורים. 
על חופי הים השחור וים אזוב — תעשיית שימורי הדגים. בא׳ 
המערבית תעשיית המזון היא עדיין תעשיית היסוד. 

ד. התחבורה. מסילת־הברזל תופסת את המקום הרא¬ 
שון בדרכי התחבורה של א׳ ז ב 1940 העבירו קרונות־המשא 
95% מכל מטעני ההובלה. בצפיפות של רשת מסילות־הברזל 
א׳ היא מן הראשונות בברית־המועצות כולה, בעוד שאגן 
הדונייץ שבא׳ תופס את המקום הראשון. 

אורומסילות־הברזל 

1913 . 10,800 אלף ק״מ 

1940 . 14,770 " " 

ביחד עם אוקראינה המערבית 19,660 אלף ק״מ 

מסילות־הברזל של א׳ ממלאות תפקיד חשוב במערכת 
התחבורה הכל־רוסית. קטן מזה הוא ערכם של נתיבי־המים. 
חשיבותה של דרך המים העיקרית, הדנייפר, עלתה עם 
הקמתם של הסכרים ותחנת־הכוח באיזור הפורוגים, שעד אז 
שימשו מכשול לספנות. הדנייפר, החוצה את א׳ מצפון 
לדרום, נוח לשיט לכל אורכו בתחומי א׳ ( 1,177 ק״מ). ערך 
כלכלי חשוב נודע להשטת עצים מן הצפון המיוער אל הדרום 













173 


אוקראינה 


174 


העלבתי, וכן להובלת חומרי בניין, פחם, מתכות, חיטה, 
וכיו״ב, גמליה העיקריים של א׳ — אודסה, חרסון וניקולאייב 
בים השחור ומאריופול בים אזוב — נודעו בתחבורה הימית 
של רוסיה ביצוא חיטה, עצים, סוכר, עפרות ברזל ומאנגאן, 
ועוד. בסוף המאה הי״ש כבר תפסה אודסה את המקום השני 
(אחר פטרבורג) בהקף הטעינה והפריקה, שנעשו בנמלה. 
ב 1941 היה אורך הכבישים לתחבורה מוטורית 7 13 אלף 
ק״מ, וביחד עם א׳ המערבית — 28.9 אלף ק״מ. בסוף 1940 
שירתו את החקלאית בלבד 50,000 מכוניות־משא ומרובה 
מזה היה מספר המכוניות בשירות התעשיח והתחבורה, 

ש. כ. 

היסטוריה. בימי־קדם ובימי־הביניים המוקדמים 
שימשה א׳ גם ארץ־מעבר גם שטח התיישבות להרבה עמים 
ושבטים ממוצא שונה: איראניים (סקיתים, סארמאטים, 
אלאנים, אסים), יוונים (בקרבת החוף), טוטונים (באסטאר־ 
נים, גותים), תורכים ומלנגולים (הונים, אווארים, כוזרים, 
פצ׳ניגים, קיפצ׳אקים, תורכים) וסלאווים. מ 882 עד 1240 
היתה קיוב בירת המדינה הרוסית, שכללה אז את כל הצפון 
המיוער של א׳ ומקצתה של הערבה שלדרומו, ביחד עם 
הארצות הגובלות את א׳ מצפון ("רוסיה הגדולה" ו״רוסיה 
הלבנה״ שלאחר מכן). מ 1240 עד 1360 היה רובה של א׳ 
תחת שלטונם של הטאטארים. ב 1320 נכבשו קיוב והמחוזות 
הסמוכים לה בידי הנסיך הליטאי אולגדד, ואילו גאליציה, 
אותו חבל מערבי של המדינה הרוסית, שניצל מן הכיבוש 
הטאטארי, נתמזגה (מ 1340 ואילך) יותר ויותר עם פולניה. 
ויט 1 בט, נסיך ליטה ( 1386 — 1430 ), הרחיב את גבולה של 
ליטה לצד דרום עד הים השחור, אך התקפות הטאטארים 
של קרים מ 1482 ואילך חזרו והזיזו גבול זה לצד צפון. 
קיוב והמחוזות ממערב לה הפכו להיות לא׳ — ל״ארץ- 
הספר" ברוסית). 

עד המאה הי״ט שימשה המלה א׳ רק בהוראה זו, ואילו 
הארץ׳ שבה דיברו בלשון׳ שהיא ידועה כיום בשם "אוק¬ 
ראינית" (בלשון זו כבר דיברו בא׳ ובגאליציה במאה ה 15 
ועוד קודם־לכן)׳ נקראה בשם הישן "רום", ותושביה נקראו 
דוסינים, רוסנאקים או רותנים (צורה לאטינית). תושבים 
אלה היו עם נבדל מן הרוסים "הגדולים" ו״הלבנים", שהד¬ 
עות על מוצאו שונות הן. לפי הדעה הרווחת כיום בברית־ 
המועצות התפצל העם הרוסי אחרי הכיבוש הטאשארי 
לשלושה עמים אחים. הלאומנים האוקראינים (האסכולה של 
הרושבסקי) סבורים׳ שהבדלים בין שלושת העמים היו 
קיימים אף קודם־לכן ושבימי רוסיה הקיובית היה היחס בין 
א׳ ובין האיזורים האחרים של רוסיה כאותו שבין מטרופ(לין 
ובין מושבות. הלאומנים "הרוסים הגדולים" (האסכולה של 
פוגו׳דין) סבורים, שאוכלוסי קיוב והמחוזות הקרובים הש¬ 
תייכו אז לעמם שלהם, אולם היגרו מאיזור זה לאחר 
שנכבש ע״י הטאטארים, והמתיישבים, שבאו אחר־כך ממערב 
(גאליציה), הם אבותיו של העם האוקראיני. קרובה לדעה זן׳ 
היא דעתם של כמה חוקרים פולניים, שלפיה נוצר הגרעין 
הגאליצאי של העם האוקראיני במאה הי״ג מתוך התערבות 
מהגרים מפולניה ברוסים המקומיים. ואילו המקורות מעידים, 
שבתקופת־שלטונם של הטאטארים הלכה ההגירה ממזרח 
למערב, ולא להפך. יש דעה, שמייחסת לעמי־הערבה התור¬ 
כיים, שנטמעו בתוך הסלאווים, תפקיד חשוב בהתהוותו של 
העם האוקראיני. 


פולניה, שמ 1385 ואילך היתה קשורה בליטה ע״י ברית 
מדינית מתמדת, סיפחה ב 1569 את א׳, מתוך כוונה לחזי 
ע״י כך ברית זו. "שדה־הפרא", הערבה השוממה׳ שגבלה 
בא׳ מדרום וממזרח, נסוג מעט־מעש באותו זמן ושטחיו 
נהפכו בהדרגה לאחוזות־אצילים חקלאיות. בגבול־הערבה 
נתפתחה אוכלוסיה של קוזקים (ע״ע), בעיקר מתוך האיכ¬ 
רים, שברחו מן האחוזות כדי לחיות חיי־דרור. נאמנותם 
למדינה הפולנית היתה מפוקפקת: מפקדם דמיטרי וישניו־ 
בצקי (הרפתקן מבית־נסיכים ליטאי, שנתבולל בסביבה 
האוקראינית) התקשר עוד ב 1553 עם תורכיה ועם מוסקווה 
נגד השלטון הפולני. כדי לייצב את נאמנותם של הקוזאקים 
עשתה אותם פולניה ב 1570 צבא רשמי, שנהנה ממשכורת 
ממשלתית. עמדת־החלוץ שלו (סיץ׳) היתה על אי סמוך 
למפלי־המים של הדנייפר האמצעי, ואלה ששכנו "מעבר- 
למפלים" (זאפורוז׳צי) היו החלק החפשי ביותר והשואף- 
קרבות ביותר בין הקוזאקים. המפקד של צבא הקוזאקים 
נקרא בדרך בלתי־רשמית הטמאן, דוגמת המצביאים הרא¬ 
שיים של פולניה וליטה. נוסף על המאבק נגד הטאטארים 
בערבה עסק צבא זוז גם בפשיטות ימיות נגד תורכיה 
(הצטיין בהן ההטמאן זאהאידאצ׳ני, שמת ב 1622 ), בלא 
להתחשב הרבה בחוזי השלום שבין מדינה זו ובין פולניה 
(ב 1625 נקטה פולניה בפעולות־עונשים נגד הקוזאקים). 

היחסים בין הקוזאקים ובין הרוב של תושבי־א׳, מצד 
אחד, ובין מלכות־פולניה, מצד שני, החריפו והלכו. פולניה 
ביקשה למנוע זרימת איכרים נוספים לצבא כדי שלא יתמעטו 
המיסים, בעוד שד,זרות בין האיכרים ובין בעלי־האחוזות 
היתד. גוברת והולכת בגלל ההתבוללות התרבותית והדתית 
של האחרונים בתוך הפולנים. תמיכת השלטון בכנסיה של 
האוניאטים נגד האורתודוכסים הוסיפה שמן למדורה. פטר 
מוהילה׳ מטרופוליט של קיוב ב 1632 — 1647 ׳ הלהיב את 
האורתודוכסים להגנת־דתם. פעם בפעם פרצו מרידות קטנות: 
של קוסינסקי ( 1593 ), נאליבאיקו ולובודה ( 1595 ), טריא- 
סילו ( 1630 ), סולימה ( 1635 ), פאבליוק, הוניה ואוסטרא־ 
ניצה ( 1637 — 1638 ). לסוף באה מרידתו הגדולה של בוגדאן 
חמלניצקי (ע״ע) ב 1648 , שהכריז על עצמו כעל הטמאן 
חפשי, הכניס לצבא הקוזאקים את כל האיכרים שרצו בכך 
וערך טבח בבלתי־אורתודוכסים (מספרם של היהודים 
שנשחטו עלה הרבה על זח של חללי הפולנים: גזירות ת״ח 
ות״ט׳ הנוראות ביותר בתולדות היהודים עד הטבח של 
מלחמות־העולם בזמננו). משראה חמלניצקי שאין בכוחו 
לכונן מדינה עצמאית, הכיר ב 1654 באדנותה של מוסקווה. 
א׳ נקבעה כחבל אוטונומי של קוזאקים׳ שמספרם הועמד 
על 60,000 (פי עשרה מב 1625 ). זהו "חבל־ההטמאנים" 
(הטמאנשצ׳ינה), שנתקיים עד 1764 . ההיסטוריה שלו היתד, 
סוערת מאד. עד מהרה התחילו הקוזאקים מתמרמרים על 
התערבותה של מ 1 םקווה בענייניהם. יורשו של חמלניצקי, 
ויגובסקי, הכיר באדנות פולניה על מנת שמעמדה של א׳ 
יהא דומה לזה של ליטה. ויגובסקי נדחה על־ידי מצדדי- 
מוסקווה, אבל עמדתה של מוסקווה בא׳ נתרופפה, והחוזה 
של 1667 חילק את א׳ בינה ובין פולניה באופן שהדנייפר 
שימש כקו־הגבול (פרט לקיוב, שנשארה בתחומה של 
רוסיה). קוזאקים הרבה בחרו להכיר באדנותה של תורכיה 
מתוך שאיפה למנוע חלוקה זו! ההטמאנים שלהם היו 
בריוחובצקי, דורושנקו, ולבסוף יורי חמלניצקי ( 1677 — 




חארקוב בתקוסח הכיבוש הנאצי 


1679 ), בנו של בוגדאן. לרגל דיכויה של תנועה זו פשט 
ההטמאן המזרחי סאמוילוביץ׳ ( 1672 — 1687 ) על מערב- 
הדנייפר, החריב את רוב הישובים שם והגלה את אוכלוסיהם 
מזרחה. ב 1700 ביטלה פולניה את צבא הקוזאקים, ובעלי- 
האחוזות שלה חזרו ליישב אדמות־שממה כרצונם. ואולם 
איכריהם המשועבדים היו בורחים מהם ומצטרפים לכנופיות 
של ההידמקים (ע״ע), שהיו עושות, דוגמת חמלניצקי׳ טבח 
ביהודים ובפולנים. 

ההתיישבות בשטחי־הערבה שבמזרח הצליחה יותר, 
ואולם הצלחה זו נתאפשרה ע״י הסכמה לפיקוח רוסי מוגבר. 
ההטמאן מאזפה מרד ברוסיה ב 1708 , בזמן שצבא שוודי חדר 
לא׳, אך הוכרח לברוח לאחר שהשוודים הוכו בפולטאווה 
( 1709 ). מאז הוחמר הפיקוח הרוסי עוד יותר וחבל-ההטמאן 
נקרא רשמית "רוסיה הקטנה". בימי איוואן 0 קור 1 פאדסקי 
( 1708 — 1722 ) התחילו נותנים שם אחוזות לאצילים מ״רוסיה 
הגדולה", ובשנת־מותו נתמנתה מועצה ("קולגיה") ממשל¬ 
תית לענייניו של חבל זה, שהגבילה מאד את סמכותם של 
ההטמאנים. הרבה ממפקדי הקוזאקים הפכו לבעלי־אחוזות, 
שהיו מיושבות ע״י איכרים משועבדים׳ ונתקרבו בתרבותם 
ובדרכי־חייהם לאצילים הרוסיים. תהליך זה היה מהיר ביחוד 
בא׳ של ה״סלובודות״ (מושבים חפשיים) — אדמות־ערבה 
ממזרח ל״חבל־ההטמאן", שהקוזאקים התיישבו בהן מימי 
חמלניצקי ואילך תחת פיקוח רוסי ישיר (מרכזן היתד, העיר 
חארקוב). ב 1729 — 1765 בוטל שם צבא־הקוזאקים בהדרגה! 
ב 1775 בא הקץ לסיץ׳, שאנשיה היגרו לחבלים רחוקים 
כדי לשמור על עמדודהקוזאקים (ע״ע ד(ן! קובן! קוזקים)! 
ב 1783 נתחסלו גדודי־ד,קוזאקים במה שנקרא קודם לכן 
"חבל־ההטמאן". 

דוקה לאחר שאיבדה א׳ את האוטונומיה שלה נתרחבו 
בה מאד השטחים המאוכלסים. הערבות על חופיו של הים 
השחור ("רוסיה החדשה"), שתורכיה ויתרה עליהן לטובת 
רוסיה לפי,החוזים של 1774 ו 1791 , נתחלקו בין בעלי- 
האחוזות, שהושיבו בהן איכרים מא׳ הישנה. כן הונח אז 
( 1798 ) יסוד לספרות החדשה של א׳ עם חיבורה של "אנאידה" 
ע״י א. קוטליארבסקי (עיין להלן). בתחילת המאה הי״ט 
התחילה מתגבשת הכרה לאומית אוקראינית, שהביאה לידי 
צמיחתה של תנועה לאומית־מדינית. ט. ■שבצ׳נקו (עיין 
להלן) יסד עם חבריו ב 1847 את האירגון הלאומי הראשון: 
"אגודת אחים על שם קירילוס ומתודיוס"(מנצרי-הסלאווים). 
סיסמתה — ברית של עמים סלאוויים חפשים, שהעם האוק¬ 
ראיני הוא אחד מהם — 'התאימה להלך רוחם של הסלאווים 


האוסטריים במהפכת 1848 . באותו זמן הוקם גם בגאליציה 
אירגון אוקראיני בשם "מועצה ("ראדה") עממית". בא׳ 
הרוסית היה השלטון הצאריסטי מדכא את התנועה הלאו¬ 
מית, הן בגלל האיסור הכללי, שחל על מפלגות מדיניות 
ברוסיה (עד 1905 ), הן מפני ששלטון זה רצה לראות בבני 
א׳ חלק מן העם הרוסי, שאינו צריך להתבדל. ב 1863 ו 1876 
הוצאו איסורים על ספרי לימוד ודת באוקראינית, ורק 
משנות ה 80 גרמה התפתחותו של התיאטרון בלשון זו 
לגידול כבודה של הלשון האוקראינית בערים, בגאליציה 
היו אפשרויות נוחות יותר של אירגון ותעמולה, ביחוד 
משעה שנתחדש הסייס המקומי ב 1861 . משם עברה התנועה 
לא׳ הקארפאטית ("קארפאטורוס", חבל הונגארי מאוכלס 
אוקראינים מן המאה הי״ד ואילך) ובוקובינה הצפונית (שגם 
בר, נתיישבו מסוף יה״ב ואילך אוקראינים מחבלים סמוכים). 
התפקיד, שמילאה הרומאנטיקה של "ארץ־הספר" הקוזאקית 
בגיבוש ההכרה הלאומית׳ והרצון להטעים את ההבדל 
הלאומי כלפי רוסיה גרמו, שהשם א׳ הוסב על כל החבלים, 
שבהם מדוברת לשון דומה לאוקראינית המקורית. אוסטריה 
וגרמניה (מאז החרפת היחסים בין גרמניה של ביסמארק 
ובין רוסיה, 1886 — 1888 ) התייחסו באהדה לתנועה זו, שבה 
ראו כלי־זין אפשרי נגד רוסיה. 

ב 1917 , עם מפלתו של שלטון־הצאר, הוקמה בקיוב 
"המועצה המרכזית" של אירגוני א׳ הרוסית. משנתפס 
השלטון ב״רוסיה הגדולה" ע״י הבולשוויקים, הכריזה מועצה 
זו על עצמאותה של "הקהיליה האוקראינית העממית". 
תמיכתן של גרמניה ואוסטריה הכריחה את רוסיה להכיר 
בעצמאותה של א׳ בחוזה־השלום של בריסק שבליטה 
( 9.2.1918 ). אך הבולשוויקים המקומיים הקימו בחארקוב, 
בעזרתם של רוסיה ושל כורי־הפחם של דונבאס, ממשלה סוב¬ 
ייטית יריבה ל״קהיליה האוקראינית העממית". "העממיים" 
ביקשו את עזרתו של הצבא הגרמני, שגירש את הצבא 
האדום, אך ביחד עם זה כבש את כל הארץ והשליט על א׳ 
את פאולו סקורופאדסקי (מצאצאיו של איוואן ם., עיין 
למעלה), שנבחר להטמאן ב״ועידת־ד,חקלאים" (בעלי-האחד 
זות הדוברים רוסית ברובם). תבוסת־גרמניה במלחמה גררה 
את מנוסתו של סקורופאדסקי, וא׳ הרוסית חזרה להיות עד 
1920 שדה-קרב בין "העממיים", הסובייטים והפולנים. בראש 
ה״עממיים" עמדה באותו זמן "דירקטוריה" מונהגת ע״י 
סימון פטליורה (ע״ע), שהחיה את ה״רומאנטיקה" של 
כנופיות־ההאידאמאקים הפרועות, שהירבו שוד ורצח במת- 
נגדיהם הקומוניסטיים, וביחיד ביהודים. הפלישות של ה״צבא 



177 


אוקראינה 


178 


הלבן", ששאף לחידושה של רוסיה האחידה שמלפני המהפכה, 
והסיסמות האנארכיסטיות, שדגלו בהן הכנופיות של ה״אב" 
("באטקו") מכנו (ע״ע) בקירבת מפלי־הדנייפר, הוסיפו על 
התוהו־ובוהו. בתנאים אלה לא יכלה "קהיליית־א׳ המערבית", 
שהוכרזה במזרח גאליציה עם התפוררותה של אוסטריה בסוף 
1918 , לעמוד בפני החיילות הפולניים, וכך סופחה — ביחד 
עם ווליניה המערבית — לפולניה. הבטחת־פולניה להעניק 
שלטון־בית לחבל זה לא נתקיימה. 

משנסתיימה מלחמת־האזרחים בא׳ הרוסית בנצחונם של 
הסובייטים נכללה א׳ כרפובליקה סוציאליסטית סובייטית 
בברית־המועצות ונעשתה שותפת בכל התמורות הכלכליות, 
שעברו במשר־הזמן על ברית־המועצות (פיתוח התעשיה, 
קולקטיוויזאציה של החקלאות, וכד). התרבות האוקראינית 
פותחה כתרבות המדינה, והלאומנים המתונים נתפייסו 
בהדרגה עם המשטר׳ שנתחזק ע״י העברת הבירה לקיוב. 
מלחמת־העולם השניה איפשרה את איחודם של כל חלקי־א׳. 
אחר תבוסת־פולניה בספטמבר 1939 צורפו שטחיה האוק¬ 
ראיניים (גאליציה המזרחית וווליניה המערבית) לא׳ הסוב¬ 
ייטית. בקיץ 1940 הסגירה רומניה לרוסיה את השטחים 
האוקראיניים שהיו ברשותה (בסאראביה ובוקובינה הצפו¬ 
ניות). ב 1941 נכבשה א׳ כולה ע״י הגרמנים, אולם בהתקפת- 
הנגד הרוסית הגדולה ( 1943 — 1944 ) גורשו ממנה כליל, 
ובעקבות הניצחון במלחמה בא גם הסיפוח של א׳ הקארפא- 
טית, בהסכמתה של צ׳כוסלובאקיה (שמשלה בחבל זה 
מ 1918 עד 1939 ). אולם א׳ יצאה מן המלחמה הרוסה 
וחרבה למחצה. 

בנוגע לביבל. ע״ע רוסיה. א. נ. פ. 

הלשון האוקראינית (נקראה בימי השלטון הצאריסטי 
ולפניו גם "מאלורוסית", "רוסית־קטנה" או רותנית) שייכת, 
ביחד עם הרוסית והביילורוסית לקבוצה המזרחית של 
הלשונות הסלאוויות. חוקרים אחדים ראו בה רק דיאלקט 
רוסי; לעומת זה נמצאו בזמן האחרון חוקרים אוקראיניים, 
שהטילו ספק בקיומה של תקופה טרמרוסית משותפת 
ללשונות הרוסית והאוקראינית ורצו לראות את מוצאה של 
האוקראינית בתקופה הטרמסלאווית. תכונותיה החשובות של 
הא׳ בחגיה הן: איקאוויזם, ז. א. נטיה לתנועה 1 , שבאה 
במקום * 0 * 1 ) ("טיל("—,גוף׳; "ריקה"—,נהר׳) או במקום 
6 ו" בהברות סגורות אחר איבוד של חצי־תנועות.! (יאר) ו,! 
(יור) בהברות הבאות אחריהן ("נים", ,אף׳ מ ידססא; "מיד", 
,דבש׳ מ •דקטא); 11 במקום 8 (״הולובה״, ,ראש׳); איבוד- 
הרכות (״פאלאטאליות״) של העיצורים לפני 1 ו 6 ראשוניים 
("ואלי׳קי׳י", ,גדול׳, ברוסית ״ויאליקיי״) <• הגיה דו-שפתית 
(״, או שאינו יוצר הברה) של מ בסוף הברה ומלה ושל 6 
(,פואוני׳י״ — מלא, רוסית ״פולני׳י״, ״סקאזאו״ — אמר, 
רוסית ״סקאזאל״; ״דיאוצ׳י׳נה״ — ,ילדה׳). בנטיית השמות 
והפעלים קרובה הא׳ ללשונות הסלאוויות המערביות (העדר 
הסיום 1 בגוף שלישי של פעלים ידועים, סיומים ־מ( 
ו־מא בגוף ראשון של רבים ועוד). אוצר המלים של הא׳ 
הושפע, עם קבלת הנצרות, מן הלשון הסלאווית־הכנסייתית, 
במאות הי״ג—הי״ז — מפולנית (באמצעותה עברו לא׳ מלים 
בינלאומיות הרבה) ובתקופה האחרונה — במידה מרובה 
מרוסית. הכתיב האוקראיני דומה לרוסי, פרט לאותיות 
המסמנות את הצלילים ג׳ י', י, ו־א; ה ! כמו בכתיב לאטיני. 


מלים עבריות מתחום הדת, כגון אמן, הללויה, סדום, 
ועוד, וכן שמות תג״כיים, נתקבלו בצורתן היוונית באמצעותה 
של הלשון הסלאווית־הכנסייתית, ובתקופה מאוחרת יותר — 
באמצעות היידית (מלים כמו "באלאהולה" מ״בעל־עגלה", 
"חלה", "מציאה", ועוד). מצד שני, היתה לא׳ השפעה 
מסויימת על היידית(ביחוד באוצר־המלים ובמלות־ההקטנה). 

לא׳ יש דיאלקטים מרובים, והאפיינים שבהם הם אלה 
של הלמקים, הבויקים וההוצולים (תושביהם של הרי־הקאר־ 
פאטים), של צפון וו־ליניה ופוליסיה (נשתמרו בהם ריפ־ 
תונגים במקום ה ! החדש). 

מן החוקרים׳ שחיברו ספרים על הלשון האוק/ תולדותיה 
והדיאלקטים שלה יש לציין מן התקופה שקדמה למלחמת 
העולם הראשונה את קרי׳מס׳קי׳י ואת ס. סמאל־סטוצ׳קי׳י 
(הוציא יחד עם ט. גארטנר ספר דיקדוק גדול בגרמנית, 
וינה, 1913 ) ומן התקופה שלאחריה את אוהיאנקו, בולאכיב־ 
ס׳קי׳י, זילי׳נס׳קי׳י (חוקר הדיאלקטים — הוציא ב 1933 מפת 
הדיאלקטים האוקראיניים), טימצ׳נק(, סימ 1 בי׳ץ׳, קוראש־ 
קיאביץ׳ ואחרים. מילונים: ב. הרינצ׳נקו, מילון של הלשון 
האוקראינית, קיוב, 1908 — 1909 (ההוצאה הרביעית מ 1936 ); 
מילון אוקראיני־גרמני של זלכובס׳קי׳י (מיושן) ורוסי־אוק־ 
ראיני בעריכתו של קרי׳מס׳קי׳י בהוצאה המדינית של 
האו.ם. 0 .ר., החל משנת 1924 . מ אל 

הספרות האוקראינית. 1 . צמיחתה של הספרות 
האוקראינית חלה בתקופתה הראשונה של הספרות הרוסית, 
תקופת־קיוב, שנמשכה מן המאה ה 11 עד המאה ה 14 . 
בתקופה זו אין הספרות האוק׳ שונה מזו של רוסיה הצפונית 
לא בתוכנה ולא בלשונה. כבז 1 כן בז( ניכרת השפעתה של 
הספרות המתורגמת מיוונית הן בהלך הרעיונות והן בבחירת 
הנושאים. עיקדה של תקופה זו הן יצירות בעלות תוכן דתי 
וכרוניקות (ביחוד על עלילות צבאיות). 

פלישת־הטאטארים במחצה הראשונה של המאה ה 13 
הפסיקה את היצירה הספרותית של א׳ בתחילת־צמיחתה, ורק 
במחצה השניה של המאה ה 15 התחילה מתהווית מחדש 
ספרות מיוחדת ברוסיה הדרומית־מערבית. עם ייסוד המטרו־ 
פוליה הקיובית ב 1470 חל פירוד דתי בין א׳ למ 1 םקווה, 
שסייע לעיצובה של תרבות אוקראינית מיוחדת. בהשפעת־ 
המערב׳ תרבותו ולשונו, מתעמקים והולכים ההבדלים בין 
הלשון הרוסית והלשון האוקראינית. במאה ה 16 שוב אין 
ספרותה של מוסקווה מובנת לרוסי במערבה של רוסיה 
ובדרומה. הספרות הדתית, שנכתבה סלאווית־כנסייתית, 
מיתרגמת והולכת ללשון־העם החיה. הלשון הספרותית 
בתקופה זו עדיין היא משותפת, פרט להבדלים דקים, לאוק¬ 
ראינים ולביילורוסים. תחילה ניתרגם התנ״ך לביילורוסית, 
אך בתרגום של הברית החדשה כבר מסתמנים הניבים 
המיוחדים של הלשון האוקראינית. בצד הספרות הדתית 
נוצר והולך סוג של רו׳מאני־אבירים, שהונחו ביסודם אהבת- 
האשה והערצתה. יצירות אלו מושפעות הן מן הרומאנים 
הצרפתיים של יה״ב, דוגמת "טריסטן ואיזולדה". 

ספרות של פולמוס בעלת תוכן דתי, שיש בה מגמות 
ונימות חולוניות, פובליציסטיות ואף פיוטיות, נוצרה על 
רקע מלחמתם של האוקראינים בכנסיה הקאתולית. כאחד 
מאבותיה של ספרות זו יש לראות את גי ס מ 1 ט ר י צ ק י 
(המאה ה 16 ) שבחיבורו "קול מלכות-שמים" הוא מתגלה 



179 


אוקראינה 


180 


כפובליציסטן שנון. משאר נציגיה יש לציין את ממוט־ 
ריצקי-הבן (מלטי, 1578 — 1633 ), ברונבסקי, וביחוד 
את הכומר א י ו ו א ך וישניה (וישינסקי, שנות־פעולתו 
1586 — 1614 ), סאטיריקן ופולמוסן בעל נימה סוציאלית, 
שהוקיע את חסרונותיהם ושהיתותם של בני־דורו. הנסיונות 
הראשונים של שירה אוקראינית שייכים אף הם לסוף המאה 
ה 16 . מחברי האודות הראשונות ("וירשי") הם סמוטריצקי 
וא. רימשה, גליטובסקי קבע לראשונה באוקראינית את 
כללי הרטוריקה בעוד שא. ג י ז ל עשה בספרו "סינאופסים" 
את הניסיון הראשון לחיבור של "היסטוריה" על־יסוד חומר 
וחיבורים של קודמיו ובני־דורו, שבעיקרם הם כרוניקות 
על מעללי־הגבורה של הקוזאקים. להתפתחות מיוחדת זכתה 
הדראמה, ששימשה תחילה כאמצעי־מלחמה בישועים׳ אך 
קלטה במשך־הזמן יסודות ומוטיוזים מן ההווי של העם. 

השנים 1700 — 1760 הן שנות־קיפאון לספרות האוקראי¬ 
נית. אצילי א׳ נטמעו בתרבות הרוסית ולעגו ללשון־העילגים 
של האיכרים (לשון־ה״חוחולים"). מרכז־הכובד של חיי 
התרבות והספרות בא׳ עובר לכפר. היוצר הספרותי הבולט 
ביותר בתקופה זו הוא הסילוסוף־המטיף והמשורר המוסרי 
ה. סקובורודה ( 1722 — 1794 ). 

2 . הספרות האוקראינית החדשה מתחלת בסוף המאה 
ה 18 . אביה ומחוללה הוא א. קוטלירבסקי ( 1769 — 
1838 , ע״ע). הפארודיה ההיתולית שלו ״אנאידה״ ( 1798 ), 
שפותחת את התקופה החדשה, היא יצירה לאומית בתוכנה 
ובלשונה׳ למרות צורתה הפסידו־קלאסית, שהיא זרה לרוחו 
של העם האוקראיני. בקומדיה שלו "נאטאלקה פולטאווקה" 
( 1816 ) נתפרסם ק. גם כרפורמאטור של התיאטרון האוק¬ 
ראיני. יצירתו עוררה תנועה לקראת חקירת־קדמוניותיה 
של א׳ והכרת יצירתה העממית. דחיפה להתפתחות־הספרות 
ניתנה ע״י ייסוד האוניברסיטה האוקראינית הראשונה 
בחארקוב, שמסביב לה נתרכזו כוחות־יצירה, שהוציאדלאור 
כתבי־עת לספרות ולפובליציסטיקה. הסופר השני־במעלה־ 
ובזמן אחר קוטליארבסקי הוא הרומאנטיקן פ• א ר ט מ ו ב¬ 
ם ק י ־ ה ו ל א ק ( 1790 — 1866 ), שהוקיע בסאטירות שלו את 
המשטר הפיאודאלי ונושאיו. ממשיכיו של הכיוון הרומאנטי 
הם צ׳ובינסקי, שהושפע מן השיר העממי, והממשל 
הרבינקה ( 1812 — 1848 ), שלמשליו המקוריים בתוכנם 
ובסיגנונם יצא שם גם בספרות הרוסית. כסופר אוקראיני 
התחיל את פעולתו הספרותית ההיסטוריון נ. קוסט 1 מ־ 
רוב, ( 1817 — 1885 , ע״ע), שהיה, ביחד עם ארטמובסקי, 
מיוזמי האגודה הקירילו־מיתודית לטיפוח הלאומיות של א׳ 
ותרבותה. אבי הפרוזה האוקראינית האמנותית הוא ה. 
קוויטקה ( 1778 — 1843 ), שהוא ידוע בכינויו הספרותי 
אוסנוביננקו (ע״ע). סיפוריו הסאטיריים והקומדיות העמ¬ 
מיות שלו נכתבו אמנם באוקראינית, אך בעיקר נתפרסם 
בזכות ספרו "פאן חאליאווסקי", שנכתב רוסית. 

השירה האוקראינית הלאומית הגיעה לשיאה ביצירתו 
של טרס שבצ׳נקו ( 1814 — 1861 , ע״ע). בביקורתו הסו¬ 
ציאלית הקטלנית הרחיק ללכת מקודמיו, ובכשרונו הסיוטי 
הגדול נתעלה שבצ׳נקו מעל לשירה הרומאנטית העממית 
וכתב יצירות־למופת׳ מהפכניות־לאומיות ("החלום"׳ "קאו־ 
קאז"), וכן שירה לירית־אישית ("קובזאר") ואפית־עממית 
("קאתרינה"). נושאי־הדגל של התנועה הלאומית בא׳ 
בתקופת־שלטונו של ניקולאי 1 נתרכזו מסביב לאוניברסיטה 


של קיוב, שנפתחה ב 1834 . בפטרבורג נוצר חוג של סופרים 
אוקראיניים, שהיה קשור בעיתון ״אוסנובה״ — עיתון שלא 
האריך ימים מפני שהממשלה אסרה את הופעתו. הבולטים 
בחוג זה הם המספרת מ א ר ק ו ו ו ב צ׳ ו ק (כינויה הספ¬ 
רותי של מאריה מארקביץ׳, 1834 — 1907 ), שהיתה קרובה 
ברוחה לשבצ׳נקו ושמקצת סיפוריה ניתרגמו לכמה לשונות, 
וד. מורדובצב ( 1830 — 1905 ), שהירבה לכתוב רוסית. 
הוא היחידי בין הסופרים האוקראיניים, שיצא במאמרים 
ואף בספרים מיוחדים להגן על היהודים מפני עלילת־הדם 
ולגנות את הפרעות ב 1881 . אחדים מסיפוריו ההיסטוריים 
מתארים את חיי היהודים בעבר (המפורסם שבהם הוא 
״בין הפטיש והסדן״, שנתפרסם ב״ווסחוד״, 1891 ). לתקופה 
זו שייכים גם הממשל ל. הלבוב ( 1827 — 1893 ) וא. 
סטורושנקו ( 1805 — 1874 ), ששאב ממעיינות־היצירה 
העממיים' בבדיחה ובאגדה. הרוח החיה בתנועה הלאומית 
ובספרות האוקראינית אחר מיתתו של שבצ׳נקו היה פ. 
ק וליש ( 1819 — 1897 ), שיצירתו הרבצדדית(שירה פרוזה, 
מחקרי־מדע ומאמרי־ביקורת פופולאריים) התחילה עוד 
בשנות ה 40 וה 50 . קוליש גם חיבר את הרומאן ההיסטורי 
הראשון באוקראינית "צ׳ורנה ראדה". לאחר שפרש מפני 
מסיבות־הזמן מן התנועה האוקראינית הלאומית, התמכר 
לתירגומן של יצירות־מופת מספרות־העולם (שקספיר, גיתה 
ושילר) לאוקראינית. 

שנות ה 70 וה 80 הן שנים של שפל ותקופה של אפיגו־ 
ניות בספרות האוקראינית. ב 1863 הטילה הממשלה הרוסית 
איסור על פירסום של ספרות יפה באוקראינית, וב 1876 
נתרחב איסור זה ביחס לכל דבר של דפוס — איסור, שנת¬ 
קיים להלכה עד 1905 . בשנות־שפל אלו העתיקה הספרות 
האוקראינית את מרכזה לגאליציה, במקום שהתחילה מת¬ 
פתחת ספרות אוקראינית עוד בשנות ה 30 של המאה הי״ט. 
במת הסופרים האוקראיניים בגאליציה היה העיתון "הח׳מא- 
דה", שיצא־לאור ע״י חוקר הספרות והפובליציסטן מ. 
דראהומאנוב ( 1841 — 1890 ), שהשקפותיו הלאומיות- 
הפדראליסטיות היו קשורות בהשקפות סוציאליסטיות. נצי¬ 
גיו הבולטים של ענף זה בספרות האוקראינית הם: א. 
פד ק וביץ ( 1814 — 1888 ), בן־בוקובינה, שתיאר את חייהם 
של ההוצולים, תושביהם המיוחדים של הרי־הקארפאטים, 
ואיוואן פרנק( ( 1856 — 1916 , ע״ע), מגדולי המשו¬ 
ררים האוקראיניים, שליצירתו היתה מגמה ריאליסטית 
ומהפכנית. לקידום התרבות והספרות האוקראיניות בגאלי־ 
ציה בשנות ה 60 וה 70 הירבו לפעול אגודת התרבות 
"סרוסביטה" (השכלה) והאגודה המדעית ע״ש שבצ׳נקו. 

בספרות האוקראינית של סוף המאה הי״ט מתעורר גל 
של לאומיות לוחמת בעלת כיוון ריאליסטי־פוזיטיוזיסטי. 
הפרוזאיקן א. נצ׳וי־לוויצקי ( 1838 — 1918 ), שסיפוריו 
אינם נקיים מנטיות אנטישמיות, הוא יוצרו של הרומאן 
הריאליסטי, שמתאר את חיי הכפר בא׳ בקצת רגשנות 
רומאנטית. למשורר מ. סטאריצקי ( 1841 — 1914 ) היו זכויות 
מרובות בהחייאתם של הדראמה והתיאטרון האוקראיניים. 
בזמנו פעלו גם מ. קרופיבניצקי ( 1841 — 1910 ), אבי 
התיאטרון האוקראיני המודרני, שמחזותיו מצטיינים בניבים 
עממיים, וא. ט ו ב י ל ב י ץ׳ (כינויו קראפנקו־קארי, 1845 — 
1907 ), שנחשב לטוב שבדראמאטורגים האוקראיניים. באותה 
תקופה חלה גם תחילת־יצירתו של משורר־העמלים ב. 



181 


אוקראינה 


182 


הרינצ׳נקו ( 1863 — 1910 ). לביטויו הנשגב הגיע היגון 
הלאומי בשיח,. של לאריסה ק 1 סאץ׳־קוויטקה 
( 1871 — 1913 ), שהיא ידועה בכינויה הספרותי לסיה אוק־ 
ראינקה (ע״ע). קרובה לה ברוח היא המשוררת ל. ואמי¬ 
ל ב ס ק ה (כינויה דניפרובה־צ׳יקה׳ 1861 — 1928 ), ממבשרות 
הסימבוליזם בספרות האוקראינית. המזרחן והבלשן א. 
קרימסקי (נו׳ 1879 ) הרחיב את אופקיה של הספרות 
האוקראינית ע״י הכנסת מוטיווים מזרחיים, ששאב ממסעו¬ 
תיו במזרח. 

התסיסה המדינית והתרבותית ברוסיה בסוף המאה הי״ט 
ובראשית המאה העשרים נתנה את אותותיה גם באוקראי¬ 
נה. הרוחות החדשות, שהתחילו מנשבות אז, גברו עם 
ביטולו של האיסור על הדפסת דברי ספרות באוקראינית 
( 1905 ). ראש־המדברים בתקופה זו הוא ההיסטוריון וחוקר- 
הספרות מ. הדוש בם ק י ( 1866 — 1934 , ע״ע), שהתחיל 
את פעולתו הספרותית כמספר. נציגה הבולט של תקופה זו 
בספרות היפה הוא מ. ק(ציובינ 0 קי ( 1864 — 1913 ), 
שתחילת יצירתו ריאליזם עממי וסופה אימפרסיוניזם אמנר 
תי. בן דור־המעבר הוא המ(דרניםטן ו. סטפאניק ( 1871 — 
1936 ), שהנו׳בלות שלו, שהן חדורות פסימיזם, כבר נושאות 
עליהן חותם אכספרסלניסטי. בני התקופה הם גם המשורר 
נ. צ׳רניאבסקי (נו׳ 1867 ), שמצטיין בתיאורי־טבע, 
והמספרת ל. יאנובסקאיה, שמרבה לטפל בבעיותיו 
הפסיכולוגיות של האדם המודרני. הסופרת הסימבוליסטית 
בודבוקובינה א. ק ובי ל יא נס ק ה (נר 1865 ), שהושפעה 
מניטשה ומן הסופר הדאני יעקובסן, היא אינדיווידואליסטית 
ואסתיטיקנית מובהקת. עם סופרי האמיגראציה שאחר 
המהפכה נמנה הסימבוליסטן א. א ולס (נו׳ 1878 ), שהתחיל 
במשורר של "סערה והתפרצות". על הגבול בין התקופה 
שלפני המהפכה ברוסיה וזו שאחריה עומד ו. וי ני־ 
צ׳נקו (ע״ע). 

3 . מלחמת־העולם הראשונה, המהפכה ומלחמת־האזרחים 
באוקראינה׳ הפסיקו את קו־ההתפתחות האחיד של הספרות 
האוקראינית, ופילגו אותה לשני פלגים: (א) הספרות בא׳ 
הסובייטית! (ב) הספרות המערב־אוקראינית בגאליציה, 
ברומניה (בוקובינה) וברוסיה הקארפאטית. הענף הסוב¬ 
ייטי׳ העיקרי והגדול׳ שמתחיל בתקופה של מלחמת־האזר- 
חים, עוסק בעיקר בתיאורי הבניין הסוציאליסטי ובבעיותיו: 
המאבק עם שרידי המשטר הישן׳ הקולקטיוויזאציה, וכיו״ב. 
לספרות האוקראינית החדישה זרה המלאנכוליה המעודנת 
של הדוי שקדם למהפכה׳ והיא נגרפת בזרם של הכיוונים 
המודרניסטיים. מחוללה של תנועה פוטוריסטית (אכספרסיו־ 
ניסטית) הוא המשורר מ. ס מ י ו נ נ ק ו(נו׳ 1892 ). המפורסם 
והחשוב בין משוררי־אוקראינה החדשים פ• טיצ׳ינה 
(נו׳ 1891 )׳ שהיה מושפע ממאיאקובסקי׳ פנה מן הסימבו¬ 
ליזם לבעיות סוציאליות. המשורר השני במעלה, מ. 
רילסקי (נו׳ 1895 ), הוא לעומת זה ניאוקלאסיקן. מן 
הצעירים יש להזכיר את הנובליסטן ה ו ל ו ב ק ו. הסופר א. 
קור נ י צ׳ ו ק (נר 1905 ) כותב על נושאים אוקראיניים 
ברוסית ("בערבות אוקראינה", וכן חיבר רומאן־היסטורי 
״בוגדאן חמלניצקי״). — הספרות האוקראינית ברוסיה 
הסובייטית מתפתחת כספרות הלאומית הגדולה ביותר אחר 
הרוסית. בין 3,000 הסופרים׳ שנמנו ב 1940 על אגודת- 
הסופרים בברית־המועצות, היו 250 סופרים אוקראיניים. 


לאוקראינית מיתרגמות והולכות היצירות המובחרות של 
הספרות הרוסית וספרות העולם. ביחוד מטופחת הספרות 
העממית: אגדות, אפוסים ("דומי", ביחוד על מעללי- 
הגבורה של הקוזאקים), שירי-עם, פתגמים וכיו״ב. באוק¬ 
ראינה המערבית, שחבליה נספחו במלחמת־העולם השניה 
ולאחריה לאוקראינה הסובייטית׳ היתד, הספרות שמלפני 
המלחמה מפוצלת לפי זרמים פוליטיים. בצד הסופרים 
הקומוניסטיים עמדו אינטלקטואלים מתקדמים, וכן פלגים 
של לאומנים קיצונים ומונארכיסטים קלריקאליים. 

את תולדות הספרות האוקראינית כתבו: א. א ו ה נ ו ב ס ק י 
( 4 כרכים, 1887 — 1894 )! על הספרות עד 1890 — א. 
פראנק ו ( 1910 )! על הספרות העתיקה ם. יפרמו ר. 
( 1924 ), מ. ו ו ז נ י א ק ( 3 כרכים, 1920 — 1924 ) וההיסטוריון 
מ. הרושבסקי ( 6 כרכים, 1923 — 1927 ). על הספרות הסוב¬ 
ייטית החדשה — ב. קובלנקו ( 1929 ), כן נכתבו על ספרות 
זו ספרים בצרפתית — מ. ט י ש ק ב י ץ ( 1919 ), בגרמנית — 

ל. בילצקי (בכתב־העת הגרמני לפילולוגיה סלא־וית, כרכים 
11 ו 13 ) ובאנגלית — מנינג ( 1944 ). 


ש. כ, 


היהודים בא׳. — דמותו של הקיבוץ היהודי בא׳ 
ודרכו ההיסטורית נקבעו על ידי עובדות־היסוד הבאות: 
גידולה הרב של האוכלוסיה היהודית על ידי הגירה מתמדת 
ממערב (מפולניה) וריכוזו של חלק ניכר ממנה בישובים, 
שהיהודים היו בהם רובה, מחציתה או כמעט מחציתה של 
האוכלוסיה הכללית! שיתופם הפעיל של היהודים ביישובה 
של הארץ ובפיתוחה הכללי ומצב של "בין הפטיש והסדן", 
שבו נמצאו במשל דורות בתוקף של מערכת הניגודים הלאו־ 
מיים־המדיניים׳ הכלכליים־הסוציאליים והדתיים־הכנסייתיים 
שהארץ היתה נתונה בהם! אוירה של מתיחות עויינת 
ב״שנים כתיקונן" ופרעות וחורבנות, הריגות והשמדות 
בשעות־משבר, בימי מרידות ומלחמות, שסימנו תכופות 
נקודות־מפנה בתולדות־אוקראינה! עלייתן של שכבות־עם 
להשפעה בחיי־הקהילות מתוך תסיסות־המונים, והתהוותו 
של תנועות דתיות וחברותיות׳ שצמיחתן, עלייתן והתפשטותן 
היו תלויות במסיבותיו ההיסטוריות המיוחדות של קיבוץ 
יהודי זה. 

האוכלוסיה היהודית בא׳ וגידולה. א׳ היא אחת מן 
הארצות בעלות אוכלוסיה יהודית גדולה. בסוף המאה הט״ז 
ישבו בגלילותיה המזרחיים של פולניה׳ שהיו מאוכלסים 
ע״י האוקראינים׳ כ 45 אלף יהודים (ממאה אלף יהודים 
שהיו אז, כנראה, בפולניה כולה)! באמצע המאה הי״ז(קודם 
גזירת ת״ח ות״ט) עלה מספרם לכל הפחות עד 150 אלף! 
באמצע המאה הי״ח (לפי המפקד של 1764 ) נפקדו בא׳ 258 
אלף יהודים׳ ולמעשה היה מספרם למעלה משלש מאות 
אלף. בסוף שנות־הארבעים של המאה הי״ט נמצאו (לפי 
ידיעות רשמיות על יסוד "בדיקת האוכלוסיה"׳ ה״רביזיה", 
1847 ) בגלילות א׳ שהיו שייכים לרוסיה (הפלכים של רוסיה 
הדרומית המערבית — ווליניה, פודוליה וקיוב, של רוסיה 
הקטנה — צ׳רניגוב ופז׳לטאווה, ושל ״רוסיה החדשה״ — 
יקאטרינוסלאב, חרסון וטאווריה)׳ קרוב לשש מאות אלף 
יהודים! למעשה עלה מספרם עד לתשע מאות אלף נפש. 
לסי מפקד־האוכלוסים של 1897 (מפקד כללי ראשון ברוסיה) 
היו בגלילות אלה 1,927,268 יהודים — 9.2% של האוכלוסיה 
הכללית בא׳. לפי מפקד האוכלוסים של 1926 נמנו בא׳ — 
שנותקו ממנה חצי פלך וז׳ליניה (המחצה השניה היתה אז 
בתחומה של פולניה), חצי פלד טאווריה וחלק קטן של 


183 


אוקראינה 


184 



יהודים בכפר אושיצה עי' ז׳יטוטיר (לפני המהפכה) 


פלך צ׳רניגוב ונצטרפו אליה כמה מחוזות מחבל הדון — 
1,574,391 יהודים — 43% 5 של האוכלוסיה הכללית ז לפי 
המפקד של 1939 היו בא׳ 1,532,827 יהודים — 4.9% של 
האוכלוסיה הכללית. לפי ידיעות שהופיעו בעיתונות היהודית 
ברוסיה הסובייטית — שנראות כמוגזמות ובלתי-מבוס־ 
סות —נמצאו בנובמבר 1948 בא׳ כמיליון ומאתיים אלף 
יהודים (בזה כלולים גם היהודים בגלילות שנספחו לא׳ אחר 
מלחמת העולם השניה: גאליציה המזרחית, בוקובינה,ועוד). 

ראשיתו של הישוב היהודי בא׳, דרך ־עלייתו 
ומידת־ריכוזו. הישוב היהודי בא׳ קדם לאיחודה של ארץ 
זו ולהתהוותו של העם השוכן בה. ראשיתה של ההתיישבות 
היהודית נעוצה עוד בתקופה של רוסיה הקדומה ובימי 
מלכות־הכזרים שקדמה לה. אולם בתקופה קדומה זו נמצאו 
ישובי־היהודים על הדנייפר וממזרחו׳ ובדרומה של א׳ וקרים. 
רק עם הגברת לחצם של שבטי־הערבה על הנסיכות הקיובית 
ושאר הנסיכויות הקרובות לה וביחוד אחר כיבוש־הטאטא- 
רים במאה הי״ג, שגרם להסעת אוכלוסים למערב, לוו׳ליניה 
ול״רוסיה האדומה" (גאליציה המזרחית), שנסיכיהן הרבו 
לפעול להרחבת הישוב באחוזותיהם־מדינותיהם, נוסדו גם 
קהילות יהודיות בגלילות אלה. הקדומות שבהן הן, כנראה, 
מתחילת המאה הי״ב (ולאדימיר־הוולינית כבר נזכרת 
אצל ר׳ אפרים מבון, באמצע המאה הי״ב). קהילות אלו 
קירבו את היהדות הרוסית אל קהילות-ישראל שבמערב, 
ונראה הדבר, ש״רוסיה״׳ הנזכרת בספרות הרבנית — "אור 
זרוע" לר׳ יצחק מווינה, שו״ת של ר׳ מאיר בר׳ ברוך 
מרוטנבורג ושדת של ר׳ אשר בר׳ יחיאל— באותה התקופה, 
היא "רוסיה האדומה". קהילות אלה שימשו גם מקום־קליטה 
להגירה יהודית שבאה ממערב, מקהילות אשכנז וביהם, בימי 
הגזירות וההשמדות שגברו במאה הי״ד ("המגפה השחורה") 
והט״ו! גל־ההגירה השלישי, שהגדיל את האוכלוסיה היהו¬ 


דית, היה קשור בפעילותה הנמרצת של האצילות הפולנית 
להרחבת ההתיישבות בא׳, שגברה במאה הט״ז והי״ז עם 
התבססות־שלטונה של הממלכה הפולנית־הליטאית בארץ. 
היהודים נטלו חלק גדול באירגונה המשקי של התיישבות 
זו, שגרמה להזזת מרכזם של החיים היהודיים מגלילותיה 
המערביים של פולניה לגלילותיה המזרחיים, ז. א. לא׳. מספר 
הקהילות הידועות לנו בגלילות אלה עלה מעשרים וחמש 
(המאה הי״ד) עד שמונים ( 1764 ). ולא פסקה ההגירה היהו¬ 
דית לא׳ גם אחר גזירות ת״ח ות״ט, וחלקם בשיקומה 
המשקי של א׳ במחצה השניה של המאה הי״ז ובמאה הי״ח 
היה ניכר ביותר. — אולם ביחוד עלתה האוכלוסיה היהודית 
בא׳ וגברה מידת־ריכוזה בקהילות גדולות עם סיפוחה 
לרוסיה. לפי מפקד 1764 ישבו רק כ 15% של כל האוכלוסיה 
היהודית של הגלילות האוקראיניים בקהילות יהודיות בנות 
אלף נפש ויותר׳ ובגלילות שסופחו אחר־כך לרוסיה — 
ווליניה, פודוליה, קיוב ובראצלאב — היה האחוז רק 11% . 
אולם לפי מפקד 1897 ישבו כ 72% של האוכלוסיד, היהודית 
ב 261 קהילות של בנות אלף יהודים ומעלה. אם לצרף גם 
את הקהילות שמספר־היהודים בהן עלה למעלה מחמש מאות 
נפש׳ נמצא ש 37% של כל האוכלוסיה היהודית מגלילות 
אלה ישבו בערים ובעיירות שהיהודים היו בהן רוב מוחלט, 

ו 22% במקומות שהיהודים היו בהם מ 40 עד 50 אחוז מכלל 
האוכלוסיה. — אף ב״רוסיה הקטנה", א׳ שמעבר לדנייפר 
(פלכי פולטאווה וצ׳רניגוב), שישבו בה כ 225 אלף יהו¬ 
דים, — ורק בשני מקומות קטנים לערך היו היהודים רוב, 
ובשלושה : 40% של האוכלוסיה הכללית — ישבו 65% של 
האוכלוסיה היהודית בשלושים ותשע קהילות בנות אלף נפש 
ומעלה כל אחת! ואף ב,,רוסיה החדשה" (פלכי חרסון. 
יקאטרינוסלאב וטאווריה), שהיו בה למעלה מחצי־מיליון 
יהודים, ישבו 76% של האוכלוסיה היהודית ב 58 קהילות 






185 


אוקראינה 


166 


בנות אלף נפש ומעלה. בחלק זה היו היהודים רוב רק 
במושבות החקלאיות היהודיות שבהן. — לפי מפקד 1897 
היו היהודים 30% מן הישוב העירוני בא/ 26% של כל 
האוכלוסיה היהודית בא׳ ישבו בעשרים ערים׳ שבכל אחת 
מהן היו למעלה מעשרת אלפים יהודים. 

עם מהפכת־אוקטובר׳ מלחמת־האזרחים והפרעות שליוו 
אותה׳ התמורות במשטר המדיני (ביטול "תחום־המושב" 
וההכרזה על השיוויון המשפטי והאזרחי) ובמשטר הכלכלי 
והחברותי׳ פיתוחה המשקי המתוכנן של המדינה׳ ביהוד של 
התעשיה׳ והזרמתם של המוני יהודים מחוסרי־פרנסה למפ־ 
עליה על־ידי השלטון — חלו שינויים מרובים גם באוכלוסיה 
היהודית במדינה. מספר היהודים במדינה הופחת ומשקלם 
חישובי ירד. כשליש מיליון של יהודים מא׳ עברו לשאר 
חלקיה של ברית־המועצות; מ 9.2% של האוכלוסיה הכללית 
ו 30% של האוכלוסיה העירונית ב 1897 ירדו ל 5.4% 
ו 22% — ב 1926 ׳ ול 4.1% ו 11.7% ב 1939 . וביחד עם זה 
גבר ריכוזה של ר.אוכ־ 
לוסיה היהודית: 1926 
ישבו 44% בעשרים 
עיר, שבכל אחת מהן 
היו למעלה מעשרת 
אלפים יהודים; 1939 
ישבו 39% בארבע 
ערים: אודסה, קיוב, 
חארקוב ודנייפרופט־ 
רובסק. אולם ריכוז זה 
לא העלה את משקלה 
של האוכלוסיה היהו¬ 
דית בעיר, מפני שהק¬ 
צב המזורז בפיתוח־ 
התעשיה הזרים המו¬ 
נים מרובים מן הכפר 
אל העיר והטביע 
עליה יותר ויותר חו¬ 
תם אוקראיני מובהק. 

חלקם של היהודים בפיתוחה המשקי של 
הארץ ועמדתם הכלכלית. הגירת־היהודים מגלילו־ 
תיה המערביים של פולניה וא׳ היתד. בראשיתה הגירתם של 
חוגים אמידים ובעלי הון׳ שהאצילות הפולנית השתמשה 
בהונם ונסיונם לשם ניצולן היעיל של נחלאותיהם ואחוזו¬ 
תיהם הנרחבות בארץ• האצילים מסרו ליהודים בחכירה לא 
רק אחוזות וענפי־הכנסה מסויימים של המשק (טחנות׳ דיוג׳ 
תעשיית־מלח׳ שריפת־יין־דגן וכדומה), אלא לעתים תכופות 
אף כפרים׳ עיירות וערים׳ והעבירו לחוכרים את כל זכויו¬ 
תיהם, אף את הזכויות של שיפוט מלא (גם הטלת עונש־ 
מוות) על נתיניהם. היהודים חכרו גם את ענפי־ההכנסה של 
השלטון, כגון גביית־מכם ומיסים אחרים. היהודים מילאו 
תפקיד ניכר בקשרי־המסחר של א׳ עם פולניה ועם ארצות- 
חוץ׳ הן ביצוא והן ביבוא: שלטונות־הקוזאקים בא׳ שבעבר־ 
הדנייפר משמאל׳ שנספחה לרוסיה, היו קובלים בפני שלטר 
נות־רוסיה על שהוציאו לעתים תכופות פקודות על גירוש- 
היהודים ( 1717 , 1731 , 1740 ׳ 1742 ׳ 1744 )׳ וטענו לטובת 
כניסתם החפשית של היהודים לא׳ בנימוק, שהיהודים 
מביאים תועלת למסחרה של המדינה ( 1728 ׳ 1734 , 1764 ). 


לאחר סיפוחם של כל הגלילות האוקראיניים (חוץ מגאליציה 
המזרחית) לרוסיה, נטלו היהודים חלק ניכר בהרחבתם של 
קשרי־המסחר עם רוסיה ואימוצם. באירגון היצוא החקלאי 
של הארץ למערב דרך נמלי־הדרום, בסידורן של דרכי- 
התחבורה (בניין מסילות־הברזל ואירגון השיט על־פני 
הנהרות) ובפיתוחה של התעשיה לענפיה השונים. לפי מפקד 
1817 היו 30% של בתי־החרושת בא׳ של יהודים. ביהוד היה 
גדול חלקם של היהודים במשרפות־יין( 1872 , קודם ההגבלות 
על היהודים בשטח זה — 90% ), במנסרות־עצים ( 56.6% ), 
בתעשיית־הטבק ( 48.8% ), בתעשיית הסוכר ( 32.5% ). מספר 
הפועלים היהודיים בתעשיה הכבדה היה לא גדול. היהודים 
היו עסוקים בה כפקידים עובדים טכניים וכיו״ב. לעומת זה 
ניכרת היתה במלאכה היהודית התפתחות בכיוון לתעשיה. 
וכך היה ההרכב המקצועי של האוכלוסיה היהודית בא׳ לפי 
מפקד 1897 : מסחר — 43.3% , מלאכה ותעשיה — 32.2% , 
חקלאות — 2.9% , תחבורה — 3.7% , שירות פרטי (בזה 

גם סבלות וכיו״ב) — 

7.3% , שירות ציבורי 
(בזה גם אומנויות 
חפשיות) — 5.8% , 

מחוסרי מקצוע קבוע 
— 4.8% . — מהפכת- 
אוקטובר והמשטר 
הסובייטי הביאו ענד 
הם שינויים מרובים 
בהרכב המקצועי של 
האוכלוסיה היהודית, 

שהיה לפי מפקד 1926 : 

אומנות ומלאכה — 

20.6% , שירות ציבו¬ 
רי (פקידות)— 20.6% , 

פועלים— 15.3% (בזה 
6.6% פועלי־תעשיה), 

מסחר — 13.3% , חק¬ 
לאות — 9.2% , אומ¬ 
נויות חפשיות — 1.6% , מחוסרי־עבודה — 8.9% , מחוסרי- 
מקצוע— 7.3% , שונים (מקבלי־פנסיה, נכים, ועוד)— 3.2% . 
חלקם של היהודים בפקידות היה ניכר ביותר: 40.6% בפקידות 
המשקית׳ 31.9% בפקידות הרפואית־הסאניטארית, 23.5% 
בפקידות המשפטית, 20% בפקידות הראשית. לא פחות ניכר 
היה חלקם של היהודים בחוסר־העבודה: 28.1% של כל 
מחוסרי־העבודה היו יהודים! ואם לצרף אליהם גם את 
מחוסרי־המקצוע, שברובם היו "מחוסרי־פרנסה" ומשוללי 
זכויות לעבודה, הרי היו כמעט כ 50% ממחוסרי־העבודה. — 
השלטון הסובייטי נקט פעולה מכוונת (ב״תכניות־החומש") 
לצירופם של המוני יהודים לעבודה בתעשיה הכבדה (ביחוד 
בעבודת־מתכת, בבניין־מכונות), בקואופראטיוויםשל אומנים 
(מספר החברים היהודיים למעלה מ 70 אלף! 19.2% של כל 
החברים) ובחקלאות ( 16,500 משפחות במשקים המשותפים), 
ועל־ידי כך עלה שוב מספר היהודים בכפרים עד 14% של 
האוכלוסיה היהודית. 

"ב י ן ה פ ט י ש והסדן". בתקופה הפולנית היה מצבם 
של היהודים בא׳ מצב של "בין הפטיש והסדן": החוכר 
היהודי טיפל בהנהלת־המשק מטעס בעל־האחוזה הפולני, 



בית־ כנסת עץ בפעראב־שצ׳ה 




87 ! אוקראינה 

והיהודי בעיר נשען גם הוא על לקוחותיו מן האצילות 
והפקידות׳ הכמורה הקתולית והצבא במקום. האיכר המשו¬ 
עבד והקוזאק המתמרד׳ האוקראינים והפראבוסלאוויים׳ ראו 
בחוכר הכופר אדם זר להם ומתנשא עליהם, שעושה את 
שליחותם של האציל הפולני השולט בהם ושל הקאתולי 
שרוצה להעבירם על דתם. העירוני האוקראיני היה אכול 
קנאה במתחרה העירוני׳ היהודי הכופר, שמצליח ועולה 
בעזרתו של השלטון הזר והשנוא. בימי מרידות ומלחמות 
מצאו שנאה וקנאה זו את פורקנם בגזירות קשות ובשחיטות 
איומות׳ כגון גזירת ת״ח ות״ט, שבה נהרגו באכזריות יותר 
ממאה אלף יהודים והוחרבו כמעט כל הקהילות באוקראינה׳ 
וגזירות ההיידאמאקים במאה הי״ח, שהיו יותר קטנות 
בהקפן, אבל עוד יותר איומות באכזריותן. שחיטות אלו, 
שמעורריהן זכו להערצה כגיבורים לאומיים, יצרו בא׳ 
מסורת עממית של איבה ליהודים׳ שניזונה מגידולה של 
האוכלוסיה היהודית בארץ׳ מעמדותיה הכלכליות ומהפצת 
הלשון הרוסית ותרבותה בתוכה על־ידי היהודים׳ שהיה בה 
לדעתם של המשכילים האוקראיניים ("האוקראינופילים") 
משום חיזוק למלחמתה של הממשלה הרוסית בתנועה 
הלאומית האוקראינית. מסורת של איבה זו ליהודים מצאה 
את ביטויה בשירת־העם ובספרותו (שבצ׳נקו; גוגול), במדע 
ההיסטורי (קוסטומארוב) ובמחשבה הציבירית (דראגומא- 
נוב). אף התנועה הלאומית והסוציאלית בא׳ היתד. ספוגה 
הרגשות־איבה כלפי היהודים. פרעות 1881 — 1882 פרצו 
והתפשטו בגלילות א׳; בימי המהפכה הרוסית השניה ובימי 
מלהמת־האזרחים, בימי שלטונה של ממשלת פטליורה (ממש¬ 
לה "סוציאליסטית") נהרגו כמאה אלף יהודים באוקראינה 
( 1919 — 1920 ), כבימי חמילניצקי ובאותה אכזריות. אף 
עשרים ויותר שנות־שלטונה של ממשלת־הסובייטים לא 
הצליחו לשפר הרבה את המצב: בימי מלחמת־העולם 
השניה שיתפה האוכלוסיה האוקראינית בכללה שיתוף נאמן 
עם שלטונות־הנאצים בהשמדת היהודים בא׳ שנכבשה 
ובטבח האיום שנערך בהם. לעתים נראה׳ שאין אף עדים 
נאמנים לספר את האמת בשלימותה על גורלם בימים ההם 
ובימינו. 

ימי א׳ העצמאית והאוטונומיה הלאומית 
היהודית. פרק מיוחד בתולדות־היהודים בא׳ הן השנים 
1917 — 1920 , ממארס 1917 , שבו יסדו האוקראינים את 
המועצה הלאומית שלהם (ה״ראדה"), שהכריזה ביאנואר 
1918 על היפרדותה של א׳ מרוסיה׳ עד אוגוסט 1920 , שבו 
נגמר כיבושה השלם של א׳ על ידי צבאותיה של רוסיה 
הסובייטית. בפרק-זמן זה ניסו ראשי התנועה הלאומית 
האוקראינית למצוא דרך שלום והסכם עם היהודים. ראשי 
התנועה התקרבו לראשי־הציונות בגאליציה המזרחית ומתוך 
שיתוף פעולה עמהם נאבקו עם המדיניות הפולנית בארצם. 
גם בימי המהפכה ניסו לקרב אליהם את היהודים: נתנו להם 
מקום ב״ראדה" (המשים ציר), הקימו מזכירות "לעניינים 
היהודים״(ביולי 1917 ), שנעשתה אח״כ מיניסטריון לענייני- 
היהודים (יאנואר 1918 ), וקיבלו חוק על "אוטונומיה לאו¬ 
מית אישית" למיעוטים הלאומיים והיהודים בכללם. המיניס¬ 
טריון היהודי (ד״ר מ. זילברפארב — המיניסטר הראשון* 
אחריו בא ו• לאצקי־בארטולדי) הוציא חוק על בחירות 
דמוקראטיות לועדי־הקהילות (דצמבר 1918 ), נוצרה מועצה 
לאומית יהודית והתכנסה (נובמבר 1918 ) האספה הלאומית 


- אוקרינה 188 

הזמנית ליהודי־א׳. — המוסדות האלה לא האריכו ימים. 
ביולי 1918 נתבטלה האוטונומיה׳ נסגר המיניסטריון היהודי׳ 
והפרעות שהתחוללו באותם הימים — בלא שהממשלה נקטה 
אמצעים כל שהם לבטחונה של האוכלוסיה היהודית — הראו 
שכל תכנית זו באה יותר כאמצעי לרכוש את עזרתן של 
המפלגות היהודיות לתכנית ההיפרדות השלימה מרוסיה 
משבאה כתכנית לשם הסדר של קבע במשטר־המדינה. 

תנועות דתיות וחברותיות ביחדות־א׳. 
צביונה העממי — המונים מרוכזים בישוביהם ושומרים על 
סיגנון־חייהם — של יהדות־א׳ והמתיחות המתמדת בגורלה 
ההיסטורי עיצבו את דמותה של יהדות זו כאחד ממרכזיה 
של התסיסה הדתית והחברותית בישראל בשלש מאות 
השנים האחרונות. כל שואה, שהתחוללה על יהודי-א׳ 
בדורות אלה׳ סימנה לא רק נקודת־מפנה בגורלה, אלא 
שימשה גם נקודת־מוצא לזרמים רוחנים וחברותיים בתוכה. 
התסיסה המשיחית אחר גזירות ת״ח ות״ט הכשירה את 
קהילות־א׳ לקראת השבתאות, ובימי גזירות־ההיידאמאקים 
וחידושו של עלילות־הדם הופיעה התנועה הפראנקית וצמחה 
והתפשטה החסידות הבעש״טית! בימי־הפרעות של שנות 
השמונים במאה הי״ט היתד, א׳ לא רק מולדתם של "חיבת- 
ציון"׳ של ביל״ו ושל "עם־עולם" אלא גם של "האחוה 
הרוחנית התנ״כית"(יעקב גורדין והוגו)׳ שניסתה "להחזיר" 
את היהודים לטהרה הדתית של המקרא וע״י כך לקרבם 
לנצרות. גם בספרות העברית והיידית, שצמחה בא׳ במאה 
הי״ט והס מובלטים יסודות עממיים־סוציאליים׳ דתיים 
ומרדניים. יצחק בר לווינזון וא״ב גוטלובר, אכסנפלד 
ולינצקי, גולדפאדן ופרוג׳ פייארברג וביאליק, אחד־העם 
וברדיצ׳בסקי — דמותה של יהדות אוקראינה משתקפת 
בחיבוריהם. 

״אשכול״ — אנציקלופדיה ישראלית, כרך א׳, ערך אוקריינה 
(הערכים על הפלכים של אוקריינה והערכים "רוסיה" 
ו״אוקריינה"); ש. דובנוב, דברי ימי עם עולם, כרך ז׳* 

ר. מאהלר, תולדות היהודים בפולין, תש״ו: בית ישראל 
בפולין, 1 , תש״ח, עם׳ 81 — 90 ! שאצקי, גזירת ת״ח, 1938 
(המבוא); דינבורג, ראשיתה של החסידות (הרבעון "ציון", 
תש״ג—תש״ה); שריפטען פאר עקאנאמיק און סטאטיסטיק 
1 , עם׳ 98 — 104 ; י. לעשצינסקי, דאס אידישע פאלק אין 
ציפערן, 1922 ; מ. זילבערפארב, דאם אידישע מיניסטעריום 
און די אידישע אווטאנאמיע אין אוקראינע, 1918 ; א. ד. 
רוזנטאל, מגילת־הטבח, תרפ״ו; רשומות כרך ג׳; י. קאנ* 
טאר, די יידישע באפעלקערונג אין אוקראינע (לויט דער 
פאלקסציילונג פון 1926 ), 1929 ; י. לשצינסקי, היהודים 
ברוסיה הסוביטית, תש״ג; ל. זינגער, דאם באנייטע פאלק, 
מאסקווע, 1941 . 

ב. ד. 

אןקראינרןה, לסיה — כינויה הספרותי של לאריסה 
קוסאצ׳ובה־קוויטקה — ( 1871 , נובגראד וולינסק - 
1913 ׳ סוראט׳ קאוקאז), משוררת אוקראינית. הליריקה שלה׳ 
שהושפעה משירי־העם ושהיא מהודרת רגש לאומי חזק, 
היתד, חביבה על המוני העם האוקראיני קודם מלחמת העולם 
ו׳ מיצירותיה ידועות ביותר: ״על כנפי השיר״ ( 1893 ), 
״רעיונות וחלומות״( 1899 ) והדראמה ״קאסאנדרה״ ( 1908 ). 

אזקךינה (איט׳ 03 ״ 003 ), כלי נגינה עממי. עשוי חרם* 
צורתו כצורת ביצה או ציפור (מכאן גם שמו העברי 
,אלזית׳). יש לו פום ומספר נקבי-אצבעות. הא׳ היא מטיפוס 
החלילים המצויים בסין העתיקה ובאפריקה. 



189 


אדר 


190 


אזר, אנרגיה של קרינה׳ שמגרה את חוש־וזראיה ומאפשרת 
לעין לראות את הגוף, שממנו היא יוצאת. על צד 
ההכללה כולל המושג א׳ לא רק את הא׳ הנראה׳ אלא גם 
את הקרינה האולטרא־סגולה (ע״ע) והאינפרא־האדומה 
(ע״ע), אע״פ שאין העין מסוגלת "לראות" אותן. הרחבה זו, 
שחלה במושג־הא׳, יסודה בהשקפתנו על טבעו הפיסיקאלי. 

הא׳ הוא התופעה הבולטת ביותר בכל התופעות של 
הקוסמוס. לא זו בלבד שהוא משמש, ביחד עם הכובד׳ אחד 
מן הצינורות החשובים ביותר לחילופי מסה ואנרגיה בין 
מערכות־העולם, אלא הוא אף אחד מן הגורמים הראשונים־ 
במעלה׳ שבאמצעותם מכיר האדם את הטבע. רובו המכריע 
של החומר החושני׳ שהאדם בונה ממנו את הכרת־העולם 
שלו׳ לקוח מרשמים חזותיים׳ והחקירה המדעית החדישה 
במהות־החומר ובמבנה־העולם, שהיא רחוקה מן ההשגה 
החושנית הישירה׳ אף היא מסתמכת בעיקר על עדויות 
אופטיות, כלומר על התנהגות הא׳ ביחס לעצמים הנחקרים. 
ודאי אין זה מקרה, שבפרשת בריאת־העולם שבתורה מופיע 
הא׳ כתחילת מעשה־בראשית ושבפי כל העמים והלשונות 
נעשה המושג א׳ שם נרדף להכרה ודעת. עם התפתחותה 
של החקירה הראציונאלית בתופעות־הטבע נעשה גם הא׳ 
חומר לחקירה פיסיקאלית• במרוצת־הדורות הובעו השערות 
שונות בדבר מהות־הא׳, ומחלוקת־החוקרים בעניין זה לא 
נתיישבה עד היום — ואפשר׳ אין אפשרות ליישבה. גם 
היום מימרה שגורה היא בפי הפיסיקאים: "הכל יודעים את 
האור׳ אך אין יודע לומר מהו״. — להלן ניתנת סקירה על 
התורות השונות בדבר מהות־הא/ כפי שנתפתחו מן הזמן 
העתיק עד ימינו אלה. 

התקופה העתיקה וימי־הביניים. באסכולות 
הפילוסופיות שביוץ העתיקה אנו מוצאים את שורשי 
המחלוקת בדבר מהות האור, שנתבטאה בשתי תורות מנוג¬ 
דות: תורת־הגופיפים ותורת־הגלים (עיין להלן). את 
תורת־הגופיפים של האור פיתחו הפיתגוריים (ע״ע), 
שהלכו לשיטתם האטומיסטית גם בביאור הא׳. הם הורו, 
שמקורה של תחושת הא׳ הוא בגופיפים זעירים׳ שנפלטים 
מן הגוף הנראה ושפגיעתם בעין גורמת לתחושת־הראיה. 
אמפדוקלם (ע״ע) והאפלטוניים סיבכו את העניין ואמרו, 
שגם הגוף הנראה וגם העין הרואה שופעים משהו, וממיזוג 
שתי שפיעות אלו נולדת תחושת־הראיה. תורה זו זכתה 
לאחר אלפיים שנה לחידוש־צורה בפילוסופיית־הטבע של 
גיתה (ע״ע). — אפיקורוס (ע״ע) ולוקרציום קרום (ע״ע) 
הורו, שהעין מסוגלת לראות עצם מרוחק ממנה כדרך שהיד 
מסוגלת לחוש בו גם בלא שתגע בו נגיעה ישירה — בסיוע 
של מקל, מוט וכדומה. בהסבר זה יש משום רמז ראשון 
למדיום, שמעביר את הא׳ ומתווך בין העצם הנראה ובין 
העין הרואה. — אריסטו, בן־מחלוקתם החריף של האטו׳מיס־ 
טים העתיקים, חלק גם על שיטתם הגופיפית בתורת־הא׳ 
והסביר את תחושת־הא׳ כפעולה, שהיא מועברת לעין בתיווך 
של מדיום. כאן רואים מעין ניצנוץ של הרעיון׳ שהיה 
בתקופה החדשה ליסוד מוסד בהתפתחותה של התורה הגלית. 

בתקופה׳ שבה שלטה הפילוסופיה של אריסטו׳ כמעט 
שאין־ אנו מוצאים תורות ורעיונות חדשים בדבר מהות־הא׳. 
לעומת זה חלה בתקופה זו התקדמות בחקירת התופעות של 
הא׳ ובבנייתם של מכשירים אופטיים, שהירבו את ידיעותינו 
בדבר תכונותיו. לתלמי(ע״ע) מיוחם ספר באופטיקה, שיש בו 


תיאור של מכשירים אופטיים ואף ניסוח מאתימאטי (אמנם 
לא מדוייק) של שבירת קרני־הא׳. הרון(ע״ע) גילה את חוק 
החזרת־הא׳ (ע״ע אופטיקה) ואת ניסוחו המאתימאטי בצורה 
של עקרון־המינימום. — התפתחות מסויימת חלה בחקירת 
הא׳ ביה״ב ע״י האסכולה הערבית (במאה העשירית בערך). 
הפיסיקן אלחסן אבן אלהיתם (ע״ע) פתר כמה בעיות אופ¬ 
טיות על־ידי שיטות מאתימאטיות, השתמש במראות כדוריות 
ופאראבוליות וחקר תופעות אופטיות מרובות׳ כגון: פעולת־ 
ההגדלה של עדשות והתופעות של האבראציה הכדורית. 
רוג׳ר ובייקון (ע״ע) הרחיב את המחקר בתופעות־הא׳ ותיאר 
מכשירים אופטיים מסובכים יותר, כגון טלסקופ (אע״פ 
שלא בנה טלסקופ בפועל). בשיטות־חקירה אלו כבר אנו 
רואים תחילת תקופה חדשה בהתפתחותה של תורת־הא׳, 
תקופה שסימניה המובהקים הם עזיבה של שיקולים מטא¬ 
פיסיים ואיסוף של עדויות נסיוניות. 

מ ניוטון ועד פרג ל. במשך המאה הי״ז התגבשו 
ניסוחיהן המאתימאטיים המדוייקים של שתי התורות העיק¬ 
ריות בדבר הא׳, שמתנצחות בעולם המחשבה הפיסיקאלית 
החדשה: התורה הגופיפית׳ שמתאמת לתורתם של האטו־ 
מיסטים היווניים העתיקים ושבא־כוחה החדיש הוא ניוטון 
(ע״ע), וכנגדה התורה הגלית מייסודו של הויגנס (ע״ע). 
כמבשר התקופה החדשה אפשר לראות את סנל (ע״ע), 
שגילה ( 1621 ) את חוק החזרת־הא׳ ואת חוק־השבירה 
המדוייק כ 1,500 שנה לאחר שחכמי אלכסנדריה של מצרים 
היו קרובים מאד לגלותו. אח״ב גילה פרמא (ע״ע) את 
,עקרון־המינימום׳, שקובע את דרכה של קרן-א׳ (כלומר, 
הרחיב ושיכלל את העקרון שמצא הרון). באותה תקופה 
גילה גרימלדי (ע״ע) את תופעת־העקיפה (ע״ע). אך ההשג 
החשוב ביותר היה גילוי העובדה, שהא׳ מתפשט ממקום- 
יציאתו במהירות סופית מסויימת וקבועה, שניתנת למדידה. 
ב 1676 מצא א. רימר (ע״ע), שליקויי־הירחים של כוכב- 
הלכת צדק אינם חלים בזמנים׳ שנקבעו ע״י החישובים, 
ושהסטיות הן מחזוריות׳ לפי עונות־השנה. רימר ייחם סטיות 
אלו להבדלים שבמרחק הארץ מכוכב־הלכת במקומות שונים 
של מסלולה מסביב לשמש. הוא הניח, שאמנם הליקויים 
עצמם חלים בזמן, שבו הם צריכים לחול לפי החשבון, אלא 
שעל פני הארץ הם נראים באיחור ידוע מכיון שדרוש זמן 
מסויים למעבר־הא׳ ממקום התרחשותה של התופעה למקום 
שבו היא נראית׳ וזמן זה תלוי במרחקה של הארץ מכוכב- 
הלכת (ר׳ ציור 1 ). הואיל וקוטר־מסלולה של הארץ היה 
ידוע׳ יכול היה רימר לחשב את מהירות הא׳! הוא מצא ערך 
קרוב מאד לערך המדוייק שבידינו כיום: כ 300 אלף ק״מ 
בשנייה (בדיוק: ג ־ וחס 10 10 * 2.99776 = מהירות־הא׳ 
בחלל הריק). 

ניוטון התחיל עוסק באופטיקה ב 1666 , ותגליותיו הרא¬ 
שונות היו חידושים מפתיעים בחקר הספקטרום (ע״ע). עוד 
קודם־לכן משכה התופעה הטבעית של נפיצת־האור׳זוהקשת 
שבענן׳ את דעת החוקרים (ע״ע דקרט), אך אף אחד מהם 
לא הצליח להסביר את שלל צבעיה, אע״פ שידוע היה 
שנפיצה מעץ זו מתקבלת גם בה ■ך ניסוי כשא* לבן עובר 
דרך פריסמה• עיקר חידושו של ניוטון היה מה שעלה בידו 
לכנס שוב (בעזרת עדשה) את מערכת הצבעים, שנתקבלה 
בנפיצת א׳ לבן ע״י פריסמה, ומה שהוכיח שכל הצבעים 
הללו שוב מצטרפים לא׳ לבן (ציור: ע״ע ספקטרום). בזה 



191 


אור 


192 


מצאה תופעת־הנפיצה את הסברתה והונח היסוד להבנת 
מהותם הפיסיקאלית של הבדלי־הצבעים. ניוטון גילה גם 
תופעות אופטיות אחרות׳ בהן גם את,טבעית־ניוטון׳, שיסודן 
בהתאבכות (ע״ע). הוא הרחיב את חקירתה של תופעת 
העקיפה׳ שגילה גרימאלדי׳ וחקר גם את תופעותיה של 


?י 

.*י 

\ 

•סלול *דק \ 

\ 

\ 

ל 





/ 

/ 

/ 


/ 

/ 

/ 

/ 

ציור 1 . ליקוי־ ירחיו של צדק 

הסבירה הכפולה (ע״ע הקטבה; גבישים); ממנה הסיק 
שקרן־הא׳ אינה סימטרית מסביב לציר־הקרינה — תמציתה 
של תורת־ההקטבה. 

כך נצטבר חומר נסיוני מרובה׳ שהיה צריך הסברה 
מנקודת־מבט אחידה׳ כלומר׳ ע״י תיאוריה כללית בדבר 
מהות־הא׳. אמנם, ניוטון סבור היה, שהחומר הנסיוני שבידו 
עדיין אינו מספיק כדי לשמש מצע לבניינה של תורה כזו; 
אעפ״כ ניסה להציע (ראשונה ב 1669 ) את עיקריה של 
תיאוריה, שנראתה לו נכונה. התורה הגלית לא נראתה 
לניוטון׳ מפני שלא הסבירה׳ לדעתו, את העובדה׳ שהא׳ 
מתפשט בקו ישר׳ בעוד שבהתפשטותו ע״י גלים אחרים, 
כגון גלי־מים או גלי־אויר, אין הדבר כך (רק לאחר מאה 
שנה ומעלה הוברר׳ שהבדל זה אינו אלא תוצאה מקטנות 
אורכם של גלי־הא׳; עיין להלן). — טעם אהר לנטייתו של 
ניוטון אחר התורה הגופיפית אפשר לראות במה שתורה זו 
הולמת את הקטגוריות של תורת־הכובר. אעפ״ב היסס 
ניוטון לפסוק הלכה אחרונה בדבר ובספרו היסודי 
(יצא ב 1704 ) הוא אומר בלשון זהירה: ״קרני הא׳ — כלום 
אין הן גופיפים זעירים, שנפלטים מגופים מאירים ן"— וטעמו 
בהנמקתה של השערה זו הוא שגופיפים כאלה נעים על- 
כורחם בקו ישר כל עוד הם שרויים במדיום אחד — והניסיון 
מלמד׳ שאמנם זהו הנוהג של הא׳. לפי דעה זו׳ תלוי צבע- 
הא׳ בגודלם של הגופיפים, וכשהם עוברים דרך פריסמה 
מתקבל ספקטרום מפני שמידת המשיכה בין חומר הפריסמה 
ובין גופיפי הא׳ תלויה בהכרח בגודל הגופיפים, כדרישת 
חוק הכובד. ניוטון מוכיח׳ שהגופיפים הללו, כשהם עוברים 
ממדיום אחד לשני, מקיימים את חוק השבירה, חוק 
ה״סינוסים", שהרי בחומר צפוף יותר מבחינה אופטית 
הולכת וגדלה המשיכה בין חלקיקי־החומר ובין גופיפי־הא׳; 


ומפני-כן גדולה בחומר זה מהירותם של גופיפי־הא/ ודבר 
זה גורר את הקטנתה של זווית־הנטייה מן הניצב על גבול 
שני המדיומים. 

תורת־הגלים, שהיא ניגודה של התורה האטומיסטית על 
הא׳, שטיפח ניוטון, נרמזה לראשונה ע״י רוברט חוק (ע״ע), 
שהביע את ההשערה, שהא׳ יסודו בתנודות מהירות במדיום 
הויגנס ( 1677 ) הרחיב תורה זו והסיק ממנה בדרך מאתימא- 
טית את החוקים של שבירת־הא׳ וכן את תופעת־ההקטבה, 
ובכללה — את השבירה הכפולה. ההסבר׳ שנתן הויגנס 
לתופעת־השבירה, מצטיין בפשטותו, ועם זה הוא כולל את 
ההנחה החשובה, שמהירות־הא׳ במדיום צפוף (מבחינה 
אופטית) קטנה היא ממהירותו במדיום דליל, שלא כמו 
שמתחייב מן התורה הגופיפית. בציור 2 — " (חלק המישור 
שלמעלה מן הקו) מחזיק את המדיום הדליל (אויר) ו?/— 
את הצפוף (מים). מאלומה של קרני־א׳, שיוצאות מתוך 
תחומו של המדיום הדליל אל קו־הגבול שבין *> ובין $ 
הקרן הקיצונית מצד שמאל ( 4 ) של חזית־הגל (ע״ע 
אופטיקה) עוברת את הגבול לפני הנקודה שמצד ימין ( 8 ) 
הקרן הימנית ממשכת את מהלכה במשך זמן מסויים במדיום 
" עד שהיא מגעת לנקודה ם׳ ואילו הקרן השמאלית עוברת 
באותו משך זמן את המדיום מן ההנחה, שהמהירות 
במדיום £ קטנה מזו שב ״י מתחייב ס 8 > 4.0 , ועליכן מתקבלת 
במדיום § חזית־הגל סס; ולפי ההגדרה של חזית־הגל 
תימשכנה הקרניים בכיוון ניצב על סס• וזהו היסוד של חוק־ 
השבירה. כמו־כן מסברת התורה הגלית את הבדלי־הצבעים 
ואת תופעת־נפיצתם כביטויים להבדלים באורכי־הגלים או 
בתדירות־הגלים. 

כך עלה בידי התורה הגלית עוד בתחילת התפתחותה 
להסביר בפשטות את רוב תופעות הא׳, אבל לא היה ביכולתה 
לבאר את תופעת הצל הח¬ 
תוך, שמטיל גוף חוצץ, כלו¬ 
מר את התפשטותו הקווית 
הישרה של הא׳. קושי זה 
סילק יונג(ע״ע) בסוף המאה 
הי״ח. הוא פיתח את תורת־ 
ההתאבכות ובעזרתה ביאר 
גם את תופעות־העקיפה. תו־ 
פעת־ההתאבכות מאפשרת ציור 2 
למדוד את אורך־הגל של 
קרן־א׳, והמדידות הראו, שאורך־הגל תלוי באמת בצבע הא׳ 
ושערכיהם של אורכי־הגלים המתאימים לצבעי־חא׳ השונים 
שרויים בתחום שבין 5 ־ 7x10 (אדום) ^־ 4x10 (סגול) ס״מ. 
הוברר, איפוא, שאין גלי־הא׳ נבדלים עקרונית ממיני גלים 
אחרים: הצל החתוך שבחציצת־א׳ יסודו בקטנות אורך־הגל 
של הא׳ לעומת האורכים של גלי־מים או גלי־קול. התפשטות 
בקווים לא־ישרים, התפשטות עקיפה, מצויה גם בא׳, אם 
הסדק או המכשול על דרכם של גלי־הא׳ אינו גדול ביותר ביחס 
לאורכם של גלי-הא׳. — בתחילת המאה הי״ט פיתח־פרנל 
(ע״ע) את תורת־ההקטבד, (ע״ע), ובזה השלים את חתורה 
הגלית. בדרך זו הוסברה יפה גם השבירה הכפולה — התו¬ 
פעה, שמנעה את ניוטון מלקבל את תורת הגלים. ההתפשטות 
של קרני־האור הוגדרה כתנועת־גלים רוחבית, ז״א כתנודה 
של חלקיקי מדיום גמיש במישורים, שהם ניצבים על כיוון 
ההתפשטות (ע״ע גלים). 



שבירת קרן־אור כשהיא 
עוברת ממריום רק לצפוף מטנו 



193 


אוד 


194 


באמצע המאה הי״ט פיתחו פיזו (ע״ע) ופרקו (ע״ע) 
שיטות חדשות במדידה של מהירות־האור׳ ובסיועו נתאשרו 
תוצאות מחקריו של רימר (ע״ע, וע״ע אור, מהירות). כמו־כן 
איפשרו שיטותיהם השוואה ישירה בין מהירות־הא׳ באויר 
ובין מהירותו במדיום אחר (למשל, במים). המדידות הראו 
בפועל, שהמהירות במים היא קטנה יותר — עדות מסייעת 
לתורת־הגלים וסותרת את תורת־הגופיפים• היתה כאן איפוא 
הכרעה לצדה של התורה הגלית׳ הכרע־ שלאחר מעשה, 
כיון שבפועל כבר נתקבלה תורה זו אף קודם־לכן. 

התורה האלקטרומאגנטית. התורה הגלית, בצורה 
שהיתה מקובלת בתחילת המאה הי״ט, הניחה את מציאותו 
של מדיום דומרי, שבתוכו מתפשטת הקרינה הגלית בצורת 
תנודות׳ שיסודן בגמישותו של מדיום זה• כד באה לעולם 
השערת האתר (ע״ע), שהוצעה ראשונה ע״י מק־קולה 
(ע״ע). האתר הוא המדיום, שבו מתפשט הא/ ותכונותיו: 
חומר מוצק הממלא את כל חלל־העולם, לרבות את הרווחים 
הבינאטומיים שבחומר ; הוא בעל גמישות אידיאלית, 
שמעביר את גלי הא׳ בלא כל בליעה ומונע רק את סיבוב 
הקרן על צירה (קרן מוקטבת אינה יוצאת ממישור־ההקטבה 
שלה בשעת תנועתה בחלל! ע״ע הקטבה). גוף בעל תכונות 
כאלו אינו ידוע בתחומי־נסיוננו׳ ואף עצם המושג של גוף 
כזה מחייב סתירות ממנו ובו; אולם רק חומר כזה מסוגל 
לשמש נושא לתופעות־הא׳ כפי שהובנו בשעתן. קושי זה 
סילק מפסול (ע״ע) ב 1860 ע״י חקירותיו בבעיות של השדה 
האלקטרומאגנטי, שנראו אז מובדלות לגמרן מתורת־הא׳. 
חקירות אלו נסתיימו במתן של צורה מאתימאטית לחוקי- 
היסוד של תורת־החשמל, שנתגלו קודם לכן בדרך ניסויית 
על־ידי פרדי (ע״ע). מתוך המשוואות של מאכסוול נתקבל 
שיעור מהירותה של התפשטות הגלים האלקטרומאגנטיים 
בחלל הריק, ובהפתעה גמורה באה תגליתו, שמהירות זו 
שווה למהירות הא׳: 300,000 ק״מ בשנייה. מיד שיער 
מאכסוול, שאין כאן מקרה ושאף גלי־הא׳ אינם אלא גלים 
אלקטרומאגנטיים׳ או מנקודת־המבט שלנו כיום — רק 
אוקטוה (ע״ע) אחת בסולם הארוד של גלים אלקטרו- 
מאגנטיים, המשתרע מן הגלים של קרני־? וקרני־רנטגן, 
שהם קצרים מגלי־הא׳ פי אלפים ורבבות, עד גלי־הראדיו, 
הארוכים מהם פי מיליונים ועשרות מיליונים. אין בין גלי- 
הא׳ לשאר הגלים האלקטרומאגנטיים אלא מה שגלים 
בתחום־אורכיהם של גלי הא׳ בלבד מסוגלים לעורר את 
תחושת־הראיה בעין. על־ידי כך בטלו הקשיים שבהשערת־ 
האתר: ניטלה מן האתר כל תכונה גשמית; גל־א׳ שוב אינו 
מוחזק גל גמיש, אלא הוא סכוט־תנודות של וקטורים — 
הווקטור החשמלי והווקטור המאגנטי—בתוך השדה האלק־ 
טרומאגנטי, ואילו האתר אינו אלא שם לנושאו של שדה זה, 
בלא שיהא הכרח בדבר ליחס לו תכונות של חומר מסויים. 
אמנם גם האתר האלקטרומאגנטי כנושא של תופעות הא׳ 
לא יצא מכלל השערה בדבר מציאותו של עצם, שמהותו 
סתומה, עד שבאה תורת־היחסות (ע״ע) ושיחררה את 
הפיסיקה מן המושג הזר של עצם. שמציאותו אינה מתחייבת 
משום בחינה פיסיקאלית ניסויית. בזה נסתיימה פרשת־האתר 
בתורת־הא׳. 

המאה העשרים. תורת־הקוואנטים. בסוף המאה 
הי״ט נדמה היה. שתורת־הא׳ הגיעה לתכלית שלימותה. ע״י 
מספר של משוואות מאתימאטיות, משוואות מאכסוול, ניתן 


לפתור כמעט כל בעיה בתורת הא׳, ובמקום שהיו קשיים, 
היה יסודם בעיקר בסיבוכים מאתימאטיים, שהיו כרוכים 
בפתרון־המשוואות. אולם בתחילת המאה העשרים באה 
התפתחות ניסויית חדשה׳ ומיד התחילו עובדות חדשות 
מטפחות על פני התורה המושלמת. הפרץ הראשון ניבעה 
בתורת־הקרינה של גוף שחור (ע״ע) — גוף לוהט פולט א׳, 
שצבעו תלוי בטמפראטורה. לגבי הכמות הכללית של האנר¬ 
גיה הנפלטת היתה התאמה מלאה בין הניסיון ובין התיאוריה 
הקלאסית כפי שנתפתחה במאה הי״ט ! לא כן לגבי חלוקת- 
האנרגיה על פני האיזורים השונים של אורכי־הגלים: כאן 
נתגלתה סתירה גמורה בין הניסיון ובין התורה. לשם יישובה 
של סתירה זו הציע פלנק (ע״ע) ב 1900 את ההשערה, 
שקרינתה של האנרגיה אינה רציפה, אלא היא עשויה מנות 
נפרדות וקצובות — קוואנטים של אנרגיה, ששיעודיהם 
׳י 11 =£ (״= תדירות־האור! 11 = גודל קבוע). עם תיקון 
נוסחת הקרינה על סמך הנחה זו נתקבלה התאמה מפליאה 
בין החלוקה האנרגטית לאורכי־הגלים שבפועל ובין הערכים 
המחושבים. ההנחה המהפכנית של פלאנק שימשה נקודת- 
מוצא להתפתחות הגדולה של תורת־הקונטים (ע״ע), אך 
לגבי תורת־הא׳ היה בה משום ראשית חזרה מן התורה 
הגלית אל התורה הגופיפית: הואיל והתווספותה של האנר¬ 
גיה הקורנת אינה רציפה — כלום אין ליחס כל קפיצה 
בשיעורה להתווספותו של גופיף נפרד? ואמנם תופעות 
חדשות, שנתגלו אח״כ׳ הפכו השערה זו לוודאות. הנחתו 
של פלאנק התחילה מתפשטת וכובשת את כל תחומי התופ¬ 
עות האנרגטיות. היא יישבה, דרו־משל, את הסתירה, 
שנתגלתה בין החישוב ובין המימצא בקביעת החום הסגולי 
של גופים. זמן מה אח״כ נתגלה האפקט הפ 1 טואלקטרי 
(ע״ע) — פליטת־אלקטרונים ממתכות מסויימות כתוצאה של 
הקרנת א׳. תנאיה של פליטה זו ומאזנה האנרגטי אינם 
מתיישבים עם התורה הגלית של הא׳ ז אך ההנחה׳ שהא׳ 
עשוי גופיפים זעירים (פוטונים, ע״ע), שהאנרגיה שלהם 
תלויה בתדירות־הא׳ לפי המשוואה, באה והסבירה גם 
תופעה זו. ב 1923 נתגלה האפקט של קומפטון (ע״ע), ואף 
הוא לא ניתן להסברה אלא על סמך השערת־הפוטונים בלבד: 
חישבו ומצאו, שפגיעת פוטון כאלקטרון דינה בהתנגשות 
בין שני גופיפים גמישים, שמקיימים את חוק שימור־האנרגיה 
ואת חוק שימור־התקיפה. נמצא׳ שהוחזרנו לכאורה לתורה 
הגופיפית — אך כיצד נבאר לפי תורה זו את תופעות 
ההתאבכות׳ העקיפה וההקטבה, שמעידות בבירור על טבעו 
הגלי של הא׳י — דבר זה הביא במבוכה את הפיסיקאים. 
נדמה היה, שתופעות־הא׳ מחייבות להניח מעין דבר והיפוכו: 
ליחס לא׳ שתי תכונות, שאינן מתיישבות זו עם זו, ולראותו 
גופיפי כאן וגלי כאן — הכל לפי צורך־המקום. ויפה אמר 
אחד מגדולי הפיסיקאים בדור האחרון: "היתכן לראות את 
הא׳ מעשה־גופיפים בכל יום שני, רביעי ושישי, ומעשה־ 
גלים בשאר ימות השבוע ?״. בעיה זו מצאה את פתרונה עם 
התפתחות המכאניקה הגלית. 

ב 1924 חיווה דה־ברולי (ע״ע) את הדעה׳ שאף גופיפים 
חמריים, כגון אלקטרונים, עשויים לגלות תכונות של תנועה 
גלית בתנאים מסויימים ושקיימת תלות פונקציונאלית בין 
ערכי המסה והמהירות של הגופיף ובין הערכים של אורד- 
הגל או התדירות׳ שהם כרוכים בתנועה זו. היתה זו השערה 
נועזת׳ שנסתמכה על שיקולים עיוניים, כמעט אסכולא־ 






195 


אור — אור, וובזורמית של 


196 


סטיים: הטבע אוהב סימטריה! כשם שהתפשטותו הגלית 
הרציפה של הא׳ לובשת לפעמים צורה של תנועת גופיפים 
נפרדים, כך תנועתו של גופיף נפרד מתגלית בהכרח בתנאים 
מסויימים בצורה של התפשטות גלית. רעיונותיו של דה־ 
בדולי השפיעו על שרדינגר (ע״ע), שביטא אותם בנוסחות 
מאתימאטיות מדוייקות והניח את היסוד למכאניקה של הגלים, 
שמגדרת את יחסי האנרגיה שבקרינת הא׳ כתולדה מתנועת 
אלקטרונים באטום (ע״ע). אישור ניסויי לרעיונו של דה־ 
ברולי לא איחר לבוא אף הוא. ב 1927 הראו דיויסון (ע״ע) 
וג׳רמר, שקרן של אלקטרונים, כשהיא מוחזרת מגביש 
מתאים, מחוללת תופעות של עקיפה. הוברר איפוא׳ שגם 
עצמים, שלכאורה אין טבעם הגופיפי מוטל בספק, כגון 
אלקטרונים, מסוגלים לחולל תופעות גליות. מעתה נפלה 
המחיצה בין התפיסה הגלית והגופיפית בתורת הא׳: כשאנו 
מדברים על גלי־א׳ ועל פוטונים גופיפיים אין אנו מתכוונים 
אלא לשני גילויים של ישות אחת, שאין ביניהם כל ניגוד 
וכל סתירה ממשית, אע״ם שנבצר מכוח תפיסתנו החושנית 
לשוות דמות לצירופם• בתופעות מסויימות מתגלה הא' כריבוי 
של גופיפים נפרדים, באחרות — כרצף של גלים מוגדרים 
במשוואות! אך אין במשמען של משוואות אלו אלא מידה 
של אומדנה בדבר מציאות הגופיף במקום מסויים ברגע 
מסויים. נמצא, שאמנם חזרנו לתפיסה הגופיפית של הא׳, אך 
בצורה מחודשת, שנוטלת הרבה מן העוקץ שבשניות "גופיף" 
ו״גל": מעכשיו אין הפוטונים אלא סוג אחד מכלל הסוגים 
של הגופיפים האלמנטאריים, שתכונותיהם הפיסיקאליות 
נקבעות במכאניקה הקוואנטית לפי הגבולות שהותוו על־ 
ידי עקרון־הרפיפות של הייזנברג (ע״ע). הייזנברג עוד 
מפליג ואומר: כל גודל, שאי־אפשר למדוד אותו בשיטה 
פיסיקאלית, אינו קיים מבחינת ההגדרה הפיסיקאלית! ולפי¬ 
כך אין כל שחר למושג התמונה הפיסיקאלית של הפוטון 
(או של האלקטרון). הברירה הציורית: גל או גופיף היא 
מעבר לגדר־הפיסיקה! כאן רשאים אנו לעסוק רק בתכונות׳ 
שהן ניתנות למדידה פיסיקאלית. על כן מניח הייזנברג 
ביסוד תיאורו של הגופיף רק מערכת מספרים (שמשמעותם 
הפיסיקאלית סתומה ואינה בגדר דיון ובירור), מין מטריצה 
(ע״ע)! ובפעולות מאתימאטיות במאטריצות אלו מתוארות 
כל תכונותיו של הגופיף. 

העולה מן הדברים: שלא כתורה הגלית הקלאסית באנו 
לכלל דעה, שיש להניח ביסוד־הא׳ מציאות של פוטונים 
נפרדים ונבדלים! אך שלא כתורה הגופיפית הקלאסית אין 
אנו רואים את הפוטון כגופיף, שמקומו, מסלולו ומהירותו 
ניתנים להיקבע בדיוק מוחלט. הרשות בידנו לראותו בחינת 
גופיף, ואת הגל המיוחם אליו בתנאים מסויימים, לפי 
,משוואת־הגלים׳ של שרדינגר, בחינת אומדנה בדבר מציאו¬ 
תו בזמן מסויים בתוך תחום מסויים! והרשות בידנו לראות 
את הא׳ כתנועת־גלים, שמתכנסים בתחומים מסויימים 
ל״צרורות־גלים", כזה כן זה: שניהם אינם אלא ניסוחים 
ציוריים מעט או הרבה, שבאים לשבר את האוזן, תיאורים 
שרירותיים של מציאות׳ שהיא מופקעת מיכולתו של התיאור 
החושני, ההסתכלותי. גוברת והולכת בין הפיסיקאים הנטיה 
לפרוש מכל תמונה פיסיקאלית, שרוח־האדם נוטה לערוך 
לפוטון, הואיל ומבחינה עיונית אין טעם מרובה לדבר, 
שהרי אין משמעות לתואר פיסיקאלי אלא בתחום המדידה 
הפיסיקאלית׳ שהיא תחום המציאות הפיסיקאלית המוגדרת. 


ונמצא, שאע״פ שנתעמקה הבנתנו במהות הא׳, אפשר לומר, 
שמתוך התעמקות זו דוקה נתחזקה אמיתותה של אותה 
מימרה: "הכל יודעים את האור, אך אין יודע לומר מהו". 

בדבר מקורות־האור ע״ע קרינה. בדבר המכאניזם של 
קרינת־הא׳ ע״ע אטום! אלקטרון! ספקטרום• בדבר תכונותיו 
הפיסיקאליות של הא׳ בהתפשטותו ע״ע אופטיקה. בדבר 
מדידת האור ע״ע פוט 1 מטריה. בדבר ה! !פיסה החושנית של 
הא׳ ע״ע עין! צבע! ראות. בדבר פעולותיו הכימיות של הא׳ 
ע״ע פוטוכימיה! צלום. בדבר פעולותיו הביולוגיות של הא׳ 
ע״ע היגיינה! פוטוביולוגיה! פוטוסינתזה. 

א. ה. 

אור, לחץ אור, ע״ע רןוינה. 

אור, אבזוךפציה (מלאט׳ 6 ז 6 נ 1 ז 50 ל 2 —בלוע).ככל 
תנועת־גלים׳ שעוברת ממדיום אחד לשני, כך אף 
האור (ע״ע) הפוגע בעצם גשמי מתפלג לשניים: מקצתו 
מוחזר מעל פני־הגוף ומקצתו חודר פנימה ומוסיף להתפשט 
(אגב שבירה). אולם בדרך כלל רק חלק משיעור האנרגיה, 
שפלשה לתוך הגוף מצד אחד׳ יוצא מן הצד השני, כלומר: 
האור, כשהוא עובר דרך הגוף, נחלש! זוהי תופעת האב־ 
זורפציה (הבליעה) של האור• האנרגיה של האור׳ שנעצרה 
בגוף. מתגלגלת בדרך־כלל באנרגיה של חום! האנרגיה 
האצורה בתנודתם של הגלים האלקטרומאגנטיים משתלבת 
במעגלי התהליכים האנרגטיים שבמילקולות ומגברת את 
התנועה המולקולארית והאטומית• 

הניסיון מלמד, ששיעור האור הנבלע בגוף מסויים תלוי 
בכמות של האור הנכנס ובעוביה של השכבה הנהדרת! 
היחס בין שלושת שיעורים אלה נקבע לפי חוק־בר (ז 6 ש 8 ), 
שלפיו: 1 ) הכמות של האור הנבלע (' 0 היא פרופורציונית 
לכמותו של האור הנכנס ( 0 , ז. א. 10 ='(; 2 ) שכבות 
שוות־עובי (של גוף מסויים) בולעות חלקים שווים של 
האור הנכנס! אם האור 1 נחלש בשכבה׳ שעובייה צ 1 ), 
בשיעור 41 אנו מקבלים:( 14 = ! 1 !— ; 14 הוא מקדם־הא׳. 
מכאן שמן האור 1 < החודר דרך שכבה, שעוביה השיעור 
היוצא הוא: ״ ־ 6 ן = !־!• 

החלשת האור יסודה בדרך כלל לא רק בבליעתו אלא גם 
בפיזורו (ע״ע קרינה), ולפיכך נכונה נוסחה זו רק בקירוב! 
אולם בגופים, שהם בעלי כוח־בליעה גדול, קטן שיעור־ 
הפיזור לעומת שיעורלהבליעה באופן שעיקרה של החלשת 
האור יסודו בבליעה, הנקראת במקרה זה איפול (אכסטינק־ 

?^ 471 

ציה). מקדם־האיפול 14 מוגדר ע״י המשוואה: ־^ 7 ־~ = 14 , 

שבה * הוא אורך־הגל הנדון במדיום הנדון, ו האינדכס 

7 1/3 4 

של האיפול. מכאן 0 ; 16 = ז״א: כשאור בעל אורך־ 

גל ג עובר בתוך מדיום מפרים שכבה שעוביה כאורך הגל, 

£> 471 ~ 10 

מנת האור היוצא היא ק 6 —ן• 

בתופעת הא׳ כרוכות התכונות של השקיפות והאטימות, 

או החדירות ואי־החדירות של גופים לגבי קרינה בכלל ואור 
בפרט! החדירות והיפוכה מתייחסים לקרינה במשמעות 
אובייקטיווית, ואילו שקיפות והיפוכה הם מושגים סובייק־ 
טיוויים׳ שמשמשים לציון התפיסות של חוש־הראיה שלנו. 
ברור מן האמור, שתכונות אלו אינן מתייחסות אלא לשכבה 




97 נ 


אור, אבזור 2 ציד מ? — אור, סחירות 


198 


הנחדרת בלבד. גופים שקופים או שקופים־למחצה בשיעורי- 
עובי רגילים אינם כר בשכבות עבות, כגון מים: במעמקי 
הימים שורר חושך גמור! לעומת זה שכבות דקות מאד של 
מתכות, שמוחזקות כחומרים אטומים׳ מניחות לאור לעבור 
בכמויות ניכרות (האור העובר דרד זהב נראה ירוק, דרך 
כסף — כחול). 

כמו־כן מלמדת נוסחת הא׳, שבגוף מסויים (ובשכבה 
מסויימת) אין הא׳ שווה בכל אורכי־הגלים. למשל: זכוכית, 
שנראית לעין שקופה לגמרה, כלומר שמנחת, לכאורה, לכל 
גלי־האור הנראה לעבור דרכה בלא עיכוב, עוצרת אפילו 
בשכבה דקה את כל האולטרא־סגול (ע״ע) שמאורך־גל 
^ 320 ולמטה, בעוד שנייר שחור הוא חדיר מאד לקרניים 
אינפרא־אדומות (ע״ע). גם האויר האטמוספרי, ובפרט 
החמצן שבו׳ בולע אור קצר-גלים במידה ניכרת, ולפיכך 
מסתיים הספקטרום של השמש בתנאי חקירה רגילים באורך- 
גל של ^ת! 300 בקירוב! גלים, שאורכם ^רת 184 , נבלעים 
כליל בשכבת־אויר, שעוביה מ׳ אחד, וגלים, שאורכם 
״!״״ 157 — אף בשכבה בת 0.1 מ׳. גם האור הנראה נחלש 
כשהוא עובר דרך זכוכית׳ אלא שהחלשה זו היא מועטת 
ורציפה לגבי כל אורכי-הגלים! גוף שקוף כזה הוא "מחוסר- 
צבע" (בעינינו). באולטרא־סגול אין הדבר כך: כאן כוח 
בליעתה של הזכוכית גדול מאד׳ והיא בולעת את האולטרא- 
סגול בא׳ סלקטיווית (ע״ע צבע! ספקטרום). גוף שקוף בעל 
א׳ סלקטיווית בתחום האור הנראה נקרא צבעוני, מגוון. 
גופים כאלה מעבירים רק אורכי־גלים מסויימים שבאור 
הנראה ובולעים את השאר! למשל: זכוכית כחולה חדירה 
לירוק, לכחול ולסגול, אבל לא לאדום ולצהוב• גוף, שבולע 
את כל האור הפוגע בו נקרא "גוף שחור מוחלט"! גוף כזה 
אינו נמצא בפועל, אבל בתנאים מסויימים, שאפשר ליוצרם׳ 
עלול להימצא גוף קרוב אליו׳ ולדבר זה יש חשיבות גדולה 
בתורת הקרינה (ע״ע). הגוף הבולע רק גלים בעלי אורכים 
מסויימים ומחזיר את האחרים הוא גוף מגוון אטום. לעומת 
זה גוף. שאינו בולע כלום מן האור הפוגע בו אלא מחזיר 
את כולו׳ הוא ״גוף לבך. הגוף השחור והלבן — שניהם 
לעולם אטומים. 

הא׳ תלויה גם במבנה של הגוף הנפגע, אם הוא איזו־ 
טר(פי או אנאיזוטרופי (ע״ע גבישים! קריסטלוגרפיה). 
.רק במקרה הראשון אין הא׳ תלויה בכיוונו של האור הפוגע. 
לפיכך שווה צבעם של גופים שקופים איזוטרופיים מכל 
כיוון־ראיה. לא כן בגבישים חד־ציריים, שבהם שונה הא׳ 
לאורך הציר מן הא׳ בניצב על הציר: הם נראים לנו 
בגונים שונים (דיכרואיזם), הכל לפי ראייתנו, אם היא 
בכיוון של הציר (צבע־הציר) או בכיוון ניצב עליו (צבע 
הבסיס). בגבישים דו־ציריים משתנה הצבע מכיוון לכיוון, 
וטיב־השינוי אינו שווה בכל הגונים, באופן שאנו רואים 
שלל־צבעים (פליאוכרואיזם! ע״ע אבנים טובות). 

י. ל. 

איר. מהירות. התפשטותו של האור במרחב ממקורו במהי¬ 
רות סופית ומסויימת היא מעובדות היסוד של 
המציאות הקוסמית, וערכה המספרי של מה״א — מן הקבועות 
היסודיות של הטבע הגשמי! קבועה זו חוזרת ומופעת 
במשוואות־היסוד של הפיסיקה, ולעולם סימנה — 0 . ראיית 
עצם באמצעות האור היוצא ממנו ומגיע לעיני הרואה הוא 


תהליך דורש זמן — ועובדה זו קובעת את דמות העולם 
מבחינת כוחו של חוש־הראיה לקולטה. סדרם ותורם של 
המאורעות, כפי שהם נראים ע״י המסתכל, אינם מקבילים 
לסדרם ותורם של מאורעות אלה כשלעצמם — אם אירעו 
במקומות שונים. עין הרואה עלולה לתפוס "בבת־אחת" 
מאורעות שרווח־זמן מבדיל ביניהם, ואילו מאורעות שמת¬ 
רחשים "באותו רגע" במקומות שונים עלולים להתגלות זה 
אחר זה. נמצא שבעיות הזמן וקביעתו והגדרתו מותנות 
בבעיות המרחב ומדידת מרחקים — המרחב והזמן מעורים. 
זה בזה ואינם נפרדים זה מזה כלל. 

הואיל וכל תיאוריה בדבר האור (ע״ע),שהוצעה בזמן מן 
הזמנים, הניחה, שיש בא׳ משום התפשטות כלשהי של גופי¬ 
פים, גלים או התרחשויות, שלא הוגדרו כל צורכן— צריכה 
היתה להיות מקובלת גם המסקנה, הנובעת מכאן, שלהעברת־ 
הא׳ נדרש זמן כל-שהוא. אולם במשך אלפי־שנים לא נתנו 
החכמים והחוקרים את דעתם על דבר זה, הואיל ובחייו 
היום־יומיים של האדם ובכל מאורע המתרחש בממדים 
ארציים רגיל הוא לתפוס את המתרחש כאילו ראהו בשעת 
מעשה ממש —מחמת הקוצר המופלג של רווח הזמן שבין 
התרחשותו של המאורע ובין ראייתו. הראשון, שהרגיש 
בדבר, שתפיסה זו אין כוחה יפה לגבי הממדים הקוסמיים, 
היה א. רימר (ע״ע) במחקריו המפורסמים משנת 1676 על 
סטיית זמני־הליקויים של ירחי כוכב־הלכת צדק מן הזמנים 
המחושבים (ע״ע אור). כיוון שסטיות אלו הן בעלות אופי 
עונתי־מחזורי עמד דימר על הסמיכות שביניהן ובין השינויים 
המחזוריים במרחק שבין צדק ובין הארץ. הואיל ואין להעלות 
על הדעת. שמהלכם של ירחי־צדק מושפע מן המצב היחסי 
שבין צדק ובין הארץ׳ זקף רימר את פיגור הופעת הליקוי 
בשעת ריחוקה של הארץ מצדק לעומת תקופתו בשעת 
קרבתם של שני כוכבי־הלכת הללו על חשבון הזמן הדרוש 
לאור לעבור את תוספת המרחק שביניהם. שיעורו המאכסי־ 
מאלי של פיגור זה הוא ״ 36 ׳ 16 ! מתוך ידיעת קוטר מסלול 
הארץ ( 299 מיליון לן״מ) ניתנת מה״א להיחשב לפי הנוסחה 
996 א 10 6 א 299 , שהם כ 300,000 ק״מ לשנייה. דימר בשעתו 
כבר מצא ערך קרוב לזה, עד כמה שאפשר היה לדייק לפי 
הקוטר של מידת מסלול הארץ, שהיתה מקובלת בשעתו. 
שיטה א 0 טר(נ(מית אחרת למדידת מה״א נמצאה ב 1728 ע״י 
ברדלי(ע״ע) בסיועה של תופעת־האברציה (ע״ע). בראדלי 
הכיר, שתופעה זו מתבארת ע״י חיבור המהירות של תנועת־ 
הארץ מסביב לשמש עם מהירותו של האור המגיע לארץ 
מאחד הכוכבים, כתוצאה מכיווניהן השונים של שתי המהי¬ 
רויות. על־פי הגודל של זווית־האבראציה (״ 20.47 ) וגודלה 
של מהירות־ה>(רץ יכול היה בראדלי לחשב את מה״א 
במידת־דיוק שאינה סוטה אלא ב 2% מן הערך המדוייק 
המקובל כיום. 

שיטות למדידת מה״א על פני־האדמה בדרך ניסויית 
פיתחו במאה הי״ט חוקרים צרפתיים. להלן מתואר הניסוי 
של פיזז* (ע״ע), 1849 (ציור 1 ): שתי משקפות ( 11.1 ), שהן 
מרוחקות זו מזו מרחק ניכר, מכוונות בדיוק ז( כנגד ז(. 
אלומת־אור, שיוצאת מנקודת האור , 1 ומתכנסת בהשפעת 
העדשה 0 , מוטלת מן הצד על פני לוח זכוכית ׳י• החותך 
בזווית של 45 0 את ציר המשקפת 1 , חלק מקרני־אור אלו 
מוחזר מן הלוח כלפי המשקפת 11 . בדרכן הן מתלכדות 
בנקודה 0 לתמונת־הנקודה - 1 ; מכאן הן ממשיכות בדרכן 



)99 


אור, :זדזיד־ת 


200 


ונהפכות לקרניים מקבילות ע״י האובייקטיו 8 . האלומה 
פוגעת באובייקטיו 0 של 11 ׳ מתכנסת׳ יוצרת תמונה על 
פני הראי 3 , ומוחזרת ממנו כלעומת שבאה, עד שהיא חוזרת 



* 

1. 

וייוד 1 . מרידת מהירות האור לפי שיפת פיזו 


ומגעת ל ס, חודרת דרכו בחלקה ונראית לעין המסתכל 
באוקולאר אולם הנקודה 0 נמצאת על שפת הגלגל 
המשונן 2 הסובב על ציר מקביל לציר המשקפת; רוחב 
שיניו שווה לזה של הרווחים שביניהן• אין קרני־האור 
יכולות לעבור בנקודה ס אלא אם כן היא נמצאת ברווח 
בין שתי שיני 2 ׳ ואילו כשאחת מן השיניים נמצאת ב ס— 
המעבר נחסם. כש 2 סובב על צירו במהירות מסויימת חלה 
האפלה של שדה־הראיה; ופשר הדבר הוא, שבמשך מהלכה 
של אלומת קרני־האור מ 1 ל 11 וחזרה הוזזה שפת 2 בשיעור 
של רוחב־שן: קרן־האור. שעברה בהליכתה ברווח בין שתי 
שיניים. נתקלת בחזירתה בשן. כשאנו מכפילים את מהירות־ 
הסיבוב, מואר שדה־הראיה מחדש, מאחר שהאור, שעבר 
בהליכתו באחד מן הרווחים, עובר בחזירתו ברווח שבא 
אחריו. בניסויו של פיזז־ היה 2 בעל 720 שיניים, והאיפול 
חל במהירות סיבוב של 12.6 סיבובים בשנייה•. נמצא, שהזמן 
להזזת שפתה של 2 בשיעור של רוחב־שן הוא:-?- 

2x720x12.6 

שהוא של שנייה. בזמן זה עבר האור פעמיים את 

המרחק שבין ולוו, שהיה 8,633 מ׳, ובס״ה 17.27 ק״מ. 
נמצא׳ שדרו האור בשנייה: 313000=17.27x18150 ק״מ. 
חזרות חדישות על ניסויו של פיזר במכשירים מדוייקים 
ומשוכללים ועל פני מרחקים של קרוב ל 46 ק״מ הפיקו את 
הערך 80 ± 299,860 ק״מ. 

פוקו (ע״ע) עיבד ב 1862 שיטה ניסויית למדידתה של 
מה״א בתחומי־מעבדה (ציור 2 ). עיקרה — הראי הקטן 5 



ציוד 2 . מדידת טהירות האור 5 פי ׳סיטח פוקו 


הסובב על צירו ס (שהוא ניצב על מישור־הציור). קרן־אור 

מ. 1 מוחזרת מ 5 אל פני הראי הקעור והכדורי וממנו 

חזרה, עד שהיא נראית לעיני המסתכל ב 1 ^. כל שינוי 

במצב של 5 בין הליכת־האור לחזירתו גודר את הסט־ 

מקומה של נקודת־האור, הנראית ב 2 ^. אם מספר הסיבובים 

של 5 הוא ״ לשנייה, מהירותה הזוויתית מוגדרת כ ת״ 2 ; 

הזמן הדרוש לאור בדרכו הכפולה 08 כלומר ז 2 < הוא ז? 

0 

0 ־ מה״א), וזווית סיבובו של 3 באותו זמן היא: 


ולפיכך: -^ 5 -= 24 =, 8.08 > 

ס 

נמצא: הזוויות ? 0 ! 8 ו 8 1 08 2 מתייחסות זו לזו כיחס 
ההפוך של הצלעות המתאימות ז ו ^ (מחמת קטנותן של 
הזוויות); לפיכך: 


'■■ 871111 

' 1 ) 0 ־ 


פ 

¥ 


871111■ 

0 


־=, 8 , 0 >. 



דוגמה: וסס 10 2 9 x =״ 91 = ז 

נ 11 ס 10 2 א 2 = 2,11 = 1 > 

1 סס 10 2 1 = 10111 = 10 x > 

800/860 = ם 
!מס 1 10 6 = 1.0801111 = 1.08 x 

10 2 א 2 800 * 81 >< 10 4 x א 3.14 א 8 
10 2 א 10 * ג ' 10 א 1.08 
\ . 800 . 1 מס 10 10 >( 3 = 


שיטתו של פוקו ניתקנה ונשתכללה בדור האחרון ע״י 
מיכלסון (ע״ע), שצירף את דקותה ודיוקה של שיטה זו 
אל השימוש במרחקים גדולים (עד 70 ק״מ) וקבע ע״י כך 
ב 1926 את הערך המקובל כיום כמדוייק ביותר: 

360 /בםאל 4 +. 299,776 = 0 . 


ערכי־מה״א, שנקבעו בשיטות האסטרונומיות, מתייחסים 
להתפשטות האור במרחבי הריק הבינכוכבי, ואף הערכים 
הניסויים שלמעלה, שנקבעו באטמוספירה, ניתקנו (לפי 
החישוב שלהלן) בהתאם לכך. מה״א בריק רוקה היא 
קבועת־הטבע׳ שאינה משתנית בשום מקום ובשום זמן, והיא 
שווה באור מכל הצבעים, כפי שהוכח ע״י בדיקת קרינתם 
של כוכבים שוני־צבעים. כנגד זה משתנית מה״א ממדיום 
למדיום, לפי כוחו של המדיום בשבירת־האור, ואף כאן 
היא משתנית מצבע לצבע, לפי מידת הנפיצה (ע״ע). דבר 
זה יוצא לנו להלכה מכל התיאוריות על מהותה של קרינת־ 
האור ונתאשר בפועל בשיטתו של פוקר (עיין למעלה) ע״י 
הכנסת שכבות של חומרים שקופים שוגים בדרך קרני־האור. 
בדרך זו אנו מוצאים, שמה״א פוחתת עם ריבוי הצפיפות 
של המדיום מבחינה א 1 פטית, ז״א עם גידול מקדם־השבירה 
שלו: מה״א במים אינה אלא כ % מערך -י• בזה יש משום 
עדות מכרעת לטובת התיאוריה הגלית של הא׳ ומשום 
סתירת התורה הגופיפית, שמחייבת את גידולה של מה״א 
במדיום צפוף. מבחינת הצפיפות האופטית אין האטמוספירה 
שונה הרבה מן הריק: מה״א בה קטנה רק ב 0.03% מערך 0 . 

משנתברר שקרינת האור אינה אלא קרינה אלקטרו־ 
מאגנטית׳ הוסבר ממילא שמה״א היא היא מהירותה של 
התפשטות הגלים האלקטרומאגנטיים, וכן הובנה משמעות 
הופעתו של הערך = בנוסחות־היסוד של תורת־החשמל 
(ע״ע) כערך היחס בין מערכות המידות האלקטרוסטאטית 
והאלקטרומאגנטית. אולם לחשיבות עצומה — כמעט מכי 






201 


אוי, שהיוו ■ז — אור, עור כשדיס 


202 


רעת — הגיע הערך 0 כקבועודהטבע בתורת־היחסות (ע״ע): 
הוכר, שהוא שיעורו של הגבול האחרון בגדר המהירות 
האפשרית במציאות הגשמית. במשוואות של לורנץ־איינשטיין 
מופיע הערך 0 כגורם מספרי, שקובע את שינויי־המסה של 
גוף כתוצאה משינויי מהירות, ז״א משנוייה של מכסת- 
האנרגיה שבו; ממשוואות אלו יוצא, שרק אנרגיה אינסופית 
מסוגלת להקנות לגוף מהירות כמה״א (ולהגדיל בזה את 
מסתו עד לאינסוף). משמע, שבכל תנועה מכאנית אין 
להגיע למה״א אלא בדרך אסימפטוטית (ע״ע) ולא יתכן 
לעבור עליה בשום פנים. החזקה השניה של ערך מה״א 
מופיעה כערך־היחס במשוואת היסוד 0 2 בת=£, שקובעת 
את הסמיכות שבין המסה ובין האנרגיה בחומר. 

י. ל. 

אזר, סר ג׳מ מיד —•"ס ^ס? ת 011 / ־ 811 — (נר 1880 ), 
חוקר־תזונה בריטי; מגדולי המומחים לבעיות 
החקלאיות ולבעיות הפיסיולוגיות והכלכליות של התזונה 
בדורנו. היה מנהל המכון לחקירת התזונה של בעלי־החיים 
שעל-יד ראואט ( 61:1 ^ £0 ) ומנהל המכון הקיסרי של תזונת 
בעלי־החיים. 1942 נתמנה פרופסור לחקלאות באוניברסיטה 
של אברדין. ב 1945/8 היה מנהל כללי של האירגון הבינלאומי 
למזון ולחקלאות (.ס.?). ב 1946 הציע תכנית כללית 
לאירגון־הייצור של מזונות וחלוקתם בקנה־מידה עולמי 
(שלא נתקבלה ע״י נציגי־האומות). מחיבוריו המרובים יש 
לציין ביחוד את ץ 1 קק 50 1 ) 00 ? 131:10031 ? * 11 ׳ ( 1934 ); 
1000016 1 ) 30 1031111 ־ 1 , 1 ) 00 ? ( 1936 ); 1116 1 ) 30 1 ) 00 ? 
16 ק 60 ? ( 1943 ). 

אור מתעה ( £31005 15015 ), אור מבליח, שנראה לפעמים 
בלילות על פני ביצות או אדמת־יער. הסיבה אינה 
ידועה׳ אבל מקובלת הדעה, שהיא דליקה של גאזים (ביהוד 
של מתן, ע״ע), שמתלקחים מתוך תהליכי-בליה של חומר 
וגטאטיווי ואנימאלי מת. 

אור, אור־כ&דים, אחת מן הערים הגדולות ביותר בשומר 
(ע״ע) ולאחר מכן בבבל. כיום שטדדחורבות נרחב, 

שבו מזדקר תל נישא, חורבות הזקרת של א׳, הנודע בשם 
תל אלמקיר. א׳ נתפתחה על שפת־תעלה גדולה, שהביאה 
מים מן הפרת אל הסביבה ושימשה דרך־מסחר חשובה, שבה 
עברו סירות־סוחר אל שני נמליה של א ׳ . כיום התעלה 
סתומה וכל הסביבה שוממה. 

מקור השם א׳ אינו ברור. יש סבורים, שאין זו אלא 
המלה השומרית אך, שפירושה עיר; ויש נתלים בקבוצת 
הסימנים בכתב־היתדות, שבה נכתב השם בשומרית, ומתר¬ 
גמים את השם: מקום מושב־הא(ר. במקרא נזכר המקום 
בשם ,אור כשדים/ שכן בתקופת־המקרא כבר נמצא המקום 
בתחום התיישבותם של הכשדים בבבל. 

לפי המסורת האגדית של שומר נושבה א׳ עוד קודם 
המבול והיתה מרכז של שושלת שליטים, שכל אחד מהם 
מלך אלפי שנים. גם בתקופות מאוחרות היה השלטון על 
שומר ואכד בידי שושלת־מלכים. שא׳ היתה בירתם. החוקר 
האנגלי טיילור היה הראשון׳ שעסק בחפירות במקום זה 
( 1854 ), והוא גם שזיהה את התל של א׳ לפי כתובת מימי 
נבונאד מלך בבל. בסוף המאה הי״ט חפרה בא׳ משלחת 
מטעם האוניברסיטה של פנסילוויניה, אלא שתוצאות־עבודתה 


לא נתפרסמו. ב 1918 ערך כאן החוקר האנגלי קמפבל־תומסן 
חפירת ניסיון מטעם בית־הנכות הבריטי, וזמן מה לאחר זה 
חפר — מטעם אותו מוסד עצמו — החוקר האנגלי הול בא/ 
באריחי ובאל־עובייד הסמוכה 11 א׳. משלחת משותפת מטעם 
האוניברסיטה של פנסילוויניה ובית־הנכות הבריטי חפרה 
בא׳ בהנהלת סר ליאונארד וולי במשך שתים־עשרה עונות 
רצופות (מ 1922 עד 1933 ). אע״פ שנחפר רק חלק קטן 
משטח החורבות, מאפשרים הדו״חות של המשלחת האחרונה 
לעמוד על תולדות העיר והתפתחות תרבותה מימיה הרא¬ 
שונים עד חורבנה הסופי. ראשיתה בתקופה החאלקוליתית 
(בתחילת האלף הרביעי לפסה״נ), שבה היתה א׳ כפר 
חקלאי פרוז של בנייני טין כבוש או מסגרות־עץ קלות, 
שמילאו אותן יריעות של מחצלות טוח 1 ת בטיט. כלי־תושביה 
באותה תקופה היו בעיקר כלי־צור ונתזי־אובסידיאן מצי¬ 
אותו של חומר זה מעידה׳ שבאותם הימים הקדומים כבר 
עמדה א׳ בקשרי־מסחר עם סביבות רחוקות למדי. משקלות־ 
נולים ששרדו מלמדות על תעשיות ביתיות של טוויה ואריגה, 
וחרוזי אבן וצדף — על יצר־הקישוט של האדם בן אותה 
תקופה. אפיינים ביותר הם כלי־החרם המקושטים בציורים 
של דגמים צבעונים. — התושבים היו, כנראה, שמיים־אכדיים. 

בסוף האלף הרביעי לפסה״ג מתגלים כאן פתאום סימנים 
של תרבות חדשה שהיא תרבות־ברונזה מפותחת. מסתבר, 
שחיבות זו הובאה לכאן ע״י כובשים, שבאו מצפון־המזרח, 
כנראה, בדרך־הים. אלה היו השומרים, שנתרכזו בעיקר 
בערים; ישובי־השדה נשארו בדרך כלל אכדיים. לאחר פרק 
זמן ממושך אירע שיטפון כביר׳ שמחה (לדעת וולי) את 
רוב הישובים בשטח של 100,000 קמ״ר בתחומי מירוציהם 
התחתונים של הפרת והחידקל. רק הערים, שישבו על רמות, 
ובתוכן א׳, ניצלו. מחוץ לחומת א׳, בסביבתה הנמוכה, מצא 
וולי שכבה של חרסית בלא שרידים ארכיאולוגיים בעובי 
של 2.5 מ׳ בקירוב, שהבדילה בין השרידים הקדומים 
(מתחתיה) ובין המאוחרים יותר (מעליה). אפשר, שזכרו 
של אסון איום זה משתקף במיתולוגיה השומרית־הבבלית 
על המבול. מעל לשכבה ,עקרה׳ זו מזמן ה״מבול" נמצא 
בית־קברות גדול מימי ראשוני־המלכים לשושלת הראשונה 
של א׳(המאות הכ״ו—הכ״ה לפסה״ג), שעמה מתחלת התקו¬ 
פה ההיסטורית בשומר ובאכד. כאן נמצאו הקברים של כמה 
מלכים ומלכות. בכל קבר כזה היה חדר תתקרקעי, שנבנה 
מאבן ותקרתו היתר. כיפת־אבן. בחדר נטמנה גופת־המלך 
בתוך ארון ומסביב לה חפצים יקרי-ערך הרבה לפני החדו 
נמצא מסדרון ארוך, שממנו הוליך כבש אל פני־הקרקע. 
במסדרון ועל פני הכבש נמצאו גופותיהם של בני־לוויה 
מרובים, אנשים ונשים, שכנראה הלכו למיתה מרצונם ונקברו 
עם אדוניהם. כן נמצאו שם שרידי הרכב, שבו הובאו הארון 
עם החפצים לקבורה, שלדי הבקר, שגררו את הארון, ביחד 
עם רתמתם, וכן גם חיילים ועבדים, כלים ורהיטים — מכל 
מה שהנפטר היה עלול להצטרך לו בחיים שלאחר מיתה. 
מנהג זה של המתת עבדים ובני־לוויה לא נהג, כנראה, אלא 
כשנקברו מלכים ומלכות בלבד. — כתבות שונות, שנתגלו 
בחפירות, מזכיר 1 ת את מסאניפר, הראשון למלכי השושלת 
הראשונה (לפי רשימות שומריות), ואת בנו אאניפד (שאינו 
נזכר ברשימות אלו), שבנה מקדש לאלילת־הפריון באל־ 
עובייד הנ״ל. לאחר שמת בלל, החמישי והאחרון למלכי 
שושלת זו, עבר השלטון המרכזי לאון שבעילם. בתקופה 






אפריז קישוטי מאור. חיטוב עץ. המוזיאון הבריטי, לונדון 


דמות רכב מאור. תבליט של אבו־גבם. המוזיאון של האוניברסיטה 
של פילאדלפיה 


טבעוח־רס! עשויות נתד־אליוטרח 
ועליהן דמות פרר, מאור 
























פסל נודיאה, מלך איר 


רקונסטרוקציה של בית־מקדש באיר 



100 ^■ 

-.?!"■ז*', , 















2)7 


אור, א־ר :שריב — אוראולה 


208 



כלי־זהב מאור 


שלאחר זו, שכללה גם את ימי שלטונה של שושלת א׳ השניה, 
עברה א׳ מידי כובש לכובש. מאלה יש להזכיר את אאנתום 
מלו לנש, את לוגאל־זאגיסי מלך אומא וארך (ע״ע) ואת 
סרגון מאכר (ע״ע), שכולם הניחו אחריהם במקדש א׳ חפצי- 
הקדשה. במאה הכ״ב חוזרת ומשתלטת בא/ כפי הנראה, 
שושלת של מושלים מקומיים חפשים. אך לשיא עצמתה 
ופריחתה הגיעה א׳ בימי שושלת־אור השלישית (המאות 
הכ״ב—הכ״א לפסה״נ בקירוב). אר־נמ, מייסדה של שושלת 
זו, היה מתחילה נציב־א׳ של את־חגל מארך. לאחר שנשתחרר 
ממרותה של ארך, הצליח, כנראה, להרחיב את שלטונו על 
כל ערי־שומר. הוא גם קרא לעצמו,מלך שומר ואכד/ אע״פ 
שהתפשטות־שלטונה של א׳ מחוץ לתחומי־שומר באה בעיקר 
בימי בנו־יורשו שולגי (ויש קוראים דונגי), שכינה את עצמו 
בשם ,מלך ארבע כנפות־הארץ/ בימי־מלכותו, שנמשכו מ״ז 
שנה, הרחיב שולגי את גבולות מדינתו וכבש את אשור (ע״ע), 
שבה הקדיש זריקום — נציב־אשור — מקדש לאמר־סין, בנו 
ויורשו של שולגי. שולגי הוא שכונן גם את פולחן המלך 
כאלוהות, פולחן, שנתקיים עד ימי השושלת הראשונה 
(האמורית) של בבל, שפע הכלים ועושרם וריבוי התעודות 
הכתובות, שנמצאו בשכבות מזמנה של שושלת זו, מעידים 
על שיגשוגה הכלכלי של א׳ ועל התפתחות קשרי־המסחר 
שלה באותה תקופה. אולם בסוף ימיו של שולגי כבר הורגשה 
סכנת האמורים (ע״ע)׳ שאיימו על א׳ מצפון־מערב. בימי- 
יורשיו נוספה על כך סכנה מצפון־מזרח: התחזקותה והת¬ 
רחבותה של עילם. אביסין הוא האחרון למלכי השושלת 
השלישית של א׳ ובימיו נופלת מלכות שומר ואכד של א׳ 
במלחמותיה במארי (בצפון־מערב) ועילם (בצפון־מזרח). 
ממכה זו לא נרפאה א׳ לעולם׳ אע״פ שזכתה גסיאח״כ לכמה 
פרקי־זמן קצרים נוספים של פריחה דתית או כלכלית, כגון 
באמצע האלף השני לפסה״ג (בימי כוריגלזו 11 , משליטי 
השושלת הכשית בבבל), ובתחילת המאה השביעית לפסה״ג 
(בימי נציבו הפעיל של אסרחדון האשורי). מן המאה הי״א 
לפסה״ג משתלטים על הסביבה שבטי הכשדים (ע״ע) הנו¬ 
דדים, ומכאן הצירוף המקראי — אור־כקודים• — השינויים 
הארכיטקטוניים המרובים, שנעשו בימי נבוכדראצר 11 
(בתחילת המאה הר לפסה״ג) בתחום־הקודש של א/ מעידים 
על נסיונו של מלך זה לפחת רוח חדשה בפולחן של סין בא׳! 
אך גם זה לא הועיל לא/ כמו־כן לא הועילו לה נסיונותיו 
של נבונאד (באמצע המאה הר) לעודד פולחן זה. מאז 


אין זכר לא׳ במקורות היסטוריים. התעודה המסחרית 
המאוחרת ביותר, שנתגלתה בא׳, היא משנת 400 לפסה״ג, 
כלומר מימי שלטון־הפרסים• יש לשער, שאחר זמן לא־ 
מרובה חרבה העיר ונעזבה׳ אע״פ שמסורת הלניסטית מן 
המאה השניה לפסה״נ עשויה להתפרש, שבאותה תקופה 
עדיין שימש המקום מרכז מסויים לשבטים ערביים נודדים. — 
לפי המסורת המקראית היתה א׳ עיר מוצאם של האבות 
(ע״ע). ואמנם הרבע הראשון של האלף השני לפסה״נ, עם 
ירידתה הכלכלית של א׳ לאחר שנפלה השושלת השלישית 
והאמורים עלו מצפון־מערב, היה זמן מתאים להגירתן של 
משפחות שונות מא/ שלא היו קשורות במקום קשרי חקלאים 
משועבדים לקרקע. משם נדדו האבות לחרן; ואף נדידה זו 
מסתברת ע״י הקשרים המיוחדים שבין שני מרכזי פולחן־ 
הירח הללו. מוצא האבות מא׳ השומרית מבאר פרטים 
ומנהגים מחייהם, שאין להם יסוד בחוק ובמנהג הישראליים. 
בין אלה יש למנות את פרשת היחסים בין אברהם, שרה 
והגר ובנה, וכן את מנהג קברות־המשפחה המיוחדים. ע״ע 
אבות; אברהם; הגר; הרן! כשדים! שומר; שרה! תרח. 

;20/9 ,( ש. ייבין, ידיעות החברה לחקירת א״י, י״ב (תש״ו 
״ 1 .ס ; 1930 ,-׳/ז 1 * *-׳ס׳זז ;/״;״ז 4 , 14311 .זז . 8 .זז 
\¥0011 £11 117 ,ץ x6060110115, 1934/39; 0. !0 117 ,ץ 0011£ ^ .״ / 

//16 € 110 , 1 ( 166 $, 1929; ]. 0. 03(1(1 81 1,. !££?3111, 117 
6000 / 1077 $, 116 x 1 $, 1, 1928; ]. 0 . 03 ( 1 ( 1 , 7/16 111 $/ 071 ) 071 ץ 
^ 1071117716771 $ 0 / 11 ?, 1929; 0 . 1 ,. \^ 0011 € 1936 , 44 . 1770/10771 , ץ ; 

'!'11. 035{£1', 1937, 53; 16 (} 7 6771 7/16 £100£32 3 ( 1 .ש 

0601 0/ !£/70{010/1, 1940, 140; 1. ]. 0011), 1111771077$ 077(1 
5741)071077$, 1944, 127 0 ; 0. 1^, ^0010^, 117, 1946. 

. ש. י 

א 1 ךא(לה ( 3111-6013 , מלאט׳ !תטזטג, זהב)׳ הילה׳ קרני־ 
אור בצורת "עטרת־זהב" או "כליל־תפארת" לראשו 
של אדם, שהיא, לדעתו של ת 1 מאס מאקווינו׳ אות־הצטיינות 
ממרום למי שמת על קדושת־הדת או למי שמיועד לחיי־נצח 



אליהו הנביא עטור הילה, לפי איקונין רוסי עתיק 

באמנות הנוצרית — קרני־זוהר או ענן־זיו מסביב לדמותו 
המצויירת של הקדוש. צורת הא׳ היא סגלגלת (בדמויות 
עומדות, ,מאנדורלה׳) או עיגולית (בדמויות יושבות). דומה 
לא׳ ה״נימבוס" (בלאט׳ "ענן־גשם"), טבעת מבהקת, שעוט־ 






2:9 


אוראולד — אורגינו 


210 


דת את ראשו של המצוייר. סמלים אלה׳ כאותות של 
גדולה ותפארת עליונות׳ כבר מוצאים אנו נאמנויות העתי¬ 
קות׳ בפרט באמנות הבודהיסטית וההלניסטית׳ והם משמשים 
לתיאור של השמש כאל או של גיבורים מעוטרים הילה של 
זוהר׳ ובתקופה של הקיסרים הרומיים שימשו להאלהתם 
של השליטים. — ״הגלוריה״ (״גלוריולה״׳ מלאט׳ 8101-13 , 
תהילה) היא צירוף של הא׳ וה״נימבוס״. — בהשאלה מסמ¬ 
נים א׳ ונימבוס את השיא של התפארת והקדושה. וע״ע 
מ נ ד ו ר ל ה. 


א 1 ךא 1 מיצין (ת 1 סץ 1 חס 3016 ), חומר אנטיביוטי (ע״ע), 

שמוצאו מן הפטריה 301605 ) 311100 6$ סץ 01 ס 1 נן 5116 
מקבוצת האקטינומיצטים (ע״ע). נתגלה ובודד ע״י קבוצת 
חוקרים אמריקנים בראשותו של י. סאבארואו(- 5013133 .¥ 
, 1033 ) ב 1946 — 1947 . ונתקבל בצורת תכשיר נקי, גבישי, 
בעל צבע צהוב־זהוב (מכאן שמו). מבנהו הכימי נשמר לפי 
שעה בסוד׳ אך ידוע שהוא ניתן להפקה בכמויות גדולות 
ע״י שיטות של תסיסה בקנה־מידה רחב. — הא׳ ניתן לחולים 
דרך הפה. הוא פועל בריכוזים גדולים מאלה שבהם פועל 
הפניצילין (ע״ע). אין הוא מפתח בחידקים כושר-חיסון נגדו 
ואין הוא משפיע לרעה על גוף־האדם. הא׳ משמש כגורם 
ריפוי באינפקציות שונות ע״י חידקים חיובי־גראם ושלילי' 
גראם. בריפוי של נגעים הנגרמים ע״י חידקים חיובי-גראם 
אין הוא יכול להתחרות בפניצילין, אולם כלפי טיפוסים 
שונים של חידקים שלילי־גראם — בפרט כלפי גורמי איב־ 
פקציות של דרכי-השתן — יעילותו עולה על ז 1 של 
הסטרפטומיצין (ע״ע). ביחוד מצטיין הא׳, בדומה לכלו׳רו־ 
מיצטין(ע״ע), כגורם פעיל נגד טיפוסים מסויימים של וירוסים 
(ע״ע) וריקטסיות (ע״ע). בא׳ רכשה לה הרפואה אמצעי- 
ריפוי חשוב לטיפוכדהבהרות (ע״ע). 

( 1948 ) 175 , 2 . 1 ז^ , 51 ■. 50 ! 1 ־ ¥01 *א .תמ\׳ 


אוראזה ( 016356 ), אנזים (ע״ע), שמפרק את השתנה 
פירוק הידרוליטי לדו־תחמוצת הפחמן ולאמוניה. 

כשאין בלמים ($! 0#6 נ 1 ), מתאחדים הללו לקארבאמאט של 
האמוניום ( 1 )< כשיש בלמים, התולדה האחרונה היא קאר- 
בונאט של האמוניום ( 11 ): 


,מזקס 


00 <; 
1 


, 015111 

,מזקס 


>ס 0 

11 


<- 2 0 מ + 




00 < 


►- 2 0 מ + 1 


א׳ נפוצה מאד בחידקים מזהמי־שתן, גורמי התסיסה והסירחון 
האמוניאקאלי בשתן ישן. כמו־כן היא מצויה בצמחים מרובים, 
ובפרט במיני־פולים. לא׳ יש תפקיד חשוב במחזור החנקן 
(ע״ע) בטבע. היא האנזים הראשון, שהוכן בצורה של חומר 
נקי, אחיד וגבישי ( 1926 , בידי סומנר! ע״ע אנזימים גבי- 
שיים). הא׳ הגבישית היא פרוטיאין טיפוסי מסוג הגלובו־ 
לינים (ע״ע), בעל משקל מדיקולארי של 480,000 , והוא 
מתעכל ע״י פפסין (ע״ע). 


אודבינז ( 11113100 ), עיר במחוז־פיסארו באיטליה׳ דרו־ 
מית־מזרחית לרימיני. מספר תושביה 5,500 . ברחו¬ 
בותיה הצרים, בכנסיותיה המפוארות ובארמון נסיכיה (מש׳ 
1468 ) שמרה א׳ על צביון של עיר מיה״ב והרנסאנס לכך 



אי׳ט־צנא, ציור בראמאנטה מאורבינו 


סייעה, אפשר, גם העובדה, שא׳ בנויה על גבעה תלולה 
והיא מוקפת חומת־מבצר. מתקופת־הזוהר שלה שרדו בה 
עד היום כמה מוסדות־תרבות: האוניברסיטה החפשית 
(נוסדה ב 1564 ), ובה כאלפיים תלמידים ( 1942 ), המוזיאון 
של רפאל (בבית, שבו נולד האמן), התיאטרון, שהוא מן 
העתיקים באיטליה, הגאלריה לאמנות והאקאדמיה לאמנות- 
האילוסטראציה של ספרים, בית־ספר למשפטים ובית־ספר 
לרוקחות. 

א׳ העתיקה, 90116056 11113100111 , ידועה מתקופת־הרו* 
מיים, וביחוד מימי מלחמות הגותים. אע״פ שנמסרה ע״י 
הקארולינגים לכנסיה היתה גיבלינית. 1213 נתן פרידריך 11 
את א׳ במתנה לרוזנים ממשפחת מונטפלטרו. שליטיה של 
משפחה זו — ,הדוכסים מאורבינו׳, שהיו מרובי־כשרון 
ונדיבי-לב׳ פיקחים ואוהבי־אמנות — ידעו לקרב אליהם 
ולארח בחצרם את גדולי־האמנים ואנשי־הריח שבדורם. 
בתקופת־השלטון של פדריגו ( 1444/82 ) וגוידובאלדו 11 
( 1482/1508 ) פעלו בא׳ ברמנטה, רפאל, במבו וקסטיליונה. 
פירו דלה פרנצ׳סקה כתב בה את ספרו המהולל על תורת־ 
הפרספקטיווה, פ. ג. מרטיני—את חיבורו - 0131010 11311310 ׳ 
1611013 , וג׳ובאני סאנטי — את התיאורים של אמני־דורו. 
כל אלה עשו את א׳ מרכז תרבותי ראשון במעלה בתקופת- 
הזוהר של הרנסאנס האיטלקי. ב 1631 נספחה א׳ ביחד 
עם הערים הסמוכות לה למדינת־האפיפיור. ב 1860 נצטרפה 
למלכות־סארדיניה. 

היהודים בא׳. יש יסוד להניח, שעוד במאה הי״ג היה 
בא׳ ישוב יהודי: ר׳ אברהם אבולעפיה שהה שם זמן־מה. 
אבל התעודות הראשונות על ישוב יהודי בא׳ הן מש׳ 1409 . 
אותה שנה בא לשם דניאל מוויטרבו לשם מסחר ועסקי 
הלוואה — אפשר, לפי ההזמנה של נשיאי־העיר. סוף המאה 
הט״ו ותחילת הט״ז היה תור־הזהב של א׳, וגם היהודים בה, 
שהיו עוסקים בהלוואה, במסחר (אבנים טובות, נייר, מתכות, 
וכר) וברפואה, נהנו מן הפריחה הכללית של העיר. כמה 
מהם היו גם בעלי קרקעות. מתחילת המאה הט״ז התחילו 
מוציאים פקודות מגבילות את זכויות־היהודים בא', אבל 
לא הקפידו על ע\מירתן. היהודים היו מקורבים לשלטונות, 





211 


אודביגו — אורכן 


212 






ורופא יהודי בשם משה, 
מבאי־היכלו של הדוכס 
גוידובאלדו 11 , נתמנה 
רופא העיריה. דוכס זה 
הגן על שלמה מולכו 
כשנשקפה לו סכנה לרגל 
ויכוח עם הגמון אחד 
השוק של אנקונה. במ¬ 
חצה השניה למאה הט״ז 
הורע מצב היהודים גם 
בא׳: גם בה נידונו 
ספריהם לשריפה והוטלו 
הגבלות על עסקיהם; 
נרדפו האנוסים, שמצאו 
שם מקלט, נתחדשו גזי¬ 
רת אות־הקלון והאיסור 
לרכוש נכסים־לא-נדים 
ונדחתה בקשתם של 
המגורשים ממדינת־הכג־ 
סיר. ( 1569 ) להתיר להם 
להתיישב בא׳. בסוף 
המאה הט״ז ירדה א׳ מגדולתה ונתמעט בה גם מספר 
היהודים. ב 1631 , כשעברה לרשות־הכנסיה, היו בה כארבע 
מאות יהודים, רובם עניים, ושנים אחדות אחר-כך פחת 
מספרם עד מאתיים. אעפ״כ באו יהודי־א׳ לעזרת הפליטים 
מפולניה אחר השחיטות של שנות ת״ח ות״ט. במאה הי״ט 
הוטב קצת מצבם הכלכלי של יהודי־א׳. משנספחה א׳ 
למלכות־סארדיניה נעשו היהודים שווי־זכויות לשאר התוש¬ 
בים. אולם מספרם הוסיף לרדת בתוכה עד שנשארו מהם 
רק משפחות אחדות, וחיי־הקהילה כמעט שבטלו לגמרם. 
בספריית בית המדרש לרבנים שבנידיורק שמור ארון־ 
הקודש שנתן הדוכס במתנה ב 1451 לקהילת־א׳. — בא׳ חיו 
כמה רבנים וחכמים, שחיברו ספרים׳ כגון ר׳ שלמה בן 
אברהם מחבר 0 ' "אוהל מועד" (ויניציאה, ש״ח), ר׳ אפרים 
מהללאל פורטו׳ ואחרים. במשך זמן ידוע היה כאן גם בית- 
דפוס עברי. 

, 110111 . 0 ; 1902 , ס !/!(!/[! 1/1 € 1 '<<]? 0 / 11 ( 1 / , 1,11223110 . 0 

. 1916 ,׳( 1101 / 0 !׳ 1/11 11 ( 1 / 0 /(' 1111101 

א. ש. ה. 

זה לאמריקה ד,דדו- 

מית, שמשם הביא אלסיד רםאלץ ריאורביני 


חצר הארמון של וזדוכם מאורבינו 

אספים עשירים מאד. ספריו הגיאולוגיים והפאליאוגטולוגיים 
הם נכסי מדע מרובי-ערד עד היום. החשוב שבהם הוא חיבורו 
המקיף "פאליאונטולוגיה צרפתית" (־ת 3 ז 1 16 § 1010 ת 2160 ? 
94186 ), ששמונת כרכיו הראשונים העוסקים בחסרי-החוליות 
שבתקופות היורה והגיר יצאו בחייו ( 1840/55 ). לאחר שמת 
המשיכה קבוצה של חוקרים מעולים בהוצאת־חיבוריו, 
שעדיין לא נשלמה. 

אוחין — ת 3 נ 1 זס — שמם של שמונה אפיפיורים: 

1 . או ר בן 1 , בישוף של רומי ב 222 — 230 ; קדוש 
של הכנסיה. 

2 . אור בן 11 (אוטו, 011:0 , נו׳ 1042 ), אפיפיור מ 1088 
עד 1099 . היה נזיר ואב במנזר של קליני. 1078 בישוף ראשי 
באוסטיה, 1084 לגאט בגרמניה, במקום שנאסר לזמן־מה 
ע״י היינריך עו מפני מסירותו היתירה לגריגוריוס ה 11 /ן, 
שהיינריך התנגד לו בכל תוקף. לאחר שנבחר לאפיפיור 
לא היה יכול להישאר ברומי׳ שהיתר, נתונה תחת השפעת 
יריבו׳ האפיפיור־שכנגד קלמנם ווו׳ ועבר לדרום־איטליה. 
כחסידה של תנועת־הרפורמה של קליני (ע״ע) המשיך את 
מדיניותו של גריגוריום ¥11 ונלחם במרץ בקיסר הייג־ 
ריר 1¥ . לשם כך החזיק בברית, שכרת עם רוג׳ר, הדוכס 
הנורמאני של סיציליה׳ גרם לנישואי הנסיך מבאוואריה עם 
הרוזנת בת ה 14 מאתילדה מטוסקאנה ( 1093 ), תמך בקוג־ 
ראד בן־הקיסר׳ שהתקומם לאביו ( 1093 ), וכן באדלהייד, 
אשת־הקיסר׳ שנסתכסכה עם בעלה ( 1094 ). כתוצאה ממדי¬ 
ניות זו של א׳ נסתיים המסע הצבאי של היינריך באיטליה 
( 1090 — 1097 ) בכישלון. בוועידת הכנסיה בפיאצ׳נצה, שא׳ 
כינס ב 1095 , נתקבלו מחדש ההחלטות בעד הצליבאט 
ונגד הסימוניה, הוטל נידוי על האפיפיור־שכנגד, וניתנה 
ארכה לפילים 1 מצרפת לבטל את פירודו מאשתו. בוועידת 
קלרמון ( 1095 ), שבה נידה א׳ את פילים 1 , נתאשרו 
התקנות בדבר ,שלום־האלהים׳ (ע״ע) ונתקבלו החלטות נגד 

הסימוניה ונגד אינוסטיטורה ע״י חולונים. עיקר חשיבותו של 

/׳ ♦ 







213 


1 ■* 

א) 1 ■ן 


214 


א׳ הוא במה שהיה מחוללה של תנועת מסעי־הצלב (ע״ע). 
א׳ קיבל על עצמו את התפקיד לגאול את הקבר הקדוש וע״י 
כר לרומם את כבודה של האפיפיוריות בעולם הנוצרי. ההטפה 
שלו למסע־צלב, שהתחיל בה בוועידת פיאצ׳נצה, עוררה 
התלהבות מיוחדת בוועידת קלרמון. לצלבנים הבטיח א׳ כפרת 
עוונות. ההסתה נגד היהודים כבר התחילה בקלרמון, אע״פ 
שלא ידוע אם א׳ עצמו השתתף בה. פייטן מאותה תקופה 
רואה אותו כאחראי לה, 
ובכל אופן ברור שלא יצא 
נגדה. אין בידינו ידיעות 
על השתדלות מצד היהודים 
לפני א/ שיבוא לעזרתם, 
ולעומת זה יודעים אנו על 
השתדלות כזו לפני היינריך 
זוו. נראה, שהמלחמה בין א׳ 
והיינריו סייעה לא מעט 
להוותם של היהודים (וע״ע 
גזרות תתנ״ו). 

3 . אורבן 111 

6111 ע 1 ז 0 ), אפיפיור מ 1185 
עד 1187 . אצילי רומי לא 
הניחו לו למשול בעיר זו, 
וא׳ התגורר בורונה. נלחם 
בקנאות במדיניותו של פרי־ 
דדיך 1 ובסנאט של עיר־ 
רומי, שניסה ליטול לעצמו 
את הזכות למשול במדינת־ 
האפיפיור, ועל כן נשאר 
בגזלה בכל ימי־אפיפיורותו. 
ב 1187 קרא את מלכי־הנוצ־ 
דים להציל את ,מלכות־ירושלים׳ מידיו של צלח א־דין. 

4 . אורבן /\ן (מ 3160 }מ 3 ? אפיפיור ב 1261 — 

1264 . צרפתי, בן סנדלר בטרוא! נתחנך במנזר. לאחר 
ששירת בפולניה ובפרוסיה במשרות חשובות של הכנסיה, 
נתמנה ב 1255 כאפטריארך בירושלים. פעולתו העיקרית 
כאפיפיור היתד, מה שהזמין את שארל מאנז׳ו למלוך על 
שתי הסיציליות במקום מאנפרד בן פרידריך 11 ההוהנ־ 
שטאופי. תקופת כהונתו סימנה את תחילת שלטונם של 
הצרפתים בקוריה, שגרם אח״כ לפילוג הגדול. 

5 • א ו ר ב ן ע ( 1 >ט 13 ת 1 ז 0 או 1 >ז 103 מ 1 ז 0 6 בתט 1113 ט 0 י 
נולד ב 1309 בלאנגדוק), אפיפיור ב 1362 — 1370 . נתקדש 
כאפיפיור באוויניון ב 1362 . בהשפעתם של קאטארינה הקדו־ 
שה מסיינה, פטרארקה והקיסר קארל ז\ו עשה א׳ ב 1367 את 
הניסיון להחזיר את כסא־ האפיפיורים מאוויביון לרומי. אך 
ב 1370 חזר לאוויניון. לאחר מותו ראו בא׳ קדוש, וב 1870 
הוכרז כ״מבורך׳ ע״י פיוס צו. 

6 . א ורבן ן ע ( 0 מ 3 ת 1£ ז? £0 דו 1:0101 ז 83 , נולד 1318 
בנאפולי), אפיפיור ב 1378 — 1389 . ב 1377 נתמנה ארכי¬ 
בישוף בבארי. כאפיפיור, ניסה להכניס תיקונים בהנהגת־ 
הכנסיה וגרם ע״י כך להתמרמרות מצד החשמנים הצרפתיים, 
שבחרו לאנטי-אפיפיור את החשמן רוברט מג׳נבה שקרא 
לעצמו קלמנס ע. בזה פרץ הפילוג הגדול בכנסיה, שנמשך 
כחמישים שנה. בסיועו של הדוכס קארל מדוראצו הוריד 


א׳ ב 1380 מעל כסא־המלוכה בנאפולי את יוהאנה, שתמכה 
בקלמנס חזו, מנע בעד לודויג מאנז׳ו מלכבוש את נאפולי 
והכתיר כמלך בתוכה את קארל תומכו. אולם שלוש שנים 
אחר־כך פרצה מלחמה בין שני בעלי־הברית מחמת חשדות 
הדדיים. א׳ נידה את קארל, שנתמלך ברומי ב 1381 , וקארל 
שם מצור על העיר נוצ׳רה ( 3 ז^ 0 ז ס, שבה נתבצר א׳. 
כשנשתחרר א׳ מן ימדוד הלך לגנואה, וכאן הוציא להורג 


אחדים מן החשמנים, שחשד בהם כבוגדים. בכנסיה הוא 
ידוע על שהנהיג את "חג מאריה" בשני ביולי. 

7 . אורבן ||/ן ( 3 ת§ 3 ] 035 8211151:3 1 תט 3 ׳\ 010 , נר 1521 ,)׳ 
אפיפיור ב 1590 . ב 1583 נבחר לחשמן, ולאחר שמת סיב־ 
סטוס /ו נבחר כאפיפיור. אבל מת 12 יום לאחר שנבחר. 

8 • אור ב ן ןןן/\ ( 1 ת 1 י 61 נ 1 ז £3 43££60 ^, נו׳ ב 1568 ), 
אפיפיור ב 1623 — 1644 . בן למשפחה פלורנטינית עשירה. 
היה אדם מוכשר ומשכיל וחיבר שירים בלשון הלאטינית. 
אולם יותר משהיה מנהיג דתי היה שליט חואני. הנפד 
טיזם פרח בימיו: טובת משפחתו היתר, חשובה בעיניו 
מן העניין הדתי. כמו־כן שאף להפוך את מדינת־האפיפיור 
למדינה צבאית חזקה. את מבצר סנט אנג׳לו צייד בתותחים 
עשויים מן הברונזה של הפאנתיאון הרומי, ועל שום כך 
המליצו הרומים עליו ועל קרוביו את המימרה: תסט 1 ) 0 ט 2 ) 
1 ת 1 ז 6 נ 1 ז 53 1 סטז £606 , 1 ז 3 נ 1 ־ 31 ג 1 : 1 מט 1:61 ש£ (מה שלא עשו 

הבארבארים עשו הבארברינים). הצליח לצרף למדינת־ 
האפיפיור את הדוכסות של אורבינו ( 1631 ), אולם מלחמתו 
בדוכס של פארמה על מחודקאסטרו נסתיימה בכשלון 
ובהשפלת כבודו ( 1644 ). במלחמת שלשים השנה נקט 
למראית־עין עמדה ניטראלית, אבל בפועל תמך ברישליה, 
נעשה בעקיפים בן־בריתם של השוודים הפרוטסטאנטיים 
וציפה למפלתם של הקיסר ההאבסבורגי ושל הספרדים מתוך 
תקרה, שיוכל לגרש את הספרדים ממילאגו ומנאפולי. אעפ״ב 
לא העז לצאת בגלוי נגד הקיסר, שנלחם את מלחמתה 



וע־רת קלרמון ( 61095 בראשותו של א' 11 , שבה הוחלט על מסע־הצלב הראשון 













215 


אור:ן — אזרנו• 


216 



תעלת סלילו באו רגוז — עוקפת את האשר־ת בנהר קולומביה 

של הקאתוליות, ואף נתן לו על כורחו סכומי־כסף להוצאות־ 
המלחמה. א׳ התיר לאינקוויזיציה לפעול נגד גאלילאי 
( 1633 ), פירסם בולה נגד תורת־יאנסן ( 1644 ) ורדף את 
היהודים במדינתו. לבאי־כוחם של היהודים, שיצאו להקביל 
את פניו עם כניסתו החגיגית לתפקידו כאפיפיור, לא נתן 
לנשק את רגלו, כנהוג׳ אלא דרש, שינשקו את האדמה 
שליד רגלו. בדוכסות של פרארה הגביל את ישיבתם של 
היהודים בגטאות בשלש ערים בלבד. כמו־כן הנהיג את 
הגטו באורבינו. 

ע. ש. 

אורגה, ע״ע אולן בטיור כו־טו. 

א 1 ךג 1 ן (תס^זס), מדינה בצפון־המערב של אה״ב על החוף 
של האוקיינוס השקט. שטחה 250,440 קמ״ר; מספר־ 

תושביה 517,000 1 ( 1947 ). א׳ היא ברובה ארץ הרים וגבעות. 
ממזרח לשפלת־החוף (שרוחבה הממוצע הוא 35 ק״מ) 
נמשכת שלשלת־הרים (רכם־החוף), שגובהם הממוצע הוא 
1,700 מ׳. ממזרח לרכס זה, לאורך של 330 ק״מ׳ נמצא העמק 
הפורה של וילאמט, ממזרח לו מתרוממים הרי קאסקיד 
המפלגים את א׳ לשני חלקים בלתי שווים. א׳ המערבית 
וא׳ המזרחית, שהם שונים זה מזה תכלית־שינוי מבחינת 
האקלים והישוב. א׳ המזרחית היא בעיקרה רמה גלית 
(טבלת־קולומביה), שגובהה הממוצע הוא 1,000 מ׳. בצפון־ 
מזרחה מבותרת הארץ בקאניונים עמוקים. העמקים, שנוצרו 
ע״י הנהרות הראויים לשיט (סניק וקולומביה) וע״י היובלים 
שלהם, רוב קרקעותיהם הן אדמות אלוביאליות פוריות, 
ואילו רובו המכריע של החבל הדרום־מזרחי מדבר הוא. 
הרי־קאסקיד, שרובם וולקאניים לפי מוצאם, עשירים ביע¬ 
רות (אורן דוגלאס ואלונים), ועשירים ביערות כאלה הם 
גם טורי־החוף. מרובים בא׳ האגמים ומפורסם ביופיו "אגם 
הגעש״ ( 6 ^ 1,31 ז 31:6 ז 0 ), שעל שמו נקרא אחד מן הפארקים 
הלאומיים של אה״ב. ההר הגבוה ביותר בא׳ הוא מאונט הוד 
( 3,420 מ׳) — הר־געש כבוי. 


מפל־המים מאלסנוןוה באורגון( 210 ם׳) 

האקלים והמשקעים. בעוד שכמות־הגשמים על 
חוף האוקיינוס השקט, שהוא בעל אקלים ממוזג, היא 
1,200 — 2,500 מ״מ, פוחתת כמות זו ברמה עד 250 מ״מ 
ומטה. תקופת־הגשמים היא בין אוקטובר לאפריל. גם 
הטמפראטורה שונה לפי המקום: באיזור־החוף הטמפראטורה 
השנתית הבינונית היא ־ 11.1 ׳ ואילו בפנים הארץ החורף קר 
(עד ־־ 35.5 —) והקיץ חם (עד 45 0 ). 

כלכלתה של א׳ מיוסדת בעיקרה על גידול כבשי־צמר 
ברמה ועל גידול תבואה וגני־פרי באיזור־החוף. אולם רק 
כ 6% משטח־המדינה הם שדות־ניר, וממזרח להרי־קאסקיד 
מצטמצם עיבוד־הקרקעות בחבלים מפוזרים, שהוא תלוי בהם 
בהשקאה מלאכותית. 40% משטח־המדינה מכוסים יערות. 
ענף כלכלה חשוב נוסף הוא הדיג של האילתית בנהרות. 
הבירה היא סאלם ( 31,000 נפש ב 1946 ). העיר הראשית 
ועיר־הנמל של המדינה היא פורטלנד( 305,000 נפש ב 1940 ). 
רשתמסה״ב מגעת ל 9,000 ק״מ. 

י. ש. 

היסטוריה. ב 1775 הכריזה ספרד על בעלותה הרש¬ 
מית בשטח זה, אך הספרדים לא עשו כל מאמץ להתיישב 
במקום או לסחור בו. ב 1778 ביקר קוק את א׳. ב 1792 







217 


אורגון — אור:נ*מתכתידח, ז ר :בדת 


218 



קטע של הר' קאשיו־ד באורגון 


השתלטו האנגלים על החבל. למן 1806 התעוררו דין ודברים 
בין אה״ב ובין אנגליה על השלטון בשטח זה. הסוחרים 
האנגליים התעניינו במסחר של עורות ופרו 1 ת׳ ואילו מאה״ב 
באו איכרים מתיישבים. לבסוף ויתרה אנגליה ב 1846 על 
השלטון בחלק העיקרי של החבל לטובת אה״ב׳ שהכניסה 
אותה ב 1859 כמדינה ה 33 לתוך הברית האמריקנית. 

תחילתה של התיישבות היהודים בא׳ חלה בסוף שנות- 
הארבעים עם התיישבותם של יהודים גרמניים בפלרטלנד. 
1858 נוסדה בעיר זו הקהילה היהודית הראשונה בא׳ 
בשם ׳בית־ישראל׳. בפורטלנד מרוכז עד היום רובה המכריע 
של האוכלוסיה היהודית בא/ שהיתה לפי מיפקד 1940 בת 
11,650 נפש. — לכמה מיהודי א׳ יצא שם בא׳ ובארצות- 
הברית. שלמה הירש היה חבר בית־הנבחרים והסנאט של א׳ 
ומ 1889 עד 1892 שימש כאמבאסאדור של אה״ב לתורכיה. 
יוסף סימו׳ן היה במשך עשרים שנה חבר הסנאט של א׳ 
ומ 1898 עד 1903 חבר הסנאט של אה״ב. פילים ואסרמאן היה 
ראש העיר פו׳רטלנד. 

א 1 ךגיה (יוו׳ *"׳(סס׳טכם־פולחן), מערכת־מנהגים בפולח־ 
נות של מסתורין, כגון המסתורין של דמטר 
באלוסיס והמסתורין האורפיים. בהשפעתו של פולחן־דיוני־ 
סוס התחילה המלה מציינת מנהגי דביקות והתלהבות עד 
לידי שיגעון דתי. הא" של דיוניסוס נחוגו בתראקיה בחורף 
ע״י נשים. הנשים שוטטו פרועות־שער בהרים כשהן לבושות 
עורות של בהמות וחיות׳ מתופפות בתופים ויוצאות במחולות. 
המחולות הסוערים הביאו את הנשים המתהוללות לידי 
איבוד־החושים והשתוללות. שיא הא׳ היתר, הקריעה לגזרים 
של השור, סמל דיוניסוס זאגרוס, ואכילת הבשר החי ע״י 
הנשים הבאקחאנטיות. היתה זו חזרה על המיתוס של דל- 
ניסום .זאגרוס, שהומת ע״י הטיטאנים (במיתוס האורפי 
נקרע אורפוס בידי המינאדות). הא" חדרו להלאם ביחד 
עם פולחן דיוניסום ונחוגר על הפארנאסום ובפוקיס. אמנם, 
כמה וכמה מיתוסים (כגון הסיפור על פנתוס ובאקחוס, בנות 
אניאס מלך אורחומנום, וכיוצא באלה) מראים, שיסוד זר 


היה זה בתרבות היוונית, שבא ליוון מן המסתורין של 
עמי־־המזרח, ולא כבש את מקומו. במסתורין היווניים בלא 
התנגדות (ע״ע בקחנליות). — כיום נוהגים לציין במונח א׳ 

השתוללות־בחבורה של פריצות מינית. 

. 1906 , 11€$ ) $1 \ € 6 ז 0 1€ { 1 /ס 11$ * 01 י £ 11 ת ־ 31 ? 

א 1 .רגן, ע״ע עוגב. 

אוךגנזמתבתיוח, תךכבות — (תא״מ), תרכבות כימיות׳ 
שבהן אטום של יסוד מתכתי קשור קשר ישיר 
באטום פחמן, או באטומי־פחמן, של קבוצות אורגאניות. 
הניסוח הכללי של התהא״מ הוא ובו מ קבוצה 

אורגאנית כלשהי, אלקיל (ע״ע), אריל (ע״ע), או חלק 
ממבנה טבעתי. דוגמאות: 

7 ( 5 ^ 2 ^) 211 ^ ־ ל" ^ 

אבץ ךיאתילי נתרן סנילי כמסית פנטאמתילנית 

אין תא״מ מצויות בטבע הדומם ואין הן מתהוות בעולם 
הצומח והחי. כולן מוצרים מלאכותיים׳ פרי הכימיה הסינ¬ 
תטית, ומכמה בחינות הן קבוצה מיוחדת במינה. המתכות 
כיסודות אלקטרו־חיוביים (ע״ע כימיה! כימי, קשר! אלקטרו־ 
כימיה) אינן נוטות בדרך כלל להתאגד עם קבוצות אורגא¬ 
ניות מעין האלקילים׳ שאף הם אלקטרו־חיוביים! במידה 
שתרכבות כאלו קיימות, הן הומיאופולאריות, בעלות קשר 
קוואלנטי. לעומת זה התהא״מ הארומאטיות הן יציבות יותר׳ 
מפני שהן מכילות ראדיקאלים בעלי אופי אלקטרו־שלילי 
יותר! ביניהן תרכבות לנוגניות׳ בעלות אופי של מלחים. — 
התרככות האלקיליות הן נוזלים קלי־תנועה ומחוסרי־צבע׳ 
שניתנים לזיקוק בטמפראטורות נמוכות למדי! לפיכך הן 
יכולות לשמש לטיהור־המתכות. היציבות של התהא״מ תלויה 
בטיב המתכת ובטיב הראדיקאל האורגאני׳ בטמפראטורות 
גבוהות הן מתפרקות ברובן. בתנאים רגילים קצתן יציבות, 
בעוד שקצתן אינן מסוגלות להתקיים אלא כשהן מבודדות 
בהחלט מן החמצן שבאויר וממים, וכשהן באות במגע 
עמהם מיד הן מתפרקות, בכמה מקרים אגב התלקחות. 
על הסוג של החומרים הרגישים לאויר או למים (או 
לשניהם) נמנות התרככות האלקיליות של המתכות האל־ 
קאליות ושל המאגנזיום׳ האלומיניום והאבץ! לסוג היציבים 
שייכות התרככות האלקיליות של הכספית׳ העופרת והבדיל. 
התהא״מ של הכספית מצטיינות בעצמת ארסיותן. — התפר¬ 
קות התהא״מ ע״י המים היא הידרוליזה אגב שיחרור פחמימן׳ 
למשל: 

01 ( 1 ? 0 ) 8 ^ + 811 •י- 11 2 0 + 01 §^ . 11 
סאראסין כלוריד 

האלקיל־מאגנזיום 

העצמה היחסית של פעילותן הכימית של התהא״מ נערכת 
לפי כושר הסתפחותן לקשר הכפול — 0 = 0 — של תרכבות 
בלתי־רוויות (ע״ע אולפינים) ולקשר הכפול 0 = 0 של 
הקבוצה הקארבונילית (ע״ע אלדהידים! קטונים)! הפעילות 
פוחתת עם היציבות• למשל: התהא״מ האלקאליות מסתפ¬ 
חות גם לקבוצה האולפינית וגם לקבוצה הקארבונילית. 
כגון: 

0112 — 20 ׳£ *- 0112 = 0 <־'£ + > £ 1 . 

^ £ 


219 


אורזנימתכתיוח, יורנבויו — אורנניום 


220 


לעומת זה מסתפחות תא״מ בעלות פעילות בינונית לקארבו־ 
ניל, אך לא לקשר האולפיני, כדוגמתן של תרכבות־ 
המאגנזיום: 

"-> 2 0 ? ■י— ס = 3 0 מ + 1 ^ 093 . 

£03 

באמצעות ריאקציות־סיפוח אלו וריאקציות דומות להן נית¬ 
נים לסינתזה המון פחמימנים, כוהלים, אלדהידים וקטונים. 
אולם התרכבות היציבות, כגון האלקילים של הבדיל והעום־ 
רת, אינן פעילות כלל כלפי הקשר הכפול והקבוצה הקארבו־ 
נילית. — התהא״מ הראשונות הוכנו ב 1845 ע״י פרנקלנד 
(ע״ע), והן תולדות אלקיליות של האבץ, שמתהוות ברי¬ 
אקציה בין המתכת ובין האלוגנידי־האלקילים בשני שלבים: 
( 211 ■ 0295 2 ► —מ 22 + 0 2 931 2 ( 1 
21112 + 2211 ( 0295 )►- 0295.2111 2 ( 2 

אבץ דיאתילי רותח ב ־ 118 , מתלקח מיד עם מגע באויר, 
מתפרק ע״י מים לתחמוצת־האבץ ולאתן. האלקילים של 
האבץ שימשו זמן מרובה חומר־מוצא *לסינתזה של תא״מ 
אחרות ע״י חילופי-גומלים ביניהם ובין הכלורידים של 
המתכות, אבל השימוש בהם נדחה מפני השימוש בתולדות 
האורגאניות של המאגנזיום (ע׳ להלן). בדור האחרון פותחה 
הכימיה של התהא״מ׳ ובפרט של התרככות האלקאליות, 
ביחוד ע״י שלנק. האלקילים האלקאליים הם תרכבות בעלות 
פעילות כימית נמרצת ביותר! הם מפרקים אפילו אתרים. 
הם חומרים אמורפיים ומחוסרי-צבע, שנדלקים בשעת מגע 
באויר. כנגד זה הנתרן הבנזילי, גא— 092 , הוא 

חומר גבישי אדום, ותמיסתו באתר היא אלקטרוליט. קיימים 
גם ארילים מתכתיים צבעונים אחרים. בדרך־כלל התרככות 
בעלות הקשר הקוואלנטי הן מחוסרות־צבע, בעוד שהיונו־ 
גניות הן צבעוניות.— הקבוצה החשובה ביותר בין התהא״מ 
מבחינת הכימיה הניסויית והטכנולוגית היא קבוצת התולדות 
האורגאניות המעורבות של המאגנזיום (ע״ע תרכבות של 
גריניאר), שמשמשות אמצעי מצויץ לסינתזות לאידמספר 
ולתהליכים אנאליטיים חשובים. — מבחינה טכנית יש חשי¬ 
בות מיוחדת לעופרת טטדאתילית, 4 ( 0295 )! .ס ; 1949 , 6118113 ^[ 31010£75€/1€ 15 ) 0 
?? 3 ( 0 , 77 ? 133 ^) 00 ^ 1 .] ׳, 1930 , 81010£1€ ■ 367 171 031€171 ^ 16115 

51713 . 13 }*, 1936 ; £. 8 . £ 115561 , 1116 0 \ 7 '€€ 111 )€ 1 \€ 5 $ 0 } 

71/€ 1945 ,' 1 . 1 . 116 . ע x 1 ( 1111 , 1}1€07'€115€}1€ 81010- 

£/>, 1920 , 1928 . 

י. ל. 

א׳ ב מ ד ע י ־ ה ר ו ח. בעולם של מדעי־הרוח משמשים 
מושגי הא/ הקשר האורגאני, ההתפתחות האורגאנית וכד/ 
קאטיגוריות של חשיבה בפילוסופיה, היסטוריה, סוציולוגיה, 
פסיכולוגיה וחינוך. במונח א׳ השתמשו ומשתמשים דרך 
העברה: ביחס לכלל המציאות; לכלל האנושות; לקבוצות 
וגיבושים של בני־אדם, כגון אומות או תרבויות; למערכות 
מסודרות בחיים החברותיים, כגון מדינה, משפט, חברה, 
כלכלה, צבא; למערבית של יצירות־הרוח, כגון לשון, אמנות 
(ואף לפילוסופיה). המונח א׳ משמש במשמעויות שונות׳־; 
פעמים מתכוונים להטעים באמצעותו •את האחדות־בתוך־ 
הריבוי, פעמים—את הסדר או החלוקה המסודרת, פעמים— 
את המגמתיות או התכליתיות, או את השפעת־הגומלים בין 
החלקים, או את קדימת הכלל לפרטים שמהם הוא מורכב. 
במושג ההתפתחות האורגאנית — כניגוד לעשיה מכאנית — 
כרוכות אסוציאציות של התהוות איטית ורציפה, של 
"טבעיות" בניגוד ל״מלאכותיות", של פעולת גורמים אימא- 
ננטיים בניגוד לתלות בגורמי־חוץ. כל השימושים במושג 
א׳ ותולדותיו טבועים בחותם אידיאליסטי-אובייקטיווי, 
והפילוסופיה האורגאנית (או החשיבה האורגאנית) מופיעה 
כניגוד לפילוסופיה האטומיסטית. 

תפיסתה של הבריאה כולה כא׳ ("דע, כי זה הנמצא 
בכללו הוא איש אחד", מו״נ, א/ ע״ב) היתה רווחת בתיאו¬ 
לוגיה של ימי־הביניים, ובהיפוך נקודת־הראיה נתפם גוף- 
האדם כתבנית מוקטנת של העולם כולו' ("עולם־קטך, 
מיקרוקוסמוס). בפילוסופיה החדשה זכה רעיון הא׳ להתחד¬ 
שות ע״י קאנט ב״ביקורת כוח־השיפוט", ששם נתקשר 
במושג היצירה האמנותית, וע״י שלינג — שאצלו נתקשר 
במושג המדע. רעיון ה״שיטה" הפילוסופית נוצר כרעיון של 
"אורגאניזם־המדע". 

השימוש בקאטיגוריות אורגאניסמיות לגבי יחסים 
חברותיים כבר היה רווח בתקופה העתיקה (אפלטון; 
אריסטו; משלו של מנניום אגריפא על הקיבה והאברים). 
אולם אפלטון 1 לא נמלט מן הסתירה שיש בצירוף התפיסה 
האורגאנית של החברה עם תיכנונה ואירגונה המלאכותי. 
רק במאה הי״ט געשו מושגים אורגאניסמיים קאטיגוריות 
מתודיות להסברה מדעית של החברה, התרבות וההיסטוריה, 
ומאז הם קשורים בדרך־כלל בשיטות שמרניות, שמבליטות 
את הערכים של רציפות־המסורת בחברה, במדינה, במשטרה 
ובמוסדותיה, ואת כוחם של הגורמים הבלתי-מודעים בעיצוב־ 
דמותם, ושוללות את המהפכנות השואפת לשנות את החברה 
בקפיצה פתאומית ולתכננדן לפי תכנית ראציונאלית. שימוש 


זה במושגים "א"׳ ו״אורגאני" בולט בשיטותיהם של פיכטה, 
שלינג והגל, ובפרט בתורתם של הרומאנטיקים בהתנגדותם 
לרעיונות של המהפכה הצרפתית. בדורנו נתחדשה התפיסה 
האורגאנית של החברה וההיסטוריה בצורת ה״מורפולוגיה", 
הרואה את ההיסטוריה כולה — או כל גיבוש תרבותי 
בהיסטוריה — כתהליך אנאלוגי לחיי הא/ שהוא מונע ע״י 
גורמים אימאננטיים, מתהווה, מתפתח, מזקין, גווע ומת 
מתוך חוקיות פנימית, שעליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע 
ע״י מאמצי השפעה וכיוון מודעים ומחושבים מן החוץ 
(שפנגלר; טוינבי; סורוקץ). 

- 115 ) 5111 111 31115111115 ^ 01 ■ 1 > [} £ 11 ) 8 . 11 , 1111 ג 1 ז £1 ג 1 ג£ .£ 

. 11 51031 , 111 ) 115511 ) 5 ) 0 ; 1908 ,. 11 [ . 19 11 )■ 16111 

,־ וש 1 ו 1 בא . ע .£ ; 1917 , 3115111115 )^ 1 . 11 ) 115 ) . 1 ) \ 8.1111 . 7 > 111 3/11 ) 8 
. 1920 , 1 [ 110 ) 5 ה) 55 !¥\ . 11 / 111 ) 8 1 ) 0 
י. ל. 

א 1 ךגניזם חברותי, מונח מרכזי בתורות הסוציולוגיות 
הרואות את החברה כאורגניזם (ע״ע). תורות אלו 
שונות מתורות האמנה האינדיווידואליסטיות, שלפיהן החברה 
היא הסכום של כל היחידים חבריה, ואינן מסכימות עם 
ההשקפה, שלפיה טובת־הכלל מושגת על-ידי פעילות היחידים 
לטובת-עצמם. לפי תורות האה״ח מצבם הטוב של היחידים 
תלוי במצבו של הגוף החברותי כולו, מאחר שהיחידים "אין 
להם קיום עצמאי". כאורגאניזם הפיסי, כך אף החברה היא 
יחידה אחידה, שיש בה משטר פנימי בנוי על התלות ההדדית 
של חבריה־אבריה, והיא שמכוונת אותם וקובעת את הת¬ 
נהגותם. גם את מוסדות החברה אין לראות כפרי נטיותיהם 
של היחידים, הואיל והחברה היא הקובעת את הנטיות של 
הפרטים, ולא להפך. 

בתפיסת-החברר, כאורגאניזם אפשר להבחין שלש הש¬ 
קפות: 1 ) ה״אורגאניציזם הפילוסופי", שלפיו החברה היא 
אחדות חיה, שיש לה ממשות מעל ליחידיה ויש לה חוקי־ 
התפתחות פנימיים משלה. השקפה זו אינה נשענת על 
האנאלוגיה הביולוגית ואף לא על ההנחה של רוח או נפש 
קיבוצית. היא משתמשת בהשוואה של החברה לאורגאניזם 
כדי להבליט את הסתייגותה מן ההשקפה הרואה בחברה 
סידור מכאני־הסכמי בין יחידים. 

2 ) ה״אורגאניציזם הפסיכולוגי", שלפיו יש לחברה נפש 
או רוח קולקטיווית׳ שהיא למעלה מן התהליכים הנפשיים 
של היחידים. רוח־הקיבוץ היא המקור הראשוני של כל מה 
שמתרחש ברוח־היחידים. 

3 ) ה״השקפה הביאו־אורגאניסטית", שרואה בחברה 
אורגאניזם ביולוגי לכל דבר. באי־כוחה העיקריים הם 
ליליינפלד, נוביקוב ושפלה. לדעתם׳ כל אורגאניזם הוא 
אחדות בתוך ריבוי — אחדות של מספר־תאים, אחדות של 
מספר־רקמות, או אחדות של יחידים. היחיד הוא קיבוץ של 
תאים אורגאניים והחברה היא קיבוץ של יחידים. הסדר 
החברותי הוא זהותי עם המבנה האורגאני של הגוף. אף 
התודעה החברותית יש לה כיוון אחיד, אע״פ שאינה אחידה 
כתודעה של היחיד, שגם היא עשויה שכבות־שכבות. השליט 
או מוסדות־השלטון הם המרכז של התודעה החברותית. 
בעלי התורות האורגאניסטיות מוציאים מהן מסקנות מעשיות 
שונות. ספנסר טען לאינדיווידואליזם, אחרים — לזכותן של 
המונארכיה והצנטראליזאציה, ויש מוצאים בתורה וו אסמכתה 

ד 

לסוציאליזם. הפאשיזם והתנועה המונארכית הקאתולית 
בצרפת נסתייעו אף הם בתפיסה זו. 




225 


אורגניזם יזכרוך — אורדוגיקון 


226 


צפונית־מזרחית של האוקיינוס האטלאנטי הקדמון. הים 
הדרומי הציף את ספרד, את דרום־צרפת, את דרום־מזרחה 
של גרמניה ואת צ׳כיה, ודרו־הסודטים הגיע לפולניה והת¬ 
חבר עם הימים שכיסו חלקים ממזרח־אירופה והגיעו עד 
צפון אסיה ודרומה. בין שני ימים אלה השתרעה יבשת 
לא־גדולה — אי או חצי־אי —, שנמשכה מסקאנדינאוויה 
עד צפון־מערבה של ספרד. עולמות־החי של שני הימים היו 
שונים מחמת ההבדלים של תנאי־הקיום: הים הצפוני היה 
ברובו עמוק׳ גיאוסינקלינאלי׳ ולעומתו היה הים הדרומי 
דחוק יותר בין יבשות, פחות עמוק, וכנראה זרוע איים. 
באיי־בריטניה היתד. תקופת הא׳ עשירה בתמורות, מלווה 
תנועות טקטוניות הרבה, שגרמו לקימוט־שכבות נמרץ 
ולהתפרצויות וולקאניות כבירות. בסקאנדינאוויה עברה 
התקופה בשקט יחסי; בשוודיה הדרומית־מזרחית היו מת¬ 
חלפים לסירוגים תנאים של ים עמוק בתנאים של ים רדוד, 
וכאן מצויים כמה מקומות, שהם מצויינים בריבוי המאובנים, 
שנמצאו בהם. הא׳ בארצות הבאלטיות הדרום־מזרחיות היה 
בעל אופי של ים רדוד! בו נצטברו שכבות ביטומיניות, 
שמשמשות כיום להפקתו של שמן־סלעים. — באסיה כיסו 
ימי־הא׳ חלקים גדולים של סיביריה המרכזית׳ סין וכמה 
איזורים מדרום ומדרום־מערב להימאלאיה. החקירות החדשות 



הביקורת העקרונית, שנמתחת על תפיסת החברה 
כאורגאניזם, טוענת, שיש להבחין בין האחדות של האורגא¬ 
ניזם או המכאניזם, שבהם יש ערך לאברים (של הגוף 
החי או של המכונה) רק במידה שהם משלימים את הכלל 
ומסייעים לו במילוי־תפקידו, ובין האחדות החברותית, שהיא 
אחדות פונקציונאלית שמשתנית עם שינוי מטרותיהם של 
היחידים, שאף הן לעתים קרובות שונות זו מזו. כאן יש 
לשיטה ערך רק במידה שהיא מכוונת לפרטים, ולא להפך. 

, £3 ת 11 )^נ 6 . 1 ־ 1 ;^ 1 ) 11 1$€ ז 6€171€1 1 ) 1 ) 11 11111171 )!ע 11 ) 111 , 111 ^ 1 . 11 * 1 * 

11771011 ( 0 ! 1€ ז £0 !{ 7 £{ 11 מ; 1£5 !) $111 

י. גר. 

אורדו, ע־־ע הודו, לשוינזת. 

1 " 

א 1 ךד 1 ביק 1 ן (באנג׳ 51:6111 ׳< 5 תג^ס^זס), בגיאולוגיה: 

תקופה בפליאוזואיקון (ע״ע) התחתון. המונח הוצע 
ב 1879 ע״י לאפבורת(על שם שבט ולשי קדום) כדי לציין בו 
מערכת־שכבות, שייחסוה לקאמבריון העליון או לסילור 
התחתון ן ועדיין יש גיאולוגים, ביחוד בגרמניה ובצרפת, 
שמכנים את שכבות הא׳ בשם "סילור תחתון". 

המאובנים מעולם־החי של תקופודהא׳ מעידים על הת¬ 
פשטות רחכה יותר של החיים בתקופה זו מבתקופת־הקאכד 
בדיון, ומעידה על כך 
ביהוד התפוצה העצו¬ 
מה של הגרפטוליטים 
(ע״ע). מחלקים את שכ¬ 
בות הא׳ לאיזורים, שנק¬ 
ראים בשמות המינים של 
הגראפטוליטים וסוגיהם. 
הגראפטוליטים מצויים 
עפ״ר בצפחות ביטומי- 
ניות כהות. במשקעים 
בעלי מבנה גס יותר (גיר, 
גיר־חול, אבן־חול) מצו¬ 
יים זרוערגליים (ע״ע) 
ואורתוקרסים (ע״ע).בא׳ 
ניכרים שלושה טיפוסי־ 
פרצוף עיקריים: 1 ) פר¬ 
צוף ימי רדוד — אבן־חול 
גסה ודקה וצפחות מכי 
לות טרילוביטים (ע״ע) 
וזרוערגליים, שכבות גיר 
עם זרוערגליים, קווצי- 
עור פרימיטיוויים ומט־ 
חבים (ע״ע). 2 ) פרצוף ימי עמוק — גיר עם אורתוקראס, 
צפחות שחורות עם טוץלוביטים עיוורים, וצפחות שחורות 
צפופות־מבנה, שמכילות גראפטוליטים. 3 ) פרצוף וולקאני, 
בעיקר באיי־בריטניה ובאוסטראליה.— את התפשטות הימים 
בתקופת הא׳ אפשר להעריך לפי תפוצת השכבות מתקופה זו 
בזמננו, וכן לפי אופיין של שכבות אלו. התפשטותם של ימי 
הא׳ היתה נרחבת ביותר, שהרי אין יבשת ששכבותיו של הא׳ 
אינן מצויות בה• באירופה ניכר קיומם של שני ימים עיק¬ 
ריים: צפוני ודרומי. הצפוני כיסה את איי-בריטניה, את 
סקאנדינאוויה ואת המדינות הבאלטיות ומשם נתפשט לצד 
מזרח כלפי אסיה. ים זה היה שלוחה גיאוסינקלינאלית 


ם 6 ח האירווב־קון 

העלו׳ שזרוע אחת של הים חדרה דרך אנאטוליה עד מזרחו 
של חצי־האי הערבי. באפריקה הצפונית כיסה הים את 
האיזורים של הרי־האטלאס (מארוקו, אלג׳יר). באמריקה 
הצפונית אפשר להבחין ים רדוד אפיקונטיננטאלי על גבי 
המישטח הקאנאדי׳ וים גיאוסינקלינאלי עמוק, שבו שרצו 
גראפטוליטים, באיזורים של הרי האפאלאצ׳ים והקורדילירים. 
בדרום־אמריקה מצויות שכבות א׳ בארגנטינה הצפונית, 
בבוליוויה ובפרו. באוסטראליה יש לשכבות־הא׳ חשיבות 
מרובה, ומיוצגים בהן כל שלשת טיפוסי־הפרצוף הנזכרים 
למעלה. ימי־הא׳ כיסו גם את טאסמאניה ואת ניו־זילאנד. 
הצפחה הגראפטוליטית של א׳ בדרום־מזרחה של אוסטראליה 








227 


אור־וביקון — אורדיננן, *לדש ון 


228 


(ויקטוריה) מצטיינת באוצרות־זהב גדולים. גם באיזורים 
הקטביים — ביבשת האנטארקטית ובאיים הארקטיים — נת¬ 
גלו שכבות של א , . 

האוצרות המינראליים: עופרת ואבץ מצויים 
כשכבות־א׳ של אנגליה ושל אה״ב; שמן־סלעים וגאז — 
באנגליה ובמדינות הבאלטיות; סלעים זרחנים — באה״ב! 
ברזל — באירופה ובאה״ב; זהב — באוסשראליה ובמקומות 
אחרים. 

ס. א. 

א 1 ךר 1 ס ( 305 >ז 0 ), ערבה בדרומו של מדבר־גובי במונגו¬ 
ליה הפנימית, א׳ משתרעת בתוך פיתול ענקי של 
נהר הואנג־הו (הנהר הצהוב), שמקיף אותה ממערב, מצפון 
וממזרח. גבולה בדרום הוא החומה הסינית הגדולה. הגובה 
הממוצע שלה הוא כ 1,000 מ׳ מעל פני־הים. שטחה— 120,000 
קמ״ר. ערבת־א׳ היא המקור העיקרי של הלס, הנסחב מתוכה 
בחורף ע״י רוחות המונסונים ונשקע בשפלות של הואנג־הו 
בסין. עד תחילת המאה העשרים ישבו כאן בעיקר מונגולים 
נודדים. מאז נעשתה ערבת־א׳ במידה גדלה והולכת תחום- 
התיישבות של איכרים סיניים, שמהגרים לכאן מחוסר 
אדמה בארצם. 

א 1 ךרז' 1 ניקיךזה (ברום׳ 186 ן״אמןז 0 ״יגת 0 ; לפנים ולאדי־ 
קאווקאז), עיר בצפון־קאווקאז; מרכז ההנהלה של 
החבל הסובייטי האוטונומי של האוסטים הצפוניים. נקראת 
על שם המדינאי הסובייטי א׳(ע״ע). מספר תושביה 127,000 
( 1939 ). שוכנת בגובה של 679 מ׳ מעל פני־הים, על יד 
מוצאו של נהר טרק מאיזור ההרים. א׳ שולטת על הדרך 
הידועה בשם ,הדרו הצבאית הגרוזינית׳. נבנתה ב 1784 
כמבצר (שמה הקודם משמעו "שליטת־הקאווקאז"). כיום 
היא חשובה כעיר-תעשיה. יש בה בתי-יציקה גדולים לעפרות 
נחושת, עופרת ואבץ, שהם מופקים מן המכרות שבקרבתה. 
א׳ קשורה למסה״ב הצפונקאווקאזית ע״י מסילה צדדית. 

אזךח׳ 1 ניקיך!ה, גויגזף־ קונסטנטעוביץ׳ - ,א ח 

— ( 1886 — 1937 ), מנהיג קומו¬ 
ניסטי ומדינאי סובייטי; קאווקאזי. נצטרף ב 1903 למפלגת- 
הבולשוויקים, הוגלה לסיביר ונשתחרר עם המהפכה. היה 
מעוזריו ונאמניו של בן־עמו סטאלין, חבר מרכז המפלגה 
הקומוניסטית, ממארגני תכנית החומש׳ יו״ר המועצה הכל¬ 
כלית העליונה של ברית־המועצות וקומיסאר לתעשיה 
הכבדה. העיר הקאווקאזית ולאדיקאווקאז נשתנה שמה לא׳, 
על שמו. 

אזרדיאה מרה (ברומנית: שז 3 ^ז 1£3 > 3 ז 0 , בהונגארית: 

311 ז 7 3 \ ץ§ 73 ז, בגרמנית: ח 01 ^ז 3 ז \\ 055 ז 0 ), העיר 
הראשית של האיזור הרומני ביהור (־ 811101 ), על נהר 
קריסול ( 1 ט 15 ש 0 , קריש המהיר). בה עובר עורק־התחבורה 
הראשי, שמחבר את אירופה המרכזית, דרך קלוז׳ ((ט 01 ) 
ובוקארסט, עם הים השחור. האוכלוסיה ( 88,000 ב 1939 ) 
מעורבת מרומגים, הונגארים ויהודים. העיר נתפתחה מסביב 
למבצר, שהקים לאדיסלאוס הקדוש ( 1083 — 1095 ) על חור¬ 
בותיו של ישוב עתיק, והגיעה לפריחה בימי מתיאס קוררוינום 
( 1440 — 1490 ), אך סבלה קשה מהתקפות־התורכים במאה 



מרכז־וזעיר באוראדיאה מארה 

ה 17 . מבחינה פוליטית היתה שייכת לטראנסילוואניד, (זיבנ־ 
בירגן), שבה שלטו נסיכים (ווייוודים) מקומיים. ב 1660 
עברה לידי התורכים, אבל 1692 נכבשה חזרה ע״י האוסטרים 
בהנהגתו של הנסיו איג׳ן מסאבויה. ב 1918 נמסרה (על 
יסוד חוזה השלום של טריאנון) לרומניה. ב 1940 עברה, 
ביחד עם רובה של טראנסילוואניה, ע״י פסק-הדץ הווינאי 
שהוציאו היטלר ומוסוליני, לידי הונגאריה. ב 1945 סופח 
שטח זה, ע״י חחה־מוסקווה, לרומניה. 

סימנים של ישוב יהודי בא׳ ניכרים רק מ 1700 בקירוב. 
באמצע המאה הקודמת יסד בה ד״ר פרידריך גרוס בית־ 
חולים יהודי, ועל-ידו מרפאת עיניים. אחר מלחמת העולם 
הראשונה נתחזקה בא׳ השפעתה של הציונות, ורובם המכריע 
של יהודי־א׳ הצביע בבחירות לפארלאמנט בעד המפלגה, 
שבראשה עמדו הציונים. מבחינה דתית היו מאורגנים 
בשלוש קהילות: אורתודוכסית, שכללה 2/3 של האוכלוסיה, 
סטאטוס קוו (שמרנית מתונה) וניאולוגית (רפורמית). לכל 
קהילה היו מוסדות סוציאליים ודתיים משלה. ב 1927 עבר 
על היהודים בא׳ הפוגרום הראשון תחת המשטר הרומני: 
סטודנטים רומניים אירגנו פרעות, שדדו חנויות, הרסו 
ושרפו בתי־כנסיות. לפי המפקד של 1930 היו בא׳ 19,858 
יהודים. האוכלוסיה היהודית גדלה ב 1941 עד 21,337 , אבל 
כתוצאה ממדיניות־ההשמדה האנטי־יהודית של משטר 
הנאצים ירדה ב 1947 ל 8,000 נפש. מספר זה פוחת והולך 
כתוצאה מהגירה. 

ם. ר. 

אוךךייגגן, אלרט ון — מ 111££ (>־ 1 ש׳\£ ת 3 ז\ ]זש 113 .^ — 

( 1621 , אלקמר— 1675 , אמםטרדאם),צייר הולאנדי, 

תלמיד לציירי הארלם: רולאנד סאורי ופיטר מולינס, בסוף 
ימיו הושפע מיצירותיו של הרקולס זכרס! בבחרותו ביקר 
בארצות־סקאנדינאוויה וביחוד בשוודיה ונורווגיה; ב 1645 — 
1652 ישב בהארלם ולסוף באמסטרדאם, ששם מת. א׳ 
התמחה בציורי הנוף הסקאנדינאווי והיה מתאר עפ״ר את 
הרי סקאנדינאוויה, שממעל להם מרחפים עננים כבדים 
ובתוכם מסתתרים כפרים מבודדים. ביחוד נתחבבו עליו 
מפלי־המים הסוערים׳ שאת אורם המבריק תיאר׳ כנראה, 
ראשון בתולדות האמנות האירופית. א׳ היה זהיר מאד 
ברישומו וצבעיו הצטיינו בגוניות רכה ועדינה; לעתים 
הגיע לסיגנון ציורי אציל. האופי היסודי של יצירותיו הוא 
מלאנכולי ורומאנטי. 





229 אורדיננן, אלרט ון 



א. ון אווררינגן: נוף הררי בסקאנדיגאוויה. שטן על גב• בד 
,בצלאל׳, ירושלים 

תמונותיו נמצאות בכל המוזיאונים הגדולים באירופה 
ובאמריקה. אחת מן הציוריות שבתמונותיו מצויה בבית- 
הנכות הלאומי "בצלאל" בירושלים. בתחריטיו הבליט את 
פרטי־הנוף! ידועה גם שורה של תחריטיו, שמתארים אגדות 
מתוך "ריינקה שועל" הישן ושבהם גילה גם כשרון הומו¬ 
ריסטי. 

. 71 >%< 117 > 117/0 7/071 411171 , 1 ז 11£1111 זס 

אזךדל;ה, ע״ע זייףטמים. 

איךה (מלאט׳ 3 ז! 1 ג< אויר), 1 ) בתיאוסופיה, באנתרופו־ 
סופיה ובתורות־מסתורין אחרות: זוהר מדומה, 

שנאצל מגופו של אדם, עוטפו כמו בעננת־כבוד ונראה רק 
לעיניהם של המחוננים בכושר־השגה של דברים שבמסתו¬ 
רין.—בדרך־השאלה משמש מונח זה גם לציון של השפעה 
פסיכית חזקה, שאנשים מסויימים משפיעים על סביבתם. — 
2 ) בפסיכופאתולוגיה ובנוורולוגיה: הרגשות אופטיות, 
אקוסטיות, ריחניות או מישושיות מיוחדות, שחולי־אפילפ- 
סיה (ע״ע) מרגישים קודם התקפה. צורותיה השכיחות 
ביותר — ראיית אור, הרגשת קור או דיגדוג, וכד. הא׳ 
מלווה עפ״ר גם בזעזוע נפשי עמוק, פעמים במשהו מעין 
,הארה נפשית׳. היא ניתארה הרבה בספרות, ביחוד ע״י 
דוסטוייבסקי ברומאן שלו "אידיוט", כמצב של עליית־נשמה 
מלווה בהרגשה של התלהבות׳ התרגשות ודביקות. — מצב־ 
העצבים הגורם לתופעות של הא׳ וקשריה לתופעות של 
האפילפסיה עצמה עדיין הם סתומים ובלתי־ידועים למדע- 
הרפואה. 

א 1 ךהום (צ 1111 זב^), העיר השניה בגודלה בדניה והנמל 
העיקרי של מזרח־יוטלנד. א׳ שוכנת על חוף- 
הקאטיגאט. 107,000 תושבים ( 1946 ).סחרה: מוצרי חקלאות. 
יש בה תעשיה מפותחת של כותנה. טאבאק ויציקת־ברזל. 
מ 1922 יש בה אוניברסיטה, שמונה כיום כאלף מתלמדים. 

א 1 ךהי (בסורית: אורואיני, אוסרואיני! ביוד: (<< 1 ף 0 <) 00 ', 

ןן׳ 1 ן־ 0 י>׳) 0 ' בלאט׳: 1£ ז 0£ ג{ז־ 01 6 ת 06 ז 05 ׳ 1 חבל ארץ 
של מלכות הסלוקיים, בין הפרת במערב, נהר־כבר במזרח 
ובדרום, והר מאסיוס בצפון. בירת החבל, שבימי שלטון 
הסלוקיים נקראה באופן רשמי אדסה (כיום אורפה, ע״ע), 
נעשתה עיר הלניסטית עוד בימיו'של סלוקוס 1 ניקאטור. 
בש׳ השלושים של המאה השניה לפסה״ג, בימי אנטיובום 1 חו 


אורובינדו, שרי 230 

סידטס, השתלט שבט ערבי, בני אורהי(( 0£ ג(זז 0 ), על 
הארץ ויסד בה ממלכה עצמאית. על שם שבט זה נקראה, 
כנראה, עיריהבירה אורהי והממלכה — ממלכת אורהי או 
אורהי. אולם אפשר, שא׳ הוא שם ארמי עתיק, שקדם לא רק 
לפלישתם של בני א׳ הערביים אלא אף לכינוי "אדסה". בכל 
אופן היו התושבים הקדומים של החבל ארמיים על־פי מוצאם 
ולשונם. הפולשים הערביים סיגלו לעצמם את הארמית, 
והתרבות ההלניסטית והלשון היוונית נדחקו מא׳ במשך זמן 
קצר־ביחס. א׳ היתד, שכנה למעצמות אדירות: פרתיה, 
ארמניה, רומי, ומפני־כן היתה כפופה תמיד להשפעתן או 
לחסותן. בדרך כלל היתד, השפעתם של הפרתים על א׳ 
חזקה ביותר. בימי מלחמת טריינוס בפרתים ( 116 לסה״נ) 
עמדה השושלת של מלכי־א׳ לצד הפרתים, ולפיכך הורחקה 
ע״י טריינוס מן השלטון. אולם אח״כ הוחזרה לשלטון ע״י 
אדריאנוס, שחיסל את כל כיבושיו של טריינוס במזרח. אותה 
נטיה לצד הפרתים הראתה א׳ בשעת מלחמתם של מארקוס 
אורליום ולוקיום ורום במזרח ( 161 — 165 לםד,״נ). א׳ נעשתה 
כפופה לרומי, אע״פ שנשאר לה שלטון עצמי מסויים עם 
מלך משלה. בימי קאראקאלה בטלה הממלכה האוסרואינית 
ואדסה־א׳ נעשתה קולוניה רומית ( 216 לסה״ג). בימי דיוקל־ 
טיאנוס קיסר היתד, א׳ חלק מן ה״דיאויקיסים" (ע״ע 
דיוקלטינוס) המזרחית. — יהודים ישבו בא׳ בזמנים קדומים 
למדי! יש להניח, שתחילת־ישובם בארץ זו נעוצה במאה 
החמישית או אף השישית לפסה״נ. השפעה ניכרת על הת¬ 
פתחות הישוב היהודי בא׳ במאה הראשונה לסה״נ היתד, 
בלא ספק לתנועת ההתגיירות בחדייב השכנה. הסיפור 
האגדותי למחצה על חנניה היהודי, שהביא כביכול מכתב 
מישו לאבגר ע "אוכמא" (השחור, ע״ע אבגר), מלך א׳, 
מעיד על חשיבותו של הישוב היהודי בא׳ בראשיתה של 
הנצרות, שכנראה הקל על התפשטותה המהירה של דת זו 
בא׳. לפי האגדה הובאה הנצרות לא׳ ע״י השליח תדאי. כדת 
רשמית הוכרזה הנצרות בא׳ ע״י המלך אבגר ץו ( 179 — 216 
לסה״נ) ומשרת הבישוף של אדסה נחשבה מאז אחת מן 
הכהונות החשובות ביותר של הנצרות המזרחית. א׳ היתד, 
גם מרכז גדול של התנועה הספרותית הסורית. כיסר( 11 
הסאסאנידי כבש את א׳ ב 608 לסה״נ. ב 625 הצליח אמנם 
הראקליוס, קיסר ביזאנטיון, לכבוש אותה מידי הפרסים, אך 
ב 638 נפלה העיר בידי הערבים. 

11 $ > 0111/11111117 11117 - 1 / 1:177 £171 71117 : 111/11171 0 .ע 

- 5 ז 0 !£? . 51 10 > . 3 > 03 \,' 1 10 > .ת 1401 ) 0170177117 117$ !> 171 -ן< 7111 > %0 

> 11 > 711 $ > $ 1 >^> > 01 ,$ט 51 ק 1,1 .א !( 1887 ) /י 8> 1. XXX ז 1 \ 60 

. 8 1933 . ק $ ,/י ,• 101 ( 40 ! .£ ;( 1880 ) > 1 £ ! £ 117 - 5  1 ־ 51 — (נו׳ 1872 , קאל* 
קוטר,)׳ פילוסוף ומיסטיקן הודי. נתחנך באנגליה. 

ב 1893 נתמנה פרופסור לאנגלית בקולג׳־בורודה בהודו, 
ואח״כ— מנהל הקולג׳ הלאומי בבנגאל. היה המנהיג של 
המפלגה הלאומנית וניסח את סיסמותיה הקיצוניות. לשם 
הפצת דעותיו הפוליטיות הוציא את העיתון "באנדה־מאטא- 
ראם". את הכרחיותה של מלחמת־הודו לעצמאות מלאה 
ביסס לא על הממשל הרע של האנגלים, אלא על ההנחה, 
שממשלת־זרים, אפילו אם היא טובה, אינה עשויה לבוא 
במקום ממשל עצמי. על מלחמתו הקיצונית באנגליה נאסר, 
ובין כותלי־בית־הסוהר ראה את החזון המכריע, ששינה את 
דרך חייו והביא אותו לחיי התבודדות והתבוננות מחוץ 





231 


אורובינ־ו, 


4 רי — אורו;וי 


232 


לחיים הרועשים והסואנים של אנשי-הפוליטיקה — והוא 
אז בן ארבעים שנה. כל הדברים הגדולים בעולם — התחיל 
מטיף מכאן ואילו— עשו המועטים, החיים בשתיקה והמרו¬ 
חקים מן הפעולה הרעשנית; הם הכלים של כוחות אלוהיים. 
כל מה שיש.לבנות, יש לבנות בשלום, בשתיקה ובמנוחה. 
בפונדישרי שבהודו הצרפתית בנה א׳ את בית־מדרשו וכאן 
הוא חי זה למעלה מ 20 שנה בהתבודדות גמורה כשהוא 
מופיע לפני תלמידיו רק ארבע פעמים בשנה. כאן הוציא גם 
את העיתון הפילוסופי "אריאיה" ( 3 !ץ 6 ^) וכתב ספרים 
פילוסופיים ודתיים הרבה׳ וכן גם שירים מיסטיים בלשון 
האנגלית. 

תורתו העיקרית היא: בכוחו של האדם להיכון ביודעים 
לקראת פגישה עם האלוהות כדי לשמש מתוך הכרה מלאה 
כלי לאלוהים. אולם לכך אין להגיע בדרך של עיון פילוסופי, 
אלא בדרך של ניסיון ישיר. העולם כולו הוא יצירה אלוהית ז 
יתר על כן, הוא אחת מן הצורות שהאלוהים מתלבש בהן. 
אלוהים יורד דרגות דרגות: דרך הרוח, הנפש, והחיים הוא 
מגיע לדרגת החומר, שאף הוא אינו אלא התגשמות אלוהית. 
התודעה האלוהית שוכנת בכל. א׳ מסתמך על המחקרים של 
הבוטאניקן ההודי בוס (ע״ע), שהראה, שגם בצמח אפשר 
לגלות סימני־תודעה. התודעה שקועה גם בתוך החומר, וחוקי־ 
הטבע הם ביטוי של תודעה אלוהית זו. לדרך היורדת עד 
לדרגת־החומר מקבלת הדרך העולה עד למרומים: התודעה 
האלוהית, שהיא בלתי־מודעת בתוך החומר ובתוך החיים, 
ופחות או יותר היא בלתי־מודעת אף בתוך הנפש, מתעוררת 
ע״י הרוח והכוחות העליונים שמעל לרוח ומגעת למדרגתה 
העליונה. כשם שהרוח נתקפלה בתוך הדרגות הנמוכות, 
כך היא מתפתחת ועולה מתוכן עד למעלה. התודעה האלו¬ 
הית השתקעה בריכוזה בצורות החומריות וכאילו שכחה את 
עצמה, כמו שהמשחק על הבימה מזדהה עם תפקידו עד 
שכחת־אישיותו. אך כשם שאישיותו ותודעתו המלאה של 
המשחק מתגברות בסופו של דבר, והמשחק מתעורר מתוך 
תפקידו, כך משתחררת התודעה האלוהית, שהיא כאילו 
אסורה וכבולה בדרגות הנמוכות של הירידה. האדם חייב 
להיות כלי מודע של־ תהליך עולמי זה. על-ידי התעלות 
מתוך שיכחה עצמית הוא מתרומם לא רק לידי הידיעה, 
אלא אף לידי ההכרה הנסיונית, שאלוהים שוכן בכל 
הדברים וכל הדברים הם בתוך האלוהים. תהליך ההתפתחות 
מן החומר דרך הצומח והחי עד האדם הוא תהליך מרחיב 
והולך ומעמיק והולך של התודעה. האדם ממשיך תהליך זה 
ביודעים כשהוא עושה את עצמו נושא של ייעוד העולם. 
הפרט הולך ומפקיע את עצמו מתוך הגבולות המצמצמים 
אותו ועושה את עצמו כלי של התודעה האלוהית־הקוסמית 
כדי להגשים מלכות-שדי עלי אדמות. זהו משא־נפשו של 
האדם העליון הרוחני, שא׳ מעמידו, לעומת האידיאל של 
האדם העליון של ניטשה (ע״ע). האדם העליון הרוחני 
יתגבר על המוות וישיג את האלמוות עלי אדמות. הדרך 
לפיתוח האדם העליון מן האדם היא היוגה ( 1 ־ ¥02 , ע״ע). 
האימונים של היוגה, שניתנים לתלמידיו של א , , מושפעים 
בעיקר מן התורות של הבאגאוואט־גיטה׳ שביאר א׳ בפירוש 
בעל שני כרכים. מספריו האחרים: ¥023 01 83565 ( 1941 ); 
6 מ 1 ׳\ 1 ס 6 ) 11 1116 ( 1943 ). 

1 סס 01 ס(ק?ע 5 1,1106317 111105 ־ 1 , 10 > 1 ז 1 < 01 -ו*ו 4 / דז 3 ,׳<בזז 1 ו 4 א ״ 1 .ס 

.( 1944 ) 11 ׳\ , 8 
ש. ה. ב 



אורוגוי ( 06160131616111602037 1163 < 01 ק 86 ), רפובליקה 
בדרום־מזרחה של אמריקה הדרומית. גבולה במזרח — 
האוקיינוס האטלאנטי (לאורך 200 ק״מ), בדרום — ריו די 
לא־פלאטה (כ 380 ק״מ) ובמערב — הנהר אורוגוואי(כ 440 
ק״מ), שמפריד בינה ובין ארגנטינה. בצפון מסמנים נהר־ 
קאראהים ( 3036311101 )), היובל המזרחי של נהר-אורוגוואי, 
ונהר חגוארניו, הנשפך אל ימת־מירים, את גבולה המשותף 
עם בראזיל. מכיוון שא׳ מוקפת מים כמעט מכל צד, הרי 
היא כעין חצי-אי. שטחה הכללי הוא 187,000 קמ״ר ומספר 
תושביה 2,300,000 ( 1947 ). א׳ היא הקטנה במדינות של 
אמריקה הדרומית, אבל המפותחת וצפופת־האוכלוסים שבהן 
( 13.4 נפש לקמ״ר). 

מבחינת התבליט שלה א׳ היא ברובה שלוחות של רמות* 
בראזיל< כאן הן מהוות נוף של גבעות והרים נמוכים (הגבוה 
שבהם: פאן צ׳ה אקוזאר, 450 מ׳). גם מבחינה גיאולוגית 
א׳ היא ביסודה המשך של השלד הפריקאמברי הבראזיליאני. 
צפחות גבישיות ואבני-שחם מצויות לרוב במזרחה. בצפונה 
מתפשטות על-פני שטחים רחבים שכבות פאליאוזואיות 
(בהן אבני־חול מכילות פחם). צפונית-מערבית לשטחים 
אלה נפוצות אבני־חול מסוזואיות. בעמקים הרחבים מצויות 
בעיקר תצורות מתקופות השלישון והרביעון. רשת־הנהרות 
של א׳ היא מסועפת מאד, ופרשות-המים שלה חוצות את הארץ 
בצורת גבים שטוחים (קוצ׳יליה, 006111113 ). גדול הנהרות 
בפנים־האדץ הוא דיו נגדו ("הנהר השחור"), שמשמש 
לתחבורה ושביחד עם יובליו הוא מוליך את מימי הארץ 
לנהר אורוגוואי. הימה הנרחבת ביותר בא׳ היא לאגונת 
מידים, שנמצאת בשפלת החוף השטוחה ושבחלקה נתמלאה 
חולות. 

אקלימה של א׳ הוא בדרך כלל סובטרופי, והניגוד 
בין הקיץ והחורף בולט. שינויי-הטמפראטורה הם לעתים 





































233 


אורו: וי 


234 



בנייני המגורים יהמשק באחווה לגידול־בקר באורוגוואי 


פתאומיים וחריפים במקצת כתוצאה מן ההתחלפות הפתאו¬ 
מית של הרוחות הבאות מן הים ומפנים־היבשת. עונת־ 
הגשם העיקרית היא בחורף (מונטווידיאו: 1,000 מ״מ 
בממוצע השנתי). הארץ היא ברובה ערבת פמפם (ע״ע) 
ולאורך הנהרות נמשכים יערות. הקרקע זרוע לעתים קרובות 
אבנים, אך יבולו טוב בתנאים של השקאה מתאמת, והוא 
יפה למרעה, כ,פאמפה׳ הארגנטינית. רק בפינה הצפונית 
של הארץ מצויים שטחי־יער נרחבים. אוצרות האדמה של 
א׳ הם דלים ביחס. 

ה אוב לוס י ה. עם הקמת הרפובליקה מנתה א׳ לא 
יותר מ 50,000 תושבים, רובם ככולם ממוצא ספרדי בתערובת 
של הגזע האינדיאני. התושבים האינדיאניים הקדומים נשמדו 
בתקופה של השלטון הקו׳לו׳ניאלי הספרדי. במשך כל המאה 
הי״ט נמשכה ההגירה לא/ ביהוד מן הארצות הרומאניות 
שבמערב־אירופה (ספרד ואיטליה, ובמידת־מה אף צרפת) 
ומן הארצות השכנות, בראזיל וארגנטינה. בתחילת המאה 
העשרים הגיע מספרה של האוכלוסיה למיליון (המפקד של 
1908 : 1,042,000 ). מאז הוכפל מספר זה כתוצאה מן הריבוי 
הטבעי ומן ההגירה, שבתקופה שבין שתי מלחמות־העולם 
כללה גם מיוצאיהן של אירופה הצפונית והמזרחית׳ ובהם 
אחוז ניכר של יהודים. שנים אחדות קודם המלחמה הגיע 
הגידול של האוכלוסיה ע״י הגירה ל 7,000 נפש לשנה 
בממוצע. האזרחים הוותיקים והמהגרים החדשים נתמזגו 
לאומה אחת, שלשונה היא ספרדית ושתרבותה וההווי שלה 
הם לאטינו־אמריקנים טיפוסיים. — הנטיה לריכוז האוכ¬ 
לוסים בערים הגדולות, שהיא אפיינית לדרום אמריקה, 
בולטת אף כאן. קרוב לשליש התושבים — 770,000 נפש 
( 1941 )—יושב במונטווידיאו, שהיא עיר־הבירה וגם הנמל 
הראשי של א׳. ישובים עירונים אחרים הם פאיסאנדו 
( 32,000 נפש) וסאלטו( 31,000 נפש) השוכנים על נהר אורו¬ 
גוואי, עורק־התחבורה הראשי של הארץ, ומרסךס ( 24,000 
נפש) שעל נהר ריו־נגרו. דת־הרוב — קאתולית. י, ש. 

סדרי־המדינה. לפי החוקה החדשה ( 1934 ) נמצא 
השלטון המוציא לפועל בידי נשיא, שנבחר ל 4 שנים ע״י 
בית־המחוקקים, ובידי 9 מיניסטרים, שמתמנים על ידיו מתוך 
שתי המפלגות המדיניות הגדולות ביותר (מפלגת־הרוב 


מיוצגת במועצת המיניסטרים ע״י 6 מיניסטרים). בית־ 
המחוקקים מורכב משני חלקים: 1 ) לשכת־נציגים בת 99 
חברים, שכל אחד מהם נבחר במחוזו אחת ל 4 שנים, 
2 ) סנאט בן 30 חברים, שנבחרים בבחירה כללית ומספר־ 
מקומותיהם מחולק שווה בשווה בין שתי המפלגות הגדולות, 
אם שתי מפלגות אלו השיגו ביחד רוב מוחלט בבחירות. 
אם אין המצב כך, יש בו, בסנאט, נציגות פח׳פורציונאלית 
של כל המפלגות. זכות־ההצבעה נתונה לכל אזרח׳ כגבר 
כאשה, מבן 18 ומעלה, בתנאי שידע לקרוא ולכתוב (ב 1946 
הושוו הנשים בזכויותיהן לגברים לכל דבר). ההצבעה היא 
סודית. המתאזרח רשאי לשמור גם על אזרחותו הקודמת. 

הדת (הכנסיה) נפרדת מן המדינה. החינוך בבתי־ 
הספר העממיים הוא חובה, והחינוך כולו, לכל דרגותיו, הוא 
בלא תשלום. באוניברסיטה של מונטווידיא( (נוסדה ב 1849 ) 
לומדים כ 20 אלף סטודנטים. כ 10 אלפים לומדים ב״בית 
הספר הגבוה לאמנות ולמלאכה". 

הדגל: 4 פסים כחולים מאוזנים על רקע לבן! בקצה 
שני הפסים העליונים מצד שמאל יש ריבוע לבן, ועליו לבנה 
צהובה, שיש לה קלסתר פני-אדם, ומסביב לה עיטור של 
זיזים משולשים (ע״ע דגל). מ. ק. 

משפט. ספר־החוקים האזרחי המקובל בא׳ הוצא ראשונה 
ב 1868 וניתקן אח״כ פעמיים, ב 1893 וב 1914 . הוא דומה 
לשאר ספרי החוקים הנהוגים באמריקה הדרומית. הנישואים 
צריכים להיערך בצורה אזרחית. הונהגו גירושים ע״פ הטופס 
הצרפתי. ברגילות קיימת שותפות נכסים בין הבעל והאשה. 
האשד, הנשואה זקוקה להסכמת־בעלה לעריכת־חוזים. אין 
ברשותו של כותב־צוואה להעביר את כל עזבונו לטובת 
אנשים זרים: החוק שומר על חלק מסויים לטובת־ 
משפחתו. — בענייני־מסחר הונהג ב 1866 ספר חוקים, שניתקן 
אח״כ כמה פעמים ושהוא מיוסד בעיקרו על חוקי־המסחר 
הארגנטיניים. — כללי המשפט הבינלאומי הפרטי כלולים 
בספר־החוקים האזרחי. ג. ט. 

המדינה מחולקת לתשעה־עשר מחוזות. — הצבא מונה 
בימי שלום 9 גדודי־פרשים, 5 גדודי־תותחגים, 5 גדודי־רגלים, 
6 גדודים של חיל־המהנדסים, גדוד של טאנקאים וחיל- 
תעופה (עד 200 מטוסים). הציוד חדיש ביותר. הצבא הסדיר 
מורכב ממתנדבים בגיל 18 — 45 ! חיל־המילואים (עד 120 
אלף בימי-מלחמה) מורכב מאזרחים, שמשתתפים בתרגולת 
צבאית שנתית (ההשתתפות היא חובה). 

כלכלה. רק 12% מכל אדמות־המדינה לא יצלחו לעיבוד. 
רובה של א׳ היא ארץ-מרעה׳ שבה מפוזרות על פני מרחקים 
גדולים אחוזות לגידול־בהמות, שתופסות כ 60% מכל השטח 
המעובד, וכמה מהן הן ענקיות במידותיהן (הגודל הממוצע 
של משק כזה הוא כ 1,000 דונאם). 1937 גתנהלו 42.5% מהן 
ע״י בעליהן, 39.9% ע״י חוכרים ו 17.6% ע״י מנהלים שכי¬ 
רים. גידול־בהמות הוא עיקר־הכלכלה. א׳ היא׳ לפי שטחה, 
העשירה בבהמות שבכל ארצות־תבל. המספרים מ 1937 הם: 
8.3 מיליונים ראשי־בקר (לעומת 7.4 מיליון ב 1930 ), 18 
מיליון כבשים (לעומת 15.4 מיליון ב 1930 ! ב 1942 היה 
מספרם 22 מיליון), 600,000 סוסים׳ 000 308 חזירים. משקים 
מעורבים תופסים כ 20% מן השטח המעובד. רק בעשרות- 
השנים האחרונות גדלה חשיבותם של עיבוד־האדמה ומטעי- 
הפרי(פרדסים. כרמים וגינות: תפוחי־זהב, ענבים, אפרסקים 


235 


אזרוגוי 


236 



סאוואנה עם עצי דקל בטחוז רוציה באורוגוואי 


ואגסים), בעיקר על החופים של ריו די לא פלאטה, שטח- 
הפלחה עדיין הוא מצומצם — כ 8% לערך משטח כל הארץ. 
הגידולים העיקריים הם תבואות: חיטה, תירם ושבולת־שועל 
(למעלה מ 50% ). בשאר השטח המעובד מגדלים מיני-חציר. 
מצמחי־התעשיה חשוב רק הפשתן (בערך 200,000 הקטאר). 

אוצרות־אדמה כמעט שאינם מופקים בא׳ למרות מה 
שבצפון הארץ מצויים כסף, נחושת, עופרת, מאנגאן, 
זהב וברזל. הארץ זקוקה ליבוא של פחם, אך נעשים מאמצים 
לשחרר את א׳ מן התלות ביבוא זה ע״י פיתוחם של מפעלי- 
חשמל(מונופולין ממשלתית מ 1912 ) . בגידול־הבהמות כרוכה 
התעשיה של שימורי־בשר, תמציות־בשר ובשר קפוא. 1944 
נמצא בבתי־המטבחיים ובמחסני־הקירור של א׳ בשר טבוח 
של 760,500 ראשי־בקר, 1.5 מיליון כבשים, 102,500 חזירים. 
קודם מלחמת־העולם השניה הגיע יצוא זה — בעיקר בקר 
חי, בשר בכל צורותיו, צמר, עורות — ל 95% מתוצרתו של 
גידול־הבהמות. 

רשת־מסה״ב בא ׳ ׳ שהיא בת 2,700 ק״מ (כלומר, 14 ק״מ 
לכל 1,000 קמ״ר), אינה צפופה ביותר• לעומת זה מפותחת 
רשת-הכבישים, בעיקר מסביב לעיר־הבירה, ומרובה הוא 
בא׳ מספר-ד,מכוניות. כמה קווי־אויר מקשרים את מונט־ 
ווידיאו למרכזים חשובים באמריקה הצפונית והדרומית. 
החשוב בשדות התעופה — קאראסקו. 

במפקד התעשיה של א׳ ב 1936 נימנו 11,470 מפעלים, 
שהונם המשותף הגיע ל 247.3 מיליון פזו ושהעסיקו 90,128 
עובדים. 

ס ח ר * ה ח ו ץ. 1946 : יבוא בסך של 167 מיליון דולאר! 
יצוא — 153 מיליון דולאר. עיקר-היבוא (ב% של השווי 
הכללי): חומרי גלם ודלק 25% , מזונות 13% , חומרי בניין 
9% , מכוניות 6% , מכונות 5.5% . עיקר היצוא (ב % כנ״ל): 
צמר 34% , בשר ותוצרת-בשר 26% , עור וגלד 15% , תוצרת 
תעשיינית 8% • הארצות הסוחרות עם א׳ (ב % כנ״ל) הן: 
אה״ב 40% מן היבוא, 30% מן היצוא* בריטניה הגדולה 8% 
מן היבוא, 22% מן היצוא* ארגנטינה 17% מן היבוא* 
בראזיל 10% מן היבוא. בימי מלחמת־העולם השניה סבל 
סחר־החוץ של א׳ הרבה. 


המטבע. פזו זהב — 1.03 דולאר (להלכה)* ערכי 
בפועל — 0.66 דולאר ( 1943 ), 0.53 דולאר ( 1946 ), 

תקציב המדינה• ב 1946 : הכנסות — 143 מיליון 
פזו * הוצאות — 143 מיליון פזו * חוב ציבורי( 1.12.1946 ) — 
666 מיליון פזו. ם. ק. 

תולדות א׳. א׳ נתגלתה ב 1516 עם כניסת חואן דיאז 
די סולים ( 80115 6 ^ 132 ( 1 1030 ) לפאראנגואזו (- 311 ז 3 ? 
211320 ), לא רחוק ממונטווידיאו. אך גם הוא וגם הכובשים 
שבאו אחריו לא הצליחו להשתלט על בני שבט הצ׳ארוא, 
יושבי־המקום. ראשית הישוב האירופי חלה בתחילת המאה 
הי״ז בנסיונות־ההתיישבות של הישועים, שנעשו בא׳ 
ובפאראגוואי. נסיונות אלה הביאו בעקבותיהם לידי התחרות 
פורטוגיזית־ספרדית על השלטון בסביבות לא־פלאטה, 
שנחשבה כבסים להתפשטותם של הפורטוגיזים שבבראזיל 
כלפי דרום ולזו של הספרדים שבארגנטינה כלפי צפון(ע״ע 
אמריקה הלטינית, תולדות: התקופה הקולוניאלית). 

ההתחרות נמשכה גם לאחד שארגנטינה נשתחררה מן 
השלטון הספרדי. מלחמת השיחרור בא׳ התחילה ב 1810 
וניהל אותה הגיבור הלאומי חוזה ג׳רוואזיו ארטיגאס ( 056 ( 
835 ^ 3$10 ׳\זש 0 ), אבל ב 1817 — 1825 שוב נשתלטו 
הפורטוגיזים על א׳ עד שגורשו מתוכה ( 1825 ) לאחר מלחמה 
בבראזיל ובסיועה של ארגנטינה. ב 1828 השיגה א׳, בעזרתה 
של אנגליה, את אי־תלותה בארגנטינה ובבראזיל כאחת 
וב 1830 נקבעה הקונסטיטוציה שלה. מאז נודעה בשם 
׳( 01-0203 1 ש 3 > 01-160131 1103 י 1 סק 86 3 ^ 1 ("הרפובליקה המז¬ 
רחית של א׳״) או 01-1611131 830113 1,3 (״החוף המזרחי״ — 
של הנהר אורוגוואי). את תולדותיה של א׳ בתקופת 
עצמאותה מציינת ההתנגשות שבין שתי מפלגותיה, ה,קולו- 
ראדוס׳ ( 00101-31105 , ״צבעונים״) וה״בלאנקוס״ ( 8130005 , 
"לבנים"). ה,צבעונים׳ ייצגו את השאיפה לדמוקראטיה 
והטיפו לדצנטראליזאציה של השלטון, לחירות־הדת ולשיפו¬ 
רים סוציאליים׳ ואילו מתנגדיהם תמכו באינטרסים של בעלי- 
האחוזות (האריסטוקראטיה המקומית), הגנו על סמכויות־ 
הכנסיה ותבעו את תגבורת־כוחו של הנשיא. כל אחת 
ממפלגות אלו׳ שנלחמו זו בזו במרירות׳ ביקשה תמיכה מן 





237 


או ־ו:וי 


238 


המעצמות השכנות. ב,צבעונים׳ תמכה עפ״ר בראזיל, בעוד 
שארגנטינה תמכה ב,לבנים׳. כך נעשתה א׳ כדור־משהק 
ביו שתי המעצמות השכנות, שכל אחת מהן שאפה לבלעה 
ושסיימו בהקמתה כמדינת־ביניים. 

מ 1865 ואילך החזיקו ה׳צבעונים׳ בשלטון כמעט בלא 
הפסקה, ולמרות מרידות בלתי־פוסקות מצד ה,לבנים׳, 
שנתלוו ברציחות הדדיות, התחילו סדר ומשטר מתבססים 
במדינה. בתחילת המאה הנוכחית נשתכלל נמל־מונטווידיאו 
ונעשה אחד ממרכזי המסחר והתחבורה החשובים של אמריקה 
הדרומית. הנשיא חוזה באטלה אי אורדונייז ( 831116 1056 
80062 ־ 01 ץ), עיתונאי כשרוני, סנאטור ומושל מתקדם, 
יכול להיחשב כאביה של א׳ המודרנית. עוד בתקופת־כהונתו 
הראשונה כנשיא ( 1903 — 1507 ) הנהיג שורה של חוקים 
סוציאליים׳ ובזה התווה דרך לנשיאים שבאו אחריו. בימי 
יורשו קלאודיו וילימאן (מ 3 דת ¥1111 \ 0130810 , 1907 — 1911 ) 
נקבע הסכם־גבולות סופי עם בראזיל. בימי כהונתו השניה 
( 1911 — 1915 ) הניח אורדונייז את היסודות לקונסטיטוציה 
מתקדמת, שעמדה בתוקפה עד 1934 . חוקה זו הניחה ביסודה 
את חלוקת השלטון המוציא לפועל ביו הנשיא ובין מועצה 
אדמיניסטראטיווית לאומית נבחרת. ייצוג פרופורציונאלי 
ושני בתי־מחוקקים הבטיחו ייצוג למיעוטים. כמו־כן נקבעה 
הפרדה מוחלטת ביו הכנסיה ובין המדינה. בדרך זו המשיך 
גם הנשיא באלטאזאר ברום (מ 1 ג 811 • 83113531 , 1919 — 1923 ), 
שביצע שורה של רפורמות מדיניות, כלכליות וסוציאליות 
(ביטול העונש הגופני, פיקוח בלתי־מפלגתי על הבחירות, 
הקמת בי״ד עליון, וכיו״ב). א׳ היתה אחת מן המדינות 
הראשונות, שהנהיגה יום־עבודה בו שמונה שעות, תשלום 
פנסיה לעת זקנה וביטוח למקרי־אסון. באותה תקופה גברה 
ההגירה האירופית לא׳ ונקבעה מדיניות מסויימת בתחום זה. 

בשטח הפוליטיקה החיצונית הפסיקה א׳ ב 1917 את 
יחסיה עם גרמניה ותפסה ספינות גרמניות, שעגנו אותה 
שעה בנמל־מונטווידיאו/ אך לא שלחה עזרה צבאית לבנות־ 
הברית. לחבר־הלאומים הצטרפה א׳ ב 1920 , מיד אחר ייסודו. 
ימי־נשיאותו של גבריאל טרה ( 3 ז־! 76 0381-161 , 1931 — 
1938 ) קשורים במשבר כלכלי קשה, ולשם התגברות עליו 
ביצע הנשיא רפורמה קונסטיטוציונית: 1933 הכריז על 
עצמו כדיקטאטור, פיזר את המועצה הלאומית והקים 
במקומה "חונטה" כמוסד־יועץ לו. האמצעים, שנקט בהם, 
זכו לתמיכה ולאהדה, ועוד בתחילת 1934 עיבד קונסטיטוציה 
חדשה, שהיא, אפשר, המתקדמת ביותר במדינות של אמריקה 
הלאטינית (עיין למעלה: סדרי־המדינה והמשפט). 

טרה החזיק בשלטון עד 1938 , ואז נבחר מתנגדו, הגנראל 
אלפרדו באלדומיר (• 831800111 680 ז) 1 .\ 7 ), שניסה ב 1935 
למרוד בו. במלחמת העולם השניה נקטה א׳ עמדת־איבה 
לגרמניה כשציוותה ב 1939 על ספינת־המלחמה הגרמנית 
,גראף שפי׳, שנמלטה לנמל מונטווידיאו, לצאת ממימיה 
הטריטוריאליים תוך ארבעה ימים. במאי 1940 נאסרו מנהיגי 
המפלגה הגרמנית הלאומית המקומית, שזממו להפוך את א׳ 
למושבה חקלאית גרמנית. למדינה הוגשה עזרה ימית 
ויבשתית מצד אה״ב, בראזיל וארגנטינה, ושלוש המדינות 
הדרוםיאמריקניות חתמו על הסכם לשם הגנתו של איזור 
לא־פלאטה. ב 1941 הכריז באלדומיר על פתיחת הנמלים 
של א׳ לצי אה״ב׳ אם זו האחרונה תיכנס למלחמה, ולאחר 
שנה ניתקה א׳ את יחסיה עם גרמניה ובעלות־בריתה. א׳ 



נהר אורוגוואי 


היא חברה בליגה הפאנאמריקנית, וב 1933 התקיים במונט־ 
ווידיאו הקונגרס הפאנאמריקני השביעי. בקונגרס זה תיווכה 
א׳ בין פאראגוואי ובין בוליוויה בסכסוך שלהן על איזור 
צ׳אקו ופתחה בזה דף ב״יחסי־שכנות הוגנים" לפי הקו של 
המדיניות הפאנאמריקנית מיסודו של הנשיא רוזוולט. — א׳ 
היתד. מיוצגת, 1947 , בוועדת החקירה לארץ־ישראל של 
האומות המאוחדות ע״י הפרופסור א. ר. פבריגט (ע״ע), 
והיתה ביו המדינות הראשונות, שהכירו במדינת ישראל. 

1651011 ? ;( 1935 ) ) 00 ) 070 / 76 > 011100 ) £0 7.0 , 01111113 . 8 .£ 
• 01711 ( 1 7.0 , 631123 .? ;( 1942 ) 41861760 ׳ 7.01/0 , 13106$ .£ 
, 610/13 ? . 0 ;( 1930 3 ) ) 00 ) 0771 / 6 611 1011010 ) £1 ( 7100101 
1101 11005 ( 111 ) £0 7.01 ;? 7 , 00010 ) 01 40161/60 ׳ 10 76 > 77/1101/0 
7.0 , 81173 ץ מ 1 א . 0 ;( 1929 ) . 77 , 601861 . 0 ;( 1927 ) 1010 ? 
10 ) 010 ,ח $0 ״ 3 א . 5 ;( 1930 : 1930 — 1830 . 77 101 > 011100 ) £0 
) 00 ) 070 101 > 77 1510710 , 5318380 .[ ;( 1938 ) )' 00 ) 0711 סי. 
( 1905 — 1931 ), שבעד, כרכים. 

ח. ב. 

היהודים בא׳. עד 1910 היו בא׳ יהודים בודדים. עם 
סיומה של מלחמת העולם הראשונה היו בה 1,700 יהודים, 
כ% מהם ספרדיים. מ 1919 ואילך גברה ההגירה היהודית 
למדינה זו. אבל כשהתחילה מנוסת היהודים מגרמניה 
הסתלקה ממשלת א׳ ממדיניות־ההגירה הליבראלית שלה 
וקבעה הגבלות חמורות למהגרים מגרמניה וממרכז־אירופה. 
רק ל 5,000 פליטים יהודיים הותרה הכניסה לתוכה. ב 1940 
היו בא׳ 50,000 יהודים; מהם 30,000 בעיר הבירה מונט־ 
ווידיאו. והשאר פזורים על פני המדינה כולה. 

עד סוף שנות־העשרים היו היחסים ביו יהודים ולא־ 
יהודים בא׳ טובים למדי מכיוון שהמהגרים לא התערבו 
במדיניות־הארץ ולא נטלו חלק בהנהלתה. המצב נשתנה 
מעט־מעט לרעה. מ(נטווידיאו נעשתה מרכז של התעמולה 
הנאצית לכל היבשה של דרום־אמריקה; וכן שימשה מרכז 
לפעילותו של הקומאינטרן. ב 1937 יסדו יהודי א׳ אגודה 
להתגוננות מפני האנטישמיות ( 61153 ) 06 86 5001301011 ^ 
10 ז 11151 דת $6 - 011 .ו/ 61 3 ז!תס 0 ). אבל פגיעת האנטישמיות 
קשתה ביותר בתחילת שנות הארבעים, כשהתעמולה הנאצית 
ניצלה את פשיטת־הרגל של באנק קואופדאטיווי שהתנהל 
ע״י הקומוניסטים, ועוררה כנגד היהודים את שנאת הציבור, 
שמיהר לזהות את היהודים עם הקומוניסטים. 1941 נאסרה 
הופעתם של עיתונים בלשונות זרות׳ שקשה לפקח עליהם; 


239 


אור •גוי — אורוננוח 


240 


בפועל חל איסור זה ביהוד על העיתונות היהודית. באפריל 
1942 בטל האיסור עם התרת הפירסומים בכל הלשונות 
הזרות בעיתונים הדוגלים בדמוקראטיה. מבחינת חיי־הרוח 
משמשת מונטווידיאו מרכז לתרבות יידית: יש בה 5 בת״ס, 
עיתונות ותיאטרון יידיים. ב 1938 נוסדה המושבה החקלאית 
היהודית הראשונה בא׳—"טרם ארבולס"( 0165 < 1 ז^ £5 < 1 ). 

א^ריגיי (ץ 3 נ 11£1 זז 1 ), נהר בדרום־אמריקה. אורכו 1,580 
ק״מ. רוחבו׳ סמוך לשפכו, 10 ק״מ. מוצאו מכמה 
פלגים, שמקורם ברמות של בראזיל הדרומית (סרה ג׳ראל). 
יובליו העיקריים באים ממזרח (איגואטו, ריו נגרו) וקודם 
שהוא נופל אל הים הוא מתחבר עם נהר־פאראנה ויוצר 
ביחד עמו משפך ענקי, באופן שרוחב שפכם המשותף — לה 
פלאטה — הוא 420 ק״מ• בהילוכו התחתון הוא משמש קו־ 
גבול בין המדינה הקרויה על שמו ובין ארגנטינה. א׳ הוא 
העורק של התחבורה המימית בדרום החלק התיכון של 
אמריקה הדרומית. 

א 1 ר 1 גנזה ( 651$ ת 0££ ז 0 , מיוד ? 000 — הר, ; £01 •<£׳<_ 

התהוות), בגיאולוגיה — תהליך ההתקמטות של 
שכבות הסלעים של קרום־הארץ, הגורם להתהוותם של רוכסי 
הרים. הא׳ היא חלק מתהליכי הדיאסטרופיה (ע״ע) 

התקמטותן של שכבות־הסלעים נגרמת ע״י כוחות טאנגג- 
טיאליים — כלומר, כוחות, שהם פועלים בהקבלה או כמעט 
בהקבלה לפני־הארץ (לעומת הכוחות הראדיאליים, הניצבים 
לפני־הארץ, של האפירוגנזה, ע״ע, הגורמים לתנועות אנכיות 
של גושי־יבשה גדולים). התנועות האורוגניות פועלוה בדרך- 
כלל באיטיות מרובה, אולם בפרקי־זמן מסויימים הן גוברות 
והולכות ופעולתן מגעת לשיא, שאחריו חוזרר המתיחות 
ופגה מעט־מעט. ע״י כך מתבלטים מחזורים של תנועות 
אורוגניות, שהם מורכבים משלב של עליה (ראשית התנועה), 
שלב־השיא ושלב של ירידה. המחזורים הקטנים מצטרפים 
למחזורים גדולים, המהווים תקופות גדולות בתולדות כדור- 
הארץ והמבססים את החלוקה ההיסטורית 
של התהליכים הגיאולוגיים (ע״ע סטרטי- 
גרפיה). למעשה כמעט כל תקופה גיאולו¬ 
גית היא מחזור אורוגני קטן וכל עידן 
גיאולוגי הוא מחזור אורוגני גדול. סיומו 
של מחזור אחד והתחלתו של מחזור חדש 
מסתמנים ע״י מהפכה טקטונית או אורו* 
גנית. מונים תשע מהפכות גיאולוגיות 
עיקריות, מהן שש עד תקופת הקאמבריון 
(עד הפאליאוזואיקון) ושלוש אחריה, שהן: 
הקאלדונית (ת 13 תס 0316£1 ) — בזמן של 
סילור־דוון, ההרצינית (ח 13 תץ 0 ז£^) — 
בזמן של קארבון־פרם, והאלפינית (- 1 ^ 
0 6 ;ק)—מסוף הקרטיקון ובמשך השלישון. 
כל אחת מן המהפכות הללו יצרה רכסים 
כבירים של הרים ועיצבה את דמותם של 
פני־הארץ (ציור 1 ). 

לשם הסברת הסיבות של התנועות האורוגניות הוצעו 
כמה תיאוריות. בין אלו היתד, תורת־ההצטמקות של א. די־ 
בומון (ע״ע) ותלמידיו הראשונה בזמן. עיקרה של תורה זו 
הוא שכתוצאה מהצטננות פנימו של כדור־הארץ מצטמק 
קדום־הסלעים המוצק ונוצרים בו שקעים מוארכים, שמשמ¬ 


שים אגני־הצטברות של חומרי־סחף הנגרפים לתוכם מן 
היבשות. בהמשך ההצטמקות מתקרבות שפות־השקעים זו 
לזו וע״י כך מתקמטות השכבות הצעירות, שנצטברו באגנים 
(ציור 2 ). הסבר זה אינו מניח את הדעת, ביחוד מפני 



צ־ור 2 , התהוות רוכס״הרים לפי תורת־ההצטטקות: א) התהוות 
שכבות באנן־שקיעה (ים); ב) התקמטות והתרוטטות של השכבות 
כתוצאה מהתקרבות שפות־האנן 

שמידת־ההצטננות של כדור־הארץ אינה מספקת בשום פנים 
לגרימת אותה הצטמקות קבועה ומרובת־ממדים, שמתגלית 
במבנה של כדור־הארץ ובתולדותיו. 

עוד פחות מנחת את הדעת הסברתן של התנועות האורו־ 
גניות ע״י תורת האיזוסטזה (ע״ע). לפיה כל שינוי בשיווי־ 
המשקל של פני כדור־הארץ, ע״י ארוזיה או ע״י סדימנטאציה, 
מוצא את תיקונו בהתרוממות או בשקיעה מתאמת של 
שטחים מסויימים. אולם תנועות אלו אינן מסוגלות לגרום 
להתהוותם של רוכסי־הרים בעלי מבנה של קמטים. 

רושם מרובה במדע עשתה תורתו של א. וגנר (.^ן 
ז 6 ת ££6 /ו׳\) על התהוותן של היבשות ( 1912 ). מתוך הסתמ¬ 
כות על הדעות המקובלות בדבר חלוקת המינראלים בתוך 
כדור־הארץ(איזור פנימי כבד, ניפה: מז 11 זז£?- 1011£1 ז> 1 = 11£6 <; 
איזור־ביניים, סימא; מז 43£11£5111 ז-מז 51110111 = 3 בת 51 ; ואיזור 
חיצוני קל, סיאל: 1 ד 1111 ת 111 ז 111 ^- 1 מ 51110111 = 5131 ), מסביר 
וגנר, שהסיאל צף על-פני הסימא כגלדי-קרח על פני־מים> 
כל יבשה היא גלד עצום של סיאל הצף על פני הסימא 
(ציור 3 ). מתחילה לא היה קיים אלא גלד אחד, אב־יבשה 
אחד. בהשפעתם של הזרמים, שנוצרו מחמת תנודות הטמפ- 


ראטורה בתוך הסימא, ובהשפעת הסיבוב של כדור־הארץ 
נקרעו מאב־יבשה זה יבשות־תולדות, והתהומות שנתהוו 
בין אב־היבשה והיבשות־התולדות שלו נתמלאו אוקיינוסים. 
לפי תורה זו רק האוקיינוס השקט הוא הראשוני, ואילו שאר 
האוקיינוסים נוצרו במשך הזמן. הבקיע של מזרח־אפריקה־ 



ציור 1 . מפה טקטונית (איראנית) של כדור-הארץ 




241 


אורוננזח 


242 


סוריה, המתהווה ממש בתקופתנו שלנו, הוא התחלה של 
אוקיינוס חדש, שעתיד להפריד בין אפריקה המקוטעת בצדה 
המזרחי ובין חצי־האי ערב (העלול להתחבר עם יבשת־ 



צ־ור 3 . חתך ררך בדור־הארץ במישור קו־הטשווה (לפי א. וגנח, 
המראה את הסיאל של היבשות צף על נבי הסימא 

אסיה). גושי היבשות שנפרדו מאב־היבשה מוסיפים לזוז 
בהשפעת הכוחות שגרמו להתפרדותם, ותזוזתם גוררת אחריה 
התקמטות של משקעים, שנצטברו מסביב להם. האוקיינוסים 
בין גושי היבשות משמשים אגני־השקעות הנקראים גיאו־ 
סינקלינות. אם גוש אחד נע לקראת גוש שני, מתקמטים 
המשקעים שבגיאו־סינקלינה ומתרוממים לאט כרוכסי־הרים 
(ציור 4 ). ע״י כך גם מצטמצמת הגיאו־סינקלינה והאוקיינוס 



ב 

ציור 4 . התקמטות השבבוח בניאז־סינקלינה לפי תורת א. ובנר: 
א) התהוות שכבות ניאו־סינקלינה בין שתייבשות; ב>שבירתחלקי המימא 
ודחיקתה וחדירתה לבין קפלי הסיאל המתקמט מחמת תנועת אחת היבשות 

יכול להצטמצם לים ואף להיעלם ברבות הימים. כדוגמה לכך 
יכול לשמש הים התיכון, שנוצר מאוקיינוס רחב, שהבדיל 
בשעתו בין אסיה־אירופה־אמריקה הצפונית ובין אפריקה־ 
אמריקה הדרומית. לאחר שהגוש של אמריקה הדרומית 
נפרד מאפריקה, נע הגוש של אפריקה־ערב לקראת יבשת 
הצפון, כלומר אירופה ורובה של אסיה, וגרם בהדרגה 
להתרוממות של הרי הפירניאים, האלפים, הקארפאטים, 
והבאלקאנים לסעיפיהם. 

תורה אחרת, בעלת גונים שונים (הקשורה במידת־מה 
בתורת האיזוסטזה), מיוסדת על ההיפותזה של התקמטות ע״י 
גלישה־מחמת־כובד של גושי שכבות. עיקרה הוא, שאגב 
ההתרוממות של חלקים רחבים של יבשות, גולשות לאט־לאט 
השכבות העליונות, המונחות ב״מדרונים", כלפי מטה ומת־ 
קפלות. כדוגמה נאה להתקמטות מחמת כובד יכולות לשמש 
השכבות של מדבר־יהודה, המקומטות במרץ מחמת גלישתן 
כלפי בקיע־הירדן. 

התנועות האורוגניות נתרחשו על פני כדור־הארץ באיזו־ 

רים ארוכים מאד, הנקראים חגורות אורוגניות; חגורות אלו 
נוצרות בגיאו־סינקלינות, שבהן נצטברו חומרי־הסחף של 


היבשות ובהן קומטו השכבות והורמו בצורת רוכסי־הרים. 
חגורות אורוגניות של תקופות שונות הן בדרך־כלל סמוכות 
זו לזו! לפעמים הן מקבילות זו לזו ולפעמים — חוצות זו 
את זו או משתלבות זו בזו. החגורות האורוגניות הקדומות 
הספיקו במרוצת הזמן להיטשטש ע״י גורמים אטמוספיריים 
וקומתו הונמכה במידה מרובה; להן שייכים, למשל, הרי־ 
אוראל והסודטים באירופה והרי האפאלאצ׳ים באמריקה 
הצפונית. 

חגורות אורוגניות נמצאות עפ״ר בין שתי חזיתות יבשה, 
שהן בנויות מסלעים קדומים שהספיקו להתגבש וליעשות 
יציבים בתנועות טקטוניות קודמות. אחת מחזיתות אלו היא 
פעילה, נעה, והשניה — סבילה, אך מגיבה בלחץ נגדי כלפי 
הלחץ שבא מצד החזית הראשונה. שכבות הגיאו־סינקלינה 
הנמחצות בין שגי הגושים מתרוממות לצדדים כרכסים, ובין 
הרכסים נשאר שטח, שהוא נפגע פחות ע״י קימוט ושנקרא 
גוש ביניים; למשל: רמודטיבט הסגורה בין שרשרת קואן־ 
לון בצפון וההימאלאים בדרום (ציור 5 ). 


1 עס׳-ז-ו-וס י-מיי-זננ-ין 



ציור 5 . חתך לרוחב החגורה האורוננית של ההימלאים וטיבט: חזית־ 
היבשת ההודית נעה כלפי האסייתית, וביניהן מתרוממות ומתקמטות 
השכבות של הניאו־מינקלינה. מדרום נוצרים רוכסי־ההימלאים, מצפון 
רונסי קואן־לין, וביניהם משתרע גוש־ביניים: רמת־טיבט 

הצורות של הקמטים המתהווים ע״י תנועות אורוגניות 
מרובות הן ושונות בהתאם לכמה גורמים: (א) המידה 
והכיוון של הכוחות הפועלים; (ב) הזמן והתכיפות של 
פעולתם; (ג) האופי המכאני של החומר המתקמט. בהתאם 
לכך נוצרים: ( 1 ) קמטים פשוטים — קמרונים (=אנטיקלי־ 
נות) וקערונים (=סינקלינות) סימטריים, בעלי צלעות שוות 
(ציור 6 ), ו( 2 ) קמטים נטויים, כפופים לצד אחד, לפעמים 



ציור 6 . קימוט פשוט, סימטרי 


מרובים וצפופים (קמטים איזוקלינאליים) או מופלים ושכו¬ 
בים מכוח הלחץ החד־צדדי ואף מנותקים ומוזזים מעוצם 
הדחיפה. במקרה קיצוני סצלחת הדחיפה לנתק חלק מגוש 



ציור 7 . דוגמה לקימוט מסובך (קימוט אלפיני). הקווים המרוסקים 
מבדילים בין נושי שכבות מקומטות שנרחפו ונותקו מבסיסיהם 

מקומט עצום ולהעבירו למרחקים של עשרות ק״מ, בצורת 
.(7 כסות־קמטים, שהיא בולטת ביחוד באלפים (ציור 

1\. 140111155, ? 5 ז 0 )א ״ 1 ; 1944 ,/) 010% ?€ 11011 ^ 1 !? / 0 1 ? 1 <) 1 ?ה 1 ז [, 

4? §?010£7?, 1947; 11. 4.1£;1[1<:1, 1.71 1??1071/?111 / 4 ? 11 ן ? 

(0. 11. 7(1110 0011£:<;$ (3501. 1£10 . 11 ז 5 זמ x51155, 1922); 

1.. \\ 1401 . 0 ; 1935 , 11 ) 741 ? 111 /ס ?■ 51/1/01111 ? 4 " 7 ,] 00115 . ז x1, 

0?1 ז 111 / 1/0 ■//.' 1 ? 07 ; 1928 ,?!!'/' 1 /? 4 3011 ז ^ 

4? 0117 , 1011 111 ) . 0 . 4 , ; 1922 ,? 1 ז 71 ?/ 0 1/714 ? 711 ?חו!ו 07 \{ ז ■ 

0714 ? . 1937 , 7111 ? 00711171 171£ ז 

ם. א. 






243 


אור •זיים, :א •לו: — אורו^ודח 


244 


א 1 ר 1 זיום ׳ פאולום ( 0105111$ .?), תיאול 1 גו והיסטוריון 
ספרדי. משערים, שנולד בעיר בראקארה, כיום 
בראגה(פורטוגאל),בסוף המאה הרביעית. 414 באכפרסביטר 
להיפו (אפריקה) ונתקרב לאוגוסטינוס, אף מסר לו חיבור 
נגד כפירת הפריסקיליאנים (ע״ע). מאפריקה הלו לארץ- 
ישראל אל היארונימיס, שישב אז בבית־לחם. שם נסתבך 
בפולמוס בדבר המינות הפלאגיאנית ונאשם בכפירה. מארץ־ 
ישראל חזר להיפו. בדרך, כשהיה במינורקה, ניצר כמה 
יהודים. באפריקה הקדיש את עצמו לחיבור של ספר היסטורי 
"נגד האליליים" בשבעה פרקים. מאותו זמן ואילך אין לנו 
ידיעות עליו. — א׳ חיבר את ה״היסטוריה" (£ב 1 ז 131510 ) 
שלו לבקשתו של אוגוסטינוס, שעסק אותה שעה בחיבור 
ספרו "עיר־האלהים" והיה זקוק להוכחות היסטוריות, שבימי 
שלטון־האלילות באו על העולם פורענויות גדולות לאין 
עד 1 ך מאלו שבאו עליו בימי עלייתה של הנצרות, כדי 
להכחיש את טענתם של האליליים, שמקור־הצרות הוא 
הזנחת הדת הקדומה והדביקות בנצרות החדשה. החיבור, 
שהוא מעין היסטוריה אוניברסאלית מנקודת־מבט נוצרית, 
נתחבב על הקהל בימי־הביניים, ניתרגם ללשונות שונות 
והיה זמן מרובה ספר-הלימוד של דברי־ימי־העולם. ידוע 
היה ביותר בשמו המקוצר ,הורמיסטא׳ [ 0811 ]ז 0 

141510113 ). 

- 1 * 14111 5 * 3 101141 * 1,11 1 * 3 * 111 * 411 * 5 * 0 * 171 * 171 *£ 411 / 1% * £1 

, 017010 £ 1 € ? ,־ €1 ^\ €11116 ^־ 31 מ ;- 334 , 1 , * 71310713 * 41 ) 1171 73 * 111 ) 

־ 1 ) 1111 * 113 ? 414£11311110 ) . 8 61 010310 06 , 15 ) 1 ^ 03 .ן ;— 499 
. 1930 , 031/61501115 711310114171 

אותטרזפין, השם המדיציני של הכ 0 מתילךט?זר 0 יו(ע״ע)■ 

אזךויטז ( 0171610 ), עיר באיטליה התיכונה, במחוז־ 
אומבריה; 315 מ׳ מעל פני־הים, כ 200 מ׳ מעל 
לעמק הרחב של פאליה (*#ב?), יובל של הטיבר. 

א׳ כבר היתה חשובה בימי האטרוסקים. שמה הנוכחי 
בא מן 761115 5 נ 1 !ס (העיר העתיקה), כפי שנקראה בתחילת 
ימי־הביניים. דרך א׳ עברו כל כובשי־איטליה: ג(תים׳ 
אמבארדים, ועוד. בסוף המאה השישית נקבעה א׳ כמושב 
של הגמון. באמצע המאה ה 12 באה תחת שלטונו של 
האפיפיור׳ אולם כבכל ערי איטליה התיכונה נתפתח אף בה 
שלטון עירוני עצמאי. א׳ נלחמה בערים השכנות בעוד 
שבתוכה התחוללו מהומות בין מתבדלים דהיים ותומכי־ 
הכנסיה ומלחמות־אזרחים בין מצדדי הגולפים והגיבלי־ 
נים, שנמשכו כ 150 שנה. לסוף, ב 1448 , עם נצחונה של 
הכנסיה, נכנס לא׳ האפיפיור פיוס 11 כשליט העליון היחיד, 
ועד 1798 היתה א׳ בירת המחוז החמישי של מדינת־האפיפיור. 
לאחר כיבוש נאפוליון עברה א׳ לתחום־הממשל של שליטי־ 
ויטרבו. ב 1860 נכנסו לתוכה צבאותיה של הממלכה 
האיטלקית. 

בניינים. נוסף לשרידים מתקופת האטרוסקים ידועה 
א׳ בכנסיותיה, ובראשן הקאתדראלה, שנבנו במאות ה 12 
וה 13 ושמציינות את התפתחותו של הסיגנון הגותי המיוחד 
לאומבריה. ארמון־העם, ארמון־ההגמון וארמון־האפיפיורים 
שבא׳ הם טיפוסיים לבנייה החולונית של אותה תקופה. 
מעניינת במיוחד באר סאן־פאטריציו או באר־הסלע בא׳, 
שנחצבה בצורת מנהרה משופעת והמים שבה נשאבו מעומק 
של 60 מטרים. 



קטע מחזית הקאתדראלה של אורוויימו, שמתאר מחזות סן הטקרא 


א׳ סוחרת בתוצרת החקלאית של הסביבה (יינות, תבואה, 
שמן־זית). יש בה תעשיות זעירות: קראמיקה׳ ברזל מרוקע, 
רקמות. מפני מצבה הגיאוגראפי כמעט שלא נתפתחה: ב 1656 
היו בה 5,677 תושבים, ב 1931 — 7,306 , ב 1936 — 8,883 . 

היהודים בא׳. שולחנים יהודיים כבר נמצאו בא׳ 
במאה הי״ב! רשיונות לשולחנות היו ניתנים להם מטעם 
העיריה לזמנים קצובים. ידוע, למשל, שב 1297 ניתן להם 
רשיון לארבע שנים, וב 1301 —לשבע שנים. לאחר שנתיים 
( 1303 ) ניתנה להם זכות־אזרחות כגמול על סיוע כספי 
לשיחרור־העיר מן החרם הכנסייתי של האפיפיור. אותה 
שנה ניתנה להם גם הזכות לשאת נשק. בחוקי העיר של 
המאה הי״ד יש סעיפים, שהיה בהם כדי לעודד יהודים מן 
החוץ, שישתקעו בעיר, כגון שיחרור ממיסים למשך זמן 
מסויים, שבו זוכו כל היהודים המקימים איזו תעשיה חדשה 
ובעלי־מקצועות מועילים, כגון רופאים. בשנת 1334 נשלח 
יהודי כציר מטעם העיריה למדינה שכנה. כמו־כן פעלו 
יהודים בענייני־הכספים של העיריה. ב 1347 — 1350 היו שני 
יהודים ממונים על מס ה׳לירה׳ ( 1113 16113 ) 001161011 ). 
ב 1396/8 היגרו לא׳ יהודים מרומי ומוויטרבו. בהשפעתו 
של הנזיר ברנארדין מסיינה הוגבלו ב 1427 זכויות היהודים 
בא׳. ב 1463 ביטלה העיריה את כל רשיונות השולחנות, 
שניתנו ליהודים, ויסדה בהשפעתו של הנזיר ברתולומיאו 
מקולו מוסד להלוואות בשם ,הר־החסד׳( 1613 ? 11 ) 101116 ^?). 
אעפ״כ שימש בא׳ כרופא מטעם העיריה יהודי אחד בשם 
אליה, שמת 1490 . בא׳ נתקיים ויכוח דתי בין אליהו בן 
בנימין מגינאצאנו ובין הנזיר פראנציסק( מאקואפנדנטה. עם 
גירוש היהודים ממדינת־הכנסיה ( 1569 ) גורשו גם היהודים 
מא׳. בסוף שנות העשרים של המאה הנוכחית היתה בא׳ 
רק משפחה יהודית אחת. 

אורזלזדה (לאט׳ 3 מ 1 !ט, שתן), מקצוע רפואי, שעוסק 
במחלות של דרכי־השתן ובהפרעות החלות בהן, 

וכן במחלות אברי־המין של הגבר, שדרכי־הזרע שלו משול¬ 
בים בדרכי־השתן. דרכים של טיפול אור(ל 1 גי כבר היו 
ידועות בתקופה העתיקה. את המצאת המשתן(ע״ע) מייחסים 
לארסיסטרטוס (ע״ע) במאה הד׳ לפסה״ג. צלסוס (ע״ע) 
וגלנוס (ע״ע) הוציאו אבני־שלפוחית ע״י ניתוח והשתמשו 
במשתן לשטיפת השלפוחית ולהרחבת השפכה במקרה של 
הצטרדות. — ביה״ב הרבו הרופאים לחקור את מקורות 




245 


אור •לו:יד — אורונסס 


246 


השתן ואת תכונותיו. במאה הט׳ או הי׳ עסק בבעיה זו — 
בעיקר בצורת "מראות־השתן" (אורוסקופיה) — יצחק הישר¬ 
אלי (ע״ע), שכתביו על נושא זה ניתרגמו לאטינית 
(״ 1533 3 ז 6 ק 0 ). כן ידועה האסכולה הרפואית מסאלרנו, 
שטיפלה בא׳ (רת 11 ז 113 ת 11 116211136 של מאורום). אולם רק 
ב 1700 נתן בליני תיאור נכון של הפרשת השתן מן הדם 
דרך הכליות, צינורות־השתן, השלפוחית והשפכה. באותה 
תקופה התחילה גם החקירה הכימית בהרכבו של השתן: 
נמדד משקלו הסגולי ונמצאו בו חומצן־השתן והשתנה, 
ובמקרים פאתולוגיים — חלבון. ב 1827 פירסם בריט (ע״ע) 
את מחקרו הקלאסי על דלקת־הכליות. במחצה השניה של 
המאה הי״ט הסבירו פסטר (ע״ע) וקוד (ע״ע) את זיהום 
הכליות והשתן כפעולת מתגים. ביהוד נתפתחו במאה הי״ט 
השיטות האורולוגיות הכירורגיות. כראשית הא׳ החדישה 
נחשבים מחקריו של גיון (ע״ע [כרך־מילואים]), שתחילתם 
ב 1868 . ב 1869 ביצע סימון ראשונה כריתה של כליה חולה: 
פרייאר הצליח בכריתתה של הערמונית (ע״ע) המוגדלת 
בניתוח, שבוצע מצד עצם־החיק, וצוקרקאנדל שיכלל ניתוח 
זה ע״י ביצועו דרך החיץ. מגדולי האורולוגים בסוף 
המאה הי״ט ותחילת המאה העשרים היה ג׳ימס ישראל (ע״ע) 
בברלין. — המצאת הציסטוסקום (ע״י ניצה, 1878 ) פתחה 
תקופה חדשה באיבחון המחלות הקשורות בדרכי־השתן. 
משנות השמונים ואילך משמשת הציסטוסקופיה(ע״ע) שיטת 
בדיקה עיקרית במחלות אלו. שיכלולו של הציסטוסקופ 
איפשר את בדיקת השתן של כל כליה לחוד, ובזה נפתחה 
דרך חדשה באבחנת תיפקודן של הכליות. בתחילת המאה 
העשרים פותחו השיטות של הכרומוציסטוסקופיה (ע״י 
הזרקת אינדיגו לתוך הווריד או השריר) והפיאלוגראפיה 
(ע״י מילוי החלל של דרכי־השתן בנוזל ©טיל צל בצילום 
רנטגן), שאף הן שיפרו את שיטות־האיבחון. מ 1929 ואילך 
פותחה הפיאלוגראפיה התוך־ורידית ע״י הזרקה של חומר 
מאפיל לתוך הווריד, הזרקה, שמאפשרת צילום רנטגני 
של חלל דרכי־השתן. — האיבחון הציסטוסקופי והראדיולוגי 
המשוכלל מגלה אבני־כליות וגידולי־כליות, מבחין בין 
גידולים בלתי־ממאירים לממאירים ומסייע לקביעת מקומם 
המדוייק של גידולים קודם הניתוח! כן הוא מגלה שינויים 
דלקתיים, שחפת־הכליות בתחילת התהוותה, מומים מלידה 
(כגון חוסר כליה אחת, כליות קטנות, וכד׳), ועוד. — 
בד־בבד עם שיכלולן של שיטות־האיבחון נשתכללו שיטות- 
הריפוי, ובראשן — השיטות הכירורגיות. כיום מבצעים 
כריתה חלקית של הערמונית המוגדלת דרך צינור־השפכה, 
וכן ניתוחים אחרים בתוך שלפוחית־השתן, שחיקת־אבנים 
וכד׳, אגב פיקוח ציסטוסק 1 םי. ההשגים באיבחונם של 
תיפקודי־הכליות ובשיכלול הטכניקה הניתוחית הפחיתו את 
שיעור־התמותה: בכריתת הערמונית הופחתה התמותה 
מ 30 — 35 עד 3 — 8 אחוז, ובכריתת הכליה מ 15 — 25 עד 2 — 4 
אחוז. מקרי אורמיה (ע״ע) אחר ניתוחים נעשו נדירים. 
בניתוחי־כליות נעשו הרופאים שמרנים יותר: במקום כריתת־ 
הכליה נוהגים להרחיק את החלק הנגוע בלבד. גם התכשירים 
הבאקטרלצידיים החדשים סייעו הרבה להצלחת הריפוי 
הניתוחי והכללי: אורוטרופין, סולפא׳ פניצילין, סטרפטו¬ 
מיצין ואוראומיצין מסייעים לחיטוים של דרכי־השתן. — 
משאר שיטות־הריפוי במחלות של דרכי־השתן יש להזכיר 
את הדיאתרמיה (ע״ע אלקטרותרפיה) ואת הראדיותראפיה 


(ע״ע רדיולוגיה), בעזרתה של הדיאתרמיה מבערים, למשל, 
את גידולי־השלפוחית, והראדיום משמש הרבה בריפוי הסרטן 
של השלפוחית והערמונית• — מקצוע לחוד במסגרת הא׳ 
הוא הטיפול בזיבה (ע״ע)! בשנים האחרונות הושגו השגים 
חשובים בריפויה ע״י תכשירי־סולפא וחומרים אנטיביוטיים 
חדישים. — ע״ע כליות: שלפוחית! שתן. 

י. 3 י. 

אורומצ׳י, אורומיסי (""!!!"ס ,!!!סבמ״־נ!!; בסינית: 

טיהור, [ 3 ^ 1111 ׳]), הבירה של תורכסטאן הסינית 
(חבל סינקיאנג), בדזונגאריה הדרומית. מספר־תושביה — 
47,000 ( 1936 ), רובם סינים וטונגוזים. הרובע הסיני מוקף 
חומה והוא כעיר בתוך עיר. כמרכז־המסחר שבין סין ותורב־ 
סטאן המערבית (הסובייטית), א׳ מחוברת בשלוש דרכים 
עם מסה״ב התורכסטאנו־סיבירית (בקיצור: תורכ-סיב.). א׳ 
היא העיר המרוחקת ביותר מן הים שעל פני כדור־הארץ: 
מרחקה מן החוף הקרוב ביותר הוא 2,500 ק״מ. 

אוחניזת, חומצית, חומצות שמתקבלות מחימצון של 

סכרים • (ע״ע) בקבוצתם הכיהלית הראשונית. 

׳ 1 

נוסחותיהן י הכלליות: 

0110 —״( 011011 )— 00014 , ח׳ אלדורונית, הנגזרת מאלדוזה! 
014,013 — 00 — 1 ! ( 011011 )— 0009 . ח׳ קטורונית, הנגד פקטוזה. 

בח״א מצטרפות סגולות הסוכר (כגון כושר־חיזור, יצי¬ 
רת גלוקוזידים ואוסאזונים וכו׳) עם הסגולות של חומצה 
כוהלית (יצירת מלחים ולאקטונים). החומצות החשובות 
ביותר בקבוצה זו הן: 1 ) החומצה הגלוקורינית, הנגזרת 
מגלוקוזה — מצויה ברקמות בעלי־חיים כמרכיב של מוצינים 
(ע״ע) וכונדרופרוטיאינים (ע״ע חלבון). היא מופרשת 
בשתן בצורת "חומצות גלוקורוניות מצומדות", שבהן היא 
קשורה קשר גלוקוזידי (ע״ע) לחומרים כגון פגול, קאמפור, 
כליראל ורעלים אחרים, שארסיותם ניטלת מהם ע״י צימוד 
זה. בצמחים היא מצויה כמרכיב של ההמיצלולוזות (ע״ע) 
והשרפים, בחידקים — כמרכיב של הפוליסאכארידים הסגו¬ 
ליים שלהם. 2 ) החומצה הגאלאקטורונית, הנגזרת מגאלאק־ 
טוזה — מצויה בפקטינים (ע״ע), שרפים והמיצלולוז(ת. 
3 ) החומצה האסקורבית (ויטמין 0 ,ע״ע), שהיא לאקטון 
של חומצה קטורונית. 

אירוגטם( 65 )״ 0 ז ס, בערב׳: נהר אלעצי), הגדול שבנהרות* 
סוריה. אורכו 400 ק״מ, מהם 50 ק״מ בתחום של 
מדינת לבנון. גליל־מימיו 23,000 קמ״ר. מקורותיו בהרי מול* 



נלנל-שא־בה על נהר א 1 ר 1 נטס 



247 


אדר נט 


248 


הלבנון לא הרחק מבעל־בק. בהילוכו העילי, שניזון כמעט 
ממעיינות בלבד, הוא עובר את בקעת הלבנון ונשפך אל 
הימה של חומם. לאחר שהוא יוצא מימה זו הוא עובר 

- ■ז - 

בפיתולים מרובים את האגן של חמת ואת הביצות של 
בקעת־אל־גב. צפונה מג׳בל־אקרא הוא פונה בזווית חדה 
מערבה ונשפך על יד סווידיה (סלוקיה הקדומה) אל הים 
התיכון, שלתוכו הוא גם מנקז את המים של ימת־אנטיוכיה. 

אורוסקו, חוזה קלמנטה — 0200 ז 0 . 0 .! — ( 1883 — 
1949 ), גדול צייריה הלאומיים של מכסיקו ואחד 
מן החשובים שבציירי הפרסקות בזמננו. למד ארדיכלות 
באקאדמיה של מכסיקו ומ 1909 ואילך נתמסר לציור, שלמד 
מעצמו. בתקופת המהפכה המכסיקאנית צייר קאריקאטורות 
לצורכי תעמולה, שבגללן הוכרח לעזוב את מכסיקו. א׳ קבע 
אז את מקום מושבו בקאליפורניה ושם עסק בציור פורטרטים. 
ב 1922 חזר למולדתו והתחיל מצייר בשביל מוסדותיה 
הלאומיים של ארצו שורה של מחזורי־פרסקות גדולים, 
שהקנו לו את פירסומו והעמידוהו — ביחד עם דיגו ריורה 

• ש ▼ 

(ע״ע) — בראש אמנותה של מכסיקו. 1931 צייר א׳ בניו־יורר 
וב 1932/34 בקאליפורניה מחזורי־פרסקות גדולים, שהשפיעו 
השפעה ניכרת על האמנות האמריקנית. רק פעם אחת, 
ב 1932 , ביקר באירופה.— יצירותיו המונומנטאליות הספוגות 
מרוח מולדתו, שהן רוויות יצרים ושלפרקים אף מתגלה בהן 
ריאליזם גם, מהודרות מחוויותיו מזוועות־המהפכה ומן 
המצוקה הסוציאלית. ביצירות אלו הצליח א׳ לתאר בצורות 
הפשוטות ביותר ובצבעים מרהיבים מחזות של המונים בכל 
התנועה הדראמאטית שבהם. 

. 1939 , 47-1 ,ז 0 (ג 001101 מו $011 .£ ןשחזז 11 ^ 1 

ש. 



אורוסקו: הסתלקותי של קטצאלקואסל (פרסקו) 

אור 1 פה ( 3 ק 0 ז £11 ), במיתולוגיה היוונית, בת־מלך פיני¬ 
קית. א׳ היתר, מפורסמת ביופיה וכששיחקה פעם 
עם חברותיה על חוף הים של צור (או של צידון), נתקרב 
אליה זוס בדמות שור. כשא׳• עלתה על גבו והתחילה רוכבת 
עליו, קפץ זום לתוך הים והביא אותה בשחיה מהירה לאי־ 


אורוקגינז 



כנסיה באורו פרסו 

כרתים! שם החליף את צורת־השור ונראה לה בדמות עלם 
יפה. א׳ ילדה לזום שלושה בנים: מינוס, סארפדון וראדא־ 
מאנתים מלכי כרתים! אחיה, שיצאו למערב לבקש את 
אחותם, נחשבים במיתולוגיה היוונית למייסדיה של העיר 
תיבאי בבויאוטיה. לכבוד א׳ נהגו בכרתים לערוך חגיגות, 
שבהן נישאו זרים מעצי הדס. אמנים עתיקים וחדשים טיפלו 
לעתים קרובות בנושא "א׳ רכובה על השור". יש משערים, 
שהשם א׳ הוא כנעני ונגזר מן "ערב"— מערב, בניגוד 
לארצות־המזרח באותם הימים. 

אור( ?רט 1 (פורטוגיזית 10 :״? סז״ס, הזהב השחור), 
בירת המדינה הבראזיליאנית מינאש־ז׳יראז׳. 42,000 
תושבים ( 1940 ). מרכז־איזור של מכרות זהב וברזל! מושב 
של בי״ס לכרייה. העיר מחוברת ע״י מס״ב עם ריו־די־ 
ז׳אנירו. שמה הקודם ויליה ריקה. יש בה כמה בתים 
יפים מן המאה הי״ח, תקופת־פריחתה. ע״ע בר ז יל יה: 
מ י נ ש ־ ז׳ ר ז , . 

אורוקגינה (אורוכגינה), כוהן־ראש ומלך בלגש שבשומר 
(ע״ע) הקדומה (סוף המאה הכ״ה לפםה״נ).'א׳ 

שיחרר את לגש משלטונו של מלך כיש (ע״ע) ומלכותו 
נתפשטה, כנראה, עד נופר או ניפור (ע״ע) בצפון. כמו־כן 
הנהיג א׳ סדרים חדשים במדינה ותיקן תיקונים סוציאליים 
השובים לטובת המעמדות הנמוכים והגן עליהם מפני 
לוחציהם העשירים ומפני הכוהנים, פקידי־המקדשים, הגובים 
והמפקחים למיניהם. א׳ החזיר את אדמות־ההקדש, שגזלו 
שליטי-העיר לפניו, לבעליהן, וגם מפקידיו דרש לעשות 
כן. את הפקידים המושחתים פיטר ממשרותיהם, ועל 
הנשארים בכהונתם השגיח שלא יעלו את השכר של שירותי־ 
הקודש ואת דמי־הקבורה, וקבע להם דרגות־שכר נמוכות 
הרבה מכפי שהיה נהוג קודם לכן. א׳ חקק חוקים לטובת 
היתומים והאלמנות, אסר על העשיר להכריח את העני 







249 


אור ״ר,:דנו־ — אור חון 


250 


למכור כל דבר׳ שהעשיר חשק בו׳ שלא מרצונו׳ אך התיר 
למוכר לדרוש מן הקונה כל מחיר שירצה בו. בתקופה 
מאוחרת יותר שימשו חוקים אלה יסוד לספר־החוקים של 
חמורפי (ע״ע). א׳ דאג גם לשיפורו של מראה העיר לנש, 
תיקן את הבניינים הישנים, חפר תעלות והוסיף בניינים 
ומקדשים חדשים. אולם בעוד א׳ מתרכז בתיקוניו נתחזקה 
אומא׳ יריבתה של לגש׳ וקודם שמלאו שש שנים לשלטונו 
נוצח במלחמה עם לוגלזגיסי (ע״ע), השליט של אומא, 
ולגש נהרסה בידי הכובש. 

, 1 ) 11 }(/ 1 ) 011 511010 / 0 5 ח 10 )!) 1 ז^ה 1 11 )^ 110 ) 11 יד ,ת 0 ]ז 3 ? 1 . 4 . 0 

. 91 — 73 . 1929 

אותר ( 601:1131:100 ׳!), שינוי אויר בחלל סגור. שתי מטרות 
לא׳: קירור והוצאת אויר מזיק לנשימה. לשם כך 
משתמשים באחד משני האמצעים: יצירת זרם־אויר או 
חילוף־אויר. זרם־אויר מסייע לאידוי הזיעה שעל עור־האדם; 
החום הכמוס (ע״ע) של האידוי מוריד את הטמפראטורה 
בסביבה החמה וגורם להרגשת קרירות ורווחה. אולם זרם 
חזק מדי בטמפראטורה נמוכה ("רוח־פרצים") או זרם 
בסביבה׳ שהטמפראטורה שלה גבוהה מזו של גוף האדם, 
מייבשים את העור במידה מרובה מן הרצוי. בתנאים רגילים 
רצויה מהירות אויר של 0.12 — 0.25 מטר לשנייה. — כמות־ 
האויר הדרושה לאדם לנשימה מתוקנת היא: מינימום — 9 
ממ״ק לשעה ; ממוצע טוב — 20 ממ״ק לשעה; מאכסימום 
מעשי — 80 ממ״ק לשעה. מספר החילופים־בשעה׳ שהוא 
דרוש לשם א׳ יעיל: 10 — באולם־אסיפות; 15 — 20 — 
בתעשיה; ובמקרים מיוחדים (מטבח) — 30 . בשיטת הא׳ 
ע״י חילוף־אויר מוציאים דו־תחמוצת פחמן׳ פרי־הנשימה,. 
ביחד עם העשן, הריחות וכיו״ב. בהרבה ארצות יש חוקי־א׳ 
לאולמי־אסיפות, לבתי קולנוע ותיאטרון׳ לתעשיה וכד׳. 
בארץ־ישראל ידועה פקודת בתי־החרושת של 1946 , שכוללת 
חוקי־א׳. 

מבחינים בין א׳ טבעי למלאכותי או מכאני. הא׳ הטבעי 
מנצל את פעולת הרוחות ע״י קביעת חלונות לפי כיוון 
המשב שלהן. בקרבת הים בא״י מקובל לקבוע חלונות 
ממערב וממזרח; בסביבת ים־המלח — מדרום ומצפון. 
יעילותה של שיטה זו שנויה במחלוקת. באולמי־אסיפות, 
בחדרי־עבודה וכד׳ נעשה א׳ טבעי על־ידי קביעת פתחים 
ליציאת־אויר סמוך לגג, וכנגדם פתחים לכניסת־אויר סמוך 
לקרקע. באקלים חם, או במקום שנתרכז בו קהל מרובה, 
אין הא׳ הטבעי מספיק כדי לחולל אוירה נוחה לנשימה. 
במקרים אלה מסתייעים בא׳ מלאכותי שנעשה באמצעים 
מכאניים, ביהוד במאוררים (ע״ע). 

ר. ל. 

אור 1 ךה 1 . במיתולוגיה הרומית־היוונית — 

הכינוי הלאטיני לאלה של עמוד־השחר; דומה לכינוי 
היווני אאוס (ע״ע). ידוע הפתגם 301103 40515 ^ 3 ז 0 זנ 1 \ 2 
("אורורה ידידה היא למוזות"), שפירושו: טוב לעסוק 
בדברי מדע ואמנות בבוקר השכם׳ כשהמוח הוא צלול. — 
2 . במטאורולוגיה — השחר, אבל גם זהר־הקטב (ע״ע). 

אזרורו (סש״זס), 1 ) מחוז בבוליוויה. 53,518 קמ״ר. 200,000 
תושבים ( 1945 ). רובו רמה דלת־מים, שגובהה 
הממוצע הוא 3,600 מ׳ (אלטי־פלאנו). האדמה אינה פוריה, 
לעתים מליחה, אבל עשירה בעפרות נחושת, כסף, בדיל, 


ברזל ואנטימון. לפנים היה איזור זה, ששימש מרכז 
לתפוקת־כסף, מן החשובים ביותר באמריקה הספרדית. 

2 ) בירת המחוז הנזכר• 3,764 מ׳ מעל פני הים. 60,000 
תושבים ( 1942 ). מרכז של איזור מכרות׳ בעיקר של בדיל. 
היתה עיר פורחת תחת שלטון הספרדים. כיום — השלישית 
בגודלה בין ערי־בוליוויה. 

אזר 1 ת הפ ) $ב, ע״ע זהר־הפןטב. 

אוךחאן ( 1288 — 1359 ), סולטאן עותמאני. ירש, ב 1326 , 
את מקומו של אביו, עותמאן 1 (ע״ע). א׳ ביצר 
את מעמד־העותמאנים באסיה הקטנה, כבש את ברוסה ועשה 
אותה עיר־בירתו, יצר את גדוד היאניצ׳ארים ואירגן את 
הצבא התורכי. בסוף ימי־שלטונו עבר את הדארדאנלים, 
כבש את גאליפולי והניח את היסוד לשלטון־התורכים 
באירופה. 

א 1 ךח 1 מנ 1 ם (?סיי^׳^סס, עיר בבויאוטיה. בקצה הצפוני־ 
המערבי של אגם קופאים במקום המפל של גהר 
קפיסוס לתוך האגם. העיר הראשה של שבט המיניאים. על 
שם שבט זה נקראה העיר "א׳ של המיניאים" (איליאס, ב׳, 
511 ). בחפירות, שנערכו כאן, נתגלו שרידים של בניינים 



קטע מתקרתו של קבר יאירחומנום 


עגולים ומגלגלים מתקופת האבן החדשה ומתקופת הברונזה 
הקדומה והתיכונה, וכן מספר מרובה של חרסים — שרידים, 
שהם בערך מאמצע האלף השני לפסה״ג. לתקופה החומרית 
המאוחרת שייך, בין השאר, הבניין הידוע בשם "בית־האוצר 
של מיניאס״ ( 1400 לפסה״ג). אע״פ שברבות הימים עלתה 
תיבאי על א׳ בחשיבותה, הוסיפה א׳ להיות אחת מן הערים 
החשובות ביותר בבויאוטיה. 

,. 4110 . 2 ) ■ 0 עהו 1 \ ) 11 ) 1 ) 1111 110$ ) 0. 01x11001 

- 12£, 00x110 ז 11 > 1 ;( 1881 ) 110$ ) 1, 01x11001 ז 1 זבךח 1111£ :) 5 ;( 1844 
,( 34 , 1931 ) 111 , 11 , 01010$ 

א 1 ךח 1 ן, נהר במונגוליה הצפונית. אורכו 840 ק״מ. יוצא 
מהרי האנגאי, שוטף בכיוון צפוני־מזרחי ולפני 
הגבול הסיבירי׳ במישור רחב מלא ביצות וקני־סוף׳ הוא 
נשפך אל נהר־סלנגה, הזורם עד אגם־באיקאל. העמק העליון 
של הא׳ שימש מרכז לשלטונם של המונגולים, וממנו יצאו 
לכיבושיהם, שהגיעו עד סין ואירופה המזרחית. בעמק זה, 
בקרבת הנהר, עמדה בירת־האויגורים קאראקורום הראשונה 




251 


אורדוון — אורטגח אי ג=ט, תרזה 


252 


(המאה ה 8 )׳ ובמאה ה 13 הקים צ׳ינגיז־כאן בקרבתה את 
קאראקורום השניה, בירת הברית המונגולית, שעמדה 
בתפארתה בימיו ובימי־צאצאיו וששרידי־הורבותיה קיימים 
עד היום. — ב 1889 מצא יאדרינצב על גדותיו של נהר א' 
כתבות, שהן ידועות כיום בשם "כתבות־א׳". הארוכות 
והחשובות שבכתבות אלו חרותות על מצבות קבריהם של 
קול טגין ובילגה כאן ( 732 ו 735 לסה״ג), שליטיה של 
מדינת התורכים הנודדים, שהשתרעה אז ממונגוליה עד הים 
הכספי. על כל אחד משני לוחות־האבן הגדולים חרותה 
כתובת סינית ולצדה כתובת תורכית׳ שונה־בנוסח וארוכה 
מן הראשונה. מלבד חשיבותן כמקורות להיסטוריה של 
אסיה התיכונה יש לכתבות א׳ חשיבות מרובה כתעודות 
הקדומות ביותר של הלשון והכתב התורכיים. כתב זה, 
שהמפענח של כתבות א/ הבלשן הדני וילהלם תומסן 
( 1893 ), קרא לו כתב־הרונות התורכי, מתחיל מימין ונמשך 
מלמעלה למטה. מוצאו מן האלפבית של סוגדיאנה הקדומה, 
שיסודו באלפבית הארמית. קודם גילויין של כתבות א׳ נמצאו 
(בתחילת המאה הי״ח) במונגוליה ובסיביר כתבות קצרות 
באותו כתב בתורכית קדומה. לשונן של כתבות א׳ היא 
תורכית ארכאית, קרובה לניב האויגורי הקדום. 

א 1 ךט (ראשי־תיבות של השם הרוסי - 60 ו\ 6 ק 0611160780 
3 !ןץק 7 368801-0 ■), איגוד עולמי לפיתוח השכלה 
מקצועית ולהפצת מקצועות עבודה בין היהודים בארצות- 
הגולה. הוקם ברוסיה ב 1880 ועד מלחמת־העולם הראשונה 
פעל במדינה זו בלבד. פעולתו היתה מכוונת בעיקר לביסוסם 
של בעלי־מלאכה יהודיים ע״י דאגה להתמחותם המקצועית 
ולסידורם אף מחוץ לתחום־המושב (לפי חוקי רוסיה הצארית 
מותר היה לבעלי־מלאכה יהודיים להתיישב בכל רוסיה כולה). 
עם גמר המלחמה נתפשטה פעולת א׳ גם לארצות הסמוכות 
לרוסיה: פולניה, ליטה, לאטוויה ורומניה. ב 1921 הוקם האיגוד 
העולמי של א , בוועידה של נציגי ההסתדרויות הארציות 
בברלין, ואז נתארגנו גם באירופה המערבית ובאה״ב ועדי 
א׳, שעד תחילת שנות־השלושים היה תפקידם היחידי לגייס 
אמצעים לשם מימון הפעולה במזרח. באותו זמן נתן א׳ את 
דעתו גם על החקלאות היהודית, ולסוף—גם על קליטת פועלים 
יהודיים בתעשיה. לפי הדו״ח, שהוגש לוועידה העולמית 
השלישית בברלין ב 1926 ׳ הגיע מספר התלמידים במוסדות 
א׳ ל 5,600 ; עזרה בצורת אשראי ניתנה ל 1,800 משפחות 
של בעלי־מלאכה ול 3,500 משפחות יהודיות בחקלאות. 1924 
הוקמה על־יד מרכז א׳ הסתדרות מיוחדת לרכישה ש.ל 
מכשירי־עבודה ומכונות לעובדים יהודיים! הוצאותיה הגיעו 
עד 1929 לשלושה מיליון מארקים גרמניים. הדאגה העיקרית 
של א' בתקופה זו (עד סוף שנות־העשרים) הוקדשה לר(סיה, 
שבה נשבר, כתוצאה מן המהפכה, מטה־לחמם של שליש 
מתושביה היהודיים; וביחד עם הסתדרויות יהודיות אחרות 
ניסה א׳ להגיש עזרה לשכבות אלו ע״י הכשרתן לחקלאות 
(למלאכה. ב 1928 נחתם חוזה בין א' ובין הממשלה הרוסית, 
שלפיו הוכנסו לרוסיה מכשירים ומכונות במיליון דולאר 
ומחצה. משעלו הנאצים לשלטון בגרמניה השתדל א׳ לדאוג 
ליהודי-גרמניה, שנידחו מעמדותיהם הקודמות. מוסדות של 
חינוך מקצועי הוקמו בשבילם בגרמניה ובארצות הסמוכות, 
בעיקר בליטה ובצרפת. עזרה מרובה הוגשה גם למתיישבים 
במחוז הא(ט 1 נ 1 מי היהודי בביר(ביג׳אן. ב 1936 הקיפה הרשת 


של מוסדות א׳ 137 בתי-ספר ושיעורים מקצועיים ל 7.600 
תלמידים. עזרה חקלאית ניתנה ל 171 ישובים, שבהם היו 
5,976 משפחות, ואגב הכשרה לעבודה בתעשיה הוקמו 132 
משקי־תעשיה ובתי־מלאכה, שהעסיקו 10,396 איש ואשה. 
פעולת־א׳ נמשכה גם בימי מלחמת־העולם השניה. בגטו 
וארשה סידר א׳ 61 חוגים ב 25 מקצועות שונים. בצרפת 
הוקמו למעלה מ 300 משקים בחקלאות ובתעשיה. מפעל מיוחר 
נתארגן בשביל הפליטים היהודיים בשווייץ: הוקמו 152 
חוגים מקצועיים ל 2,700 תלמידים ו 30 בתי־מלאכה במחנות. 
כן הוקמו בתי־ספר מקצועיים לפליטים ׳יהודיים במדינות- 
הים. באמצע 1947 היה המספר הכללי של מוסדות א׳ 750 
ומספר התלמידים והחניכים — 20,000 . מוסדות אלה קיימים 
בשטח הכיבוש האמריקני והבריטי בגרמניה, באוסטריה, 
באיטליה ובארצות שונות באירופה (בעיקר בפולניה וברו¬ 
מניה), באמריקה, באפריקה ובסין. ב 1949 התחיל א/לפעול 
גם בישראל. בראשית שנת הלימודים 1949/50 היו קיימים 
בערי ישראל ובמושבותיה 19 מוסדות של א׳ לחינוך מקצועי 
שבהם למדו כ 700 תלמידים. 

נשיא א׳ היה ד״ר ליא(ן בראמסון עד שמת ב 1941 . נשיא 
המועצה המרכזית של א׳ הוא השופט ליאו׳ן מייס. מקום 
המשרד העולמי של א׳ עד 1933 היה בברלין; אח״כ הועבר 
המרכז לפאריס, ובימי המלחמה האחרונה לז׳נבה. 

א. סינגאלאווסקי, די פארשפרייטונג פון מלאכה און ערד־ 
ארבעט צווישן אידן! געשיכטע און אויפגאבן פון דער 
געזעלשאפט "ארט", בערלין 1921 ; ארט־ידיעות, ארויס־ 
געגעבן פון אמעריקאנער "ארט״־פעדעראציע, ניו־יארק 
(יוצא משנת 1941 ואילך); -מסל) 181 < 18110 <-ו 10 ח 1 . 8 ■ 71111 7/10 
- 8011 ■)£ 1011715/1 ;( 1926 ) " 0117 " 1 ) 7 < 1 ) 81/7 ' 1 1110 / 0 £1005 
- 077 ) 1936 — 1930 , 7801 $ 01101 105 * 1 ^ 71 011011 ) 5111 

¥ 01% 110117 ,' 7001011 £0011017710 011 ;([ 1938 ] , 70115 , 11171011 
.(רבעון, יוצא משנת 1940 ואילך) 

א. ט. 

או״רט, אהאךד — ״ 61-6 ׳\£ .£ — ( 1794 — 1865 ), נואם 
ומדינאי אמריקני. ב 1820/5 פרופסור לספרות 
היוונית באוניברסיטה של הארווארד. ב 1825 נבחר כציר 
בקונגרס של אה״ב, ואח״כ כחבר־הסנאט. פעל לטובת האינ¬ 
דיאנים. ב 1836/40 מושל מאסאצ׳וסטס. נאומיו, שיצאו 
בארבעה כרכים, מוקדשים ברובם לאישיותו של וואשינגטון. 

. 1925 , 111 ) 810101111 />מ 0 01 ) 010 ,.£ .£ ,מז 3 ו 1 §ת 1 ו 011 ז?" .א .? 

אזירטגה אי ג 5 ט,ח 1 זה - 035561 ץ 3 § 6 !ז 0 ש 105 — (נו׳ 

1883 , מאדריד), פיל 1 ס(ף וסוציולוג ספרדי. למד 
1906 — 1910 בכמה מאוניברסיטות גרמניה, היה מתלמידיו של 
הרמן כהן(ע״ע) והושפע ביהוד מדילתי (ע״ע). 1911 — 1936 
שימש פר(פסור למטאפיסיקה באוניברסיטה של מאדריד. 
. 1931 היה ממייסדי האיגוד הרפובליקני. משפרצה מלחמת- 
האזרחים הספרדית ( 1936 ) גלה מארצו וחי בצרפת, בארגנ¬ 
טינה ובפורטוגאל, ב 1948 חזר למאדריד והקים לו שם 
בית־מדרש בשם "מכון למדעי־האדם". א׳ נלחם בראציונא- 
ליזם כתפיסת־עולם כללית. ה״פרספקטיויזם" (ע״ע) שלו 
רואה בשיטות הפילוסופיות הגדולות, וכן במדעי־הטבע, רק 
השקפות מוגדרות ומוגבלות בתחומי־הראיה של יוצריהן. 
תפקידיהם של ההגות, האמנות, המוסר והמדע הם — לשמש 
את החיים, את ענייני־האדם, ואין להם להציב לעצמם מטרות 
מטאפיסיות. ערכי-החיים אינם בסטאטיקה ובמניחה־בהןיה, 
אלא בדינאמיקה ובתנועה לקראת הבא; מכאן החשיבות 



253 


אורטגה אי גסט, הוזה ~ אורטורינים 


254 


המיוחדת שיש בשיטתו למושג "עתיד". בזה מתקרבת הפילו¬ 
סופיה של א׳ לאכסיסטנציליזם (ע״ע), אלא שא׳ אינו רואה 
ב״חרדה" את הגורם העושה את האדם לאדם־בפועל, אלא 
בהשתלטותו על ה״חרדה" דוקה ע״י שלוות־הנפש. בתורתו 
ההיסטורית והמדינית קרוב א׳ לשפנגלר (ע״ע), סורוקין 
(ע״ע) וטוינבי (ע״ע); כמותם הוא רואה בתרבויות מעין 
אורגאניזמים צצים, מתבגרים ונובלים, וכמותם הוא מטעים 
את היסודות היצריים והבלתי־מודעים באדם ובחברה. במצי¬ 
אות החברותית־התרבותית של "איש־ההמון" של זמננו הוא 
רואה חיים שנתרוקנו ממשמעות ומערכים. ביחוד העמיק א׳ 
לחקור את הסיבות ההיסטוריות והפסיכולוגיות של מצוקת־ 
הרוח בספרד. בספריו, וכך בכתב־העת הספרותי 46 3 ז 15 ^ 6 ? 
16 ת 000146 , השפיע השפעה מרובה על חיי־התרבות בארצו 
בתקופה שקדמה לשלטונו של פראנקו, וקנה לו שם גם 
מחוץ לה; הרבה מספריו ומאמריו ניתרגמו ללשונות שונות. 
מחיבוריו: ״ספרד מחוסרת־החוליה״, 1922 ; "התפקיד של 
זמננו״, 1923 : "התקוממות ההמונים" (ספרו המפורסם 
ביותר), 1929 ; ״יעודה של האוניברסיטה״, 1930 ; "ההיסטו¬ 
ריה כשיטה״, 1941 ! ״טיבם של משברים היסטוריים״, 1943 ; 
״המשקיף״ (קובץ מסות), 1934 . 

, 3.0 ^ 150 ) 1100 60€ א) €71 ט 11 ^€(} £75 ? ^^/מעז/ 5 , 1:1115 ־ 001 . 11 .£ 

; 9 — 134 ,( 1929 ) 71016 ^ 2 ^ 65 13110211176 , 035500 . 1 ;( 1934 
,ץ[ס{) ^[ץ^^ 27 ^^^ 0707110 '! / 0 ^ 67511 ט 1 ה 11 שת 14616 

€07031 .£ 7 * 1 } 2116 ^ £761411365 , 111 ־ 831 14205 ; 479 - 461 ,( 1937 

16 ( 1 /ס 41551011 ^ 0.5 .ץ . 0 , 1945), 190—7; 14. £. ?4051x304 ) 

.( 1944 ) ע 67511 ט 11721 

אזךטה ׳ 3 ךםיה ךא — 0 ־ 01 43 013 ־ 031 — ( 1500 לערך — 
1568 , גואה, הודו), רופא פורטוגאלי מכת־האנוסים; 

חלוץ בחקר צמחי־הרפואה של המזרח. למד רפואה בסאלא- 
מאנקה בספרד, עסק זמן מה ברפואה מעשית ושימש פרו¬ 
פסור לתורת־ההיגיון בליסבון. 1534 נסע להודו וחי בעיר 
גואה. כאן עסק ברפואה וחקר את הצמחים הרפואיים של 

160,6 נן 1 ו 1 ח 100 ) 0 ס|נ 1 ן)ס 1 ס€ ] 8 

0 ,. 111413 . 43 11104191021$ 0011/2$ 116 0235 ־ 11 > 

10 0040 00113 12$ ) 20112 11125 ־ 6 42121125 2151 
, 2010419103 1002010$ 00012$ 2$ ט 212 \זז 2 } 2 זן 
ש 0 נ 21 ) 3 ת 0 ק , 602$ 0011/2$ 2$ תןט 0 2002,0 ץק 
111100 : 2 זת 10 ) 912 ־ 221 ז 10 ט 00 0110 נן 080$ ק 00 

סשץסוס ס 011 ק ¥1/10$ , 101001100 ) 00 ־ץ 0 .£ 401 
10 ) 11011900912 , ש 0 ו 0040/001 ש 0 ט 8.0 
• -ש 3 ל 40/00 1122:1210201 ) 10X0$ ^ 

10292 ־ 1 כן 0 ! 42 0212 42 ש £240 
00625 ש 111/140 ףת 1 
. 10$ ש 2 נן 

0 ) 71 ) 00114 צ! 00 ן> 

מהחב 10 ז 0 ק,ג 0 סוח 5 0110 זסוח 1 | 

10 ) 1125 ) ,* 31 חח 30 ת 0 
. 211110$ . 5$ ^ 1 ס/) 11 זג 1 ^ 

תצלום שער המהדורה הראשונה מספרו של* גארסיה רא אורטה 


הודו! ערך נסיעות מרובות וגילה 57 צמחי־רפואה חשובים. 
ב 1563 פירסם בגואה את ספרו (בפורטוגיזית) 5 ס 111 ן> 10 ס 0 
35 § 0 ־! 4 6 165 קד״ 51 405 ■ ספר זה, שנכתב בצורת דו־שיח, 
הוא לא רק החיבור הראשון, אלא אף התרומה החשובה 
ביותר במקצוע זה לחכמת־הרפואה של זמנו. הספר ניתרגם 
(לפעמים בעילום שם־המחבר) ללאטינית, ספרדית, צרפתית, 
איטלקית ויצא במהדורות הרבה. כן זכה להוצאה חדשה 
( 95 — 1891 ) על־ידי הרוזן פיקאליו ( 1031110 ?), שכתב את 
תולדות־המחבר• במשך מאות בשנים נחשב א׳ לפורטוגאלי 
קאתולי ורק בשנת 1934 נתגלה, שהיה יהודי אנוס, שאחותו 
נשרפה ע״י האינקוויזיציה ושלאחר מותו נאשם בחזירה 
ליהדות ועצמותיו הוצאו מקברו ונשרפו. אפשר, שהנסיעה 
להודו באה מתוך תקוה שיוכל לחזור שם ליהדות או מתוך 
שאיפה להתרחק מן הפיקוח החמור של האינקוויזיציה. 

. 445 •— 36 ^ , 11 , 15 ( £552 י 14 ג׳ץץ 1 ז 1646 ז? . 14 

יהו. ל, 

אזרטזריה או אורטזיךיון ( 0 ;: 0 ; 3 ז 0 ), יצירה מוסיקא¬ 
לית מורכבת משירי־סולו ומקהלה בליווי־תזמורת׳ 

עפ״ר בעלת אופי דתי. המונח א׳ נגזר מן המלה הלאטינית 
11103 ־ 01 ) 003 (חדר־תפילה) ונתחדש באמצע המאה הט״ז, בזמן 
שמיסדר האורטורינים (ע״ע) התחיל עורך הצגות מעין דתיות, 
דוגמת המחזות הליטורגיים וד״מיסתו׳ריות׳ של ימי־הביניים. 
לפי יסודותיה האפיים והרראמאטיים, וכן לפי עקרונות- 
צורתה, קרובה הא׳ לאופרה, אלא שכרגיל אינה מבוצעת 
על הבימה ואין בה תפאורות ומשחק (אע״פ שידועים מקרים 
של הצגה אופרית של א׳). עלילת הא׳, שהיא מבוססת עפ״ר 
על סיפור מסיפורי-המקרא או האוואנגליון, היא דראמאטית 
פחות מזו של האופרה, ולעומת זה היא לירית והסתכלותית 
יותר. בולט בא׳ תפקידה של המקהלה. ברוב הא" הדובר, 
המספר את תוכן־העלילה, מציג את הנפשות הפועלות 
ומקשר את האריות ואת שירי-המקהלה השונים. ה,מי 0 ה׳, 
ה,פא 0 יה' וה,רקוויים׳( 1 ת 116 !ף 6 ? , 35510 ? , 11553 ^) מבוססים 
בדרך־כלל על טכסטים פולחניים או מקראיים, שהם שונים 
מן הא׳ במבנה ובתוכן שלהם. הא׳ התפתחה בצד האופרה. 
סמוך לשנת 1650 כתב קאריסימי את הא" הראשונות בנוסח 
דומה לנוסח המודרני, ואחריו הצטיינו בשדה־יצירה זה 
דראגי, סטראדלה, א. סקארלאטי, קאלדארה, הסה ואחרים. 
הא' הגרמנית נוסדה ע״י היינריך שיץ ( 2 ]ס 11 ו 801 ) אחר 1620 
והגיעה לשיאה בא׳ "חג המולד", שנתחברה ע״י י. ם. באך 
( 1734 ). את הא׳ האנגלית יסד הנדל. הא" הגדולות ביותר 
בתקופה הקלאסית והרומאנטית הן "בריאת העולם" ו״תקו־ 
פות השנה״ להיידן (סמוך לשנת 1800 ) ו״סנט פאול" 
ו״אליהו״ למנדלסון ( 1836 ׳ 1846 ). ליסט׳ דבוז׳אק, ברליוז 
ופראנק תרמו גם הם את תרומתם לסוג זה של יצירה 
מוסיקאלית. בין הא" של הזמן החדש יש לציין את יצירו¬ 
תיהם של אלגאר, וולטון("משתה בלשאצר״),הונגר ("המלך 
דויד"), סטראווינסקי ("המלך אוידיפוס"), הינדמית, ברקלי, 
בן־חיים ("יורם") ומארק לאברי ("שיר השירים"). 

. 1911 , 11 ץ/ 14 רו 10 ביו 0 ! 111 ,£ת 1 ז 6 ו $01 . 2 

פ. ע. נ. 

א 1 ךט 1 ךינים ( 1 ו 131 ז 0 ) 3 ז 0 ), או ,אגודת אבות האוראטד 

ריוך ( 11 ־ 31:01 ־ 01 65 ־ 31:1 ?), מיסדר של כמרים, שהוקם 
ברומי ב 1558 ע״י הכומר הפלורנטיני פיליפו נרי (ע״ע) 





255 


אורטורינים — אורי 


256 



הר א 1 רטלר 

לשם טיפול בעולי־רגל עניים וחולים. הא׳ היו מתכנסים 
בבית־תפילה קטן (,אוראטוריוך), משלבים בעבודת־הקודש 
שלהם מעיו הצגות מוסיקאליות על נושאים מקראיים, 
שנהפכו ברבות הימים למה שנקרא ,אורטוריות׳ (ע״ע). — 
לפי הדוגמה האיטלקית הוקמה 1613 אגודת־א׳ בצרפת ע״י 
פיר די בריל ( 86661116 ) לשם הרמתיכבודם של הכמרים, 
עם חבריה של אגודה זו, שמילאה תפקיד חשוב בחיי־הדת 
הצרפתיים, נמנה מלברנש (ע״ע). 

אזךטיץ, חזןה חו־אקין די — 2 ״ז 0 ^. 1.1 — ( 1814 — 
1892 ), משורר ופדגוג קולומביאני. עסק בעיתונאות 
והיה עורך של כמה כתבי־עת חשובים. קובץ־שיריו( 065135 ?, 
בוגוטה׳ 1880 ), שניכרת בו קירבה ליצירתו הרומאנטית של 
מאנצוני, כולל שירים בעלי־מעוף ודקי־רגש, ממיטב היצירה 
של אמריקה הלאמינית. א/ שהיה בעל דעות פוליטיות 
שמרניות ורגש דתי חזק, עסק .הרבה בבעיות הספרות, 
החינוך, הדת והמדינה. ב 1870 יסד את האקאדמיה ההיספאנד 
אמריקנית הראשונה. 

' 3170 <}$)!! $13 06 ^ 13 46 $10713 ) 11 , 0 ץג( 6 ? ץ 62 ^) 1 . 1 ׳\ 

*( 1913 ) 11 , 67163713 ? 77 4 / 

אוךטיקריה ( 6166163613 ), ע״ע סרפךח. 

א 1 ךטלם ׳ אברהם — 066615,066611115 .\ 6 — ( 1527 , אנט' 
וורפן— 1598 , שם), גיאוגראף ומחבר־מפות, ממייסדי 
הגיאוגראפיה ההיסטורית. 1570 הוציא את ה ךת 11 זז 63 ו 1 ' 1 
תז 6663661 ?׳ 061115 — האטלס המודרני והשיטתי הראשון. 
המהדורה הראשונה, שאחריה באו עוד בחיי המחבר 24 
מהדורות נוספות, מתוקנות ומורחבות׳ הכילה 53 מפות 
ממחברים שונים בני־זמנו. כדי לאפשר לחוקרי העולם העתיק 
להשתמש במפותיו החדשות, פירסם א׳ גם 20 מפות היסטו¬ 
ריות — ובהן מפת ארץ־ישראל — ומילון של גיאוגראפיה 
היסטורית בשם: 1€115 ו 1 ין 060£63 1165306115 ?' ( 1587 ). 

' £711 ־ 67 < 11 ) 1 ן 6 § 171 ) 611 ) 71$67$1 [ 1 11136116 £73$ 110 ? 811 י ז 1 ג 1 ז 11 ) 1 ז 3 ז 8 .£ 

,$ £6 { 6711436 ) 14.37 07161137113611671 46$ 1718 ) 1 \ 616 )} £71 1 ) 171 ) 1718 ) $1611 
, 63710873$110714771 110811$ ) €31 07161111 . 4 ., 1 ; 1914 

. 1928 , 1 

א 1 ךטלר ( 066166 ), ההר הגבוה ביותר בדולומיטים ומן 
הגבוהים שבהרי־האלפים, על גבולה הצפוני של 
איטליה (טירול הדרומית), מול גבולות טירול האוסטרית 
ושווייץ. גובהו 3,900 מ׳. דומה בצורתו לפיראמידה. ע 1 יאו 


מכוסה קרח. קבוצה גדולה של הרי האלפים (קבוצת א׳) 
נקראת על שמו. 

אירי ( 061 ), קאנטון בשווייץ המרכזית׳ מן הקאנטונים 
הקטנים שבה׳ בלבו של איזור־האלפים׳ על שפתו 
של אגם־לוצרן. שטחו 1,074 קמ״ר, מספר־תושביו 29,000 
( 1944 ). עמק נהר רויס ( 66155 ?) החוצה את א׳ משמש 



נוף באורי 

מעבר יחיד בין השרשרות של הרייהאלפים הנפגשים בצומת 
סאךגוטהארה האיזור הוא הררי ברובו, ובו שיאים גבוהים 
(גאלנשטוק, 3,592 מ׳! דאמאשטוק, 3,633 מ׳), קרחונים 
ויערות הרבה. אדמת־הקאנטון המעובדת דלה היא מאד. 
גידול־בקר ומוצרי־חלב הם עיקר עסקם של תושביו. העיר 
הראשית — אלטמרף ( 5,000 תושבים). קו־מסה״ב של סט. 
גוטהארד עוברי דרך א׳. דרכי הרים סלולות מחברות את א׳ 
אל שאר איזורי־המדינה. 



א׳ הוא מן הקדומים שבקאנטונים. שמו נזכר ראשונה 
במאה השמינית לסה״נ. ב 853 נמסר לרשותו של מנזר־ 
















257 


אורי — אורי־ בייבוש בן אהרן הדרי 


258 


הנזירות "פראואנמינסטר" בציריך. ■ברית שלשת גלילות־ 
היער׳ ביו א׳ ובין שווייץ ואונטרוואלדן נכרתה ב 1291 , 
נתחדשה ב 1315 ושימשה יסוד ל״חברות־הברית" 
; 5561150113£1 סמ 6 §), כלומר למדינת־שווייץ. איזור-א׳ מפורסם 
כמקום המעשה האנדותי של וילהלם טל (ע״ע). בתקופת־ 
הרפורמאציה שמר א׳ על צביונו הקאתולי. ב 1845 היה 
לחבר ה״זונדרבונד" וקיבל על־כורחו את תחוקת הקונפד־ 
ראציה השווייצית (ע״ע שויץ). 

.( 1862 ) 1 * 0 ־ 1711071 $ ).£! $€%> 


ופרם. בספרות הארמנית־הסובייטית של זמננו מעריכים 
אותו כמניח היסוד לברית בין האומות הארמנית והרוסית, 
שעליה מבוסם קיומה המדיני הנוכחי של ארמניה. 

אירי, לסר — ׳ 5 ־ 111 •! £6556 —( 1861 — 1931 ), צייר וחרט 
יהודי בגרמניה. מגדולי הקולוריסטים בין ציירי־ 

ישראל. צייר מראות־נוף בעיקר, אבל גם מראות־כרך (פאריס, 
ברלין'ולונדון), ביחוד בגשם ובלילה ובבתי־קפה. חביבים 
ביותר היו עליו ציורי תנ״ך, שברובם לא בא לידי ביטוי שלם 
הרושם החזק, שעושים מראות־הנוף שלו. המעולה והמפורסם 



אורי בן פנחס מסטךליסק (מת 
תקפ״ו/ 1826 , סטרליסק), אדמו״ר, 
מתלמידיו של ר׳ שלמה מקארלין. סלל 
דרך חדשה בחסידות: התנגד ל״מופתים" 
ודרש מחסידיו רק השתלמות מוסרית. 
חסידיו היו עניים והשתדלו כל ימיהם 
להתנהג בחסידות ועסקו בתיקון־המידות. 
על שום תפילתו הנלהבת קראוהו: "השרף". 
מסופר עליו, שכל יום קודם שהתפלל היה 
נפרד מאשתו ומבני־ביתו, מתוך חשש 
שימות באמצע התפילה מרוב התלהבות. 
פעם אחת אמר: בתורה שישים ריבוא 
אותיות; בעם־ישראל — שישים ריב 1 א 
נשמות; וכשם שאם חסרה אות אחת 
מספר־תורה הוא פסול, כך אם חסר אחד 
מישראל אין השכינה שורה על האומה. — 
ספרו "אמרי קדוש" (לבוב תרל״א) נרשם 
ע״י תלמידו ר׳ בנימין זאב שנבלום. בין 
גדולי תלמידיו נחשבו: ר׳ יהודה צבי 
מסטריטין, ר׳ שלום רוקח מבלז, ר׳ צבי 
מרימנוי, ר׳ יצחק אייזיק מזידיצ׳וב. אחר 
מותו ירש את מקומו בנו ר׳ שלמה, אבל 
לא עברו ארבעה חודשים ונפטר מגעגועים 
על אביו, לאחר שאמר: האיד אפשר 
לחיות בלא אב כזה? — מצאצאיו הוא 
המשורר אורי צבי גרינברג, שנקרא על 
שמו. 

אמרי קדוש השלם, הוצאת הרב מרגליות 
(לבוב חש״ד); הרב קאמלהאר. דור 
דעה, עמ׳ רנ״א—רנ״ה; ברגר, עשר 
צחצהות, 76 — 183 4,11x115 < מסזבו!^ 

166 , 115111115 ) 0113551 יושם ,( 5 טז 0 ^\). 

לסר אורי : נוף 

ר׳ אוו־י בן שמעזן מבןלה (חי בצפת במאה הט״ז), 
למדן ומחבר, בשנת שכ״ד עשה קיצור של הספר 
"יחוס אבות", שנכתב ע״י נוסע אלמוני בשנת רצ״ז, ובו 
רשומים קברי־הצדיקים בארץ־ישראל. הספר נדפס בצירוף 
תרגום לאטיני (היידלברג תי״ט), ואח״כ ב״אלה המסעות" 
לכרמולי (בריסל תר״א). חיבר "לוח" לארבעים שנה 
(ויניציאה 1575 ), שניתרגם ללאטינית ונדפס 1594 , 
אייזנשטיין, אוצר־מסעות (תרפ״ו). 

אזירי, מ&ראל (ח 0 ), מנהיג ארמני, יליד ארמניה הפר¬ 
סית. הראשון שביקש לשחרר את ארצו בעזרת 
רוסיה. פנייתו אל פיוטר 1 קשורה היתה בסיכסוך בין פיוטר 


פלטי; יום סתיו. שטן על נבי בד( 1883 ). בית־הנכות,בצלאל*, ירושלים 

שבהם הוא "ירמיהו". בין יצירותיו של א׳ מצויים גם 
תחריטים הרבה, וכן חקיקות־אבן, בעיקר של מראות־נוף. 

. 1921 ,ע? 11 י $$0 ^ 1 , 00113111 

אירי פיבוש ?ן אהוץ הלו י - שנקרא גם: אורי ויטצנ־ 
האוזן או ויטמונד — (שפ״ה/ 1625 , אמסטרדאם — 

תע״ה/ 1715 , שם), מדפיס. נכדו של ר׳ משה אורי, רבה של 
עמדן. באמסטרדאם, שבה היה בית־דפוסו הראשון של א״פ 
(תי״ח — תמ״ט), הדפים הרבה ספרי רומ״ל וגם ספרים 
ביידית, ביניהם: תרגום־התנ״ד הראשון ליידיתע״י יקותיאל 
בליץ; יוסיפון (תכ״א); "בבא בוך׳ של ר׳ אליהו בחור 
(תכ״א); וכן את העיתון היידי הראשון, שהיה יוצא ביום 


259 


אורי פיכוש כן אהרן הלוי — אוריבזיוס 


260 


ג׳ וביום ו׳ בשבוע ("דינשטאגישי קורנטין", "פרייטאגישי 
קורנטין״, 1686/7 ). רוב הספרים, שנדפסו בבית־דפוסו, נועדו 
בשביל יהודי־פולניה. בשנת תנ״א עבר לז׳ולקווה, שלשם 
הזמין אותו, לפי השמועה המלך הפולני יאן סובייסקי 



תצלום השער של תרמכדהתנ׳ך הראשון ליידיס 


להדפיס ספרים ליהודים, כדי שלא יצטרכו להביא את ספריהם 
ממדינות זרות. כאן קיבל א׳ סיוע וסעד, ובאסיפת ועד ארבע 
ארצות של יארוסלאב תנ״ז ותנ״ט חיזקו הרבנים את ידיו 
לעמוד בהתחרות עם בני-אומנותו בלובלין ובקראקוב. בית- 
דפוסו היה פעיל עד שנת־מותו, ובניו ובני־בניו המשיכו 
בעבודתו עד סמוך לדורנו. הסופר והמשורר מאיר הלוי 
לטריס היה מבני־בניו, ואביו של לטריס הדפיס עוד ספרים 

בז׳ולקווה. ובהם גם מספרי־בנו. 

מ. לטריס, זכרון בספר, תרכ״ח, 12 — 13 ! "ביכורים" של נ. 
קלד, 52,1 ! מ. עריק, די געשיכטע פון דער יידישער ליטע- 
ראטור (ווארשה 1928 ). 

אוךיאל, אחד מארבעת מלאכי־הפנים. א׳ נזכר לראשונה 
בס׳ חנוך (ט׳, א׳). ביחד עם מיכאל, גבריאל ורפאל 
פנה א׳ בתפילה ובבקשה לאלוהים, שישים קץ למשטר החמס 
ושפיכות־הדמים, שהביאו הנפילים לארץ. בתשובת ה׳ לתפי¬ 
לה זו הוטל על א׳ התפקיד להודיע לנוח על קץ כל בשר, 
שיבוא על־ידי מי־המבול. א׳ שימש, ביחד עם כמה משאר 
מלאכי־הפנים, מורה־דרך לחנוך בעולמות העליזנים (שם, 
י״ט ואילך). אולם תפקידו המיוחד הוא: השלטון על צבא- 
המלאכים ועל השאול (כ׳, א׳), נראה, שעל אותו תפקיד 
מסופר גם בנוסח אחר בס׳ חנוך (ע״ה, ג׳ ואילך): "כי אלוהי 
הנצח והכבוד שם אותו על כל מאורות השמים בשמים 
ובארץ, כדי שירדו על פני השמים, יופיעו על פני הארץ 
ויהיו למורי־דרך ליום וללילה". 


תפקיד מיוחד נפל בחלקו של א׳ בעזרא ד׳. א׳ נשלח 
כאן לפתור את השאלות, שמעורר עזרא בדבר הנהגת העולם 
ומעמדו של עם־ישראל בגלגולי המאורעות בארץ ובעולם 
כולו. בחזיונות, שמעביר א׳ לעיני עזרא, הוא מגלה לפניו את 
סופו של המצב הקיים ואת התחדשותם של תנאי החיים, וחיי 
עם ישראל בכללם, בעולם החדש, העתיד לבוא (ד׳ ואילך). 

לפי במ״ר (ב׳, י׳) א׳ הוא אחד מארבעת המלאכים 
שאלוהים שם מסביב לכסא כבודו. בזוהר מזהים את מלאכי- 
הפנים עם ארבע חיות־הקודש, שראה יחזקאל במרכבה, ואת 
דמות א׳ — עם דמות הנשר. ארבעת המלאכים הללו משפי¬ 
עים, לפי הזוהר, את אורם על ארבע רוחות השמים. האור 
המושפע על המערב, שהוא השלם ביותר, הוא זה של א׳. 

תפקיד מיוחד מייחס הזוהר לא׳ בהקרבת הקרבנות 
בתקופת הבית הראשון. המזבח, המכונה בשם אריאל (יש׳ 
כט, א— ב), נקרא כך על שם א׳, שהיה יורד כאריה 
ורובץ על גבי המזבח ומכלה את הקרבנות. ירידת א׳ על 
המזבח היתה משמחת את הכוהנים ובני־ישראל, כיוון שע״י 
כך נוכחו שהקרבנות נתקבלו ברצון. הופעת א׳ באש המזבח 
גרמה, שכל אלה שהיו מבחינים באש העליונה היה לבם 
נהפך לטובה והיו חוזרים בתשובה מלאה. מחמת העוונות 
ניטל מא׳ כוחו הראשון, ובמקום אש שהיה בה משום השראה 
אלוהית בארץ, ירדה על המזבח אש זרה. 

דוידסון, גנזי שכטר 1928 1 ש. א. הורודצקי בס׳ קלחנר, 

277 — 1 ראובן מרגליות, מלאכי עליון, ה׳ — ; . 1£ >הץ$ , 2 ת 211 
.— 18 ,( 1892 ) 37 , 1 ^ 01 !\< , 810011 ; 470 

י, ג. 

אוריאנחי, ע״ע טגו־טובה. 

־ ; ־־ ז 

אזךיאני, אלפרדז — 1 מ 3 ח 0 .\ 1 — ( 1852 — 1909 ), סופר 
והוגה־דעות איטלקי. חיבר רומאנים סוציאליים: 

100 מז 6 א 11 (״האויב״), 1892 ; 0610513 (״קנאה״)׳ 1894 < 
3113 ) 015 (״התבוסה״)׳ 1896 , סססזס^ ("המערבולת"), 
1899 , 01003051:0 (״העולה״), 1902 . כתב מחקרים היסטו¬ 
ריים, שמהם ראוי לציון ביחוד: 113113 מ! 0111103 ? 00113 03 
(״המאבק הפוליטי באיטליה״), 1921 . מושפע מתורתו של הגל 
נלחם א׳ בעד פילוסופיה טהורה ונגד המדעים הנסיוניים. 
השקפותיו על חידושו של האימפריאליזם האיטלקי בעתיד 
לא היה להן בזמנו הד חזק, אך מימי מוסוליני ואילך נחשב 
א׳ לאחד ממחולליו הרוחנים של הפאשיזם, והמדינה הפא- 
שיסטית הוציאה את כתביו ב 29 כרכים, 1928/31 . 

; 1926 ,. 0 . 4 , 1101 ) 81500 . 13 , 1921 ,. 0 ■ 4 , 1111311 ) 00 ? . 0 

. 1929 ,. 0 , 100011 ? . 8 

אויךייבןייויס — { ;> 0 ו 10 )@ £1 <) 0 ׳ — ( 325 — 403 
לסה״נ), מגדולי חכמי־הרפואה בתקופת־השקיעה 
של התרבות העתיקה. נולד בפרגאמון, למד רפואה באלכסנ¬ 
דריה; היה רופאו של יוליינום קיסר (ע״ע), וכנראה, אף 
חברו לדעה בהתנגדותו לנצרות. כשחזרו הנוצרים לשלטון 
באימפריה הרומית לאחר שמת יוליינוס, סבל א׳ רדיפות 
והוכרח להימלט, כנראה, אל הגותים שעל נהר־דאנובה, 
שאף ביניהם נתפרסם כרופא. תהילתו חדרה לבית־המלכות 
בקושטה׳ וא׳ הוחזר לשם בכבוד גדול. — בפקודתו של 
יוליינוס חיבר א׳ ב 361 — 363 קובץ רפואי בן 70 ספר בשס 
2 ** 91 x 01 שבו הוא מסכם בשיטתיות ובטעם 

את ההשגים של המדע הרפואי היווני מהיפוקראטס עד זמנו 


261 


אוריכזיוס — אוריגנס 


262 


(מחיבור זה עשה א׳ קיצור בשביל בנו בתשעה ספרים: 
;״׳/!סעי) 2 ). מכיוון שבראש כל פרק הוא מזכיר את המקורות, 
שמהם שאב, נשתמרו בחיבור קטעים מרובים ושמות- 
מחברים, ביחוד מן האסכולה האלכסנדרונית, שאינם ידועים 
משום מקור אחר. מחיבורו הענקי של א׳ הגיעו לידינו אך 
22 ספרים, מקצתם במקורם היווני ומקצתם בתרגומים 
לאטיניים (ביחוד מן המאה הט״ז). חלקים שונים של חיבור 
זה יצאו לאור במקומות שונים, ובכללם גם במוסקווה, 1808 . 
ההוצאה השלימה ביותר של שרידי החיבור ביוונית בצירוף 
תרגום לצרפתית היא של £ז£< 1 ומ£ז 3 כ 1 -- £1 :! 131 מ£$$נ 81 , פאריס, 
1876/1851 . 

. 521 — 513 , 1 .^? 4 ^ .// 

אוריגנום(נ״״״^״ס), ע״ע אזז׳בית; אזו־ב. 

אוריגנם _ £5 <ז 1££ ז 0 — ( 0 185 — 254 ), מגדולי אבות־ 
הכנסיה וממבססיה הפילוסופיים של הנצרות. נתחנך 
בביה״ס המפורסם של הקטכטים (ע״ע) באלכסנדריה. מתל¬ 
מידיו של קלמנס האלכסנדרוני וממשיך פעולתו כמורה 
באותו בי״ס מ 203 ואילך. נהג חיי סיגוף והסתפקות־במועט 
והקדיש את מרצו העצום ללימודים. חיבוריו עוסקים בקביעת 
הנוסחאות של תרגום־השבעים ושל האוואנגליון, בפירושים 
לכתבי־הקודש, בפילוסופיה של הדת, בסניגוריה על הנצרות 
נגד מתקיפיה׳ ועוד. עבודתו באלכסנדריה הופסקה לעתים 
לרגל נסיעותיו לרומי, לערב, לאנטיוכיה ולקיסריה של 
ארץ־ישראל ( 216 ). כאן בא במגע הדוק עם חכמי־ישראל. 
את אחד מהם הוא מכנה בתואר "המורה העברי"(ז 1$1£ § 3 ^ 1 
5 ג 3£1 זג 81£1 ), והכוונה, לפי השערתו של באכר, לר׳ אושעיא 
(ע״ע). חכם אחר מכנה א , בשם יואולום או הואולום הנשיא 
שהוא, לדעת גרץ. אחיו של ר׳ יהודה 
נשיאה. א , סבל מן הרדיפות, שנרדפו הנוצרים בימי הקיסר 
דקיוס ( 250 ), ומת בשנת 254 , כנראה, בצור, שבה היו עוד 
מראים את קברו בימי־הצלבנים. 

גריגוריום תומאטורגוס ( 213 — 270 ״) מספר במחברתו על 
א/ שהשכלתו הקיפה את תורת ההיגיון, לימודי הטבע, 
המאתימאטיקה והתכונה, וכן את תורת אפלטון ואת שיטו¬ 
תיהם של שאר הפילוסופים היווניים. אף שירת־יוון תפסה 
מקום ניכר בחקירותיו, ורק את ספריהם של כופרים בעיקר 
הוציא מן הכלל. בכל המקצועות הללו ראה סיוע להבנת- 
הנצרות. 

א׳ היה הראשון, שיצר שיטה מגובשת בתיאולוגיה 
הנוצרית. שיטה זו הציע בספרו ״על תורת היסודות״()() 718 
"׳"*ס"), בארבעה חלקים, שהגיע אלינו בצורה מקוטעת. 
כתלמידה המובהק של הפילוסופיה האפלטונית הוא רואה 
את המציאות האמיתית בהוויה הבלתי-מוחשת, שמקורה 
הוא אלוהים. מן האלוהות נאצל הלוגוס, הוא ד״בך הקיים 
מבראשית! על ידיו נוצרו כל הדברים בעולם, והם בבואתו. 
,רוח־הקודש׳ הוא המתווך בין בני־האדם ובין הלוגוס 
והמשתף אותם עמו ועם האלוהות. כל הרוחות (ד״שכלים׳) 
שבעולם הם מאוחרים בדרגה (לא בזמן) לרוח־הקודש; אך 
יבוא יום וכל הרוחות יכירו את האלוהות לפי אותה דרגת- 
השלימות, שמכיר אותה הבן, וכל אחד ייהפך לבן־אלוהים 
ויתעלה לדרגת האלוהות מתוך השתתפותו בה, וע״י כך 
תתפשט האלוהות בכל היש. השגחת־האלוהות היא ראשונה 


לכל קדמות ולא פסקה מעולם. אף הבריאה ראשונה היא 
לכל קדמות וההתהוות לא פסקה מעולם. העולם הקיים הוא 
עולם נברא ומוגבל: הוא נוצר בזמן ואינו אלא חוליה 
בשלשלת־הברואים. כל מה שנברא יש מאין נברא; כי 
האלוהות היא אף יוצרת־החומר. הנשמות אלוהיות הן לפי 
תכונתן; נבדלות הן זו מזו בהתנהגותן ובמקומן בדרגות 
של שלשלת־הנבראים■ אלו שרצו להידמות לאלוהות נענשו 
ונתעטפו בחומר. הנפשות מקבלות מאת האלוהות את כושר־ 
השאיפה למעשה הטוב ואת הכוח להוציא מעשה זה לפועל; 
אך בחירת הטוב תלויה בהן׳ אע״פ שהבא ליטהר מסייעים 
לו. האהבה אל הבן־הלוגום מסייעת לנשמות למלא את 
תפקידן. — הרע נובע מסטייתו של האדם מן ההוויה האמי¬ 
תית והשלימה ומפנייתו מרצונו החפשי אל ההבל והריק. — 
בקץ־הימים יתמזג הכל עם האלוהות וייהפך להוויה אחת. 
לתוך חוליה אחת מחוליות־הבריאה — העולם הקיים — ירד 
הלוגוס, שקיבל צורת גוף ונפש. הוא הופיע בעולם זה שלנו 
דוקה כדי לאפשר את התמזגותו של ה,הכל׳ עם האלוהות. — 
שלא כשיטות הפילוסופים שדעותיהם לא נתקבלו אפילו 
בחוגו של עם אחד, הוכרו כתבי־הקודש׳ שכוללים את האמת 
הנגלית׳ ע״י עמים מרובים. כתבי־הקודש הם איפוא המקור 
היחידי להכרת־האמת. עם קריאתם אנו מרגישים כאילו 
רוח־הקודש מרחפת עלינו. אבל כתבי־הקודש אינם ההתגלות 
האחרונה של האלוהות. ההתגלות הבאה תהא נצחית, ותוקף 
מלא יינתן לה בכל השלשלת של העולמות הנבראים. האמת, 
שתתגלה לקץ־הימים בהתגלות האחרונה, היא אמת, שעין 
לא ראתה, ואף לפאולוס ולפטרום נתגלתה רק מקצתה. 

גם בפירושיו לכתבי־הקודש, שנערכו בצורה אלגורית, 

דן א׳ לעתים קרובות באריכות בשאלות שונות, שמבססות 
את תפיסת־עולמו הדתית. כתבי־הקודש ניתנו, לדעתו, 
להתפרש בשלש צורות: מילולית, מוסרית ורוחנית׳ שהן 
מקבילות לגוף, לנשמה ולרוח. הצורה האחרונה בפירושים 
של כתבי־הקודש היא עיקר, שהרי היא הנותנת לנו מושג 
מן האמת הנגלית.. 

ערך מרובה יש לספר־הסניגוריה שלו "נגד קלסוס" 
(ומ! 0£151 3 ז 1 ת 00 ), ביחוד מפני שהוא מביא כמעט את כל 
תוכן ספרו של קלסוס (ע״ע). עי״כ נשתמר ספר־פולמוס 
קדום נגד הנצרות, שנתחבר ע״י הוגה־דעות יווני בעל רמה 
גבוהה למדי בש ׳ 178 לסה״נ. 

אגב ביאוריו לכתבי-הקודש עסק א׳ גם בקביעת הנוסח 
של תרגום־השבעים, שלא תמיד היה נאמן למקור העברי. 
א׳ נסתייע בשאר התרגומים היווניים למקרא לשם קביעת 
הנוסח הנכון של תרגום־השבעים, שנתקדש בכנסיה הנוצרית. 
כדי לעמוד על טיב־התרגום ביתר דיוק למד עברית והירבה 
לטפל בכ״י של המקרא במקורו. לשם השוואת־החומר 
וסקירתו סידר הוצאה מיוחדת של המקרא, "הכסאפלה" 
(כלומר, נוסח משושה), שכוללת: 1 ) את מקור־המקרא 
באותיות עבריות׳ 2 ) את מקור־המקרא באותיות יווניות, 
3 ) את התרגום של עקילס ( 3 [ 111 ף.( 7 ), 4 ) את תרגום־סומכום, 
5 ) את תרגום־השבעים, 6 ) את תרגום־תיאודוטיון.— מהוצאה 
זו לא הגיעו אלינו אלא קטעים בודדים: קטע מתוכה נמצא 
בין כה״י במילאנו וקטע אחר נמצא בגניזה בקאהיר. א׳ ערך 
גם קיצור־ההכסאפלה׳ היא הטטראפלה, כלומר: נוסח מרובע. 
שיש בו כל ארבעת התרגומים אך בלא העמודות. שכללו 
את הנוסח העברי ככתבו ובכתב יווני. — כשהנצרות נתגבשה 



263 


אוריגנס — אוריהו בן שמעיהו 


264 


ולבשה צורה רשמית בימי יוסטיניאנום נחשב א׳. שהיה 
מכוננה הרוחני ומנירדיסודותיה׳ לכופר׳ ואף הוחרם מטעם 
הכנסיה הנוצרית לפי פקודה מיוחדת של יוסטיניאנוס 
ב 543 . הפקודה נתאשרה ב 553 בוועידת הכנסיה בקושטה. 

;( 1875 ) 1 <ו>ז 0 ^<}^ 11 }1^x ה? 1£ ז 0 , 1616 ? 

; 603 , 1 , 4 ) 11 ) 111 ז 14 ) 1 ,^סנת־וב! 1 

; 111 ,) 5105117115 ) 1 ))) ) 111017 ( 1 '! 2 > 5041/17 זו 01 ? £־ 17 ?>גמ£/ 3 ,זחו, 111 

- 1.111 ( 7 ) 1 <) 5 (({)) %71 ■ 410 ) 111 ) 111 ) 5 ) 0 , 2011£1111 ) 1-5 > 1 ןז 5081 -ז 15 זן) 0 

. 1317 , 11 6 , 107 70 

א. ש. 

אוריה (איט׳ 13 ז 3 /י 3 ; מער׳ עואריה׳ נזקים), או אורג׳ 
(מאנג׳ 6 § 3 ז 16 \ 3 ), נזק, שנגרם לספינה או למטען 
שלה מחמת תאונת־ים. מבחינים שלשה סוגים של א׳: א) א׳ 
קטנה! כוללת הוצאות רגילות ובלתי־רגילות של הספנות, 
כגון שכר הנהגת־?־־,ספינה, דמי־ספנות למיניהם׳ וכדומה. 
הוצאות אלו חלות על הנמלאי; ב) א׳ מיוחדת! כוללת 
אותם הנזקים, שנגרמים לספינה או למטענה מחמת תאונה. 
לנזקים כאלה אחראים בעלי־הספינה או בעלי הסחורות 
הניזוקות, שברגילות הם מקבלים פיצויים מקבילים מחברה 
לביטוח! ג) א' גדולה או משותפת; מציינת את 
הנזקים, שנגרמו לספינה או למטענה לפי פקודתו של רב־ 
החובל לשם הצלת הספינה והמטען מאבדן. לגבי א , כזו 
משתמשים בעקרון, שהנוגעים בדבר, כלומר בעלי־הספינה 
ובעלי־הסחורות׳ משלמים את הנזק או מקבלים אותו עליהם 
בשותפות. עוד בימי־קדם אנו מוצאים סידור כזה ב^ 1 
130131 6 ( 0 81100113 ("החוק של רודוס בדבר הטלה לים"), 
חוקן, שלפיו מותרת הטלת חלק מן הסחורות אל הים לשם 
הצלת הספינה מסכנת־טביעה. בדרך־כלל מטילים את הנזק 
על הספינה ועל המטען באופן פרופורציונאלי, אולם יש 
תקנות שונות בעניין זה בתחיקה הימית של ארצות שונות. 

ע״י ל, 01 7001111031100 ) 1 ) 30 11610101 1116 ־ £01 13.5500131100 

005 ם 3 א 01 5 ׳ 5 \ 3 ע 1110 ניסו להתקין בזה שיטה אחידה 
וקבעו את הכללים, שעליהם מסכימים לעתים קרובות 
בחוזי־ההובלה. תנאי־ביטוח אחידים נקבעו ראשונה ב 1877 
וניתקנו כמה פעמים — למשל, בשנים 1890 ו 1924 . קביעת 
הנזק והטלתו על הספינה ועל המטען נעשות, לאחר 
שהספינה הניזוקה הגיעה לנמל הקרוב, ע״י שמאי של הא׳ 
(ז 01516 [!> 3 שהוא הקובע את סכומי-האחריות של הצד¬ 
דים המעוניינים בספינה ובמטענה ושל החברות הבאות 
בחשבון. 

א׳ ב ד י נ י - י ש ר א ל. לפי דיני־ישראל אחראי כל שוכר 
ספינה, שקבע תחנות מיותרות בדרך לשם פריקה וטעינה, 
או לכל צורך אחר, לשלם לבעל-הספינה דמי־נזק מיוחדים, 
כיוון שכל תחנה נוספת או כל עבודת פריקה וטעינה נוספת 
מזיקות לספינה (ב״מ ע״ט, ב׳! שו״ע חו״מ ש״א, ו׳). מותר 
להטיל את מטען הספינה אל הים, אם הספינה היא בסכנת 
טביעה, ובזמן הטלת המטען אל הים יש להביא בחשבון את 
משקלו של המטען ולא את מחירו, ז״א שאם צריך להטיל 
אל הים מאה ליטרות ממשקל המטען, רשאי לכאורה מי 
שמטענו ברזל לדרוש, שיטילו חמישים ליטרות ממטענו שלו 
וחמישים משל זה שמטענו זהב (ב״ק קט״ז, ב׳). אולם 
הפוסקים המאוחרים קבעו, ברוח ההלכה התלמודית (עיין 
סנהדרין ל״ב, ב׳), שיש להטיל אל הים מאה ליטרות של 
ברזל ובעל הברזל צריך לקבל מחיר חמישים ליטרות של 


מטענו מבעל הזהב (ע׳ ר׳ מנחם מנדל מניקולסבורג, שו״ת 
צמח צדק, סוף סי׳ כ׳). בין הספנים הישראליים היה גם 
מקובל מעין ביטוח על ספינות שנטרפו בים — ביטוח, שהיה 
מותנה בשמירה של הספנים על חוקי־הספינות הנהוגים 
(תוספתא ב״מ י״א, י״ב! ב״ק שם). אסור היה להכניס 
לספינה מטען מרובה יותר מן המטען המאכסימאלי שהותר 
לה, והמטעין היה אחראי לכל התוצאות אם העלה את המטען 
בשיעור של 1/30 על המשקל המותר (ב״מ פ׳, ב׳! רמב״ם, 
הל׳ שכירות ד׳, ו׳). 


אוך;הו בן ^מעיהו, מקרית־יערים. נביא בימי־ירמיהו. 

כשניבא פורענות על יהודה ביקש המלך יהויקים 
להמיתו. א׳ נמלט למצרים׳ אבל שליחי־יהויקים החזירו אותו 
משם׳ הביאו אותו לירושלים ושם הוצא להורג (ירמיה כו, 
כ—כג). אפשר שא׳ הוא הנביא הנזכר במכתבי־לכיש (ע״ע). 

נ. ה, טורטשיגר, תעודות לכיש (ת״ש), 91 — 103 ! א. מלסט, 
ידיעות החברה לחקירת א״י, י״ד (תש״ח), 7/8 . 


א 1 ךיה ( 13 ־ 01 ), עיירה במחוז ברינדיזי, באיטליה הדרומית. 

מספר תושביה 11,000 נפש• סוחרת בתוצרת החקלאית 
של סביבתה: שמךזית, יין, פירות (תאנים) וירקות. — א׳ 
היתד, ידועה בתקופת הקולוניזאציה היוונית באיטליה בשם 
3 ״ס או 13 ־ 1 ץ 11 . מתנוססת בה מצודה פראנקית מתקופת 
פרידריך 11 , שניהקנה פעמים הרבה בזמנים מאוחרים יותר. 

היהודים בא׳. לפי מסורת מקומית נוסדה הקהילה 
היהודית בא׳ ע״י שבויים׳ שהביא טיטום אחר חורבן־הבית. 
1854 נתגלה כאן בית־קברות יהודי תתקרקעי(קא&אקומבה), 
שלא נחקר עד היום. התעודה הראשונה על הישוב היהודי 
בא׳ היא מן המאה החמישית או השלישית לסה״נ. במאה 
התשיעית בא לא׳ ר׳ אהרן בן שמואל מבאגדאד ויסד שם 
ישיבה. באותו זמן ישבו בא׳ ר׳ אמיתי הזקן, בנו ר׳ שפטיה 
ונכדו ר׳ אמיתי (ע״ע). אחיו של ר׳ שפטיה, חננאל, הוכרח 
להתווכח בפומבי עם הבישוף של העיר. כשנלכדה א׳ בידי 
הערבים ( 925 ), נפלו יהודים הרבה בשבי, וביניהם ר׳ שבתאי 
דונולו (ע״ע), שהיה אז ילד בן י״ב. במאה הי״א חי בא׳ 
אחימעץ בן פלטיאל (ע״ע). כשאר הקהילות בדרום־איטליה, 
חרבה קהילת א׳ בסוף המאה הי״ג, לרגל גזירותיו של המלך 
שארל מאנז׳ו. 

. 1946 ה 1 1£ { 1 / 0 ,!{? £0 . 0 

אוו*ןה החתי, אחד מגיבורי־דויד (שמ״ב כג. לט! דהי״א 
יא, מא). לפי המקרא ד,תאהב דויד בבת־שבע, 

אשתו של א״ה, וע״י מכתב ליואב ("איגרת־אוריה") גרם 
למיתתו של א״ה במלחמה, ואח״ב נשא את אשתו (שמ״ב 
יא, ג—כז! ע״ע בת־שבע! דוד). אפשר, אין אוריה אלא 
שם חודי, שלבש צורה ישראלית, ועיקרו אור, כלומר: אדון 
או שליט בלשון חורית, וקשור הוא בשם אורנה או ארונה, 
שמכר לדויד את גורנו והיה, כנראה, המלך האחרון של יבום, 
היא ירושלים. אם א״ה היה שייך לשושלת של מלכי־יבוס, 
יתכן שהסיפור על מותו ונישואי בת־שבע אשתו לדויד 
אינם אלא פרט בהעברת השלטון המדיני לדויד, שהיה 
קשור עפ״ר בימים הקדומים בנישואי המלך עם אשתו של 
השליט המנוצח. 

ש. ייבין, ציון, ט׳, עט׳ 63/4 ! מייזלר, ידיעות י״ג, עט' 112 

ואילך. 




265 


אוריהואלה — אוריון 


266 


אוריהואלה ( 061111613 ), בירת הגליל אליקאנטה בספרד. 

שוכבת על הנהר סגורה ( 3 ז 0 § 56 ). מספר־תושביה 
43,000 ( 1940 ). יש בה אוניברסיטה, מוזיאון ארכיאולוגי 
וכמה בניינים מפוארים מן המאות הי״ד—הי״ח. לאחר 
שחרבה כמעט כולה ברעידת־האדמה של 1829 , נבנתה 
ברובה מחדש. 



א 1 ךי 1 ל (דוס׳ ^ 6 ק 0 ), בירה מחוזית ברוסיה הסובייטית, 
על נהר־אוקה. 111,000 תושבים ( 1939 ). א׳ היא 
צומת־מס״ב ומרכז מסחרי ותעשייני של מוצרי החקלאות 
והלול. יש בה הרבה בתי־חרושת של מכונות חקלאיות, 
של עיבוד״עורות ונעליים, של חבלים ומשיחות, וכן מעבדות 
לספירט ומוצריו. — ב 1564 שימשה מבצר נגד הטאטארים 

הקרימאים. בימי 
מלחמת־העולם 
השניה נכבשה על 
ידי הגרמנים, וה¬ 
רוסים חזרו וכבשו 
אותה מידיהם בש׳ 

1943 . א׳ היא עיר־ 

מולדתו של המ¬ 
ספר טורגנייב. — 

נימי שלטון־הצא־ 

י־ים היתה א׳ מחוץ 
לתחום־המושב, 

וקהילה יהודית 
קטנה הוקמה בה אך במחצה השניה למאה הי״ט. ב 1876 
התירו להקים בה ביכ״נ. ב 1897 נמצאו כאן 1,750 יהודים. 
במלחמת־העולם הראשונה נתיישבו בא׳ פליטים יהודיים 
הרבה. ב 1920 הגיע מספר היהודים בפלך א׳ ל 5,882 ( 0.4% 
מכלל־התושבים). 

אורייול* ונסן — 31601 ^־ 1 מ 6 :>ת 6 \ — (נר 1884 ), מנהיג 
סוציאליסטי צרפתי• בשעת הפילוג של המפלגה 
הסוציאליסטית הצרפתית ( 1920 ) עמד לצד המיעוט, שסירב 
להצטרף לקומאינטרן, והיה ממחדשי המפלגה הסוציאליסטית 
העצמאית (. 1.0 .?. 5 ). בשנות 1936/8 השתתף בממשלה 
של ה״חזית העממית", תחילה כמיניסטר־הכספים, אח״כ 
כמיניסטר־המשפטים ולסוף כמיניסטר לתיאום השירותים. 
אחר מפלת צרפת במלחמת העולם השניה היה ממתנגדיו 



ונמאן אוריול 


של משטר וישי, נאסר׳ הצליח להימלט לאנגליה ונצטרף 
לתנועת דה־גול. ב 1946 היה א׳ נשיא האסיפה המכוננת של 
הרפובליקה הצרפתית הרביעית. בתחילת 1947 נבחר כנשיא 
הרפובליקה. 

א 1 ךי 1 ן (תס״ס, ׳<״>׳״:!<׳-')• 1 ) במיתולוגיה היוונית — ענק 
וגיבור־ציד בויאוטי; מאהבה של אלת־השחר אאוס 
(ע״ע). ארטמיס (ע״ע), מתוך כעם על אא( 0 , שבחרה בבן- 
תמותה, הרגה את א׳ כיריית־חץ מקשתה. אולם לאחר מותו 
העלו אותו האלים ביחד עם כלבי-צידו אל בין כוכבי־השמים, 
באופן שנעשה מזל ברקיע (ר׳ להלן). לפי גירסה אחרת, 
שנמסרה ע״י הומרוס, ירד א׳ אחר מותו לשאול, במקום שהוא 
מוסיף לעסוק בציד־החיות שהרג כשהיה עלי־אדמות. — 
בימי־הביניים היו מזהים את הדמות המיתולוגית של א׳ עם 
נמרוד (ע״ע) שבמקרא. 

2 ) באסטרונומיה — אחד מן המזלות (ע״ע); מן הנאים 
והבולטים ביותר במערכת־הכוכבים (ציור 1 ). נראה בשמי 
ארץ־ישראל בחודשי־ 
החורף. יש מזהים אותו 
עם כסיל (עמום ה, ח; 
איוב ט, ט; שם לח, לא). 
סמוך לו נמצאים שני 
מזלות קטנים, הכלב הג¬ 
דול (ובו סיריוס, ע״ע) 
והכלב הקטן— זכר לכל- 
בי־הציד של הצייד א׳ — 
ועל־ידם מזל-תאומים. 
הערבים בימי־הביניים 
קראו לכל איזור־רקיע 
זה כולו בשם 23 ט 3 ;- 31 
(־־התאומים), וממנו נש¬ 
תבש בלוחות־אלפונסו השם 06026 לא׳ שנתייחד לסוף 
(בצורת בית־אלג׳וזא) לכוכב הגדול שבמזל א׳. מלבד בית- 
אלג׳וזא (ע״ע), שהוא זרועו האחת של א׳, מכיל א׳ עוד 



6* 

+ 10 0 

^ 5 ש 0 

ג 

4 11 4 ״' 20 

"* 5 ־\ 

02 . 

+ . 1 * 

" 1 נ 

גוזה 

״ 0 

{ ־ בית־א 

1 . •\. 

-מ 

■גבלאטריכם 
* * 

* ן* י 

0 ס 

• 

-10 0 

??\/ 

ג ס// • 

־׳ 

. יגל^כן 

ס 0 

6•■ 

* 5 ״ 0 

ןי״ 40 'י 4 "' 20 


ציור 1 . מזל אוריון 















267 


אוריון —אורים ותמים 


268 



כוכב אחד מגודל ראשון — רגל־א׳ז 
כוכב מגודל שני (בלטךיכס) הוא 
זרועו האחרת; שלושה כוכבים 
מגודל שני, הנמצאים בקו אחד, 
הם חגורת־א׳(או מקל־יעקב); כוכ¬ 
בים קטנים מהווים את ראשו ורגלו 
האחרת. רוב כוכבי א׳ דומים זה 
לזה מצד סימניהם הפיסיקאליים 
והכיוון של תנועתם העצמית: הם 
לבנים־כחלחלים ונמנים על הטיפוס 
הספקטראלי 8 (ע״ע כוכבים, טיפו¬ 
סי ספקטרים). מסתבר, שהם קבו¬ 
צה אחת ממש, לא רק למראית-עין; 
יוצא מכלל זה רק הענק האדמדם 
בית־אלג׳וזא, שטיבו שונה בהחלט 
מטיבם של שאר כוכבי א/ — במזל 
א/ מתחת לחגורה, נמצאת ערפלי ת 
(ע״ע) גדולה, מן המועטות הנראות 
בלא אמצעי־הגדלה! בה ניכר רישו¬ 
מה של ערפלית־אפלה, הנקראת על שום צורתה "ראש־ 
הסוס״ (ציור 2 ). י. ל. 


א 1 ךיזבה ( 0112:3113 ), 1 . פיקודהאד, (. 0 810080 , אצטקית: 

צ׳יטללטפטל, 6 ^ 011131 , הר־הכוכב), הר־געש 
פעיל; הגבוה בהרי מכסיקו ( 5,747 מ׳). שוכן בתוך הרי 
הפיאה המזרחיים (סירה מאדו־ה אורינטאל) ומתרומם מעל 
רמת אנאהואק 
בצורה של פירא- 
מידה נאה. רגלי־ 
ההר מכוסות יע־ 
רי־עד; שיאו מכו¬ 
סה שלג וקרח. 

2 . עיר במכסי¬ 
קו, במחוז החוף 
ורה-קרוז, בקרבתו 
של הר־הגעש א/ 

מםםר - תושב ל ה מהוו ורה־קרח. ההר והעיר אורייאבה 

48,000 ( 1940 ). א׳ היא מרכז לאיזור חקלאי, שבו מגדלים 
בעיקר כותנה. מקום חשוב בתעשיה שלה תופס גם צמר־ 
כבשים. 

א 1 ׳ךילי, ג׳ 1 ן ב 1 יל - ׳( 016111 16 ץ 80 101111 - ( 1844 - 
1890 ), סופר ועיתונאי אירי. לוחם לרעיון של 
עצמאות־אירלאנד. ב 1863 נתגייס לצבא־הפרשים הבריטי 
והסית את חיילי-גדודו לפעולה מהפכנית. על הסתה זו נידון 
ל 20 שנה של עבודת־פרך והועבר כאסיר לאוסטראליה 
המערבית ( 1867 ). משם נמלט לאה״ב, התיישב בבוסטון 
וערך עיתון בשם ! 110 ? 1116 . כתב שירים, בעיקר על נושאים 
אוסטראליים, ורומאן מחיי־אסירים בשם 16 זץ 1 ) 1 ז 00 ^ז. 

אורים ( 1 ז 3 ׳!.\/, בלשונות הסלאווים — אוברים), עם ממוצא 
מונגולי, שהשתלט על ערבות מונגוליה ואסיה 
המרכזית בסוף המאה הרביעית לסה״ג, במחצה השניה 
למאה החמישית ישב חלק מהם בחבל־הדון ובסביבותיו של 
ים אזוב. ב 552 חרבה ממלכתם בחבלים של מונגוליה 
ובמרכז אסיה. שרידי הא׳ שבערבות־קאווקאז קיבלו עליהם 


ציור 2 . ,ראש־הסום• בערפלית־אוריון 

ב 558 לסייע לביזאנטיון במלחמתה בסלאווים שעל חופי 
הדאנובה התיכונה (ערבות־הונגאריה של ימינו). לאחר 
שניצחו את הסלאווים בחבלים אלה, נתיישבו שם וכוננו 
ממלכה אדירה, ששלטה על הצ׳כים ועל הסלאווים הבאל־ 
קאניים׳ סייעה ב 566 ללאנגובארדים בהריסתה של מלכות 
הגפידים ונתפשטה עד האלפים. מכאן ואילך נעשתה מדינת 
הא׳ שכנה מסוכנת לפראנקים (התקפות־שוד ב 571 וב 596 ) 
וללאנגובארדים ( 610 ). נלחמה בביזאנטיון ב 581 , וכשהיה 
הראקליוס מטופל במלחמותיו בפרסים, אף איימו ב 619 על 
קושטה (בעונת הקיץ של 624 ערכו מצור על העיר). כמו־כן 
נאבקה ממלכת הא׳ עם הכוזרים על השטחים שמצפון לים 
השחור• מחמת החיכוכים הפנימיים בין הא׳ עלה בידי הבול־ 
גארים, הצ׳כים והמוראווים להשתחרר מעולם במאה השבי¬ 
עית. אולם רק קארל הגדול הצליח למגר אותם במלחמות 
של 791 — 803 ׳ ושרידיהם התבוללו, כנראה׳ בין הסלאווים. 
אבדנם היה מהיר ושלם כל-כך, שנעשה למשל בין הסלאווים 
(״להישמד כא״׳). — שושלת אוארית אחרת כוננה בהרי 
דגסטן (ע״ע) את נסיכות סריר, שהיתר. שכנה נוחה יותר 
יוכוזריה. התושבים שמרו על שמם ער היום. מתוכם יצא 
שאמיל׳ מנהיג הדרווישים׳ שליכד במאה הי״ט את כל 
ההרריים הקאווקאזיים למלחמה ברוסים. רוסיה שיעבדה 
אותם סופית רק ב 1859 . על הא׳ בימינו ע״ע דגסטן. 

אוךים והמים, במקרא— הגורל המקודש, שעל-ידיו הודיע 
הכוהן על הכרעת האלוהים בתשובה על השאלות 
של הדורש אותו. בגורל זה שימשו, כנראה, שתי אבנים או 
טבלות קטנות, שכפי שהאמינו, נתגלה בהן כוח אלוהי במתן 
אות ומופת לטובה ולרעה. הגורל היה נתון בתוך חושן (ז״א 
כים ומחסן) שעל האפוד, שהכוהן לביס אותו! וכן נשא 
הכוהן הגדול את האורים והתומים מעל אפוד על לבו 
(שמות כח, ו, ל, ועוד). משום כך בא גם השם "אפוד" או 
"חושן־משפט" בתורה במקום או״ת, אע״פ שלאפוד ולחושן 
כשלעצמם לא היה כל תפקיד בשימוש בגורל זה׳ וכן אין 
קשר אמיתי בין האבנים היקרות שבחושן ובין הכרעת־הגורל 
של האו״ת. במקום אר׳ת אנו מוצאים בתורה גם תמים 
ואורים (דברים לג, ח), ובקיצור גם אורים (במדבר כז, כא) 









269 


אורים ותמים — אוריסה 


270 


או תמים (שמואל א׳ יד, מא). במקומות אחדים משמש, 
כנראה, גם "ארון" בהוראת או״ת, ואפשר, שיש כאן בעיקר 
מלת "ארוך׳ אחרת, שנגזרה מן אור, אורים. 

לפי מסורת־ישראל שבתרגומים הקדומים, בדברי חז״ל 
ואף בכתביו של יוסף בן מתתיהו, פירושו של הצירוף או״ת 
הוא אור מזהיר ואמת תמימה, וכנראה משמש בהוראה זו גם 
"אורתם", הבא בשירי ההודיות שבמגילות הגנוזות ממדבר 
יהודה. אבל עיקר הוראת הצירוף הוא, כפי שיוצא מהקבלות 
בלשונות שמיות אחרות׳ בפרט מדרום־ערב׳ כביטוי זוגי 
שבניגוד (כדוגמת משא ומתן) בהוראה: ארור לעומת תם 
וישר, כלומר: גורל מכריע, אם הדבר, שהאלוהים נשאל 
עליו, הוא טוב וישר לפניו או רע וארור ז ובדיקת הכתובים 
מורה על צירופים אחרים באותה הוראד, של הכרעת האל 
לטובה או לרעה בכתבי־הקודש. כך מתרכזות טענותיו 
העיקריות של אליהו הבוזי בספר איוב, בתשובתו על דברי- 
איוב, שאין האל מוכיח את האדם על חטאיו׳ ברעיון זה, 
שהאלוהים מגלה את אורו (ז״א מארתו, קללתו) ואת יושרו 
(ז״א את פסקו: ישר הדבר לפני) לא רק בייסורי־מחלה, 
אלא בפרט'ברעם העננים שבשמים: "תחת כל השמים 
ישרהו (ז״א ישרו) ואורו על כנפות הארץ" (לז, ג); וכן 
משמשת המלה "אור" במשמעות של גזירת האל ואזהרתו 
גם מחוץ לפרשת אליהו, כגון באיוב כה,•ג: "ועל מי לא 
יקום אורהו". צירופים דומים משמשים גם באכדית של אשור 
ובבל. בלשון זו מובעת הסכמת האל לטובה במלה "אישר", 
ז״א ישר, או "א 3 ", ז״א הן• וכן בא בערבית "יסר" (הוא 
ישר בעברית) במשמעות של הכרעת הגורל לטובה. וכמלה 
שאולה מן האכדית, שיו״ד נחלפה בה לאל״ף, יש לראות 
מלים כגון "אשרי (האיש)" בעברית. ולשם מקביל אחר 
לגורל האלוהי בהוראת "לאו והן" נרמז בצירוף "אבל וכן" 
(הוא "בל" ו״הן") במסופר על האשה החכמה באבל־מחולה 
בשמואל ב׳ כ, יה וגד: שאול ישאלו באבל וכן התמו". 

אופיו של גורל אלוהי זה, שהכריע בין שתי אפשרויות 
בלבד, ניכר גם במסופר על שימושו בכמה מקומות במקרא. 
אין או״ת מכריעים בבת אחת בין אפשרויות הרבה, ועל־כן 
כשהיה צורך, למשל, למצוא את החוטא מבין כל משפחות- 
ישראל, חולק העם לקבוצות, שמאפשרות ברירה בין שניים 
בלבד (כגון שאול ובנו מכאן וכל העם מכאן)׳ ואך ע״י 
ברירות מצטמצמות והולכות נתפס לבסוף החשוד בחטא. 
אותה דרך של הכרעה מתוארת גם במקומות אחרים, שאין 
או״ת נזכרים בהם במפורש, כי כך ראה העם את הכרעת 
האלוהים בכל גורל׳ כדברי הכתוב: "בחיק יוטל את הגורל 
ומה׳ כל משפטו" (משלי טז׳ לג)׳ ובוודאי השתמשו בכל 
גורל כזה בדברים שחשבו׳ שכוח אלוהי נתגלה בהם. 

נ. ה. ם. 

^ורימן (אנג׳ 130 ־ £¥6170 , ,כל אדם׳), מחזה מן המאה 
הט״ו, שנדפס בשתי גירסות, הולאנדית ואנגלית, 

וכמעט באותו זמן עצמו• א׳ היא היצירה האמנותית ביותר 
מסוג ,המחזות המוסריים׳ ( 1375 ? 31117 ־ 01 ^}), שהיו רווחים 
באנגליה במאות הט״ו והט״ז. התוכן: אלוהים שולח את 
המוות׳ שיביא אליו צעיר עליז• הצעיר מתחנן שתינתן לו 
ארפה, וכשזו אינה ניתנת הוא פונה לידידות, לגבורה, לבינה, 
לדעת, ליופי ולמעשים הטובים׳ שיעמדו לו בצרתו. אבל 
מכל אלה נענים לו המעשים הטובים בלבד• 


א 1 ךיב 1 קו ( 10000 ־ 01 , באינדיאנית— נהר), הנהר השלישי 
בגודלו באמריקה הדרומית! זורם מדרומה של 
ונצואלה אל האוקיינוס האטלאנטי. — אורכו 2,400 ק״מ, 
גליל־מימיו — 960,000 קמ״ר. מקורותיו בסירה פארימה, 
רוכסי־הגבול בין ונצואלה ובראזיל. א׳ מקיף בקשת רחבה 
את הפיאה המערבית של רמות־גוויאנה. בהילוכו העילי 
הוא מתפלג ומזרים כשליש ממימיו דרך נהר דיו נגרו אל 
האמאזונה. במרחק 1,400 ק״מ משפכו נמצאים המפלים 
האדירים של מאיפורס ואטורס, הנוצרים ע״י סיפי־שחם. 
הגיאות של הים הקאריבי מגעת עד מפלים אלה, שמשמשים 
גם גבול לתנועת־ספינות בנהר. שפך הא׳ הוא מול האי 
טרינידאד, במקום שהוא יוצר דלתה ענקית, שחופיה מכוסים 
יערות מאנגרובה. יובליו העיקריים הם: גואויארה, ויצ׳אדה 
גיטה, אראוקה' אפורה, ועוד. 

אזירייינטד! ( 16016 ־ 01 או 160131 ־ 01 00 ! 6£ ? £3 ), שטח נרחב 
ובלתי־מוגדר ממזרח להרי־האנדים במדינת־אקווא־ 

דור באמריקה הדרומית. מספר תושביו: 128,000 לערך. 
גבולותיו שימשו במשך 125 שנה נושא לסכסוכים בין 
אקוואדור ושכנותיה (בכלל זה — המלחמה בין אקוואדור 
ופרו ב 1941 ). ב 1942 נחתם חוזה ריו־די־ז׳אנירו (בתיווך 
של אה״ב ומדינות אמריקניות לאטיניות, שהשתתפו בוועידה 
הפאנאמריקנית של שרי־החוץ), שלפיו נקבעו סופית הגבו¬ 
לות של א׳. 

אורינטציה ( 16013110 ־ 01 ), בארכיטקטורה — קביעתו של 
כיוון־הבניין לפי רוחות־השמים. הא׳ מילאה תפקיד 
חשוב בתיכנון של בניינים. מצד אחד יש לה אופי מסורתי, 
ומצד שני היא נקבעת בהכרה לשם מטרה מסויימת בארכי¬ 
טקטורה האזרחית. קביעתו של מקום־המקדשים לפי רוחות- 
השמים כבר היא מצויה בזמנים הקדומים ביותר. הא׳ של 
המקדשים המצריים עדיין לא נחקרה בדיוק! הובעו השערות, 
שנקבעה לפי מקומם של כוכבים מסויימים. המקדשים 
היווניים היו קבועים לפי הציר המזרחי־המערבי. דבר זה 
איפשר להאיר את פסל־האל בעד פתח־המקדש עם הנץ־ 
החמה. המקדשים הרומיים׳ שעמדו בעיקר בפורום׳ נקבעו 
באופן מתאים לתכנית הכללית של המקום ולא לפי רוחות- 
השמים. בתי־הכנסת של היהודים היו מכוונים כנגד מקום- 
המקדש בירושלים! והוא הדין בכנסיות הנוצריות. המסגדים 
המוסלמיים מכוונים כלפי מכה. בארכיטקטורה האזרחית יש 
חוקים קבועים׳ שמסדירים חלוקת חדרים מסויימים או 
מקומות שלימים לפי רוחות־השמים. 

אוריסה ( 1553 ־ 01 ), חבל בהודו, צפונית־מזרחית לרמת- 
דקאן. שטחו 63,000 קמ״ר! מספר תושביו 8,729,000 
( 1941 ). א׳ היא ברובה ארץ של גבעות מכוסות עד היום 
ביערי-עד׳ שהן שלוחותיהם של הרי־גוטס המזרחיים. כלפי 
חופו של מפדץ־בנגאל הן משתפעות לנוף של שפלה, שהיא 
ברובה דלתות ביצתיות של הנהרות הזורמים מרמת־ 
דקאן אל המפרץ. החשוב שבהם הוא הנהר מאהאנאדי 
החוצה את א׳ ממערב למזרח. אקלימה של א׳ הוא חם ולח. 
ילידי־הארץ הם ברובם בני השבטים ההינדואיים אוריה או 
אורדרה ( 3 ץן>ז 0 ) וקול ( 01 .£). עיר־הבירה האדמיניסטרא־ 
טיווית היא קאטאק ( 011113016 ). 



271 


אוריסה — אוריפידס 


272 



מקדש באוריסה 


השלטון בא׳ היה עד 474 לפסה"ב בידי שושלת בודים- 
טית. שושלת זו גורשה ע״י בראהמאנים וא׳ סופחה במאה 
השלישית לפסה״ב לממלכת־מאגאדה ( 3013 ו 1 § 43 ונ). 1600 
לערך עברה לשלטונם של המוסלמים ־. 1803 — לידי הברי¬ 
טים. 1912 הופרד השטח של א׳ מבנגאל וצורף לביהאר. 
1936 נעשתה א׳ פרובינציה מיוחדת. עם יציאת הבריטים 
ב 1947 נעשתה חלק מן הדומיניון ההודי 

או-ריספה, ג׳זבני — 3 ק 1$ ז! 11 / 11 זח 3 '\ 010 — ( 1370 ׳ נוטו, 
סיציליה — 1459 , פרארה), הומאניסטן איטלקי: 

ממחייה של ,חכמת־יווך באיטליה. פעמיים ביקר בקושטה 
ובמקומות אחרים במזרח הביזאנטי. עסק בהוראת הלשון 
והספרות היווניות בבולוניה, פירנצה, וביחוד בפרארה, 
ושימש בתפקידים דיפלומאטיים שונים מטעם הקוריה הרומית 
ומטעם כמה נסיכים איטלקיים (מנצאגה, די מדיצ׳י, ד׳אסטה). 
זכותו הגדולה היא מה שטרח בלא לאות למצוא כתבי־יד 
יווניים בכל הפינות של העולם הביזאנטי׳ שהרבה מהם 
(יותר מ 250 ) רכש והביא לאיטליה. מן הכתבים הנדירים 
ביותר שמצא הן שתי ד״אנתולוגיות׳, הפאלאטינית והפלא־ 
נודיאית׳ האיליאס׳ המארצ־אני׳ כתבי איסכילוס, סופוקלס 
ואפולוניום מרודוס שבספריה הלורנציאנית, ד״הימנונות 
החומריים' וכמה מכתביהם של אפלטון, פינדארוס ואמפ־ 
דוקלס. 

///״>/ 31 ^ 1110 ^ 0 ^ . 0 , 1 ת 1 [ 31 ג 1 נ 831 ,מ 

. 84 — 77 ,( 1927 ) 1 1 ) 101-1 

^ןיפילס (%״״%: 7 ), מחבר־הטראגדיות היווני השלי¬ 
שי בזמן אחר איסכילוס (ע״ע) וסופוקלם (ע״ע). 

נולד זמן־מה לפני 480 — שנת־הניצחון של אתונה על הפר¬ 
סים ליד סאלאמים — לאביו מנסארכידס (או מנסארכוס), 
תושב הכפר פליאה בצפון אטיקה. א׳ היה בן למשפחה חשובה 
באטיקה (אך לא מחוג־האצילים), שהיתה קשורה לפולחן 
אפולון בכפר־מולדתו. אף א׳ לקח חלק פעיל בפולחן זה 
בימי נעוריו. לאביו היתה גם אחוזה באגינה, שבה, לפי 
מקור מהימן, נולד א׳ וכאן אהב לבלות את זמנו. אמו, 


קליטו׳ בת-אצילים היתה. א׳ נשא אשה פעמיים: את מליטה 
ואח״ב את כוירינה או כוירילה. נולדו לו שלושה בנים, 
והצעיר שבהם, ששמו היה כשם־אביו, הציג אחר מותו אחת 
מן הטטראלוגיות (ע״ע דרמה) שלו, שכללה את "הבאק־ 
כיות" ואת "איפיגניה מאוליס". ב 408 עזב את אתונה ויצא 
למוקדון׳ לפי הזמנתו של המלך ארכילאום. בחצרו של 
ארכילאום מצא א׳ את מחבר־הטראגדיות האתונאי אגתון, 
ואפשר, גם את תוקידיד־ס. בחורף 407/6 נפטר במוקדון, 
כשהגיעה הידיעה על מיתתו לאתונה, העלה סופוקלס על 
הבמה מקהלה ומשחקים בלא זרים על ראשיהם והביע בצורה 
זו את הערכתו לא׳ ואת רגשי האבל על מיתתו.— הידיעות 
על חיי-א׳, שנשתמרו בקומדיות ובחיבורים של הביוגראפים 
והסופרים ההלניסטיים, הן עפ״ר מסורסות ויש להתייחם 
אליהן מתוך זהירות מרובה. בכה״י שלפנינו נשתמרו 19 
דראמות, שהן מיוחסות לא׳, ובתוכן המשחק הסאטירי 
״קיקלופס״; אחת מהן — ״רסום״ — נכללה בטעות באוסף־ 
יצירותיו. לפי המקורות שבידינו חיבר א׳ 92 דראמות: 23 
סטראלוגיות, שאחת מהן מיוחסת לו בטעות. א׳ הציג, איפוא, 
את מחזותיו בסה״כ 22 פעמים אם הידיעה שלפנינו נכונה 
היא, וזכה בפרס ראשון רק 4 פעמים בימי־חייו. בידי 
האלכסנדרונים עדיין היו מצויות 67 טראגדיות ושבעה 
משחקים סאטיריים משל א׳. — בפעם הראשונה קיבל א׳ 
את הרשות להציג את יצירותיו בשנת 455 , שנת־מיתתו של 
איסכילוס, שהשפעתו על א׳ היתד, גדולה ביותר בימי־נעוריו. 
אז גם ניתנה לו מקהלה מסעם שלטונות העיר. יצירותיו 
האחרונות הועלו על הבמה באתונה אחר מותו. נצחונו 
הראשון בהתחרות חל בשנת 442 . 

המחזה הקדום ביותר מאלה שהגיעו אלינו הוא "אלקס־ 
טיס״, שהוצג ב 438 במקום מחזה סאטירי, ברביעי בטטרא- 
לוגיה, ששאר מחזותיה לא נשתמרו. מכאן אופיר, הטראגי 
והקומי כאחד של דראמה זו. תוכנה הוא: על אדמטוס, מלך 
תסאליה, נגזר למות, אך ניתנה לו הרשות למצוא מי שימות 
תמורתו. אשתו הצעירה אלקסטיס הביעה את הנכונות 
להקריב את עצמה כדי להציל את חייו, בשעה שהוריו 
הזקנים מסרבים למות במקומו. מהיראקלס׳ שנזדמן במקרה 
כאורח בביתו של אדמטוס בפרק־זמן זה׳ מסתיר אדמטוס 
את אסון ביתו: אולם כשהכל חוזרים מהלוויתהשל אלקסטיס 
מרגיש האורח השמח והשיכור במאורע, נלחם במלאך־המוות, 
מוציא את הנפטרת מידיו ומחזיר אותה לבעלה לאחר שקמה 



תמונת מתוך הטראגריה "איפיגניה בטאורים* לאוריפירס 
אמפורה אפולית, 400 לפסה־נ בערך. המוזיאון הלאומי, נאפולי 






273 


אוריפידם 


274 



פסלו של אוריפידם. המוזיאון הלאומי, נאפולי 

לתחיה. — ב 431 הוצגה "מריאה/ שתופסת מקום ראשון 
בקבוצה של מחזות, שהד המלחמה הפלופונסית נשמע בהם. 
א׳ תמך, כנראה, במדיניות של פריקלם. במדיאה הוא מרמז 
לאתונה, עיר הקידמה, התרבות, האמנות והחכמה ביוון, 
המתברכת בכוחה וביופיה, כשהיא יוצאה למלחמה על 
אספארטה השמרנית והקופאת על שמריה• במחזות, שהוצגו 
אחר "מדיאה", שאליהם שייכים ה״הראקלידים", ואפשר, 
גם "המבקשות עזרה", באים לידי ביטוי אהבת־המולדת 
והאידיאל האתונאי של דמוקראטיה, צדק וחוקיות.ב 428 שוב 
זכה א׳ בפרס ראשון בטטראלוגיה׳ שממנה נשתמרה רק 
הטראגדיה "היפוליטום". התוכן: פאידרה, אשתו של תסום 
הזקן׳ מלך־אתונה, נתאהבה בבנה החורג, היפוליטוס, 
אומנתה, בדאגתה לבריאותה, מגלה את הדבר להיפוליטוס, 
לאחר שהשביעה אותו לשמור את סודה. כשנודע הדבר 
לפאידרה היא מלשינה, כדרך שעשתה אשת־פוטיפר׳ על 
הבן בפני האב וזה האחרון מקללו. הבן נהרג ע״י.האלים, 
אך קודם לכן נוכח אביו בתומתו• את הסדר הכרונולוגי של 
הדראמות שהוצגו אחר-כך קשה לקבוע. א , היה על כל פנים 
בין מחייבי שלום ניקיאם ( 421 ), וחידושה המהיר של המל* 
חמה, שהביא לירידה מוסרית, מדינית וחברותית של העם 
האתונאי, גרם לו אכזבות מרות. יתכן, שבשנים הללו חל 
חיבור הדראמות "הקבה" (הקובה) ו״היראקלס". יש שמייח¬ 
סים גם את ה״מבקשות עזרה" לתקופה זו. על "נשי־טרויה", 
שהוצגה ב 415 , מאפיל הצל של המסע לסיציליה, שעמד 
לצאת לפועל. מתוארת כאן טרויה אחר נפילתה והאסונות 
שבאו עקב המאורע. העיר נראית בגדולתה וחורבנה: 
מתוך המחזה בוקעים ועולים אזהרה, איום ורגש של אכזבה 
ויאוש באל ובאדם■ אחר הקאטאסטרופה בסיציליה והכרת- 
תוצאותיה ביקש א׳ מפלט לנפשו בתיאור נושאים רומאנטיים 
יפים, כמו ״הלני״ ( 412 ) ו״אנדרומדה״ — מחזה-אהבה, שלא 
נשתמר, ו״איפיגניה בטאורים", שמסתיימת בטוב. ההתקפות 
של הקומדיה על א׳ והשנאה למשורר ולחיי מחשבה ויצירה 


חפשיים׳ שנתגלו פה ושם באתונה, הולכים ומקשים יותר 
ויותר על א׳ את החיים במולדתו והוא עוזב אותה ( 408 ) 
כשהוא מדוכא ומר־נפש• יתכן׳ שבפרק זמן קודם יציאתו 
הוצגו "הנשים הפיניקיות" ו״אלקטרה". חיבורו של "אורסטס" 
חל בעצם שנת יציאתו של א׳ למוקדון. במוקדון חיבר במשך 
18 חודשים ( 406 ) את ״איפיגניה באוליס״ ואת ה״באקכיות״ — 
שני מחזות בעלי אופי וטכניקה שונים זה מזה בהחלט. 
מחזה,שלישי׳ שחיבר שם׳ לא הגיע אלינו. התוכן של 
ה״באקכיות": דיוניסום, האל של הפריה והיין׳ בא לעיר 
מולדתו תיבאי בלווייתה של סיעת־חסידיו. פנתום מלך־תיבאי 
מסרב לקבל אותו ואת פולחנו. האל מעורר בנשי החצר 
והעיר התלהבות לפולחנו. המלך כובל את האל, אך האל 
משתחרר מכבליו בדרך נס. המלך המבוהל מתחפש ויוצא 
לקיתאירון כדי להתבונן בפולחן של המתלהבים. אמו והנשים 
הנלהבות מוצאות אותו, אולם האל היכה אותן בסנוורים 
יפנתוס נראה בעיניהן כחיה, ואמו, אחוזת שיגעון משונה, 
טורפת אותו וחוזרת העירה כשהיא מחזקת את גולגלתו 
בידיה. המחזה נגמר בסליחה, שדיוניסוס סולח למתנגדיו, 
ובעלייתו לשמים. קשה לקבוע את זמן־חיבורם של "אנדרו־ 
מאכי" ו״איוך. קטעים במספר ניכר מן המחזות שאבדו 
נשתמרו במקורות ספרותיים שונים ובפאפירוסים. 

עוד בתקופת־יצירתו הקדומה עומד המשורר לפנינו 
כשהוא מוגמר ובשל. כל אמצעיו האמנותיים כבר עומדים 
לרשותו. השלבים של התפתחותו האמנותית, שקדמו לכך, 
אינם ניכרים בחומר, שהגיע אלינו. החומר של הטראגדיות 
שלו הוא׳ כמו אצל איסכילוס וסופוקלס, המיתום היווני 
הקדום, סיפורי-ה״הירואים", שבדרך־כלל היו ידועים לעם. 
אך א׳ שינה את תוכנו של המיתום במידה מרובה. הוא שינה 
לחלוטין את האופי של האישים הפועלים בעלילה, נתן כיוון 
אחר לנימוקי־פעולתם׳ צירף את יחסיהם בעלילה לפי צירו¬ 
פים מקוריים משלו והכניס מוטיווים חדשים לתוך מחזותיו 
וגם הרחיב את אוצר־המיתוס המקובל וידוע לכל ע״י עיבוד 
של אגדות מקומיות נעלמות. מחונן היה בכשרון לתאר 
מסיבות בלתי-רגילות ומפתיעות. בולטת ביותר היא שאיפתו 
לתאר את המעמד מחוסר־הזכויות ונעדר־המבע בחברה — 
את האשה והעבד. לכאורה נראה היה כשונא־האשה, אבל 
למעשה אין הוא מציג מעולם גבי־ כאידיאל, והוא מפאר 
ומעלה בהזדמנויות שונות את האשה דוקה. במקום הדמות 
ההירואית והנשגבת שבמחזות של איסכילוס וסופוקלם, 
שכוח־איתגים כוחה בסבלותיה ובמלחמתה׳ מתואר בדראמות 
של א׳ האדם הרגיל על כל הקשיים שבחייו, על כל ההת¬ 
נגשויות והלבטים, שהיו מצויים בחיי אדם בן־זמנו. אכן 
צדק ניטשה כשאמר, שא׳ העלה על הבמה בעיקר את 
הקהל המסתכל. א' מעמיד לפני הקהל לא טיפוס׳ אלא את 
היחיד במסיבותיו האינדיווידואליות; ויחיד׳ שצורתו וסיג־ 
נון־דיבורו מקרבים אותו להבנתנו. ברוב־המקרים קם היחיד 
לעינינו כשהוא אוטונומי, כשהוא מתיר את עצמי מן ההגדה, 
מסיר מעליו את כבליה ונכנע ליצריו ולהרגשותיו, לשנאתו 
ואהבתו. הוא קובע בלא משוא־פנים ובלא התחשבות בתגובת- 
הקהל כל בעיה אנושית כנושא למחזותיו: יחם מיני 
בין אח לאחות, מעשי־סדום וכל שאר הסערות והסטיות של 
יצרי־האדם ותאוותיו. השקפותיו הפילוסופיות והדתיות אינן 
ניתנות להיתפס כאחידות. א׳ קשור היה לאנאכסאגוראם 
ופרומאגוראס, ואפשר, גם לסוקראטס. בקי היה בתורת 






275 


אוריפירם — אורל 


276 


הפילוסופים והסופיסטים והושפע ביותר מאלה ומאלה בהלך- 
מחשבתו. על דעותיו החפשיות נתבע לדין על־ידי קלאון 
באשמת חילול־הקודש. אתיניום (ע״ע) קורא לו "הפילוסוף 
על הבמה". אולם למעשה אמן היה א׳ ולא פילוסוף, ויותר 
משהיה מבקש לפתור בעיות היה מעמידן על סדר־היום. 
ובהעמדתן של הבעיות לא נרתע לאחוריו מפני שום דבר. 
לא נתיירא לערער ולמוטט כל השקפה מקובלת וכל נוהג 
בחברה. א׳ שולל את ההשגחה (״המבקשות עזרה׳/ 195 ) 
ואת מציאות־האלים (קטע 2 , 288 ). אולם במקום שהוא מביע 
השקפות דתיות הוא מנקה את האלים מכל אכזריות 
והתנקמות בבני־אדם ומבליט אותם כסמלי הטהרה והעליונות 
המוסרית. כתלמידה של המהפכה הרוחנית הסופיסטית ממזג 
הוא ניגודים חריפים ומתארם בבהירות גאונית. הדראמה 
שלו מעמדת בצורה דיאלוגית השקפה לעומת השקפה במלוא 
חריפותה של הדיאלקטיקה המפותחת, כפי שצמחה באווירה 
של הבירורים הדיאלוגיים האנטיתטיים של הסופיסטים 
והרטוריקה המעשית. מפני־כן אין למצוא אחידות בהשקפת 
עולמו. ליד דראמות, שעיקרן כניעה לגורל ולאלוהים, עומדות 
דראמות, שקוראות למרד במשטר־השמים. יש מוצאים בו 
איבה מסותרת לכוחות העל־טבעיים׳ מחאה כלפי האל על 
הסבל שהוא מטיל על בני־האדם. אך לעומת זה הוא מטעים, 
שהאדם נתון בידי כוח עליון שאינו ניתן לתפיסתו של בשר־ 
ודם. א׳ אינו איפוא ראציונאליסטן או אתיאיסטן ואין לקרוא 
לו גם בשם מאטריאליסטן. הוא מלא סתירות — ואת אלו הוא 
מציג לפנינו לכל מלוא־עומקן. בודד היא ברצינותו ועמקנותו, 
מגיב לכל חידוש במחשבה האנושית, ויהא אף הנועז ביותר. 
מקורי הוא ואין הוא תלוי בדעת אחרים, ומשום כך הוא 
נחשב בצדק לאדם מודרני. מפני ריבוי־הניגודים שבלבו, 
בינו לבין עצמו ולבין סביבתו׳ נעשה משורר הניגודים הפני¬ 
מיים והתגבר עליהם בתיאורים׳ שתיאר אותם במחזותיו. 

לשונו היא אטית גמישה, בהירה ופשוטה ביותר, ובחלק 
הדיאלוג , ביחוד היא קרובה ללשון החיים ולפתגם העממי. 
אין בה מן הקישוט של הרטוריקה, אך מצטיינת היא בסידור 
הפנימי של הרעיונות ובסדר ההגיוני־החיצוני, שהוא אפייני 
לרטוריקה. יש בה מן העוגב, שמתרחק מן ההפרזה הפאתטית, 
ומן החריפות האנטיתטית הנקיה מן המלאכותיות. וזוהי 
הסיבה׳ שהיה מובן לקהל ביותר והדיבורים של הנפשות 

הפועלות ביצירותיו נקלטו ברבים. — אע״ם שהוא שומר 

על הצורה המסורתית של הטראגדיה וחלוקתה לחלקי הדיא־ 
לוגוס והמקהלה׳ הרי חידש בה הרבה והביא את הטראגדיה 
כפי שהבינו אותה היוונים לידי שלימות. חידושו במבנה 
הדראמה הוא, קודם כל, הפרולוגוס, שממלא תפקיד של 
הקדמה להצעת־המאורעות ומקל על המסתכל בהכרת החומר. 
חידוש שני יש לראות בתחבולה הדראמאטית "האל מתוך 
המכונה״ (בת 1 ל 30 וס 5 ^x ט 6 (/ ע״ע דרמה): בעשרה ממחזו¬ 
תיו מופיע אל על הבמה ומתיר את הסבך, שנוצר בעלילה. 
אמנם הופעתו של דלניסוס׳ ביחוד בחגים׳ שהיו נערכים 
לכבודו של אל זה, אפשר שהיא קובעת חלק מן הפולחן 

כשהוא לעצמו; אך השימוש בכך לשם מטרה דראמאטית- 

פיוטית הוא המצאתו של א . המקהלה פועלת אף במחזותיו 
בהתאם למסורת, אך אינה קשורה ביותר בעלילה, אלא 
מפרשת את רעיונות־ר,משורר בקשר למסיבות הדראמאטיות 
או לבעיות המתוארות. צורת־השיר של המקהלה היא חפשית 
יותר, ביחוד מן הבחינה המטרית־ד,מוסיקאלית, וקרובה היא 


מאד למוסיקה של התקופה ההלניסטית. א׳ נתן לטראגדיה 
את הכיוון של דראמה משפחתית־אזרחית, שאת ההמשך 
שלה אנו מוצאים בקומדיה החדשה. דוגמה לכך היא: 
"איפיגניה באוליס". משלושת הטראגיקנים א׳ הוא האקטואלי 
ביותר׳ ולא לחינם ראה אריסטופאנס לנכון להעלותו על 
הבמה בשלוש קומדיות מן האחת־עשרה, שהגיעו אלינו. 
יצירותיו של א׳ נתפרסמו בימיו במידה, שלעתים היו 
משנים מן המטבע שלהן כדי לקרבן לטעמו והשקפותיו של 
הקהל — הכל כמו שנהגו ביצירה, שהפכה לנכס ציבורי. משום 
כך זכה א׳ להיות במשך מאות בשנים שר־הבמה, ומספר 
קוראיו׳ וכן גם מספרם של המביאים את דבריו, מרובה 
ביותר. גם פילון מאלכסנדריה היה בין קהל־הצופים בהצגה 
של אחת ממחזותיו. השפעתו של א׳ על הטראגיקן היהודי־ 
ההלניסטי יחזקאל היתד, חזקה למדי. ממחזותיו ניתרגמו 
לעברית על־ידי א. קאמינקא: "נשי טרויה" ו״מדיאה". 

, 1913 — 1901 ,.!סע 3 ,ץ 3 זזט!\ . 0 .{)€ , 5 ? 3 )ק 11 ״£ 

- 0 מז ¥113 ג .׳\ .( 1 ; 1889 י ^ 3110 א . 1 ) 6 , 1 ז 111 ז 0600 ז 0 1 ת 0111 10 ^ 1 ) 71 
, 0631 € ^ 1 ) 71 € 0116 316 111 £מ#/ 7 */מ/£ , 1£ ־ 101 )מ 10€11€ \' 112 ^\ 

-: 112 ^ 1121710 ^ . 01117 ^ , 10165 ) €1 ^ ' 13€5 ?} 1 ז £14 ; 1907 

- 1 ) 111011 ) 8 1116 £ 1411 £ 13€5 , 1€ גזז€^ ; 1889 ,££ז 610 מ 10€116 \ 

. 1924 , £105 14113 ? 01 % ,£־ז 0 כ 1 ח 06 ^ 1 ת€ע 1 ; 1905 , 1151 

מ. ש. 

אוךיתמיה (יור 1 ^ 6 ). קצב והתאמה בתנועות ובצלי¬ 
לים. בתורת־החינוך היוונית הקדומה ייחדו לא׳ 

ערך מרובה בהוראת השירה והנגינה ובחינוך הגופני. הא׳ 
במקצועות אלה נחשבה לגורם חשוב בהופעת האדם כנואם 
וכן בפעולתו כעסקן, שממלא תפקידים מעשיים בחיי הציבור. 
היוונים הכירו׳ בחשיבותה של הא׳ גם בחייו הפרטיים של 
האדם: "שהרי כל חיי האדם זקוקים לא׳ ולקצב", קובע פרו־ 
טאגוראס בנאום שמייחס לו אפלטון (פרוטאגוראס, < 3261 ). 
לפי אפלטון (המדינה, 111 , 1 >ס 400 ) תלויים הנהגתו ועמידתו 
של האדם, תנועותיו הגופניות ודיבורו, במידת הא/ שבה 
הוא מחונן. מפני־כן ניתנת במדינה הדמיונית של אפלטון 
תשומת־הלב לשאלה, באיזו מידה מחוננים הם השומרים של 
מדינה זו בתכונת הא׳ הנפשית, באופן שיוכלו לעמוד בפני 
פיתוייהם של מאחזי־עיניים ונוכלים (שם, ? 413 ). כשרון 
הא׳ של האדם בא ביחוד לידי ביטוי בעת צרה; תנועותיו 
והעוויותיו של האדם, אם מחוסר הוא כל נטיה לא/ מתגלות 
בכל כיעורן בשעות דוחקו. מה שאין כן במי שהוא מחונן 
בא׳ והורגל למידה וקצב בין בתנועותיו הגופניות ובין 
בדיבורו (אפלטון, החוקים, 11 , * 65537 ). משום כך תופס 
בחינוך לא׳ גם המחול מקום ניכר. המחול יכול לבטא תוכן 
של יצירה פיוטית, ותנועותיו של המחולל צריכות להתאים 
לרמה של התוכן הפיוטי, אולם המחול יכול לבטא גם את 
הא׳ של גוף־האדם, את הקצב והגמישות שבהם הוא מחונן 
(החוקים, 7956,1/11 ). —כמושג הא׳ קשור המונח אוריתמיקה, 
כינוי לשיטה חדשה של חינוך מוסיקאלי (וע״ע דלקרוז; 
מוסיקה; התעמלות). 

אורכידיאה, ע״ע 'טחלבי 

: '־ • ־ *- ז 

אורל (ברוס׳ ^ 3 ק׳<), ההרים התוחמים את אירופה מאסיה. 

תחילתם בצפון ברוחב ׳ 30 ס 68 והם משתרעים — 

בניגוד לכל שאר הרי אירופה — בכיוון צפון־דרום. אורכם 
2,610 ק״מ לערך• שלוחותיהם הדרומיות, גבעות מוגודשאר, 
מגיעות כמעט עד ים־אראל, בעוד שכלפי צפון הם נמשכים 



277 


אורל 


278 




הסכר בטאננ״טוגורםק, אוראל 

במבנם באי ואיגאץ/ צרים הם בצפון ומתרחבים והולכים כלפי 
דרום. רוחבם הממוצע כ 80 ק״מ ושטחם כ 1,100,000 קמ״ר. 

הא׳ נוצר בתקופת הקארבון׳ במשך הקימוט ההרציני. 
הקימוט החזק ביותר חל בקארבון העילי ונגרם ע״י לחץ, 
שבא ממזרח; ולפיכך שכבות צלעותיו המזרחיות שבורות 
ומחזות זו כלפי זו. המורדות המערביים משתפעים בהדרגה 
כלפי המישור הרוסי־האירופי, ואילו המורדות 
המזרחיים מתנשאים בתלילות מסויימת מעל 
למישור של סיביר. מאותה סיבה מרובות בחל¬ 
קים המזרחיים של א׳ אבנים פלוטוניות (דיאבאס, 
פורפיריט, פורפיר) ומטאמורפיות. איזור הציר 
שד הרי אי מורכב בעיקרו מצפחות קריסטאלי- 
ניות, בניגוד לצלע המערבית, ישבה נפוצות אבני 
משקע דווניות וקארבוניות. 

מימי תקופת־הקארבון נשתחק ־נתבדה הא׳ 

בלא הפסק ע״י כוחות הארוזיה וצורותיו נתעגלו. 
ע״י שהיקה ושבירה נחשפו אוצרותיו או נתקדבו 
אל פני־השטח. מפני־כן נמנה האי על האיזורים 
העשירים ביותר באוצרות־האדמה, והרבגתות 
שלו במתכות, ביחוד בחלקו הדרומי והאמצעי, 
היא מן הנדירות בעולם. בתוך אבני־הפרץ שדו 
מצויים פלאטינה (בתוך סרפנטין), עורקי זהב 
וכסף ועפרות כרום ועופרת מרובים. גם עפרות־ 
נחושת, שמופיעים ביחד עם בדיל (בקישטים, 
ב ! גוסלאווסק, טאגיל, ויירך־איסט), מצויים בו 
במידה מרובה. כאן מתנשאים הרים שהם מור¬ 
כבים כולם מעפרות של ברזל מאגנטי בעל 
ריכוז גבוה — 60% (רסוקאיה־גורה, בלאגודאט 
ומאגניטנאיה־גורה, שמכילים בקירוב 450 מיל¬ 


יון טון עופרת). דרומית יותר, בזיגאזין(הרפוב 
ליקה של הבאשקירים), מצויים רובדי־ברזל, 

שנאמרים ב 150 מיליון טון. מחצבים חשובים 
אחרים, שמצויים בא׳, הם: מאנגאן (נאמד 
ב 2,600,000 טון), ניקל ווולפראם. בשיפוע המע¬ 
רבי, המורכב בעיקרו מאבני־משקע, מצויים 
בשפע: פחם, אשלג ופוספאטים. כאן (בעיקר 
בשכבות־הקארבון) מרובה ביחוד הנפט, שבני- 
צולו המקיף התחילו רק בעשרים השנים האחרו¬ 
נות ושעליו מיוסדות תקוותיה הכלכליות של 
הממשלה הסובייטית להקים כאן "באקו שניה". 

הרי־הא׳ בנויים כמה טורים מקבילים, שהם 
מופרדים זה מזה ע״י שקעים ועמקים, וברובם 
אינם הרים גבוהים ממש; גובהם הממוצע — 

כ 500 מ׳ בלבד; ראשיהם הגבוהים ביותר הם: 

יאמאן־טאו ( 1,639 מ׳), טולפוזיס ( 1,694 מ׳) 

ונארודנאיה גורה ( 1,885 מ ׳ ). צורותיהם שפרות 
ומעוגלות, הצלעות מכוסות יערות; אולם מגובה 
של 800 מ׳ בממוצע פוסק היער ומתחלת צמחיה 
של טונדרה. ביחוד נמוך חלקו התיכון של הא׳ 

שכמעט אין לקרוא לו עוד הר; כאן — בין 
צ׳ליאבינסק לסורדלובסק — קל ביותר לחצות 
את הא׳. לפי הבדלית של גובה, יעור ואוצרות־ 

אדמה מקובלת חלוקת הא׳ לא׳ המיוער (הדרומי), 

הא׳ המתכתי (התיכון) והא׳ השומם (הצפוני). 

הרי־האוראל משמשים כפרשת־מים בין הנהרות הזור¬ 
מים מערבה אל הנהרות וולגה ופצ׳ורה ובין הנהרות 
הנשפכים אל הנהר אויב; הקאמה הוא היובל החשוב ביותר 
של הוולגה. 

אקלימו של הא׳ הוא היבשתי ביותר שבכל אירופה. החורף, 
בעל אופי סיבירי, נמשך מ 5 עד 6 חודשים ומלווה קור חזק. 


בית־חדושת ריסי במאנניטוגורפק, 





































279 


אורל — אדרל־אלטאיות, לשונות 


280 



הרי אוראל הצ&וניים והמרכויים 


הקיץ חם־ביחם גם בצפוךההרים. משקעי־האויר מועטים הם 
ביחס (פחות מ 600 מ״מ). בדרום שכיחות קרקעות של סוד־ 
סול וצ׳ורנוזיום (אדמה שחורה), שהן מכוסות צמחיה של 
ערבות־יער, ושטחי־היער שבהן (בעיקר עצי־עלים) הם 
מועטים. החלק התיכון של א׳ מצטיין ביערות גדולים של 
עצי־מחט, ומפוזרים בו גם קטעי־יערות של צפצפה ולבנה. 
לצד־דרום נעשות הקרקעות מליחות("סולונצ׳אקים"), אגמי- 
מלח קטנים בהן וצמחייתן ערבתית על-פי טבעה. בצפון 
שלטת הטונדרה ובה שטחים של לבנה־אדר ננסי וצמחיה 
של חזזיות. עולם החי, שעד לפני זמן קצר לערך עדיין היה 
עשיר, ביהוד בחיות של פרווה, נידלדל במידה מרובה. בצפון 
הא׳ שכיח מאד צבי־הבית, שאותו מגדלים הסאמויידים, 
האוכלוסיה היחידה ששרדה כאן, 


הא׳ העשיר באוצרות־אדמה הוא מן החבלים החשובים 
ביותר של המשק הרוסי המתוכנן. תכניות־החומש השונות 
נתכוונו קודם כל לניצולו של חבל זה, וסייעו ליצור בו 
איזור של מחצבים ותעשיה, שאפשר לז־מותו רק לאנגליה 
התיכונה, לאליגנים הצפוניים שבאה״ב ולחבל־הרוהר. ע״י 
הניצול של עפרות־הברזל שבמאגניטוגורסק, עלה מספר 
תושביה של עיר זו עד 200,000 ויש בה כבשנים עצומים ובתי־ 
יציקה לפלדה. כן הוקמו בערים אחרות של א׳ בתי־חרושת 
כבירים: בית־החרושת לטראקטורים בסוורדלובסק, שהוא 
מן הגדולים שבעולם, תחנת-השמל עצומה בצ׳ליאבינסק, 
בתי־ייצור לפלדה ולתערוכות מתכתיות בבאיקאל, בית־ 
חרושת לקרונות בטאגיל, ועוד. גם תעשיות אחרות, ובעיקר 
כימיות (ברזניקי, סוליקאמסק), הוקמו שם. ועם הפיתוח 
התעשייני גדלה גם האוכלוסיה, שהיא כיום ברובה המכריע 
רוסית; בדרום יש מיעוט ניכר של באשקיריים ובצפון שרדו 
הסאמדידים. כיום נמצאות בא׳ ובסביבתו כמה מן הגדולות 
שבערים של ברית־המועצות (מספרי האוכלוסיה לפי 1939 ): 
סוורדלובסק ( 425,000 ), צ׳ליאבינסק ( 273,000 ), מולוטובו 
(פרם, 260,000 ), אופה ( 250,000 ), אישים ( 150,000 ), ועוד. 
מס״ב אחדות חוצות את הא׳; החשובה שבהן היא הטראנס- 
סיבירית. כמה מסילות, שמקצתן פועלות בכוח־החשמל, 
מקשרות מרכזי־תעשיה חשובים. וע״ע אירופה; אסיה; ברית־ 
המועצות. 

. 1944 . 3 . 5 . 17 ) 711 .ע\ . 0 3 חג ץז 6£0 ת 0 • 5 . 1 

י. ש. 

אורל (ברוסית 33 ^ 5 ), נהר, שנקרא לפנים גם יאיק 
ושמקורו בהרי־אוראל הדרומיים. אורכו 2,443 ק״מ. 

א׳ עובר את הרפובליקה של קאזאקסטאן בקשת רחבה, 
שתחילתה בעיר אוראלסק הרחוקה, ואחר־כך — את המישו¬ 
רים שבצפון הים הכספי, שאליו הוא משתפך בדלתה גדולה. 
היובל העיקרי שלו הוא אילק. שבא מדרום־מזרח. 

או־דל״אלטאיזת, ל? 5 זנזת ׳ הלשונות המדוברות בפי 56 
מיליון איש לערך באסיה ובאירופה. אחדותן 
של לשונות אלו הוכרה לראשונה ( 1730 ) ע״י פילים יוהאן 
שטראהלנברג, והניסיון הרציני הראשון להוכיח את קירבת־ 
המשפחה ביניהן (שטראהלנברג עדיין קורא להן בשם 
,טאטאריות׳) נעשה ע״י וילהלם שוט ( 8011011 ) בספרו 

ו 130601 ק 8 13131150600 60 ) 1601 ) 0151106 ^ ( 1836 ). השם 

המקובל בזמננו,אוראל־אלטאי׳ מקורו בחקירה מאוחרת של 
שוט והוא בא לציין ציון גיאוגראפי את מרכזי־ההתפשטות 
של שני ענפי גזע לשוני זה. העמים דוברי לשונות אלו 
קרובים זה לזה גם מבחינה אנתרופולוגית. על הענף המערבי 
נמנות הלשונות האוראליות (הפיניות־האוגריות, והסאמד 
יידיות)! על המזרחי — האלטאיות (התורכו־טאטאריות, 
המונמליות והמאנג׳ו־טונגוזיות). כמה בלשנים — סטלה, 
ויקלונד ואחרים — מתייחסים בהיסוס לקביעת קורבה בין 
הלשונות האוראליות והאלטאיות׳ ואחדים (לעטי) אפילו 
בשלילה. לאמיתו של דבר, עדיין לא הוכח הקשר בין שני 
ענפים אלה ויש להתחשב בעובדה, שהפירוד בין קבוצות- 
לשונות אלו נעשה בזמן קדום מאד, כמה אלפי שנים לפסה״ג, 
אף קודם שנתפרדו ונסתעפו הלשונות ההודדאירופיות. 
אעם״כ קשה להטיל ספק בקורבה הגנטית של הלשונות 























281 


אורל־אלטאיות, לשונות — אורלאן 


282 


האוראל־אלטאיות, שעליהן מעידה ההתאמה השלימה שביני¬ 
הן בפיתוח של שיטת כללים תחביריים ואחרים, שהיא שונה 
בתכלית מזו של לשונות אחרות. בדעה זו מחזיקים הבלשנים 
שוט, קאסטרן, וידמאן, וינקלר, ועוד. הסימנים החשובים 
והמשותפים למשפחת לשונות זו הם: הארמוניה של התנועות; 
הכלל, שאין מלה יכולה להתחיל בקמצת־קונסונאנטים אלא 
בקונסונאנט אחד; עושר מרובה בסיומות; תצורת מלים 
ונטיות, שהן מצטרפות בדרך־כלל לשורש הקבוע (מכאן 
הניסיון המיושן לציין לשונות אלו בלשונות משלבות או 
אגלוטינאנטיות); שיווי־הסיומות ביחיד וברבים; חוסר המין 
הדקדוקי; סיומות של כינויי־הקניין(כמו בעברית); דחיקתה 
של מלת־היחס לסוף־המשפט; קביעת שם־הלוואי קודם שם־ 
העצם או השם הפרטי; השארתו של שם־הלוואי המתאר 
בלא שינוי (בלא להתאימו בנטיה לשם־העצם); השארתה 
של הצורה היסודית אחר שמות־המספר בלא סימן־הרבים; 
השימוש בשם־העצם כצורת־לוואי; צימצום (ואף חיסור) 
בשימוש של מלות־הקשר ותמורתן ריבוי של שמות־הפועל; 
התאמה בשטח של תצורת המלים (תצורת הכינויים, סיומות 
של שם ופועל); ולסוף, מספר מרובה של התאמות לכסי- 
קאליות ודימויים הגאיים לפי כללים אחדים. 

הלשונות האוראל־אלטאיות מתחלקות לשתי קבוצות 
ראשיות: לשונות אוראליות ולשונות אלטאיות, שמתחלקות 
מצדן לכמה קבוצות־משנה. הלשונות האוראליות מחולקות 
כלהלן: 

1 . לשונות פיניות־&וגריות: 3 ) ענף פיני-פרמי: 

א) פינית־מערבית — פינית או סואומי, קארלית, ופסית, 
ווטית. ליווית ואסטונית: כולן יחד שגורות בפי 4.5 מיליון 
איש; ב) לאפית — בצפון־שוודיה, בנורווגיה, בפינלאנד, 
ובחצי־האי קולה: קרוב ל 30 אלף נפש; ג) מורדווינית — על 
נהר וולגה, דרומית־מזרחית ודרומית־מערבית לקאזאן ברפו¬ 
בליקה המורדווינית הסובייטית האוטונומית: כ 1.5 מיליון 
נפש; שני ניבים ראשיים: אךצה־מורדווינית ומוקשה־ 
מורדווינית (שעל נהר ארצה ושעל נהר מוקשה); ד) צ׳רמי־ 
סית — צפונית לישוב המורדווינים, על הגדה השמאלית של 
הוולגה: 480,000 נפש. ה) ווטיאקית—מזרחית לישוב הצ׳רמי־ 
סים, ביו הנהרות ויאטקה וקאמה, מדוברת בפי 600,000 נפש 
לערך, תושבי הרפובליקה הסובייטית האוטונומית אודמורט; 
ו) סריאנית — בשטחים, שהיו שייכים לפנים לפלכים אר־ 
כאנגלסק, וולוגדה ופרם ושכיום הם כלולים ברפובליקה 
המועצתית האוטונומית קומי ובמחוז הפרמיאקי(כיום: מולו- 
טובו) — מדוברת בפי 408,000 נפש. הווטיאקית והסריאנית 
נקראות "הלשונות הפרמיות". 

נ 1 ) הענף האוגרי(לשונות אוגריות,ע״ע). עליו מתייחסות: 

א) הונגארית, ב) אוסטיאקית, ג) ווגולית. 

2 . הלשונות הסאמוידיות (בשטח שעל חוף 
ים־הקרח מן הים הלבן עד מפרץ כאטאנגה), שהן שגורות 
בפי 20,000 איש והן מחולקות כלהלן: א) יוראק־סאמוידית, 

ב) טאוגי־סאמוידית, ג) יניסי-סאמוידית, ד) קאמאסינית, 
ה) אוסטיאק־סאמוידית. 

לשונות אלטאיות: 1 . קבוצה תורכית- 
מונגולית: א) תורכית־טטרית (ע״ע), מסועפת מאד 
( 30.5 מיליון נפש בקירוב); ב) מונגולית (לשונות-אם בפי 
3 מיליונים איש בערך): ב) הענף המערבי: אויראטית 
(במונגוליה המערבית. בתורכסטן המזרחית ועל נהר־וולגה): 


( 1 ) אויראטית אירופית: אסטראכאנית־דרביאטית ואסטרא- 
כאנית־טורגוטית (הידועות בשם קאלמיקית־אוראלית וקאל- 
מיקית־אורנבורגית); ( 2 ) אויראטית־קובדואית: דרביאטית, 
טורגוטית, אוריאנחא־מונגולית, ועוד. נ 1 ) הענף המזרחי: 
( 1 ) בוריאטית (בסביבתו של האגם בייקאל): ( 1 א) בוריא־ 
טיודצפונית או טראנם־בייקאלית (למשל, אלארית, אודינית־ 
תחתית, באלאגנית, איכירית־בולגאטית ועוד); ( 1 ב) בוריא־ 
טית־דרומית או טראנסבייקאלית (למשל, קודארינית, סילינ- 
גאית, צונגולית, בארגוזינית, כורנית);( 2 ) בארגו־בוריאטית 
במאנג׳וריה הצפונית; ( 3 ) ניבים שבמונגוליה הפנימית: 
מונגולית צפונית־מזרחית, מונגולית דרומית־מזרחית, צ׳א־ 
כארית, קאראצ׳ינית, אורדוסית; ( 4 ) מונגולית קאלקית או 
קאלקאטית (ברפובליקה המונגולית העממית בזמננו); 

ג). לשונות מונגוליות נושנות: דאהורית (דאורית) במאג- 
ג׳וריה הצפונית, מוגהולית (באפגאניסטאן) ואחרות.— המונ¬ 
גולית הספרותית הגיעה אלינו מן המאה הי״ג (הלשון 
האווארית העתיקה, שאינה לא קאווקאזית ולא לסגית, היא, 
לפי דעת חוקרים אחדים, מונגולית, ולפי אחרים — תורכית). 

2 . מאנג׳ו־טונגוזית (בסיביר המזרחית ובמאנג׳וריה); 
המאנג׳ורית מדוברת בפי מיליון איש בקירוב, הטונגוזית 
בפי שבעים אלף איש בקירוב. 

כמה חוקרים מצרפים ללשונות האלטאיות גם את היאפא־ 

נית (קלאפרוט, שוט, ועוד). לפי ראמשטדט, שייכת גם 
הלשון הקוריאנית לענף זה: אך אלו הן השערות דחוקות. 
יש לדחות גם את צירוף השומרית ללשונות הא׳ (אופרס, 
לנורמאן). ההנחה בדבר קירבה קדומה בין הלשונות הפי- 
ניות־האוגריות ובין ההודו־אירופיות מצאה לה מצדדים 
(אנדרסון, ויקלונד, ועוד); אך קשה להסכים לכך. אעפ״כ 
נראה ששורשיהן של לשונות אלו היו בזמן מן הזמנים 
קשורים זה בזה. 

16 ?€$ £71 [ $0111 171711 £ , 78011671 ^ 5 16 ( $0 1178101101 16 ( 1 ,־ 00111161 . 0 

16$ ) 1017 6 * 1 * 0 0081 16 7 * $1 16$ ( 0 ? 6 !{ 1166 , 2£€0£ ׳\ 5311 י, 71£671 * 07$0111 ' , 1 

6 $ 01181 .״ 1 ; 1929 , 6$ * $1 7810 - 01101 * 01 6$ * £1 1071 

1*7811 71■^61176\, \(8£)!87 1^^610. XXX. 

ד ר. ים. 

אזךלאן( 01-16:105 ), העיר הראשית בדפארטמנט של לוארה 
בצרפת. נמל על נהר לואר. 73,000 תושבים ( 1938 ). 

צומת מס״ב. קשו¬ 
רה ע״י תעלה לני 
הר־סינה. תעשיי- 
תה: כלי־עבודה 
חקלאיים, חומץ, 
ריבה, סוכר ושי¬ 
מורים. יש בה הר¬ 
בה בת״ם עממיים 
ותיכונים, ספריות 
ובתי-נכות. — א¬ 
כבד היתד. ידועה 
בשם - 61113 ז 11 \, 
ומסח במאה הח¬ 
מישית לפי סה״ג 
וכבר נלחמו בה אטילה ב 451 ואודואקר ב 471 . ב 511 
נתוועדה בה הוועידה הראשונה של הכנסיה בצרפת. מפני 
הסביבה הפוריה שלה ומעמדה הגיאוגראפי היתד. לפנים 













283 


אורלאן — אורלאן, שדל ד׳ 


284 



אורלאן על נהר לואר 


אחד ממרכזי־צרפת. ביה״ב וגם בראשית הזמן החדש היתד. 
בירת הדוכסות של א/ 1429 נשתחררה על־ידי "הבתולה 
מאורלאן" (ע״ע ז׳ן ד׳ארק) ממצור־האנגלים. 1870/71 
שימשה א׳ בסיס לצבא הצרפתי בפעולותיו לשיחרור פאריס 
מידי פרוסיה. 

בספרות העברית של יה״ב נקראת א׳ בשם "אורלייניש" 

(גם אורליינץ, אורלינוש). המאורע הראשון מן הידועים 
לנו ממה שאירע ליהודים בא׳ הוא הריסתו של בית־הכנסת 
המקומי ע״י נוצרים, באמצע המאה הר. בוועידת הכנסיה 
של 511 (עיין למעלה) נאסרו נישואי־תערובת של יהודים 
ונוצרים. כשביקר גונטראם מלך־בורגונדיה בעיר ב 585 
קיבלוהו התושבים, וביניהם גם היהודים, בברכה איש 
כלשונו. עם חורבן הישוב היהודי בממלכת־הפראנקים בימי 
דאגוברט 1 ( 629 — 639 ) פסקה גם קהילת א׳ מלהתקיים 
ונתחדשה רק בסוף המאה הי׳. כשהרס החליף אלחכים 
את כנסיית־הקבר בירושלים ( 1007 ) נאשמו יהודי־א׳ שהם 
הסיתוהו לכך. ועלילה זו גרמה לרדיפה כללית על יהודי־ 
צרפת. — רש״י מזכיר "גזירות קדמונים" בא׳! בדור של 
רבותיו ישב בה ר׳ יצחק בן מנחם הגדול. ר׳ מאיר בר יצחק 
מא׳,־ מחבר־הסליחות, אפשר שהיה בנו. בכנסת־הרבנים, 
שנתכנסה ביזמתם של רבנו יעקב תם וחרשב״ם בטרוא 
(טרויאש) סמוך ל 1160 , השתתפו גם חכמי־א׳ "הישישים". 
אחדים מבעלי־התוספות באותו דור חיו תושבי א׳: ר׳ 
אליעזר בן מאיר. ר׳ שלמה בן יצחק, ר׳ יעקב דא׳ ור׳ יוסף 
ברבי יצחק (=יוסף בכור שורד), מחבר סליחות, שהן מלאות 
רגשי־נקמה לגויים מחמת הצרות, שבאו על דורו. עם גירוש 
1182 בטלה קהילת א׳. בית־הכנסת ניתן לכנסיה הנוצרית׳ 
אך זו ויתרה עליו ולסוף נמסר הבניין למסדר־האבירים ע״ש 
יוחנן. בין הגולים היה ר׳ יעקב דא׳ הנ״ל. הוא השתקע 
בלונדון, ושם נהרג על קידוש־השם בשעת הפרעות של 
1189 . במאה הי״ג שוב היתה בא׳ קהילה מסודרת׳ שהיו לה 
שני בתי־מדרש וישיבה. רובע־היהודים היה נקרא "סלע 
היהודים" ( 111£5 ן-\ 806116-311 ). היהודים היו חייבים לשאת 
את אות־הקלון בצורת גלגל, או להיפדות מנשיאת אות זה 
במחיר מס שנתי. אחר גירוש־צרפת ב 1306 נמכרו בית־ 
המדרש הקטן ועוד שני בתים ב 140 ליטרא ובית־המדרש 
הגדול ב 340 ליטרא, ומכאן ראיה על גודל הבניינים, כי 
בתים רגילים נמכרו בחמש־עשרה ליטרא. מכירת־רכושם 
של המגורשים, פרט לחפציהם האישיים ולאבנים יקרות, 
הכניסה סך של 33,700 ליטרא. — סידור־התפילה המיוחד 


לקהילת א׳ היה שמור בספריית־הקהילה בברלין ולא נדפס. 
צילום ממנו נמצא בספריית־שוקן בירושלים. 

אשכול, ב׳, 8 — 11 ! דינאבורג, ישראל בגולה, ב/ ת״א—ירו¬ 

שלים תרצ״א, 50 ! 3071 , 1897 , 114111011 [ 01111111 , 055 ז 0 . 14 ; 

,! 01101111 11011 ' 5144111 1114101 ![ 111 [ 41110411 1111011117101 £111 , 186/11 

. 24 — 15 ,( 1909 ) ; 91 — 184 ,( 1908 ) %11 , 2.148 

צ. ל. 

אזו־לאן ( 01163115 ), זיכסים לביח־א', תואר של ארבע 
משפחות מבית־המלכות הצרפתי. 

א) התואר ,דוכס של א" (ביחד עם הדוכסות) ניתן 
ראשונה לפילים, בנו החמישי של פילים ו/ו ( 1344 ). 

ב) ב 1392 עבר תואר זה אל ל ו א י ( 1372 — 1407 ), אחיו 
של המלך שארל ו/ו ומושל־המדינה ( 1404/7 ). דוכס זה היה 
יפה־תואר ובעל־כשרון. נרצח ב 1407 . — שדל ד׳א׳ (ע״ע) 
היה בנו• 

ג) מייצגו הראשון של בית א׳ השלישי היה ז׳ א ן 
באטיסט גאסטון( 0351011 6 :ו 115 ק 83 16311 , 1608 — 1660 ), 
אחיו של לואי וחג, שהשתתף בכל הקשרים נגד רישליה, 
ונודע כאיש ריב ותככים. 

ד) פילים 1 ( 1640 — 1701 ), אחיו של לואי היה 
אבי בית־א׳ הרביעי, שמתקיים עד היום. אשתו הראשונה 
היתה הנרייט מאנגליה, אחות צ׳ארלס 11 , השניה — אלי־ 
זאבט־שארלוט (ליזלוטה) מפפאלץ. 

בנו, פילים 11 ( 1674 — 1723 ), שימש עוצר במלוכה 
קודם שהגיע לואי /ו x לבגרות, והוא שהביא אסון על 
מערכת־הכספים של המדינה כשתמך בעסקיו של לו ( 1,310 ). 
נכדו לואי פילים ז׳וזף ( 1747 — 1793 ). הידוע בכינויו 
פילים אגליטה (שיוויון), הצטרף אל המחנה המהפכני ולא 
נרתע מלהצביע בקונוונט בעד העלאת בן־דודו לואי ו/ץ x 
לגרדום. אבל אף הוא עצמו לא נמלט מן הגילוטינה. 

בנו לואי פילים (ע״ע) היה מלך־צרפת. 

בנו של לואי פילים היה פרדינאנד, הדוכס של א׳ 
( 1810 — 1842 ), ששירת בצבא ונלחם באלג׳יר. 

בניו של פרדינאנד היו: לואי פילים׳ רוזן־פארים 
( 1838 — 1894 ), שטען לכתר הצרפתי וישב בעיקר באנגליה. 
רוברט׳דוכם של שארטר ( 1840 — 1910 ), שבנו ז׳אן 
(נו׳ 1874 ) הוא לעת־עתה ראש בית־א׳ הנקרא כיום— כטוען 
היחידי לכתר צרפת — בית־צרפת ( 131166 ? 16 > 1315011 ^). 

ימי זהרה של המפלגה האורלאניסטית, שבאה לעולם 
עם המהפכה, היו מלוכת יולי ( 1830 — 1848 ). השפעתה ירדה 
עם ייסודה של הרפובליקה השלישית! תמכה בשושלת־ 
האורלאנים וביקשה למזג את עקרון המלוכה בעקרונות־ 
המהפכה: לא מלוכה בחסד אלוהים אמרה ליתן לעם, כדרך 
הלגיטימיסטים, אלא מלוכה, שיסודה אמנה בין העם 
ובית־המלכות. 

א 1 ךלאן, ערל ד׳ ( 01163115 ־ 3 . 011 ), דוכס מא׳( 1391 — 
1465 ), בן הדוכס לואי מא׳ וואלנטינה מויסקונטי 
(ע״ע) ואבי המלך לואי 1 שארל מא׳ היה האחרון 
והמצויין במשוררי־צרפת ביה״ב. לאחר שנרצח אביו( 1407 ) 
ירש את הדוכסות והשתתף במאבק של בית ארמאניאק עם 
בית־בורגונד. 1415 נפל בשבי בידי האנגלים ליד אזנקור 
ולא נפדה אלא ב 1440 . כשחזר לצרפת פרש לחצרו הזעירה 
בבלוא ( 81015 ) ושם בילה את רוב ימיו בחברת סופרים 
ומשוררים. כתב באלאדות. קאנצונטות׳ ,תלונות , . וביחוד 



285 


אורלאן, שיל י' — אורלוף, חנה 


286 



רונדות קלות וקצרות. מורגשת ביצירותיו מעיו לאות 
אריסטוקראטית, רגשנות ומלאנכוליה פיקחית שלאחר יאוש. 
הטובה שבהוצאות כתביו, בצירוף אפאראט ביקרתי׳ היא 

זו של- 1 ת 013 .? . 601 , 3£6 -ת 6 ׳( £0 ^ 1 ) 311£31501 ז£ 116$ ן 0135510 

1927 — 1923 ,מ 10 ק. 

. 1924 , 110 [ 85151055-11111 ) 0151 <} 18 ) 5 . 0 ' 51 0/185155 , 30633 ) 8 . 0 

א 1 רלוב (רום׳ 08 מק 0 ), משפחת אצילים רוסית. אבי־המש־ 
פחה, א י ו א ו 1 א׳, היה מחיל הקלעים (,סטרלצי׳), 

שמרדו בפיוטר 1 ונידונו להרג בהמון! אך הוא ניחן בגלל 
קור הרוח, שגילה בשעה שעלה לגרדום, ואף נתמנה אח״ב 
כקצין. בנו ג ר יגור י, מושל נובגורוד (מת 1746 ), היה אב 
לחמישה בנים, שעלו לגדולה ונעשו רוזנים ונסיכים. מהם 
נתפרסמו ביחוד ג ר י ג 1 ר י( 1734 — 1786 ), מי שהיה מאהבה 
של יקאטרינה 11 , ו א ל כ ם י י( 1737 — 1808 ). שני אחים אלה 
מילאו תפקיד ראשי בהפיכה הצבאית שיי 1762 . שמיגרה אח 


חנה אורלוף! פסל עצסד, 

הצאר פיוטר ווו, בעלה של יקאטרינה (אלכסיי הרג את 
הצאר בידיו), ומסרה את השלטון לידיה; בשכר זה הועלו 
הם ואחיהם למעלת רוזנים. כמו־כן נטלו חלק חשוב במלחמה 
נגד תורכיה: גריגורי נלחם לאיחוד־הסלאווים ולשיחרורם 


מעול התורכים! אלכסיי הצטיין כאדמיראל, השמיד ב 1770 
את הצי התורכי האדיר בקרב ליד צ׳סמה, ונקרא מאז א׳ 
צ׳סמנסקי! בימי פאוול הוגלה על רצח פיוטר 11 ו.גםאחיהם 

•י ד 

הצעיר, פ י ודור ( 1741 — 1796 ), הצטיין במלחמה בשירות 
הצי והועלה למעלת גנראל. בנו של זה, א ל כ ס י י פ י ו דו¬ 
ר ו ב י ץ׳ ( 1786 — 1861 ), נתמנה רוזן בזכות התפקיד, שמילא 
בדיכויו של מרד הדקבריסטים (ע״ע), ונסיך— על פעולתו 
כראש המשלחת הרוסית בוועידת־השלום בפאריס, ב 1856 , 
שבה הצליח לרכך את תנאי־השלום הקשים, שהמדינות 
המנצחות במלחמת קרים ביקשו להטיל על רוסיה. כראש- 
המיניסטרים ויושב־ראש במועצת־הקיסר, התנגד ב 1857 
להצעת־החוק של שיתרור־האיכרים. 

אזו־לזף, חנה (נו׳ 1888 , קונסטאנטינובקה, אוקראינה), 
פסלת ורשמת יהודית. ב 1906 עלתה עם משפחתה 
לארץ־ישראל, מ 1910 היא יושבת בפאריס, במקום שלמדה 

ב- 60063 <£ 615 ^ 2 165 ) £0016 
5 ) 11 . ב 1913 הציגה לראשונה 
שנים מפסליה ב,תערוכת הס¬ 
תיו׳ ( 16 זמ 01 ] 11 \ 7 ' 1 ) 831011 ). 

ב 1925 נתכבדה בתואר,אביר 
לגיון הכבוד׳. — א׳ עובדת 
בכל החומרים: בעץ, באבן, 

באבן מלאכותית ובברונזה. 

נושאי פסליה מרובים הם 
ומגוונים: פורטרטים, דמויות 
בודדות וקבוצות, עירום, יל¬ 
דים ובעלי־חיים. מלבד הס¬ 
גולות הפלאסטיות שבהן מצ¬ 
טיינות דמויותיה נסוכה עלי¬ 
הן הומאניות עמוקה. א׳ חו¬ 
דרת אל נימי נפשו הכמוסות 
של האדם. את האופייני שב¬ 
דיוק! היא ממצה במיעוט 
קווים. אחד מסימני־ההכר של 
פסליה הוא ההומור הדק, 

שבא בתוספת של הטעמה 
דקוראטיווית, שאותה ידעה 
א׳ להפוך למקור של חוויות 
פלאסטיות. הנושא החביב 
ביותר על א׳ בדמויות הנ¬ 
שים שלה הוא האימהות; 

המפורסמים שבפסליה על 
נושא זה הם: "אשה הרה , ׳, 

"האם והילד", "חוה", "דבו¬ 
רה". בדמויות העירום העי¬ 
קר הוא לא׳ מישחק האורות 
על גבי הנפחים, ולפרטים 
אין היא נזקקת אלא לשם 
מיצויה של ההבעה בלבד. 

פסלי־בעלי־החיים של א׳ הם 
נושאי רעיון — גישה, שמזכרת את הממשלים בספרות. 
ביצירותיה של א׳, וביחוד בפורטרטים שלה (של סופרים 
ואמנים), אפשר לראות את עקבות השפעתם של זרמים 
שונים באמנות. השפעה מיוחדת על א׳ היתה לקבוצת הציי- 




287 


אודלון!, חנה — אורמונד 


288 


רים היהודיים בפאריס, שהיו ידידיה: מודיליאני, פאסקן, 
סוטין וקארם. אע״פ שביצירתה ניכר רישומן של אסכולות 
אמנותיות שונות, נשארה א׳ נאמנת לאינדיווידואליות שלה. 
הקו האחיד בכל פסליה — למרות החידוש בגישה וההפתעה 
בביצוע, שמייחדים אותם — היא הרוחניות השופעת מהם. 
אף ברישומיה ובדפים הגראפיים שלה ניכרת תכונת הפסל 
המעצב את דמויותיו. יצירותיה של א׳ מוצגות במוזיאונים 
בצרפת ובאה״ב, במוזיאון תל־אביב וב״בצלאל" בירושלים. 
חיים גמזו, חנה אורלוף, ת״א, 1949 ; ;// 0/0 *״־־ז/. 11 ןז 6 /י\ ״ 1 

211 £ 31$ ־ £1 5 ז £ 11 } ק 50111 £ 65 ) [[ 10 ( 0 1 > 111 ) 1 ! ' 6 , £ 5 ־ 161 ש 0011 € 5 *> .£ 

אזרלי, יוהנם קמר— ; 0:611 .£ ■[ — ( 1787 — 1849 ), 
בלשן, פרופסור ללשונות הקלאסיות באוניברסיטה 
של ציריך׳ שהיה אחד ממייסדיה. נתפרסם כמוציא ופרשן 
של ציצרו, הוראציוס וטאציטום. ידוע אוסף־הכתבות שלו 
מש' 001160110:1828 56160131:0131 £3:103:001 100001 :ק 50:1 מ 1 . 
פעל הרבה גם בחקר־תולדותיה של הספרות האיטלקית. 

אורליים מרקים, ע״ע מרקים אורליים אנטו־נינום. 
אוךלינה, פרנציסקו דה — 611303 ־ 01 16 ! 0 0 צנ 0 מ 3 ז?— 

( 1490 ״, טרוחילו, ספרד — 1550 , אמריקה הדרו¬ 
מית), מצביא ספרדי והמגלה של נהר־אמאזונה. 1540 הצטרף 
למסע של פיזרו (ע״ע) בקורדילירים. כדי לדאוג לאספקת 
הצבא נשלח א׳ לפני המחנה, ובמסיבות בלתי־ברורות (יש 
אומרים, מתוך רצון לגלות את הארץ האגדותית אלדוראדו) 
הפליג בנהר ניפו, שעם זרמו נכנס לנהר הגדול, שקרא לו 
אמזונה (ע״ע). לאחר נסיעה של שמונה חודשים הגיע 
למקום׳ שבו נשפכת האמאזונה אל האוקיינוס האטלאנטי. 
כשחזר לספרד קיבל עליו מטעם ממשלת ספרד תפקיד 
לכבוש את הארץ החדשה שגילה ("נואיבה אנדאלוסיה") 
וליישב אותה, אולם מסעו החדש לא הצליח. 

אוו־לינום, ליציום המיטיום (-ס:/ 00011:105 1,00105 

0113005 :), קיסר רומי ( 270 — 275 לסה״ג). כחייל 
מוכשר עלה בימי ולרינוס קיסר (ע״ע) משפל־המדרגה. אחר 
מותו של קלאודיוס 11 (ע״ע) הוכרז א׳ לקיסר ע״י הלגיונות 
בסירמיום (כיום 103 ׳\ 0 ־!:; 1 ^ ביוגוסלאוויה) והסנאט הכיר 
בו ( 270 לסה״נ). אותה שעה היו גאליה ובריטניה מדינות 
עצמאיות, גבולות־הדאנובה והרינוס עמדו פרוצים לפני 
הבארבארים, והמזרח היה בידי שליטי־תדמור, שהכירו אך 



מטבע זהב של אזרלייגום 


למראית־עין בשלטונה העליון של רומי. במרץ מרובה 
התחיל א׳ מאחד את המדינה המתפוררת. הוא גירש את 
האלאמאנים, שפלשו לאיטליה, ואת הגותים דחה מתוך מיסיה 
אל מעבר לדאנובה (דאקיה נשארה בידיהם) ז וכן השתלט 
על הוואנדאלים. אחר־כך פנה מזרחה וצר על תדמור, 
ששליטיה הכריזו על עצמאות מלאה. העיר נכנעה לאחר 
שהמלכה זנוביה נפלה בשבי, וכשהתמרדה תדמור לאחר 
שא׳ חזר לאירופה, כבש הקיסר את העיר והחריב אותה. כן 


דיכא מרידה במצרים וכבש את גאליה. ב 274 לסה״נ היתה 
מלכות רומי מאוחדת במלוא־הקפה וא׳ הוכתר בצדק בתואר 
0:015 : 8.65:1:0101 ("המחזיר תבל ליושנה"). א׳ היה שליט 
מוכשר גם בימי־שלום. התחיל בבניין של חומה עצומה 
מסביב לרומי׳ כתרים בפני ההתקפות של הבארבארים, 
ויצא למלחמה גם על הפרסים כדי להבטיח את המדינה גם 
מצד התקפותיו של אויב זה. אולם בדרך לשם, בתראקיה, 
בין הראקליאה לביזאנטיון, נרצח ע״י מפקדיו ( 275 לםה״נ). 

,סרתס^ל .£ ; — 297 י ^ 15107)!, X1 ־ ¥1 11 ו 01€ ח.^ £6 1 ) 1 ?? 17111 ) 0 
. 1904 , 171 ) £117-611 6147 €771$67 ' 1 16 ) 76£716 16 ז 511 11 ) £55 


\ ! 


'י 'י 



או־ךליק, אמיל - 80111 

0:1110 — ( 1870 , 

פראג — 1932 , ברלין), 
צייר וגראפיקן < יהודי 
שהתנצר. חידש את האמ¬ 
נות של חיטוב בעץ, והש¬ 
תלם בה ביאפאן ( 1900 ). 
מ 1905 פרופסור בביה״ס 
הממלכתי למלאכת-אמנות 

( 6:1165011016 ^ £005126 ) 

בברלין. הצטיין ביחוד 
בשירטוטיו האימפרסיוניס־ 
טיים, וכן כיוצר תפאורות אמנותיות לתיאטרונים. 


/ -י' 

1 ן■ \ 

,־;ס 1 . ׳.;::*־•,אן •ויי. 

א. אויליח• אשד, שינית 


... ;■■׳ל? 

ז 

; 


■ י'.?- 


או־ולנדו, ויטו־ריו־ עמנואל - £01300616 ¥100:10 

0 : 130:10 — (נר 1860 , פאלרמו), מדינאי איטלקי. 

פרופסור למשפט קונסטיטוציוני באוניברסיטה של רומי (עד 
1931 ). ידועים ביהוד ספריו: "עקרוני המשפט הקונסטי¬ 
טוציוני" ( 1889 ) ו״עקרוני המשפט האדמיניסטראטיווי" 
( 1890 ). נואם ופובליציסטן מזהיר. שימש מיניסטר־ההשכלה 
( 1903/5 ), מיניסטר־המשפטים ( 1907/9 , 1914/6 ) ומיניסטר* 
הפנים ( 1916/7 ). לאחר תבוסת־קאפורטו נתמנה ראש־ 
הממשלה ואירגן את הארץ להגנה, שנסתיימה בניצחון. 
כראש המשלחת האיטלקית בוועידת־השלום של 1919 תבע 
במרץ (אף אם בלא הצלחה) את קיומו של הםכם-לונדון 
מ 1915 . עם שאלקה ( 3 ( 501310 ) השתתף בוועדה, שניסחה 
את האמנה של חבר-הלאומים. — עם עלייודהפאשיזם לשל¬ 
טון עבר לאופוזיציה׳ ולסוף פרש מן החיים הפוליטיים. 


אורלסק (ברוס׳ עיר על נהר-אוראל ברוסיה, 

שמה הקודם היה: יאיצקי ג 1 רו־דרק (עיירת־היאיק). 

נוסדה ב 1775 ושימשה ברוסיה הצארית מרכז לחבל של 
"הקוזאקים האוראליים". כיום א׳ היא העיר הראשית בחלקה 
המערבי של קהיליית קאזאקסטאן. מספר תושביה 66,200 
( 1939 ). 


א 1 ךמ 1 נד ( 0:0100016 ), משפחה אנגלית־אירית מיוחסת. 

אביה הראשון היה תיאובאלד ואלטר ( 1 ) 111601331 ־ 

: ¥31:6 \), שליווה ב 1185 את בנו של הנרי השני, הנסיך 
ג׳ון, שנעשה אחר־כך מלך־אנגליה, לאירלאנד ונתמנה שם 
כע 1 ר־המשק שלו, שאז נקרא באנגליה : 80:16 ; ובשם : 80:16 
נקראה מאז המשפחה, שרכשה, ביחוד ע״י נישואים, אחוזות 
ענקיות בדרום־אירלאנד. ג׳ימס באטלר קיבל ב 1329 את 
התואר רוזן של א׳ (.ס 0£ £3:1 ). צאצאיו היו לעתים 
קרובות סגניו של מלך אנגליה באירלאנד ונלחמו הרבד 



289 


אורמונד 


290 


— אורן 


בשכניהם האדירים׳ הרוזנים של ד־סמזנד. כולם היו נאמנים 
למלכי־אנגליה. ואלה החשובים שבהם: א) ת(מאם באטלר, 
1532 — 1614 , "הרוזן השחור׳/ נתחנך באנגליה. היה הראשון 
במשפחתו שעבר לדת הפרוטסטאנטית ובשירותה של המלכה 
אלישבע נלחם במורדים האיריים. ב) ג׳ימם באטלר, דוכס 
של א ׳ ׳ 1610 — 1688 ׳ איש־צבא ומדינאי, נשא ב 1629 את 
אליזאבת פרסטון, בתו היורשת של הרוזן מדסמונד, ובזה 
נסתיימה המריבה בין שתי המשפחות׳ שנמשכה מאות שנים. 
כאבותיו פעל א׳ באירלאנד לטובתה של אנגליה וניהל את 
הארץ ( 1643 — 1647 ) כמשנה־למלך במרץ וכשרון. נשאר 
נאמן לצ׳ארלם 1 ונסע ב 1648 לצרפת כדי לשרת את המלכה 
ואת הנסיכים. ב 1649 חזר לאירלאנד. הכריז על צ׳ארלם 11 
כמלך־אנגליה ונסוג לצרפת רק לאחר נצחונותיו של קרומול 
(ע״ע). ב 1659/60 הכין את חזירתו של המלך לאנגליה 
וב 1661 נעשה דוכס של א׳. ב 1661 — 1669 ו 1677 — 1684 
שימש שוב כמשנה למלך באירלאנד ופעל הרבה לשם 
התפתחותם של הכלכלה והמדע. היה מן האישים הבולטים 
ביותר בזמנו, ולא נפגע כל־כך ע״י מידות־החצר הנשחתות. 
ג) ג׳ימם באטלר, דוכס של א/ 1665 — 1745 , נכדו של ב׳. 
היה ב 1668 ממצדדיו של ויליאם ווו וב 1703 — 1707 היה 
משנה־למלך באירלאנד. ב 1711 , אחר מרלבורו (ע״ע), 
נעשה המפקד של הצבא האנגלי. ב 1715 נצטרף לג׳ימם 
סטיוארט, שתבע לעצמו את המלוכה, ולאחר כשלונו של זה 
האחרון ברח לצרפת, הוסיף לעבוד בשבילו בספרד וחי 
בארץ זו עד מותו ( 1745 ). 

1 ) 0111 161 ** 6 [ , 03616 .ב! - ! ; 1914 ,. 0 111 * 6 6111 א' 0 ,ץ 6 }) 00 .ס 

- £11 ז 811 831-00655 ,■ 11061 ־ 031 . 0 .מ . 4 ׳ .זזו ; 1851 . 01 ׳י 6 ,.ס / 0 

; 1912 ,. 01 ־ 5 2 , 1688 — 0 1610 / 0 6 ^ 1 * 0 111 , 161 **!*[ , 6 ז 016 

, 1 * 511111 1 * 116 * 161 * 161 61 . 0 ' 11 0116 4 ז 0 /' 15 ו , 915536 86 . 14 

. 1914 , 1745 — 1665 

אוךמץז, ע״ע ריזיה. 
אוו־מיה, אגם׳ ע״ע וידיה, אגם. 

אורמיה (יוף ■*ס^יזס— שתן! ״״ 4 >—דם), שינת־דם; תופעה 
קלינית קשה ומסוכנת, שסיבתה הרעלת הגוף ע״י חומ¬ 
רים, שדרכם להיות מופרשים בשתן ושמצטברים בדם כתוצאה 
מהפסקה שבאה בפעולת הכליות. גורמי הא׳ הם מרובים 
ושונים: פעמים מקורם בנזק שנגרם לכליות ולדרכי־השתן, 
כגון ע״י שינויים דלקתיים מחמת זיהום, תהליכי התנוונות 
או גידולים בכליות וכן ע״י מחסומים או גידולים בדרכי- 
השתן (בצינור־השתן או בערמונית)! לפעמים מביאים לידי 
א׳ גורמים, שפועלים מחוץ לכליות, כגון התמעטותו של 
נפח הדם מחמת דימום׳ דהידראציה או איבוד־מלחים מחמת 
מחלה (ע״ע חולירע), כוויה או הלם. — תמונת־המחלה היא 
רבגונית הן מצד גילוייה והן מצד מהלכה וסיכוייה ונוהגים 
להבחין בה כמה צורות: 

1 ) הא׳ השקטה הכר 1 נית׳ שהיא השלב הסופי של כל 
מחלות־הכליות הכר 1 ניות, שהורסות בהדרגה את רקמות- 
הכליות. סימניה — רזון, חיוורון, אנמיה, יבושת־העור, ריח 
רע (מעין האמוניה), שנודף מן הפה, בחילה והקאה, צמא, 
שינויים דלקתיים בקרומים הריריים, בפרט בקיבה ובמעי, 
שמלווים שלשולי־דם; בולטות ביותר ההפרעות במערכת־ 
העצבים: רפלכסים מוגברים׳ רעדה׳ גירוי בעזר, כאבי־ראש, 
סחרחזרת, ליקויי־ראיה מלווים שינויים ברקע־העין, אי־שקט 
וחוסר־שינה, שעם התקדמות־המחלה הם הופכים למצבי 


תרדמה, איבוד־חושים והתעלפויות ממושכות, שסופם מיתה. 
הסימנים הקליניים הללו — כולם או רובם — הם גילויים 
של הרעלת הגוף ע״י הצטברות החומרים, שדרכם להיות 
מופרשים בשתן׳ אך אפשר שמקורם גם רעלים מיוחדים, 
שנוצרים בכליות הפגומות. סימן מובהק להפסקה בפעילות 
הכליות הוא השינוי של כמות השתנה(ע״ע) בדם — משיעור 
של 30 — 40 מ״ג% במצב נורמאלי עד ל 400 — 500 מ״ג% 
במצבי א׳, אולם בדרך כלל אין הקבלה בין עליה זו ובין 
חומרת־מצבו של החולה. ביחד עם השתנה מתרבים גם 
הריכוזים של חומצת־השתן, הקריאטינין, האמוניה, יכן 
מתרבות תולדות ההתפרקות הרקבונית של הפר(טיאינים, 
שהן ניכרות בריאקציה האינדיקאנית (ע״ע אינדוכסיל). 

ב) הא׳ החריפה האקלאמפטית מתבטאת בהתקפות מעין 
אפילפסיה, שבאות כתוצאה ממחלות כליות, אולם ללא קשר 
קבוע בתיפקוד בלתי־מספיק של הכליות ובשיעור ההצטב¬ 
רות של חומרי־השתן בדם. היא מ 1 פעת לפעמים בדלקת- 
כליות חריפה, בשלבים הסופיים של דלקת־כליות כר(נית, 
וכן כשהכליות ניזוקו מחמת הריון (ע״ע אקלמפסיה), תחי¬ 
לתה — כאב־ראש, התרגשות, הקאה, האטת־הדויפק, להץ־דם 
מוגבר, ליקויי־ראיה, הפרעות נפשיות. התקפות־העווית 
נגרמות, כנראה. ע״י תגבורת הלחץ במוח! יש שהן חולפות, 
ויש שהן מביאות לידי מוות מהיר. יתכן, שהא׳ החריפה 
באה על־ידי התהוותם של חומרי־רעל מיוחדים, שגורמים 
להתכווצות־צינורות כללית ולעווית של צינורות־הדם במוח, 
3 ) בשם א׳ מדומה (. 1 ז־ 10 זגמ 5 ק) נקראות הפרעות מכו¬ 
ניות, שבאות מחמת תגבורת של לחץ-דם כרוני, ללא תלות 
באי־ספיקת פעולתן של הכליות• הן מתבטאות במבוכת־גפש, 
אי-שקט, חוסר־שינה, סחרחורת, הקאה, תופעות עיוורון 
ואפאסיה ושיתוקים — מעין תופעות ההסתיידות המויחנית. 

אבחנת המצב האורמי, שיטות הריפוי של המחלה ועתידו 
של החולה תלויים בראש וראשונה במקורה של הא/ אם 
ניתנת אפשרות לסלק או לרפא את המויקדים העיקריים של 
המחלח, למשל ע״י ניתוחו של הגידול המפריע לזרימת 
השתן, הפרוגנוזה היא טובה. בהתקפותיה העזות של הא׳ 
החריפה הפרוגנוזה טובה משהיא במהלכה האיטי והמתמיד 
של הא׳ השקטה. אם הנזק הנגרם לכליות אינו ניתן לתיקון, 
כבמקרה של דלקת־כליות כרונית והצטמקות־הכליות׳ יש 
לראות בהופעתה של הא׳ גילוי של מצב מסוכן, שסופו 
מיתה: הוא ניתן להטבה לתקופות־זמן מסויימות ע״י טיפול 
מתאים, שכולל מנוחה, דיאטה חמורה והקזות־דם, אולם אינו 
ניתן לרפואה שלימה. — הטיפול בא׳ המדומה הוא כאותו 
הנהוג בכל המקרים של הסתיידות מוחנית. 

-' 707 ^ 71 1£7€ !\! £€11071 11 06171010 01€ , 1 > ־ 011131 ^ 

, 171113 )^€^ 1 ) 011 1€7131011 ז€? 1 ץ 1 { י £־ €1 כ 1$111 ? ; 1930 , 1 ז 1£6 ז 11 \ 

1 ) 111 )ס)-{ מ/ €%( 7 י 15 >־ £101131 6 31x1 כ 01 :>£ת 0 ״ 1 ; 1936 

. 1944 , <( 1471 € .% 1 / 1 € / 0 13 € 3 ) 13€ ( 1 , 1.0613 ; 1935 , 013 € 03 € 1 ) 071 

מ. י. 

אזרן (ת 3 ז 0 ), העיר הראשית בדפארטמנט של א׳ שבמערב 
אלג׳יר; מן הגדולים בנמלי אלג׳יר והנמל החשוב 
ביותר במערבה. א׳ מחולקת לעיר העתיקה, שהיא בעלת 
רחובות צרים ומעוקלים ושבה דרים בעיקר הילידים, ולעיר 
החדשה, שבה יושבים האירוסים ושהיא בנויה דוגמת 
אמפיתיאטרון על המורד של ג׳בל מורג׳אג׳ו, מסילות־ברזל 
מחברות את א׳ עם כל נמלי אלג׳יר, מארו׳קך וטוניס, וכן עם 



291 


אורן — אורן 


292 



נטל־אוראן 


הערים שבפנים הארץ. כמרכן יש בה שדה־תעופה. עיקר 
פרנסתה על היצוא: תבואה׳ יינות׳ בקר. ירקות וצמר. מספר 
תושביה: 201,000 ( 1938 )׳ מהם כ 80% יוצאי־אידופה. — 
א׳ נוסדה ע״י הרומים ובתחילת המאה ה 10 התיישבו בה 
ערבים מאנדאלוסיה. ב 1509 — 1708 היתה תחת שלטון ספרד! 
ב 1708 — 1732 תחת שלטון הביי של מאסקארה; ב 1732 — 
1792 היתה שוב בידי הספרדים; ב 1792 — 1831 שוב בידי 
הביי של מ׳; ב 1831 נכבשה בידי הצרפתים. בימי מלחמת* 
העולם השניה (יוני 1940 ) עבר חלק ניכר של הצי הצרפתי 
לנמלה של א׳ (- 11 נ 1 ש£ 5-61 ז 16 ^). ב 3 ביולי של אותה שנה 
הוטבעו שם הספינות הצרפתיות או ניזוקו ע״י הכוחות של 
הצי הבריטי. ב 8 בנובמבר 1942 נכבשה א׳ ע״י מעצמות- 
הברית המערביות. 

הקהילה היהודית בא׳ נוסדה באמצע יה״ב. ב 1391 
התיישבו בה היהודים, שגורשו מקאטאלוניה ומן האיים 
הבאליאריים• ב 1509 גורשו היהודים ע״י הכובשים הספר¬ 
דיים, אך הותר להם לדור בסביבת א׳. ב 1792 הותר ליהודים 



לחזור אל העיר: הקהילה גדלה והשתתפה בפעילות במסחר 
העיר, בבהמות ובתבואה. תחת השלטון המוסלמי חיו היהו¬ 
דים תחת לחץ הקנאים הדתיים המוסלמיים, ורק עם כיבוש 
הארץ על־ידי הצרפתים הוטב מצבם בחסות השלטון החדש. 


ב 1870 קיבלו יהודי א/ עם שאר יהודי אלג׳יר, את האזרחות 
הצרפתית, בתוקף ,חוק כרמיה׳. אבל העיר משמשת מרכז 
של האנטישמיות בארץ, ויהודיה, רובם בעלי־מלאכה ופו¬ 
עלים, נפגעו הרבה מחוקי ממשלת וישי, ששללה את 
אזרחותם. בשנת 1931 מנתה האוכלוסיה היהודית 18,000 
נפש. וע״ע אלג׳יר: יהודים. 

א 1 ךן (שנ״ס), דפארטמנט בצפון־מערב צרפת, על גדות 
הנהר א׳. כולל חלקים מנורמאנדיה ומן המחוז פרש 
(ש 011 ז 6 ?). 6,144 קמ״ר, 372,000 תושבים ( 1946 ). המשק 
בעיקרו חקלאי: גידול של חיטה, שעורה ועצי־פרי, ביחוד 
תפוחים; וכן גידול־סוסים. כא׳ מצויים מכרות־ברזל ומעיינות 
של מים מינראליים. העיר הראשית אלאנסון. 



אורן ( 3011101 ־ 171 ), יסוד מתכתי, האחרון בשורת היסודות 
הטבעיים שבמערכת המחזורית (ע״ע); סמלו 17 • 

מספרו הסידורי 92 ; משקלו האטומי 238.2 — הגדול בערכי 
המשקלות האטומיים של היסודות המצויים בטבע, א׳ טבעי 
הוא תערובת של 3 איזוטופים (ע״ע) בעלי המסות 238 
( 99.3% ), 235 ( 0.694% ), 234 ( 0.006% ). 

ב 1789 הבחין קלפרות (ע״ע) לראשונה במציאות הא׳ 
כחומר מיוחד, שהוא נבדל מאבץ, ברזל ווולפרם, במחצב 
של בהקת־האוראן (ע״ע אורניניט) במכרות יאכימוב. ע״י 
חיזור המחצב בטמפראטורה מופלגת העלה בידו חומר דומה 
למתכת. קלאפרות היה סבור שגילה מתכת חדשה וקרא לה 
בשם א׳, על שם כוכב־הלכת אורנוס (ע״ע), שנתגלה באותה 
תקופה. אבל רק בשנת 1842 עלה בידי פליגו( 01 § 611 ?) 
להפיק את היסוד הטהור ע״י חיזור הכלוריד 01 4 ס באשלגן, 
לאחר שהוכיח שהחומר שהיה בידי קלאפרות לא היה אלא 
תחמוצת־הא׳. 

הא׳ הוא יסוד נדיר למדי (אך מצוי יותר מן הזהב); 
שיעורו הכללי — 0.0001% מן החומר של קרום כדור־ 
הארץ. מספר המינראלים שלו הוא למעלה ממאה, והוא מצוי 
בהם עפ״ר בשיתוף עם מתכות אחרות (תוריום׳ עפרות 
נדירות, סידן, עופרת, נחושת; לפעמים — ברזל, טיטאן, 
כתרן, מאגנזיום, באריום, ויסמוט). את בצרי הא׳ אפשר 
לחלק לשלושה סוגים: 1 ) אוראניניטים, שהם בעיקר תוד 
מצות ומכילים עד 70% של א׳; מהם האורניניט (ע״ע). 
2 ) טנטאלאטים וניובאטים של טיטאן, עפרות נדירות וא׳, 
שמכילים עפ״ר לא יותר מ 10% . אך לפעמים עד 22% של 
א׳; שני סוגים אלה הם מינראלים ראשוניים בגידים 
פגמאטיטיים; לעומתם — 3 ) מינראלים, שהם פרי בליה 










293 


אורן — אורנג־־אוטן(^) 


294 


ופירוק של המינראלים הראשוניים ומצויים עמהם במקומות 
הרבה, אך שכיחים גם בסדרות סדימנטאריות בלא קשר 
למקורותיהם ז מהם פוספאטים, קארבונאטים, סולפאטים, 
ו^דאטים, ועוד, שמכילים עד 50% של א׳. החשוב שבהם הוא 
הקרנוטיט (ע״ע). — מרבצי הא׳ החשובים ביותר הם באיזור 
של אגם הדוב הגדול' בקאנאדה (נתגלו ב 1930 ) ! שניים 
להם במעלה מרבצי קאטאנגה בקונגו הבלגית. פחות חשובים 
הרבה הם מרבצי אפריקה המערבית, ובאירופה — מרבצי 
יאכימוב (יואכימסטאל) בבוהמיה, הידועים מ 1517 ! בכל 
המקומות הללו המינראל העיקרי הוא האוראניניט! קרנוטיט 
מצוי בעיקר בקולוראדו וביוטה שבאה״ב ובמאדאגאסקאר. 
התפוקה העולמית של א׳ קודם התקופה ה״אטומית" היתה 
כ 1,000 טון לשנה, ומחירו כ 2 לי״ש לק״ג ( 1938 ). כיום 
תפוקתו הוא סוד צבאי, וכל מסחר חפשי בו נאסר מטעם 
הממשלות. 

לשם הפקת הא׳ מפתיחים את עפרותיו וממצים אותם 
בחומצה גפריתנית וחנקנית. מתוך התסנין החמוץ׳ המכיל 
גפרת־אוראניל, מושקע המלח 07 02 032 , שנמס במים 
בקושי. היסוד הטהור מתקבל ע״י חיזור הכלוריד ב 3 א, 
ב £או ב 03 . בחיזור הטכני של התחמוצת 11 3 0 8 ע״י 2 ^ 1 
או 1 ^ מתקבלת אבקה שמכילה כ 96.6% של א׳. 

א׳ מתקבל בצורת מתכת לבנה מבהקת או בצורת אבקה 
שחורה־חומה. המתכת חשילה, רכה מפלדה וקצת פארא־ 
מאגנטית! צפיפותה 18.7 ! נקודת היתוכה קרובה ל ״ 1,850 . 
תכונתו המובהקת של הא׳ — רדיואקטיויות (ע״ע) חלשה, 
שמתגלית בו ובכל תולדותיו! מקרין־"; זמן מחצית־הפירוק 
5.10 6 שנה. האיזוטופ העיקרי, 238 0 , הוא אבי הסדרה 
הראדק׳אקטיווית של א׳־ראדיום, האיזוטופ 235 ס — כנראה 
אבי־אבות סדרת האקטיניום. האיזוטופ 234 0 (= 11 ס) 
מתהווה מ 238 ס(= 01 ) בתהליך ההתפרקות הראדיואקטי־ 
ווית ע״י פליטת חלקיק- ״ ושני חלקיקי- 8 • 

הא׳ מגלה פעילות כימית רב-צדדית. ערכויותיו העיק¬ 
ריות— 4 ו 6 , אך הוא מגלה גם סימנים של הערבויות 5,3,2 . 
לפנים היה הא׳ נחשב כחוליה בשלשלת היסודות כרום־ 
מוליבדךוולפרם שבטור חו במערכת המחזורית (ע״ע), אך 
כיום נראה שהוא שייך לקבוצת יסודות, שמתחלת באקטיניום 
(ע״ע) ומצטופפת בטור 111 במחזור השביעי, דוגמת העפרות 
הנדירות (ע״ע) שבמחזור השישי. — א׳ בפיזור דק ניתן 
להדלקה באויר ב ״ 170 ונשרף לתחמוצת השחורה 00 2 , 
שתכונותיה בסיסיות וממנה נגזרים מלחים ירוקים המצטיי¬ 
נים בכושר חיזור מפאת נטייתם לעבוד למצב השש־ערכי. 
התחמוצת הצהובה-אדמדמת 00 3 , היציבה יותר, מת¬ 
קבלת מפירוק ניטרט־האורניל בחום. ע״י חימום מרובה 
יותר באויר הופכות שתי התחמצות ל 0 3 0 8 הידוק. גם 
ב 00 3 בולטות התכונות הבסיסיות: ההידרוכסיד שלו, 
2 ( 00 ) 00 2 , יוצר מלחים עם חומצות, ובהם הראדיקאל 
00 2 — האורניל — מתנהג כעין מתכת דו־ערכית. לכאריד־ 
האורניל, 2 01 2 סס, אין אופי אלקטרו־ואלנטי מובהק! אולם 
ניטרט-האורניל, 2 .60 2 0 ( 00 3 ) 00 2 (גבישים צהובים כעין 
הלימון! מסיסותו במים 67.4% ב ״ 12 ), וסולפט־האורניל, 
00 2 $0 4 , מתנהגים כמלחים אמיתיים. אך ל 00 3 גם תכו¬ 
נות חומציות חלשות; אמנם אין החומצות החפשיות 
0 2 00 ו ז 0 2 0 2 0 בנות-קים, אך ידועים מלחיהן האור{־ 
טים והדו־אורנטים כגון דו־אורנט־הנתרן הצהוב מעוט־ 


התמס ( 207.60 2 0 י 03 2 0 , "הא׳ הצהוב"). התרכובת 3 0 8 ס, 
עיקר הומרו של האורניניט (ע״ע), אינה, כנראה, אלא 
אורנט־הא׳, 2 ( 4 ס 0 )ס. — משא(" תולדותיו של הא׳ יש 
לציין את תרכבותיו עם ההלוגנים, הניטריד הצהוב הנוצר 
ע״י התקשרות ישירה בחנקן ב ס 1,000 , והקרביד המגובש 
המתפרק ע״י מים לתערובת של פחמימנים.— מלחי האורניל 
(שלא כמלחי הא׳) מצטיינים בפלואורסצנציה (ע״ע) ירק־ 
רקת־צהבהבת חזקה, והם פועלים כפוטוסנסיביליזטורים 
(ע״ע) בעלי כושר קאטאליטי על תהליכי חימצון והידרוליזה 
(למשל, בהידרוליזה של סוכרים מורכבים, בסיבון שומנים, 
בדאמינאציה של חומצות אמיניות, וכדומה).— כל מלחי הא׳ 
הם ארסיים: פוגמים בתקינות הכליה וגורמים להופעת סוכר 
בשתן. הרעלת א׳ חזקה יש בה כדי להמית ע״י ניוון הכליות 
והקרום הרירי של המעיים. 

בטכניקה משמש א׳ כתוספת לברזל בפלדות אצילות 
וכמרכיב של קאטאליזאטורים מתכתיים מעורבים בתהליכים 
קאטאליטיים שונים, כגון ייצור האמוניה (ע״ע) לפי האבר 
והסינתזה של הנפט (ע״ע). מלחי א׳ משמשים לתעשיה של 
זכוכית פלואורסצנטית. ותכשירי צבעים מאירים בחושך. — 
חשיבותו של הא׳ גדלה ללא תקדים לאחר שנתגלה ב 1939 , 
שהוא ניתן לבקיעה אטומית ומסוגל לשמש חומר־גלם 
לריאקציית־שרשרת גרעינית (ע״ע אטומי, גרעין! גרעיניות, 
ריאקציות). האיזוטופ 235 0 ניתן לבקיעה ישירה ע״י 
ניטרונים, ואילו האיזוטופ 238 ס מתגלגל ליסוד המלאכותי 
נפטוניום, וממנו — ליסוד המלאכותי הבקיע פלוטוניום 
(ע״ע אטומית, אנרגיה! אטומית, פצצה). 

י. ל. 

א 1 ךנםךג, ע״ע צ׳קלוב. 

אזרנג־אוטן({) (מאלאית, (§)מ 3 ] 0 ־§ח 01-3 , איש־היער! 

השם המדעי לפנים — 136115 ח 2 ץק ס^תס?, כיום — 

. 0 1-11$ ץ) $3 13 מ! 81 ), קוף דמוי־אדם, שהוא סוג בפני עצמו. 
שוכן בבורניאו וסומאטרה הצפונית, בעיקר באיזור־הג׳ונגל 
המשתרע בין החוף וההרים במרכז־האיים. קומת־הזכר כ 1.30 
מ׳ בממוצע (אבל יש שהיא מגעת עד 1.55 מ׳) ומשקלו 
75 — 90 ק״ג, ואילו הנקבה נמוכה וקלה הרבה יותר ( 1.15 מ׳ 



אוראנג־אוםאן בעמידה זקופח 


295 


אורנג־אוטן(ג) — אורנג/ אורניה 


296 


ו 37 ק״ג בממוצע). גופו של הא״א מכוסה שערות עבות, 
שאורכן כ 30 ס״מ; צבע־הפרווה שלו אדמדם נוטה לחום, 
וצבע עורו חום כהה, אדמדם וגם משחיר. ידיו ורגליו ארוכות 
מאד בעוד שהכהונות שלהן קצרים. ביחוד ארוכות זרועותיו, 
שמגיעות כמעט עד עקביו גם כשהוא זוקף את קומתו, והן 
משמשות לו מכשיר עיקרי לטיפוס על ענפי־העצים. אף־על־ 
פי־כן הוא מסתייע גם ברגליו בשעת טיפוס, ורק לעתים 
רחוקות הוא נתלה בידיו בלבד, כמנהג הגי יון (ע״ע). יש 
שהוא מהלך גם על פני האדמה על ארבע אי בקומה זקופה 
כשהוא נשען על האצבעות הכפיפות של ידיו ועל הצד 
החיצוני של כפות־רגליו, אבל הליכה זו מייגעת אותו עד 
מהרה. שלא כקופים אחרים מבלה כל א״א את הלילה בקן, 
שהוא מתקין לו משוכות כפופות ומכסה אותו בגנוגנת. 
קן זה הוא בונה בין ענפי־העצים. 

פניו של הזכר המבוגר הם רחבים ביותר מפני שבגיל 
ההתבגרות מתפתחים באיזור־הלחיים שלי שני כרים, שהם 
עשויים רקמות־שומן וסיבים. רוב הנקבית חסרות כרים 
כאלה, ועל־כן פני הנקבה, וכן פניו של הא״א הצעיר, דומים 
יותר לפני־אדם, ביחוד בחלקם העליון. קשה לברר את 
תפקידם של כרים אלה׳ וכן לא ברור מהו תפקידם של שקי־ 
האויר הרחבים של הזכר, שיוצאים מבית־הגרון ומגיעים 
עד החזה, בית־השחי, העורף והגב. אין הוכחות לדבר, 
ששקים אלה מסייעים ליצירת הקול, וקרוב יותר לשער, 
שכשהם מלאים אויר הם משמשים משענת לראש הכבד. 

הא״א ניזון מפירות (בעיקר פרי הדוריאן והמאנגוסטין), 
עלים וקליפות־עצים. על חייו החברותיים של הא״א אין אנו 
יודעים הרבה. כפי הנראה, הוא נוטה להתבודדות יותר 
מן השימפנזה (ע״ע) והגורילה (ע״ע), שנוהגים להתחבר 
לקבוצות גדולות. הא״א מצוי עפ״ר כפרט בודד או הוא חי 
בקבוצות קטנות מאד — זכר ונקבה עם צאצאיהם, או שתיים 




אוראנג־אוטאן: חלק־הנוף העליון 


שלוש נקבות עם גוריהן. זמן ההריון של נקבת־הא״א הוא 
9 חודשים, וכפי הנראה, נשאר הוולד במשך כמה שנים 
בפיקוחה של האם. — אין אנו יודעים על א״א בשבי, שחי 
יותר מ 26 שנה, אבל אפשר, שבתנאי־הקיום הטבעיים שלו 
הוא עלול לחיות עד 50 — 60 שנה. — האינטליגנציה של 
הא״א אינה נופלת הרבה מזו של השימפאנזה והגורילה, אך 
ניכרים בו חוסר־התעניינות והעדריסקרנות וגם מיעוט של 
ביטחון עצמי כשעומד לפניו איזה קושי. — תפוצת הא״א 
בימי־קדם היתה רחבה מתפוצתו בהווה. שיניים הנראות 
כשייכות לקופים מסוגו של הא״א נמצאו בפליאוקן של הודו 

ן * * 

ובפליסטוקן של האיים המאלאיים וסין. משרידים אלה אנו 
למדים, שבפליסטוקן היה הא״א ביאווה שווה בגודלו למין 
הקיים בזמננו׳ ואילו התת־מינים, שנמצאו בסומאטרה ובסין, 
היו גדולים יותר. הסימנים המבדילים את מבנה גופו של 
הא״א מזה של האדם היו בולטים יותר בא״א הקדמון. 

175 ו]€¥), שגובהה 
הממוצע הוא 1,100 — 1,300 מ׳ ושחיא מתרוממת כלפי מזרח, 


אוראגג־אוטאן בישינר, 





297 


אורנוס — אורנג/ אורניח 


298 



הובלת תבואה בצמדי־בקר באוראנג׳ 


אל איזור הדראקנסברגה. רוכסי הרים מועטים, שטוחי ראש, 
וכמה הרים מבודדים (אינזלבדג) מגוונים את הנוף. הארץ 
היא ברובה גליל של מי הנהרות אוראנג׳-ואל, שיובליהם 
הם בעונת־הייובש נחלי-אכזב. האקלים הוא זה של י־מת־ 
יבשה ומצטיין ביבשותו (בלומפונטין: הממוצע השנתי — 
16.3 0 ; ביולי — 7.6 0 ; ביאנואר — ״ 22.1 ). משקעי־האויר 
מובאים ברובם ע״י הפאסאטים הדרום־מזרחיים ויורדים 
בעיקר בחודשים שבין נובמבר למארס. כמות־הגשמים כ 500 
מ״מ בממוצע. עפ״ר יורדת כמות גדולה של משקעים בימי־ 
גשם מועטים. לפיכך מסתייעת החקלאות, במידה גדלה והול¬ 
כת, בהשקאה מלאכותית. הקרקע היא ברובה חרסית אדומה 
ודלת־צמחיה. בצפון המזרח משתרעות ערבות נרחבות, שבהן 
נראים פה ושם עצי שיטים בודדים או קבוצות של עצים 
כאלה. מבחינה כלכלית חשוב ביותר דרום־מזרחה של הארץ, 
וביחוד עמק־קאלידון, שבו מגדלים בעיקר תירס. כמו־כן 
מגדלים בא׳ גם עצי־פרי ותפוחי־אדמה, אבל ענף־החקלאות 
החשוב ביותר הוא אף כיום גידול צאן ובקר. את הבקר 
מגדלים בחלקי־הארץ הגשומים יותר ואת הצאן באותם 
השטחים הנרחבים, שהצמחיה שלהם מורכבת בעיקר משיחים 
נמוכים ועשבים קצרים יבשים, או בשטחים מדבריים למחצה. 
במערבה של א׳ מפיקים יהלומים במידה ניכרת. הבירה היא 
בלומפונטין. לשאר הערים אופי של עיירות בעלות שווקים 
ותחנות של מס״ב. מספר התושבים של א׳ 875,000 ( 1946 ), 
שרק 22% מהם הם לבנים. השאר— כושים, רובם באסוטו, 
והוטנטוטים. מספרם של המעורבים והאסייתים, בעיקר הודים, 
הולך ומתרבה. הבעיה של הרוב הכושי תופסת בא׳ מקום 
חשוב; אבל יש גם בעיה של הלבן העני, שגרמה בשנים 
האחרונות לנדידת אוכלוסים אל הערים. 1936 נמצאו בא׳ 
4,882 יהודים; מספר היהודים בבלומפונטין( 1943 )—כ 1,200 . 

היסטוריה, התושבים־הילידים של א׳ היו בעיקרם 
שבטי הבצ׳ואנד, ( 86011113113 ), שנסתעפו מן ה׳באנטו׳. 
בתחילת המאה ה 19 השתקעו שבטי הגריקא ( 1135 ף!ז 0 ) 


מצפון לנהר א׳, אבל ב 1817/31 החריב את הארץ שבט 
הזולו ( 211111 ). בשנות־השלושים של המאה ה 19 התחילה 
חדירתם של הבורים, שהיגרו אל א׳ מ״כף התקוה הטובה", 
בעיקר מפני סירובם להימצא תחת שלטונם של הבריטים. 
קבוצת-המהגרים הראשונה נתיישבה׳ בהסכמת שבט הבא- 
טאונג (§ 31111 ז 83 ), בין נהר וט ונהר ואל. קבוצה אחרת של 
בורים נתיישבה על-יר תאבאנצ׳ו ( 11 ־ 08 ״ 1113133 '). באסיפה 
הכללית של 1836 כוננו הבורים את שלטונם העצמי. ב 1837 
חיכו את הזולו׳ שברחו צפונה, ולזכר נצחונם יסדו את העיר 
וינבורג. כתוצאה מסיכסוכים פנימיים עבר חלק מן המהגרים 
לנאטאל. בינתיים קם כוח חדש בתוך הילידים באיזור־ההרים 
שבסביבת נהר אוראנג׳ העליון. אחד מראשי הבצ׳ואנה 
בשם מושש ( 105116511 \!) איחד כמה בתי-אב בשם באסוטו 
( 10 ״ 835 ). ב 1843 לקחו הבריטים את מושש תחת חסותם, 
ועשו חוזה עם אדם קוק ( £010 ) 111 , ראש הגריקא, כדי 
לעצור בעד המשכת החדירה של הבורים. כשפרצו תיגרות 
בין הבורים ובין הגריקא באו הבריטים לעזרתם של האחרו¬ 
נים ויסדו אדמיניסטראציה בריטית בגריקאלנד, בראשותו 
של וורדן (!"^■! 73 \\ .ם . 9 ), שכונן את מושבו בבלופד 
פונטין. 1848 פירסם הארי סמית, המושל הבריטי בכף, 
מנשר, שבו העביר לשלטון־בריטניד, את השטח שבין האורנג׳ 
ובין הוואל. התנגדותם של הבורים נשברה על-יד בומפלאטם 
( 3 :ז 13 ק 1 מ 800 ). אולם 6 שנים אחר־כך ויתרה אנגליה על 
הסוברניות שלה והכריזה על עצמאותה של א׳. נציגי- 
הלבנים, שנתכנסו אותה שנה בבלומפונטין, קבעו את 
החוקה של המדינה, שנקראה בשם "המדינה החפשית של 
א׳״ ( 81310 66 ז ? 0 §ח 3 ז 0 ). המדינה הוכרזה כרפובליקה 
של כל הלבנים, שישבו במקום. רשות־התחיקה נמסרה 
לפארלאמנט בן בית אחד ( 1 > 33 ז 1105 ס׳\) וההוצאה,־לפועל — 
לנשיא הנבחר ע״י העם לתקופה של 5 שנים מתוך רשימה, 
שנערכת ע״י ד, 1 ) 33 ־ 011081 ׳!. זכות־ד,בחירה ניתנה רק לגברים 
לבנים. כניסתם של אסייתים לא׳ נאסרה, ונקבע, שלבנים 



299 


אורנג', אורניה — אורנגבד 


300 


חדשים יקבלו את אזרחותם רק אחר 5 שנים מיום כניסתם 
למדינה. 

בתחילת קיומה היתד. א׳ נתונה ללחץ מצד טראנסוואל, 
ששאפה שא׳ תתאחד עמה בקונפדראציה; וב 1857 פלשו 
הבורים הטראנסוואליים לא׳. אולם עוד באותה שנה הכריזה 
כל אחת משתי המדינות על ההכרה בעצמאותה המלאה של 
השניה. יגעים יותר היו העניינים עם הבאסוטו, ורק בשנת 
1868 עלה בידי הנשיא בראנד ( 1864 — 1888 ) להביא לידי 
סיום מוצלח את ,מלחמת 30 השנים׳ עם שבטים אלה! 
השבטים ויתרו על כל השטח שמצפון לנהר־א׳ וממערב 
לקאלידון. שדות־היהלומים, שנתגלו בקימברלי ( 1871 ), 
הביאו את א׳ לידי סיכסוך עם בריטניה: בעוד שא׳ תבעה 
לעצמה את הזכות עליהם, העדיף ראש שבטי־הגריקא 
להעבירם אל תחת חסותה של המלכה ויקטוריה. הסיכסוך 
נסתיים ב 1876 , כשהבריטים פייסו את הבורים בסך של 
90,000 לירות שטרלינג (שוויה של תוצרת־היהלומים בקימ־ 
בדלי הגיע במשך 75 השנים שעברו מאז לסכום של חצי 
מיליארד לי״ש). בעיית־היחסים עם הבריטים, שהתחילו 
מרחיבים את השפעתם באפריקה הדרומית, היתה בעיה, 
שכה היו הדעות מפולגות. הנשיא בראנד נכנע ללחץ הבריטי 
וכתוצאה ממדיניותו הוקמה ב 1889 ברית־מכס בין הכף, 
נאטאל וא׳, ואף הותר לבריטים להאריך את מסילת־הברזל, 
שיצאה מפורט אליזאבט, עד בלומפונטין. אולם באותה 
שנה כרת הנשיא החדש רייץ (; 116112 .?) ברית של 

עזרה הדדית עם נשיא־טראנסוואל קרוגר, שהיה אויבם של 
הבריטים. ברית זו נתחדשה ע״י הנשיא שטיין (. 7 . 1 ^ 1 
ב!ץ 0 ז 5 ) ב 1896 , שחידש את בריתו עם הכף ועם נאטאל 
בשנת 1898 . במלחמת־הבורים ( 1899 — 1902 ) קיימה א׳ את 
התחייבויותיה כלפי טראנסוואל ועמדה לצידה. כתוצאה מכך 



נכבשה א׳ ע״י הבריטים ( 1900 ) ונספחה לבריטניה בסטא¬ 
טוס של ,מושבה׳ בשם ץת 0010 ■ £1761 £0 מ 3 ז 0 . סיפוח זה 
נתאשר בחוזה־השלום, שנעשה ב 1902 . אע״פ שהשלטון 
הבריטי פעל הרבה לפיתוח־המושבה תבעו הבורים לעצמם 



פלד טבוחר לערוצים 
בסביבת בית־לחם גאוראנג׳ 


שלטון חפשי מן האנגלים, וב 1907 השיגו את מבוקשם. 
שלוש שנים אחר-כך נכנסה א׳ ל״ברית של אפריקה 
הדרומית״ בשם 00 ת 1 ז\ 0 ז? 51310 ססז? £0 ת 3 ז 0 . ע״ע אפרי¬ 
קה הדרומית. 

אורנגבד ( 1 > 3 כ £31 ת 3 זנ 1 ^, בפרסית — עיר כסא־המלכות), 
1 . מחוז במדינת היידאראבאד בקידמת־הודו. א׳ 

משתרע ברמת־דכן וכולל חלק מגליל־מימיו של נהר ג(דא- 
ודרי.' אדמתו וולקאנית ופוריה, אלא שעונות־יובש תכופות 
גורמות בא׳ 
לשנות־בצורת 
מרובות ולר¬ 
עב. הגידולים 
העיקריים: דו¬ 
חן, חיטה, צכד 
חי־שמן, וב¬ 
ראש וראשו¬ 
נה: כותנה. 
מספר-התוש־ 
בים 945,000 
( 1941 ). 

2 . בירת המ¬ 
חוז א׳; נוסדה 

ב 1616 ! שימשה זמךמה מושבו של המוגול הגדול, ומספר־ 
תושביה הגיע באותו זמן ל 100,000 . מתקופה זו נשארו בה 
כמה בניינים מפוארים, ביחוד של המוגול הגדול אורנגזיב 
(ע״ע). העיר מוקפת ח 1 מה רבת־מגדלים. מספר תושביה 
51,000 ( 1941 ). 



קטיף תירם באוראגג 







301 


אורנגזיס — אורנוס 


302 



אוראנגאבאד: טאחוליאון של ראכיה א־דאוראנ", אשתו של אןרנגדב 


אוועגזיב, מחמד מחיי אל דין, עאלמגיר ( 1618 — 1707 ), 
השישי לשושלת־המוגולים בהודו. מלך ב 1658 — 

1707 . א' היה בנו השלישי של שאהג׳האן וכשהיה מפקד 
של צבאות־אביו במלחמותיו בשליטי דכן, חלה שאהג׳האן 
ונפוצה שמועת־שוא שמת. מיד התחילה מלחמתם של הבנים 
הצעירים ביורש־העצר החוקי דארה שיכור., בנו בכורו של 
שאהג׳האן. א׳ ניצח את אחיו, כבש את אגרה, שם את אביו 
בבית־הסוהר (ששם מת ב 1666 ) והוכרז בדלהי לקיסר־הודו 
( 1658 ). א׳ השלים את כיבוש רכן ע״י הנצחונות שניצח את 
מלכי־ביג׳אפור ( 1686 ) וגולקונדה ( 1687 ) המוסלמיים. נצחו־ 
נות אלה הרחיבו את ממלכת־המוגולים עד הגבולות הרחוקים 
ביותר, שהיו לה בזמן מן הזמנים. ואולם א׳ ביזבז את אוצרות 
המדינה במלחמות בלתי־פוסקות במאראתים ההינדויים בלא 
שהצליח לשבור את כוחם. ע״י מלחמות אלו נתערערו סדרי־ 
המדינה, והקרבות בדרום הביאו לידי הזנחת הצפון, ארץ 
הינדוסתאן, הגרעין של ממלכת־שושלתו. 

א׳ היה מוסלמי קנאי, שדיכא את שאר הדתות באכזריות. 

גם הוא כקודמיו העשיר את ממלכתו בבניינים מפוארים, 
שמהם ראוי להזכיר את המסגד הגדול בבנאדם, עיר־הקודש 
של ההינדויים. א׳ מת באחמד־נאגאר. קברו נמצא בקירבת 
אוראנגאבאד, ששם היה מושבו בשנים האחרונות למלכותו 
הארוכה. 

אורנוס ( 30115 ־ 111 ), השביעי בכוכבי־הלכת הגדולים המקי¬ 
פים את השמש א/ שאינו נראה לעין אלא בקושי 
מרובה, נתגלה והוכר ככוכב־לכת ע״י הרשל (ע״ע) ב 1781 
והיה כוכב־הלכת הראשון. שנתגלה בדרך מדעית. ערכיו 
הפלאנטאריים: 


ריחוק ממוצע סן השמש 19.2 יחידות אסטרונומיות 

תקופח. 84 שנים 

סיבוב. 10.7 שעות 

קוטר ממוצע . . . 51,000 ק״מ(פי 4 מקוטר הארץ) 

מסה. 14.6 מסות הארץ 

צפיפות ממוצעת . . 1.27 ן 4 /' מצפיפות כדור־הארץ) 

האלבדו (ע״ע) החזקה שלו וצפיפותו המועטת מעידות, 
שהוא מוקף בשכבה עבה של אטמוספירה טעונה עננים. לפי 
עדות ספקטרוסקופית מכילה שכבה זו הרבה מתן (ע״ע). 
אופיינית ומיוחדת לא׳ בין כל כוכבי־הלכת היא נטיית קו־ 
המשווה שלו בזווית של ״ 98 כלפי המישור של מעגל־החמה, 
שהוא בערך גם מישור-מסלולו, וכן כיוון דרך הילוכו ההפוך 
מזה של שאר כוכבי־הלכת ושל כל מה שקשור במערכת 
השמש. א׳ מוקף 3 ירחים קטנים: אריאל, אומבריאל, טיטנןה, 
אוברון, וירח אלמוני, הקרוב אליו ביותר,' שנתגלה רק 
ב 1949 : מישורי־מסלוליהם כמעט ניצבים על מישור־מסלולו, 
ונמצא שכיוון־תנועתם אף הוא מנוגד לרגיל. סטיות בדרך־ 
הילוכו של א׳ מן המסלול המחושב לפי תורת הפלאנטות 
היו חידה אסטרונומית במשך עשרות שנים, ופתרונה הביא 
לידי גילוי( של נפטון (ע״ע). 

אורנזם (יון׳ — שמים), במיתולוגיה היוונית, בנה־ 

בכורה או בעלה של גאיח (הארץ): מסמל את 
כוח היצירה של השמים המפרים בחומם (השמש) ורטיבותם 
(הגשם) את האדמה. א׳ וגאיה הם הדור הראשון של אלי־ 
יוון, ועל בניהם המרובים נמנו הטיטאנים, הקיקלופים 
והמפלצות בעלות מאה ידיים (הקאטונחירים). א׳ שנא את 
ילדיו ונסתרס ע״י בנו, הטיטאן קרונוס. מדמו נולדו הארי־ 
ניות, הגיגאנטים, הנימפות, ומקצף מי־הים, שניתזו כשנפל 












303 


אורגום — אורניניט 


304 


לתוכם אבר־המין של א׳ המסורס, נולדה אפרידיטי. אוראנום 
וגאיה נתנבאו, שאף קרונוס יגורש מכסא־מלכותו על־ידי 
זום בנו — ונבואתם נתקיימה. — א׳ מתואר בתבליטי המזבח 
מפרגאמין. 

. 1 ) 0711 ^ 71160 , 105 > 1 € 510 ־ 1 

אזךנז׳ ( £6 ת 3 ז 0 ), אורניה, נסיכות, לפנים נסיכות 
קטנה בדרום־צרפת ועכשיו מחוז בדפארטמנט 
של ווקליז. א׳ עברה׳ 1520 , לידי הרוזנים הגרמניים של 
נאסאו־דילנבורג. 1644 ירש אותה וילהלם, שהיה עתיד 
להיות המושל של ארצות־השפלה, אבי־השושלת נאסאו־ 
אוראניה, שקרא לעצמו,נסיך־אוראניה׳. אחרון לשושלת זו 
היה וילהלם ווו, מלך בריטניה הגדולה, שהוריש את א׳ 
למלו־פרוסיה 1702 . מפני־כן נתלקח ריב על מורשת א׳ בין 
פרוסיה מצד אחד, ובין נאסאו־דיץ ( 01612 ) ונאסאו־זיגן 
מצד שני, שנסתיים, 1713 , בחוזה־השלום של אוטרכט 
(ע״ע)׳ שלפיו נמסרה א׳ לצרפת. נסיך נאסאדדיץ ויורשיו 
זכו בתואר ,נסיך אוראניה/ שעבר ב 1815 למלך של ארצות 
השפלה, וילהלם 1 , וליורשיו. 

אורנז , ( 30£6 ז 0 ), העיר הראשית בדפארטמנט של ווקליז 
בדרום צרפת, במרחק-מה מן הגדה השמאלית של 
הרונה ו 30 ק״מ מצפון לאוויניון. כ 14,000 תושבים ( 1947 ). 
בתקופה העתיקה נקראה 4630510 ׳ והיתד, עיר־בירתם של 
הקאווארים ( 0311361 ). בשנת 105 לפסה״נ ניגפו כאן הדגמים 
לפני הקימברים והטוטונים. אחרי יוליוס קיסר נעשתה 
קולוניה רומית. מאותה תקופה נשאר שער־ניצחון מפואר, 
השלישי בגודלו מאלה הקיימים עוד באירופה. השער הוקם, 
כנראה, לכבודו של טיבריום קיסר. כמו־כן נשאר תיאטרון, 
כנראה מתקופת אדריאנום, שבו נערכות בכל קיץ הצ¬ 
גות קלאסיות המושכות אליהן אלפי צופים. בשנת 1163 



שער־נ־צחון רונו־ באיראנז׳ 



התיאטרון באוראנז׳ 


נעשתה א׳ העיר הראשית של נסיכות א׳ (ע״ע). ב 1713 
סופחה לצרפת. מן המאה הי״ד עד המהפכה הצרפתית 
הגדולה היתה בה אוניברסיטה. 

הידיעה הראשונה בדבר יהודים בא׳ היא מן המחצה 
השניה של המאה הי״ג. נראה, שיהודים ישבו בא׳ בלא 
הפסקה עד 1505 , אע״פ שסבלו גם בה משנאת הנוצרים 
ומקנאתם (ב 1490 בזז ההמון את בתי־היהודים). קיומם 
היה תלוי בחסדי־הנסיכים, שלא נכנעו לדרישות־העירונים, 
שתבעו לגרשם. מן ה׳עבודות׳, שהוטלו על היהודים, ראויה 
לציון החובה להשתתף בשמירתם של שערי העיר וחומותיה. 
לשם כך היתר, הקהילה היהודית צריכה להעמיד 6 אנשים. 
בשנת 1505 נגזרה על היהודים בא׳ הגזירה: גירוש או שמד, 
ויהודי א׳ יצאו לאוויניון ולחבל ונסן. ב 1669 התירה 
מועצת־העיר, שנתכוונה להקל את המצוקה הכלכלית בא׳, 
ל 50 — 60 משפחות יהודיות, שתחזורנה לעיר, ואף ביקשה 
מלואי ¥ו x להקים בה מאתיים בתים בשביל יהודים. אולם 
ב 1703 שוב גורשו היהודים מא׳. ב 1720 היו בה רק 
3 משפחות, שגם אותן ביקשה המועצה העירונית לגרש. 
הוטלה עליהם החובה לחבוש מגבעת צהובה, ויהודי, שנראה 
ברחוב בלא מגבעת כזו, דינו היה שיגזזו את זקנו. ב 1732 
היו בא׳ 16 משפחות יהודיות, שגורשו באותה שנה. בתחילת 
המאה העשרים ישבו בא׳ 20 משפחות יהודיות, 

אוךניניט (: 116301011 ),אחד מן המינראלים של אורן(ע״ע), 
המקור החשוב ביותר להפקתו ולהפקת רדיום (ע״ע). 

מכיל מ 64 עד 83 אחוז של תחמוצת איראן 0 3 0 8 , מלבד 
תחמצות של מתכות אחרות, כגון תוריום, עפרות נדירות 
(ע״ע),עופרת, והיסודות הראדיואקטיוויים: ראדיום (בממוצע 
0.2 ג׳ בטין), פולוניום, אקטיניום, ועוד, וכן כ 2.6% גאזים 
כלואים בתוך האבן, שהם בעיקר הליום ורדון. — הא׳ 
מתגבש לפעמים במערכה האיזומטרית, אך עפ״ד מופיע 
המינראל בצורת בצר מאסיווי, קריפטוקריסטאליני ובלתי- 
נקי, שנקרא בהקת־האוראן ( 16 ) 160 ( 110111 <£ , 16 ) 60116160 ?); 
אבן שחורה או חומה-כהה, בעלת ברק מתכתי כעין הזפת; 




305 


אורגיניט — אורגיתץ 


306 


קשיותה 5.5 ! משקלה הסגולי 9 — 9.7 . הא׳ הוא חומר רדיד 
אקטיוי (ע״ע) מובהק! החומרים הראדיואקטיוויים, וכן 
העופרת (האיזוטופ 206 ) והגאזים, הם תולדות התפרקות 
האוראן שבתוכו. — הא׳ מצוי בסלעי תהום, בגראניטים 
חמוצים, ובעיקר בגידי פגמאטיט גראניטי. מרבציו החשובים 
ביותר נמצאים באיזור אגם הדוב הגדול (קאנאדה) ובקא־ 
טאנגד, (קונגו הבלגית), שבהם הוא מופיע כבן לוויה 
למחצביים של אבץ, נחושת ועופרת. באירופה הוא נכרה 
בכמויות קטנות ביאכימוב (היא יואכימסטל, צ׳כוסלובאקיה), 
המקום שבו נמצא לראשונה, ובקורנוואל(אנגליה)! במקומות 
אלד, הוא מעורב בעורקי ניקל וקובלט. בפורטוגאל הצפונית 
הוא מופיע ביחד עם מחצבי טיטאן ובדיל. — מירבצי הא׳ 
חשובים כיום בעיקר כמקורות של חומר־גלם לצורכי הפקתה 
של האנרגיה האטומית (ע״ע) וייצורה של הפצצה האטומית 
(ע״ע). לפיכך הועמדו מכרותיו והפקתו, וכן סחר־החוץ 
במינראל זה, תחת פיקוח ממשלתי חמור בכל מקום שהוא 
מצוי בו, ובן מתנהל בעולם חיפוש נמרץ של מקורות טבעיים 
חדשים לחומר זה. 

אזךניתו־הרום, ע״ע קו־ציות; קדחת חוןךת. 

אזךנית 1 ל 1 גיה (מיור ?>׳<< 0 י ציפור, עוף), המדע העוסק 
בחקר־ד,עופות, סימניהם, תכונותיהם ודרכי־חייהם. 

בנוגע לצד הזואולוגי והביולוגי של הא׳ ע״ע צפרים. 

ראשית התפתחותה של הא׳ כמדע חלה במאה הי״ח. אך 
קדמה לכך הרבה ההתעניינות בציפרים וההסתכלות בהם 
מצד חובבים. האדם מחבב את העופות יותר מאת שאר 
בעלי־החיים הואיל והם דומים לו בפעולת חושיהם ובחייהם 
המשפחתיים והחברותיים. כבאדם כך אף בעוף חשובה 
הראיה יותר משאר החושים, בעוד שהשמיעה היא חוש 
שני במעלה. התפתחותם של הצאצאים הזקוקים לטיפול- 
ההורים מצרכת חיי־משפחה מפותחים, ורוב מיני העופות 
חברותיים הם מעט או הרבה. גם יפי־צורותיהן של 
הציפרים׳ גוניהן הנאים, זמרתו הנעימה וכושר-הטיסה 
שלהן גרמו לכך׳ שבני-האדם הירבו להתעניין בעופות ואף 
גידלו אותם להנאתם. העופות עפ״ר פעילים הם בשעות 
היום ואינם נוהגים להסתתר זמן ממושך בדרך הרבה בעלי- 
חיים אחרים! קל איפוא להתבונן בהם ולהכיר את אורח־ 
חייהם, מבחינה זו תרמו חובבים חומר מרובה לא׳, 

תמונות של עופות, מהן מדוייקות להפליא, כבר מופיעות 
בין ציורי-ד,מערות מתקופת האבן הקדומה, והרבה מהן 
ניתנות לזיהוי עם מיני ציפרים מוכרים לנו ביום! הוא הדין 
בציורי עופות בקברים ובפיראמידות של מצרים הקדומה. 
מתוך ציורים אלה מתברר, שגידול התרנגולת והאווז 
כעופות־בית, וכן השימוש ביונה לצורכי־דואר, כבר היו 
מקובלים ונהוגים באלף השלישי לפסה״נ. בתנ״ך נזכרים 
שמות של כמד, עשרות מיני־עופות, וציפרים הרבה׳ בסגר־ 
לותיהן המיוחדות ואורח-חייהן, משמשות במשל ובמליצה 
של הנביאים ושל הכתובים! אולם זהותן המדוייקת של 
במה מציפרי־התנ״ך שנויה במחלוקת. בכתבי־אריסטו על 
הטבע נזכרים כ 170 מיני עופות. פליניוס הקדיש להם ספר 
מיוחד בתורת־הטבע שלו. ההסתכלות במעוף הציפרים 
ובהתנהגותן לשם ניחוש-עתידות היתד, מקובלת אצל 
הרומים ונחשבה דבר-קבע בהליכות המדינה (ע״ע אוגורים). 
בימי־ד,ביניים עורר עניין בא׳ האספורט, שהיה חביב על 


המלכים ועל האצילים: ציד־ד,עופות בעזרת הבז והנץ. מן 
המאה הט״ז ואילך התחילו מופיעים ספרים מיוחדים על א׳, 
מתחילה על רקע הידיעות, שנמסרו ע״י אריסטו ופליניום. 
ליניאוס (ע״ע) יצר ב 1735 את השיטה המדעית למיון של 
בעלי־החיים, ובתוכם גם של העופות. במאה הי״ח הומצאו 
שיטות־שימור לגופות של ציפרים, ובזה הונח היסוד 
להקמתם של אספי־עופות. התיירים וחוקרי־הטבע באותה 
תקופה הירבו י לתאר ציפרים בכתביהם וכן ד,ירבו אף 
לציידן, וע״י כך עשו נפשות לא׳ בציבור הרחב. ביחוד יש 
להזכיר את הספרים המצויירים הנהדרים של אודיבון(ע״ע) 
באמריקה וג׳והן גולד (ע״ע) באנגליה, שעשו רושם מרובה 
מבחינה מדעית ומבחינה אמנותית כאחת. במאה הי״ח והי״ט 
עסקו האורניתולוגים בעיקר בתיאורם ובמיונם של מיני 
העופות ומתוך כך — גם במורפולוגיה ובאנאט 1 מיה שלהם. 
כיום העופות הם אותה מחלקה בממלכת החי, שנחקרה 
בצורה המושלמת ביותר. כל המינים הקיימים בה ידועים 
למדע, ואין סיכוי מרובה לגילוי של מינים חדשים! רק 
תת־מינים מועטים עלולים עוד להתגלות. במאה העשרים 
התרכזו האורניתולוגים יותר ויותר בפיסיולוגיה של העופות, 
ובפרט עסקו בחקר־ד,תעופה, שלד,בנתה יש חשיבות מיוחדת 
בפיתוח הטיס. אך בעיקר מעמיקים האורניתולוגים כיום את 
החקירה באורח־החיים של העופות, בקשר שלהם לסביבתם, 
בהתנהגותם בחיי־ד,משפחה שלהם, ובכלל בחייהם ד,חברותיים, 
וכן בבעיות־נדידתם. חקירת האקולוגיה (ע״ע) של העופות 
חשובה לגבי התועלת והנזק הכרוכים בהם, כי הרבה עופות, 
ובפרט הדורסים ואוכלי־ד,חרקים, מועילים הם מאד לחק¬ 
לאות, בעוד שחקירת הפסיכולוגיה של העופות חשובה 
לפסיכולוגיה המשווה. — הבעיה של מסעות־ד,עופות היא מן 
המעניינות ביותר במדע הא׳ החדיש (ע״ע צפרים). 

עזרה חשובה בחקירת שאלות־המסע של העופות ובעיות 
אחרות ניתנה ע״י ד״טיבוע׳, כלומר: סימון העופות בטבעות 
של אלומיניום, שנקשרות לרגליהם. על טבעות אלו רשומה 
הכתובת של המוסד החוקר, שאירגן פעולת טיבוע זו, בצירוף 
מספר סידורי! כל טבעת, שנקשרה לרגל-העוף, רשומה 
במוסד. כשעוף כזה נתפס במקום אחר, יש להודיע למוסד 
את מספר־הטבעת ואת המקום והזמן, שבהם נמצא! ע״י 
כך אפשר לקבוע את דרכיה של נדידת העופות, ולפ¬ 
עמים — גם את מהירות-מעופם, וכן גם את משך חייהם 
הטבעי. בהרבה ארצות עוסקות בעבודות אלו תחנות־מחקר 
אורניתולוגיות מיוחדות. בא״י עדיין אין תחנה כזו, אולם קיים 
חוג של צפרים חובבים, שנהנים מהסתכלות בצפרים בלתי- 
כלואות, ומספרם של חובבים אלה גדל והולך. ה. מ. 

אזךגיתין (מ 1 * 11 זז 0 ) י חומצה אמינית (ע״ע) בסיסית, 
החומצה ה״יז־-דיאמין־ואלרית, התולדה של פירוק 
ארגינין (ע״ע) ע״י האנזים ארגינאזה. 9 2 א יש יסוד 

3 ( 09 2 ) 

ב 9 א 09 

1 

0009 

לדעה, שא׳ ממלא תפקיד מכריע בסינתזה של. השתנה בכבד. 
נקרא על שם מציאותו בצ 1 את־עופות ( €5 * 1 !!ז 0 ) בתרכובת 
עם חומצת החומץ. כשהוא מתפרק ע״י חידקי-ריקבון נוצר 
חומר־הסרחון פוטרסצין, שהוא טטרמתילדדיאמין. 



307 


אורנמנט — אורסט, הר 


308 


א 1 ךנמנט, ע״ע תקי&יט. ב 1921 יצא קובץ של מחזותיו, וכן גם סיפורי־מסעות שלו. 

נעשה נאציונאלסוציאליסטן וחיבר רומאן, שגיבורו הראשי 
הוא הורסט וסל ( 1932 ). 

אוךסה ( 61-53 ׳\\ 1 ), עיר בקאמפאניה׳ איטליה (כיום חלק 
מ״נאפולי הגדולה״). מספר תושביה כ 25,000 
( 1931 ). היתה המקום הראשון, שהוקצה כרוזנות עצמאית 
לנורמאנים בדרום־איטליה ( 1027 ) כשהדוכס מנאפולי, 

סרגיוט 1¥ , נתן אותה במתנה לנורמאני ריינולף דרנגו 
(זס^ת־״ם 1131001£ ) בעד עזרתו לדוכס במלחמה בנסיך 
הלאנגובארדי מקאפואה. 1039 ניתנה ע״י קונראד 11 לדוכס 
של סאלרנו, אבל בפועל נשארה עצמאית, ואפילו כבשה 
ב 1058 את קאפואה. ב 1062 עלתה לדרגת-נסיכות. זו היתד. 

תקופת־הזוהר של א׳, ואז נבנו בה הקתדראלה, המנזר סאן 
לורנצו, בתי־ספר ומדרשות. בתקופה האנז׳ואינית היתה א׳ 

מקומה של חצר־המלכות. 



אירנט (מלאט׳ 01-305 — המתפלל), באמנות הנוצרית 
הקדומה, כפי שנתבטאה בציורי הקאטאקומבות 
ורתבליטי הגלוסקמות — דמויות של גברים, וביחוד של נשים, 

בשעת־התפילה. הא׳ נר¬ 
אה תמיד כשהוא עומד, 

זרועותיו מורמות, עפ״י 
רוב כשמרפקיו הם בגו־ 

בה־המותניים, וכפות־ידיו 
פרושות כלפי חוץ -- 
תנועה של תפילה, שהי- 
תה מקובלת בימי־קדם, 

כפי שמעידות על כך 
יצירות האמנות במזרח 
הקרוב וביוון וכמה רמ¬ 
זים גם במקרא. כן נראה 
הא׳ עפ״ר על רקע של 
דשא, בתוך סוכת־פרחים, 

בצל אילנות, או בין 
■טלאים ועל־יד דלי-חלב, 

כלומר בסביבה אידילית, שברבות הימים נעשתה באמנות 
הנוצרית רמז לגן־העדן. ואמנם רוב הא׳ הם בתמונות, שהן 
מציירות את המת המתפלל לשלום־נפשו. 

; $1 71 * 1 ^ 1 16 ( 1721$1 ! 2071 ע?} 1 ) 71 * 1 £ 1 ( 0 10 ! 11 ז? ז 3 ? 051 

; 1909 — 1906 , 6 ^ 47111 116 ;> € 1171$111 י 61 נ 1 ץ< 5 011 ז\ 1£ ׳\\ 116 ״ 1 

. 1901 , 671 <} 0771 \ 4010 ( 167 > 1016761 !<^ 16 ( 1 6£ § 0 ץ 


אוראנס בתלבושודדזםן 
(המאה הרביעית) 


אומעטין, ר׳ .י?גרןב ?ןעולם בן מרדכי זאב (תקל״ה/ 
1775 — כ״ה באב, תקצ״ט/ 1839 , לבוב), רב 
מפורסם בדורו. שימש ברבנות בז׳ולקווה (מתקס״א ואילך) 
ובלבוב (מתקס״ה ואילך). ר׳ יוסף שאול נתנזון היה 
תלמידו. — בשנות כהונתו הראשונות בלבוב התייחס 
בסבלנות אל ראשי המשכילים (יצחק ארטר, שמשון בלוך, 
מאיר לסריס, שי״ר ואחרים). אולם אחר־כך התחיל רודף 
אותם בכל מיני רדיפות ובהשפעתו הוכרז עליהם חרם. 
המשכילים פנו אל הממשלה, שהכריחה אותו להכריז בבית־ 
הכנסת ביום השבת (בלשון הגרמנית) במעמד שרי העיר, 
שאין הוא המכריז את החרם׳ ובכלל אינו מתנגד להפצת 
ההשכלה. — חיבוריו המפורסמים בעולם הרבנות הם: 
"ישועות יעקב", חידושים על שולחן ערוך (או״ח׳ יו״ר 
ואה״ע) בעשרה חלקים (תקס״ט—תקצ״ה) ז "ישועות 
יעקב", שו״ת (תרכ״ב/ג) ז "ישועות יעקב", על התורה 
(תרס״ז), ונספח גם לחומשים (בהוצאת באלאבאן בלבוב). 
ארטר ליגלג על "ישועות יעקב" בסאטירה "מאזני־משקל". 

רש״י פין, כנסת ישראל, עמ ׳ 531 ; ש. בובר, אנשי־שם. 

עס׳ 111 ; י. קלחנר, היסטוריה של הספרות העברית 
החדשה, 11 , 216 , 218 ־ 219 , 320 ; יעקב קראנץ דובנא, ס׳ 
המידות, ה׳ תרכ״ב. 

אורס, הנס ך/ינץ — 5 ז 6 ־<£ 16102 ־ 1 1-13115 ■— ( 1871 , 

דיסלדורף — 1943 , שם), סופר גרמני. חיבורו 
הראשי, הרומאן "אלראונה"( 1913 ), הוא סיפור מלא^זוועות, 
שהופיע גם בצורת סרט. כתב גם סיפורים הרבה, שהם 
מפליאים בזרותם ועשו רושם במשונה ובאיראציונאלי 
שבהם. המסתורין והארוטיקה תופסים בהם מקום עיקרי. 


אורסט, הר (באנג׳ 61-651 ׳!£ 40001 ^ ; בטיבטנית: צ׳ומו־ 
לונגאמה — האלה האם של האדמה), ההר הגבוה 
ביותר על פני כדור־הארץ ( 8,840 מ׳). נמצא בהרי הימא- 



אוךסולה( 11151113 ), 
קדושה נוצרית. 
האגדה מספרת, שא׳. 
נסיכה בריטית, עלתה 
ביחד עם 11,000 בתו¬ 
לות לרומי ובדרך חז¬ 
רה, על-יד קולוניה, 
נהרגה עם כל בנות־ 
לווייתה ע״י הונים, 
לאחר שסירבה להת¬ 
רצות למפקדם. כתו¬ 
בת בקולוניה מן המ¬ 
אה ה 5 נחשבת כעדות 
למיתה על קידוש- 
הדת שלה. האגדה נמ¬ 
סרת לראשונה בחי¬ 
בור מן המאה ה 9 . 
יסוריה של א׳ נצטיירו 
פעמים הרבה על־ידי 
אמנים שונים. 

£* 00 ו 111:1 ס 11 ס 5 " 0 
- 16 0 ^ 1 ,: 0111 ־ ¥31 ז 10 
5017116 16 > 16 ) £671 

- 1111670 10 4071 $ . 11 
. 1931 , 071 * 1 61 11176 


אזי ם ולה ה<ןדזמה 

אוו־סולינות ( 111-5011065 ), מסדר נשים קאתולי לשם 
חינוך־ילדות וטיפול בחולים. נקרא על שם אורסולה 
הקדושה (ע״ע).נוסד 1535 בברשה ( 5613 ס- £1 )על-ידי אנג׳לה 
מריצ׳י 613 §מ\,) והתקנון שלו נתאשר ב 1544 על-ידי 

האפיפיור פאולוס ווו. במאה הי״ז נתרחב המיסדר ופעולתו 
נתפשטה בצרפת, גרמניה וקאנאדה. בסוף המאה ה 18 היו 
לא׳ כ 350 מנזרים וב 15,000 נזירות, מהן כ 9,000 בצרפת 
בלבד. ב 1929 היו להן כ 400 מנזרים, שבהם היו כ 8,000 
נזירות. 





309 


אורפט, הר — אורסטם 


310 



שיאו של הר או! נ 

לאיה, על הגבול בין טיבט ונפאל (הודו). תחילה הוחלף 
בהר גאוריזאנקאר (ז 3 אלמ 152 זנ 1 ג 7,144,0 מ׳),שנמצא במרחק 
של כ 60 ק״מ מערבה ממנו. הוא נקרא על שם סר ג׳ורג׳ 
אוורסט, שהיה הראשון, שקבע את מקומו וגובהו ( 1841 ). 
להר צורה של פיראמידה ענקית, שצלעותיה תלולות למדי. 
חלקיו העליונים מכוסים קרח ונראים רק לעתים רחוקות 
מפני שפע־העננים העוטפים אותם. כל הנסיונות להגיע 
ברגל אל שיאו לא הצליחו. הגובה הגדול ביותר שהושג 
( 1924 ) היה כ 900 מ׳ למטה משיאו. בטיסה עברו מעליו 
כמה פעמים, ונצטלם על כל פרטיו. 

אוךם 5 !ם (יוו׳ ;>!? ז 0 ?? 0 י ), דמות של האגדה היוונית. א׳ 
היה בנם של אגאממנון וקליטימנסטרה ואחיהן של 
כריסותמיס, לאודיקי או אלקטרה ואיפיאנסה או איפיגניה. 

: ¥ — •־ ¥ ז ¥ 

הוא רצח את אמו ואת מאהבה איגיסתוס כמעשה־נקמה על 
רצח אביו-אגאממנון ע״י שניים אלה ברגע שחזר זה האחרון 
ממלחמת־טרויה. סיפור־המעשה לבש במסורת־הדורות צורות 
שונות והפרטים ניתארו באופן שונה. ה״אודיסיאה" סיפרה, 
שא׳ לא היה במיקני בשעה שנרצח אגאממנון. הוא חזר 
לשם לאחר שמונה שנים ונקם את נקמת דם־אביו. על 
האריניות וכל הכרוך בזה, שע״י כך נתעמק התוכן המוסרי 
של הנושא (עיין למטה), אין האפוס יודע כלום. הליריקן 
סטסיכורוס, מן המחצה השניה של המאה השביעית והמחצה 
הראשונה של המאה השישית (ע״ע) כבר ידע, כנראה, צד 
זה של הסיפור. אולם אין אנו יכולים לומר בביטחון גמור, 
אם פירט ביצירתו את כל הפרטים, שאנו מוצאים אצל 
איסכילוס וסופוקלס. איסכילוס מספר ב״אודסטיאה" (ע״ע 
איסכילוס), שא׳ חזר למיקני ע״פ פקודתו של אפולון וביצע 
את נקמת־הדם תוך היסוסים פנימיים. מיד נסכו עליו 
האריניות, אלות־הנקם, רוח שיגעון והוא ברח כשהוא נרדף 
על־ידיהן. בצרתו פנה לאפולון ובעצת־האל הלך לאתונה. 
שם הציעה האלה אתיני את העניין כולו לפני האריאופאגוס. 
אך קולות השופטים המחייבים והמזכים חיו שקולים, ואז 
הכריעה אתיני בקולה את הכף לצד זכות. את האריניות 
פייסו ע״י הקמת מקדש לכבודן והן נהפכו לאומנידות. כך 


למעלה מן העננים 

הוא אצל איסכילוס. מסורת הסיפור אצל סופוקלס מקושטת 
בפרטים אחרים. לפי סופוקלם הצילה אלקטרה את א׳ 
בשעה שנרצח אביו! מכאן שעדיין היה תינוק אותה שעה. 
א׳ הובא אל סטרופיוס מלך־פוקיס ונתחנך אצלו ביחד עם 
פילאדם בנו. א׳ ופילאדם כרתו ברית־רעים וכשגדל א׳ הלכו 
שניהם למיקני אל המקום, ששם ביצע א׳ את מעשה־הנקמה 
שלו בעזרתה של אלקטרה. מן האוירה המוסרית העמוקה 
של איסכילוס לא נשאר הרבה אצל סופוקלס. צבעים חדשים 
משלו הוסיף אוריפידם. בדראמות "אלקטרה" ו״אורסטס" 
אנו רואים לפנינו את א׳ ואת אלקטרה אחותו כשתי דמויות 



אורסטם ואלקטרה. פסל של מנלאום (המאה הראשונה לםד,״נ> 







311 


אורפטם — אורפיני, פליצ׳ה 


312 


זועפות, אחוזות שנאה עיוורת, ללא שום מעצור פנימי כלפי 
מעשה־הנקמה וללא מוסר־כליות אחר המעשה. האוירה היא 
אוריפידיאית טיפוסית. לפי אוריפידס לא פסק חלק מן 
האריניות מלרדוף את א׳. הוא פנה, איפוא, פעם נוספת אל 
אפולון. בעצתו יצאו א׳ ופילאדס אל הטאוריס כדי להביא 
משם את פסל־ארטמיס, שנפל מן השמים. אולם שני הרעים 
נתפסו על־ידי אנשי־המקום, שהיו מקריבים לאלה כל זר, 
שנזדמן לארצם. הכוהנת, שהיתה צריכה להקריב את הזר 
קרבן, היתה איפיגניה. היא הכירה את אחיה. בערמה עלה 
בידי השלושה לגנוב את הפסל ולחזור להלאס. על א׳ סופר 
עוד, שמלך אח״כ במיקני, ארגום ואספארטה. הוא מת מנשי¬ 
כת נחש בארקאדיה ועצמותיו הועברו אח״כ לאספארטה. 

א , שימש נושא חשוב לטראגדיה היוונית. משלשת 
הטראגיקנים הגדולים נשארו לנו דראמות על הרקע של 
אגדת־א/ 

• £51£5 ־ 01 .׳\ . 5 , 1111010£10 ( 1 \ . 01171 ■< . 14 . £7 ?) 1 > 071 ) 05011£1•, 1,0X11 .מ 

א. ש. 

אזרסמחפ קרל לון־ויג אמיל ( 1800 , 

ק 1 פנהאגן — 1856 , אודנזי), משורר ורופא דאני. 

ב 1838 פירסם קובץ־שירים, שמתחילה לא עוררו תשומת־ 
לב. לאחר שמת הוציא ידידו המשורר כריסטיאן וינטר את 
כתביו ( 1863 ) וגיאורג בראנדם כתב הקדמה נלבבת למה¬ 
דורה של 1877 , ומאז גדל פירסומו. מרובים ביצירתו ציורים 
של מצבי־רוח, שמצטיינים בעוז וביופי בלתי־רגילים, אך 
אופייניים ביותר הם שירי־האהבה שלו, שהם לעתים קרובות 
חושנים מאד. יש ששירתו חדורה סבל ודיכדוך־נפש ומור¬ 
גשת בה השפעתם של היינה ומור. א׳ נמנה עם משוררי- 
האהבה הדאניים החשובים ביותר במאה ה 19 . 

,־ £1 [ 2 ^ת^ 112 0£ \ 1 ־ £1 ; 1847 , 122 € 7 \$ ,־ 10£11£1 ל 1 .? .ע 

. 23 — 1922 , 1€7 [ 71 \$ 1€ ) 116 ה 8£1 

אזךסי (ש 1 !נ 56 ז 0 ), חומר־צבע טבעי, ע״ע אורצינול. 

אויו־םיני (!ת $1 ז 0 ), משפחת אצילים רומית בעלת מסורות 
קדומות. לפי המסורת נמנו על משפחה זו האפיפיו¬ 
רים פאולום 1 ( 757 ) ואוגניוס 11 ( 824 ), אולם אפשר, 
שהאפיפיור הראשון לבית א׳ היה צלסטינוס ווו ( 1191 ). 
המשפחה היתד. תמיד גוולפית ונלחמה במשפחת־קולונה 
(במאה הי״ג — בימי פרידריך 11 ובימי בוניפאציוס 11 וזו! 
במאה הי״ד — בימי קולא די ריינצי ; במאה הט״ו — בימי 
סיכסטוס 1¥ ). ממשפחה זו יצא האפיפיור ניקולאוס ווו 



הארמון משפתת־אורםיני ברומי 


(מש׳ 1277 ואילך). גם בתקופות מאוחרות העמיד בית א׳ 
מספר מרובה של אנשי שם: מצביאים, מדינאים וחשמנים. 
האפיפיור האחרון לבית א׳ היה בנדיקטוס ו ו וצ ( 1724 ). 

א 1 ךםעי, אנה מריה — ״ 511 ־ 01 3 ״ 3 ^ — ( 1642 , 

פאריס — 1722 , רומי), נסיכה צרפתית לבית לה 
טרמויי (ש 111 ט 10 תשז 1 ׳ 1.3 ), סוכנת דיפלומאטית פרטית של 
לואי ז\וצ. בת 15 נישאה לרוזן של שולי( 0101315 ), אדריאן 
מטאליראן. נתאלמנה ונישאה ב 1675 לדוכס של בראצ׳אנו 
( 0 ת 13 ^ 3 ז 15 ) לבית א׳, ומאז היתד, ברומי ונעשתה ע״י יופיה 
ושאר־רוחה מרכז של השפעה צרפתית באיטליה. משמת 
הדוכס ב 1698 קיבלה קיצבה מלואי העוצ. מ 1701 ואילך 
שהתה בספרד, נתידדה עם המלכה מאריה לואיזה והצליחה 
להשפיע על מדיניות החוץ והפנים של ספרד בימי המלך 
הבורבוני פילים ה ע בכיוון, שהיה רצוי לצרפת. ב 1714 
גורשה מספרד לאחר שהמלך נשא לאשה את אלישבע 
מפארמה, שהשפעתה גברה על זו של א׳. 

. 1905 , 5/70171 171 5 ( 07517 105 > 71710055 ? 1110 / 0 ׳ 3 ־ 5/01 , 1111 ־ 0.1 

אויךסיני, פלי*י׳ה —״״״ס — ( 1819 ,מלדולה— 

1858 , פאריס), פאטריוט ומהפכן איטלקי. הצטרף 
בנעוריו לתנועה המהפכנית "איטליה הצעירה", ששאפה 



פליצ׳ה אויסיני 


למגר את שלטון־אוסטריה באיטליה, ונידון על כך למאסר- 
עולם ( 1844 ), אך נשתחרר ב 1846 ע״י החנינה הכללית 
מטעם האפיפיור פיוס ץו. ב 1848 השתתף במהפכה האיטל¬ 
קית ונבחר לאסיפה המכוננת של רומי, אך כשנפלה העיר 
בידי הצרפתים ( 1849 ) הוכרח לברוח לאנגליה, במקזם שנפגש 
עם מציני (ע״ע) ופעל בשליחותו במחתרת נגד האוסטרים. 
ב 1854 נאסר במאנטואה, אך הצליח להימלט וב 1857 פירסם 
את.זכרונותיו. ב 1858 התנקש א׳ בחייו של נאפוליון ווו, 
שבו ראה את האויב הגדול לעצמאותה של איטליה, הקיסר 
לא נפגע אך רבים נהרגו ונפצעו, וא׳ נידון למיתה והוצא 
להורג. צוואתו הפוליטית של א , , שנתפרסמה בידיעת- 
נאפוליון ושבה נדרש הקיסר לקבל עליו את התפקיד של 
משחרר איטליה, עשתה רושם מרובה ושימשה לנאפוליון 

גורם חשוב להתערבותו בענייני איטליה. 

, 111 016071 ^ 1 ) , 1 שז\ש 0 . 0 ; 1914 , 0751711 *־*//*/ , 1,11210 .\ 5 

. 1934 .. 0 ^ €1 



313 


אורסל, — אורפום 


314 


א 1 ךםלן (א 0 ק 0 )י עיר בברית־המועצות, לפנים עיר־מחוז 
בפלך־אורנבורג, קרובה לשפכו של בהר־אור אל 
נהר־אוראל. מספר תושביה 66,000 ( 1939 ). כיום היא ידועה 
כאחת מתחנות־החשמל החשובות של איזור־אוראל. 



אורסקו, אלכסנדר — 6165011 ^ — ( 1859 — 1938 ), 

מצביא ומדינאי רומני. קודם מלחמת־העולם 1 
שימש תחילה כשר־המלחמה ואח״כ — כראש־המטה הכללי. 
ב 1916 היה מצביא של הצבאות הרומניים בדוב־ 
רוג׳ה, וב 1917 נחל כמצביא של הגייסות השני 
והשלישי ניצחון על הגרמנים ליד מארשטי. 
ב 1918 ניהל את המו״מ לשם חחה־השלום עם 
המעצמות של אירופה התיכונה. ב 1920 נעשה 
ראש ממשלת רומניה, כשמפלגתו (,מפלגת־העם , ) 
הגיעה לשלטון, אך התפטר מתפקיד זה לאחר שעמד 
בו פחות משנתיים. בזמן־כהונתו הקצר חקקה 
ממשלתו חוקים אגראריים ופינאנסיים, ששיפרו את 
מצבה הכלכלי של רומניה. בזמן זה גם נתהדקו 
הקשרים עם יוון, פולניה, צ׳כוסלובאקיה ויוגד 
סלאוויה, ורומניה אף נצטרפה אל ד״אנטאנטה 
הקטנה/ ב 1926 , כשחזר ונעשה ראש־ממשלה, 
שוב השתדל לשפר את מצבה הכלכלי של הארץ 
(ע״י מה שעודד את הכנסתו של הון זר לתוכה) 
וכרת חוזי־ידידות עם צרפת ועם איטליה. לסוף 
חזר והתפטר ב 1927 . 

אוךפה (ב£זט), בירתו של הווילאייט התורכי 
אורפה שבאסיה הקטנה. א/ שהיא אדסה 
הקדומה, שוכנת לרגלי דאג (הר)־נימרוד. מס״ב 
צדדית מקשרת אותה למסה״ב העוברת לאורך 
אנאטוליה. יש בה בתי־חרושת לכותנה, ופורח 
בה סחר העורות, הבקר והצמר. קיימים בה כמה 
בניינים עתיקים. מספר תושביה 37,000 ( 1945 ).— 
עולי א׳ לארץ־ישראל ידועים בארץ כעדת ה,אור- 
פלים׳(ע״ע ארץ־ישראל: הישוב).לפי מסורתשל¬ 
הם, שיסודה מוטעה, א׳ היא אור־כשדים שבמקרא. 

אזירסום (ביוד 0 י), במיתולוגיה היוונית, בנו של 
אויאגרוס ומחולל פולחן המ 0 ת 1 רין האורפי. מובנו 
של השם א׳ אינו ברור: יש מפרשים אותו "בודד", 
ילפי זה היד; א׳ זמר מתבודד ומשוטט בשדות וביערות! 


ויש מוצאים בו את ההוראה של ״אופל״ — רמז לטיבו 
החתוני (שמתחת לאדמה, בשאול) של א׳. נראה, שא׳ 
נחשב מעיקרו לדימון תראקי, למקומו היה בסביבות של 
הפנגיאוס ונהר־הברוס, וסימל את הטבע המת בחורף 
והמתעורר לחיים חדשים באביב. אופיו זה של א׳ משתקף 
יפה במיתוס על ירידתו לשאול (האדם) כדי להעלות משם 
את אורידיקי: אורידיקי, אשת־א/ מתה מנשיכת־נחש, וא׳ 
החליט לרדת למלכות פלוטון ופרספוני כדי להחזיר לו את 
אשתו. לאחר שהצליח לרכך בשירתו את לבו של קרברוס, 
הכלב־המפלצת השומר על פתחו של הר,אדם, נכנם למלכות- 
החושך. האל התיר לו לקחת את אשתו בתנאי, שלא יביט 
לאחוריו עד שיגיע למלכות־האור. אולם א׳ לא עצר כוח 
למלא אחר התנאי ואורידיקי התחמקה ממנו כצל וחזרה אל 
ההאדם. א׳ קונן על אבדן אשתו וקינתו זיעזעה אפילו את 
הטבע הדומם. סוף סוף ריחם עליו זוס והמית אותו בברקו. 
כשגברה השפעתו של פולחן־אפולון במאה השמינית והש¬ 
ביעית, חלו שינויים בתפיסת אופיו של א׳ כדימון של 
הטבע. הוא קיבל יחוס־אבות חדש, ומאז אביו הוא אפולון 
ואמו — המוזה קאליאופי. א׳ נעשה ממציאו של הכינור 
ומחברה של השירה האורפית. מקום־משכנו הועתק מתרא- 
קיר, לפיאריה שבמוקדון׳ מושב־המוזות. שינויים נוספים 
הכנים בתפיסת־אופיו הפולחן הדיוניסי, שבמאה הששית 


נעשה רווח ביוון. לפי גירסה אחת, א׳ הוא שתיקן את 
המסתורין האורפיים ועל כך הומת על־ידי זוס! לפי גירסה 
אחרת, התנגד לפולחן החדש ונקרע לגזרים בידי המינאדות, 
המסורות לפולחן של דיוניסום. קיימת גם מסורת נוספת, 



פרידת אורפום מאורידיקי, כשהר?וס עומד להחזירה אל השאול. לובר, פאריס 




















315 


אורפום — אורקולום 


316 


שלפיה הומת א׳ בידי נשים תראקיות באקכאנטיות מפני 
שסירב לשאת אשד, אחר מיתתה של אורידיקי. 

11 ח 1 > 7 /׳ 0 , 1£ ־] 111 ט 3 ) . 0 .£! ; 1920 ,־,,ד,;/ל 7 ? 0 , 11 ז 1£.6 . 0 

. 1935 

א. ש. 

אוךפילה, מתיה ז׳חף ב 1 נונטיר — 11 ק 0 56 ן 111611 ^ 

£113 ז 0 6 ־ 80037601:01 — ( 1787 — 1853 ), כימאי 
ופרמקולוגן צרפתי; ממוצא ספרדי. פרופסור לרפואה, ואוז״ב 
לכימיה, בפאריס. נתמחה ביהוד ברפואה משפטית, וזכה 
לפירסום מרובה ע״י משפטים פליליים, שבהם סייעו חקירו¬ 
תיו ובדיקותיו לבירור העובדות ולזיהוי הפושעים. א׳ נעשה 
המייסד של מדע הטוכסיקולוגיה (ע״ע)! מפעלו העיקרי — 
חיבורו על הרעלים וההרעלות: 5 ת 0150 ק 16 ) 311:6 ־ 11 ׳ או 
316 ־ £6061 16 ^ 1813) '10x16010 ). כן היה חשוב בשעתו חיבורו 
על הרפואה המשפטית: 16£316 166106 ) 106 616 1.65005 ( 1823 ). 

אורפימנט ( 101601 קז 0 , מלאט' 1£01601001 ק 1 ־ 301 , "צבע- 
זהב"; נקרא כך על שם צבעו), מינראל של ארסן, 

5 2 5 3 ^; מכיל 61% ארסן. הא׳ מורכב מגבישים מן המערכת 
המונוקלינית (ע״ע), שהם בעלי סימטריה פסידורומבית, 
ולפעמים מגבישים אידיומורפיים נדירים, שיש להם צורה 
של עמודים קצרים. 

הא׳ הוא מינראל אופייני של עורקים הידרותרמאליים, 
שנתהוו בטמפראטורות נמוכות מאד. בהרבה מקומות הוא 

מופיע ביחד עם סולפיד אחר של הארסן, עם הראלגר (ע״ע) 

■.׳ - 

האדום. הוא נמצא באיזור החימצון של עורקי ארסן: 
בעורקי אנטימון, כסף ועופרת (בהונגאריה, הרי הארץ 
ועוד); כמשקע של מעיינות חמים (בחמי־ילואוסטון באד,"ב; 
ביאפאן) וכמשקע של פוסרולות (ע״ע). מירבצי־א׳ אחרים 
נמצאים במוקדון, בפרו, בסין, באה״ב (יוטה, קאליפורניה) 
ועל־יד יולאמרק שבהרי־קורדיסטאן. באלין שבאסיה הקטנה 
ידועה ע״י גבישי־הא׳ המפותחים יפה שבה. הסינתזה של א׳ 
היא קשה, אבל אפשר להגיע אליה בדרכים שונות, כגון ע״י 
חימום של חומצות־ארסן עם מימן גפריתי תחת לחץ מוגבר. 
המינראל הטבעי כבר היה ידוע לקדמונים, ונראה, שתאופר־ 
סטוס (ע״ע) תיארו בשם ארגניקון. י. ב. 

א 1 ךצינ 1 ל ( 001 ! 0 ז 0 ), או אורצין, תרכובת פנולית (ע״ע), 
5.3 ־דיהידרוכסי־טולואול, 

גבישים לבנים, שמאדימים ע״י מגע ממושך באויר מחמת. 
התחמצנות! נקודת־ההתכה — ׳־ 107 , נקודת־הרתיחד,—״ 288 . 
הא׳ ניתן לסינתזה מטולואול (ע״ע); מצוי בטבע בהרבה 
מיני חזזית. חשוב בעיקר כאב־חומר לצבעי לקמוס (ע״ע) 
ואורסיי. האורסיי (בצרפתית 01561116 , באנגלית 61111 ־ 31 או 
0161111 ) הוא חומר־צבע טבעי, שהוא מופק מחזזיות מסוגי 
11066113 31 ־ 1.663001 על־ידי טיפול באמוניה בצורת מיץ 
סמיך־בצקי! צבעו אדום־ארגמן וריחו מעין האמוניה; הוא 
נמס בתמיסת אלקאלי בצבע אדום־סגול. לפנים היה מקובל 
מאד בצביעה של אריגי צמר ומשי, אע״פ שאין צבע זה 
יציב ביותר! כיום נדחה בשימוש מפני חומרי־הצבע 
הסינתטיים. האורסיי אינו חומר אחיד: הוא מכיל א' 
וחומרי־צבע שונים בהם הלאקמוס. עיקרו מבחינת־הצביעה 
הוא האורציאץ, ז ס.^״^ 8 ל 0 , חומר גבישי חום־אדמדם, 


שניתן גם לסינתזה מא׳ ואמוניה בהשפעת חמצן־האויר; 
מבנהו הכימי לא הוברר כל צורכו.— א׳ ואורציאין משמשים 
גם כחומרים אנטיספטיים. 

7 

אורכןה — 363 ־ 1 ־ 171 — ( 1077 — 1126 ), מלכת קאסטיליה 
וליאון. כשהיתה בת תשע השיא אותה אביה, 

אלפונסו וע, לריימונדום מבורגונדיה. לאחר שנתאלמנה 
נישאה לאלפונסו 1 מלך־אראגוניה. אך מכיוון שרצתה 
למשול בעצמה במורשת אביה, נתגלעו בינה ובין בעלה 
חילוקי־דעות, שנהפכו למלחמה גלויה בין בני קאסטיליה 
ובני אראגון. א׳ נחלה מפלה ב 1111 , אך הצליחה להימלט 
מאויביה ולהקים צבא חדש בגאליציה, ולסוף גירשה את 
בעלה מקאסטיליה. ב 1117 הוכרחה לוותר על כסא־המלוכה 
לטובת בנה אלפונסו 11 ע, ויתור, שלא היה בתחילה אלא 
פורמאלי בלבד, כי בפועל הוסיפה למשול כמקודם ביחד 
עם מאהבה הרוזן פייטרו גונסאלס די לארח. אולם 1122 
נאסר די לארה, ובנה תפס את המלוכה. המלכה עוד ניסתה 
להילחם בבנה, אך לסוף נכלאה במנזר סאלדאניה ובו 
בילתה את שארית ימי־חייה. 

.( 1920 ) %0 <16 £*?0x0 ז 111510 , 0$ ז£* 116$ ב 8 

אדר־קרלום ( 3601001 ־ 01 ), כינוי לאטיני למקום, שבו עונה 
האל למרשיו׳ וכן תוכן דבריו של האל. היוונים 
קראו למקום ׳ 401 *)?׳■">ן׳י>* אן ׳!ס־^ז׳י״^י ואילו דבר האל 
נקרא בפיהם ? 0 "ו״ג׳?*• הקדמונים הבחינו בשתי דרכים 
עיקריות, שבהן היה האל עלול להשיב על שאלותיהם של 
המאמינים: א) סימנים חיצונים; ב) דברים בפי הכוהן או 
הכוהנת, שצלחה עליהם רוח־האל. הדרך הראשונה כוללת 
תורה שלימה על סוג הסימנים החיצונים והוראתם, שדרשה 
בקיאות וניסיון מרובים (ע״ע אוגורים). מערכת מסועפת 
של סימנים חיצונים היתר. קשורה במעוף־הציפרים, שעוד 
ביוון הקדומה שימש סימן להבעתו של רצון האלים. קאל- 
האס ב״איליאס" כבר מכונה בשם: "הטוב שבמנחשים 
לפי מעוף־הציפרים". וטירסיאס אף הוא היה מוחזק כעוסק 
בסוג זה של מאנטיקה. נפוץ מאד היה הניחוש לפי הקרביים 
של הקרבן, שהוקרב לאל במקום הא׳: הכוהן היה מתבונן 
בקרביים וקובע לפי צורתן ופיתוליהן את דבר האל למרשיו. 
כמדכן היו גוזרים את עור־הקרבן וזורקים את הרצועות; 
לפי צורת פיתוליהן פירשו יודעי־דבר את מענה־האל. ועוד 
נהגו לשרוף את העור או לחרוך את שערותיו ולנחש מתוך 
התאבכות העשן מה בפי בעל־הא׳. קדום מאד היה הא׳ של 
זום בדודונה שבאפירוס, שבו ניחשו הכוהנים את רצון האל 
מתוך רישרוש־העלים בחורשת־האלות (השווה החלטתו של 
דויד להילחם בפלשתים ע״י סימן של "קול צעדה בראשי- 
הבכאים", ש״ב ה, כד: דהי״א יד, טו). תשובת־האל ניתנה 
גם ע״י הפלת־גורל! אופן־זריקת הגורל או נפילתו שימש 
סימן לפשר־הדברים. הסוג השני של הא׳ יסודו היה 
באמונה שעל הכוהן או הכוהנת שורה רוח־האל לאחר שנת¬ 
קדשו. הא׳ המפורסם ביותר מסוג זה היה בדלפוי, אחד מן 
העתיקים ביותר ביוון כולה. כלי־המבטא של אפולון בדלפוי 
היתד. אשה, שהיתר. מכונה בשם "פיתיה". לאחר הכנות 
מסויימות ישבה ה״פיתיה" על מושבה בן שלש הרגליים, 
ובהשפעתה של רוח־האל היתד. ממלמלת מלים בלתי־מובנות, 
שה״נביא" או ה״ישרים" (כך נקראו בני המשפחות החשובות 
ביותר, שהשתתפו בפענוחן של מלות־הא׳) היו מבארים 




317 


אורקולום — אורשנסקי, אליהו 


318 


אותן למי שביקש דבר-אלוהים. יודעי־פשר אלה היו עורכים 
בימים קדומים את דבר-האל בחרוזים, ובזמן מאוחר יותר — 
בפרוזה. הא׳ היה בדרך־כלל מעורפל ומשתמע לכמה פנים, 
באופן שלא נשקפה למקדש הסכנה שייכשל בדבריו. הא׳ 
בדלפוי היה מכובד מאד בעיני כל העולם ההלני והשפעתו, 
ביחוד השפעתו המוסרית, היתה מרובה ביותר. על סוג שני 
זה של הא׳ נמנו הא" בארג 01 , בקלארום ובברנכידי ליד 
מילט 1 ם — שלשתם של אפולון. מספר־הא" היה גדול מאד 
ביוון גופה ובמקומות מושבותיהם של היוונים מעבר לים. 
באיטליה היה מפורסם הא׳ של הסיבילה בקומי, וגם הא׳ 
של פורטונה באנטיום, ועוד. סוג מיוחד של א" היו אלה, 
שניתנו לדורשי־האל בחלום. מפורסם היה מקדש־אסקולא־ 
פיוס באפידאור(ם, שבו לנו חולים כדי לשמוע בחלום, מהי 
דרך־ההחלמה מן המחלה. מקום "שאלת־חלום" ממין זה היה 
גם מקדש־סראפים במצרים. סוג אחר של א׳ היה קשור 
בהעלאתם של רוחות־המתים (מעין המעשה של בעלת־האוב 
בעין־דור, ש״א כח, ז—כ); בהליאלט 01 שבב(יא 1 טןה נמצא 
א׳ שבו עלו מתוך העשן נשמות־המתים שנדרשו. תקופת 
פריחתה של האמונה בא' היו המאות ה 7 וה 6 לפסה״נ. 
בתקופה ההלניסטית התחילה ירידת הא׳ ובתקופת־רומי 
הפכה הדרישה בא׳ למעין שריד־העבר, שבני־הדור לא 
התייחסו אליו עוד ברצינות. וע״ע ידעוני. 

קויפמן, תולדות האמונה, במפתחות: דרישה אל המתים, נחש. 

; 062611/15 ) 1 / 110 /(? 06 , 111121011 ? י, ) 111011 ) 1110171 06 , 01061:0 
- 1 ) 1071 10711 ) 111071 ) 11010 ) 1 ) 1 ). 6 ) 1017 ) 111 , 80110116-1,60161001 

) 11 ( 7 ! 1 ) 0 ) 1 ( 1 / 0 /( 107 ) 111 4 ) , 21106 ? . ע \ ; 82 - 1879 ,) 1111 [) 

. 1939 ,) 07001 

א. ש. 

אוךקיזה,חזםטוחוזה די— 11122 [ 0 ז 0160 .[.ן- ( 1800 - 

1870 ), גנראל ומדינאי ארגנטיני 1 .המנהיג של 
הפדראליסטים בארצו. ניצח את צבאותיו של הדיקטאטור 
רוזאם בקרב ליד מונטה קאזרוס, ב 1852 ! נבחר לנשיא 
של הברית הארגנטינית, וכיהן בנשיאות זו ב 1854/60 
(ע״ע ארגנטינה). במריבות בין האוניטאריסטים והפדרא־ 
ליסטים, שפרצו בתקופת שלטונו של הנשיא דרקווי׳ נקרא 
א׳, כמפקד של חלק מן הצבא, לדכא את המתקוממים במחוז 
בואנוס־איירס; אבל אע״ם שהיה נוכח בקרב ליד פאוון, שבו 
ניגף חילו של הנשיא, נמנע מלשתף את גדודיו במערכה. 
ב 1870 נרצח א׳ ע״י מתנגדים פוליטיים בארמונו בסאן חוזה. 
מפעולותיו בימי־נשיאותו יש לציין: פיתוח דרכי־המים 
והנהרות לשיט וחוזים מסחריים עם מדינות אירופה ואמריקה. 

א 1 ךקני׳ א? , 'א׳ (ץ 16 ״ 1 ז 0 ), קבוצת־איים בין האוקיינוס 
האטלאנטי והים הצפוני, מצפון לסקוטיה. איי־א׳ 

נפרדים מסקוטיה ע״י מיצר־הים פנטלנד־פרת ( 1 ) 61111311 ? 
11-111 ?), אדמתם אבן־חול אדומה דו 1 נית, שנשתחקה במידה 
מרובה ע״י שטף־הגשמים, ובעיקר ע״י הקרח, ולפיכך איי- 
א' הם רמ(ת שטוחות. אקלימם מושפע ממרחבי־הים שמסביב 
להם: מתון בעיקרו, אע״פ שהדוחות אינן נדירות והשמים 
מעוננים רוב ימוודהשנה. משקעי האויר המרובים ( 955 מ״מ 
בממוצע שנתי) גורמים לכך, שיש בהם שטחי־כבול נרחבים. 
מ 90 איי-א׳, ששטחם הכולל הוא 975 קמ״ר, רק 30 מיושבים. 
מספר התושבים (סקוטים) כ 24,000 ( 1938 ). מגדלים כאן 
שעורה ושיבולת־שועל, אבל עיקר הכלכלה הוא כבשים ודיג. 
באי הראשי מינלנד, שנקרא גם פ 1 מונה, נמצאת עיר־הבירה 



של איי־א׳ קירקורל ( 311 ^. £11-10 ; 4,000 תושבים ב 1941 ). 
באיי־א׳, השייכים לבריטניה, נמצא מפרץ סקאפה־פלואו 
(׳ 1000 ? 3 ק 803 ), ששימש במלחמת העולם הראשונה בסיס 
עיקרי לצי־המלחמה הבריטי ואחד מבסיסיו במלחמת 
העולם השניה. 

א 1 ךשה (ברום׳ 3 ע!ק 0 , בפול׳ 01 - 523 ), עיר ברוסיה 
הלבנה הסובייטית, בפלך־מ(הילוב לשעבר, על 
נהר דנייפר. 24,000 תושבים ( 1938 ). צומת מס״ב ומרכז של 
תעשיית בירה ולבנים, וכן של טחנות־קמח. נזכרת ראשונה 
1067 בשם רשה. במאה הי״ג סופחה לנסיכות הגדולה של 
ליטה ונשארה ברשותה עד 1472 , שאז עברה לרוסיה. 
א׳ עברה אח״כ מיד ליד והרוסים צרו עליה כמה פעמים 
עוד במאות הט״ז והי״ז. 1918 שימשה (אחר חוזה־השלום 
של בריסק־דליטא) תחנת־גבול בין איזור־הכיבוש הגרמני 
ובין רוסיה הסובייטית. — הישוב היהודי בא׳ הוא מן 
המאה הט״ז, וקודם מלחמת העולם הראשונה היו דוב 
תושביה של א' יהודים. קהילת א׳ נפגעה קשה בפרעות של 
1905 ונשמדה במלחמת־העולם השניה. 

א 11 ־#^־, אליהו - 1111 > 3801 ט 1 ק 0 .? . 11 - ( 1846 , 
יקאטרינוסלאב — 1875 , שם), פובליציסטן, יוריסטן 
והיסטוריון יהודי ברוסיה. אע״פ שא׳ מת צעיר עשה רושם 
בפובליציסטיקה היהודית־הרוסית ובמדע המשפט הרוסי, 
ועזבונו הספרותי-המדעי מצטרף ל 6 כרכים. 

ביחד עם החינוך המסורתי רכש לו א׳ עוד בגיל רך 
גם השכלה כללית. ב 1863 נתקבל כתלמיד שלא מן המניין 
באוניברסיטה של חארקוב. אח״כ עבר לאוניברסיטה 
החדשה, שנפתחה באודסה, ובה סיים בשנת 1868 את חוק- 
לימודיו כמוסמך למשפטים. הפאקולטה הציעה לו קתדרה 
בתנאי שימיר את דתו, אך א׳ דחה הצעה זו בשאט־נפש 
וללא היסוס. בשנים 1869/71 שימש עורך־עוזד לעיתון 
היהודי ברוסית״£)/׳־, שבו פירסם סדרת מאמרים על 
מעמדם המשפטי ומצבם הכלכלי והחברותי של יהודי 
רוסיה. מאמרים אלה, ביחד עם אחרים, נתפרסמו בשני 
כרכים רוסיים: האחד בחייו — "היהודים ברוסיה" (פטר- 
בורג 1872 ! מהדורה שניה ומורחבת, שם 1877 ) ו״התחוקה 
הרוסית ביחס ליהודים״, 1877 . ב 1871 הופסקה ע״י השלטו¬ 
נות הופעתו של העיתון בגלל מאמר, שכתב א׳ על 









319 


אורשנסקי, אליהו — אורתודוננזיה 


320 



אליהו אורשאנסקי 

הפרעות ביהודי אודסה ושבו הטיל בגלוי את האשמה 
על השלטונות וקרא ליהודים לתבוע את עלבונם ופיצויים 
לנזקים בהתאם לחוק. בשנים האחרונות לחייו היה א׳ חסר 
במה יהודית והקדיש את זמנו ועטו למחקרים במשפט 
הרוסי הכללי. מחקרים אלה׳ שנתפרסמו אחד מותו ב 3 
כרכים. נמנים עם טובי היצירות בספרות המשפטית ברוסיה 
באותו זמן. מסועמי בריאות עשה א׳ שנים מספר בגרמניה 
וכשחזר בקיץ 1875 לעיר מולדתו מת משחפת. 

את ראשית־דרכו בספרות עשה א׳ בעיתונות העברית. 
ביכורי־עטו נתפרסמו ב״המליץ״ וב,,הכרמל״. ב 1867 
פירסם בקובץ של "חברת מפיצי השכלה" מאמר ברוסית 
בשם "אגדות התלמוד על אלכסנדר מוקדוך. אך מלוא 
כשרונו נתגלה במחקריו ברוסית על מעמדם המשפטי 
ומצבם הכלכלי והחברותי של היהודים ברוסיה. עבודותיו 
אלו של א׳ — למרות הטון הפובליציסטי שבהרצאתן — 
הן גם מבחינה היסטורית מן המשובחות ביותר, שנכתבו על 
תולדות היהודים ברוסיה. א׳ היה הראשון, שנסתקיק מדברי 
סניגוריה והתנצלות. אין הוא מקטרג׳ כדרכם של הסופרים 
בדור־ההשכלה, על המבנה הכלכלי של יהודי־רוסיה, אלא 
הוא מנתח ומברר בירור מדעי את יסודות־הכלכלה של יהודי 
רוסיה וקובע מתוך תפיסה היסטורית את תפקידם במשק- 
המדינה. ניתוח ובירור אלה, שהסטאטיסטיקה משמשת להם 
אמצעי, מביאים את א׳ לתבוע זכות ומשפט לאזרחים 
היהודיים, שהתועלת הצפונה בהם למדינה אינה פחותה מזו 
של בעלי פונקציות כלכליות אחרות. כיוריסטן בקי וחריף 
כאחד הוא מנתח את החוקים הרוסיים הנוגעים ליהודים, 
מתחקה על שורשם וטעמם׳ ומוכיח׳ שהם חדורים ברוח 
של ימי-הביניים. מלבד החומר המשפטי המרובה, שנאסף 
ע״י א׳ בספרו על "התחוקה הרוסית ביחס ליהודים", נעשה 
כאן הניסיון הראשון — וכמעט היחידי — לברר באופן 
שיטתי את השתלשלותה ההיסטורית של תחוקה זו. במאמר 
מקיף ״הרהורים על החסידות״ משנת 1871 בוחן א׳ לראשונה 
את צמיחתה והתפתחותה של החסידות על רקע התנאים 
הכלכליים והחברותיים של יהוךי אוקראינה במאה הי״ח. 

ש. כ. 


אוךת 1 גנזה (התהוות ישרה! מיוד ? 9-0 ? 6 — ישר)?״)*׳ז 6 / — 
התהוות), בתורת־ההתפתחות — ההשקפה, שלפיה 
הוואריאציות בעולם החי אינן סטיות מקריות וסתמיות, אלא 
גילויים של מגמה מסויימת קבועה. השקפה זו, שאביה הוא 
ת. אימר (ע״ע), קובעת, שבקבוצת־מינים של בעלי־חיים 
קרובים זה לזה הוואריאציות חוזרות ונשנות במרוצת־ 
הדורות, ותמיד באותו כיוון. נמצא, שמהלד־ההתפתחות 
מכוון מראש ונקבע במישרים (מכאן המונח א׳) בתוקף 
טיבן של הוואריאציות, ואינו תוצאת־עקיפים מפעולת- 
ההסתגלות של ואריאציות מקריות, כפי שהניח הדארוויניזם 
הצרוף. — בעלי תורת־הא׳ מסתמכים על עובדות פאליאונ־ 
טולו־גיות — על מציאותן של שלשלות־התפתחות בכיוונים 
מסויימים, שבהן נבדלת כל חוליה מן הקודמת לה כמו 
שהאחרונה נבדלת מקודמתה. אולם חולשתה של תורת־הא׳ 
היא במה שאין היא מגדרת את הגורם המכוון והמדריך 
מלכתחילה את הופעתן של הוואריאציות, ובזה היא פותחת 
פתח להשקפות טלאוליגיות בהתפתחות. מכאן מלחמתם 
הנמרצת של הדארוויניסטים בתורת־הא׳: הם מוכיחים, 
שברוב המקרים של התפתחות אורתוגנטית מדומה אפשר 
לגלות בשינויים ההולכים ונשנים הסתגלות מתקדמת לתנאים 
ולצרכים, ולפיכך ניתנים שינויים אלה להתפרש כביטוי של 
הברירה הטבעית, הפועלת על האורגאניזם בכוח גורמי- 
סביבה קבועים ובלתי־משתנים. ואולם אין לכפור במציאותם 
של מקרים, שבהם קו־התמורות וכיוונו הם יציבים ומתמידים 
בתנאי־חוץ משתנים ומתחלפים. הוכח ללא ספק, שמוטציות 
(ע״ע) מסויימות חוזרות ונשנות בקביעות ידועה במין 
מסויים ושמוטאציות אלו מופיעות במינים וסוגים קרובים 
זה לזה. 

שתי סברות הובעו בעניין קביעתו של כיוון השינויים 
התורשתיים: לפי דעה אחת, מקור הוואריאציות (=מוטא־ 
ציות) הוא בגורמים טבועים באורגאניזם עצמו(=אוטוגנזה, 
ז״א יצירה מכוח-עצמו); משמע, שהמכאניזם הקובע את 
התפתחות הביצה המופרה והנושא את סגולת׳התורשה אינו 
ניתן לשינויים אלא בכיוונים מסויימים וקבועים מראש, 
ומכאניזם זה אחד הוא בבעלי־חיים קרובים זה לזה. לפיכך 
אפשרית היא התפתחות, לפחות לגבי תכונות וסימנים 
מסויימים, שמגמתה נקבעת בלא תלות בגורמי־הסביבה — 
בניגוד להשקפה על כוחה הכל־יכול של הברירה הטבעית. 
לפי דעה אחרת, מוסברת הא׳ ע״י שינויים, שבאים כתגובה 
על השפעות מתמידות מצד גורמי הסביבה (אקטוגנזה, ז״א 
יצירה מכוחם של גורמי־חוץ), המגבילים את אפשרויות 
הוואריאציה בכיוונים מסויימים. גם בדעה זו יש משום 
צמצום ומיעוט הדמות — ועכ״ם משום שינוי־משמעות — של 
ההשקפה הדארוויניסטית המקורית בדבר ערכה של ההסתג¬ 
לות לתנאים של מלחמת־הקיום. 

י. ל. 

או־ךתזדזכסית, ?נסיה, ע״ע נינסיה מזרחית א 1 ךתז־ 
חכסית. 

א 1 ךת 1 ד 1 נטיה (מיוד ?ס&ק(׳ — ישר, ;ע 0 !> 6 — שן; יישור- 
השיניים), ברפואה — הענף המטפל בסידור נכון 
של השיניים ובתיקון הליקויים בצורת־הלסתנת. ליקויים 
אלה מקצתם תורשתיים ומקצתם פרי הרגלים נפסדים 





321 


אורתודונטיה — אורתוקרם 


322 


בתקופת־הילדות, כגון מציצת־אצבע, נשימה בפה פעור, 
וכדומה. התיקונים נעשים עפ״ר בעזרת מכשירים, כגון 
קשתות-מתכת דקיקות בעלות קפיצים עדינים ומישור 
משופע. שיטת־ריפוי זו הוכנסה ראשונה ב 1728 ע״י פושאר 
( 1 >ז 3 ! 01 ט 3 ?) ופותחה ב 1836 ע״י קנייזל ( 161561 !£), אך 
קיבלה ביסוס מדעי בסוף המאה הי״ט ובתחילת המאה 
העשרים, ביהוד באה״ב, לאחר שהוכנסו שיכלולים לשיטת- 
ריפוי זו ע״י אנגל, גרינברג וג׳קסון. 


א 1 ךף[ 1 פ י ךיה (מיוו׳ ? 06 <>׳! — ישר,מ/?!);״ 1 ל — חינוך), 
ברפואה— המקצוע העוסק בתיקוני ליקויים במערכת 

הסטאטית־הדינאמית של גוף־האדם (עצמות, מפרקים ושרי¬ 

* 

רים). המונח א׳ הוכנס לשימוש ע״י הרופא הצרפתי אנדרי 
ב 1740 . אע״פ שהא׳ הוא מדע צעיר, כבר ידעו הקדמונים 



תיקון של עקמומית־הגב שמחמת דלקת־החוליות עפיי ד,'פוקראטם 
(לפי 1 >ז 13 > 86 ) 


טיפולים אורתופידיים. היפו׳קראטס תיאר טיפול ברגל סוסנית 
( 05 מ 1 טף 6 65 ?) ויישור של חטוטרת, שבאה מהמת שהפת 
או מסיבות אחרות. בסוף יה״ב ובתחילת הזמן החדש התחילו 
הרופאים עוסקים ביישור של עקמומיות שבגוף, והאומנים — 
בהתקנת אברים מלאכותיים (,יד־הבדזל׳ של האביר גץ פרן 
ברליכינגן). פרי־ביכוריה של המגמה המדעית היה מחקרו 
של פוט על החטוטרת ( 1779 ). ב 1803 הופיע מחקר של 
סקארפה על הרגל הסוסנית, וב 1826 — תיאורו של דיפיטרן 
(ע״ע) על נקע מפרק־הירך. באותו זמן הונהגו בכירורגיה 
שיטות של שבירת־עצמות, חיתוך־עצמות וחיתוך־גידים, אך 
תועלתן היתה מוגבלת ביותר כל עוד לא נמצאו דרכים 
להרדמה ולמניעת־זיהום. הנהגת ההתעמלות (לינג, 1813 ), 
חבישת הגבס (מאתיזן, 1852 ), וכן מערכי־האגדים של הסינג 
והתפתחות הטכניקה הכירורגית, סייעו להתפתחות הא׳ 
החדישה כמקצוע כירורגי בפני עצמו. אבותיה של א׳ זו היו 
לורנץ, הופה ויוליוס ורלף. 



תיקון של כיווץ עפ״י האנס פון גרסדורף, 1503 


ליקוי אלרתופידי. בשם זה אנו קוראים לכל פגם 
בצורה או בתיפקוד של עצמות, מפרקים או שרירים, בין 
שהוא מום מלידה, בין שהוא מום רכוש. העיקריים שבמומים 
מלידה—רגל סוסגית(עפ״ר אצל נערים), נקע־הירך (למעלה 
מ 90% אצל נער 1 ת), ליקויים־בצורה ומפלצות. העיקריים 
שבמומים הרכושים — רגל שטוחה, עיקומים ראכיטיים 
(בארץ ישראל הם נדירים), ליקויים מחמת תאונות (שברים 
ונקיעות) ומומים שבאים מחמת שיתוק־ילדים, מחמת חליים 
דלקתיים של עצמות ומפרקים, ביחוד שחפת, ומחמת תחלו¬ 
אים אנדוקריניים. 

י. ט. 

אזךתזקלז ( 011:11001356 ), מינראל סיליקאטי, החשוב 
שבפצלות־השדה (ע״ע) של האשלגן: [ 1151 3 0 8 /]£. 

כמה ממיניו מכילים גם אחוז מצומצם של אלביט (ע״ע), 
שיוצר עמו שורה איז(מורפית — פצלות־השדה האלקאליות. 
גבישי הא׳ הם עמודיים ובעלי מראה מונוקליני; שכיחים 
מאד תאומים, שהם מורכבים כרגיל משני גבישים מחוברים 
ביחד לפי צורות־תיאום מסויימות. לא׳ גונים שונים: לבן, 
לר 1 ד, אדום, אפור ואפור־ירקרק, או שקוף מחוסר־צבע; יש 
לו זוהר זכוכיתי ולשטחי־הפיצול ברק של דר. קשיותו 6 ; 
משקלו הסגולי 2.57 ; מתפרק ב ״ 1170 . מיני א 1 רתוקלאז 
מחוסרי צבע שקופים־זכוכיתיים הם האדולאר והסאנידין. — 
הא׳ הוא אחד מן המרכיבים החשובים של סלעים מגמאטיים 
חומציים, כגון גראניט והקרובים לו; בפגמטיטים (ע״ע) הוא 
נפוץ בגבישים גדולים. כמו כן מופיע הוא בסלעים מטא־ 
מורפיים מרובים, כגון בגנייס ועוד. גרגרי א׳, שמשתחררים 
עם התפוררותם של סלעים אלה, משתתפים בהרכב של 
הארקוזה (ע״ע).א׳ משמש בראש וראשונה לתעשיית זכוכית 



תאומי אוותוקלאי 


וכן לתעשיה קדמית, לחרסינה, לזיגוג כלי״חרס וכלי־מתכת, 
כחומר חיבור לאבני ליטוש, כאמצעי־בידוד לכלי חשמל, 
לתעשיית שיניים תושבות. כמקור של א׳ משמשים הסלעים 
הפגמאטיטיים, המכיילים גבישים גדולים, נוחים לניצול. 
ארצות־המ 1 צא העיקריות של הא׳ הן אה״ב, הפורמאציות 
הטרם־קאמבריות של קאנאדה, שוודיה, נורווגיה, סלובאקיה, 
מאנג׳וריה ועוד. התפוקה העולמית השנתית (חוץ מזו 
שבברית־המועצות) היא למעלה מ 500 אלף טון; מזה יוצרות 
אה״ב כ 60% • — הא׳ מצוי 3 א״י באיזור הקריסטאליני 
של חבל אילת, ובסביבות הארץ — בפגמאטיטים של 
מצרים, חג׳אז ועבר־הירדן. 

י. ב. 

או־רת 1 קךם (מיוו׳ ;) 8-0 () 6 — ישר, — קרן; קרו 
ישרה), סוג של רכיכות (ע״ע) קדומות, ממחלקת 
הדיונונים (ע״ע), שהיה קיים מתקופת האורדוביקון עד 
הטריאס, צורת־קונכייתו של הא׳ היא כעין חרוט מוארך, 
ישר או כפוף. לאורכו של חרוט זה, בחלקו הפנימי, עובר 





323 


אורתוקרם — אושוינצ׳ים 


324 


צינור, ומחיצות־רוחב מחלקות אותו קובות־קובות. השיטן 
(ע״ע) הקיים עד היום בימים הטרופיים (בסביבות אינדו¬ 
נזיה) דומה מאד במבנה שלו לא/ אע״פ שהוא מפותל 



״ 82 וזז״ס״וז") 35 ז:>:> 10 (״ 0 (משכבות מילור של בוהמיה) 


ולא־ישר. בשכבות של פו׳רמאציות פאליאוזואיות שונות, 
וביתוד באורדוביקון ובסילור, שכיח הא׳ מאד, והוא משמש 
בגיאולוגיה הסטראטיגראפית כמאובן מדריך, שיש לו חשי¬ 
בות בקביעת הגיל והסדר של השכבות. 

אןךתנים ( 111-611111165 ), השורה ההומולוגית של הקאר־ 
באמאטים — האסטרים של החומצה הקארבא־ 

מידית (ע״ע אמיד ); נוסחתם הכללית — 00011 .זיז 2 ^ 
( 11 = אלקיל או אריל). סתם אורתן הוא קארבאמאט אתילי 

> 0 = 0 ; חומר גבישי, נמס ב ס 50 , רותח ב 184 0 . 

הא׳ נוצרים בהפעלתה של אמוניה על תולדות פוסגן (ע״ע), 
למשל: 

01 •" ז+ + *סי״^י" 

והם משמשים לסינתזות שונות. האורתן הוא חומר נארקוטי, 
שהוא מרגיע ומשקיט, מחוסר תופעות־לוואי שליליות ואין 
בו סכנה! מקובל מאד בניסויים פיסיולוגיים בבעלי־חיים 
וכאמצעי־הרדמה בטיפול רפואי בילדים. פעולתו על 
מבוגרים חלשה. 



כותרת של עמוד טבית־הבנסת באושא מתקופת האמוראים 
ארכיון של בית־הנכות הארצישראלי לעתיקות 


אושא 1 ) עיר בגליל התחתון, שכבר נזכרה בכתובת בעלת 
שש העמודות של סנחריב (ב׳, מ׳) ותפסה מקום 
חשוב בימי המשנה והתלמוד. חותמת עברית עתיקה, שנמצאה 
כאן (אלזכר בן יהוחיל מעבר מזה, שבי בן אלזכר מעבר 
מזה), מעידה על קיום ישוב ישראלי בא׳ בימי המקרא. בסוף 
תקופת־השמד שלאחר דיכוי מרד בר־כוכבא ( ס 140 לסה״ג) 
נתכנסו לשם שרידי־החכמים, חידשו את הסנהדרין והתקינו 
תקנות, שהן ידועות כ״תקנות אושא" (שהש״ר, ב׳, ה׳). בא׳ 
ישב זמן־מה רבן שמעון בן גמליאל, בה למד רבי יהודה הנשיא 
לפני ר׳ יהודה ב״י* אלעאי׳ שהיה בן א׳ (תוספתא, מגילה, 
ב׳ ה׳)׳ ולר׳ יצחק נפחא היו בה חמש חצרות (תוספתא, 


עירובין, ז׳ [ה], ז׳). בזמננו נמצא כאן כפר ערפי קטן 
בשם חושה. במקום נתגלו שרידי בניין מפואר, שאפשר 
היה בית־כנסת. בקרבתו נוסד הישוב החדש אושא. 

2 ) ישוב קיבוצי על אדמת הקהק״ל בעמק־זבולון המזרחי, 
מסונף ל״חבר הקבוצות״. נוסד בג׳ בכסלו תרצ״ח ( 7 
בנובמבר 1937 ) ע״י חלק מקבוצת "הנוער הציוני", שנת־ 
ארגנה בתר״ץ ( 1930 ) בפתח־תקוה ע״י העולים הראשונים 



חדר־האוכל בקיבוץ אחזי! 


של תנועת ״הנוער הציוני״ בפולניה. שטח הישוב — 1,470 
דונאם; מספר תושביו — 320 . המשק — אינטנסיווי־מעורב. 
התקציב ההתיישבותי ניתן ע״י קרן־היסוד. 
ספד הישוב, א׳, א׳, עט׳ 3 — 4 . 

אזעוט, ארנ 1 — 1 !׳\ 05 0 ״•!£ —( 1930-1877 , בודאפסט), 
מבקר ספרותי ועורך הונגארי-יהודי. חינך דור שלם 
של פייטנים וסופרים וגילה כמה בעלי כשרון ספרותי. ערך 
את הירחון ההונגארי החשוב "המערב". 

אןעדנצ׳ים או אועויץ (בפולנית נמ 01 ? 1 זיז 05 ; בגרמנית 
1:2 !׳ 5 \ 4115011 ) , עיר במערב־גאליציה שבפולניה, על־ 

יד שפך הנהר סולה לתוך הוויסלה. משנת 1386 עד המאה 
הי״ז היתה עיר-הבירה של נסיכות־א׳. קאזימיר היאגלוני 
קנה את השטח מידי נסיכי־שלזיה וצירף אותו לפולניה, 
ובמאה הי״ז נעשה שטח זה מחוז של א׳. א׳ היא צומת של 
מס״ב, יש בה טחנות־קמח ותעשיה של כלי־מתכת. קודם 
מלחמת־העולם השניה היו בה 12,000 ת׳, בכללם כ 4,000 
יהודים. 

א׳ נתפרסמה פירסום עולמי בעטיו של מחנה הריכוז 
הגדול, שהקימו בה הגרמנים בימי מלחמת־העולם השניה 
לשם רצח קר ומחושב של מיליוני שבויים ואזרחים שלא 
מבני־עמם. 

מששת המכונים של הרציחה ההמונית באמצעות הרעלה 
בגאזים, שהקימו הנאצים בשטחיה של פולניה הכבושה 
בשנות 1939 — 1945 (אושוויץ, טרבלינקה, מיידאנק, בלז׳ץ, 
סוביבור וחלמנו), נתייחד מחנה א׳ בשלושה דברים: 
א. באורך תקופת פעילותו, שהתחילה ב 5 ליוני, 1940 , 
ונמשכה ממש עד התפרצותו של הצבא האדום לא׳ ביאנואו 
1945 * ב. באירגונו הטכני המושלם ובציודו המדעי המקורי, 
שהומצא ושופר בלא הפסק ע״י גדולי אנשי־המדע הגרמניים 
לצרכיו הישירים של מפעל ההשמדה ולשם ביסוסו של 
מדע־השמדה חדש ויחיד במינו! ג. בניצול כוח־עבודתם 
של מיליוני־הנידונים תוך כדי תהליך השמדתם, ובניצול 



325 


אושוינצ׳יס 


326 


"משקי" מלא של מעשה־הרצח עצמו, כלומר: בעיבוד של 
גופוודהקרבנות, לשד־עצמותיהם, שערותיהם ואף של האפר 
המדושן שבכבשנים, נוסף על שדידת בגדיהם וכל חפציהם 
(אף הפחותים ביותר). 

הדו״ח הסובייטי הרשמי על גילוי־המחנה. 
ביום 27 ביאנואר 1945 כבש הצבא האדום במסע־הניצחון 
המהיר שלו על פני פולניה את מחנה א , ומצא בו כמה 
זלפים של שרידים חיים, ש 2,819 מהם נבדקו ונחקרו ארוכות 
ע״י ועדת־חקירה מיוחדת, שנתמנתה בפקודתה של הממשלה 
הסובייטית, בהרכבם של אנשי־מדע ומומחים ידועי־שם. 
הדו״ח שלהם, שנתפרסם רשמית במוסקווה בתחילת מאי 
1945 , מציג את זוועת־א׳ בכל נוראותיה. הקף המחנה היה 
רחב, קובע הדו״ח: "למעשה היתה זו רשת שלימה של 
מחנות: אושוויץ, בירקנאו, סונוביצה, גולישאו, יובישוביץ׳, 
בלכהאמר, ועוד. המחנות העיקריים, א׳ ובירקנאו, הקיפו 
שטח של 467.5 הקטאר, שהיו בהם למעלה מ 620 צריפי־ 
מגורים ובנייני־עזר". המחנה קלט בבת־אחת עד רבע מיליון 
עצורים. 5 מעזרפות היו שם, שהכילו 50 כבשנים, שבהם 
אפשר היה לשרוף עשרת אלפים גופות ביממה. 



אחד טנבשני־ד,השמדה של הנאצים 


המשרפה הראשונה נבנתה, לפי הדו״ח, בשנת 1941 . 
בקיץ שנת 1942 ביקר במחנה הימלר, ראש הס״ס והגסטאפו, 
ופקד להרחיבו. מצד השלטון הגרמני העליון בברלין באה 
הפקודה להקים בכל המהירות 4 משרפות ענקיות, שתהיינה 
מוכנות לשימוש בתחילת שגת 1943 . ליד כל משרפה היו 
״בתי־מרחץ מיוחדים״ — תאי־גאזים להמתת בני־אדם. "את 
הלקוחים למוות היו מזרזים ללכת ל״בתי־המרחץ" בהכאות, 
בשיסוי־כלבים בהם, וכדומה. את דלתות־התאים היו סוגרים 
באופן הרמטי, ואת בני־האדם, שהוכנסו לתוכם, היו מרעי¬ 
לים בגאז "ציקלון". המוות היה בא תוך 3 — 5 דקות ז לאחר 
20 — 30 דקות היו מוציאים את הגופות ומובילים אותן 
לכבשני־המשרפות. קודם השריפה היו רופאי־שיניים עוקרים 


מפיות ההרוגים את שיני־הזהב ואת השיניים התושבות". 

נוסף למעשי־הרצח נוצל המחנה לצורכי־מחקר של המדע 
הגרמני. הדו״ח מוסר, ש״במחנה סודרו בתי־חולים מיוחדים, 
אולמי־ניתוחים, מעבדות היסטולוגיות ומוסדות אחרים, 
שפרופסורים ורופאים גרמניים עשו בהם ניסויים בקנה־ 
מידה רחב בבני־אדם בריאים בהחלט, גברים, נשים וילדים. 
כך ביצעו ניסויים בעשיית נשים לעקרות, בסירוס גברים, 
ניסויים בילדים, ניסויים בהדבקת המוני בני־אדם במחלות 
הסרטן, הטיפוס, הקדחת, יהיו בודקים את התוצאות) כן 
היו מנסים את פעולתם של חומרי־רעל על אנשים חיים". 
ועדת-המומחים המשפטית־הרפואית קבעה, בין השאר, 
שבמחנה עסקו "בחקירת השפעתם של תכשירים כימיים 
שונים לפי הזמנות של חבדות־מסחר גרמניות. באי־כוחה 
של התעשיה הכימית בגרמניה, הרופא הגינקולוג גראובר 
מקניגסהיטה והכימאי גבל קנו בהזדמנות אחת מהנהלת 
המחנה 150 נשים מן העצורות לשם ניסויים כאלה (לפי 
עדות, שנגבתה מפי הרופא הגרמני ארוויןואלנטיו)״.הדו״ח 
מונה כמה שמות של רופאים מקצועיים, שנמצאו בין עצורי־ 
המחנה ששוחררו. "הרופאים: שטיינברג מפאריס, ג 1 רדון 
מווילנה, פרופסור גרוסמאן מיוגוסלאוויה, ארווין ואלנשטיין 
מברלין, אנה קפיך מהונגאריה, אדוארד דה־וינד מהולאנד 
ואלברט פלכנר מפאריס הודיעו, שהיו נוכחים בשעת מספר 
עצום של ניסויים "רפואיים", שנעשו ע״י פרופסורים 
ורופאים גרמניים בכלואי־המחנה". שמותיהם של הרופאים 
הנזכרים למעלה מעידים, אגב, שרובם ככולם היו יהודים. 

על הניצול המשקי המתוכן של המיועדים להשמדה קובע 
הדו״ח: "החקירות גילו, שזולת בני־האדם, שנועדו לניסויים, 
הוחזקו במחנה בקביעות כמאתיים אלף עצורים כדי להעביד 
אותם בעבודוודפרך. בעבודה כז 1 היו העובדים מגיעים 
לאפיסת־הכוחות, ואז היו מחסלים אותם כבלתי־מוכשרים 
לעבודה. כל שבוע ושבוע היו רופאים גרמניים עורכים 
מיון ("סלקציה") של העצורים, כדי להשמיד בתאי־הגאזים 
את כל מי שלא היה מוכשר עוד לעבודה. במקומם של 
המוצאים להורג היו מכניסים למחנה בני־אדם ממשלוחים 
חדשים". על שיטת־ניצול ז( העיד מפקד המחנה "שטורנד 
באנפירר״ ררדו־לף הים ($;! 1306 ), שנתפס אחר־כך ועדותו 
הועתקה בכתב־האשמה של משפט־נירנברג נגד גדולי 
פושעי־המלחמה הנאציים (מהדורה אנגלית, עמ ׳ 63 ), 
ש״במחנה היו שני רופאים מיוחדים של ס״ס, שבדקו את 
המשלוחים שהגיעו, והאסירים, שלפי ראות־עיניהם היו 
מסוגלים לעבודה, הועברו למחנה, וכל השאר הובלו ישר 
להשמדה. ילדים, שאינם ראויים לעבודה, הושמדו מיד". ועל 
ניצול גופות הנרצחים מודיע הדו״ח: ״משנת 1943 ואילך 
התחילו הגרמנים משתמשים בעצמות שלא נשרפו לצורכי- 
תעשיה. הם התחילו טוחנים את העצמות ומוכרים את 
האבקה לחברה "שטרם", לשם שימוש בייצור סופרפוספאט. 
במחנה נמצאו תעודות, שמתוכן נתברר, שלחברה "שטרם" 
נשלחו 112 טונה ו 600 קילוגראם של אבקת עצמות של 
גופות. הגרמנים השתמשו לצורכי־תעשיה גם בשערות, 
שהיו גוזזים מן הנשים, שנלקחו למוות". בבית־הבורסקאות 
שבמחנה מצאה הוועדה, ביום ה 7 במארס 1945 , 293 חבילות 
של שער־נשים, שמשקלן הגיע לשבעת אלפים קילוגראם. 
ועדת-המומחים קבעה, ש״שערות אלו נגזזו מראשיהן של 
140,000 נשים", 




327 


אושוינצ׳ים 


328 


ממפעל־הרצח ההמוני נהנתה במישרים האוכלוסיה 
הגרמנית, כיוון שבגדיהם וכל חפציהם של הנרצחים נאספו 
באורח שיטתי ונתחלקו בין הגרמנים. ואלה דברי הדו״ח: 
״בתחום המחנה נמצאו 35 מחסנים מיוחדים למיון של 
החפצים והבגדים ולאריזתם. קודם נסיגתם מפני הצבא 
האדום שרפו הגרמנים 29 ממחסנים אלה ביחד עם החפצים, 
שהיו בהם. בששת בנייני־המחסנים שנשארו נמצאו ע״י 
ועדת־החקירה 348,820 קומפלקטים של בגדי גברים, עליונים 
ותחתונים, 836,255 קומפלקסים של בגדי נשים, עליונים 
ותחתונים, 5,525 זוגות של נעלי־נשים, 38,000 זוגות של 
נעלי־גברים! כן נמצאו במחסנים הרבה חפצים אחרים של 
הנרצחים; מברשות־ 
שיניים, מברשות־גי- 
לוח, משקפיים, מספר 
עצום של שיניים תו¬ 
שבות, וכל מיני כלים. 
מרובים מאד היו גם 
בגדי־הילדים, שנמ¬ 
צאו בהם כותנות, חי¬ 
תולים לתינוקות, מכ¬ 
נסיים׳ מעילים, כוב¬ 
עים. ידיהם המגואלות 
בדם של רוצחי־היל־ 
דים ההיטלריסטיים 
ספרו בקפדנות את 
בגדי הילדים שנרצחו, 
ואת הבגדים שלחו לגרמניה". 

הערכה של מספר הקרבנות היהודיים 
בא/ עם גילויו של מנגנון־התופת להשמדה המונית בא׳ 
רבו ההשערות בדבר מספר הנרצחים במחנה זה. הדו״ח 
הסובייטי הרשמי קובע, שלפי הערכתם של מומחים הגיע 
כושר־הקיבול של משרפות-המחנה בכל תקופת־קיומן עד 
כדי למעלה מ 5 מיליון גופות של בני־אדם. ואולם ועדת־ 
המומחים הביאה בחשבון את העובדה, שהמשרפות לא תמיד 
היו מלאות, ועל־כן העריכו את מספר המושמדים במחנה א׳ 
ל 4 מיליון. הסופרת הפולנית סורינה שמגלבסקה, שהקטיגור 
הסובייטי במשפט נירנברג, קולונל סמירנוב, הזמין אותה 
כאחד מן העדים הראשיים למעשי־הזוועה הנאציים, מביאה 
בספרה "עשנים מעל בירקנאו" את ההערכה, שבכבשני א׳ 
ובירקנאו ״נשרפו בערך 5 מיליון בני־אדם, ומזה למעלה 
מ 3 מיליון יהודים, שהורעלו בגאזים או שמתו ממגפות". 
להערכה אחרונה זו יש להתייחם בהסתייגות מסויימת. לפי 
הדו״ח הסודי של מטה־״הגסטאפו", שהוצג בפני בית־הדין 
העליון בנירנברג ביום 14 בדצמבר 1945 , העריך אדולף 
אייכמן, ראש המחלקה היהודית של ״הגסטאפו״, ש 4 מיליון 
יהודים נרצחו במחנות העינויים וההשמדה, ואילו עוד 2 
מיליון יהודים נתחסלו בדרכים אחרות, ובעיקר ע״י הריגות 
המוניות בשעת מסע־המלחמה הנאצי נגד רוסיה, אם נתחשב 
בהערכה זו, שמתאשרת גם ע״י השוואות ממקורות אחרים, 
יש לחלק את המספר הכולל של 4 מיליון נרצחי־המחנות 
בין 6 מחנות־ההשמדה, שנמנו למעלה, ונוסף על כך יש 
להביא בחשבון עוד כמה ממחנות־הריכוז המרובים, ששים: ו 
בפועל כמקומות־חיסול המוניים לעצורים יהודיים, כגון 
ברגן־בלזן, דאכאו, מאוטהאוזן, שטוטהוף, ועוד. מתוך כך 


מתברר, שההערכה הנזכרת של הסופרת הפולנית בנויה על 
התרשמות ולא על חישובים סטאטיסטיים. ואמנם היה יסוד 
להתרשמות כזו: בעוד שבמחנות־השמדה אחרים בתחום 
פולניה (טרבלינקה ובלז׳ץ) רוכזו בעיקר יהודי־פולניה 
עצמה, הגיעו לא׳ משלוחים קבועים מכל ארצות־אירופה, 
מפני שקשרי התחבורה של מחנה זה עם יבשת־אירופה היו 
נוחים למדי; ואפשר, שנימוק טכני זה גם הכריע בבחירת 
המקום כמחנה־ריכוז ראשי להשמדה המונית. 

לפי סיכומיו של הדו״ח הסובייטי השמידו הגרמנים 
במחנה א׳ "בידיה, ברעב, בהרעלה ובעינויים איומים, יותר 
מארבעה מיליון מאזרחי רוסיה הסובייטית, פולניה, צרפת, 

בלגיה, הולאנד, צ׳כו־ 

סלובאקיה, יוגוסלא־ 

וויה, רומניה, הונגא־ 

ריה, וארצות אחרות". 

והדו״ח מטעים במיו¬ 
חד, שה״מנוולים ה־ 

היטלריסטיים השמידו 
במחנות מאות אלפי 
ילדים מגיל הינקות 
עד גיל של 16 ״. בדו״ח 
זה אין זכר לעובדה 
היסודית והמכרעת, 

שהנרצחים הללו, אז¬ 
רחי כל הארצות הנז¬ 
כרות, היו בחלקם הג¬ 
דול יהודים, שהילדים המושמדים היו רובם ככולם יהודים, 
ושהללו נשמדו אך ורק בעוון־יהדותם. ואולם באותו זמן עצמו, 
שבו נתפרסם הדו״ח הנזכר, במארס 1945 , נתפרסם בעיתון 
הסובייטי "אייניקייט", בטאון הוועד האנטי־פאשיסטי היהודי, 
דו״ח של שני כתבים צבאיים מן הצבא האדום, מאיור 
טאלאיבסקי ומאיור כ״ץ, שבו הוטעם, שהקרבנות העיקריים 
היו יהודים ושהפשע האיום ביותר, שנעשה בא/ בוצע 
בחודשי יוני־יולי 1944 , בימי רצח־הבזק של יהדות־הונגאריה, 
הדו״ח הסובייטי מציין, ש״הגרמנים השמידו קודם 
נסיגתם את כל המסמכים בדבר המספר המדוייק של בני- 
האדם, שהושמדו על־ידיהם במחנה זה"; ומתקבל על הדעת, 
שהמרצחים הגרמניים עצמם ניהלו סטאטיסטיקה מדוייקת 
על המספר של הקרבנות היהודיים. ב 14 בדצמבר 1945 
הובא בפני בית־הדין בנירנברג דו״ח סודי, כנראה, מן 
המקורות של שירות־הריגול האמריקני, שנתפרסם בשעתו 
ע״י משרדו של נשיא־ארצות־הברית, ולפיו נשמדו במחנה 
א׳—בירקנאו, בתקופת השנתיים, מאפריל 1942 עד אפריל 
1944 , 1,765,000 יהודים. סיכום זה כולל: 900 אלף יהודים 
מפולניה, 100 אלף מהולאנד, 45 אלף מיוון, 150 אלף 
מצ״־פת, 20 אלף מבלגיה, 60 אלף מגרמניה, 50 אלף מיוגו־ 
סלאוויה, איטליה ונורווגיה, 50 אלף מליטה, 30 אלף 
מבוהמיה, מוראוויה ואוסטריה, 30 אלף מסלובאקיה, וב 300 
אלף יהודים, מגורשי ארצות שונות, שהובאו ממחנות שונים 
בפולניה. המספרים הללו מתאמתים גם מתוך מקורות אחרים 
ומתוך עדויותיהם של השרידים. אם להביא בחשבון את 
פעולת־המחנה ממאי 1944 עד ראשית 1945 , שכוללת את 
השמדתם של 200 אלף יהודי הונגאריה לכל הפחות, של יהודי 
קארפאטורוסיה, ושל שארית היהודים במחנות־העבודה 



אושוויינצ׳ים : גוויות הסרבנות טובלות לשריפה 















:54111 


• 1 י?׳י^ןר ־־ 


1 * 1 , ^יי? 


נ* 


מ 


.^*883 

1111 




■ז־)<<י^ג<- 4 : 

. ****}ן 


סרבנות שנספו בצריפי־אושוויינצ׳ים 


גדר־תיל טחושפלת ביאוש! גיינצ׳ים ולפניה •;סור 7 (ם כחובת אתראה 








331 אושוינצ׳ים 

שבפולניה, ואת כל שאר הפעולות ל״טיהור מוחלט מיהודים" 
("יודנריין") בכמה ארצות אחרות, שנכבשו ע״י הנאצים, 
אפשר לבוא לכלל הערכה, שא׳ שימשה מקום־השסדה של 
2 מיליון יהודים, לכל הפחות. 

על סמך המקורות הנאציים יש להניח, שהכבשנים 
המרובים בא׳ הוכנו בכוונה תחילה בשביל יהודים, והת¬ 
אריכים הגורליים בקורות־ההשמדה משמשים סיוע להנחה 
זו. בקיץ 1942 , כשהשלטון הנאצי העליון פקד להקים בחיפזון 
משרפות חדשות ומשוכללות יותר, חוסל גטו וארשה 
והתחיל השלב המכריע בחיסולה של יהדות פולניה כולה, 
בעוד שמכל ארצות אירופה הכבושה נעו רכבות־הגירושים 
ב״כיוון הבלתי־ידוע". אמנם מחנה א׳ היה מאוכלס ע״י 
ציבור מגוון, שהורכב מבניהן של כמה מאומות־אירופה ז 
אבל אלה היו בעיקרם אסירים פוליטיים או שבויי־מלחמה, 
שהועבדו בתנאים בלתי־אנושיים וממילא היתה התמותה 
בתוכם מרובה מאד. לעומתם שימשו העצורים היהודיים 
חומר מיועד לשריפה מיד, ורק אחוז מצומצם מתוכם נבחר 
לעבודת־פרך תחילה. עד־ראיה, שהיה מועסק במשרדי 
המחנה, מוסד, ש״בדרך כלל היו שולחים למשרפות 70% 
מן היהודים, שהגיעו במשלוחים", ועד אחר קובע, שבקיץ 
1944 , כשהגיעו המשלוחים העצומים מהונגאריה (שמנו 
15 — 20 אלף נפש ליום), הועברו עד 90% מהם מיד 
לכבשנים. "הנהגת המחנה לא היתד. יכולה לספק מכוניות 
להעברתם של המובאים המרובים, ולפיכך הוארכו פסי- 
הרכבת עד המשרפה עצמה. האנשים היו יורדים מן הרכבת 
כ 200 מטרים ממקום הרצח, והיו צועדים חמישה, חמישה 
בשורה, כשהם נושאים חבילות, מוליכים ילדים בידיהם, 
חובקים בזרועותיהם את הפעוטות ואף דוחפים עגלות עם 
תינוקות. בשלוה התקדמו אל המקום המיועד להם, בלא 
שניחשו מה צפוי להם בר׳. אותה תקופה של השמדת־הבזק 
של יהודי הונגאריה כללה אף את היום, שבו הגיעו מעשי- 
הפשע בא׳ לשיאם. לפי עדותם הנזכרת של הסופרים הסוב¬ 
ייטים בעתון ״אייניקייט״ היה זה ה 28 ביוני 1944 , היום, 
שבו נרצחו 24 אלף יהודים׳ 

במשך הזמן התחילו מנצלים את מחנה־א׳ גם לביעורן 
של קבוצות מסויימות מתוך האוכלוסיה הלא־יהודית. 
הצוענים, כמה עשרות אלפים במספר, דינם היה כדין 
יהודים: לשריפה ישירה. כמו־כן חוסלו במחנה, ללא אבחנה, 
חטיבות שלימות של שבויי־מלחמה רוסיים. בכל פעולת- 
עונשים על כל גילוי של התמרדות נגד משטר־הכובשים 
הנאצי בכל איזורי אירופה, נסתייעו הנאצים במנגנון הרצח 
שבא׳. עם כל זה היו היהודים הקרבן העיקרי. המעטים מן 
היהודים הנידונים, שנבחרו לעבדות ממושכת, קיבלו במחנה 
מספר סידורי, שנחרת בכתב־קעקע בגופותיהם. כמה מאות 
מהם, גברים ונשים, שנושאים בבשרם את אות א׳, נשארו 
בחיים כזכר לזוועת־הזוועות. 

גילויי־התנגדות של הנידונים. התיאורים 
והעדויות המרובים של ניצולי המחנה מלאים וממולאים 
סיוטי-אימים, שאין להעלותם על הכתב. ביחוד משפילים 
ומדכאים הסיפורים על קיומה של-כת ה״קאפו", כלומר 
פלוגות-העזר, שהמרצחים הסאדיסטיים הרכיבו מתוך המוני 
הנידונים עצמם על מנת לשרת את מפעל-הרצח. על רקע 
אפל זה מפליאים עד מאד הגילויים של גבורה נפשית 
עילאית בחיי־המחנה. עדי־ראיה מספרים, למשל, על עריכת 


— אושעיא 332 

תפילה בציבור בתנאי־מחתרת, על אסירים שצמו ביום־ 
הכיפורים בתוך המחנה, ואף על הפגנות של קידוש־השם, 
שמצאו את ביטויין במה שקבוצות של יהודים צעדו לא 
פעם בשירה ובזמרה עד לשערי־המשרפות. למרות תנאי 
הדיכוי המוחלט פעל במחנה אידגון פוליטי אנטי־נאצי, 
שהפיץ ידיעות של הראדיו החשאי, אגר נשק, סידר בריחות 
של בודדים ותיכן התמרדויות. אחד מן הכבשנים שבמחנה 
נהרס בהתקוממות של פלוגת ה״זונדר-קומאנדו", כלומר 
של שידות-הקרמאטוריונים. וכך תואר המאורע בפירסום 
דוקומנטארי של הוועדה ההיסטורית־היהודית בפולניה: 
"פעם, בצהרי-יום, היה זה ברביעי או בחמישי לספטמבר 
1944 , נפלה השמועה: הכבשן דולק. יצאתי החוצה וראיתי: 
אכן עלתה באש המשרפה, שהיתה קרובה ביותר למחנה 
שלנו, שנקרא "מחנה-נשים בירקנאו ב׳". לאש, שהתנשאה 
אל על, היתה הפעם צורה אחרת מן הרגיל. זו לא היתה 
לשון צרה של להבות ועשן מיתמר מבעד לארובה הגבוהה, 
כאותה שעלתה תמיד בשעת שריפת הגופות. הפעם התפרצו 
הלהבות ואחזו בבניין כולו. במהירות־הבזק נתפשטה הידיעה 
במחנה! מפה לפה התלחשו: היהודים העובדים ב״זונדר־ 
קומאנדר׳ התמרדו, הציתו את המשרפה, השליכו שניים 
ממפקחיהם, הנאצים השנואים, חיים לתוך האש, חתכו את 
גדר־התיל והתפזרו לכל הרוחות. מיד הוזעק כל צבא־ 
המחנה, שמנה כעשרים אלף מאנשי הס״ס, ואף אחד מן 
המתמרדים לא הצליח להגיע אל מחוץ לתחומי המחנה, 
אבל התבערה נמשכה כל הלילה והמשרפה נהרסה". עד 
שני מוסיף, שהמתמרדים היו יהודי-יוון, שנבחרו לשירות- 
הכבשנים, העיזו להתמרד ואף הצליחו לבצע את הפעולה. 
"שריפת הכבשן הרביעי, מוסיף עד זה, שימשה אות לעובדי 
שאר הכבשנים, אך ללא תוצאות". 

א׳ הפכה שם־נרדף לזוועה, שאין לה שם. חלק משטח־ 
המחנה לשעבר נשאר קיים ועומד כצורתו, לפי יזמתה של 
ממשלת־פולניה, כדי לשמש מזכרת־אימים לדורות הבאים. 
כמה סרטים דוקומנטאריים נוצרו על נושא זה, ובכל 
לשונות־אירופה נצטברה ספרות שלימה של הניצולים 
המועטים, הרואים להם חובה לחשוף את הזוועה עד עומק 
תהומיותה, ולהזהיר השכם והזהר את האנושות: זכור 
את א׳ נ 

ישראל קלויזנר, מחנות ההשמדה בפולין (קובץ עדו¬ 

יות ותעודות)! רעיה כגן, נשים בלשכת הגיהנום! 

; 1945 , 817^x011 /*מ ץ 771 ץ 0 , 5103 ׳מ 0 [ 82013£ 3 ת 7 ו 801¥0 

07 , 5 ז 0110 עו £0 ־ 0001 ; 1947 , ס €17 ? 11 ! 1 ? 0 , 1080130 ־ 1 ? <ע 11111 ? 

07 [ 40 \ 0777x00 /ס 77101 17 / " 7 ; 1946 , 041110/1111172 4 / 070x0 

/ 3111707 } 1/1( 1x777x0110x01 /ס 1 ^ 0717X1X011 ?700773.1X זס׳מ 

11 ־ 31 , 11 )זג? ,ץת 3 מוז 00 , ^ 77 ( 1'711711x01 81111x11 01 {{11777x1 

1110 תזסז) 131100 ) 1945 , 000001601 14111 ס) 1945 ־ 000001601 

■ 4111 ) 7/10 1x177X0110X01 (ס £7717711 113 [ ;( 1 ק 1 ז 50 ת 3 ז 1 110131 ) 0 

- 711711X01 /07 7/17 1'7101 0( 0777X00 37 0/07 07 0717X1 'ך / 7071 

; 1946 ־ 0010601 ] 15 308 1001601 ק 80 30111 , 141110016018 , 0011 

- 41110/1 . 7010711 15211, {300 £717 80X70/00717070 ץ 14 1910013115 

.ח 0  05 ), אבךהם (אמצע המאה הט״ז), מדפיס 
עברי. בן של משפחת אנוסים, שנקרא בנצרותו 
61 ת 1 ? 01131:16 . ברח מליסבון עיר מולדתו לפרארה. שם 
יסד בש׳ שי״ג/ 1553 בית־דפוס׳ שבו הדפיס הרבה ספרים 
בעברית, בספרדית ובפורטוגיזית (מהם אף תרגומים 
מעברית). ידועים כעשרים וחמישה ספרים עבריים, שיצאו 
מבית־דפוסו׳ רובם ספרי מוסר ופילוסופיה. נתפרסם תרגום 
ספרדי למקרא, שנדפס על ידיו( 1553 ) ושהצנזורה השתדלה 
להשמידו. בית־דפוסו של א׳ נסגר מטעם שלטונות הכנסיה 
על שהדפים את הספר "שלטי הגבורים" לר׳ יעקב ב״ר 
יואב אליהו די פאנו, שכולל קינה "על קדושי-אנקוינה" 
(פרארה שט״ו). — סמל בית-דפוסו של א׳ היה כדור־הארץ 
נשען על עוגן ועל-ידם הכתוב: "קויתי יי קותה נפשי ולדברו 





335 


אושר,י, אברהם — אות־קלון 


336 


הוחלתי״. — שלמה, בנו של אברהם א׳ ועוזרו, עבר 
לקושטה בשנת ש״כ וגם שם עסק בהדפסת ספרים עבריים. 

או^קי ׳ ^טמואל ( 6 טף 5 ס 3111116 1 §), סופר מאנוסי פורטו־ 
גאל באיטליה, מלבד עברית ידע לאטינית וספרדית 
וכתב פורטוגיזית טובה. היה בעל השכלה רחבה. א׳ 
חזר לדת־ישראל וב 1553 הדפים בפרארה בבית־הדפום 
של קרובו אברהם אושקי את ספרו הפורטוגיזי ברנ 3 :> 15013 ! 00 
151361 36 1113$065 נ 1 ת 1 35 ("נחמה לצרות־ישראל"). א׳ כתב 
את הספר פורטוגיזית כדי להשפיע על אנוסי פורטוגאל ע״י 
צידוק־הדין על צרות ישראל, מצד אחד, ועל־ידי דברי־נחמה 
על מה שיבוא לישראל הסובל בימי־הגאולה, מצד שני. הספר 
הוקדש לדונה גרציה נשיא (ע״ע), שביתה שימש מעין מרכז 
לאנוסים בפרארה. הצורה הספרותית של הספר היא שיחת- 
רועים. הרועה המייצג את האומה הישראלית והקובל על 
הפורענות הוא 03130 [ — יעקב, אבל, כנראה, בחר המחבר 
בצורה של שם זה כדי לרמוז גם לאי־כבוד. יעקב נפגש עם 
שני רועים אחרים: עם 2103160 (זכריה), שמזכיר ליעקב את 
חטאי־העם וחסדי ה׳ לישראל, ועם 160 ת 11 א (נחום), שבפיו 
דברי־ניחומים. הספר הוא בן שלושה חלקים. בשני החלקים 
הראשונים דנים הרועים בתקופת בית ראשון ובית שני. 
החלק השלישי מוקדש לצרות־הגלות אחר החורבן ובימיו 
של המחבר. 

מקורות ידיעותיו בתולדות־ישראל הם, מלבד המקרא, 
יוסיפון, יוסיפום בלאטינית והתלמוד. בתיאורי המאורעות 
של ימי־הביניים השתמש בכרוניקה עברית, שהיתה מתהלכת 
בעם בנוסחאות שונים ושהשתמשו בה גם האפודי ור׳ שלמה 
אבן וירגה׳ וגם בכרוניקות לועזיות. הוא שאב גם סיפורים 
מן הספר 61 [>;? 111111 ] 1311 ־ 01 ? של הצורר אלפונסו די אס־ 
פינה, אלא ששינה את מגמת הסיפורים שבספר זה מבחינה 
היסטורית. חשובים דבריו על תקופתו שלו, ובעיקר — 
דבריו על האינקוויזיציה ועל האנוסים, ובתעודה היסטורית 
יש לספרו ערך קיים. האינקוויזיציה החרימה את הספר מיד 
אחר שיצא לאור, ולעומת זה השתמש בו ר׳ יוסף הכהן 
ב״עמק־הבכא" שלו• לפי עדותו של ר׳ יצחק עקריש ישב 
בצפת יהודי בשם שמואל אושקי, שסיפר דברים מופלאים 
על עשרת השבטים וניהל תעמולה לטובתו של דויד 
הראובני; אך עדיין לא הוברר אם הוא א׳ שלפנינו. החוקר 
הנוצרי מנדס דוס רמדיוס הדפים מחדש את ספרו של א׳ 
בשנת 1907 כספר חשוב להכרת הלשון והספרות הפורטו־ 
גיזיות הישנות. הספר ניתרגם ליידית (ברובו) ע״י אליהו 
ליפינר ( 1949 ). 

, 1890 , 1 ] 11 € > 113 [-. £$ 0 \ 10 £ 1 ) 0 $' 1 ) 101 ־ 17 )$$£ £€£1 7 ( 1101 ?[ £1 

£177 ־ 7 £< 1 ^ 16 ( ) 13 £ 77 X 1 $ )\^ של .[ ; 107 

. 77 — 24 , 1893 ,. £ 7 $ , 14 11 € { 0£$11710 ,. 113 [ ' 147 ( 

ע. ש. 

א 1 ת־קל 1 ן(ידוע גם בשם ,כתם־הקלוך, ,כתם צהוב/ ובספ¬ 
רות העברית — ,סימן/ ,חותם/,אופן/ ,עג[ו]לה/ 

,כתם של שמצה׳), סימן של גנאי בתלבושת לשם הפליה. 

באיסלאם. הראשונים, שהנהיגו סימן של הפליה בתל¬ 
בושת, היו המוסלמים, שהנהיגו אות כזה ביחס ל״כופרים". 
לפי ידיעה היסטורית אחת חייב החליף עומאר 1 , בשנת 
634 , את ,אנשי־החסות/ כלומר את כל הבלתי־מוסלמים 
שבממלכתו, ללבוש תלבושת מיוחדת, לחגור חגורות ולחבוש 



יהודים ואותות־קלון על בנדיהם, לפני בית־דין נוצרי 
טתוך: אולרין טננלר, 801 :> 1 ק 115 ;> 1 ג. 1 , אונסבורנ, 1509 

כובע מיוחד. אולם יש מטילים ספק בידיעה זו והם סבורים, 
שראשיתה של הפליה זד היא מימי ע(מאר 11 ( 717 — 720 ). 
על כל פנים ברור, שהארון א-רשיד גזר ב 806/7 על ,אנשי־ 
החסות׳ להיבדל מעל המוסלמים בתלבושתם. ואולם א״ק 
ממש הנהיג החליף אל־מתוכל בשנת 849/50 . חליף זה דרש 
מ,אנשי־החםות׳ ללבוש ',טילסאן׳ צהוב ולחגור חגורות; מי 
שחבש את הכובע הידוע בשם ,קלנסוה׳ (כובע גבוה וחד 
כזה של המוסלמים) הוצרך להוסיף עליו שני כפתורים; 
צבעם של הכובעים, שלבשו הבלתי־מוסלמים, צריך היה 
להיות שונה מזה של כובעי־המוסלמים, ומי שחבש מצנפת 
(עמאמה) הוצרך לחבוש מצנפת צהובה דוקה. על הנשים 
הוטל ללבוש גלימה צהובה; על בגדי־עבדיהם של ,אנשי־ 
החסות׳ מחוייבים היו להדביק שני טלאים צהובים, אחד 
מלפניהם, על החזה, ואחד מאחוריהם, בגודל של ארבע 
אצבעות; וכן ציווה להצמיד לבתיהם צורות של שדים 
חטובות מעץ. ולאחר שלוש שנים הטיל את גזירודהטלאים 
גם על,אנשי־החסות׳ עצמם, ב 887/8 גזר איבראהים, המושל 
הסאראצני בסיציליה, על הנוצרים לשאת על בגדיהם 
ולהדביק על דלתותיהם חתיכת-אריג בצורת חזיר, ועל 
היהודים — בצורת חמור, והיהודים הוכרחו, נוסף על כך, 
לחגור חגורה צהובה ומצנפת מיוחדת. החליף הפאטימי אל־ 
חכים פקד בשנת 1004 על ה״כופרים" (יהודים ונוצרים) 
ללבוש בגדים שחורים ולחבוש כובעים שחורים; ובשנת 
1008 החמיר וגזר, שהכופרים יסמנו את עצמם בסימן יותר 
בולט: הנוצרים נתחייבו לשאת צלב, שאורכו אמה, רוחבו 
אצבע ומשקלו רוטל, והיהודים — גזרי־עץ בצורה של ראש־ 
עגל, שמשקלם רוטל, וכדי להפלות את הכופרים בבתי- 
המרחץ הציבוריים גזר על הנוצרים לשאת צלב, ועל 
היהודים — פעמון (אחר-כך קבע בתי-מרחצאות מיוחדים 





337 


אורדקלון 


338 


לכופרים). בדומה לגזירתו של אלחכים הטיל ראש־״המיי- 
הדים״ (ה״אלמווחידין") אבו יוסוף יעקב אלמנצור ( 1184 — 
1198 ) על היהודים שנאנסו להתאסלם בצפון־אפריקה לשאת 
,אות׳, שיציין אותם, ללבוש בגדים שחורים בעלי שרוולים 
רחבים וארוכים עד לרגליים, ובמקום מצנפות — צעיפים 
עבים "בעלי צורה מכוערת ביותר". בימי בנו, מוחמד א־ 
נאציר ( 1199 — 1214 ), נעשה תיקון, כתוצאה מהשתדלותם 
של האנוסים, והותר להם ללבוש בגדים ומצנפות בעלי צבע 
כתום. באמצע המאה הי״ג הוטלה ההפליה בתלבושת גם על 
היהודים שבצפון־אפריקה. בתקופת שלטון הממלוכים במצ¬ 
רים חודשה ב 1283/4 גזירת ההפליה ע״י סיף א־דין קאלאון 
המכונה אלמלך אלמגצור, שגזר על הנוצרים לחגור חגורות. 
בהשפעת הווזיר של המושל אבו יוסוף יעקב ממארוקו 
הוחמר המצב במדינת־הממלוכים בשנת 1301 . הנוצרים 
נצטוו לחבוש מצנפות כחולות, היהודים — צהובות, השומ¬ 
רונים — אדומות, ואף הנשים הוצרכו ללבוש תלבושת 
מיוחדת. ב 1354 יצאה פקודה מאת השלטונות הממלוכיים, 
שהכופרים "לא יחבשו קלנסוה כמותם, ולא מצנפת, לא 
ינעלו נעליים דומות לנעליהם, ולא יספרו את שערותיהם 
כדוגמתם; אלא הנוצרי יחבוש מצנפת כחולה, בעלת עשר 
אמות לכל היותר, והיהודי — מצנפת צהובה באותו גודל, 
וימנעו מנשיהם להידמות למוסלמיות ולחבוש מצנפות; 
ולכשתיראה נוצריה ברחוב תלבש גלימה של בד מצבע 
כחול, והיהודיה — גלימה כזו בצבע צהוב... ויהא אחד 
מנעליה שחור ואחד לבן". ונאסר על הכופרים להיכנס 
לבית־מרחץ ציבורי בלא סימן־הכר, "טבעת עשויה נחושת 
או עופרת או מתכת אחרת". 

לפי מקור מן המאה הט״ז נענשו היהודים בפרס על 
מעשיו של דויד אלרואי בסחיבת עץ כבד ועבה, שהיה תלוי 
בצווארם. ואף אם אפשר לפקפק באמיתותה של מסורת זו, 
שמקשרת את העונש הנזכר בפעולתו של דויד אלרואי, הרי 
בכל צופן יש להניח, שעצם התעללות זו ביהודים אירעה 
בזמן מן הזמנים. 

אף התורכים הפלו את הכופרים בתלבושתם, אבל בלא 
תוספת ,אות׳ מיוחד לשם השפלה נוספת. בשנות־השישים 
של המאה הט״ז עוד נידונה בתורכיה שאלת תלבושתם של 
הכופרים, ובימי השולטן מוראד ווו ( 1574 — 1595 ) נאסר 
על היהודים ללבוש בגדי־משי ולחבוש מצנפת (טו״באן), 
שהיה מותר להם לחבוש עד אז, והותרו לחבוש רק כובע 
(קאאוק בתורכית) "בדמות הכובעים הספרדים, גבוה וחד 
מלמעלה ורחב מלמטה". מאמצע המאה הי״ז ואילך אנו 
שומעים, שהיהודים נזהרו מאד שלא ללבוש בגדים שצבעם 
ירוק, ואף לא ירוק־חיווריין ביותר, מפני שצבע־הירוק נחשב 
לצבע של המוסלמים המתייחסים על משפחת־מוחמד; הם 
נעלו נעליים שחורות או סגולות, והנוצרים — אדומות או 
כתומות. בתחילת המאה הי״ח נעלו היהודים בירושלים 
נעליים כחולות, והנוצרים — אדומות. היהודים בירושלים 
חבשו אמנם מצנפת, אבל אסור היה שעיטופה יהא ירוק או 
לבן. על הנוצרים נאסרה המצנפת בכלל, "כי כן הוא חוק 
מישמעאל, שילכו כל אומה בלבוש השייך לה, כדי שיהא 
היכר בין כל אומה ואומה״. ב 1702 הוציא דאלטאבאן־פחה 
פקודה, שהכופרים רשאים לכסות את ראשם רק באריג או 
בע 1 ר שחור, וכן נאסר עליהם לחבוש כובעים אדומים בעלי 
פסים לפי האופנה הטאטארית. בירושלים הוטל על היהודים 


לחבוש "כובעים גבוהים כמנהג היהודים"; וכן נגזר עליהם, 
שנעליהם תהיינה "בלא ברזל למטה, כנהוג". 

מכל ארצות־האיסלאם האריכו ימים ביותר הגזירות של 
ההפליה־בתלבושת בתימן. לפי מסורת תימנית גזר העזולטן 
סלים 1 על יהודי־צנעא לשאת בגדים שחורים וכן אסר 
עליהם לעטוף את ראשם. לפי עדותו של יעקב ספיר, שביקר 
בתימן ב 1858 , אסור היה להם ללבוש בגד לבן, אדום וירוק 
או לעטוף את מצנפתם יותר מבצניפה אחת ובאריג שחור 
דוקה. ההפליה בתלבושת נהוגה בתימן אף בזמננו. 

בנצרות. היוזם להנהגת סימן מיוחד בתלבושתם של 
היהודים שחיו תחת שלטון הנוצרים היה האפיפיור אינו- 
צנטיום ווו. עוד בשנת 1204 חיווה את דעתו על הצורך 
בכך, ובבישופות של פאריס הונהג א״ק, כנראה, עוד קודם 
שנת 1208 . הוועידה הלאטראנית הרביעית ( 1215 ), שנת¬ 
קיימה בראשותו של איגוצנטיום זה, החליטה שעל היהודים 
והסאראצנים להיבדל במלבושיהם מן הנוצרים, "כדי שיוכרו 
בכל זמן". אמנם ההחלטה מדברת על הבדלה בלבוש ולא 
על הדבקת סימן מיוחד על הלבוש; אבל ברור, שדוקה על 
כך דובר בוועידה; ואע״פ שהנימוק המפורש להבדלה בלבוש 
היה כדי למנוע בעד יחסים אינטימיים בין יהודים ונוצרים, 
הרי הכוונה האמיתית היתר, להדביק על היהודי ציון ממשי 
ל,אות קיך. מקור יהודי כותב: ״שנת קע״ו ( 1215 ) גזרה 
מלכות־הרשעה על עמנו, שילכו מצויינים בחותם (סימן) 
ניכר משתים־עשרה שנה ולמעלה — האנשים בכובעיהם 
והנשים בצעיפיהם״. הסימן היהודי הונהג באנגליה ב 1217 . 
ובאותה שנה ציווה הלגאט של האפיפיור בצרפת הדרומית, 
"שילכו מצויינים כעין עגולה (גלגל) במלבוש העליון, אמנם 
לימים מועטים נתבטלה הגזרה״. אולם בשנת 1219 הוציא 
פילים אוגוסט וו מלך־צרפת צו, שיש לציין את היהודים 
בסימן מיוחד. באותה שנה נענה האפיפיור הונודיוס ווו 
לבקשתו של פרנאנדו ווו, מלך קאסטיליה, שלא לכפות על 
ארצו את הנהגת ה,םימן׳ של היהודים, שהוחלט עליו בוועי¬ 
דה הלאטראנית, מחשש שהרבה יהודים יעזבו ע״י כך את 
קאסטיליה ויעברו אל המאורים, והדבר יגרום נזק למדינה. 
בפיזה הונהג ה,סימן׳ בשנת 1221 . לאחר שנה פקד הקיסר 
פרידריך 11 על היהודים בסיציליה ובנאפולי להדביק על 
בגדיהם טלאי כחול בצורת האות היוונית יד. ועידת־הכנסיה 
בנארבונה ( 1229 ) קבעה את ה״סימן היהודי" בצורת טלאי 
עגול ( 3 ז 0 ז), והוא הונהג באותו זמן בכל צרפת. על כך 
מעיד ר׳ יצחק בן משה בעל ,אור זרוע׳: "כשהייתי אני 
המחבר בצרפת היינו מוליכים אופנים על הבגדים, כי כן 
גזרו על כל היהודים". באיטליה המרכזית והצפונית, עד 
כמה שידוע, הונהג הסימן לראשונה ב 1257 , בצורה של 
עיגול צהוב בקוטר של טפח על בגדי הגברים, ואילו הנשים 
נתחייבו להדביק על צעיפיהן שתי רצועות כחולות. ועידות- 
הכנסיה בברסלאו ובווינה, שנתוועדו ב 1267 , קבעו כ׳סימן׳ 
בשביל היהודים בשלזיה, פולניה ואוסטריה כובעים מיוחדים 
בצורת חריט (!מטז״סזסס 1 מג״ 11 נ]). ועידת־הכנסיה בעיר 
אופן ( 1279 ) קבעה שעל היהודים לשאת על החזה טלאי 
אדום בצורת גלגל. 

היהודים הירבו להשתדל בדבר ביטולו של סימן־ההשפ־ 

לה, ולפעמים השיגו את מבוקשם. כך, למשל, שיחרר ב 1268 
יעקב 1 מלך־אראגון את היהודים מלשאת את סימן האופן, 
ולא חייב אותם אלא ללבוש ,גלימה׳ ( 13 >סס:!ס־! 3 ק 03 ); 




339 


אורן־לולון 


340 


ואלפונסו ץ מלך קאסטיליה הסתפק בקביעת בגדים מיוחדים 
בשביל היהודים, בלא סימן של קלון. מאותה תקופה לערך 
אנו שומעים, שיהודי־פרובאנס הצליחו להפר את מחשבתו 
של משומד אחד, שגזר עליהם לשאת חותמות גדולות מבד 
אדום או כתום, אלא שקצת לאחר מכן נתחדשה הגזירה 
והוכרחו להדביק על בגדיהם ,עגולה׳ ברוחב של ארבע 
אצבעות ובאמצעה "דמות לבנה לוקה מבגד שחור". פקודת־ 
מלכות יצאה ב 1269 להנהיג את הסימן בצרפת מטעם 
לואי \\, ומלכי־צרפת, שמלכו אחריו, אישרו את הגזירה 
עד שהיהודים גורשו סופית מצרפת ב 1394 . באנגליה קבע 
אדוארד 1 ב 1274 את הטלאי בצורת שני לוחות־הברית, 
ובוודאי היה סימן זה קיים עד גירוש היהודים מאנגליה 
ב 1290 

בגרמניה ובמדינות אוסטריה לא חדר הטלאי הצהוב 
אלא בתקופה מאותרת יותר. ההל מן המחצה השניה של 

המאה הי״ד נתפשטו 
סימני־ההפליה ונעשו 
נוהג קבוע באיטליה, 

ספרד וגרמניה. ב 1360 
נקבע בחוקים של העיר 
רומי, שהיהודים הגב¬ 
רים (חוץ מן הרופאים) 

חייבים ללבוש גלימה 
גסה אדומה, והנשים 
חייבות לחגור סינר 
אדום; אף נתמנו פקי¬ 
דים מיוחדים להשגחה 
על קיום־הגזירה, ול¬ 
מלשינים על העבריי¬ 
נים ניתנה מחצית הק¬ 
נס, שהוטל על העבריין 
בסך של 11 סקודי. 

דטות של ייהוד' ואות־קלון על בנרו בשנת 1402 ניתקנו 
הספריה הלאומית, פאריס, כיי טס. 820 תקנות חדשות, שביט¬ 
לו את התשלום בעד המלשינות ושיחררו את היהודים 
מתלבושתם זו בגטו היהודי. במדינת ויניציאה הוטל הסימן 
בשנת 1394 בצורת 0 , וב 1496 בא במקומו כובע צהוב, 
שאותו אי-אפשר היה להסתיר מעין־רואים; בסאבויה הונהג 
א״ק ע״י אמדאו וווע ( 1383 — 1451 ) בצורה של עיגול אדום 
מלפנים ושל עיגול דומה על השכם השמאלי. במשך המאה 
הט״ז הונהג ה,סימן׳ כמעט בכל ערי־איטליה. בקאסטיליה 
נענה המלך אנריקה 111 לבקשת הקורטס וחייב בשנת 1405 
גם את החצרנים היהודיים לשאת את ה,םימן׳. בהשפעתו 
של ויסנטה פדר נקבעו ב 1412 ליהודים בגדים מיוחדים 
(״הלבישונו בגדים שונים״ — קובל ר׳ שלמה אלעמי), 
ונוסף על כך נגזר עליהם, שישאו חותם אדום ויגדלו את 
שער הראש והזקן; וגזירות מחייבות לשאת את הסימן 
היהודי יצאו ממלכי־קאסטיליה, שמלכו אחר אנריקה ווו. 
החובה ללבוש בגדים מיוחדים הוטלה על היהודים באראגון 
ב 1393 ע״י המלך חואן 1 . ב 1397 יצאה פקודה מטעם המלכה 
מאריה (אשתו של המלך מארטין), שכל היהודים היושבים 
בבארצלונה וכן המבקרים בה ישאו על החזה עיגול צהוב 
בקוטר של יד (טפח), שאמצעיתו אדומה, וכן גזרה, שצבע 
בגדיהם של היהודים יהא ירוק־כהה (מפני שהיהודים צריכים 



גו־םלנוח טשנת 1551 , הנהר עי יהודי אוסטריה 
לשאת אות־קלון על בנדיהם 


להתאבל על חורבנם, שגרמו לו בקשיות־עורפם כשדחו את 
ישו), ושהכובע שלהם יהא רחב וארוך ובעל 3000113 > 
(כבינה) רחבה וקצרה; העבריינים ייקנסו בסך של 10 
ליברות ובגדיהם יופשטו מהם בו במקום שנתפסו בקלקלתם. 
בכתב ה״הנחות״, שנתן המלך מארטין ליהודי לדידה ב 1400 , 
חייב אותם לשאת רק את הסימן המקובל. משנת 1474 אנו 
שומעים, שבעיר סרוירה רצו העירונים להטיל על היהודים 
עיגול ( 11033 ) בצורה אחרת מן המקובל. 

נוסף על הכובע היהודי חדר גם אות־הקלון לגרמניה 
במאה הט״ו בצורות שונות. ועידת-כנסיה בזאלצבורג( 1418 ) 
חייבה את הנשים לתלות פעמונים בשמלותיהן, כדי שהליכתן 
תישמע מרחוק. באוגסבורג נגזר על היהודים בש׳ 1434 , 
שישימו טבעות צהובות על בגדיהם מלפנים, ואת הנשים 
חייבו לצאת בצעיפים, שיש להם עוקצים. יהודים זרים, 
שבאו לנירנברג, היו חייבים לחבוש ,גוגלים׳ — כומתות 
גדולות ורחבות, שמגיעות עד הגב — כדי להבדיל ביניהם 
ובין יהודי־המקום. ב 1530 היה ה,כתם הצהוב׳ חובה כללית 
לכל יהודי גרמניה, ואילו באוסטריה הוטל ד״כתם הצהוב׳ 
כחובה כללית על כל היהודים שבתוכה ב 1551 . ה,סימן׳ 
היהודי היה קיים בצורות שונות עד סופה של המאה הי״ח. 
יהודי־פראג בימי מאריה תרזיה הוצרכו ללבוש צוורונים 
צהובים מעל למעיליהם. באיטליה נתבטל אות־הקלון רק 
עם כיבוש נאפוליון בשנת 1797 . 

במאה הי״ט נראה היה, שאות־הקלון לא רק נתבטל אלא 
גם נשתכח ואבד זכרו. אבל במאה הכ׳ קם לתחיה. הנאצים 
חידשו את הטלאי הצהוב בנובמבר 1939 . לאחר כיבוש־ 
פולניה ע״י היטלר הוכרחו היהודים (ב 12 לנובמבר של 
אותה שנה) בלודז׳ וליצלרק ולובלין להדביק על בגדיהם טלאי 
צהוב, ולא עוד אלא שבמקומות מסויימים אף הכריחום 
להדביק שני טלאים: אחד על השרוול ואחד על הגב; ב 23 
לנובמבר של אותה שנה הוציא פראנק, המושל הכללי 
לשטחי הכיבוש בפולניה, פקודה זו: "כל היהודים והיהודיות 
השוהים בשטח של הגנראל־גוברנמאן, מבני עשר ומעלה, 
חייבים לענוד, החל מן ה 1 לדצמבר, 1939 , על השרוול 
הימני של בגדם, וכן על מעילם, סרט לבן ברוחב של 10 
סנטימטרים לכל הפחות, ועליו מגן־דויד". בווארשה הוציא 
המושל הנאצי פקודה זו: "כסימן יש לענוד על הזרוע 
הימנית סרט ועליו מגן־דויד כחול על רקע לבן. הרקע הלבן 
צריך להיות בגודל, שהמרחק בין קצות־המגן הנגדיות יהא 
לפחות 3 ס״מ. רוחב הצלע של המגן־דויד צריך להיות 












341 


אות־קלון - אז רב נסים 


342 


לפחות 0 ״מ אחד". את הטלאי היהודי העבירו הנאצים לתחום 
של שטחי־כיבושיהם, חח מאיטליה, בצורת סרט או טלאי 



בזמן םלחמת־העולם 11 


על החזה או הגב, שבאמצעיתם מגן־דויד ובמרכזו המלה 
״יהודי״ בלשונות השונות, או האות 1 < האות הראשונה 
שבה מתחלת המלה 1136 !. 

א. שטראום, תולדות היהודים במצרים וסוריה תחת שלטון 
הממלוכים, כרך א׳, עם׳ 90/2 < א. רוזאניס, דברי ימי ישראל 
בתוגרמה, כרך ג/ עמ׳ 266/8 ! ספר הזוועות, תעודות. 
עדויות ודינים וחשבונות על שואת היהודים במלחמת העו¬ 
לם השניה, בעריכת ב. מינץ וישראל קלויזנר. ירושלים 
תש״ה, עם׳ 3 , 184/5 ! ע. שוחט, היהודים בירושלים במאה 
הי״ח, ״ציון״, שנה א , , עבד 380/1 ! יעקב ספיר הלוי, אבד 
ספיר ח״א. לוק 1866 , עם׳ נ״ב, ק׳! //!ס!׳״״ 0 <£ ,*וחג 1 ב 0 
— 110 .ק ,; 1111 ^- 7111 £6 1 } 111 ן !) 1 1 ה 0 ה-וססהסס ! 7111-0 11 ; 101 '}} 0 
- £0 ת 51 .י 1 ; 1841 ,<>מזמז 0 /מ'!'/> סס 51£ 2.0 17060% . 17 ; 121 
!-) 2  ה 1 ה; 11111 

, 11111.110.1 11151011.1 ,ץ; 0 !; 11 -[ מ> £0 11011 ; 011011 *" 7111 , £156 . 0 

11/5 ;} ; 111 }ס ^■ 7111101 , 17016 0011 ; 95/144 .קק ,( 1941 ) 7 \ 1 

. 1946 ,׳ 7/0/3 מ* 

ע. ש. 

אזת 1 , סךקום סלדום ( 0760 1118 ע 1 ג 5 15 ״! 3 ^), קיסר 
ח׳מי ( 15 ביאנואר — 16 באפריל 69 לסה״ג)! 

חברו המובהק ביותר של נירון בחיי־ההוללות שלו. כשניר 1 ן 
נטל ממנו את אשתו פ 1 פיאה סבינה (ע״ע), נתמנה א׳ כמושל 
של לוסיטאניה (בספרד) ובמשך עשר שנים ניהל פרובינציה 
זו בכשרון. כשהוכרז גאלבה, מושלה של הפרובינציה 
הסמוכה טאראקוננסים, לקיסר (יאנואר 69 לסה״ג), התחבר 
א׳ אליו והלך עמו לרומי מתוך תקוה, שגאלבה הזקן יאמץ 
אותו לבן ויוריש לו את השלטון. אולם כשגאלבה אימץ את 
פיזו, רצח את שניהם בעזרת הפרטוריינים ועשה עצמו קיסר. 
בינתיים הכריזו הלגיונות שעל הרינוס את ויטליום (ע״ע) 
לקיסר. א׳ יצא נגדו בראש צבאותיו, אך נחל תבוסה ליד 
בדריאקום (מזט 130 ז 863 ) ואיבד את עצמו לדעת. 

, 5 ט 1 ח 1:0 שט$ ; 51 ־ 11 , 11 ; 90 ־ 71 ; 12-50 , 1 . $118 ,גנג^סג*! , 

• 11 ,( £01567261 ! 1 * 1156116 * 067 ? 167 ) 6 ( 0656111611 ,* 11 ) 0655 ; 01110 
, 11567 >£! 115611671 * 061 ז ? £6 6 ( 065611161 , 1 ^ 5 ׳^ש 352 בת 0 ס 

אזתזת־בבזד, ע״ע ממיםמטיקה. 


אותידמום ממגנסיה, מלך־באקטריה. 

נשתלט על הארץ סמוך ל 230 לפסה״ג לאחר 
שסילק מן השלטון את השושלת של דיודוטום. במשך כמה 
שנים היתה נטושה מלחמה בינו ובין אנטיוכום השלישי, 
שנסתיימה בחוזה־השלום משנת 206 , שבו הכיר אנטיוכום 
בא׳ כמלך באקטריה. 

. 110 ) 1 * 1 !) 1 * 0 714 ( 806 1 * 1 5 \ 66 ? 0 , 11 ־ 1 ב 7 

אותימידם 1 ־?ןיז>״/׳ $1 ״£), צייר אטי של אגנות בעלי ציורים 
אדומי־דמות מן התקופה הארכאית המאוחרת (ע״ע 
אמנות יונית). זמן פעולתו 510/500 לפסה״ג. טיפוסיים 
ליצירתו הם הצירוף של שלוש הדמויות וההבעה מלאת* 
החיים של גוף־האתליט. 

. 1942 %ס/מן 0 < 0/0-7 ׳ז ;■ 1 £ 111 }- 11 ; 1 % ; 4111 ! ,ץש 80321 

אותנזיה ( 117113113513 ?, מיוו׳ — יפה, טוב, ?סזס׳ 0-01 — 
מוות), מיתה יפה, ז.א. הקלת־המיתה. — השאלה אם 
מותר לקצר את חייו של חולה חשוך־מרפא, שיסוריו מרובים, 
נתעוררה בתולדות הרפואה פעמים הרבה. לא׳ קמו מצדדים 
מתוך נימוקי־רחמים על החולה, שהיה בוחר במוות מלהמשיך 
בסבלו (הדמות של איוב המבקש את יום מותו היא מן 
הדוגמות הקלאסיות לחולה ממין זה). אולם בדרך כלל חזקה 
היתה בכל הזמנים ההתנגדות לא׳ מטעמים דתיים (ראה גם 
שולחן־ערוך יורה־דעה, סימן של״ט), מוסריים ומשפטיים. 
מנקודת־מבט רפואית טהורה מבוסם האיסור על אפשרות 
של טעות באבחנה, על אפשרות של שינוי פתאומי, שלא 
לפי המשוער, במהלך המחלה, ובן על אפשרות של חידושים 
בלתי־צפויים בדרכי־הריפוי. בזמן האחרון נתעוררו הצעות 
ליתן בסיס חוקי לקיצור חייו של חולה חשוך־מרפא ורב־ 
יסורים ע״י ועדה רפואית רשמית; אבל הצעה כזו לא 
נתקבלה עד עכשיו כחוק בשום מדינה. אעפ״כ נוהגים רופאים 
בעלי־מצפון להימנע במקרים שלאחר יאוש מלהמשיך את 
מאמציהם להאריך את חיי־החולה ואינם חוששים לקירוב 
המיתה ע״י הימנעות ז(. עמדה כזו מתאמת גם להשקפה 
היהודית ההלכית, שלפיה אמנם "אסור לגרום למת שימות 
מהרה", אבל "מותר להסיר דבר שגורם עיכוב יציאת־הנפש" 
ב״מי שהוא גוסס זמן ארוך" (הגהת רמ״א בהלכות גוסס). 
הקלת המיתה (ולא החשתה) נעשית ע״י סמים מרדימים 
ונוטלי־כאב! השימוש בהם הוא מרובודתועלת ומותר לכל 
הדעות. 

-ז; 10 ז; 11 ס! 1 ז;}\ 11011 "ז>ס 0 מ 80 /אג 7 ״ , 1870253060 .זו זס] 10 ׳\ 

. 1947 ,; 11011 ! 

יהו. לי. 

אז לב נסים, פיוט בסדר א״ב (דוידזון׳ אוצר, א׳, 2175 ) 
מתוך הקרובה "אוני פטרי רחמתים" ליניי (ע״ע), 

שנוהגים לאמרה בשבת הגדול במנהג אשכנז המערבית. 
מכאן נתקבל גם לתוך מנהג פולץ, ובכמה מדינות נמצא גם 
בהגדה של פסח. 

הפיוט בנוי על החרוז החוזר "ויהי בחצי הלילה" (שמות 
יב, כט) ומזכיר שורת מאורעות מתולדות ישראל בתקופת 
המקרא, שאירעו לפי המדרש בליל פסח (במ״ר כ, תנחומא 
ישן׳ בלק יא). יש בו רמזים הרבה לספרות המדרשית. 

סדור עבודת ישראל, מנהג פולין, עם׳ 703 ! פיוטי יניי, 
הוצאת זולאי, ברלין תרח״ץ, עם־ צ״ב! הגדה ש״פ, הוצאת 
גולדשמידט, עם׳ 68 . 


343 


אזבסט — אזדרכת 


344 



אזבסט 


אזבסט (יור שס-זס^ז. שאינו נשרף! שם נרדף לו: אמינטון), 
שם כולל לקבוצה של מחצבים בעלי מבנה גבישי 
וסיבי׳ שאפשר לטוותם ולעשות מהם חבלים ואריגים, שהם 
עומדים בפני אש ומבודדים בפני חום. — מיני הא׳ כבר היו 
ידועים ליוונים הקדמונים. דיוסקורידס משתמש בשם •? 6111 X 1 
?"־י(שאינו מתלכלך) ואילו את השם ; 010 ז>?/״מ הוא מייחד 
לסיד. פליניום משתמש גם בשם 651115 ( 351 וגם בשם 301130105 
לציין את קבוצת הא׳. פלוטארך מספר על פתילות־״תמיד", 
שהוסטאליות היו משתמשות בהן לצרכי־פולחן. וכן מספר 
פאוזאניאס על מנורה, שפתילתה אינה אוכלת והיא עשויה 
"בד כרפסי" או מין סיב מינראלי הבא מכרפסיוס שבקפרי¬ 
סין• תכריכי א׳ שימשו בימי־קדם בשריפת גופות; ופליניום 
מדבר על הא׳ כעל ! 110110 ("בד חי")׳ ששימש כבד 

ל״תכריכי מלכים". 

קבוצת הא׳ כוללת ששה מחצבים בעלי חשיבות תעשיי- 
נית, והם: כריזוטיל ( 01117501:116 ), קרוקידוליט ( - 10 ) 01:001 
1116 ), אמוזיט ( 30105116 ), טרמוליט ( 6010111:6 ״), אקטינוליט 
( 3011001116 ) ואנתופיליט ( £6 ; 11 ץ 11 ק 301110 ). הראשון הוא מין 
סרפנטין (ע״ע) וחמשת האחרים מיני אמפיבול (ע״ע). גם 
כמה מחצבים אחרים סמיכים יותר נמנים עם סוגי הא׳, אע״פ 
שהסיביות שלהם בולטת פחות! הם ידועים בשמות: עור- 
ההרים, שעם־ההרים ועץ־ההרים. 

מבחינה כימית מיני הא׳ הם סיליקאטים של סידן, 
מאגנזיום וברזל. סיביותם היא פרי המבנה הקריסטאלוגראפי 
המיוחד שלהם. יחידות הבניין העיקריות של הסריגים של 
גבישי־הא׳ הן טטרהדרונים של היונים 0 4 !$,שכל אחד מהם 
מחובר לחברו בפינה מסויימת באופן שנוצרת שרשרת ארוכה 
ודקה (ע״ע סיליקטים). סיב הא׳ הוא צירוף של המון 
שרשרות מקבילות כאלו. קוטרו של הדק שבסיבי הכריזוטיל 
שנמדדו הוא 0.00075 מ״מ. — שלשת המחצבים העיקריים 
של הא׳ — כריזוטיל, קרוקידוליט ואמוזיט — מצויים בתוך 
עורקי־סלעים(עפ״ר בקבוצות של עורקים מקבילים), שקוטרם 
אינו עולה בדרך כלל על 10 ס״מ ושלפעמים הוא למטה 
ממילימטר אחד. לפי כיוונם של סיבי הא׳ בתוך העורקים 
מבחינים בין "סיבים ניצבים" ו״סיבים מקבילים", כלומר: 
סיבים, שניצבים על כיוון העורק או מקבילים אליו. יש גם 
"סיבים מאסיוויים"׳ שהם מלוכדים ברקמה ויוצאים בכיוונים 
שונים. דרך התהוותם של מיני הא׳ אינה ידועה, אך קרוב 


לוודאי שנוצרו בתהליך מטאמורפי. — מכל המינים הכריזר 
טיל, או א׳־הסרפנטין, הוא השכיח ביותר. הוא מצוי במקומות 
הרבה, אך תמיד בסלעי סרפנטין בלבד. קרוקידוליט ואמוזיט 
הופקו במשך זמן מרובה בכמויות תעשייניות רק בדרום 
אפריקה, אולם בשנים האחרונות התחילו בהפקתם גם 
באוסטריה המערבית. שני המינראלים מופיעים יחד בעורקים 
בתוך סלעי־ברזל סדימנטאריים מרובדים. 

חשיבותו התעשיינית של הא׳ יסודה בצירוף של תכונות 
מכאניות וכימיות, שאינו מצוי במחצבים אחרים. גבישי הא׳ 
הם כפיפים וניתנים לטוויה לא פחות מסיבים ממוצא אורגאני, 
הם בעלי חוזק מכאני ניכר, אינם נשרפים ואינם נפגעים 
ע״י חומצות (חוץ מן הכריזוטיל), אלקאלי ומי־ים, והם 
מגלים כוח בידוד לגבי חשמל, חום וקול. תכונות אלו אינן 
מצויות במידה שווה בכל מיני הא׳. 

הא׳ משמש חומר־גלם להרבה מוצרים תעשיינים, שערכם 
מגיע לעשרות מיליונים של לירות לשנה. הצרכן הגדול 
ביותר של הא׳ הגלמי היא תעשיית המלט. מלט־א׳ — 
תערובת של מיני מלט מיוחדים עם א׳ — משמש לייצור 
לבנים, צינורות וכדומה. הסיבים הארוכים ביותר משמשים 
בתעשיית מכוניות, חבלים וחוטים. מאלה האחרונים עושים 
בדים בלתי דליקים, כגון מסכים לבמות, תלבשות לכבאים, 
כפפות לאומנים, וכן בדים לכיסוי שטחים לשם בידודם 
החשמלי והתרמי, כגון עטיפות לדוודים ולצינורות׳ וכיוצא 
בהם. התפוקה העולמית — כחצי מיליון ט 1 ן לשנה. מזה 
מפיקה קאנאדה כ 60% , ברית־המועצות (בעיקר באוראל) — 
כ 15% , רודסיה הדרומית— כ 10% , ודרום אפריקה— כ 10% . 
רוב הא׳ המופק (כ 90% ) הוא כריזוטיל. רוב האמוזיט 
והקרוקידוליט מופקים באפריקה הדרומית. גם אה״ב וקפרי¬ 
סין מפיקות כמויות קטנות של א׳. 

- 11 > 50 ץ 7 ו/ 0 , 6055 . 0 .( ;( 1927 ) , 61336 1 ) 33 • 6601061 

.( 1929 ) 01 

י. ב. 


אזד ( 1 ןכ> אל, משפחת שבטים ערביים מן הגוש הדרומי 
(התימני), שמושבותיהם היו במערבו הדרומי של 
חצי האי ערב (תימן) ומשם נתפשטו לצפון — אל החג׳אז 
(ששם נמנו עליהם האוס והחזראג׳ שבאלמדינה), ולמזרח — 
אל עומאן. את האיסלאם קיבלו רק אחר התנגדות ממושכת. 
בימי החליפים מבית אומייה היו, בצד קבוצת השבטים 
הכלבית, החשובים שבשבטי־ערב. 

. 47.0 , £1 


אזדךכת ( 146113 ), 
סוג־צמחים ממש¬ 
פחת האזדרכתיים 
(ע״ע), המונה 12 מי¬ 
נים, עצים ושיחים, 
באסיה הדרומיודהמז־ 
רחית ובאוסטראליה. 
המין הנפח ביותר 
בתרבות הוא א׳ מצויה 
ו 326431:3011 . 14 ), עץ 
משיר עלים, מגודל בעיקר לנוי. גובהו מגיע עד 10 מטרים, 
עליו מנוצים פעמיים, פרחיו לילכיים וריחנים, פירותיו בתי- 
גלעין, שגודלם כגודל הדובדבן; מולדתו הרי ההימאלאיה. — 



אזדרכת מצויה 

ענף פורח; בצד שמאל (למעלה)—חלקי 
הפרח והפרי 





345 


אזדרכת — אזהרות 


346 


מינים שונים של א׳ מספקים עץ דומה לתולעבה (ע״ע), 
קליפה מכילה חומרי־ריפוי ושמן־זרעים ראוי לאכילה. 

אזדךכתיים( 101130646 ^), משפחת צמחים דו־פסיגיים מתוך 
קבוצת מפורדי־עלי־הכותרת, הקרובה למשפחת 
הפעמיים (ע״ע). מספר מיניה כ 800 ; רובם אילנות או שיחים 
טרופיים בעלי עלים מנוצים. בגלל עצם המשובח יש לכמה 
ממינים אלה ערך כלכלי מרובה. כך, למשל, מספקת התולענה 
האמיתית ( 1 ח 13113£0 מ 13 מ 16 ש 1 ׳^- 5 ) את עץ התולענה, הטוב 
שבעצי־החרישת בעולם. גם הסוגים 0x11-1113,70003 , ועוד, 
מספקים עץ משובח מאד. בזרעים של עצים אחרים מצוי 
שמן (ע״ע אזדרכת). 

אזה 2 ט י דה( 13 ) 531000 .^), ע״ע חלתית. 


אזהר, ג׳אמע אל' (-־ 1 .^). מסגד ומדרשה(,מדרסה׳) 
ללימוד מדעי־האיסלאם בקאהיר. נוסד ע״י הפאטי־ 

מיים ( 971 ). האיוביים התנגדו לו בגלל אופיו השיעי, אבל 
מימי־הממלוכים ואילך גדל כבודו באיסלאם. מאז נתווספו 
עליו בניינים ומוסדות חדשים, שנתאחדו מעט־מעט לאוניבר¬ 
סיטה דתית, שקלטה תלמידים מארצות הרבה, ביחוד לאחר 
שהרסו המונגולים את המדרשות הגדולות במזרח׳ וגם ספרד 
אבדה למוסלמים. כך נעשה א׳ מרכז תרבותי לאיסלאם 
כולו, שבו הושם לב למגמות השונות בתוך האיסלאם. למרות 
הנסיונות לתקן את דרכי־הלימוד ולהכניס בו רוח חדשה, 
מה שנעשה ביהוד בהנהגת מוחמד עבדה, שהיה חבר ההנהלה 
ומרצה בא׳ ( 1894 — 1905 ), אין הלימודים בזמננו שונים 



פנים המסגד אל־איהר 


הרבה ממה שהיו ביר,"ב (קוראן, תורה שבעל־פה, משפט 
איסלאמי, לשון וספרות קלאסיות). ניכרת כיום נסיה לעיין 
יותר במקורות העתיקים. שהיו כמעט נשכחים, בצד פירושי 
האחרונים. רק דרך־אגב עוסקים עכשיו בא׳ גם במדעים 
כלליים. א׳ נעשה בשנים האחרונות מרכז לתנועה הלאומית 
המצרית ולתנועה הפאנאיסלאמית, שהשפיעה על רוב עמי- 
האיסלאם. 

16 ( 1 10 111110311011011 311 .ן ;ז 263 \צ , £1 

, 33171$ >^ . 3 > . 011 ;/?/׳{££ 4036117 ^ 111 £311063011 1 ס ? 101 * 111 
, 0166 .מ , 1 ־ 1 ;( 1933 ) 111 1 ( 1 * 40361111 ^ , 6113 136177 

.( 1947 ) 136111 111 * 16113 ' 7 13036111 


גויליז מיןיק&ןי כי אס אשי וייעצר י י ■כאפילד 

1 ^זמלדכחירי•! 

גלא'ד(ג?׳ן 1 י^ומ^ל^־ על^ץרושיס י, (איזלז־די 
צקעמז מןחיומז שרשיס ; געגע ץילאנייכיז 
הוקיס ומרשמן: ! ייכ* ל ג^ר׳גו" 3 מקף וזיגגמייכי 
31 ? יסודי לגבו ותיזי איני עי^ד : ג^׳גשייף עס מיז 
כפרסיגאדח : נפשונ 4 לזיי^ךמן גיןרישיג וווגי 


בלען איפייי קן מאמדבלבכך לא מך 6 ד־^?<וג 

ו׳\רי\^ מ : קורלאתחןש־ז־פקף יזייגב 
לימן ולא י 7 חהז ה^יזיו־ון ונדחיגמלעילז לא ח!| 6 }״ל ; 
ללרעעבדטיי אשר שעא ^לביגולווחידט כ׳^י 

ויזל 1 רו.?חזקווגז ויזמטחר ^גימי׳טגגאצ^/^דריסו 


ע-ט׳ע לפיכחיש ז^ 5 ולו י: 'לן חךדש־ 4 אחץט עיך 
ע^יגוא^זר^י^דנסיזי^ 




קרע מכחב־היד של דאזהרות 5 ר׳ יצחק אבן נ׳יקאסיגייה 
(מכון לחקר השירה העברית, ירושלים, טיילור־שכםר 3/31 13 ) 


אזהרות, סוג של פיוטים לחג השבועות, העוסקים במניין 
תרי״ג מצוות. נשתמרו שרידים מהן מן התקופה, 

שקדמה לשימוש החרוז בשירת־ישראל, והם: א) "אזהרת 
ראשית לעמך נתת״ (דוידזון, אוצר, א׳, 2186 ); ב) "אתה 
הנחלת תורה לעמך״ (שם, 8788 ) ; שתיהן נקראות "אזהרות 
דרבנן״< ג) "אז שש מאות ושלוש עשרה מצוות" (שם, 
2179 ), שאינו אלא שריד מפיוט אלפביתי, שלא נשתייר 
ממנו אלא ראשו וסופו, והוא, כנראה, הקדום שבכולם. שריד 
אחר מאותה תקופה נמצא בכ״י אדלר ( 2222 ), ותחילתו היא: 
"אתה קנית מקדם עץ חיים"; ונראה, שמצויים בגניזה עוד 
הרבה כיוצא בהם. הדעה, המאחרת את זמן חיבורן של הא׳ 
הללו לזמנו של בעל "הלכות גדולות" על יסוד שימושי־לשון 
דומים, אין לה על מה שתסמוך, ויש לקבל את דעת שד״ל, 
שבעל "הלכות גדולות" כבר הכיר א׳ אלו והשתמש בלשונן, 
קרובה לזו היא דעת מ. גוטמן, שכל עניין המצוות שבהקדמת 
"הלכות גדולות" מיוסד על קונטרס קדמון יותר. לעומת 
השרידים המועטים מתקופת הפייטנים עלומי־השם נשתמרו 
כמה וכמה א׳, שמחבריהן ידועים. דוידזון מנה 51 יצירות 
פיוטיות על תרי״ג מצוות (אוצר, ד׳, 493 ), אך לא כולן 
מכוונות לביהכ״ג. עליהן יש להוסיף את החומר המרובה 
שבגניזה. מן המפורסמים בין מחבריהן: רב סעדיה גאון, 
שחיבר א׳ כפולות ("את ד׳ אלהיך", "אלהים אצל היום הלזה"; 
סידור רס״ג, קנ״ז, קפ״ה); ר׳ אליהו הזקן בן מנחם ("אמת 
יהגה חכי״)! ר׳ שלמה אבן גבירול, שחיבר אף הוא א׳ כפולות 
("אלהיך אש אוכלה", "שמור לבי מענה")! ר׳ יצחק בן 
ראובן מברצלונה ("אי זה מקום בינה"), ועוד. בין פיוטי 
הגניזה, שהגיעו אל המכון לחקר השירה העברית, נתגלו 
שרידי א׳ לר׳ שמואל השלישי בן הושענא (סיני, כרך י״ג, 
ל״ח) ולר׳ יצחק אבן ג׳יקאטיליה(ספר־היובל לי. נ. אפשטיין). 
כן יש לשער, שמחבר ה״א׳ ללרב״, שנדפסו ב 708 א 2 > 1 , ד\, 








347 


אזהרות — אזו ודיאזו 


348 


("אחדשה מהללך׳/ ולא "אחרשך׳ כפי שנדפס אצל דוידזון, 
אוצר, א/ 2594 ), אינו אלא ר׳ יוסף אבן אביתור, המכונה 
בכמה כתבי־גניזה סתם "ר׳ יוסף הרב". 

יש א׳ שאינן עוסקות אלא בחלק מן המצוות, כגון 
אזהרות לשבת הגדול, שנתחברו ע״י ר׳ יהודה הלוי (דיואן, 
ח״ד 57 ) ואחרים (דוידזון׳ א 5950 , ב 1042 , י 581 ) ! לשבת 
שובה (שם, א 466 = אוכספורד 2709 ), לשבת שלפני סוכות 
(שם, א 5977,1994 ); לראש־השנה (שם, א 4768 ) 1 לראש־ 
חודש (שם, ש 1666 ). לסוג זה שייכים גם הפיוטים העוסקים 
בפרטי הלכות מסויימות, הלכות שחיטה, תפילין וציצית, 
וכיוצא בהן. 

חוסר מסורת קדומה במניין פרטי המצוות גרם לחילוקי 
דעות בין מחברי הא׳ ולעירעורים כנגדן מצד חכמים שונים. 
רס״ג בדק ומצא, שהא׳ "אתה הנחלת" יש בהן "חזרות 
ואריכות לשון" ו״אינם מכילים תרי״ג בשלמות" (סידור 
רס״ג׳ קנ״ו)! בעלי־התוספות מצאו׳ שר׳ אליהו הזקן לא 
תמיד דיקדק באזהרותיו לייסדן על ההלכה (דוידזון, אוצר, 
א׳ 6022 ) ; הראב״ע ליגלג על מחברי א׳ והמשילם לאנשים 
המונים צמחי רפואות ואינם מכירים את סגולותיהם) 
והרמב״ם בהקדמתו לס׳ המצוות אמר עליהם, שהיו פייטנים 
ולא יודעי הלכה. דעות שליליות אלו אינן עומדות בפני 
ביקורת מבחינת התפתחות ההלכה וחילופי ההשקפות בתקו¬ 
פות שונות ובקיבוצים שונים• חשיבות הא׳ לחקר תולדות 
ההלכה לא תוברר כל צורכה אלא לאחר שתהיינה בידינו 
מהדורות מדעיות מכל החומר הגנוז. על חשיבותן ותפוצתן 
של אזהרות "אתה הנחלת" מעידה העובדה שניתרגמו לער¬ 
בית (גנזי קויפמן 1 , בודאפסט תש״ט, 71 — 80 . וראה ב״צ 
הלפר, התקופה כ׳, 276 ). 

דוידזון, אוצר השירה והפיוט, ד, 493 ) ילינק, קונטרס תרי״ג! 

אשכול, ב׳, 32 ! מ. גוטמן, בחינת המצוות! מ. זולאי. אזהרות 

ר׳ יצחק אבן ג׳יקאטיליה, ספר־היובל לפרום׳ י. נ. אפשטיין, 

ירושלים, תש״ט! ,£/ ,ץ 1 > 0 ז 3 ; 43 , ■<>! 2 , £5 ^נ 01 

. 217 , 0 [ , 11 ־ 08 ( £11 ; 368 , 11 

מ. זו. 


אזיו, צבעני". תרכבות־אזו (ע״ע), המחזיקות את הכרומו־ 
פור (ע״ע) — 2 א —. נהפכות לצבענים מובהקים 
ע״י כניסתן של קבוצות אוכסוכרום (ע״ע) מסויימות לגוף 
המולקולה. קבוצות אלו הן: בסיסיות - כגון אמין( 9 2 א), 
או חומציות — כגון הידרוכסיל (^ס), סולפו מ 50 3 ־ 
קארבוכסיל ( 00013 ), וכדומה. — הסינתזה והייצור של 
צ״א נתפתחו בעיקר בגרמניה מתחילת שנות ה 60 של 
המאה הי״ט, ואחר מלחמת-העולם הראשונה — גם באנגליה 
ובאמריקה. שוויו של הייצור השנתי באה״ב קודם מלחמת־ 
העולם השניה הגיע ל 15 מיליון דולאר, כיום ידועים כ 1,000 
צ״א. הם בעלי חשיבות גדולה בתעשיית האריגים! אחדים 
משמשים אף כחומרים כימותיראפיים. — לפי טיב הקבוצות 
האופסוכרומיות מבחינים בין צ״א חומציים או בסיסיים. 
למשל: חשיבות גדולה נודעת לצבענים צאצאי החומצה 
הסולפאנילית! מזיווג מלחי־דיאזוניום שלה עם דימתיל- 
אנילין יוצא מתיל־אוראנג׳ (או הליאנתין): 

^וב>)א- 0 -פ + ^:-<^>[- 30 3 5 ] 

דימחיל־אנילין מלח־דיאזוניום של החי הסולפאנילית 

2 ( 3 מ 0 ) ןז -< 3 >-\נ=\נ- 3 >- 0038 <- 

הליאנתיז 


הליאנתין משמש אינדיקאטור בכימיה האנאליטית, וידוע 
גם בשם אוראנג׳ ווו. אוראנג׳ 1 גם הוא צאצא של המלחים 
הנזכרים מזיווגם עם "־נאפתול, ומבנהו: 

00 3 8 

הוא משמש בצביעת צמר ומשי. שכיח ממנו בשימוש הוא 
אוראנג׳ 11 , שיוצא מזיווג מלח־הדיאזוניום עם /־נאפתול: 
מס 

—זז=^—< 3 >— 5 303 



אפשר להחליף את החומצה הסולפאנילית בחומצות־סולפו 
אחרות, ובדרך זו מגיעים לצבענים בעלי תכונות טכניות 
מצויינות. הצבענים החומציים מרובים מאד׳ ומהם בעלי 
מבנה מסובך למדי. — צ״א בסיסיים נופלים בחשיבותם 
השימושית מן החומציים. אחד מן הפשוטים שבהם הוא צהוב־ 
האנילין, או ק־אמינ 1 ־אז 1 בנז 1 ל: 

2 מ 4 ז^— 0 > - 14 = 14 —< 2 ^> 


חשוב ממנו הכריהאידין הזהוב, 4,2 ־דיאמינו־אזובנזול: 

32 * 1 

1 

3 2 ץ 1 _<^>_ןז = ץנ— 3 > 


שתולדתו הסולפונית הוא הפרונטוזיל (ע״ע) האדום. — רוב 
צ״א צובעים את הסיבים הפרוטיאניים האנימאליים (צמר 
או משי) במישרים, ואילו כותנה אינה מצטבעת בהם אלא 
אחר צריבה (ע״ע) מתאמת. צבען־א׳ סינתטי ראשון המסוגל 
לצבוע אף סיבים צמחיים בלא עיבוד מוקדם נתגלה בידי 
ביטיגר (■וש 18 ״שס 0 ), 1884 , הוא אודם־הקונגו: 


ג מ\] 


1432 


8033 מ 803 


כמעט כל צ״א הצובעים כותנה במישרים הם גופי "ביסאזו"! 
הם צבענים ,מלחיים׳, כלומר: תהליך־הצביעה שלהם נעשה 
בסיוע של מלח, שאינו בא, כנראה, אלא להשקיע את הצבען 
שבתמיסה. — הרבה מצבעי-א׳ נוצרים בשעת הצביעה על 
הסיב גופו. לשם כך מספיגים את הגוף שעומדים לצבעו 
בתמיסה של פנדל (עפ״ר ?/־נאפתול), מייבשים אותו ואח״כ 
מעבירים אותו בתמיסה של מלח־דיאזוניום. למשל: מספיגים 
חוטי כותנה בתמיסה של ?/־נאפתול ואח״ב מעבירים אותם 
בתמיסה של "־נאפתילאמינו־דיאזוניום־כלוריד ז על הסיב 
נוצר הצבען ,נאפתילאמין־בורדו׳: 

03 1 ־ 2 * 1 ־ 

־ % ץ ־ 8 011 00 00 

נאפתילאמין־בורדו ?,־נאפתול " -נאפ-!יל*מינו- 

דיאזוניום־כלוריד 


מ. ה. ב. 


אזז ודיאזו, שמות של קבוצות גופים חנקניים בכימיה 
האורגאנית (מצרם׳ * 201 * = חנקן). המונחים א׳ 

וד׳ מציינים כל מיני תרכבות, שמחזיקות בבניין המולקולות 
שלהן את הקבוצה הדו־ערכית — 4 2 ז — ששני האטומים 
שלה קשורים זה בזה קשר כפול או משולש. לפי המבנה של 



349 


אזו ודיאזו 


350 


קבוצת א׳ ומקומה במולקולה נפרדות תרכבות אלו לכמה 
משפחות: א) תרכבות א׳ במובן המצומצם, שבהן מגשרת 
הקבוצה — 9 = 9 — בין שני ראדיקאלים אורגאניים לפי 
הנוסחה הכללית ' 11 —א= 9 — 11 ; למשל, אזו־בנזול: 

0 

ב) תרכבות דיאזו, שהן מתחלקות לפי הנץ׳ (ע״ע) לשני 
סוגים: ( 1 ) מלחי דיאזוניום, בעלי התבנית 

;8_0_X 

ווו 

א 

כאן הקבוצה + [ 11.9 2 ] היא קאטיון חד־ערכי, ואין היא 
מתקיימת אלא בצירופה לאניון־ צ( 09,01 וכדו׳)! למשל: 
בנזול־דיאזוניום־כלוריד, 

- 1 כ> + [ 2 ^ 6 05 ס]. 

( 2 ) תרכבות מתבנית צ— 9 = 9 — 11 , הם גופי־דיאזו מעין 
א׳, שאף הן נפרדות לשתי קבוצות סטריאדאיזומריות: 
תרכבות־״סיך (מץ*) ותרכבות־״אנטי"(טת 3 ).—אם הקבוצה 
האפיינית — 9 2 — חוזרת ונשנית במבנה המולקולה במקו¬ 
מות שונים שתיים או שלוש פעמים ויותר, נקרא הגוף 
"ביסאזו", "טריסאזו", ועוד. את כלל גופי־א׳ אפשר לחלק 
לאליפאטיים ולארומאטיים. 

גופי־א׳ אליפאטיים. הם מעוטי־מספר ופחותי- 
חשיבות מחבריהם הארומאטיים. — הגוף הפשוט אזו־מתאן 
נוצר ע״י חימצון של דימתיל־הידראזין: 

ס 

0.003 = 0 3 .0 ס ■*־• - ■ - 0 3 ס. 0 3 .00.00 ס. 

אולם גוף־א׳ הפשוט ביותר הוא דיאזו־מתאן, 09092 , 
גאז צהוב, ארסי ונפיץ, שאפשר להכין אותו מכלורופורם 
והידראזין: 

3001 + 00202 <-- 204 * 1 + 00013 - 

מבחינת המכנה הכימי קרוב לוודאי, שקיים מין שיווי- 
משקל טוטומרי (ע״ע) בין שתי הצורות 1 (הקווית) ו 11 
(הטבעתית): 
מ 

11 > 002 ( 11 ) < ~~ד * 3 = 0 — 002 ( 1 ). 

0 

הריאקציה של ה,דיאזוטאציה׳ (ר׳ להלן), שהיא אפיינית 
לאמינים ארומאטיים, בדרך־כלל אינה פועלת בשורה האלי־ 
פאטית. יוצאים מכלל זה הם צאצאיהן של חומצות אמיניות 
(ע״ע), למשל: 

002 

•י- 00.00 ־ 4 ן 

00205 — 00 002 . 

חי חנקית אסטר אמינו־אציטי 

0 

00-00-00205 < 11 + 0 202 

0 

אסטר דיאזו־אצטי 

עיקר חשיבותם של גופי א׳ ודיא׳ אליפאטיים היא בכושר 
הריאקטיווי שלהם, בנטייתם הגדולה להתאגד עם גופים 
אחרים ולהצמיד להם ראדיקאלים אורגאניים. למשל, דיאזר 


מתאן משמש במקרים הרבה לשם הכנסת מתיל לתוך 
איגודה של מולקולה אחרת (איסטור חומצות וכדו׳), כגון: 

02 <- 00202 + 00 00 - 003 . 

0003 — 00 — 003 + 

מלחי־דיאזוניום שבשורה האליפאטית אין להם קיום; וכן 
אין כאן יציבות גדולה לצירוף הדיאזוטי האפייני שבשורה 
הארומאטית. 

גופי א׳ ודי א׳ א ר ו מ א ט י י ם — משפחה ענפה של 
תרכבות, שיש בהן עניין מדעי מרובה ויש להן אף חשיבות 
מעשית גדולה. כל הסוגים של תרכבות־א׳ שנזכרו למעלה 
מיוצגים בה. 

1 ) ביסודן של כל תרכבות־א׳ הארומאטיות מונח אזר 
בנזול (ראה למעלה; ניתך ב״ 68 , רותח ב״ 295 ). תרכבות 
אלו מתקבלות בחיזור של גופי־ניטרו (ע״ע) בשיטות 
מסויימות. — גופי-א׳ ארומאטיים יציבותם גדולה, הם מת¬ 
גבשים יפה ואינם נפסדים על־ידי זיקוק. הקשר בין 2 אטומי 
החנקן אמיץ, באופן שאפשר לבצע כל מיני ריאקציות של 
המרה בגרעינים הארומאטיים (ניטראציה, סולפונאציה וכר) 
בלא לפגוע בקבוצת־א/ אולם חיזור במימן מפרק את המול¬ 
קולה של האזו־בנזול והופך אותה לאנילין: 

05.002 206 •י- 40 + 05 06 — 0 = 0 — 05 06 . 

חימצון במסיבות מסויימות מביא ליצירת אזוכסי־בנזול: 

ס- **-ס• 

/\ 

0 

קבוצת א׳ שבאזו־בנזול היא כרומופור (ע״ע); לפיכך אזו- 
בנזול הוא צבעוני: צהוב־אדמדם. אעפ״ב אינו צבען, מחמת 
חוסר קבוצה אוכסוכרומית (ע״ע). כנגד זה הואיאב־חומר 
לצבעני־אזו (ע״ע) החשובים. 

2 ) מלחי־דיאזוניום נוצרים עם תהליך ה״דיאזוטאציה". 
ריאקציה זו נתגלתה ע״י גרים (ע״ע) ב 1857 ונעשתה אבן* 
פינה לתעשיה כימית ענפה• שלא כדרך אמינים (ע״ע) 
ראשוניים שבשורה האליפאטית׳ שהם מאבדים את החנקן 
בהשפעתה של החומצה החנקית, משתמרים בריאקציה זו 
כאמינים ארומאטיים ראשוניים גם החנקן האמיני וגם החנקן 
של הניטריט — ומאמינים אלה יוצאים מלחי־דיאזוניום בעלי 
כושר ריאקטיווי מיוחד במינו; הריאקציה נעשית בטמפרא- 
טורה נמוכה, בתמיסה חומצית בלא עודף של חומצה, לפי 
הסכמה: 

צ. 1.0 2 ^ + 0 202 ־י- 00.00 + 002 . 

האנילין (ע״ע) עם ההומולוגים שלו וכל תולדותיהם, 
שמשתייכים למשפחת־האמינים הארומאטיים הראשוניים, 
מסוגלים לדיאזוטאציה. למשל, מכלורהידראט־האנילין מת¬ 
קבל בנזול־דיאזוניום־כלוריד: 

0 202 <- 0002 + ~ 01 + [ 0 5 . 00 3 0 6 ] 

~ 1 ס + [ 02 • 0605 ] 

חומר זה הוא מלח, שמתפרד לקאטיון + [ 069 5 .9 2 ] ולאניון 
~ 01 .הקבוצה [ 0 0 9 5 .9 2 ] וההומולוגים שלה מתנהגים מכמה 
בחינות כיונים של אלקאלי, בפרט כיון של האמוניום. מלחיהם 
המכילים אניונים של חומצות חזקות הם ניטראליים, בדומה 


351 


אזו ודיאזו 


352 


ל 40 ^ 1 ; ואילו המלחים, שהם צאצאי החומצה הפחמנית, 
הם בסיסיים, דוגמת הקארבונאטים של המתכות האלקאליות. 
מלחי־דיאזוניום הם מחוסרי־צבע ומסיסים במים, והם נתונים 
להפרדה יונית באותו שיעור כמו £01 או 9 4 01 א. בדומה 
למלחי־אמוניום הם מפיקים את הבסיס החפשי בהשפעתו של 
בסים מתאים אחר, למשל: 

£ 6 01 +־־- £600 + 01 ] 2 * 06051 ] 

00 ( 2 * 6 0 5 -1 ס] + 

ואמנם, בנזול־דיאזוניום־הידרוכסיד, שנוצר בריאקציה זו, 
בסים חזק הוא, אלא שבהשפעת אלקאלי חל בו שיחלוף 
פנימי, שהופכו לתרכובת־דיאזו (ר׳ להלן, 3 ). 

גופי־דיאזוניום מגלים פעילות כימית גדולה ונכנסים 
לריאקציה עם קבוצות פעילות שונות תוך כדי הוצאת החנקן 
או בלא הוצאתו. משום כך משמשת הדיאזוטאציה דרך־עקיפין 
לשילוב של כל מיני קבוצות של אטומים, ששילובן רצוי 

לנו, כגון המרת 2 א בהידרוכסיל אגב יצירת פנול, למשל: 

?י 

*זיז <- 020 + 01 ( 2 * 1 - 6 0 5 ס] 

0605-00 ־ 4 ס 0 2 + 

או המרת 14 2 במימן בהשפעת חומר מחזר אגב יצירת 
פחמימן, למשל: 

2 * 1 ►- 20 + 03 * 1 ( 2 * 05-1 06 ] 

0606 ־ 4 03 * 01 ־ 4 

או המרת "זיז במימן בהשפעת כוהל אגב חימצונו לאלדהיד 
(ע״ע), למשל: 

2 * 1 *_—. 020500 + 1 סן 2 *ז. 604 ס.זמ 2 ס] 

ניטרובנזול־דיאזוניום־ 

בלוריד 

02040 + 0605 .*י! 0 2 ־ 4 001 ־ 4 

אלדהיד ניסרומזול 

או המרת בציאן (ע״ע) אגב יצירת ניטריל (ע״ע), 
למשל: 

2 * 1 *- *( £0 + 01 [ 2 * 0 6 04-1 .ז 8 -ק] 

*!ס- 6 04 ס.ז 8 - ק + 8:01 ¬ו¬ 

ריאקציה זו חשובה מפני האפשרות להפוך את הניטריל 
לחומצה מקבלת לו (ע״ע סבון). לפי זה, למשל, הדוגמה 
הנ״ל נותנת מקום לסדרה של סינתזות אלו: ק־ברום־ 
בנזז׳ל —י ק־ברום־אנילין — 4 ?־ברום־בנזול־דיאזוניום־ 
כלוריד — 4 ?*ברום־פניל־ניטריל — 4 חומצה ק *ברום־ 
בנזואית. — אולם עולות עליהן בחשיבותן המעשית הסיני 
תזות, שבהן נשאר החנקן הדיאזוטי במסגרת המולקולה, 
וקבוצת־דיאזוניום בשלימותה מתקשרת לקבוצות ארומא־ 
טיות אחרות — ריאקציות של "זיווג". אמינים ארומאטיים 
ופנולים ותולדותיהם למיניהם מסוגלים להזדווג למלחי־ 
דיאזוניום אגב הפיכתה של קבוצת־דיאזו לקבוצת־אזו (ר׳ 
למעלה) ואגב התהוות של צבעני־אזו (ע״ע) או גופים 
קרובים להם. בדרך זו יוצאות מאמינים ראשוניים ושניונים 
בשלב ראשון של הריאקציה — תרכבות של דיאזו־אמינו( 1 ), 
גופים גבישיים צהבהבים׳ שהם מסוגלים ליהפך ע״י שיחלוף 
פנימי לתדכבות של אמינו־אזו ( 11 ), שהן צבענים ממש ז 
למשל, בריאקציה עם אנילין: 


001 י_ 0 -^ 02 ־ 4 2-01 * 1 — ס 

0 ־ 0 * 1 -* 1 =* 1 -<־> -ן 
( 1 ) 

!-- 4 02 *[—<^>—*!=*[—<^> 

(״) 

אמינים שלישונים מזדווגים עם מלחי־דיאזוניום במישרים 
לתרכבות של אמינו־אזו! הזיווג נעשה בעמדת-פאדא, ואם 
זו תפוסה — בעמדת־אורתו! למשל: 

<- 2-0605 * 01.1 ־*־ מ ־־ 0 >-*ז 2 ( 003 ) 

דימתיל־אנילין 

< כ 1 >-^= זא 0- 1 >-*י 2 ( 003 ) ■ 4 001 

ק-דימתילאמינו־אזובנזול 

כיוצא בזה הזיווג עם פנול, למשל: 

▼ 

001 +— 00 —< >— 0 ־ 4 2.01 * 0605-1 

00 -ס-^-ס + 

ק-הידרוכסי־אזובנזול 

הידרוכסי־אזובנזול קיים בשתי צורות טוטומריות — בסביבה 
חומצית בעיקר בצורת כינון (ע״ע), ובסביבה בסיסית 
בצורת פנול: 

0 = 0 > = * 0-1 * 1 ־־< 0 
0-00 > -*ז=^־־ 0 > ^ 

3 ) הבסיס החפשי של הדיאזוניום אינו חומר יציב והוא 
נוטה — בפרט בהשפעתו של אלקאלי — לשיחלוף פנימי, 
שמשמעותו הפיכתו של גוף־הדיאזוניום לגוף דיאזוטי, לפי 
הניסוח: 

00 . * 1 =*ז . •!£ <- 0 ס [ 2 * 1 .■!£] 

"דיאזו־הידראט" הנוצר על־ידי שיחלוף זה יש בו משום 
תכונה חומצית ("חומצת־דיאזו"), והוא מסוגל ליצור מעין 
מלחים — ״דיאזוטאטים״ — עם בסיסים אלקאלייט, למשל: 
£* 1 =* 0 6 115-1 , בנזול־דיאזוטאט של האשלגן. כנגד זה 
קיימים גם גופי־דיאזו מן הטיפוס הכללי ^זיז־־־זיז.^, 
שמכילים ראדיקאל חומצי, למשל: 1 כ>.זיז 
דיאזו־בנזול־כלוריד. הצד השווה שבגופי־דיאזו ובדיאזו* 
טאטים — שאלה ואלה קיימים בשתי צורות איזומריות 
הנבדלות זו מזו ביציבותן ובפעילותן הכימית: הצורה 
הנורמאלית או צורת־סין ( 11 ץ 5 ), וצורת־איזו או אנטי. 
הראשונה נוטה להתפרק אגב פליטת החנקן או ליהפך 
לשניה, שהיא יציבה ממנה בהרבה. לפי הדעה המקובלת, 
מתפרשת איזומדיות זו כסטריאואיזומריות מחמת הקשר 
הכפול, בדומה לסטריאואיזומריות של האולפינים (ע״ע) 
והאוכסימים (ע״ע). הקבוצות *. 4 ו צ יכולות להימצא מעבר 
אחד של הקשר הכפול (עמדת צים, *!ש) או משני עבריו 
(עמדת טראנס, 3115 ז 1 ): 

* £1.1 * 1 -ז£ 

1 ; ! 1 

* 8.1 .^* 1 
נורמאלי, סין או גיס איזו, אנטי או טראנס 

לפי דעה אחרת, שמסתמכת על ההבדלים הגדולים שבין 
ספקטרי־האבזורפציה של שתי הצורות, אין כאן סטריא*" 
איזומריות, אלא איזומדיות של המבנה, בהתאם לניסוח: 



353 


אזו ודיאזו — אזוב, ים׳ 


354 


11 גיו=ןין *־-ך מ 0 .א 1 =אנ .ז^ 

11 ' 

ס 

נורמאלי זויזו 

"חומצת־דיאזו" חחפשית עומדת בשיווי־משקל טוטומרי 
(ע״ע) עם התרכובת ההומיאופולארית פניל־ניטרוזאמץ: 

11 ^ 06115 ^ 5 * 061 

1 ׳־ 11 
0 א: 011 .ןי 1 

מ. ה. ב. 

אז 1 ב ( 303 זס[ 43 ן או 3 ח 3 ז 0 [ז 3 ^) י קבוצת־צמחים שנכללה 
לפנים בסוג אזובית (ע״ע) ושכיום מגדירים אותה 
כסוג ממשפחת השפתניים (ע״ע)׳ שכולל מינים מועטים, 
רובם בארצות הים התיכון. צמחי־האיזוב הם עשביים או 



האיזוב המצוי( 303 !זץ 1.5 \) 


בני־שיח! עליהם נגדיים ותמימי־שפה! פרחיהם ערוכים 
ברורים, או בקרקפות, או במכבדים. הם מכילים חומרי־טעם 
וחומרי־ריח, ומספקים סממנים, שבתקופה העתיקה היו 
מסתייעים בהם ברפואה וכן כתבלין לסעודה, ושמן אתרי 
הידוע בשם שמן מריורם, המשמש בתעשיית בשמים זולים 
וכתוספת ריחנית לסבונים.— הא׳ שבמקרא הוא הא׳ המצוי 
( 303 ״ץ 5 שהוא גדל בא״י כגידול־בר. במשל ובמליצה 
שימש הא׳ כסמל הקטנות והשפלות — לעומת הארז בלבנון 
(מ״א ה, י״ג! מדק כה, ע״ב: "אם בארזים נפלה שלהבת 
מה יעשו איזובי־קיר?"), 


אז 1 ב ( 4808 ), עיר סמוכה לשפך נהר דון אל ים־אזוב 
ומחוברת אל הים על־ידי תעלה. 18,000 תושבים 
( 1938 ).— השם א׳ ניתן לה במאה הי״א על שם אזוף, נסיך 
לשבטי הפולובצים, שביצר את העיר. בתקופה העתיקה 
עמדה בסביבה זו עיר יוונית, טאנאיס (כך נקרא אז נהר 
דון). בעיר זו נמצאו "יראי־ה׳", "עובדי אל עליון", שהכירו 
באל אחד׳ אבל לא היו גרים• באמצע המאה השלישית 
לסה״ג חרבה טאנאיס ע״י הפולשים הגותיים. בימי שלטון 
כוזריה הוקמה מהריסותיה. ה״נוסח הקצר" של המכתב 
המיוחס ליוסף, מלך הכוזרים, מונה את יושבי ארץ "תנה" 
(= טאנאיס) בין משלמי המס למלך זה. במאה הי״ג נכבשה 
א׳ בידי בני גנואה, שעשאוה שוק לצורכי סחרם במזרח! 
1395 חרבה ע״י טאמרלאן (טימור־אי־לינג)! 1400 נבנתה 
מחדש ע״י הגנואיזים. הללו קראו למחוז הדון התחתון 
טאנאסיה, ולמושבה, שבנו שם — בשם העתיק טאנה. עיר 
הילידים הסמוכה נקראה בפי הטאטארים אזאק. כתבות 
עבריות (מ 1274 ו 1404 ), שבהן נזכרים שמות של יהודים 
מאזאק, פירסם חבולסון, אולם ערכן ההיסטורי של כתבות 
אלו אינו ברור כל צורכו. — עם הכיבוש התורכי ( 1471 ) 
חרבה טאנה, וא׳ נהפכה למבצר החולש על הערבות שמסביב. 
1637/43 החזיקו בה הקוזאקים של הדון. פיוטר 1 כבש אותה 
1696 אחר מצור קשה ועשאה בסיס של הצי, שבנה נגד 
תורכיה. חזירת השלטון התורכי לזמן קצר ( 1711 — 1736 ) 
לא פגעה בחשיבותה של א׳, שחזרה לרוסיה בשנת 1736 , 
ערכה התחיל יורד רק בסוף המאה הי״ח, משרכשה רוסיה 
חופים אחרים על שפת ים־אזוב והים השחור, וביחוד 
משנתפתחה רוסטוב ע״נ דון (ע״ע). 

צבא הקוזאקים של א׳, שהתקיים בין שנות 
1831 — 1865 , שכן לא בסביבת העיר אלא בחוף הצפוני־ 
המערבי של ים־אזוב. אלה היו קוזאקים של הסץ׳ באוקראינה, 
שאחר פירוק צבאם מטעם ממשלת רוסיה ( 1775 ) עברו 
לשירות תורכיה, התיישבו סמוך לשפך הדאנובה וחזרו 
לשירות רוסיה עם פלישתה לחבל ההוא ( 1828 ). 

1764 נכללה א׳ בפלך יקאטרינוסלאב והותרה בה ישיבת 
היהודים, שבאו מאוקראינה. 1888 סופחה לחבל הדון ועל 
היהודים נאסרה שם הישיבה. 1907 ישבו בה כ 50 משפחות 
יהודיות. 

א. נ. 0 . 

אזוב, ים", אגן צדדי של הים השחור, מחובר אליו ונפרד 
מחצי־האי קרים על־ידי מיצר־הים קרץ׳, הנקרא 
גם יניקאלה ( 115 ״ 6 מז 1 זז 01 5 ג 1 ז 0 ק 8 0 5 של התקופה העתיקה), 
שרוחבו מ 6 עד 8 ק״מ. חלקו הצפוני־המזרחי של ים־א׳ הוא 
מפרץ טאגאנרוג. — בתקופה העתיקה נקרא ים־א׳ מאוטיס 
; בלאטינית: 13601:15 ^ 1 3105 ?) והיה נחשב לאיזור 
הגבול שבין אירופה ואסיה. בספר היובלות ח, יב נזכרים 
א׳(=תנה) וים־א׳ בגבול הצפוני של ארץ בני שם. בספרות 
העברית הקראית נקרא ים־א׳ ,ים־השיטים׳, לפי שמה של 
קרים בספרות זו. בספרות הערבית של יה״ב — מאניטש 
(כנראה, שיבוש של מאוטים). — שטחו של ים־א׳ — 42,000 
קמ״ר. הוא מרודד מאד, פלסו משתנה ואף תחום־מימיו 
אינו קבוע. עומקו הממוצע 10 מ׳! המאכסימאלי — 15 מ׳. 
מימיו מלוחים רק במקצת (פחות מ 1% ), וזה בעיקר 
מפני שפע המים המתוקים המוזרמים לתוכו מכמה נהרות. 




355 


אזוב, ים־ — אזוכיון 


356 



ם 6 ת יס־אזוב 


בהם הנהר הגדול דון. אגן־הים הסמוך לחצי־האי קרים 
נפרד כמעט לגמרו מים־א׳ על־ידי לשון־אראבאט — רצועת־ 
יבשה ארוכה׳ צרה ביותר ומכוסה חולות. שטחו של אגן 
זה, הנקרא סיוואש או! ברוסית גנילויה מוריה (הים 
הרקוב), הוא כ 2,400 קמ״ר ועומקו הממוצע הוא 1.5 מ׳ 
בלבד. מפאת הסחף שמילא אותו הפך בפועל לצירוף של 
ימות וביצות, שברובן הן מכוסות קני־סוף. לשונות יבשה 
עזו של אראבאט (ע״פ צורתן הן נקראות קוסה = חרמש) 
שכיחות בחופים השטוחים של ים־א׳ והן שמגוונות בעיקר 
את חופיו. מאמצע דצמבר עד תחילת אפריל לערך ים־א׳ 
הוא קפוא כולו. על חופיו ערי־נמל אחדות: טאגאנרוג, 
ברךיאנסק, מאריופול ואזוב. מפני שנמלים אלה מסתתמים 
בחול נעשה ניצולם קשה יותר ויותר. מפותח הוא הדיג 
בים־א׳ ובעיקר דיג האספן (קאוויאר). 

י. ש. 

אזובי, יוסף ?ן חנן ?ן נתן׳ מפייטני פרובינציאה במאה 
הי״ג! היה, כנראה, רב בפרפיניאן. אברהם בדרשי 
משבח את א׳ כמשורר בעל־כשרון (,חרב המתהפכת׳, חרוז 
148 ), וטודרוס בן יהודה אבולעפיה כותב עליו בשיר 
תהילה שכתב לכבודו: ״אזוב יבנוהו, ומה נעים אזוב — 
ארזים לא עממוהו" (גן המשלים והחידות, חוצ׳ דוד ילין, 
ב/ א/ עט׳ 46 ). מפיוטי א׳ נתפרסם ביותר ״קערת בסף״ — 
שירה לימודית־דתית־מוסרית, שנקראת כך על שום 130 
החרוזים שבה, שהוא כמספר השקלים ששקלו קערות־הכסף, 
שהגישו הנשיאים למשכן בשעת חנוכת המזבח (בנד ז, יג 
וגו׳). בשירה זו מעורר א׳ את בנו שמואל ללכת בדרך 
התורה ומזהיר אותו מלהיגרר אחר הפילוסופיה היוונית, 
מזרזהו ללמוד דיקדוק ולהגות בתלמוד ומפרשיו, האלפסי 
והרמב״ם, ומעודד אותו ללכת בעקבותיו ולהיות פייטן. כמו 
כן הוא מצווה את בנו, שלא יכיר שוע מפני דל. באיגרת 
לווי לשירה זו הוא מבקש מבנו לקרוא אותה בכל שבוע 
ושבוע, השירה ניתרגמה ללאטינית ע״י רויכלין (טיבינגן 
1512/14 ), שאמר על א׳: "רבי יוסף האזובי מפרפיניאן, 
המשורר המתוק ביותר של היהודים״ ( 5 ט 06 ק 50 ץ 05.1£ ( £13.13131 

11110155101115 ) 0613 ק 1 מ 11 ז 1300 ) 11 ( , 101011011515 ק 01 ?). תרגום 

שני ללאטינית נעשה ע״י מרסיה (ז 016 ז 16 ו 1 030 (, פאריס 
1561 ). 

מפיוטיו האחרים: 1 ) ,ספר מילואים׳, ידוע רק ע״פ 
ציטאט אצל הרשב״א (שו״ת, קושטה רע״ו, עמ ׳ כ״ה), 
כנראה, שירה על תרי״ג מצוות. 2 ) ,אגיד חסדי האל/ זולת 


לשבועות. 3 ) ,אזכור ימים מקדם/ על עשרה 
הרוגי־מלכות. 4 ) ,איה נא חסדיך, ה", סליחה 
(אמנם אין ודאות, שסליחה זו היא שלו). 

אחיו, משולם א/ עבר לספרד וחיבר בסגוביה 
ספר־דיקדוק עברי בשם ,אגודת אזוב/ יתכן, 

שחיבר גם את הפירוש לתורה בשם "ספר האזובי"" 

שנשאר בכ״י. 

אזו־בי, שלכ 1 ה בן : יהוךה (נו׳ לערך 1580 בתור¬ 
כיה). היה רב בקהילות שונות בדרום 
צרפת ובאיטליה. 1647 היה רב בפירנצי. לפי 
בקשת המלומד פרסק ( 0050 ;>?) תירגם בשביל 
שיקארד( 1 ) 5011101131 ), פרום׳ בטיבינגן, את הלו¬ 
חות האסטרונומיים של עמנואל בן יעקב. למלומד נוצרי אחר 
31150 ? 13 10 ) 13001111 ? 0311 (, בישוף של לודב ( 1070 ) 1x1 ), 
הודה את הלשון העברית. נשארו ממנו בכ״י ששה כרכים 
של דרשות בשם ,אגודת אזוב׳ ושו״ת בחמישה כרכים. 

אזוביזן ( 11113 ) 730 ^ 1 ), סוג צמחים ממשפחת השפתניים 
(ע״ע); כולל כ 30 מינים של עשבים ושיחים, 

הנפוצים בעיקר בארצות הים התיכון. עליהם נגדיים ופשו¬ 
טים, פרחיהם ערוכים עפ״ר בתפיחות כעין השבולת וצבעם 
כחול או סגול. — הא׳ הרפואי ( 3115 ח ££101 ס ״ 1 ) מספק שמן 
אתרי לצורכי בשמות ורפואה. גם הפרחים המיובשים משמי 

*.״ *.■ - ז 

שים בצורת אבקה כאמצעי של שמירה בפני עש וכדומה. 
שמן אתרי אחר מופק מתוך 
א׳ רחב־העלים( £0113 ! 131 .ע). 
מינים אחרים ידועים כצנד 
חי־נוי ומצויים גם בגינות 
של א״י. בשפלת החוף מצוי 
כגידול־בר הא׳ הדגול (.ע 

510001135 ), שיח ריחני בעל 

עלים מוארכים וקשים! פרחיו 

אדומים, והחפים העליונים 

של פרחי ה״שבולת" גדולים 
ןעוטרים את התפרחת כבך . ענף איומיו סיי"• א-םר" 

גל סגול. גם הוא מספק שמן אתרי, ותרבותו כבר היתד, 
נפוצה ביה״ב. 

שמן־אזוביון ( 111130 ) 13730 ! 010110 ) הוא השמן האתי־י 
המופק מתוך הא׳ הרפואי על־ידי זיקוק פרחיו באדי־מים! 
נוזל צהבהב, נעים בריחו ומרענן, משקלו הסגולי 0.89 , 
נקודת רתיחתו ״ 192 — 190 . שמנים אתריים דומים לשמן א׳ 
(שמן ספיק, משקלו הסגולי 0.91 ! שמן סטיכם) מתקבלים 
מ 3 ! £01 ״ 13 .״ 1 ו 1 . 510001135 . — ש״א משמש הרבה בבשמות 
כתוספת ל מי־ קולון וכדומה, ושמן ספיק — כתוספת ריחנית 
לסבון וללכה, וכן ברפואה וטרינארית. ש״א הוא גם אמצעי 
ריפוי (לשימוש חיצוני) לשיגרון ומיחושי מפרקים ושרירים 
( 111130 ) 13730 011115 ק 8 , שהוא תמיסה של 0.3% ש״א ו 24.7% 
כוהל במים). ״מי א״׳ הם תמיסה של 175 ג׳ ש״א ב 4 ליטר 
כוהל. — ש״א מורכב ממספר מרובה של תרכבות אליפאטיות 
וארומאטיות, בהן: לינלואול וגרניול(ע״ע) והאסטרים שלהם. 
לימונן (ע״ע), פינן (ע״ע), בורנאול (ע״ע), כהל עמילי 
(ע״ע), ועוד. 







357 אזובית ■ 

אזובית (במ 11 ת £3 !ז 0 ), סוג־צמחים ממשפחת־השפתניים 
(ע״ע): כ 25 מיני שיחים׳ שמגיעים עד גובה של 
60 ם״מ, מצויים בעיקר באיזור הים התיכון. עליהם קטנים 
ותמימים׳ פרחיהם קטנים אף הם וערוכים בדודים או בקר־ 
קפות. מכל חלקי הצמחים נודף ריח נעים וחריף של שמן 
אתרי. בא״י מצוי רק המין של א׳־המדבר ( 1 ץ 03 . 0 ) 
בסלעים שבנגב ובמדבר יהודה. — לפנים נמנה גם האזוב 
(ע״ע) על סוג הא׳, אך כיום מייחדים אותו כסוג בפני עצמו. 

אזוטזבקטר (ז£;ס 3 נ 1 ס:ז 20 \^), משפחת חידקים (ע״ע) מן 
הסידרה 13165 ז 0:6 ו:י 111 (- 1 ; תאים בצורת מטה או 
ביצה מוארכת; מפרקי־סוכר אוירנים (ע״ע), שמצטיינים 
בכושרם לקלוט חנקן חפשי (מולקולארי) ולהפכו לתרכבות 
חנקניות: חלק מן המימן, שהם משחררים מסוכר בנשימתם, 
מועבר לחנקן של האויר אגב יצירת אמוניה ותולדותיה. 
עובדה זו מקנה להם חשיבות עצומה במחזור החנקן בטבע, 
בהכשרת קרקעות לגידול־צמחיה ובהזנת־הצמחים. — ידועים 
שני מינים של א׳: ( 1 ) מו 11 סט 0 ט 00 ז 011 בעל פיגמנט צהוב, 
מחוסר-תנועה, שנמצא תמיד בשיתוף עם חידק אחד, 
ז 6 ז 30 לס 1 ( 3£ ז 65 ת 10311£6 .\ 7 — גורם של דניטריפיקציה, שהופך 
ניטראטים לחנקן כסובסטראט ל( 1 ) ; ( 2 ) 3 £116 בעל־ 
תנועה. — הא׳ נפוץ מאד בטבע; הוא מצוי ע״פ רוב באדמות 
מעובדות, עשירות בפחמימות, עד לעומק של 50 0 ״מ, ובמים 
מלוחים או מתוקים, עפ״ר בשיתוף עם אצות (ע״ע). אין 
הוא מסוגל להתפתח בקרקע־בתולה או בהרים גבוהים, פרט 
למקום־גידולן של אצות, שמספקות לו בתהליך ההטמעה 
(ע״ע) שלהן סוכר לצורכי־נשימתו. שותפות־חיים בין כלורלה 
(ע״ע) ובין א׳ מסוגלת להתפתח אפילו במים רגילים או על 
פני סלע צחיח בלא כל תרכבות של חנקן: הכלורלה 
מטמעת דו־תחמוצת־פחמן והא׳ — חנקן, באופן ששניהם 
ביחד מתקיימים על אויר בלבד. — גידולו של א׳ והטמעת 
החנקן בתוכו מותנים במציאותם של עקבות מוליבדאט (כדי 
5 % ־ 5.10 ), ולפיכך צריך לפעמים להוסיף משהו מנתרן מולי־ 
בדאטי לקרקעות מסויימות לשם הכשרתן לעיבוד. 

א. א. 

אזזיטךיקה (מיוו׳ ?ס^-זס"*, פנימי), התורה "הפנימית", 
בניגוד ל״אכסוטרי"(חיצוני).באסכולות פילוסופיות 
אחדות, כגת אסכולת הסטוא, אסכולת פיתאגוראם, ועוד, היו 
קיימות תורות ידועות, שהיו מיועדות בשביל הקהל הרחב, והן 
נקראו אכסוטריות, ותורות אחרות, אזוטריות, שהיו שמורות 
לחוג הפנימי של האסכולה או של ה״ברית" ולא היתה רשות 
לגלותן ברבים. המונח נתקבל, כנראה׳ תחילה בחוגים של 
אגודות־המסתורין הדתיות. ש. ה. ב. 

אזוטריקה בקבלה. תורת־הקבלה היא א׳ במידה 
שבעליה 'הטעימו, שאין למסור אותה אלא ליחידי־סגולה, 
שממלאים תנאים מוקדמים מסויימים. הגבלות אלו בקבלתם 
של תלמידים ,צנועים׳ בלבד נהגו בצורות שונות ומשתנות 
מתחילת התפתחותה של תורה זו עד הדורות האחרונים. 
כבר קבעה המשנה ש״אין דורשין במרכבה ביחיד (לפני 
אחד) אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו". בחוגי בעלי 
ה״היכלות" קבעו לפי חכמת־הפרצוף ולפי השירטוטים של 
היד והמצח אם ראוי אדם, שתימסר לו תורה נסתרת. ר׳ 
אבייהם אבולעפיה החמיר מאד בתנאים של קבלת־תלמידים, 


אזולאי 358 

ביחוד מבחינה מוסרית. הרשב״א יעץ ללמוד קבלה רק למי 
שהוא בן ארבעים ותלמיד־חכם ושפל־רוח. בצפת הקלו על 
ההגבלות בנוגע לגיל והתירו את לימוד הקבלה למי שהוא 
בן עשרים וכעלה (קורדובירו ב״אור נערב"), בתנאי שיהא 
בעל רמה מוסרית ולימודית גבוהה. מסירתם של הסודות 
העמוקים ביותר היתד, מלווה לעתים בטכסים מסויימים, כגון 
עמידה במים (לא במקווה דוקה) אצל חסידי־אשכנז (ד״א 
תתק״ס). אף הסיפור על ר׳ שמעון בן יוחאי ותלמידיו 
בתחילת ה״אדרא רבא" בס׳ הזוהר מעיד על טכסים חגיגיים 
אצל מקובלי־ספרד. הנושא נידון כמעט בכל ספרי־המקובלים, 
והרבה מהם מטעימים, שאת עיקרם ופנימיותם של הדברים 
אי־אפשר למסור אלא מפה לאוזן: "איני רשאי לכתוב 
יותר", וכיוצא בזה, הם ביטויים רגילים מאד בספרות זו, 
ולא כולם הם מליצות בלבד. תחום של א׳ מובהקת היא 
ביחוד תורת הכוונה המסתורית בתפילות. עיקרה לא נמסר 
ללימוד ע״י ספרים. ואין לתמוה, שספרים כוללים הדרכות 
בנוגע לכוונות־התפילה, כגון סידורו של ר׳ שלום שרעבי 
(תרע״א), מדהימים בזרותם. ספרים כאלה אינם מובנים 
לקורא הרגיל ונועדו להשלמה ע״י תורה שבע״ם. לאחר 
ההתפשטות המרובה של.הקבלה במאות הט״ז והי״ז, וביחוד 
לאחר המשבר שנגרם ע״י השבתאות, חזרו והטעימו ביתר 
כובד־ראש את אופייה של הקבלה כא׳. במרכזים כגון 
ה״קלויז" שבבית־המדרש בברודי (תק״ו—תק״ם) או ישיבת 
"בית־אל" בירושלים (תק״י עד ימינו) חזרה הקבלה להיות 
א׳ גמורה. המתיחות הטבעית בין שתי השאיפות, לא׳ מכאן 
ולהשלטת הקבלה באומה מכאן, קובעת במידה מרובה את 
תולדות־הקבלה• 

. 1946 01 191 13 ) 1 ז 6 ז 7 ץ 0 ן. 1 0 ^ 1 , 501101001 . 0 

ג. ש. 

אזולאי, משפחת חכמים ומקובלים. מוצאה, לדברי ח. י. ד. 

אזולאי(ע״ע),מקאםטיליה ואחר גירוש־ספרד נדדה 
לפאם שבמארוקו. משם עלו כמה מבניה גם לא״י. 

א) ר׳ אברהם בן ישראל (ת״כ ס / 1660 — תק״א/ 1741 ), 
מקובל ממאראקש בירת מארוקו. התגורר זמן מה גם בתטואן. 
בשנת תפ״ד היה במקנס. נודע כחסיד גדול, והאגדה מספרת 
עליו, שהיה בעל־מיפת. חיבב מאד את ארץ־ישראל וסייע 
הרבה לשליחיה. מחיבוריו ידועים לנו: פירושו לזוהר, 
שליקוטים ממנו הוכנסו לתוך הספר "מקדש מלך" לתלמידו 
ר׳ שלום בוזאגלו; הגהות ותיקונים לספר "אוצרות חיים" 
של ר׳ חיים ויטאל (ליבורנו, תרי״ד). כמה מתשובותיו 
בהלכה מפוזרות בכ״י ובספרים שונים• 

ב) ר׳ אברהם בן מרדכי, מקובל (ש״ל/ 1570 , 

פאם — ת״ד/ 1643 , חברון). עלה לא״י בראשית המאה הי״ז, 
נמשך תחילה אחר קבלת ר׳ משה קורדובירו ותלמידיו, 
וספריו הנדפסים הם סיכומים חשובים לתורות של אסכולה 
זו. אח״כ התמסר יותר לקבלת האר״י. ספריו: "חסד לאברהם" 
(תמ״ה), "אור החמה" (תרנ״ו—תרנ״ח), שהוא פירוש גדול 
על הזוהר מלוקט משלשה פירושים ארוכים של מקובלי 
צפת: קורדובירו, ויטאל, גלאנטי, "בעלי ברית אברם", על 
המקרא (תרל״ב—תרל״ד). 

ג) ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי, ע״ע אזולאי, ר׳ 
חיים יוסף דוד. 

ד) ר׳ רפאל ישעיה, בנו בכורו של הרב חיד״א 



359 


אזולאי — אזולחוס 


360 


(ת״ק/ 1740 בערך — תקפ״ו/ 1826 , אנקונה), שד״ר ורב 
באנקונה. בתקמ״ה יצא בשליחות טבריה להולאנד, לאיטליה 
ולערים שונות באירופה. אותה שנה נבחר לרב באנקונה. 
כתב תשובות ופסקים, שנזכרו בספרי אביו, בספרו "תפארת 
משה" ובספר "זכרון משה" לבנו. 

ה) יצחק ל י א ו נ י נ י, בנו של ר׳ רפאל ישעיה אזולאי 
(אנקונה~־תק״ם/ 1800 ׳ לונדון), סבב בערי אירופה ולמד 
בפראג. היה בברלין ובקופנהאגן• בסוף ימיו השתקע בלונ¬ 
דון. היה סופר ופדגוג וכתב מחזות בספרדית. 1794 פירסם 
בברלין מחזה בשם ס^פזססס!) 16 ח 6 טן 1£ זג 361 £1 . 

אזולאי, ר׳ חיים יזסף דוד[חיד״א] (תפ״ד/ 1724 , ירוש¬ 
לים—י״א באדר תקס״ו/ 1806 , ליבורנו), רב, מקובל, 

סופר ועסקן ציבורי. אביו, ר׳ רפאל יצחק זרחיה, היה 
ממשפחת רבנים בקאסטיליה, ואמו, שרה בת ר׳ יוסף ביאליר 
(עלה לירושלים עם ר׳ יהודה חסיד בשנת ת״ם), התייחסה 
מצד אמה על ר׳ יהושע פאלק הכהן בעל הסמ״ע. א׳ למד 
תורה מפי ר׳ יונה נבון, בעל "נחפה בכסף", ר׳ יצחק הכהן 
ראפאפורט, בעל "בתי כהונה", ור׳ חיים אבן עטר. אע״פ 
שרוב ימיו היה נע ונד בארץ, הספיק לחבר ספרים הרבה 
(קרנגל מונה שמונים ושלשה ספרים, כמספר שנות חייו). 
בחיבור ספריו התחיל בגיל צעיר מאד, וקודם שמלאו לו 
שלושים שנה כבר נחשב לאחד מגדולי התורה. בתקי״ג יצא 
א׳ בתור שד״ר של עדת חברון למצרים ולאיטליה, גרמניה, 
הולאנד, אנגליה וצרפת, וחזר לא״י בתקי״ח דרך איטליה 
ותורכיה. אותה שנה נמנה עם י״ב תלמידי־חכמים, שבאו על 
החתום בשטר התקשרות של חברת "אהבת שלום" בירושלים. 
אח״כ היה מחשובי בית־דינו של ר׳ רפאל מיוחס בירושלים. 
בתקכ״ד נשלח מטעם קהילת ירושלים 
לקושטה, ביחד עם ח יום־טוב אלגאזי 
ור׳ יצחק אבולעפיה, להתלונן על ערי¬ 
צותו של פרנס אחד, שהפחה מינהו על 
הציבור. משלא הצליח בשליחותו לא 
חזר א׳ לירושלים אלא הלך למצרים 
ושימש ברבנות בקאהיר יותר מארבע 
שנים. מפני המלחמה, שפרצה במצרים 
(התקוממותו של עלי ביי נגד השול¬ 
טן), והרעב, שבא בעקבותיה, חזר לא״י 
והתיישב בחברון (תקכ״ט). בתקל״ג 
יצא שנית בשליחות חברון לחו״ל. דרך מצרים ותוניס נסע 
לאיטליה, צרפת וארצות־השפלה, ולבסוף השתקע בליבורנו 
(סוף תקל״ח) וישב בה עד יום־פטירתו. באיטליה מילא גם 
כמה תפקידים ציבוריים. את רשמי־מסעותיו רשם ביומן 
"מעגל טוב" (ירושלים תרצ״ד). 

א׳ עשה רושם על יהודים ולא-יהודים כאחד בידיעותיו 
הרחבות והעמוקות, בכוח דיבורו ובקסם אישיותו. היה חשוב 
בעיניהם של גדולי דורו וספריו נתקבלו על ספרדים 
ואשכנזים כאהד בכל מקום שבא אליו היה חוקר ודורש 
למציאותם של ספרים עתיקים וכ״י׳ מעיין בהם ומעתיק 
מהם. הוא היה החכם היהודי הראשון, שבדק את כה״י 
העבריים הגנוזים בספריות של איטליה וצרפת. בפנקסים 
מיוחדים היה רושם חידושים, שעלו על דעתו אגב קריאה או 
ששמע מאחרים, וקטעים מחיבורים, שנזדמנו לו בדרכו, 
מהם רבים בכ״י, וכן גם את תמצית דרשותיו ודרשות של 


אחרים, שנדרשו לטובת שליחותו, שאלות שנשאל ותשובות 
שהשיב (שבעה פנקסים כאלה נשתיירו בכ״י). תוכן ספריו: 
ביבליוגראפיה, הלכה, פרשנות, דרוש, תפילה, פירסום כתבים 
קדומים וענייני סיגנון ומליצה. 

בן ט״ז כתב את חיבורו הראשון "העלם דבר" (לא נדפס). 

בו הראה, שכמה מגדולי־ההוראה טעו מחמת ידיעותוהם 
הלקויות בכרונולוגיה ובביבליוגראפיה. מאמר זה שימש 
יסוד לספרו הגדול "שם הגדולים" ו״ועד לחכמים" (ליבורנו, 
תקל״ד — תקנ״ו), שחיבר כשישב בבית־ההסגר בליבירנו, 
כשהגיע לשם במסעו השני. בספר זה סקר את תולדותיהם 
וענייניהם של 1,300 חכמים וסופרים, מתקופת הגאונים עד 
דורו, ודן על טיבם של 2,200 ספרים, מהם שלא נדפסו או 
אבדו ולא הגיעו לידינו. מן המהדורות הבאות של ספר זה 
יש לציין ביחוד את זו של בן־יעקב ושל ח. קרנגל (בצירוף 
ביבליוגראפיה של כתבי חיד״א). 

חידושי דינים ותשובות בהלכה נמצאים בספריו "ברכי 
יוסף" ו״שיורי ברכה" (ליבורנו תקל״ד ושאלוניקי תקע״ד), 
"מחזיק ברכה" (ח״א, לינורנו תקמ״ה), "חיים שאל", שו״ת 
וחידושי דינים (שם, תקנ״ב—תקנ״ח), "יוסף אומץ" (שם 
תקנ״ט). את המקרא פירש א׳ בדרך הרמז, הדרש והסוד. 
על-פי־רוב הביא בפירושיו מדברי הקדמונים, מתוך כ״י או 
ספרים יקרי־מציאות. את התורה ביאר בספריו "פני דוד" 
(ליבורנו תקנ״ב), "תורח אור", "נחל קדומים" (שם תקנ״ה) 
ו״ראש דוד" (מאנטובה תקל״ו׳ מילואים בם׳ "פאת הראש", 
נדפס בסוף ם׳ "מחזיק ברכה"). בענייני שלוש רגלים ובמגי¬ 
לת רות דן בם׳ "שמחת הרגל" (ליבורנו תקמ״ב). ם׳ "צוארי 
שלל" על ההפטרות כלול בם׳ "פני דוד". ם׳ "יוסף תהלות" 
מפרש את מזמורי-תהילים (שם תקס״א). מלבד זה הוציא 
א׳ את המקרא עם פירוש קצר "חומת אנ״ך" (פיסא תקס״ג). 
ס׳ "חסדי אבות" הוא פירוש על מם׳ אבות (בסוף ס׳ "שם 
הגדולים" א׳), ס׳ "עין זוכר" הוא על כללי הש״ס (ליבורנו 
תקנ״ג), ם׳ "שער יוסף"׳ שכתב בן י״ז׳ על מס׳ הוריות 
וקצת תשובות בסופו (שם תקי״ג), ם׳ "ככר לאדן" (שם 
תקס״א) ום׳ "כסא רחמים" (שם תקס״ג) הם על מם׳ כלה, 
דרך ארץ רבה וזוטא, אבות דר׳ נתן, ועוד, ם׳ "מראית העין" 
(שם תקס״ה) וס׳ "פתח עינים" (שם תק״ן) על האגדות 
שבס׳ "עין יעקב". בכמה חיבורים פירש את ההגדה של 
פסח. ספרים בדיני תפילה ותפילות שתיקן ברוח הקבלה זכו 
להפצה מרובה. מבחר מכתביו, שנועד לשמש אגרון, נדפס 
בליבירנו תרכ״ז. מכתבים אחרים פירסמו רוזנברג (הצופה 
לחכמת ישראל, י״א, תרפ״ז, 241 — 309 ) ונאכט (ציון ו/ 
תרצ״ד, קי״ד ואילך). כמחצית־כתביו עוד לא נדפסה. 

כרמולי, תולדות חיד״א, בס׳ שם הגדולים, הוצ׳ בן־יעקב, 
וילנה תרל״ג; מיכל, אור החיים! קרנגל, שם הגדולים השים, 
פודגורזי תדס״ה! רוזנברג, קרית ספר, ה׳! פרומקין־ריבלין, 
תולדות חכמי ירושלם, בערכו! יערי, מאזנים, ג׳ (תרצ״ה), 
321 — 328 . ל 

אזו?!ח 1 ם(בםפר׳ 0$ ( 16 ט 2 .^), באמנות הדק(ראטיווית, לוחות־ 
חרם מזוגגים מעוטרים. מבחינים בא׳ בין לוחות 
מצויירים, לוחות־פסיפס ולוחות־תבליט. גוניהם העיקריים 
היו כחול, לבן, ירוק, חום ושחור. לוחות אלה נצטרפו לשט¬ 
חים דקוראטיוויים גדולים, שכיסו את בסיסי הקירות של 
הארמונות והכנסיות של ספרד הדרומית ואת רצפותיהם 
בספרד הצפונית. 

אע״פ שהשימוש בלוחות־חרס מזוגגים כקישוט־בית היה 




361 


אזולחוס — אזורינז 


362 


נהוג בארצות האיסלאם במזרח הקרוב׳ נתפשט שימוש זה 
בספרד רק במאה הי״ג, בתקופת הירידה של שלטון המורים, 
והגיע לשיא במאה הי״ה תעשיית הא/ שמרכזה היה 
בסביליה׳ נמשכה במאות הבאות עד המאה הי״ז, וחזרה 
ונתחדשה במאה הי״ט. — קישוטי־הא׳ היו מיוסדים מתחילה 
על צורות גיאומטריות, אך בזמנים מאוחרים יותר — גם על 
נושאים של גיבורים, ומימי המאה הט״ז — גם על נושאים 
דתיים, נוצריים ומוסלמיים, ואף על מחזות־הווי. — בא׳ 
השתמשו גם בארצות אירופיות אחרות׳ והטכניקה של 
תעשייתם וסיגנונם השפיעה על תעשיית הקראמיקה האירו¬ 
פית כולה. 

13 זס 101 ע ,/ 111 ' 7 / 0 ה £110 ) 0011 1€ ( 1 10 ש €11111 {/ . 03116 זנ 1 ו!)ז\׳ 

, 1011 ) 0011 , 0613111105 : 01 ז 1611 ז 11 ז 3 ק 6 ס , 1115611111 ^ 1 ז 166 \׳ 31111 

. 1939 

אזוךד.פח 1 ת, ביחסים בינלאומיים — שיווי־משקל בכוחו־ 
תיהן של האומות, העשוי למנוע כל אחת מהן 
מלהתחזק במידה שתוכל לכפות את רצונה על האומות 
האחרות. בעקרון זה כבר דגלו מדינות העולם הקדמון. 
הבריתות, שכרתו מלכי השושלת הי״ט במצרים עם יריביהם 
לשעבר בקדמת־אסיה (תחילה עם מיתני ואחר־כך עם 
מלכות־החיתים) במאות הי״ד— הי״ג לפסה״ג, הן הדוגמות 
הממשיות הראשונות לאיזון־הכוחות, שהן ידועות לנו. פולי- 
ביום, כשהוא משבח את הירון מסיראקוז על שסייע לקרת־ 
חדשה נגד רומי, מנסח בבירור את העקרון של א׳־הב׳: 
"לעולם אין להרשות, שאיזו מדינה שהיא תרכז בידיה כוח 
מרובה כל־כך, שהמדינות השכנות לא יהא עוד ביכלתן להגן 
בפניה על זכויותיהן״(פוליביום, 83,1 ). חשיבותו של א׳־הכ׳ 
נצטמצמה, אם לא בטלה, עם עלייתן של המדינות העולמיות 
הגדולות בתקופה העתיקה ובימי־הביניים. במאה הט״ו הוא 
מתגלה באיטליה במדיניותם של בני בית־מדיצ׳י ונסיכים 
איטלקיים אחרים, שהשתדלו לכונן שיווי־משקל ביניהם ובין 
המעצמות הזרות, שניסו להתערב בענייניה של איטליה. 
במאה הט״ז הוא מתפשט באירופה כולה. עליו נוסדה הברית 
בין פראנסוא 1 מצרפת ובין התורכים, שנתכוונה להעמיד 
כוח־שכנגד לקארל ע! הוא היה אחד מן הגורמים למלחמת 
שלושים השנה (כנגד סכנת ההגמוניה של בית האבסבורג), 
למלחמות אנגליה והולאנד בלואי ועליו נתבססו הקוא- 
ליציות האדירות, שניסו לעכב את התפשטותה של המהפכה 
הצרפתית ואת כיבושי נאפוליון. הקונגרס הווינאי, 1815 , 
היה מיוסד בעיקרו על העקרון של א׳־הכ/ שגרם אף להקמתו 
של ה״קונצרט האירופי" (ע״ע). יותר מכל מעצמות אירופה 
בתקופה החדשה (עד מלחמת־העולם 11 ) ראתה אנגליה 
בעקרון של א׳-ד,כ׳ את הגורם המכוון של מדיניותה האירו¬ 
פית. ייסודו של חבר־הלאומים היה מלווה בתקווה, שמוסד זה 
יבטל במשך הזמן את המדיניות של א׳־הב׳ על־ידי מה 
שייצור רשות על־לאומית לשם ריסונה של תוקפנות ולשם 
יישובן של שאלות בינלאומיות. גם אירגון האומות המאוחדות 
מבוסם על העקרון של שיתוף פעולה בין המעצמות הגדולות 
ולא על איזוךהכוחות. א. ו. 

אזופום, ע״ע א' 10 פום. 

אז׳ור (בצרפ׳ זגגס! 3 , אל האור), פתח, שדרכו עובר אור. 

בשיבוץ אבנים טובות קובעים את האבן על א/ אם 
האבן משובצת בלא מצע תחתי, באופן שרואים אותה מכל 


צד. בא׳ משתמשים גם בייצור אריגי כותנה, משי וצמר וכן 
במלאכת־התחרים ומלאכת־המתכת, ולעתים מציין המונח גם 

עיטור פלאסטי, שבו יש לפתח חשיבות דקוראטיווית לא 

- 


אריגי א׳ 5 מימין—אריג אי פשוט, משמאל—אר־ג א׳ מדוגמת ז׳אקאר 

פחותה מלחומר עצמו. א׳ מופיע בארדיכלות בשטחי־קיר דקו* 
ראטיוויים, ביהוד בתקופת האמנות הגותית ואמנות הבארוק. 

אזור השטרלינג, ע״ע כסף: אזורים כספיים. 
אזורי״העפעה, ביחסים בינלאומיים — שטחים נתונים 

־־ : 1 7 

בפועל תחת השפעתה של מעצמה זרה, או 
אף כפופים למעשה למרותה העליונה, אע״פ שאין הם 
משועבדים לה להלכה. מעצמות קולוניאליות שונות רכשו 
לעתים קרובות את זכות־הבכורה שלהן לכיבושם הממשי 
של חבלי־ארץ מסויימים ע״י כריתת חוזי־הגנה עם ראשי- 
השבטים או עם האוכלוסים הפרימיטיוויים, שישבו בהם. 
בדרך כלל יצר חוזה כזה מעין זכות־קדימה׳ שמנע מעצמות 
אחרות מלהשתלט על השטחים הללו. 

ערכם של א״ה, שנודעה להם חשיבות מרובה בתקופת 
השיגשוג של הקולוניזאציה (בסוף המאה ה 19 ), נתמעט 
לאחר זה, כשכל חלקי כדור־הארץ הניתנים להתיישבות 
כבר היו ברשותה של איזו מדינה קולוניאלית. לפיכך קנה 
לו בתחילת המאה הנוכחית המושג א״ה משמעות חדשה. 
על־פיה ציין מושג זה בעיקר שדה התפשטות כלכלית של 
מעצמות אירופיות במדינות. שהן בעלות תרבות בלתי- 
אירופית ושאינן מפותחות מבחינה כלכלית. בכמה חוזים 
נקבע באילו מחוזות של מדינה כזו אפשר לכל אחד מן 
הצדדים החתומים על החוזה לבקש זכיונות מסחריים 
וכלכליים. חוזים כאלה, למשל, כרתו, 1906 , בריטניה, צרפת 
ואיטליה בנוגע לחבש, ו 1907 — בריטניה ורוסיה בנוגע 
לפרס ואפגניסטאן. הקפו של המונח א״ה נתרחב בזמננו 
באופן שהוא מתייחם גם לארצות בעלות תרבות אירופית. 

אזוךיט ( 32061:0 ),תכולית, מינראל, הידר(קארב 1 נאט בסיסי 
של נחושת׳ 2 ( 09 )ג 00 3 .01 ג 201 ־ שהוא קרוב 
מבחינה כימית למלכיט (ע״ע). הא׳ מורכב מגבישים מ 1 נו־ 
קליניים בצורת לוחות עבים או פריםמ 1 ת. צבעו כחול־כהה 
(ומכאן שמו) וברק זגוגי לו — עד כעין היהלום. קשיותו: 
3.5 — 4 ! משקל( הסגולי: 3.7 — 3.8 . הא׳ מצוי כמינראל 
משני מאגמאטי באחור החימצון של בצרי־נחושת שונים, או 
כמינראל סדימנטארי ביחד עם מינראלים של נחושת, ופעמים 
בלא כל קשר עמהם. הוא מכיל 55.1% נחושת.—הא׳ שכיח 
מאד. הוא מצ 1 י בקדרנוול שבאנגליה, בשסי (ץ 0$5 ג 0 ) 
שבצרפת (ומכאן שמו הנרדף שסיליט), בסיביריה, באה״ב, 
ועוד. באבן־החול של עבר־הירדן ובחבל אילת מצוי א׳ ביחד 
עם מאלאכיט כמינראל סדימנטארי בצורת טראפזות או 
כחומר ליכוד של גרגרי־החול. 





363 


אזורים, איי־דר - אזימרת 


364 


אזורים, איי״ה* (פורט׳ 65 ז 0 ^),קבוצה של 9 איים ושוניות 
רבות, השייכים לפורטוגאל. מקומם בחלק הצפוני 
של האוקיינוס האטלאנטי, כ 1,400 ק״מ מערבה מכף רוקה, 
הנקודה המערבית הקיצונית של יבשת־אירופה. ציר־האורך 
של הא׳ הוא כ 360 ק״מ מצפון־מערב לדרום־מזרח! שטחם— 
2,393 קמ״ר; מספר תושביהם — 284,000 ( 1940 ). האיים 
מחולקים ל 3 קבוצות: המזרחית — המורכבת מן האיים 
סאנטה־מאריה וסאן־מיגל( 1 :> 11 § 11 \ 530 ); התיכונית — שבה 
מצויים האיים טרסירה ( 3 ז 1 :>:>ז 76 ), גראציוזה, סאדג׳ורג׳ה, 
פיקו ופאיאל ( 31 ץ 3 ?); והמערבית — האיים פלורס וקורו. 
הא׳ מתרוממים על־פני גב תתימי המסתעף מזרחה מן הסף 
הצפון־אטלאנטי, וכך הם מתנשאים מעומק של 4,000 מ׳ עד 
לגובה של 2,320 מ׳ מעל פני־הים (בהר־הגעש הכבוי פיקו 
אלטו שבאי פיקו). — בתקופת מיוקן היו הא׳ מחוברים 
בקשר יבשתי עם האי מאדירה ועם חצי־האי הפירנאי. מוצאם 
הוא וולקאני, והם בנויים בעיקר בזלת וטראכיט. כמה לועות 
של הרי־געש מפוזרים באיים, ובאחדים מהם נתהוו גם 
אגמי־לוע. התפרצויות־געש היו עוד בתקופה ההיסטורית, 
ועדות לאופי הוולקאני של הא׳ משמשים גם המעיינות 
החמים והסולפאטארים המצויים בהם עד היום. מבנה 
האיים — הררי. האקלים — אוקייני סובטרופי, מתון מאד 
(הטמפראטורה הממוצעת השנתית ״ 17 ) ולח. כמות־הגשמים 
בחורף היא מ 800 עד 1,100 מ״מ. בשיאי-ההרים אף יורד 
שלג לפרקים. 

מעל אה״א ובסביבתם נמצא רוב השנה איזור של מאכסי־ 
מום, שמשפיע הרבה על עיצוב האקלים של אירופה 
המערבית. מפני תנאים אקלימיים אלה עשירה הצמחיה 
באיים. השטחים הנמוכים יותר הם מעובדים, ולדירוג יש 
חשיבות מרובה בחקלאות של הא׳. המורדות של ההדים 
הגבוהים מכוסים יערות של עצי־דפנה. שמשתנים במרומי־ 
ההרים למאקיות. 

האוכלוסיה היא ממוצא פורטוגיזי בעיקר, אבל יש בה 
גם הרבה כושים ומולאטים. בשנים האחרונות יש הגירה 
ניכרת מן האיים. ענפי־הכלכלה העיקריים: חקלאות (סלק- 
סוכר, באנאנות׳ תפוחי-זהב׳ גפנים, טאבאק׳ פשתן וקפה)! 
יצוא ניכר של תפוזים. גידול קני־סוכר, שהיה לפנים הענף 
העיקרי של החקלאות באיים, כמעט שפסק. מפותח גידול־ 
צאן. מקומות־הישוב החשובים: פונטה דלגאדה ( 18,000 
תושבים), אנגרה דו הרואיסמו ( 10,000 ת׳) והורטה. האיים 



א־ פאיאי. נטי חורטה: בחלק הקדטי—כיפת הר־הנעש קיטאדו, 
שטטנו נטשך שובר־הנלים 



אי םאךםי{ל. לוע פניטי של הר-נעש 


הם תהנות־מעבר חשובות לספינות ולכבלים תתימיים. 
מטבעות, שנמצאו באה״א, מעידים, שהא׳ כבר היו ידועים 
לאנשי קרת־חדשה. כשנתגלו האיים בזמן החדש, ע״י קאבראל 
( 1432 ), היו בלתי־מאוכלסים. הרבה מן המתיישבים במאות 
הט״ז והי״ז היו פלמים, ועל כן קראו לאיים זמן־מה בשם 
פלאנדריה החדשה. השם א׳ בא מן המלה הפורטוגיזית 
זס?^ — נץ, על שם הניצים שהיו מרובים באיים אלה. 

י. ש. 

היהודים באה"א. יהודים הובאו לאיי־הא׳ על־ידי 
הפורטוגיזים כמשרתים, עבדים ושבויים, אך רובם חזרו 
לפורטוגאל. בשלושת מקומות־הישוב החשובים יש בתי־ 
קברות של יהודים. בפונטה דלגאדה שרד בניין בית־הכנסת. 
בין תושבי האה״א בזמננו יש גם כמה אנוסים. 

אזוריים ו־( #6 ים, במסחר הבינלאומי — איזורים, שלפי הסכם 
בין שתי מדינות או יותר רשאים הצדדים המש¬ 
תתפים בהסכם להכניס לתוכם סחורות בלא הגבלה ובלא 
לשלם דמי־מכס. ע״י חוזה וינה, 1815 , הוכרזו המחוזות 
של ג׳ה (^>) וסאבויה העילית, שקודם־לכן היו בידי 
צר&ת, כחלק משיטת־המכס השווייצית (איזו׳רים חפשים של 
סאבויה). בחוזה־ורסיי, 1919 , הוכרו זכויותיה של שווייץ 
בנידון זה! אולם צרפת ושווייץ הוזמנו באותו חוזה לשנות 
מתוך הסכם הדדי מצב, "שלא התאים עוד לתנאים הנוכחים" 
(סעיף 435 ). מאחר ששני הצדדים לא היו יכולים לבוא לידי 
הסכם׳ פנו לבית־הדין הבינלאומי, שהוציא שני פסקי־דין, 
1929 19321 , לטובת שווייץ. פסקי־דין אלה הניעו את צרפת 
ושווייץ בשנת 1933 לבוא לידי הסכם, שאפשר לבקרו מחדש 
בכל עשר שנים. ע״ע נמלים חפשים. 

אזיד (ש 323£1 ), מלח החומצה ההידראזואית (ע״ע). אזידי 
הכסף( 3 ^ 8 ^),הכספית ( 1 ; א 98 ) והעופרת ( 6 אב 1 ?) 
מתפוצצים בקלות מחימום או מדפיקה ומשמשים דטונאטור 
לחמרי־נפץ (ע״ע). 

אדמות (ו 1111 רח 321 או 1 ״חז 321 , בערבית: א(ל)־ 0 מות — 
— כיוונו של כוכב מעל חוג־האופק! בספ¬ 
רות התכונה העברית בימי־הביניים — שמוט), באסטרונו¬ 
מיה — אחת מן הקואורדינטות (ע״ע), שמגדירות את מקומו 




365 


אזימות — אזם 


366 



של גרם שמימי ברשתהאפק (ע״ע): 
הזווית בין הזקף והמצהיר, ז. א. 
מקומו של כוכב ברגע מסויים ביחס 
לרוחות־השמים (ר׳ ציור). הכוכב 5 
נמצא על הזקף 0 * 2 ; 280 הוא 
המצהיר, לפיכך 08 *> היא הא/ 
והוא עם הגובה (* 50 >) קובעים 
את מקומו של 5 . באסטרונומיה נהוג 
לחשב את הא׳ מן הדרום בכיוון מערב־צפון־מזרח ולחלק את 
האופק ל ס 360 ! נמצא, שהא׳ של נקודת־אופק הוא מקומה 
המסומן במעלות (״מעלת האופק״). — המונח א׳ משמש גם 
בגיאודזיה, אלא שהגיאודטים מונים ס 360 מן הצפון בכיוון 
מזרח־דרום־מערב. יש מונים רק עד ״ 180 (החל מן הצפון) 
ומבחינים לפי זה א׳ מזרחי וא׳ מערבי. מדידת הא׳ נעשית 
באמצעות תיאודוליט (ע״ע).— בטופוגרפיה (ע״ע) מציין א׳ 
את הזווית שבין קו־האורך (צפון־דרום) העובר את הנקודה, 
שבה נמצאים, ובין הנקודה, שאליה מתכוונים. הא׳ נקבע 
עפ״ר ע״י מדידת הפרש הא׳ שבין עצם שמיימי מסויים ובין 
נקודת א׳ קבועה על פני הארץ. העצם השמיימי המקובל 
ביותר לצורך זה הוא כוכב־הקוטב. לאחר מדידת הא׳ של 
הנקודה הקבועה אפשר לקבוע את הא׳ של כל נקודה אחרת 
ביחס לנקודה זו. למציאת הא׳ במפה משתמשים במד־זווית 
מיוחד — הפרוטראקטור המלבני, ולמציאתו בשדה — במצפן. 


אזין (ש 3210 ,3210 ), מונח כימי(מ שזס^ג, בצרפ׳ חנקן), המש¬ 
מש בכימיה אורגאנית במשמעות שונים: 1 ) חבורת 
א׳ היא החבורה החנקנית =א•:—א=, המונחת ביסוד המול¬ 
קולה של ההידרזין (ע״ע). לפיכך כל התרכבות האורגאניות, 
המכילות את הקבוצה האופיינית 0 =א—א= 0 , מכונות א". 

2 ) א׳ הוא שם לתולדת הבנזול הנגזרת ממנו ע״י החלפת 
חבורות אס שבטבעת באטומי א. לפי זה א׳ סתם הוא 
הפירידין (ע״ע), דיאזין — הפירימידין (ע״ע), וכיו״ב. 

3 ) צבעי א׳ — שם נרדף לצבעי פנזין, ע״ע. 


אזכך 1 , ר׳ אלעזר 3 ן מעה (מתש״ם/ 1600 [?]׳ צפת), 
מקובל, דרשן ומחבר. מתלמידי הגאון המקובל ר׳ 

יוסף סאגים. מפורסם בספרו ״חרדים״ (חובר שמ״ח < נדפס 
ויניציאה, שס״א). בספר סודרו המצוות לפי האברים 
המקיימים אותן: הלב, העיניים, ועוד, ובו באה לידי מבע 
אהבתו הגדולה של א׳ לארץ־ישראל. כשהוא מגיע למצוות 
התלויות בארץ הוא מתלהב ואומר: "צריך כל איש ישראל 
לחבב את ארץ־ישראל ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה 
גדולה כבן השב אל חיק אמו. כי תחילת עווננו, שנקבעה 
לנו בכיה לדורות׳ יען מאסנו בה... ומוטב ללון במדבריות 
של א״י ולא ללון בפלטריות של חו״ל. ולפיכך היו האמוראים 
מנשקים עפרותיה ואבניה בבואם אליה... ומה טוב ומה נעים 
לשיר שיר ידידות, אשר יסד ר׳ יהודה הלוי עליה באהבה 
רבה... ואם האיש הישראלי עוזב את הארץ הוא גורם גלות 
לשכינה עמו, ואם אדם בצרה בארץ — ׳די לעבד להיות 
כרבו׳, שנאמר ,עמו אנכי בצרה"׳ (פרק ע״ה). בסוף-הסםר 
הוא מדבר בשבח האחדות בישראל: "כשישראל בשלום זה 
עם זה אין שטן נוגע בהם, ואין השכינה מסתלקת ביניהם 
אפילו הם עובדים עבודה זרה". א׳ יסד בצפת,חברה קדושה׳ 
בשם "סוכת שלום", שתכליתה היתה להחזיר את העם 


בתשובה, וספרו הנזכר נתחבר בשביל חבריה. ר׳ אברהם 
בן יחיאל מיכל דאנציג (בעל "חיי אדם") עיבד ספר זה 
והוציא אותו בצורה מקוצרת בשם "מצות משה" (תקע״ז). 
ספרו השני של ר׳ אלעזר הוא "פירוש על מסכת ברכות 
מתלמוד ירושלמי" (נדפס בשולי הירושלמי׳ ראשונה בז׳יטר 
מיר תרכ״ו), והוא מצטיין בפשטנות ובסיגנון בהיר. מזכירים 
גם "פירוש למגילת איכה" משלו על דרך הקבלה. 

א׳ חיבר גם את השיר העמוק "ידיד נפש, אב הרחמן", 
שהוא מלא כיסופים עליונים להתדבקות בשכינה עד שנפשו 
נעשית "חולת אהבת־ה׳"("הדור נאה זיו־העולם, נפשי חולת 
אהבתך" וכד, "חוסה־נא על בן־אהובך, כי זה כמה נכפוף 
נכספתי לראות בתפארת עוזך", "מהר אהוב, כי בא מועד 
וסננו כימי קדם"). השיר נתקבל כתפילה זכה בסופה של 
ה״תפילה קודם התפילה" בנוסח־ספרד של הסידור ונדפס 
בכמה סידורי־תפילה ותיקוני־חצות (ע׳ דוידזון, אוצר, ב׳, 
277 ז ניתרגם גם לאנגלית ע״י נינה דיווים ב 1 ! 3 >ן, 
290 ). בטעות ייחסו את השיר לרוב חשיבותו לר׳ יהודה 
הלוי או לר׳ ישראל נג׳ארה (שם, שם, שם! ר׳ שם, ד , 
364 גם 366 ). 

ש. א. הורודצקי, ציונים, קובץ לזכר י. נ. שמחוני, 149 — 158 . 

ש. אש. 


$זל ( 1 ש 5 ש 0 , באסטונית פארה מא, 433 ? שז 533 ), אי בפתח 
של מפרץ־ריגה, בים הבאלטי. לא׳ חופים 
בלתי־מפורצים, רובם תלולים. פני־הארץ שטוחים. הגובה 
הממוצע — 50 מ׳. השטח — 2,618 קמ״ר. מספר התושבים 
כ 60,000 ( 1936 ), והם מתפרנסים בעיקר מגידול תבואה, 
פשתן, קנבוס ומדיג. — העיר הראשית — קורסארה (לפנים 
אינסבורג). א׳ נכבש 1227 ע״י אבירים של ״מסדר־החרב" 
הגרמני. 1561 עבר לשלטון דאניה, 1645 לזה של שוודיה, 
ב 1721 לרוסיה. ב 1918 נספח א׳ לאסטוניה וב 1940 , ביחד 
עם אסטוניה, שוב לרוסיה. 

א{ל י ז ***.רה — 111 ש 5 ^ שז 3 ק 035 — ( 1581 — 1626 ), אנא־ 
טום איטלקי, מגלה דרכי הלשד (ע״ע). פרופסור 
לאנאטומיה וכירירגיה באוניברסיטה של פאוויה. ב 1622 
פתח בנוכחות מלומדים אחרים את בטנו של שפן בשעת 
פעולת העיכול והוכיח את מציאותם של דרכי הלשד, וכן 
הוציא ע״י חתך את התוכן החלבי שבהם. בזכות תגליתו זו 
הוא נחשב לאחד מאבות הפיסיולוגיה הניסויית. 

אזליאה ( 23163 ^), ע״ע רוחדנדרון. 

אזם (ימ 53 ^), משפחת פסלי־סטוקו, ציירים וארדיכלים 
בבאוואריה. האנס גיאורג א׳ האב ( 1649 בקירוב— 

1711 ), פעל בכמה מנזרים בבאוואריה. שני בניו, קוסמאס 
דאמיאן( 1686 — 1739 ) ואגיד קווירין ( 1692 — 1750 ),היו 
מאבותיו של סיגנון בארוקי גרמני דרומי מיוחד, שנתפתח 
מתוך סיגנון הבארוק האיטלקי. מיצירותיהם, שהן נפוצות 
בגרמניה הדרומית׳ בולטות הכנסיה של מנזר הבנדיקטינים 
ולטנבורג ( 1717 — 1721 ) והכנסיה הקטנה של יוהאן נפומוק 
במינכן ( 1733 ), שהיא פנינת הבניין הבארוקי. אמנות־הבניין 
של האחים א׳ היתד, מכוונת ליצירת רשמי־הפתעה. בנייניהם 
מגלים למסתכל בהם מראה חדש בכל נקודה. גורם חשוב 





367 


אזם — אזמיר 


368 



קוסשאס דאסיאן אזאם: תשונת־תקרה בבךוונוב, פולניה 


בבניינים אלה הוא עושר העיטור בסטוקו ובציור, שמדהים 
את המסתכל. כן הביאו האחים א׳ בחשבון גם את ההארה 
המשתנית משעה לשעה. 

. 1896 11£0 :> 81110 , 1x1 >!!> ז? 1 ? 201111 > 71 ? 11 !וז> 1 .>{ ? 01 , 13101 ? . 11 ? 

אןמיר (בתורכית ״״! 12 ), היא סמירנה (גמ 1 ץמ 51 ), העיר 
הראשית בווילאיט אידין בתורכיה המערבית, 

החשובה שבערי אסיה הקטנה ומגדולי נמליה. שוכנת בקצה 
מפרץ אזמיר, עטורה הרים. אקלימה ים־תיכוני. תושביה 
184,000 ( 1940 ). מסה״ב האנאטולית מקשרת אותה אל פנים־ 
המדינה ואל מעבר לגבולותיה. סחרה ויצואה: תאנים, טבק, 
צימוקים׳ עפצים, שטיחים ומשי. רבעיה העתיקים שוכנים 
לרגלי גבעת פאגום ומבצרה > שכונותיה החדשות — ליד 
חוף הים. קודם מלחמת העולם הראשונה היתה א׳ עיר מסחר 
בינלאומית בעלת אוכלוסיה מגוונת ( 300,000 )! נידלדלה 
בתקופת מלחמת תורכיה־יוון, ומצבה כולו נשתנה לרעה 
אחר השריפה הגדולה, 1922 , שבה חרבו שכונותיה החדשות. 
1928 נפגעה קשה מרעידת אדמה. 

עברה של א׳ קדום מאד. חפירות ארכיאולוגיות גילו 
חרבות ישוב טרם־הלני בסביבתה. ראשוני המתיישבים 
היווניים בתוכה היו האיאולים! אחריהם הגיעו בני האיים 
האיוניים. אלה האחרונים הרחיבו את העיר, פיתחו את סחרה 
ובנו סביבה חומת־מגן. במאה השביעית לפסה״ג, בתקופת 
פריחתה, נכללה א׳ בברית האיונית. הלודים בכיבושיהם 
( 609 — 560 לפסה״ג) פרצו את חומותיה והחריבוה, ובמשך 
שלוש מאות שנה לא נזכר שמה בתולדות ערי־יוון. ואולם 
אלכסנדר מוקדון בנה את א׳ מחדש, ואנטיגונום ( 316 — 301 ) 
וליסימאכום ( 301 — 281 ) הרחיבוה וביצרוה. בתקופה זו 
נתרכזה העיר במורדות של גבעת הפאגום, שעל שיאה 
התנוססו בנייני האקרופוליס המפוארים. נהר מלס השוטף 
בסביבת א׳ נודע לתהילה בשירת יוון הקדומה. לפי האגדה, 
חיבר הומרום את האפוס שלו במערה ליד מקורות הנהר. 


לכבודו הוקם שם מקדש(הומריאום),ומטבעות נוצקו, שצלמו 
חרות עליהם. בתקופה הרומית היתה א׳ עיר מושב של 
קונונט (ע״ע). הנצרות בתחילת דרכה הכתה בה שורשים. 
1084 לכד התורכי טאשה את א׳ מידי הביזאנטינים, שחזרו 
וכבשו אותה לאחר זמן קצר. 1330 נפלה א׳ בידי המצביא 
הסלג׳וקי אידין, ונעשתה עיר־הנמל של אמירות־אידין. 
המונגולים, ובראשם טימור׳ כבשוה בסערה ( 1402 ) והשמידו 
את הרוב הגדול של יושביה! אולם כיבושם לא היה אלא 
זמני בלבד. 1417 נכבשה א׳ ע״י השולטן התורכי מוחמד 1 . 

עם התפוררות האימפריה העותומאנית אחר מלחמת העולם 
הראשונה דרשה יוון לעצמה ( 1919 ) אדנות על א׳. בחוזה 
סור ( 5 ש!׳\ש 5 ) ניתנו א׳ וסביבותיה לחסות יוונית למשך 
חמש שנים. כניסת צבאותיה של יוון לא׳ נתלוותה בשפיכות 
דמים ומעשי־אכזריות נגד התושבים התורכיים. אבל קמל 
פחה (ע״ע), ששיחרר את אנאטוליה במערכה מזהרת, חזר 
וכבש את א׳ ( 1922 ). ביחד עם הצבא היווני הניגף עזבו 
את העיר רבבות גולים יווניים, הרובע היווני עלה בחלקו 
באש, ועם חילופי־האוכלוסים בין יוון ותורכיה נתרוקנה א׳ 
לגמרה מתושביה היווניים. בחוזה־לוזאן ( 1923 ) הוכרה 
אדנות תורכיה על א׳ וסביבתה. 

, 8011800 .? ; 1868 ,? ז >> 1 ? £1111 , 813315 .? . 8 

; 1892 ,? 14 [> 111 ! 0 ח 0 >? 1 ? ? 31 סז? 1 ס 1 זז 50 51101111011 ,?> 01 <ז?>? 5 ? 111 ס! 5 -/? 11 ?.\ ,׳{ 831053 . 81 

מ. 

היהודים באזמיר. ישוב יהודי היה קיים בא׳ עוד 
ב ־זחילתה של תקופת הנצרות, ומשערים שבהשפעתו נת¬ 
גיירו הרבה מעובדי־האלילים שבעיר. הנצרות לא נתקבלה 
אלא על מעטים מן היהודים, והישוב היהודי רדף את 
המתנצרים. נשתמרו כתבות מועטות ביוונית מן המאות 
השניה והשלישית לסה״ג, רובן על מצבות־קברים ולוחות- 
זיכרון של בתי־כנסת. מתוך אחת מהן אנו למדים, שהקהילה 
היתה רשאית להטיל עונשים על כל מי שפגע בכבודה. 




37( 



מאותה כתובת עצמה נודע לנו, שאשה אחת ושמה מפינה .קהילה קדושה וטהורה, שכל תקנותיה נעשות בכושר 
היתה אז "אם־הכנסת" באחד מבתי־הכנסת בא׳. וביושר, בעצת חכמים ונבונים". תקופה זו היא תקופת הזוהר 

ביה״ב נתמעטו היהודים בעיר, ואפשר אף נעלמו מתוכה. של קהילת א׳. נוסדו בה ישיבות גדולות, בתי־ספר, בית־ 

ואולם מתחילת התקופה החדשה נתקבצו לתוכה יהודים דפוס עברי משובח (תי״ד, דפוס גבאי), ועוד. בין היהודים 

במספר גדל והולך, בעיקר מצאצאי גולי ספרד. בתחילת בעיר היו סוחרים גדולים ובעלי בתי־חרושת עשירים, 

המאה הי״ז כבר היתד, בא׳ קהילה הגונה, שהרב יצחק בן רופאים ידועי־שם, שגם המוסלמים שאלו בעצתם, רבנים 

מאיר הלוי נתמנה כרבה ( 1605 ). הישוב היהודי בא׳ נתרבה מפורסמים, שנמנו בין גדולי הדור (ר׳ שלמה אלגאזי׳ ר׳ 

ביחוד לרגל ברית־המסחר שכרתה תורכיה עם הולנד חיים בנבנישתי, ועוד). 

( 1612 ). א׳ נעשתה אחת מן הערים המסחריות הגדולות הופעתו של שבתי צבי, שזיעזעה את העולם היהודי, 
בתורכיה, ויהודים הרבה מסאלוניקי, קושטה והערים ד,סמר והמחלוקת החריפה שנתעוררה בעקבותיה, השפיעו לרעה 
כות נתיישבו בה. להגירה זו גרם גם מצבם הקשה של ביחוד על התפתחותה של קהילת א׳, שבה נולד ש״צ ובה 

היהודים בכמה מערי תורכיה, ביחוד בסאלוניקי. המתיישבים התחיל את פעולתו. במשך הזמן ניטשטשו עקבות המחלוקת. 

החדשים יסדו לעצמם בא׳ קהילות חדשות ("עץ החיים", ובסוף המאה הי״ז חזרה הקהילה לשיגשוגה. לשיגשוג זה 

"גירוש", "פורטוגאל", ועוד). הם לא הסכימו לקבל עליהם גרמה לא מעט עלייתה של א׳ לדרגת עיד־מסחר ראשונה 

את מרותו של ר׳ יצחק בן מאיר הלוי דיין, רבן של הקהילות במעלה בתורכיה. יהודים מילאו בה תפקידים כלכליים 

הישנות, וקיבלו את ר׳ יוסף איסקפה (ע״ע) מסאלוניקי חשובים, וסוחרים יהודיים עמדו בקשרי מסחר עם ארצות 

לרב בקהילות החדשות (לפני שנת ש״צ). לאחר פטירתו הבאלקאן, עם המזרח הקרוב והרחוק, עם אפריקה, ועם ערי 

של ר׳ יצחק הלוי בחרו בני העדות הוותיקות את ר׳ עזריה אירופה הגדולות. על ששת בתי־הכנסת, שהיו קיימים בה, 


אזרדר: מראה בללי 


יהושוע, אף הוא בן סאלוניקי, לרב. בין איסקאפה ויהושוע 
פרצו חילוקי דעות, והקהילה נתפלגה לשתי כיתות. ואולם 
לאחר פטירת יהושוע בשנת ת״ח נתמנה איסקאפה רב על 
כל הקהילות. בימיו נמשכה ההגירה לא׳ מן הערים הסמוכות. 

האוכלוסיה היהודית בא׳ היתד, איפוא ממקומות שונים 
ובעלת מנהגים שונים, ואיסקאפה השתדל לעשותה חטיבה 
אחת: תיקן תקנות חשובות׳ שעד היום נוהגים לפיהן בא׳ 
ובמקומות הסמוכים לה; קבע חוקי מס ומינה מועצות, 
גשמית ורוחנית, לשם הנהלתה. פעולות אלו העלו את רמתם 
הדתית והחברותית של יהודי א׳, ואחד מגדולי רבני סאלו־ 
ניקי בזמן ההוא, ר׳ שמואל יצחק מודליאנו, אמר עליה: 


נוספו עוד שלושה. גם לספרות הגיע תור פריחה. יצירות 
גדולות ויסודיות נוצרו במקצועות של ההלכה והמוסר, 
למשל: חיבורו של ר׳ חיים בנבנישתי (ע״ע) על הש״ע 
בשם "כנסת הגדולה" וספר "שבט מוסר" לר׳ אליהו 
הכהן (ע״ע). 

מן הרבנים המפורסמים בסוף המאה הי״ז ובתחילת המאה 
הי״ח היו ר׳ יעקב בן נעים, שעמד בראש ישיבה גדולה 
והעמיד ת״ח הרבה; תלמידו ר׳ אברהם אבן עזרא׳ מחבר 
הספר החשוב "בתי כנסיות"; ר׳ יוסף חזן׳ בעל הפירושים 
הידועים על "עין יעקב"; ר׳ אהרן אלפנדארי, מחבר "יד 
אהרן". לציון מיוחד ראוי הרב הראשי ר׳ חיים אבואלעפיה 











371 


אזמיר — אזמלון 


372 


(ת״פ— ת״ק), גדול בתורה ורב פעלים, שעלה בשנת ת״ק 
עם תלמידיו לטבריה וחידש בה את הישוב היהודי. 

מן הרבנים בסוף המאה הי״ח ובתחילת המאה הי״ט יש 
להזכיר את ר׳ יצחק בן משה נונים בלמונטי, בעל "שער 
המלך" על הרמב״ם, ספר שמצטיין בעמקות ובחריפות 
כאחת! את הרבנים ר׳ יצחק די מאיו, בעל "שרשי הים" על 
הרמב״ם, ור׳ יוסף חזן, בעל שו״ת "חקרי לב" ז את ר׳ נסים 
אברהם אשכנזי, שחיבר פירוש גדול וחשוב בשם "נחמד 
למראה״ על הירושלמי! ולסוף את הפורה שבהם — ר׳ חיים 
פאלאג׳י, שחיבר יותר ממאה ספרים בכל מקצועות התורה 
(כשבעים מהם נדפסו). 

בשנת תפ״ח יסד ר׳ דוד חזן בשותפות עם המדפיס יונה 
אשכנזי בית־דפוס עברי בא׳. בשנת תר״ו יצא בא׳ העיתון 
היהודי הראשון במזרח׳ "שערי מזרח"׳ בלאדינו, בעריכת 
רפאל פוגירלי. בסוף המאה הי״ח עסקו הרבה יהודים בא׳ 
בתעשיית צמר־העיזים, והיה אירגון של בעלי בתי־מלאכה 
מצד אחד ואירגון פועלים מצד שני, ואף נעשה חוזה־עבודה 
בין שני האירגונים׳ שלא נתקיים מחמת חוסר בפועלים. מן 
הראוי לציין, ששני בעלי־תעשיה לא מן הגדולים העסיקו 
130 פועלים ("חקרי לב" לר׳ יוסף חזן, יו״ד, ח״ב, סי׳ ל״ז, 
שאלוניקי תקס״ו). במשך מאה שנה (תק״ג—תקל״ב—תר״א) 
פרצו בא׳ שלוש שריפות גדולות, שבהן עלו באש חלקים 
גדולים מן הרבעים היהודיים, וכן פרצו בה לעתים תכופות 
מגפות. בסוף המאה הי״ט באה ליהודי א׳ ירידה מכל הבחי¬ 
נות. 1868 היו בה 40,000 יהודים ז 1905 היו בה אך למעלה 
מ 25,000 (בתוך 201,000 תושבים). באותה שנה נוסדה בא׳, 
בהשתדלותו של ר׳ יונה אריה קרמר מגאליציה, גם קהילה 
אשכנזית, שרבה האחרון היה ר׳ מאיר מלמד. לאחר מלחמת 
תורכיה ויוון עזבו יהודים הרבה את העיר ועברו ליוון או 
היגרו לצרפת ולאמריקה. כיום יושבים בא׳ כ 15,000 יהודים. 

* 6 * 1 ) מ 4 ׳' 7 > 1 } 11 ו[ 415 ? 08 * 7711 , 0313016 311301 ) 415 
. 1937 , 06111 1513 ,( 1 ח 0 § 1 ק£, סס): 61 רחךחץ$\) ו 16$ ) 110x1 ־ 1 ^ 1 ) 

הא״ חיים בכל הימים באקלים ממוצע וטרופי ? המבוגרים 


נמצאים עפ״ר על פני הקרקעית, במים שטוחים! גופם הדק, 
שאורכו 20 — 60 מ״מ, קבור בחול ורק הקצה הקדמי שלו 
בולט. הא׳ מחוסר פיגמנט, וצבעו ורוד־עדין, עם אירידס־ 
צנציה קלה של העור. 

אע״פ שאנו חסרים עדות פאליאונטולוגית על מוצאו, 
נחשב הא׳ לאב־טיפום של המיתריים, קרוב לאבותיהם של 
החולינים (ע״ע). מקל־המיתר (ע״ע), חלל־הגוף, השרירים 
הסגמנטאליים ותעלת־העצבים, ביחד עם שורשי־העצבים 
הגביים והגחוניים, מפותחים בו כמו במיתריים העילאיים, 
אע״ם שהוא חסר חוליות, ראש, ואברי־חוש עילאיים. במקום 



כ 

האיסלון 

א — טראהו החיצוני; ב — התך לאורך הכיף 
1 . —טבוא לפה עטור ציציות־טישוש; 2 .—סנפיר-הזנב; 3 .-סנפיר־ 
הגב; 4 .—סנפיר תת־זנבי; 5 .—קפל עור הבטן; 6 .-פתח בית־ 
היציאה; ד. — טיתר־הנב; 8 • — םיאון>ר; 9 . — חיץ־ביניים בין 
הטיאוןןרים; 10 .—שפופרת־העצבים; 11 .—הטפרש; 12 .—סדקי־ 
הזימים; 13 .—הטעי; 14 —הכבד; 15 . —החלל שמסביב לזיטים; 
16 .—אנדוסטיל — 71 ) 60405 ; 17 . —בלוטות־הטין 

המוח מצויה שלפוחית קטנה בקדמת צינור־העצבים, וסמוך 
לה — עין פשוטה ושקע זעיר, שהוא מושב החוש הכימי. 
הדם זורם לפנים בצד הבטן, עולה בקשתות־הזימים, וחוזר 
בצד הגב, אבל הא׳ הוא מחוסר־לב, והדם מונע ע״י דפיקות 
קצביות של הצינורות הראשיים! בדם אין כדוריות אדומות. 

אברי־ההפרשה של הא׳ דומים יותר לנפרידיה (ע״ע) של 
אי-החוליינים מלכליות של חוליינים עילאיים. בין הסימנים 
הפרימיטיוויים, שמקרבים את הא׳ לאי־חוליינים, מונים את 

העור המורכב מאפידרמים חד־שכבית ומדרמיס גלרטית דקה 

•% * ־,־ ־. • •• י - ־ • 

בלבד, את המעי המצופה תאי־ריסים ואת הכבד, שצורת 
צינור לו. 

באופן קליטת המזון דומה הא׳ לטוניקטים (ע״ע). המעי 
הקדמי נקוב ע״י מספר מרובה של פתחי-זימים מוארכים, 
וב״סל-זימים" זה נקלטים חלקיקי־מזון הבאים עם זרם־המים 
הבלתי־פוסק, הנכנס דרך הפה. טבעת־בליטות בפתח־הפה 
ומחיצה בין חלל־הפה והמעי הקדמי משמשות אברי־סינון 
המונעים את כניסתם של חלקים גסים לתוך סל-הזימים. רק 
יצורים זעירים, כגון צמחים ובעלי־חיים הד־תאיים וביצי 
בעלי־חיים, עלולים, איפוא, לשמש מזון לא׳. הזרם של פסולת 
המזון והנשימה היוצא דרך סדקי־הזימים אינו מגיע ישר 
החוצה, אלא משתפך לתוך חלל האטריום (מ״״זזב), העוטף 
את כל איזור־הזימים ומחובר עם עולם־החוץ ע״י פתח צר 
( 115 ז 0 ק 10 ז 31 ), במרחק מה מפי־הטבעת. 

בלוטות־המין ערוכות בשורות ארוכות בשני הדפנות 
החיצונים של האטריום. המינים נפרדים. עונת הרביד. היא 


373 


אזמלון — אזן 


374 


באביב או בקיץ! תאי־המין משתחררים ונפגשים במים. מפני 
מיעוט החלמון שבה משמשת הביצה הזעירה של הא׳ דוגמה 
קלאסית להתלמה שלימה וכמעט־שווה ולהתפתחות אנדודרם 
ע״י שקיעה (ע״ע התפתחות). התהליך מסתבך בהמשכו ע״י 
אי־סימטריה בולטת, בעיקר בהתפתחותם של אברי־העיכול: 
בתקופה מסויימת נמצאות שתי שורות של סדקי־הזימים 
כצדו הימני של העובר בעוד שהפה נמצא בצד שמאל. 
בדוגמות של פלאנקטלן ימי קל להכיר עוברים של א" לפי 
איזור־הזימים המנופח, שהוא בולט בקדמת הגוף המוארך. 

פתחי־הזימים של העובר נפתחים ישר החוצה, והאטריום 
נוצר רק בזמן המטמורפוזה (ע״ע) ע״י קיפולי־עלר, שהם 
גדלים כלפי מטה, מכסים את פתחי־הזימים ומתלכדים בצד 
הבטן של הא׳. 



חתך־רוחב ב אז טלו ן 
1 —איזור הלוע; 11 —איזור המעיים 
1 . —טיתר־הנב; 2 .—שפופרת־העצבים; 3 ,—עצב; 4 .—טיאוןןר; 

5 .—חלל־נוף טשני; 6 —בית־הזיטים: 7 .—אנדוסטיל; 8 .—חלל־ 
הלוע; 9 . — נקב־הזים ; 10 . — חיץ־ביניים; 11 . — חנפרידיח ; 
12 . — הכבד; 13 . — אברי־הטין; 14 . — המעי; 15 . — אב־עורק 
הגב: 16 .—הוריד התת־טעיי 

הסוג 165 ) 0101110x1 ^ כולל א" פלאגיים, שמשתייכים למי¬ 
נים שונים של המחלקה ומגיעים לגודל ניכר (עד 21 מ״מ) 
עד שהם באים לידי מטאמורפוזה. 

באירופה ובאה״ב נוהגים לצוד את הא׳ בגלל ערכו 
הלימודי בלבד, כדוגמת־יסוד למיתריים. לעומת זה משמשים 
הא" למאכל באיזור אמוי (ץסבת.^) בדרום־סין! כאן מגיע 
המדגה השנתי של הא׳ עד כדי 35 אלף טון, כלומר, עד כדי 
למעלה מביליון א". 


סיליקאטי האלומיניום והבריליום עם שמץ של תחמוצת־ 
הכרום. לפני זמן מועט הודיעו מגרמניה על ייצור מלאכותי 
של א׳ עד כדי גודל של 2 ם״מ. — המצרים הקדמונים היו 
מפיקים א׳ עוד בתחילת האלף השני לפסה״ג ממכרות סמוכים 



צורות של נבישי־אזטרנר 


לשפת־ים־סוף׳ והירבו להשתמש בהם לקישוטם של ארונות 
המלכים החנוטים׳ לפסילי אלילים ולתכשיטים. גם ביוון 
וברומי, וביחוד במצרים ההלניסטית, מרובה היה השימוש 
באבן טובה זו• מכרות אלה, שהם רחוקים מן הישוב׳ הוזנחו 
במרוצת־הזמן, ורק במאה הי״ט חזרו ונתגלו. אך בינתיים 
נמצאו מקורות של א׳ באמריקה! ק 1 ךט 0 , כובש־מכסיקו, היה 
הראשון, שהעביר א׳ משם לאירופה.— בשל יופיו ויקרותו 
היוצאים מן הכלל כבר היה הא׳ בימי־קדם נושא של אגדות 
ואמונות טפלות: ייחסו לו סגולות של ריפוי ממחלות שונות 
(אפילפסיה וחולי־מעיים וכדומה) והאמינו שהוא משפיע על 
הראיה, מקל על האשד, בשעת הלידה, מגרש שדים ורוחות 
ומגן על הצניעות. — בתרגומים׳ בתלמוד ובמדרשים נזכר 
הא' הרבה! קרוב לוודאי, שהוא הברקת שבאבני החושן 
(שט׳ כח, יז; וכן יחזק׳ כח׳ יג). א׳ בראזילי הוא כינוי 
לצורה ירוקה־כהה של טורמלין (ע״ע). א׳ מזרחי — השם 
המסחרי של צורת קורונד (ע״ע) מעין הא׳ (ציור: ע״ע 
אבנים טובות). 

י. ל. 

אזן, בזואולוגיה — אבר חושני מורכב של בעלי־חוליות, 
שהוא משמש להם כלי לחוש שיווי־המשקל, ובבעלי־ 

החיים המפותחים ביותר — אף לחוש״השמע. נתפתח 
משלפוחית פשוטה, שנוצרת משקיעת האפיתל החיצוני 
פנימה (ע״ע אמבריולוגיה) והדומה לסטטוציסטים (ע״ע) 
שבמחוסרי־החוליות. כן נמצאים בחרקים מעין "אוזניים" 
מבחינת השמע בצורת אברי־התוף (ע״ע). "שלפוחית־השמע" 
בבעלי־חוליות מתפלגת לשתיים: 1 ) השלפוחית במובן 
המצומצם ($״ 001 ״;״), שממנה באות התעלות הקשתיות ז 
מנגנון זה משמש את חוש המצב (ע״ע). 2 ) השקיק 
( 53600105 ), שממנו יוצאת בליטה אטומה ( 2 מ 6 :§ 13 ), והיא 
מוצאו של אבר השמע. בדגים יש מעבר חפשי מא׳ פנימית 


א. ג. 

אזמרגד אי אזממדץ (יוד׳ אנג׳ 1 ) 6.06621 ), 

אחת מן האבנים הטובות (ע״ע), מן ההדורות 
והיקרות שבהן. מבחינה מינראלוגית־כימית — מין בריל 
(ע״ע), שצבעו ירוק בהיר ומבהיק מחמת כמות זעירה של 
תחמוצת־הכרלם (כ 0.18% ) המעורבת בו! מתגבש במערכה 
ההכסאגלנאלית בפריסמות ובפיראמידות בעלות בסים. 
קשיותו 7.5 , משקלו הסגולי 2.7 ׳ ז״א׳ הוא מן הרכות והקלות 
שבאבנים־הטובות היקרות. מצוי בשכבות של צפחת־נציץ 
בקולומביה (כיום הספק העולמי העיקרי), במצרים העליונה 
ובהרי־אוראל. כן אפשר לןצר גבישי א׳ זעירים ע״י התכה 
ממושכת (כדי 15 יום ובטמפראטורה של ס 800 ) של תערובת 


טבטה של הא׳ הפנימית (םבוך) 
ביונקים 

1 . תעלות קשתיות. 2 ■ אטפולה. 
3 . שלפוחית. 4 . שקיק. 5 . הצינור 
האנרוליטפאטי. 6 . בליטה אטומה 
( 138603 ). 7 . שבלול 

זו אל החוץ דרך נקב בגב הגולגולת. בדו־חיים בטל הקשר 
בין הא׳ הפנימית ובין העור׳ וכנגד זה מופיעה בהם הא׳ 
האמצעית — תולדתו של חריץ הזימים שבין הלסת ובין 
קשת עצם הלשון — בצורת מערת־התוף, שחצוצרת אום־ 
טאכיום מחברת אותה עם הלוע, עור־התו׳ף נמצא ברמת 
העור החיצון בצד הראש, ועצם פשוטה ( 0010016113 ) היא 






375 


אזן 


376 


אמצעי הקישור׳ שמחבר את עוי־התוף עם הא׳ הפנימית. 
שב 6113 § 13 שלה מופיע איזור־תחושה. בזוחלים מצוי מבוא־ 
שמע חיצון המוליך את הקול מן החוץ עד לעומק עצם־ 
הסלע, הסוגרת על הא׳ האמצעית והפנימית! בא׳ הפנימית 
של התנינים מתארכת ה 6113 ^ 13 ומתפתלת. בלטאות אחדות 
ניכרים סימנים של א׳ חיצונית בצורת קמט קטן בעור, והוא 
הדין בעופות אחדים, כגון האוח. הא׳ הפנימית של העופות 
דומה בדרך כלל לא׳ התנינים. היונקים מצויינים בהתפתחות 
השבלול הלולייני, הבא במקום ה 3 מ 13£6 ; מספר סיבוביו 
ביו 2 ץ 1 (בלווייתן) עד 5 (בסוגי מכרסמים אחדים), ובו אבר 
קורטי המשמש כאיזור תחושה! במקום 601111116113 בא׳ 
האמצעית באות 3 עצמות־השמע, ובתחילת הא׳ החיצונית 
מתפתחת אפרכסת. התאים הפטמתיים מיוחדים לאדם. 

י. ל. 

אוזן־האדם. א. אנאטומיה. א״ה נמצאת בתוך עצם־ 
הצדע (ע״ע) והיא מורכבת מא׳ חיצונית׳ תיכונה ופנימית. 
הא׳ החיצונית מורכבת מאפרכסת ומבוא־השמיעה החיצון. 
האפרכסת וחלק המבוא הקדמי עשויים סחוס מכוסה עור, 
ופתח המבוא מוגן בטבעת־שערות קטנה ושכבת שעווה 
עדינה המופרשת מבלוטות שבעור המבוא. החלק הפנימי 
של מבוא־השמיעה החיצון מכוסה עור, אבל מחוסר בלוטות. 
אורכו הכללי של מבוא־השמיעה החיצון כ 35 מ״מ. הא׳ 



ציור 1 . תתך דרך א׳־האדם 

1 . אפרכטוז־הא'. 2 . טבוא־השט־עה החיצון. 3 . סחום־הא , . 4 . א׳ 
תיכונה עם עצטות־השטע. 5 . עור־התוף. 6 . לוח־הארכוף והאשנב 
הסגלנל. 7 . האשנב העמל. 8 . החצוצרה. 9 . אחת טן התעלות 
הקשתיות. 10 . השבלול. 11 . עצב־הפרוזדור. 12 . העצב השמיני 

החיצונית נסתמת בסופה ע״י ע(ר־התוף, שהוא הקיר החיצון 
של הא׳ התיכונה. עור־התוף סגלגל והוא קבוע בתוך חריץ 
של עצם. הקוטר הארוך שיעורו כדי 10-9 מ״מ, והאופקי — 
כדי 8 — 9 מ״מ. בשקע שבאמצעיתו (הקרוי "טבור עור 
התוף") תקוע קצה ידית־הפטיש. 

הא׳ התיכונה מורכבת מחצוצרת־הא׳, חלל־התוף וחללים 
שבתוך הזיז הפטמתי. חצוצרת־הא׳(- £11513 3 ' 31161111% גלה 1 
01111 ) מחברת את חלל־התוף עם הלוע העליון. בדרך כלל 
סגורה החצוצרה, אבל בשעת הדיבור או הבליעה היא 
נפתחת ובזה היא ממלאת את תפקידה — לאזן את לחץ 
האויר החיצון כנגד לחץ האויר שבחלל־התוף. אודך החצו 1 * 
צרה כ 35 מ״מ. היא סחוסית מצד הלוע וגרמית מצד חלל־ 


התוף. ממדיו של חלל־התוף אינם שווים, ויש בו דפנים 
הרבה. הדופן הצדדי משמש מחיצה בין הא׳ התיכונה 
והחיצונית! הוא עשוי בחלקו האמצעי — קרום, ובחלקיו 
העליון והתחתון — עצם, והוא משמש המשך הקיר העליון 
והתחתון של מבוא־־השמיעה החיצון. — הדופן התיכון, שהוא 
גרמי, מפריד בין הא׳ התיכונה והפנימית. בחלקו העליון של 
דופן זה נמצא האשנב הסגלגל הנושא את לוח־הארכוף, 
ובחלקו התחתון, מאחור — האשנב העגול הסתום בקרום. — 
הדופן הקדמי תפוס בחלקו העליון ע״י פי החצוצרה התופי 
והתעלה של עורק־הראש הפנימי! החלק התחתון עשוי 
עצם. הדופן האחורי עשוי עצם ובו חלק של תעלת עצב־ 
הפנים ותעלה צרה המחברת את חלל־התוף עם תאי הזיז 
הפטמתי. — הדופן העליון, גג חלל־התוף, הוא לוח עצם דק 
והוא גם חלק של בסיס הגולגולת. הדופן התחתון עשוי 
עצם. — בחלל-התוף נמצאות עצמות־השמיעה — הפטיש 
( 311605 !״),הסדן ( 10005 ) והארכוף ( 513065 ) — הקשורות 
זו בזו במפרקים: על־ידי כך נוצר קשר נייד בין עור־התוף 
לאשנב הסגלגל. — הזיז הפטמתי מכיל תאים אויריים, שמת־ 
פשטים לכל צד בתוך עצם־הצדע, ובהם תא אחד גדול הקרוי 
מערה פטמתית• 

הא׳ הפנימית היא בחלקו 


ציור 2 , עור־התוף, עצטות־ 
השטע והמבוך הגרמי 
1 . התעלות הקשחיות. 2 . הארכוף. 
3 . הפרוזדור. 4 . השבלול. 5 , עור־ 
התוף (מצד החלל). 6 . הסדן. 
7 . ראש־הפטיש. 8 . ידית־הפטיש. 
9 . הזיז הארוך 


בין מבוא־ה,שמיעה הפנימי ובין חלל־התוף. היא עשויה 
קופסת עצם: זהו המבוך (לאבירינט) הגרמי, שמכיל את 
המבוך הקרומי. המבוך הגרמי מורכב מפרוזדור, תעלות 
קשתיות ושבלול ( 00011163 ). כל החללים הללו מלאים נוזל 



5 


ציור 3 . המבוך הגרמי והקרומי 

1 . תעלה קשתית חיצונית. 2 . תעלה קשתית עילית• 3 . תעלה 
קשתית אחורית. 4 . חלל פריליטפאטי. 5 . השלפוחית. 6 . אשנב 
סגלגל. ך. השבלול. 8 . השקיק. 9 , האמפולות 

הקרוי פרילימפה. — במבוך הקרומי מבחינים: שבלול 
לולייני בעל שני פיתולים ומחצה, שקלת הפרוזדור, ושלוש 
תעלות קשתיות, שהן מתאימות בערך לשלושת ממדי־החלל. 
חללי המבוך הקרומי מלאים נוזל הקרוי אנדולימפה. — 
פיתולי השבלול מחולקים ע״י קרום הבסיס לקומת־הפרוזדור 


הקשה של הסלע והיא תקועה 





ל*־ 9 



377 


אזן 


378 


העליונה ולקומת־התוף התחתונה (ציור 4 ), צינור השבלול 
מונח על קרום הבסיס. בתוך השבלול הקרומי, שהוא נאד 



צייר 4 . השבלול 

1 . קומת־הפרחדור. 2 . כ־שור־השבלול. 3 . הלוח הלולייני ד,נרם'. 

4 . קוטת־התוף 

סגור משולש ומלא נוזל, מונח על גבי הקרום הבסיסי האבר 
של קורסי (על שם "!סס), אבר חוש השמיעה. הוא בנוי 
תאים שעירים — תאי החוש — הנתונים בתוך תאי משען 
גבוהים. — בפרוזדור תלויות בנוזל שתי שקיות, השלפוחית 
( 011100105 ) והשקיק ( 530001115 ), שתיהן מלאות נוזל, ובהן 
שטחים הנקראים בשם כתמים: בהם מסתיימים החוטים 
העצביים. בתוך התעלות הקשתיות הגרמיות, בתוך הפרי־ 



ציור 5 . סכמה של אבר־קורפי (חתך ךחב׳ 0 
1 . הלוח הלולייני הגרם•. 2 . קרוס־הפרוזרור וע*ש רייסגר). 

3 . תעלו■,־השבלול. 4 . הקרום המכסה (קרום־קורטי). 5 . זיוים 
שעירים. 6 . תא שעיר. 7 . קרום־הבסים. 8 . מיתר. 9 . גשר. 

10 . עצב־השסיעה 

לימפה, תלויות התעלות הקשתיות הקרומיות, המלאות 
אנדולימפה. מספרן שלוש, והן מונחות זו על גבי זו. התעלות 
הכפופות בצורת קשת יוצאות משלפוחית הפרוזדור וחוזרות 
אליה. בחלק מורחב שבכל תעלה, המכונה בשם אמפולה, 
נמצאת כרבולת התעלה, שהיא קצה האבר החושני. עצב 
השמיעה נכנס עם עצב־הפנים אל מבוא־השמיעה הפנימי 
ובתוכו הוא מתפלג לשני ראשיו: א) עצב־הפרוזדור 
( 051115013x15 ׳< .מ), המגיע עד כתמי השקיות וד,אמפולות ז 
ב) עצב־השבלול ( 00015103x15 .מ), השולח את ענפיו אל 
התאים השעירים של אבר־קורטי. — עצב השמיעה מחולק 
בקטע המרכזי לשורש הפרוזדור ולשורש השבלול, שגרעי¬ 
ניהם מונחים במקומות שונים במיח (ע״ע). 

צינורות הדם שבא׳ החיצונית והתיכונה הם ענפי ענפים 
של עורק הראש החיצון. הא׳ הפנימית מתפרנסת מענף 
העורק הבסיסי, הוא עורק השמיעה הפנימי. ורידי הא׳ 
מערים את תוכנם לתיך ורידי הלוע החיצוני והפנימי. 
העצבים התחושתיים של הא׳ החיצונית ושל חלל התוף הם 
ענפי העצב המשולש, של עצב הלוע והלשון, מקלעת הצוואר 
והעצב התועה. 


ב. פ י ם י ו ל ו ג י ה. לא׳ הפנימית שני תפקידים: שמיעה 
ושמירת שיווי־המשקל; 1 ) השמיעה. גלי הצליל עוברים 
דרך הא׳ החיצונית, קרום התוף ומערכת עצמות השמיעה. 
הם דוחקים את הארכוף לתוך האשנב הסגלגל ומושכים אותו 
חזרה. תנודות הארכוף מועברות אל הפרילימפה ונמסרות 
לקרום הבסיסי, העשוי אלפי נימים, שעל גבן מונחים תאי 
התחושה. לפי השערת הלמהולץ (ע״ע) הנימים פועלות 
בתור ריזונאטורים, כלומר: כמחזירי קול מותאמים, שכל 
אחד מהם נענה לקול המיוחד לו. כתוצאה מן הזעזועים 
הקצביים הללו מתקרבים תאי התחושה אל קרום קורטי 
ומתרחקים ממנו חליפות. בדרך זו נהפך הצליל לגירוי, 
שנקלט ע״י חוטי העצבים המקיפים את איזור התחושה ועובר 
דרך עצב השמיעה אל מרכז שבמוח. שם הוא נתפס בתודעה 
כצליל. 2 ) שיווי־משקל. מערכת הפרוזדור והתעלות 
הקשתיות של הא׳ הפנימית משתתפת בשמירת שיווי־המשקל 
והקואורדינציה. תנועות הגוף והראש בכיוון ניצב ומאוזן 
משפיעות, כנראה, בעיקר על שקיקי הפרוזדור ועל אברי 
התחושה שלהם, ואילו סיבובי הראש והגוף מגרים ביחוד 
את התעלות הקשתיות ואת אברי התחושה שלהן. — הגירוי 
המפעיל את אברי התחושה אינו אלא תנודות וזרמים של 
האנדולימפה שבחללי הפרוזדור והתעלות הקשתיות. כשהללו 
גרויות אנו מרגישים מבחינה סובייקטיווית סחרחורת של 
סיבוב ובחילה, ומבחינה אובייקטיווית — הפרעות בשיווי־ 
המשקל (נטיה לנפילה) ורעידת עיניים המכונה ניסטגמוס 
(ע״ע; וע״ע שמיעה, שיווי־משקל). 

י. לה. 

מחלות־אוזן. 1 . מחלות־א׳ חיצוניות: א) גידול 
דמי ( 0:11301113101113 ), שפך־דם בין עור־החסחוס והחסחום. 
ב) מחלות, שנגרמות על־ידי זיהום: סרפדת ( 01 קץ 15 ז£), 
שלבקת ( 05 ק 00 ^ 1 ), אקזמה, בת־שחפת ( 0010101 ז 0 נ 01 י 1 ׳), 
זאבת ( 05 ק £0 ), שלבקת חוגרת ( 205100 05 ק ז 140 ), העלולה 
להביא לידי הפרעות בשיווי־המשקל ולפעמים גם לידי 
חירשות. ג) צואת־האוזן ( 0x0010x1 ), גיבובה מביא לידי 
קושי של שמיעה, ופעמים לזמזום באוזן ולהרגשת סחרחורת. 
ד) דלקת במבוא־השמיעה; נגרמת ע״י זיהום של פצעי־עור 
(כגון ע״י גירוד באקזמה). ה) זיהום ע״י פטריות פאתוגניות, 
כגון אספרגילוס, הגורם מכאובים וגירויים. 

2 . מחלות הא׳ התיכונה: א) נזלת־החצוצרה, שבאה 
ע״פ הרוב כהמשך של דלקת הלוע והאף; גורמת לכובד־ 
שמיעה וזמזום באוזניים ע״י מניעת התחדשותו של האויר 
שבחלל־התוף. ב) דלקת חריפה של הא׳ התיכונה ( 0x1x15 
30013 010x113 03130x113115 ); באה ע״י זיהום של הא׳ התיכונה 
דרך חצוצרת־הא׳ (במחלות מידבקות כגון קרמת, חצבת, 
שנית, ועוד), או דרך הדם (כגון בשפעת). מחלה זו מסבבת 
יסורים גדולים, חום וכובד שמיעה. הסיבוכים האפשריים הם: 
דלקת הזיז הפטמתי, דלקת המבוך, טרומבו׳וה של הגת 
העקולה, מורסות על קרום־המוח ומתחתיו, דלקת קרום־המוח 
ומורסת־המוח. ג) דלקת כרונית של הא׳ התיכונה ( 0x1x15 
110(113 011x00103 !); עפ״ר תוצאה מדלקת א׳ תיכונה חריפה, 
בפרט לאחר שנית וחצבת. משחלה קרום־הריר יכולה המחלה 
להתקיים במצב רדום במשך עשרות שנים. הסיבוכים העלו¬ 
לים לבוא כתוצאה מדלקת כרונית הם: א) שיתותי־דם; 
ב) תהליכים פאתולוגיים בעצם, בצינור עצבי־הראיה 






379 


אזן — אזניוז אי דיאז, מנואל 


380 


(שיתוק פנים)׳ בגת העקולה (טרומבוזה)׳ בקרומי־המוח 
(מנינגיטיס) ובמוח (מורסת־המוח). 

3 . מחלות הא׳ הפנימית. א) התפשטות של זיהום 
הא׳ התיכונה עד הא׳ הפנימית עלולה להביא לידי דלקת- 
המבוך. סימניה: חום, כובד־שמיעה או חירשות, סחרחורת, 
הקאה, ניסטאגמוס. ב) כל מחלה מידבקת, כרונית או חריפה, 
עלולה לגרור דלקות לא־מוגלתיות בא׳ הפנימית. כמו־כן 
עלולים רעלים שונים (עופרת, כינין, הכשירי־סולפא, כוהל 
וכיוצא בהם) לגרום לשינויים פאתולוגיים ודלקתיים בא׳ 
הפנימית. התוצאה היא כובד־שמיעה או חירשות; תופעה זו 
באה לפעמים לאחר חזרת, שפעת, דלקת מגפתית של קרומי' 
המוח ולפעמים גם אחר חצבת ושנית. ג) פגיעה בעצבי־הא' 
הפנימית כתוצאה מרעש חזק (מצויה אצל אומנים במלאכות 
מסויימות: נפחים, סתתים, נהגי־קטרים, וכן אצל תותחנים). 

4 . גידולים. אלה מצויים בא׳ החיצונה, התיכונה 
והפנימית; על טיבם אפשר לעמוד מתוך בדיקה היסטולוגית. 

פציעות וחבלות. כלים קהים וחדים, נוזלים 
חריפים, חומצות וכוויות עלולים לפצוע את הא׳ החיצונית, 
פציעות במבוא־השמיעה ובקרום־התוף גוררות לפעמים 
דלקת קשה בא׳ התיכונה. דחיסת-האויר במבוא-השמיעה 
החיצוני (סטירה חזקה, קפיצה לתוך מים, התפוצצות 
בקרבת־מקום) גורמת לקריעת קרום־התוף. הא׳ התיכונה 
והא׳ הפנימית עלולות להיפצע גם כתוצאה של חבלות 
בגולגולת (נפילה, דריסה, יריה, וכדומה). נפילה על הלסת 
התחתונה או מכת־אגרוף עלולה לפגוע בקיר המבוא הגרמי. 

י. לב. 

א|ךה?די ( 16 (:>ז 30 31 ] 03 ), סוג צמחים ממשפחת המרכבים 
(ע״ע). בא״י גדל בבתות מין אחד ממנו, שפרחיו 
צהובים ועלי מעטפתם הקרומיים משמרים צורתם גם לאחר 
שנקטפו ויבשו (צמחי אלמוות). 

אןנב(הת 11 ודת 6 ק 0$ זט),סוג צמחים ממשפחת המרכבים (ע״ע). 

בארץ־ישראל גדל מין אחד ממנו, המצוי הרבה 
בגלי־אשפה ובצדי־דרכים. 

אזנויו/־תבזר, מקום בנחלת שבט נפתלי על גבול יששכר 
(יהושע יט, לד); כבר נזכר בכתבות המצריות 
מימי בית־רעמסס (אזנה). היום מזהים אותו עם חרבת אום 
ג׳וביל, מצפון להר תבור; נמצאו שם חרסים מתקופת 
הברונזה המאוחרת (תקופת־הכיבוש). 

. 127 , 11311 (^ 773 54!0, £ 0111111111 7 0/ 11x^11111■ 3x4 חג £3 . 4 

אזמה (באנג׳ 6 מ 110 ק־! 6 3 ), מכשיר חשמלי, שהופך אנרגיה 
של זרם־חילופים חשמלי לגלי־קול הניתנים להיקלט 
על ידי אוזן־האדם. — מכשיר דומה לא׳ תואר לראשונה ע״י 

הצרפתי שארל בורסל ב 1854 ונבנה לראשונה ע״י פילים 

/• 

ריס (ע״ע). הא׳ השימושית הראשונה, שאיפשרה שמיעה 
ברורה, נבנתה ע״י אלכסנדר גרהם בל (ע״ע), 1876 .— הא׳ 
היא חלק מן הטלפון, מן האלחוט, ממכשירים לכבדי־־שמיעה, 
ממכשירי־גישוש למגלי־מוקשים׳ ממכשירי־מדידה וממכשי¬ 
רים רפואיים, מדעיים וצבאיים שונים. 

יש שלשה סוגים של א״: 1 ) אלקטר 1 דינאמי 1 ת, 2 ) פיזו־ 
אלקטריות, 3 ) אלקטרוסטאטיות. בכולם גורם זרם או מתח 


חשמלי מתחלף להופעתם של כוחות מכאניים, שמביאים קרום 
דק לידי תנודות המניעות את האויר בסביבתו, ועל־ידי כך 
נוצרים גלי-קול, שהם נקלטים ע״י האוזן. הא׳ האלקטרו- 
דינאמית מצויידת במאגנט מתמיד או באלקטרומאגנט ניזון 
מזרם ישר. למאגנט זה צורת פרסה, ששוקיה מלופפות 
סלילים ודרכם עובר הזרם. הזרם המתחלף גורם לשינויים 
מתחלפים בכוח־המשיכה של המאגנט וכתוצאה מזה במידת 
הימשכותו של הקרום אל המאגנט. ע״י כך מתנדנד הקרום 



בקצב מתאים לחילופים של הזרם החשמלי שבסליל המאגנט. 
כל מנגנון זה סגור בקופסה עשויה חומר בלתי־מאגנטי, 
שבמכסה שלה יש חור אחד או כמה חורים כדי לאפשר 
את השמיעה. 

הא׳ הפייזואלקטרית בנויה על יסוד התכונה של גבישים 
מסויימים, כגון מלח רושל (ע״ע),המשנים את אורכם בכיוון 
מסויים בהשפעתו של מתח חשמלי. מגביש כזה גוזרים שני 
לוחות דקיקים ומצמידים אותם זה לזה, באופן שבהשפעתו 
של המתה החשמלי הלוח האחד מתארך והשני מתקצר; ע״י 
כך שניהם מתכופפים. אם מחזיקים קצה אחד קבוע במקומו 
וקושרים את השני לקרום, רועד הקרום בהתאם לשינויים 
במתח. א" אלו משובחות מן האחרות במה שהן נותנות 
מרוח רחב יותר ( 30 — 100,000 הרץ) של צלילים בלתי' 
מעווים, ואולם הגבישים, שמהם הן עשויות, אינם סובלים 
זרם ישר, ועל־כן אין להשתמש בהן בטלפון. בגלל נקודת־ 
החמסה הנמוכה של מלח רושל (״ 40 ) אין להשתמש בגבישיו 
להתקנת א" בארצות חמות. 

הא' האלקטרוסטאטית מיוסדת על שימוש בקונדנסטור 
(ע״ע), שבו לוח אחד קבוע במקומו והשני — נייד. א׳ זו 
רגישה מאד, אך השימוש בה מוגבל ביותר. 

מ. בר. 

אןניה אי דיאז, מנואל- 0162 ץ 3 ח 7.3 .\/ 43111161 ? — 
( 1880 , אלקאלה דה הנארס — 1940 , מונטאובאן), 

מדינאי ספרדי. למד פילוסופיה, משפטים וספרות במאדריד 
ובפאריס. השתתף וערך כתבי־עת שונים בספרד ומחוצה לה 
וחיבר ביוגראפיה של 0 ז 316 ז \ ת 3 ג 11 . היה ממתנגדי הדיקטא־ 
טורה של פרימו די ריבירה. 1930 נעשה מנהיגה של המפלגה 
הרפובליקאנית וחבר של הוועד המהפכני, עם הקמת הרפוב¬ 
ליקה ב 1931 נתמנה מיניסטר־המלחמה. מאוקטובר 1931 
עד ספטמבר 1933 היה גם ראש־הממשלה. ב 1934 יסד מפלגה 
חדשה של הרפובליקאנים השמאליים. ב 10 לאוק׳ נאסר. 
ב 10 למאי 1936 נבחר לנשיא־המדינה. עם נצחונו של 
פראנקו במלחמת־האזרחים ( 1936/9 ) גלה לפאריס ( 1939 ) 
ולאחר שנה מת בגלותו. 




381 


אזניק — אזרביג׳ן 


382 


אזניק( £20116 ), מראשוני הסופרים הנוצריים (במאה החמי¬ 
שית) בארמניה. נתפרסם בחיבורו "הכחשת דברי 
הכיתות", שהתחרו שם בנצרות: האלילות, המאזדיאיזם, 
הפילוסופיה היוונית־הרומית, המאניכיאיזם. השתמש במקו¬ 
רות יווניים, כגון ה״פאנאריוך׳ לאפיפאניום. חיבורו נדפס 
בוויניציאה, 1863 . 

אזף, יונה ( 1869 — 1918 ), פרובוקאטור מפורסם לגנאי 
בתנועה המהפכנית ברוסיה ז יהודי. למד תחילה 
ברוסיה ואחר־כך בטכניון בקארלסרוה (גרמניה), והוכתר 
בתואר מהנדם־חשמלאי. 1859 הצטרף לאירגין־חו״ל של 
מפלגת הסוציאלרבולוציונרים הרוסיים, כנראה לפי ההוראות 
של המשטרה הצארית, שבשירותה התחיל עובד עוד 1893 , 
כשהיה סטודנט. 1901 טרח עם ג. גרשוני (ע״ע) באיחוד 
האירגונים הנפרדים של הס. ד. (הצפוני׳ הדרומי ושל חו״ל) 
למפלגה אחת. לאחר שנאסר גרשוני ( 1903 ), הועמד א׳ 
בראש ״האירגון הלוחם״( 3 ו 83341 ו! 1-3 ק 0 606833 ) של המפ¬ 
לגה ותיכן כמה התנקשויות, שהוצאו לפועל בהצלחה 
(בפלוה, 1904 , ובנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ׳, 1905 ). בו 
בזמן הסגיר בידי המשטרה את המהפכנים (גרשוני, ועידת 
צירי המפלגה, וחברי ״האירגון הלוחם״ כולו, 1905 )! וכן עיכב 
את ההתקוממות המזויינת בפשרבורג( 1505 ) ואת ההתנקשות 
במיניסטר דורנוב 1 ( 1906 ), שהוא עצמו השתתף בתיכונן. 
1907 הכשיל את ההתנקשות בצאר, ו 1908 הסגיר שנית את 
חברי "האירגון הלוחם". שמועות על כפילות תפקידו נתפשטו 
כבר 1902 , אך לא נתקבלו על דעתם של רוב חבריו. רק 1908 
חשף בורצב את פרצופו האמיתי. א׳ תבע את בורצב למשפט 
הברים. במשפט, שנסתמך על עדותו של לופוחין, מי שהיה 
מנהל הבולשת במשטרה הרוסית, נתאשרו ההאשמות של 
בורצב. א׳ נידון למיתה, אך ברח מרוסיה והסתתר בגרמניה 
עד יום־מותו. ■ 

$|׳קט 1 ר (• 60101 ( 6 ), משאבה, שפועלת ע״י סילון של קיטור 
או אויר דחוס• בא׳ משתמשים לשאיבת נוזלים, 

אבל גם לשאיבת גאזים וחומרים גרעיניים(כמו חול, תבואה, 
אפר). לפיכך משתמשים בו 
אף ליצירת משב־רוח מלאכותי 
במיתקני־הסקה או במעבדות 
ולהעברה של חומרים גרעיניים 
מבית־קיבול אחד לשני (למשל, 

העברת תבואה מסילו לקרונות- 
רכבת, ולהפך). מכיוון שא׳ הוא 
בעל ניצולת גרועה, אין משתמ¬ 
שים בו להספקת מים רגילה, — 

המבנה של א׳ הוא פשוט. אין 
בו חלקים מסתובבים או מתנו¬ 
עעים, ובזה הוא עולה על כל 
שאר סוגי המשאבות. בציור. 

שלפנינו — א׳ דדדרגתי: קיטור 
בלחץ מוספק דרך צינור 4 ו 5 
לפיות 2 ו 3 * הוא יוצא מפ(ה 2 
אזיקטור במהירות גדולה, יוצר בסביבתו 

לחץ נמוך ביותר, וע״י כך הוא יונק את החומר הנמצא 
בחלל 1 , מתערבב בו ועובר ביחד עמו לצינור 7 . הקיטור 


היוצא משתי הפיות 3 מגדיל את הלחץ החסר ואת כוח- 
היניקה. החומר הנשאב יוצא ביחד עם הקיטור (או האויר 
הדחוס) בצינור־הפליטה. 

אז״ר, ע״ע רבעו־ביץ, אלנסש־ זיקקי^ד. 

אזה אן־ם ?דךויןי - ■! 0656 .? . 4 - ( 1717 , פרס- 
בורג — 1799 , לייפציג), צייר, חרט ופסל גרמני. 

למד באקאדמיה בווינה, עבר 1749 לדרזדן, ונעשה שם ידידו 
של י. ה. וינקלמן (ע״ע). 1763 נתמנה כמנהל האקאדמיה 
בלייפציג. בין תלמידיו בלייפציג היה גם גיתה הצעיר, 
שהילל ביהוד את מסך הבמה. שמורו הכין לתיאטרון של 
עיר זו. 

171 ) / ת 1£ ) 611 ־ £111 ,• 61 * 06 

. 1886 21£ ק 01 ״ 1 , 183 

אזךביג׳ן, (א) רפובליקה בברית־המועצות ( 1 ו 3 >!<מ 638 ק 36 ^ 
.?.ס. 0 ), בטראנסקאווקאזיה (ראה מפה). שטחה — 

ביחד עם החבל האוטונומי של הרי קארה־באג, הנכלל 
בתוכה — 86,000 קמ״ר. בצפון היא גובלת בדאגסטאן, בצפון- 
מערב — ברפובליקה הגרוזינית, בדרום־מערב ברפובליקה 
הארמנית ובדרום — בא׳ הפרסית. הים הכספי משמש לה 
גבול מז־רבנט עד איראן. בחצי־האי אפשרון גבול זה מתבלט 
לצד־מזרח. — א׳ היא ברובה שפלה הכוללת בעיקר את 
ערבת קורה והמשתפעת מעט־מעט אל הים הכספי. שאר 
הארץ הם איזורי השלוחות של הרי קאווקאז בצפון והרי 
ארמניה בדרום־מערב. את החלק הדרום־מזרחי של הארץ 
תופסים הרי טאלים, שמתרוממים לגובה של 2,500 מ׳. חלק- 
ארץ זה הוא גליל טבעי מיוחד, שמרכזו הישובי הוא ליג־ 
קוראן. ציר־האורך של א׳ הוא הנהר קורה, שהילוכו התחתון 
עובר בתחום השקע הסמוך לים הכספי והעשיר בביצות ואף 
באגמים. הארץ, שאקלימה הוא סוב־טרופי יבשתי, אינה 
פוריה, וברובה היא ערבת־מדבר. יערות מופיעים רק כשדרות- 
לוואי של נהר קורה. אף־על־פי-כן אפשרית שם חקלאות 
של שלחין, ובעשרות השנים האחרונות הורחבו בא׳ שטחי 
העיבוד, באופן שהארץ נעשתה, מבחינה חקלאית, אחת מן 
המפותחות ביותר בקאווקאז. כאן אפשר לגדל מיני גידולים, 
שהם בגדר הנמנע ברוב חלקי רוסיה, כגון: כותנה, אורז, 
גפנים, תות־שדה. 

אולם החשיבות הכלכלית של א׳ אינה בחקלאותה אלא 
באוצרותיה הטבעיים, ובעיקר בנפט. מעיינות־נפט מצויים 
בה בשפע יוצא מן הכלל, ביחוד בחצי־האי אפשרון (באקו) 
והם ידועים כאן מימי קדם. 

הא וכלום י ה. מספר תושביה של א׳ הוא 3,209,700 
( 1939 ). רובם כפריים. ואילו בערים יושבים 700 1,160 נפש. 
הגדולה בין ערי א׳ היא עיר הבירה באקו ( 809,300 תוש׳) 
והשניה לה בגודל היא קירובאבד ( 98,700 ת׳). רוב האוכ¬ 
לוסים ( 60% ) הם האזרביג׳אנים, ממוצא תורכי! מיעוטם — 
ארמנים ( 12% ), רוסים ( 10% ) ועממי קאווקאז האחרים. לפי 
ספירת 1925 ישבו בא׳ בין השאר 19,000 יהודים ממוצא 
אירופי ו 7,500 יהודים הרריים. 

י. ש. 

היסטוריה. נסיונותיה הראשונים של רוסיה הצארית 
לכבוש את א׳ נעשו בראשית המאה ה 18 , בתקופת מלכותו 
של פיוטר 1 . אך סופית סופחה א׳ לקיסרות הרוסית— לאחר 





383 


אזוביג׳ן 


384 





|| 9 י 




אזרביגיאן הסובייטית וצפון אזרבע׳אן הפרסית 


מרידות ומלחמות — לפי הסבם טורקמנצ׳אי משנת 1828 . 
מאז ועד מלחמת־העולם הראשונה השתדלה רוסיה לפתח 
את החבל, וביחוד דאגה לתפוקת הנפט ממעיינות באקו. לשם 
ביסוס שלטונה נתנה יד להפחת הניגודים הלאומיים והכל- 
כליים-חברותיים שביו שני חלקי-האוכלוסיה העיקריים: 
הטאטארים והארמנים. בעוד שהראשונים היו בעיקר רועי- 
צאן, עסקו האחרונים בחקלאות ובמסחר זעיר. התנגשויות- 
הדמים בין הארמנים והטאטארים, שמתחילה היו על רקע 
כלכלי (מריבות-מים וקרקע), קיבלו אח״ב צביון לאומי־דתי. 
השלטון הצאריסטי עודד את הניגודים בין הטאטארים 
המוסלמיים והארמנים הנוצריים, והסית חלק אחד של האוכ־ 
לוסיה בשני, כאמצעי לדיכוי התנועה המהפכנית, שקמה בין 
פועלי העיר מאז סוף המאה הי״ט. לעומת תנועת הפועלים 
קמה סיעה לאומית אוהדת את תורכיה, בעלת שאיפות פאן- 
איסלאמיות, ב 1918 הכריזה סיעה זו בעזרת תורכיה על 
עצמאותה של א׳. פועלי באקו בעלי נטיות קומוניסטיות לא 
השלימו עם שלטונה של ממשלת א׳ והקימו קומיסאריון 
עממי ("סובנארקו׳ם") בלתי־תלוי בממשלה המרכזית. אך 
שלטון הקומיסאריון של באקו לא האריך ימים לאחר הת¬ 
ערבותה של אנגליה ושיתוף־הפעולה בינה לבין צבאות 
דניקין(ע״ע). עם כיבוש באקו ע״י התורכים בסוף 1918 נערך 
טבח המוני בארמנים. — לאחר שוועידת-השלום דחתה את 
תביעתה של אנגליה להעניק לה מאנדאט על טראנסקאווקא־ 
זיה, נכבשה א׳ ב 1920 ע״י הצבא האדום׳ ונתכונן שלטון 
סובייטי תחילה בבאקו ואח״ב בא׳ כולה, שהוכרזה כקהיליה 
סובייטית ( 28.4.1920 ). עד סוף 1936 היתד, א׳ חברה בפדרא- 
ציה הטראנסקאווקאזית של הקהיליות הסובייטיות, אך מאז 
ניתן לה מעמד של רפובליקה עצמאית בתוך ברית־המועצות. 

ש. כ. 


(ב) א׳ הפרסית: מחוז בפרס, סמוך לא׳ הסובייטית. 
בפרסית: ארץ־אש. היתה ידועה בימי־קדם בשם אטרופאטנה. 
שטחה 104,800 קמ״ר. גבולותיה: בדרום — הנהר קיזיל אוזון, 
ובצפון — הנהר אראס (אראקסם בתקופה העתיקה). א׳ 
הפרסית היא גליל הררי בעל תבליט מבותר ביותר ובו גושי 
הרים וולקאניים כבירים: סהנד וסאווילה. עמקי־הארץ מכו¬ 
סים הם ברובם בשכבות סחף וחצץ. רעידות־אדמה תכופות 
הן בה. מרכזה הגיאוגראפי הוא ימת־אורמיה המלוחה, שאליה 
ואל אראם זורמים רוב נהרות הארץ. האקלים יבשתי: חום 
יבש בקיץ וקור חזק למדי בחורף. משקעי האויר מועטים 
בדרך כלל, ורק בשטחי ההרים הגבוהים הם מגיעים לכמות 
ניכרת. דוב פני הארץ — ערבה, שמשמשת לגידול בקר 
וצאן. רק באגנים ובעמקים, שבהם סודרה השקאה מלאכותית, 
מעבדים את האדמה. 

א׳ הוא המאוכלס והמפותח־ביחס בין גלילי פרס. מספר 
תושביו— 2,000,000 , שהם מצויים בעיקר במישור אדז׳יצ׳אי, 
שבמרכזו שוכנת העיר טבריז. האוכלוסיה כוללת טוראנו- 
טאשארים (בעיקר במערבה ובדרום מערבה של ימת־אורמיה) 
וקורדים. בחלק הצפוני של הגליל מתגוררים שבטים נודדים 
למחצה. החשובים בהם הם השהסונים. הישובים העירונים 
החשובים, מלבד טבריז, הם ארדביל ואורמיה. הלשון המדוב¬ 
רת היא בעיקר אזרביג׳אנית, מעין ניב תורכיי, ואילו לשון 
המסחר וההשכלה היא הפרסית (ע״ע פרס). 

י. ש. 

סקירה היסטורית. עד יה״ב המאוחרים ציין השם 
א׳ רק את א׳ הפרסית שבימינו, ואילו א׳ הסובייטית נקראה 
אלבאניה. הישוב הארמני, שהיה לפנים עיקר האוכלוסים 
באלבאניה ובמערב א׳ הפרסית, נדחה מן המאה הי״א ואילך 
ע״י הישוב התורכי. אולם א׳ הסובייטית כוללת "חבל 

































385 


אזרביג׳ן — אזרחות 


386 



בשרות אזרבע׳אן 

אוטונומי של הרי קארה־באג׳/ שבו יושבת אוכלוסיה ארמ¬ 
נית, וא׳ הפרסית נקראת לפרקים גם היום בפי סופרי־חוץ 
בשם "ארמניה הפרסית". 

בימי קדם היו שבטי ארצות א׳ כפופים לאשור, למדי, 
ואוז״כ לפרס הקדומה. מעיינות הנפט הטבעיים של באקו 
נתקדשו אצל עובדי האש, וכך נתעוררה פרם להתעניין בא׳ 
מטעמים דתיים ומדיניים כאחד. — חכמי התלמוד (קיד׳ ע״ב 
א׳) ראו בחלקי א׳ שמדרום לאגם אורמיה, בעיקר בעיר 
גנזך והסביבה, את נהר גרזן ועדי מדי שבמקרא, מקום שגלו 
לשם עשרת השבטים (מ״ב יז, ו). 

ארצות א/ שבידי אלכסנדר מוקדון והסלוקיים, היי ידועות 
בשש אטרופאטנה ושימשו איזורי גבול קפרתיה ולארמניה. 
אחר־כך נכללו בתחום פרם הסאסאנידית. א׳ העיקרית 
סופחה לפרס ושימשה לאחרונה בסים צבאי נגד כמריה, 
ואילו אלבאניה נתקיימה כנסיכות כפופה. מצב זה נמשך 
גם כשירשו הערביים את הסאסאנידים. בין שנות 654 — 685 
קיבלה עיר אחת בצפון א׳ הרוסית בסים כוזרי ונקראה כזר. 
730/1 ערך המלך הכוזרי בולן סבריאל מסע־מלחמה נגד 
ארדביל׳ המרכז הערבי בא׳ הפרסית. 799 — 800 פלש לא׳ 
המלך הכוזרי עובדיה. כנגד זה היו גם פלישות של ערביים 
מאי■ לאחוזות הכוזרים. 



מגדלים לשאיבת־נפפ) בים, על־יד תצי־האי אפשרו; 

כניסת הנוודים התורכמניים בהנהגת בני שושלת סלג׳וק 
במאה הי״א שינתה את הרכב הישוב בא׳ שינוי יסודי. 
היהודים תפסו אותה שעה מקום חשוב בחבל. במאה הי״ב 
השתתפו במידה ניכרת בתנועת דוד אלראי (ע״ע), וכמה 


מהם שמרו לו אמונים אף לאחר מותו. עם הכיבוש המונגולי 
במאה הי״ג הפכה א׳ הפרסית למושב שושלת הולאגו, שליטי 
פרם ועיראק; היהודים מילאו תפקיד חשוב בחצרה, אלא 
שבהדרגה המירו את דתם בדת האיסלאם (ע״ע סעד אלדולה; 
רשיש אדין). 

א׳ הפרסית נקבעה כאיזור־השפעה רוסי בחוזה 
הבריטי־הרוסי משנת 1907 , וצבאות הרוסים נכנסו לתוכה 
בשתי מלחמות העולם לשם פעולות נגד גרמניה וגרוריה. 
1945/6 עמדה בראש החבל ממשלה פרו־סובייטית מטעם 
ה״מפלגה הדמוקראטית האזרביג׳אנית", אך זו בטלה עם 
יציאת הצבא הרוסי וכניסת הצבא הפרסי. 

א. נ. פ. 

אזרחות (גם "נתינות"), זיקתו של אדם מבחינה משפטית 
למדינה ולארץ. במונח אזרח כרוכים שני מושגים 
נפרדים: המושג של אדם בעל זכויות משפטיות ומדיני 1 ת, 
שהוא רשאי להשתתף בהנהלת המדינה, והמושג של אדם 
כפוף למשמעתה של המדינה. הזכויות הקשורות במונח זה 
הוטעמו ביהוד בעקבות המהפכות באה״ב ובצרפת בסוף 
המאה ה 18 , וה 3181115 0£ 3111 באמריקה וה מס 1 ז 3 ז 6013 (£ 
1611 ( 110 :> 311 61 10 ־ו 1 וחס 11 ' 1 10 > 110115 > 305 נעשו למסמכים 
הקלאסיים בתחום זה. קודם שנתפתחו השיטות הדמוקראטיות 
החדישות, היה קיים הפרש עצום בין שני המושגים של אזרח 
בעל־זכויות ושל נתין חייב במשמעת. ביוון הקדומה נחשבו 
כאזרחים בעלי זכויות מדיניות רק אלה שמוצאם, רכושם, 
או אקט של המדינה העניק להם עמדה זו, גם ברומי העתיקה 
היה האזרח בעל הזכויות המדיניות ( 115 ת 3 !ת 0 ז 5 !־׳י 01 ) עומד 
במחיצה אחרת לגמרה מאלה שעיקר השתייכותם לרומי 
נתבטא במה שהיו כפופים לשלטונה (, 11 ^( 506 , 1113311:1 
1 ת 1 ־ 6£1 ז 6 ק, וכר). אפילו בשטח של המשפט הפרטי היתה 
עמדתו שונה, והחוקים, שקבעו את יחסיהם המשפטיים של 
אזרחי־רומי בינם לבין עצמם, הניחו את היסוד למה שנקרא 
״משפט אזרחי״ (פ 11 ע 01 15 !(). 

עם התגברותן של המונארכיה הפיאודאלית והאבסולוטית 
נחלש הרעיון של אזרח משתתף בהנהלת־המדינה והוטעם 
הרעיון השני של "נתץ", שהוא כפוף למשמעתה של המדינה. 
עד היום נשתמרה במדינות מונארכיות ידועות (למשל, 
בבריטניה הגדולה) הנטיה לכנות את האזרחים בשם "נתי¬ 
נים". אבל ברוב המדינות נתקבל המונח א׳ במובן הרחב 
ביותר, שכולל את החובות של המשמעת והנאמנות ביחד 
עם הזכויות המשפטיות והמדיניות. אעפ״כ נוהגים לפעמים 
להבדיל בין אזרח, שנהנה למעשה מזכויות מלאות (למשל, 
מבוגר, ש״זכויותיו האזרחיות" אינן מקופחות ושהוא רשאי 
להשתתף בבחירות), ובין מי שאינו נהנה כ;הן(למשל: קטן! 
אשה. במדינות שזכויות־הנשים מקופחות בהן! מי שנענש 
בקיפוח־זכויות ע״י בית־דין! סוגי אזרחים, שנשללה מהם 
זכות־בחירה מסיבה זו או אחרת). במדינות קולוניאליות 
עדיין קיים ההבדל בין אזרחים גמורים ובין תושבי המוש¬ 
בות, שאין להם עמדה של א׳, אבל הם חייבים לשאת בעול- 
המדינה. אלה האחרונים ידועים במקרים מסויימים כ״בני־ 
אדם העומדים תחת חסותה של המדינה" (בנוגע למקרים 
אחרים של יחסי־חסות, ע״ע "חסות"). בזמננו ניכרת נטיח, 
ביחוד בארצות של התרבות האנגלית, להקטין את חשיבותה 
של האזרחות כגורם הקובע את חובותיו ואת זכויותיו של 







387 


אזרחות 


388 


היחיד ולהגדיל במקומה את חשיבותה של ישיבת־הקבע 
(ע״ע תושב). 

ההשתייכות של אזרח לעיר מסויימת, דבר שהיה מוטעם 
ביוון ובתחילת התקופה הרומית, שוב הודגשה בימי־הבעיים 
בתקופת הפריחה של הערים. בזמן שבמדינה הפיאודאלית 
נתרוקנה הא׳ מן הרעיון של הזכויות המדיניות ונעשתה שם 
נרדף לנושא בעול־המלוכה בלבד, היה אזרח העיר בעל זכויות 
חשובות. המונחים החדישים בשביל א׳, שנתקבלו בלשונות־ 
אירופה העיקריות, מראים על קשר זה בין האזרח וההת¬ 
פתחות העירונית (זס^ז 13 11 , 2655 ־ 111 <), ואפילו 26015 ־ 30111 !), 
ומעניין הדבר, שבתהליך־ההרחבה של הזכויות המדיניות 
של הפרט בארצות-אירופה במאות האחרונות מילאו אזרחי- 
העיר (ברובם סוחרים ובעלי־מלאכה) תפקיד חשוב מאד. 
כשהוחרפה ההתנגשות בין אנשי־הרכוש ובין מעמד־הפועלים, 
נעשה התואר "אזרחי" (או בצורתו הצרפתית "בורגני") 
כעין סמל של הרכושנות וכעין אנטיתזה לפועל. 

בלשון־היוריסטים משמש המונח "משפט אזרחי" שם כולל 
לחוקים, שקובעים את יחסיהם הפרטיים של בני־אדם, בניגוד 
למשפט פלילי (ע״ע) ולמשפט פומבי (ע״ע). במסיבות 
מסויימות משמש "אזרח" גם אנטיתזה ל״חייל". 

ב. א. 

ה א׳ ב י ש ר א ל. מונח מיוחד לא׳ במובן המקובל בזמננו 
אין אנו מוצאים בישראל בתקופות הקדומות. המלה "אזרח" 
ציינה, כנראה, את מי שמוצאו היה משבט מסויים או ממש¬ 
פחה מסויימת, גלויה וידועה, בניגוד לגר או למי שמ 1 צא 1 היה 
בלתי־ידוע (ועי׳ ר״י אבן ג׳נאח, ספר השרשים, שורש זרח). 
בתקופת המקרא היו מבחינים את האזרח לפי התייחסותו על 
אחד משבטי־ישראל. אף אדמת ארץ־ישראל נתחלקה לשבטי- 
ישראל, וכל אדם מישראל היה לו ממילא חלק בנחלת השבט 
שעליו היה נמנה. מי שמוצאו לא היה מישראל, לא נמנה 


,:,**$* 


, 4 ; זי. 111 !',א י*• 


3 




א ס 1 ־ 1 א. 1 ס; 1 ( 1 


1X1 !ס 5 8 ׳\ו־ד*־ 1 ׳! 3£.5 £ א ? £*| * 8 


קס 5 מז^יד 8 סמזואס 

! ' #וי׳.-/" 1 ׳*' 


■►::**** 111 '• *•*..*,*. 4 > 41 } ,*)■* 4 ^ 5 * •י■ 


•״״<**■׳׳״׳־>** 0 •*** 







.^׳^*^:*־. 75 ״״!' - *■"♦־ירי 

■ ׳ - ״'■ ■״״״''׳^^^^=^ 11 

—וין*! י' , :►■' 00 :<:־ 


* * 0 ,.ז ■ 1 ■ 



הכרזת העצמאות של אהיב. הטופס הנדפם הרשם', שהובא כתוספת' 
לעיתונים של ״הקונגרס הקונטיננטאלי• מן ה 4 ביולי 1776 



' 1 £ מס £ ס 

יו.ז 4 .?? £10 '\.זז ת 1£ פ 1 ע 55£1 ^. 1 

_-- . _ , 6 

.״/ §§! 

/, ^ 0£ 1111011 ] 1 >)€€(./•> 

:* 1x01 • י■ **ו 1 )/זיז< ^ 1 0£ 0114 . 2 *( 7 .־׳ •י־־' •י 


״י ,.*■.*.:״*, 1 .•.^גסיי' 

./ -- '׳״״׳'// >* ־ 

״• 4 .*־•י־• >.***!* /***■<*!*/ * 

״״״׳■״^ }/?(> ^•׳׳•/־,•^ז •,יו. £ :י 60 ־ 4 . 

.. ״✓•'. — ״״״ ׳ס׳^׳־י, 


,הכרזת הזכויות של האדם והאזרח■ של ה.אםיפה המכוננת■ הצרפתית 

מן ה 8 לספטמבר 1791 . העמוד הראשון של הטופס המקורי 

על שום שבט וממילא לא היתה לו אחוזת־קרקע בתחום 
ארץ־ישראל. אולם אע״פ שזיקת האזרח לאדמתה של ארץ- 
ישראל היה לה ערך מרובה בקביעת זכויותיו וחובותיו, לא 
היה לה, לזיקה זו, ערך מכריע, וראיה לדבר — מצבו של 
'שבט לוי. שבט זה, שעמדתו בישראל היתה מכובדת ביותר, 
לא• היו לו חלק ונחלה באדמתה של ארץ־ישראל. אמת־המידה 
החשובה ביותר לקביעת תוקפן של זכויות האזרח וחובותיו 
היתה, איפוא, ההתייחסות על אחד משבטי־ישראל. 

מפני ערכה המרובה של שאלת ההתייחסות לשם קביעת 
חוקי האזרחות בישראל, היו נערכות פעם בפעם רשימות 
רשמיות. רשימות אלו היו כוללות לפעמים שבטים או בתי- 
אב בודדים, ונערכו לצורכי המקום והשעה. לפעמים נערכו 
רש-מות, שכללו חלקים שלימים מישראל. רשימות אלו נקראו 
בשם: "כתב המתיחשים" (עזרא ב, סב, נחמיה ז, סד) או: 
"כתב בית־ישראל" (יחזקאל יג, ט). מי שלא נכלל בהן, 
היה נחשב כמי שהורחק מכלל הציבור, שאליו היה שייך 
(יחזקאל, שם). 

ידיעות מרובות לערך על רשימות־ההתייחסות הרשמיות 
הגיעו אלינו בס׳ דר,"י. אולם אין ללמוד מכאן, שרשימות 
כאלו לא נערכו אלא בתקופות מאוחרות בלבד. טיבן ותכו¬ 
נתו של ם׳ דה״י, וכן התעניינותו המיוחדת ברשימות־יחם, 
יש בהם כדי לבאר מפני מה נשתמרו ידיעות מרובות על 
עריכת־רשימות בספר זה. עכ״פ נאמנת עלינו עדותו של 
בעל דה״י שבימי יותם, מלך־יהודה, ובימי ירבעם בן י 1 אש, 
מלך־ישראל, נערכו רשימות־מתייחסים (דה״א ה, יז). כן 
נערכו רשימות כאלו בשבטי-ישראל בעבר־הירדן, כנראה, 
סמוך לזמן גלותם של שבטי עבר־הירדן ע״י תגלת פלאסר 
ווו, מלך אשור (שם ה, ז). שאלת כתבי־המתייחסים קיבלה 
ערך מרובה בתקופת שיבודציון. שאלת דיוקן ונכונותו של 






389 


אזרחות — אח 


390 


רשימות־המתייחסים היתה צריכה להכריע בשאלת זכותם 
של הנזכרים ברשימות אלו לבחלותיהם בארץ־ישראל, וכן 
בשאלת זכותם של הכוהנים והלויים ליהנות מזכויותיהם 
למתנות כהונה ולויה. מפני כן היתד, נערכת מזמן לזמן 
בדיקה של כתבי־המתייחסים. 

בתקופת הבית הראשון לא היה השיעבוד של אזרח 
מישראל מותר, אלא אם כן מכר את עצמו מרצונו הטוב 
או נמכר ע״י בית־דין, במקרה שגנב ולא היה ביכולתו לשלם 
את דמי הגניבה! אבל השיעבוד של אזרחים היה מוגבל בזמן, 
בעוד שביחס למחוסרי־האזרחות, כגון גרים (ע״ע) ואחרים, 
לא היה השיעבוד מוגבל (ויקרא כה, לט—מו). — בסוף ימי 
הבית השני נתבטלו כל ההגבלות ביחס לגרים מתוך השינוי 
היסודי שבא בהשקפה על מהותה של האזרחות הישראלית. 
במקום ההתייחסות לשבטים והזיקה לאדמת ארץ־ישראל 
נוצרה מכאן ואילך זיקה חדשה — הזיקה לדת. 

בתקופת יה״ב המאוחרים, בשעה שהא׳ בערי אירופה 
השונות קיבלה צורה של א׳ עירונית, התקינו אף קהילות- 
ישראל תקנות מיוחדות משלהן לשם קביעת הזכויות והחו¬ 
בות של בני קהילתם, וכוחן של אלו לא היה יפה לגבי 
יהודים שלא נמנו על תושבי הקהילה הוותיקים. וע״ע קהלה. 

י. ג. 

א׳ לפי חוקי זמננו. מכיוון שכל מדינה רשאית 
לקבוע מי ומי הם אזרחיה, חוקקו המדינות השונות שיטות- 
חוק שונות ליישובן של שאלות הא/ עקרונות־היסוד, שלפיהם 
נוהגים בשטח זה, הם שניים: ״משפט־הדם״( 11101$ §מ $3 115 !) 
ומשפט־הקרקע ( 5011 1115 ), או במלים אחרות: קרבת־משפחה 
והעובדה, שאדם נולד בארץ מסויימת. ברגילות מושם לב 
לשני עקרונות אלה כאחד, אולם בדרך כלל יש לאחד מהם 
חשיבות יסודית, ואילו השני משמש רק באקראי. אפשר, 
למשל, לקבוע, שא׳ נובעת מן העובדה, שאדם הוא בן של 
אזרח (״משפט־הדם״)! אלא שילדים, שהוריהם אינם ידועים, 
יהיו אף הם נחשבים לאזרחים אם נולדו בתחומים של שטח 
המדינה ("משפט־הקרקע"). המדינות, שההגירה מהן מרובה 
מן ההגירה לתוכן, מעדיפות את "משפט־הדם", כדי שצאצאי 
מהגריהן יוסיפו להיות אזרחיהן למרות ישיבתם בחוץ-לארץ 
(איטליה, יוון, ועוד). לעומת זה המדינות, שההגירה אליהן 
מרובה מן ההגירה מתוכן (אה״ב, מדינות דרום־אמריקה, 
וכר), מעדיפות את העקרון של משפט־הקרקע, שהוא מאפשר 
להן להגדיל את מספר־-אזרחיהן ע״י מה שהן כוללות בו 
את כל אלה שנולדו בארצותיהן. נוסף על האזרחות מלידה 
קיים מקור אחר לרכישת אזרחים חדשים: הענקת אזרחות 
לזרים (ע״ע התאזרחות). לפי כללים ותנאים מסויימים, שהם 
שונים בכל מדינה ומדינה (כגון תקופת־־הישיבה במדינה, 
שירותים שנעשו לטובתה, וכדר), זוכה לעתים מרובות אדם 
זר בא׳. ובן זוכה במדינות שונות אשר. בעלת נתינות זרה, 
שנישאה לאזרח, בא׳ של בעלה (אזרחית ע״פ נישואים). 

בארץ־ישראל, בתקופת המאנדאט הבריטי, היה חוק הא/ 
1925 , מבוסם בעיקר על משפט־הדם, אך בהגבלות חשובות. 
מצד אחד, בני-זרים, שנולדו בא״י, לא נחשבו לאזרחים! 
ומצד שני׳ היתה הא׳ של ארצישראליים, שהיגרו לחוץ- 
לארץ, מקויימת רק לדור אחד. התאזרחות היתה אפשרית 
לאחר שנתיים של ישיבה חוקית, ואילו הרשות לרכישת א׳ 
באמצעות נישואים נתבטלה בש׳ 1939 . 


אזרחות כפולה. הואיל וכל מדינה יש לה כללים 
משלה בנוגע לזכויות ולחובות של הא׳, אפשר לפעמים, 
שאדם אחד ייחשב לאזרח של שתי מדינות או יותר. בנו 
של איטלקי, שנולד בארגנטינה, למשל, נחשב גם לאזרח 
איטליה (משום מוצאו המשפחתי) וגם לאזרח ארגנטינה 
(מפני שנולד בתחומי שטחה). 

שאלת הא׳ הכפולה נידונה בחוזים שונים בין מדינות 
אירופה ואמריקה, ובהם נקבעו גדרים שונים כדי לצמצם 
את הבעיה בגבול המינימום. כך, למשל, כוללים חוזים 
כאלה לעתים קרובות סעיף, שעל־פיו אדם בעל שתי אזרחו־ 
יות רשאי לבחור אחת משתיהן כשהוא מגיע לבגרות. בנוגע 
להתאזרחות נקבע סדר, שמחייב ויתור רשמי על הא׳ 
הקודמת קודם שאפשר לזכות בא׳ חדשה. אעפ״ב, מאחר 
שאין כללים מיוחדים לסילוק הא׳ הכפולה מיסודה, הרשות 
נתונה לכל מדינה לחשוב לאזרחים משלה מכל הבחינות 
אפילו בני אדם, שהם אזרחיה של מדינה אחרת, לפי החוקים 
של זו האחרונה. ואולם כלל מקובל הוא במשפט הבינלאומי, 
שעל־פיו נמנעת מדינה אחת מלהגן על אחד מאזרחיה בפגי 
מדינה אחרת שאף היא רואה אותו כאזרח שלה. 

ח ו ס ר - א ז ר ח ו ת. חוסר־א׳ הוא תוצאה של איבוד הא׳ 
המקורית בלא רכישת א׳ אחרת. מקרים של חוסר א׳, 
שהמפורסם שבהם קודם מלחמת העולם הראשונה היה מצב 
הרוב של יהודי־רומניה, נתרבו ביותר בתקופה שבין שתי 
מלחמות העולם מחמת אי־הסובלנות. שהחריפה יותר ויותר, 
מצד המדינות הטוטאליטאריות, ששללו את הא׳ מבני־אדם, 
שלא היו תמימי־דעים עם השקפותיהן המדיניות של המפ¬ 
לגות השליטות בהן, או שהיו שייכים למיעוטים גזעיים. 
ביהוד נפגעו מרדיפות אלו היהודים. מעמדם של מחוסרי 
הא׳ נקבע בתחיקתה הפנימית של כל מדינה לחוד, והמאמצים, 
שנעשו כדי להביא את הבעיה של חוסר־הא׳ לידי יישוב 
בינלאומי, נסתיימו בכישלון. פריטיוף ננסן (ע״ע), נציב 
עליון לענייני הפליטים בחבר־הלאומים, הצליח להתקין 
פאספורטים מיוחדים (,פאספורטים של נאנסן׳), שהיו ניתנים 
ברשיון של חבר־הלאומים למחוסרי א׳. 

1945 התקין הוועד הבינממשלתי לענייני הפליטים (שאת 
מקומו ירש אח״כ האירגון הבינלאומי לענייני הפליטים) 
תעודה למחוסרי־נתינות, שאינם נהנים בפועל מחסותה של 
שום ממשלה, לתכליות של זיהוי בנסיעות מארץ לארץ. 

א. ו. 

אזרץ, שם נרדף לפיזוסטיגמץ, ע״ע. 
אח (א׳ חורג), ע״ע מ׳טפחה. 

אח ( 811110 ), סוג של עופות־לילה דורסים, ממשפחת הלי¬ 
ליות (ע״ע).מינים שונים של א׳ מצויים בכל העולם, 

חוץ מן האיזור האוסטראלי. סימניו: רגליים חזקות, מכוסות 
נוצות עד הציפורניים, שתי ציציות-גוצות על הראש, כנפיים 
רחבות ומעוגלות. הא׳ חסר את קיפול־העור בקדמת פתח- 
האוזן, המצוי בינשופים (ע״ע) הקרובים לו בסוג. 

הא" הם עופות גדולים ביחס ומשקלם לפי מיניהם חגיהם 
השונים הוא מ 4 * 1 עד 2 /< 2 ק״ג, כלומר: כמשקל תרנגולות, 
אך בגלל נוצותיהם הארוכות הם נראים גדולים הרבה יותר. 
הזכרים קטנים מן הנקבות כדי חמישית המשקל. לא׳ גונים 
שונים של אפור, חום וצהוב, והם מנוקדים ומפוספסים 
בשחור או בחום כהה. נוצות הצוואר הן לבנות תמיד, ובשעה 



391 


אח — אחא (אחאי) משבחא 


392 


שהא׳ משמיע את קול-הקריאה "אוהו" גרונו מתנפח, ונוצו¬ 
תיו הלבנות נראות מרחוק אף באפילת־הלילה. סירת־העין 
הגדולה זהובה. 

הא׳ ניזון מיונקים קטנים ומעופות, שאינם גדולים מן 
העורב. מזונו העיקרי — עכברים וחולדות. את הטרף צד הא׳ 
בל־־לה ואת שעות-היום הוא מבלה במערות או בנקיקי- 
סלעים, בסבכי־ענפים או בחורבות, פעמים בקנים עזובים 
של עופות אחרים או על פני־האדמה. בדומה לעופות־לילה 



אוח ( 0 ־ 501 8080 ) 

אחרים׳ ושלא כמקיבל בעם, הוא מיטיב לראות גם ביום. 
כדרך הליליות, אין הוא בונה לו קן, ורק לפעמים רחוקות 
הוא מאסף זרדים אחדים ומתקין מהם מעין קן סמלי. ההטלה: 
2 — 4 ביצים לבנות, שמשקלן כ 75 ג , . לאחר דגירה של 35 
יום בערך יוצאים הגוזלים׳ מכוסים פלומה לבנה, עיניהם 
נפקחות רק לאחר שבעה ימים וראיתם לקויה במשך כמה 
שבועות. הנקבה דוגרת על הגוזלים ומחממת אותם כל עוד 
הם קטנים, ובמשך כל אותו הזמן מביא הזכר טרף לה 
ולגוזלים עד שהללו נעשים עצמאים (בגיל של 2 ץ 3 — 4 
חודשים). רק אז יוצאת גם הנקבה לטר 1 ף טרף. 

בא״י מצויים כמה זנים מן המין 8080 81180 ; הנפוץ 
ביותר הוא 111 ־ 01 ־ 831 ^. .ל . 6 . הא׳ שבצפון א״י דומה במקצת 
לזן 11$ ת 86 זטז .! 1 . 6 , שבאסיה הקשנה. באיזורים המדבריים 
שבדרום־א-׳י שוכן $ט 8 ק 3$0313 . 8 . 8 , שהוא בהיר־גון מן 
הקודמים, ובאיזודים השוממים ביותר — !סט— 1 ־ 30561 . 8 . 8 , 
שהוא בהיר ביותר: גונו כגידהחול, ואף גון הקווים והכתמים 
הוא חום בהיר (תמונות ע״ע ליליות). 

ה. מ. 

ר׳ אחא, מאמוראי א״י במחצה השניה למאה הרביעית לסה״נ. 

נולד בלוד. רבו בהלכה היה ר׳ יוסי בר חנינא. 

מגדולי בעלי ההלכה והאגדה בדורו בא״י. מאמרים והלכות 
בשמו נזכרים למאות בירושלמי ובמדרשים, אך כמעט 
שאין זכר לו בבבלי. חבריו הצעירים קראו לו בשם 
נר ישראל (ידוש׳ שבת, ר, ט׳) ולאחר שמת היו מספרים, 
שביום־פטירתו נראו הכוכבים בצהרים (ידוש׳ ע״ז, ג׳, א׳). 


מאמרו (בירוש׳ מעשר שני, ה׳, ב׳) ש״בית־המקדש עתיד 
להיבנות קודם למלכות בית דוד", מעיר, כנראה, שהאמין 
בתקומת בית המקדש ע״י יוליינום קיסר. יוליינום והמאור¬ 
עות בזמנו עוררו, כנראה, גם תקוות בלבו של ר״א לכשלון־ 
הנצרות ולהתפשטותה של דת־ישראל בצורתה המקורית 
בעולם. הפרק "מזמור לתודה" (תה׳ ק), שמזמין את כל 
הארץ להודות לה׳, וכן גם ישעיה מה, כב—כג, האומר: 
"פנו אלי והןשעו כל אפסי־ארץ... כי לי תכרע כל ברך", 
מבאר ר״א כך: ״כי לי תכרע כל ברך — בזמן ש,לי תכרע 
כל ברך, תשבע לשון׳ יודו בי כל האומות ואני מקבלם, 
שנאמר: בי נשבעתי, יצא מפי צדקה..." (מדרש תהילים, 
מזמור ק׳, א׳). הד למאורעות של זמנו אנו מוצאים גם 
במאמר: ,״יש אחד ואין שני׳ — זה הקב״ה, שנא׳: ,ה׳ 
אלהינו ה׳ אחד׳. ,ואין שני׳ שאין לו שותף בעולמו ; ,גם בן 
ואח אין לר, אח אין לו בן מנין יש לוד׳(קהלת ד, ח, קה״ר, 
שם! דב״ר, פרשה ב׳, ט״ו). התקוות, שנתעוררו בתקופת 
יוליינוס, אפשר שהן משתקפות גם במאמר: "לעולם אין 
השכינה זזה ממקומה מכותל מערבי של בית־המקדש" 
(תנחומא שמות, י , ). 

ר׳ אחא בר חנעא, מאמוראי א״י, בן המאה השלישית 

״ ז ־* : • ז י 

והרביעית. כנראה נולד בלוד. אולם עיקרי תורתו 
נמסרו בתלמוד בבלי בעוד שבירוש׳ כמעט שאין לו זכר. 
היה ידוע כפרשן־התורה ובעל־אגדה. כוח־סמכותו היה גדול 
בעיני חכמי־בבל׳ ור׳ נחמן בר יצחק חוזר בו מדבריו 
כשנמצא דבר־אגדה של ר״א, שסותר את דעתו. סמיכותה 
של ברכת "מברך השנים" לברכת "מקבץ נדחי עמו ישראל" 
מבאר ר״א לפי יחזקאל לו, ח: "ואתם הרי ישראל ענפכם 
תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל", למה ן "כי קרבו לבוא" 
(ירוש׳ ברכות, פ״ב, ה״ד). בשמו נמסר המאמר: "כל המבקר 
חולה נוטל אחד מששים מצעדו" (נדרים, ל״ט, ב׳). 

כב אחא בר יעקב, אמורא בבלי מסוף המאה השלישית 
ומן המחצה הראשונה של המאה הרביעית לסה״ג. 

תלמידו של רב הונא. נשא ונתן עם אביי ורבא. מלבד 
גדולתו בתורה היה גם מופלג בחסידות (קידושין כ״ט, א׳ 1 
עירובין ס״ג, א׳ ועוד). ר״א החזיק ישיבה בפפוניא (ממערב 
לבגדד) והנהיג שם שיטה מיוחדת בהלכה — למצוא לכל 
דבר טעם במקרא. העיר פפוניא היתה מיושבת בימי רב 
מתנא, שקדם לר״א, על-ידי בני־אדם פשוטים, שידיעותיהם 
בתורה היו מועטות, ואם בדורו של ר״א ואחריו הקימה 
פפוניא דור של חכמים ידועים בתלמוד בשיטתם המקורית 
בהלכה ("פפונאי"), יש לזקוף דבר זה לזכותו של ר״א. 
באחת מדרשותיו בפפוניא לימד ר״א סניגוריה על השטן 
ומעשיו נגד איוב: כשראה השטן, שהקב״ה נוטה אחר איוב, 
חשש שמא על-ידי כך ישכח את אהבתו לאברהם 1 והאגדה 
מספרת, שבא השטן ונשק את רגלי ר״א (ב״ב ט״ז, א׳). כן 
מסופר על ר״א׳ שכתב ספר-תורה בהידור בכתיבה ראשונה 
בלא שטעה כלום, וקינאו בו חכמים על כך (ב״ב י״ד, א׳). 

רב אחא (אחאי) ס^חא (הסמוכה לבצרה), מגדולי 
החכמים בתקופת־הגאונים ומחבר השאילתות. חי בע׳ 

ד״א ת״מ/ 680 — תקי״ב/ 752 . היה מחכמיה המובהקים של 
פומבדיתא, וכשנתפנתה, שנים מועטות קודם פטירתו, משרת 




393 


אהא (אחאי) משכחא 


394 



קפע מכתב־יד אוכספורד, דף א , עמי אי, של ספר השאילתות 


הגאונות בישיבה זו, מינה ראש הגולה שלמה בן חסדאי 
לגאון את רב נטרוי כהנא, תלמידו של רב אחא. אז עזב 
רב אחא את בבל ועלה לא״י ונפטר שם. יש לשער, שעלייתו 
לא״י עשתה רושם על בני־דורו ורבים עשו כמותו. ואמנם 
אנו מוצאים בדור שאחריו יהודים בבליים בא״י במספר 
ניכר, ובכמה מקומות גם בנו להם בתי־כנסת מיוחדים, שבהם 
נהגו לפי מנהגי־בבל. 

ספר השאילתות הוא הספר הראשון. שנתחבר אחר חתימת 
התלמוד ונקרא על שם מחברו. החומר שבו הוא ברובו ישן־ 
נושן׳ מזמן שלא נגמר עדיין סידורו הסופי של התלמוד. 
על־כן נשארו בשאילתות מימרות וחלקי מימרות, שאינם 
בתלמוד כלל, או שבאו בו בצורה אחרת, ויש בו גם "סוגיות 
מוחלפית" מן הבבלי, שהן מתנגדות לו וחולקות עליו, 
והשאילתות עצמן יש מהן שמוצאן מזמן התלמוד, ויש מהן 
מזמן הסבוראים ויש מהן מזמנם של הגאונים הראשונים. 
כמה פסקים, שמביאים הגאונים כמקובלים מ״דורות הרבה" 
ומיוחסים ל״ראשוני ראשונים", נמצאים בלשונם בם׳ 
השאילתות. גם הטרמינולוגיה של הפסקים הבאים בשאילתות 
היא אותה הטרמינולוגיה הישנה והמקובלת בפסקיהם של 
חכמי־הסבוראים, שנמסרו לנו ע״י הגאונים. אולם יש להניח, 
שמלבד בחירת־־החומר, שנעשתה ע״י רב א׳, שייכות לו גם 
כמה הכרעות בפסק ההלכה. 

לפי תוכנו וצורתו אין לס׳ השאילתות אח בספרות 
ישראל. אין דומה לו בספרות המדרשית (אמנם, יש לו קצת 
דמיון עם מדרש ילמדנו), כי היסוד ההלכותי שבו מרובה 
על היסוד האגדותי׳ ומגמתו הפסקנית בולטת למדי. ואין 
דומה לו גם בספרות הפוסקים. אין הוא מסודר לא לפי תוכן 
העניינים ולא לפי סדר התלמוד׳ אלא, כדרך כל המדרשים, 
על־פי סדר הפרשיות שבתורה. דרכו להסמיך את הלכות 
התורה שבע״ם אל התורה שבכתב׳ והסמכותיו יש בהן מן 
המקוריות ולפעמים הן מפתיעות אותנו? אבל יש גם־כן, 
שההסמכה היא רפויה. כמה פעמים הוא מסמיך הלכה זו או 
אחרת לא אל מקורה ההלכותי שבתורה, אלא אל החלק 
הסיפורי שבה. דיני גזילה וגניבה, למשל, נסמכו לבר׳ ו, יג: 
"כי מלאה הארץ חמם מפניהם". לדיני תלמוד תורה הוא 
קובע מקום בפרשת לך לך? יש לזה ודאי קשר לה״שבתא 
דריגלא", שהיתר, נערכת ע״י שתי הישיבות בתקיפת הגאונים 
בשבת זו, והיתד, מביאה לידי התעוררות ללמוד תורה. 
בפרשת ויגש המספרת על הרעב במצרים הקדיש המחבר 
דברים נפלאים בגנותם של אוצרי־פירות ומפקיעי־שערים, 
"ומי שעושה כך אין לו מחילה לעולם". הספר עוסק איפוא 
לא רק במצוות המעשיות, אלא גם בחובות הלבבות, בחיבות 
המוסריות המוטלות על האדם. היא מדבר בכמה מקומות 
בגנותן של המידות הרעות ובשבחן של המידות הטובות, 
וכמה מן השאילתות שבו הן פרקי־מוסר יפים. ואילו זכה 


הספר הכתוב ארמית לתרגום עברי מעולה היה בוודאי 
מתפשט בעם. השאילתות הן בעצם דרשות, שנדרשו ברבים 
לפני קהל־שומעים, והן מכוונות להשגתו ותפיסתו של 
קהל זה. 

שאילתא שלימה הכילה ארבעה חלקים: החלק הראשון 
משמש כעין מבוא לעצם העניין, ובו ידובר על ערכה 
וחשיבותה של מצוה זו או אחרת, והוא גם מכין אותנו 
לשאלה שתוצג לפנינו. החלק השני מתחיל תמיד במלים 
"ברם צריך את מלמילף" (אבל צריך אתה ללמוד), ובקיצור 
"ברם צריך", והוא מציג את השאלה. אחר־כך בא החלק 
ה ש ל י ש י, חלק ד,״דרשה״, שמתחיל: "בריך שמיה דקידשא 
בדיך הוא דיהב לנא אורייתא ומצוותא על ידי משה רבנא 
לאלפא עמיה בית ישראל" (ברוך שמו של הקב״ה, שנתן לנו 
את התורה והמצוות ע״י משה רבנו ללמד את עמו ישראל), 
והדורש מטייל כאן ארוכות וקצרות מעניין לעניין באותו 
עניין, ואחריו בא החלק הרביעי, שמתחיל: "ולעניין 
שאילתא דשאילנא קדמיכין..." (ולעניין השאלה, ששאלתי 
לפניכם...) והוא פושט את השאלה, שהוצגה בחלק השני. 
ואולם לא כל השאילתות הגיעו אלינו בצורתן השלימה. 
ברובן הגדול חסר החלק השלישי. שאילתא אחת כבר מצויה 
בתלמוד עצמו, במסכת שבת, ל׳, א׳, ונראה, שצורה זו של 
הדרשה ברבים קדומה היא. 

חוקרים הרבה עסקו בשאלה אם חיבר רב אחא את ס׳ 
השאילתות כשעדיין ישב בבבל או לאחר שעלה לארץ־ 
ישראל. ונראים הדברים, שהספר נתחבר בבבל. לשונו היא 
הארמית הבבלית והיא דומה לזו של התלמוד הבבלי, אלא 
שיש לה גון מיוחד, כארמית של הגאונים בכלל. גם השאלה, 
אם בעל השאילתות השתמש בתלמוד ירושלמי׳ עדיין לא 
נפתרה בוודאות. יש מי שמראה על שבעה מאמרים לקוחים 
מן הירושלמי, וזהו מעט מאד ביחס לספר גדול כזה. 

ספר השאילתות הגיע אלינו מקיטע וחסר. כמו שהוא 
לפנינו יש בו קע״א שאילתות. כמה מהן הן כפולות ואפילו 
משולשות וכמה מהן הן מקוטעות. בכתבי־יד שונים, וביחוד 
בגניזה הקאהירית, נתגלו כמה שאילתות ושרידי שאילתות 
שאינן בספר לפנינו. קטעי שאילתות, שאינם בספר השאיל* 
תות, נמצאים גם בספר "הלכות גדולות" ועיד בכמה ספרי־ 
קדמונים. ביחוד יש להזכיר את ספר "והזהיר", שנתחבר, 
כנראה, בארץ־ישראל במאה העשירית והוא מכיל שאילתות 
מרובות. היתה אז מעין ספרות של שא־לתות, שספרו של 
רב א׳ שימש אב לכולה. 

הראשונים, מימי ר׳ שמעון קיארא (ע״ע), בעל "הלכות 
גדולות", ואילך, הרבו להשתמש בם׳ השאילתות. נתחברו 
עליו גם כמה פירושים, שהמלא שבהם הוא פירושו של ר׳ 
נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי״ב מוללוז׳יו) בשם "העמק 
שאלה". הספר נדפס ראשונה בוויניציאה ש״ו ובאחרונה 















395 


אחא (אחאי) משכחא — אחאב, בן־עמרי 


396 


בירושלים ת״ש עם ביאור מלוקט ע״י הרב אלעזר מרדכי 
קניג. ועתה הוא הולד ונדפס מחדש עם ביאור הנצי״ב 
ותוספות עליו. 

דדו״ד, ח״ד! דוה״ר, ח״ג. 192 — 195 ! רב צעיר, השלח, כה, 

538 — 543 ! רייפמן, בית־תלמוד, ח״ג, 52 — 71 ! י. נ, אפשטיין, 

שרידי שאילתות, תרביץ ו, 460 — 497 ! ז, 1 — 30 ! ח, 5 — 55 ! 

<״/ !}סו/)!!!)•! , 43 !ת 1 ת 831 ; 95 — 75 , 0£, 0(0x101, 1 נ 21 מ 01 ״ 1 

, 31 ג ,. 5 .ס ,?!(£/ ,ת 51£1 כ]£ . 14 .ן ; 53 — 437 { 41101 

. 390 — 299 

ש. א. 

אחאב, בךע 0 ךי, מלך על ישראל בשומרון ( 874 ׳׳— 852 - 
לפני םה״נ)ו עבד את הבעל והקים לו מקדש 
ומזבח (מל״א טז, לא—לב). במדיניות החיצונית שלו ביקש 
לקיים יחסי־שלום בין ישראל והארצות השכנות, ולפעמים 
אף במחיר קרבנות מסויימים. לשם כך נשא את איזבל בת 
אתבעל מלד־צידון, ביחוד השתדל להדק את היחסים בינו 
ובין מלכות־יהודה, ולשם־כך גם השיא את עתליה בתו ליורם 
בן יהושפט, מלך יהודה (מל״ב ח, יח, כו! דהי״ב יח, א). 
מלכות־ישראל היתה אמנם גדולה בשטחה וחזקה בעמדתה 
המדינית והכלכלית מיהודה והיחסים בין שתי הממלכות לא 
היו יחסי בעלי־ברית שווים לשני הצדדים, אבל אין ספק 
בדבר, שיהודה היתד. עצמאית פחות או יותר בימי א׳ ושא׳ 
מצדו לא ניסה להטיל את מרותו הגמורה עליה (מל״א כב, 
ב—ד! דהי״ב יח, א—ד). 

הברית בין ישראל וצור, שבבר היתד. עובדה קיימת בימי 
עמדי אבי־א׳ (ע״ע), נתחזקה בימי א׳ בהשפעתה של איזבל 
(ע״ע). אולם ברית זו לא היתה אלא כלכלית־מסחרית, שהרי 
הצידונים לא זו בלבד, שלא השתתפו במלחמתם של א׳ 
ומלכי סוריה באשור ליד קרקר ( 853 לפסה״ג), אלא להפך: 
מימי אתבעל ואילך נמנים הם בתעודות אשוריות כמעלי- 
מנחה לאשור ולא כנלחמים בה. אף במלחמות ארם וישראל 
אין זכר לעזרה מצד צידון אף בשעה שנדמה היה, שמלכות 
ישראל עומדת בפני אבדן גמור של חירותה. אולם יש להניח 
בוודאות, שלאחר שזכתה ישראל להגמוניה מדינית בברית- 
סוריה כתוצאה מנצחונותיה על ארם, מילאו הצידונים תפקיד 
חשוב בהרחבת תחום השפעתה הכלכלית של ישראל. 

שלטץ־ישראל על מואב נמשך, כנראה, כל ימי־א׳ (כתו¬ 
בת מישע 7 — 8 ! מל״ב א, א)! ובדי לקיים את שלטון ישראל 
בעבר־הירדן בכלל, מצא א , ׳ כנראה, לנחת לבצר את יריחו, 
ותפקיד זה נמסר לחיאל בית־האלי (מבית־אל, מל״א 
טז, לד). 

ביחסיו עם יהודה. צידון ועבר־הירדן המשיך א׳ במידת- 
מה את המדיניות, שנקבעה ע״י אביו! אך עמדה חדשה 
לישראל יצר א׳ ביחסיו עם ארם. מלחמות האזרחים 
בישראל קודם שהשתלט עמרי על ישראל ושנות-הבצורת, 
שחלו, כנראה, בתחילת ימי־מלכותו של א׳, דילדלו את 
ישראל בנזידה מרובה, ומשום כך לא הסתפקו הארמים 
בזכויות, שנתן להם עמרי, להחזיק שווקים משלהם בשומרון, 
אלא ביקשו לשעבד את ישראל לגמרו. א׳ ביקש באמצעות 
ויתורים מרחיקי-לכת לספק את תביעותיהם של הארמים. 
אך כשהכיר, ששאיפת הארמים היא להביאו לידי כניעה 
גמורה, החליט ברגע האחרון להגן על ארצו. החלטה זו 
עוררה, כנראה׳ התלהבות בחוגי־העם׳ שהתלכד כולו מסביב 
למלך, ותבוסת ארם היתה שלימה. עם התחדשות-המלחמה 
כשנה שאחר זו היה נצחונו מזהיר יותר מבראשונה. הארמים 


הוכרחו לכרות ברית עם ישראל׳ שלפיה החזירו לא׳ כמעט 
את כל ערי ישראל שכבשו קודם־לכן, ונוסף על כך העמידו 
שווקים בדמשק לרשותו של המסחר הישראלי. בידי בני- 
ישראל עלה לנצל יפה הזדמנות כלכלית זו, שניתנה להם, 
וכנראה, בעזרת הכנענים השתלטו על דרכי־המסחר, שחיברו 
את א״י עם סוריה וארצות־הפרת. אולם בעובדה, שרמות- 
גלעד ועוד חבלים בעבר־הירדן עדיין נשארו בידי הארמים, 
ראו בני-הנביאים משום חולשה והאשימו את א׳ במעילה 
בתפקידו (מל״א כ, לה—מג). 

העובדה, שבמלחמת מלבי־סוריה באשור ליד קרקר ( 853 ) 
תפס א׳ את המקום הראשון במספר של רכב־המלחמה, 
שבראשו עמד ( 2,000 ), מעידה, שמלכות־ישראל התעשרה 
ביותר במשך השנים שעברו מימי מלחמות ארם ועד עתה, 
שהרי חשיבותו של רכב־המלחמה היתד. מרובה ומחירו היה 
גדול. לעושר כזה כציוד יכול היה א׳ להגיע לאחר שהשלטון 
על דרכי־המסהר בא״י ובדרום־סוריה עבר לרשותו. אין ספק 
בדבר, שכמו בימי שלמה כך אף עתה נתרכז סחר הסוסים 
ורכב־המלחמה בידי א׳. — לרווחה כלכלית זכתה מלכות- 
ישראל גם בענפי מסחר אחרים. אותותיה של רווחה זו אנו 
מתאים גם בשרידי הבניינים. שהגיעו אלינו מאותה תקופה, 
ביחוד בשומרון. כותרות "פרוטו־יומיות", סיגנון חדש של 
סיתות ובניה וקראמיקה משוכללת הם עדים נאמנים לכך. 

העובדות המסיחות לפי תומן על א׳ ותקופת־שלטונו 
מעידות, שהעם, ואף בני־הנביאים, התייחסו אליו בדרך כלל 
בחיוב, וברגעים מכריעים התלכדו מסביב לו מתוך הכרה, 
שכל מה שהוא עושה לטובת העם הוא עושה. ואולם במדי¬ 
ניות הדתית שלו קמו חיכוכים קשים בינו ובין הנביאים, 
שלצדם עמד חלק ניכר של העם (ע״ע אליהו). בכלל היה א׳ 
נאמן לדת־אבות. את בניו קרא כולם בשמות, ששם ה׳ 
מצורף אליהם: אחזיהו, יהורם. עתליהו, יואש ("יואש בן 
המלך״ — מל״א כב, כו). לפני כל מאורע מכריע היה דורש 
בנביאי־ה׳ ודברי־הנביאים עשו עליו רושם (מל״א ב, מג! 
שם כא, כז). אולם לתנועת־הקנאה לדת־ישראל, שהפכה 
בהשפעת אליהו לתנועת-התנגדות נמרצת לכל השפעה 
דתית זרה בתחום ישראל, לא הסבים א׳. בהקמת פולחן 
לבעל ולאשרה בשומרון, שנעשה ודאי בעיקר ע״י איזבל, 
לא ראה, כנראה, משום פגיעה בדת*אבות. ואולם תנועה 



תבליט עשי׳ שן סבית־השן של אח אב 
,דתית׳ זו עוררה את הקנאים שכין בני-הנביאים לרצוח את 
כוהני הבעל והאשרה, מה שגרם להתנגשות רצינית בין א׳ 
ואיזבל ובין מפלגת־הנביאים. ואף כאן מעידים כמה סימנים, 
שא׳ נהג בזהירות יתירה ונמנע ככל האפשר מהתחדדות 
היחסים, ורק איזבל, במידה שהשפעתה שלה היתד. ניכרת 







397 


אחאב, בך־עמרי 


אחדב 


398 



חורבות היכל־אחאב בשומרון 

בארץ, לא נמנעה ממעשי־נקם נגד רוצחיהם של עובדי־הבעל 
(ע״ע אליהו). 

להערכה שלילית של א׳ בהיסטוריוגראפיה המקראית גרם 
מעשה־נבות (ע״ע). לפי תורת״ישראל אץ נחלת־אבות עוברת 
מרשות לרשות (עי׳ ויק׳ כה, יה יז, כה—כה), ועל אחת 
כמה וכמה שאיו היא נפקעת על־ידי באי־כוחו של שלטון 
המלכות. כרם־נבות עבר לרשותו של א׳ על־ידי הריגת 
נבות בהשפעת תככיה של איזבל, שהקימה נגדו עדי־שקר. 
בזה ראה העם לא רק שפיכת דמי־נקיים ועבירה על סמכותו 
של בית־המלכות, אלא אף פגיעה בחוקי־היסוד של חלוקת 
הנחלות בישראל. במל״א כא מסופר מפורש, שכל עניין 
העברת הכרם לרשות א׳ נעשה ביזמתה של איזבל, ויתכן 
שא׳ עצמו לא ידע כלום על פרטי־המעשה, אבל בעיני העם 
בימיו ובימי בניו אחריו נחשב מעשה זה לעוון, שאי-אפשר 
היה לא׳ להיטהר ממנו. על א׳ עצמו נאמר מפורש, שכששמע 
את תוכחת אליהו על רצח נבות קרע את בגדיו, עזם י שק 
על בשרו, צם והתהלך כאבל במשך כמה זמן (שם כא, 
כז־-כט). 

במאורע האחרון בחייו — מלחמת רמות־גלעד — נשאר 
א׳ נאמן לעצמו ולתכונותיו כשליט אחראי ואמיץ־לב. אף 
במלחמה אחרונה זו ביקש את עצת נביאי ה׳, מה שמעיד 
בבירור, שבעמדתו לנביאי ה׳ לא חל שום שינוי. כשנפצע 
במלחמה זו פצע־מוות, הבין מיד, מה צפוי למחנה־ישראל 
אם יןדע לחיילים פתאום, שמת המלך. משום כך ביקש א׳ 
את עבדיו, שיחזיקוהו "מעמד במרכבה נוכח ארם". במשך 
כל הזמן, שהתנהלה המלחמה, שתת הפצע דם לתוך הרכב 
והמלך הפצוע לא עזב את עמדתו ורק לפנות ערב, כשפסקו 
הקרבות, ניתנה הפקודה: "איש אל עירו ואיש אל ארצו" 
(שם כב. לה—לו). 


מעשה נבות ויחסו של א׳ לפולחן־הבעל גרמו, שסופרי- 
המקרא דנו את א׳ לכף חובה, אולם הם תלו את הקולר 
בעיקר בצוואר איזבל: "לא היה כא׳ אשר התמכר לעשות 
הרע בעיני ה׳ אשר הסתה אותו איזבל אשתו" (מל״א כא, 
כה). הם לא העלימו מן הקוראים את העובדות כמות שהן, 
עובדות המעידות על מסירותו, אומץ־לבו ורגש־האחריות 
שלו כלפי העם והארץ. המשנה (סנה׳ פ׳ חלק) מונה את א׳ 
בין שלושת המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, אבל בין 
האמוראים נמצאו גם מצדדים בזכותו (סנה׳ ק״ב). 

ע״ע איזבל; אליהח יהושפט; נבות; עמדי! שומרון. 

י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך א׳, ס׳ ג׳, עמ׳ 
661 — 672 ; כרך ב׳. ם׳ ב׳, ע׳ 224 ואילך; ם. סיסטר, מבעיות 
הספרות התנ״כית. תל־אביב תש״ו. ע׳ 32 ואילך; מייזלר. 
אטלס היסטורי של עם ישראל, תקופת המקרא, תש״א, 

ע׳ 24 — 25 ; נ. סלושץ, קובץ לנדוי, שיר ידידות, שהושר 
בדורו של אחאב; ש. קליין, ציון, ד , (תרצ״ט), 36 — 38 . 
,^ 81 ! ,ומ 111€ 258 , 1941 03 ? 7 ז 4 / ,ת־ €1 ז$ת€£־ 01 ]\ .( 

., 1 .£— תסץחס^ —: 1001 ^ 00 .[ 385 , 1940 

, 1942 , 10 ■ 101 ?ז 1 ) 3 11 ) 1%5 י/ 1 ) 1811:1 

י. ג. 

רב אחא' (גם: אחא), חכם בבלי בזמן חתימת התלמוד. 

דבריו מובאים בתלמוד עפ״ר בלשון מיוחדת: פריך, 

פשיט, וכדומה, כיוון שברוב המקרים הם באים ליישב ולפרש 
את דברי הגמרא, שכבר היו סדורים וערוכים במידת־מה 
לעיניו. נזכר עם עוד סבוראים (חולין נ״ט, ב׳; תענית י״ח, 
ב׳), ושלחו עליו מארץ־ישראל: "הזהרו ברבנו אחאי, שמאיר 
עיני גולה הוא" (חולין שם). באיגרת רב שרירא גאון 
נזכרים שלושה סבוראים בשם רב אחא: רב אחא מבי חתים 
(שם מקום בסביבות נהרדעא), רב אחאי בר הונא, שנפטר 
א׳ אדר ד״א רס״ו (או רס״ה), ורב אחא בדיה דרבה בר 
אבוה, שנפטר יוהכ״ם ד״א רס״א. 

ר׳ אחאי (אחי) ברבי ייא^יה, מגדולי־ההלכה בבבל 
בסוף תקופת התנאים. התלמוד (קידושין ע״ב, א׳) 

מספר עליו ששם בנידוי את יושביו של מקום אחד בבבל 
בימיו האחרונים של רבי יהודה הנשיא מפני שחיללו את 
השבת. ממאמריו ידועים: "כל הצופה בנשים סופו בא לידי 
עבירה וכל המסתכל בעקבה של אשה הויין לו בנים שאינן 
מהוגנין" (נדרים כ׳, א׳). "הלוקח תבואה מן השוק למה הוא 
דומה ? לתינוק׳ שמתה אמו ומחזירין אותו על פתחי מיניקות 
אחרות ואינו שבע. הלוקח פת מן השוק למה הוא דומה׳■ 
כאילו חפור וקבור. האוכל משלו דומה לתינוק המתגדל על 
שדי אמו" (אבות דרבי נתן, פרק ל״א). — לפי רבי אחאי 
מדבר הפסוק: "לא תסגיר עבד אל אדניו" (דברים כג׳ טז) 
בעבד, שברח מחוץ־לארץ לארץ _(גיטיו מ״ה, א׳). משערים, 
שהישיבה שלו בבבל (בהוצל) היתה מפורסמת במחצה 
הראשונה למאה השלישית והיתה ידועה בשם "בית ר׳ אחא" 
ואחר מותו שימשה גרעין יסודי לישיבה של רב (ידוש׳ 
ע״ז מ״ג, ה׳? מעשרות נ״א, ב׳). 

אחדב מן המשפחות המוסלמיות המיוחסות בבי¬ 

רות, בלבנון. מבניה הבולטים שבדוד האחרון: 

1 ) חוסיין א׳, מיניסטר לכספים, לעבודות ציבוריות ולחק¬ 
לאות בארבע ממשלות 1932/38 . 2 ) כ׳ייר אלדין א׳ — ראש 
הממשלה 1937/38 . 


399 


אחד במאי — אחד־העם 


400 



מצעי האחד כסא־ בכיכר האדומה במוסקמד. 


אחד במאי, חג בינלאומי של פועלים, אגודות מקצועיות 
ומפלגות סוציאליסטיות.— בתקופה העתיקה נערכו 
ביום זה ברומי תהלוכות עממיות אל החורשה של אגריה 
(ע״ע). לעמים הקלטיים הקדומים היה הא״ב יום חג מיוחד 
שנקרא בלטין (ע״ע). הא״ב שימש גם יום של חגיגות 
ותהלוכות מחוץ לעיר באנגליה של ימי־הביניים וכן בתקופת 
הטיודורים. בין החגים הללו, שהיו מיוסדים על מיתוסים 
שונים, ובין הא״ב כחג הפועלים, אין קשר ברור. יש 
מייחסים את ייסודו של זה האחרון לרוברט אואן (ע״ע), 
שקיוה שהא״ב 1833 ישמש התחלה לתקופה חדשה בתולדות 
האנושות. למעשה כרוך יום זה במלחמת הפועלים ליום 
עבודה בן שמונה שעות. 

1884 החליטה ברית הפועלים הכללית (ז 0 נ 311.31 מ 0 !ז 13 י 1 
ה 10 ת 17 ) באה״ב, שהא״ב ישמש יום הפגנה להנהגת יום 
עבודה בן שמונה שעות. בכינוסה הראשון של הפדראציה 
האמריקנית של הפועלים ( 1887 ) הוחלט לקבוע את הא״ב 
כחג־העבודה וכיום־זיכרון לקרבנות המלחמה על יום עבודה 
של 8 שעות. בוועידת הפועלים הבינלאומית בפאריס, 1889 , 
שהקימה את האינטרנציונל השני (ע״ע), הוחלט עפ״י 
הצעת נציג צרפת לקבוע יום אחד להפגנת הסולידאריות 
הבינלאומית של הפועלים בכל העולם׳ ולשם כך נקבע 
הא״ב. הוא הוחג ראשונה בכמה ארצות ב 1890 (באנגליה — 
1892 ). הפועלים היהודיים המאורגנים חגגו את הא״ב 
ראשונה בווילנה, 1892 • בא״י חגגו אותו ראשונה בראשון 


לציון׳ 1906 . בכמה מארצות אירופה שימשו הפגנות הפועלים, 
שנערכו ביום זה׳ גרם להתנגשויות דמים עם המשטרה. 
באיטליה הפאשיסטית נאסרה חגיגת הא״ב. לעומת זה הא״ב 
הוא חג רשמי ברוסיה הסובייטית, וכן היה גם בגרמניה 
הנאצית. באה״ב ובקאנאדה אין הא״ב נחוג כלל, כיוון ש״יום 
העבודה" בארצות הללו נחוג ב״שני־בשבוע" הראשון 
בספטמבר והוא בהן חג כללי של האוכלוסיה. 

אחד־העם ( 1856 — 1927 ), פובליציסטן ו״פילוסוף מוסרי" 
עברי, בעל תורת ה״מרכז הרוחני" בציונות. 

1 , אשר צבי גינצברג, שהוא ידוע יותר בשם א״ה, נולד 
לישעיהו אביו, שהיה סוחר עשיר, חסיד אדוק ולמדן מופלג. 
בי״ז באב, תרט״ז ( 18 לאוגוסט, 1856 ) בעיירה סקווירה, 
פלך קיוב (אוקראינה)• בילדותו למד א״ה ב״חדר" גמרא 
הרבה, ובן־עשר ( 1866 ) התחיל לומד תיספות ומהרש״א ואף 
"פוסקים", אך לא לימודי־חול. את האלפביתא הרוסית למד 
בסתר כשהיה בן שמונה ( 1864 ). 

בסקווירה ישב א״ה בבית־אבותיו עד שמלאו לו 12 שנה. 
בשנת 1863 חכר אביו את הכפר גופצ׳יצה, סמוך לעיירה 
פו׳גרבישץ (באותו פ. קיוב)! ובכפר זה ישב א״ה בהפסקות 
קצרות במשך 18 שנה ( 1868 — 1886 ). למרות ישיבת־כפר 
"לא למד לאהוב את הטבע" ("פרקי־זכרונות"). הוא הוסיף 
ללמוד ש״ס ופוסקים, ובן 17 ( 1872 ) סיים את הש״ם ורבני־ 
הסביבה היו מסלסלים עמו בהלכות איסור והתר. אבל בשנים 






401 


אחד־העם 


402 



אחד־העם 


הללו התחיל לומד גם תנ״ך ודיקדוק, למד מאתימאטיקה 
מתוך ספרים עבריים וגם התחיל מעיין בספרי הפילוסופיה 
של חכמי־ספרה וביחוד ב״מורה־נבוכים" וב״עקידודיצחק", 
שעשו עליו רושם חזק גם בתוכנם וגם בסיגנונם. עדיין לא 
מלאו לו 17 שנה וכבר השיאוהו אבותיו(בי״ח בסיון, תרל״ג) 
אשה ממשפחה מיוחסת של "רביים". ואף לאחר החתונה 
הוסיף ללמוד לימודי־קודש, אבל התחיל מציץ גם בספרות 
החדשה — בספריו ה״כשרים" של קלמן שולמאן. בשנת 1876 
התחיל משתלם גם ברוסית. בשנת 18:8 בא במקרה לאודסה, 
וכאן למד להכיר את חיבוריו של המבקר הרוסי הראדיקאלי 
פיסארב, ומאמריו החפשיים והראציונאליסטיים עשו עליו 
רושם חזק. אז התחיל מכין את עצמו לבחינת־בגרות 
בגימנסיה רוסית. לתכלית זו למד לאטינית, שידע לקרוא בה 
בלא קושי, והשתלם במאתימאטיקה, היסטוריה וגיאו׳גראפיה. 
אבל לא היתה לו נטיה לרוב לימודי־הגימנסיה, ועל־כן 
קשה היה לו להתכונן לבחינת־בגרות. אז החליט לנסוע 
לגרמניה, ששם היו מקבלים אז לאוניברסיטה תלמידים מחוץ 
לגרמניה בלא תעודת־בגרות. לשם כך למד א״ה גרמנית, 
ואחר־כך גם צרפתית ואנגלית. בשנת 1882 נסע לווינה כדי 
להיכנס שם לאוניברסיטה, אבל אבותיו ואשתו פצרו בו 
לחזור — וחזר. לאחר זמן מועט חזר ונסע לברלין ולברסלאו, 
שהה שנית בווינה ( 1882 — 1884 ), וניסה להיות סטודנט 
באוניברסיטאות של הערים הללו! אך צרה היתה לו 
המסגרת של תלמיד־האוניברסיטה, אלא שהירבה אז לקרוא 
בספרי־עיון מחוץ לכותלי־האוניברסיטה והשתלם אז הרבה 
בספרות ומדע. 

באביב, בשנת 1884 , בא לדור באודסה — והתחילה 
תקיפה חדשה בחייו. הוא התחיל משתתף באגודה של חובבי- 
ציון מייסודם של פינסקר וליליינבלום ונלחם בצורה הפילאנ־ 
תרו׳פית, שרצו חובבי־ציון לתת לוועידת־קאטוביץ: הוא דרש 


להטעים בנאום, שפינסקר היה צריך לנאום בוועידה זו, את 
הצד הלאומי שבחיבת־ציון. לאחר שישב חודשים אחדים 
באודסה חזר לכפר ושוב ישב שם עד שנת 1886 , ובי״א 
בסיון ( 2 ביוני) אותה שנה בא להשתקע באודסה, שישב 
בה מאז ישיבת־קבע יותר מ 20 שנה ( 1886 — 1907 ). 

סופר נעשה א״ה במקרה בשנת 18:9 ׳ כשמסרו לו חובבי־ 

ציון שבאודסה לחבר מכתב־ברכה למלאת 70 שנה לרש״י 
פין. המכתב המוצלח׳ שנתפרסם ב״המליץ". עורר את ארז 
לבקש את א״ה׳ שיפרסם מאמרים ב״המליץ", וא״ה כתב את 
המאמר "לא זה הדרך", שנדפס ב״המליץ" בי״ב באדר שני, 
תרמ״ט ( 1889 ), בחתימת "אחד־העם". המאמר עורר התנגדות 
מצד ליליינבלום ושאר חובבי־ציון, שראו בו תביעות אידיא¬ 
ליות מופרזות, שלדעתם הן עלולות להזיק לעבודה המעשית 
בא״י. א״ה נסתבך בפולמוס ספרותי חשוב, שעל־ידו נתבררו 
ונתלבנו דעותיו! וכך נעשה ראש־המדברים בספרות העב¬ 
רית של זמנו. 

בז׳ באדר, תרמ״ט ( 1889 ), נוסדה באודסה, הודות לדחיפה 
שנתן המאמר "לא זה הדרך" עוד קודם שנדפס, האגודה "בני־ 
משה״, שנתקיימה 8 שנים ( 1889 — 1897 ). בש' 1889 — 1891 
עמד א״ה בראשה בפועל, ובשנות 1891 — 1897 היה הראש 
המוסרי שלה. את תכליתה ותפקידיה ביאר א״ה במאמר "דרך- 
החיים", שרוח של קדושה ואצילות מרחפת על פני כולו. 
ב 1850 ערך את הקובץ ״כוורת״ בלא שנקרא שמו עליו. ב 1891 
נסע בפעם הראשונה לא״י וכתב את "אמת מארץ ישראל" 
שזיעזעה את עולם־ה״חובבים" בביקורת החריפה, שנתבקרו 
בה כל המעשים, שנעשו אז בא״י, ובהתנגדות הנמרצת שלה 
לאופיה הפילאנתר(פי והחמדני של ההתיישבות. בשנת 1893 
נסע א״ה שנית לא״י וכתב את ה״אמת השניה", שהיתה 
קשה כמעט הראשונה, ובשנת 1900 ביקר את הארץ בפעם 
השלישית ופירסם את מאמריו "בתי־הספר ביפו" ו״הישוב 
ואפיטר(פ 0 יו", שבהם נתגלה כשרון הניתוח המעשי שלו. 
בשנת 1894 ניהל מו״מ בדבר הוצאתה של אנציקלופדיה לכל 
ענייני־היהדות, שתהא חינוכית יותר משימושית ומחקרית, 
בשם "אוצר-היהדות"! אבל הדבר הגדול לא יצא לפועל 
מסיבות חיצוניות. בשנת 1895 נקבצו כמעט כל מאמריו 
הראשונים, שנתפרסמו ב״המליץ" ו״לוח־אחיאסף", בקובץ 
בשם ״על פרשת דרכים״, שאח״כ (בשנת 1904 , 1905 וגם 
1913 ) נוספו עליו עוד שלשה חלקים. 

בתור עסקן לאומי השתתף א״ה גם בייסודם של בית־ 
הספר ביפו ושל חברת ״אחיאסף״ בווארשה! ובשנת 1896 , 
לאחר שירד מנכסיו ע״י אי־הצלחתו של בית־זיקוק־שמנים, 
שיסד באודסה, נעשה המנהל של חברה ספרותית זו ועבר 
לזמן מועט לווארשה, ואז ערך גם את "לוח־אחיאסף"' לשנת 
תרנ״ז. שוב בלא שנקרא שמו על האלמנח החשוב. ובתחילת 
שנת תרנ״ז (באוקטובר 1896 ) יסד בברלין את הירחון 
"השלח", שערך את עשרת הכרכים הראשונים שלו במשך 
שנות 1896 — 1502 (בהפסקת שנה בינתיים, כשהלך בפעם 
השלישית לא״י). ב״השלח" נתגלה א״ה כמורה ומדריך 
לסופרים ולקהל־הקוראים כאחד. בסוף שנת 1902 , כשנתמעטו 
חותמי־״השלח", נסתלק מעריכתו ומאז היה מוצא פרנסתו 
כמשגיח על בתי־המסחר של טה לק. ז. וים(צקי. 

בתחילת אלול, תרנ״ז ( 1897 ) נתכנס הקונגרס הציוני 
הראשון בבאזל. א״ה השתתף בו׳ אבל לא נעשה חבר 
להסתדרות הציונית כדי שתהא לו החירות הגמורה לבקר 



403 


אחד־העם 


404 



אחד־העם באודסה בחוג סופרים 
מימינו ח. נ. ביאליק, משמאלו פ. אוסישקין וי. קלחנר 

את הציונות המדינית של הרצל ונורדאו, שנשאר מתנגדם 
הרעיוני כל ימיו• בחורף שנת 1901 השתתף א״ה במלאכות 
של חובבי־ציון אל הבארון רוטשילד׳ שדרשה לשחרר את 
המושבות העבריות, שיסד או תמך רוטשילד בא״י׳ מאפי- 
טרופסותה של הפקידות הבארונית. בשנת 1902 עורך א״ה 
ביחד עם דובנוב, ביאליק, ז׳אבוטינסקי וקלוזנר, מלחמה 
על "חברת־מפיצי־השכלה" באודסה, לשם הלאמתו של החינוך 
העברי בגולה, ובסוף שנת 1902 השתתף בוועידת־מינסק 
והרצה בה על שאלותיה של התרבות העברית את הרצאתו 
הגדולה בשם "תחית־הרוח". ולאחר זמן קצר ביקר קשה את 
הרומאן ״אלטניילאנד״ של הרצל, — מה שגרם לכך, שנורדאו 
יצא נגד א״ה במאמר חריף ביותר, ומלחמה עזה נתלקחה 
בעיתונים העבריים מסביב ליחס זה של א״ה אל הרצל ואל 
הציונות המדינית. 

בשנות 1905 — 1907 , בשעת מלחמודהשיחרור הראשונה 
ברוסיה, משתתף א״ה בוועידות היהודיות, שנתכנסו לשם 
ניסוחן של תביעות היהדות הרוסית מן הממשלה הרוסית, 
אז דרש, שהיהודים ידגישו את צרכיהם העצמיים המיוחדים 
ברוסיה ולא יתערבו בעניינים הרוסיים הכלליים, וגם מחה 
נגד ה״עבדות בתוך הרבולוציה׳/ בשנת 1907 נסע בפעם 
הרביעית לא״י, ובשנת 1912 — בפעם החמישית, ואז כתב 
את "סך־הכל" שלו — סיכום כל השקפותיו על עתירותיה 
של ההתיישבות בא״י מצדה הכלכלי, המדיני והתרבותי. 

בדצמבר 1907 עובר א״ה ללונדון, ששם הוא עובד בבית- 
מסחרו של ויסוצקי במשך 14 שנה ( 1907 — 1921 ). ובשנות 
1915 — 1918 השתתף ביחד עם ד״ר חיים ווייצמאן בפעולה 
המדינית לשם השגתה של הכרזת־באלפור. מחלת הסתיידות- 
העורקים, שעינתה אותו משנת 1915 ואילך, גרמה לכך, 
שבשנת 1920 נאסרה עליו כל עבודה מייגעת וניתנה לו עצה 
לעבור לא״י! ובט׳ בטבת, תרפ״ב ( 9 ליאנואר 1922 ) בא 
לא״י על מנת להשתקע בה. לאחר שז־ר זמן מועט בירושלים 
התיישב בתל־אביב, שבה נבחר ל״אזרח נכבד" של העיר 
העברית הראשונה. כאן סידר וערך לדפוס 6 כרכים של 
״אגרות אחד־העם״ ( 1923 — 1925 ) והכתיב למזכירו את 
"זכרונותיו", שיצאו ביחד עם אגרותיו האחרונות ועם 
מאמרים קטנים, שלא נכנסו ל״על פרשת דרכים", בשם 
"פרקי זכרונות ואגרות" (תל־אביב תרצ״א). בי״ז באב, 
תרפ״ו( 1926 ), הוחג יום מלאת לו 70 שנה, ולאחר 6 חודשים 
נפטר בכ״ח בטבת, תרפ״ז( 2 ליאנואר, 1927 ).ביתווספרייתו 


בתל־אביב נעשו קניין־הציבור, ונוסד "בית־אחד־העם", 
ברחוב הנקרא על שמו. 

2 . א״ה הושפע, קודם כל, מן הספרות העברית העתיקה 
ומזו של יה״ב ואף מן הספרות החדשה — מן התנ״ך 
והתלמוד, מ״מורה־נבוכים", "הכוזרי", "חובות־הלבבות" 
ו״עקידת־יצחק", ואף מרנ״ק, שד״ל, אברהם גייגר, י. ל. 
גורדון, ועוד• — ובהשקפותיו הפילוסופיות הכלליות הוא 
נתון בין שני מאגנטים: מצד אחד השפיעו עליו הפילוסופים 
האנגליים הנסיוניים הגדולים: לוק, יום, ג׳ימס מיל ובנו 
ג׳ון סטיוארט מיל, סידג׳וויק, וביחוד דארווין וספנסר 
בהשקפותיהם הביולוגיות והסוציולוגיות החדשות, ביחד עם 
הסוציולוגים והפסיכולוגים הצרפתיים טארד, פולאן, לטורנו 
וביחד עם ארנסט רנן (ע״ע). כל אלה הם חכמים וסופרים, 
שהם רחוקים מן ההפשטה היתירה של הפילוסופיה הגרמנית 
ומושכים את המחשבה העיונית אל הנסיוניות המציאותית 
ואל הביולוגיזם ותורת־ההתפתחות; ומצד שני השפיעו 
עליו קאנט ותלמידיו, אע״פ שא״ה מעיד על עצמו, ש״לא 
אהב ביותר את קאנט והגל ולא עסק בהם הרבה" (פרקי- 
זכרונות, עמ׳ 84 ועמ׳ 88 ). מפי א״ה שמע קלוזנר, שא״ה 
קרא בבחרותו את "ביקורת התבונה הצרופה" של קאנט 
בתרגום רוסי, ובימי־העמידה שלו היה בקי בהשקפותיהם 
של קאנט, פיכטה׳ הגל וש 1 פנהאואר מכלי שני. וכך יש 
בתפיסת־עולמו של א״ה מזיגה ידועה של התחשבות 
במציאות, תביעה של התפתחות מודרגת במקום "מהפכנות" 
(אבולוציוניות במקום רב 1 לוצי(ניות) וראית־האומה כאור¬ 
גאניזם ביולוגי, שיש לו התפתחות של גוף חי ושפועל 
בו חפץ־הקיום והוא הוא היוצר "כלים" לעצמו, מצד אהד, 
ושל אידיאליות גמורה ותביעת ה״צדק העליון", שנאה 
לוותרנות ופשרנות מכל המינים והדגשת־ערכו של ה״רוח" 
בתור עיקר־כל-העיקרים בחיי החברה והאומה, מצד שני. 
כפילות זו של השפעות, ודאי, גרמה לסתירות ידועות 
בשיטתו ועשתה, למשל, את יחסו לדת בלתי־עמוק כל צורכו. 
אך מזיגה זו של יסודות מנוגדים עשתה את תורתו חיונית 
ורבגונית כאחת. 

3 , למרות מה ששיטתו של א״ה נקראת בשם "הציונות 
הרוחנית" או "אחד־העמיות" (הוא עצמו הסכים רק לשם 
הראשון), כוללת ומקפת היא לא את הציונות בלבד, אלא 
כמעט את כל שאלות היהודים והיהדות ויש לה מצע פילו¬ 
סופי כללי. היא מתבססת על הלאומיות, שאינה בשבילו 
ניגוד לאנושיות כלל: כשם שאין במציאות "עץ" סתם, 
אלא כל עץ הוא או תפוח או רימון, וכשם שאין במציאות 
"אדם" סתם, אלא כל אדם הוא או "ראובן" או "שמעון", 
כך אין במציאות "אנושיות" סתם. האנושיות במובנה 
החברותי "אינה מושגת לנו אלא בדרך־ההפשטה, בעוד אשר 
ה׳לאומיות׳ היא צורה מוחשית, אשר תתגלה בה האנושיות 
בכל עם ועם בהסכם עם תנאי חייו וצרכיו ותולדותיו". 
ולפיכך יש להתחיל את עבודת־התחיה הלאומית מן ה״אדם 
שביהודי": לשפר את מידותיו ולתקן את המידות הרעות, 
שדבקו ביהודי בשנות־גלותו ("האדם באוהל"). והתחיה 
הלאומית אינה אפשרית אלא ע״י יצירתו של מרכז רוחני 
לישראל על האדמה ההיסטורית המשותפת לכל ישראל וע״י 
העבודה לשם יצירתו של מרכז זה, שהרי הדת הישראלית 
בחלקה המעשי פסקה מלהיות משותפת לכל אישי האומה 
הישראלית ושוב אין בה כוח של ריכוז לאומי מוחלט ("ד״ר 




405 


אחד־העם 


406 


פינסקר ומהכרתו"). ה,,אני" הלאומי מורכב, כ״אני" הפרטי, 
מזכרונות־העבר ומשאיפות-ההווה לשם העתיד; ו״חפץ־ 
הקיום" (או "יצר־הקיום") הוא המאחד את הזכרונות 
והשאיפות הללו והוא הוא היוצר את ה״כלים המתאימים" 
בשביל קיום האומה. בימי־החירות של עם־ישראל, עד ימי 
גלות־בבל, המציא "חפץ־הקיום" את ה״כלים" המדיניים, 
שהאומה היתה צריכה להם- שהרי גורל־היחיד היה נבלע 
אז בגורלה של האומה. ואולם לאחר הגלות והפורענויות, 
שעברו על האומה בתור כלל בימי החורבן הראשון׳ התחיל 
היחיד היהודי בגלותו דורש שכר-ועונש בשביל הפרט, 
ולאחר החורבן השני אף נתייאש מגאולת־האומה בדרך 
טבעית ומעשית וציפה לה׳ שתבוא רק בדרך־נס; ובדורות 
האחרונים אף נמצאו חכמי־ישראל, שפסקו מלצפות לגאולה 
("חשבון־הנפש"). דבר זה מסוכן הוא לקיום־האומה. ולפיכך 
ברא "חפץ־הקיום" שלה "כלי" חדש לשם הצלת־האומה: 
את חיבת־ציון. ע״י עבודה מעשית בארץ ובגולה ועבודה 
מעשית ותרבותית לשם ריכוז האומה בציון תתרכז האומה 
קודם־לכן בחיבת־ציון; והתרכזות־רוח זו תביא לידי אחדות 
לאומית ולידי תחיית הרגש הלאומי — לידי השאיפה לעשות 
את הציונות "מרכז־הרוח", באופן שכל מעשה טוב ומועיל 
לאומה יהא נערך .רק ע״י גרעיני־התחיה שבו (הקדמה 
ראשונה ל״על פרשת דרכים"). אחדות לאומית זו תבוא 
ע״י מה שה״מרכז הרוחני" בא״י יהא הולך ונעשה "מרכז- 
החינוך״ לכל חלקי־האומה — לכל "שבטי ישראל" הגלו¬ 
תיים, שהם פזורים בארצות שונות ומושפעים מתרבויות 
זרות שונות וסכנה נשקפת להם, שברבות הימים יהיו נעשים 
כמעט לאומים שונים ("חיקוי והתבוללות"). מרכז זה, 
שיתבסס על עבודת־האדמה ושיתפתח בחירות פנימית, מדי¬ 
נית וכלכלית, ישפיע בחייו הבריאים והחפשיים על כל 
קיבוצי־היהודים שבכל ארצות־הגלומ; ועל-ידי כך תפסוק 
התאבנותו של הלב העברי, שגרמה גם להתאבנותה של דת־ 
ישראל: כשאין קרקע לאומי מוצק תחת רגלי האומה וכשאין 
לה חיים חפשיים בארצה המיוחדת אין גם התפתחות טבעית 
וחפשית של תורה ודתה ("תורה שבלב"). וה״מרכז הרוחני" 
יכול להימצא רק בארץ־ישראל מפני שארץ זו קדושה במידה 
אחת לכל חלקי־האומה ומפני שבארץ זו נוצרה ונתפתחה 
התרבות העברית בעבר, תרבות׳ שעליה תתבסס התרבות 
הלאומית העברית של ההווה ושל העתיד ("עבר ועתיד"). 
ו״ארץ־ישראל תגיע להיות מרכזנו הרוחני רק כשהיהודים 
יהיו ר ו ב (ההטעמה של א״ה עצמו) התושבים בה וברשותם 
תהיה רוב אדמתה. אז יעברו לידיהם ממילא גם כל המוסדות 
הקולטוריים בארץ, ובהטביעם חותם רוחם הלאומי על כל 
החיים יבראו שם צורה חדשה של ישותנו הלאומית"(אגרות 
א״ה, ווו, 129 ). ואולם ע״פ האפשרויות המצומצמות של 
הגירה לתוכה אי־אפשר שתקלוט את כל מיליוני היהודים 
שבכל ארצות־הגולה. ובכן לא תפתור א״י את השאלה 
הכלכלית של בני־ישראל ותפתור רק את השאלה הלאומית־ 
הרוחנית של ע ם ־ישראל, אף אם למרכז הרוחני יהא 
גם ערך מדיני וכלכלי. והרי בכלל אין הציונות באה להציל 
את ישראל מן האנטישמיות ("מדינת היהודים וצרת־היהו־ 
דים"); אילו היתה באה רק לשם כך אפשר היה לבקש 
ליהודים הסובלים ארץ אחרת זולת א״י(״הבוכים״). "מדינת־ 
היהודים" היא תהליך אטי ומודרג, והיא צריכה להיבנות 
באופן אורגאני. יבוא יום- והקיבוץ היהודי, שמעט־מעט יודל 


ויחזק בא״י, "ישתמש בשעת־הכושר בשביל לייסד שם גם 
,מדינה׳ — לא רק מדינת־היהודים אלא גם מדינה יהודית 
באמת״ (על פרשת דרכים, 11 , 29 ). כי "מדינת־היהודים" 
היא ב״אני מאמין" של א״ה "לא ראשית הכל כי אם סוף 
הכל״ (שם, ווו, 74 ). בלא רוב יהודי אי-אפשר שהיצירה 
התרבותית תהא חפשית ובלתי-פגומה, ולפיכך לא תפתור 
ה״אוטונומיה התרבותית" בגלות, שמחייבי־הגלות הגמורים 
תולים בה את כל תקוותם, לא רק את "שאלודהיהודים אלא 
גם לא את שאלת־היהדות": רק אם "גם אנחנו נהיה ה׳רוב׳ 
בארץ אחת תחת השמים, ארץ אשר זכותנו ההיסטורית עליה 
אינה מוטלת בספק ואינה צריכה לראיות רחוקות", אז רק 
אז "יתפתחו חיינו הלאומיים באמת לפי רוחנו, מבלי להתכוץ 
ולהצטמצם רק באיזה מקצועות מוגבלים"("שלש מדרגות"). 

כדי שיהא ייסודה של "מדינת־היהודים" אפשרי, צריך 
להכשיר את העם לקראת תחייתו המדינית ע״י תחיית־רוחו; 
ודבר זה יכול ליעשות רק ע״י החינוך הלאומי והספרות 
הלאומית. כי רק לאחר הכשרת־הלבבות ירגיש ישראל 
בצורך בחיים מדיניים ותרבותיים טבעיים ושלימים. ואז אף 
דת־ישראל תשוב לתחיה: ישראל יפסוק מלהיות "עבד- 
הכתב" לאחר שהחיים הבריאים והחדשים יכריחוהו לשעבד 
את האותיות המתות של הכתב לצורכי־החיים של האומה 
ולהרגשות החיות של הלב העברי ("תורה שבלב"; "דברי־ 
שלום"). ולפיכך חשוב בשביל התחיה הלאומית בי״ס מתוקן 
אחד מעשר מושבות ("אמת שניה מארץ־ישראל") ובית־ 
מדרש גדול לחכמה או לאמנות או אקאדמיה ללשון ולספרות 
ממאה מושבות ("תחית־הרוח"), 

4 • במושג,יהדות׳ אנו כוללים "כל מה שמלמדנו להכיר 
את עם ישראל ותכונת רוחו הלאומית״ (על פרשת דרכים, 1 , 
229 ). היצירות הרוחניות החשובות ביותר של עם־ישראל 
הן אלו שנוצרו בשעת חירותה המדינית של האומה, כשעוד 
ישבה על אדמתה, ותרבותה היתה חפשית מלחץ של זרים 
(הקדמה ראשונה ל״על פרשת דרכים", ה״א). היצירות, 
שיצר עם־ישראל בגלותו, איבדו הרבה ממקוריותן מפני 
שצמחו על אדמת-נכר ותחת השפעות זרות! ואעפ״ב הטביעה 
הרוח הלאומית העברית את חותמה גם עליהן ("שלילת־ 
הגלות"). היהדות אינה "דת יהודית" בלבד. אלא היא כוללת 
את כל נכסי־התרבות׳ שיצר עם־ישראל. הדת היא תוצאת- 
רוחו של העם, ועל־כן יש לכבד אותה כאת אחת מיצירותיה 
הגדולות ביותר של רוח-האומה ואין לדבר על עיקריה 
בזילזול וקלות־ראש ("תורה מציון"). ואולם יהודי אתיאיסטן 
לא רק יכול להיות יהודי לאומי. אלא הוא מבחינה ידועה 
יהודי יותר לאומי מיהודי מאמין אדוק, שבשבילו לא העם 
יצר את תורתו אלא כוח עליון כפה אותה על העם ("תחיה 
ובריאה"). והחשוב בנכסי-התרבות הישראליים, נכס תרבותי. 
שהוא חשוב אפילו מן הדת, הוא המוסר הלאומי — 
מוסר אנושי, שהרוח הלאומית הישראלית הטביעה עליו את 
חותמה המיוחד. מוסר לאומי זה קשור בדת. אבל אינו 
זהותי עמה. ולפיכך. לאחר שהאמונה הולכת ורופפת בקרב 
המשכילים מישראל, אפשר להפריד את המוסר מן הדת 
ולקשרו בהכרה הלאומית ("המוסר הלאומי"). "האידיאל 
המוסרי, שקבעה היהדות בלבנו", הוא: "התגברות הכוח 
המוסרי, כבישת היצר הבהמי, בקשת האמת והצדק במחשבה 
ובמעשה ומלחמת עולם נגד השקר והרשע״ (עפ״ד, 11 , 70 ). 
ולפיכך ה״אדם העליון" של היהדות. בניגוד ל״החיה הצהו* 





407 


אחד־העם — אחדות 


408 



יזשב־ם: אחד־העם וי. ח, רננידקי. עומדים: ח.נ.ב״אליק ובן־עפי 
בה" של ניטשה, הוא "גיבור־הרוח", קיצוני בתביעותיו 
המוסריות ובלתי־מסוגל לשום פשרה במלחמתו על הערכים 
המוסריים ("שינוי-ערכיף). א״ה כופר ב״תעודודישראל" 
המטאפיסית, כפי שהורו אותה גייגר וחבריו, שהרי דבר 
שבמסתורין היא תעודה רוחנית׳ שבאה לאומה מלמעלה. 
באמת אין מגמתה של ,,תעודה" זו אלא להצדיק את קיומו 
של עם־ישראל, בעוד שזכות־הקיום יש לכל אומה ואומה 
ואין זכות זו זקיקה לצידוק ואין קיום זה זקוק להתנצלות 
(״עבדות בתוך חירות״). ואולם יש תעודה היסטורית — לא 
מטאפיסית — לעם־ישראל, תעודה, שלא הוטלה עליו מגבוה 
ולמפרע, אלא הוא עצמו קבע אותה כתכלית־קיומו, לא 
כסיבת־קיומו. תעודה היסטורית זו באה לישראל ע״י נביאיו, 
שעשו את עמם נושא הצדק המוחלט. ומכיוון שבתור מוחלט 
אין צדק זה יכול להתגשם במילואו לעולם, הרי גם נושאו — 
עם־ישראל — לא ימות לעולם, מפני שתמיד יגשם ישראל 
את הצדק גישום חלקי ותמיד ישאף אל הגשמתו השלימה 
כאל אידיאל נצחי ("כהן ונביא")■ זהו סוד־נצחיותו של 
ישראל ומפני-כן הוא "עם נבחר" ו״עם עליון", שבהיפוך 
מן ה״אדם העליון" של ניטשה, לא זכויותיו מרובות אלא 
חובותיו מרובים ("שינוי הערכין"). ומי שחושב, ש״יש 
לעמנו,תעודה׳ מיוחדת בפיזורו בין האומות" ו״שאין צורך 
ליסד מדינת היהודים עד תקופת ה,צדק העולמי׳, אינו אלא 
טועה״ (אגרות-א״ה, 1 ׳ 138 ). ההבדל שבין היהדות והנצרות 
הוא: הנצרות שואפת לרוחניות קיצונית והאידיאל שלה 
הוא אדם, שפסק מלהיות "בשר ודם", בעוד שהיהדות שואפת 
"לא להמתת הבשר לשם הרוח, אלא להתעלות הבשר ע״י 
הרוח" ("בשר ורוח"). היהדות שמה לרעיונותיה הדתיים* 
המוסריים מסגרת של חוקים סוציאליים־לאומיים ומעולם 
לא הגיעה לידי הפולחן האישי של "בן־אלוהים" ולא לידי 
אותו אלטרואיזם קיצוני, שאינו אלא אגואיזם הפוך. 
היהדות הורתה "ואהבת לרעך כמוך", אבל לא "ואהבת 
לרעך ממך" ("על שתי הסעפים"). ואולם גם ביהדות יש 
ערך גדול לאישיות הגאונית, שהיהדות מקפת אותה בענני־ 
הכבוד של האגדה העממית׳ והאגדות מסביב לאישיותו של 
משה רבנו השפיעו במרוצת ההיסטוריה על עם־ישראל 
לא פחות משהיתה יכולה להשפיע עליו אישיות ריאלית 
במעשיה הריאליים ("משה"). 

5 . בשאלות הלשון, הספרות, המדע והאמנות הביע א״ה 
את הרעיון, שלא חידוש־מלות מלאכית , אלא התעמקית 
המחשבה והתחדשותה יכולות לסייע להתעשרותה של הלשון 
העברית במלות וביטויים חדשים ("הלשון וספרותה"). 


הדיקדוק העברי, כפי שהוא בספרי־הדיקדוק שלנו כיום, 
אינו אלא הדיקדוק של לשון־המקרא, בעוד שמימי המשנה 
והתיכונים ועד היום נשתנה הדיקרוק העברי הרבה והדיק־ 
דוק האמיתי צריך להיות פרי השינויים הללו ("הלשון 
ודקדוקה"). המדע העברי צריך להיות יותר מחנך ומרומם 
את הרוח משהוא צריך לחטט בפרטים מדעיים. והספרות 
היפה בעברית צריכה אף היא לכלול תוכן רעיוני והרגשי, 
ואסור לה להסתפק בצורה האסתיטית הנאה בלבד של השיר 
והסיפור: "אמנות לשם אמנות" זרה היא לרוח־ישראל. 
והמדע העברי והספרות העברית בכלל צריכים לעסוק 
בעניינים נוגעים לישראל ביחוד, ולכל היותר גם בעניינים 
הכלליים המפיצים אור על העניינים היהדותיים המיוחדים, 
אבל לא בשירי־אהבה ובשירי־טבע ובסתם מדעים אנושיים־ 
כלליים ("תעודת השלח"). אלו הן ההשקפות על הספרות 
והמדע, שגרמו לפילמום של סופרים בינו ובין ברדיצ׳בסקי, 
קלוזנר, ועוד. והאמנות העברית חייבת להיות לאומית 
בכיוונה ובנושאיה, שהרי במה שהיא משתעבדת להשפעות 
זרות היא מפסדת הרבה לא רק במובן הלאומי, אלא גם 
במובן האנושי־הכללי ("צורך ויכולת" ז "תחית־הרוח"). 

אלה הם עיקרי־שיטתו של א״ה, שהשפיעו על רוב 
הסופרים העבריים בדורו. די להזכיר את השפעתו העצומה 
על ביאליק. אף המבנה הארכיטקטוני של מאמריו וסיגנונו 
המקורי, שיש בו עדינות־הביטוי וסארקאזם פולמוסי כאחד, 
עשו רושם גדול בספרות העברית. מאמריו ניתרגמו כמעט 
לכל לשונות־אירופה. קבצים מיוחדים מהם יצאו בגרמ¬ 
נית, אנגלית ואיטלקית ומבחר־מאמריו ניתרגמו גם רוסית, 
שוודית ואשכנזית־יהודית. ואולם קמו גם מתנגדים לשיטתו: 
מ. ל. ליליינבלום, מ. י. ברדיצ׳בסקי, ועוד. 

על א״ה נכתבו מאמרים לעשרות וקשה לפרט אפילו את 
החשובים שבהם. כדאי רק להזכיר את הספרים המיוחדים, 
שנתפרסמו עליו: י. קלוזנר, אחד־העם והציונות הרוחנית 
(ברוסית, פשרבורג 1600 , הוצאה ב׳, מורחבת, אודסה 1605 — 
תמצית־הספר באה בארבעה מאמרים עבריים, שנתכנסו 
בספר ״יוצרים ובונים״, 1,11 — 51 ) ! פ. לאחובר, אחד־העם׳ 
ווארשח תרע״א < מ. גליקסון, אחד־העם, חייו ופעלו, ירוש¬ 
לים תרפ״ז! "חוברת־אחד-העם" של "השלח" (כרך ל׳, עמ ׳ 
163 — 308 ). "לקט" מפורט ומסודר יפה מתוך מאמריו 
ואגרותיו של אחד-העם פיר סם י. ח. רבניצקי׳ תל־אביב 
תרצ״ח. בשנת תש״ב יצאה מחברתו של מכם טורטל: 
"ביסוס הלאומיות בכתבי אחה״ע". בגרמנית ראויה לתשומת־ 
לב מחברתו של מתתיהו אחר (נתן בירנבוים): 01134 ^ 
- 86 041861160 ( 461 ת 6 !קתז 36 .>} 1104 601666 (£ 6111 , 13301 ־ 1 
1903 8611111 , 031883066 . י. ק. 

אחדויות, שלש, ע״ע דרמה יונית, 

אחדות, איגוד־חרדים בגרמניה. נוסד בפראנקפורט ע״נ 
מיין, 1923 , לאחר שפסלה ,הכנסיה הגדולה׳ של 
,אגודת ישראל׳ בווינה את חברי ה,מזרחי׳ למשרות במוסדות 
של ה״אנודה". א׳ הטעימה, ששומרי־מצוות רשאים לשתף 
פעולה עם ■חפשים׳ בוועדי הקהילות או בהסתדרות הציונית. 
נשיאה הראשון היה הרב ד״ר יצחק אונא ממאנהיים. בטאיגה 
של א׳ היה השבועון 1311 נ 601 ו 61 ס¥\ 041861168 [ בפראנקפורט, 
שהתחיל יוצא 1924 • 

111411561165 1.6X11400, 1 77. 








409 


,״האחדות״ — אח׳ואן אלצסא וח׳לאן אלופא 


410 


,האחהת", כתב־העת הסוציאליסטי העברי הראשון בארץ- 
ישראל. התחיל לצאת כירחון בתמוז תר״ע (יולי 
1910 ), בשבועון — בתרע״א, והופסק ע״י השלטונות התור¬ 
כיים בגיליון 11/12 לשנת תרע״ה. הוצא ע״י "מפלגת 
הפועלים העברים הסוציאלדמוקראטיים בא״י(פועלי ציון)". 
חברי המערכת היו: ד. בן גוריון, י. בן צבי, י. זרובבל ורחל 
ינאית, ואח״כ גם י. ח. ברנד׳ אלכסנדר חאשין וא. ראובני. 
העיתון הקדיש מקום מרובה לשאלות הפועלים בארץ, ומקום 
ניכר לענייני הישוב׳ תנועת הפועלים בעולם ולספרות יפה 
מקורית ומתורגמת. — בתחילת מלחמת 1914 יצא קובץ 
ספרותי "האחדות", כפרם לחותמי העיתון, ערוך בידי י. ח. 
ברנר. — על-יד העיתון פעלה גם הוצאת־ספרים בשם 
"אחדות", שייסודה קדם לעיתון ושבה יצאו המחברות: 
״מה זאת חרות״ — א. נעמן־אבנר (תרס״ט), "בית מורשי 
העם״ — רחל ינאית (תרס״ט), ״בר כוכבא״ — רשימה 
היסטורית — ר. ינאית (תרס״ט), "ההנהגה העצמית 
בווליות״ — ד. בן גוריון (תרע״ד), ועוד, וכן גם הספר 
"הסוציאליזם והתנועה החברתית במאה הי״ט" לזומברט 
בתרגומו של ד. בן גוריון (תרע״א), ועוד. חלק מן הקונט¬ 
רסים נדפס תחילה בהמשכים ב״האחדות". 

י. בן צבי, ״דבר׳/ גליונות מן 16.8.1940 ו 1.6.1945 . 

אחחת העב 1 ךה, התאחדות ציונית־סוציאליסטית של 
הפועלים העבריים בארץ־ישראל. נוסדה בוועידת 
האיחוד, שהיתה בפתח־תקוה בכ״ו באדר א׳ תרע״ט. עם 
ייסוד ההתאחדות נצטרפו לה כמעט 80% מכל הפועלים 
העבריים שבארץ־ישראל, ומתוך שאיפה לאחד את כל חלקי 
התנועה הציונית־הסוציאליסטית בעולם נכנסה "אחדות 
העבודה" לברית העולמית של "פועלי ציוך. עד שנוסדה 
בכסלו תרפ״א ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים 
בארץ־ישראל היתה עבודתה של "אחדות העבודה" גם פולי¬ 
טית וגם כלכלית-ישובית, יסדה קבוצות וקואופראטיווים 
ואגודות מקצועיות, טיפלה בעולים חדשים, סידרה עזרה 
מדיצינית, ועוד. בקיץ תר״פ אירגנה את העבודות הציבו¬ 
ריות הראשונות שמסרה הממשלה לידי הפועלים העבריים 
על יסוד של קואופראציה, ולשם זה נוצר משרד מיוחד 
לעבודות ציבוריות, שממנו נסתעפו אח״כ "סולל בונה" 
ו״גדוד העבודה". משנוסדה בארץ־ישראל ההסתדרות הכל¬ 
לית של העובדים העבריים מסרה לה "אחדות העבודה" 
את העבודות הכלכליות־הישוביות והניחה לעצמה רק את 
העבודה המדינית והחינוכית. באותו זמן נצטרפו ל״אחדות 
העבודה" גם "צעירי־ציוך שעלו לארץ וע״י כך כבשה לה 
רוב מוחלט בהסתדרות הכללית ונעשתה הסיעה הגדולה 
ביותר גם באסיפת־הנבחרים של יהודי ארץ־ישראל, לפי 
מיפקד העובדים של ספטמבר 1926 היה מספר חבריה של 
״אחדות העבודה״ 3,111 , מהם 1,972 בערים, 617 במושבות, 
522 בקבוצות ובמושבים. בבחירות לוועידה השלישית של 
הסתדרות העובדים הכללית (טבת תרפ״ז) אספה 9,064 
קולות, שהם 53% ממספר כל המצביעים ( 17,183 ). במשך כל 
זמן קיומה לא פסקה "אחדות העבודה" מלשאוף למטרתה 
הראשונה והיסודית: לאחד איחוד מדיני את כל הפועלים 
העבריים בארץ־ישראל; ולשם כך עמדה במשא-ומתן עם 
"הפועל הצעיר". בי״ט בטבת תרפ״ח התחילה ועדה משותפת 
של שתי המפלגות מבררת את אפשרויותיו של האיחוד 


ובז׳ באייר תרפ״ט נחתם ע״י באי כוחן של שתי המפלגות 
מצע האיחוד. במשאל הכללי שנערך מטעם שתיהן הוכרעה 
שאלת האיחוד לחיוב ברוב גדול (יותר משמונים אחוז). 
בה׳ בטבת תר״ץ נתכנסה ועידת־האיחוד של "אחדות העבו¬ 
דה" ו״הפועל הצעיר" ובמקום שתי המפלגות הללו נוצרה 
מפלגה אחת — "מפלגת פועלי ארץ־ישראל" (ע״ע). 

אחדות העבודה, קובץ, יפו 919 ! ; קונטרס, כרך 1 — 19 (י״ד 
ניסן תרע״ט — י״ד אלול תרפ״ט); האדמה, ירחון בעריכת 
ברנד, ב׳ ברכים 1920 > הועידה הרביעית של אחדות העבודה 
בעין חרוד, תל־אביב, תרפ״ז; ילקוט העבודה, א׳, תל־אביב, 


"אחדות העבזז־ה", עיתונים וקבצים ספרותיים. שיצאו 
ע״י מפליגות שונות ב״הסתדרות העובדים״ בא״י. — 

1 . "אחדות העבודה" (תרע״ט) בעריכת ב• כצנלסון. 
השתתפו בו: העורך, ש. יבנאלי, א. ש. ולדשטיין, י. ח. ברנר, 
משה סמילנסקי, ועוד. עיקרו מוקדש לוועידות, שקדמו 
לייסודה של מפלגת "אחדות העבודה"(ע״ע) ולשאלות הפועל 
והישוב בימים שלאחר המלחמה. 2 . ילקוטי "אחדות 
ה ע ב ו ד ה". בשני ילקוטים אלה׳ שיצאו בתרפ״ט ובתרצ״ב, 
כונסו מאמרים ונאומים של אישי מפלגת "אחדות העבודה", 
שנתפרסמו תחילה בקובץ "אחדות העבודה", ב״קונטרם", 
ב״דבר" ובדו״חות של ועידות "אחדות העבודה". הכינוס 
נעשה בידי ב. כצנלסון, ש. מאירוב ומ. קושניר. — 
3 . ירחון של מפלגת פועלי א"י. עם ייסוד מפלגת 
פועלי ארץ־ישראל נוסד ירחון זה בצד השבועון "הפועל 
הצעיר" והוקדש לדברי ספרות, עיון ומחשבה, עורכיו היו: 
חיים ארלמורוב וזלמן רובאשו׳ב. יצאו שלושה כרכים (תר״ץ- 
תרצ״ב). 4 . קבצים של מפלגת פועלי א"י. קבצים 
אלה נועדו לבירור של שאלות ועניינים מסויימים, שנוגעים 
לבעיות מדיניות ולשאלות הפועלים ועוד. 5 . שבועון 
"התנועה לאחדות העבודה". תחילה יצא בשם: 
״ידיעות התנועה לאחדות העבודה״ ( 9.6.1944 ), ולאחר 
האיחוד עם ״פועלי ציץ שמאל״ בשם: "לאחדות העבודה". 
השבועון פסק לאחר האיחוד של "אחדות העבודה" עם 
״השומר הצעיר״ (הגיליון האחרון יצא 22.1.1948 ). 

אח׳ואן אלצפא וח׳לאן אלופא -יס 11 ^* כ 

— ("האחים הנאמנים והחברים הוותיקים", 

לפי תרגום ר׳ שם טוב ן׳ פלקירה ב״ספר המבקש"), חברת 
מלומדים בבצרה, עיראק, במחצה השניה של המאה העשי¬ 
רית. ידועים בקובץ איגרותיהם (,רסאיל׳), שמפיצות—תחת 
מסוד! של אנציקלופדיה מדעית — את התורות המדיניות 
והדתיות של הזרם האסמאעילי, כלומר, אותו כיוון של 
התורה השיעית, שבו דגלה השושלת הפאטימית, שהגיעה אז 
לשלטון במצרים. מספר האיגרות הוא 51 , המספר הקדוש של 
האסמאעיליה. נדפסו תחילה בבומביי 1886/8 (בליקויים מרו¬ 
בים), מהדורה שניה (בשינויים שרירותיים) יצאה בקאהיר, 
1928 . באיגרות נרמז פעמים הרבה על איגרת נוספת,כוללת׳ 
(,ג׳אמיעה׳), שהיא סיכום של תורות האחים! אך איגרת זו 
שמורה היתה, כנראה, תמיד בסוד, וספק הוא אם נשתמרה. 
קאזאנובה וחוסיין אל־המדאני חשבו, שגילו כ״י של איגרת 
זו! אולם הטכסטים שלהם אינם אלא קיצור של 51 האיגרות, 
קיצור מיוחס למאתימאטיקן הספרדי מסלמה אלמג׳ריטי 
(=איש מאדריד), הנמצא בכמה כ״י ידועים. — לפי הכרתם 






411 


אח׳ואן אלצסא וח׳לאן אלוםא — אחודי־מדינות 


412 


של אא״צ אין המצואת המעשיות אלא לכוש חיצוני לרעיונות 
מטאפיסיים, והמשכילים מגיעים לידיעת־האל בדרכים גנאס־ 
טיות. "ביסודן של דתות־העמים מונחת אמת דתית אחת, 
שהיא מותאמת בהן לכוח־תפיסתו של המון־העם" (גוטמן). 
האנציקלאפדיה המדעית שימשה, איפוא, אמצעי לפורר בו 
את אמונת האיסלאם מבפנים, האיגרות דנות על כל המדעים 
של מארשת יוון, בהרצאה מנופחת, הגורעת מערכן המדעי, 
ותוך סטיות מרובות לצד האלגוריה, שהיא מציינת גם את 
פרשנות־הקוראן שלהם. בחלק האחרון של האנציקלופדיה 
מדובר על אירגון חברתם וחינוך חבריהם, שאפשר להם 
להגיע בדרך הפילוסופיה ,הפנימית׳ לשלטון על הטבע ע״י 
אצטגנינות, כישופים ואלכימיה. רוח הכפירה, שממלאת איג¬ 
רות אלו, שימשה מכשול להפצתן עד ימינו אלה! והמשפטים 
השליליים, שחרצו עליהן גדולי האיסלאם, ידועים עד היום. 
רק בהודו, שהאסמאעיליה פעילה שם עד היום הזה, אפשר 
היה להפיצן. אולם החלקים המדעיים שבהן נוצלו — מפני 
סיגנונם הקל והסיפורים והאגדות הכלולים בהם — על־ידי 
המעוניינים (למשל אלגזאלי), וגם על־ידי חוקרים יהודיים 
מיה״ב. "הניאו־אפלטוניים היהודיים שאבו מספרות הניאא־ 
אפלטאניזם הערבי, ביחוד מן האנציקלאפדיה של ,האחים 
הנאמנים׳, לא פחות מששאבו מן המקורות הניאא־אפלטוניים, 
שניתרגמו לערבית". "למחבר ם׳,מהות הנפש׳ הניאא־אפלטא־ 
ניזם הוא תפיסת־עולם דתית יותר משהוא שיטה מטאפיסית 
מוצקת, והוא מציג( באותה צורה, שניתנה לו בספרות 
האיסלאמית קודם כל ע״י ה׳אחים הנאמנים׳" (גוטמן). 
השפעת ה,אחים׳ על ר׳ שלמה אבן גבירול ועל ס׳ "חובות 
הלבבות" לר׳ בחיי אבן פקודה הוכחה ע״י מלומדים שונים. 
את השפעתם על ם׳ "עולם קטן" לר׳ יוסף אבן צדיק כבר 
קבע הרמב״ם. וכן מביא ר׳ משה אבן עזרא בס׳ "שירת 
ישראל" קטעים מאיגרותיהם. ר׳ שם טוב אבן פלקירה מזכיר 
אותם פעמים הרבה ב״ספר המבקש"! ח״ב של ספר זה הוא 
ברובו לקט מן האיגרות (פינם), הסיפור על הפרסי והיהודי 
עבר לס׳ "סוד הסודות" הערבי, המיוחס לאריסטו, אך אינו 
נמצא בתרגומו העברי של ר׳ יהודה אלחריזי. הסיפור 
המפורסם על המשפט בין אדם ובהמה לפני מלך־השדים 
ניתרגם לעברית ע״י ר׳ קלונימום בן קלונימוס ונדפס כמה 
פעמים (לאחרונה ירושלים, תש״י) בשם "אגרת בעלי חיים", 
החלקים המדעיים של האנציקלופדיה ניתרגמו לגרמנית 
על־ידי דיטריצי. 

$€1 0£50/11€/11€ ,ז £00 6 <£ , £1 

, 00101211161 ; 76-89 ,( 1901 ) 1711 ) 1 * 1 גמ< 11£ /ק 0 * 1110 /? 

; 97 — 186 ,( 1920 ) 814718 ? 1 * 111 ) £01-071 { ? 10 > 1 * 86 

,. 041 ,ה 1 ז 13 זז! 6 > 01:1 ־ 81 ;( 1907 ) * 1 * 31 • 10 > מ^׳זז 1/0111 ^ 5/4 
■ 141101 ( . 1 > ) 11 /? 0 ! 1110 /£ ,ממ 13 זז 1 )ט 0 ; 379 , 1 . 1 <ןק 511 , 213 , 1 
; 62 —— 860 , 257 , 251 , 244 , 40 , 1/0 ,־ 516105611061361 ; 114x24 
) 1 ( 1 ' , 11 ־ 5161 . 33 ;( 1920 ) 6616 ) 5 . 60 , 3(0014X1 1(000(14X1 
, 1946 , 6, XX זט 11 ט 0 15130116 ) 10 ) 11 ?£ ) 1/1 /ס ? 4141/101-1/11 

.( 367 

מ. פ. 

אחיד׳ ברית הפועלים העברית הסוציאליסטית העולמית 
פועלי״ציון (מאוחדים עם ברית הציונים הסוציא¬ 
ליסטיים, צ. ם., ע״ע) ומפלגת העבודה הציונית העולמית 
״התאחדות״ (ע״ע). הוקמה בדאנציג (באוגוסט 1932 ) 
בוועידה של שתי המפלגות. כמטרות הא׳ סומנו אז: גישום 
הסוציאליזם בעולם, הקמת חברת עובדים יהודית סוציאלי¬ 
סטית בארץ־ישראל, שיווי־זכויותיהם של היהודים בארצות 


הגולה, אוטונומיה לאומית בארצות, שיש בהן "ישובים 
יהודיים המוניים", והגדל תה של ה״עבודה הפרודוקטיבית" 
בכל שדרותיו של העם היהודי כולו. הא' מסונף להסתדרות 
הציונית העולמית וכן היה מסונף לאינטרנאציונאל הסוציא¬ 
ליסטי. מפלגות ארציות של הא׳ קיימות בארצות שונות, 
שבהן יש ישוב יהודי ניכר. המפלגה המסונפת לא׳ בא״י 
היא מפלגת פועלי ארץ־ישראל. 1932 היו מאורגנים במפלגות 
הא׳ העולמי יותר מ 40,000 חבר, מלבד הסתדרויות הנוער, 
שהיו קשורות בהן, ואירגונים כגון ה״נאציאנאלער ארבעטער 
פארבאנד" ו״פרויען פיאנערן ארגאניזאציע" באה״ב וכן 
"העובד" בכמה מארצות אירופה. בבחירות לקונגרס הציוני 
הי״ט, תחילת 1933 ׳ קיבלה רשימת הא׳ העולמי 226,058 
קולות. עם השמדת יהודי אירופה המזרחית־המרכזית בא 
שינוי יסודי בהרכבו של הא׳. הגדולה בין המפלגות הארציות 
בגולה קודם מלחמת־העולם השניה היתה המפלגה בפולניה, 
ואילו עכשיו תופסת את המקום הראשון המפלגה באה״ב. 
מפלגת פועלי ארץ־ישראל מנתה בסוף 1949 כ 60,000 חברים, 
פעולת הא׳ מתנהלת ע״י מועצה עולמית, משרד מרכזי 
ומזכירות ( 6 חברים). מקום מושבה של המזכירות היה 
תחילה בווארשה ואח״כ ( 1935 ) הועבר לתל-אביב. המועצה 
העולמית הראשונח לאחר ועידת הא׳ בדאנציג נתקיימה 
בווארשה, בסוף ספטמבר 1934 . באוגוסט 1939 נתכנסה 
הוועידה העולמית של הא׳ בז׳נווה, אך מחמת התקרבות 
המלחמה לא סיימה את עבודתה. אחר המלחמה, דצמבר 
1946 , נתקיימה בבאזל הוועידה העולמית השניה. 

השפעתו של הא׳ במסגרת ההסתדרות הציונית היא 
מרובה. יש לו נציגות חשובה במוסדות ההסתדרות וביחוד 
בוועד הפועל הציוני ובהנהלה הציונית. פעולה ניכרת פעל 
גם במסגרת האינטרנאציונאל הסוציאליסטי, שבו השתדל 
הא׳ להפיץ ידיעות על הציונות ועל ההתיישבות העובדת 
בא״י ולרכוש את אהדתו של ציבור הפועלים בעולם למפעל- 
ההתיישבות הציוני. 

על מצע הא , בדאנציג — ״הפועל הצעיר״, 23 בספטמבר 
1932 ; מ. ניישטאט, די וועלט־באוועגונג און אירע אקטועלע 
פראבלעמען, תל-אביב תרצ״ו! לקראת ועידת ג׳יניבה, 1939 , 
שתי חוברות (בטטנטל) שיצאו קודם ועידת ז׳נווה. א) דו״ח 
לוועידה, שכולל שבעה פרקים על פעולות המזכירות של הא׳ 
העולמי. ב) על הפעולה בארצות, שכולל ידיעות על 26 
מפלגות ארציות של הא׳ העולמי. פ נ 

אחאךי'מךינזת. א״מ באים כתוצאה של הסכם בין שתי 
מדינות או יותר לפעול תחת הנהגה אחידה לשם 
השגתה של תכלית משותפת. יש א״מ שמתחילת ברייתם 
נקבעו לזמן מוגבל. החשובים שבאיחודים המתמידים הם: 

1 ) איחודים אישיים, שמתהווים כששתי מדינות או 
יותר יש להן ראש־מדינה משותף. החוקים הקאנסטיטוציאניים 
הפנימיים של מדינות כאלו מרשים לפעמים שאישיות אחת 
תהא שלטת עליונה בהן. כך, למשל, היה קיים איחוד אישי 
בין אנגליה והאנאבר עד 1837 , בין האלאנד ולוכסמבורג 
עד 1890 , בין בלגיה ומדינת קאנגא החפשית עד 1908 . 

2 ) איחודים ממשיים, שנובעים מחוזים בינלאומיים, 
שעל־פיהם מסכימות שתי מדינות או יותר להרכיב לעצמן 
רשות עליונה משותפת ואדמיניסטראציה אחידה, שתטפל 
בעניינים משותפים חשובים. איחוד מסוג זה היה קיים בין 
שוודיה ונארווגיה, 1814 — 1905 . לכל מדינה היתה אדמיני¬ 
סטראציה מיוחדת ובית־נבחרים נפרד, אבל לשתיהן היה 





413 


אחודי־־מדינות — אחות רחמניה 


414 


מלך אחד, מיניסטר לענייני־חוץ אחד ושירות דיפלומאטי 
משותף. איחוד ממשי היה אף זה שבין אוסטריה והונגאריה, 
1867 — 1918 — איחוד, שהיה מהודק ביותר הואיל ושתי 
המדינות שותפות היו באישיותו של הקיסר ובמיניסטריונים 
לענייני חוץ, צבא, צי וכספים. א״מ ממשי היה גם האיחוד 
בין דנמארק ואיסלאנד, שנמשך מ 1918 עד גמר מלחמת־ 
העולם השניה. 3 ) קונפדראציות, איחוד של מדינות, 
שהוא דומה לאיחוד ממשי אלא שהוא מיוסד על בסיס 
פארלאמנטארי רחב יותר. בעוד שאיחודים אישיים או 
ממשיים אינם אפשריים אלא במונארכיות, איחוד קונפדרא־ 
טיווי בא עפ״ר ברפובליקות. לקו׳נפדראציות כמה מוסדות 
משותפים, בדרך כלל— מועצת מדינה (: 19161 ). המדינות 
החברות שומרות על ריבונותן השלימה ועל מעמדן כיחידות 
בינלאומיות נפרדות. אבל ההעדר של מעצמה עליונה בתוכן 
שולל מן הקונפדראציות את אחדות־ההנהגה הנחוצה, באופן 
שהן נוטות ליהפך למדינות פדראליות. הקונפדראציה 
השווייצית התקיימה מן המאה הי״ג עד המהפכה הצרפתית, 
ואח״ב — מ 1816 עד 1848 ׳ כששווייץ נעשתה שוב מדינה 
פדראלית. אה״ב של אמריקה קיבלו אחר מלחמת־השיחרור 
( 1776/83 ) צורה של קונפדראציה, שנתקיימה עד 1787 ; 
ב 1787 הפכו למדינה פדראלית, כן נתארגנו כקונפדראציה 
מדינות־הדרום, שפרשו מאה״ב ב 1861 — 1865 . הקונפדראציה 
הגרמנית, שהוקמה ע״י הקונגרס הווינאי ושהאירגון המשותף 
שלה היה מועצת־המדינות של פראנקפורט ע״נ מיין, שכל 
מדינות־גרמניה היו מיוצגות בה, הפכה ב 1866 לקונפדראציה 
צפון־גרמנית (כתוצאה מגירושה של אוסטריה), וקיומה פסק 
ב 1871 כשממלכה פדראלית באה במקומה (ממלכה זו הפכה 
מצדה לרפובליקה פדראלית עם התקנת הקונסטיטוציה של 
ויימאר מ 1919 ). 4 ) מדינות פדראליות. שהן תוצאה 
רגילה של קונפדראציות. ההבדל החשוב שבין שתי צורות 
אלו — הפדראציה והקונפדראציה — הוא מה שהמדינות 
הפדראליות מיוסדות על הסכם בעל אופי קונסטיטוציוני ולא 
בינלאומי. בדרך כלל ניתן לומר, שבמדינות פדראליות ניטל 
מן החברים היחידים האופי של גופים בינלאומיים, שנשאר רק 
למדינה הפדראלית בכללה. למשל, הקאנטונים של המדינה 
הפדראלית שווייץ רשאים לכרות הסכמים מסויימים ליחסי־ 
שכנות טובים רק בהסכמתה של הרשות הפדראלית, בעוד 
שהמדינות היחידות של אה״ב אינן רשאיות לפעול אפילו 
פעולה בינלאומית מעין זו. — ברית־המועצות היא ע״פ 
המבנה הקונסטיטוציוני שלה קונפדראציה, אע״ם שבפועל 
דומה האיחוד המגובש של מדינותיה לזה של פדראציה. על 
הקומונוולת הבריטי, שהוא א״מ יחיד במינו ומן החשובים 
שבאה״מ בעולם, ע״ע. 

א. ו. 

אחזי ת (א׳ חורגת), ע״ע משפחה. 

אח]־ת רוזמניה< תואר שניתן בזמננו למטפלות מוסמכות 
העוזרות לחולים ולפצועים, לתינוקות וליולדות, 

וכן למטפלות העוסקות בעזרה סוציאלית וברפואה־מונעת. 
לפי שדה פעולתן והתמחותן מבחינים אנו: אחות כללית, 
אחות כירורגית, אחות ציבורית (סוציאלית), 
ועוד. על כל אלה יש להוסיף את האחות המעשית, 
הקונה לה את אומנותה בשנות עבודה בבתי־חולים בסיוע 
לרופאים ללא חינוך סדיר בבי״ס לאחיות. 



אחות רחמנית מטפלת במעפילה וילדה 

בכל ארץ וארץ קיימים חוקים הקובעים את חינוך 
האה״ר ומקנים את זכות התואר לבוגרות של בתי־ספר 
לאחיות ממשלתיים או מוסדות פרטיים מוכרים. בתי־ספר 
אלה קיימים עפ״ר ע״י בתי־חולים גדולים, ושנות־ההוראה 
בהם הן עפ״ר שלוש בשנות לימודיה רוכשת החניכה 
ידיעה באנאטומיה ובפיסיולוגיה, רפואה פנימית, כירורגיה, 
מילדות ופארמאקולוגיה, נוסף להכשרה יסודית בטיכול 
בחולים. 

היסטוריה. האומנות של האה״ר היא עתיקת ימים, 

ואת ראשיתה אנו מוצאים בתקיפה הקדומה באומנות 
הנזכרות במקרא, בקדשות של מקדשי אסקולפוס ביוון 
ובנזירות האחיות של בתי־החולים הקאתוליים. שלושה היו 
הגורמים העיקריים, שכיוונו את התפתחות הטיפול בחולים 
ובפצועים והם שעיצבו אף את דמות האה״ר של ימינו: הדת, 
המלחמות והתקדמות־המדע. בסוף יה״ב יצרו ראשי־הכנסיה 
מיסדרי נזירים ונזירות, שיעודם בחיים היה הטיפול בחולים 
ובנזקקים. במאה הי״ב נפתחו לראשונה שערי בית־החולים 
1611 ( 1461:611 בפאריס. שבהם שימשו לראשונה נזירות כא״ר. 
אח״כ נוסד בית־החולים 10 ״ 1 ק 8 0 ןתג 8 ברומי והמיסדרים 
ובתי־החולים על־שם סט. תומאם וסט. בארתולומי בלונדון. 
אולם הדרכת א״ר מחוץ למיסדרים דתיים התחילה רק 
בתקופה החדשה, ב 1836 בגרמניה. הדחיפה העיקרית למגמה 
זו ניתנה במלחמת־קרים ע״י פעולת־הגבורה של פלורנם 
ניטינגיל (ע״ע), שביחד עם עוזרותיה טיפלה בחיילים 
הפצועים ובחולים בשדות־הקרב ממש והכניסה לשיטת־ 
הטיפול עקרוני היגיינה וסאניטאציה, שנעדרו מבתי־חולים 
של ימיה. מלחמת האזרחים באה״ב והמלחמות, שפרצו אח״כ 
באירופה, הטעימו עוד יותר את הצורך בהקמת חבורה של 








415 


אחרת רחמניה — אח׳טל 


416 



אחיות רחמניות מדריכות חניכות בבית־החולים 1011 כ 01-1 )״ 13 בפאריס 


ומתוך כתב־יד מן המאה הי*נ) 

א״ר בעלות דרגה סוציאלית גבוהה ובעלות ידיעות מקצועיות. 

עם ההתקדמות במדעי הרפואה והבאקטריולוגיה בסוף 
המאה הי״ט חל שינוי מרובה בפעולתם של בתי־החולים 
ובתפקידן של האה״ר, שנתחייבו בשנות־לימודים והדרכה 
מקצועית בכל ענפיה של הרפואה השימושית. 

בא״י הקימה ״הדסה״ בשנת 1925 את בית־הספר לאחיות 
הראשון בארץ ע״ש הנרייטה סולד, שהוציא מתוכו 35 מחזורים 
וכ 250 חניכות. בשנים האחרונות נוסדו עוד כמה בתי־ספר 
לאחיות ליד בתי־חולים שונים בארץ וגדל מספרן של 
האה״ר המאומנות. מ. יו. 

אחז (בכתבי־היתדות יאחז, ומכאן שהשם •א׳ הוא קיצור 
של השם התיאופורי — יהואחז), מלך יהודה ( 743 ״ 

[ 734 ]— 728 ״ לפסה״נ), בן יותם ואבי חזקיהו. היה בן עשרים 
כשעלה על כסא־המלכות, ושש־עשרה שנה מלך. נקבר, לפי 
מל״ב, עם אבותיו בעיר דויד, ולפי דהי״ב — בירושלים, אך 
לא בקברי אבותיו בעיר דויד. כפי הנראה, משל רק שבע 
שנים לבדו, ובמשך תשע השנים הראשונות לשלטונו היה 
שותף לאביו(יותם) במלוכה, ואפשר, שנעשה שותף לשלטון 
עוד בחיי סב( (עמיה) בשעת מסעו הראשון של תגלת 
פלאסר 111 אל ארצות המערב. א׳ סירב להצטרף לברית 
ארם וישראל כנגד אשור — הצעה, שכבר הוצעה כנראה 
בשנתו האחרונה של יותם — מאחר שלא האמין, שמדינות 
סוריה וארץ־ישראל תוכלנה לעמוד בפני אשור. הישראלים 
והארמים עלו על יהודה, שבו ממנה שבי רב (מל״ב טו, לז; 
דהי״ב כח, ה ואילך) ואף שמו מצור על ירושלים כדי 
לכבשה ולהמליך בה את בן־טבאל — שם, שאפשר נשתנה 
לגנאי מ״טו׳ביאל" (ויש השערה [מייזלר], ש״ט(ביאל" זה 
היה אבי משפחתו של "טוביה העמוני"). בניגוד לעצת 
ישעיהו פנה אחז לעזרה אל תגלת פלאסר מלך־אשור, שעלה 
על ארם וישראל ( 733 ). יהודה אמנם ניצלה, אך באה בעול 
אשור. א׳ יצא לדמשק לקבל את פני תגלת פלאסר המנצח, 
ומשם שלח לאוריה, הכוהן הראש, הוראות להכניס צורות־ 
פולחן ארמיות לירושלים ולבנות מזבח כתבנית המזבח 
בדמשק! גם א׳ עצמו הקריב קרבנות ככוהן על מזבח אלילי 
זה (מל״ב טז, יי—טז). ימי הסתבכותו של א׳■ במלחמה עם 
ארם וישראל נוצלו ע״י האדומים, שפרקו את עול יהודה 
מעליהם בעזרת הארמים (מל״ב טז׳ ו). גם הפלשתים 
השתמשו בהזדמנות זו כדי להרחיב את שלטונם בנגב 
ובאשדות הרי יהודה במערב (דהי״ב כה, יה).— אע״ם שא׳ 


נמנה עם המלכים, ש״עשו את הרע בעיני ה"/ מצאו לו חז״ל 
צד זכות במה שהיה בן ואב של מלכים צדיקים (יותם 
וחזקיהו) וכן במה שקיבל את תוכחת ישעיהו בבושת פנים, 
ונמנעו מלמנותו בין אלה שאין להם חלק לחיי עולם הבא 
(סנה׳ ק״ד). ע״ע כרונולוגיה מקראית. 

מייזלר, תרביץ י״ב (תש״א), 109 — 113 ; ייבין, ירושלים א' 
(תש״ח), ד׳—ה׳, י״ג—י״ד; £1 358 , 1925 , 11 1/1 0 ס .א 
. 163 — 161 , 1942 ,) 1 8 11 זנ) 11 / 

ש. י. 

אחזיה, 1 . בן־אחאב, מלך ישראל ( 853 — 852 לפני סה״נ 
בקירוב). נראה, שהיה נתון להשפעת אמו איזבל 
(ע״ע) והניח לה לקיים ואף לחזק את השפעת הפולחן 
והמנהגים הצוריים במדינה. התבוסה של צבא ישראל 
ונפילת אביו במלחמה עם הארמים ( 853 לפסה״ג) עודדה 
את מישע (ע״ע) מלך מואב להשתחרר משיעבוד ישראל, 
ולא עוד אלא שאף נלחם בא׳ מלחמת־תגרה וכבש כמה 
ערים בנחלות ראובן וגד. כפי הנראה, נשתחררו אותה שעה 
משלטון־ישראל גם העמונים. כמדכן נתרופפו קשרי הברית 
בין ישראל ויהודה, ויהושפט, מלך יהודה, סירב לשתף 
את א׳ בחידושה של משלחת־המסחר הימית מעציון־גבר. 
בשנה השניה למלכותו נחבל קשה ע״י נפילה בעד השבכה 
שבעליית ארמונו ושלח לדרוש בבעל־זבוב אלוהי עקרון. 
על כך הוכיח אותו אליהו וניבא לו, שימות בחוליו זה. א׳ 
לא הניח אחריו בנים, ואחיו יהורם (ע״ע) ירש את כסאו. 

2 . בן ליהורם מלך יהודה ולעתליה בת אחאב ואיזבל 
מישראל. בן עשרים ושתיים היה במלכו ושנה אחת מלך על 
יהודה ( 842 — 841 לפסה״ג בקירוב). היה צעיר בניו של 
יהורם, אך עלה לשלטון מפני שכל אחיו הקשישים ממנו 
נהרגו בהתנפלות פלשתים וערבים על יהודה (דהי״ב כא, 
יז, ובפרשה ז( נקרא בשם יהואחז! בסיפור אחר שבדהי״ב 
כב, ו, נזכר עזריהו בן יהורם מלך יהודה, וכנראה גם כאן 
הכוונה לא׳). כפוף להשפעת עתליה אמו הלך בדרכיה בכל 
הנוגע לפולחן ולמנהגים הצוריים. הברית המדינית עם 
שושלת עמרי חזרה ונתחזקה בימיו, והוא ודודו יהורם מלך 
ישראל הלכו להילחם בארמים. לאחר שנפצע יהורם במלחמה 
ירד א׳ ליזרעאל לראות את שלומו, וכשנם משם מפני יהוא, 
שקם על בית עמרי בחרב, נהרג. לפי מל״ב ט, כז—כה, נפצע 
פצעי־מוות "במעלה־גור אשר את יבלעם וינס מגדו וימת 
שם", ועבדיו הביאוהו ירושלימה וקברוהו עם אבותיו בעיר 
דויד. אך לפי דהי״ב כב, ט הספיק לברוח לשומרון ולהתחבא 
שם, אלא שנתפס במחבואו ונהרג, ומסתבר, שאף נקבר שם, 
אחת מנשיו היתה צביה מבאר־שבע, וכנראה ביקש אביו 
ע״י קשרי נישואים בין בית־המלוכה ובין משפחות הנכבדים 
המקומיים לחזק את שלטונו בשטחי הנגב, שנכבשו ע״י 
מלכות יהודה זמן קצר קודם־לכן. על א׳ לא נאמר במקרא 
כנהוג בסיום סיפורי מאורעותיהם של שאר המלכים, "ויתר 
דברי... וכל־־אשר עשה הלוא־הם כתובים על־ספר דברי הימים 
למלכי יהודה". 

ייבין, תרביץ י״ב (תש״א), 242 < הנ״ל, ירושלים א׳(תש״א), 

ד׳—ה׳< ££ 256 ,( 1925 ) 11 ,ז׳דז 3 > 

ש. י. 

אס׳טל 0 ^^)׳ משורר ערבי, נוצרי לפי דתו ( 640 ״— 
710 ״). מגדולי המשוררים שבתקופת החליפים 
מבני אומיה. מפורסמים שיריו הפוליטיים על מלחמת המפ¬ 
לגות שבימיו, וכן שירי־היין שלו. 




417 


אחיגזר — אחיה השילני 


418 


אחיגזר ( 3 ץ 13 ז 0 ), סוג־צמחים ממשפחת הסוככיים (ע״ע); 

צמחים עשביים בעלי פרחים לבנים. בא״י גדלים 
פרא שני מינים, שהם דומים בצורתם לגזר (ע״ע), אבל 
פריים גדול יותר. 

אתית (סם׳ 140 (£), קרקע משותפת. מתהילה נתייחד 
מושג זה לחלקת־אדמה מחוץ לכפר, שנועדה 
למרעה ולשעשועים. במובנו החדש המושג א׳ הוא יציר 
המהפכה המכסיקאנית ( 1910 ), שעל־ידיה הופקעו חלקים 
ניכרים מן האחוזות הגדולות לשם חלוקתן בין האיכרים 
מחוסרי־הקרקע. — א׳ היא חלקה של אדמת־שלחים, שעולה 
לכל הפחות כדי 80 הקטאר, או שדה־בעל, ששטחו המינימאלי 
הוא 160 הקטאר. כל קבוצה, שמונה 20 נתינים מכסיקאניים 
מבני 18 שנה ומעלה, רשאית לדרוש מן הממשלה א׳ לצורכי 
התיישבות. כל אחד מן החברים, אחידטריו (סיז 13 ו. 4 ;( 0 ), 
מקבל 4 הקטארים של אדמת־שלחים או 8 הקטארים של 
שדה־בעל, והוא מתחייב לעבד את אדמתו בעצמו, בלא 
עזרה מן החוץ. הרשות בידו להוריש את האדמה לבני־ 
משפחתו, אך אין הוא רשאי למכרה או להעבירה לידיים 
אחרות. זכותו של האתידטריו יעל הקרקע פוקעת כשהוא 
נוטש אותה או כשאינו מעבדה שנתיים רצופות — מלבד 
חלקת־האדמה, שמעבד כל אחד מן החברים, מקבלת הקבוצה 
קרקע לשימוש משותף: למרעה, לנסיונות חקלאיים, לבניינים 
ציבוריים, כגון בתי־ספר וכיו״ב. 1934 נוסד במכסיקו באנק 
למתן אשראי לא' (£״ 133 1 !!) 0 ז 0 31 ()!(£ 1 ^ח 3110 א), שהונו 
הוא 1/8 מכלל תקציבה של המדינה. הא׳ הוא מן הנסיונות 
השיתופיים הגדולים ביותר בחקלאות. בש׳ 1915 — 1934 
חולקו 8,000,000 הקטאר. בש׳ 1934 — 1938 , עם ייסוד הבאנק, 
חולקו 14,000,000 הקטאר נוספים. בס״ה הקיפה שיטת הא׳ 
22,000,000 הקטארים ו 1,500,000 משפחות. 

; 1937 ,! 011 1 ( 1/11 [ 1 ' 7111■ !111x1x0 ,ת 0 } 

.{) 5 202 , 1941 , 11 ז 516 ת £6 ־< 10 ג ; 2 — 291 , 115 

י. ג. 

אחיטוב, אביה של משפחת אביתר. לפי עדות הכתוב 
(שמו״א יד, ג), א׳ מקושר אל בית־עלי: 

עלי 

_ ! 

חסני פנחס 


אחיטוב אי־כבוד 

ז 

. __ 

אחיה אחימלך 

1 1 

אביתר י 

! 1 

ן אחיה השילוני 
1 1 
אחימלך יהונתן 

ויש מפרשים את הכתובים בקצת שינוי ובונים את שלשלת־ 
היחסים בדרך שונה: 

עלי 

ו י ח י ~ ז 

חפני פנחס אחיטוב 

1 _ 1 _ 

אי־כבוד ] י' ן 
אחימלד אהיה 

1 ן 

אביתר י 

1 1 

| אחיה השילוני 

1 1 

אחימלד יהונתן 

מצד שני מקשרים הכתובים (שמו״ב ח, יז) גם את משפחת 
צדוק באחיטוב, ואם אין כאן מקרה, אפשר שיש כאן ניסיון 
לזכות משפחת כוהנים, שמוצאה כפי הנראה מן החוץ (אולי 
מכוהני הבמות 7 ע״ע צדוק), ע״י מה שייחסו אותה לבית־ 
אהרון. רשימה גניאלוגית אחרת מוציאה אותו לגמרו 
משלשלת היחסים של בית־עלי (אפשר, בהשפעת נבואתו 
הקשה של איש־האלוהים על בית־עלי — שמו״א ב, כז—לו ז 


ג, יא ואילך) ומקשרת את אחיטוב (וצדוק בנו) במישרים 
אל פנחס בן אלעזר בן אהרן הכוהן (דהי״א ה, ל ואילך). גם 
כמה חברים אחרים לאותה שלשלת־יחסים נקראים בשם 
אחיטוב (דהי״א שם! נחמי׳ יא, יא). כמה מחכמי ביקורת 
המקרא חושבים את כל השלשלת למלאכותית, אך אין סמך 
של ממש לדעתם. 

ייבין, ספר דינבורג, תש״י, 45 ־ 48 ;, 041 א .זג 

011 10 מ 0 //:>^> 0 ־:ז 411 ^ ,£? 1 ? 1£0 1 זז 0 ס 

. 1933 , 123-147 .$ , 1 

אחילוטום ( 0017011111111 ), סוג צמחים ממשפחת הקטניות 
(ע״ע); כולל 12 מינים, רובם ים־תיכו׳ניים. כולם 
בני־שיח, בעלי עלים תלתניים ופרחים ערוכים בקרקפת. 
בא״י נפוץ בעיקר הא׳ הזקיף (בתנחסשז .ס), שהוא מצוי 
על שפת נחלים. הא׳ השעיר ( 5111:11111 ־ 811 .ם), שהוא בעל 
פרחים גדולים יותר, מצוי בשומרון. 

ן*תיאף ( 1101 ־ 8131 ), סוג 

צמחים ממשפחת הלופיים 
(ע״ע)!. כולל כ 10 מינים, 
רובם באיזור של ים־התיכון 
המזרחי. צמחים אלה הם בע¬ 
לי פקעת ופרחים חד־מיניים 
קטנים, שהם עטופים במתחל 
ארגמני כהה. העלים מופי¬ 
עים אחר הפריחה, בריחה 
המיוחד, ריח פגרים, מושכת 
אליה התפרחת זבובים הרבה 
להאבקתה (ע״ע האבקה). אחיליף 

אחימאיר, אב״א, פסודונים של אבא שאול הייסינוביץ׳ 
(נו׳ 1896 , דולהי, על־יד בוברויסק, רוסיה), עיתונאי 
וסופר! ממנהיגיהם הרוחנים של הרויזיוניסטים (ע״ע). למד 
באוניברסיטות של ליז׳ ווינה, ובזו האחרונה הוכתר כד״ר 
לפילוסופיה בשנת 1924 (על יסוד הדיסרטאציה:-־ 8611161 
81155131145 0£ ג ££3551 ט^ 5 'ז 816 ת 6 ק 8 20 161102611 ). היה חבר 
ל״צעירי־ציון״ ברוסיה ומשעלה לארץ ( 1924 ) — חבר "הפועל 
הצעיר", אבל ממצדד של השקפות שמאליות נעשה מעט- 
מעט מתנגד קיצוני לקומוניזם ולסוציאליזם כאחד! מתוך 
כך התנגד לשיטת ההתיישבות הקיבוצית ולגידול ההשפעה 
הסוציאליסטית בציונות, ב 1928 נצטרף לרוויזיוניסטים, שאת 
דרישתם למדיניות תקיפה כלפי אנגליה הרחיב א' על־ידי 





421 


אחימאיד, אב״א — אחים צ׳כיים 


422 


תביעתו לחינוך הנוער לשם התנגדות בכוח לשלטון האנגלי 
בא״י: במקום מהפכנות סוציאליסטית תבע א' מהפכנות 
לאומית. א׳ גישם בפועל מה שהטיף לו והיה המארגן הראשון 
של פעולות בלתי־חוקיות נגד ממשלת־המאנדאט, וכתוצאה 
מכך נאסר כמה פעמים (מ 1930 ואילך). הטפתו ומעשיו, 
שהשפיעו הרבה על הכיוון המדיני של המפלגה הרוויזיו¬ 
ניסטית וביחוד על הנוער שבה, גרמו במידה ניכרת לתגבורת 
המתיחות בין הרוויזיוניסטים ומתנגדיהם. ביוני 1933 , כשנרצח 
ח. ארלוזורוב (ע״ע), נאשם א׳ באירגון הרצח. א׳ דחה את 
האשמה בכל תוקף, ולאחר שישב כשנה בבית־הסוהר זוכה 
באינסטאנציה השניה של המשפט, קודם שמיעת עדי־הסני- 
גוריה. אעפ״כ לא שוחרר ממאסרו אלא הועמד לדין כמארגן 
״ברית־הבריונים״ — אגודה ששמה לה למטרה למגר את 
המשטר הבריטי בארץ — ונידון למאסר נוסף של שמונה- 
עשר חודש. הטפתו של א׳.שימשה הגרעין האידיאולוגי, 
שמתוכו צמחו הארגון הצבאי הלאומי (ע״ע) ולוחמי חרות 
ישראל (ע״ע). א׳ כתב אלפי מאמרים, מיעוטם בשמו ורובם 
בשמות בדויים, בעיתונות הרוויזיוניסטית והבלתי־רוויזיו־ 
ניסטית. את רשמיו מזמן ישיבתו בבית-הסוהר סיכם בספרו 
״רפורטאז׳ה של בחורהישיבה" , ( 1946 ). 

אחים ואחיזת של הרוח החוטית, כינוי לתנועה 
דתית, שהשקפותיה באו לידי ביטוי בכמה כיתות 
דתיות במאה ה 13 , כמו המיסדרים של האביונים (ביחוד 
בין הנשים) וזרמים דתיים אחרים בתקופת־הרפורמאציה. 
מרכז־התנועה היה בצרפת, בחבלי־הרינוס ובאיטליה. הא׳ 
היו מושפעים, כנראה, מתורת אמאלריך מבינה (חבל שארטר 
בצרפת)׳ שזיהה את היצור והיוצר וראה באמונת־השילוש 
שלוש דרגות בהכרה הדתית: דרגת־האב, שנמשכה מתקופת- 
האבות עד הופעת ישו, דרגת-הבן — מהופעת ישו ואילך, 
ודרגת רוח-הקודש, שהיא הדרגה הגבוהה ביותר בהכרה 
הדתית, שאותה רצו הא׳ להגשים בחיים. האמונה בזהות 
של היצור והיוצר, שממנה באה האמונה במציאות־האלוהות 
בקרבו של כל אחד׳ הביאה אותם לידי כך, שנלחמו בכל 
הצורות של עצבות בחיי האדם. "מי שמכיר׳ שהאל הוא 
בקרבו׳ אינו צריך להתאבל אלא לצחוק" ( 1 ״ 0$ מ§ 0 ש ;"ס 

1666 ) 61 1 ) 56 ,) 61666 000 10£666 , 56 10 6556 061061 ). - 

תפיסת־עולמם זו של הא׳ גרמה לא רק לכינוי "אחי הרוח 
החפשית", אלא גם להאשמות השונות כנגדם מצד הכנסיה. 
הא׳ נחשבו בצדק ללוחמים בסמכותה של הכנסיה, אבל 
ההאשמה, שפרקו מעליהם כל עול של מוסר׳ היא, כנראה, 
פרי דמיונם של אנשי הכנסיה, שראו בשמחת״החיים, שלה 
הטיפו האחים, משום שחיתות ופריצות. הא׳ לא עמדו ברדי¬ 
פות הקשות, שהכנסיה רדפה אותם, ובמאה הט״ו נעלמו מן 
האופק ההיסטורי. 

. 1935 , 1 ז 1 ז 3 וזז 14 ז 11 ז 0 , 13 

אחיסלך, כוהן מבית-עלי, שכיהן במקדש־נוב בימי שאול. 

יש משערים, שהוא (או אחיטוב אביו) יסד מקדש 
זה לאחר שחרבה שילה בידי הפלשתים. כשברח דויד מפני 
שאול בא מתחילה לנוב, וא׳ צייד אותו בלחם־הקודש 
ובחרב־גלית, שהיתה שמורה במקדש. שאול, שהתמרמר על 
העזרה, שניתנה לאויבו, התנקם בנוב כולה באכזריות והמית 
את א׳ ואת שאר כוהני־נוב, שמונים וחמישה במספר. מטבח 
זה נמלט רק בן אחד של א/ אביתר, ?ונלווה לדויד. 


אחים מוסלמיים אגודה דתית־מדי־ 

נית מוסלמית קנאית. נוסדה במצרים, 1929 , ע״י 
חסן אלבאנא, ״המדריך הראשי״ — תואר שאול מאוצר 
המונחים של מיסדרי הדרווישים ובעלי־המסתורין המוס¬ 
למיים, שבינם ובין אגודת ה,אחים׳ יש דמיון בצורת-האירגון. 
האגודה שואפת להגדיל את כבוד האיסלאם, לחזק את 
השפעתה של הדת בין המוסלמים ולהשליט את חוקי- 
האיסלאם בחייהם החברותיים והמדיניים של כל העמים 
המוסלמיים. מכאן — הפאן־איסלאמיות שלהם, המשמשת 
אצלם בעירבוביה עם שאיפות של ,פאן ערב׳, ומכאן שנאת- 
הזרים שלהם בכלל ושנאת־ישראל בפרט. בחייה המפלגתיים 
של מצרים נוקטת האגודה עפ״ר עמדה של אופוזיציה 
קיצונית. כוחם המספרי של ה,אחים׳ נערך ב 100,000 , 
ב 500,000 , ואף במיליון ויותר. מספר חבריו של איגוד 
ה,משוטטים׳(,אלג׳אואלה׳) שליד האגודה, אירגון־נוער צבאי 
למחצה, נאמד ב 5,000 — 20,000 . בפעם היחידה, שבה הציג 
אל־באנא את מועמדותו לבית־הנבחרים (בבחירות של יאנואר 
1945 ), נכשל. בדרך־כלל עיקר כוחם והשפעתם של ה,אחים׳ 
במצרים— ברחוב, בהפגנות, וכר. ה,אחים׳ הוחזקו אחראים 
לגל ההתנקשויות והרציחות הפוליטיות, שהציף את מצרים 
ב 1945/48 . בדצמבר 1948 נאסר האירגון ע״י ראש־הממשלה 
נוקראשי. בתשובה על האיסור נרצח נוקראשי, וע״י כך 
הוגברו הפעולות לדיכוי האירגון. בפברואר 1949 נרצח 
ה,מדריך הראשי׳ חסן אלבאנא, ומאז נמצא האירגון במחתרת. 
מ 1945 ואילך ניסו ה,אחים׳ להקים סניפים בא״י ובארצות 
הערביות. בארץ נתקיים מעין קלוב דתי מדיני שלהם, 
שנצטרפו אליו אנשי חוגים ומפלגות שונים, ולא נודעה לו 
השפעה מיוחדת: מספר חבריהם בארץ לא עלה על אלף. 
הקשר בין ה,אחים׳ בארץ ובין מצרים היה רופף: רוחני יותר 
מאירגוני. אגודות ,אחים׳ קיימות גם בסוריה, ושם נודעת 
להם השפעה. י. שט. 

אחי§עץ ׳ בן צדוק הכוהן, נודע כרץ קל־רגליים. כשהוכרח 
דויד, בימי מרד אבשלום, לברוח מירושלים, נשאר 
א׳ בעיר כמרגל. עם גמר הקרב רץ אל דויד ובפיו הבשורה 
על הניצחון ועל מות-אבשלום, אלא שלא רצה לצער את 
דויד בבשורת־המוות (שמו״ב טו, לו; שם יח, יט—ל). 

אחימעץ בן פלטיאל ( 1017 , קאפואה - אחר 1054 , 
אוריה), היסטוריון ומשורר עברי. 1054 חיבר א׳ 

את "מגילת יוחסין", המתארת בפרוזה חרוזה את תולדות 
בני משפחתו מן המאה התשיעית ועד לזמנו• מאחר שיצאו 
ממשפחה זו כמה אישים חשובים שהיו ממנהיגי דורם 
(שפטיה, אמתי בר שפטיה׳ פלטיאל), יש למגילת-א׳ חשיבות 
מרובה כמקור לתולדות ישראל בכמה תקופות׳ אלא שביחד 
עם הרבה עובדות היסטוריות נכללו בה גם אגדות וסיפורי־ 
נפלאות. המגילה נתגלתה ונתפרסמה על־ידי א. נויבויאר 
( 1895 ), ומאז זכתה לשלוש מהדורות נוספות, האחרונה 
( 1944 ) ע״י ב. קלאר. א׳ חיבר גם שיר לכבוד הנגיד פלטיאל 
(כלול במגילה) וכמה פיוטים. 

ב. קלאר, מגילת אחימעץ, תש״ד; הנ״ל ב״סיני" חש״ח. 

243 — 248 . 

אחים ךכיים, כת דתית בצ׳כיה בתקופת הרפורמאציה. 

אביה הרוחני היה פטר חלצ׳יצקי (ע״ע), שהציע 
אח רעיונותיו בספר ״רשת־האמונה״, 1440 . האה״צ׳ ביקשו 





423 


אחים צ׳כיים — אחיקר 


424 


להגשים את תורת־הנצרות המקורית, התנגדו לעבודה בצבא 
ולשימוש בכוח אף לשם הגנה על הדת (בזה נבדלו 
גם מן התבוריטים וגם מן ההוסיטים), ביטלו את הבדלי 
המעמדות שביניהם וקראו לעצמם ,קהילת אחים׳ (גז 0 ת 3 שן 
3 > 1-51 :ז 3 ת 8 ) וכן אסרו על חבריהם לשמש בכהונות מדיניות, 
בעיני האחים עדיפות היו שאלות המוסר וחיי יום יום מכל 
אותו ויכוח דוגמאטי־תיאולוגי, שההוסיטים (ע״ע) והלותרנים 
(ע״ע) היו עסוקים בו ביותר. 1457 התיישבו האחים בכפר 
קונבאלד (צ׳כיה המזרחית) ובראשם עמד האח גריגור * 
ויתרו על רכושם ועל מעמדם וחיו על עבודת-אדמה ועל 
מלאכה. בגלל חריצותם ומנהגי־חייהם המוסריים התירו להם 
בעלי-אחוזות מרובים להתיישב באחוזותיהם! וכך נתהוו 
קהילות אחים מרובות בצ׳כיה ובמ 1 ראוויה. עם התפשטות- 
הכת פחתה קיצוניותם. 1494 נתפלגו לשתי קבוצות: "הקהי¬ 
לה הקשנה" ו״הקהילה הגדולה". הראשונה הלכה ונחלשה, 
ואילו האחרונה נתקיימה עוד כ 150 שנה. "הקהילה הגדולה" 
התירה לחבריה למלא תפקידים חברותיים: לשמש כשופטים, 
בעלי־אחוזה, ראשי אגודות מקצועיות, וכד׳. התפשטותו של 
סיגנון חייהם בשכבות רחבות הביאה לידי התעוררות מוסרית 
ורוחנית כללית. ביחוד השפיעו האה״צ׳ על התפתחותה של 
הלשון הצ׳כית וספרותה. למרות הרדיפות האכזריות, שנרדפו 
מצד הקאתולים ואף ההוסיטים, החזיקו מעמד עד 1620 
כשהוכרחו לגלות מארצם, לאחר מפלת צ׳כיה הפרוטסטאנ¬ 
טית והעצמאית. הבישוף האחרון שלהם — שכבר נבחר 
ב״גלות״ — היה יאן עמוס קומניום (ע״ע), "אבי החינוך 
החדש להלכה ולמעשה". ואולם רוח־האחים הוסיפה לפעול 
בעם הצ׳כי וחזרה ונתגלתה בכל תוקף במאה הי״ח ב,קהילת 
האחים׳, שנתחדשה 1722 בהרנהוט (ע״ע) ושהיא ידועה בשם 
ה״כנסיה המוראווית" המתקיימת עד היום. השפעת האה״צ׳ 
היתה מרובה גם על המיתודיסטים באנגליה ובאמריקה. 

ר. ק.-ג. 

אחי' 9 ל ץ מות ( 011 ז 0111 ז 8 11 ;)ט 10 זתץ 1 ?), כת דתית, שתחי¬ 
לתה 1826 במערב אנגליה ובאירלאנד. במרכזה 
עמד ג׳ון נלסון דרבי (ץ 8 ז 6 ס, 1800/82 ). א״פ מאמינים, 
שישו ישוב בקרוב, והם מתאחדים באופן חפשי, בלא אירגון 
בצורת כנסיה, כדי לצפות ל״פרהסיה" זו. לפי אחת מן 
התורות האפייניות להם קיימת בעולם כנסיה אחת בלתי- 
נראית, שבראשה עומד ישו המשיח. כל כמורה רשמית יש 
בה משום שלילת כהונתם הרוחנית של המאמינים ומשום 
דחיית השפעתה של רוח־הקודש. את הכנסיות הקיימות 
קראו מפני כן: "כנסיות־בלעם" וראו בהן משום בגידה 
בנצרות• בני הכת קוראים לעצמם בשם "אחים" סתם. בשם 
א״פ נקראו על שם העיר פלימות באנגליה, ששימשה להם 
מרכז תחילה. התנועה נתפשטה אח״כ ביבשת־אירופה (ביחוד 
בשווייץ הצרפתית) ובאה״ב. ברבות הימים נתפלגה לכיתות 
אחדות. 1926 היו לא״פ כ 650 כנסיות ולהן כ 23 אלף 
מאמינים. 

1 /)) 101 הי\ 1 * 1 1116 /ס **ממ/ר ^ 0 (£ 1 > 1 ז 2 ׳<־׳סין 3 //־/ , 1011 .$ 

14671 \ 0116 י ^ת 1 ־ 1 ^ 10 נ 1 ץזת 130 ; 1883 , 7677 ^ 876 
. 1931 , 16611 ( 761 8 

אחיקר, ספר אחיקר — ספר-עם, שהיה מפורסם, כנראה, 
בארצות דוברות־ארמית עוד בתקופת שלטונה של 
אשור. במאה החמישית לפסה״ג היה הספר חביב על בני 


הישוב היהודי בדרום־מצרים, ורוב פרקיו נמצאו ביחד עם 
התעודות הארמיות של קהילת ישראל ביב מאותה תקופה, 
שנתגלו בתחילת המאה שלנו. במאה החמישגת לפסה״נ היה 
תוכן־הספר ידוע גם לחכמי־יוון. 

הספר נשתמר בכמה שינויי נוסח: בסורית, ערבית, 
כושית, ארמנית, תורכית וסלאווית. נוסחאות אלה דומים 
בעיקרם לנוסח הקדום, שנמצא ביב. לפי תוכנו מתחלק הספר 
לשני חלקים: 1 ) חיי אחיקר, 2 ) המשלים, שהשמיע באוזני 
נדן, בנו המאומץ. הגיבור הראשי של הספר׳ אחיקר החכם, 
נחשב בס׳ טוביה הגנוז לאחד מגולי עשרת השבטים, מבני 
שבט נפתלי, בן־אחותו של טוביה, שעלה לגדולה בגלות 
אשור ונתמנה לשר המשקים, לשומר טבעת המלך ולשליט 
בכל ענייני המלכות בימי סנחריב ואסרחדון. בנוסח יב, וכן 
גם בשאר הנוסחאות, אין זכר למוצאו העברי של אחיקר. 
אחיקר שימש בתפקיד של משנה-למלך בימי סנחריב ואסר־ 
חדון. כשראה לעת זקנתו׳ שאין הוא משאיר אחריו שום 
יורש, אימץ את נדן בן־אחותו לבן וחינך אותו והכינו לרשת 
את משרתו בחצר־המלך. תוכן התורה, שהורה אחיקר את 
נדן, כדי להכינו למשרתו האחראית. נמסר בצורת משלים 
ואמרות־חכמה. כשראה אחיקר, שנדן לא יצלח לתפקידו, 
הרחיקו מביתו. אז הלשין נדן על אחיקר בפני המלך. 
כשנתברר, שדברי־ההלשנה אינם אלא עלילת שקר, נמסר 
נדן לידי אחיקר, שכלא אותו במבוא לשער־ביתו וכל פעם 
שהיה עיבר שם, הטיף לו מוסר. דברי מוסר אלה. הערוכים 
אף הם בצורת משלים, הם החלק האחרון של ס׳ אחיקר. 

תוכן הספר ומגמתו מעידים, שמוצאו הוא בסביבה ארמית- 
אשורית׳ ורק מפני פירסומו בישראל בתקופת הבית השני 
הפך גיבור־הספר לבן־נפתלי מגולי עשרת השבטים. בצורתו 
דומה הוא לס׳ איוב, שכולל אף הוא לא רק דברי חכמה, 
אלא גם את קורותיו של גיבור הסיפור, ול״דברי למואל 
מלך משא, אשר יסדתו אמו" (משלי לא׳ א), שממנו הגיע 
אלינו רק החלק הכולל את דברי החכמה׳ אלא שבמקורו, 
אפשר׳ כלל גם פרטים מחייו של למואל. ספרים כדוגמת 
דברי־למואל ומשלי-אחיקר לא היו בודדים בספרויות של 
עמי־הקדם. דוגמאות של ספרי-חכמה כאלה׳ ובכללן ם׳ 
אחיקר, הגיעו גם לחכמי יוון. אף בספרות החכמה בישראל 
נקלטו רעיונות מתוך ספרים אלה. אולם ם׳ אחיקר עצמו, 
אע״פ שכספר קריאה להמוני העם היה מפורסם למדי 
בישראל׳ לא השאיר שום רושם בכתבי־הקודש. וסיבת הדבר, 
אפשר. נעוצה במה שעקבות האלילות מרובים הם בספר 
שלפנינו ואלה לא ניטשטשו אף במהדורות המאוחרות, 
שמוצאן מתקופת-הנצרות. ואולם יותר מזה גרמה לכך 
העובדה׳ שהספר בכללו ספוג רוח של הכנעה מוחלטת 
ויראת־רוממות בפני שליטי בשר ודם, באופן שכל גזירותיהם 
ופקודותיהם מתקבלות בלא שום הירהור, כחוק ולא יעבור, 
אף כשהן נובעות משרירות־לב וקלות־דעת. נימה זו של 
ביטול־היש כלפי מלך בשר ודם, שהיא מעיקר הספר ואינה 
ניתנת לטישטוש, זרה היא ביותר לרוח ישראל, אך הד 
לנצחון הצדק ביחסים שבין אחיקר ונדן הגיע אלינו בספר־ 
טוביה. ואף דבר זה היה אפשרי אך לאחר שדמותו נשתנתה 
וא׳ נצטייר כישראלי, מגולי עשרת השבטים. 

אבינעם ילין, ס׳ אחיקר החכם, ירושלים, תרצ״ח! י. גוטמן, 

אשבול, אנצ׳ ישראל׳, 11 , 105 — 110 . 

י. נ. 




425 


אהירם — אחמד אפו כפר 


426 



ארון־הקבר של אחט־ם 


אחיו־ם, מלך־גבל, לערך במאה הי״א לפסה״ג. בסוף 1923 
נמצא ארון בתוך קבר ועליו כתובת בכתב העברי־ 

הכנעני העתיק, שהבן אתבעל הקדיש לא׳ אביו. צורת־הכתב 
של הכתובת מעידה על כך, שהכתב העברי־הכנעני היה 
רווח ומקובל בערי־כנען מזמן קדום הרבה לפני א׳, וע״י כך 
ניתנה בפעם הראשונה האפשרות להסיק מסקנות מרחיקות- 
לכת על תולדות הכתב העברי־הכנעני בפרט ותולדות הא״ב 
בכלל. נוסח הכתובת הוא: "ארן ז פעל [א] תבעל בן אהרם 
מלך גבל לאחרם אבה כשתר בעלם. ואל מלך במלכם וסכן 
בסכנם יתמא מחנת עלי גבל ויגל ארן זן, תתחסף חטר 
משפטה, תתהפך כסא מלכה ונחת תברח עלי גבל והא ימח 
ספרה לפף שבל". 

מחוץ לביטויים בודדים הכתובת מובנת כמעט כולה: 
"ארון אשר הכין אתבעל בן אחירם, מלך גבל, לאחירם אביו... 
ואם מלך במלכים או סוכן בסוכנים, אשר יפקד מחנות על 
גבל, יגלה את הארון הזה, יתפורר חוטר משפטו, יתהפך 
כסא מלכותו, ומנוחה תרחף על גבל והוא ימחה מספר 
החיים)."" 

וע״ע גבל; אלף בית. 

אחילתם ( 11 ז 1111 -! 2 ק 5 ; מלאטינית 
ת 1 ג 11 ז 3 ק 5 , מטאטא), סוג צמחים 
ממשפחת הקטניות (ע״ע), שבו יש 
מין אחד בלבד: א׳ החורש (. 8 
מזט^תטן). זהו שיח או אילן נמוך 
בעל ענפים רתמיים, עלים מועטים 

1 ן * • 

ופשוטים ופרחים גדולים צהובים 
וריחנים. גדל בארצות הים התיכון, 
בארץ־ישראל — בחורשות הכרמל 
והגליל. ענפיו החזקים והגמישים 
משמשים למעשי־קליעה (מחצלות, 
עבותות, וכדומה). כל חלקי הצמח 
מרירים מחמת האלקלואיד ספרטאין 
(ע״ע) שבו. 

אחירנ^ל הגילני (מעיר גלה, בהרי יהודה), יועץ של 
דויד שנודע בתבונתו היתירה. לפי הכתוב היתד, 

עצתו "כאשר ישאל איש בדבר האלהים" (שמו״ב טז, כג). 
בימי מרד אבשלום עבר א׳ לצדו של המורד. דויד פקד על 
יועצו ורעו חושי הארכי להילוות למראית־עין אל אבשלום 
ולסכל את עצת א׳ בעצתו שלו. ואמנם, כשביטל אבשלום 
את עצתו הנכונה של א׳ להתקיף את דויד ואנשיו בעודם 
נבוכים, הבין א/ שהמרידה סופה להיכשל, ומיד חזר אל 


עירו והתאבד. במסורת המאוחרת נעשה א׳ כינוי ליועץ נוכל, 
בוגד ומסית, ובמשנה (סנה׳ י׳, ב׳) הוא נמנה עם אלה שאין 
להם חלק לעולם הבא. יש סברה, שהשם א' שימש כינוי־גנאי 
לאחד מתלמידי ישו. 

ארולב, ע״ע מחלב. 

או־ןלמה, אבן טובה׳ מאבני־החושן (שנד כח, יט). לפי 
התרגומים והמפרשים יש לזהותה עם האמתיסט 
$0 ץ 6111 תז 2 , ביוו׳ ״לא־משכר״ — יש אומרים, על שום האמונה 
הטפילה הקדומה, שאבן זו משמשת תריס בפני שיכרון, ויש 
אומרים — על שום שהיא דומה ליין בצבעה). מבחינה 
כימית — קורצה (ע״ע) מימית, 9 2 0 5100 .x , שניתן לה 
גון ארגמן או סגול ע״י עקבות מנגן (ע״ע), כנראה, 
בצורת פרמנגנט; חימום נמרץ הופך את גונה לצהוב (אולי 
מחמת ההפיכה 4 ־ 0 מ*ג #11102 מצויה בשכבות סלעי- 

שחם, ופעמים בתוך אבני־אכט (ע״ע), בהודו ובציילון, 
בבראזיל ובאורוגוואי, בהרי אוראל ובכמה מקומות באה״ב 
ובקאנאדה. עוד המצרים הקדמונים השתמשו בה הרבה 
לתכשיטים ולקמיעות. ועדיין שימושה נפוץ׳ בפרט בשביל 
פיתוחי־אבן (תמונה: ע״ע אבנים טובות, הלוח הצבעוני). — 
"אמתיסט מזרחי" הוא ספיר (ע״ע) או קורונד (ע״ע) גבישי, 
שגלנו ארגמן כעין הא׳. 

אחמד 1 , שולטן עותמאני. משל 1603 — 1617 . המסגד המפואר 
בקושטה הנקרא על שמו נבנה בפקודתו כמשך 
שבע שנים. בגלל כשלונותיו במלחמתו עם פרס, שקרעה 
ממלכות תורכיה את אריואן וקארם, כרת ב 1603 ברית 
לשביתת־נשק עם אוסטריה, שבה הוכרה אוסטריה כמעצמה 
עצמאית ושוות־זכויות לתורכיה. בברית עם פרס, 1612 , 
הכיר בכיבושיה של זו האחרונה בחבלי קאווקאז. 

אד 1 םד ווו, שולטן עותמאני. משל 1703 — 1730 . בהשפעתו 
של קארל הי״ב, מלך־שוודיה, שנמלט לבסאראביה 
אחר מפלתו ליד פולטאבה, יצא א' להילחם ברוסיה וסגר 
בפני פיוטר 1 ומחנהו את הדרך ליד הפרוט ( 1711 ), ורק 
לאחר ששיחדו הרוסים את הווזיר הגדול עלה בידיהם לכרות 
ברית־שלום נוחה להם ( 1712 ). ב 1715 כבש א׳ את מוריאה 
מידי הוויגיציאנים. במלחמותיו עם אוסטריה נחל כמה 
כשלונות והיה מוכרח לוותר לטובתה על הבאנאט, על צפון- 
סרביה ובלגראד בכללה, ועל וואלאכיה הקטנה ( 1718 ). 

בהנהלת המדינה סמך א׳ על הווזירים שלו, אבל התיקו¬ 
נים, שהכניס בתשלומי־המסים, ובית־הדפום התורכי הראשון, 
שנוסד בימיו, גרמו לכך׳ שתקופת שלטונו נחשבת לראשית 
תקופת הקליטה של ההשפעה המערבית בתורכיה. המלחמות 
בפרס והתקוממות־היאניצ׳ארים הכריחו את א׳ לוותר ב 1730 
על כסא־מלכותו. ב 1736 הורעל, כנראה, בבית־הסוהר. 

אחמד(או מחמד) אבן ודועזיה אבו בכר( 4 * 4 ^ 

סופר ערבי במאה הג׳/מ׳, ממ(צא נבטי. מלבד ספרי- 
כישוף וספרים אלכימיים חיבר א׳ כמה ספרים, שלפי דבריו 
תירגם אותם מספריהם של אנשי־בבל הקדומים, אבות־אבותיו 
של העם הנבטי. בספרים אלה שאף א׳ להרים את קרן הנבטים, 
שהיו בזויים בעיני הערבים. מספרים אלה נתפרסמו במיוחד: 
1 ) ס׳ החקלאות הנבטית, שאף ר׳ יהודה הלוי(כוזרי א׳, ס״א) 
והדמב״ם (מו״נ ג׳, כ״ט וא׳) הזכירו אותו בספריהם; 2 ) ס׳ 



ב. פרח בודד; נ. עלי; 
ר. פרי; ה. זרע 





427 


אחמד אכו ככר — אחמד רזא כי 


428 



ססנד אחטד 1 בקושטה 


תנכלושא הבבלי׳ על איצטגנינות < 3 ) ספר על צורות עתי¬ 
קות של כתב, שבהן חיברו החכמים הקדומים את תורותיהם 
הסודיות! 4 ) ם׳ הסמים. הספר השלישי יצא לאור ע״י האמר 
(ז 0 רח 1 ת 13 ־ 1 ) בשם 110 לקץ 1 ^ 0 ז 116 ־| 3111:1 5 ):>כ 1 ב 11 ק 1 \/ 010111 ח\> 
1 > 13106 ק^£ 5 ז 301£ ז 3 לב> ( 1810 ). גם רוב ספריו האחרים של 
א׳ נשתמרו בכתבי־יד. חבולםו 1 (חל 0180 ^! 01 ) תמך באמיתותם 
של ״תרגומים״ אלה! אולם רנאן וגוטשמיד ( 1 ) 0015011101 ./י) 
הוכיחו את הזיון* שבהם. מני אז נחקרו הספרים הרבה משום 
השפעתם על ספרות ימי־הביניים, בשל הידיעות הכלולות 
בהם ומפני שאפשר לעמוד על המקורות שעליהם הם 
מיוסדים. 

, 1 — 430 ■ , 1 . 1 קקנ! 5 , 3 — 242 , 1 ,. 041 , 111 ) 113 ) 81001061 

והספרות העשירה הנזכרת שם. 

א 7 זמד אלבדוי — 1 ־**. — ( 1200 ״, פאס — 1276 , 

טאנטא שבדלתא), המפורסם בקדושי האיסלאם 
במצרים. לפי המסורת, היה מצאצאי עלי, חתן־מוחמד, וייחסו 
לו מעשי נסים. לזכות השפעתו המופלאה נזקף נצחון המוס¬ 
למים בקרב פאראסקוו (דרומית מערבית לדאמיאט בדלתא), 
1250 , שבו הוכו הצלבנים ונשבה לואי ץו. לא׳ מייחסים גם 
כמה חיבורים. חסידיו מאורגנים באגודת ,אחמדיה׳ (השונה 
מזו שבהודו) והם חובשים מצנפות אדומות. לכבודו עורכים 
בטאנטא שלוש חגיגות בשנה. 

אחמד ופיק פא^א (מת 1891 ). שימש בתורכיה בכמה 
תפקידים מדיניים ודיסלומאטיים גבוהים. היה יושב 
ראש בית־הנבחרים בשנת 1876 בזמן הנהגת החוקה. הוא 
גם ידוע כסופר ובלשן: עיבד כמה מן המחזות של מולייר 
בשביל התיאטרון התורכי ופירסם, בשנת 1876 , מילון 
?ותמאני, 


אחמד יסף( 1103 , יאסי [כיום עיר בתורכסטאן, ע״נ סיר 
דאריא האמצעי], שעל שמה הוא נקרא "יסוי" — 

1166 ,שם),בעל-מסתורין תורכי-מזרחי, מן המפורסמים ביותר. 
היה תלמידו של השיך יוסף המד׳אני בבוכארה! הניח קובץ 
שירים מסתוריים (״חכמת״), שנדפס כמה פעמים. 1397 הוקם 
על קברו מוזוליאון בפקודת הכובש המונגולי טימור. 

אוזמד מדוזת — זב!{^? — 1840 — 1912 ), 

סופר תורכי, מחבר של כמה וכמה סיפורים 
ורומאנים, שהיו להם בזמנם קוראים הרבה. מקצתם יצאו 
בתרגומים ללשונות אירופיות. בנערותו היה זמן מרובה 
גולה בצרפת וסיגל לעצמו את תרבות-אירופה. לדעתו, 
שיחדור־תורכיה היה צריך לבוא לא ע״י שינוי בצורת־ 
השלטון אלא ע״י הפצת-השכלה בהמוני־העם. ועל כן התמסר 
כולו לחינוך התרבותי של העם. הירבה לכתוב גם ספרים 
ומאמרים מדעיים־פופולאריים וסיגל את המדע לדרכי־ 
המחשבה של האיסלאם. חוץ מרומאנים כתב גם נובלות 
קטנות הרבה, שהן מכונסות ב 25 הכרכים של "סיפורים 
מעניינים" (לטאיף ריואיאת). כתב גם שירים, דראמות 
וקומדיות. יצירותיו חסרות ערך מדעי ואמנותי קיים! אבל 
הן עוררו את העם התורכי לקריאת־ספרים ולקניית־ 
ידיעות, ובזה פעל הרבה להעלאת הרמה התרבותית של 
תורכיה. 

.( 1902 ) 17€ ס^ 40 { י תז 10 ר 1 .? 

אחמי חא ( ע . 0 ) ביי (נו׳ 1870 ״), עיתונאי, מן התורכים 
הצעירים. נבחר 1908 ליו״ר בבית־הנבחרים התורכי 
ושימש בתפקידים דיפלומאטיים אחרים. היה חבר המשלחת 
התורכית בוועידת־השלום בסוור. 





429 


אחמד שאה — אהמדעכאד 


430 


אתמד^אה ( 1724 — 1773 ), מייסד מלכות אפגאניסטן 
בהקפה החדש. קודם־לכן היה ראש־שבט, שגלה 
מארצו ובא לחצרו של נאדיר־שאח, שליט פרס. לאחר שנרצח 
נאדיר־שאח ( 1747 ) ונתפוררה ממלכתו, חזר א׳ לארצו, קומם 
את השבטים והתמלך עליהם בקאנדאהאר. אח״כ פשט על 
צפון מערב הודו, השתלט על פאנג׳אב פנה מזרחה, לכד 



אחמד שאת 


את נישאפור, הכניע את קאשמיר והגיע עד האוקיינוס ההודי 
(מסעות־מלחמה של 1749 , 1756 ׳ 1761 ) 1 וכן כבש, 1750 , את 
המחוזות המזרחיים של פרם ואת הערבה שבין נהר אמו־ 
דאריא והים הכספי. בסוף ימיו יצאה פאנג׳אב מתחת שלטונו, 
וכך הוריש לבנו טימור שאח את ממלכת אפגאניסטן הנוכחית. 
כינוי( דור דוראן ("פנינת הפנינים") נעשה גם כינוי שבטו, 
הטוען, שמוצאו מבית שאול מלך ישראל. 

אחמךיה ( 1 ^-, 4 ), כת חדשה באיסלאם, שנוסדה בסוף 
המאה הי״ט. מטפת לאחוות העמים ולקירוב הכיתות 
והדתות ודוחה מלחמה בכוח־הזרוע ואף את "מלחמת־המצוה". 
הכת ותורתה נקראות על שם 
יוצרן, פדרזא גולאם א חמד 
קאדיאני מארץ פאנג׳אב (מת 
ב 1908 ), המוחזק אצל חסי¬ 
דיו כמאהדי וכמשיח ואצל 
חלק מהם אף כ״נביא". לפי 
תורת הא׳, שבכללה היא דו¬ 
מה לתורת האיסלאם, סולף 
דבר מותו של ישו גם באוואג- 
גליון וגם בקוראן: ישו, שהיה 
בן־אדם, לא מת על הצלב, 
אף לא הועלה חי השמימה! 
הוא הורד מן העץ על ידי 
תלמידיו, עבר להודו ושם 
מת, בן 120 , בעיר סרינאגאד 
שבקאשמיר. גולאם אחמד 
"אל־מועוד" (המובטח) הוא 
גילגולם של ישו ומוחמד 
כאחד. 1908 , כשמת אחמד, 
נבחר כ״חליף" נור אלדין, 


לאחר שמת גם זה ( 1514 ) נתפלגה הכת: בראש פלג אחד 
הועמד בנו של אחמד, מירזא מחמוד, ובראש הפלג השני — 
מוחמד עלי, שקבע את מושבו בלאהור. כיום קיימות שתי 
כיתות: הא׳ בקאדיאן והא׳ בלאהור. לראשונה אירגוני מיסיון 
בניגריה, בקניה, בג׳אווה ובסומאטרה! לשניה— גם באנגליה 
(בין מאמיניה נמצא גם לורד הדלי), בגרמניה ובארצות- 
הברית (שיקאגו). 

א׳ משתדלת להפיץ את דתה ע״י תעמולה ענפה בלשונות 
שונות (מוציאה בין השאר את ה ת £10 !! £6 0 £ 
ואת ה מ 1 וו! 1513 ), וביחוד על־ידי תרגום אנגלי של 

הקוראן ביחד עם פירוש לפי רוח הכת. ספרו העיקרי של 
גולאם אחמד הוא ספר ״ההוכחות״ (בראהין אחמדיה), 4 
כרכים, 1880/84 . — הכת הקימה מסגדים בכמה ממרכזי- 
אירופה. 

. 8 . 11 ;.££ 291 ,( 1925 ) 3 /' 1 ,ז:> 0014218 ; 0 ^ 171 , £7 

. 194 7 , 18111 * 1 1 ז 1 *!}!ז?־* , ! 72 , 13 נ 011 

אחמן־ננר (ז 3£3 ח 6£1 בת 11 .ו/), בירת־מחוז בהודו בעל אותו 
שם, בפלך בומביי. שוכנת באחת מצלעות־המזרח 
של הרי גוטס המערביים. מספר תושביה 50,000 ( 1946 ). 
מפותחים בה תעשיית־אריג פרימיטיווית, רקימת שטיחים 
וייצור סירי נחושת וארד. 

♦ זו 

אחמן־עבאד (^ 363 ^ 1 !^), העיר הראשית במחוז א׳ 
בפלך בומביי, בהודו המערבית. שוכנת על נהר 
סאבארמאטי. 267 591 תושבים ( 1941 ). מצטיינת ביפי־הנוף 
ובבניינים מפוארים: ארמונות, מסגדים, מצבות־קבר אמנו- 
תיות ! נודעים לתפארת: ג׳מעה מסג׳יד, מקדש הודי עתיק, 
שנהפך למסגד, המקדש הג׳איני חאתי סינג ( 1848 ) ומסגד 
סידי מעיד. מפורסמת בתעשיותיח האמנותיות: עבודות 
משי, זהב׳ נחושת׳ עץ ושן. א׳ היא המרכז השני במעלה 
בהודו לתעשיית הכותנה. 

נוסדה 1411 ע״י אחסד שאח, שולטן גוג׳יראת, ועלתה אף 
ירדה עם עליית שושלתו וידידתה. 1572 נכבשה בידי אפבאר, 
ובמאה הי״ז נעשתה אחת מו הערים הגדולות והפורחות 



מסגד על קבר שאח עלס באחסדעבאד 






431 


אחמדעבאד — אחמנידים 


432 


ביותו בהודו. במאה הי״ח פחתה חשיבותה, שחזרה ועלתה 
בימי השלטון הבריטי (מ 1818 ואילך). 


אחמטזבה, אנה (גור־נקו׳) _ . 4 — (נו׳ 

1888 ), משוררת רוסית. זמן־מה נשתייכה לבית־ 

מדרשם של המשוררים "האקמאיסטים". שיריה, שהם שירי- 
אהבה ושירים ליריים, מצטיינים בדיוק של המבע, בפשטות, 



אנה אחמאטובו! 

שירת העמים — שירת רוסיה" 


אצילות ואינטימיות. קבצי 
שידיה: "המחרוזת", "הלהקה 
הלבנה", ועוד, זכו להוקרה 
מרובה בחוגי המבקרים וה¬ 
קוראים. ספרה האחרון י״ל 
במוסקווה בש׳ 1939 , לאחר 
תקופה ארוכה של שתיקיה. 
בימים האחרונים נפסלו יצי¬ 
רותיה ברוסיה הסובייטית 
מפני שלדעת השלטונות אין 
בהן מוטיווים ומגמות חברו¬ 
תיים מועילים למדינה ולמע¬ 
מד. המשוררת רחל תירגמה 
כמה משיריה, וכן מצויים 
תרגומים מיצירתה ב״ילקוט 
(ספדיית־פועלים, 1942 ). 


אחמים ( 1 מ 1 וח 11411 י/, במצרית עתיקה אפו, ביוונית -ס״י! 110 
7101.15 ), מקום פולחן לאל המצרי מין, שהיוונים 
זיהו אותו עם האל פאן. 

בא׳ נמצא פאפירום משנת 600 לפסה״ג. שעליו נרשמו 
טכסטים מאתימאטיים כתובים יוונית. כן נמצאו שם מן 
התקופה הרומית גוויות חנוטות ועל כל אחת דמות דיוקנו 
של המת עשויה גבס. — א׳ היתד, מרכז לתעשיה של בדים 
ומשי; נתגלו בה אריגים מן התקופה הרומית והקופטית 
ובהם תמונות טוויות. בא׳(פאנופוליס) נולד המשורר היווני 



מסווה קופש■ עת־ק מאווסים 



בותרודעמוד מעושן ופאריס, לובח 


נוינוס. היו בה היכלות אליליים הרבה ובסביבתה מצויים 
מנזרים נוצריים מתקופה קדומה• — בזמננו א׳ היא עיר 
מחוז, 1928 היה מספר תושביה 23,800 , בתוכם 6,600 קופטים. 

אחנשביךיים (בפרסית 13 ץ 1511 מ 3 וזז 3 ו 1 ) 131 ־ 1 ; ביוונית 

השושלת הפרסית הגדולה, שמשלה 
במלכות־פרס הקדומה מזמן ייסודה עד סופה ושנקראה על 
שם אחמן (בפרסית ו $1 ות 3 תז 113 > 1331 , בינו' 15 ׳יו־ 1£ ] 1 ו 0 *.ו/ < ), 
אביו של חישפיש (בפרסית ו 1 ;!;׳*יק 011811 , ביוו׳ 5 ו״ 7 ז> 81 יד). 
שתי תעודות עיקריות מפיצות אור עלי שושלת הא׳. האחת 
הוא ספר דברי־הימים הבבלי והשניה היא הכתובת הגדולה 
בבהיסטון(ביסוטונו).לפי התעודה הראשונה, כורש (הגדול) 
הוא בנו של כנבוזי ( 1 ) בן כורש 1 בן חישפיש. בתעודה זו 
מצורף לשמות אבותיו של כורש התואר "מלך אנשן". 
בכתובת גהיסטון מעיד דריווש 1 על עצמו׳ שהוא בן 
וישטאספה בן ארשאם, בן אריאראמנה, בן חישפיש, בן 
האחאמניש, שעל שמו נקראת המשפחה כולה. מחישפיש 
נסתעפו שני ענפי השושלת של הא׳, שאחת מהן משלה על 
פרסיס והשניה על אנשאן. דריווש מציין, ששמונה מלכים 
מלכו לפניו בשני ענפיה של שושלת זו והוא, דריווש, היה 
המלך התשיעי. 

השושלת הכפולה, כפי שהיא ידועה לנו, היא זו: 
האחאמניש בערך 650 לפסה״נ 
חישפיש ״ 620 לפסה״נ 

אריאראמנה בערך 600 לפסה״נ בורש הראשון 

! 

ארשאם כנבוזי הראשון 

1 ן 

וישסאספה בערך 550 לפסה״נ הורש השני הגדול 558 — 530 

(בסלך-בבל — 539 — 530 ) 

דריווש הראשון 522 — 486 לפסה״נ 530 — 522 כנבוזי השני 








433 


אחמנידים — אחרון, יום!* 


434 



קברות־סלעים של האזזאסנידים בנקש־אי־ווסטס 


לפי שלשלת־יחסים זו קדמו לדריווש תשעה מלכים, ולא 
שמונה, כסי שיוצא מדבריו של דריווש. אולם מתקבל על 
הדעת, שווישטאספה לא שימש כמלך, שהרי היה בן־דורו 
של כורש הגדול, שאיחד את מדינת פרס העתיקה עם 
מדינתו החדשה. אפשר, שדריווש מונה את אביו בין המלכים, 
שקדמו לו, מפני שהיו לו תפקידים מלכותיים או מתוך 
רגש־כבוד. — עם התמלכותו של דריווש הגיעו הצאצאים 
של ענף־אריאראמנה לשלטון על מדינתו המחודשת של 
כורש הגדול. הם מלכו עד ימיו של אלכסנדר הגדול, ששם 
קץ למלכות־פרם. 

וזוהי שלשלת־היחסים מדריווש הראשון עד דריווש 
השלישי קודומאנוס:. 

דריווש 1 522 — 486 לפסה״ג 

1 

אחשוורוש 1 486 — 465 לפסה״ג 

ארתחשסתא 1 424/3-465 לפסה״נ 

_ 1 _ 

1 ! 
דריווש 11 נותוס— 424/3 — 404 לפסה״ב סוגדיאנום— 424/3 לפסה״ב 

1 

אחשוורוש 11 — 424/3 לפסה״ב 

1 

ארתחשסתא 11 — 404 — 359/8 לםםד,״נ 
ארסי(ארסם)— 336/5-358/7 ארתחשסתא ווו— 338/7-359/8 לפסה״ג 
דריווש ווו קודומאנוס — 336/5 — 332/1 לפסה״ג 

א. ש. 

אח?ן 0 ( 8 סמ״ 1 ו/) הסופר, המחבר של "פאפירוס רינד" 
( 01 ח £111 ), שהוא המיסמך הראשי והעתיק ביותר 
(תחילת האלף השני לפסה״ג), שנשאר מן המאתימאטיקה 
המצרית. תוכן ה״פאפירום" הוא חשבון שימושי, ובכלל זה 
יש בו טורים ונוסחאות־קירוב לחישוב־שטחים. 

אח$תא (ביוונית: בכתובת בהיסטון: 

במ 3 זנמ 383 ^; כיום חמדן), בירת מדי העתיקה. 

העיר השתרעה לרגלי ההר אומנטם (אלונד) ונוסדה לפי 
מקור אחד ע״י המלכה שמירמית, ואילו הרודוטוס מיחס 
את ייסודה לדיאוקם. הרוז־וטוס מספר, שא׳ היתה מוקפת 
שבע חומות, זו בתוך זו׳ ובתוך הטבעת הפנימית היה ארמון 
המלך. כורש כבש אותה ב 549 מידי אסטיאגס (אישתווגי). 
בימי שלטון־הפרסים שימשה א׳ מעון־קיץ למלכי בית־ 
אחימיניש. בא׳ היה הארכיון המלכותי הפרסי ושם נמצאה 
בימי דריווש הראשון ה״דכרונה״(קיצור־הפקודה) — הכרזת 


כורש על בניין בית־המקדש בירושלים (עזרא, ו, ב). מכאן 
מוכח, שהכרזת־כורש ניתנה בבירת־־הקיץ של כורש, בא׳. — 
אלכסנדר הגדול כבש את א׳ בשנת 330 לפסה״ג ומצא בה 
אוצרות עצומים. גם בימי הארשקידים הוסיפה א׳ לשמש 
בירה למלכים הפרתיים, וכן גם בתקופודהסאסאנידים. אחר 

הקרב ליד נהונד עברה א׳ לידי הערביים. 

- • * 

. 11 , 16 ^ 1111010 ? 0 .£׳־ ז 0 § 001 .¥\ 

אחנתזן, ע״ע אמנחתפ 17 . 

אחר, ע״ע אליעע ןן־אםיה. 

אחר, מתתיהו, ע״ע ביךנבאום, גחן. 

אוזתן, איזיחר (נו׳ 1892 , וארשה), פסנתרן וק 1 מפוזיטור. 

למד בפטרבורג וערך מסעות לשם קונצרטים 
באירופה ובאה״ב, שבהן קבע את מושבו. חיבר מוסיקה 
וירטואוזית ויצירות־טרקלין לפסנתר. 

אחרון, יוסף ( 1886 , לאזדיי, ליטה — 1943 , הוליווד, 
אה״ב), כנר וקומפוזיטור יהודי. תלמידם של אואר, 

ליאדוב ומ. שטיינברג. 1904 סיים את לימודיו בקונסרוואטו־ 
ריון בפטרבורג במדאליה של זהב ובפרס־החצר. 1907 — 1910 
שקד על פוגות, קונטרא־פונקט, תורת־הצורות ואינסטרומג־ 
טאציה. 1913 — 1916 מורה, סוליסט ומנגן מוסיקה קאמרית 
בחארקוב. מ 1918 — 1924 ערך קונצרטים מרובים ברוסיה, 
בגרמניה, בא״י ובאה״ב. 1925 קבע ישיבתו באה״ב. — הרוח 
החיה והמחיה ביצירתו המוסיקאלית — הן מבחינת הנושא 
הן מבחינת ההשראה — הוא היסוד היהודי. חיבוריו הראשיים 
הם: ״נעימה עברית״ ( 1912 ), שנתחבבה מאד על הקהל, 
״ואריאציות סימפוניות״ לפסנתר ( 1915 ),"מה שגנוזבכינור", 
"סטמפניו", וכן: סויטת־ילדים לשישיה, שירים מרובים, 
שלשה קונצרטים לכינור, החשוב בהם — אופוס 60 , רביעיות 
לכלי מיתרים, שישיה לכלי נשיפה ( 1938 ), "קונצ׳רטו 
לפסנתר בלבד״ (אופוס 74 ), חמישיה לכלי נשיפה, קונצ׳רטו 
לקול זמרה ותזמורת, חמישיה לכלי נשיפה (נשארה בלתי־ 
גמורה). התחיל, קודם פטירתו, בחיבור ה״סימפוניה שלי", 
שכתב ממנה רק ארבעה עמודים. במקצוע הוראת הנגינה 
פירסם "יסודות הטכניקה של הכינור והקשת" 





435 


אחריות 


436 


אחריית, הכרת התחייבות׳ שיש למלא אחריה. יש כמה 
מיני אחריות: 

א. אחריות במשפט האזרחי. 1 ) אחראי הוא החייב 
לשלם את חובו. אם לא פרע החייב את חובו רשאים נושיו 
לעקל את נכסיו ולגבות מן הסכום, שיתקבל ממכירתם, את 
החוב המגיע להם. לפי שיטות משפטיות ישנות היה החייב 
אחראי לא רק ברכושו אלא אף בגופו, וכשלא סילק את חובו 
נעשה עבד למלווה. כשריד לא׳ גופנית זו יש לראות את 
המאסר (במקרים יוצאים מן הכלל) של החייב, שלא שילם < 
דבר זה אפשרי אף לפי המשפט הארצישראלי. המגמה 
החדישה שואפת לסלק את הא , הגופנית, ואף להגביל לפעמים 
את הא׳ ברכוש. המשתתף בחברה בערבון מוגבל אינו מסכן 
את כל רכושו אלא אך ורק את הסכום, שבו השתתף. 

2 ) א׳ לחובות הזולת, כתוצאה מחוזה־ערבות. האחראי 
להתחייבותו של אדם אחר צפוי לכך, שממנו ייתבע פרעון־ 
החוב. על־פי משפט המג׳לה הנוהג בא״י (ובהבדל מכמה 
שיטות אחרות), אין בעל החוב צריך לתבוע את המגיע לו 
מן החייב העיקרי תחילה. גם לפי המשפט האנגלי רשאי 
המלווה לתבוע את הפירעון או מן הערב או מן החייב העיקרי 
או משניהם ביחד, לפי בחירתו, ואינו מחוייב לתבוע תחילה 
את החוב מן החייב העיקרי רוקה. הערב שפרע רשאי, דדך 
כלל, לגבות מן החייב העיקרי את הסכום שפרע (ובהגבלות 
מסויימות גם מחבריו הערבים). 

3 ) ב ד י נ י־נ ז י ק י ן: הגורם נזק לחברו אחראי לפצות 
את הניזוק. במקום סעיפי־המג׳לה הנוגעים בעניין זה הונהגה 
בא״י ב 1947 פקודת־נזיקין, שדיניה מיוסדים על המשפט 
האנגלי: לשם קביעת א׳ דרוש, בדרך כלל, שהנזק ייגרם 
מתוך זדון או מתוך פשיעה (רשלנות, אי־זהירות, וכד׳), אך 
לפעמים מוטלת על המזיק א׳ מוחלטת (שאין להיפטר ממנה 
אפילו ע״י הוכחה, שהנזק נגרם בלא זדון או פשיעה), 
ולפעמים א׳ משוערת, שאפשר להיפטר ממנה אם ניתן 
לנאשם להוכיח, שהנזק בא לא מחמת רשלנות מצדו. באים 
בחשבון בנידון זה מקרים של נזק, שנגרם ע״י איזה כלי 
מסוכן שמישהו היה מחזיק בו, או ע״י אש,שנתלקחה בתחומו 
של מישהו ונתפש טה משם, או ע״י בעלי־חיים בני תרבות 
רעה, שהיו מוחזקים ע״י מישהו, וכד׳. — בעלי־עסק אחראים 
לנזקים שנגרמו ע״י עוזריהם וסוכניהם, בתחום התפקידים 
שהוטלו על אלה האחרונים, ואפילו היו הבעלים זהירים 
בבחירתם ובפיקוח עליהם. ידועים הפתגמים המשפטיים: 
"העושה ע״י אחר עושה בעצמו" או "אחראי יהא הממונה 
עליו״. טובת החברה דורשת א׳ זו. — פטור מא׳ לנזקים מי 
שלא מלאו לו שתים־עשרה שנה. לפי עקרונות המשפט 
האנגלי, שנתקבלו בארץ, אין א׳ זו קיימת בין בעל 
לאשה. 

ג. ם. 

ב. אחריות במשפט העברי. שתי הוראות יש 
למונח משפטי זה בדיני ישראל: 1 . אחריות נכסים! 2 . חובת 
תשלומים במקום החיוב המקורי. 

1 ) א׳ נכסים. פירושה: שיעבוד נכסי החייב לשם 
הבטחת תשלום החוב. עד סוף בית ראשון נהג בישראל 
שיעבוד הגוף: החייב נתפס בחובו ונעשה עבד עברי, 
והנושה אף היה לוקח את בני החייב לעבדים (מל״ב ד. א! 
ישעיה נ, א), עד שאמרו המושלים: "עבד לוה לאיש מלוה" 


(משלי כב, ז). לשם הגשמת העקרון של השוויון הגמור 
של כל בני־ישראל: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" 
(ויקרא כה, נה), הגבילה התורה את שיעבוד הגוף והפכה 
אותו לשכירות של שש שנים. בימי שיבת ציון ביטל נחמיה 
אף את שיעבוד הבנים בחובות אביהם (נחמיה ה, א—יב). 
במקום שיעבוד הגוף בא שיעבוד הנכסים, באופן שנכסי 
החייב ,אחראים׳ במקומו. תחילה נהגה א׳ נכסים רק 
כשהותנה הדבר בשטר־חוב. בתקופת החשמונאים התקין 
שמעון בן שטח, שיהיו כותבים בכתובת אשה "כל נכסי 
אחראין לכתובתיך"(משנה כתובות, ב׳, בי; תוספתא, שם, י״ב, 
א׳! ידוש׳ ח׳, י״א! בבלי פ״ב, ב׳). א״נ נשתרשה בחיי האומה, 
עד שנעשתה דרך כללית להבטחת חובות: לגבי כתובה על 
אשה אמיו׳ שהיא ,תנאי בית דין׳. ולגבי שאר שטרי חובות 
קבעי "אחריות טעות סופר": אפילו לא כתבו את התנאי 
בשטר, הריהו כאילו נכתב, מתוך ההנחה, שהסופר השמיט 
אותו בטעות, וכך נהפך תנאי א״נ משיעבוד מוסכם מכוח 
התנאי לשיעבוד כללי הרובץ מכוח הדין על כל נכסי החייב, 
מעין אפותיקי כללית, בין שהתנו על א״נ ובין שלא התנו 
עליה. שיעבוד כללי מעין זה של א״נ הוא יצירה מקורית 
של המשפט העברי. אמנם מצאנו שיעבוד נכסים גם אצל 
עמי הקדם (בבל, מצרים ויוון), אבל רק מכוח תנאי, שהתנו 
בשטר־חוב, ולא כחוק כללי, ואף לא במקום שיעבוד הגוף, 
אלא בצדו, כביטחון נוסף. — א״נ חלה רק על קרקעות. על 
כן קראו להם בהלכה הקדומה ,נכסים שיש להם אחריות׳, 
שלא כמיטלטלין שנקראו ,נכסים שאין להם אחריות׳. א״נ 
תופסת רק אותם הקרקעות׳ שהיו לו לחייב בשעת ההתחיי¬ 
בות׳ ולא אותם שבאו לו לאחר זה. ואולם אפשר להתנות, 
שהשיעבוד יחול גם על נכסים, שהחייב עתיד לקנות, וכן 
נוהגים לכתוב בכתובה תנאי א״נ: "דקנאי ודאקני"(שקניתי 
ושאקנה). שיעבוד א״נ אינו מגביל את כוחו של החייב 
להשתמש בנכסיו, למשכנם ואף למוכרם כרצונו! ורק 
כשמגיע זמן פרעון החוב זכאי בעל החוב לטרוף את הנכסים 
המשועבדים לו בחובו מידי הלוקח, ולו דין קדימה לגבי 
בעלי חוב מאוחרים. אחר נישול רוב האומה מן הקרקע 
תיקנו הגאונים במאה השמינית, שא״נ תחול גם על המיטל¬ 
טלין לעניין גביית בעל חוב וכתובה. ערכה המעשי של א״נ 
היה ניכר בחיי ישראל עד הדורות האחרונים, וברוב ארצות 
הגולה הכירו הממשלות עד תקופת האמאנציפאציה בשיעבוד 
הכללי הרובץ על נכסי הבעל לטובת אשתו ונתנו לכתובת 
האשה זכות קדימה לחובות אחריות גם כשהבעל ירד מנכסיו 
ונעשה בורח (פושט רגל, שמטן). 

2 ) חובת תשלומים.— בכמה עניינים דתיים ומשפטיים 
קבעה ההלכה׳ שאדם ,חייב באחריותן׳, כגון קרבנות ושאר 
קדשים, מתנות כהונה, נדרים, ועוד, שאם מתו או נגנבו, 
יש שהבעלים חייבים בתשלומים. וכן המוכר קרקע או 
מיטלטלין חייב באחריותן, שאם בא אחר והוציא את המקח 
מיד הלוקח, חוזר הלוקח ונוטל מן המוכר את כל הכספים, 
שנתן לו. התלמוד מבחין בין,אחריות דנפשיה׳, שלא יבוא 
המוכר עצמו לערער על המקח׳ ובין,אחריות דעלמא׳, שלא 
יצאו ערעורים על המקח מצד אדם אחר (כתובות, צ״א, ב׳). 
א׳ זו מוטלת על המוכר, אפילו לא נרשמה בשטר המכר: 
אף כאן אמרו: "אחריות טעות סופר". אולם, המוכר יכול 
להתנות, שלא תהא עליו א׳, והרי הוא פטור, כי כל תנאי 





437 


אחריות 


אחרית־חימים 


438 


שבממון קיים. הגנב והגזלן חייבים בא׳ וכן המוצא אבדה, 
עד שיחזירני. לרשות בעלים. 

א. גולאק, תולדות המשפט בישראל (החיוב ושעבודיו), 

ע׳ 31 — 52 , ירושלים, תרצ״ט; מ. גוטמן, מפתח התלמוד; 

א״ת ע׳ אחריות. 

א. ח. פ. 

ג. אחריות פלילית. אין אדם אחראי למעשיו הפליליים 
אלא אם כן עשאם במצב, שבו חלה עליו א׳ מטעם החוק. 
ואולם אחראי לא רק האדם, שביקש לעשות מעשה פלילי 
מסויים ורצה בתוצאותיו. המסיע מכונית במהירות האסורה 
לפי החוק נחשב אחראי לכל תוצאה, כגון הריגת אדם, אף 
אם לא נתכוון לכך ואף אם רצה למנוע את הדבר. 

מרובות העבירות, שהגדרתן החוקית כוללת גם כוונה 
מיוחדת, שבה נעשה המעשה. במקרה זה חייבת הקטיגוריה 
להוכיח לא רק את הצד האובייקשיווי של המעשה, אלא 
אף את הכוונה הנכללת בהגדרה, אע״פ שבדרך כלל מניחים, 
שבן־אדם אחראי למעשיו כל עוד לא הוכיח את ההפך. 
אמנם, פעמים מתברר ממסיבות העבירה, מה היתד, כוונת 
העבריין, ואז אין צורך בהוכחה מיוחדת. בסעיפים 8 — 20 
מפקודת החוק הפלילי בארץ־ישראל משנת 1936 נקבע מספר 
גדול של מקרים, שבהם אין אדם אחראי למעשיו. ראשית, 
אין ילד אחראי למעשיו קודם שמלאו לו תשע שנים. אף 
בגיל ט׳—י״ב יהיה הילד אחראי למעשיו רק אם הקטיגוריה 
תוכל להוכיח, שידע בשעת מעשה־העבירה, שעבירה היא. 
מי״ב ומעלה אחראי הילד למעשיו, אבל חוקים מיוחדים 
מחייבים אותו בחינוך ומטילים עליו ענשים שונים מענשי- 
המבוגרים (ע״ע פושעים צעירים). מגיל י״ח ומעלה אחראי 
כל אדם א׳ גמורה למעשיו הפליליים. 

הנחה חוקית היא, שכל אדם מוחזק שפוי בדעתו כל עוד 
לא הוכיחה ר,סניגוריה את ההפך. אדם נחשב בלתי־שפוי 
בדעתו, אם מחמת חולי המשפיע על מוחו לא היה יכול 
להבין מה שעשה או לא ידע, שהמעשה אסור הוא. ואולם 
יש מצבים, שבהם אין אדם יכול לשלוט על עצמו אם מפני 
מחלה ואם מפני התרופפות כוח*ההתנגדות שלו, ואעפ״ב 
אין לומר, שלא ידע מה שעשה או שלא הבין את האיסור 
שבמעשהו. במקרים כאלה חייב בית־הדין לענוש את האדם, 
אבל רשאי הוא להמתיק את דינו. אם ב-ת-המשפט מסיק; 
שהנאשם לא היה שפוי בדעתו, צריך הוא לקבוע את אשמתו 
מתוך הסתייגות, שהוא חולה-רוח, ואז לא ייענש העבריין 
אלא יישלח לבית חולי־רוח. 

;ם שיכרון דינו כמחלת־רוח, אם אפשר להוכיח, שהשיב- 
רון בילבל את רוחו של העבריין עד שלא ידע מה שעשה 
או לא הבין את האיסור שבמעשהו. במקרה קיצוני כזה 
יחייב פסק־הדין לשלוח את העבריין לבית חולי־רוח. אחרת 
אין משום הגנה בטענה, שהנאשם שיכור היה, ורואים אותו 
אחראי למעשיו. אולם אם' העבירה היא מאותו סוג, שבו 
דורש החוק הוכחה׳ שהעבריין פעל בכוונה מסויימת, יכול 
בית־המשפט להסיק, שאמנם העבריין עבר עבירה, אלא 
במצב השיכרות, שנמצא בו, מן הנמנע הוא שהיתה לו 
כוונה מיוחדת בעבירה שעבר, ולפיכך יצא זכאי. טענתו של 
הנאשם, שלא ידע שפעולתו אסורה ע״פ החוק, אין בה 
משום צידוק. לא כן דינו של אדם הטועה לא בחוק אלא 
בעובדות׳ הפועל מתוך כוונה הגונה אלא שהוטעה במצב- 
הדברים. אין אחריותו מרובה מכפי שהיתר, אילו היו העוב¬ 


דות באמת כפי שחשב. הנוטל חפץ של חברו מפני שחשב 
בטעות, שזהו החפץ שלו, אינו אחראי לגניבה או גזילה. 

שאלה חשובה נתעוררה במשפטים נגד פושעי־מלחמה: 
באיזו מידה אחראי אדם למעשים, שנצטווה לעשותם ע״י 
הממונה עליו. החוק הארצישראלי קובע, שבדרך כלל אין 
המצווה ועושה אחראי, שהרי אין החייל או הפקיד רשאים 
לברר אם הפקודה היא חוקית; האחראי הוא, בדרך כלל, 
הממונה המצוה. אבל, המצווה אחראי למעשיו אם גלוי היה 
ובולט, שהמעשה הוא בלתי־חוקי. החייל הורג במלחמה 
ואינו אחראי למעשיו. אבל חייל, שהרג נשים או ילדים 
מחוסרי־מגן, אחריות מעשיו עליו אף אם נצטווה לעשות 
כן׳ מאחר שמעשים כאלה — הכל יודעים — אינם חוק 
אפילו במלחמה. 

הסיבה המניעה אדם לעבירה אינה חשובה מבחינת הא׳. 
לפיכך גם הגונב לחם "למלא נפשו כי ירעב" יחוייב בדין 
־כגונב מתוך תאוות־בצע. ואולם בית־המשפט רשאי להתחשב 
במסיבות ולהמתיק את דינו. 

מש. ם. 

ד. אחריות של מדינות כלפי מדינות אחרות. בעיה 
זו , עלולה להתעורר בקשר לפעולות, שיש בהן משום הפרת 
כלל מכללי המשפט הבינלאומי ושמדינה מסויימת פעלה או 
לא מנעה אותן, וכן כשאחד ממוסדותיה או נציגיה של המדינה 
פעל מתוך הפרת כללי־החוקה הפנימיים הנוגעים לסמכויו- 
תיה. פעמים שמדינה אחראית לא רק לפעולת האורגאנים 
שלה׳ אלא גם להתנהגות של אזרחיה (למשל, לנזקים שגרמו 
אזרחיה לזרים בשעת מהומות)! אלא שבמקרה זה קיימת 
הא׳ רק משניתן להוכיח, שהמדינה לא ריסנה במידה מספקת 
את פעולתם המזקת של אזרחיה או לא שקדה כל צורכה על 
הגנת ענייניהם של המדינה הזרה ואזרחיה. כן קיימת א׳ 
של מדינות במקרים׳ שהם נודעים בשם "שלילת־צדק": 
כשבתי־משפט של המדינה מסרבים ליענות לתביעתו של 
זר, או שהם מכריעים הכרעה מעוותת בבירור של תביעה 
משפטית, שבה מעורב זר. שאלות, שהן נוגעות לא׳ של 
מדינות, ניתנות להתיישב בכל הדרכים הנהוגות ביישוב 
של סכסוכים בינלאומיים בדרך שלום. פעמים שמחייבים את 
המדינה להחזיר את המצב ליושנו, ופעמים — לשלם פיצויים 
או אף קנם. 

אחחיות צמרית, ע״ע בטוח, 

אחךיתייהימים ( 13 § 010 ;ז 3 \ £501 —"תורת העניינים האחרו¬ 
נים", מן ביוד, "העניינים האחרונים" 

או "הזמנים האחרונים"), האמונות והדעות בדבר מה שיקרה 
בימים האחרונים של עם־ישראל, של העולם ושל האנושות 
כולה. 

הביטוי "אחרית־הימים" מצוי בתורה, בברכת־יעקב 
(בראשית מט, א), ובחזון־העתיד של ישעיהו (ב, ב) ומיכה 
(ד, א). מכיוון שתורת א״ה עוסקת בדברים הסופיים של 
האומה ושל האנושות היא נקראת בקיצור גם "הקץ" (עמום 
ח, ב; יחזקאל ז, ו! כא, ל! חבקוק ב, ג). ביחוד משתמש 
בביטוי "הקץ" ספר־ ד נ יא ל: "לקץ־העתים" ו" קץ למועד" 
(דניאל יא, יג וכז), "קץ החזון" (שם ח, יז) ו״קץ־הפלאות" 
(שם יב, ו), וביחוד "קץ הימין" (הימים), ובקיצור סתם 
״קץ״ (שם, שם יג — עד סוף הספר ועיין גם "עליית משה" 



439 


אחדית־הימים 


440 


א׳, י״ז וסנהדרין צ״ב ע״ב ! דא״ר, פי״א; ב״ר, צ״ד) או 
"קץ־משיח" (מגילה ג׳ ע״א). 

א״ה כוללת כל מה שיקרה בזמנים הקודמים לביאת־ 
המשיח ("חבלו של משיח"), ב״ימות־המשיח" וב״עולם 
הבא" או "לעתיד לבוא". יש לפעמים בספרות העתיקה 
והמאוחרת ערבוביה של המושגים "ימות־המשיח" ו״העולם 
הבא" מפני שבשניהם מתבטא ניגוד ל״העולם הזה". אבל 
בתקופת־הנביאים אין "העולם הבא" כלול בנבואות של א״ה, 
זולת בספר דניאל (ע׳ להלן). וברוב ה״ספרים החיצונים" 
מורגש או גם נאמר בפירוש, ש״העולם הבא" מתחיל 
לאחר שמסתיימים "ימות־המשיח". למשל, בעזרא ד׳ מתחלת 
תחיית־המתים, סימנו המובהק של העולם הבא, רק לאחר 
שמת המשיח (ד, י״א—י״ד, י״ח, כ״ח—כ״ט וקי״ב).אף בספר 
ברוד הסורי אין "ימות־המשיח" אלא מעבר ל״עולם הבא" 
(כ״ט, א׳ — ל׳, א׳). בברייתות תלמודיות הרבה, ואף 
במשנה עצמה, מוטעם בפירוש ההבדל היסודי שבין ימות־ 
המשיח ו״העולם־הבא״ (למשל, משנה, ברכות, פ״א, מ״ה ; 
מכילתא, פסחא, פט״ז, הוצאת ר״מ איש שלום, דף י״ט ע״א ; 
שבת, קי״ג ע״ב; זבחים, קי״ח ע״ב; ערכין, י״ג ע״ב; 
כלה רבתי, פ״ב, ועוד הרבה, ועיין גם כן: בית המדרש 
לא. ילינק, ח\, 149 ). בתפילת "הכל יומך" לשבת אנו 
אומרים: "אין כערכך, ה׳ אלהינו, בעולם הזה, ואין 
זולתך, מלכנו, לחיי העולם הבא, אפס בלתך גואלנו 
לימות המשיח, ואין דומה לך, מושיענו, לתחיית¬ 
ה מ ת י ם". ואמנם, הרמב״ם הטעים בכל תוקף, ש״סוף כל 
השכר כולו והטובה האחרונה, שאין לה הפסק וגירעון, הוא 
חיי העולם הבא; אבל ימות־המשיח הוא חיי העולם 
הזה ועולם כמנהגו הולך, אלא שהמלכות תחזור לישראל" 
(משנה תורה, ספר המדע, הלכות־תשובה, ט׳, ב׳; ועיין גם 
כן: ״אגרות הדמב״ם״, הוצאת ד. צ. בנעט, תש״ו, עמ׳ 66 ), 
הרמב״ם, ודאי, נשען על אימרתו של רב, שאמר: "אין בין 
העולם הזה לימות־המשיח אלא שיעבוד־מלכויות בלבד" 
(ברכות, ל״ד ע״ב, והמקבילות). 

תורת א״ה היא תוצאה מן המסורת הקדומה של ישראל, 
שעל־פיה אין ההיסטוריה של עם־ישראל אלא היסטו׳ריה 
של פגעים. אין אף אומה אחת בעולם, שתתאר את התהוותה 
לא מתוך נצחונות ואושר ארצי אלא מתוך עבדות ועינויים: 
רק האומה הישראלית מתהווית במצרים בתוך עבודת־פרך 
ולאחד שנגזרה גזירה להשמיד את כל הזכרים. אבל בני- 
ישראל זועקים אל האלוהים והוא שולח להם את משה, 
"מושיען של ישראל", ובאה הנקמה באויבים ("מידה כנגד 
מידה״) ואחריה — הגאולה וכיבוש־הארץ. ובכן יש כאן 
שלשלת קצרה של שלוש טבעות: פורענות — זעקה אל 
אלוהים — גאולה. בימי־השופטים נוספת עוד טבעת אחת 
בשלשלת: בגי־ישראל סרים מאחר ה׳, והוא משעבד אותם 
לעמים רעים ואכזרים, ואז הם חוזרים בתשובה — וה׳ שולח 
להם מושיע בדמותו של שופט זה או אחר, שהוא כעין 
משיח קטן. עכשיו הטבעות של השלשלת אלו הן: חטא — 
פורענות — תשובה — גאולה. הגאולה באה במצרים על־ 
ידי משה, ובימי כיבוש־הארץ — על־ידי יהושוע והשופטים, 
שהם כעין משיחים, כאמור; אבל גאולתם אינה אלא 
זמנית. לסוף בא דויד, ״משיח אלוהי יעקב״ — והוא מביא 
לעם ולארץ את הגאולה השלימה. וכך מתרתקת השלשלת 
בכל טבעותיה: הפורענות, "חבלו של משיח", פרי־החטא, 


קודמת לתשובה, התשובה קודמת לגאולה, והגאולה מביאה 
עמה את ימות־המשיח. העולם הבא הוא מושג מאוחר בהכרתו 
של עם־ישראל, וזמנו הוא אחר ימות־המשיח.־ 

ככל רעיון גדול עברה תורת א״ה שורה של שלבי־ 
התפתחות. יש למנות בה, לכל הפחות, חמש תקופות שונות, 
שהרבה מן החוקרים מערבבים אותן זו בזו: א) תקופת- 
הנביאים, ב) תקופת־הכתובים (תחילת בית שני), ג) תקופת 
הספרים החיצונים (ימי־החשמונאים), ד) תקופת־התנאים. 
ה) תקופת האמוראים והתקופה המאוחרת להם. 

א. הנביאים, שדיברו ראשונים על מה שיקרה את האומה 
ואת האנושות ב״אחרית־הימים", עדיין אינם יודעים את 
הביטוי "חבלו של משיח". במקומו משמש ביטוי אחר: 
"יום־ה׳" או "היום ההוא". מכיוון שישראל סבל מאויבים 
מתחילת־ילדותו, טבעי היה, שיצפה ליום, שבו ינקום ה׳ את 
נקמת־עמו מאויביו ומעניו. "יום־ה׳" או "היום ההוא", הגדול 
והנורא, שבימי התלמוד קוראים לו "יום־הדין", היה, איפוא, 
בחזיונו של ישראל יום של שמחה, שבו יראה עם־וד נקמה 
באויביו, ועל־כן הוא משתוקק, שימהר "היום ההוא" לבוא, 
שהרי אחר תבוסת־הגויים יבואו ימי־אושר לישראל. משהו 
מעין זה יש למצוא בכתבי הבבליים: העתיד מצטייר בהם 
בצבעי העבר הרחוק, שבו היה העולם נתון במצב של אושר 
ארצי שלם וגמור, ואפשר מאד, שיש משהו משותף לתורת 
א״ה הפרימיטיווית בישראל ולזו של עמי־המזרח הקדומים: 
גם בתקופה הקדומה של ישראל היה "יום־ה׳" יום־תבוסה 
לגויים ויום נקמה באויבים לישראל. אבל באו הנביאים 
ושינו מושג זה של "יום־ה׳" או "היום ההוא" מיםו׳דו. 
עמוס, הנביא הראשון שכתביו באו לידינו, מתנגד להשקפה 
פרימיטיווית זו: "הוי, המתאוים את יום־ה׳! למה זה לכם יום־ 
ה׳ י — הוא חושך ולא אור וגר: הלוא חושך יום־ה׳ ולא 
אור, ואפל, ולא נוגה לו" (עמום ה, יח—כ). ומכאן ואילך 
בא "יום־ה׳" בחזון־הנביאים כיום־פורענות, שבא 
בעקבות החטא, ובכן לא רק יום־נקמה בגויים אלא גם, 
ובעיקר, יום־פורענות לישראל. לא רק יחרבו בו "מקדשי- 
ישראל" ו״בית־ירבעם" יפול בחרב (שם ז, ט), אלא אפילו 
הטבע כולו ישתנה בו לרע: "ביום ההוא תבוא השמש 
בצהרים והארץ תחשך ביום אור"(שם ח, ט); הארץ תתמוטט 
כולה ו״תשקע כיאור־מצרים" (שם ח, ח וגם ט, ה). אז יבוא 
גם אסון רוחני על ישראל: התורה תשתכח מישראל; יהא 
"רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע 
את דברי־ה׳" (שם ח, יא יב). מכאן באה האמונה המאוחרת, 
שכבר היא מצויה במשנה, ש״עתידה תורה שתשתכח מישר¬ 
אל" (עיין להלן). אולם למרות מה שתבוא רעה גדולה על 
ישראל, לא יישמד בית־יעקב כולו (שם ט, ח): רק "סטאי־ 
העם", שאינם מאמינים בפורענות כעונש על החטא, "ימותו 
בחרב״; השאר יינצלו. "בית־ישראל" ישוב מכל הגויים ולא 
יישאר בתוכם אף אחד מישראל (שם ט. ט) — הרעיון של 
קיבוץ־גלויות. "סוכת דויד הנופלת" תקום, פרציה ייסתמו 
והריסותיה יוקמו והיא תיבנה כמו בימי־קדם (שם ט, יא). 
פריית־האדמה תגדל, ערים נשמות ייבנו ואלוהים ישיב את 
"שבות עמו ישראל", ש״יינטע על אדמתו ולא יינתש עוד 
מעליה" (שם ט, יג—טו). 

הרי כל תורת א״ה של הנביאים מימי בית ראשון ועד 
גלות־בבל. הנביאים שאחר עמוס הוסיפו עליה פרטים 
חשובים, אבל בעיקר נשתיירה כמו שהיא בספר־עמום. כך, 


441 


אחרית־־הימיפ 


ג 44 



טיכאל־אנגילו: משפט אחרית״היו 1 יס. הקאסטה דסיכבסיינית, רום' 

למשל, הטעים הושע, שהפורענות של "יום־ה׳" אינה דרכיו של אלוהי־ישראל ובקבלה של תורת ציון וירושלים, 

כל־כך תכלית לעצמה, עונש על החטאים, כמו שהיא אמצעי התקוה הגדולה להפסקה מוחלטת של המלחמות בין העמים 

לעורר לתשובה. "בת־ציוך׳ היא כאשה אהובה שחטאה (שם ב,ב-ד; מיכה ד,א-ג) והאידיאל של משיח אישי ומוסרי 

לבעלה והלכה אחר זרים, אבל רק תתחרט על חטאיה ותשוב גמור (ישעיה ט, ה ז יא, ו—ט). ע״ע משיח. — צ פ נ י ה (א, 

לבעלה בלב שלם — ומיד יסלח לה ויארש אותה לו לעולם טו—טז) נתן את התיאור המחריד ביותר של יום־ה׳, וביחד 

בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים ובאמונה (הושע ב, כא—כב; עם זה — את האידיאל של התאחדות האנושות בעבודת¬ 

ו, א—ג). ישעיה הטעים ביחוד את ה,,יום לה׳ צבאות" ה׳; "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה/ 

לא רק על האדם אלא על הטבע כולו בחזון אדיר (ישעיה ב, לעבדו שכם אחד" (ג, ט). ירמיה הטעים והדגיש את 

יב—טז) ואת הצלת־האומה על־ידי "שאר־ישוב" (שם י, הכרחיות־החורבן מפני כובד־החטאים, אבל ביחד עם זה 

כ—בא), ע״י "שאריודישראל", ע״י "זרע־הקודש", שיישאר נתנבא: "שממה תהיה כל הארץ—וכלה לא אעשה"(ד, כז), 

כ 3 צבת־האילן, שנשארת גם לאחר כריתת־הגזע (שם ו. יג), ואמר: "עת צרה היא ליעקב—וממנה יוושע"(שם ל, ז).הוא 

וכאן נוספו האידיאל של התאחדות כל העמים בהכרת ניבא, שאלוהים ירחם על "הבן היקיר לו אפרים" (שם לא, 












443 


אחרית־הימים 


444 



חזיונות יחזקאל הנביא (מציורי ביר,־־כנסת של דויא־אברושוס* 

הציורים מבית־הננכת של דורה אברופוס נתפרסמו ברשותם של "מוסד ביאליק" ופרים' א .ל. סוסניה. 


•ט) וגם בני־אפרים יעלו לציון (שם שם, ה), ו״בני־ישראל 
המה ובני־יהודה יחדיו" ישאלו את הדרך לציון ויילוו אל ה׳ 
(שם נ, ד—ה). קיבוץ־גלויות מוטעם כאן יותר מאצל 
הנביאים, שקדמו לירמיהו(שם יב, יד; כג, ג; כט,יד; לב, לז; 
מו, כז, ועוד). ביחד עם זה מדבר הנביא על "ברית חדשה", 
שיכרות ה׳ עם עם־ישראל, לאחר שייבראו לישראל "לב 
חדש ורוח חדשה" וכל בני־ישראל "כולם ידעו אותי למקטנם 
ועד גדולם" (שם לא, ל—לג). ומלך מבית־דויד יקום, שיהא 
"צמח צדיק" (שם כג, ה—ו; לג, יד—טו); ואז, אם ילמדו 
הגויים ״את דרכי־עמי להשבע בשמי: חי ה׳ — ונבנו בתוך 
עמי" (שם יב, טו—טז). 

שינוי בתורת א״ד, בא ביחד עם חורבן הבית־הראשון. 
השלשלת של ארבע הטבעות: חטא — פורענות — תשובה — 
גאולה, מאבדת אחת מטבעותיה העיקריות: אפילו בלא 
תשובה תבוא הגאולה. יחזקאל מטעים וחוזר ומטעים, 
שה׳ יגאל את עמו "למען שמו", שלא יתחלל בגויים: "לא 
למענכם אני עושה, בית ישראל, כי אם לשם קדשי" (לו, 
כב—כג; ועיין גם־כן: כ, כב, מד; כח, כה; לט, כה, כז, ועוד). 
רק אחר שייגאל העם וישוב לארצו ישוב בתשובה אל 
אלוהיו ויעזוב את שיקוציו ואת תועבותיו (שם יא, יח; טז, 
סג). בחזון הנשגב והיחיד־במינו, "חזון בקעת העצמות" (שם 
לז, א—יד) תיאר הנביא את תחיית־האומה, שכבר חשבה: 
"יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו", וב״חזון העצים המאוח¬ 
דים"׳ שבא אחריו (שם, יט—כח), הוא מנבא לאיחוד של 
ישראל ויהודה, אבל אז, לאחר שכבר נגאל העם, יסבול 
ממלחמה אחרונה.׳"מלחמת ג ו ג ארץ ה מ ג ו ג" (פרקים 
לח ולט), או, כמו שנקראת מלחמה זו בתלמוד ובמדרש: 
"מלחמת גוג ומגוג", שלפי האמונה המאוחרת יאסור אותה 
משיח בן יוסף או בן־אפרים, לא משיח בן־דויד, 
ורק אז ישב ישראל לבטח על אדמתו, ויחזקאל יוצר את 


האוטופיה המדינית־הרוחנית הראשונה של אושר 
ארצי וחיים שלוים וטובים בצל נשיא רחוק מהשתלטות 
וממלחמות. 

הרחיב את האידיאל המשיחי ישעיהו השני. מחוץ 
לתקוות המדינלת־הארציות המזהירות, שחזה לעולים 
השבים לארצם לאחר הכרזת־כורש, ראה לעמו יעודים 
מדיניים־אוניברסאליים גדולים יותר משחזו להם כל הנבי¬ 
אים, שהיו לפניו. ישראל הוא "עבדיה׳", ועל־כן הוא סובל 
ביותר מן הגויים: הוא נושא עליו לא רק את עוו׳נו אלא את 
עו 1 ן כל אומות־העולם. אבל מפני־כן הוא גם יצליח ביותר 
בעולמו: הוא יהיה ל״אור-גויים", ל״ברית־עם", הוא יביא 
ישועת־ה׳ לכל הגויים, "עד קצות־הארץ"(ישעיה מט, א—ח). 
בסופו של דבר, לאחר כל העינויים והעלבונות, שיעברו 
עליו, הוא ״ירום ונישא וגבה מאד״ (שם נב, יב—טו; נג, א— 
יב). וביחד עם אושרו של ישראל יבוא אושר לאנושות כולה: 
"שמים חדשים וארץ חדשה" יברא אלוהים (שם סה, יז; סו, 
כב), הכל יאריכו ימים, שלום ישרור בארץ וקול בכי וזעקה לא 
יישמע בה עוד, ואפילו הטבע הארצי ישתנה לטוב (שם ס, 
כב; סה, יט, כ, כג, כה). הגויים יקבלו את דת־ישראל ויקריבו 
קרבנות בבית־המקדש: "כי ביתי בית־תפילה ייקרא לכל 
העמים" (שם נו, ז), ובנספח לישעיהו (יד, א) נאמר: 
"ונלוה הגר עליהם (על יעקב וישראל) ונספחו על בית 
יעקב״, יהא גם אושר ארצי ומדיני גדול, אבל העיקר הוא — 
נצחונו הרוחני של אלוהי־ישראל על-ידי עמו ישראל, "עבד¬ 
ה"׳ הסובל על קדושת שמו. 

זכריה מדבר על משיח עניו וצנוע, "צדיק ונושע הוא, 

עני ורוכב על חמור", שבימיו לא יהיו "רכב באפרים וסוס־ 
מלחמה בירושלים" ו״קשת-מלחמה" לא תימצא עוד, ומשיח 
עניו זה "ידבר שלום לגויים", ואעפ״כ ימשול "מים עד ים 
ומנהר עד אפסי ארץ״(זכריה ט, ט—י) — מן הים התיכון עד 





445 


אחרירדדזימים 


446 


ים־סוף ומנהר־פרת עד קצות הארץ הידועה אז. ואז — אומר 
זכריה — "יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים בכנף 
איש יהודי לאמור: ,נלכה עמכם, כי שמענו: אלהים עמכם , " 
(שם ח, כג). ואז "יהיה ה׳ למלך על כל הארץ; ביום ההוא 
יהיה ה׳ אחד ושמו אחד" (שם יד, ט). 

יואל מוסיף על תורת' א״ה תיאור מחריד מ״יום־ה׳ 
הגדול והנורא" (ב, ב, יא; ג, ג—ד) ותיאור נשגב מרוח־ 
הקודש, שישפוך ה׳ "על כל בשר" (ג, א—ב). ומלאכי 
כבר מכריז: "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים 
ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה, כי גדול 
שמי בגויים" (א, יא, יד). ובסוף נבואתו אנו מוצאים יעוד, 
שאלוהים ישלח "את אליה הנביא לפני בוא יום ה׳ 
הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על 
אבותם" (ג, כג—כד). 

ב. מספרי־ ה כ ת ו ב י ם, שרובם נתחברו במחצה הרא¬ 
שונה של תקופת הבית־השני, אין ספר תהילים מוסיף 
הרבה על תורת א״ה של הנביאים. גדולים בו הכיסופים 
להרמת־קרנם של ישראל ושל אלוהי־ישראל כאחד, גדול 
צערם של בעלי־המזמורים על עלבון־האומה וגדולה קובל־ 
נתם על "למה יאמרו גויים: איה אלוהיהם?", ואף גדולה 
תקוותם, שבסופו של דבר תהא ציון בנויה לתפארת וכל 
העמים יכירו באלוהי־ישראל. אבל כל אלה הרי כבר הם 
מצויים בחזיונות־הנביאים. הספר היחידי מספרי־כתובים, 
שבא להוסיף על תורת א״ה של הנביאים, הוא ספר דניאל. 

דניאל, המאוחר שבספרי־התנ״ך, הוא הגליון (האפוקא־ 
ליפסה) הברור הראשון (זכריה הוא רק מתחיל בדבר), 
שבו באה סקירה־לאחור על מאורעות, שכבר אירעו, סקירה, 
שמשתדלת להתראות כחזון־הבאות, כהשקפה על העתיד 
לבוא, שהיא מקושרת במאורעות של העבר. תורת א״ה באה 
כאן כ״חזון ארבע המלכויות" (דניאל, פרק ב) וכ״חזון 
ארבע החיות" (פרק ז). ארבע המלכויות הן: בבל, מדי, 
פרם ויוון. מלכות יוון היא ״מלכות חלוקה״ — לבית־תלמי 
ובית־סלוקוס. "ובימי המלכים האלה יקים אלוהי־השמים 
מלבות,'שלא תיהרס לעולם, ומלכותה לא תיעזב לעם אחר, 
תדק ותאבד את כל המלכויות האלה והיא תקום לעולמים" 
(שם ב, מד). ואף ארבע החיות הן אותן ארבע המלכויות: 
בבל, מדי, פרם ויוון. אלא שכאן נזכרות גם "עשר חקרנים", 
שצמחו למלכות־יוון: עשרה מלכים מאלכסנדר מוקדון עד 
אנטיוכוס אפיפאנס — וזה האחרון הוא ה״קרן המצעידה", 
שיש לה "פה מדבר גדולות" נגד אלוהי־ישראל ועם־יהודה. 
ודניאל ממשיך: "רואה הייתי במראות הלילה, עם ענני־ 
השמים בא כבן־אדם ("עם ענני־שמיא כבר־אנש 
אתה הוא") והגיע עד עתיק־הימים ולפניו הקריבוהו. ולו 
ניתנו שלטון ויקר ומלכות וכל העמים, האומות והלשונות לו 
יעבודו, שלטונו שלטון־עולם, אשר לא יעבור, ומלכותו, אשר 
לא תיהרס" (שם ז, יג—יד). ומלאך מבאר לדניאל, שארבע 
החיות״הן ארבעה מלכים (מלכויות), ואחריהם "יקבלו את 
המלכות קדושי־עליונים ויירשו את המלכות עד 
העולם ועד עולמי־עולמים" (שם, יח). ברור, שבן־האדם, 
שבא עם ענני־השמים ("כבר־אנש עם ענני־שמיא"), ש״מל־ 
כותו מלכות־עולם" ושהוא מסמל את "קדושי־העליונים", 
הוא — עם־ישראל: אם הגויים נצטיירו כאן כחיות־ 
טורפות נצטייר עם־ישראל המדוכא כ״בן־אדם, שבא עם 
ענני־השמים"(עובד לאלוהי־השמים), והוא יקים את מלכות־ 


השמים, מלכות־האלוהים הנצחית. אבל עד מהרה, עוד בימי 
"םםר־חנוך׳ ("הכושי"), ראו ב״בן־אדם" זה את ה״משיח" 
(עיין להלן); ומכאן בא גם התואר "בן־אדם" לישו. מלכות־ 
שמים, מלכות הצדק והמשפט, האידיאל של הנביאים כולם, 
קיבלה כאן צורה מוחשת ובולטת יותר: היא תקום לאחר 
שיחלוף שלטון־הגויים, שאינו מתקיים אלא זמנית, ואילו 
היא תתקיים לעולם, תורת א״ה נעשית כאן חלק מתפיסת־ 
עולם פילוסופית־היסטורית. 

ועוד חידוש יש בספר דניאל: ישעיה השני (או השלישי) 
מסיים את ספרו באיום, ש״פגרי האנשים הפושעים בה , — 
תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו ד ר א ו ן לכל 
בשר״ (ישעיה סו, כד); ובמקום אחר בישעיה נאמר: "יחיו 
מתיך, נבלתי יקומון, הקיצו ורננו, שוכני־עפר, כי טל אורות 
טלך (מה שיצר אחר־כך את הביטוי "טל של תחיה") וארץ 
רפאים תפיל״ (כו, יט) — מה שיש לפרש על דרך־המליצד, 
כמו את "חזון בקעת־העצמות" של יחזקאל. אולם בספר־ 
דניאל נעשו חזיונות ודימויים פיוטיים אלה אמונה בתחיית־ 
המתים ובשכר־ועונש לאחר מיתה: "ורבים מישני 
אדמת־עפר יקיצו, אלה לחיי־עולם ואלה לחרפות, לדראון־ 
עולם" (דניאל יב, ב). 

יש דעה, שתורת א״ה מישעיה השני ואילך, ובפרט זו 
שבספר־דניאל, מושפעת מתורת־זאראתושטרה, שעל־פיה 
יינצל העולם מן הרע לאחר שינוצח אנגרא־מיניאוש, אלוהי־ 
הרע, בעזרת הסאושיאנט, מעין המשיח, שבאמצעותו ישפוט 
אהורה־מזדה את האנושות, שתקום לתחיה, ואז תבוא 
מלכותו של אהורה־מזדה, אלוהי־הטוב, שתביא אושר נצחי 
ואלמוות לבני־אדם; וכן יש באמונת הפרסים גם "יום־ 
הדין", שכר־ועונש לאחר מיתה וימות־משיח. אבל באמת 
יש בתורת־זאראתושטרה שלושה סאושיאנטים מזרע־זארא־ 
תושטרה, שאינם דומים למשיח היהודי האחד, ואפילו לשני 
המשיחים (עיין להלן). אמונת־המשיח יש כבר אצל ישעיה 
הראשון, והעיקר — למה מצויות השפעות פרסיות דוקה 
בספרים, שנוצרו לאחר שבטלה מלכות פרסי (עיין נגד 
השפעות פרסיות בתורת א״ה: ?זנ £1111 1€ ע £3 ,תז 10 נ 1 ז£() 80 .א 
,ח 110 נ 401 \ 1 . 14 . 1 ; 239 — 28 .קק , 1901 ,מ 361$1 > 132 \ 16 65 זק 3 ' 4 
321 .ק , 1926 ,ךו 151 ח 13 ז: 0351 ז 20 ץ 1 ז £3 ; י. קלוזנר, היסטוריה 
של הביודהשני, 2 [תש״ט], 51 — 65 ). 

ג. הספרים הגנוזים לא הוסיפו אמונות ודעות 
חדשות הרבה בתורת א״ה על מה שמצוי בכתבי־הקודש. 
ואף הספרים החיצונים לא חידשו אמונות ודעות 
בתורת א״ה מעיקרן, אבל הם הרחיבו את הציורים 
המקראיים וריעננו את הצבעים המבהיקים שלהם, ועל־ידי 
כך נתגלו בתורת א״ה צדדים חדשים הרבה. 

בספר־חנוך ("הכושי") מתואר "יום־ה" , של הנביאים 
ו״יום־הדין" או "חבלו של משיח" של התנאים בצבעים עזים 
ביותר. יישפטו בו לא רק הרשעים אלא גם "הצדיקים כולם". 
הרשעים ייכרתו ולצדיקים יאיר אור־אלוהים (א , , ג׳—ט , ). 
ולא רק בני-האדם יישפטו ביום־הדין אלא גם השטן: 
קודם־כל יימסר עזאזל בידי רפאל המלאך, שיעקוד 
אותו בידיו וברגליו וישים אותו במדבר בחושך, ולסוף 
"ישליכו אותו אל הגיהינום". ואז ירפא רפאל את .,הארץ, 
שנשחתה בידי המלאכים״ — הנפילים שבכתבי־הקודש, 
שמחזאי ועזאל שבמדרש, שאף ב״ספר־חנוך" נזכרו 
בשמותיהם אלה. הם, שחמדו את בנות־האדם והביאו את 




447 


אחרית־הימיג 


44* 


התאווה לעולם, לימדו את בני־האדם מלאכות ואומניות, ובי¬ 
ניהן את מלאכת יציקת־הברזל, שגרמה למלחמות ולשפיכת־ 
דם־אדם, את עיבוד המתכות היקרות, שגרם להתקשטות של 
הנשים ולרדיפה אחר כלים נאים, ואת מלאכת־הכתיבה, 
שגרמה לחיבור של ספרים מלאי נבואות־שקר וחזיונות־שווא 
והטפה למעשים רעים. על־כן ישפוט ה׳ ביום־הדין את הנפי¬ 
לים משפט קשה, וביחד עמהם את הרוחות הרעות, השדים 
והמזיקים. שנוודרשעים תקצורנה והפירות והתבואות 
בשדותיהם ובגניהם יאחרו להתבשל, החמה לא תשקע בערב 
והלבנה והכוכבים לא יראו במועדם, ורעה 
תבוא על בני־האדם העושים את צבאות־ 
השמים אלוהות בחייהם, ואחר מיתתם 
ייענשו רוחותיהם ויבערו באשה של 
גיהינום. יינצלו רק הענווים והצדיקים, 
"דור־האור", כי "צדק הוא משפט האלוהים" 
(פרק ק״ה). וקשה יהא משפט זה: פגעים 
רעים יבואו על כל העולם כולו — על עמים 
וממלכות ועל בני־אדם יחידים. העמים 
יתקוממו זה לזה, היודעים מחסור ירטשו 
את ילדיהם, ההרות תפלנה והאמות לא 
תרחמנה על יונקי־שדיהן (צ״ט, ד'—ה , ). 
איש לא יימנע מלהרוג את בנו ואת בן־בנו 
ואת אחיו. הסוס יחצה בדם־החוטאים עד 
החזה והעגלה תטבע בדם עד נבחה. אל 
עליון יתנשא ביום ההוא לעשות משפט 
קשה בחוטאים, ורק על הצדיקים יפקיד 
האלוהים את ה״עירים" ("עיר וקדיש נחת 
מן שמיא"— דניאל ד. כ— המלאכים הע¬ 
רים לשם שמירה), שישמרו אותם כבבת- 
עין עד שישמיד אלוהים את הרע מן העולם. 
ואף אם יישנו הצדיקים "שינה ארוכה" 
(יהיו "ישני-עפר") אל יפחדו: הם יקומו 
מעפר לחיי־עולם, בעוד שהרשעים יעונו 
עד אין־סוף (ק/ א׳—ה׳). הצדיקים ייהנו 
מאושר ארצי גדול: הם יולידו אלף בנים 
וישלימו בשלום את חייהם. בארץ יינטעו 
כל מיני אילנות נאים. הגפנים תתנה פרי 
בשפע, ומן הזרע, שייזרע באדמה, תצמיח 
מידה אחת של זרע אלף (או גם עשרת 
אלפים) מידות של תבואה, ו״מידה אחת 
של זיתים תתן עשר בת־שמך (י׳, י״ז— 
י״ט). וגדול יהיה גם האושר הרוחני: הארץ 
תתמלא צדק, תינקה מכל חמס ועוולה ומכל 
חטא, מכל רשעה ומכל טומאה, מכל צרה ומכל עמל. כל 
בני-האדם יהיו צדיקים, וכל העמים יהללו ויכבדו את ה׳ 
וכולם יעבדו אותו (י/ כ׳—כ״ב). החטא "יישמד לנצח ולא 
ייראה עוד למן היום ההוא ועד עולם" (צ״ב, ה׳). אלוהים 
יפתח את האוצרות של ברכת־השמים ויריק אותם על 
מעשיהם ועבודתם של בני־האדם, ושלום ומשפט ביחד 
יתקיימו כל ימי־עולם (י״א, א׳—ב׳). 

ב״ספר־התולדה", שנכלל ב״ספר־חנוך" (פ״ג—צ׳), יש 
חיקוי חזיוני לספר־דניאל: שבעים אומות-העולם מתוארות 
כרועים רעים, שמסרו את הצאן (ישראל) לחיות רעות 
ולעופות דורסים, וכל אלה אכלו את הצאן בכל פה. אבל 


באו האילים, הם החשמונאים, והצילו את הצאן. האלוהים 
ישב ב״יום־הדין" על כסא-דין לאסור את ה״נפילים" ואת 
שבעים הרועים ולהשליך אותם לתהום מלאה אש לוהטת. 
היא "עמק־האש" (גיא־הינום), שלשם הושלכו גם ה״צאן 
העיוורות״ — החוטאים מבני־ישראל. ואז הגיעו ימו ת¬ 
חמש י ח, המקדש הישן נהרס ועל מקומו הביא "אדון- 
הצאן" בית חדש, גדול וגבוה מן הקודם. במקום ירד 
ש ל י ם ש ל מ ט ה באה י ר ו ש ל י ם ש ל מ ע ל ה, "ירושלים 
של העולם הבא", שנזכרה בתלמוד (תענית, ה׳ ע״אן בבא 


בתרא, ע״ה ע״ב), בספרות החיצונית (עזרא החיצון, ז/ 
כ״ו! י״ג, ל״ו) ובברית־החדשה (גאלאטיים, ד/ כ״ה—כ״ו! 
עבריים, י״א, ו׳ז י״ב, כ״ב; גליון־יוחנן, כ״א. ב/ י׳). אז 
כורעים ברך כל הצאן הנשארות (הגויים, שלא לחצו את 
ישראל), כל חיות־הארץ וכל עוף-השמים לפני הצאן (ישר¬ 
אל) ועובדים אותן ונשמעים להן. בא ק י ב ו ץ - ג ל ו י ו ת, 
ובני-ישראל החוזרים מן הגלויות והגויים המתגיירים באים 
לירושלים, והצאן מחזירות את החרב, שנמסרה להן כדי 
להמית את חיות־השדה, מניחות אותה לפני ה׳ בביתו וחות¬ 
מות אותה בחותם — מתקיים היעוד של "לא ישא גוי אל 
גוי חרב״ — ב י ט ו ל - ה מ ל ח מ ה. היהודים (הצאן) אינם 



פרט מתוך ,חזיונות יחזקאל הנביאי. מלמעלה למטה: העצמות היבשות. בני־ישראל שקטז 
לתחיה, עץ יהודה ועץ יוסף—עץ אחד(מציורי בית־הכנטת של דורא־אברופום) 




449 


אחרית־הימים 


450 


מתנקמים אז בגויים אויביהם. כל הצאן מתכנסות לבית־וד• 
(בירושלים) ומופיע המשיח בדמות "פר לבן (צדיק גמור) 
בעל קרניים גדולות", שכל חיות־השדה ועופות־השמים 
יראים ממנו, ולסוף משתנות "כל המשפחות" (משפחות- 
הגויים) ונעשות כולן פרים לבנים, והאלוהים שמח על 
כולם (צ׳, י״ז—ל״ח). 

וב״ספר־המשלים״, שנכלל בספר חנוך הכושי (ל״ז— 
ע״ח),. מתואר המשיח כ״בן־האדם" שבדניאל, וכמה שמות 
יש לו שם (ע״ע משיח). שבעים שופטים ממונים לשפוט 
את כוכבי־השמים ואת כל הרשעים ועושי־העוול, והאלוהים 
נוקם את נקמת־דם־הצדיקים (מ״ז, א׳—ד׳). מלכי־האדמה 
הרעים והעריצים מושלי־הארץ יימסרו בידי בחירי־האלוהים 
ויישרפו כקש באש וזכר לא יהא להם. אז יבואו ימות־ 
המשיח: השלום ישלוט בארץ, החכמה תהיה "כמים לים 
מכסים", הנסתרות ייגלו, העוול יסוף כצל ולמשיח תהיינה 
שבע המידות של רוח־הקודש (ישעיה יא, ב). צרה ויגון 
ימצאו את החוטאים: אבל יכולים הם לחזור בתשובה 
ולהינצל, כי רק מי שלא ישוב — יכלה (נ׳, א׳—ד׳). הארץ 
תפיל את הרפאים (ע״פ ישעיה כו, יט) והשאול תשיב 
את פקדונה. המשיח יגלה לפני הצדיקים והקדושים את כל 
סתרי־החכמה, והכל ייהפכו למלאכים (נ״א, א׳—ה׳). תהא 
ת ח י י ת ־ ה מ ת י ם, כללית כנראה, של הצדיקים והרשעים 
כאחד: אלא שהצדיקים ייבחרו ע״י המשיח לשמוע את 
תורתו ויתדמו למלאכי־השרת. תפול המחיצה בין שמים 
וארץ, בין מלאכים ובני־אדם: צדיקים ומלאכים יושבים 
ביחד והמשיח יושב בין הצדיקים כאחד מהם. כולם מזהירים 
כזוהר הרקיע, מראם כאש־נוגה ופיהם מלא שיר ושבחה 
לאלוהי־הרוחות (כמו בברייתא התלמודית: "צדיקים יושבים 
ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו־השכינה"). ואז לא יהא 
עוד צורך בשום־דבר, שבני־אדם בעולם הזה להוטים אחריו. 
כי כסף וזהב לא יהיו אז לשום אדם. אז "לא יהא ברזל 
למלחמה, ולא ציפוי לשריון, מתכת לא תועיל, בדיל לא 
יצליח ולא יכובד ועופרת לא תחמד". כל אלה "יאבדו 
ויישמדו מעל פני־האדמה" עם הופעת המשיח (כ״ב, ו׳—ט׳). 
המשיח ישפוט את עזאזל ואת כל צבאו, וארבעת "שרי- 
הפנים", מיכאל, גבריאל, רפאל ופנואל (במקום "אוריאל" 
שבספרות המדרשית), ישליכו אותם לתוך כבשן לוהט 
(נ״ד, ה/ ר! נ״ה, ד׳—י׳)! וכן יהיו נידונים גם הנפילים 
והנוטים אחריהם (נ״ו, א׳—ד׳). ואולם עדיין לא יהא שלום 
גמור בארץ: המלאכים־הנפילים, קודם שיושלכו לתוך אשה 
של גיהינום, יסיתו את מלכי הפרתיים והמדיים, שיתנפלו 
על א״י: אבל ירושלים, "עיר קדושי־האלוהים", תהא מכשול 
בפני סוסיהם — ותהא חרב איש ברעהו והשאול תפתח את 
פיה ותבלעם (נ״ו, ה׳—ח , ). הפרתיים, וביחוד המדיים, הם 
כאן "גוג ארץ המגוג" של יחזקאל או "גוג ומגוג" של 
התלמוד. ואחר מפלת גוג ומגוג יהא קיבוץ־גלויות, 
שהוא מתואר בריאליות מרובה (כ״ז, א—ג , ): מדובר על 
הלווייתן ועל שור־הבר (הבהמות), שנזכרו בתלמוד 
(ב״ב, ע״ד ע״ב וע״ה ע״א), וכן גם בעזרא החיצון (ו׳, 
מ״ט—נ״ג) ובברור הסורי (כ״ט, ד׳). את "המלכים העריצים 
ואת המושלים הרמים" ימסור אלוהים למשפט בידי מלך- 
המשיח, שיושיב אותו על "כסא־כבודו" (ס״ב, א׳—ג׳), 
והרשעים הללו ייבהלו מפני מלך־המשיח, ש״ברוח שפתיו 
הוא ממית רשע" (על־פי ישעית יא, ב—ד). אפשר, שבשי¬ 


תוף זה של האלוהים והמשיח ביום־הדין יש השפעה פרסית 
(עיין: 1 ) 110 1011 § 1 !ש 11 שו) 5150 ז 6 ק 11 ^ ש!ס < 2 ] ¥1 \ס 61 ]:[ 6 ו 501 .! 
203 — 202 . 35 , 1920 , 1 ז £01:111 [) 11 { 135 ))• מלאכי־החבלה 
יתנקמו בהם על שעינו את בניו של "אלוהי־הרוחות" (בני¬ 
ה׳—ישראל), והצדיקים יראו וישמחו כשתנוח על העריצים 
חמת ה׳ וחרבו תשבר מדמם. הצדיקים יתנערו מעפר וילבשו 
את בגדי־תפארתם, "בגד־החיים", שלא יבלה, כשמלתם של 
בני דור־המדבר (דברים ח, ד: כט, ד). ימות־המשיח יימשכו 
לעולם וחיי־עולם מזומנים לצדיקים בסביבתו של המשיח 
ובקירבתה של האלוהות עצמה ("נהנים מזיו־השכינה"). ואז 
לא יהיה עוד דבר מזיק בעולם, שהרי כל הרעה תחלוף 
מלפני המשיח (ע״ע משיח). 

ב״ספר־היובלות" מדובר על "בריאה חדשה" (השוה 
במדבר טז, ל, אל ישעיה סה, יז: סו, כב), שתיברא לעתיד 
לבוא (ספר־היובלות א׳, כ״ט), מעין "עולם חדש" של 
התלמוד (סנהדרין צ״ב; מכילתא, בשלח, פרשת ויסע, פ״ד, 
הוצאת מא״ש, דף נ׳ ע״ב), של האוונגליון 

(מתיא, י״ט, כ״ח) או אצל פ א ו ל ו ם (קורינ־ 

תיים ב/ ה׳, י״ז), שנמצא אותו גם להלן בברוך הסורי(מ״ד, 
י״ב). לצרות של "יום־הדין הגדול" נוספו כאן כל מיני 
מחלות וזקנה קודם זמנה (כ״ג, י״א—ט״ו: כ״ה). 

ב״צוואות ש נים-עש ר שבטים" אין חידושים 

מרובים בתורת א״ה. ב״צוואת־שמעון" אנו מוצאים, שאך 

לאחר ש״יאבד זרע־כנען ושריד לא יהיה לעמלק, וכל בני 

קפודקיה יאבדו, וכל בני־חת יישמדו, ותסוף ארץ חם (מצ¬ 

רים) וכל גוי (או, כמו שמתרגם 1 ) 30 113 קץז 00 ק.\^ , 165 ־ 0131 

1913,11,303 , 313113 ^ 1 ^ 56114 ? "וכל העם") אבוד יאבד"— 

רק "אז תנוח כל הארץ כולה ממרד וכל מה שתחת הש¬ 

מים — ממלחמה", ו״אז ייכבד ישם", "בני־האדם ימשלו ברוחות 
1 " 

הרעות" ו״כל הרוחות המתעות תהיינה למרמס", ואז יקום 
שמעון בתחיית־המתים (צוואת-שמעון, ר). וב״צוואת־ 
לוי" יש הקבלה ידועה ל״שבוע, שבן־דוד בא" שבתלמוד 
(עיין להלן): אף לוי מונה שבעה שבועות (שהם על־פי-רוב 
שמיטות, אך לפעמים גם יובלות): אבל כאן לפנינו רמזים 
על מאורעות היסטוריים מצד אחד וזיופים נוצריים מצד 
שני. ב״צוואודיהודה" נוספו על הצרות, שתבואנה בשעת 
"חבלו של משיח", גם "נביאי־שקר כרוח־סער", שירדפו את 
הצדיקים. אז תרבינה מחלוקת ופלגות בישראל, שתגרומנה 
למלחמות־תמיד. אבל "אלוהי הצדק יופיע ויעקב ישכון לבטח 
וכל הגויים", כי "שבועה נשבע ה׳ לי (ליהודה), שלא 
יכרית את מלכותי מקרב זרעי כל הימים עד עולם". כל זה 
ידוע לנו גם מתוך יצירות קודמות. אבל חידוש גמור אחד 
יש להרים על נס: ב״צוואת־יהודה" נאמר, שכל השבטים 
ייעשו עם אחד, ולשון אחת תהא לכולם — הלשון 
העברית (יהודה, כ״ה, ג׳: עיין "ספרים חיצונים", הוצאת 
א. כה נ א, 1 , עט׳ ק״פ בהערה). "צוואות י״ב שבטים" הן 
הספר העתיק היחידי, שמנבא לתחיית הלשון העברית. 

מלא רעיונות משיחיים הוא הספר "תהילות־שלמה". 

הוא מדבר על הגאולה ועל קיבוץ־גלויות (ח׳, 
כ״ז—ל׳: י״א, א׳—ר: י״ז, כ״ו). המשיח "יכריע שרים 
פושעים" ו״יטהר את ירושלים מגויים": לא יהיו לו צבא 
וסוס וקשת, ואף זהב וכסף למלחמה לא יהיו לו, והוא "ישמיד 
גוי־רשע באמרי־פיו" ו״עמי־הגויים (הטובים שבהם) יעב¬ 
דוהו" ויהיו "תחת עולו", כי "יחון את כל הגויים", שיעמדי 





451 


אחדיח־הימים 


452 


לפניו ביראה. הוא יהא "חף מפשע" למען "ימשול בעם 
גדול", כי "אמצהו אלוהים ברוח־הקודש". החזון של א״ה 
מסתיים במלות הנלהבות: "אשרי הילודים בימים ההם 
לראות בטובת ישראל, אשר יעשה ה׳ בקיבוץ השבטים!" 
(י״ז, כ״א—כ״ד). בפרטות ע״ע משיח. 

ב״עליית משה", שאינה שלימה בידינו, יש "גליוך 
(אפוקאליפסה) קטן, שבו מדובר על "קץ־הימים". מלכות- 
האלוהים, "מלכות־שמים" או "מלכות־שדי" (בתפילת־״עלי־ 
נו") תופיע אז על כל בריאתו של אלוהי־ישראל. "יבוא הקץ 
לשטן ועמו יכלה גם היגון", "המלאך העומד ברמה" (ודאי, 
המלאך מיכאל, שר־ישראל) ינקום עד-מהרה באויבי־ישראל. 
אל־עליון יקום מכסא־מלכותו, האדמה תגעש ותרעש והרים 
גבוהים יושפלו ויפלו לתוך העמקים, השמש תיהפך לחושך, 
הירח ייהפך כולו לדם ומעגל־הכוכבים יט ממסילתה הים 
יסוג לאחור עד התהום, המעיינות יחסרו את מימיהם 
והנהרות יחרבו. כי אל עליון יקום, הוא בכבודו ובעצמו, 
ויופיע כדי לייסר את הגויים וישמיד את כל עצביהם. ואז 
מאושר יהיה ישראל ו״יעלה על צוואר הנשר ועל כנפיו״, — 
ודאי, ישתלט גם על ר ן מ י, שהנשר הוא סמלה. ואלוהים 
ירומם את ישראל עד שמי-הכוכבים: ישראל ישקיף ממרום 
ויראה את אויביו בעפר (עליית־משה, י/ א׳—י , ). זהו תיאור 
של יום־הדין, שעולה בקיצורו ובמריצותו על כל מד, שיש 
למצוא ממין זה בספרות החיצונית, וגם יש כאן ציור פאט- 
רי 1 טי נלהב של גדולת־ישראל לעתיד לבוא, לימוית־המשיח. 

ספר "ברוך הסורי" מלא תיאורים של א״ה, שהם דומים 
ביותר לאותם שבתלמוד ובמדרש בחלקיהם הקדומים, 
ולמסורת שמסר פפיים, מזקני הכנסיה הנוצרית, מפי 
ישו, ובשמו של פפייס מסר אותה לנו אבי־הכנסיה 
א י רני אום. כשיקרב ה״קץ" יחזירו "אוצרות־הנפשות" 
את כל הנשמות האצורות בהם (ברוך הסורי, כ״א, כ״ג? 
ל/ ב׳* השווה סנהדרין, צ״ז ע״א וצ״ח ע״א? עבודה זרה, 
ה׳ ע״א, ועוד). יבואו על יושבי־הארץ יסורים מרובים 
וקשים — "והיה כי יתייאשו, אז תעור העת", כלומר "קץ־ 
הימים" (כ״ה, א׳—ד׳< השווה סנהדרין צ״ז ע״א). ה״עת 
הזאת״ (״היום ההוא״ שבמקרא — "חבלו של משיח") 
מתחלקת ל״שנים־עשר פרקים" או "עידנים", שבהם תבואנה 
מהומות, הריגחדגדולים ותמותת־רבים, השתלחות־החרב, 
רעב ועצירת־גשמים, רעידות־אדמה ואימים, פגיעת־שדים 
וירידת אש מן השמים, שוד ולחץ, ולסוף — כל מה שהיה 
קודם־לכן ביחד. ביום־הדין הכללי ייפתחו הספרים, שהחט¬ 
אים רשומים בהם. והצרות תהיינה גדולות ואיומות כל־כך, 
עד ש״ברוך הסורי" בא לידי החלטה: "טוב לאדם שיגיע 
(לימים ההם) ויראה (את הנעשה)? אבל טוב מזה, שלא 
יגיע, כדי שלא יפול" (כ״ח, ג , ). כי אז "הכבוד יהא לקלון, 
והגבורה לחולשה, והכוח יחלוף והיופי יהיה לדופי", הבינה 
תסתתר והחכמה תיעלם, והנקמה תתעורר בבני־אדם, שלא 
דימה איש למצוא אותה בהם, והתאווה תתקוף את אלה 
שהיו שקטים, ורבים ילבשו חימה ויזיקו לרבים, ויעוררו 
את הצבאות לשפוך דם — ולסוף יסופו כולם כאחד. תבוא 
על יושבי הארץ ומושליה מבוכת־רוח וחרדת־לב, והם ישנאו 
איש את אחיו ויקראו זה על זה למלחמה. וירהבו הנקלים 
בנכבדים, ויתנשאו השפלים על המפוארים, והרבים יימסרו 
בידי המעטים, ואלה שלא נחשבו לכלום ישלטו בתקיפים. 
והעניים יעלו על העשירים והרשעים יתרוממו על הצדיקים, 


והחכמים ישתקו והכסילים ידברו. ובני־הדור — מהם יפלו 
במלחמה, מהם יאבדו באסונות ומהם ייכלאו ע״י אנשים 
משלהם. וכל מי שיינצל מן המלחמה ימות ברעש־האדמה, 
ומי שיינצל מן הרעש יישרף באש, ומי שיינצל מן האש 
יסוף ברעב. ואלה שיינצלו מכל האמור יינתנו בידי עבדי- 
המשיח. כל הארץ תבלע את יושביה, ורק הארץ־הקדושה 
תגן על יושביה בעת ההיא (ע/ ב׳ — ע״א, א , ). ואף כאן 
יש חזון ארבע המלכויות בצורה של "חזון היער, 
הגפן, המעיין והאח". הפעם ארבע המלכויות הן בבל, פרם, 
יוון ורז׳מי(מדי אינה קיימת עוד בשביל ספחברוך). המושל 
האחרון של רומי, לאחר שיישמד כל חילו הגדול, ייאסר 
ויובא לפני המשיח, שישכון בהר־ציון, ולאחר שהמשיח ייסר 
אותו על כל רשעתו ימית אותו ויגן על שארית עם־ישראל, 
שיימצא במקום הנבחר (בא״י או בירושלים). ושלטונו של 
מלך־המשיח יתקיים לעולם, ופירוש־הדבר הוא — "עד 
שיכלה עולם־הבליה ועד שתימלאנה העתים האמורות" 
(ל״ט, ג׳— מ/ ד׳). כלומר, יש להבדיל בין ימות-ה משיח, 
שאף הם עדיין נתונים בתחום של העולם הזה, עולם־הבליה, 
ובין העולם הבא, שהוא העולם הנצחי, שאינו כלה לעולם. 
בימות־המשיח תשלוט בריאות מתמדת מאחר* שלא יהא 
בהם מקום למחלות, בני־האדם לא ידעו בהם דאגה ויגון 
ואנחה, שום אדם לא ימות בהם בלא עתו, לא יקרה שום 
אסון לפתע-פתאום ולא יהיו בהם משפטים וקובלנות, ריבות 
ונקמות, דם ותאווית וקנאה ושנאה. החיות הרעות תבואנה 
מן היער ותשרתנה את בני-האדם והנחשים והצפעונים 
"יצאו ממאורותיהם וייכנעו לילד קטן. הנשים לא תסבולנה 
חבלי-לידה, הקוצרים לא יתייגעו והבונים לא יתעייפו? 
העבודות תיעשינה מאליהן בנחת ובשלום״(ע״ג, א׳ — ע״ד, 
ג׳). הבהמות יבוא מן היבשה והל וו יי ת ן — מן הים 
ויהיו למאכל לכל מי שיישאר בחיים, והארץ תתן פריה על 
אחת רבבה. לגפן אחת יהיו אלף שריגים, שריג אחד יעשה 
אלף אשכולות, אשכול אחד אלף ענבים וענבה אחת תעשה 
כור יין (יותר נד 360 ליטרה). כל זה הוא בדיוק מה שמסר 
אירניאוס מפיו של פפייס בשם ישו, £03€11$ ז 1 
4 — 3 , 33 , 565 ) ומה שבא בתלמוד (כתובות, קי״א ע״ב) 

ובמדרש (מכילתא, ויסע, פ״ה, הוצאת מא״ש, נ״א ע״ב). — 
וסיפור־הפלאים מוסיף לרקום את רקמתו הדמיונית: מדי 
בוקר תביא הרוח את הריח של הפירות המבושמים, ובערוב 
היום — תביא הרוח עבים רועפים טל־מרפא, ואוצר־המן 
ירד שנית מלמעלה ומי שיגיע ל״קץ־הימים" יאכל ממנו. 
כל זה יהא אחר ביאת המשיח. וכש״יחזור המשיח בכבוד" 
(ודאי לעפרו) יקומו כל ישני־עפר, שציפו לביאתו (כ״ט, 
א׳ — ל/ א׳), ימות־המשיח הם מעבר לחיי העולם הבא ואין 
לערבב את אלה באלה. לגאולה תקדם התשובה (פ״ג, ט׳). 
ולימות־המשיח יהא קיבוץ־גלויות ואיחוד עשרת 
השבטים עם יהודה ובנימין (ע״ח—פ״ז). הגויים, שאושרם 
גדול כיום, יהיו לאין ואפס ויכלו כענן (פ״ב, ב׳—ט׳). ואז 
תרד למטה ירושלים של מעלה, שכבר היא חבויה 
אצל ה׳ בשמים מיום שברא את גן־העדו — וזוהי נחמתו של 
ברוך על חורבנה של ירושלים של מטה (ד/ ב׳—ר). 
ואת כלי בית-המקדש מפקיד המלאך לאדמה, כדי שלא יתפשו 
אותם הגויים המנצחים וכדי שישתמרו באדמה עד א״ה, שאז 
גם תיבנה ירושלים לעולמי-עולמים (ף, ח׳—ט׳), כי אחר 
ימות־המשיח "תבוא השעה, שתישאר לנצח, והעולם 



453 


אחרית־הימי־ם 


454 



פרט סתוך ,חזיונות יחזקאל הנביא■ ;ראה ציור, עם׳ 443 ): 
העצסות היבשות סציורי בית־הכנסת של דורא־אביופוסו 


החדש, שלא יבלה את הנכנסים. (לחיות) באושרו" (מ״ד, 
י״ב). ב״עולם חדש" זה תופסת מקום גדול "תחיית¬ 
ה מ ת י ם", ש״אחריה יבולע המוות לנצח ושאול תחזיר את 
פקדונותיה" (כ״א, מ״ג; מ״ב, ז׳: נ/ ב׳). ולתחיית־המתים 
יזכו לא רק הצדיקים אלא גם החוזרים בתשובה 
וגרי־ הצד ק (מ״ב, א׳—ה׳). ופניהם של הקמים לתחיה 
לא ישתנו ואפשר יהיה לכולם להכיר זה את זה (נ/ ב׳—ד׳), 
ובכן תהיה תחיית־ ה מתים לגופות כמו שהם. אבל 
אחר־כך יהא י ו ם ־ ה ד י ן (מובדל מ״חבלו של משיח"), ואז 
ישתנו פני הרשעים, שיהיו לרוחות משונות וילכו לגיהינום, 
ופניהם של הצדיקים יזהירו בזוהר של מלאכים, לא יזקינו 
לעולם וישכנו במרומים; "רחבי גן־עדן" יתפשטו לפניהם 
ויראו את "יפי־החיות שמתחת כסא־הכבוד ואת כל צבאות־ 
המלאכים"; ולא עוד אלא, ש״הזיו ("זידהשכינה") יהא גדול 
בצדיקים מבמלאכים" (נ״א, א׳—י״ד). 

"עזרא החיצון" נותן תיאור של "חבלו של משיח", 
שהוא שונה הרבה מזה שבשאר הספרים החיצונים. חוץ מכל 
מה שיש למצוא גם בספרים הללו יש כאן "אותות־משיח" 
אלה: "השמש תזרח פתאום בלילה והירח— ביום, העץ יטוף 
דם והאבן תתן קול, והעופות ידדו מן הארץ השוממה, וימה 
של סדום (ים־המלח, שאין דגים יכולים לחיות בו) יוציא 
דגים ויתן קול בלילה. והתהום תי־^לה במקומות הרבה, 
ולעתים קרובות תיגלה האש של התהום, וחיות רעות 
תחרוגנה ממקומותיהן והנשים תלדנה בריות משונות. במים 
המתוקים יימצאו כל מיני־מלחים. האוהבים יילחמו זה בזה, 
הבינה תסתתר ורבים יבקשוה ולא ימצאוה, והעוול והזדון 
ירבו על הארץ, הצדק והמשפט ייעלמו מן המדינות ובני־ 
האדם יעמלו ללא תוצאות, ייגעו ולא יצליחו בדרכם (ג/ 
א׳—י״ג). — וכשיסתיים שלטונו של עשיו (אדום־רומי) 
יתחיל שלטונו של יעקב (ד׳, ה׳—י׳; דרש, שנמצא גם 
במדרש, ב״ר, פס״ג). וכש״העולם הזה" יעבור ייפתחו ספרים 
על פני־הרקיע והכל יראו אותם. ילדים בני־שנה ידברו 
ומעובדות תלדנה בחודש השלישי והרביעי להריונן, והילדים 
יחיו וירוצו. השופר (שופרו של משיח), שנזכר גם בתפילת 
שמונה־עשרה ("תקע בשופר גדול לחירותנו") יתקע בקול, 
שהכל ישמעו אותו ויחרדו פתאום, ואז יילחמו אוהבים 
באוהבים כמו באויבים ויחרדו תבל ויושבי־בה, וזרמי־ 


מעיינות יעמדו ולא יזרמו שלוש שעות. ובני־האדם, שיישארו 
אז בחיים, יינצלו ויראו את ישועת־ה׳ ואת קץ-עולמו 
(העולם הזה). ואז יופיעו בני־אדם, שלא טעמו טעם׳ 
מוות, ולבותיהם של יושבי־תבל ישתנו, ורוח אחרת תהיה 
עמהם. כי הרעה תישמד והמרמה תיכחד, האמונה תפרח 
והכיליון ינוצח ותופיע האמת, שלא נשאה פדי ימים רבים 
(ד/ כ׳—כ״ט), כלומר האמת, שלא הושם לב עליה במשך 
דורות. וכאן באו "אותות־משיח" חדשים: "תנועות־המדינות, 
מהומות־העמים, מזימות־הגויים, התקוממות־הסןנים (המצ- 
ביאים),מבוכות־הראשים.(המושלים)" — כל אלה הם סימנים 
מובהקים, שבא הקץ ל״עולם הזה". ואחר שתבואנה האותות 
הללו תתגלה העיר, שאינה נראית עתה ("ירושלים של 
מעלה"), בדמות כלה, ותיגלה הארץ, שהיא עתה חבויה 
(ארץ, שבה גן־הערן), וייגלה המשיח, הוא וכל הצדיקים עמו, 
שיחיו בשמחות וגיל במשך 400 שנה. ואחר־כך ימות 
המשיח ביחד עם כל "האנשים אשר נשמה באפם", והעולם 
ישוב לדומייז הקדמונית במשך שבעה ימים, כמו 
בימי־בראשית. ואחר שבעה ימים ימות עולם־הבליה, והארץ 
תשיב את הישנים בתוכה ("ישני אדמת־עפר"), ו״אוצרות* 
הנפשות״ יחזירו את הנשמות, שהופקדו בהם (ד, כ״ו— 
ל״ב): אלה הם ה״אוצרות", שכבר הובאו למעלה מ״ספר 
ברוך הסודי". החידוש שבדבר היא ה״דומיה הקדמונית": 
בין העולם הישן ובין העולם החדש שלטת דומיה מוחלטת 
במשך שבעת ימים: הס כל הארץ!— : יצירה חדשה ונפלאה 
מתרקמת במסתרים ויוצאת לאויר־העולם... וכך העולם הזה 
הוא רק הכנה לימות־המשיח וימות־המשיח הם הכנה לעולם 
הבא (ד, י״א—י״ד? שם, י״ח וקי״ב). — וסופו של העולם 
הזה ותחילתו של העולם הבא הוא י ו ם־ ה דין שאחר 
ביאת־משיח (שם, קי״ג). יום־דין זה קדם לבריא ת¬ 
ה עולם ולאדם הראשון (שם, ע׳). ביום־דין זה ישב 
אל עליון בכבודו ובעצמו על כסא־דין; ואז לא יהיו אורך־ 
אפיים ורחמים בדין (מידת־הרחמים), ורק המשפט (משפט־ 
צדק, מידת־הדין) בלבד יישאר. אז תתקיים האמת ותגבר 
האמונה ויופיע הגמול (שכר־ועונש), הצדקות תתעוררנה 
והעוולות לא תישגינה עוד. "וייגלה בור־צרה ולעומתו מקום־ 
מנוחה: יראה תנור־הגיהינום ולעומתו גן־העדנים". 
ויום־הדין יארך ״שבע שנים״ — שמיטה שלימה. ואף בשנים 
הללו, כמו בשבעת ימי הדומיה הקדמונית, ישלטו "תוהו 
ובוהו": לא יהיו שמש וירח וכוכבים, עבים, ברקים ורעמים, 
ברד, טל וגשמים, רוחות. מים ואויר, ערב ובוקר, קיץ וחורף 
וכיוצא בתופעות־טבע אלה (ה/ ל״ג—מ״ג). עזרא החיצון 
חוזר פעמים הרבה על אימרה זו: "רבים הם הנבראים, אבל 
מועטים הניצולים" (ח׳, א׳—ג׳ ומ״א; ט׳, ז׳—י״ז וכ״ב). 
יימלטו רק הצדיקים ע״י מעשיהם או ע״י האמונה, "שהאמינו 
בה׳״ (ד, ק״ב—ק״ח). — ה״קץ" יבוא ע״י אלוהים לבדו 
ולא ע״י אחר (ו׳, ו , ), כלומר, אף לא ע״י המשיח, בניגוד 
גמור לנצרות. וצדק גמור ישלוט ב״עת־הנצח״: בה "יעבור 
הכיליון, תכלה שרירוודהלב, ייכרת הכחש, אבל יגדל הצדק 
ותצמח האמת״ (ד, קי״ג—קי״ד). — בחיקוי לספר-דניאל 
מתוארות אישיותו ופעולתו של המשיח בשני חזיונות 
נפלאים: "חזון הנשר העולה מן הים" (פרשיות י״א—י״ב) 
וחזון בן־האדם העולה מן הים (י״ג) (ע״ע משיח). ולאחר 
שיבוא המשיח תופיע ציון ערוכה בכל ובנויה ויהא גם 
קיבוץ־גלויות: יבואו ה״אסורים" — היהודים שבאר- 



455 


אחרית־הימים 


456 


צות־הגלות — ויבוא ה,,המון של שלום״ — עשרת השבטים, 
ש״עברו את הפרת במעברות-הנהר הצרות, כי אל עליון 
עשה להם נפלאות והעמיד את אפיקי הנהר עד שיעבורו״ — 
רמז לנהר- סמבטיון. הם יבואו מארץ רחוקה, שהדרך 
אליה היא מהלך שנה ומחצה והיא נקראת "ארץ אחרת" 
(דברים כט, כז, עיין: י. קלוזנר, הרעיון המשיחי בישראל, 
הוצאה ג/ בפרק על עזרא החיצון). מימות־המשיח ייהנו גם 
אומות־העולם, שלא הצרו לישראל. מן האושר הגשמי נזכרים 
כאן רק הלווייתן והבהמות (כמוב״ברוך הסורי"),ש״יהיו 
למאכל למי שירצה האלוהים ובזמן שירצה" (ר, מ״ט—נ״ב). 

גם ב״חזון־הסיבילות״ הקדום ביותר (ווו, 63 — 92 ) 

יש תיאור מחריד מ״יום משפט־אלוה" ("יופ-הדין"). אף שם 
מדובר על מצב של תוהו ובוהו, שבו לא יאירו השמש והירח 
ולא יהיו לילה ובוקר, .אביב, קיץ, חורף וקציר, ומתוארים 
בצבעים עזים ״מלחמת גוג ומגוג״ (שם, חרוזים 319 — 322 ) 
ו״אותות־המשיח״ (שם, 795 — 807 ). אח״כ יבואו ימי־אושר, 
שאז "תרעד מגיל אדמה", "שתוציא תבואה ופירות בשפע, 
וירבו עליה הפרים והצאן, החלב והדבש, ויחדל שאון 
ה ך ב וחרב" ו״בני־האדם על רוב שלום יתענגו וברית־ 
שלום־עולם תיכון בין מלך למלך״ (שם, 743 — 759 ז 
¥, 260 — 270 , 381 — 385 ). 

זוהי תורת א״ה כמו שהיא בספרים החיצונים. — שלשלת 
שלימה היא זו, שטבעותיה הבודדות הן לפי סדר־הזמנים: 
אותות־המשיה, חבלו של משיח, חזרת־אליהו, שופרו של 
משיח, קיבוץ־גלויות, ביאת־משיח, מלחמת גוג ומגוג, ימות־ 
המשיח, קבלת־גרים, עולם חדש, יום־הדין, שכר־ועונש, 
תחיית־המתים והעולם הבא, 

ד. א״ה בתקופת-התנאים. — תורת א״ה של התל¬ 
מוד והמדרש כפי שאנו מוצאים אותה בספרות העברית של 
תקופת־התנאים מבוססת היא על תורת א״ה כפי שהיא 
במקרא והיא דומה מאד לזו שב״ספרים החיצונים". כבר 
ראינו (עיין למעלה), שאף התלמוד והמדרש מבדילים על־ 
פי־רוב בין "ימות־המשיח" ובין "העולם הבא". אף התלמוד 
והמדרש רוצים לקבוע את הזמן של ימות־המשיח כזמן של 
מעבר לעולם הבא ומדברים על ארבעים שנה ועל שבעים 
שנה, על שלושה דורות ועל שלוש מאות ושישים וחמש 
שנים ״כמניין ימות החמה״, אבל גם על 400 שנה (סנהדרין, 
צ״ט ע״א! ספרי, דברים, סי׳ ש״י, הוצאת מא״ש, קל״ד ע״א), 
כמו ב״עזרא החיצון" (עיין למעלה, ג). וברייתא מאוחרת 
אומרת, שהעולם הזה יתקיים "ששת אלפים שנה, מהן שני 
אלפים תוהו, שני אלפים תורה ושני אלפים ימות־המשיח" 
(סנהדרין, צ״ז ע״א וע״ב; עבודה זרה, ט׳ ע״א). יש גם 
דעה, שאחר "ארבעת אלפים ומאתים ותשעים ואחת שנה 
לבריאתו של עולם העולם יתום": אז תתפרצנה "מלחמות- 
תנינים" (ודאי, מלחמות־אזרחים במלכות־רומי בשנים 
האחרונות לקיומה), "מלחמת גוג ומגוג", ועוד! "ואין 
הקדוש ברוך הוא מחדש את עולמו אלא לאחר שבעת אלפים 
שנה" (סנהדרין, צ״ז ע״ב). ולא רק את שנות־הגאולה קבעו 
"מחשבי קיצים" (שם, שם) אלא גם את חודש־הגאולה ואת 
יומה — י״ד בניסן, לפי ר׳ יהושוע (מכילתא, בוא, פיסחא, 
פי״ד, הוצאת מא״ש, ט״ז ע״ב), שדעתו מכרעת לעומת דעתו 
של ר׳ אליעזר. אך מכיוון שהחשבונות בדבר ה״קץ" לא נת¬ 
אמתו, התחילו החכמים לחשוב בין "שבעת הדברים המכוסים 
מבני־אדם" גם את "מלכות בית דוד מתי תחזור ומלכות 


חייבת מתי תפול״ (פסחים, נ״ד, ראש ע״ב! מכילתא, בשלח, 
ויסע, פ״ה, הוצאת מא״ש, נ״א ע״א). ולא עוד אלא ש״משיח" 
נחשב בין "שלושת הדברים, שבאים בהסח הדעת"(סנהדרין, 
צ״ז ע״א); וכשרצה יונתן בן עוזיאל לגלות "קץ משיח" 
בתרגום של כתובים, "יצתה בת קול ואמרה לו: דייך!" 
(מגילה, ג׳ ע״א). ויש אפילו אימרה חריפה ביותר מזמן 
מאוחר לתקופת־התנאים הקדומה: "תיפח עצמן של מחשבי- 
קיצץ, שהיו אומרים: כיוון שהגיע (את) הקץ ולא בא 
שוב אינו בא" (סנהדרין, צ״ז ע״ב). ויש שאמרו בזמן יותר 
מאוחר "כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה 
ומעשים טובים״ (שם, שם)! ולא ערד, אלא שאפילו הושבעו 
בני־ישראל, ש״לא יגלו את הקץ ושלא ידחקו את הקץ" 
(כתובות, קי״א ע״א). 

מקרבות את הגאולה תשובה וצדקה, ביחוד תשובה 
(יומא, פ״ו ע״ב! ב״ב י׳ ע״א); אבל גם שמירת־המצוות: 
"אילמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאליך 
(שבת, קי״ח ע״ב). אבל נתקבלה דעתו של ר׳ יהושוע, שסוף- 
סוף תבוא הגאולה אף בלא תשובה (סנהדרין, צ״ז ע״ב וצ״ח 
ע״א! ירושלמי, תענית, פ״א ה״א), אלא שבלא תשובה 
הגאולה תתאחר. ויש גם שורה שלימה של דברים, שמעכבים 
את הגאולה: "הגרים (שאינם עוזבים מעשי־אבותיהם) 
והמשחקים בתינוקות" (כנראה, שאינם מקימים משפחות 
בישראל, עיין נידה, י״ג ע״ב)! ו״אין בן דוד בא עד שירבו 
המסורות, עד שיתמעטו התלמידים, עד שתכלה פרוטה מן 
הכיס ועד שיתיאשו מן הגאולה" (סנהדרין, צ״ז ע״א וצ״ח 
ע״א וע״ב) ו״עד שיכלו הנשמות שבגוף״ (ע״ז, ה׳ ע״א) — 
מה שכבר מצאנו בברוך הסורי ובעזרא החיצון. 

"חבלו של משיח", כלומר, היסורים של ימות* 
המשיח ולא יסוריו של המשיח עצמו (השוה "שופרו של 
משיח", שתוקע בו אליהו ולא המשיח), בא בתלמוד 
במקום "יום־ה"׳ ו״היום ההוא" שבמקרא, ואף במקום "יום־ 
הדין". הציור דומה בהרבה למה שמצאנו ב״ספרים החיצו¬ 
נים". ברייתא עתיקה אומרת: "בעקבות המשיח העזות 
תרבה והיוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר ואין 
תוכחת, ונהפכה כל המלכות למינות, בית־ועד יהיה לזנות, 
והגליל יחרב והגולן ישום, ואנשי־הגבול ילכו מעיר לעיר 
ולא יחוננו. וחכמת סופרים תסרח, ויראי־חטא יימאסו, 
נערים ילבינו פני זקנים, גדולים יעמדו בפני קטנים, בן 
מנוול אב, בת קמה באמה, כלה — בחמותה, אויבי איש 
אנשי ביתו. פני הדור כפני הכלב: הבן אינו מתבייש מאביו" 
(בבלי, סוטה, מ״ס ע״ב — משנה, סוסה, פ״ט מס״ו). ובשם 
ר׳ ש מ ע ו ן בן יוחאי בא תיאור של "השבוע (שמיטה), 
שבן דוד בא״: שנה ראשונה — חצי־בצורת! שנה שניה — 
חיצי־רעב משתלחים, שלישית—ירעב גדול, חסידים ואנשי* 
המעשה מתמעטים והתורה משתכחת מלומדיה! רביעית — 
שובע ואינו שובע, חמישית — שובע גדול ותורה חוזרת 
ללומדיה! בשישית — קולות (שמועות על מלחמות ומהו¬ 
מות), בשביעית — מלחמות, ובמוצאי־שביעית בן דוד בא 
(סנהדרין, צ״ז ע״א! פסיקתא רבתי, פט״ו, הוצאת מא״ש, 
ע״ה ע״ב! שיה״ש רבה, א/ י״ג, עה״כ: התאנה! דרך־ 
ארץ זוטא, פ״י; וכן בברוך הסורי ובעזרא החיצון, עיין 
למעלה! ועיין גם־כן מארקום, י״ג, ג׳—ח׳! מתיא, כ״ה 
ג׳—ח׳! לוקאם, כ״א, ז׳—י״א). וכדי להינצל מחרבו של 
משיח יש לשמור על השבת ולעסוק בתורה ובגמילות־חסדים 



457 


אחרית־הימים 


458 


(מכילתא, בשלח, פ״ה הוצאת מא״ש, נ׳ ע״ב וגם נ״א ע״א; 
שבת, קי״ח ע״ב< סנהדרין, צ״ח ע״א). 

אליהו כמבשר המשיח בא "לרחק המקורבין בזרוע 
ולקרב המרוחקין בזרוע", ולדעת ר׳ יהודה המקובלת באומה: 
"לקרב אבל לא לרחק", אך גם "להשו(ת המחלוקת" ו״לעשות 
שלום בעולם״(עדויות פ״ח, מ״ז — סוף־המסכת). בבן סירא 
(מ״ח, י׳) הוא בא "להכין שבטי־ישראל", כלומר, לאחד את 
שבטי יהודה וישראל. אליהו מחזיר לישראל את צלוחית- 
המן (עיין למעלה, מה שהובא מברוך הסורי, כ״ט, ח׳), את 
הצלוחית של מי־נידה ואת הצלוחית של שמן־המשחה, שבו 
יימשח מלך־המשיח, ויש אומרים גם את "מטה־אהרון" 
(מכילתא, פיסחא, פ״ה, הוצאת מא״ש, נ״א ע״ב)! והוא גם 
התוקע בשופרו של משיח לשם קיבוץ־גלויות. 

המשיח הוא גם בתלמוד, כמו ב״ספרים החיצונים" 
וב״שיחה של טרפון היהודי": "אדם מבני־אדם" ($ב 1 מ 1 ז 5 נ 1 [ 
.; 11111 , 49 .ק 03 , 1360 ) 111 שמ 110 קץזז 11111 :> 1310£115 < 1 ,ז׳( 1 ז 13 ^; 
אלא ששמו, כלומר הרעיון של גואל אחרון, קדם לבריאת 
העולם (ב״ר, פ״א). הוא "שר־שלום"("פרק השלום", שנספח 
לדרך־ארץ זוטא). שמו הרגיל הוא "בן־דוד", ובזמן יותר 
מאוחר הוא נקרא מנחם בן חזקיה (בבלי, סנהדרין, 
צ״ח ע״ב! ירושלמי, ברכות, פ״ד, ק״ד! איכה רבתי, א׳ ט״ז, 
הוצאת בובר, דף מ״ה). וע״ע משיח, 

קיבוץ־גלויות הוא חלק בלתי־נפרד מאמונת- 
המשיח. יש מחלוקת, אם ישובו כל שנים־עשר שבטי־ 
ישראל או "עשרת השבטים אינם עתידים לחזור", כדעתו 
של ר׳ עקיבא (משנה, סנהדרין, פ״י מ״ג). אבל הדעה הכל¬ 
לית היא, שבני כל השבטים חוזרים בתשובה וחוזרים לא״י. 

קבלת הגרים לימות־המשיח אף היא אחד מעיקריה 
המקובלים של אמונת־המשיח, אף־על־פי שיש דעה, ש״אין 
מקבלים גרים לימות־המשיח" (יבמות, כ״ד ע״ב< עבו־־ה 
זרה, ג׳ ע״ב). אולם אין זו התנגדות פרינציפיונית לקבלת־ 
גרים, שהרי בתפילת־״עלינו" נאמר, ש״כל בני־בשר 
יקראו בשם ה׳" לאחר ש״יתוקן העולם במלכות־שדי". אלא 
שמכיוון שעוד יוסף בן מתתיהו מעיד, שגרים הרבה 
חזרו לסורם (נגד אפיון, ב/ י/ § 123 ) לא מצא חלק מן 
התנאים לרצוי, שיקבלו גרים לימות־המשיח דוקה, שאז 
יכולה ההתגיירות לבוא לא לשם־שמים אלא מתוך שאיפה 
תועלתית לקבל חלק בטוב ובאושר הארציים של ישראל 
לימות־המשיח. והרי קפדן כר׳ אליעזר בן הורקנוס 
אומר: "כולם (כל הגויים) גרים גרורים הם לעתיד לבוא" 
(עבודה זרה, כ״ד ע״א), ור׳ שמעון בן יוחאי אומר, 
ש״כל הגויים שבחוץ־לארץ עתידים להתגייר", והוא מסתייע 
בצפניה ג, ט: "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא 
כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד" (ברכות, נ״ז ע״ב). 

מלחמת גוג ומגוג קשורה בתלמוד ובמדרש במשיח 
בן יוסף (או בן אפרים). ע״ע משיח. 

ימות ־ה מ שיח מתוארים בתלמוד ובמדרש תיאור 
קרוב בכללו, ואף בפרטים שונים, לזה שבמקרא וב״ספרים 
החיצונים", דעת הרוב של חכמי־התלמוד היא, שכלי־מלחמוז 
בטלים לימות־המשיח (שבת, ס״ג ע״א). כשיביאו אומות־ 
העולם "דורון" (מתנה) למלך־המשיח יקבל המשיח את 
מתנת־מצרים למרות מה שנשתעבדה בישראל, מפני 
שהקב״ה יאמר למשיח על המצריים: "אכסניא עשו לבני 
במצרים"! וכן גם יקבל המשיח מתנה מכוש, אבל לא מן 


המלכות הרשעה (אדום־רומי). לפי ר׳ שמעון בן 
גמליאל השני "עתידה ירושלים, שיתקבצו לתוכה כל 
האומות וכל הממלכות" (אבות של ר׳ נתן, נ״א, סוף פל״ה, 
הוצאת שכטר, עט׳ 100 ). א״י תתרחב ו״שערי־ירושלים 
עתידים להיות מגיעים עד דמשק", ו״גלויות באות וחונות 
בתוכה" (ספרי, דברים, סוף סי׳ א׳, הוצאת מא״ש, ס״ה 
ע״א). האושר הארצי לימות־המשיח מתואר בתלמוד ובמד¬ 
רש במו בספר־חנוו הכושי, בברוך הסורי, בעזרא החיצון 
ובחזון־הסיבילות וגם שווים לתיאור זה ממש הציורים 
הנוצריים הקדומים ממלכות־אלף־השנה (ע״ע חיליאסמוס), 
כפי שנמסרו מפי פפיים בשם ישו (עיין למעלה). התיאורים 
התלמודיים הללו באו בשבת, ל׳ ע״ב! בכתובות, קי״א ע״ב ו 
בספרי, דברים, סי׳ שט״ו, הוצאת מא״ש, קל״ה ע״א וע״ב, 
וסי׳ י״ז, שם, קל״ה—קל״ו, במסכת כלה רבתי, פ״ב, ובירו¬ 
שלמי (מצורף גם לבבלי), שקלים, פ״ו ה״ב. יש כאן גם 
הפלגות דמיוניות נוספות, למשל: שהאדמה תתן את יבולה 
"בו ביום שתהא נזרעת" והאילנות יעשו פירות "בו ביום 
שהם נטועים"! שיעשו פירות גם אילני־סרק ושבני־האדם 
יאכלו לא רק את הפירות של האילנות אלא גם את העץ 
עצמו(ספרא, בחוקותי, פ״א, הוצאת רא״ה ווייס, ק״י ע״ב)! 
שלא תהיינה עוד נשים עקרות (סנהדרין, ק׳ ע״א! מנחות, 
צ״ח ע״א! ירושלמי, שקלים, פ״ו, ה״ב)! שקומתו של אדם, 
גבר ואשה, תהא מאה אמה או גם מאתיים אמה (ספרא, 
בחוקותי, סוף פ״ג, הוצאת ראה״וו. קי״א ע״א)< שלא תהיינה 
חיות רעות בעולם, או שתהיינה ולא תזקנה (ספרא, שם, 
ראש פ״ב, הוצאת ראה״וו, שם) וש״כל אחד מישראל עתיד 
להיות לו בנים כיוצאי־מצרים" (שישים ריבוא), שיהיו 
שרים בכל העולם (מכילתא, בחודש, פ״ב, הוצאת מא״ש, 
ס״ג ראש ע״א)! אליהו הנביא יחזיר את צנצנת המן, ועוד 
(עיין למעלה)! "בתי־כנסיות ובתי־מדרשות שבבבל עתידין 
שייקבעו בא״י" (מגילה, כ״ט ע״א). התורה לא תשתכח, 
איסוא, מישראל, ואף בית־המקדש ייבנה והקרבנות יוקרבו 
בו כקדם (ספרי, במדבר, סי׳ צ״ב, הוצאת מא״ש, כ״ה ע״ב). 
במקומות הרבה שבתלמוד אנו מוצאים את הביטוי "בית 
המקדש, שייבנה במהרה בימינו", או "מהרה ייבנה המקדש" 
(משנה, תענית, מ״ח, סוף־המסכת! תמיד, פ״ז, סוף מ״ג! 
בבלי, בבא מציעא, כ״ח ראש ע״ב! סוכה, מ״א ע״א! מנחות, 
כ״ה ע״ב! ועוד, ועוד), ומובן מאליו, שיהיה אז גם כוהן- 
גדול (ספרא, צו, פי״ח, הוצאת ראה״וו, מ׳ ע״א), שילבש את 
בגדי־השרד של כוהן גדול כפי שהם מנויים בתורה: את 
החושן ואת האפוד ואת האורים וחתומים שבחושן־המשפט 
(יומא, ה׳ ע״ב! סוטה, מ״ח ע״ב! ירושלמי, קידושין, ראש 
פ״ד, ה״א). ולעומת מה שכתוב ב״ספרים החיצונים", 
שלימ(ת־המשיח יכלה החטא, אנו מוצאים במדרש־הלכה 
תנאיי: "וכן אתה מוצא בימות־המשיח, שאין עתידים למרוד 
אלא מתוך אכילה ושתיה ושלוה" (ספרי, דברים, סי׳ שי״ח, 
הוצאת מא״ש, קל״ו ע״א). רק בעולם הבא אין מאכל 
ומשתה ואין גם חטא, אלא "צדיקים יושבים ועטרותיהם 
בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (עיין למעלה). בעולם הבא 
יהיו שכר ועונש בגן־עדן ובגיהינום לגופות ולנשמות כאחת, 
שיקומו בתחיית־המתים, ואז יהיו הצדיקים דומים למלאכים, 
שאינם זקוקים לאכילה ושתיה ולמו״מ ואין בהם קנאה 
ושנאה ותחרות, ועל־כן אין החטא שולט בהם כך היא תורת 
א״ה בתקופה התלמודית הקדומה, תקופת־התנאים. 





4:9 


אחרית־־הימיש 


460 


ה. תורת א״ה בתקופה המאוחרת. מימי* 
האמוראים ואילך, דרך תקופת־הגאונים, הרב¬ 
נים והפוסקים עד סמוך לזמננו, הולכת תורת א״ה 
ומשתנית מכמה צדדים. היסודות העיקריים של המקרא 
והחלקים התנאיים של התלמוד והמדרש נשארים! אבל 
יותר שהעם היהודי מתרחק מארצו ומשתקע בגלותו, מת¬ 
רחקות האמונות והדעות של תורת א״ה מן המציאות, נעשות 
דמיוניות יותר ויותר וטובעות בהפלגות והגזמות. צומחת 
הדמות של ״המשיח הסובל״ (עיין: ! 06 , 310130 ( 1 .ס 
151:1101160 ־ 0111 5160 ?£ 101 4685138 ? 51611161146 1104 16146046 
. 84 — 1888,55.35 , 138113115604 ), שהוא יושב על פתחה של 
אמי ואקה ביסורי־כפרה, ואף מקבל הוא שם משונה "חיוורא 
דבי רבי" (סנהדרין, צ״ח ע״ב). אז נולד המושג של "אנטי- 
משיח" (אנטיכריסטוס) בשם ארמיל 4 ס הרשע (עיין: 

11£ ג 1461161116£611 1161 111 151 ־ 10110111 ( 061 , 80115561 11116101 ^ 

1895 , 11460111015 ( 116$ ), שני המשיחים מקבלים שמות 
פרטיים: משיח בן דויד נקרא מנחם בן עמיאל (במקום 
״מנחם בן חזקיה״) ומשיח בן יוסף הנהרג — נ ח מ י ה ב ן 
ח ו ש י א ל, ומלחמת גוג ומגוג מצטיירת בהרחבה ובפלאי- 
פלאים. הציור מאליהו הנביא מתקשט בשורה שלימה של 
אגדות וסיפורי־נפלאות (עיין מאיר איש שלום, מבוא 
ל״סדר־אליהו״. עט׳ 2 — 44 ! י. מ. ג ו טמא ן, אליהו הנביא 



באגדות־ישראל, ״העתיד״ של ש״י איש הורוויץ, ע, 14 — 46 ! 
הנ״ל, מפתח־התלמוד, ווו, 17 — 56 ). כך הם הדברים במד¬ 
רשים המאוחרים, שכבר יש בהם רמזים לכיבוש הערבים, 
ובכן יש בהם תיאורים לקוחים מן המציאות ההיסטורית: 
״ספר זרובבל״, ״נסתרות ר׳ שמעון בן יוחאי״, ועוד (עיין: 
יהודה אבן שמואל [ק ו פ מאן], מדרשי־גאולה, 
מחתימת התלמוד הבבלי ועד ראשית האלף השישי, תש״ג; 

- 003 ק^ 7 310 זנ 161 ־ 1 -¥\ 6 \ 1 1116 0£ 01111106 , 1651 ־ 8011161155 . 14 

1901 , 81161311116 10 !ס׳\ 1 ). ביחוד מצטיירים כאן העולם 
הבא, גן־עדן וגיהינום ודינו של אדם לאחר מיתה ציורים 
מרהיבים מצד אחד ומחרידים מצד שני, למשל, בספר 
"אבקת רוכל" לרבנו מכיר או בספרים "ראשית־חכמה" 
לר׳ אליהו די ו יד א ש ו״שבט־מוסר" לר׳ אליהו 
הכהן (ע״ע). 


בתורת א״ה מצא לו ביטוי האידיאל של העחיד-לבוא 
כמו שרקם אותו חזונו הגדול של העם העברי מתקופת- 
הנביאים עד סמוך לדורנו. היעודים הגדולים של העתיד 
בתקופת־הנביאים, בתקופת ה״ספרים החיצונים" ותקופת־ 
התלמוד קמו לנחלה לאנושות כולה, שהרי זולתם אין לצייר 
את צמיחת הנצרות ואין להבין את נצחונה על האלילות, 
שהמחזיקים בה היו מלאי־כיסופים לחזון גדול של העתיד 
לפרט ולכלל. תורת א״ה בכל תקופותיה השונות באה לנחם 
את ישראל ולעובד את רוח-העם בגלות המרה, בתוך הרג 
וטבח, גזירות ורדיפות, עינויים ועלבונות בלא סוף. ואפשר 
לומר בלא שום הפרזה, שאילמלא תורת א״ה, שחזיונות 
מוסריים לאומיים ואנושייים־-כלליים נתמזגו בה בתוך תקוות 
עממיות ויעודים ארציים וממלכתיים, לא היתד, היהדות 
מתקיימת בתנאים הנוראים של הגלות והפיזור ע״י אמונות 
ודעות מופשטות ומצוות מעשיות בלבד ולא היתה מגעת 
לתחילת־שיחרור והתחלת־הגאולה כיום הזה. 

זולת הספרים המובאים בפנים: יוסף קלוזנר, הרעיון המשיחי 
בישראל, הרצאה ג/ תש״י; 361 £ה 11 /קד<( 1 61 ס ,חחגחז 655 ־ 01 
י ־ 11€1 \ 2 , $€1110 ; 1905 ,) 1 ^ 1101010 ) £5 1 {) 1 {) 375 * 7 [- 1 !) 15 ) 0611 '( 1$ 

, ) %7 11010 ) 1 ! ) £5 71 ) 11 ) 71111 ) 1771 ) 51 ) 411 1 ' 30 £07171% 15 74713 71 ) 5 )^ 

, ) 1101010%1 ) £5 11 ) 11 ) 14315 ! 1 ) 3 11 )){ 1 !) 11 ) 1 ) £17111 , €55€1 ^ ; 1912 
,ש 121010 ! £30 1671 ! ) 3315 ! 367 ) 75£11171% ( 1 .־;ש 11 :>$ 1 ש £10 ; 1915 
- 13111 '!!/)- 11313011 [ 7 ) 3 1 ! 1 ) 11 ) 011315 ( 11 ' €1 £ 16 '<£ , 1€0 ^ 80€ ; 1925 
- €$5 'ן 0 *:ז 801155€ ; 1902 , ) 1101010%1 ) £5 11 ) 11 ) 7515 )£ ־ 30 11111 71 ) 1 ! 0 
1€71 !) 1€71111 ח 1 ) 111631 ) 1 ז 1771 711117115 ) 173 / 365 071 ! £611% 16 ( 1 ,תח 3 ור 1 

— 478 , 357 — 320 , 301 — 289 . 5$ , 1926 ״ 41111 3 ; 7101161 ) 1 ' 

£1151 16 ( 1 111 113771 ) 113 / ,שזסס^ו! 001 ? €§־ן 0 י 01 ; 520 - 506 , 483 

395 - 279 .( 1927 ) 11 , 1 ) £1 111 ) 01111511 16 ( 1 { 0 111741165 )€ 

;(הערות) 195-206 ,( 1930 ) 111 ;(ביחיד עמ׳ 376 — 395 ) 

) 1 ( 1 % * 37711 115711 ) 743 [ 1713 ) 1475 )! ) 7/1 ג ץ 1 זשן 0€5 .£ . 0 . ז \\ 
. 275 — 266 .קק , 1941 . 1103 )£ \) 016 

י. ק. 

א״ה בקבלה. מלבד במה שנוגע להנחות העיקריות, 
שיש שכר ועונש, חיים אחר המוות, משיח וגאולה ותחיית- 
המתים, כמעט לא נתקבלה דעה משותפת באומה בנוגע 
לפרטי הדברים הקשורים בא״ה; וכך ניתן כאן חופש ניכר 
לדמיון, לחזון ואף להזיה. ובזה היתה מרובה השפעתם של 
בעלי־הקבלה, שהרבו לדון בבעיות אלו. אבל גם במחנה זה 
נתפתחו דעות שונות, שלא באה הכרעה מוסמכת ביניהן. 
מהתחלות פשוטות בערך נתפתחה תורת א״ה ב״זוהר" 
ובספרי־קבלה שאחריו ונסתעפה הרבה. 

החיים שלאחר מיתה. חשובות ביותר בתחום זה 
השקפותיו של הרמב״ן ב״שער הגמול״ ( 1556 ), של ה״זיהר" 
ושל בית־מדרש האר״י בפי שנתגבשו בסיכום הגדול של ר׳ 
אהרן ברכיה מודינה: ״מעבר יבוק״ ( 1623 ). בדרך כלל 
מטעימים אחר זמן הרמב״ן את גורלם השונה של שלושת 
חלקי הנשמה, שהם נפרדים זה מזה לאחר מיתה: הנפש 
(החלק התחתון) נשארת למטה על-יד הקבר ומקבלת את 
העונש על העבירות לאחר הדין הראשון, שנקרא "חיבוט- 
הקבר" או "דין־הקבר": הרוח נענשת אף היא על חטאיה, 
אבל לאחר י״ב חודש היא נכנסת ל״גן־העדן הארצי" או "גן- 
עדן שלמטה"! הנשמה חוזרת למקורה ב״גן־עדן שלמעלה", 
כי לדעת ה״זוהר" אין "נשמה" עלולה לחטוא והעונש 
אינו חל אלא על נפש ורוח (אע״פ שבקבלה הקדומה הובעו 
גם דעות אחרות). לעתים מתעלות הנפשות לדרגת־הרוחות, 
והרוחות לדרגת־הנשמות. "צרור החיים", שהנשמות אצורות 
בו, נתפרש באופנים שונים. הוא ה״עדן" הנסתר לעידון- 
הנשמות, הוא ה״אוצר" מתחת לכסא־הכבוד, שבו שמורות 
הנשמות עד התחיה, או הוא אחת מן הספירות או אף 





46) 


אחרית־הימים 


462 



חזון יחזקאל: יישוב הארץ ע*י המתים שקמו לתתיה 
מיניאטורה ביזאנטית מן המאה 1£ . יספריה הלאומית, פאריס 

כללות הספירות, שהנשמה נקלטת לתוכן כשהיא מחדבקת 
ומתקשרת באלוהים. מרובים הם התיאורים בספרות־הקבלה 
על פרטי העונש במדורי גיהינום ועל העידון בגן־עדן 
ומדרגותיו; התעניינו לדעת כיצד "משיגות" הרוחות או 
הנשמות בלא כלי־הגוף, מהו לבוש הרוחות ואופן קיומן 
(לדעת אחדים נרקם לבוש־הרוחות מן המצוות והמעשים 
השובים ונקרא "חלוקא דרבנן"), הרמב״ן קרא לתחום־ 
העידון שלאחר מיתה בשם "עולם הנשמות", והבדיל אותו 
יפה מן ה״עולם הבא" שלאחר התחיה, הבדלה, שנתקבלה 
בדרך כלל בקבלה. בעולם הנשמות אין הנשמות מתמזגות 
לתוך האלוהות אלא שומרות על מציאותן האישית. רעיון 
העונש בגיהינום (שנחשב כאש דקה ורוחנית, שהיא שורפת 
ומלבנת את הנפשות) מתנגש במידה ידועה ברעיון של 
כפרת־עוונות ע״י הגילגול. אין דעה קבועה על השאלה: 
בעד איזה חטא חייבים גיהינום ובעד איזה חטא — גילגול. 
אפשר רק לומר, שעם התפתחותה של הקבלה תופס הגילגול 
בשיטה זו מקום גדול יותר ויותר. גן־עדן וגיהינום הם מעבר 
לעולם הזה או על גבולו, בעוד שתורת־הגילגול מבטחת 
שכר ועונש במידה מרובה בעולם הזה. ביקשו פשרות שונות 
בין שתי הדרכים, אבל לא הגיעו לתשובה מוסכמת. לא חסרו 
גם נסיונות להוציא את כל עניין הגיהינום מידי פשוטו ולפרש 
אותו או בדרך הרמב״ם או כמשל על הגילגול. תורת א״ה 
של הקבלה, ובפרט של ה״זוהר", מושפעת הרבה ע״י רעיון 
הסרי־אפסיסטנציה (קדמות) של הנשמות: מציאות הנפש 
בעולם־הנשמות אינה אלא חזרה אל מציאותה קודם ירידתה 
לתוך הגוף. 

המשיח והגאולה. המשיח זוכה לקבל אצילות 
מיוחדת מספירת־המלכות (הספירה האחרונה), אבל אין 
זכר לרעיון של האלהת־המשיח. התמונה של המשיח האישי 
היא קלושה וחיוורת, ואין היא מוספת הרבה על הנאמר 
עליו במדרשי־ר,גאולה, שנתחברו קודם צמיחתה של הקבלה. 


ב״זוהר" יש קצת קווים חדשים. לפי ה״זוהר", שוכן המשיח 
בגן־עדן בהיכל מיוחד, שנקרא "קן־ציפור", ויתגלה בראשונה 
בגליל העליון. לפי אחדים נשמת־המשיח לא היתר, עוד 
בגילגול (היא "חדשה"), בעוד שלדעת אחרים היא גילגולה 
של נשמת אדם הראשון, שנתגלגלה קודם לכן בדויד המלך 
(אד״ם — אדם, דויד, משיח — נוטריקון מצוי מסוף המאה 
הי״ג ואילך [ואפשר, כבר יש כאן השפעה נוצרית, שכן 
אצל פאולום אדם הראשון מקביל לישו כאדם האחרון]). 
תיאורי־הגאולה ב״זוהר" יצאו בעקבות המדרשים, אגב 
הוספת כמה קווים ושינויי־מוטיווים. הגאולה היא נס, וכל 
המלווה אותה הם נסים (כוכבים מתנוצצים ונופלים, מל־ 
חמות־ה״קץ" ומפלתו של האפיפיור, שנקרא בזוהר בלשון 
סמלית "כהן־און"). הרעיון של חבלי־הגאולה הוטעם ביותר, 
ומצב ישראל בערב־הגאולה נילאר בצבעים, שמשקפים את 
התנאים ההיסטוריים של המאה הי״ג. תיאורי־הגאולה נתרבו 
בתקופות־משבר, וביחוד אחר גירוש־ספרד, אבל בקבלה 
המאוחרת (קורדוברו, לוריא) נתמעטה חשיבותם. לעומת 
זה הוטעם יסוד־המסתורין של הגאולה — יסוד, שנתפתח 
מתקופת הרמב״ן וחבריו ושעיקרו הוא רעיון מדרשי: הגאו¬ 
לה היא החזרת הדברים לשלימותם, שנפגמה בשעת החטא 
של ארם וחוד,! היא א י נ ה חידוש, אלא תיקון או 
התחדשות. הבריאה לובשת בשעת־הגאולה אותה צורה, 
שעלתה במחשבה תחילה; רק בגאולה מתגלה טבעה המקורי 
של הבריאה, שנתערפל או נפגם בעולם הזה. מכאן האופי 
האוטופי הקיצוני של רעיונות אלה. מצד האלוהות מתבטא 
מעמד הגאולה בביטול של "גלות־השכינה", החזרת האחדות 
האלוהית בכל שטחי ההוויה ("ביום ההוא יהיה ה׳ אחד 
ושמו אחד״ — מכאן טענו, שהיחוד האמיתי יתגלה רק 
לעתיד־לבוא, ובשנות־הגלות כאילו נפנם יחוד זה ע״י החטא). 
בזמן הגאולה יהא "זיווג מתמיד" בין המלך והמלכה, או 
ספירות התפארת והשכינה, כלומר, תהא זרימה בלתי־פוסקת 
של השפע האלוהי דרך כל העולמות, וזו תגרום להתקשרותם 
המתמדת. הסודות הנסתרים של התורה יתילו והקבלה תהא 
הפשט של התורה. ימות־המשיח יימשכו אלף שנים מעלה 
מטה, אבל לפי דעת רבים שנים אלו אינן כשנים שלנו, 
שהרי מהלך הכוכבים והמזלות יואט, וע״י כך יארכו הימים 
(דעה זו נפוצה ביחוד בהוג של "ספר־התמונה" [ויש לה 
יסוד ב״ספרים החיצונים"]). מובן, שהמקובלים האמינו, על 
יסוד הנחות אלו, בשינוי של סדרי־השבע לימות־המשיח 
(בניגוד לדעת הרמב״ם). על השאלה, אם הגאולה היא נם 
או תוצאה הגיונית של תהליך אימא־ לטי נחלקו הדעות 
בקבלה אחר גירוש־ספרד! גוברת יותר ויותר הדעה ההופכת 
את הופעת המשיח לסמל: הגאולה תלויה במעשי ישראל 
ובמילויו של יעודם ההיסטורי. ביאת הגואל מעידה על 
גמר־ה״תיקוך, אבל אינה גורמת אותו. 

ה ת חי ה ב״קץ־העולם". הקבלה אינה מטלת ספק 
בתחיה הגופנית של המתים, שתבוא בסוף־ימי־הגאולה, 
ב״יום־הדין הגדול״. חידושי המקובלים סובבים על הבעיה: 
מה יהא גורלם של הקמים לתחיה ? — הרמב״ן מורה, שאחר 
חיים גופנים רגילים עתיד גופם של המוקמים לחחיה להזדכך■ 
וללבוש "מלאכות" (לבוש של מלאכים) ועל־ידי כך יעירו 
ל״עולם הבא״ הרוחני, שיתחדש אחר חורבן העולם הזה — 
ועולם חדש זה יבוא אחר תחיית־המתים. ב״עולם הבא" 
תיקלטנה הנשמות וגוויותיהן הרוחניות בתוך מדרגות 


463 


אחרית־־הימים 


464 


הספירות, ב״צרור החיים" האמיתי. לדעתו של הרמב״ן׳ 
תשמורנה הנשמות אף במעמד זה על קיומן האישי. אבל 
הובעו אחר־בך גם דעות אחרות. בעל־ה״זוהר" מדבר על 
ה״גופין קדישיך אחר התחיה ואינו מפרט את השקפתו על 
עתידם אלא ברמזים. רווחת היתה ההשקפה, שמזהה את 
ה״עולם הבא" עם ספירת הבינה וגילוייה. אחר החיים 
המעודנים של הקמים לתחיה יתבטל העולם הזה, ויש אומרים, 
שיחזור לתוהו ובוהו כדי לחזור ולהיווצר בצורה חדשה. 
"העולם הבא" יכול להיות חידושו של שלב אחר בשלשלת 
ה״בריאות" או ה״שמיטות" (כדעתו של בעל "ספר־התמו־ 
נה"), או גם חידושה של מציאות רוחנית, שכל הנמצאים 
יתעלו בה למעמד של עולם־הספירות ו״ישובו להווייתם" 
הקדמונית או ל״שרשם העליון". וב״יובל הגדול" אחר 
חמישים אלף שנה יחזור הכל לחיק ספירת הבינה הנקראת 
גם "אם־העולם". אף הספירות האחרונות, שעל־ידיהן מנהיג 
ה׳ את הבריאה, תתבטלנה עם ביטול־הבריאה. לעומת תורתו 
של בעל "ספר־התמונה" על חידוש עולמות לפי מחזור קבוע 
(ר׳ בחיי בן אשר יודע על 18,000 יובלות) החזיקו רוב 
המקובלים בדעה, שיש רק בריאה אחת ולעומתה "עולם 
הבא" אחד ונצחי. הסתירה בין שני הדינים על גורלו של 
האדם: זה שלאחר מיתה הה שלאחר תחיה, שאחד מהם 
נראה מיותר, הביאה מקובלים אחדים לייחד את יום־הדין 
הגדול רק לאומות־העולם, בעוד שנשמות־ישראל מקבלות, 
לדעתם, את דינן מיד לאחר מיתה. 

נ. ש. 

אחרית־הימים בנצרות. רעיונות היסוד של 
האמונה באחרית־הימים, בברית החדשה ובנצרות הקדומה, 
שורשם ביהדות, דעותיה והשקפותיה, כפי שהיו רווחות 
בתקופת בית שו־ גם מקורות הספרות של הנצרות על 
המקרא והספרות שלאחריה מסתמכים על הרעיונות היסודיים 
של א״ה, שאנו מוצאים בספרות ישראל במחצה השניה של 
תקופת הבית השני. מכאן שאובים הרעיונות של מלכות- 
שמים, ביאת־המשיח, תחיית־המתים, יום־הדין הגדול וגורלם 
של הצדיקים והרשעים. החידוש, שחידשה הנצרות, הוא, 
שהיא משתמשת בהם כחומר להשקפתה, שישו הוא המשיח 
המקווה. לישו מייחדת היא את המקום המרכזי בתיאור של 
א״ה, בין כשהיא מתארת אותו כמלך־המשיח של מלכות- 
השמים, בין כשהיא עושה אותו דיין ביום־הדין הגדול. זוהי 
אבן־הבוחן היחידה, שעל־פיה אפשר להבחין בין דעות יהו¬ 
דיות ובין אמונות נוצריות בעניין זה. 

א״ה היא התקופה של מלכות־שמים או מלכות־האלוהים, 
שיוחנן המטביל וישו הכריזו עליה, שהיא קרובה לבוא 
(מתיא, ג/ ב׳). מלכות זו היא כדוגמת מה שמתואר בס׳ 
חנוך ועזרא החיצון לא מן העולם הזה ושליטה הוא לא 
המשיח סתם, כפי שאנו מוצאים בספרות־ישראל, אלא ישו 
(יוחנן, י״ח, ל״ג—ל״ח; ועיין גם מתיא, כ״ה׳ ל״א—מ״ו). 
הופעתו של ישו היא עיקר במושג הנוצרי של מלכות- 
השמים: התגלותו תשמש אות. שמלכות זו כבר התחילה. 
הוא עצמו נתן לתלמידיו את האותות, שיבשרו את יום־בואה 
של מלכות־השמים. "צוק־העתים" ישאר פרטי האותיות 
לקוחים כולם מתיאורי־ד,אחרית, שאנו מוצאים בספרות 
הגנוזה והחיצונית ובאגדות־התלמוד ובצורתם זו הם נמסרים 
ע״י פפייס, שמסר מפי ישו (מתיא, כ״ד—כ״ה! מארקוס, 
י״ג, ל׳! לוקאם, כ״א■ יד״ב. עיין גם: אל הקורינתיים א׳, 



ז׳—ח׳: ה/ ה׳; אל התסאלוניקים א׳, ב׳, י״ט! ג׳, י״ג; 
איגרת יהודה, פסוק כ״ד; גליון־יוחין, א׳, ז׳—ח׳ ) .מ 6 ז 1 
^ 35 ,.- 11361 אף רעיון תחיית־המתים ותיאורי 

יום־הדין אינם חסרים בתיאורים הנוצריים, שעל־פיהם רק 
״הבחירים״ יקומו (מתיא, כ״ב, ל׳; כ״ד, ל״א; מארקום, י״ג, 
כ״ז). ויש שנזכרה תחיית־המתים בתיאורים הללו רק באופן 
כללי(מתיא, כ״ב, כ״ג—ל״ג, ועוד). באיגרת אל הקורינתיים 
א׳ (ט״ו, כ׳—כ״ח) מתואר סדר תחיית־המתים: המשיח הוא 
הבכור בין הקמים מעם המתים, ואחר־כך יקומו המאמינים 
במשיח. עם תחי־מ־המתים יתחיל המשפט. ב״גליוו־יוחנך 
נאמר, שהשופט הוא האלוהים (כ׳, י״ב) או ישו (א/ י״ח, 
ר, ט״ז). גם התיאור של ישו כשופט כל העולם ערוך בצורת 
התיאורים של יום־הדין, שהם ידועים לנו יפה בספרות- 
ישראל (מתיא, כ״ה, ל״א—מ״ו), וכן מתואר העונש והשכר 
לצדיקים ולרשעים (מתיא, י״ח, ח׳! מארקוס, ט/ מ״ג; 
רומיים, ב/ ז׳; תסאלוניקים ב׳, א׳, ט׳). ב״גליון־יוחנן" (כ׳, 
א׳—ט״ו) אף נשתמרה האמונה, שישו יסד את מלכות־אלף- 
השנים, שתתקיים קודם שתקום מלכוודהשמים המוחלטת 
עלי אדמות — מה שידוע בשם "חיליאסמום" או "מילניום" 
(והשווה עזרא החיצון, ז׳, כ״ט). לאחר אלף השנים תתלקח 
מלחמה גדולה בין הרשעים ובין הצדיקים. הרשעים יסובו 
את הקדושים ואת העיר החמודה (ירושלים), אך משמים 
תרד אש ותאכל את הרשעים. אחר־כך יבוא יום־הדין הכללי, 
המתים יקומו ויישפטו איש כמעשיו. רק את הערכת היסורים 
בתור ממרקים עוונותיו של אדם ובתור הכנה לא״ה שינתה 
הנצרות שינוי עיקרי, שהרי לפי תורתו של פאולום, שנת¬ 
קבלה בנצרות כולה, כיבר ישו בדמו, כשנצלב על חטא- 


465 


אחרית-היסים 


466 


המורשה, את חטאו של אדם הראשון. לעומת זה, הרעיון, 
ש״מיתתם של צדיק־ם מכפרת" (מועד קטן, כ״ח ע״א) אד 
"צדיקים נתפסים על הדור" (שבת, ל״ג ע״ב), הוא רעיון 
שהיה שגור בישראל בתקופת התפתחותה של הנצרות והוא 
מצוי גם בספר היהודי ההלניסטי חשמונאים ד׳(ר, כ״ו-כ״ט, 
וי״ז, כ״א—כ״ב). כן מצוי בישראל, אף אם בזמן יותר מאוחר, 
גם הרעיון בדבר המשיח הסובל, אע״ם שאין היהדות מייחסת 
את התיאור "עבד־ה׳", שהוא "כשה לטבח יובל" ועליו נאמר: 
"אכן חליינו הוא נשא" או: "והוא חטא רבים נשא", שאנו 
מוצאים בישעיהו (נג, ד, יב), למשיח במיוחד אלא לעתים 
רחוקות. ואף הרעיון של האנטי־כריסט (ע״ע), שישלוט בעו¬ 
לם קודם יום־הדין האחרון, שאוב ביסודו ממקורות יהודיים. 

הרעיון הנוצרי בדבר א״ה לא הוסיף איפוא רעיונות או 
מושגים חדשים הרבה על מה שהיה קיים בישראל קודם לכן. 
אולם במרוצת התפשטותו של רעיון א״ה במשך הדורות 
הראשונים של התפתחות־הנצדות צפו ועלו בתוכו כמה 
דברים, שהיו שונים מן הקו המקובל בישראל. הנצרות היתה 
לפי מהותה בראשית־ימיה תנועה משיחית, שראתה את 
האידיאלים המשיחיים שלה כמתגשמים מיד, עוד בימי 
תלמידי־ישו הראשונים. מפי ישו נמסר הביטוי, שעוד דורו 
שלו יראה את קץ־הימים (מארקוס, י״ג, ל׳). התקולת לא״ה 
לא היו איפוא בעיני־הנוצרים תקווית לעתיד רחוק פחות או 
יותר או צפיה לבן־האדם, למשיח, שדמותו אינה ידועה 
עדיין, אלא מציאות אקטואלית, חזון העומד להתגשם מיד: 
משיח, שהמאמינים הכירוהו באופן אישי או שמעו עליו 
מפי מכריו האישיים. ביחד עם זה טישטשה הנצרות מימי 
פאולוס ואילך את הצד המדיני שברעיון של א״ה עד כמה 
שהוא קשור בביאת־משיח: הרי קודם כל ישתחרר עם־ 
ישראל עם ביאת־המשיח משיעבוד־מלכויות. הנצרות, בשאי¬ 
פתה ליעשות אמונה אוניברסאלית בהקדם ומיראתה להרגיז 
את רומי ע״י הצד המדיני של הרעיון המשיחי, ביטלה עד 
מהרה צד מדיני זה שהוא עיקר ותנאי־מוקדם ביהדות. נוסף 
על כך הוטעם בספרות ישראל תמיד, שהייעודים של א״ה 
עתידים להביא גאולה לישראל רק אם הדור יהא זכאי לכך. 
בתקופות של החיכוכים בין היהדות ובין הנצרות היש¬ 
ראלית, וביחוד לאחר שבא קרע בין היהדות והנצרות, 
התחיל מתפשט הרעיון, שאין היהדות זכאית לא״ה׳ יותר 
ויותר בחוגי־הנוצרים. נתפשטה בתוכם ההכרה, שדחיית 
הנצרות היא גם דחיית א״ה בכלל ע״י באי־כוחה הרשמיים 
של היהדות. הרעיון של א״ה בצורתו הנוצרית קיבל, איפוא, 
מעט־מעט צורה של פסק־דין, שדן את היהדות לדראון- 
עולם, לאחר שזו דחתה את רעיון־האחרית באותה הצורה, 
שנראתה עיקר בעיני באי־כוחה של הנצרות. ומפני־כן שינה 
גם הצד הבין־לאומי של א״ה — העיקר, שעתידה תורת־ 
ישראל להתפשט בעולם כולו — לאחר שנעשה חלק יסודי 
בהשקפותיהם הדתיות של חוגים רחבים, שמוצאם לא 
מישראל, את צורתו לגמרו. לא זו בלבד, שנשללו מכאן 
ואילך מן הרעיון של א״ה יסודותיו הלאומיים המקוריים, 
שהם עיקר לרעיון זה בכלל, אלא שבהסכם למקובל בחוגי־ 
הנוצרים בדורות הראשונים הוכרז עם־ישראל כקיבוץ לאומי 
יחידי, שאינו זכאי לחסד האלוהי, שייעוד־האחרית עתיד 
לזכות בו את האנושות כולה. אף היסוד האישי של א״ה, 
שהיה קשור בישראל ברעיון ההתעלות של נפש-האדם 
לדרגה רוחנית רמה יותר, קיבל בנצרות צורה אחרת בהש¬ 


פעת דרכי התפתחותה של דת זו בראשית ימיה. עליית־ 
היחיד באה לידי ביטוי בצורת הצטרפותו של היחיד לישו 
בעולם הבא. כדוגמת עלייתו של ישו השמימה יזכו גם 
המאמינים בו להתעלות ולהימצא במחיצתו. גאולת־הנפש 
של היחיד נהפכה ברבות הימים בנצרות לגאולה, שנעשית 
ע״י באי־כוחו של ישו בעולם, ז״א ע״י הכנסיה או ע״י 
ראשיה. אף רעיון זה נתרחק איפוא משורשיו הראשונים, 
קיבל צורה דו׳גמאטית יותר ופסק מלהיות תלוי בפרט הגואל 
את עצמו ע״י מעשיו ודביקותו באלוהים בלבד. 

יוסף קלוזנר, ישו הנצרי, הוצאה ה׳ (תש״ה), עמ׳ 432 — 441 

ועם׳ 522 ! הנ״ל, מישו 8 ד פאולוס, 1 , 197 — 198 , 249 — 250 , 

257 — 258 , 278 — 279 ! 11 , 52 — 53 , 224 — 230 1 הנ״ל, הרעיון 

המשיחי בישראל, הוצאה ג׳(תש״ו),עמ׳ 247-241 ! 319-312 ! 

. 1 .א 1 הו 21 ■< 1 > 1 ו 1 ) 1 זו 0711 >{ י 10 :סג 1 זש 6111 .? 11 חנ 1 0 ! 30 ז)$ .. 1 . 13 

1928 — 1922 ,ע 1 — 1 ,^״!■׳?״ 37 11111 ! "־־!,ביהוד 

. 1 ) 11 ( . 7 ־ ■צ/> 7 ־־! 17 ״) 3 > ,■!שז 1 ! 5011 .£ ; 1212 — 799 ,ע 1 

ע^ 11 4 , 609—650 ; 6161103, X^X (!938), 19—42 ; XX 
. 221 — 205 ; 124 — 107 ,( 1943 ) 

י. ג. — ח. ז. ה. 

אחרית־הימים באיסלאם. עוד קודם שבא 
מוחמד נפוצות היו בחצי־האי ערב אמונות על תחיית־ 
המתים ועל המשפט שייערך לאחר התחיה. כתוצאה של 
התעמולה הדתית, שניהלו היהודים והנוצרים, מצאו אמונות 
אלו מהלכים בקרב יחידי־סגולה מבין המשוררים הבדוויים 
והעירונים, שקדמו לאיסלאם או שחיו בימי־מוחמד. נביא־ 
האיסלאם עצמו קבע למאורעות אחרית־הימים מקום חשוב 
מאד בדברי־התוכחה, שהוכיח את בני־עידו במכה. הפחד 
מפני העונש הקשה הצפוי לרשעים ביום־הדין המתקרב הוא 
הציר, שעליו סובבות רוב נבואותיו הקדומות של מוחמד. 
תיאור המשפט שייערך, עינויי הרשעים בגיהינום ושכרם 
של הצדיקים בגן־עדן הם האמצעי, שבו ביקש להשפיע על 
בני־דורו, שיחזרו למוטב ויקבלו את דתו. בנבואות קדומות 
אלו ניכרת השפעתן של היהדות והנצרות, ובמידה שהאיס¬ 
לאם התפתח נתווספו אליהן תמונות וציורים הרבה מאוצרם 
של יהודים, נוצרים ופרסים. אך מרובים גם פרטים מקוריים, 
שיש לראותם כפרי רוחו ודמיונו של העם או של הוגי־ 
הדעות ואנשי־הדת המוסלמיים. במשך מאות בשנים קיבלו 
אמונות אלו צורה של שיטה דתית־עממית מגובשת, שרק 
חלק קטן ממנה יש לו על מה להישען בקוראן, אע״פ שאנשי־ 
הדת המוסלמיים ניסו למצוא סמוכין להן בדברי־מוחמד 
שבכתב. מובן, שקל יותר היה למצוא אסמכתות להן בדברי 
מוחמד שבעל־פה, כפי שנמסרו בשלשלת־הקבלה (כהלכה 
ואגדה) למוחמד ממכה ומדינה. גדולי־המסורה שקדו לאסוף 
אותן מימרות על א״ה, והמחברים של ספרי־מוסר עממיים, 
כגון "ספר מאורעות התחיה" או "ספר הסיגופים", עיבדו 
אותן ועשו מהן תיאורים מלאים רוח־חיים. ואף פילוסוף דתי 
מפורסם כאלגזאלי לא נמנע מלחבר ספר עממי, שעוסק 
בתיאור של א״ה. 

בספרי־הדת המוקדשים לנושא זה מתוארים המאורעות 
לפי סדר מסויים, שראוי לציין אותו משום שיטתיותו: 

חיבוט־ ה ק בר. באיסלאם נתפתחה ההשקפה, שבני־ 
האדם נידונים פעמיים: פעם ראשונה בשעת מיתתם וקבו¬ 
רתם׳ כשהמלאך רומאן בא אל המת ודורש ממנו לרשום את 
מעשיו הטובים והרעים על מגילה, שהיא תלויה בצווארו 
של האדם ביום הכללי של תחיית־המתים, ופעם שניה כששני 
מלאכים, מונכר ונכיר, באים לענוש את האדם בקבר. אולם 
למלאכים אלה אין שלטון על הצדיקים והחסידים, שרוחם 




467 


אחרירדהימים — אחשדרפן 


468 


עולה לגנזי־מרומים ומצפה שם ליום־הדין האחרון. חכמי 
האיסלאם ניסו למצוא סמוכין להשקפה זו על "עדאב אל־ 
קבר" (חיבוט־הקבר) בקוראן (ו/ צ״ג; ט/ ק״ב; ועוד). 

אותות הקץ המתקרב. בין האותות המבשרים את 
עת־הקץ מונה המסורת המוסלמית את הופעתו של הדג׳אל, 
הוא אויבו של אללה (ארמילוס הרשע של האגדה היהודית, 
האנטיכריסש של היוצרים), את מלחמת יאג׳וג׳ ומאג׳וג׳ 
(גוג ומגוג), שתיערך בקרבת ירושלים, את הופעתו של 
עיסא (ישו), עלייודהשמש במערב ואת התלקחותה של אש 
ענקית בתימן, שתדחק את כל בני-האדם לבוא אל מקום 
המשפט. בקוראן עצמו אפשר למצוא רק רמזים מועטים 
לאגדות אלו (על יאג׳וג׳ ומאג׳וג׳: סודה כ״א, צ״ו! י״ח, 
צ״ב וכר; עיסא מ״ג, ס״א). 

תקיעות בשופר הן האות לתחיית־המתים. עם 
התקיעה הראשונה יתעלפו (או ימותו) כל האנשים החיים 
בעת ההיא — פרט ליחידי־סגולה — ועם התקיעה השניה 
יתעוררו לחיים, כדי לעמוד לפני כס־המשפט (סודה ל״ט. 
פ״ח, ועוד במקומות הרבה). הראשון בין המתעוררים לחיים 
הוא ה״בוראק", חיית־הפלאים, שעליה עלה מוחמד לרקיע 
השביעי ושעליה יבוא בעת ההיא למקום־המשפש. אחריו 
יקומו כל בני־האדם, אולם לא כולם בצורת אדם. ביניהם 
יהיו כאלה שיהיו דומים לקופים או לחזירים, אחרים יקומו 
עיוורים, חרשים ואילמים, עם צלקות על בשרם, וכל זה 
כעדות לחטאותיהם. רק בני המחלקה השתים־עשרה, המחלקה 
העליונה, כלומר הצדיקים, יקומו לתחיה בלא מום או פגם. 

מקום־המשפט יהא — לפי המסורת — בקירבת 
ירושלים < האנשים יתאספו בהר־הזיתים על חלקה הנקראת 
"סאהרה". הקוראן מקדיש מקום רחב לתיאורם של החום, 
שישלוט באותו היום (ר, כ״ז, ל׳; ל״ד, ל׳; ל״ו, כ״ד), ושל 
הציפיה להופעתו של אללה. אז ייפתחו הספרים, שבהם 
רשומים מעשיהם של האנשים (סורה י״ז, י״ד—ט״ו; ע״ח, 
י׳—י״ד, כ״ט); יועמדו המאזניים לשקול את המעשים 
הטובים והרעים (ז׳, ז׳—ח׳; כ״א, כ״ח; ק״א, ה׳—ו׳) ויותקן 
הגשר "צראט" (סורח ל״ז, כ״ג), שלפי המסורת יהא מתוח 
בין הר-הזיתים והר־הבית, מעל לגיהינום. הרשעים, שיעברו 
על גשר זה, שחודו כחוד־המספריים, ירדו לגיהינום, בעוד 
שהצדיקים יעברו אותו בשלום. לפי ספרי־העיקרים של 
הדת המוסלמית גשר זה הוא דבר שבמציאות, שחייבים 
להאמין בו. 

מוחמד הוא מליץ־יושר למוסלמים. הקוראן 
עצמו מתנגד בכמה מקומות לאמונתם של היהודים והנוצרים, 
שביום־הדין יהא מקום לאבות־העולם, למלאכים או לישו 
להמליץ בעד הפושעים (סורה ב׳, מ״ה; כ״ו, ק׳); אך במקו¬ 
מות אחרים נאמר, שהמלצה כזו תהא אפשרית ברשותו של 
אללה (ב/ רנ״ו! י׳, ג׳; ל״ב, ג׳). מכאן נתפתחה האמונה, 
שביום־הדין ילמד מוחמד זכות על בני־עדתו שחטאו, 
והשפעתו זו (,שפאעה׳) תציל אותם מדינה של גיהינום. 

גיהינום וגן־עדן. ביום־הדין מביאים מלאכים את 
הגיהינום לפני כס־המשפס (עיין גם קוראן, צ״ט, כ״ד; ס״ז, 
ז׳—ח׳). לגיהינום יש שבעה מדורים ובהתאם לכך יש שבע 
מחלקות של פושעים. במדור החמישי נמצאים היהודים, 
בשישי הנוצרים ובשביעי המוסלמים, שלא חזרו בתשובה 
לפני מיתתם. תיאורי הגיהינום והעונשים שבה מרובים 
בקוראן עצמו; והספרות המאוחרת הוסיפה עליהם נופך 


משלה. מוחמד הקדיש גם מקום חשוב לתיאור התענוגות 
הצפויים בגן־עדן — והבאים אחריו הפליגו בתמונות אלו 
והגיעו לידי הפרזה בגשמיות של התיאורים. גם לגן־עדן 
שבעה מדורים: מדור הגנים, השלום, המנוחה, הנצח, העונג, 
ה״פרדיס" והגן של הישיבה הנצחית, שהוא המעולה מכל 
הגנים. 

ראוי לציין, שתיאורים אלה, שחלק מהם כבר הוא מצוי 
בספרות החיצונית של ישראל והגיעו באיזו דרך למוחמד, 
השפיעו מצדם על המדרשים הישראליים המאוחרים (מדר¬ 
שים קטנים וספרים שונים על סדרי גדעת וגיהינום ועל 
חיבוט־הקבר) וגם על הספרות הנוצרית, שאחת מיצירותיה 
המפורסמות ביותר — הקומדיה האלוהית של דאנטה אלי- 
גיירי — נושזזת עליה את חותמן של המסרות המוסלמיות. 

־־ ד 

מלבד הקוראן וספרי-המסורת ראויים לציון במיוחד שני 

ספרים של הספרות העממית:, 1££ נ>ע\ . 11 

■ 1 ) 71 ,'<} 1 <'.תי(./ £5 .ז .א : 72 א 1 

ובדבר התקופה ; 1909 , 111 ) 0011 ) 1 !^ח 1 ון ! 0 ^ ח 1 ה 110 .(ו 

הקדומה עיין גנדכן: )!/ 1110 >>!ן ,§ז 10 ל\) 50 ז 1 זן ./ע .[ 

ןן) 011 *ו 1 וז 1 > 1 ווו 1 >'ן-ו\ (והוו -וסי) ןץןו 

. 939 [ 

ח. ז. ה. 

אח#דרפן (בפרסית ת 113 ק 3 ז 31 ו 151 ).£י 1 מגן־המדינה; ביוו׳ 
;!ןז 71 ^()%ו^ 1 י 1 ומזה: £ןוד. 4 <)ז>,'צ•). מושל 
של פרובינציה (״מדינה״) במלכוודפרס, — מלכות־פרם נת־ 
חלקה לפרובינציות עוד בימי כורש הזקן׳ אך לפי הרודוטוס, 
היה דריווש 1 הראשון שחילק את המדינה ל 20 סאטרפיות 
והוא שהגדיר את סמכותו של הא׳ כמושל. כל א׳ הוא גם 
פחה, אבל לא כל פחה הוא א׳. הא׳ היה בעל שררה רחבה 
מאד: הוא היה מפקח על שלטונות המחוזות של המדינה 
שלו; הטלת המסים היתה מסמכותו. היתד, לו הזכות לטבוע 
מטבעות על שמו׳ חוץ מן הזכות לטבוע מטבעות של זהב, 
שהיתה שמורה למלך בלבד. הא׳ היה גם השופט העליון 
ו׳היה עובר ברחבי המדינה ועושה משפט. הוא היה אחראי 
לביטחון בפנים־המדינה שלו ומפקח על הדרכים. היה לו גם 
צבא, שגייס אותו מתוך תושבי-המדינה׳ אך חיל־המצב 
במבצרים והצבא הסד ר היו נתונים לפיקוד של קציני- 
המלך. הפחה היה משועבד לא׳ והא׳ היה נתון לפיקוחם 
של השליחים מטעם המלך; אלא שהיה זה פיקוח להלכה. 
למעשה היה הא׳ כמעט שליט עצמאי, באופן שהאחשדרפנים 
החשובים ניהלו לעתים תכופות מדיניות־חוץ משלהם. 
לפעמים היו כמה פרובינציות נתונות בידי א׳ אחד. משרת 
הא׳ עברה לפעמים בירושה בתוך משפחות מסויימות 
וידועות לנו שושלות של א", שנתקיימו במשך דורות הרבה. 
השלטון הרחב שהוענק לא׳ גרם לכך, שהמדינה הפרסית 
היתה במשך הזמן רק להלכה מדינה אחידה ולמעשה 
נתגברו בה יותר ויותר כוחות הפירוד וההתפוררות. התוצאה 
היתה, שהאחשדרפנים הגדולים התמרדו מזמן לזמן, ואך 
בקושי עלה בידי מלכי־פרס להשתלט עליהם. אלכסנדר 
הגדול חילק את הארץ לאחשדרפנויות (סאטרפיות)! והדבר 
הלך ונמשך במלכות־הסלוקיים. הא׳ של עבר־הנהר שלט 
גם בשומרון ויהודה, וכשהיה פחה ביהודה היה נתון למרותו 
של א׳ זה. 

ת 111 \ , 1 15 ) 0 ,^־ 1301 ׳ 320 — 520 

. 1937 , 1$ ־ 31 ? , 5 ? 1 ) 11€1 ? 1 ?$ 5 ? 1 > 110715 * 11151111 ,ח 3 וחז 6 ^ 6 

א. ש. 








חבלים נרמין מל נזדוגוח האטאראגה של אזזשוורוש דפרסייליס 


■י.׳■■.■"■':■■.■׳■':■' 
11 


עמודי האטאדאנה של אחשיורוש נ*רס 9 וליס 


הכניסה לשער אתשוורוש נפרסטזלים 










471 


אחשודוש — אח׳שיריים 


472 


אח^ורזש, ע״ע (ד״/יהודי הנצחי. 

אח^ורזש הראשזן (פרס׳ 113 ״ 3 ץ 5113 ז 1 .צ; יוף ?גי^־ע), 
מלך־פרם ( 485 — 465 לפסה״נ), בן דריווש הראשון 
ואטוסה, בת כורש הגדול. אע״פ שלא היה הבכור נתמנה 
ליורש־העצר מכיוון שנולד בימי־מלכותו של דריווש. מיד 
לאחר שעלה לשלטון דיכא מרידה במצרים׳ שרדה בה ביד 
חזקה׳ שלא כאביו׳ ששלטונו במצרים היה נוח יותר. מרד 
אחר, שא׳ דיכא באכזריות, נגרם ע״י המדיניות התקיפה 
שלו כלפי בבל, שאף היא מעידה על הכיוון החדש׳ שהכניס 
למדיניות־הפנים הפרסית (א׳ ויתר על התואר "מלך־בבל", 
שקודמיו השתמשו בו). אולם המאורע העיקרי בימי א׳ היה 
מסע המלחמה שלו ליוון, שנסתיים במפלה גמורה (ע״ע 


יון, היסטוריה). לאחר זה נשתקע א׳ בחיי־תענוגות ובעסקי- 
נשים ונהג כעריץ מזרחי טיפוסי. זוהי דמותו במסורת של 
היוונים, שאמנם היא מגזמת בתיאור התכונות השליליות 
שלו, וזוהי גם דמותו במגילת־אסתר (אם א׳ הנזכר בה הוא 
באמת א׳ 1 ). א׳ נרצח ע״י ארטבנוס (ע״ע), שהעלה את 
ארתחשסתא הראשון על כסא־המלכות. 

א. ש. 

אחשוד(ש באגדה. בספרות־ישראל נתפרסם שמושל א׳ 
במגילת־אסתר. אך לאיזה מלך ממלכי־פרם יש לייחס את 
סיפורי־א׳ שבמגילת־אסתר לא היה ידוע בבירור לסופרי־ 
ישראל עוד בימי הבית השני. עכ״פ בתרגום השבעים 
למגילת־אסתר בא, במקום שמו של א/ השם ארתחשסתא 
(ארטכסרכסס, לפי צורתו היוונית)! ואותו שם חוזר גם 
בסיפוריו של יוסף בן מתתיהו (קדמוניות, י״א, 184 ואילך) 
על נס־פורים. 

הסיפורים על א׳ שבמגילת־אסתר, שיחס של שלילה ושל 
חיוב לישראל בא שם לידי ביטוי בערבוביה, השפיעו על 
קביעת־דמותו של א׳ בספרות־ישראל המאוחרת. בתוספות 
לתרגום היווני הקדום של מגילת־אסתר שומעים אנו את הדי 
החיכוכים שבין חבלי השלטון בבבל ובפרס, שהיו כפופים 
לסלוקיים המקדוניים, ובין החבלים, שהיו כפופים לפרתים, 


המן, לפי סיפורים אלה, הוא סוכן מוקדוני בחצרו של מלך 
פרם, ששאף למסור את השלטון על פרם למוקדונים. גילוי 
המזימה של המן העלה את כבוד ישראל ודת? בפרס, ויום 
י״ג אדר הוא יום שמחה גם לפרסים. נס־פורים הוא, איפוא, 
לפי השקפה זו, מאורע חשוב גם בתולדות־פרס. 

באגדות־התלמוד ובמדרשי־אגדה מתואר א׳ בדרך כלל 
כהפכפך ומחוסר־אופי, שהוא נוח לקלוט כל השפעה. אבל 
כמה אגדות מטעימות גם צדדים חיוביים באישיותו. א׳ מתואר 
כאחד מן המלכים המועטים בהיסטוריה העולמית, ששלטו 
מסוף העולם ועד סופו (אסתר, א׳). כל מטמוני־עולם, שלקח 
נבוכדראצר לעצמו וגנז, קודם שמת, בספינות שהטביע אותן 
אח״כ בנהר פרת כדי שאי־אפשר יהא למצוא אותם, גילה 
הקב״ה לכורש בשעה שהוציא את פקודתו להקמת בית־ 
המקדש; ומכאן עושרו הגדול של א׳ 

(אסתר, ב׳). אולם על כסא־שלמה לא זכה 
גם א׳ לשבת, ואף להכין לעצמו כסא כדוג¬ 
מת זה של שלמה לא עלה בידו (מדרש 
אבא גוריון). בהשפעתה של אסתר הקים 
לו ליועץ את מרדכי. נימוקיה של אסתר 
היו: המלכים, שמלכו לפניו, כדוגמת נבו־ 

כדראצר ובלשאצר, היו נוהגים להימלך, 

כפי שמסופר בם׳ דניאל, בנביאים, ואילו 
א׳ נשמע תמיד לעצות של בשר ודם. יש 
גם אגדות, שהן מתארות את א׳ כמחלל 
את כלי בית־המקדש ואת בגדי־הכהונה 
בשעה שערך א׳ את המשתה לכל מדינות־ 

מלכותו, אע״פ שידע יפה מה שעלתה לו, 

לבלשאצר, על מעשה זה (מגילה, שם). 

ויש אגדות, שעל-פיהן היתד, שנאתו של 
א׳ לישראל חזקה מזו של המן, אלא שפחד, 

שמא עונשו יהא דומה לזה של שאר 
שונאי־ישראל. 

בהצגות, שהיו נערכות בחג־ד,פורים עוד 
בתקופות קדומות למדי. בולט ביותר הסארקאזם העוקצני 
כלפי א׳ והתנהגותו בחצרו וגם כלפי מדינות־מלכותו. המרי¬ 
רות של העם כלפי שרירות־הלב והזדון של שליטי אומות־ 
העולם בכל הדורות מצאה את ביטויה המתאים בתיאורים 
אלה. התנהגותו של המלך כלפי ושתי מעוררת כמעט בכל 
ההצגות מסוג זה בוז ושאט־נפש כלפי א ׳ . ביחסו לנשים הוא 
מתואר כשוטה. ביחסיו כלפי המן הוא מתואר ככדור־משחק 
בידי רשע ואיש־מזימות. בכמה מקומות נקראו הצגות אלו 
על שמו של א׳: משחק־אחשוורוש. וע״ע פורים! אסתר — 
מגילת־אסתר! המן. 

י. מ. גוטמן, מסתח־התלמוד, ע׳ אחשורוש!, 1-8 * 01021 . 1 

.ז , 8 ,צ£( 1 ם 1 ,/׳״?/ / 0 ן 7 >חז> 8 * 7 * 77 

י. ג. 

אחע 11 ר 1 ש היטני, מלך פרם, בן ארתחשסתא 1 , עלה על 
כסא־המלוכה אחר מות אביו ארתחשסתא הראשון 
ונרצח ע״י סוגדיאנום אחיו לאחר שמשל אך חודשים מועטים 
( 423 לפסה״ג). 

. 1942 ,ע 010£ ( 707 ( 0 

אח׳יטיךיים ( 1 ־^^); שושלת מושלים במצרים ובסוריה 
( 935 — 969 ). למייסד השושלת מחמד אבן טוגג׳ 

העניק החליף בבגדאד את התואר "אח׳שיד" (תואר פרסי 



אחשוורוש יושר על כסא־טלכותו ולידו אסתר הטלבה 
(מציורי בית־הכנסת של דורא־אברופום) 






473 


אח׳שידיים — אטויזם 


474 


מלפני האיסלאם)׳ ואולם שלטונו היה דומה לזה של מלך 
( 935 — 946 ). מלחמתו במושל סוריה משושלת החמדאנים 
נסתיימה בחוזה׳ שהעמיד את דמשק לפיקוחו של אח׳שיד 
זה. בניו לא היו מושלים על מצרים אלא למראית־עיו׳ 
ויורש כסאו האמיתי היה הסריס באפור. בימי נכדו של 
אח׳שיד כבשו הפאטימיים את הארץ ( 969 ). 

,( 1939 ) ? 6 ^ 1 ?)/ 1 11 ?! 7 >< 11111 ) 13 3.61 1161116 ( 6 * 06 ,ממגחז^^ססז({ 

.* 1 / 3 )/ 1/3131 . 1 < ; 46 — 145 

א^אוקלס׳ ע״ע אנטעויני. 
אטברין ( 6 וז״נ 31 ז 3 ) י כינקרץ־הידרוכלוריד, 

,מנ> 

ן 

2 ( 5 מ, 0 ) ץ!. 3 (,מ 0 ). 08 .ממ 

״ 000 

א 

תכשיר כימותראפי יעיל בריפוי צורות המלריה (ע״ע) 
השונות של האדם, ובכללן המאלאריה הטרופית; הורכב 
ב 1930 על־ידי מיטץ וקיקוט בגרמניה. במלחמת־העולם 11 
השתמשו בו במידה מרובה צבאות־הברית, שפעלו באיזורים 
נגועי־מאלאריה. א׳ הוכן(בשמות שונים) באנגליה, בארצות־ 
הברית ובארצות אחרות ונתקבל לצורכי ריפוי ופרופילאק־ 
טיקה וכתחליף לכינין, שהלך ואזל משוקי־העולם עם כיבוש 
יאווה ע״י היאפאנים. — הא׳ הוא חומר־צבע אקרידיגי צהוב 
גבישי, מחוסר-ריח ובעל טעם מר. פעולתו על הצורות 
השונות של מחזור טפילי־המאלאריה דומה לפעולת הכינין. 
במנות־ריפוי של 0.3 ג׳ ליום הוא משמיד את צורות- 
הגידול של הפלאסמודיון ומחסל את ההתקפות הקליניות. 
בדרך־כלל אין הא׳ גורם להרעלה באדם, ורק כשמשתמשים 
בא׳ בריפוי של חולים ירודים ותשושים ביותר גורר הא׳ 
לפעמים תופעות־הרעלה במעיים והפרעות פסיכלת חולפות. 

א טל (ותגו 1:1 ^ 1 ), 
סוג צמחים מ¬ 
משפחת הסולניים 
(ע״ע); כולל כ 100 
מיני שיחים, קוצ־ 
נים עפ״ר, לבנים, 
סגולים או אדו¬ 
מים. פריים ענבה 
הראויה למאכל, 
אך יש גם מינים, 
שענבתם ארסית. 
בא״י מצויים 4 
מינים; הנפוץ שב¬ 
הם הוא הא׳ האי¬ 
רופי (- 0 ־ 6111 .. 1 
1 ח 3611 ק), הגדל 
עפ״ר במשוכות 
ובמקומות נטו¬ 
שים. — במקרא נזכר הא׳ במשל יותם (שו׳ ט, יד—טו) כשיח 
מחוסר תועלת, שאינו מסוגל אלא להפיץ אש ביער. מקום 
סמוך לחוף הירדן, כנראה ממזרח ליריחו, היה ידוע בשם 
גורן־הא׳ (בר׳ נ, י—יא). 





אטהואלפה — 3 ק 13111131 \; — ( 1502 — 1533 ), האחרון 
לשליטי-פרו העצמאיים. בשמת הואינה קאפאק, 

האינקה (ע״ע) הגדול, שכבש את ממלכת־קיטו (כיום 
אקוואדור), עלה למלכות בנו בכורו הואסקאר ( 1525 ), 
בעוד שא׳, בנו הבלתי־חוקי, נתמנה למושל במורשת־אמו, 
בת מלך קיטו. 1530 מרד א׳ באחיו, ניצח אותו בקרב ליד 
קרזקר ונתמלך על כל המדינה ( 1532 ). לאחר זמן קצר נפל 
בפח, שטמן לו פיזרו (ע״ע), הכובש הספרדי, ונלקח בשבי. 
פיזארו תבע מא׳, שיכיר במרותו של קארל ץ וימיר את דתו 
בנצרות. האינקה סירב לעשות את שני הדברים ונידון למיתה. 
לאחר שהובטח לו, שאם יתנצר ייחנק ולא יישרף, קיבל עליו 
את הנצרות קודם שהוצא להורג. מותו שם קץ להתנגדותו 
של עם־הארץ לכובשים הספרדיים. 

אטווה ג׳זו־נ׳ ~ £6 ־! 060 — ( 1746 — 1807 ), 

מאתימאטיקן ופיסיקאי אנגלי. המציא, 1784 , את 
מכונת הנפילה הנקראת על שמו, שמשמשת מכשיר 
לבדיקה ניסויית של חוקי הנפילה (ע״ע) ושל התנועה 
המואצת. 

א?זוופ$ר, וילמר אולץ — ח 1 ! 0 ׳ ¥111x11 ! — 

( 1844 — 1907 ), כימאי אמריקני. החלוץ של החקי¬ 
רה החקלאית הנסיונית באה״ב, היוזם של רשת תחנות־ 
ניסיון חקלאיות ומנהלה הראשון מ 1888 . מ 1894 עסק 
בכימיה של התזונה ונתמנה למנהל של חקירת התזונה 
שעל-יד מחלקת החקלאות. עסק בעיקר בקלורימטריה 
(ע״ע) והמציא, 1897 , קלורימטר מדוייק, שבאמצעותו אפשר 
לקבוע את ייצור החום בגוף־האדם. 

אטויזם ( 1501 ^ 31:3 , מלאט׳ $נ 1 ׳\ב 31 — אב קדום, אבי־האב), 
בביולוגיה — שיבה לטיפוס של אב, שקדם להורים, 

באחד מדורות צאצאיו. המונח הושאל גם בפסיכולוגיה 
ובסוציולוגיה — בפרט בקרימינולוגיה — כציון לגילויים 
יוצאי־דופן של אופי והתנהגות באדם, שמתפרשים כשיבה 
לאופיו ולהתנהגותו המשוערים של האדם הקדמון או לאדם, 
שקדם לדורות המאוחרים. במשמע מדוייק יותר משמש מונח 
הא׳ בגנטיקה כשסימן ביולוגי של אבות קדומים חוזר ומופיע 
בצאצאים מאוחרים לאחר שהיה סמוי מן העין במשך כמה 
דורות. למשל, בזנים צבעונים שונים של חיות־בית וצמחי- 
תרבות עלול צבע־הבר המקורי להופיע פתאום מחדש. 
בארנביה משותפת, שבה גדלות ארנבות בעלות זני צבע 
שונים, דרך הצבע האפור של ארנבת־הבר לחוור לאחר דורות 
מספר. רוב המקרים הללו והדומים להם ניתנים להסתבר על 
סמך צירופי גנים דומינאנטיים ורצסיוויים לפי חוקי התורשה 
(ע״ע). למשל, צבע לבן עלול להופיע בפרחים, שהיו 
צבעונים במקורם, אם אחד מן הגנים יוצרי האנזימים, 
ששיתוף־פעולתם הכרחי להפקת הצבע, מוצא מכלל־פעולה. 
כן הצליח ביטסון (ע״ע) לקבל את הצבע הקדמון של 
אפונה ריחנית על־ידי הכלאת שני זנים מחוסרי־צבע, שכל 
אחד מהם הכיל גן רצסיווי בלתייפעיל במקום הגנים 
הקובעים את צבעי הארגמן, הואיל ובצאצאיהם ההטרו־ 
זיגוטים נהאחדו הגנים הדרושים ליצירת הצבע. בהכלאות 
זני ארנבות או עכברים בעלי צבעים שונים, מספר הגנים 
המשתתפים בהפקת הצבע הוא עפ״ר גדול משניים. לפיכך 



475 


אטויזס — אטול 


476 


איו אופן ההתהוות של הא׳ בצבעים בולט כאן כל צורכו. 
אע״פ שיש להניח, שאינו נבדל ביסודו מן המקרה הפשוט 
המתואר למעלה. כן אפשר׳ ששיבת הצבע הקדמון קשורה 
גם בפעולת הברירה הטבעית, שעל־פי־רוב היא נוהגת להעדיף 
את הגנים של טיפוס־הבר. 

לא׳ נחשב גם מה שלפעמים חוזרת תכונה או מחלה 
מסויימת של אחד מאבותיו של אדם לאחר כמה דורות 
מפני צירוף מקרי של שני גנים משלימים זה את זה לאחר 
שנפרדו על־ידי התפלגות. פעמים ששני גנים רצסיוויים 
מתאחדים כתוצאה מנישואי־קרובים, או שגן בעל תקיפות 
מצומצמת נפגש במודיפיקאטורים, שמכשירים את חדירתו 
(ע״ע אוגניקה). 

צורה אחרת של א׳ מופיעה בפילו׳גנזה (ע״ע). אנו 
מוצאים בפאליאונטולוגיה, שבשלשלת־ההתפתחות של קבו¬ 
צות מסויימות חוזרים השלבים המאוחרים ומתדמים לפעמים 
לשלבים המוקדמים ביותר: למשל, פתיחת הסליל באמוניטים 
(ע״ע). תופעה זו עוד לא מצאה הסבר מניח את הדעת ע״פ 
תיאוריות התורשה וההתפתחות המקובלות. וע״ע תורשה. 

א. ג. 

אט 1 ל ( 2101100 , בלשון־הילידים באיי־מאלדיוו), אי ממיני- 
האיים, שאינם אלא שוניות של אלמוגים, שמקיפות 
לאגונות במעגל סגור או פתוח. א" מצויים רק בימים 

טרופיים׳ בעיקר באוקיינוסים השקט וההודי׳ והם צורות 

אפייניות לאיי מיקרונזיה ופולינזיה. הלאגונות הסגורות 
בתוך הא" הן תמיד רדודות: עומקן מגיע על־פי־רוב עד 
40 — 70 מ׳ וקרקעיתו שטוחה. עפ״ר תופסת הלאגונה את 
רובו המכריע של שטח הא׳ ( 9/10 או אף יותר מזה) ז 
ה״אי״ עצמו — ז. א. החלק המתרומם מעל פני־הים — 

אינו אלא רצועה צרה ברוחב של כמה מאות מ/ או, לכל 

היותר, של קילומטרים מועטים בצורת טבעת או פרסת- 
סוס. אין הא" מתרוממים אלא במידה מועטת מעל פני-היט, 
אך לעתים קרובות מאד מגיעים היסודות של בנייני- 
האלמוגים עד עומק גדול הרבה מ 100 מ׳, שהוא הגבול 



אטול של טיגרווה הצפונית, האוקיינוס השקט. הסמ&רים 
מסמנים אח עומק הלאגונה (במטרים) 


התחתון לקיומם של האלמוגים בוני־השוניות. — צורתם 
המיוחדת של הא" והמבנה שלהם עוררו מזמן את תשומת־ 
לבם של תיירים וחוקרים. דארווין טיפל בבעיות אלו והגיע 
למסקנה, שהתפתחותם של הא" היתה תלויה בשקיעתה 
של קרקעית־הים כתוצאה מתנועות של קרום־הארץ. לפי 
הסברותיו, נצטופפו האלמוגים מתחילה בעומק של כמה 
עשרות מ׳ מסביב לצוק־סלע, עפ״ר אי וולקאני קטו! 
מחמת שקיעתו האיטית של האי היו הדורות הבאים של 



סלעי־אלמוגים שמתגלים עם שפל־הים (פולינויה) 


האלמוגים מוכרחים להגביה בהתמדה את בניין־מושבו* 
תיהם. בזמנים החדשים נקבע בדרך הסתכלות, שהמהירות 
של בניית השוניות היא בממוצע 3 ס״מ לשנה, כלומר, 
3 מ׳ ל 100 שנים, ומהירות זו שקולה כנגד המהירות של 
שקיעה אפירלגנטית (ע״ע) איטית של קרקעית־הים. אעפ״ב 
אין תורתו של דארווין יכולה להסביר בכל המקרים את 
תולדותיהם של איי־האלמוגים וביחוד לא את התהוות־הא". 
בימינו גילה האמריקני דילי (? 21 <£ .£) את הקשר 

הקיים בין התולדות של שוניות־האלמוגים ובין שינויי* 
האקלים ושינויי־הגלבה של פני־הימים בהלוה ובמשך 
הפליסטוקן, שינויים שנגרמו בעיקר ע״י ההצטברות העצו¬ 
מה של קרח בשטחי־ההתקרחות, כלומר — בצפון־אמריקה 
ובצפון־אירופה ואסיה, וכן בהרים הגבוהים, כתוצאה 
מהתקרחות זל הונמכו פני־הימים ב 100 מ׳ לפחות וע״י כך 
נראו איים, שקודם־לכן היו מכוסים מים. איים אלה, שהת¬ 
רוממו לאט, היו נתקפים במרץ ע״י גלי-הים, וכך׳ ע״י 
פעולת האברזיה (ע״ע), נוצרו הבסיסים השטוחים ללאגו- 
נלת העתידות. באותו זמן עצמו נצטופפו האלמוגים מסביב 
לאיים ולאורך החופים בימים הטרלפיים. משנסתיימה תקו־ 
פת־הקרח התחילו מי־הים מתרוממים, וע״י כך שקעו 
שוניות־האלמוגים׳ וביניהן גם הא", שכיתרו איים בודדים. 
בהמשך השקיעה נעלמו האיים המקוריים לגמרם או נש¬ 
תיירו אך שיאיהם בלבד כשהם מזדקרים באמצע הלאגונה. 
לעומת זה הוסיפו האלמוגים להתפתח על בסיסיהם הקוד¬ 
מים׳ ועם כל שקיעה קלה של פני-הים היו מתגלים כאיי- 
שוניות. הלאגונות של הא" נתמלאו מעט-מעט טין וחול, 
וכך נתכסו היסודות הקדמונים של האי לגמרם. במשך 
הזמן עלולה הלאגונה להתמלא כולה וליהפך ליבשה — מה 
שהיה גורם להעלמת צורתו המקורית של הא׳. ההסבר של 
זמננו אינו סותר איפוא את תורתו של דארווין׳ אלא רק 
משלים אותה מבחינות, שלא היו ידועות בשעתו. — תיאור 
א" ע״ע אוקיאניה. 

11 ) €01 01 15111111111011 ( 7 1 ) 111 > 1 ז 114 51111€ ) 7/1 , 17211710 . 1 ) 0 
, 1 ( 1 ) 710111 ]'>!>! €0101 ); 77 , 0371$ . 4 ן ; 1842 , £66/1 

. 10 < , 01,11030011 ? 131 :> 6 ק 5 ,׳( 506161 111031 ק 060£13 1030 ז 016 \ 7 

101 16 ( 1 / 0 01111 ;) 111 ^ €11011 16 ל? , 0317 .!/ .? ; 1928 , 9 

; 1931 , 41011 $ 01141 £ 66/8 00101 ,: 03141061 . 8 .] ; 1934 ,) 4 % 
, 5 ) 71 )^ 010111 ) 01/5 ) 1 1 ) 1 ! ) 171 ^ 011 ' 7 ,!!׳( ס !? 46 601116130 ? .^ 4 
,. 31600101 ? : 6 . 4106131 < ,. 5 ע 8 ק ■ 06061 ,. 0601 . 038 . 8011 
. 1921 , 31 . 810 , 06 1,30530 . 0017 

ם. א. 




477 


אטום 


478 


אטזם ( 1 מ 0 ז 3 ). מקור המושג ותולדותיו. המונח א׳ 
מוצאו מיוונית (? 10 ! 0 ז״)י ופירושו: דבר שאינו 
עלול להתחלק. לוקיפוס ודמ 1 קריטום היו הראשונים להורות, 
שכל הגופים הנראים עשויים גופיפים קטנים לא־גראים, 
שאין חלוקה נוספת חלה עליהם: הם ייחסו לגופיפים אלה 
רק תכונות גיאומטריות ומכאניות, חסרות כל איכויות חושיות 
משתנות (כגון צבע), ואיכויות אלו — במידה שאינן רשמים 
סובייקטיוויים — הוסברו על־ידיהם כתוצאה של צירופי־א" 
ותנועות-א" בלבד. משנת הא׳ העתיקה נבעה מצורך עיוני, 
ושורשה בבעיה המטאפיסית שהדריכה את מנוחת הפילו¬ 
סופים היווניים בדורות ההם: ה,יש׳ המסתתר מאחורי ריבוי 
התופעות והתמורות שבעולם־החושים, זה עולם־הטבע — מהוו 
שורש ספקולאטיווי זה טבע את חותמו על תורת־הא׳ 
העתיקה, שלא יצאה מכלל משנה פילוסופית־עיונית (השיטות 
המאטריאליסטיות מבית־מדרשו של אפיקורוס! לוקרציוס: 
במקצת גם הסטואה). אולם מחזיקיה לא ידעו להביא שום 
ראיה פיסיקאלית ברורה למציאות א", כמו שמתנגדיה לא 
ידעו להביא ראיה פיסיקאלית לסתור. למשל: אריסטו, מתנגדה 
המפורסם והחריף של תורת הא׳, מנסה לסותרה ע״י הסמכתה 
לבעיית הרצף המאתימאטי, ומראה שהיא מביאה לידי סתירת 
מושכלות ראשונים מקובלים (תנועה, התהוות, שינוי וכדומה). 
הוגי יה״ב יצאו בדרך־כלל בעקבות אריסטו, ומשנת הא׳ 
היה בה טעם למינות בעיני שלומי־האמונה. אבל גם במקרים 
המועטים היוצאים מכלל זה, כגון בכלאם הערבי המחזיק 
במשנת הא׳, אין היא אלא ,שפחת האמונה׳, ומשמעותה — 
פילוסופית־תיאולוגית ולא פיסיקאלית. על סף הזמן החדש 
פיתח ג׳ורדאנו ברונו תורה אטו׳מיסטית ספקולאטיווית, 
שמזהה את הא׳ הפיסיקאלי במין א׳ מאתימאטי. — גם אבות 
הפיסיקה החדשה במאה הי״ז, כגון גאליליי וגאסנדי, שהבחינו 
יפה בין הא׳ המטאפיסי והמאתימאטי ובין הא׳ הפיסיקאלי, 
לא הצליחו להעלות עובדות פיסיקאליות חותכות המחייבות 
את מציאותו הממשית. גאסנדי פיתח פיסיקה אטומית מפו¬ 
רטת, אולם לאמיתו של דבר אין התכונות שהוא מסביר 
תוצאה ממציאות א" אלא ממציאות חלל ריק בין הא". גם 
האטומיסטיקה של גאליליי מטופלת בהשקפות אריסטוטליות 
בדבר ,אימת הךיק׳ שעל הטבע, והאטומים שלו, הדקים 
לאידשיעור ( 1 זת 3 ג 1 ן>ת 0 מ 11 מ 0 ז 3 ), לא יצאו אף הם מגדר 
עיון מופשט שבהשערה איכותית. — במאה הי״ח הציע 
בוסקוביץ׳ (ע״ע) שיטה אטומיסטית־דינאמית חדשה, שכמה 
מרעיונותיה זכו להתחדשות בפיסיקה של ימינו. הוא הניח, 
שהחומר עשוי א" שאינם אלא מרכזי־כוח נקודתיים בעלי 
תכונת מסה או התמדה בלבד. כל א׳ מסוג זה נמשך לחברו 
בתאוצה פרופורציונית למסה, אבל תלותה של תאוצה זו 
במרחק אינה על דרך חוק הריבוע ההפוך (ע״ע כובד) דוקה, 
אלא שכוח ה,משיכה׳ עצמו מחליף את כיוונו לסירוגים 
בתחומים שונים, עד שממרחק מסויים ולמטה הוא פועל 
ככוח דוחה בלבד. בוסקוביץ׳ לא הלביש חוקיות זו צורה 
מאתימאטית, אולם לא קשה למצוא נוסחות המבטאות אותה, 
לפי דעתו אין לייחס ל׳גרעיך־הא׳ אלא תכונה דינאמית- 
מאתימאטית זו, ותכונה זו דייה לבאר את רוב התכונות 
המכאניות שבכל גוף גשמי, כגון גמישות, צמיגות, ליכוד, 
התנגשות וכיוצא בהן. תפיסה דינאמית־אטומיסטית זו קיבל 
גם יוסף פריסטלי(ע״ע) ובמאה הי״ט — מיכאל פרדי(ע״ע). 
במאה העשרים ניסה לורד קלוץ (ע״ע) לבאר את תופעות 


הגיבוש והאור על סמך הנחתו של בוסקוביץ׳. גם בפיסיקה 
החדשה של הגרעין האטומי (ע״ע) יש צדדים, שמזכירים 
את התבנית האטומיסטית-הדינאמית מיסודו של בוסקוביץ׳. 

אולם התמורה הגדולה בהתפתחותה של תורת הא׳ באה 
בסוף המאה הי״ח ובתחילת המאה הי״ט׳ וראשיתה נעוצה 
במחקריהם הניסויים של קבוצת חוקרים צרפתיים (לאוואזיה, 
ברתולה, פרוסט — ע״ע כימיה). 1774 פירסם לוואזיה (ע״ע) 
את תוצאות מחקריו, שלפיהם הסכום של משקל המסות אינו 
משתנה עם הריאקציה הכימית. 1799 הוכיח פרוסט (ע״ע) 
שבגוף כימי מסויים מתכונת היסודות הכימיים היא קבועה 
ועומדת בעינה. 1802 ניסח ג׳ון דלטון (ע״ע) את חוק 
המתכונות הפשוטות והכפולות והסיק ממנו את המסקנה 
האטומיסטית. את השקפותיו סיכם בספרו "שיטה חדשה 
בפילוסופיה של הכימיה״ ( 016:111031 0£ 11 זש! 5 ץ 8 "ישא 
ץ 11 נ] 1050 ״ 1 ?) י 1808 . אותה שנה נתפרסם חוק גי-ליסק (ע״ע) 
בדבר יחסי הנפחים של גאזים בריאקציות כימיות. עיקר 
ערכו של חוק זה נתגלה בכלל־אווגדרו (ע״ע), אבל גם בלא 
זה ניכר מתוך החוק האמור, שביסוד החומרים המתאגדים 
ותולדותיהם מונח משהו שטבע א׳ לו• בזה הונחו היסודות 
לתורת־א" ניסויית כמותית, שאינה תלויה מעיקרה בשום 
השקפות מטאפיסיות בדבר טבע החלל והזמן או בבעיית 
הרציפות ואי־הרציפות. בעשרים השנים הראשונות למאה 
הי״ט כבשה תורה זו את המחקר הכימי ובפרט את הכימיה 
האנאליטית, שהגדילה לעשות בחקירה מדוקדקת של המש¬ 
קלים האטומיים (ע״ע). אחד מן החוקרים הנודעים בשטח 
זה הוא ברצליום (ע״ע), שראה את עיקר יעודו בביסוס 
ניסויי של תורת־הא׳. תקופה זו בתולדות תורת־הא׳ אפשר 
לציינה בשם התקופה הכימית הקלאסית. היא רואה את הא׳ 
בחלקיק פשוט (לשם פשטות הוא מצטייר בצורת כדור) קטן, 
אך לא קטן לאין שיעור. הא׳ הוא כמות חומר מסויימת, 
שאין חלוקה נוספת חלה עליה ושמשקלה קבוע ואינו משתנה 
בשום מסיבות. א" ממין אחד משקלם שווה בהחלט: בא׳ 
טבועה תכונת האיגוד! אפשר, איפוא׳ למצוא את המשקל 
היחסי שבין שני א" שונים מתוך הרבב תרכבתם כשהם 
מתאגדים יחד. שתי תכונות אלו, המסה ומספר האיגוד 
(הןנרכות), הן עיקרי התכונות של הא׳: (יש מספר מינים 
של א״ — והם הם היסודות הכימיים — הנבדלים זה מזה 
לפי שתי תכונות אלו. לפי דעה זו אין מיני הא" השונים 
צירופים שונים של אבני-בניין משותפות. כפי שסבר פראוט 
(ע״ע), שלפי השערתו כל ה,יסודות׳ עשויים צירופים של 
אטומי־מימן: החקירה האנאליטית־הכימית הראתה, שהמש־ 
קלים היחסיים של הא" אינם כפולות שלימות של מימן(ע״ע 
משקל אטומי). אין בין החלקיק האלמנטארי החומרי הבלתי- 
נראה לגושי־חומר נראים אלא הכמות בלבד! א׳ של ברזל, 
למשל, אינו נבדל מבחינה איכותית ממסמר של ברזל. חומר 
הא׳ ממלא חלק מן החלל, ויש חלל ריק בין א׳ לא׳ שפועלים 
בו כוחות האיגוד! אבל אין שום פילוג בגוף הא׳ עצמו. 

מבחינה כללית, ההשג הבולט שבתקופה זו הוא בירור 
היחס בין המושגים א׳ כימי ויסוד כימי. מאות שנים עמדה 
המחשבה הפילוסופית־הטבעית תחת השפעתה של הפילו־ 
סופיה האריסטוטלית(והאסכולאסטית), המבדלת הבדל גמור 
בין יסוד לא׳, מקבלת את האחד ודוחה את האחר, עד שנוצר 
מעין הסכם מקובל ששני המושגים סותרים זה את זה. אבל 
עם הבירור הניסויי האמור נעשה הא׳ מין,יש' שהוא עניין 



479 


אטום 


480 


לפיסיקה — ,יש׳, שהוא מוגדר ע״י קאטיגוריות מכאניות 
כמסה (משקל אטומי) וכוח (כושר-איגוד) ותורת־הא" 
הועמדה על בסים של ערכים כמותיים. צורתה הקלאסית 
של תורה זו הגיעה לכלל שלימות עם קביעת ממדי־הא׳, 
בסיוע כלל־אווגדרו, שהניח את היסוד להבחנה בין מושג הא׳ 
למושג המולקולה, נקבע מספר הא" המצויים בחלק מסויים 
מן החלל בגאז (או בכמות מסויימת של כל יסוד כימי). על 
יסוד מספר־אווגדרו (ע״ע) ניתן לחישוב, שמשקל הא" 
הבודדים הוא מסדר־הגודל של 4 -־ 10 — 10- 2 ג׳: משקל א׳- 
המימן = *■-־ 10 1.67 x ג׳• בסיוע נתונים קינטיים ותרמו־ 
דינאמיים (ע״ע גזים) נמצא שסדר־הגודל של קוטר הא" 
("קוטר־הפעולה") הוא 8 ־ 10 ס״מ״שהוא קטן בהרבה מאורכי־ 
הגלים של האור הנראה לעין ( 4 , 8000 — 4000 ). לפיכך 
נפתרת בשלילה השאלה העקרונית: כלום יש סיכוי"לראות" 
א׳, במשמע הרגיל? אולם א" גדולים ניתנים ל״צילום" בעזרת 
קרני־רנטגן(ע״ע) קצרות (אורךהגל כ. 14 ), ובפרט בעזרת 
קרני אלקטרונים מהירים במיקרוסקופ האלקטרוני (ע״ע), 
שאורך־גליהן כ.\ 7 0.05 בלבד. — עוד במחצית המאה הי״ט 
נעשו נסיונות שונים לערוך את מיני הא" (היסודות הכי¬ 
מיים) לפי מסות יחסיות או לפי תכונות כימיות (ערכויות) 
שוות, נסיונות שנסתיימו בגילוי המערכת המחזורית של 
היסודות הכימיים (ע״ע) ע״י מנדלייב (ע״ע), 1869 , הערוכה 
לפי שורת המשקל האטומי העולה. אולם מאז היה צורך 
לתקן מערכת זו בהתאם לתוצאות של החקירות החדישות, 
שלפיהן לא המסה קובעת את מקומו של יסוד כימי במערכת 
המחזורית אלא ,המספר הסידורי׳ (בצורה מתוקנת זו היא 
ניתנת להלן בלוח ב׳), ובזה לבשה המערכת האמפירית 
משמעות פיסיקאלית וראציונאלית. 

2 , העולם הס ו ב אט ומי. הסימן המובהק שבחקר 
הא׳ במשך מחצית המאה האחרונה היא המחשתו והעמקתו 
של מושג הא׳ ע״י עירעור הנחתו היסודית של דאלטון בדבר 
פשטותו ואחידותו של הא׳. גילויים פיסיקאליים יסודיים 
חדישים הראו בפועל, שהא׳ הכימי מיסודו של דאלטון הוא 
גוף מורכב, או מפולג — ועל צד הדיוק הפיסיקאלי אין השם 
,אטום׳ הולמו כלל! עם גילויים אלה נמנים, דרך משל, 
האלקטרון(ע״ע) והרדיואקטיויות (ע״ע), וכל המסתעף מהם! 
וכן גילויים שהביאו לידי שיטות־חקירה חדשות, כגון 
קרני־רנטגן (ע״ע), שנעשו מכשיר יעיל בחקירת הא׳. מכל 
זה הוברר בוודאות גמורה, שהא׳ הכימי מורכב מחלקיקים 
קטנים ממנו (,סובאטומיים׳) ומושתת על יחסים מסובכים 
של כוחות הפועלים בין חלקיקים אלה. 

העובדה המכרעת׳ שהנפח המיוחם לא׳ אינו תפוס ברצי¬ 
פות ע״י מסה ושהחלק הריק שבו גדול הרבה מן הממולא, 
הוכרה ע״י רתרפורד (ע״ע), שעקב אחר פלישתן של קרני־" 
(ע״ע רדיואקטיויות) דרך שכבת־חומר ומצא, שכוח־חדי- 
רתם של החלקיקים דרך החומר גדול לאין שיעור משהיה 
צריך להיות אילו היה "נפח(" של כל א׳ ממולא חומר 
ברציפות. מימצא זה, ביחד עם תופעות האלקטרוליזה (ע״ע) 
והלניזאציה (ע״ע יונים) — המעידות על שיתוף גורמים 
חשמליים עם גורמי־המסח במבנה הא׳ — וכן תופעות הראדיו־ 
אקטיוויות עצמה וזיהוי רסיסי הא׳ הנפלטים מחומר קורן, 
תרמו כולם להתגבשותה של תפיסת־הא׳, שנתבטאה לסוף 
ב״תבנית־הא׳ ע״פ ראתרפורד״ ( 1911 ): כל א׳ ניטראלי 
בנוי: ( 1 ) מ״גרעין" כבד זעיר. שבפועל מרוכזת בו כמעט 


כל המסה ושהוא בעל מטען חשמלי חיובי, ו( 2 ) מ״עטיפת 
אלקטרונים", שדה כוחות חשמליים, שמקפת גרעין זה עד 
גבול "נפח הא׳". לפי זה יש לראות ב״קוטר־הא׳" מה 
שרואים ב״קוטר של מערכת־השמש וכוכבי־הלכת": קו עובר 
דרך חלל ריק, שבו מצויים עצמים מרוחקים זה מזה, שביניהם 
שוררים כוחות־פעולה הדדיים. האלקטרונים (ע״ע) שבא׳ הם 
הם יחידות המטען החשמלי השלילי, שנתגלו ע״י י. י. 
תומסון (ע״ע) בגופיפים חפשים — מחוץ למסגרת המבנה 
האטומי — בתופעות הזרימה החשמלית והקרינה הקתודית. 
אף גרעיניהם של כל הא" מורכבים מאבני־בניין יסודיות, 
משותפות לכולם — נוקליאונים (מלאט׳ 5 ט 016 טח = גרעין! 
ע״ע אטומי, גרעין) —, ואין א׳ של יסוד אחד נבדל מא׳ של 
יסוד אחר אלא במספרם ובסידורם של הנוקליאונים בגרעין, 
וכן — במספרם ובסידורם של האלקטרונים בעטיפה. בזה 
חזרה תורת־הא׳ החדישה בצורה מחודשת על השערתו של 
פראוט מ 1815 , שהא" של כל החומר שבעולם אינם אלא 
צירופים שונים של אבן־בניין יסודית אחת של החומר, 
או — לפי השקפתנו כיום — של מספר מצומצם של אבני־ 
בניין יסודיות, שהן משותפות לכל הא". 

מטענו השלילי של האלקטרון ('־>) הוא 10 ־ 10 * 4.803 
יחידות אלקטרוסטאטיות, שהן ״׳- 10 1.602 x קולון, וערך זה 
מקובל באטומיסטיקה כיחידת־המטען של חשמל! מסתו אינה 
אלא 0.00054 מיחידת המשקל האטומי (ע״ע). הנוקליאון מו¬ 
פיע במסגרת־הא׳ בשני גילויים אנרגטיים: כפרוטון ( 9 ) — 
יחידת־החומר, שמסתה ( 10- 24 1.672 x ג׳ = 1.00758 יחידות 
המשקל האטומי) טעונה מטען חשמלי חיובי, שהוא שווה 
בגודלו למטען האלקטרון, ומיטתן (ח) — יחידת החומר, 
שמסתה ( 1.00895 ) נבדלת רק במשהו ממסת הפרוטון, אלא 
שהיא נטולת טעינה חשמלית. נמצא, שהנוקליאון — על שני 
גילוייו — כבד כ 1,840 פעם מן האלקטרון. הא׳ הקל והפשוט 
ביותר — זה של הסימן הקל — גרעינו אינו אלא פרוטון 
אחד, ובעטיפתו — אלקטרון אחד. כל שאר הא", ובכללם זה 
של המימן הכבד, מחזיקים בגדעיניהם פרוטון או פרוטונים 
כצירוף ניטרונים: אלמלא שיתוף־פעולתם של הניטרונים 
לא היו פרוטונים אחדים, שמטעניהם החיוביים השווים 
דוחים זה את זה, יכולים להתקיים יחד בתחומו של גרעין 
אחד. בכל א׳ ניטראלי נגרם העדר הטעינה החשמלית כלפי 
חוץ ע״י האלקטרונים שבעטיפה, שמספרם שווה למספר 
הפרוטונים שבגרעין! עירעורו של שיווי־משקל זה הופך את 
הא׳ ליון (ע״ע). מכאן שמבנהו הכמותי של כל א׳ מוגדר 
בשני ערכים: המשקל האטומי (. 4 ) — מספר הנוקליאונים 
(=םכום הפרוטונים והניטרונים) שבגרעין (חלקה של עטי¬ 
פת האלקטרונים במסת הא׳ הוא כמעט בלתי־ניכר)! המספר 
הסידורי ( 2 ) — מספר הפרוטונים (=גודל הטעינה החיו¬ 
בית) בגרעין, השווה בא׳ ניטראלי למספר האלקטרונים 
בעטיפה. במימן הקל גם המשקל האטומי וגם המספר הסידורי 
שווים ל 1 , ואילו בכל שאר הא״ — ובזה של המימן הכבד 
בכלל — המשקל האטומי גדול תמיד מן המספר הסידורי 
באופן שההפרש( 2 —^) מציין את מספר הניטרונים בגרעין. 
מקובל לסמן את המשקל האטומי ע״י אינדכס עליון. ואת 
המספר הסידורי ע״י אינדכס תחתון, בצד סימנו של האטום 
או הגופיף. מכאן אנו מגיעים לסמלים כגון (מימן או 
פרוטון), —(אלקטרון), 1 חס (ניטרון), וכדומה. 

מלבד שני גופיפים סובאטומיים אלה שבגרעין, ומלבד 



481 


אטום 


482 


האלקטרון המופרש מתוכו בתהליכים ראדיואקטייויים 
מסויימים, מסוגל הגרעין להפיק במסיבות מסויימות את 
הפוזיטרון (+ 6 ) — גופיף השווה בכל לאלקטרון, פרט 
לסימן הטעינה׳ שהוא חיובי ולא שלילי. האלקטרון והפוזי־ 
טרון אינם מצויים במערכת הגרעין בעין, אולם שניהם 
"מתהווים" בתהליכים מסויימים של פירוק הגרעין׳ בהפיכת 
ניטרון לפרוטון או פרוטון לניטרון: 

€ + *— ת 

+ 0 + ת <— 1 ־ 1 

(ע״ע גרעין אטומי). — יש מקום להניח, שבמסגרת הא׳ 
והתהליכים המתרחשים בתוכו פועלים עוד שני מיני גופיפים 
אלמנטאריים, והם המזון (ע״ע) והניטרינו. המזון הוא גופיף 
מצוי בקרינה הקוסמית (ע״ע), מטוען שלילית או חיובית, 
או ניטראלי, ושיעור־המסה שלו הוא בין זה של הפדוטון 
וזה של האלקטרון* ערך המסה■ השכיח הוא כנראה כ 200 
(ביחידת מסת־האלקטרון), אולם מצויים גם חלקיקים כבדים 
יותר. מציאותו במערכת הא׳ לא הוכחה במישרים, אבל 
חישובים אנדגטיים־מאתימאטיים מחייבים מציאות גופיפים 
כאלה במערכת הגרעין כגורם בקשר שבין הנוקליאונים. — 
גם מציאות הניטרינו אינה לפי שעה אלא מסקנה מחישובים 
אנרגטיים — גופיף נטול טעינה חשמלית ובעל מסה זעירה: 
לאמיתו של דבר — מנת אנרגיה בלבד. לפי שעה אנו מונים 
איפוא שש אבני־בניין, שמהן עשוי העולם הסובאטומי: 
פרוטונים, ניטרונים, אלקטרונים, פוזיטרונים, מזונים וניטרי־ 
נואים. 


חומר ובין אנרגיה (ע״ע): כי חלל זה הוא מקום השדה 
האלקטרוסטאטי, ובכן שדה־אנרגיה (שדה־כוח), העשוי אף 
הוא בתבנית אטומיסטית (קוואנטית), כדרך כל העולם הגשמי 
הסרבאטומי. שדה זה הוא מקום־מושב התכונות האופטיות 
של הא׳ (ע״ע ספקטרום) ועיקרי התכונות הכימיות שלו. 
במרחק מועט ממדכז־המערכת, שסדר־גודלו הוא 12 ־ 10 ס״מ, 
מגעת עצמת השדה האלקטרוסטאטי לערכים גדולים מאד, 
כלומר: צפיפות האנרגיה גדלה עד למאד. כאן מתגלים 
כוחות חדשים, הכוחות ה,גרעיניים׳ — הפועלים בתחום הצד 
שמכאן ועד מרכז הגרעין! תחום זה הוא גם מקומן של 
התופעות הרדיואקטיויות (ע״ע). 

3 . תבנית האטום. עיקריה של תבנית־הא׳ על־פי 
ראתרפורד — ספירות אלקטרוניות המחזיקות טעינות חש¬ 
מליות שלילייות אלמנטאריות כנגד גרעין מרכזי טעון חיו¬ 
בית — נתאשרו ע״י חוקרים שונים במחקרי־ניסוי מרובים 
ומדוייקים. אולם ראתרפורד לא פתר את השאלה כיצד 
ערוכים האלקטרונים בספירותיהם, ומה חלקם בתכונותיו 
הפיסיקאליות והכימיות של הא׳. מלבד זה עוררה תבנית זו 
ספקות קשים: כיצד מתיישבת היציבות הגדולה שבא׳ 
ניטראלי עם תבנית זו? על שום מה עומד האלקטרון במקומו 
ואינו מתקרב אל הגרעין החיובי? היה, איפוא, הכרח להניח 
את מציאותו של כוח, המונע את האלקטרון מלעשות כך 
והמחזיקו במרחק מסויים ממרכז־הגרעין: כוח צנטריפוגאלי, 
המצוי במקום שבו גוף מוכרח לצאת בתנועת־סיבוב. מזה 
התחייב בהכרח שהאלקטרונים אינם עומדים במקום אחד, 


אבני־הבניין האלמנטאריות של החומר 


המסד, 

הטעינה 

המסה 

הטעינה 


החלקיק 

(ביחידות מוחלטות) 

אטומיות) 

(ביחידות 


1.6725x108 * 2 ־ 

00111 19 ' 10 א 1.602 

1.00758 

+1 

1 מ! 

פרוטת 

1.6748 ^ 10-24 8 

0 

1.00895 

0 

1 "ס 

ביטרון 

288 ־ 10 א 9.107 

001.1 19 ' 10 א 1.602 — 

0.000548 

— 1 

ס 0 ב - או - 0 

אלקטרון 

8 28 ־ 10 א 9.107 

1 סס 0 19 ' 10 א 1.602 

0.000548 

+1 

״א! או 1 ־ 0 

פחים דדן 

200 — 900 גס 
מסות־אלקטרון 

001.1 19 ' 10 א 1.602 ¬ו¬ 
או 0 

0.5 — 0.1 נא; 

1 + אי 0 

+ נם או 010 

מזין 

0 

0 

ס סיס 

0 

0 ׳יס 

ניטרינו 


גופיפים אלה ערוכים במערכת הא׳ בסדר דינאמי־אנרגטי 
מסויים ונשמעים לחוקים מסויימים, שהם מתגלים בתכונותיו 
הכימיות והפיסיקאליות. במערכת הא׳ ערוכים האלקטרונים 
ל,קליפותיהם׳ (ספירות) ולמצביהם האנרגטיים־הדינאמיים 
מסביב ל,גרעין׳. בין הקליפות והגרעין משתרע שדה חשמלי 
אלקטרוסטאטי. המרחק היחסי בין קליפות האלקטרונים 
(מקום מושבן של הטעינות השליליות) ובין הגרעין (מקום 
מושבן של הטעינות החיוביות) הוא גדול: מכל קוטרה של 
מערכת הא׳ תופס קוטרו של הגרעין כחלק אחד מעשרת 
אלפים, כי סדר־גודלו הוא 12 ־ 10 ס״מ (מאלפת היא השוואה 
זו: מכל אורך־הראדיוס של המעגל, שבו מקיף מרכדהירח 
את מרכז־הארץ, תופס ראדיום־הארץ כחלק אחד מששים 
בקירוב). בין הקליפות האלקטרוניות ובין הגרעין משתרע, 
איפוא, חלל ,ריק׳ עצום ביחס לממדי המערכת הנדונה. אבל 
היא פוסק מלהיות ריק משאנו מסלקים את המחיצה שבין 


אלא מתנועעים במעגלים מסביב לגרעין, כדרך שכוכבי- 
הלכת מקיפים במסלוליהם את השמש, מפאת האיזון של 
כוח־הכובד והכוחות הצנטריפוגאליים. אם נסמן את טעינת 
הגרעין ב £ + ואת טעינת האלקטרון ב 6 -, יהא כוח המשיכה 

יד* 

האלקטרוסטאטית( 3 = מרחק האלקטרון מן הגרעין). 

׳*. 3 

אם ת! היא מסת האלקטרון, יהא התנאי לשיווי־משקל בין 
הכוח האלקטרוסטאטי לצנטריפוגאלי: 


אנו מוצאים, איפוא, שאין מקום ליציבות במערכת הא׳ אלא 
אם כן האלקטרון חג במעגל מסביב לגרעין במהירות שערכה: 

— / 1 =*• בא׳ המימן מתקבלת לפי זה מהירות סיבוב 

¥ 

של האלקטרון (האחד) מסדר־גודל של " 10 0 ״מ לשניה. 
אבל זהו תנאי של ,שיווי־משקל מכאני׳ בלבד, הסותר את 














483 


אמו: 


484 


עיקרי דעותיה של האלקטרודינאמיקה הקלאסית: כי האלק¬ 
טרון נע תנועה מואצת, ולפי חוקי התורה האלקטרומאגנטית 
של האור חייב כל אלקטרון כזה לפלוט גלים אלקטרו־ 
מאגנטיים (קרינת־אור) המתפשטים בחלל ריק במהירות־ 
האור. הוא חייב איפוא לפלוט אנרגיה ) אבל אין מקור אחר 
לאנרגיה זו אלא מערכת־הא׳ עצמה. הפסד מתמיד של 
אנרגיה צריך היה לגרום ל״התמוטטות" הא׳, ואולם הא׳ 
נשאר יציב, והקווים המובהקים שכל א׳ וא׳ מראה בספק¬ 
טרום אן* הם במקומם עומדים; אין איפוא זכר להתמוטטות 
מערכת הא׳ במסיבות רגילות. כאן בא נילס בור (ע״ע) 
והורה את משנתו ( 1913 ), שפתחה תקופה חדשה בפיסיקה 
של הא׳: הוא הסמיך את תבנית־ראתרפורד על משנת־ 
הקונטים (ע״ע). 

בתיאור המצב הדינאמי והאנרגטי של א' המימן הניח 
בור הנחות אלו: א) האלקטרון האחד נע מסביב לגרעין 
במסלול מעגלי! תנועה זו נשמעת לחוקי המכאניקה 
והאלקטרוסטאטיקה הקלאסית, בתנאי שמומנט־הסיבוב הוא 

תמיד כפולה שלימה של ! 1 (קבועת פלאנק): ־ ■, 0 ־^ 1 

271 

(,^ז הוא ^ 810 מ 1 י כלומר: כפולה של מסת־האלקטרון בראדיום 
ובריבוע המהירות הזוויתית! ״ — מספר שלם =־ 3,2,1 ...) ! 
מעגלי־תנועה אחרים — נמנעים. במעגל־תנועה, שהוא מתאים 
לאחד מן המספרים שרויה מערכת הא' במצב אנרגטי 
מסויים המתאים לאותו מעגל (לאותה מהירות). ב) כל זמן 
שהאלקטרון מתנועע באחד מן המעגלים ה,מותרים׳ אין הוא 
קורן אור (נגד דעתה של האלקטרודינאמיק.: הקלאסית). 
לעולם סובב האלקטרון לפי הנוסחה האמורה על מעגל 
,מותר/ שהאנרגיה שלו היא מינימום במסיבות אלו. כשאנו 
משקיעים אנרגיה בא׳ (כגון ע״י חימום) אין האלקטרון 
עובר למעגל גבוה יותר ( 3 גדול יותר) אלא אם כן מרשות 
המסיבות מעבד כזה לפי הנוסחה האמורה, ולא — האנרגיה 
מתחלקת ל,הפעלה׳ אחרת, כגון הגדלת מהירות הא׳ כולו 
(ע״ע גזים, תורה קינטית). במקרים מסויימים גדולה הפעלה 
זו כל־כך, שיש בה כדי לנתק את האקלטדון משדה־הגרעין 
(ע״ע יונים) לגמרו. אבל בדרך כלל יכול האלקטרון לקפוץ 
למעגל מרוחק יותר, בלא שינותק משדה־הגרעין: אז הא׳ 
שרוי במצב ,מופעל׳. כשהאלקטרון קופץ למעגל נמוך ממנו 
לפי הנוסחה האמורה, יוצאת יתרת האנרגיה בצורת קרינה 
אלקטרומאגנטית (אור). אם נציין את האנרגיה של המעגל 
האחד ב(׳^ ואת האנרגיה של השני ב ¥ 2 \, מתלבש שינוי 
זה בנוסחת איינשטיין: 


(ההפרש שבין הקווים פירושו: ערכו המוחלט המספרי של 
ההפרש האנרגטי, בין בבליעת אנרגיה ובין בפליטתה! 
■י׳ — התדירות של האור הנבלע או הנפלט). לפי זה כל 
פליטת אור מונוכרומאטי בספקטרום המימן שורשו בקפיצת 
אלקטרון ממעגל ,מותר׳ אחד לחברו, או בלשון ב 1 ר: ממצב 
,סטאציונארי׳ (קבוע) אחד לחברו. אלקטרון נע, כשהוא 
שרוי באחד מן המצבים הסטאציונאריים, אינו קורן אור, 
וכן אין אלקטרון קופץ אלא ממצב סטאציונארי אחד לשני. 
מצבי־ביניים ,אסורים׳ עליו, כלומר: אינם קיימים לגביו! 
מעגליו ומצביו קצובים — ,קוואנטיים/ 


תבנית הא׳ מיסודם של ראתרפורד־בור הצליחה להכניס 
בהירות בעיקרי תכונותיו של א׳ המימן. לפי ההנחה השניה 

של בוי קיים: ~ס=*< 0 3 !ם, אם נציין ב"־ את הראדיום 

271 

של הא׳ במצב אנרגטי מסויים המתאים למספר השלם מ. 
במקרה של 1 =ח, לפנינו המצב הנורמאלי היסודי של א׳ 
מימן ניטראלי ו! 3 הוא הראדיום המתאים למצב זה. הכוח 

האלקטרוסטאטי ערכו הוא שקול כנגד הכוח הצנטרי־ 

9 "*י 

פוגאלי הנובע מסיבוב האלקטרון במעגל זה. המכאניקה 

3 © 

דורשת, איפוא: 2 — ־־־ 2 ״ ג 8 נם י מתוך שתי המשוואות של 

ת ^ 

<*> אנו יכולים לחלץ גודל זה מכלל החשבון, ואנו מקבלים: 

*׳©נמ 3 ]ז 4 1 

במשוואה זו ערכי כל הגדלים שבאגף הימני ידועים, ונמצא: 

1 מנ> 9 ־ 10 * 5.27 = 31 . 

ערך מספרי זה מתאים למה שכבד נמצא מחוך חישובים 
בתורה הקינטית, ומכאן ראיה שלתורה זו יש יסוד. ברור, 
שהראדיוסים של המצבים הקוואנטיים הגבוהים מתייחסים 
זה לזה כריבוע , ״,כלומר: כיחסי 16:9:4:1 ... אלקטרון 
יחיד כזה במרחק "* מן הגרעין, האנרגיה הפוטנציאלית 

שלו היא לפי חוקי האלקטרוסטאטיקה—-=״ס. והאנרגיה 


הקינטית — 
62 

- 1/2 = 2 ע> 2 ״ 8 גם 1/2 = = £ 

ח© מ 

(ר׳ למעלה)! מכאן שכל האנרגיה שלו היא: 


* 6 ( 0 ^ 271 
־״ 21 / 1 ( 1 ~ 


- = ח : 8 +״ט 


"זו. 


נוסחה זו הצליחה לבאר ראציונאלית את עיקרי התופעות 
הספקטראליות שבא׳ המימן הניטראלי הלוהט, שהספקטרום 
(ע״ע) שלו מורכב ממספר קווי־אור נפרדים המצטרפים 
לסדרות. ציור 1 מדאה סכימה של סדרת־באלמר (נתגלתה 



ציור 1 . סדרוז־באלטר 


1885 ) — והיא אפיינית לכל הסדרות ־-׳, שסדר־קוויה 

02 

מבטא נוסחה מאתימאטית פשוטה זוג 11 ־= ג 

י 1 - מספר קבוע! ג — אורך־הגל של הקו, ם - מספר 
שלם, שערכו 3 בקו הראשון (״ 0 ), 4 בקו השני (?!ט). 
וכו׳). הסדרה ,מתכנסת׳ במקום אורך־הגל ^ 3645.6 = 1 , 

2 ׳ ת 

הואיל והשבר 4 :!' 2 ״ מתקרב לערך 1 במידה ש" גזל 

והולך, ואורך־גל זה הוא קצה גבול הסדרה (בציור מ 9 ). 
סדרות אחרות (סדרת־לימן, סדרת פאשן וגו׳) מגלות אותה 
תמונה עצמה, אלא שהערכים המספריים שונים הם. בכולן 
יפה כוחה של נוסחת הסדרה: 




485 


אטום 


486 


ן 2 ב! 0 2 מ ^ מ י'*, 

שבה •׳* ו,וא מספר הגלים לאורך ס״מ אחד, ז. א,:--=*״, 
או~-=״ 1 (׳ן — תדירות האור). 11 היא קבועת-רידברג, 

המשתנית במקצת מיסוד ליסוד וערכה במימן 109677.70 
בכל 0 ״מ! 0 מ — מספר קבוע לכל סדרה וסדרה, והוא 1 
בשביל הסדרה הראשונה, 2 — בשביל השניה, 3 — בשביל 
השלישית, 4 — בשביל הרביעית! מ — מספר שוטף, שאף 
הוא מיוחד לכל סדרה ומתחיל תמיד בגודל 0 +1 מ, כגון 
בשביל קוויה של סדרת באלמר: מ = 3 , 4 , 5 ... ובו׳. 

נוסחת הסדרה הנ״ל מאפשרת לחשב את האנרגיות 
האפייניות המתאימות למצבים הסטאציונאריים הקוואג־ 
טיים. אנרגיות אלו מופיעות בצורת הפרשים בין שני גדלים 
גבוליים, ולפיכך הן מכונות בשם טרמאות (מלאט׳ 110115 תז £6 
=גבול). וכן אפשר לחשב את האנרגיה הדרושה לשם 
יוניזאציה (ע״ע יונים), כלומר: לשם ניתוק גמור של 
האלקטרון מן האטום הניטראלי. ניתוק זה, וכן כל העברת 
אלקטרון ממצב קוואנטי נמוך לגבוה ממנו, דורשים השקעת 
אנרגיה שאפשר לבטאה במספרי גלים לס״מ או כאלקטרון- 
וולט (ע״ע אנרגיה! יחידות פיסיקליות) או בארג. בלוח ג׳ 
ערוכים ערכי הטרמאות של שמונה סדרות בספקטרום־המימן 
ביחידות של מספרי־הגלים, הארג והאלקטרון־וולט מול 
מספרי הקוואנטים. אנו רואים שהמצבים האנרגטיים מת¬ 
ייחסים זה לזה כמתכונתם ההפוכה של ריבועי המספרים 
הקוואנטיים. 

תבנית ראתרפורד-בור זורעת אור חדש על עובדות אלו, 
שהיו קודם לכן כספר החתום! המספרים השלימים וקבועת־ 
רידברג לובשים צורה ראציונאלית: קווים אלה מייצגים 
אלקטרונים קופצים בעלי מצבים אנרגטיים קוואנטיים ביחסי 
כפולות של מספרים שלימים. כל מצב אנרגטי קוואנטי 
(סטאציונארי) ניתן לתיאור בלבוש מאתימאטי: 

* 006 271 2 
' 2112 ם־' = 

ההפרש האנרגטי בין שני מצבים אנרגטיים הוא, איפוא: 

\ 1 \ / 27121064 מי זזי . 

( 2 !^ ־־ 021 ) ^ר־־^ ^ ( גם י 8 " 

— שני המספרים הקוואנטיים).אולם מצד אחד: 

* \ ^ 64 מ $1 מ 2 ׳ 

[ 012 2 2 ״\ 0113 —׳ע • 

בשביל קבועודרידברג לגבי מימן מתחייב, איפוא, הערך: 

0164 2712 _ 

0113 ־ *־ 

הגדלים המרכיבים את הביטוי שבאגף הימני — כולם 
ידועים לנו, והערך המספרי העולה מתוך חשבון זה הוא: 
1 ".חס 110500 . הערך שנתקבל באורח ניסויי ממדידות ספקטרו־ 
סקופיות הוא: 1 - ומס 109737.42 . התאמה זו מעידה, שגדול 
כוחה •של תבנית ראתרפורד־בור לטבוע צורה ראציונאלית 
ברורה במערכת הא׳ החד-אלקטרוני (כגון מימן וכיוצא בו), 
בתכונותיה הפיסיקאליות ובממדיה הגיאומטריים וביחסי- 
הגומלים שביניהם. המערכת של גרעין־אלקטרון (אחד) 
מתייצגת איפוא כמערכת אנרגטית־דינאמית וקוואנטית של 


מצבים נפרדים! כל מצב ניתן ע״י גודל קוואנטי אחד, והוא 
המספר הקוואנטי . 0 ; הוא הקובע את האנרגיה הקוואנטית 
(המצב הפיסיקאלי) ואת הראדיום המתאים (המצב הגיאו¬ 
מטרי). בציור 2 ערוכות רמות־האנרגיה בדיאגראמה 0 כ־ 
מאטית לפי המספרים הקוואנטיים ם, היורדים מסס במצב 
היוני (הניתוק הגמור) למספרים סופיים עד 1 במצבים 
האנרגטיים ה,מופעלים׳ בלבד. — אישורים ניסויים נאים 


נתאשרה תורת בור במחקרי פרנק (ע״ע) והרץ (ע״ע). 

מתוך לוח ג׳ וציור ״£ 

2 אנו למדים, שבל י 4 

קראור הנפלט מא׳ שך— 1 ן, —ד־ — 7 :* 

מתאים למצב אנרגטי - . ! | ^ 

קוואנטי מסויים, ואם־ סדרת 
, פשו 

שר לחשב את מתח __ 

השדה החשמלי, שא- "ייך 

לקטרונים חפש ים, 
המתנגשים בא" מסו* 
יימים, עשויים לעורר 
בו קווי-אור בעלי 
אורך־גל מסויים. אם 
נכונה התבנית ה־ 
קוואנטית שבתורת- 

בור. מתחייב ממנה _ ... 

שגם פוטנציאלימאלה סדרת לימן 

קבועים ועומדים, ול- צ ' י י 2 

מטה מפוטנציאל מסויים אין אלקטרונים מפיקים שום קווים 
מאירים מחמת התנגשות זו. פראנק והרץ הראו, שאדי־כספית 
מתחילים להאיר באור שאורך־גלו הוא 25361 , כשפוגעים 
בהם באלקטרונים במתח של, לכל הפחות, 4.9 וולט. וכן הוכח, 
שבפוטנציאל של 2.09 וולט קורנים אטומי-גתרן את הקו 
האפייני 0 (על צד הדיוק: זוג קווים), שאורך־הגל הממוצע 
שלו הוא £ 5893 , אבל אין קו זה מופיע למטה מן הפוטנציאל 
האמור. קו זה אינו אלא ראשון בסדרה שלימה! וסדרה זו 
אינה אלא הראשונה במספר סדרות הבאות זו אחר זו, עד 
שא׳ הנתרן מאבד אלקטרון ונהפך ליון — כדרך המימן. 
יוניזאציה זו נעשית כאן במתח של 5.13 וולט. מכאן ואילך 


סדרת לימן 

ציור 2 


התמונה משתנית: מספרים אחרים, קוואנטים אנרגטיים 
אחרים! אבל עד ניתוק האלקטרון הראשון התמונה דומה 
לתמונת המימן. ולא רק הא" של מימן ונתרן בלבד מראים 
תמונה ספקטראלית כזו, אלא אף א׳ של הליום שאיבד 
אלקטרון אחד ונעשה יון חד-ערבי! וכן מפיקים כל הא" 
החד־ערכיים סדרות ספקטראליות ערוכות לפי התבנית של 
נוסחת־המימן, אלא שתדירותם גדולה מתדירות המימן 
בשיעור מסויים: בהליום, שגרעינו נושא 2 טעינות חיוביות, 
התדירות גדולה פי ארבעה מזו של המימן, ז״א ספקטרום 
ההליום החד-אלקטרוני ניתן לביטוי בצורה המאתימאטית: 



המספר 2 , המופיע כאן בחזקה השניה, אינו אלא מספר 
הטעינות החיוביות של הגרעין. בשורת המסות היחסיות 
עומד הליתיום אחר ההליום! מסתו — 7 , וסכום כל אלקטרו- 
ניו — 3 . לפיכך היון הדו-ערכי שלו יש לו אלקטרון אחד, 
והוא דומה מצד זה למימן, וכך גם תמונתו הספקטראלית, 
המתלבשת בצורה המאתימאטית: 



487 


אטום 


488 


(^־ 45 )"*(<)=■״•״'*• 

והוא הדין בכל יסוד אחר! למשל, בבור, שהוא החמישי 
בשורת היסודות, נמצא שתדירות הקו הראשון בסדרת לימן 
(ראה למעלה) ביוני־בור ארבע־ערכיים גדולה פי 25 מתדי¬ 
רות הקו המתאים שבמימן. מכאן שמספר האלקטרונים 
במערכת־א׳ אינו מתאים למספר יחידות המסה, אלא ל,מספר 
הסידורי/ המכונה גם,מספר־המקום׳ או,מספר־הא״ — מספר, 
שנודע לו ערך מיוחד בתורת הא״ ונתייחד בסמל 2 • כל 
המערכות האטומיות הדומות למערכת המימן (גרעין + 
אלקטרון אחד) מראות דמות ספקטראלית, שצורתה: 



ואין המימן אלא פרט מכלל זה (פרט שבו 1 = ת). 

אע״פ שתבנית הא׳ של ראתרפורד־בור הסבירה הרבה 
תופעות פיסיקאליות יסודיות, לא עמדה במבחן החקירה 
המדוקדקת לא מבחינה ניסויית ולא מבחינה עיונית. עיקר 
השגה — בתיאור הסדר החוקי המתגלה בספקטרום של 
המימן החד־אטומי; עם שיכלולה של מלאכת הניסוי נתגלו 
תופעות שלא היה בכוחה ליישבן. אי־אפשר היה לה לבאר 
את פילוג הקווים הספקטראליים בשדות חשמליים ומאגנטיים, 
וגם לא את דקות-מבניהם של הקווים המתגלית בהפרדה 
ספקטראלית חזקה. ביחוד הכזיבה שיטה זו בהסברת התו¬ 
פעות המתגלות בא" שאינם דומים למימן, כגון בהליום 
הניטראלי הדו־אלקטרוני, ויותר מזה — בא" מרובי־אלקטרו־ 
נים, מבחינה עיונית יש בתבנית זו תערובת של ציוריות 
מיוסדת על חוקי האלקטרוסטאטיקה והאלקטרודינאמיקה 
הקלאסית עם סטיה גדולה מחוקים אלה. לשם ביאור התו¬ 
פעות שבניסיון שיכללו כמה חוקרים את תבנית הא׳ של 
בור ע״י תיקונים שונים, שעיקרם הוספת מספרים קוואנטיים 
נוספים (ציור 3 ). 

זומרפלד (ע״ע) הניח: למסלולי האלקטרון מסביב לגרעין 
יש צורת אליפסה, שלשני ציריה מתאימים שני מספרים 



קוואנטיים, הראדיאלי והאזימוטאלי :>!; סכום שניהם 
שווה למספר הקוואנטי הראשי " של בור, ורק במקרה 
המיוחד שלמסלול יש צורת מעגל, קיים ״־=* 1 • בגלל זה 
מרובים המעברים הקוואנטיים והמסלולים האלקטרוניים. לפי 
כלל־ברירה (שבור ביססו מבחינה עיונית) הותרו רק מעב¬ 
רים׳ שבהם המספר הקוואנטי האזימוטאלי משנה את ערכו 
במידת ג ±• נוסף על כך, מחמת מהירות התנועה, שם 
זימרפלד במקום מסת־המנוחה של האלקטרון את ערך המסה 
המתחייב מתורת היחסות (ע״ע). כן נתן דעתו על פעולת־ 
הגומלים שבין שני אלקטרונים הסובבים גרעין אחד: מאחר 


שהם דוחים זה את זה אינם יכולים להקיף מסלולים סגורים, 
ועל־כורחם הם מתנודדים לכאן ולכאן כמין מטוטלת: רק 
חלקי מסלול הם מקיפים, הקף והירתע; עם זה נע הפריהל 
של האליפסה מסביב לגרעין. זומרפלד קורא בשם ,מספר 
קוואנטי משני׳ לערך 1 — 14 = 1 , שיכול להתלבש בכל הערכים 
המספריים השלימים מס עד 1 —ת; בדומה ל^ 1 ,גם הוא משנה 
את ערכו במידת ±1 -מלבד זה הנהיג זומרפלד את המספר 
הקוואנטי,הפנימי׳ (, המייצג את כל אימפולס־הסיבוב של 
האלקטרון, שהוא וקטור (ע״ע) ויכול לעמוד רק בכיוונים 

מסויימים, שגם הם כפולות שלימות של ^ך; ומכאן מתחייב 

מספר קוואנטי חדש המסומן בסמל ׳מ, ה,מספר הקוואנטי 
של הסיבוב המאגנטי/ הוא יכול לקבל את כל הערכים מנ¬¬ 
עד 1 +, שהם בס״ה ! + 21 . לסוף נתברר (על־ידי אוהלנבק 
וגודסמית) גם שהאלקטרונים סובבים לא רק מסביב למרכז־ 
הגרעין, אלא אף על ציר עצמם, בדומה לסיבובי כדור־ 
הארץ. סיבוב עצמי זה הוא ה׳ספין׳ (אנגלית מ 1 כן$, ע״ע 
אלקטרון);* הוא מספרו הקוואנטי, ו —,המספר הקוואנטי 
המאגנטי של הספיך. 

תנועת האלקטרון מסביב לגרעין נקבעת איפוא ע״י 
חמישה מספרים קוואנטיים אלה: ״, 1 , !"י, ,!"י שמשמעותם 

הפיסיקאלית — גדלים אנרגטיים שונים. 

4 . מערכת האלקטרונים באטום. כל זה נאמר 
באלקטרונים, שאפשר להפרידם מן הגרעין בלא לשנות את 
טבע הגרעין גופו; הם אלקטרונים ,חיצונים׳, או שרויים 
מסביב לגרעין, ואחר ניתוקם מגוף הגרעין כולם שווים בכל. 
לעומת זה יש הרבה ראיות ניסוייות לדבר, שכשהאלקטרו־ 
נים נמצאים במסגרת הא׳ במצבו ה,נורמאלי/ יש לכל מין 
א׳ (יסוד) סדר אלקטרוני מיוחד לו לבדו, שבו האלקטרונים 
מחולקים לקבוצות, שהן נבדלות זו מזו בערכיהן האנרגטיים 
והן בעלות תכונות מסויימות הקובעות את הנוהג הפיסי¬ 
קאלי והכימי של היסוד הנדון. עוד קודם שהוכר המבנה 
הפנימי של הא" נתברר, שתכונות אלו קובעות סדרים 
מיוחדים ביחסי היסודות הכימיים (ע״ע), ושסדרים אלה הם 
מחזוריים, כלומר: תכונות חוזרות ונשנות ומגלות צדדים 
דומים בסדר מחזורי, לפי שורת הסדר שבלוח ב׳. כיום ידוע 
לנו, שהמספר הסידורי (ראה ,ביאורים׳ ללוח ב׳) מציין את 
מספר האלקטרונים החונים מסביב לגרעין, או את מספר 
הטעינות החיוביות השורות על הגרעין. הסדר הקיים בעריכת 
האלקטרונים עם המעבר מיסוד ליסוד, כלומר: עם גידול 
מספר האלקטרונים באחד, אפשר לתארו בעזרת העיקרים 
של ברירה ובנייה, שהניחו פאולי (ע״ע), בור, ואחרים: 
לעולם אין שני אלקטרונים בא׳ תואמים בכל חמשת המספ¬ 
רים הקוואנטיים; אפשר להם לשני אלקטרונים, ורק לשניים 
בלבד, להיות תואמים בשלושת המספרים הקוואנטיים 
", 1 , !מ!; ואם יש יותר משני אלקטרונים, אפשר שיהיו 
תואמים בשני המספרים הקוואנטיים מ, 1 ; אלקטרונים מסוג 
זה נקראים אלקטרונים אקוויוואלנטיים. ערכי ח ו 1 המת¬ 
אימים לאלקטרון מסויים אינם משתנים על-ידי התווספות 
אלקטרון חדש על הראשונים, כלומר: עם המעבר מיסוד 
ליסוד. במספר נתון של אלקטרונים קיים רק מספר מסויים 
של סידורים אפשריים בחלל. הסידור היציב מכולם מצטיין 
בשתי תכונות: א) הוא מקיים את עיקר הברירה של פאולי; 
ב) הוא דורש מינימום של אנרגיה פנימית. כל האלקטרונים 





489 


אטום 


490 


לוח ב׳ 

מערכת היסודות הכימיים 



החונים מסביב לגרעין מחולקים לשתי קבוצות: האחת 
אופיה נקבע ע״י המספר הקוואנטי העיקרי מ, והשניה — 
ע״י המספר הקוואנטי המשני 1 , העלול להשתנות בקפיצות 
של 1 בין 0 ובין 1 —ם. שלושת המספרים הקוואנטיים ח, 4,1 
מתארים איפוא את אופיה של קבוצת אלקטרונים החונים 
מסביב לגרעין. לכל 1 שייכים ערכי וזז! במספר 21+1 ; 
לכל מספר קוואנטי ־ 1 ״ בשדה מאגנטי חזק שייכים רק שני 
הערכים 4 *±.מכאן שכל האלקטרונים שמספרם הקוואנטי 
הראשי הוא ס מחולקים לחבורות של אלקטרונים אקוד־ 
וואלנטיים, שמספר כל אחת מהן הוא 41+2 . אנו מציינים 
את החבורות של האלקטרונים, המצויינים בשני המספרים 
הקוואנטיים ( 0 ,ת) בסמל 0 ח, ואת החבורה של האלקטרונים 
האקוויוואלנטיים, המצויינים בשני המספרים הקוואנטיים 
( 0,1 ), בסמל !ת. לפי זה 0 ת פירושו: מספר האלקטרונים 
האקוויוואלנטיים ( 0 ,ת), המצויים בקבוצה הראשית, שמס¬ 
פרה הקוואנטי הראשי הוא ס, וערכו של מספר זה הוא: 
2 = 0+2 * 4 או בצורה סמלית: 2 = 1 0 . בא/ שמספר האלק¬ 
טרונים שלו הוא 2 ומספרו הקוואנטי הראשי הוא 1 , זוהי 
החבורה האפשרית היחידה של אלקטרונים אקוויוואלנטיים, 
וזהו מבנה עטיפת־האלקטרונים של ההליום, המסיים את 
ה״מחזור" הראשון בלוח ב/ בא/ שמספר אלקטרוניו הוא 
למעלה משניים, יש מקום לצירופים 2 0 ,10 ,נ 2 ■ אנו מציינים 
בדרך סמלית: ! 20+2 = 20,1 , ולפי זה יוצא 8 = 2+6 = 20,1 . 
ובס״ה 10 = 1 ( 10+2 0 ; זהו מספר האלקטרונים שבניאון( 246 ), 
החותם את המחזור השני בלוח ב/ אנו מניחים שהארגון(^), 
החותם את המחזור השלישי, מצטיין בהוספת קבוצה ראשית 
3 , שאין לה אלא שתי החבורות !,״ 3 בלבה שכן מראה לוח 
ב׳ שלארגון 18 אלקטרונים( 18 =!, 3 0 ). אנו מגיעים, איפוא, 
לסכמה הבאה, המראה, כיצד מחולקים האלקטרונים של 
הגאזים האצילים, החותמים את מחזורי המערכת, לקבוצות 
ראשיות ולחבורות־משנה: 

2 = 116-10 
10 = 8 ־ 4 2 = 20.1 ־ 4 10 = 6 * 1 
18 = 8 ־ 4 2 = 30.1 ־ 4 ! 20 ־ 4 10 = 4 < 

36 = 8 ־ 184 ־ 4 8 ־ 4 2 = 401 ־ 4 30 , 1,2 ־ 4 1 20 ־ 4 10 = £1 
18 ־ 4 18 ־ 4 8 ־ 24 = 50,1 ־ 4 40 , 1,2 ־ 4 30 , 1,2 ־ 4 20,1 ־ 4 10 =*^ 
56 = 8 ־ 4 18 ־ 4 

18 ־ 4 8 ־ 4 2 = 60.1 ־ 4 50 , 1.2 ־ 4 40 . 1 , 2,3 ־ 4 30 , 1,2 ־ 4 20,1 ־ 4 10 = מ.מ 
86 = 8 ־ 4 18 ־ 4 32 ־ 4 

סכמה זו קובעת את דמותה של המערכת המחזורית ואת 
השתלשלות בינויה. בכל מחזור מ (= 2 , 3 ...) מתווספת 
קבוצה ראשית־קוואנטית על חבורות־המשנה שלה; המספר 
המאכסימאלי של אלקטרוני קבוצה זד הוא 8 . אבל מספר 
חבורות-המשנה של קבוצה קוואנטית ראשית אינו נשלם 
במחזורה העצמי אלא במחזורים שלאחריו; למשל: הקבוצה 

ביאורים: המפיות הרומיות שבשו-ה הראשונה (למעלה) 
מציינות את ה.טורים" של המערכה המחזורית. הספרות הרומיות 
ש. ר שי השורות ומשמאל) מציינות את ה״מחזורים*. באמצעה 
שי כל משבצת ניתן סמל היכוד, למעלה מננו דלטספר המיר רי 
שבמחזור, ולמטה ממנו המספר הסידורי של דמערכת כולה. מן 
המחזור השישי הוצאו העפרוח הנדירות שהן קבוצה מיוחדת <ראה 
הבינוי האלקטרוני, לוח גי), ומן המחזור השישי — שמונת היסודות 
האחררנים; הללו נעריו בלוחות מיוחדים. 









491 


אטום 


492 


הקוואנטית הראשית 3 יוצאת במלוא מספר חבורותיה 
במחזור הרביעיז הקבוצות הקוואנטיוח הראשיות 5 ו 6 
אינן מגיעות להתפתחותן השלימה כל עיקר. הגורם הקובע 
את מקומו של א׳ ניטראלי במערכת המחזורית הוא סכום 
האלקטרונים שמסביב לגרעין, ולא המסה של הגרעין! גורם 
זה הוא המספר הסידורי. למשל: ארגון(.£, מספר סידורי 
18 ) קודם לאשלגן (£, מספר סידורי 19 ), אע״פ שמשקלו 
האטומי של זה הוא 39.944 ושל זה 39.096 (ע״ע איזוטופים). 
הגורם הקובע את הנוהג הכימי והרבה תכונות פיסיקאליות 
של הא׳ הוא טבעו העצמי של המחזור ומקומו של הא׳ 
בתוכו (על פרטי הדברים הללו ע״ע יסודות). בור ערך את 
דמות המערכת המחזורית בצורה ציורית המבליטה תכונה 
מחזורית זו (ראה ציור 4 ). — דמות זו מבארת את רובי 



התופעות והיחסים הרבגונים שבמציאות האופטית (ספק¬ 
טרום) והחשמלית (יוניזאציה). בלשץ ציורית אומרים, 
שהאלקטרונים ערוכים מסביב לגרעין שכבות־שכבות, או 
ב,קליפות׳ ובבנות־קליפות (ספרות)! ואין ,קליפות׳ אלא 
שם ציורי לדרגות אנרגטיות שונות. נהוג לסמן את "הקלי¬ 
פות האלקטרוניות״ באותיות " 1 , 4 ^״. ואת "בנות־הקלי־ 

פות״ באינדכסים רומיים 1 , 11 , ווו... למשל: שני האלק¬ 
טרונים של ההליום שרויים במישטח ( 0 , 1 ), שהוא 
והיא הדין כאלקטרון היחיד שבמימן. האלקטרון השלישי 
שבליתיום שרוי במישטח חדש: ( 0 , 2 ) שהוא 1,1 ; מישטח 
זה ,עוטר׳ את המישטח ( 0 , 1 ), זה חיצון וזה פנימי (ר׳ לוח 
ג׳). פוטנציאל היוניזאציה של האלקטרון הראשון הוא 
במימן: 13.575 וולט! בהליום: 24.544 וולט! בליתיום — 
5.383 וולט. כלומר: עם תחילתו של מחזור חדש נופל 
הערך האנרגטי! האלקטרון הראשון שבמחזור החדש מרוחק 
מן הגרעין מכל אלקטרון שבמחזור הקודם — הוא שרוי 
ב׳קליפה חיצונית׳. — עריכת היסודות לפי המספרים הסידו* 


ל ו ח גי 

ערכי אנרגיה במערכת אטום המימן 



ריים מתגלית בספקטרום של קרני־רנטגן (ע״ע). מוזלי 
(ע״ע) מצא שקו־רנטגן אפייני מסויים, למשל נעתק 
מיסוד ליסוד בשיעור קצוב לעבר הגלים הקצרים (התדירות 
הגדולה) עם גידול המספר הסידורי! מתוך הדיאגראמה 
שבציור 5 העלה מוזלי בשביל את הנוסחה: 
2 ( 3 — 2 ) 10 16 >< 0,248 =׳ן 

( 2 = מספר סידורי של הא׳ הנדון! ב מספר קבוע). נמצא 
שהתדירות של קרינת-רנטגן היא ביחס ישר לריבוע המספר 
הסידורי. בין נוסחת-מוזלי ובין נוסחת־בור יש דמיון בולט. 
בשביל הסדרה הספקטראלית של המימן קיים: 

| + ־*ך/ 0,328X 10 16 X2 2 = ׳ 1 

(סדרודבלמר, עיין למעלה). דבר זה מעלה על הדעת, 
שאב־תופעה אחד מונח ביסודן של שתי הקרינות: קפיצת* 
אלקטרון בתחום מערכת האלקטרונים הצובאים מסביב 
לגרעין (ע״ע ספקטרום! קרני־רנטגן). — ע״פ נוסחודמוזלי 
מוגדר ערכו של המספר הסידורי של כל יסוד ונקבע מקומו 
במערכת המחזורית בדרך ניסויית צרופה, בלא כל הנחות 
עיוניות. התופעה הקובעת את ערכו של ספקטרום כעדות 
לדרך בינויה של המערכת המחזורית היא העובדה, שהקו 
הישר שבציור 5 כוחו יפה רק לגבי האלקטרונים החיצונים 
שבכל המחזורים, בעלי המספר הקוואנטי(מ) האפייני לגבי 
המחזור הנדון. אלקטרונים חדשים המשלימים חבורות ישבית 
(כגון ביסודות שמספריהם הסידוריים 27 — 36 ), מצויינים בקו 







לוח ד׳ 


צירופי אלקטרונים של היסודות הכימיים 

































































לוח ד 


צירופי אלקטרונים של היסודות הכימיים (המשך) 


















































































497 


אטום — אטומי, גרעין 


498 


ישר עצמי, ששיפועו קטן משיפוע הקו של האלקטרונים 
הקודמים. מכאן ראיה, שבמחזורים הארוכים מצויה חזרה 
לחבורות השייכות למחזורים שקדמו להם; וזוהי סיבת ארי¬ 
כותם. בלוח ד׳ ערוכים לדוגמה היסודות הכימיים לפי צירופי 
האלקטרונים שלהם בסימון המקובל בספקטרוסקופיה, בצד 
סימון המספרים הקוואנטיים השייכים לקבוצות הראשיות 
ולחבורות־המשנה (מ, 1 ). תבנית זו, העולה מתוך העדות 
הספקטראלית בתחום קרינת־רנטגן, מאשרת את המסקנות 
שהוצאו מן העדויות הפיסיקאליות האחרות. כלל האלקטרו¬ 
נים הצובאים מסביב לגרעין מחולק לחבורות קוואנטיות־ 
אנרגטיות; כל ניתוק של אלקטרון מחבורתו גורר אחריו 
או יציאה גמורה מרשות הא׳ הנדון או מעבר לחבורה קוואג־ 
טית אחרת שברשות אותו א׳ עצמו. ניתוק גמור של אלקטרון 
מא׳ אף הוא גורר שיחלוף פנימי של אלקטרונים בין החבו¬ 
רות הקוואנטיות, עד שנוצר סדר חדש, שיש בו מינימום 
של אנרגיה. גם סדר זה נקבע ע״י חוקים קוואנטיים. 

החוקים הקוואנטיים מתארים את המציאות הפיסיקאלית, 

אבל אינם מבארים אותה; התיאור נשאר בתחום התופעה 
הספקטראלית, החשמלית וכדומה, אבל אינו מברר מפני מה 
אין אלקטרון שבמערכת הא׳ יכול לצאת אלא במסלולים 
אלה בלבד. ניסיון של ביאור יש במשנת גלי-החומר (ע״ע 
חמר; אנרגיה) מיסודו של דה בדולי(ע״ע);שרדינגר (ע״ע), 
הייזנברג (ע״ע) ואחרים הלבישוה לבוש מאתימאטי מדוייק 
במכאניקת־הגלים (ע״ע קונטים), המצבים האנרגטיים 
הנפרדים שבתורת בור מתקבלים מתוך ההנחה, שמסלולי 
האלקטרון הנע יכולים להחזיק רק כפולה שלימה של אורכי- 
גלים; האלקטרון יכול לצאת דק במסלולים ממין זה, והא׳ 
מגיב בהתנהגותו האנרגטית רק על קוואנטים, שהם יכולים 
להעביר את האלקטרונים ממסלול למסלול — רק כאן יש 
מקום לרזוננציה (ע״ע). המכאניקה הגלית מראה, שאפשר 
להגיע לכלל התכונות הקוואנטיות על סמך ניתוח מאתימאטי 
של תנועת־גלים ועל יסוד כמה הנחות פשוטות. ההשקפה 
החדשה רואה, איפוא, את המצבים האנרגטיים הקוואנטיים 
במערכת־הא׳ כתולדה של תכונה גלית, שהיא טבועה בכל 
תנועת גוף פיסיקאלי אלמנטארי, וכפרט מתוך כלל של סדר 
מאתימאטי אוניוורסאלי. כאן הוא הקו המבדיל בין דרך 
מחשבתו של בור ובין דרך המחשבה האחרונה. בור מניח 
ביסוד עיוניו את המציאות הפיסיקאלית, המלמדת שיש 
מצבים אנרגטיים קוואנטיים; הוא מבקש את הנוסחה 
המאתימאטית (ואת הציור הגיאומטרי) בהתאם למציאות זו; 
הוא מוצא אותה על סמך המציאות ועל יסוד ההשקפה 
הקלאסית — שדרך־אגב הן סותרות זו את זו: זהו תיאור 
ולא ביאור. כנגד זה המכאניקה הקוואנטית אינה מנחת 
מראש את התכונה הקוואנטית בתנועת האלקטרון שבשדה 
הגרעין, אלא בונה את משנתה על מציאותם של גלים 
חומריים בתנועת גופים אלמנטאריים; מכאן ואילך אין היא 
נזקקת אלא לאנאליזה המאתימאטית בלבד. היא מעלה 
פונקציה מסויימת, שאין לה משמעות פיסיקאלית מיוחדת, 
ציורית. אנו חפשים ליתן בה כל מיני ציורים ותנאים. 
משאנו נותנים בה את ציור ההסתברות (שאינו ציור מוחש, 
אלא סטאטיסטי ומופשט) ותנאים מגבילים מסויימים (סופיות 
הפונקציה; תנועה האדמונית), אנו מגיעים בהכרח למצבים 
אנרגטיים אפיינים (קוואנטיים). נמצא, שהשקפה זו מצטיי¬ 
נת בשלושה קווים: א) מבחינה עיונית — היא רואה את 


המצבים הקוואנטיים כפרט בתוך סדר מאתימאטי כולל; 
ב) מבחינה ציורית — היא מסברת את מציאות המצבים 
הקוואנטיים מתוך מציאות גלים חומריים; ג) מבחינה שיט¬ 
תית—היא מצמצמת את מספר אבות־העובדות שבטבע, שכן 
היא מעמדת את המצבים הקוואנטיים על מציאות גל חומרי 
בכל גוף אלמנטארי נע. גם תוצאה חשובה אחרת כרוכה 
בהשקפה זו: היא מביאה לכלל מסקנה, שתנועת גוף אלמנ¬ 
טארי (כגון אלקטרון), המתלבשת בצורת הפונקציה חמאתי־ 
מאשית, טבועה בטישטוש הדיוק בקביעת יחם־הגומלים שבין 
מקום־מציאותו של האלקטרון ובין מהירות תנועתו, בהתאם 
לעקרון הרפיפות (ע״ע) של הייזנברג, השולל את האפשרות 
למדוד את מקום־הימצאותו של גוף אלמנטארי (כגון אלקט־ 
טחן) ואת תקיפתו או את מהירותו בבת אחת בדיוק שלמעלה 
משיעור מסויים. פעולתו של עקרון זה, שאינה ניכרת 
בעולם הממדים הרגילים, קובעת את תמונת התנועה 
בעולם הגופים האלמנטאריים: הואיל ודיוק מוחלט בתחום 
זה אינו בר־מימוש במדידה, אינו בנמצא במשמע פיסיקאלי 
(שאם אתה אומר שהוא בנמצא במחשבה, הרי אתה טוען 
לדבר שאין אדם יכול לאמתו, וטענתך ,מטאפיסית׳ היא) 
פירוש הדבר למעשה הוא, שמבחינה פיסיקאלית מסלולי- 
האלקטרונים שבא׳ על־כורחם הם מטושטשים ולעולם אינם 
קווים חטובים; יש למסילה רוחב מסויים, ואנו יכולים לעקוב 
אחריה רק כעוקב אחר כתי-ערפילים, שמטוס רושם בתכלת- 
הרקיע; הגרעין עטוף ,עננים אלקטרוניים׳. דמות הא׳ של 
הפיסיקה החדישה אינה ניתנת, איפוא, לייצוג ולתיאור ע״י 
שום תבנית מכאנית מוצקת, ז״א היא פסקה בעצם מלהיות 
,תבנית׳ מוחשת ונעשתה מערכת מושגים מאתימאטיים* 
מופשטים. 

בניין עטיפת האלקטרונים של הא׳ קובע את רוב תכונותיו 
הפיסיקאליות, וכן את תכונותיו הכימיות הקשורות במספרו 
הסידורי. רק המסה, והתכונות שהן תולדותיה, וכן תופעות 
הראדיואקטיוויות, מקורן בבניין הגרעין האטומי (ע״ע). 

-זש 1 ד 1 וח $0 .\ 7 ; 4107911411 1890 ' 110 1116 ..) 1 

י תז 0 נ 1 ; 1931 , 1919 , 11091 ( 4111 (! %€?} 5 1 > 1171 411 <} 410991 , 1 > 1 ש£ 
1 ( 114711141 § / 0 113 ( £101110 , 11013111 ( 0115 . 5 ; 1935 , 5105 ץ 1 )? 41017110 
- 0 /' 3 / 0 110103 '( £4 7110 ,מג 11 :ז 3 ת 1 .~ 1 ז$ . 0 . 1 ; 1938 , 00/1471103 ^ 
41019110 10 171170411011071 ,ץ^$תב 01 י 1 ' . 5 ; 1944 , 3103 ^ 1 (£ 40771 
1110 /ס 411470 ^ 10 ( 7 י חמס 0 . 1 ^ 5103 , 1945, 1948; 0. !£. X /£ 

. 1948 , 1946 , 410711 

מ. ה. ב. 

אט 1 מי, גרעין. 1 . אטום וגרעין. חקירת מבנה 
האטום (—-א׳; ע״ע) הביאה לידי הכרה, שהוא 
מורכב מ״גרעיך (=ג׳, 8 ^ 01 ״מ) ומעטיפת־אלקטרונים 
שמקפת אותו. על המבנה של עטיפת־האלקטרונים אפשר 
לעמוד מתוך חקר ההתנהגות הכימית של הא׳ ובדרך 
האנאליזה הספקטראלית: ואילו חקירת הג׳ מחייבת שימוש 
בדרכים ושיטות אחרות: כל הריאקציות הכימיות והתופעות 
הפיסיקאליות הרגילות—כגון אור, חום וחשמל-מתרחשות 
בעטיפת״האלקטרונים בלבד ואין הן חלות על הג׳ ואף אין 
הן פוגעות בו כלל. ?!מדיו של הג׳ הם מסדר־הגודל של 
13 ־ 10 — 12 ־ 10 ם״מ, שאינו אלא 1/100,000 עד 1/10,000 
מסדר־הגודל של קוטר״הא׳ כולו, ז. א. הגורמים הפועלים 
בתוך חג׳ מרוכזים ודחוסים בנפח קטן לאין־ערוך מזה 
שמשמש תחום־הפעולה של הגורמים הכימיים והפיסיקאליים 
הרגילים: לעומת זה עולה עצמתם של הכוחות התוך־ 


499 


אטומי, גרעין 


500 


גרעיניים לאין שיעור על כל הכוחות הפועלים בין הג׳ 
לאלקטרונים שבא׳ או בין א׳ לא׳. לפיכך הג׳ הוא היסוד 
היציב והאפייני שבכל א׳: החליפות והתמורות במספר 
האלקטרונים ובסידורם גוררות שינויים כימיים או תהליכי 
יוניזאציה וקרינה, שכולם הפיכים ואין בהם משום שינוי 
מהותי של הא׳; ואילו כל שינוי במבנה הג׳, שאינו נעשה 
אלא עם יציאתה או כניסתה של אנרגיה עצומה, הוא 
בדרך־כלל בלתי־הפיך והוא משנה את טיבו של הא׳ 
מעיקרו.— בג׳ טבועה התכונה העיקרית של החומר, היא 
המסה; הג׳ הוא גם מושב הרדיזיאקטיויות (ע״ע) 
ומקום הריאקציות הגוררות הפיכת־יסודות, והוא מקור 
האנרגיה האטומית (ע״ע). 

2 . אבני־בניין של הג׳. גרעיני הא׳ השונים 
אינם חטיבות־חומר שונות, שכל אחת מהן היא אחידה 
ופשוטה ונבדלת מן השאר בעצם־מהותה. הג׳" הם צירופים 
שונים של אבני־בניין משותפות לגרעיני כל הא". במבנה 
הג׳ משולבות יחידות־חומר ויחידות־אנרגיה, והללו קובעות 
את שיעורי המסה והמטען החשמלי. זוג־שיעורים זד. קובע 
את עיקר תכונותיו של הג׳ ושל הא׳. לפיכך כל ג׳ מצויין 
בשני מספרים; 1 ) ,מספר־המסה" או ה״משקל האטומי(ע״ע) 
הפיסיקאלי״ (£), הקרוב מאד למספר שלם, שהוא כפולה 
שלימה של ג׳ המימן; 2 ) .המספר הסידורי״ 2 (ע״ע אטום), 
המציין את הטעינות החשמליות החיוביות, שמספרן כמספר 
האלקטרונים שמסביב לג׳; מכאן גם הסמל הכפול של כל 
ג׳( 2 ,. 4 ). — על סמך ההפרש שבין המשקל האטומי והמספר 
הסידורי ועל סמך יציאת חלקיקים חיוביים ושליליים מפנים 
הג׳ בהתפרקות ראדיואקטיווית, הניח רתרפו׳רד (ע״ע), 
כשהציע את תבנית־הא׳ הראשונה ( 1911 ), שכל ג׳ עשוי 
פרוטונים, שמסתם כמסת ג׳־המימן ושהם נושאי יחידת 
הטעינה החשמלית החיובית, ו( 2 —.^) אלקטרונים—יחידות 
הטעינה החשמלית השלילית, שמסתן מועטת. אולם מתוך 
העיון במכאניזם של קר־י.ת־£ נתברר, שאין להסביר את 
הג׳ על יסוד ההנחה, שו,וא מורכב מפרוטונים ואלקטרונים 
בלבד. האלקטרונים הנפלטים שרויים בכל מיני מצבים 
אנרגטיים(מה שמתבטא בספקטרום רציף), שאינם מתיישבים 
עם מאזן־האנרגיה בג׳ קודם הפליטה ואחריה. כדי להסביר 
תופעת זו בהתאם לחוק שימור־האנרגיה, מן ההכרח היה 
להניח, שפליטת האלקטרון מלווה יציאת אבן־בניין 
נוספת—ה״ניטרינו", גופיף שטעינתו החשמלית היא אפם 
וגם מסתו היא אפם (כלומר: קטנה עד מאד), אלא שהוא 
נושאה של מנת אנרגיה קינטית. עם גילוי הניטרון(ע״ע) — 
גופיף מחוסר טעינה חשמלית, שמסתו קרובה למסת 
הפרוטון — נשתנתה תמונת הג׳ כצירוף של פרוטונים 
ואלקטרונים מעיקרה. לפי תבנית־הא׳ המחודשת, המקובלת 
מ 1933 ואילך, מורכב כל ג׳( 2 ,^) מ 2 פרוטונים ו( 2 — 4 .=זינ) 
ניטרונים. הואיל ומה שמבדיל בין פרוטון לניטרון אינו 
אלא הטעינה והבדל כלשהו במסה, רואים אותם לפעמים 
כשני מצבים של גופיף אהד הנקרא ,נוקליאוך (על שם 
הגרעין). — לעומת אבני הבניין ה״כבדות" הללו עומדות 
אבני הבניין ה.קלות", ה״לפטונים"(מיוד קטן, זעיר, 

דק), שהם האלקטרון השלילי, הפוזיטרון (ע״ע) החיובי 
והניטרינו. הללו אינם מצויים בחלקיקים חפשים בתחומי 
הג׳: שעת־יציאתם מתוכו היא שעת־לידתם. לעומת זה 
הביאו הךאקציות הגרעיניות(ע״ע) ראיות ישירות למציאותם 


של נוקליאונים בג". אטומיים. נמצא. שכל הג" מורכבים 
מפרוטונים ומניטרונים; מספר המסה \ הוא סכום מספרי 
הנוקליאונים משני המינים, והמספר הסידורי 2 , שהוא 
מספר הטעינות החיוביות של הג/ הוא מספר הפרוטונים 
המשוקעים בבניינו. מכאן גם הסבר פשוט למציאות 
האיזוטופים (ע״ע) והאיזובארים; הראשונים הם ג" המחזיקים 
מספר מסויים של פרוטונים, אבל שונים זה מזה במספר 
הניטרונים, ואילו האחרונים שווים זה לזה בסכום הנוקליאונים, 
אך שונים זה מזה במספר הפרוטונים; הראשונים שווים זה 
לזה במספר 2 , האחרונים — בנ(ספר 4 ״ 

מציאות הנוקליאונים בבנין הג׳ היא היסוד הסטא¬ 
טי שבמבנהו, בעוד שמציאות הלפטונים היא היסוד 
הדינאמי שבו. מצבם של הנוקליאונים מתערער כשהלפטונים 
מופיעים בתחומי הג׳: עם יציאת לפטונים חלים בג׳ שינויים 
נמרצים: פרוטון נהפך לניטרון, ולהפך; עכ״פ הנוקליאונים 
מחליפים את צורותיהם. יש מקום להניח שיש מין מציאות 
מתווכת בין הנוקליאונים והלפטונים, אבן־בניין גרעינית, 
שכל תכונותיה ממוצעות בין תכונותיהם של היסודות 
הקיצונים, והיא הנזזון (ע״ע). המזון, שנמצא לראשונה 
בקרינה הקוסמית (ע״ע), הופק בזמן האחרון גם מג" אטומיים 
בסיוע חלקיקי־* מהירים מאד. הופקו מזונים קלים, בינונים 
וכבדים, כאלה שמסתם גדולה פי 200 לערך, או פי 300 לערך, 
או פי 900 לערך ממסת האלקטרון(ע״ע ראקציות גרעיניות), 
והם פועלים על נוקליאונים ונפעלים מהם פעולה נמרצת: 
השליליים שבהם מפרקים ג" והחיוביים מתפרקים. המזוין 
אינו מסוגל להתקיים קיום עצמאי במשך זמן ניכר: תוך 
כדי 6 ־ 10 שניה הוא נקלט ע״י נוקליאון, ולא— מתפרק 
אגב פליטת אלקטרון (חיובי או שלילי): מזון חיובי נהפך 
לפוזיטרון ולניטרינו ונזזוין שלילי — לאלקטרון ולניטרינו, 
המזון משמש מתווך מתמיד, או גורם הנושא את החילופים 
המתמידים בין מצבי הנוקליאונים, בלא שנהא צריכים 
להניח את מציאותם של לפטונים חפשים בתחומי הג׳, או 
מצב מתמיד של פרוטון או ניטרון. מעכשו זוהי שאלה של 
הסכם, אם אנו רואים את שני המצבים הקיצונים של 
הנוקליאון, את הפרוטון ואת הניטרון, כאבני־בניין גרעיניות 
יחידות, או אם אנו מצרפים להם גם את הגורמים הפועלים 
בחילופי המצבים הללו: את המזון ואת הלפטונים היוצאים 
מפירוקו. — בזמן האחרון מסתברת גם מציאותו של מזוין 
ניטראלי בתחומי הג׳ — ה.ניטרטו״ —, שמשך זמן קיומו 
הוא מסדר־הגודל של 6 ג ־־ 10 שניה, ועם פירוקו הוא מתגלגל 
בקרינה ״לא־חמרית״ — בפוטונים (ע״ע). לפי תורת דיראק 
בדבר האלקטרון (ע״ע) מצוי כנגד כל לפטון אנטי־לפטון: 
פוזיטרון (אנטי-אלקטרון) כנגד אלקטרון, אנטי־ניטרינו 
כנגד ניטרינו; כל לפטון נפלט עם האנטי־גופיף של לפטון 
אחר: אלקטרון עם אנטי־ניטרינו, פוזיטרון עם ניטרינו. 
לפיכך משערים, שיש גם כנגד כל אבן־בניין גרעינית 
אנטי־אבן, אנטי־פרוטון ואנטי־ניטרון, שזיווגם מוליד קרינה 
מסויימת, כדרך שזיווג אלקטרון ופוזיטרון מפיק פוטונים, 
ולהפך: יש קרינה מסויימת, שהיא עלולה להפיק .זוגות" 
של אנטי־נוקליאוגים. אנטי־פרוטון פירושו: פרוטונים בעלי 
טעינה שלילית: אנטי־ניטרון פירושו: ניטרונים בעלי 
תכונות דינאמיות הפוכות, כגון בעלי כיוון הפוך בספי 
(ע״ע אלקטרון) המתגלה בהפיכת הכיוון במומנט המאגנטי. 
עד היום לא הובאו ראיות מכריעות למציאות ג", שהפרוטונים 



501 


אטומי, גרעין 


502 


שלהם הם שליליים ושהאלקטרונים החוגים סביבם הם 
פוזיטרונים. אולם יש חוקרים המסיקים מציאות זו (אי¬ 
שם במרחבי הקוסמוס) מתופעות מסויימות של הקרינה 
הקוסמית, או אף מסבירים את עצם קרינה ז( על סמך 
ההנחה שמצוי "חומר הפוך", כלומר: אטומים עשויים 
מאנטי-נוקליאונים ומאנטי-אלקטרונים. 

לוח א׳ 

טבלת החלקיקים היסודיים שבמבנה ה ג ׳ 
ובתופעות הגרעיניות 


יחידות המידה: מטען האלקטרון = 0 = €0111 19 10 . ±1,602 
מסת האלקטרון = 6 בם = י) 9,107.10 -38 


מטען 

מסה 

חלקיק 

0 

נוקליאונים 

6 מ 1839.0 

ניטרון 

+ 6 

6 םז 1836.6 

פרוטון 

— 6 

אלקטרונים 

6 בם 

אלקטרון 

+ * 

6 נ 0 

פוזיטרון 

+ 6 

מזוגים 

6 םז 200 <א> 

מזון-", 

+.6 

6 מ 300 ~ 

מזון-" 

±6 או 0 

6 מ 900 י* 5 

מזון־׳) 

0 

חלקיקים חסרי־מסה 

0 י-י> 

גיטרינו 

0 

0 

פוטון 

— 6 

חלקיקים משוערים 
1836.6 

אנטי-פרוטון 

0 

6 מ 1839.0 

אנטי־ניטרון 


3 . כוחות ותבניות גרעיניים. בתחום הצר 
של הג׳ שוררים כוחות עצומים המלכדים את הנוקליאונים 
לחטיבה אחת. ברוד, שהפרוטונים שבג׳ הם נושאי שדות" 
כוח־חשמליים, אולם הואיל וכל הפרוטונים טעונים טעינות 
בעלות סימן אחד, הם בהכרח דוחים זה את זה: וכן אין 
משיכה בין הניטרונים, המחוסרים מטען חשןזלי: יש איפוא 
להניח שמלבד הכוחות החשמליים הדוחים פועלים בתחום 
הג׳ כוחות גרעיניים מיוחדים בין פרוטון לפרוטון, 
בין ניטרון לניטרון ובין פרוטון לגיטרון, ופעולת הליכוד 
הגרעיני היא תוצאה מהרכב כוחות משיכה גרעיניים וכוחות 
דחיה חשמליים. הרכב זה משתנה מנקודה לנקודה בתחום 
הג/ וכן יש להניח שהוא משתנה במשך הזמן, עד שכל 
נוקליאון מוקף בכל שעה שדה־כוח בעל דמות מסויימת 
במקום ובזמן, שדה פוטנציאל (ע״ע) סטאציונארי (יציב) 
או משתנה (פעילות ראדיואקטיווית). 

ערכה של אנרגיית־האיגוד הגרעינית ניתן למדידה 
בפועל בשתי דרכים ניסוייות, וההתאמה בין התוצאות 
שנתקבלו בשתי הדרכים משמשת אישור למהימנותן של 
השיטות. כשפרוטון וניטרון מתאחים לפשוט שבג״ המורכבים— 
הדיטרון (ע>־ע מימן כבד) —, משתחררת אנרגיה בצורת 
קרינה אלקטרומאגנטית, קרינת־׳?. לפי נוםחת*היםוד של 


תורת־הקוואנטים נקבעת התדירות(׳*) של קרינה זו לפי היחס: 

׳יל = £ (£ = אנרגיה, יל = קבועת־פלאנק). 
יצירת דיטרונים מפרוטונים וניטרונים ניתנת לביצוע 
מלאכותי(ע״עראקציות גרעיניות) ותדירות הקרינה הקשורה 
בתהליך זה ניתנת למדידה, מכאן נקבעת אנרגיית־האיגוד 
של הדיטרון, ז. א. של הזוג פרוכון־ניטרון. לז\ 16 ג 2.2 
(^ג 1 = מיליון אלקטרון־וולט _ 6 ־ 10 * 1.6 ארג). 

מצד שני קובעת תורת־היחסות (ע״ע) סמיכות בין 
אנרגיה (£) ומסה (מ) בהתאם לנוסחה: 

2 מ ״י £ 

0 נ 11 =־ £, או -— —נם 

( 0 = מהירות״האור, ע״ע); מכאן, שכל פליטת־אנרגיה 
מלווה פ ח ת ־ מ ם ה בשיעור מקביל. כיחידת־המסה 
בתהליכים גרעיניים משמשת יחידת המשקל האטומי (ע״ע) 
הפיסיקאלי, שהיא 16 / 1 ממסת האיזוטופ 16 ס של החמצן. 
יחידת־מסה זו מקבלת אנרגיה בשיעור 3 ־ 10 א 1.49 ארג, 
שהיא 16¥ < 930 . מסתו של ג׳ המורכב מ^ז ניטרונים ו 2 
פרוטונים מחושבת לפי הנוסחה: 
£ 

— בם 2 - 4 נם)? = בם 

€ 2 סרוטון י ניט רון ג׳ 

או — אם נתחשב אף במסה של עטיפת־האלקטרונים 

£ " " 

— ._ - 4 1 מ\ 1 = בת 

0 2 א׳־מימן ^ ניטרון א' 

בדיטריום א ו 2 הם = 1 , וכן ידועים לנו ערכי המסות: 
1.00895 = פ , 1.00813 = 11 . 

סכום המסות של א׳־המימן והניטרון הוא 2.0171 , ואילו 
המסה של א׳־הדיטריום אינה מגעת אלא ל 2.0147 , ומכאן 
פחת־המסה= 0.0024 , המקביל ל 1617 < 2.2 , בהתאם מדוקדק 
לערך הראשון. נמצא, שהאנרגיה הגלומה בקשרי הפרוטונים 
והניטרונים בגרעיני גראם אחד של חומר מגעת לערך 
העצום של 200,000 קילוואט־שעות. לשם השוואה: כל חילוף־ 
אנרגיה בריאקציות כימיות רגילות, שבהן מופעלים הקשרים 
שבין הג" לאלקטרונים של עטיפותיהם, אינו מגיע אלא 
לסדר־גודל של 0.01 קילוואט־שעה לגראם. 

אנרגיה עצומה ז( מצטרפת לפחות משלושה כוחות: 

1 ) הדחיה האלקטרויסטאטית הקולונית, הפועלת בין פרוטון 
לפרוטון. 2 ) על דחיה זו בין פרוטון לפדוטון מתגברים 
הכוחות הגרעיניים, והם לבדם יוצרים את הקשר בין פרוטון 
לניטרון או בין ניטרון לניטרון. 3 ) כוחות מתח־הפנים, 
הפועלים על־פני קיבוץ הנוקליאונים בג/ כדוגמת פעולתם 
על־פני קיבוץ מולקולות בטיפת־נוזל. ע״י צירוף של עובדות 
ניסוייות ושיקולים עיוניים אפשר להגיע לידי מסקנות 
מסויימות ביחס לחלקם של שלושת הכוחות הללו באנרגיה 
של השדה הגרעיני, כגורמים ראשונים במעלה מופיעים כאן 
ראדיום הנוקליאון וראדיוס הג׳ כולו. 

הכוחות הקולוניים מוכרים לנו מן הפיסיקה הקלאסית, 
וידוע שהם פוחתים והולכים עם ריבוע המרחק בין נושאי 
הטעינה החשמלית. כן יודעים אנו מתוך ניסויים, שטווח־ 
פעולתם של הכוחות הגרעיניים המיוחדים קצר מאד ועצמתה 
של פעולה זו פוחתת והולכת במידה עצומה עם גידולו של 
הריחוק. תחום פעולתם ( = ,ראדיוס הנוקליאוך) הוא 
* 01 13 ~ 10 א 1.42 =־ 0 ז, 

וכבר במרחק של מס 13 ־ 10 * 5 ממרכז הנוקליאון(או הג ׳ ) 



503 


אטומי, גרעין 


504 


אין פעולתם ניכרת כמעט כלל. השוואת גרעיני א• שונים 
מלמדת, שקוטריהם ( 8 ) הם פרופורציוניים בקירוב לשורש 
השלישי של המשקלים האטומיים, כפי שמסתבר מלכתחילה 
לגבי היחס בין הקוטר והמסה בגוף מורכב מחומר אחד 
באופן אחיד; ז. א. 0 ז = 8 . למשל, יחס של קוטר 


האיראן( 238 ) לקוטר ההליום ( 4 ) הוא כ 1:4 = 



מכאן, שצפיפות הגוקליאונים בג" המורכבים השוגים שווה. 
מצד שני מתברר מערכי פחת־המסה, שאף אנרגיית־האיגוד, 
המחושבת לכל נוקליאון לחוד, שווה בקירוב בכל הג" 
שבהם קיים עודף של גיטרוגים על פרוטונים( 2 -. 24 = 2 -זז), 
וערכה מגיע ל ׳\ 16 ג 9 — 6 ; יוצאים מכלל זה רק הג" הקלים 
(שבהם 0 = 2 —זית או אף שלילי), שערך אגרגיית־האיגוד 
לכל נוקליאון קטן בהם יותר (כגון בדיטרון שנידון למעלה). 
נמצא, שבדרך־כלל צבורים הנוקליאוגים בג- בצפיפות 
ממוצעת שווה, ואף עצמת הקשרים ביניהם שווה היא 
בממוצע. אולם ליתר דיקדוק יש להביא בחשבון את הגורם 
של מתח־הפנים, המרופף את הקשר בין הגוקליאונים 
שבהקף הג׳ בהשוואה לנוקליאנים שבמרכזו, וברור שגורם 
זה מתבלט יותר בג" קטנים, מאחר שהנפח גדל עם החזקה 
השלישית של הראדיום, בעוד ששטח־הפגים גדל עם ריבועו. 

לפיכך אפשר לנסח את הכוחות הפועלים בשדה הגרעיני 
כלהלן: 

1 ) בהתאם לכללי האלקטרוסטאטיקה, הדחיה בין 
הפרוטונים (.,£) היא פרופורציונית לריבוע של מטען 
הגרעין 2 (־> 2 ) (־> = המטען האלמנטארי) ופרופורציונית 
בהיפוך לראדיוס 8 ; בטעינה חשמלית הומוגנית בגוף 
מעין־כדורי מתווסף על כך המקדם 3/5 . לפיכך: 


3 {14 


מאחר שהראדיוס פרופורציוני לשורש השלישי של הנפח, 
וזה האחרון פרופורציוני למספר הנוקליאונים — 
!־/, ( 2 +זז) 0 ז = \ 0 ז— 8 —,נמצא ביחס לכלנוקליאון 

בג>: 14 } 3 ^ 

0 ז •ג/ י ( 2 +זז) 5 " ~ 2 +ז? 


החיצונים, ז. א. לגודל שטח־הו״נים, שהוא פרופורציוני לחזקת 
2/3 של הנפח. נמצא לגבי כל נוקליאון שבג׳; 

נ/'( 2 + \ 1 ) ~ 2 +זז 


8 2 0 זד 4 

הקבועה 8 משמעותה ־ 2 ־( 2 +זז) 


או 2 0 ס ז״ 4 ( 0 =מקדם 


מתח־הפנים). 

נמצא, שאנרגיית־האיגוד של כל נוקליאון בג׳; 

+ 6 ׳^ ־ 1 ־ זו׳^ _ £ 

~ 2 ־+~זז 2 +זז 


?> ? 7 3 8 2 0 ז 47 _ 2 ( 2 —ז?) _ _ 

נ)ז ./*( 2 + ז?) 5 + •/*( 2 + א)"י 2 ( 2 + זז) 1 ~י ' 

מאחר שהערך £ ניתן לנו ע״י פחת־המסה, אפשר לחשב 
את ערכי הקבועות של משוואה זו בדרך ניסויית. חישובים 
שונים נתנו(ב ־׳\ 316 ): 

15.74 — ( 14.66 — 

22 

16.5 ; 15.4 — 0 * 4311 

ס 

3 

0.646 ; 0.602 ב=-~ 

0 ז 5 

בסיוע ערכים אלה אפשר לחשב את אנרגיות־האיגוד של 
הג׳ בהתאמה מצויינת עם הערכים הניסויים. ציור מם׳ 1 
£ , 

מראה את ערכי —;— כפונקציה של המספר הסידורי 
2 + זז ז 

( 2 + זז = *) : 

ז 0 



---;_1. 

0 50 100 750 200 

[{+1 -- 

ציור 1 . 


2 ) את הכוחות הגרעיניים הקשורים בנפח (*£), שהם 
עיקרו של השדה הגרעיני, אפשר לראות כפונקציה סימטרית 
של מספרי הפרוטונים והניטרונים, מאחר שהוכח שאנרגייח־ 
האיגוד של כל נוקליאון היא שווה בממוצע. לפיכך נקבל 
ביחס לכל נוקליאון: 

*( 2 —זז) זי£ 

- -- 64-7 — — - 

י( 2 +זז) 2 +זז 

6 היא כאן קבועה, שהיא אנרגיית־האיגוד של כל 
חלקיק בג/ כשמספר הפרוטונים והניטרונים שווה; בתור 
כוח־משיכה היא מופיעה בסימן —. כשזז סוטה מ 2 
מופיעות סטיות קטנות מערך זה, והן תלויות בקבועה ץ , 
שערכה חיובי. נמצא, לכאורה, שהאנרגיה של הקישור, 
שהיא מידת־יציבותו של הג/ גדלה במידה שערכי זז ו 2 
משתווים ופוחתת במידה שגדל ההבדל בין שני הערכים הללו. 

3 ) אולם מסקנה זו צריכה תיקון, כיוון שהמתח של שטח- 
הפנים מפחית את עצמת הקישור של החלקיקים הסמוכים 
להקף. הפחתה זו ( £ 0 ) היא פרופורציונית למספר החלקיקים 


במשוואת האנרגיה הגרעינית מופיע £ כסכום של 3 גדלים. 
שהם מיוצגים ע״י ארבעת האברים שבאגפה הימני של 
המשוואה, ערך מכריע הוא ערך ״האנרגיה של הנפח- — 
סכום שני האברים הראשונים שבסוגריים. האבר השלישי — 
״האנרגיה של מתח־הפנים״ — ערכו גדול לגבי מספרים 
סידוריים קטנים, ז. א. ביסודות קלים, והוא הולך ופוחת 
ביסודות כבדים; לעומת זה האבר הרביעי — האנרגיה 
הקולונית — ערכו קטן ביסודות הקלים ואינו מגיע לערכים 
גדולים אלא ביסודות הכבדים. נמצא שביסודות הביגוגים 
נקבעת האנרגיה הגרעינית בעיקר ע״י האנרגיה של הנפח, 
ובהם היא מגעת, ביתד עם יציבות הג/ לערכי מאכסימום. 
דבר זה מודגם בלוח ב׳. 

המשוואה והדגמותיה בדיאגראמה ובלוח מסבירות, 
מפני־מה שווים (או קרובים זה לזה) מספרי הפרוטונים ( 2 ) 
והניטרונים ( 2 —.^=זז) בג" הקלים היציבים, בעוד שבג" 
הכבדים מצוי עודף ניכר של ניטרונים ( 2 < זז). בג" הקלים, 
שבהם 2 קטן, אין ערך ניכר לאבר הרביעי של המשוואה. 



505 


אטומי, גרעין 


506 


ערכו של האבר השלישי תלוי בסכום החלקיקים ( 2 +מ= 4 .), 
ורק ערכו של האבר השני תלוי ביחסם ( 2 /זן). הוא נעשה 
= 0 כש 2 =ץנ, ובמקרה זה אנרגיית-האיגוד גדולה ביותר. 
אולם בג" הכבדים מופחת ערכה של אנרגיה זו במידה 
ניכרת ע״י ■גודלו של האבר הרביעי, ולפיכך יש בהגדלת 


לוח ב׳ 

מרכיבי האנרגיה של האיגוד הגרעיני לכל נוקליאון 

האנרגיה של 

האיגוד בכלל 

אנרגיה 

קולונית 

אנרגיה 

של 

הפנים 

אנרגיה 

של 

הנפח 

* 

+ > 

א 

2 

היסוד 

עיר 

נמצא 

ערך 

מחושב 

—8.32 

—8.25 

1.25 

5.13 

—14.63 

27 

13 

41 

(אלומיניום) 

—8.47 

—8.48 

2,55 

3.23 

-14.26 

129 

47 

43 

(כסף) 

—7.83 

—7,86 

3 28 

2.60 

—13.74 

208 

82 

ל? 

(עופרת) 


היחס 2 /זה עד למעלה מערך 1 משום יעילות מבחינה אנר¬ 
גטית: דבר זה אמנם מגדיל במקצת את האבר השני, אך 
מקטין במידה גדולה הרבה יותר את האבר הרביעי. 

הכוח הפועל בין הנוקליאונים בג׳ ניתן לתיאור ע״י 
הפוטנציאל בשדה הגרעיני ותלותו במרחק שבין חלקיק 
אחד לשני. במקרה של פרוטון הנמצא בשדהו של ניטרון 
(או ניטרון בשדהו של פרוטון, או ניטרון בשדהו של ניטרון) 
פועל הכוח הגרעיני המושך בלבד. הואיל וטווח־פעילותו 
מצומצם מאד, מתקרבת האנרגיה הפוטנציאלית לס אף 
כשהמרחק הוא מועט(כשאינו עולה, כנראה, על 5.10 -13 ס״מ). 
תלותה של האנרגיה הפוטנציאלית במרחקים קטנים ביותר 
מתוארת בציור 2 . אפשר להסיקה בדרך ניסויית מפחת־ 
המסה של הדיטרון. המערכת מצויידת לא רק באנרגיה 
פוטנציאלית, אלא אף באנרגיה קינטית, מאחר שהפרוטון 



והניטרון (או שני הניטרונים) שרויים במצב של תנודה זה 
לעומת זה, שהיא הגורם המקיים את הבניין ומונע התקרבות 
בין שני החלקיקים עד כדי "ביטול היש" (ע״ע אלקטרון). 
לפי האנאלוגיה של מבנה הא׳ (ע״ע) מניחים, שגם כאן 
קיימת מעין תנועה צנטריפוגאלית, שמהירותה כחמישית 
ממהירות־האור והאנרגיה הקינטית שלה בממדי התחום 
הגרעיני היא מסדר־הגודל ¥־>ז׳ג 20 . האנרגיה הפוטנציאלית 
נעשית אנרגיה קינטית, וכן להפך, וסכומן תמיד שווה 
לערך 2.2 של אנרגיית־האיגוד (הרשומה בציור 2 
כקו אפקי). 


בשדה שבין שני פרוטונים מתווסף על הכוח הגרעיני 
המושך הכוח החשמלי הדוחה. בריחוקים קטנים מאד גדול 
הכוח הגרעיני לאין־ערוך מן הכוח החשמלי: לפיכך המהלך 
של עקומת הפוטנציאל פרוטון־פרוטון (ציור מם׳ 3 ) עד 
למרחק מסדר־הגודל 13 ־ 5.10 ס״מ כמעט שווה למהלך של 
עקומת פרוטוך־ניטרון. אולם הכוח החשמלי החלש, שטווח־ 
פעילותו גדול, עדיין ניכר בריחוקים שבהם אין השפעה 
ניכרת לכוח הגרעיני. לפיכך אין עקומת־הפוטנציאל מתקרבת 
בפשטות לערך 0 , אלא חוצה קו־ערך זה, מתרוממת לערכים 
חיוביים, וחוזרת ומתקרבת באופן אסימפטוטי לס. מכאן 
שבין שני פרוטונים חוצץ "סף־פוטנציאל", 

דברים אלה מקנים לנו מושג איכותי כללי מתבניתו 
של שדה־הפוטנציאל שעל גבול הג' כפונקציה של 
האנרגיה (£), כפי שמראה ציור 4 . הנוקליאונים שרויים 
ברמות אנרגטיות 44 , שערכיהן למטה מ״סף הפוטנציאל" 
(שיא העקומה): 


2 

/ . 4 1 

או בלשון ציורית: 
הנוקליאונים ״כל- .<״׳/ 

ואיםבמכתש״ אנו — */ 

-¥ •———¥•• ־ ־ י 

רואים. ששינוי קטן / 

\ 

במרחק וז) לעבר "*ק | 

1 

פנים־המכתש גו־ 1 

ו 

רר ירידה גדולה 1 


מאד ברמת־הא־ 


נרגיה (או יציאת ציור 4 

אנרגיה בשיעור עצום), ולהפך. להלכה רק השקעת אנרגיה 
מרובה יש בכוחה לחלץ את הנוקליאונים מן המכתש, 
להוציאם משדה הכוחות הגרעיניים בלא לשנות את 
ה״טמפראטורה״ שלהם (כלומר: להעבירם לרמה אנרגטית 8 
שמחוץ למכתש, שאינה גבוהה מן הרמה 4 שבתוך המכתש), 
אבל למעשה מתאפשר הדבר ע״י "אפקט־המנהרה" (ע״ע 
גרעיניות, ראקציות: רדיואקטיויות). 

המאמצים להסברת מהותם של הכוחות הגרעיניים 
המיוחדים. השונים גם מכוח־הכובד וגם מן הכוחות 
החשמליים הידועים לנו מחוץ לתחומי הג׳, הביאו לידי 
ציורים ותורות שונות, המנוסחים בחוקים קואנטיים אולם 
אינם מצטרפים עוד לתיאוריה מקפת אחת. 

אחד מן הציורים הדינאמיים הראשונים להסברת כוחות־ 
האיגוד בין החלקיקים האלמנטאריים שבג׳ קישר את הכוחות 
הללו במכאניזם המעבר ההפיך מפרוטון לניטרון אגב הפקת 
קרינת"^. לפי פרמי(ע״ע) אין שני הנוקליאונים אלא מצבים 
קוואנטיים שונים של אותו חלקיק אלמנטארי עצמו, 
המתחלפים אגב נתינה ונטילה של אלקטרון או פוזיטרון: 

״ £ 6 + ק 

ק .?ר, ־יס -ן- מ 

הקשר ביניהם נוצר מכוח "גורם־־חליפיך זה הפועל 

ביניהם, בהתאם לניסוח הכללי: מ ► : 6 > ? . אולם 
הסבר פשוט זה לא עמד בפני החישובים האנרגטיים. כנגד 
זה חישב יוקרה (ע״ע) ב 1935 , שכל התופעות מתפרשות 
יפה כשמניחים, שגורם־החליפין הוא ה&זון. הציור הדינאמי 
המקובל של מבנה הג/ שנתבסס ביחוד ע״י פאולי (ע״ע), 
מתאר את שדה הכוח הגרעיני כמין "אוסצילטורי (ע״ע), 





507 


אטומי, גרעין 


508 


שעיקרו"שדה־המזוך המתנודד. המזון הוא "גורם־החליפיך 
המתווך בין מצבי הפרוטון והניטרון של הנוקליאונים שבג׳ 
היציב. כנגד שלושה מינים של 3 !זון: חיובי, שלילי וניטראלי׳ 
יש שלושה מיני חילופי־גומלין בין נוקליאון ומזון: 

ק ־־ד גם :. 11 א־ נם 

ס _ 

11 + בת + ק + נס 

ס 

מ 1 ז ח~ בם 

(מ! ־־ מזון: ״ = ניטררן; יז = פרוטון; שני הניטרונים 
שבחילוף האחרון נבדלים זר, מזה בתכונותיהם הפיסיקאליות). 
ציור זה, שבא לבאר את טבע הקשר הגרעיני, מזכיר את 
הקשר הכימי (ע״ע) ההומיפולארי. 

משתי בחינות דומה כוח הקשר הגרעיני לכוח הקשר 
הקו־ואלנטי יותר משהוא דומה לכוח חשמלי: 1 ) בקוצר 
טווח־הפעילות; גם בקשר הכימי אין כוחות־האיגוד פועלים 
אלא כשהאטומים מובאים לידי מגע (או כמעט לידי מגע) 
הדדי, והם נעלמים כמעט כליל בריחוק־מה ביניהם. זוהי גם 
סיבת הדבר, שהכוחות הגרעיניים, ככוחות הכימיים, אינם 
ניכרים ומורגשים בעצמים מאקרוסקופיים, כדוגמת הכוחות 
החשמליים והמאגנטיים. כשם שהכוחות הכימיים אינם מתגלים 
אלא בתחומי הממדים המולקולאריים, כך אין הכוחות הגר¬ 
עיניים ניכרים אלא בתופעות גרעיניות בלבד. 2 ) בתכונת־ 
ה ך ו י ה: כשם שכל א׳ אינו מסוגל לקשר לעצמו אלא 
מספר מסויים של א״ אחרים — בהתאם לערכותו ולערכויו־ 
תיהם —, כך אין שום פרוטון מסוגל לקשר לעצמו אלא 
2 ניטרונים, וניטרון—אלא 2 פרוטונים. מפני כן אין אנר־ 
גיית־האיגוד בין הנוקליאונים בג׳ תלויה בגודל הג ׳ : כל 
נוקליאון אינו נמצא ביחסי־גומלים אנרגטיים אלא עם שניים 
משכניו הקרובים ביותר. בזה מתחזקת האנאלוגיה בין 
מצבו של "החומר הגרעיני" ובין מצבו של החומר בטיפת 
נוזל. 

4 . מערכת הג׳, עד היום נרשמו למעלה מ 800 ג" 
טבעיים (כלומר: יציבים) ומלאכותיים (לא־יציבים, שנמצאו 
בריאקציות גרעיניות). המספרים 4 נמשכים ברציפות מ 1 
עד 242 , אולם מספר הג" שנמצאו הוא מועט לאין ערוך 
ממספר הצירופים האפשריים לפי המשוואה ? + {? = 4 .: 
0,1242 ־= מ ; 242 ,..., 0,1 = ?. אין אנו מוצאים 
ג״ רב-נוקליאוניים שהם עשויים רק פרוטונים ( 0 = 4 ?) או 
רק ניטרונים ( 0 =?), וכן לא את כל הצירופים האפשריים 
של ? — 4 ? (עודף ניטרונים). יש, איפוא, כללי־ברירה, 
שמצמצמים את מספרם של הג״ המצויים: לא כל הצירופים, 
שהם אפשריים לפי המשוואה המובאת למעלה, מתאימים 
לג" ממשיים. יש להניח, שכללים אלה מביעים את אופייה 
של מציאות פיסיקאלית מסויימת, ראינו, למשל, שהגודל 
? — 4 ? תופס מקום חשוב כמרכיב־ה״נפח" של האנרגיה 
האיגודית הממוצעת של נוקליאון. אולם כל עוד מציאות 
זו אינה נהירה לנו כל צורכה, גם כללי־בדידה אלה הם 
על כורחם אמפיריים מצד אחד ומופשטים מצד שני. אנו 
רואים בהם רק רמז לגורמי הסדר המתגלה במערכת 
הג׳. 

לשם סקירת הסדרים המצויים במערכת הג , , מחלקים 
את כל הג" לשתי קבוצות ראשיות, שכל אחת מהן חוזרת 
ומתחלקת לשתי קבוצות משניות, 


א. ג״ שמספר־המסה שלהן הוא זוגי: 20 = 4 (..., 1,2,3 = ם); 

1 . ג״ כפול־זוגיים, כלומר: גם 4 ? וגם ? זוגיים, 

2 . ג״ כפול־פרדיים, כלומר: גם 4 ? וגם ? פרדיים. 

ב. ג״ שמספר־המסה שלהם הוא פרד: 1 + ם 2 = 4 ; 

1 . ג״ שבהם 4 ? פרדי ו? זוגי, 

2 . ג״ שבהם ? פרדי ו 4 ? זוגי. 

למשל: כל האיזובארים, שמסכר־מסתם הוא 7 , שייכים 
לקבוצה ב׳: אולם הג׳ המורכב מ 3 ניטרוגים ו 4 פרוטונים 
(בריליום) שייך לקבוצה המשנית מם׳ 2 , ואילו הג׳ האיזובארי 
המורכב מ 4 ניטרונים ו 3 פרוטונים (ליתיום) שייך לקבוצה 
המשנית מם׳ 1 . כיסודות כימיים הם שייכים לשתי קבוצות 
איזוטופיות שונות (ע-ע איזוטופים), אולם כג" הם נבדלים 
זה מזה באנרגיה הגוקליאונית הממוצעת, שהיא 5.59 
בליתיום ו 5.36 בבריליום: הם נבדלים זה מזה בערך 
פחת־המסה, ובעודף הניטרונים ? — 4 ?, שערכו נ! 1 1 ־ 4 
וב 86 1 —. איזוטופ זה של ה 86 אינו יציב, הוא פולט 
אלקטרון באורח ספונטאני ונהפך ל 11 ; משך מחצית־חייו 
(ע״ע רדיואקטיויות) כ 43 יום. מכאן אנו למדים שני תנאים, 
שהם הכרח ליציבות גרעינית (ומן הסתם קשורים זה בזה)• 
1 ) האיזובאר היציב שרוי בשפל־האנרגיה; 2 ) 50 ?— 4 ?. 
אם נערוך את האיזובארים הפרדיים לפחת־מסותיהם ולערכי 
עודפי־הניטרונים שלהם אלה מול אלה בצורה דיאגראמאטית, 
נקבל את העקומה הפאראבולית שבציור 5 . הג׳ האיזובארי 



צ־ור 5 . פוזת־המסה ( 1 גז>) כפונקציה מעודף ניטרונים 
( 2 — 4 ?) באייובארים פרדיים 

הקרוב למינימום־המסה (־מינימום־האנרגיה) שבכל קבוצה 
הוא היציב שבה. מידת היציבות היא אפם אם 0 =? או 
0 = 4 ?, ומאכסימום־היציבות (מינימום־האנרגיה) שרוי באחד 
מן הצירופים שבאמצע, המקיים את שלושת התנאים: 

9-0 4 ? ; 0 ^ 9 ? ; 0 5 ? — 4 ? 

העקומה מציינת את האיזובארים האפשריים שבסביבת 
המינימום ואת נטיית הג" שבסביבה להגיע לידי יציבות 
מכסימאלית. הג" שמשמאל למינימום יכולים להשיג יציבוה 
זו ע״י המעטת הטעינה החיובית, כלומר: ע״י פליטת פוזיטרון, 
אלה שמימין — ע״י הגדלת הטעינה החיובית, כלומר: ע״י 
פליטת אלקטרון. קרינת־ 3 ) כזו אפשרית תמיד: לפיכך שרוי 
הג׳ תמיד במצב של יציבות מאכסימאלית, אם אין כוחות 
מן החוץ מוציאים אותו ממצב זה בדרך ההפעלה האנרגטית 
(ז. א. בריאקציות גרעיניות). כללו של דבר: מכל האיזובארים 
האפשריים, שלמספר־מסתם 4 ערך־פרד מסויים, רק אחד 
בלבד יציב בהחלט, ורק הוא נמצא בטבע — כלל, שהניסיון 
מאשרו.— כיוצא בו אנו רואים מציור 6 יחם של זיקה בין 
עודף־ניטרונים ובין מידת היציבות באיזובארים של הקבוצה 
א׳. אולם כאן יש להבחין בין הסוג מם׳ ן ובין הסוג מם׳ 2 : 
העקומה התחתונה שבציור מתאמת לכפול-זוגיים והעליונה 
לכפול־פרדיים: הראשונים יציבים איפוא מן האחרונים. כאן 




509 אטומי, גרעין 

קשור המעבר מצירוף לא־יציב ליציב ממנו שבסביבה בפליטה 
של 2 אלקטרונים (או פוזיטרונים), לכל הפחות, הואיל 
והמספר 2 —זי 1 הוא לעולם זוגי. פליטה כזו אינה מצויה — 

; 151 ) 



ציור 6 . פתת־המסח ( 1 גז>) כפונקציה של עורף ניטרונים 
( 2 —א) באיזובארים זוגיים 

ועל כן מופיעים גם ג".איזובאריים בסביבת המינימום, אע״פ 
שאינם יציבים מבחינה אנרגטית. למשל, לג" שמספר־מסתם 
4 — 136 יש 3 איזובארים יציבים: איזוטופ של כסנון 
(? 54 + א 82 ), איזוטום של באריום (? 56 ־ 4 מ 80 ), איזוטופ 
של צריום (? 58 + ^ 78 ); והרבה כיוצא בהם. בסוג האי־ 
זובארים שבעקומה התחתונה יש רק דרך אחת לשינוי 
ספונטאני בג/ והיא קפיצה מן העקומה התחתונה לעליונה 
וחזרה, כלומר: דרך עקיפין וסירוגין. אולם קפיצות אלו 
אפשריות רק כשהן כרוכות בפחת־מסה (יציאת־אנרגיה), 
כגון דרך 1 ־ 2 ־ 3 , אבל לא 3 ־ 4 ־ 5 , וכדומה, על כן הג" 
שבמקום 5 , וכן אלה שבמקומות 3 ו 7 יציבים הם, מה שאין 
כן אלה שבמקומות 1 ו 9 וכל שאר הג" כפולי־הזוגיים: 
הללו קופצים באורח ספונטאני לקו הג" כפולי־הפרד וחוזרים 
לקו כפולי־הזוגיים, לאחד מן המקומות שבסביבת המינימום 
מכאן נובע כלל־הארקין, האומר: לכל מספר־מסה 4 
זוגי מצויים איזובארים יציבים, שמספרם למעלה מאחד: 
לעולם הם כפול־זוגיים, ז״א מספרם הסידורי ( 2 ) הוא זוגי. 
רק ארבעה יסודות חורגים מכלל זה: דיטריום (? 1 + א 1 ), 
אי!וטופ אחד של ליתיום (? 3 + ^ 3 ), איזוטופ אחד של 
בור (? 5 + א 5 ), איזוטופ אחד של חנקן (? 7 + 7 ), 
שאין להם איזובארים כפול־זוגיים יציבים. חלוקת חג" 
היציבים (מבחינת קרינת־?,) לפי היחס בין זן ו 2 אינה 
שווה כלל. בלוח ג׳ ערוכים מספרי הג" היציבים הידועים 
לפי ערכי 2 וזן ולפי היחס בין שני ערכים אלה. 




לוח ג׳ 


היציבים 

חלוקת הגרעינים 

ס״ה 

ז? 

סוג הגרעין 2 

177 

זוגי 

מספר־המסה זוגי זוגי 

4 

פרד 

פרד 

60 

פרד 

מספר־המסה פרד זוגי 

52 

זוגי 

פרד 


לוח ג׳ מראה, שמספר הג" הזוגיים (משני המילים) הוא כמעט 
פי שניים ממספר הג" הפרדיים, וכן שמספרי הצירופים זוגי־ 
פרד ופרד־זוגי הם כמעט שווים בג" הפרדיים. לא כן בג׳* 
הזוגיים, שבהם מכריע הצירוף זוגי־זוגי, בעוד שהצירוף 
פרד־פרד הוא יוצא מן הכלל. לוח ג׳ מבטא תכונות כלליות 
הטבועות בסדר כינוים של ג" מנוקליאונים; הוא מראה, 
שיש עדיפות מסויימת למספרים הזוגיים על הפרדיים, גם 
ביחס למספר הכולל של נוקליאונים (מספר־המסה . 5 .) וגם 
ביחס לחלוקת 4 . לפרוטונים יניטרונים: כשני־שלישים מכל 


- אטומי, חם 510 

הג" היציבים הידועים לנו מספר־מסתם מתחלק לא רק 
בשניים, אלא גם בארבעה—וזהו מסב- ׳המסה של האיזוטופ 
היציב והשכיח של ההליום. בזה יש משום רמז, שהצירוף 

2 פרוטונים - 4 2 ניטרונים — כפי שהוא מופיע בג׳ 36 

ובצורת חלקיק־״ בראדיואקטיויות (ע״ ע) — הוא בעל מש¬ 
מעות מיוחדת. 

עובדות ושיקולים מסוג זה הביאו לידי ההכרה, שכללים 
מעין אלה קיימים גם ביחס למספר הסידורי 2 , ז״א ביחס 
למציאותם של איזוטופים יציבים, ג" שמספרם הסידורי 

פרד — מספר האיזוטופים היציבים שלהם הוא עפ״ר 1 , 
במקרים אחדים 2 , אבל לא למעלה מזה: ואילו ג" שמספרם 
הסידורי הוא זוגי, יש בהם מקום לאיזוטופ אחד או לשני 
איזוטופים, שמספר־מסה שלהם הוא פרד, מלבד איזוטופים 
מרובים, שמספרי־מסותיהם זוגיים: בטבע שכיחים ג״ בעלי 2 
זוגיים הרבה יותר מבעלי 2 פרדיים, למשל: יש רק איזוטופ 
אחד יציב בעל 2 — 79 (זהב), אבל 5 איזוטופים יציבים 
של פלאטינה ( 2 = 78 ), או 7 איזוטופים של כספית ( 2 = 80 ). 
אולם כדרך שראינו בכלל־הארקין בנוגע לתכונת האיזובא־ 
ריות, כך מוצאים אנו יוצאים אחדים מכללי האיזוטופיות. 
טבעי הדבר, שבבינוי מערכת הג" (היציבים) מנוקליאונים 
מתקשרים כללי האיזובאריות והאיזוטופיות אלה באלה 
ומתבטאים בשני המספרים האפיינים המציינים מערכת זו: 
מספר־המסה ומספר־המקום. — אין להתעלם מן התכונה 
המופשטת הבולטת במספרים ובסדרים הקשורים בהם (אע״פ 
שלפי שעה ידיעתנו בהם היא אמפירית בלבד), כגון העדפת 
צירופים מספריים זוגיים, לא רק קוואנט־ים בלבד. בפיסיקה 
הגרעינית, בחוקיה וסדריה, מכריע לפי שעה הכלל האמפירי, 
אולם בחומר ניסויי זה מסתמנים קווים עיוניים חדשים, 
שכפי שיש להניח לא ייעדר מקומם בבניין המדע ויסודות 
הפילוסופיה של הטבע בעתיד. 

י. רקח, מבוא לתורת הגרעין, תש״ה—תש״ו• , 111 ) 2 ? . 1 \ 
. 8 ־ו 1 :> 1 )ג 11 ב 51 .( ; 1946 ,? 00 ? 70 / 0 ?? 7/100 1100011 

ס! ח 0 ו 041401 ? 1 ה 1 10 / 004 7011101 0100 ? 7/1 ■ 111101001 , 1116886 ? 
, 0016 ? ג 111 ) 8 ת 6 ?) 2 , 5 < 011 א 3010000 ; 1946 ,!ס 01 ?* 0 א 7110 , 001111 
110 * 0111 , 61131111 ? . 8 ; 1949 , 110 ? 0 \ 1 ? 1101 / ? 40 _}/ 1 !?(/? 10 ( 7 

. 1949 , 0 ?: 00 ! 10 !( 1 

מ. ה. ב. 

אטומי, ד!ם (ח״א), כמות־החום הדרושה להעלאת הטמ־ 
פראטורה של גראם־אטום של אחד מן היסודות 
ב ־ 1 . היא מתקבלת ע״י מכפלת החום הסגולי והמשקל 
האטומי (ע״ע). דילון (§ת 01110 ) ופטי ( 6111 ?) גילו ב 1819 , 
שבדרך־כלל נמצא החום הסגולי ביחס הפוך למשקל האטומי, 
ולפיכך מכפלתם קבועה, וברוב היסודות במצבם המוצק היא 
שווה בקירוב ל 6 . למשל: 


חום אטומי 

משקל אטומי 

חים דגולי 

יסוד 

53 ־ 6 

6*94 

9408 ־ 0 

ליתיוט 

6-03 

107*88 

0-0559 

בטף 

6*25 

167-27 

0-0304 

זהב 

5-88 

63*57 

0 0923 

נחושת 

6-34 

209-0 

0 0305 

ביסמום 

6-52 

207-21 

0 0315 

עופרת 

5*81 

27-0 

0-2143 

אלומיניום 

6*12 

55-85 

0-1003 

ברזל 

61 ־ 6 

238 0 

0 0277 

אוראן 


יוצאים מכלל זה רק יסודות אחדים בעלי משקל אטוימי 
נמוך ( 86 , 8 , 0 ,!$), שבהם החה״א קטן במידה ניכרת מן 




511 


אטומי, חט — אטומי, משקל 


512 


הערר הנזכר, בפרט הפחמן, שהחה״א שלו אינו אלא 1.4 
(יהלום) או 1.8 (גראפיט). — העקרון של דילון־פטי לא 
קבע מתחילה אלא עובדה אמפירית בלבד ושימש אמצעי־ 
עזר חשוב לקביעתו של המשקל האטומי בכמה מקרים של 
ספק, אך משמעותו העיונית היתה סתומה לגמרה. רק 
בסוף המאה הי״ט הצליח הפיסיקאי ריכארץ (; £1011312 .?) 
להסביר, ששיקולים נובעים מן התורה הקינטית של המולקו¬ 
לות מחייבים את הערך הנזכר של החה״א, ושמידת דיוקו 
גדלה במידת גידולם של המשקל האטומי והנפח האטומי, 
ז. א. במידה שמתמעטת התנודה האוסצילאטורית של האטו¬ 
מים ובמידה שגדלים המרחקים ביניהם. מ 6 הקאלוריות 
הנזכרות יש לזקוף 3 על חשבון האנרגיה הקינטית ו 3 על 
חשבון האנרגיה הפוטנציאלית, בהתאם לרשויות של התנועה 
והמתח. כשהמשקלים האטומיים והנפחים האטומיים קטנים, 
ועל־ידי כך ניתן מקום להפרעות הדדיות בין האטומים, 
יש לצפות לסטיות מערך זה, כפי שנמצאו סטיות כאלו 
בפועל ב 4 היסודות הנזכרים. אולם במקרים הללו מחייבת 
התיאוריה, שפיתח בעיקר נרנסט (ע״ע), תלות חזקה של 
החה״א בטמפראטורה! ואכן נמצא, שעם עליית הטמפרא־ 
טורה מתקרב אף החה״א של היהלום ל 6 , בעוד שעם 
התקרבותה לאפם המוחלט (ע״ע) מתקרב החה״א של כל 
היסודות לס. לכלל שלימות הגיעה תיאוריה זו על סמך 
שיקולים המבוססים על המכאניקה של הקונטים (ע״ע). 
ד־ביי( 6 ץ< 001 , ע״ע) הוכיח, שבטמפראטורה אפיינית מסויימת 
לכל מוצק מגובש מתחייב ח״א של 5.67 , אינשטין (ע״ע) 
קבע טמפראטורה זו עפ״י הנוסחה: ,״׳י^ ( 11 = קבועת- 

פלנק, ע״ע• >*= קבועת-בולצמן, ע״ע• ,״׳י = תדירות האוס־ 
צילאציה של האטום בגביש). בתרכבות כימיות מוצקות 
רבות שווה החום המולקולארי לסכום החה״א של המרכיבים 
(עקרון־קופ). — בגאזים חד-אטומיים מזדהה החום המולקו־ 
לארי עם החה״א, ובמקרים הללו מחייבת התיאוריה ערד 
של 3 לפחות, בהתאם למציאותן של 3 רשויות באטום 
ולאוסיה הקינטי הטהור של האנרגיה • ודבר זה מתאשר ע״י 
המציאות. בגאזים דדאטומיים נעשה הערך המינימאלי — 
5 , בשלש־אטומיים — 6 , וכדו׳(ע״ע גזים, תיאוריה קינטית). 

י. ל. 

אט $1 י ׳ משקל (מ״א), יחם משקלו המוחלט של אטום 
ליחידת־משקל מוסכמת. בהתאם להגדרה זו אין 
המה״א ניתן ביחידוודמסה, אלא בערכים יחסיים, ז. א. אין 
הוא משקל אלא מספר. — תורת־האטומים של דלטון (ע״ע) 
הניחה, שכל יסוד כימי מוגדר ע״י משקלם המסדים של 
האטומים שלו, שכולם שווים זה לזה מבחינת-הססה. בזה 
נתקבל המה״א בקבועה המאפיינת ומגדירה כל יסוד כימי, 
והמערכת המחזורית של היסודות סודרה ע״י מנדלייב (ע״ע) 
עפ״י המה״א. מתחילה הונחה כיחידת המה״א המסה של הקל 
שביסודות, הוא המימן( 1 = 11 ), והמה״א של כל יסוד הוגדר 
ע״י היחס: 

משקל־האטום 
משקל אטוס-המימן 

מאחר שאטומים שונים מצטרפים לתרכבות ביחסים מספריים 
שלימים (ע״ע כימיה), קובע המה״א את יחסי־הכמויות של 
היסודות השונים בתרכבות • מפני־כן ניתן המה״א להיחשב 
מתוד ההרכב האנאליסי של התרככות, אם ידועות ערכויו־ 


תיהם של היסודות הנידונים: משקל אטומי = משקל אקווי- 
וואלנטי א ערכות. המה״א של רוב היסודות, שאינם מתרכבים 
במימן, נסמכו בעקיפים ליחידה זו על סמך ההרכב האנאליטי 
של תרכבותיהם עם יסודות מתרכבים במימן, בפרט עם 
חמצן, שמשקלו האטומי נקבע ל 16 . עם השתפרותן של 
השיטות לקביעת המה״א נתברר, שאין היחס המשקלי 
מימן: חמצן שווה בדיוק ל 16:1 , אלא ל 15.87:1 , מה שמחייב 
תיקון מקביל בערכי-המה״א המקובלים של רוב היסודות. 
לשם מניעת שינוי זה הוסכם לקבל כיחידת־המה״א 1/16 
מן האטום של החמצן. לפי זה מונח ביסודה של מערכת 
המה״א המודרנית הערך 16 = 0 , ומשקלו האטומי של המימן 
עצמו הוא 1.008 = 11 . 

קביעתו של המה״א המדוייק תלויה בדיוק של קביעת 
המשקל האקוויואלנטי, חה — במידת האפשרות להכין 
תרכבות מנוקות מכל תערובת של חומר זר ובדיקדוק האנא¬ 
ליזה הכמותית של הרכבן. אם אין ערכותו של יסוד ידועה, 
יש לבדוק כמה מתרכבותיו ולבחור בתרכובת שבה הוא 
נמצא באחוז הקטן ביותר, מתוך הנחה, שמולקולה זו אינה 
מכילה אלא אטום אחד ממנו. במקרים של ספק אפשר 
להסתייע בעקרון של דילון־פטי על קביעותו של החום 
האטומי (ע״ע) ולברור מן הערכים האלטרנאטיוויים של 
המה״א את הערך המתאים ביותר לעקרון הנזכר. הפעולות 
האנאליטיות המדוקדקות שביסודה של קביעת המה״א 
מחייבות מומחיות מיוחדת. הראשון שעסק בהן בשיטתיות 
היה ברצליוס (ע״ע), אחר־כך התמחו בכך סטס (ע״ע), ובדור 
האחרון ריצ׳רדם (ע״ע) והניגשמידט (ע״ע). מפני חשיבותם 
העיונית והמעשית של ערכים מדוקדקים של המה״א ולשם 
תיאום התוצאות של המדידות, שנעשו במקומות שונים 
ובשיטות שונות, הוקמה ועדה בינלאומית למ״א, שהיא 
מורכבת מבאי־כוחן של החברות הכימיות החשובות בעולם. 
ועדה זו מפרסמת מדי שנה בשנה רשימה מוסמכת של 
ערכים מוסכמים ומאושרים של המה״א, שהולכים ומיתקנים 
בהתאם לתוצאות־המחקר השוטפות (ר׳ לוח). 

אבות הכימיה המודרנית במאה הי״ט האמינו, שיתברר 
הדבר, שערכי המה״א של היסודות השונים הן מכפלות 
שלימות של משקל המימן, בהתאם להשערתו של פראוט 
(ע״ע) < אך המדידות המדוייקות הוכיחו, שהרבה מן המה״א 
אינם מספרים שלימים אפילו בקירוב (השווה 1,01 ) 0 , 
!א, 11$ ועוד). כמו־כן נתבדתה הנחתו של מנדלייב, 
שהמה״א הוא הקובע את מקומו של יסוד במערכת, לאחר 
שהוכח, שבכמה מקרים סוטה סדר היסודות לפי טיבם ותכונו¬ 
תיהם מסדרם לפי המה״א (השווה: ס 0 — 1 א, 1 — 1€ ). 

כל הסתירות והסטיות הללו נתיישבו ע״י התפיסות החדישות 
על מבנה האטום (ע״ע), בפרט ע״י גילוי האיזוטופים (ע״ע). 
הוברר, שהערכים האמפיריים של המה״א אינם אלא ממוצעים 
סטאטיסטיים של תערובות האיזוטופים המופיעות בטבע. 
בזה ירש המספר הסידורי את מקומו של המה״א בקבועה 
היסודית המגדירה את טיב האטום. אולם חשיבותו השימו¬ 
שית של המה״א, בפרט לגבי חישובים כרוכים באנאליזה 
הכמותית, לא פחתה, הואיל והאיזוטופים מופיעים בתערובו- 
תיהם הטבעיות ביחסים קבועים (על יוצאים מכלל זה 
ע״ע רדיואקטיויות). ערכי המה״א של איזוטופים מבודדים, 
שניתנים למדידה מדוקדקת בשיטת הספקטרוגראפיה של 
המסות (ע״ע), נמצאו, בהתאם לתיאוריה, מספרים שלימים 


513 


אטומי, משקל — אטומית, אנרגיד. 


514 


משקלים אטומיים כימיים בינלאומיים 
( 1948 ) 


משקל 

אטומי 

מס&ר 

סידורי 

סמל 

יסוד 

משקל . 
אטומי 

מספר 

סידורי 

סמל 

יסוד 

131.3 

54 


הסבון 

65.38 

30 

20 

אבץ 

107.880 

47 


כסף 

190.2 

76 

08 

אוסמיום 

200.61 

80 

118 

כספית 

238.07 

92 

ס 

אוראן 

52.01 

24 

01 

ברום 

173.04 

70 

¥1, 

איטרביום 

174.99 

71 

1111 

לוטציום 

88.92 

39 

¥ 

איטריום 

6.940 

3 

1,1 

ליתיום 

152.0 

63 

£11 

אירופיום 

138.92 

57 

1^3 

לאנתאן 

114.70 

49 

מ 1 

אינדיוח 

24.32 

12 


מגנזיום 

193.1 

77 

11 

אירידיום 

95.95 

42 

10 ל[ 

מוליבדן 

26.97 

13 

4.1 

אלומיניום 

1.0080 

1 

13 

מימן 

121.76 

51 

ל 8 

אנטימון 

54.93 

25 


, מאנגאן 

167.2 

68 


ארביום 

63.58 

29 

״ 0 

! נחושת 

39.994 

18 

4 

ארגון 

144.27 

60 

ו 6 זינ 

! ניאודים 

74.91 

33 

.48 

ארסן 

20.183 

10 

6 זונ 

ניאון 

39.096 

19 

£ 

אשלגן 

92.91 

41 

< 1 זינ 

ניוביום 

118.70 

50 

511 

בדיל 

58.69 

28 

1 זי 1 

ניקל 

10.82 

5 

פ 

בור 

22 997 

11 

*מ 

נתרן 

209.00 

83 

1 פ 

ביסמוט 

87.63 

38 

51• 

סטרונציום 

79.916 

35 

!פ 

ברום 

40,08 

23 

0* 

סירן 

55.85 

26 


ברזל 

28.06 

14 

51 

סיליציום 

137.36 

56 

3 פ 

באריום 

78;96 

34 

86 

סלן 

9.02 

4 

6 פ 

בריליוט 

150.43 

62 

801 

סאמאריום 

156.9 

64 

0<1 

גאדוליניום 

45.10 

21 

80 

סקאנדיום 

69.72 

31 

03 

גאליום 

207.21 

82 

?1> 

עופרת 

32.06 

10 

3 

גפרית 

12.010 

6 

0 

פחמן 

72.60 

32 

06 

גרמאניום 

103.7 

46 

?3 

פאלאדיוס 

162.46 

66 

/ט 

דיספרוסיום 

19.00 

9 

ין 

פלואור 

164.94 

67 

110 

הולמיום 

195.23 

78 


פלאטינו! 

4.003 

2 

116 

הליום 

140.92 

59 

מ? 

פראסיאודים 

178.6 

72 

־ 111 

האפניום 

132.91 

55 

05 

צזיום 

183.92 

74 


וולפראם 

140.13 

58 

06 

צדיום 

50.95 

23 

¥ 

ואנאדיום 

112.41 

48 

03 

קאדמיום 

197.2 

79 

411 

זהב 

58.94 

27 

ס 0 

קובאלט 

91.22 

40 

21 * 

וירקון 

83.7 

36 


קריפטון 

30.98 

15 

? 

ורוזן 

226.05 

88 


ראדיום 

16.000 

8 

0 

חמצן 

85.48 

37 

ל 11 

רובידיום 

14.008 

7 

א 

חנקן 

102.91. 

45 

! 1 פ 

רודיום 

47.90 

22 

11 

טימאן 

101.7 

44 

"מ 

רותביום 

127.61 

52 

!6 

טלור 

186.31 

75 

©פ 

ריניום 

180.88 

73 

!3 

טאבטאל 

232.12 

90 

111 

תוריום 

159.2 

65 

ל? 

טרביום 

204.39 

81 

11 

תא ליום 

126.92 

53 


יוד 

169.4 

69 

גם! 

תוליום 

35.457 

17 

ס 

כלור 


בקירוב — בקירוב ולא בדיוק, הואיל ומן הסכום של משקלי 
הפרוטונים והניטרונים, שמהווים את גרעין־האט 1 ם, יש לנכות 
את פהת־המסה הכרוך בשיחרור האנרגיה, הנגרם על־ידי 
הצטרפותם (ע״ע אנרגיה אטומית). כמו־כן יש להתחשב 
במציאות האיזוטופים של החמצן, 17 ס ו 18 ס, שמחייבת 
הבדלה בין המה״א במשמעותו הכימית לביו המה״א במש¬ 


מעותו הפיסיקאלית: משקלו האטומי של יסוד, שהוא מיוחם 
לערך 16 = 0 , גדול במשהו ממשקלו האטומי המחושב בשיטה 
הספקטרוגראפית ביחס לערך 16 = 0 16 . 

י. ל. 

אטומי, נפח (נ״א), הנפח של גראם־אטום של יסוד כימי 
במצב המוצק! הוא מוגדר ע״י היחס: 

משקל אטומי 

נפח אטומי = -- 

משקל סגולי 

הנה״א הוא אחד מן הערכים התלויים במספר הסידורי 
(ע״ע אטום) בצורה של פונקציה מחזורית מובהקת: יסודות 
(ע״ע! ר׳ שם ציור), שמשתייכים במערכת המחזורית לקבו¬ 
צה אחת, עומדים בנקודות מקבילות בעקומה של הנה״א. — 
יש הקבלה בין גודל הנה״א ובין הפעילות הכימית של 
היסודות: בנקודות־המכסימום של עקומת־הנה״א עומדות 
המתכות האלקאליות (ע״ע), וסמוכים להן — ההלוגנים 
(ע״ע) מצד אחד והמתכות האלקליות־עפרתיות (ע״ע) מצד 
שני, וכנגדם עומדים היסודות הבינונים שבכל מחזור 
בנקודות־המינימום. — בדרך־כלל אין סמיכות ישירה בין 
הערך של הנה״א ובין הנפח הממולא בפועל ע״י האטום 
היחיד, ואין הנה״א מגדיר אלא את יחסיהם ההדדיים של 
האטומים בסידוריהם במרחב: ראייה לדבר — צפיפותן 
השונה של צורות אלוטרופיות(ע״ע) שונות של אותו היסוד. 

י. ל. 

אטומית, אנרגיה, האנרגיה, שמקורה בגרעין־האטום (ע״ע 
אטומי, גרעין) ושהיא יוצאת או נבלעת בראקציות 
גרעיניות (ע״ע). אנרגיה זו נעשתה עניין לשימוש טכני 
עצום ומסועף ולדיונים בינלאומיים אחר מלחמודהעולם 11 , 
כתוצאה מגילוי הדרך לבקיעת גרעין האוראן ומהמצאתה של 
הפצצה האטומית (ע״ע). 

א״א אינה מופעת בצורה מיוחדת, אלא באחת מן הצורות 
האנרגטיות הידועות: בקרינה אלקטרומאגנטית(אור או חום), 
או בתנועת גופיפים (אנרגיה קינטית). באנרגיה שמקיימת 
את איגוד מרכיבי הגרעין, היא דומה לאנרגיה של הקשר 
הכימי, שאף היא ביציאתה מתגלית באור, בחום או בתנועת 
אלקטרונים, ואין בין האה״א ובין האנרגיה הכימית אלא 
סדר-הגודל בלבד. אולם שיעור עצמתה של האה״א הוא 
הקובע את אופיה המיוחד לעומת גילויי האנרגיה שבריאק- 
ציות כימיות. למשל: שריפת אטום פחמן לדו־תחמוצת הפחמן 
( 00 2 0+0 2 ) כרוכה ביציאת אנרגיה בשיעור של 

(ארבעה אלקטרוךיולט, ע״ע" יחידות פיסיקליות), ואילו בכל 
בקיעה של אטום־אורן (ע״ע) יוצאים כ 200 מיליון אלקטרון- 
וולט 200 ) ! לפי זה התפוקה האנרגטית של שריפת 
גראט אחד של פחם היא כ ״ 10 א 3 ארג, שהם כ 8 קאלוריות 
גדולות, ואילו התפוקה האנרגטית של גראם אחד של 235 ס 
היא כ 10 18 ארג, שהם כ 25 מיליון קאלוריות או כ 25,000 
קילוואט־שעות. לשון אחרת: בריאקציה כימית רגילה חילוף- 
האנרגיה לכל מולקולה מן החומר המתחלף הוא מסדר־הגודל 
של 10- 12 ארג, ואילו בריאקציה גרעינית מסוג הקרינה 
הרדיואקטיוית (ע״ע) הוא מסדר־הגודל של 10- 5 ארג(למשל, 
לכל חלקיק־״), וכריאקציה של בקיעת הגרעין — מסדר- 
הגודל של *־- 10 ארג לכל אטום. נמצא, שסדר-גודלה של 




515 


אטומית, אנרגיה 


516 


האה״א המשתחררת בריאקציות גרעיניות גדול פי 10 מיליון 
ויותר מן האנרגיה של חילופי־חומר כימיים. הפרש עצום זה 
נובע מטיבם המיוחד של כוחות האיגוד הגרעיניים (ע״ע 
גרעין אטומי), והוא גם מחייב, שחישובי האה״א כרוכים — 
מחמת היחס הכמותי היסודי הקיים בין מסה ובין אנרגיה 
בהתאם לתורת היחסות (ע״ע) — בחישובם של שיגויי־מסה. 
גם בריאקציות הגרעיניות הנזכרות עדיין לא הצליחו לשחרר 
אף את החלק האלפי מן האנרגיה הגלומה במסה של אטומי 
החומר, שהרי לפי היחס מסה: אנרגיה, בהתאם לנוסחת אייג־ 
שטיין, ערכה האנרגטי של יחידת המסה האטומית (אטום 
מימן=* ־ ־ 10 א 1.67 ג׳) הוא 

2 ( 10 10 א 3 ) א (^־־ 10 א 1.67 ) =*־־ 10 א 1.5 ארג, 

ושל האטום הכבד של האוראן — מסדר־הגודל של ארג 
ל^ל אטום! 

^פ״ב אין מציאותה של האה״א $יכרת~בחיי יום־יום, 
הואיל" וביחס למספר הגרעינים האטומיים שבגוף־האדמה 
מועטות מאד — בשלב הגיאולוגי לנוכחי,־ שבו נתונה 
הארץ — הריאקציות הגרעיניות הטבעיות ז לפיכך קטן מאד 
חלקה של האה״א׳דשעשורה גוף־האז^ה_עצמו,_ בחילופי־ 
האנרגיה המתרחשים על פ 4 י האדמה. לעומת זה, לפי הדעה 
המקובלת כיום, תופסה האה״א מקום ראשון במעלה בחילופי־ 
האנרגיה שבחלל־העול 4 םכלל, ומכאן ז&זיבותה לגבי התהלי¬ 
כים האנרגטיים שעל פני האדמה. עדויות ישירות מחילופי 
א״א קוסמיים מגיעות אלינו בצורת הקחינה-הקוסמית(ע״ע). 
אבל גם אלו אינן אלא חלק פעוט מכלל התהליכים שבמרחבי 
הק יסוס , , ■ ד י 5 י 3 ך 6985 א 1 ו ־ ?^ י וז ד 

לעומת זה יש _ כמה תופעות אסטרו^סיקאלמת, הנוגעות 
לתולדות האדמה, שהן כרוכות בחילופי א״א בעולם הכוכבים 
(ע״ע אסטרופיסיקה), והחשובה בהן לגבי עולם־החיים היא 
קרינת־השמש (ע״ע פוטוסינתזה). הכרת יחסי־הגומלים 
הכמותיים בין -מסה ובין אנרגיה .(עז׳ע יחסות) בחקירת 
הריאקציות הגרעיניות הביאה לכלל דעה, שמקור האנרגיה 
של הכוכבים הקורנים בכלל ושל השמש בפרט היא המסה, 
כלומר: ריאקציות גרעיניות, שהן כרוכות ביציאתה של א״א 
ובפחת:המ 0 ה_ השקול כנגדה. בתנאי הטמפראטורה.הקיימים 
בגוף השמש נתערטלו הגרעינים מקליפותיהם האלקטרוניות, 
באופן שהם עלולים להתנגש זה בזה בכוח עצום. עיקר 
התהליך המספק א״א זו בתנאים אלה היא התאגדותם של 
ארבעה גרעיני מימן להליום בריאקציה מסובכת היוצאת 
לפועל בכמה שלבים, שתחילתם התנגשות־של גרעיני מימן 
בגרעיני פחמן וחנקן וסופם לידת גרעיני הליום (חלקיקי־ י) 


זו: 

סכמה 

-וחזרת הפחמן והחנקן למצבם, לפי 

+ 12 י׳ 6 ( 1 ) 

1 "1 


- 13 א, 

(2) 

13 א, 

־ <.— 

6 0 ג ־ 4 3 ג 0 ־ 6 י 

־ 4 13 י׳ 6 י( 3 ) 

ג 6 ! 

^־*־ 

'* 1 זז, 

־ 4 * 1 א, ( 4 ) 


—- 

*י 0 * . 

(5) 

־ נ 8 0 

י *— "* 


- 4 . ? 1 א, ( 6 ) . 

. נ מ נ 

״־־־-־־ 

16 4 ! 2 ־ 4 6 0 12 


1 מ. 4 

-. 

־ 4 * 116 ״ 


( 0 ש ג =+ש= פוזיטרון). הפחמן והחנקן פועלים איפוא 
כעין־קאטאליזאטורים ביצירת הליום ממימן. מחזור זה יוצא 
לפועל בטמפראטורה של 20 מיליון' מעלות בערך, שהיא 


הטמפראטורה הקיימת במרכזה של השמש. בהסברת מקורות־ 
האנרגיה של כוכבים קרים יותר הוצע מחזור אחר בדרך 
של יצירת הליום ממימן: 

- 4 1 2 ז נ 1 מ 1 - 4 1 מ! ( 1 ) 

3 ־מ״ 1 מ, - 4 2 מ 1 ( 2 ) 

. 4 ־מ 2 ־ 4 63 מ 2 ( 3 ) 

0 ־* נ - - 4 7 ־ם. ( 4 ) 

* 2,116 1 מ! + ' 3 14 ( 5 ) 

0 סן ־ 4 * ש מ 2 /. + נ מ, 4 

( 6 0 נ -=־ 6 = אלקטרון). כאן פועל כ״קאטאליזאטור" 
ההליום עצמו, החוזר ליושנו בגמר המחזור עם הופעתו של 
גרעין הליום חדש. הצד השווה בשני המחזורים הוא מה ש 4 
גרעיני מימן, שמשקלה 4.032=1.008x4 , מתאגדים בהם 
לגרעין הליום, שמשקלו האטומי הוא 4.003 ; כלומר: ריאקציה 
זו כרוכה בפחת־מסה של 0.03 יחידות אטומיות (כ 3 /4% 
מהמסה), שנהפכו לא״א, שערכה, לפי נוסחת־איינשטיין, הוא 
^ 25.51 או (לכל מול הליום [=כ 4 ג׳], שמתהווה מ 4 
גראמים של אטומי מימן) 10 19 א 2.7 ארג, שהם כ 600 מילית 
קאלוריות גדולות! א״א זו היא מקורה של כל אנרגיה 
שמגעת אלינו מגרמי- השמים בצורת קרינה (אור וחום), 
והיא מקורם של חילופי־האנרגיה בכל רשויות־הטבע שעל 
פני האדמה, לרבות רשות־החיים; השמש פולט ת בכל שניה 
אנרגיה בצורת קרינה, ששיעורה 10 33 א 4 ארג, ומשקלה פוחת 
ב 4 מיליון טונות לשניה. 

ראינו, שבבקיעת ק״ג אוראן משתחררת אנרגיה בסך של 
25 מיליון קילוואט־שעה — השקולה כנגד האנרגיה היוצאת 
בשריפת 3,000 טון של פחם —, ועם זה אין פחת־המסה אלא 
כ 0.1 אחוז; כיוצא בו בהתפוררותו של-כל גרעין אטומי. לפי 
זיז, מבחינה חישובית אצורות בכל גרגיר־חומר שבגוף־ 
האדמה כמויות כבירות של א״א, ואילו יכולנו למצוא דרך 
להפוך הפיכה גמורה את המסה לאנרגיה, היתד. האדמה 
•עלולה לשמש בפועל כמקור אין־סופי של אנרגיה. אולם 
עדיין לא נמצאה דרך לבטל את מסת־החומר ביטול גמור 
ולהפוך־ אותה לאנרגיה אע״פ• שאפשרי הדבר, שתהליכים 
כאלה מתרחשים אי־שם במרחבי-הקוסמיס ומשמשים מקור 
־ לאנרגיה העצומה של הקרינה הקוסמית. ההפיכה החלקית 
של מסה לאנרגיה, בצורת"שיחדור האה״א הגלומה בקשרי 
הנוקליאונים שבגרעיני־האטומים, ידועה לנו הן כתהליך 
מצוי בטבע — כראדיואקטיוויות —י והן כפרי ניסוייהם של 
בני־אדם■ — כראדיואקטיוויות המלאכותית, פיציץ־אטומים 
ובקיעת־גרעינים. צירופי'נוקליאונים העשויים לשמש מקור 
- א״א במסיבות הנתונות על פני• האדמה הם בעיקר היסודות 
הראדיואקטיוויים הטבעיים והיסודות הניתנים לבקיעה 
מלאכותית. על-עצמתה של האה״א המשתחררת בתהליכי 
הראדייאקטיוויות הטבעית מעידה העובדה, שגראם אחד של 
ראדיום מפיק כ 140 קאלוריות־חום קטנות לשעה; החשבון 
נותן, שהחום המופק מקילוגראם אחד של ראדיום מסוגל 
להפעיל מכינה של 0.2 כוח־סום. במשך כל תקופת התפרקותו 
מסוגל גראם של ראדיום להפיק יותר מ 3 מיליון קאליריות 
גדולות, כנגד 4 הקאליריות המופקות אגב התהוות גראם של 
מים מגאז רועם. האה״א המשתחררת מן הראדיום גדולה, 











517 


אטומית, אנרגיה 


518 



איפוא, פי מיליון מן האנרגיה של הריאקציה הכימית הנמ¬ 
רצת ביותר. אולם מכסת האנרגיה של ריאקציה כימית ניתנת 
להפקה כולה בצורה מרוכזת באופן כמעט־דגעי, ואילו 
התפוקה האנרגטית של התהליך הראדיואקטיווי מתחלקת 
למנות קטנות במשך תקופת־זמן ממושכת, ואין בידינו 
להחיש תהליך זה או להמריצו. לפיכך ערכה הטכני־השימושי 
של האה״א שבתהליכים ראדיואקטיוויים הוא מצומצם מאד, 
והוא הדין לגבי הראדיואקטיוויות המלאכותית ולפיצוצי- 
אטומים, שהם קשורים בשימוש בראדיואקטיוויות טבעית 
או דורשים השקעה עצומה של אנרגיה (למשל מציקלוטרון), 
שהיא שווה לפחות למכסת האנרגיה המופקת בתהליך זה או 
אף עולה עליה הרבה. לפי שעה ראויה לצורכי שימוש טכני- 
מעשי באה״א רק ריאקציית־השרשרת המבוססת על בקיעה 
אטומית, שהונחה ביסודה של הפצצה האטומית(ע״ע). חומר- 
גלם טבעי לריאקציה זו משמש האיזוטופ 235 של האוראן, 
ובאמצעותו ניתנים להפקה גם יסודות בקיעים מלאכותיים — 
239 0 ? ו 233 ס. האוצרות של 235 ( 1 שבקרום האדמה נאמ¬ 
דים — על סמך שיקולים גיאו-כימיים — ב 10 12 \ 2 טון, 
והאה״א הניתנת (להלכה) להשתחרר מהם ע״י ריאקציית- 
הבקיעה שקולה כנגד האנרגיה שהשמש שופעת על הארץ 
במשך 30,000 שנה. אולם הכמות של 235 ס הידועה לנו 
בפועל והניתנת לניצול באמצעים ובשיטות העומדים לרשו¬ 
תנו כיום קטנה מאד (אולי כ 500 טון), וערכה האנרגטי אינו 
אלא כערך האנרגיה המגעת אל הארץ מן השמש במשך 
3 דקות בלבד. לשם השוואה יצויין, שאוצרות הפחם שבאדמה 
נאמדים ב 10 12 א 8 טון, והאנרגיה העלולה להשתחרר עם 
שריפתם שווה לאנרגיה של קרינת השמש על פני הארץ 
במשך 15 יום. המקורות הטבעיים של האה״א הניתנים 
לשימוש בידי־אדם נופלים, איפוא, משאר מקורות האנרגיה 
הגדולים העומדים לרשותנו. עתידה של האה״א כגורם טכני- 


משקי בקנה-מידה רחב קשור בגילוי מקורות טבעיים נוספים 
של אוראן או באפשרות הפקת "דלק אטומי" מלאכותי 
בכמויות גדולות — של פלוטון מ 238 ט, שהוא שכיח פי 150 
מן ה 235 ס, ושל 233 ( 1 מתוריום, שהוא נפוץ עוד יותר. 

הסיכויים לשימוש בא״א בחיי יום־יום קשורים בכמה 
שיקולים טכניים: אין ריאקציית־השרשרת הנידונה נתונה 
למימוש אלא בגוש חומר בקיע בעל ממדים שהם למעלה 
ממינימום מסויים וניכר; לפיכך כל מיתקן של הפקת א״א 
דורש ממדים גדולים למדי. הסיכון הנגרם על־ידי הקרינה 
הראדיואקטיווית, הנפלטת אגב ריאקציית־הבקיעה, מחייב 
להקיף את המיתקן חומת־מגן עבה (כלומר, להוסיף על 
ממדיו), וכן לשלול ממנו כל ניידות. מסיבות אלו אי-אפשר 
להשתמש במיתקן של א״א לצורכי שימוש בקנה־מידה 
מצומצם, למשל, לשם הנעת כלי־רכב; לעומת זה הוא בא 
בחשבון כמקור-אנרגיה להפעלת תחנות־חשמל מרכזיות, 
שתספקנה זרם של כוח ואור לערים או למחוזות שלימים. 
עם זה אין השימושים באנרגיה האטומית מועטים כלל והם 
עתידים להתרבות ולהתפתח. כך, למשל, משמשת האה״א 
בניצול היסודות הראדיואקטיוויים ברפואה (ע״ע רדיולוגיה), 
וכן נתרבו הסיכויים, שזרמי ניטרונים (ע״ע) הנוצרים עם 
ניפוץ גרעינים אטומיים בציקלוטרון (ע״ע) יהיו משמשים 
ברפואה כדרך קרני־רנטגן(ע״ע), אולם בעצמה גדולה הרבה 
יותר. במשמע רחב אפשר למנות עם שימושי הא״א גם את 
השימוש באיזוטופים (ע״ע) הראדיואקטיוויים של יסודות 
יציבים, גם בריפוי וגם כ,מסמנים■׳, סיכויים לשימוש בא״א 
גם לצורכי ייצור ובניין נפתחו, אחר שהוכח (בייצור הפצצה 
האטומית) שבעזרת ,מרסנים׳ היא ניתנת לוויסות מכוון 
בידי־אדם (ר׳ דיאגראמה), וש״ערימת" אוראן או פלוטון 
מסוגלת לבוא כמקור־אנרגיה (חשמל, ח 1 ם) במקום השימוש 
במקורות־אנרגיה אחרים (חומרי־דלק וכדומה). ויסות הרי־ 





















519 


אטומית, אנרגיה 


520 


אקציה נעשה, למשל, ע״י גראפיט: גרגירי אוראן.נערכים 
בתוך גראפיט בצורת "סריג" באופן מחושב מראש מבחינת 
הצורה והממדים הנוחים לריאקציה המשתלשלת. צורת בניה 
זו ידועה בשם "ערימה" הערימה הראשונה מסוג זה 

היתה בת 10 — 20 ממע״ק והכילה כשש טונות של אוראן 
טבעי, שיש בהן כ 40 ק״ג של 11235 . הבקיעות המועטות 
הדרושות לפתיחת הריאקציה נעשות ע״י 
הקרינה הקוסמית. הניטרונים הנפלטים 
בבקיעות הראשונות חודרים דרך שכבות 
הגראפיט ומתנגשים בממוצע במאתיים 
גרעיני פחמן קודם שהם פוגעים בגרעין 
אוראן. בהתנגשויות אלו מאבדים הניטרו־ 
נים את רובה של האנרגיה הקינטית שלהם; 
חלק מהם נבלע או יוצא לחלל־העולם ואינו 
משתתף בהתפתחות הריאקציה המשתל¬ 
שלת. אם א הוא מספר הניטרונים המהירים 
הנפלטים בפרק זמן מסויים, הרי רק 
זי 3.1 ( 1 > 3 ) עלולים להמשיך בפעולה, 
ומהם רק א. 13.3 ( 1 > ל) פוגעים באיזוטופ 
הבקיע; בכל פגיעה נפלטים בת ניטרונים 
חדשים, וכך נפלטים בסך־הכל זו! .<אל.ב.בת 
ניטרונים. התחוללותה של הריאקציה, 
שסופה התפוצצות, תלויה איפוא בתנאי, 
שתהא 1 < א.ל . 3 •בת. אם 1 =א.ל. 3 .מ 1 — 
תימשך הריאקציה המשתלשלת בצורה 
שקיטה; אם 1 > א.ל. 3 .!מ — תיפסק 
הריאקציה לאחר זמן קצר. חיפוי הגראפיט משמש אמצעי 
יעיל לוויסות מהירותם של הניטרונים, והפחתת מהירותם 
מכשרת אותם להפיכת 11238 לפלוטון (ע״ע ראקציות גר¬ 
עיניות). ויסות הניטרונים מושג בסיוע מקלות קאדמיום, 
שכוחו גדול בבליעת ניטרונים איטיים (תרמיים). ע״י הכנסת 
מקלות כאלה לערימה מצמצמים את עצמת הריאקציה 
בראשיתה, ועל־ידי הוצאתם אפשר להעלות את הספקה של 
הערימה בהדרגה. בסיועם של מרסנים אלה אפשר היה 
לצמצם את הספקה של הערימה מתחילה לחצי וולט בלבד; 
לאחר שנעשו סידורי־ביטחון מיוחדים (בפני הקרינה הראדיו־ 
אקטיווית החזקה, המסכנת את חיי המתעסקים בדבר) העלו 
את ההספק בהדרגה עד כדי קילוואטים אחדים. מכאן 
שהאנרגיה האטומית ניתנת לוויסות מכוון. 

במשך השנים האחרונות הוקמו באה״ב, באנגליה, בצרפת, 
וכנראה גם בבריודהמועצות, כמה סוגי "ערימות אטומיות" 
לשם חקירת תכונותיהם של חומרים מסויימים ביחס לאה״א 
שהם מפיקים או מסוגלים להפיק, וכן לשם ייצור איזוטופים 
ראדלאקטיוויים ויציבים; ערימות אלו אפשר לראותן כהת־ 
חלה צנועה להכנסת האה״א לשימוש בתעשיה. אולם שימוש 
בא״א באמת־מידה כלכלית עולמית, כדרך שאנו משתמשים 
בצורות אנרגיה אחרות, לא יהא אפשרי קודם שתיפתרנה 
כמה בעיות טכניות יסודיות, והחשובות שבהן הן: 1 ) כיצד 
להפיק בסיוע 11235 הנדיר — הדלק הגרעיני ה״ראשוני" 
המצוי בטבע — כמויות מספיקות של דלק "משני" מחומרים 
שכיחים.יותר: פלוטון מ 11238 או 233 ס מתוריום ן 2 ) כיצד 
לייצר חומרים, שעומדים בפני טמפראטורות גבוהות מאד 
כאותן שמצויות בערימות בעלות הספק גדול ן 3 ) כיצד 
להפריד בשיטה לא־יקרה מדי שברי גרעינים וחומרים ראדיו- 


אקטיוויים, שנוצרים אגב בקיעתם של האוראן והתוריום, 
מתוך השיירים שלא נפגעו של יסודות אלה ? 4 ) כיצד לשלוט 
בכל החומרים הראדיואקטיוויים המרובים, שנו.צרים בהכרח 
בכל תחנת־כוח העובדת בדלק גרעיני ? — בעיות אלו עדיין 
רחוקות מפתרונן. 

העובדה, שאנרגיה עצומה זו באה לעולם ככוח מחבל 


ומשמיד, ושתועלתו בימי שלום מוטלת בספק, הניעה את 
מעצמות־העולם לעיין בכובד־ראש בשאלת הפיקוח עליו, 
כדי למנוע סכנת השמדה למין־האדם. זמן קצר לאחר שהופ¬ 
עלה הפצצה האטומית הובאה לפני הקונגרס האמריקני הצעת 
חוק, שנתכוון להטיל פיקוח צבאי סודי על החקירה בשדה 
האה״א. הצעה זו עוררה מחאות מצד חוקרי האה״א ויוצריה 
של הפצצה. לפי דעתם, לא היה כל טעם בדבר להחזיק את 
העניין בסוד, הואיל ועיקרי היסודות המדעיים ידועים לכל 
העולם; ומה שנוגע לפיקוח על חקירת האה״א — ראו בזה 
הגבלה של חירות החקירה וההוראה — חירות, שהיא מעיק- 
ריו של משטר דמוקראטי, במקום זה דרשו פיקוח חמור 
מטעם או״מ, ששום אומה לא תבנה בתי-חרושת לייצור 
פצצות אטומיות, ולא תצבור חומרים נוחים לבקיעה 
גרעינית שעלולים לשמש מקור לנשק אטומי. הוויכוחים 
הממושכים בדבר שיטת הפיקוח על האה״א, שמתקיימים 
בוועדה לפיקוח זה מטעם האו״מ, לא הביאו עד עכשיו לידי 
שום תוצאה חיובית, ביחוד מפני האוירה של מתיחות מדי¬ 
נית וחשדות הדדיים שבין הגוש המערבי לסובייטי, שבה 
הם מתנהלים. 1947 הציעה רוסיה שיטת קיצוב, החולקת 
מכסת חומרי־גלם להפקת א״א לכל מדינה ומדינה, לשם 
שימוש בימי שלום, ללא תלות בחוזי פיקוח בינלאומיים 
אחרים בענייני א״א; וכן הציעה להשמיד כל סוגי נשק אטומי 
במקרה שהדברים יגיעו לידי הסכם על פיקוח בינלאומי. 
לעומת זה עיבדו המעצמות האנגלוסאכסיות תכנית להקמת 
מוסד פיקוח בינלאומי יחיד, שתהיינה בידיו סמכויות רחבות 
למניעת השימוש בא״א לצורכי נשק מלחמתי, והן כוללות 
זכות בדיקה על כל הנעשה בכל מדינה בשטחי המחקר 
והייצור הקרובים לענייני האה״א. בידי המוסד המפקח 






ןעור־ניו□ 


משאבה 


קי־־^ווו 


קרני^בז^ 

וניבךרוניס■ 


קולט חום 

המבנה המשוער של מיתקן לניצול שימושי של האה״א 

מקור האנרגיה הוא החום של הערימה האטומית שבצד שמאל; החום מנוצל ע־י הזרמה מתמדת של נוזל דרך הערימה ודרך קולט־החום 
הסמוך לה; בפיתולי הצינור העובר דיך קולט־החום נהפכים מים בת־טום־יתר לקיטור, שמניע טורבינה וגנראמור חשמלי. המים חוזרים מן 
המדחס לצינור המפותל לשם חימום מחורש. הממדים המדוייקים של הערימה ושל המיתקן כולו שמורים בסוד, אך ביטוי להשערה על גודלם 

ניתן ע׳י דמות־האדם שעל־יד קולט־ החום 




















523 


אטומית, אנרגיה — אטומית, פצצח 


524 





?#זי* %* * #3 

$ 8 £$£ ||| 6 £ 

3 *ג*^^* 1 


£ * *,#׳*##י* 
?י ׳ 3 ^* % 

$3$8 וו 1£ 

^*^ 352 

^ 411 * 6885 




>ץ־-״שג״י ■ 

ן 4 *£ 


0£@$£$£# 


מפעלי קלמטון באוק רידג׳, טגסי 


להוציא לפועל מחקרים בשדה האח״א, ושום מחקר בעניין 
זה לא ייעשה שלא ברשותו. רוסיה דחתה את רוב ההצעות 
שהיו כלולות בתכנית זו. עד היום חסרים ענייני הפיקוח 
הסדר בינלאומי מוסכם. 

י. רקח, חידושים בתורת הגרעין (הרצאה), ירושלים תש״ו 
(הוצאת הסתדרות הכימאים)! :״־״ 4 / 0 , , 11 ^ 501 .ס עזח*מ 
110.1 י 1501111 ^[)י 1£1 \ .£! ; 1946 ,*?* #0 ? 4 *< 1 ^?. 1411110 ? 10 ׳{£־/?>מ£ 

11 ) 1 * 1170 ) 1 ז? 16 ת 1 16 ( 1 1 ז 0 4 ; 1946 9 ץ 8 ^ה£ :>! 1 ה 0 * 4 1$ 

. 0 . 5 .£ ; 1946 > 1 ז ¥0 ^מא ,¥£??ה£ ־*/אי * 410 / 0 01 ? 1 ה 00 
1 )?> 11 ?}<} 4 י חו) 5 ג 1 ^ . 14 - \ 0 ? . 14 - ז 0 ץז \\ 82 .* 1 . 11 — ו{;ז 1 ךוז$ 

, 5 > 6001 ת 1 ב £1 ח 6 ?) 2 . 710 ! *< 011 א 100 * 3010 ; 1947 ,??>ע 01 ? 7110 * 0 * 4 
. 1948 , £10 ? 0 ה£' 2 ה 0 * 4 , 31 ו 1 ק*$^\ ;( 1947 

מ, ה. ב. 

אטומית, ?צצה׳ פצצה מיוסדת על ניצול האנרגיה האטו¬ 
מית (ע״ע), הנפלטת בשעת בקיעת גרעין האיזוטופ 
235 של האורן (ע״ע) או גרעיני היסודות הבקיעים המלא¬ 
כותיים, כגון פלוטון (ע״ע), הפה״א הומצאה בימי המלחמה 
העולמית השניה באה״ב והופעלה סמוך לגמר המלחמה 
( 1945 ) נגד היאפאנים. כוח פגיעתה עולה לאין שיעור על 
זה של כל כלי־הנשק ומכשירי־ההרס, שהומצאו בזמן מן 
הזמנים, ועם המצאתה באה לעולם סכנה לאנושות, שאת 
עוצם־הקפה ומלוא־משמעותה קשה להעריך, 

ייצור הפה״א היה פרי מאמציהם המשותפים של חוקרי- 
אטום מארצות אירופה ואמריקה, שרכשו את תמיכתה של 
ממשלת אה״ב במימון ובציוד של חקירה מדעית וטכנית 
בממדים הרחבים ביותר. בגרמניה עסקו בחקירה זו מאז 
1939 , מזמן שגילו האן ושטראסמאן, שאוראן נבקע בהשפעת 
ניטר^נים אגב תחליך של ריאקציית שרשרת, שמשחררת 
אנרגיה גרעינית בשיעורים עצומים — לא מעט־מעט, כדרך 


התהליכים הראדיואקטיוויים, אלא בבת־אחת. אולם מדינות־ 
הברית הקדימו את גרמניה בניצולה הטכני של תגלית זו 
לצרכים צבאיים. — שני תנאים היו הכרחיים לניצול טכני 
זה: 1 ) הכנת היסודות האמורים בשיעורים הדרושים; 
2 ) היכולת לשלוט באנרגיה היוצאת ולהפעילה לפי הצורך 
בהקף ובזמן. הרעיון לנצל אנרגיה ז 1 לצורכי־מלחמה עלה 
על דעתם של חוקרי־אטום אירופיים, שנקלעו לאה״ב בערב 
התפרצותה של מלחמודהעולם וו, מהם רבים שגורשו ע״י 
הנאצים והפאשיסטים או נמלטו מפניהם; המפורסמים ביוז־ 
מים חיו ל, סילרד (ע״ע) וא. פרמי (ע״ע). מתחילה לא היה 
הרעיון מקובל על דעת החוקרים האמריקנים, אבל במשך 
הזמן נצטרפו לדעת חבריהם, בפרט כשנודע שבגרמניה 
עוסקים בשקידה בחקירה ז(•. לפיכך הוסכם בין החוקרים 
באה״ב להחזיק בסוד את תוצאות החקירה, שהיו לה, כפי 
ששיערו, ערך מלחמתי. המגע הראשון עם השלטונות חל 
במארס 1940 ; בהמלצתו של איינשטיין נתן הנשיא רוזוולט 
את דעתו על בעיה זו. הוקמו ועדות מיוחדות, שעם חבריהן 
נמנו חוקרים ידועים וקציני־צבא גבוהים, והללו פעלו בשיתוף 
עם חוקרים בריטיים וקאנאדיים ועם גולי־אירופה. לסוף היה 
הכרח להרחיב את תחוס-הפעולה, ונוסדה מנהלה עליונה, 
שעליה נמנו נציגי־המדע, סגן־הנשיא של אה״ב, מזכיר־ 
המלחמה וראש־המטה. מכאן ואילך גדלה השפעת הצבא על 
אירגון העבודה לכל הקפה — הקף, שנתרחב בינתיים לאיד 
עח׳ך — עד שבמאי 1943 ניתנה לצבא הסמכות של פיקוח 
גמור על ייצור הפה״א. בראשו של פיקוח זה הועמד הגנראל 
לסלי ר. גרדס ( 5 ^סז 0 ״ 1 ), ולפקודתו הועמד מנגנון 


















525 


אטומית, פצצה 


526 


טכני ואירגוני עצום. מאז יוני 1942 היתה קיימת מחלקה 
מיוחדת בחיל־המהנדסים לענייני הפה״א, שנקראה לשם 
הסוואה ,מחלקת מאנהאטף/ ובה רוכז ביצועה של התכנית. 
התרומה הראשונה מטעם הצבא והצי לצורכי המחקר היתה, 
בתחילת 1940 , 6,000 דולאר, בסוף 1940 — עוד 40,000 
דולאר! אך ביצועה של כל התכנית עד גמר המלחמה עלה 
בשני מיליארדים דולאר! אעפ״י שרוב המלומדים הגדולים 
בכל שטחי־המדע, מוסדות־המחקר והחברות התעשייניות 
והטכניות היו קשורים בביצוע המפעל, היה צורך להקים 
מפעלי־חרושת ומעבדות־מחקר מיוחדים באמות־מידה עצו¬ 
מות. אחד מהם נבנה בעמק־טנסי בשם "מפעלי־ההנדסה של 
קלינטוף על שטח של 170 קמ״ר על־יד העיר א 1 ק רידג׳ 
0314 ). מתחילה נבחר המקום לייצור פלוטון מפני 
ריחוקו מן הח־ף (כלומר, מטעמי־ביטחון) וכן מפני קרבתם 
של מפעלי־הכוח של רשות עמק־טנסי (ע״ע). אחר־כך נבחר 
לתכלית זו מקום מבודד יותר — שטח של 2,500 קמ״ר על 
נהר קולומביה בצפונה של מדינת ואשינגטון, ועליו הוקמו 
"מפעלי־ההנדסה של האנפורד"! כאן נוצרה עיר חדשה, בת 
60,000 תושבים, שהיא רביעית לגודל במדינה זו. בשלבים 
האחרונים של הפעולה היה הכרח לייסד מכון מיוחד לענייני 
הפה״א במקום מתאים מבחינת הביטחון והסודיות! מכון 
זה הוקם בלוס־אלאמוס (ניו־מכסיק(), ובראשו הועמד י. ר. 
אופנהימר (ע״ע). במחיצתו של אופנהיימר עבדו טובי החוק¬ 
רים שבאמריקה ובמדינות־הברית, בהם — מלבד הנזכרים 
למעלה — א. ה. קומפטון (ע״ע), ה. ביתה (ע״ע), צ. ס. סמית 
ואחרים! ומחוקרי אירופה — ג׳ימס צ׳דויק (ע״ע) ונילס בור 
(ע״ע). פעולה עצומה זו כולה נשמרה בסודי־סודות, ורבבות 
הטכנאים והפועלים המועסקים בה (כ 65,000 איש) לא ידעו 
דבר על טיבה ומשמעותה של עבודתם. 

בפני מייצריה של הפה״א עמדו שתי בעיות טכניות: 

1 ) הכנת החומרים בשיעורים הדרושים! 2 ) ויסות הריאקציה 
המשתלשלת בהקף ובזמן. בפתרון הבעיה הראשונה פעלו 
בשתי דרכים. א. א. לורנם (ע״ע) וה. צ. יורי(ע״ע) ועוזריהם 
פיתחו שיטות לבידודו (או לריכוזו) של ה 235 ס הטבעי. 
הדבר נעשה בשיטת הדיפוזיה (ע״ע) של תרכבות גאזיות של 
האוראן ובשיטה אלקטרומאגנטית — באמצעות הספקטרד 
סקופיה של המסות (ע״ע איזוטופים). הדרך השניה, והמענ¬ 
יינת ביותר — היחד, הכנת חומר־בקיע חדש, הוא היסוד 
המלאכותי הטראנסאוראני פלוטון, בעזרת 235 ע. דרך זו 
קשורה בפתרונה של הבעיה העיקרית השניה — שליטה בקצב 
ובעצמה של ריאקציית־השרשרת—ע״י שימוש בחומרים שו¬ 
נים, שהם "מרסנים"("?זמז^^סרת") ריאקציה זו: דיטריום 
(בצורת מים כבדים), בריליום, גראפיט (להסברת פעולתם 
ע״ע אנרגיה אטומית, הדיאגראמההםכמאטית).אט(מי 238 ס, 
שהם רוב־רובו של האוראן הטבעי ושאינם נבקעים על־ידי 
ניטר(נים מהירים, קולטים את הניטרונים הנפלטים מבקיעת 
ה 235 ס ובזה מתחלת שורת הריאקביות המביאה לידי 
יצירת 11239 ? (ע״ע ראקציות גרעיניות). אחר־כך נמצא, 
שבדומה לזה נוצר היסוד הבקיע 11233 מ 111232 ׳ על-ידי 
הפעלתה של ריאקציית־הבקיעה בתערובת של אוראן ותוריום. 
מסתבר, שבשני המקרים נוצר אגב בקיעתו של אטום אחד 
235 ט יותר מאטום בקיע חדש אחד, ולפיכך יש בתהליך זה 
משום דרך להגדלת כמותו של החומר הבקיע. מאחר שפלוטון 
הוא יסוד בפני עצמו ואינו איזוט(פ של האוראן, קל יותר 


סנפירי־הגי! 


סוללת ליריית 
המטען, שמופעלת 
ע־־י המדגולה 


המחצית העליונה 
של החומר הבקיע 


חריצים שנהם 
מחליקים הווים 


בידור 


מגן־אבטחה תחתון 


מחיצת פאראפיך 
דויטריום לבידוד 
סקור׳הקרינוז 
הראשוני 


מנן־עופרת 


חריצי־־בלמים 



מדגובה המפעיל 
את הפצצה בגובה 
ענקבע מראש 

מטען־נפץ, שדוחף 
אח המרכיב העליון 
של החומר הבקיע 
לאורך הקנה למטה 

ווים בדופן של 
קופסת החומר 
הבקיע 


מגן־אבטחה 
למניעת בקיעה 
שלא־מדעת 


הקנה 


פאראפין־דויטריום 

המחצית התחתונה 
של החומר הבקיע 


המבנה.המשוער של הפצצה האטומית: ציור דמיוני עפ״י הנתונים שנתפרסמו 
נספרות המדעית ובעיתונות. אורך הפצצת- ־ / > 3 - ־ / ׳ 4 מ/ משקלה— 3-2 טונות, 
כמות החומר הבקיע ( 235 נו או "׳!ן-מסדר־הגודל של 10 ק״ג 




































527 


אטומית, פצצה 


528 



התפוצצות־תת־ימית של פצצה אסוטית באטול של אי ביקיני. 25.7.46 . עמוד המיס המתרומם קוטרו כ 700 מ׳ 
וגובהו כ 1,600 ט׳ • הוא מכיל לפי אומדנה כ 10 מיליון טון מים. ראשו עטוף ענן אריס שקוטרו כ 5 ק״מ. משמאל 
לעמוד המים — אניות־הקרב ששימשו לצורכי ניסיון 


להפריד אותו מעודף האוראן ומחומרי־התפרקותו השונים, 
שבהם הוא מעורב, אעפ״י ששיעורו בתערובת זו אינו אלא 
כאלפית אחת. התכונות הכימיות של היסוד החדש נתבררו 
מבדיקות, שנעשו בפחות מ 1 מ״ג מ?. לשם בידוד הפלוטון 
מן התערובת הוא מושקע עם "נושאים" מסויימים מתוך 
תמיסה, שבה הוא נמצא בדרגת־ערכות עו, הוא מומס ומחומצן 
לדרגת־ערכות \א חוזר ומושקע מתוך התמיסה ומוחזר לער¬ 
כות ז\ו, וחוזר חלילה כמה פעמים. בתהליך זה של הפרדה 
הוחל בראשית 1944 בכמויות של 4 ) טון של תערובת־ 
המתכות ליום. במשך החודש הראשון הוכנו 190 מ״ג פלוטון! 
לאחר חודש נוסף כבר הגיעה התפוקה לכמה גראמים של 
החומר הנקי. — בנוגע לממדיה של הפה״א נתברר, שהצטברות 
של 235 ס או! 1 ? בשיעור מינימאלי מסויים (ה״שיעור הקרי¬ 
טי") מביאה לידי התפוצצות, ושיעור זה נמצא, כנראה, בין 
ק״ג אחד ובין 100 ק״ג. כשיחס שטחו החיצוני של גוש חומר 
בקיע לנפחו גדול משיעור מסויים, גדולה אף מנת הניטרונים 
המצליחים לצאת מתוכו למרחב קודם שהם נתקלים באטו¬ 
מים אחרים, ואין מנת הניטרונים הנבלעים בחומר מספקת 
להקנות לריאקציית־השרשרת את התאוצה העלולה להמריץ 
אותה עד כדי התפוצצות. לפיכך הלכו בהכנת הפה״א בדרך 
פילוג המנגנון לשני חלקים, שכל אחד לעצמו אינו מקיים 
את כל התנאים הדרושים, ורק כשהם מתחברים ביחד יוצאת 
הריאקציה המשתלשלת אל הפועל. פרטי בנייתה והפעלתה 
של הפה״א, ובפרט דרך הרכבתה סמוך להתפוצצותה, הם הם 
"הסוד הצבאי" שבה. 

כוח־הנפץ האדיר של הפה״א מקורו בחום העצום הנפלט 
בשעת־מעשה: הטמפראטורה מגעת לסדר־גודל של עשרות 
מיליון מעלות (מעין הטמפראטורות המצויות בפנים הכו¬ 
כבים), והדף־האויר הכביר המתהווה כתוצאה מן החי¬ 
מום הפתאומי הורם ומחריב כל מה שבדרכו עד למרחקים 
גדולים. — נוסף על פעולה רגעית זו מציפה הפה״א את 
הסביבה בחומרים ראדיואקטיוויים, פרי ההתפרקות הגרעי¬ 
נית, שקרינתם גוררת תוצאות ביולוגיות חמורות בעולם 
הצומח והחי שבסביבה — תוצאות, שהן עלולות להתגלות 


לאחר זמן ושאפשר יש למנות בכללן מומים תורשתיים, 
שצאצאי הנשארים בחיים עלולים ללקות בהם מחמת מוטצ¬ 
יות (ע״ע), שחלו בתאי־הרבייה של הוריהם. 

בסך הכל הופעלו ע״י האמריקנים שלוש פ״א בזמן 
המלחמה, ולכל הפחות שלוש לאחריה: אחת לשם ניסיון, 
שתיים בהפצצת ערים יאפאניות, ושלוש שוב לשם ניסיון. 
הניסיון הראשון בפה״א נעשה ב 16 ביולי 1945 במקום מרו¬ 
חק מן הישוב, בסביבת בסיס־התעופה אלאמוגורדו, במדבר 
ניו־מכסיקו. הפצצה הועמדה על מגדל-פלדה, והמומחים 
הצבאיים והמדעיים עמדו מתוך זהירות במרחקים של 10 — 
15 ק״מ ממנו. ברק־ההתפוצצות האיר את ראשי־ההרים 
מסביב במרחק של 15 ק״מ; הרעם והסופה הורגשו במרחק 
של עשרות ק״מ; עננים כבדים התרוממו עד לגובה של 15 
ק״מ. מגדל־הפלדה התנדף מחמת החום העצום ובמקומו 
נשתייר לוע כביר, שקרקעיתו היתה מכוסה חול מהותך, 
שנהפך לזכוכית. — הפה״א הראשונה, שהופעלה במלחמה 
נגד יאפאן, הוטלה על הירושימה (בת 343,000 תושבים) 
ממטוס אמריקני מסוג המבצרים המעופפים ב 6 באוגוסט 
1945 , היא נתפוצצה מעל פני האדמה, ועל־כן לא השאירה 
אחריה כל לוע, אבל תופעותיה ותוצאותיה היו דומות לאותן 
שנתגלו במדבר ניו־מכסיקו. לפי המספרים הרשמיים היה 
מספר הנפגעים: 78,150 הרוגים, מהם 21.2% מחמת קרינה 
ראדיואקטיווית והשאר מחמת פציעה או כוויה; 19,699 
נחבלים קשה;• 44,979 נחבלים קל. מרכז העיר נחרב כליל 
ורבבות בני־אדם נשארו ללא קורת־גג. ב 9 באוגוסט הוטלה 
פצצה שניה על נאנאסאקי! גם כאן היה ההרס עצום ומספר 
הנפגעים הגיע ל 65,000 , מהם כ 40,000 הרוגים. לאחר שבוע 
נכנעה יאפאן וקיבלה את תנאי פוטסדאם (ע״ע מלחמת 
העולם השניה).— הידיעות הראשונות בדבר הפעלת הפה״א 
עוררו בעמי־הברית רגשוודשמחה מהולים בפחד מסותר — 
כי בכוחה ההרסני של הפה״א ראו לא רק אמצעי של ניצחון 
על האויב, אלא אף איום על התרבות האנושית כולה. השל¬ 
טונות האמריקנים השתדלו להצדיק את פעולתם בטענה, 
שקיצור זמן־המלחמה, שהושג ע״י השימוש בפה״א, הציל 




529 


אטומית, פצצה — אמופן 


530 



התפוצצות הפצצה האטומית מעל לנאגאסאקי, 9.8-1945 . 
עמוד העשן מתאבך לגובה של ד קים 


את חייהם של מאות אלפי חיילים אמריקנים ובריטיים, ואף 
של יאפאניים. — בקיץ 1946 נעשו שני נסיונות, כדי לקבוע 
את כוח־פעולתה של הפה״א במלחמת־הים. בנסיונות אלח, 
שבוצעו באי ביקיני (מאיי־מארשאל שבאוקיינוס השקט), 
נתפוצצה פ״א אחת מעל פני המים ואחת מתחת פני הים. 
נמסר על הרס מרובה שנגרם לצי־הניסיוו, אולם התוצאות 
המדוייקות שמורות בסוד. ביולי 1947 נמסר, שהאי אניוטוק 
(אף הוא מאיי-מארשאל) הוקצה כתחום־נסיונות' בפ״א. 
באפריל 1948 הודיעו על נסיונות, שבוצעו באי זה; התאריך 
והתוצאות שמורים בסוד. לפי השמועה, נעשו נסיונות אלה 
בפצצות אטומיות משוכללות, שכוח־נפצן עולה הרבה על 
הפצצות של 1945 — 1946 . 

נשק איום זה, והיתרון הצבאי העצום שהוא מקנה 
לבעליו, נעשו גורמים מדיניים ממדרגה ראשונה ביחסי- 
הכוחות ובמתיחות הבץ־לאומית שלאחר מלחמת־העולם 11 . 
הפה״א משמשת גודם של לחץ ב״מלחמה הקרה" של השנים 
האחרונות, אך גם גורם למאמצים למניעת "מלחמה חמה", 
לשם הצלתו של המין האנושי מסכנת השמדה המונית. 
שיקולים וחישובים פוליטיים כיום מושפעים הרבה מניחושים 
והשערות על סיכוייהם של הצדדים המתחרים בעולם המדיני 
לזכות ב״מירוץ האטומי": על סיכויי אה״ב לקיים בידן מונו¬ 
פולין על הפה״א או, לכל הפחות, יתרון מכריע בייצורה, 
ועל סיכויי מדינות אחרות, ובפרט ברית־המועצות, להדביק 
את אה״ב בשטח זה. מיד לאחר שהופיעה הפה״א הטעימו 
המומחים, שמבחינה מהותית אין בה שום חידוש מדעי 
ושאין היא מבוססת על שום כוח טבעי, שאינו בתחום ידי¬ 


עתם של הפיסיקאים בעולם כולו, וכל "סודה" אינו אלא 
באופן של הביצוע הטכני! לפיכך היו סבורים, שמן הנמנע 
הוא שייצורה יישאר לאורך־ימים ברשות־היחיד של אה״ב 
ושמן ההכרח הוא שגם ארצות אחרות, שיש להן אפשרויות 
של חקירה מדעית, כוחות־ייצור ואמצעים כספיים מספיקים, 
יגיעו לייצורה. לא נחלקו הדעות אלא בדבר הזמן שיידרש 
למדינה כרוסיה להדביק בזה את אה״ב. כל הידיעות על 
ייצור הפה״א הן בגדר סוד צבאי חמור בכל המדינות מאז 
גמר המלחמה, והשתיקה והסודיות ופחד ה״ריגול האטומי" 
מוסיפים על המתיחות הכללית ומחריפים את היחסים הבין־ 
לאומיים. ידוע, שייצור הפה״א באה״ב התפתח הן באיכות 
והן בכמות והביא לידי אגירת מלאי של פצצות כאלו בידי 
הצבא האמריקני. כן ידוע, שאנגליה וצרפת הגיעו אף הן 
ליכולת הפעלה של אנרגיה אטומית ובנו כמה ערימות, אך 
אין רמז על ייצור נשק אטומי בארצות הללו. סודיות גמורה 
אפפה כמה שנים את הנעשה בשטח זה ברוסיה > בספטמבר 
1949 הודיע הנשיא טרומאן, שלפי ידיעה נאמנה שבידי 
השלטונות של אה״ב כבר נתרחשה התפוצצות אטומית אי¬ 
שם במרחבי ברית־המועצות. — בדבר שאלת הפיקוח הבין־ 
לאומי על הפה״א ע״ע אנרגיה אטומית. — על פצצת־המימן 
האטומית ע״ע מימן, פצצת־. 

סס/ 4/001,0 ׳ , 111 ^ 501 .ם . 1 ? 

0 וגמ 0 ! 4 , ; 1111 / 0 1), 1945 ; 7^0 £()00X1 זסק £0 0160141 ) 
,(!זסקסא 0160141 ) 1 \ 1 > 5 ו> 1 ן 4 א £ה 0 ",מ 01111 ו 1 א 11 > 16 ״ 30 
44510/5 < ■ 00x101 ענ 1 £41104 ,!>(* 0 א 0 1 > 1 ז #0 \ 0 מ 0 ; 1946 
עז 3 /! 67 ׳ג , 813011011 . 5 . 14 .? ; 1946 ,ץ ¥3 \ 404 1x411141100 
. 1948 , 0 ימ״£ 11011 1,0 > / 0 / 00 מ 0 מן> 0 *מ 00 07111 ?0111101x1 

מ. ה. ב. 

אטונליות (מלאט׳ 31003118 , ,נעדר־טונאליות׳), מונח 
מציין סיגנוו במוסיקה של זמננו, שבו אין הקומ¬ 
פוזיטור שם לב לכללי ההארמוניה, ששימשו יסוד למוסיקה 
במאתיים השנים האחרונות. מוסיקה "טונאלית" מבוססת 
על יחסי הטונים במסגרת של הסולמות המאז׳וריים וחמי- 
נוריים, ואילו מוסיקה "אטונאלית" יוצרת יחסים בין כל 
הטונים בסולם הכרומאטי. מכאן שהשם השלילי א׳ הוא 
מוטעה. ארנולד שנברג (ע״ע) הציע את המונח המתאים 
יותר ,פאנטונאלי׳, שפירושו — ניצול כל שנים-עשר הטו¬ 
נים כיסודות של המוסיקה החדישה במקום שבעת הטונים 
שבסולם המסורתי. המונח א׳ משמש לתיאורטיקנים או 
לחובבי המוסיקה הקלאסית בלבד ככינוי ליצירות שאינן 
אהובות עליהם. אולם מן הראוי להטעים׳ שלמוסיקה אטו־ 
נאלית כללים ותיאוריה משלה, אע״פ שהללו עדיין הם 
בשלבי־התפתחותם הראשונים. שיטת הקומפוזיציה בשנים 
עשר טונים (ע״ע מוסיקה׳ תיאוריה) היא אחת מן השיטות. 
שמשמשות יסוד למחברי המאה הכ ׳ . 

אטזפן ( 6 ת 3 ב 1 ק 210 ), חומצה 2 ־פניל--כינולין־ 4 -קארבונית 
(ע״ע כינולין), מססס 



א 


סם־מרפא סינתטי. סגולתו החשובה ביותר — המרצת ההפרשה 
של חומצת־השתן, ולפיכך הוא אמצעי ריפוי לפודאגרה. כמו 
תרכבות הסליציל (ע״ע) הוא פועל גם כתרופה לשגרון- 
הפרקים וכאמצעי להנמכת-חום והפגת מיחושים. בדומה לו 
פועלות כמה מתולדותיו (נובאטופן, אטופאניל, וכר). 



531 


אטוש, כדון יוסף — אטיולו:יד! 


532 


אטו׳ט, ברון יוסף — 62561 ! 65 ׳\ £01 — ( 1813 , בח־א־ 
פסט — 1871 , שם), מגדולי הסופרים ועסקן מדיני 
חשוב בהונגאריה. נלחם כל ימיו לקידמה ולדמוקראטיה, ואף 
לשיחרור היהודים. היה מיניסטר ההשכלה במועצת־המיניס־ 
טרים הראשונה בהונגאריה, ב 1848 , וכן ב 1867 . ברומאנים 
שלו הוא מוכיח את בעלי־האחוזות המתעללים במשועבדים 
להם, מזהיר את גדולי המדינה מפגי דיכוי העם וניצולו 
ומבליט את ניגודי המעמדות, א׳ היה הרומאניסטן הראשון 
בספרות ההונגארית, שהטיף ברומאנים שלו לרעיונות הומא־ 



יוסף אטווש 


ניים, מטותיו בשאלות מדיניות הן יצירות ספרותיות מעולות, 
מסתו ״שיחדור היהודים״, 1841/42 , עוררה את הלבבות גם 
מהוץ להונגאריה, וגרמה לכך, שההצעה בדבר מתן זכויות- 
אזרח ליהודים, שהובאה ב 1867 לפני בית־הנבחרים ד,הונ־ 
גארי, נתקבלה בלא ויכוחים. בסוף 1868 כינס את נציגי- 
היהודים לקונגרס ארצי. ב 1870 הנהיג את "החוק הכללי של 
בתי־הספר העממיים״. הרומאנים והנובלות שלו: "קארתוזי", 
״הנוטאריון של הכפר״ ו״הונגאריה בשנת 1514 ״ נמנים עם 
היצירות הקלאסיות בספרות ההונגארית. 

$? #5 , קייל— ׳ 0£ ־ 1 ב.£ £0110$ — ( 1842 — 1916 ), רומא* 
ניסטן, מדינאי ועורדדין הונגארי. ממשפחת אצילים 
זעירים בהונגאריה. היה ראש ומנהיג למפלגת קושוט (ע״ע). 
סיפוריו משובצים הומור עממי נאה. רובם באו מתוך זכרונות 
ורשמים, שקלט בחוגים העממיים ובטרקלינים של אנשי־ 
מדינה. כעורך־דין וסופר הגן ב 1882 — 1883 על יהדות־הוג־ 
גאריה במשפט של עלילת־הדם בטיסא אסלר (ע״ע). א׳ תיאר 
את תולדות העלילה בספר בן שלושה כרכים בשם "המשפט 
הגדול״ ( 1202 ), שנכתב גרמנית בצורה של רומאן מרתק. 
משאר סיפוריו נתפרסמו: "מסע סביב ים באלאטוך, "בני 
נצרת", "דמויות מאדיאריות". 

א?זויט, 3 ר 1 ין ר(לנד פדן — £0131111 £ 01¥05 ¥00 — 
( 1848 — 1919 ), פיסיקאי הונגארי. בנו של יוסף א׳ 

(ע״ע). כאביו עסק אף הוא בצורכי ציבור, ונתמנה ב 1894 
מיניסטר להשכלה. מחקריו הראשונים עסקו בנימיות (ע״ע )! 
בירר והעלה את החוקיות שבזיקת מתח הפנים (ע״ע) 
לטמפראטורה. אולם עיקר מפעלו המדעי הוא בתחום בעיות 


הכובד והמאגנטיות של כדור־הארץ. הוא המציא את "מאזני־ 
הסיבוב" (ע״ע) הנקראים על שמו, שמצטיינים ברגישותה 
היתירה לתנודות ושינויים קלים בערכי הכובד שעל פני 
הארץ; וכן בנה מכשירים מאגנטיים הרבה. 

אטטוךק, ע״ע !מאל פעה, מוסטאפה. 

אטי (יוד: ן"•^"), במיתוס היווני — אלת הפיתוי וההטעיה, 
שעל־ידיהם היא מביאה את האדם לידי חטא ומוליכה 
אותו לאבדון. לפי הומרוס א׳ היא בת זום, ואמה — לפי 
הסיודוס — אריס, אלת הריב והמדון. י כשנולד הראקלס 
פיתתה א׳ את זוס להישבע שבועה נמהרת, שבגללה נשתעבד 
הראקלם לאוריסתאוס. בכעסו אחז זוס את א׳ בשערותיה 
והשליך אותה מעל האולימפוס ארצה. מאותו זמן עוברת א׳ 
מארץ לארץ, עוכרת את רוחם של בני־האדם וממיטה עליהם 
אסונות. בעקבותיה הולכות בנות־זום מקומטות־הפנים והצול- 
עות, ה״ליטאי", כלומר התחנונים, ומתקנות, על־פי בקשתם 
של בני־האדם, מה שא׳ מחבלת: אולם הן חוזרות ומשלחות 
בהם את א׳ אם אין נוהגים בהן כבוד. 

אטייוךה, יצירה מוסיקאלית. שמטרתה היא הקניית שליטה 
על בעיה טכנית או על אופךהבעה מוסיקאלי. 
תרגילי־אצבעות.בכלי־מנענעים כבר היו ידועים במאה הט״ז. 
מובנו של המונח א׳ היה מתחילה זהותי עם ,סטודיה׳, 
ובמשמעו זה השתמש בו ראשונה י. ר. קראמר בטכניקה 
לפסנתר, ואחריו — קלמנטי, טשרני, מושלם, ועוד — 
בתרגילים לנגינה בפסנתר. בזמן מאוחד יותר נתייחד השם 
א׳ גם ליצירות קונצרטיות מסויימות, ביחוד להרבה מיצי¬ 
רות שופן, ליסט, דביסי, ועוד. בספרות הנגינה בכינור מצוי 
באותו מובן השם קפריצה (פאגאניני, רודה). 

! • 1 •ן• 

אטיולוגיה (מיוד • 101 ״״ — סיבה, 707101 — תורה), 
תורת־הסיבות. 1 . בפילוסופיה — הפרק העוסק 
בבעיות של הסבתיות (ע״ע). לפילוסופים הרואים בסיבתיות 
קאטיגוריה אובייקטיווית, אונטולוגיה, של הישות עצמה הא׳ 
היא חלק מן המטאפיסיקה. לעומת זה ראה קנט (ע״ע) בסי¬ 
בתיות קאטיגוריה של החשיבה, מושג אפריורי(ע״ע), שהוא 
בעל תוקף מוחלט, ללא תלות בניסיון, כיוון שהוא מתנה 
את הניסיון. יסודן של הקאטיגוריות הוא אחדותו של האני 
החושב. האני קובע בעזרת הקאטיגוריות את הקשר שבין 
הדימויים, וע״י כך גם את הקשר האובייקטיווי שבניסיון. 
אולם הקאטיגוריות, ובכללן זו של הסיבתיות, הן בעלות 
תוקף רק כלפי הדברים בבחינת התופעות שלנו ולא כלפי 
הדברים כשהם לעצמם. מכיוון שהסיבתיות, לפי קאנט, היא 
קאטיגוריה של האני, אין הא׳ בשיטתו חלק של המטאפיסיקה, 
אלא חלק של ת ו ר ת * ה ה כ ר ה. 

2 . במדע הרפואי — הפרק הדן בגורמיהן של המחלות. 
גורמים אלה קצתם ישירים, כלומר קובעים את מהות המחלה 
ומהלכה, וקצתם עקיפים, כלומר מכשירים את התנאים להופעת 
המחלה או מסייעים להתהוותה. כך, למשל, הסיבה הישירה 
למחלת־השחפת היא מתג־השחפת׳ שחדר לתוך הגוף, בעוד 
שהסיבות המסייעות להתפתחות־המחלה הן: תזונה ירודה, 
מחלות קודמות, שהתישו את כוחות־הגוף, ותנאי־חיים בלתי 





533 


אמיולוגיה — אטילה 


534 


היגייניים. יש מחלות, שהא׳ שלהן גלויה וידועה, ויש שהא׳ 
שלהן אינה ברורה כל צורכה והיא שנוייה במחלוקת או 
אינה ידועה כלל. הא׳ של מחלת־המאלאריה ידועה בבירור 
(זיהום ע״י טפיל מסויים)( הא׳ של כיב־הקיבה חלוקות 
בה הדעות? וכנגד זה עדיין אין אנו יודעים את סיבתה 
הישירה של מחלת־הסרטן, ואנו מכירים רק כמה גורמים, 
שהם מכשירים את הקרקע להתהוותה. בירורם של הגורמים 
האטיואגיים עם קביעת האבחנה של המחלה מסייע במידה 
מרובה בידי הרופא לקבוע את סדר הריפוי הדרוש. בידיעת 
הא׳ תלויה גם בחירת האמצעים למניעת המחלה. 

3 . בחקר אגדות־עם — סוג של סיפורי־עם, שנוצרו לשם 
ביאורם של חזיונות שובים בטבע הסביבה, שבה חי העם, או 
של שמות המקומות והמנהגים המקובלים שלו. האסכולה 
בחקר המקרא מיסודם של גונקל־גרסמאן השתמשה בחקר 
האגדות מסוג זה להסברת כמה צדדים סיפוריים־אמנותיים 
בסיפורי־המקרא. 

אטיולציה ( 61:10121:100 או 6110161X1601 ; צרם׳ ? 1016 ?£, 

הלבן), בבוטאניקה — סטיות בהתפתחות של צמח 
ירוק, שמתגלות בגידולו במסיבות של חוסר־אור. הצמח 
מצהיב מחמת העדר כלורופיל ומפני התבלטות הקארוטץ? 
גבעולו מתארך פי כמה ממידתו הרגילה ועם זה הוא רך 
וחלוש ונוטה לרכון! העלים נעשים קטנים, מכווצים וקמוטים 
כעלי ניצן שלא התפתח. כמו־כן אין הצמח הנגוע בא׳ 
מעלה פרחים. 

א׳ מתגלית, כמובן, רק בצמחים המכילים מלאי מספיק 
של מזון, כגון תפוחי־אדמה (ר׳ ציור) או בצלים, שהתפוד 



אטיולאציה בצמחי תפוח־אדטה 
א, צמח שגדל בחנאים רנילים; ב. צמח שגדל בחשכה 


חותם אינה פוסקת בחשכה מחמת העדר־הטמעה. סיבתה 
עדיין אינה ברורה כל צורכה. — תופעות של א׳ מתגלות גם 
בכמה צמחים ירודים לא־ירוקים, כגון פטריות מסויימות, 
כשהם גדלים בלא אור. 


אטילה, או אטצל ( £1261 , 11113 .^), מלך ההוגים ( 434 — 
453 ) ? שלט מן הים הכספי עד הרינוס ומדאניה 
ועד פאנוניה. מרכז־מלכותו היה בהונגאריה. מתחילה שלט 
ביחד עם אחיו בלדה ( 13 > 6 ! 8 ),אבל ב 445 רצח את אחיו 
ונעשה שליט יחידי. לעתים תכופות ערך א׳ מסעות־שוד 



ז׳יל אלי ולוני: הטסע של אטי?ה {'ל פאריס 


בבאלקאן והכריח את תיאודוסיוס 11 (ע״ע) לשלם לו סכומים 
עצומים של מס ולהתחייב שלא יכרות בריתות עם אויביו. 
גרם להסתערותו על הקיסרות המערבית שימשה העובדה, 
שוואלנטיניינוס ווו סירב להשיא לו את הונוריה, בתו 
הבכירה, ששלחה לו את טבעתה והציעה לו שיהא בעלה. 
סכסוכים בין הפראנקים על דבר ירושת־הכתר החריפו גם 
הם את היחסים בין א׳ והקיסרות: בעוד שמירוביוס ביקש 
את עזרת הקיסר, פנה יריבו אל מלך־ההונים. גם גייזריך 
מלך הוואנדאלים ביקש עזרה מא׳ נגד הזזיזיגוטים והרומים, 
שאיימו עליו. א' קיוה להרחיב את תחום ממלכתו גם על 
אדמת הקיסרות השוקעת. ב 451 עבר את הרינוס ועלה על 
גאליה, בזז, כנראה, הרבה ערים של גאליה הבלגית ועשה 
טבח איום בתושביהן. אך כשהגיע עד אורלאן נוצח ע״י 
אאטיום, המצביא של החיל הרומי־הגותי, ותיאודוריק, מלך 
הוויזיגותים, בקרב האכזרי והעקשני על־יד שלון, בשפלה 
הקאטאלאונית (בשאמפאניה), שנגמר בטבח נורא (לפי 
אחדים מן המקורות, הגיע מספר חלליה של מלחמה זו 
לשלוש מאות אלף). א׳ נסוג אל מעבר לרינוס, אך בשנה 
הבאה ( 452 ) עלה על איטליה, החריב באכזריות בלתי־רגילה 
כמה ערים, ביחוד במחוזות צפון־המזרח, והשמיד את רוב 
תושביהן. פליטי ערים אלו התרכזו באיי־הלאגונה והיו 
ממייסדיה של ויניציאה. המגפות, שפרצו במחנה שלו, והסכו¬ 
מים המרובים שקיבל מן האפיפיור ליאו 1 ׳ השפיעו על א׳, 
שישים קץ למסע־השמדה זה. א׳ מת פתאום ב 453 , בליל 
משתה־חתונתו עם הנערה הבורגונדית אילדיקו. לאחר מיתתי 




535 


אטילה — אטינגר, עקיכא יעקב 


536 


נתפוררה מלכותו, אך זכרו׳ ביהוד זכר אכזריותו היוצאת 
מן הכלל ("א׳ שבט אפו של אלוהים"), חי עד היום. הוא 
אחד מגיבורי האפוס הגרמני (שבו הוא נקרא אטצל) והוא 
מופיע גם באגדה הסקאנדינאווית (שבה הוא נקרא אטלי), 
אבל בשניהם נשתנתה צורתו ההיסטורית הרבה. 

01 \ 01111 ז 11 > 1£5 ( £8 110 ( 11 701 ) , $££011 . 0 

. 1921 , 1 ע 
י. פ. 

אטימולוגיה (מיוד £0£ / 27 ? 1 - אמיתי, מובן נכון), ענף 

בבלשנות, שתכליתו לגלות את הקשרים בין מלים 
שונות, את החוקיות שבקשרים אלה ואת קביעת הצורה 
והמובן המקוריים של המלים. א׳ היא גם הבירור היוצא 
מחקירה זו (למשל: הא׳ של המלים ? 0 ׳* 02 ',ךת 11 מ 1 ז\ ,ו 1 ! 6 ^ו 
היא מן המלה השמית "יין"). א׳ היא פנימית, כשהיא 
עוסקת בחקירת קשרי־מלים בתחומה של לשון אחת (למשל: 
"גבר" ו״גבור"), והיא חיצונית, כשהיא עוסקת בהשפעתה 
של לשון אחת על אוצר־המלים של לשון אחרת (טגן, מיוד: 
ע 0 ע: 0 ץ 6 ז = מחבת). ואולם חוץ מבגילויים של הקשרים 
החוקיים בין המלים מטפלת הא׳ גם בהסברת הוראותיהן של 
מלים בלתי־מפורשות על סמך של צורות מוכרות קרובות להן. 

התחלות הא׳ הן קדומות מאד (עי׳ הדברים המושמים 
בתורה בפי אדם הראשון: "לזאת יקרא א ש ה, כי מאיש 
לוקחה זאת"). אך עד ביסוסה של הבלשנות המשנה במאה 
התשע־עשרה לא יצאה הא׳ מגדר של ניחושים ולעתים 
קרובות נגררה אחר דמיונות מקריים. א׳ מדעית חייבת 
למלא דרישות שונות, כגון (א) ביאור המלה בשלימותה; 
(ב) קביעת ההשתלשלות של תהליבי־ההגאים בתולדות- 
המלה (שור — תור, מתיבתא — ישיבה׳ תלת — שלש; 

גרמנית, אנגלית, 5015 !ק — רנמית; — 

גרמנית, זפ 11 ז £3 — אנגלית, זשזצק — רומית, ?ן/ז*> 71 — 
יוונית; אך לא נוכל לקשור את מלת מש-! 311 ) הגרמנית אל 
0 ז 6116 ׳\ הר(מית, מפני שבדרך־כלל אין £ גרמנית מייצגת 
ע רומית); (ג) התחשבות בסדר ההיסטורי (כרונולוגיה 
יחסית) של תהליכי־ההגאים בתולדות כל לשון! (ד) הת¬ 
חשבות במשמעותה של המלה (למשל: "תנועה" היא שם־ 
הפעולה מן "נוע" ו״תרומד," היא שם הפעולה מן "רום"; 
המלה "מחט" אינה בנויה כמלה "מחץ", מאחר שאינה נגזרת 
משורש "מחט", אלא היא צורת נקבה [בעיקרה "מחטת"] מן 
"חטט")! (ה) התחשבות בעובדות היסטוריות ותרבותיות 
ידועות (למשל: "טרקלין" אפשר לגזור מן המלה היוונית 
חדר־אוכל ובו שלוש ספות, שהרי המושג הוא 
יווני ובא לעולם המזרחי בתקופה ההלניסטית). מסיבות אלו 
גדולה חשיבותה של מילוינות מדעית, שמציינת את זמני 
חידושן של המלים בתקופות השונות של הספרות. 

יותר מבמקצועות אחרים של הבלשנות יש להיזהר בא׳ 
מנסיונות דילטאנטיים. השאיפה לברר את משמעותן של 
המלים על־פי צילצולן החיצוני טבועה עמוק בנפש האדם. 
בכל עם ועם ר 1 וחים נסיונות של ביאורים בלתי-מדעיים 
למלים סתומות (א׳ עממית): השם "משה" (שעיקר פירושו 
"בן" במצרית) נגזר בתורה מן הפועל "משה" (=משך); 
המלה היוונית ע 10 ^ 100x ! נכתבת בתלמוד גם ב״תיו״ — 
מסתורין — כדי לקרבה אל השורש העברי "סתר"; המחלה 
"כולירה" נכתבת בטעות גם "חולי־רע" (השווה דברים כח, 
נט: "חליים רעים"), וכדו׳. ח. ר. 


אטיננטהאוןן, אלברט פון - - 1311 { 85 ת 1 :|]£ 011 ' 1 

— ( 1850 — 1932 ׳ גראץ), פיסיקן אוסטרי. 

עיקר פעולתו באלקטרומאגנטיות. גילה את התופעה התרמו־ 
אלקטרומאגנטית המכונה על שמו. 

ת ו פ ע ת־א ט י נ ג ס ה א ו ז ן: הפרש הסמפראטורות בין 
נקודות מקבילות בשני צדדיה של רצועת־מתכת, שזרם 
חשמלי עובר לאורכה והיא מוצגת בשדה מאגנטי באופן 
שהמישור שלה ניצב על כיוון־השדה. אם המסתכל מביט 



כיוון השדה המאגנטי 


© = שתי נקודות מתאימות, המראות 
הפרש סמפראטררה 

מכיוון הזרם והשדה המאגנטי מכוון למטה, נחשבת התופעה 
לחיובית כשהטמפראטורה פוחתת משמאל לימין, ולשלילית — 
כשהדבר הוא להפך (ר׳ ציור). התופעה החיובית נתגלתה 
ראשונה ע״י א׳ ב 1887 בביסמוט, ונמצאה אח״כ גם באנטי- 
מ 1 ן, ניקל וק(בלט; כנגד זה היא שלילית בברזל. — ת״א 
מקבלת באלקטרומאגנטיות לתופעת הול (ע״ע), אך המכא¬ 
ניזם של שתי התופעות כאחת עדיין אינו ברור כל צורכו. 

אטינגר, מכם (נר 1874 ׳ לבוב), קומפוזיטור יהודי. למד 
בברלין ובמינכן. מ 1930 בשווייץ. חיבר מנגינות 
לשיריהם של יהודה הלוי, היינה, בר־הופמאן ולאסקר־שילר 

זד 

ועיבד שירי־עם ארצישראליים ושירי־עם יהודיים מן המזרח. 
כן חיבר אופרה ״יהודית״ (לפי הבל, 1920 ) ואוראטוריון 
״שירת־משה״ ( 1934 ), שהטכסט שלו שאוב מכתבי־הקודש 
והוא מיוסד על זמירות דתיות ונעימות תימניות, "על נהרות 
בבל״ לתזמורת ( 1936 ), ״קאנטוס הבראיקום״ ( 1943 ), 
ואוראטוריון ״אסתר המלכה״ ( 1945 ). 

אטינגר, עקיבא מגל! ב (תרל״ב/ 1872 , ויטבסק — תש״ה/ 
1945 , תל־אביב), אגרונום, ממנהלי ההתיישבות 
היהודית בארץ-ישראל. בן למשפחה אמידה ומיוחסת (אמו 
היתד, מצאצאי ר׳ עקיבא איגר), למד חקלאות באוניברסיטה 
בפטרבורג והשתלם במוסדות מדעיים ובעבודה מעשית 
בגרמניה, שווייץ, צרפת, הונגאריה ואיטליה. ב 1898 השתתף 
מטעם יק״א בחקירת מצב החקלאים היהודיים בדרום־רוסיה, 
ולאחר חקירה זו הוטל עליו לייסד ולנהל חוות־מופת לישו¬ 
בים חקלאיים יהודיים בבסאראביה. ב 1911 שימש יועץ 
חקלאי לחברת יק״א בדרום אמריקה. ב 1902 נשלח א׳ ביחד 
עם אחד־העם מטעם ה׳ועד האודסאי׳ של חובבי־ציון לא״י 
לחקור את מצב המושבות העבריות. ב 1914 הוזמן מטעם 
ההנהלות של ההסתדרות הציונית והקהק״ל לשמש יועץ 
ומפקח במפעל ההתיישבות הלאומית בא״י, אך מפני המל¬ 
חמה שפרצה אז נתעכב במצרים ואח״ה יצא להולאנד, שבה 
(בהאג) היה המרכז הזמני של הקרן הקיימת. בשנות המל¬ 
חמה פירסם שורת מאמרים על בעיות ההתיישבות החקלאית 
בא״י וחוברת פרוגראמאטית: "השיטות וההון הדרושים 
להתיישבות יהודית בא״י" ( 1916 , גרמנית, אנגלית ורוסית), 






537 


אבינגר, עקיבא יעקב — אמי 5 !ה 


538 


שבה קבע את טיפוסי־המשק המתאימים לאיזורי־הארץ 
השונים. בשעת המשא־והמתן על הברזת־באלפור ( 1917 ) הוזמן 
ע״י ד״ר ווייצמאן ללונדון כיועץ לענייני התיישבות, ובתפקיד 
זה חיבר תזכיר מקיף על "ניהולה ופיתוחה של א״י אחר 
המלחמה״ באוגוסט 1918 שוב הגיע לא״י ומאז עד 1924 
שימש מנהל המחלקה להתיישבות חקלאית של ההסתדרות 
הציונית. ב 1919 , לאחר שנקנתה אדמתה של קרית-ענבים, 
יסד ישוב באדמת־הסלעים של הרי־יהודה, ששימש דוגמה 
להתיישבות בהרים, מפעלו החשוב ביותר קשור בהתיישבות 
בעמק־יזרעאל, 1921 — 1924 . מ 1924 עד 1932 התמסר א׳ 
להנהלת מחלקת הקרקעות של הקרן הקיימת לישראל. חלקו 
מרובה ברכישת הקרקעות, בעיבוד התכניות ובביצוע ההת¬ 
יישבות ממש. תמך בצורות ההתיישבות החדשות (הקבוצה, 
הקיבוץ ומושב־העובדים) וסייע בפיתוחן. ביסס את הישובים 
החדשים על יסודות של משק מעורב ופיתח בהם ביהוד את 
משק החלב ואת המטעים. כן הנהיג שיטות חדשות בייעור- 
הארץ. מ 1932 עד יום־מותו שימש יועץ חקלאי בחברת ,יכין׳ 
של הסתדרות העובדים הכללית. א׳ פירסם מאמרים הרבה 
בעיתונים ובכתבי־עת על בעיות הפיתוח החקלאי של הארץ, 
חוברות על ״כפר נהלל״ ( 1924 ), ״עמק יזרעאל״ ( 1926 ) 
ו״הכרמל״ ( 1931 ), וכן את ספרי הזכרונות: "עם חקלאים יהו¬ 
דים בתפוצות״ ( 1942 )! "עם חקלאים עברים בארצנו"(תש״ה). 

א. ביין, תולדות ההתישבות הציונית, תש״ה! חוברת מיוחדת 

של ״ידיעות המרכז החקלאי״, אייר, תש״ה. _ 

א. כ< 

אטינגר (עטינגר), #לטה (לערך 1801 , וארשה- 1856 . 

זאמושץ), סופר יידי. א׳ קנה תורה וחכמה בבית 
דודו. אחר גילגולים שונים הגיע ללבוב ולמד ב 1825 — 1830 
רפואה באוניברסיטה, אך לא ניגש לבחינה הסופית. פעל 
כרופא-עוזר בימי המרד הפולני, אח״ב נשתקע בזאמושץ, 
וב 1830 — 1845 הורשה לעסוק שם במקצוע הרפואה. כשנאסר 
עליו הדבר מחוסר תעודת־רופא ניסה — בלא הצלחה — 
לעמוד לבחינה בחארקוב׳ ומאין אפשרות לעסוק ברפואה 
כחוק התיישב בכפר זדאנוב הסמוך לזאמושץ ונעשה חקלאי. 
נסיונותיו הספרותיים הראשונים בלבוב היו משלים ואפי- 
גראמות! אח״ב התחיל בחיבור מחזות. הצנזורה הרוסית לא 
הירשחה להדפיס את חיבוריו וא׳ לא זכה לפ־רסום כתביו 
בחייו. אחר מותו נדפסו הקומדיה שלו ״סערקעלע״ ( 1861 ) 
ואוסף ״משלים, שירים, סיפורים קטנים וכר״ ( 1689 ) בצורה 
משובשת.— כל כתביו מוגהים ומתוקנים י״ל, 1925 , בעריכת 
ד״ר מאקס ויינרייך, בצירוף ביוגראפיה מפורטת. — א׳ היה 
הדור עממיות עמוקה. ב״סערקעלע״ — הטובה ביצירותיו — 
ממוזג תיאור ריאליסטי בביקורת סוציאלית (חיקוי לפון- 
ויזין הרוסי). ״סערקעלע״ הוצגה ראשונה׳ 1862 ׳ ע״י חניכי 
בית־המדרש לרבנים בז׳יטומיר! בהצגה זו הצטיין כשחקן 
תלמיד ביה״מ, אברהם גולדפדן (ע״ע), שמילא את התפקיד 
הראשי. 1923 הציג ז. טורקוב את הקומדיה בצורה מסוגננת 
ב״צענטראל־טעאטער" בווארשה. א׳ היה אמן ראשון של 
הלשון היידית בתקופה שקדמה למנדלי. משליו, שנתחברו 
על־פי דוגמות גרמניות׳ הם עד היום מן המובחרים בספרות 
המשלים ביידית. 

י. ל. פרץ, כתביו, החד "דביר", כרך נוסף; ז. רייזען, לעק־ 

סיקאן, 11 ; הנ״ל, פון מענדעלסאן ביז מענדעלע! ב. גארין. 

געשיכטע פון יידישן טעאטר, 1 ; מ. פינס, די געשיכטע פון 

דער יידישער ליטעראטור; מ. וויינרייך, כל כתבי ש. א/ 

ויילנא 1925 . א. ל. 



פסל של אט־ס. הפוזיאון הלאטראני. רומי 


אטיס ( 111$ \׳או $ע 1 ^),אל מזרחי (אפשר, סורי), שפולחנו 
עבר דרך אסיה הקטנה אל העילם היווני. מן הסיפורים 
המרובים והשונים, שנמסרו עליו בספרות העתיקה, נראה, 
שא׳ היה קשור בפולחן של קיבלי (ע״ע), "האם הגדולה של 
האלים". לפי מסורת אחת היה א' רועה בפריגיה! קיבלי 
נתאהבה בו ושמה אותו לכוהן לה לאחר שנדר׳ שלא ישא 
אשה כל ימיו. כשא׳ הפר את נדרו הכתה אותו קיבלי 
בשיגעון וא׳ סירס את עצמו, לפי נוסח אחד של המסורת, 
בשעת חתונתו. אבל הוא קם לתחיה: קיבלי מבכה ומחיה 
אותו. מכאן — ה״מסתורין של אטיס", כפי שנמסרו על-ידי 
פירמיקום מאטרנוס. הפולחן של א׳ היה מלווה באורגיות 
פראי 1 ת, שהגיעו עד להסתרסותם של כוהני־האל ע״י עצמם. 
הקדמונים ראו באגדת א׳ סמל לטבע הגווע ומת (השווה 
אדוניס׳ תמוז), וזוהי גם הדעה המקובלת היום. 

פולחן א׳ היה, כנראה, נהוג ומקובל במבג (הירפוליס) 
שבסוריה. בחוגים של עובדי-האלילים בסוריה נקרא א׳ עתה, 
עתא או עתי. בת-זוגו היתה עתר־עתה (כלומר, עשתורת 
של עתה).בית־מקדש לעתר־עתה היה קיים בעשתרות־קרניים 
בימי הבית השני ונחרב ע״י יהודה המכבי (חשמונאים ב׳ 
י״ב, כ״ו). 

י. קלוזנד, מישו עד פאולוס, 1 , 97 — 99 :, 111118 ־ 1105 . 11 
,* 4(10X1 ,־ 32€1 ש£ ; 1903 , 1111 .}[ $€111 . 14 
. 1 זז?* 014 ת י 1 > 1 ל־ז 1 263 > 1/1 . 4 \ ; 1907 . ,* 14 * 0 ,* 4111 

,— 347 

אטיציזם ואסיניזם, ע״ע יונית, לשון ותרבות: ספרות. 

אטיקה ( 3 ס;״ 3 ) י 

מעל הכרכוב, שנועד להס¬ 
תיר את הגג מעין רואים. 
בארכיטקטורה הרומית שימשה 
הא׳ עיטור לבנייני־פאר, ולע¬ 
תים קרובות — משטח לכתבות 
על אודות הבניין. "הגובה 
הא׳ על קשתות־הניצחון הרומיות הגיע עד כדי שליש מגובה 
הבניין כולו. 

אטיקה (יוו׳ ;״״* 40 .', לאט׳ 411103 ,, "ארץ החוף"), חצי־ 
אי החודר בצורת משולש לתוך הים האגיאי; 

הבליטה המזרחית ביותר של יוון התיכונה, שטחה 2,200 קמ״ר. 
א׳ היא בעיקרה רמה בנויה סלעי־גיר, שעל פניה מתרוממים 






539 


אטיקוז 


540 



נוף אטיקאי. מששאל, באופק, 

רוכסי-הרים. הישוב מתרכז בשפלות הצרות והקטנות, שבהן 
אפשרית השקאה מלאכותית. החשובה שבערי־הנמל היא 
פיראוס, וסמוך לה נמצאת אתונה (ע״ע), בירת יוון. 

א׳ נפרדת בצפון מבוייאוטיה ובמערב ממגאריס ע״י 
הרכסים של הקיתירון, שאינו אלא המשך של ההליקון 
שביוון המרכזית, ממזרח לקיתירון נמצא הפארנם, הגבוה 
שבהרי א׳( 1.412 מ׳), והמשכו , של הפארנס לצד דרום הוא 
הר איגאלאוים המקיף את מישור־אתונה מן המערב. צפונית 
מזרחית למישור זה נמצא הר הפנטליקוין ( 1,109 מ׳) ודרו¬ 
מית לו—הר ההימטוס ( 1,127 מ׳), באופן ששפלת־אתונה 
מוקפת הרים משלושה צדדים ומן הצד הרביעי(המערבי־ 
הדרומי) היא גובלת עם הים. לאורך החוף המזרחי של א׳ 
נמשכות גבעות נמוכות יותר המתחברות בדרום להר לאו־ 
ריון. חלקה הצפוני־המזרחי של א׳, שנקרא בפי הקדמונים 
דיאקריה או אפאקן־לה, הוא החלק ההררי ביותר שבא/ שהיא 
בכללה ארץ הררית. — ארבעת המישורים העיקריים של א׳ 
הם: 1 . מישור־אתונה המחובר אל בוייאויעיה עיי שלוש דר¬ 
כים : דרך־הפארנס המזרחית, שמוליכה מדליון שבבויאוטיה 
לאוירופוים ודיןליאה (דרך דקליאה פלשו הלאקדימוינים לא׳ 
בימי המלחמה הפלויפויגסית); דרך־הקיתיחין המערבית, החו¬ 
צה את מעבר דריאוסקפאלי (,ראשי אלונים") שבקיתירלן 
ומוליכה דרומה לאלוסיס, וצפונה לפלאטיאי ותיבאי: הדרך 
השלישית היא זו שמוליכה למיצר פילי בהר פארנס ושהיא 
ידועה מימי תראסיבולוס ומלחמתו בשלושים העריצים. 

2 . מישור אלוסיס, שמשתרע צפונית״מערבית למישור אתונה, 
ונקרא גם המישור התן־יאסי על שם הדמוים תךיאה. 

3 . מישור־מסוגיאה ("פנים־הארץ"), שהוא קשור במישור־ 
אתונה ע״י מעבר רחב בין ה^נטליקון וההימטוס, 4 . בצפון־ 
מזרחה של א׳ נמצא מישור מרתון, שמשתרע עד הים; 
מישור זה מפורסם כמקום־המערכה בין אנשי אתונה ובין 
הפרסים ( 490 לפסה״נ). רצועת-השפלה בחוף המזרחי ידועה 
בשם ״ פרלןה״ ("חוף־הים"). — א׳ היא בדרך כלל עניה 
בעורקי-מים. נחליה העיקריים הם: נחל קפיטום החיצה את 
מישור־אתונה בכיוון מערבי-דרומי ושהודות למימיו, המצויים 


חרבות האקיופול־ם של אהונת 

כל ימות השנה, מישור זה הוא פורה יותר משאר חלקי א׳. 
נחל קפיסויס אחר עובר את המישור התריאסי. נחל איליסויס 
הבא מהר הימטוס וזורם ממזרח ומדרום לאתונה הוא נחל 
אכזב. זולת המישורים של אתונה ושל אלוסים, א׳ היא בדרך 
כלל ארץ לא־פוריה. גדלים בה בעיקר הזית, התאנה והגפן. 
ידוע לשבח היה גם הדבש מהר הימטו״ס. מן המחצבים 
בתקופה העתיקה היו מפורסמים מכרות-הכסף בלאוריון 
ומחצבות-השיש בפנקליקוין (שיש לבן) ובהימטוס (שיש 
כחול). 

תושבי א׳ היו בני השבט היויני, שהתיישבו בה בימים 
קדומים, בודאי בתחילת האלף השני לפסה״נ. הארץ היתד, 
מפויררת לנסיכויות קטנות, שנתאחדו והיו לא׳ רק אחר 
מלחמות ממושכות. מסורת קדומה מוסרת לנו שמות של 



טפת אטיקה 









541 


אטיל,ה — אטישה 


542 


שתיט-עשרה קהילות או חברי״קהילות, שנתקיימו בא׳ בימים 
הקדמונים, שינוי מכריע בחלוקתה המדינית״הארצית של א׳ 
הוכנס ע״י קליסתנס, שיצר את הדמום כיחידת״יסור של 
חלוקת א׳ (ע״ע יון, היסטוריה). — כיום א׳ מאוחדת עם 
בויאוטיה במחוז אחד. 

116 /^ 70 ^ 060 , 5130 ־ 0111 . 0 : 0 ) 1 ) 411 . 5 

, 0 )/ 4111 1/071 071611 ^ 1 ; 1862 , 1 , 07160/167110714 1/011 
1 ) 110 1115 ) 0111 .£ ¥00 ) £11 ^1x11. 10511(11( (X^X ר{ €11150 ס 

א. ש. 

אטיקום הרזךם, ט^ריום קןלאודוס - ,־""*!דד 

05 [> 0 זש 11 5 ג\ 1110 .\/ 13 ^ 11 ) 0130 — ( 101 — 177 לסה״נ), 

רטור יווני, יליד־מרתון, בךדורם של הקיסרים: טריינום, 
אדריינוס, אנטונינוס פיוס ומארקום אורליוס. בן לאב עשיר 
מופלג; למד רטוריקה באתונה, שבה מילא תפקידים ציבו¬ 
ריים. מאתונה יצא לרומי ונתמנה 140 ע״י אנטונינוס פיוס 
למחנכם של מארקוס אורליוס וורום. הקיסר כיבד אותו ומינהו 
קונסול. עיקר־פירסומו בא לו מנדבנותו היתירה. א׳ בנה 
באתונה את האודאון (ע״ע), ששרידיו נשתמרו עד היום, 
וציפה בשיש את מסילת־המירוץ הפאנאתינאית. כמו־כן בנה 
תיאטרון בקורינתוס, איצטדיון בדלפוי וסידר את אספקת- 
המים באולימפיה* התקין צינורות של מים (אקודוקט) 
בקאנוסיום שבאיטליה ונטע בסביבות־רומי את הגנים' הידו¬ 
עים בשם טריאופיום. כשחזר לאתונה ניהל בית־ספר 
לרטוריקה, שבו למדו הסופיסטים המפורסמים ביותר של אותו 
זמן. מיוחס לו נאום ״על סדר המדינה״ ^!; 710X111 
אבל אין הדבר ברור אם הוא פרי־עטו. 

, 5 ) 102 ) / / . ^ 111 ח ז 1 £5 (> 111£ מז £2 :, 1 ( 1 ,־ 01 ^־ 111101 '^ 111 ( 1 

. £4 ; 388 , 1 )! 411111 . ,":*(־!סא .£ ;( 187.8 ) 1 ^ X1 

. 11 ן 1 [) 1 'מ 1 ב 151-501 זג 0 ; 199 , 11100 ) 11 ) 4 ) ! 1 ) 0711 ^ 0 ) 1 ( 7 ,ז£י< 46 י 

אטיקוס, טיטום פומפזניוס - 5 נ 11 מ 0 קחז 0 ? 3 טז 1 ־ד 

5 ט 10 ״^ — ( 109 — 32 לפסה״ג), סופר ומוציא-לאור 
רומי. בן למשפחה מיוחסת. נולד ברומי ונתחנך ביחד עם 
ציצרון. בימי מלחמת־האזרחים (של מאריום ומולה) ראה א׳ 
את עצמו נתון בסכנה. לאחר שקרובו, הטריבוגוס סולפיציוס 
רופום, נרצח בפקודתו של מולה (ע״ע סולד.? סולפיציום 
רופום), עזב את רומי והלך לאתונה, שלשם העביר גם את 
הונו. כאן נשאר עשרים ואחת שנה ( 86 — 65 לפסה״ג), כולו 
שקוע בלימוד של הלשון והספרות היווניות. תקופת־חייו זו 
באתונה הקנתה לו את הכינוי "אטיקוס". גם לאחר שחזר 
לרומי ( 65 לפסה״ג) לא שינה א׳ את אורח־חייו זה: נתרחק 
לגמרו מן המפלגות המדיניות וחי בחוג־־ידידיו, שהשתייכו 
למפלגות שונות ואויבות זו לזו. ידידו הקרוב ביותר היה 
ידיד-נעוריו ציצרון, ועמו בא בחליפת־מכתבים, שנשתמרו 
עד היום ושמשמשים מקור ראשון במעלה לא רק לידיעת- 
חייהם של א׳ וציצרון, אלא גם להכרת התרבות של התקופה 
כולה. לא׳ היתה בת יחידה, שנישאה למארקוס ויפסאניוס 
אגריפא (ע״ע), ובתם היתה אגריפינה, אשתו הראשונה של 
טיבריוס קיסר. א׳ ירש הון מרובה מאביו ומדודו והוסיף על 
הון זה ע״י מסחר בגלאדיאטורים והוצאת־ספרים. הוא היה 
המו״ל הרומי הגדול הראשון לא רק של ספרים לאטיניים 
אלא גם של יווניים, שאותם הוציא באתונה, במקום שהקים 
ספריה גדולה. גם מכתבי ציצרון אליו הוצאו על ידיו(האוסף 
מכיל 16 ספרים). מתוך כתביו שלו ידועים לנו דברי-ימי- 
רומי בצורת אנאלים($! 31 ממ 3 ז^!) עד שנת 54 לפסה״נ, 


וספר ביוונית על הק 1 נ 0 ולאט של ציצרון. א׳ המית את עצמו 
ברעב בגיל של 77 , כשחלה במחלה שלא היתה לה תרופה. 

; 41110115 £* 07111 ק 0771 ? . 77 , 05 קשא ; 4111011771 1 ) 4 י 0 ש 1£0 * 0 

• €106 465 £111/07 ! 16 ( 1 , 011 ־ 1 £ ־, 077115 565 61 071 ' €1061 ,) 13015510 

. 7461101/675 1071150/1671 

א. ש, 

אטיקטה (צרם׳ כרטיס־זיהוי, שעל-פיו הותרה 

כניסה לחצר־המלכות בצרפת, ומכאן— "מנהג נכון": 

נימוסים מקובלים ומוסכמים במסיבות מסויימות, כפי שנדרש 
בחוגים של חברה עליונה. חשיבותה של הא׳ היא בעיקר 
ביחסים עם אישים רמי־מעלה, אך היא נהוגה גם בחיי יומ¬ 
יום בחברה הגונה רגילה. מטבע הא׳, שהיא משתנית לפי 
התקופות, הארצות והעמים, ודברים הרבה, שהם יאים 
מבחינת הא׳ בארץ אחת, נראים מוזרים או מעוררים התנגדות 
בארץ אחרת. בארצות התרבות המערבית נשתנו בתקופה 
החדשה נימוסי הא׳ בהקף מרובה. 

הא׳ מתבטאת בדרכים שונות: בהבעתו החיצונית של 
האדם, בצורות הדיבור. בסיגנון המכתב׳ במבע השמחה 
והאבל, וכן גם בכללים מסויימים של "לא תעשה". חילוף 
ברכות מסובכות ושונות זו מזו נחשב לדבר החשוב ביותר 
בהלכות הא׳ בארצות המזרח. 

הא׳ שוכללה בחצרות המלכות, וביחוד בחצר הביזאנטית 
(מן המאה הרביעית ואילך), ועל פיה בחצרות של אירופה 
המערבית — ביחוד הספרדית׳ הצרפתית (לואי הי״ד), האוס¬ 
טרית והאנגלית. ואולם כבר בימי קדם, למשל, בחצר של 
פרס העתיקה (כמו שנראה מתוך מגלת אסתר) ובמצרים, 
שלטה א׳ מסויימת. מן הא׳ בחצרות המלכים נשתלשלה הא׳ 
בחוגי הדיפלומאטיה, 

נראה׳ שהא׳ צמחה לעתים קרובות מתוך העתקה של 
צורות פולחן דתי לתחומים חברותיים. צורות הנימוס כלפי 
המלך או הכוהן במזרח ד 1 מות היו לצורות־הטכם בפולחני־ 
האלים. כמה מנימוסי הא׳ היו ודאי בתחילתם נימוסי מגיה 
חברותית, שמתפקידה היה להיטיב או להרע. מכאן ההקפדה 
היתירה על הביצוע המדוייק לפרטיו. במשך הזמן איבדו 
נימוסים אלה את תפקידם המגי ושוב לא ציינו אלא יחסי־ 
חברה קבועים. ואולם עד היום משתמרות רוב הצורות 
הישנות בהקפדה מרובה פחות או יותר בממשלה וביחסים 
בינלאומיים. גם במקצועות מסויימים, כגון רפואה ועריכת- 
דין, נשמר עיקר הנימוסים, שהיו חלים על העובדים 
במקצועות אלה. 

אע״ם שהא׳ קיימת בעיקר לשם הבלטתם של הבדלי 
דרגות חברותיות, היא גם משמשת אמצעי־ביטוי לכבוד 
שחברי החברה רוחשים זה לזה, וע״י הנוהג המקובל על 
כולם היא מקילה במידה ניכרת את היחסים החברותיים. 
אך ביחד עם זה היא מביאה לעתים קרובות לידי מלאכותיות 
וקיפאון במגע האישי׳ ופעמים — אף לידי צביעות. גורם 
חשוב, שפועל נגד הצד השלילי שבא׳, הוא הטאקט האישי 
(חוש-היאות), שמפחית את החסרונות של הא׳ ע״י ההש¬ 
תתפות הנפשית. 

, 107716 ! 01 0714 0111105 ? , 3115171655 ,ץ/ 50016 171 .£ ,) 05 ? . £01 

. 1944 5 ^ 040 '! ,) £101110 .£ ; 1930 

י. גר. 

אטי#ה — 5113 !^ — ( 983 — 1056 ), נזיר בנגאלי, ממחדשי 
הבודהיזם בטיבט. 1042 עזב את מנזרו ויקראמה 
סילה בבנגאל ובא לפי הזמנתם של מלכי-גוג׳ה לטיבט, שבה 




543 


אטישה — אטלי, קלמנט ריצ׳רד 


544 


נדחתה, בסוף המאה התשיעית, תורת בודהא בהשפעת הדת 
המקומית הקדומה בון־פו (ע״ע). בטיבט פעל א׳ כ 14 שנה, 
יסד את הכת _קר־מ־פ, חיבר כמה ספרים ותירגם טכסטים 
טנטריים (ע״ע) הרבה. א׳ ידוע שם לתהילה עד היום כ״אדון 
היקר״ (צ׳ו־וו ךים-פ 1 ־צ׳ה). 

אטכסיה (ביוו׳ 0 , אי־סדר), הפרעות בפעולה הסדירה 
והמותאמת של השרירים וחוסר־הארמוניה בביצוע 
תנועות־הגוף. הא׳ באה כתוצאה ממחלות־עצבים או מחבלות 
במערכת־העצבים המרכזית, בפרט במוח הקטן ובאיזורים 
מסויימים של חוט־השדרה ושל קליפת המוח הגדול, מחלת־ 
העגבת, וכן רעלים שונים, ביחוד כוהל, עלולים לגרום לא/ 
במקרים חמורים מביאה הא׳ לאי־יכולת גמורה של הליכה 
ועמידה, ואם היא פוגעת בגפיים העליונות היא מונעת 
תנועות עדינות בידיים, כגון כתיבה, תפירה וכר. הריפוי 
תלוי בטיפול במחלה המקורית, במקרים מסויימים אפשר 
להקל את הא׳ ע״י תרגילים שיטתיים או באמצעים אורתו¬ 
פדיים. 

אטלום 1 סוטר — £13105 .^— ( 269 — 197 לפסה״נ), 
מלכה הראשון של שושלת־האטאלידים בפרגמון 
(ע״ע). עלה לשלטון אחר אומנם 1 ( 241 לפסה״נ) ונת¬ 
פרסם בנצחונו על הגאלאטים. כמו־כן ניצח את אנטיוכוס 
הירכס, אחיו של סלוקוס 17 קאליניקוס מלך סוריה, 
והשתלט על הלק גדול מאסיה הקטנה. לאחר שמתו אנשיו־ 



פשל אטלום 1 . הכווז־און היש;, ברלין 

כוס הירכס וסלוקוס קאליניקוס, עמד א׳ במלחמה קשה נגד 
סלוקוס קראונוס ואחר מותו של זה האחרון — נגד אכאיוס, 
שהצליח להשתלט כמעט על כל השטחים שכבש א׳. אולם 
א׳ כרת ברית עם אנטיוכוס ווו, שצר על אכאיום בסארדס, 
תפס אותו והוציאו להורג. א׳ נלחם במלחמת־מוקדון הרא- 
שונה לצד האיטולים והרומים נגד פיליפוס 7 (ע״ע) מלך- 
מוקדון והשתתף בעריכת השלום של 205 . האיבה בינו ובין 
פיליפוס גרמה לכך, שבמלחמת פיליפוס ברודוס היה א׳ על 


צד הרודיים. קודם שפרצה מלחמת־מוקדון השניה פעל אי 
ביוון לחיזוק איחודם של אויבי־פיליפוס ומת זמן קצר קידם 
הקרב ליד קינוסקפאלי ( 197 ).—א' זכה לשם־תהילה בעולם 
ההלניסטי גם כמפיץ השכלה ואמנות. בימיו נעשתה פרגאמון 
מרכז חשוב ביותר של תרבות הלניסטית, ביחוד של אמנות 
הפיסול (האסכולה הפרגאמנית). 

?01 11 > 10 ז§£ז 11 ,ט 31 ת 11 ^ז 03 105 ג 1 ץ 
0 ((■* $10 < 11 . £0071 1 ) 271 > 11 ) 5001 , 2€££ ^\ס 05£ .מ ; 1906 , 0 בה 3 §זט? } 

1116 11£11£0 $110 <ה x1(1, 1941; £. 7/1£ 4!1(111 <1$ 

01 ?0■ 80712071, 1947. 


אטל 1 ס 11 ( 220 — 138 לפסה״נ), בן אטאלוס 1 ויורש הכסא 
של פרגאמון אחר מיתתו של אחיו אומנם 11 (ע״ע). 

בימי מלכות־אחיו ( 192 ) בא א׳ כשגריר לרומי כדי להודיע 
על המעבר של אנטיוכוס 111 לאירופה. השתתף בקרב ליד 
מאגנסיה ( 190 ) נגד אנטיוכוס ווו, במלחמתגניאיס מאנליוס 
ררלסו נגד הגאלאטים ( 189 ) ובקרב ליד פידנה ( 168 ) נגד 
פרסום המוקדוני. א׳ היה מקובל מאד על הסנאט הרומי, 
שהשתדל להשתמש בו כבמכשיר בתככים נגד אומנם 11 . 



אולם קשרי־המשפחה בין האחים היו חזקים מאד וא׳ לא 
עשה את רצון־הרומים ? אעפ״כ שמר הסנאט את חיבתו 
לא/ כשהגיע לשלטון, 159 , לאחר מות אחיו, נסתבך במלחמה 
קשה עם פרוסיאס 11 ׳ מלך־ביתיניה, שנסתיימה ב 153 ע״י 
התערבותם הדיפלומאטית של הרומים. עם הופעתו של 
אלכסנדר בלס (ע״ע) בסוריה תמך בו א׳ נגד דמטריוס 
הראשון. א׳ מת בן 82 . בימיו עדיין היתה פרגאמון מעצמה 
הלניסטית חשובה גם מבחינה מדינית וגם מבחינה תרבותית, 
אע״פ שיד־רומי כבר הכבידה עליה ביותר. 


אטל 1 ם 111 פיאמיטזר, מלך פרגאמון( 138 — 133 לפסה״נ). 

השתתף עוד בחיי דודו א׳ 11 בשלטון במידה 
מסויימת, ועלה לשלטון מלא לאחר מיתתו ( 138 ). שלא 
כאטאלידים הקודמים היה א׳ פיאמיטור, לפי המסורת, חשדן, 
רגזן וחולה־עצבים, שהטיל אימה על אנשי־סביבתו ועשה 
כל מיני מעשי-רצח, שאח״כ התחרט עליהם. הוא התעסק 
הרבה בתורת־הצמחים׳ ברפואה ובפיסול. כשמת ( 133 ) הנ¬ 
חיל בצוואתו את כל ממלכתו עם כל אוצרותיה לסנאט 
הרומי. זה היה החלק הראשון מאסיה הקטנה, שנכנס בעול־ 
השלטון של רומי. 

אטלי, קל$נט ךיצ׳ךד — 11166 ^ 7 111 ש 1 מ 016 — 

(נו׳ 1883 ), מנהיג של מפלגת־העבודה הבריטית. 

בן למשפחה אמידה ומשכלת. למד היסטוריה באוכספורד 
ומשפטים בלאנדרן. ב 1908 נצטרף אל האגודה הפאביאנית 
ופעל כעסקן סוציאלי בשכונות־העוני במזרח־לונדון. ב 1913 
נתמנה מרצה למדעי־החברה בביה״ס הלונדוני לכלכלה. אחר 
מלחמת־העולם הראשונה נבחר לראש־עיריה בשכונת־פועלים 





545 


אטלי, ל,לסנט ריצ׳רד — אטלנטי 


546 



מראה כללי של העיר אטלאנטר, 


במזרח־לונדון. 19223 נבחר לפארלאמנט והשתתף בתפקידים 
של סגן־מיניסטר ומיניסטר בממשלת־הפועלים הראשונה 
( 1924 ) והשניה ( 1930/31 ). במשבר של 1931 , כשמפלגת־ 
הפועלים נכשלה בבחירות וכמה ממנהיגיה פרשו ממנה, 
נשאר א׳ נאמן לתנועה ונעשה סגן ראש־הסיעה שלה 
בפארלאמנט, ואחר מותו של לאנסברי ( 1935 ) — מנהיג' 
המפלגה. במלחמת־העולם 11 היה'מ 1940 חבר בממשלת 
הקואליציה של צ׳רצ׳יל, ומ 1942 — סגן ראש־הממשלה. עם 
נצחון הלייבור בבחירות 1945 נעשה א׳ ראש־הממשלה. 
בתפקיד זה נשאר גם אחר הבחירות של פברואר 1950 , שבהן 
זכתה מפלגתו ברוב קטן. — את אמונם של המוני הפועלים 
רכש בפשטותו ובנאמנותו הבלתי־מעורערת לתנועת־העבודה 
ולסוציאליזם בנוסח אנגליה, ואת עמדתו במפלגה—בכשרונו 
לתווך ולפשר בין הזרמים והאישים השונים. הוא נמנה על 
נציגי האגף המתון בתנועה. — אל התנועה הציונית לא 
התייחס בחיבה ובזמנו קמה תנועת ההתנגדות של היהודים 
לשלטון הבריטי בא״י, שגרמה להעברת בעיית א״י לידי או״ם 
ולוויתורה של אנגליה על שלטונה בארץ. 
אטליה (בצרפ׳ -! 316116 ), בית־עבודה של אמן. באמנות של 
המזרח הקדום, שקדמה לאמנות היוונית הקלאסית, 

היה הא׳ בית־עבודה, שבו עבדו כמה אמנים בהנהלתו של 
ראש־אמנים או גם ראשי־אמנים אחדים. מפורסם הוא הא׳ 
לפיסול ליד החצר של המלך המצרי אחנאתון(אמנחותפעו), 
שנתנהל ע״י ראש הפסלים תחותימש (טוטמוזיס). ביוון 
וברומי העתיקות נעשה הא׳ בית-עבודה של אמן אחד. 
בתי־הא׳ ביה״ב נוצרו מתחילה ע״י המנזרים או היו קשורים 
בהם, אבל במשך הזמן נוסדו בתי־א׳ חולונים. ביה״ב היה הא׳ 
ביודעבודה של כמה אמנים, כמו במצרים העתיקה! שלטו¬ 
נות הממלכה, הכנסיה או העיר היו מזמינים אמן ביחד עם 
חבריו ושוליותיו (כלומר "אטליה") לתיקון או לשיפוץ של 
כנסיה או ארמון! בתקופת הפריחה של האמנות הגותית היו 


מזמינים כמה בתי־א׳ למפעל כזה. שוליות, שעמדו ביחינו 
תיהם וקיבלו מאגודת־המקצוע את התואר "אמן" ( 6 ז 1 ז 3 ות), 
היו יכולים לייסד א׳ לעצמם. בתוך כל א׳ כזה התפתח, 
בגבולות של סיגנון הזמן, "סיגנון־א"׳ מיוחד. מימי הרב־ 
סאנסה ואילך נעשח הא־ בית־עבודה של אמן אחד, כמו 
ביוון וברומי. בימי תקופת הבארוק העמידו לפעמים נסיכים 
א' מיוחד לרשותו של אמן. אחר מלחמת־העולם 1 התחילו 
מכינים לאמנים בתים, ואפילו שכונות, שחדריהם מקבלים 
אור דרך חלון בצד הצפוני ושהם מסודרים בכלל בהתאם 
לצרכיו של האמן. עכשיו הא׳ הוא כמעט תמיד בית-עבודה 
של אמן פרטי. 

אטלנטה ( 1131113 ^), העיר הראשית במדינת ג׳ורג׳יה 

באה״ב, בה כ 320,000 תושבים, שליש מהם כושים. 
עיקר־סחרה הוא כותנה. תבואה וטאבאק. תעשיה מפותחת 
של מכונות, סחורות־טכסטיל ועורות. א׳ היא צומת של 15 
קווים של מסילות־ברזל, והיא מרכז־התחבורה וכן המרכז 
המסחרי, התעשייני והתרבותי של דרום־מזרח אה״ב. יש בה 
הרבה מוסדות־חינוך, ובכללם 5 אוניברסיטות, שאחת מהן 
היא מיוחדת לכושים. א׳ היתה בעלת חשיבות אסטדאטגית 
גדולה בימי מלחמת־האזרחים האמריקנית. ב 1864 נכבשה 
ע״י הצבאות של מדינות־הצפון ונשרפה.—הקהילה היהודית 
הראשונה בא׳ נוסדה ב 1867 . ב 1935 מנה הישוב היהודי 
12,000 נפש. 

אטלנטי , גיבורת־ציד במיתולוגיה היוונית. 

לפי הנוסח של המיתוס׳ שמקשר אותה בארקאדיה, 

נעזבה א׳ בינקותה בפקודת אביה _יאסיוס או יאסוס על הר 
פרתניון. שם היניקה אותה דובה ורועים גידלוה, ושם נעשתה 
א׳ ציידת מהירה ועזת־נפש. השתתפה בציד של חזיר־הבר 
הקאלידוני והיתה הראשונה, שהצליחה לפצוע את החיה. לפי 
הנוסח הבויאוטי הסכימה א׳ להינשא רק למי שינצחנה 



54 1 


אטלנטי — אטלנטי, האוקינום ה• 


1 

! 

548 



אטאלאנטי במירו ו. נזוזיאח לו-בר, פאריס 


במיחץ, בעוד שהמנוצחים נתחייבו מיתה. בעזרתה של 
אפרודיטי הצליח היפומנס להערים על א׳ ולנצחה: בשעת 
המיחץ השמיט מידו תפוחי־זהב, שניתנו לו על־ידי האלה, 
ומפני שא׳ נעצרה כדי להרימם, השיג היפומנס את המטרה 
לפניה. א׳ והיפומנס פגעו אח״כ בכבודה של אפרודיטי 
ונענשו ע״י קיבלי, אם־האלים, שהפכה אותם לאריות, 

- 10 ( 1 ץ 1€11 ( 0€771150 ז 1 ) 1171 €71 \{ 111€ ( 1€€ ז 1,^X1% ,ת€ו 110501 

,££ 664 .<ן 5 , 1 , 1 ,? 10£1 

אטלנמיי הא 51 ןינום ה", האוקיינוס המשתרע בין הגוש 
היבשתי איראפריקה במזרח ובין שני היבשונים 
של אמריקה במערב. נקרא כך, כנראה, על שם האי האגדותי 
אטלנטיס (ע״ע). 

גודל, גבולות, השתרע ו ת. בהקפו הרחב כולל 
האה״א גם חלק מאוקיינוס־הקרח הצפוני (מעבר לקוטב 
הצפוני עד מיצר-ברינג), בעוד שכלפי דרום הוא מעמיק לח¬ 
דור לתוך יבשת האנטארקטיס בים־ודל. אל האוקיינוס השקט 
הוא מחובר ע״י מעבר-דריק, וגבולו במזרח הוא קו־האורך 
־׳ 20 מזרחה מגריניץ׳. אורכו, מצפון לדרום, הוא 21,000 ק״מ, 
ורוחבו הממוצע — 9,000 ק״מ, האה״א הוא ארוך וצר ביחס 
ויש לו צורת 5 . ביחד עם ימיו הצדדיים — הים הקאריבי, 
מפרץ-מכסיקו, הים התיכון על הסתעפויותיו, הים הצפוני, 
הים הבאלטי ומפרץ־האדסן (ששטחם הכללי הוא 24.5 מיליון 
קמ״ר) — תופס האה״א שטח של 106,000,000 קמ״ר, ז״א 
כ 20% משטח הארץ כולה. 

התבליט, מפני שהאה״א משתרע בין שתי היבשות 
המפותחות ביותר מבחינה תרבותית ומפני חשיבותו לדיג, 
לתחבורה ולקשרי הטלגראף והטלפון, נחקר התבליט שלו 
יותר מזה של שאר האוקיינוסים. מדידות־עומק מרובות 


הוכיחו, שהתבליט של קרקעיתו, אע״פ שהוא מסובך, אפשר 
להבחין בו תבנית כללית. לאורך כל האה״א, אף אם לא 
תמיד בדיוק באמצעו, עובר כעין סף או גב תתימי, אף הוא 
בעל צורת צ, שהוא מקביל פחות או יותר לחופי היבשות 
התוחמות את האה״א. גב תתימי זה אינו נמשך בלא הפסקה. 
בצפון ובדרום הוא רחב, והוא נעשה צר יותר ויותר עם 
התקרבותו לקו־המשווה. כאן הוא נפסק ע״י מרזב תתימי, 
״מרזב־רומאנש״, שעומקו המאכסימאלי הוא 7,320 מ׳. עומק 
המים על־פני החלק הדרומי של הגב הוא בדרך־כלל פחות 
מ 3,000 מ׳, ואילו עומקם על־פני חלקו הצפוני מגיע עד 
4,000 מ׳. עומק זה מתמעט והולך עם התרחבותו של הרכס 
התתימי כלפי צפון, עד שבמקומות מסויימים בין מזרחה 
של גרינלאנד וצפונה של סקוטלאנד אינו מגיע אלא לכמה 
מאות מטרים בלבד. לעובדה זו יש חשיבות מרובה מכמה 
טעמים, בעיקר אקלימיים: גב רחב ולא־עמוק זה, שלראשונה 
נודע עליו כשהניחו את כבלי הטלגראף והטלפון בין אירופה 
ובין אמריקה, חוסם את רובו של האה״א בפני זרמי־מים 
קרים עמוקים, שהיו עלולים להגיע מן האגן הקר שמסביב 
לקוטב הצפוני. לעומת זה העובדה, שבדרומו של האה״א אין 
גב רחב כזה קיים, יש בה כדי לבאר מפני־מה מי האה״א 
הדרומי הם בעלי טמבראטורה נמוכה יותר ומפני־מה זרמי־ 
הים הקרים, שבאים מסביבות האנטארקטיס, מופיעים לפעמים 
על־פני האה״א סמוך לקו־המשווה. כל תנאי הטמפראטורה של 
מי־האה״א, בין של הקרובים לשטחו העליון, בין של אלה 
שבמעמקיו, מותנים בראש ובראשונה בעובדות אלו. 

שני חלקי האה״א משני צדדיו של גב־האורך נקראים: 
האמבט המזרחי והאמבט המערבי. אמבטים אלה מתחלקים 
ע״י מספר גבים צדדיים לכמה אגנים עמוקים. שמסתעפים 
לרוחב — ברובם מן הגב הראשי ובמיעוטם ממרגלות־היבשה 
התתימיות. החשובים שבאגנים באמבט המערבי של האה״א 
הם: האגן הארגנטיני ( 6,200 מ׳ עומק), האגן הבראזיליאני. 
שהוא נפרד מן הראשון ע״י גב־המשנה ריו-גראנדה, והאגן 
הצפון־אמריקני, שנפרד מן הבראזיליאני ע״י סף־פארה. כמה 
אגנים קטנים נוספים מצויים בצפון׳ ביניהם האגנים של 
ניו־פאונדלנד ולאבי־אדור. 

באמבט המזרחי של האה״א הגבים הצדדיים הם מרובים 
יותר וגבוהים יותר, ולפיכך מרובה בו אף מספר האגנים. 
הגדול באגנים המזרחיים הוא האגן האטלאנטי האנטארקטי 
הענקי, שבחלקו המזרחי כבר הוא נמצא בתהומו של האוק¬ 
יינוס ההודי, קטנים ממנו הרבה הם האגנים הצפוניים יותר: 
אגן אגולייאש ואגן־הפף, שנפרד מן הקודם ע״י גב־הכף. 
אחד מגבי־הרוחב המובהקים ביותר, המתרוממים עד לגובה 
של כמה מאות מטרים בלבד מתחת פני־הים, הוא גב־הלוייתן, 
המפריד בין אגן־הכף ואגן־אנגולה. צפונה ממנו נמצא אגך 
גיניאה, שהוא נפרד מן הקודם ע״י גב־רוחב בעל אותו שם 
עצמו. גב סיירה־ליאונה מפריד את אגן־גיניאה מאגן כף־ 
ורדה ואגני־הכנריים, שהם צפוניים יותר, וגב־רוחב אהר, 
שחלקיו מתרוממים בכמה מקומות אף מעל פני־הים בצורת 
איי-האזורים, מפריד בין האגן הקאנאדי ובין האגן הספרדי-" 
האגן האחרון באה״א הפתוח. 

עימקם הממוצע של האגנים אינו פחות מ 5,000 מ/ באילו 
מקומות — בדרך בלל, בפיאות האגנים ולא באמצעם — 
מתנמכת ויורדת קרקע הים לשקעים תתימיים, שמגיעים 
לעומק של 6,000 מ׳ ויותר. העמוקים שבהם הם שקע־פורטו- 






549 


אמלנמי, האוקינוס הי 


550 


ריק( ( 8,525 מ׳) והשקע של איי סנדוויץ׳ הדרומיים 
( 8,264 מ׳). 

שאלת מוצאו של הסף האטלאנטי ושל האה״א בכלל( 
קשורה בבעיות שעדיין לא נמצא להן פתרון סופי. אחת 
מבעיות אלו היא קדמות האה״א, או ביתר בירור: כלום 
קיים הוא מן התקופות הגיאולוגיות הקדומות ביותר י — 
התיאוריה של ובנר (ע״ע),שלפיה היתה קיימת יבשת ענקית 
יחידה בסוף הפלאוזואיקון ואף בתחילת המסוזואיקון, משיבה 
על שאלה זו בשלילה. לפי תיאוריה זו נתפצלה היבשה 
וחלקה המערבי נתרחק והלך לצד מערב ושקערורית־האורך 
שבאמצע, שנתרחבה והלכה, נתמלאה במי־ 
הים, וכך נוצר האה״א. גם את הגב האט¬ 
לאנטי וצורתו מסבירים כתוצאה מהתפל¬ 
גות זו. 

קרקעיתו של האה״א במקומות שעומקם 
1,500 — 4,000 מ/ שהם 53% מכל שטח־ 
קרקעיתו, מכוסה משקע של גלוביגירינות 
(ע״ע). עם התעמקות נוספת של קרקע־הים 
בא במקומו של משקע זה טין אדום. 
באגנים הדרומיים הקרים נפוצים שלדי 
דיאטומיאות (ע״ע) צורניות, באגנים קרים 
אחרים — שלדי רדיולריות (ע״ע). שטחי 
הקרקעית הרדודים והקרובים יותר אל 
היבשה מכוסים משקעים ממוצא יבשתי. 

תנאי הטמפראטורה. קדהמשווה 
התרמי, שהוא האיזותרמה של הטמפראטו־ 
רה הממוצעת הגבוהה ביותר במשך השנה, 
נמצא צפונה מקו־המשווה הגיאוגראפי, 
והוא עובר לא בהקבלה אליו, ממערב 
למזרח, אלא באלכסון במקצת, מדרומית- 
מזרחית לצפונית־מערבית, ממפרץ גיניאה 
לים הקאריבי. עובדה זו נובעת מסיבות 
הרבה, ובעיקר מחלוקתם של זרמי-הים 
הקרים והחמים, מתנאי המליחות ומכיווניהן 
של הרוחות השליטות. הטמפראטורות 
הגבוהות ביותר במי־הים העליונים הן 
בקיץ במפרץ גיניאה (״ 28 בממוצע) ובכל 
האיזור שבין ־ 5 ו ס 10 רוחב צפוני (״ 27 
בממוצע). סמוך לאיזור זה משתרע איזור, 
שמימיו הם בעלי טמפראטורה נמוכה יותר 
(ב״ 2 בקירוב), אלא שאינו מפותח באופן 
סימטרי וברצועות שוות־רוחב משני עבריו, 
האיזותרמה השנתית של ס 10 חוצה בצפון 
את מעלת־הרוחב ־ 50 , אבל בדרום היא 
מקבלת פחות או יותר לקו־הרוחב ״ 40 . 

האויר שעל פני המים העליונים חם בדרך כלל מן המים 
רק במידה מועטת. הדברי 6 אמורים ביהוד באיזור הטרופי, 
שבו ההפרש ה(א לעתים רק ״ 1 . בשכבות־אויר שלמעלה 
מזרמי-ים חמים, או ברוחב גיאוגראפי גבוה׳ עשויים מי־הים 
העליונים להיות חמים מן האויר בכמה מעלות ( 6 0 — 4 ). 
הפרשי־טמפראטורה ניכרים אלה בין המים והאויר הם 
הסיבה העיקרית להתהוות הערפל, שהוא שכיח כל־כך 
באיזורים סובארקטיים וארקטיים ובסמוך להם. 

במידה שהעימק גדל והולך, בה במידה הולכת ויורדת 


הטמפראטורה של המים. ירידה זו גדולה ביותר באיזור 
המים, שהטמפראטורה שלהם היא כמעט אחידה, בין ס 10 
רוחב צפוני ודרומי. כאן יורדת הטמפראטורה ל ״ 10 בעומק 
של 50 מ׳ בלבד. הטמפראטורה על קרקע הא׳ שונה באיזורים 
שונים, ואף היא מושפעת מגורמים הרבה. בדרך־כלל היא 
נמוכה במידה ניכרת באה״א הדרומי מבצפוני. בעוד שבדרום 
היא יורדת לפעמים עד למטה מ ס 0 , בצפון באותו עומק 
ובאותו רוחב גיאוגראפי היא גבוהה יותר ב״ 2 . רק מעבר 
לתחום־התרחבותו של הגב, כלומר באגן הפולארי, נמדדו 
על קרקעית־הים טמפראטורות שהן למטה מ״ס. 


המליחות. האה״א הוא המלוח ביותר שבכל האוקיינד 
סיס. המליחות מרובה ביותר ( <ו 7 0 ׳ 37.5 — 36.5 ) בשני איזורים 
משני צדדיו של קו־המשווה: מ ס 10 עד ״ 20 רוחב דרומי 
ומ ס 20 עד ס 60 רוחב צפוני. וכן גבוה אחוז־המלח בשני 
הימים הצדדיים הגדולים של האה״א, בים הקאריבי ומפרץ- 
מכסיקו ובים התיכון. בראשון מרובה המלח, למרות שפע 
מימיו של נהר מיסיסיפי הזורם לתוכו, מחמת מידת- 
ההתאדות הגדולה שבו ומחמת הזרם הגולפי, שמביא כמויות- 
מים בעלות אחודמלח גבוה ביחס! בשני— מפני שהוא ים 



תבליט הקרקעית של האוקיינוס האטלאנטי 














551 


אטלנטי, האוקינוס ה־ 


552 



משבר באוקיינוס האטלאנטי מח 2 ה על אנ״ת־קרב גדולה 


סגור ומחמת הכמות הקמנה של מים מתוקים המובאת אליו 
מן הנהרות• האיזור הסמור לקו־המשווה עצמו מימיו הם 
באופן יחסי דלי־מלחים: מ, 7 0 ' 34 עד״״ 7 30 . וכך הוא המצב 
אף ברוחב גיאוגראפי גבוה, במקום שההתאדות מועטת 
וכמות המים המתוקים הנשפכים לתוך האוקיינוס גדולה, 
ובמקום שבקיץ נוספים עוד מים מתוקים מתפשרת הרי־קרח 
צפים. גם מבחינת המליחות יש הבדל בין האה״א הצפוני 
לדרומי: בצפוני מרובה אחוז־המלח מבדרומי. 

רוחות. הרוחות באה״א קבע ותדירות להן — תכונות, 
שמציינות רק את הרוחות שמעל מרחבי־האוקיינוסים. 
הקביעות גדולה הרבה יותר באה״א הדרומי, שהוא רחב 
הרבה יותר ומוקף יבשות במידה פחותה מן הצפיני. בקווי־ 
הרוחב של ס 30 מצפון ומדרום לקו־המשויה נמצא איזור של 
לחץ־אויר גבוה (האנטיציקלון הצפון־אטלאנטי — שנקרא 
גם המאכסימום האזורי — והדרום־אטלאנטי). איזור זה של 
לחץ גבוה הוא גדול ומתמיד הרבה יותר באה״א הדרומי 
מבצפוני. איזורי־לחץ אלה גורמים לרוחות הפאסאטים — 
הצפון־מזרחיים מצפון לקדהמשווה והדרום־מערביים מדדים 
לו (בתחום רחב יותר). בין שני איזורי־לחץ אלה משתרע 
לאורך קו־המשווה התרמי האיזור השקט (אתור "המשביחים" 
בעברית של יה״ב, באנגלית) — אתור ללא רוחות 
קבועות ושכיחות ועשיר בגשמים. באתורים של רוחב גיאו־ 
גראפי גבוה מנשבות הרוחות המערביות. אלא שרק באה״א 
הדרומי כיוונן הוא ממערב למזרח והן מגיעות להתמדה 
וחוזק מרובה. באה״א הצפוני כיוונן דוא דרום־מערבי. 

ז ר מ י ־ י ם. זרמי־הים החשובים ביותר באה״א והגורמים 
בעיקר להתהוותן של שאר הזרימות הם הזרמים המשונים 
(האקוטוריאליים). בהם ניכרת השפעתן של הרוחות השליטות 
במרחבי־הים. כך נוצרות ע״י הפאסאטים זרימות־מים חלשות 
ובלתי־קבועות לאורך החופים הסובטרופיים של איראפריקה, 
שהולכות וגוברות מדדום לקו־המשווה. זהו הזרם המכונה 
"בנגלה"׳ שמימיו קרים. גם מעברו הצפוני של קו־המשווה 
עובר זרם קר — הזרם הכירי. יותר שזרמים אלה מתקרבים 
לקו־המשווה, יותר מתרוממת הטמפראטורה של מימיהם 
ויותר מתרבה העצמה של תנועתם. הם הופכים ל״זרם 


המשוני" וזורמים מערבה, בשני זרמים, בחזית רחבה מצפון 
ומדרום לקו־המשווה התרמי של האוקיינוס. הבליטה המז¬ 
רחית של היבשת הדרום־אמריקנית, החוסמת את דרכם, 
גורמת לכך, שאינם מתמידים בכיוון. ממזרח למערב. הזרם 
המשווני הדרומי נתקל בקצה המזרחי של בראזיליה ימתפלג 
לשניים: א) חלקו ה־דול של הפלג הראשון זורם ברובו אל 
הים הקאריבי, ומקצתו למפרץ־מכסיקו. לאחר שהוא שוטף 
בהקבלה לחוף־הים הוא יוצא, בתור הזרם הקאריבי, דרך 
מיצר פלורידה — וזוהי תחילתו של הזרם הגולם י 
(ע״ע) — אחד מזרמי־הים הענקיים ביותר, שעובר את 
האה״א בכיוון אלכסוני ובחזית רחבה — שיש לו השפעה 
מכרעת על תנאי־האקלים של אירופה. ב) פלג שני של 
הזרם המשווני הדרומי ("זרימת־ביאזיל") שוטף דרומה, 
לאידך חיפה המזרחי של אמריקה הדרומית. ברוחב גיאו־ 
גראפי גבוה יותר פונים מימיו, בהשפעתן של רוחות־המעדב 
המתמידות׳ כלפי מזרח ומתערבים אח״כ עם זרם־בנגילה 
הקר. בדומה לכך נוטה גם הזרם המשווני הצפוני לאורך 
איי האנטילים לצד צפין (זרימת האנטילים), מעי־ב את 
מימיו עם זרם־פלורידה המהיר, וביחד הם מתקדמים בכיוון 
צפוני מזרחי בתור זרימת־הגולף העצימה והחמה. בין שני 
הזרמים המשויניים נוצר הזרם המשווני החוזר, אלא שזה 
האחרון אינו מתמיד ובולט כזרם המשווני החוזר באוקיינוס 
השקט; רק במפרץ־גיניאה אופיו קבוע ועומד. ברחבים הגיאו־ 
גראפיים הגבוהים של האה״א הדרומי עוברת זרימת רוחות 
המערב,שמתחברת עם זרימות של האוקיינוסים ההודי והשקט. 
למעיכת זו של זרמי־ים באה״א נגרם סיבוך נוסף ע״י כניסת 
מים קרים הבאים מן האמורים הארקטייס׳כגון: זרם־לאברא־ 
דור, שעובי לאורך החוף המזרחי של אמריקה הצפונית, 
וזרם־פולקלנד, שעובר לאורך החוף המזרחי של אמריקה 
הדרומית. כל זרמי־הים. שנזכיו למעלה, נכנסים זה לתוך 
זה, מתערבים ומשתלבים, ויוצרים מערכות של זרימה, 
שצורתן החיצונית היא צורת־מעגל. במעגל זה מתלכדים 
עשבי־ים, שלפעמים קרובות הם מכסים שטחים ניכרים, 
כגון: ים*םארגאםו (בין ״ 48 ו 51 0 רוחב צפוני ובין האזורים 
ואיי־הודו המערביים), הנקרא כך על שם הסארגאסום, הצמח 




553 


אנזלנפזי, האוקינום הי 


554 



האוקיינוס ד.אטלאנטי 

א. המליחות ב,"/"; ב. הפרש־ הנאות והשפל; ג. איוותרסות בפברואר; ד. איוותרטות באוגוסט 


הנפלט שם תדיר ע״י גלי הים. על זרמי־ים אלד" שהם 
מצטמצמים בשכבות־המים העליונות בלבד (עד לעומק 
מאכסימאלי של 300 מ׳), נוספים זרמי־ים שבעומק, שאת 
גורמם העיקרי יש לראות לא ברוחות, אלא בהבדלים זעירים 
באחוז־המלח. המהלך, הכיוון והמערכת של זרמי־עומק 
באה״א עדיין לא נחקרו כל-צורכם, אבל אין ספק בדבר, 
שהם משפיעים הרבה על התהוותם של זרמי־הים העליונים. 

גאות ושפל. מידת הגאות והשפל באה״א נמדדה 


שיטתית לאורך החופים בלבד. גל־הגאות באה״א מהלכו 
מסובך ביותר והוא מושפע במידה מרובה מחופי־היבשות 
המפלגים אותו לכמה זרימות. הפרש הגובה בין פלס־הים 
בזמן השפל ובין פלסו בשעת הגאות אינו גדול באוקיינוס 
הפתוח; הוא שונה בחלקי־החוף השונים, והוא גדול ביותר 
בשפכי־הנהרות הטבועים, שבהם הוא מגיע ל 10 ואף ל 12 מ׳. 

החי והצומח. עולם החי באה״א מתחלק לפי תנאי־ 
העומק ולפי תנאי־האקלים. בתחום ה״פוטי" של מי האוקיינוס, 



































<.ציקכז 9 דית עגי־ית 


ע יום פור.ב .בידיד 


ספה של מסעות־מחקר באוקיינוס האטלאנטי 




























































557 


אטלנטי, האור,ינום ה• — אטלנטית, המגלה ה׳ 


558 


כלומר בשכבות-המים העליונות, שדרכן עוברות קרני- 
השמש, מצוי, למשל, הפלאנקטון במידה מרובה. מעומק של 
100 מ׳ ומטה הפלאנקטון פוחת והולך, עד שבעומק של 500 
מ׳ הוא נעלם לגמרו. התחום ה״אפוטי"—כלומר,עומקיהים, 
שלתוכם אין קרני־השמש חודרות — מחוסר צמחיה כלשהי. 
לעומת זה קיימים אף בעומק• מרובה ביותר — למרות הלחץ 
הענקי והחושך המרובה — מינים הרבה של דגים וחיות־טרף 
אחרות ואף של חיות אוכלות פגרים. בתחום הפוטי חלוקת־ 
החי תלויה בראש ובראשונה בתנאים האקלימיים, ז״א בתנאי 
הטמפראטורה ביחוד. מצפון לרוחב הצפוני ״ 40 היו הימים 
הומים לפנים מסוסי־ים ומכלבי־ים, שנתמעטו וכמעט נעלמו 
בזמן האחרון. חשיבות מרובה נודעת בדיג לקרקעיות־ים 
רדודות ולשרטונות: בהם יש שפע של דגים (שרטונות ניו¬ 
פאונדלנד). ביחד עם איזורי־השלף (מרגלות היבשה התת- 
ימיות), שאף הם עשירים בדגים, אלה הם שטחי־הדיג 
העיקריים של אירופה המערבית. את המקום החשוב ביותר 
בדיג תופסים המליח והתונית. באיזור קרהמשווה אפיינים 
בעיקר הם הדגים המעופפים. בחלקים הקרים של האה״א 
מצויה האצה הענקית מאקרוציסטים. בח 1 פי האנטארקטים 
ובאיים הקרובים להם מרובים הפינגווינים, בעוד שמצפון 
להם שכיחים האלבאטרו׳סים ועופות־ים אחרים. 

חשיבותו של האה״א לאדם היא גדולה מאד. ניצול־דגתו 
יש לו ערך מרובה בכלכלה. 50% מכל תחבורת-הים בעולם 
היא באה״א. הרוב של נמלי־העולם הגדולים, ובהם הגדולים 
ביותר, נמצאים על חופיו (ניו־יורק, ריו־די-ז׳אנירו), או על 
חופי הימים המסתעפים ממנו(לונדון, האמבורג). שתי התע¬ 
לות החשובות שבעולם — תעלת־סואץ ותעלת־פאנאמה — 
מחברות את האה״א עם שאר האוקיינוסים, והן צומתי- 
הנתיבים של תנועת־הספינות. אף דרכי־האויר על־פני האה״א 
מסועפים ומפותחים משהם על־פני כל אוקיינוס אחר. 22 
כבלי-טלגראף תתימיים עוברים בו, 16 מהם — בין אירופה 
ואמריקה הצפונית. אורכם הכללי של כבלים אלה גדול פי 
שישה מהקפו של כדור־הארץ. 

גילוי האה״א. בתקופה העתיקה נחשב האה״א לעיקרו 
של האוקיינוס בכלל, והקדמונים ראו בו חגורת־ים־בראשית 
מקפת את כל היבשה, שהיתה ידועה כתחום־מגוריהם של 
בני-האדם. בחלקי האה״א הסמוכים לחופה של אירופה עברו 
הצידונים, היוונים (פיתיאם ממרסיליה) והרומים, ומניחים, 
שהציד־ונים הגיעו אף לאיי האזורים והכנרים. בתחילת יודב 
(במאות ה 8 — ה 11 ) חצו הנורמאנים את האה״א. הם יצאו 
מנורווגיה, הגיעו לאיסלאנד, לגרינלאנד הדרומית, ואף 
לסקוטיה החדשה, ויסדו שם את מושבותיהם (וינלאנד). כל 
גודל-ההשתרעות של האה״א נודע רק ע״י מסעות־התגלית 
מתקופת הרנסאנסה. במאות־השנים הבאות נחקרו מהלכי 
הרוחות והזרימות של האוקיינוס — מה שהיה חשוב ביותר 
בתקופה של ספינות־המפרש. החקירה השיטתית והמדעית 
של האה״א התחילה רק במאה הי״ט. וחקירה זו נתרחבה 
ונשתכללה כאחת ע״י המצאת שיטות ומכשירים מתאימים 
למדידת־עומקים׳ וכן לחקר קרקעית־הים, הטמפראטורות 
והמליחות של עומקי־ים שונים, וכדומה. לשם כך נשלחו 
משלחות מדעיות מיוחדות, שהן נקראות בדרך כלל על שם 
ספינות־המחקר׳ שצוידו בהתאם לתכליותיהן. החשובות בין 
משלחות אלו הן: משלחת צ׳לנג׳ר, 1873 — 1876 ׳ אנגלית! 

•י ד ־.* 


גזלה, 1874 — 1876 , גרמנית! בליק, 1877 , אמריקנית! סקוטיד* 
1903 — 1504 , אנגלית! ועוד. 

; 1926 ,! 1111 ) 02 1150 / 1611 ( 1101 ) 1 ! 16 ) 1 / 116 ) 60 ^ 060 ,!] 50110 ■ 0 
0 ״, 77 77,0 .\׳. . 8 ; 1946 , 0060111 77,0 ,י!עז!)ז 0 י\ 5 . 17 . 14 

. 0 ; 1938 , 0061111 7/16 ,ץגזז 411 ? .ן ; 1942 , 006011 1/16 /ס 
. 1933 , 661605 ! 16 ) £61161016 116 /^ 60 ^) 060 

י. ש. 

אטלנטים ( 1130118 ^), אי אגדותי, גדול, עשיר, מאוכלס 
ומאורגן למופת, שנתקיים (לפי "טימיאום" ו״קרי־ 

טיאס" של אפלטון) כ 9,000 שנה לפני סולון מערבית 
לעמודי־הראקלם. צבאותיו של אי זה כבשו את לוב ואת 
מצרים, אף עלו על אירופה, אולם נהדפו ע״י צבאות אתונה 
הקדומה. כתוצאה של רעש שקע האי בלב־הים, ומאז, לדברי 
אפלטון, אין לעבור את הים האטלאנטי. — עוד בתקופה 
העתיקה נחלקו החוקרים בדבר, אם א׳ האפלטונית היא אך 
יציר-הדמיון או אנדה שביסודה מונח גרעין של איזו מציאות 
היסטורית. האגדה על א׳ דומה לאגדה על אי־הפיאקים (ע״ע 
אודיסוס). ביה״ב פרחו אגדות דומות על "איי המאושרים", 
על "אוואלוך שבווילס, על "אנטיליה הפורטוגיזית", על ה״אי 
של ברנדאן הקדוש", על ה״אי בראזיל׳/ על ה״אי הירוק", 
ועוד. בזמן החדש ניסו לפרש את המיתוס על א׳ כאגדה 
שנתפתחה על יסוד סיפורים של ספנים כנעניים, שהגיעו 
במסעותיהם לאזורים, לאיי ברמודה, ואפשר אף ליבשת 
אמריקה. — הואיל ואפלטון תיאר את א׳ כמדינה אידיאלית, 
נעשה א׳ שם נרדף לאוטופיה! בהתאם לכך קרא ביקון 
למדינתו האוטופית בשם "א׳ החדשה".—הגיאולוגים קוראים 
בשם א׳ ליבשת קדומה, שתפסה, לפי השערתם, את צפון 
האוקיינוס האטלאנטי ושרידיה הם גרינלאנד בצפון, איי 
האזורים והפנרים בדרום. 

; 1924 , 1 111 €07111716X1 (115£671*: 1^/440x446 .מ 

י ע ] 005 71061561 46? 74.4071(15 {^££!€5^110(10, X .ק 

,( £67 71 * 1116111 ^ 1 71156716 $70$ 060 5 ^ 1926); 60£0112£<1, ¥6(671710X 

. 1^X11, 1X011 

אטלנטיק סיטי (ץ 011 10 ;זמ 113 \!), מקום מרחץ ומרפא על 
אי־החול הצר אבסיקון במדינת ניו־ג׳רסי שבאה״ב, 

על חוף האוקיינוס האטלאנטי. אורך האי 18 ק״מ ורוחבו 
2 ק״מ והוא נפרד מן היבשה ע״י ביצות-מלח שיובשו. בא״ם 
64,000 תושבים קבועים, ו 16,000,000 אורחים בערך מבקרים 
בה מדי שנה בשנה. יש בה למעלה מאלף בתי־מלון! שדה־ 
תעופה. א״ם היא גם מקום כינוסים ובה נתוועדה לראשונה 
מועצת אונרר״א בנובמבר 1943 . ישוב יהודי, מיוצאי-פילא- 
דלפיה׳ נוסד בה ב 1880 ! ב 1939 מנה 10,000 נפש, 6 קהילות 
וב 30 הסתדרויות ואגודות דתיות וחברותיות. 

א(?לגטית, המגלה ה־ (• 1 ש ״ 3 ד 1 כ> 0 ״״ג 1 ז^), תעודה מדי¬ 
נית שנתפרסמה בשם פראנקלין ד. רוזוולט, נשיא 
אה״ב, ווינסטון צ׳רצ׳יל, ראש הממשלה הבריטית, ב 14.8.1941 , 
לאחר שתוכנה נידון על-ידיהם בספינת־מלחמה ששוטטה 
באוקיינוס האטלאנטי. תעודה זו באה לשמש תשובה על 
השאלה בדבר מטרות־המלחמה של המדינות הדמוקראטיות 
(במלחמת־העולם השניה) וחשיבותה היתה מדינית יותר 
ממשפטית, כיוון שכללה רק הצהרות עקרוניות כלליות. היה 
לה הד גדול במדינות של בעלות־הברית ואף במדינות־ 
הכיבוש של האויב. באה״ב נמתחה עליה ביקורת קשה ע״י 
המתבדלים, שטענו■ שעל־ידיה הוכנסה המדינה לברית 



559 


אטלנטית, המגלה ה* — אמלם, הרי 


560 


מעשית עם אנגליה בלא הסכמת הקונגרס; אבל הרוב של 
האמריקנים היה מרוצה, שמדינתם התייצבה לימין בריטניה 
במאבק על הדמוקראטיה. 

העקרונות הכלולים בשמונת סעיפיה של המה״א הם: 

1 . אין המדינות החתומות על התעודה שואפות לשום הת¬ 
פשטות׳ לא במובן הטריטוריאלי ולא במובן אחר; 2 . אין 
רצונן בשום שינויים טריטוריאליים׳ שאינם לפי גילוי־רצונם 
החפשי של העמים הנוגעים בדבר; 3 . כל העמים זכאים 
לבחור בצורת המשטר, שבו הם רוצים לחיות, ויש להחזיר 
שלטון עצמי לאותם העמים, שמהם נשלל בכוח; 4 . זכות של 
גישה שווה לכל המדינות למסחר העולמי ולחומרי־הגלם 
שבעולם; 5 • שיתוף־פעולה גמור בין כל האומות בשדה- 
הכלכלה, כדי להבטיח לכל תנאי־עבודה מתוקנים, רמה 
כלכלית הוגנת וביטחון סוציאלי! 6 . שלום, שיאפשר לכל עם 
לשכ 1 ן לבטח בגבולותיו ולכל אדם להיות חפשי מפחד 
וממחסור; 7 . חופש להשתמש בנתיבות־הימים; 8 . ביטול 
השימוש־בכוח, פירוק־הנשק והקמת שיטה מתמדת של 
ביטחון כללי. 

אטלס (ביוד: דמות מיתולוגית, שבאפוס ההומרי 

היא מחזקת בידיה את העמודים הנושאים את 
כיפת־הרקיע. עמודים אלה שקועים, כנראה, במעמקי־הים, 
מק־ם־משכנו של א׳. לפי השקפה אחרת דומה לזו יושב א׳ 



אטלאס פאיעד. המוז־או; י.לא; 0 •, ;אפול* 


אצל ההספרידות הרחק במערב, בקצה־העולם, ונושא על 
גבו את השמים. א׳ מכונה גם בן יאפטוס וקלימני, והוא 
אחיהם של מנויטיום, פרומיתיום ואפי״יתיום,' כלומר, הוא 
אחד מן הגיגאנטים שנלחמו בזוס, ועל-כן בא על עונשו: 
הוא מוכרח לשאת על גבו את כיפת־הרקיע. ובאמת תיארה 
האמנות ההלניסטית את א׳ כאיש בעל פני־מעונה מחמת הנטל 


המעיק עליו (הפסל הפארנזי בנאפולי). ביחד עם השקפה זו 
ועם התרחבות האופק הגיאוגראפי של היוונים הלכה ונת¬ 
פתחה השקפה אחרת, שקשרה את שם א׳ בהרים הגבוהים 
של אפריקה הצפונית־מעדבית: רכס זה הוא העמוד הנושא 
את השמים. גילגול הלניסטי של הקשר המיתי בין א' 
וההרים של אפריקה הצפונית־מערבית הוא הסיפור על 
פרסאוס, שהעניש את א׳, מלכו של חבל־ארץ זה, על אי־ 
הכנסת־אורחים והפר אותו להר גבוה כשהראה לו ראש־ 
מדוזה, ש:בהל ממנו כל־כך עד שנעשה הר. א׳ תואר גם 
כמלך יודע מאתימאטיקה ותכונה. 

אטלס, מין אריג. השם שאול מערבית ופירושו. "חשוף", 
"חלק". את האריג אפשר לייצר מחוטים שונים, 

בעיקר ממשי, אבל גם מצמר, כותנה, ועוד. השם אטלאם 
מציין לא חומר מסויים אלא שיטה ידועה בקשירת החוטים, 
שנותנת לאריג את המראה החלק והמבריק. בעברית חדשה 
קוראים לו "קטיפה". 

אטלס, אוסף מפות, ע׳־ע קךט 1 גךפיה. 

אטלס, באנאטומיה — החוליה הראשונה בעמוד־השדרה 
(ע״ע), שהיא מכונה כך מפני שהיא נושאת את 
הגולגולת. חוליה זו שונה משאר החוליות הן במבנה הן 
בתפקיד: היא חסרה את גוף החוליה ומצטמצמת בטבעת 
גרמית בלבד; מצטרפת עם עצם־העורף למפרקת, שבה 
נעשית התנועה של הרכנת־הראש, וסובבת על שן חוליית־ 
הציר בתנועות של סיבוב־הראש. 

אטלס ( 5 ב 11 .\/) י הרי׳ שם כולל לשלשלות־הרים באפריקה 
הצפונית־המערבית. הה״א משתרעים מן הים התיכון 
בצפון עד מדבר צחרא (סאהארה) בדרום וממפרץ סירטה 
במזרח עד חוף האוקיינוס האטלאנטי במערב. הגבול הדרומי 
נמשך בקו ישר לערך משפך ואדי דרע ( 01-33 ) במערב עד 
העיר גאבס במזרח. אורכם של ה״א כ 2,300 ק״מ. רוחבם 
הממוצע כ 300 ק״מ, והשטח שהם תופסים — 700,000 קמ״ר 
בקירוב. הם כוללים את האיזורים החשובים ביותר של ארצות 
מארוקו, אלג׳יר ותוניס• 

ה״א הם סדרת־הרים צעירה, שנתהוותה בעידן השלישוני, 

והם הדוגמה היחידה של הרים צעירים בבל אפריקה. ביסודו 
של דבר, הם המשך של איזור הרי־הקמטים של אירופה 
הדרומית; ואולם זולת הקימוט גרמו להתהוותם גם פעולות 
של התרוממות ושבירה. בעיקרם מורכבים ה״א משתי 
שלשלות־הרים כבירות, צפונית ודרומית, שכוללות טורי־ 
הרים בעלי מבנה שונה לפעמים בתכלית. לשתי השלשלות 
צורה של קשתות שטוחות; ביניהן — רמה, שנקראת על שם 
ימו׳תיה המלוחות ״רמת אל שוטוט"(״שוט״ — אגם-מלח). 
במערב מתאחדות שתי השלשלות ומגיעות בחלק הנקרא 
"הא' הרם" לשיאים הגבוהים ביותר (תמג׳ורט - 1 זנ 01 [ו״ 73 ; 
4,700 מ׳). בעוד שבמארוקו המערבית שתי השלשלות, 
הנקראות כאן "הא׳ הדם" ו״הא׳ התיכון", סמוכות זו לזו, 
הן מתרחקות והולכות במזרח, באופן שהן מהוות שלשלות 
נפרדות, שביניהן משתרעים שטחי־רמה נרחבים. באלג׳יר 
נקראת השלשלת הצפונית "א׳־התל" או הא׳ החופני, ואף 
הא׳ הקטן או הנמוך, ואילו הדרומית נקראת "א׳־צחרא". 
יותר שהשלשלות נמשכות לצד מזרח, יותר הו מתנמכות, 






561 


אטלס, הרי 


562 



רכם־הרים ב״אטלם הרם" 


בפי שמוכיח הגובה של השיאים הבולטים (ג׳בל אורס, 2,330 
מ׳; ג׳בל ג׳ורג׳ורה, 2,300 מ׳). בתוניס, שבה גובה־השיאים 
מוסיף לרדת עד 1,600 מ/ חוזרות שתי השלשלות ומתקרבות 
זו לזו עד שהן מסתיימות בכף הלבן ובכף־ב 1 ן. לשלשלות־א׳ 
ראשיות אלו מסונפות שלשלות צדדיות אחדות, שהחשובה 
שבהן היא "א׳־הריף", שמתחיל במיצר־גיבראלטאר ונמישך 
מזרחה ושמבחינת התהוותו אינו אלא המשכם של הרי סיירה 
נוואדה בדרום־ספרד. ה״א בנויים סלעים כמעט מכל העידנים, 
אף אם לא במידה שווה בא׳־התל נפוצים סלעים וולקאניים 
(בזלת׳ טראכיט, פונוליט). בקרבת החוף מופיעים סלעים 
מעידן ארכאי ופאליאוזואי קדום. אבל מקום בראש תופסים 
סלעים (בעיקרם סלעי־גיר) מתקופת יורה וקרטיקון. תצורות־ 
הרביעון מצויות בעיקר בשטחים של גבעות נמוכות ושפלות 
צרות שעל־יד החוף. 

הא׳ הרם משתרע, מחוף האוקיינוס האטלאנטי מזרחה, 
לאורך של 700 ק״מ בקירוב. כמה משיאיו מגיעים לגובה של 
4,000 מ׳ ויותר. באגפו המזרחי מתחבר אליו הא׳ התיכון, 
שהוא נמיר ממנו הרבה. שיאיו הגבוהים. שרובם הם חרושים 
געשיים, אינם עולים הרבה על 3,000 מ׳. צלעותיו של הא׳ 
הרם הפונות לצפין־מערב, לצד שממנו מנשבות רוחות־הים 
הלחות, מכוסות יערות, שהם פה ושם גם עבותים, ובהם 
אלוני־שעם ועצי־אגוז. דרומה מן הא׳ הרם, ונבדלת ממנו 
על־ידי שקערורית עצומה שבה עובר ואדי סוס, משתרעת 
השלשלת של "מול־הא"׳(צ 1 ;! 1 \/- 11 וו 3 ), שהיא נמוכה הרבה 
יותר, בעוד שבקצה־הצפון שלו הוא גובל עם א׳־הריף. אף זה 
האחרון אינו גבוה ביותר (שיאיו אינם עולים על 2,500 מ׳), 
אלא שמורדותיו תלולים למדי. ראשי־ההרים ביחוד שסועים 
וקרועים, והשטח בכללו דל בצמחיה במידה יוצאת מן הכלל. 
תנאים אלה גרמו לכך, שהגישה אל א׳־הריף היא קשה 
מלשאר הה״א, ומכיוון שגם תושבי־הריף, הקאבילים, ידועים 
כשונאי־זרים, נחקר שטח זה פחות מכל שטח אחר ואף 
כיבושו עלה בקשיים מרובים, 

א׳־התל, או הא' החופני, הוא הארוך שבשלשלות־הא׳ 
(למעלה מ 1,000 ק״מ). אין הוא נמשך בקו רצוף אחד, אלא 


מורכב מרכסים נפרדים זה מזה. מכיוון שהוא סמוך לחוף 
ומקביל לו׳ מקבלות צלעותיו הפונות לצד צפון כמות גדולה־ 
ביחס של משקעי־אויר• שיאי־הריו הגבוהים אף מכוסים 
זמן־מה במשך השנה שלג, ומספר נהרות מן הזורמים מתוכו 
אל הים הם נחלי־איתן. מסיבות אלו א׳־התל והשפלות 
הצרות שבינו ובין הים התיכון("סהל") הם הפורים והמאונד 
למים שבאיזורי הא׳. נפוצים כאן הזית, הגפן, חורשות אורן 
וברוש, ואף יערות קטנים של אלוני־שעם. בשטחים ניכרים 
גדלים גם ערמונים, ושטחים נרחבים עוד יותר תופסות 
מאקיות. בשפלות עיבוד־האדמה הוא אינטנסיווי. צלעות־ 
ההרים, העולות מן הים או מעמקי־הנהרות ואינן תלולות 
ביותר, מעובדות בשיטת־דירוג. 

א׳־התל המקביל אל החוף משמש מחיצה אקלימית 
מובהקת, בעיקר מבחינת משקעי־האויר. הרמה, שמשתרעת 
דרומה ממנו ושגובהה הממוצע הוא 600 — 800 מ/ יש לה 



ניבל אוךם 


אופי מדברי־למחצה ושטחים גדולים ממנה הם ערבה מלוחה. 
על־פי צורתה היא בעיקרה טבלה שטוחה, מבותרת ע״י 
עמקי־ואדי תלולים, שרוחבה פוחת והולך כלפי מזרח 
ושטורים נמוכים מחלהים אותה לכמה אגנים נפרדים. אגנים 



563 


אטלס, הדי — אטמוספירה 


564 


אלה חסרים מוצא אל הים, ובתוכם "סבחות" או ימות־מלח, 
שאחדות מהן הן למטה מפני הים ושהחשובות בהן הן: שוט 
אל-גרבי, שוט אל־שרקי ושוט אל־חודנה. 2 מ 1 ת אלו, שהן 
מן המלוחות שבעולם, מתמלאות מים בחורף, שהוא קריר 
ואף שלוג׳ ומתייבשות לגמרן בקיץ הלוהט והיבש (בעונה 
זו נראות קרקעיותיהן מכוסות שכבה קורנת של מלח או 
גבם). החדגונות של הנוף ברמה זו יוצאת מגדר־הרגיל. 
הצמחיה דלה׳ אף אם אינה מחוסרת כל ערך כלכלי שהוא. 
צומחת כאן חלפה (אספארט(), שהתושבים הנודדים המגד¬ 
לים צאן אוספים אותה ומביאים למכירה אל ערי־החוף, 
ומשם היא נשלחת לאירופה (בעיקר לאנגליה) לשם 
תעשיית־הנייר. 

ערבה גבוהה זו גובלת בדרומה עם א׳־הצחרא, שבניגוד 
לשאר השלשלות של הא׳ הוא נפסק תכופות הפסקות 
נרחבות. מפני-כן מרובים וקלים הם בו המעברים אל הצחרא 
וממנה. האקלים הוא יבשתי־מדברי, והכמות של משקעי־ 
האויר, שבהרי־הא׳ המערביים או באלה הפונים אל הים 
התיכון היא מגעת עד ל 1,700 מ״מ, יורדת בא׳־הצחרא — 
ביחוד בחלקיו הנמוכים הפונים אל המדבר — ל 200 מ״מ 
ופחות מזה. כתוצאה מכך הריו של א׳ זה הם הרי מדבר 
וערבה, בעלי גיאיות עמוקות ותלולות ואגנים ממולאים 
סחף־חצץ, ואפשרויות־הכלכלה שלו הן מועטות ביותר והן 
מצויות בעיקר בנאו׳ת־המדבר ובעמקים. רק בגוש של הרי־ 
אורם, שבו מתחבר א׳־הצחרא עם א׳־התל, מורגשת השפעת 
האקלים של הים התיכון] נראים יערות, אף אם קלושים 
במקצת, ומתקיימת חקלאות ניכרת. לרגליו הדרומיות של 



תעלת־וזשקאה בנאות־מאראקש 


א׳־הצחרא מתחיל המדבר ממש, בשטחיהן העצומים של 
האמאדות או מדבריות־החול שלו׳ שבהן זרועים זעיר־שם 
זעיר־שם נאות-מדבר של דקלים מועטים עד מאד. 

מועטים ביותר הם הנהרות בהרי הא׳ שאינם מתייבשים 
בעונת החורב ומרובות הן התנודות בכמות מימיהם. בגדול 



נזרת־חוף באלנייר הםזרודת 


שבהם, נהר שליף, תנודות אלו הן מ 4 עד 140 ממ״ע לשניה, 
הכל לפי עונות־השנה. ערוצי-הנהרות הם לרוב עמוקים 
ותלולים, וכשהנהרות יוצאים מן ההרים אל איזור־החוף הם 
מביאים עמהם כמויות עצומות של סחף. כתוצאה מזה כמה 
ערים, שהיו ערי-נמל עוד בתקופה ההיסטורית, אינן גובלות 
כעת עם חוף הים. 

בנוגע לאוכלוסיה׳ לכלכלה, ועוד, ע״ע: מרוקו; אלג׳יר < 
תוניס. 

-נז 0£ * 06 ) ) 111111 ) 13 ) 01 1 ) ;ו/גס 0 וז 1 מ, 1 ו), 5 , , 1 >-ו 03 זש 8 ■\/ 

)■ 1111 ) 511-11 ,- 10 ) 020 .? .£ ; 1938 ,( 1 \ 7001 ,ש 11 ש 5 זש׳ 11011 16 ב 1 ק 
1 ) £ 1-11113 1 ). 1 ,זש 1 זש 1 ש 0 .( זש ץ 1 ד 1131 . 0 ; 1922 ,) 1 - 1 )^ 41 /' 1 ) 3 
14 ,) 01 ( 0651 .( ; 1933 .) 51110 311 ) 11 /<) 11 ) 0 £ )€ 111 ) 3 5 ) 11%11 

. 1930 ,) 7 1111111 

י. ש. 

אטמוספירה (מיוד די"׳."" — עשן, אד ו — כדור), 
גוף האויר המקיף את כדור־הארץ בצורת גאואיד 
(ע״ע) חלול באמצעיתו. א/ ואויר משמשים לעתים קרובות 
כשמות נרדפים, אך מכמה בחינות ההבחנה יפה להם. כך 
הוא הדבר, קודם כל, בנוגע להרכב. הא׳, כמעטה של גוף 
הארץ, יש בה אף מיסודות המוצק והנוזל, בעוד שהאויר 
כשהוא לעצמו נקי הוא מתערוכות כאלו. בדרך כלל מיוחסות 
לא׳ תכונות האויר, שמכשירות תהליכים טבעיים על פני 
האדמה או מסייעות להם, כגון מחזור היסודות הגאזיים 
שבתהליכי־החיים. וכן תכונות האויר, ששורשן הוא בזיקה 
לטבעו המיוחד של כדור־הארץ, כגון הפוטנציאל החשמלי. 
לעומת זה אין לחץ־האויר וחוק־התמעטותו עם התרוממותו 
של האויר מעל פני הארץ תכונה מיוחדת למעטה הכדור, 
אלא נובעים הם מתוך חוקים הידרוסטאטיים, ועל כן עניינם 
אצל ,אויר׳ ולא אצל א׳. אעפ״כ אין הפרדה גמורה בין שני 
המושגים בגדר־האפשר. 

לתולדותיו של חקר הא׳. הראשונים לא תמיד 
השכילו להבחין בין תופעות אטמוספיריות לאסטרונומיות. 
דבר זה בולט ביהוד במיתולוגיה של עמים שונים ובשירה 
הקדומה שלהם. בהבחנה הראציונאלית בין סיבה ומסובב 
בתופעות של הא׳(רוחות, גשמים וכד׳), היו, כנראה, היוונים 





4 > 



חל 5 ןייןימ דדן השמש 


400 ק""!? - ז• 




320 |״ י ■ 




13 ?240 


שכברנו-? 

•י.?• 1 ־\//' ׳■ ־'•'-' 




_י.מווןוזקזטב^/ 


רא^נ 1 מ^>־ 4 

20 ו #ןיי 1 \:;:•^ 






ן;י 4 -״*ג-ןי$^מ 5 * 5 

₪011 

1114$1114 §£| 


״•;• •■-ז 


ווי* 

וו!וו 1 !! 1 


׳•־ ׳%■ :*•*/ 


$6%8* 


ציור 1 . דמות האטמוספירה ער ממוך ? 1 נובה שרי 500 ק״ט 
קרינה קוסמית חודרת ומגעת עד פני הארץ; קרינה אולטראסגולית הבאה מן השמש טנעח עפיר רק עד שכבת 
האוזון. בדרכן בלפי טטה הן יוצרות אח שכבות ההחזרה של היונוספירה (£ ״? 1 ,*?), שמחז־רות נלי ואדיו 
כלפי הארץ. חלקיקים היורדים מן השמש מחוללים את זוהר־הקוטב ביונוספירה. זוהר־הקוטב נראה בנובה 
80 — 1,000 ק־ט, אולם עם־ר בגובה הכסוטן בציור 











567 


אטמוספירה 


568 


הקדמונים מסוללי־הדרך הראשונים. אנכסימנדר (ע״ע) רואה 
ברוח או תנועת אדים שנתגבשו או זרם של חלקיקי אויר 
לחים המתנועעים לאחר שנתחממו ע״י השמש. אריסטו(ע״ע) 
עוסק ב״מטאורולוגיקה" שלו בתופעות אטמוספיריות בדרך 
שיטתית. מכיוון שחקירת הא׳ פירושה חקירת המון תופעות, 
שאינן קשורות זו בזו במישרים, כגון רוח, טמפראטורה, 
תופעות אופטיות, חשמליות, וכד/ על־כן תלויה היתה 
התפתחותו של מחקר זה בהתפתחותם של שיטות־המחקר 
והמכשירים הטכניים בתחומי־מדע שונים ורחוקים זה מזה, 
ובזמן האחרון — בהתפתחות של שירות־המודיעין למרחקים 
(ע״ע מטאורולוגיה). 

גובה הא׳, הרכבה ומשקלה. להלכה אץ גבול עליון 
לא׳(ע״ע אויר). תוצאות המדידות של גובה הא׳ היו תלויות 



ציור 2 . תלות הטטפראטורה בגיבר, 

-ערכים ממוצעים; ־־־־■־־ ערכים מינימאליים; 

-ערבים מאכסיטאליים 


בטיבה של שיטת־המדידה. במאה הי״ב מדד אלחסן (ע״ע) 
את גובה הא׳ מתוך שימוש בהופעה של הדימדומים שקודם 
זריחת החמה ואחר שקיעתה. זו היתד, אחת מן השיטות 
האופטיות, שהיו מקובלות עד הזמן האחרון. בדרך זו 
מתקבלים ערכים של 80 ק״מ בקירוב. הערכים המתקבלים 
מתצפיות באור 1 ת־ד,קוטב הם בין 50 ל 900 ק״מ, בעוד שמן 
התצפיות באורות המגוונים ובעננות הבהירות הגבוהות, 
שנראו במשך שנים(מ 1883 ואילך) לאחר התפרצות קרקטאו 
(ע״ע), אפשר היה להסיק, שגובודהא׳ אינו פחות מ 85 ק״מ. 
לעומת זה העלו החקירות ביוניזאציה של הא׳ ובהתפשטות 
הגלים האלקטרומאגנטיים (אלחוט), שאויר מצוי אף בגובה 
של 600 ק״מ, מכל זה יוצא, שבגובה של 600 ק״מ בקירוב 


יש אויר במידה שהוא מוכשר להיות נושא של תופעות 
אופטיות וחשמליות. לפי חישוביו של ג׳ינס (ע״ע), עדיין 
מצויות 300 אלף מולקולות בכל סמ״ק בגובה של 3,200 ק״מ. 

זולת היסודות הכימיים ודו־תחמוצת הפחמן, שמן התערו־ 

בת שלהם עשוי האויר היבש והמגוקה (ע״ע אויר, לוח ג׳), 
יש בא׳ המון חלקיקים זעירים של תרכבות כימיות שונות, 
באופן שאפשר לראות אותה כמין אוירוסול (ע״ע). החשובה 
שבתרכבות אלו הם המים (אדים, עננים, ערפל), שהם 
מצויים בא׳ — בשיעורים שונים ומשתנים — בכל מקום 
ובכל שעה. מלבד זה מצויים בא׳ אוזון (ע״ע), אמוניה, 
דו־תחמוצת הגפרית ותחמצות החנקן, אבק של מלחים 
שונים, אבק־עפר דק ואבקת־פרחים ונבגים מכל המינים. 
מקורם של מיני אבק אלה אינו רק גוף־הארץ, אלא אף 
מטאורים, שאגב מעופם בתחום הא׳ הם מפיצים בתוכה גלי־ 
אבק מחומר, שמוצאו מכוכבים אחרים. כמו־כן מתמידים 
הגופים הראדיואקטיוויים שבגוף־האדמה להזרים יונים לתוך 
הא׳, כ 1,200 בכל סמ״ק. כל החלקיקים הללו, אע״פ שמספרם 
היחסי מועט, מספיקים לקיים את אופיר, הפיסיקאלי המיוחד 
של הא׳ ואת פעולתה המיוחדת על התהליכים האנאורגאניים 
והאורגאניים שעל פני האדמה. החקירות החדישות הוכיחו, 
שההרכב היחסי של יסודות הא׳ שווה בכל שכבותיה, פרט 
לאותם היסודות ששיעורם אינו קבוע גם על פני האדמה, 
כגון מים. ואולם קביעות כזו אין למצוא בשאר תכונותיה 
של הא׳, תכונות התלויות בגורמים ארציים וקוסמיים, 
שהשפעתם אינה שווה בכל גובה מעל פני האדמה. מבאן 
ההבדלים בתכונות הפיסיקאליות של הא׳, שהן משתנות 
משכבה לשכבה. 


הרכב האטמוספירה על פני האדמה באחוזי־נפח 
ואחוזי־משקל 

_משקל כל ד,א׳: מונות_ 


״ 7 ' משקל 

"/ 0 נפח 

החומר 

75.45 

78.03 

חנקו 

23.19 

20.99 

חמצן 

1.28 

0-93 

ארגון 

0.045 

0.03 

דו-תחמוצת הפחמן 

0.0007 

0.01 

מימן 

0.001 

0.0013 

ניאון 

0 00007 

0.0005 

הליום 

0.00028 

0.0001 

קריפטון 

0.00004 

0.000009 

כסנון 

15 כ 0.000 — 0003 0 

0.0002 - 0 00001 

אוזון 

3.5 — 0 

5 — 0 

אדי־״מים 


השדה ה תרמי של הא׳. ב 1902 התחילו מחלקים 
את הא׳, לפי הבדלי הטמפראטורה בשכבותיה השונות. לשני 
איזורים עיקריים: טרופוספירה — איזור תחתון, וסטראטו־ 
ספירה — איזור עליון. אחר כך חזרו וחילקו את הסטראטו־ 
ספירה לשני איזורים: סטראטוספירה במשמע הישן ולנו־ 
ספירה — מ 100 ק״מ ומעלה. בטרופוספירה. שגובהה מ 10 עד 
20 ק״מ מעל פני האדמה, הולכת הטמפראטורה ופוחתת כדי 
5.5 0 לכל 1,000 מ׳ כלפי מעלה, ובה מתחוללים כל השינויים 
שבמזג האויר (עננים׳ משקעים, וכד׳). גבולה התחתון של 
הסטראטוספירה, וכן הטמפראטורה השורה בה, תלויים ברוחב 
הגיאוגראפי. גבול זה הוא נמוך יותר ברחבים קוטביים, 
והטמפראטורה של הסטראטוספירה ברחבים אלה היא 55 0 ־־ 
בקירוב, באיזורים טרופיים גבוה יותר גבולה התחתון וד,טמ־ 
פראטורה היא של " 80 - לערך. ואולם גובה קו־הגבול, ועמו 







569 


אטמוספידד! 


570 


הטמפראטורה, משתנים במשך היום ולפי תקופות־השבה. 
גבולה התחתון של הסטראטוספירה בא״י הוא בגובה של 
14 ק״מ בערך. 

מתחילה היו סבורים, שהסטראטוספירה משתרעת עד 
קצה־תחומה של הא/ אולם נתברר׳ שאף לסטראטוספירה יש 
גבול עליון בגובה של 40 ק״מ בערך. מכאן ואילך הטמפרא־ 
טורה מתרוממת עד שהיא מגעת ביונוספירה לערכים גבוהים 
מאד. עלייתה של הטמפראטורה ביונוספירה מוסברת ע״י 
ריבוי האוזון הבולע את הקרינה האולטראסגולית מלמעלה 
ואת הקרינה האינפראדומה החוזרת מן האדמה. בשנים 
האחרונות נחקר השדה התרמי של הא׳ בעזרת ראקטות עד 
לגובה של 150 ק״מ ומעלה. בציור 2 נתונות תוצאותיה של 
חקירה זו בצורה דיאגראמאטית. מתוך דיאגראמה זו* אנו 
למדים שבטרופוספירה מגעת הטמפראטורה ל ״ 65 - בממוצע 
(בקו־המשווה — ל ״ 80 - ובקוטב — ל ״ 50 -). מעל לטרופד 
ספירה, באיזור ריכוז האוזון, עולה הטמפראטורה עד כדי 
ס 100 ועומדת בעינה עד גובה של 65 ק״מ. מכאן ואילך היא 
חוזרת ויורדת ומגעת לערכי הטרופוספירה בגובה של 80 
ק״מ; כאן היא שוב עומדת בעינה עד 85 ק״ס, ומכאן ואילך, 
עד לגובה של 120 ק״מ, היא מתרוממת בלא הפסק ומגעת 
עד כדי ״ 300 . בדבר החלוקה התרמית שמכאן ולמעלה הדעות 
חלוקות. לפי אחת מהן, שכבה של טמפראטורה גבוהה מצויה 
בגובה של בין 220 ו 260 ק״מ ושכבה של טמפראטורה נמוכה 
יותר — בגובה של 300 ק״מ. מכאן ואילך הטמפראטורה גוברת 
בהתמדה ומגעת עד כדי ״ 4,000 . 

לפי דעה זו, היונוספירה נחלקת לשלושה איזורים עיקריים: 

( 1 ) השכבה שבין 100 ובין 200 ק״מ, שבה החמצן המולקו־ 
לארי הוא הבולע העיקרי׳ ואדי־המים — הקורן התרמי 
העיקרי. ( 2 ) השכבה בגובה של 250 ק״מ; כאן חמצן אטומי 
בולע וקורן יונים שליליים. ( 3 ) השכבה בגובה של 400 ק״מ; 
בה חמצן אטומי בולע ואבק קורן. בשתי השכבות הראשונות 
הטמפראטורה מגעת עד ״ 1,000 ׳ ובשלישית — עד ״ 4,000 . 
לם־ דעד, אחרת שורה במרומי היונוכפירה טמפראטורה של 
״ 40 ־ בקירוב. 

חשיבות מיוחדת לגבי תנאי־הקיום על פני האדמה נודעת 
למבנה השדה התרמי של הא׳ בשכבות הסמוכות אל פני- 
האדמה. כאן פיעל מעטה הא׳ על האדמה בתרמוסטט (ע״ע), 
שמסדיר ומחלק את האנרגיה הקורנת והתרמית בצורה 
מתאמת. אילמלא הא׳ היו התנאים התרמיים על פני כדוד־ 
הארץ דומים לאלה שעל פני־הירח, במקום שהשטח המואר 
על־ידי קרבי־השמש הוא חם מאד׳ והשרוי בצל — קר מאד. 
לא זו בלבד שהשכבות העליונות של הא׳ בולעות ומפזרות 
חלק ניכר מקרינת־השמש הישירה באיזורי הגלים הקצרים, 
והשכבות התחתונות (העשירות באדי־מלם) — באיזורי הגלים 
הארוכים יותר׳ אלא שאדי־המים שבא׳ בולעים אף את 
הקרינה החוזרת מן האדמה; ובזה חשיבותם המיוחדת, 
במידה שהמקום נמוך יותר ובמידה שאדי המים שבא׳ 
מרובים יותר׳ בה במידה ממעט האויר שבאותו מקום להת¬ 
קרר. היפוכו של דבר במקומות גבוהים: אדי-המים שבא׳ 
בולעים את הקרינה בעלת הגלים הארוכים, שהאדמה פולטת, 
ופולטים מצדם "קרינה נגדית אפלה". קרינה זו חוזרת אל 
האדמה ומפחתת את מידתו של הפסד־החום שלה. בסופו של 
דבר נוצר מעין שיווי־משקל במאזן החום השנתי של האדמה: 
כמות החום המגעת אליה בצורת קרינה מכל המינים שקולה 


כנגד כמות החום, שהיא פולטת לחלל־העולם: אלמלא כן 
לא היתה הטמפראטורה הממוצעת של האדמה עומדת 
בקביעותה במשך תקופות ארוכות. החשבון הקאלורי מראה, 
כמה גדול הוא חלק הקרינה הנגדית במיזוגה של הטמפרא־ 
טורה. סמ״ר, שהטמפראטורה שלו הוא ״ 14.4 (הטמפראטורה 
השנתית הממוצעת של כדור־הארץ), פולט ב 24 שעות 806 
קאלוריות קטנות. אולם המדידות מראות׳ שהאדמה מאבדת 
במשך זמן זה רק 202 קאלוריות קטנות לסמ״ר, כלומר: רק 
רבע מן המחושב; השאר, כ 600 קאלוריות לסמ״ר, מחזרת 
הא׳ אל פני האדמה בדרך הקרינה הנגדית. בקרינה זו ניכרת 
ביחוד פעולתן של השכבות התחתונות, העשירות באדי־מים, 
שבניגוד לשכבות העליונות אינן מניחות לקרינה האפלה 
לעבור למרומי־הסטראטוספירה• 

צבעה א/ אחת מן התכונות הבולטות בא׳ היא צבעה 
הכהול — "תכלת־השמים", שאף היא תולדה מפיזורה של 
הקרינה ע״י היסודות המרכיבים את הא׳. אויר נקי ויבש 
הוא שקוף ומחוסר־צבע׳ ועינה הכחול של הא׳ אינו אלא 
תוצאת פיזורו של האדר על־ידי המולקולות שבאדר ועל־ידי 
גופיפים מוצקים זעירים, שמרחפים בחלל־הא׳ ומעכירים 
אותה (לורד רילי. 1871 ). עצמתו של האור החוזר מתרבה 
במידה שפוחת אורך־הגל של האור הנופל, או: מכל הגונים 
שבאור הלבן(הנופל) רוב האורות החוזרים הם בתחום הכחול 
והסגול; לפיכך גובר גון־הכחול או גון־התכלת באור החוזר. 
רק בשעה שהא׳ היא ,מעורפלת׳, כלומר: מלאה חלקיקים 
גסים (אבק), חוזרים גם גונים אחרים, וצבע־השמים מלבין 
יותר. 

השדה החשמלי של הא׳. בנימין פרנקלין היה הראשון, 
שהוכיח שבין כדור־האדץ ובין הא׳ יש הפרש בפוטנציאל 
החשמלי (ע״ע ברקים ורעמים). כיום מודדים הפרש זה 
באלקטרומטר (ע״ע). הפרש־הפוטנציאל בין האדמה ובין 
שכבה נתונה של הא׳ גדל והולך כלפי מעלה. הוא תלוי 
בשעת־היום, בתקופת־השנה ובגורמים מטאורולוגיים. עד 
לגובה של קילומטרים אחדים מעל פני־הים הפרש־הפוטג־ 
ציאל הוא כ 100 וולט למטר בממוצע. הא׳ מטוענת חשמל 
חיובי, והאדמה — חשמל שלילי. בגובה של 10 ק״מ ערכו 
של מפל־הפוטנציאל קטן מאד לעומת הערך המקביל שעל 
פני האדמה׳ ומכאן ששכבה זו נושאת טעינה חיובית, שהיא 
שקולה כמעט כנגד כל הטעינה השלילית שעל פני כדור־ 
הארץ. ערך הטעינה בס״ה הוא 10 15 * 1.7 יחידות (כ 560 אלף 
קולון) בקירוב, או אלפית היחידה לסמ״ר. משטחים בעלי 
פוטנציאל שווה הם בדרך כלל מישורים אופקיים, המתעקמים 
במקום שבליטות וזיזים (כגון הרים ובתים) יוצאים מעל 
פגי האדמה. מפל־הפוטנציאל גדול בקור מבחום, ובאדר 
יבש מבלח. 

ירידתו של מפל־הפוטנציאל כלפי מעלה קשורה בעובדה, 
שהמוליכות החשמלית גוברת והולכת עם הגובה. הכמות של 
החשמל החיובי, הנכנסת לשכבה מסויימת של הא׳ דרך 
מישור גבולה העליון, היא גדולה מכמות החשמל היוצאת 
משכבה זו דרך מישור גבולה התחתון. ברור, שתהליך זה 
עלול להביא בסופו של דבר לידי יצירת מצב של שיווי־ 
משקל בחלוקה של הטעינות החיוביות המצויות בא׳, שבה 
השכבות הגבוהות מטוענות טעינה חיובית יתירה לעומת 
אלו שלמטה מהן; ומכאן הסבר לתופעת הירידה ב 3 יפל־ 
הפוטנציאל במרומי־הא׳. 






571 


אטמוספירה — אפונים 


572 


אולם דברים אלה נכונים הם בתנאי׳ שמצוי זרם חשמלי 
באויר כלפי מטה, כלומר, זרם של גופיפים מטוענים אלק¬ 
טרונים ויונים, ואכן מבחינה זו יש לראות את הא׳ כגאז 
מיונן, סמוך לפני־האדמה נושאי הטעינות הן המולקולות, 
רסיסי־מים ואבק. שיעורם בטרופוספירה הוא מועט, ודרגת 
היוניזאציה של האויר בשכבה זו היא נמוכה. מהירותם של 
היונים היא קטנה בגלל החיכוך המרובה: במפל־הפוטנציאל 
של וולט ל 0 ״מ הם נעים במהירות של 1.5 0 ״מ לשניה 
בקירוב. היונים החיוביים שבא׳ נעים בשדה חשמלי אל עבר 
פני־האדמה ויוצרים זרם הולכה. המוליכות של הא׳ תלויה 
בגורמים מטאורולוגיים, אולם במזג של אויר צח וקבוע אף 
היא קבועה פחות או יותר — 10 ־ס 1 א 2 אמפיר לסמ״ר כלפי 
מטה. אעפ״כ אין זרם זה מבטל את הפרש־הפוטנציאל שבין 
פני־האדמה ובין הא׳; ומכאן יוצא, שמצוי אף זרם נגדי, זרם 
כלפי מעלה, שהוא שקול כנגד הראשון. 

היוניזאציה של הטרופוספירה נגרמת בעיקר ע״י ¬החומ¬ 
רים הראדיואקטיוויים שבגוף־האדמה ושבאויר׳ שפולטים 
חלקיקי־״ ו?/ וקרני ־ 7 (ע״ע רדיואקטיויות). בסטראטו־ 
ספירה וביונוספירה מקור היוניזאציה היא הקרינה האולטרא־ 
סגולית והקרינה הקוסמית. החלקיקים המטוענים שבא׳ 
נמצאים בתחום השפעתו של השדה המאגנטי של כדור־ 
הארץ; הוא אינו משפיע על השכבות הנמוכות כדרך שהוא 
משפיע על הגבוהות. בשכבות אלו מתהווים גם אורות־ 
הקוטב (ע״ע זהר־הקטב) — מתופעות השדה החשמלי של 
הא׳, שמקורן בהפרעות קשות בשדה המאגנטי של הארץ. 

מציאותו המשוערת של זרם נגדי (חיובי), שבא מצד 
פני־האדמה לא נתבארה כל צורכה. לפי הסבר אחד, סיבתו 
של זרם זה היא קרינה קשה מעין קרינת- ץ שחודרת אל 
הא׳ מלמעלה ומיננת מולקולות בקירבת פני האדמה; קרינה 
זו מנתקת אלקטרונים מן המולקולות ומטחת אותם למטה 
אל מול פני האדמה. לפי הסבר אחר, סיבוב־הארץ גורם 
להתמעטותה של הטעינה החיובית וכתוצאה מזה — לד.צ־ 
טברותה של הטעינה השלילית, באופן שנוצר מפל־פוטנציאל, 
שמרחיק מעל פני האדמה טעינות שליליות בשיעור של 
התמעטות הטעינה החיובית ומייצב את ערך הפוטנציאל 
של פני האדמה. שיעור־ההתמעטות הדרוש לכך הוא קטן 
מאד: רק פרוטון אחד בכל סמ״ק ליום, או: ר? 0.5% מן 
המסה של האדמה במשך 10 20 שנה. הסבר. זה מצריך שינויים 
מסויימים בהשקפות המקובלות באלקטרומאגנטיות; הוא 
מיוסד על תורת־היחסות ומקיף גם את תופעות המאגנטיות 
והכובד של הארץ. 

הא׳ והחיים על פני האדמה. בתכונותיה הפיסי¬ 
קאליות ובהרכבה של הא׳ תלויים החיים לצורותיהם השונות 
בכל איזור אקלימי על פני האדמה. התכונות המיוחדות של 
הא׳ באיזור מסויים קובעות את צורת־החיים שבאותו איזוד, 
והא׳ בכללה משמשת "קרקע גידול" לחיים לא פחות מן 
האדמה עצמה. היסודות שהא׳ מורכבת מהם — קצתם מכשי¬ 
רים את התנאים על פני האדמה לקיום־התיים (ע״ע אקלים, 
ועיין גם למעלה) וקצתם משתתפים בפועל בתהליכים 
הפיסיולוגיים ובחילוף החומרים והאנרגיה שבעולם האור- 
גאני. החנקן שבא׳ נכנס למחזור של הטבע האורגאני בסיוע 
של פטריות ובאקטריות מסויימות, שהן מסוגלות להטמיע 
חנקן (ע״ע ניטריפיקציה), ויוצא בתהליכי הרקבה ובליה. 
קיומם של החי והצומח תלוי בנוכחות החמצן, שמתחבר עם 


הנשימה אל הפחמן. באור־השמש נקלטת ונטמעת (ע״ע 
הטמעה) דו־תחמוצת-הפחמן בגוף הצמח בסיוע הכלורופיל 
(ע״ע; וע״ע פוטוסינתזה) שבעלה הירוק. שיעור דו־תחמו־ 
צת־הפחמן שבא׳ — בקרבת פני־האדמה — שונה איפוא 
לפי המקום, ושינויים אלה תלויים בטיב העולם האורגאני 
או במציאותם של הרי־געש או ישוב צפוף של בני-אדם 
(שריפה, תעשיה). תפקיד מיוחד נודע לאוזון (ע״ע) בקביעת 
אופיו של מבנה הא׳ ובהכשרת האדמה לתרבות של העולם 
האורגאני. מקורות האוזון בא׳ — פעולתה של הקרינה האול- 
טראסגולית והשפעתן של ההתפרקויות החשמליות על החמצן 
שבאויר. לפיכך שיעור האוזון מרובה במרומי הא׳ מבשכבות 
התחתונות; חלק מן הקרינה הנבלעת מתגלגל בחום ומעלה 
את הטמפראטורה. רובו של האוזון נמצא בסטראטוספירה, 
בעיקר בגובה של 27 ק״מ. האדמה מוקפת איפוא ספירת 
אמון׳ המוסתת את מנת הקרינה האולטראסגולית המגעת אל 
האדמה באופן נוח לקיומה של התרבות האורגאנית, מאחר 
שעודף של קרינה אולטראסגולית בעלת קרניים קצרות־גלים 
עלול להרוס את העולם האורגאני. לעומת זה ניתן מעבר 
לקרינה האולטראסגולית בעלת הגלים מסביב ל 4 ^ 2960 , 
שהיא בעלת ערך אנטי־ראכיטי ומסייעת לחיזוק עצמותיהם 
של בעלי־החוליות (ע״ע ויטמין ס). שיווי־משקל מסויים 
בשיעור האוזון שבא׳ וחלוקתו המתאמת בתוכה הוא איפוא 
הכרח לקיום העולם האורגאני על פני־האדמה. לפיכך ניסו 
כמה חוקרים להסביר "הפסקות" או "קפיצות" פאליאונטו־ 
לוגיות בתולדות האדמה ע״י הפרעות בשיווי־המשקל 
שבספירת־האוזון. 

ב. רותנברג, מטאורולוגיה, 1938 ; דב אשבל, תורת־ד,אקלים, 

ת״ש 0.1 ; 1943 ,^ 010 ז 6160 ^) 51601 ^ 1 ) 7 . 0 מר 01 ן 

/ 0 675 ^ 1 16 ) 1 / 0 16 ) 7 ,ת 50 ח 1 ג 01 ? . 0 

י }\ . 0 ;( 3 .סא , 3 . 01 ^ , 1948 ,־ €1 ר[ 1 ג 6 ^) €* 1€ { 05$ ח £11 16 ( 1 

ק?ס 1€ ) 1 / 0 ,ת $0 < 001 

191 * 11 ^ 111 * £$1 " ¥001 \ ;( 1-3 .סא , 1 . ¥01 , 1946 

.( 189 . ¥01 ,.^ 7 . 500 .ץס? . 100 ?) €ז 1€ {$* 10 ז 10 1€ ( 1 111 

ד. א. 

אממן (ברום׳ מג״גז־^), בהיסטוריה הרוסית: כינוי לראש 
של קוזאקים. ברוסיה הקיסרית היה יורש־העצר 
נחשב ל״א׳ של כל צבאות־הקוזאקים". א׳ היה נקרא גם 
גנראל שנתמנה לנהל אחד ממחוזות הקוזאקים (כגון מחוז דון 
או קובאן), או ראש של כפר קוזאקים (,סטאניצה׳). תארו 
של פטליורה (ע״ע) היה "א׳ ראשי של אוקראינה", בהוראה 
של מפקד ראשי. המלה, אפשר, נשתבשה מ״הטמאן" (כינוי 
ישן למפקדים ראשיים בפולניה, ליטה ואוקראינה, שנגזר מן 
ממ 3 מ 11 קג\ 93 בגרמנית), בהשפעתה של המלח התורכית- 
הטאטארית ,אתא׳, אב, כינוי-כבוד למפקד. מלה נרדפת לא׳ 
באוקראינית היא באטקו (אבא). 

אטנים (בצדם׳ 8$ מבז 6 ), אגמי־חוף לאורך חופו של האוק¬ 
יינוס האטלאנטי בצרפת. הא׳ נוצרו ברובם ע״י 
נחלי-חוף קצרים, ששפכם נסתם על-ידי חולות. הם נפרדים 
מן הים על־ידי שורות צרות של גבעות־חול ולפעמים הם 
מחוברים אליו בתעלות. השם א׳ הפך לשם־עצם בשביל 
אגמים קטנים, הן טבעיים הן מלאכותיים, על חופי־הימים, 
ברובם הם מלוחים רק מעט, והם דומים באופיים ללאגונות 
ואגמי־ביצות ( 3 מ 1 מ 1 :>ז 3 ״ז), ובמשר־הזמן הם נהפכים ליבשה, 



573 


אטנה — אטקמח 


574 



דר אפנה 


אטנה (ביוו׳ ן? עז*'? 4 — ,,הבוערת״ ז באיט׳ £103 וגם "מונג׳י 
בא״, 8 1156110 ס 1 0 \. — שם מורכב מ ממס!" באיט׳ 

וג׳בל בערבית — ובלשון העם: מונטאניה 113 § 101113 ^ 1 : 
"ההר"), הר־געש על חופה המזרחי של סיציליה. גובהו 3,274 
מ׳ והוא הר־הגעש הגדול והגבוה ביותר באירופה. צורתו 
צורת חרוט מקוטע, שבסיסו כמעט עגול. קוטרו 40 ק״מ 
והקפו 150 ק״מ. צלעותיו עולות בשיפוע אטי עד גובה של 
3,000 מ/ כאן נמצאת מדרגה רמתית, שמעליה מתנשא 
בתלילות מרובה חרוט־הגעש העיקרי. בחרוט זה פעור הלוע 
הראשי ״ואל דל בובה״( 6 ׳\ 80 461 31 ׳\), שעומקו משתנה 
מהתפרצות להתפרצות. קוטרו כ*/! ק״מ. הר-געש זה פעיל 
מימי העידן השלישוני ובו עוד כ 200 לועות-משנה. פוריות־ 
האדמה בצלעות ההר ולרגליו (פוריות, שסיבותיה הן טיב 
הקרקע, המורכבת מבזלת מפוררת ועפר וולקאני, המעיינות 
הניזונים מן השלגים המפשירים באביב והאקלים המתון) 
גרמה לכך, שמורדות ההר הנמוכות והשטח מסביב לו הם 
צפופי־אוכלוסים. בשטחים אלה מגדלים פירות, גפנים וחיטה 
עד לגובה של 1,400 מ׳. אולם סביבות־ההר הן איזור של 
רעידות־אדמה, שהאיומה שבהן החריבה כליל את מסינה 
(ע״ע) ב 1908 . ב 1669 נהרסה בהתפרצות־געש העיר קאטאניה 
השוכנת לרגלי-ההר. ב 1928 החריב זרם הלאווה כמה כפ¬ 
רים. — מס״ב, בצורת מעגל, מקפת את רגלי־ההר. 

אטנפ ( 65 קבת 3 :!£, במקורות יהודיים: אשטנפש, אשתנפש), 
העיר הראשית במחוז סין־אואז; 45 ק״מ דרומית- 
מזרחית לפאריס. כ 10,000 תושבים. א׳ נזכרת לראשונה 
בתעודות מימי-המרובינגים. שארל / 11 עשה אותה ב 1327 
לרוזנות, פראנסוא 1 — לדוכסות; ב 1712 שבה לכתר־צרפת. 
נתקיימו בה שש ועידות של הכנסיה הקאתולית. נשתמרו 
בה מצבות של אמנות מיה״ב ומתקופת־הרנסאנס. ביחוד 
יש לציין את כנסיית נוטר דאם די ם 1 רד, שבה יש אנדרטות 
של הנביאים מן המאה הי״ב׳ והכנסיה של מארטין הקדוש 
מן המאה הי״ג. — הידיעה הראשונה על ישוב יהודי בא׳ 
היא מאמצע המאה הי״ב: מתוך שאלות, ששאלו אז יהודי- 
העיר את רבנו תם. כן ידוע על השתתפותם של רבני א׳ 
בוועידת-טרוייש (טרוא), שנתקיימה ב 1160 .כשגורשו היהו¬ 
דים מצרפת ב 1182 , הוחרם בית־הכנסת בא׳ ובמקומו נבנתה 
ה״כנסיה של הצלב הקדוש"■ שרידי בית־כנסת זה עדיין 
ניכרים בין החורבות של כנסיה זו בסביבת ,רחוב היהודים׳, 


שנקרא עד היום 6 ת 6 ׳\!טן 4613 1106 . ב 1198 חזרו יהודים 
לא׳, אבל שוב גורשו ממנה ב 1306 . מיהודי א׳ ידועים לנו 
ר׳ נתן בן שלום בן נתן מנארבונה׳ שהיה לו משא־ומתן עם 
רבנו תם, וכן צאצאיו, ר׳ יוסף בן נתן, ר׳ נתן בן יוסף 
ור׳ יוסף בן נתן, שהיו מופלגים בחסידותם. 

. 44 ,/ 7 > , 0$5 ז 0 

אטב^, א[ ל' 3 י 0 לה ( 0110116556 , 15561611 ? 46 11116 \ 1 
6$ ק 1 מ 3 ]£ י 4 ), דוכסת לבית א׳( 1508 — 1576 ), "היפה 
במשכילות, המשכילה ביפות״ שבחצרו של פרנסוא 1 (ע״ע); 
אהובת־המלך. 1533 נישאה למראית־עין לרוזן ז׳אן די ברום, 
שרוזנותו הועלתה בהזדמנות זו לדוכסות. מאז שלטה הדוכסת 
בחצר שלטון בלא מצרים: התערבה בענייני המלכות 
ובמריבות השרים, השתדלה להשפיל את הדופן (מי שהיה 
עתיד להיות אנרי 11 ) ותמכה בסופרים וכמשוררים. לאחר 
מיתת המלך ב 1547 ׳ סילקה אותה יריבתה דיאן די פואטיה 
(ע״ע), אהובת אנרי 11 , מחצר־המלכות, ומאז ישבה באחוזו־ 
תיה, נצטרפה אל ההוגנוטים ותמכה בהם. 

€1 *$$? 16 <(6 0x0/1 ז 1 ז}/ ,$ח 31 ת 3 [ 05 ( 1 .£ 

. 1904 , 1 $ 01 $ 

אטקמה ( 3 מז 1303 .\ 1 ), א) מדבר בצפונה של צ׳ילי. משתרע 

בין הרי־האנדים במזרח והאוקיינוס השקט במערב 
ובין ריו קופיאפו בדרום וריו לואה בצפון, וכולל את 
המחוזות: טאקנה, טאראפאקה, אנטופאגאסטה ואת חלקו 
הצפוני של מחוז־אטאקאמה. רוחבו הממוצע— 100 ק״מ. — 
הסיבות להתהוותו של מדבר זה הן: 1 ) הרי־האנדים המשמ¬ 
שים מחסום בפני רוחות־הפאסאטים; כשרוחות אלו יורדות 
מצלעות־ההרים המערביות כבר מיובשות הן לגמרן. 2 ) זרם- 
הים הקר של פרו, שעובר בקירבת החוף הצפוני של צ׳ילי 
ומקרר את רוחות־האוקיינוס הנושאות לחות אל פנים היבשה. 
א׳ הוא מדבר גמור, שתנאי־הטמפראטורה שלו הם יבשתיים 
בהחלט והגשמים נדירים בו ביותר (מצויים רק בחורף). 
לאחר גשם פתאומי וחזק צצה צמחיה דלה׳ קצרת־ימים. נוף 
זה הוא מן השוממים שבעולם. רובו — מישורים חשופים 
(בגובה ממוצע של 1,000 מ׳), מכוסים אדמה קשה וחומה. 
פה ושם מתנשאות בליטות-סלעים׳ שאף הן חשופות — ללא 
סימן של מים או צמחיה. האגנים והעמקים שבא׳ ממולאים 
סחף וחצץ, שיורדים אליהם מהרי־האנדים. 

מדבר-א׳ נבדל משאר המדברות היבשים בחשיבותו 
הכלכלית המרובה. הוא עשיר מאד בעפרות־מתכת שונות, 
ביחוד בנחושת וכסף. היובש הבלתי־רגיל שבו גרם לתצבורת 
של רובדי־מלחים ענקיים: מלח־בישול, מלחת־צ׳ילי ובוראכס 
(יש שם אגמי־בוראכס נרחבים). אחת מן המליחות היתה 
לפנים ימה, שנתייבשה במרוצת הימים — "סאלאר של 
אטאקאמה״( 3 תז 1303 \ 1 ' 4 ז $313 ), ששטחה 2,700 קמ״ר. עיקר 
התפוקה: מלחת־צ׳ילי ונחושת. בסביבות המכרות קמו 
עיירות־כורים, ובהן בניינים חדישים׳ בתי־קולנוע, בריבות־ 
שחיה, וכדומה (צ׳וקיקאמאטה — 3 :ז 3 תז 11103 ף 0111 , 5,000 
תושבים ב 1938 ). בעמקים ובאגנים הראויים להשקאה 
מלאכותית צצו גם נאות־מדבר. להשקאה משמשים בעיקר 
המים של נהרות־האנדים ומי־תהום. נאות־מדבר אלה מספקים 
את תוצרתם לישובי-המכרות, 

העיר החשובה שבא׳ הוא הנמל המלאכותי אגטופאגאסטה 
( 1110£323513 \!). ילידי הארץ — אינדיאנים משבטי האטא־ 
קאמים, הולכים וכלים. 







575 


אטקמה — אטרוסקים 


576 


ב) גליל בצפון צ׳ילי המתחלק לשלושה מחוזות (דיפארט־ 

מנטו), שטחו 79,885 קמ״ר. מספר תושביו ב 1943 — 90 , 000 . 

עיר־הבירה — קופיאפו (סק 13 קס 0 ). האוכלוסיה מרוכזת 

באחורי המכרות של מלחת־צ׳ילי, בוראכם ונחושת. עיבוד' 

האדמה אפשרי בשטחים מצומצמים, בעלי אופי של נאות־ 

מדבר. מסילת־הברזל העוברת לאורך רובה של צ׳ילי עוברת 

גם דרך גליל זה. ממנה מסתעפות מסילות לנמלי־הגליל: 

הואסקו, קאריזאל, קאלדרה וצ׳יאנאראל (ע״ע צ׳ילי). 
י 

071 * 00 ,חבוח׳ 1 \ 130 . 1 ; 19-41 ,. 107100 ת 4 11111 ). 1 י ־ €1 רת^ן .£ .? 

1 ) 071 7 00710 , 000018 .[ ; 1924 , 1 ) 000711 ) 4 /ס 11115 ' 1 7 

. 1931 , 1 ) 4710 

י. ש. 

אטרבום, ?ר דניאל אמדאום — - 3 מ!^ 0311161 ז־? 

1 ח 0 נ 1 ז 6 :):>\! 5 ^ — ( 1790 — 1855 ), מגדולי המשו¬ 
ררים השוודיים. בימי לימודיו באוניברסיטה של אופסאלה 
הושפע מן הרומאנטיקה הגרמנית, וביחוד מיצירותיהם של 
שלינג ונובאליס. ב 1807 יסד את "אגודת־אורורה"("השחר"), 
ששאפת לחידוש פניה של הספרות השוודית. ב 1810 — 1814 
ערך את העיתון רב־ההשפעה "פוספורוס", שעל שמו נקראו 
הרומאנטיקנים השוודיים "פוספוריטים". א׳ נחשב לראש 
האסכולה החדשה׳ ושאף להחדיר את האידיאלים של הרו¬ 
מאנטיקה הגרמנית לתוך ספדות־עמו. למרות מה שהיה 
מחודר ברומאנטיקה זו היה א׳ משורר מקורי. יצירותיו 
החשובות ביותר — שתי אגדות דראמאטיות, "הציפור הכחי- 



פר דניאל אמדאום אטרבום 


לרד ו״אי־האושר"׳ ומחזור־שירים בשם "פרחים". בשיריו, 
שהם ספוגים רגשות הומאניטאריים נעלים ושבחרוזיהם יש 
מוסיקה נפלאה, בא לידי ביטוי כשרונו הלירי הגדול של א/ 
ספרו "חוזים ומשוררים שוודיים" הוא עד היום ספר־מופת 

של הספרות השוודית. יצירותיו ניתרגמו לכמה לשונות. 

0 [ 5011110 . 11 ; 1918 ,! 1106 ^, 1 7100 ,ות 0€ ז 51 ז 140110 ." 1 . 0 

1 ) 11 'ו?'( 1111151 , 2 תנ 1 נ 11 בע\ . 14 0011 
. 101 — 43 ,. 13 . 5 , 1929 

אטךוס (?׳"מ^י), באגדה היוונית — מלך מיקני: בנם 
של פלופס והיפודאמיה, אחיו של תיאסטס ואביהם 
של אגאממנון ומנלאוס, שנקראים משום כך י "'אטרידים". 


האגדה בצורתה השלימה היא, כנראה, פריה של התפתחות 
מאוחרת — מן הזמן שלאחר התקופה האפית. אעפ״ב יש 
להניח, שהגרעין הוא עתיק. הסיפור המרכזי הוא הריב בין 
א׳ ותיאסטס אחיו. תיאסטס פיתה את אארופי, אשתו של א', 
ומשום י כך גורש ע״י זה האחרון ממיקני. לאחר ניסיון של 
תיאסטס להרוג את א׳ השלימו שני האחים למראית־עין 
ותיאסטם נקרא לשוב למיקני. אולם א׳ נטר לו איבה והגיש 
לו בשעת-סעודה את בשר־בניו. תיאסטס ברח ממיקני. א׳ 
נשא אחר־כך את פלופיה בת־תיאסטס, בלא שידע כלום 
בדבר מוצאה, וגידל את בנו איגיסתוס, שהיה בן־זנונים של 
תיאסטס ופלופיה בתו. כשגדל איגיסתום הרגו הוא ותיאסטס 
את א׳ וחילקו ביניהם את מלכות מיקני. בני־א׳ אגאממנון 
ומנלאום גורשו מתוכה.—אפשר, שיש ממש היסטורי בדמותו 
האגדותית של א׳ הואיל ונראה שהשם החיתי אטאריסיאס, 
שנמצא בכתבים מאמצע המאה ה 13 בבוגז-קאי (ע״ע). אינו 
אלא אמרום. 

אטרוסרןים (לאט׳ 561 [ז] 5£1,111 ג 1 ז £1 ; יוד 01 ־\יות>ן)( 1 , 1 
1 ס׳%ןו 0 @( 1 י 1 ') ; עם, שישב בתקופה העתיקה במערבה 
של איטליה המרכזית, על שפת הים הטיתי, ונתפשט משם 
צפונה אל מישור הבאדוס (פו) ודרומה עד קאמפאניה. 
מוצאם של הא׳ הוא אחת מן החידות הגדולות ביותר בהיס¬ 
טוריה העתיקה. הא׳ עצמם טענו, שהם תושבי־איטליה מאז 
ומעולם, ואילו היוונים ראו בהם שבט זר, שבא מן המזרח, 
וחשבו אותם לצאצאי הפלאסגים, שישבו בהלאם קודם שבאו 
לשם היוונים. לפי הסיפור של הלניקוס (ע״ע) הגיעו הפלאם־ 
גים מגירטוני שבפלאסגיוטיס לאיטליה ויסדו שם את קור־ 
טונה, ומקורטונה נפוצו באיטליה כולה. שונה היא המסורת, 
שמוסר הרודוטוס ושלפיה היגרה קבוצה של לודים מסביבו־ 
תיה של העיר טירה, בהנהגתו של טירסנוס, בנו של מלך 
לוד, לאיטליה ונתיישבה באטרוריה, שנקראה על שמו של 
מנהיג המהגרים. דעה זו על מוצא הא׳ נתקבלה על רוב 
הסופרים העתיקים. יוצא מן הכלל דיוניסיוס מהאליקארנסוס, 
בן־דורו של אוגוסטוס קיסר, שהביא ראיה נגד סיפורו של 
הרודוטוס משתיקתו של כסנתוס (סופר לודי מן המאה 
הששית) על נדידתם המשוערת של האטרוסקים מלוד. 
אולם, אף אם לא נקבל את החשד, שהובע במאה השלישית, 
שחיבורו של כסאנתוס הוא מזוייף, אפשר מאד ששתיקתו 
בעניין הנידון אינה אלא דבר שבמקרה. החוקרים החדשים, 
שמשתדלים לברר את מוצאם של הא׳ על יסוד לשונם מצד 
אחד וחקירות ארכיאולוגיות מצד שני, מחולקים בנידון זה 
כסופרים העתיקים: לפי אחדים מהם, הא׳ הם ילידי-איטליה 
או, לכל הפחות, הם עם, שישב באיטליה מימים קדומים 
ביותר, בעוד שלפי אחרים, הם עם, שהגיע מן המזרח בתקו¬ 
פה מאוחרת למדי. בתחילת חמאה הי״ט סבור היה ניבור 
(ע״ע), שהא׳ הם קרוביהם של הריטיים, שישבו באלפים, 
ולפיכך הניח, שבאו לאיטליה מן הצפון, בדרך־היבשה. לדעת 
אחרים, ישבו הא׳ באיטליה (ע״ע, פרהיסטוריה) עוד מראשית 
תקופת־הברזל והם הצאצאים של יוצרי תרבות וילנובה. 
אולם נראים הדברים, שדעת המלומדים נוטה כיום יותר 
ויותר, אף אם בשינויים מסויימים, למסורת הרודוטוס על 
מוצא הא׳ מן המזרח, שמשם באו לאיטליה בדרך־הים. רוב 
הארכיאולוגים מניחים כיום, שישוביהם הקדומים ביותר של 
הא׳ לא היו בפנים־הארץ, כפי שחשבו החוקרים תחילה, אלא 
על החוף הטירני (עם ישובים אלה יש למנות את וטולוניה, 






577 


אטרופקים 


578 


טרקוויניי, קירי, וולטרי בקירבת החוף), ואילו ישוביהם 
בפנים־הארץ הם מזמן מאוחר יותר. מכאן יוצא, שהא׳ פלשו 
לאיטליה דרך הים. בזה קשורה השאלה לאיזו משפחת־עמים 
השתייכו הא/ דעתו של הרודוטוס, שהם לודים מעיקרם, 



לוחם אטרוסיןי 

ם! בת ברונזה, 500 לפסה״ג <המ דאון הבריטי. לונדון) 


אינה יכולה להתקבל כל עוד לא הוכחה קירבה ברורה 
ומוחלטת בין הלשונות האטרוסקית והלודית! ולפי שעה 
אין תוצאות ברורות בשטח זה. על כל פנים מוכיחים סימנים 
מרובים הן באמנות האטרוסקית והן בדתם (ע׳ למטה), 
שלפנינו עם מזרחי, שהוא שייך לחוג של התרבות האגאית, 
ומסתבר, שאם מ(צאם אינו מלוד, הריהו מחבל אחר של 
אסיה הקטנה הסמור לו. יותר אין לומר לפי שעה בנידון זה 
והפתרון המכריע צריך לבוא מתוך מחקריהם של חוקרי 
הלשון האטרוסקית. 

אין להניח, שפלישת הא׳ לאיטליה באה בבת אחת. 
מתקבל על הדעת, שהפולשים באו גלים־גלים ברווחי־זמן 
שונים, החל מסוף האלף השני או מתחילת האלף הראשון 
לפסה״ג. מעידה על כך ההתפצלות המדינית של העדים 
האטרוסקיות בתקופה ההיסטורית הידועה לנו. כל קבוצת־ 
פולשים, שהגיעה לחופי־איטליה, יסדה עיר עצמאית משלה, 
שהיתה קשורה בערים אחרות לכל היותר קשרי־דת, ואילו 
הקשר המדיני היה רופף ביותר ונתהדק רק בזמן של סכנה 
חמורה, ואפילו בשעות כאלו רק במידה זעומה. אילמלא 
התפצלות גדולה זו אין להניח, שרומי היתר, מצלחת עוד 
בימי־כיבושיה הראשונים להתגבר על הא׳. אמנם היתד, 
קיימת ברית של שתים־עשרה ערים באטרוריה, שעל כמה 
מהן יש לנו ידיעות ודאיות (וולסיניי, טארקויניי, פרוסיה, 
וטולוניה, וולקי) ועל אחרות משוערות (קלוסיום, ארטיום, 
קורטונה, רוסלי, פופולוניה, וולטרי, ויי), אולם זו לא היתה 
ברית מדינית, אלא איגוד דתי, שנציגיו היו מתאספים פעם 
בשנה, באביב, ליד מקדשה של האלה וולטומגה בקירבת 
וולסיניי. ביחד עם רפיונם המדיני של הא׳ יש לציין, 


שמוסדות־השלטון שלהם היו, כנראה, מפותחים מאד והרבה 
מהם עברו לרומי, כפי עדותם של הרומים עצמה. 

המבנה של החברה האטרוסקית היה אריסטוקראטי גמור. 
השלטון היה נתון בידי משפחות הכוהנים המיוחסים, הלוקו־ 
מונים. מתוכם נבחרו גם המלכים. כשבטלה המלוכה עבר 
השלטון למועצה אריסטוקראטית. העם לא השתתף בהנהלת־ 
המדינה, ונראה, שהיה במעמד של שיעבוד למעמד השליט. 
המבנה האריסטוקראשי של החברה האטרוסקית משתקף 
במידה מסויימת גם בהרכבו של הצבא, שלפי עדותם של 
השרידים הארכיאולוגיים היה בו לרכב תפקיד חשוב. אעפ״ב 
היה עיקרו של הצבא חיל־ד,רגלים, מה שאנו לומדים מסוגי־ 
הנשק שנמצאו. 

הדת אף היא מילאה תפקיד חשוב בחיי המדינות האטרוס־ 
קיות. אמנם אין לנו תיאור מפורט של הדת האטרוסקית, 
והמקור העיקרי, שמתוכו אפשר ללמוד עליה — הכתבות 
המרובות, שהגיעו לידינו — נשאר סתום עד היום: הלשון 
האטרוסקית (עיין להלן) עדיין אינה מובנת לנו. אולם מן 
הספרויות היוונית והרומית, וכן מן החומר הארכיאולוגי, 
שנמצא בעיקר בקברים האטרוסקיים, אנו למדים, שהדת 
האטרוסקית היתה מבוססת בראש וראשונה, מצד אחד, על 
חקר רצון האלים על־פי סימנים חיצונים, ומצד שני, על 
האמונה בחיים שלאחר מיתה. קביעת רצון האלים על־פי 
סימנים חיצונים היתה תורה שלימה, שרק כוהני־הא׳, 
הלוקומ 1 נים, ידעו אותה על בוריה. תורה זו היתה כתובה 
על ספרים ונשמרה בקנאות על־ידי לדעיה (בפי הרומים 
נקראה בשם 3 ש 5 נ 1 ׳ 1 ז£ 3 ת 11 ק 501 !ס). היא הכילה את חקר 
הסימנים הבאים מן השמים, כגון הברק, הרעם וכר, וביחוד 

את הראיה בכבד (ש 3 ת 3101 ( 5 עזב 1 ) 3 ת 11 ק 81801 , 3 מ 11:1 ק 0$ ז £3 ). 



רבב״טלחטה אמרוסקי, עשוי מברונזה, 

טן המאה ד,ו׳ לםםהינ (הטוזיאון המטרופול־טני בניו־יורק) 

עובדה אחרונה זו משמשת סיוע מרובה להנחה בדבר מוצאם 
המזרחי של הא׳ (עיין על מלך־בבל: "לקסום קסם... שאל 
בתרפים, ראה בכבד", יחזקאל כא, כו). יסודות אלה של 
הדת האטרוסקית עברו אל הרומים, והמשפחות המיוחסות 




579 


אטרוםר!ים 


580 


של רומי היו שולחות את בניהן לבתי־הספר של הלוקומונים, 
ועוד בימי יוליינום הכופר, בשנת 363 לסה״ג, אנו מוצאים 
את נציגיה של ה״תורה האטרוסקית" בצבא הרומי. מה 
שנוגע להשקפתם של הא׳ על החיים שלאחר מיתה, הרי 
הציורים והתבליטים, שנמצאו בקברים שונים באטרוריה, 
מראים לנו מצד אחד, שהא׳ ראו את החיים לאחר מיתה 
כהמשך החיים עלי אדמות: מלאים משתאות, משחקים, ציד, 
וכר! ומצד שני, מתגלה לעינינו עולם מלא קדרות ואכזריות, 
שאינו חסר גם השפעה יוונית מובהקת. דסאנתיאון האטרוסקי 
ידוע לנו רק בחלקו מתוך מציאות ארכיאולוגיות ומתוך 
הספרויות היוונית והרומית. בראש האלים האטרוסקיים 
עמדה "שלישיה" מקבלת לשלישיה הקאפיטולינית של הרו¬ 
מים: טיגיה (=יופיטר), אוני (=יונ 0 ומנרוה (=מינרווה). 
שלושה אלה היו החשובים משנים־עשר האלים, שישבו במו־ 
עצת־האלים. ידיעותינו על שאר האלים של הא׳ הן מועטות. 

הא׳ הגיעו למרום־תוקפם במאה השישית לפסה״ג. הצי 
האטרוסקי הפיל אז פחד על ספינות־המסחר של היוונים. 
שודדי־הים האטרוסקיים היו ידועים בכל רחבי הים התיכון. 
האי אלבה היה בידיהם. כן השתלטו הא׳ על חלק מקורסיקה 
והתנגשו עם הפוקיאים, שהתיישבו שם. בקרב ליד אלאליה 
( 540 לפסה״ג) נחלו הפוקיאים תבוסה מידי הא׳ ואנשי־הים 
של קרת־חדשת, ובזה נעצרה התקדמותם של היוונים אל 
החלק'המערבי של הים התיכון. ביבשת־איטליה עברו הא׳ 
את הרי האפנינים והתפשטו במישור הפאדוס, ובדרום הגיע 
שלטונם עד לקאמפאניה. מפלתם בקרב עם הסיראקוסאנים 
ליד קומי ( 474 לפסה״ג) היתה תחילת־ירידתם. מושבותיהם 
מעבר לאפנינים טואטאו ע״י הגאלים משנת 500 לפסה״ג 
בערך ואילך. בדרום נשבר שלטון־האטרוסקים במחצה השניה 
של המאה החמישית ע״י חדירת הסאמניטים לקאמפאניה! 
וכך הוגבל שטח־שלטונם של האטרוסקים בתוך תחומיה של 
אטרוריה במשמעותה המצומצמת של המלה. עם זה הצליחו 
הא׳ לשמור במשך מאות שנים על אופיים הלאומי, על 
לשונם ודתם. אולם עלייתה של רומי שיברה את כוחם תוך 
מלחמות, שנמשכו מאות שנים. תאריך חשוב בהתפתחות זו 
הוא שנת 396 לפסה״נ, כשנכבשה ונהרסה העיר ויי ע״י 
הרומים. מכה קשה אחרת לא׳ היתד, מפלתם בשנת 310 , 
והמפלה הגדולה ליד האגם הוואדימוני בשנת 283 שמה קץ 
לעצמאותם הלאומית. במלחמת־האזרחים בימי סולה שמרו 
-הא׳ אמונים לרומי וקיבלו בשכר זה את האזרחות הרומית 
עוד בתחילת המלחמה ( 91 לפסה״נ). סולד, ייסד באטרוריה 
מושבות של חיילים ותיקים ואלה הצעידו את הארץ לקראת 
רומאניזאציה גמורה, וכך פסקו חייהם הלאומיים של הא׳ 
ונשאר להם זכר רק בידיעות היסטוריות בודדות עליהם, 
בכתבות שקשה לפענח אותן, ובאמנות גדולה ומפוארת. 

״ 17 ,,־ £21 , 1991 .\ 1 .א ; 1925 , 47 , 2 / 30 , ?,',־ £ 217/1 , 11011 ס .? 

£11 )£ 320 ,/',־ 1 < 2 € 23 ',׳ז , 1 ־ 50131 . 6 ; 924 ־ 1 ,) 80711 111 ( 1 / 

2 ), 31 ,מגי, 1/31,0 ,' 1 ,• 13017€1 \ 1311 ) 830 .ם ; 1931 :,(/ 0,3 ־ £21 

. 1924 ., 3,030 ־ £21 ׳{/־! £3 

א. ש. 

הלשון האטרוסקית. הלשון האטרוסקית נשתמרה 
בכתבות, שמספרן הוא 8,500 לערך ושהן מן המאה השביעית 
לפסה״ב עד זמנו של אוגוסטוס. החשובות שבכתבות אלו הן 
זו שעל הטבלה של מריה הקדושה מקאפואה (כ 300 מלים) 
וזו שנרשמה על התכריכים של החנוט שבמוזיאון של אגראם 
( 1,500 מלים). הכתבות הן בא״ב היווני, שאליו נוספה האות 



הגואם 

סצבח־ברונזד, אטרוסקית. כ 300 לפסו־,•נ 
(המוזיאון הארליאולוני, סירגזיד.) 


8 (=¥); אך מובנן נשאר סתום עד היום. אחת מן הסיבות 
לכך היא מה שברוב הכתבות אין אלא שמות פרטיים בלבד. 
לאחר שכתבות דולשוניות אחדות (אטרוסקית־לאטינית) לא 
סייעו אלא לבירורן של מלות בודדות, ניסו לפענח את הכתב 
האטרוסקי ע״י השוואת תפקידן ומקומן של המלות החוזרות 
ונשנות בכתבות האטרוסקיות עצמן. ולאחר שגם שיטה זו 
(שהביאה לידי פיענוח־כתבות בלשונות אחרות) לא הועילה, 
השתדלו החוקרים לפרש את המלים האטרוסקיות על־פי 
השורשים הידועים מלשונות קרובות, אלא שעדיין לא נפתרה 
השאלה מה הן לשונות אלו. מוצא ממעגל־קסמים זה אינו 
נראה לעין בשלב הנוכחי של האטרוסקולוגיה. 

עוד בתקופה העתיקה נאמר, שהאטרוסקית "אינה דומה 
ללשון כל עם אחר". על יסוד דבריו של הרודוטום בנוגע 
למוצאם של הא׳ מלוד שבאסיה הקטנה (ראה למעלה), באו 
חוקרים אחדים בני זמננו לידי החלטה, שאף לשונם של הא׳ 
נשתלשלה מן הלשין הלודית. תיאוריות חדישות אחרות בנוגע 
למקורה של האטרוסקית הן: 1 ) האטרוסקית היא לשון 
איטאלית, שהיתה מדוברת קודם הפלישה ההודו־אירופית 
לאיטליה! 2 ) האטרוסקית היא לשון הודו־אירופית (קורםן)ז 

3 ) האטרוסקית שייכת ללשונות הקאווקאזיות (תומסן,מאר); 

4 ) האטרוסקית היא לשון שמית, ויש לה קשר מוזודק לעב¬ 
רית. ריבוי התיאוריות ושיטות־החקירה בנוגע ללשון זו נובע 












החימירה מאיזו 1 (ברונזה). המאה הה׳ לפסהיג 
הטוזיאין הארכיאולוג', פירנצה 


יעים (קרקךירו אפיים, ועליהם ציורים של פשתה ושל אתיג׳ 
המוזיאון של סארקוויגיה 


נביע (,ריתוך) של כארינום, השאה דו׳ לפסהיג 
ד,מוזיאון של מארמי,'יגיה 


ראש אש- המאה הר׳ לססה׳ג, ציור־קיר בקבר 
האורקום בפארקוזיניד, 


אננות אםיוסקיים (,ביקרו׳) 


אניות פאליסקיים, המאה הגי לפסה׳ב 












583 


אטרוסקים 


584 


עשויות עץ מצופה טראקוטה. הגמלון היה מקושט פסלי- 
חומר. החלק הקדמי היה אולם־עמודים, ומאחוריו היה היכל 
משולש. ממקדש זה נתפתחה צורת המקדש הרומי. העמוד 
האטרוסקי הוא שוק חלקה, נשענת על בסיס ובעלת כותרת 
דורית. צורות הכותרת והבסיס מקורם בהשפעה יוונית* וכן 
גם לוחות הטראקוטה, שמקיפים את מערכת־הקורות. בניגוד 
למקדש היווני המוקף עמודים, מופנה ה״מקדש הטוסקאני" 
לצד אחד. הדבר ניכר גם במבנה החיצוני של המקדש 
האטרוסקי. מקור חשוב לידיעתנו את המקדש האטרוסקי 
הוא תיאור ה״מקדש הטוסקאני״ בחיבור גז 1 ו 661 .ו״ 61 זצ 06 
לארדיכל הרומי ויטרוביום. 

הא׳ היו רבותיהם של הרומים בבניין ערים ודרכים. 
הערים האטרוסקיות בנויות עפ״ר על גבעות והן מוקפות 
חומות (שרידים בקורטונה וטולוניה, פופולוניה, פיזולי). 

הפלאסטיקה של האטרוסקים משמשת לעתים קרובות 
למטרות ׳־קוראטיוויות: באורנאמנטיקה של קברים, בקישוט 
מקדשים ובתבליטים על ארונוודמתים, שדמויות המתים 
מפוסלות על מכסיהם. חומר לכך שימשה אבן מקומית כגון 
טוף, אבן־סיד־וחול, בהט וטראורטין. נראה, שלא היו נוהגים 
להשתמש בשיש, היצירות העתיקות ביותר של הפלאסטיקה 
העגולה הן העתקות, שנעשו לפי יצירות יווניות מן התקופה 
הארכאית הקדומה. למרות גסותן אין יצירות אלו חסרות כוח 
ומקוריות משלהן. דוגמות: פסלי־קברים מוטולוניה ומוולוו. 
כן מורגשת ההשפעה היוונית הארכאית במצבת הקבר של 
איש־מלחמה מוולטרה (אמצע המאה השישית בערך). קבוצה 



רוקדים 

ציור־קיר בקבר אטרוסק' כהרבת סאדקוויניי 


ממיעוט העובדות הידועות עליה בבירור. כך יודעים אנו, 
שמלות הרבה שאלה הרומית מן האטרוסקית, בעיקר בשטח 
הפולחן והאמנות (כגון 511-10 ״(, שחקן). ידועים כמה סיומי- 
יחסות (כגון: 0 מסמן ״בך כשהוא בא כסיום לשם־האב; 
למשל, 1, 31-00 :> 0 ״ז 3 פירושו בן של 5 ח 0 זש\ 1 ) או סיומי גוף 
(*> לגוף נסתר בעבר). מתוך הרשום על גבי כמה קוביות־ 
משחק ידועים השמות של ששת המספרים הראשונים, אך 
סדרם לא הוברר כל צורכו. אחת מן המלות המועטות הברו¬ 
רות היא 0130 (בן), וכן ידוע מובנם של מלות או שמות 
מיתולוגיים יווניים, שעברו מן היוונית לרומית באמצעות 
האטרוסקית, שסירסה אותם. כך, למשל, ע 110 ס 601 <)! 7 ביוונית 
("פרצוף" בעברית) =מסכה, הגיע לרומית בצורת 3 חנ>$ש 6 <ן. 

ת 16 { 150 ח 3 תז־ 10£61 ) 10 ז 6 ^ . 065011 : 111 ) , 16361 ? .£ 

, 1925 , 1 ) 171110 ) , 011031:1 .? ;( 1931 ,: 1 : }בן 501 ח 1556 ׳*\ו 101 >זרן 5 

. 94 — 60 , 1 

ח. ר. 

האמנות האטרוסקית. אפיינית לאמנות האטרוסקית 
היא מצד אחד תלותה באמנות היוונית ומצד שני עצמותה 
החזקה, שמתבלטת ביחוד במבנה המונומנטאלי של הקברים, 
בפלאסטיקה הריאליסטית של הפורטרט, באמנות המתכת 
ובגליפטיקה. גדולה היתר, השפעת האמנות האטרוסקית על 
האמנות הרומית. 

דרגות ההתפתחות של האמנות האטרוסקית: 

1 ) האמנות הקדומה (המאה השמינית עד המאה החמישית 
לפסה״ג): א) הסימון הגיאומטרי והסימון הקדום בעל הצב¬ 
יון המזרחי (המאה השמינית עד תחילת 
המאה השביעית; ב) הסיגנון המאוחר בעל 
הצביון המזרחי (עד אמצע המאה השי¬ 
שית); ג) השפעה יוונית־אטית ( 475-575 ): 
ד) ירידת האמנות הקדומה ( 475 — 400 
בערך). 

2 ) האמנות במלוא התפתחותה ובניוונה 
(מן המאה הרביעית עד המאה הראשונה 
לפסה״ג): א) פריחה חדשה (המאה הרבי¬ 
עית); ב) השפעות הלניסטיות בתחילת- 
הירידה (המאה השלישית עד תחילת המאה 
השניה); ג) ירידה (המאה הראשונה). 

צורות הקברים. מזמנים קדומים ביו¬ 
תר נהגו הא׳ להטמין את מתיהם (שלא היו 
שורפים אותם) בבורות ( 0556 ?).. לעתים 
נמצאו ׳ב״פוסי" אלה ארונות־אבן. דוגמות־ 
קברים מאוחרות במקצת מן ה״פוסי" הם ה - 1 זז 60 צ ־!)ו״סין 
4010 (״קברי־פרוזדור״) וה 011 x 011 ("עיגולים", בנויים מאבן), 
שהיו גבעות־קברים עגולות ושטוחות. אחריהם באים קברי- 
כיפה המזכירים צירות־קברים מיקניות. מקברים אלה הולך 
ומתפתח מן המאה השביעית ואילך הקבר־התא. קבר זה 
חצוב או בנוי בסלע ועליו גבעה בצורת חרוט, שמשמש 
כעין כיפה (;!"!סוס"!). בכמה מקברי־תא אלה מצויים ציורי- 
קיר נהדרים ומתנות שניתנו למתים (למשל: קברי־רגוליני- 
גאלאסי בקארי, ה 1 ת 11 )־ 31 ו״ 86 1001133 בפראנסטי). 

הארכיטקטורה. המקדש (שרידים במארצאבוטה, 
פיזוילי, פירנצה, או׳רויטו, טארקוויניי וויי) נבדל בתרשים- 

לר ״• 1 ♦-• : • . " ד• 

היסוד המצומצם שלו מן המלבן המוארך יותר של המקדש 
היווני. הוא התרומם על יסוד גבוה. העליה והתקרה היו 


בפני עצמה הם המכסות של ארונות־אפר ארכאיים של חרס 
עשויים בצורת ראש אדם (עפ״ר מקיוסי). 

עשירה היא הפלאסטיקה של כלי־חרס. היצירה היפה 
ביותר מסוג זה הוא אפולו מויי בסיגנון קדום ( 500 לפסה״ג 
בערך; רומי, 010113 171112 ), יצירתו של האמן וולקה מויי, 
כפי שמוסר לנו פליניוס. כן יש להזכיר בראש וראשיה 
את קבוצות־הטראקוטה (בגודל טבעי של ארונוודמתים), 
שמראות גבר ואשה מסובים למשתה. הן באות מקארי (סוף 
המאה השישית) ומקיוסי (אחר התקופה הארכאית). קרובים 
לסיגנון הפרגאמני' של התקופה ההלניסטית הם ראשי- 
טראקוטה מארטיום (במחצית הגודל הטבעי). אמנות- 
הברונזה עשירה בפסלים קטנים, ששימשו ההקדשות 
( 10 ז 0 ז\). המפורסמות שבברונזות הגדולות הן: הברונזה 












פרםק 1 בקבר אטרוסקי עתיק 


׳קלופדיה העברית (כרך ב) 




585 


אטרוסקים — אטרופיה 


586 


הידועה בשם 6 ז 0 :ז 3 § 10 ז 1 \) ("הנואם"! פירנצה, המוזיאון 
הארכיאולוגי), המארס מתודי (רומי, המוזיאון הוואטיקאני), 
הזאבה (רומי׳ "ס 31 ׳\ז 86 ת 00 161 ) 313220 ?), והחימירה 
(פירנצה, המוזיאון הארכיאולוגי). אמנות־הפורטרט 
האטרוסקית מצויינת בהבעה ריאליסטית ("וריזם"), ובזה 
הקדימה את אמנות־הפורטרט של הרומים. 

הדוגמות החשובות ביותר לציור האטרוסקי מצויות 
בעיקר בקברים כציורי אלפרסקו (החל מן המאה השישית). 
זמן פריחת־הציור חל במאות החמישית והרביעית לפסה״נ. 
ההשפעה האטית מתבלטת בראש וראשונה בציורי הקברים 
מטרקוויניי, שהם עתיקים יותר: קבר האוגורים ( 3 ), קבר האגנות המצויירים ( 11 מ 1 ק 11 ז! 3$ ׳\ 161 )), 
קבר הטרקלין ( 1011010 זז 161 >), וכיו״ב. אעפ״כ אי־אפשר שלא 
להבחין ביסודות אטרוסקיים עצמיים של סיגנון. סיגנון קדום 
יותר מראות תמונות־הקיר שבקבר האורקוס (-' 1611 > 3 נ 1 ות 0 ?' 
0 :>ז 0 ) והקברים של ״שבע הדרכים״( 63011111 5611:6 ; אורויטו, 
המאה הרביעית) וגם "קבר־פראנסוא" 13000151 ? 3 נ 1 וח 0 ?') 
מוולצ׳י(גם כן מן המאה הרביעית). הנושא של ציורי־הקיר 
הם מחזות מן המיתולוגיה היוונית והאטרוסקית. המחזות 
האטרוסקיים מתארים לעתים את אלוהי־המוות. אפשר לעקוב 
אחר ציור־הקירות האטרוסקי עד למאה השניה לפסה״ג. 

האמנות הזעירה. אמנות־המתכח, ובראש וראשונה 
אמנות־הצורף (סיכות, טבעות, עטרות, ענקים), והטכניקה של 
הברונזה היו מפותחות מאד אצל הא' ביהוד במאות השישית 



תיבת־אפר אטרוסקית 


והחמישית. ליד פלאסטיקה זעירה של פסלים מצויים הרבה 
כלים, ביחוד נברשות וזכוכיות של מראות, שבצד האחורי 
שלהן נראים פיתוחי מחזות מיתולוגיים (סמוך לסוף המאה 
השישית עד המאה השניה לפסה״נ). הגלי פ טיק ה 
(פיתוחי־חותמות באבן), ביחוד מן המאה השישית, קרובה 
היא כל״כך באיכותה לדוגמות יווניות ואטיות, עד שלפעמים 
קשה להבדיל בין אלו לאלו. בקברים של המאה השמינית 
והשביעית מופיעים מינים מקומיים שונים של קראמיקה, 
ובתוכם בראש וראשונה הסחורה המכונה "ביקרו", המלוטשת 



גבעת־קברים אטיוסקית בקרבת סרגטרי, המאה הז׳ לפסה־נ 


והצבועה שחור. מן המאה השביעית ואילך הולך ומתרבה 
היבוא של אגנות יווניים, תחילה של אגנות קורינתיים טרם־ 
היסטוריים, ומן המאה השישית ואילך— של כלים אטיים.ועד 
מהרה התחילו מחקים באטרוריה את האגנות האטיים. אמנם, 
החיקוי נפל בדרך כלל הרבה מן הדוגמה. במאה החמישית 
הובאו גם אגנות יווניים־קאמפאניים לאטרוריה ("מין קאמ־ 
פאנו־אטרוסקי"), שאף דוגמתם יצרו הא׳. בזמן מאוחר יותר 
גורלה של הקראמיקה הוא כגורל האמנות האטרוסקית, כלומר 
היא מגעת לידי ירידה כללית. לסוף נעלמת הקראמיקה 
האטרוסקית לגמרה משום שנדחתה מפני הקראמיקה הרומית 
לאחר שזו האחרונה הושפעה ממנה הרבה. 

. 0 .ט ת 0 ט ? 6 . 14 ; 1841 , 61 ^ 116 ) 5 714556116 )£ ,!! 0 ־ 1131 ?£*) .£ 
- 1 זטי 1 ; 1870-1916 , $€116 11 ׳ 1111 117716 46116 7111662 1 
, 511311 ?£^ .? ; 1900 , 06111171611 611 ^ 012111 026 

י 0 ז ) 00 ^׳\ .? ; 1911 ,!{( 101116116 / 0 6 ) 1 ^ €01010 1115611171 ^ 87111511 
-?! 2 ( 701 £171156011 , 01115 € 11 ? 1 .? ; 1921 , $4416761 0 / 16 > 1 ) 1 £>?'(} 6 016 

¥01111111 £5, 1922 ; £. !>. ^311 £□?£ 11 , £1^(4701166 7677000110 
761)611)10)1$ 112 7.1)117;<1 <111(1 7(11)111)1 111 1116 51X111 0714 7)(1/2 

, 60 ־ 7113 ) 7 40110716 0710 ) 5 , 0110311 \ 1 ; 1922 ,. 0 . 8 ({ €021117 
,׳ £032103 . 0 .( ; 1936 , 71711560 6 ) 17 >'£ , 0511011 . 0 ; 1927 

. 1947 ,§ 701721172 - 056 /[" 156012 ) £17 

פ. כ. 


אטרופיה (יוו׳ —העדר־מזון), הקטנה של אבר 

או רקמה כתוצאה של צמצום או הפסקה בחילוף 
חומרי־המזון באברים, שכבר הגיעו לבגרות. מבחינים בין 
א' פשוטה, שבאה מחמת הפחתה בנפח של התאים והסיבים, 
שמהם בנויה הרקמה, ובין א׳ מספרית, שבה נעלמים תאים 
וסיבים כליל. דוגמה לא׳ פשוטה היא הא׳ של השרירים, 
שבאה כתוצאה של חוסריפעולה! דוגמה לא׳ מספרית — 
הצטמקות הרקמות הלימפאטיות והאשכים בשנות־הזקנה. 
גורמי הא׳ שונים הם: א) זקנה. בגיל"זה קיימת נטיה לא׳ 
באברים הרבה׳ כגון בשד הנקבה׳ ברחם, בשחלות, באשכים, 
ברקמות לימפאטיות וברקמת השומן. ב) רעב ממושך, שגורם 
א׳ לשומן התת־עורי, לשרירים ולאברי־הגוף הפנימיים. 
יש גם ,רעב׳ ברקמות ובאברים בודדים מחמת מחלה, 
שגורמת להצטררותם של צינורות־הדם (כגון ארדדיו־ 
סקלרוזה) ולהפדעה בהספקת־הדם בחלק מסויים של הגוף. 
רעב כזה הוא לפעמים תוצאה של לחץ: ידועים השינויים 
בעצמות ובאברים הפנימיים שסיבתם — מחוכים צרים. 
ג) חוסר פעולה. כך, למשל, לאחר מחלה ממושכת, שמכרחת 
אדם לשכב במיטה, נחלשים השרירים ונפחם פוחת. דבר זה 
בולט בשרירי יד או רגל, שהיו במנוחה מוחלטת לאחר 









587 


אטרופיה — אמרות 


588 


טיפול בגבם מחמת שבר. ד) רעלי־חידקים עלולים לגרום 
א׳ לאברים שונים. כפי שאפשר לראות במחלות־זיחום 
ממושכות. ה) אחת מצורות הא׳. שעדיין אץ יודעים לבאר 
אותה כראוי׳ היא הא׳ הנורוטרופיח: כשהעצבים של איזור 
ידוע נחתכים או נפגעים ע״י מחלה, מתנוונות והולכות 
הרקמות של אותו איזור. קשה לברר בדיוק באיזו מידה 
נגרמת א׳ זו ע״י חוסר־פעולה ובאיזו מידה — ע״י חוסר 
גירויים טרופיים, שכרגיל הם מועברים ע״י אותם העצבים. 
כדוגמה לסוג זה של א׳ יש לראות את השינויים הניכרים 
בגפיים. שנפגעו עצביהן ממחלת שיתוק־הילדים. 

ס. ו. 


אטרופין (;)מ^סזזג, מיוו׳ — בלתי־גמיש), אל־ 

קלואיד (ע״ע) מצמחי משפחת הסולניים (ע״ע), 

בעל פעילות פארמאקולוגית גדולה וחשיבות רפואית מרובה. 
מצוי בעיקר ב 3 ו 1 חס 1 > 0112 ל 1 3 ק 0 ז 1 \/ וב ו 11111 מ 0 ומ 2 ז]$ 3 זטז 3 ( 1 
בצורת ה 1 ־היאוסציאמין. אלקאלואיד זה ניתן בנקל לראצ־ 
מיזאציה (ע״ע סטראובימיה) ונהפך בתהליכי־הפקתו ממקו¬ 
רותיו הטבעיים לצורת־ 11 >, שהיא הא׳ המסחרי. — הפעולה 
המרדמת של תכשירי הסולאניים ותמציותיהם כבר היתד. 
ידועה לקדמונים, ופעולתם המשכרת — ביה״ב. בשימושם 
לשם ריפוי התחילו במאה הט״ו. הא׳ עצמו בודד ב 1833 . 
טרוסו(ע״ע) היה הראשון, שהתחיל משתמש בו בריפוי של 
הקצרת, ומאז נעשה סם מרפא מקובל, שהירבו להשתמש בו. 

הא׳, 3 סא 0179 23 , חומר גבישי מחוסר־צבע, הוא מר 
מאד. מסיםותו,במים מועטת. כחומר ראצמי הוא מחוסר 
פעילות אופטית. הפעילות הביולוגית שלו מצטמצמת 
בסטראואיזומר 1 בלבד ! לפיכך אין עצמת פעילותו של הא׳ 
המסחרי אלא כמחצית פעילותו של ההיאוסציאמין הטבעי. 
מבחינה כימית הא׳ הוא אסטר של הכוהל האמיני הטבעתי 
טרופין ( 1 ) עם החומצה הטרופית ( 11 , שהיא החומצה ה< 
הידרוכסי-*-פניל-פרופיונית ומכילה פחמן אסימטרי), והוא 
ניתן בנקל להידרוליזה למרכיביו: 


טס. 5 ט 0 

! 

טס*— 00 — : 


4 ט 0 6 טס - 


- 011 , 


־ מס — 0 , 


0 — טס ,ט 0 .זוז 
1 1 


ט 


,מס¬ 


¬מס 


ט 


,ט 


הטרופין הוא צירוף של גרעין פיפרידיני וגרעין פירו- 
לידיני, הוא קרוב במבנהו לאקגונין מצד אחד ולסקופולין 
מצד שני. נמצא, שמבחינה כימית קרוב הא׳ לשני סמים 
חשובים אחרים — הקוקאין והסקופולאמין(עיין הע" הללו). 
מבחינה פארמאקולוגית הא׳ הוא רעל ומשתק ספציפי של 
קצות העצבים הפאראסימפאתיים (ע״ע עצבים: המערכת 
האוטונומית) בכל חלקי־הגוף, שאליהם העצבים הללו 
מגיעים, המכאניזם של פעולתו הוכר כעיכוב פעולת הא"- 
טיל־כולין (ע״ע), שהוא מופרש באותם המקומות עצמם. 
בזה מוסברות כל התופעות של השפעת הא׳ על הגוף החי: 
הרחבת האישון; החשתה של פעולת־הלב! הסמקה והנמכת 
לחץ־הדם! הפחתת המתח של כל השרירים החלקים בצינור- 
העיכול, בדרכי־הנשימה ובדרכי־השתן, ועצירת פעולת- 
ההפרשה של בלוטות הזיעה. הרוק והדמעות. מכאן השימוש 
הרפואי המרובה בא׳: 1 ) בריפוי-עיניים — לשם הרח¬ 
בת האישון לצורכי-ריפוי או לצורכי־בדיקה של העין < 
2 ) בקצרת — להתרת העווית של שרירי הסימפונות; 


3 ) להתרתם של מצבי גירוי ועווית שונים בקיבה ובמעיים, 
כגון הקאות ושילשולים קשים, או בצינורות־המרה, למשל 
בהתקפה של אבני-מרה! 4 ) להתרת מצבי־עווית של צינורות- 
השתן׳ למשל בהתקפת אבני־כליות! 5 ) במצבים מסויימים 
של חולשת־הלב % 6 ) כנגד פעילות יתירה של בלוטות הרוק 
והזיעה. מנת הריפוי המקובלת בכל המקרים הללו היא 
מסדר־הגודל של 1 מ״ג, ואין היא גוררת עפ״ר שום תופעות- 
לוואי זולת הרגשה של יבושת הפה והגרון ושיתוק חולף 
של האקומודציה (ע״ע). 

לא׳ יש גם פעולה מיוחדת על מערכת־העצבים המרכזית, 
ובפרט על קליפת-המוח, וע״י כך — על התודעה. בנידון זה 
רגישותם של בני־אדם שונים לא׳ שונה מאד׳ אך בדרך-כלל 
השפעתן המרכזית של מנות קטנות מועטת היא ואינה 
מורגשת אלא בליאות ותדהמה קלה. במנות גדולות יותר 
הפעולה הפוכה ומתבטאת בגירוי נמרץ, שמביא לאי־שקט 
מוטורי ונפשי עד כדי התפרצויות חמורות (,שיכרון׳), 
שמחייבות שימוש במורפיום לשם השקטתן. הרעלה קשה 
בא׳ עלולה לגרום מוות מחמת שיתוק מרכזי. המנה הממיתה 
נאמדת ב 0.01 ג׳ בילדים ובטס ג׳ במבוגרים. 

בשימוש הפארמאצווטי מצוי הא׳ בצורה של הסולפאט 
הנקי, או בצורה של תכשירים צמחיים: עלי-בלאדונה 
( 1.0% — 0.3 א׳ או היאוסציאמין) ותמצית בלאדונה ( 1.5% 
אלקאלואיד). אסטרים של טרופין עם חומצות אורגאניות 
שונות מכונים טרופאינים. ביניהם חשוב ההומאטרופין — 
*סא 21 ט 0 16 1 , שהוא אסטר של טרופין עם חומצת־השקדים, 
שמשמש תחליף יעיל לא׳ בריפוי־עיניים. 

י. ל. 

אטרות (-יד ימין), עדיפות השימוש ביד השמאלית לעומת 
השיימוש הרגיל ביד הימנית. תופעה זו של 
"שמאליות־היד" נחשבה כבלתי-רגילה עוד בימים הקדומים, 
שהרי הכתוב מציין את אהוד בן גרא כ״איש אטר יד-ימינו" 
(שופטים ג, טו), או אומר על שבט־בנימין, שמנה "שבע 
מאות איש בחור, אטר יד־ימינו" (שופטים כ, טז). כל 
המחקרים על שכיחותה של האיטרות מאשרים פה אחה 
שהאיטרות המתמדת מצויה פי שניים בין הזכרים משהיא 
בין הנקבות! ויחם זה קיים בדרך כלל גם לגבי המבוגרים 
וגם לגבי ילדי־בית־הספר. חקרו ומצאו, שעד לחודש השביעי 
לחיי־האדם שלטת הדו־ידיות, ומכאן ואילך מתבלטת העדפתה 
של היד האחת, שהיא על־פי רוב הימנית. העדפתה של היד 
השמאלית פוחתת והולכת במשך שנות־הלימוד. שכיחותה 
של השמאליות משתנית, לפי הבדיקות השונות בגילים שונים 
של הילדות והנוער, מ 4% עד ל 12% , בעוד שאצל המבוגר 
יש לקבוע את שכיחותה בשיעור של 5% — 4 . בימניות או 
בשמאליות של היד קשור גם המיקום של מרכזי־הדיבור 
(בהמיספידה השמאלית או הימנית). בעוד שאצל ימני־היד 
מרכזי־הדיבור הם בהמיספית השמאלית, הרי אצל שמאלי- 
היד הם בהמיספירה הימנית, רצפיית מסויימות הוכיחו, שאף 
אצל ימני-יד מלידה עשויה שמאליות היד שמאונס, שנרכשה 
בגיל מבוגר, כגון לאחר קטיעת היד הימנית, להמריץ את 
התפתחותם של מרכיי-דיבור נוספים גם בהמיספירה הימנית. 
במקרים אלה זוקפים את המרצת־התפתחותם של מרכזי- 
הדיבור בהמיספידה הימנית ה״אילמת" בעיקר על חשבונה 
של פעולת־הכתיבה ביד השמאלית. כן מצאו, שליקויי-דיבור, 
כגון גימגום, מצויים יותר אצל איטרים משהם מצויים אצל 






589 


אטרות — אטדש, אל , 


590 


ימני-יד. השמאליות שמלידה אינה מצטמצמת כרגיל רק 
ביד אלא מקפת גם את הרגל וגם את העין, והיא מתגלית 
בהעדפתה של הרגל השמאלית לפעולות מסויימות ובשלטונה 
של העין השמאלית בתהליך־הראיה. תופעות־השמאליות 
מצויות ביסודן גם אצל שאר בעלי־החיים. ל. ה. 

אטריבוט (בלאט׳ תעתגן&ז^), באמנות ובמיתולוגיה — 
סמל או סימן, שמוסיפים לדמות מתוארת מתוך כוונה 
לציין בזה את טיפוסו של המתואר או את אופיו האישי. בת¬ 
קופת העתיקה נהגו להוסיף א" לתיאורי אלילים. כך, למשל, 
שימש אגד־הברקים א׳ של זוס, לילית —א׳ של אתיני, מטה 
״תירסוס״ וגפן — א׳ של דיוניסוס, וכו׳. הא׳ של האל 
הסקאנדינאווי טור הוא פטיש. סמלים מקבילים משמשים כא" 
בתיאורי האלילים והקדושים באמנות של הודו, סין, ועוד. 

באמנות הנוצרית מציינים הא" או את חשיבותו של 
הקדוש בשביל הכנסיה (כגון: ציור של ספרים), או שהם 
מרמזים על נס שקרה בחייו (כגון: ציור של אריות מאול¬ 
פים), או על מיתת־המעונים שלו לשם הדת (עפ״ר כלי־ 
העינויים, שבהם עינו את הקדוש). 

המנהג של תוספת א" מצא את המשכו גם באמנות 
החולונית מן המאה הט״ז ואילך. כך, למשל, מתוארים 
בפורטרטים נסיכים בבגד צבאי מפואר, ארדיכלים — ביחד 
עם כלי־מדידה, נשים—בתוספת מראה או תכשיטים, ולעתים 
יותר רחוקות: מטבע ביד המתואר או ספריה מאחוריו. — 
בפילוסופיה א׳ הוא תואר לאלוהות, או תכונה מיוחדת 
לאומה, שבה נתייחדה וניתארה, או אף תואר, תכונה או מצב: 
שהם דבקים באיזה עצם או נושא. 

אטריום (בלאט׳ 1 ז 1111 זז 3 ), בתקופה העתיקה — אולם־הכני־ 
סד, והחדר המרכזי של בית רומי, שמימינו ומשמאלו 
נקבעו פתחים, שהוליכו לשאר חדרי הבית. באמצע תקרתו 
של הא׳ היה פתח מרובע ( 1 מנ 11 עגז 1 ק!מס 0 ), שדרכו נכנסו אור 
ואויר וגם מי־הגשמים, שירדו אל בריכה שברצפת־החדר 
(ו 11111 ע 111 סרמ 1 ). בצורתו הראשונית היה הא׳ חדר, שבתקרתו 
היה פתח כדי שיצא דרכו עשן־הכיריים. מכאן השם "אטריום": 
שחור, מפוייח. ביד,"ב נקראה גם החצר הפתוחה לפני הבאסי־ 
ליקי בשם א׳ — מונח, שנוצר במקרה זה מתוך שיבוש של 
המלה היוונית דס^״ס, שפירושה "פתוח", "נמצא תחת 
כיפת־השמים". 



תבנית של אסריום. הפתח בתקרה הוא ה 1 ״נ 11 עט 1 קחז 00 


אטךי 1 ת, מזון מבצק קרוץ ומיובש, שהוא עשוי בצורות 
שונות: (א) שיפודים ארוכים, כגון הא׳ האיטלקיות, 
שנקראות "מאקארוני", ספאגטי" ו״ורמיצ׳לי". (ב) אטריות 
קצרות בצורת כוכבים, צדפים, אותיות־אלפבית, וכד׳. להכנת 
א׳ בתעשיה משמש בעיקר קמח־חיטים אוסטראלי או קאנאדי 
נקי מסובין, ששיעור טחינתו 60% . אפשר להוסיף לבצק 
מלח וחומרי־צביעה וביחוד ביצים, שהן מקנות לבצק צבע 
צהוב טבעי ומסייעות לסגולות־הליכוד הדרושות לו. תוספת 
של קמח סויה (ע״ע) טובה להשבחת־הטעם ולהגדלתו של 
הערך התזוני. א׳ נעשות מריקועי־בצק דקים, שמועברים 
בלחץ דרך לוחות־דפוס מנוקבים בצורות שונות וקוטר שונה. 
הן מובאות עד מהרה לחדרי-ייבוש כדי למנוע תהליכי- 
תסיסה. הייבוש הוא השלב החשוב ביותר בתהליך. הוא 
נעשה בטמפראטורה ממוצעת של ׳' 40 במשך 24 — 48 שעות. 
מ 100 ק״ג של קמח מתקבלים בערך 95 ק״ג של א׳ יבשות. 
הא׳ ממין משובח הן הקשות והגמישות׳ שלאחר שהורתחו 
במשך 10 דקות הן תופחות כדי פי שניים מגודלן. מוצרי א׳, 
שנעשו כהלכה, עשויים להשתמר זמנים ארוכים אם ארוזים 
הם בחבילות ושמורים במקום יבש וצונן. א׳ מכילות בערך 
17% לחות, 10% חלבון׳ 3% שומן׳ 69% פחמימות, 1% אפר, 
1 כ 0.8% סובין. 

אטרכסיה (ידו׳ *> £1 *>?* 1 **> — אי־הפרעה), שלוות־נפש. 

שאינה מופרעת על־ידי שום היפעלות! שאיפתה 
העליונה של כמעט כל תורת־המידות היוונית שלאחר אריסטוז 
הערך העליון באורח־החיים לפי תורתו של אפיקורוס (ע״ע). 
הסטואיציזם מסמן שאיפה עליונה זו גם במונח ,אפתיה־ 
(העדר־תאוות). במונח א׳ הירבו להשתמש הספקנים, שנמנעו 
מלחוות דעה על דברים שנראו להם בלתי ניתנים לבירור, 
ומפני־כן שאפו להתייחס אליהם באדישות או בשוויון־נפש. 
הראשון שהשתמש במונח א׳ היה דמוקריטוס (ע״ע). 

אטר#, אל־ ׳ משפתה דרוזית ענפה, שיש לה השפעה ושל¬ 
טון בהר־הדרוזים שבדרום־מזרחה של סוריה. מוצא 
המשפחה הוא׳ כנראה׳ קורדי (מצפון סוריה) ז בשנות- 
השישים של המאה הי״ט היגרה להר־הדרוזים ועד מהרה 
הצליחה לרשת את מקום משפחת חמדאן, ששלטה שם עד 
אז. מאז לא יצא מידי משפחת א׳ השלטון הפיאודאלי על 
הדרוזים (ע״ע). 1921 נוספה על שלטון זה גם משרה רשמית 
של מושל-הר־הדרוזים׳ שמאז נמסרה ע״י שליטי סוריה, 
צרפתים ומורים כאחד, לאחד מבני־המשפחה. בשנים האח¬ 
רונות ניכרת בהר התנגדות גוברת לשלטון של משפחת א׳. 
זוהי התחרות משפחתית, שיש בה גם ניצנים ראשונים של 
אופוזיציה "עממית" לשלטון פיאודאלי. כיוון שמשפחת א׳ 
יש לה עמדה ספאדאטיסטית בהר־הדרוזים והיא מתנגדת 
לשלטון המרכזי שבדמשק, נוהג שלטון זה לתמוך במתנגדיה. 
ב 1947 החמירו ניגודים אלה עד למהומות־דמים. 

למשפחה שלושה סעיפים עיקריים: חמוד, 3 ג׳ם ואיסמעיל. 
מסעיף איסמעיל יצאו האמידים, ששלטו בדרוזים שבהר 
מ 1869 ועד ימינו (אברהים א׳, 1869 — 1892 ! שבלי א׳, 
1892 — 11904 יחיא א', 1892 — 11914 סלים א׳, 1914 — 1923 , 
הוא הראשון, שנתמנה ע״י הצרפתים גם כמושל הר-הדרוזים! 
מחמוד א׳, 1923 — 1926 ) ורוב האישים בעלי ההשפעה שבין 
בני-א׳ בדור האחרון. החשוב שבהם הוא: 

סולטאן אל־אטרש (נולד בש׳ 1891 ), מנהיגם של 








591 


אטרש, אל־ — איאולאוס 


592 


הדרוזים שבהר וגיבורם הלאומי. במלחמת 1914/18 התנגד 
לתורכים ובסופה שיתף פעולה עם האמיר פייצל! לא כרוב 
בני עמו ומשפחתו, שהעדיפו ניטראליות. משנמסר המאג־ 
דאט על סוריה לצרפת ופייצל גורש׳ נעשה סולטאן אל-א׳ 
אויב־צרפת. ב 1921/22 אירגן מרידה נגד השלטון הצרפתי 
ואח״ב ברח לעבר־הירדן; ב 1923 קיבל חנינה וחזר להר. 
ב 1925 עמד בראש המרד הדרוזי הגדול׳ שהפך למרד הסורי 
(ע״ע סוריה). משנכשל המרד (ב 1926 ) נעשה גולה (עפ״ר 
בעבר־הירדן), וחזר להר־הדרוזים אך לאחר החנינה, שניתנה 
לראשי־חמרד רק ב 1937 . מאז פרש מן החיים המדיניים 
הפומביים. אך השפעתו מאחורי־הקלעים מרובה. תומך בתכ¬ 
נית "סוריה רבתי" של עבדאללה, שליט עבר־הירדן׳ ולכל 
הפחות הוא דורש לצרף את הר־־הדרוזים אל עבר־הירדן. 

י. שם. 

אטתים, אטתידזגרפים (ביור 01 ק>^ץ 0 ^ 1 ^!ז 4 . ,;?סז•(/ , ). 

בשם "אטתידות" נקראו חיבורים, שעסקו בהיסטוריה 
של אתונה ואטיקה לפי סדר הארכונטים שנה אחר שנה. 
בחיבורים אלה נרשמו לא רק מאורעות מדיניים, אלא בעיקר 
עניינים גנאלוגיים, דתיים, מיתולוגיים וטופוגדאפיים. מחברי 
הא׳ נקראו אטתידוגראפים. חיבורו של הלניקוס ממיטליני 
(ע״ע), בן המאה החמישית לפסח״נ. על אטיקה, מתקרב 
לטיפוס חא/ אולם ספרות הא׳ נתפתחה רק מתקופת דמו־ 
סתנס ואילך והגיעה לפריחה בתקופה האלכסנדרונית. 
קליטודימוס (או: קלידימום) נקרא בפי פאוסאניאס בשם 
זקן הא׳ ( 15,5 ץ). בין המפורסמים שבין הא׳ יש לציין את 
אנדרוטיון, איש ריבו של דמוסתנס. החשוב שבאטתידו־ 
גראפים היה פילוכורום מן'המאה השלישית, בן־דורו של 
אנטיגונוס גונאטאס.— רוב סופרי הא' היו כוהנים או חוזים, 
שמצאו עניין מיוחד בפולחני אטיקה, ספרותה ועתיקותיה. 

מ^׳ 0 ז-/ 4 :>?> £77 ׳ 30 11€ ז 1€ זז 1£ )זי 1 016 , 1300137 
./ן $€\ 1$101€ ז\/ י 7112 \ 113100 נ 7 \\ ; 1948 , 61 ־ £01 \ 0 

.££ 277 ,. 1 

אי, ע״ע בכרך־מילואים. 

איא, או אנב, 
בדת השומרית- 
האכדית, השלישי 
בשלישיה של הא¬ 
לים: אג, א?לל, 
איא: אל המים וה¬ 
ימים, שמקום מש¬ 
כנו—אפסו: מעט־ 
קי־הימים. נערץ 
גם כאל החכמה 
והתרבות האנו¬ 
שית, כמגלה־הכ- 
תב וכנותן את 
ספר־החוקים ה¬ 
ראשון. א׳ יצר את 
האדם מן העפר, 
נפח בו רוח־חיים, 
לימדו דעת ומלא¬ 
כה, והוא גם הגן עליו וישמרו מכל רע. כך הודיע לאתנ־ 
פשתם (ע״ע) על סכנת המבול, יעץ אותו לבנות את התי¬ 


בה והזהיר את אדפה י(ע״ע), שלא יטעם מן המטעמים 
שיוגשו לפניו בשמים בפקודת אנ. אנס הוא גם הגיבור של 
המיתוס השומרי הקדום "אנכ וננח׳רסג", אגדה דומה לסיפור 
המקראי על גן־העדן. מקדש א׳ בארד היה אחד מן המקומות 
הקדושים העתיקים ביותר בארץ שומר. מקדשים לכבודו 
נבנו גם בערים אחרות בבבל ובאשור. 

־ 3 ־ 31 ?*' ח 13 ז 16 ז $111 3 1 > 1 ז 0 י ־ €1 מ 31 ז£ .א .$ 

- 1945 יי 115€ > 

אי־אויךניים ( 20201-01110 ), חידקים, שאינם זקוקים לחמצן 
מולקולארי חפשי לשם קיומם וריבויים, שלא 
כאוירניים (ע״ע). א״א יחסיים (. 2 ^ £30111131:1 ) מסוגלים 
להתקיים גם בסביבה, שיש בה חמצן! א״א מוחלטים 
(. 2 ש:ז 11£3 נ 01 , 0£ ״ 51 ) הם חידקים, שהעדד־חמצן הוא תנאי 
לקיומם. החיים ללא חמצן ( 10515 נ 36101 ח 3 ) נתגלו ע״י פאסטר 
ב 1863 ! הם אפשריים ע״י ניצולה של האנרגיה המופקת 
בתהליכי תסיסה. בניגוד לשאר האוירניים אין א״א מוחלטים 
מכילים את .מערכת הציטוכדום (ע״ע חמצון). בין א״א 
יחסיים יש בעלי-ציטוכרום ומחוסרי־ציטוכרום, — על אה״א 
היחסיים נמנים כל חידקי המעיים, הכדרים של דלקת־הריאה 
ומינים שונים של מתגי־חלב. על אה״א המוחלטים נמנים 
המתגים מן הסוג של קלוסטרידיום; ובכללם המזיקים 
המסוכנים גורמי הטטנוס (ע״ע), הבוטוליזם (ע״ע) ורקבון- 
הפצעים. — רגישותם של אה״א המוחלטים לחמצן שבאויר 
מבדלת אותם משאר כל היצורים שבעולם הצומח והחי. 
מתחילה שלטה הדעה, שהחמצן מרעיל חידקים אלה! אולם 
פאסטר הסביר את קיומם בטבע כתוצאה משיתוף־חיים עם 
חידקים אוירניים, שקולטים את החמצן ויוצרים מצב של 
העדר חמצן. על יסוד הסברה זו נתפתחה שיטה של גידול 
א״א בתרבויות סגורות ביחד עם אוירניים שמשמשים כקושרי 
חמצן. — הפעולה המזקת של החמצן יוחסה ליצירתה של 
על־תחמוצת־מימן ע״י א״א ולהעדרה של קטלזה (ע״ע), 
שמפרקת׳ תחמוצת זו. אולם נמצאו א״א שאינם יוצרים 
1202 ־ 1 , וגם נתברר, שאין תוספת קאטאלאזה מסייעת לגידול 
א״א בנוכחות־אויר. בעיית אה״א המוחלטים נפתרה ע״י מה 
שהצליחו לגדל א״א בנוכחות חמצן בתוספת חומרים מחזרים, 
כגון ציסטאין, ח' אסקורבית וח , תיאוגליקולית, שמנמיכים 
את פ 1 טנציאל־החיזור של הסביבה. הוכח, שאין א״א מור¬ 
עלים ע״י חמצן או 1-1202 , אלא שתהליכי חייהם מותנים 
בפוטנציאל־חיזור נמוך יותר מזה של שאר החידקים (ע״ע 
אובסידורדוקציה). 

. 0 335 335 ; 1943 ,<ץ< 11 ! 0  801:1 / 0 1 ) 11 ) 811110 ? 7/1 , 33515011 . 5 . 0 1 .>חב ׳צ 10 ק 70 

. 1948 ,׳ 5 >';מז,מןמ,/ 11114 

א. ל. א. 

איאזלאום ( 00 :־>ג 70 ), מגיבורי המיתוס התיבאני וקרובו, 
מלווהו ורכבו של הראקלס. הצטיין במלחמת 
הראקלס בהידרה האגדותית: הצתת היער וייבוש הביצות 
(מקומות משכנה של ההידרה), שנעשו ע״י א׳, איפשרו 
להראקלם את נצחונו על ההידרה. לאחר מותו של הראקלם 
דאג א׳ לבניו ושמר עליהם נגד נכליו של אוריסתיוס, ובהגנה 
זו על בני הראקלם אף נהרג א׳. בתיבאי היה קיים פולחן 
לכבודו של א׳, והיו נערכים לכבודו משחקי־התחרות, ומשם 
עבר פולחנו לאתונה ואף לסארדיניה. — א׳ השתתף גם במסע 
הארגונאוטים (ע״ע) ובציד החזיר הקאלידוני. 

















593 


איאולוס — איביקוס 


594 


איא 1 ל 1 ם (ביוד 0$ .ג 10 .^, בלאט׳ 601115 ^), דמות של המיתום 
היווני, מושל האי האגדותי איאוליה ואדון הרוחות. 

לפי האודיסיאה נהג א׳ מנהג הכנסת־אורחים באודיסוס 
וחבריו בדרכם הביתה לאחר כיבוש־טרויה, נתן להם רוח 
טובה בשעת הפלגתם ואת הרוחות הרעות צרר בנאד ומסר 
אותו לאודיסום. אולם חבריו פתחו את הנאד והרוחות הרעות 
התחמקו מתוכו וטילטלו את הספינה חזרה אל האי איאוליה. 
א׳ הטיח כלפיהם דברים קשים ושלח אותם מעל פניו. היוונים 
של איטליה הדרומית וסיציליה קבעו את מקום־מושבו של 
א׳ בסיציליה ואת האי איאוליה זיהו עם האי ליפארה, הוא 
סטרונגילו (סטרומבולי כיום), אחד מן האיים האיאוליים 
מצפון לסיציליה. סופר, שבמערה שבאי זה כלואות הרוחות 
וא׳ שומר עליהן, שלא תתפרצנה. היו מזהים אותו עם זוס, 
ואת ששת בניו ושש בנותיו עם שנים־עשר חודשי־השינה. 
משפחת־א׳ שימשה גם נושא לטראגדיה (ב״מלניפה השבויה" 
של אוריפידס). 

איאם בלאט׳ צג 1 .^). בשם זה נקראו שניים מגיבורי 
המיתוס היווני: 1 ) א׳ בן טל מ ון, מלך סלאמיס* 

מגיבורי טרויה. א׳ זה, שהוא מתואר כגבה־קומה וגדול 
בכוחותיו הגופנים, היה מכונה בשם: "מעוז האכאים". בני¬ 
גוד לאודיסוס (ע״ע), שהיה מפורסם כדברו ואיש מזימות, 
היה א׳ בןיטלאמון קשה-דיבור וישר. לאחר שאכילום נהרג 
ע״י הטרדאנים, הצטיין א׳ במלחמה שנלחמו שני המחנות 
על גופת אכילוס, והצלתה ע״י היוונים נזקפה לזכותו. א׳ איבד 
את עצמו לדעת כשנשקו של אכילום נמסר, בשעת חלוקת- 
השלל, לאודיסום. הרגשת־העלבווישל א׳ על חלוקה בלתי- 
צודקת זו של שלל־המלחמה מצאה את ביטויה גם בטראגדיה 
וגם בליריקה הקלאסית. 

לפי מוטיווים אגדיים שנשתמרו בשירותיהם של הסיודוס 
ופינדארוס נזדמן הראקלס לבית אביו של א׳ בשעת לידתו 
של זה האחרון. הראקלס בירך את התינוק, שיהא חזק כעורו 
של הארי, שהראקלם היה נושא על גבו. לאות שהברכה 
תתקיים שלח זוס נשר (; 0.161:6 ) ממקום מושבו באולימפוס, 
ולפיכך קראו את התינוק בשם א/ לפי אגדה מאוחרת צמח 
פרח הןקינתון במקום שניגר דמו של א׳ לאחר שאיבד את 
עצמו לדעת ומפני כן נקראים עלי־הכותרת של היקינתון 
בשם 0100 . 

2 ) א׳ ב ן א ו א י ל ו ס, המכונה הלוקרי וגם הקטן, להבדי¬ 
לו מא׳ הגדול, הוא א׳ בן טלאמץ (ראה למעלה). ב״איליאס" 
אין א׳ הקטן ממלא תפקיד חשוב. הוא מתואר כקטדקומה, 
אבל זריז וקל־רגליים כמעט כאכילוס, חצוף ואיש־מדנים. 
הסיפור העיקרי עליו הוא מעצם כיבוש טרויה, ומקורו, כפי 
שמסתבר, הוא האפוס הציקלי איליאופךסיס (חורבן איליום 
או איליון, היא טרויה). לפי סיפור זה' סחב א׳ הקטן בשעת 
כיבושה של טרויה את קאסאנדרה מעל מזבח־אתיני ואינס 
אותה. האלה הנרגזת הטילה סערה בים, שפיזרה את הספינות 
של היוונים החוזרים מן המלחמה. לפי נוסח אחד של האגדה 
טבע א׳ בים, ולפי נוסח אחר שילחה בו אתיני את הברק של 
זוס. א׳ הלוקרי היה ההרוס של הלוקרים והוא מופיע גם על 
מטבעותיהם. מעשה א׳ הקטן בקאסאנדרה מתואר באמנות 
היוונית על אגנות וגם בספרות (סופוקלס! קאלימאכוס). 

- 1111111 , 1)67 4103, 1930 ; £ 05011 € 1 :, 1^X1 ^ ־]£!> .? 

- 11670 .״ 1 . 5 , £16 1/2010 (( . 1-06171 . £7 . 1 ) 

. 1037 , 2£6 ) 3 ה 6 /) 1161 07166/2136/16 , 1 ־ 61 ^ £0 ; 305 — 293 , €11113 

. 1450 , 1266 


איאקזם (? 0 *״^)< במיתולוגיה היוונית — בן זוס ואגינה, 
בת אלוהי הנהר אסופום. זכה לשם טוב כשופט־ 

צדק בין המירמידונים (ע״ע), שהיה מלכם, ועל־כן שימש 
בחייו בורר בין האלים ולאחר מיתתו נתמנה לאחד משלושת 
השופטים בשאול. המפורסם בצאצאיו הוא אכילוס (ע״ע). 

איבגה (^§בל 1 ), עיר ראשית של הדפארטמנט טולימה 
בקולומביה. 61,447 תושבים ( 1942 ). שוכנת בתוך 
עמק פורה ויפה־נוף בגליל-המים של הנהר מאגדאלנה. מרכז 
חשוב למסחר בתוצרת־הסביבה: קפה, קאקאו, סוכר ובקר. 
סמוכים לעיר מעיינות חמים. היתה ידועה לפנים במכרות 
הכסף והגפרית, שהיו בסביבתה ושנידלדלו מאז. — נוסדה 
ב 1550 ; זמן קצר שימשה בירה לרפובליקה קולומביה כולה. 



חלק מן העיר א׳באדאן 


איבדן (ח 343 לז), הגדולה שבערי ניגריה הבריטית במערב־ 
אפריקה, בתחומיו של השבט יורובה. שוכנת במדרון 
של גבעה ובבקעה שלרגלי הגבעה, שדרכה שוטף הנהר 
אונה. מוקפת חומת־טיט, שאורכה 29 ק״מ, בתי־הילידים 
שבה הם בנייני־חמר נמוכים, ומלבד זה יש בה בניינים 
מועטים בסיגנון אירופי. הישוב בתוך החומה מונה כ 175,000 
ועם תושבי השכונות החקלאיות שמחוץ לחומה 335,500 נפש 
( 1946 ), כושים, רובם מוסלמים ומיעוטם נוצרים ועובדי־ 
אלילים. בעיר הרבה מסגדים ומקדשי-אלילים וניכרת בה 
פעילות ערה של מיסיונים נוצריים. התושבים עוסקים 
בחקלאות (קאקאו, שמן־דקלים), כל מיני מלאכות ומסחר. 
בראש המנהלה שני ראשים מן הילידים: באלי (אזרחי) 
ובאל־אוגון (צבאי); שניהם כפופים למושל שבעיר המחוז 
אריו ( ס ץ 0 ) וליועץ הבריטי שלידו. 

איגיקזם (;ס* סי!)!'), משורר יווני לירי מן המאה השישית 
לפסה״ג. נולד ברגיון (כיום: 0 ^ £68 ) שב״יוון 
הגדולה" (איטליה הדרומית). אע״ס שכבודו היה גדול בעיר־ 
מולדתו בחר במנהגי־חיים של משורר־נודד; זמן מה שהה 
בחצרו של פוליקראטס, שליטו של האי סאמוס, והתגורר 
בערים שונות בדרום איטליה. נמנה על המפורסמים שבמחברי 
שירי־מקהלה, אבל רק שרידים מועטים נשתמרו משירתו. 
התוכן הארוטי של שירת א׳ נידון לחובה בפילוסופיה 
ההלניסטית, שראתה בה גורם לשחיתות־המידות ולקילקולם 
של דרכי המוסר החברותי. — לפי האגדה נהרג א׳ על-ידי 
שודדים בדרכו אל משחקי־ההתתרות שבמיצר־קורינתיס. 






595 


איכיקום — איגסן, הנריק יוהן 


596 


בשעת־הרצח עברה במקום־המעשה להקת־עגורים, וא׳ קרא 
במותו: ״אלה יהיו נוקמי!״. כשעברה להקת־עגורים על פני 
התיאטרון בשעת־המשחקים, קרא אחד מן השודדים לחברו: 
״הנה עגוריו של א׳!״ — ומלים אלו הביאו לגילויו של הרצח 
ולהטלת עונש מתאים על הרוצחים. אגדה זו, שכבר היא 
נזכרת אצל משורר יווני מן המאה הראשונה לפסה״ג 
( 745 , ¥11 . 3131 ? . 4011101 .), מצאה את עיבודה האמנותי 
בבאלאדה של שילר: "עגוריו של איביקוס". 

איבמז, ויס^ה בל 9 ק 1 - 183002 ץ 813500 0 ) ¥1000 — 

( 1867 — 1928 ), רומאניסטן ומדינאי ספרדי. שיקע 
מרץ רב בתעמולה נגד המלוכה, בעלי־האחוזות העשירים 
והכמרים, תעמולה, שנתגלתה בכל חריפותה בקונטרסו נגד 
מלחמרדקובר. ( 1895 — 1898 ) וברומאן 0011-31 ) 03 83 ( 1903 ). 
נידון לא אחת לגירוש ולעבודת־פרך. ב 1889 השתקע 
בפאריס והיה ראש חבורה של מהפכנים גולים. ביקר כמעט 
בכל העולם כולו ועסק גם בנסיונות של התיישבות בפאטא- 
גוניה ובצפון־ארגנטינה. חייו המסועדים נשתקפו בעבודתו 



ויסנטה בלאססו איכאנ;ז 


הספרותית. בקצת ספריו יש תעמולה שהפנית במעטה 
סיפורי, למשל, 1-1150 ) £110 ( 1904 ), נגד הישועים. אחדים 
מחיבוריו, כגון 303 ־ 831-1 £3 ( 1898 ), 05 ( 031-30 0 ז) £0 ( 1900 ) 
ו 0 זז 83 ץ 03035 ( 1902 ), נחשבים למבחר יצירתו משום 
התיאור החי של נפת ואלנסיה מולדתו, שיש בהם; אבל 
כשרונו הסיפורי נתעלה עד לשיא יכולתו האמנותית ביצירות, 
שבהן יצא א׳ בעקבותיה של שיטת התיאור הנאטוראליסטית 
של זולה ואסכולת הוריסטים. לתקופה זו שייכים, בין השאר, 
3 [״ 140 £3 ( 1906 ), מן העולם התחתון של מאדריד, ו £3 
13 ) 00500 3 ( 1913 ( 1906 ), מחיי האמנים, וכן שני רומאנים 
על נושאים נוגעים גם ליהודים: 130 ) 030 ! 105 ) 01110 £05 
(המתים מפקדים, 1914 ) ו ) 8003:00 £003 . בשני רומאנים 
אלה מתוארים אנוסים מישראל באי הספרדי מאיורקה, שלמ¬ 
רות מה שהוכרחו לעזוב את היהדות לפני מאות בשנים עדיין 
הם סובלים רדיפות ויחס של בוז מפני מוצאם היהודי. 
מפליאה בא׳ המזיגה של דמיון רומאנטי בריאליזם היולי, 
והתנופה הדראמאטית הגדולה, שאע״פ שיש בה משהו מופרז 
ומלאכותי, היא ביסודה ריאליסטית קיצונית. כמה מספריו, 


כגון ״ארבעת הרוכבים של האפוקאליפסד," ( 10 ) 003 £05 
515 (ן 0311 סק 4 _ 101 ) 100105 ( — 1916 — על מלחמת־העולם 
הראשונה), ניתרגמו ללשונות שונות, ובפרט לאנגלית 
ואיטלקית, והרבה מהם, למשל, 31003 ץ 0 ז 530£ ( 1908 ; 
על מלחמת שוורי־האיצטדיון), ד,וסרטו וזכו להצלחה מרובה. 
הרומאנים של תקופתו האחרונה הם עפ״ר היסטוריים, 
ביניהם מצטיין ת 10 ס 0 0631 ) 015 ( 1929 ). א׳ פירסם גם 
ספרי־מסע על איטליה, ארגנטינה ואמריקה, שעשו רושם. 

111€05 $ >ן 1$0 זז €0711£ 1415 נ 3100$ מ 201 ; 1927 . 8 ,:) 110116 ? 

. 1910 

א ץ בםן, מריק מהן- 16500 0630 ! 110 ) 100 ?- ( 1828 , 

סקין— 1906 , כריסטיאניה), הדראמאטורגן הנורווגי 
הגדול ביותר. ימי־נעוריו עברו עליו במחסור ועוני לאחר 
פשיטת־הרגל של אביו, כשהוכרח להיות במשך 5 שנים 
שוליה בבית־מרקחת בעיירה ברימסטאד ( 49 — 1844 ).בשנים 
הללו הירבה להשתלם ע״י קריאה ולמד גם לאטינית. ב 1850 
נכנס כסטודנט לאוניברסיטה של כריסטיאניה (אוסלו כיום). 
באותה שנה חיבר את הדראמה "קאטילינה", שהוצגה על 
הבמה, אבל בלא הצלחה. חודשים מועטים השתתף בשבועון 
סאטירי, וב 1850 הוזמן להיות הדראמאטורגן ("משורר־ 
התיאטרון״) בברגן ( 57 — 1851 ), ואח״כ נעשה המנהל ד.אמ־ 
נותי של ה״תיאטרון הנורווגי״ בכריסטיאניה ( 62 — 1858 ). 
1857 נשא את שושנה טורסן ( 0500 ) 10 ׳), חברתו־בחיים 
הנאמנת והמסורה. אז חיבר את מחזות־ה,נעורים שלו "גברת 
אינגר מאוסטדאט" ( 1855 ), ״החגיגה בסולר,אוג״ ( 1856 ) 
ו״אולאף לילינקדאנס״ ( 1857 ), שהם כתובים ברוח הרומאנ־ 
טית־ד,לאומית, ששלטה אז בנורווגיה, ושיש בהם מזיגה של 
הזיה וסאטירה. מקוריותו של א׳ נתגלתה יותר במחזה, 
?ונושאו לקוח מן ההיסטוריה של הצפון: "הוויקינגים 
מהלגולאנד״ ( 1858 ), מחזה, שעורר התנגדות להבנה החדשה 
של ההיסטוריה הנורווגית הקדומה שגילה בו א׳. והתמרמרות 
ממש עורר המחזה ״הקומדיה של האהבה״ ( 1862 ), מפגי 
שבו כבר נלחם א׳ לזכותו של היחיד לילך בדרכו המיוחדת 
וגילה התנגדות חריפה לטימטום־המוח של הרוב. במחזה 
״תובעי־הכתר״ ( 1864 ) עומדות הטראגיקה של הספקנות 
וההסתלקות מן האמונה מול חיוב־החיים. צעד לפנים בשאיפה 
לווידוי ולביקורת־עצמית צעד א׳ בשני המחזות העמוקים 
"בראנד" ( 1866 ) ו״פר גינט״ ( 1867 ), שנוצרו ברומי, לאחר 
שעזב א׳ את ארץ־מולדתו. לעומת ב ר א נ ד המאמין, הלוחם 
והאידיאליסטן, שנוצר בדמותו של הפילוסוף הדני סידן 
קירקיגור (ע״ע), בראנד, שהקריב את אושר־חייו על מזבחה 
של הסיסמה: "הכל או לא כלום", עומד ההוזה השקרן 
ומחוסר־ד,יציבות בפנים־נשמתו פר גינט, שבו רצה א׳ 
להלקות את ההונאה־העצמית ואת חולשת־הרצון של עמו. 
בזה השיג א׳ שיא ראשון ביצירתו הגדולה. לאחר שנדפס 
"בראנד" קצבה לו ממשלת נורווגיה פרם שנתי וחייו החומ¬ 
ריים לא היו קשים עוד. בנושא היסטורי עולמי, בניגוד בין 
הנצרות והאלילות, דנה הדראמה הכפולה "הקיסר והגלילי" 
( 1873 ), שבמרכזה עומד הקיסר הרומי יולי ינום הכופר, 
שונא-הנצרות ומעריץ־האלילות, ומבעד לשתי תפיסות- 
העולם העוינות זו את זו נשקפת מרחוק ה״מלכות השלישית" 
המסתורית (שדבר אין לה עם ה״מלכות השלישית" של 
היטלר), שתשלים בין הניגודים שבין נצרות ואלילות. 
משעבר א׳ לדרזדן ( 1868 ) ולמינכן ( 91 — 1875 ) פנה אל 




597 איבפן, הנדיר! יוהן 

הדראמה החברותית המודרנית, שבה וכה לפירסום עולמי. 
לאחר שעוד ב״קומדיה של האהבה"( 1862 ) וב״אגודת־הנוער" 
( 1869 ) עשה ללעג את חיי־המשפחה הקרתניים ואת המדי¬ 
ניות המפלגתית וסדריה, הוא מבקר ב 12 מחזות כתובים 
פרוזה ביקורת מקפת חריפה את החברה ואת המוסר שבזמנו. 
6 המחזות הראשונים דנים בעיקר בבעיות חברותיות- 
מדיניות, והם ריאליסטיים מצד סיגנונם, ואילו 6 האחרונים 
פונים לעיונים פסיכולוגיים טהורים ובהם משתמש א׳ יותר 



הנריק יוהאן איבסן 


לאמצעים סמליים. א׳ יוצר בהם טכניקה דראמאטית אמנו- 
תית, שהעמיקה ועידנה עד להפליא את האמנות של מתיחות 
דראמאטית ושל הדיאלוג האמנותי, שהתחילו ביצירתה 
הדראמאטיקנים מוכיחי-החברה הצרפתיים סקריב ( 6 ( $0711 ), 
אח׳יי ( 167 §ט.*/) ודימא״הבן ( £115 - 35 רתנ 1 ם). הוא נותן צורה 
מודרנית לדראמה האנאליטית הקדומה ("המלך אוידיפוס" 
של סופוקלם) ע״י מה שהוא פותח בסיומה של העלילה 
ומגולל במערכות הבאות של הדראמה לאט־לאט מה שאירע 
קודם־לכן. הסידרה החדשה של מחזות־א׳ מתחלת במחזה 
״עמודי־החברה״( 1877 ), שבו הוא קורא לרוח האמת והחופש 
להתקומם לכזב ולמרמה שבחיי־החברה. במחזה "בית- 
הבובות״ (״נורה״, 1879 ), שביסס את מקומו של א׳ כסופר 
בינלאומי, פותח א׳ את מלחמתו לשחרורה של האשה, שאת 
האנושיות שבה הוא מכבד תמיד יותר מזו שבגבר. במחזה 
״הרוחות״ ( 1881 ), שנתקבל בהתנגדות קשה ב־יתר, הוא 
מתאר את חוקי־התורשה, שאין מפלט מהם, כמכריעים בחייו 
של האדם, דוגמת ה״גורל" היווני העתיק. ב״אויב העם" 
( 1882 ) מצדד א׳ באינדיווידואליזם של אנשי־הרוח ("האדם 
החזק בעולם הוא העומד לבדר׳). בשתי הטראגדיות הבאות, 
״ברווז־הבר״ ( 1884 ) ו״רוסמרסהולם״ ( 1886 ), שבהן עלה א׳ 
לשיאו השני ביצירתו האמנותית, כבר הוא מתקרב אל 
הסימבוליקה הפסיכולוגית שבשירת־הזקנה שלו. ב״ברווד 
הבר" צזראה א־׳, שפעמים יש הכרח ב״שקר לשם שמים" מפני 
שלפעמים האמת היבשה גורמת אסון בחיים. וב״רוסמרם־ 
הולם" הראה, שאין אפשרות לאדם להתרומם למעלת 
המוסריות העליונה מפני שאי־אפשר לו להתגבר על יצרו. 


- איברוג, פרידריך 598 

לטבע רב־הניגודים ומלא־החידות של האשה המודרנית 
הקדיש א׳ את המחזות ״האשד, מן הים״ ( 1888 ) ו״הדה 
גאבלר״ ( 1890 ), ואת הטראגיקה של הנישואים המודרניים, 
שמתבטאת בסבל של הילדים מן ההורים הרוצים לחיות את 
חיי־עצמם, תיאר במחזה "אייולף הקטן״ ( 1894 ). בשלושת 
המחזות ״הבנאי סולנס״ ( 1892 ), "ג׳ון גבריאל בורקמאף 
( 1896 ) ו״כשאנו, המתים, מתעוררים״ ( 1899 ), שבהם "הוא 
מעמיד שוב את עצמו לדין", מתרוממת ידיעת־החיים הפסי¬ 
מיסטית שלו עד לעיצוב של דמדות מונומנטאליזת, שבהן 
נתגלמו רעיונותיו העמוקים. ב״סולנס" מנצחים הנעורים את 
הזקנה. ב״בורקמאך נכשלים הרצון לשלוט והאנוכיות, שהם 
חסרים את כוחה של ההקרבה העצמית ואת האהבה, בפני 
שני כוחות כבירים אלה. וב״אפילוג" הדראמאטי, כמו שקרא 
א׳ ליצירתו האחרונה, הוא מסיים בצער עמוק על שלא חי 
את החיים אלא אך תיאר אותם, על שהקריב את האושר על 
מזבח־האמנות ועל שהאשה האוהבת אותו שימשה לו רק 
אובייקט בשביל יצירתו. בכלל היה א׳ הדראמאטיקן, שהת¬ 
ווכחו עליו ביותר בספרות העולמית ושיצירותיו הוצגו ביותר 
על הבמות האירופיות בשתי עשרות השנים שבסוף המאה 
הקודמת ובתחילת המאה הנוכחית, ויש להוסיף שמקומו 
בשורה הראשונה של המשוררים ומבקרי־החברה, שחזו 
מראש את הקאטאסטרופה, שתבוא על התרבות האירופית. 
בעברית ניתרגמו והוצגו הדראמות שלו: "נורה" ("בית־ 
הבובות"), "עמודי־החברה", "הרוחות", ועוד. 

י, קלוזנר, "הווידוי הגדול של איבסך(משני עולמות, תש״ד, 

עמ' 89 — 98 ); ; 1881 , 01 ; 

/ס 2710 , $5310 . 8 . 0 ; 1898 , 71 ) 1171 . 77 ,. 111 ) 13 

. 1912 , 71 ) 1171 . 77 , 15 ־ 1 ) 806 ..■ 1 ״א ; 1891 , 17111771 > ?{! 

פ. ל. 

א״בתג, פריךריך — 6 8 ״ת*! 6 ; 1 .ז? — ( 1826 — 1871 ), 
פילוסוף גרמני. למד פילולוגיה ופילוסופיה בגטינגן 
ובברלין. ב 1852 נתמנה מרצה בפילוסופיה באוניברסיטה 
של בון, ב 1862 — פרופסור שלא מן המניין שם, וב 1868 — 
פרופסור מן המניין בקניגסברג, ששם מת. נתפרסם ביחוד 
ע״י ספרו הגדול על תולדות הפילוסופיה ( 167 ) 17155 ) 071111 
1116 ק 1111050 ? 1167 06561116111:6 , ד ׳ כרכים), שיצא ראשונה 
בשנות ה 60 של המאה הי״ט ומאז, בעיבודים של מחברים 
מאוחרים שובים, במהדורות חדשות הרבה. ביחוד ידועה 
ההוצאה בעריכתו של 1617126 ?, שהתחילה מתפרסמת מ 1903 
ואילך. ספרו של א׳ כולל, חח מהרצאה יסודית של התורות 
הפילוסופיות העיקריות, רשימה מפורטת של ספרי הפילו¬ 
סופים הנידונים בו וכן של הספרים והחיבורים, שנכתבו 
עליהם. מבחינה ביבליוגראפית זו היה הספר יחיד במינו 
וניתרגם גם ללשונות אחרות. את השקפותיו הפילוסופיות 
שלו סיכם א׳ בספרו 6 ! 1 § 0 ״ 1 . 1 > 87516711 ( 1857 ), שמאחד 
את התיאור השיטתי של התורות הלוגיות עם פרקים היסטו¬ 
ריים מרובים על כל בעיה ובעיה. א׳ מתנגד לדעתו של קנט 
(ע״ע), שצורות־החשיבה הן סובייקטיוויות בלבד, ומשתדל 
להראות, שהצורות, שבהן נתפסים הדברים, אינן מוטלות 
על הדברים ע״י האני החושב, אלא שהן דבקות מלכתחילה 
לממשות, והחשיבה באה אחר-כך ומרוממת אותן עד לתו¬ 
דעתנו. שיטה זו נקראת ,אידיאל־ריאליזם". 

, %1 )( 11 ז)<{) [\ 11111171£ :> 1 ה 71111 )!}) 1 11-177111 )¥[ ) 1 ( 1 , 11 ) 11135 . 7401 

. 1809 

ש. ה. ב. 


599 


איבריה 


600 


איבךיה ( 663 ( 11 , "'")?יא/'), חצי־האי המערבי ביותר משלו¬ 
שת חצאי־האיים הגדולים של אירופה הדרומית. 

על הצד הגיאוגראפי ע״ע (ה)פירנאי. חצי־האי. 

פרה יסטור יה. א׳ תופסת מקום חשוב בתולדות 
המערב כולו. הן בזמן ההיסטורי והן בתקופות הטרם־היסט(־ 
ריות, מפני מקומה בין הים התיכון לאוקיינוס האטלאנטי 
ומפני תפקידה כמתווכת בין אפריקה לאירופה. תפקידו 
הטרם־היסטורי של חצי־האי האיברי בולט במיוחד מן 
הפליאוליתיקון (ע״ע) עד תחילתה של תקופת־הבר 1 נזה. 

א.הפאליאוליתיקון. בעידן הרביעוני(ע״ע), בימי 
הקרחונים האירופיים הגדולים ביותר, כשירדו פני־הים עד 
ל 100 — 200 מ׳ מתחת לרמתם הנוכחית, היתה א׳, כנראה, 
מחוברת לאפריקה ושימשה גשר יבשתי, שדרכו היגרו בעלי- 
חיים ובני־אדם פרימיטיוויים. אפשר, שנושאי תרבות "אבני- 
היד" האפריקנית (ע״ע ארכיאולוגיה), ביחד עם חיות־הדרום 
מימי הפליסטוקן (ע״ע), כגון הפיל, הקרנף וסוס־היאור, 
עוד היו עוברים בגשר זה עד סוף זמן הקרחון ה״שלישי" 
(ה״ריסי״ — 1655 )• אך יתכן, שעוד בתחילתה של התקופה 
הבין־קרחונית האחרונה ("ריס־וורם") ניתק הקשר ונבקע 
מיצר־־הים העמוק שבגיבראלטאר, ועל־כן פסקה א׳ — מן 
השלבים התיכונים של הפאליאוליתיקון ואילך — מלקלוט 
בעלי־חיים ישר מאפריקה; אמנם, בימי הקרחון האחרון 
(ה״וורמי״ — ררת 0 ^\) ידע האדם הנאנדרטאלי, ששרידיו 
נמצאו גם בספרד ובשנים האחרונות אף במארוקו — וידעו, 
כמובן, גזעי האדם החדש ( 605 !ק 53 10010 ־ 1 ) של הפאליאו־ 
ליתיקון העליון — לעבור את השטחים הצרים של ה״ים 
האיברי" בכלי־השיט הפרימיטיוויים ביותר. 

1 . הפאליאוליתיקון התחתון. בצורתו המובהקת 
הוא מתחיל בספרד בתעשיה ה״שלית" ( 011611660 ), כלומר, 
ב״אבני־יד" עשויות מגושי-אבן מעובדים משני צדדיהם. 
שרידים שליים עתיקים מאד נחשפו ביחוד בתחנת טוראלבה 
( 3 ( 1011311 ׳,גליל סוריה). כמו בצרפת ובאפריקה, מתפתחת 
תעשיה זו אף כאן דרך השלבים ה״אשליים״ ( 3011601660 ) 
המרובים; אלא שבספרד ניכרת יותר מבצרפת ההשפעה 
האפריקנית, שהיא בולטת ביחוד בפאליאןליתיקון התחתון 
המאוחר (צורות ״סביקיות״ — 3110160 ( 51 — מצפון־אפריקה 
בתחנות שסביב למאדריד). אין אנו מכירים בא' את גזע־ 
האדם נושא התרבות ה״שלית־אשלית"; יש סוברים, בעיקר 
לפי העדויות שבאפריקה המזרחית, שאותו גזע היה בין 
אבותיו של ה״אדם הקדמון״ שלנו ( 605 !ק 53 110010 ). בינ¬ 
תיים — אפשר, בימי עלייתו של הקרחון האחרון(ה״וורמי״)— 
חדרה לספרד תרבותם של הנאנדרטאליים (ע״ע אנתרופו׳- 
לוגיה), שבאו, כנראה, מאירופה או דרך אירופה. האדם 
הנאנדרטאלי קשור גם בספרד בתעשיה ה״מוסטרית", שהצ¬ 
טיינה בתוצרת של הרסיקים ( £131465 , 601315 ), שהיו ניתזים 
מגוש־אבן והיו מעובדים מצד אחד. מלאכת הרסיקים — 
המוסטרית וגם הטרם־מוסטרית — נתמזגה בספרד, וכן 
באפריקה וצרפת, במלאכת "אבני־היד", ויתכן שמזיגה ז( 
השפיעה, משני עברי-הים, על התהוותו של הפאליאו׳ליתיקון 
העליון הקדום ביותר. 

2 . הפאליאוליתיקון העליון. גילה של התרבות 
ה״קאפסית" (ע״ע אפריקה, פרהיסטוריה) בספרד הדרומית־ 
מזרחית (כאן היא נקראת גם תרבות הלוואנטה — 16 ח 3 י\ 1,6 ) 
מוטל בספק. יש קובעים את תחילתה בימי הפאליאוליתיקון 


העליון הקדום, ויש מאחרים אותה עד התקופה המסוליתית. 
האמת היא, ודאי, באמצע: התרבות ה״אוריניאקית" הראשונה 
קודמת בכמה אלפי שנים לפלישת ה״קאפסיים", שעלו מן 
הצהרה הלובית אל ה״לוואנטה" הספרדית. על כל פנים, אין 
ספק בדבר, ששתי התרבויות — זו של הצפון וזו של דרום־ 
המזרח — נפגשו על שולי הרמה האיברית עוד קודם שנס¬ 
תיים הפאליאוליתיקון העליון. 

3 . תרבות הצפון הספרדית נוצרה ביחד עם תרבות־ 
המערב הצרפתית, בראשית הזמן ה״אוריניאקי״ — אפשר, לא 
יותר מ 12,000 שנה לפסה״ג. עריסתה של תרבות "פראנקו- 
קאנטאברית" זו עמדה בגלילות החוף של קאנטאבריה העתי¬ 
קה ובאגן של נהר־גארונה( 0310006 ) (ר׳ מפית א׳); ואפשר 
יש להוסיף על כך גס את העמקים ממערב לחוף של צרפת 



מפית אי. חעי־האי איבריה בזמן הפאליאוליתיקון העליון 
ן. התרבות ה״פראנקו־קאנטאברית״ ;אמנות המערות). 2 . התפשטותה 
דרומה. 3 . תרבות ה״לוואנטה• (אממת־הסלעים) 


הנוכחית, הנמצאים כיום מתחת פני־הים. — בכל איזור זה 
אנו עדים להתפתחות עשירת־צורות, שנתקיימה במשך 
4,000 — 5,000 השנים של הפאליאוליתיקץ העליון המערבי: 
התהליך התחיל בשלבים האוריניאקיים, עם "להבי־הצור" 
שלהם ( 131165 !£ , 130165 ), ובפרט עם ה״סכינים" ושאר הכלים 
ה״חדישים". אחריו בא השלב ה״סולוטראי" (ע״ע צרפת, 
פרהיסטוריה) עם להבי ה״כידון" המשוכללים; ולסוף באים 
השלבים של התעשיה ה״מגדלנית", המצטיינת במלאכה 
עדינה של כלי־עצם, תעשיות־הצפון הללו נפוצו מעט־מעט 
ברמה האיברית וירדו לאורכו של חוף הים התיכון (ר׳ 
מפית א׳) במקום שקלטו גם השפעה אפריקנית.— גם בספרד 
היו אנשי התרבות הפראנקו-קאנטאברית (שבעיקר הם 
שייכים לגזע ה״קרו־מאניוני" גבה־הקומה) צדים את החיות 
של הפליסטוקן הסופי (אלא שבעלי־חיים ארקטיים כגון 
המאמותה והצבי הצפוני מופיעים רק בצפון־הארץ).במערות. 
ששימשו לציידים אלה גם בתים וגם מקדשים, נשתמרו 
שרידים של אמנות מפליאה, שהיא יכולה להתחרות ביצירות 
היפות ביותר של הפאליאוליתיקון שבצרפת (ע״ע אמנות 
פרהיסטורית, ור׳ ציורים א׳וב׳). מפורסמים ביותר הם ציורי 
המערה שבאלטאמירה (גליל סאנטאנדר שבספרד), למשל, 
התמונות של שור־הבר וחזיר־הבר, שהן עשויות בסיגנון 
המגדלני ה״רב-צבעוני". 

4 . האמנות של דדום־המזרח הושפעה אף היא מן 
המסורת הפראנקדקאנטאברית, שהיא ניכרת אפילו במערות 





601 


איכריה 


602 



ציור שור־הבר ( 81500 ) ט&ערת אלטאמירה, צפון ספרד 
נאמנות ,פראנקו־קאנטאברית , ) 

הדרומיות ביותר (בגליל מאלאגה). אך בציורי־הסלע 
שבאיזור הים־תיכוני(ה״לוואנטה", ר׳ מפית א׳) בולטת יותר 
ההשפעה האפריקנית, שמבשרת את עלייתו של סיגנון 
חדש — זה של ה״קאפסיים". האומן ה״קאפסי" אינו מסתפק 
בציור של הבהמה כשהיא לעצמה, אלא הוא מתאר, באופן 
ער ומשכנע, את האדם ואת חייו הציבוריים בציר, בימי 
שלום ומלחמה. ציורי החיות נשארים טבענים למדי, ואילו 
בני־האדם ״מסוגננים״ פחות או יותר (- ¥€01100 תסס 16 ׳(£$ 
061 ) (ר׳ ציור ב׳). הטכניקה ופרטי התמונות דומים — 
לפעמים עד כדי הזדהות — לאלה של האמנות הטרם־היסטו־ 
רית שבארצות הצהרה המרכזית־המזרחית (מדרום אלג׳י- 
דיה עד לוב ועד מצרים) ובאפריקה המזרחית והדרומית. 



צייד בעל-קשו! רץ. ציור-מלע מספרר המזרחית (אמננתה״למאנמה") 

לפחות אחדים מיוצריה של תדבות־ה״לוואנטה" היגרו מלוב 
לספרד לא יאוחר משנת 8000 לפסה״ג בקירוב! והגירה זן 
היתד. ימית בחלקה. — אנשי התרבות ה״קאפסית" (שכנראה, 
היו פחות או יותר "נגרואידים", כמו ה״גרימאלדיים" 
שבאיטליה) הכניסו לספרד לא רק את אמנותם, אלא גם 
חידושים טכניים וכלכליים חשובים מאד: הקשת, ואפשר, 
את כלב־הציד — החיה הביתית הראשונה. הם גם לא 
דרו במערות, וציוריהם נמצאים בחוץ, בשקעי־סלע (אלססז 
;!• 58611:61 ) לא-עמוקים. כל זה מעיד על שינוי אקלימי ועל 
התקרבות סופו של הפליסטוקן, 


ב. תקופת המסוליתיקון מצטיינת בא , , כמו 
בשאר אירופה, בהקטנת ממדיהם של כלי־הצור, שנעשים 
"מיקרוליתים" ("אבנים קטנות", שהן משמשות גם כחלקים 
בכלים מורכבים). התפתחות זו התחילה עוד בתקופה הקו¬ 
דמת, והמלאכה הקאפסית נטתה מראשיתה לצורות המיקרו־ 
ליתיות. על כל פנים, המסוליתיקון האיברי קיים במשך 
3,000 — 4,000 שנה, לערך מן האלף השמיני עד תום האלף 
החמישי לפסה״ג. מאמצע תקופה זו ואילך מתפתחת האמנות 
הקאפסית הספרדית לקראת צורותיה הסופיות, שמצטיעות 
ב״סיגנון" מופשט לגמרי של הציורים הקודמים, שהם 
נעשים מין "כתב־חרטומים" סמלי ודקוראשיווי, שהוא עוד 
חי באמנות האיברית של תקופות האבן החדשה והנחושת. 
בכלל, תרבות־ספרד הקאפסית המאוחרת השפיעה, על־ידי 
הגירת־עמים והשאלה תרבותית, על המסוליתיקון האיברי 
כולו ועל התפשטותו במערב־אירופה (ראשית התעשיה 
הטארדנואזית! ע״ע אירופה). כנראה, שבטים נוספים מאפ¬ 
ריקה חדרו לחצי־האי בתקופה זו, אע״פ שניכרות גם תנועות 
בכיוון הפוך. — לאורך חופי-א׳ הופיעו תרבויות של שפת¬ 
ים (של דייגים ואוספי-רכיכות), שהן דומות לאלו, שהיו 
מתפתחות במערב-אירופה ובצפונה: תרבות־״מוגם" בפור־ 
טוגאל (שנושאיה היו "בראכיקפאליים"), התרבות ה״אסטו־ 
רית" בצפון־ספרד, וגם שרידי תרבות קרובה, שהיתה קיימת 
על-יד הים התיכון (אלא שחלק גדול מן החופים העתיקים 
שקע מכבר בתוך הים). כבצפון־אירופה ידועות לנו התרבויות 
הללו בעיקר על־ידי ״שרידי המטבח״ ( 160$ ! 811:0860-11118 ) 
שלהם, שנצטברו ונעשו "תילי־קונכיות" ושימשו גם כבתי־ 
קבורה— ממש כמנהג התרבות הקאפסית המקורית שבדרום־ 
טוניסיה. — לפני סוף התקופה, ניכרים סימני התחדשות 
טכנית ויחסי מסחר והגירה (בפרט לאורך שפת־הים): יחסים 
עם צפון־אירופה ועם צפון־אפריקה. גרזינים פרימיטיוויים 
מופיעים בתוך התוצרת המסוליתית, ואחר־כך כבר נראים 
גרזינים לטושים יפה, לפי המסורת ה״נאוליתית״, ולסוף — 
גם כלי־החרם הראשונים באיזור החוףיהאיברי הדרומי. 

ג. ה גאולי תיקון התחיל בחצי-האי לא יאוחר מן 
האלף הרביעי לפסה״ג (בדרום־הארץ, אפשר עוד קודם סוף 
האלף החמישי). אלא שגם תרבות הנחושת (ע״ע) (חאל־ 
קוליתיקון, איניאוליתיקון) התחילה בזמן מוקדם בדרום, 
בשנת 3000 לכל המאוחר. התרבויות של א , הנאוליתית- 
חאלקוליתית מתפתחות מתוך השפעה הדדית, והכרונולוגיה 
היחסית שלהן, באלף הרביעי והשלישי, אינה ברורה כל 
צורכה (ד׳ מפית ב , ). 

1 . התרבות הנא וליתית הפשוטה ביותר, שהיא 
מיוסדת על גידול צאן ובקר ואפשר גם על חקלאות פרימי¬ 
טיווית ועל המסורות של הציד והדיג הקודמות, ניכרת קודם־ 
כל במערות־הדדום (גיבראלטאר, גליל מאלאגה וגראנאדה). 
משם נתפשטה בצפונו של חצי־האי והשפיעה על אירופה 
המערבית. תרבות זו דומה ברוב פרטיה — גם בקדרות 
המצטיינת בקישוטים חרותים (שז 3 ^ 1001568 ), שמוצאה 
ממסורת כלים קלועים— לזו של המערות שבאיזור־האטלאס. 
אין ספק, שגם עכשיו חזרה ובאה השפעה, וגם הגירת־עמים, 
מצפון־אפריקה. — הדבר ברור לא פחות בכל הנוגע לתרבות 
הנאוליתית המתקדמת יותר, שהיא ניכרת קודם־כל בגליל 
אלמריה, היא תרבות ״אל־גארסל״ ( 061 ־ 031 £1 ). אנשי "אל־ 
גארסל" בנו על ראשי־גבעות כפרים של סוכות עשויות 






603 


איבריה 


604 


מסבכי-ענפים וחומר. ונוסף לגידול צאן, בקר וחזירים מופעת 
אצלם עבודת־אדמה שיטתית יותר, וגם נטיעת זיתים, וכמו־כן 
אריגה ונגרות מפותחת למדי. הקדרות שלהם, חבלתי־מקוש־ 
טת, כרוכה במסורת של כלי־עור (ר׳ ציור ג׳), והיא — כרוב 
תרבותם — קשורה בצורות הנפוצות בצפון־אפריקה המזר¬ 
חי (לוב—מצרים) עוד מן הימים ה״טרם־דינאסטיים". יתכן 



כלי־חרם. — 1 . סיר, מסורת נאוליתיתיאפריקנית ( 038036$ , 
פורטוגאל). — 2 . דוד, מסורת נאוליתיח־אפריקנ־ת ( 061 ז £103 , 
ספרד). — 3 . "נביע־פעמוך, תקופת־ הנחושת ( 16 ) £131113 £3 , 


ררום־צרפת) 

שאנשי "אל־גארסל" היגרו לא׳ דרך הים, ולא דרך הרי- 
האטלאם. על כל פנים, לאחד שהגיעה תרבותם אל חצי־האי 
נתפשטה לאט־לאט בכל מערבה של אירופה. — החל מן 
הנאוליתיקון, אנו רשאים לקרוא לתרבויות החדשות, 
שהולכות ומתפתחות בדרום חצי־האי ולאורך חופיו, בשם 
תרבויות־ה״איברים" (ע״ע), עפ״י הכינוי של עם עתיק זה, 
שעל־פי מהותו הוא אפריקני לא פחות מאירופי. 

2 . המסורת האיברית של בניינים מ״אבני־ענק" (מגלי- 
תים, ע״ע) היא הקדומה ביותר בכל יבשת־אירופה, אע״פ 
שהוסיפה להתפתח עד תקופת־הברונזה. יש סוברים שצורתו 
היסודית של הבינוי המגאליתי, ז. א. ה״דולמן" (קבר בדמות 
קופסה סגורה מלמעלה; עשוי מאבני־ענק שלימות; ר׳ ציור 
ד׳), נוצרה בא׳ המערבית. על כל פנים הבינוי ה״דולמני" 
הטהור מופיע בערך בתקופה אחת, בין שנות 4500 — 3500 
לפסה״ג בקירוב, בשלוש ארצות נפרדות: בא׳, באיזור החוף 
של אלג׳יריה ובארץ־ישראל. על כל פנים, הבינוי המגאליתי 
האיברי הלך ונתפתה ויצר (בתקופת־הנחושת בעיקר) את 



צ ■ ,• ד ר׳ 

קבר מאבני־ענק (גליל בזס׳״ז, פורטוגאל) 


הצורות האפייניות לאירופה המערבית והצפונית: בפרט 
את "קבר־המעבר", שהוא דולמן עם פרוזדור, וכן את הסיג־ 
נונות המגאליתיים, שהם מעורבים במסורות אחרות: בזו 
של קברי-המערות המקומיים ובזו של הקבר העגול בעל־ 
ה״כיפה״, מאבנים ללא-מלט (הנקרא " 0105 *״ בפי הארכיאו¬ 
לוגים), שמוצאו מאגן הים התיכון המזרחי, ושנתפשט בא׳ 
ממרכזו הראשון שבגליל אלמריה. — הבינוי המגאליתי נשאר 
אחד מסימניהם הטיפוסיים'של האיברים; באלף השלישי 
רווח הוא לא רק בחצי־האי, אלא גם לאורך דרכי המסחר 
והספנות, בכל עברי־הים המערביים והצפוניים ובכל אייהם, 
מסארדיניה והבאליארים עד אירלאנד ומעבר לדניה (ע״ע). 

3 . בינתיים מתחלת ת ע ש י ית ־ ה נ ח ו ש ת, לערך בשנת 
3000 לפסה״ג, בתוך תרבות "אל-גארסל" הנאוליתית שבגליל 
אלמריה. יש להניח, שהאיברים קיבלו את הידיעות הדרושות 
לעבודת־המתכת מאחור הים התיכון המזרחי. בדרום חצי־ 
האי — שיתפרסם בבוא הזמן בשם ארץ ״תרשיש״(ע״ע) — 
העשיר בנחושת, עופרת וכסף, נתפתחה המטאלורגיה הרא¬ 
שונה בכל המערב. הכפרים הנאוליתיים הופכים לקריות 

זז 



חצי־האי א־בריה בתקופות הנחושת והברונזה 
1 . איזורים עיקריים של הבינוי המנאליתי. 2 . איזורי מציאותם של 
״גביעי־הפעמוף. 3 . גבול צפוני של תרבות ,לום־טילארס׳י. 4 , נמל 
התרבויות האיבריות בסוף תקוסת-ד,נחושת. 5 . נבול צפוני של 
תרבות ,אל ארגאר* בתקופת־הברימה 

מבוצרות, בעלות בתים בנויים אבן; המעמד השולט בהן, 
והכולל לא רק סוחרים ובעלי-תעשיה, אלא גם כוהנים 
ואנשי־מלחמה, דואג להקמתם של בנייני-קבורה נהדרים (ר׳ 
למעלה, בסעיף הקודם), שמעידים על דת מאורגנת ועל פולחן־ 
מתים מפותח, כמו במצרים של אותם הימים, ימי־הפיראמי־ 
דות. באמצע האלף השלישי מתפשטת תרבות חדשה זו, 
שהיא ידועה בשם ״לוס מילארס״ ( 65 ז 113 *ן 1.05 ), לאורך 
החוף ומגעת עד קאטאלוניה בצפוףהמזרח ולפורטוגאל 
בצפון־המערב (ר' מפית ב׳). מסורת־המגאליתים ומסורת- 
הנחושת משתלבות ומצטרפות לתרבות אחת. תעשיית־המת־ 
כת האיברית יוצרת לה — נוסף על הצורות השאולות, כנראה, 
מן המזרח — גם טיפוסים מיוחדים (כגון הפגיון בעל 
ה״רכסית האמצעית", ר׳ ציור ה׳) וטיפוסים, שמתפשטים מא , 
בכל מערב אירופה (למשל ה״פגיון המערבי"). אבל גם 
תעשיית כלי־הצור נמשכת (תוצרת של חיצים ולהבים שונים, 
ר׳ ציור ה׳) ומביאה לידי שיכלול סופי את המסורות של 
מצרים ה״טרבדדינאסטית" ואת המסורות המקבילות של 









605 


איבריה 


606 


הצהרה וחצי־האי עצמו (עיין למעלה, סעיף א/ 3 ). יחסיה 
המסחריים של א' בתקופת "לוס מילארס" מגיעים עד לצפון 
ולדרום הרחוקים, ובין היבוא של החומרים "האקזוטיים" יש 
לציין את הענבר (הבאלטי י) ואת השיניים של סוס־היאור 
האפריקני, — בשעה שתרבות "לוס מילארס" החופית הולכת 
ומשתלטת על א/ קמה בחצי־האי — בבקעת־אנדאלוסיה 
ואחר־כך ברמת ספרד המרכזית — תרבות נוספת, שנוצרה, 
כנראה, בעיקר ע״י ילידים "בראכיקפאליים" (ר׳ למעלה, 
סעיף ב׳), מצאצאיהם של דרי־המערות. תרבות זו ידועה 
היטב ע״י הקדרות היפה שלה, שהיא מבוססת על מסורת של 
כלי־עור וכלים קלועים: הצורה האפיינית שלה היא "גביע־ 
הפעמון״ (ז 6 > 631 נ 8611-1 ; ר׳ ציור ג׳), שמזכיר — אף אם 
מרחוק — את כלי־החרס ה״טרם־דינאסטיים" העתיקים של 



כל'־נשק מצור, נחושת וברונזה. 1 ־ 2 . וזיצים מצור ( 1/ 3 ), ממערת 
11 0 ה ק ז 3 ? 1 ^ ג ז״ט 0 , םורח־םפרר; תקופת הפאליאוליתיקון העליון.— 

3 . חץ מצור (%), מ 65 ז 13 ו 41 ג 1,05 , ררום־םפרד; תקופת־הנחושת, - 

4 . חץ מצור ( 2 /!), מ דרום פורטוגאל, תקופת־הנחושת. — 

5 . להב־צור, בזווית ישרה לניצב ( 1 )ז£נ 11 גו 1 )( 4 ), צ!גזנ 401 ן:> 10 ״ 0 , 
פורשוגאל, תקופת״הנחושת. — 6 . פגיון מנחושת ( 4 <), בעל ,רכסיות 
אמצעיות' ( 5 ( 11 ז- 14 ״ז) משני הצדדים; תקופת״הנהושח, מ 10313 ^.— 
7 . להב מצומד בזווית ישרה אל הניצב, מברונזה (%), חרבות 

תקופת־הברונזת 

מצרים ונוב. אפשר, שגם "אנשי-גביעים" אלה קיבלו לתוכם 
בזמן קדום מהגרים מאפריקה הצחרית. על כל פנים, מאמצע 
האלף השלישי ואילך הם מתפשטים על פני רובה של א׳ 
ומתמזגים עם אנשי "לוס־מילארס". אך באותו זמן, הם גם 
מתחילים להגר כסוחרים אל ארצות אירופה המערבית והמר¬ 
כזית ולארגן את חייהן הכלכליים של ארצות אלו כמו שאנשי 
״לוס־מילארס״ אירגנו את סחר־הים, קודם שנת 2000 , א׳ 
היא ביחד עם צרפת הדרומית שבין האוקיינוס והים התיכון 
(ר , מפית ב׳) יחידה תרבותית אחת, שתפקידה לגבי המערב 
דומה לזה של מצרים ואכד לגבי המזרח. אלא ש״כתב־ 
החרטומים" המסוליתי (ר׳ למעלה, סעיף ב׳), שעדיין הוא 
מופיע על כלי־החרס ובקברי־המגאליתים האיבריים (ר׳ ציור 
ד׳), לא התפתח עד כדי ליעשות אמצעי־הבעה שיטתי: ואת 
תולדותיה של "תרשיש טרם־היסטורית" זו הרינו מכירים 
רק מתוך תעודות אלמות. 

ד. תקופת* הברונזה, שנתקיימה בחצי־האי במשך רוב 
האלף השני לפסה״ג, מסמנת את השיא של התרבות האיב־ 
רית וגם את תחילת ירידתה. תעשיית הברונזה הידועה בשם 
"אל ארגר" הופיעה קודם כל באיזור המתקדם המסורתי, 
בדרום י(ר׳ מפית ב׳). חרבות־מתכת וכלי־זין, שבהם הלהב 
מצומד בזווית ישרה אל הניצב (ר׳ ציור ה׳), אפיינים הם 
לתעשיה זו, תרבות "אל אדגאר" מצטיינת גם בצורות מיו¬ 


חדות של קדרות ושל כלי-קבורה (המת נקבר לפעמים בתוך 
כד גדול, כמו באנאטוליה). דומה, שהשפעות, או אפילו 
הגירות, מן המזרח, הגיעו בתקופה זו אל א' בדרך שונה מן 
הדרך הקודמת, כלומר, בדרך צפונית ויבשתית יותר. אע״פ 
שיש סימנים של יבוא מן האחור האגאי וממצרים, הקשר 
הימי — שגם בתקופת־הנחושת לא היה ישיר — נעשה רעוע 
מאד. בכלל, המסחר האיברי ירד, כשקמו לו מתחרים 
מסוכנים באירופה! בדרום־המזרח — ה״מיקנים" היווניים, 
במרכז — תרבות-אוניטיץ (ע״ע אירופה), שנושאיה אפשר 
כבר כוללים את שבטי'הקלטים הראשונים, ובצפון־המערב— 
תרבות־הברונזה באנגליה ואירלאנד. עליית־מילואים מאפרי¬ 
קה הירודה פסקה עוד קודם התקופה הנדונה. ובין שנות 
1500 — 1200 באים, כמכה אחרונה, המסעות של שודדי- 
הים — ״עמי־הים״ עפ״י המקורות המצריים — וביניהם 
בני-סרדיניה (ע״ע). הערים בעלות תרבות־״אל ארגאד" 
מתבצרות עתה באופן יותר משוכלל משהתבצרו קודם־לכן, 
והתפקיד של מעמד־הלוחמים ניכר יותר בעדויות הארכי¬ 
אולוגיות. אמנם, מקור החיים הכלכליים נסתם, וא׳ נעלמת, 
כנראה, מידיעתם של עמי־התרבות המזרחיים. רק בתחילתה 
של תקופת־הברזל, בין שנות 1200 — 1100 לפסה״ג, יהיו 
הספנים של צור וצידון יכולים "לגלותה" מחדש. 

ה. תרבות־ הברזל התחילה בזמן מוקדם בדרומה של 
א׳ ובצפון־מזרחה, אך אל פנים חצי־האי חדרה באיטיות 
(ועל־כן אין הסכם בין המומחים בד־בר זמן התחלתה של 
"תקופת־הברזל" האיברית). אל הדרום באה כתוצאה ממסעי־ 
הים של הצורים והתיישבותם משני עבריו של מיצר־גיברלטר 
("עמודי מלקרת", ע״ע). עיר־האם הראשונה של בני-צור 
בא׳ היא גדר— ביוד ^ 66 ^ 6 , בלאט׳ 165 ) 02 , כיום 112 ) 02 , 
ובמטבעות בלשון עבריודכגענית: "הגדר" ו״אגדר". לפי 
המסורת נוסדה גדר סמוך לשנת 1100 לפסה״ג, ולאור 
התגליות הארכיאולוגיות החדשות ביותר בכנען ובקרת־ 
חךשת אין להטיל ספק בתאריך מוקדם זה. — לאחר מאה 
או מאתיים שנה חודר לקאטאלוניה הגל הראשון של הפלישה 
הקלטית, שניכר ע״י "בתי־הקברות של כדי־השריפה", ומבשר 
את עלייתה של תרבוודהברזל האירופית. קרוב לשנת 600 
בא כיבוש קלטי יותר מקיף, במרכזה של א׳ ובמערבה, ומביא 
עמו צורה מפותחת של תעשיית־הברזל ה״האלשטאטית", 
תרבות-הקלטים נוספה על השפעת כנען הקדומה יותר (צור, 
גדר, קרת־חדשת, בשלב ה״פיניקי", ואחר-כך ה״פוני") ועל 
ז( של יוון (התיישבות-היוונים בצפון מזרחו של חצי־האי 
התחילה במאה השישית), וכל ההשפעות הללו הוסיפו גונים 
חדשים לתרבות א׳ בתקופודהברזל המאוחרת, אך זו׳ כבר 
שייכת למסגרת תולדותיהם של האיברים (ע״ע) ושל תרשיש 
(ע״ע). 

מין 1271 ^[ 03511 ? ; 1925 , 6511 1 / £ז? 711 ז #0 £7 ,־ 03161 ־ 1 ־ 0561 . 11 
,:}:!ו^זבימ . 0 ; 1924 י (.־ז 16 ח 1 / 0£ . 300 53010 } 1315 ) 2111 ><] 5 

- 3 ־ 1 ־ 111:61 ) 46 י 1 1110 303 6 נ; 0 ־ן £11 ח 1 6$ ־ 01111111 ץ 1 ץ £3 ) ^ 761115107 ? 
,ז 6 ) 5311 . 6 . 1 \ ; 1933 , 6 § 4 / 5/0716 013 סן 77 ; 1925 , 2 ( 1 ז 03 ת 

,( 116 { 650111516 3 ? . 31601 ?) 631/67727166 ]] 1 12 16 ) 761115/0176 ? 

* 161712 ]£$ £$17£$ ? 1 ? 7 7£$ * 6171/1 ? 6$ ? , 61111 ־ 1 ? . 13 ; 1948 , 111 . 011 
1 ) 110 ז 0561 111.116 . 13 ; 1936 , 6 * £ 7141 ? 11 £ 1117131416 ? 12 16 ) 

ז 16 ) 1:, £03116x1500 ־ £561 . 191 ) 111$£1 ? 211211 ז 767126 ^? * 0505 ? .? 

1 ) 76131011 ? , 1567162 , 3 ' 61 גן 1 ח 1 ס־ 60565 .? ;( £6$<;51€5(6, X ־ 01 ^ 
67117131412 (] 12 36 171010 % 12 ?\ ( 1933 311303 ) 1 . £0001 ) 

3.271$ 116 [) £7160111111 61131150/1071 2 )£ .א ; 1932 , £7162 ( 11 

/ס 22/71 ( 1 16 ' 71 , 0111136 . 0 ; 1921 < 1411£ ז 6 ( 11 . 671171$ ? 12 

. 1939 , 231 . 05 , €4131122/1071 3 6271 ? 1170 ? 

ע. ג. ח. 




607 


איברים 


608 


איברים ( 1 ז* 11 , ? 6 8 ווק 1 ־ 1 , אחד מעמי איבריה (ע״ע) 

העתיקה, שישב גם במקומות אחרים באגן הים 
התיכון ובאירופה האטלאנטית, עוד קודם התפשטותם של 
העמים ההודו־אירופיים. 

א) המקורות. — 1 . תעודות־יוון. הא׳ נזכרים 
בספרות היוונית עוד במאה השישית לפסה״ב, ז. א. עוד 
בתקופת מסעי־הים הראשונים של בני־יוון לקצה־המערב 
והתיישבותם במארסיליה ( 138$1113 *ז, היא מרסי). במקור 
המארסילי, שהשתמש בו אוויינוס בחיבורו הגיאוגרפי 
המאוחר (גמ&מגמ! 3 ז 0 ), וכן' אצל היקאטיאוס (לערך 
500 ) והרודוטוס (לערך 450 ), מציין השם א׳ את יושביהם 
של גלילי החוף הדרומי והמזרחי של חצי־האי הפירנאי. על 
הא׳ נמנים, כמו שיוצא עוד מדבריו של הירודורוס' (לערך 
430 ), גם אנשי טרטסום היא תרשיש (ע״ע) שבדרום־המערב. 
אמנם, השבטים שבפנים־הארץ אינם נחשבים, כפי הנראה, 
כא׳ במקורות־יוון הללו, והכינוי: "איבריה" לחצי-האי כולו 
מצד רק מן המאה השלישית לפסה״נ ואילך, אין להניח 
(כדעת אחדים, בפרט זו של שולטן) שהמשמעות החדשה 
מעידה על זמנה המאוחר של חדירת הא׳ לרמת־ספרד המר¬ 
כזית : רוב החוקרים סבורים, שהרחבת המונח נגרמה בעיקר 
ע״י התפתחותה של הגיאוגראפיה היוונית עצמה. על כל 
פנים, המקורות היווניים מספיקים ללמדנו, שהא׳ לא היו 
העם היחידי בחצי-האי הנקרא על שמם, ושורשיהם העמוקים 
ביותר מצויים באיזור־החוף, בגלילים הפתוחים מימי־קדם 
להשפעותיהם של אפריקה הצפונית והמזרח הקרוב. 

2 . ה ט ו פ ו נ י מ י ה (כלומר, כינויי־המקום) ה א י ב ר י ת 
מאשרת מסקנה זו בהחלט. כינויי־מקום, שנגזרו מן השם 
א׳, מצויים לאורך-החוף, מפורטוגאל עד הים התיכון ועד 
מעבר לפירנאים. כמה נהרות נושאים עליהם שם זה, כגון 
נהר־אברו י( £ 610 ), הוא הנהר ה״איברי" בימי־קדם (- 6 נ 11 !־ן 
1118 * 11 , 1113 ); או נהר יותר קטן ולא פחות חשוב, שזרם 
בגבול תרשיש והביא לה את כספה: הוא 110 ״ד £10 הנוכחי, 
שהוא מפורסם עד היום במכרותיו (והיה נקרא אף הוא 
1118 * 1:118,11 * 1111 ). גם כמה שמות ערים באיזור הנידון קשו¬ 
רים בשם א׳: למשל 13 * 11 , לא רחוק משפך האברו, או 
$;״* 1111 , סמוך לגראנאדה הנוכחית. 

3 , תרשיש והא׳. עמי המזרח הקרוב, שהצליחו בת- 
קופת־הברזל למצוא קשר ימי ישיר עם חצי־האי הפירנאי 
(כלומר, בני צור, העברים־הכנענים, קרוב ל 1100 לפסה״ג, 
ובני פוקיאה היוונים, קודם 600 ), התעניינו בעיקר באוצרות- 
המתכת שבדרום־ספרד, ומפני־כן מופיע השם תרשיש— 
טרטסוס במקורות-יוון — לפני הכינוי הכולל של הא' (החל 
מסטסיכורוס, לערך 600 ). במסורת העברית דחה, כנראה, 
השם "תרשיש" את השם "איבריה". אך קשה להניח שהצו¬ 
רים, שמשלו במשך מאות שנים על שבטים איבריים, לא 
הכירו את שמם הלאומי הכולל. לא מן הנמנע, שעל שם זה 
רומז פרק כ״ג בישעיהו, שמתאר את גדולתה של צור, את 
המשבר, שבו היתה נתונה בימי המלחמות עם אשור (לערך 
ב 720 ) ואת תוצאותיו של משבר זה במערב הרחוק: "עברי 
ארצך כיאור, בת־תרשיש, אין מזח עוד! ...יהוה צוד, אל־כנען 
לשמד מעזניה"(שם כג, י—יא). מדובר כאן על התקוממותם 
של בני תרשיש ל״צור המעטירה" ביום־חולשתהז וה״יאור" 
העובר את ארץ־תרשיש, שאליו נמשל עם־תרשיש, הוא, 


כנראה, הנהר ה״איברי״, כלומר 111$ * 11 — 1118 * 1111 , £10 
110 ״ 1 . אפשר, ש״עברי כיאור" שבישעיהו מרמז לצורתו 
המקורית של כינוי־הא׳: "(יאור) עברי" (ואינו לשון נופלת 
על לשון סתם), שהרי יתכן שהצורים, כשהיו כותבים את 
השם א׳, היו מייחסים שם זה לאותו שורש "עבר", שממנו 
נגזר גם השם הלאומי של העברים (ר׳ למטה, ג, 4 ). 

4 . ע ם-ה א׳ וארץ-אי ברי ה. — הא׳ המקוריים, 
כלומר, אלה שקראו לעצמם בשם זה בזמן קדום, נתפשטו 
בחצי־האי הפירנאי מחופיו הדרומיים והמזרחיים והלאה, 
ולשונם התייחסה, כנראה, על המשפחה החמית־שמית, שמר¬ 
כזה באפריקה הצפונית. — אלא שהא׳ הטביעו את חותמם 
על הארץ כולה, ועליכן מוצדק גם השימוש המאוחר במונח 
"איבריה" לכלל ספרד ופורטוגאל העתיקות. 

ב) עמי איבריה הראשונים.—!. התושבים 
הטרמ-איבריים היו בוודאי מצאצאי האוכלוסיה הפא- 
ליאוליתית־מסוליתית (ע״ע איבריה). לא ברור, אם הא׳ היו 
העולים הנאוליתיים הראשונים מאפריקה לאיבריה. אע״פ 
ש״תרבות־המערות" הנאוליתית ותרבוודהכפרים העתיקה 
ביותר באו שתיהן מצפון־אפריקה, יש לזכור, שהן נפוצו 
בדרכי-יבשה בכל חצי־האי ובכל מערב־אירופה, כלומר בת¬ 
חום, שאינו מזדהה מבחינת הטופונימיה עם האיזור האיברי 
המקורי. — יש חוקרים, שמציעים לקרוא לישוב נאוליתי 
יסודי זה בשם "ליגורים" (ע״ע). הליגורים ישבו, לדעתם, 
לא רק משני זנברי האלפים, אלא גם משני ?גברי הפירנאים. 
אם כן, לא מן הנמנע הוא, שגם הליגורים באו מאפריקה, 
כגל ראשון של הגירה נאוליתית. 

2 . ראשית האיברים בחצי־האי. הקשר בין 
האיברים לבין סוג מסויים של שרידי־תרבות ארכיאולוגיים 
מתחיל להיות ברור בימי הנאוליתיקון המאוחרים (אפשר, 
מן האלף הרביעי לפסה״ב) והוא בולט בעיקר בתקופת־ 
הנחושת, באלף השלישי. אין ספק שתרבות "אל גארסל" בצו¬ 
רתה המפותחת (ע״ע איבריה), ביחד עם תרבות־המגאליתים, 
נוצרה על-ידי עמים, שהם אבותיהם של הא' ה״היסטוריים") 
ותרבות "לום מילארס", שמאחדת את שתיהן, ראויה בוודאי 
להיקרא "איברית" או "איברית-תרשישית". היא קמה באיזור, 
שבו מרובים כינויי־המקום האיבריים, ואחר־כך נתפשטה, 
עוד קודם שנת 2000 , בכל המרחב, שלאחר זמן נחשב לארץ־ 
הא׳ ע״י הגיאוגראפיה הקלאסית: בכל חצי־האי ובדרומה של 
צרפת (מאקוויטאניה באגן של נהר־גארונה עד לנהר־רונה), 
נראה שהתפשטותם של הא׳, או של העמים הנספחים עליהם, 
מקבלת להתפשטותו של הבינוי המגאליתי הקדום. 

' 3 . תרבות-האיברים בתקופת־הנחושת. בתקופת־ 
הנחושת המערבית, כלומר, תקופת־הברונזה המוקדמת שב¬ 
מצרים, בזמן "המלכות הקדומה", היו הא׳ בעלי התרבות 
המפותחת ביותר בכל המערב הרחוק. מתקבל על הדעת, 
שתרשיש כבר תפסה אז מקום מרכזי ביחסי-המסחר בין 
אירופה האטלאנטית לבין אגן הים התיכון. כנראה, עושרה 
והדרה נוסדו על יבוא הבדיל יקר־המציאות מ״איי־הבדיל" 
(ה״קסיטרידים", ע״ע), כלומר, מקצה־מערבן של צרפת 
ובריטניה הגדולה. יש סוברים, שכבר באלף השלישי לפסה״ג 
היו עמי המזרח הקרוב מקבלים מתרשיש, ע״י מתווכים שהם 
עדיין עלומי־שם, אחוז גדול מכמויות־הבדיל הנחוצות לת¬ 
עשיית הברונזה המזרחית. על כל פנים, באלף השלישי 
מתפתחים מבצרי־הא׳ שבדרום־ספרד לקריות ממש, שכבר 




609 


איברים 


610 


הן ראויות להיקרא "ערים": למרכזים מדיניים, הראשונים 
בכל מערב אירופה, וגם לערים של תעשיית־נחושת וסחר־ 
ים. כי הא׳ הטרם־היסטוריים נשארו עד תחילתה של תקופת- 
הברונזה עם של ספנים נועזים — מה שאין לומר על צאצאי¬ 
הם שבתקופת־הבר 1 נזה המאוחרת ותקופת־הברזל, שאז הם 
נידחים מענייני־ספנות ע״י עצם התקדמותה של התעשיה 
המקומית, שהיא מספקת את צורכי־הארץ, וביחוד — ע״י 
פעולותיהם של "עמי-הים", ולסוף ע״י מרותן של צ 1 ר וקרת- 
חדשת בכל מימי־המערב. 

ג) הא׳ מחוץ לחצי־האי.— 1 . צפון־המערב! 

הא' באיים הברימניים. כיום ברור, שתרבות־המגליתים 
באירופה האטלאנטית והצפונית נפוצה קודם־כל ע״י נוסעי- 
הים האיבריים, שנתיישבו באיי הצפון ובחצאי־האיים הצפו¬ 
ניים, כגון בארמוריקה (היא 6 ח 613£ ז 8 , שנשארה מרכז מופתי 
למגאליתים בצרפת, ע״ע) וכגון באיים הבריטניים, — בפרס 
באירלאנד, באיי־ההברידים, בסקוטלאנד ובוילם. הא׳ הללו, 
שעוד באלף השלישי כבר דגלו בשמם זה, היו עוברים בהצל¬ 
חה את ה״ים הקאנטאברי" המסוכן (עכשיו מפרץ ביסקאיה), 
כמו שעבדו בזמנם את ה״ים האיברי" הנוח יותר (כלומר, 
את הקצה המערבי של הים התיכון). מיטב החוקרים סבורים, 
שאירלאנד -- היבו־ניה העתיקה — נושאת עד היום את שם 
הא , : ב 1 חז 6 נ! 1 ]-ן, במב י טא רפה יותר ג 1 ת ז ^ 1 , נעשתה אחר־כד 
6 תז 16 , ולסוף ו 6 ז £1 הנוכחית. יש חוקרים, שמצאו 

בלשון־אירלאנד הקלטית שרידי יסודות טרם־הודו־אירופיים, 
שמעידים על השפעה חמית־שמית קדומה מאד, ז. א. על 
השפעה איברית. המחברים הקלאסיים יודעים לספר על 
שכבתקעם באיי-בריטניה, שמוצאה מאיבריה (שבט הסילורים 
בוילס הדרומית), וגם בהגדותיה של אירלאנד הקלטית אנו 
מוצאים מסורות כאלו. 

2 . ה י ם ה ת י כ ו ן ה מ ע ר ב י. התמונה אינה שונה ביותר 
באגן הים התיכון המערבי. למשל, בסרדיניה (ע״ע) — אי 
מפורסם בבניינים מפותחים של אבני־ענק — שלטה, לפי 
הסופרים הקלאסיים, שכבה איברית, שהיתה נוספת על ישוב 
יסודי ממוצא קורסי (ע״ע קורסיקה) ולובי (כלומר, ממוצא 
ליגורי ואפריקני); והארכיאולוגיה החדישה מאשרת בהחלט 
עדות זו של הקדמונים. — אמנם האיזור, שבו מרובים וקדו¬ 
מים ביותר הבניינים מאבני־ענק, היא רצועת־החוף הגבוהה, 
שמשתרעת מטוניסיה הצפונית עד צפון מארוקו(ה״תל" האט- 
לאסי), ביחד עם רמודאלג׳יריה (ע״ע) הסמוכה. כאן בוודאי 
נמצאה עריסתם או אחת מעריסותיהם של הא׳ הראשונים. 
שהרי הדמיון בין איזור זה לבין חצי־האי הפירנאי בקווים 
האתנולוגיים והלשוניים, ובפרט בחומר הטופונימי, בולט 
ביותר. למשל, שבטי הא׳ היושבים על חוף הים בחצי־האי 
נקראים בשמות בעלי הסיומת האפיינית "־טאו"(עם־תרשיש 
נקרא, לפי המקורות הלאטיניים, ״טורדולים״ [ 11111 ) 111 ־ 1 ־] 
בפנים הארץ, ו״טורדטאנים" ן 1 ח 1613 )זנ 71 ] לאורך החוף) ו 
סיומת זו מצויה גם בשמות עמי הברברים (ע״ע) היושבים 
על חופי אפריקה הצפון־מערבית' (כגון ה״מוריטאנים", 
1 ת 113 זנ 131 ^). יש אפילו סוברים שבין שם הא׳ והכינוי "בר¬ 
ברים" (ז 6 < 31 -ז 86 בלשון ברברית) קיים קשר טרם־היסטורי, 

3 . באגן הים התיכון המזרחי ניכרים גם כן 
סימנים של יחס מסויים בין תרבות המגאליתים והסופונימיה 
ה״איברית". למשל, האיזור היחידי בוזצי־האי הבלקני(ע״ע), 
שבו התפתח הבינוי המגאליתי, היא תראקיה (בולגאריה) 


המזרחית־, והנהר הראשי באיזון זה הוא נהר־הברוס, או 
איברוס (נהר מאריצה בזמננו). — מעבר לים השחור, 
בקאווקאז, הכירו המחברים הקלאסיים את שבטי גרוזיה 
(ע״ע) העתיקים בשם א׳, וגם מצאו יחס בין איבריה מזרחית 
זו ובין איבריה המערבית; יש להוסיף שמשני עברי הקאוו־ 
קאז מצויים בנייני-קבורה מאבני־ענק. 

4 . ה א י ז ו ר העברי, כלומר, האיזור שבו נוצר לאום־ 
העברים או בני־עבר, מצטיין אף הוא בתרבות מגאליתית, 
שהיא אחת מן הקדומות ביותר בסוג של תרבויות אלו. 
בניינים מאבני־ענק נפוצים בעיקר בעבר־הירדן מערבה 
ומזרחה (וביחוד בעבר המזרחי), אך שרידיהם מצויים גם 
בעברי ״הנהר״ — כלומר נהר־פרת העליון — עד לקורדיס¬ 
טאן הנוכחית. המגאליתים הפרימיטיוויים ביותר נפוצים, 
כנראה, מן הגליל עד למואב, ומעניין, שאף כאן אפשר 
שגבולותיהם מסומנים ע״י שרידי הטופונימיה, שהיא ידועה 
לנו מן הדוגמות ה״איבריות" המופתיות: זגברון, בין צור 
ומפרץ־עכו, מכאן והרי־העברים מכאן, דומה שהם מעידים 
על כיוונה של התפשטות הבינוי המגאליתי. על כל פנים 
ראשיתו קדמה לתקופת־הנחושת, והבניינים העתיקים ביותר 
הוקמו לא יאוחר משנת 4000 לפסה״נ. צורתם של הבניינים 
הללו מעידה, שיש להם יחס אל אגן הים התיכון המערבי, 
ומתוך נימוקים כרונולוגיים אפשר להניח, שעריסתה הרא¬ 
שונית של התרבות המגאליתית ה״עברית" נמצאה לא רחוק 
מהרי האטלאס — בארץ, שגם מתוך השקפה בלשנית היא 
נכללת באיזור, שבו נוצרה המשפחה החמית־שמית. — ולפי¬ 
כך בכל פירוש, שנותנים לשמם הלאומי של העברים, ובכל 
חקירה על מוצאו של שם זה, כדאי להביא בחשבון את 
החומד הטופונימי המרובה, שהוא שייך לסוג ה״איברי" 
בכללו. — ויש להניח, שגם בשאר הלשונות החמיות־שמיות, 
שבהן דיברו אבות הא׳ לשבטיהם ועמיהם, מובן המלה "אבר" 
או ״עבר״ היה, כמו בעברית: "ארץ משתרעת לאורך שפת¬ 
ים" או "על גדות־נהר". שהא׳ היו ביסודם "עם־עבר", כלומר 
עם חופי, מתחייב לא רק מן הנתונים הלשוניים, אלא אף 
מכל העובדות הארכיאולוגיות. 

ד) תולדות חצי־האי האיברי בתקופת־הברזל. 
ירידתו התרבותית של חצי־האי בסוף ימי־הברונזה (ע״ע 
איבריה) גרמה, כנראה, גם להתפרקותם של הקיבוצים המ¬ 
דיניים האיבריים הקודמים, ורק ממלכת תרשיש, בדרום- 
המערב, הצליחה לקיים או לחדש את עמדותיה ואת חשיבותה 
הבין־לאומית. חצי־האי בכללו נפל קרבן לכיבושי-זרים, 
והפולשים, שלא היו דומים זה לזה לא בדרגת־תרבותם, לא 
בלשונם ולא בשיטות־התיישבותם,'עוד העמיקו את הפירוד 
בין גלילי הארץ, שגם בתקופות הנחושת והברונזה רק הת¬ 
חילה מתפתחת לקראת איחוד תרבותי. הניגודים האיזוריים 
בימי־הברזל אפשר נעשו בולטים עוד יותר משהיו קודם־לכן. 
אף המאורעות ההיסטוריים נעשים מובנים יותר כשמחלקים 
אותם לפי היחסים שבין עמי איבריה הילידים לבין כובשיה, 
שבאו מן החוץ. לכן תולדות איבריה תכלולנה פרק צורי- 
תרשישי, פרק קלטיברי, פרק יווני-קרת־חדשתי ופרק קרת* 
חדשתי־רומי. 

1 . צור ותרשיש. המושבה הצורית הראשונה מעבר 
ל״עמודי-מלקרח" או "עמודי-הרקלס", כלומר, מעבר למצר 
גיבראלטאר, 'הייתה גדר המפורסמת 165 ) 03 , כיום 

קדיז, ע״ע). יש מסורת, שלפיה בבנה מקדש מלקרת שבגדר 



611 


איכרים 


612 


("מלך־קרת בעל־צור" היה האלוהות הראשית של הצורים) 
קרוב ל 1100 לפסה״ג, על כל פנים עוד קודם ימי תירם 
ושלמה. תפקידה של גדר היה לשמור על מבואות האוקיינוס 
ולבצע את החסות הצורית על תרשיש, שעיר־בירתה (או 
לפחות עיר־הנמל הראשית שלה) נמצאה, כנראה, בשפך 
הביטים ( 5 < 83£1 , כיום גוואדאלקוויוויר). אעפ״כ נשארה 
ממלכת־תרשיש יחידה עצמאית, שעלתה לגדולה ע״י מסחרה 
המקיף עם הצורים (בעיקר בנחושת, 
ברזל, כסף, עופרת ובדיל). — אמנם, 
במאה השמינית הורעו היחסים וצוד 
ניצחה במלחמה ימית את מלך־תרשיש, 
ששמו גרון או גריון — אישיות שנכ¬ 
נסה גסילהגדות־היוונים. בימי המשבר 

, ציור א׳. מטבע מגדר 

הצורי (מלחמות אשור בצלי ייש־ הכתובת־,לבעלת אגרר־ 
ראל, לערך ב 720 , עיין למעלה, א 
3 ) נשתחרר נורק (^זסייא), מלך־תרשיש, מעול הצורים, 
ואפילו ניסה לחדש את מסעותיהם של הא׳ הקדמונים לסאר־ 
דיניה (ר׳ למעלה, ג, 2 ): לפי מסורת, נוסדה העיר הסארדינית 
נורה ע״י מלך זה קודם שהאי נהפך למושבה קרת־חדשתית. — 
במאה השביעית הצליחה צור להטיל מחדש את מרותה על 
תרשיש. בינתיים (לערך בשנות 1000 — 700 ) נוסדו בדרום ספ¬ 
רד מושבות־כנענים חדשות, כגון העיר "מלאכת"(ככתיב על 
מטבעותיה בעברית־כנענית; היום מאלאגה) וכגון "עבדרה" 
(היום אדרה). גם תושבים "ליבי־פיניקיים"(כלומר, כנענים 
ממושבות אפריקה הצפונית, או לובים־ברברים, שנתמזגו עם 
הכנענים) הושבו בדרום־ספרד (אע״פ שהתיישבות זו ניכרת 
יותר בתקופה הקרת־חדשתית). — בראשית המאה השישית, 
בימי חורבן ירושלים והמצור ששם נבוכדראצר על צור, 
נעלם גם שלטוךהים הצורי במערב הרחוק. 

2 . ה ק ל ט י ם באיבריה מופיעים עוד בתחילתו של 
האלף האחרון לפגי 0 ה״נ, אבל התפשטותם מצפון־המזרח 
לדרום־המערב, דרך רמת־ספרד המרכזית, היתד, איטית למדי. 
גל חדש של פולשים קלטיים השתלט על רמה זו סמוך 
ל 600 , וגל זה כולל, כנראה, שבטים בלגיים, שבאו מן הסבי¬ 
בות של נהר־רינום התחתון. הקלטים הכניסו חיים חדשים 
לתוך עולמם של עמי איבריה הפנימית, ועוררו אותם למעשי- 
גבורה, שהדם האחרון עוד נשמע במלחמותיהם ברומי. 
ה״קלטיברים" הללו (כלומר, הקלטים שבאיבריה, או מזיגת 
הקלטים י והא׳, או לפי פירוש אחר — הא׳ שבאיזור־הכיבוש 
הקלטי) נהפכו לאחד מן העמים שואפי־הקרבות ביותר 
שבהיסטוריה העתיקה וסיכנו גם את מושבות־הצורים גם 
את עמדותיה של ממלכת־תרשיש. במאה השישית, הצליחו 
הקלטיברים לחדור אפילו לקצה הדרום־מערבי של חצי- 
האי, ואחד ממלכי־תרשיש (הראשון שקשר קשרים עם בני- 
יוון) נושא כמדומה שם קלטי: ארגאנטוניוס. 

3 . היוונים וקרת־חדשת. במאהיהשישית, בימי המש¬ 
בר הסופי של מרות־הים הצורית, הצליחו בני יוון, מאנשי 
פוקיאה, להתיישב בצפון־המזרח של חצי־האי ולייסד שם כמה 
ערי־מסחר, בפרט את אמפוריון (במפרץ רוזאס של עכשיו). 
גם באיזור הכנעני המסורתי, בחוף־הדרום, התיישבו היוונים, 
ומשם התקשרו עם תרשיש עצמה. מושבות הצורים, שהיו אז 
במצוקה ובלא עוזר מבחוץ,נלחמו בא׳ המתקוממים. גדר פנתה 
אל קרת־חדשת,העיר העולה, השואפת להיות היורשת של צור, 
והקרת־חדשתיים נענו לבקשת המושבות במרץ יוצא מן הכלל. 



לערך ב 535 , נערכה המלחמה המכרעת בין הפוקיאים המער¬ 
ביים (שמרכזם נעתק למארסיליה) ובין קרת־חדשת ובני 
בריתה האטרוסקים. אחר קרב־הים באלאל^ה (בקורסיקה) 
ויתרו הפואיקים על רוב ספרד, וקרת־חדשת התחילה מת¬ 
בססת בה בעקבותיהם של הצורים. אחר מלחמה נוספת בין 
קרת־חדשת וסיראקוזי היוונית ואחר נצחון היוונים שבסיצי¬ 
ליה ב 480 , נקבע גם הגבול בין איזורי־ההשפעה היווני 
והכנעני בספרד— גבול, שעבר על־יד העיר האיברית מסטיה 

־ : • ד 

( 435113 ונ, כיום 3 ם £6 ב 1 ז 03 ). — בינתיים אירגנו׳־הקרת-חדש־ 
תיים את מושבותיהם האיבריות באופן שיטתי יותר ומתוך 
אכזריות יותר מרובה מאלו של הצורים קודמיהם— ושמו קץ 
לעצמאות התרשישית. יתכן, שסמוך ל 500 לפסה״ג החריבו 
את בירת תרשיש (ע״ע) עצמה. 

4 . קרת־חדשת ורומי (ע״ע). במאה השלישית, בימי 
המלחמה הפונית הראשונה (ע״ע), ניצלו הא׳ את ההזדמנות 
למרוד מחדש. אחר מפלתה של קרודחדשת במלחמה זו החלי¬ 
טה שושלת האצילים הקדת־חדשתיים המפורסמת של בני- 
ברקה ( 03 ז 83 ) לחדש את תפארת־עמם על־ידי התבססות 
שלימה יותר בספרד ופודטוגאל. עמלקךת (ז 11103 זח 3 ]: 1 ), 
המצביא הגדול מבית־ברקה, ביצע את ראשיתה של תכנית 
זו בכמה שנים (סמוך ל 237 ) ונהרג בשדה־הקרב (לערך 
ב 228 ). אחריו נוסדה הבירה הקרת־חדשתית החדשה באיב¬ 
ריה, על חרבותיה של מאסטיה האיברית שנהרסה — ועיר 
חדשה זו נקראה על שם הבירה האפריקנית: קרחדש, או 
״קרחדשוף׳ ( 113 טזן 3 ]ז 03 ; 3 ׳\ 0 )י 1 ס§ 3 !! 1 ז 03 ). מ 221 ואילך, 
כובש חנינעל (ע״ע) בן־עמלקךת מבית־ברקה—גדול המצ¬ 
ביאים של בני-שם ואחד מן הגדולים שבתולדות־האנושות — 
את רוב חצי־האי, עד לנהר־אברו ונהר־דורו. בשנים מועטות 



עמי איבריה 

ן. איזור ההתיישבות הכנענית. 2 . גבול הכיבוש הקרת־חרשתי בימי 
חניבעל ( 218 לפסה,׳נ). 3 . איזור ההתיישבות היוונית 


יצר לעצמו את הצבא היעיל ביותר שבזמנו, שהיה מיוסד על 
גייסות איבריים ולוביים במסגרת־קצינים כנענית ("פונית"). 
ב 218 עבר את נהר־אברו בדרכו לאיטליה: התחילה המל¬ 
חמה הסונית השניה (ע״ע). הרומים, אחר מפלותיהם האיו¬ 
מות, למדו מטכסיסיו של חניבעל עצמו והצליחו להתקיף 
את אויבם בלב שלטונו שלו, בספרד. שבטי הא' השתתפו 
בפעולות משני הצדדים גם יחד. מפלתו הסופית של חניבעל 
באפריקה פתחה את איבריה כולה לפני הרומים מ 200 ואילך, 
ועדי ה״פונים" נכנעו להם, לא כן שבטי הא׳ ועריהם שבפנים 
הארץ, כגון נומנטיה והלוזיטאנים שברמת־ספרד ובפורטו- 

•ן ■ ז 















613 


איברים 


614 


גאל. במאתיים השנים האחרונות לפסה״נ עלתה התקדמותה 
של רומי בחצי־האי במחיר של מלחמות נוראות, שנערכו 
באכזריות יתירה משני הצדדים. אמנם, מתקופת־אוגוסטוס 
ואילך נכנסה איבריה יותר ויותר לחוג של התרבות הרומית, 
שכבשה ביחוד את ערי הדרום והמזרח, שהיו בעלות מסורת 
מדינית־עירונית עתיקה ומעורבת, וספרד (ע״ע) נעשתה 
אחד מן המרכזים העיקריים של הלאטיניות — עד לימי 
האיסלאם, שבהם שוב גברה בחצי־האי — עם פלישת הער¬ 
בים ובעיקר הברברים, ועם פריחת התרבות ה״מורית" 
והיהודית — ההשפעה החמית־שמית. 

ה) תרבות עמי איבריה בתקופת־הברזל. — 

1 . התרבות הכנענית-האיברית אינה ידועה 

לנו מן הצד הארכיאולוגי כל צורכה; זו היתה תרבות 

עירונית מעיקרה, וערי־הכנענים במערב הקיצון כמעט לא 

נחפרו עדיין, שהרי ערים אלו עמדו על תלן והתפתחו בלא 

הפרעה כמרכזיה הראשיים של ספרד הדרומית החדשה (כגון 

3 ת 6 § 3 !ז 03 , 313£3 ^ 12,1 ^ 03 ). עיקר תעודותינו הם מטבעות 

של הערים ה״פוניות"(ר׳ ציור א׳), וגם תקשיטים וכלי־צורף 

("אוצר" אליסדה, למשל) ממוצא כנעני, או חפצים שנעשו 

על־פי טיפוסים כנעניים. קדרות־הא׳ עצמה וגם הפיסול 

ושאר היצירות של האמנות האיברית מעידים על השפעה 

כבירה של התרבות הקרת־חדשתית, בין שהשפעה זו זרמה 

מן הבירה האפריקנית בין שבאה מן הערים הפוניות שבחצי- 

האי. אלא שגם ההשפעה היוונית ניכרת מאה והמומחים 

מתווכחים בכל מקרה ומקרה על מוצאן של ההשפעות. האמת 

היא, שהתרבות הקרת־חדשתית ספגה לתוכה הרבה תכונות 

יווניות מסיציליה, ועליכן אין מציאותם של קווים יווניים 

בתוצרת אמנותית מסויימת באיבריה סותרת כלל וכלל את 

מוצאה ה״פוני" של תוצרת זו. הדבר האפייני בתרבותה של 

איבריה הדרומית־מזרחית היא דוקה מזיגת כל שלוש התכו- 

נות: האיברית, הכנענית והיוונית. יצירות נהדרות כגון פסל 

״הגברת מאלצ׳ה" (ר׳ למטה, ה, 2 , ציור ב׳) שייכות באמת 

למורשה הכנענית והאיברית כאחת. — אנו יודעים קצת 

יותר על ה״כנענים של המערב הקיצוך מתוך המסורת 

הספרותית הקלאסית. לא בכל דבר נזדהו כנענים אלה עם 

חייה של צור, ואחר־כך של קרת־חדשת. עיר כמו גדר (קדיז) 

התפארה בקדמותה, בהשגיה הימיים ובמנהגיה" המיוחדים 

לה, למשל, ב״קרב־השוורים" לכבוד מלקרת — מנהג קשור 

ב״פולחן השוד", שהיה נפוץ מכרתה וכנען עד איבריה, 

נשתמר ביהוד בגדר ועדיין הוא י חי" כנראה, באומנות של 

ה״טוךאדורים" הספרדיים. לא בקלות קיבלה גדר את המרות 

הקרת־חדשתית, ועוד קודם שנגמרה המלחמה הפונית השניה 

השלימה עם רומי בתנאים נוחים: שמרה על עצמאותה 

העירונית המלאה, ונעשתה לב״ 111 ק 1 :> 1 מטומ חלאטיני הרא¬ 

שון מחוץ לאיטליה, שלא קיבל לתוכו כל תושבים לאטיניים. 

גם בימי השיא של ממשל־הים הקרת־חדשתי העצום ניכרים 

ניגודי-מדיניות בין כנעני-אפריקה וכנעני־איבריה. ביודברקה 

רצה לבנות ממלכה יבשתית גדולה, שתהא מבוססת על 

חצי־האי, וסר בזה מדרכי קרת־חדשת: חניבעל הוא גיבור 

של כנעני-איבריה עוד יותר משהוא גיבורם של כנעני- 

אפריקה. ואפשר בזה טמון סוד מפלתו כמנהיג כל־כנעני. — 

המורשה ה״פונית־איברית" לא נעלמה מן העולם גם אחר 

הכיבוש הרומי; היא שימשה יסוד לתרבות הלאטינית, ואחר- 

כך לתרבות חמורית, שהיא מיוחדת לדרום־ספרד, כלומר 
~ 1 



צמו בי 
הגברת נואל^׳ה 


ל״אנדלוסיה". מורשה זו אפשר מצאה את ביטויה במידה 
מסויימת גם במסורת ה״ספרדית" של היהודים. יהודי־ספרד 
ביה״ב שמרו עוד על אגדה בדבר התיישבותם בספרד בימי 
"חירם ושלמה"; באגדה זו יש גרעין של אמת. כי יש להניח 
שהאוכלוסיה היהודית המרובה, שמופיעה בדרום־ספרד עוד 
מלפני התקופה האיסלאמית, בימי הרומים והמתים, לא באה 
כולה מחוץ־לארץ, אלא כללה בתוכה גם צאצאים של כנענים 
מתייהדים, ולפיכך נוגעים דברי-ימיה של איבריה הקדומה 
בתולדות העברים והיהדות באמצעות "כנעני־המערב" מן 
הצד ההיסטורי הקדום והמאוחר כאחד. 

2 . תרבותם של שבטי-איבריה העצמאיים 
ידועה לנו ע״י שרידים ארכיאולוגיים ותיאורים של מחברים 
קלאסיים, וכמויכן ע״י כתבות באיברית ובלאטינית(ר׳ למטה, 
ה, 3 ). בפנים־הארץ נשארו חייהם פרימיטיוויים למדי, 
ומיוסדים בעיקר על המסורת הנאוליתית: גידול־דגן ברמה 
המרכזית ובבקעות של הנהרות' הגדולים, גידול־צאן בגלי¬ 
לים ההרריים. החקלאות הים־תיכונית המפותחת, בעלת הזית 
והגפן, ניכרת רק במזרח, בדרום ועל חוף פורטוגאל. — גם 
המבנה החברותי נשאר פרימיטיווי בפנים הארץ; הוא היה 
מיוסד על משטר המשפחות (ה״קלאנים"); כל משפחה או 
קיבוץ "אלופי" היה בעצם יחידה מדינית, יושבת ב״קריה" 
מסויימת, עפ״ר בכפר מבוצר, או אפילו מסביב ל״מגדל" 
עצמאי: כאלה נזכרים במקורות הקלאסיים למאות בכל 
איזורי־איבריה. בתנאים אלה היה השבט — כלומר, ברית־ 
המשפחות — צירוף אתנוגראפי יותר משהיה מבנה מדיני; 
בריתות־שבטים נוצרו ונתפרקו בקלות ומתוכן לא נולדה 
אפילו בימי מצוקה תודעה לאומית "כל-איברית". מצב זה 
מזכיר את השלב הפרימיטיווי של החברה הים־תיכונית, 
שהוא מצוי׳ במזרח הקרוב הקדום ביותר (גם אצל העברים 
הראשונים) ומשתמר עד היום אצל הברברים החקלאיים 




615 איכרים ■ 

יושבי הרי אלג׳יריה ומאר 1 ק 1 , כל כפר הוא קהיליד, קטנה, 
ובראשה עומדים "זקני״־משפחה > ורק מלכים־גיבורים מצלי¬ 
חים מעת לעת ליצור ממלכות, לפעמים גדולות מאד, אך 
שסופן להתפרק במהרה. גם באיבריה ידועים לנו מנהיגים 
כאלה: למשל אינדיביל מלך האילרגטים באראגוניה הנו¬ 
כחית, בימי המלחמה הפונית השניה:'או ויריאתוס (כנראה, 
שם קלטי), גיבור הלוזיטאנים במלחמותיהם ברומי אחר 
150 לפסה״נ. 

שבטי־איבדיה המפותחים ביותר, כלומר אלה שבאו במגע 
עם הכנענים, הקלטים והיוונים, הצליחו ליצור תרבות בעלת 
ערך מרובה הן מבחינה רוחנית הן מבחינה חמרית. — 
המטאלורגיה האיברית (או הקלטיברית, ע״ע איבריה, כר־ 
היסטוריה, ה) היתה מפורסמת בכל המערב — בעיקר בכל 
הנוגע לתוצרת של כלי־נשק. בערים הראשיות של הא/ כגון 
סאגונט (רח 1:11 מג 5321 ), שהוחרבה ע״י חניבעל ב 218 , או 
נומנטיה, ה״מצדה״ האיברית, שהרלמים הרסו אותה רק ב 133 , 

י. ז־ ־ 1 

היו בנייני־אבן יפים, חומותיהן היו חזקות ומשוכללות 
כמבצריהם של היוונים והפונים. — בתי־מקדש כמעט שלא 
נמצאו בחפירות של הערים הללו, כי דתם של עמי איבריה 
נטתה יותר לעבודת־הבמות ולפולחן־הטבע (לאלים נחשבו 
ביחוד הרים ונהרות). ידועים לנו בשמותיהם הרבה מאלוהי- 
איבריה, עפ״ר מתוך כתבות־נדר קצרות. האלוהות הראשית 
היתה, כנראה, נטון (מסד^יז ,ס:!*•!) — אפשר, אל־שמש 
ממ(צא איברי. גם הרבה פולחנים קלטיים נקלטו ברמת־ספרד, 
למשל, הפולחן של אפו׳נה, אלילת־הסוסים (חיל־הפרשים 
האיברי היה ידוע ביעילותו). — האמנות היפה הגיעה בדרום 



צ • ו ר ג׳ 

פסלונ״־ברונזה א' 5 ר״פ 

ובמזרח ליצירות יוצאות מן הכלל (פיסול ועבודת־ברונזה), 
שבהן נתעשרו המקוריות וכוח־ההבעה האיבריים ע״י מסו¬ 
רות הסיגנון היווני־הקרת־חדשתי (ר׳ את פסל "הגברת 
מאלצ׳ה" — שנמצא עכשיו ב״לובר", ציור ב/ ופםלון-ברונ- 
זה של "רוכב איברי", ציור ג׳); גם אמנות־הציור היתה 
מפותחת, כנראה, אע״פ שעדים לכך רק הציורים של הקדרות 
האיברית, שיש בהם צבעים וסיגנונות הרבה. 

3 . הלשון האיברית השאירה שרידים מועטים מאד 
ועל זה יש להצטער מכמה סיבות: (א) אם האיברית שייכת, 
בדעותיהם של מיטב החוקרים, למשפחת הלשונות החמית־ 
שמית, הריהי מייצגת, ביחד עם שרידי הלשון הלובית 
(הברברית העתיקה, ע״ע) והלשון הקדומה של איי־הקאנא- 

־\ זו 


איבשיץ 616 

דים, את הקיבוץ המערבי ביותר, ואחד מן העתיקים ביותר, 
שבמשפחת חם־ושם המסועפת: וחקירתו של קיבוץ זה היתד, 
יכולה להעשיר את ידיעותינו בפרהיסטוריה של לשוננו 
העברית: (ב) לפי המחברים הקלאסיים, יצרו הא׳ — או, 
לכל הפחות, בני־תרשיש — ספרות בכתב, שהכילה ספרים 
היסטוריים ושירי־עלילה. — עדות קלאסית זו היא ודאי 
נכונה, שהרי לא' (במובן המוגבל של המונח) ולתרשישיים 
היתה גם אלפא־ביתא, שבה השתמשו עד לתקופה הרומית. 
כמה מאות כתבות באלפא-ביתא זו (וגם באלפא־ביתא הלא־ 
טינית) נמצאו עד היום (הרבה מהן על גבי מטבעות); הן 
שייכות לתקופה הקרת-חדשתית המאוחרת(מן המאה הרבי¬ 
עית לפסה״ג ואילך) ולימי־הרומים, ואין לומר, שאנו יודעים 
באמת לקרוא אותן. עדיין מתווכחים על זהותן המדוייקת 
של הרבה מן האותיות. אין ספק בדבר שהאלפא־ביתא 
האיברית־תרשישית מוצאה הראשון מן האלפא־ביתא הכנע¬ 
נית: אלא שלא ברור כיצד התפתחה, דרך אלו מתווכים 
ובאיזו תקופה. ברור רק דבר זה, שהיא לא הושאלה מן 
האלפא־ביתא הקרת־חדשתית, אלא ממקור קדום הרבה יותר. 
מה שנוגע ללשון הא/ קמו במדע החדיש אסכולות מנוגדות, 
שמטעימות את קירבתה של לשון זו ללשון הבאסקית, 
ללשונות-קאווקאז, ובעיקר ללשונות החמיות־שמיות. כדי 
להתמצא בבעיה, צריך להפריד בין (א) הלשונות השונות 
של איבריה הטרם־הודו־אירופית, ובין (ב) הלשון האיברית 
במשמעות מוגבלת,ז. א. הלשון של הא׳ המקוריים.—אין ספק 
בדבר, שלשון־הבסקים (ע״ע) הנוכחים, אע״פ שהושפעה 
כנראה ע״י ניבים חמיים־שמיים בשלב פרימיטיווי מאד, אינה 
שייכת למשפחת חם־ושם ואינה מייצגת כלל את לשונם 
של הא׳ הקדמונים, אלא את לשון קודמיהם בחצי־האי. ועל־ 
כן אין החקירות על קירבתה של הבאסקית ללשונות-קאוד 
קאז, לאטרוסקית, ועוד, פותרות את שאלת הלשון האיברית 
כשהיא לעצמה. — ונוסף לזה יש להביא בחשבון, בהערכת 
החומר שבכתבות, ובהערכתם של כינויי־המקום ושמות־העצם 
הפרטיים שבאיבריה, גם את מציאותם של יסודות קלטיים. 
ורק מתוך התחשבות בהבחנלת הללו יש לקולת שיימצא 
פתרון לבעיית הלשון האיברית, שהיא אחת מן הבעיות 
החשובות ביותר בתולדותיו של אגן הים התיכון כולו. 

" 1 .> 1 ץ £110 ׳ ££31 17114 ) 1115$ , $011111160 

, 17165505 ) ' 7 ; 1927 — 1915 , 1 ) 1177101111 ^ ;( 2046 — 1965 . 111 ^ 
. 0 ת\/ 6 § 1 > 1 ־ 1 < 1 ח־ 031 ) 171 ])<}$ 171 7216 ; 1922 

־ 1131 . £110101 ) 1 ?€< 11 י 3 ז 0 קרת 01 ' 11 ס 5 ס 6 .? ;( 1928 , 11 ׳\ ,.: 1151 ־ 1 
. 1111611 ^) ■ 6161 ( 12 ? 26 > . 1 { € 5 € ^־ 07 ^ 1 16 ( 1 ;( 1933 י 111 ^\^ 2 , 1303 
; 1932 ,.: 020814 * £17 ;( 1925 , 1 } 00501150£3 , 010£ ק 0 ז 11 ז\>. . 1 > 

. 1 * 1 ; 1922 , 1 , 1€ )> 1 }) 41%11 16 ) 1711 > 1125£ £011165 , 05011 13 '־ 80111111011 
, 111 . 011 ,... 76116 1 ) 1 16 ) 146 ך> 0 ק 6 ' 1 1415 (} 26 ) 061165 £65 , 1 ־ 1311661 
־ ¥1 \ 3 ]^? 13170 ) 117 % )<}$ 11% 5 ) 01-661 77/0 ,־ 611101 קז 03 .£ ; 1932 
, 1 ־ £661 .^) ? 12676 ,^ 11 ־ 01001 ? * 1 ; 1925 ,( 6 . 40 י 1 .״ 14016$ 

10111 ׳ 71 , 61 ח? 13111 .£ ;(. 555 , 1 ^ , 101116 !!סצס^־נס^ . 01 , £03110X110 
- 1 ) 21 <} 11 / , 3003 ־ £1 ץ ־ 301 ) 3 [ 0 ; 1893 , 12671636 16 ) 716111.(1 11X811 ? 

. 9 192 , 1465 ^) 12671 110115 ^ 1715671 61 261 

ע. ג, ה. 

אייב^יץ (בצ׳כית עיירה במ 1 ראוויה בחבל 

ברין על חופי נהר איגלאווה. מרכז לחקלאות 
שבסביבה, כ 5,000 תושבים. — לפי _מ 0 ורת מקומית ישבו 
יהודים בא׳ עוד במאה העשירית ובנו שם בית־כנסת ב 956 . 
אבל ידיעות ודאיות על ישוב יהודי בא׳ נשתמרו רק מסוף 
המאה הט״ו. מן המאה הט״ז ידוע, ששלושה יהודים מא׳ עם 
יהודים אחרים מבלהמיה היו ערבים לכל יהודי־בוהמיה על 




617 


איבשיץ — איבשיץ, ר׳ יהונתן 


618 


תשלום של סכום מסויים לחצרן הראשי של מלך־מ׳המיה. 
ב 1608 נשתחררו יהודי-א׳ בעד תשלום שנתי מעבודת־כפיה 
ומהשתתפות בשמירה על העיר׳ אלא שנתחייבו להגן על 
העיר ביחד עם הנוצרים מפני התנפלות־אויב. באמצע המאה 
הט״ז הוחרמו מחמת מלשינות כל הספרים והכתבים העבריים 
של יהודי-א׳ והובאו לווינה׳ ורק לאחר שנים מרובות הוחזרו 
לבעליהם. ברבנות של א׳ שימשו רבנים ידועי־שם. מהם: 
ר׳ יוסף ראקובר מקראקא, בעל "מרכבת המשנה" ו״לחם 
משנה", שנשארו בכתובים, ובעל "לשון נקי" (אגרון), ר׳ 
נתן נטע זליג מקראקא, אביו של ר׳ יהונתן איבשיץ, ור׳ 
אליהו בן שמואל, מחבר התשובות "יד אליהו". במחצה 
הראשונה למאה הי״ט ישב בה על כסא הרבנות ר׳ יששכר 
דוב בר אופנהיים, בעל ספר התשובות והחידושים בתלמוד 
"מי באר", שפירסם גם מאמרים ב״שומר ציון הנאמן" ועמד 
בחליפת מכתבים עם חכמי־דורו. במאה הי״ט התחילה ירידת 
הקהילה: ב 1869 ישבו בא׳ 619 יהודים, ב 1880 — רק 63 ב ז 
ב 1890 — רק 250 , וב 1930 — רק 190 . הקהילה חרבה לגמרה 
ע״י הנאצים ב 1939 . בימי שלטון הנאצים בצ׳כוסלובאקיה 
נמצא בא׳ מחנה מיוחד לפליטים היהודיים מחבל־הסודטים. 

8. ] 0 / 1111111/1 1 . 110 < 1111011 ! 11 ( 14 ( 7 ) %. 0 /)}> 111111 > 0 - 

1x111116;, 1923; 11. 0018,. 016 ];<(1(11 1101 ]01(11^1(1111(11 
0(111(11;, 1929, 183—92; 11. 11335, 6(1(/11 6 :ז:> 3 ?), ששואזל גרם לכריתתה ב 1761 ושעל- 
פיה נתאחדו כל המלכים מבית־בורבון כנגד התקפות־חוץ, 
כמו־כן תמך בדיכוים של הישועים — מה שעשה קודמו — 
אע״פ שנמנה על ידידיהם. לאחר שמת לואי ע x הורחק 
מחצר-המלך. 

איגיסתום ( 1000$ ^ 1 *), דמות מן המיתוס היווני. לפי 
המסורת הקדומה, ובעיקר לפי הומרום, הוא בנו 
של תיאסטס, שפיתה את קליטימנסטרה, אשת״אגאממנון. 
בעזרתה רצח א׳ את אגאממנון כשזה האחרון חזר ממלחמת- 



אורסטס ממית בחרבו את איניסתום. משמאל: קל'ט'םגסטרה מטפה 
גרזן על אורסטם. מימין: אלקטרה מעוררת את אורסמם להתגונן. 
ציור על גבי ואזה אדוםת־דטויות. המוז־און הישן, ברלין 


טרויה. אורסטם, בנו של הנרצח, נקם את רצח אביו והרג 
את א׳ בסיועה של אלקטרה אחותו. לפי מסורת מאוחרת 
יותר, שפיתחו אותה המשוררים הטראגיים, א' הוא בנו של 
תיאסטס מבתו פלופיה, שאביה אינם אותה בלא שידע, שהיא 
בתו. אטרוס נשא את פלופיה לאשה וחשב את א׳ לבנו. אח״כ 
נתגלה הסוד, וא׳, שנשלח ע״י אטרוס להרוג את תיאסטס, 
לא עשה כפי שנצטווה, אלא רצח את אטרום. לפי נוסח זה 
נעשה א׳ מלך של מיקני. 

איגיפטזם (ביוד ?סמ״זץ/ו*), במיתולוגיה היוונית בנו של 
בלום, הבעל, ולפי מסורת אחת, נכדו של פוסידון. 

א׳ ואחיו דאנאוס מלכו במצרים (שהיא נקראת בפי היוונים 
א׳). ריב בין האחים גרם לכך, שא׳ ברח לארגוס. לשם ביטול 
המחלוקת הציע אח״כ א׳, שחמישים בניו ישאו את חמישים 
בנותיו של דאנאוס לנשים: אבל ע״פ צו אביהן הרגו הבנות 
הדאנאידות, פרט לאחת מהן, את חתניהן בליל־החתונה. — 
לפי מסורת אחת בארצות המזרח, משל דאנאוס בלוב, 

ואיגיפטוס שלט תחילה בערב, שמשם כבש את מצרים. 

י ־ 1 

אי^ל, אליעזר אליהו (תקפ״ה/ 1825 , לבוב — תרנ״ב/ 
1892 , צ׳רנוביץ), רב וחוקר במדעי היהדות. בן 
למוכר ספרים לועזיים, שמתוכם רכש לו לימודי ביודהספר 
ונתקבל לגימנסיה בלבוב. למד באוניברסיטה של פאדובה 
ובבית־המדרש לרבנים של שד״ל שם. 1849 הוסמך לרבנות 
והוכתר בתואר דוקטור. שנים אחדות היה מורה לדת־ישראל 
בבתי־ספר תיכונים בלבוב ומרצה ללשונות השמיות באוני¬ 
ברסיטה שם. 1854 נבחר לרב בצ׳רנוביץ והגליל! אח״כ 
נתמנה לרב ראשי בבוקובינה. פירסם הרבה מאמרים בעב¬ 
רית (בקובצי "אוצר החכמה", "זמרת הארץ", "ישורון" של 
קובאק), ובגרמנית— את הספר "יובל שי"(פאדובה תר״ט), 
"מכתבים שונים" (לבוב תר״י) וקבצים אחדים של דרשות. 
א׳ גם תירגם לגרמנית את ״יסודי־התורה״ של שד״ל ( 1870 ), 
חיבר דיקדוק סורי ( 1851 ) ומחקרים בפשיטתא (אוצר נחמד 
111 , 1865 ). 

צייטלין, קרית ספר, 151 ואילך! י. גולומב, כל חמדת 
ישראל, וילנה תרס״א. 

איו^לאו(בגרם׳ 18130 , בצ׳כית 3 ׳ 1111131 ), עיר מחוז במורא- 
וויה, צ׳כוסלובאקיה! שוכנת על נהר איגלאו, בהצ¬ 
טלבות הדרכים פראג-וינה ופראג-ברין. ב 1947 היו בה 23,469 
נפש (ב 1931 נמנו בעיר 31,208 ,שמהם היו כ 14,000 גרמנים). 
בא׳ מצויים כמה כנסיות ובניינים ציבוריים נאים מזמן־פרי- 
חתה ביה״ב. תושביה סוחרים בדגן, עצים ובמוצרים של 
התעשיה, שעובדת בגלם שבא מן הסביבה: בדים, נעליים, 
טאבאק, בירה, כלי-חרס וזכוכית. בסביבותיה יש מכרות כסף, 
שנוצלו במאה ה 9 . בארכיון העירוני שלה — אוסף של חוקים 
עירונים וחוקי־מכרות מעניינים מן המאה ה 14 ואילך. מצבה 
האסטראטגי גרם לה, שנלחמה מלחמות הרבה. מתקיימת 
כעיר מ 1249 . ב 1436 : "הסכם־איגלאו" בין ההוסיטים והקיסר 
סיגיזמונד. ב 1645/47 היתה כבושה בידי השוודים, 

היהודים בא/ לשם פיתוח תעשיית האריגים בא' 
ציווה קארל עו להתיר ליהודים להתיישב בא׳ בלא הגבלות 
(בשנות השלושים לערך של המאה הי״ד). בתקופת המגפה 
השחורה היו יהודי א׳ בחסותו של קארל עו ומפני השריפה 
שפרצה בא׳, שממנה סבלו גם יהודי־העיר, נשתחררו ממיסים 
( 1353 ). במאה הט״ו גורשו היהודים מן העיר, כי חשדו בהם 













625 


איגלאו — איג׳ן, פרנץ א׳ 


626 


שתמכו בהוסיטים. בית־הכנסת בא׳ נהפך לבית-תפילה נוצרי 
במאה הט״ז. בסוף המאה הי״ח קיבלו יהודים בעלי מקצועות 
מסויימים (בעלי בתי־חרושת, מייצרי טאבאק) זכות ישיבה 
בא׳. קהילה רשמית הוקמה שם ב 1863 . מספר היהודים בא׳ 
ב 1930 היה 1,400 . 

אינלזיאם ( 10513$ § 1 ), עיר-מחוז בפרובינציה קאליארי 

שבסאדדיניהז במרכז( של איזור־המכרות העתיק 
של איגלסיינטי. ב 1936 היו בא׳ 21,800 נפש. סמוך לא׳ — 
מכרות"עופרת ובדיל. יש בה מסחר ביין ושמן־זית. עתיקות: 
קתדראלה מ 1285 , חומה שעדיין היא מקפת את רובה של 
העיר ומצודה מ 1325 (כיום משמשת בית־חרושת לזכו¬ 
כית). — פריחת המכרות, שהתחילה במאה ה 13 , הופסקה 
במאה ה 16 בגלל הפשיטות של שודדי־הים הברבריים, והעיר 
ירדה בחשיבותה ומנתה רק כ 2,000 תושבים." מ 1809 , עם 
חידוש הניצול של המכרות במידה רחבה, התחיל שיגשוג 
מהיר של א׳. — במלחמת־העולם השניה הופצצה א׳ כמה 
פעמים ע״י בעלי־הברית. 

איגלסיאם דה לה כןםה ׳ חזםה — 13 ־ 1 ) 05612165135 ! 

0353 — ( 1748 — 1791 ), משורר ספרדי, שנודע גם 
בשמו הבדוי "ארקאדיו". היה כומר ועסק גם בפיסול 
ובמוסיקה. עיקר כשרונו נתגלה בשירים קלים ("אנאקרי־ 
אונטיים"), סאטירות, רומאנצות ומאדריגאלים, שכתב בנוסח 
של "תור־הזהב" בספרות הספרדית ובחן מקסים. שלא כרוב 
הסופרים בני־דורו שמר א׳ על טהרת המסורת הקאסטיליא- 
נית והצליח להינצל מן ההשפעה הצרפתית ומהשפעות 
זרות אחרות. 

.( 1^X1 .ק £5 . 111 ^ . 1 < 81£ ) 025135 ? 

אעץ, פר$ץ א׳, נסיך מסאבו־יה - ״ £1126 ־״״? 

016 ׳\ 53 ^ ;>ו 1 ש 2 ״£- 015 ^ח 3 ז£ ," 6 ץ 0 ע 83 מסע — 
( 1663 — 1736 ), מצביא ומדינאי אוסטרי, יוצרה־בפועל של 
המעצמה האוסטרו־הונגארית ואחת מן הדמויות העממיות 
ביותר בתולדות אוסטריה. — לפי מוצאו היה א׳ צרפתי- 
איטלקי, בנם של הנסיך איג׳רמורים מסאבויה־קאריניאנו 
( 0 מ 3 מ 12 ז 03 ) ואולימפיה מנצ׳יני (ע״ע), בודאחותו של 
החשמן מזרן (ע״ע). א׳, שגדל ונתחנך בחצרו של לואי עוץ, 
נועד מתחילה לשירות בכנסיה, אלא שלבו נמשך אחר 
קאריירד. צבאית. המלך — משנאתו את מאזארן וביתו — 
דחה את בקשת הצעיר לקבל תפקיד בצבא, וא׳ עזב את 
צרפת ונכנס לשירות של בית-האבסבורג האוסטרי, אויבו 
המסורתי של בית-בורבון. א׳ נטר כל ימיו שנאה למלך- 
צרפת, שהעליב אותו, וכשיצא לו שם כמצביא ונתבקש ע״י 
לואי, אגב הבטחות של עמדות־כבוד, לחזור לצרפת — דחה 
את כל הצעותיו והוסיף לשרת באמונה את ארצו החדשה 
ואת אדוניה. א׳ התחיל את שירותו בצבא-הקיסר בימי מצור- 
וינה ע״י התורכים ( 1683 ), השתתף בקרבות לשיחרור העיר 
ובמסע הצבאי להונגאריה, הצטיין באומץ־דוחו ובכשרונו 
הצבאי ועלה במהירות בדרגות־הפיקוד. בתחילת מלחמת 
הברית השלישית נגד לואי / 1 ו 1697 — 1688) x ) כבר היה 
גנראל בצבא הקיסרי, ובגיל של 30 כבר היה פלדמארשאל. 
1697 קיבל את הפיקוד העליון במלחמה נגד התורכים 
בהונגאריה וניצח בקרב המכריע על-יד צנטה ( 261113 ), 
שכתוצאה ממנו עברה הונגאריה לשלטונו של בית־האבם־ 
בורג. במלחמת הירושה הספרדית ( 1701 — 1714 ) היה 


המצביא העליון של הצבא האוסטרי וצבא האימפריה. נצחונו 
על־יד טורינו ( 1706 ) חיסל את שלטון הצרפתים באיטליה, 
וא׳ נתמנה נציב־הקיסר במילאנו. כחברו של מרלבורו(ע״ע) 
בפיקוד על צבאות־הברית במערב־גרמניה ובארצות־השפלה 
היה לו חלק בנצחונותיהם בקרבות של בלנהים ( 1704 ), 
אודנארדה ( 1708 ) ומאלפלאקה ( 1709 ). אולם י לאחר שאנג¬ 
ליה נטשה את הברית וכרתה שלום נפרד עם לואי / 11 ) 0 לא 
הצליח א׳ לבדי להכריע את הצרפתים ויעץ לקיסר הארל 1/1 



להגיע לידי שלום של פשרה. הוא היה בא־כוחו של הקיסר 
במו״מ על השלום וחתם בשמו על חוזה ראשטאט, שהרחיב 
את תחום השלטון האוסטרי על ארצות־השפלה ובאיטליה, 
ואחר המלחמה היה א׳ נציב־הקיסר בארצות־השפלה. עם 
התחדשותה של המלו(מה בתורכיה ( 1715 — 1718 ) עמד א׳ 
שוב בראש צבאות הקיסר וזכה בנצחונותיו המפורסמים על* 
יד פטרוואדדין ( 1716 ) ובלגדאד ( 1717 ) — נצחונות, שגרמו 
לחחה-פאסארוביץ ( 1718 ), שלפיו נצטרפו לאוסטריה חלקה 
הצפוני של סרביה, חלק של בוסניה ווואלכיה הקטנה. מעבר־ 
הדאנובה וכיבוש-בלגראד נמנו על המיבצעים הצבאיים 
המזהירים ביותר באותה תקופה, והונצחו לדורות בשיר־ 
חיילים עממי לכבוד המצביא, שהושר באוסטריה עד ימינו. 
אחר מלחמה זו ישב א׳, עטור תהילה וכבוד, בווינה והיה 
מראשי יועציו של קארל ו/ו והרוח החיה במדיניות האוס¬ 
טרית כל ימי חייו. בזקנותו יצא שוב בראש צבאות הקיסר 
נגד הצרפתים במלחמת הירושה הפולנית ( 1733 — 1735 ), 
אך הפעם לא זכה להשגים ניכרים. — א׳ היה אישיות אצילה, 
וזכה לחיבה ולהערצה מצד חייליו, חבריו וכל יודעיו. אומץ- 
רוחו היה למופת! כמצביא, לא נמנע מלסכן את חייו בראש 
חייליו וכתריסר פעמים נפצע בקרבות. מלבד גדולתו הצב¬ 
אית והמדינית היה גם חובב מדע ואמנות וטיפח קשרי 
ידידות עם חכמים ואמנים שבדורו, למשל עם ליבגיץ (ע״ע), 
שהקדיש לו את "תורת המונאדות". ארמונו בווינה, ספרייתו 
והאוסף האמנותי שלו היו ידועים לתהילה, 

-! 01-05 ץ? 1 / < 11 ן>ו 1 > 1 ו 80£1-11 < 01 , 101300 ) 1 ) 1,3 תסע 

, 50110111361161 ; 1905 , 11 זזג> 0£ [ 1-1 ! 11 ?- 1 -ז 51€ ? 0 

1% ז 1 ז£ <* 0 ס <(€*ו< 1 !> 011 ע 005 , 0218011:3 ; 1934 1x2 ■<£ 

. 1936 
י. ל. 





627 


איגנוטום, הוגו — איגנצייס מלויולה 


628 


אי?נזטום (פיגלסברג), הוגז ( 1869 , בודאפסט- 1950 ), 

משורר ופובליציסט! יהודי־הונגארי! אבי הביקורת 
האסתטית החדשה בהונגאריה, שנלחמה על שיחרורד, של 
הספרות מכבלי הקלאסיציזם של המאה הי״ט: "אין דבר 
אסור לאמן, ובלבד שיהא בכוחו להגשימו" א׳ היה מן 
הראשונים, שהכניסו את תורת־פרויד לתחומי האסתטיקה. 
תמך באנדרה אדי (ע״ע), יסד בשבילו את הירחון "מערב" 
וחינך חבורה של משוררים ומספרים חדשים. מספריו: 
"קינות שלומיאל" (שיר סיפורי), "תמורות על מיתר ג׳" 
(סיפורים), "תוך כדי קריאה" (מסות על אמנות ובעיות 
החברה). תרגומו ההונגארי למגילת־איכה הוא מעשה 
ידי־אמן. 

איגנטוב (איגנטומקי), דוד(נר 1885 , ברוסילוב, פלך 

קיוב), מספר יידי. ב 1906 היגר לאמריקה, סיפורו 
הראשון "ערוואכונג" נדפס בקובץ "די יוגענט". בשנות 
1912 — 1927 השתתף בהוצאת הקבצים "שריפטן", שהשפיעו 
על התפתחותה של הספרות היידית באמריקה. המעולה ביצי¬ 
רותיו היא ״אין ווייטע וועגן״ ב 3 כרכים: תיאור 50 שנות 
חיים יהודיים באמריקה בסביבה של האינטליגנציה הראדי־ 
קאלית היהודית. קנה לו שם גם בספריו: "דאס פארבארגענע 
ליכט", שהוא מבוסס על סיפורי־המעשיות של ר׳ נחמן 
מבראצלאב, "וואונדר־מעשיות פון אלטן פראג", ושורת 
סיפורי־ילדים בשם "גאלד, זילבער און בריליאנטך. 

זלמן רייזען, לעקסיקאן, כרך 1 ; נח שטיינברג, יונג־אמריקה, 

ניו־יורק 1930 ; ח. ז. קאזדאן, "ביכער־וועלם״י/' 1 . 

איגנטיב, פול ניקוליביץ׳ - 68 ל־ז 3 ״-ומ . 9 .ח — 

( 1870 — 1945 ), מיניסטר־השכלה ליבראלי ברוסיה 
בשנתיים האחרונות של השלטון הצארי. מ 1907 שר־הפלך 
בקיוב, ב 1909 — 1914 ראש־מחלקה במיניסטריון לחקלאות, 
ואח״כ סגךמיניסטר. ב 1915 נתמנה א׳ למיניסטר־ההשכלה. 
פעל בשיתוף עם הפארלאמנט(ה״דומה") ועם מוסדות-ציבור 
אחרים, תיכן תכניות רחבות להפצת השכלה בין המוני-העם 
ולהרחבת החינוך המקצועי וחלק ניכר מהן הצליח להגשים 
למרות תנאי המלחמה והתנגדותם של החוגים הריאקציוניים 
השליטים. את ההגבלות המרובות ליהודים בשטח־ההשכלה 
לא ביטל באופן פורמאלי, אבל ע״י ההקלות המרובות 
שהנהיג צימצם את פעולתן כמעט עד לאפם. בקיץ 1915 
הוציא פקודה, שלפיה מתקבלים לבתה״ם התיכונים והגבוהים 
כל היהודים, שהם בניהם של משרתים בצבא, ויהודים, 
שנתמכים ע״י קרוב יהודי משרת בצבא. כתוצאה מזה 
נתקבלו בשנות 1915 — 1917 כמעט כל המועמדים היהודיים 
לבתה״ס התיכונים והגבוהים. הוא הקנה מעמד של אוני¬ 
ברסיטה ממשלתית לבי״ס גבוה, שהוקם כמה שנים קודם־ 
לכן ע״י מלומדים רוסיים מתקדמים: המכון הפסיכו־נורולוגי 
בפטמגראד, שלמדו בו אלפי סטודנטים יהודיים. גם 
מינה כמה מלומדים יהודיים לדוצנטים. נמנה על האגף 
המתקדם של מועצת־המיניסטרים. התנגדותו הנמרצת של 
האגף הריאקציוני הביאה לידי התפטרותו בימים האחרונים 
של 1916 . מוסדות־מדע חשובים הביעו את צערם על כך 
ומיד אחר מהפכת־פברואר 1917 בחרו בו כחבר נכבד. גם 
השלטונות הסובייטיים זכרו לו את זכויותיו, וכשנאסר ע״י 
הצ׳קא בקאווקאז שוחרר מיד. א׳ עזב את רוסיה ב 1919 , 
ומאז עמד תחילה בראש הצלב האדום ואח״כ עסק בחקלאות 


כבעל חווה באנגליה ובקאנאדה, ובמקום האחרוך מת. חיבר 

זכרונות, שרק שני פרקים מהם נתפרסמו עד עתה. 

ב. ש. 

אי^נטיב, החזן ביקדלי פ ול ובי ץ׳ ( 1908-1832 ), 
מדינאי רוסי, ששאף לליכוד העמים הסלאוויים 
סביב רוסיה. תחילה שירת כדיפלומאט בסין: כשליח מיוחד 
הכין שם את חוזה איגון (ע״ע) וחתם עליו. אח״כ הועבר 
לתורכיה, טיפח את המדיניות, שהביאה למלחמה הרומית־ 
התורכית לשם שיחדור הסלאווים הבאלקאניים ( 1877 ־ 1878 ) 
וערך את חוזה־השלום של סאן־סטפאנו. ביטול החוזה מחמת 
התנגדותן של מעצמות המערב להגמוניה הרוסית בבאלקא־ 
נים ובתורכיה שם קץ לפעולתו הדיפלומאטית של א׳. אז 
נתמנה מושל כללי של ניז׳ני־נובגורוד, מיניסטר לרכוש 
בית־המלכות, ולבסוף מיניסטר הפנים (מאי 1881 — יוני 
1882 ). זמן מועט קודם תקופת כהונתו זו התחילו הפוגרומים 
בדרום־רוסיה. א׳ האשים בפרעות את היהודים המנצלים את 
האיכרים הרוסיים, וכתרופה לסילוקו של זעם־ההמונים הציע 
שיעבירו את היהודים לאחל־טקה שבערבות אסיה התיכונה. 
הוא אחראי ל״תקנות הזמניות״ של 3 במאי 1882 , שאסרו 
על יהודים נוספים להשתקע בכפרים הנוצריים שבתוך 
תחום־המושב ואף איפשרו לקהילות הכפריות להיפטר מן 
היהודים, שישבו בכפרים מכבר. הקיסר הוכרח לפטרו לאחר 
שה״תקנות הזמניות" ביחד עם הפוגרומים עוררו קיטרוג קשה 
על רוסיה באירופה המערבית. מ 1888 ואילך היה א׳ נשיא 
"ועד הצדקה הסלאווי", המרכז של התעמולה הפאנסלאווית 
ברוסיה, 

איגנציום ( 031:1115 ;§!) מאנטיוכיה, נקרא גם תיאופורום, 
בישוף של אנטיוכיה בתחילת המאה השניה, שנחשב 
לאחד מן האבות האפוסטוליים (ע״ע). על מוצאו ועל חייו 
אין ידיעות מוסמכות. אפשר, שהיה אלילי שהתנצר, ונראה 
שלא היה אזרח רומי. לפי המסורת כיהן אחר אובודיוס, 
יורש כסאו של פטרום באנטיוכיה. בבירור ידוע, שנידון 
למיתה בימי טריינום ( 109 לסה״ג) ושהובא לרומי — ששם, 
כנראה, הושלך לחיות — דרך פילאדלפיה, איזמיר ואלכסנ־ 
דריה־טרואס. מדרכו לרומי כתב שש איגרות אל הקהילות 
הנוצריות באפסוס, טראליס, מאגנזיה, רומי, איזמיר ופילא־ 
דלפיה, ואחת לפוליקארפוס, הבישוף של איזמיר. חשובה 
בשביל תולדותיו היא האיגרת הקצרה של פוליקארפוס. 
מאיגרותיו יש לנו שלושה נוסחאות: ה,ארוך, ה,בינוני/ 
ור״קצר/ לדעת רוב החוקרים, מייצג הנוסח ה,בינוני׳, 
שנשתמר בספריה של מדיצ׳י בפירנצה, את המקור. באיגרו¬ 
תיו אלו נלחם א׳ ביחוד בדוקטיזם (ע״ע) וכן ביהדות. כדי 
להרחיק מן העדות את סכנת הכפירה והפירוד הוא מטעים 
בכל תוקף את חשיבותה של הכמורה: "הבו כבוד לבישוף 
כלאלוהים״. — א׳ היה הראשון מחוץ לאוונגליון, שדיבר על 
ישו במונחי הפילוסופיה של זמנו! וכמו־כן היה הראשון, 
שהטעים את ה,מיסטריון׳ של לידת ישו מבתולה. סיגנונו, 
שמזכיר במקצת את סיגנונו של פאולום, הוא קשה וסתום, 
אבל ביחד עם זה הוא נמרץ ויש בו רגש דתי חם ודבקות 
באלוהות. את איגרתו לרומיים מציין רנאן כ״אחת מאבני- 
החן שבספרות הנוצרית הקדומה". 

./>•^ £711516111111 116 > 1 > 1 ז* 1 .ס ./ .ע . 1 

.( 1929 —§־!?>(!£€ . 1 ) 1/1011x151*1x5 ^ 

איוננציום סלויולה, ע״ע לויולה. 





629 


איגד, ר׳ עקיבא בן משה — איגד, ר׳ שלמה בן עקיבא 


630 


איגר(אגר), ר׳ עקיבא ןן מעה [נקרא גם עקיבא גינס 
על שם אביו, ר׳ שמואל בן משה גינס], (תקכ״ב/ 

1761 , אייזנשטאט — י״ג תשרי, תקצ״ח/ 1837 , פוזנה), רב 
ופוסק מפורסם. לאחר שנעשה בר־מצוה עבר לברסלאו לבית 
דודו הרב ר׳ בנימין זאב ולמד תורה מפיו ומפי ר׳ חיים יונה 
תאומים־פרנקיל. בן ט״ו התחיל לומר "שיעור" לפני תלמי¬ 
דים. אחר חתונתו עבר ב 1780 לליסה לבית חותנו ולמד שם 
תורה מתוך הרווחה כעשר שנים. אחר השריפה ב 1790 , 
שהביאה לידי. התרוששותם של רוב תושבי־העיר ולידי 
התפזרותם של תלמידיו, נתקבל ב 1791 לרב במרקיש- 
פרידלאנד, ושם יסד גם ישיבה. שמו נודע לתהילה ושאלות 
מרובות הגיעו אליו, אבל למורת רוחו היה לו לעשות את 
התורה קרדום לחפור בו, וכמה פעמים רצה לעזוב את 
הרבנות ולעסוק בהוראה. בשנת 1814 נענה לבקשת חבריו 
וידידיו ועבר לשמש רב בפוזנה. המשכילים ומצדדי- 
הרפורמה, שחששו להשפעתו הגדולה, התנגדו למועמדותו, 
ופנו אל השלטונות בטענה, שרע״א אינו מכיר את לשון- 
הארץ ומתנגד לבל חידוש. בסופו של דבר הוכרחו גם הם 
להסכים לבחירתו, אבל השתדלו לצמצם את השפעתו, ובתוך 
שאר התנאים שבכתב־המינוי התנו, שלישיבתו יתקבלו לא 
יותר משישה תלמידים מאלה שבאו מחוץ לפוזנה עצמה, 
תנאי, שאמנם לא נשמר. א׳ פעל רבות לטובת הקהילה וכלל 
ישראל, יסד ישיבה גדולה והעמיד תלמידים הרבה, ביניהם 
ר׳ צבי הירש קאלישר, יעקב לוי, מחבר המילון לתלמוד, 
ש. י. קמפף, יוסף צדנר, יוליוס פירסט ועוד. אע״פ שלא 
היה לו תואר "רב הגליל", היה בפועל הרב הראשי של 
גליל-פוזנה. הוא נלחם בתוקף בתנועת הרפורמה. המשכילים 
העבריים התנגדו לו והבליטו שאלות מוזרות ורחוקות מן 
המציאות שבשו״ת שלו. כשפרצה מגפת החלירע ב 1831 תיקן 



תרינת ר׳ עקיבא 

המוויאון ע״ש סאנדור חלף באיייגשטאט 


כמה תקנות מועילות ודאג לחולים מרובים, ועל כך קיבל 
מכתב־תודה מן המלך פרידריך וילהלם 111 . הוא יסד גם 
כמה מוסדות סוציאליים, שאחדים מהם התקיימו עד הזמן 
האחרון. אגדות מרובות מפי העם מהלכות עליו. ממנו יצאה 
משפחה ענפה, שרבים מבניה תופסים מקום בתורה, במדע 
ובספרות. ב 1913 נוסדה בברלין "חברת משפחת איגד" 



המצבה על קברו של ר , עץ־כא אינו־ 

ולוועידה הראשונה שיל חברה זו באו כ 250 איש. ר׳ משה 
סופר בעל "חתם סופר" היה חתנו. 

חיבוריו, שנדפסו בחייו, הם: 1 . חלוקא דרבנן ( 1822 )* 

2 . הגהות לששה סדרי משנה ( 30 — 1825 ); 3 . גליון הש״ס 
בהוצאת הש״ס פראג ( 34 — 1830 ), אחר־כך גם בש״ס 
וילנה; 4 . תשובות עם פסקים וכתבים ( 1834 ). אחר פטירתו 
נדפסו: 1 . תשובות, חלק ב׳( 1839 ); 2 . חידושי רע״א( 1858 ); 

3 . תוספות רע״א ( 48 — 1841 , בהוצאת אלטונה של המשנה) * 

4 . הגהות לשולחן ערוך ( 1859 ) ; 5 . תשובות ( 1889 ) ; 6 . כתבי 
רע״א ( 1929 ). חוץ מזה נדפסו ממנו מכתבים ותשובות 
בירחונים תלמודיים ובספרים אחרים הרבה. כתבים רבים 
השאיר בכתב־יד, אך לא כולם נמצאו (למשל, נעלמו הגהות 
על הירושלמי). 

שאול בלום, גדולי ישראל — חיי הגאון ר׳ עקיבא איגר 
(תרצ״ח); א. גוטסרינר, רע״א (תש״ד)=א. עובדיה, כתבים 
נבחרים, ח״ב, עם׳ 77 — 115 ; ע. פוזנר, בקובץ לזכרו של 
גדליה אונא, ת״ש, עמ׳ 147 — 157 ; מרדכי ווייץ, עטרת פז, 
תולדות רע״א למלאת מאה שנה לפטירתו(תרצ״ח); 

, 111 ׳, 11 ] : 84 — 27 , 11 ,. 4 ? .ג ! 1.1,11 ח 1 .]'יז , 11011 ( 01111 ( .״, 11 

1906 

ע. ב. פ. 

איגר,ר׳ שלימה בן עקיבא( 1786 , ליסה- 1852 , פוזנה), 
רב ועסקן ציבורי. למד מפי אביו. אחר חתונתו 
עבר לווארשה ועסק במסחר. במרד הפולנים ב 1831 הפסיד 
את הונו, ואז קיבל את הרבנות בקאליש. ב 1839 נקרא 
לפוזנה, למלא את מקום אביו. פעל בשטחים שונים, לא רק 
כרב וכראש־ישיבה. שאף להעביר את היהודים ממסחר 
לעבודת־אדמה. באביב 1844 פנה לפרידריך וילהלם הרביעי 
בבקשה לעזור ליהודים לייסד מושבה חקלאית במחוז פוזנה 




631 


איגד, ר׳ שלמה בן עקיבא — אידהו 


632 


ונענה, ובחורף 1844 הסביר את תכניתו לראשי־המחה וביקש 
את עזרתם בקבלת אדמה ויערות. יסד חברה להתיישבות 
חקלאית וב 1846 נתקיימה הישיבה הראשונה של ועד החברה, 
שהשיגה בזמן קצר הסכמות מ 21 קהילות במדינה והבטחות 
של סכומים הגונים. כשהדבר היה קרוב לצאת לפועל באו 
מאורעות 1848 ,.וכל התכנית נתבטלה. א׳ עישה הרבה להגדלת 
הנדבות לטובת א״י ולחלוקתו הצודקת. תבע שיווי־זכויות 
גמור ליהודים במדינה, אבל הקפיד גם על שמירת המסורת 
בכל תוקף והתנגד לתנועת הרפורמה; עמד לצד הרב טיק סין 
בברסלאו (נגד גייגר) והשפיע, שטיקטין יוחזר לרבנותו. 
הרבה מתשובותיו במצאו בין תשובות אביו, בעיקר באלה, 
שהוציא ביחד עם אחיו הגדול אברהם. מחיבוריו נדפסו: 
1 ) גליון מהרש״א לתלמוד ולהלכות הרי״ף בש״ס וילנה, 
1859 ; 2 ) גליון רש״א, הגהות ליורה דעה בהוצ ׳ קניגסברג 
1859 ; 3 ) אגרות באגרות סופרים ( 1929 ) עמ׳ 62 — 66 . 
מ. וייץ, עטרת פז (תרצ״ח), עמ ׳ 85 — 87 ; 

מ 1 , 8101:8 ; 48 — 47 ,( 1904 ) 11 ,. 4 ! .ב )■) 1:11 ) 3111 ) 8 , 511 ה 1 }ו 10/1 
— 75 , 8 — 5 ,( 1901 ) 1 ,■ £61 ז 6 ג 1851 ת 0 ס 19 , 13 . 4 * . 1 ז 11 זט 0 $ 06 ן 
, 1904 , 1.11511 הו , 1 ז 1 ׳\\ 1.6 ; 08 — 104 , 79 

. 251 — 248 

איג־קה (ברום׳ 3 ) 1 קפח 18 . עיר חדשה, שנוסדה ב 1929 , 
במקומו של כפר־דייגים דל, שמנה 42 תושבים, 
בצפץ־מערבה של סיביר (ברית־המועצות). א׳ היא במל 
פנימי על הנהר יניסי, 100 ק״מ מעבר לחוג־הקוטב, במרחק 
של 669 ק״מ מן הים הקארי. יש בה ישוב קבוע עד 12,000 
נפש, שמתרבה בקיץ, כשמגיעות אליו קבוצות של פועלים 
עונתיים, ב 10.000 — 20,000 נפש. נבנתה כדי לאפשר את 
היצוא של התוצרת הסייירית דיד האוקיינוס הצפוני. רוחבו 
של הנהר במקום זה (שמגיע עד 8 ק״מ) ועומקו(שמגיע עד 
18 מ׳) מאפשרים את גישתן של ספינות־אוקיינוס (בעזרתה 
של ספינה שוברת־קרח). ביחד עם זה יש אפשרות להשיט 
על פני הנהר את העץ לאחר שנתנסר במנסרות של א׳. 
למרות הקרקע הקפוי, שאינו נמס אפילו בקיץ בעומק של 
יותר ממ ׳ אחד, הצליחה תחנת־הנסיונות החקלאית שבמקום 
להכשיר חלק מאדמת־הטונדרה לגידול של דגן וירקות, וכן 
למשק של חלב. 

א'ךה ( 13 ) 1 ). בשם זה בקראים שני הרים, שהם מפורסמים 
במיתוס היווני. 1 ) א׳ במיסיה ( 3 ! 5 ץ^), באסיה 
הקטנה המערבית, מצפון למפרץ אדרמיטיון, שכיום הוא 
בקרא קאזדאג (גובהו — 1,750 מ׳)'.' 'לפי האגדה היוונית, 
נתן על הר זה פאריס — בתחרות־היופי בין שלוש האלות 
אתיני, הרה ואפרודיטי — את הפרס לאפרודיטי. מאותו הר 
א׳ גם בחטף גאנימדס והועלה השמיכה. 2 ) א׳ באי כרתים: 
רכס־הרים, שעובר את אמצע האי לאורכו ושבזמננו הוא 
נקרא פסילוריטי (גובהו — 2,460 מ׳). מסופר, ששם נולד 
זום (ע״ע) במערה. — המערות והנקרות של הר זה שימשו 
בימי־קדם מקומות פולחן לאלים. בין המערות המקודשות 
ידועות ביחוד: (א) מערת קאמארם ( 65 ז 3 ת! 3 ^), שהיתר. 
מרכז דתי לדרום־כרתים ושמצטיינת בכלים וקראמיקה מן 
התקופה המינואית האמצעית. (ב) מ ער ת-א/ במורדו 
המזרחי של ההר, שפתחה הוא בגובה של 1,524 מ׳ ושהיא 

• יו 

עשירה בכלי-פולהן ותבליטים מברונזה. — טאציטום (תול¬ 
דות, ספר ה׳, פרק ב׳) חושב שהשם ״יהודים״ ( 1301 ) 11 () 
בא מ״אידאים״ ( 1361 ) 1 ), ורוצה להוכיח בזה, שהיהודים הם 
יוצאי־כרתים. 



נעש־המים ׳ 52 נהר הנחש על־יד ויראהו פולס 


אידהו ( 13110 ) 1 ), אחת מן המדינות המערביות של אה״ב. 

שטחה— 217,261 קמ״ר; מספר תושביה— 524,873 
נפש ( 1948 ). א׳ משתרעת ברובה על פני טבלת קולומביה 
(גובה ממוצע: 1,500 מ׳), שהיא חלקו הצפוני של האגן 
הקולומיי. בצפונה, ביחוד בצפון־המזרח שלה, הארץ היא 
הררית. כאן עובר אחד מן הרכסים העיקריים של הרי־הסלע 
( 14011111:3105 ץפ £001 ) ובו גם הפסגות הגבוהות שבמדינה, 
שיא־הינז־מן ( 3,960 מ׳) ושיא־ב 1 רה ( 4,293 מ׳). שטחים 
רחבים של א׳ מכוסים בזלת, שמוצאה מהרי־הגעש הכבויים 
שבצפון. בצפון נמצא גם מספר של אגמים, שהגדול שבהם 
הוא פאן ד׳אורי ( 01-61116 ׳!) 1 > 60 ?). הנהר העיקרי של א׳ 
הוא נהר־הנחש (ז 6 ־\ 81 5031:6 ), שהעמק שלו, וכן עמקי־ 
יובליו, מבותרים ביתור עמוק, והוא נשפך, כשאר הנהרות 
של א׳, לאוקיינוס השקט. מפני שהרי־הסלע משמשים מחסום 
בפני הרוחות הבאים מאוקיינוס זה, האקלים של א׳ הוא 
יבשתי: הקיץ חם והחורף קר (בעיר־הבירה בויסי [ 80186 ]: 
יולי — 23 0 , יאנואר — ״ 1.3 - בממוצע). משקעי-האויר 
מועטים (כ 370 מ״מ לשנה בממוצע). מסיבה זו יש לשטחים 
נרחבים של א׳ אופי של ערבה יבשה, ומאותה סיבה עצמה 



סראה-נור חורפי של "נח? האביב ההם" ע״י "עסק־השמש" באידאהו 




633 


אידהו — אידטיקה 


634 


מבוססת בה החקלאות ברובה על השקאת מלאכותית. יותר 
מ 30% משטחה של א׳ עדיין מכוסה יערות (ארז אדום, 
ברוש ואשוח). 

המדינה עשירה באוצרות־אדמה, ביהוד בעופרת וכסף. 

גם כמויות ניכרות של אבץ, זהב ונחושת, וכן פחם, ברזל, 
ניקל, קובאלט, נציץ, וולפראם, מלדדבישול ופוספאטים, 
מופקות בא׳. איזור־המכרות החשוב ביותר הוא בסביבות 
קר ז״אלין ( 6 ת 16 ^' 3 • 00601 ),ושוויים של האוצרות, שהופקו 
מן האדמה בא׳ ב 1940 , הגיע ל 37,750,000 דולאר. עיבוד־ 
האדמה מפותח פחות מגידול־בהמות. מפותח גידול־כבשים, 



ה:כר של ,סלע־התץ• (ומבס >! 0 ס. 8 עיי בויפי, אידאהו 

באופן שא׳ היא מן המדינות הראשונות לייצור־צמר באה״ב. 
התעשיה מפותחת רק מעט, למרות ריבויים של כוחות־המים 
העשויים לספק חשמל, בירת המדינה היא בויסי ( 26-000 
נפש ב 1940 ). מועטות הן הערים, שהאוכלוסיה שלהן עולה 
על 5,000 נפש: אידאהו פולס, פוקאטלו, טוין פולס, נמפה 
ולואיסטון. 

שטחה של א׳ עבר לרשות אה״ב בהסכם אורגון, שנכרת 
עם אנגליה ב 1846 , ונתארגן כטריטוריה ב 1863 . ב 1890 
אושרה א׳ כמדינה ה 43 של אה״ב. מספרם של היהודים בה 
הלך וגדל מ 1886 . כיום נמצאים בא' כ 1,200 יהודים, בכללם 
כ 300 בעיר הראשית בויסי. י. ש. 

אידו^וייין׳, קזימיר — 2 ־ 161 ת 1£470 — 

( 1890 , גאליציה המזרחית), פילוסוף פולני, תלמידו 
של ק. טברדובסקי (ע״ע); נמנה על ה״אסכולה הפולנית". 
בשנות 1922 — 1939 הורה באוניברסיטות של לבוב ווארשה. 
מ 1946 פרופסור למתודולוגיה ותיאוריה של המדעים בפוזנה. 
עיקר עבודתו— בתחומי הלוגיקה והמתודולוגיה של המדעים 
הדדוקטיוויים, וביחוד בשאלה בדבר לשון־המדע. עבודותיו 
החשובות על בעיית המשמעות של המונחים נתפרסמו בשנות 
1934 — 1935 ב 7 \ 103,1 ו 1 קס 5 ס £11 ? 5111314 וב 6001 : 015 >!•!£. 

אידטיקה, 1 . בפסיכולוגיה — תורת הדמויות האידטיות. 

הדמות האידטית היא תופעה פסיכית יחידה במינה, 

ומקומה בין התפיסה ובין מוצג־הזיכרון. אני רואה לפני ציור 
על גבי הנייר: זוהי התפיסה. אני מסלק את הנייר, ושוב 
איני תופס את הציור! אבל יכול אני להעלות את מוצג 
צורתו בזכרוני מיד, או אף לאחר זמן מרובה, ולתאר לי את 
תמונתו בדמיון: זהו מוצג הזיכרון. אולם יש בני־אדם 


(ובעיקר ילדים), שאף לאחר סילוק הנייר משדה ■הראיה 
שלהם הם מוסיפים לראות את הציור כאילו היה לעיניהם. 
הגירוי פסק לפעול על העיניים, אבל הדמות לא נעלמה. 
דמות זו נקראת בשם ״דמות אידטית״ (ביוד !) 1760 — 
דמות, צורה).— תיאור ראשון לתופעות האידטיות נתן קרו 
( 1 ! 0 ז£), 1919 . בעקבותיו יצא הפסיכולוגן הגרמני ייבש 
( 14605011 ), שמ 1920 ועד סוף ימיו, 1940 , הרחיב את חקירת 
התופעות האידטיות, תיאר את תנאי הופעתן והתפתחותן 
ובנה עליהן תורה פסיכולוגית, פדגוגית ופילוסופית שלימה. 
לפי מחקריו והשקפותיו נפוצות התופעות האידטיות בעיקר 
בתקופת־הילדות! לאחר משבר־ההתבגרות ה״כושר האידטי" 
מצטמצם והולך, ובמבוגרים הוא נעלם לגמרו, פרט למקרים 
בודדים יוצאים מן הכלל. 

מתוך ההנחה, שהתופעות האידטיות הן תופעות נורמא¬ 
ליות בגיל־הילדות, בא יינש לכלל דעה, שהתפיסה והמוצג, 
שנראים ברוחו של המבוגר כשתי תופעות פסיכיות שונות, 
אינם אלא תוצאות ההפרדה (הדיסוציאציה) של פעולה 
פסיכית אחת, שמתגלית באחדותה המקורית בגיל־הילדות, 
הילד הוא יצור מושלם (אינטגראטי). בתהליך־הגידול שלו, 
עד שהוא מגיע לידי בגרות, מתפרדת פעולתו הנפשית, 
וחלקיה לובשים צורות שונות ומתפתחים בכיוונים שונים. 
מידת השלימות או מידת ההפרדה משמשת קנה־מידה למיונם 
של סוגי־האופי ויסוד לטיפולוגיה (ע״ע אישיות). הכושר 
האידטי משתרש במבנה הגוף (ה״קונסטיטוציה"), ופעמים 
אפשר לחזקו או להחלישו ע״י רפואות מסויימות. ואלטר ייגש 
(אחיו של הפסיכולוגן) חקר את הסיבות האורגאניות (כגון 
ההרכב הכימי של רקמות־הגוף, חילוף־החומרים, הגזע) 
והחיצוניות (כגון האקלים וחומרי־התזונה), שהן גורמות 
להתפתחותו או להתנוונותו של הכושר האידטי. השפעה 
גדולה על הכושר האידטי יש גם לחינוך: חינוך אינטואיטיווי, 
גישה ריאליסטית ופיתוח ההסתכלות ע״י החושים מפתחים 
ומחזקים כושר זה׳ ואילו כיוון מילולי ומופשט בהוראה גורם 
להתנוונותה מכאן הסיק יינש את מסקנותיו הפדגוגיות. — 
מחקרים והשקפות אלה עוררו ויכוחים מרובים. בעוד 
שמציאותן של התופעות האידטיות אינה מוטלת בספק, 
מחולקות הדעות על מידת שכיחותן וחשיבותן. כלום התופ¬ 
עות האידטיות הן נפוצות ותדירות, כפי שמניחים יינש 
וחסידיו, או הן נדירות ויוצאות מן הכלל ? — רק חקירה 
סטאטיסטית קפדנית עלולה ליתן תשובה על שאלה זו. הרוב 
הגדול של החוקרים חושב כיום, שהדמות האידטית מופיעה 
רק באחוז אחד או שניים מן הילדים הנורמאליים. אצל 
העמים הפרימיטיוויים אחוז הילדים האידטיים גדול קצת 
יותר. שכיחות תופעות־ביניים בין הדמות האידטית ובין 
דמות־הזיכרון, והן מופיעות לעתים יותר קרובות בילדים, 
שיש להם זכרון-ראיה חזק. על כל פנים, אין לראות בתופעה 
האידטית שלב־התפתחות נורמאלי בגיל־הילדות, אלא 
תכונה פסיכית מיוחדת׳ נדירה וחולפת לאחר תקופת־ההת- 
בגרות. במקרים, שבהם הכושר האידטי מצטרף בדרך־כלל 
עם כושר הסתכלות אנאליטית, עם זכרון־ראיה ועם כושר- 
הבעה בציור, ראוי לשפר נטיות אלו ע״י כיוון חינוכי מתאים. 

מ!>מז, 7/0 >מ,;■ 15 :\/ או §ת 5$11 ג£ז 56 ת ¥656 \. אנו יכולים להסתכל 
במושג׳ באידיאה, כמו שאנו מסתכלים בעץ או בבית. 
הסתכלות כזו מתגשמת ע״י מה שאנו, מתוך התבוננות 
בעובדה אינדיווידואלית, מתרוממים על עובדה זו ומסתכלים 
דרך הפרט האינדיווידואלי במושג הכללי השבוע בו, שהרי 
האינדיווידואלי הוא פרט של כלל זה, ע״י הסתכלות־באידיאה 
זו הפרט האינדיווידואלי כאילו נעשה שקוף, באופן שאנו 
רואים דרך הפרט את הכלל. הסתכלות זו דורשת אימון 
והתאמצות עד שהמבט של המתבונן מפשיט מן המוחש את 
לבושיו הקתקרטיים־האינדיווידואליים וחושף את הצד הכללי 
והמהותי שבו. כך, למשל, יכולים אנו לתפוס את הצבע 
האדום בכללו, את מ י ן ־ה״אדום", כמו שהמבט החושני תופס 
את האדום הפרטי המיוחד. וכשם שמצויים עיוורים, שאינם 
רואים את האדום הפרטי, כך יכול אדם להיות עיוור־ 
לאידיאות, כלומר בלתי־מוכשר לכוון את הסתכלותו כלפי 
מערכת האידיאות הטהורות ולהשיגה. 

חשיבותה המיוחדת של ההסתכלות־באידיאות היא מה 
שאנו שואבים מתוכה אפריורי, בלא שום זיקה לניסיון, את 
החוקים המקשרים את המושגים הפרטיים זה בזה. הידיעות 
הנרכשות ע״י כך מצויינות בודאות השלימה המלווה אותן. 
זהו היתרון הגדול של הסתכלות זו לעומת ההסתכלות 
הרגילה, שעליה מיוסדים המדעים הנסיוניים. זו האחרונה 
מורה לנו את תכונותיהם של הדברים, שאנו מסתכלים בהם 
(צמחים, חיות, וכד׳), אבל אינה יכולה להוכיח, שהתכונות 
הללו מהותיות הן. מה שאין כן ההסתכלות־באידיאות. 
ה״תכונות" של המושגים, כלומר: ובקשרים המקשרים אותם, 
החוקים הנובעים מתוכם, הכרחיים הם. חוקי־ההיגיון, חוקי 
המאתימאטיקה נושאים את האופי של "כך הוא החוק ואינו 
יכול להיות אחר". כל מאורע בטבע, כל תופעה חברותית 
וכו׳ יכולים להיתפס באופן אידטי. כשאנו רוצים, למשל, 
לבצע את המתודה של הא׳ לגבי המושג של המדע בכללו 
ורוצים לדעת מהי מהותו של המדע בתור מדע, אנו מסתכ¬ 
לים במדע מיוחד, כגון המאתימאטיקה או תורת־החברה, 
ואולם אין אנו מייחדים תשומודלב לקווים הפרטיים של 
מדע זה, אלא רואים אותו רק כדוגמה למדע בכלל. כך 
מבררת הא׳ גם את המושגים היסודיים של כל מדע ומדע! 
למשל: תורת־החברה חוקרת את הצורות השונות של החברה, 
אך עניינה של הפילוסופיה הוא להבהיר ע״י הא' את מהותה 
של החברה בכלל. בכתביו הראשונים היה הוסרל סבור, 
שהא׳ מלווה תמיד על־ידי ברירות מוחלטת, אך בכתביו 
האחרונים שינה את דעתו והודה בדבר, שהסתכלות אידטית 
חדשה יכולה לתקן את זו שקדמה לה. 

ה. ברגמן. הוגי־הדור, תרצ״ה, עמ׳ 83 ואילך! 111031 ק 11110$0 ? 

1940 , 1 מ 5$ נ 1 מ 01 ח 1 $׳; £553 (ביהוד המאמרים של 

פליכס קאופמן ושל £3115011 !). 

ש. ה. ב. 

איד, רב, מאמוראי ארץ־ישראל במאה השלישית לסה״נ, 
מסופר עליו (חגיגה, ה׳, ב׳), שרוב ימיו היה 
מבלה, לרגל עסקיו, בנסיעות, ורק פעם בשלושה חודשים 
היה יושב יום אחד בבית־המדרש, ומשום כך קראו לו חברי־ 


הישיבה בשם: "בר בי רב דחד יומא" (בן בית־המדרש 
במשך יום אחד). כינויו "רב", שהוא כינוי למוסמכים בבבל, 
מעיד ששהה זמן מרובה בבבל ונסמך שם. ר׳ יוחנן, ראש 
ישיבת־טבריה, חלק לר״א כבוד גדול משום תורתו וחסי¬ 
דותו כאחת. ביחוד הדגיש ר׳ יוחנן את מידת סלחנותו 
לחברי־הישיבה, שלא מצא לנכון להגיב בשלילה על שפגעו 
בו וכינוהו: "בר בי רב דחד יומא" (יבמות, צ״ו, ב׳). 

בנו׳ ר׳ יעקב, נמנה בין חכמי־הדור המפורסמים ביותר 
בארץ־ישראל במחצה השניה של המאה השלישית, ועל שמו 
מכונה ר״א: "אבוה דרב יעקב בר אידי". 

אידי 3 ר אבין, רב, מאמוראי-בבל במחצה הראשונה של 
המאה הרביעית לסה״ג. היה תלמידו של רב חסדא 
(פסחים, ק״א, ב׳) וכמה מאמרים הוא מוסר בשמו. ר״א היה 
ידוע כאחד מגדולי־בבל בזמנו, וביחוד נודע שמו לתהילה 
בימי אביי ורבא (עם אביי היה נושא ונותן בהלכה! ב״מ, 
ל״ה, ב׳). השפעתו על קביעתה של ההלכה התלמודית 
בימיהם היתד, ניכרת למדי ורישומיה בתלמוד בבלי הב 
עדים לכך. שם המקום, שקבע בו את ישיבתו (הינציבי), 
אינו ידוע בשאר מקורות־ההלכה. אם נכונה היא גירסתו 
של בעל ״בית חדש״ (ר׳ יואל סירקיס): "שכנציב", הכוונה 
כאן למרכז ידוע של תורה על חופו המזרחי של החידקל. 
מתלמידיו הגדולים היו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושוע 
(פסחים, ל״ה, א׳)! אחיו, ר׳ חייא בר אבין, ובניו, רב ששת 
ורב יהושוע, היו אף הם אמוראים. מעניין הדבר, שבימיו 
היו נוהגים להפריש לכוהנים את המתנות המגיעות להם 
לפי דיני התורה, ור״א, כבעלה של אשה כוהנת היה רשאי 
ליהנות ממתנות אלו (פסחים׳ מ״ט׳ א׳). 

אידיאה (יוף ! 1860 ), צורה, ציור־הבינה (לפי תרגומו של 
רנ״ק). מונח פילוסופי זה שינה כמה פעמים את 
משמעותו. לאפלטון (ע״ע) האידיאה היא מהות קיימת בפני 
עצמה, בלתי-תלויה בהכרתנו, פועלת, מחוסרת־חלל ונטולת־ 
זמן, נפרדת מדברים חושבים, נמצאת בתחום שהוא למעלה 
מן החושים, ופועלת כדוגמת־בראשית לכל הדברים. הדברים 
הממשיים הם רק הצללים והחיקויים של הא׳, שבה הם 
"נוטלים חלק". הא׳ הנצחית׳ ולא הדבר החושני והמתחלף, 
היא המושא המתמיד של הידיעה האמיתית. האמת היא 
נצחית, ועל כן מן ההכרח הוא שגם המושא, שאליו מתכוונת 
האמת, יהא נצחי. יש א׳ מכל מה שניתן להכרה, מן הדברים 
שבטבע ושבאומנות, מן הדברים היפים ומן הדברים המכו¬ 
ערים. האידיאות מקושרות הן זו בזו בקשר פנימי וכולן 
משועבדות לא׳ העליונה, לא׳ של הטוב אריסטו (ע״ע) 
התנגד להפרדה האפלטונית בין הדבר והא׳ שלו! הצורה 
הכללית טבועה, לדעתו, בתוך הדברים עצמם ופועלת בתוכם. 
לאנשי הסטוא (ע״ע) הא" הן לא מהויות אובייקטיוויות, 
אלא מחשבות סובייקטיוויות. לפי ידידיה־פילון(ע״ע) הא" 
הן כוחות פועלים, שבאמצעותם טובע אלוהים צורה בחומר 
(ד. ניימארק, תולדות הפילוסופיה בישראל). בפילוסופיה של 
יה״ב הא" הן דוגמות־בראשית של הדברים ומקומן בתוך 
האלוהות, שיצרה לפיהן את העולם! בפילוסופיה זו משתמשים 
עפ״ר במקום המונח א׳ במונח "צורה" ( 3 תזז £0 ) נ ובמתח א׳ רק 
ככינוי לאותה צורה מיוחדת, שהיא המושא של ההכרה. 
בפילוסופיה החדשה, מדקרט (ע״ע) ואילך, מציין המונח 
א׳ מושא בלתי־אמצעי שק הרוח. הרוח מכוון אל הא׳! הא׳ 




637 


אידיאה — אידיאליזם 


638 


מספקת לרוח את העצמים החיצונים המתאימים לה. לוק 
(ע״ע) משתדל להבהיר את המקור הפסיכולוגי של הא/ 
ולשם כך הוא מבחין בין אידיאות פשוטות, שנובעות בדרד 
ישירה מתור התחושה או מתור ההחזרה הפנימית, ובין א" 
מורכבות, שנוצרות ע״י הרכבה של א" פשוטות. הוא חוקר 
את הדרכים השונות, שבהן נוצרות הא" המורכבות. באופן 
זה נעשות הא" הפשוטות אבני־הבניין, שמהן ובהרכבת! 
נבנה עולמו הרוחני של האדם. לוק מטעים, שהרוח מופנית 
באופן בלתי־אנו׳יעי אל הא״, ורק בתיווכן של הא״ — אל 
העצמים החיצונים המתאימים להן. ע״י כך נוצרת בפילו¬ 
סופיה שלו הבעיה של ההתאמה בין הא׳ והמושא הממשי: 
כלום מתאמת הא׳ למושא זה? לז׳ק מש ב על כך: יש כאן 
התאמה חלקית! העצם הממשי הוא בעל התכונות הראשוניות 
של הא׳ (התפשטות בחלל ובזמן, צורה, וכדומה), אבל אינו 
בעל התכונות השניוניות(צבע וכדו׳! ע״ע איכות). אחר לוק 
נתן ברקלי (ע״ע) לשאלה של התאמת הא׳ לעצם הממשי 
צורה יסודית יותר: וכי יש צורך בכלל להכפיל את העולם 
ולהניח את קיומו של עצם חיצוני מחוץ לא׳ז — תשובתו 
היתה שלילית: כל העצמים הם א"! כולם הם בתוך התודעה 
ולא מחוצה לה. "להיות בנמצא" פירושו "להיות מוצג" או 
להיות א׳. וכך הגיע ברקלי לידי הכחשת מציאותו של העולם 
הגופני. שפינוזה (ע״ע) הגדיר את הא׳ באופן זה: "בשם א׳ 
אני מבחין מושג בנפש, שהיא, כדבר חושב, טובעת אותו. 
בשם א׳ מכוונת אני מבחין א׳, שיש לה, כשהיא נידונה בפני 
עצמה ובלא יחם למושא, כל הסגולות או הסימנים הפנימיים 
של א׳ אמיתית״ (על הא׳ אצל שפינוזה ראה: - 01£ ^\ . . 13 
1934 , 46££ , 11 , 11007.3 } 5 0£ ץ 11 ק 1111080 ? 7116 , 800 ). 

בשיטתו של קנט (ע״ע) מקבל המונח א׳ מורן חדש 
לגמרי. הא׳ היא לו מושג אידיאלי, ששום מושא בניסיון אינו 
מתאים לו ושאעפ״כ הוא יותר מבדוי, מאחר שבבחינת מושג 
שבאין־סוף הוא משמש לשם סיכום כללי של הנסיונות, 
שעובדו ע״י הקטיגוריות (ע״ע), ולשם הבאתן לידי אחדות 
אידיאלית עליונה. הא" הן מושגי־התבונה, שאע״ם שהם 
חסרים ערך קונסטיטוטיווי, מקיים, יש להם ערך רגולאטיווי, 
מכוון, שהרי הן מכוונות את התהליך של המדע. וכך בא 
קאנט לכלל הכרה בשלושה סוגים של א׳: 1 ) הנושא האחרון, 
שאינו משמש עוד נשוא לנושא אחר: האני. 2 ) האחדות 
המוחלטת של כל תנאי התופעות: העולם. 3 ) האחדות המוח¬ 
לטת של תנאי כל העצמים: האלוהות. לשלוש א" אלו 
מתאימים שלושת התחומים של המטאפיסיקה: תורת־הנפש 
התבונית, תורת־העולם התבונית ותורת־האלוהות התבונית 
(ברגמן, הפילוסופיה של עמנואל קאנט, עמ׳ 77 ואילך). 
בדומה לקאנט הסביר פרידריך שילר את הא׳ בשיחה שלו 
עם גיתה ב 1794 . בניגוד לשילר טען גיתה, שהוא רואה 
את הא׳ בעיני רוחו, כקיימת באופן אובייקטיווי. להגל הא׳ 
היא ההויה האמיתית היחידה, התבונה, שהיא מתפתחת 
בתהליכו של העולם. כל ממש קיים רק ע״י הא׳: הא׳ היא 
האחדות של המושג ושל הממשות. להגל אין האידיאה, כמו 
לקאנט, מטרה באין־סוף, שאליה אנו רק מתקרבים בלא 
להשיגה, אלא היא ממשות מלכתחילה. כל ממשי מתקיים 
רק ע״י הא׳ שבתוכו. אם עצם מן העצמים, כגון מדינה, 
אינו מתאים עוד לא׳ שלו, מן ההכרח שיאבד ויחדל להת¬ 
קיים. במשנתו של הגל, וכך בספרו "לוגיקה", הא׳ היא 
השיא של כל השיטה (ע״ע הגל). ש. ה. ב. 


איךיאוגךפןה ׳ מערכת של סימנים, שכל אחד מהם מסמן 

עצמים או מושגים ולא מלים או אותיות בודדות. 

ע״י מה שהסימנים מותאמים כאן לעצמים עצמם. יכול כל 

אחד ואחד, תהא לשונו מה שתהיה, לקרוא מיד סימנים אלה 

בלשונו שלו. משלים לסימנים אידיאוגראפיים הם הספרות 

של החשבון, התווים המוסיקאליים, הסמלים הנהוגים באס¬ 

טרונומיה, הנוסחות הכימיות, אבל גם ההברות השלימות של 

כתבי־היתדות השומריים־האכדיים (אידיאוגראמות). לייבניץ 

(ע״ע) שאף ליצור מערכת מקפת של א׳. בשאיפה זו היה 

מושפע ע״י כתב־החרטומים של המצרים וע״י הכתב של 

הסינים. הוא מביא את דבריו של מיסיונר אחד, שהסביר, 

שהיחס בין הלשון הסינית ובין הכתב הסיני דומה ליחסן 

של שתי לשונות שאחת מהן מדברת אל האוזן והשניה אל 

העין, מי שאינו סיני יכול לקרוא את הכתב הסיני בלשונו 

שלו. לייבניץ קרא לרעיון זה ״כאראקטריסטיקה ממשית״. — 

על ההיסטוריה כמדע אידיאוגראפי ע״ע היסטוריה: מתודה. 

* 

אידא 1 ל 1 ג 4 יה, לפי המקובל כיום — צירוף שיטתי מלוכד 
של רעיונות, השגות, עיקרים וציוויים, שבהם 
מוצאת לה ביטוי תפיסת-עולם מיוחדת של כת, מפלגה או 
מעמד חברותי. נאפוליון 1 טבע את המונח, כשקרא לסן- 
סימון וחסידיו "אידיאולוגים", כלומר, אנשים באים אל 
המציאות ■ברעיונות מופשטים. אולם להתפשטות המלה גרם 
קארל מארכס, בעיקר בחיבורו "האידיאולוגיה הגרמנית", 
1845 , ואח״כ — בדרך שכל האסכולה שלו השתמשה במלה 
זו. מארכס לא השתמש במונח זה אלא למעט את חשיבותה 
של הא׳, שהרי לפי הנחתו אין הא׳ בכל צורותיה אלא "בבואה" 
של היחסים הכלכליים הקיימים! ומפני כן אין הוא מדבר 
על רעיונות או על אידיאות, אלא על "אידיאולוגיה", ול״ושג 
נלווה טעם לפגם של חוסר־ממשות. הנוסח של מארכם קבע 
את אופן השימוש במלה זו בשנים שלאחריו, כשנעשה המונח 
קניין־הרבים. אבל לאחר שנשתרש ההרגל לציין בו הלכי 
רעיונות והשגות, שמצטרפים לתפיסת-עולם מסויימת, אבד 
לו טעם־הלוואי הקודם של ביטול. 

. 1928 , 11111011 £ 11 \ , 716 ) 010 11714 010816 ) 1 >! , 1 דז £1 ו 113111 ! .£ 

אידיאליזם (מיוו ׳! 1680 — אידיאה, ע״ע), מושג פילוסופי, 
שמציין תפיסה רוחנית־מחשבתית של העולם. 

במשמעותו הכללית ביותר — התורה, שלפיה כל ישות היא 
"אידיאלית", כלומר, שהיא אידיאה, תוכנה של תודעה! שני 
הגורמים, הסובייקט והאובייקט, תלויים זה בזה תלות הדדית 
גמורה! מחוץ לשכל החושב אין העולם קיים. ,דבר כשהוא 
לעצמו׳, כלומר דבר שאינו מושא של תודעה, הוא מושג 
סותר את עצמו! וכן אין הסובייקט אפשרי בלא האובייקט 
הנחשב על ידיו. א׳ זה מתנגד להשקפה הרגילה, שרואה את 
התודעה ואת ההכרה כתוצאה של פגישה מקרית של ש ת י 
ישויות נבדלות ובלתי־תלויות זו בזו — השכל והעצם. הא׳ 
הוא ההשקפה היסודית של שיטות מרובות בתוך הפילוסופיה 
ההודית. בפילוסופיה המערבית ניתן הניסוח הראשון של הא׳ 
ע״י פרמנידס(ע״ע).החשיבה וההוויה הם אותו דבר עצמו: 
מה שניתן י למחשבה, ניתן להוויה! לתפוס את היש ולהיות 
יש אינו אלא דבר אחד. בעקבות תורתו של פארמנידם הלך 
אפלטון (ע״ע) כשלימד: הדעת אינה יכולה להתקיים אלא 
כשקיים מושא בלתי־משתנה של הדעת, ומושא זה של הדעת 
הן הצורות (האידיאות). הן מהויות קיימות בפני עצמן. 



639 


אידיאליזם 


640 


לאמיתו של דבר, יש קיום רק לצורות ולא לדברים החושבים. 
לפי אריסטו אין לאידיאות קיום נפרד מזה של הדברים 
החושבים, שהרי הן היסוד הפנימי הפועל בתוך הדברים 
החושבים. אולם גם השקפת עולמו של אריסטו היא בעיקרה 
אידיאליסטית, שהרי המושגים הכוללים מנחילים לפי דעתו 
לדבר החושני את ממשותו, והמושגים הכוללים הללו, ולא 
הדברים החושבים, הם המושא של הידיעה. "הידיעה בפועל 
והמושג דבר אחד הם" (אריסטו, על הנפש), כלומר, הנושא 
והמושא של החשיבה הם דבר אחד. תפיסה זו של ההכרה, 
שלפיה אין הכרה אפשרית אלא מתוך זהותם של הסובייקט 
והאובייקט, של המשכיל והמושכל, היתה לה השפעה מרובה 
על תולדות הפילוסופיה (השווה מורד, נבוכים, חלק א/ פרק 
ס״ח). בתחילת המאה הי״ט ניתן לה ביטוי חדש בא׳ הגרמני. 
אמנם אריסטו לא הכחיש, שקיימים דברים בלתי־תלויים 
בהכרה, ומבחינה זו אין לראותו כמייצג את הא׳, למרות 
האופי האידיאליסטי של תורת־ההכרה שלו. אך תורתו על 
האחדות של המשכיל והמושכל הביאה לידי א׳ עקבי בפילו¬ 
סופיה של פלוטינוס (ע״ע): המציאות היא אחדות שבשי¬ 
לוש — של שכל, משכיל ומושכל. ממשי הוא העולם כמושכלו 
של השכל או השכל המשכיל את העולם. הממשות אינה 
מחשבה ואינה עצם אלא אחדות בלתי־נפרדת של המחשבה 
והנחשב, שמתנים זה את זה הדדית. היחס בין השכל 
והמושכלים הוא יחס של אחדות בתוך שניות או של שניות 
בתוך אחדות. אין השכל והעולם המושכל יכולים להיות 
שניים, שאם כך — כיצד היו יכולים לפעול ביחד ? אך הם 
גם אינם יכולים להיות אחד, שהרי החשיבה דורשת את 
השניות של החושב והנחשב. אין הם, איפוא, אלא זהות, 
שפועלת בצורה של הדדיות מהותית. האמת המוחלטת אינה 
בהסכם של המחשבה עם דבר שמחוצה לה, שהוא קנו־,־המידה 
שלה, אלא בהסכם פנימי בתוך עצמה. מכאן נובע, שהשכל 
הוא שכל אחד והאדם המכיר את האמת מתרומם לדרגה 
של שכל זה ומזדהה עמו. בפילוסופיה החדשה חוזרת תורה 
זו אצל שפינתה: "סדרם וקישורם של המושכלים הוא 
כסדרם וקישורם של הדברים"; ושפינוזה מודה בהערה 
למשפט זד, (״תורת־המידות״, ספר שני, משפט ז׳): "כנראה, 
הרגישו בכך, כמבעד ערפל, אי-אלה מבני ישראל. שכן הם 
[כלומר: הרמב״ם] מחליטים: אלוהים ושכל-אלוהים והדב¬ 
רים המושכלים על-ידיו הם דבר אחד". בן־דורו של שפינתה, 
נ. מלברנש (ע״ע), היה גם הוא בעל שיטה אידיאליסטית: 
באלוהים קיים מכלול של האידיאות, וההכרה של הדברים 
היא במהותה הכרה של האידיאות, שהן בתוך אלוהים. 
אמנם, מאלבראנש לא הכחיש את מציאות העולם מחוץ 
לאלוהים, אך הודה, שנקט עמדה זו רק מפני שהמסיר, 
מלמדת את מציאותם של הדברים. מבחינת תורת־ההכרה 
אין מקום, לדעתו, להניח את קיומם של הדברים מחוץ 
לשכלו של האלוהים. 

במשנתו של ברקלי(ע״ע) מופיע א/ שאינו מתבסס, כמו 
אצל קודמיו, על קיומם של המושגים־הכוללים כמושא של 
השכל, אלא על התחושות דוקה. להיות פירושו להיות נתפס 
בתחושה. מחוץ לזה אין להוויה של הדברים הגופנים שום 
משמעות. "התפשטות, תבנית, תנועה, אינם אלא מושגים 
נמצאים ברוח. מושג מן המושגים אי־אפשר שיהא דומה 
למשהו זולת מושג אחר (ולא לדבר הקיים מחוץ לרוח)". 
מכאן ברור, שהרעיון עצמו של מה שקוראים חומר או עצם 


גופני מכיל בתוכו סתירה". הטבע החמרי אינו, איפוא, אלא 
התקשרות חוקית של תחושותינו(תורה זו של בארקלי קמה 
לתחיה בפילוסופיית־הטבע של הפיסיקאי ארנסט מך (ע״ע), 
שהתנגד להנחה, שהעצמים קיימים מעבר לתחושות, יהיו 
עצמים אלה נשמות או גופים! נגד מך יצא לנין בספרו "מאטד־ 
יאליזם ואמפירידקריטיציזם"). את הא׳ של בארקלי רגילים 
לקרוא בשם אי׳ סובייקטיווי, בניגוד לא׳ האובייקטיווי. הא׳ 
הסובייקטיווי רואה בעולם הגופני תופעה, שמתגלית בסוב¬ 
ייקט האינדיווידואלי, באדם, ואילו הא׳ האובייקטיווי רואה 
את העולם כתוכן נחשב ע״י הסובייקט האין־סופי, האלוהי. 

קנט (ע״ע) יראה את הא׳ של בארקלי כא׳ "דוגמאטי" 
ודחה אותו(ראה את הפרק "סתירת הא"׳ במהדורה השניה 
של ״ביקורת התבונה הטהורה״, עמ׳ 274 ) והעמיד נגדו את 
הא׳ "הביקרתי": אין הוא מכחיש את מציאותו של ה״דבר 
כשהוא לעצמו" מחוץ לשכל, אלא שדבר־כשהוא־לעצמו זה 
אינו ניתן להשגת שכלנו. השכל קשור ב׳תופעות׳, שהן 
ניתנות לו בצורות הסובייקטיוויות של ההסתכלות, כלומר, 
בחלל ובזמן, ואת התופעות הללו מסדר השכל בעזרת 
הקאטיגוריות שלו לכלל של עולם מסודר, אובייקטיווי,חוקי! 
אך עולם זה קיים רק בשביל השכל ולא מחוצה לו. 

בהתפתחותו של הא׳ לאחר קאנט היתד, חשיבות מכרעת 
לעובדה, ששלמה מימון (ע״ע) הכנים מחדש לוויכוח על 
הפילוסופיה הקאנטית את רעיונם של אריסטו והרמב״ם על 
זהותם של השכל והמושכל. מיימון הראה, שאנו, בני־האדם, 
מכירים זהות זו מתוך המאתימאטיקה, שהרי בה שכלנו עצמו 
יוצר את המושאים שהוא חוקר, כלומר, השכל אינו יוצא כאן 
מתחומיו כשהוא חוקר את מושאיו. במאתימאטיקה, אומר 
מיימון, דומים אנו לאלוהים. אמנם אין אנו יכולים להרחיב 
הכרה זו, הכרה באמצעות הזהות, מעבר לגבולות המאתי- 
מאטיקה, ואין אנו יכולים להבין, כיצד יכול העולם החושני 
הנתון לנו להיות גם הוא במהותו המושכל של השכל האלוהי, 
ואעפ״כ די לנו במאתימאטיקה כדי לראות בזהותם של השכל 
והמושכל את המשמעות של האמת ושל ההכרה. ברעיון זה 
של מיימון אחזו פיכטה, שלינג והגל. זה הביא לידי ההתחד¬ 
שות של הא׳ בפילוסופיה הגרמנית שלאחר קאנט, וביחוד 
במשנתו של הגל. הגל בא לבסס "א׳ אוניברסאלי", שמזדהה 
בשיטתו עם ראציזנאליזם מוחלט. אין ממשות מעבר למח¬ 
שבה ! המחשבה האנושית חודרת את הממשות ותופסת אותה 
תפיסה מוחלטת מפני שהממשות היא ביסודה מחשבתית, 
חדורה שכליות, זהותית עם המחשבה. 

הא׳ האנגלי, שנתעורר לתחיה בשליש האחרון של המאה 
הי״ט, הושפע בעיקרו ע״י הגל (גרין, קירה סת ואחרים). 
לפיו, הממשות היא התגלותו של הרוח בפעולתו, ותפקידה 
של הפילוסופיה הוא לתאר את ההתגלויות השונות של הרוח 
בתחומים השונים: בחברה, בהיסטוריה, בדת, במוסר ובאמ¬ 
נות, שאינם אלא יצירות של רוח־האדם, השואפת לבטא את 
עצמה. — הפולמוס נגד הא׳ של הגל, וביחוד כשהועבר אל 
הפילוסופיה האנגלית בסוף המאה הי״ט, געשה משתי נקודות־ 
מבט: א) מנקודת־המבט של העצם;— הריאליזם החדש הגן 
על הדעה, שהפגישה בין העצם ובין הסובייקט היא בשביל 
האובייקט "יחם חיצוני", שאינו גורע מקיומו הבלתי־תלוי 
של העצם; ב) מנקודת־המבט של הפרט וחירותו, הפרט 
המתקומם לסובייקט הכללי של הא׳ הבולע אותו. הפראגמא־ 
טיסטים טענו נגד הא׳, שהוא נוטל מן החשיבה את אופיר, 


641 


אידיאליזם — אידיוסינקרזיח 


642 


האנושי ורואה את עודף התוכן, שיש לממשות ביחס ללוגיקה, 
כחסרון דוקה, כמשהו מקרי, שהתבונה אינה יכולה וגם אינה 
צריכה לבסס אותו. בדור האחרון נתחדש הא׳ באסכולה 
המארבורגית של הרמן כהן(ע״ע) ושל בית־המדרש הפנומנו* 
לוגי של הוסרל (ע״ע), ומצד אחר נתפתחה גם הפילוסופיה 
האכסיסטנציאליסטית המודרנית מתוך הפולמוס עם הא׳ של 
הגל. תפיסה סינתטית של הניגודים היתד, צריכה להראות, 
שהביקורת של הא׳ צודקת ביחס לשכל האנושי, הסופי, 
הזקוק לנתון ואינו יוצר את המובאים שלו, אלא שהא׳ צודק 
ביחס לשכל האינסופי, שהרי השכל הסופי אינו אפשרי אלא 
אם קיים שכל אינסופי, שהוא צלמו ודמותו של הסופי. 
והשאלה היא, אם הגבולים המצמצמים את השכל הסופי 
אינם ניתנים לשינוי או אם יש דרד, שבו אפשר לשכל הסופי 
להתפתח ולהתקרב לשכל האינסופי. 

צבי יהודה אדר(רבינוביץ), הפילוסופיה של ברדלי, ירושלים 
תש״ט! ש. ה. ברגמן, מבוא לתורת־ההכרת (פרק י׳), תש״יז 
. 1 ?.? ; 1919 , ח'! 030 1/10 3 ח 1 > $111 611 ? 1 ) 1 , 5 תזפ 61 \ 7 .? . 0 
- 13,2 י זז 03 .¥\ . 11 ; 1893 ,<(): 8001 1 ) 111 ) 07100 ^* 188 / ,ץ 116 ) 3 ״,י 1 
: 111 ) ^ 8/1110508/2 £1113 50101100 111 0 ^ 111018 '( 8 1 > 1$ ) 111 111$ ) 

81:111 ;( 1924 ,ץ;/ק 0$0 /; 1 / ( ] 15/1 ) 811 /{ 11 ) 01 ?) 117 ) ) €012 , 1 ) £03 

, €11110:5171 01 $08/110 1110 ! 8 111 1$ ( 1 ) £55 , 13.110 ) 131 ־ 1 . 8 ־ . 11 1 ) 361 

; 1934 ,!( 5 111120 5,1 > €11110 0 , 7115171 ) 130 . 0 ; 1883 

,$) 13001751111 50/1011 ) 3077 305 1110 ?) 81711050 0:0 ,תתגרח 1 ־ £410.1431 
.^ 1 ; 1924 , 800115171175 17123 1300115171175 חסי) 5 ) 0:05501 ; 1924 
$'$>ז£( 020 י £ז 0 < £101 ; 1921 , 01 ^ 810 $!?/ £0111 ( ¥071 ,־ 1001101 

1300125171 / 0 1011 ) 0 ) 80111 < 0 זסס 1 י? .£ . 0 ; 1936 , 130011517111$ 30$ 
8/10 , 1 ) 1103 ־ 11111 *? . 14 .{ ;( 1922 , 11310$ ) 5 8/1110508/21001 :ח 1 ) 

.£ ; 1931 ,ץ 8/1110508/1 112^10-50X00 ) ח! 2012 ) 81031 0010 ) 810 
. 0 ; 1931 , 130011 $ 17115 $ 3011 * 1 * 2 * 8 / 1501118 01 ( 1 ,ז £0 ח 3 ־זנן$ 
. 1894 ,$) 13001151721 30 $ 0 ) 00 $ 0 / 110/1 ,חחו:ומ 111 ^\ 

ש. ה. ב. 

איךיזטיות (מיוף 5 ןי 7 ״>> 5 > 3 הדיוט, אדם פרטי, לא־מצטיין 
בשום דבר), צורה קשה של רפיון־השכל, טימטום. 

לפי הסימון המקובל בפסיכולוגיה וברפואה א׳ היא הדרגה, 
שבה מנת האינטליגנציה (ע״ע) היא למטה מ • 2 >. 1 של 30 
וההתפתחות הרוחנית אינה עולה על הרמה של ילד בן 4 — 5 
שנים. הצורות השונות של הא׳ משתנות בהתאם לאטיולוגיה. 
יש מהן שיסודן בסטיות חולניות של המוח, עפ״ד בהפרעה 
שבאה בהתפתחות מהמת קונסטיטוציה חולנית מלידה, מחמת 
מחלות העובר, או מחמת פגיעות מכאניות במוח הילד בשעת- 
הלידה או בחודשי־חייו הראשונים. מחלות מסויימות של האם 
בחודשי־ההריון, כגון העגבת, עלולות אף הן להשפיע לרעה 
על התפתחות מוחו של הילד. לעומת זה אין אמת בדעה 
ששלטה במאה הי״ט, שגורמים ״מחלישים את זרע האב״ — 
כגון כוהל או עגבת(שלא הודבקה באם) — נמנים עם גורמי 
הא׳ של הילדים. צורות אחרות של א׳, כגון הקרטיניזם 
(ע״ע), נגרמות ע״י הפרעות בחילוף־החומרים מחמת' פעולה 
בלתי־תקינה של הבלוטות האנדוקריניות. לפעמים הא׳ מופיי 
עת כתכונה משפחתית, עוברת בירושה: צורות אחרות, כגון 
הא׳ העורונית (ע״ע), הן בעלות אופי תורשתי מובהק. אולם 
יש צורות של א׳ שאין גורמיהן ידועים כלל, כגון המונגוליות 
(ע״ע). — ילדים אידיוטיים אינם ניתנים לחינוך. במקרים 
הקלים של א׳ לומדים הילדים לדבר קצת ואפשר אף לאלף 
אותם, שיעשו עבודות פשוטות. במקרים קשים יותר גם 
זה צון הנמנע, והם נשארים ללא שום פעילות רוחנית. 
הרבה מהם מתים בשנות־חייהם הראשונות, אבל כמה מהם 
מגיעים לגיל העמידה. לטיפול רפואי יש סיכויים רק במק¬ 
רים של הפרעות אנדוקריניות (טיפול בהורמונים). נסיונות 
של ריפוי א׳, שנעשו בהקרנת־רנטגו, לא הצליחו. — הדעה 


הנפוצה, שא׳ מצויה בין היהודים יותר מבאומות אחרות, 
יסודה בטעות. גם אותן הצורות, שלפנים חשבו, שהן מופיעות 
רק בין יהודים, נמצאו במשך הזמן גם באומות אחרות. בא״י 
קיים רק מוסד אחד לילדים אידיוטיים, ובו כ 70 ילד. אם 
נניח, שמאה ילדים כאלה חיים עם משפחותיהם, יצא שאחוז 
האידיוטים בישוב הוא 4,000:1 . בארצות אחרות אומדים 
אחוז זה בין 1,000:1 עד 1,500:1 (ע״ע אימבציליות! שכל), 

י. פר. 

איויזטיות עותגית(ג 10 ז 0 ־ 1 ט 3 רמ 3 1610113 ), ברפואה — 
השם, שבו נקראות שתי מחלות תורשתיות־משפח- 
תיות נדירות, שבאות מתוך התנוונות במערכת־העצבים. 

( 1 ) א״ע של הילדות ($! 161 ־ 31 ) 10 • 3 -<), מחלת טי־זאכס 
( 11$ סב 5 -ץ 73 ); מופעת בתינוקות בגיל 2 /<— 1 שנה, וסימניה 
הראשונים — קהות־החושים ומיעוט העירנות הנפשית וחול¬ 
שה של תגובת־העין על הא 1 ר; הליקויים מחמירים והולכים 
עד כדי מימטום גמור ועיוורון, אגב חולשה כללית ואטרופיה 
(ע״ע) חלקית של השרירים, וסופם תמיד מוות בשנות־החיים 
הראשונות. המימצא הפאתולוגי-אנאטומי מראה סימני הת¬ 
נוונות שומנית בתאים הגאנגליוניים של החומר האפור של 
מערכת־העצבים המרכזית, ובפרט אטרופיה של האופטיקוס 
(ע״ע); כסימן־הכר מובהק בעין — הלבנת הכתם הצהוב 
והופעת כתם אדום בגומה המרכזית של"הרשתית. מבחינה 
ביוכימית נראית המחלה כתוצאה מסטיה בחילוף-החומרים— 
ביטול הכושר של הגוף לחמצן את הליפואיד (ע״ע) ספינגו־ 
מיאלץ. — מחלה נדירה ומחרת זו היא בעלת אופי תורשתי- 
רצסיווי מובהק, ולפיכך היא מופעת בעיקר בצאצאים של 
נישואי־קרובים בתוך משפחות נגועות בגן החולני. המחלה 
נתגלתה ראשונה בשנות השמונים בכמה משפחות של 
מהגרים יהודיים באמריקה מיוצאי מזרח-אירופה, ובמשך 
זמן מרובה לא נודעו מקרי א״ע של הילדות אלא בין יהודים 
בלבד, באופן שמחלה זו הוחזקה במיוחדת ל״גזע היהודי". 
אולם בשנים האחרונות נמצאו נגועות בה גם משפחות שלא 
מזרע ישראל (ובעמים שונים — הן מן הגזע הלבן והן מן 
הגזע המונגולי). אעפ״כ שכיחותה היתירה בין יהודים עדיין 
אינה מוסברת כל צורכה. 

( 2 ) א״ע של הנעורים ( 0111$ ^ 0 ( ■ 3 •!), מחלת שפיל- 

מייאר־שטוק; מופעת עפ״ר בילדים בגיל 6 — 10 שנים! אף 
היא מתבטאת בטימטום מתקדם, בעיוורון מחמת אטרופיה 
של האופטיקוס וחולשת־שרירים, ולעומת זה אינה מלווה 
בהופעתו של כתם אדום ברשתית. מסימניה הבלתי־קבועים— 
התקפות מעין האפילפסיה. המחלה מתקדמת באיטיות ומבי¬ 
אה עפ״ר לידי מוות בגיל ההתבגרות או קצת אחריו. אף 
מחלה זו היא משפחתית־תורשתית-ךצסיווית, אולם אין היא 
מגלה נטיה מיוחדת כלפי גזע מסויים, — למרות הדמיון 
המרובה שבין ( 1 ) ל( 2 ) מסתבר שהאטיולוגיה שלהן שונה 
בהחלט. י. ל. 

איד י 1 ם י נקךזיה (מיודי^ 0 > 4 "— לעצמו, מיוחד; :וו 0 !){))!ע< 01 
— תערובת), בביולוגיה, ברפואה היוונית וברפואה 
של ימי־הביניים — "המזג המיוחד" של ה״מרות"(ע״ע), ז״א 
המזיגה של ליחות־הגוף המיוחדת לכל גוף — מזיגה, שעל- 
פיה הוסברו האופי וההתנהגות המיוחדים לכל פרט במצבו 
הנורמאלי ובמקרי מחלה (ע״ע רפואה, תולדות), — בפסיכו¬ 
לוגיה ובביולוגיה החדישות — מאיסה או בחילה בחומרים 





643 


אידיוסינקרזיה — אידל׳ס (מהדש״א) 


644 


מסויימים, שאינם מעוררים תגובה כזו ברוב בני-אדם. התגו¬ 
בה מבוססת על תהליכים אלרגיים, ומושג הא׳ הולך ונדחה 
מפני מושג האלרגיה (ע״עא שהוא מדוייק ממנו. 

איךילןה (ביוד ׳!ס־גגעז"* — תמונה קטנה, תמוניה), שיר 
קצר בעל אופי ציורי, שמתאר עפ״ר* תמונות 
מחיי רועים ושיחותיהם ותיאורי־נוף. המשורר היווני הרא¬ 
שון. שהא" שלו הגיעו אלינו, הוא תיאוקריטוס (ע״ע), 
ובעקבותיו הלכו המשוררים ביאון ומוסכוס, במאה השלישית 
לפסה״ג. מן המשוררים הרומיים ניסה וירגיליוס לחקות 
ביצירת נעוריו "בוקוליקא" (שירי־רועים) את תיאוקריטוס 
ולהשריש את הא׳ גם בשירה הלאטינית; אך נסיונו זה 
נשאר בודד. לעומת זה האריכה הא׳ היוונית ימים עד 
התקיפה הביזאנטית, כפי שמוכיחים יצירתו המפורסמת של 
מוסאיאוס (מן המאה הרביעית או החמישית לסה״ג) "הרו 
ולאנדר" ושירו של קללרטלס (מן המאה החמישית' או 
הששית לסה״ג) "חטיפת־הלנה". השימוש במלה א׳ קם לתחיה 
בתקופת-הרנסאנס, ובימינו מפורסמות "הא׳ של הגיבורים" 
( 1858 ) לוויקטור די לאפראד בצרפתית וה״א" של המלך" 
( 1859 ) של טניסון. בגרמנית נתפרסמו הא" של גסנר, ואף 
את "הרמאן'ודורותיאה" של גיתה חושבים לא׳'. בעברית 
מפורסמות מאד הא" של טשרניחובסקי, וכן נתחבבו הא" של 
שמעונוביץ (שמעוני). 

איךלגו־ א' קזסטיליה, מיגואל - ץ 1133120 ־ 1 

00311113 — ( 1753 — 1811 ), כוהן ולוחם מכסיקאני 
לשיחרור ארצו. השתדל לשפר את מצבם הכלכלי של הילי¬ 
דים בעדתו בעיר דולורס והגיע לכלל דעה, שלשם כך יש 
צורך בשינוי יסודי שלי המשטר המדיני בארצו. כיבושה של 
ספרד ע״י נאפוליון( 1808 ) עורר במכסיקו את התקוה, שסופו 
של השלטון הספרדי קרוב. ב 1810 נעשה א׳ מנהיגה של 
תנועה מהפכנית ומפקד־הצבא שלה ונלחם בשלטון הספרדי* 
אבל נוצח, נפל בשבי ונורה (אוגוסט 1811 ), א׳ נערץ 
במכסיקו כמנהיג הראשון של תנועת־העצמאות. 

, 1910 ^ 0 ^ו 10, \!^x ת 1%1 ז 1 , 110016 ? 13 ט 3 > .}ץ? 

אידלזון, אברהם צבי ( 1882 , פליכסבורג, ע״י ליבאו — 
1938 , יוהאנסב־רג), חוקר של המוסיקה היהודית. 

למד בקונסרוואטוריות של קניגסברג וברלין וסיים את חוק 
לימודיו בקונסרתאטוריה של לייפציג, לאחר שהיה זמן קצר 
חזן ברגנסבורג שבגרמניה ( 1903 ) וביוהאנסבורג ( 1905 ) 
התיישב בירושלים ( 1906 ), שבה שימש כחזן והיה מורה 
למוסיקה בבית־המדרש למורים. — בירושלים יסד "מוסד 
למוסיקה יהודית״ ( 1910 ) ואף בי״ס למוסיקה ( 1919 ). מכאן 
חזר ללייפציג ולברלין( 1921 ) ולסוף נשתקע באה״ב ( 1922 ) 
ונתמנה פרופסור לנגינה ולתולדות־התפילה ב״היברו יוניון 
קולג׳״ בסינסינאטי ( 1924 ). — א׳ אסף ופירסם נגינות 
ישראליות והתחקה על שורשי המוסיקה המזרחית: היהודית 
והערבית. הוא מצא הוכחה היסטורית למציאותו של מלוס 
יהודי עתיק במוסיקה והשתדל לגלות את השפעתה' של 
הסביבה הזרה על המוסיקה היהודית, אבל לא תמיד הנחותיו 
בנידון זה נכונות. חיבורו העיקרי׳ "אוצר נגינות ישראל", 
שיצא בעברית. באנגלית ובגרמנית ( 1914 — 1932 ), הוא בן 
10 כרכים והוא כולל נגינות של יהודי תימן, בבל, פרס, 
בוכארה ודאגסטאן, ספרד ומארוקו ; ניגוני תפילות של יהודי 


גרמניה ומזרח אירופה, וכן שירות עממיות של יהודי המזרח 
וניגוני-חסידים. א׳ גם הוציא קבצים של שירי-האדץ ביחד 
עם תווים: ״ספד השירים״, 2 קבצים (ברלין, תרע״ב, תרפ״ב), 
״שירי־הארץ״ — שירי-אהבה ושירי-עם (ברלין, תרפ״ב), 
ועוד. כמו כן פירסם חיבורים אחדים, בעברית ובאנגלית, 
לתולדות המוסיקה היהודית, ואף חיבר אופרה תנ״כית 
(טכסט ומוסיקה) "יפתח", ושתי רביעיות לכלי־מיתרים. 
הוא גם פירסם ב״השלח" (כדך כ״ט) "סיפורים בלשון 
הארמית־החדשה" של יהודי־קורדיסטאן ומאמר על "ההברה 
העברית" של השבטים והעדות השונות של ישראל (שם, 
כרך כ״ח). 

מ. רבינא, א. צ. אידלזון. י. ס. 

איךל׳ם, ד ^מואל אליעזר בן :־הח־ה הלויי 

(מהרש״א) (שט״ו/ 1555 , קראקה — ה׳ בכסלו שצ״ב/ 

1631 , אוסטראהא), מגדולי מפרשי־התלמוד. בבחרותו הלך 
לפוזנה, ושם נשא את בת ר׳ משה אשכנזי היילפרן. חותנתו 
הגבירה מרת אידל (שעל שמה הוא מכונה: אידל׳ס) תמכה 
בידו וביד תלמידיו המרובים במשך עשרים שנה (שמ״ה— 
שס״ה). לאחר פטירתה הוכרח לקבל את הרבנות בעיר חלם. 
בשע״ד נתקבל לרב בלובלין, ובשפ״ה—באוסטראהא. שמייסד 
ישיבה גדולה. על משקוף ביתו (נשרף בשנת תדמ״ט) היה 
חרות הפסוק: "בחוץ לא ילין גר, דלתי לארח אפתח" 
(איוב לא, לב). 

בספרו "חידושי הלכות"— אחד מן הספדים המפורסמים 
בישראל. שנספח כמעט לכל מהדורות־התלמוד — הוא מפרש 
ומסביר את דברי- 
התלמוד בעמקות 
ובחריפות יתירות. 
בהקדמתו הוא מו¬ 
דיע, שמ״אהבת 
הקיצור" לא יאריך 
בדברים, ואמנם 
לשונו קצרה מאד, 
ופעמים גם יותר 
מדי, עד שקשה 
להבין את כוונתו. 
ברוב המקומות 
הוא מסיים: "ודוק" 
או: ״וק״ל״ (=־ 
וקל להבין), אף 
על פי שבאמת- 
אינו קל כל כך, 
והאחרונים מתייגעים להבין את דבריו. לעתים קי־ו- 
בות הוא מקשה איזו קושיה ואומר: "ויש ליישב", 
והלומדים עמלים למצוא את התירוץ. אגב פירושו לתלמוד 
הוא מבאר גם דברי רש״י ובעלי־התוספות. אע״פ שאהב 
את הפילפול התלמודי והיה אומר: "לא יבוא אדם לשורש 
ועומק עיון בלי רב המלמדו פילפול", היה מתנגד בתוקף 
לאותם הפילפולים, שהיו ידועים בדורו בשם ,חילוקים/ 
ש״כל מי שיודע לכוון על צד היותר בפילפול של הבל הרי 
זה משובח, וכל אחד מכוון לדחות דברי חברו", מפני 
ש״פילפול כזה מטריד את האדם מן האמת ואינו מגיע 
לתכליתו המבוקש". בדרך כלל הוא מבאר ב״חידושי־הלכות" 



















645 


אידל׳ס (מהרש״א) — אידלסון, אברהם 


646 


את סוגיות הש״ם לפי רש״י ותוספות׳ ומפני כן דוקה 
נתפשט ספרו בישראל באופן שהבנת התלמוד וראשוני־ 
מפרשיו בצירוף פירושי מהרש״א נחשבו במשך דורות 
לסימן מובהק של תלמיד־חכם רגיל. בספרו "חידושי אגדות" 
משתדל א׳ לפרש את האגדות התמוהות בדרך ההיגיון, 
ופעמים שהוא מוציאן מידי פשוטן ואומר שהן משלים 
הבאים להורות על הנמשל׳ והוא משתדל לגלות את הרמז 
הצפון בהן. אע״פ שהוא מתרעם על "אותם האנשים שבדור 
הזה המבלים כל ימיהם בחכמת הקבלה", הוא מביא הרבה 
מ 0 פרות־הס(ד. גם את הפילוסופיה העברית ידע, ובשתיהן 
השתמש לפרש כמה אגדות בתלמוד. פעמים מרחפת על 
דבריו רוח הביקורת. הוא מחליט, שהתרגום לתורה המיוחם 
ליונתן בן עוזיאל אינו שלו. הוא מרגיש, שהתוספות למסכת 
יומא סיגנונן שונה משאר מסכתות. כמו־כן הוא קובע, 
שלתוך פירושי רש״י ולתוך התוספות הוכנסו כמה דברים, 
שנוספו בגיליון, והם הערות של תלמידים טועים, שבמשך- 
הזמן נשתרבבו לתוך הטכסט, ויש שבדרך זו הוכנסו גם 
לתוך התלמוד פירושי רש״י ובעלי־התוספות. 

מהרש״א מוכיח את בני דורו על שהם מזלזלים במצו(ת 
שונות: יש שמשתכרים במוצאי־שבת בסעודת ,מלווה מלכה׳ 
ומבטלים ע״י כך את ,קריאת־שמע שעל המיטה׳ ולמחר הם 
מאחרים וקמים לאחר שכבר עבר זמן קריאת־שמע ותפילה. 
את רבני־דורו הוא מאשים, שהם משתררים על הציבור 
שלא לשם שמים, והוא מתרעם על "דורות הללו, שמי שיש 
לו עושר הוא מתמנה בכסף ורודף אחר הכבוד". השתתף 
בשנת ש״נ גם באסיפת ה״וועד של ארבע ארצות", שהכריזה 
חרם על הקונים את רבנותם בכסף. גדול היה כבוד המהרש״א 
בעיני חכמי־דורו. ר׳ יואל סירקים פונה אל ראשי "ועד 
ארבע הארצות" בלובלין ואומר: "הנה עמכם גדול הדור... 
להמתיק סוד ועצה עמו". על מצבתו הוא מתואר כ״איש 
קדוש... מופת הדור... שמעז׳ יצא ממזרח שמש עד מבואו׳. 
האיר עיני חכמי ישראל בחיבורו הגדול". אף הבאים אחריו 
העריצוהו מאד. הגאון ר׳ יונה לאנדסופר מצווה לבניו 
לדייק בדברי המהרש״א, "כי דבריו הם בקיצור מופלג 
ועמוקים לאמיתה של תורה... רוח אלוהים דיבר בו, כי 
מבלעדי השגת רוח-הקודש אי אפשר שיעשה אדם ספר 
בדומה לזה". חיבוריו הם: "זברון דברים] חידושים שנת¬ 
חדשו בחבורה קדושה שבק״ק פוזנה" (שנ״ח, בהוצאת 
חותנתו); ״חידישי־הלכות״ (ח״א: שע״ב! ח״ב: שפ״א ) 
למסכת נידה: שם״ב$ לביצה וליבמות: חש״ד; מהדורה 
בתרא, לשבע מסכתות: ת״ל); ״חידושי אגדות״ (ח״א: 
לזרעים, לנשים, לנזיקין ולקדשים, שפ״ז* ח״ב: למועד, 
שצ״א 1 לנידה ולנדרים, שס״ב)! ״סליחה״, שמתחלת: "אל 
אלוהי דלפה עיני". אף חיבר "סליחה" לזכרון קדושי- 
וארשה (שנ״ז). 

הורודצקי, לקורות הרבנות, מהדורה ב׳, 1914 , עמודים 

183 — 1190 מרגליות, תולדות־אדם, תרע״ב. 

ש. אש. 

אידלסון, אברהם בן דוד ( 14 במאי 1865 , וקשנה, ליטה, 
פלך־קו׳בנה — 7 בדצמבר 1921 , ברלין), עסקן וסופר 
ציוני; ממניחי היסוד לאידיאולוגיה הציונית. בילדותו חונך 
חינוך תורני־משכילי בבית סבו, שאימץ אותו לבן; אך בשנות 
בחרותו נכנס — בלא התנגדות מצד משפחתו — למחלקות 
העליונות של הגמנסיה בבויסק (קורלאנד). 1885 — 1889 למד 


באוניברסיטה של מוסקווה משפטים, סוציולוגיה, היסטוריה 
וכלכלה. 1886 או 1887 הצטרף לאגודת "בני־ציון", שנשתייכו 
לה גם אוסישקין, צ׳לנוב והרב מזא״ה. 1889 — 1893 נתחבר 
לאגודה החשאית "בני־משה" מיסודו של אחד־העם, אך תורתו 
של אחד־העם לא נתקבלה על דעתו, כי ראה בה התרחקות 
מן המציאות והתנכרות לצורכי־ההמונים. באותה תקופה 
התחילו מתגבשות השקפותיו הסוציולוגיות וההיסטוריות, 
שביסודן הונחה תפיסה מאטריאליסטית ולאומית־אידיאליס- 
טית כאחת. ידיעותיו המרובות בתולדות העם היהודי והשכלתו 
האירופית הרחבה עזרו לו לבסס את הציונות על יסודות 
חדשים — רחוקים מן היסודות, שכינה בבוז "רומאנטיים־ 
בטלניים״ ושלא פסק מלהילחם בהם. — כשהופיע הרצל הת¬ 
ייחס אליו א׳ תחילה בהיסוס, אך לאחר הקונגרס הראשון 
נצטרף בהתלהבות לציונות המדינית; ואולם מפני עממיותו 
והשקפותיו הראדיקאליות עבר עד מהרה לחוג־הא 1 פוזיציה. 
בקונגרס החמישי( 1901 ) נצטרף לפראקציה הדמו׳קראטית. — 



אברהם אידלסח 


בימי משבר־אוגאנדה התנגד גם לאוגאנדה וגם לטריטור¬ 
יאליזם, אך התרחק מרומאנטיקה ארצישראלית יתירה. ב 1905 
נמסרה לא׳ עריכתם של הירחון "יווריסקאיה ז׳יזן" ושל הש¬ 
בועון הציוני "כרוניקה יווריסקוי' ז׳יזני", שניתן לו אחר־כך 
השם "ראזסווייט", בעוד״שהירחון חדל להופיע. בעריכתו של 
א׳ נעשה ה״ראזסווייט" ביטאון מרכזי של המחשבה הציונית 
בשביל האינטליגנציה היהודית, שלשון ההשכלה שלה היתה 
רוסית. בא׳ נתגלו כשרונות של עורך, שיודע לחנך ולרכז 
סביבו חבורה של תלמידים־עוזרים נאמנים, וכשרונות של 
פובליציסטן מעמיק ולוחם. תוך כדי פולמוס עם מתנגדי* 
הציונות ביסס והסביר את יסודותיה של שיטתו הציונית, 
שנתאחדו בה ההגנה על ענייני ההמונים היהודיים בחייהם 
היומיומיים עם השאיפה לשיחרור לאומי שלם של ישראל 
בארצו. ההתמרדות בגלות, המביאה לידי ניוון, לא הביאה 
אותו לידי התנכרות לצורכי היהודים החיים בגולה. על יסוד 
זה התפתחה הציונות הסינתטית, שא׳ היה אחד מיוצרי 
שיטתה ומבצריה, ב 1906 עמד בראש החבורה של מערכת 
ה״ראזסווייט", שהשתתפה בוועידת העיתונות הציונית, 
שהכינה את הוועידה בהלסינגפו׳רס (ע״׳ע).התכניתהממוזגת, 
שנתקבלה בוועידה זו וששימשה יסוד לפעולותיה של 
ההסתדרות הציונית ברוסיה ובמזרח-אירופה, הרבה היה 


647 


אידלסון, אברהם — אידדיה 


648 


בה מתודת א , ומרוחו. ולתורה זו נשאר נאמן כל חייו, — 
במאי 1917 פתח את ועידת ציוני־רוסיה, שנערכה בפטרו- 
גראד ואישרה את תכנית הלסינגפורס בקוויה היסודיים. 
הכרזת־באלפור, עם כל מה שהחשיב אותה, לא העלימה 
מעיניו את המגמות הניגודיות, שהיו חבויות במדיניות 
הבריטית, ובתור שולל של כל אופורטוניזם מדיני לא היסס 
א׳ להרוס הרבה מן האשליות, שהיו רווחות ביחס להכרזה 
זו ביו הציונים. 1919 הצליח לצאת מרוסיה׳ הגיע עם חברי 
נציגות המרכז הציוני הרוסי לפאריס והשתתף בעבודה של 
"ועד המשלחות היהודיות" שעל־יד ועידת־השלום. בעבודתו 
זו מצא סיפוק מרובה. שיטת־הציונות שלו, הציונות הסינ¬ 
תטית, השיגה את מטרתה: עם אישורה של הכדזת־באלפור 
הוכרו גם זכויותיהם של המיעוטים היהודיים. 1920 נתמנה 
א׳ מטעם ההנהלה הציונית לעורך "העולם", שנתחדש 
בלונדון. בזמן־ישיבתו בלונדון, שנעשתה אז מרכז לתנועה 
הציונית, הרגיש את עצמו מבודד בתוך עולם זד. גם 
״העולם״ לא הצליח להתבסס שם — ופסק לצאת. א׳ עזב 
את לונדון ועבר בתחילת נובמבר 1921 לברלין, שלשם 
הגיעה משפחתו מרוסיה. חודש אחד לאחר שבא לברלין מת. 
מבחר כתביו, בצירוף זכרונות ומאמרים ביוגראפיים, יצאו, 
1946 , ב״ספר אידלסון" בעריכת א. גולדשטיין, ש. גפשטיין, 
וי. גרינבוים. בת״א נקרא רחוב על שמו. יצ. ג. 

אידן, לוקס ון — תש!)!■! 6111415 — ( 1595 — 

1672 ), צייר וחרט פלמי. מעוזריו של רובנס. 

תמונות השפלה הפלמית שלו שקטות ונאות. הצבע היסודי 
שלהן — ירוק בגונים שינים. כמה מתמונותיו מצויות בארץ. 

פ. שיף, ״ארמון שטיין מאח לוקס ואן אידך/ אמנות, 1 , 2 — 3 . 

א י ךס, 2 ) 013 3 ( 723 — 35 >!£ 1 ז 13 ז 111 סט 8 £5 יזזב{ — ( 1820 — 
1887 ), מהנדס אמריקני. ב 1845 הקים מפעלי זכוכית 
בס״טלואיס. ב 1861 , בשעת מלחמת־האזרחים באמריקה, עבד 
בשירותם של שלטונות הברית ובנה ספינות-קיטור מצופות 
ברזל, שפעלו על המיסיסיפי ויובליו. מפעלו הנאה ביותר היה 
גשר־קשתות של פלדה, שמתח על המיסיסיפי על־יד ס״ט 
לואיס ( 1864 — 1874 ). אחר הקמתו של גשר זה תיכן וביצע 
בהצלחה מרובה את העמקת־התעלה של שפך־המיסיסיפי 
באמצעות מערכת של רציפים. ב 1884 נתכבד א׳ במדאליה 
על שם אלברט מטעם החברה הבריטית לעידוד אומנויות, 
תעשיה ומסחר. 

איידר, 0210 ?'( יוד - זס £4 .ם ס 11 § 1 זת 7910 — ( 1866 — 
1936 ), רופא, פסיכולוגן, עסקן סוציאלי ומנהיג 
ציוני. נולד למשפחה יהודית אמידה בלונדון (שמוצאה 
מרוסיה). את חינוכו קיבל בבתי־ספר פרטיים בלונדון, 
בלגיה וגרמניה. בעל נפש רגישה, מורדת ולוחמת, הושפע 
בנעוריו מסיפורים של קרופוטקין (ע״ע), והחליט ללמוד 
רפואה מעוד־בחיים. שנותיו כרופא צעיר היו מלאות 
נסיעות, נדודים והרפתקאות: אפריקה־הדרומית, קולומביה 
שראמריקה־הדרומית ( 1893 ), הרי־האנדים המערביים וחופיו 
של נהר אמז(נה ( 1903 ). כשחזר לאנגליה עבד כרופא 
ביישובי־כורים ובשכונות-העוני של לונדון. במגעו עם דלת־ 
העם, ראה א׳ תמונה של סבל, עוני, חוסר תחיקה סוציאלית 
ורפואית, חוסר חוקים סאניטאדיים מתאימים וחוסר דאגה 
לבריאות־הנועד. בדרישותיו לתיקונים ס 1 ציאליים נתקרב א׳ 
אל התנועה הסוציאליסטית ולסוף נצטרף לאגודה הפאביא- 


נית ולמפלגת העבודה הבריטית. בתקופה זו יסד קליניקה 
לילדים, שמתוכה נתפתח אוו״כ המוסד הרפואי הממשלתי 
לבריאות של ילדי בתי־הספר: כן יסד וערך את הירחון 
"היגיינה של בתי-הספר". בין האישים שהשפיעו על א׳ 
בענייני היהדות היה בן דודו ישראל זנגויל (ע״ע), מייסד 
ההסתדרות הטריטוריאליסטית. א׳ הצטרף להסתדרות זו 
( 1905 ) ואף השתתף במשלחת־החקירה של הטריטוריאליס־ 



דויד אידר 


טים לקירנאיקה, לשם בירור האפשרויות של התיישבות 
יהודית שם, במלחמת־העולם הראשונה נשלח כרופא צבאי 
למאלטה לטיפול בחיילים המומי-קרב, שהובאו לשם מחזית 
גאליפולי. 

עבודתו בתחום הריפוי של מחלות־עצבים ונורוזות קירבה 
אותו אל האסכולה הפסיכואנאליטית, וביחד עם ארנסט 
ג׳ונם יסד ( 1913 ) את האגודה הפסיכואנאליטית באנגליה. 
במאמרים מדעיים, בהרצאות ובנאומיו בכינוסי־רופאים 
נלחם באומץ על דעותיו, שהיה בהן משום ביקורת נועזת 
של ערכים חברותיים ומוסריים מקובלים, וסלל את הדרך 
לתראפיה מ(דרנית של מחלות־הנפש, — עם הכרזת-באלפור 
נתמסר לתנועה הציונית ונעשה מתומכיו ונאמניו של 
וייצמאן, 1918 — 1921 שהה בארץ־ישראל כחבר של ועד- 
הצירים. 1921 — 1923 ו 1925 — 1928 היה חבר ההנהלה הציו¬ 
נית, מתחילה בירושלים ואח״כ בלונדון. 1930 — 1932 היה 
נשיא ההסתדרות הציונית באנגליה. א׳ היה גם בין הפעילים 
בהקמתה של האוניברסיטה העברית. 

ץ 9 . 63 ,■ס?ה 10 ? 2 > / 0 !'({ 1110 ׳,זג ,־ 61 ׳ 8 

. 1945 ,מ 3 מ!אל 143 

מ. יו. 

איידריה (ש £146 , בלאט' 3 רת 0111551 בת גדנשזגחשסצ), ברווז 
מתת־משפחת־הצוללות שבמשפחת האוזיים (ע״ע). 

הא׳ היא ברווז ימי, שמבלה את רוב זמנו על פני המים ומשיג 
את מזונו ע״י צלילה לעומק של כמה מטרים. היא ניזונית 
בעיקר מן החי (צדפים, חלזונות, סרטנים); בהתאם לגודלו 
היחסי של טרפה גדולים גם כלי-הבליעה של הא׳ מאלה של 
שאר הברווזים. הא׳ היא עוף צפוני והיא מצויה בחופים של 
צפון־אירופה (עד שפיצברגן), צפון־אסיה וצפון־אמריקה. גם 
בחורף אין היא נוהגת' להדרים הרבה, מכיוון שאין היא 
רגישה לקור והיא מוכשרת למצוא את מזונה גם בחורף כל 
עוד אין הים מתכסה בקרח. — אורכה המכסימאלי של הא׳ 





649 


650 


אידריה — איוב 



איוב. ציור של יהודה אפשטין, וינה 


60 — 70 ם״מ ורוחבה 1 מ׳ (כשכנפיה פרושות); משקלה 
2 — 2 /! 2 ק״ג; הזכר גדול במקצת מן הנקיה. נוצותיה של 
הנקבה הן חומות ומפוספסות בחום־שחור, בעוד שהזכר 
מצטיין ביופיו ובשלל־צבעיו: למעלה לבן, למטה שחור, 
החזה ורוד והעורף ירקרק. הנקבה בונה את קינה בקירבתו 
של חוף־הים, בין שיחים או בנקיקי־סלע, בעיקר ממוך, שהיא 
מורטת מחזה. המוך של הא׳ מצטיין ברכותו ובעדינותו 
ומשמש הרבה למילוי כרים וכסתות. האוסף של מוך־הא׳ 
מתוך קיניה ומכירתו בשוק הוא ענף חשוב בכלכלה ובמסחר 
של ארצות־הצפון. פיהוחו הבלתי־מרוסן של מסחר זה גרם 
כמעט להשמדתה של הא/ עד שהוגבל והוסדר בדרך חוקית 
בארצות הסקאנדינאוויות. 

איה, ע״ע עכןב. 

אי 1 ב, ם$ר, אחד מכתבי־הקודש; לפי הסדר הרגיל של 
ספרי־המקרא, השלישי בין ספרי הכתובים. 

תחילתו (א—ב) וסופו (מב, ז—יז) כוללים סיפור־קורותיו 
של א׳, וחלקו האמצעי (ג—מב, ו) כולל ויכוח פילוסופי- 
פיוטי. — התוכן של חלקו הסיפורי הוא בקיצור זה: בארץ־ 
עוץ (אפשר, בארם; יותר קרוב באדום) חי איש תם וישר 
וירא־אלוהים, א׳ שמו, אב לשבעה בנים ולשלוש בנות 
ועשיר מופלג, קיטרג עליו השטן לפני ה׳ וטען, שיראת ה׳ 
של א׳ אינה אלא מפני שהוא מצליח בכל דבר, ואם תיפגע 
הצלחתו מיד תפקע צדקתו. בהסכמת ה׳ מתנסה א׳ ביסורים 
קשים: הוא מאבד את נכסיו׳ משכל את בניו ובנותיו, ואף 
הוא עצמו מתנגע בשחין רע בכל גופו. א׳ קיבל עליו את 
הדין ולא חטא בשפתיו. שלושת רעיו: אליפז התימני, בלדד 
השוחי וצופר הנעמתי (לפי שמותיהם ומקומותיהם נראה, 
שגם מוצאם הוא מאדום או מארם) באו להשתתף בצערו 
ולנחמו. שבוע שלם ישבו עמו שותקים עד שפתח א׳ וקילל 
את יומו. ומכאן ואילך מתפתח ויכוח בין א׳ ורעיו. יש 
בוויכוח שלושה חלקים או מחזורים: כל אחד משני המח¬ 
זורים הראשונים (ג—יד; טו—כא) כולל, מלבד דברי פתיחה 


של א׳ במחזור הראשון, נאום מפי כל אחד משלושת החברים 
ותשובותיו של א׳ לנאומים אלה. במחזור השלישי (כב— 
לא) מדבר אליפז וא׳ משיב לו, בדומה לשני המחזורים 
הראשונים; נאומו של בלדד כולל הפעם רק פסוקים אחדים, 
בעוד שדברי־התשובה של א׳ לנאום זה הם ארוכים ומס¬ 
תעפים לשלושה נאומים (כו ; כז—כח; כט—לא); צופר 
אינו משיב עוד כל עיקר. לאחר דברי א׳ מופיע רע־טוען 
חדש, אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם. לדעתו שד 
אליהוא, א׳ לא דיבר נכונה והרעים לא הצליחו להוכיח מה 
שביקשו להוכיח. אליהוא נואם ארבעה נאומים (לב—לג; לד; 
לה! לו—לז), שאחריהם לא באה כל תשובה מצד א/ לסוף 
מופיע ה׳ מן הסערה, ופונה אל א׳ בהמון שאלות(לח—לט; 
מ, א—ב; מ, ו— מא, כו), שאין עליהן תשובה בפי א׳ — 
וא׳ נכנע לפני ה׳ (מ, ג—ה; מב, א—ו). לאליפז אמר ה/ 
שכעס עליו ועל שני רעיו על שלא דיברו נכונה בא׳, ואף 
ציווה עליהם להקריב עולה ולבקש מא׳, שיתפלל בעדם. 
ה׳ השיב לא׳ את כל רכושו ועוד הוסיף עליו. שוב נולדו 
לא׳ שבעה בנים ושלוש בנות, והוא חי עוד מאה וארבעים 
שנה ומת זקן ושבע ימים (מב, ז—יז). 

השאלה, שעליה דנים א׳ ורעיו, היא: איש תם וישר 
כאיוב — מפני-מה הוא סובל כל־כך 7 הרי עובדה זו סותרת 
את האמונה המקובלת בתורת ה״שכר והעונש". מתוך כך 
מתעוררת הבעיה הכללית בדבר "צדיק ורע לו, רשע וטוב 
לו". רעיו של א/ שהם דבקים באמונה המקובלת, שלפיה 
אין צרות באות על אדם אלא כעונש על חטאיו׳ פותרים 
את השאלה בפשטות מרובה: א׳ ודאי חטא׳ והצרות, שבאו 
עליו, עונש הן לו, שתכליתו לצרוף אותו מסיגי־החטא 
ולעוררו, שיהא מפשפש במעשיו ויחזור בתשובה. אין 
להכחיש, שלפעמים הצדיק סובל והרשע מצליח, אבל 
צרותיו של הצדיק והצלחתו של הרשע רק זמניות הן. 
א׳ מתרעם על דברי־רעיו: יודע הוא, שאין בו חטא ראוי 
לעונש חמור כזה: הרי התנהג בצדק׳ עזר לדלים ואביונים, 
נתרחק מעבודה זרה ומכל מעשה מתועב, ואפילו בהרהורי* 


651 


איוב 


652 


עבירה לא נכשל! ולעומת זה הוא רואה, שרשעים הרבה 
מצליחים, ואף שולטים בעולם באין מפריע. ברור לו, איפוא, 
שהאל אינו מתנהג לפי הצדק המקובל, שהוא עונש את 
הצדיק בלא עוון ומעודד את הרשע במעשיו הרעים. אמנם, 
א׳ מאמין בצדקת ה׳ ביסודה; אבל הוא בטוח, שאילו 
ניתן לו לבוא עם ה׳ במשפט׳ היה הוא הצדיק. זהו המקום 
המופלא שבספר: הצדק התחתון קורא למשפט את הצדק 
העליון. בגדולת־ה׳, שרעיו מרבים לשבחה, מכיר הוא לא 
פחות מהם: הוא עצמו מתאר את מעשיו הנפלאים של האל, 
אבל אין הוא רואה, שהם משמשים כגמול לצדיק. רעיו, 
שבאו עליו בהאשמות, דיבורם הוא אחד בפה ואחד בלב: 
לאמיתו של דבר, אין הם יודעים כל חטא מצדו, שבגללו 
צריך היה להתחייב עונש אכזרי כזה, אלא שנושאים הם 
פנים לשמים ומחניפים להם כשהם מאשימים את א׳ כדי 
להצדיק את האל. — דברי־הרעים נעשים קשים ממענה 
למענה: תחילה הם אך רומזים על חטאי־א׳; אח״כ הם 
מאשימים אותו בפירוש. גם כעסו של א׳ על רעיו הולך 
וגובר ודבריו מחריפים גם כלפי מעלה. דברי הרעים הם 
עפ״ר שקטים, והרושם הוא, שנאמרו מתוך יחם אובייקטיווי 
לשאלת החטא ועונשו, כדבריו של מי שדן בצרות, שאינן 
נוגעות לו במישרים; לעומת זה תוססים בדברי־א׳ צער 
עמוק ומרירות גדולה. גם אין הם חסרים ניגודים וסתירות: 
מצב־רוחו של א׳ משתנה פעם בפעם ולפי זה משתנים גם 
דבריו. אליהוא, הצעיר לימים, בא לפשר בין טענותיו של 
א׳ ובין האשמותיהם של רעיו. לדעתו, גם א׳ צודק וגם 
חלילה לאלוהים מעוול: היסורים באו על א׳ כדי להזהיר 
אותו על להבא: שלא יתגאה במעשיו הטובים ולא יבוא 
לידי חטא. א׳ אינו משיב לאליהוא כלום מפני שאליהוא 
אינו מאשים אותו. אבל מכיוון שא׳ קורא למשפט את 
האלוהים עונה אלוהים בכבודו ובעצמו לא׳ מן הסערה. 
בשאלותיו על פלאי־הטבע ועל הנהגת־העולם, שאלות, שאי־ 
אפשר לו לאדם להשיב עליהן, הוא כאילו אומר לא׳: אם 
את כל הנפלאות האלו אינך מבין מפני מה אתה חושב, 
שאת שאלת־הצדק דוקר. אתה מוכשר להבין? צרות־הצדיק 
הן אך דוגמה אחת מתופעות ללא־מספר, שאין בכוח האדם 
להבינן ולדעת את סיבותיהן. אין מכאן ראיה להכחשתה 
של האמונה בשכר ועונש; אדרבה, סופו של הסיפור על א׳ 
בא לקיים אמונה זו; אבל סופו של הסיפור אינו קשור 
בוויכוחים, שהם חיבור בפני עצמו ועיקר־הספר. ומתוך 
הוויכוחים יוצא, שאין אדם יכול להבין מהי סיבת הרע 
השולט בעולם: רק ה׳ יודע מה הוא עושה ומפני־מה הוא 
עושה כך. כוונת דברי ה׳ אל אליפז, ראש־המדבדים בין 
רעי־א׳, היא, שהרעים החניפו לאלוהים (לא דיברו אליו 
נכונה כעבדו איוב), ואילו א׳ עבד־ה׳ דיבר "נכונה" 
כשהכחיש, שצרותיו באו לו בתור עונש או כאזהרה שישוב 
מדרכו, ודרש צדק ומשפט אפילו מאלוהים בכבודו ובעצמו. 
— האל המתואר בספר א׳ מתאים להשקפה הישראלית 
הטהורה: הוא יחיד, בורא עולם ומנהיגו, יכולתו וחכמתו 
אין להן שיעור וכל כוחות־הטבע משועבדים לו. אבל אין 
בספר כל רמז ליחסו המיוחד של ה׳ לישראל, וגם בדבריהם 
של א׳ ורעיו אין רמז למצוות ולמנהגים מיוחדים לישראל; 
כל המעשים הטובים, שא׳ מתפאר בהם, הם כולם, חוץ 
מהכרזתו, שלא נתפתה לעבוד את צבא־השמים, שייכים 
למצוות שבין אדם לחברו. מקומות מגורי א׳ ורעיו הם 


מחוץ לגבולותיה של א״י. שמו של אלוהי־ ישראל כמעט 
שאינו נזכר בספר מחוץ לחלק הסיפורי שבו, שהוא הרצאה 



איוב. פתוח־עץ של זזולבין 


גם השם "אלוהים" נדיר הוא בספר א׳, ובורא־העולם נקרא 
עפ״ר בשמות "אל" ו״שדי", שמות מורים על אלוהות בכלל 
ולא על אלוהי־ישראל ביחוד. מטעמים אלה יש יסוד להש־ 
עדתם של כמה חוקרים, שמחברו של ספר א׳ היה אמנם 
בן־ישראל, אלא שבתור גיבורי־ספרו בחר בנכרים, שהם 
מכירים באלוהות בכללה ובמצוות המוסריות, אבל לא 
בתורת־ישראל. — לפי דעתם של מלומדים אחדים, החלק 
הסיפורי שבספר א׳ מיוסד על מוטיוו (הצדיק הסובל ועומד 
בצדקתו), שהוא מצוי בספרות ובאגדות של עמי־הקדם, ולא 
היה מיוחד לישראל. אדם, ששמו איוב ושהצטיין בצדקתו, 
היה בלא ספק מפורסם בישראל בימי יחזקאל (יחז׳ יד, יד, 
כ), אבל אין ראיה לדבר, שא׳ לא היה ידוע אף בתקופות 
קדומות יותר. לפי התלמוד (בבא בתרא, ט״ו ע״א) "א׳ לא 
היה ולא נברא, אלא משל היה". אבל יש לציין, שהשם א׳ 
נמצא בתעודות היסטוריות. 

למרות מה שהספר מקושר בכל חלקיו ואפשר לראותו 
כחטיבה שלימה אחת, שללו כמה חוקרים את אחדותו. עד 
לפני זמן קצר היה הרוב המכריע של החוקרים סבור, שמי 
שחיבר את הסיפור הפרוזאי לא חיבר את הוויכוח הפיוטי, 
שהסיפור היה מעיקרו פרק בפני עצמו ושהמחבר של החלק 
הפיוטי השתמש בו כמסגרת לשירתו. אחרים סבורים, 
שנאומי אליהוא אינם שייכים לספר א׳ המקורי, ושבמקומות 
הרבה, ביחוד בפרקים כה—כז. הופרע סדר־הפסוקים. יש 
משערים, שהפרק על החכמה (כח) והתיאור של הבהמות 
והלווייתן (מ,טו— מא׳כו) נוספו על הספר המקורי — 
אפשר, בידי המחבר עצמו. בספר א׳ מצויות כמה מלים, 
שאינן במקומות אחרים במקרא. הרבה מהן שאולות מערבית 
ומארמית, ויש רואים בזה הוכחה להשפעתן של לשונות 
אלו על כל הספר ואף נמצאו משערים, שהספר במקורו לא 
נכתב בעברית, אלא בארמית. ואולם אפשר, שהמלות, 
הנראות כשאולות מלשונות שמיות אחרות, עבריות טהורות 
הן, אלא שבמקרה לא בא זכרן בספרים אחרים של התנ״ך.— 
מבחינה ספרותית ספר א׳, ביחוד בחלקו הוויכוחי, הוא 
יצירה נשגבת ונעלה של הרוח הישראלית ואחת מן היצירות 
החשובות ביותר של הספרות המקראית בפרט והעולמית 
בכלל. השפעתו על דרכי העיון והשירה של כל אומות־ 
התרבות המכירות את התנ״ך היתד, מרובה ביותר. תיאור 
המאבק על נפש־האדם בין אלוהים והשטן שב״פאוסט" של 









653 


איוב — איובה 


654 


גיתה הוא לפי המתכונת של ספר א׳. — זמו־חיבורו של 
הספר שנוי במחלוקת. הקדמונים ייחסו את הספר למשה! 
תיאור הסביבה נראה מתאים לתקופה קדומה, אבל אץ בכך 
הוכחה לתקופת חיבורו של הספר. לפי ההשערה המקובלת 
על רוב החוקרים, ספר א׳ הוא מן היצירות, שנתחברו במאות 
הראשונות של ימי הבית השני (מן המאה החמישית עד 
הרביעית לפסה״נ). 

נ. ה. מורטשינר, ספר איוב מפורש, ירושלים תש״א! מ. צ. 

סגל, מבוא המקרא, ג/ תש״ז, 623 — 667 ; ״,ע . 2 

הצד) 1859 , 06 [ 10 > 6 זע 11 י^/ , €1130 .£ . 11 ; 1897 , 1-1106 8141/1 
, 06 [ / 0 800 % 766 , ץ 3 ק 0 3011 ־ 1 ש׳\ת 0 ; (העיוני והמוסרי 
י 194 1 , 05181716711 " 1 / 014 166 ס 1 1071 ^ 44 ^ 111110 ; 1921 

; 1947 , 61106 81406 085 ,תת 3 תז§ו $1 ש;זשז £3 ז 3 ^ ; 707 — 661 
. 1949 , 06 [ [ 0 800711 7110 י מ 50 תש ׳\ 6 ז $ . 8 \ע\ 

א. ש. ה. 

א׳ באגדה. מחולקות הן הדעות של חכמי־האגדה על 
זמנו של א/ חוץ מן הדעה התלמודית ש״א׳ לא היה ולא 
נברא אלא משל היה" (עיין למעלה), חושבים כל חכמי־ 
התלמוד את א׳ לאישיות היסטורית וכל 
אחד מהם מוצא לו באיזו "גזירה־שווה" 
יסוד לקביעת־זמנו, את זמנו של א׳ 
מייחסים לימי־אברהם, לימי־יעקב, לדורו 
של משה ולדור־השופטים. יש מי שחושב 
אוחו לבן־דורה של מלכת שבא ויש מי 
שעושה אותו בן־דורו של אחשוורו׳ש. לפי 
דעה אחת היה מעולי־גולה ובית מדרשו 
היה בטבריה (בבא בתרא, ט״ו ע״א — 
ט״ז ע״ב). הצד השווה שבכל הדעות הללו 
הוא, שכמעט כל חכמי־האגדה (זולת 
הברייתות: "חסיד היה באומות־העולם 
ואיוב שמו" ו״שבעה נביאים נתנבאו 
לאומות־העולם" וא׳ ביניהם, בבא בתרא, 
ט׳ייו ע״א) חושבים את א , לאדם מישראל, — גם בנוגע 
למידותיו של א׳ מחולקים הם בעלי האגדה, אבל הרוב מרבה 
לספר בשבחו. לפי דעה אחת היה א׳ ותרן בממונו וכל מי 
שנטל ממנו פרוטה נתברך על ידיו. לפי ר׳ יוחנן עלה א׳ 
בצדקתו וביראת־אלוהים שלו אפילו על אברהם אבינו. לביתו 
היו ארבעה פתחים כדי שהעניים לא יצטרכו להקיף את הבית 
כשירצו להיכנס אליו (אבות דר׳ נתן, פרק שביעי). א׳ היה 
גוזל שדה מיתומים, משביחה ומחזירה להם; וכשראה אלמנה 
שלא היתד, יכולה להינשא אמר עליה, שהיא קרובתו, והשיא 
אותה. — לעומת זה מפחית רבא את ערכו של א׳ ועושה 
אותו לחוטא (בלבו, אף אם לא"בשפתיו). ולדעת _רבה כפר 
א׳ בתחיית המתים וחירף וגידף כלפי מעלה ("עפרא"לפומיה 
דאיוב—חברותא כלפי שמיאן וכו׳, כלום יש עבד, שמוכיח 
את רבו?", בבא בתרא, ט״ז ע״א). לפי גירסה אחת חי א׳ 
מאתיים ועשר שנים. כשיצאו ישראל ממצרים קיטרג השטן 
עליהם והקב״ה גירה אותו בא׳, וכך באו עליו יסורים. גם 
אגדה אחרת מייחסת את זמנו של א׳ לתחילתה של תקופה 
זו: קודם שפרעה גזר את השיעבוד על ישראל נתייעץ עם 
בלעם, א׳ ויתרו; יתרו ברח, אבל א' שתק, ועל כן נידון ביסו־ 
רים (שמות רבה, פ״א, ט). כן מסופר, שאע״פ שרעי־א׳ דרו 
במקומות רחוקים זד, מזה, נודע להם על אסונו באותה שעה 
עצמה וכשבאו לבקרו נכנסו כולם לביתו ביחד דרך שער 
אחד והמקורות, זולת אלד, שכבר צוינו למעלה, הם: ב״ב, 
ט״ו ע״א—ט״ז ע״ב; ב״ר פנ״ז, ד׳). 


ב ק(ראן נזכר א׳ (בערבית איוב) כנביא וכצדיק. 
בשני מקומות מסופר על היסורים שסבל ועל תשועת אללה, 
שזכה לה. האגדה מספרת גם על באר שנתגלתה כשא׳ רקע 
ברגלו על הארץ, ולא׳ מייחסים את "באר־א"׳ בחורן, 
שראה אל־מסעודי, ואת עין־רוגל בקרבת ירושלים (במקום 
האחרון יותר קרוב לדבר על "באר־יואב" מעל "באר־א"׳). 

.( 111 \ 1 !/ , £1 

איוב (אבן), ר׳ על&ה בן יוסף, ע״ע אבן איוב, 
ר׳ על&ה בן מסף, 

איובה ( 3 ^ 10 ), אחת מן המדינות התיכוניות באה״ב. 

גבולה במזרח — המיסיסיפי, במערב — המיסורי; 

שטחה— 145,415 קמ״ר; מספר תושביה ב 1948 — 2,624,000 
נפש. א׳ היא ברובה ערבה שטוחה או גלית־מתונה. חלקים 
גדולים ממנה מכוסים באדמודליס פוריה, בעוד שחלקים 


אחרים נגועים בסחף .הקרקעות. צירה הטבעי הוא נהר 
דה־מוין, יובל של המיסיסיפי, שחוצה אותה באלכסון. 
נהרות חשובים אחרים הם איובה, סידר, סקאנק וואפספיני־ 
קון, שאף הם זורמים למיסיסיפי בכיוון דומה לזה של 
דה־מוין. קצרים יותר ופחות עשירים במים הם הנהרות 
הזורמים אל ד,מיסורי. בצפון־מעדבה של א׳ מצויות ?מות 
במספר מרובה. האקלים הוא יבשתי (הממוצע ביולי — ־ 25 ; 
ביאנואר 5 0 ״); משקעי־האויר: 880 מ״מ בממוצע שנתי. 
שכיחות סערות־זעם וסופות־ברקים. — א׳ עשירה באוצרות 
של פחם ביטומיני, שרבדיו מתפשטים בתוך יותר משליש 
של אדמת־א׳. מופקת גם עופרת. אולם ענף־המחיה הראשי 
הוא החקלאות, ומבחינה זו א׳ היא מן המדינות הראשונות־ 
במעלה באה״ב. ברוב השטח המעובד מגדלים תירם, חיטה, 
כוסמת, שעורה, שיפון ומטעי־פרי. ההכנסה הכללית של 
החקלאות בא' בשנת 1941 הגיעה ל 156,150,000 דולאר. 
חשוב גם גידול־הבהמות, שאף בו נמנית א׳ עם המדינות 
הראשונות באד,"ב. כמו־כן מפותח בא׳ גידול חזירים ועופות. 
א׳ היא ספק ראשי של חמאה, גבינה וחלב משומר למדינות־ 
המזרח של אד,"ב. תעשיית־ד,מדינה מרוכזת בעיקר בעיבוד 
התוצרת החקלאית שלה׳ ותעשיות הבשר והחלב תופסות 
בה מקום בראש. התחבורה מפותחת היטב: מלבד רשת 
מסועפת של מסילות־ברזל משמשים הנהרות מיסיסיפי, 
מיסורי ודד,־מוין כדרכי־הובלד, זולות. בירת המדינה היא 
דה מוין (מספר תושביה כ 160,000 ). שאר הערים החשובות, 



בית־הטשפס של לין דתוך א' בנהר סץ־ר, איובה 








655 


איוכה — איוז, צ׳רלס 


656 



נהר המיסיס־פי על־'ד ריובוק שכא־ובה 


שיש בהן יותר מ 50,000 נפש, הן: סו־סיטי, סידר רפידס, 
ז־אונפודט וואטדלו. 

'ב 1682 סופחה א/ ביחד עם חלקים אחרים של שפלת 
המיסיסיפי, לצרפת. ב 1762 עברה לרשות ספרד; ב 1800 
חזרה לרשות צרפת. ב 1803 קנתה אותה אה״ב מצרפת 
כחלק מ״רכישת לואיזיאנה״ ( 3 ?01x6386 ס 1$13 ג 1 ס 0 ); ב 1838 
נתאדגנה א׳ כטריטוריה; ב 1846 אושרה כמדינה ה 29 של 
אה״ב. י. ש. 

איובי׳אל׳עטא ( 1875 — 1950 ), מדינאי סורי ובן למשפחה 
דמשקית מיוחסת. בימי שלסונם של התורכים 
בסוריה שימש מושל של מחוזות שונים בסוריה ובאנאטוליה. 
א׳ לא השתתף בתנועה הערבית הלאומית, שנתכוונה לשחרר 
את הארץ מן השיעבוד לתורכיה, וב 1918 , בימי שלטונו של 
פייצל בדמשק, היה מן המשלימים עם מאנדאט צרפתי. 
ב 1923 נתמנה כמנהל-המשפטים במועצת האיחוד הסודי 
(ע״ע סוריה׳ דברי־ימיה), ב 1925 — מיניסטר־המשפטים. 
ב 1933 ניסה ליסד מפלגה מתונה, שתשתף פעולה עם הצר¬ 
פתים. ב 1934 נעשה שוב מיניסטר־המשפטים! ב 1936 — 
ראש ,ממשלת־המעבר/ שערכה בחירות ומסרה את השלטון 
לידי ה׳גוש הלאומי/ ב 1943 נתמנה ע״י נציג צרפת הלוחמת 
לנשיא־המדינה וראש הממשלה הזמנית, שעליה הוטל לערוך 
בהירות. אע״פ שהיה מן המתונים וממשתפי הפעולה עם 
הצרפתים קיים קשרים עם הקיצונים מן הגוש הלאומי, 
ופעמים שימש מקשר בינם ובין הצרפתים. בשנים האחרונות 
פרש מן החיים המדיניים. 

איובי, אל, עלי ג׳ודת (נר במוצול 1886 ), מדינאי עיראקי. 

חניך של אסכולה צבאית תורכית. השתתף 
באגודות חשאיות של התנועה הערבית הלאומית בשלב 
האנטי־תורכי שלה. 1917 ערק מן הצבא התורכי ונצטרף 
לצבא ה,מרד הערבי׳ של חוסין, שבו שימש כמפקד- 
פלוגה. 1918/20 , בימי שלטונו של פייצל בסוריה, היה מושל- 
מחוזות, מנהל מחלקת־הביטחון ונציגו של פייצל בבירות. 
1921 חזר לעיראק, ומאז נמנה על חוג השליטים העיראקיים, 
שמתוכו נבחרים ראשי-ממשלה, מיניסטרים, וכד׳. 1923 נעשה 
מיניסטר-הפנים, 1926/29 — מושל של כמה מחוזות, 1930 — 
מיניסטר-הכספים, 1933 -■ ראש לשכת״המלך, 1934 — ראש־ 
הממשלה, 1935 — נשיא בית־הנבחרים, 1935/1937 — ציד 
עיראק בבריטניה ו 1937 — בצרפת, 1939 — מיניסטר־החוץ, 


1942 - ציר עיראק באה״ב (שהועלה ב 1947 לדרגה של 
אמבאסאדור) ונציגה של עיראק ברוב הוועידות הבינלאו¬ 
מיות ובאו״מ, 1948 — מיניסטר־החוץ. במשבר, שבא ביחסים 
בין עיראק ומצרים, 1949 , צידד א׳ במדיניות מתונה. בסוף 
1949 נתמנה ראש־הממשלה, אך בפברואר 1950 כבר הוכרח 
להתפטר מחמת ההסכם, ששר־החוץ שלו חתם עליו עם 
מצרים ושבו ראו הקיצונים כניעה לאינטרסים המצריים. — 
א׳ אירגן מפלגות שונות ונקט עמדות סיעתיות שונות; אך 
בדדך־כלל נחשב על הסיעה הפרדבריטית בין מנהיגי־עיראק. 
בימי מדידת ראשיד־עאלי אל-כילאני, ב 1941 , ברח א׳ מעי¬ 
ראק, מפחד המודדים האנטי-בדיטיים, ביחד עם נורי אל 
סעיד, ג׳מיל אל מדפעי ואחדים ממתנגדי־המרד. 

איוביים, משפחודמושלים, ששלטה במצרים, בסוריה, 
בנוביה ובתימן במאות הי״ב והי״ג. אבותיה של 
משפחה זו היו איוב ושידכוה, בני שאדי אבן מרואן, כורדים 
מארמניה, ששימשו כמפקדים בצבאו של האתאבג התורכי 
עמאד אלדין זנגי במוצל. אחר מותו של זה האחרון קיבלו 
משרות מידי"בנו נור אלדין; איוב נעשה מושל דמשק 
ושירכוה — מושל חמץ בסוריה. שירכוה נשלח למצרים 
לכבוש את הארץ מיד הפאטימיים ולקח עמו כשליש שלו 
את בן־אחיו יוסף, שהוא ידוע על־פי כינויו אלמלך אלנאצד 
צלאח אלדין (ע״ע). הדבר גדם להתערבות מצד הנוצרים, 
שלממלכתם בירושלים היתה צפויה סכנה משלטון מוסלמי 
מאוחד במזרח. לאחר שורה של התנגשויות עם צבאות 
הנוצרים השתלט צבאו של נור אלדין על מצרים, בלא 
שהדיח את הכאליף הפאטימי מכסאו. לאחר מותו של שירכוה 
נעשה צלאח אלדין הווזיר הראשי של כאליף פאטימי זה, 
ולאחר מותו של זה האחרון ב 1171 נעשה יורשו בפועל, 
אע״פ שלהלכה עדיין היה כפוף לנוד אלדין. ב 1174 , כשנור 
אלדין מת, נפלה כל ממלכתו בידי צלאח אלדין ( 1174 ), 
שנעשה המיסד של אחת מן השושלות האדירות ביותר 
באיסלאם של יה״ב. לאחר מותו ( 1193 ) נתחלקה ממלכתו 
בין בניו, שמלכו על מצרים עד 1252 , על דמשק ועל חלב 
עד 1260 , על ארם־נהרים עד 1245 ׳ על חמת עד 1341 ועל 
תימן עד 1228 . בניו של דודו שירכוה מלכו על חמץ עד 1262 . 

- 61 ^ 00 ־ 131 . 0 ; 164 — 149 , 1887 , 11 , 1x18x7 ?€<£ ,־ 1111101 ׳^ 

; 213 — 204 , 1939 , 60 \ 1/061 . 01 . 1110 , 06X1/210/116 3.0? 1x18x2 

. 110 ) 5313 ,( 15 — 14 .ק 1 קנןט 5 ) 

מ. א. מ. 

אייוז, פרדךיק יוג׳ין — €5 י.י! 0 !ז 0 !-> 0 ז? - ( 1856 - 

1937 ), ממציא אמריקני, מחלוצי האילוסטראציה 
הפ 1 ט 1 מכאנית והצילום הצבעוני. ב 1881 המציא לוחות־דפוס 
בעלי שלושה צבעים (טריכרומאטיים). שאר המצאותיו 
החשובות הן: המיקרוסקופ הבינאוקולארי בעל השפופרת 
הקצרה והאוקולאר היחיד; צילומים ותמונות נעות בצבעים 
טבעיים. 

איף, צ/רלם — 65 ^ 06.1 — (נו׳ 1874 ), קומפוזיטור 
אמריקני, בן למוסיקאי, שהמשיך באוניברסיטה 
את חקירות־אביו בשדה־האקוסטיקה. עוד ביצירותיו הראשו¬ 
נות באו לידי גילוי מקוריותו ונטייתו לחידושים. חיבר יצירות 
מוסיקאליות, שבהן ניתק כל קשר עם המסורת המוסיקאלית. 
המוסיקאים רואים את חיבוריו כקשים ביותר; יש סוברים, 
שאין הם ניתנים לביצוע. ואמנם רק שלושים שנה לאחר 



657 


איוז, צ׳רלס — איון !! 1 , וסיליביץ׳ 


658 


שכתב את מבחר יצירותיו התחילו המוסיקאים האמריקנים 
מבצעים אותן, והציבור התחיל עומד על גאונותו של א/ 
יצירותיו הגדולות והחשובות ביותר של א׳ נתחברו בתקופה 
שבין 1906 — 1916 , ואחריהן לא חיבר אלא שירים בלבד. 

איחובסקי, איון קזנםטנטינוביץ׳ - - 3 ״״ 4 ״ 1183 
ו 1 ״>! 3080 — ( 1817 , פיאודוסיה, קרים— 1900 , שם), 

צייר־נוף וצייר־ים רוסי. למד באקאדמיה של פטרבורג 
בהדרכתו של וורוביב, העתיק תמונות של קלוד לודין 
("!ג-״ס״ז 0131186 ) וורנה 160 ״^), ואחר־כו היה תלמידו 
של צייר־הים הצרפתי פילים טאנר(ז 30060 ?). ב 1839 ביקר 
על חשבון הממשלה כמה מארצות אירופה, ואח״ב ישב ברומי 
עד 1844 . ניקולאי 1 הטיל עליו לצייר שורה של מראות מנמלי 
הים הבאלטי ומינה אותו לצייר של מטרדהימיה, ובתור כזה 
הצטרף א׳ לפמלייתו של ראש מטה־הימיה וביקר בתורכיה, 
באסיה הקטנה, בקושטה ובים־השחור. בנה לו חוילה 
מפוארת בפיאודוסיה ושם צייר על־פי רישומי־המסע שלו 
מספר עצום של תמונות־שמן (לפי דבריו, יותר מארבעת 
אלפים). — ב 1869 צייר את הפתיחה של תעלת־סואץ. 
תמונותיו העיקריות נמצאו בארמנות־הצאר ובגאלריות של 
דברי־אמנות בפטרבורג ובמוסקווה. 

אמחה (בספר׳ איביזה, 123 ל 1 , 17123 ; בזמן העתיק נקרא 
אבוסוס, 5 ס 0$ נ £1 ), האי הגדול שבאיי־הפיטיאוזים, 
קבוצת־האיים המערבית של הבאליארים. שטח־האי 572 
קמ״ר, מספר תושביו 34,000 (ב 1940 ). א׳ הוא אי שטוח 
בנוי סלעי־גיר, שהבליטה הגבוהה שבו מגעת ל 475 מ׳ בלבד. 
הגידולים העיקריים: גפנים ותאנים. בתפוקת־המלח שבו 
הוא השלישי כמקור בשביל ספרד. עיר הבירה: עיר־הנמל 
א/ 9,500 תושבים; יש בה קתדראלה מן המאה החוץ 
ומוזיאון ארכיאולוגי קטן. 

אידן (בצרפ׳ ״ 1731 , בגרמנ-ת 610 ^ 1 ), באגדה קלטית של 
יה״ב: אחד מאבירי־החצר של המלך ארטוס (ע״ע). 

הוא יוצא למסעות כשהוא עוזב את לאודינה, שזה עתה נשא 
אותה לאשה לאחר שהרג את בעלה הקודם. בדרך הוא מציל 
אריה מכף דראקון. אריה זה נלווה אליו בכל הרפתקאותיו. 
לסוף חוזר א׳ אל רעייתו, שהיא סולחת למתחדט את אי־ 
נאמנותו. — אגדה זו עיבד קרטין די טרוא ( 16 ) . 1160 ^ 011 
£3 ץ 0 ז י 1 ) הצרפתי במאה ה 12 : 00 ^ 301 • 7311£1 :״ 1 כ). רומאן־ 
בחרוזים זה שימש מקור לאפ(ס של המשורר הגרמני הרטמן 
פון אואה בשם 10 ^ 1 ( 1202 ), שהיה אחד מן הספרים 
החביבים ביותר על קהל־הקוראים הגרמני ביה״ב. 

אמם׳ אתראה בדבר כוונה לגרום רעה. החוק הפלילי הארצ¬¬ 
ישראלי מדבר במקומות הרבה על א׳ כעל עבירה 
בפני עצמה וכעל אמצעי-לעבור עבירה אחרת. בסעיף 152 
מגדיר החוק את המושג "אונם" ביחסי־מין כמעשה שנעשה 
באמצעי א׳ או בכפיה. סעיף 214 , שדן בסיכסוכים בין עובדים 
ונותני־עבודה או בסיכסוכי פועלים בינם לבין עצמם בענייני 
עבודה ותנאיה, אוסר להשתמש בהטלת פחד על אדם או על 
משפחתו. הסעיפים 224 ו 331 דנים בשני מקרים של א׳ 
(כשאדם כתב לחברו, שיהרוג אותו או יצית את ביתו). — 
סרק שלם בחוק הפלילי (הסעיפים 287 — 293 ) דן בשוד 
ובסחיטה ע״י א/ הסחיטה במשמעות הרגילה שלה כר היא 


מוגדרת בסעיף 290 : כשאדם תובע ממישהו בכתב דבר, 
שאינו שייך לו, אגב א׳, שיגרום לנתבע נזק או הפסד אם 
דרישתו לא תתמלא, הרי זה סחטן; ועל חטא של סחיטה כזו 
יכול ביהמ״ש להטיל עונש של מאסר עד 14 שנה. הסעיפים 
הבאים מגדירים עבירות דומות: למשל, כפיה ע״י א׳ או 
מעשי־אלמות לחתום על מסמך או להשמיד מסמך, או 
להתקשר בהתחייבויות משפטיות מסויימות. סעיף 204 דן 
בסחיטת כסף או דברי־ערך אחרים ע״י א' של הוצאת־דיבה 
אם לא תתמלא הדרישה או ע״י הבטחה שלא להוציא דיבה 
אם הדרישה תתמלא. גם סעיף 100 מזכיר מקרה דומה לזה: 
א׳ לגרום נזק לגופו, כבודו או רכושו של המאויים או של 
אדם, שהמאויים מעוניין בו, כדי להמריצו לפעולה, שאינו 
מחוייב לעשותה על־פי החוק, או שלא לעשות פעולה, שהוא 
רשאי על־פי החוק לעשותה. — כל העובר עבירה פלילית, 
חוץ מרצח או בגידה במולדת, בהשפעת א׳ לחייו או 
לשלימות־גופו, פטור מכל אחריות פלילית (על השפעת הא׳ 
במשפט האזרחי ע״ע אנס). 

מש. פ. 

אי 1 ן מחיא 1 ם(׳״ 10 "), סופר ומשורר יווני מן המאה החמישית 
לפסה״ג. חיבר שידים ליריים, אלגיות וטראגדיות. 

משירתו נשתמרו רק כמה קטעים, שברובם הוא משבח את 
היין ואת האל דיוניסוס. בא בנעוריו לאתונה והתוודע אל 
קימון המצביא ואחר־כך — אל פריקלס. כן היה במגע עם 
סופוקלס. א׳ כתב גם חיבור על'ייסודה של חיאוס וחיבור 
בשאלות הפילוסופיה. 

; 11 285 .^ 10 * 0 ? . 1 > .^' 1 ? , 18 ־ 01 ; 51 — 4 , 11 ' 77/6 ,ז 11116 ^ז 
, 1 .־/׳(,£ . 11111101 / , 16111 ( 1 .£ ;££ 732 י 2 

.££ 68 

איון (״ 1483 ), צורה סלאווית עממית של השם הכנסייתי יואן 
(יוחנן). שם של שישה משליטי רוסיה: 

א׳ 1 , דוכס גדול של מוסקווה, 1328 — 1340 , בנו של דניאל, 
הראשון במושלי מוסקווה, שנקרא גם ,הנסיך הגדול של כל 
דוסיה׳. בימיו נעשתה מוסקווה מרכדהכנסיה ומושבו של 
המטרופוליט. א׳ 1 היה קמצן ומפני־כן כינו אותו קאליטא 
("כיס־כסף"). הוא הרחיב את נסיכותו ע״י קניית נפות 
וכפרים. 

א׳ 11 , דוכס גדול של מוסקווה, 1353 — 1359 , בן א׳ 1 . 
נקרא "העניו" ("קרוטקי") מפני שלא זרק מרה בשדיו. 
א׳ ווו, / 11 , ע״ע מיוחדים. 

א׳ ע, אחיו של פלטר 1 ושותפו הרשמי במלכות בשנות 
1682 — 1696 . לא התערב בהנהלת המדינה. 

א׳ וע, קיסר רוסיה 1740 — 1741 , בשנה הראשונה לחייו. 

בנם של אנה בת ליאופולד ממקלנבורג ושל הנסיך אנטון 
אולריך מבראונשווייג. מ 1741 היה במאסר עד שנהרג בכלא 
של מצודת־שליסלבורג בידי שומריו, כשהקצין מידוביץ׳ 
ניסה לשחררו ולתפוס בשמו את השלטון על המדינה ( 1764 ). 
חייו הטראגיים של א׳ סיפקו חומר לכותבי סיפורים רוסיים 
(למשל: הרומאן "מירוביץ׳" של דאנילבסקי). 

איון ווו, וםיליביץ'׳ דוכס גדול של מוסק-וה, 1462 — 1503 
(נו׳ 1440 ), בנו של ואסילי ואסיליביץ׳ העיוור, 

שאף הוא שימש כדוכס גדול של מוסקווה. איחד את רובה 
של ,רוסיה הגדולה׳ ע״י מה שהשתלט על נסיכויות קטנות 
יותר בדרכים שונות וסיפח לתחום שלטונו חלק מליטה 




659 


איון ווו, וסיליביץ׳ — איון /יו 


660 



איוואן 111 


( 1503 ). א׳ נעשה בלתי־תלוי בחאן המלבגו׳לי של ה״הורדה 
הזהובה׳/ שהנסיכים הרוסיים העלו לו מס עד זמנו ( 1480 ). 
כמו־כן היה הראשון בשליטי־רוסיה, שהכריז על עצמו כעל 
יורשם של קיסרי־ביזאנטיון (לאחר שנשא ב 1472 לאשה את 
הנסיכה הביזאנטית סופיה פאליאולוג). הסמל הביזאנטי 
(,נשר כפול־ראש׳) נעשה סמלם של שליטי־מוסקווה, שנקראה 
מאז בפי הסופרים הרוסיים בשם ,רומי השלישית׳ (יורשתה 
של ה,שניה/ קושטה). א׳ ווו הירבה להכניס לשירותו שרים, 
אצילים וחצרנים זרים ממזרח וממערב; בין 1484 — 1500 
ניהל מו״מ על כך גם עם זכריה גוויזולפי, הנסיך היהודי של 
העיר טאמאן בקאווקאז. כמו־כן ביקש להעלות את הרמה 
התרבותית של ארצו ע״י מה שהזמין אליה כמרים יווניים, 
ארדיכלים איטלקיים ומומחים זרים אחרים. חדירת יהודים 
לארצו גרמה להפצתה של ,מינות־המתייהדים׳ בין הרוסים. 
א׳ נהג בה סבלנות גמורה עד 1500 ; מאז ואילך רדף את 
המתייהדים והיהודים כאחד בהשפעתם של ראשי־הכנסיה, 
והוציא להורג את רופאו היהודי ליאון מוויניציאה. 

איון 1¥ , ״האיום״ ("גרוזני"), מלך־רוסיה, 1533 — 1584 , בנו 
של ואסילי 111 . הראשון בשליטי־מוסקווה, שהוכתר 
כ,צאר׳ ( 1546 ). תואר זה הבליט את שאיפתם של שליטי־ 
רוסיה להיות יורשיהם של קיסרי־ביזאנטיה. בימי א׳ התחילה 
התפשטותה העצומה של רוסיה לצד מזרח ע״י סיפוחן של 
מלכויות טאטאריות: קאזאן ( 1552 ) ואסטראחאן ( 1556 ! 
הוכנעה עוד ב 1554 ), וע״י כיבוש־סיביר ( 1582 ; נכבשה 
תחילה ע״י מפקד־הקוזאקים יךמאק על דעת עצמו). לעומת 
זה לא שיחק המזל לא׳ עו במערב ובדרום. מ 1558 נלחם 
באבירים הגרמניים של המיסדר הליווני לשם כיבוש־חופים 
בים הבאלטי; אך ליווניה העמידה את עצמה תחת חסותה 
של פולניה, ומלחמותיו של א׳ ע 1 במלכות זו ( 1563 — 1570 , 
1578 — 1582 ) נסתיימו בכשלונות. ב 1571 פלשו הטאטארים 
של קרים לרוסיה וכבשו אתמוסקווה (פרט למצודת־הקרמל), 
אך נסוגו ע״פ הבטחה, שהופרה אח״כ, שימסרו להם את 


אסטראחאן. — א׳ שם קץ להתפוררות הפיאודאלית של 
רוסיה ועשה אותה מלכות אבסולוטית ומרוכזת. את העקרון 
של השלטון האבסולוטי ביסס בחליפת־המכתבים שלו (שבה 
נתגלה א׳ כסופר בעל־כשרון) עם הנסיך קורבסקי, שברח 
מפניו לליטה. המאסרים וההמתות ההמוניים, שא׳ השתמש 
בהם כדי לדכא כל התנגדות לשלטונו, הקנו לו את הכינוי 
,האיום/ נתפתחו בו חשדנות ואכזריות חולניות, ואף את בנו 
בכורו איוואן הרג בידיו בשעת התקפה של כעס ( 1581 ). 
כסלו של אנטוקולסקי, "א׳ האיום", ותמונתו של רייפין, "א׳ 
האיום ובנו", מבליטים את דמותו של עריץ חולני זה, ואילו 
הספרות הסובייטית בשנים האחרונות משתדלת להטעים את 
החיוב במפעלו של א׳ ורואה באכזריותו תגובה על בגידה, 
ששרצה סביבו. ואמנם בשנים הראשונות לאחר התבגרותו 
( 1546 ), כשהיה נתון להשפעתם של הכומר סילוסטר והשר 
אדאשב, ביקש לגשם את שאיפותיו בדרכי־שלום. תכניתו 
היתה לחזק את השלטון המרכזי ע״י כינוסים של נכבדי־הארץ, 
שבהן נידונו שאלת־החוקים ובעיות אחרות. ,כינוס־הארץ׳ 
(זמסקי סובור) ב 1550 ערך תקנות משפטיות ושימש דוגמה 
לכינוסים נוספים במאות הט״ז והי״ז. אחר 1560 עבר א׳ לשיטת 
הרדיפות, ביחוד נגד האצילים (ה״בויארים״). ב 1570 ערך 
טבח בעירונים של נוב;ורוד, שנאשמו במזימת־־בגידה כנגדו. 
מ 1566 ואילך היה מפקיע חלקים של הארץ מסדרי־ההנהלה 
הרגילים ומכניס אותם לתחום אחוזתו הפרטית (אופריצ׳ינה). 
גדוד־המשמר שלו (אובריצ׳ניקי) נתמחה במעשים איומים 
נגד החשודים. 

המסחר עם המערב נתפתח בימיו כתוצאה מביקורי 
הספינות האנגליות בים הלבן מאז 1553 . חשדנותו כלפי 



מ אצטיקילסיך: א־ווא; האיים 






661 


איון ׳\ו — איושקויץ/ ירוסלב 


662 


פולניה ועמדתה של הכבסיה גרמו לכך, שדחה את בקשתו 
של זיגיסמונד אוגוסט, מלך פולניה, שיתיר את כניסתם של 
סוחרים יהודיים לרוסיה (האיסור על כניסתם של יהודים 
לרוסיה נכלל אח״כ בחוזים, שנחתמו בין א׳ למלך פולניה), 
עם כיבוש פולוצק ע״י צבאות רוסיה ( 1563 ) ציווה א׳ על 
יהודי העיר שיתנצרו, ומשסירבו הוטבעו בפקודתו בדווינה. 

אב. נ. פ. 

איונוב, אלכסנדר — 11881108 — ( 1806 , 

פטרבורג — 1858 , שם), צייר רוסי. החשוב בציירי 
התמונות הדתיות ברוסיה במחצה הראשונה של המאה התשע־ 
עשרה, משנתו העשרים־וארבע עד קרוב למותו חי ברומי 
בחוג של הציירים ה״נצרנים" הגרמניים, שהשפעתם ניכרת 
מאד בתמונותיו, ובחוגו של הפסל הדאני הגדול ט 1 ךוואלדסן 
(תס&ן^״סנת׳). מת בחולירע זמן קצר לאחר שחזר לפטר- 
בורג. א׳ היה צייר כבד־תנועה ודייקן כאקאדמיקן. תכונות 



א. איוואנוב: ראש השליח אנדרי הקרוע 
גאלריה טרטיאקוב, שוסקווד, 


אלו נתבלטו גם ביצירתו העיקרית "ישו לפני העם על שפת 
הירדן", הקומפוזיציה הגדולה היחידה שלו, שהקדיש ליצי¬ 
רתה כמעט את כל חייו: א׳ שינה תמונה זו עשרים־וחמש 
פעמים, רשם בשבילה למעלה מ 600 טיפוסי־איכרים, ורק 
ב 1857 הציג אותה לפני הקהל. לעומת זה יש בצבעי־המים 
שלו הרשומים על-פי הטבע רעננות וחיים (הוציא אותם בשם 
״מחזות מתולדות הקדושים״, 581016 6 ז 1115101 ' 1 16 > 306065 ), 
ועירומי־הנשים שצייר הם מודרניים להפליא. תמונותיו העי¬ 
קריות נמצאו בגאלריה של טרטיאקוב במוסקווה. 

איונוב, ףצ׳סלב - 08 ״ 8. 1188 - ( 1866 - 1949 ), 
משורר והוגה־דעות רוסי. סיים את חוק־לימודיו 
במחלקה הפילולוגית של האוניברסיטה במוסקווה וחיבורו 


המדעי "חקר הלשונות הקלאסיות" זכה בפרס ראשון. אח״כ 
היה תלמידם של מומזן וגיזברכט בברלין, וביקש לגשר בין 
הפילוסופיה של ניטשה לזו" של ולאדימיר סולוביוב. הירבה 
לנסוע, ביקר בא״י ובמצרים וישב כמה שנים באיטליה. 
ב 1905 חזר לרוסיה ונעשה הרוח החיה בחוג־המשוררים 
הסימבוליסטי. אחר המהפכה היה נגיד האוניברסיטה בבאקו, 
קאווקאז. כמו־כן שימש סגן קומיסאר עממי להשכלה באזר־ 
ביג׳אן. לאחר שעזב את רוסיה ועבר לרומי ( 1929 ) ביקש 
למזג את הרוח הרוסית עם הדת הקאתולית. שיריו, שפירסם 
משנת 1903 ואילך, מצטיינים בעושר לשוני ובקפדנות של 
ביטוי. א׳ תירגם לרוסית את שירי פינדאר, סאפפו ואלקאיוס, 
פטרארקה, וכן גם כמה משירי־ביאליק. 

א׳ הוא ראש ה״סימבוליסטים של הדור השני", שהתנגד 
לדקאדנטים ולאכספרסיוניסטים. הוא חשב, שהאינדיווידו־ 
אליות בשירה' ובאמנות צריכה להיות משועבדת לרוח 
הקולקטיווית. המשורר צריך להיות קול־העם, מדריך־האומה. 
במחזה צריך להשתתף גם העם, כמו ביוון. א׳ הוקיר את 
ה״מיתום", את הכיסופים המשיחיים ל״אחרית הימים" ואת 
שמחת־החיים של ה״פולחן הדיוניסי", את חיוב־ההוויה. 
הושפע מן הסלאבופילים הרוסיים וכמותם נטה להערכה 
יתירה של תרבוודביזאנטיון והאמין בעתידה הגדול של 
רוסיה. מספריו מפורסמים: 16118 >־!^ ז 0 כ> ( 1911 ), המחזה 
"פרומיתוס" ( 1919 ), הקובץ של מאמרי־ביקורת "לפי הכוכ¬ 
בים" ( 1909 ), ועוד. 

ל. ג. 

איונ 1 ב 1 *ו 1 זנםנםק (ברוס׳>! 6 מ 606 מ 803 - 14838080 ), עיר 
ראשית של הפלך איוואנובו בצפון־מזרחה של 
ברית־המועצות באירופה, 320 ק״מ מצפון למוסקווה, בצומת 
של קווי־מסילת־הברזל מוסקווה—גורקי ומוסקווה—יארוס־ 
לאוול. ב 1939 היו בה 285,000 נפש. א׳ היא מרכז תעשייני 
גדול מצוייד במכונות חדישות ביותר. יש בה מפעלי-אריגה 
(צמר־גפן, בדי-פשתן) גדולים ("מאנצ׳סטר הרוסית"), וכן 
בתי־חרושת למכונות ומוצרים כימיים, שמשמשים את עבו- 
דות־המטווה! פוליטכניוץ ומכון לאמנות. נעשתה עיר ב 1861 , 
שאז נתמזג הכפר הגדול איוואנובו/ שנוסד במאה ה 16 , 
בכפר ווזנסנסק, ישוב חדש יותר וגדול גם הוא. 

איונית, ע״ע יון: אסון. 

אמקורה, ט 1 מ 1 מי-~גז 1 ״ 31 ^ 1 .ז׳-( 1886-1835 ), נסיך 
ומדינאי יאפאני. לפי מוצאו התייחס על הקיסר מורא־ 

קאמי (המאה הי׳). ב 1868 עלה בידו לבטל את סמכותו של 
השוגון ולהחזיר לקיסר את זכויותיו. ב 1871 — 1873 — היה 
ראש של משלחת לאמריקה ולאירופה, שניסתה, בלא הצלחה, 
לשדל את מעצמות־החוץ לתקן את חוזיהן עם יאפאן לטובתה, 
והזמינה מומחים טכניים. 1873 מנע מלחמה בקוריאה. א/ 
שהיה מתחילה ממתנגדי ההשפעות הזרות על יאפאן, נלחם 
אח״כ על הנהגתה של תרבוודאירופה בארצו. 

איו^זקויץ'! ירוסלב — : 102 ^ 352106 ^ 1 .!— (נו׳ 1894 ), 
מספר ומשורר פולני. נמנה על קבוצת הפוטוריסטים, 
שנתרכזו מסביב לכתב־העת "סקאמאנדר". קובצי שיריו: 
"אוקטוסטיכים", "ספר־היום וספר־הלילה", ועוד. יצירותיו 













663 


איושקויץ/ ירוסלב — איזבל 


664 



חורבות של. מקדשים באיומיה 

הפריזאיות: "הילארי, בנו של פנקסן", "הירח העולה׳/ ועוד. 
כן חיבר מחזה: "הנאהבים מורמה". כמה משיריו ניתרגמו 
לעברית ע״י י. ליכטנבוים ("מאזנים׳/ כרך ד). 

איותיה ( 11113 ^) או איומה, בירת סיאם 1350 — 1767 , 
כ 80 ק״מ צפונית לבאנגקוק. כיום היא העיר 
הראשית של מחוז קרונג־קאו, ואף א׳ נקראת בשם־המחוז. 
א׳ מפורסמת בשרידים ההיסטוריים שבה: חורבות של 
ארמונות, מקדשים, כנסיות וביצורים. יש בה גם בית־נכית 
חשוב. תולדותיה הושפעו מן המאבק בין סיאם ובין אנשי- 
בורמה, שצרו על א׳ כמה פעמים, כבשוה ובזזו אותה( 1555 , 
1767 ). עד 1688 היתד, בא׳ תחנה מסחרית של חברת הודו 
הבריטית. העיר הישנה עמדה על אי בתוך נהר מנאם. 
האוכלוסים שלה ( 50,000 לערך) דרים ברובם בבתי־יסירה 
על פני־המים. 

איזבולסקי, אלכם;ךי בן פיזסר-״אאםלבסמג!! .ג 

( 1856 — 1919 ), דיפלומאט רוסי. ב 1894 — 1906 היה 
שגריר בוואטיקאן, בבלגראד, במינכן, בטוקיו ובקופנהאגן. 
ב 1906 — 1910 — מיניסטר־החוץ. א׳ היה מיוזמי ההסכם 
האנגלי־הרוסי משנת 1907 בדבר חלוקת איזורי-השפעה בפרס 
בין אנגליה ורוסיה. הסכם זה, שעם חתימתו נצטרפה רוסיה 
לאנטאנטה, נתן לרוסיה את האפשרות לנהל מדיניות פעילה 
בבאלקאנים, שבהם באו לידי התנגשות האינטרסים של רוסיה 
וגרמניה. בפגישתו עם ארנתאל, מיניסטר־החוץ של אוסטריה- 
הונגאריה, שנתקיימה ב 1908 בבוכלאו, נתן א׳ את הסכמתו 
שבע״ם לסיפוחן של בוסניה והרצגובינה לאוסטריה־הונגא־ 
ריה תמורת תמיכתה של זו האחרונה בתביעותיה של רוסיה 
למעבר חפשי במצרי־הדארדאנלים. לאחר הכרזתה של 
אוסטריה־הונגאריה על סיפוחו של בוסניה והרצגובינה בלא 
שהכירה בזכויותיה של רוסיה במצרים, נתעוררה ביקורת 
קשה נגד א/ שבעקבותיה הוכרח, ב 1910 , להתפטר מתפקידו 
כמיניסטר־החוץ. בה בשנה נתמנה כשגרירה של רוסיה 
בפאריס ובתפקיד זה טיפל בהידוקה של הברית הצרפתית־ 
הרוסית, שהופעלה במלחמת־העולם הראשונה. א׳ השתתף 
גם כבא־כוחו של מיניסטריון־החוץ הרוסי במשא־ומתן על 
הכרזת־באלפור. זכרונותיו, שנדפסו ב 1920 , ניתרגמו לצרפ¬ 
תית ולאנגלית. 


איזבי, !'[ בטיסט — ׳( 15306 6 :ז 1$ )ק 83 630 ( — ( #1767 
נאנסי — 1855 , פאריס), צייר צרפתי. צייר דיוק¬ 
נאות ומיניאטורות. היה תלמידו של ז׳אק לואי דויד, שעמד 
לו בשעת־דוחקו. היה צייר־החצר של נאפוליון הראשון 
וצייר את רוב האישיות של תקופתו. תמונתו "באפוליון 
במאלמזוך נחשבת לדיוקן דומה ביותר לצורתו של הקיסר. 
כן ידועים דיוקנאותיהן של הקיסרת ז׳וזפינה, של המלכת 
הורטאנס ושל הגברת רקאמיה (ז 16 בת 3 ^מ), וכן התמונה 
של קונגרם־וינה (במבצר־וינדזור). א׳ הוא המייצג הטיפוסי 
של האסכולה הרומאנטית בצרפת. המיניאטורות של הדיוק¬ 
נאות שלו, שהן עשויות בדייקנות, תג-לתג, הן מן המצויינות 
בתקופתו. 

איזבל, בת אתבעל "מלך־צידונים", שנישאה לאחאב מלך- 
ישראל לשם חיזוקה של ברית־הידידות בין ישראל 
וצור (מל״א טז, לא). א׳ הביאה ממולדתה את פולחן־הבעל 
(לדעת רוב החוקרים, לא היה בעל זה אלא מלקרת=מלך- 
קרת, אלוהי-צור), שהשתדלה להנהיגו בישראל. א׳ היתד, 
אשד, תקיפה ובעלת־מרץ, וכנראה, השתדלה לחזק בלבו 
של אחאב את השאיפה לשלטון אוטוקראטי גמור. ואולם 
שיטת-שלטון זו, שא׳ הביאה מביודאביה, היתה בניגוד 
לשיטתם של מלכי-ישראל, שהיו נשמעים לחוקים ולמנהגים 
המקובלים בעם. במאמציה אלה — בכיוון הדתי והמלוכני 
כאחד — נתקלה א׳ בהתנגדותו העקשנית והעזה של אליהו 
הנביא (ע״ע). אליהו, מפני שהיה נרדף ע״י א/ הוכרח 
לברוח כמה פעמים אל מחוץ למדינת-ישראל ופרקי־זמן 
ארוכים ישב בחוץ־לארץ (מל״א יז, ט ואילך,* יט, ג ואילך). 



זי. ב.אי!אבי: מארי לואיז, מיניאטורה. לובר, פאריס 





665 


איזכל — איזבל הקתולית 


666 


לפי תרגום השבעים, שלחה א׳ לומר לאליהו: "אם אתה 
אליהו — אני איזבל!״. השפעתה של א׳ על ענייני המדינה 
היתה מרובה גם אחר מיתתו של אחאב — בימי שלטונם 
של בניה אחזיר■ ויהורם. שמלכו זה אחר זה; ובאמצעות 



כלבים אוכלים אח בשר־איזבל 
£1 ג 11 נ 151 ;> 2 מ £ ^\. המאה ה 14 . וינה. המפריד, הלאומית 


בתה עתליה השפיעה גם על התפתחות־העניינים ביהודה 
בימי־מלכותם של יהורם (בעלה של עתליה) ואחזיהו 
(בנה). — במרידה של יהוא, שהשמיד את כל בית־עמרי, 
נהרגה גם א׳, שעדיין היתד■ רוחה תקפת כל־כך, עד שנועזה 
לחרף את המורד בפניו, ויהוא ציווה לזרוק אותה מבעד 
החלון, שעמדה על־ידו — וכך עשו הסריסים ( 841 לפסה״ג 
בקירוב); אעפ״כ אמר יהוא: "קברוה, כי בת מלך היא" 
(מל״ב ט, ל—לז). 

מייזלר, לשוננו ט״ו (תש״ז), 39 ; - 1 ) 0 ) 1 ( 1 ,תת 3 מ £551 ז 0 . 11 
, 11 4 * 7 ' 11 .01 ; 161 , 1921 , ) 51 ) 1 

, 234-5 , 1946 , ¥540 1 , 11 { 1 8 ז < 11 \■ ; 332 — 317 — 306 , 1922 
. 219 , 157 , 1942 , 4X1 ,"ז 10 >; ; 333 

ש. י. 

איזבל 11 , מריה לואיזה — 1531321 153 ט 0 13 זב 4 ן — 

*• ז יד 

( 1830 , מאדריד — 1904 , פאריס), מלכת־ספרד 
ב 1833 — 1868 , בת פרדינאנד 11 /ו. עלתה על כסא־המלוכה 
לאחר שמת אביה, בתוקף הפקודה, שביטלה את החוק הסאלי 
בספרד, כשהיתה אך בת שלוש שנים. אמה, מאריה כריסטינה 
מנאפולי, שימשה כעוצרת ( 6 :זת £0£0 ). לשלטונה התקומם 
דודה, דון קארלוס, שלפי החוק הסאלי היתד, לו זכות־הירושה 
על הכתר, והמדידה, שהתנהלה בעקשנות מרובה, נידכאה 
אך לאחר שבע שנים, ב 1840 . ב 1843 הוכרזה א׳ כמלכה 
בפועל ולאחר שלוש שנים נישאה לבן־דודה פראנציסקו 
ד׳אסיסי לבית בורבון. המהפכה הרפובליקנית, שפרצה 
ב 1868 , ונצחונם של המורדים על־יד אלקוליאה (במ 01 ם 1 \ 1 ) 
גרמו ליצירתה של ממשלה רפובליקנית זמנית ובריחתה של 
א׳ מספרד. ב 1870 ויתרה א׳ על שלטונה לטובת בנה 
אלפונסו וו\, אולם הוסיפה לקיים בפאריס חצר־מלכות, 


שנתפרסמה בתככיה המרובים. ע״ע ספרד, תולדות; ושם, 
ספרות. 

איזבל ( 1531301 ), המכונה 03101103 13 , הקאתולית 
( 1451 — 1504 ), מלכת קאסטיליה ( 1474 — 1504 ), 

נולדה ב 1451 לחואן 11 ולאיזאבל מפורטוגאל. ב 1454 , 
לאחר מיתת־אביה, הועברה ע״י אמה לאחזאלו( 310 ׳ג 6 ז.ו 7 ), 
אבל אחיה, המלך אנריקה עו, החזיר אותה לחצר־־המלוכה, 
במקום ששימשה שלא מרצונה גורם לתככים בין מפלגות־ 
החצר השונות ותפסה מקום בחישובי נישואים מדיניים. 
שאלת ירושת הממלכה בקאסטיליה נעשתה חריפה עוד בחייו 
של אנריקה כשקמה כת מורדת, שהתנגדה לרצונו להוריש 
את המלוכה לחואנה בתו. ב 1468 הוכרזה א׳ כיורשת־המלוכה 
וב 1469 נישאה לפרנאנדו, יורש־העצר של מלכות־אראגון, 
למרות התנגדותם של אנדיקה וחלק מאצילי קאסטיליה. 
אנריקה הכריז עליה כעל מורדת במלכות, אולם בא׳ תמכו 
כמה ערים חשובות ושדים רבי־השפעה. לסוף הכיר בה המלך 
שוב כיורשת החוקית של הכתר; אולם בצוואה, שחיבר לאחר 
שנים אחד 1 ת, קבע, שהזכות לכתר שייכת לחואנה בתו. 1474 
מת אנריקה וא׳ נעשתה מלכת־קאסטיליה. מתנאי־נישואיה 
עם פרנאנדו היה, שהסמכות המלכותית בקאסטיליה תישאר 
בידיה, וא׳ שמרה על זכויותיה בהקפדה. בשנתיים הראשונות 
למלכותה צריכה היתה, ביחד עם בעלה פרנאנדו, להתגבר 
על סיעתה של חואנה (בכינוי 3 [ 6 ך 31 ז:ז 801 13 ), שנתמכה ע״י 
פורטוגאל וצרפת. ואולם הקרב המכריע נגד פורטוגאל על־יד 
טורו( 1476 ) נסתיים בנצחונה של א׳.— כשעלתה א׳ לשלטון 
היו סדרי־המדינה בקאסטיליה משובשים והארץ היתה במצב 
של אנארכיה כתוצאה מן המלחמות הפנימיות התכופות. 



איזאבל הקאתולית. מאת צייר לא־נורע בן־זמנה 











667 


איזבל הקתולית — איזודינמיה 


668 


האצילים הגדולים נטלו לעצמם זכויות־שלטון, והערים נעשו 
עצמאיות. א׳ שמה קץ למצב זה. פעילותה המדינית היתה 
מכוונת למיגור כוחם של האצילים ולאירגונה של המדינה 
כממלכה בעלת שלטון־יחיד. 1476 אירגנה את ד״אחוה 
הקדושה׳ ־( 1 > 3 ^מ 2 מד £461 53013 ), שנמסרו לה תפקידי מש¬ 
טרה ושיפוט, ובראשה של ה׳אחוה הקדושה׳ הועמד אלפונסו, 
אחיו של פרנאנדו. באסיפת הקורטס, שנתקיימה אותה שנה, 
הוצאו הפקודות התקיפות הראשונות לתקנת סדרי־המשפט 
והאדמיניסטראציה, ובכללן ביטול גמור של זכות הקהילות 
היהודיות לדון דיני־נפשות. גדולי האצילים התנגדו לשלילת 
עצמאותם וזכויותיהם בענייני דין ומשפט! אך התנגדותם 
נשברה. בגאליציה הספרדית החריבה א׳ את מצודותיהם של 
האצילים השודדים, ובאנדאלוסיה עברה בעצמה ( 1477 ) 
ושמה קץ לקטטות שבתוכה. ב 1480 , באסיפת הקורטם 
בטולדו, הוכרז על ביקורת האחוזות שבידי האצילים ועל 
ביטול הפקדונות והמחנות הקרקעיים, שנמסרו להם מטעם 
הכתר, פרט לאלה שנמצאו בידי האצילים כירושה מדורות 
קודמים. על מיסדרי-האבירים העשירים והתקיפים התגברה 
א׳ ע״י מינויו של פרנאנדו לראש־המיסדרים של סאנטיאגו, 
אלקאנטארה וקאלאטראווה. לפי פקודתה נפתח בחצרה בית- 
ספר, שבו קיבלו בני־האצילים את חינוכם והוכשרו להיות 
נאמנים למלוכה ולשרתה כקצינים צבאיים או אזרחיים. 
1480 הונהגו שינויים במועצת המלוכה: הוכנסו לתוכה 
יוריסטים ממונים, וזכות־ההצבעה נשללה מן הפמליה 
האריסטוקראטית. היוריסטים, שנתחנכו על החוק הרומי, 
היו כלי מחזיק ברכה למדיניות הצנטראליסטית. גם זכויו¬ 
תיהם הפוליטיות העצמאיות של אנשי־הכנסיה צומצמו, ואף 
אל ראש־הכנסיה ברומי התייחסו ,המלכים הקאתוליים׳ 
(בתואר זה נתכבדו פרנאנדו ואיזאבל על־ידי האפיפיור 
ב 1497 ) במידה מרובה של חירות. 1 לנוב׳ 1478 השיגו מן 
האפיפיור סיכסטוס עו את הסמכות היוצאת מן הכלל ל 5 נות 
אינקוויזיטורים בכל חלקי קאסטיליה! וע״י כך נעשתה 
האינקוויזיציה ממוסד כנסייתי מוסד מדיני, אע״פ שאופיה 
הדתי נשתמר. 1496 ניסתה א׳ לארגן את הצבא על יסודות 
חדשים, ע״י חיוב של אמון צבאי של בעלי הגילים מ 20 עד 
48 שנה! אולם ניסיון זה לא הצליח. א׳ שאפה לאחד את 
קאסטיליה ע״י תחוקה אחידה, כדוגמת מה שעשה אלפונסו %, 
1485 נערך ונדפס קובץ החוקים -מ 10 ^ 6 ^ 0 זמ 10 דת 2 ת^ז 0 
0 ׳\ 131 • קובץ נוסף יצא ב 1503 . התוצאה הישירה של עיצוב 
המשטר בעל שלטוךהיחיד היתה גמר ה״ריקונקוויסטה" 
(כיבושה של ספרד מחדש מידי המוסלמים), וא׳ היתה הרוח 
החיה במסעי־הכיבוש נגד גראנאדה, שהתחילו ב 1481 ונמשכו 
בהפסקות עד שנפלה גראנאדה בתחילת 1492 . עם גמר 
הכיבוש תמכה א׳ בתכניתו של קולומבוס לגלות דרך חדשה 
להודו שע״י כך נתגלתה אמריקה. היא גם נטלה חלק פעיל 
בהחלטה לגרש את היהודים מספרד ב 1492 . וע״ע: ספרד! 
פרננדו! אינקויזיציה. 

י. בעד תולדות היהודים בספרד הנוצרית, 11 (תש״ה), 491 — 
559 ; 410004 *)? /ס £0 !)? ) 1 ( 1 / 0 /[■ 115101 * , 11 ס £50 ז? . 11 
10 0 , 1501x116 קוז 2 א 02 ז 01 ז 83 , 1846 , 111 4 — 1 , 004 1501x110 
- 0-41 ? 0115 ) )ס^ 0 ו} 5 ?( 1 , 01 ! 12 ת 13 ^ . 11 , 1 ; 1874 ,) 0 { 1115 ) €01/1 
) 1 ) 10001 ) 00 ) 1016 0 ) 01111 ? , $£13 . 3 > ; 1892 .) 11 ) 150/5 1 ) 1111111 ) 
015 ) 211 > / 0 01 ) 211 > 14 ־ £ז 113 . 08 ; 1905 , 05 ) 001011 5 )^■)? 105 
10 1 ) 15011 י 1£ זז 111 ־} .)\ ; 1906 , 511010 / 0 10% \ 40 ^ ) 111 004 
; 1915 ,) 0 05111 / 0 1 ) 150/1 , ££1 !מט 1 ק ״ 1 .( ; 1914 , € 0101100 
. 1920 , 0046 )^ 10 116 ) 15011 ,ץ 1310 ט 1£ מ .ן 

ע. ש. 


איזבלה מבוריה —£־! 16 ׳\ 83 16 ) £ 311 < 1531 —( 1370 — 1435 ) 
מלכת־צרפת, בתו של סטפאן 11 , הדוכס מבאוואריה. 

ב 1385 נישאה לשארל 1 ו\, מלך־צרפת, כשהיתה רק בת 15 
שנה. ב 1392 יצא שאדל מדעתו, ומאז מילאה א׳ תפקיד 
ניכר בסיכסוכים, שפרצו בין דודו של שארל, הדוכס מבור- 
גונדיה (פילים ה״אמיץ"), וביו אחיו של שארל, הדוכס 



אחאבלה סבאוואריד. 

מצבת־ קבר, שנעשתה עיי פייר דה טורי בכנסיה של סן־דני 


מאורלאן, שכל אחד מהם שאף לרכז בידיו את ההשפעה 
המכרעת על ענייני־הממלכה. א׳ נטתה מתחילה לצדו של 
הדוכס מבורגונדיה, אבל אח״כ עברה לצדו של אחי־המלך, 
שנעשה, לפי השמועה, המאהב שלה. לאחר שנרצח הדוכס 
מאורלאן ( 1407 ) בהתנקשות, שנערכה בפקודת יורשו של 
פילים, ז׳אן ה״עשוי לבלי חת", עברה א׳ שוב לצדם של 
הבורגונדים (ע״ע צרפת, היסטוריה, בורגונדים וארמאניא־ 
קים). רציחתו של ז׳אן ב 1419 ע״י מתנגדיו הפוליטיים 
גרמה לכך, שתומכיו, והמלכה בכללם, יתקרבו אל האנגלים, 
שפלשו אז לארץ, ולפי החוזה של טרוא ( 65 ץ 0 ז' 1 ) ( 1420 ), 
שנחתם ע״י המלכה, אף נמסרה זכות־הידושה על הכתר 
הצרפתי להנרי א מלך אנגליה, שנתחייב לישא את 
קאתרינה, בת א/ לאשה. 

. 1903 ,. 8 ) 4 . 1 , 7111631111 

איזוברים(מיוו׳ - שווה, ^ 1 ^ 1x ע/ — כבד), א) במטאו־ 
רולוגיה — קווים על פני מפות מטאורולוגית, 

שמחברים נקודות בעלות לחץ בארומטרי שווה בתנאים 
שווים של טמפראטורה, גובה מעל פני-הים וכובד. ב) בתי¬ 
אוריה הקינטית של הגאזים — עקומות, שמגדירות את תלות־ 
הנפח בטמפראטורה בתנאים של לחץ קבוע. ג) בתורת- 
האטום — אטומים בעלי משקל אטומי אחד, שמשתייכים 
ליסודות שונים, כלומר, בעלי מספרים סידוריים שונים (ע״ע 
גרעין אטומי). 

איז 1 ךעמיה (מיוו׳ ; 100 — שווה, ;״! 81570 — כוח). 

חוק האיזודינאמיה, שנתגלה ע״י רובנר (ע״ע), 

קובע, שהערך התזוני של כמות מסויימת של פחמימות, שומן 






669 


איזודינמיה — איזונזופים 


670 


או חלבון אינו תלוי במשקלה של כמות זו אלא במספר 
הקאלוריות, שהיא מפיקה בגוף החי. גראם אחד של פחמי¬ 
מות או חלבון מפיק 4.1 קאלוריות, ואילו גראבו אחד של 
שומן — 9.3 קאלוריות. 25 גראם של פחמימות או 25 גראם 
של חלבון או 11 גראם של שומן הם, איפוא, איזודינאמיים, 
מכיוון שהם שווי־ערך כספקים של אנרגיה לגוף. 

ז€, 3 61 ( 1 1$ { 114€ >'(< 1 ז€< £1€1 ז€\ £1 16$ > 16 ( 1 ,']€.חנ 11111 . 1 ^ 

. 1902 , 12 ז> 1 ץ!/? 120 ז£ 

איזדטוניה (יוד ? 100 —שווה, ? 0 ע 6 ז — מתח),שתי תמי¬ 
סות קרויות איזוטוניות או איזואוסמוטיות, כשלחצן 
האוסמוטי (ע״ע) שווה. בפיסיולוגיה וברפואה מקובל מונח 
זה ביחוד לגבי תמיסות, שלחצן האוסמוטי שווה ללחצו 
האוסמוטי של נוזל הדם (ע״ע). תמיסה איזוטונית לדם־ 
יונקים (ובכלל זה דם־האדם) היא תמיסה של 0.95% מלח־ 
בישול, שלחצה האוסמוטי הוא כ 7 אטמוספירות ונקודת־ 
קפיאתה ס 0.56 - תמיסה זו, שנקראת גם "תמיסה פיסיולוגית", 
משמשת כתחליף חלקי לדם בטיפול רפואי לצורכי עירוי, וכן 
כממם לסמים, שניתנים דרך זריקה. 

איזזטופים (ירד , ? 106 — שווה, 05 :ד, 6 :ו — מקום), מונח 
בתורת האטומים והיסודות הכימיים, שנקבע מתחילה 
לציון העובדה הניסויית, שיש חבורות של יסודות (ע״ע) 
שאינם נבדלים זה מזה כלל בטיבם הכימי ורק מעט במקצת 
מתכונותיהם הפיסיקאליות, בכללן— המשקל האטומי(ע״ע). 
הואיל ומקומו של יסוד מסויים במערכת המחזורית על־פי 
מנדליב (ע״ע) נקבע לפי אופיו הכימי, מן ההכרח היה 
להקצות ליסודותיה של כל חבורה כזו מקום אחד ("שווה") 
במערכת זו! מכאן השם שניתן להם ע״י סודי (ע״ע), 1913 . 
גילוי הא׳ חולל מהפכה במושג של היסוד הכימי ופתח פרק 
חדש בתורת המשקל האטומי (=המה״א) והסידור המחזורי. 

תולדות המושג. בתחילת התפתחותה של תורת־ 
האטומים (ע״ע) החדישה הניח דולטון (ע״ע), שכל יסוד 
כימי מוגדר ע״י שוויון גמור של כל האטומים שלו בכל 
תכונותיהם, ובכללן — המסה. המשקל האטומי נתקבל כערך 
מגדיר את טיבו של יסוד, ועל־פיו ערך מנדלייב את היסודות. 
פראוט (ע״ע) הביע את ההשערה, שאטומי היסודות השונים 
אינם אלא צירופים שובים של אטומי יסוד־היסודות — המימן. 
משתי ההנחות יחד מתחייב, שיחסיהם של משקלי האטומים 
השונים למשקלו של אטום־המימן הם מספרים שלמים. אולם 
מסקנה זו לא עמדה במבחן של הבדיקה הניסויית המדוייקת. 
לפיכך ניטשה השערתו של פראוט, בעוד שעקרונו של 
דולטון היה מוחזק כאחד מעיקרי מדע־הטבע במשך כל 
המאה הי״ט. לאמיתו של דבר, לא היתה כל אפשרות להביא 
ראיה ניסויית חותכת לעקרון זה, כל עוד היתה כל פעולה 
אנאליטית כרוכה בהכרח בטיפול במיליוני־מיליונים של 
אטומים בבת־אחת, וכל מ״א שנמצא לא היה ע״ם ההכרח 
אלא ערך סטאטיסטי ממוצע בלבד; אולם מאותה סיבה 
עצמה גם לא היתד. כל סיבה להרהר אחר עקרונו של דולטון. 
המפנה המכריע חל עם גילוי הרדיואקטיויות (ע״ע). לרא¬ 
שונה נמצא בשנת 1906 , שהיסוד יוניום (ע״ע) אינו נבדל 
בהתנהגותו הכימית מן התוריום (ע״ע), ואף הספקטרים של 
שני היסודות הללו נמצאו שווים. אחר־כך נמצאו בקבוצה 
הראדיואקטיווית עוד כמה זוגות של יסודות, שנתגלה בהם 


שוויון־תכונות מעין זה. עם גילוי חוק ההעתקה הראדיו־ 
אקטיווית נתחייב, שיסוד הפולט חלקיק־:* ושני חלקיקי־^ 
אינו משנה את מקומו במערכודהיסודות, אעפ״י שמשקלו 
פחת ע״י הפליטה ב 4 יחידות של המה״א. על סמך חוק־ 
ההעתקה חישבו פינס (־ע״ע) וסודי מראש, שהעופרת היוצאת 
מהשתלשלות התפרקותו של האורן (ע״ע) היא בת מ״א של 
206 , והעופרת היוצאת מתוריום — בת 208 , ז. א. הראשונה 
קלה והשניה כבדה מן העופרת הרגילה, שמשקלה האטומי 
207.2 , חישוב זה נתאמת בבדיקה האנאליטית, ובזה ביתנה 
ההוכחה הניסויית הראשונה למציאותם של א׳: הוכח, שקיי¬ 
מים שלושה סוגים של אטומי-עופרת, שאינם ניתנים להפרדה 
בשיטות הרגילות של האנאליזה הכימית ושהם שווים ברוב 
תכונותיהם הפיסיקאליות — כגון נפח אטומי (ע״ע), נקודות 
הרתיחה וההתכה, מעריך־השבירה (ע״ע אופטיקה), הספק¬ 
טרום (ע״ע), וכד׳ — אבל נבדלים זה מזה במשקליהם 
האטומיים (ובמקצת גם בתכונות הכרוכות בהם במישרים — 
כגון צפיפות ומסיסות) ובתכונותיהם הראדיואקטיוויות. 

תופעות אלו, שמשמעותן לא היתד, מובנת בשעתן, נחשבו 
מתחילה כמיוחדות לקבוצת היסודות הראדיואקטיוויים 
ולתולדות התפרקותם. אולם משהומצאו שיטות של הסתכלות 
באטומים בודדים נתגלתה התופעה של האיזוטופיות גם 
בתוך היסודות היציבים. בשיטת הקרניים החיוביות עפ״י 
ג׳. ג׳. תומפסון (ע״ע) נמצא ב 1913 , שהגאז האציל באון 
(ע״ע), המופיע כיסוד אחיד בעל המה״א 20.2 , אינו אלא 
תערובת של שבי סוגי אטומים, בעלי המה״א 20 ו 22 . שיטה 
זו שוכללה ופותחה ע״י אסטון (ע״ע) ונעשתה שיטת 
הספקטרוגראפיה של המסות, שכבר ב 1919 איפשרה את 
קביעת משקלם של אטומים בודדים עד מידת־דיוק של 
1:1000 והערכה מדוייקת ביותר של החלק היחסי, שיש 
לסוגי אטומים שונים בתערובת. בדרך זו אושרה מציאותם 
של שני הא׳ של הנאון, 20 ו 22 , ביחס כמותי של 1 ל 10 ; 
וכן נפתרה בעיית הכלור (ע״ע), שמשקלו האטומי הוא 35.5 , 
ע״י גילוי הא׳ 0135 ו 0137 ביחס של 1 ל 3 . לסוף נמצא, 
שרוב־רובם של היסודות הטבעיים אינם אלא תערובות של 
כמה א׳ — מ 2 עד 10 , ואפילו למעלה מזה —, ושהערבים 
שחושבו במשקלים אטומיים באנאליזה הכימית של היסודות 
אינם אלא ממוצעים סטאטיסטיים של התערובות הללו, שבהן 
מצויים הא׳ ביחסי־שיעורים קבועים. באותה תקופה בוצעו 
גם הנסיונות הראשונים להפרדה חלקית בין א׳ ע״י ניצול 
ההבדלים הכמותיים הדקים שבהתנהגותם, הנובעים מהבדלי 
המסות של האטומים. אחד מן ההשגים המעניינים ביותר 
בשטח זה היה גילויו ובידודו של האיזוטופ הכבד של המימן 
(הדייטריום, 9 2 = 0 ). כיום ידועים בטבע למעלה מ 250 
סוגים שונים של אטומים יציבים, והם מתחלקים ל 92 קבוצות 
של א׳ על־פני 92 המקומות שבמערכת: כל מקום תפוס או 
ע״י אטום אחד או ע״י קבוצת־א׳ (פליאדה), המונה מ 2 
עד 11 א׳. (ראה רשימת הא׳ היציבים. רשימת הפליאדות 
של הא׳ הראדיואקטיוויים: ע״ע רדיואקטיויות). 

מהותה של האיזוטופיות. האיזוטופיות מובנת 
לנו כיום מתוך התפיסה החדשה שיש לנו בדבר מבנה האטום 
(ע״ע) בכלל ומבנה הגרעין האטומי (ע״ע) בפרט. אנו 
יודעים, שלא המה״א (או "מספר־המסה") הוא המגדיר את 
טיבו הכימי של אטום אלא המספר הסידורי (המה״ס), כלומר 
מספר הפרוטונים שבגרעין: הוא קובע את מספר האלקטרו־ 





רשימת האיזוטופים היציבים 


משקל אטומי 


מכפר 

האיזוטופים 


האיזוטופים ושיעוריהם נס/" 


98-1 ־ 99 , 2 — 2 ־ 0 ־ 0 , ( 7-3 ) 

(?3) 2 

1.008 

11 

מימן 

1 

4 — 100 ״, 3 — 4 10 

2 

4.003 

116 

הליום 

2 

92.1 — 7 ,7 9 — 6 

2 

6.91 

1,1 

ליתיום 

3 

99.99 - 9 ,{? — 8} 

(?2) 1 

9.02 

86 

בריליום 

4 | 

79 4 - 11 ,20.6- 10 

2 

10-82 

8 

ברר 

5 | 

0.7-13 ,99.3 — 12 

2 

12.01 

0 

פחמן 

6 

0 33 -15 ,99.62-14 

2 

14-008 

א 

הנקן 

7 

0.20-18 ,0.04 - 17 ,99.76-16 

3 

16.000 

ס 

חמצן 

8 

100 -19 

1 

19.00 

8 

פלואור 

9 

9.73 - 22 ,0,27 —21 ,90-0 - 20 

3 

20.183 

?46 

ניאון 

10 

100 - 23 

1 

22 997 

?43 

נתרן 

11 1 

24 — 77.4 , 25 ־ 11-5 , 11-1-26 

3 

32 ־ 24 

8 *ג 

מאגנזיום 

12 

27 - 00 נ 

1 

26.97 

*1 

אלומיניום 

13 

42 -30 6 2 — 29 ,83.6 — 28 

3 

29 06 

51 

סיליציום 

14 

100 -31 

1 

30.98 

? 

זרחן 

15 

2.2 - 34 0-3 - 33 .97-0 - 32 

3 

3205 

3 

*פרית 

16 

24 0-37 .76.0-35 

2 

35.457 

01 

כלור 

17 

99.62 - 40 ,0 05 — 38 ,0 33 - 36 

3 

39.944 

\ 

ארגון 

18 

39 — 93.4 , 40 — 01 ־ 0 , 6.6-41 

3 

39 096 

8 

אשלגן 

19 

2.30- 44 ,017 - 43 ,0.77 — 42 ,96-76 -40 

4 

40.08 

03 

סידן 

20 

100 — 45 

1 

45.1 

50 

סקאנדיום 

21 

69-50 ,5-5-4? ,71-3 - 48 ,7.8-47 ,8.5- 46 

5 

47.90 

11 

טיטאן־ 

22 

100 - 51 

1 

5095 

\ 

ואנאדיום 

23 

3.1-54 ,10.4-53 ,81-6—52 .4-9-50 

4 

52 01 

ז 0 

כרום 

24 

100 - 55 

1 

54.93 

ם 1 ג 

מאנגאן 

25 

6.5-54 , 2-56 ־ 90 , 2.8-57 , 58 — 5 ־ 0 

4 

55.85 

?6 

ברזל 

26 

100 — 59 

ג 

58.94 

ס 0 

קובאלט 

27 

58 — 68-1 , 27-2-60 , 61 — 7 ־ 1 , 02 - 3.8 , 0-9-64 

5 

58-69 

?41 

ניקל 

28 

32.0 - 65 , 68.0 — 63 

2 

63.57 

011 

נחושת 

29 | 

0.4- 70 .17-8-68 ,4.0-67 ,27.2 - 66 ,50.4 — 64 

5 

65.38 

20 

אבץ 

30 

38.5 — 71 ,61.5 — 69 

2 

69.72 

03 

גאליום 

31 

6.5-76 .37.1 - 74 ,7.9 — 73 ,27.3 — 73 ,21.2 — 70 

5 

72.69 

ס 0 

גרמניום 

32 

100-75 

1 

74.91 


ארסן 

33 

4 ל - 0.9 , 76 - 9-5 , 7 ל - 8.3 . 78 - 24.0 , 80 - 48.0 , 

82 - 9.3 

6 

78-96 

56 

סלן 

34 

49.4 — 81 ,50.6—79 

2 

79.916 

ז 8 

ברום 

35 

78 - 0-42 , 80 — 2-45 , 82 - 11.79 , 83 ״ 11.79 , 

84 — 50.85 , 16.70-86 

6 

83.7 


קריפטון 

36 

27-3 - 87 , 72.7 — 83 

2 

85-48 

811 

רוביד־יום 

37 

83.4-88 ,6.6 — 87 ,10.0 — 86 

3 

87.03 

51 

סטרונציום 

33 

100-89 

1 

92 ־ 88 

צ 

איטריום 

39 

1.5-06 ,17.0-94 ,22 0- 92 ,11.5 — 91 ,48-0-90 

5 

9122 

21 

זירקון 

40 

93 י־ 100 

1 

92.91 

ל 4 ? 

ני־וביום 

41 

14.2-92 , 94 — 0 10 , 95 — 15.5 , 96 ״ 8 17 , 

9.6-97 , 23.0-98 , ( 100 —ל) 

6 ( 7 ל) 

93.95 

#0 י 

מוליבון 

42 

— 

־ 

- 

־״־ 

— 

43 

,22-101 ,14-100 ,12- 99 ,(?-98) ,5-96 

17- 104 .30- 102 

1? 7) 6 

101.7 


רוהניום 

44 ■ 

100 — 103 

1 

102.91 

81! 

רודיום 

45 

,27.2 - 106 ,22.6- 105 ,9.3 -101 .0.8 - 102 

13.5 - 110 ,26.8 -108 

6 

106.7 

?<1 

פאלאדיוס 

46 

47.5 -109 ,32.5-107 

2 

107.88 

-?8 

כסף 

47 

.15.2 - 111 ,15.6 — 110 ,1-0 - 108 •1.5 -103 

6 0-116 .24-0 - 114 ,14 7 - 113 .22 0 - 112 

8 

112.41 

0<1 

קאדמיום 

48 

95.5—115 ,4.5-113 

2 

114.76 

ח 1 

אינדיום 

49 

,9.1-117 ,15.5-116 ,0.4-115 ,0.8 — 114 ,1.1-112 
,(7- 121) ,28.5-120 ,9.8—119 ,22.5-118 

6.8 — 124 ,5.5-122 

(?11:10 

118.70 

511 

בדיל 

50 

44- 123 ,56 — 121 

2 

121.76 

311 

אנטימון 

51 

9-122 ־ 2 , 6-123 ־ 1 . 4.3-124 , 6.0-125 , 

120 — 0 ־ 19 , ( 127 — ?), 28 ־ 32.8-1 , 130 — 33.1 

(?8) 7 

1 

127.61 

16 

טלור 

62 

127 ״ 100 

1 

126.92 


יוד 

53 

















רשימת האיזוטופים היציבים (המשך) 


האיזוטופים ושיעוריהם ב,!/ 0 


משקל אטומי 


יסוד 

מ" ס 

,27.13 - 129 . 2 30 - 128 ,0.08 - 126 ,0.08 - 124 
.10-31 - 134 ,26.45 - 132 20.67 - 131 ,4.18 —130 

8 79 - 136 

9 

131-3 

x 

כסגון 

54 

133 ־־ 100 

1 


09 

צזיוים 

55 

74.2—138 ,11.1— 137 ,8.9 - 136 ,5-9 - 135 

4 


03 

באריום 

56 

100 -139 

1 

\ \5.: 

03 

לאנתאן 

57 : 

11 - 142 , 89-140 ,(?—138) ,(?-1361 

(?4) 2 


06 

צרירם 

58 1 

100 -141 

1 

140 92 

ז? 

פראסיאודים 

59 

18—146 ,5 — 145 ,30 - 144 ,11 - 143 ,36 - 142 

5 

144.27 


ניאודים 

60 

- 

— 

— 

— 

— 


.5- 150 ,15-149 ,14 - 148 ,17 - 147 ,3 — 144 

20- 154 ,26-152 

7 

150-43 

801 

סאמאריו□ 

62 

49-4-153 ,50.6 —151 

2 

152.0 

£11 

אירופיום 

63 

16 - 160 ,23 - 158 ,17 - 157 ,23 - 156 ,21—155 

5 

1569 

001 

גארוליניום 

64 

159 

1 

159 2 

111 

טרביום 

65 

28 -164 ,25- 163 ,25 — 162 .22-161 

4 

162.46 

% 

דיססרוסיום 

66 

100—165 

1 

- י ׳■ 

ס 0 

הולמיום 

67 

10-170 .30-168 ,24 — 167 ,36- 166 

4 


ז£ 

ארביום 

68 

100 - 169 

1 

1 ^ 286 ^ 1 1 ** י ^ 1388 

!מ , ! 

תוליום 

69 

12- 176 38 - 174 ,17 - 173 .24 —172 ,9 - 171 

5 

173 04 

¥8 

אימרביום 

סד 

100 - 175 

1 

174.99 

11 ־ 1 

לוטציום 

71 

30-180 ,18 — 179 ,28 - 178 ,19 — 177 ,5-176 

5 

1786 


האפניום 

72 

100 - 181 

1 

180.88 

*ז¬ 

טאנטאל 

73 

20.9 - 186 , 30-2 -184 ,17.3 — 183 ,22.6- 182 

4 

183.92 

זו 

וולפראם 

74 

61-8-187 .38.2-185 

2 

186.31 

£6 

ריניום 

75 

,17.4 - 189 ,13.4 — 188 ,0-6 - 187 ,1-0 - 186 
42.5-192 251-190 

6 

190.2 

08 

ארס מיום 

76 

61.5-193 ,38.5-191 

2 

193 1 

ס 1 

איריריום 

77 

,26.6-1% ,35,3 — 195 ,302—194 0.8 -192 

7-2 - 198 

5 

195.23 

?1 

פלטינה 

78 

100 - 197 

1 

197.2 

4.11 

זהב 

79 

010-196 , ( 0.01-197 ?), 198 — 89 ־ 9 , 199 - 16.45 , 
200 — 2377 , 13.67-201 , 202 — 27 29 , 0.006-203 , 

204 - 6.85 

(?9)8 

200.61 


כספיד! 

80 

?0.6-205 ,29.4 — 203 

2 

204.39 

11 ׳ 

מאליום 

81 

,28.03 — 206 ,(? — 20>) .1.52- 204 ,(?-203) 

(? — 210) ,(?-203) ,30.03-208 ,20.40-207 

(?8)4 

207 21 

?11 

עופרת 

32 

100 - 209 

ג 

203,0 

31 

ניסמוט 

83 

100 - 232 

1 

232■ 12 

111 

תוריום 

90 

99.3 - 238 ,0.094 235 , 0.006 — 234 

2 

238.07 

0 

אוראן 

92 


נים ואת סידורם במסלוליהם מסביב לגרעין, וע״י כך גם 
את התכונות הקשורות במבנה העטיפה האלקטרונית, כגון 
הטבע הכימי של האטום וכושר התאגדותו הכימית עם 
אטומים אחרים, וכן קליטת אנרגיה ופליטתה בצורת ספק¬ 
טרום מסויים. כנגד זה אין מספר הניטרונים משפיע על 
הקפה או צורתה של עטיפה זו, אלא על מסת האטום ועל 
מבנה הגרעין ומידת יציבותו (ראדיואקטיוויות!). מכאן 
ההגדרה החדישה והמדוייקת של האיזוטופיות: הא׳ הם 
אטומים בעלי מ״ס אחד ומספרי־מסה ("משקלים אטומיים) 
שונים; לשון אחרת: א׳ מחזיקים בגרעיניהם מספר שווה 
של פרוטונים ומספרים שונים של ניטרונים. 

האיזוטופיות מסבירה את יסודות המבנה של המערכת 


המחזורית ומסלקת את כל הסתירות מבחינת מוקדם ומאוחר 
בשורת היסודות. תורו של יסוד במערכת נקבע ע״י המה״ס 
ולא ע״י המה״א. אמנם, בדרך־כלל מתאים סדר המה״א לסדר 
המה״ס, אולם יש מקרים שהסידור לפי המה״א סוטה מן 
הסידור לפי המה״ס, וזה מחמת מציאות א׳: למשל, בסידור 
הקלאסי היה הכרח להקדים ארגון ( 6 , מ״א 39.88 ) לאשלגן 
(£, מ״א 39.10 ), בניגוד למה״א! אולם, לאמיתו של דבר, 
המה״ס של הוא 18 ושל £ — 19 , אלא ששניהם הם 
תערובות־א׳ ( 40 ^ 18 , 88 ^ 1 8 < 39 ->נ 1 ; והוא הדין לגבי כל הסטיות המדומות 
האחרות שבמערכת. לפעמים איזוטופ מפליאדה אחת שווה 























675 


איזוטופים 


676 


במשקלו האטומי לאחד הא׳ השייכים לפליאדד, אחרת: 
צירוף של מ פרוטונים + ניטרונים שווה במספר־המסה 
לצירוף של מ! פרוטונים + חניטרונים. אעפ״כ אין כל קירבה 
כימית בין האטומים הללו, הנקראים איזוברים (ע״ע). 




איזוטופים ואמובארים 
(ק־־פרוטון, ״-נ־סרון, ס = אלקטרון) 

' 1,1 1 * 1,1 — איווטום־ם. * 1,1 1 * 86 — איזובארים 

ידועים גם מקרים אחדים של זוגות יסודות, שהם שווים 
במה״א ובמה״ם כאחד ("א׳ איזובאריים"), ואעפ״כ הם 
נבדלים זה מזה בהתנהגותם הראדיואקטיווית! למשל: 
אוראן* 2 ואוראן 2 ^ במקרים אלה יש להניח, שהגר¬ 
עינים נבדלים זה מזה ביחסים האנרגטיים שבין הנוקליאו־ 
נים — "איזומריה גרעינית", מעין האיזומריה (ע״ע) של 
מולקולות הנבדלות זו מזו ביחסים שבין האטומים. 

עם הפרדתו של קבוצות־הא׳ למרכיביהן נתחדשה תורת 
פראוט בצורה מתוקנת: הוכח, שכל אטום כשלעצמו ניתן 
להיות מוגדר כצירוף של חלקיקי־יסוד משותפים לכל האטו¬ 
מים, אלא שחלקיקים אלה אינם מסוג אחד, אלא משני 
סוגים — פרוטונים וניטרונים —, שהם כמעט שווים במסות 
שלהם. נמצא, שהמה״א הממשי (ז. א. משקלו של האטום 
הבודד, בניגוד לממוצע הסטאטיסטי של משקל קבוצת- 
אטומים) מובע תמיד במספר שהוא מכפלה שלימה (בקירוב 
מרובה) של משקל הנוקליאון (על הסטיה המועטת משלימות 
מספרית זו מחמת ״פחת־המסה״ של הגרעינים — ע״ע גרעין 
אטומי; ריאקציות גרעיניות), 

ברשימת הא׳ בולטת התופעה, שהאיזוטופיות שכיחה 
הרמז יותר ומספר הא׳ גדול הרבה יותר בתוך היסודות 
בעלי מ״ס זוגי מבתוך היסודות בעלי מ״ס פרדי 1 סיבתה של 
תופעה זו עוד לא הובררה (ע״ע גרעין אטומי). בספקטרים 
של הא׳ מתאשרת ההנחה, שבהתאם לזהותן של עטיפותיהם 
האלקטרוניות אין הבדלים בין צורות קרינתן. אולם מאחר 
שלמסת־הגרעין יש השפעה כלשהי על העברת האלקטרונים 
ממסלול למסלול (ומסה זו נכללת בחישובה של קבועת 
רידברג, ע״ע אטום), אפשר היה לצפות להבדלים דקים 
באורך־הגלים של ספקטרי־הא׳, והבדלים אלה נמצאו בהתאם 
לחישובים. 

הפרדת א , . אין להפריד בין א׳ בדרכי האנאליזה 
הכימית הרגילה, הואיל ואין ביניהם הבדלים איכותיים. לשם 
הפרדתם ובידודם יש לנצל את ההבדלים הכמותיים הדקים 
שבהתנהגותם, הנובעים מהבדלי המסות והמתבטאים בעיקר 
בהבדלי מהירות בתהליכים כימיים או פיסיקאליים. בספק- 
טרוגראפיה של המסות יש משום הפרדה גמורה בין א׳, אלא 
ששיטה זו, שהיא מכוונת לאטומים בודדים, אינה מסוגלת 
להביא לידי ניצולת ניכרת, כשמשתמשים בה באמודמידה 
רגילה שבמעבדה. נסיונות הפרדה נעשו על סמך הבדלי 
המהירות בדיפוזיה (ע״ע) הגאזית, בזיקוק למקוטעים, בנדי¬ 
דת היונים באלקטרוליזה. וכדומה. בשיטות הרגילות של 


המעבדה והטכניקה לא הושגה בדרכים אלו אלא הפרדה 
חלקית בלבד, ז. א. סטיה באחוזי הא׳ בתערובותיהם מאחו־ 
זיהם בתערובתם הטבעית, יוצאת מכלל זה הפרדת הדיטריום 
מן המימן הרגיל, הואיל ובמקרה זה הבדל המסות הוא גדול 
מאד מבחינה יחסית ( 1100% ) והוא מתבטא בהבדלים ניכרים 
בערכים הפיסיקאליים של תולדות שני הא׳ של המימן. ע״י 
הרחבת ממדיהן של שיטות-הפרדה אלו בקני־מידה עצומים 
הושגו הפרדת הא׳ של האורן (ע״ע) ובידוד כמויות ניכרות 
של 235 ס מן התערובת הטבעית שלו עם 238 ס, שבה הוא 
מצוי רק בכמות של 0.7% (ע״ע פצצה אטומית). 

א׳ ראדיואקטיוויים מלאכותיים. מחקר הא׳ 
הגיע לשלב חדש עם גילויין ופיתוחן של השיטות לניפוץ 
גרעיני-אטומים ולהפיכה מלאכותית של יסודות זה לזה(ע״ע 
ראקציות גרעיניות). בדרך זו ניתנים לסינתזה המון א׳ 
חדשים של יסודות טבעיים — סוגי-אטומים, שאינם מצויים 
בטבע. הא׳ המלאכותיים הללו הם כרובם בלתי־יציבים, והם 
מתפרקים מעצמם אגב פליטת קרינות שונות, ז. א. הם 
ראדיואקטיודים, וזוהי סיבת העדרם בטבע. ע״י השימוש 
באנרגיה האטומית (ע״ע) של הערימה האוראנית יצא הייצור 
של הא׳ המלאכותיים מכלל הפיכת אטומים בודדים ונעשה 
סינתזה בקנה־מידה רחב. 

א׳ במחקר הכימי והביולוגי. גילוים של הא׳, 
ואפשרות הכנתם של איזוטופים ראדיואקטיוויים של היסודות 
הרגילים, פתחו דרכים חדשות לפתרונן של בעיות כימיות 
וביוכימיות, שכל שיטות המחקר הקודמות לא יכלו להן. 
השימוש בא׳ לצורכי מחקר נקרא בשם "שיטת־העקבות" 
או "שיטת האטומים המסומנים". שיטה זו מיוסדת על צירופן 
של שתי תכונות־יסוד של הא׳ המלאכותיים: 1 ) הם מתבל¬ 
טים בין האטומים הרגילים ע״י הסטיה במה״א — הנקבעת 
בשיטת הספקטרוגראפיה של המסות — או ע״י פעילות 
קרינתם הראדיואקטיווית, המובחנת ברגישות ששיעורה פי 
כמה רבבות משל האנאליזות הכימיות הדקות ביותר. 2 ) אין 
א׳ בתערובת שלהם נפרדים זה מזה בכל החליפות והתמורות 
הכימיות העוברות על תערובת זו! לפיכך, אם תעורבב 
בחומר מסויים כמות קטנה של מולקולות מאותו חומר, שהן 
מכילות אטום איזוטופי, תלווה תוספת זו את החומר בכל 
גילגוליו הכימיים והפיסיולוגיים ותהא ניכרת בו תמיד; 
עקבותיה לא תטושטשנה אף כשתתערב בעודף עצום של 
כמות־חומר ממינה, ואף לאחר התפרקותה הכימית או לאחר 
הכללתה בחוסר אחר ע״י סינתזה כימית או במהלך חילוף- 
החומרים. 

הראשונים שהשתמשו בשיטת־העקבות באנאליזה כימית 
היו הושי (ע״ע) ופנט (ע״ע), ב 1923 . בדרך זו הצליחו 
למדוד'את מסיסותם של מלחים קשי־תמם ביותר. ע״י הוספת 
קורטוב של 830 או 0 !רו הראדיואקטיוויים לאיזוטופ היציב 
שלהם — העופרת עלה בידם לעקוב אחר טמיעת המלחים 
של מתכת זו ברקמותיו של הצמח החי. באמצעות "מסמנים 
ראדיואקטיוויים" כאלה אפשר למדוד את מהירות הדיפוזיה 
(ע״ע) של מולקולות בינן לבין עצמן — בעיה, ששיטות 
אחרות לא נתנו לה פתרון כלל. 

אולם עיקר חשיבותה של שיטת הא׳ המסמנים הוא במחקר 
הביוכימי. אפשר לומר בלא הגזמה, שהמצאת שימה זו 
והשימוש בה — בעיקר ע״י שינהימר (ע״ע) וריטנברג 
(ע״ע), החל מ 1935 — חוללו מהפכה בהכרת התהליכים של 









677 


איזוטופים — איזומורפיה 


678 


חילוף־החמרים (ע״ע) באורגאניזם החי ובהבנת מהותו של 
חילוף זה. לפי שיטת הפיסיולוגיה הקלאסית, כשחומר מסויים 

נקלט בגוף החי וחומר מסויים 8 נוצר בו, נחשב הדבר 
כהוכחה להפיכת ל 8 , ביחוד כשקיימים יחסים כמותיים 
קבועים בין החומר הנקלט והחומר המיוצר, אבל על צד 
הדיוק אין כאן הוכחה גמורה, שהרי אפשרית גם השפעת־ 
עקיפים מ.^ על יצירת 8 ; כל דרגות־הביניים של התהליך 
מתעלמות מן החקירה הישירה, מאחר שעצם מהותה של 
ה״הטמעה" (ע״ע) מחייב, שהחומר הנקלט "ידמה" לחומר־ 
הגוף עד שלא יכירו בגוף את עקבותיו. רק האטומים 
ה״מסומנים" באיזוטופיות שלהם ניכרים בגוף וניתנים לזיהוי 
בכל מקום שהם מצויים בו. עם השימוש בא׳ ניתנה בפעם 
הראשונה האפשרות למדוד בפועל את המהירות של תהליכי 
חילוף־החומרים ושל תנועת החומרים באורגאניזם החי, את 
הזמן שבין קליטת חומרי־המזון ובין הופעתם בצורת תולדות 
מסויימות באברים וברקמות, ולברר בוודאות — ולא בדרך 
השערות והנחות — את זהותן הכימית של דרגות־הביניים 
ביצירת התולדות הסופיות, כן יש לציין את השימוש בא׳ 
בבירור המכאניזם המסובך של התהליך הביולוגי היסודי — 
הפוטוסינתזה (ע״ע). 

א׳ ברפואה. על־סמך תכונתם של רקמות או אברים 
מסויימים לאגור חומרים מסויימים מחומרי־המזון המוכנסים 
לגוף או מתולדותיהם, ניתנה האפשרות לרכז בשעת־הצורך 
קרינה ראדיואקטיווית באברים או ברקמות אלה ע״י שימוש 
בא׳ ראדיואקטיודים: חומרים מכילים את הא׳ מתנהגים 
מבחינה פיסיולוגית־כימית בחבריהם הרגילים, והם מגיעים 
בגוף לכל מקום שהללו נוהגים להגיע. כבד נעשו נסיונות 
מוצלחים להשפיע בדרך זו על סרטן בלוטת־התריס (ע״ע) 
ע״י טיפול בא׳ מלאכותי ראדיואקטיווי של היוד ולטפל 
במחלות־דם מסויימות, שמקורן במחלות של מוח־העצמות 
(ע״ע), על־ידי האכלת החולה במלחי זרחן ראדיואקטיווי, 
בהתאם לנטיית העצמות לאגור פוספאטים מן המזון. 

; 1942 , 1933 , 4 ?ק 11010 **"/ג ,ן 5101 ^ ./ 1 ,י .ע 

; 1947 ,ץ^ 10 ס 31 מיו £/ 01:111 ס 1 111111 , 11 ־ 1 חז 0 \ 1 . 0 . 4 ? 

. 1949 , 7 111001 €.'! — שווה, — צורה),שוויון 
בצורה או במבנה. 1 ) בתורת־ההיגיון ובמאתימא־ 

טיקה רואים שתי מערכות של אברים כ״איזומורפיות לגבי 
שני יחסים ידועים" כשקיימת התאמה חד־חד־ערכית בין 
אבריהן באופן שכל פעם, שאחד מיחסים אלה קיים בין 
שני אברים במערכה האחת קיים היחס השני בין האברים 
המותאמים להם במערכה השניה. הפסיכולוגיה של התבנית 
מדברת על איזומורפיזם בין שדות מסויימים במוח ובין 
תוכן־התודעה. 

2 ) בקריסטאלוגראפיה ובכימיה — התופעה, שחומרים 
שונים (עפ״ר מלחים), למרות ההבדלים שבהרכבם הכימי, 
מתגבשים בגבישים שווים~או דומים מאד זה לזה— בתכו¬¬ 
נותיהם הקריסטאלוגראפיות, הן המורכולוגיות הן הפיסיקא' 
ליות. גי־ליסק (ע״ע) מצא ראשונה ( 1812 ), שאלום אשלגנ 
ואלום אמוני מתגבשים ביחד בלא שתשתנה צורת גבישיהם. 
ב 1819 נחקרה תופעה זו ע״י מיטשרליך (ע״ע) בפוספא־ 
טים ובארסניאטים ( 2 0 מ., 0 ? 2 מ£ ו 0 .מ., 90 ^מ£). מיט־ 


שרליך טבע את השם א׳ והסביר את התופעה כתוצאה מן 
האנאלוגיה שבמבנה הכימי של שני סוגי המלחים הללו. 
הא׳ היא תופעה שכיחה מאד, אולם רק חקירת הגבישים 
באמצעות קרני־רגטגן בעשרות השנים האחרונות איפשרה 
את הגדרתה המתייקת ואת הבנת סיבותיה. כיום קוראים 
איזומורפיים לגופים גבישיים, שסריגיהם בנויים לפי אותה 
תכנית־מבנה אטומארית (ע״ע גביש). מבנה הסריג נקבע 
בראש וראשונה ע״י יחסי־הגודל בין היונים (או האטומים) 
השונים המרכיבים אותם, ולא ע״י תכונותיהם הכימיות. 
לפי זה מופיעים יחסי א׳ בין אותם הגופים, שבהם יחסי־ 
הגודל של היונים דומים זה לזה (ע״ע יונים). אם שני מלחים 
איזומורפיים דומים זה לזה לא רק ביחסי־הגודל שבין אניון 
לקאסיון, אלא גם בגודלם המוחלט של היונים המקבילים, 
הם עלולים להתגבש יחד בסריג אחד וליצור גבישים אחידים 
מבחינת צורתם. גבישים כאלה נקראים גבישים מעו¬ 
רבים והופעתם שכיחהמאד; בפועל הם רוב המינראלים 
ומספר מרובה של חומרים מלאכותיים. קו אופייני לגבישים 
המעורבים הוא מה שהאניונים (או הקאטיונים) של הגוף 
האחד מחליפים את האניונים (או הקאטיונים) של הגוף השני 
ללא יחם סטכיזימטרי, והם מחולקים במקומות המתאימים 
של הסריג בלא חוק מסויים. דוגמה לכך יכולים לשמש שני 
המינראלים האיזומורפיים: 

פ־ךסטריט ( 16 נז 616 ז 0 ' 1 ) 0 4 ו 8 5 8 ?ג 

פאיאליט ( 31116 ץ 3 '?) , 62810 ־ 1 

היונים ++ 16 , ++ 18 ג דומים זה לזה בגודלם: הראדיום־ 
שבפועל של ־ 4 ־ 4 ^ז הוא. 0.784 ושל ++ 6 ?—. 4 0.83 . על כן 
מייצגים שני המינראלים האמורים את גופי הגבול של שורה 
רציפה של מינראלים איזומורפיים, שהרכבם: 810 4 ־ 61 ־ן , 1318 - 
שורת האוליוינים(ע״ע). בהרכב זה היחס §זג: 6 ? הוא בלתי־ 
קבוע ובלתי-סטכיומטרי, ואילו היחס 

ן 6 +4 ־?+ + ״״*ג]: ף= 510 ] 

נשאר קבוע וערכו 1:2 , הג־סיון מראה, שבתרכבות פשוטות 
יכול בדרך כלל יזין אחד למלא מבחינה איזומורפית את 
מקומו של יון אחר, אם הפרש־הגודל בין יוינים אלה 
אינו עולה על 10 — 15 אחוז. 

המקרים הפשוטים ביותר של יחסים איזומורפיים מופיעים 
בין חומרים, שבהם מתחלפים יונים קרובים זה לזר, גם 
בתכונותיהם הכימיות, כגון יונים של יסודות, שהם בטור 
אחד של המערכת המחזורית; איזומורפיים הם, למשל, 
הפלואורידים של כל המתכות האלקאליות, וכנגדם כל 
ההאלוגנידים של הנתרן: 

,־? 08 ,־? נ 81 ,־?£ ,־? 3 ^ ,־? 11 

31 א ,- 1301 * 1 , 1301 * 1 ,־? 1 X 3 

לעומת זה ההפרשים המוחלטים שבין גודלי היונים של 
המתכות האלקאליות השונות הם גדולים במידה מספקת, 
כדי למנוע את התהוותם של גבישים מעורבים בין מלחים 
אלה, לכל הפחות. בטמפראטורות רגילות. 

דמיון כימי בין היונים המתחלפים אינו הכרחי לקיומם 
של גבישים איזומורפיים. יש גבישים איזומורפיים שבהם 
מתחלפים יונים שונים מבחינה כימית, אך שווים בערכויותיהם. 
בכלל קבוצה זו - שורת האוליוין, שהוזכרה למעלה. דוגמה 



679 


איזומורפיח — איזומריח 


680 


קלאסית לקבוצה זו הם הקארבוגאטים הרומבלהלריים. 
שהמינראלים האיזומורפיים שלהם ערוכים בלוח הבא: 


יחם הצירים 
הקריסטאלוגרפיים 

0 : 3 

זווית 

הרומבוהדרון 

ראדיום 

הקאטיון 

0 

ב.^ 

מי נ ר א ל 

1 :0.854 

101 0 55' 

1.08 

, 1 £ 00 ג 

קאלציט, 

1 : 0.818 

102 0 50' 

0.91 

21100 3 

רודוכריזיט, 

1 ; 0.814 

׳ 0 

05 103 

0.83 

6003 ־ 1 

הידריט, 

1 :0.804 

103 0 30' 

0.83 

511100, 

סמיתוניט, 

1 :0.811 

03 0 20 נ 

0.78 

0300, 

מאגנזיט, 


כל המינראלים הללו מתגבשים במערכת הרומבויהךרית־ 
ההולוהדרית ותכנית־בגיינם שווה, הדמיון בגודל הקאטיונים 
המתחלפים מספיק כדי לאפשר מידה רחבה של גבישים 
מעורבים: אך תכונה זו עדיין היא מצומצמת: כלומר, החלפת 
היונים בין המינראלים השונים אפשרית רק עד כדי אחוז 
מסויים. 

החלפות איזומורפיות מתרחשות אפילו בין יונים בעי 1 י 
ערבויות שונות, כשהיונים דומים זה לזה בגודלם וכשסכום 
הערבויות של שני זוגות היונים המתחלפים נשאר שווה. כך 
מתחלפים היונים: 

( 1.08 ) ++ 03 £ ( 0.98 ) י־ •ע! 

( 1.43 ) + + 83 ( 1.33 ) + + י* 

( 0.57 ) + + + 1 ^ £ ( 0.38 ) ++ 81 

החלפה מסוג זה מופיעה למשל בקבוצת הפלגיוקלזים (ע"ע), 
היוצרים שורה רצופה של גבישים מעורבים .קין שגי גופי 
הגבול: 

אלביט , 151 3 0 ^ 3 א, 

אנאורתיט 1 2 81 5 0 8 ^ 03 . 

יש גם החלפות איזומורפיות, שבהן משתנה מספר האטומים; 
בהרבה סיליקאטים אנו מוצאים החלפות כגון: 

0 י; * 8 
011 נד 

ובמינראלים אחרים, כגון בקבוצת האלומים (ע״ע), מתחלפת 
הקבוצה 4 מןו! ביון של מתכת אלקאלית. בכל המקרים 
הללו עלול הסריג לקלוט מספר אטומים נוספים, בלא שתכנית 
הבניין תיפגע ביסודה. 

במולקולות מסובכות מאד, כגון בסיליקאטים מסויימים׳ 
אפשרית החלפה איזוימורפית אפילו בין קבוצות של אטומים, 
שבפועל אין ביניהן שום דמיון, דוגמה לכך הם הזאז׳ליטים 
(ע״ע), שבגבישיהם ניתנים מי־הגיבוש להתחלף בפחמימנים, 
כגון בנזול, בלא שייפגע מבנה הגביש, במקרים אלה נקבעת 
תכנית־הבניין של הסריג ע״י אותו חלק של המולקולה, 
שאינו משתנה בהחלפה: יותר שחלק זה מורכב, יותר מרובות 
הן האפשרויות להחלפות איזומוירפיות בשאר חלקי המולקולה. 

השינויים הקטנים, שכל החלפה איזוימורפית גורמת להם 
בסריג הקריסטאלוגראפי, הן בממדיו הן בזוויותיו (פרט 
לגבישים של המערכת האיזומטרית), נקראים השפעות 
מורפורטרופיות (השווה הלוח המובא למעלה, טור 
רביעי וחמישי). שינויים כאלה חלים בכל השורות האיזומור׳ 
פיות, ובהם משתקפים גם גבולותיהן של האפשרויות האי־ 


זומורפיות. אם ננסה להכניס לסריג מסויים יון גדול מדי 
או קטן מדי, מתערער עקרון הבניין של הסריג: רק סריג 
בנוי לפי תכנית אחרת עלול לקלוט יון חדש כזה. 

הא׳ היא כיום אחד מן המושגים המרכזיים בתורת מבנה 
החומר, וכן נודעת לה חשיבות מרובה בתולדות החקר הכימי 
והטכנולוגי. על יסוד הא׳ שבין , 86,0 ובין התחמוצת הירוקה 
של הכחים בא ברצליוס לכלל הנוסחה האנאלוגית 03 * 01 , 
וכך קבע את המשקל האטומי של הכרום. ע״י ברצליוס 
נעשתה הא׳ אחת מן השיטות לקביעת משקלים אטומיים, 
שעליהן יסד את לוח המשקלים האטומיים, שהוציא ב 1826 . 
ע״פ שיטה זו תיקן דימא בשנת 1837 את המשקל האטוימי 
של הכסף, שנחשב עד אז בטעות ל 216 , והעמידו על ערכו 
הנכון( 108 ), לפי שיטה זו גילה רלסקו*( 1105006 ) בשנת 1868 
את הוואנאדיום האלמנטארי, שהוחלף עד אז בתחמוצת אחת 
של יסוד זה עצמו. 

כן מרובה חשיבותה של הא׳ בחקר הגיאויכימי, כגון 
בבירור חלוקת היסודות השונים בין החומרים. שמהם בנוי 
הקרום של כדור־הארץ; למשל, היסוד טיטאן הוא מן היסודות 
הנפוצים ביותר, אך הוא משמש מרכיב רק במספר מצומצם 
של מינראלים עצמאיים; עפ״ר הוא נמצא במינראלים כממלא־ 
מקום איזוימורפי של היסודות סיליציום ואלומיניום, ששניהם 
שכיחים ממנו וקרובים לו בגודל האטום. היסוד גרמאניום 
אינו מרכיב, עד כמה שידיעתנו מגעת. שום מינראל עצמאי, 
אלא הוא מרוכז כולו כממלא־מקום איזומורפי של הסיליציום 
בתוך הסיליקאטים. מקום חשוב יש לא׳ גם בתחום הטכנו¬ 
לוגיה של הגופים המתכתיים ושל האלמתכות. עליה מיוסדות 
שיטות להפרדת היסודות השונים מתוך התרככות הטבעיות 
המסובכות (מתכות, מלחים ועוד), ועליה מיוסדת במידה 
מרובה גם הכנתם של חומרים מורכבים מלאכותיים (ע״ע 
מטלורגיה). י. ב, 

איחימריה (יוו׳ ? 00 " — שווה, — חלק, מידה), 

בכימיה — מציאותם של חומרים שונים, שהם 
שווים בהרכבם האנאליטי ובמשקלם המולקולארי. הא׳ היא 
מקור רבגוניותה של הכימיה האורגאנית והיא המעוררת 
את הבעיה של המבנה הכימי. — בראשיתה של הכימיה 
האנאליטית (תחילת המאה הי״ט) נתקבל כמושכל ראשון 
העקרון, שההרכב האנאליטי (באחוזים של היסודות המר־ 
ני בים) מגדיר כל תרכובת הגדרה חד־משמעית. עקרון זה 
התחיל מתערער עם גילויו של הבוטילן, שבו יחס המימן 
לפחמן הוא כיחסם באתילן, ואעפ״ב הל חומרים שונים 
לחלוטין. מכאן הסיק פאראלי ב 1824 את המסקנה, שתיתכן 
"מציאותם של חומרים, שהם מורכבים מאותם היסודות 
ובאותם היחסים, אך נבדלים זה מזה בתכונותיהם". אמנם 
במקרה הנידון שני החומרים נבדלים זה מזה במספר הא¬ 
טומים שבמולקולה ( 4 0 8 ס כנגד 4 מ, 0 ), ויחסם זה לזה הוא 
יחס של פולימוץה (ע״ע). אולם פאראדי עמד גם על המקרה 
הראשון של א׳ ממש, שנמצא אז: ציאנאט־הכסף (הוכן 
ע״י ליביג, 1823 , וע״י גי־ליסאק, 1824 ) וכסף־רועם (הוכן 
ע״י ויהלר, 1824 ), ששניהם מיוצגים — מבחינת האחוזים 
של הכסף, הפחמן, החנקן והחמצן שבהם — ע״י הנוסחה 
0 ז\[ 4 8 0 , אלא שבאותה שעה לא היה קל לברר, אם שתי 
התךפבות הללו הן בעלות משקל מולקולארי שווה. א׳ ברורה 
ומוכחת נתגלתה לראשונה ע״י ויהלר ( 1828 ) בסינתזה 





681 


איזומריה 


682 


המפורסמת של השתנה ( 1 ) מציאנאט־האמוניום ( 11 ), שני¬ 
סוחה בסמליה של הכימיה החדישה הוא: 

. 0 זמ-ס—ןז.מ א ־ 0-0 ־ ־^[ 01 4 ז] 

וו 

ס 

. 1 . 11 
במקרה זה המולקולות של שתי התרכבות, שהן שונות זו 
מזו בכל תכונותיהן, מורכבות מאותם מספרים של אטומי 
פחמן, חמצן, חנקן ומימן ( 0 4 ,.ן רביעוני + שניוני. 


"מס 

3 מ 0 ' 


מס ., 

0 03 )€(מ 0 ) 0 כ 3 מ ) 

xxx דג ^. 


3 מ 0 3 מ 0 

"מס. סס. 0:0 3 מ 0 ■י- ,מס . ..(מ 0 ) 0 . 0 ;: 0 3 מ 0 

׳׳־׳ ,מס "-׳• "מס 


xxx מחג . 


(משוערך 




685 


איזומריה — איזוסטזה 


686 


5 ) איזובוטאנול ראשוני ( XXX^X ) וכוהל בוטילי שלי- 
שוני ( 0 ^ נראים כשלעצמם כאיזומרים סטאטיים. אולם 
בהפעלת חומר מחמצן על,^ x בתמיסתו בחומצה גפריתנית 
מרוכזת מתקבלת החומצה האיזובוטירית (ס^, המעידה 
על הפיכת ,^ x ל xxx^x . במקרה זה ברור גם המכאניזם 
של האיזומריזאציה — יסודה בתהליך הפיך של נטילת־מים 
והוספת־מים בשני הכהלים הנידונים; 

03 3 03 3 

1 - 0 ״ 3 + ״ 03 = 0 :נ י ״מס.( 011 ) 0 ג 

י 2 2 ,מס י 3 י 1 "מס 


X0. 


מססס.מס 


"מס 


"מס 


03.03 2 .03 



X00 


XXX^X. 


בניגוד לכימיה האורגאנית היתד. הכימיה האנאורגאנית 
הקלאסית דלה במקרי א׳, וזה מחמת מיעוט נטייתם של 
האטומים של רוב היסודות להתקשר בינם לבין עצמם קשר 
?!ושרתי. בתרכבות קו־נאלגטיות פשוטות ובמלחים פשוטים 
ממצה נוסחת־מבנה אחת עפ״ר את כל האפשרויות הגלומות 
בנוסחת־סיכום מסויימת. דוגמות של א׳ בשטח זה הן; 
ניקךאמיד ( 03 ^ וחומצה תת־חנקית ( 0111 ^; שתי שורות 
של אסטוים של החומצה הגפריתית ( ז \^,^ x ועס^, שמעי¬ 
דות על קיומן של שתי צורות איזומריות של החומצה 
(^עמ x ו 31 \ 0 ^, אלא שהללו נמצאות במצב של שיווי- 
משקל הדדי ושייכות לטלטומרןה (ע״ע). 




003, 

0=5 < 

״ 003 

3 2 *ז 

0 2 * 

11 

0,5 < £ 

03 י 

03 

0=5 < 

03 

x0^0 ו 

X0^0 

X0\0 ^ז 

סעסג 

״ 03 

'י > 0,5 
״ 03 2 

03 —זי 1 

11 

03 -ץנ 



0 ו 0 צ 

X0^^0 


שדה נרחב של א׳ בכימיה אנאורגאנית נתגלה עם פיתוח 
התרכבות הקומפלכסיות (הקואוךדינאסיויות) ע״י יךבר 
(ע״ע). כאן הא׳ נובעת מן האפשרות, שהקבוצות השונות, 
במולקולה תימצאנה בקשר ישיר עם האטום המרכזי("בס¬ 
פירה הפנימית") או בקשר יונ^ני ("בספירה החיצונית") 
למשל: ידועים שלושה כלורידי־כרום, שנוסחתם היא 
01 3 .63 2 0 ז 0 ; אולם רק האחד מהם מכיל 3 ילני כלור, 
שמושקעים ע״י מלחי־כסף ( 0¥31 ^, ואילו מן השני ניתנים 
להשקעה ישירה רק שני אטומי־כלור ( 03 ^, ומן השלישי־— 
רק אחד ( 03 ^; ומכאן נוסחותיהם: 


01 




ז 0 

5 ץ 2 ח 0 ) 

01 2 .3 2 0 

6 ( 2 ״ 0 ) " 

0! 2 


01.23 2 0 


,(־ 03 ) 


ז 0 


. 0 

כיוצא בזה, קיימות שתי תרכבות קומפלכם־ות של פלאטין- 
אמין־סולפאט, 2 (מ 0 ) 30 4 . 4 ( 3 3 זז) 1 ? : האחת היא בסים 
חזק, וקבוצת־הסולפאט שבה אינה מושקעת ע״י מלחי 
באריום; השניה היא מלח סולפאטי רגיל. לפיכך יש לראותן 
כא׳ לפי הנוסחות 01 ו 111 ; 


2 .( 103 [ 4 ( 3 3 א) 1 ? ( 50 4 ) ] 50 4 [ 4 ( : 8 ז?) 1 ? ,( 00 ) ] 

. 01 . 011 

בשורת המלחים הקומפלכסיים מרובים גם מקרים של 
סטראואיזומריה (ע״ע סטראוכימיה), ומהם יש מלווים פעי¬ 
לות אופטית(ע״ע), על א׳ אלקטרונית או יונית ע״ע ךזונ(צןת 
על א׳ במבנה גרעיני האטומים ע״ע איזוטופים. 

171 ) 1 > 1 > 11 <ז 07 ' 1 17111 > ! 1601 < 7 ץ 3 ,סס] 5 ת 3 ז 0 .\ 1 .(—מש׳\נ 0 . 4 ? . 11 

. 1928 , 

י. ל. 

איז 1 נצ 1 ( 150020 , מלאט׳ 800605 ), נהר בצפון־מזרחה 
של איטליה. אורכו 136 ק״מ< מקורותיו באלפים 
היוליים, בעמק טרנטה ( 6013 ־ 11 ׳ ¥31 ). נשפך בדלתה ביצתית 
לתוך מפרץ־טריסטה. במלחמת־העולם הראשונה שימש קו־ 
חזית עיקרי בין' איטליה ואוסטריה. 

איז 1 םטןה (ירו' ; 0 ז> 1 — שווה, — מעמד, מצב), 

בגיאולוגיה — שיווי־המשקל ההידרוסטאטי בין 
גושי־החומר של חלקי קרום־הארץ—שיווי־משקל שקובע את 
גובה־היבשות ואת עומק־הימים. קרום־הארץ, שעוביו מתחת 
לפני־היבשות מגיע ל 40 ק״מ ומעלה, הוא בחלקיו העליון 
איזור של תרכבות מוצקות של סיליציום ואלומיניום — סיאל 
( 8131 ) שמשקלו הסגולי הממוצע הוא 2.7 , ובחלקו התח־ 
תון — איזור, שעיקרו תרכבות של סיליציום ומאגנזיום — 
סימא( 81033 ) — ומשקלו הסגולי הממוצע הוא 2.9 . הסימא 
נמצא במצב מותך, נוזל למחצה, ועל־כן קרום־הסיאל צף 
עליו בהתאם לעקרון ארכימדם (ע״ע, וע״ע הידרומכניקה). 
שורשיו של קרום־הסיאל מתחת ליבשות טובלים עמוק 
בנתכודהסימא; לעומת זה, מתחת לאוקיינוסים קרום הסיאל 
הוא דק או נעדר, ולא עוד אלא שהחומר הלוחץ על שטחי־ 
האוקיינוסים מלמעלה (מים) משקלו הסגולי 1 , וכתוצאה 
מזה — הסיאל שמתחת לימים אינו טובל עמוק בתוך הסימא. 
מטעם זה בסיס הסיאל אינו בעל צורת מישטח שטוח (או על 
צד הדיוק: כדורי), אלא הוא מתקער מתחת ליבשות ומתקמר 
מתחת לימים, עד שנוצר שיווי־משקל איזוסטאטי בין שטחי 
הים והיבשה הסמוכים, כפי שהוכח על־ידי מדידות גיאו־ 
פיסיקאליות (הטיית־אנך, תנודות־מטוטלת). כל שינוי 
בגובה־היבשות (או בעומק־הימים) גורר אחריו את עירעורו 
של שיווי־המשקל האיזוסטאטי. למעשה -קיים תהליך מתמיד 
של שינויים איזוסטאטיים מודרגים, ורק מתקופה לתקופה 
מתערער שיווי־המשקל פתאום עד כדי תמוטה. התהליכים 
האיזוסטאטיים הם הגורמים להפעלתם של הרבה כוחות 
גיאולוגיים. למשל: החישוף המתמיד של פני־הארץ צריך 
היה, לכאורה, להביא לידי שיטוחם ולידי שיתוק מודרג של 
תהליכי הארוזיה והסדימנטציה (ע״ע) על פני־הארץ. אבל 
למעשה, מפני כוחות הא׳, מקילה כל פריקת חומרים מעל 


X0110 /י 


X0^X. 





687 


איזופכזזד! — איזותרמה 


688 


פני־היבשה (מן הסיאל) את הלחץ, שקרום־הארץ לוחץ על איזזפרן ( 6 ת 6 זק 50 נ), 0598 , 2 ־מתיל־ 3,1 ־בוטאדיאן (ע״ע 

הסימא שבאותו איזור, ולעומת זה מגברת שקיעת החומרים אולפינים), פחמימן לא־רווי בעל שני קשרים 

הפרוקים בימים הקרובים את ה ,ל ח ץ בשטחי - הימים ע ל כפולים צמודים׳ 09 2 = 09 — 0 = ב 09 ; נוזל מחוסר־צבע, 
הסימא! לפיכך זורמים חומרי־הסימא משטחי-הימים אל 09 3 

מתחת ליבשה ומפני מש יז לם הםגולי הגבוה הם חוזרים רותח ב ־ 37 , ריחו לא־נעים. מתקבל בזיקוק יבש של צמג 
ומרימים אותה. כנגד הפסד של 1,000 מ׳ בגובה־היבשד׳ (ע״ע) וגם של לימונן או שמן טרפנטין. בשיטות הטכניות 

מחמת חישוף־הסיאל חוזרת היבשה ומוגבהת כדי 930 מ> להכנת א׳ סינתטי משמשים כחומרי־גלם כוהל איזואמילי, 

( 1000x2.7:2.9 )! כלומר, ההפסד מתבטא למעשה יהנמכת " או אצטון ואצטילן. — השלד הפחמני של הא׳ מונח ביסוד 
היבשה ב 70 מ ' בלבד • ק צת חו? ' רים רואים בזה םיוע לדעה ׳ המבנה הפולימרי של הצמג הטבעי! הוא בנוי מן החטיבות 

שהאוקיינוסים והיבשות הגדילים היו ק י ימים בעיקרם במש י - , 09-09 = 09 2 -0 _ כשהן קשורות זו בזו ונעשות 

כל התקופות הגיאולוגיות. 1 

התהליכים האיזוסטאטיים מביאים לידי ״תמורות אוסט־ 3 

טיות" (ע״ע) כלומר, לשינוי פני־הימים. למשל, בתקופת שרשרות ארוכות. השלד הפחמני של א׳ מצוי במספר גדול 
הפליסטוקן (תקופת־הקרח) ואחריה נצטברו כמויות כבירות של תרכבות טבעיות, ובכללן תרכבות בעלות פונקציות 
של מים קפואים (קרח) באיזורי־הצפון וכיסו שטחים גדולים ביולוגיות חשובות: בטרפנים (ע״ע), בשמנים אתריים (ע״ע) 
מיבשות אירופה,הצפונית והמרכזית ואמריקה הצפונית, ע״י וקמפורים (ע״ע), בפיטול שבכלורופיל (ע״ע), בקרוטינים 
כך הוגבר במידה מרובה לחצו של קרום־הארץ באיזורים (ע״ע) גבויטמינים (ע״ע) \ ,£ ו£. בדרך הפולימריזציה 
אלה, ולעומת זה נתמעט הלחץ באוקיינוסים, שמהם התנדפו ,(ע״ע) אפשר להכין מא׳ חומר גמיש, שהוא דומה בתכונותיו 
אותן כמויות־המים. על־כן שקעו היבשות הצפוניות והוצפר לצמג הטבעי! אולם מפני מחירו היקר של א׳ עדיין לא 
חופיהן, ולעומת זה נתרוממו היבשות בדרום! שוניות־האל־ הוכשר לשימוש בתעשיית הצמג הסינתטי. 
מוגים של האיזורים הטרופיים נמשכו אך הן על־כורחן למטה 
וירדו ביחד עם שקיעתם של פני־הים. 
עם השינויים שחלו אחר המסת הקרח 
ועם התמעטותו של לחץ־הקרום, הת¬ 
חילו היבשות הצפוניות מתרוממות 
והדרומיות שוקעות. מעריכים, שמסוף 
תקופת־הקרח נתרומם האיזור הסקאב־ 
דינאווי כדי 300 מ׳, ועדיין עתיד הוא 
להתרומם כדי 200 מ׳ נוספים! והיפוכו 
באיזורים הדרומיים, שבהם ניכרת 
שקיעה של חופי-יבשות ואיים נמוכים מבנה קליפת־הארץ(להסברת האיזוסטאזה) 

אף נעלמים בהם, בעוד ששוניות־האלמוגים הוכרחו להתרומם איזזציאניד, ע״ע ציאן. 
לפי הגובה המשתנה של פני־הים. — דוגמה חשובה אחרת 

של תהליכים ממין זה היא הסדימנטאציה׳ ד ׳ עבה עד מאד איז׳זרה (״ 18110 ),שבס פיני, קרוב מבחינה גזעית לקא־ 

בגיאוסינקלינות (ע״ע) ומגעת לעתים קרובות כדי כמה אלפי י * דילים, שהתגורר לפנים בסביבות לנינגראד (השבט 

מטרים בעובי, כגון בשכבות מתקופת קאי־ביו המכילות פחם • נקרא גם' אינגרים, אינגריקוטים). על שמו נקרא נהר א׳ 

דבר זה מסתבר ע״י שקיעה מתמדת של שטח גיאיסינקליני (אינגרה), שמשתפך אל שמאלו של נהר נוה. השבט א׳ עסק 

כתוצאה של הכבדה ע״י המשקעים וע״י התרוממותו של הגוש בייצור חלקי ספינות. הישוב א׳ נתפרסם בקרבות בין הרוסים 

היבשתי. - תנאים דומים קיימים בבקיעים טקטי ניים ׳ שא ד והשוודים ( 1702 ־ 1740 ). בתקופת שלטון השוודים בסביבת 

הם מתעמקים באופז מתמיד תחת הלח ז של המש ק עים המצ ־ לנינגראד, נקרא חבל־מושבו של שבט זה בשם אינגרמאג־ 

טברים. בארץ־ישראל משמש דוגמה לכך עמק־קישיו ־ עמיד לאנד, וב 1719-1706 נקרא כך פלך, שכלל את כל־ רוסיה 

י זרעאל ~~׳ שהוא ממולא עד לעומ? גדול 500 מ ' ויותר) הצפונית-מערבית. 

בחומרי־סחף, וניכר בסידורם שהמילוי היה מודרג, תוך 

שקיעה מתמדת של העמק• איזזתיזציאנט, ע״ע עמן־חרדל. 

מ. א. 

אחיחרטה ( 1 מזשו 15011 , יוו׳ — שוודדחום), 1 ) במטאורד 
אץ׳ןםלן (ברום׳: א:> 68 >ו< 8 ), עיר־הבירה של הרפובליקה ' לוגיה - קו במפה מטאורולוגית, העובר דרך נקודות 

האוטונומית הסובייטית אודמורט (ע״ע) שבמזרחה שהטמפראטורות שלהן שוות. 2 ) בפיסיקה — תהליכים המת־ 

של רוסיה האירופית. שוכנת על נהר איד, היובל של רחשים בטמפראטורה קבועה נקראים איזותרמיים. בתרמו־ 

נהר קאמה. מספר תושביה כ 175,000 ( 1939 ), יש בה בתי ' דינמיקה (ע״ע) משמש המונח ביחוד לציון שינויים של בפח 

חרושת לתחמושת ולמכונות, מפעל־יציקה של פלדה (נוסי ולחץ בגאז, שבהם ניתנת אפשרות לחום המופק לצאת מכלל 

ב 1807 ) ומנסרות. כן מייצרים בה לבנים, קמח ושלי• התהליך (ע״ע אדיאבטי). על תהליכים מסוג זה חל עקרון 

בדל־סריוט (ע״ע). הרישום הדיאגראמאטי של שינויי־הנפח 
איזז^חפנזל׳ ע״ע 5 חלים> כנגד שינויי־הלתץ בתנאים הללו נותן את העקומה האיזו־ 






689 


איזותרמה — איזידור מסגיליד! 


690 



הציור טראה, שעם ריבוי הלחץ האד'אבאטה טתרומטת מעל להי&רבולד, 
של האי, ואילו עם התטעטותו של הלחץ היא יורדת לטטה ממנה 

תרמית (הא׳). צורתה בכל המקרים, שבהם יש תוקף לעקרון 
בויל־פריוט, היא צורת היפרבולה ישרת־זווית. 

איזטם 1 , מלך חרייב, בתחילת הספירה הנוצרית; אביה 
של הילני המלכה, שנישאה לאחיה מונבז הראשון 
מחדייב. בניה היו מונבז השני ואיזטם השני (ע״ע). מונבז 
בנו, שמלך אחריו, הכין לו ולהילני מערת־קברים — 
המערה הידועה בשם "קברות המלכים" (היהודים קוראים 
לה "מערת כלבא שבוע") שמצפון לירושלים. 

. 173 , 172 — 169 , 4 , 111 , 0050/110/110 ,ז£י! 501111 

איזטם 11 , מלך חדייב (לערך 35 — 60 לסד,"נ): שמובמדרש: 

זוטום (ב״ר, פמ״ו). בנערותו נשלח ע״י אביו לחצר 
המלך של מישן אבי־נרגל (אבנריגוס) ושם נתחנך. נשא את 
סמכוס או סימכו (שמחה), בתו של מלך זה, לאשה וישב 
בעיר חרן, שאביו מינה אותו למושל בתוכה. בהשתדלותה 
של הילני קיבל א׳ את מלכות־חדייב, אע״פ שהיה הצעיר 
שבאחים. עוד כשישב במישן דבק, כאמו הילני, בדת־ישראל, 
וכשפרץ רעב בא״י, הושיטו הוא ואמו עזרה מרובה לרעבים.• 
את חמשת בניו שלח א׳ לירושלים "כדי שילמדו שם בדיוק 
את לשון־אבותינו ואת מוסרנו" (קדמוניות, כ׳, ב/ ו׳! שם, 
שם, ג/ ד׳). התגיירותו עוררה תסיסה כנגדו בחדייב ומת¬ 
נגדיו, ששאפו להרחיקו מן המלוכה, קראו לעזרה את אביה 
מלך־ערב. לאחר כישלון עראי הצליח א׳ להשתלט על 
מתנגדיו מבית והכה את אביה, שאיבך את עצמו לדעת 
כשעמד לנפול בשבי. — מדיניותו החיצונית של א׳ היתד, 
בדרך כלל זהירה והיתה מכוונת לשמור על עצמאותה של 
חדייב. א׳ השתדל שלא להיגרר לתוך מלחמות בין המעצמות 
הגדולות: מדינת־הפרתים, שא׳ היה נתון למרותה העליונה, 
ומלכות רומי. כך נהג א׳ כשורדנם מלך הפרתים, בן 
ארטבנוס 11 ( 11 — 40 לסה״ג), דרש ממנו להשתתף במלחמה 
ברומי. ורדנס איים על א׳ במלחמה, אולם נרצח קודם שהס¬ 
פיק לבצע את איומו. עוד פעם היה א׳ בסכנה, כשפנו גדולי- 
חדייב אל וולוגסס 1 , מלך הפרתים, וביקשו ממנו, שימליך 
עליהם מלך חדש. וללרגסס התכונן להילחם בא׳, אך הוכרח 
לוותר על המלחמה בגלל התנפלותם של הסאקים והדאים על 


מדינתו. א׳ הניח אחריו 48 בנים ובנות. אולם את הכסא הוריש 
לאחיו, מונבז 11 . כשנודע הדבר להילני, שישבה בירושלים, 
מיהרה לחזור לחדייב, ושם מתה לאחר זמן קצר. מונבז העביד 
את עצמות אחיו ואמו לירושלים וקבר אותן במאוזוליאון 
המפורסם, שבנתה הילני צפונית לירושלים ושנקרא כיום 
"קברות המלכים" (או "מערת כלבא שבוע" בפי היהודים). 
במלחמת היהודים ברומים בשנת 70 לסה״ג נלחמו כמה מבני 
א׳ על צדם של היהודים והושמו בכבלים לאחר שנכנעו, 

קדמוניות כ׳, 95 — 17 §§! מ. כהן, קברי המלכים! י. קלוזנר, 

היסטוריה ישראלית, / 11 (תרפ״ה), 32 — 36 ! 31£5 ״ 0 ^ ,"ססגז׳ 

0511 ( ? 7,0110110 1 <ז 1 05 ) 011 ע 1105 . 00x11 ,־ X^1, 135; 81)61) 1X1 

. 173 , 172 — 169 , 111-1 , 0/111511 

א. ש. 

איזידויתם -— 101115 ) 151 — ( 385 ! 0 , פלופונסוס — 1463 , 

* 

רומי), איש־כנסיה ביזאנטיני, שפעל לשם איחודן 
של הכנסיות המזרחית והמערבית. היה נזיר ונתמנה ב 1434 
ראש־המנזר של דמטדיוס הקדוש בקונסטאנטינופול, שבו 
פיתח את לימודי הרטוריקה לפי הנוהג ההומאניסטי ששלט 
בביזאנטיון. בשליחות הקיסר הביזאנטיני הלך אל ועידת* 
הכנסיה בבאזל, שבה נידונה שאלת האיחוד של הכנסיה 
הביזאנטינית עם הרומית, ב 1436 נתמנה ע״י הקיסר 
והפאטריארך הביזאנטיני מטרופוליט בקיוב, שהיתה אז תחת 
שלטונה של ליטה. א׳ השתתף בוועידת פרארה־פיךנצה, 
שנתקיימה 1438/39 . בוועידה זו נוכחו באי-כוחה של הכנסיה 
המזרחית ובה הוסכם על איחודה של זו האחרונה עם 
הכנסיה הקאתולית. עם סיום הוועידה נשלח א' מטעם 
האפיפיור כלגאט לרוסיה לבצע את החלטות־הוועידה! אך 
נאסר ע״י ואסילי 11 והצליח להימלט קודם שהועמד לדין 
על אשמת כפירה בדת האורתודוכסית. בשליחות של האפיפ¬ 
יור ניקולאוס ע הלך לקונסטאנטינופול בסוף 1452 , סמוך 
לנפילתה בידי התורכים, הכריז בכנסיית־סופיה על ר,"איחוד" 
והשתתף בהגנה על אחד משערי-העיר. כשנפלה קונסטאנ- 
טינופול הצליח להימלט מן העיר לכרתים והגיע לרומי 
1454 . פיוס מינה אותו ב 1459 פאטריארך בקונסטאנטינופול. 

איזיהר מסביליה — 515 ת £11€ ק 115 ־ 51 ! 1 ׳ 101 ) 151 — ( 570 , 
קרתגינה — 636 , סביליה), ארכיבישוף של סביליה, 

מאחרוני אבות-ד,כנסיה הלאטיניים, פוליהיסטור וסופר 
פורה. חיבורו העיקרי 1 ז 1 נ 1 ־ 0102131 דו 1 ׳( 61 506 1 זז 11 ת 121 ז 0 
( 1911 , 1 ) 0x101 ,ץ 153 )ג 11 "[ . 4 \ 1 .^י .()£) 1 XX ־ 11151 , מעין 
אנציקלופדיה כללית לפי מקצועות ועניינים, כולל סיכום 
של "שבע החכמות הליבראליות" וגם ידיעות ממדעים 
אחרים: מן הארכיטקטורה, אמנוודהמלחמה והפוליטיקה. 
הספר שימש זמן מרובה מקור־ידיעות ראשי לחכמי־האסכו־ 
לאסטיקה באירופה. א׳ כתב ספרים גם בענייני אסטרונומיה 
ומטאורולוגיה, פיסיקה ומטאפיסיקה, בלשנות, חוק ומשפט, 
דוגמאטיקה, ליטורגיה, היסטוריה של ד,כנסיה ושל שבטי הגר¬ 
מנים (הוויזיגותים, הוואנדאלים והסויווים), וכן ספר פולמוס 

2 ^ היהודים: 10 . 1 ) 6 ) 13605 ) 111 600163 ... 0311101163 16 ) £1 06 
( 1874 ,מ־ 01 { 161-1 ) 3 ?, 1 ) 1101 ת ¥61 \. כיושב-ראש בוועידה הרבי¬ 
עית של ד,כנסיה בטולדו, 633 , שבה נקבעו המשטר של 
המדינה הספרדית והמעמד של ד,כנסיה בתוכה וניתקנו 
תקנות מרובות נגד המומרים ה״מתייהדים", נטה, א/ כנראה, 
לצד הדעה שנתקבלה, שאין לכפות את הנצרות על היהודים 
באונס. אבל בספרו הנזכר, "נגד היהודים", שבו השתדל 






691 


איזידור מסביליה — איזיק מירנא 


692 



עמוד מן ה,אטיםולוגיוח■ של א־וידור מסביליה. כתב־יר טן הסאה ה 10 
או ה 11 . המוזיאון הלאומי. טורינו 


להוכיח בראיות מן התנ״ך את תפיסתם הדתית המוטעית 
של היהודים, אין דברי הפולמוס שלו שונים הרבה מדברי 
שאר הפלמסנים של הכנסיה הספרדית. — זכותו הגדולה של 
א׳ היא מה שבכתביו נשתמרו שרידים הרבה מן ההשכלה 
היוונית והרומית. — כל כתביו: /ו 1 — 1 ) 0 ר 0 ,.!ק, 6 ח§ 1 ^. 

דובנוב, דברי ימי עולם, ווו, 37 ! *!!/ס!!/*) 0 , 5 ״״ 1 ח 13 ״ז 
1911 , 1 ,$ז 5 * 4 ז 1114 >? 141€ מ^:><ןמ;ל>/ג>/ ? 46 

- 1 * ¥1 €\( 1 מ; /׳**?>/ ? 7/1 , 2 * £3 .$ ;. 69££ 3€12 ז 0 ; 70 — 52 

״ 1937 , 1 ) 11 ) 0 1 ) 171 > ה 11 )ק 5 / 0 *)( 7 40 )£ 71 ) 1 ( 1 ( 15 \ 1 ז 1 >ז' 7 1 ) 171 > 110 ( £01 


איזיסלב ( 138 ע>מ 113 ), הנסיך הגדול של קיוב, 1054 — 1078 . 

בימיו התחילה ירידת השפעתם של נסיכי־קיוב 
על נסיכי־רוסיה הפיאודאליים הנמוכים יותר, שהיו תלויים 
בקיוב. א׳ העביר את השוק של קיוב משכונת־פודול שעל 
חוף־הדנייפר אל העיר העליונה שעל ההר, שנבנתה מחדש 
בצורה מורחבת ( 1037 ) — מעשה, שהיסטוריונים רוסיים 
מייחסים להשפעתם של היהודים, שהיתה להם שכונה חשובה 
בעיר העליונה, ורואים בו עדות לגידול כוחם הכלכלי של 
היהודים בנסיכות־קיוב. מכיוון שגם פודול היתד. מתחילה 
ישוב כוזרי־יהודי, יש לייחס את ההעברה לטעמי ביטחון 
(כתוצאה מירידת כוחם של הנסיכים) ואפשר, גם לעליית 
חשיבותה של הקהילה היהודית החדשה על זו שקדמה לה. 
א׳ הודח פעמיים ( 1068 — 1069 , 1073 — 1076 ) מנסיכותו. 

ר׳ איזיק טירנא (טיךנאו), רב ומחבר של ספר מנהגים. 

חי בסוף המאה ה 14 ובתחילת המאה ה 15 
בהונגאריה. היה תלמיד מובהק לר׳ אברהם קלוזנר (ע״ע) 
מווינה, וכרבו זה כתב אף הוא ספר מנהגים לכל השנה, 
שכלל את המנהגים, שהיו מקובלים בזמנו בקהילות של 


אוסטריה, הונגאריה ושטייארמארק. בספרו הכניס ר׳ א״ט 
דינים ומנהגים הרבה, שקיבל אותם מרבו הנזכר ומחכמים 
אחרים. בדורות שלאחר המגפה השחורה, כשרובן של 
הקהילות היהודיות שבערי גרמניה נעקרו ממקומותיהן, 
העסיקה השאלה של קביעת המנהגים, שהיו מקובלים 
בקהילות השונות, הרבה מחכמי ישראל, ששאפו ליצור 
אחדות בין הקהילות. ר׳ א״ט בהקדמה לספרו אומר, שראה 
צורך באסיפת המנהגים ובקביעתם בספר "יען כי נתמעטו 
הלומדים... עד שראיתי ישוב או קהילה, שלא נמצאו בהם 
שניים או שלושה אנשים היודעים אמיתת מנהג־עירם". ספרו 
של ר׳ א״ט, שכלל את המנהגים של רוב קהילות־אשכנז 
ונערך בקיצור ובסיגנון קל, זכה לעשרות מהדורות (הרא¬ 
שונה בשנ״א — 1591 ) ואף נספח לכמה הוצאות של סדר- 
התפילה, ונתקבל על יהודי אשכנז ופולניה. הפוסקים, מן 
הרמ״א ואילך, מסתייעים בדבריו. ממעשיו ידוע לנו, שבשנת 
ק״פ ( 1420 ) פנה אל ר׳ יעקב סג״ל מולין בעניין גט. 

נשתמרה אגדה על בת 1 של ר׳ א״ט, שהיתה יפה ביותר 
ונתאהב בה יורש־העצר ההונגארי, עזב בשבילה את כסא- 
המלוכה, נתגייר ולמד תורה מפי חכמי־ישראל ספרדיים, 
וכשחזר להונגאריה ונשא את בתו של ר׳ א״ט בסתר, הוסיף 
ללמוד תורה מפי חותנו. אך במקרה נתגלה לכמרים מי הוא, 
והללו דרשו ממנו שישוב אל הקאתוליות! כשסירב העלו 
אותו על המוקד, ואת היהודים גירשו מעיר־מושבו(ראה אצבע 
אלהים או מעשה שאירע להר״א טירנא בעל ם׳ המנהגים... 
הובאו לבית־הדפום ע״י ר״י באהמער, קניגסברג, 1857 ). 

ש. אש. 



שער הספר .מנהגים* לר׳ אייזיק טירנא, ויגיציאד, 1591 
(ברשות ספריית שוקן, ירושלים) 




693 


איזלר, מדריץ — איזן, שרל 


694 


איזלר, מוריץ ( 1823 , פרוסניץ, מוראוויד. — 1902 , מרופאו, 
שלזיה), מורה וחוקר של הפילוסופיה העברית 
ביה״ב. ב 1853 מורה בגימנסיה בניקולסבורג. ב 1862 יסד 
אגודה לתמיכה במורים נכים ובאלמנות ויתומים של מורים, 
שממנה נתפתח אח״כ "איגוד־המורים הישראלי של שלזיה 
ומוראוויה״, שא׳ עמד בראשו עד 1898 . פירסם מאמרים 
בשאלות החינוך ב״בן חנניה". חיבורו העיקרי מ 6 §ת 16511 ז 0 ז \ 
(ג' חלקים, $ז 6 ז 6131 :) 11 ]׳^ 365 16 ב 1 <} £11050 ? 1150116 ) 11 ( 316 6606 
וינה 18:0 — 1883 ) הוא ניסיון שיטתי ראשון להרצות את 
תולדות הפילוסופיה העברית ביה״ב. כן כתב מאמרים על 
מקורות שיטתו של שפינהה על הראב״ד וה״אמונה הרמה" 
שלו, על ר׳ יוסף אבן צדיק, ועוד. 

איזלר, תבךט — £15166 .מ — (נו׳ 1882 , וינה), חוקר 
של תולדות־הדתות. למד באוניברסיטה של וינה, 

ברומי ובאתונה וערך סיורים בארצות־המזרח, במשך כמה 
שנים הרצה הרצאות־אורח באוניברסיטות אנגליות. ב 1925 
נתמנה סגן־מנהל של המוסד לשיתוף פעולה רוחנית מטעם 
חבר־הלאומים בפאריס. מחקריו של א׳ מוקדשים ברובם 
למקצועות של המסתורין והשוואתן של תולדות־הדתות. 
רושם לחיוב ולשלילה עשה ספרו הגרמני בן שני הכרכים 
בשם היווני: ״ישו המלך, שלא מלך״ ( 9 — 1928 ), שהניח 
א׳ ביסודו ספר סלאווי בשם "כיבוש־ירושלים", שא' 
ראה בו תרגום של נוסח מקורי של "מלחמות־היהודים" 
ליוסף בן מתתיהו. ספר זה של א׳ ניתרגם אנגלית 
(מקוצר), צרפתית ורוסית, אבל עורר ביקורת חריפה מצד 
חוקרי־הנצרות וההיסטוריונים של בית שני, שכפרו באמיתות 
הנחותיו של א׳ בדבר הספר הסלאווי הנזכר. כתביו החשובים 
ביותר: מעשה הכתב בדורו של משה, רבעון דביר, א׳—ב׳ 
(תרפ״ג; לא נשלם) ן( 1920 ) : £86060612611 . 16111 ת 13 מ 60 ז 61 /ו\ 
1111 165052611 ץ £1 161 > 60 ] 11 ז 5011 מ 61111 ז ׳\\ 10611111501160 016 
1116 1605 !ק־ 01 ;( 1919 ) 8103111311110561 161 ) 161 נ 61 ז| 311 נ! 861£ 
- 130 > £6 ת 16 ז 516 ץ 1 \ 5150116 ץח 110 )- 1115011 קז 0 ;( 1922 ) 151161 ? 
£012013 7116 ;( 1925 ) 21011106 01111511101160 161 > מ 1 1060 
.( 1936 ) 61 ק 005 £011666 1116 01 

איןלר, רוחילף — ז 516 !£. 8 — ( 1873 — 1926 ), פילוסוף 
יהודי-אוסטרי! תלמידו של וונדט (ע״ע)! חי בווינה. 

א׳ נתפרסם בעולם הפילוסופי ע״י כתביו האנציקלופדיים, 
ביהוד ע״י המילונים שלו לפילוסופיה ולתולדותיהם של 
הפילוסופים, שניכרות בהם שקדנות מרובה וידיעה רחבה 
של הספרות ויש בהם שיפוט אובייקטיווי. ע״י כתבים אלה 
גרם א׳ להרחבתן והפצתן של הידיעות הפילוסופיות. מספריו 
ידועים ביהוד ה״מילון של המושגים הפילוסופיים" (מהדורה 
רביעית, 1925 ) ו״מילון־הפילוםופים" ( 1912 ). היה עורך של 
ה״ספריה הפילוסופית־הסוציולוגית״ (- 80210 ־ 1115011 קס 5 ס 111 1 ? 
£60116161 102150116 ). לאחר שמת הוציאה חברת־קאנט 
ב 1930 את ה״מילון לקאנט", שא׳ הניח אחריו, בעיבודו של 
הלמוט קון. 

איזמאיל ( 1 ;מ 3 א 43 ז , 151-0311 ), עיד־מחוז באוקראינה הסוב¬ 
ייטית. 26.000 תושבים ( 1936 ), רומנים, אוקראינים, 

רוסים, יהודים, בולגארים ואחרים. נמל על חופו הצפוני של 


קיליה, הפלג הצפוני בדלתה של הדאנובה. יש בה טחנות- 
קמח והיא סוחרת בתבואה, עצים ועורות. — א׳ ידועה מן 
המאה הי״ב והיא נכבשה ע״י התורכים בסוף המאה הט״ו. 
מאז היתה למבצר ועיר־מחוז בסאנג׳אק א׳. ב 1770 נכבשה 
ע״י הרוסים אך הוחזרה לתורכים. ב 1790 כבש המצביא 
הרוסי סובורוב (ע״ע) מידי התורכים את מבצר א׳, אך 
הרוסים לא החזיקו בו אלא זמן קצר בלבד. בשנים 1809 — 
1856 השתייכה א׳ לרוסיה, אח״כ לרומניה. ב 1878 חזרה 
ועברה לידי רוסיה, ונשארה בידיה עד סוף מלחמת־העולם 
הראשונה ( 1918 ). בפרק זמן זה היתה א׳ עיר־מחוז בפלך 
בסאראביה. ב 1940 נספחה, ביחד עם כמה מחוזות אחרים 
של בסאראביה וצפון בוקובינה, לאוקראינה הסובייטית. 
בעקבות מלחמת הגרמנים ברוסיה חזרו הרומנים וכבשו 
אותה ב 1941 , והחזיקו בה עד 1944 , כשחזרה ונכללה ברפוב¬ 
ליקה הסובייטית של אוקראינה. 

בשנת 1836 נשתקעו בא׳ יהודים, שגורשו מניקולאייב 
ומסוואסטופול. ב 1847 ישבו בקהילת א׳ 105 משפחות יהו¬ 
דיות. ב 1897 ישבו בה 2,781 יהודים ( 12% מכלל האוכלוסיה) 
ב 1910 — 4,348 , ב 1925 — 12,000 , חלקם של היהודים היה 
ניכר גם באוכלוסייתן של הערים האחרות במחוז א׳. 

א'זמן, דוד ( 1869 , ניקולאייב — 1922 ), מספר יהודי־רוסי. 

עסק בציור (באודסה ובפאריס) קודם שהתמסר 
לספרות (ב 1901 ). חומר ליצירתו שימשו מאורעות הזמן 
בחיים היהודיים. הגיבור העיקרי של ספריו, ביהוד של 
סיפוריו הראשונים, הוא האינטליגנט היהודי האידיאליסטן, 
שמתלבט בחיים מפני שהגורל העמידו על הגבול שבין בני־ 
עמו ובין הסביבה שמחוץ להם. כתביו יצאו בשתי מהדורות, 
הראשונה בת שני כרכים והשניה ( 16 — 1911 ) בת 7 כרכים. 

איזמן, מ^ה (תר״ז, טיברוב, פודוליה — ר״ח אייר תרנ״ג, 
והנסנסק, אוקראינה), פובליציסטן עברי. אחיו 
של המספר דוד איזמן (ע״ע). התחיל פעולתו ב 1870 
במאמרו ב״המליץ" "הרבנות הנאורה" (על הרבנות מטעם). 
בספרו "בפרוע פרעות בישראל" (תרמ״ג), שנכתב לפגי 
שיצאה ה״אוטיאמאנציפאציה" של פינסקר, טען, שיש רק 
פתרון אחד ל״שאלת היהודים״ — ישוב ארץ־ישראל, שברוב 
הימים יהא נעשה לקיבוץ־גלויות. לרעיון זה מוקדשת גם 
מחברתו: "ענייני היהודים: שאלת היציאה" (ירושלים 
תרמ״ז). השתתף בוועידת־היסוד של חובבי־ציון באייר 
תר״נ באודסה. כתב גם יידית ב״דער וועקער" של מל״ל 
ועוד, וכן גם רוסית בעילום־שם. 

איזן, ישרל — £1560 0836165 — ( 1720 , ואלאנסיין, — 1778 , 
בריסל), צייר, חרט וגולף־קישוטים צרפתי. ב 1753 
הוציא ספר־דוגמאות לארדיכלים ולפסלים, שזכה לתפוצה 
מרובה. ואולם עיקר חשיבותו היא באילוסטדאציות החינניות 
למהדוררדכתביו של בואלו ( 801160 ) מ 1747 , למשלים של 
לא־פונטן ב 1762 , למטאמורפחות של אובידיוס ול״אנריאדד," 
של וולטיר ב 1767 ', כל אלו הן דוגמות טיפוסיות ביותר 
ל״תחריט הגאלאנטי" ולאופנה ולטעם של תקופת הגברת 
פומפאדור. א׳ צייר תמונות של ז׳אנר ( 06066 ) מלאות חן. 
(ראה ציור בעמוד הבא). 

511 X, 1914, 427. 







695 איזנבאום, אנטון־ — 



שארל אי־זן: אילוסמראצ״ה לטעזל■ לא־םעםן 


איזנבאום, אנטון ( 1791 , וארשה — 1852 ), מראשוני 
המטיפים להתבוללות בפולניה. ב 1823 הגיש לקיסר 
אלכסנדר 1 תזכיר ברוחם של המתבוללים על תיקונים בחיי- 
היהודים. בסוף אותה שנה התחיל מוציא בגרמנית באותיות 
עבריות ובפולנית "דער בעאבאכטער אן דער ווייקסעל״ — 
העיתון היהודי הראשון בפולניה. העיתון נתמך בכספי- 
הממשלה ומגמתו הייתה: לקרב את העם לתרבות הפולנית; 
אך לא האריך ימים. א׳ פירסם מאמרים בעיתונות הפולנית 
הווארשאית, שבהם תבע אמאנציפאציה ליהודים. מ 1826 
שימש כמפקח בבית־המדרש לרבנים בווארשה, שנוסד אותה 
שנה לשם התבוללות היהודים בפולנים, וב 1835 נתמנה 
למנהל בו. בהתנהגותו עורר את התמרמרותם של הנאמנים 
לדת ולמסורת. היה גם צנזור לספרים עבריים בפולניה. 

אין,$ברג, אסרן אליהו ( 1863 , פינסק — 1931 , רחובות), 
מראשוני חובבי־ציון ומראשוני הבונים של הישוב 
החדש. עלה לארץ בשנת 1886 והתחיל את חייו בארץ 
כפועל־סתת ואף עורר פועלים יהודיים לעסוק במלאכת- 
הפיתות בראשון־לציון, לאחר שקנה חלקת־אדמה מראובן 
לרר ב,ואדי חאניך (נסיציונה) עבר לשם מיפו, ומיד נעשה 
ביתו־מרתפו בית־ועד של העולים החדשים. א׳ היה מן 
המארגנית אגודה בשם "קרן קיימת", שמטרתה היתה קניית־ 
קרקעות במיסי־החברים כדי למכור אותן "חלקים חלקים 
לאחינו״. ב 1890 קנה את אדמת ,דוראן׳ (רחובות) ונתמנה 
מנהל־העבודה במקום מטעם החברה ,מנוחה ונחלה/ כשעלה 
טיומקין(ע״ע) לארץ, היה א׳ יועצו ויד ימינו בענייני־הישוב. 
ב 1893 נתקבל כחבר לאגודת ,בני־משה/ עם הכנת הקונגרס 
השני פנה אליו הרצל בדבר אינפורמאציה על האפשרויות 
של ההתיישבות; א׳ היה בעד המשכה של העבודה הישובית 
בכל התקופה של הציונות המדינית. הוא נבחר כמורשה 
מטעם חברת "גאולה"' לקניית קרקעות בא״י ונבחר כסגן־ 


איזנהואר, דוינז דוד 696 

מנהל של ,מרכז הכנסיה הישראלית בארץ־ישראל׳, שנוסד 
ע״י אוסישקין בשנת תרס״ג, כמנהל העבודה ברחובות 
העסיק בעבודה את הראשונים מן העליה השניה וסייע 
להשתרשותם של התימנים ברחובות. יסד את "אגודת 
נטעים" והיה ממייסדי האגודה ,חינוך עברי׳, שמטרתה היתה 
הקמת בתי־ספר עבריים והחזקתם. נבחר לציר של ,אסיפת- 
הנבחרים׳ הראשונה והיה חבר הוועד הפועל של הוועד 
הלאומי וחבר של ה,אכזקוטיבה המצומצמת׳ שעל־ידו. כמו¬ 
כן היה חבר ה,מועצה הארצישראלית העליונה׳, שהוקמה 
ע״י הרברט סמואל, וחבר המרכז של ,התאחדות המושבות׳. 
את הדרך הטובה ביותר לפתרון הבעיה של מידור פועלי- 
המושבות ראה בהקמת משקי־עזר. 

עבר הדני. אהרן א. איזנברג, קורותיו, כתביו ותקופתו־ 

הישובית, בצירוף הקדמה סאת משה סמידנסקי, תל־אביב. 

יהודית הררי (בתו של א׳), בין הכרמים, תש״ז (רומאן 

אוטוביוגראפי, שיש בו חומר על בית־אביה). 

ע. ש. 

אי.זנבךג, פיליפ ( 1876 — 1942 ), רופא ובאקטריולוג יהודי־ 
פולני. למד רפואה בקראקוב, בילה שנים של 
השתלמות ומחקר ( 1899 — 1907 ) במכון הכימותראפי בווינה, 
במכון־קוך בברלין ובמכון־פאסטר בפאריס. ב 1907 חזר 
לאוניברסיטה של קראקוב (למכון להיגיינה) ונשאר בה עד 
1912 . במלחמת־העולם הראשונה שירת כרופא צבאי בצבא 
האוסטרי; 1919 התנדב לצבא הפולני. משנת 1921 עד יום 
מותו שימש כמנהל המכון להיגיינה בקראקוב. נרצח על־ידי 
הגרמנים במחנה־ריכוז בשנת 1942 . א׳ היה חניך אסכולות 
קלאסיות בבאקטריולוגיה, ומחקריו עסקו בבעיות־יסוד 
בסרולוגיה ובחיסון. הוא היה מן החוקרים הראשונים, שביססו 
את האימונולוגיה (ע״ע) ביסוס כמותי, בפרט ע״י חקירותיו 
( 1902 ) בכמות הנוגדנים, שחידקים עלולים לקשר כשהם 
באים עמהם במגע; וכן חקר את בעיית היחסים הכמותיים 
בין אנטיגנים ונוגדנים. בכמה מעבודותיו תיאר גם את 
הצמדת החידקים ע״י חומצות. 

איזנהואר, ךו י ט [יוד —ז 6 '\\ 110 ת 56 ג£ 3 ו 1 י\ב 0 —■ 

(נו׳ 1850 , דניסון, טכסאס, אה״ב), מצביא אמריקני. 

סיים ב 1915 את האקאדמיה' הצבאית בוסט פוינט. במלחמת־ 
העולם הראשונה השתתף כקצין בגדוד של טאנקאים. המשיר 
את לימודיו עד 1928 בבית־הספר הגבוה של הצבא (׳<ומז\ 7 
£§= 11 ס 0 זסי׳ג') ועבד 1929 — 1933 במיניסטריון של המלחמה, 
ביחוד בכל הנוגע לתיכנון הכלכלי של המלחמה. ב 1935 — 
1939 כיהן כקצין במטה של הגנראל מקארתור (ע״ע), 
אירגן יחידות ממוכנות ומשוריינות ועסק גם באירגון של 
המיליציה באיי־הפיליפינים. מ 1940 ניהל בוואשינגטון את 
המחלקות המרכזיות במטה הכללי של הצבא ונתמנה ב 1941 
למפקד בריגאדה. ביולי 1942 נמסר לו הפיקוד העליון על 
הצבא האמריקני באנגליה וניתן לו התואר של; 1 מ 3 ת£]ט 10 ״ 1 
31 ^ 01 < ובנובמבר 1942 ניהל את נחיתת הצבא האמריקני 
באפריקה הצפונית. בפברואר 1943 נעשה המפקד של כל 
צבאות בעלי־הברית בצפון־אפריקה ונהג אותם לטוניס, סי¬ 
ציליה ודרום איטליה (ע״ע מלחמת העולם השניה). בעקבות 
הצלחותיו במסעות אלה נתמנה בדצמבר 1943 מפקד עליון 
לצבאות של בעלי־הברית, שנועדו להתקפה בצרפת, העביר 
את מטהו לאנגליה והכין את הנחיתה בנורמאנדיה ב 6 ביוני 
1944 , שנסתיימה בכיבושו של צרפת וגרמניה המערבית 












697 


איזנהואר, דוינז דוד — איזנמנגר, יוהנם אנדדיאס 


698 


ובכניעתם של צבאות־גרמניה במאי 1945 . מסוף מארם 1945 
היה א׳ בא־כוחן של אה״ב בממשל הצבאי של בעלי-הברית 
בגרמניה ובסוף מאי אותה שנה העביר את מטהו לפראנק- 
פורט ע״נ מיין. בנובמבר 1945 נתמנה ראש המטה הכללי 



דוויים רדד א־יזנהאואר 


של אה״ב. בתפקיד זה שימש עד נובמבר 1947 . ביוני 1947 
הסכים א׳ לשמש נשיא האוניברסיטה קולומביה! אך עד 
אוגוסט 1948 נשאר קשור בצבא בידר זמני לוועד של 
ראשי־המטה. בקיץ 1947 רצו חוגים רחבים באה״ב להעמיד 
את א׳ כמועמד לנשיאות, אולם א׳ סירב להיכנס לזירה 
המדינית. בנובמבר 1948 פירסם את ספרו על המלחמה בשם 
6 ק 0 ז £11 מ! 56 > $2 נוזכ>. בנאומיו הביע א׳ את דעתו, שההגנה 
על השגי הדמוקראטיד. היא הצידוק היחיד של המלחמה, 
במארס 1947 פתח א׳ את המגבית היהודית המאוחדת לעזרת 
יהודי־אירופה. 

€ 1 ( 1 1 ת 0 ז / . 8 ; 1946 ,. 8 \ 1 )ז? 0€71 , 31011 ?£ 

. 1947 ,* £ 01 § £3 . 8 .? 1 . 1 ) 0 1 , 3 סז 1£ ז 0€ 

איזגןי ( 11 :> 3 מ:> £1$ ), עיר בגרמניה, תורינגיה, במקום־ 
פגישתם של הנהרות נסה( 556 ^£) והרזל ( 5 € 1 ־ 61 ]ד 1 ). 

נוסדה בערך ב 1070 בשם מ 1 ג 1 ^ח 15£ על־ידי הלאנדגראף 
לודוויג 11 . ניתנו לה זכויות עיר ב 1189 . ב 1440 עברה 
לבית זאכסן, ולסוף נפלה לידי בית זאכסן־ויימאר, ועד 
1918 שימשה בירת־משנה לדוכסים הגדולים שלו בין 



טירת וארטבור; שעל־יר אייזנאך <םשנת 1210 ) 


הבניינים המפורסמים בא׳ — טירת־וארטבורג 
(§ז! 1 נ 11 ז 3 ^\), לפנים ארמונם של שלימי־תורינגיה, שנתפר¬ 
סמה על־ידי ״התחרות וארטבורג״ — עלילה פיוטית מימי־ 
הביניים, שמתארת התחרות בין גדולי המשוררים הגרמניים 
במאה הי״ג (ע״ע אופטרדינגן). בארמון זה הסתתר לותר 
בשנת 1520/21 , כשחזר מן הוועידה של וורמס (ורמייזא), 
ובו תירגם את התנ״ך לגרמנית. בא׳ נמצא גם הבית, שבו 
נולד יוהאן־סבאסטיאן באך — בית, שמשמש עכשיו כבית־ 
נכות. בעיר יש תעשיה מסועפת: כלי־רכב שונים, מכונות, 
אריגה, רהיטים, כלי־ברזל, ועוד. 53,000 תושבים ( 1939 ). 

היהודים בא׳. 1235 ישב בא׳ הפייטן ר׳ יחיאל בן 
יעקב. בכתבי־הזכויות של העיר משנת 1283 יש סעיפים, 
המתירים ליהודים למשכן את רכוש לוויהם ולהעיד בבתי־ 
הדין. היהודים ישבו ברחוב מיוחד, שנשרף 1343 , ואז עברו 
לרחוב אחר. בימי המגפה השחורה ( 1349 ) עברה כוס־התר־ 
עלה על יהודי א׳ כמו על יהודי תורינגיה בכלל. במאה ה 15 
גורשו כנראה מן העיר. ב 1925 היו בא׳ 360 יהודים. 

אין$$ר, יזהנס אנךריאם — ז 6 §תשת 1 ת 5 6 ;£.ן— 

( 1654 , מאנהיים — 1704 , היידלברג), תיאולוגן 
נוצרי, מחבר כתב־פלסתר על היהדות. כשהיה תלמיד 
בהיידלברג שקד על לימוד הלשון העברית, ונשלח ע״י 
הקורפירסט קארל לודוויג לאנגליה ולהולאנד לשם השתל¬ 
מות. 1680 — 1681 שהה באמסטרדאם. בימים ההם התגיירו 
באמסטרדאם שלושה נוצרים — מה שעשה עליו רושם 
מדאיג. כמו־כן עשו עליו רושם הדברים שדיבר בגנות 
הנצרות ר׳ דויד לידא, הרב לעדת־האשכנזים באמסטרדאם, 
שעמו שוחח א׳ לפרקים בענייני דת. א׳ ראה, כנראה, 
ביהדות סכנה חמורה לנצרות וביקש למצוא בספרות ישראל 
דברים, שיסירו את לבות־הנוצרים מאחריה. במשך י״ט שנה 
למד מפי יהודים, שהגיד להם בערמה, שהוא רוצה להתגייר, 
את הספרות התלמודית והרבנית. ב 1686 נתמנה מרצה 
ללשונות המזרח באוניברסיטה של היידלברג. הוא ויוחנן 
לויסדן(ת£> 5 נ 1 ש£) הדפיסו ב 1694 בפראנקפורט ע״נ מיין 
תנ״ך בלא ניקוד, ור׳ דוד גרינהוט, בהקדמתו להוצאה זו, 
דיבר בשבחו של א׳ כ״חכם מופלג באומות״. אולם ב 1699 
נודע ליהודי פראנקפורט, שא׳ מדפיס ספר קיטרוג על עם 
ישראל ועל תורתו בשם "היהדות המגולה" ( 1:65 ^ 6€ [ן!ת£ 
רתט&מ^ן). א׳ נתכבד בתואר פרופסור ללשונות־שם כדי 
שיהא לדבריו יתר תוקף. הנסיך גם קיבל עליו לשלם זמנית 
את הוצאות־ההדפסה. שלא כמקובל נכתב הספר לא בלאטי־ 
נית, אלא בגרמנית, ובתוך יהודי־גרמניה נתעורר החשש, 
שהספר עלול לעורר את ההמון לפרעות ולמעשי־אלמות 
ביהודים, ביחוד מאחר שבשנת 1699 היו פרעות בפראנקן 
ובבאמברג. יהודי פראנקפורט פנו לעזרה לשמשון ורטהיימר 
בווינה,' וזה האחרון ביחד עם שמואל אופנהימר (ע״ע) עורר 
את הקיסר לעכב את המהדורה בת 2,500 הטפסים. על 
פרופסור פרוטסטאנטי בגיסן, על ישועי אחד במאגנצה ועל 
שישה רבנים בפראנקפורט הוטל לבדוק את הספר ולחוות 
דעה, אם הביא המחבר דברים כהוויתם ואם עלול הספר 
הכתוב גרמנית להסית את ההמון ביהודים, בינתיים ביקש 
מלך פרוסיה מן הקיסר להתיר את הוצאת הספר, וגם הקור־ 
פירסט פעל לטובת א׳, בעוד שבקשת היהודים להחרים את 
הספר זכתה לתמיכתם של הארכיהגמון ממאגנצה (מפני 









699 


איזנמנגר, יוהנם אנדדיאס — איזנשטט 


700 


שא׳ פגע דרך אגב גם בדת הקאתולית) ושל הקורפירסט 
מהאנובר. א׳, ששיקע את כל ממונו בהדפסה, מת בסוף 
1704 מיתה חטופה, יורשיו שבו והפעילו את מלך פרוסיה, 
שישפיע על הקיסר להתיר את ההדפסה, ומשלא הועילו 
מאמציו בווינה, הרשה להם להדפיס מהדורה שניה של 
הספר ב 3,000 טפסים בברלין, אלא שבשער נרשמה כמקום־ 
הדפום העיר קניגסברג, כיוון שעיר זו היתר, מחוץ לתחום־ 
שיפוטו של הקיסר ( 1711 ). מועצת העיר פראנקפורט, הקור־ 
פירסט ומלך־פרוסיה המשיכו בהשתדלויותיהם להתיר את 
הוצאתה של המהדורה הראשונה; אך האיסור נתבטל רק 
ב 1741 . יורשי א׳ תבעו מיהודי פראנקפורט פיצויים על 
הנזק שנגרם להם; תביעתם נדחתה סופית ב 1763 . — מתוך 
182 ספרים עבריים, 13 באשכנזית־יהודית ו 8 שנכתבו בידי 
מומרים, לקט א׳ קטעים שונים, שנראו לו מתאימים לתכ¬ 
ליתו. הוא הביא את המקורות כלשונם ותרגומם בצדם. 
תרגומים אלה הם בכמה מקומות מוטעים מאי-ידיעה ואף 
מסורסים בכוונה. בדברי־הפלסתר של א׳ נגד היהדות נכללו 
עלילת־הדם, הרעלת־הבארות, וכיו״ב. אפשר, שא׳ האמין 
בדבריו ובמסקנותיו, אע״פ שמשאו ומתנו עם יהודים ונכו¬ 
נותו לוותר במחיר מסויים על פירסום־ספרו מעוררים ספק 
בהנחה זו. ספרו הוא ספר היסוד לאנטישמיות המודרנית. 
מהדורה אנגלית יצאה ב 1724 — 1732 ; מהדורה גרמנית 
שלישית נדפסה 1893 . א׳ חיבר עוד ספר בשם 1.0x1000 
ן 11 נ 1 :) 1 מ 0 בד 1 ז: 3 ג 1 116 ;:ז 160 זס, שלא נדפס. 

גרץ—שפ״ר, דברי ימי־ישראל, >ווע, 1 , עם׳ 320 — 326 ; 

ד. כהנא, ראש־פתנים, פטרבורג תדמ״ב (תדפיס מן,.המליץ" 
אותה שנה): דובגוב, דברי ימי עם עולם, ז׳, 190 — 191 ; 
;( 1883 ) ^ 7, (1869), 378—84; XXX1 ׳>ז 0 /ג , 01£ ע\ 

-תסעסס? ; 63 — 48 ,( 1879 ) 1 '\ ,./ , 3 ./ ,ת 0 ת 10 יע\■ 

. 240 — 209 ,( 1891 ) ^^^ע 3£., x /׳ו, ,״ 5161 

צ. ל. 

איזנו* , קורט — ־ £15001 1 זע.> 1 — ( 1867 — 1919 ), סופר 
ומנהיג־פועלים גרמני; בנו של חרשתן יהודי 
מברלין. מ 1889 פעל כמבקר ספרותי ותיאטרוני וכפובלי- 
ציסטן בעל מגמה הומאניסטית ובעל נימה ביקורתית חריפה 
כלפי החברה, נימוסיה ומוסדותיה. ב 1897 נידון למאסר של 9 
חודשים בעודן פגיעה בכבוד המלכות. א׳ הצטרף למפלגה 
הםוציאלדמ(קראטית, ומ 1898 עד 1505 היה מעורכי ה״פו׳ר־ 
וורטס", בסאונה המרכזי של המפלגה; אח״כ עבד בעיתונים 
אחרים. מ 1910 ישב במינכן. עמדתו הפאציפיסטית גרמה 
לפרישתו מן המפלגה במלחמת־העולם הראשונה, וב 1917 
השתתף ביסוד המפלגה הסוציאליסטית הבלתי-תלויה 
(סק 5 ז£). 1918 נאסר באשמת בגידה בגלל תמיכתו בשבי- 
תת־הפגנה־לשם־השלום של פועלי־המתכת, אולם שוחרר 
באותה שנה בתורת מועמד האגם.פ.ד. לרייכסטאג. עם 
התמוטטותו של המשטר המלוכני עמד בראש התנועה 
המהפכנית במינכן ונבחר ע״י מועצת הפועלים, האיכרים 
והחיילים לראש ממשלת־באוואריה המהפכנית ( 8.11.1918 ). 
בקונגרס הסוציאליסטי הבינלאומי בברן (פברואר 1919 ) 
קרא לאיחוד כל הפלגים בסוציאליזם. בפעילותו כראש- 
ממשלה שאף לאוטונומיה של באוואריה סוציאליסטית 
במסגרת הרייך הגרמני ונלחם בחריפות בלאומנות הכלל־ 
גרמנית. פירסם מיסמכים מגנזי-הממשלה, שמוכיחים את 
אשמת גרמניה בהתפרצותה של מלחמתיהעולם הראשונה, 
ותבע מן האומה הגרמנית להודות בדבר ולתקן את ההריסות 


של צרפת ובלגיה בעבודת מתנדבים. דעותיו, וכן יהדותו, 
עוררו את חמת הלאומנים בבאוואריה ובגרמניה כולה. 
עמדתו, כראש־ממשלה יהודי בעל דעות חפשיות מתקדמות, 
המסתמך על שכבה דקה של אינטלקטואלים ופועלים עירו¬ 
נים, בלב האוכלוסיה הבאווארית, שנתייחדה בשמרנותה 
ובאדיקותה הקאתולית, היתד, מחוסרת־סיכויים מלכתחילה. 
בבחירות לפארלאמנט הבאווארי הרפובליקני הראשון ניגפה 



קורט א״זנר 

מפלגתו, ולאחר הסתה לאומנית ואנטישמית פרועה, שהת¬ 
נהלה נגדו, נרצח א׳ ע״י הגראף ארקו־ואלי ב 21.2.1919 . — 
א׳ היה רחוק מכל ענייני היהדות והכריז על עצמו כאתי־ 
איסטן, אך סירב— מתוך סולידאריות עם הנרדפים— לנתק 
את קשריו הפורמאליים עם היהדות אע״פ שנדרש לכך ע״י 
חבריו לתנועה. — מאמריו ונאומיו יצאו ב 2 כרכים, 1919 . 
א. רוזנברג, תולדות הרפובליקה הגרמנית (תרגום עברי 
תש״ג): א. שטורמטאל, הטראגדיה של תנועת הפועלים 
באירופה (תרגום עברי תש״ה) 1 / 0 - 1 * 8 •״ס , 1011 ( 111 ־ 1 ) £0 ? .? 

. 1929 , 11111 ־ 8 .) 1 

י. ל. 

איז^זטט, בקיצור א״ש (£> 513 מ:> £15 ), עיר בבורגנלאנד, 
אוסטריה. נבנתה, לפי האגדה, על שרידים של 
מחנה רומי, שלגיונותיו השתתפו בכיבוש ירושלים על־ידי 
טיסוס. נקראת ע״ש הנחל אייזאך שבקרבתה, והשם ,עיר 
הברזל׳ בתעודות בודדות בא מתוך טעות. בשמה ההונגארי 
,קישמארטון׳ (מ 10 ז 3 י £150 ), שהוא תרגום השם הגרמני 
של הכפר £ז 5010 ז 1£ ז 120 \ 1 ז 0 § 1 ם€#ג, נקרא בראשונה 
ארמון המבצר שבתוך העיר ( 1458 ). במאה הי״ד התפתחה 
מכפר לעיר. עכשיו יש בה כ 4,000 תושבים בערך. 

היהודים בא׳. לפי תעודה היסטורית משנת ה׳ל״ג 
( 1373 ) גרו אותה שנה יהודים בתוך חומות א׳, ואף שילמו 
מיסים בתוכה זה שנתיים. 1388 הרשה המלך סיגיזמונד 
לארכיהגמון יו׳האן קאניז׳אי להושיב בא׳ יהודים מחוץ־לארץ. 
הישוב גדל והלך מתוך מגורשי וינה ( 1421 ), שטייאר- 
מארק ( 1496 ) ופליטי־ש 1 פרון (אידנבורג — 1526 ), שנת¬ 
קבלו ברצון על-ידי אדוני־העיר. 1569 עלה מספר היהודים 
ל 81 , והם ישבו ב 8 בתים זעירים, שעומדים עד היום. תמורת 
זכות־הישיבה היה כל אחד מן היהודים צריך לעבוד שמונה 
ימים בשנה בשביל אדון-העיר ולשלם עשרה זהובים. 
בקהילה צנועה זו כבר כיהנו רבנים בעלי־שם, כגון ר ׳ שלמה 







701 


איזנשטט 


702 


ליברמאן והסופר אביגדור א״ש, שהוציא את הסידור ואת 
המחזור בגרמנית וחיבר ספר על גירוש היהודים מאוסטריה. 
ב 1572 גורשו היהודים מן העיר, אבל חזרו אליה כמה שנים 
קודם 1619 . ב 1670 גורשו שנית מא/ אבל הרוזן אסטרהאזין 
(׳( £521611132 ) החזיר אותם לא׳ זמן קצר לאחר שגורשו. 
ב 1690 ניתנה ליהודי ניקולסבורג שבא״ש "איגרת חסות" 
מיוחדת, ששימשה דוגמה לכתבי־הזכויות, שניתנו ליהודים 
ב,שבע הקהילות׳ של בורגנלאנד. הקהילה הורשתה לבחור 
בשופטיה ובשוטריה ולכלכל את ענייני־הדת ואת חיי־החברה 
ע״פ המסורת הישראלית! וכנגד זה חייבים היו היהודים 
לשלם לבעלי־המחוז מם שנתי, ואף היו מכבדים את בעלי- 
המחוז במתנות ומעדנים לימי־חגיהם, וכן היה עליהם לשלם 
תשלום־חובה בכל מקרה של שמחה או אבל. הרוזן אסטר־ 
האזי בנה אז, על־יד מחלבה, שהיתה שייכת לו(מייארהוף), 
במורד ההר, ,רחוב יהודים׳ מיוחד, ובו 20 בתים, ששמר עד 
הזמן האחרון על עצמאותו הפוליטית (בשם "אונטר־ברג 
אייזנשטאט״, בן 31 בית). הנסיך פקד לסגור בשבתות 
ובימים טובים את שני מבואות־הרחוב בשער־ברזל ובשל¬ 
שלת בפני תנועת כלי־רכב — מקרה אחד ויחיד ממין זה 
בכל קהילות־אירופה. בימי פרעות הקורוצים בתחילת המאה 
הי״ח חרבה הקהילה פעמיים, אבל חזרה ונתייסדה ואף 
נתחזקה ע״י השתדלן הווינאי המפורסם, ר׳ שמשון ורט- 



רחוב־היהודים באייזגשגיאט בשבת 
השלשלת חוסמת את תנועת כלי־הרבב 

הימר (ע״ע). הוא כונן ברחוב־היהודים את ,חצר־האצילים׳ 
עם בית־כנסת ומקוה! בזמן האחרון היתה החצר ברשותה 
של משפחת־וולף, שציינה אותה ואת הבית הסמוך לה, שבו 
נולד ר׳ עקיבא איגר (ע״ע), באבני־זיכרון (נהרסו אח״כ 
בידי הנאצים). ר׳ שמשון העמיד למנהיג רוחני על הציבור 
את הגאון ר׳ מאיר בן יצחק, המכונה מהר״ם א״ש, בעל 
הספר "פנים מאירות". היתה זו תקופת־הפריחה של א/ 



חשדות המת תודת לעדות ולמ 8 םיד..באשר שבשעת בנץיב־ח הכמת 
החדשה פר! קחלת־מ תויי נחלקי תמקומוון לגל אחד נפי ידאו• ל־. ולש מקונן 
. מרעב כל אחד חמד.מידה רי בבהב־נ תתדנול יפדיטקחשית ידחריח מכנ - ! 
, שדיי כס־ לש• סת כודזדבו .יהנרל.׳ הגהה* דדשתר. ואות. המקומות נסביי 
צה־י פייב •*״' לכל את־ ייאות־ מאמר קהלידנו ש־ד ומעתה יבעבשיי תעבה־ 

חסק־ב נעתרת נזר* נוב״־א ■%>/ • 1 תליו;י ד ח ן 0 ןח< ה.. 

1 ימעדח וזמחיו ומי* * יל! תמיד מקימו עייח לו קבי ככ׳לולהייה 
׳"סקוס הזד,;יל^ ^בכלתלוסוןדל^סוח עלשץ יעיל לשיח ילק חסקוס י 
הו־ל בוח מו ש ש ד, נפשי לסביר ולהכביד לזמכץ ולתחלץ׳ ולדמי. כשחנה בארס 
העושה מלו סח סימה• יק זאת וודבח בשדיש שאץ בת־ * 0 *י■ מעיי 
הבקישזח, לשניה מט חסי בעמית וט!* 01 קמ. מושר ולא כמארח הןסדח 
#*ז. *** יןויייי^יבעה׳י *יי # 


1 


;קום בבית־הכנסת, שניתן עי* 


הנהלת הקהילה באייונשהאט 


ורבים מיהודי-וינה, מן העשירים שבהם, ביקשו וקיבלו 
בה את ,חזקת־הישוב׳. במיפקד 1735 מנתה קהילת־א׳ 
113 משפחות (מהן גרו 24 בווינה)! בס״ה 600 נפש. 
רצפת בית־הכנסת של א׳ היתה נמוכה מן הרחוב, כדי 
לקיים את הכתוב "ממעמקים קראתיך"! וכן היתד, 
"קונע" (כלומר, מעין עמוד־קלון שלידו היו מעמידים 
את העבריינים) לפני שער בית־הכנסת. בא׳ חי ומת 
השבתאי מרדכי מוכיח. אחר מהר״ם א״ש ישבו על 
כסא־הרבנות בא׳ ר׳ בנימין ודלף אוסטרליץ, ר׳ אשר 
הלוי מגלוגא ובנו ר׳ יחיאל מיכל הלוי, ר׳ משה פרלס, 
ובשנות 1851/69 הרב ד״ר עזריאל הילדסהימר (ע״ע), 
שייסד וקיים כאן ישיבה מודרנית, שבה למדו התלמי¬ 
דים גם גרמנית, לאטינית ומאתימאטיקה. בשעתו אינד 
סן רחוב-היהודים בחדריו הצרים כ 200 בחורי־ישיבה 
מכל ארצות־אירופה. עם יציאתו של הילדסהיימר מא/ 
אחר כשלונו בקונגרס היהודים בפסט ( 1868 ), פנו זיוה 
והדרה של הקהילה, שהתפארה'מכאן ואילך בעברה 
המזהיר, בתקנותיה ובמנהגיה הישנים והיפים ובשפע 
העתיקות שבה, שהיו מצויות ברשות־הרבים וברשות- 
היחיד. העתיקות נאספו וסודרו ברובן על־ידי האספן 
שאנדור ודלף במוזיאון שלו שברחוב־היהודים ובארכיון 
הארצי ליהודי־בורגנלאנד, שנמצא בבית־הספר, שהוא 
הבית שבו נולד ר׳ עקיבא איגד. מבחינת האוכלוסיה 
לא התפתחה קהילת־א': ב 1735 היו בה 599 נפשות! 
ב 1835 — 905 , וב 1930 — 560 . במארס 1938 גורשו 
ביום אחד כל יהודי-א׳ ע״י הנאצים, ורק בית-הכנסת 
והמוזיאון נשארו עומדים על תילם. 

ר. פסאי, אייזנששאט, בקובץ "ערים ואמהות בישראל", 

תש״(", 2 (<£', 41 - 79 \ 36 $ 1 € 11 [ 111 [ 171 £ 6 ?[ 010 016 

- 1111 ) 1111 143611 [ ׳, 1922 , $ 611£1 0.31 111 111 * 1163 140 16 [ 143614 [ 011611 
; 1926 ,.£ 111 143611 [ ■ 3 06 $ 611161116 1 * 2 1 1611 ) 41 . 14 3611 
; 1922 , 0116110 $103161 £611 3111 16 ( 1 ^! ס ^ - ־ 101 ) $311 

. 1903 , 0446 ^ 14360 [ .£ . 3 0611106116116 . 14 $111614 ,* 5 * 111 ? • 4 

א. פ. 





703 


איזגשטט, ד׳ אכרהם צכי — איזנשטין, יהודה דוד 


704 


איז^טטט, ר׳ אנו־הם צבי(ר.יףט) בן יעל ) ב (תקע״ג, 
ביאליסטוק — תרכ״ח), מן החשובים שבבעלי־ההלכה 
בדורו. בתקצ״ו נתמנה רב בברסטוביץ (פלך הור 1 דנח), 
בתרט״ז — באוטיאן (פלך קובנה). בתרכ״ח נסע לרגל 
מחלתו לקניגסברג ושם נפטר. א׳ נתפרסם ביהוד ע״י ספרו 
"פתחי-תשובה", שבו ריכז את חומר־ההלכה מתוך מאות 
שו״ת וצירף אותו למקומות המתאימים בשו״ע. חשיבותו 
של הספר היא במד. שסייע לרבני הזמן לפסוק בשאלות, 
שלא נשתקפו בבירור בספרי השו״ע — מחמת השתנותם של 
תנאי־החיים במשך השנים המרובות, שעברו מזמן חיבורו 
של ר׳ יוסף קארו, אבל נידונו בספרי השו״ת של גדולי- 
ההלכה, שנתחברו מאותו זמן ואילך. מכיוון שספרו של ר׳ 
מרדכי מדובנא "שערי־תשובה" מילא צורך זה ביחס לשו״ע 
או״ח, עוסק ספרו של א׳ בשאר חלקי השו״ע. חידושים משלו 
לכל חלקי השו״ע ערך בחיבור מיוחד בשם "נחלת צבי". 
ספריו "פתחי־תשובה" ו״נחלת־צבי" הולכים ונדפסים במהדו¬ 
רות שונות של ספרי השו״ע ונתחבבו מאד על בעלי־ההולאה. 
הם׳ "פתחי־תשובה" ליו״ד ולאה״ע נדפס בחייו (וילנה 
תקצ״ו, תרי״ז), ולחו״מ — רק אחר פטירתו(וילנה תרל״ב). 
א׳ גם פירסם ביאור ל״סדר גטין וחליצה" של ר׳ מיכאל ב״ר 
יוסף מקראקוב (וילנה תרכ״ג) וכמה מתשובותיו נתפרסמו 
בספרי הרבנים בני־דורו. 

איזנעטט, יהועע, ע״ע בחלי־איזנ׳טטט, יהו^ע, 

• * * * < ו ־־,:ן־ . ..־ ־־ י 

איזנשטט, ר׳ מאיר, מהר״ם א״ש (לערך 1744-1670 ), 
רב ופוסק. יליד פולניה, שימש תחילה כרב בשיד־ 

לוביץ, פלך־ראדום, פולניה. כשהיה בגרמניה נתקרב לר׳ 
שמשון ורטהימר (ע״ע), שמינה אותו ראש ישיבה בוור־ 
מיזא, ואחר־כך רב בפרוסניץ, מוראוויה. שם גידל א׳ את 
ר׳ יונתן איבשיץ (ע״ע) לאחר שזה האחרון נתיתם מאביו, 
והיה לו לאב ומורה. מפני קשריו לר״ש ורטהיימר השתתף 
א׳ בבית־דינו בשעה שהראשון היה הרב־הכולל של כל 
מדינת הונגאריה. בסיועו של ר״ש ורטהיימר נתמנה א׳ 
ב 1714 רב־המדינה באיזנשטט (ע״ע) ו״שבע קהילותיה", 
שכבר הספיקו להתאושש אז מן הגירוש של 1670 וך,ךס־ 
הקורוצים ( 1704 ). ר׳ מאיר הקים ב״רחוב היהודים", שהיה 
אך בן 31 בית, ישיבה גדולה, שתלמידיה המרובים באו 
מקרוב ומרחוק, וע״י כך גדלה השפעתו בחוגים רחבים 
ביותר ביהדות. בפעולותיו ותקנותיו קבע את סיגנון־חייה 
של הקהילה, שהצטיינה ביראת־שמים, באופן שגדולי ההון 
וההשפעה בווינה הקרובה השתדלו לרכוש להם "חזקת־ 
הקהילה״ בעיירה זו. בשנת 1723 הוכרח — מסיבות בלתי־ 
ידועות-" לעזוב את קהילתו לזמן קצר. לפי מסורת מקומית 
היתה יד "מוסרים ומלשינים" בדבר ז ולפיכך, כשחזר ר׳ 
מאיר לאייזנשטאט, תיקן "יהי רצון" מיוחד, שהיה נאמר 
עד הזמן האחרון אחר קריאת־התורה בכל יום שני וחמישי 
ושבו נזכרים "המזיקים את ישראל בלשונם והמהרסים 
מעמדי ומצבי הקהילות". גם תקנה אחרת של מהר״ם נשארה 
בתוקפה בא״ש עד יומה האחרון: "החרם" שהוטל על 
מישחקי־הקלפים, שהותרו רק בחנוכה ופורים ובבית היולדת, 
ועל מחולות ומנהגי־פריצות, — חיבוריו: "פנים מאירות", 
שאלות ותשובות, חידושי הש״ס והלכות (הוצאה ראשונה, 
אמסטרדאם 1715 ). השו״ת הכלולות כאן—שיש בהן שאלות 
גם מר׳ עקיבא (בן שמחה) איגר, מר׳ משה חריף מפרסבורג 


וכן מרבני איטליה ותורכיה — מעידות על סמכותו של א׳ 
בהלכה גם בארצות־המזרח; "כתנות אור", הערות לתורה 
ולמגילות, יצא ביחד עם פירושים של נכדו אליעזר קליר, 
״אור חדש״, בשם: ״מאורי א״ש״ 1766 ! "אור הגנוז", 
חידושים על מסכת כתובות ועל דיני יין נסך. 

פ. ז. הכהן שוארץ, שם הגדולים מארץ הגר, תרע״ב; אייזנ־ 
שטאט־וינר, דעת קדושים, פטרבורג, 1897 ! מ. פולאק 
ב״ספר היובל לכבוד ר׳ משה אריה בלוף, תרס״ה, 47 — 58 ! 

11 ) 011 5 ) 4 . 8 

. 93 — 47 , 1922 , 0510111 ) £11 סו 

א. פ. 

אייזנעטין, קוו־ט הו¬לד¬ ת 1 ש $1 םש 1$ 313 ־ 131 ־ 1 :)זט.> 1 — 
נו׳ 1898 , האנובר), פסל דאני. מיצירותיו מפור¬ 
סמים פסלי־הראש־והחזה של אלברט איינשטיין (באוניבר¬ 
סיטה העברית בירושלים), של ארנסט קאסירר ואדני הולץ, 
ופסל-ראש מונומנטאלי של היינריך היינה באוהיו. יש 
להזכיר באופן מיוחד את מצבותיו באוסלו ובטרונטהיים 



ק. ה. איזנשטיי!: פסל־ראש שלי היינריד היינה 


לזכרם של שש מאות היהודים הנורווגיים, שנרצחו בידי 
הגרמנים, ואת מצבת־התודה בהלסינגבורג לשוודיה על 
שהצילה את היהודים מידי הנאצים. א׳ נתבלט בדאניה גם 
כמחנך לאמנות, שמשפיע ע״י הרצאותיו וע״י פעולתו כמנהל 
של בתי*הםפר למלאכת־מחשבת בקופנהאגן. 

איזנ#טין, יהודה תד (נו׳ 1854 , מזריטש, פולניה), מחבר 
ובעל ילקוטים (״אוצרות״). היגר 1872 לארצות־ 

הברית. 1891 הוציא את ה״קונסטיטוציה האמריקנית" 
בעברית וביידית. עסק בתרגומים לאנגלית, מעברית ומיי¬ 
דית, והוציא אוסף בשם ״מאמרי ביקורת״ ( 1897 ). בעיקר 
הוא ידוע כ״בעל האוצרות״: ב 1907 — 1913 הוציא בניו־ 
יורק את "אוצר ישראל, אנציקלופדיה לכל מקצועות תורת 
ישראל, ספרותו ודברי ימיו בעשרה' כרכים", "בעזרת צ. ה. 
ברנשטיין, א. ח. רחנברג, ד״ר ג. דייטש וסופרים מובהקים 








705 


706 


איזכשטין, יהודה דוד — איזק, אהרן 


בארצות שונות". האנציקלופדיה זכתה לשתי מהדורות 
נוספות בצילום. שאי־ הוצאותיו הן: "אוצר מדרשים", 
(מדרשים קטנים), ב׳ כרכים ( 1915 ) 1 "אוצר דינים ומנהגים" 
( 1917 ) ! ״אוצר דרושים נבחרים״ ( 1918 ) ! "אוצר דרשות" 
( 1919 )! ״אוצר פירושים וציורים להגדה של פסח״ ( 1920 ) 1 
״אוצר מאמרי חז״ל״ ( 1922 ) 1 ״אוצר מאמרי תנ״ך׳ ( 1925 )! 
״אוצר מסעות״ ( 1926 ) ! ״אוצר ויכוחים״ ( 1928 ) ! "אוצר 
מוסר ומידות״( 1941 ), ועוד. האוצרות של א׳ רחוקים מלספק 
את התביעות המדעיות, אבל הם ספרי־שימוש ונתפשטו הרבה. 

איזנעטץ, סרגי מיכאיאביץ׳ ( 1898 , ריגה - 1948 , 
מוסקווה), במאי יהודי־רוסי מפורסם, שהצטיין 
באמנות של הסרט. אביו היה מהנדס, ואף הוא קיבל 
השכלה טכנית של מהנדס־בניין, אבל עם זה התעניין גם 

באמנות, בתיאט¬ 
רון ובמדעי־המז־ 

רח. בתחילת שנות 
ה 20 עבד בשביל 
מאירהולד כצייר־ 

במאי! ב 1924 הת¬ 
חיל עוסק בביום 
של סרטים. הסרט 
הראשון, שהכין 
ישהקנה לו פיר־ 

סום, היה "ספינת- 
הקרב פוטיומקיך 
( 1925 ), ואחריו 
העלה על הבד 
עוד סרטים מפור¬ 
סמים. א' נתכבד 
כתואר "אמן רב־ 

זכויות של ברית 
הסובייטים" והוע¬ 
מד בראשו של המכון המרכזי להסרטה במוסקווה. במידה 
מסויימת טבע א׳ את חותמו לא על הסרט הרוסי בלבד, אלא 
על אמנות־הסרט בכלל ע״י שיטותיו המקוריות בעריכה 
של תמונות המוניות. את רעיונותיו ודרכו בהסרטה הרצה 
בספרו "חוש־הפילם". 

איזנעטץ, פח־יננד גוטהו־לד מכם —מ 5 £ ;£ 1 ו 1 .ס.? 

51:6111 — ( 1823 , ברלין — 1852 ), מאתימאטיקן 
יהודי. מת בן כ״ט, לאחר שנתמנה בשנת־מותו חבר 
באקאדמיה־למדעים בברלין. רבים ממחקריו, בעיקר בתורת- 
המספרים, נתפרסמו בזמן לימודיו באוניברסיטה, ובחייו 
יצאו "כל כתביו". גאום חשב 1 (על דרך־הגזמה) לאחד 
משלושת המאתימאטיקנים הגדולים שבכל הזמנים, בצד 
ארכימדס וניוטון. 

א״ד, פרנקל, המחקר המתימסי והאסטרונומי אצל היהודים, 

1947 ; ,( 1895 ) 40 . ¥01 1 * 17 * 1 . 01/2 ^ 

איזק, אהלן בן ;׳?חין — 15330 ״ 0 זג 11 \/ — ( 1730 , 
טרויינבריצן ע״י ברלין— 1816 , שטוקהולם), המייסד 
של הישוב היהודי בשוודיה. למד את מקצוע החריטה 
במתכת ופיתוח־חותמות. בן 18 עזב את עיר־מולדתו ולאחר 



אהרון איזאק 


נדודים של שנתיים השתקע בעיירה ביטצוב (מקלנבורג־ 
שורץ). במלחמת שבע השנים ( 1756/63 ) עסק במסחר עם 
החיילים הפרוסיים ואחר־כך עם החיילים השוודיים. אחר 
המלחמה עלה על דעתו להגר לשוודיה, במקום שלא היה 
אז אף יהודי אחד. לאחר השתדלויות מרובות הגיע לשטוק- 
הולם בראש חודש תמוז, תקל״ד ( 12 ביוני, 1774 ). על 
בקשתו מעיריית שטוקהולם בדבר רשיון להשתקע בעיר 
קיבל תשובה, שיקבל רשיון זה רק בתנאי, שימיר את דתו. 
א׳ דחה הצעה זו ופנה בבקשתו אל המלד. סו״ס השיג את 
מבוקשו: הותר לו, לאחיו ולשותפו מגרמניה להשתקע 
בשטוקהולם ביחד עם משפחותיהם. ובזה הונח היסוד ליישוב 
היהודים בשטיוקהולם ובשוודיה כולה. במאמציו הלך ישוב 
זה וגדל (ע״ע שודיה, היהודים), וא׳ עמד במשך שנים הרבה 
בראש הקהילה בשטוקהולם. 1802/4 כתב ספד־זכרונות 
ביידית (הקדמתו הקצרה כתובה עברית), שנדפס לראשונה 

זה 

הספר כתבתי לתראחריזלמי מי 
תפיכדי שלא אבדזכרי לנצח שאני 
אהח בן בהוד יצחק איצק זל מיסד־ 
פדינת^״וולדקכילפגי^אהלזץלודד. 
אחדבעל קידמיב בכל מדינת שזוידז 
כתולפכרשאטבאתי לבאץימצא 
חץביעי אדזביבוהמלך הרוסידהגדול 
גוקלזאף השלישי ירופהודה ויורשי 
קדלמ^להוגס בגל שריו ויעדו מצאי 
חץ באשר יעבסתחזגהמשריס וכבא 
לצין גואל **מן 

שער מתוך ספרו של אהרון איזאק 



סרני אייינשטיז 






707 


איזק, אהרן — איזד 


708 


ב 1897 ע״י החברה לספרות ישראל בשטזקהולם. הספר משך 
את תשומת־לבם של חוקרי הפילולוגיה היידית, שהוציאוהו 
לאיר במהדורות חדשות (של בחום שטיף וזלמן רייזין). 
מהדורה מדעית בצירוף הערות י״ל ע״י א. ברודי והוגו 
ואלנטין, שטוקהולם 1232 . 

ה. ו. 

איזל^, סי איזק אלפל־ד — 153305 ־ 4 > 1£10 \/ 15330 511 — 

( 855 ־ 1 ; מלבורן— 1948 ; שש), מדינאי יהודי אוט־ 

טראלי. למד משפטים באוניברסיטה של מלבורן. ב 1892 — 
1501 היה חבר האסיפה המחוקקת של ויקטוריה וב 1894 — 1901 
התובע הכללי במדינה זו. א׳ היה מן הראשונים, שהטיפו 
לאיחוד הפדראטיווי של מדינות-אוסטראליה, והיה חבר 
הוועידה, שקבעה את חוקת־הפדראציה ( 1897/8 ). ב 1901 
נבחר לבית־הנבחרים האוסטראלי. ב 1906 נתמנה שופט 
בבית־הדין העליון באוסטראליה, והיה ב־הפסקות זקן־השופ־ 
טים בשנים 1927/31 . ב 1931/6 היה המושל הכללי בדומיניון 
האוסטראלי, ואחר־כך נתמנה כחבר מועצת־המלך. 

איז?ןם ׳ חזרגה — 153305 161£0 " — ( 1837 , קאלי, קולומ¬ 
ביה — 1895 , אבאגה, שם), משודר ומספר דרום- 
אמריקני. בן לאב יהודי אנגלי ולבתו של קצין ימי ספרדי. 
א׳ היה קונסול כללי של קולומביה בצ׳ילי ומילא תפקידים 
מדיניים וחינוכיים שונים, וכן היה מוציא של כמה עיתונים. 
כרך שיריו, 5 ־ 00513 ? ( 1664 ), עשה רושם; אבל רושם יותר 
גדול עשה סיפורו הרומאנטי 513013 ( 1667 ), שנתפשט הרבה 
בדרום־אמריקה וניתרגם ללשונות שונות. 

אי?קם ׳ םוזן סתרלנד — 153305 511111011304 511230 — 
( 1885 — 1948 ), פסיכולוגית ופסיכו-אנאליטיקאנית 
בריטית. ב 1924 — 1927 ניהלה את המוסד החינוכי "בית 
מאלטינג" בקימבריג׳, ואת תצפיותיה בבית זה פירסמה בשני 
ספרים:" 01114100 § ¥000 110 (:ז^ 010 101:0110011131 " ( 1930 ) 
ו " 0114100 ) ¥0110£ ס! : 001 ו 0 ק 010 ׳\ 0 ס 800131 " ( 1933 ), וכן 
בשני ספרים פופולאריים יותר " ¥0315 5017 ־ 181111 1116 " 
( 1929 ) ו " ¥03011 ¥0 \ 100 ( 01111 ¥110 " ( 1932 ). ב 1933 
נתמנתה כמנהלת ראשית של "המחלקה להתפתחות הילד׳ 
במכון לחינוך של אוניברסיטת־לונדון.. בשנתה האחרונה 
עסקה רק בפסיכואנאליזה. עבודותיה החלוציות על התפת¬ 
חותו של הילד הרך השפיעו השפעה ניכרת על תורת 
הפסיכולוגיה החדשה של הילד וכן על חינוכו. שניים מספריה 
ניתרגמו עבריתו "הילדים בגיל ביה״ס", תש״ה, ו״הילד בגיל 
הרך", תש״ט. 

יזנה שטיינברג, סוזן איזקס, אורים, תש״ט. 

איזקם, עמואל מאיר — 153305 ! 0 ׳( 530100154 — ( 1804 , 
,ליאווארדן, הולאנד— 1878 , ניו־יורק), רב ועיתו¬ 
נאי. בנערותו עבר עם משפחתו ללונדון. ב 1839 היגר לניו- 
יורק ונעשה שם חזן ומטיף. היה הראשון, שדרש דרשות 
באנגלית בבית־כנסת אשכנזי באה״ב. ב 1857 יסד א׳ שבועון 
בשם £01 ח 10550 ^ 1511 ^ 10 , שבו נלחם ברפורמה אע״פ שנטה 
לכמה תיקונים קלים בדת, והטיף לביטול העבדות באה״ב. 
ב 1852 יסד א׳ ביחד עם סאמפסון סימסון את בית־החולים 
031 ק 905 51031 ■ז 54 , שהוא כיום מן המוסדות הרפואיים 


החשובים ביותר באה״ב, והיה מן המארגנים את "ועד־ 
הצירים של היהודים האמריקנים״ ( 0£ 05 ז 3 § 010 ס 0£ 803111 
15130111:05 1310011030 ), שנוסד ב 1859 לשם הבטחת זכויו¬ 
תיהם הדתיות והאזרחיות של היהודים באמריקה ומחוצה 
לה. כמו-כן היה מן המייסדים של "אגודת בית־הספר העברי 
החפשי״( 55500131100 , 5011001 100 ? ׳.׳ 1405101 ) ב 1864 , ושל 
ה״קולג׳ על שם הרמב״ם" בפילאדלפיה (הסמינאר התיאולוגי 
היהודי הראשון באה״ב) ב 1867 ; כן יסד את האירגון 
של ״מפעלי הצדקה היהודיים המאוחדים״( 401110111 ! 1101104 
105 ) 01311 ) בניו־יורק ב 1874 , 

א־זד (בצדם׳ 15010 ), דפארטמנט בדרוש־מזרחר, של צרפת, 
שתופס את'מחציתה הצפונית של הפרובינציה 
הקדומה דופיני ( 0 ס 111 קט 3 ם). שטחו 269 < 8 קמ״ר ואוכלו־ 
סייתו 574,019 נפש ( 1946 ), כלולים בו שלושה מחוזות: 
גרנוב-ל, לה טור־די-פן ( 10 ?-־ 0 ¥001-4 1.3 ) ווין ( ¥10000 ). 
העירי הראשית היא גרנובל (ע״ע). הדפארטמנט משתרע 
על פני חלק מן האלפים הגבישיים של דופיני: קבוצת- 
ההרים של פלבו(^ 01 ׳ 08 ?) ובלדון ( 801104000 ), על פני 
קידמת־ההרים' הגירנית (גראנד־שאדטרז ורמת ורקוד (-! ¥0 
5 ! €0 ) ועל פני השפלה האלוביאלית שלפניה עד גדות הדו¬ 
נה, רובו מושקה על־ידי הנהר איזר (מכאן שמו) ויובליו 
ארק, ךראק ואחרים. מידת־החום הממוצעת שבו גבוהה 
במעלות אחדות מזו שבצרפת הצפונית והגשמים מרובים 
בו (עד 2,000 מילימטר). חלק מן הרמות, שהן מורכבות 
מחומר-סלעים שלישוני מתפורר ומשכבת חומר־וחול צהיחה 
("אדמה קרה"), עדיין הוא מכוסה יערות. הדפארטמנט 



איזר: תחני•,־נוח הידרולית 







709 


איזר — איטוליה 


710 


מצטיין בחקלאות פורחת ורבגונית: בהר ובמדרונות הפונים 
צפונה — כרי־מרעה ומשק אלפיני; במדרונות ובעמקים 
הפונים דרומה — גידול של עצי־תות (למעלה מ 50% של 
כל המשי הליאוני ניזון מהם), גפנים, ערמונים, טאבאק; 
באדמת־השרטונות הדשנה של כמה עמקים גדולים ובשפלה 
יש למצוא גידול של תבואות שונות (חיטה, שיבולת־שועל, 
ועוד). מצויים אוצרות־אדמה בשפע (אך ניצולם מועט), 
וכן כמה מעיינות מינראליים, מחצבות־אבן וצפחה. הניצול 
ההולך וגדל של כוחות־המים המרובים שבנחלים השוטפים 
מן האלפים מסייע לשיגשוג התעשיה המגוונת שבמקום: 
מלט, כסיות, נייר, מוצרים כימיים. 

איזר (בצרפ׳ 6 ז 156 ),שם נהר, יובלו השמאלי של הנהר 
רונה ( £11006 ) בצרפת הדרומית־מזרחית. נהר-א׳ 

שוטף דרך הדפארטמנטים: סאבויה ( 016 /י 53 ) ־ איזר ודרום 
( 01-6016 ). מוצאו באלפים הגראיים, בגובה של 2,400 מ׳,. 
סמוך לגבול האיטלקי. לזרמו'יש עיקולים הרבה, שנמשכים 
290 ק״מ, יעד שהוא משתפך אל הרונה, למעלה מן העיר 
ואלאנס ( ¥216006 ). נהר־א׳ גורף עמו הרבה טין וחלוקי־ 
אבנים; בדרכו הוא עובר את העמקים הגדולים טאראנטז 
ז 3156 :ז 60 ז 3 ' 1 ״> וגראסיוודאן ( 1211 ) 003550311 ). הוא מקבל 
לתוכו הרבה יובלים משני עבריו. הגדולים שבהם הם: ארק 
( 0 ז 4 ) וארלי (ץ 1 ז 4 ) בצפון, ודראק ( 20 זס) בדרום. א׳ הוא 
נוח לשיט של ספינות ב 155 ק״מ מזרמו ולשיט של־דוברות 
ב 62 ק״מ נוספים. 

איזר (בגרמ׳ •! 153 ), יובלו הימני של הדאנובה בבאוואריה. 

אורכו 295 ק״מ, גליל־מימיו כ 9,000 קמ״ר. מקורו¬ 
תיו בטירול הצפונית לרגלי השלשלת של הרי-קארונדל. 
מינכן, עיר־הבירה של באוואריה, שוכנת על שתי גדותיו 
של הא׳. 

איטא, ייט״א, ע״ע טריטוריליזם. 

1 • : 

איטגקי, טי־םוכןה — 61 ! 113£2 — ( 1837 — 1919 ), מדינאי 
יאפאני. בתנועה נגד השוגון, שנתעוררה בשנות 
ה 60 , נלחם א׳ על ביטול הפאודאליזם ועל חיזוק השל'טון 
המלוכני. בזכות עמדתו זו נתמנה למיניסטר, אבל ב 1873 
התפטר ממשרתו בגלל סירובה של הממשלה להכריז מלחמה 
על קוריאה (ע״ע יפן, היסטוריה). א׳ התחיל מטיף להגבלת 
השלטון המלוכני על־ידי הקמתם של מוסדות קונסטיטוצ¬ 
יוניים ואת דעותיו אלו גם הורה בבית־ספר מיוחד, שיסד 
במחוזו ( 1873 ). מתוך חבר תומכיו נתארגנה "מפלגת הפאט־ 
ריוטים הציבורית״ ( 1875 ), שבכוחה נעשה א׳ שוב חבר 
הקאבינט לזמן קצר. ב 1876 נוסד "האיגוד הפאטריוטי", 
שנלחם בחריפות על תכניתו של א׳, וב 1881 "מפלגת הלי¬ 
בראלים" — המפלגה המדינית־העממית הראשונה הראויה 
לשם זה, שנוצרה ביאפאן ושא׳ עמד בראשה משעת יסודה 
עד שנתמזגה ב 1900 במפלגה הגדולה סיוקאי, שנוצרה ע״י 
איטו (ע״ע). מלחמתו הממושכת של א׳ (שזכה לכינוי "רוסו 
היאפאני") על משטר פארלאמנטארי ומונארכיה קונסטיטוצ¬ 
יונית הוכתרה בניצחון סופי ב 1889 עם התקבלותה של 
החוקה החדשה. בסוף ימיו נטה א׳ לדעות סוציאליסטיות, ואף 


אסר על בנו לרשת את תואר־האצילות רוזן, שהוכתר בו 
בשנת 1887 . 

איטו, היר 1 בומי — 110 —( 1841 — 1909 ), מדינאי יאפאני. 

ערך את חוקת 1889 , יסד את המפלגה השמרנית 
סיוקאי ( 1900 ), והיה ארבע פעמים ראש־הממשלה (בתקופת 
השנים 1886 — 1901 ). 
מילא תפקידים דיפלו¬ 
מאטיים חשובים (בכל¬ 
לם כריתת ברית־השלום 
עם סין, 1695 , והברית 
עם בריטניה, 1902 ). 
עלה בדרגות־האצילות 
עד שנעשה מארקיז. 
1905/9 — נציגה הרא¬ 
שי של יאפאן בקוריאה. 
א׳ נהרג על-ידי מתנ¬ 
קש קוריאני בחארבין. 

איטזליה (ביור: 1 ) 41x041 ; בלאט׳: 4610113 ), ארץ ביוון 

המרכזית־המערבית. הקדמונים הבדילו בין א׳ המע¬ 
רבית, "העתיקה", שבין הנהרות אכלואוס ואואנוס, לבין א׳ 
המזרחית, "הנספחת". החלק המערבי היה פורה ובו נמצאו 
גם המקומות העיקריים של א׳: תרמון, קאלידון, וכר. א' 
המזרחית היתה ארץ הררית פרועה' מכוסה יערות עבותים. 
שהיו מלאים חיות־בר. לפי המסורת היוונית קדמו לאיטולים 
בא׳ עמים לא הלניים, כגון ללגים, קורטים, ועוד. עוד בסוף 
המאה החמישית היו האיטולים, לפי עדותו של תוקידידס, 
פראים למחצה; ישבו ברובם הגדול בכפרים וחיו על שוד 
ביבשה ובים. הקשר בין השבטים השונים היה רופף. לשונם 
היתה בלתי־מובנת לשאר היוונים ומסתבר שהיתה ניב יווני 
עתיק, שנשתמר בצורתו הקדומה מחמת חוסר קשר בין 
האיטולים ושאר ההלנים. אולם כבר אז היו האיטולים 
חיילים אמיצים, שידעו להתגונן מפני אויב, כפי שקרה בשעת 
פלישתו של חיל־אתונה לא׳ ב 426 לפסה״ג. עד השליש 
האחרון של המאה הרביעית לפסה״נ כמעט שלא נודעו עקבות 
האיטולים בתולדות-יוון. ידיעות ראשונות על התאחרותם 
באו אלינו מן השנים לאחר הקרב ליד חירוניאה ( 338 
לפסה״נ).הדחיפה העיקרית להקמתה של ה״ברית האיטולית" 
ניתנה, כנראה, ע״י מסע־העונשים של אנטיפאטרוס, מושל־ 
מוקדון נגד האיטולים אחר מלחמת למיה (ע״ע, וע״ע יון, 
היסטוריה) ומלחמתו של קאסאנדרוס בנו נגדם ( 314 — 311 
לפסה״נ). הברית התפתחה והצליחה בפעולותיה. על חשבתה 
יש לזקוף את שבירת הפלישה של המוני הגאלים ( 279 
לפסה״ג). באמצע המאה הרביעית השתרעה הברית מן הים 
היוני עד הים האובויאי ומן המפרץ המאלי עד מפרץ־קורינ־ 
תום. היא הקיפה את אקארנאניה במערב, ואת דלפוי ואת פו־ 
קים ולוקריס במזרח וצפון־המזרח. עם כיבושה של בויאוטיה 
ע״י א׳ נעשתה הברית האיטולית המעצמה השלטת בהלאס 
המרכזית. היא נתפשטה גם מעבר למפרץ הקוריגתי וחדרה 
לתוך הפלופונסוס: אליס, מסניה וכמה ערים ארקאדיות 
נספחו אליה. ההצלחות בפלופונסוס באו לברית האיטולית 
כתוצאה מן הברית שכרתה עם אנטיגונוס גונאטאם, מלך־ 



הירובימי אימ 1 





711 


איטוליה — איטורבידה, אגוסטין דה 


712 



מוקדון, נגד הברית דאכיאית. אולם כשעלה דמטריוס, בנו 
של אנטיגונום גונאטאס, על כסא־המלוכה במוקדון נתקלקלו 
היחסים בין א׳ ומוקדון והורעו עוד יותר בימי פיליפוס 
החמישי. במלחמה הארוכה בין פיליפום והאיטולים היתה 
ידו של פיליפוס על העליונה. כתוצאה מזה כרתו האיטולים 
ברית עם רומי, שהיתר, נתונה אז במאבק לחיים ולמוות עם 
חניבעל. כשנתפנתה רומי למלחמה בפיליפום (לאחר נצחונה 
במלחמה הפונית השניה) היו האיטולים בעלי־בריתה מתוך 
תקוה, שהרומים יחזירו להם את השלטון על תסאליה, 
שאיבדו בימי המלחמה בפיליפוס, הם השתתפו בקרב ליד 
קינוסקפאלי ( 197 ) והכריעו את הכף לצד הרומים. אבל רומי 
סירבה להיענות לדרישתם ולשים קץ לשלטונו של פיליפום. 
דבר זה גרם לרוגז מרובה בא׳ וכתוצאה מכך עברה הברית 
למחנה של אנטיוכוס השלישי, שהזמינה אותו להתערב 
בענייני־יוון. אולם האיטולים לא סייעו לאנטיוכוס במאמציו 
למנוע את התקדמותם של הרומים. המלך חזר לאסיה והאי־ 
טולים התגוננו בפני הרומים בעריהם. אחר מפלתו של 
אנטיוכום ליד מאגנסיה ( 189 לפסה״ג) התנקמו הרומים 
בברית האיטולית! כל נחלותיה שמעבר לגבולות א׳ ניטלו 
ממנה ונאסר עליה לנהל מדיניות עצמאית. הברית האיטולית 
פסקה מלהתקיים בפועל, אע״פ שלהלכה לא נתבטלה ע״י 
רומי. 

המבנה המדיני של הברית האיטולית. הגוף 
המרכזי של הברית האיטולית היתה האסיפה הכללית, שבה 
רשאים היו להשתתף כל אזרחי־הברית, שמלאו להם שלושים 
שנה. האסיפה נתכנסה פעמיים בשנה, בראש השנה האיטד 
לית, בתקופת הסתיו, בעיר• חימון, ובתקופת האביב (במקום 
אחר)! בשעת־חירום מותר היה לכנס את האסיפה בכל מקום 
שהוא. העניינים, שרק האסיפה הכללית היתה מוסמכת לדון 
ולהכריע בהם, היו: הכרזת מלחמה והנהלתה, שביתת־נשק, 
:ריתת־שלום, חוזי-ברית ושאר יחסים עם מדינות־חוץ. בראש־ 
האסיפה עמד האסטראטיגוס, הנבחר המשותף של הברית, 
יעל־ידו שלושים עוזרים, שנקראו "אפוקליטים" ( 1 ס:זןו.? 4 י 6 זל 01 ). 


הוא פיקד על צבא־הברית בימי־מלחמה ועמד בראש ההנהגה 
שלה בימי־שלום, אע״פ שסמכויותיו היו מוגבלות. ההנהלה 
האדמיניסטראטיווית היתד, בידי גוף־נציגים של כל חברי 
הברית. בענייניהם הפנימיים היו החברים של הברית האיטר 
לית חפשים לנהוג לפי חוקיהם המקומיים, אע״פ שכולם 
נחשבו ל״איטולים", כלומר, לאזרחים של הברית האיטולית. 
חובותיהם לגבי הברית נגעו בעיקר לענייני־חוץ. נראה, 
שהיו כמה דרגות של חברות, פת 1 ח ב״איסופוליטיה" (אזר¬ 
חות שות־זכויות, וכמובן, גם שות־חובות) וסיים ב״ברית", 
שהיתה בפועל שלטון איטולי על ארץ־חסות. לארץ מסוג זה 
לא ניתנה נציגות בגוף־הנציגים של הברית. 

; $6551111 , 171115 ? ; $ 0 . 5$1171 , 01713105 ? ; 98 — 94 , 111 , 10165 1 ) 1111107 
, 8610011 ; 11671 ) 1 ) 51 , 2 ? 20 )£}/ 2 ) 1 ה-. £116611 ?€. 3 11€ { 11€ ( 0€5€ , 1056 א 
- 70 \ 5 <ז 501 ג 81 ; 11 ע ; 2 — 1 ,^\ 1 , 116 ! 110 { 6$6 0 

13 ־ 01 ) 5 , 1$ ) 53110 0 ( 1 1507 . 5 < .{/ 66 ( 01 , 1 ) 1 ) 130 

461 #01*14x1, 111 — 1 ^. 

איטוךבידה, אגוסטין דה —ס^זטזז 8118110 ^— 

( 1783 — 1824 ), שליט ראשון של מכסיקו העצמאית. 

כחייל בצבא הספרדי המלוכני סירב להיענות ב 1810 להז¬ 
מנת אידלגו (ע״ע) להשתתף כשד־צבא בתנועה המהפכנית. 
ב 1813 היה מן המפקדים, שהנחילו תבוסה למהפכנ״ם ליד 
ואלאדוליד, ואולם ב 1820 נעשה מנהיגה של תנועה מהפ¬ 
כנית חדשה, שכללה יסודות שמרניים, ופירטם את תכניתו 
בדבר אימפריה מכסיקאנית עצמאית ( 313 ! 1 § 61 ^ 1311 ?)■ 
ב 1821 הכריח את הנציב הספרדי במכסיקו לחתום על חוזה־ 
קורדובה, שאישר את עצמאותה של מכ 0 יק 1 . א׳ הוכרז על* 
ידי אסיפת־הנבחרים לקיסר (ש 0 ז:>נןבת£) ונקרא אגוסטין 1 . 
אולם ב 1823 הוכרח לברוח מפני קהל מתנגדיו, שתמכו 
במשטר רפובליקאני. כשחזר מאירופה, 1824 , בלא שידע על 
משפט־המוות, שהיה צפוי לו, נאסר ונורה. זכרונותיו בשם 
"הודעה על כמה מקרים עיקריים בחייו הפומביים של אגוס־ 
טין דה א׳" יצאו בצרפתית, באנגלית ובגרמנית. א׳ נחשב 
כיום בין המשחררים הגדולים של מכסיקו. 






713 


איטליה 


714 



האי ניזידה במפרץ נאפולי. אי וה, המתנשא מול כף פווייייםו (שטמנו צולם). הוא 6515 א של הרומים. היה נחלתם של 
לוקולום ושל טארקום ברוטום, שהזמין לבאן את ציצרון ואת קאסיום וכאן רקמו את הקשר נגד יוליום קיסר 


איטליה ( 11:3113 ), רפובליקה, שהיא מורכבת מבחינה טרי¬ 
טוריאלית משני חלקים ראשיים: 1 ) חצי־האי 
האפניני(התופס את רוב שטחה); 2 ) האיים הגדולים הסמו¬ 
כים" לו, סיציליה וסארדיניה, ושורה של איים קטנים (אלבה, 
האיים ד,פ 1 נטיניים, פאנטלדיה, האיים הליפאריים, האגאדיים, 
ועוד); חלק אחרון זה קרוי: א׳ שבאיים. השטח הכללי של 
הרפובליקה — לאחר שאיבדה איזורי־גבול מסויימים כתוצאה 
ממלחמת־העולם השניה — הוא 310,188 קמ״ר. 

הגבולות. גבול יבשתי (לאורך של 23% מגבולה 
הכללי) יש לא׳ רק בצפון. רובו של גבול זה נקבע על-ידי 
האלפים וחלק ניכר ממנו עובר לאורך הרכס הראשי שלהם. 
בתחומה של א׳ נמצאים רוכסי־המערב של האלפים השופעים 
לעברה של שפלת נהר״פו, ובהם הגבוהים שבהרי האלפים: 
מו׳ן־בלאן (באיטלקית: מונטה ביאנקו, 4,807 מ׳) ומונטה 
ר 1 זה ( 4,683 מ׳), וכן רוכסי-הדרום של האלפים, בכללם 
האלפים הברגאמאסקיים( 3 ם 135 מ 3 §ז 86 ), הרי-ברנינה הדרו¬ 
מיים, גוש אדאמלו והדולומיטים. האלפים מפרידים את א׳ 
משלוש מדינות: מצרפת בצפודהמערב ומשווייץ ואוס¬ 
טריה בצפון, בעוד שהגבול בין א׳ וידגוסלאוויה (בצפון- 
המזרח) עובר על רמת הקארסט. בדרוס-המערב גובל חצי־האי 
בים הטירני, ובצפון־המערב' — בים הליגורי, שניהם אגנים 
של הים"התיכון. בצפון־המזרח ובמזרח תוחם את חצי־האי 
הים האדריאטי הצר. האי סיציליה, שהוא המשכו הטבעי של 
חצי־האי האפניני, נפרד ממנו רק במיצר־מסינה, שרוחבו הוא 
3 ק״מ בלבד. לעמדתה הגיאוגראפית של א׳ יש חשיבות 
מרובה מבחינות הרבה. חצי־האי הארוך ( 900 ק״מ) והצר 
( 150 — 200 ק״מ; זולת בשפלת־הפו אין מקום בא׳, שהוא 
מרוחק יותר מ 100 ק״מ מן הים) מחלק, ביחד עם סיציליה, 
את הים התיכון לשני אגנים כמעט נפרדים: המערבי והמז¬ 
רחי י וע״י מה שהוא מצמצם ים זה באמצעו לשני מעברים 
צרים: מיצר מסינה והמיצר שבין סיציליה לטוניס (שרוחבו 
הממוצע הוא 150 ק״מ), הוא משמש כעין גשר יבשתי בין 
אירופה ואפריקה. מכאן חשיבותה הגיאופוליטית של א׳ במשך 
כל התקופות ההיסטוריות. 


ג ז ד ת - ה ח ו פ י ם. חופיה של א׳ אינם מפורצים ביותר. 

רק בשלושה מקומות מעמיק הים לחדור לתוך חצי־האי: 
במפרץ דנובה, במפרץ ויניציאה ובמפרץ טאראגטו, שמפלג 
את חלקו הדרומי של חצי־האי לשתי שלוחות ארוכות: 
קאלאבריה ואפוליה הדרומית. במפרצים בינונים וקטנים 
עשיר חצי-האי רק בחופו המערבי. הודות למפרצים טבעיים 
כאלה חשובים כנמלים בים הליגורי דנובה וספציה, ובים 
הטידני גאאטה, נאפולי וסאלרנו. משום החדירות העמוקות 
של הים הטירני לתוך היבשה'צר כאן חצי־האי ביותר. סטיות 
קטנות הרבה, לשונות של ים ויבשה וכפים, מוסיפים לפידוצו 
של החוף המערבי־הדרומי. לעומת זה מפורץ החוף המזרחי 
במידה מועטת מאד; הר גארגאנו, הבולט כחצי-אי עצמאי 
לתוך הים האדריאטי, הוא ההפסקה החשובה של שטחו החד¬ 
גוני. אפייני הדבר, ששיי הנמלים העיקריים של החוף 
נמצאים בקצותיו: בדרום — ברינדיזי השוכנת על-יד מיצר 
אוטראנטו, מקום־החיבור הצר של הים האדריאטי עם הים 
התיכון שרוחבו 72 ק״מ בלבד, ובצפון — מול חצי־האי 
איסטריה — עיר־הנמל העתיקה והמפורסמת ויניציאה. 

"גיאולוגיה. חצי־האי האפניני בנוי בעיקרו סלעים 
מתקופות גיאולוגיות מאוחרות. י סלעים מתקופות קדומות 
(גראניט, גנים, אמפיבוליט, ועוד) מצויים, מלבד בשולי 
האלפים המערביים, רק בכמה גושי־הרים מפוזרים ומפורדים 
בהרי־האפנינים (סלעי־ורוקאנו — בצלעות־המערב של האגד 
נינים, גראניט וגנייס בקאלאבריה). אלה הם שרידים של 
יבשת קדומה, שנשברה ושקעה ברובה בים. לסלעים קדומים 
אלה יש חשיבות כלכלית מסויימת, שכן הם מכילים את רוב 
אוצרות־האדמה המועטים שבחצי-האי. 

שורת הסלעים המאוחרים בא׳, שמהם מורכבים בעיקר 
האפנינים, עמוד־השדרה ההררי של חצי-האי, פוחחת באבני- 
גידי מתקופת הטריאס ונמשכת בסלעי יורה וקרטיקון. ליד 
סלעים מסוזואיים אלה נפוצים סלעים מתקופת השלישון: 
אבני־חול וביחוד חורת (חואר). זו האחרונה משמשת מצע 
לקרקעות, שהן פוריות למדי, אלא שהן נגרפות בקלות. 
סחף מתקופת האלוביון מצוי אף הוא על פני שטח ניכר של 



715 


איטליה 


716 



אדמת־א׳, למשל, על פני רובה של שפלת-הפו. בעידן השלי- 
שוני המאוחר עדיין היה כאן מפרץ־ים, שהפך מעט־־מעט 
לשטח יבשתי ע״י התרוממותו של קרקע־הים וע״י מילוי 
המפרץ בסחף הנהרות; אף כיום מתפשטת היבשה באיזור 
זה על חשבון הים האדריאטי הודות לסחף המובא על-ידי 
נהר־פו ונהרות אחרים. 

השפעה ניכרת על עיצובם של פני א׳ היתה גם לגעשיות, 
שארץ זו נגועה בה במידה יתירה. פעולות־הגעש אירעו כאן 
בעיקר בעידן־השלישון, בשעה שנתהוו רוב הריה של א/ 
כיום רוב הרי־הגעש בא׳ הם כבויים, ורק אחדים מהם עדיין 
פעילים הם: בחצי־האי — הוזוביוס, שהוא בנוי שכבות של 
לבה ועפר וולקאני לסירוגים (סטראטו־וולקאן, - 1 ״ 3107 ז 51 
ח 3 ^) ומשמש אב-דוגמה להרי-געש ממין זה, בסיציליה — 
האטנה עצום־המידות, ובאיים הליפאריים — הסטדומבולי.; 
נוסף על כך מעידות כמה תופעות אחרות על הוולקאניות 
של חצי־האי(שעדיין היא פעילה), כגון הסולפאטארה על-יד 
פוצואולי (בסביבות נאפולי), לוע עגול, שהוא פולט בקב¬י¬ 
עות אדי־גפרית ותרכבות^גפריתיות (אף הוא מפורסם כטיפוסי 
בתופעות מעין אלו). 

לפעולות־הגעש של הוולקאנים היתה השפעה מרובה על 
א׳ גם מן הצד הכלכלי, ראשית, מפני גודל ההרס, שבא 
בעקבות ההתפרצויות ורעידות־האדמה, ושנית, מפני שאדמות 
הטוף הוולקאני והלבה הן הפוריות ביותר בארץ. א׳ דלה 
מאד באוצרות־אדמה. אמנם, עפרות־ברזל מופקות באלבה, 
גפרית בסיציליה ועפרות־אבץ בסארדיניה. אבל עפרות- 
המתכות אינן בעלות ריכוז מרובה, ותפוקתן קשה ומועטת. 
פחם אין בא׳ כלל. בזמן האחרון נתרבו ידיעות על מציאות 
של נפט בשפלת־הפו. מקום הולך וגדל בכלכלת־א׳ תופס 
ניצולו של כוח זרם־הנהרות, בעיקר של הנהרות היורדים מן 
האלפים, לשם תפוקודחשמל. 

ס ב נ ה־ ה א ר ץ. היחידה המורפולוגית הגדולה והחשובה 
ביותר שבחצי־האי הם הרי האפנינים (ע״ע). המבנה של 


הרים אלה אינו סימטרי. הם יורדים בתלוליות מרובה אל 
שפלת החוף הטירני, ולעומת זה השיפוע שלהם הוא איטי 
כלפי הים האדריאטי. הם מתחלקים לגושים אחדים, שהם 
שונים זה מזה מבחינה גיאולוגית ומורפולוגית כאחת. חלקם 
הבולט ביותר הם הרי־אברוצי (ע״ע) שבאיטליה התיכונה. 
כאן מתרומם השיא הגבוה ביותר שבחצי־האי: גראן סאסו 
ד׳ איטליה (מונטה קורנו, 2,914 מ׳). האפנינים אינם נמשכים 
עד לקצוות הדרומיים של א׳. טבלת אפוליה שב״עקב" של 
חצי-האי היא רמת-גיר חשופה. עשירה בתופעות קארסטיות. 
גם הנוף ההררי שמעבר למפרץ־טאראנטו, בקאלאבריה, 
ה״בוהך של א/ הוא חטיבה בפגי עצמה. גושיו ההרריים 
הכבירים: לה סילה ואספרומונטה, שמגיעים לגובה של כמעט 
2,000 מ/ הם רמות בנויות סלעים קריסטאליניים, שדמותם 
נתעצבה ע״י שבירות, שקיעות והתרוממויות נמרצות. עמקי- 
נהרות קצרים עוברים בו בגיאיות תלולים ויוצרים תבליט 
מבותר ביותר, שמתבלט ביחוד בחלקו החופי התלול והצוקי. 

לא׳ יש, כאמור, גם חלק ניכר באלפים. יתר על־כן: היא 
המדינה היחידה, שיש לה חלק באלפים לכל אורך־השתרעותם, 
החל מקצה־המערב שלהם, במקום שהם מצטמדים אל האפני־ 
נים (על־יד סאוונה שעל חוף מפרץ־ג׳נובה), עד לגבולם 
המזרחי, במקום שהם מתחברים עם הדינארידים, שהשלוחות 
של רוכסיהם הקידמיים — הרי־קארסט — עדיין הן נמצאות 
בתחומה של א׳. גופים דרומיים אלהיהם מן היפים והמגוונים 
שבהרי־האלפים כולם. 

לעומת השטח המרובה, שהוא מכוסה הרים ורמות, שטחי- 
השפלה שבא׳ הם קטנים ביחס: א) שפלת־הפו, שמשתרעת 
בין האלפים (מצפון וממערב) ובין האפנינים (מדרום) 
ושמפני פוריותה היתירה וחשיבותה מצד התחבורה היא 
החבל הכלכלי החש׳ב ביותר של המדינה. ב) שפלת־החוף 
של הימים הטירני והליגורי. ג) שפלת־החוף של הים האד- 

ד 



נ)רגי: טפל־השיש, גובהי 200 ט* 





איטליח 


718 


717 



לאגו מאניוןה. בו—הםפורסםשבאייסהבורום־אים: איזולה 3 לה, ועליו הטירה שנבנתה ב 1070 ע״י הרוזניש לבית בורוטיאן 


ריאטי. שתי השפלות האחרונות, שהן צרות ומופסקות פעם 
בפעם ע״י שלוחות של האפנינים, אינן פוריות ביותר, 
ושטחים ניכרים בהן, ביחוד על שפת הים האדריאסי, מכוסים 
ביצות, שעדיין לא יובשו כליל. 

ה י ד ר ו ג ר א פ י ה. רק נהר גדול אחד נמצא בא׳ — נהד¬ 
פו. שפע מימיו בא לו בעיקר מהפרשת הקרחונים של האלפים. 
יובליו המרובים, שמקורם באלפים ובאפנינים, מסיעים לתוכו 
כמויות ענקיות של סחף, שנהר זה מוסיף לגרוף לחלקו 
הצפוני של הים האדריאטי. כאן נוצרים ע״י הגרר חוף־סחף, 
שמצטיין בלאגונות מרובות,והדלתה המסועפת של הפו,שעל- 
ידיה זוכה איטליה שנה־שנה בקמ״ר אחד מן הים. מלבד הפו 
זורמים אל הים האדריאטי אז־יג׳ה (:>%¥,), ברנטה, פיאוה, 
טאליאמנטו(ס 1 ח 0 דחב 13£11 ׳) ואיזונצו. הנהר החשוב היחיד 
הנשפך' לים הטירני—הטורה(הטיבר של הרומים),שעל שפתו 
הוקמה העיר רומי. שפע־המים של הנהרות בא׳ תלוי בתנאי־ 
אקלים עונתיים: בעונת־הגשמים ובשעת הפשרת־השלגים 
מתמלאים אפיקי־הנהרות כמויות־מים עצומות! ולעומת זה, 
בעונת־הקיץ זורמים לעיתים בתוך ככרות־הנהר הרחבות, 
שהן בנויות גרר, שנערם ע״י שטפונות נהר תדירים, רק 
קילוחי־מים דלים. מפני־כן אין רוב רובם של נהרות־א׳ 
ראוי לתנועת ספינות, ורק בפו קיימת תנועה כזו לאורך 
מרחקים ניכרים. הצלע הדרומית של האלפים עשירה באגמים 
צרים ומוארכים, שהם תופסים את המוצאות של עמקי- 
האלפים ושהם מפורסמים ביופיים: לאגו מאג׳ורה ( 1,380 
0 ז 10 § ¥3£ ), אגמי לוגאנו, קומו, איזאו ( 1560 ) וגארדה. 
בחצי־האי עצמו ראוי לציון רק האגמיהתראזימני שבגליל- 
טוסקאנה וכן כמה אגמי־לוע. כמו בכל'הארצות של הים 
התיכון, יש חשיבות יתירה בא׳ למעיינות. השורה של 
המעיינות הנובעים לאורך קו מקביל לפאת האלפים (קו* 
ה״פונטאנילי") היא מקור חשוב של השקאה מלאכותית. 
מעיינות אלה, ביחד עם מימיהם של הנהרות המנוצלים 
לצורכי־השקאה, הם הם שהפכו את שפלת־הפו ל״גןד, של 


א"׳. לאורך קו זה של מעיינות הוקמה שורה של ערים, שהן 
מן החשובות ביותר בא׳: נובארה, מילאנו, ברשה (ג 501 שז 8 ), 
מאנט 1 בה, ורונה, ויצ׳נצה ( 23 מ 106 ז \),וטרוויזו! 

האקלים. באקלימה של א׳ ניכר י המעבר מן הטיפוס 
האקלימי של אירופה המרכזית, שעדיין הוא שורר בשפלת- 
הפו, לטיפוס האקלים של הים התיכון, שהוא מצוי בא׳ 
בשלימותו רק בחלקה הדרומי ובאייה. בשפלת־הפו מתחלפים 
חרפים קרים (הטמפראטורה הממוצעת ביאנואר: ־׳ 3 — 1 ) 
בקיצים חמים (הטמפראטורה הממוצעת ביולי: ־׳ 25 — 24 ). 
מצויות בא׳ ארבע עונות־שנה; משקעי האויר מרובים 
( 1,000 מ״מ ויותר), ובחורף אף יורד לפעמים שלג החוף 
הליגורי, ד,..?שך בין האלפים ובין האפנינים המגינים עליו 
(ה״ריוירה" האיטלקית המפורסמת), הוא בעל אקלים ים- 
תיכוני אפייני, מה שירם לכך, שחוף זה נעשה אחד ממשכנות־ 
החורף הנעימים ביותר באירופה. לעומת זה, א׳ התיכונה 
היא בעלת אקלים־מעבר ורומי: הממוצע ביאנואר ״ 7 — 6 , 
הממוצע ביולי 24.8 0 ; הכמות של משקעי-האויר: 800 מ״מ). 
אקלים הים התיכון ניכר יפה בנאפולי ( 8.2 0 ביאנואר, ־׳ 24.2 
ביולי; הקת דל־גשמים). 

הצומח של א׳ משקף בבירור את תנאי־האקלים שלה. 
בריוויירה ובא׳ הדרומית, וביחוד בחופיה, נפת עץ־הזית 
ועצים ירוקי-תמיד אחרים. כמה מהם, בעיקר האורן והגופר. 
משווים דמות אפיינית למראה-הנוף. בשאר חלקיו של חצי- 
האי שולט טיפוס-הצמחיה של אירופה המרכזית. הנוף הטבעי 
של א׳ נשתנה ברובו ע״י הנוף התרבותי. כך, למשל, נכרתו 
היערות, שכיסו עוד בתחילת התקופה הרומית את רוב שטחה 
של א׳ וכיום הם מצויים אך ורק במורדות האלפים ובאילו 
חלקים של האפנינים (הערמון, האלון, האשור והאורן). 
בשטחים הרבה נפוצים כתחליפי־יער ״מאקיות״( ¥3001113 ) 
ו״גאריגות״ ( 110 § 1 זז 03 ) — מעין חורשות של שיחים סבו¬ 
כים. שטחים נרחבים בא׳ הדרומית ובאיים תפוסים על־ידי 
בתות. גריפת הקרקעות החזקה גרמה במידה מרובה לחשיפת 






719 


איטליה 


720 



המוז־בלאן האיטלקי, כפי שהוא נראה מיוורמאיר (•ו 11 ;>ץגחזז 11 ס 0 ), 
התחנה האלפינית הגבוהה שבבקעת אאוסטה 

הסלעים באיזורי האפנינים ובסיציליה. כמה צמחים, שמו¬ 
לדתם במדבריות־למחצה של אמריקה הצפונית, האופונציה 
והאגאווה, הגיעו בא׳ לתפוצה מרובה כל־כך, שנעשו מעין 
סימן־הכר של הנוף האיטלקי. 

חלוקת א׳ לאיזורים טבעיים. לפי המבנה והאקלים 
מחולקת א׳ היבשתית לשלושה חלקים; א׳ הצפונית, א׳ 
התיכונה וא׳ הדרומית. א׳ הצפונית כוללת את מורדות- 
האלפים (הגליל החשוב שבהם היא הטרידנטינה) ואת שפלת- 
הפו. שני החבלים הראשיים של שפלה ז 1 הם לומבארדיה 
וויניציאה — מישורי-סחף, שבכמה מקומות הם בעלי פוריות 
מרובה: בהם עוברים נהרות ונחלים לרוב, בכמה מקומות 
בין סוללות, משום סכנת־שטפונות, ומרובות בהם גם תעלות־ 
השקאה. א׳ התיכונה תפוסה כמעט כולה על־ידי האכנינים 
ושלוחותיהם, שמניחים מקום רק לשפלות־חוף צרות, טוס- 
קאנה, שבה עובר נהר ארנו, ואומבריה, שהיא בעלת נוף 
הררי מתון, הן החבלים הראשיים של אחור זה, א׳ הדרומית 
מפולגת ע״י מפרץ טאראנטו ומתחלקת לאפוליה וקאלאבריה, 
שמצפון להן משתרעת קאמפאניה הפוריה, שבה מגדלים גם 
כותנה. חלקים גדולים של א׳ הדרומית הם מטבעם טבלות- 
גיר חשופות, שרק בזמן האחרון הוכשרו מחדש להתיישבות 
במידה מרובה יותר. וע״ע אפנינים* אברוצי: סיציליה* 
קורסיקה. 

1£71 /^ 11 /קס 7 ^ £0 § 1$£7 ) 11071 £71 11011 .ן־[ 

- 1 ) 511 1/072 €^ 71 ) 1 \ 0£71167 ^ 1 , 11111 ^ . 0 ; 1933 ,( 011 

11 $£ 11 £ { 10112 € 17 £€ 0 % 70 $ [$ 016 , 10 ^ 2070 ^ ״ 1 ; 1929 , 0 ^ 70 ) £1 
. 1933 , 1€715 ' 101 \ § £71171 ^ 6 { 01 1 ) 1111 £ 516111171 

ל. ש. 

ה אוב לוס י ה. בראשית 1948 מנתה א׳ כ 46.2 מיליון 
תושבים, או כ 150 נפש בממוצע לקמ״ר, ז״א: א׳ שייכת 
לארצות, שהן בעלות צפיפות־אוכלוסיה גבוהה. איזוריה 
המפותחים, כגון שפלת־הפו, הם מאיזורי הצפיפות הגבוהה 
ביותר באירופה ובעולם כולו, והאוכלוסיה נמצאת בהם בת* 


הליך של גידול מהיר ומתמיד. ב 1901 היו בא׳ 32.5 מיליון, 
ב 1921 — 38 מיליון, ב 1932 — 42.9 מיליון, ב 1943 — 45.5 
מיליון, ב 1944 (לאחר ניתוק איסטריה מעל א׳) — 44.8 
מיליון! העודף השנתי של הלידות על המיתות מגיע בזמן 
האחרון ל 500,000 . 

מבחינת ההרכב הלאומי והדתי של האוכלוסיה מצטיינת 
א׳ באחידותה: תושביה נמנים כמעט כולם על האומה האי¬ 
טלקית (על המיעוטים ר׳ להלן) ועל הכנסיה הקאתולית. העם 
האיטלקי מונה כ 57 מיליון נפש, מהם כ 46 מיליון בארצו, 
ב 1 1 / 2 מיליון בצרפת, שווייץ וטריאסטה, כ 9 מיליון באמריקה 
(מחציתם באה״ב — ביחוד בניו־יורק, ומחציתם בדרום־ 
אמריקה — ביחוד בארגנטינה), כ% מיליון באפריקה הצפו¬ 
נית (טונים, לוב, מצרים) ובאפריקה המזרחית (אריתריאה, 
סומאלי). היסודות השונים, שמהם הורכב עם זה במשך 
תולדותיו (ר׳ היסטוריה), נתמזגו יחד לחטיבה לאומית- 
תרבותית־לשונית אחת, שאחדותה אינה נפגמת ע״י ההבדלים 
האחוריים בהווי, בנוהג ובניב. בצפון־א׳ ניכר היסוד הגרמני 
והקלטי באוכלוסיה בגובה־הקומה, בגולגולת המעוגלת ובש¬ 
כיחות של בהירות־השער; בדרום־א׳ מייצגת האוכלוסיה את 
הטיפוס היט־תיכוני המובהק: קומה נמוכה, גולגולת מוארכת, 
עור ושער כהים. האיטלקי הצפוני מוחזק לבעל מרץ ומוכשר 
להתקדמות כלכלית ותרבותית־רוחנית יותר מאחיו הדרומי, 
הנוטה יותר לרגשנות, שמרנות ונוחיות. התכונות, שבהן 
נשתבחו כל שבטי־העם, הן עירנות, חריצות, נאמנות למש¬ 
פחה, נוחות לבריות, אהבת המולדת והעם ביחד עם נטיה 
לאינדיווידואליזם ולחירות־הפרט. — המיעוטים הלאומיים 
בא׳ הם: כ % מיליון גרמנים בטרידנטינו (דרום־טירול), 

כ 50,000 צרפתים באלפים בצפון־המערב, כ 100,000 אלבאנים 
ויוונים בדרום ובסיציליה. — לפי מיפקד 1931 היו 99.6% 
מן האוכלוסיה קאתוליים (אולם קודם שלטון הפאשיסטים 















721 


איטליה 


722 


נרשמו כ 3% כבני־בלי-דת), 0,3% פרוטסטאנטים וה 0.1% 
( 47,825 נפש) יהודים. לפי ההסכם שבין הכנסיה ובין השל¬ 
טון הפאשיסטי מ 1929 , שאושר גם בחוקת הרפובליקה, הדת 
הרומית־הקאתולית היא דת־המדינה. 

דלות הארץ וצפיפות האוכלוסיה, ההולכת וגדלה משנה 
לשנה, עשו את א׳ למקום־מוצא של הגירה המונית ויצרו 
את העדות האיטלקיות הגדולות בארצות־הקליטה של הגירה 
זו: צרפת, וביחוד אה״ב וארגנטינה. הקשר בין ארץ־המוצא 
ובין ארצות־הקליטה, התמיכה הכספית מצד האיטלקים 
שבחוץ־לארץ בבני משפחותיהם בא׳ והשיבה ההמונית של 
מהגרים אלה למולדתם, לאחר ששיפרו את מצבם בחוץ־ 
לארץ — נעשו גורמים חשובים בעיצוב דמותה הכלכלית 
והתרבותית של א׳. תנועת ההגירה הגיעה לשיאה בשנים 
שקדמו למלחמת־העולם 11 ומיד אחריה (עד שנכנסו חוקי 
ההנירה באה״ב לתוקפם)! למשל: 1924 יצאו מא׳ 409,000 
נפש, 1925 — 312,000 ! חזרו לא׳ ב 1925 — 182,000 . אולם 
גם בשנים האחרונות נמשל לחץ־ההגירה: ב 1947 היגרו מא׳ 
לארצות אירופה — 98,000 נפש, לעבר־הים — 60,000 נפש. 

הערים הגדולות בא׳ (למעלה מ 100,000 נפש) ב 1948 : 
רומי — 1,615,000 ! מילאנו — 1,280,000 ! נאפולי — 
1,000,000 ! טורינו— 720,000 ! ג׳נובה — 660,000 ! פאלרמו— 
475,000 ! פירנצה— 380,000 ! בולוניה— 330,000 ! ויניציאה— 
310,000 ! קאסאניה — 290,000 ! בארי — 260,000 ! מסינה — 
225,000 ! ורונה — 195,000 ! טאראנטו — 185,000 ! פאדובה— 
170,000 ! ברשיה — 150,000 ! ליוורנו — 140,000 ! רג׳יו דה 
קאלאבריה' — 140,000 ! קאליארי — 140,000 ! פרארה — 
135,000 ! פארמה — 125,000 ! ספציה— 125,000 ! מותה — 
115,000 ! רג׳יו נל׳ אמיליה— 110,060 ! ברגאמו— 105,000 . 

י. ל. 

הכלכלה. החקלאות: 45% מכלל האוכלוסיה העו¬ 
בדת עוסקים בחקלאות, אבל האוכלוסיה של הכפרים רובה 
עניה היא. עיבוד־האדמה במישור הפורה של נהר פו, שרובו 
אדמת־שלחים, הוא אינטנסיווי מאד ויש בו מסימניו של 
משק-מטעים תת־טר 1 פי. בשאר חלקי הארץ החקלאות אכס־ 
טנסיווית יותר, בהתאם לאופיה ההררי ולצחיחותה היחסית 
של הארץ. בדרך־כלל אין שיטות-העיבוד מפותחות. ההת¬ 
פתחות והמודרניזאציה של החקלאות מתעכבות מחמת 
התנאים האגראריים, שבהם עדיין שולטים גורמים מתקופת 
הפאודאליות: ריכוז שטחים גדולים בידי בעלי-אחוזות מן 
האצילים, בפרט בדרום ובסיציליה (הלאטיפונדיות), ועם 
זה — מציאותם של המוני איכרים מחוסרי-קרקע או מעוטי- 
קרקע. בתקופת הפאשיזם (בתחילת שנות ה 30 ) נימנו כ 4.2 
מיליון יחידות־משק חקלאיות, שתפסו שטח של 25 מיליון 
הקטאר (כ 85% משטח המדינה)! מזה תפסו 3,000 אחוזות 
בלבד כ 5 מיליון הקטאר (בממוצע 1,600 הקטאר לאחוזה), 
ואילו 650,000 משפחות איכרים לא עיבדו אלא 140,000 הק¬ 
טאר (בממוצע 2 דונאם למשק), — הגידולים העיקרים הם 
(ב 1948 ): חיטה( 3 /< משטח האדמה המעובדת, היבול 6.1 מיליון 
טון), תירס ( 2.2 מיליון טון), אורז ( 2 ץ מיליון טון), תפוחי- 
אדמה ( 3 מיליון טון), ירקות (ביחוד עגבניות, ב 1 מיליון 
טון), סלק־סוכר ( 3.2 מיליון טון! % מיליץ טץ סוכר), גפנים 
(שתוצרת־היין שלהם מגעת ל 33 מיליון הקטוליטר — מתוך 
1 מיליון הקטאר של שטח כרמים! אולם גפנים מגודלים על 
פני שטח נוסף של 2.5 מיליון הקטאר). בא׳ התיכונית והדרו¬ 


מית ובסיציליה גדלים זיתים ( 4 * 1 מיליון הקטאר, כ 200,000 
טון שמן־זית), לימונים, תפוחי-זהב, עצי־תות (גידול של 
תולעי־משי). השטח המיוער משתרע על פני 5.5 מיליון 
הקטאר, שטחי־מרעה — על פני 5.3 מיליון הקטאר! אולם 
כ 9 מיליון הקטאר של אדמת־הרים, שהיו מיוערים לפנים, 
איבדו במרוצת הדורות את צמחייתם והוצאו מכלל עיבוד. 
א׳ היא המדינה הראשונה באירופה למטעי־הדר ולתפוקת 



שמן־זית והשניה (אחר צרפת) לתפוקת יין! היא היחידה 
באירופה לגידול אורז. אולם הפלחה שלה אינה מספקת די 
לחם לאוכלוסיה הצפופה שלה, וא׳ תלויה ביבוא דגנים מן 
החוץ. — המקנה כולל צאן(כבשים ועזים, כ 10 מיליון), בקר 
(כ 7 מיליון ראש), חזירים, חמורים, סוסים ופרדים. ברצועת- 
החוף מפותח הדיג (סארדלים, סולתניות — סארדינים, דגי 
טון, אלמוגים — בחוף הסיציליני). 

תפוקת־המינראלימ. י א׳ מייצרת 10% מן התפוקה 
העולמית של הגפרית וכמות ניכרת של פיריט, שמקורם העי¬ 
קרי הוא סיציליה. חוץ מזה היא מפיקה כספית (טוסקאנה), 
עפרות אבץ ועופרת (סארדיניה)! במידה מועטת מאד — 
ברזל (אלבה). שיש ובהט מוציאים מתוך מחצבים גדולים 
(קארארה). קצת פחם חום מצוי בטוסקאנה. בדרך כלל א׳ 
עניה מאד במקורות טבעיים של חומרי־דלק ומינראלים. 

תעשיה. הייצור התעשייני בא׳ מגיע לשליש של ההכ¬ 
נסה הלאומית. 4.4 מיליון פועלים, מהם 26% נשים, הועסקו 
בתעשיה קודם מלחמת־העולם 11 . המחסור בפחם ובחומרי־ 
גלם חשובים, בראש וראשונה בברזל, גרם, שבא׳ נתפתחה 
בעיקר התעשיה הקלה. תעשיה זו מרוכזת בצפון, במקום 
שניתן להשתמש בכוח־החשמל. מפעלי־החשמל מפותחים 
בעיקר באלפים ( 73% מן הכוח) ובאיזורים ההרריים, שבהם 
מנוצלים מפלי־המים. מחשבים, שב 1953 יגיע ייצור החשמל 
בא׳ ל 31 מיליארד קו״ש (ב 1948 — 19,750,000,000 קו״ש). 
החשובה בתעשיות־א׳ היא הטכסטיל. ב 1947 היו בה למעלה 
מאלף בתי־חרושת למשי, ובהם כ 4 ! מיליון כישורים, 28,000 





723 


איטליה 


724 


נולים, למעלה מ 200 מטוויות של כותנה (צמר־גפן) ובתי- 
אריגה, שיש להם 5.5 מיליון כישורים ו 139,000 גולים, 24 
בתי־חרושת למשי מלאכותי, ובהם כ 800,000 כישורים, ו 500 
מטוויות ובתי־אריגה לצמר, שכללו 1.3 מיליון כישורים 
ו 19,000 נולים. — התעשיה הכימית מפותחת מאד, והיא 
מייצרת, בין השאר, מיליון טון של חומצה גפריתנית ומיליון 
טון של סופרפוספאטים לשנה. תעשיית המכונות והמכוניות 
ובניית־הספינות נתפשטו בכל המדינה כולה והן מותאמות 
מבחינת המיקום לדרישות של יבוא הפחם והעפמת. גם 
התעשיה של מצרכי־המזון רווחת במדינה. 'תעשיה זו 
מייצרת בעיקר קמח, מאקארונות, שמן־זית, יין, גבינה וסוכר, 
והיא מורכבת ברובה מבתי־חרושת זעירים. 

המסחר, קודם מלחמת־העולם השנרה היו גרמניה ואה״ב 
הספקים העיקריים (גרמניה ב 1938 : 3 מיליארדים לירה; 
אה״ב באותה שנה: 1.38 מיליארד לירה) והלקוחות החשובים 
ביותר ( 2 מיליארדים ו 0.78 מיליארדים לירה) של א׳. הסחו¬ 
רות המוצאות היו בעיקר מוצרים של תעשיות הטכסטיל, 

ז 

המכונות והמכוניות, התעשיה של המשי המלאכותי, של הגפ- 
רית והשיש. מן החוץ הובאו בעיקר פחם, חיטים, כותנה — 
צמר־גפן גלמי, תוצרות ותוצרות־לואי של תעשיות הברזל 
והפלדה, זרעי־שמנים ושאר חומרי גלם ומאכל.—כיום מבוסם 



איטליה: תזף הרייוויירה הא־טלק־ת (יאפאלס 

היצוא של א׳ בעיקר על משי, חוטים ואריגים ממשי מלאכו¬ 
תי, מכותנה וממשי טבעי; תפוחי־זהב, לימונים, מאנדארינות 
ושאר פירות טריים ומיובשים! עלי קנבוס, פשתן, פרוות, 
יינות, יי״ש, שמנים אתריים ותמציות, מכונות וכלי־עבודה. 
מן החוץ מקבלת א , חיטים, פחמי־אבן, צמר־גפן, צמר, חלב, 
דגים, בלילה (,פולם׳) לתעשיית־הנייר, קמח, סוכר, שמן־ 
אדמה ותפוחי־אדמה, אה״ב הן לא׳ המדינה החשובה ביותר 
מבחינת היבוא, והן גם עומדות בראש המדינות, שלהן מש¬ 
ווקת א׳ את תוצרתה שלה. בין שאר הארצות, שמקיימות 
יחסי מסחר עם א׳, יש להזכיר בראש וראשונה את בריטניה 
הגדולה, מצרים, שווייץ, שוודיה, בראזיל וצרפת. היבוא גדול 
הרבה מן היצוא (ב 930,000.1947 מיליון לירות־נייר לעומת 
340,000 מיליון לירות־נייר). חלק מן הגרעון המסחרי מתכסה 
ע״י הכנסות מספנות, מתיירים וממשלוחי כספים מאיטלקים 
בחוץ־לארץ, ביחוד באמריקה, 


תחבורה. לא׳ רשת מפותחת של דרכים וכבישים, 
שאורכם הכללי מגיע עד למעלה מ 200,000 ק״מ. אע״פ 
שמסילות־הברזל, שסייעו לפיתוחם של המסחר והתעשיה, 
ביחוד מיום שנפתחה המנהרה דרך האלפים, הוחזרו ברובן 
לשימוש אחר המלחמה (אורכן קודם המלחמה הגיע ליותר 
מ 26,000 ק״מ), לא השיגה התנועה של מסילות־הברזל את 
הרמה, שהיתה לה קודם המלחמה ( 11 מיליון ק״מ לנוסעים, 
4.85 מיליון ק״מ סחורות), — נהרות־א׳ אינם ראויים לתנו- 
עת־ספינות אלא במידה מועטת בלבד, ולעומת זה גרמו 
החופים הארוכים להתפתחות מרובה של הספנות לאורך החוף, 
בעיקר של סירות־מפרש. הצי הגדול של ספינות־המסחר 
האיטלקיות נצטמצם הרבה מחמת המלחמה. כשפרצה מלח- 
מת־העולם 11 מנה צי זה 1,050 ספינות-קיטור ( 1,600,000 
טון ביחד), 2,300 ספינות־מפרש ( 99,000 טון ביחד), ו 300 
ספינות־מוטור, שקיבולן הכללי היה 380,000 טון. בסוף- 
המלחמה לא היו בנמצא אלא 77 ספינות בנפח של 370,000 
טון. בתחילת 1947 היו בצי־המסחר האיטלקי 123 ספינות 
בנפח של יותר מ 500,000 טון. הנמלים העיקריים הם ג׳נובה, 
ויניציאה ונאפולי, אך התנועה מגעת בהם רק לחלק מן 
התנועה הטרם־מלחמתית. 

המצב הנוכחי של הכלכלה האיטלקית. א׳ 
נפגעה קשה ע״י המלחמה בעיקר בתחבורה הימית והיבשתית. 
אמנם, התעשיה הוסיפה להתפתח, אך מפני המחסור החמור 
בפחם ובחשמל השיגה עד עתה רק כדי מחצית ההקף, שהיה 
לה קודם המלחמה. התעשיה של א׳ מצטמצמת כיום בפיתוח 
שלבי־הייצור האחרונים של תוצרות מובאות מן החוץ. 
תפוקת החקלאות ב 1946 הגיעה ל 70% מתפוקתה שקודם 
המלחמה, אך מספר הבהמות עלה למספר הקודם. תקציבה 
של הממשלה עדיין הוא לוקה בגרעון גדול. כדי לכסות את 
הוצאות-היבוא של צורכי־מזון וחומרי־גלם מעודדת הממשלה 
את היצוא של המדינה. 

ר. לו. 

החינוך. לאחר תק־פת ההומניזם(ע״ע) והרנסנס (ע״ע) 
באה ירידה ברמת החינוך בא/ אפילו האוניברסיטות נתרוקנו 
מעט־מעט, ואחדות מהן הפכו למוסדות, שמכרו תעודות- 
השכלה לתלמידיהם. יוצאת מן הכלל היתה סאבויה, שלפי 
חוקי החינוך שלה מ 1729 ומ 1772 הוציאה את בתי־הספר 
התיכונים מתחום הפיקוח של המסדרים הדתיים ומסרה אותם 
לפיקוחה של מועצה מיוחדת, שנתמנתה לכך מטעם הממשלה, 
מועצה זו הרימה את דרגת ידיעותיהם של הנבחנים לשם 
כניסה לאוניברסיטה וגם העלתה את דרגת-ההשבלה של 
המורים. לומבארדיה, שהיתה במאה הי״ח פרובינציה של 
אוסטריה, נהנתה מן התיקונים במקצוע החינוך, שהוכנסו 
ב 1774 באוסטריה ע״י מאריה תרזה. 

כיבושה של א׳ ע״י נאפוליון'( 1796 ) הביא לידי הפיכת 
מוסדוודהחינוך של הכנסיה למוסדות חולונים. חוק החינוך, 
שהונהג ב 1802 בצרפת, נתקבל גם בא׳: כל עיר קיבלה הור¬ 
אות לפתוח בתי־ספר לילדים, שתכניודהלימודים המינימאלית 
שלהם צריכה היתה לכלול קריאה וכתיבה באיטלקית וידיעה 
אלמנטארית בצרפתית ולאטינית. על כתי-הספר התיכונים 
הוטל להנהיג את לימודי-הטבע. כמה אוניברסיטות הפכו 
לליציאונים ואלו שבנאפולי וטורינו נעשו מוסדות, ששאפו 
לעבודה מדעית ממש. עם חיסול משטרו של נאפוליון באה 
שוב ירידה כללית בחינוך בא׳, ורק חוקי־החינוך של מלכות 






725 


איטליה 


726 


סארדיניה (משנת 1848 ) היו מכוונים לשפר במידת־מה את 
המצב. 

היסוד למערכת־חינוך סדירה בא׳ הונח ע״י חוקת קאסאטי 
( 1859 ), שקבעה חובת־לימוד (בלא תשלום) בבית־הספר 
העממי לכל ילדי א׳ ומסרה את האדמיניסטראציה של בתה״ס 
והפיקוח עליהם לידי הרשויות המקומיות. נוסדו בתי־ספר 
עממיים של שתיים או של שש שנות־לימוד, בתי־ספר תיכו¬ 
נים של 5 שנות־לימוד( 1865 הגיע מספרם ל 218 ) ואחריהם— 
ליציאונים של 3 שנות־לימוד. באופן מקביל לבתי־הספר 
התיכונים, שהיו קלאסיים לפי תכניתם, נפתחו בתי־ספר 
תיכונים, שתכנית־הלימודים שלהם כללה בעיקר ידיעות־טבע 
ומקצועות טכניים. אף הפעם ניכרת 
היתה ביותר ההשפעה הצרפתית 
לא רק במגמה להפיכת בית־הספר 
למנגנון של המדינה, אלא גם במב¬ 
נה בית־הספר ובאירגונו הצנטרא־ 
ליסטי. החוק של 1877 הכריז על 
חינוך־חובה במשך שלוש שנים. 
שכלל ידיעת קריאה וכתיבה בל• 
שון־האם, יסודות האזרחות, חשבון 
וידיעת השיטה המטרית. אולם חוק 
1504 , שדאג לפתיחת 3,000 בתי־ספר 
לשעות־הערב וליום ראשון בשביל 
הנוער האנאלפביתי, מעיד שההש־ 
גים עדיין היו זעומים, אמנם באיזו־ 
רים הצפוניים, שהתקדמו בקצב 
מהיר מבחינה כלכלית ותרבותית, 
הקדימו מוסדות-החינוך להתפתח. 
אולם האיזורים הדרומיים והמר¬ 
כזיים, שמצבם הכלכלי והתרבות• 
היה ירוד, נשארו שקועים בבורות 
במשך תקופה ממושכת, ובכמה 
מקומות באיזורים אלה הגיע מספר 
האנאלפביתיים עד כדי 90% . 

תקופה חדשה בחינוך האיטלקי 
התחילה בשנות העשרים של המאה 
הנוכחית ע״י המיניסטרים קרוצ׳ה 
וג׳נטילה. רודדהפאשיזם חדר לתוך 
המוסדות החינוכיים, ובהתאם לכו 
נשתנה שמו של המיניסטריון להש¬ 
כלה ציבורית ל״מיניסטריון להש¬ 
כלה לאומית"! בוטלו הסמכויות 
של הרשויות המקומיות לטפל בענייני החינוך; השלטון על 
בתי־הספר נתרכז בידי הממשלה; לימודי־הדת( שלפי חוקי 
1877 ו 1904 נחשבו לעניין פרטי, הוכנסו מחדש לבתי־הספר 
כלימוד־חובה; ספרי־הלימוד, שהוצאו ע״י הממשלה בשביל 
בתי־הספר העממיים, נכתבו ברוח הפאשיזם; נערכה ביקורת 
קפדנית על ספרי־הלימוד בבתי־הספר מסוגים אחרים! שיטת- 
החינוך של מונטסורי (ע״ע) נאסרה! אירגוני הילדים בגיל 
של ביה״ס והאירגונים של נוער מתבגר קיבלו אופי פוליטי 
וצבאי (. 83501513 £113 ז 2113 ו 31 ׳ 45 • , 8311113 3 זשק 0 ) ועל כל הילדים 
והנוער בגיל של 6 — 18 הוטלה החובה להשתייך אליהם; כן 
הוטלה על כל המורים החובה להשתייך למפלגה הפאשיסטית, 
בעוד שהסמכות למינוי מורים ניתנה לממשלה בלבד. חוקים 


אלה הושלמו ע״י חוקת 1939 , שנתכוונה להנהיג חובת־לימוד 
וחובת שירות למולדת ע״י עבודה פיסית והכשרה צבאית 
לכל ילדי א׳ מגיל־הגן עד הגיל של 21 . מחמת תנאי־המלחמה 
לא הוגשמה חוקה זו במילואה. 

מבנה החינוך, שהוקם בתקופה של המשטר הפאשיסטי, 
נשאר, בדרך־כלל, קיים גם בזמננו. גני-ילדים הם בשביל 
ילדים מגיל 3 — 6 . מספרם מצומצם: בשנת 1937 היו בכל 
המדינה רק 9,589 גנים. בתה״ס העממיים מחולקים לשלוש 
דרגות: 1 ) דרגה תחתונה בת 3 שנות־לימוד, לילדים בגיל 
6 — 9 ; 2 ) דרגה עליונה של לפחות 2 שנות־לימוד לילדים 
בגיל 9 ומעלה! 3 ) דרגת־מילואים בת 3 שנות־לימוד בשביל 
ילדים בגיל 11 — 14 , שבה מקב¬ 
לים התלמידים גם הכשרה מק¬ 
צועית ( 13 ׳ג׳\ 11113 ־\ 311 ז§ז 0 :)מ 00151 1 
31£ ח 01£5510 ' 1 ג 1 10 מ 0 תז). חובת־חינוך 
קיימת להלכה בשביל ילדים מגיל 
6 — 14 . בערים גדולות מתקיימים 
בתי־ספר של כל 3 הדרגות, ואילו 
בערים קטנות ובכפרים מסתפקים 
בדרגות 1 — 2 או בדרגה 1 בלבד. 

החינוך התיכוני מתחיל בגיל 10 
ונמשך 5 שנים בגימנסיה קלא¬ 
סית ועוד 3 שנים בליציאץ קלא¬ 
סי, או 4 שנים בגימנסיה קלאסית 
ועוד 4 שנים בליציאון למדעי- 
הטבע. הכניסה לבתי־הספר, גמר 
חוק־הלימודים והמעבר מדרגה 
לדרגה בבתי־הספר מכל הסוגים 
קשורים בבחינות ממשלתיות. 

בבתי־הספר התיכונים והמקצו¬ 
עיים קיים שכר־לימוד ותשלום 
בעד בחינות. בתי־המדרש בשביל 
מורים לבתי-הספר העממיים הם 
חלק ממערכת החינוך התיכוני. 

המשך־ההשכלה של המורים בדר¬ 
גה גבוהה הוא במוסדות בני 2 , 3 
ו 4 שנוודלימוד. תעודות־גמר של 
מוסדות אלה מקנות זכות לקבלת 
משרות של מפקחי-החינוך או של 
מדריכים דידאקטיים. 

בתי־הספר הגבוהים נתחלקו ע״י 
ג׳נטילה לשלושה סוגים: 1 ) בתי- 
ספד מוחזקים על-ידי הממשלה — 10 אוניברסיטות בעלות 
4 מחלקות: למשפטים, לרפואה, למדעי־הרוח ולמדעי- 
הטבע בערים: בולוניה, קאליארי, ג׳נובה, נאפולי, פאלרמו, 
פאדובה, פיזה, רומי, טורינו, פאוויה; 2 ) בתי־ספר גבוהים 
מוחזקים ע״י רשויות מקומיות ונתמכים ע״י הממשלה! 3 ) 
אוניברסיטות חפשיות, שמתקיימות באמצעים פרטיים. ב 1937 
היו בא׳ 31 בתי־ספר גבוהים מכל הסוגים, תכניות־הלימודים 
בבתי-הספר הגבוהים נערכות ומאושרות ע״י הסנאט של כל 
מוסד והרקטור בראשו. המלחמה באנאלפביתיזם ההמוני 
תופסת מקום מיוחד בתולדותיו של החינוך האיטלקי. חוקת- 
אורלאנדו מ 1904 שללה מן האזרחים, שאינם יודעים קרוא 
וכתוב, זכויות מסויימות. בהתאם לחוקים של 1925 , 1926 , 



שדרת הברושים (בת 400 שנה) שבגן נ׳וסטי בורונוז 


727 


איטליה 


728 


1928 ו 1937 הוקמו מוסדות ממשלתיים להשכלת מבוגרים 
בשעות שהם פנויים בהן מעבודה (- 13210 ^ 3 זשק 0 =נ 1 א 0 
0 ז 0 ׳ 013% ק 0 ס 16 גת). מ 1932 ואילך נוסדו מוסדות ניידים 
להשכלה ולהשתלמות חקלאית לבני־הבפרים. בראש מערכת־ 
החינוך על כל ענפיה עומד המיניסטר לענייני־השכלה, שהוא 
אחראי בפני ראש־המיניסטרים. הוא נעזר ע״י מועצות מסו¬ 
גים שונים — ובראשן מועצת-המדינה העליונה לחינוך — 
וע״י הבר מנהלים למדורות שונים. את ענייני ההשכלה 
הגבוהה מנהל המיניסטר עצמו. מבחינה אדמיניסטראטיווית 
מחולקת המדינה ל 19 איזורים. בראש כל איזור עומד מפקח 
איזורי, שהוא מסתייע במפקחים ומדריכים דידאקטיים. על־ 
יד כל איזור קיימות שתי מועצות: לחינוך עממי ולחינוך 
תיכוני. 

אחר כניעת א׳ ב 1943 התחילה עבודה נמרצת בשטח 
האדמיניסטראציה החינוכית לשם תיקונו של ההרס החמרי 
והגופני, שנגרם ע״י המלחמה וגם ע״י שלטון־הנאצים במדי¬ 
נה, ולשם ביעורה של רוח הפאשיזם מבתי־הספר. על שינויים 
יסודיים במבנה־החינוך ובתכניות־הלימודים עדיין מתנהל 
ויכוח, וכבסיס לו משמש משאל-עם שנערך ע״י המיניסטריון 
להשכלה. הפעולות, שנעשו עד עכשיו( 1948 ), הן: ה״מיניס־ 
טריון להשכלה לאומית" נקרא שוב "מיניסטריון להשכלה 
ציבורית"; חבר-המורים לבתי־הספר ניטהר מיסודות פאשים־ 
טייס; הוכנסו שינויים יסודיים בתוכנם של ספרי־הלימוד 
ובוטלה הסמכות היחידה של הממשלה להוצאת ספרי־לימוד 
לבתי-הספר העממיים; הונהג בית־ספר אחיד בן 4 שנים 
כדרגה תחתונה לבית־הספר התיכוני והמקצועי ולבתי־מדרש 
למורים; הוכנסו שיפורים בבתי-הספר הכפריים הבלתי־מוד־ 
דגים; בוטלו האירגונים הפאשיסטיים של הילדים והנוער; 
הוחזר החופש למורים בכל הנוגע לבחירה של שיטות־לימוד, 
וביחוד שיטות של אינדיווידואליזאציה בחינוך ובהוראה; 
חודשה שיטת מונטסורי בגן־הילדים ובבית־הספר העממי; 
הונהגה דמוקראטיזאציה בהנהלה של מערכת-ההינוך ובשי¬ 
טות של מינוי-מורים; הוקם מדור-משנה על-יד המיניסטריון 
לטיפול בחילופי קניינים תרבותיים עם מדינות־חוץ ולחיזוק 
הקשר עם אונסקו(ע״ע); הוחזרו הסמכויות למועצות הציבו¬ 
ריות האיזוריות והמקומיות לטפל בענייני-חינוך ובתלמידים 
נצרכים והוענקו זכויות מיוחדות לאיזור בולצאנו, שיהא 
רשאי להקים בתי-ספר, שלשון־ההוראה בהם היא גרמנית 
לתלמידים, שגרמנית היא לשוףהאם שלהם. 

316 ח 3210 א £81103210716 ' 8011 115170 ז 1 }\ . 121316 ) 01 8011011110 

;(השנתונים 1917 — 1939 ) - 007 \ , 61 נ>מ £3 ״ 1.1 

, 0011686 163011675 .) 11111 ) 1711 111011111 ) 771 ) 11111711 /ס 1941 \ 00 ( 1 

- 111167 47171113176 > . 1941 !!זס׳ו־״עסזז ,ץ 767$11 י 17111 001111711113 

, 6 ־ 007161 , £056181167716111 '! 86 61 1116311071 >£' 1 86 113110031 

.(השנתונים 1946 , 1947 ) 171167713110031 ! 8117631 

אב. ם. 

פרהיסטוריה. א. 1 . בזמן הפלאוליתיקון (ע״ע) 
התחתון מצטיינת א׳ בתעשיה שלי כלי־צור, שהאפייני 
בהם הוא "אבן־היד". בא/ כמו בצרפת, מתפתחת תעשיה זו 
מן הדרגה ה״שלית" עד הדרגה ה״אשלית". כלי התרבות 
השלית־אשלית י האיטלקית נמצאים ביחד עם שרידי בעלי- 
חיים (פיל, סוס־היאור, ועוד), שהם שייכים לאקלים "חם" 
שקודם תקופת הקרחון האחרון. תרבות זו, שאפשר הגיעה 
לאיטליה מצרפת, נתפשטה על פני רובו של האיזור 
האפניני. — בהרבה תחנות היא נמצאת במגע עם תעשיה 

מטיפוס אחר, התעשיד, המוסטרית, שיסוד כליה הוא ה״רסיק", 

? 1 ־׳ ▼ ז 


שהותז מגוש־אבן ועובד בעיקר מצד אחד. התרבית המוסט- 
רית, שאפשר נכנסה לאיטליה מצפון־מזרח, נתפשטה על 
שטחים רחבים במקצת מזו שקדמה לה, אך ספק הוא אם 
חדרה לסיציליה. השרידים המוסטריים מעידים גם על המעבר 
האקלימי והפאלאונטולוגי מן התקופה החמה אל התקופה 
הקרה, עד שיאו של הקרחון הוורמי. — אין אנו יודעים מהו 
הגזע, שפיתח בא׳ את התרבות השלית־אשלית; אמנם נתגלו 



איטליה: טן .־.נאוליודקון עד תקופת־הברזל 
1 . איזור התרבות הנאוליחית. הדרוטית (תרבות ,ס^נסיגלו* וצ רות 
דוטות לה). 2 איזורים עיקריים של הבינוי הןןנאליתי. 3 . איזור של 
כפרי הכלונסאות. 4 . חרבות ,סיקולית 1 '. 5 . חרבות ה״טראסארה• 
6 , תפוצת קבורות־השריפה בתקופת־הברזל הראשונה 

כמה שרידי-שלד, שהם שייכים לאדם הנאנדרטאלי (בין 
התגליות האחרונות יש לציין את אלו שבמערה על-יד ״ 52 
ס^ס 61106 ? בדרומה של לאציום, שנתגלו ב 1939 ); גם 
בא׳ קשורים הנאנדרטאליים (ע״ע אנתרופולוגיה) בתרבות 
המוסטרית. 

2 . בתחילת הפאלאוליתיקון העליון, לאחר שעב¬ 
רה תקופת השיא של הקרחון הוורמי, חדרו לאיטליה, כמו 
לשאר ארצות-אירופה, גזעים, שהם מתייחסים על האנושות 
החדשה. מן התגליות במערות גרימאלדי ( 11 ) 31 תז 1 ז 0 ) אנו 
למדים, שסמוך לגבול א׳ וצרפת נפגשו שני גזעים שונים 
בתכלית: הנגרואידים או הגרימאלדיים נמוכי-הקומה, שמוצ¬ 
אם המקורי היה, כנראה, מאפריקה הצפונית־מזרחית, והקרו־ 
מאניוניים גדולי־הקומה, שכבר שלטו במערב האטלאנטי. 
אמנם, רק ה״גרימאלדיים" נתפשטו בחצי־האי, ויש סוברים, 
שהם שותפים בהתהוותו של אותו "אדם ים־תיכוני", שעליו 
מתייחס חלק ניכר מן האוכלוסיה האיטלקית בזמננו. — 
התרבות של הפאלאוליתיקון העליון בא׳ שייכת לסוג של 
התרבות האוריניאקית, ועל-כן אפיינית בה מלאכת "להבי- 
הצור". התעשיה האיטלקית דומה ביחוד לתעשיה ה״אורי־ 
ניאקית התיכונה" שבצרפת, ולבת־זמנה באוסטריה (התרבות 
של וילנדורף); אמנם מושפעת היא, בעיקר בדרום־הארץ, 
מן התרבות האפריקנית, או הספרדית־אפריקנית, ה״קאפ־ 
סית" (ע״ע אפריקה), אלא שההתפתחות בא׳ היתד, מורכבת 




729 


איטליה 


730 


פחות ואיטית יותר מבצרפת, ויש חוקרים שמציינים אותה 
בשם מיוחד: תרבות גרימאלדיאנית. הגרימאלדיאניים הת¬ 
פשטו על פני רובו של חצי־האי, וכן על פני ליגוריה וסיציליה; 
לסארדיניה לא חדרו. — אע״פ שתעודות של אומנות גרי- 
מאלדיאנית נתגלו במספר ניכר לאורך חצי־האי (למשל: 
חרתים של בעלי־חיים במערת רומאנלי באפוליה וכן פסלים 
של אשה הרה — ה״ונוס" ה:רהיט טורית —, שנמצאו בסא- 
וויניאנו שבאמיליה ובמערות גרימאלדי עצמן! ר׳ ציור א׳), 



צייר א׳. פאליאוליחיקון עליון 

1 — 2 . כלי־צור "נרימאלדיאניים* ( 01 3 — 3 . בעל־וד; חרת על 
גוש אבן (שבור), ממערת רוטאנלי (אפוליה) — 4 . ,ונום'; פסלין 
אבן (!/ 1 ) מסאודניאנו (אמיליה) 

הן דלות־ערך לעומת שרידי האומנות הפרהיסטורית מתקו- 
פות־האבן השונות שבמערותיהן ועל סלעיהן של צרפת, 
ספרד ואפריקה. 

ב. הנא ולי תיקון, — 1 ■ זמן־המעבר מתקופת־ 
האבן הקדומה אל תקופת־האבן החדשה מצטיין בא/ כמו 
באירופה כולה ובכל אגן הים התיכון, בהקטנת ממדיהם של 
כלי־הצור, שנעשים "מיקרוליתים". ימי־ביניים אלה, שנקר¬ 
אים ע״י הפרהיטסוריונים בשם מס׳ליתיקון(ע״ע), מטושט¬ 
שים מאד בא׳: לא נוצרה בהם שום תעשיה מסוליתית בעלת 
אופי עצמי, ונראה, ששרידי הישוב והתרבות הגרימאלדיאניים 
הוסיפו להתקיים עד תחילתו של הנאוליתיקון, שסימניו 
הראשונים (קדרות פרימיטיווית, גרזינים מן הטיפוס הצרפתי 
והצפוני הקדום ביותר) מופיעים בצירוף כלי־צור עשויים 
לפי המסורת הפאלאוליתית, 

2 . גם ה גאולי תיקון (ע״ע) מטושטש בא׳ במידה 
מסויימת והגבולות התוחמים אותו מתקופת־הנחושת אינם 
ברורים ביותר. רק בדרום ידועה לנו תרבות בעלת אופי 
נאוליתי מוצק (ר׳ מפית)! תחנתה הטיפוסית היא בסטנ- 
טינלו בסיציליה, בגליל סיראקוזי. כאן אנו מוצאים סמוך 
ל 3000 לפסה״ג כפרים מבוצרים וישוב קבוע, שעפ״ר הוא 
עוסק בגידול ׳צאן ובקר. הסיגנון של הקדרות הסטנטינלית 
מעיד על יחסים עם אפריקה הצפונית ועם האיזור הבאלקאני, 
ונראה, שחיי־הים (דיג, ספנות) כבר היו משפיעים על גורלה 
של א׳ הדרומית וסיציליה, 

ג. תקופת־הנחושת (ע״ע) התחילה בא׳, כנראה, 
בלא פלישות של עמים חדשים. כלי־הנחושת הראשונים, 
למשל פגיונים בצורת משולש, שבעלי-המלאכה המקומיים 
עשו כדוגמתם גם באבן (ר׳ ציור ג׳), וכלי־החרס, למשל 


"גביעי־הפעמון" ממוצא איברי (ע״ע איבריה), מעידים על 
השפעות, שהתחילו זורמותילא' מכל קצות הים התיכון, מן 
המזרח האגאי והאפריקיי ומן המערב האירופי. מפני השפעות 
אלו, וגם"מפני המשכן והתפתחותן של המסורות הקודמות, 
התחילה א׳ מתגוונת משנת 2500 לפסה״נ ואילך ומתפלגת 
לתרבויות מקומיות: תרבות־הדרום, המפותחת ביותר ("סי- 
קולית 1 ״ — על שם הסיקולים [ע״ע], שלדעת קצת יצרו 
אותה)! תרבות המגאליתים, שהתחילה אז, או אף בזמן מוקדם 
יותר, בסארדיניה' ובאפוליה! התרבות של כפרי־הכלונסאות 
(ע״ע פרהיסטוריה) באגמי־לומבארדיה, תרבות דומה לזו 
של שווייץ, ועוד. בכל מקום נהגו אנשי א׳ לקבור את מתיהם 
(ולא לשרוף אותם), אך צורות־הקבורה שונות הן מאד: 
קברים באדמה, במערות, במחילות־סלע מלאכותיות, בבניי¬ 
נים מגאליתיים, ועוד (ר , מפית). גם צורות־הדירה הולכות 
ומתנוונות: מעונות־מערה נתקיימו בליגוריה עד ימי־הרומים, 
ובדרום חצי־האי — עד ימינו < בתי־הכפרים וסוכות אבן 
וחומר מתפתחים ומסתעפים מתוך הטיפוסים הנאוליתיים. 
בסיציליה המזרחית כבר מגיעים הכפרים לדרגה של עיירות 
מבוצרות, ובסארדיניה יוצר הבינוי המגאליתי מצודות מיו¬ 
חדות במינן: "נוראגים״( 111 § 11111:3 ). 

ד. תקופת־הברונזה (ע״ע) התחילה בא׳ באיחור־ 

זמן, אפשר קודם 1500 לפסה״ג. התקופה מצטיינת בהבדלים 
עמוקים בין הדרום והצפון. בסיציליה משתעבדת התרבות 
ה״סיקולית 11 ״ להשפעה אגאית, ויש סוברים, שמהגרים 
מינואיים מכרתים התיישבו בדרום־המזרח של האי סמוך 
ל 1400 . במישור הפו מופעת תרבות חדשה — התרבות של 
הטראמארה (ע״ע פרהיסטוריה), שקשריה עם אירופה המר¬ 
כזית ועם אגן הדאנובה בולטים מאד. אנשי הטראמארה בנו 
מחנות־של־כלונסאות קבועים ומבוצרים, אמנם לא על שפת 
האגמים, אלא ביבשה < המחנות הללו דומים במידה מסויימת 
בסידוריהם לערי האטרוסקים בתקופת-הברזל ולמחנות־הצבא 
הרומיים, ואפשר שדמיון זה מיוסד על השתלשלות היסטורית. 
על כל פנים היו אנשי הטראמארה איכרים ולוחמים אמיצים, 
בעלי כלי־ברונזה משוכללים. תרבותם נעלמה (אפשר, מחמת 
שינויים אקלימיים?) קודם תקופת־הברזל בלא שחדרה לחצי־ 
האי, וקשה לקבוע בדיוק מה חייבת א׳ ההיסטורית לאנשי 
הטראמארה. דבר אחד בטוח: הם הכניסו לתוך האיזור האי¬ 
טלקי את המנהג של שריפת־המתים, שמאז הוסיף להתפתח 
בצדם של מנהגי־הקבורה הקודמים. 



ציור בי. כלי־חרם עם ידיות שונות 
!. ספל, בצבעים (נאוליתיקון מסיציליה)— 2 . כד (תקו&ת־הנתושח, 
םב 6 ר'-הכלונסאות שבצפוךאימליה) — 3 . נביע, בצבעים (תרבות 
״סיקולית 1 ', תקופת־הנחושתו 

ה.תקופת־הברזל (ע״ע) הראשונה התחילה בא׳ 

לא קודם שנת 1000 לפסה״נ ושימשה מכמה בחינות עיקריות 
המשך של התקופה שקדמה לה. מצפון פלש לא׳ גל חדש של 
כובשים, שבא מאירופה המרכזית, ויצר במישור הפו את 
תרבות וילאנובה (על שם התחנה הטיפוסית שע״י בולוניה), 
גם העיר בולוניה ( 113 ז 0 מ 80 בלאטינית) נוסדה, כנראה, 






731 


איטליה 


732 


ע״י הפולשים הווילאנוביים, שהרבה חוקרים רואים בהם 
את האומברים (ע״ע) — אחד מן העמים החשובים 
ביותר בקיבוץ של העמים דוברי הלשונות האיטליות (ע״ע). 
האומברים הביאו עמהם את תעשיית־הברזל ה״האלשטאטית" 
(ע״ע ברזל), שהתפשטה עמהם גם לא׳ המרכזית, כאנשי 
הטראמארה, כך היו אף הווילאנוביים שורפים את מתיהם. 
בתקופת־הברזל הראשונה, באו לא׳ גם עמים אחרים דוברי 
לשונות הודו־אירופיות: שבטים איליריים נתיישבו בצפון- 
המזרח (המטים) ובדרום־המזרח (היאפיגים — צ £6 ץק 13 ); 
שבטים איטלקיים (ובכללם השבטים הלאטיניים) נתיישבו 
לאורכו של חצי־האי; הפולשים התמזגו עם האוכלוסיה 
הילידה, ורק אחדים מעמי א׳ הקדומים ביותר (הרטים — 
113611 — באלפים המזרחיים, הליגורים משני עברי האלפים 
המערביים, הסיקאנים בסיציליה ושבטים איבריימ-סארדיים 
בסארדיניה) שמרו על עצמאותם. זוהי התקופה, שבה לבשה 
א׳ לאט־לאט את הצורה הידועה לנו מתוך המקורות הקלא¬ 
סיים. הגורם, שהוציא את א׳ מצללי הזמן הפריהיסטורי לאורה 
של התקופה ההיסטורית, היו שלושת העמים הגדולים בעלי 
תרבות־הספר, שבאו מעבר לים להתיישב לאורך חופיה של 
א׳ והשתלטו כמעט לחלוטין על חייה הכלכליים, המדיניים 
והתרבותיים. עמים אלה היו משנת 1000 בקירוב כנענים 
דוברי-עברית, וביתר דיוק אנשי־צור, שהתיישבו בעיקר בסי¬ 
ציליה המערבית; אחריהם באו האטרוסקים (ע״ע), שמוצאם, 
כנראה, מאגן הים האגאי ושהקימו ממלכה גדולה, שהשתרעה 
מן הים הטירני עד האלפים; ולסוף באו מן המאה הח׳ ואילך 
היוונים לשבטיהם, שיצרו בדרום־א׳ ובמערב־סיציליה את 
"יוון הגדולה", שהתחרתה במולדתם הראשונה. מן המאות 



ציור ני. פניונ-ם, םצפוףאיטל'ה 

1 . פגיון־גחושת — 2 .פגיון־צור(חיקוי של צורה שקורית עשויה נחושח) — 
3 . פגיוךברונזה, תיבות ה״טראמארה' 

הודי—ו׳ ואילך, עם סיומה של תקופת־הברזל הראשונה, 
נכנסות תולדות א׳ לתחום ההיסטוריה, כלומר, לתחומן של 
התעודות שבכתב. 

01111 ? 1101 111 !■) 4 % > ) 12 ( 0 ) 8 01111 ) 51017 ) 11 * 7 , 661 ? .£ 

■ 1 ) 11 ה 0 } 011 ) 011 ) 8 ) 1101101 , 03110 .ז\ .? ; 1909 ,׳ג 11 ) 51 
110 ) 1 > 1111 ^ 011 ). 1 , £611101 . 0 ;( 1926 , 1 ־ £1161 . 1 ) 6 , 1111 ) 111 ) 1 
011 )ו) 1-0 ו 1 .? / 0 0011/11 ) 711 , 16 ) 0111 . 0 .ע ; 1929 , 0 ) 11011 11/1110 ) 
- 1111 ) 81 , 66 ) 530 .£ . 3 < ; £111 ל . 011 , 1939 . 1 ) 0 3 , €11/111x011011 
. 11 . 01 , 1948 ,)) 011 ז- 1 ) 1 !?>) $1 10 ) 1 ) )■! 101 
ע. ג. ח. 

היסטוריה. 1 . ה ת ק ו פ ה ה ע ת י ק ה — ע״ע תמי. 

11 . א׳ בימי־הביניים ( 476 — 1494 ). 1 ) מביטולה 
של האימפריה הרומית עד כיבוש־הפראנקים ( 476 — 774 ). 
ב 476 לסד,"נ גירש המצביא הגרמני אודואקר (ע״ע) את 
רומולוס אוגוסטולוס, הקיסר האחרון של האימפריה הרומית 
המערבית, ושלט על א׳ 12 שנה בשלום, בהסכמתו של הקיסר 
הביזאנטיני זנון; בירתו היתד. ראונה. ב 488 פלש תיאומריך, 
מלך האוסטרוגותים, לא׳ מצפון־מזרח, גם־כן בהסכמתו של 
הקיסר זנון, ניצח את אודלאקר והרג אותו ב 493 . תיאודוריך 



פנים של אולם־טבילה באחת המאוזזליאון של תיאזדזריך. 
הכנסיות. ראונה ראונה 


היה אריאני כאודואקר, והתהום שבין האוכלוסיה הרומית־ 
הקאתולית לבין הפולשים הבן־בריים בכל הנוגע לדת ותרבות 
לא נתגשרה. זמן קצר לאחר שמת תיאודוריך החליט הקיסר 
יוסטיניינוס לכבוש את א׳, ומצביאיו, בליזאריום ונארסס, 
ניצחו את הגותים בקרבות ממושכים, שנלחמו בהם ב 535 — 
555 , והשמידו אותם. 555 — 568 נעשתה א׳ פרובינציה רומית, 
שמשל בה נציב ביזאנטיני (אכסארכום), שישב בראונה. — 
ב 568 נהג אלבואין (״; 4.11.0 ), מלך־הלאנגובארדים, את עמו 
לא׳! הם כבשו את המישור, שחלקו המרכזי, לומבארדיה, 
שומר את שמם עד היום הזה, ואת א׳ המרכזית (דוכסות 
ספולטו) והדרומית (דוכסות בנונטום); בירתם היתד. פאוויה. 
בידי הביזאנטינים נשאר התחום שמסביב לראונה (האכסאר־ 
כאט) עם ויניציאה, רומי, א׳ הדרומית, והאיים סיציליה, 
סארדיניה, קורסיקה. — מאז הכיבוש הלאנגובארדי נשארה 
א׳ מפורדת לכמה חלקים ורק ב 1870 חזרה לאחדותה. בתחילת 
המאה השביעית התחילו הלאנגובארדים עוברים לאט לאט 
מדתם האריאנית לדת הקאתולית, ובמשך־הזמן נתמזגו עם 
האוכלוסיה הרומית וסיגלו לעצמם אף את לשונה. — ברומי 
הצליחו האפיפיורים להשיג עמדה שלטת כלפי הדוכסים 
הביזאנטיניים; אבל הרגישו שסכנה נשקפת להם, כשאיסטולף 
( 11 ״ז 418 ),מלד-ד,לאנגובארדים, כבש ב 751 אתהאכסארכאט, 
האפיפיור סטפאנום 11 ביקש עזרה מאת פיפין, מלך־הפראנ* 
קים. איסטולף הוכרח לוותר על כיבושיו, פיפין מסר את 
הארצות הללו לאפיפיור, וע״י כך נוסדה "מדינת-הכנסית". 

2 ) מכיבוש־הפראנקים עד כיבוש-הגרמנים 
( 774 — 962 ). ב 774 סיפח קרולום הגדול (ע״ע) את מלכות- 
הלאנגובארדים למלכותו הפראנקית הגדולה וב 800 הוכתר 
ע״י האפיפיור לקיסר רומי. בזה נקרעו א׳ העליונה (חוץ 
מוויניציאה) וא׳ המרכזית לחלוטין מן האימפריה הביזאנטי- 
נית. רק א׳ הדרומית והאיים נשארו תחת שלטונה של ביזאג* 
טיון. באיזור זה נהנו הערים הימיות נאפולי, אמלפי וגאאטה 
( 03613 ) מעצמאות רחבה. האדמיניסטראציה הפראנקית 
חילקה את הדוכסויות הלאנגובארדיות לרוזנויות, ועל־ידי 
כך הוכנס לא׳ הפאודליזם (ע״ע) כשיטת החיים והכלכלה. 
השם "מלכות־א׳" תפס לאט לאט את מקום השם "מלכות- 
הלאנגובאדדים"; פאוויה נשארה בירתה, כתר־המלכות עבר 
לאחר שמת לודוביקום החסיד ( 840 ) לבנו לותאר (מת 855 ) 
ואחריו לבנו של זה, לודוביקום 11 (מת 875 ), ומזה — 
לקארולוס הקרח, ומשנות 877 — 899 לקארולינגים הגרמניים. 
אחר ירידתו של השלטון הקארולינגי נסתכסכו גדולי־א׳ 




735 


איטליה 


734 


בקרבות על כתר־המלכות. כבשו את הכתר: ברנגאריוס די 
פריאולי ( 888 — 924 לסירוגים), גואידו הדוכס של ספולטו 
( 888 — 894 ), בנו לאמבר <זז 6 כ 1 ומ 894,1,3 — 898 ), לודוביקוס 
מפרובאנם ( 900 — 501 ), רודולף מלך־בורגונדיה ( 924 ), הוגו 
מפרובאנס ובנו לותריוס ( 924 — 950 ), ברנגאר ואדאלבר־ 
טוס מאיווריאה ( 950 — 962 ). 

ב 828 — 902 כבשו הערבים את סיציליה ומכאן יצאו 
לשדוד את חופי־א׳. שלטונם בסיציליה לא עיר על א׳ בלא 
רושם גם במובן התרבותי. 

3 ) א׳ תחת שלטונם של הקיסרים הגרמניים 
( 962 — 1268 ). אוטו הגדול, מלך גרמניה ( 936 — 973 ), הכ¬ 
ריח את ברנגאר להכיר במרותו עוד ב 951 . ב 962 הוכתר 
אוטו ע״י האפיפיור לקיסר, ומאז היו במשך מאות שנים הכתר 
של הקיסר הרומי וכתר מלכות־א׳ קשורים לאימפריה הגר¬ 
מנית ("האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית"). 
אוטו 973,11 — 983 , ניסה לשוא לכבוש את א׳ הדרומית מידי 
הביזאנטינים והסאראצנים, ובנו הצעיר אוטו 111 ( 983 — 
1002 ) חלם חלום על אימפריה רומית־גרמנית־נוצרית, 



י. מדינת־ד,נבטיח. 2 . שלטון הרוזנת מאט־לדה טטיסקאנה 
( 1052 — 1115 ). 3 .ש־יריהשלטוןהלאננובארר , . 4 .נורטאנים. 

5 . שיירי השלטון הביואנטיני. 6 • חאראצנים. המספרים 
מציינים את שנוח הכיבוש הנורמאני 

שמרכזה ברומי. ב 1002 — 1013 הופסק השלטון הגרמני בא׳ 
העליונה על־ידי המארקגראף ארדואין(ת 3111 ־ 4.1 ) מאיווריאה, 
בשעה שמשלו ברומי לסירוגים משפחות־אצילים כמו הקר־ 
שנצים ( 21 מט 650 ז 0 ) והטוסקולאנים. גם השלטון הגרמני של 
הקיסר היינריך 111 ( 1039 — 1056 ) שינה מצב זה רק לזמן 
קצר. — בינתיים חדרו ב 1017 אבירים נורמאניים לתוך א׳ 
הדרומית ומנהיגם המוכשר רוברט גיסקאר( 01115031-8 ) כבש 
ב 1057 — 1071 את אפוליה ואת קאלאבריה, ז. א. את שארית 
הארצות האיטלקיות, שהיו בידי הביזאנטינים, ואת הנסיכו¬ 
יות הלאנגובארדיות בדרום־א׳. אחיו הגדול, רוג׳ר 1 , לקח 
1061 — 1091 את סיציליה מידי המוסלמים. מלכות נורמאנית 



רופא ואסטרולוג /נרבי ע 5 ־יד מיטתו וי 5 ר,?ם 11 מסיציליה. 
מצד ימי! מקוננות. מיניאטורה של פטרום רה אבולו ( 1197 ) 


זו התפתחה ונעשתה אחת מן המדינות העשירות והאדירות 
ביותר באירופה. עוד ב 1059 הכיר גיסקאר כאפיפיור כאדונו 
הפאודאלי, והכרה ז 1 סייעה לאפיפיורים במלחמתם בקיסרים 
הגרמניים כשהתלקח הריב בדבר האינוסטיטורה (ע״ע). 
אבל האויב המסוכן ביותר לשלטון הגרמני קם בערים של א׳ 
העליונה. בתוכן התפתחו במשך המאות הי״א והי״ב המסחר 
ומלאכת־היד *אוכלוסייתו גדלה ורבתה עד מהרה, ועוד במשך 
המאה הי״א הגיעו לידי מצב של עצמאות, באופן שלא היו 
תלויות עוד בהגמונים שלהן ואף לא ברמנים ובמארקיזים 
הגרמניים (פראנקים, סאבסונים, שוואבים). בתחילת המאה 
העשירית לערך התחילו לכנות עם זה, שהיה מעורב מיסודות 
רומאניים ולאנגובארדיים, בשם "איטלקים" בניגוד לשכבות 
השליטות של הגרמנים. 

בראש הערים הללו או ה״קומונות" עמדו קונסולים, 
שנתמנו או נבחרו מתוך גדולי־העיר, שנתאספו ב״פארלא- 
מנטום". העיר הגדולה והאדירה ביותר היתה מילאנו, אבל 
אנו מוצאים תחיקות כאלה באותו זמן (בערך 1100 ) גם 
בלוקה, פירנצה׳ פיזה, ג׳נובה ובערים אחרות הרבה באיטליה 
העליונה והמרכזית. 

בהשפעתה של התפתחות זו ניסו גם אזרחי־רומי ב 1143 
להשיג שלטון עצמאי ובערך ב 1147 אנו מוצאים את הכומר 
האידיאליסטי ארנולדוס איש ברשה ( 81-05013 ) כמנהיגם. 
1155 התגבר האפיפיור אדריאנום /וו (ע״ע) בעזרת הקיסר 
פרידריך 1 מבית השטאופים (פרידריך בארבארוסה, 1152 — 
1190 ) על ארנולדוס והמית אותו. אבל זמן קצר אחר-כך 
חזרה לישנה איבת הכנסיה לקיסר. כשהשתדל פרידריך 
בשישה*מסעות־מלחמה ( 1155 — 1176 ) לשעבד למרותו את 
ערי-א׳, וביחוד את מילאנו, היה האפיפיור אלכסנדר ווו 
( 1159 — 1181 ) על צידן של הערים, ולאחר תבוסתו על־יד 
לניאבו ( 1.08113110 ) ב 1176 הוכרח הקיסר להכיר באדמינינר 
טראציה העצמאית של הערים ולהסתפק במרות פורמאליר 
(שלום קונסטאנץ, 1183 ). כדי לחזק את עמדתם של הקיסרים 
בא׳ השיא פרידריך בארבאתסה את בנו היינריך ו/ו( 1190 - 
1197 ) לקעסטאנציה יורשת המלוכה בנאפולי ובסיציליה. 
אבל מותו המוקדם של היינריך ( 1197 ) ושל קונסטאנציה 
( 1198 ) והמריבות על כסא הקיסר בגרמניה איפשרו לאפיפ¬ 
יור אינוצנטיום 111 (ע״ע) לחזק את כוחו ולהחליש את כוחם 
של הקיסרים. אינוצנטיוס היה אפיטרופוסו של פרידריך 11 , 





735 


איטליה 


736 



בנו של היינריך ¥1 , וסייע ב 1212 — 1215 שהנסיך הצעיר 
ייבחר כקיסר־גרמניה. פרידריך שיכלל את ממשלתו הנאפו־ 
ליטאנית־סיצילינית, חיסל בה את הפאודליות ועשה אותה 
מדינת־פקידים מרוכזת חדישה, הראשונה באירופה. בסבו 
נלחם אף הוא בערי א׳ העליונה (נחל ניצחון על־יד קורטנו- 
אובה ב 1237 ) ובאפיפיור אינוצנטיוס 1¥ (ע״ע). לאחר שמתו 
פרידריך 11 ( 1250 ) ובנו קונראד 1¥ ( 1254 ), נאבק בן 
אחר שלו, מאנפרד. על שלטון־השטאופים בא/ ב 1264 קראו 
האפיפיורים אורבאן 1¥ (ע״ע) וקלמנם 1¥ (ע״ע) לעזרתו 
של הנסיך הצרפתי שארל ד׳אנז׳ו, שניצח את מאנפרד על־יד 
בנונטו( 0 ןח 6 ^ 6 ח 86 ) 1266 והמית את קונראדינו, האחרון 
לשושלת־השטאופים, אחר קרב טאליאקוצו ( 3811300220 ?׳) 
בשנת 1268 . 

4 ) התפוררותה המדינית של א/ תרבות¬ 
ה רנסאנס ( 1268 — 1494 ). בזה נגמר שלטון־הגרמנים 
בא׳ והמסעות לא׳ של הקיסרים היינריך ¥11 ב 1310 — 1313 , 
לודוויג הבאווארי ב 1327/8 , קארל ד, 1¥ ב 1335 וב 1368 , לא 
שינו את המצב. אבל הניגודים בין מצדדי-חקיסר, ה״גיבלי- 
נים״ ( 611101 ( 01111 ), וחסידי האפיפיור, ה״גואלפים״(- 01161 
11 ), השפיעו על גורל־א׳ עד אמצע המאה הי״ד. הגיבלינים 
היו על־פי-רוב בעלי־האחוזות וההולכים בעקבותיהם,' ואילו 
הסוחרים ובעלי־המלאכה נטו אחר הגואלפים. ולפיכך סייעו 
רוב הערים בידי הגואלפים. אך היו גם ערים גיבליניות כמו 
פאוויה או פיזה. לפעמים נאבקו שתי המפלגות על השלטון 
בתוך עיר אחת, כמו בפירנצה. ולמרות המריבות הללו הת¬ 
קדמו החיים הכלכליים והרוחנים בצעדים מהירים. המסחר 
של ערי־הים עם המזרח, שמעולם לא הופסק לגמרו, הלך 
וגדל במשך מסעי־הצלב ואחריהם. מרכזיו היו, זו אחר זו, 
הערים אמאלפי, פיזה, ג׳נובה וויניציאה. הסוחר האיטלקי 
סיפק לכל אירופה המרכזית והמערבית את הסחורות המבו¬ 
קשות של המזרח: בשמים, משי, פירות־המזרח, וכדומה. 
ביבשה הגיעו פירנצה, מילאנו, ואף מספר של ערים יותר 
קטנות, לעושר גדול, ובערים אלו זכו לפריחה גם מלאכת- 
היד, התעשיה, הבאנקים. לאט לאט, מן המאה הי״א עד המאה 
הי״ד, הולד ונעשה המעבר מן הכלכלה הטבעונית־החקלאית 


לכלכלת הכספים. מתפתחת חברה חדשה, שמושלים בה לא 
רק הייחום אלא אף — וביחוד — הכשרון. כתוצאה מזה אנו 
רואים בערים אלו את עלייתם לשלטון של בעלי־כשרון 
יחידים, כשהם נתמכים על-ידי המוני־העם. בכוח עושרן של 
עריהם יכולים המושלים הללו להילחם את מלחמותיהם באמ¬ 
צעות שכירים; ומנהיגיהם של שכירים אלה, ה״קונדוטירי" 
([■ 00011011161 ), הגיעו תכופות בעצמם לשלטון. באותם הימים 
כובשת מילאנו כמעט את כל לומבארדיה, ויניציאה — את 
א׳ העליונה המזרחית, פירנצה — את טוסקאנה. חוץ משלוש 
אלו נשאר רק מספר מצומצם של מדינות וערים בלתי־תלו־ 
יות, כמו סאבויה, ג׳נובה, מאנטובה ולוקה. מדינת־הכנסיה 
ירד ערכה כשהוכרחו האפיפיורים להעתיק את משכנם 
לאוויניון ( 1309 — 1377 ) וקולה די ריאנצו יכול היה לנסות 
ב 1347 להשתלט על רומי בתור "טריבונוס". רק משנסתיים 
הפילוג הגדול (ה״סכיזמה") בכנסיה, חזרה וקיבלה מדינת- 
האפיפיורים חשיבות מדינית. 

בנאפולי מלכו צאצאיו של שארל ד׳אנז׳ו עד 1435 . יור¬ 
שיהם היו קרוביהם הספרדיים מאראגוניה, שהיו שליטי־ 
סיציליה עוד מ 1282 ושליטי־סארדיניה מן המאה הי״ד. חמש 
המדינות הגדולות של א׳ — מילאנו, ויניציאה, פירנצה, 
מדינת־הכנסיה ונאפולי — נמצאו באמצע המאה הט״ו במצב 
של שיווי־משקל מדיני. לפיכך היתה מחציתה השניה של 



3 . סארקיזות טאנטובה 7 . רוטן;ת 

4 . תכפות מורנה 8 . מארקתות טונטפרם 

מאה זו תקופת־שלום, שפרחה בה התרבות של ההומאניזם 
והרנסאנס פריחה נפלאה בערים ובחצרות־הנסיכים. בשדות 
הכלכלה, האמנות והביקורת המדעית נעשתה א׳ מורה 
לאירופה כולה. 

ווו. שלטון־זרים ( 1494 — 1860 ). 1 ) מלחמת הצר¬ 
פתים והספרדים על א׳, 1494 — 1559 . ימי־השלום 
נסתיימו בשעה ששארל ¥111 מלך־צרפת התחיל תובע 
זכות־ירושה על נאפולי (ע״ע) ולסוף פלש לא׳ ב 1494 וכבש 
את נאפולי( 1495 ). כיבוש זה גרם למלחמת הצרפתים והספ־ 
רדיד בא׳, שנמשכה 65 שנים ( 1494 — 1559 ) והביאה (עוד 
ב 1502 ) לידי השתלטותם של הספרדים על מלכות נאפולי. 
יורשו של שארל וו ¥1 , לואי ווצ, כבש ב 1500 את מילאנו, 
שנשארה עד 1525 (בהפסקה של שלוש שנים — 1512/15 ) 
בידי הצרפתים. אבל הקרב בין הצרפתים וצבאות קארל ¥, 
מלך ספרד וקיסר גרמניה, על־יד פאוויה ב 1525 הוכרע 







































737 


איטליה 


738 



הקרב על־יד פאוו־ה ב 24 בפברואר 1525 
קטע מפיתוח־עץ מאת האנס שופולין 


לטובתו של זח האחרון. חייליו כבשו ושדדו את רומי במאי 
1527 . חוזי־השלום של מאדריד ( 1526 ), קאמבו־י ( 1529 ) 
וקאטו־קאמברזי( 1559 ) קבעו את השלטון הספרדי בא׳ הצפו¬ 
נית והדרומית, שנמשך כ 150 שנה. 

בתחילת המלחמות הללו חלה בפירנצה הופעתו של 
סוונרולה (ע״ע), שביקר קשה את אופיה החולוני והחמדני 
של האפיפיוריות בזמנו. במשך תקופה זו נלחמו האפיפיור 
אלכסנדר וע, בנו צ׳זארה בורג׳א והאפיפיור יוליוס 11 
( 1503 — 1513 ) על גידול השפעתם בא' המרכזית. ובתוך כל 
המהומות הללו הגיעו אמנותו ותרבותו של הרנסאנס לשיא, 
יצרו אז גדולות אמנים כרפאל ומיכאל־אנג׳לו, בעוד שתנועת 
הרפורמאציה הדתית כמעט לא נגעה בא׳. 

2 ) א׳ תחת שלטון ההאבסבורגים והבורבונים 
( 1559 — 1796 ), התגליות הגיאוגראפיות הגדולות של הספ¬ 
רדים והפורטוגיזים בסוף המאה הט״ו היטו את דרכי־המסחר 
מן הים התיכון אל חופי האוקיינוס האטלאנטי, ומפני כן 
פחתה מעט־מעט האמידות של ערי-א' ופריחת-תרבותן. גם 
השפעת־האפיפיורים נתמעטה מסוף המאה הט״ז, ולעומת זה 
עלתה באותו זמן השפעת הדוכסים של סאבויה־פיאמונטה, 
שקיבלו ב 1720 את האי סארדיניה עם התואר "מלך". 

ב 1700 מת המלך האחרון של שושלת־האבסבורג בספרד, 
ובזה בא הקץ לשלטון־ספרד בא׳. כתוצאה של מלחמת־הירו־ 
שה הספרדית נספחו ב 1713 מילאנו(לומבארדיה), מאנטובה 
ונאפולי־סיציליה לאוסטריה (נאפולי־סיציליה — רק בשנים 
1713 — 1735 , ואחר־כך עברה לשושלת־משנה של הבורבונים 
הספרדיים). שושלת שלישית של בורבונים אלה ירשה 1731 
את הדוכסות פארמה־פיאצ׳נצה ( 23 ת 306 ג?). — עמדתה של 
אוסטריה בא׳ נתחזקה כשטוסקאנה עברה ב 1737 לשושלת- 
משנה של בית האבסבורג. 

אחרי חוזה־אכן( 301160 ^) מ 1748 נהנתה א׳ שוב משלום 
כן 50 שנה. במשך זמן זה הוכנסו בא׳ רפורמות ברוחה של 
תקופת־ההשכלה, ביחוד בלומבארדיה וטוסקאנה האוסטריות, 
שבהן פעל בין השאר צ׳זארה בקריה (ע״ע). גם בשאר 
מדינות־א׳ חלה התקדמות ניכרת; גם כלכלית וסוציאלית. 
לפיכך היו המוני־העם בכללם שבעי-רצון מן המצב והמהפכה 
הצרפתית עוררה בא׳ רק הד קלוש בלבד. 


3 ) א׳ בימי־נאפוליון ( 1796 — 1814 ), ב 1796 כבש 
נאפוליון בונאפארטה את כל א׳ העליונה והכריח את אוס¬ 
טריה לוותר על לומבארדיה ולקבל כפיצוי על כך את 
ויניציאה. לומבארדיה וחלקיה הצפוניים של מדינת־הכנסיה 
נתאחדו ברפובליקה הציסאלפינית, שהונהג בה מיד שיווי- 
זכויות של כל האזרחים לפי הדוגמה הצרפתית. כרפובליקות 
דומות לזו הוכרזו ב 1797 ג׳נובה, ב 1798 — רומי, ב 1799 — 
נאפולי, בעוד שפימונטה וטוסקאבה נספחו לצרפת. המדינות 
החדשות נפלו מיד כשהאוסטרים והרוסים כבשו ב 1799 את 
א׳ והחזירו לאוסטריה את מחוזותיה הקודמים בא׳, אך נצחונו 
של נאפוליון על-יד מארנגו (ס^״ב^),ביוני 1800 , החזיר 
את השפעתו ליושנה. 'הרפובליקה הציסאליפינית נתכוננה 
ב 1802 כרפובליקה איטלקית ומנהיגיה הוכרחו לבחור את 
הדיקטאטור הצרפתי כנשיאה. 1804 נעשה נאפוליון קיסר־ 
הצרפתים ובמאי 1805 הכתיר את עצמו בקתדראלה במילא־ 
נו כמלך א , . מלכות־איטליה ( 113113 '!> 0 מ £ש 11 ), שהדגל שלה 
היה לבן־אדום־ירוק, כללה כמעט את כל א׳ העליונה וגם את 
ויניציאה ואת חלקיה הצפוניים של מדינת־הכנסיה. את האד¬ 
מיניסטראציה מסר הקיסר לידי בנו החורג, אידן בוהארבה 
שנתמנה "משנה למלך" של א׳. סאבויה־פיימונטה ביחד 
עם ג׳נובה, פארמה, טוסקאנה ורומי עמדו במישרים תחת 
השלטון הצרפתי. את מלכות־נאפולי קיבלו במתנה ב 1806 
יוסף, אחיו של נאפוליון, וב 1808 גיסו יואכים מירא 

31 ־!). — בסארדיניה וסיציליה נשארו המושלים הקודמים, 
תחת הסותו של הצי הבריטי. 

4 ) חזרת המצב ליושנו (רסטוראציה) והתקומה 
(סזחס^זס״!!) ( 1814 — 1860 ). לאחר הקרב על־יד לייפציג, 
באוקטובר 1813 , בטל השלטון הצרפתי בא/ והקונגרס הווי¬ 
נאי ( 1814/1815 ) הקים סדר חדש־ישן, בהתאם לאמרתו של 
מטרניך, שא׳ היא רק מושג גיאוגראפי: נוצרה המלכות 
הלומבארדדויניציאנית, כחלק מן הקיסרות האוסטרית, עם 
אדמיניסטראציה מיוחדת והתחלות חלשות של שלטון עצמי. 
שכנתה המערבית היתה מלכות סארדיניה־פיימונטה, שאליה 
נספחה ג׳נובה, ששלטה בה שושלת איטלקית-לאומית. 
מדרום לנהר פו הוקמו מחדש המדינות הקטנות פארמה, 
מודנה וטוסקאנה עם שושלות האבסבורגיות־בורבוניות; 
מדינת־הכנסיה ומלכות נאפולי־סיציליה (על שושלתה הבור־ 
בונית) חזרו לקדמותן. אוסטריה השפיעה השפעה מכרעת 
בכל חצי־האי, חוץ מבסארדיניה. 

שלטונו של נאפוליון היה מטיל מיסים קשים, ההסגר 
הקונטיננטאלי הכריח לוויתורים בלתי־נעימים, חובת־הצבא 
הכללית, שהכניס הקיסר, היתה בלתי־עממית בהחלט ומל¬ 
חמותיו המרובות דרשו קרבנות־דם מרובים, ביהוד המלחמה 
ברוסיה ב 1812 . המוני העם הרגישו בשלטון־הצרפתים 
כבשלטון־זרים לוחץ ובמלכות־נאפולי נתארגנה עוד ב 1807 
אגודת־הסתרים של ה״קארבונארים״( 1 ז 13 ז 0 נ!ז 03 — שורפי־ 
פחם) למרידה בצרפתים. ולפיכך ראו המוני־העם בעין טובה 
את חזרת הנסיכים הקודמים. מצד שני הנהיג השלטון 
הצרפתי בא׳ שיווי־זכויות גמור, ביטל את שרידי ההגבלות 
המקובלות וסייע להתקדמותן של התעשיה והטכניקה. וכך 
השאיר אחריו עקבות לזמן ממושך. הקהל המשכיל בתוך 
האזרחים וגם חלק מן האצילים הבינו את חשיבותם של 
ההשגים הללו, אבל חוגים אלה דרשו עוד בתקופת נאפוליון 
גם חופש לפרט ותקנות פארלאמנטאריות במדינה ואף התנגדו 









739 


איטליה 


740 


לשיטה השמרנית והאבסולוטיסטית, ששררה בכל חלקי א׳ 
אחר 1815 . מחמת לחץ המשטרה יכלו נושאיו של רעיון 
פוליטי זה להתאגד רק באגודות־סתרים, מה שגרם לכך 
שסניפיה של אגודת־הקארבונארים — הגדולה שבאגודות- 
סתרים אלו — נתפשטו אחר 1815 גם בצפון־א׳. 

מכיוון שהמוני־העם עדיין היו רחוקים מאד משאיפות 
לחירות, קל היה לצבא האוסטרי לדכא את ההתקוממויות 
המהפכניות, שאירעו ב 1820 בנאפולי וב 1821 בפיימונטה. 
חסידי התנועה בלומבארדיה, כמו פדריקו קונפאלוניארי, 
ג׳ורג׳ו פאלאוויצ׳יני והמשורר סילוויו פליקו נענשו ע״י 
השלטונות האוסטריים בכל חומר־הדין. בהשפעתה של המה¬ 
פכה הצרפתית ביולי 1830 אירעו ב 1831 מקרי מרד במדינת- 



טלחמות־רהוב בנאפולי, 15 במאי 848 ! 

הכנסיה, במודנה ובפארמה, שגדודי אוסטריה וצרפת דיכאו 
עד מהרה. כתוצאה מכשלונות אלה ירדה תנועת הקארבונא־ 
רים ואת מקומה תפסה מאז 1831 אגודודהסתרים של "א׳ 
הצעירה״ (.' 1 6 ת 1 /י 010 ), שנוסדה ע״י ג׳וזפה מציני (ע״ע), 
שחי אז בגולה במארסי שבצרפת ונלחם" על הקמתה של 
רפובליקה איטלקית אחידה. אבל גם תנועה זו השפיעה בזמן 
ההוא אך מעט, כי הנהגת התנועה לשיחרור־א׳ עברה ב 1840 
לערך לידי קבוצה של סופרים ומדינאים פיימונטזיים מתונים, 
ובראשם ג׳וברטי("■ 61 לס 01 ) י באלבו וד׳אצליו' אמנם, נסיכי 
סארדיניה־פיימונטה משלו בארצותיהם בעריצות כשאר 
שליטי־א׳, אך השושלת היתד. איטלקית־לאומית והמלך 
קארלו אלברטו נהפך יותר ויותר לאויב לאוסטריה. הסופרים 
והמדינאים הללו רצו להשיג את שיחרורה ואיחודה של א׳ 
בדרך חוקית והציעו, לדוגמה, ברית של מדינות־א׳ בנשיאותו 
של האפיפיור (גואלפים חדשים ) 0-0116111 פא). השאיפה 
לשיחרור א׳ משלטון־זרים, ביחוד משלטון־אוסטריה, מצאה 
את ביטויה בספרות היפה של תקופה זו. 

התנועה הלכה ונתעצמה כשפיום ץו עלה 1846 על כסא 
האפיפיור והנהיג רפורמות ליבראליות במדינת־הכנסיה. 
ביאנואר 1848 פרץ מרד בפאלרמו והמלך פרדינאנד מנאפולי 
הכריז בפברואר על הכנת תחיקה קונסטיטוציונית) על כך 
נתבשרו גם נתיני סארדיניה ואחרים. הגיעו ידיעות על 
מאורעות המהפכות שפרצו בפאריס בפברואר ובווינה ב 13 
במארס ותנועת־השיחרור בא׳ התקדמה בצעדי ענק. ב 18 
במארס קמו המוני־מילאנו על שלטון־אוסטריה והתחילו 
״חמשת הימים של מילאנו״ ( 18 — 22 במארס). המורדים הכ¬ 
ריחו את הנציב האוסטרי, המארשאל ראדצקי( 7 :> 21 :זפ 4 > £3 ), 


להימוג ב 22 למארס מזרחה, אל מרובע־הביצורים מאנטובה, 
פסקיארה, ורונה ולניאגו. מודנה ופארמה גירשו את דוכסיהן, 
ובוויניציאה הכריז דניאל מאנין על הקמתה של רפובליקה. 
באותו זמן עצמו הלכה וגדלה ההתלהבות המהפכנית בערי־ 
פיימונטה, הרוזן קאמילו קאוור (זסס׳\ 03 ) פירסם את מאמריו 
המלהיבים בעיתונו 0 ] 0 ש 1 ת £1 - £6301 11 ("התקומה") ודרש 
לתמוך במתקוממי־מילאנו, ובהשפעת הזרם העממי הכביר הכ¬ 
ריז קארלו אלברטו ב 23 במארס 1848 על מלחמה באוסטריה. 

מתחילה הצליח בקרבות קטנים. טוסקאנה, האפיפיור 
ואפילו פרדינאנד, מלך נאפולי, שלחו גייסות־עזרה, ואף 
גדודי-מתנדבים, ובתוכם גדודו של גאריבאלדי, נספחו למחנה- 
סארדיניה. אך לכל עזרה זו לא היה ערך צבאי גדול, ורא- 
דצקי, שנחל ניצחון על חילות־פיימונטה ב 25 ביולי על־יד 
קוסטוצה ( 510223 "ש), חזר וכבש את מילאנו וכפה את 
הפיימונטזים לשביתת־הנשק של וויג / וואנו( 300 ׳\€§ 1 '׳\) ב 9 
לאוגוסט 1848 • כך חזר השלטון האוסטרי אל לומבארדיה, 
פארמה, מודנה. 

אך בפארלאמנט הפיימונטזי בטורינו היתה יד הראדיקא־ 

לים בהנהגתו של אורבאנו ראטאצי ( 3221 זז 113 300 ( 111-1 ), 
שרצו להמשיך במלחמה באוסטריה השנואה, על העליונה. 
קארלו אלברטו ביטל את שביתת־הנשק ב 12 במארס 1849 , 
אבל ב 21 וב 23 במארס הכה ראדצקי את צבא סארדיניה 
על-יד מורטארה ונובארה מכה ניצחת. המלך ויתר על הכתר 
לטובת בנו ויקטור עמנואל 11 ( 1848 — 1878 ) ועזב את ארצו. 
המלך הצעיר חתם מיד על שביתת־נשק. העיר ברשה הגנה 
על עצמה עוד שבוע ימים וויניציאה החזיקה מעמד עד סוף 
אוגוסט. ב 6 באוגוסט נחתם חוזה־שלום במילאנו. סארדיניה 
קיימה את גבולותיה הקודמים ושילמה 75 מיליוני לירות 
כפיצויי־מלחמה. במאי 1849 כבש צבא אוסטרי שוב את טוס- 
קאנה וביולי גירש צבא צרפתי את מאציני ואת גאריבאלדי 
מרומי והחזיר את שלטון האפיפיור לקדמותו. בנאפולי הצליח 
המלך פרדינאנד לשמור על כסאו במשך כל הזמן. 

כך חזרה א׳ ונעשתה כפופה מן הקיץ של 1849 ואילך 
לשלטון האבסולוטיסטי של שליטיה הקודמים, ורק ויקטור 
עמנואל, מלך סארדיניה ופיימונטה, ויועציו קיימו את התחיקה 
הפארלאמנטארית של מארם 1848 . בפארלאמנט הסארדיני 
נתבלט קאוור הנזכר, שנעשה מיניסטר ב 1850 וראש־המיניס־ 
טריון ב 1852 . כשאוסטריה החרימה אחר המרד של מפלגת- 
מאציני במילאנו, ב 6 לפברואר 1853 , רכוש של נתינים סאר- 



ויניציאד, נמסרת לידי האוסטרים ב 1849 . ליטוגראפיה מאת ב. י)טד 5 ר 




741 


איטליה 


742 


דיניים, מחה קאוור נמרצות והפסיק את היחסים הדיפלומא¬ 
טיים עם אוסטריה. בכל מדיניותו נתכוון לגירוש אוסטריה 
מא׳ העליונה. כדי לרכוש בעל־ברית, שיסייע לו בהשגתה של 
מסרה זו, שיתף, נגד רצון העם אך בהסכמת המלך בלבד, 
את סארדיניה במלחמת-קרים ( 1855 ). כתוצאה מזה השיג את 
עזרת הקיסר נאפוליון השלישי. לעומת זה געשה קאוור 
מתנגדו של מאציני, שישב בלונדון כראש הוועדה הלאומית 
וניהל משם את תעמולתו לרפובליקה איטלקית. — בוועידת- 
השלום בפאריס ( 1856 ) הביע קאוור את דעתו על המצב בא׳ 
תוך מחאת אוסטריה ובהסכמת צרפת, אנגליה ורוסיה. 

עממיותן של השאיפות הלאומיות הלכה וגדלה עוד, 
כשנוסדה באוגוסט 1857 ה״חברה הלאומית״ (-ב ז \ 1 8001613 
1100310 ) ע״י מאנין, פאלאויצ׳יני ולה־פארינה ( 103 ־ 31 ? 1.3 ) 
לשם הקמתה של א׳ מאוחדת תחת בית סאבויה. עד מהרה 
רכשה החברה חברים הרבה ואמצעים ניכרים. קאוור חשב 
באותם הימים רק על איחודה של א׳ העליונה תחת הכתר 
הסארדיני ולשם כך בא לידי הסכם עם נאפוליון 111 בפגי¬ 
שה הסודית בפלומביר (;! 6 ־ 16161 ־ 100 ?) על התנאים הבאים: 
א) צרפת תושיט עזרה צבאית לסארדיניה אם זו האחרונה 
תותקף ע״י אוסטריה. כתגמול תמסור סארדיניה לצרפת את 
סאבויה ואת ניצה? ב) האפיפיור יחזיק את רומי וסביבתה 
וייעשה נשיא של הקונפדראציה האיטלקית(שנאפוליון קיווה, 
שתהא לו בה השפעה מכרעת). באפריל 1859 דרשה אוסטריה 
בצורת אולטימאטום, שסארדיניה תפסיק את הכנותיה למל¬ 
חמה, וכשסארדיניה סירבה, נכנס הצבא האוסטרי לפיימונטה. 
עכשיו היה נאנ-וליון מחוייב לעזור לסארדיניה־פיימונטה. 
הצבא הצרפתי-סארדיני ניצח את האוסטרים ב 20 למאיעל־יד 
מונטבלו ( £66110 :! 100 ^),ב 4 ליוני על־יד מאגנטה( 3 ] 60 § 13 \) 
וב 24 ביוני בקרב המכריע על*יד סולפרינו* ( 0 ת״ 801£0 ). 
בצרפת גינו חוגים קאתוליים בעלי השפעה את מדיניותו 
האנטי-קלריקאלית של קאוור; חוץ מזה חשש נאפוליון, שמא 
תתקיף פרוסיה את צרפת על-יד הרינוס, ועל־כן קיבל נאפו־ 
ליון ברצון את הצעתו של פראנץ יוסף, קיסר־אוסטריה, 
בדבר שביתת־נשק. שביתת-נשק זן נחתמה מאחורי גבו של 
קאוור ב 11 ביולי 1859 בווילאפראנקה על-יד ורונה: אוסט¬ 
ריה מסרה את לומבארדיה לנאפוליון, ז״א לסארדיניה, בעוד 
שוויניציאה עם מרובע־הביצורים נשארו בידי אוסטריה. קאוור 
וחוגים רחבים התמרמרו על שהמלך ויקטור עמנואל הסכים 
לשביתת־נשק זו, וקאוור אף התפטר ממשרתו לאות מחאה. 
ב 10 בנובמבר 1859 נחתם בציריך גם חוזה־השלום בין צרפת, 
אוסטריה וסארדיניה. 

הרעיון של איחוד־א׳ צעד בינתיים צעדים גדולים לפנים. 
באפריל 1859 גירשו אנשי טוסקאנה את מושלם; ובדומה 
לזה קרה זמן קצר אחר־כך במותה, בפארמה וברומאניה, 
החלק הצפוני של מדינת־הכנסיה. חוזה־השלום של ציריך 
קבע, שק 1 נגרס איר 1 פי יחליט על גורלן של ארצות אלו. אבל 
הקונגרס לא נתכנס ובמארס 1860 אישרו משאלי-עם, בהסכ¬ 
מתו של נאפוליון, את סיפוחן של הארצות הללו לסארדיניה. 
ביאנואר 1860 ניהל קאוור שוב את הממשלה והשיג במארס 
של אותה שנה בפארלאמנט, למרות התנגדותו המרה של 
גאריבאלדי וחבריו, הסכמה למסירת סאבויה וניצה לצרפת. 

באפריל 1860 פרץ בסיציליה מרד בשלטון־הבורבונים. 
גאריבאלדי נחפז לעזרת המתקוממים. בהסכמתו הבלתי- 
רשמית. של קאוור הפליג עם 1,000 מתנדבים (ביניהם פראג־ 


צ׳סקו קריספי) מן הנמל הקטן קווארטו, הסמוך לג׳נובה, עלה 
על חוף סיציליה על־יד מארסאלה ב 11 במאי, כבש במהירות 
כמעט את כל האי, עבר ב 20 באוגוסט את מיצר מסינה ונכנס 
ב 7 בספטמבר לנאפולי לקול תרועת־העם. המצעד של גארי־ 
באלדי לרומי היה מביא בלא ספק להתערבותו של נאפוליון. 
ועל־כן שלח קאוור ב 11 בספטמבר צבא פיימונטזי אל 
מדינת־הכנסיה, שניצח את גדודי־האפיפ־׳ר ב 18 בספטמבר 
על־יד קאסטלפידארדו ( £10 ־ 035161£11131 ). אבל הפיימונטזים 
לא נגעו ברומי, אלא נכנסו באוקטובר למלכות נאגולי־ 
סיציליה וכבשוה. 

׳\ 1 . ממלכת א׳ 1 86 1 — 4 1 19 . 1 ) 1861 — 1870 . ב 18 
בפברואר 1861 נתכנס בטורינו הפארלאמנט האיטלקי הראשון 
והכריז על ויקטור עמנואל כמלך־איטליה ("בחסד־האל יבי- 



צון־העם"). בוויכוח הדגיש קאוור במרץ, שהבירה הטבעית 
של א׳ היא רומי והביע את תקוותו, שהאפיפיור יוותר על 
שלטונו המדיני והחילוני. כמה שבועות אחר־כך, ב 6 ביוני, 
מת קאוור והבארון ריקאסולי מטוסקאנה נעשה ראש הממ¬ 
שלה. תפקידו הקשה היה לעשות לחטיבה אחת את חלקי־ 
המדינה, שהיו שונים כל־כך מבחינת תולדותיהם ומסורתם, 
האינטרסים הכלכליים שלהם ורמות ההשכלה של תושביהם, 
וגם מבחינת היחס כלפי המדינה. ממשלתו החליטה על שיטה 
צנטראליסטית של האדמיניסטראציה וחילקה את כל א׳ ל 69 
פרובינציות מנוהלות על־ידי פרפטים ( 616110 ־ 1 ?). סדר זה 
נשתנה רק ע״י התחיקה של 1948 (עיין למטה). שיטה זו 
עוררה אי־רצון גדול ביחוד בממלכת נאפולי הקודמת והרבה 
הסתפחו שם לכנופיות, שנתמכו ע״י חסידי־הבורבונים ולא 
נראו בעין רעה גם במדינת־הכנסיה השכנה. עברו יותר 
מארבע שנים עד שהצליח השלטון החדש להשכין סדר יחסי 
בפרובינציות הללו. וגם בשדה־הכספים היה הכרח להתגבר 
על קשיים עצומים. הגרעון בתקציב עלה ב 1861 ל 300 
מיליוני לירות, הריבית השנתית של חובות המדינה עלתה׳ 
ל 110 מיליונים, וב 1864 ל 220 מיליונים. הלוואות חדשות 
הושגו רק בתנאים קשים ביותר. 

אעפ״כ עמדה במרכז ההתעניינות שאלת רומי וויניציאה, 





743 


איטליד 


744 



נניסתו של גאריבאלדי לנאפולי. צמר של גיפטאב דורה 


ו״מפלגת הפעולה" של גאריבאלדי דחקה לפתור שאלה זו. 
מכיוון שנאפוליון לא נתן לנגוע בשלטון החולמני של האפיפ¬ 
יור׳ היה המיניסטר ראטאצי, שירש את מקומו של ריקאסולי 
במארס 1862 , מוכרח לדכא בכוח־הצבא את מסעו של גארי- 
באלדי מסיציליה נגד רומי בקרב של אספרומ 1 נטה באוגוסט 
1862 . מאורע זה הוריד את כבודו של ראטאציי'בעיני העם 
וגרם לו להתפטר בספטמבר 1862 . אחר שלטון־ביניים קצר 
של פאריני הועמד מינגטי בראש הממשלה, ובספטמבר 1864 
התחייבה א׳ שלא תתקיף את מדינת־הכנסיה ושבירת א׳ תהא 
פירנצה. כתגמול על כך עזבו חיילי־צרפת את רומי. הסכם 
זה הביא לידי מהומות ושפיכות־דמים בטורינו. מינגטי הת¬ 
פטר׳ והגנראל לאמארמורה (גזסרחזגבת^!), שבא אחריו, 
ביצע את העברת הבירה לפירנצה, בעוד שקוינטינו סלא 
( 86113 ), מיניסטר־הכספים, הצליח להציל את המדינה מפשי- 
טת־רגל קרובה. 

יחסי א׳ כלפי האפיפיור נשארו מתוחים. פיוס או נטש 
אחר 1848 את דעותיו הליבראליות הקודמות, גידף את א׳ 
״הגוזלת את הכנסיה״ ופירסם 1864 את ה״סילאבוס" (-ג 11 ץ 5 
5 ( 1 י 1 ), שבו גינה את ההשגים הליבראליים של המדינד החדשה. 

ואולם א׳ היתה עסוקה אז בשאלת־ויניציאה. ב 1866 ערך 
ביסמארק את המלחמה באוסטריה וכרת ברית עם א׳. גארי- 
באלדי כבש את דרום־טירול, את טרנטינו, אד הצבא האיטלקי 
נוצח על־יד קוסטוצה ב 24 ביוני והצי האיטלקי על-יד האי 
ליסא ב 20 ביולי. ואולם הפרוסים ניצחו את האוסטרים בצפון 
וא׳ קיבלה את ויניציאה בחוזה־השלום, שנכרת בווינה ב 3 
לאוקטובר 1866 . א׳ לא קיבלה את טרנטינו ואת עמק הנהר 
איזונצו, וכך נשאר הגבול מבחינה אסטרטגית לטובתה של 
אוסטריה. 


נשארה שאלת־רומי. נגד רצונו של ראטאצי, שהיה שוב 
ראש־הממשלה, חדר גאריבאלדי עם המתנדבים שלו באוק¬ 
טובר 1867 למדינת־הכנסיה, אבל נוצח ע״י הצרפתים בקרב 
על-יד מנטאנה, צפונית־מזדחית לרומי, ב 3 בנובמבר. ראטאצי 
התפטר, הגנראל מנאבראה ( 63 שנ 61131 ^ 1 ), שנעשה ראש־המי- 
ניסטריון, הכריז,'שא׳ תשמור על זכויות־האפיפיור. ובפאר- 
לאמנט הצרפתי הדגיש המיניסטר רואה (■ 110111161 ) ב 5 
לדצמבר, שצרפת לא תרשה לעולם את סיפוח רומי לא׳. 

כל זה היה בניגוד גמור לשאיפותיהם של הראדיקא־ 

לים, ומאציני המשיך בתעמולתו הרפובליקנית. בסוף 1869 
בא מיניסטריון חדש, שבו היה ויסקונטי־ונוסטה המיניסטר 
לענייני־החוץ. וכשהחמיר ב 1868 — 1869 הניגוד בין צרפת 
ובין גרמניה, נשאו ונתנו צרפת, אוסטריה וא׳ על ברית נגד 
גרמניה, אלא שנאפוליון לא נועז למסור את רומי לאיטלקים. 
באוגוסט 1870 , אחר נצחונותיהם הראשונים של הגרמנים, 
הוציא נאפוליון את חיל־המצב הצרפתי מרומי, ולאחר שהורד 
מכסאו ב 4 בספטמבר 1870 ביטלה א׳ את החוזה מספטמבר 
1864 . גדוד איטלקי נכנם למדינת־הכנסיה, ב 20 בספטמבר 
נערך קרב קצר עם חיילי האפיפיור, האיטלקים פרצו את 
החומה וכבשו את רומי, שמיד הכריזה על הסתפחותה לא׳ 
ולאחר חודשים אחדים נעשתה בירת א׳. 

2 ) 1870 — 1876 . הממשלה האיטלקית סידרה את יחסי 
המדינה עם האפיפיור ע״י חוק־העריבות (- 31311 § 41 6 §§ 16 
113 ) מן ה 13 במאי 1871 , שלפיו ערבה ממשלת-א׳ לחירותו 
המלאה של האפיפיור בכהונתו הדתית, בהתאם לסיסמתו של 
קאוור: "כנסיה חפשית במדינה חפשית". כן הכריזה המדינה 
על האכסטריטוריאליות של ארמנות הוואטיקאן, הלאטראן 
וחווילת-הקיץ קאסטל גאנדולפו והקציבה לאפיפיור סכום 





745 


איטליה 


746 


של 4 ) 3 מיליוני לירות איטלקיות ( 25 לירה א׳ היו שוות 
אז בערכן לירה אנגלית אחת),הוא הסכום שהאפיפיור קיבל 
ממדינתו קודם הכיבוש של ממשלת א׳. אבל באנציקליקה 
מ 15.5.1871 סירב האפיפיור בהחלט לישא וליתן עם א/ 
העדיף להיות "שבוי בוואטיקאך וביקש מן המדינות הקא- 
תוליות, שתסייענה לו בהחזרת שלטונו החולוני לקדמותו. 
כן אסר האפיפיור על חסידיו להשתתף בבחירות לפארלאמנט 
(' 111 ) 6 ^ 0x מסת = אין תועלת), והותרה להם ההשתתפות 
בוועידות המקומיות בלבד. לפיכך נמנעו בערך 40% של 
בעלי זכות־הבחירה מן ההצבעה. 

המדינה החזיקה בעמדתה. 1874 ביטלה את המיסדרים 
הדתיים ברומי — מה שנעשה קודם־לכן בשאר חלקי א׳ — 
למרות המחאה הנמרצת של האפיפיור, וב 1875 גורשו ממקו¬ 
מות משרותיהם 30 הגמונים, שסירבו לבקש מן המלך אישור 
למשרתם (־ 031:111 ^ 6x6 ). 

הסיכסוכים הללו הביאו לידי מתיחות ממושכת בין 
איטליה וצרפת, כי בצרפת עוררו הקלריקאלים את דעת 
הקהל נגד ממשלת א׳: למשל, הם דרשו, שפירנצה תישאר 
בירת־א׳ אף להבא. עד 1874 עגנה ספינת־מלחמה צרפתית 
על־יד צ׳יוויטה וקיה כדי להגן על האפיפיור בשעת הצורך. 
עמדה זו של צרפת גרמה להתקרבותה של א׳ לגרמניה ואוס¬ 
טריה והמלך רקטור עמנואל ביקר בספטמבר 1873 בלוריתם 
של ראש־הממשלה מינגטי ושר־החוץ ויסקונטי־ונוסטה בחצ¬ 
רות הקיסרים בווינה ובברלין. אך מספר ידידיה של צרפת 
הרפובליקאנית, ה״אחות הלאטינית", ומספרם של מתנגדי־ 
אוסטריה היו מרובים בא׳ ריסקונטי־ונוסטה השתדל למנוע 
משבר ביחסים עם צרפת. ביחד עם זה חיזקה א׳ את ציודה 
הצבאי. בשנת 1875 הנהיג ריקוטי, מיניסטר־המלחמה, 
את חובת הצבא הכללית ואירגן את הצבא לפי הדוגמה 
הפרוסית, והאדמיראלים סן בון וברין דאגו באותם הימים 
לחידוש הצי. 

חוקת-א׳ היתה אותה חוקה, שנתן קארלו אלברטו 
לסארדיניה ב 1848 (ע׳ למעלה).זכות־הבחירה היתה רק לאלה 
ששילמו מיסים שנתיים בסך של 40 לירות, מה שגרם לכך 
שבתוך אוכלוסיה של 27 מיליון היו רק 500,000 בוחרים. 
בצד בית־הנבחרים פעל הסנאט, שהיה מורכב לפי הדוגמה 
של בית־הלורדים האנגלי. עד 1876 היה רוב הצירים שייך 
למפלגת־השמרנים או ה״ימין". זו היתר, מפלגתו של קארר, 
שרצתה במונארכיה חזקה, מכרת בחוקים ומחשבת את זכו¬ 
יותיו של האזרח הפרטי, אבל מתייחסת בחשד אל המוני 
העם. המיניסטרים והפקידים הגבוהים היו כמעט כולם בני 
א׳ העליונה או בני־טוסקאנה, שמתנגדיהם כינו אותם בלעג 
ה״חבורה" ( 3 ״ 16 ז 01150 :>). מתנגדים אלה, אנשי־ה״שמאל", 
תבעו את הרחבתה של זכות־הבחירה, חופש מרובה יותר 
לעיתונות ולספרות, לאסיפות ואגודות, חלוקת־מיסים צודקת 
יותר ומדיניות חריפה נגד השפעודהכנסיה. מנהיגם היה 
ראטאצי (עיין למעלה), ולאחר שמת ( 1873 ) — אגוסטינו 
דפרטיס ( 5 ו:ז 16 ק 06 ) מלומבארדיה. בתוך שאר מנהיגיהם היו 
הרבה מילידי־הדרום וביניהם קריספי, שתפס אחר־כך מקום 
חשוב במיניסטריון. הרבה מהם היו קודם־לכן חסידי מאציני 
או גאריבאלדי, שהשלימו עם המונארכיה לאחר שהושגה 
אחדות־א׳. באגף הקיצוני של השמאל ישבו רפובליקאנים 
אמיתיים וראדיקאלים אחרים, ובין אלה גם סוציאליסטים 
אחדים תלמידי מאציני לשעבר, ואחר־כך אף תלמידי באקו־ 


נין, שגר בא׳ כמה שנים. אבל ההמונים בא׳ עדיין היו בכללם 
רחוקים מסוציאליזם. 

הממשלות של לאנצה (עד 1873 ) ומינגטי ( 1873 — 1876 ) 
השתדלו לפתח את החיים הכלכליים; ביחוד ע״י בנייך 
רכבות. ב 1865 היו במדינה 4,200 ק״מ של מסילות־ברזל, 
רובן בצפון; במלכות נאפולי הקודמת היו רק מאות אחדות 
ק״מ של מס״ב. ב 1876 הגיע אורכן של מסה״ב ל 7,438 ק״מ, 
ובין השגי התחבורה יש להזכיר את מנהרת פרז׳י( 05 ( 16 ?), 
שקישרה מ 1871 את א׳ עם צרפת. חובותיה'והוצאותיה של 
המעצמה הגדולה הצעירה היו ענקיות. כדי להשיג את שיווי־ 
המשקל בתקציב היו ממשלותיה מוכרחות להטיל מיסים כב¬ 
דים, בתוכם את מס־הקמח השנוא, ולגבות אותם בתוקף. לחץ־ 
המיסים הורגש ביחוד בדרום העני והבלתי־מפותח, וב 1874 
נבחרו שם רק צירי־ד,אופוזיציה. כשסירב רוב הפארלאמנט 
לקבל את הצעתו של מינגטי, שהציע להעביר את הרכבות 
מידי החברות הפרשיות לידי המדינה, התפטר המיניסטריון 
והמלך פקד על דפרטיס להרכיב ממשלת־שמאל. 

3 ) 876 1 — 887 1 . א. שאלות הכנסיה ומדיניות 
החוץ. בתחילת 1878 מתו המלך ויקטור עמנואל והאפיפיור 
פיוס גו. קריספי, שר־הפנים, דאג לכך, שעלייתו של יורש¬ 
ה,עצר אומברטו 1 תוצא לפועל ברומי בלא הפגנות רפובלי- 
קאניות. — כשרוב הקארדיגאלים החליט לערוך את בחירת 
האפיפיור החדש מחוץ לא/ איים קריספי, שהכיר וידע, 
שהאפיפיורות (למרות איבתה כלפי א׳ החדשה) היא נכס 
לאומי חשוב של העם האיטלקי, לכבוש את הוואטיקאן — 
והקארדינאלים ביטלו את החלטתם. האפיפיור החדש, לאו 
11 וץ( 1878 — 1203 ), נשאר "שבוי בוואטיקאן", אבל לא הטעים 
את התנגדותו בצורה חריפה כל-כך כפי שעשה פיוס ץו. 

בקונגרם־ברלין (יוני—יולי 1878 ) קיוותה א׳ לקבל את 
טרנטינו, שעדיין היתה בידי אוסטריה, לאחר שאוסטריה 
השיגה את בוסניה. אבל בא־כוחה של א׳ חזר מן הקונגרס 
בידיים ריקות. כתוצאה מזה נתגברה תנועת־האירדנטיזם 
( 13 מ 646 -״ 1.1 = א׳ הבלתי־גאולה), שהתחילה פועלת במח¬ 
תרת עוד ב 1866 . ראשי־הממשלה דפרטיס וקאירולי, שניהם 
גאריבאלדינים ותיקים, לא דיכאו את ההפגנות למרות מחאו־ 
תיהן החריפות של אוסטריה וגרמניה. 

תשומת־הלב של א׳ הופנתה עכשיו לטוניס. כאן ישב 
מספר ניכר של איטלקים, שפיתחו מפעלים כלכליים חשובים. 
אך במאי 1881 הופתע הציבור האיטלקי ע״י הידיעה, שהצר¬ 
פתים תפסו את טוניס בהסכמתו של שאר המעצמות הגדולות. 
באותו זמן נתקררו יחסיה של א׳ עם אנגליה, מפני שהציבור 
האיטלקי צידד בזכותם של המצרים הלאומנים, שהתנגדו 
לשלטון הבריטי בארצם. לפיכך הצטרפה א׳ במאי 1882 
לברית־השלושה של גרמניה־אוסטריה־א׳, והתחייבה לעזור 
בצבאה לבני־בריתה במקרה שאלה יותקפו ע״י שתי מעצמות 
(ז.א. רוסיה וצרפת); במקרה שאחד מבני־הברית יותקף ע״י 
מעצמה אחת, רשאית היתה א׳ להישאר ניטראלית. בני־בריתה 
קיבלו את האחריות לגבולותיה של א׳, מה שהיה מכוון 
ביחוד נגד תביעותיו של האפיפיור. בכלל נתחזקה עמדתה 
של א׳ כמעצמה גדולה ע״י ברית־ר,שלושה. ואעפ״ב היו יחסיה 
של א׳ עם בני-בריתה קרירים, ראשית מחמת ההתנגדות 
המסורתית של א׳ לאוסטריה, ושנית, מפני שביסמארק לא 
העלים את דעתו, שמצבה הפנימי של א׳ היה לקוי בחוסר־ 
יציבות. 




747 


איטליה 


748 


מיד אחר כריתת־הברית מצאה א׳ כעין תחליף לטוניס 
בשטח ארץ על חוף ים־סוף. עוד ב 1870 יסדה חברת־ספינות 
איטלקית מושבה מסחרית באצב (ל 553 ^), שהוכרזה ביוני 
1882 כמושבה איטלקית, ב 1884 , בוועידת לונדון, סייעה א׳ 
לאנגליה בענייני מצרים, ואנגליה הסכימה להרחבת המושבה 
ובפברואר 1885 תפס גדוד איטלקי את בילול ( 8011111 ) ומצאוה 
( 35530311 ^).מאנצ׳יני( 111300101 ), מיניסטר־החוץ ב 1881 — 
1885 , קיווה, שזו תהא התחלת פעולה משותפת בין אנגליה 
וא׳ במצרים ובסודאן, אבל המפלה שנחלו האנגלים בחארטום 
( 1885 ) הרסה תקוות אלו. הניסיון של האיטלקים לכבוש את 
מדינת טיגרה החבשית בדרום־מושבתם נתקל בהתנגדות של 
אלולה ( 1013 ^), נסיך טיגרה, שהתנפל על גדוד איטלקי בן 
500 איש על־יד דוגאלי והשמידו(יאנואר 1887 ). 

אבל בשבועות אלה דוקה ניצל מיניסטר־החוץ רובילאנט 
את המתיחות האוסטרררוסית בגלל בולגאריה והצליח להכ¬ 
ניס תיקון לסעיפי בריודהשלושה לטובתה של א/ אוסטריה 
הכריזה, שתנהל את מדיניותה בבאלקאן בהסכמה מוחלטת 
עם א/ וגרמניה התחייבה לתמוך בא׳ בכוח צבאי, אם צרפת 
תנסה להרחיב את שלטונה על חופי הים התיכון ( 20 בפב¬ 
רואר 1887 ). 

ב. ההתפתחות הפנימית של א׳ ב 1876 — 1887 . 
בשנים הללו נמצאו בתוך הממשלה כמה באי־כוח של הדרום, 
והבחירות בנובמבר 1876 הביאו לממשלה רוב של 421 צירים 
נגד 87 של ה״ימיך. בדצמבר 1877 נתמנה קריספי כמיניסטר- 
הפנים, אבל גם הוא התפטר במארס 1878 ביחד עם דפרטים. 
ממארס עד דצמבר 1878 היה הנאפוליטאני קאירולי ראש- 
הממשלה. מדצמבר 1878 עד יוני 1879 עמדה בראש א׳ ממש- 
לת־דפרטיס השלישית, ואחריה באו שתי ממשלות־קאירולי 
עד 1881 , לאחר זה נשאר דפרטיס ראש הממשלה עד יוס־ 
מותו באוגוסט 1887 . בתקופה זו ניסו הממשלות האיטלקיות 
להוציא לפועל את תכניודהשמאל, ב 1878 הונהגה חובת 
הוראה כללית לילדים בגיל 6 עד 9 אלא שחסרו האמצעים 
להכין בתי־ספר במספר מספיק, וביחוד בדרום היו עוד במשך 
זמן מרובה 80% מן התושבים אנאלפאביתיים. ב 1882 ניתנה 
זכות־הבחירה לכל מי ששילם 19 לירות מיסים וידע לקרוא 
ולכתוב. ע״י כך גדל מספר הבוחרים מחצי־מיליון עד שלושה 
מיליונים. מם־הקמח הופחת ב 1880 , למרות התנגדותו של 
הסנאט, ובוטל ב 1884 , אבל במקומויהונהגו מיסים על התבואה 
ומיסים על סוכר ונפט. למדיניות זו התנגדו לא רק אנשי 
השמאל הקיצוני, ז. א. הראדיקאלים, הרפובליקאנים והסו¬ 
ציאליסטים המועטים, אלא גם חלק ניכר מן התומכים בדפר- 
טיס. כדי למנוע משבר ממשלתי היה דפרטיס אנוס לבקש 
עזרה מאנשי הימין, וכך ניטשטשו מעט מעש הניגודים. כינו 
מצב זה בשם 11$010 זד 3051:01 !ז (שינוי־צורה): בפארלאמנט 
לא היו עוד שני מחנות גדולים אלא קבוצות של צירים, 
שתמכו בממשלה. גדלה הקורופציה: נבנו מס״ב כדי לספק את 
רצונם של בוחרים בעלי־השפעה, וכספי-הציבור נכנסו לפע¬ 
מים לכיסיהם של בני־אדם פרטיים. ב 1888 הגיע הגרעון 
בתקציב ל 253 מיליוני לירות. אעפ״כ, מ 1880 ואילך התקדמה 
התעשיה בא׳ הצפונית והמרכזית. מ 1882 הוקמו מפעלי־חשמל 
גדולים, שהיו בין הראשונים באירופה. רשת מסילות־הברזל 
נעשתה צפופה יותר, וביחוד גדל הצי המסחרי. סתר־החוץ 
עלה ב 1862 — 1882 מ 1,000 מיליוני טון עד 2,500 מיליונים 
וכספי־החיסכון עלו ב 1872 — 1862 מ 500 עד 1,000 מיליונים. 


עם זה היה העוני עדיין גדול מאד, ביחוד בכפרים. ב 1877 
נערכה בדיקה יסודית של המצב, ביהוד בדרום, אבל לא היו 
לה תוצאות מעשיות ומאות אלפים של איכרים ופועלים היגרו 
לאמריקה. תנועת־הפועלים הבינלאומית מצאה לה עכשיו 
קרקע פורה בהמוני העם האיטלקי. 1872 יסד אנדרא קוסטה 
בצפון־א׳ סניף שלה״אינטרנאציונאל״וב 1878 נוסדו אירגוני־ 
פועלים במילאנו, עיר־התעשיה הגדולה ביותר. כבכל הארצות 
הרומאניות, גברו מתחילה גם בתנועת־הפועלים הפוליטית 
בא׳ הזרמים האנארכיסטיים, וכשנתפלג האינטרנציונל הרא¬ 
שון (ע״ע) ב 1872 היה סניפו האיטלקי בין ההולכים אחר 
בקונין (ע״ע). בשנות השבעים וראשית שנות השמונים 
אירגנו האנארכיסטים שביתות, הפגנות ונסיונות התקוממות 
(שלא הצליחו) בחלקים שונים של א׳. מנהיגיהם היו קארלו 
קאפיירו ואנריקו מאלאטסטה — זה האחרון אחת מן הדמויות 
הבולטות של האנארכיזם הבינלאומי. בשנות השמונים חלה 
התפוררותה של התנועה האנארכיסטית בא׳, וכנגדה התחילה 
עליית התנועה הסוציאליסטית-מארכסיסטית. ראשונה נפרד 
מן האנארכיזם קוסטה, שיסד ב 1882 — אחר הרחבת זכות־ 
הבחירה — את "מפלגת־הפועלים הבלתי־תלויה" וכמה מחב¬ 
ריה נבחרו לפארלאמנט. הם תפסו מקום בשמאל הקיצוני 
על-יד הראדיקאלים והרפובליקאנים, שהיו אוהדים לשאיפות- 
הפועלים לפי תורת מנהיגיהם גאריבאלדי ומאציני. אבל 
דפרטיס אסר את המפלגה הסוציאליסטית ב 1886 והפארלא- 
מנט סירב לקבל הצעה, שהשביתה תהא אמצעי מותר בסיב־ 
סוכים על שכר-עבודה. ב 1891 חגגו פועלי-א׳ בפעם הראשונה 
את האחד במאי. בין העסקנים החשובים בתחום הבעיה 
הסוציאלית הצטיינו סידני סונינו ( 5000100 ) וליאופולדו 
פראנקטי(״ 31101101 •!?), שהוציאו לאור מ 1878 את ה״משקיף 
השבועי" ( 310 ת 13 ז!;״ 80 3 מ§ 3850 ?) וגילו ביחוד את מצבם 
העגום של האיכרים והפועלים בדרום. מ 1882 ואילך עורר 
ג׳ובאני ג׳וליטי( £1 ! 01011 ) את תשומת־לבו של הפארלאמנט 
לשאלת הפועלים וב 1886 הונהגו חוקים מסדירים את עבודת 
הנשים והילדים ומטילים אחריות על המעבידים במקרה של 
תאונות. גם הספרות היפה עסקה הרבה בבעיות אלו, ובין 
הסופרים שעסקו בזה יש להזכיר את אדמונדו ד׳אמיצ׳יס 
( 11015 מ\ 7 י < 1 ).אך ההתקדמות בשדה הסוציאלי היתה איטית 
מאד. הבעיה הקשה ביותר היתה הניגוד בין בעלי האחוזות 
הגדולות וההמונים של הפועלים החקלאיים מחוסרי־האדמה, 
שחיו בעוני נורא. רק בזמן האחרון ( 1950 ) התחילה ממשלת 
א׳ למסור חלקים מאחוזות אלו לפועלים החקלאיים. 

4 ) 1887 — 1914 . לאחר שמת דפרטים נעשה קריספי 
ראש־הממשלה ועם זה שימש גם בתפקידים של מיניסטר 
הפנים והחוץ. קריספי המשיך במדיניות הליבראלית. 
מיניסטר־המשפטים, צאנארדלי, ערך חוקת עונשים חדישים, 
שביטלו את עונש־המיתה; מכאן ואילך נבחרו ראשי־הערים 
ע״י העם ולא נתמנו ע״י הממשלה; נערכו חוקים בענייני 
הבריאות הציבורית וחוקים מתקדמים אחרים. קריספי היה 
קרוב אל הבונים החפשים והנהיג חוקים שונים כדי להפחית 
את השפעתה של הכנסיה — לדוגמה, חוק לפיקוח הממשלה 
על מוסדית־הצדקה של הכנסיה, שעורר את התנגדותו החרי¬ 
פה של האפיפיור. סיכסוך זה הגיע לשיאו, כשהממשלה 
הקימה ב 1889 את מצבת ג׳ורדאנו ברונו באותו המקום, שבו 
נשרף ב 1600 . 

מצבה הכספי של א׳ הורע ע״י מלחמת־המכם עם צרפת 




742 


איטליה 


750 


ועל־ידי ההוצאות הגדולות לציוד ולמושבות (ראה למטה). 
מפני כן הוכרח קריספי במארס 1891 להתפטר, אע״פ שזכה 
בבחירות של 1890 ברוב של 80 אחוז. המלך ביקש מן השמ¬ 
רני רודיני להרכיב ממשלה קואליציונית בהשתתפותם של 
מומחים חשובים, וביניהם מיניסטר־הכספים לואיג׳י לוצטי 
(ד,"ע), שהשתדלו לצמצם את ההוצאות. אבל ממשלה זו לא 
מצאה עזרה מספקת מצד הפארלאמנט והתפטרה במאי 1892 . 
ג׳וליטי הרכיב עתה ממשלת־שמאל. ואולם בהתחלת 1893 
נתעורר העניין של "באנקה רומאנה", שהמנהל שלו טאנלונגו 
הדפים שטרי־בסף בכמות כפולה מן המותר,• ובשערוריה זו 
היו מעורבים צירי־פארלאמנט וגם מיניסטרים. באותו זמן 
עצמו החמיר המשבר הכלכלי בסיציליה והכורמים הרעבים 
וכורי־הגפרית מחוסרי־העבודה התאחדו ב״אגודות־עובדים" 
( 1 ז 0 :! 3 ז 0 ׳\ 41.3 * 35010 ?) אירעו מהומות־דמים שג׳וליטי נמנע 
מלדכא אותן בכוח. ג׳וליטי נתפטר וקריספי נקרא בדצמבר 
1893 להרכיב את ממשלתו השניה. קריספי דיכא את המהומות 
האגראריות בסיציליה ובא׳ המרכזית בכל חומר־הדין, ביטל 
באוקטובר 1894 את כל האגודות הסוציאליסטיות והעמיד 
את מנהיגיהן לדין. אבל דעת־הקהל בא׳ לא תמכה בו, 
ובבחירות של 1895 גדל מספרם של הצירים הסוציאליסטיים 
מ 8 ל 12 . השמאל הראדיקאלי התקיף את קריספי בחריפות 
קיצונית וגם מנהיגים שמרנים חשובים כרודיני וליבראלים 
כצאנארדלי וברין נפרדו מעליו. ההתנגדות לקריספי ניזונה 
גם מן העובדה שמיניסטר־הכספים סונינו הוכרח להגדיל 
את לחץ המיסים כדי לשלם את הוצאות המלחמה באפריקה. 
האופוזיציה לקריספי גדלה והלכה, ומפלת־עדואה(ג׳\\ 0 ^) 
שמה קץ לשלטונו. 

קריספי היה נאמן ל״ברית־השלושה" ומסור לביסמארק. 
הברית חיזקה את כבוד א׳ בעולם וגם את עמדתה בסיכסוכיה 
עם האפיפיור, אבל צרפת הגיבה במלחמת-מכס, והיצוא של 
א׳ לצרפת ירד עד כדי שליש ממה שהיה קודם לכן. ע״י כך 
נפגעו ביחוד כורמי־הדרום (עיין למעלה). חוזי־מסחר טובים 
עם גרמניה ואוסטריה לא יכלו לתקן את המצב. לעומת זה 
נתקיימו יחסים מצויינים עם אנגליה, שאיפשרו לא׳ להרחיב 
את תחום מושבותיה באפריקה המזרחית. ב 20 למאי 1889 
חתמה א׳ עם מנליק שהיה אז נסיך שוא שבחבש, 

על חוזה אוצ׳אלי, שלפיו קיבלה א׳ את אסמארה וסביבותיה 
ומנליק העמיד את עצמו תחת חסותה של א׳. למושבה המוג¬ 
דלת ניתן השם אריתריאה (ע״ע). כן תפסה א׳ את מיג׳רטין, 
אוביה ובן־אדיר ע 5 החוף של מדינת־סומאלי. אבלי לאחר 
זמן־מה סירב מנליק להכיר בחסות האיטלקית וא׳, שראש־ 
ממשלתה היה אז רודיני, הוכרחה להסתפק באריתריאה. בשני 
הסכמים, ממארס ואפריל 1891 , הכירה בריטניה בחבש כשדה- 
השפעה של א׳, וא׳ הכירה בזכויותיה של אנגליה בסודאן. 
ואולם כשנעשה מנליק מלך חבש כולה, ביטל במאי 1893 את 
חוזה אוצ׳אלי בהשפעתן של צרפת ורוסיה. בסוף 1894 פרצו 
מהומות באריתריאה, שהנציב האיטלקי, הגנראל באראטירי 
התגבר עליהן בקלות. אחר־כך כבש את סיגרי. ואולם ב 29 
בפברואר 1896 הנחילו אותו חילותיו של מנליק תבוסה גמורה 
ע״י עדואה. בשלום אדים־אבבה, באוקטובר 1896 , בוטל חוזה 
אוצ׳אלי, א׳ שילמה פיצויי־מלחמה בסך 10 מיליוני-לירות 
והסתפקה באריתריאה בהקף הקודם. אז קרא המלך אומברטו 
לרודיני לעמוד בראש הממשלה, ומיניסטר־החוץ ויסקונטי- 
ונוסטה בא בספטמבר 1866 לידי הסכם עם צרפת, ששמר על 


האינטרסים של האיטלקים יושבי־טונים, בלא לאבד את אמונם 
של חברי ברית־ד,שלושה. בסוף 1898 נסתיימה מלחמת 
המסחר עם צרפת.— ואולם בפנים־א׳ הוכרח רודיני להילחם 
במרידות־פועלים. באביב 1898 פרצו מהומות מהפכניות 
בדרום־א׳ בגלל מחיר הלחם — מריזלת, שנתפשטו אחר־כך 
בכל הארץ. מן ה 7 עד ה 9 במאי 1898 היתד, מילאנו בידי 
המורדים, וכדי להחזיר את המצב ליושנו הוכרחה הממשלה 
לגייס צבא בן 40,000 איש; היו מאות הרוגים ופצועים, והרבה 
מאד אסורים, ביניהם המנהיגים הסוציאליסטיים החשובים. 
העונשים בוטלו לאחר שנה אחת, אבל בשעה שהוטלו עוררו 
התמרמרות כללית. לסוף פיטר המלך את רודיני והזמין ביוני 
1898 את איש־האמונים שלו, הגנראל ופלו (^ס 011 ? 1 ), קצין 
בעל השקפות ליבראליות, לשמש כראש-הממשלה וכן ציווה 
עליו שיעביר בפארלאמנט את החוק לבטחון הציבור, שרודיני 
הציע, מתוך כוונה לצמצם את זכויות ההתאספות והעיתונות 
וגם כדי לאפשר עונשים קשים ביותר על כל הפרעה של 
הסדר הציבורי. רוב הפארלאמנט היה מוכן לקבל חוק זה, 
אבל המפלגות הראדיקאליות מנעו את גמר ההתיעצויות ע״י 
עיכוב־הדיונים ונתמכו בזה ע״י ליבראלים ידועי-שם כג׳וליטי 
וצאנארדלי. פלו העביר ביולי 1899 את החוק בדרך של 
צו־המלך, ארי בית־הדין העליון ביטל את החוק על יסוד 
סיבות פורמאליות בפברואר 1900 . כשהביא פלו את החוק 
שנית לפני הפארלאמנט, חזרו ונשנו ההפרעות ופלו פיזר 
את הפארלאמנט. בבחירות ביוני 1900 השיגה הממשלה רוב, 
אבל המפלגות הראדיקאליות קיבלו יותר ממאה מקומות 
ומספר הסוציאליסטים גדל מ 16 ל 33 . ההתמרמרות בארץ 
גרמה לרציחתו של המלך אומברטו ע״י האנארכיסטן ברשי 
(ג:> £5 ז 8 ) ב 29 ביולי 1900 , שבועות מועטים לאחר שהמלך 
הזמין את נשיא־הסנאט סאראקו להרכיב ממשלת־פיום. סא- 
ראקו לא האריך ימים כראש־הממשלה, והמלך הצעיר ויקטור 
עמנואל ווו ( 1900 — 1946 ) מסר לליבראלי הוותיק ג׳וזפה 
צאנארדלי את הרכבת הממשלה, ג׳וליטי נעשה מיניסטר- 
הפנים,' פרינטי מיניסטר־החוץ, ולאחר שהתפטר צאנארדלי 
מחמת זיקנה באוקטובר 1903 , ניהל ג׳וליטי את מדיניותה 
של א׳ בהפסקות קצרות כמעט עד שפרצה מלחמת־העולם 
הראשונה ( 1903 — 1905 , 1906 — 1909 , 1911 — 1914 ). ב 1905/6 
היו ראשי־ד,ממשלה לאוני פורטים, שנמנה זמן מרובה בין 
הרפובליקאנים הנלהבים, אחריו השמרני סונינו (באביב 
1906 ושוב ב 1909/10 ), ואחר־כך, במשך זמן קצר, לואיג׳י 
לוצאטי. תקופה זו היתד, המאושרת בתולדותיה של א׳ החד¬ 
שה. א׳ השלימה במשך שלושים השנים הללו את החסרונות, 
שהיו לה לעומת ארצות אירופה המערבית והמרכזית, ונעש¬ 
תה מעצמה גדולה גם בשדה־הכלכלה. סחר־החוץ הוכפל 
בעשר השנים הראשונות של המאה העשרים. החקלאות 
והתעשיה התקדמו, ההפלגות של צי־המסחר האיטלקי גדלו 
במידה מפליאה. הוכחה מובהקת לבריאותה הכלכלית של א׳ 
היתד, הורדת הריבית של המלווה הממלכתי ב 1906 מ 4% 
ל 4% ) 3 (פעולתו של לוצאטי), שיתנה לא׳ אפשרות להוציא 
הוצאות מרובות יותר לטובת הציבור: מפעלי־השקאה גדולים 
(למשל, באפוליה), בריאות העם, שיכון זול, שיפור התחבורה 
בים וביבשה, חיזוק הצבא והצי. בשנת 1906 נטלה המדי¬ 
נה בידיה את הנהלת הרכבות לאחר שהיו נחכרות מ 1885 
לחברות פרטיות. 1912 הולאמו החברות לביטוח־החיים, 
שקודם־לכן היה מזרים סכומים גדולים לחוץ־לארץ. 1910 





751 


איטליה 


752 


קיבלה המדינה עלי עצמה את הדאגה לכל בתי־הספר 
העממיים. המספד הממוצע של האנאלפביתיים ירד ל 38% . 
רק בדרום נשאר מספרם גדול הרבה יותר למרות הדאגה 
המיוחדת, שהמדינה הקדישה באותו זמן לצורכי הגלילות 
המוזנחים הללו, שבהם עוד סבל העם מן המעשים הרעים של 
כנוכיות־הסתרים, כמו ה״מאפיה" ( 13££13 \ 1 ) וה״קאמורה" 
( 3 זזסדחב 0 )■ ההגירה מן הדרום הנחשל לאמריקה עדיין היתד, 
גדולה מאד, אבל היה בזה גם צד חיובי, מפני שהמהגרים 
שלחו סכומים ניכרים למשפחותלהם במולדת וחזרו עם 
חסכונות. — בין 1901 ו 1911 גדלה האוכלוסיה מ 32 ל 35 
מיליונים, כן נתחזקו אירגוני־הפועלים. השביתות היו מרו¬ 
בות, כי השביתה הותרה בינתיים כאמצעי במלחמה הסוציא¬ 
לית, והממשלה התערבה בדבר רק במקרים של הפרעות 
הסדר. 

התנועה הסוציאליסטית בא׳• התארגנה כמפלגה ב 1892 , 
כתוצאה מן הפילוג בין האנארכיסטים והסוציאליסטים. מנ¬ 
היגה הרוחני והטכסיסי היה פיליפו טוראטי ( 1857 — 1932 ), 
שעיתונו 8001310 011103 שימש מכשיר להפצת תורתו של 
מארכם. המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית גדלה ונתחזקה, 
וערב מלחמת־העולם 1 נחשבה בין חלוצי הפרולטאריון 
העולמי, שניה במעלה רק לסוציאל־דמוקראטיה הגרמנית. 
הקשרים האירגוניים והרעיוניים בין המפלגות הסוציאליס¬ 
טיות של א׳ וגרמניה היו הדוקים ביותר (אף עיתונה של 
המפלגה נקרא 11 ת 3 ׳\.\ 7 — קדימה, תרגום של 
אולם בסוציאליזם האיטלקי נסתמנו מראשיתו שני כיוונים 
מנוגדים: רפורמיזם מודרג ופארלאמנטארי מייסודו של 
טוראטי, וכנגדו כיוון מאכסימאליסטי־מהפכני מייסודו של 
אנריקו פרי ( 1 זז 0 ?). עד מלחמת-העולם 1 היתד, יד הכיוון 
הראשון על העליונה, והסוציאליסטים השתתפו בהנהגת התי¬ 
קונים המדיניים־החברותיים המרובים, שנעשו באותה תקופה. 

הסיעה הקיצונית של פרי עוררה, לאחר התנגשויות 
דמים בסארדיניה ובסיציליה, את השביתה הכללית במי' 
לאנו, באוקטובר 1904 , שנמשכה ארבעה ימים, אך לא 
הביאה שום תועלת לפועלים: דעודהקהל היתה נגדם 
ובבחירות, שנתקיימו נובמבר 1904 , נבחר רוב גדול של 
חסידי ג׳וליטי. רוב זה היה מורכב משמרנים, ליבראלים 
וראדיקאלים ודובר על חידוש ה״ט־־אנספורמיסמו" (עיין 
למעלה). בשנים אלו נכנסו אל הפארלאמנט האיטלקי גם 
חסידי־ד,אפיפיור, לאחר שפיום צ ( 1903 — 1914 ) הרשה לקא- 
תולים להשתתף בבחירות, מתוך כוונה לחזק את המגמות 
השמרניות. שיפורם של יחסי הכנסיה כלפי המדינה בא גם 
כתוצאה של המדיניות האנטי־קלריקאלית שהתנהלה אז 
בצרפת: ב 1907 נטלה א׳ תחת חסותה את הקאתולים במזרח 
התיכון, ובכלל זה — גם בארץ־ישראל. 

אופיינית לפוליטיקה ה חיצונית בתקופה זו היתה 
ההסתייגות של א׳ מ״ברית השלושה" והתקרבותה לצרפת 
ורוסיה ביחד עם טיפוח הידידות המסורתית לאנגליה. בדצמ¬ 
בר 1900 ערך ויסקונטי-ונוסטה הסכם עם צרפת, שלפיו 
נעשתה טריפולי שדה־השפעה של א׳ ומארוקו — של צרפת, 
אנגליה הסכימה לכך. אמנם ביולי 1902 נתחדשה ברית- 
השלושה ע״י פרינטי ל 12 שנה, אבל בהטעמת אופיה כברית- 
מגן נגד התקפה, כיוון שגרמניה ואוסטריה, כידידות־תורכיה, 
סירבו לתמוך בתביעת א׳ לטריפולי. בנובמבר 1902 חתם 
פרינטי על חוזה עם צרפת, שלפיו נועדו א׳ וצרפת להישאר 


ניטראליות, אם אחת מהן תותקף (ז.א. אם צרפת תותקף ע״י 
גרמניה). בהתאם למדיניות חדשה זו תמכה א׳ בצרפת גם 
בוועידת אלג׳יר ב 1906 וגם במשבר-מארוקו ב 1911 . לעומת 
זה הורעו היחסים עם אוסטריה; בטרנטינו ועל חוף הים 
האדריאטי, חיו בערך 700,000 איטלקים, שקבלו על אוסטריה 
על שתביעותיהם הלאומיות (למשל, התביעה להקים אוני¬ 
ברסיטה איטלקית) אינן מתמלאות ושהממשלה האוסטרית 
נוטה חסד לאוכלוסיה הסלאווית בארצות־החוף. כשהמונאד־ 
כיה האוסטרו־הונגארית סיפחה לעצמה את בוסניה והרצגו- 
בינה בסתיו 1908 , גדלה ההתר שות בא׳, ובאוקטובר 1909 , 
כשנפגשו מלך איטליה והצאר ניקולאי 11 בראקוניג׳י(- 1130 
!^תסס), התחייבו שתי המעצמות לתמוך בעצמאותם של 
עמי־הבאלקאן, ורוסיה הכירה בתביעותיה של א׳ לטריפולי. 
א׳ הקימה אז תחנות־מסחר בערים התורכיות־האלבאניות 
סקוטארי ודוראצו ובנתה נמל חדיש באנטיווארי שבמונט- 
נגרו (אשתו של המלך ויקטור עמנואל היתה נסיכה מונט־ 
נגרינית). 

בערך מ 1906 ואילך נשתנו ההשקפות הפוליטיות בא׳, 
וקודם־כל— בתוך הנוער. האיטלקים בכללם פנו עורף ללי־ 
בראליזם ולסוציאליזם, נלחמו בבונים החפשיים הבינלאומיים 
ודבקו בשאיפות לאומניות ואימפריאליסטיות. מנהיגיהם היו 
המשורר ד׳אנונציו (ע״ע), קוראדיני ופדרצוני• כל אלה, 
והמחזיקים בדעותיהם, התארגנו כמפלגה ותבעו בקונגרס 
הראשון שלהם בפירנצה, בדצמבר 1910 , מדיניות־חוץ פעילה 
יותר, ביחוד בבאלקאן, וגם דרשו את כיבוש טריכולי, שבה 
גרמו התורכים קשיים למפעלים כלכליים איטלקיים. בהשפ¬ 
עתה של תנועה זו ותחת הרושם של כיבוש מארוקו ע״י 
הצרפתים דרשה א׳ מתורכיה ב 28 בספטמבר 1911 בצורת 
אולטימאטום רשות לכיבוש טריפולי, והמלחמה התחילה מיד. 
הקהל עמד כמעט כאיש אחד לצד הממשלה; רק חלק מן 
הסוציאליסטים התנגד. צבא־א׳ התגבר עד מהרה על התורכים 
בערי החוף של טריפולי וקירנאיקה, בעוד שכיבושו של 
פגים־הארץ דרש יותר זמן ומאמץ יותר גדול. בשלום או־שי 
(ץב 0001 ), על-יד לוזאנה, ב 15 לאוקטובר 1912 , נספחו 
ארצות אלו, שנתחדש שמן העתיק לוב ( 13 נ 1,11 ), לא׳. רודוס 
ו״שנים־עשר האיים״ (ביור 1010300505 ) 00 ) נשארו תחת 
שלטון א׳ "עד שתורכיה תמלא את התחייבויותיה". 

המאורע החשוב האחר, שהשפיע על מדיניות-החוץ של 
אותו זמן היה התקרבותו של צבא־סרביה דרך אלבאניה לים 
האדריאטי, שא׳ רצתה לשלוט לבדה בחופיו( 0 ז] 005 0 ־ 431 ו 1 — 
הים שלנו). אוסטריה התנגדה אף היא להתפשטות הסרבים, 
ושתי המעצמות הסכימו ב 1913 לייסד שם מדינה חדשה, 
אלבניה (ע״ע). 

עוד קודם שנסתיימה המלחמה הטריפוליטאנית הרחיב 
ג׳וליטי 1912 את זכות־הבחירה. נוסף לאלה, שכבר היתה 
להם זכות זר, קיבלו אותה כל בני 30 שנה וכל מי שסיים 
את שירותו בצבא, אף אם לא ידע לקרוא ולכתוב. מספר־ 
הבוחרים גדל מ 2 /' 3 ל 8 מיליונים. אעפ״ב לא שינו הבחירות 
בסתיו 1913 את הרכב־הפארלאמנט במידה ניכרת. מספרם 
של הסוציאליסטים הגיע ל 79 , אבל הרוב הגדול שבו היו 
חסידי ג׳וליטי, ליבראלים ושמרנים. קבוצה של 33 צירים 
קאתוליים תמכה בג׳וליטי, וזה החמיר את התנגדותם של 
הראדיקאלים והסוציאליסטים. ג׳וליטי מסר את משרתו לאני 
טוניו סאלאנדרה, מדינאי שמרני יותר. 




753 


איטליה 


754 


בתוך הסוציאליסטים בלט עתה בניסו מוסוליני (ע״ע), 
שניהל את העיתון המרכזי של המפלגה "אוואנטי"("קדימה") 
בכיוון ראדיקאלי מאד. חוג זה אירגן בתחילת יוני 1914 את 
"השבוע האדום": הפועלים החקלאיים העניים עשו מעשי- 
אלמות לבעלי־האחוזות, במקומות הרבה שבתו אנשי־הרכבת 
והיו גם הפגנות, שדרשו. רפובליקה במקום מונארכיה. הממ¬ 
שלה דיכאה את המהומות, אבל מוסוליני הטיף אז 
ל״מרד־ההמונים". הרוב הגדול של האוכלוסיה התנגד ליוזמי- 
המהומות, ובבחירות לעיריות בקיץ 1914 נבחרו יותר שמרנים 
משנבחרו קודם־לכן. אבל כמעט שבה המנוחה לא׳ — ופרצה 
מלחמת־העולם. 

1 \. 19 1 4 — 9 4 1 9 . א׳ הודיעה מיד, שאוסטריה התקיפה 
את סרביה ושא׳ אינה מחוייבת לעזור לה לפי התנאים של 
חוזה־הברית (עיין למעלה). היתה רק שאלה, אם א׳ תישאר 
ניטראלית או תילחם בצד האנטאנטה ( 16 ^ 1 ״£). חלק גדול 
של האוכולוסיה, הסוציאליסטים, הקאתולים, מדינאים אזר¬ 
חיים הרבה, ובראשם ג׳וליטי, רצו בניטראליות, אבל התנועה 
הלאומנית דרשה התערבות (" 6 מ 210 מ 6 ז\ז 16 ת 1 " ) במלחמה 
בכל תוקף ומנהיגה היה עכשיו מוסוליני, שעזב את המפלגה 
הסוציאליסטית. מיניסטרי־החוץ, די סאן ג׳ולינו, שמת באוק¬ 
טובר 1914 , ואחריו סונינו, דרשו מאוסטריה את טרנטינו 
וטריאסטה כמחיר לניטראליות. אולם אוסטריה היתה רק 
מוכנת למלא את תביעותיה של א׳ לאחר המלחמה. ולפיכך 
חתמה א׳ בלונדון ב 26 באפריל 1915 על חוזה, שהבטיח לא׳ 
את חלקי-אוסטריה האיטלקיים, דאלמאציה הצפונית ואייה, 
ואלונה והאי סאסנו ( 356110 5 ) באלבאניה וחלקי תורכיה 
באסיה הקטנה, כל זה בתנאי, שא׳ תיכנס במלחמה במשך 
החודש הקרוב. אבל המצדדים ב״ניטראליות" בא׳ היו עדיין 
מרובים, ביניהם כמה מיניסטרים. אז ערכו ה״אינטרוונציו־ 
ניסטים״ הפגנות גדולות ברומי ובערים אחרות, וב 23 במאי 
1915 הכריזה א׳ על מלחמה באוסטריה. על המלחמה נגד 
גרמניה, שלא היו שום ניגודים בינה ובין א/ הוכרז רק ב 26 
במאי 1916 . צבאות א׳, בפיקודו העליון של הגנראל קאדורנה, 
ניסו קודם־כל לכבוש את טריאסטה, אבל נכשלו באחד־עשר 
הקרבות הקשים על-יד נהר איזונצו מיוני 1915 עד אוגוסט 
1917 . באביב 1916 התקיפה אוסטריה את צבאות א' מצד 
טרנטינו והתקדמה כמעט עד המישור של נהר פו ( 0 ?); דבר 
זה גרם להתפטרותו של סאלאנדרא, שבמקומו בא בוזלי. 
אוסטריה הפסיקה בינתיים את ההתקפה מחמת מפלתה בפו¬ 
לניה, ואולם בסוף אוקטובר 1917 התקיפו צבאות גרמניה 
ואוסטריה על־יד קאפורטו בעמק איזונצו העליון והדפו את 
האיטלקים לאחור עד הנהר פיאווה. בעקבות המפלה התפטר 
בוזלי ואורלאנדו נעשה ראש־הממשלה. ביוני 1918 הדפו 
האיטלקים, בפיקודו העליון של הגנראל דיאז, את התקפות- 
האויב על־יד הפיאווה ומכאן עברו להתקפה באוקטובר 1918 , 
היכו את האוסטריים על-יד ויטוריו ונטו והכריחו אותם 
לשביתת־נשק ב 3 בנובמבר, 1918 . א׳ כבשה את דרום־טירול 
עד מעבד ברנר (ז 6 מח:ת 8 ), את עמק האיזונצו ואת טריאס־ 
טה ואיסטריה וקיבלה שטחים אלה בחוזה־השלום של סן 
ז׳רמן( 10310 ־ 061 53101 ) בספטמבר 1919 . עי״כ נתווסף לא׳ 
מיעוט יוגוסלאווי (סלובני) ניכר. מחלוקת חריפה נתעוררה 
בין א׳ ויוגוסלאוויה על דאלמאציה, בעיקר על הנמל החשוב 
פיומה. בעיית דאלמאציה יושבה בהסכם־ראפאלו (נובמבר 
1920 ), שהעביר את רוב האיזור ליוגוסלאוויה, פרט לעיר 


זארה ולכמה איים שנספחו לא׳. כנגד זה גרמה בעיית פיומה 
לסיכסוך בין־לאומי חמור: לשם מניעת סיפוחה ליוגוסלאוויה 
השתלטה עליה בסתיו 1919 קבוצת מתנדבים לאומנים איטל¬ 
קיים בהנהגתו של המשודר ד׳אנונציו והכריזו עליה כעל 
עיר חפשית איטלקית, למורת רוחה של הממשלה האיטלקית, 
ששאפה להסכם של פשרה עם יוגוסלאוויה. ה״לגיונארים" 
של ד׳אנונציו נהנו מתמיכה מוסרית וחמרית של החוגים 
הלאומנים בא׳ ושלטונם נמשך עד 1924 , כשגורל סיומה 
הוכרע סופית — לאחר חליפות ותמורות דיפלומאטיות 
מסובכות — ע״י חלוקתה• רובה של העיר והנמל סופחו 
לא׳. בשלום־סור ( 5 צ״׳\ 86 ), ב 20 לאוגוסט 1920 , קיבלה 
א׳ מתורכיה את האי רודוס ואת הדודקאנס (עיין למעלה). 

למרות ההשגים הללו היה העם האיטלקי בכללו בלתי- 
מרוצה בתוצאות־המלחמה. הלאומנים כעסו, מפני שא׳ הוכ¬ 
רחה לוותר על דאלמאציה ולא קיבלה אף אחת מן המושבות 
הגרמניות. על המוני הפועלים השפיעה המהפכה ברוסיה, 
והמעמד הבינוני סבל מן המעבר מכלכלת-המלחמה לכלכלת- 
השלום. חובות־המדינה עלו למיליארדים, ערך־הכסף ירד 
וצורכי המזון נתייקרו. הממשלות התחלפו זו אחר זו. ביא- 
נואר 1919 נוצרה מפלגת״המונים חדשה, ה״מפלגה העממית" 
הקאתולית, או ה״פופוילארים" ( 11311300 :״ 00013 ? 110 ]:״;?), 
שמנהיגה היה הכומר הסיציליאני, דון לואיג׳י סטורצו. מפ¬ 
לגה זו דרשה בין השאר את חלוקתן של האחוזות הגדולות. 
מחמת אי־הצלחתם במשא ומתן של שלום התפטרו סאלאנ־ 
דרה וסרנינר באביב 1919 ובמקומם באו הליבראלי פראנצ׳סקו 
ניטי כראש־הממשלה, טיטוני כמיניסטר-חוץ. בקיץ 1919 
החליט הפארלאמנט, תחת לחצם של הסוציאליסטים וה״פד 
פולארים", לאשר זכות־בחירה כללית, לפי השיטה הפרופור¬ 
ציונאלית, ובבחירות שנתקיימו בנובמבר השיגו — מבין 527 
מקומות — הסוציאליסטים 160 מקומות, ה״פופולארים" יותר 
מ 100 והליבראלים והראדיקאלים ביחד 150 , ז.א. המפלגות 
ששלטו בא׳ מ 1876 ירדו ממעמדן ונעשו מיעוט. אולם המפ¬ 
לגה הסוציאליסטית, שהיתה אז הגדולה שבמפלגות בארץ, 
היתד, נתונה במצב של משבר פנימי חמור. בכל שנות המל¬ 
חמה נמצאה מפלגה זו, שדגלה בעמדה אינטרנאציונאליסטית 
קיצונית והתנגדה לכניסת א׳ למלחמה, באופוזיציה חריפה 
לממשלות האיטלקיות השונות, ועודדה — ביחד עם קבוצת 
לנין בשווייץ — את כל הנסיונות לחידוש האינטרנאציונאל 
(כינוסי צימרוואלד וקינטאל) ולהבאת שלום ללא מנצחים 
וללא מנוצחים. עמדה זו גרמה במידה מרובה לנצחונה הגדול 
בבחירות שאחר המלחמה, אולם מכאן ואילך חל בה תהליך 
של ירידה. הניגודים בין האגף הרפורמיסטי והאגף המאכסי- 
מאליסטי החריפו ביותר בגלל הופעת הקומוניזם כגורם חדש 
בתנועת־הפועלים הבין־לאומית, בפרט בגלל ייסוד האינטר¬ 
נציונל השלישי (ע״ע). המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית 
הכריזה מיד (באביב 1919 ) על הצטרפותה לקומאינטרן 
והיתה באותה שעה סניפו הגדול ביותר מחוץ לתחומי רוסיה. 
אולם כשניסח הקונגרס השני של הקומאינטרן (קיץ 1920 ) 
את 21 תנאיו, ששללו מן המפלגות המסונפות לו כל עצמאות 
טכסיסית ורעיונית ועשאון סניפים כפופים להנהלה דיקטא- 
ט(רית במוסקווה, סירב הרוב של המפלגה להיכנע להם. 
החיכוכים הפנימיים שיתקו את פעילות המפלגה ונטלו ממנה 
את היכולת לנצל לטובתה את המשבר הכלכלי הקשה ואת 
התסיסה הסוציאלית הכבירה, שהקיפה בשנים 1919 — 1922 




755 


איטליה 


756 


את כל א׳. ממשלת ניטי נתמכה ע״י הפופולאריים ומפלגות 
המרכז, הסוציאליסטים התנגדו לה קשה, אירגנו שביתות 
והפגנות, שהפכו למהומות, אבל נסתיימו בדרך כלל ללא 
תוצאות וגרמו אכזבה קשה להמונים המוסערים. המהומות 
הגיעו לשיאן עם תפיסת בתי-החרושת (ע״י עובדיהם) במי- 
לאנו, טורינו וכמה ערי־תעשיה אחרות (סתיו 1920 ), שגרמה 
לזעזוע קשה בכלכלה האיטלקית, אך לא הביאה לידי תוצאות 
של קי י ם, כשנתברר שאירגוני הפועלים לא היו מסוגלים 
להפעיל את בתי־החרושת בכוחות עצמם. לאחר הנחות מסו־ 
יימות מצד נותני־העבודה והממשלה בתחומים של שכר־ 
העבודה והנהגת פיקוח מסויים מצד הפועלים על הייצור, 
פינו הפועלים את בתי־החרושת התפוסים והחזירום לרשות 
בעליהם. ביאנואר 1921 נתפלגה המפלגה הסוציאליסטית 
סופית בוועידת ליוורנו, כשהמיעוט הקיצוני, שקיבל את 
תכנית מוסקווה במילואה, עזב אותה ויסד את המפלגה הקו¬ 
מוניסטית. מפלגת־הרוב חזרה ונתפלגה לאחר שנה לאגף 
הרפורמיסטי של טוראטי, שהיה מוכן לשתף פעולה עם 
הממשלה, ולמפלגת־המרכז של סראטי, שדגלה בטאקטיקה 
מהפכנית, אך ללא כניעה לקומאינטרן. 

ביולי 1920 התפטר ניטי, וג׳וליטי בן ה 78 חזר ונעשה 
ראש־ממשלה. הגרעון בתקציב הממשלה הגיע ל 14 מיליארד, 
ביחוד בגלל הסכומים העצומים, שהוצאו להוזלת מחיר־הלחם. 
ג׳וליטי הצליח להביא את הארץ לידי הרגעה זמנית, ובאביב 
1921 ערך בחירות חדשות, אך לא השיג רוב מכריע: נבחרו 
275 ליבראלים ודמוקראטים לגוניהם השונים, 107 פופולא־ 
ריס, 122 סוציאליסטים ורק 16 קומוניסטים; לעומת זה 
הופיעה בפארלאמנט בפעם הראשונה סיעה פאשיסטית (ר׳ 
להלן) של 35 איש ו 10 לאומנים הקרובים להם. הימין התקיף 
את מדיניות-החוץ המתונה של ג׳וליטי. ביולי מסר ג׳וליטי 
את הנהלת המדינה לסוציאליסטן הרפורמיסטי בונומי, 
שהרכיב ממשלה קואליציונית, שבה היתד. השפעה מרובה 
לסטורצו. אעפ״ב לא הצליחו לא בונומי ולא פאקטה, שבא 
אחריו בפברואר 1922 , להשתלט על התסיסה הסוציאלית, 
שהתבטאה בין השאר בשביתה של פועלי הרכבות והדואר 
בסוף 1921 . 

בתנאים אלה התחילה תנועת הפשיסטים (ע״ע), שיסד 
מוסוליני במארס 1919 ע״י 150 חיילים משוחררים, מושכת 
חוגים רחבים של הנוער המשכיל, של הבורגנים הזעירים וגם 
של הפועלים. בנובמבר 1921 הסתדרו הפאשיסטים בקונגרס 
שכינסו ברומי כמפלגה פוליטית. מוסוליני אירגן את חסידיו 
בצורה של פלוגות צבאיות (״ 36 ^ 5 ), והללו ניסו לדכא 
ככוח את המפלגות הדמוקראטיות, וביחוד את הסוציאליסטים 
והקומוניסטים, במאי 1922 הפילו את השלטון הסוציאליסטי 
בבולוניה ובאוגוסט — במילאנו. הם השתמשו באמצעים 
גסים ואכזריים. אבל אף חלקים רחבים של הקהל הסכימו לכך 
ומספר חסידיו של מוסוליני הלך וגדל. ב 24 באוקטובר 1922 
הודיע מוסוליני באסיפת־המונים בנאפולי, שהפאשיסטים 
החליטו לתפוס את השלטון, וב 30 אוקטובר נכנסו 40,000 
פאשיסטים מזדיינים לרומי בלא שום התנגדות, והמלך מינה 
את מוסוליני לראש־הממשלה. 

רוב המיניסטרים היו פאשיסטים, אבל מוסוליני הכנים 
לתוך ממשלתו גם פופולארים וגם חסידי ג׳וליטי. עוד ב 16 
בנובמבר אותה שנה קיבל יפוי־כוח מן הפארלאמנט, ב 270 
נגד 90 קולות, להנהיג רפורמות עד סוף 1923 . בראש וראשו־ 



עליית הפאש^כפים על רומי, סוף אוקטובר 1922 

נה הפקיד את תומכיו על כל המשרות החיוניות באדמיניס־ 
טראציה, אחר־כך שינה את שיטת־הבחירות וקיבל באפריל 
1924 65% של הקולות. ביולי 1924 נרצח הציר הסוציאליסטי 
מאטאוטי ( £1 ] 60 ״ 43 ון), והצירים הבלתי־פאשיסטיים עזבו 
את הפארלאמנט. מנהיגם אמנדולה ( 3 ! 60 ח£דת^) נפצע קשה 
ע״י פאשיסטים בקיץ 1925 , ורוצחי־מאטאוטי נידונו ב 1926 , 
אחר משפט ממושך, לעונשים קלים (רק ב 1946 נידונו למ¬ 
אסר של 30 שנה). דעת־הקהל הדמוקראטית קבלה ומיחתה, 
אבל שלטונו של מוסוליני לא נזדעזע על-ידי מאורעות 
אלה ולא עוד אלא שהוסיף להתבסם ולהתחזק. ראשי- 
העיריות לא נבחרו עוד, אלא נתמנו ע״י הממשלה, חופש- 
העיתונות בוטל, פוטרו כל הפקידים הבלתי־פאשיסטיים, 
נתפרקו כל האגודות הסוציאליסטיות, הקומוניסטיות והר־ 
פובליקאניות, ולממשלה ניתנה רשות להכריח את מתנגדיה, 
שיתיישבו במקומות קבועים, בכלל זה — באיים קטנים. 
מנהיגי האופוזיציה, וביניהם ניטי, סטורצו וטוראטי, ברחו 
מא/ רובם לצרפת. באפריל 1926 יצא החוק האוסר שביתות 
והשבתות ומ 1927 ואילך קבע ״חוק העבודה ״( 61 3 !ז 03 
0 ז 0 ע!ע) את כל היחסים בין העובדים והמעבידים. נוסדו 22 
"קורפוראציות" ( 1 מ 0 ! 32 ז 0 קז 00 ) של כל ענפי־הכלכלה. 
שהיו מנוהלות ע״י הממשלה ("כלכלה מתוכנת"), וה״קור־ 
פוראציות״ היו מציעות את 400 המועמדים לפארלאמנט, 
שלא נבחר עוד ע״י בחירות כלליות. מועצת־הפאשיסטים 
העליונה(הנהלת־ה,מפלגה) היתד, בודקת את הרשימה ומשנה 
אותה לפי ראות-עיניה. כל א׳ היא מחוז־בחירה אחה והבוחר 
חייב להצביע על הרשימה בתשובה "כך או "לא". בבחירות 
הראשונות לפי שיטה זו, שנתקיימו ב 1929 , היו 8,800,000 
אומרי ״כך, ו 136,000 אומרי "לא". וגם שריד אחרון זה של 
ד,דמ 1 קראטיד, נתבטל ב 1938 כשמועצת־הק 1 רפ 1 ראציות והמפ¬ 
לגה הפאשיסטית תפסה את מקומה של אסיפת-ד־,נבחרים. 
מוסוליני היה הראש של כל הקורפוראציות ושל מועצת- 
הפאשיסטים הגדולה, המנהיג (^"ס) של המפלגה וראש- 
הממשלה, בקיצור הרודן והמושל היחיד. 

במדיניות הכלכלית הצליחו מיניסטרי הכספים סטפאני 
( 1922 — 1925 ) יוולפי ( 1 ק 7 01 ג 1925 — 1928 ) לקיים את 



757 


איטליה 


758 



לאחר כ־בוש השלטון ע*י הפאשיסטים: ראש־הטיניסטר״ם החרש 
מוטוליני ביתר עם עוזריו באלבו, דה בונו, רה ב^ק , וביאנקי 


שיווי־המשקל בתקציב. מ 1927 ואילך נקבע ערך הלירה כחלק 
התשעים מלירה אנגלית אחת(קודם מלחמת־העולם הראשונה 
היה היחס 1:25 ואילו ב 1924 — 1:150 ). 

המצב של החקלאות והתעשיה הוטב, גידול־החיטים 
נתרבה, וא׳ נעשתה כמעט בלתי־תלויה ביבוא של תבואה. 
המשבר הכלכלי העולמי של 1929 פגע גם בא׳ ומוסוליני 
השתדל להתגבר עליו ע״י עבודות ציבוריות גדולות, וביניהם 
ייבוש הביצות הפונטיניות שבקירבת רומי. 

מוסוליני חיסל גם את המחלוקת בת 50 השנים עם 
האפיפיור ב״חוזה־הלאטראן" מפברואר 1929 . נוצרה "עיר 
הוואטיקאך (סחב:> 30 /ג 1 ;>[> 3 ״; 0 ) הקטנה, שבה שולט 
האפיפיור כשליט סוברני, וכמה ארמונות וכנסיות נקבעו 
כאכסטריטוריאליים. סודרו יחסי־המדינה לכנסיה. לימוד הדת 
הקאתולית הונהג עוד ב 1924 בכל בתי־הספר. 

הסידור החדש, ה״טוטאליטארי", נתכוין גם להניח את 
היסודות למדיניות־חוץ פעילה. לפיכך הוציא מוסוליני סכו¬ 
מים גדולים לציוד חדיש של הצבא, לבניין ספינות־מלחמה 
וביחוד להקמתו של צי-אויר חזק. כל העם הוכן למלחמה, 
הילדים הקטנים באגודות ״באלילה״( 8311113 ) והנוער בחב¬ 
רות אחרות; ועל־יד הצבא עמדה המיליציה הפאשיסטית 
("אנשי החולצות השחורות") ברבבותיה. 

בהתאם לעמדת א׳ כמעצמה גדולה השתתף מוסוליני 
בפגישת המיניסטרים בלוקארנו ב 1925 , וא׳ חתמה ב 1928 
בפאריס על חוזה קלוג (ע״ע), אבל מוסוליני שאף קודם־כל 
להגדלת עצמתה של א׳. הוא יישב רבבות פועלים חקלאיים 
כאיברים בלוב וכבש ב 1924 את נאות־המדבר יאראבוב 
(נ 1 ג 1 נ 31 ז ¥3 ) על־פי חוזה עם מצרים ובריטניה, בריטניה 
מסרה לא׳ את הארץ על־יד הנהר ג׳ובה בגבול סומאלי. בים 
האדריאטי השתדל מוסוליני לצמצם את השפעתה של יוגד 
סלאוויה, שהיחסים בינה ובין א׳ נשארו מתוחים מאז סיכסוך 
סיומה. על-כן העביר ב 1926 בחוזה טיראנה את אלבאניה 
לחסותה של א׳ (וסיפח סוף־סוף ארץ זו באפריל 1939 לא׳ 
ומלך־א׳ נעשה גם מלך־אלבאניה). מוסוליני התקרב גם 
לאויביה של יוגוסלאוויה: להונגאריה ולבולגאריה, ותמך 
בתביעותיהן לשינויים של חוזי־השלום מ 1920 . דבר זה הביא 
לידי התנגדותה של צרפת, ששמרה על ה״אנטאנטה הקטנה" 
וקיבלה בסבר פנים יפות את האיטלקים המתנגדים לפאשיזם. 

היחסים עם גרמניה ואוסטריה הורעו בשנות 1926 — 1928 , 


כשנמתחה בארצות אלו ביקורת חריפה על האיטליאניזאציה 
האכזרית של הגרמנים בדרום־טירול, אך ההתרגשות נתק¬ 
ררה כשבארצות הללו נתפתחו זרמים קרובים לפאשיזם. 
כשהיטלר הגיע לשלטון בגרמניה ביאנואר 1933 , חשש 
מוסוליני לגידול השפעתה של גרמניה על הארצות הקטנות 
במרכז אירופה: במאי 1934 נחתם בתמי הסכם כלכלי בין 
א/ אוסטריה והונגאריה, וחודשיים אחר־כך, לאחר שנרצח 
המיניסטר האוסטרי דולפוס, שלח מוסוליני צבאות איטלקיים 
לגבול-אוסטריה, כדי לשמור על עצמאותה של מדינה זו. 

ואולם עמדתה של א׳ כלפי גרמניה נשתנתה עד מהרה 
כתוצאה מסיכסוך חבש. בדצמבר 1934 אירעה התנגשות בין 
חיילים איטלקיים וחבשיים בוואלוואל ( 17311131 , 31 ^ ¥31 \) 
בגבולה של מדינת־סומאלי. קיסר־חבש ביקש להביא את 
המקרה לפני בית־הדין של חבר־הלאומים וגם אנגליה וצרפת 
ניסו לתווך. אך מוסוליני זמם להשתמש בהזדמנות ולכבוש 
את חבש, ולסוף התקיף אותה בצבאות גדולים מצפון ומדרום. 
חבר־הלאומים הכריז על א׳ כמתקיף ומנע כל תנועה מסחרית 
בין חבריו ובין א׳ (מלבד אספקת־נפט!), ואנגליה שלחה צי 
לים התיכון. אעפ״כ המשיכה א׳ במלחמה. במשך החורף של 
1935/36 כבש 1 הצבאות של הגנראלים באדוליו וגראציאני 
את חבש ובמאי 1936 הכריזו את מלך־א׳ לקיסר־חבש. 

הניגוד החריף בין מוסוליני ומעצמות־המערב הביא 
לידי התקרבותה של א׳ לגרמניה הנאציונאלסוציאליסטית. 
וכשפרצה מלחמת־האזרחים הספרדית (יולי 1936 ) זרמו לשם, 
ביחד עם טייסים מגרמניה, 50,000 "מתנדבים" פאשיסטיים 
מא׳. נתהווה ה״ציר רומי־ברליך. בנובמבר 1937 כרתו א׳, 
גרמניה ויאפאן את הברית נגד ה״קומאינטרך׳ (ם 111161 ו 11 ״\ 1 ) 
וב 11 בדצמבר עזבה א׳ את חבר-הלאומים. א׳ דרשה עכשיו, 
כגרמניה, שינוי של חוזי־השלום מ 1919/20 . ובכוונה מכוונת 
נגד צרפת ואנגליה נסע מוסוליני במארס 1937 ברוב הדר 
ותפארת ללוב והטעים שם את ידידותה של א׳ אל העולם 
המוסלמי. 

בניגוד לעמדתו ב 1934 הסכים מוסוליני במארס 1938 
לכיבוש אוסטריה ע״י היטלר והראה שוב את אהדתו למנהיג 
הגרמני כשהנהיג באוגוסט 1938 חוקים נגד היהודים בא׳. 
מוסוליני סייע לקיים את השלום בפגישת המדינאים במינכן 
(ספטמבר 1938 ), אבל רק חודשים מעטים לאחר-מכן הבליטו 
הצירים של הפארלאמנט האיטלקי את תביעותיה של א׳ על 
קורסיקה וטוניס וב 22 במאי 1939 נכרתה ברית צבאית בין 
א׳ וגרמניה. 

כשפרצה מלחמת־העולם השניה, בספטמבר 1939 , נשארה 
א׳ מתחילה ניטראלית, ורק אחר מפלת צרפת הכריזה (ב 10 
יוני 1940 ) מלחמה על המעצמות המערביות וצבא איטלקי 
כבש רצועת־ארץ קטנה בדרום*מזרחה של צרפת. שביתת־ 
נשק עם צרפת, שנערכה ב 22 ביוני, מנעה כל אפשרות להת¬ 
פשטות נוספת. 

א׳ נלחמה במלחמת־העולם 11 בשישה שדות־קרב: בים 
התיכון, בגבול היוגוסלאווי, ביוון, בחבש, בצפוךאפריקה, 
ולסוף — בסיציליה. הצי האיטלקי וחיל־האויר של א׳ ניסו 
לשוא לכבוש את האי מאלטה בהתקפות לאין מספר. שלא 
הצליחו. הצי סבל אבידות ניכרות בנמל טאראנטו בנובמבר 
1940 , ועל־יד קאפ מאטאפאן במארס 1941 . ביוגוסלאוויה 
כבשו האיטלקים כמעט בלא מלחמה את סלובניה ואת קרו¬ 
אטיה ונסיך איטלקי נעשה במאי 1941 מלך־קרואטיה. גדודים 




753 


איטליה 


760 



טנזר טונטה קאסינו שנכבש ע״י בעל "הברית אחר קרבות קמים 


איטלקיים חדרו ליוון מאלבאניד. בסוף אוקטובר 1940 , אבל 
נהדפו, וא׳ כבשה את יוון רק באביב 1941 בעזרת הגרמנים.— 
מחבש גורשו האיטלקים ע״י צבא אנגלי ודרום־אפריקני לאחר 
מלחמה קצרה באביב ובקיץ של 1941 . בספטמבר 1940 חדר 
הגנראל גראציאני בראש צבא איטלקי גדול לגבול־מצרים, 
אך נהדף ע״י התקפות־נגד אנגליות בדצמבר 1940 וביאנואר- 
פברואר 1941 . בקיץ של אותה שנה קיבלו כוחות א׳ חיזוק 
ע״י "הגדוד האפריקני הגרמני"( 5 קז 0 ^}־ג^ 1 ז 1 \׳. 5011£5 :ע 6 נ 1 ) 
של הגנראל רומל: התפתחו שם קרבות ממושכים, בין 
האנגלים מצד אחד ובין האיטלקים והגרמנים מצד שני, 
שנסתיימו חליפות בניצחון ובכישלון. ביולי 1942 הצליח 
רומל הצלחה מרובה והגיע עד אל־עלאמין, רק 70 ק״מ 
מאלכסנדריה. אבל כאן נחל בסוף אוקטובר 1942 תבוסה 
מכרעת מידי הגנראל האנגלי מוגטגומרי ונסוג בחיפזון לצד 
מערב. ביאנואר 1943 היו הבריטים בטריפולי ובא׳ גבר הדיכ¬ 
און. במאי הגיעו האנגלים והאמריקנים לטונים, ב 10 ביולי עלו 
על הוף סיציליה הדרומית והתקדמו במהירות לפנים הארץ. 

התפתחות זו הביאה לידי סוף שלטונו של מוסוליני. ב 24 
ביולי הוכרח להתפטר עפ״י דרישתה של מועצת־הפאשיסטים 
הגדולה, והמלך הזמין את הגנראל באדוליו, שירכיב ממשלה 
חדשה. מוסוליני נאסר, המפלגה הפאשיסטית נתפרקה. בשבו¬ 
עות הבאים כבשו בעלי־הברית, למרות התנגדות גרמנית 
נמרצת, את סיציליה ובתחילת ספטמבר עברו את מיצר- 
מסינה. ב 8 בספטמבר הודיע באדוליו על כניעה של א׳ בלא 
תנאים, והאנגלים תפסו את החלק הגדול ביותר של הצי 
האיטלקי. אבל בידי הצבאות הגרמניים עדיין נמצאה כל א׳ 
עד נאפולי; צנחנים גרמניים שיחררו את מוסוליני משביו 
ובספטמבר 1943 הכריז על רפובליקה פאשיסטית בא׳ הצפו¬ 
נית, שבירתה נעשתה מילאנו. בינתיים עלו בעלי־הברית על 
יבשת־א׳ על־יד סאלרנו ובאוקטובר 1943 נכנסו לנאפולי. 
הגרמנים נלחמו קשה על־יד הנהר אנציו ובמנזר מוננזה 
קאסינו, ורק ביוני 1944 הגיעו בעלי־הברית לרומי. באפריל 
1945 עברו — וכאן כבר השתתפה בכיבוש גם החטיבה 
היהודית — למישור של נהר־פו, במקום שפעלה מחתרת 
איטלקית ("ועדה לשיחרורה של א׳ הצפונית") נגד הפאשיס־ 
טים. בימים מועטים התקדמו האנגלים והאמריקנים עד 
שיפולי האלפים וב 29 לאפריל 1945 הניח הצבא הגרמני את 
נשקו. כמה ימים קודם־לכן נתפס מוס(ליני בבריחתו צפונה 
ע״י המחתרת ונורה ב 28 לאפריל. 

לאחר כיבוש רומי מסרו בעלי־הברית את האדמיניסטרא¬ 
ציה של מחצית א׳ הדרומית, ובכללה את האיים סארדיניה 
וסיציליה, לממשלת־א׳. ענייני הצפון סודרו ע״י השלטון 
הצבאי של בעלי-הברית, המלך ויקטור עמנואל הזקן לא 
התערב בפעולת הממשלה ועוד ביוני 1944 מסר את סמכו¬ 
יותיו לאומירטו בנו בתור נציב כללי של הממלכה, שפיטר 


מיד את באדוליו ומינה את בונומי לראש־הממשלה. המיניס¬ 
טריון ניהל באופן זמני— עד בחירתה של אסיפה מחוקקת — 
גם את חקיקת־החוקים וגם את האדמיניסטראציה. חופש- 
העיתונות נתחדש ונתהוו שש מפלגות אנטיפאשיסטיות: 
קומוניסטים, סוציאליסטים, מפלגת־הפעולה, דמוקראטים 
נוצריים (ה״פופולארים" לשעבר), פועלים דמוקראטיים ולי- 
בראלים! כולן היו מיוצגות ב״מועצה לשיחרור האומה" ברומי. 
לאחר שיחרורה של א׳ הצפונית תבעו אנשי המחתרת השפעה 
מרובה יותר בהנהלת ענייני המדינה ומנהיגם פרוצ׳ו פארי 
נעשה ביוני 1945 ראש־הממשלה במקומו של בונומי. מנהיג 
הדמוקראטים הנוצריים אלצ׳ידה דה גאספרי כיהן כמיניסטר־ 
החוץ והסוציאליסטן פיטרו נני כמיניסטר להכנת האסיפה 
המחוקקת. אבל הבחירות נדחו, מפני שלא היו קיימות 
רשימות־בוחרים מאושרות. הקציר הרע גרם לחוסר צורכי- 
מזון, המתיחות הסוציאלית גברה בארץ, וכתוצאה מכך 
התפטר פארי בנובמבר 1945 ודה גאספרי נעשה ראש־המנד 

׳.־ ¬ו¬ 

שלה. בסוף־השנה מסר השלטון הצבאי של בעלי-הברית את 

השלטון לממשלת־א׳ גם בצפון, זולת המחוזות אודינה 
וויניציאה ג׳וליה, בכללה העיר טריאסטה, שכיבושה ע״י 
המארשאל טיטו עורר התרגשות מרובה בכל א 7 . 

ההתנגדות הנמרצת של חלק גדול מן העם לבית־המלוכה 
מפאת קשריו לשלטון הפאשיסטי, וסירובם של הגורמים 
הפוליטיים לשתף פעולה עם המלך רקטור עמנואל, הכריחו 
את זה האחרון לוותר על הכתר (מאי 1946 ). בנו אומברטו 11 
עלה על כסא־המלוכה, אבל רק לזמן קצר! כי ב 2 ביוני נערך 
משאל-עם בשאלת המשטר המדיני ביחד עם בחירות לאסיפה 
מכוננת. 12,717,923 בוחרים, ברובם מן הצפון ומטוסקאנה, 
רצו ברפובליקה, ו 10,719,284 , בני סביבת־רומי והדרום — 
במונארכיה. אומברטו עזב את א׳, והליבראלי הוותיק אנריקו 
דה ניקולה נבחר ב 28 ביוני ל,ראש־מדינה זמני׳ ע״י האסיפה 
המכוננת, שט 556 ציריה היו 207 דמוקראטים־נוצריים, 125 
סוציאליסטים, 104 קומוניסטים, 121 ימניים וליבראלים. דה 
גאספרי נשאר ראש־הממשלה. הקומוניסטים והסוציאליסטים 
השמאליים עזבו את הקואליציה הממשלתית ומאז הם נמצ¬ 
אים באופוזיציה חריפה לשלטון. 

ה 10 בפברואר 1947 , שבו נחתם חוזה־השלום בפאריס, 
הוכרז כיום־אבל לאומי בא׳: בצפון־המזרח איבדה א׳ כמעט 
את כל כיבושיה מ 1918 לטובת יוגוסלאוויה, והגבול האי- 
טלקי־היוגוסלאווי נקבע בערך לפי הגבול האוסטרי־איטלקי 
קודם 1918 , חוץ מגוריציה וסביבותיה, שנשארו בתחום א׳, 
וחוץ מטריאסטה, שנעשתה עיר הפשית עצמאית. כל אים־ 
טריה נספחה ליוגוסלאוויה. א׳ איבדה את מושבותיה לוב 
ואריתריאה, ורק ארץ־סומאלי נשארה בידיה בתור נאמנות 
בינלאומית לעשר שנים (החלטת האומות המאוחדות בנו¬ 
במבר 1949 ). כן הוטל על א׳ לשלם 360 מיליון דולאר 




*•#:?*־־גז 

**״ 


•,; ׳.ג,,׳יי׳״•׳־״; ' 5 ;. 
;״•י ־, ־ , 


׳^>ע• 


יזל־ <י 


*5*86%••: 


'י־ץא*<ץ£^$ 


1 


**'*% >..> 


הארמון מישן, פירנצה 


לוח א׳ 


הקתדראלה, פירנצה 











פאלאדיו: באסיליקה, וינצ׳נצה 











גי׳יי&^י־^ 

111111 $ 










*** 08 * 148161 , 

^^*%**׳* 858 **£* י? 

גמיל׳ינ;?•,־-. ־״״?>?*.־״•< דז 1 מ־>^< צ 


4 * 8 *י*לי*<*־ 






||||§§^ 

־• ■*־ /•'<״״ ^ >$ 5 


מיכאל־אנג׳לו: ארמון הקונסרוואטורים, רומי 















ליאונארדו דא ויגצ׳י: מאדונה בין הסלעים. לובר׳ פאריס 


לוח ד׳ 






׳/';ס•■**! 

י• מן 






רפאל: מאדונה דל קארדלינו. הגאלריה של אופיצי, פירנצה 



טיציאן: יופיטר ואנטיופה. לובה פאריס 


לוח ד.׳ 












אנדריא דל־ורוקיו: טוביה והמלאכים. האקדמיה, פירנצה 


סאנדרו בוטיצ׳לי: האביב. הגאלריה של אופיצי, פירנצה 


לוח ו׳ 












@811161 


1*1 


:./ * י.';׳-..׳ #11 

**$* 
*!ווו&ו^ 
ו^יד:-;:׳ *,-׳ 

***^ 

׳׳:׳-״', 

.־**;׳• ׳*^ 4 




3 ^ו 1 ״ן 


>; •ז י ','ז'; 






'■■" ' 


• 5 ן 5 מאמצ^ר^ 4 :^ן 458 ;ג• 4 ". •"< ; 'י 2 \<•;£•״%$ ז*•^ 

: .-..י **״..•.ג -• . * 5 **<*ז*מ*מ*׳ •< . <:• ••' •'".•'ל , ''־•.''׳ ״•: 4 ."'־'י-י-ילר:•:';'^י 


^מ^״?י־ 


י! -ז 


דומניקו גיראלדאיו , : סעודת־הזבח. אונייסאנטי, פירנצה 


לוח ז׳ 









לורנצו די קרדי: תמונת רד־רקיר. הגאלריה של אופיצי, פירנצה 


ל ו ח חי 






761 


איטליה 


762 


כפיצויי־מלחמה: 100 מיליון לרוסיה, 125 מיליון ליוגוסלא- 
וויה, ואת השאר ליוון, אלבניה וחבש. אנגליה, צרפת ואה״ב 
ויתרו על תשלום פיצויים. 

מיד אחר ברית־השלום התחילו כמה ממעצמות־המערב, 
אויביה של א׳ במלחמה, לסייע לה בשדה־הכלכלה באמצעות 
הבאנק הבינלאומי האמריקני, קרן־הכספים הבינלאומית 
(הסכם ברטון־ווד) ובאמצעות תכנית־מארשאל, ותחייתה של 
הכלכלה האיטלקית התקדמה יפה. בין פברואר ואוקטובר 
1947 עלתה תפוקת־התעשיה מ 42% של התוצרת שמלפני 
המלחמה עד 75% , וב 1948 עד 92% . 

בינתיים החליטה האסיפה המכוננת על חוקה רפובליקנית 
חדשה (ר׳ להלן), שנכנסה לתוקפה בתחילת 1948 . בבחירות 
של אפריל 1948 השיגו הדמוקראטים הנוצריים, מפלגתו של 
דה גאספרי, 306 מקומות מתוך 5:4 . חוץ מהם נבחרו 183 
קומוניסטים (עם גרוריהם הסוציאליסטים השמאליים), 33 
סוציאליסטים ימניים ו 52 ממפלגות אחרות. הכלכלן הליב¬ 
ראלי לואיג׳י אינאודי (ע״ע), סגנו של דה גאספרי, נבחר 
ב 11 במאי לנשיא־המדינה, ודה גאספרי נשאר ראש־הממשלה. 
הממשלה היא קואליציה של הדמוקראטים־הנוצריים — שהם 
בה הרוב המכריע —, מפלגות־המרכז והאגף הימני של 
הסוציאליסטים. בפעם הראשונה בתולדות א׳ החדשה נעשו 
חסידי־הכנסיה שליטים במדינה. — פעולתה של הממשלה 
בשנים האחרונות נמצאת בסימן מאבק הולך ומחריף, הן 
בתחום מדיניות־חוץ והן בתחום מדיניות־פנים, בינה ובין 
התנועה הקומוניסטית שבמדינה. למרות התנגדותם הנמרצת 
של הקומוניסטים קיבלה א׳ את תכנית־מארשאל, שסייעה 
הרבה לתקומתה הכלכלית; במארס 1948 נכרתה ברית־מכס 
בין א' ובין צרפת, וביולי 1949 נצטרפה א׳ לברית האטלאג* 
טית. אבל הגילויים של מתיחות ואי־שקט סוציאליים לא 
פסקו. עד עכשיו (ראשית 1950 ) הצליחה הממשלה להתגבר 
על כמה גלי שביתות של פועלי־התעשיה, שנערכו מטעמים 
כלכליים ופוליטיים, ועל התפרצויות של איכריט מחוסרי־ 
קרקע. צעד חשוב מאד, שעלול לשנות את המבנה החברותי 
של א/ נקטה הממשלה בסוף 1949 , כשהכריזה על רפורמה 
אגרארית מרחקת־לכת, שמגמתה היא חיסול הלאטיפונדיות 
בדרום ויצירת איכרות זעירה עצמאית. 

א) מקורות: . £11 , £1 ' 101 <} 1 ? 16 ן!!! 111 >: 1111 ) 11 >/!> 1 ! 111 

-!:סנ 11 >ז 03 — מהדורה חדשי, ; 1723-1751 ,. 01 ׳ו 29 , 1 ז 0 :גזג 1 ^ 

24 , 1500 01 500 401 110110111 $107101 ( 1 §) 4 0110 ) 00 ( 1 , 1111 ־ 17101 

ב) היסטוריה כללית של א׳:(. 1927 — 1900 ,, 01 ׳ז 
מהדורה , 1938 ,.!'!> 10110 ! 110 ) 1 ) 01111110110 !! , £111 ־ 01 )ג'ו 1 ג 8 ״ 1 
רביעית 1943 . תרגום אנגלי, 1940 , גרמני, 1942 (עם ביב¬ 
ליוגראפיה מקפת); ■) 0 ) 0551 ()£^ 01 (/ , 0 תב 1 חזזב 14 . 84 ״ 1 
. 1927 ,) 11 ( 110 ( 50 ) 0 , 1101 , 55 ג 1 }££ת 1 {£§ ; 1924 ,! 11 ) 11011 ) 11 ( 110 ( 50 

ג) ימי-הביניים: ) 1/01 ) 410 ) 111 110110 ( 1 , £111 ז 0 ז 3 ׳< 831 ״ 1 
. 4 ! ״ 1 ; 1941 ,(עד 1345 ) . ) 00111111111101 . 1 ( 1 ; 1938 ,(עד 1002 ) 

. 1101 4 , 1 ) 1011 ) 4111 ( 1111 115 ) 11011 ) 11 ( 1 !' 1 ( 50 ) 0 ,ת 1 ז 1 ;וח 1 ז 14.1 
כרד א', מהדורה 1923 ; 1915 — 1897 (עד המאה העשירית) 
. 1942 ,. 1/01 2 , 1 ) 1011 ) 1111 ( 1 ת! 1011 ( 110 ,)■ 1 ) 00 חוו !חדשה 

ד) התקופה החדשה: ) 11111 !׳ 1 ) 4 011110110/1 ! 0 ^ 1 , 111 ^־ 130111 

!! 1 ) 11011 ) 01101 ( 1101 10 ( 7 , 01014 ־ 8101 ; 1929 ,) 1111 ) 11011 

— 1871 ,. 1 ' 4 510110 , 0££ ז 0 . 8 ; 1920 , 11 ) 111114 ( 10/11 ■ 9 ! 111 ( 
,£/״•״/ מס׳* 01 ( 11£1, 1101 :>! 4 ז.א ז מהדורה תשיעית 1948 , 1915 
15 ) 111 ) 1004 5 ) 4 11111£ <( 15 ( 1 , 631£ א .£ ; 1930 , 1940 — 1860 
; 1946 , 1110 ) £101 1501 ( 1 1 ) 4 10 ) 14 , 0400 ות 0 ; 1944 , 11 ) 11011 
10 ( 11 ( 1 ׳ 11 ) 4 ) 10 ה) 111 ! 501£ 7 1 ) 4 0 ( 5 101 ,ת 11£020 בי 81 • 0 
•((ס/ן 1.0 , 1 מ 01 ח 80 .. 1 ; 1938 — 1933 ,(ב 3£1 ז 1108 < 611 ) 0 (( 110 ' 4 
— • 870 1 ) , 1X11 ) ׳! 0 ( 1101 (([ ס 7.0 ס 0,1 '( 40 0110 ( 101 ( 00 ( 1 

. 1946 ,( 1918 
א. מ. י. 

החוקה והחלוקה ה א ד מ י נ י ס ט ר א ט י ו ו י ת, 
החוקה, שנתקבלה ע״י האסיפה המכוננת ב 22 בדצמבר 1947 , 


19 האיזורים של איטליה 


צפיפות 

לקמ״ר 

אוכלוסיד, 

( 19418 ) 

שטח בקמ״ר 

א י ז ו ר 

134 

3,485.003 

25,480 


פיימובטה. 

28 

92 030 

3.276 


ואלה ד־אאוסמה . . . 

206 

6 324,000 

23 731 


לומבארדיה . . . 

61 

692,000 

13.602 


טךנט ׳נו־אלטו אריגיוז. . 

210 

3,878,000 

18,460 


ונטו. 

121 

925,000 

7.644 


פריאילי־ויניציאה ג־וליה . 

278 

1,506.000 

8,436 


לי גו דיה. 

156 

3,500 000 

22,135 


אמיליה־רומאניה . . 

135 

3/111,000 

22,949 


טוסקאנה. 

92 

785.000 

8.500 


אומבריה. 

140 

1,356,000 

9,694 


מארקי . 

188 

3,210,000 

17,165 

. 

לאציו. 

109 

1,638.000 

15,426 


אכרוצי־מוליזה 

314 

4 240,000 

13,505 


קאמפאניוז . . . . 

458 

3,056,000 

19,274 


פיליה . 

60 

602,000 

9,987 


באסיליקאסה . . . 

135 

2.034,000 

15,083 


קאלאבריה . . . . 

171 

4,407,000 

25,708 


סיציליה . 

51 

1.216,000 

24,089 


סארריניה . . . . 

149 

46.110.000 

310,188 

ס״ה . . . 


נכנסה לתוקפה ב 1 ביאנואר 1948 . היא מכילה 139 סעיפים 
ו 18 סעיפי־מעבר. א׳ הוכרזה כ״רפובליקה דמוקראטית 
מיוסדת על עבודה". הפארלאמנט מורכב מבית־הנבחרים 
ומסנאט. בית־הנבחרים נבחר ל 5 שנים בבחירות כלליות 
וישירות לפי מפתח של ציר אחד לכל 80,000 תושבים. הסנאט 
נבחר ל 6 שנים על בסיס של חלוקה אחורית: סנאטור 
ל 200,000 תושבים, אולם לא פחות מ 6 סנאטורים לאיזור, 
פרט לוואלה ד׳אאוסטה המיוצגת ע״י סנאטור אחד בלבד. 
נשיא־המדינה הוא חבר בסנאט בתוקף משרתו, והוא רשאי 
למנות 5 סנאטורים נוספים לכל ימי חייהם מבין האישים 
החשובים בשטחי החיים הסוציאליים, המדעיים, האמנותיים 
והספרותיים, נשיא־הרפובליקה נבחר ל 7 שנים בישיבה 
משותפת של שני בתי־הפארלאמנט בצירוף 3 נציגים מכל 
מועצה אחורית; יו״ר הסנאט הוא סגנו וממלא־מקומו. הנשיא 
ממנה את ראש־הממשלה ומסמכותו גם לפזר את שני בתי- 
הפארלאמנט ולהכריז על בחירות חדשות. הממשלה מחוייבת 
להתפטר רק לאחר החלטה מנומקת של אי־אמון מטעם 
הפארלאמנט. החוקה מבטחת את זכויות־האזרח המקובלות 
ברוב הארצות הדמוקראטיות, וקובעת חינוך־חינם כללי והגנה 
מעולה על זכויות העובד ותנאי עבודתו; אולם היא מכרת 
בדת הרומית־הקאתולית כדת־המדינה, אגב קיום חופש־מצפון 
וחופש פולחן דתי לכל אזרחיה והבטחת שוויון־זכויות ללא 
תלות בדת. הרפובליקה מחולקת ל 19 אחורים ( 6£10111 ז), 
הנהנים ממידה ניכרת של שלטון עצמי ע״י מועצות מחוזיות 
נבחרות ושלטון מחוזי בפיקוחם של קומיסארים ממשלתיים, 
ממונים ע״י השלטון המרכזי. זכויות אוטונומיות מיוחדות 
ניתנות לאחורים ואלה ד׳אאוסטה (מיעוט צרפתי) וטרנטינו- 
אלטו אדיג׳ה(מיעוט גרמני־טירולי) ולאיזורי האיים סיציליה 
וסארדיניה. — לשם הגנה ושמירה על החוקה הוקם בית־דין 
















753 


איטליה 


764 


עליון בן 15 חברים, הממונים חמישה-חמישה על-ידי הנשיא, 
הפארלאמנט ובתי־המשפט העליונים בארץ. בדומה לביה״ד 
העליון של אה״ב, בוחן אף בית־דין זה את חוקיותן של 
החלטות־החוק של הפארלאמנט ושל פקודות־הממשלה ומכ¬ 
ריע בסיכסוכי־סמכות בין הממשלה והמחוזות ודן את נשיא- 
הרפובליקה והמיניסטרים. בין פרטי החוקה יש לציין את 
האיסור המפורש על חידוש המפלגה הפאשיסטית ואת גירושם 
של בני שושלת־המלוכה לשעבר מתחומי א׳. 

י. ל. 

המשפט. במחצה השניה של המאה ה 19 נטלה לה א׳ 
המאוחדת והעצמאית את המשפט הצרפתי לדוגמה בתחיקה, 
שערכה למשפט האזרחי והמסחרי. קליטתו של המשפט הצר¬ 
פתי בא׳ לא היה בה משום חידוש, כיוון שספר־החוקים של 
נאפוליון הוכנס לא׳ עם הכיבוש הצרפתי, ואף לאחר מפלת 
נאפוליון היו נימוקים לקיים תחוקה זו, שנתבססה על שאיפות 
הזמן וצרכיו ואף על מסורת משפטית, שהיתה משותפת גם 
לא׳. כמו בצרפת כן גם בא׳ היו היסודות העיקריים של 
המשפט, שהיה נהוג בארץ מיה״ב, שלושה: המשפט הרומי, 
המשפט הגרמני והמשפט הקאנוני, אבל היו כמה הבדלים 
בין שתי הארצות (ואף בין מחוזותיהן השונים). בין הסטיות 
העיקריות של ספר־החוקים האזרחי האיטלקי משנת 1865 
מספר־החוקים של נאפוליון יש לציין את אלו: הזכויות 
האזרחיות של זרים הן כאותן של נתינים איטלקיים; בדיני- 
ירושה מורגשת יותר השפעתו של המשפט הרומיז זכויות־ 
הירושה של הבן הפסול רחבות יותר מאותן שבספר־החוקים 
של נאפוליון; לבני־הזוג אין שותפות בנכסים! מתנות־נכסים 
אסורות מצד הבעל לאשתו ומצד האשה לבעלה! דיני־המים 
מוסדרים על־פי הוראותיו של ספר־החוקים, שהיה נהוג קודם 
בפימונטה (ספר־החוקים "אלברטינו")! נתקבל המוסד של 
האמפיתוסיס (חכירה ארוכה)! וכיוצא בזה. בענייני־מסחר 
הונהג ב 1883 ספר-חוקים, שהוא מושפע מספר־החוקים 
הצרפתי למסחר ואף מספר־החוקים הגרמני. לפי הדוגמה 
הצרפתית נהגו ביחוד בסידור־העניינים, בדיני־הים, בדיני 
פשיטת־רגל (שנועדו רק לסוחרים)! לפי הדוגמה הגרמנית 
נהגו בענייני שטרות; לפי הדוגמה הגרמנית והבלגית — 
בענייני חברות־המסחר. הבדילו בין פעולות מסחר אובייק- 
טיוויות ובין פעולות, שעליהן חל החוק המסחרי מפני שנערכו 
ע״י סוחרים (ובלבד שלא תהיינה בעלות אופי אזרחי). 
המקורות של המשפט המסחרי הם חוקי־המסחר, וכשאין 
חוקים כאלה — מנהגי־המסחר, וכשאין גם אלה — החוקים 
האזרחיים. בשנת 1942 הונהג באיטליה ספר־חוקים אזרחי 
חדש, שמלל גם חוזי־מסחר, שהיו קודם־לכן קבועים בחלק 
הראשון מספר־החוקים הנזכר למסחר. ע״י כך הוסרה הכפי¬ 
לות שהיתה קיימת לפנים, כשדינים אזרחיים ודינים מסחריים 
היו חלים על אותו מוסד עצמו (למשל, מכירה), הכל לפי 
אופיו האזרחי או המסחרי. בדרך כלל ניתן יתרון לכללי- 
המסחר, שהם חדישים יותר ונוחים יותר לענייניו של בעל־ 
החוב. מרובים הם החידושים בספר־החוקים החדש לעומת 
ספרי־החוקים הקודמים. על המידה שבה הושפע ספר זה 
מן הרעיונות הפאשיסטיים נחלקו הדעות. ההוראות הגזעיות 
או הפאשיסטיות הבולטות, שהיו כלולות בו, בוטלו. 

בספר־החוקים החדש נתקבל הכלל, שלפיו יש להכריז על 
מיתה משוערת של נעלמים סתם, כפי שכבר הונהג על־ידי 
חוק מיוחד בנוגע לנעלמים במלחמת־העולם הראשונה. על־פי 


חוקים, שנחקקו גם אחר מלחמת־העולם הראשונה, בוטלו כל 
הגבלות הזכויות של הנשים לעומת הגברים בתחומים של 
המשפט הפרטי, ובכלל זה כל ההגבלות של האשה הנשואה, 
באופן ששוב לא היתה זקוקה להסכמת בעלה בפעולות המש¬ 
פטיות. מזמן שנחתם הקונקורדאס עם האפיפיור ( 1929 ) אפשר 
לערוך נישואים הן בצורה אזרחית (אף ע״י רבנים, כנציגי- 
המדינה לגבי יהודים) והן בצורה דתית־קאתולית. במקרה 
האחרון אין כוחם של הנישואים יפה אלא אם נרשמו בפנקסי־ 
המדינה; אך על ביטולם דנים לפי המשפט הקאנוני. הנישו¬ 
אים אינם ניתנים להפקעה ע״י גירושים; יש רק הפרדה, 
שאין בכוחה להתיר את קשר הנישואים, אלא שהיא פוטרת 
את בני־הזוג מחיים משותפים. חקירת אביו של הבן הפסול, 
שנאסרה ברובה ע״י ספר־החוקים משנת 1865 מתוך השפעתו 
של ספר־החוקים לנאפוליון, מותרת על־פי ספר־החוקים 
החדש, וזכויותיו של הבן הפסול הורחבו הרבה, ואף מצבם 
של הממזרים הוטב. "מועצת־המשפחה", שהיו לה כמה תפ¬ 
קידים בענייני אפיטרופסות, אמאנציפאציה, ועוד, נתבטלה 
ע״י ספר־החוקים משנת 1942 , שמוסר את כל הפיקוח 
בענייני־אפיטרופסות לידי שופט לאפיטרופסות, בהתאם 
למגמה החדישה להעביר כמה סמכויות מידי המשפחה לידי 
המדינה. ספר־החוקים החדש כולל גם פרק על ילדים עזובים, 
שנמסרים לפיקוח של מוסדות לעזרה סוציאלית, ועל מוסד 
חדש, שמכונה סיפוח־בנים. מוסד זה נבדל מאימוץ- 
בנים, שהוא קיים אף בספר־החוקים החדש, במה שסיפוח- 
הבנים אינו מכוון לזכות את האסופי במעמד בן מדומה של 
המאמץ ובזכויות על ירושתו, אלא אך ורק לעזור לילדים 
קטנים עזובים; ועל־כן אין ההוראות של המוסד החדש 
מתנות, שהמאמץ יהא חשוך־בנים או שתנאי־הגיל יתאימו 
לתנאים הדרושים לשם אימוץ־בנים. בין החידושים יש לציין 
גם את המוסד המכונה בשם "קרן־המשפחה", כלומר קרן, 
שהיא מוקדשת לטובת המשפחה ושאינה ניתנת להעברה 
אלא אם כן המכירה היא הכרחית לצורכי־המשפחה. בענייני־ 
קניין נקבע הכלל, שאין לפצל את הקרקעות פיצול מופרז 
(הכל לפי כושר העיבוד שלהן). בהתאם למדיניות של "טיוב־ 
הקרקעות הכללי" אפשר להטיל על בעלי־הקרקעות היחידים 
כמה חובות של השתתפות בהוצאות. הסדר מפורט נקבע 
לגבי יחסיהם ההדדיים של בעלי קומות נפרדות בבניינים 
משותפים. בדיני-ירושה נקבע שהבנים החוקיים יורשים את 
חצי־הרכוש (אם יש בן אחד) או שני שלישים ממנו (אם יש 
יותר מאחד )והבנים הפסולים—שליש או מחצה של העיזבון 
(לפי שני המקרים). חלקו של בן־הזוג או בת־הזוג הוא שני 
שלישים (פרט לשינויים החלים במקרה של השתתפות יורשים 
אחרים) — אך בהנאה בלבד, לא בבעלות. החוזים המזכים 
צד שלישי בזכויות (כגון חוזי־ביטוח לטובת צד שלישי) 
כוחם יפה. לעומת זה, חוזה שנערך ע״י אדם נתון בסכנה, 
שמתוך כך הוא מסכים לתנאים בלתי-הוגנים, וכן חוזה שיש 
בו משום ניצול הדסק הכלכלי של אחד מן הצדדים, ניתן 
לביטול. אפשר אף לבטל חוזה או לשנותו, כשתנאיו געשו 
במשך הזמן כבדים מנשוא מחמת מאורעות חדשים, שהיו 
בלתי־צפויים מראש; ואפשר גם לבטל הבטחה חד־צדדית, 
שהיא מוכרת כמחייבת בכמה מקרים (כגון הבטחה להעניק 
פרם מיוחד לאדם מן הציבור, שיעשה פעולה מסויימת). 
בניגוד לכל ספרי החוקים הנושנים, שבהם חסר הסדר של 
יחסי־עבודה, מוקדש חלק גדול מספר־החוקים החדש ליחסים 





7'5 


איטליה 


766 


הללו. מוסדרים לחוד הפעילות המקצועית, המפעל החקלאי, 
המפעל המסחרי, העבודה'העצמאית, החברות למיניהן, ועוד. 
מה שנוגע למשפט הבינלאומי הפרטי, חל חוק המדינה, 
שהנידון הוא נתינה, על העניינים של המצב האישי; חוק 
המקום, שבו נמצאים הנכסים, חל על ענייני־קניין; חוק 
המדינה, שהמוריש היה נתינה בשעת מיתתו, חל על ענייני־ 
ירושה; החוק הלאומי של הנותן חל לגבי מתנות; חוקם 
הלאומי של המתקשרים בחוזה, אם הוא משותף להם, או חוק 
המקום, שבו נערך החוזה, או החוק, שעליו מסכימים הצדדים, 
חל על ענייני־חוזים; חוק המקום, שבו נערכו המעשים, או 
החוק החל על תוכן־המעשה, או החוק הלאומי של בעלי־ 
המעשה, חלים על עניינים נוגעים בצורת־המעשה. ומה שנוגע 
למשפט ה פ ל י ל י, הרי ספר־החוקים הפלילי משנת 1930 
הוא כעין פשרה בין ההלכות המקובלות על־פי המסורת ובין 
השאיפות של "האסכולה הפ 1 זיטיווית". לסי אסכולה זו 
(שדבריה היו לומברחו, פרי ועוד), אין אחריותו של העבריין 
אלאיאחריות חוקית או חברותית בלבד(לא אחריות מוסרית). 
אין להטיל, איפוא, עונשים על הפושע אלא כדי להגן על 
החברה מפניו, ולפיכך צריך להיזקק לאמצעי־ביטחון שונים 
לזמן בלתי־קבוע, לפי המקרים ולפי האישיות של העבריין, 
והשופט רשאי אפילו לסלוח לעבריין על חטאיו. בספר־ 
החוקים הנזכר לא נקלטו הלכות אלו בכללן ואחריותו של 
הפושע נשארת מבוססת על העקרון של האחריות המוסרית; 
ואולם על־יד העונשים מופיעים בו אף "אמצעי־ביטחון" 
להגנת החברה מפני בני־אדם מסוכנים ובלתי־אחראים, וגם 
מבחינות אחרות ניכרת בו השפעתה של האסכולה הפתי־ 
טיווית הנזכרת. 

, ¥455311 י, ? 76131 ? 772 €0722 € 76 /^ £7 1171110 ) 41 ? 31 ) 43711 ^ { 105511165 ^ 

.? 31 3 ?<^ 4172110 41 17311310 , 13021111 ^ ;? € 21/11 61171110 611 0 ) 3 ) 1731 

ג. ט. 

הלשון האיטלקית שייכת למשפחת הלשונות הרו־ 
מאניות. היא מדוברת ברפובליקה האיטלקית בפיהם של כ 45 
מיליון תושבים ובמידה מסויימת גם במושבות האיטלקיות 
לשעבר; מחוץ למדינה מדוברת לשון ז 1 ביחוד בקורסיקה 
ובחלק של שווייץ הדרומית; ע״י כיבושי ויניציאה ביה״ב 
נתפשטה גם בדאלמאציה הצפונית וע״י מהגרים ומתיישבים 
איטלקיים בתקופה החדשה — בלוב, טוניס, אלכסנדריה של 
מצרים, וכן מעבר לים — בארגנטינה, ובמידה פחותה מזו — 
גם בצ׳ילי, אורוגוואי ובראזיל, ובעיר ניו־יורק. 

"איים לשוניים". ישובים דוברי לשונות אחרות, 
זולת האיטלקית, נמצאים אך מעט בא' (עפ״ר רק בכפרים 
בודדים): אלבאנית באפוליה, קאלאבריה וסיציליה; יוונית 
חדשה בקאלאבריה ואפוליה;פראנקו־פרובנסאליתבאפוליה; 
סארדית במרכזה של סארדיניה; קאטאלאנית במחוז אחד 
של אותו אי; גרמנית בעשרים כפרים בקירבת הערים 
ורונה ופיאצ׳נצה! בכמה מחוזות של הגבול הצפוני מתחרה 
הלשון האיטלקית בצרפתית, בפרובנסאלית, בפראנקו־פרו־ 
בנסאלית, בגרמנית, ברטורומאנית, בהונגארית, בסלובנית, 
בסרבו־קרואטית. 

מוצאה. ככל הלשונות הרומאניות, כן התפתחה אף 
האיטלקית מתוך הלאטינית המדוברת, אך קירבתה אל 
הלאטינית היא מרובה הרבה יותר, באופן שאם אפשר לראות 
בשאר הלשונות הרומאניות ענפים של הלאטינית, אפשר 
לראות באיטלקית המשך ישר שלה. בין הלשונות הרומאניות 


האיטלקית היא הלשון, שיש בה האחוז הגדול ביותר של 
מלים, שצורתן הלאטינית נשתמרה בשלימותה, ובהתאם לכך 
אין באיטלקית הבדל בולט בין מלות "עממיות", שבאו לה 
בירושה מן הלאטינית, ובין מלות "למדניות", ששאלה מן 
הלאטינית לאחר שנסתיימה התהוותה הפונטית. — השינויים 
המודרגים בלאטינית המדוברת, שהולידו את הלשון האיטל¬ 
קית, כבר התחילו בתקופת הרפובליקה הרומית, נתרבו בימי 
הקיסרים האחרונים (במאות ה 3 — 5 ) — ביחוד מפני פלישתם 
של השבטים הגרמניים לא' והתמזגותם בתושביה, שגרמו לכך 
שהלאטינית קלטה מספר ניכר של מלים גרמניות— ופסקו 
בעיקרם עוד קודם שהלשון האיטלקית הועלתה בראשונה 
על הכתב (במאה ה 10 ). באותה תקופה כבר ודתה האיטלקית 
בנמצא, ובצורה דומה מאד לזו של היום: על זה מעיד 
המשפט האיטלקי הראשון שנשתמר, והוא עדות בדבר בעלות 
על קרקע, שבאה בתוך תעודה לאטינית מן העיר קאפואה 
מ 0001606:960 £1 6 סן 0 £101 £0116 ז 6 ק 6 זז 16 £6116 £0 830 
11011 ) 8606 830011 16 ־ 331 ] 30586116 } 16 3001 106013 . "אני יודע, 

שהקרקעות הללו בגבולות הללו הנכללים כאן שלושים שנה 
החזיק בהן הצד של (המנזר שעל־שם) בנדיקט הקדוש". 

מ ק ו ר ו ת - מ ש נ ה לאוצר־המילים האיטלקי. 

זולת הלאטינית, שהיא המקור העיקרי של האיטלקית, יש 
להניח, שגם לשונות אחרות, שנתקיימו בימי הרומים בתחו¬ 
מה של א׳, האוסקית ושאר האחיות של הלאטינית, וכן 
האטרוסקית, הגאלית, הליגורית, היוונית, ועוד, השפיעו על 
התהוותה של הלשון האיטלקית, אך את מידת־השפעתן אין 
לקבוע בדיוק. בין הלשונות, שהשאילו ללשון האיטלקית 
מלים בתקופות מאוחרות יותר, יש למנות ביחוד את הלשונות 
הללו (התאריכים מציינים את שיא־השפעתן): הגרמנית 
(המאות ה 6 — 8 ); הצרפתית (המאות ה 13 — 14 וגם המאות 
ה 17 — 18 ); הערבית (המאות ה 13 — 15 ) ; היוונית (המאה 
ה 16 ) והספרדית (המאות ה 16 — 18 ). חשוב ביחוד הוא המנהג 
של שימוש בגוף שלישי נקבה £61 לשם פניה של נימוס, 
שימוש שהוא חוזר גם בגרמנית 816 (השווה: "אדוני", 
,,כבודו", "הוא" בעברית); ניכרת גם השפעה מאוחרת של 
האנגלית (המאות ה 19 — 20 ). 

תולדותיה של הלשון האיטלקית מתחלקות 
לשלוש תקופות: 

א) המאותה 5 — 10 . בדיבור הלאטיני של העם נתהוו 
שינויים, שהתחילו נותנים לדיבור זה צביון של לשון בפני 
עצמה, אף־על־פי שהשינויים הללו עדיין לא זכו להיקבע 
בכתב. רק בטעות נתגנבו אחדים מהם לתוך כתבות, מכתבים 
או ספרים. 

ב) המאות ה 10 — 13 . בתקופה זו התחילה הלשון 
החדשה חיה את חייה העצמיים. במאה ה 13 התחיל (באיחור־ 
זמן, שנגרם ע״י קירבתה של הלאטינית לאיטלקית וע״י 
הנוהג להעדיף את הלאטינית כלשון־התרבות) שימוש ספ¬ 
רותי בלשון האיטלקית בלא שאחד מן הדיאלקטים, שנתהוו 
בינתיים, השתלט על השאר. 

ג) מן המאה ה 14 ואילך. הדיאלקט הטוסקאני, 
ובפרט זה של פירנצה, שבו כותבים הסופרים הלאומיים 
הגדולים דאנטה, פטרארקה ובוקאצ׳ו, משתלט על כל שאר 
הדיאלקטים ונעשה הלשון הספרותית הלאומית, בהתאם 
לתורה שהורה דאנטה ושניצחה, אחר פולמוס ?ר במאה ה 16 , 
הודות למאנצוני במאה ה 19 . לשון זו, שלמעשה לא נשתנתה 





757 


איטליה 


768 


עוד מימי דאנטה עד היום, אבל בהעשרה כל הזמן (ביחוד 
בימי־התחיה, ובזמן האחרת הודות לד׳אנונציו, שהחזיר לה 
מלים נשכחות הרבה), נעשתה אחת מן הלשונות התרבותיות 
הראשיות בעולם בזכות יחס־הכבוד, שבו התייחסו מן המאה 
ה 16 יאילד אנשי־התרבות בעולם לגדולים ש בסופרי א/ 
בזכות הקשר של הלשון האיטלקית למוסיקה, וגם הודות 
לצליל הערב שלה, שבא מתוך הניגון היפה וחיתוך־הדיבור 
הברור, המצויים גם בדיבורו של העם הפשוט, ומתוך ריבוי־ 
התנועות ומיעוט הקונסונאנטים המורכבים בה, 

דיאלקטים. אע״פ שהאיטלקית הפלורנטינית משמשת 
כמעט לבדה בספרות ובדיבור של המשכילים בא , ובארצות 
אחרות, מוסיפים דיאלקטים שונים לחיות בפי העם. החשובים 
שבדיאלקטים אלה הם: א) הגאלו־איטלקיים: פימונטית, 
לומבארדית, אמיליינית, ליגורית. ב) ויניציאנית. ג) המרכ¬ 
זיים: טוסקאנית, קורסית, מארקיג׳אנית, א,'מברית, רומית. 
וד) הדרומיים: קאמפאנית, אברוצית, נאפוליטאנית, אפולית, 
קאלאברית, סיציליינית. 

לא כדיאלקטים של הלשון האיטלקית, אלא בלשונות 
בפני עצמן, נחשבות הרטו־רומאנית, הסארדית והדאלמאטי־ 
נית (שנעלמה בסוף המאה ה 19 ). 

חקירתה של הלשון האיטלקית. את ראשיתה 
של חקירה זו מציין ספרו הלאטיני של דאנטה "על לשון 
העם". דאנטה כבר עמד על הקירבה ב׳ץ הלשונות הרומא־ 
ניות והבחין כהוגן בין הדיאלקטים, אך טעה במה שחשב את 
הלאטינית לא לאם של הלשונות הרומאניות אלא ליצירה 
מאוחרת, מעשה מלומדים, שרצו לשים על-ידיה קץ להש¬ 
תבשות הלשונות והתפלגותו, שבאו בתקופה של מגדל־בבל. 
אותו "ריב על הלשון", שהעסיק כמה מסופריה של המאה 
ה 16 (במבו, ורק ואחרים), סייע לבירור עמדתה של הט 1 ס־ 
קאנית בין אחיותיה; את המחקר המדעי של הדיאלקטים 
האיטלקיים יסד הבלשן היהודי הגדול גראציאדיו (ישעיהו) 
אסקולי (בספרו 1882 , 01131611316 11:3113 ',)). הגדולים בין 
החוקרים, שהמשיכו במחקר של הלשון האיטלקית אחריו 
ובימינו, הם - 1 § 11 ^ 1 , 611£ § 01 ח 3 ז 0 < 110 ) 1 ־.' 0 ' 0 < 106 נ 1 נ 1,1 -ז 6 ץ 16 \ 
1 ת 0 ״ 86 ,!תמס!, ובמחקר הסארדית — היהודי מאכם ליאו־ 
פולד ואגנר. תרומה חשובה מאד לחקירתה של הלשון 
האיטלקית היא ה״אטלס הלינגוויסטי של איטליה ושווייץ 
הדרומית״ של §ז 6 ל 13 ו 1 >״! (מ 1928 ואילך; עדיין לא 
נשלם). 

) 100 כ 1,111 ־ז 6 ץ 16 \ ; 1927 , 11011071 10 141111 0171 ( 7 , 15611 ) 0030 

; 1931 , 10 ( 110110 110 ^ 1171 110 ) 11 5107100 0 ) 070/71771011 , 110 ) 1 ׳י 0 ינ 1 
. 1941 ,)!ן 0 ו £1 7071 ( 01107 ) 1 ) 7/1 ,ו 6 י 1 
ח, פ. 

הספרות. הספרות האיטלקית תופסת מקום חשוב מאד 
בין הספרויות האירופיות ובמאה ה 14 אף נטלה מן הספרות 
הצרפתית את המקום הראשון, שהחזיקה בו עד המאה ה 17 — 
המאה, שבה התחילה התחרות גוברת והולכת מצד הספרויות 
הספרדית והצרפתית, ובמקצת גם מצד הספרות האנגלית. 
מאחר שכמעט מראשיתה היתה הספרות האיטלקית קשורה 
קשר הדוק ברנסאנס, המציאה או הביאה לידי שיגשוג כמה 
סוגים ספרותיים, שהיו מן החשובים ביותר בספרות הרנסאנס 
ושרובם לא פסקה חשיבותם עד ימינו. 

הסוגים ה ע י ק ר י י ם. הרי העיקריים שבסוגים הללו, 

כל אחד מהם עם שם אביו האיטלקי: הפואמה האלגורית- 
הפילוסופית (דאנטה), השירה הלירית (פטדארקה), הנובלה 


(בוקאצ׳ו), הקומדיה (אריוסטו), הטראגדיה (טריסינו הוא 
הראשון, שנתבלט בה, אבל אין לה בא׳ מייצגים גדולים קודם 
לאלפיירי, סוף המאה הי״ח), האפוס הרומאנטי (אריוסטו, 
טאסו), הרומאן והדראמה הפאסטוראליים (סאנאצארו, גוא־ 
ריני), ההיסטוריוגראפיה (וילאני, מאקיאוולי), הדיאלוג 
(ג׳ורדאנו ברונו), המסה (גאלילאי). 

ההשפעה. ברובם של סוגים אלה שימשה א׳ מופת 
לשאר העמים, והשפעה זו נתגלתה בעיקר במאות ה 14 —ה 17 
(מפטרארקה ובוקאצ׳ו עד טאסו ומארינו). גדולתו של 
דאנטה לא הוכרה בארצות־חוץ אלא עם עלייתה של הרומאנ¬ 
טיקה, ולפיכך כמעט לא השפיע על סופריהן עד תחילת 
המאה ה 19 . השפעתה של הספרות האיטלקית במאה ה 20 
היא מצומצמת, ויש מקום לציין לכל היותר את ד׳אנונציו 
(סימבוליזם ואסתטיציזם), את מארינטי (פוטוריזם) ואת 
פיראנדלו(במפנה של הדראמה אל הסו׳ר־ריאליזם). 

היסודות התרבותיים. הפעולה הספרותית בא׳ — 
בלשון האיטלקית — התחילה רק במאה ה 12 , כלומר, בזמן 
מאוחר הרבה יותר מזה שחלה בו ראשיתן של שאר ספרויות־ 
אירופה העיקריות (כך, למשל, התחילה הספרות האנגלית 
סמוך ל 670 , הגרמנית — קרוב ל 770 , והצרפתית — לערך 
ב 880 ). איחור זה נבע ממה שבערים האיטלקיות הוסיפה 
התרבות העתיקה, הלאטינית, מורשת אבותיהם של האיטל¬ 
קים, לחיות זמן ממושך הרבה יותר (כך מסתבר בחלקו גם 
המוצא האיטלקי של הרנסאנס). מפני־כן נתקיימו בא׳ בתי- 
ספר חולונים ובכלל השכלה של הדיוטות, שלא היתה קשורה 
בכהונה, באופן שהמדעים החולונים היו בא׳ עדיפים מן 
הדתיים. כך פרחו בא׳ הדיקדוק והדברנות, הרפואה (שמהקרה 
התחיל, מתוך מגע עם ערבים ויהודים, באוניברסיטה של 
סאלרנו) ותורת־המשפטים (שמרכזה היה מאז ומתמיד 
בבולוניה). מטעם זה היה היסוד הכנסייתי פחות חשוב 
בספרות האיטלקית, ובמקומו נתבלט בה מראשיתה אפילו 
כיוון ראצלנאליסטי (למרות מה שפראנציסקום מאסיזי 
השרה במאה הי״ג על הספרות העממית האיטלקית התלהבות 
דתית ומיסטית, שא 1 ת 1 תיה עדיין ניכרים היו בדאנטה ובאם־ 
כולה שלו). מפני ההתחרות של הלאטינית — לשון, שהיתה 
מובנת לאיטלקים יותר מלשאר העמים — היתד, הספרות 
בלשון העם, בתקופתה הראשונה, פחות עשירה משחיתה 
בצרפת ובארצות הגרמניות. ולעומת זה היתה הספרות האי¬ 
טלקית הספרות הראשונה באירופה של יה״ב, שטיפחה הלך־ 
נפש קלאסי־עתיק ורנסאנסי, ששינה או חידש את הנושאים, 
את הסוגים ואת הצורות הספרותיות ואף את הסיגנון והבליט 
בה את שני היסודות — האסתטי והריאליסטי — שקיומם זה 
בצד זה נעשה אחד מקווי-אופיה. 

תקופותיה. בהתפתחותה של הספרות האיטלקית יש 
לראות שבע תקופות: א) מתחילתה — במאה הי״א — עד 
1276 , או עד מותו של גואיניצלי; ב) תקופת שלושת הגדולים 
( 1276 — 1375 ), עד מותו של בוקאצ׳ו; ג) ההכנה לקראת 
הרנסאנס ( 1375 — 1494 ), עד מותו של פוליציאנו; ד) הרנ¬ 
סאנס ( 1494 — 1595 ), עד מותו של טאסו; ה) הקלאסיציזם 
( 1595 — 1782 ), עד מותו של מטאסטאזיו; ו) התקומה ( 1782 — 
1907 ), עד מותו של קארדוצ׳י! ז) התקופה הנוכחית. 

א,ראשית הספרות האיטלקית. פעולה ספרותית 
שיטתית ובעלת ערך מסויים התחילה בא׳ רק עם תחילת 
המאה ה 13 , כלומר, באותה מאה, שבה נולד דאנטה; אבל 




769 


איטליה 


770 


קדמו לפעולה זו כמה חיבורים, כולם מחורזים, שאין להכיר 
קשרי אסכולה ומסורת ביניהם, ועל־כן — עד כמה שיש להם 
איזו חשיבות שהיא מצד קדמותם או מצד עניינם — הם 
מובאים להלן לפי תאריכיהם המשוערים, 

החיבורים הקודמים למאה הי״ג. 1 . כתובת- 
הקדשה משנת 1135 בקאתדראלה של פרארה; הכתובת היא 
רק בת 4 שורות, אבל זהו החיבור האיטלקי הראשון, שאפשר 
לקבוע את תאריכו. — 2 . שיר מיסטי, שנקרא בשם 10 ו 1 ז;ן 1 
0 ת[ 355 ם 6 זמ 0 ^ £1 >; ברטוני ואחרים מייחסים אותו למאה 
הי״א, אבל יש מייחסים אותו למאה הי״ב או אף לתחילת 
המאה הי״ג, שיר זה — כ 70 שורות בדיאלקט דרומי — כולל 
שריד של דו־שיח, שבכמה מקומות קשה להבינו, בין שתי 
דמויות אלגוריות (מלאך ובן־אדם; מת וחי; שני נזירים 
ממיסדרים שונים?). — 3 . שיר בשם ח 11 ;!ז שזב:! 0311 11 
0 ת 0563 ז 11111316 § ( 1190 בערר); שיר־תהילה (על בישוף 
אחד) של בדחן טוסקאבי. תכליתו של שיר זה, שהוא בן 40 
שורות, היא להשיג בשביל הבדחן מתנה מן ההגמון, שאין 
כמותו, לדברי המשורר, בחכמה, בנדיבות, במידות אציליות 
ובטוב־לב.— 4 . שיר־ניצוח (בפרובנסאלית : 1 ז 0 ז 165 ז; באיטל¬ 
קית ס] 35 ז:!תס 0 ), חציו בפרובנסאלית וחציו באיטלקית, של 
הטרובאדור ראמבאוט ד׳ ואקיראס, בצורת דו-שיח מדומה בין 
המחבר ואיטלקיה בת העיר ג׳נובה, שלועגת לו ודוחה את 
שידולי־האהבה שלו. גם שיר זה נתחבר קרוב ל 1190 . 

השירה במאה ה י " ג. הפעולה הספרותית, שהת¬ 
חילה, כאמור, בא׳ במאה הי״ג, עברה במשך שנים מועטות 
מקריאה ושמיעה של יבוא שירי מן הצפון, דרך חיקויה של 
שירה צפונית זו, אל יצירה עצמאית. התחנה הראשונה בדרך 
זו היתה— קבלת האפיקה ההרואית הצרפתית ועיבודה. כמה 
משוררים נדדו מצרפת הצפונית דרומה והשמיעו בחצרות 
של שרים וכישופים איטלקיים, או גם בחוצות ובבתי־מרזח, 
את שיר רולנד (ע״ע) ואפוסים אחרים על מעשי־הגבורה של 
קארולוס הגדול ולוחמיו, וכן על גיבורים של ימי־הקדם, על 
המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, על טריסטאן, ועל 
נושאים אחרים ממוצא ברטוני או ביזאנטי. לשונן של הקר¬ 
אות אלו היתה הצרפתית, שהיתה מובנת במידה מרובה 
בצפון־א׳, או הדיאלקט של ויניציאה כשהוא מעורב בצרפתית. 
אבל עד מהרה הופיעו גם ססבדים איטלקיים( 16 ז 0 ז 5 ב 11 ז 63 ), 
שעיבדו או חיקו יצירומ־חוץ אלו בלשון המדינה. לעיבודים 
או חיקויים אלה (שנקרא׳ בשם 1 ז 3 זתב 0 ) בצרפתית־ויניציא־ 
נית שייכים בין השאר נוסח אחד של שיר־רולאנד, אפוס על 
גיבור מאיטונה (שיבוש של השם סאותהמפטון!) בשם בובו 
(אפום, שהוא, דרך אגב, מקור הספר "בובה־מעשה" באש־ 
כנזית-יהודית של ר׳ אליהו בחור) וכן גם רומאנים מחורזים 
על לאנצלוט ואבירים אחרים של השולחן העגול (מתוך 
עיבוד ברוזאי איטלקי של יצירה כזו נובע עיבוד עברי אחה 
"ספר השמד", כלומר: כליון השולחן העגול, כהב-יד בווא- 
טיקאן משנת ה׳ל״ט). מן היצירות המקוריות יש להזכיר 
את "כיבוש־פאמפלונה" של ניק'לו מומנה, ולכאן שייכות 
גם "קורות הריסת־טרויה" ( 303 ( 0 ז 7 13 ז 0 ז 5 !^) י שנתחבר 
בפרוזה לאטינית נהדרת ע״י גואידו דלה קולונה ( 16116 ז 
6 מתס 001 ) לפי הרומאן הצרפתי המפורסם על טרדה של 
בנוא־די־סנט־מור. 

כמעט באותו זמן עצמו השפ-עה בא׳ השירה הלירית 
של הטרובאדורים הפרובנסאליים השפעה דומה לזו שהיתה 


לא פיקה של צרפת הצפונית. השפעה זו התחילה עם הופעתם 
של משוררים פרובנסאליים, כגון פירי וידאל ורמבאוט הנ״ל, 
בחצרות של שרים צפון־איטלקיים; הם הפיצו בשיריהם, 
שנתחברו בפרובנסאלית, אותה השקפה מיוחדת על האהבה, 
שנתפתחה בפרובנסה (כנראה, תחת השפעה ערבית) מסוף 
המאה הי״א ואילך — השקפה, שלפיה ה״גברת", אהובת- 
התמיד של האביר, היא גם גברתו בפועל, והוא עובד אותה 
ע״י שירה, יחם עדין ביותר ומעשי־גבורה בדו־קרב. השקפה 
חדישה ומעודנת זו, והשירה המבעת אותה, נעשו עד מהרה 
קניינם של כמה מאצילי א׳, שהיו מחקים את חבריהם 
הפמבאנסאליים בלשונם של אלה — כגון הרוזן אלברטו 
מאלאספינה וסורדלו, שלרוחו הלוהטת, שנתגלתה גם בשירה 
פוליטית סוערת, הקים דאנטה מצבה נצחית בפזמון השישי 
של "הר־הטוהר". מנהג זה עבר מצפון איטליה לדרומה, 
במקום שנוצרה אסכולה חשובה, שהיתה עתידה להוריש את 
המסורת של שירת־האהבה שלה, ביחד עם כמה ניבים, מוטי- 
ווים וצורות (והעיקר; צורת־הסונטה), למשוררי בולוניה, 
ומהם לדאיטה, וממנו — דרך פטרארקה תלמידו — לשירה 
המודרנית של אירופה כולה (שבימי־הרנסאנס וגם אחר־כך 
היתר, נתונה במידה מרובה להשפעתו של פטרארקה). אסכולה 
חשובה זו נקראת ה״סיציליאנית" מפני שנתרכזה מסביב 
לחצרו של פרידריך 11 לבית הוהנשטאופן, שהיתר, בפאלרמו 
( 1194 — 1250 ). חצר מפוארת זו, שבה נתמזגו מזיגה מיוחדת 
מנהגים מערביים ומזרחיים, שימשה משגב למדע, לדעות 
הפשיות ולספקנות דתית, וגם לשירה בעלת אותו טעם אבירי 
ועדין כאחד, שבא מן הפרובנסה. נוסף על הקיסר עצמו ובנו 
איצו המסכן, שהיה שנים הרבה בשבי־האויב, השאירו לנו 
עוד כמה מן האישים המצויינים, שחיו בחצרו, שירים באותו 
סיגנון: ביניהם הקאנצלר פיר דלה ויניה, ג׳אקוכו דה 
לנטינו, רינאלדו ד׳אקווינו, ואפשר, גם איזה צ׳ולו או צ׳לו 
ד׳אלקאמו, ששירו הארוו 3 ש 65 ז£ 11053 (נתחבר אחר 1231 )— 
שיחת־הקיטה הומוריסטית וחיה בין צעיר חצוף ונערתו, 
הדומה לו בשנינות־לשונה — הוא מקסים בחינו העממי. 

האסכולה הטוסקאנית וזו של בולוניה. 
לאחר שחוג הטרובאדורים האיטלקיים בדרום נתפזר כשמת 
פרידריך השני ב 1250 , היגרה שירת־האהבה צפונה, וביחוד 
לטוסקאנה ולבולוניה. לאסכולה הטוסקאנית שייכים כמה סופ¬ 
רים מעניינים מבחינות שונות. אחד מראשיה היה המשורר 
והמלומד ברונטו לאשיני, בעל שני ד,"אוצרות": (א) "ספר 
האוצר״ (בפרוזה צרפתית) — אנציקלופדיה כללית ענקית, 
החיבור הראשון, שהציע תמצית של כל המדעים באחת 
מלשונות־העם; (ב) ״האוצר הקטן״ — פואמה בחרוזים 
איטלקיים, שמתארת באופן אלנורי, אך ציורי ביותר, טיול 
דרך ממלכתה של 3 ז 11 ! 3 א 11£ ת 10 ! 43 \, המסמלת את הטבע 
בחינו ויופיו. משורר רבגוני היה גואיטונה ד׳ארצו, שיצר 
גם דוגמה לסיגנון־איגרות מסולסל. הטוסקאנים הרחיבו את 
המסגרת הצרה של המוטיווים, שהסיציליאנים קיבלו מן 
הפרובנסאלים, כן מצטרפים לשירים, המביעים מחדש את 
אנחתו של האוהב הנאמן, שירים פוליטיים (של אותו גואי- 
טונה, וכן של קיארו דאבאנצאטי, מונטה אנדריא, ואחרים) 
או* שירי־נשים של קומפאניטו דאפראטו, של משוררת 
בלתי־ידועה, שנקראת קומפיוטה דונצלה, ואחרים),שמביעים 
מתוך הבנה ועצבות עדינה את רגשותיה של האשה האוהבת, 
כנוו תלונת העזובה או הנשואה שלא מרצונה, רגשות־פרידה 



771 


איטליה 


772 


של צעירה, שאהובה יצא למסע־צלב, וכדומה. רוסטיקו דה 
פיליפי, צ׳קו אנג׳ולירי ואחרים מכניסים תוכן הומוריסטי 
לתוך הקאנצונה הטרובאדורית או הסונטה, ומשורר אחד, 
פולגורה די סן־ג׳ימיניאנו, מצייר במחרוזת של סונטות את 
מעגל חודשי־השנה ואת השמחות הקשורות בכל אחד מהם.— 
בבולוניה, עיר המומחים למשפטים, היו הרבה מן המשוררים 
שופטים, נוטריונים או פרופסורים לתורת־המשפט, וכמה 
שירי־אהבה חמודים הגיעו אלינו רשומים בשוליהם של 
כתבי־יד, שכוללים פרוטוקולים נוטריוניים. ראש־האסכולה 
הוא גואידו גואיניצ׳לי ( 001:1106111 ; 1240 — 1276 ), שדאנטה 
העריץ אותו. בשירתו של גואיניצ׳לי נתמזג חוש עדין ביותר 
ליופי ולמוסיקאליות של החרוז עם איזו נטיה מופשטת, 
שהופכת את ה״גברת" האהובה למלאך, כביכול, ומרוממת 
אותה למעלת סמל של מידות תרומיות. שירה פילוסופית ז 1 , 
שהעבירה אל תחומה של שירת־האהבה את תורת אבן־רשד 
ברבר כוחות־הבינה, שזורמים מן האלוהות לתוך הבריאה 
(ה״אינטליגנציות"), בישרה והכינה את האסכולה, שקיבלה 
מגדול־מייצגיה, דאנטה, את התואר: ה״סיגנון המתוק החדש". 

השירה הדתית: א. בא ומבד יה. התלהבות* 
המסתורין, שעשתה את פרנציסקוס מאסיזי (ע״ע) מתקן 
של הדת והכנסיה ומייסד של מיסדר ■בעל אופי חדש, אי- 
אפשר היה לה להסתפק בביטוי שקיבלה אף בקטעי־פרוזה 
נהדרים מעין זה של פראנציסקוס עצמו("תשבחות הבריאה" 
או "פזמון־השמש") הדומה לפרק־תהילים בקצבו ובמעופו. 
הרטט הדתי הכביר, שמילא את לב תלמידיו ותלמידותיו 
בחדווה אכסטאטית ובעצבות, פחד ורחמים גם יחד, ביקש 
לו ביטוי בשירה, ביהוד בהשפעת התהלוכות של ה״מצליפים" 
("פלאנלאנטים"),שנתם שטו ממרכזי התנועה, אסיזי ופרוג׳ה, 
לא רק במחוזיאומבריה, אלא אף עד לבן של גרמניה וצרפת. 
בתהלוכות אלו נשמעו שירים בעלי' סיגנון עממי, שהיו 
עשויים גם לבטא וגם לחזק את ההתלהבות של רבבות בעלי- 
תשובה עורגים לטבוע בים של אהבה שמימית ושל טירוף 
קדוש. המחבר הפורה ביותר של הימגונות פראנציסקניים 
אלה, שנקראים 1-30116 ("תשבחות") ולובשים לפעמים צורה 
של שיחות, המבשרות את בואה של הדראמה העתידה, — הוא 
יאקופונה איש טודי< בכמה משיריו, המעידים על כשרון 
ושיכרון גם יחד, הוא מחליף את השתפכותו של רגש־הדביקות 
בסאטירה כנסייתית ופוליטית ובהתקפות מלאות־זעם על 
האפיפיור בוניפאציוס, שהחזיק אותו בזקנותו כלוא במשך 
כמה שנים. 

ב. בצפון־איטליה. לשירה הדתית, שגדלה בהשפעתו 
של פראנציסקוס, היה אופי לירי בעיקר, ואילו בזו שנתפתחה 
בצפון נתבלטו הרהורים על עקרונות הדת, העולם הבא, 
וכדומה, ותוכחות והדרכות דתיות־מוסריות; חלק ניכר בהת¬ 
הוותה של שירה צפונית זו היה לתנועת־הכופרים, שנקראה 
בא׳ 3131101 ? ונבעה, כתנועת האלביגנסים הפרובנסאליים 
הקרובים להם, ממקור גנוסטי־מאניחאי. החשובים כמשוררים 
דתיים אלה של צפון־א׳ הם אוגוצ׳תה מלודי ("ספר־האנטי- 
כריסטוס"), ג׳אקומינו מורונה ("ירושלים שבשמים ובבל 
שבתופת", אלגוריה), פיטרו דא בארסגאפה ("דרשה", שיש 
בה סקירה על התנ״ך ועל הברית החדשה), ביונוזין דא ריוה 
(מסות מיסטיות) וג׳רארד פאטג (מוסר). 

שירה חולונית. בתקופה זו כבר היתה קיימת גם שירה 
חילונית, עפ״ר דידאקטית; כמו 11016 11 (תמציתו של "רו* 


מאן־השושנה״ הצרפתי לגיום ד׳לוריס, בצורת 232 סונטות, 
שנתחבר ע״י איזה דוראנטה מסוף המאה הי״ג, שהחליפוהו 
עם דאנטה) או הפואמה האלגורית "אינטליג׳נצה", שהיא 
מיוחסת להיסטוריון הגדול 'של פירנצה! דינו קומפאניי 
( 1260 — 1324 ). שירה סיפורית חולונית עדיין נדירה היתה; 
העיבוד הוויניציאני (מ 1260 ?) של ריינקה שועל" הצרפתי 
(שבאמת הוא הולאנדי במקורו) הוא כמעט התופעה היחידה 
בסוג ספרותי זה. 

הפרוזה במאה הי״גהיא עדיין במצב של בוסר 
אע״פ שבסופה של המאה היא מתעלית לרמה עליונה בספרו 
של דאנטה "חיים חדשים". הפרוזה האיטלקית איחרה להופיע 
אף מן השירה. פרוזה שימושית ראשונה נשתמרה בספרי 
באנקאים של פירנצה מ 1211 . פרחה ספרותית קדומה ביותר 
הוא ״פזמון השמש״ הנזכר של פראנציסקום הקדוש (מ 1226 ) 
ומקצת דוגמות של מכתבים (בתוך קובץ לאטיני בעיקרו), 
שנתחברו ע״י גואידו פאוה מבולוניה (מ 1229 ). כמו בשירה 
כך אף בפרוזה מרובים התרגומים מן הצרפתית. לעומת זה 
מועטים הם התרגומים מן הלאטינית מפני שקירבת־הלשונות 
הפחיתה את הצורך לתרגם מלאטינית לאיטלקית. מן התר¬ 
גומים הראשונים מצרפתית לפרוזה איטלקית היה ספרו של 
מארקו פולו "המיליון", הדו״ח על מסעותיו לאסיה המרכזית 
ולסין, ומן הלאטינית ניתרגמו מסות על אמנות־הדברנות של 
ברונטו לאטיני ואחרים. גם הפרחה המקורית היתה עדיין 
מצומצמת מאד בהקפה, אבל כבר הופיע סוג ספרותי 
חדש — הנובלה — שהאיטלקים עתידים היו להצטיין בו 
(החל מן ה״דקאמרוך). ה״סיפורים על אבירים עתיקים", 
וביחוד ה 611100 ^< הם קובצי הסיפורים הראשונים, שנת¬ 
חברו בלשון־עם אירופית; ביחודמצטייןה״נובלינו" באמנות־ 
הסיפור החיה שלו, למרות הקיצור שבו הוא מוסר את המעשים, 
המגוחכים והמזעזעים כאחד, שנשאבו ממקורות צרפתיים, 
פרובנסאליים ולאטיניים (ודרך אלה—גם ממקורות מזרחיים) 
בדבר אישים מפורסמים בתנ״ך, בהיסטוריה, באגדה האבירית 
וגם בדבר אישי־התקופה(בין אלה—סיפורים על צלאח אלדין, 
הקיסר פרידריך 11 ואף המלך שארל מאנז׳ו, שמת ב 1285 ). 

הספרות הלאטינית במאה הי"ג. השירה הלא־ 
טינית כמעט אינה מצויה בא/ בניגוד לארצות אחרות ובפרט 
לצרפת, אבל לפרוזה הלאטינית קמו בה מייצגים גדולים, 
שהחשובים שבהם היו תומאס מאקווינו, בעל ה 5010103 
103 § 010 שבת׳ — ספר היסוד העולמי של האסכולסטיקה! 
הפילוסוף המסתורי בונאונטורה, ויעקב דה ווראגינה, בעל 
"אגדת הזהב", סאלימבנה, שהשאיר כרוניקה מצויינת, וגואידו 
דלה קולונה, בעל הספר "תולדות־טרויה", שכבר נזכר למעלה. 

ב. התקופה של שלושת הגדולים. כשעבר הסימון 
הלירי, שיצר גואיניצ׳לי, אל גואידו קאוואלקאנטי מפירנצה 
(לערך 1255 — 1300 ) יואל ידידו הצעיר של זח האחרון, דאנטה, 
נוצרה בפירנצה אסכולה חדשה, שקיבלה מדאנטה את השם 
ה״סיגנון המתוק החדש״ (עיין למעלה)! בין חבריה בולטים, 
ביחד עם דאנטה וקאוואלקאנטי, צ׳ינו דא פיסטרה (בערך 
1270 — 1337 ), לאפו ג׳אני, ג׳אני אלפאני ודינו פרסקובאלדי. 
את המחשבה היסודית כבר ניסחו גואיניצ׳לי וקאוואלקאנטי 
בשירים פרוגראמאטיים: האהובה היא' מלאך בעל יופי 
שמימי; על האוהב הדבק בה באהבה טהורה היא משרה 
אצילות אמיתית ואת המידות התרומיות של הרוח והנשמה. 
אבל רק הודות לחרוז הנפלא, המוסיקאלי ממש, שדאנטה 





773 


איטליה 


774 


נתברך בו ושעבד גם אל חבריו, נעשתה המחשבד. האכס־ 
טאטית והמופשטת שבשירים המרובים של האסכולה החדשה 
מלאת חיים ושופעת חום, ואף הולידה שפע של מוטיווים 
פיוטיים, שיש בהם רגש אמיתי יותר מבאיזה שיר שהוא 
משיריהם של הטרובאדורים מפרובנסה או מסיציליה. 
אישיותו האיתנה של דאנטה לא הסתפקה בליריקה טהורה, 
וכשנתבגר נתן במקום שידים ב״סיגנון המתוק החדש" תמו־ 
נת־עולם אמנותית ומוסרית, שנתגלמה בכבירה שביצירות- 
השירה של כל יה״ב — ב״קומדיה האלוהית״ — יצירה, 
שבזכותה נעשתה הספרות האיטלקית ספרות לאומית גדולה. 
פטרארקה ובוקאצ׳ו, תלמידיו של דאנטה, היו ראויים לרבם, 
והודות למפעלם של שלושת הגדולים הללו נעשה ה 
סזתשס (ה״שלוש מאות", כלומר, המאה הארבע־עשרה, לפי 
דרכם של האיטלקים למנות את מאות־השנים) תקופת־הפריחה 
של הספרות האיטלקית, שזכתה להיקרא בפי העם האיטלקי 
560010 מסטל !!־״הדור הטוב״ (כלומר: הקלאסי), וביחד עם 
זה הכינו ה״שלושה" במפעלם את התנועה העולמית של 
חתחדשות־הרוח, הרנסאנס, שהם גם יסדו אותה מבחינות 
שונות. 

דאנטה, פטרארקה ובוקאצ׳ו היו בני־פירנצה, הראשון 
מלידה, ושני האחרים לפי מוצאם; אבל גורל חייהם גרם, 
שיצאו מן התחום הצר והמוקף חומה של עירם, נדדו למר¬ 
חקים והשתקעו בחלקים שונים של ארצם. וכך נשאו אותו 
עידון של האמנות והרוח, שפירנצה כבר השיגה אז, לא׳ 
כולה, ואף — אמנם, כל אחד מהם על־פי דרכו ובתקופות 
שונות — לאירופה כולה. 

רנטה אליגיירי ( 1265 — 1321 , ע״ע) הכשיר את 
מחשבתו, ידיעותיו ואמנותו ליעוד הגדול של חייו, כלומר 
ל״קומדיה", בשורה של ספרים, שכל אחד מהם הוא בעל 
ערך מרובה גם כשלעצמו. כל הספרים הללו שימשו תחנות 
של התפתחות פנימית, שהיה לה כיוון אחד: הוא התחיל 
את פעולתו הספרותית בשירים, שנכתבו בסיגנונם של 
גואיניצ׳לי וקאוואלקאנטי (אף־על-פי שעל שיריו של דאנטה 
נמוכים איזה זוך וטוהר ואיזה רוך מיוחדים רק לו) ונש¬ 
תלבו לתוך הרומאן הקטן שלו "החיים החדשים", המאמץ 
הראשון של הנפש המודרנית להכיר את מעמקיה ולגלותם. 
דאנטה מילא שירה זו תוכן פילוסופי ב״המשתה" (אף 
הוא מצורף, כמו ״החיים החדשים״, משירה — בצורת קאנ־ 
צונות — וקטעי-הסבדה בפרוזה, אלא שקטעים אלה הם 
ב״המשתה" הרבה יותר ארוכים והם מסות פילוסופיות- 
מדעיות ממש). בספרים "על הדברנות בלשון העם" ו״על 
שלטון־היחיד" הוא בוחן את הבעיות היסודיות של הלשון 
והספרות ושל המדינה והכנסיה כפי שהרגיש בהן והכיר 
אותן. ב״קומדיה האלוהית" מתאחדים שני זרמים אלה 
שביצירתו — האישי והאובייקציווי, וידויי־הנפש וההרהורים 
על העולם — לחטיבה אחת. בזכותה של ה״קומדיה" נתעלה 
דאנטה לדרגה של גדול המשוררים האיטלקיים ולרמתם של 
הומדוס ושקספיר. 

ה״קומדיה", שעל־פי תוכנה החיצוני היא מסע דרך שלוש 
הממלכות של העולם הבא, היא, לאמיתו של דבר, דין ומשפט 
על העולם הרוחני וההיסטורי כאחד. היא נשגבת בעמקותה 
הדתית, בארדיכליות של המבנה שלה, בהבנת הנפש האנו¬ 
שית שבה וכן בדמיון הנועז, שמעצב א<ז המחשבות לתמונות 
•את התמונות למסכת של חרוזים מצלצלים. פעולתה על 


ספרות א׳ התחילה מיד עם הופעתה ונמשכה והלכה עד 
זמננו(בהפסקה אחת: בימי ירידת־הטעם במאות הי״ז—י״ח). 
שאר אומות־העולם הכירו את כל גדולתו של דאנטה רק 
במאה וחמישים השנים האחרונות. 

פ ט ר א ך ק ה ו ב ו ק א צ׳ ו. דמותו הגדולה והחמורה של 
דאנטה עומדת בעולם בבדידות גמורה. הדורות הבאים 
נתפעלו ממנה, אך לא היו יכולים להזדהות עמה. לעומת זה 
היה פטררקה (ע״ע) עשוי לפעול פעולה כבירה בכל אירופה 
גם בזמנו גם במשך כל תקופת־הרנסאנס, שהוא נחשב לאביה 
הראשון, וכמה מן הניבים והמוטיווים של שידיו נעשו נכסי־ 
צאן־ברזל של השירה העולמית. פטרארקה היה סופר אינדי־ 
ווידואליסטי ביותר, שמבטו, שהיה מכוון עפ״ר אל תוך נפשו, 
היה מבחין ומגלה בה את הניגודים והסתירות — פעמים מתוך 
גאווה ופעמים מתוך חרטה, פעמים כמתוודה ופעמים כמוכיח. 
היתד, בו בפטרארקה אותה התלהבות דתית־מסתורית, שהיתר, 
בדאנטה; אך עם זה נמשך לעבד הקלאסי הרחוק של אבותיו, 
כלומר לעולם היווני־הרומי, והיה מחודד ברגשות של שנאה 
ובוז לעולם של יה״ב שסובב אותו — העולם ה״בארבארי", 
ה״גותי". פניה זו מן העולם הנוצרי אל העולם הקלאסי 
בישרה את הרנסאנס, עיצבה אותו וגרמה למאמץ ד,הומא¬ 
ניסטי המקיף. ביטוי חשוב למשבר הפנימי שבא ברוחו 
של פטדארקה ולהתגלות־אישיותו שימשו אלפי מכתביו 
הלאטיניים, שעשאוהו מורה־דרך לכל אירופה — מורה־דרך, 
שהשפעתו היתה כוללת ומקפת כמעט כזו של לותר ושל 
וולטר בזמנם. הרהוריו והתגליות, שעשה בעמקי־נפשו, מצאו 
להם ביטוי אובייקטיווי ואישי כאחד בכמה מסות פילוסופיות 
שלו, כגון "ד £1110 ־ 1 ש 86 '/ "על בורותו שלו ושל זולתו" ו״על 
תקנת המזל הטוב והרע". כמשורר היה נערץ על בני־זמנו 
לא פחות על האפוס ההיסטורי הלאטיני שלו "אפריקה" מעל 
שיריו האיטלקיים; אבל תהילתו הנצחית מבוססת בלא ספק 
על אותו קובץ של 366 שירים (סונטות, קאנצונות, באלאדות 
ומאדריגאלים), ה יומן־חייו הפיוטי על אהבתו 

לאשר, אחת, לאורה, בחייה ואחר מותה, ששילב בו כמה 
קאנצונות פוליטיות גדולות, פרי ההתעוררות הראשונה של 
התודעה הלאומית. התעדנות הרגש היתירה והרדיפה אחר 
משחקי־מחשבה מחוכמים עשאוהו דוגמה מסוכנת למשוררים. 
אעפ״ב נסוך על ספר זה, שהוא חטיבה מוסיקאלית בעלת 
מבנה ארכיטקטוני אחיד, קסם שלא יפוג לעולם. 

בוקצ׳ו (ע״ע), האחרון בשלישיה הגדולה שיסדה את 
הספרות הלאומית הגדולה של א׳, מצטרף לפטרארקה כדי 
להשלים את ההכנה הספרותית לקראת הרנסאנס: על הת¬ 
חדשותה של האישיות, המתהווית מתוך משבר פנימי חמור, 
אך פורה, שניכרת ביצירותיו של פטדארקה, הוא מוסיף את 
הפנייתו של המבט מן העולם הרוחני והאידיאלי (יהא נוצרי 
או אבירי) אל המציאות, אל הטבע, אל החיים כמו שהם. 
ב״דקאמרוף ( 1348 — 1353 ) על מאה סיפוריו, שהם נתונים 
בתוך מסגרת מעניינת (פירנצה, שמשתולל בה הדבר, ואר¬ 
מון, שהוא מפלט עליז מן הפחד מפני המגפה), נתן בוקאצ׳ו 
לאירופה את הסוג הספרותי של הנובלה; ביחד עם סאטירה 
על כלי־הקודש יש כאן השקפה על האהבה, שמתכחשת 
לאותה אידיאליזאציה של יחסי-ד,מינים, שהיתה טיפוסית 
לצרפת ולפרובאנס. באחדים מן הרומאנים הקטנים שלו, 
בחרוזים ובפרוזה, כגון "פילוסטראטר׳ ו״פיאמטה", ממזג גם 
בוקאצ׳ו את ההשקפה המסורתית עם ניתודדהנפש הספקני 




715 


איטליה 


776 


המיוחד לו, אבל ה״דקאמרוף מגשים כולו את המפנה לריא¬ 
ליזם ולספרות בורגנית (לעומת הספרות החצרנית, שהיתר, 
רווחת עד אז). כפטרארקה היה אף בוקאצ׳ו נלהב מן העולם 
העתיק ששקע, והטעם הטבעי שלו פיתח בו חוש אמנותי, 
שהאציל ועידן את הנושאים הגשמיים והבלתי־צנועים, שבהם 
מטפל ה״דקאמרוך׳ בהרבה מסיפוריו. 

שאר סופרי התקופה. לעומת דאנטה, פטרארקה 
ובוקאצ׳ו מחווירים כל שאר סופרי הזמן, שבמידה זו או 
אחרת הם נתונים כולם להשפעתם של שלושה אלה. 
השפעתו של דאנטה ניכרת ביחוד בפואמות דוקטרינאליות 
(המעניינות שבהן הן אלו שחיברו צ׳קו ד׳אסקולי ויאקופו, 
בנו של דאנטה). את מפנה השירה אל ה״פטרארקיזם", 
שנעשה אופנה אירופית כללית עד לבארוק, ייצג אז ביחוד 
״״לס 0211 ( 1 3210 ?; בעקבותיו של בוקאצ׳ו הלכו פראנקו 
סאקטי וג׳ובאני סרקאמבי בקובצי־הנובלות שלהם. שני 
ספרים יפים, שיש לראות בהם המשך של הזרם המיסטי מן 
המאה הקודמת, הם איגרותיה של קאטרינה מסיאנה ו״הפר- 
חים הקטנים (״ 101 x 1 ?) של פראנציסקוס הקדוש". כן התחילו 
להופיע רומאני־האבירים ( 030013 ? 11 ! 0311 ? 1 ) (של אנדריא 
דא בארברינו, ועוד) וחיבוריהם של כותבי־הכרוניקות הגאו¬ 
ניים דינו קומפאניי והאחים ג׳ובאני ומאטיאו וילאני. 

ג.הכנת-הרנסאנ 0 ( 1375 — 1494 ). הפניה אל העו¬ 
לם העתיק, שנסתמנה בפעולתם של פטרארקה, בוקאצ׳ו, 
חבריהם ותלמידיהם, גרמה, שבמחצה הראשונה של המאה 
הט״ו תפסה הלמדנות את מקומה של הספרות המקורית. 
היצירה בלשון האיטלקית פחתה כל־כך בכמות ובאיכות עד 
שהתואר "תקופת־ירידה" הולם תקופה זו יותר משהוא הולם 
את תור הקלאסיציזם (המאות הי״ז—הי״ח) — אילמלא היה 
מתפשט באותו זמן ההומניזם (ע״ע), שגילה את התרבות 
של ימי-הקדם והחיה אותה הן ע״י ביקורת האוצרות שנתגלו 
והן ע״י יצירות־חיקוי. החשובים בין ההומאניסטים היו 
לאונארדו ברוני ( 1369 — 1444 ), פ 1 ג׳ו (הוא ג׳אן־פראנצ׳סקו 
פוג׳ו בראצ׳וליני, 1380 — 1459 ), פראנצ׳סקו פיללפו( 1398 — 
1481 ) ולורנצו ואלא ( 1405 — 1457 ).החיוניות והרעננות שהיו 
לה, לספרות האיטלקית, בשתי המאות הקודמות לא נשתמרו 
בה באותו זמן, זללת — ובמידה מועטת — בשירה, שנעשתה 
עממית יותר. מייצגיה העיקריים של שירה זי היו לאונארדו 
ג׳וסטיניאן נווייניציאה ב״קאנצונטות" נחמדות, וספר פלורנ־ 
ט י נ־, בורקילו, שחיבר סונטות בורלסקיות. 

ואולם לאחר שעלה לשלטון בפירנצה ( 1469 ) לורנצו דה 
מדיצ׳י ( 1449 — 1492 , ע״ע), נהנתה גם הספרות האיטלקית 
ממאמצי־ההכנה ההומאניסטיים והתחילה צועדת לקראת 
פריחה שניה. ב״אקאדמיה האפלטונית׳/ שיסד לורנצו 
וששימשה דוגמה לאקאדמיות של רומי, נאפולי (שבה פעל 
כונטאנו, 1426 — 1503 , גדול המשוררים הלאטיניים של הזמן 
החדש) ועוד, יצרו מארסיליו פיצ׳ינו( 1433 — 1499 ) וג׳ובאני 
סיקו דלה מיראנדולה ( 1463 — 1494 ) אסכולה, שהשתדלה 
למזג את תורת אריסטו בזו של אפלטון, שהיתר, עדיפה בעיני 
הדור ההוא מכל תורה אחרת; לאסכולה זו היה שייך גם 
העמוק שבפילוסופים אלה, יהודה אברבנאל (ע״ע, לערך 
1460 עד אחר 1521 ). לורנצו חיה גם משורר מקורי: שירת־ 
האהבה שלו ספוגה רוח "אפלטונית" (אהבת־נפשות מטוהרת 
מכל הישנות); בשאר שיריו(תיאורים מחיי־האיכרים, שירי- 
קארנוואל וגם שירים דתיים) הוא שואף לעממיות. מעתה, 


וגם בכל המאה הט״ז, יש להכיר בליריקה שלושה זרמים 
נבדלים, שנותנים לכל אחד ממשוררי הזמן את צביונו: 

א) האסכולה האפלטונית; המשורר האחד מאסכולה זו, 
שהוא באמת גדול ועמוק, הוא מיכאל־אנג׳לו (כ 250 שירים). 

ב) האסכולה הפטרארקיסטית, שראשיה הם החשמן כיטר' 
במבו ( 1470 — 1547 ) ויאקופו סאנאצארו ( 1458 — 1530 ), בעל 
הרומאן הפאסטוראלי "ארקאדיה", שהיה גם משורר לאטיני 
מצויין. ג) האסכולה העממית, ובעיקר ההומוריסטית, שבה 
בלט בכשרונו המרובה פראנצ׳סקו ברני ( 1497 — 1535 ). 

ד. הרנסאנס ( 1494 — 1595 ). תקופה זו, שהיתה תקופת־ 
זוהר לאמנות ולמחשבה בא/ היתד, אף תקופת-שיגשוג חדשה 
לספרות האיטלקית. אמנם דמות־ענק, שתהא משכמה ומעלה 
גבוהה מכל שאר הסופרים, כמו שעלה דאנטה על כל בני¬ 
דות, אין למצוא בתקופה זו; אבל לעומת זה הכשרונות 
המעולים הם בה מרובים כל־כך — עד שאפשר למנות כאן 
רק את החשובים ביותר שבהם. 

היצירה האפיינית ביותר לספרות־הרנסאנס היא האפוס: 
נעשה אז מאמץ גדול וממושך לחדש סוג זה של השירה, 
שהיה הפאר של הזמן העתיק. שני משוררים כבר ניסו את 
כוחם בסוג ספרותי זה עוד בימי־לורנצו: לואיג׳י פולצ׳י 
( 1432 — 1484 ), שחיבר אפוס גיבורי־קומי "מורגאנטה", ומא- 
תאו מאריאה בויארדו ( 1434 — 1494 ), שכתב אפום רומאנטי 
"אורלאנדו המאוהב" ( 3£0 ז 0 !״ 3 ״ 10 0 (>״ 3 ! 01 ). אבל לשיאו 
הגיע האפוס רק ביצירותיהם של שני המשוררים הגדולים 
של המאה הט״ז, שמתחרים בפטרארקה ובוקאצ׳ו על המקום 
השני אחר דאנטה בין סופרי־א׳: אריאוסטו, הפותח תקופה 
זו, וטאסו, המסיים אותה. 

עם לודוביקו אריאוסטו ( 1474 — 1532 ) הגיע הרנסאנס 
למרום התפתחותו. באפוס הגדול שלו "אורלאנדו הגועש" 
( 1050 ־!״£ 01130110 ) הוא ממשיך את סיפורו של בויארדו על 
האהבה, שאהב רולאנד את אנג׳ליקה היפה. אבל אריאוסטו 
עולה על בויארדו בשפע דמיונו, והוא נותן ביצירתו זו ביטוי 
לרוח העליזה והאירונית של התקופה במידה שלא נתגלתה 
בשום יצירה של משורר אחר בא׳ ומחוצה לה. שאר יצירותיו 
של אריאוסטה ביחוד הקומדיות והסאטירות, אף הן יצירות 
של סופר מזהיר הן. מתלמידיו ומתחריו בשטח־האכוס יש 
לציין כאן את תאופילו פולנגו( 1492 — 1543 ) המחונן והמוזר, 
שממזג בשיר "באלדוס" ובשירים אחרים את הלאטינית 
באיטלקית ואת הגרוטסקה בתיאולוגיה מיסטית. 

האפוס היה קשור כל־כך ברנסאנס עד שנעלם בהדרגה 
ביחד עמו. ולעומת זה, הסוג הספרותי, שהחיתה הספרות 
האיטלקית של הרנסאנס ואף הורישה לדורות שבאו אחריו, 
הוא זה של הדראמה. ללרנצו וסופרים אחדים מן הפמליה 
שלו המשיכו את הסוג הדראמאטי הצנוע, שהיה מקובל על 
ההמונים האיטלקיים במשך מאה שנה והיה נקרא ב״ 53 
321000 ז 1-0800 קקב? ("הצגה קדושה")! וידידו של לורנצו, 
פוליציאנו, אף נתן תוכן חדש לסוג זה ב״אורפאוס" שלו.' 
אבל הדור שבא אחריהם שם לב למחזות היווניים והרומיים, 
שגילו ההומאניסטים, והתחיל יוצר דראמה תקינה כדוגמתן 
של הדראמות מן הזמן העתיק. בשטח־הקומדיה היה מפנה זה 
כולו לברכה לספרות, שהרי השפעתה של הקומדיה האיטל¬ 
קית עדיין ניכרת היא בשקספיר ובכמה סופרים אחריו. מ 1508 
ואילך הציגו אריאוסטו, מאקיאוולי, פיטרו ארטינו ואחרים 
קומדיות מצויינות, מלאות חיים ומעוררות צחוק טבעי. אך 




תיאור של משא־ומתן מסחרי. מתוך כתב־יד של ספר משנה תורה 
להדמב״ם, שהועתק באיטליה במאות ה 13 —ה 14 


ציור־קיר בקאטאקומבה יהודית ברומי 


לוח ט־ 

























לוח י"א 















כתובה מוויניציאה, משנת הת״ה ( 1645 ) 
מתוך אוסף בצלאל רות 


לוח י׳״ב 





















777 


איטליה 


778 


הטראגדיות של הרבסאנם, כמו "סז׳פזיביסוה" לג׳ובאני ג׳ורג׳ו 
טריסינו ( 1488 — 1550 ), נשארו חיקויים דברניים ומחוסרי- 
חיים של סנקה הרומי. נסיובו של ג׳אמבאטיסטה ג׳יראלדי 
( 1504 — 1573 ) ליצור דראמה חדישה בתוכן ובמבנה שלה 
נכשל אפילו ב״טוריסמונדו" של טורקוואטו טאסו. לקומדיה 
הקלאסית של אסכולת־אריאוסטו קמה מתחרה מצלחת יותר 
בקומדיה העממית, שהיתה מבוססת על טיכוסים קבועים 
נושאי־מסכות ועל אימפרוביזאציה. ק־מדיה זו נקראה בשם 
16 ז\,' 1611 ) 113 ) 0010016 (קומדיה של האמנות), כלומר, קומדיה 
של שחקנים מקצועיים, להבדילה מן ה 1113 ) 11 ־ 61 113 ) 0001016 
(הקומדיה המלומדת) — זו של המשכילים החובבים, סוג זה 
של יצירה תיאטרונית הופץ ע״י להקות איטלקיות בכל אירופה 
וזכה בכל מקום להצלחה עצומה במשך מאתיים שנה. המחבר 
הראשון והידוע ביותר בין המחברים של קומדיות עממיות 
כאלו הוא אנג׳לו באולקו המכונה רוצאנטה ( 1502 — 1542 ). 

ניקולו מאקיאוו״לי( 1469 — 1527 ) נזכר זה עתה בין מחברי 
הקומדיות. ואולם גדולתו האמיתית היא בחכמת־המדינה. 
ספריו ההיסטוריים והעיוניים, "נאומים על עשרת הספרים 
הראשונים של טיטוס ליוויוס׳/ "תולדות פירנצה" וביחוד 
״הנסיך״( 6 ק; 6 ת״י 111 ) מגלים את מהותה של מדיניות־הכוח. 
התקדמות בתפיסת המציאות ההיסטורית ניכרת גם בכתביו 
של ההיסטוריון הגדול פראנצ׳סקו גואיצ׳ארדיני ( 1483 — 
1540 ), ואף אצל פייטרו ארטינו ( 1492 — 1535 ) — סופר 
מורכב עד להפליא, שהציניות שלו ואופיו המושחת מתגלים 
בכתבי-הפלסתר הסאטיריים שלו ובספרו "שיחות של ד,חצ- 
דניות" (כלומר, של הזונות), וביחד עם זה הוא מתעלה, 
בחמש הק׳מדיות שלו (בפרוזה) ובטובה שבטראגדיות של 
הרנסאנס, "אוראציה", למדרגה של אמן אמיתי. החיים של 
חצרות־השרים משתקפים באופן יותר נאה במסות "החצרן" 
של באלדאסארה קאסטיליונה ( 1478 — 1529 ) וב״אזולאני" של 
החשמן פייטרו במבו, שהיה גם ראש-המדברים ב״שאלת- 
הלשון", שהעסיקה רבים ממשכילי־הדור, כלומר, בוויכוח על 
דרכי שיפורה של האיטלקית ועל זכותה לעומת הלאטינית. 
היסוד הקלאסי הניכר בכל היצירות הללו מתמזג עם היסוד 
העממי בקובצי הנובלות, שבהן לא חדלו האיטלקים להצטיין 
מימי בוקאצ׳ו וסאקטי: בקובץ "הקאטומיתי" ("מאה סיפו¬ 
רים") למתיאו באנדלו ( 1485 — 1561 ) וב״לילות־נועם" מאת 
סטראפארולה (מת ב 1550 ) ואחרים. 

ואולם באותו זמן עצמו הולכים וגוברים יותר ויותר הגור¬ 
מים, שהיו עשויים להחניק את הספרות למשך זמן מרובה: 
הקונטרא־רפורמאציה של הכנסיה והשיעבוד של א׳ לכובשים! 
זרים, שהרחיק את האומה האיטלקית מן המציאות המדינית 
והוריד את ספרותה עד לדרגה של משחק בארוקי. סכנות 
אלו כבר הן ניכרות במשורר הגאוני, שדמותו הטראגית 
מסיימת תקופה זו: טורקואטו טאסו ( 1544 — 1595 ), שהרי 
הסתירה בין האמנות והאמונה, כמו שהוא תפס אותן, הוציאה 
אותו מדעתו ממש. על יצירתו "ירושלים הכבושה", שבה 
חשב להחזיר לאפוס תוכן רציני, שהיה חסר בתקופה החדשה, 
זרוע איזה אור־דימדומים מלאנכולי, רווי חלום ומוסיקה 
רכה, והדראמה הפאסטוראלית ״אמינטה״ שלו — כמו גם 
הדראמה ״הרועה הנאמן״ לבאטיסטה גואריני ( 1538 — 1612 ), 
שאף היא מן היצירות המעולות בסוג זה — כבר מציינות, 
למרות החן• שבהן, את הפניה לאותה התכחשות למציאות 
ולחיים, שמבשרת את תקופת-ירידתה של הספרות האיטלקית. 


ואולם התכונות האציליות ביותר של הרנסאנם, עוז־ 
המחשבה וגבורת־היפש, השאיפה לחדש, להרחיב את הדעת 
ולרומם את האדם, ההתלהבות הדתית, הערצת־הטבע ותחו־ 
שת־העולם החדשה נתלכדו לסוף בג׳ורדאנו ברונו 
( 1550 — 1600 ). כל כתביו (באיטלקית ובלאטינית) של אדם 
לוהט זה, חוץ מקומדיה אחת, 161310 ) 030 11 ("המנורה"), 
מחודדים מן הרעיון שהיקום — ביופי האין-סופי ובאחדות 
המוחלטת שבתבנית ובדינאמיקה שלו — מזדהה בהחלט עם 
אלוהים, ומצד זה שייך מפעלו בעיקרו לתולדות הפילוסופיה; 
אך ע״י מעוף מחשבתו וסיגנונו (שנתבטאו גם בשירתו 
בלאטינית), וביחוד בדיאלוגים האיטלקיים שלו, כגון ס 0 
16 ס £3 ת 10 ז 1 665113 16113 ) 36610 ק 8 ("גירושה של החיה המנ¬ 
צחת", 1584 ), הוא ראוי להיחשב גם לאחד מגדולי הספרות 
האיטלקית בכללה. בבתנו יש לראות את מסיימה של תקופת 
התחיה, שהיתה אף תקופת־הזוהר של הספרות האיטלקית 
ונמשכה, כמעט בלא הפסק, כשלוש־מאות שנה. 

ח. ם. 

ה. הקלאסיציזם ( 1595 — 1782 ). עם חתימתו של 
חוזה קאטו-קאמברזי בין צרפת וספרד ( 1559 ), ששם קץ 
למלחמות בא׳, התחילה בשביל הספרות האיטלקית תק:פה 
ארוכה של ירידה, שנסתיימה אך עם המהפכה הצרפתית. 
ה״סצ׳נטו"(כלומר המאה הי״ז) בא׳ מראה בעליל מה השפעה 
יש לדיקטאטורה ולעריצות על הכוח־היוצר של אומה. הש¬ 
תלטה בא׳ אותה רוח־האינקוויזיציה, שרדפה את גאלילאי 
והעלתה את ג׳ורדאנו ברונו על המוקד, תהת לחצה של 
ביקורת חמורה זו התחילה הספרות האיטלקית שוקעת; 
ובאותה מאת־השנים עצמה, שהיתה "תור־הזהב" של הספרות 
הצרפתית, שפעלו בה ראסין, מוליך ופאסקאל, לא קם בא׳ 
אף משורר אחד בעל שיעור־קומה ולא נוצרה אף יצירת־מופת 
אחת בשדה־הדראמה. משוררים אפיים מועטים כ פ ר א נ - 
צ׳ ס ק ו ב ר א צ׳ ו ל י נ י ( 1566 — 1646 ) ו ג׳ י ר ו ל א מ ו 
ג ר א צ י א נ י( 1604 — 1675 ) חיקו את "ירושלים המשוחררת" 
של טאסו. התנועה הספרותית היחידה, ששלטה אז, היתה 
זו של ה״מריניזם", ספרות ריקה ממחשבה ורגש, מנופחת 
ומלאכותית. תופעה זו קרובה היא ל״גונגוריזם" בספרד, 
ל״יופואיזם" באנגליה ול '^ט 16 :) 6 זק 16 ־ 110 ש 31 ז) 11 
(״האח לנשק״, 1877 )! אח״כ פנה, כאיבסן, אל בעיות־החברה 
ונעשה ריאליסטן. דוגמה־למופת ממחזותיו הסוציאליים הוא 
המחזה ״ 0 ח 1 \י, !!?״ד (״אהבה עצובה״, 1888 ). ג׳אקוזה קנה 
לו פירסום ע״י השתתפותו בחיבור ליברטות לשלוש אופרות 
של פוצ׳יני: "לה בוהם", "טוסקה" ו״מאדאם באטרפלי". 

ל. פ. ס. 

ז. המאה העשרים. תלמידי קארדוצ׳י וורגה. 
בתחילת המאה העשרים היו קיימות בא׳ שתי אסכולות, 
שהמשיכו את המגמות הספרותיות של סוף המאה הקודמת: 

א) האסכולה של קארדוצ׳י, שביסודה הקלאסיציסטי יוצגה 
ע״י ד׳אנונציו(ר׳ למעלה), אלא שזה האחרון התחיל מ 1910 
בערך מתמכר ללאומנות תוקפנית, שהלכה והרחיקה אותו מן 
היצירה השירית, ג׳ובאני פסקולי ( 1855 — 1912 ) נתן להש¬ 
קפה האידיאליסטית, שירש מקארדוצ׳י, צביון מסתורי־סמלי 
ואידילי וגילה בשיריו העדינים והערבים עד להפליא 
( 1892 ,ש 3 ש 11 ץ 4 ^; 1909 , 111 שמ 1 ש 0 ? 0¥1 ! 1 ז \ 1 , ועוד) את האחווה 
הנסתרת בין אדם לאדם ובין האדם לטבע. שלישי בשורה עם 
המשוררים הללו היה ארטורו גראף ( 1848 — 1913 ), שחידש 
את המסורת הרומאנטית ע״י שירים מקוריים לכבוד הכאב 
והמוות. — ב) האסכולה של ג׳ובאני ודגה, שדגלה בנאטו־ 
ראליזם מתון, שקוראים לו סגחג״ש־ע (אמיתות): ברומאן 
ייצגו מגמה זו ביחוד מאטילדה סר־או( 1856 — 1927 ), גראציה 
דלדה ( 1875 — 1936 ), שקיבלה'פרס-נובל ב 1926 , ורנאטו 
פוצ׳יני ( 1843 — 1922 ). בדראמה יוצג ה״וריסמו" ע״ייסאל* 
וואטורה דה ג׳אקומו ( 1860 — 1934 ), דאריו ניקודמי( 1874 — 
1934 ), שהקומדיה שלו "סקאמפולו" הוצגה הרבה גם מחוץ 
לא׳, סאבאטינו לופץ (נולד ב 1867 ), וביחוד רוברטו בראקו 
( 1862 — 1943 ), ובשירה — לורנצו סטקטי ( 1845 — 1916 ), 
טרילוסה (נולד 1871 ) ואדה נגרי ( 1870 — 1945 ). 

התחדשות הספרות.'מסביב ל 1910 נתעוררה בא׳ 

רוח של מרד במסורת התרבותית והספרותית: האסתטיציזם 
של ד׳אנונציו, כפוזיטיוויזם של האסכולה הוריסטית, נמאסו 
על הדור הצעיר, שהתחיל מחפש אחר ביטויים ומוטיווים 
חדשים, שיהלמו יותר את מצבי-נפשו ואת הקצב של החיים 
המודרניים. מרדנות זו נתבטאה בשלושה זרמים, שפעולתם 
נמשכת, במידה מרובה, עד היום: 

א)'זרם דקאדנטי, שאליו שייכים כמה סופרים, הקוראים 
לעצמם 1 מ 013 ש 5 נ 1 סשזש ("בני בין־השמשות") והמביעים על• 
פי־רוב בכתביהם עייפות ודיכאון: גואידו גוצאנו ( 1883 — 
1916 ), סרג׳ו קוראציני ( 1887 — 1907 ), רנאטו סרא ( 1887 — 
1915 ), ועוד. קרובים לאסכולה זו הם גם דיגו ואלרי (נולד 
1887 ) ואנג׳ולו אורויטו(נו׳ 1869 ; יהודי);יפי־החרוז ועומק־ 


הסמלים מציינים את מחזותיו של סם בנלי (נולד 1877 ). — 

ב) תנועת ה״פוטוריסטים", ששאפו לייצור ספרות, שתהא 
חפשית מכל כבלי־הצורה ואף מכללי־הדיקדוק ותשמש ביטוי 
ישיר לדינאמיקה של החיים החדישים. המייסד של תנועה זו, 
פיליפו תומאזו מאריג ט י ( 1876 — 1944 ), ותלמידיו ניסו 
לחקות בחיבורים עשויים שלשלאות של שמות־עצם ופעלים 
בלתי־מחוברים או סתם מלות־צליל את הרעש של בית־ 
החרושת, שדה־הקרב, וכד/ מארינטי, שלא היה רציני בכל 
מעשיו, לא הצליח להגשים בשיריו, ובכמה רומאנים ומחזות 
שכתב, מה שהבטיח ב״מאניפסטו" הרעשני שלו ( 1910 ); 
אבל הופעתו, שעוררה הד גדול גם מחוץ לארצו, הביאה 
לידי התחדשות בתפיסת-האמנות, וכמה סופרים מעולים 
של היום, כגון ארדנגו סופיצ׳י (נולד בשנת 1879 ), אלדו 
פאלאצסקי (נולד ב 1885 ) וג׳ובאני פאפיני (נולד ב 1881 ; 
״ההיסטוריה של כריסטוס״, 1921 ), היו מתחילה תלמידיו. — 

ג) קבוצת סופרים, שקוראים לעצמם 1 שטש 1 מזש (ה״סודיים" 
או ה״גנוזים") ושואפים לרכז את המחשבה ואת הביטוי 
בתוך שפע של רמזים וסמלים במידה מונעת הבנה ברורה, 
אבל מעוררת את האינטואיציה. לזרם זה שייכים כמעט כל 
המשוררים האיטלקיים הנערצים ביותר של ימינו: אומברטו 
סאבא (יהודי מצד אמו, נולד ב 1883 ), ארטורו אונופרי 
( 1885 — 1928 ), ג׳וזפה אונגארטי (נו׳ ב 1888 באלכסנדריה), 
ארגו בטי (נולד ב' 1892 ), אוג׳ניו מונטאלה (נולד ב 1896 ) 
וסאלוואטורה קואזימודו (נולד ב 1901 ). י 

הזרמים האחרונים. ב סזשת ס 1 ממש 0£ שז\ (כלומר, 
ב״עשרים השנים השחורות״, 1922 — 1945 ), השנים, שבהם 
נידכאה המחשבה החופשית ע״י המשטר הפאשיסטי, נתגבר 
הקרע בין הספרות והמציאות הפוליטית והחברותית. בתקופה 
ז( הירבו הסופרים להתרכז בניתוח נפשותיהם שלהם, וכך 
נוצרה ספרות אינטרוספקטיווית, שנשענה במידה מרובה על 
מארסל פרוסט, ג׳ימס גי׳וים וזיגמונד פרויד. צורתה העדיפה 
היה הרומאן, שבו הצטיינו ביחוד אלפרדו פאנציני ( 1863 — 
1939 ), מאסימו בונטמפלי(נולד ב 1878 ; "הבן לשתי אמהות", 
1929 : ״המים״, 1945 ) ואלברטו מוראוויה (פסודונים של 
אלב. פינקרלה, נו׳ ב 1907 , יהודי; בין חיבוריו: '"האדישים", 
1929 : ״האמביציות המוטעות״, 1935 ; ״אגוסטינו״, 1944 ), 
ואולם מייצגה הגדול של ספרות זו — ושל הספרות האיטל* 
קית במאה זו כולה — הוא לואיג׳י פיראנז־לו ( 1867 — 1936 ; 
קיבל פרס־נובל ב 1934 ). אע״פ שהוא חשוב מאד גם בתור 
מספר (ביחוד ״מאתיא פאסקאל המנוח״, 1904 , וחמישה־עשר 
הכרכים של ה״נובלות בשביל שנה אחת״ — 246 נובלות 
שנונות, שכתב מ 1894 עד שמת, מתוך מחזור, שהיה צריך 
לכלול 365 נובלות), קנה לו שם עולמי לא בסיפוריו, אלא 
במחזות שלו(״כך הוא הדבר אם כך הוא נראה״, 1918 : "שש 
דמויות בחיפוש אחר מחבר״, 1921 , שהוצג בכל העולם; 
״אנריקו הרביעי״, 1922 , ועוד הרבה). סיסמתו היא היחסיות 
של האמת: בין המציאות ומדאית־העין קיימת תהום, שלעולם 
לא תתגשר, ובעולם דמיוני זה, עולם של מראית־עין, מתהל¬ 
כים ומתנגשים בני־האדם זה בזה מתוך אי-הבנה ואי־הכרה 
מתמדת, שהדי כל אחד מהם מסוגר הוא בתוך אשליתו 
המיוחדת, שהיא בשבילו האמת. תורה פסימיסטית ופארא- 
דוכסאלית זו ידע אמן גאוני זה לגבש, בעזרת דיאלקטיקה 
מזהרת, בניגודים דראמאטיים כבירים, שהם בלתי־מציאותיים 
בפועל, ואעפ״כ נוגעים עד הלב. 





783 


אימלית 


784 


כפיראנדלו כך זכה לשם עולמי גם סופר גדול שני, שקם 
בדורנו לא/ ב נך ט ו קר( צ׳ ה (נולד ב 1866 ). תורתו של 
קרוצ׳ה היא רוחניות מוחלטת': דבר של ממש אינו קיים זולת 
הרוח, שבאה לידי הגשמה בארבע דרכים, זו אחר ז(: באמי 
נות (שהיא אינטואיציה טהורה, אינדיווידואלית ואוטונומיה 
בהחלט), בהיגיון (הכרה אוניברסאלית), בתורת־המעשה 
(אקונומיה ומוסר) ובהיסטוריה (שמזדהית בשבילו עם הפי¬ 
לוסופיה). שיטה אידיאליסטית קיצונית זו, ששימשה מרכז 
ויסוד לכל מפעלו הספרותי, שהוא מעונף עד להפליא, מוצעת 
בארבעת הכרכים הכבדים והקשים (למרות בהירות הסיגנון) 
של ספרו ״פילוסופיה של הרוח״ ( 1902 — 1913 ) וקורנת 
כמעט מכל אחד מחמישים הספרים המצויינים, שחיבר אחריו 
ושעוסקים בבעיות שונות, רובן מרכזיות, של תורת- 
המדינה, תורת-האמנות, ההיסטוריה המדינית, התרבותית 
והספרותית של א׳, ומקצועות אחרים. השפעתם של ספרים 
אלה ושל רבעונו 001103 1-3 (נוסד ב 1903 ) היתה עצומה, 
ביחוד בתחום של הביקורת הספרותית, שבה המשיך קרוצ׳ה 
את הקו האסתטי של גדול ההיסטוריונים בספרות האיטלקית, 
פראנצ׳סקו דה סאנקטיס ( 1817 — 1883 ). המובהק בתלמידיו 
של קרוצ׳היבשטח הביקורת, ג. א. בורגזה (נולד ב 1882 ), 
נלה לאמריקה וכתב בחריפות ובכשרון מרובה נגד המשטר 
של מוסוליני (״גלית, מסע־הפאשיזם״, 1937 ). החשובים בין 
שאר הסופרים האיטלקיים, שהתנגדו למשטר זה, הם איג־ 
נאציו סילונה (נולד ב 1500 ! מיצירותיו: ״פונטמארה״, 1930 , 
רומאן; ״והוא הסתתר״, 1945 , מחזה), גולילמו' פדרו( 1871 — 
1943 ) וגאטאנו סאלומיני (נולד ב 1873 ), 

מיום שנפל המשטר הפאשיסטי מתחרות בספרות האי¬ 
טלקית הסיסמה של "אמנות לשמה" ("שירה טהורה", 
"הרמטיזם", כתגובה על שיעבוד הספרות בימי מוסוליני) 
עם הסיסמה של יצירה לשם החברה ("ספרות מגוייסת", 
"אקציוניזם"), אך נראה, שהסיסמה השניה גוברת. מפני־כן 
עומדים במרכז של יצירות איטלקיות מרובות חשבון־הנפש 
והמוטיוו של אחוות־בני-האדם. החשובים ביותר בין סופרי 
א׳ בזמננו הם בונטמפלי, ואלרי, בטי, מונטאלה, מוראוויה, 
סאבא וקואזימוד(, שכבר נזכרו למעלה, ועליהם יש להוסיף 
מבין המשוררים את וינצ׳נצו קארדארלי (נולד ב 1887 ), 
מבין מחברי-הרומאנים - את ריקארדו באקלי(נולד ב 1891 ) 
ואת קארלו לוי (״כריסטוס הגיע רק עד אבולי״, 1945 ), 
ומבין כותבי־המחזות — ביחוד את פ• רוסו דה סאן סקונדו 
גדל־הדמיון (נולד בשנת 1887 ), שמצליח להבליע בתוך 
גרוטסקה קלה ומברקת סמליות עמוקה (״מאריונטות — 
איזה תענוג!״, 1918 ! "פגישה בין בני־אדם ומלאכים", 
1946 , ועוד). 

בין אנשי־המדע החשובים של א׳ במאה העשרים, בשט¬ 
חים המקורבים לספרות, נמנים ביחוד: בפילוסופיה בנדטו 
קרוצ׳ה, שכבר הוזכר, וג׳ובאני ג׳נטילה ( 1878 — 1944 ) ! 
בסוציולוגיה וילפרדו פארטי ( 1848 — 1923 ); בהיסטוריה 
פאסקואלה וילארי( 1827 — 1917 ), אסורה פאים ( 1856 — 1939 ) 
וגולילמו פדרו ( 1871 — 1943 )! בתורת הלשון המשווה אל־ 
פרדו טרומבטי ( 1865 — 1929 )! בחקירת הלשון האיטלקית 
פראנצ׳סקו ז״אובידיו ( 1849 — 1925 )! בהיסטוריה של האמ¬ 
נות אדולפו,ונטורי! בתולדות־המדעים ליאונארדו אולשקי 
(יהודי)! בהיסטוריה של הספרות הכללית ארטורו פארינלי, 
איטלו סיצ׳יליאנו וג׳ורג׳ו פאסקואלי! בהיסטוריה של הספ¬ 


רות האיטלקית פיאו ראינא ( 1847 — 1930 ), ג׳וליו ברטוני 
( 1878 — 1922 ) ואטיליו מומיליאנו(יהודי). 

) 1 ) 11 ) 1 110 ) 1 > 0 ) 01111 110 ) 1111 11110 110 ד 10700 )) 8 , 61322001 
110 ) 1 ) 0 ) 1111 ) 11111110 10 /:/! ) 5101:1101 , 81220 ; 1923 , 2 ) 110110/1 
■ 1/0 01210110110 , 800113 £ 1 זז 711 ; 1944 , 000 ) 1101 10 ) 1011 ) 11 ) 1 
; 1941 ,.ס? 3 ׳ 1105 ת , 110110110 1010.10 ) 11 ) 1 110 ) 1 > 1:50 :יר 0-1 ):ז 
124 , 31121 ׳ז\ 1 ; 1940 , 0 ) 011 ! 110£ < 11 < 1 011010110 ) ¥0 , £001323111 
,)/ 111 ) 5 ) 11 ) 11110110 ; 1946 , 1946 — 1921 110110/10 10 ן 0£10 ו 1 < 11 < 1 
) 510110 110 ) 1 ) 0 ) 1 [ 2 ! 811/110£ 110110 )$) 11 , £102201101 ;. 191858 
< 193 2 01 1902 101 ) 110110/10 10 ) 1011 ) 11 ) 1 110 ) 1 ) 0 ) 1111 ) 110 ) 11 
- 110 1011410 ) 11 ) 1 515110 11 ) 510 $11 ) 8 0 ! 101 !ן 0 ! 1 < 1 ! 8 , 013 ׳!£ ; 1939 
51/110 11 ) 5114 11 ) 1/110 /) 1 ה 140 ^ 1/1 ) 1111 ; 1946 : 1934 — 1920 1:0/10 
0 ) 1111 ) 10 /$) 8055 ; 1937 , 936 !— 1886 110110/10 10 ) 1011 ) 11 ) 1 
110 ) 1 > 0 ) 51011 ) 0101/101 ;. 189655 , 110110/10 101/410 ) 11 ) 1 110 ) 1 / 

1110 3 ) 11 '!) 10110 ) 11 ) 1 510110 ;. 188355 , 110110/10 10 ) 1011 ) 11 ) 1 
510110 ,•(החיבור החשוב ביותר) 1930-1947 ״■ 145 ,( 11 ) 3731131 ) 

18 ברבים הושלמו עד) . 190555 , 110110/11 1011 ) 11 ) 1 11 ) 510110 , 20513 1 ( 1950 
0 ( 1 ; 1940 , 110110/10 1011410 )/ 1 ) 1 110 ) 1 > 510110 , 1035110 ^ 1 0 
, 610011811300 ; 1887 , 110110/10 10 ) 1011 ) 11 ) 1 110 ) 8 5 10110 , 5300115 
110110/1 , £011200 ; 1937 , 110110/10 410 ) 101 ) 11 ) 1 110 ) 8 510110 
; 1916 ,) 11/1 ) 11011 ) 101141 ) 1,111 , 6116 ׳\ 14311 ; 1920 ,) 1 ) 1011 ) 131 
, 101141 ) 101 71 ) 7115011 ) 11011 1 ) 8 ) 111 ) 111 ) 5 )<) , 0 ק 00 ז 6 ? 1 ) 00 ')'') 7/1 ' 
- 831 ; 1916 ,) 111 ): 11 ) 5 )£!) 1011 ) 1.11 ) 11 ) 1115 ) 11011 , 3/055101 ; 1899 
,( £0113103 31 600 ) 110110110 10 ) 1011 ) 11 ) 1 110 ) 8 510110 , 1011 
; 1888 ,( 73550 615 ) . 121 . 1101 !) 8 . 5011 ) 0 ,ץ 31 ון 035 ; 1889 
, 01000 . 1 ) 8000 ; 1886 ,.׳) 7 , 1101$ 1/1 ) 550/10 ! 110 ) 8 , 15 ) 00 תזץ 5 
1011/10 ) 11 ) 1 1,0 , 01000 ; 1949 , 2 010 ) 0 ) 11 ) 5 1 ) 8 1011410 ) 11 ) 1 1,0 
. 121 . 11 )/ 101 ! 0:1 , 37055101 ;. 192955 ,.י\ 6 ׳ 0 :/ 1101 1/1/01/0 110 ) 8 
00 ; 1924 , 0 2 ><)! 1 11 ) 1010 1,0 , 8012050 ; 1914 , 011 ) 111 )£)!) . 8 
/ 8 : 50$$ , £1013 ; 1940 ,ס 11 /)))/ 1401 801 1111011 ) 5 , 80601115 
אוספי ; 1949 ,( 501103115010 31 600 ) 100 ) 11103 1:00 ) $ 0 
טקססים : 00 ) 81111101 ;.׳) 200 ,( £310123 ) 0 ! 1101 י 8 50/111011 
110110711 €1055101 ;.׳ 1401 ,( 50020000 ) 00/10/1/100 ) 01055100 

ובין האחרים ביהוד אלה של המו״לים: ;.׳! 70 ,( 11 ) 3731131 ) 

- 3 ? , 1011 ) 13 ) 6100 , 61000101 £0 , 11 ק 0 ס 11 , 8001,01301 , 8316013 
. 5120010111 , 5305001 , 531301 , 8122011 , 13143 

ח. פ. 

האמנות. ראשיתה של האמנות האיטלקית נעוצה 
בתקופת־השקיעה של הזמן העתיק, שהיא תקופת־הצמיחה 
של הנצרות, לאחר שבזמנו של יוסטיניינוס נעשתה הנצרות 
דת־המדינה, נתפשטה האמנות הביזאנטינית גם בא , . במאה 
העשירית לערך התחילה מתפתחת — ביחוד בצפונה של 
א׳ — אמנות איטלקית עצמאית. 

א. ה ת ק ו פ ה הרומנית (מן המאה ח 10 עד המאה 
ה 13 ). אדריכלות: ארבעה כיווני-סיגנון מציינים את 
בניית־חכנסיות הרומנית: 1 ) לומבארדיה — באסיליקות 
בעלות עמודים, חזית־גמלון ומגדל־פעמון נבדל משאר הבניין 
(סאן צנו בורונה, סאן אמברוג ׳ ו במילאנו)! 2 ) סאן מארקו 
בוויניציאה — ביזאנטי לגמרו, בעל חמישה קמרונים תלויים 
וקישוטים מפוארים של שיש ופסיפס: 3 ) טוסקאנה — כאן 
ההשפעה של התקופה העתיקה מורגשת עוד יותר: תקרות- 
עץ שטוחות, נטיה לקמרונים, שיבוצי־שיש עשירים (הקתד¬ 
ראלה של פיזה, שיש שחוד־לבן, הקאמפאנילה המפורסם! 
בית־הטבילה וסאן מיניאטו בפירנצה, שהוא בעל חזית־שיש 
עשירה)! 4 ) קתדראלות סיציליאניות במונראלה (מגדלים 
בצד מערב) ובפאלרמו (במקום שיש להן" קמרון מזרחי).' 
הפיסול מתבטא בעיקר בתבליטי־אבן, שסיגנונם הוא 
פריסיטיווי-תמים, והציור — באילומינציות(ע״ע) של כתבי־ 
יד. בתקופה זו שולטים פסיפסים עשירי-צבע ופורחת מלאכת־ 
המחשבת. 

ב. התקופה הגוטית (המאות ד! 13 וה 14 ). האד¬ 
ריכל ות הגוטית בא׳ אינה מבלטת כל־כך את המאונך 
הקונסטרוקטיווי כמו הגוטיקה הצרפתית הטהורה, ועיקרה — 
תרכובת של יסודות־סיגנון רומאניים וגוטיים ושמירה ככל 














,$•*!׳* ויי י 


ארמי! ,ב־ת־הזהב׳ ( 0 ז 0 '!)' 03 ) בוויניציאוז 


האפשר על הקירות האטומים, כמו בסאן אנדרא שבורצ׳לי 
(הצד החיצוני בנוי בסיגנון רומאני, הפנים — בעל כיפה 
של קשתות חדות ועמודי־מתמך). בקתדראלות של מילאנו, 
אורוויטו וסיאנה מצטמצם הסיגנון הגוטי בעיקר בחזית, שהיא 
מקושטת בהידור מרובה. הקתדראלה של פירנצה — בית 
מוארך בעל שלושה אולמים ומגדל־פעמון מרובע של חמש 
קומות, שהוא נפרד מן הבניין. הבניינים החולונים מימי־ 
פריחתן של הערים האיטלקיות נבנו על־פי־רוב מלבנים 
שרופות והם דומים למבצרים (פאלאצו קומונאלה בסיאנה, 
פאלאצו וקיו ובארג׳לו בפירנצה, פאלאצו דוקאלה וקאד׳אורו 
בוויניציאה). 

בתקופה זו הגיעה הפסלות האיטלקית, כפי שנתבטאה 
באמנותם של ניקולו פיזאנו(בימות־כנסיה בפיזה ובסיאנה), 
ג׳ובאני פיזאנו (בימות־כנסיה בפיסטויה ובפיזה) ואנדרא 
פיזאנו (דלתות־ברונזה בבית־הטבילה בפירנצה), לאותה 
התפתחות גבוהה, שאליה הגיע הציור ביצירותיהם של 
דוצ׳ו( 011000 ) וסימונה מארטיני(שניהם מסיאנה) ובעיקר 
ביצירותיו של האמן הגדול, שלא נכנע לשום מסורת, ג׳וטו 
( 01011:0 ), שנקרא אבי הציור האיטלקי הגדול (פרסקות 
באסיזי, פירנצה ופאדובה).כן עולה כפורחת האמנות הדתית, 
נדחית ההשפעה הביזאנטינית וציור הפךסקו ( $00 שז£ 31 ) 
תופס את מקומו של הפסיפס. 

המאה הארבע־עשרה מביאה עמה שפע של כשרונות 


באמנות ובמדע, שהם מטופחים ע״י קורים חולונים ושרי־ 
כנסיה בעלי שלטון ועושר. מספר האמנים באדריכלות, פיסול 
וציור, שיצירותיהם הגיעו לכלל חשיבות עולמית, עולה על 
מספר האמנים מסוג זה בכל ארץ אחרת. אמנויות־העיצוב 
עומדות במרכזם של החיים התרבותיים הכלליים. 

ג. ד, ר נ ם א נ ס (המאה ה 15 וה 16 ) מתחלק לשתי תקו¬ 
פות: ( 1 ) המאה החמש־עשרה (״קוואטרוצ׳נטו״ — - 0 ז: 131:1 ! 2 ) 
06010 ), תחילת הרנסאנס! 2 ) המאה השש־עשרה (צ׳ינקה־ 
צ׳נטו — 10 ת 606 ג 1 ן 0101 ), שאף בה יש להבחין שתי תקופות: 
א) הרנסאנס המוקדם ( 1500 — 1540 ); ב) הרנסאנס המאוחר 
( 1540 — 1590 ). 

תפיסת־העולם החדשה של הרנסאנס, שהעמידה במרכזו 
של היקום את האדם וראתה בו את קנה־המידה לכל יופי 
ושגב — בניגוד לתפיסת־העולם של יה״ב שבמרכזה עמד 
רעיון האלוהות — מונחת גם ביסודן של כל יצירות האמנות 
של תקופה זו. הארדיכלות היא ביטוי לפאר שבאדם, ובבנייני־ 
הארמונות וסידורי־הגנים כך משמשות אף הכנסיות את הוד* 
האדם יותר משהן משמשות את הוד־אלוה. הפיסול והציור 
הם מקור לא אכזב לאמצאחן של אפשרויות־תיאור חדשות, 
רבות־כוח ונועזות יותר ויותר. הציור של הדמות האנושית 
נעשה יותר ויותר מונומנטאלי ומייצג רעיון, והוא משמש 
קודם־כל את התהילה, שהיא חשובה אפילו מיפי־הטבע. 
כוח ועוצמה קודמים לתום ויושר, חיים טובים ועושר הם 

















737 


איטליה 


788 



כרונדנו: אליאוגורה מטולדו ודון נארסיוז. בנאלריה של אופיצי, פירנצה 


השולטים והם המטביעים את חותמם על הכיוון הרוחני של 
מאת־השנים הבאה, שעל תפארתה מוסיפים הוד והדר אישי- 
האמנות הגדולים ביותר. 

1 ) ברונלסקי( 81-110611650111 ) ואלברטי הם רני-הבנאים 
העומדים בראש. ברונלסקי, צורף־זהל פסל וארדיבל, מקים 
בפירנצה את קמרון־הקתדראלה ובונה בה את סאן לורנצו, 
את כנסיית־פאצי ואת ארמון־פיטי, הוא הארמון הגדול שבעיר 
זו׳ ; ואלברטי, שהוא גס הוגה־הדעות הגדול ביותר של האמ¬ 
נות׳ בונה את סאנטה מאריה נובלה. במילאנו, עיר־שלטונם 
של בית ויסקונטי, נבנה מקדש־פורטינארי וסאנטה מאריה 
דלה גראציה ( 01-32:16 36116 >), בוויניציאה — סאן זכדיה, 
סאנטה מאריה דאי מיראקולי וה״סקואולה דה סאן מארקו". 
מיצירות הפסלות של אותה מאה יש לציין את דל תות־ר,ברוני 
זה של גיברטי( £1 -נ 6 < 1 ;< 01 ) ופסליו של דלנאטלו (ב . 8 .ז 0 
1011616 ^ וב״קאמפאנילה״ז וכן בימת־המשוררים, גיאורג 
הקדוש ופסל־הרוכב של גאטאמלאטה), שהיתר, להם השפעה 
מכרעת על התקופה כולה. ורוקיו ( 1-0001110 ז ¥6 ), צורף-זד,ב, 
צייר ופסל, תלמידו של דונאטלו, יוצר דמות של דויד הצעיר, 
את קבוצת־הנחושת "ישו ותומאס" ואת פסל־הרוכב של 
קולאוני בוויניציאה ז הפרסקות של מאזאצ׳ו ( 13530010 !?) 
בכנסיית־בראנקאצ׳י הם היצירה הגדולה של התקופה. מא- 
זאצ׳ו הוא המייסד של "אסכולת־הציור של פירנצה". קרוב 
לו ביותר הוא קאסטאניו ( 0 ״ 035£3£ ; ה״סעודה האחרונה" 
בסאן אפולינארי). לאסכולה זו משתייכים בין השאר פרא 
אנג׳ליקו, פיליפו ליפי, בנו פיליפינו ותלמידו בוטיצ׳לי, 
הצייר של חן ויופי לוקחי־לב. סיניורלי( 6111 ז 0 ״§ 51 ) בקור- 
טונר,(פדסקות באורדטו), פרוג׳ינו ( 0 ת 8 1 טז 6 ?) ופינטוריקיו 
( 0661,10 ״£״;?) בפרוג׳ה, ובעיקר מאנטניה ( 3 ״ 130£6£ !ן), 
האמן הדגול מפאדובה, וויוואריני ובליני(;״; 8611 ) בוויני- 
ציאה הם אבותיהן של אסכולות גדולות בציור. בפירנצה 
שלט במאה החמשיעשרה בית־מדיצ׳י, והאפיפיורים ניקולאוס 


/ו וסיכסטוס /וו (שבנה את הכנסיה הסיכסטינית) העסיקו 
ברומי את פרוג׳ינו, סיניורלי, גירלאנדאיו ובוטיצ׳לי בציור 
של תמונות־קיר גדולות. 

בראמאנטה השפיע השפעה מכרעת על שאר ראשי אמני- 
הבניין של התקופה, כגון מיכלה סאן מיכלה (״ 83 11011616 !? 
108616 ^) בורונה וג׳אקופו טאטי (;"^ו סקס^), המכונה 
סאנסובינו, שבנה רבים מן הבניינים היפים ביותר בוויניציאה 
( 6££3 §§ 0 ? , 26663 , 13 ־ 61 ־ 1381 ). בוויצ׳נצה פעל אנדרא 
פאלאדיו ( 3113810 ? 81-63 ״^), המחבר של "ארבעת ספרי 
האדריכלות״( 1578 ) המפורסמים, שעורר לתחיה את אמנות־ 
הבניין העתיקה ( 160 !)״;ץ 01 0 ז 763£ , 835111163 ). 

2 ) בתחילת המאה ה 16 נעשית ממי, תחת שלטונם של 
יוליוס 11 ולאו המטרופולין של כל האמנויות. בראמאנטה 
בונה את הכנסיה של פטר הקדוש, שקמרונה נעשה על־פי 
תרשימו של מיכאל־אנג׳לו ושנשלמה ע״י ברניני. בתקופה 
זו פעלו שלושת המאורות הגדולים ליאונארדו דא וינצ׳י, 
רפאל ומיכאל־אנג׳לו — שכל אחד מהם יצר עולם של 
יצירות־נצח כבירות, שהתוו לאמנות דרכים חדשות מעיקרן. 
לחשיבות מיוחדת זכו גם האמנים סבאסטיאנו דל פיומבו, 
ג׳וליו רומאנו, פרא בארטולומאו ואנדריא דל סארטו (שני 
האחרונים הביאו את האסכולה של פירנצה לידי שיא) וכן 
סודומה מסיאנה וקורג׳ו(ס!§§ 666 ס 0 ),שפעל בעיקר בפארמה. 

ימי־פריחתו של הציור הוויניציאני הן שנות־פעולתם 
של שלושת הגדולים: ג׳ורג׳ונה ( 6 ״ 10 §ז 010 ), פאלמה וקיו 
( ¥6661110 31013 ?) וגדול הציירים בצבעים, טיציאנו, שהגיע 
כמעט למאה שנות־חיים והאריך ימים אחר כל בני־דורו. 
בניגוד לשאר ערי־א׳, שבהן נשתלטה במידה מסויימת 
השיגרה, נמשך בוויניציאה זמן־הפריחה עד סופה של המאה 
ה 16 באמנותם של טינטורטו, שהשכיל לצייר על שטחים 
ענקיים תמונות של המונים מתרגשים עד לידי פראות, ושל 
פאולו ורוגזה. 

ד. המאה השבע־עשרה. ארדיכלות: מ 1590 
עד 1715 לערך היתה א׳ מקום־טיפוחו של סיגנון הבארוק. 
להידור מפואר ביותר שאפה ביחוד הארדיכלות, שהושפעה 
מן הישועים. בנייני־הכנסיות הולכים וגדלים, ומעתה הם 
מקושטים בזהב ובחיפוי של גבס ( 660 ״£$), ותאורה מלאכו¬ 
תית משווה לקישוטים אלה אופי תיאטראלי. הסידור הפנימי 
של הארמונות הולך ונעשה עשיר יותר ויותר. האמן הגדול 
ביותר של הבארוק הוא ברניני׳ שמצטיין כארדיכל ופסל 
כאחד (שורת העמודים הכפולה שבכיכר־פטרוס, המזרקה עם 
הטריטון, ביטוליהחושים של תרזה הקדושה); פיטרו דא 
קורטונה הוא גדול-ד,מקשטים. 

צייור: האסכולה של בולוניה בהדרכתם של שלושת 
הציירים לבית קאראצ׳י( 030-3001 ) (בעלי סיגנון אקלקטי־ 
אקאדמי): לודוביקו, המייסד את ה - 10 11 ^ 86 113 מ 100386 י 7 
3£1 ״ 1 ו״ 6301 , והדודנים שלו אגוסטינו ואניבאלה: זה האחרון 
היה רב־הצדדים ורב־ההשפעה שבשלושתם ונעשה מורה־ 
הדרך לציור־הנוף האיטלקי (פרסקות בארמון פארנזה). בין 
תלמידיהם: גואידו רני, דומניקינו, פראנצ׳סקו" אלבאני 
גוארצ׳ינו(ס״ 01 ז 6 ״ס). את הכיוון המנוגד להם מייצג הנא־ 
טוראליסטן קאראוואג׳ו ( 10 §§ 3 >\ 0303 ). — האסכולה של 
נאפולי: דיברה(סבאסטיאן הקדוש, מאריה מאגדאלנה), סאל־ 
וואטור רוזה (תמונות של נוף ושל קרבות), לוקה ג׳ורדאנו, 
קארלו דולצ׳י בפירנצה (צציליה הקדושה) ופיטרו דא 




739 


איטליה 


790 



פראנציסקו אלבאני: ונרה ואדונים. גאלריה בורנם, רומי 


קורטונה, שהוא צייר וירטואוזי של פוסקות ושל קישוטים. 

ה. המאה השנוונה־עשרה. בתקופה זו תופסת 
צרפת מקום בראש באמנות (סיגנון הרוקוקו, לואי החמישה־ 
עשר, אחר־כך הסיגנון הקלאסיציסטי), ואף א׳ מושפעת 
מצרפת. רק בוויניציאה בלבד עדיין קיימים חיי־אמנות ערים. 
האמן הגדול היחידי של מאה זו הוא טיפולו ( 010 ק 116 ׳ — 
ציורי־קיר־ותקרה, מדושני־צבע ומלאי־תנועה). ציירי־נוף: 
אבטוניר קאנאלה (מראות של ויניציאה, רומי ולונדון) והדודן 
שלו בלוטו (מראות של ויניציאה ודרזדן שבגרמניה). 

המאה התשע־עשרה. עד שנוסדה הממלכה המאו¬ 
חדת של א׳ ( 1860 ) חיתה הארדיכלות מעברה הגדול. אחר- 
כך הלכה בעקבות האקלקטיציזם האירופי הכללי. במילאנו 
בנה ג׳וספה מנגוני את הגאלריה המכוסה זכוכית על שם 
ויטוריו עמנואל בסיגגון מעורב של הרנסאנס המוקדם והרג־ 
סאנם בשיאו, לוקה בלטראמי בנה את בית־הכנסת החדש 
בסיגנון של יה״ב, וברומי הוקמו ארמון־המשפט בסיגנון 
הרנסאנס המאוחר והפסל הענקי של ויטוריו עמנואל בסיגנון 
קלאסיציסטי מובהק. "תיאטרו מאסימו" בפאלרמו הוא מן 
הבניינים הגדולים והמפוארים ביותר של הזמן. 

בפיסול זכה רק אנטוניו קאנובה לחשיבות גם מעבר 
לגבולותיה של א׳. בהתאם לתורתו של בן־דורו וינקלמן פנה 
קאנובה מן הבארוק אל הסיגנון הפשטני של התקופה 
העתיקה (קברו של קלמנם וווץ בכנסיית־פטרוס, אמור 
ופסיבי בלובר, פאולינה — אחותו של נאפוליון — בתור 
ונום). בארטוליני דולה הם מייסדיו של הריאליזם האיטלקי 
'(הקרוי ודיסמו). הנטיה להקמת מצבות־זיכרון, שגברה מאז 
1860 , פיתחה כוחות מוכשרים הרבה למעשי־אומנות. 

בציור משתקפת בכל מקום ההשפעה הזרה: הנאוקלאסי* 
ציזם של דויד, הפררפאליזם הגרמני, הרומאנטיקה הצרפתית 
ולסוף הריאליזם והאימפרסיוניזם הצרפתי. לפירסום אירופי 
בתור צייר מגיע בסוף המאה רק ג׳ובאני סגאנטיני. ע״י 
טכניקה של ציוד, שהיא דומה לזו■ של הפואנטיליזם, ואעפ״כ 
היא עצמית לגמרה, עלה בידי סגאנטיני למסור שקיפות של 
האויר ההררי שלא זכה לה שום צייר עד ומנו. 

המאה העשרים. הפוטוריזם, שהופיע בא׳ ב 1910 
לערך, לא האריך ימים מחמת קיצוניותו. טיפוסי לקיצוניות 


זו הוא ה״מאניפסט הפוטוריסטי" של הסופר מארינטי (נת¬ 
פרסם ב״פיגארו" בפאריס), שבו הובעה הערצה למלחמה, 
לאנארכיזם ול״רעיון הנפלא להרוג" וש״הרם של המוזיאונים 
והספריות, בתי־הקברות של עמל־שוא", צויין בו כחלק 
מתכניתה של אמנות־העתיד, הקבוצה הקטנה של אמנים 
פוטוריסטיים איטלקיים (סוריני, בוצ׳וני, בלה) לא חידשה 
דבר, זולת טכניקה מוזרה, שלא היתה אמנם חסרה כשרון, אך 
שנתבזבזה בדברים יוצאי־דופן ועוררה תשימת־לב מסויימת 
רק בפאריס ובלונדון. 

■ 81$ [ 1167 1116 / 0 8171167$ ? 11811871 €6711781 16 /' 7 , £01018011 . 15 
, $$87166 767181 1/16 / 0 8171167$ ? 171 ) 671611 ?' 7/16 ; 1897 , $87166 
, 671815587106 ? 1/16 / 0 8171167$ ? 710767111716 7/16 ; 1897 

; 1887 , 0771 ? 171 181167 ! 1 ) 11 ? 71156/16 118116 , 0 ^ £0 .¥\ ; 1897 

016 71811671156/16 ?185(1/(, 1902 ; ?107671117167 811(1/181167 (!67 
?671815587166, 1902 ; £ 13 .£ 3110 11 ׳\\ 0 ־ X 11011 , 4 $!1071 ?115107$ 

0 / 17811871 ?81711171%, 1936 ; ]. £111 €16670716 067 , £ 113161 :> ־ , 

1855 ; 016 ?141 $147' (/67 ?672815587166 171 11811671, 1860 ; 

! 03.113 .י X 1 , 810718 (1611'8716 6071(6771^0787168 118118718, 1909 ; 

15 . 243 £ 111 , 510718 (161?61716 1(8118718, 1902 ; £. 141100 X 2 , ?65 

016 , £ 1€£1 ; 1878 1 . , 15 ־ 31 ? , 65 ? 8 ? 165 > 60747 18 8 8715 

<^ ז 1113 ^\ .£ ; 1908 , 0711 ? 171 ' 115 ) 5 }! 88706 65 /) 516/17171% ) 071 

- 6 ? , ת 0 € 1 ££ 11 ^\ . 14 ; 1902 ,) 47 811871 ) 1 16771 ) 10 ,$ / 0 7415107$ 
. 1898 , 147151 ? 1855156/16 ) 1 016 ; 1888 ,)/ 88706 . 14 71815587166 

ק. ש. 

מוסיקה. הדעה המקובלת על רבים, שא׳ היא הארץ 
המוסיקאלית ביותר בעולם, מיוסדת על כמה וכמה עובדות: 
א׳ היא הארץ, שידיעותינו על תולדות המוסיקה שלה 
בתקופות קדומות מרובות יותר מאלו שיש לנו על כל ארץ 
אירופית אחרת: בה הונחו היסודות לזימרה הנוצרית ואחרי¬ 
נו גם למוסיקה החולונית של יה״ב לכל צורותיה! היא הארץ 
הראשונה באירופה, שבה נוצרה מוסיקה אינסטרומנטאלית 
גדולה! היא שיצרה את האופרה(ע״ע) והעלתה אותה לדרגה 
גבוהה. ואמנם, העם האיטלקי מחונן בכשרונות מוסיקאליים 
טבעיים, ואלה מתבטאים לא רק בצורות־המוסיקה החמורות 
ובחידוש של סיגנונות מוסיקאליים, אלא אף בהבעה בלתי- 
אמצעית של הרגש וביצירות שופעות טמפראמנט טבעי 
ומבע־רגשות עז. מפני תכונה זו של האיטלקים יצא לקולות 
האיטלקיים שם בעולם כולו. המוסיקה האיטלקית הגדולה 
נתחברה בעיקר בשביל זמרים וכלי-נגינה בעלי צליל 
מזדמר! בוני הכינורות החשובים ביותר, שהם בני-א׳ (ע״ע 
כבור), סייעו להתפתחות המפליאה של המוסיקה האינסטרו¬ 
מנטאלית האיטלקית. קדמותה וחשיבותה המיוחדת של המו¬ 
סיקה האיטלקית מסבירות גם את העובדה, שבכל העולם 
משמשים בטרמינולוגיה המוסיקאלית מונחים איטלקיים 
(למשל, "סונאטה", "אלגרו", "פיציקאטו", ועוד). 

תולדות המוסיקה בא׳ פותחות ברשימתה של הזימרה 
הליטורגית הנוצרית ובאירגונה — עיבודן של המנגינות, 
שבחלקן היו מבוססות על המוסיקה של בית־המקדש שבירו¬ 
שלים ובחלקן הושפעו ממקורות מזרחיים אחרים וממקורות 
יווניים. הראשון, שאסף וסידר את המנגינות הללו, הוא סט. 
אמברוזיום (במאה ה 4 ), וסידורן הסופי קשור בשמו של 
האפיפיור גרגוריוס 1 (סמוך ל 600 ) (ע״ע גרגוריוס, זימרה 
גרגוריאנית). הפצתה של הזימרה הגרגוריאנית בכל ארצות¬ 

^* זו 

אירופה ע״י שליחי הפנסיה הנוצרית ייחדה לאומה האיטלקית 
חשיבות ממעלה ראשונה במוסיקה העולמית! ועל עמדה זו 
שמרה א׳ מאז. כתיב־התווים הראשון בשורות והשיטה הרא¬ 
שונה להוראת-השירה היא פרי-רוחו של גואידו מארצו(ע״ע), 
ובמאה ה 15 התחיל פטרוצ׳י מדפיס תווים בשיטה מודרנית. 
בתולדות המוסיקה האיטלקית במאות־השנים הללו מסתמנות 







791 


איטליה 


792 


תכונות, שהן אפייניות להתפתחותה של המוסיקה האיטלקית 
גם בשלבים מאוחרים יותר: לעתים קרובות הונחו בא׳ 
יסודות לסיגנון מוסיקאלי חדש, אך פיתוחם של היסודות 
הללו והפקת־האפשרויות מהם נעשו ע״י מוסיקאים של אומות 
אחרות. המוסיקה הדתית הנעלה של הזימרה הגרגוריאנית, 
שאחר־כך נשתחררה מהשפעתה יותר ויותר, נוצרה לא בא׳ 
אלא בצרפת ובהולאנד, ודק בזמן מאוחר הרבה יותר קמו 
בא׳ קומפוזיטורים חשובים של מוסיקה דתית. הרב־קוליות 
האינסטרומנטאלית, שנתפתחה באירופה הצפונית, אין כדוג¬ 
מתה בא׳. — בדומה לזה יצרו ארצות אחרות את יצירות- 
האופרה החשובות לאחר שא׳ המציאה את צורת הדראמה 
המוסיקאלית, ורק בשלב מאוחר יותר תרמו גם הקומפוזיטו¬ 
רים של א׳ את תרומותיהם הנעלות בשטח זה; כן התפתחו 
הצורות האינסטרומנטאליות הגדולות באוסטריה ובגרמניה 
על יסוד ההתחלות, שנעשו בא׳. 

בהמשך תולדות־המוסיקה בימי-הביניים אנו מוצאים את 
העובדה המעניינת, שבא׳ עלתה הזימרה החולונית לרמה 
אמנותית גבוהה יותר ובתקופה מוקדמת יותר מבארצות 
אחרות, והתפשטותה המרובה והתפתחותה קשורות בפריחתו 
של הפיוט האיטלקי בתקופה מוקדמת. בשדה המוסיקה החו־ 
לונית יצרה א׳ צורות, שאפשר להשוותן אל הצורות הגדולות 
של המוסיקה הכנסייתית של ארצות אחרות. בתקופתם של 
דאגטה ופטרארקה (המאה הי״ד) התפתחו בעיקר שלוש 
צורות של מוסיקה מקהלתית בעלת אופי קל: הבלטה (ע״ע), 
שאותה שרים ורוקדים בעת ובעוגה אחת ז הקצ׳ה (ע״ע), 
שיר־ציד בצורת קאנון, והמדריגל (ע״ע), שנעשה אחר-כך 
צורה של שירה רב־קולית ממדרגה אמנותית גבוהה מאד. 
שירי־התפילה הדתיים הפופולאריים (לאודה) והשירים 
העממיים הקלים (פרוטולה) קדמו לשירי־המקהלה הללו של 
המאה הי״ד והגיעו למרום־שלימותם במאה הט״ו ובתחילת 
המאה הט״ז. הקומפוזיטור החשוב ביותר בא׳ בתקופת 
שליטתן של הצורות הללו הוא פרנצ׳סקו לנדינ 1 (ע״ע). 

תור־הזהב של המוסיקה האיטלקית מתחיל בסיום המאה 
הט״גקדמה לו תקופה קצרה, שבה שלטו במוסיקה האמנותית־ 
הכנסייתית והחולונית כאחת קומפוזיטורים צפון־אירופיים, 
והם הם שהיו המורים של המוסיקאים האיטלקיים. אולם מסוף 
המאה הט״ו ואילך נתחלפו התפקידים: אנדרא גבריאלי 
(ע״ע), לוקה מארנציו (ע״ע) וג׳זואלדו היו האמיים האיטל¬ 
קיים החשובים 'ביותר בשדה' המוסיקה החולונית, ואילו 
בשדה המוסיקה הדתית תפסה רומי שוב את מקומה המרכזי 
ע״י פעולותיו ויצירותיו של פלסטרינה (ע״ע). בוויניציאה 
מתחלת התפתחותה של המוסיקה הרבגונית ורבת־הפאר של 
תקופת הבארוק עם יצירותיו של ג׳ובאני גבריאלי, ובפירנצה 
הונחו היסודות לדראמה המוסיקאלית — לאופרה. תולדות 
המוסיקה בא׳ הן מכאן ואילך תולדותיהן של ערים מוסי¬ 
קאליות. זוהי התקופה, שבה גובר השלטון של קול־הזימרה 
הסוליסטי, שמסיים את תקופת המוסיקה הרבקולית; ואין 
פלא, שהתפתחות זו התחילה בא׳, ארץ־הזמרים. האסכולות 
של בוני־הכינורות הנזכרים נוסדו בתקופה זו ממש, שבה 
פעלו גם ראשוני־האמנים בתחום־האופרה: פרי, מתטורדי, 
אלסאנדרו סקארלאטי ופרגולזי. אמניה הראשונים' של 
האורטוריה(ע״ע) היו: קוליאריה, קריסימי וקלדרה! הקנטטה 
(ע״ע) התפתחה ביצירותיהם" של גרנךי, קריסיכד, סטרדלה, 
לאו (ע״ע של כל אחד מהם) ואחרים. ביחד עם התקדמותה 


של תעשיית כלי־הנגינה עלו אסכולות של מנגנים וקומפו¬ 
זיטורים של מוסיקה אינסטרומנטאלית: הסונטה (ע״ע) 
וצורותיו השונות של הקונצרטו(ע״ע) התפתחו ביצירותיהם 
של המוסיקאי היהודי ר׳ שלמה רוסי (מן האדומים), מאריגי 
ויטלי, ויולדי, קורלי ומרטיני בעוד שהיוצרים של מוסיקה 
חשובה לאורגאןיהם פרסקובלך, פאסקויני וציפולי, ובין 
יוצרי המוסיקה לכלי־מינענעים בלט דומניקו סקארלאטו. 
אע״פ שזמרים ומנגנים־וירטואוזים איטלקיים נתפרסמו בעו¬ 
לם עוד במאה הי״ח ועלו על כל מתחריהם, בולטת בא׳ 
הירידה בשדה־הקומפוזיציה. קומפוזיטורים איטלקיים תרמו 
להתפתחות הצורות החדשות של הסימפוניה והקונצרטו — 
ובתחום זה סאמארטיני וטסאריני היו האמנים החשובים 
ביותר; אך היוצרים הגדולים היו קומפוזיטורים מאסכולת- 
וינה ואחר־כך מאסכולות גרמניות. רק על יצירות־האופרה 
עדיין שלטו האיטלקים, אלא שיש לציין, שהקומפוזיטורים 
האיטלקיים החשובים ביותר פעלו ויצרו במרכזי־מוסיקה 
זרים: פאריס, וינה, ברלין, פטרבורג ועוד. שמותיהם של 
פוצ׳יני, סקיניר, ספונטיני, כרוביני הם הראויים לציון מיוחד, 
רוסיני היה הקומפוזיטור הראשון, שחיבר אופרות בשביל 
התיאטראות של ארצו. אחריו באו דוניצטי ובליני, ועם ורדי 
מגעת האופרה בא׳ לשיאה. המוסיקה האינסטרומנטאלית 
הוזנחה בא׳ אחר תקופת־הזוהר במאה הי״ז ותחילתה של 
המאה הי״ח; רק בסוף המאה הי״ט שוב התחילו הקומפו¬ 
זיטורים מחברים יצירות מסוג זה! הראשונים היו סגמבטי 
ומרטוצ׳י, שהיו נתונים להשפעתה של הרומאנטיקה הגרמנית. 
הקומפוזיטורים המודרניים באיטליה — ביניהם רספיגי, 
פיצטי, קזלה ומליפירו — חיברו יצירות מעניינות בכל 
הסוגים של י המו 0 יקה האינסטרומנטאלית והווקאלית, הסיגנון 
המוסיקאלי של דורם ושל הקומפוזיטורים בני הדור הצעיר 
יותר(חוץ מסיגנונו של רספיגי, שהושפע מן האימפרסיוניזם) 
נוטה לתחייתו של הסיגנון הקלאסי, הפשוט, המלא משחק- 
צלילים. בזמן האחרון קמה לתחיה גם המסורת העתיקה של 
התיאוריה המוסיקאלית האיטלקית. בא׳ פועלים חוקרים 
וסופרים חשובים בכל ענפי־המוסיקה. קיימים כתבי-עת בעלי־ 
ערך ובתי־ספר מצויינים, שהמסורת הארוכה שלהם מקנה 
להם חשיבות מיוחדת. הקונסרוואטוריון הראשון בעולם — 
לנערים — נוסד בנאפולי (ב 1537 ), ומוסד דומה לנערות 
נוסד אחר־כך בוויניציאה. בתי־הספר הראשונים למוסיקה 
היו גם המוסדות הראשונים, שערכו קונצרטים; אך חשיבותה 
של א׳ בשדה הקונצרט והתזמורת היתה קטנה לעומת השגיהם 
של בתי־האופרה שלה. בתי־האופרה המפורסמים ביותר כיום 
הם של רומי, נאפולי ומילאנו("לא סקאלה"). מוסדות לקונ¬ 

צרטים קיימים בכל הערים הגדולות. 

-זס , ! .? ; 1895 110.111111 / 0 , 1 ) 61 !£)ב£- 50 . 4 > . 11 

. 1930 , 0 ! 00 ו 111$ ה 0 .'!ז 5 ר 1111 ז 0 (ה 0 \ 1 411 16 ז 1 < 1$ ץ 0 1.0 ,ז;־ 1 ח 1 :־ 1 ' 1 :]ז 

פ. ע. ג. 

היהודים באיטליה. התקופה העתיקה. הת¬ 
הוותו של הישוב היהודי בא׳ קשורה בעיקר בעובדה שבמאה 
השניה לפסה״ג נעשתה רומי המרכז הפוליטי של ארצות הים 
התיכון וכן בעובדה שעם כיבושו של פומפיוס נכנסה א״י 
לתחום שלטונה של רומי. הקהילה היהודית הראשונה בא׳ 
הוקמה ברומי, שהיה בה באמצע המאה הראשונה לפסה״נ 
מספר מרובה־ביחס של יהודים. חוץ מברומי היו קהילות 
יהודיות במאות האחרונות של התקופה העתיקה בא׳ התיכו¬ 
נית בקירבת רומי ובאטרוריה, בא׳ הדרומית וביחוד באפוליה, 





טיציאן ( 1477 — 1576 ): קארל ץ 1548 
מינכן, הפינאקותיקה הישנה 


:ציקלופדיה העברית (כרך ב) 













793 


איטליה 


794 



גלוסקמה של שיש, שנמצאה בקאסאקומבה יהודית ברוטי. מתוך אוסף של המוזיאון על שם הקיסר פרידריך, ברל״ן 


בסארדיניה, סיציליה ובכמה ערים בצפון־א׳, כגון מילאנו, 
ג׳נובה, בולוניה, ראונה. בראש הקהילות עמדו רבנים ומוע¬ 
צות שונות, ובהן היו בתי־כנסיות ומוסדות אחרים; המתים 
היו נקברים בקאטאקומבות. בקהילות אחדות היו גם ישיבות 
מפורסמות. 

מצבם של יהודי-א׳ נשתנה לרעה כשהקיסר קונסטאנטי־ 

נום 1 נתן חופש דתי לנוצרים ( 313 ) וכשהקיסרים הנוצריים 
שבאו אחריו קיבלו את השקפתה של הכנסיה הנוצרית, 
שלפיה אמנם אין להשמיד את היהודים, אבל יש להשפילם 
מבחינה מדינית וחברותית, כדי שסוף־סוף יקבלו את הנצרות. 
תיאור מפורט ממצבם הכללי של יהודי־א׳ בתקופה זו 
ע״ע רו׳מי. 

י מ י ־ ה ב י נ י י ם. שלטון האוסטגותים ( 493 — 553 ) הקל 
במקצת על היהודים: לפי שיטתם היה כל עם ועם רשאי 
להשתמש בחוקיו המיוחדים לו, וכך התירו גם ליהודים לחיות 
על־פי חוקי־דתם ואף להישפט בכל ענייניהם לפי דיני־ 
ישראל. היהודים הכירו טובה להם וסייעו להם במלחמתם 
נגד הביזאנטינים, וביחוד כשהושם מצור על נאפולי ( 536 ). 
אבל סוף־סוף ניצחו הביזאנטינים ועול כבד הוטל על יהודי־ 
א/ פלישת הלאנגובארדים לחלק מא׳ ( 568 ) לא שינתה את 
המצב. בסוף המאה ה 6 ובתחילת ה 7 נהנו יהודי־א׳ מעמדתו 
של האפיפיור גריגוריוס 1 , שאע״פ שהיה שונא את היהודים 
הורה, שאין להילחם בהם בכוח־הזרוע, ובמה פעמים חייב את 
הנוצרים, שגרמו נזק לבתי־כנסיות, והגן על היהודים מפני 
דרישות בלתי־מוצדקות של נוצרים. 

בא׳ הדרומית, שהיתה נתונה לשלטון הביזאנטינים, היו 
היהודים בסכנה גדולה בזמן הקיסרים באסיליוס ! ( 867 — 
886 ) ורומאנוס 1 לקאפנוס ( 919 — 944 ) ! מן הסכנה שהיתה 
צפויה להם בימי' באסיליוס ניצלו ע״י פעולותיו של ר׳ 
שפטיה בן אמיתי מאוריה. היחסים בין יהודים ונוצרים היו 
הולכים ורעים בהשפעתם של הכמרים, שנתכוונו להרחיק 
את הנוצרים מן היהודים לגמרי. כפי הנראה, לא הירבו 
יהודי־א׳ לסבול מרדיפות ופרעות כאותן שהיו מנת־חלקם 


של היהודים בשאר ארצות־אירופה באותה תקופה. ההאשמה, 
שנאשמו יהודי רומי בגידופים נגד הנצרות ( 1021 ), היתד. 
מקרה בודד מסוג זה. 

קהילות חדשות הלכו ונוסדו לאט־לאט בא׳ הצפו־״ת, 
כגון בטורינו, מודנה, ורונה ולוקה. בין היהודים היו גם 
בעלי־תעשיה, עובדי־אדמה ורופאים. גם לימוד־התורה פרח 
בא׳ כתוצאה מקשרי היחסים בין א׳ ובין ארץ־ישראל ובבל. 
כפי הנראה, העביר אחד מן הקיסרים הקארולינגיים חכם 
ממשפחתו של קלונימוס מלוקה למאגנצה כדי שירביץ תורה 
בגרמניה. בדדום־א׳ התחילו במאה ה 9 לחרות בעברית את 
הכתבות על גבי המצבות, שקודם־לכן היו כולן ביוונית. בא׳ 
היו ישיבות הרבה, ויש משערים, שבתקופה ז 1 נתחברו 
בא׳ כמה מדרשי־אגדה וקובצי־הלכות, שהגיעו אלינו בלא 
שמות מחבריהם. מסוף המאה ה 10 ואילך היתה ישיבה חשו¬ 
בה גם ברומי. 



בום־זהב מצויירת, שנמצאה בקאטאקומבה יהודית ברומי 
בחלק העליון: ארון־הקודש. בחלק התחתון: מנורות, שופר, לולי. אתרוג 




795 


איטליה 


796 


לאחר שהורגל העם לראות את היהודים כנחותי־דרגה 
ומוגבלים בזכויותיהם, נוצרה תחוקה, שקבעה את הזכויות 
שניטלו מן היהודים ואת אלו שנשארו בידם, ועל אלו האחרו¬ 
נות חייבה התחוקה להגן. כוונת התחוקה היתד, להפריד בין 



מנורת־שיש טקאפאקוסבה ־הורית ברום'־ 


נוצרים ויהודים ולמנוע מן הנוצרים את האפשרות לקבל 
השפעה מן היהודים. החוקים, שנחקקו בוועידה הלאטראנית 
השלישית ( 1179 ) והרביעית ( 1215 ), נכנסו בשינויים אחדים 
לתוך קובץ ההודאות (דקדטאליות) של האפיפיור גריגוריוס 
גו ( 1227 — 1241 ). ב 1215 נגזרה גזירת הסימן, שהתחייבו 
היהודים לשאת על בגדיהם לפי מה שכבר היה נהוג גם 
קודם־לכן בארצות אחדות (ע״ע אות־קלון). אפייניות לאותה 
מאה הן גם הגזירות לשריפת־התלמוד, שהוצאו לפועל ברומי 
ובדרום־א׳. — ב 1278 נתן האפיפיור פקודה לנזירים דרשנים 
לדרוש לפני היהודים דרשות, שיביאו אותם לידי המרת־ 
דתם. ב 1290 בערך גזר קארל 11 , מלך נאפולי, על יהודי 
מלכותו להתנצר. יהודים הרבה מסרו את נפשם על קידוש־ 
השם, אחרים ברחו ואחרים התנצרו למראית־עין (אנוסים). 
כמה מן האפיפיורים נתנו פקודות, שאסור לרדוף את היהו¬ 
דים ביד חזקה, אבל לא תמיד הועילו פקודות אלו, והיו 
מקרים הרבה של רצח, גירושי־המונים וחילול של בתי- 
קברות. ביחוד מרובה היה סבלם של יהודי־א׳ בזמן המגפה 
השחורה ( 1348 ). 

בתקופה זו, וביחוד בסופה, התחילו רוב יהודי-א׳ עוסקים 
בהלוואה בריבית. מכיוון שמצד אחד אסרה הכנסיה הנוצרית 
את ההלוואה בריבית על נוצרים ומצד שני היה בהלוואה 
בריבית משום הכרח כלכלי, התחילו השלטונות מזמינים 
יהודים לעסוק במקצוע זה ואף מעניקים זכויות מיוחדות 
למלווים; כתוצאה מזה נוסדו כמה קהילות חדשות. הרבה 
יהודים היו רופאים, וגם האפיפיורים היו משתמשים ברופאים 
יהודיים. אף ידיעח־התורה היתד, הולכת ומתפשטת בין 


יהודי-א׳, ביחוד בהשפעתם של חכמים ספרדיים, שהגיעו לאיי, 
כגון ר׳ אברהם אבן עזרא. כדוגמת היהדות הספרדית, היו 
אף המלומדים היהודיים בא׳ עוסקים בכל ענפי הספרות 
הישראלית (תלמוד והלכה, פרשנות למקרא, דיקדוק, שידה, 
ועוד), ואף בחכמות חולוניות. מתקופה זו נשתמרו כתבי-יד 
מרובים. שנכתבו בא׳ ונתפשטו בכל תפוצות־ישראל. — על 
האמנות היהודית בא׳ באותם הימים מעידים בתי־כנסיות 
ישראליים, שהרבה מהם נהפכו לבתי־יראה נוצריים, וציורים 
בתוך כתבי־היד; אמנם לא כל הארדיכלים והציידים היו 
יהודים, אבל במקרים אחדים אפשר לקבוע בוודאות, שהאם־ 
נים היו יהודים. גם ניגונים של יהודי־א׳ נזכרו לשיח 
בתקופה ז 1 . 

תקופת־הרנסאנס. ביחד עם תחיית התרבות הקלאסית 
נתחזק בתוך המשכילים והמלומדים בא׳ רגש הסבלנות כלפי• 
היהודים: נתחדשו יחסים ידידותיים בין מלומדים נוצריים 
ויהודיים, והרבה חוקים, שנתכוונו לצמצם את זכויות־היהו־ 
דים, אע״פ שלא נתבטלו ולפעמים אף נתחדשו, לא הוצאו 
לפועל. כמה אפיפיורים חידשו את החוקים האוסרים להרע 
ליהודים והם עצמם, כשליטים אחרים בא׳, הגנו עליהם. אבל 
הכמרים והמון־העם לא הושפעו הרבה מזה: בתחומי השלטון 
של נסיכים נאורים וממשלה חזקה חיו היהודים בשלום, 
ואילו במקומות, שבהם פחת כוח הנסיכים וגברה הדמו־ 
קראטיה, סבלו היהודים. התעסקות היהודים בהלוואה הלכה 


• 4 * * * 4 

אורח חיים 



הלכות חת* של מעד 


דף מתוך טור אורח חיים. נדפס בגית־הרפום של משפחת שוגצינו 
באיטליה (סוף המאה ה 15 > 

ונתפש טה, וכמעט לא היתד, עיר, ואפילו כפר גדול, בלא 
יהודי ממונה באופן רשמי על עסקי ההלוואה. כדי להשתחרר 
מן הצורך במלווים יהודיים נוסדו בהרבה מקומות, במחצה 
השניה של המאה ה 15 , לפי הצעות של כמרים ונזירים, מוס¬ 
דות נוצריים מיוחדים לשם הלוואה לנצרכים ( 11 ) !:זחס^ן 







797 


איטליה 


798 


1613 ?); ואולם מוסדות נוצריים אלה לא הספיקו למלא את 
כל הדרישות של הלווים, והבאנקים של היהודים הוסיפו 
להתקיים בכמה מקומות. מן הגזירות, שנגזרו על היהודים, 
יש להזכיר את פקודתו של האפיפיור אוגניום /וו ( 1442 ), 
שהיתר. מכוונת להגביל את זכויותיהם ולהטיל עליהם עול 
כבד. אבל הפקודה לא הוצאה לפועל ונתבטלה כתוצאה 
מהשתדלות באי־הכוח של הקהילות ( 1447 — 1448 ). הרבה 
סבלו היהודים מדרשותיו של הנזיר יוחנן מקאפיסטראנו 
ואחר־כך של נזירים אחרים. ב 1475 הוצאו יהודים מרובים 
להורג כתוצאה מעלילת־הדם, שהעליל עליהם בטרנטו הנזיר 
ברנארדינו מפלטרה. כמה פעמים הוטלה גזירת־גירוש על 
היהודים בערים'אחדות, אבל כמעט תמיד לא הוצא הגירוש 
לפועל או שהיהודים הוחזרו לאחר זמן־מה. 

מצבם הטוב־ביחס של יהודי-א׳ גרם, שכמה יהודים 
ממקומות אחרים ביקשו להם מפלט בא׳. כך היגרו לצפון־א׳ 
יהודים מצרפת ומגרמניה, וכמעט לכל חלקי־הארץ באו יהו¬ 
דים מספרד. במספר מרובה-ביחם נתקבלו גולי־ספרד ברומי 
ונאפולי ובמספר מועט יותר—בפרארה וויניציאה. כשגורשו 
היהודים מספרד גורשו גם־כן מסארדיניה ( 1492 ) ומסיציליה 
( 1493 ), שהיו נתונות תחת שלטון ספרד; ולאחר שכבשו 
הספרדים את מלכות־נאפולי ( 1502 ) נגזר גירוש על היהודים 
גם משם ( 1510 )< הגזירה נתבטלה ונתחדשה כמה פעמים 
עד שהוצאה לפועל ב 1541 . בא׳ הצפונית והתיכונית יש לציין 
גירושי־מלווים מקהילות אחדות, כגון מפירנצה ומוויניציאה 
( 1527 )! אבל לאחר שנים אחדות שוב הוזמנו המלווים 
היהודיים לחזור לערים אלו. מלבד הלוואת־כספים, רפואה 
ומלאכת־יד היו היהודים עוסקים במסחר, ביהוד במסחר של 
אבנים יקרות. 

תקופה זו היא תו׳ר־הזהב של ההשכלה והאמנות של 
יהודי־א׳. היו בהם גם מהנדסים. יועצי־ממשלה ופרופסורים 
באוניברסיטות. גם אמנות־הדפוס פרחה בא׳. רוב הספרים 
העבריים, שנדפסו במאה ה 16 , נדפסו בא׳. היהודים האיטל¬ 
קיים עסקו בתקופה ז( גם בזימרה הדתית והחולונית 
ובאמנות הדראמאטית. 

תקופת הריאקציה הקאתו׳לית. באמצע המאה 
ה 16 , עם תחילת הריאקציה הקאתולית נגד הפרוטסטאנטים, 
הורע גם מצב־היהודים. האפיפיורים חידשו את החוקים 
הישנים, וחוקים אלה הוצאו לפועל בקפדנות ע״י הרוב של 
השליטים, ולא עוד אלא שנוספו עליהם חומרות חדשות, 
כגון האיסור להשהות בבית את ספרי־התלמוד ( 1573 ), קבי¬ 
עת שכונה מיוחדת ליהודים (גטו), איסור לקנות בתים 
ושדות ולעסוק באיזה מסחר שהוא חוץ מבמסחר של חפצים 
משומשים, וכן נאסר על יהודי־א׳ להחזיק משרתים נוצריים, 
לרפא חולים נוצריים, לצאת מחוץ לגטו בלא סימן מיוחד 
( 1555 ). ב 1556 נשרפו באנקונה יותר מעשרים אנוסים (ע״ע 
אנקונה). ב 1569 גירש האפיפיור פיוס / 1 את היהודים מכל 
מקומות־ממשלתו בא׳, חוץ מרומי ואנקונה. בתחילה סירבו 
ממשלות אחדות בא׳ להיכנע לדרישותיה של הכנסיה, אבל 
לסוף קיבלו אותן עליהן כמעט בלא יוצא מן הכלל. ב 1597 
גורשו היהודים מג׳נובה ומדוכסות־מילאנו, שב 1535 נספחה 
למלכות־ספרד. בסוף המאה ה 16 היה רובם של יהודי-א' 
מרוכז בערים גדולות אחדות, ובערים אלו היו כלואים בגט¬ 
אות, שדלתות־שעריהם היו ננעלות בלילה. 

בתקופת־הגטו, שנמשכה עד המאה ה 19 , הוטלו על 



יהודים מקבילים את פני ראש-הבשטרה החדש בגפו דניציאד. 


היהודים חומרות חדשות והפליות נוספות לרעה. מלבד זה, 
כשהיו יוצאים מן הגטו, היו היהודים מטרה למעשי-אלמות 
ולדברי־לעג מצד הנוצרים, ביחוד בימים הסמוכים לחג 
הפסחא, ופקודות־השלטונות, שאסרו התנהגות זו, לא הועילו 
לרסן את המוני־העם. הדברים הגיעו לידי כך, שהיהודים ראו 
בהסגר שלהם בגטו דבר רצוי. יהודי ורונה היו חוגגים בכל 
שנה את היום שבו נוסד הגטו שלהם כיום חג ושמחה. מצב 
טוב היה מובטח למשומדים: המלומדים שבהם היו מקבלים 
משרות חשובות, כגון משרות של מבקרים לספרים עבריים 
או של פרופסורים לעברית באוניברסיטות ובבתי־הלימוד 
לכמרים. טוב מגורלם של שאר היהודים היה גורלם של 
היהודים הספרדיים, שהוזמנו לערים אחדות, וביחוד לליוורנו 
(ע״ע), כדי שיעסקו במסחר. ברוב המקומות נאסרה על 
היהודים ההלוואה בריבית, וכמעט כל עסקם היה במסחר! 
בקהילות אחדות, כגון ברומי, נמצאו גם בעלי־מלאכה. רמת 
התרבות של יהודי־א׳ ירדה הרבה בתקופה זו: בין הרבנים 
עדיין נמצאו תלמידי־חכמים, אבל רק מועטים מהם הצטיינו 
גם בידיעותיהם במדעים החולונים. 

תקופת האמאנציפאציה. במחציתה השניה של 
המאה ה 18 נהנו יהודי-א׳ במקומות אחדים מן הנטיות לתי¬ 
קונים של כמה שליטים איטלקיים. בסוף המאה, כתוצאה 
מן המהפכה הצרפתית, ניתנו להם כל הזכויות האזרחיות, 
אבל ביחד עם זה נתבטלו גם הזכויות המיוחדות, שמהן היו 
נהנים כיהודים, כגון הזכות להישפט לפי דיני־ישראל. כך 
היה הדבר בכל המקומות, שבהם הושלט משטר המהפכה בא/ 
אבל כשחזרו לשלטון המושלים הקודמים חזר גם מצבם של 
היהודים להיות כפי שהיה קודם המהפכה. לאחר נצחונותיו 
האחרונים של נאפוליון הוענקו ליהודים מחדש הזכויות 






799 


איטליה 


800 



הכניסה הראשית לרובע הגטו ברוטי 


שנשללו מהם, אך בקונגרס־וינה ( 1814 ) שוב הופלו לרעה, 
אע״פ שלמעשה הוקל להם קצת בכמה מדינות. מצבם היה גרוע 
ביותר בפיימוגטה ובליגוריה והיד. טוב ביותר בטוסקאנה. 

התנועות הליבראליות, שגברו בא׳ בסוף המחצה הראשונה 
של המאה ה 19 , השפיעו לטובה על מצבם של היהודים: בכל 
המדינות האיטלקיות נתבטלו מעט-מעט כל ההפליות, נפתחו 
הגטאות וחזרו וניתנו ליהודים כל הזכויות של שאר התוש¬ 
בים ; במלכות א׳ המאוחדת, שאליה נספחו כמעט כל חלקי 
א', נחשבו היהודים לא רק להלכה אלא גם למעשה כשווים 
לשאר התושבים, והובטח להם חופש דתי גמור, אע״פ שהדת 
הנוצרית הוכרזה כדת־המדינה. יהודים אחדים עלו לדרגות 
גבוהות בכל מקצועות החיים האזרחיים והצבאיים והיו גם 
כמו; מיניסטרים יהודיים; למשל, היהודי יוסף אוטולנגי 
(ע״ע), לואיג׳י לוצטי (ע״ע). 

ביחד עם זה גברה בא׳ ההתבוללות. גם העניין בתרבות 
היהודית וגם שמירת־המצוות פחתו הרבה, בעוד שמספרם 
של נישואי־התערובת הלך וגדל. כמעט כל הישיבות הישנות 
?סגרו, והמוסדות היחידים ללימודים היהודיים הגבוהים היו 
שני בתי־המדרש לרבנים, האחד בליוורנו (כעין המשך של 
הישיבות) והשני בפאדובה (שהועבר לרומי ואח״ב לפירנצה, 
ולסוף — שוב לרומי). כמעט בכל הקהילות היו בתי-ספר 
עממיים ללימוד של עיקרי הדת ויסודות הלשון העברית. 
להפצתה של תרבות־ישראל בעם שימשו ירחונים ועיתונים 
שונים, כגון , 3.6116100 ־ 1 51 ¥6551110 , 15636111:3 111031:066 >£ 
- 1135 , 156361 , 15636116103 56111603613 , 15636111100 0011161:6 
15636111103 1110513 , 156361 11 ) 6616615116 56£113 . חלק מיהודי- 
א׳, בפרט מן הצעירים, התחיל נוטה לציונות עם עלייתה 
של תנועה זו ועל-ידי-כך נתחזקו במקצת ביהודי-א׳ הרגש 
הלאומי היהודי והשאיפה להתקרב לתרבות העברית. 

המלחמה העולמית הראשונה ( 1914 — 1918 ) לא השפיעה 
על מצבם של יהודי־א׳ כלל. גם המשטר הפאשיסטי לא פגע 


במשך רוב שנות שלטונו( 1922 — 1938 ) בזכויותיהם של היהו¬ 
דים : הממשלה הכריזה על הדת היהודית כעל "דת מותרת", 
הכירה בקהילות היהודיות ובאיחוד־הקהילות כבמוסדות 
רשמיים, הוציאה חוקים מיוחדים על אירגונם ואף ייפתר, 
את כוחם של הרבנים לסדר נישואים חוקיים לפי דיני־הממ־ 
שלה. רק כשנתקשרה ממשלת־א׳ בקשרים אמיצים בגרמניה 
הנאצית התחילה בא׳ תעמולה גזעית אנטישמית ביזמת- 
הממשלה, ואחר־כך הופלו לרעה כל השייכים ל״גזע היהודי" 
( 1938 ). בהתאם למדיניות אנטי־יהודית זו הוצאו היהודים 
מכל המשרות הממשלתיות, נאסר עליהם להורות לגויים 
ולרפא אותם ואף להשתמש במשרתים בלתי-יהודיים, וגם 
ברכושם ובחייהם הכלכליים נפגעו יהודי-א׳ קשה. משהחליטה 
הממשלה האיטלקית להשתתף במלחמה העולמית השניה 
בצידה של גרמניה ( 1940 ), (ביהוד משנכנס הצבא הגרמני 
לא׳, נתרבו מעשי־אלמות נגד היהודים, והרבה מהם הועברו 
למחנות בפולניה ונהרגו שם. כמה בתי-כנסיות נהרסו או 
ניזוקו ע״י הפאשיסטים והנאצים, וכן כתוצאה מפעולות 
צבאיות. כך, למשל, סבלו מאד בתי־הכנסיות המפוארים של 
טורינו, מילאנו, פירנצה וליוורנו. ואולם איטלקים הרבה, 
ובכללם האפיפיור והכמרים הנוצריים, השתדלו לעזור ליהו¬ 
דים. כשנכנסו הצבאות של בעלי־הברית לסיציליה ולא׳ 
הדרומית ( 1943 ) נוסדו שם קהילות חדשות ע״י פליטים 
ממקומות שונים, ולאחד שנכנעו צבאות־גרמניה בא׳ לפני 
המנצחים ( 29 באפריל 1945 ) נתבטלו כל החוקים הגזעיים 
בא׳ וחיי־היהודים התחילו חוזרים לתיקונם. אבל האוכלוסיה 
היהודית בא׳ — אם לא להביא בחשבון את הפליטים — 
נתמעטה הרבה ע״י הרציחות. ההגירה וע״י מקרים מרובים 
של התנצרות. ב 1931 ישבו בא׳, לפי מיפקד ממשלתי, 47,485 
יהודים. ב 1939 ירד מספרם ל 35,156 (כ 5,500 עזבו את א׳ 
לאחר פירסום חוקי־הגזע ב 1938 וכססס, 5 יצאו מכלל ישראל). 
בין 1939 ל 1945 קיבלו כ 2,000 יהודים את הנצרות. בסוף 
1946 לא מנתה יהדות א׳ אלא קרוב ל 29,000 נפש. 

. 1946 ,/{ 11 ) 11 /ס 010$ [ / 0 116 * 7 , 11 ^ 0 ^ 1 . 0 

א. ש. ה. 

הספרותהעבריתוהלועזית-היהודיתבא׳. 

על הספרות הישראלית בתקופת רומי — ע״ע רומי. 

ימי־הביניים. ידיעות על פעילות רוחנית בתוך יהודי- 
א׳ הגיעו מן המאה ה 9 ואילך — מן הזמן שהלשון העברית 
תופסת בא׳ את מקומן של היוונית והלאטינית בכתבות שעל 
גבי מצבות. בתקופה זו קמו פייטנים, שפיוטיהם מעידים על 
השפעה מצד הפיוט הארצישראלי. הראשון לפייטנים אלה, 
שהוא ידוע לנו בשמו, הוא ר׳ סילאנוס, אבל בעיקר מפור¬ 
סמת בפיוטיה משפחת שפטיה. סמוך לשנת 1000 נתחבר ע״י 
אלמוני בא׳ הצפונית ספר ״יוסיפון״ — הסקירה הראשונה 
בהיסטוריוגראפיה הישראלית ביה״ב על תולדות-ישראל עד 
חורבן בית שני; וקרוב לאותו זמן חיבר ר׳ נתן בן יחיאל 
מרומי את המילון התלמודי הראשון— ספר ה״ערוך". באותה 
תקופה חי על אדמת א׳ גם איש־המדע הראשון באירופה 
של יה״ב, ר׳ שבתי דונולו, שחיבר ספר "חכמוני", פירוש 
על ספר־יצירה על־פי חכמת התכונה, וספר־רפואה. באמצע 
המאה הי״א חיבר אחימעץ בן פלטיאל את "מגילת יוחסין" 
של משפחתו, שאף היא ראשונה בסוג של מגילות אלו. מן 
המאה התשיעית ואילך נתפשט גם לימוד־התלמוד בא׳, 
שנעשתה אז מקום־תורה ושממנה עבר לימוד־התלמוד לגלי- 







801 


איטליה 


802 


לות־הרינום ולצפון־אפריקה ובמידה מסויימת גם לספרד. לא 
לחינם המליצו על א׳ של אותה תקופה: "כי מבארי תצא 
חורה ודבר ה׳ מאוטראנטו". 

מן המאה הי״ב ואילך נתרחב חוג היצירה הספרותית של 
יהודי־א׳ בהשפעתה של הספרות היהודית־הספרדית. יהודי- 
א׳ הפנו את תשומת-לבם לפילוסופיה, לתורת־המוסר, לפילו¬ 
לוגיה ולשירה. כדוגמת פרובינציאה נעשתה גם א׳ סניף 
לספרד. ר׳ מנחם בן שלמה מרומי חיבר בסוף המאה הי״ב 
את פירושו על התורה: ״שכל טוב״ ואת ״אבן בוחן״ — על 
שורשי לשון־הקודש. ר׳ צדקיהו בן אברהם עניו חיבר את 
"שבלי־הלקט", אחד מאוספי־ההלבות הקדומים בספרות 
הפוסקים. אחיו, הרופא בנימין עניו, היה פייטן ומחבר ספ¬ 
רים, ויחיאל בן יקותיאל עניו חיבר את "מעלת־המידות". בין 
בעלי־ההלכה נתפרסם ר׳ ישעיה מטראני. במלאכת־התרגום 
תרמו חכמי א׳ היהודיים תרומה חשובה לתרבות האירופית: 
הקיסר פרידריך 11 והמלכים מבית־אנז׳ו הטילו עליהם לתר¬ 
גם ספרים שונים מערבית ועברית ללאטינית, וע״י כך נעשו 
אוצרות־המדע של המזרח קניינה של התרבות האירופית. 
בדבר זה הצטיינו ר׳ יעקב אנאטולי בעל "מלמד התלמידים", 
שתירגם לעברית את עיקר ספריו של אין רשד (ומתרגומיו 
ניתרגמו ספרים אלה ללאטינית), פאראג׳ בן שלום מאגרי- 
גנטו, שתירגם חיבור רפואי של אלראזי, ומשה בן שלמה 
מסאלרנו, שתירגם ללאטינית חיבור של היפוקראטס על 
מחלות־הסוסים. קלונימום בן קלונימום, שהובא מפרובינציאה 
לנאפולי ע״י המלך רוברט, הוא מחברה של הפארודיה 
"מסכת־פורים" ושל הסאטירה "אבן־בוחך והוא גם תירגם 
את חיבורו של אלכינדי על מצבי־הירח. אף הרופא זרחיה בן 
שאלתיאל חן תירגם כמה חיבורים מערבית לעברית. הרופא 
ר׳ הלל בן שמואל ידוע בספרו "תגמולי־הנפש", שנושאו הוא 
תורת־המוסר, ותירגם גם כמה ספרי־מדע מלאטינית לעברית. 
אביה של משפחת־מתרגמים היה ר׳ נתן המאתי. 

בספרות העברית המקירית הצטיינו ר׳ שמריה האיקריטי 
כפרשן פילוסופי והמקובל ר׳ מנחם רקאנאטי, שחיבר פירוש 
לתורה על דרדהקבלה. לפריחה חדשה זכתה גם היצירה 
הפיוטית של יהודי-א/ הרבה פייטנים קמו ביניהם, ששירתם 
חרגה מתחומה של המסגרת הדתית. המשורר הגדול של 
התקופה הוא עמנואל הרומי ( 1270 ״— 1330 ס ), שקנה לו שם 
ב״מחברות" שלו, שבסופן בא חיקוי ל״קומדיה האלוהית" של 
דאנטה בשם "התופת והעדן". הוא גם כתב שירים באיטלקית 
וחיבר פירושים לתנ״ך. המגע הקרוב בין יהודים ונוצרים 
הביא לידי ויכוחים דתיים. לשם ויכוחים אלה חיבר ר׳ שלמה 
דה רוסי ״ספר ויכוח״ כדי לקיים: "ודע מה שתשיב". דודנו 
של עמנואל הרומי, יהודה בן משה בן דניאל, שהוא ידוע 
בשם ,משה רומאנר, היה מורה לעברית ולתנ״ך של רובדט 
מלך נאפולי והיה המלומד היהודי הראשון, שנועז להשוות 
את לשונו של ישעיהו ללשונו של ציצרון. כן תירגם לעברית 
מספריהם של תומאס מאקווינו ואלברטום מאגנום. רוח- 
הרנסאנס השפיעה גם על היצירה היהודית, וזו השפיעה 
מצידה על היצירה האיטלקית הכללית. בנימין מפיסארו 
חיבר בפירנצה בחסותו של לורנצו דה מדיצ׳י "חיבור על 
אמנות הריקוד״( 10 ! 3 י 1 101 > £6 ז 3 ' 11 ט 5 סזגזזבזיזר) וקמו אז 
קומפוזיטורים יהודיים כמו יוסף היהודי( 60 זנ £1 0 קק 56 ס 1 ב>), 
יעקב מסאנסקונדו( £10 מ 5600 ״ 11183 סקס^ן), שניגן בחגיגת- 
כלולותיה של לוקרציה בורג׳ה ב 1502 , אליהו ואניני, דויד 


צ׳יוויטה, אלגרו פורטה שלמה די רוסי והמומר ג׳ובאני 
מאריה. היו יהודים, שהציגו הצגות וכתבו דראמות לא בשביל 
קהל של מסתכלים יהודיים בלבד. הדראמאטורגן יהודה סומו 
(או די סומי) כתב באיטלקית שיחות על הדראמה ועל 
הצגתה, על השחקנים ועל התפאורה ועל שאר דברים נוגעים 
לתיאטרון — שיחות, שהיו החיבורים הראשונים על נושאים 
כאלה —, והוא גם שחיבר (לפי השערתו של ח. שירמאן) 
את המחזה העברי הראשון בשם "צחות בדיחותא דקידושיך 
(לערך ב 1550 ) ואת "מגן־הנשים" בעברית ואיטלקית (יצאו 
שניהם ע״י ח. שירמאן, ירושלים תש״ו). כן היה יהודה סומו 
המייסד של התיאטרון העברי הראשון. 

היהודים בא׳ השתתפו באותה תקופה גם באמצאות טכנ¬ 
יות שונות, במדעי־הטבע ובפילו׳סופיה. היהודי בונט דה 
לאטם המציא מכשיר אסטרונומי לשם חישוב גובהה של 
השמש בכל שעה משעות־היום, ואת אמצאתו תיאר בחיבור, 
שהקדיש לאפיפיור. הרופא רפאל מיראמי כתב ספר מקורי 
באיטלקית על שבירת קרני־האור. אמאטוס לוזיטאנוס חיבר 
את ה 111 טמ 3£10 זט 0 36 ״ט 1 מ 0£ שלו, והרופא אברהם משער־ 
אריה (פורטאליאונה) ( 1542 — 1612 ), בעל "שלטי הגבורים", 
כתב את הספר הראשון על מחלות־האוזן. גילויה מחדש של 
הפילוסופיה האפלטונית השפיע גם על החיבורים הפילו¬ 
סופיים של יהודי־א׳. ר׳ אליהו דלמדיגו ( 1460 ״— 1497 ), 
אע״פ שהיה אריסטוטלי בתפיסת־עולמו, תירגם מערבית 
ללאטינית את פירושו של אבן רשד ל״מדינה" של אפלטון. 
אפלטוני היה יוחנן אלמאנו בפירושו ל״שיר־השירים" בשם 
"חשק שלמה". החשוב שבפילוסופים הנאו־אפלטוניים של 
התקופה הוא יהודה בן יצחק אברבנאל, שחיבר את ה״ויבוח 
על האהבה״ ( 6 ז 0 מז 1 / £16 013102111 ), שהשפעתו היתה מרובה 
במשך כמה דורות ועד היום לא פסקה חשיבותו כאחת מן 
היצירות, שבה נתלבשח הפילוסופיה האפלטונית בלבוש 
פיוטי נאה. כתוצאה מחתעניינותם של ההומאניסטים בקבלה, 
שבה רצו למצוא אישור וביסוס לנצרות, תירגם המקובל 
ברוך מבנונט חלקים מן הזוהר בשביל הקארדינל אג׳ידיו 
דא ויטרבתואף בתקופה זו עסקו יהודים בתרגומים מערבית 
ועברית. אברהם דה באלמם תירגם ללאטינית מכתבי אבן 
רשד. משה אלאטינו תירגם את גאלנום מן התרגום העברי 
"ללאטינית וכן את "על השמים" של אריסטו. 

התעניינותם של ההומאניסטים בלשון העברית נתנה 
דחיפה ליצירה מחודשת בבלשנות העברית, והשפעתו של 
הרנסאנס ניכרת אף על הדרשנות, על הפרשנות ועל חקר 
המליצה התנ״כית. כפרשנים פילוסופיים של התקופה ידועים 
בעיקר ר׳ יצחק אברבנאל, ר׳ יהודה מוסקאטו, שפירש את 
הכוזרי, ופרשן־המקרא ר׳ עובדיה ספורנו, ועוד. בדיקדוק 
עסקו כמה וכמה חכמים, וביחוד הצטיין בזה ר׳ אליהו בחור 
( 1468 — 1549 ). ר׳ יהודה מסר ליאון חיבר את הספר "נופת- 
צופים" על המליצה. על יסיודות־השירה ותורת־החרוז חיבר ר׳ 
משה בן שם טוב אבן חביב את הספר "דרכי-נעם" ור׳ עמנואל 
בנונטו את הספר "לוית־חף. וחיבורים חשובים נתחברו גם 
בחקר ההיסטוריה הישראלית על יסוד מקורות עבריים 
ולועזיים כאחד. ר׳ יוסף הכהן( 1496 — 1575 ) חיבר את "עמק- 
הבכא" ואת "דברי־הימים למלכי צרפת ולמלכי בית עותד 
מאף! ד גדליה אבן יחיה ( 1513 ״— 1578 ) כתב את "שלשלת 
הקבלה״, ספר שהוא אמנם מלא אגדות! ואולם ר׳ עזריה מן 
האדומים( 1511 — 1578 ) פירסם אז את המחקר המדעי הראשון 



803 


איטליה 


804 


בהיסטוריה הישראלית בשם "מאור עינים", שבו נתן גם 
תרגום עברי ראשון של "איגרת־אריסטיאס". ההתעניינות 
בגילויים של הארצות הרחוקות גרמה לחיבור הגיאוגראפי 
״איגרת ארחות עולם״ של ר׳ אברהם פריצול ( 1451 — 1525 ״). 
שחיבר גם ספר־ויכוחים בשם "מגן־אברהם". 

היצירה הפיוטית הדתית והחולונית היתד, מרובה בין 
יהודי־א׳. יש בה הצורות החדשות של הספרות האיטלקית 
וכן גם משקלים חדשים, אבל אין בה מקוריות יתירה. הרופא 
משה דה ריאטי ( 1398 — 1460 ) חיבר את הספר "מקדש מעט", 
שכולל בשני חלקים סיכום של המדע והפילוסופיה בכלל 
ושל היהדות וספרותה לכל תקופותיה בפרט, ובחלקו השני 
אף מובא ״מסע בעולם־הנשמות״, שאף הוא — כ״התופת 
והעדן״ של עמנואל — מעין חיקוי ל״קומדיה האלוהית" 
של דאנטה. משורר בעל שיעור־קומה היה יוסף בן שמואל 
צרפתי (— 1527 ), שתירגם מספרדית לעברית את הקומדיה 
061651103 של האנוס פרנאנדו דה רוחאס( 35 ( 86110 ). בספ¬ 
רות ההלכה נתפרסמו ר׳ יוסף קולון, ר׳ מאיר כצנלבוגן, ר׳ 
יוסף אוטולנגי, ר׳ יעקב בן יהודה לאנדאו בעל ה״אגור", 
וביחוד ר׳ עובדיה מברטינורו, שפירוש־המשנה שלו הוא מן 
המקובלים ביותר בישראל. 

לאחר שנתגבדה תנועת הקונטרארפורמאציה בא/ והיהו¬ 
דים נכלאו בגטו מאונס ומרצון, חל צימצום בהקף העניינים 
שעסקה בהם היצירה הרוחנית של יהודי־א/ מכאן ואילך הם 
עוסקים ביותר בשו״ת ובחיבורים בקבלה, אע״פ שההתעג־ 
יינות שלהם ב״ספרים חיצונים" לא פסקה לגמרה. אישי- 
התקופה הבולטים ביותר הם: ר׳ אריה יהודה די מודינה, 
שהיה רבצדדי ביצירתו הספרותית וחיבר שירים, דרשות, 
פירוש על "עין יעקב", מחברת נגד המשחק בקלפים ("סור 
מרע"), ספר נגד הקבלה וקדמות הזוהר ("ארי נוהם"), ספר 
באיטלקית על "מנהגי־היהודים" ופאסטוראלה איטלקית בשם 
"רחל ויעקב". בנוגע לספר "שאגת־אריה וקול סכל", שיש 
בו טענות חריפות ביותר נגד התורה שבעל־פה, עדיין 
מחולקים החכמים, אם הספר הוא כולו שלו, ראוי לציון ספרו 
"חיי יהודה", שהוא האוטוביוגראפיה הראשונה בספרות 
העברית. חכם מקורי היה גם ר׳ שמחה לוצאטו, שכתב באי¬ 
טלקית את החיבור האפולוגטי "שיחה על מצב־היהודים" 
( £6661 36211 016031151310 01500650 ) — מחקר סוציולוגי 
יסודי בדבר מצב היהודים בגלותם, שהוא מבוסס על הדעות 
המרקאנטיליסטיות של הזמן. ר׳ שמחה לוצאטו חיבר עוד 
ספר אחד באיטלקית בשם 30063165 , שבו הוא מדבר על 
הצורך באמונה ובחכמה כאחת. שני חכמים אלה הם האחרו¬ 
נים׳ שהשפעתו של הרנסאנס ניכרת ביצירתם. 

סמוך לזמנם חיו הדרשן ר׳ עזריה פיגו, שחיבר ספר- 
דרשות ידוע בשם "בינה לעתים", ושמואל אדקוולטי, שחיבר 
את ״ערוגת הבועום" בדיקדוק ואת האגר(ן ״מעייו־גנים״ — 
המקובל המפורסם במאה הי״ז הוא ר׳ מנחם עזריה מפאנו. 
מיכאל קארדוזו חיבר ספרי־קבלה ברוחם של השבתאים ור׳ 
יוסף ארגאס נלחם בשבתאים בספריו "הוכחת מגולה" ו״הצד 
נחש" (אבל הגן על הקבלה בספרו "שומר אמונים"). ר׳ 
משה זכות, שהיה גם מקובל, חיבר גם את הדראמה העברית 
המפורסמת הראשונה בשם "תפתה ערוך", שלעומתה חיבר 
יעקב דניאל אולמו דראמה בשם "עדן ערוך". באותו זמן גם 
נתחברו כמה חיבורים לשם סניגוריה על היהדות, כלפי חוץ 
וכלפי פנים (כמו של ר׳ אברהם חיים ויטרבו, אביעד שר 

•.־ו 


שלום בזיליאה, יהודה בריאל, ר׳ יהושע סגרה). ספר יחיד 
במינו באותם הימים הוא ״פחד יצחק״ — אנציקלופדיה 
תלמודית של ר׳ יצחק לאמפרונטי. 

מן המשוררים המרובים של תקופה זו ראויים לציון 
האחים עמנואל ויעקב פראנסים, שמשון כהן מודון, שחידש 
את הסונטה העברית, שבתי חיים מאריני, שתירגם לעברית 
את ה״מטאמורפוזות" לאובידיוס, הרב ר׳ ישעיה באסאן, בנו 
ישראל י בנימין באסאן ויצחק חיים כהן "מן החזנים". לעומת 
המשוררים לעת־מצוא הללו עומד גדול משוררי-הדור ר ׳ 
משה חיים לוצאטו, שהיה משורר ומקובל באחד וחיבר ספרים 
במקצועות ספרותיים שונים (הדראמות "לישרים תהילה" 
ו״מגדל־עוז״! ״מסילת ישרים" — בתורת המידות! "לשון- 
לימודים״ — בתורת־הספרות, ועוד). תופעה מיוחדת במינה 
כמאה הי״ז היא הופעתן של המשוררות דבורה אסקארלי 
ושרה קופי( (ס 1 קקס 0 ) סולם, ששרו איטלקית. 

תקופת-ההשכלה לא זיעזעה את היהדות האיטלקית ולא 
עוררה בה מלחמת־דעות חריפה כמו ביהדות הגרמנית, הגא־ 
ליצאית והרוסית. יהודי-א׳ לא נמנעו מעולם מלעסוק גם 
בספרות חיצונית, ואף לא הקפידו ביותר על סימנים יהודיים 
מסורתיים בהופעה החיצונית, בלבוש, בגידול זקן ופיאות 
ובדיבור הלועזי. חייהם של היהודים האיטלקיים היו חפשים 
למדי עוד קודם תקופת־ההשכלה וסימני-התבוללות (יחם קל 
יותר אל כמה ממצוות־התורה ויחסי־מין בין יהודים ולא־ 
יהודים) היו ניכרים בתוכם מאז, משום כך לא נוצרה בא׳ 
ספרות־השכלה במובן היהודי-הגרמני או היהודי-הרוסי, שני 
משוררים מחוננים קמו בא׳ בתקופת ההשכלה והם: אפרים 
לוצאטו, בעל "אלה בני הנעורים", ושמואל רומאנלי, שכתב 
את הדראמה האלגורית "הקולות יחדלון". הוא גם כתב את 
ספר-המסע האמנותי הראשון בספרות העברית "משא בערב", 
וחיבר ספרים גם באיטלקית. מן הפובליציסטיקה היהודית בא׳ 
באותה תקופה ראוי להזכיר את החיבור של אהרן פרנאנדו 
על הצורך בתיקונים בדת ( 0613 31 100 ) £11050 6026110 ? 
- 00 ! 1 ! 01 ק 6 מס 0321 ס 63 ' 3611 6 00110 361 06013 ) 61 1613 ק 661 ס 0 
1814 ," 1666135 ?'" , 66660 ס 01 ק 0 ק 361 0106316 ), שבהשפעתם 
של רבני־א׳ הוחרמו ונשרפו טפסיו ע״י השלטונות האיטלקיים. 

בספרות של תנועת־התקומה( £150621016010 ) השתתפו גם 
יהודים הרבה, מהם כפובליציסטים בעיתונות הפאטריוטית: 
ב 01010210 .^ של פירנצה, ב £17060656 00661666 וב 0101306 
113113 של מאציני, ומהם כמטיפים לטובת האמאנציפאציה 
של היהודים בא׳. התרומה, שתרמו יהודי-א׳ לספרות האיטל¬ 
קית ולמדע לאחר האמאנציפאציה שלהם, היא חשובה ביותר. 
ישעיה (גראציאדיו) אסכולי הוא המייסד של הפילולוגיה 
המודרנית בא׳, אלסאנדרו מאנקונה חקר את תולדות התי¬ 
אטרון האיטלקי ואת השירה האיטלקית העממית, שלמה 
מורפורגו חקר את ספרות־א׳ ביה״ב. שמואל רומאנלי הוא 
ההיסטוריון של ויניציאה, י. ב. סופינו היה בשעתו המומחה 
לאמנות־הפיסול של יה״ב ואוג׳ניו קאמריני היה מומחה 
לדאנטה. ביחוד יש להזכיר עוד'את צ׳זארה לומברהו, שיסד 
את הקרימינולוגיה המדעית והשפיע הרבה על מאכס נורדאו. 

אולם גם לספרות העברית החדשה תרמה יהדות־א׳ לא 
מעט. שמואל דוד לוצאסו היה ממייסדי,חכמת ישראל׳ ומן 
המייצגים הראשונים והחשובים ביותר של הרומאנטיקה 
בספרות העברית. יצחק שמואל רג׳יו (יש״ר מגוריציאה) 
הוא בעל "התורה והפילוסופיאה", "בחינת הדת" ו״בחינת 



805 


איטליה — איטליות, לשונות 


806 


הקבלה". ובזמן יותר מאוחר פעלו בתוך יהודי־א׳ תלמידי 
שד״ל: יצחק חיים קאסטיליוני, אהוד לולי, ועוד, שכתבו 
עברית ואיטלקית. גם השירה העברית לא פסקה. מלבד שד״ל 
כתבו שירים יוסף אלמאנצי והמשוררת היחידה בתקופת־ 
ההשכלה רחל מורפורגו. מסופרי ישראל שפעלו בא׳ בזמננו 
יש להזכיר את חוקר התנ״ך וחוקר תולדותיהם של יהודי־א׳ 
וספרותם פרופ׳ מ. ד. קאסוטו, הפובליציסטן דן (דאנטה) 
לאטס, ועוד. 

יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך 
ב׳, עט׳ 9 — 12 , 40 — 121 , וכרך ד׳, עט׳ 10 — 56 ! , 0551110 ./ט 
111€ / 0 1 ( 111101 ) ) 11 י! , 11 ) £0 0011 : 1110 '! 1 < 1 ! 05 !) 1*11 1(110/11111X0 
- 510111 . 1,1 ; 484 — 481 , 223 — 193 -קר! , 1916 , 1 ( 1101 { 0 1/101 
, 10771 ״! , 111101 [ ■ 110 ■ 11001111 * 1 110 ) 1111 ) 11011 10 ( 7 ,־ 1 ?!) 1 :£חו 51:1 
, 1 ( 1101 / 0 ((׳ 0011 ? / 011 ( 11011 ■ 5011101 7/10 , 11110 ( 11 ; 1900 — 1898 

. 402 — 341 , 1 , 011 ( 

ע. ש. 


איטליה׳ *טל 1 ם ( 113113 ת 1 ס 80131 ), גולף־בנחושת וצייר- 
מיניאטורות יהודי מן המאה ה 17 . היה מתחילה 
מדפיס במאנטובה ואחר־כך גר באמסטרדאם, שבה גילף את 
דיוקנם של הגולף־בנחושת יעקב יהודה לאונה ושל ר׳ מנשה 



שלום איטליה; ר׳ מנשה בן ישראל (גילוף) 


בן־ישראל ( 1642 ). כמו־כן גילף א׳ תיאורים של בית־המקדש 
בירושלים ושל אוהל־מועד ( 1654 ). גם עשה שתי מגילות 
מצויירות. שאר יצירותיו אינן ידועות לנו. 

איטליזת, לעובדת (ל״א), לשונות וניבים הו׳דו־אירופיים 
(פרט ליוונית), שדיברו בהם באיטליה הקדומה 
ביותר קודם השתלטותם המדינית והתרבותית של הרומים 
על חצי־האי האפניני, המונח ל״א הוא איפוא אתני ולא גיא 1 ־ 
גראפי, שהרי כיום רגילים להוציא מכללו סדרת לשונות, 
שאף בהן דיברו באיטליה הקדומה, אלא שמוצאן אינו הודו־ 
אירופי או שהוא בלתי־ידוע, כגון אטרוסקית, מסאפית, ונטית, 


ליגורית, ועוד. במסגרת המוגדרת כוללות הלה״א בעיקר: 
סאבלית (צפונית־מזרחית לרומי), וולסקית (דרומית־מזרחית 
לרומי), פאליסקית (באיטליה התיכונה, צפונית לרומי), 
אומברית (באיטליה התיכונה המזרחית), אוסקית (דרום־ 
איטליה), ניבי לאטיום (הניבים הלאטיניים, והחשוב שבהם 
מבחינה תרבותית והיסטורית — הניב של העיר רומי עצמה, 
רומית). פרט לרומית אין אנו יודעים הרבה על הלשונות 
האיטליות. ידיעותינו עליהן נובעות ממסורת ישירה(כתבות) 
ועקיפה (מלות מובאות בספריהם של המדקדקים החמיים, 
כגון ורון). הכתבות ניתנות לקריאה בקלות מפני שהן כתו¬ 
בות בא״ב, שהוא בעיקרו הא״ב של השבטים היווניים 
בדרום־איטליה; א״ב זה שימש מקור לכל האלפביתות של 
איטליה העתיקה, ובכללן של האלפביתות האטרוסקית והרו¬ 
מית. הכתב (חוץ מבשתי האלפביתות האחרונות) פונה מימין 
לשמאל, ולפיכך נראות אותיות אחדות שבו כעין בבואת־ראי 
של האות היוונית הרגילה. בא״ב האומברית־האוסקית מסמנת, 
למשל, 9 את ני< 9 את 1 , !<־ את 11 . א״ב זה מציג, איפוא, 
לפנינו שלב של התפתחות בא״ב היווני, קודם שהפכו היוונים 
את כיוון הכתיבה השמית. הכתבות המועטות ממין זה שבידינו 
הן בעיקרן בעלות תוכן דתי־פולחני. החשובה והארוכה מכולן 
היא זו שעל הלוחות מאיגוביום (היום 10 ללט 0 ).שעליהם 
חרותים דיני כהונה וקרבנות אומבריים. סדרה של תופעות 
דיקדוקיות (בהגאים ובצורות המלים) מבדלת את הלה״א 
משאר הקבוצות של הלשונות ההודו־אירופיות; והתפתחות 
נוספת בתוך הלה״א גרמה להתפצלותן. לדוגמה: ההגה השני 
ד,נשום ההודו־אירופי 9 רפה ( 911 ) מופיע בלה״א עפ״ר 
כהגה שפתי (£^נ 1 ). אך הרומית נבדלת משאר הלה״א במה 
שהיא מקשה הגה זד, בתוך המלים והופכת אותו להגה שפתי 
לא־נשום ( 9 ). ע״י כך נוצרת תופעה מיוחדת בתוך השינוי 
האיטאלי הכללי: 


יוונית איסקית 

>ז>ן׳ 9 י/ז £3141131 

("הוא שם") 

6()1) 11(11X1; 


אומברית רומית 

3013 ? 31:11 ) 

("הוא שם ל־...") 

ג 1 ז)נ 1 ז 05 זר 1 ג 1 ז 


("את האדומים") 

ההשקפה הרגילה היא שהרומית והיוונית הן הלשונות 
ה״קלאסיות" ושהקמתה של שיטה דיקדוקית ע״י הרומים 
מתוך הסתמכות על השיטה הדיקדוקית היוונית ומתוך הש¬ 
תעבדות לשיטה זו הביאה לידי יצירת המושג של ה״קבוצה 
האיטאלו־יוונית". ואולם הבלשנות המשווה הוכיחה, שהתק¬ 
בלות בין הלשונות הרומית והיוונית הן חיצוניות יותר 
ממהותיות, וכן שהן ה(דו־אירופיות כלליות ולא מיוחדות 
לשתי הלשונות הללו. קשר הדוק ביותר נמצא אף בין הלה״א 
ובין הלשונות הקלטיות, וכך נוצר המושג של ד,"קבוצה 
האיטאלו־קלטית״. — מכל הלה״א האריכה ימים הרומית 
בלבד. השאר נידונו למיתה והוכרחו לפנות את מקומן 
לרומית. אפשר שחיו עוד זמן־מה כלשונותיקודש, לשונות 
הכהונה והדת. אך נראה, שבמאה השניה לסה״נ לא היד, 
להן עוד זכר. 

, 1511014 . 0 . 0 ; 1897 , 010/0011 110110 7/10 ,ץב 7 .י 1 זס 0 . 5 . 11 
. 1928 , 1100 ( 111 ! 0 111 ( 0 010011 ( 0 ■ 101 ( 11 ( 0101 01 

ח. ר. 



807 


איטליקים—איטן 


808 


איטליקים (לאט׳: 11311 ), שבטים בני הגזע ההודי-אירופי. 

שהתיישבו באיטליה כמה מאות שנים קודם שחדרו 
הקלטים לאיטליה. הא׳ ישבו בעיקר באיטליה המרכזית ונת- 
פשטו משם גם לאיטליה הדרומית(ביהוד במאה החמישית). 
מבחינת הלשונות, שהיו שגורות בפיהם, יש להבחין בין 
הקבוצה הלאטינית־פאליסקית וביו הקבוצה האומברו־סבלית 
הגדולה יותר. לזו האחרונה היו שייכים האומבדים, שישבו 
מתחילה בין הים האדריאטי (שפך הפאדוס) והים הטירני, 
ולאחר חדירת האטרוסקים והקלטים — ביו המהלך העליון 
של הטיבר וביו הרי האפנינים עד עמק הנאר. היסוד השני 
של האומברו־סאבלים — הסאבלים או הסאמניטים (באום־ 
קית: הסאפינים) — היה מורכב משבטים שונים: גרעינו 
היו הסאבינים, שישבו על־יד המהלך התיכון של הנאר, הטי¬ 
בר והרי האפנינים. שבטי הסאמניטים, במשמעות המצומצמת 
יותר של המלה, היו ההירפינים, הפרנטאנים, הקאראצנים 
והפנטרים, שתחום־יישובם' היה מן הסאגרוס בצפון והולל- 
טורנוס בדרום־המערב עד האופידוס בדרום־המזרח. על 
הסאמניטים יש למנות גם את המארסים והפליגנים, שישבו 
באפנינים התיכונים, בסביבותיו של האגם הפוקיני! הוסטינים, 
שישבו בין נהר אטרנוס והר פיסקלוס, בסביבות אנקונה, 
ודרומית להן, לאורן־ חופו של הים האדריאטי. 438 לפסה״ג 
חדרו שבטים סאמניטיים לארץ האוכיקים, כבשו את קאפואה 
ונתמזגו עם תושבי־הארץ. צאצאיהם, שישבו בחלק זה של 
איטליה, נקראו מאז קאמפאנים וארצם — קאמפאגיה* הם 
נתפשטו עד נהר סילארוס ונתערבו בתושבים הקודמים. 
מאיטליה המרכזית חדרו שבטים סאמניטיים אחרים לדרום־ 
איטליה והכניעו את הילידים — השבטים האוינוטריים. מהת¬ 
מזגותם של הכובשים עם המשועבדים יצא עם הלוקאנים, 
שנתפשט על פני איטליה הדרומית תוך מלחמות בערי היוונים. 
מתוך חלק מן הלוקאנים, שנפרד מעל העם כולו (אמצע 
המאה הרביעית לפסה״נ), נתהווה שבט הברוטיים. ר,סאמ- 
ניטים עברו לסיציליה בתור חיילים שכירים של היוונים 
והקרת-חדשתים ומילאו תפקיד חשוב במהומות, שפרצו אחר 
מפלתו של'השליט דיז׳ניסיוס הצעיר. — המאמרטינים, "בני 
מארס״, שתפסו סמוך לשנת 289 לפסה״ג את העיר היוונית 
מסנה בסיציליה, היו גם כן שכירים סאמניטייס-קאמפאניים, 
שפעלו בשירותו של אגאתוקלס. 

הקבוצה הלאטינית־הפאליסקית כללה בראש וראשונה 
את הלאטינים. הללו ישבו במישז׳ר, שגבולו הצפוני היה שפך 
הטיבר. דרומית ללאטינים ישבו הוולסקים, שמושבותיהם 
הגיעו עד האורונקים בדרום ועד הסאמניטים במזרח, מעבר 
לנהר ליריס. צפונית־מזרחית ללאטינים — עד האגם הפו־ 
קיני— ישבו ד,אקוים.בין האקוים והוולסקים,בעמק הטררוס, 
ישבו ההרניקים. מושבם שלי הפאליסקים היה בפאלריי, 
באטרוריה הדרומית, מצפון למהלך התחתון של הטיבר. 
הרומים היו אף הם חלק מן השבטים הלאטיניים. 

השבטים האיטליים למיניהם נתקיימו בהתבדלותם וב¬ 
אופיים המיוחד במשך מאות שנים. רק כיבושה של איטליה 
ע״י רומי הביא בהדרגה לידי התמזגותם זה בזה ולידי לאטי- 
ניזאציה גמורה של חצי־האי (ע״ע רומי, היסטוריה). 

; 132 — 38 , 111 .ל .ת ,גנז!״;[?— 111 ׳\ ; ¥1 ;׳\ 0 < 1 ג״ 5 

- 06 ?? ; 1937 ,? 1101 24/2 ^ £0 / 0 £01( 11301101X1 נ 1 { 3101011£ 
,£ז 6 נ] $011 ס£ ; 1$ ) 01016 -) 011 * 1 <ץ 2 ^תנ 0 ; 1933 , 1$ ) 01016 0110 11 
. 1913 ,) 6 ) 110111 0116x1 ז 36 81001 

11 . ש. 


איטלסןן, בךיבוךי ( 1852 , ז׳יטומיר — 1926 , ברלין), 
פילוסוף יהודי. למד בפמרבורג מאתימאטיקה 
ומדעי־הטבע! אך עד מהרה פנה למחקרים על היסודות 
הפילוסופיים של המדעים. א׳ שאף לשנות את תורת־ההיגיון 
שבזמנו ולתקן את עיקריה מיסודם. לשם העיבוד והפיתוח 
של רעיונותיו החליט א׳ להתוודע אל גדולי הלוגיקאנים 
בזמנו, עזב את רוסיה והשתקע בברלין ( 1884 ). שם ישב 
עד סוף־ימיו, ורק לעתים נסע לארצות אחרות כדי להשתתף 
בכינוסים פילוסופיים. א׳ היה איש השיחה החיה, וסיגנון- 
חייו היה דומה לזה של סוקראטס. השפיע על המייצגים 
החשובים של הפילוסופיה ומדעי־הטבע השפעה בלתי־ 
אמצעית ע״י שיחות־הוויכוח שלו וע״י הרצאותיו הפומביות. 
השפעה מיוחדת היתד, להרצאה, שהרצה בקונגרס הפילו¬ 
סופים בז׳נווה ( 1504 ). בהרצאה זו נתכוון א׳ לשחרר את 
תורת־ההיגיון מן התלות בתורודהנפש ולהחזיר לה את 
העמידה ברשות עצמה. שיחדור זה ביקש א׳ להשיג על־ידי 
הגדרה חדשה של תורת־ההיגיון, שלפיה היא "התורה של 
המושאים בכלל, הנמצאים והבלתי־נמצאים". הגדרה זו 
עמדה בניגוד עקרוני להשקפה המקובלת על הלוגיקה 
כתורת־החשיבה. תפיסתו של א׳ היתד, קרובה להשקפות 
שנוצרו באותו זמן מתוך השפעה מאוחרת של בולצנו 
(ע״ע) ושמייצגיהן היו מינונג, הוסרל וקוטירה( 3£ ז 011£11 נ 6 , 
ע״ע שלשתם). מתוכה נתקרב א׳ גם אל הזרמים של "האל¬ 
גברה של הלוגיקה" (ע״ע) והשתדל למצוא בסיס הגיוני גם 
למאתימאטיקה. את המאתימאטיקה הגדיר כ״התורה של 
המושאים המסודרים" והטעים ע״י כך, שמושג הסדר הוא 
יסודי בשביל כל ענפי־המאתימאטיקה. בשנות־חייו האחרו¬ 
נות היה א׳ מורה בבית-הספר היהודי הגבוה לעם בברלין. 
ספרייתו העשירה הועברה לבית־הספרים הלאומי והאוניבר¬ 
סיטאי בירושלים. 

קרית־ססר, שנה ג/ תרס״ז, עמוד 1242 . ¥01 

,? 11 >ז 140 111 1 ? ) 11 ץ!/ <ן 1 ) 1 ) ?{ 4 ? 1:14 ) 8 ; 428 .<ן , 1926 , 31 

. 1038 .ק , 1904 

ש. ה. ב. 

אימן (״ 0 !£), עיירה במחוז־באקינגהאם, בדרום־מזרחה 
של אנגליה, על הגדה השמאלית של התמזה, מול 
וינדזור. כ 4,000 נפש. מפורסמת בקולג׳ שבתוכה ( £100 
ש^סס), שהוא הגדול שבבתי־הלימוד העתיקים באנגליה. 
נוסד על־פי פקודה של הנרי ¥1 ב 1440/1 ונתקיים מתחילה 
על הכנסות מנכסיהם של המנזרים הזרים, שהוחרמו בימי 
הנרי ¥. מלבד הבניינים, שהוקמו לצורכי המוסד ב 1441/9 , 
הוקמו בניינים חדשים ב 1846 וכן ב 1208 . בכלל הבניינים— 
קאפלה (כנסיה קטנה) מפוארת בסיגנון גותי. הקולג׳ הוא 
דרגה של הכשרה ללימודים אוניברסיטאיים ומספר גדול 
של סטיפנדיות שמור לבוגריו באוניברסיטה של קימבריג׳ 
ובבתי־ספר גבוהים אחרים. מספר־התלמידים הממוצע שלו 
הוא למעלה מ 1,100 . רובם הגדול דר בפנימיה מחולקת 
ל 20 בתים, שבכל אחד מהם 40 — 50 תלמיד ומנהל מיוחד. 
חגיגה שנתית מרובת־רושם (נאומים, זיקוקים של אש, 
שייטת־סירות ועוד) נערכת ב 4 ליולי (יום לידתו של המלך 
ג׳ורג׳ 111 , שהיה פטרון פעיל לטובת בית־הספר). מקום 
חשוב תופסים בו אימוני אספורט, ושני סוגי-משחק מיוחדים 
של כדור־רגל ("משחק־השדה" ו״משחק־הקיר") שייכים 
למסורת של א׳. כמה מגדולי אנגליה, מדינאים ואנשי־רוח, 



809 


איטן— איטרילו, מורים 


810 



אימן 

יצאו מתוך חניכי־א/ ביניהם ואלפרל, גרנוויל, פוכם, צ׳תם׳ 
גרי, ולינגטון, עלי, גלאדםט 1 ן. 

— 1440 , 00116 %€ 071 )£ /ס . 0 . £1 

.( 1911 ) 1910 

איטן, דילים אךמזנסטזן — 1000 ץ\/ £ת 0 :ז$ס 0 ד £ 811 .¥\ — 
( 1813 — 1865 ), משורר סקוטי. מ 1845 פרופסור 
לרטוריקה וספרות יפה באדינבורג. ביחד עם סר תיאודור 
מארטין פירסם ב 1855 ״באלאדות של הולל טוב־לב״ ( 800 
8311285 0201861 ) — אוסף פארודיות ושירים הומוריסטיים, 
שמזכירים את היינה, וב 1858 — תרגום באלאדות ושירים 
לגיתה. ב 1848 הוציא את קובץ הבאלאדות הידוע 01 5 ץ £3 
5 ז 6 ! 31 ׳ €35 8601858 016 , וב 1854 את "פירמיליאך, פארודיה 
לטראגדיות המלודראמאטיות של הזמן, 

איטן, תאזפילום — £31:00 8110$ קס 1116 — ( 1590 ", 

סטוני סטרטפורד, אנגליה — 1658 , ניו־היון, אמריקה), 
פוריטאני, שהיה ממקבלי הפאטנט ב 1629 על - 835530110 ) 
ץ״ 0010 ץ 83 56115 - 1637 היגר לאמריקה וב 1638 יסד את 
נידהיוון( 60 ׳ 8831 ׳*! 876 ). ב 1639 נתקבלה בה צורה של 
שלטון, שנוסד על חוקי תורת־משד, וא׳ נבחר למושל של 
ניו־היוון. ב 1655 ערך בסיועו של הכומר הפוריטאני ג׳ון 
דאוג פורט (: 1 ז 0 קת 6 ׳! 2 <£) את החוקים הידועים בשם -מ 00 
5 ׳\\ 13 8106 : 06011001 . 

איטנר, רז 2 ךט ( 1832 , ברסלאו — 1905 , טמפלין, על־יד 
ברלין), חוקר מוסיקה גרמני. יסד ב 1868 את החברה 
לחקירת־המוסיקה ואת ירחונה. החשוב שבחיבוריו — "אוצר 
המקורות הביוגראפי־הביבליוגראפי של המוסיקאים והמוסי־ 
קולוגים״. עשרה כרכים של אנציקלופדיה זו יצאו ב 1900 — 
1904 , ותוספות לה נתפרסמו אחר פטירתו ע״י מוסיקולוגים 
אחרים. 

איטקן׳ ג׳ון — 11:1060 ^ 1080 — ( 1839 — 1919 ), פיסיקאי 
אנגלי, שהניח את היסוד לחקר האבק באטמוספירה. 

א׳ נוכח בדבר, שטיפות־מים אינן מתהוות באויר אלא במקום 
שיש מרכזי־התעבות, והניח, שגרגרי'אבק משמשים בתפקיד 
זה. על סמך הנחה זו בנה לראשונה מכשיר מונה גרגרי־אבק 
באויר. המכשיר נקרא על שמו ומשמש עתה בצורה משוכללת 
כמונה יונים (ע״ע יון). 

. 1923 ,! 60 <) 0 ? 500111110 €0111001 


איטקן. רו ברט ?ו״;ט — £60 ז 1 \/.ס. 8 — (נר 1864 , 
ג׳קסון, קאליפורניה), אסטרונום אמריקני. 1888/91 
הורה מאתימאטיקה בליורמור קולג׳, 1891/5 שימש פרופסור 
למאתימאטיקה ולאסטרונומיה באוניברסיטה "פאסיפיק", 
מ 1895 ואילך — אסטרונום במצפה ליק, הר המילטון, 
קאליפורניה, וב 1930/5 היה מנהלו של מצפה זה. א׳ גילה 
וחקר למעלה משלושת אלפים כוכבים־תאומים, וחישב הרבה 
ממסלוליהם. על מחקריו המצויינים בשטח זה נתכבד ב 1906 
בפרם־לאלאנד מטעם האקאדמיה למדעים בצרפת, במדאליה 
ע״ש בריוס מטעם החברה האסטרונומית של פאסיפיק 
( 1926 ) ובמדאליה של זהב מטעם החברה האסטרונומית 
המלכותית ( 1932 ), ונבחר לחבר בחברות מדעיות הרבה. 
קאטאלוג של הכוכבים־התאומים, שהוציא ב 1932 0 *\ 6 א 
81305 00816 <£ ) 0 6 ס§ס 21 :ו 02 ), מונה למעלה מ 17,000 כוכבים 
מסוג זה. 

איטרביום ( 6181001 ״¥), יסוד כימי מתכתי, מן הקבוצה 
של מתכות העפרות הנדירות (ע״ע). סימנו ¥8 ; 

מספרו הסידורי 70 ! משקלו האטומי 173.04 (תערובת האי¬ 
זוטופים: 168 , 170 — 174 , 176 )! ערכויותיו: 2 , 3 ! משקלו 
הסגולי: 7.01 . — עפרות איטרבלת — קבוצת־משנה של 
העפרות הנדירות, שכוללת את היסודות א׳ ולוטציום (ע״ע). 
לפי שיטת־מיון אחרת נכללים בקבוצה זו גם היסודות 
דיספרוסיום, הולמיום, ארביום, תוליום, איטריום וסקנדיום 
(ע״ע כולם). 

איטךיום ( 8001 ״¥),ימוד כימי מתכתי, מן הקבוצה של 
מתכות העפרות הנדירות (ע״ע). סימנו ¥. מספרו 
הסידורי 39 ! משקלו האטומי 88.92 ! ערכותו 3 ! משקלו 
הסגולי 4.57 . — תערובת של תחמוצת הא׳( ¥ 2 0 3 ) ועפרת־ 
זירקון (ע״ע) משמשת כחומר במנורת נרנסט ובמנורות 
גאז. — עפרות־איטריה — אחת מן הקבוצות של העפרות 
הנדירות, שכוללת את קבוצות־המשנה של עפרות טרביום, 
ארביום ואיטרביום (ע״ע שלשתם). 

איטייא, מוייס — 1118110 30866 ^ — (נו׳ ב 1883 
בפאריס), בנם של אמן בלתי־ידוע, בואםי(ץ 80155 ), 

ושל הציירת הידועה סיזאן ואלאדון( ¥ 212800 ). בנערותו 
הסתובב בחוצות־מונמארטר.שבפאריס ונעשה נוטה לשכרות. 
בן שמונה־עשרה הוכנס לבית־מחסה והתחיל מצייר ציורים 
בהדרכת אמו. מתחילה צייר כנסיות ורחובות על־פי צילומי־ 
גלויות, ושיווה לתמונות אלו צורה אמנותית. ב 1905 — 1910 
חי במונמניי (ץ 3£0 תח 800 [) וחזר למונמארטר! כאן חזר 
לשכרותו מזמן לזמן, אבל בינתיים יצר תיאורי־גוף אמנו־ 
תיים, שמעט־מעט פירסמו את שמו כאמן מצויין. תמונותיו, 
שצייר עד 1914 , הצטיינו בלובן מבהיק, שהוא בוקע ועולה 
מן הצבעים הכבדים! ומכאן ואילך הלכו צבעיו ונעשו 
מבהיקים יותר ויותר. אין כמותו לתיאור האוירה העכורה 
של שכונות־פאריס. תמונותיו בסימון ריאליסטי שלאחר־ 
האימפרסיוניזם נמנות על החשובות ביותר, שנצטיירו׳ 
בסימון זה. 

-הגז? ; 1945 14113110 , 11101110 5101/0166 , 8.0301£0 ?311111x111111 
06 , 18001 ; 211$ ? , 11101110 16 011 10 1 ) 60136 ^ 16 131 , 03100 015 
. 1927 411$ ? , 51001100>00106 01/ <31/1x61166 1*0x101 



811 


איי, פיר מ• — איכה 


812 



טורים איטרילו: רחוב בטונטארטר. מחיאין תל־אב״ב 


איי, פיר מ־ — ץ 111 ^' 1 > 6 זז 16 ? — ( 1350 , איי — 1420 , 
אוויגיון), הגמון והשמן ותיאולוג! צרפתי. שימש 
קאנצלר באוניברסיטה של פאריס, הגמון ובישוף בלה פיאי 
(׳^״ק ש ״ 1 ) ובקאמברי; עלה ( 1411 ) למעלת השמן וקאדדי* 
נאל והיה לגאט של האפיפיור בגרמניה ( 1413 ). עם תלמידו 
יוהנס גרסון (ע״ע) הטיף לחיסולו של הפילוג הגדול 
בכנסיה. מרובה היתה השפעתו בוועידת־הכנסיה של פחה, 
וביחוד בזו של קונסטאנצד. ( 18 — 1414 ), שבה היה מראשי 
המדברים. דעתו הנועזת היתה, שבמקרה של פילוג והופעה 
של שני אפיפיורים או יותר (כפי שהיה הדבר בזמנו) 
רשאית ועידה כללית של הכנסיה, שלא תיקרא ע״י שום 
אפיפיור, להטיל את מרותה על האפיפיורים המתחרים (תורה 
זו על ריבונות הקונצילים הוחרמה אח״כ ע״י הכנסיה 
כמינות). כפילוסוף דגל א׳ בעיקרי־הנומינאליזם, אבל היה 
תלוי כולו מבחינה זו באוקם (ע״ע). כן הטעים ביותר את 
השקפתו של אוקם, שרצון האלוהים אינו ניתן להיתפס ע" י 
השכל, וכביטוי של רצון זה — ולא של הבנת־האדם — ראה 
אף את. ההבחנה בין טוב לרע < מכאן הסיק, שאין שום 
אפשרות לקבוע בסים ראציונאלי לתורת־המידות. א׳ חיבר 
ספרים הרבה בתיאולוגיה, פילוסופיה, מדיניות הכנסיה, 
תחוקת הכנסיה וגם במדעי־הטבע. החיבור הגיאוגראפי שלו 
81 מנ 41 ? 0 §גומ 1 (,תמונת-העולם׳) השפיע, אפשר, על קולומ¬ 
בוס, שיבקש דרך מערבית להודו, ופירושו ל 8 ז 60 ;! 6 !\ של 
אריסטו השפיע על תפיסתו הגיאוגראפית של וסכ-וצ׳י 
אמריג 1 . כמאה שנים קודם קופרניקוס הביע א' אתי הדעה, 
שהארץ סובבת על צירה. 

,■ 1£1 ג 1 ומ $316 ״ 1 ; 1877 , 1 ( 4111 0071 ■ 1 ) 1 : 1 ? , 1 נ 0 > 01 ב 5011 ז .ק 

411 0 ־ 01 * 1 ) 0 ! 10 ! )/ 01 ] 1 )־{ 0 £ ! 1 < 1  117 ) 151 ' 1 ן 01111 \־!£ ) 1 ( 1 ,־ 161161 * 1 . 8 ; 1909 , 4 ' 4 .? 417101 ־ 001 

. 1929 ,. 4 ' 4 .? 40 

י. נ. 


אייסו — 3511 ץ:>׳{ 1 — ( 1542 — 1616 ), מייסדה של שושלת־ 
העוצרים (השוגונים) טוקוגוה, שניהלה את יאפאן 
בשם הקיסרים מחוסרי השלטון־בפועל עד 1868 . א׳ שימש 
עוצר רשמי רק ב 1603/5 והעביר כהונה זו לבנו, בלא 
שוויתר על השלטון הממשי. בימיה האחרונים של שושלת־ 
העוצרים הקודמת, אשיקגה, עבר שלטון זה לסגני־העוצרים 
(טאיקו)! אך א/ שעוד קודם שנעשה עוצר שימש אפיטרו־ 
פוס לסגן־העוצר הצעיר הידאורי, חיסל מסורת זו, והידאורי, 
שנוצח במלחמה, התאבד ( 1615 ). א׳ טיפח קשרי־מסחר עם 
אירופה, ומלבד לפורטוגיזים, שכבר סחרו בארץ, הניח גם 
להולאנדים ולאנגלים לבוא ליאפאן, אלא שאסר ב 1614 כל 
תעמולה נוצרית. מיוחסת לו צוואה מדינית חשובה, שהיא 
כתובה ברוח השקפותיהם של קונפוציוס ומנציוס, 

אי־כבוה בן פינחס בן עלי הכוהן בשילה. אמו מתה בשעה 
שנולד כששמעה שנלקח ארון־ה׳ בידי הפלשתים 
במלחמתם בישראל ומתו חמיה ואישה. על־כן קראה את 
שם בנה ״אי כבוד״, כלומר: "גלה כבוד מישראל, צי נלקח 
ארון־האלהים" (שמ״א ד, יט—כב). לפי החוקרים החדשים 
"אי" הוא שם של אליל קדום, שנמצא גם בשמות איתמר, 
איזבל, ועוד. ויש משערים שצורת "אי" היא קיצור של 
"אבי" (כדוגמת "איעזר", שבא במקום "אביעזר") באופן 
שהשם המקורי היה: אבי־כבוד וצורת אי־כבוד היא אטימו¬ 
לוגיה עממית. 

איכה ׳ אחת מחמש המגילות שבמקרא, שנקראת על שם 
התחלתה: "איכה ישבה בדד". א׳ היא ספר קינות 
בעל חמש פרשיות. בכל אחת מן הפרשיות א/ ב׳ וד׳ יש 
עשרים ושניים פסוקים בסדר א״ב, בפרשה ג׳ יש שישים 
ושישה פסוקים קצרים בסדר א״ב משולש. בפרשה ה׳ יש 
עשרים ושניים פסוקים, שאינם ערוכים בסדר א״ב. כל 
פרשה היא קינה בפני עצמה, ובכולן, חוץ מפרשה ג׳, מביע 
המקונן את צערו ואבלו על חורבן ארץ־ישראל, ירושלים 
ובית־המקדש בידי הבבלים. בפרשה א׳ מקונן הפייטן במיו¬ 
חד על ירושלים, שירדה מגדולתה ומתפארתה: היא שוממה, 
בניה הלכו בשבי, אין מנחם לה וכל אויביה שמחים למפלתה. 
בפרשה ב׳ מוטעם הרעיון, שהאסון בא כתוצאה מחטאי־העם, 
שעוררו את כעסו של ה׳; בפרשה ד׳ מתואר סבלו של העם 
ומובלט ההבדל בין המצב שקדם לחורבן וזה שלאחריו. 
הפרשיות א׳ וד׳ מסתיימות בדברי-נחמה ובתפילה לאלוהים, 
שישלם למחריבי־יהודה כגמולם. פרשה ג׳ שונה משאר 
הפרשיות במה שהיא מבעת את הרגשתו של היחיד 
בתוך צרת-הכלל ובמה שאין בה זכר ברור לירושלים, 
לבית־המקדש ולמלכות־יהודה שחרבו. במחציתה השניה 
נמצאים דברי תפילה, וידוי ותשובה ומובעים רגשות ביטחון 
באל ובצדקתו. פרשה ה׳ כוללת בעיקר דברי־תפילה לה׳, 
שיקשיב לשועת עמו וישוב וירחם עליו. בפרשה זו מתואר, 
כנראה, מצבו של העם, שנשאר בארץ אחר החורבן. המשקל 
בארבע הפרשיות הראשונות הוא משקל-הקינה, שבו הצלע 
השניה קצרה מן הראשונה. 

מחברו וזמן חיבורו של ספר א׳. מתוך הספר 
עצמו אין ללמוד כלום על המחבר ועל זמנו. לפי הרשום 
בראש התרגום היווני ולפי המסורת של חכמי־התלמוך ואבות־ 
הכנסיה הראשונים, כתב ירמיהו הנביא את ם׳ הקינות. לפני 
מחברו או מסדרו של ם׳ דברי־הימים היה ספר־קינות, שבו 








813 


איכה — איכות 


814 



!■י■■ ■נ ז**■) 


■■11 

11 ■■■■■ ו■ 

■ו■* 9 ? *ןך י₪ר ?■ 1 —י —י! 1 יו^ 



1 ■■* ■ ■■■ 

וווו■■■ ^■■^ 1 

וליידע 5 = : 

■■■■■■■■■■ס 


1 * 0 1 >^ —■י" 





-ו —- 11 . -מ-חל-? -וזו,-'-ר, —/ 1 □ 

מס־ל -וזו, - י -ר, — נית 

מנגינה מסורתית למגילת א־כה 


נמצאה קינה מיוחסת לירמיהו הנביא על מות המלך יאשיהו! 
אבל אין אנו יודעים, מה הקשר בין אותו ספר ובין המגילה 
שלפנינו, וגם דבר מוטל בספק הוא אם אותה קינה כלולה 
במגילת א/ וכן מסופק הדבר, אם פרשה ד׳ ("איכה יועם 
זהב"), שבה מצוי הכתוב "רוח אפינו, משיח־ה/ נלכד 
בשחיתותם" (ד, כ), מתייחסת ליאשיהו או לצדקיהו. מה 
שקרוב לשער לפי תוכנה של מגילת א׳ הוא, שהקינות 
נתחברו בימי מאורעות־החורבן או זמן קצר אחריהם. לדעת 
כמה חוקרים, אין לייחס את כל הקינות למחבר אחד, מכיוון 
שמובעים בהן רגשות שונים, שלפעמים הם סותרים זה את 
זה. אבל גם אדם אחד עלן בזמנים שונים להתייחס באופנים 
שונים לאותם המאורעות עצמם. ולפי זה, אם נייחס את כל 
הקינות למחבר אחד, יש לשער, שנתחברו בזמנים שונים. 
אחר חורבן־ירושלים ודאי היו נוהגים להתאסף לזכר החורבן 
בימים קבועים בכל שנה, ואפשר, שהקינות נתחברו לשם 
קריאתן באסיפות אלו. מנהג זה קיים עד היום, ובכל תפוצות 
ישראל קוראים את מגילת א׳ בליל ט׳ באב וביומו. 

מדרשי־אגדה על א׳. הקובץ הגדול והחשוב ביותר 
של מדרשי־אגדה על א׳ הוא מדרש רבה על א׳, שנקרא 
גם מדרש א/ אגדת א׳ וא׳ רבתי. כפי הנראה, הוא אחד מן 
המדרשים הקדומים ביותר. מלבד מדרש זה ומה שנמצא 
בקובצי־מדרשים אחרים מענייני־החורבן, יש להזכיר את 
הפיסקא איכה (פיסקא ט״ו) ב״פסיקתא דרב כהנא", והפיס- 
קות "בכה תבכה בלילה"(פכ״ט) ו״איכה ישבה בדד"(פ״ל) 
ב״פסיקתא רבתי". 

ש. ברנפלד, מבוא לבתבי הקודש, בדך ג׳, עט׳ 135 — 141 ! 
פרלם, בפרוש המדעי של בהנא, תל-אביב 1930 ! ,מ!ז? ״ 4 . 5 
, 50 — 31 , 1894 ,. 1/114 ,זו 11 ^ 1 . 4 ? ; 124 — 110 , 1893 

111 ) 7/11 8110/10 . 4 ) 5 )^)\ 7 5101 ) 0.11 . 2 .■ £ 1-111 , 0310 ; 59 - 51 

־ 1 ) 10 ־ 1 ; 1893 . 11 . 11 1£ ז 5101111$11 } 1101 ?) 8 . 5 ) 11 10111 

. 1923 ,.ס!) 4 ) 1111 ) 10 / 1 ) 7 .ז< 1 )/ 7 0.5 ( 7 ,׳) 1311001 § 1 ע\ 

א. ש. ה. 

איכהוךן, יוחנן גוטפריד — ־ £1011 111 ) 0113 ] 

11 ז 80 — ( 1752 — 1827 ), היסטוריון וחוקר־מקרא 
גרמני. מ 1775 פרופסור ללשונות מזרחיות ביינה ומ 1788 — 
בגיטינגן, שהיה שם גם מנהל שני של "החברה המלכותית 
למדעים", ושם מת. א׳ הוא מאבות חקירת המקרא, שהיא 
מיוסדת על הפרדת־המקורות. א׳ התעניין בתולדות התרבות 
הרוחנית ובתולדות הספרות ופירסם ב 1796 — 1799 : "היסטו¬ 
ריה כללית של התרבות והספרות באירופה החדשה" (שני 
כרכים). ב 1797 כתב את חיבורו "סקירה על המהפכה 
הצרפתית״ (בשני כרכים). 13 — 1805 כתב את "תולדות 
הספרות מראשיתה עד התקופה החדשה" (בשישה ברכים). 
התעניינותו בשאלת התפתחותה של הספרות בכלל טבעה 
את חותמה על מחקריו בספרות־המקרא. במחקרים אלה, 


שנתפרסמו בספרו הגדול ״מבוא לכתבי־הקודש״ (- £111161 
.יד .. 6 43$ 111 "חנס, שלושה כרכים, 83 — 1780 ), סיכם את 
מסקנות החקירה בספרות־המקרא עד זמנו. ספרו זה, שעשה 
רושם גדול בשעתו והשפיע הרבה, הוא המבוא הראשון, 
שנתחבר לכה״ק בכלל. שלוש משאלות־היסוד, שציין בספר 
זה: התהוות המקרא, תולדות הנוסח, התהוות הספרים, 
חוזרות ונשנות מכאן ואילך בכל המבואות לתנ״ך. מבואו 
של א ׳ , שמכיל גם דיון ראשון על ספרות המקרא מבחינה 
ספרותית־היסטורית, השפיע על החקירות המקראיות של 
משה מנדלסזון, ועל רוב המחברים של הביאור, וביחוד על 
יהודה ליב בן־זאב. א׳ חיבר גם מבוא לברית החדשה וספרי 
עזר ושימוש למקרא: ״נביאי־ישראל״ (ג׳ כרכים, 1816 — 
1819 ), והוציא "ספד עזר (רפרטוריום) לספרות המקראית 
והמזרחית״ ב 18 כרכים ( 86 — 1777 ) ו״ספריה כללית של 
הספרות המקראית״ ב 10 כרכים ( 1787 — 1801 ). 

מ. סולוביטשיק וז. רובשוב, תולדות בקורת־המקרא; . 71 

888 : ,) 11 ^ 11 ) 11101 ) 7 411 5 ))' $0111 5 ) 7 , 1 ג 11 ק £$1 שי. 

מ. צ. ם. 

איכות, במובן הרגיל — טיבו של דבר! בפילוסופיה — 
התכונה החושנית של הדברים. השאלה, אם האיכו¬ 
יות המתגלות לחושינו ממשיות הן או רק מדומות, שייכת 
לבעיות הראשונות של הפילוסופיה. אריסטו (ע״ע) הורה 
את האובייקטיוויות של הא" (ובתורתו הא׳ היא השלישית 
בין הקטיגוריות, ע״ע), ואילו האליאטים לא ראו בא" אלא 
מצבים של האובייקט. האטומיסטים היווניים הבדילו בין 
תכונות אובייקטיוויות־ממשיות, הטבועות בדבר הנתפס, 
ובין תכונות סובייקטיוויות־מדומות, שאינן קיימות אלא 
בתודעתו של התופס. דמוקריטוס (ע״ע) טען: "המתוק והמר, 
הקר והחם, הצבע וכו׳ הם עניין של הרגל, אבל באמת 
יש רק פרודות וריקות". בזמן החדש חידש גלילאי (ע״ע) 
הבחנה זו, ולוק (ע״ע) יצר את המונחים "א" ראשוניות" 
ו"א" שניוניות". וכך הוא מגדיר מונחים אלה (מסה על שכל- 
האדם, 11 , 8 ): "האיכויות שבגופים הן, ראשית, אלו שאינן 
ניתנות להיפרד מן הגוף בשום אופן ובאיזה מצב שהוא,• 
שהגוף שומר עליהן תדיר בכל החילופים והשינויים העוב¬ 
רים עליו! שהחושים מוצאים אותן תמיד בכל גרגיר של 
חומר בעל שיעור ניתן להיתפס, לאיכויות הללו קורא אני 
בשם איכויות־הגוף המקוריות או הראשוניות! ואלו הן: 
מוצקות, התפשטות, תבנית, תנועה או מנוחה, ומספר. 
ושנית, יש איכויות, שבאמת אינן בתוך הדברים עצמם! 
אלא שיש כוחות היוצרים בנו, ע״י השיעור, התבנית, המבנה 
והתנועה של חלקיהם הבלתי־מוחשים, תחושות שונות, שהן 
תלויות באיכויות הראשוניות, כגון צבעים, צלילים, טעמים 











815 


איכות—איכנדורןז, פריהר יום!? פון 


816 


וכר; ולאלו קורא אני בשם איכויות שניוניות". האיכויות 
הראשוניות נמצאות איפוא, לפי לוק, בגופים עצמם, ואילו 
האיכויות השניוניות אינן נמצאות בגופים. הוויכוח על 
שאלת צידוק ההבחנה בין שני מיני א" אלה לא פסק עד 
היום. תפיסת הא" של יום (ע״ע) וברקלי(ע״ע) היא ביסודה 
זו של האליאטים בעוד שבתורתו של קנט (ע״ע) הא" הן 
הקבוצה השניה של הקאטיגוריות. בזמננו נלחמה האסכולה 
של הריאליזם בהנחה, שהא" השניוניות הן רק מדומות 
ושאין בטבע צבעים, צלילים וטעמים אובייקטיוויים. מדע־ 
הטבע החדש משתדל לבאר את הא׳ מתוך הכמות, ז. א. 
לגזור את כל התכונות של העצמים מיחסים כמותיים בין 
יחידות־החומר ויחידות־האנרגיה הקיימות ופועלות בתוכם. 

ש. ה. ב. 

איכל, יצחק ( 1756 או 1758 , ק 1 פנהאגן — 1804 , ברלין), 
סופר עברי, מפרש־המקרא ומראשי תנועת־ההשכלה 
בגרמניה. קיבל בילדותו חינוך מקורתי, אבל בא בגיל צעיר 
( 1773 ) לקניגסברג, במקום שהתפרנס מהוראה בביתה של 
משפחת־פרידלנדר העשירה. ב 1781 התחיל לומד בפאקולטה 
הפילוסופית של האוניברסיטה בקניגסברג ושמע שיעורים 
מפי קאנט. א׳ נתחבב כל־כך על מורו זה עד שהאחרון המליץ 
עליו( 1786 ) בפני הפאקולטה הפילוסופית שימנו אותו מרצה 
ללשון העברית. ואולם הפאקולטה דחתה את ההמלצה בנימוק, 
שלפי החוק צריך המרצה להיות בן האימונה האוואנגלית. 
ב 1787 עבר א׳ לברלין, שבה ניהל את בית־הדפוס שליד 
בית־הספר "חינוך־נערים". אחר־כך שימש פינקסן בבית־ 
מסחר. — פעולתו הספרותית והציבורית של א׳ התחילה 
ב 1782 עם פירסום החוברת שלו "שפת אמת", שבה דרש 
הקמת בית־ספר בקניגסברג ברוח־ההשכלה. ב 1783 היה א׳ 
בין המייסדים שלי "חברת דורשי לשון עבר", שהתחילה 
בהוצאת "המאסף". באותה שנה סירסם ביחד עם חברו מנחם 
מנדל ברסלוי את הפרוספקט של ״המאסף״ — "נחל הבשור". 
א׳ היה אחד מן העורכים של "המאסף" עד שעזב את קניגס־ 
ברג ובו גם פירסם שורה של חיבורים, ובכללם — המונוגרא¬ 
פיה הראשונה על משה מנדלסזון בשם "תולדות־הרמבמ״ן", 
שנתפרסמה בהמשכים (יצאה בתקמ״ט בצורת ספר). כמו־כן 
תירגם בצורה חפשית את סדר התפילות לגרמנית ( 1786 — 
1788 ) והיבר פירוש לספר "משלי" בצירוף תרגום גרמני 
באותיות עבריות (ברלין, 1790 ). מייחסים לו גם את "אגרות 
משולם בן אוריה האשתמועי", שהתחילה הדפסתן ב״המאסף" 
ממרחשוון, תק״ן, ויש בהן סימני־חיקוי ל״אגרות הפרסיות" 
של מונטסקיה. ב 1797 פירסם בברסלאו חוברת (בגרמנית 
באותיות עבריות) "כלום לסי חוקי ישראל אסורה באמת 
הלנת המת?". לשם מלחמה באדוקים חיבר (בערך בשנת 
1792 ) קומדיה סאטירית ביידית המדוברת בשם: "ר׳ הענעך 
אדער וואס טוט מען דעמיט" ("ר , חנוך או מה לעשות 
בזה"). המחזה נתפרסם, כנראה, לאחר מותו של א׳ ואולם 
ממהדורה זו לא נשתמר אף טופס אחד. מהדורה חדשה, 
באותיות גוטיות, יצאה ב 1846 בברלין. וב 1930 פירסם 
ז. רייזן את המחזה מחדש ב״ארכיון לתולדות התיאטרון 
והדראמה היידיים" מטעם המכון המדעי היידי (ייוו״א) 
בווילנה, לפי כתב־היד, שנשתמר בספריה "רוזנטאלינה" 
באמסטרדאם. המחזה מצטיין בסאטירה החריפה ישלו, 
שהובלטה בתיאור הדמויות של האדוקים, והוא משקף את 


היחסים בין היהודים והלא־יהודים בפרוסיה בתקופת המל¬ 
חמה על האמאנציפאציה. 

י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, 1 , עמי 
131 — 143 ; מ. עריק, די קאמעדיעס פון דער בערלינעד אויס־ 
קלערונג, 1933 , עמ׳ 42 — 61 •,.ז. רייזען, "די מאנוסקריגטן 
און דרוקן פון איציק אייכלס ר׳ הענעך" בתוך "ארכיוו פאר 
דער געשיכטע פון יידישן טעאטעד און דראמע״, 1 , 1930 , 

עם' 85 — 146 . 

ג. א. 

איקנדויךף, פריז־׳ר יוסף פון — ££זס 1 > 1 ז £1011£ חס׳ו .[ — 

( 1788 , לובוביץ, סמוך לראטיבור, שלזיה־עילית — 

1857 , גייסה, שלזיה־עילית), משורר גרמני. בנעוריו קיבל א׳ 
חינוך קאתולי, שהטביע את חותמו על השקפותיו עד סוף- 
ימיו. אח״כ למד משפטים באוניברסיטות של הלה והיידלברג. 
כאן הכיר את מנהיגיה של הרומאנטיקה הצעירה, פון ארנים, 
ברנטאנו, ועוד, והשפעתם קבעה במידה מכרעת את אופיה 
של יצירתו הספרותית. ב 1813 נתגייס לצבא הפרוסי והשתתף 
עד 1815 במלחמות-השיחרור בנאפוליון. מ 1816 עד 1844 



'וסף אייבנתרף 

שימש במשרות ממשלתיות שונות בבו־סלאו, דאנציג, קניגס- 
בדג וברלין.—א׳ היה משורר, מספר, דראמאטורגן והיסטור¬ 
יון של הספרות. הרומאן שלו ;וז ¥2 \ת 6 § 06 (;תג! § 0 טמז 1 \^ 
( 1815 ) משקף את הלך־הרוח בגרמניה קודם מלחמת־השיח־ 
דור והוא דומה בסיגנונו ובמבנה שלו ל״וילהלם מייסטר" של 
גיתה, סיפוריו מ 6 נ £61 1601 > 11$ .^ ,( 1819 ) 1 ) 11 נ 1 ז 30 תז 13 ׳\ 035 
,( 1830 ) :זז 11 ב£ז 1£6 ׳ון ,( 1826 ) 5 ז 26111611 ט 3 ' 1 ' 165 ז 1 ס 
( 1832 ) 5 :! 1 (:> 1 א ב״ס דדת 6 ג£, ועוד, מציינים תחנות בדרך 
ההתפתחות הספרותית שלו, שהתחילה כחיקויים לגיתה והגי¬ 
עה עד לשיא־השלימות של הצורה הרומאנטית. מן המחוות 
שלו זכתה להצלחה מיוחדת הדראמה הסאטירית ז 616 ז? 016 
( 1833 ). חיבוריו על הספרות: "על המשמעות המוסרית 
והדתית של השירה הרומאנטית החדשה בגרמניה״ ( 1847 ), 
ו״הרומאן הגרמני במאה ה 18 ביחסו לנצרות״ ( 1851 ), ועוד, 
מהודרים בתפיסת עולם קאתולית. מתוך דביקותו בקאתו־ 
ליות בא א׳ גם לתרגם את המחזות הדתיים של קאלדרון. 
ואולם השגו הספרותי החשוב ביותר של א' הם שיריו 
הליריים, שהקובץ הראשון שלהם יצא ב 1837 . כמשורר לירי 
א׳ הוא בא־כוחה הגדול ביותר של הרומאנטיקה בתקופת- 





817 


איכנדורף, פדיחר יוסף פון—איכתיולוגיה 


818 


השקיעה שלה, שיריו מצטיינים בריתמוס הקל, בבהירות־ 
החרוז ובמבנה האמנותי שלהם. לכמה משירים אלה נתחברו 
מנגינות ע״י מוסיקאים כשוברט ושומאן וקומפוזיטורים 
מודרניים כהוגו וולף והאנס פפיצנר. 

ה. ם. 

איבסיזן (ביזז׳ ע 0 ״| 7 )י במיתולוגיה היוונית — בן־תסאליה, 
בעלה של ריאה בת דאיאונוס. כשחתנו בא לקחת 
את המוהר המוסכם, דחף אותו א׳ לבור מלא גחלים לוח¬ 
שות. על־כן נחשב א׳ ל״רוצח הראשון" בעולם. לאחר שזום 
סלח לו על רצח זה, פיתה א׳ את האלה הרה (אשת זום 
ואחותו), שתישמע לו, אבל במקומה שלח אליו זום ענן 
בדמותה, שעל־ידיו נעשה א׳ אבי־הקנטאורים (ע״ע "קג* 
טאור"). כעונש על מעשיו נקשר א׳ בשאול אל גלגל, שהיה 
מסתובב כל הימים. 

איכסקיל, 3 תן יע 5 ןב יוהן פון - ח 0 ׳\ 1 זת 13 ! 0 { < 3001 | 

1864) — 116x101111 , קבלאס, אסטוניה — 1944 , 

קאפרי), ביולוגן גרמני. מבית-אצילים באלטי; למד זואו־ 
לוגיה ופיסיולוגיה באוניברסיטות של דורפאט (יורייב) 
והיידלברג. עסק למעלה מ 30 שנה במחקר חפשי בהיידלברג 
ובתחנה לחקירת החיים הימיים בנאפולי. רק בזקנותו( 1925 ) 
נתמנה פרופסור באוניברסיטה של האמבורג, ייסד שם את 
המכון לחקירת עולמם של בעלי־החיים (-• 01 )] 61 ׳\ו 1 מ 11 
1£ ״ 111 <) והיה מנהלו ומנהל האקוואריום הזואולוגי שם עד 
1934 . מחקריו בפיסיולוגיה המשווה של מערכת־העצבים 
ובפסיכולוגיה של החושים, וכן דיוניו ביסודות העיוניים 
של הביולוגיה, הוליכו אותו מן התפיסה הפיסיקאלית־מכא- 
ניסטית השלטת אל תפיסה ויטאליסטית־אורגאניסמית 
של החיים (ע״ע אורגניזם; חיים), שאותה פיתח א׳ ביהוד 
בספרו "ביולוגיה עיונית". אגב חקירותיו במחוסרי־ 
החוליות מצא, שאין התנהגותם ניתנת להתפרש בהתאם 
לכללים הקלאסיים של הפיסיולוגיה העצביודשרירית; הוא 
גילה את העקרון הנקרא על שמו, ששימש יסוד לפיסיולוגיה 
המשווה החדישה של מחוסדי־החוליות: ברשתות־עצבים 
פשוטות מובל הגירוי אל השריר המתוח. בביולוגיה העיונית 
דחה א׳ את התפיסה הדארוויניסטית של תלות החי בגורמי 
סביבתו האובייקטיווית, והטעים, שכל חי אינו מופעל אלא 
מצדדים מסויימים של העולם המקיף אותו ואינו פועל £לא 
עליהם בלבד, באופן שכל חי קיים בעולם מיוחד לו ומתמזג 
עמו לאחדות אחת, שבה הוא אובייקט וסובייקט כאחד. בזה 
נתקרב א׳ לתפיסה התבניתית בפסיכולוגיה ובפילוסופיה, 
מספריו: ; 1909,1921 , 1616 * 1 161 ) 611 ׳ 5 \ת 6 מת 1 1 >מנ 1 610 ^ 11111 
110116 ( 1 ז 5£6 תג 1 061 ; 1928 , 1920 , 81010£16 6 ן 61:1$01 זס 116 *ד 
. 1940 , £5161116 !! 8061611111 ; 1938 , 9131111 ! • 1161 111 06151 

י. ל. 

איכתיו־ל ( 01 ץ 11 ] 1611 )או אי?תמ 1 ל ( 161111131110101 , מיוו׳ 

4 ^ 1x — דג), תכשיר רפואי, שמרבים להשתמש 
בו בטיפול פנימי וחיצוני, בפרט בדרמאטולוגיה. הא׳ הגלמי 
מופק מזיקוק יבש של צפחות שמניתיות או של זפת, חמר 
וחומרים דומים להם, שמכילים מאובני־דגים קדמונים. הוא 
מתקבל בצורת נוזל עיטרני חום־שחרחר, בעל ריח חריף 
ולא-נעים, והוא תערובת של חומרים מרובים, בעיקר ארומא" 
טיים, שעדיין לא הוגדרו כהלכה מבחינה כימית, מהם 


תרכבות גפריתיות, חנקניות וזרחניות. ע״י טיפול בחומצה 
גפריתנית מרוכזת נהפך הא׳ לתערובת של חומצות סולפו־ 
ניות, שמלחי-האמוניום שלהן (מכאן שמו השני) הם התכ¬ 
שיר השימושי: נוזל סמיך, מכיל כ 50% חומר מוצק ובו 
כ 10% גפרית. ע״י הוספה של ואזלינה או של תחמוצת־האבץ 
מתקבלות משחות וע״י הספגתו בפאראפין מתקבל חומר 
פלאסטי, שאפשר לעשות ממנו גלולות ופתילות. — א׳ ניתן 
כחומר אנטיספטי למעיים, אך בעיקר כמשחה לשם ריפויים 
של נגעי-עור כרוניים: אקזמות, ספחות וכד/ וכן להחשת 
פתיחתן של חטטות (פורונקולים) י ומורסות. הוא משפיע 
כמשפך־כאב במיחושי־מפרקים (בטיפול חיצוני), ובצורת 
פתילה הוא משמש לטיפול בזוב־לבן של האשה. — בא״י 
מכינים א׳ מן הזפת של ים־המלח, 

איכתי׳ולדגיה (מיוו׳ — דג), בזואולוגיה — תורת־ 
הדגים. — קבוצת־הדגים היא בין הגדולות שבחולינים: 

ידועים למעלה מ 12,000 מין, אך מספרם האמיתי מוערך 
ב 20 — 25 אלף. אין זה מפליא, איפוא, שנתפתח ענף־פדע, 
שעוסק במיוחד בדגים — קבוצה, שמלבד הקפה העצום יש 
לה גם חשיבות כלכלית ניכרת לאדם. תפקידי־הא׳: קביעת 
מינים חדשים ע״י תיאורם ומיונם של אלפי דגים, שעדיין 
אינם ידועים למדע; חקירת כל תופעות־החיים של הדגים 
בכלל, כגון מיבניהם, אורח־חייהם, מקומם באיזורים גיאו- 
גראפיים שונים, יחסיהם לסביבתם הטבעית, קירבתם המש¬ 
פחתית זה לזה, התפתחותם וכיוצא בזה. — הא׳ היא מדע 
עתיק והשגיח בעבר חשובים מאד. עוד אריסטו תיאר בכתביו 
(לערך 350 לפסה״ג) כ 115 מיגי־דגים. במשך 1,500 שנה, 
מאז ועד לרנסאנם, עלה בידי החוקרים רק להכפיל את 
מספר המינים הידועים, ורונדלה (בערך 1550 ) פירט כ 250 
מינים שונים. עליהם נתווספו י במשך 200 שנה כ 170 מין, 
וליניאוס מיין ב״מערכת־הטבע״ שלו ( 1758 ) קרוב ל 420 
מינים. עם המפנה בביולוגיה, שחל עם ליניאום, התחילה 
הרחבה נמרצת של הא׳, ו 50 שנה הספיקו לשלש את מספר 
המינים הידועים; בלוך ( 1801 ) כבר הכיר למעלה מ 1,500 
מינים. לרשות האיכתיולוגים במאה הי״ט עמדה טכניקה 
משתכללת והולכת ותחבורה מתפתחת וגדלה, ובכוחן־הגדילה 
מאה זו את אוצרו של בלוך פי שבעה והגיעה ל 12 אלף 
מיני־דגים (מביום, ב 1900 ). 

הגידול הכמותי הוא רק צד אחד בהתפתחותה של הא/ 
הרחבודההקף היתד, מלווה הסדר פנימי של הקבוצה הנחקרת 
בצורת חלוקה והגדרה שיטתית. הפרקים בא׳ בספרי־אריסטו 
מעידים על ידיעות הגונות באנאטומיה של הדגים, אך תיאורי־ 
המינים הם לקויים ומטושטשים למדי, ואריסטו ויתר על 
חלוקה שיטתית. בתנ״ך חסר כל פירוט של הדגים למיניהם, 
ובתורה (ויקרא יא, ט—יב) קיימת רק החלוקה של כל החי 
"במים, בימים ובנחלים" לבעלי סנפיר וקשקשת ומחוסרי 
סנפיר וקשקשת. חיבורי אדיסטו נשארו שיא בא׳ קרוב 
ל 2,000 שנה, ודק חוקרי תקופת הרנסאנס (בפרט בטון, 
סאלוויאני ורונדלה) עברו עליו. לרשותם עמד חומר מרובה 
יותר שדרש עריכה, אך גם מערכת־הדגים שהיתה מקובלת 
אצלם היתד, מלאכותית לגמרה, הואיל וכבסיס לה שימש 
לא רק הגורם של מבנה הגוף (וכאן בעיקר הצורה החיצונית 
בלבד), אלא גם גורמים כגון מנהגי־החיים ומקום־ההימצאות. 
השגה העיקרי של תקופה זו הוא מתן תיאורי־הדגים״בליווי 




819 


איכתיולוגיה 


820 


של ציורים. מכאן ואילך נעשו תמונות חלק בלתי־נפרד 
בספרים עוסקים בא׳ והוסיפו דיוק להגדרתם של המינים. 
במאות הט״ז והי״ז התקדמה הא׳ עם ההתקדמות העצומה 
של האנאטומיה באותה תקופה. על סמך ניתוחי דגים הוכח, 
שרבגוניותם אינה ביטוי להבדלים בצורתם החיצונית בלבד 
אלא היא משתקפת גם במבנה הפנימי שלהם; התחילו 
משתמשים בשלד ובקרביים כסימני־הבחנה לא פחות משהש־ 
תמשו בקשקשת ובסנפירים. ביחד עם הרחבת הידיעה לעומק 
באה הרחבתה לרוחב ע״י הרחבת האופק הגיאוגראפי וגילוי 
מיני־הדגים של העולם החדש. ההעמקה בפירוט האנטומי 
והגדלת ההקף של הקבוצה הביאו לידי הבחנת מינים אמי¬ 
תיים כיסוד קבוע של המחקר השיטתי, הביסוס החדש לא' 
ניתן ע״י שני האנגלים ג׳ו־ן רי (ע״ע) ום. וילובי ב״תולדות 
הדגים״ ( 1686 ). בין השאר ניתנה על־ידיהם ההגדרה המד¬ 
עית הראשונה של הדגים כבעלי־דם נושמים בזימים, בעלי 
לב כולל חדר אחד ובעלי עור ערום או מכוסה קשקשים. 

פעולתו של ליניאום בא׳ נתבססה על מפעלו של קודמו 
במקצוע זה, בן־ארצו פטר ארטדי, שספרו על הדגים הוצא 
לאור ע״י ליניאום ב 35 ' 17 . ארטדי הגדיר הרבה מונחים 
אנאטומיים הגדרה חד־משמעותית והיה הראשון, שהבדיל 
בין סימנים להבחנת־סוגים ובין סימנים להבחנת־מינים. 
ליניאום הוסיף על כך את הצעד המכריע בשיטת החלוקה: 
את הזיהוי ע״י כינוי כפול, שמצורף משם־המין בליווי השם 
הכולל של הסוג. אך ליניאום לא הצליח לבנות מערכת טבעית 
של קבוצת־הדגים, מאחר שנתבסס— בניגוד לרי דוילובי — 
על סימנים אנאטומיים מועטים בלבד. כנגד זה הרחיבו תל¬ 
מידיו של ליניאום את הא׳ במידה מרובה בעשרות־שנים 
מועטות אחריו, וב 1782/95 הוציא בברלין הרופא היהודי 
מרכוס (מרדכי) אליעזר ב ל ו ך (ע״ע) את שנים־עשר הכר¬ 
כים של "תורת־הדגים הכללית" ובהם היאור מלא ומדוייק 
של 1,500 מינים, הרבה מהם בליווי תמונות, שעלו על כל 
הציורים, שנתפרסמו עד ימיו. אולם רמתו השיטתית של 
מפעל זה היתה נמוכה: מערכת־הדגים של בלוד היא מלאכו¬ 
תית, ואפילו שטחית. מבחינה מדעית־שיטתית פגום גם 
החיבור הגדול השני בא׳ באותה תקופה — "תולדות־הדגים" 
של לאספד ( 16 ) 6 ^ 1.30 ), פאריס, 1798/1803 , באותן השנים 
הופיעו ראשונה מונוגראפיות מפורטות על הדגים של איזו- 
רים מסויימים, כגון חוף קורומאנדל, ניו־יורק, מערכת 
הגאנגס. התרחבותה של הזואוגיאוגראפיה ביחד עם ההת¬ 
קדמות של האנאטומיה בתקופה זו הכינו את הקרקע למפנה 
המכריע בהתפתחותה של הא׳ — לביסוסה על יסודותיה של 
האנאטומיה המשווה, קיוויה (יחד עם ואלאנסיין) קבע 
ב״תורת־הדגים״ ( 22 כרכים,' 1828 — 1848 ) את מערכת־הדגים 
הטבעית, הבנויה על מבנה הגוף בכל חלקיו, והיא המקובלת 
ביסודה עד היום. קיוויה הוכיח ראשונה, שההבדל בין דגי־ 
גרם ודגי־סחום אינו מתבטא בחומר־השלד בלבד אלא בכל 
פרטי־המבנה. צעד מרחיק־לכת בא׳ היתה הכללתם של הדגים 
הקדומים המאובנים במערכת הדגים הקיימים; אולם גיבושה 
של מערכת־הדגים ע״י קיוויה היה מכוון בעיקר לקבוצה 
המרכזית הגדולה שבהם — דגי-הגרם, ואילו קבוצות אחרות, 
קטנות יותר, עדיין לא קיבלו את מקומן הנכון. ליקוי זה 
הושלם ע״י שני חוקרים אחרים בדור ההוא: ז׳. ל. ר. אגסי 
(ע״ע) חקר את החידקנים והגדירם כגאנואידים — קבוצה 
בפני עצמה עם יחסים מיוחדים לשאר הדגים! והוא גם 


ביסס את הפאליאונטולוגיה של הדגים בחיבורו "מחקרים 
על הדגים המאובנים״ ( 1833 — 1843 ), שמצטיין בתיאוריו 
ובתמונותיו הקלאסיות. יוהאנס מילר עסק אף הוא בגאנו־ 
אידים, וכן בדק את האמפיוכסוס ואת עגולי-הפה והכיר בהם 
שתי יחידות שיטתיות נפרדות; ובזה הניח את היסוד 
להפרדתם מן הדגים, מצד אחד, ולהגדרה סופית של מחלקת- 
הדגים, מצד שני, 

במאה ה 19 נעשתה עבודה מסועפת ופוריה גם בשטח־ 
הסיסטמאטיקה. בתקופה זו פותחו אוספי־הדגים הגדולים, 
האיכתיולוגן האחרון, שעמד לו האומץ לתאר לבדו את כל 
הדגים הידועים בזמנו ( 1859 — 1870 ), היה א. גינתך. כיסוד 
לפעולתו שימש אוסף־הדגים הגדול ביותר, שנתרכז'במוזיאון 
הבריטי. פרק חדש נפתח עם הופעת המיון של אוסף זה: 
חוקרים וחובבים בכל חלקי־העולם התרגלו מאז לשלוח 
לאספים המרכזיים דגים, שהגדרתם היתד, מוטלת בספק, והו¬ 
ספות אלו הגדילו את יעילותו של האוסף. גינתר הציע תבנית 
ראשונה של איזורי תפוצת־הדגים, שהיתה מבוססת כל 
צורכה לפי הנתונים של זמנו. אבל הענף הזואוגיאוגראפי של 
הא׳ מוסיף להתפתח במידה שנחקרים איזורים גיאוגראפיים 
מבחינת הדגה שבהם. אבן־הבוחן לקביעת איזורים זואוגיאו־ 
גראפיים בשביל קבוצה מסויימת היא מידת שימושיותם לגבי 
קבוצות של חיות אחרות, ומעלתה של תבנית־גינתר היתד, 
במה שהתאימה גם לחיות אחרות, כגון רכיכות וסרטנים. 
באותה מעלה מצטיינת השקפה חדישה יותר, שקולה ומושל¬ 
מת לאור חקירות זואולוגיות, פאליאונטולוגיות וגיאולוגיות, 
שפירסם השוודי סון אקמאן( 1934/35 ).יסוד רחב זה מאפשר 
לתיאוריה שלו להאיר באור חדש את תולדותיהן של 
אוכלוסיות־הדגים באיזורים שונים, את נדידותיהן, 
עליותיהן וירידותיהן. אולם התיאוריה שלו לא הצליחה 
להאיר גם את תולדות שינויי־המבנה של הדגים 
לקבוצותיהם. ענף חפאליאדא׳, שאבותיה היו קיוויה ואגאסי, 
נתפתח רק מ 1920 , בעיקר הודות לעבודתם הפוריה של 
זואולוגים אנגליים וסקאנדינאוויים (סטנז׳יאה, מוי־תומאם 
וווטסון). 

הפיסיולוגיה של הדגים נעשתה מקצוע של מחקר 
שיטתי בזמן מאוחר. אמנם הסתכלויות חשובות נעשו גם 
קודם אמצע המאה הי״ט, ולאחר מכן הלך קצבן וגבר. אולם 
רק מ 1900 לערך מתקדמת הפיסיולוגיה בקצב מהיר. מרובים 
היו השותפים לחקירה פיסיולוגית של הדגים ומספרם הלך 
וגדל. אי-אפשר לפרט את התפתחות הניקצוע בענף זה או 
אף את שמות החוקרים העיקריים בשטח זה. אך יש להזכיר 
שני מלומדים, שכל אחד מהם עמד במרכזה של אסכולת 
תלמידים־חוקרים והירבה ביחוד את ידיעת חושי הדגים ע״י 
בדיקות ערוכות בשיטתיות ובשיקול־דעת מופתי: ק. פון 
פריש ופון בודנברוק. — בשנים האחרונות נעשו רביית־הדגים 
וקשריה עם ההורמונים נושא מרכזי של החקירה המדעית. 
בעיות אלו חשובות לענף גידול־הדגים, שמגמתו 
להסדיר את התרבות־הדגים ולכוון אותה לצורכי המשק. 
האפשרות של הזרעה מלאכותית נתגלתה אמנם עוד במאה 
הי״ח; אעפ״כ נעשה גידול-הדגים לענף־משק ראציונאלי רק 
בעשרות־השנים האחרונות, עם יצירתן של מסיבות חקלאיות 
מסויימות, מצד אחד, ועם ידיעת תנאי־החיים הטבעיים של 
הדגים ותגובתם לתנאים מלאכותיים, מצד שני. — הא׳ סייעה 
גם בשיכלול צ י ד ־ ה ד ג י ם. כמעט בכל הארצות העוסקות 




821 


איכתיולוגיה—איל־ברזל 


822 


בדיג נוסדו תחנות לחקר הים והדגים; אבל אין להכחיש, 
שהדיג קדם בפועל לחקירה והוא שעורר והפרה אותה על 
מנת לקבל ממנה עצה והדרכה. — מצומצמות הן תרומותיהם 
של חובבי הדגים לא׳. אע״פ שמספרם מרובה ואמצעים 
כספיים לא־מועטים מושקעים בפעולותיהם, מוקדשות פעולות 
אלו בעיקר לגידול של דגים צבעונים ומשונים בצורותיהם 
או באורח־חייהם, להשגה של זנים חדשים ולהכלאה של זנים 
ומינים כדרך אנשי־הספורט. רק חובבים מועטים מעמיקים 
בהסתכלותם ועוקבים אחר אורח־החיים של מינים פחות 
בולטים, מתוך הבנה, שההכרה של כל דג ודג עשויה לתרום 
תרומה לפתרונן של בעיות ביולוגיות חשובות. ה. שט. 

איכוזיוסאורוס, ע״ע ךיג 1 םאוךים. 

אילאו ( 130 ץ£- 1 {:> 60551$ ז?), עד מלחמת־העולם השניה י- 
עיר־מחוז בפרוסיה המזרחית, שוכנת על נהר 
פאסמאר מדרום לקניגסברג; 4,700 נפש. יש בה בתי־יציקה 
ומנסרות. מסחרה: תוצרת חקלאית ובקר. נוסדה במאה ה 14 
ע״י המיסדר הטוטוני. א׳ נתפרסמה ע״י הקרב, שנתקיים בה 
ובסביבתה בין'צבא־נאפוליון וצבאות רוסיה ופרוסיה (בפי¬ 
קודי של הגנראל הרוסי בניגסן) ב 8 בפברואר, 1807 . 

קרב־א׳ היה אחד מן הקרבות הקשים ביותר של מלחמות־ 
נאפוליין בפרוסיה. הוא נסתיים ללא הכרעה. ב 7 בפברואר 
התקדם החלוץ של הגיס הראשי של נאפוליון מדרום־מערב 
לא׳ ונתקל בהתנגדות קשה מצד חיל־המאסף של הצבא 



טפת שדה־הםערבה באילאו 

הרוסי על־יד המוצא ממעבר־ההרים של גרינהפכן. היל־ 
המאסף נסוג אל המחנה הראשי של בעלי-הברית, שנסתדר 
לקרב מצפון־מזרח לא/ נגד האגף הימני של בעלי־הברית, 
שהורכב מן הצבא הפרוסי בהנהגתו של לסטוק, שלח נאפו 1 - 
ליון את הקורפוס של ני, נגד האגף השמאלי— את הקורפוס 
של דאוו, בעוד שהוא׳ עצמו עשה הכנות להתקפה במרכז. 
צבא־הרגלים וחיל-התותחנים שלו היה ערוך בקו, שנמשך 
מטחנת־הרוח מצפון־מערב לא׳ עד רוטבן ( £01116060 ) 
מדרום־מזרח לה. לקו זה שימשה א׳ מרכזי. 

הקרב התחיל בבוקר ה 8 בפברואר בהתקפה ארטילרית 
חזקה של הרוסים על א׳ בשעה שהתחוללה סופת-שלג. 
הצרפתים הגיבו בהתקפה של חיל-הרגלים, אבל נהדפו 
באבידות כבדות, והרוסים התקדמו אל טחנת־הרוח. נאפו־ 
ליון נתן הוראה לקורפוס ה ¥11 של אוז׳רר, שהיה במרכז, 


וכן לדיוויזיה של סט. היליד, שהיתה מימינו של אוז׳רו, 
להתקדם לקראת החזית הרוסית. הקורפוס ה ¥11 איבד את 
דרכו בסופת־השלג, ורובו הושמד ע״י האש של הרוסים: 
מארבעה עשר אלף איש נשארו שלושת אלפים, והרוסים 
חדרו לא׳. המטה של נאפוליון היה אחוז בהלה ויעץ לסגת. 
אך נאפוליון הבין, שרק חיל רוסי קטן יכול היה להספיק 
לחדור לא׳, ופקד על אחד מגדודי־הגארדה שלו להיכנס 
למערכה. חיל־החלוץ הרוסי, שחדר לא׳, נשמד כמעט כולו, 
וא׳ נשארה בידי הצרפתים. אותה שעה ציווה נאפוליון על 
חיל־הפרשים שלו לערוך הסתערות לכל אורך־החזית. התק־ 
פת־פרשים זו הבריחה את חיל־הפרשים הרוסי, פרצה את 
טורי חיל־הרגלים של הרוסים והגיעה עד ליערות אנקלאפן. 
בינתיים הצליח אף צבאו של דאוו להגיע לסביבות אנקלאפן, 
אלא שצבא זה נהדף לאחור ע״י הצבא הגרמני בפיקודו של 
לסטוק, שני לא הצליח לעצור בעדו מלפרוץ לחזית המרכ¬ 
זית. יום־הקרבות נגמר בהתנגשות קשה בין ני ובין הרוסים. 
עם ערב אפסו כוחותיהם של שני המחנות, ובמשך הלילה 
נסוגו צבאותיהם של בניגסן ולסטוק בלא שצבא-נאפוליון 
העיף היה מסוגל לרדוף אחריהם. הנופלים מן הצרפתים היו 
כ 15,000 (מתוך חיל של 79,000 לערך) ומצד בעלי־הברית — 
18,000 (מתוך חיל של 74,000 ; 67,000 רוסים ו 7,000 פרוסים). 

איל׳א־וילן ( 6 ם 1131 /ו' 1116-61 ), דפארטמנט בצרפת (מז¬ 
רח ברטאן). שטחו— 6,990 קמ״ר! מספר תושביו — 

578,246 (ב 1946 ). כולל 5 מחוזות: פוז׳ר ( 65 זש£ט £0 ), סן- 
מאלו ( ¥1310 [ . 31 )< 0 ן-םרוואן ( 30 ׳\ז 56 . 51 ), רדון ( 100 ) £6 ) 
ורן( 1160065 ). העיר הראשית היא רן( 113,781 נפש ב 1946 ). 
הדפארטמנט נמצא ברובו במקווה־המים של הנהר וילן. נהר 
זה, יובלו איל (מכאן השם) וכן שאר יובליו משמשים מער¬ 
כת של דרכי־מים פנימיות, שברובן הן נוחות לשיט. שפלת- 
החוף, שהיא ידועה בשם ״שדה דול״ ( 001 35116 ־ £ 131 ), גדורה 
מן הים בסכר. החוף הוא סלעי וקשה־גישה. האקלים הוא 
אוקיאני ממוצע וגשום, וימי־ערפל מרובים כאן באביב 
ובסתיו. הקרקע דל הוא בטבעו, אך נשתפר ע״י שימוש 
מרובה בזבלים מלאכותיים, באופן שהדפארטמנט נמנה על 
העשירים והפו׳רים ביותר שבצרפת בכל הנוגע לגידול של 
חיטה וכוסמת, עצי־פרי, מקנה ועופות־בית. גני־הפרי מרו¬ 
בים הם ביותר באיזור הדול, והדפארטמנט בכללותו יוצר 
20% — 10 מן ה״סידר" (משקה־התפוחיט) הצרפתי. בא׳ 
מרבים לגדל גם סלק־סוכר, ירקות מבכירים, פשתן וקנבום, 
וכן טאבאק (בסביבות של סן־מאלו). כן מצויים בו מכרות- 
עופרת ומחצבות־שיש. התעשיה מיוצגת ע״י מספנות, בתי- 
יציקה לברזל ונחושת ובתי-בורסקי לרוב, וכן עוסקים 
התושבים בייצור של קלעים וחבלים לספינות, של כלי־הרם, 
מכשירים חקלאיים, נייר ורהיטים. בחופים מפותה דיג פעיל 
מאד ומן הנמלים הראשיים של הדפארטמנט (סן־מאלו, סך 
סרוואן וקאנקאל) יוצא מדי שנה בשנה צי-דייגים אל חופיה 
של ניו־פאונדלנד בצפון־אמריקה לעונת הציד של דגי־ 
המליחה. במי־המפרץ סן־מישל עוסקים בציד־חלזונות במידה 
רחבה. ידועים בא׳ כמה מקומות-רחצה על חוף הים, ובראשם 
דינאן. 

איל״בחל (נקרא גם ,כר׳ וגם ,קבל׳)׳ כלי־מלחמה, שבתקו¬ 
פה העתיקה שימש לפריצת החומות או השערים 
של עיר מבוצרת בשעת מצור. הומצא ע״י העמים השמיים, 










823 


איל־כרזל—איל דה פרנס 


824 


והוא נראה בתבליטים משנת 870 לפסה״ב של אשור־נציר־ 
פל, מלך אשור. היוונים והרומים קיבלו כלי־מלחמה זה 
מעמי־המזרח. מתחילה לא היה א׳ אלא מוט ארוך בעל חוד 
של מתכת; החיילים היו הולמים בו את החומה כדי לקרקר 
אותה. לאחר זמן נקבע האיל על גבי עגלה, שממנה היו 
מניעים אותו בכוח אל מול החומה, לעגלה נוספו אח״כ 



כתלים וגג, שסוככו על משמשיו של כלי־המפץ מפגי החיצים 
והבליסטראות, שנזרקו עליהם בידי מגיני־החומה. היוונים 
וביחוד הרומים תלו את הא׳(שאורכו היה 20 — 30 מ׳) בשר¬ 
שרות אל תקרת־העגלה, הייו מושכים אותו לאחור, וכשהרפו 
ממנו — ניטלטל בכוח עצום לפנים אל עבר החומה. — 
ב״מלחמות היהודים" של יוסף בן מתתיהו מתוארים בכמה 
מקומות אילי־הברזל ודרכי־ההתגוננות מפניהם. 

חיים כוהן, מן רכב הקרב עד הטאנק, 1944 . 

אילניטימיות (באנג׳ ץ 0 גת 111 ג§ 111£ , מלאט׳ 5 ט 1 ת) 11 § 16 — 
חוקי, בתוספת של סימן־שלילה), אי־חוקיות ביחס 
למצב המשפטי של ילדים: ילד הוא אילגיטימי כשנולד 
לאשה בלתי־נשואה, או לאשה נשואה שלא מבעלה החוקי, 
וכן כשנולד מנישואים מבוטלים. בכמה שבטים פרימיטיוויים 
נוהגים לענוש קשה את האם של ילד אילגיטימי ואף להרגה 
ולהשמיד את הנולד, בעוד שבשבטים אחרים נחשבת האם 
לדצויה, מאחר שלידת־הילד הוכיחה את פדיונה. בחברות 
מסויימות אין הבדל בין בניה של אשה חוקית ראשית ובין 
בניהן של השפחות, ובחברות אחרות יש זכויות רק לבני 
האשה הראשית והבנים של שאר הנשים והפילגשים הם 
מנודים או נמוכי־דרגה. בחברה הנוצרית של יה״ב היו נוהגים 
בדרך כלל חומרה יתירה כלפי הוולד האילגיטימי ויולדתו 
כאחד. 

לעומת זה לפי דיני־ישראל אין בילד שנולד מחוץ 
לנישואים שום פגם (פרט לממזר, ע״ע). אם אך נקבעה 
אבהותו של ילד כזה, הריהו מקבל את כל הזכויות, שמהם 
נהנים ילדים חוקיים, למשל את עמדתו של אביו (כגון 
כהונה), וכן את זכויות־הירושה, ואפילו את זכות־הבכורה 
(אם הוא בכור). זכויותיהם וחובותיהם של הורים, שאינם 
נשואים זה לזה, ביחס לחינוך ילדם הם בזכויותיהם וחובו¬ 
תיהם של בעל ואשד. גרושים. 

השיעור הגבוה ביותר של ילדים בלתי-חוקיים הוא בגר¬ 
מניה (באוואריה— 1947 : 16.6% ), באוסטריה ( 1925 : 13% ), 
בארצות הסקאנדינאוויות (שוודיה— 1947 : 9% ; נורווגיה — 
1944 : 8.6% ; דאניה — 1947 : 8% ), בצרפת ( 1925 : 9% ). 
נמוד יותר הוא אחוז הילדים הבלתי־חוקיים באנגליה ובוויילס 


( 1948 : 5.2% ), באה״ב ( 4% ), באירלאנד ( 2.3% ) ובהולאנד 
( 1.5% ). נמוך ביותר הוא שיעור הלידות האילגיטימיות בין 
הלבנים באה״ב ( 1.4% ), ולעומת זה הוא גבוה בין השחו¬ 
רים ( 12.6% ). 

השפעה מסויימת על מידת התפשטותה של הא׳ יש לדת. 
שיעור הלידות שלא כחוק היה מועט ביותר בין היהודים 
והאירים הקאתוליים. אבל אין הדת גורם מכריע, שהרי 
אוסטריה הקאתולית ושוודיה הפרוטסטאנטית הן בין האר¬ 
צות, שמספר הלידות שלא כחוק הוא גדול בהן ביותר. שונים 
גם המספרים באיזורים כפריים ועירוניים. באנגליה השיעור 
הגבוה ביותר של לידות בלתי־חוקיות הוא בכפר, ואילו 
בהולאנד ובפינלאגד — בעיר. משפיעים בנידון זה המקצוע 
והדרגה החברותית. השיעור הגבוה ביותר הוא אצל עוזרות* 
בית ועובדות בחקלאות, מלצריות ופועלות־תעשיה. כל מקום 
שתנאים מיוחדים מקילים על קשרים מלפני הנישואים (העדר 
פיקוח ציבורי, העדר של דעת־קהל תקיפה נגד קשרים כאלה) 
וכל מקום שאין בו הפליה חברותית או חוקית לרעת האם 
או הילד הבלתי־חוקי, שם שיעור הלידות האילגיטימיות 
עולה. באמריקה היו מקומות, שבהם עלה השיעור של לידות 
אילגיטימיות מחוסר־נשים, ושם לא היתה הלידה שלא כחוק 
פוגעת בסיכויי האם לנישואים. השיעור גבוה באירופה, שבה 
מוכרים יחסי-מין בין מאורסים. הגדלת־השיעור בעשרות 
השנים האחרונות קשורה גם בשיפור מעמדה הכלכלי והחב־ 
רותי העצמאי של האשה, שהרי בזמננו אשה, שאינה רוצה 
בקשר קיים עם אבי בנה, יכולה על־פי־רוב לפרנס את בנה 
במשכורתה או ברווחיה. 

החוקה האירופית הנוגעת בא׳ הלכה ועברה מן הנטיה 
להחמיר ביחס לאם ולילד אל הנטיה להקל ביחס אליהם. 
המגמה השלטת כיום היא להסיר מעל הילד כל אחריות 
להתנהגות של הוריו ולדאוג להגנתו ולחינוכו. 

י. גר. 



נוף באיל דה פראנם 


איל דה פרנס (בצדם׳ 6 ט 1 ז 3 ז? 36 116 ), 1 ) גליל בצרפת 
הצפונית על נהר סן, "ליבה של צרפת", כיוון שבו 
שוכנת העיר פאריס. שטח 1 21,000 קמ״ר; מספר תושביו 
כ 7.5 מיליון. אד״פ היא רמה מבותרת לחלקים נפרדים ע״י 
העמקים של הנהרות: אואז, אן ומארן. שטחים ניכרים של 
אד״פ הם עדיין מיוערים, כגון קומפין. אד״פ היתה תחום־ 
השלטון המקורי של בית קפה (ע״ע)^ שמסביב לו נתגבשה 


825 


איל דה פרנס — אייל־הצפון 


826 


1 

1 

1 

1 

1 

1 


! 

1 

1 

1 


1 

1 

1 


1 



אייל״הצפון( 5 טנ>ת 2 ז £3 . 11 ) 


ביה״ב מלכות־צרפת. — 2 ) אי על יד חופה המזרחי של גרנ־ 
לנד, שברובו הוא מכוסה קרח־עד; שטחו כ 300 קמ״ר. — 
3 ) שמו הישן של האי מאוריציוס (ע״ע). 

אילה, אי^נסיז ל 1 ןם די, ע״ע לו$ם די אלה, אי^נסיז. 

אלה, רמז־ן פרם די, ע״ע פיס די אלה, רםלן. 

אילה אי־אררה, אדלךדז לזפם די —- 6 -״ 6 ^ ץ 31 3 ץ^ 
3 ־ 1 — ( 1823 , גוואדאלקאנאל — 1879 , מאדריד), 
דראמאטורגן ומדינאי ספרדי. בראשית דרכו הפוליטית עמד 
במחנה המתונים, אך עד מהרה עבר אל המתקדמים: אח״כ 
חזר אל השמרנים וכיהן כמיניסטר בקאבינט הראשון של 
אלפונסו הי״ב: בשנות־השישים נעשה מהפכן. נפתוליו המדי¬ 
ניים מרובי-התהפוכות משתקפים ביצירתו הספרותית. 
מחזותיו מאחדים מגמה סאטיריתיריאליסטית עם נטיה 
רומאנטית מובהקת, ובעיקרם הם מבקרים קשה את החברה 
והמדינה. " 01601:0 זסק 7301:0 £1 ״ ( 1861 ) זורק מרה 
באנוכיות ובקטנות־המוחין של דורו. חיבורו האחרון - 000 ״ 
" 50£10 ( 1878 ) קובל על שלטון הבצע והחמדנות ועל קילקול 
נשמתה של האשה והתנוונות־המשפחה. כמה ממחזותיו, כגון 
ביכורי עטו 10 ) £513 70 > £־ 1 נ 0011 ! 1 סס(בחרוזים, 1851 ) ו 3 ( £10 
( 1856 ), מוצגים עוד בימינו. בכתיבתו יש עדינות, קלות 
ושלמות־צורה קלאסית; אך פעמים שהמגמה המלווה סארקאזם 
מר וחריף מקלקלת את השורה ומטשטשת את עצמותם של 
הטיפוסים. הליריקה המועטת והאקראית, שכתב א׳ (שכוללת 
"אגרת" מפורסמת ונהדרת אחת), מעידה על יכולת פיוטית 
גבוהה, שלא זכתה להתפתח, אפשר מחמת עיסוקיו המדיניים 
ולהיטותו אחר הפולמוס. 

ן( 7 כרכים) 5 — 1881 ,(. 0351011 .. 11 ז £$0 . 001000 ) צ 3 ז< 01 

.מ 03 נ} 0 ־ £111 1513 ^ 11 ,. 1 ־ 1 ץ , 32 ? .ן 

א?ל״הצפון (■ 1££1 § £30 ), סוג ממשפחת האיליים (ע״ע); 

כולל 11 מינים, שהם מצויים באיזורי הטונדדה 
הצפוניים של אירופה, אסיה ואמריקה. בניגוד לכל שאר 
סוגי האיילים, גם הנקבות של א׳ הן בעלות־קרניים, אלא 
שקרני־הזכר גדולות ומסועפות מקרני־הנקבה. א׳ מצטיין 


בפרסותיו האחוריות הרחבות ובפרוותו העבותה, שמתחת 
לצווארו יש לה צורת רעמה. א" חיים בעדרים גדולים, שהם 
נודדים בערבות־הצפון על פני מרחקים גדולים, בהתאם לתנ¬ 
אי המרעה והאקלים! הם ניזונים בעיקר מטחבים — למשל 
3 !ס 10 > 1 3 כ>, המכונה גם ״טחב אייל־הצפון״. — המין האירופי־ 
אסייתי הוא א׳ הבר ( 105 ) 30 ־ 31 : .£), שאורכו כ 2 מ/ גובהו 
כ 1 — 1.1 מ׳ ומשקלו המאכסימאלי 150 ק״ג; הוא מצוי 
בסקאנדינאוויה, בצפון־רוסיה, בצפון־מערב סיביר ובשפיצ־ 
ברגן. השבטים המונגוליים שבצפון, הלאפים והסאמויידים, 
היו הראשונים שהפכו אותו לחיית־בית; הא׳ הביתי הוא 
חיית־הבית החשובה ביותר של ארצות־הצפון ויסוד קיומם 
של שבטי-הטונדרה (דוגמת הגמל לשבטי־המדבר). הוא 
משמש כחיית משא, מסע ורכיבה! בשרו, דמו וחלבו הם 
עיקר מזונם של מגדליו, בעוד שעורו ופרוותו, קרניו, עצמו¬ 
תיו וגידיו מנוצלים להלבשה ולהכנת כלים. הקפם של עדרי 
א׳ הביתי נתון לתנודות מתמידות מחמת מגפות, שפורצות 
בהם, ומחמת הקשיים במציאת מחיה. בראשית שנות ה 30 
נימנו בנורווגיה כ 100,000 , בשוודיה כ 180,000 , בפינלאנד 



א"ל-ד,צפון בשהוא מפנה את ראשו אחורנית. חריתה פאליאוליתית 
מסערת ש £35$ ש 1 זש£ת £3 בצרפת 





827 


איל־־הצפון—אילומינציה 


828 


כ 70,000 ראש. כדי לנצל את שטחי־המרעה של הטונדרה 
ולאפשר את יישובם, העבירו האמריקנים עדרים של א׳ 
הביתי לאלאסקה והדריכו את האסקימו בגידולם. המין האמ¬ 
ריקני של א/ הקאריבו ( 03111100 . 11 ), לא בוית! עדריו 
העצומים שימשו ציד לשבטי האינדיאנים בצפון־המערב של 
אמריקה. 

בתקופת־הקרח הגיע גבול התפשטותו של א׳ האירופי עד 
לים־התיכון, ורק בהדרגה נעלם ממרכז־אירופה אחר נסיגת 
הקרח צפונה. אריסטו, תיאופראסטוס ויוליום קיסר עדיין 
מזכירים אותו כמצוי על חופי הים הצפוני והבאלטי. בציורי 
האדם הפאליאוליתי מופעת לעתים קרובות תמונת א׳, וכן 
נמצאו שרידי כלים עשויים מקרניו; בתקופה המאגדאלנית 
ניכר רישומו בחיי־האדם במידה מרובה כל־כך, עד שיש 
פרהיסטוריונים שקוראים לתקופה זו בשם תקופת א׳. 

ה. מ. 

אילז־איל!' ( 110110 ), עיר ראשית של הפרובינציה אילואילו 
באי פאני שברפובליקה של הפיליפינים. א׳ היא 
נמל בשפך־הנהר א׳ שבחופו הדרומי־מזרחי של האי. ב 1942 , 
ערב הכיבוש היאפאני, נאמדה האוכלוסיה שלה ב 94,300 
נפש. העיר בנויה על קרקע של חול שטוח! רחובותיה 
מעוקלים ובלתי-מרוצפים. הנמל, המוגן ע״י האי הסמוך 
גואימאראם, הוא נוח למעגן־ספינות, ואף ספינות־אוקיינוס 
עוגנות בתעלה שבין שני האיים. א׳ משמשת מרכז מסחרי 
חשוב (שני בערכו אחר מאנילה) לסביבה פוריה ומעובדת 
יפה, שיוצרת סוכר, טאבאק ואורז בשפע. בתוך העיר מצויה 
חרושת מפותחת של שמן־קוקוס, חומץ וחפצים שונים עשויים 
מעץ־הדקל. — ב 1889 עלה חלק גדול של העיר באש, 
ששילחו בה המורדים הפיליפיניים מיד לאחר שנכבשה ע״י 
האמריקנים. 

איל 1 ב־י׳ לןנר י ־־־ ץ 3 ״\ 1110 146017 — ( 1848 , בוהמיה — 
1932 , ניו־יורק), רופא. בן הרב יששכר דוב אילובי, 

שהביאו לאה״ב כשהיה בן חמש• למד רפואה בסינסינאטי 


ונשתלם בה בברלין ובווינה. נתמחה במחלות־ילדים ונתמנה 
פרופסור במקצוע זה ב 1 ) 30 1£ ז 1 :> 11 ) 40 ן 0£ 010010031:100110£0 
ץ: 1 :> 2 ־ 801 . ב 1894 עבר לניו־יורק; נתמחה בטיפול במחלות 
הקיבה והמעיים ופתח מרפאה לעניים. א׳ היה אחד ממחבריו 
של "ספר־השימוש האמריקני למחלות־ילדים"(- 016 \; 
00 ־ 01111011 0£ 01503505 1110 0£ 0010 כ 1 :)^ 1 11030 ), שיצא 
ב 1894 . כן חיבר עוד שני ספרים על מחלות־ילדים ( 1897 , 
1904 ). כאביו נלחם אף הוא ביהדות הרפורמית, שכתב נגדה 
מאמרי־פולמוס, וכן פירסם מאמרים על ההלכה התלמודית 
לאור הרפיאה. ב 1914 הוציא קובץ של מאמרי אביו ומכתביו 
בשם "ספר מלחמות־אלוהים". 

אילומינציה (מלאט׳ 11100110310 — להאיר), תמונה מצויירת 
ביד, שמקשטת כתבי־יד, או ראשי־תיבות צבועים 
ביד שבספרים המודפסים הראשונים. תמונה כזו נקראת א׳ 
בניגוד לאילוסטרציה (ע״ע), שהיא מודפסת. ביה״ב פרחה 
אמנות הא׳ ביחוד במנזרים, שבהם נהגו לצבוע את התמונות 
בצבעים מבהיקים (״מיניאטורות״ — כך הן נקראות על שם 
צבע־הששר,! 0110100 בלאט׳, שנצבעו בו) ואת ראשי־התיבות 
בזהב (ע״ע מיניאטורה). אחד מן הספרים המצטיינים ביותר 
בא׳ הוא ״ספר־קלס״( £0115 0£ : 80011 ) האירי מן המאה 
השמינית, שנמצא בטריניטי קולג׳ בדובלין. א" עשירות 
נמצאות גם בהרבה כתבי־יד סיניים, יאפאניים ופרסיים. 

כתב־היד העתיק ביותר של תנ״ך עם א", שהוא ידוע לנו 
עד עכשיו, הוא זה שנכתב ב 930 ע״י שלמה הלוי ברבויה 
בקאהיר (נמצא עכשיו בלנינגראד). בכתב־יד זה ובכתבי־יד 
אחרים הרבה מתחום־התרבות המזרחי מן המאות ה 10 וה 11 
יש עיטורי־אותיות וקישוטים. אצל הספרדים שבספרד ובפו׳ר־ 
טוגאל עמד ההידור האמנותי של כתבי־היד על מדרגה רמה. 
ב 1262 כתב אברהם בן יהודה בן חיים, איש פורטוגאל, מסכת 
בת ארבעים וחמישה פרקים על אמנות המיניאטורה ועל 
הכנת הצבעים והזהב. צורות־הסיגנון של הא" הספרדיות־ 
ר״פורטוגיזיות מעורבות ביסודות ערביים ואירופיים, אך הכתב 



הנהוג בהן הוא מקורי לגמרו, ומקוריים הם גם 
קישוטי החיות והדמויות הגרוטסקיות. הסופרים 
של כתבי־היד העבריים, שכמה מהם ידועים לנו 
בשמם, היו לעתים רחוקות גם ציירי הא" שבהם. 
ב 1296 קישט נתן בן שמעון הלוי כתב־יד של 
משנה־תורה בא"; ב 1382 סיים אלישע בן אברהם 
קרשקאש ( 05035 ־ 01 ) את "תנ״ך־פרחי"; בתנ״ך־ 
קניקוט (מעשה־אמן, שנמצא בספריית "בודליאנה" 
שבאוכספורד), שבו רשום התאריך 1476 , יש 
שבעים ושבע מיניאטורות בגודל של עמוד שלם 
ו 73 !-א" קישוטיות. בעיקר גדול מספרן של הגדות־ 
של־פסח מקושטות. מקום חשוב ביניהן תופסת 
ההגדה מסאראייבו שנוצרה בספרד הצפונית 
במחצה השניה של המאה ה 14 . 

כתבי-יד עבריים הרבה, שיש בהם קישוטים, 
נוצרו בצרפת ובגרמניה; לפעמים תכופות יש 
להם אופי של סיגנון גותי מובהק, ועפ״ר אין 
הם עשויים בדייקנות במיניאטורות הספרדיות. 
ב 1272 העתיק שמחה בן יהודה בכתב־ידו את 
"מחזור ורמיזא", שהוא מקושט בתמונות הרבה, 


ע־נו" 'הורים. אילוטינאציה בכתב-היד יי 1 ^וקזח^ 1011 ; 5 ״ (דך;ךן) וב 1434 העתיק יצחק בן שמחה גאנזמאן בכתב־ 


) 




829 


אילומינציה — אילון, עמק 


830 



אי 5 וסעאציה סו ההנדה טסאראייבו. הסאה ה 14 


ידו את המחזור שבספריית־האמבורג; אך לא הסופרים 
המעתיקים הם שציירו את שני המחזורים הללו. בשש הגדות 
שונות משנות 1400 ו 1450 נמצא השם "יואל" כשם הצייר, 
אך לא יד אחת ציירה אותן, ויש להניח, שהמציירים היו 
שני בנים למשפחת יואל (עיין על כך במחקרים החדשים של 
פראנץ לאנדסברגר, , 31 נ 1 ממ\/ ש§ש! 001 ת 10 מס זי\שזכ 1 ש 1 ־ 1 ש 111 
103 — 73 .קיק ,'[ 1948 ] 03 נ). 

א" נמצאות גם במגילות ובכתובות. המגילה בעלת 
התאריך הקדום ביותר, שיש בה קישוטים, היא משנת 1567 . 
ידועים שני ציירי־מגילות: אהרון די חאווס ($ש/י 013 ) 
מאמסטרדאם ( 1687 ) ואריה לב בן דניאל מוויניציאה ( 1748 ). 
רק הספרדים השתמשו בכתובות מקושטות. בספרי־דפוס 
עבריים אין למצוא ראשי־תיבות מקושטים ביד, כאותם שהם 
רווחים בספרים נוצריים, ולעומת זה אנו מוצאים ראשי־ 
תיבות כאלה, מצויירים בצבעים נפלאים ובזהב, בכתבי־יד. 

ק. ש. 

איל 1 ן ז 1 . עמק א׳ — עמק רחב למדי באחד מן המבואות של 
הרי־יהודה < משתרע ממעלה־בית־חורון שבצפון־ 

מזרחו עד רכס הגבעות, שמבדיל בינו ובין ואדי צראר 
שמדרום לו ועד התנשאות הקרקע בדרום־המערב — בסבי¬ 
בות הכפר אל־קביב. ואדי סלמאן, שאליו יוצא ואדי עלי הבא 
משער־הגיא, מוציא את מי הגשמים מן העמק לצד מערב 
(מצפון לאל־קביב), ובמירוצו התחתון הוא ידוע בשם ואדי 
שלאל. בתקופה הגיאולוגית האחרונה אירעו בסביבה זו 
פעולות־געש מסויימות, שיש לייחס להן את רבדי־הבזלת 
המועטים, המתגלים כאן, ואת המעיינות החמים, שנמצאו 
בימי־קדם בהמתן (אמאוס — עמואס). — ממקורות מצריים 
ומכתבי אל־עמארנה אנו יודעים, שבמאות הט״ו והי״ד 
לפסה״נ נצטרף שטח זה ביחד עם ואדי צדאר ליחידה מדי¬ 


נית נפרדת (מלכות גזר), שבינה ובין ממלכת ירושלים 
בהרי־יהודה היו יחסי־איבה. פתחפא מלו־ירושלים מתאונן, 
ששיירותיו נשדדו בעמק־א/'בימי כיבוש־יהושוע לא סייע 
מלך־גזר למלך־ירושלים במלחמתו של זה האחרון בבני־ 
ישראל, אלא התערב במלחמה רק לאחר שנתפשטה עד 
גבולות מדינתו שלו (יהושע י, לג). עם כיבוש־הארץ עלה 
העמק (הוא ורוב מלכות גזר) בנורלם של בני דן. ואולם 
הדנים לא היו יכולים להתגבר על האמורים יושבי־המקום, 
שלחצו אותם ההרה (שופטים א, לד), והעמק נעשה שדה־ 
התנגשות בין בני דן, אפרים, יהודה ובנימין, מצד אחד, ובין 
האמורים והפלשתים (דה״א ז, כא; ח, ו), מצד שני (ע״ע 
שמשון). במסיבות אלו נמשכו מעשי השוד בסביבה (השווה 
ברכת־יעקב: ״יהי דן נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח״ — 
בראשית מט, יז). רק בימי־דויד השתלטו הישראלים סופית 
על ששח זה כולו, ובחלוקתה האדמיניסטראטיווית של הארץ 
נקבע כמחוז השני, שעליו הופקד בן־דקר (מ״א ד, ט). עם 
חלוקתה של מלכות־שלמה נשאר כל עמק א׳ בידי מלכות־ 
יהודה ונכלל בגבולם של בני בנימין (דה״ב יא, י). בימי־ 
אחז פשטו הפלשתים על העמק (שש כח, יח), אך לא 
החזיקו בו זמן מרובה. בימי שיבת־ציון נתיישבו, כנראה, 
שבי־הגולה גם בסביבה זו, אלא שמבחינה מדינית לא היתד. 
חלק מיהודה עד לאחר כיבוש־החשמונאים, כשלכד שמעון 
את גזר. בימי מלחמות־החורבן היה בחמתן מרכז חשוב 
לחיל־המצב הרומי, שפשט משם על הנפות של הרי־יהודה 
במערב. בימי הכיבוש הערבי נמצא כאן המחנה הראשי של 
הצבא המוסלמי ביהודה, שניגף במגפה קשה ( 639 — 
בעמואם). בתחילת התקופה הערבית היו העמק וסביבתו 
מחוז מיוחד (עמואם). כשאר חלקי יהודה נפגע גם מחוז זה 
ברעידוודהאדמה של המאה הי״א. בימי כיבוש־הצלבנים 
נעשה העמק שוב במודקרבות, והצלבנים הקימו בו מבצר 
חזק (לאטרון של היום). גם בימי הכיבוש האנגלי (סתיו 
1917 ) שימש העמק שדה־קטל. מדינת־ישראל המחודשת 
ניהלה בו קרב ממושך ( 1948 ) על השליטה בעורקי התחבורה 
המוליכים לירושלים. 



עסק א; לין 






831 


אילון, עמק — אילוסטרציה 


832 



נפילת יריחו. אילוסטראציה התוך ההניך של ליבק, 1494 אילוסטראציה של האנס זראלד 3 האם: קין הורג את הבל. המאה ה 16 


2 . לפנים עיר בעמק אילון< כיום תל גדול, שעליו בנוי 
הכפר יאלו, כחמישה ק״מ מצפון לשער־הגיא. על פני תל זה 
נמצאו חרסים, שמעידים על ישוב רצוף מתקופת הברונזה 
המאוחרת ואילך. ספק גדול הוא אם אפשר לזהות את א׳ 
עם אאהנא (=אלון?), שנזכרת במקורות מצריים מן המאה 
הי״ט לפסה״ג. א׳ נזכרה, כנראה, ברשימת הערים של תחו־ 
תימס ווו ( 1479 לפסה״ג) בשם "עמק"; בשמה אילון היא 
נזכרת במכתבי אל־עמארנה (על השתייכותה המדינית ראה 
למעלה). א׳ היתה מערי השבט הדני (יהושע ים, מב) 
וניתנה למשפחות הלוויים מבני־קהת (שם כא, כד). רחבעם 
ביצר אותה (דה״ב יא, י). בימי אחז פשטו עליה פלשתים 
(שם כח, יח). אוזביוס בספרו "אונומאסטיקון" מזכיר אותה 
ככפר בקרבת אמאוס. 

מ. אבנימלך, ידיעות ההברה העברית לחקירת א״י ועתיקד 

חיה ( 1935 ),׳ . 40 ! ,״/?/ 73 14 !י< 13 זז £1-4 011 ,ת 20 )ז>נ 1 ח£ .£ 

1 >ח. 0 01/11111 / ,£תג) 5 זנ 0 .[ ; 10 , 1924 , 7 . 40 ! ,}! 8450 ; 287 

.צ 06 ת 1 , 1931 

ש. י. 

אילוסטרציה (מלאט׳ 6 ז 3 ז! 111115 — להאיר, לקשט), ציור 
קישוטי לספרים, שראשיתו מגעת למעשה עד ל״ספר־ 

המתים״ המצרי, שנכתב לערך ב 1500 לפסה״נ. במשמעותו 
המצומצמת יותר מציין המונח א׳ ציורים בדפוס, בעוד שאת 
הציורים המקשטים כתבי־יד מכנים בשם אילומינציזת(ע״ע). 
הספרים הראשונים, שהיו בהם לוחות־תמונות, היו "ספרי־ 
הלוחות", שנתפתחו בתחילת המאה הט״ו בארצות־השפלה 
ובגרמניה מתוך הדפסת לוחות של פיתוחי־עץ בשביל מישחק 
הקלפים (הדף העתיק ביותר, שיש עליו תאריך, הוא מ 1423 ). 
בספרי־הלוחות התמונה היא עיקר והטכסט נוסף לה עפ״ר 
בכתב. ספר־הלוחות הראשון הוא ״תנ״ך העניים״ ( 3113112 
1 מ 11 זשקט 3 ק) — לערך מ 1430 

הספר הראשון, שהוא מקושט בפיתוחי־עץ, הוא "אבן־ 
היקר״(ת 15161 :>ג>£ זסם) של אולךיך בונר, שנדפס ב 1461 
בבאמברג. ב 1490 הופיע בוויניציאה התנ״ך המפורסם של 
מאלרמי ובו למעלה ממאתיים וחמישים פיתוחי־עץ, ובשנה 
שלאחר־כך הגפיע ספר "משל הקדמ 1 ני" לר׳ יצחק בן שלמה 
אבן אבי סהולה (ע״ע) בהוצאתו של גרשון סונצ׳ינו 
בברשה — הספר הראשון עם א", שנדפס בדפוס עברי. 
ציירים מפורסמים, כגון דירר (ז־ז״ס, אפוקאליפסה, 1498 ) 
והולביין (תמונות לתנ״ך, 1538 , ו״מחול־המוות״, 1547 ), 
יצרו א" בפיתוחי־עץ. 

עוד בזמן קדום־ביחם ניסו להשתמש בגילופי־נחושת 
בתור א" לספרים, אך כמה מכשולים טכניים היו כרוכים 


בשימוש המשותף בדפוס בולט ושקוע, ועל־כן היה צורר 
להדפיס את לוחות־התמונות על דפים מיוחדים. רק במאה 
הי״ח הונהגה בצרפת אופנת ההדפסה היקרה של קישוטים 
בגילופי־נחושת על־ידי אמנים במקצוע זה, כגון גראולו 
( £101 ׳\ 3 ז 0 ),שרל איזן(ע״ע) ומ 1 רו׳(ט 63 ז 0 ^ז).מפנה מכריע 
בא בא׳ על־ידי גילוף־העץ, אמצאתו של תומאם ביואיק 
( 1014 ^ 86 , ע״ע), שהשתמש בשיטתו החדשה בפעם הראשונה 
בדפוס ב 1784 . משיטה זו נשתלשלה הכסילזגראפיה (־ 10 ׳( X 
13 ^ 13 §; הדפסי־עץ), שנעשתה אחר־כך מלאכה בלבד, 
וכן גילוף־הפלדה, ששימש מ 1832 לייצור תמונות לספרים 
ולכתבי־עת. ב 1842 הופיע 31€3 ז $1 ט 111 ת 10 >ח £0 , 

כתב־העת הראשון, שקושט בתמונות. גם הליתוגראפיה, 
אמצאתו של זנפלדר (ז 13£ :>} 6 ״ט 5 ), שימשה לא׳ של ספרים. 
אך רק עם המצאת־הצילום באה מהפכה בהדפסת־הא", שעל־ 
ידיה נעשתה אפשרית הדפסת־תמונות טכנית במקום השיטה 



שער הספר ,טשלי־שועליס*. סראג. 1661 












לוסטראציה של ויל־אם גרזפר לספרו של פראנק האריס 
"וכרונות טימי־הנוער• 


עבורה במבנש־יר בדפוס בודוני 
אילוסטראציה של פראנם טאסךל 
























835 


אילוסטרציה— אילייס 


836 


של הדפסה־ביד, שהיתה נהוגה עד אז, ובזה נפתח פתח 
לייצור שיטות מרובות ושונות של הדפסת־תמונות. הדפוס 
המודרני קשור קשר בל־יינתק בתמונה המלווה: זולתה אין 
לתאר לעצמנו כיום ספדי לימוד ומדע, כתבי־עת ודברי־דפום 



אלתם סאנוציום, ו־ניציאה, 1499 

(מתוך ג 1 ן 13€1 מ 0£0 ־ 1 ^ 1 קץ 1 ־ 1 ) 

מסחריים למיניהם. כל השיטות של הדפסת־התמונות, כגון 
צינקוגראפיה ואוטוטיפיה (הדפסת־גלופות), רוט 1 גראוורה, 
פוטוליתה, אופסט והשיטות השונות של ההדפסה־בצבעים — 
כולן יסודן בצילום, והן שהקנו לא׳ מקום חשוב בחיים 
של תקופתנו. ק. ש. 

איל 1 ךין (״״ 1110 ), עיר ראשית של הפרובינציה א׳ בצפונה 
של המושבה הבריטית ניגריה (ע״ע); על־יד קו הרכבת 
משפת־הים אל קאנו שבפנים־הארץ. מספר תושביה— 54,684 
( 1945 ), בני שבט יורובה. חומת־טיט הרוסה בחלקה מקפת 
את העיר באורך של 16 קילומטר. א׳ משמשת מרכז חשוב 
למסחר בתוצרת־החקלאות ותוצרת־היערות של הסביבה: 
צמר־גפן, אורז, מיני פלפל, אגוזי־אדמה, אגוזים של עץ 
הקולה, שמן של עץ השי ( 103 ) 5 ), שמן־דקלים, גומי, וכן 
מוצרים של מלאכת־יד מקומית: מחצלות, נעליים, כלי חרס 
ועץ, חפצי־עור. בין בקתות־החמר הדלות והחצרות המוקפות 
חומות־טיט מתנשאים בניינים *גדולים אחדים: הארמון של 
המושל האנגלי, הארמון של האמיר היורובי, בתי־הבאלוגו־ 
נים (שרי־הצבא), מסגדים, כנסיות. א׳ היתה לפנים עיר־ 
בירה של ממלכה מיוחדת, שב 1825 נעשתה• אמירות כפופה 
לשולטן של סוקוטו. מד 189 ואילך--ארץ־חסות של "החברה 
הממלכתית של הניגר״; וט 1500 — מושבת־כתר בריטית. 

אילי (ברום׳ ״^), נהר באסיה המרכזית. אורכו 1,210 ק״מ. 

נוצר מהתחברותם של הפלגים טקס, קונגס וקאש, 
שמקורותיהם בהרי־נאראט (אחד מדוכסייהטיו־שאן), בחבל 
קולג׳ה, סין. רוב זרמו שוטף בכיוון מערבי בתוך אגן מוארך 
ופורה, שנקרא על שמו. כשהוא יוצא מאגן זה הוא פונה 
צפונה־מערבה, עובר את מדבר־החול הגדול סארי־אישיק־ 
#טראו ונשפך לימת באלכאש. שפכו של א׳ הוא דלתה 
ענקית, שזרועותיה המרובות, חוץ מן הדרומית ביותר,' אינן 
מושכות מים ברוב ימות־השנה; רוב שטחה של הדלתה הוא 
ביצה. מימיו של א׳ מנוצלים במידה מרובה להשקאה של 
החבל שמסביב לקולג׳ה, העיר החשובה שבאגן־א׳. 

איליאם, ע״ע הזמרזס. 


אילןה מורומץ — ; 61 ^ 1 43^^ ^1x110 ־(,אליהו ממורום׳), 
המפורסם שבחבורת־הגיבורים האגדית של ולדימיר 
הראשון (ע״ע), נסיך־רוסיה ( 980 — 1015 ). עלילותיה של 
חבורה זו משמשות נושאים לאפוס הרוסי העממי, "בילינות" 
(ע״ע), בדומה לתפקיד שממלאים הפרשים של המלך ארתור 
וקארל הגדול ב״רומאני־הפרשים" המערביים ביה״ב. אחת 
מן ה״בילינות" מתארת את מאבקו של א׳ עם גיבור יהודי, 
המסמל, כנראה, את כזריה שנתייהדה. הכנסיה הרוסית מונה 
את א׳ בין קדושיה ואת קברו מראים בין קברי קדושים 
אחרים במערות של המנזר פצ׳רסק בקיוב. תיאור החבורה 
ומעשיה חביב על ציירים רוסיים. ביחוד נתמחה בו הצייר 
ואסנצוב. 

איליון, ע״ע טרדה. 

אילי ים (שב^זסנ)), אחת מן המשפחות של מעלי־הגרה 
(ע״ע); סימנה המובהק — קרניים גרמיות, ז. א. 

עשויות עצם בלבד, שלא כקרניים הנבובות של הצאן, הבקר, 
הצבאים והאנטילופות, העשויות חומר קרני. קרני הא׳ הן 
התגרמויות של העור, שמתחברות עם עצמות־המצח; הן 
נמצאות רק בזכרים, פרט לאיל־הצפון (ע״ע), שגם נקבתו 
היא בעלת־קרניים. קרני הא׳ אינן קבועות, כקרניהם של 
שאר מעלי־הגרה, אלא הן מתחלפות מדי שנה בשנה. רק 
חלקה התחתון של הקרן היא עצם חיה; חלקה העליון עשוי 
עצם מתה, והוא נושר זמן־מה אחר עונת־הייחום, מפני 



ציור 1 . קרני אייל־הכרמל. גידולן אחר הנש ץ רה 



ציור 2 . קרגי אייל־חכרטל. הת&תחוח צורת־הקרניים 


שמתוך בסיסו החי מתחלת לצמוח רקמה חדשה. לאחר 
הנשירה מתכסה הפצע בעור מכוסה שער קצר; רקמת־החיבור 
החדשה, ביחד עם עור־החיפוי, הולכת וגדלה בצורת קרן על 
כל הסתעפויותיה, ועם זה היא הולכת ומתגרמת מבסיסה 
ומעלה. עם גמר הגידול וההתגרמות נחסמים עורקי־הדם 
בבסיס, עצם־הקרן מתה, ועמה מת ומתייבש גם עור־החיפוי 
שלה, שהאייל מוריד אותו ע״י שיפשוף קרניו בגזעי־עצים 
(ציור 1 ). צמיחת הקרניים במינים שונים נמשכת מ 3 עד 7 
חודשים! בתקופת הצמיחה הקרניים רגישות מאד, ופגיעה 





837 


אילייש 


838 



ציור 3 . האלקס האיר' ( 05 ז 6 8 30£ ז\) מתקופת־הפליםכוקן. רקונסטרוקציה 


בהן גורמת לגידול אי־נורמאלי. — התפתחות הקרניים היא 
מסימני־המין המשניים המובהקים של הא/ והיא קשורה 
בפעילותן של בלוטות־המין: אייל מסורס אינו מגדל קרניים, 
ואייל מבוגר שסורס אחר גמר גידולן אינו משיר אותן, ואם 
נשרו — אינו מגדל חדשות; אייל שסורם בזמן צמיחת 
הקרניים, קרניו מוסיפות לגדול, אך בלא התגרמות ובצורה 
בלתי־נורמאלית. — קרני הא׳ הן פשוטות או מסועפות לכמה 
ענפים, הכל לפי המין. במינים מעוטי-הסתעפות (עד ל 3 
ענפים) המספר המאכסימאלי של הענפים בקרן הוא קבוע; 
במינים אחרים אינו קבוע, והוא עלול להגיע, למשל, ל 6 או 8 
או יותר ביחידים של אותו המין, הכל לפי דעתו ומצבו 
הגופני הכללי של האייל היחיד. הקרניים הראשונות, שאייל 
צעיר מצמיח, הן תמיד קטנות ופשוטות, ועם כל חילוף וחילוף 
הן נעשות גדולות ומסועפות יותר (עד שהן מגיעות למאכסי- 
מום הגידול וההסתעפות שלהן); בזקנותו — וכן כשהוא חולה 
ופצוע — הן חוזרות ומצטמקות מחילוף לחילוף (ציור 2 ). 
סימני־הכר אחרים של הא/ מלבד הקרניים הגרמיות, הם: 

( 1 ) ניבים גדולים בלסת העליונה, שהם מפותחים בהם יותר 
מבנבובי־הקרניים; מינים מועטים של א׳ (מן הסוג - 31-0 ץ 1 ל 
צטזסק שבסין), שהם מחוסרי־קרניים, ניביהם גדולים ביותר 
והם משמשים להם כלי־זין במקום הקרניים שהם חסרים. 

( 2 ) בלוטות לפני העיניים, בין הטלפיים ועל כף־הרגל האחו¬ 
רית ; בלוטות אלו מפרישות מיץ ריחני, שמשמש סימן־הכר 
ואמצעי־קשר לא׳ בינם לבין עצמם. מקום הבלוטה ברגל 
האחורית מסומן ע״י מברשת שערות סיפניות. 

מינים הרבה של א׳ מצויים באירופה, אסיה ואמריקה; 
באפריקה מצוי רק מין אחד (בצפון־מערב היבשת), ובאום* 
טראליה אין למצוא א׳ כלל. ברובם הא׳ הם חיות יער וחורש, 
ורק מינים מועטים מהם חיים זמנית או בקביעות בנוף חשוף. 
מפותחים ביותר בהם חושי הריח והשמיעה,. ואילו חוש־הראיה 
שלהם מפותח פחות. הא׳ הם בעלי־חיים חברותיים; מינים 
אחדים חיים בזוגות או במשפחות, מינים אחרים חיים בעדרים 
והם פוליגאמיים. הזכרים והנקבות של אלה האחרונים חיים 
בעדרים מיוחדים במשך כל ימות השנה, פרט לעונת־הייחום. 
כשמתקרבת עונה זו מתחילים הזכרים להתחרות ולהילחם 
זה בזה על הזכיה בנקבות. ראשיתו של דמאבק בראווה 
בלבד; כל אחד מן הזכרים מפגין את קרניו בפני חבריו, מה 
שמספיק לפעמים להפחיד ולהבריח מתחרים חלשים. כשנפ¬ 
גשים שני זכרים, שגודלם וקרניהם שווים בקירוב ואין אחד 
מהם נסוג בפני חברו, הם תוקפים זה את זה בקרניהם 


ונלחמים זה בזה מלחמה, שעלולה להימשך שעות רצופות, 
עד שאחד מהם מוברח. למרות נשקם המסוכן, יארע רק 
לעתים רחוקות בהתאבקויות אלו, שאייל יפצע פצעים קשים; 
לעתים רחוקות ביותר מסתבכות קרניהם המסועפות של שני 
הנאבקים עד שאין הם יכולים להיפרד זה מזה, ושניהם 
נספים יחד. המנצח במאבק מצטרף לעדר־הנקבות ומכריז 
על בעלותו עליו בשאגה אדירה. הנקבות עצמן אינן מתער¬ 
בות בקרב, והן נגררות אחר המנצח בפאסיוויות גמורה. 
הזכר שומר על עדר־הנקבות מפני זכרים אחרים. אחר גמר 
תקופת־הייחום הוא עוזב את עדר־הנקבות וחוזר לחיות עם 
חבריו הקודמים. 

בעדר־הנקבות קיים סדר מסויים: תנועותיו מכוונות ע״י 
אחת מחברותיו, עפ״ר המבוגרת ביותר, שממלאת תפקיד של 
מנהיגה; היא מפקחת על העדר, ואין היא פונה לאכילה או 
למנוחה אלא לאחר שהפקידה איילה אחרת כשומרת. איילה, 
שמרגשת בסכנה, נותנת אות־אזהרה על-ידי רקיעה ברגלה 
הקדמית והשמעת קול מיוחד, ומיד פונה כל העדר לנום. — 
העופרים, כרגיל אחד או שניים, נולדים לאחד הריון של 
6 — 10 חודשים. צבע העופרים של רוב המינים הוא חום 
מנוקד לבן — צבע דומה לזה של קרקע היער הכהה, הזרוע 
כתמי־אור בהירים כשאור השמש מבקיע מבין העלים. בימים 
הראשונים לחייו רובץ העופר בשקט; אמו נמצאת במרחק 
מח ממנו, כדי שלא למשוך את תשומת־לבם של אויבים אליו, 
ורק מזמן לזמן היא מבקרת אותו, מלקקת ומיניקה אותו. 
כשטורף מוצא את העופר ומתנפל עליו, באה האיילה לעזרתו 
ומתקפת את המתנפל בפרסות רגליה הקדמיות, כשמגיע 
העופר לגיל של שבועיים הוא מלווה את אמו בדרכיה ומת¬ 
חרה עמה בריצה. בגיל של שנה עוזבים כרגיל הזכרים את 
האם ומצטרפים לעדרי-זכרים, ואילו הנקבות נשארות תכופות 
עם האם ומגדילות את עדר־הנקבות. 

מיני א׳ גדולים בעלי קרניים ענקיות, שהם קרובים למינים 
הקיימים בהווה, חיו בתקופות הפליוקן והפליסטוקן והשאירו 



גיור 4 , אייל, ציור מתקופת־ הקרת על נב• ק-ר, ממערת " 31 ;זק בצרפת 




839 


איליי 


ג 84 



ציור 5 • אלקס א-דופי ( 5 * 310 .*) 


אחריהם שרידי עצמות וקרניים וגם שלדים שלמים, למשל 
ה״אלקס האירי״ מן הסוג של ,!סזפ^&ג, שגובהו הגיע ל 1.8 
מ/ אורכו — ל 2.8 מ׳ והמרחק בין קצות־קרניו ל 3.5 — 4 מ׳ 
(ציור 3 ). תמונות של א׳ וציד־א׳ שכיחות בין ציורי־המערות 
של האדם הפאליאו׳ליתי(ציור 4 ). — הגדולים בין הא׳ בהווה 
שייכים לסוג אלקס ( 5 *> 1 ^, אנג׳ ^ 61 ), שמיניו חיים בצפון 
אירופה, אסיה ואמריקה. המין האירופי( 31025 ציור 5 ) 
מגיע לגובה של 1.9 מ' ולמשקל של 500 ק״ג! בהסתעפותן 
מתרחבות קרניו לכפות שטוחות. גדול אף ממנו הוא המין 
האלאסקי, שגובה־כתפיו מגיע לפעמים עד 2.2 מ׳) אך המונח 
א׳ משמש ביהוד לגבי הסוגים 11$ ׳%זש 0 ו 5 ס 601 זקג 0 . האייל 
האדום האירופי ( 1115 }<] 613 $ט׳\ז 0 ) הוא חיית־יער גדולה 
(עד 1.6 מ׳ בגובה ועד 250 ק״ג במשקל) ויפת־תואר (ציור 

6 ) , בעלת זנב וקרניים מפותחות מאד (עד תריסר קצו(ת 

ויותר), והוא מצוי כמעט בכל אירופה וקדמת-אסיה. גדול 
ממנו המין הצפון־אמריקני ( 1515 ז:> 1 ) 3 ת 3 :£ . 0 , או 
המכונה באמריקה (בטעות) > £11 . קטנים ממיני הם 

מיני 1115 ס 0 זק 03 , למשל אייל־הכרמל ( 1115 ס 6 זק 03 • 0 , ציור 

7 ) — מין־האייל האחרון שהיה מצוי בא״י עד תחילת המאה 
הנוכחית, כשהושמד כליל ע״י ציידים (כיום אין א׳ בא״י). 
מין זה של אייל מצוי באירופה ובדרום־מערב אסיה. גובהו 



ציור 7 . צ'יי 8 . 

א״ל־הכרטל ( 5 ג 011 *זק £3 . 0 ) אייל רחב־קרגיים ( 3 \זז 3 !> .ס) 



ציור 6 . אייל אדום אירופי ( 5 טו 1 ק 13 *. 0 ) 


70 — 80 ס״מ ומשקלו 20 — 30 ק״ג> קרניו הקטנות מסתעפות 
רק לשלושה ענפים וזנבו מנוון. צבעו חום־אדמדם בקיץ 
וחום־אפור בחורף; צבע העופרים: חום־אדמדם מנוקד לבן, 
ובשירה ובמליצה של עמים הרבה (גם בתנ״ך) הם מתוארים 
כסמלי החן והת 1 ם. בניגוד לא׳ אחרים חיים א׳ אלה בזוגות 
ותקופת־ההרי(ן שלהם נמשכת קרוב ל 10 חודשים. מאחר 
שעונת־הייחום היא בסתיו והתפתחות־העובר אינה ניכרת 
אלא באביב, יש להניח שהתפתחותו של העובר מתעכבת 
בארבעת החודשים הראשונים לקיומו — תופעה יוצאת מן 
הכלל בין בעלי־הפרסות —א׳ גדולים, שהם דומים ל $ג 1 זת 0 , 
הם בני הסוג 03103 , שקרניהם מתרחבות בקצותיהן בצורת 
לוחית שטוחה (ציור 8 ). מוצאם מקדמת־אסיה ופרס, אולם 
הר(מים הביאו כמה מהם לאירופה, וכאן בויתו למחצה 
והוחזקו — לשם נאי וציד — בחורשות וביערות. המין היחיד 
של א׳, שנעשה חייודבית ממש, הוא איל-הצפון (ע״ע). 

מינים מיוחדים של א׳, גדולים וקטנים, שהם דומים בדרך־ 
כלל לא׳ של אירופה ומערב־אסיה, אע״פ שהם נבדלים מן 
האחרונים בכמה פרטים, מצויים בדרום־מזרחה של אסיה. 
בגני־חיות מרבים להחזיק לשם נאי את האייל ההודי הנקוד 
( 1*053 3x15 ), שחי ומתרבה בתנאים הפשוטים ביותר ואינו 
דורש טיפול מרובה. הוא מקיים כל ימי חייו את הלבוש 
הססגוני הנקוד של העופרים; קרניו ארוכות, אבל אין בהן 
אלא 3 ענפים בלבד. 

הא׳ שימשו מימי־קדם ציד לאדם בגלל בשרם המזין 
והטעים, הדומה לבשר הבקר. כחיות מעלות־גרה ומפריסות 
פרסה שסועה הם מותרים באכילה גם עפ״י התורה. בתקופה 
מאוחרת יותר, ביחוד במשטר הפא(דאלי, נעשה ציד הא׳ 
שעשוע מקובל וחביב ביותר על השליטים והשרים של 
אירופה, ואף הונהג כטכס חברותי בעל נימוסים ומנהגים 
מוסכמים. ציד זה גרם לצימצומם, ובמקרים הרבה אף להש¬ 
מדתם, של מינים מרובים של א׳, וכן להתהוותה של בעיה 
סוציאלית חמורה, כיוון שאדוני הקרקע — מתוך שאיפה 
לגדל א׳ לציד — היו נוהגים להביר שטחים ניכרים של 
אדמה ראוייה לעיבוד ולקיים בהם יערות וחורשים כשטחי* 
מחיה לא׳. 

ה. ם. 




• - ־ 

•****ג 1 "** 


£וי #8 §| 


52 ?ה^ץרג *-:£>.£!^ 




מפעלי תעשייח־מזונות ב?הין, אילינוי,?ייצור עטי?ךתירס, שסדתירס וסוכר־תירס 


אילינד ( 11110015 ), אחת מן המדינות התיכוניות של אה״ב. 

שטחה— 146,756 קמ״ר, מספר־תושביה— 8,221,000 
( 1947 ). גבולה במערב הוא המיסיסיפי העליון, שלתוכו 
נשפכים רוב נהרותיה של א/ בכללם נהר אילינוי. 
בצפון היא גובלת בקצה הדרומי של ימת־מישיגאן, שעל 
חופה שוכנת שיקאגו, הגדולה שבערי־המדינה. פני־הארץ 
הם ברובם מישור או שטחים גליים במקצת, שהתנשאותם 
הגבוהה ביותר אינה מגעת אלא ל 400 מ׳ בלבד. חלק גדול 
של המדינה הוא נוף של פריריות, שבו מצטיינים בפוריותם 
השטחים המכוסים לס. חלק ניכר אחר של קרקעות א׳ הוא 


תוצאת ההתפוררות של מורינות. האקלים — יבשתי: הקיץ 
חם והחורף קר (שיקאגו: ביולי — ״ 122.4 ביאנואר — 
״ 4.6 -). טיפוסי לחורף החמור של א׳ הן גם סופות קרות, 
ה״בליזארדים" הידועים. הכמות השנתית של משקעי־האויד 
היא 1,000 מ״מ בממוצע,• רובה יורד בחודשי־הקיץ. 

א׳ היא השישית במדינות אה״ב בחשיבות של אוצרווד־ 
האדמה שלה. המוצרים העיקריים המופקים מתוכה הם פחם 
ביטומיני ונפט. עפרות־הברזל שלה אינן בעלות איכות משו¬ 
בחת והן טעונות טיוב ע״י עפרות מרוכזות יותר, שמובאות 
ממדינות אחרות. הודות לאדמתה העמוקה והפוריה א׳ היא 











843 


אילינוי— איליש 


844 



סכר ענקי על ה&יסיסיפי, בין האטילטון (אילינוי) וקיאוקאק (איובה), להפקת חשטל טזרם־הנהר. אורך הסכרי— ־ /י 1 ק׳ט, והוא 
חוסם אגם טלאכותי, שאורכו כ 65 ק׳ם: תפוקת המפעל — 150.000 כוחות־סוס 


אחת מן המדינות החקלאיות החשובות שבאה״ב. תירם, 
חיטה, שעורה, שיפון וכוסמת גדלים בה בשטחים רחבים 
ביותר. אף גידול הבקר והצאן מרובה כאן, ועל־כן מפותח 
ביותר בא׳ משק החלב. כן נפוץ בה גידול־החזירים, — א׳ 
היא גם מן המדינות התעשייניות החשובות של אה״ב. ענפי־ 
התעשיה העיקריים שלה הם: שימורי-בשר(הגדולים והמפור¬ 
סמים שבבתי־המטבחיים שלה נמצאים בשיקאגו), פלדה, 
מכונות ומכוניות. ההכנסה הכללית מן התעשיה בא׳ בשנת 
1939 היתה 4,795,000,000 דולאר. — דרכי־התחבורה בא׳ 
מפותחות מאד. יש בה רשת רחבה של מסילות־בדזל וכבי¬ 
שים, וכן שורה של תעלות גדולות, שעל־ידיהן יש לא׳ 
דרכי־הובלה זולות. בתעלות אלו החשובה ביותר היא תעלת 
אילינוי־מישיגאן, שמחברת את נהר־מיסיסיפי עם נהר- 
ס״ט־לורנס. העיר הגדולה ביותר בא/ שהיא גם העיר השניה 
בגודלה באה״ב, היא שיקאגו (כ 4,500,000 תושבים). מרובה 
מספר הערים בא׳, שהאוכלוסיה שלהן עולה על 50,000 נפש. 
בין אלו — עיר־הבירה ספרינגפילד ( 75,503 ת׳) ופיאוריה 
( 105,087 ת׳). 

היסטוריה. במחצה השניה של המאה הי״ז התחילו 
צרפתים מקאנאדה תרים את האיזור הנקרא כיום בשם א׳. 
ישועי בשם ז׳אק מארקט (ש 11611 ן>ז 13 ג $שנ 1 ך> 30 ן} יסד ב 1675 
בית-מיסיון לאינדיאנים בקאסקאסקיה (על-יד יוטיקה). 
ב 1720 לערך התחילו הצרפתים מקימים תחנות־קבע, ויסדו 
את קאהוקיה ( 031101413 ), קאסקאסקיה ואת מבצר שארטר 
($£ז]־ 31 ! 01 .!?). כתוצאה משלום פאריס ( 1763 ) עבר אחור־ 
א׳ מידי הצרפתים לידי הבריטים. א׳ סופחה ב 1774 לפרו¬ 
בינציה קוויבק. אולם בתקופת מלחמת העצמאות של י״ג 
המושבות האנגליות נתפסה א׳ ע״י ג׳ורג׳ רוג׳רס קלארק, 
שפעל לפי הוראותיו של פאטריק הנרי, מושל וירג׳יניה, 
ובשלום פאריס ( 1783 ) סופחה א׳ לאה״ב. ב 1787 נקבעה 
כחלק מן הטריטוריה המערביודהצפונית, ב 1809 — כטרי¬ 
טוריה נפרדת, ולסוף, ב 1818 , כאחת מן המדינות של אה״ב. 
האינדיאנים נדחקו יותר ויותר משטחי אדמתם, וב 1833 עזבו 
את א׳ כולה. 

היהודים בא/ בא׳ ניהלו יהודים עסקי־מסחר עוד 
קודם מלחמת־השיחרור. השתקעות קבועה של יהודים בא׳ 
התחילה רק ב 1838 , בשיקאגו, ב 1841 נוסדה כאן הקהילה 
הראשונה; קהילה שניה נוסדה בפיאוריה (ב״סס^-בקווינםי 
השתקעו כמה משפחות בשנות הארבעים למאה הי״ט. ב 1940 


היו בא׳ 388,000 יהודים, רובם ככולם ( 365,000 ) בשיקאגו. 

23,000 היו מפוזרים בקהילות קטנות, מהן: אורורה 

( 3 ז 0 ־״ 1 ^) — 540 נפש, אוק פארק — 930 ; איסט סט. 

לואים — 1,150 : אלג׳ין ( £18111 ) — 565 : אונסטאון — 460 ; 

ג׳וליט ( 1 :> 1011 ) — 500 ; היילנד פארק — 856 ; וינטקה 

( 143 :> 16 ז 1 ז 1 ז\\) —־ 580 ; ויקיגאן ( 1 ז 311146£3 ^\) — 1,100 ; 

ספרינגפילד — 1,120 ; פיאוריה — 1,570 ; רוק אילנד — 

־ י* 

1,900 ; רוקפורד — 770 . 

אילים (?!גחי או. 11X6101 ־), חבל־החוף הצפוני-המערבי של 
הפלופונסוס. בצפון היתה א׳ סמוכה לאכאיאה, במזרח 
גבלה עם ארקאדיה, בדרום היתה שכנתה של מקניה ובמערב 
היה גבולה הים היוני. במזרח ובצפון א׳ היא הררית (הרי־ 
פולואי של ארקאדיה והרי ארימאנתוס); במערב היא בעיקרה 
שפלה, שהיא מכוסה חולות מצד צפון וביצות ואגמים 
מצד דרום. 

היוונים חילקו את א׳ לשלושה חלקים. החלק הדרומי 
ביותר השתרע מנהר־נדה (שהפריד בין א׳ למסניה) בדרום 
עד החוף הדרומי של האלפיאוס בצפון. חלק זה נקרא טרי־ 
פיליה (ה״ארץ של שלושת השבטים"). הערים החשובות של 
טריפיליה היו לפריאון בדרום וטריפיליה בצפון. צפונה לטרי־ 
פיליה נמצאה פיסאטיס— החבל, שהשתרע מן החוף הצפוני 
של האלפיאוס עד בקעת נהר לאדון, יובל של הפניאוס 
האילי. השם פיסאטיס בא לחבל מן השם פיסה, יריבתה של 
"א׳ החלולה" (עיין להלן). המקום החשוב והמפורסם ביותר 
בפיסאטים היתה אולימפיה, שבה עמד המקדש הגדול של זום 
האולימפי, מקומם של המישחקים האולימפיים. החבל השלי¬ 
שי והצפוני ביותר של א׳ — משני עבריו של הפניאום 
האילי — היתה ״א׳ החלולה״ (?;געי£). שכללה את 
המישור הפורה הגדול שהשתרע עד חופו של הים היוני. 
העיר הראשית של ״א׳ החלולה״ היתה א', שנבנתה ב 471 
לפסה״נ לערך. 

לפי המסורת היתד. א׳ מיושבת על-ידי שבטים אפיאיים. 
בסוף המאה ה 11 לפסה״נ חדרו לא׳ שבטים איטוליים, 
שנתאחדו עם האפיאיים לממלכה בא׳ הצפונית. בסוף המאה 
השמינית לפסה״ג הצליחו תושבי "א׳ החלולה" להשתלט על 
הארץ כולה ולקבל לידם את הנהלתם של המישחקים האולימ¬ 
פיים, שהיתה עד אז בידי פיסה. אנשי־פיסה ניסו להחזיר 
לעצמם את מעמדם הראשון במישחקים פאנהלניים אלה, 


1 



845 


אילים— אילגאד (שיזבייס), אלייןזר יצתק 


845 


והמלחמה נסתיימה בחורבנה של פיסה על-ידי האיליאיים 
( 572 לפסה״ג). 

במלחמות היוונים בינם לבין עצמם לא התערבו האילי- 
איים במידה מרובה! הם נשארו ידידיה הנאמנים של 
אספארטה עד המלחמה הפלופונסית. ידידות זו הופרעה 
כשהשיגה לפריאון את עצמאותה בתמיכתה של אספארטה. 
האיליאיים יעברו לצידן של אתונה וארג 1 ם ובקרב על־יד 
מאנטיניאה ( 418 לפסה״ג) נלחמו באספארטנים. אספארטה 
התנקמה בא׳ אחר המלחמה הפלופונסית: ב 390 נקרעה ממנה 
טריפיליה. מצב זה נשאר עד לאחר הקרב ליד לוקטרה ( 371 
לפסה״ג). אז ניסו האיליאיים לתפוס שוב את טריפיליה, אך 
הארקאדים מנעו אותם מכך, ורק לאחר שאספארטה הת¬ 
ערבה בדבר נגד הארקאדים חזרה טריפיליה אל א׳. במאה 
השלישית אנו מוצאים את האיליאיים על צידם של המוקדו־ 
נים ואחר־כך— על צידה של ה״ברית האיטולית". חשיבות 
מסויימת בתקופה הרומית היתה לא׳ רק מפני המישחקים 
האולימפיים, שהוסיפו להתקיים בה עד תקופה מאוחרת (הם 
בוטלו ע״י תיאודוסיוס קיסר, ב 394 לסה״נ), א. ש. 

אילמן (ברוס׳, 1 ״ 6 ״ 1 < 11/11 ), אגם ברוסיה האירופית הצפונית־ 
מערבית. שטחו, כ 2,300 קמ״ר, משתנה מאד 
לפי עונות־השנה. א׳ הוא אגם רדוד, שעומקו הממוצע אינו 
אלא 45 2 מ׳. הוא שוכן בגובה של 18 מ׳ מעל פני־הים. 
חופיו מסועפים ומפורצים; על יד אחת מזרועותיו שוכנת 
אחת מן הערים העתיקות של רוסיה: נובגורוד. הנהרות 
לובאט, מסטא, שלון נשפכים אליו וממנו יוצא הנהר וולחוב, 
שמושך את מימיו אל אגם לאדוגה. לאורך חופו הצפוני- 
המזרחי עוברת תעלה, שמחברת את הנהר מסטא עם הנהר 
וולחוב ומשמשת חוליה חשובה של התחבורה המימית הפנים־ 
יבשתית בין הים הבאלטי והים השחור. 

אילמניט (ש 011 שתז 11 , על שם הרי אילמן שבאוראל), מינל 
ראל הנקרא גם בצר־ברזל טיטאני! טיטאנאט־הברזל, 
ג 0 רוש?. גבישים בצורת קשקשים עד כדי לוחות עבים! 
ידועות גם צורות רומבוהדריות ואגרגאטים מאסיוויים, וכן 
גרגרים כסנומורפייט. צבע הא׳ שחור כעין הברזל! גון 
השריטה: שחור עד חום־כהה! הברק מתכתי למחצה. קשיות: 
5 — 6 . משקל סגולי: 4.5 — 5 . — הא׳ מכיל 11 ׳ עד כדי 31% , 
והוא אחד מן המקורות העיקריים להסקת הטיטן (ע״ע). 
התפוקה השנתית של הא׳ היא כשלש מאות אלף טון! נמצא 
כמינראל נספח רגיל בסלעים מגמאטיים בסיסיים כגון גברו, 
נוריט ועוד, או בריכוזים מגמאטיים עצמאיים הקשורים 
לסלעים אלה. מירבצי-א׳ מסוג זה מגיעים לפעמים לממדים 
גדולים מאד, כגון בטאברג וברוטיוארה שבשוודיה, באקר־ 
סונד שבנורווגיה, ובויאומינג (אה״ב), בקויבק (קאנאדה), 
באדירונדכס (מדינת ניו־יורק, אה״ב) ועוד. סוג שלישי של 
מירבצי־א׳ חשובים מבחינה מעשית הם ריכוזים משניים, 
דטריטיים, בחולות של חופי־ימים, כגון בטראואנקור שבהודו. 

אילן, ע״ע עץ. 

אילנאה(עינבוים), אליץזר יצחק (תרט״ו/ 1855 , קוב- 
רין, ליטה — תרפ״ט/ 1929 , ירושלים), פילוסוף עברי. 

בנעוריו היה א׳ נתון להשפעות המנוגדות של ההשכלה 
והיהדות המסורתית. ישב כשלושים וחמש שנה בעיר הומל, 
כמקום שהשתתף באופן פעיל בעבודה הציונית. הוועד 
הציוני בהומל הוציא (תרס״ו) את הרצאתו על "הציונות 


והמטריאליות". בתרע״ג פירסם א׳ בהוצאת "תושיה" את 
ספרו "יסודי המציאות וההכרה". אחר המלחמה העולמית 
הראשונה השתקע א׳ בירושלים. בתרפ״ד פירסם תרגום עברי 
של הספר "מבוא לתורת הפילוסופיה" לוילהלם ירוזלם (ע״ע). 
אחר מותו הדפיסו ידידיו את ספרו "מעבר לחושיות, תורת 
הנפש ומסתריה" (תר״ץ). 

המוצא של שיטת א׳ הן הבעיות של תורת־הנפש וממוצא 
זה הוא מגיע למסקנות פילוסופיות מקיפות. א׳ טוען נגד 
הפסיכולוגיה של זמנו, שמתוך שאיפה להיות בלתי־תלויה 
בפילוסופיה היא נזהרת עד כדי הפרזה מהשפעת המטא¬ 
פיסיקה, ולעומת זה היא נכנעת הכנעה גמורה למדעי־הטבע. 
מפני שאין הפסיכולוגיה מעיזה להודות מלכתחילה באופי 
העצמאי של התופעות הנפשיות היא נהפכת לפיסיולוגיה או 
מסתבכת בסתירות! ולשווא היא מנסה אחר-כך להשתחרר 
מן הקשיים, שיצרה בעצמה על־ידי הנחת ההקבלה בין 
החומר והרוח. 

ה״אני" וה״אי-אני" שניהם הם רצונות, שפועלים זה על 
זה. גם ה״אי־אני" הוא סובייקט פועל בעל רצון וידיעה. 
בעזרת השערה יסודית זו מבאר א׳ כיצד התפתחו מעט מעט 
לרגל ההפעלה ההדדית בין ה״אני" וה״אי-אני" כל הסגולות, 
שאנו מוצאים בנפשנו: התחושות, כשרון הרפרודוקציה, 
המוצג, המחשבה והדמיון, ציורי המקום והשכל. — את הרצון 
מחלק א׳ לרצון כללי ולרצון חלקי. לרצון החלקי יש ידיעה 
רק מן הרצונות הכלליים הקרובים אליו, אבל על הרצונות, 
שיש רווח גדול בינו ובינם, יש לו רק ידיעה מועטת וקלושה. 
יותר שיגדל המרחק בין הרצון החלקי והכללי יותר תחלש 
הידיעה וההשגה, עד שלא תהא בגדר הכרה כלל. וכך הוא 
גם להפך: הרצון הכללי, לאחר שביצע את מעשהו, שיזם 
לעשות ע״י הרצון החלקי, ונחל ניצחון על הרצונות, שהת¬ 
נגדו לו, מסיר את השגחתו המיוחדת מן המעשים החלקיים, 
שכאילו הם נעשים מאליהם בלא הכרה וידיעה. ממין זה הם 
כל מעשי הצמיחה והגידול בגוף האדם, שאין לו מהם שוט 
הכרה והשגה. ולפיכך צריכים אנו להבחין במפת ן־ההכרה 
שתי בחינות: א) מפתן־ההכרה העליון — הגבול, שעו־יו 
מגעת השגת הרצון החלקי מן הרצונות הכוללים שלמעלה 
ממנו. ב) מפתן־ההכרה התחתון — הגבול, שעדיו מגעת 
הכרת הרצון הכללי ממעשי הרצונות הפרטיים שלמטה ממנו. 
בהתאם לכך מבחין א׳ בין שלוש שכבות של ה״אני": "האני 
התתאי" העוסק בתפקידים הפנימיים של גופנו הדרושים 
לקיומו ולצמיחתו: "האני התיכוני", שהוא מסור למלחמת- 
הקיום ושלחוג ידיעתו נכנסים האובייקטים ופעולותיהם על 
ה״אני"! ולסוף, "האני העילאי", שבו מקופלות הפעולות הרצו¬ 
ניות, שתתפתחנה בעתיד לאחר שתשלם מלאבת־האירגון של 
ה״אני התיכוני" והאדם יוכל להסיח את דעתו ממנה. עכשיו 
עדיין אין אנו יכולים להכיר "אני עילאי" זה, אבל חשים 
אנו במציאותו מרחוק. ויש לשער, שתפקידו יהא איחוד 
האורגאניזמים ל״אני" מורכב ושלם יותר, ושדגש המוסר 
ואהבת הטוב והיופי הם השתקפות של קרני־אורו הראשונות, 
שחודרות לתוך נפשנו. ביחוד פוריה תורתו של א׳ בהסברת 
התופעות של ההיפנוזה ושל התופעות הנפשיות, שבהן 
מטפלת הפרפסיכולוגיה (ע״ע). 

א. י. אילנאה, "מעבר לחושיות", עם תולדות־המחבר, 

ירושלים תר״ץ; ש. ה. ברגמן, השקפת-עולם של א. י. 

שיינבוים, מוסף ״דבר״, כ״ב בטבת חרפ״ס, גליון 15 . 

ש. ה. 3 . 



847 


אילנכורג, יששכר כר— אילקוכיץ׳ (אילקוכיצ׳ובנה) 


848 


אילנבוךג, י&שבר ןר בן י^ראל ליןר פךנ 0 (שי ,, / 

1550 ס , פוזנה — שפ״ג/ 1623 , אוסטרליץ), מתלמידי 
ר׳ מרדכי יפה, בעל ה,לבושים/ ר׳ יהודה ליווא (המהר״ל) 
מפראג ור׳ יהושוע פאלק, בעל ר״סמ״ע/ היה רב ואב״ד 
בגוריציה (איטליה), ספרו "באר שבע" (פראנקפורט ע״נ 
מיין תס״ט) בא לשמש כ״תוספות" למסכתות, שלא נתחברו 
בשבילן תוספות. דרכו בהלכה היתה מקורית. ביסוד המו״מ 
ההלכותי הניה את מקורות־ההלכה התלמודיים עצמם, ולפי¬ 
רושי ראשונים, כמו הרי״ף, רש״י והרמב״ם, ועוד, התייחס 
במידה מרובה של ביקורת ; לא חשש לחלוק עליהם ופעמים 
אף דחה אותם. לספרות־הפילוסופיה התייחס בשלילה ודן 
לכף־חובה את הרמב״ם ואת שאר חכמי־המחקר, שהתירו 
לעצמם לעיין ב״ספרי־מינים". ספרו "צידה לדרך" (פראג 
שפ״ג) הוא פירוש לפירוש־רש״י על התורה, והוא כולל 
הערות לפירושו של ר׳ אליהו מזרחי לרש״י על התורה 
ולשאר מפרשי־התורה. ספרו בהלכה נתקבל מתוך הערכה 
ע״י חכמי־צפת. בסוף ימיו הוזמן א׳ לשמש רב בצפת, אך 
נפטר בדרכו לעיר זו. 

ש. מ. חונס — תולדות דזפוסקים, 59 , 93 — 95 ; אזולאי, שם 

הגדולים א/ י/ 427 . 

אילמה ( 0 ג׳ךה), מושבה בגליל התחתון, נוסדה בכסלו, 

תרס״ג (דצמבר, 1902 ), ע״י יק״א. אדמתה נרכשה 
ע״י הבארון רוטשילד בתחילת שנות־התשעים למאה הי״ט. 
לאחר שהעביר הבארון את מפעלו לחברת יק״א, ששאפה 
אז להרחיב את פעולת ההתיישבות שלה בארץ, החליטה 
החברה להקים על אדמת א׳ חוות־הכשרה לפועלים חקלאיים, 
שהיו מיועדים להתנחל במושבות יק״א. יקיץ תרנ״ט ( 1899 ) 
הוחל בבניין־החווה ולאחר שלוש שנים, בחורף תרס״ג 
(דצמבר, 1902 ), נוסדה ליד החווה המושבה א׳ (סג׳רה). 
אחדים מן הפועלים קיבלו מיק״א אדמה ( 500 דונאם) על 
מנת לעבדה בתנאי אריסות, ובזה התחילה שיטת־התיישבות 
חדשה, שהיתה נהוגה במשך כמה שנים בישובי יק״א. ב 1906 
נבנו בא' בנייני־קבע לדירה ולמשק, ובאותו זמן באו 
להתנחל בה איכרים מיהודה ומשומרון, שהוכרחו להגר 
ממושבותיהם מחמת חוסר־קרקע, וכן מספר קטן של גרים, 
שנושבו כאן ע״י יק״א. ב 1907 נעשה בא' הניסיון הראשון 
לעבודה קיבוצית בחקלאות ובאותה שנה נוסדה בה גם 
הסתדרות הפועלים החקלאית בגליל ("החורש"). בא׳ נתפתח 
גם רעיון השמירה העברית (ע״ע השומר). 

ב 1913 נמכרה חוות א׳ לחברת-מטעים פרטית ("אגודת- 
נטעים"), שהכינה חלקות מטעים למתנחלים מחו״ל. במל- 
חמת־העולם הראשונה נהרסו המטעים, ומאז עברה החווה 
מיד ליד, עד שרכשה אותה הקהק״ל ( 1944 ). כיום יושב בה 
״ארגון מצפה הגליל״ (מייסודו של ״הפועל המזרחי״). — 
שטחה של א׳, ביחד עם ״מצפה הגליל״ — 17,000 דונם! 
מספר תושביה — 260 נפש. המשק הוא בעיקרו אכסטנסיווי. 
מימון ההתיישבות במושבה נעשה ע״י יק״א, ובחווה ("מצפה 
הגליל״) — ע״י קרן־היסוד. שם הישוב — תרגום של שם 
המקום הערבי: ״סג׳רה״, מן ״סג׳ר״ — יש השערה, שהשם 
הערבי בא מן השם העברי "שזור", שממנו יצא התנא ר׳ 
שמעון שזורי, תלמידו של ר׳ טרפון (משנה, גיטין, פ״ו, 
מ״ה; בבלי, נזיר, מ״ה ע״ב, ועוד). 

א, גד, 


איילעא, אלעא, אמורא בא״י בסוף המאה השלישית ותחי¬ 
לת המאה הרביעית לסה״נ. שמו נמסר לפעמים 
בצורת אילא, לייא, לא. היה מתלמידי רבי יוחנן בישיבת־ 
טבריה וישב אח״כ כמה זמן בצ 1 ר, ואפשר, נהג שם גם ישיבה 
(ידוש/ שביעית פ״ב, ה״ד; ע״ז, י״ג ב׳). כחברו ר׳ אבהו 
היה משתמש לפעמים בלשון־חידות נמלצת, במלים וביטויים, 
שהם לקוחים מאוצרה של הלשון העברית הקדומה (עירובין, 
נ״ג, ב׳). בשמו נמסרה תקנה, שנתקבלה באושא: "המבזבז 
אל יבזבז יותר מחומש" (כתובות, נ׳ א׳). 

אילפא — בירושלמי: חילפיי, אמורא בארץ ישראל בדור 
הראשון. היה מצוי בבית־מדרשו של רבי, וכנראה, 

למד תורה ממנו ומתלמידיו. שמע הלכה מר׳ יהודה בגו של ר׳ 
חייא (זבחים, י״ג, א׳); מסר ברייתות של ר׳ חייא ור׳ אושעיא 
(תענית, כ״א א׳) ושאל דבר־הלכה מר׳ יוחנן (ירושלמי, 
נזיר, פ״ו, ה״ט); אך גם ר׳ יוחנן, שהיה צעיר ממנו, מוסר 
הלכה בשמו (זבחים, כ׳ א׳, ועוד), וכן ר׳ אלעזר בן פדת 
(ירושלמי, מעשרות, פ״ב, ה״ד). מסופר, שהוא ור׳ יוחנן 
הוכרחו לעסוק בסחורה, מחמת גודל עניותם; ר׳ יוחנן חזר 
לתורתו ונתמנה ראש ישיבה; וכשחזר א׳ אמרו לו: אילמלי 
למדת תורה היית אתה מתמנה, תלה עצמו בתורן־הספינה 
ואמר: כשישאלוני ברייתא ולא אמצאנה מרומזת במשנה 
אפיל עצמי לים. ואמנם, מצא את הכל (תענית כ״א א׳! 
ירושלמי, קידושין, פ״א, ה״א). שהיה חריף ביותר ניכר גם 
מתוך בעיותיו (זבחים, כ׳ א׳; חולין, ס״ט א׳; נ״ג ב׳, ועוד). 
גם בעל-אגדה היה, ומאמריו מצוייסי במדרשים. מסופר, 
שכשירד לפני התיבה והזכיר "משיב הרוח ומוריד הגשם" 
מיד נשבה רוח וירדו גשמים (תענית, כ״ד א׳). יש משערים, 
שכאן נתכוונו לר׳ יהודה נשיאה. עוד אמורא אחד בשם 
"אילפי" היה בזמן מאוחר יותר. 

א׳ היה ידוע בחסידותו היתירה, שבה באה לידי ביטוי 
השקפתו על הנהגת־העולם ויחסו של הקב״ה לבריותיו. 
למעשה צריכה היתד. אמת־המידה של האמת המוחלטת להיות 
שולטת בעולם לא רק ביחסים שבין אדם לחברו, אלא גם 
ביחסים שבין אדם למקום. אולם מחמת חולשתם אין בו - 
האדם יכולים לעמוד בכך, ומשום כך עובר הקב״ה תמיד 
ממידת האמת המוחלטת למידת־החסד (ר״ה, י״ז, ב׳). יפה 
היא דרשתו לקה׳ א, ג: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול 
תחת השמש" — "עמלו תחת השמש ואוצר לו למעלה 
מן השמש" (קה״ר, א׳, י״ג), 

אילפזךד ( 4 ז 0 } 11 ), עיר במחוז אסכס, בדרום־מזרחה של 
אנגליה; 11 קילומטר צפונית־מזרחית מלונדון, על 
הגדה המזרחית של נהר רודינג, ולמעשה: שכונה של כרך* 
לונדון הגדול. ב 1547 נמנו י בה 182,080 נפש (ב 1921 : 
85,129 ). עיקרה — בתי־מושב, אך יש בה גם כמה^בתי- 
חרושת לנייר ולציוד פוטוגראפי. בא׳ יש בניינים עתיקים 
נאים: "כנסיית מרים הקדושה", בית־חולים ומחסה לעניים 
ע״ש מרים הקדושה (ביודאישפוז שנוסד במאה ה 12 ונתחדש 
ב 1752 ). אילפורד זו נקראת א׳ הגדולה (. 1 01631 ) כדי 
להבדילה מא׳ הקטנה (. 1.111161 ), עיירה על הגדה המער¬ 
בית של נהר רודינג. 

אילקוכיץ׳(אילקוביצ׳ובנה), אילה קזימירה- 1.10 

113 ^ 1026 ^ 111:3150 — (נר 1892 ), משוררת פולנית; 

ממשפחת טאטארים ליטאיים. היתה מזכירתו של המארשאל 



849 


אילרןוהיץ׳(אילקוביצ׳ו:נה) — אילודהשחר 


850 


פילסודסקי. שירתה — ליריקה; מקורית בגישתה ובדרכי־ 
הבעתה. העולם החיצוני נהפך בשירתה לשורת סמלים של 
חוויותיה הפנימיות. קובצי שירים: "מעופי איקארוס", "שלו¬ 
שה מיתרים", "מות פניכם", "ציפור בוכה/ "אפר ופנינים" 
(כאן גם שירים מוקדשים ליהודים: "ראובקה הקצב", "חנות־ 
הנייר"), ועוד. 

אילקסטון ("ס^ת), עיר במחוז דרבי, באנגליה התי¬ 
כונה, במרחק של כ 10 ק״מ מנוטינגהם. מספר 
תושביה 32,000 ( 1938 ). על-ידה מכרות־פחם ועפרות־ברזל. 
בתי־יציקה לפלדה, בתי־חרושת לבדים. יש בה כנסיה נורמא־ 
נית מיה״ב. ב 1830 נתגלה בה מעיין מינראלי של אלקאלי. 

אילריון — ״ס״גןג״ן! — (מת קודם 1055 ), המטרופוליט 
הראשון בקיוב ממוצא רוסי (קודם־לכן היו ראשי 
הכנסיה הרוסית ממוצא יווני) ומראשוני הסופרים שכתבו 
רוסית. קודם שנתמנה מטרופוליט של קיוב ( 1051 ) היה 
אפיסקופום של העיר רוסטוב, אך לא הצליח לנצר את 
האוכלוסים האליליים. אחד מחיבוריו ("על תורת משה... 
ותהילה לכנן שלנו ולאדימיר") מוקדש לפולמוס עם היהדות. 
מתוך ספר זה, שבו הוא הולך בעקבותיה של ספרות־הפולמוס 
הביזאנטית, ניכר בבירור, שההשקפות של היהודים על 
הנצרות, כפי שנתבטאו באיזה נוסח יהודי של "תולדות- 
ישו", היו ידועות לו ושהשתדל ריסתור אותן. קרוב הדבר, 
שהיהודים בימיו היו באים מכזריה לרוסיה כדי לנהל 
תעמולה נגד הנצרות ולטובת היהדות. 

אילת(עקבה), עיר־נמל עתיקה בקצהו הצפוני של ים־סוף, 
בקרבת עציון־גבר. א׳ נזכרה לראשונה בתיאור 
של מסע בני-ישראל במדבר (דב׳ ב, ח) — בארץ "בני עשיו 
היושבים בשעיר מדרך הערבה מאילת 
ומעציון־גבר". היא נזכרת שנית במ״א ט,׳ 
כו, כסמוכה לעציון־גבר. "בעציון גבר אשר 
את אלות על שפת יכדסוף בארץ אדום", 
ששם עשה שלמה "אני" ושלח אותו לאופיר 
על־ידי עבדיו ועבדי חירם מלך צור. לאחר 
שנכשל נסיונו של יהושפט מלך יהודה 
לחדש משלוח־ספינות מעציון גבר (דה״ס 
כ, לוי—לז), ניסה עוזיהו בן אמציה לחזק 
את א׳ כנמל של יהודה בים־סוף (מל״ב יד, 
כב); אך אחר ימי־מלכותו של עוזיהו פסק 
השלטון היהודי בנגב. בתקופה ההלניסטית 
שוב נזכרת א׳ כנמל נבטי, שממנו עבר, 
לפי אסטרכון, כביש מסחרי חשוב לעזה. 
גם בתקופה הרומית והביזאנטית הוסיפה 
א׳ להיות נמל בעל ערך מסחרי וצבאי 
מרובה. במאה השלישית הועבר לכאן 
מירושלים הלגיון העשירי ביחד עם המפ¬ 
קדה שלו, וא׳ שימשה מאז נקודת־מפתח 
במערכת־ההגנה הביזאנטית בדרום הארץ. 
הישוב היהודי בסביבת א' התחזק לאחר שבאו לשם שבטים 
יהודיים, שמוחמד גירש אותם מערב. ואולם עוד בחיי־מוחמד 
נשתלטו על א׳ המוסלמים. הישוב היהודי הוסיף להתקיים 
בה עד.אמצע המאה הי׳, ואפשר, עד ימי הצלבנים. באלדווין 
מלך־ירושלים כבש את א׳ ב 1116 ; מכאן יצא הצי, שבנה 
רע( די שאטיון (״ 01311110 ^ 31101 חץ 86 ), להתקפות על 


סחר־הים של הערבים בים־סוף. ב 1170 שם צלאח אלדין 
(ע״ע) קץ לשלטון־הצלבנים בא׳ והקים בתוכה מבצר. אח", 
נעזב המקום כמעט לגמר(. רק בימי שלטון־התורכים נעשה 
ניסיון לפתחו. הערבים בהנהגת לורנס כבשו את עקבה 
ב 1917 ועשו אותה בסים צבאי. במלחמת־העולם 11 עלתה 
חשיבותה של עקבה כנמל היחידי של עבר־הירדן וכמוצא 
של א״י לים־סוף. נמל־סירות חדש נבנה מצפון לכפר ותוקן 
הכביש מעקבה עד נקב אשתר, 84 ק״מ צפונית מזרחית, 
במקום שהכביש מתחבר עם מסה״ב החיג׳אזית. בימי־המלחמה 
פותח גם הדיג בים-סוף ונבנה כביש לאורך הערבה לשם 
קשר עם ירושלים. בזמן האחרון נידונה תכנית של חפירת 
תעלה מקבלת לתעלת־סואץ בין הים התיכון ובין עקבה. 
בימי מלחמת הערבים במדינת־ישראל נכבשה א׳ על-ידי 
צבאות־ישראל (תש״ט/ 1949 ) לאחר שסופחה למדינת־ישראל 
ע״פ החלטת האו״מ בכ״ט בנובמבר 1947 . השרידים העתיקים 
שמעידים על מקום א׳ הקדומה נמצאים צפונית לעקבה: שם 
נתגלו סימנים של ישוב מימי הנבטיים, הרומים, הביזאנטים 
ומימי־הביניים. 

י. בן־צבי, שאר ישוב, עט׳ 97 — 119 ,׳ נ. גליק, עבר־הירדן 
המזרחי(התרגום העברי), תש״ו, 83 — 118 ; . 41 !*! 4 , 14 ת 3 ז? 
, 05110011 ; 47 — 24 , 11 ,. 0 ( 4.1111 . 4 4111 ,; 1 ^ ; 244 , 1 , 0  1310 ו 1 ק 3 ז 1£ ק£ 
1601103 ( 1913 ). 

אימבציליות (לאט׳ 35 ] 1111 :>*נ 1 דמ 1 , חולשה, רפיון), חולשת 
השכל, הדרגה הבינונית של ליקוי האינטליגנציה 
(ע״ע), כשמנת־האינטליגנציה היא בין 50 ל 30 . סיבת הא׳ 
היא עפ״ר קונסטיטוציה חולנית מלידה או מתורשה, אבל 
לפעמים גם מחלות או חבלות־המוח בזמן הלידה או בימי 
הילדות הראשונים. — ילדים אימבציליים מקומם במוסדות 
מיוחדים ; לאחר חינוך וטיפול מתאימים הם עלולים לעשות 
עבודות פשוטות בהשגחת מדריכים (וע״ע דביליות 1 
אידיוטיות). 

אימבר, נפתלי הךץ (תרי״ז/ 1856 , זלוצ׳וב, גאליציה — 
תר״ע/ 1909 , ניו־יורק), משורר עברי, המחבר של 
ההימנון הלאומי "התקוה". כבר בילדותו הראה כשרון של 
משורר. בגיל 10 חיבר שיר פאטריוטי בעברית בשם "בית 
תפילתי", שהיה מוקדש למלחמת אוסטריה־פרוסיה. בשנת 
תרל״ה, כשמלאו מאה שנה לסיכוחה של בוקובינה לאוס¬ 
טריה, כתב פואמה בשם "אוסטריה" והקדיש אותה לקיסר 
פראנץ יוסף, שנתן לא׳ פרם על שיר זה. לאחר שמת אביו, 
והוא בן י״ח שנה, עזב א׳ את עיר מולדתו, שבה נרדף ע״י 
החסידים הקנאים, ועבר לברודי. שם" נתוודע למשכילים, וביני¬ 
הם ליהושע השל שור (יה״ש) ואברהם קרוכמאל, שבעזרתם 
נדפס השיר "אוסטריה" בחוברת מיוחדת. מאז מתחלת פרשת 
נדודיו של א׳. מברודי הוא בא ללבוב ומשם ליאסי שברומניה. 

לפי ע־ות עצמו (באוטוביוגראפיה קצרה, שפירסם אח״כ 
בעיתון אשכנזי־יהודי בניו־יורק), חיבר א׳ ביאסי ב 1878 , 


שנת יסודה של פתודתק־ה, את השיר "תקןתנו", שאחר־ כך 
נקרא בשם "התקוה". על עדותו ז( של א׳ נמצאו עוררים 
מצדדים שונים. לפי דבריהם של כמה ביל״ויים נתחבר השיר 
בראשון־לציון או בגדרה בין השנים תרמ״ב—תרמ״ו. עדותם 
זו מוצאת לה חיזוק בדעתם של אלה שמבקשים לראות בבית 
האחרון של ״התקוה״: ״שמעו אחי בארצות נודי / את קול 
אחד חוזינו, / כי רק עם אחרון היהודי / גם אחרית 
תקותנו!״ — את השפעת הרעיון, שהביע פ. סמולנסקין 
במאמרו ״משפט עמי״ (נתפרסם ב״השחר״, שנה י״ב, 1884 ), 
"כי בהותר רק אחד [מבני-ישראל] יהיה הוא בעצמו בית 
ישראל, כי לא במספר תלוי הדבר". לפי דעתם של המחזיקים 
בדעה זו (פרופ׳ י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית 
החדשה, ע, 205 ) נתכוון א׳ ב״אחד חוזינו" לסמולנסקין. 
לפי דעה, שהיתר, רווחת ביהוד בין יהודי־גאליציה, יש למצוא 
את מקור ההשפעה על "התקוה" בהימנון הפולני "עוד לא 
אבדה פולין", שאף בו חוזר צירוף־המלים "כל עוד" ("עוד 
לא אבדה פולין, כל עוד חיים אנו"). לעומת זה רואים 
אחרים השפעה והקבלה ודאית בין צמד השירים של א׳ 
"התקוה" ו״משמר־הירדן"(שנתחבר בשני נוסחים) לבין צמד 
השירים הגרמניים ״שיר־הרינוס״ ( 1111610 1611156116 ) ־ 61 ( 1 , 
שהוא ידוע בשם 1 ) 1111610116 ) ו״משמר־הרינוס״ ( 11 {:> 3 ז \\ 016 
1111610 ! 30 ), שמחברם הוא ניקולאום בקר. השיר הראשון 
נתחבר ב 1840 ונתפרסם בעיקר במלחמת פרוסיה־צרפת 
ב 1870 . השיר ניתרגם לעברית על־ידי מנדל שטרן ("בכורי 
העתים החדשים״, כרך א׳, 1845 ). בתרגום העברי מובלטת 
החזרה "כל עוד"(דוב שטוק, סדרים, ד׳). אך תהא ההשפעה 
מה שתהיה, אין היא גורעת מחשיבותם של שני השירים, 
וביחוד של "התקוה". שיר זה, שתחילה היה ידוע אך למעטים 
בלבד, נתפשט במשך הזמן — עם גידול המושבות העבריות 
בארץ־ישראל — ונתקבל כהימנונם של חובבי־ציון, אח״ב 
כהימנון הרשמי של התנועה הציונית ולסוף כהימנון הלאומי 
של מדינת־ישראל, לאחר שכבר קודם־לכן הוכנסו בו שינויים 
מתאימים, שכן ביסודן חובר השיר להבעת תקוותם וגעגו¬ 
עיהם של היהודים בגולה ולא למתן ביטוי לקשרים בין העם 
היושב בציון לבין מולדתו. השיר נתפשט ונתקבל הודות 
לתוכנו הלאומי, וגם הודות למנגינתו העממית השוטפת. אף 
מסיבות חיבורה של המנגינה לא נתבררו עד היום. יש 
סבורים, שאימבר עצמו התאימה למנגינה עממית סלאווית 
(ואלאכית), שהביא עמו מרומניה, ויש אומרים, שנתחברה 
ע״י חזן או אחד מאיכרי ראשון־לציון. על כל פנים, המוטיוו 
של הפתיחה ידוע לנו מתוך ה״מולדאווה" של סמטאנה. 


855 


אימבר, נכתלי הרץ—אימונולוגיה 


856 


בדרך נדודיו נתוודע א׳ בקושטוז 18821 לסר לורנם 
אוליפנט (ע״ע), שאליו נתלווה כמזכיר במסעו לארץ־ישראל. 
כאן ישב במשך חמש שנים ( 1882 — 1887 ) בחיפה, בירושלים 
ובמושבות, והוסיף לחבר שירים, שהיו מוקדשים "לשלומי 
אמוני ישראל / בשם ציונים נקראים, / האומרים: אחד אל / 
ואחת ארץ הפלאים", ובהם שר על הארץ הקמה לתחיה: 
״לארצי אשירה, עתידות אחישה / לעמי אזמר, לבו ארעישה, / 
לירושלים הגיגי, מסתרי לבבי / ולציון — לציון הקדשתי 
עוגבי" ("מגלה טמיריך). בשיריו הלאומיים חדורי־החזון 
החיה א׳ את רוח המתיישבים בא״י והפיח בלבם ביטחון 
ותקוה. באחד משיריו הוא כותב: ״בחזון אראה — אחרית 
הימים / עת עמי יקום, יתעודד, / עדר ינהל, ישדד תלמים, / 
ובין הגוים לא יהי נודד"("בחזון"). אך א׳ עוד הרחיק לראות 
בחזונו הציוני המדיני, שחזה בשנות ה 80 של המאה הי״ט, 
בשעה שההשגים היהודיים בא״י בנפש וברכוש היו עדיין דלים 
מאד. בשירו הנזכר הוא כותב: "בחזון אראה עלי אדמתו/ 
יעקב ישא קשת וחנית. / גוים מרחוק יחכו לעצתו, / ציריהם 
יבואו לכרות ברית". באחד משיריו "המלט ההרה"(שנתפרסם 
ב״הצבי", תרמ״ו) הוא אף מזעיק את גולת־ישראל באירופה, 
שתימלט בעוד מועד מהתפרצות של הר־געש, שעומדת להת¬ 
חולל על ראשה, שהוא, א/ ראה אותה בחזון: "רוצה, המלט 
מתוך ההפבה, / עמי, הבט, דרכך נסתרה... / אדמת אירופה 
גחלת הנה, / מאש שנאה בוערת נחרה; / גפרית ואש ימטירו 
שמיה, / מהר, איפוא, המלט ההרה! / פן יבוא יום... אן 
תלכה, / עת סביבך תתחולל הסערה ?...״ 

ב 1886 יצא בירושלים קובץ שיריו הראשון "ברקאי׳/ 
שר׳ יחיאל מיכל פינס הקדים לו הקדמה קצרה, שבה עמד 
על מעלותיו וחסרונותיו גם יחד. מחברת שניה של שיריו 
בשם "ברקאי החדש" יצאה לאור ע״י אחיו(זלוצ׳וב, תרס״ב); 
ואחר הפוגרום בקישינוב הוציא א׳ מחברת שירים שלישית 
בשם "ברקאי השלישי", שהופיעה בנוסח עברי ובתרגום 
אנגלי (ניו־יורק, תרס״ג). באחד מן השירים שבקובץ השלי¬ 
שי, שהוקדש לקיסר יאפאן, שנלחם אז ברוסיה, שופך א׳ 
את זעמו על העם הרוסי הפורע פרעות ביהודים ומתנבא 
על מפלתה של רוסיה הצאריסטית ועל מהפכה שתתחולל בה 
(״משא־יוך). — בתרמ״ז עזב א׳ את ארץ־ישראל ואחרי 
נדודים וטילטולים בארצות שונות הגיע ב 1888 ללונדון. שם 
נתוודע לישראל זנגביל (ע״ע) ונתיידד עמו. זנגביל, שלימד 
את א׳ אנגלית ולמד מפיו עברית, תיאר את א׳ ב״ילדי הגטו" 
בדמות המשורר הקבצן "מלכיצדק פנחס" ותירגם לאנגלית 
את ״התקיה״ ואת השיר ״משמר־הירדך. ב 1892 יצא לאה״ב. 
שם ישב (בהפסקה קצרה) עד יום מותו. חייו באמריקה, 
במשך 17 שנה, היו חיים של סבל ומחסור. בנדודיו חיבר 
שירים וכתב מאמרים בכתבי־עת שונים בעברית, באשכנזית־ 
יהודית ובאנגלית. כשישב בבוסטון ערך במשך זמן־מה עיתון 
בשם "אריאל׳/ שהיה מוקדש לקבלה; ומאז כתב מחקרים 
באנגלית על הקבלה ועל התלמוד. שניים ממחקריו, שעניינם 
החינוך בארץ־ישראל, נדפסו על חשבון הממשלה הפדראלית 
בוואשינגטון. מחקרים אלה, שאין בהם מן השיטתיות המד¬ 
עית, מכילים ברקי-רעיונות, פרי אינטואיציה. בשנת תרס״ה 
תירגם לעברית (לפי התרגום האנגלי של פיצג׳ראלד) חלק 
מן ה״מרובעים" של עומר כאיאם, שיצאו במחברת מיוחדת 
בשם "הכום", ולכבודו של עומר כאיאם אף חיבר א׳ שיר- 
ייז. את שנותיו האחרונות בילה בניו־יורק, שבשכונותיה 


היהודיות היה ידוע בפאראדוכסים שלו ובחידודיו השנונים 
והעוקצנים. בשנים אלו נתן את עינו בכוס מתוך צער 
ומרירות ושר: ״לולא כוסי / אבחר מותי״. לסוף. מת בן 53 
בעוני ובחוסר־כל. 

א׳ היה מחונן בכשרונות טבעיים גדולים, שלא נתפתחו 
מפני מסיבות־חייו. ספקן ללא־תקנה היח א׳ וביחד עם 
זה הוזה וחולם, שנתפס לרזי־הקבלה. בשיריו אין מן 
השלימות האמנותית ואף לשונם אינה מצטיינת בעושר 
גוונים וצלילים. אך בשיריו נתגלה הרגש העממי הטבעי 
והבלתי-אמצעי. צורתן הפרימיטיווית וכנותן המשכנעת של 
יצירותיו מקרבות אותן לשירי־עם; ומכאן הפופולאריות שזכו 
לה שיריו "התקוה" ו״משמר־הירדן", שנתלוו להם מנגינות 
פשוטות וקלות. לא לחינם היתה, איפוא, עליהם גאוות 
מחברם, שהיה מצרף לשמו את התואר: "מחבר ,התקוה׳ 
תמשמר־הירדך". 

עם יובל החמישים לחיבור "התקוה" לפי מניינו של א׳ 
עצמו יצאו מבחר כתביו בצירוף רשימה ביוגראפית כתובה 
בידי אחיו ש. אימבר (תל-אביב, תרפ״ט). וב 1950 הופיע 
לראשונה קובץ של "כל שירי נפתלי הירץ אימבר" בעריכת 
דב סדן (תל־אביב, תש״י), שחסרה בו הפואמה "אוסטריה". 

ר׳ בנימין, התקופה, י״ח; דב שטוק (סדן), גילגולו של המנון, 
סדרים סדר ד/ (תש״ב), 445 . 

ש. כ. 

אימבר, עמואל יעל!ב ( 1889 ,סאםוב,גאליציה— 1942 ־ , 
זלוצ׳וב), משורר ופובליציסטן יידי; בן אחיו של 
נפתלי הרץ אימבר (ע״ע). גמר את האוניברסיטה בקראקוב. 
ב 1909 פירסם את קובץ־שיריו "וואס איך זינג און זאג". 
ב 1911 נתפרסמה הפואמה ההיסטורית שלו "אסתרקה", 
שהקנתה לו שם. קובצי־שיריו, זולת הראשון, הם: "אין 
אידישן לאנד", רושמי ביקור בא״י (הופיע גם ברוסית בתר¬ 
גומה של אלישבע), ״רויזנבלעטער״, — רובם שירי־אהבה 
( 1913 ). משאר חיבוריו יש לציין את "וויקטאריא", אקורדים 
לסיפורו של האמסון ( 1920 ), וגם "וואלד אויס וואלד איין" 
( 1921 ). פירסם גם מסות־ביקורת ופיליטונים. א׳ נספה בזמן 
מלחמודהעולם 11 בגטו זלוצ׳וב. 

אימג 1 , בפסיכואנאליזה — אובייקט, שיש אליו זיקה נפשית, 
ביחוד רגשית, ש״הועברה" אליו מאובייקט אחר. 

מורה, ממונה, קרוב, או ידיד מבוגר יותר, עלול לשמש "א׳ 
של האב", כשרגשות של הוקרה, כיבוד והערצה או של מרי, 
שנאה, בוז וכיו״ב, שהיו מכוונים מתחילה כלפי האב, הועברו 
אליו, אף אם הקשרים והיחסים הקיימים בפועל אינם מצדי¬ 
קים העברת-רגשות זו. אובייקטים חדשים אלה משמשים 
תחליף כביכול לאובייקט הקודם, או שהם קיימים בחינת 
המשכו הפסיכולוגי. 

"אידיאל" ו״אימאגו" אינם מושגים זהותיים. ה״אידיאל" 

לא זו בלבד שהוא אהוב או נערץ, אלא הוא אף מעורר 
שאיפה להידמות אליו, "להזדהות" עמו. שאיפת הזדהות 
עלולה להיווצר גם ביחס לא׳, אך אין הדבר הכרחי: הרי 
אפשר גם לשנוא את הא׳ או לבוז לו — במקרה שרגשות 
אלה היו קיימים כלפי האובייקט הראשון. 

אימונולוגיה, תורת החסון (ע״ע). בראשיתה היתה הא׳ 
מדע שימושי, שנתכוון לחקור את התנאים, שבהם 
קיימת חסינות נגד מחלות מידבקות. ממסגרת צרה זו נתפתחה 





אדגאר דגא: שותי האבסינת 


נציקלופדיה העברית (כרך ב) 





857 


אימונולוגיה 


858 


חא׳ בכיוון חקירת תגובותיו של האורגאניזם החי לחומרים 
זרים, ובכללם לא רק גורמי-מחלות ורעלנים (ע״ע), אלא אף 
חומרים בלתי־מזיקים. עיקר נושאה של הא׳ הם שינויי- 
התגובה, שמתבטאים ברכישת הכשרון ליצור נוגדנים (ע״ע) 
נגד החומרים הזרים (אנטיגנים, ע״ע), אולם הוא כולל גם 
את חקירתם של כמה שינויי-תגובה, שאינם כרוכים ביצירת 
נוגדנים. 

תצפיות בנוגע לחסינות נגד מחלות מידבקות כבר נעשו 
בימי-קדם. תוקידידס (ע״ע) שם לב לתופעה, שבני־אדם 
שחלו במגפת־הדיר, שעשתה שמות באתונה בזמן המלחמה 
הפלופונסית, ונתרפאו מן המחלה, לא חזרו להינגע בה כלל, 
או חלו י בה בצורה קלה בלבד. בתלמוד (יומא פ״ג) נזכרת 
שיטה של טיפול בכלבת (ע״ע), שיש בה מעין ניסיון לחיסון 
פעיל במובן המודרני, במשך כל יה״ב לא חלה כל התקדמות 
בשטח זה, בתחילת התקופה החדשה, עם התפשטותה של 
מגפת האבעבועות השחורות, הופיע המנהג — לראשונה 
בארצות המזרח, ביחוד בקשר לסחר־העבדים — להתגונן 
בפני המגפה ע״י הרכבת אבעבועות של בני־אדם חולים על 
בריאים (ואריולאציה). שיטה זו תוארה ב 1713 ע״י הרופא 
היווני סימוני (ע״ע) ונתפרסמה באירופה ע״י אשתו של 
הציר הבריטי בקושטה, מרי מונטגיו (ע״ע), שנועזה, למרות 
הסכנה שהיתר. בדבר, להשתמש בה ב 1718 לשם חיסון בנה. 
בשנות ה 80 וה 90 של המאה הי״ח נחקרה שיטת־חיסון זו 
באופן שיטתי ע״י ג׳נר (ע״ע), שבא מתוך כך לידי התגלית 
החשובה, שאבעבועות־הבקר מחסנות את האדם נגד האבע¬ 
בועות השחורות (ע״ע). שיטת ההרכבה נגד האבעבועות 
עפ״י ג׳נר (הוואקצינאציה), שאינה מסוכנת, הונהגה בכל 
הארצות התרבותיות והביאה לידי הניצחון הראשון במלחמה 
במגפות באמצעות א׳, אעפ״י שמכאניזם־הפעולה של החיסון 
לא היה ברור כלל. 

התקדמות נוספת בא׳ הושגה במחצה השניה של המאה 
ה 19 ע״י תגליותיו של פאסטר, שהצליח להחליש גורמי- 
מחלה שונים באמצעים שונים (כגון חימום, איוורור, ייבוש, 
וכד׳) עד כדי כך, שהדבקתו של בעל־חי אי אדם בגורמים 
אלה לא גרמה עוד למחלה, אלא עשתה אוהו מחוסן בפניה. 
חסינות זו נתפרשה בזמנה ע״י ההשערה, שהדבקת הגוף 
בחידקים בלתי־אלימים שוללת ממנו חומרי־מזון סגוליים 
לחידקים האלימים. 

כיוון חדש בא׳ נתרתח בסוף המאה ה 19 , כשנתגלו, תוך 
כדי שנים מועטות, הנוגדנים לסוגיהם השונים והוכרו כחומ¬ 
רים, שהם קשורים בגלובולין הנסיוב. בין סותרי־הרעלנים 
נתגלו ראשונה, ב 1890 , האנטיטוכסין נגד צפדת (ע״ע) ע" י 
ברינג (ע״ע) וקיטסטו (ע״ע) והאנטיטוכסין' נגד דיפתריה 
(ע״ע) ע״י ברינג. ב 1894 גילה פפייפר (ע״ע) את ממוססי- 
החידקים (ע״ע ליזינים), וב 1898 גילה בורדה (ע״ע) את 
ממוססי כדוריות־הדם, הנוצרים בגוף ע״י היזרקתן של כדו- 
ריות־דם זרות, את האגלוטינינים המצמיתים את החידקים 
מצאו דרהם (ע״ע) וגרובר (ע״ע) ב 1896 , את הפרציפיטינים 
הגורמים להשקעת תמציות מחידקים — קראום (עי״ע) ב 1897 , 
ואת משקיעיהם של חומרים אחרים, שהם זרים לגוף, כגון 
חלבון, חלב, נסיוב זר — צ׳יסטוויץ׳ ב 1899 , נוסף על כך 
גילה בורדה את החומר המשלים (ע״ע), המצוי בנסיובם 
של בעלי־חיים מחוסנים ובלתי־מחוסנים כאחד והמשתתף 
בריאקציה שבין אנטיגן ונאגד־ן. 


כל התגליות הללו הביאו לידי הרחבת מושג האנטיגן 
כחומר זר הגורם ליצירת נוגדן. סגולת האנטיגניות נמצאה 
לא רק בחידקים וברעליהם, אלא אף במספר מרובה של 
חומרים מעולם החי והצומח. סגולותיהם של הנוגדנים כלפי 
האנטיגנים פתחו פתח לשיטות אמינולוגיות בחקירת המבנה 
הכימי של אורגאניזמים חיים, בהכרת קירבתם הכימית של 
חלבונים, שומנים ופחמימות ממקורות שונים, ולזיהויין של 
קבוצות האטומים במולקולות האחראיות ליצירת הנוגדן 
הסגולי. ביחוד נעשתה השיטה של קשירת־המשלים אמצעי 
דיאגנוסטי חשוב; למשל, בריאקצית־וסרמן (ע״ע) לאבחנת 
העגבת. 

ההכרה, שכאנטיגן יכולים לשמש לא רק חידקים חיים 
בלבד אלא כל חומר זר לגוף, הביאה לידי שינוי בשיטות־ 
החיסון. במקום חידקים חיים מוחלשים (שבהם השתמשו לפי 
שיטת פאסטר) בא השימוש בתכשירים של חידקים מומתים, 
בתמציות מחידקים ורעלנים (לאחר טיפולים כימיים שונים), 
ד,תרכיבים הראשונים, שהוכנסו לשימוש בקנה־מידה רחב, 
היו של זאב חוקין (ע״ע) נגד הדבר והחולירע, ואחריהם 
התרכיבים נגד טיפוס־הבטן והדיזנטריה. עם גילוי הנוגדנים 
נתפתחו שיטות־ריפוי ע״י חיסון סביל, ז, א. ע״י הזרקת 
נסיובים סותרי־רעלנים או ממוססי־הידקים מבעל־חי מחוסן 
לבעל־חי חולה. היפעת ההתקפה האנפילקטית (ע״ע) לאחר 
זריקות חוזרות ונשנות של אותו אנטיגן עצמו הוכיחה את 
מציאותם של שינויים, שבאים כתגובה נגד אנטיגנים ושאינם 
קשורים ביצירתם של נוגדנים. מכאן נתפתח ענף חדש של 
הא׳ — תורת האלרגיה (ע״ע) והאלרגנים: מהם גורמים 
להתהוותה של רגישות מוגברת בגוף נגד עצמם וליצירת 
נוגדנים בנסיוב, ומהם — לרגישות מוגברת בלא יצירת 
נוגדנים. לסוג השני שייכים הטוברקולין (ע״ע) ותוצרות 
דומות של חידקים ואנטיגנים, שמופיעים במחלות הנגרמות 
ע״י חד־תאיים. 

אולם בצד הכיוון ההומוראלי בא׳, המטעים את חשיבותם 
של הנוגדנים בנסיוב להסברתה של תופעת החסינות, נתפתח 
גם כיוון צלולארי, המבאר את החיסון כפעולת התאים 
הבלענים (פגוציטים, ע״ע) שבגוף (ע״ע מצ׳ניקוב) בין שהם 
בעלי־תנועה בין שהם מחוסרי־תנועה, כגון המערכת הרטי- 
קולו־אנדותלית (ע״ע). מעין איחוד של שני הכיוונים בא 
עם גילוי האופסונינים (ע״ע) — נוגדנים, שמכשירים את 
החידקים להיבלע ע״י התאים הבלענים. הוכחה השתתפותם 
של תאים אפיתליים בתהליכי החיסון, ועל יסוד זה נתפתחו 
שיטות חדשות של הכנסת אנטיגנים לשם חיסון, כגון 
"החיסון דרך הפה" נגד מחלוודהמעיים (בזרדקה, ע״ע). 

ההשגים העיקריים של הא׳ במאה ה 20 , שמוסיפים לעמוד 
במרכז המחקר והמעשה האימתולוגיים, הם: 

1 ) גילוי הנוגדנים נגד חלבונים ותאי־גוף, כגון תאי־דם, 
ובכלל זה גילוי סוגי הדם (ע״ע) והסגוליות האימונולוגיה 
של תאים, שמקורם ממין אחר, ובמקרים מסויימים — אפילו 
מפרט אחר במסגרת של אותו המין (לנדשטיינר, ע״ע, 
בורדה; קראוס). 2 ) שינויי הסגוליות האימונולוגיה של 
חלבונים מחמת שינויים כימיים מלאכותיים במבנה המולקו¬ 
לות (אוברמייאר, פיק, לאנדשטיינר). 3 ) הפעלת נסיובים 
של חולי-עגבת עם חומרים שומניים מתוך רקמות של בעלי־ 
חיים שונים (ואסרמן, כהן, וייל, בראון, לאנדשטיינר) ובידוד 
האנטיגן הסגולי הגורם לריאקציה זו. 4 ) גילוי האנטיגנים 


859 


אימונולוגיה—אישבדרוז 


860 


ההטרוגניים, המשותפים לבעלי־חיים, צמחים וחידקים (פורס¬ 
מו). 5 ) הקניית תכונות אנטיגניות לחומרים כימיים פשוטים 
ע״י הצמדתם לחלבונים (לאנדשטיינר,). 6 ) גילוי הפחמימות 
הסגוליות של החידקים (צינזר, היידלברגר, איורי, גיבל. 
7 ) ריאקציות סגוליות של נוגדנים בעלי תרכבות כימיות 
מוגדרות. 8 ) מחקר שיטתי ביחסים הכמותיים בריאקציות 
שביו אנטיגנים ונוגדנים ובהתקשרותם ההדדית (אייזנברג, 
היידלברגר, ד־יו), 9 ) גילוי אנטיגנים מורכבים משומנים 
ופחמימות מתוך חידקים(בואון. ריסטריק, טופלי). 10 ) חקי¬ 
רת אנטיגנים ונוגדנים בשיטות פיסיקאליות (אולטרצנטרי- 
פוגה, אלקטדופורזה). 11 ) בידודם, ניקויים וגיבושם 'של 
כמה רעלנים (פילמר, מילד). 

- 1 >מ 2 .£ ; 1919 / 0 16 ! 7 , 113601 - ז 3 ז 110 גע . 11 

; 1936 , 10114 ) 10 ) £6 11 ) 10 ^ 010 ( 50 /ס ¥? 101 } 001 ? 5 10 ( 7 ,זשתגשזל 
ץ 10 קס י ד ; 1938 1010 ־ 01 )סס 8 / ס ^ 7115101 7/10 , £11110011 

^ 1010 ^ 80010 / 0 105 (} 01 ה!ז? צ'מ 150 נ^\ 106 > 

. 1946 י( 11105 א 3 >מ 3 11500 ^ . 1 >£) 

א. ל. א. 


כ 2 /! מיליון מ״ע לשניה. על־ידם מצוי המפעל ההיד־רואלק- 
טרי הגדול שבפינלאנד, אימטדה, שמספק זרם חשמל לעיר- 
הבירה הלסינקי ולכמה ערים אחרות. 

אימיט, ר״ת, בהונגארית, של "אגודה ספרותית ישראלית 
הונגארית״. נוסדה, 1894 , מתוך מגמה לפתח ולהפיץ 
בהונגארית את הספרות, המדע ותורת־הדת של ישראל ע״י 
הוצאת ספרים ומתן פרסים. א׳ היתה מוציאה שנתון, בערי¬ 
כתם של באכר, באנוצי ומזאי. כמרכן יצאו בהוצאת א׳ תר¬ 
גום הונגארי לכחבי-הקודש, בעריכת באכר, באנוצי ושמואל 
קראום, תנ״ך לנוער בעריכת באנוצי ויהודה בלאו, "אידגון 
היהדות בארצות אירופה"(ונציאבר), חיי רש״י(ולס), אוצר 
התעודות של יהודי הונגאריה (ארמין פריש), ספר התפילה 
של שמעון פיצ׳י (מיכאל גוטמן והארמוש)* הספרות היש¬ 
ראלית וקורות עם ישראל (קצ׳קמטי). במסיבות המלחמה 
של 1914 הפסיקה א׳ את פעולתה וחזרה וחידשה אותה 
ב 1928 , א׳ נתפרקה מחמת הרדיפות על יהודי־הונגאריה. 


אי?וחתפ, ע 1 ר( של 

פרעה זסר (מן השו¬ 
שלת השלישית! כ 3000 
לפסה״נ) ובנאי הפירא- 
מידה של סאקארה. נח¬ 
שב בתקופה מאוחרת 
לחצי-אל ולבנו של 
פתח, אל־החכמה• במצ¬ 
רים נמצאו פסילים מרו¬ 
בים, שמתארים את א׳ 
יושב ומגילה בידיו. 
בתקופת״התלמיים נז¬ 
דהה א׳(יוד ;וי{ 1 <ז 0 <) 
עם אסקלפיוס, אל־הר־ 
פואה. 

,<} 0 ) 1/10 זז 1 , 50111€ 
ז £0 105 ?ס £5%1 ■ 401 

. 1902 , $160 <(§ 40 



אימחתם, אלי־הרפואד 


אימארה (בפינית 3 זז 13 ז 11 ), אשדות ומפלי־מים בפינלאנד 
הדרומית־המזרחית. אשדות א׳, שהם מן הגדולים 
באירופה, נוצרו ע״י סף גראניטי, שנהר וואלקסי, היוצא 
מאגם סאימה, חוצה אותו תוך ירידתו לאגם לאדוגה. 
האשדות והמפלים מתחילים במרחק של כ 6 ק״מ מאגם 
סאימה! גובה־הנפילה שלהם כ 20 מ/ וכמות־המים הנופלת— 


אימין ואימיד. בכימיה - קבוצת אימינו היא השארית 
הדו־ערכית של האמוניה,. הקשורה לקבוצות 
אורגאניות באופנים שונים: ( 1 ) לשני ראדיקאלים חד־ 

ע־ביים, תרכבות מסוג זה הן האימינים, 

שאינם אלא אמינים(ע״ע) שניוניים;( 2 ) לראדיקאל דו־ערכי, 

8 . 0.0000 

01x11 - , כגון בחומצות־אימינו, !! , שנגזרות 

1x0 

מחומצות־אמינו (ע״ע) אגב חימצונן בתהליך חילוף־חומ־ 

ריהן הביולוגי: ( 3 ) כחוליה במערכת טבעתית, כגון בפירול 

(ע״ע), בפיפרידין(ע״ע פירידין) ודומיהם, שאף אותם אפשר 

לראות כאימינים; ( 4 ) כתמורה להידרוכסילים של שני 

הקארבוכסילים בחומצה דו־בסיסית, אגב יצירת הקבוצה 

ס 

0 — 

1X0 ג ; 

; 0 — 

0 ^ 

תרכבות מסוג זה הן אימידי־החומצות, או אימידים סתם, 
שמתהווים מצירוף מולקולה של אמוניה עם חומצות אליפא־ 
טיות או ארומאטיות דו־בסיסיות, או עם אלמימותיהן, אגב 
יציאת 2 מולקולות של מים וסגירת טבעת הטרוציקלית, מעין: 


20.0 


0 

1X0 

0 


00 00 


+ 

00 00 


(00*)* 


סס 



אשחח >*'טאטרד. 


1x0 ג > ״( 0 2 ס) + 

00 

החשובים בין האימידים הם אימיד חומצת 
הענבר (ע״ע), ובפרט אימיד החומצה 
הפתאלית (ע״ע), שמשמש לסינתזות 
מרובות. — המימן של קבוצת־אימינו 
שבאימידים הוא בעל אופי חומצי והוא 
ניתן לתמורה במתכות. 

אימיצו, ע״ע יפן: היסטוריה. 

אימנךו־ה ( 3 קמ״ 3 *ו 0 ), אגם ברוסיה הצ־ 
פונית־מערבית, בחצי־האי קללה. 

שטחו 852 קמ״ד, וגובהו 130 מ׳ מעל פני־ 











861 


אימנדדה — אימפרטור 


862 


הים. הימה מתחלקת לשלושה אגנים, שהם מחוברים זה בזה 
על־ידי מעברים צרים־ביחם. חופי־האגם מסועפים ומפורצים 
למדי, ובתוכו — מספר גדול של איים; הוא מנוקז ע״י הנהר 
נוה אל מפרץ קאנדאלאקסק שבים הלבן. אגם א׳ עשיר 
בדגים, ובסביבתו מצויים בשפע עפרות של נחושת, ניקל 
וברזל קווארציטי, שהם מעובדים במפעלי הקומבינות הגדו¬ 
לים של העיר מונצ׳גורסק ( 30,000 ת׳ ב 1938 ) השוכנת 
בקצהו הצפוני. 

אימפוטנציה (בלאט׳ חוסר כוח־גבר, כלו¬ 

מר : חוסר־יכולת של הגבר להזדווגות מינית תקינה. 

א׳ שסיבתה אורגאנית היא על־פי־רוב סימן־מחלה בלבד 
ולא מחלה בפני עצמה. שניים הם מקורותיה הפאת(ל(גיים 
העיקריים: מערכת־העצבים והמערכת הפנימית של בלוטות־ 
ההפרשה, ולפי זה מבחינים בין א׳ עצבנית והורמונאלית; 
אך עפ״ר יש בה משני הגורמים כאחד. הצורות הקלות ביותר 
של א׳ הן היראח־יניות. הן נובעות ממצבים של גירוי או 
של חולשה ן,""■!!*;תוך גורמים כלליים או מיניים מיוחדים, 
שגרמו לאיבודה של יכולת־המשגל (יגיעה יתירה, דאגות, 
תזונה לקויה וכיו״ב, מצד אחד, הוללות מינית, נזירות 
ממושכת, הרגל של תשמיש מופסק, ועוד, מצד שני). הליקוי 
חולף כמעט תמיד עם ביטול־הסיבות. אולם קיימת א׳ 
נראסתנית גם על בסים של מחלה, כגון אחרי שפעת, טיפוס, 
קדחת וכיו״ב. הא׳ היא סימן שכיח בהרעלות כרוניות (אל¬ 
כוהוליזם, ניקוטיניזם, מורפיניזם, וכיו״ב) וכן במחלות של 
חילוף־החומרים, ובמחלות של המוח וחוט*השדרה. א׳ עלולה 
להיגרם, ביחוד בימי־מלחמה, ע״י פצעים באגן-הירכיים או 
באברי־המין עצמם. גם הא׳ של סריסים מבוססת על ליקויים 
מקומיים, ואילו הא׳ הפיסיולוגית של הזיקנה נובעת, כנראה, 
בעיקר מתהליכי-דילדול כלליים ומרכזיים. א׳ שכיחה ביותר 
כהפרעה פסיכית. זו נגרמת ע״י דימויים מנוגדים (עיכובים), 
שנסמכים על זכרונות מצערים (מודעים או בלתי-מודעים), 
או שהם ביטוי לחששות אקטואליים (היסוס, פחד, וכיו״ב). 
עיכובים אלה עלולים להתגלות בכל פרק של המשגל. גם 
באופן נורמאלי מותנית יכולת המשגל של כל אדם בתנאים 
פסיכיים מסויימים, ועל א׳ בבחינה פאתולוגית אפשר לדבר 
רק אם תנאים אלה, או מידת "רגישותו" של היחיד, אינם 
מן המצויים ואינם ניתנים להסברה פסיכולוגית נורמאלית. 
הא' הפסיכית נמנית עם הנורוזות (ע״ע). 

אי?ופויל 0 , ע״ע דחף. 

אי$?טיגז ע״ע סעפת. 

אימפל ( 31 ז 1 קרת 1 ), עיר־הבירה של מדינת מאגיפור, הודו. 

שוכנת על שפת יובלו השמאלי של האיראוואדי, 

כ 70 קילומטר מגבולה של בורמה. מספר תושביה כ 100,000 
( 1941 ). א׳ היא צירוף של כמה כפרים גדולים השוכנים 
בתוך שפע של צמחיה טרופית. באמצעיתה מתנוססים ארמון 
הראג׳ה וכמה בניינים אירופיים! כביש באורך של 100 קילו¬ 
מטר מקשר אותה אל קוהימה, שנמצאת מצפון לה בגליל- 
המים של נהר־בראהמאפוטרה. 

אימפרוביזציה (מלא;!׳ 15115 ע 0 זקת! 1 , בלתי-צפוי), דבר 
שנאמר, נתחבר או הומצא בלא הכנה מוקדמת. 

המונח א׳ מקובל ביחוד בספרות ובמוסיקה. 


1 ) בספרות — יצירה, עפ״ר בצורה שירית, מתוך השראה 
רגעית או פתאומית. מתבטאת עפ״ר בצורת חרוזים קצרים, 
אפיגראמות, אנקדוטות וכד׳, אך לפעמים גם ביצירות בעלות 
הקף ומשקל מרובים.—א׳ שירית מצויה אצל שבטים פראיים 
ובשירה העממית. אימפרוביזאטורים היו הבארדים הקלטיים, 
הסקאלדים הסקאנדינאוויים ומשוררי־האהבה של ימי- 
הביניים. לדברי ציצרון הצטיין המשורר ארכיאס בכשרון 
הא׳. בין האימפרוביזאטורים המפורסמים באיטליה יש 
להזכיר את לורנצו דה מדיצ׳י (במאה הט״ו), פיטרו מטא- 
סטאסיו (במאה הי״ח) ואחרים. בתקופות מסויימות (ביחוד 
בימי־הרומאנטיקה) נהגו לטפח את אמנות הא׳ בסאלונים 
הספרותיים, חשיבות מיוחדת נודעה לא׳ מעל הבמה, ביחוד 
ב 6 זזג ' 611 ^ 113 >שומ 1 מ 00 האיטלקית, שהשפיעה השפעה 
ניכרת על התיאטרון האירופי. אף בתיאטרון האנגלי של 
ימי־שקספיר מילאה הא׳ תפקיד מסויים בהשפעתם של 
המחזות האיטלקיים, שבהם ניתנו לשחקנים ראשי־סרקים 
בלבד בדבר מהלך־הפעולה ובדבר חלוקת־המחזה, בעוד שאת 
כל השאר היו חייבים להמציא תוך כדי המשחק (בימינו 
נשתמרו שרידים של נוהג זה בהצגות של קאבארטים). 
אימפרוביזאטור מחונן, שהיה נערץ ע״י גיתה, היה הפרופסור 
היהודי-הגרמני אוסקאר לודוויג ברנארד וולף ( 1799 — 1851 ). 
בחיים היהודיים בגולה היה כר נרחב לא׳ בחידודיהם ובחרז־ 
נותם של הבדחנים. 

2 ) במוסיקה — ביטוי מוסיקאלי בלתי-אמצעי לרעיון 
מסויים ע״י כלי מוסיקאלי, או כמקובל במאות האחרונות — 
ע״י עוגב, צ׳מבאלו או פסנתר. הא׳ במוסיקה היתה נהוגה 
ביחוד במאה הי״ח. כל מוסיקאי טוב היה מסוגל לנגן בקלות, 
בלא הכנה כלשהי, פוגה על נושא שהוצע ע״י מישהו מקהל 
המאזינים. י. ס. באך ובטהובן היו אימפרוביזאטורים מפור¬ 
סמים, וגם פרוצ׳יו בוזוני היה ידוע כילד־פלא באמנות זו. 
בימינו חזרה הא׳ והונהגה בהוראה של המוסיקה המודרנית, 
וכן היא מטופחת, בהשפעת ואגנר־דאלקרוז, בהתעמלות 
ריתמית. כענפי הא׳ יש לראות את הנגינה של הפאנטאסיה 
החפדית, שלפעמים אינה אלא משחק-אצבעות בלבד, מחוסר 
דמיון מוסיקאלי וכוח יוצר (ע״ע קדנצה), וכן את הוואריא- 
ציות, שמכניסים בנושא מסויים לפי נוסחות שבשגרה. 
חשיבות מיוחדת נודעת לא׳ בנגינה של הג׳אז המודרני. 

איימפלטור (בלאט' ז 31:0 ז 6 קמז 1 , מן סז&זשקזן!! — צוה, 
פקוד), ברומי הקדומה — מונח, שמשמעותו העיק¬ 
רית היתה בעל־שלטון. מכאן באה הוראה מצומצמת יותר; 
מפקד־צבא. ההוראה האחרונה והמצומצמת ביותר היא ההוראה 
המשפטית־המדינית של המלה! לפי משפט-המדינה הרומי, 
א׳ הוא מפקד־צבא מנצח, שהוכרז א׳ ע״י החיילים בשדה־ 
הקרב סמוך לניצחון. לפי ליוויוס, היה סציפיון אפריקאנוס 
מאיור הראשון שהוכרז א׳. אך ידיעה זו אינה בטוחה ביוהר. 
העדות הבטוחה הראשונה על הכרזת א׳ היא מתחילת המאה 
השניה לפסה״נ (לוציוס אמיליוס פאולוס, 189 לפסה״ג). 
מאותו זמן נתרבו ההכרזות. בסוף הרפובליקה היה סולה א׳ 
כמה פעמים (בימי מלחמת־מתרדת ומלחמת־האזרחים), אך 
פסק מלהשתמש בתואר זה לאחר שנתמנה דיקטאטור. גם 
פומפיאוס היה א׳ יותר מפעם אחת. — שינוי מכריע בשימוש 
בתואר א׳ הוכנס ע״י יוליום קיסר: הוא היה הראשון, שעשה 
אותו כינוי קבוע והוא שצירף לו את המספר הסידורי (א׳ 





863 


אימפרטור—אימפריאליזם 


864 


בפעם הראשונה, א׳ בפעם השניה, ועוד). תקנה זו שימשה 
מעבר לתקנה, שתיקן אוקטאוויינום, יורשו של יוליום קיסר: 
40 לפסה״נ ויתר אוקטאוויינום על שמו הראשון (- 3£ ז!ן 
מ 6 תז 0 מ) גיוס ושם את השם א׳ במקומו. אך חידוש זה לא 
ביטל את השימוש בא׳ עם מספר סידורי כתואר של הכרזה 
לרגל ניצחון. מעתה היה נו 0 דדהכינויים:...ז 03653 ז 310 ז 6 קתז 1 
.:>: 6 , 11 , 1 ז 0 :ז 3 ז 6 קדת 1 . טיבריוס, יורשו של אוגוסטוס, לא 
השתמש בא׳ בתור מ 6 ת! 0 מ 36 זק אע״פ שלא פסק מלכנות 
את עצמו א׳ לפי הסדר. חידוש נוסף בא לאחר שעלה קאלי- 
גולה על כסא־הקיסרים. כדי שעלייתו תהא חוקית מבחינה 
פ׳רמאלית הוכרז קאליגולה א׳ ע״י הסנאט, כביכול לאחר 
ניצהון. מאותו זמן הונהג, שכל קיסר חדש הוכרז ע״י הסנאט 
א׳ כשאך הגיע לשלטון; הוא נעשה, איפוא, באותו רגע 
1 .קמט. אעפ״כ לא שימש א׳ 611 ת 01 ת 36 זנ} לקאליגולה. כך 
נהגו גם הקיסרים, שבאו אחריו: קלאודיום, נירון, גאלבה, 
ויטליוס, ואילו אותו, שהיה קיסר בין גאלבה לוויטליום, 
שוב קיבל את השם א׳ בתור ם 6 תז 0 ת 36 זק. החידוש נשתרש 
אך מימי־אספסיינוס ואילך ולא פסק אפילו לאחר שהונהגה 
המונארכיה האבסולוטית מדיוקלטיינוס ואילך, שאז נעשה 
הקיסר "אדוננו"(ש 0$16 ת 5 טת 1 תז 0 נ 1 )י. 

. 41055 , 5 {ז 2111 ז 01 ז 01% ?£ ?£ , 5 מו ¥1110 \■ 

א. ש. 

אימפן־יאל ( 131 ^ 1 ), פרנסיסקו ( 1630 - 1 ), 
משורר ספרדי ממוצא איטלקי, שהשפעת־מולדתו 
ניכרת ביצירותיו. כתב שירים ומחזות מחורזים בעלי מוסר* 
השכל דתי, פוליטי וחינוכי, רובם בצורה אלגורית. בעל 
לשון צחה ועשירה, אך נטול מקוריות ומעוף. הפואמה 
הדראמאטית 165 >ט 111 ?י 616 ץ 5 25 [ 3 06211 היא כעין עיבוד 
של ה״קומדיה האלוהית" לדאנטה (שעד זמנו של א׳ לא היה 
ידוע בספרד), אך א׳ הוסיף לה נופך משלו: הכנים את 
דאנטה עצמו לתוך המערכה. יש מקום להתפעל מהבנתו 
את המקור ומיכולתו לסגל את הלשון הספרדית למשקל 
האיטלקי, שלא היה נהוג קודם לכן. 

. 1929 , 0 ה 6 ״£ . 11 ) היה הראשון, שנתן לספר הדן 
ביחסים הבין־לאומיים בתקופה מ 1880 בערך עד מלחמת 
העולם הראשונה, את השם ״תור־האימפריאליזם״ ( 35 <£ 
1919 , 5 ט 1 מ 13115 ז 6 קמז 1 165 > 2611:31161 ). אבל במלה זו התחילו 
מציינים גם את האימפריות הגדולות שבהיסטוריה העולמית, 
שהוקמו ע״י כיבושים. מבחינה זו הופיעה הקיסרות הרומית 
כמיצג הקלאסי, אף אם לא העתיק ביותר, של הא׳. החיבור 
הפולמוסי של לנין: "אימפריאליזם, הדרגה העליונה של 
הקאפיטאליזם" נעשה ספד־לימוד דוגמאטי של הקומוניסטים 
שבכל הארצות; אבל גם מחוץ למחנה של הקומוניסטים 
רכשה השקפתם של הובסו! ושל המארכסיסטים החדשים 
מ 1920 לערך ואילך נפשות הרבה, באופן שהיה לה לעתים 
ערך מכריע בעמדתה של מפלגת הפועלים האנגלית בשאלות 
של המדיניות הקולוניאלית, ובאה״ב — במלחמה, שהתנהלה 
ב״דיפלומטיה של הדולאר". באותו זמן עצמו נעשו הביטוי 
א׳ והתורות ההיסטוריות והסוציולוגיות הקשורות בו מפור¬ 
סמים מאד בין עמי אסיה ואפריקה. בהודו וגם במקומות 
אחרים נעשתה פריקת העול האימפריאליסטי סיסמתן של 
התנועות הלאומיות. ואולם בימים האחרונים רואים מדיניות 
אימפריאליסטית גם ביצירתו של הגוש הסובייטי. 

500131 186 0£ נ 11 ו 0 נן 0 ! 0 ץ 0 ח£) מ 11 ו/ 2 ד 7 ז> 1£ זז< , 801111 .( 1 ,? 

;(שם גם ביבליוגראפיה מפורטת , 611 — 606 , 11 ע , 50160008 

; 1910 סזס^ס^! 1 <ז 010 ה 1 / , 01011101 1 ) 1.01 

; 1919 ,<ז 10 ח 10115 -וסקס 17 00 ^ 10 ^ 5021010 ז 20 , 01 ] 0 קח 1 טנ 501 ./י\ 

0710110171 ) 71 ( 1 00017110 :>£ / 0 . 11 ) €01100 10 ! 7 , 006001 .£ . 8 

.( 1919 ,׳ 807160 ץז 111510 £00000110 ) 

י• ק. 






865 


אימפריה—אימפרסיוניזם 


866 


אימפריה (באיט׳ ב 611 קתז 1 ), 1 ) מחוז בליגוריה (צפון 
מערבה של איטליה). שטחו 1,182 קמ״ר ואוכלו־ 

פייתו כ 200,000 נפש (ב 1931 : 162,283 ), גובל עם צרפת 
ועם המחוזות האיטלקיים קונאו וסאבונה. כ 20% משטחו — 
אדמת־הרים, שגובהה למעלה מ 500 מטר (מורדותיהם של 
האלפים הימיים), ורק רצועה צרה של שפלה נמשכת בו 
לאורך החוף, שהוא מפולג הרבה ע״י שלוחות־פפים יורדות 
אל הים. בין כל אלה זורמים כמה נחלים, שמקורות מימיהם 
בין ההרים, והגדול שבהם הוא רויה. הנוף הוא מן הנהדרים 
בריוויירה האיטלקית, ויופיו ואקלימו הרך, הנוח והמבריא 
במשך כל תקופות השנה מושכים אליו המוני תיירים. בא׳ 
מצויים נאות־המרגוע ומקומות־הרחצה של סאן־רמו, ונטי־ 
מיליה, בורדיגרה, דיאנו, ועוד. התנאים האקלימיים מכשירים 
גידול של פירות־הדר, שמספקים את צורכיהם של האוכלו־ 
סיה והתיירים ויש בהם גם עודף ניכר ליצוא. במורדות־ההר 
יש כרמי גפנים וזיתים, שנותנים למעלה ממחצית היין ושמן־ 
הזית של ליגוריה. בגובה שלמעלה מ 300 מטר מודגש מחסור 
במי־השקאה ומרובות חורשות של ערמונים, אלונים, אורנים, 
ועוד, שמופיעות לסירוגים עש אדמת מרעה וחלקות צחיחות. 

2 ) עיר־נמל על חוף־הים הליגורי והעיר הראשית במחוז 
א׳. 28,600 נפש ( 1935 ). מורכבת למעשה משתי העדים 
פורטו־מאוריציו ( 011:0-1431111210 ?) ואונליה ( 113 ^ 0x16 ), 
שהן במרחק של 3 קילומטרים זו מזו והנחל אימפר (ומכאן 
השם א/ עיין להלן) מפריד ביניהן. בחלק העילי של העיד, 
על שלוחת־כף שגובהה 47 מטר, משתרעת השכונה העתיקה, 
שיש בה קתדראלה מפוארת, ולרגלי ההר — העיר החדשה 
עם בנייניה המודרניים לאורך שדרות דקלים (שדרות גארי־ 
באלדי ורוזוולט). פורטדמאוריציו היא בעיקר נווה־מרגוע 
ומקום־רחצה, ואילו אונליה עוסקת בעיקר בתעשיה של שמן־ 
זית, שימורי מזונות, זגוגיות וסבון. — השם "אימפריה" ניתן 
למחוז ולעיר ב 1923 במקום השם הקודם פורטו־מאוריציו. 

אימפריום (מלאט׳: וד 1 ג 1 ״ 6 קדת 1 ), בימי הרפובליקה הרו¬ 
מית — סמכות עליונה, שניתנה למאגיסטראטים 
הגבוהים—הקונסול, הפרטור, הדיקטאטור—לפעול כראשי־ 
המדינה (בניגוד ל 010513$ <£, שציינה את שלטון המאגיס־ 
טראטים הרגילים, שסמכותם היתה מוגבלת). תוקפו של הא׳ 
היה בטל עם סיומה של שנת־המאגיסטראטורה. במשך זמן 
זה היה בעל הא׳ מוסמך לנהל מלחמה ולכרות חוזים לשביתת- 
נשק וחוזי־שלום, לדאוג להחזקת הצבא ולמתן הענקות 
לחיילים; היה לו כוח־כפיה כלפי האזרח והחייל כאחד, וסימן 
חיצוני לכך שימשו הליקטורים, נושאי השבטים והקרדום 
(״ $600 ימטס £3$06$ ), שעברו לפני המאגיסטראט בעל הא׳. 
מחוץ לתחומה של חומת העיר (מזס״סתזסק 6x1x3 ) היה 
שלטונו של מאגיסטראט זה ללא מצרים, ואילו בין חומות 
העיר ("!";!סבתסק 3 זזמ!) הוצב לו גבול ע״י זכותו של 
האזרח לפנות למשפט-העם(תזג 11 ג 1 ק 0 ק 0031:10 3x1 ׳\ 0 !ק). במשך 
הזמן נקבע כלל, שכוחו של הא׳ יפה רק מחוץ לעיבורה של 
רומי, במרחק של מיל אחד ממנה, בעוד שבתחומי־העיר היתה 
פעולתו שיפוטית בלבד. כשופט היתה לבעל הא׳ הסמכות 
השיפוטית העליונה. בתחילת־פעולתו היה רשאי לפרסם מעין 
ראשי־פרקים לקו המשפטי שנקט, הוא הוח 1 ז 1101 > 6 , שנשען 
על 611101:3 של המאגיסטדאטים הקודמים והיה חלק מן 
מזטג 611 קז 6 ק 611101:11x11 , כלומר, של שורת ה ה 11013 ) 6 , שנת¬ 
פרסמו במשך השנים ושיקפו את המשפט הרומי בהתפתחותו. 


במידה שהרפובליקה הרומית נתרחבה, בה במידה היה 
צורך במאגיסטראטים גבוהים; שיעמדו בראשיד,פרובינציות. 
מצורך זה נתפתחה משרת ה 00011$111 !ק וה 36101 !;}סזנן, 
כלומר פקידים, שאע״פ-שאין הם מאגיסטראטים גבוהים הרי 
הא׳, שניתן להם, הוא א׳ של מאגיסטראטים גבוהים לכל 
דבר. פעולה זו של מינוי כרופרטורים ופרוקונסולים נקראה 
מ 1 טת 6 קמ 611 !ב 0102 !ק (להאריך, להרחיב את הא׳). לפעמים 
ניתן הא׳ הפרופרטורי למאגיסטראטים נמוכים, ביחוד 
לקוסטורים. בסוף 'ימיה של הרפובליקה, כשגברה הנטיה 
לשלטון־יחיד, ניתן הא׳ הפרוקונסולארי, כיכוי־כוח יוצא מן 
הכלל, לפומפיוס ב 67 לפסה״ג, אע״פ שלא שימש אז בשלטון. 
הא׳ הפרוקונסולארי קיבל בזמן הפרינקיפאט של אוגוסטוס 
מקום חשוב מאד ומשמעות שונה לגמרה מזו שהיתה לו 
בימי־הרפובליקה (ע״ע אוגוסטוס). 

,!!חסתותז^! 05 *^ 1 ;וח 3551 (ן , 111 }?ץ.': 11 ) 816 י 1 ז 15£ חחז 10 ׳ג 

.. 1933 •* 772 

א. ש, 

אימ£ר 0 י וג י זם (בצר.פ׳ 6 ךת 1$ ת 16$.510 קחז 1 ), 1 . באמנות 
הציור — זרם אנטי־קלאסי ואנטי־רומאיטי, שנוצר 
בשנות הסל של המאה ה 19 . המונח א׳ הופיע בראשונה 
ככותרת לגנאי בראש מאמר ב״שאריווארי" ( 311 ׳\ 311 ב! 0 ) על 
תערוכתה של קבוצת־ציירים,.שנערכה בפאריס באביב 1874 
כמחאה נגד ה״סאלון" הרשמי ושבה נמצאה תמונה של מונה 
( 1401161 ), שתיארה שמש בוקעת מבעד לעננים ונקראה בשם 
"אימפרסיון" (רושם). במשך הזמן נעשה א׳ כינוי לסיגנון, 
ששימש במובן רחב יותר גם לתופעות־אמנות מסויימות 
בפיסול (קארפו וגדול הפסלים של התקופה — רודן), 
בספרות ־ובמוסיקה.' 

הא׳ נוצר ע״י ציירים מוכשרים אחדים, שנלחמו בשנות- 
לימודיהם בקלאסיציזם וברומאנטיזם, ששלטו אז; במשך עשר 
שנים החליפו דעות זה עם זה, עבדו ביחד, וגם לאחר מכן 
נשארו נאמנים זה לזה, אע״פ שתערוכותיהם לא הביאו להם 
אלא אי־הצלחה וחיי־מחסור. קבוצת־ציירים זו התחילה מת¬ 
פוררת ב 1886 לאחד תערוכתה השמינית. 

מתוך קבוצה זו היו הציירים קורו ( 00101 ) וקורבה 
( 0001661 ) עדיין שייכים לממאנטיקה המאוחרת, אך הם 
נעשו המבשרים של הציור החדש כשהתחילו עושים רישומים 
על-פי הטבע בכפר בארביזון, אף אם ציירו את תמונותיהם 
בסטודיו. הציירים החדשים דחו כל אמנות־שבסטודיו ודרשו 
אמנות, שיסודה הוא הרושם בן־הרגע ולא תיאוריות או 
תפיסות־השכל. תכניתם היתד, זו: הרושם המתקבל באמצעות 
העין הוא הצר את הצורה, והוא עומד ללא חציצה מול 
התופעות. חוויית־הצבע היא חוויית־האור. הצבע רוטט באור. 
השמש גורמת לתופעת הצבעים, שאינם קיימים קיום עצמאי 
זה ליד זה, אלא עוברים זה לתוך זה ותלויים זה בזה. הצורה 
מעוצבת על-ידי בהיר וכהה, וגם בצללים מוסיף הצבע 
להתקיים. אין הצבעים חיים בסטודיו ואורו המלאכותי, אלא 
תחת כיפת־השמיים. ולפיכך חייב הצייר להתייצב ישר מול 
הטבע כדי שיקלוט את התחושה הממשית. לפי זה הרושם 
האימפרסיוניסטי הוא בעיקרו חזות־נוף, בעוד שהרושם 
הקלאסי גלום בתופעת־האדם. הא׳ הוא הביטוי האחרון של 
התפתחות־אמנות נאטוראליסטית, שכבר התחילה מתגלית 
עם ולאסקם ( 062 ף ¥6132 ) ועם ואטו (ט 63 ; 30 /'\) ושמייצגה 
האחרון היה י^לוד מונה, שמת בשנת 1926 . 

ההיסטוריה החיצונית של הא׳ הצרפתי קצרה היא ואפשר 
























871 


אימפרסיוניזם—אימרמן 


872 



א. רודן: הנשיקה 

של תורת־הצבעים (תומאס יאנג [ 10£ ! ¥0 ] ב 1807 , דוב 
ן 0 ׳\ 0 <£] ב 1853 ׳ שברי [ 0111 ז׳\ 010 ] והלמהולץ ב 1864 ) יצר 
ציוריות, שנתמזגה כולה בצבעי־פריסמה' טהורים; על-ידי כך 
נעשה המייסד של מה שנקרא נאו־א׳ ( 1886 ), ובזה נפרצה 
הפירצה הראשונה בא/ 

רק בעשר השנים האחרונות של המאה הי״ט, כשהא׳ חדר 
גם לארצות אחרות הרבה מחוץ לצרפת והלכו בדרכיו אמנים 
כליברמאן ואורי בגרמניה, ומתחילה גם ון גוך (! 1 § 00 ת 3 /ג) 
ואמור (■! £ 050 ) בבלגיה, לום 1 ן (ן 0$01 \ £3 ) וטוכטמאן 
( 1 ז 3 מ 1 ז 3011 ׳ 1% ) באמריקה, ועוד— זכה הא׳ להכרת־העולם, 
אמנים אלה הרימו את הציירים הצרפתיים הנזכרים למעלה, 
שעד אז התייחסו אליהם בבוז, לדרגת קלאסיקנים של האמנות 
המודרנית; יצירותיהם נרכשו ע״י כל המוזיאונים והאספנים 
שבעולם במחירים, שלא עלו עד אז על הדעת. ואולם ההת¬ 
פתחות לא עמדה במקום אחד ובהשפעתו של סזאן, שנתן 
כיוון חדש לאמנות, פנתה האמנות בתחילת המאה העשרים 
לדרכים חדשות לחלוטין, עקרה כל מסורת ונעשתה האויבת 
של הנאטוראליזם באמנות. 

- 667 ; 1878 , $76:1107111161 1771 761 ) $6111 1 * 1 , 01 ־ 0111 )ז 10 ו £0 ו 71 
16 ) 111110116 ,ץ 0 ז 1 ) 00 . 0 ; 1906 ,. 611 ■< 70$ ! $6171176$ 161 ) 10116 
6171 ! 1 ) 1171 17161 ) 111 ,:>}זבז 0 -ז^ו 10 \ .ן ;(■ 189 , 1771$761:1071117716 ' 1 
, $7611107111771111 1111 161 ) 7 ) 11 ) 11 016 , 1.37.31 13 ) 0 ; 1908 , 611 ( 11 
; 1939 , $76111071117716 < 177 ' 1 16 ) 7176/111761 ! 1-6 , 1 ז 11 )ו £1 ׳\ ״ 1 ; 1913 
. 1946 , 1 ן 17 < 711 \ 1771$76111 / 0 1111107$ 7116 0110 [ 

ק. ש. 

2 . במוסיקה — סיגנון, שהיה רווח בסוף המאה ה 19 
ובתחילת המאה ה 20 וששמו ומגמתו שאולים מאסכולת 
הציירים האימפרסיוניסטיים בצרפת. הא׳ המוסיקאלי נוצר 
בצרפת כתגובה על ההשפעה המכרעת של המוסיקה הדרא־ 
מאטית והאמוציונאלית הגרמנית. אע״פ שסיגנון תיאורי בעל 
"אוירה" עדינה היה תמיד מסימניה של המוסיקה הצרפתית, 
הרי בתקופת הא׳ נעשה סיגנון זה המטרה העיקרית של 


הקומפוזיטורים. המייצג הראשי של הכיוון האימפרסיוניסטי 
במוסיקה היה דביסי(ע״ע). חותם הא׳ טבוע גם על המוסיקה 
של ראוול, אלא שניכרות בה גם השפעות אחרות. המוסיקה 
האימפרסיוניסטית יצרה לשון מוסיקאלית־חדשה, וסיגנונה 
השפיע במאה ה 20 על קומפוזיטורים מרובים, ובמידה 
מסויימת — אפשר אף על כולם. השפעת הא׳ מורגשת ביחוד 
ביצירותיהם של הצרפתים שמיט, דיקא, רוסל; של הגרמני 
שרקר; של האיטלקי רספיגי* של הספרדי פאלא; והיא 
ניכרת גם ביצירות של אמריקנים מודרניים אחדים. וע״ע 
אכספרסיוניזם. 

איטר, תיאוחר — ז 6 תז £1 זס 1 >ס 7110 — ( 1843 — 1890 ), 
זואולו׳גן שווייצי־גרמני, חוקר־ההתפתחות. על סמך 
מחקריו בהתהוותם והורשתם של צבעי־הגוף בבעלי־חיים — 
ובפרט בפרפרים — הגיע למסקנות אנטידארוויניסטיז׳ת, שהן 
קרובות להשקפותיו של למרק (ע״ע). פיתח את תורת 
האורתוגנזה (ע״ע) בהתפתחות. 

אימךיקום,ניק 1 לאום — 111011011 $ '(£ £ 41001311 $ ( 1320 — 

1399 ), ראש האינקוויזיציה באראגוניה בזמן אינו־ 

צנטיוס וע (מ 1356 ואילך) והאפיפיורים שבאו אחריו. במשך 
43 שנים רדף את היהודים והמורים. המפורסם שבכתביו הוא 
ו 1 זבת 111511:0 ן 100 ךת 111 זסז £0 ז 1 כ 1 — "מדריך לאינקוויזיטורים", 
שנדפס לראשונה (ביחד עם פירוש) ב 1503 בבארצלונה. 
הוא הורה שיטה חדשה, שעל־פיה נתונים לבית־דין של 
האינקוויזיציה ולפיקוחה לא רק האנוסים החוזרים לדתם 
ותומכיהם היהודיים, אלא גם יהודים סתם, שחוטאים לאמונה 
באל אחד, שהיא משותפת לכל הדתות. כן ביקש, שהאיג־ 
קוויזיציה תטפל גם ביהודים העוברים עבירות כלפי דתם 
שלהם, אף אם אין בהן משום חטא כלפי הנצרות. 

אימרטן, ?!(־ל לבךכט—מם 3 מ 1 ממ 1 מ 11 .£ — ( 1796 , 

מאגדבורג — 1840 , דיסלדורף), סופר ודראמא־ 

טורגן גרמני. השתתף במלחמת 1815 , היה שופט במאגדבורג, 
מינסטר ודיסלדורף, ומשנת 1834 — מנהל התיאטרון בדיסל־ 



קארל איהרבאן. ציור של ח. הילדבראנד. 1839 








' 1 • ־•"'׳.■•./*'•'־.ל־■׳־/ י. ■ 

£$§£§£) 


,'•< 1 יד ^ י :,. •£ 
״״׳ * 

. .. ,־ ־ - י•׳, '!!־*; #?י 1 *?מ 1£ .#ע$י 9 

א!* 




: ׳גי<\.. 


::.־^ז>:;/ 

:׳' 


<-י^׳ 


יי■•'.׳ 


:•׳.:•יגג-ר• ׳ 


פ 1 ל סזן: הנער כאדום 


וקלופדיזז העברית (כרך ב} 







873 


אימרמן, קרל לכרגט — אינגכורג 


874 


ד 1 רף. א׳ שייך לתקופתו של היינה והיה בן־בריתו של זה 
האחרון בפולמוס שלו עם אוגוסט, הרוזן של פלאטן. אע״פ 
שעדיין נתון היה להשפעת הרומאנטיקה, ביקש להתחשב 
עם הזמן החדש ועם ההכרה הסוציאלית, שנתעוררה בו. 
זכותו הגדולה היא בחידוש החיים התיאשראליים. במחזה 
"מרליך יצר תמונת־עולם מיתית, שהושפעה במידה ידועה 
מי״פאוסט" של גיתה ועתידה היתד. להשפיע על ריכארד 
ואגנר. את החומר למחזה זה קיבל א׳ בילדותו מפי דורו- 
תיאה מנדלסון. א׳ הרחיק ללכת מגיהה בשימוש במושגים 
גנוסטיים, ביחוד בתיאור השטן. עלילת־הגיבורים הקומית 
"טוליפנטכן" (ססוןסזתס^טד), יצירת נעוריו, היא סאטי¬ 
רה על הזמן בצורת פארודיה ספרותית. חיבר גם דראמות 
היסטוריות, שהחשובה שבהן היא הטרילוגיה "אלכסים" 
( 1832 ) — מתולדות רוסיה. מן הרומאנים שלו מטפל הרומאן 
״האפיגונים״ ( 1836 ) במאבק שבין מעמד האצילים השוקע 
ובין תנועת-התעשיה המתחזקת. אחד מן הרומאנים המפור¬ 
סמים ביותר שלו הוא ״מינכהאוזן״ ( 1838 ), שבו מתאחדות 
כוונותיו הפארודיסטיות והאידיאליסטיות של א׳ בצורה 
רומאנטית מעורפלת. ב״מינכהאוזן" נכלל הסיפור "אובר־ 
הוף", יצירה, שנושאה הם חיי-הכפר ושכמו ה״סונטות" 
הגבריות ומושלמות־הצורה של א׳ היתד, חביבה על הקוראים 
במשך זמן מרובה. על יצירותיו המעולות של א׳ נמנה גם 
האפוס השירי "טריסטאן ואיזולדה״ — מודרניזאציה של 
האפוס מיה״ב. 

*ה 1 * 5 11714 מ 1 * 5 ,ממג,;״י 7 > 1 ח 1 ״ן 111 )>! , 2 )ו 1 )!\! 20 . 0 

111 * 5 110111111714 } ■ס 0 , 0 ח׳ל 43 יז . 11 ; 1870 

. 1921 

אימרסיה (חבל קולכיס במיתולוגיה היוונית), חבל גרוזי, 
שהיה כלול ברובו בפלך קוטאיס במערבה של 
גרוזיה העיקרית. עם ירידתה של מלכות גרוזיה נעשתה א׳ 
מלכות מיוחדת קטנה, שהכירה ב 1804 באדנות רוסיה וב 1810 
סופחה אליה רשמית. כיום כלולה א׳ בקהיליה הגרוזית 
הסובייטית. 

אין (תת 1 ), נהר באוסטריה, אחד מן היובלים החשובים של 

הדאנובה בתחום־האלפים. אורכו 510 ק״מ, גליל 
מימיו 26,000 קמ״ר. רוב עמקו של הא׳ נמשך בכיוון מקביל 
להשתרעותם של האלפים ממערב למזרח. לאורך־הא׳, בעמק, 
כרים נרחבים ופורים ולרגלי מורדות־ההרים מדרגות רחבות, 
שתופסות מקום ניכר בחקלאות של סביבות הא׳. 

אין, בפילוסופיה — אפם, הניגוד ל״כלום"; הלא־כלום; 

העדר של כל התכונות ושל הישות עצמה. גורגיאם 
(ע״ע), אביהם של הסופיסטים (ע״ע), לימד, ש״אין שום 
דבר נמצא". מכיוון שהלשון נתנה לא׳ קום, מצויה בתולדות־ 
הפילוסופיה התפיסה המוטעית של הא׳ כאילו הוא "משהו" 
מיוחד. כך הסבירו רבים את בריאת יש מאין, כאילו היה 
הא׳ אף הוא.מציין דבר־מה. במובן זה מכונה בקבלה הספירה 
הראשונה (כתר) גם בשם א׳. ניתוח הגיוני של המלה א׳ נמצא 
ב״ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט (הוצאה ראשונה, 
עמ׳ 209 ). קאנט מבחין בין ארבעה מינים של א׳: 1 ) המושג 
הריק, שאין שום עצם מתאים לו; 2 ) שלילת־הממשות, כגון 
הצל ביחס אל האור, הקור ביחס אל החום; 3 ) הסתכלות 
ריקה, שאין לה שום עצם כאובייקט:'חלל ריק, זמן ריק; 
4 ) המושא של מושג הסותר את עצמו, כגון מרובע משולש. 
טורדובסקי(ע״ע) הראה, שמבחינה לוגית השם א׳ הוא מחוסר- 


הוראה: ה״כלום" הוא הסוג העליון המכיל את הכל, ועל-כן 
אין ל״לא־כלום" שום משמעות עצמית. הא׳ הוא רק חלק 
של שם, אבל בבדידותו הנפרדת אינו שם מציין משהו. 
בשנים האחרונות נתחדש הוויכוח מסביב למושג הא׳ ע"' 
האסכולה של האכסיסטנציליזם (ע״ע). הידגר (ע״ע) טען 
כלפי תורת־ההיגיון, שהא׳ הוא מקורי וראשוני יותר מן השלי¬ 
לה. שורשו של הא׳ אינו בתפקיד ההגיוני של השלילה, 
אלא באימה: האימה מגלה לאדם את התהומיות של הא׳, 
ש. ה. ברגמן, הוגי־הדור, ע׳ 122 ואילך; ? 111 

, £€11 €111111 !>. 01 ^ 1 ) 3.6 1 ) 111 ) 1 * €£€71 ■' 0 1 ) 1411 111 ) 11111 11 ) 1/0 €ז 11 ^ 1 

,£־ 1 ]־ 1 ( 52 ; 1929 , ,ז £££6 [) 14€1 ; 1894 

. 1943 , 1111 ) 1$6 16 61 

ש. ה. ב. 

אינאולי, אאיג׳י — £103041 — (נולד 1874 ). 

אקונומיסטן ומדינאי איטלקי. כיהן כפרופסור באוני¬ 
ברסיטה בטורינו, פירסם חיבורים חשובים על בעיות כלכ¬ 
ליות וסוציאליות, ערך את כתב-העת "ריפורמה סוציאלה" 
( 5001316 13 !ת £1£0 ) ב 1900 — 1935 ואת "כתב־העת לתולדות 
הכלכלה״ ( £0000111103 51:0,13 41 3 :! 15 ׳\ 1 .£) מ 1936 ואילך. 
ב 1919 נעשה סנאטור; ב 1946 נבחר לסגן ראש־הממשלה; 
ב 1948 נבחר לנשיא-איטליה. 

אינבולי ( 10611011 ), עיר־נמל קטנה בצפונה של תורכיה 
האסייתית. שוכנת על חופו של הים השחור 
(בווילאייט קאסטאמונו), כ 110 ק״מ ממזרח לסינופה. מספר 
תושביה כ 6,000 . יצוא: צמר ומוהאיר (הצמר של העז 
האנגורית). — בימי קדם: אבונוטיכוס, מקום שאלכסנדר 
הפאפלאגוני התקין בו את האוראקולום של האל-הנחש 
גליקון־אסקלפיוס ושינה את שם־המקום ליונופוליס (ומכאן 
שמו המשובש כיום). 

אינג׳, (יליט ילף - 8 5 וו 1 11 ין £31 וח 11113 ^- (נו׳ 1860 ), 
תיאולוג! והוגה-דעות אנגלי; חוקר בתולדות-הדת. 
1907 — 1911 היה פרופסור לתיאולוגיה בקימבריג/ 1911 — 
1934 היה הדקאן של כנסיית סינט־פול בלונדון. דרשותיו 
חריפות־הסיגנון, שהיו חדורות ביקורת רוויית-פסימיות ביחס 
לכמה תופעות חברותיות של זמננו, משכו אליהן קהל־ 
שומעים מרובה; ולפירסומו סייע גם יחסו השלילי ליהודים 
וליהדות. מספריו המרובים: "החברה הרומית בתקופת 
הקיסרים״( 1888 ), ״מיסטיקה נוצרית״ ( 1899 ), "טיפוסים של 
קדושה נוצרית״( 1915 ),״הפילוסופיה של פלוטינוס״( 1918 ), 
״אנגליה״ ( 1926 ) ו״מפלת-האלילים״ ( 1940 ). 
אינגבורג — £ז 61130 §מ 1 צ £0 זג!ו £011 ת 1 ,££- 1 נ 1 ג 61 § 111 — 
( 1176 — 1236 ), מלכת־צרפת. בתו של ואלדימאר ! 
מלך־דאניה ואחותו של קאנוט ח\, יורשו של ואלדימאר. 
ב 1193 נישאה לפיליפ ! 1 אוגיסט מלך־צרפת, שקיווה לקבל 
בזכות נישואיו עם א׳ את עזרתו של הצי הדאני במלחמתו 
בריצ׳ארד לב־האריה. אולם מיד אחר הנישואים מאס פיליפ 
בא׳ וביקש להיפרד ממנה. כשוועידת־הכנסיה בקומפין 
( 1193 ) הסכימה לביטול־הנישואים, עירערה א׳ על החלטת־ 
הוועידה בנ׳ני האפיפיור צלסטינוס ווו, שהכריז ב 1196 על 
ביטול־ההחלטה; אבל באותה שנה נשא פילים לאשה את 
אגנם ( 8005 •^),בת הדוכס של מראן. אינוצנטיוס ווו הטיל 
הרם על פילים ועל צרפת. פילים נכנע והסכים למסור 
את עניינו לוועידת-הכנסיה, שנתקיימה ב 1201 בסואסון. 
בוועידה זו הודיע פילים, שהוא משלים עם א׳ ומגרש את 



875 


אינגבורג — אינדהדכן 


876 



מראה העיר איננולשטאט 


אגנם. אולם פילים נהג בא׳ באכזריות ואסר אותה במבצר 
ד׳אטאנפ(£קמ 21 ז£ < ם) ג במקום שנשארה כלואה במשך 12 
שנים. לאחר מיתתה של אגנם ( 1213 ) החזיר פילים את א׳ 
אליו, כנראה בתקווה, שע״י כך יחזק את תביעתו על אנגליה. 

אינגזל^טט עיר־מחוז בבאוואריה העילית 

(גרמניה הדרומית); שוכנת על חוף הדאנובה, 70 
ק״מ מצפון למינכן. מספר תושביה כ 34,000 ( 1939 ). א׳ היא 
צומת של מס״ב ויש בה בתי־חרושת למכונות ולקשרים (עד 
1918 שימשו בתי־חרושת אלה בעיקר לייצור של תחמושת), 
וכן כמה בתי-יציקה, בתי־מיבשל־ישכר ובתי־חרושת לטאבאק 
בא' קיים מסחר גדול בדגן וכישות. יש בה הרבה בתי־מושב 
בסיגנון של המאות שעברו והרבה בניינים היסטוריים: 
הארמון העתיק של דוכסי באוואריה־אינגולשטאט; כנסיית־ 
הנשים (פראואנקידכה) הגותית (מ 1425 ), שהיא גם מקום 
קברות של אישים היסטוריים, בתוכם של דוכסי באוואריה, 
של דוקטור אק, בן־מחלוקתו של לותר, ועוד; הקולגיום של 
הישועים (הראשון ממינו בגרמניה; נוסד 1555 ); האוניבר¬ 
סיטה, שנוסדה בשנת 1472 (הועברה ב 1826 למינכן) ושעם 
מוריה נמנה גם רייכלין; שרידי־הביצורים הקדומים והמצו¬ 
דה, שמתנוססת על הגדה השמאלית של הדאנובה. — העיר 
נתפתחה מתוך טירה קארולינגית של המאה ה 9 ; נעשתה 
עיר ב 1250 . ב 1392 — 1445 שימשה מקום־מושב לדוכסי- 
באוואריה־א׳; ב 1445 נספחה לדוכסות של באוואריה־לאנדס־ 
הוט וב 1503 — לבאוואריודמינכן. האוניברסיטה של א׳ מנתה 
בסוף המאה ה 16 כ 4,000 סטודנטים ונחשבה למרכז של 
התיאולוגיה הישועית ושל הקונטר-רפורמאציה.— במאה ה 20 
ישבו בא׳ כ 100 יהודים. 


אינג׳לז, ג׳ין — ׳ 35 ס 8 01 ת 1 1030 — ( 1820 — 1897 ), משו¬ 
ררת אנגלית. כתבה שלוש סדרות־שירים (שיצאו 
לאור ב 1871 , 1885,1876 ) וסיפורים וממאנים לבני־הנעורים, 
שכיום אין קוראיהם מרובים. כמה מן הבאלאדות ומן השירים 
הליריים שלה יש בהם מן המתח הפאתטי. הכוח והרגש 
הפיוטי העמוק שבשירים כמו 0£ ; 0035 116 ; סס 6 (> 71 
0 ־ £101:01051311 או 1 >ס 015111 קובעים לה מקום בין הטובים 
שבמשוררים הוויקטוריאנים השניים־במעלה. ידוע הרומאן 
שלה ז 00£0 -ז 20 016 530313 ( 1880 ). א׳ חיברה גם סיפורי- 
ילדים, שהיתר, להם הצלחה מרובה. 

אינ^מן׳ ברנ־רד סורי! — - 10£0 6010 ־ 505 1 >ז 113 סז 80 

3200 ״ — ( 1789 — 1862 ), סופר ומשורר דאני. 

הושפע הרבה מן הרומאנטיקה הגרמנית. מפעלו החשוב הוא 
שורת רומאנים היסטוריים על דאניה של יה״ב. המפורסמים 
שבהם: "ולדמר הגדול ואנשיו", "המלכה מרגרטה", "ילדותו 
של אריק מנור" ו״הולגר הדאני". המניעים לחיבור הרומאנים 
הללו היו, חוץ מיחס י רומאנטי ליה״ב, תרגום הכרוניקה של 
סקסו גרמטיקוס (ע״ע) והרומאנים ההיסטוריים של וולטר 
סקוט '(ע״ע). א׳ שאף להציג לפני בני ארצו, שהיתה אז 
בסימן של ירידה מדינית, את תקופת הזוהר של ה״ולדמרים". 
ספריו חינכו דור בעל רוח לאומית והם נחשבים עד היום 
בדאניה נכסי־צאךברזל של ספרותה. בניגוד לסקוט אין כוחו 
של א׳ בתיאורים מתאימים למציאות ההיסטורית, וספריו 
מלאים אנאכרוניזמים. א׳ חיבר גם מזמורים, שתופסים 
מקום חשוב בכנסיה הדאנית, בכללם האוסף "שירי שולמית 
ושלמה", שנושאיו שאובים משיר־השירים. 

; 1924 €} $1 ח 23 > 0671 < ת 5£ מ 1$1€ זו 01 £־! 0 ש 0 

.§ה 1 ה 1£1 <£ 0% / 1.11 4 חה 13 ז 1£€7 ז 1 . 14 

אינגנהאום, ין — 001303182 § 10 130 — ( 1730 , בדדה, 
הולאנד — 1799 , בוווד, אנגליה), רופא וחוקר-טבע 
הולאנדי. שימש זמן־מה כרופא־החצר של מאריה תרזיה 
ונתפרסם ע״י מה שנועז להשתמש בשיטת הוואריולאציה 
לחיסונם של בני משפחתה של הקיסרית נגד האבעבועות 
השחורות (ע״ע אימונולוגיה). עיקר חידושיו הוא בתחום 
הפיסיולוגיה של הצמחים; הניח את היסוד להכרתה ולחקי* 
רתה של הפוטוסינתזה (ע״ע) ע״י מה שהוכיח ( 1768 ), 
שצמחים ירוקים באור "מטהרים את האויר" (ז. א. משחררים 
חמצן), ואילו בחושך הם "מזהמים" אותו (ז. א. פולטים 
דדתחמוצת הפחמן). משאר פעולותיו המדעיות יש לציין את 
שיפוריו במבנה של מכונת־החישמול ואת מחקריו במוליכות־ 
החום של גופים שונים. 

אינךה 1 בן ( 00 ' 111305 ת £1 ), עיר בהולאנד, בפרובינציה של 
בראבאנט הצפונית. בנויה על בליטה דילוביאלית 
קטנה על-יד הנהר דוסל. ב 1946 נמנו בה 129,598 נפש. 
הישוב גדל פי 12 מאז 1914 , בעיקר מזמן ייסודם ובעקבות 
התפתחותם של מפעלי א. פ. פיליפם, שמעסיקים כיום קרוב 
ל 30,000 פועלים בייצור של נורות-חשמל ומכשירי־ראדיו. 
מלבד זה קיימות בעיר תעשיות מטוה (אריגים של צמר-גפן, 
צמר ובדי־פשתן) ומוצרי-טאבאק. א׳ עומדת בהצטלבות של 
שתי מסילות־ברזל בינלאומיות, ותעלה, שנבנתה ב 1847 , מק¬ 
שרת אותה עם זואיד־וילמס ואארט, דרך־המים של בלגיה. — 
במלחמת־העולם השניה סבלה מהפצצות של בעלי־הברית. 





877 


אינדוכסיל — אינדולוגיה 


878 


1 


1 

1 





מפעלי פיליסם באמדהובן 


אינחכסיל ([ 10(10x7 ), הידרוכסי-אינדול (ע״ע), 

שקיים בשתי צורות טוטומריות (ע״ע) — ל!טו 
( 1 ) ואבדל ( 11 ): 





1 11 

הא׳ הוא חומר־ביניים בסינתזה של האינדיגו (ע״ע), 
הנגזר מצורת־ 1 . מצורת־ 11 נגזרות שתי תרכבות, שנקראות 
בשם אי נדי ק א ן: ( 1 ) גלוקוזיד מצמחי איסטיס (ע״ע) 
וניל (ע״ע), א׳־?ךגלוקוזיד, שניתן 

להידרוליזה ע״י חומצות. או אנזימים לא׳ ולגלוקוזה; גלם 
להפקת האינדיגו הטבעי: ( 2 ) מלח אשלגני של החומ¬ 
צה הא׳־מולפונית, ז. א. של האפטר הסולפאטי של הא׳: 
£ ג 50 — 0 —\! 6 מ 0 3 . האינדול הארסי, הנוצר במעיים בפירוק 
הטריפטרפן(ע״ע) ע״י חידקים, מתחמצן בכבד לא׳ וארסיותו 
ניטלת ("דטוכסיקאציה*) ע״י אסטריפיקאציה עם החומצה 
הגפריתנית. כשהוא בצורת אינדיקאן הוא מופרש בשתן: 
לפיכך התרבותו של האינדיקאן בשתן משמשת סימן קליני 
("ריאקציית־אינדיקאן") לתגבורת תהליכי-ריקבון במעיים. 


אינדול, ^ 7 ^ 08 , תרכובת ארומאטיתהטר(ציקלית מזווגת, 
צירוף של טבעת בנזולית וטבעת פירולית; גבישים 
לבנים, שניתכים ב ״ 52 . \/ 


ש 


הא׳ הוא חומר ארסי בעל םירח(ן מעין זה של צואה, 
אולם במיהול מתאים — ובפרט בתערובת עם חומרים 
מסויימים — הוא נותן ריח נעים של פרחים רעננים. מצוי 
בטבע בעטרן־פחמים: בשמן פרחי יסמין (ע״ע), ובכמויות 
קטנות — אף בכמה פרחים אחרים. נוצר במעיהם של בעלי־ 
חיים ע״י חידקים בתהליך הריקבון של חלבונים שלא 
נתעכלו, ולאחר שהוא נספג בגוף הוא ניתן לדטוכסיקאציה 
בכבד ולהפרשה בשתן בצורת אינדיקאן (ע״ע אינדוכסיל). 
בתכונותיו הכימיות, בפרט בבסיסיותו החלשה, הוא דומה 


למרכיבו הפירול (ע״ע). מתולדותיו החשובות: אינדוכסיל, 
אינדיג( (ע״ע), הטרדא(כםין(ע״ע א 1 כסין), טךיפטלפן(ע״ע). 

אינדולגנציה (מלאט׳ ~ 1111260113 ) 111 , ותרנות, סלחנות), 
בכנסיה הקאתולית — הקלת עונשו של החוטא 
ואף סליחת־עוונות גמורה תמורת צום, נדבות לעניים או 
תרומות לכנסיה. מן המאה הי״א ואילך ניסחו גדולי האסכו־ 
לאסטיקים את תורת הא׳ כלהלן: ישו וקדושי־הכנסיה הפקידו 
בידי הנצרות — ע״י קרבן מיתתם וע״י מעשיהם הטובים — 
"אוצר־חסדים" גדול. והכנסיה יכולה להעניק למאמיניה 
מאוצר זה ויתור על העונשים שהם ראויים להם על חטאיהם, 
או אף סליחת־חטאים גמורה. כך נתן האפיפיור א׳ למשתת¬ 
פים במסע־צלב, "אם ישתתפו בו מתוך אדיקות טהורה ולא 
כדי להשיג כבוד או עושר". אבל מן המאה הי״ד ואילך 
השתמשו האפיפיורים בהענקת א׳ להעשרת־קופתם; שלחו 
כוהנים אל הארצות הקאתוליות, ששם מכרו הכוהנים את 
הא׳ בהכרזה פומבית, ובזה נטעו בלבבות את הדעה, שאפשר 
להשתחרר מכל עונש על חטאים ע״י סכום־כסף. נגד חילולה 
של תורת־הא׳ קם מארטין לותר (ע״ע) ב 1517 , ומתוך 
מלחמה זו צמחה במידה מסויימת תנועת־הפרוטסטאנטיות. 

לפי החלטות הוועידה הטרידנטינית ( 1545 — 1563 ) יש 
למנוע שימוש בא/ שיש בו משום חילול־קודש. אבל מנהג 
הא׳ קיים עד היום אף אם בצורה אהרת: ע״י נסיעות 
למקומות קדושים וכיוצא בזה. הנסיעות של צליינים לרומי 
ולירושלים בשנים הקדושות של הכנסיה (כגון 1925,1900 , 
1950 ) קשורות אף הן בהענקת א׳. 

- 1 * 17141 0714 6551071 ^ 0071 ?#!אס! ( 411 / 0 7415107$ 4 , 1.03 . 0 . 11 
י תז 10 ) 6 § 3 ^ 1 .£ .£ ; 1896 , 71 € 71117 € 001171 1116 171 £611065 
.£ ( 1924 , 671065 § 1 * 11 ) 171 071 011071 151 § 4.6 0016701 
, 3111115 ? .א ; 1921 , 71 )* 701 { 067 1 ) 71 * 7 65671 * 11 1717 , 106556 ( 47 016 
. 1922/3 , 011 67 11161 ' 4 \ 1771 105565 ( 41 465 €65071167176 

אינד(ל 1 גיה, מקצוע המחקר של תרבות-חודו בהקפה הכל¬ 
לי. הא׳ כוללת את חקר הלשונות והספרויות, 

האמונות והדתות, הפילוסופיה והאמנות של ההודים. בתקופה 
העתיקה ידעו באירופה על ה(דו רק דברים מקריים ובלתי־ 
ברורים, שנמסרו ע״י חכמים בודדים (כגון קאלאנ( 0 , שנלווה 
לצבא של אלכסנדר מוקדון) או על־ידי צירו של סלוקוס 1 , 
מגאסתנס, שחי לערך ב 300 לפסזדג בחצר( של המלך 












879 


אינדולוגיה—אינדונזיה 


880 


צ׳אנדראגופטה. ביה״ב נתמעטה באירופה הנוצרית ההת¬ 
עניינות בהורים עובדי־האלילים. עם גילויה של דרך־הים 
להודו נתחדשה ההתעניינות בהם בפורטוגאל, באנגליה 
ובצרפת. במשך תקופה ארוכה שימש מקור לחכמת הודו 
הספר הסאנסקריטי המזוייף אזור־ודאם (כעין פירוש לוחית), 
שנתחבר ע״י מיסיונרים. רק'בסוף המאה הי״ח הונח היסוד 
לא׳ מדעית ע״י עבודותיהם של וילקינם( 5 ת ״!ש\ו 165 ־ 0831 ), 
ג׳ונם ( 0065 ( 1111301 ^ 8 ) וקולברוק ( 14 ס 0 ־ 1 ? 161 ס 0 816017 ), 
כולם פקידי החברה הבריטית בהודו המזרחית. וילקינס 
הוציא ב 1779 את הספר המדוייק הראשון של דיקדוק 
הסאנסקריט בלשון אירופית וב 1785 את תרגום השיר הגדול 
"באגאוואת־גיטה" (ג 011 -!( 31 ׳\ 3 § 8113 ). כן תירגם את ספר־ 
החוקים של מאנו, את המחזה "שאקונטאלה"■ של קאלידאסה, 
ועוד, יסד את החברה לחקר־אסיה בבנגאל (ץז 6 ״ 50 513110 ^ 
860831 ) 0 ). קולברוק חקר את חוקיהם של ההודים, את 
דתם ואת שיטות הפילוסופיה שלהם. ע״י הדימויים הלשוניים, 
שמצא בין סאנסקריט ובין יוונית, לאטינית והלשונות 
הסלאוויות, נפתחו אופקים חדשים בחקר הא/ ב 1802 יצא 
תרגום לאטיני של האופאנישאדים, שנעשה על־ידי דיפרון 
(תס־״־זק״ס), תרגום שעל־ידיו נתעוררה ההתעניינות בא׳ 
באירופה יותר ויותר. האחים שלגל ( 50816861 ) חקרו את 
הסאנסקריט ופירסמו טכסטים בלשון זו. פראנץ בופ(נןק 80 ) 
יסד את השיטה המודרנית של הפילולוגיה המשווה ( 1857 ). 
מאכם מילר (־ 84111161 £״? 8 ) התחיל בהוצאה ביקורתית של 
הודות( 1875 ) וח״בר ספר על תולדותיה של הספרות הסאנס־ 
קריטית. האקאדמיה בפטרבורג התחילה ( 1852 ) בהוצאת 
מילון גדול של סאנסקריט. כיום מקפת הא׳ את כל ענפי- 
המחקר של תרבות־הודו, והוצאות־ספרים, מוסדות־מחקר 
וכתבי־עת, שהם מוקדשים במיוחד לא׳, נמצאים בתוך כל 
אומות־התרבות הגדולות. מחוקרי־הא׳ בזמננו יש להזכיר 
את ה. אולדנברג ( 8 ־ 01860861 1300 ת־ 1161 ), שחקר את 
הודות ואת הבודהיזם הקלאסי! פ. דויסן( 0605560 301 ?), 
שבירר את שיטות הפילוסופיה של ההודים; הזוג ריס־ 
ךיווידס ( 185 ׳\ 3 ס- 5 ץ 811 ), שחקר והוציא בעיקר כתבים בפלי 
(ע״ע); האב והבן גלאזנאפ (קק 0135603 ), שעסקו בשירה, 
בפולקלור ובדת של ההודים! מ. וינטרניץ (-ז 6 ) 10 ^\ 81 
002 ), שחיבר ספר מקיף ויסודי על ספרות־ההודים, וא. 
קומאראסוואמי ( 1 מ ¥31 ג 38 ז 13 סס 00 ), שהסביר את העקרונות 
של האמנות ההודית. בדור האחרון קמו חוקרים מרובים 
וחשובים גם מבני הודו עצמה, שהתחילו אף הם לתרום את 
חלקם לחקר תרבותם העתיקה. 

* 1*13.1x116 13116*0111* 11x3 1(13(11* 171 111X0 ,ז€^ש 0 '!ו 501 

* 36 5 * 1 * 5 , 0*11x3 ־ 01 ( 001 ^ 01 . 1 ־ 1 ; 1887 ,£ 11171 ) 1 ס !< 111 ח 11 * 1x116 * 

. 1896-1920 , 117136 ) 1 x 30-0*1 50116 0 ?1)11010^16 111)3 4116*171 X 151 

ש. ק, 

אי;דולינים, ע״ע פנזין, 

אינדונזיה ( 1011006513 ),מבחינת גיאוגראפית — מערכת־ 
איים בין היבשות של אסיה ואוסטראליה, במזרח 
האוקיינוס ההודי ובדרום־מערבו של האוקיינוס השקט, שהיא 
מיושבת ע״י דוברי לשונות מאלאיות. מערכת זו כוללת 
( 1 ) את איי־סונדה הגדולים (בורנאו, סומאטרה, יאווה, 
סלבם); ( 2 ) איי־סונדה הקטנים; ( 3 ) המולוקים; ( 4 ) קבו- 
צות־איים ממזרח וממערב לסומאטרה; ( 5 ) הפיליפינים! 



נוף בחוף הצפוני של יאווה. רקלי־קוקוס 

בס״ה כ 15,000 איים, ששטחם הכללי כ 2 מיליון קמ״ר(בתחום 
ימי של 12 מיליון קמ״ר בקירוב) והאוכלוסיה שלהם — 
כ 100 מיליון. השם א׳ למערכת־איים זו הוצע ע״י א. באסטיאן 
( 835030 .^) ב 1889 ונתקבל בספרות ובמדע, אבל לעתים 
קרובות עדיין מציינים את איי־א׳ בכינויים: הארכיפלאגוס 
המאלאי, הארכיפלאגוס של הודו־המזרחית, אינסולינדה, איי־ 
הודו המזרחיים, ולעתים רחוקות יותר; אוסטראסיה ומאלאי־ 
אסיה ( 3513 ׳< 81313 ).— מבחינה מדינית מציינים בשם א׳ את 
ארצות־הברית של א׳, רפובליקה פדראלית במערכת־האיים 
הנזכרת, שמקפת את מושבותיה לשעבר של הולאגד ומאו¬ 
חדת מ 1949 עם הולאנד כחברה שוות־זכויות בחבר־עמים 
אחד. שני המושגים של א׳ אינם חופפים זה את זה. המסגרת 
המדינית של א׳ אינה כוללת את ( 1 ) הפיליפינים—(ע״ע) — 
שהם מדינה בפני עצמה! ( 2 ) את צפון־בורנאו (ע״ע) — 
שהוא מושבה בריטית;( 3 ) חלק מן האי סימור (ע״ע), מאיי־ 
סונדה הקטנים — שהוא מושבה פורטוגיזית. אה״ב של א׳ 
מקיפות כ 10,000 איים, בשטח של 1,483,000 קמ״ר, ובהם 
כ 77 מיליון תושבים ( 1949 ). 

א׳ היא מערכת־האיים הגדולה, המגוונת ביותר ומבחינה 
כלכלית — אף החשובה ביותר בעולם. היא מכילה שניים 
מן האיים הגדולים ביותר שבעולם (בורנאו וסומאטרה). 
צפיפות־האוכלוסים של כמה מאייד, (וביחוד יאווה) היא מן 
הגדולות ביותר שעל פני כדור־הארץ, ואילו כמה מאייה 
האחרים עדיין מכוסים יערות־עד ולא זכו לפיתוח כלשהו. 
מחמת מקומה הגיאוגראפי א׳ היא בעלת חשיבות גיאו¬ 
פוליטית ממדרגה ראשונה. ההעדר של תחבורת־ספינות 
באוקיינוס־הקרח הצפוני ברוב ימות־השנה(שבהם הוא מכוסה 









881 


אינדונזיה 


882 



קרח) ומציאותם של מדבריות ומדבריות-למחצה כמעט לאורך 
כל אסיה המרכזית גורמים לכך, שהתחבורה בין אירופה 
וקידמת־אסיה מזה ואסיה המזרחית מזה עוברת על־יד חופיה 
הדרומיים של אסיה. במיצר מאלאקה (שעל־ידו שוכנת 
סינגאפור) מתאחדות נתיבות־הים ומשם עוברים קווי־תחבורה 
מועטים את המצרים (מאקאסאר, קארימאטה ומיצר־המולו- 
קים) שבין איי־א׳, שמהם רק אחדים ראויים לשיט (מחמת 
ריבוי השרטונות וצוקי־האלמוגים), ונמשכים לצד הארצות 
של אסיה המזרחית. 

אלפי האיים, שמהם מורכבת א/ מפוזרים בשטח של 
משולש עקום־צלעות, שקודקודיו הם: בצפון — איי־באטאן, 
שהם מצפון לאי-לוזון שבפיליפינים; במערב — אי סאבאנג, 
שהוא סמוך לקצה הצפוני־מערבי של סומאטרה, ובמזרח 
איי;קי( £61 ) שבקירבת גיניאה החדשה. לצד מזרח נמשכת 
א׳ ללא גבול בולט בכיוון למערכת־האיים שמסביב לגיניאה 
החדשה, ולצד צפון — בכיוון למחרוזת של איי־הקצוות 
שלאורך חופה המזרחי של אסיה, 

מבחינה גיאולוגית־טקטונית א׳ היא חטיבת-יבשה עצו¬ 
מה׳ שבעידן השלישון'עדיין היתה מחברת את אסיה עם 
אוסטראליה. יסודה של יבשת־ביניים זו היו גושים יבשתיים 
כבירים, שנתהוו מסלעים של הארכאיקון והפאלאוזואיקון. 
שברים מגושים אלה שרדו בשטחים גדולים של סומאטרה 
הצפונית־מזרחית ובורנאו הדרומית והמערבית. למאסיווים 
הקדומים הללו נצטמדו ונתלכדו בפעולות אורוגניות נמרצות 
שלשלות של הרי־קמטים, שנתהוו בעיקר משכבות מסוזן- 
איות. יבשת־ביניים זו היתד" כנראה, בדרך־כלל משופעת 
כלפי דרום־מזרח, ומפני־כן, כשנתמוטטה בסוף השלישון או 
בתחילת הרביעון וחלקים מרובים ממנה שקעו, נתכסו במי- 
הים ביחוד חלקה המזרחי והדרום־מזרחי, מיבשה זו נשארו 
חלקים זעירים־ביחס, ע״פ רוב רמות ושיאי־הרים בצורת 
איים, מה שמסביר את העובדה, שמספר־האיים גדל בעוד 
ששטחם פוחת במידה שמתקדמים מזדהה. 

א׳ נשענת על במה תתימית רדודה מאד, שנקראת "טבלת 
סונדה״ (£! 6 ! $1 3 ^ 8111 ). מדידות־עומק הוכיחו על המשך 
בלתי־שכיח של צורות היבשה על-פני קרקעיתה של הטבלה. 
כן נמשכים עמקי הנהרות הגדולים ואף הבינונים בצורה 
בולטת ביותר בתוך קרקעית־הים הסמוכה — דבר, שמאפשר 
לקבוע, לכל הפחות בקווים כלליים, את צורתה והשתרעותה 


של היבשה, שנשתברה ושקעה. השתמרות הצורות היא גם 
עדות לדבר, שהשבירה והשקיעה אירעו בתקופה מאוחרת־ 
ביחס. מבחינה זו מאלפת גם העובדה, שטבלה תתימית זו 
מותחמת בדרומה, במזרחה ובמערבה ע״י תהומות: שקעים 
תתימיים, שהם העמוקים ביותר בעולם (בכללם תהום הפי¬ 
ליפינים, שעומקה המאכסימאלי הוא 10,890 מ׳). התהליכים 
האפירוגניים והאורוגניים עדיין לא נסתיימו. א׳ היא אחד מן 
האיזורים רבי־התנודה ביותר של פני כדור־הארץ, והשכיחות, 
התפוצה והעצמה של פעולות הגעש והרעש שבה אין כדוגמתן 
אלא בשטחים בודדים בעולם. מכאן גם סימני־הנוף המובהקים 
והמיוחדים שלה: שלשלות וקבוצות של הרי־געש, שהם 
בעלי צלעות סימטריות ובעלי לועות מרובים, שבכמה מהם 
נקוו אף אגמים. מיעוטם של הרי-געש אלה עדיין הם פעילים, 
אך רובם כבו לפני זמן קצר־ביחם. באי יאווה בלבד מתרו¬ 
ממים כ 120 לועות וולקאניים ומהם 28 פעילים. הרי־געש 
הם גם ההרים הגבוהים ביותר שברוב האיים, כגון קורינטג׳י 
( 1 [£מ £0.1 , 3,805 מ , ) שבסומאטר / רינג׳אני 
3,765 מ , ) שבלומבוק (איי־סונדה הקטנים) וסמרואה ( 3,670 

9 זו 1 * 

מ׳) שביאווה. 

רעידות־אדמה, יבשתיות וימיות, והתפרצויות של הרי־ 

ג/ ,מ הן תופעות שכיחות בא/ יחידה־במינה בתולדות האנו¬ 
שות היתד, ההתפרצות של הר־הגעש באי קןראקאטאו(־ 3 ז>! 
3130 ^ 1 , סמוך לקצה הדרומי של סומאטרה)' ב 1883 . בהתפר¬ 
צות זן נעלמה מחצית־האי, והאפר הוולקאני נתפזר על־פני 
שטח של 800,000 קמ״ר. הגעשיות של רוב־האיים גרמה לכך, 
שאדמותיהם, שברובן הן מורכבות מבזלת מפוררת, טופים 
וול־־אניים, וכדר, מצטיינות בפוריותן היתירה, ועל־כן אפש¬ 
רית שם הצפיפות המרובה של 500 נפש בכל קמ״ר בשטחים, 
שמקור־הכלכלה היחידי בהם הוא החקלאות. האיים בעלי 
תבליט שטוח הם איי־אלמוגים קטנים בלבד, ורק באיי סונדה 
הגדולים תופסת השפלה שטח ניכר, ומפני-כן יש בהם רשת־ 
נהרות מסועפת. האיים הקטנים מתרוממים לפעמים, בצורת 
הר, מתוך הים. 

האקלים. אקלימה של א/ שמשתרעת בין ס 20 רוחב 
צפוני ו ס 10 רוחב דרומי (הקו־המשווה חוצה את המולוקים, 
סלבס, בורנאו וסומאטרה), הוא אקלים טרופי מובהק ובשט¬ 
חים מרובים הוא בעל אופי משוני. ההשתלבות המרובה של 

- : ¬ו¬ 
חלקי הים והיבשה שבא׳ — וזן מצויה אף באיים הגדולים 






883 


אינדונזיה 


884 



נוף טרופי באחד טאיי־סוגרה הקטנים 

מפני שחופיהם מפורצים ביותר — גורמת לתכונות האוקיי־ 
ניות שבאקלימה. גם ליבשות הסמוכות יש השפעה מרובה 
על עיצוב דמותו של אקלים־א׳. באיים שבמערב, שהם קרובים 
לאסיה, הטמפראטורה השנתית הממוצעת היא 27 0 — 25 0 , 
והתנודות בין גבולות אלה הן קטנות ביותר במשך כל השנה. 
ההפרש בין הטמפראטורות של היום והלילה הוא 6 0 בלבד. 
שינויי־טמפראטורה ניכרים חלים רק במקומות הרריים. 
האויר בשפלה חם ורטוב כמעט כל ימוודהשנה, מה שגורם 
לכך ששטחים עצומים מכוסים יערות־עד, שהם מן העבותים 
והרטובים ביותר שבאיזור הטרופי. הכמות של משקעי־האויר 
היא גדולה מאד — יותר מ 1,500 מ״מ ובשטחים ניכרים אף 
יותר מ 4,500 מ״מ לשנה. בחלק המערבי של א׳ יורדים הגש¬ 
מים בעיקר בעונת המונסונים הצפון־מערביים (בנובמבר- 
פברואר). בחלק המזרחי, ובעיקר באיי־סונדה הקטנים, ניכרת 
מאד השפעתה האקלימית של יבשת־אוסטראליה, שהיא 
יבשה־ביחס. הפאסאט הדרום־מזרחי גורם כאן לעונת־יובש, 
שנמשכת כ 3 — 5 חודשים. ביטוי מובהק למצב זה הם גופיהם 
הטבעיים של האיים: בחלק המערבי מכוסים החופים, לאורך 
עצום ולרוחב מרובה, יערות־מאנגרובה או (בשטחים יבשים 
יותר) חורשות של עצי־קוקוס, בעוד שמאחוריה של רצועת* 
החוף משתרע יער־עד, שמתפשט גם על פני צלעות־ההרים 
ומגיע לגובה גדול. רק על פני שטחים קטנים־ביחס עלה ביד 
הילידים, ואחר־כך ביד הלבנים, להתגבר על טיבו הפראי 
של הנוף ולהצמיח אורז, תירם, טאפיוקה, סאגו, קוקוס, קני- 
סוכר, ובזמן האחרון גם עצי קאוצ׳וק וקפה. לעומת זה יש 
לנוף הטבעי (ברובו) של האיים שבחלק המזרחי אופי של 
סאוואנה, כאותה שמצויה בחלקי־אוסטראליה הרטובים יותר. 

, 11 , 9 , 56116 ־ 1 ^ 1 ח 17 111£ נ 31 ־ 1 § 000 ) $€$ 1€ ' £5 ,מ $10 

־ 43 <£ , 03300 ־ ££111 . 7 \ ;( 1929 
. 1 >! ;( 1937 ן £7 ן/: 201 /£ ־ 7 ^ 

;( 1942 , 57 , 11 שטנ 1 זב 31 { 5 ? 1115011 ק 3 ־ 0€0£1 ) 1 ז 110 ) 1 ז 15611 ז 1 ,^ 1301111 
. 1926 ־ 3 ?£> 7 // ,: 301 ׳\ £0111 [ 4.1 

י. ש, 

גילויה וחקירתה של א׳. חלקים מסויימים של א׳ 

היו ידועים לעמי־התרבות של אסיה מימים קדומים; וכך 
חדרו לתוכה ונתפשטו בה התרבות ההודית והדת הבודהיס¬ 
טית. ידיעות בלתי-ברורות ואגדותיות־למחצה על א׳ הגיעו 
בתקופה העתיקה גם לאירופה. כך מוצאים אנו, שבמפות של 


תלמי (פתולמיאוס) מאלכסנדריה (המאה השלישית לסה״נ) 
מסומנים איים אחדים ממזרח להודדסין. פרטים נוספים על 
א׳ נמסרו ע״י תיירים ערביים ובראש וראשונה ע״י אבן 
חורדבה ( 864 ). האירופים הראשונים, שהגיעו לאיי־א׳ 
ותיארו אותם, היו מארקו פולו (ששהה כמה חודשים בסו־ 
מאטרה הצפונית) וקונטי. כמקור של מיני־תבלים, שהיו 
באותו זמן נדירים ויקרים באירופה ביותר, שימשו איי-א׳ 
גורם חשוב למסעות־התגלית בתחילתה של העת החדשה. 
לאחר שנתגלתה דרך־הים להודו מסביב לכף התקוה הטובה, 
הגיעו הפורטוגיזים ל״איי־התבלים", כלומר, למולוקים, ב 1512 . 
ב 1521 גילו הספרדים, שעברו בהנהגתו של מאגלאן את 
האוקיינוס השקט, את הפיליפינים. משנכנסו איי-א' לתחום- 
מרותם של ההולאנדים באה התקדמות מסויימת בחקר־האיים, 
אלא שחקירה זו היתה חד־צדדית ותוצאותיה לא נתפרסמו 
ברבים. "חברת הודו המזרחית" ההולאנדית, ששלטה בא׳ 
שלטון של מונופולין, התעניינה בעיקר בהכרתם של חופי־ 
האיים ואיזורי־החוף (לפנים־האיים לא הירבו ההולאנדים 
לחדור), ואסרה להדפיס או להפיץ מפות, רשימות, וכדו׳ על 
איי־א׳ מחשש, שמא יקל הדבר על חדירת-התחרות של אומות 
אחרות לא׳. חקירה מדעית שיטתית של א׳ התחילה רק במאה 
ה 19 , אלא שזו לא הקיפה את כל שטחי א׳ במידה שווה 
ועדיין לא הושלמה. המחקר המקיף והיסודי ביותר נעשה 
ע״י א. ר. וואלאס ( 60 — 1854 ) ותוצאותיו נכללו בשני הכרכים 
של ספרו 0 § 613 קנן 01 ש 3 ׳( 13 ג^ז, שיצא ב 1869 . קדמו לכך 
החקירות המדעיות של יאווה, שנעשו ע״י יונהוהן(.^ג .? 
ס 11 נ 110£111 [ ¥00 ) ב 1835/49 . יאווה נחקרה יותר מכל שאר 
איי-א' ומפותיה הן המדוייקות ביותר. במחקר האי סלבס, 



גפר באטאק׳ בסומאטרה 








885 


אינדונזיה 


886 



1 . אצ׳יגים. 2 . מאלאים (עשי־החום־ם!, 3 • סנאגגקאכאי. 4 . אשדדש. <*. באל־נ־ש. 8 שמדאנים. 7 . שאשואסים. 8 תעיובת 
פאפואסים וטאלאים. 9 . יאוואנים. 10 . באטאקים. 11 . טאדוראנים. 12 . םא:ןאםארים. 13 . מגיינים. 14 . שוראגיה. 15 . דאיאקים. 

16 . שרידי גזעים פריטישיוויים 


שצורת־חופיו היא מסובכת עד מאד, עסקו האחים סאראסן 
(״! 83135 ), ב 1893 — 1904 . לעומת זה נחקרה סומאטרה רק 
באופן שטחי, בעוד שחלקים ניכרים של האי בורנאו עדיין 
הם בפועל כתמים לבנים על גבי המפות המתארות אי זה 
בקנה־מידה גדול לערך, 

^■סי €01 ~ו( 1 1110111 ז/ז>י/^ 0 ? 0 } 0 ^ ,■] 6 ; 1 זב 8 ..ז .?י! .( 

. 1937 ,מס&ע־ןס/י/זגוז 1 ) 111 ) 

י. ש. 

ה א ו נ ל ו ם י ה. רובה המכריע של אוכלוסיית א׳ 

(כ 97% ) — עמים ושבטים מן הגזע המלאי (ע״ע), קרוביהם 
של תושבי הפיליפינים ושל תושבי מאלאיה הבריטית, העמים 
המאלאיים קרובים זה לזה קירבה אתנית, אולם הם מדברים 
ב 60 לשונות שונות ונבדלים זה מזה הבדלים עצומים בהת¬ 
פתחותם החברותית וברמתם התרבותית. ביערות הטרופיים 
בפנים האיים הגדולים שוכנים שבטי־יער פרימיטיוויים, כגון 
הדאיאקים בבודנאו והטוראג׳ה בסלבס, שבמאה הי״ט עדיין 
היו אוכלי־אדם. בשלב של מעבר מחברה פרימיטיווית 
לתרבותית נמצאים הבאטאקים בסומאטרה. לעומת זה הגיעו 
לדרגת־התפתחות גבוהה שוכני איזורי־החופים באיים הללו, 
ובפרט עמי יאווה, שכבר קיבלו בימי־קדם הפראה תרבותית 
מהודו ומהודו־סין, ואח״ב — מערב, ושבתוכם נתפשטו גם 
ההשגים של הטכניקה והתרבות המערבית. החשובים שבעמים 
הללו: היאוואנים, הסונדאנים והמאדוראנים ביאווד״הבאלינים 
באיי־סונדה הקטנים, האצ׳ינים והמנאנגקאבאו בסומאטרה, 
הבוג׳ינים והמאקאסארים בדרום־סלבס ודרום־מזרח-בורנאו, 
האמבונים במולוקים, והמאלאים סתם, שהם תושבי איזורי- 
החופים בסומאטרה ובורנאו ושלשונם נתקבלה כעין לשון 
בין־שבטית ובין־איזורית בכל רחבי א׳. ההודים, שהגיעו 
לא׳ בתקופה קדומה, נתבוללו ברובם במאלאים. אוכלוסיה 
מעורבת של פפואסים (ע״ע) ומאלאים שוכנת במולוקים 
ובאיי־סונדה הקטנים, הקרובים לגיניאה־החדשה. מחוסרי־ 
ערך מבחינה מספרית, אולם חשובים ומעניינים מבחינה 
אנתרופולוגית, הם השרידים הדלים של הישוב המקורי הפר- 
היסטורי— שבטי הנגרידו(ע״ע) שבגיניאה החדשה ושבטים 
קרובים לודה (ע״ע) שבצילון — שנידחו ע״י המאלאים 
ונותרו רק ביערות הטרופיים של איזורים הרריים נידחים 


בסומאטרה, בורנאו וסלבס. לעומת זה גדולה חשיבותם 
הכלכלית והתרבותית של יסודות אתניים זרים, שהיגרו לא׳ 
בתקופה מאוחרת יותר, מקצתם בעת החדשה: סינים (כ 4 * 1 
מיליון, מהם כ% מיליון ביאווה), שהם ברובם רוכלים, סו¬ 
חרים, באנקאים ובעלי־מטעים, אך גם פועלי־מכרות ובעלי־ 
מלאכה; ערבים (כ 100,000 , בעיקר יוצאי דרום־ערב) — 
ברובם סוהרים ורוכלים; אירופים, שמונים כ 4 * מיליון. 
בהם כ 200,000 הולאנדים — פקידים, בעלי־מטעים, סוחרים, 
טכנאים, שנעשו תושבי-קבע בא׳; מרובים המקרים של 
נישואי־תערובת בין האירופים ובין המעמדות העליונים של 
העמים המאלאיים המתקדמים. 


האיים החשובים שבא׳ ואוכלוסייתם 
(לפי אומדנה של 1948 ) 

אוכלדסיה (מיליונים) 

שטח (קמ״ר) 


40 

132,200 

יאווה (עם מאדורה) . 

5 

• סיד ׳., 5 

מזה מאדורה " 

ו • 8 

410,000 

סומאטרה . . . . 

03 

43,000 

איי ריאו־לינגה 

0.3 

12.000 

באנגקה יביליטיז . . 

2.2 

535,000 

בורנאו (האינדונזית) . 

4.3 

170,400 

סלבס. 

1-2 

5,000 

באלי. 

1.4 

5 700 

לודנוק . 

0.0 

11,000 

טימור (האינדונזית) 

0.8 

20 000 

פלורם . 

0.8 

31,000 

שאר איי־סרנדה הקטנים 

נ.נ 

110 000 

מולוקים . . . 


חלוקת האוכלוסיה על פני איי־א' וצפיפותה היחסית הן 
שונות מאד, בהתאם להבדלים העצומים ברמת התפתחותם 
של חלקי־הארץ השונים. ביאווה (עם מאדורה) הקטנה־ביחם 
מצטופפים כ 50 מיליון נפש, או קרוב ל 400 נפש לכל 
קמ״ר — הצפיפות הגדולה ביותר בעולם. מחוץ ליאווה 
(ב״איים החיצונים") אין צפיפות־הישוב הממוצעת מגעת 


























887 


אינדונזיה 


838 



ביתו של אציל משבט מנאנגקאכאו בסומאטרה. מימין—אוסם־אורז 


אלא ל 6 נפשות לכל קמ״ר. ולעומת זה גדולים כאן ביותר 
ההבדלים בצפיפות בין איזור לאיזור: בבאלי ולומבוק 
שבאיי־סונדה הקטנים — כ 200 , בסומאטרה וסלבס — כ 20 , 
בבורנאו — כ 4 . 

הרוב המכריע של האוכלוסיה האינדונזית קיבל ביה״ב 
את האיסלם — כ 70 מיליון נפש, הגוש המוסלמי הגדול 
ביותר בעולם, עדה בראהמאנית של 2 /[ 1 מיליון, השומרת על 
מסורת התרבות האינדונזית המקורית, נותרה באיי־סונדה 
הקטנים המערביים (באלי, לומבוק). הבודהיסטים מונים 
כ 2 / ג 1 מיליון, בעיקר סינים. השפעתם של השלטון והתרבות 
האירופיים ופעולת־המיסיון במשך 300 השנים של השלטון 
ההולאנדי יצרו עדה נוצרית של 2 1 / 2 מיליון — כ 2 מיליון 
פרוטסטאנטים, כ 1 / 2 מיליון קאתוליט. בין שרידי השבטים 
הפרימיטיוויים שבפנים האיים החיצונים נשתמרה עבודת־ 
אלילים. 

ערים גדולות נתפתחו רק ביאווה, ולכמה מהן אופי 
מערבי־מודרני. הערים החשובות במתר בא׳ הן: ביאווה — 
ג׳אקארטה (עד 1949 — באטאוויה), 1,200,000 ת׳; סורא־ 
באיה, 500,000 ת׳! סאמאראנג, 270,000 ת׳! באנדונג, 250,000 
ת׳; סוראקארטה, 220,000 ת׳; ג׳וג׳אקארטה, 200 x 100 ת׳! 
מאלאנג, 125,000 ת׳. בסומאטרה — פאלמבאנג, 110x100 וד; 
מדאן, 80,000 ת׳; פאדאנג, 50,000 ת׳. בסלבס — מאקאסאר, 
90,000 ת׳. בבורנאו — באנג׳רמאסין, 70,000 ת׳! פונטיאנאק, 
50,000 ת/ באיי־סונדה הקטנים — קופאנג (טימור), 20,000 
ת׳. במו׳לוקים — אמבונה, 20,000 ת׳. 

י. ל. 

לשונות. הלשון הנפוצה ביותר בא׳ היא המלאית(ע״ע). 
הלשון החדישה הותאמה לצרכים החדשים והושפעה ביהוד 
מן העיתונות. מאחר שלשון הספר (וביחוד העיתון) בא׳ 
הרבתה לשאול מלים מהולאנדית ומלשון־יאווה (כך קוראים 
ללשון המדוברת בפי בני מרכז האי, שעולה על המאלאית 
במספר הדוברים בה בקביעות, אך אינה נפוצה מחוץ ליאווה), 


נתרחקה מן הלשון השגורה במאלאיה. ההולאנדים והבריטים 
התאימו (באופן נפרד) את הכתב הלאטיני לצורכי הלשון 
המאלאית, אך לפי שעה אין משתמשים בו ברגילות אלא 
לתעתיק מדעי בלבד. הלשונות האינדונזיות שיש להן כתב 
וספרות הן, נוסף על המאלאית: לשונות יאווה, באלי(הקרד 
בה. ליאווה), סאסאק (לומבוק), סומבאווה, סומבה, רוטין, 
טימור. מבחינת כושר־הביטוי והעידון לשון־יאווה היא 
המפותחת שבכל הלשונות שבא׳. 

הגורם הדתי משפיע הרבה על הלשון והספרות. המוסלמים 
שבא׳ נמנים עם הנוסח השאפעי של האיסלאם הסוני, דוגמת 
אחיהם שבמאלאיה והערבים הדרומיים, שמשכום לדתם. 
עובדה זו קובעת את טיב ספרותם המשפטית־הדתית. באיי 
באלי(ולומבוק, החשוב פחות), שהפולחן הרשמי בהם נשאר 
הינדואי עד היום, נשארו גם הלשונות וספרויותיהן חפשיות 
יותר מהשפעה מוסלמית. 

כלכלה. לפי פוריותה ואוצרותיה הטבעיים א׳ היא בכוח 
אחת מן הארצות העשירות ביותר בעולם, ואעפ״י שרוב־ 
רובה עדיין מכוסה יערות־עד טרופיים ולא נוצל כראוי, כבר 
היא משמשת לשוק העולמי אחד ממקורות־האספקה החשובים 
של חומרי־מזון וחומרי־גלם ל תעשיה. בעיקרה א׳ היא מדינה 
חקלאית, וב 70% מן האוכלוסיה שלה עסוקים בחקלאות 
טרופית. האוכלוסיה של יאווה היא ברובה איכרות זעירה 
בעלת משקים קטנים (בממוצע פחות מהקטאר אחד), שהם 
מעובדים עיבוד אינטנסיווי ביותר. מבחינים בא׳ טיפוסים 
שונים של אדמות מעובדות: שדות מוקפות גדרות־חמר 
נמוכות ( 311 ^ 53 ), שהן מוצפות מזמן לזמן במי־גשמים או מי* 
השקאה ומשמשות בעיקר לגידול אורז: שדות לפלחה יבשה 
(ת 3113 § 6 !) — בעיקר לגידול תבואות, כגון תירם, או סאגו, 
או תפוח־האדמה המתוק (באטאטה). מפאת לחץ האוכלוסיה 
ההולכת וגדלה ומפאת קטנותם של המשקים המשפחתיים, 
נעשו הרבה מן החקלאים פועלים שכירים במשקי־המטעים 
של האירופים והסינים (ב 1939 הכניסה עבודה זו לאוכלו־ 




889 


אינדונזיה 


890 



עבודה בשדה־אירז ביאווה 

סיית־הילידים כ 100 מיליון זהובים בשכר-עבודה). מלבד 
בחקלאות לצורכי אספקה עצמית התחילו הילידים, בפרס 
באיים החיצונים, עוסקים גם במטעים לצורכי השוק העולמי, 
לפי השיטות שלמדו מבעלי־המטעים הזרים. החשובים בין 
המוצרים של מטעים אלה הם: צמג (הקאוצ׳וק הטבעי), 
בסומאטרה, בורנאו, יאווה; קופרה, ביאווה ובאיים החיצו¬ 
נים; פילפל, בסומאטרה ובבאנגקה; קפה, בסומאטרה ובמזרח־ 
יאווה; הה, במערב־יאווה; טאבאק, ביאווה וסומאטרה. כמה 
מן המוצרים הללו הם בעלי חשיבות מכרעת בשוק העולמי: 
קודם מלחמת־העולם 11 סיפקה א׳ כמעט את כל התצרוכת 
העולמית של פילפל, כשליש מן הקאוצ׳וק הטבעי, כשליש מן 
הקופרה. הייצור התפתח מאד ע״י שיטות חקלאיות חדישות, 
שהונהגו ע״י השלטונות ההולאנדיים החל מסוף המאה הי״ט 
לא רק באחוזות־המטעים אלא גם בחקלאות של הילידים, 
ובפרט ע״י מפעלי־השקאה כבירים והכשרת הקרקע ע״י 
דירוג בהרים; כמו־כן הונהגו מטעים חדשים, כגון סויה, 
אגוזי־אדמה ועוד. 

משקי־המטעים האירופיים (והסיניים) המבוססים על 
עבודה שכירה של אינדונזים, נעשו מקורות־אספקה חשובים 
ביותר לשוק העולמי: מטעי־סוכר (סוכר־הקיה), ביאווה 
המרכזית והמזרחית; מטעי־טאבאק, ביאווה ובסומאטרה; 
מטעי־קאוצ׳לק, בסומאטרה וביאווה; דקל־השמן, בסומאטרה 
המזרחית; תה, ביאווה המערבית ובסומאטרה המזרחית; 
קפה, ביאווה, בהרי־סומאטרה ובסלבס; עץ־הצינכונה, מקור 
הכינין, שגידולו הונהג ביאווה המערבית ב 1854 והקנה לא׳ 
כמעט מלנוגוליו עולמי על כינין; עצי־סיבים טרופיים, כגון 
האגאווה ודומיה. 

האוצרות המינראליים, שא׳ עשירה בהם, הם שמן־אדמה, 
בדיל, בוכסיט ונפט. מעיינות־נפט נמצאים בסומאטרה הדרו־ 
מית־מזרחית, במרנאו המזרחית וביאווה המזרחית. קודם 
מלהמת־העולם 11 היתד. א׳ הארץ החמישית לייצור נפט 
(אחר אה״ב, ונצואלה, רוסיה ופרס) וסיפקה כ 4% מן התוצרת 
העולמית. מכרות־בדיל נמצאים באיי באנגקה, ביליטון וסינג־ 
קם (בקבוצת איי ריאו), וא׳ היא הארץ השניה לייצור בדיל 
בעולם. בוכסיט, כחומר־גלם לאלומיניום, מצוי באיי ריאו! 
בניצולו — ההולך וגדל — הוחל רק ב 1533 . פחות חשובים 
הם מכרות־הפחם בא/ שהם מצויים בעיקר בבורנאו הדרומית 


ובסלבס. כל תעשיות־המכרות כולן העסיקו ב 1938 כ 70,000 
פועלים וסיפקו מוצרים ליצוא בסך של 280 מיליון זהובים. 

חלקה של א׳ בכלכלה העולמית קודם מלחמת־העולם 11 
( 1937 ) הסתכם במספרים אלה: 


בייצור העולמי הכללי 

הכללי 

ביצוא העולמי 

90% 

קליפת־צינכונה. 

33% 

צמג . . 

5 % 

סוכר־הקנה 

91% 

קופרה . . 

4% 

שמן־אדמה . 

90% 

שמן־דקלים 

17 % 

בדיל . . . 

85% 

פילפל . . 

0% 

בוכסיס . . 

23 % 

סיבים צמחיים 



9% 

קפה . . 



17 % 

תה . . 


מלחמת־העולם 11 , הכיבוש היאפאבי ומלחמת־השיחרור 
של 1545 — 1949 גרמו נזקים עצומים לייצור ולמסחר של •א/ 
שכלכלתה עדיין לא נתרפאה מהם. אעפ״כ הגיע היצוא שלה 
ב 1948 לשווי של 1.1 מיליארד זהוב. חומרי-היצוא העיקריים 
היו (באלפי טונות): קופרה 242 , צמג 278 , סוכר 64 , שמן־ 
אדמה 3,800 , בדיל 46 , בוכסיט 4.5 , תה 9.5 , שמן־דקלים 50 , 
תירס 15 , סויה 7 . ארצות־היצוא העיקריות ( 1947 ) היו: 
הולאנד, אה־׳ב, מאלאיה הבריטית; ארצות־היבוא העיקריות: 
אה״ב, הולאנד, אנגליה, מאלאיה הבריטית. 

המבנה המדיני. בחוזה־האג ( 1949 ) הוכרה א׳ 
כרפובליקה פדראלית עצמאית בשם ארצות־הברית של א/ 
שהיא מאוחדת בקשר מדיני רופף עם הולאנד (ר׳ להלן: 
היסטוריה). הברית שלא׳ מורכבת מ 16 מדינות: ( 1 ) הרפוב¬ 
ליקה האינדונזית, המקפת את יאווה המרכזית והמערבית 
וכמעט את כל סימאטרה ובה 50 מיליון תושבים, ז. א. שגי 
שלישים מן האוכלוסיה של א׳ כולה; ( 2 — 4 ) שלוש רפוב¬ 
ליקות באי יאווה; ( 5 ) האי מאדורה; ( 6 — 7 ) שתי מדינות 
קטנות באי סומאטרה; ( 8 ) הרפובליקה של א׳ המזרחית, 
ז. א. האיים סלבם, באלי, המולוקים ואחרים; ( 9 — 13 ) חמש 
מדינות באיי בורנאו! ( 14 — 16 ) האיים באנגקה, ביליטון 
וקבוצת איי ריף 0 * 011 !£)• כנשיא המדינות המאוחדות של 
א׳ נבחר ד״ר סוקארנו, מי שיסד את התנועה הלאומית ד,אינ־ 



מפעלי־השקאה ב־אהה 











891 


אינדונזיה 


892 



1 . סומאטרד, המורח־ת. 2 . סומאטרה הדרומית. 3 . ריאו. 4 . באננקה, 5 . ב ליטון. 6 . פאנזנדא[. 7 . יאווה התיכונה. 8 . יאויד. 
המזרחית. 9 . מאחרה. 10 . בורנאו דטערבית. 11 . דאיאק הגדולה. 12 . באנניאר. 13 . בורנאו הדרום־נזורחיח. 14 , כורנאו 

המזרחית. 15 . א־גרונויה דמזרח־ת 


דונזית ב 1927 והיה נשיא הרפובליקה האינדונזית מ 1945 
ואילך. חברו הוותיק של סוקארנו למלחמה בהולאנדים, ד״ר 
מוחמר האטא, נתמנה כראש־הממשלה. 

לפי שעה עדייו לא הוחלט סופית על שייכותה המדינית 
של גיניאה־החדשה המערבית, שאה״ב של א׳ תובעות את 
סיפוחה. כן לא נקבעו עדיין הגבולות הסופיים ביו מדינות- 
הברית ולא הוגדרו סמכויות־השלטון של הרשות המרכזית 
כלפי ממשלות־המדינות. המדינה החדשה — שלפי הקפה, 
אוכלוסייתה ואוצרותיה הטבעיים היא מעצמה גדולה בכוח— 
נתונה בסבך של סיךסוכים פנימיים, שמקורם בניגודים הגז¬ 
עיים׳ הלאומיים והדתיים שבין חלקי האוכלוסיה הרבגונית 
שלה, וכן בבעיה סוציאלית חמורה, שהיא מורשת המשטר 
הקולוניאלי ומשק־המטעים הקולוניאלי ותוצאה מתהליך 
הסודרניזאציה והאינדוסשריאליזאציה, הנמצא בעצם תוקפו. 

י. ל. 

היסטוריה. רק הכיבוש ההולאנדי עשה את א׳ 
בגבולותיה הנוכחיים לחטיבה מדינית אחת; גבולות אלה, 
שהם מקריים פחות או יותר, אינם אלא תוצאה של תהליך 
ההתפשטות ההולאנדית. מבחינה היסטורית (וכן מבחינה 
לשונית וגזעית) קשור מערב־א׳ במאלאיה הסמוכה — ומבחי¬ 
נה היסטורית ותרבותית אף בהודו ובערב — יותר משהוא 
קשור במזרח־א׳. המזרח קשור מצד מוצאם של האוכלוסים 
לאיי מלאנזיה שלמזרחו, ואילו מבחינה תרבותית קשור 
הוא לסין. אמנם, הגבולות התרבותיים ביו המערב והמזרח 
נשתנו במשר־הזמן לטובת המערב, ביחוד מפני ההתפתחות 
המרובה של החקלאות ביאווה ובסומאטרה. הדבר ניכר ביחוד 
בהתפשטות־האיסלאם והוא משמש רקע לתביעת הלאומיים 
שבמערב לקיים את א׳ כחטיבה מדינית גם אחר בישול השל¬ 
טת ההולאנדי, כלומר, להחליף את פיקוחם של ההולאנדים 
על שבטי־המזרח המפגרים בשלטון העירונים־המוסלמים של 
יאווה. בני הודו, שהתחילו מתיישבים בחופים של איי־המערב, 
מן המאה השניה לסה״ג ואילך, הפיצו שם את דתות הינדו 
ובודה, שנתמזגו כאן זו בזו במידה מרובה. התפשטותה של 
ההשפעה המערבית הוקלה, כנראה, הרבה משיצא חלק מן 


האוכלוסים הילידים אל איים אחרים: א׳ המערבית ומאלאיה 
היו, כנראה, מקומות-מוצאו של חלק גדול מאבותיו של העם 
היאפאני, ודרכן עברו גם אבותיהם של הפולינזים והמיקרו , ־ 

זו 

נזים שבימינו אל אייהם המפוזרים על פני האוקיינוס השקט 
(ע״ע אוקיאניה). קשה לקבוע את התאריכים של הגירות 
אלו, שהיו בלא ספק ממושכות מאד, אך נראה, שהופעת 
המתיישבים מהודו באה בקירוב עם סיומן של ההגירות 
הללו. ההשפעה הדתית והכלכלית על הילידים גררה אחריה 
גם השפעה מדינית: צמחו מדינות הינדו-בודהאיות: מהן 
יש לציין ביחוד את סדי ויג׳איה ״$), ממלכה 

שנתקיימה ב 750 — 1350 בקירוב ושנכללו בה סומאטרה, 
מאלאיה הצפונית וזמן־מה גם יאווה. מרכזה היה פאלמבאנג 
בסומאטרה: שם קבעה האגדה את מקומם של הר מאת, הציר, 
שעליו סובב העולם, ושל רקיעו של אינדרה, האל השולח 
את הברק והמפקח על מזג־האויר. המלך נחשב להתגשמותו 
של אינדרה, אמונה, שהיא מצויה גם בארצות אחרות באסיה 
הדרומית־מזרחית, שבאו תחת השפעה הינדואית. מושגים 
אלה קבעו את רוב הנושאים של האמנות האיגדוגזית באותם 
הימים, ואילו התפקיד החשוב שמילאה אז סומאטרה גרר 
אחריו את התפשטותם של שבטיה(המאלאים במשמע המדוייק 
של המלה) על פני השטחים, שניתנו להשפעתה, ביחוד מן 
המאה הי״ב ואילך. מסוף יה״ב דחה האיסלאם בהדרגה את 
ההשפעה ההו׳דית בא , . כיום היא מיוחדת בעיקר לאי באלי, 
אע״פ שעקבותיה ניכרים במנהגים ובאמונות־עם גם מחוץ 
לאי זה. קשרי המסחר בין הערבים ובין א , נתפתחו עוד בימי 
החליפים העבאסיים שבמאות ה 8 —ה 10 , אך עד סופם של 
יה״ב היו אלה ברגילות קשרים בלתי־ישירים. הספינות 
הערביות שבאוקיינוס הה 1 די היו קלות, עשויות קרשי-עץ 
"תפורים" בחבלים (בלא מסמרי־ברזל), וקשה היה להן 
להפליג לימים הרחוקים מחוף היבשה ולהתחרות בספינות 
הסיניות המשוכללות. באין מצפן היו הספנים הערביים טועים 
במסעותיהם ולא הכירו את מצב האיים והחופים הקרובים 
אליהם, באופן שסומאטרה ומאדאגאסקאר נראו להם כאי 
אחד: הוא אי ואק־ואק, שנקרא כך משום שמצוי בו עץ 

















893 


אינדונזייז 


894 


המצמיח פרי שדמותו כראש אדם ומשמיע כביכול קול־הברה 
זה כשהוא נבקע. לפיכך לא עוררו אותם הידיעות שהגיעו 
אליהם על העושר הטבעי הגדול של א/ שינסו להשתלט 
עליה או, לכל הפחות, להיות קשורים בה קשרים ישירים. 
אולם במוצאי יה״ב ובתחילת הזמן החדש חל שינוי במצב. 
גידול כוחו של האיסלאם בהודו גרם לירידתו של כוח ההודים 
הבלתי-מוסלמיים במושבותיהם שבא/ עלה הביקוש לתבלים 



מטעי־תה בחורשת עצי־צינכונה ביאווח 


בשוק העולמי, כיוון שהתפתחותו של הערים האירופיות הג¬ 
בירה את הצורך בשימורי־מזון וא׳ שימשה מקור לתבלים, 
וביחוד לפילפל, שבהובלתם — ביהוד בין צילון וחופי הים 
התיכון—טיפלו בני החוף הדרומי של חצי־האי ערב. משהגיעו 
הפורסוגיזים ב 1498 להודו והתחילו משתלטים על סחר- 
התבליט הדפו את הערבים מקווי תחבורתם הימיים הרגילים, 
ודחו אותם אל קווים ואל מעגנים אחרים, באופן שאז דוקה 
התהילה התפשטות ערבית בא׳ המערבית, כמו שגברה 
אותה שעה באפריקה המזרחית ז אלא שבניגוד להת¬ 
פשטות הערבית באפריקה, שבאה מתוך כיבוש, הפיצו 
הערבים בא׳ את האיסלאם בדרכי־שלום — מה שגרם 
לכך שהילידים התייחסו אליהם בידידות מרובה יותר 
מאל האירופים, שבאו להשתלט. את ההולאנדים הביאה 
לא׳ בשנת 1596 התחרותם בפורטוגיזים על סחר-התבלים 
ועל נתיבי־הים. ב 1602 נוסדה "החברה ההולאנדית להודו 
המזרחית״, שהחזיקה עד 1600 בזיכיון למסחר מונופולי בין 
א׳ ובין אירופה ולניהול של שטחי השלטון ההולאנדי בא׳. 
עיניה של חברה זז 1 היו רק לרווחים, ובענייני־ההנהלה סמכה 
על מנהיגי הילידים, שנתמנו על-ידיה("עוצרים"). החברה לא 
הפריעה את התפשטותו של האיסלאם ולא מנעה את הפיכת 
ההגירה הזמנית או הקבועה לא׳ למקור־פרנסתם המתמיד 
של בני חבל־חצרמוות בדרום־ערב. עם ביטול הזיכיון עברה 
א׳ להנהלתה של הממשלה ההולאנדית, הנהלה, שפסקה 


זמנית בימי הכיבוש הבריטי ( 1811 — 1816 ). כיבוש זה היד, 
תוצאה של מלחמת בריטניה בנאפוליון, שהולאנד היתד, 
נתונה למרותו. ממשלת הולאנד המריצה את ההתפשטות 
לצד־מזרח. עוד בימי החברה פרשו ההולאנדים את שלטונם 
מעט־מעט על רוב האי בורנאו, לאחר שנתפוררד, השולטנות 
של בורנאו, ששלטה במאה הט״ז על כל האי. שולטנות ז 1 
היתד, מדינה קדומה, שהיתה כפופה בין 518 ו 1425 לסין, 
מחוץ לתקופות־חולשתה של זו האחרונה; שרידיה שבצפון׳- 
נתונים לחסות-בריטניה. ב 1848 השתלמו ההולאנדים על 
מערב־האי שהיה מחוסר בעלות, על גיניאה החדשה, וב 1914 
קיבלו מפורטוגאל את דרום־מערבו של האי טימור. אך עיקר 
התפשטותם היה בדרך של פרישת־חסות על מדינות- 
הילידים, עד שלסוף שיעבדו ההולאנדים לעצמם 60% משטח 
הארץ (חוץ מיאווה). ביאווה הוסיפה להתקיים השיטה של 
ה״עוצרים" המחוזיים, שכהונותיהם ניתנו להם במורשה, 
אלא שהועמדו תחת פיקוחה של פקידות הולאנדית. במאה 
העשרים נצטמצמו גם זכויותיהם של ראשי מדינות־הילידים 
בתוקף ״הצהרה קצרה״, שעליה חתמו 253 מהם זה אחר זה. 

בהשפעתו של החינוך החדש במאות ה 19 וה 20 נוצרה 
שכבת משכילים עירונים־מוסלמיים, בני יאווה (המרכז 
של המנהל והמשק), שמתוכה צמחה תנועה לאומית. צביונה 
היה מתחילה מוסלמי־דתי. הממשלה ההולאנדית ביקשה 
להחליש אותה ע״י פיתוח יחסים מיוחדים עם המוסלמים 
על־פי שיטה, שהוצעה ע״י חוקר־ר,איסלאם ההולאנדי סנוק 
הורגרוניה ( 0 ( 00 ^ 1300 ) 5001101 ). מהותה — סבלנות כלפי 
האיסלאם כדת של הפרט ועם זה מניעת כל עידוד ממשלתי 
לאיסלאם כמוסד ציבורי־מדיני! ההולאנדים סירבו אפילו 
לסייע בעליה־לרגל למכה, הואיל ועליה זו מחזקת את הקשר 
בין מוסלמי־העולם. אולם שיטה זו, שלא תמיד ניתנה לביצוע 
בקפדנות, החמירה את התנגדותם של המוסלמים, ומקומם 
של בני-יאווה בין כלל עולי-הרגל נעשה בולט מאד. הממשלה 
ביקשה להדק את הקשרים המדיניים בין א׳ ובין הולאנד ע״י 
הגדלת חלקם של הילידים בפקידות המקומית והגדלת הנאתם 
מתקציב״ד,מדינה. ב 1905 נתנה הממשלה המרכזית הענקה 
ראשונה לא׳, לשם פיתוח כלכלי ; ב 1918 נתכנסה לראשונה 
״מועצת־העם״, שילידים היו מחצית־חבריה! ב 1922 הוכרזה 
א׳ כחלק ממלכות־הולאנד בתוקף חוקה חדשה, שעל־פיה 
פסקה א׳ מלהיות מושבה (מבחינה רשמית). אולם התנועה 
הלאומית הוסיפה להתפתח, וביחוד לאחר שירדה שליטת- 
ההולאנדים על המשק המקומי. תחילה נעשה ההון הבריטי 
שותף במטעי־הקאוצ׳וק ובניצול־הנפט. ממלחמודהעולם הרא¬ 
שונה ואילך עלה היבוא מיאפאן (כי בשעת המלחמה אי- 
אפשר היה להביא מוצרי-תעשיה מאירופה), וב 1935 — 1937 
תפסה יאפאן את המקום הראשון ביבוא. כמו־כן עלה חלקו 
של ההון האמריקני בניצול הנפט ובמטעי־הקאוצ׳וק ואף 
לגבי מוצרים חקלאיים אחרים של א׳ נעשו אה״ב שוק חשוב. 
התחרות ז 1 של מעצמות־החוץ על אוצרותיה הטבעיים של 
א׳ חיזקה את הכיוון החולוני בתנועה הלאומית. יאפאן, 

שביקשה תחילה לשלב תנועה זו בתנועת־ה״אסיתיות", 

1 ־ 1 

שיסדה בתחילת מלחמת־העולם 11 , ניסתה לפרוש את שלטונה 
על א׳ גם בדרך אחרת: להכניס את השלטונות ההולאנדיים 
בארץ זו תחת חסותה. ב 15 באפריל 1940 הכריז מיניסטר־החוץ 
שלה, אריטא, שיאפאן מעוניינת בדבר, שהמצב הקיים בא׳ לא 
ייפגע מן המלחמה; ב 22 במאי הבטיח השגריר של גרמניה. 



895 


אינדונזיה — אינדוס 


896 


שאין גרמניה מעוניינת בבעיית־א/ ובנאומו באלחוט ב 29 
ביוני ציץ את תביעתה של יאפאן לשמש גורם מייצב 
ומאחד את ארצות אסיה המזרחית, וא׳ בתוכן, ואת אוקיאניה. 
אולם השלטונות האלאנדיים דחו תביעה זו, סירבו לסגק 
ליאפאן את חומרי־הגלם הדרושים למלחמה, ובנובמבר 1541 
הבטיחו אה״ב ובראזיל משלוח־צבא לא/ ביחוד לשם הגנתם 
של מכרות־הבופסיט. ואולם קודם שהגיע צבא זה נכנסו 
היאפאנים לבורנאו הבריטית (דצמבר־יאנואר) והשתלטו 
משם תוך זמן קצר על א׳* ההולאנדים נסוגו, ובנסיגתם חיבלו 
במעיינות־הנפט ובמטעי־הקאוצ׳וק לפי השיטה של "אדמה 
חרוכה". ההתגוננות היתד. בעיקרה עניינו של הצי ההולאנדי, 
שנסתייע באויריה בריטית, אוסטראלית ואמריקנית. המוני- 
האוכלוסים שמרו על ניטראליות. הפינוי ההולאנדי השאיר 
את התנועה הלאומית כגורם מקומי יחיד בעל־השפעה, והיא- 
פאנים הודו במצב זה והרכיבו מתוך אנשי תנועה זו ממשלה 
וחילות־משמר במערב א/ ההמונים המוסלמיים שמרו אימון 
להנהגתם, שהכריזה, עם נפילת יאפאן ( 1945 ), על עצמאות 
"קהלייודא׳" ועל נכונותה להתגונן בנשק מפני חידושו של 
השלטון ההולאנדי. הממשלה ההולאנדית, שמתחילה ראתה 
את השלטונות האינזלנזיים כחבורה של קוויזלינגים בלבד 
(הללו דחו האשמה זו בטענה, שצבאם לא נלחם לצד היא- 
פאנים), הוכרחה להכיר בשליטתם למעשה על איי יאווה, 
סומאטרה ומאדורה. הכרה זו לא שמה קץ לסיכסוך ההולאנדי־ 
האינדונזי, ובפרט לאחר שגם הולאנד וגם הרפובליקנים 
האינדונזיים דרשו לקיים את א׳ כחטיבה מדינית וכלכלית 
אחת: הרפובליקנים מפני שקיוו לרשת את מקום ההולאנדים 
גם במזרח, וההולאנדים מתוך תקוה, ששליטתם על המזרח 
תאפשר להם לקיים מידת־מה של השפעה גם על המערב. 
מתוך כך הוסכם (בחוזה שריבון, נובמבר 1946 ) על הקמת 
"אה״ב של א׳", שתכלולנה את "קהיליית־א׳" ואת המזרח 
ותהיינה מאוגדות עם הולאנד. אחר הסכם זה נתחדש 
הסיכסור. ומתוך כך נשאר מעמדה הבינלאומי של הקהיליה 
מעורפל, למרות הסעד שמצאה הן מצד העולם המוסלמי הן 
מצד הקונגרס ההודי הלאומי (השואף לרשת את מקומה של 
יאפאן בהנהגת התנועה הפאנאסייתית ולשנות את דמותה) 
והן מצד התנועות הקומוניסטית, הסוציאליסטית והמקצועית. 
מניעת השימוש בנמלי־אוסטראליה לצורכי האספקה של 
הצבא ההולאנדי בסיועה של שביתה מטעם האיגודים 
המקצועיים, חיזקה מאד את עמדת הרפובליקנים בשעה' 
שנשקפה להם סכנת־תבוסה. הילידים, שמתייראים מפני 
קנאות מוסלמית, התייחסו לשלטונות ההולאנדיים באהדה 
מרובה מזו של הנוצרים בא/ וכך התפתחו קבוצות, שתבעו 
משטר אוטונומי לחלקים שונים של א׳ ומצאו תמיכה מצד 
השלטונות ההולאנדיים שם. הדבר גרר בהכרח את החרפת 
תביעתם של הלאומיים לשלימותה ולאחדותה של הארץ. 

בסוף יולי 1947 מינתה ועדודהביטחון של האומות המאו¬ 
חדות ועדה בת שלושה חברים, שהשיגה — אחר משא־ומתן 
ממושך— הסכם בין שני הצדדים (דצמבר 1947 ). אך הוצאת 
ההסכם לפועל נתקלה בקשיים, ונוסף על כך פרץ בקיץ 1948 
מרד קומוניסטי נגד ממשלת הרפובליקה האינדונזית, שדוכא 
לאחר שבועות אחדים. בינתיים נמשכה מלחמת הגריליה בין 
ההולאנדים ומתנגדיהם. 

בדצמבר 1948 החליט בא־כוחה של ממשלת הולאנד על 
חידושה של הפעולה הצבאית־ה״משטרתיוד. ע״י פעולה זו 


נכבשה במשך שבועיים הרפובליקה האינדונזית ונאסרו מנ¬ 
היגיה. עכשיו התערבו שוב האומות המאוחדות ובאותו זמן 
עצמו(יאנואר 1949 ) דרשו גם הוועידה הפאן־אסייתית בדלהי 
שבהודו וגם הנציגים של הדומיניונים הבריטיים, שהולאנד 
תסכים לעצמאותה של א/ בסוף יולי שוחררו מנהיגי א , 
ובאוגוסט התחיל בהאג משא־ומתן חדש, שהביא ב 2 בנובמבר 
להסכם הבא: יוקם איחוד בין הולאנד ובין המדינות המאו¬ 
חדות של א' ( 6$13 ח 0 [>ת 1 0£ 813165 0014641 , בראשי־תיבות 
. 0.8.1 ), שבו יהיו שני הצדדים שותפים בעלי זכויות שוות, 
דוגמת החברים של הקהיליה הבריטית! מלכת־הולאנד תשמש 
כסמל האיחוד! באי־כוחה של א׳ הבטיחו, שיתחשבו באינ¬ 
טרסים הכלכליים של הולאנד! על המחצה ההולאנדית של 
גיניאה החדשה יוחלט במועד מאוחר יותר. 

ב 27 בדצמבר 1949 הוצאו ההחלטות לפועל. א׳ נעשתה 
ברית־מדינות עצמאית ומיד הוכרה על-ידי אה״ב, בריטניה 
ושמונה־עשרה מדינות אחרות, ביניהן ישראל! ביאנואר 1950 
הכירו בה האפיפיור ורוסיה הסובייטית. 
וע״ע בלי! בורנאו! יוה! גיניאודהחדשה! סומטרה. 

־ ״ *״• - ד • *• זי ־י :▼ 

אב. נ. פולק, דברי ימי הערבים, תש״ו! , 1££ ! 161 ע .א . 11 .מ 
-חגע ; 1944 , 18%0 }<ן 11 ( 8 ז 4 18111811 £851 ) 1/1 / 0 ? £115105 4 
, 311 ׳\ 1 ו 1 ז 1 >? . 5 • 1 ; 1933 , 5 ) 1811 £851 11 ) 0111 111 " 7 , 051:11 ( 1601 > 
5 ) 511111 ; 1941 , 1518 £851 - 1 /) 5011 18 ) 1/85 ) 881 55 ) 5 ^ £50 

) 1 ( 1 ( 0 111 ) 10/181 )/ 1 ) 0 5 00181 884 ) £0080811 ) 111 18 
/ס ׳ג־ 1 115101 ,> 01 ז 1416 06 . 5 .£ ; 1933/4 , 5 ) 1841 £851 18845 
. 1938 , 5 ) 1841 £851 118841 ) 11 ! 510 ) 1/1 

א. נ. פ. 

אעדןם ( 10410$ ; בסאנסקריט : סינדו — 810411111 ), המער¬ 
בי שבשלושת הנהרות הראשיים של ה 1 דו(כיחידה 
גיאוגראפית) ונהרה העיקרי של מדינת-פאקיסטאן. אורכו 
3,390 ק״מ! גליל־מימיו 960,000 קמ״ר! מקורותיו ברוכסי 
הטראנסהימאלאיה, בטיבט המערבית, בחבל באנגטול (-£ת 83 
101 ), בסביבתו של הגוש ההררי העצום קאילאס ( £3113$ ), 
שגובהו מגיע ל 6,650 מ/ מקורות אלה, שנתגלו רק ב 1907 
ע״י סרן הךין, נמצאים בגובה של 1,565 מ׳ מעל פני־הים׳ 
והם קרובים מאד למקורותיו של הנהר בראהמאפוטרה, 
הזורם לאורך של 1,500 ק״מ בכיוון הפוך לזה של א/ גם 
המקורות של הנהר סאטלג׳ (( 83116 ), יובא הראשי של א׳ 
(שמתחבר עמו בפונג׳אב;, נמצאים באיזור זה, שבו מצויות 
הימות ראקאסטאל ( £31435131 ) ומאנאסאאבאר (- 303 ^ 
ז 3 ע 0 ז $3 ) הקדושות לבודהיסטים. הא׳ זורם תחילה צפונה- 
מערבה בהקבלה לשלשלות של ההימאלאיה, וכאן מתרבים 
מימיו ע״י מספר גדול של יובלים, שמקורותיהם בשדות- 
הקרחונים של הרי-ההימאלאיה. החשובים בין היובלים 
הללו הם: גארטוקצ׳ו ( 03410144:110 ), זאסקאר ( 2351431 ), 
שנשפך אליו בקרבת העיר לה ( 0011 ), ושאיוק ( 014 ׳( 811 ), 
שזורם לאורך מרובה בעמק מקביל כמעט לא , . על יד אהד 
מן הגושים הכבירים ביותר שבהימאלאיה, נאנגה פארבאט 
(ז 3 נ!ז 3 ? 3 §ת 3 ^ 1 ; 8,120 מ׳), באיזור־המגע שבין ההימא־ 
לאיה ומערכת הרי הינדו-כוש (שהא׳ משמש גבול ביניהם), 
פונה הנהר בזווית של כמעט ס 90 דרומה. ממדי-הביתור של 
גיא־הפרץ שלו הם מן העצומים ביותר שבעולם. קירות- 
העמק שלו הם כמעט זקופים והפרש-הגובה בין קרקעית- 
אפיקו ושיאי-ההרים הסמוכים לעמק מגיע ל 5,000 מ׳ בסביבת 
גילגיט (ז 1 § 011 ). קודם שהוא יוצא מאיזור־ההרים משתפך 
אליו על-יד אטוק הנהר קאבול, שהוא נהרה הראשי של 






897 


אינדום — אינדוקטור 


898 



סכר־לויד בנהר אינדום 


אפגאניסטאן, ומכאן ואילך הא׳ ראוי לשיט. מוגבר על־ידי 
מימיו המרובים של נהר קאבול פורץ הא' דרך רכס המלח 
( 113026 : 5311 ) ונכנס לשפלה הרחבה של כונג׳אב, ל״ארץ 
חמשת הנהרות״: סאטלג׳ (הידאספם — 65 ק 135 )ץ 1 ? — של 
התקופה העתיקה), ג׳ילום ( 1 מט 61 ו 1 (), צ׳נאב (( 1 ב״ 0116 ) י 
ראווי (!״■ 113 ) וביאס ( 8135 ), שהם יובליו של א'. חמשת 
היובלים הללו מתאחדים ונעשים נהר פאנג׳נאד ( 1 ) 03 ( 30 ?) 
הנשפך לא/ בפונג׳אב מתפלג זרמו של הא׳ לזרועות הרבד* 
שיוצרות מספר גדול של איים. כמה מזרועות אלו נשארות 
ללא מים רוב ימות־השנה. 

לאחר שהא׳ מקבל לתוכו את הנהרות הזורמים אליו 
מהרי־סולימאן הוא נכנס לחבל סינר ( 1 ) 510 ); איזור זה, 
שבמזרחו — מדבר תאר (• 1131 ?'), הוא ברובו ערבה שוממה, 
שכמות-הגשמים השנתית היורדת בה היא למטה מ 100 מ״מ 
בממוצע. חשיבותם של הא׳ ויובליו באיזור זה דומה מבחינה 
אנתרופו־גיאוגראפית לזו של הנילוס במצרים. 

לא הרחק מהתחברותו של הא׳ (על־יד היידראבאד) עם 
הנהר נארי, האחרון מיובליו המערביים הגדולים, מתחלת 
הדלתה של הא׳, שהיא אחת מן הגדולות ( 68,000 קמ״ר) 
ביותר באסיה. דרך הזרועות של הדלתה, שמהן רק אחת 
(ההאג׳אמרו, 0 ז 6 וד 31 ו 113 ) ראויה לשיט, מובאים בכל שנה 
כ 125,000,000 מ״ע של סחף לים־ערב. 

הא׳ ויובליו גורמים כמעט מדי שנה בשנה לשטפונות 
עצומים, הסיבה העיקרית לכך היא הסתתמות אפיקיהם 
מחמת גלישות האדמה במורדות התלולים ומחוסרי־הצמחיה 
שבטיבט ובהינדו־כוש, 

ערכו של הא׳ לשיט הוא קטן־ביחס מפגי התנודות 
המרובות בפלסו ומחמת הניצול המרובה של מימיו לצורכי 
השקאה. תעלות לאין מספר, שאורכן הכללי מגיע ל 60,000 
ק״מ, הופכות שטחים שוממים עצומים (כ 360,000 קמ״ר) 
לאדמות פוריות, שהעיבוד שלהן הוא האינטנסיווי ביותר 
בהודו והן יסוד כלכלתם של תושבי פונג׳אב וסינד ( 40 


מיליון נפש), בניין הסכר הגדול על־יד סוקור (ז 11 ) 1 ) 301 ), 
שאורכו 1.8 ק״מ, הגדיל את שדות־ד,שלחים בפאקיסטאן 
בשטח גדול מאיזור־ההשקאה במצרים כולה. הקמת סכרים 
נוספים בדומה לזד. שליד סוקור היא אחת מן התכניות 
העיקריות של פיתוח־פאקיסטאן. י. ש. 

אי;דורןטור, או אינדוקטז־ריץם, מכשיר חשמלי, שהופך 
בעזרת אינדוקציה אלקטרומאגנטית (ע״ע אלקטרו־ 

מגנטיות) זרם ילזר בעל מתח נמוך ועצמה מרובה לזרם בעל 
מתח גבוה ועצמה מועטת, בדומה לטרנספורמטור (ע״ע). א׳- 
הניצוצות עפ״י רימקורף (ע״ע) עשוי משני סלילים, שניוני 
על גבי ראשוני, שהם לופפים גליל נבוב; בתוך הגליל נמצא 
גרעין של ברזל רך (אגודת חוטי ברזל מבודדים). הסליל 
הראשוני עשוי מתיל עבה ומספר פיתוליו מועט (כמאות אח¬ 
דות), והשניוני — מתיל דק מאד ומספר פיתוליו מרובה (עד 
10,000 ). קצותיו של הסליל הראשוני מחוברים לסוללה חש¬ 
מלית, ובמעגלו משולב מפסיק אוטומאטי, שמפסיק את הזרם 
לסירוגים. שני קצותיו של המפסיק מחוברים לשני לוחות 
של קונדנסאטור. 

כשמחברים את קצות הסוללה (?) לקצות הסליל הפנימי 
הראשוני(! 5 ׳ עובר בפיתוליו של מליל זה זרם ישר ומת¬ 
עורר כוח אלקטרומוטורי בפיתוליו של הסליל השניוני (י 3 ). 
הגרעין מגביר את פעולת האינדוקציה האלקטרומאגנטית. 
בשעת ההפסקה מתעורר בסליל השניוני כוח אלקטחמוטורי 
בכיוון הפוך. פעולת האינדוקציה היא פרופורציונית למתח 
שבקצות הסליל הראשוני וליחס שבין מספרי הפיתולים בשני 
הסלילים: כל פיתול ראשוני פועל על כל הפיתולים השגיוניים, 
ובקצותיו של הסליל השניוני ( 8 2 ,10 ) מתהווה מתח גבוה 
כמפסיקים לסירוגים, אחד מהם, שהוא מן השכיחים, רואים 
שבכוחו להבקיע שכבת אויר שעוביה מטר ומעלה! אם הקצוות 
קרובים זה לזה הוא מתפרק בניצוצות (א׳ הניצוצות). חלק 
חשוב בא׳ הוא המפסיק. יש סידורים שונים המשמשים 





899 


אינדיקטור—אינדוקציה 


900 


בציור. על־ידי הכנסת הזרם במעגל הראשוני נהפך גרעין 
הברזל(?) למאגנט המושך אליו אותו חלק של המעגל, שהוא 
עשוי קפיץ (£)• ע״י כך נפסק החיבור, ועמו הזרם; הגרעין 
מאבד את המאגנטיות שלו, הקפיץ נרתע וחוזר למקומו 
ומחזיר את החיבור ליושנו, וחוזר חלילה. אולם בסידור זה 
ההפסקה אינה נעשית כהרף־עין, כי בשעת־מעשה נוצר 
ניצח בין שני קצותיו של המפסיק — ניצוץ, שעלול לקיים 

את החיבור לזמן 
מה. כדי למנוע דבר 
זה משלבים (על־פי 
פיזו) במעגל הרא¬ 
שוני קונדנסאטור 
( 0 ),ששני חיפוייו 
מחוברים עם שני 
קצות המפסיק. לפ¬ 
ני ההפסקה מחובר 
א ׳־ ניציצית לפ ' י' ט קייי י חת ד איכי) הקונדנסאטור בק¬ 
צר, אולם עם הפסקת המעגל מפקיעים חיפויי הקונדנסאטור 
טעינה מסויימת ממעגל הזרם ומשלימים את הפסקת הזרם 
בין קצות המפסיק. עם חזרת הקפיץ למקומו הראשון חוזר גם 
הקונדנסאטור למצבו הראשון, וחוזר חלילה. 

הא׳ תפס מקום חשוב בתולדות חקר הגלים האלקטרו- 
מאגנטיים במחצה השניה של המאה הי״ט — כאוסצילטור 
(ע״ע) בידי הרץ וכמכשיר בחקר קרני הקתודה וקרני רנט¬ 
גן; בייצור שני סוגי הקרניים הללו חשוב שימושו עד היום. 
א" קטנים משמשים הרבה בהפקת ניצוצות הצתה במכונות 
שריפה פנימית. מ. ה. ב. 

אינדוקציה, 1 ) בתורת־ההיגיון — הסקת מסקנה מן הפרט 
אל הכלל (ההפך מדדוקציה, ע״ע). הא׳ היא 
שלמה כשהיא בנויה על כל המקרים הפרטיים המבססים 
את ההכללה. דוגמה: "יהודים יושבים בירושלים, בתל-אביב, 
ביפו, בחיפה ; ירושלים, ת״א, יפו, חיפה הן כל הערים 
הגדולות בא״י; מכאן שיהודים יושבים בכל הערים הגדולות 
בא״י". הא׳ השלימה מסכמת מה שהיה כלול בהנחות. 
חשיבותה היא, כמו שכבר הדגיש אריסטו, שהיא מסייעת 
לנו למצוא את המושג המתווך ("הגבול האמצעי", במשל 
שלפנינו: עיר גדולה בא״י), וע״י כך היא מאפשרת לנו 
להתרומם אל ההקש הדדוקטיווי, שהוא, לפי אריסטו, הצורה 
האמיתית של כל מדע. המסקנה של הא׳ השלימה ("בכל 
הערים הגדולות של א״י יושבים יהודים") משמשת מוצא 
לדדוקציות נוספות. חשיבות מיוחדת נודעת לא׳ הבלתי- 
שלימה, שהיא הקש ממספר מצומצם של מקרים על כל 
המקרים של אותו סוג. ראו במקרים הרבה, שהאבן השואבת 
מושכת אליה את הברזל, ועל סמך זה הסיקו את המסקנה, 
שכל אבן־שואבת עושה כך. מובן, שהסק זה עלול להיות 
מוטעה. תוקפה של הא׳ הבלתי-שלימה בטל מיד כשאנו 
מוצאים מקרה אחד, שאינו מתאים לחוק שהסקנו. ולפיכך 
גדולה חשיבותה של הדוגמה (־־ה״אינסטאנציה") הבודדת 
כשהיא לחיוב, ועוד יותר — כשהיא לשלילה, והחיפוש 
המכוון אחר דוגמות שליליות הוא חובת כל חקירה, שמת¬ 
בססת על א׳ בלתי-שלימה. מבחינה הגיוניודצורנית טהורה 
אין הצדקה לא׳ זו, שהרי מדוגמות אחדות היא לומדת על 
כ ל הדוגמות כולן. מובן, שאף במקרה הטוב ביותר רשאית 
א׳ זו לתבוע לעצמה רק קירבה ידועה אל האמת, ואילו 


הסיכויים שלה להתאמה גמורה אל האמת קטנים הם, 
כשהדוגמות שעליהן היא מתבססת נאספו באקראי או כשאנו 
סומכים רק על כך, שעד עכשיו לא נמצאה דוגמה סותרת את 
החוק, שאליו אנו מתכוונים. א׳ פרימיטיווית כזו קרא ביקון 
בשם ,אינדוקציה ע״י מניה פשוטה, שלא נמצאה לה דוגמה 
מנוגדת/ ערכה הוא מפוקפק, שהרי אף אם נאספו דוגמות 
מרובות, שמאשרות את קביעת־החוק, אפשרי הדבר, שמחר 
תימצא דוגמה לסתור. כך, למשל, היו בני-האדם בטוחים 
במשך מאות שנים, שכל הברבורים הם לבנים; עם גילויה 
של יבשת־אוסטראליה נמצאו ברבורים שחורים, והניסיון 
החדש הרם את הא׳ הקודמת. המתודיקה של הא׳, שעיבדו 
לראשונה פרנסים ביקון ובמאה' הי״ט ביחוד י. ס. מיל, 
משתדלת להקטין את הסכנה לסתירת־הא׳ ולהגדיל את 
סיכויי-הצלחתה. אך עם כל זה תוסיף להיות תהום בין 
ההנחות שעליהן מתבססת הא׳ הבלתי-שלימה ובין המסקנות 
שלה. שאלת ההצדקה בקביעת חוק כללי על סמך של מקרים 
בודדים היא אחת מן הבעיות היסודיות בלוגיקה האינדוקטי- 
ווית. בעיה זו פיתח ראשונה דויד יום, ששאל: באיזו רשות 
אנו מכלילים את הניסיון ? — אין קשר הגיוני בין ההנחה, 
שהיא הניסיון שבעבר, ובין המסקנה — הניסיון שבעתיד. 
אין אנו יודעים אם יש במהותה של האבן השואבת דבר, 
שיכריח אותה למשוך את הברזל, ורק מאחר שלא מצאנו עד 
היום אבן־שואבת, שאינה מושכת את הברזל, אנו מחליטים, 
שבטבעו; של האבן השואבת למשוך את הברזל. מחקרו של 
יום הביא לידי הטלת־ספק בחוק מיוסד על הניסיון: מבחינה 
הגיונית אין אפשרות להצדיק את הא׳ הבלתי־שלימה, וכל א׳ 
כזו אינה אלא הכרה פסיכולוגית, כלומר: פרי־ההרגל. בדורות 
האחרונים ניסו כמה חוקרים לסתור מסקנות ספקניות אלו ע״י 
עקרון ה״חדגוניות של הטבע" (מיל) וע״י חשבודהאומדנה 
(ברנטאנו, קיינם, רייכנבאך, ועוד). 

■[ ; 1843 ,)׳ 111 ) 111/10 )/ 11 ) 0 ה 1 ) 0 ! 7181 ס/^ס? .{ 1 ; 1 \. .; 5 .ן 

-ממס? , 410011 ? .ן ; 1929 ,<{ 111 ו! 01  07£ , 1011 ^ 110 ) 1 ) ¥4 \ .מ . 0 ; 1936 ,§ £111 167 > 

. 1940 , 061165 

י. ל. 

אינדור (:>זס 01 ״ 1 ), 1 . נסיכות בהודו המרכזית, ברפובליקה 
ההודית (לשעבר: בפרובינציה של הודו המרכזית 
בהודו הבריטית). שטחה 24,930 קמ״ר; מספר תושביה 
( 1941 ): 1,513,966 ; הינדוסים. את צפון־הארץ חוצה רכס־ 
ההרים וינדיה (בזלת, חומרי־געש, אבן־חול),ובדרומה נמצא 
עמק הנהר נארבאדה, שהוא סגור מצד־דרום ע״י גבעות סאט־ 
פורה. רובה של א׳, שהנהרות צ׳אמבאל ונארבאדה משקים 
אותה, היא אדמה שחורה סוריה המכוסה מטעים של צמר־ 
גפן, אבל הארץ סובלת תכופות מבצורת. היערות של א׳ 
עשירים בעצים יקרי־ערך ומשמשים מעון לנמרים, שחלים 
וחיות אחרות. כמדינה נפרדת נוצרה א׳ במאה ה 18 בידי 
מאלהאר־ראדהולקאר, מפקד של גדוד־פרשים בצבא המא־ 
הראתים. בית־הנסיכים החדש נלחם מלחמה ארוכה בכובשים 
הבריטיים, אך ב 1818 נכנע וקיבל חסות בריטית לאחר 
שוויתר על ריבונותו לגבי כמה מדינות קטנות שבקירבת 
מדינתו.— 2 . עיר־הבירה של מדינת א׳; שוכנת במקום הת¬ 
חברותם של הנחלים סאראסוטי וחאן! 203,695 נפש ב 1941 . 
תעשייתה: ניפוץ צמר־גפן ומטווה. א׳ היא מקום מושבו של 
המאהאראג׳ה (לבית הנסיכים הולקאר), ועד 1947 ישב בה 
גם המושל האנגלי. יש בה ארמונות ובוסתנים הרבה ובה 
נמצא הקולג׳ דילי, שהוא מיועד לחינוכם של בני־הנסיכים 
והאצילים. 

איגד׳ וגסן ד — 06111 ״!¥ — ( 1851 , פאריס - 

1931 , שם), קומפוזיטור וסופר צרפתי. א׳ היה 
תלמידו וידידו הנאמן של צזאר פראנק, שעליו פירסם ספר 
ב 1911 ושבעקבותיו הלך. בפאריס נלחם א׳ בעד יצירתו של 
ריכארד ואגנר, וביחד עם יצירותיהם של פראנק וואגנר 
פירסם את חיבוריהם הידועים רק מעט של הקלאסיקנים 
הצרפתיים מן הדורות הקודמים ואת יצירותיהם של חברי 
האסכולה הצרפתית הצעירה. ביחד עם מנצח־המקהלות בורד 
והאורגאניסטן ז׳ילמאן יסד את המוסד המוסיקאלי החינוכי 
"!"■!סז״בס 8011013 — בית־ספר למוסיקה בעל רקע דתי 
שיטת הלימוד של א׳ נתפרסמה ב 3 הכרכים של "הוראה 
בקומפוזיציה המוסיקאלית״ ( 1898 , 1900 , 1933 ) שלו. א׳ 
חיבר גם ספרים על בטהובן וואגנר. יצירותיו המוסיקאליות 
כוללות מוסיקה תזמורתית וקאמרית, שירים, חיבורים בשביל 
אורגאן, קאנטאטות ויצירות בשביל הבמה. המוסיקה שלו 
מלאה תמיד מחשבות עמוקות ורציניות, אך היא גם פיוטית 
ורבגונית. 

. 1914 ,ץ 1 ) 171 ' 3 €€711 !? 1 ^ 1 

אינךעו (ס^";), כחול־אינדיגו, או אינדיגוטין (מלאט׳ 
"ז״ס!^"!, [חומר־הצבע] ההודי), צבען כחול, שנמנה 
עם חומרי־הצבעים האורגאניים החשובים ביותר. הא׳ היה 
ידוע לתהילה בין הקדמונים; ויטרודוס ופליניוס מזכירים 
אותו לשבח. מארקו פולו תיאר את דרך הפקתו כפי שראהו 
בסין. ב 1516 הובא ראשונה לאירופה, לאחר שנתגלתה דרך־ 







903 


איגדיגו 


904 


הים להודו ע״י הפורטוגיזים; אולם התחיל משמש כצבען על התהליך של הפיכת פניל־גליצין או 1 לוו ול 17 
בקנה־מידה גדול בתעשיית־האריגים רק במאה הי״ח, ובסוף נרשמו פאטנטים מרובים, כיוון שיעילותו של תהליך זה 
המאה הי״ט הגיעה תפוקתו השנתית ממקורותיו הטבעיים קובעת את מחירו של חומר־הצבע הסינתטי וערכו. ב 1908 
עד 10,000 — 15,000 טון בשווי של 7 — 10 מיליון לירות. — קיבל ליאון ליליינפלד פאטנט על תהליך, שלפיו מחממים 
עד אותו זמן היה הא׳ ידוע כמוצר טבעי בלבד; הופק את הנתך של 1 עם אלקאלי וסיד כבוי בלחץ מופחת; תהליך 
מצמחים מסויימים, בעיקר ממיני ניל ( 3 ז 1180£6 >מ 1 נ ע״ע), זה נותן ניצולת של 90% — 80 . — הא׳ הסינתטי הוציא.מן 
ובכמויות קטנות גם מן איסטים (ע״ע), וכד׳. הצמחים הללו השימוש את הא׳ הטבעי גם מפני מחירו הנמוך (שהיה כרבע 

מחזיקים את הגלוהוזיד אינדיקן (ע״ע); פירוקו ההידרוליטי ממחיר המוצר הטבעי), גם מפני אחידותו ונקיונו. השג כימי 

בסיוע חומצות או פרמנטים מפיק גלוקוזה ואינדוכסיל (ע״ע) זה חולל מהפכה באחד מענפי־הכלכלה העולמיים וגרם לתנו־ 
מחוסר־צבע, שמתחמצן לא׳ כשהוא בא במגע עם האויר. — דות עצומות בשוק העולמי. מטעי״הא׳ בהודו, ששטחם ב 1896 
רוב הא׳ הטבעי בא מהודו; גם אמריקה המרכזית, יאווה היה כ 1 1 / 2 מיליון אקר (כ 6 מיליון דונאם), נצטמצמו ועמדו 
וארצות אחרות מוציאות כמויות קטנות של צבען זה. ב 1913 על 100,000 אקר בלבד; מונופולין עולמי בידי המפעל 
לשם הפקתו ממצים את העלים, שבהם מרוכז האינדיקאן, הגרמני ^״ 36 ? 8043 ת 111 מ.\ 7 150116 ^^ 13 ירש את מקומו 

במים; במיצוי זה נמסים גם הגלוקחיד וגם אנזים הידרו־ של הייצור החקלאי. במלחמת־העולם 1 חזרו המטעים שבהודו 
ליטי, שאף הוא מצוי בעלה; בתמצית הם באים לידי מגע, ונתפשטו עד כדי % מיליון אקר מחמת ההסגר הימי שהוטל 
והאינדיקאן מתפרק למרכיביו; ע״י כך מתקבל האינדוכסיל. על גרמניה, אבל משנסתיימה המלחמה נצטמצם שטחם שוב. 
לשם חימצונו נהגו לפנים להכות על פני התמיסה במקלות־ בזמן המלחמה נשבר המונופולין הגרמני; נוצרה תעשיה 

באמבו, כדי להרבות את שטח מגעה באויר. לתכלית זו רחבה בארצות שונות, בפרט באנגליה ובאמריקה. קודם 

מעבירים כיום זרם־אויר דחום דרך התמיסה. מנת הא׳ מלחמת־העולם 11 הגיעה התצרוכת השנתית של השוק 

המופקת מן העלה היא קטנה, כ 5% ממשקל הצמח כולו. העולמי ל 5,000 טון של אינדיגוטין סינתטי נקי בשמי של 

מלבד גוף הצבען העיקרי, אינדיגוטין ( 20 — 95 אחוז, הכל 6 — 7 מיליון לירות. — בדרך כלל עובר הא׳ לסוחר בצורת 
לפי טיב המין), מחזיק הא׳ הטבעי צבענים אחרים בשיעורים משחה בת 20% , אך לפעמים גם בצורת אבקה. כשממצים 
שונים, כגון אודס־הא/ חום־הא׳, ועוד, ומלבד זה — גלוטן־ א׳ גולמי בבנזרל רותח מתקבל א׳ נקי; בתמיסה המתקררת 
הא׳ ואפר. בזמננו מספק הא׳ הסינתטי, שהוא אינדיגוטין הוא מתגבש לגבישים כחולים־כהים בעלי ברק־מתכת, שמח־ 
נקי, את חלק־הארי של התצרוכת. — מבנהו הכימי של הא׳ אדים גם בדרך הסובלימאציה. — א׳ נמס גם בתוך אנילין, 
נתברר בעיקר במחקריו הקלאסיים של אדולף פון ביאר כינולין ועוד, אך לא במים ולא בחומצות ובבסיסים מהולים. 
(ע״ע); זה האחרון גם ביצע את הסינתזה הראשונה, שערכה חומצה חנקנית מחמצנת א׳ והופכת אותו לאיסטין. מחימומו 
כיום אינו אלא היסטורי בלבד. הא׳ הוא תולדה של האינדול בחומצה גפריתנית מתהווית חומצה דיסולפונית של אינדי- 
(ע״ע), ואפשר להכינו מאינדול בחימצון על־ידי אחון. — גוטין, שמלח־הנתרן שלה משמש צבען חומצני בצביעת צמר 
שיטות־הכנה בעלות ערך תעשייני הומצאו על־ידי הוימן (א׳־קארמין). גופים מחזרים הופכים את הא׳ לגוף מחוסר־ 
(ח 1 ז 3 דת 1 ! 146 ) ב 1890 , כשהראה, שע״י התכת פניל־גליצין צבע, לובן־א׳, שתבניתו היא: 
(המתקבל מצירוף אנילין וחומצה מונוכלור־אצטית) עם 
בורית־אלקאלי מתקבל אינדיגוטין. הניצולת הדלה' שבשיטת־ 
הכנה זו הוגדלה הרבה לאחר שחומר־המוצא הנזכר הוחלף 
בחומצה פניל־גליציל־קארבוכסילית( 1 ) . כחומר־גלם תעשייני 
משמש נפתלין (ע״ע), שאפשר להופכו ע״י חימצון לחומצה 

פתלית (ע״ע); אלמימתה של חומצה זו יוצאת בפעולת תמיסתו של גוף זה במים, בבורית־הנתרן ובסיד כבוי — 
היפוכלוריט ואמוניה לחומצה אנתרנילית (ע״ע). זיווג עם צבעה צהוב; מגעו באויר מביא לידי חימצון ויצירת א׳ כחול 
חומצה מונוכלור־אצמית מביא לידי יצירת החומצה י; ובלתי־מסיס. בצביעת אריגים טובלים את החומר העומד 
התכתה עם אלקאלי הופכתה לחומצת־אינדובסיל ( 11 ), וזו לצביעה בתמיסת אבן־א׳ ואח״כ מביאים אותו לידי מגע 
נהפכת על נקלה תוך כדי דקארבובסילאציה לאינדוכסיל בחמצן־האויר; התרכובת שנספגה בסיבי־האריג מתחמצנת 
(ווו), שמתחמצן, כשהוא בא במגע עם אויר במסיבות ו 5 קנה להם צבע כחול־עמוק העומד בפני מים, אור, אלקאלי 
אלקאליות; בתהליך זה ניטלים שני אטומי־מימן ממולקולה וחומצה. - מן הא׳ נגזרים צבענים מרובים, בהם דיברום־ 
של אינדוכסיל, ושתי מולקולות אינדוכסיל נטולות־מימן אינדיגוטין, זה הארגמן (ע״ע), שהקדמונים הירבו להש־ 
מתחברות ויוצרות אינדיגוטין ( 17 ): נאפתאלין ־> חומצה תמש בו. 

פתאלית ח,מצה אנתראבי? 1 ית "י מססס בשם אינדיגואידים נקראים צבענים סינתטיים, 

־ € 0 03 _ ימ 0 _ מ ןן>; מ ; 0 שמכילים את הכרומופור (ע״ע) 

! . 1 - 00 > ם= ש< 00 - 

•! 11 

ס 0 ^ 00 שבו הקבוצות — 00 — 0 — קשורות בשתי טבעות אדומא־ 

< 1911 >י 11 ״ 0 * 0000 ~־ מ 0 < 711 ו > י 0611 טיות (כגון פוראן, תיופן, פירול, פיראזול, בנזול). זהו המבנה 

י 111 ־ 11 האפייני לא׳, ומכאן שם החבורה. האינדיגוטין עצמו הוא 

חח 0 ^) 

מ^< ] ^ז: 5 >€-- 0 < מ ^> 4 מ 0 6 <— מבחינה סיסטמאטית 2 -אינד 1 ל' 2 -איבדול-א'; דיברו־ם- 2 -נאפ~ 

תאינדול־א׳ הוא ירוק, 2 ־אינדול־ 2 ־תיונאפתן־א׳ — סגול. 





905 


אינדיגו— אינדיוידואליזם 


906 


ורבים כמותם. האינדיגואידים אינם מסיסים במים, אבל 
ניתנים לחיזור לתרכבות־לובן מסיסות באלקאלי. בולם — 
כא' עצמו — שייכים לסוג צבעגי־היורה: אריגים (בפרט 
אריגי־צמר) ספוגי תמיסות אלקאליות אלו — מצטבעים 
באויר ע״י חימצון; הצבעים נאים ויציבים מאד (וע״ע 
צבענים אורגניים). י. ל. 

אי{ךידךקה (ברום׳ £3 !ק 0 חהג״מ), 1 ) נהר בסיביר הצפונית- 
מזרחית, בחבל היאקוטים. אורכו 1,793 ק״מ, גליל־ 

מימיו 360,000 קמ״ר. מקורותיו ברכסים הדרומיים־מזרחיים 
של הרי צ׳רסקי. נשפך בדלתה רחבה, בעלת זרועות מסועפות 
לים־סיביר המזרחי, שהוא אגנו של אוקיינוס־הקרח הצפוני. 
2 ) גליל סובארקטי לאורך הנהר א׳. רובו טונד־רה. כ 20,000 
תושבים, שהם יאקוטים, צ׳וקצ׳ים ויוקאגירים. 

אינךיוידואליזם (מלאט׳ — בלתי־מחולק, 

פרטי, יחידי), תפיסת־עולם שרואה באישיות של 
היחיד או בעצם הבודד את גרעיני היסוד של החברה או של 
עולם המציאות — בניגוד לאוניורסליזם (ע״ע) או לקולק־ 
טיויזם (ע״ע), שרואים ביחידים רק אברים של כלל או של 
אורגניזם (ע״ע). הא׳ בא לידי ביטוי בפילוסופיה, בדת, 
במוסר, בהיסטוריה, במדיניות, בכלכלה ובסוציולוגיה. — 
1 . במטאפיסיקה ובתורת־ההברה הא׳ היא ההשקפה, שלפיה 
כלל*המציאות הוא סכום של יחידות נפרדות; לשון אחרת — 
שרק לעצמים הפרטיים יש קיום אמיתי. ביטויה הראשון של 
השקפה זו היא התורה האטומיסטית של לוקיפוס ודמוקריטוס. 
הנומינליזם (ע״ע) יחס ישות אמיתית לפרטים בלבד ולא 
ראה במושגים הכלליים אלא שמות או הפשטות שכליות 
(ע״ע ראליזם).המטאפיסיקה של ליבניץ (ע״ע) מנחת ביסודו 
של העולם את המונאדות — יחידות, שכל אחת מהן משקפת 
את העולם כולו מנקודת־מבט מיוחדת לה ואין אחת מהן 
רומה לחברתה. אולם לייבניץ משלב א׳ פילוסופי קיצוני זה 
עם הנחת "הארמוניה קבועה־מראש" בין המונאדה הפרטית 
ובין העולם כולו. 

■ 2 . בתורת־המידות — הא׳ היא ההשקפה המטעמת את 
חשיבותו של האדם היחיד ורואה בכל אישיות תכלית לעצמה, 
ובאשרה ובפיתוחה — את הערך העליון. ביטוי לא׳ מוסרי 
זה היא מלחמתם של הסופיסטים (ובעקבותיהם—של אורי- 
פידס, ע״ע) על עצמאותה וזכויותיה של האישיות הפרטית 
ועל שיחרורה מכבלי הקולקטיוויזם של הפולים. הסטואה 
הטעימה במיוחד את שלימות היחיד וחירותו ואת אי־תלותם 
של ערכים אלה במקומו של היחיד במסגרת המדינית והחב- 
רותית. אך אין ספק, שחזון האישיות היוצרת נעשה אידיאל 
שליט בתודעתו של האדם המערבי רק עם הרנסאנס. הטעמת 
ערכו וזכויותיו של היחיד מזמן הרנסאנס ואילך פילסה את 
הדרך להשקפה אינדיווידואליסטית על מהות החברה והמדינה. 

3 . הא׳ בתורת־המדינה. נושאיה של השקפה זו רואים 
ביחידים גם את יסודות החברה גם את יוצריה. לא החברה, 
אלא היחיד היא התופעה הטבעית הראשונית, והחברה אינה 
אלא ביטוי רצונם של היחידים להתאגד לשם תועלתם 
הכללית המשותפת. החברה נוצרה, איפוא, לשם שירות 
ענייני היחיד ואין היא רשאית לפגוע בזכויותיו הטבעיות 
אלא במידה שהיחידים עצמם הסכימו להקריבן ע״ס תנאי 
ההסכם שעליו נוסדה החברה. נושאיו המובהקים של א׳ זה 
היו לוק (ע״ע) ורוסו (ע״ע) מצד אחד, והובס (ע״ע) מצד 


שני. בעוד שלפי לוק ורוסו לא היה המעבר מן המצב הטבעי 
לחברותי כרוך בביטול חירויותיו היסודיות של היחיד, הרי 
לפי הובס הסכימו היחידים, כשנתארגנו באירגון חברותי 
ומדיני, למסור את כל זכויותיהם לידי השליט. הא' המדיני 
של לוק ררוסו הונח ביסוד תפיסת־ההברה של תקופת ההשכלה 
ונעשה סיסמה במלחמה על סדרי חיים חדשים במדינה, 
בחברה, בדת ובחינוך. ההשכלה ראתה את היחידים כשווים 
מטבעם ואת אי־שוויונם בפועל — כתוצאה מגורמים ומצבים 
חיצונים, שיש לבטלם. בניגוד לאמונה דוגמאטית זו ביחיד 
ובהארמוניה היסודית שבין הפרטים, ראה קנט (ע״ע) גם את 
הסכנה שבא/ ולפיכך העמיד במרכזה של תורת־המידות שלו 
את הצו הקאטיגורי, המחייב במידה שווה את כל היחידים, 
בלא התחשבות עם ענייניו של הפרט, כחוק מוסרי עליון. 
ברוח זו הגדיר פיכטה (ע״ע) את זמנו כתקופת ה״חטא" 
הרוצה לשחרר את הפרט מכל המעצורים. שליארמכר (ע״ע) 
ניסח את הא׳ של הרומאנטיקה בדברים הללו '"להיות יותר 
ויותר מה שאני (בכוח), זהו רצוני היחיד". הא׳ נעשה כאן 
ערך מוחלט ועליון; אמנם עדיין אין הוא מנתק את עצמו 
מן הקרקע האוניברסאלי, אך הנטיה לכך הולכת וגוברת 
במשך המאה הי״ט, בתפיסתו של ניטשה (ע״ע), שמבטל 
את כל המעצורים המוסריים, באה התפתחות זו לידי סיומה: 
ערכה של האנושיות הוא ביצירת יחידים אחדים ("האדם 
העליון"), שבולטים מעל הרמה של ההמון ומוציאים אל 
הפועל את כל הגלום באישיותם בכוח, ללא התחשבות 
בערכיו, באיסוריו ובציווייו של ההמון. הביטוי הציבורי 
החשוב האחרון של הא׳ הפוליטי — הרואה את החברה 
והמדינה כאמצעי-עזר להשגת טובתו ותיקונו של היחיד, 
שהוא לבדו התכלית של החיים המדיניים — הוא הליברליזם 
(ע״ע), הלוחם על זכויות הפרט ועל הגבלה וצימצום של 
סמכויות השלטון בכל שטחי החיים; מתנגדיו הם הטוטאלי- 
טאריזם המדיני מצד אחד והסוציאליזם מצד שני. צורה 
קיצונית של א׳ פוליטי, שגובל עם אגואיזם, הוא כיוון מסויים 
של אנארכיזם, ששולל מן הציבור כל זכות־כפיה לגבי 
היחיד; נציגו המובהק של כיוון זה היה מכס שטירנר (ע״ע). 

4 . בהשקפה על ההיסטוריה מתבטא הא׳ בתפיסה הרואה 
את ההשתלשלות ההיסטורית בעיקר כביטוי רצונם ופעולו¬ 
תיהם של יחידים, בניגוד לתפיסה הקולקטיוויסטית הרואה 
את החברה כולה במניעה העיקרית של התהליכים ההיסטו¬ 
ריים. נציגו הקלאסי של הא׳ בהיסטוריה חיה קרליל(ע״ע).— 
בספרות העברית הטעים השקפה זו א. ד. גורדון: "כל התנו¬ 
עות הגדולות נבראו בראשונה על ידי יחידים". 

5 . בכלכלה הלאומית הא׳ היא ההשקפה הרואה את 

הפעולה הכלכלית החפשית של היחיד כיסודה העיקרי של 
כלכלה בריאה, ולעומת זה — את ריכוז ענייני הכלכלה בידי 
המדינה כגורם מעכב את ההתפתחות הכלכלית הכללית וע״י 
כך אף מזיק לחוסן הלאומי.׳ מ. 

6 . הסוציולוגיה, המגדרת את עמדת הא׳ לעומת הקולק־ 
טיוויזם או האוניוורסאליזם, רואה את התכונות הביולוגיות 
והפסיכולוגיות של היחידים כיסוד קבוע וקובע, באופי, 
שאף התופעות החברותיות הן ביטוי לתכונות של יחידים; 
החברה אינה יחידה אחידה אלא צירוף של יחידים נפרדים, 
שמתאגדים למטרות שונות. חילוקי־הדעות בין הא׳ ובין 
האוניוורסאליזם באים לידי ביטוי בוויכוח על מיון המדעים 
בתורת קונט. קונט קבע מקום לסוציולוגיה אחר הביולוגיה, 



907 


אינדיוידואליזס 


908 


ועל הפסיכולוגיה כמדע קודם לסוציולוגיה דילג. האוניוורסא־ 
ליסטים מצדיקים עמדה זו, שהרי הפסיכולוגיה אפשרית רק 
בתחום היחסים בחיי הכלל. אך הא׳ מקדים את הפסיכולוגיה 
לסוציולוגיה ורואה את התופעות הסוציולוגיות כמותנות 
בתופעות פסיכולוגיות. 

בא׳ מבחינה סוציולוגית אפשר להבחין שלושה זרמים 
עיקריים: 1 ) הזרם הפסיכולוגי, שרואה בניסיון הפסיכולוגי 
האישי, המורכב ממספר של דחיפות או מאוויים, אינטרסים 
או נטיות, מפתח להתוהגות חברותית. מייצגיו של זרם זה, 
שבא־כוחו הראשי היה טרד (ע״ע), מתעניינים בצורות 
החברותיות ובמאורעות רק במידה שהם ביטוי לתהליכי' 
הנפש! התופעות החברותיות פסיכולוגיות הן ומוצאו מן 
הפעולה המשותפת של רגשות ורעיונות של יחידים בודדים, 
שבדרך החיקוי הם נעשים קניין של יחידים הרבה, והוא הדין 
גם ביחס לרכוש־החברה. ל. וורד ( £1 ז 2 ^י) הבחין בין נטיות 
רגשיות ובין יסוד שכלי מכוון, וקבע שהתפתחות חברותית 
פירושה מעבר משלטון של רגשות ספונטאניים לאירגון 
חברותי מחושב לפרטיו. ראצנהופר (■ 0£61 ן 1 ח 126 ב 11 ) וסמיל 
ראו את הדחיפות כסדרת־אינטרסים. סמייל קבע שישה 
אינטרסים יסודיים: א) בריאות! ב) עושר! ג) פרסשיז׳ה! 
ד) יזמה! ה) יופי; ו) צדק. אינטרסים אלה הם בבחינת 
היסודות האטומיים, שמרכיבים את האישיות. 2 ) הזרם האיג־ 
סטינקטיווי, המניח שקיימות כמה דחיפות טבעיות מלידה. 
יש שהעמידו את החיים האישיים והחברותיים על אינסטינקט 
אחד יסודי, דוגמת בית־מדרשו של פרויד, שראה את כל 
תופעות החיים החברותיים: המון, שלטון, דת, טוטמיזם, 
טאבו, כתופעות ארוטיות בעיקרן. חוקרים מסויימים מונים 
מספר לאינסטינקטים: האינסטינקט של העדר, הקיום, המל¬ 
חמה, ועוד, ומייחסים כל פעולה וכל תהליך חברותי לנטיה 
נפשית נסתרת. יש מונים עשרות אינסטינקטים. 3 ) הזרם 
הביהיוויוריסטי הקובע את מציאותם של תגובות בלתי־מות־ 
נות (שהן טבועות בנו מלידה) ושל רפלכסים נרכשים ונלמדים 
(שאף הם מותנים בטביעות מלידה) והרואה בתגובות 
השונות הללו את יסודם של המוסדות החברותיים. את הנחו¬ 
תיו של זרם זה יש לבקר משתי בחינות: א) כל הנטיות, 
התגובות והאינסטינקטים המצויים לכאורה ביחיד אינם 
יכולים לבאר את חליפות־הגונים המרובות של מוסדות חב¬ 
רותיים. מציאותו של האינסטינקט המיני עדיין אינה מסברת 
את מוסד־הנישואים. אינסטינקט העדר אינו מבאר את 
החליפות בשיטות־השלטון אפילו בדברי־ימיו של עם אחד. 
מצד שני, תפיסת האדם כסדרה של דחיפות יסודיות, שהיא 
משותפת לכל בני־האדם, אינה יכולה לבאר את ייחודו 
הריאלי של הפרט, שהוא יותר מדחיפות, תגובות או אינ¬ 
סטינקטים. ב) התורות האינדיווידואליסטיות, הרואות את 
היחיד ואת הדחיפות הביולוגיות והפסיכולוגיות שלו כקובעים 
את חיי־החברה, אינן עומדות במידה מספקת על יחס היחיד 
אל הגוף הכללי של מנהגי המסורת, התרבות והחברה שקוב¬ 
עים את דמותו. מוצא מן הוויכוח בין הדעות המנוגדות על 
יחסו של היחיד אל החברה נמצא בתורתו של מ. ובר: 
היחיד והחידה הם מושגים ק־רלאטיוויים! החברה היא 
בבחינת יחסים בין יחידים; אין החברה מושגת מחוץ ליחי¬ 
דים אלה ואין היחידים מובנים אלא מתוך היחסים החברותיים 
שלהם. בדרך זו פנה המחקר לבדיקה סוריה של השפעת- 
הגומלים כיו היחיד יבין החברה. בבעיה של יחס היחיד 


לחברה על בסיס חדש זה עסקו בעיקר רות בנדיקט, מאלי־ 
נובסקי וראלף לינטון. 

,) 11£101155021010£1 ) 15 ' 2111 ) 12 ) 4111511 ) 11 ) 1 { 11 { 1111 ) 0 ,ז־£'!^\ו . 4 < 

. 1911 , £116 ; 922 נ 

י. גר. 

7 . א׳ בדת ובתיאולוגיה. א׳ דתי קיצוני יש לראות 
בדתות של המזרח הרחוק — בהינדואיזם, בודהיזם וטאואיזם 
(ב־חוד בבודהיזם) —, שאין להן אלא התעלותו, גאולתו 
ופדוודנפשו של היחיד מתוך ביטול גמור של כל הקשרים 
החברותיים והערכים הקולקטיוויים. שונה מהם הוא הק 1 נ־ 
פוציאניזם, שיותר משהוא דת ליחיד הוא תורת־נימוסים 
ואורח־חיים של התנהגות חברותית, שרואה באדם על קשריו 
המשפחתיים והציבוריים, קודם כל, בן לאבותיו ואזרח 
במדינתו. בנידון זה דומות לבודהיזם דרכי הנזירות והסגפנות 
בכנסיות של הנצרות המזרחית, שאף הן שואפות להפקיע 
את האדם מזיקתו לחברה וממילוי תפקיד בה ורואות את 
תוכן החיים של מאסיניהן בשאיפה לגאולה אישית. 

אולם בדרך כלל הדתות המונותיאיסטיות הן שדה־הקרב 
הנצחי בין התפיסה האינדיווידואליסטית והתפיסה הקולק- 
טיוויסטית של יחסי אלוהים ואדם. נקרדת־המוצא של ההשקפה 
על האדם בתורת־ישראל היא העובדה המכרעת של בריאת 
האדם בצלם — עובדה, שמקנה ליחיד ערך מוחלט. מנקודה 
זו נמשך קו של א/ שרישומו ניכר בכל גילגוליה של התורה 
הכתובה והמסורה, ומשם חדר גם לנצרות ונמשך אל ההומא־ 
ניזם ואל הפרוטסטאנטיזם וההשכלה, שינקו ממקורות התנ״ך. 
בתורה עצמה הוא משתקף ביחס הקדושה לאישיות, שכל 
פגיעה בה נחשבת לחילול־קודש: "שופך דם האדם באדם 
דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם"(בראשית ט, ו). 
בתושבע״פ מסוכמת תפיסה זו ע״י בן־עזאי (ירוש׳ נדרים 
מ״א, ג׳; ב״ר, פכ״ד), שעושה אותה "כלל גדול שבתורה", 
אפילו מעל ל״כללו הגדול״ של ר׳ עקיבא: "ואהבת לרעך 
סמוך", שהרי זה האחרון קובע רק את היחס שבין אדם לחברו, 
ז. א. אינו אלא עקרון חברותי, ואילו "זה ספר תולדות אדם... 
בדמות אלהים עשה אותו" קובע את ערכו של האדם 
כשלעצמו. ההלכה המטפלת בדיני-נפשות (משנה, סנהדר׳ ד׳, 
ה׳) מיוסדת על התפיסה האינדיווידואליסטית! היא מטעמת 
את ערכה הקוסמי של נפש היחיד ואת זכותו של היחיד 
להיות שונה מחבריו: "לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך 
שכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים 
נפש אחת כאילו קיים עולם מלא... ולהודיעך גדולתו של 
הקב״ה, שטבע כל אדם בחותמו של אדה״ר, ואין אחד מהם 
•דומה לחברו... לפיכך חייב כל אחד לומר: בשבילי נברא 
העולם". לדבר זה נתכוון אף בן־זומא, שכשראה אוכלוסא 
אמר: "ברוך שברא כל אלו לשמשני" (ב״ר, פנ״ח). 

אולם התורה, המפלגת בערכו של היחיד, אינה מפקעת 
אותו — כבודהיזם — מזיקתו לציבור, ולא עוד אלא שהיא 
מתגלמת במסכת של חוקים ומשפטים, שהם מכוונים לציבור 
ואינם מבחינים בין אדם לחברו ובין ההבדלים באישיותם, 
בנטיותיהם ובכשרונותיהם הפרטיים — חוקים, שהם כפויים 
על כל יחיד בתוקף השתייכותו לציבור, הקשר בין אלוהים 
ואדם, המופיע בראשיתו כמומנט אישי — מעשה יחידים, 
שהכירו את בוראם ודבקו בו — נעשה לסוף "לברית-עם", 
שאין היחיד בן־חורין להיפטר ממנה, מפני שהיא מחייבת 
מלכתחילה אפילו "את אשר איננו פה עמנו היום" (דב׳ כט. 
יד) ואין תוקפה מותנה כלל בבחירתו ובהסכמתו של היחיד. 



909 


אינדיוידואליזם — אינדינה 


910 


הניסוח הקלאסי המאוחר של יחס זה הוא: "זאת התורה לא 
יוכל להמלט ולהנצל ממנה אפילו אחד מזרע־יעקב לעולם, 
לא הוא ולא זרעו ולא זרע־זרעו, בין ברצונו בין שלא 
ברצונו" (רמב״ם, איגרת־תימן). מתוך השקפה זו משתלשלת 
ההלכה בדפים קבוע ומוצק של הדתיות הישראלית, שכל 
יחיד מישראל מוכרח להתאים את עצמו אליו ושנעשה 
במרוצת־הדורות ביטויה האופייני והסגולי של היהדות: "אי 
אפשר שיהיו התורות נתונות לפי ענייני האנשים והזמנים 
המתחלפים,", אבל צריך שתהיה ההנהגה התוריית מוחלטת 
כוללת לכל — ואע״ם שהיא ראויה לקצת אנשים ולאחרים 
אינה ראויה.""(מו״נ ג׳, ל״ד), שתי תפיסות אלו, האינדי- 
ווידואליסטית והקולקטווויסטית, שלכאורה הן סותרות זו את 
זו, משולבות זו בזו ביהדות בכל גילוייה. עוד במקרא, ואפילו 
בתורה עצמה, נמצא שילוב זה, פעמים כאנטיתזה מפורשת 
ופעמים כניסיון של סינתזה. היעודים והאזהרות של התורה 
הם גילויים קולקטיוויסטיים מובהקים, למשל שתי התוכחות 
(ויק׳ כו, יד—מג ודב׳ כח, טוי—סח ובם׳ "האלה והברית", 
דב׳ כט, ט—כז) — ביחוד האחרונה שבהן הנוגעת לכלל־ 
האומה בכל הדורות (עי׳ שם יג—יד); אף־על־פי־כן באה אף 
כאן הפניה כלפי "איש או אשה... אשר לבבו פונה היום מעם 
ה׳ אלהינו״ ומובע האיום באף ה׳ ובקנאתו ״באיש ההוא״ — 
"והבדילו ה׳ לרעה מכל שבטי ישראל". גם תוכחות הנביאים 
נראות כמכוןנות לכלל האומה וכמיוסדות על העקרון של 
האחריות הקולקטיווית, ואפילו ההיסטורית; החורבן בא בגלל 
חטאתו של מנשה בן חזקיהו (מל״ב כד, ג, וכן ירט׳ טו, •ד), 
"ולא אבה ה׳ לסלוח" לישראל אפילו לאחר תשובתו וצדקתו 
של יאשיהו. קו זה נמשך אף בתושבע״ם: "כל ישראל ערבים 
זה בזה" (סנה׳, כ״ז). לעומת זה מטעים יחזקאל את רעיון 
האחריות האישית וההשגחה הפרטית (יחזק׳ יח, וכן יד — 
"נח, דניאל ואיוב"), ויש מחוקרי המקרא והדת, הרואים בכך 
חידוש מהפכני ונקודת־מפנה כלפי הא׳ בתולדות המחשבה 
הדתית בישראל. אולם יחזקאל הוא גם בעל ההצהרה: 
״והעולה על רוחכם היה לא תהיה, אשר אתם אומרים: נהיה 
כגוים, כמשפחות הארצות, לשרת עץ ואבן; חי אני נאום ה׳ 
אלהים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך 
עליכם" (יחזק׳ כ, לב—לג). כיוצא בזה נילאו כל המפרשים, 
הקדמונים והאחרונים, להפריד בחזון "עבד ה׳" של ישעיהו 
בין דמות האישיות הדגולה ובין סמל האומה, וכן אין תחומים 
ברורים בין ה״אני" האינדיווידואלי וה״אני" הקיבוצי ברוב 
מזמורי תהילים ובפ׳ ג׳ שבאיכה. 

השילוב האנטיתטי־סינתטי של א׳ וקולקטיוויזם בא לידי 
ביטוי ביהדות המאוחרת וביחוד בתפילות של הימים־הנוראים. 
יום־הדין הקוסמי ויום המלכות האוניוורסאלית של ה׳ מזדהה 
עם יום־דינו של כל יחיד; היום, שהוא "תחילת מעשיך, זכרון 
ליום ראשון, ועל המדינות בו יאמר..." הוא גם יום "זכר כל 
היצור, מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר, מחשבות 
אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש". בספרות המוסר (מ״חו* 
בות־הלבבות" עד "מסילת־ישרים") גובר רעיון האחריות 
האישית וההשגחה הפרטית על רעיון האחריות הקולקטיווית 
וההשגחה הכללית. בה האדם היחיד — על יצריו ומאווייו, 
על חובותיו וזכויותיו — ניצב לבדו מול אלוהיו, ללא קשר 
וללא תלות במסגרתו הלאומית, החברותית או המדינית. 

בפילוסופיה הדתית קיבל הא׳ העמקה יתירה ביחוד בתורתו 
של הרמב״ם. הרמב״ם מעמיד את התורה על בסים של חוקה 


קולקטיווית ומשטר חברותי, וקובע ביחד עם זה כ״שלמות 
האחרונה" של האדם ("שלמ:ת, שהיא לו לבדו ואין לאחר עמו 
בה שיתוף כלל") את שלמות ההכרה השכלית, שרק יחידים 
זוכים לה (מו״נ, ג׳, נ״ד), בעוד שכל החברה ומוסדותיה 
הקיבוציים, כגון המדינה, אינם אלא אמצעי ליצירתה של 
מסגרת מתאמת, שתאפשר את התפתחותו וקיומו של אדם 
עליון זה (הקדמה לפירוש המשנה); התורה ומצוותיה, שהן 
מכוונות לציבור ומקנות לאדם שלמות מוסרית בהתנהגותו 
החברותית, אינן אלא הכנה והכשרה לשלמות אינטלקטואלית- 
אינדיווידואלית זו. מכאן מגיע הרמב״ם אפילו לפירוש חדש 
של החוקה הסוציאלית של התורה ושל המצוות שבין אדם 
לחברו — פירוש, שמדגיש לא את משמעותן האובייקטיווית 
כבסיס של אירגון חברותי מסויים, אלא את משמעותן הסוב־ 
ייקטיווית דוקה: כאמצעי־חינוך קיעושה אותן לשם טיהור 
נפשו וכיבוש יצריו (שמונה פרקים, פרק ד׳). אולם לכלל 
סינתזה בין א׳ דתי קיצוני זה ובין דרישתה המוסרית הקולק־ 
טיוויסטית והאוניוורסאליסטית של התורה מגיע הרמב״ם 
בסיומו של המו״נ, כשהוא רואה את ההתגלמות המעשית של 
הכרת־אלוהים השכלית של האדם העליון בעשיית "חסד, 
משפט וצדקה בארץ". 

הנצרות קיבלה מן היהדות את הרעיון של קדושת 
האישיות, אך בנצרות אין רעיון זה מיוסד על ההשקפה של 
בריאת האדם בצלם אלוהים, אלא בעיקר על ההנחה של 
התגלמות אלוהים באדם. את תכליתה של התגלמות זו רואה 
הנצרות בגאולתה האישית של נפש כל חי, שכל ערכי העולם 
לא ישוו בה. ואולם יסוד אינדיווידואליסטי זה נאבק בה — 
בפרט בקאתוליות — ביסוד קולקטיוויסטי־־אינסטיטוציונאלי, 
שתולה את גאולת היחיד בשייכותו למוסד מסויים — לכנ¬ 
סיה — ובמכשירי-הגאולה שבידי מוסד זה: עיקרי־אמונה 
וטכסים סאקראמנטאליים. ראקציה אינדיווידואליסטית־דתית 
מובהקת נגד אינסטיטוציונאליזם דתי זה היה הפרוטסטאנ־ 
טיזם, העושה את מצפונו האישי ואת אמונתו של האדם פוסק 
עליון ומכוון את דרכו לגאולתו ופדות־נפשו(לותר: "חירותו 
של האדם הנוצרי"). אבות־הרפורמאציה (לותר, קאלווין) 
לא נמנעו אמנם מלהאחז בסמכות שלטונית אוטוריטארית 
וטוטאליטארית — חולונית או עדתית־דתית —, ואעפ״ב נעוץ 
היה במפעלם יסוד הא׳ הליבראלי של התקופה החדשה, וממנו 
הושפעו לוק ורוסו, בנתאם ומיל. י. ל. 

א״נדיום (דת 110 > 10 ), יסוד כימי נדיר, מקבוצת האלומיניום 
(ע״ע) של המתכות העפרתיות (ע״ע). סימנו ת 1 < 

מספרו הסידורי 49 , משקלו האטומי 114.8 (תערובת האיזו¬ 
טופים 115,113 ). ערכולתיו: 2,1 , ובעיקר 3 . נמצא בכמויות 
קטנות מאד בעפרות של אבץ, שבהם נתגלה ב 1863 בדרך 
ספקטולסקופית: נקרא ע״ש קו בולט בספקטרום, בעל צבע 
כחול-אינדיגו. — הא׳ הוא מתכת לבנה ורכה; משקלה 
הסגולי 7.2 ; נקודת היתוכה ״ 155 ; מותקפת לאט ע״י חומצה 
מלחית וחומצה גפריתנית ונמסה בקלות בחומצה חנקנית. 
מתולדותיה: התחמוצת 2 0 3 ת 1 , צהובה-בהירה בקור ואדומה 
בחום; התת-תחמוצת 1020 היא שחורה, הסולפיד 2 83 ת 1 - 
אדום כשהוא גבישי וצהוב במשקע. 

אינמנה ( 1303 ^ 11 ), אחת מן המדינות התיכוניות של 
אה״ב. שטחה — 94,153 קמ״ר, מספר תושביה — 

3,427,796 ( 1941 ). גבולה בדרום הוא נהר־אוהאיו, בצפון־ 



911 


איגדינוז — איי״דינפוליס 


912 


המערב — ימת־מישיגאן. בסביבותיה של ימה זו משתרעים 
שטחים נרחבים של גבעות הול; האיזור שמשני צריו של 
נהר אוהאיו עשוי סלעי־גיר והוא עשיר במערות. רוב שטחה 
של א׳ הוא פדדיה גלית, שקווי־הנוף החשובים שבה הס 
טורי־מורנות ועמקי־נהרות מבותרים בעומק מסויים. בצפון 
מרובים האגמים. הנהרות העיקריים של א׳ הם: ואבאש, 
שחוצה אותה באלכסון, והיובל שלו וייט ריוור ("הנהר 
הלבן״).האקלים הוא יבשתי(אינדיאנופולים: ביולי — ״ 24.6 , 
ביאנואר — 2.6 0 -), אך משקעי־האויר הם מרובים מאד 
(כ 1,100 מ״ם לשנה בממוצע) והם שופעים ברובם בחודשי־ 
הקיץ (בעיקר ביולי). 

הקרקע, שנתהוה מגרר של קרחונים מתקופת־הפליסטוקן, 
הוא פורה למדי, ביחוד בכיכרות של עמקי־הנהדות. בתוך 
השכבות מתקופת־הקארבון, שמהן מורכבת בעיקר אדמת 
חלקה המערבי של א/ מצויות כמויות עצומות של פחם 
(רבז־יו מתפשטים בשטח של 20% מא׳), שמתוכו מפיקים 
כאן 20,000,000 טון לשנה. כן מצוי בא׳ גאז טבעי בכמות 
המרובה ביותר שבאה״ב, אך תפוקתו פחתה בזמן האחרון 
במידה ניכרת. גם נפט מצוי כאן. 

נוסף על אוצרותיה הטבעיים הגדולים של א׳ היא גם 
אחת מן המדינות החקלאיות הראשיות של אה״ב. תירם, 
חיטה, שיפון, תפוחי־אדמה, טאבאק הם הגידולים העיקריים. 
גם פירות וירקות (בעיקר עגבניות) מגדלים כאן במידה 
מדובה. גידול הבהמות (בקר, כבשים, חזירים) הוא ניכר. 
ההכנסה מן החקלאות בא׳ ב 1946 היתה 847 מיליון דולאר. 

התעשיה בא' היא מפותחת ביותר. העיר גרי היא כיום 
המרכז החשוב ביותר של היציקה והתעשיה של הפלדה 
באה״ב. עיבוד של תוצרת חקלאית, בתי־מטבחיים, מפעלי- 
שימורים ותעשיית־מכוניות הם ענפי־התעשיה החשובים 
ביותר של א׳. ההכנסה הכללית מן התעשיה בשנת 1941 
היתה 2,227,000,000 דולאר. התחבורה מפותחת מאד. כמה 
ממסילות־הברזל המחברות את חופיהם של שני האוקיינוסים 
חוצות את המדינה. נוסף על אלה יש בא׳ רשת צפופה של 
מסילות־ברזל, שמקצתן חשמליות, וכבישים, שאורכיהם 
עצומים. הנהרות ואבאש ואוהאיו מספקים לא׳ דרכי- 
תחבורה זולות. — זולת עיר־הבירה אינדיאנאפוליס (מספר 



אינדיאנה. רובע־תעש-ה באנדרסוץ 



העיר מאנסי במדינת אינדיאנה 


תושביה ב 1940 — 387,000 ), יש רק לארבע מערי א׳ — 
אוונסוויל, פורט וין (שח׳( 3 ^\ .ז?), סאות־בנד וגרי — 
אוכלוסיה גדולה מ 100,000 איש. י. ש. 

תולדותיה הידועות של א׳ מתחילות עם ביקוריהם 
של בני־אירופה באמור שמצפון לנהר־אוהאיו במחצה השניה 
של המאה הי״ז. בעיקר באו לכאן ציידים, סוחרים ומיסיונרים 
מנובה פראנקיה. הללו בינו את האמור בשם א׳ על שם 
האינדינים, שהתגוררו בו. בעשרת השניה של המאה הי״ח 
התחילו הצרפתים מקימים כאן מבצרים, שמבצר ונסן 
( 5 שממשםמ ¥1 = וינסנז; הוקם ב 1731 ) היה החשוב שבהם. 
מבצר זה שימש גרעין להתיישבות הקבועה של הלבנים בא', 
1763 , עם נפילתה של קאנאדה בידי האנגלים, עברה גם א' 
לידיהם. 1774 נספחה א׳ לקאנאדה. אולם רק לאחר שלוש 
שנים מצאו האנגלים לנחוץ להתבסס בא׳, מחשש שמא 
תיפול בידי המושבות המתמרדות. מבצר ונסן נכבש ע״י 
ג׳ורג׳ רוג׳רם קלארק ( 1778/9 ), שבא מווירג׳יניה. ב 1816 
סופחה א׳ כמדינה לאה״ב, לאחר שהופרדו ממנה מישיגאן 
( 1805 ) ואילינוי ( 1809 ). 

היהודים בא׳. יהודים בודדים הגיעו לא׳ עוד בשנות 
התשעים של המאה הי״ח, אבל ישוב יהודי קבוע נוסד בה 
ברבע הראשון של המאה הי״ט, בריזינג סאן ( 5110 § 111510 ), 
בפורט וין, בוונסן, בלאפאייט. רובם של היהודים בא מגר¬ 
מניה. בפורט וין הוקמה ב 1848 הקהילה הראשונה בא׳; 
הקהילה השניה הוקמה באוונסוויל ב 1853 . מספר־היהודים בא' 
היה ב 1948 כ 28,000 נפש. מהם: באינדינופולים (ע״ע) — 
6,300 ; בפורט וין — כ 1,800 ; בהאמונד — 1,930 ! בטרה 
הוט — 1,100 . שאר היהודים מפוזרים בשאר הערים של א׳. 
בסוף 1927 נמצאו בכל א׳ 46 קהילות. 

איגךינפ 1 לים ( 5 ; 01 <ן 303 ! 1 >״ 1 ), העיר־הראשית של מדינת 
אינדינה (ע״ע) שבאה״ב ושל מחוז מאריון שבמדי¬ 
נה זו; כרך תעשייני ומסחרי מן החשובים ביותר בפנים- 
הארץ. שוכנת על זרועו המערבית של ה״נהר הלבן"( 6 ] 1 נ!/י\ 
ז 6 ׳\ 111 ) ומשמשת צומת של 14 מסילות־ברזל; משתרעת על 







913 


אינדינפוליס — אינדיקטור 


914 


שטח של 140 קמ״ר במישור פורר. ובאמצעיתו של "איזור־ 
הדגן״; כן היא מוקפת שדות־פחם ושווקים מאוכלסים. ב 1940 
נמנו בה 387,000 נפש ( 1920 : 314,000 ). א׳ היא עיר יפה 
בעלת רחובות מרווחים, 4 שדרות ארוכות מפולשות לארבעה 
צדדים, 23 גנים ציבוריים ו 50 מגרשי־משחק. יש בה כיכר 
מרכזית רחבה, שבתוכה מצוי בוסתן גדול, ובאמצעיתו של 
בוסתן זה — מצבת־זיכרון לחיילים ולספנים של אינדיאנה 
שהשתתפו במלחמות של אה״ב, שגובהה 87 מטר ובראשה 



אינדיאנאפוליס: מצבת־כבור לחיילים ולנזלחים, עהיעתתפו במלחמות 
של אח״ב 

אנדרטה ידועה בשם ״מים אינדיאנה״. סמוך לעיר — "מסילת 
המרוץ המוטורי" (ץ 3 ^ 3 01:07 ^ 1 ). שבה נערכות שנה־ 

שנה התחרויות, שמושכות אליהן כמאה אלף צופים מכל 
חלקי־הארץ; בא׳ נמצאים בית־הספר לרפואה של מדינת 
אינדיאנה, אוניברסיטת־באטלר (נוסדה ב 1849 ), בית־ספר 
למשפטים, מכון לרוקחות, מבון לאמנות, שלושה עיתונים 
יומיים ומשרדי המטה הראשי של הלגיון האמריקני. — השווי 
של התוצרת התעשיינית, שמפיקה א׳, היה ב 1939 — 294.5 
מיליון דולאר. א׳ היא השוק השלישי בגודלו באה״ב למסחר 
בדגן, קמח, בקר ובשר: היא מרכזת עד 30 מיליון בושל דגן 
בשנה. מכלאות של בקר ובתי־מטבחיים ענקיים מספקים גלם 
לשימורי־בשר בשווי של 39 מיליון דולאר לערך ( 1939 ). 
מקום שני בשווי הייצור ( 33 מיליון דולאר) תפסו ב 1939 
מוצרים כימיים, תרופות, צבעים, ועוד. מקום שלישי (שווי 
של 32 מיליון דולאר) — מכוניות וחלקי־מכונות. מלבד זה: 
אוירונים, מוצרי־נייר, רהיטים, מקררים, גרבי־משי, ועוד. 
ב 1821 היה בא׳ רק רחוב אחד ובו כ 600 נפש. ב 1860 — 
רק 18,000 תושבים. שיגשוגה המהיר התחיל בעיקר לאחד 
מלחמת־האזרחים. 

היהודים בא׳. המתיישבים היהודיים הראשונים הש¬ 
תקעו בא׳ ב 1850 . היהודים הראו פעילות מרובה במסחר 
ובמקצועות חפשיים. כמה פרופסורים יהודיים בעלי־שם 
מלמדים בבית־הספר לרפואה. יש יהודים אחדים באסיפת- 
הנבחרים ובסנאט של המדינה. מ 1905 פעיל ועד מאוחד של 
כל הקהילה היהודית: בפיקוחו ובהנהלתו נמצאים בניינים 


מפוארים של מועדונים יהודיים ו 4 בתי־ספר. מספר היהודים 

בא׳ ( 1948 ) : 6,300 . 

אינךנים, ע״ע אמריקה: אתנולוגןה. 


אינךיכ[ט 1 ר ( 103103107 , מעיד, מךאה, מציין), 1 . בכימיה— 
חומר, שמשמש לגילוי נוכחותם של חומרים אחרים 
ע״י התחלפות צבעו בהשפעת החומרים הנבדקים. הא" 
משמשים בעיקר בבדיקות טיטרימטריות (ע״ע), בקביעת 
ה " ? (ע״ע יוניזציר.) ובקביעת ה ״ ז(ע״ע אוכסידוירדוקציה). 
בטיטרימטריה שינוי־הצבע־הוא עדות לגמר הטיטראציה: 
העמילן, למשל, משמש א׳ לשם קביעה כמותית של יוד 
מפני הצבע הכחול, החזק והברור, שהוא נותן לתמיסה אפילו 
כשמצויות בה אך כמויות־יוד זעירות ביותר. 

ברגילות נקראים בשם א" הו־אגנטים המציינים את החומ¬ 
ציות או את הבסיסיות של סביבתם. ךאגנטים אלה הם 
צבענים אורגאניים הלובשים צבעים שונים בהשפעת יוני־ 
מימן ויוני־הידרוכסיל. הדוגמה המפורסמת הוא הלקמום(ע״ע) 
המכחיל בתמיסה בסיסית ומאדים בתמיסה חומצנית, התחל־ 
פות־הצבע בא" כאלה יסודה בשינוי החל בכרומופור (ע״ע) 
כתוצאה מן הטוטומריה (ע״ע) של המולקולה ובהבדל הצבע 
שבין המולקולה השלימה ובין היונים הנוצרים ממנה בהפרדה 
יונית. הא״ הם ברובם חומצות חלשות, ומיעוטם — תרכבות 
בעלות אופי בסיסי חלש. מפני כן ניתנים מלחיהם להידרו־ 
ליזה חזקה, באופן שבתמיסת אלקאלי, למשל, אנו מוצאים 
א׳ חומצני עפ״ר בצורת אניונים, ובתמיסת חומצה — א׳ 
בסיסי בצורת קאטיונים: ואילו החומצה החפשית החלשה 
של א׳ חומצני, המשתחררת מן המלח שבה באמצעות חומצה 
חזקה ממנה, נטולה כל יוניזאציה מחמת ריבויים של יוני־ 
המימן בסביבתה: והוא הדין לגבי הבסיס החפשי של א׳ 
בסיסי, המשתחרר בנוכחותו של בסים חזק ממנו. בתנאים 
אלה חלה בהם טלטומריזאציה, הגוררת שינוי בצבע. למשל: 
צבעו של הא׳ אוראנז׳־מתיל הוא צהוב באלקאלי ואדום 
בחומצה: מלחו הנתרני הוא 1 , ובו הכרומופור — 4 ן=ז\ 1 _ 
(ע״ע אזו, צבעני־); כשהוא עובר לצורת חומצתו החפשית 
( 11 ), בנוכחות חומצה חזקה ממנו, נודד המימן, שהיוני־ 
זאציה נמנעת ממנו, מן הקבוצה מ 80 3 אל החנקן הקרוב 
אליו ביותר, ומתקבל המלח הפנימי 111 , בעל הכרומופור 

- 0604 ־־: 


.ו־ 4 ז 4 .50 3 מ 6 כ>.ןז = 4 .14 מ 0 ס.א,(,מ 0 ). 1 


ח ג 4 .50 מ 6 ס .ןז = א .,!!״ 0 .ז? 2 ( נ מ 0 ) 11 . 

׳ ? [ 

5 

ס 

ז} 

4 .50 3 מ € 6 . 11 \ 4.1 ? = , 11 ־ 0 = זי 2 1 ( נ מ 0 ) . 111 


-1 


צבענים מרובים אחרים, רובם סינתטיים, משמשים באצי־ 
דימטריה ואלקאלימטריה בדרך הטיקראציה (ע״ע אנליזה 
כימית), וכן לצורכי בדיקת ״?. לשם קבלת חילוף־צבע חריף 
ופתאומי, שמציין בדיוק את גמר הטיטראציה, יש לבחור 
בטיקזראציד. של חומצה בא׳ בעל דרגת יוניזאציה קטנה 
הרבה מזו של החומצה הנבדקת, והיפוכו של דבר בטיט־ 
ראציה של בסיס חלש. — בחירת הא׳ לצורכי בדיקת 



915 


אינדיקטור — אינדכס 


916 


טעונה אף היא הקפדה יתירה, בי השימוש בא׳ מסויים בא 
בחשבון רק לגבי אמור ה*?. שבו מתחלף צבעו. המעבר 
מצבע־החומצה לצבע־המלח והיפוכו מתהווה באיזור 
רחב פחות או יותר, ובאיזור זה המעבר הוא מודרג. בכל 



א. זרו׳!. 1 ־^• נוף הא׳. 2 . פקק־הצילינדר. 3 . שרהל־הצילינדר. 

4 . צילינדר. 5 . נית-הצילינדר. 6 . מחברת. 7 • אום קישור. 

8 . בוכנה. 10 . מוט הבוכנה. 12 . פרק. 13 . כו לפרק 18 . 
14 — 15 . חוליות. 16 . מנוף הרישום. 18 — 21 . פרקי־מנוף 
הרישום. 22 . נפתור. 23 . עיפרון. 24 • תוף. 25 • מהדק הנייר. 

26 • בורגי מהרק הנייר. 27 . גלנל החבל. 28 . כוש־התוף. 

29 . מיסב כוש־התוף. 31 . קפיץ־התוף. 32 . בורג• 33 • זיז 
הגלנילונים. 34 — 36 . לחיי הנלנילונים. 37 . סר! הגלנילח. 

38 . ריסקה. 39 . אום 

אחת מדרגות׳־המעבר מתקבלת תערובת של שני הצבעים 
ביחס מתאים לזה שבין חומצת הא׳(או בסיסו) ובין מלחו. 
הואיל ויחם זה תלוי במידת החומציות של התמיסה, שבה 
נתון הא/ משמש צבעו קנה־מידה ל"?. יש א", שמחליפים 
את צבעם פעמיים באחורי■"? שונים. 


טבלת אינדיקאטורים מקובלים 


איזור התחלפות 

ב ע 

ה צ 

ח ש ם 

הצבעי 14 ?) 

בבסיס 

בחומצה | 

2.8 - 1.2 

צהוב 

אדום 

כחול־תיסול 

9.5-8 

בחול 

צהוב 

ק־ דימתילאמינו ־ 

4.2 — 2.8 

צהוב 

אדום 

איוכנזול 

5-3 

אדום 

כחול 

אודס־קונגו 

4-2 3.2 

צהוב 

אדום 

אוראנז׳־נזתיל 

6.-2 - 4.5 

כחול 

אדום 

לאקמואיו 

8.0 - 6.8 

צהוב 

1 

; אדום 

אודם ניטראלי 

8.4 — 68 

: אדום 

צהוב 

אודם־טנול 

10 - 8-2 

! אדום 

| חסר־צבע 

פנול־פתאלאין 

10.5 — 9.4 

כחול 

| חסר־צבע 

חימול־פתאלאין 


על צבענים לבדיקת הפוטנציאל האוכסידו־רדוקטיווי של 
מערכות מסויימות(א׳ של פוטנציאל־הרדוכס) ע״ע אוכסידו־ 
רדוקציה. — ?יל השימוש באיזוטופים ראדיויאקטיוויים או 
יציבים כא" במחקר הכימי והביוכימי ע״ע איזוטופים. 

ל. ם. ב. 


2 . ב ט כ נ י ק ה — מכשיר, שמורה בעזרת מחוג, או רושם 
באופן גראפי, כל גודל פיסיקאלי, שמשתנה עם הזמן (ע״ע 
מכשירי״מדידה). באופן מיוחד מתכוונים בא׳ למכשיר, שנותן 
תיאור גראפי של שינויי־הלחץ בחלל הצילינדר של כל 
מכונת־בוכנה (מכונות־קיטור, מנועים של שריפה פנימית, 
משאבות ומדחסי־בוכנה) — שינויים, שהם תלויים במהלך 
הבוכנה של המכונה או בזמן. 

הא׳ (בציור 1 , בערך חצי הגודל המציאותי) מחובר 
בעזרת אום קישור ( 7 ) לצילינדר של מכונת־הבוכנה. הלחץ 
שבצילינדר דוחף את הבוכנה הקטנה ( 8 ) נגד כוח הקפיץ 
שעליה. התנועה של בוכנת הא׳ מועברת ע״י מערכת מנופים 
( 12 — 16 ) לעיפרון ( 23 ). בו בזמן קשור התוף ( 24 ) לאחד מן 
החלקים ההולכים ושבים של מכונת הבוכנה (זחלן, מוט־ 
הבוכנה או הבוכנה), באופן שהתנועה החוזרת מועברת 
לתנועה הסיבובית של התוף. הלחצים המשתנים נרשמים 
בעיפרון על התוף המסתובב מתקבלת דיאגראמה הנקראת 
דיאגראמה אינדיקאטורית (ציור 2 ). — במכונות בעלות 



ציור 2 . דיאגראמה אעדיקאטווית של מנוע־שריפה 

מספר מרובה של סיבובים אי־אפשר להשתמש במערכת־ 
מנופים, עיפרון ותוף מחמת האינרציה הגדולה של חלקים 
אלה. במכונות כאלו משתמשים בא׳ אופטי, שבו מחוברת 
לבוכנה מראה קטנה. קרן־אור, שנופלת על המראה, חוזרת 
ונופלת על סרט של צילום. תנועת הבוכנה מועברת ע״י 
כך לסרט זה, שהוא נע בקצב מתאים.—הא׳ הומצא ע״י ואט. 

ג. ק. 

אי^ךכןן, ע״ע אץדופסיל. 

אינדכם (לאט , — סימן, ציון, ובהשאלה מורחבת — 
רשימת ציונים או שמות), מונח שמשמש במקצו¬ 
עות שונים. 

1 ) באנאטומיה — האצבע הרומזת שביד, הסמוכה לאגודל. 

2 ) באנתרופולוגיה — ע״ע אנתרופולוגיה. 

3 ) במאתימאטיקה — סימן, בצורת מספר או אות, שמו¬ 

סיפים לסימנים או סמלים בנוסחות מאתימאטיות לשם 
הבדלה ביניהם. למשל: או ״ 0 (החום הסגולי 

בנפח קבוע) ו ^ (החום הסגולי בלחץ קבוע). 

4 ) בסטאטיסטיקה כלכלית — מודד לתופעות או לשינויים 
בחיי-הכלכלה. הא' הוא מספר פיקטיווי, מחושב לפי הנחות 
קבועות מראש ולפי שיטות ידועות מקובלות בסטאטיסטיקה. 
שיטות אלו משתנות עם עצם התופעה ועם ערך הגורמים 
המעצבים את דמותה. לכל גורם נקבע "משקל" סטאטיסטי 
מסויים, שיש בו כדי להבליט את החשיבות שלו במסגרת 
התופעה הכלכלית בכללה. בא׳ של הייצור, למשל, קובעים 
את "משקלו", כלומר, את חשיבותו של כל ענף ושל כל סוג 



917 


אמדכם — אינהורן, דוד 


918 


בייצור — לפי מספר העובדים, ימי־העבודה, ההון המושקע, 
השכר המשתלם, הערך הנוסף בייצור (ה״ייצור־נטו") 
וכיו״ב, — הכל לפי החומר המקורי והנתונים הראשוניים, 
שאפשר לרכז אותם ולבודקם, ועל סמך "משקלים" אלה 
מחשבים את הא׳ של תנועת הייצור ותנודותיה כך הוא 
גם בצריכת המשפחות: כאן משמשת יסוד ל״משקלים" 
סדרת המיצרכים המופיעים בתפריט־המשפחה במשך תקופה 
מסויימת, ולפי ה״משקלים" הללו מחשבים את המודד 
המשותף, שנקרא א׳ של הצריכה. והוא הדין לגבי תופעות 
כלכליות אחרות, שאפשר לקבוע אותן ע״י א׳ לפי השיטות 
הסטאטיסטיות הנהוגות בארצות שונות. 

ג, צ. 

5 ) בביבליוגראפיה — מפתח (ע״ע) של שמות ועניינים. 

6 ) בכנסיה הקאתולית — קיצור מן מזבת 0 זנ 111 ^ת 1 
רמט- 11:01 נ 1 ״ 01 זק — רשימת הספרים האסורים! רשימה כזו 
מתפרסמת מזמן לזמן ע״י ה״לשכה הקדושה שליד הקודיה 
האפיפיורית" וכוללת את שמות הספרים, שקריאתם אסורה 
על הקאתולים מחמת הנזק הדתי והמוסרי, שהם עלולים 
לגרום לנשמות־הקוראים. הא׳ הרשמי הראשון נתפרסם 
ב 1557 וחזר ונתפרסם ב 1559 מטעם האפיפיור פאולום 17 ; 
אבל קדמו לו רשימות שונות במקומות ובזמנים שונים (הספר 
הראשון, שנאסר ע״י הכנסיה במפורש, היתה הפואמה "תליה" 
מאת אריוס, שהוחרמה בוועידה הראשונה של הכנסיה 
בניקיאה ב 325 ). — ב 1571 נוסדה ע״י האפיפיור פיוס 7 
ועדה (קונגרגאציה) מיוחדת להכנתו של הא׳, שהתקנון שלה 
נקבע סופית ב 1753 ע״י בנדיקטוס 17 ) 3 1897 ביטל ליאון 
7 ו x את כל תקנות הא׳, פרט לאלו של שנת 1758 . ליאון וא 
הוציא מתוך הא׳ את כל הספרים שנתפרסמו קודם 1600 
וספרים מרובים אחרים שנאסרו קודם לכן, נוסף על ספרי 
אפוסטאטים, כופרים וראשי כיתות דתיות, שהן מתנגדות 
לקאתוליות. ב 1917 נתבטלה הוועדה שהקים פיוס 7 והוכללה 
כמחלקה בחבורה של ה״לשכה הקדושה". הא׳ האחרון נת¬ 
פרסם ב 1938 מטעם האפיפיור פיוס וץ, 

לתוך הא׳ משנת 1559 הוכנס גם "התלמוד של היהודים 
על כל פירושיו, ציוניו, ביאוריו ומדרשיו". אולם אחר השתד¬ 
לות מרובה בוטל האיסור על ספרים אלה בתנאי שלא ייקראו 
,תלמוד׳ ובתנאי שקודם הדפסתם תעבור עליהם צנזורה, 
שתזקק אותם מן הקטעים הפוגעים בנצרות (ע״ע ספר 
הזיקוק; צנזורה). מן הספרים שהוכנסו לא׳: הלכות עבודה 
זרה לרמב״ם (בשנת 1717 ); ספרי שפינוזה — 301:31115 <ד 
5 ט:> 01111 נ 1£0010£100-1 (בשנת 1679 ), 3 ותט 0$1£ ק 3 ז£ק 0 
(בשי 1690 ) ; כתבי היינה — 06,02 ת 3 /? 3 ! 06 ,• 111161 כ 1 ש 11£15 
£ט 13£ ו 1161 ג/ , 1 (בשנת 1836 ), וכן 6 ט 6 א (בשנת 

1845 ). כמו כן הוכנסו לא׳ ונאסרו כל כתבי א. ברגסון. 
נאסרו גם ספרים אחרים הנוגעים בבעיות תיאולוגיות מיוח¬ 
דות, כגון £316511116 1,3 לשלמה מונק (בשנת 1845 ), וספרו 
11:6 ט] 16 :ז 30 ' 1 16 > 165 קט 6 ק 65 [) 6 ־ £1151:011 (בשנת 1856 ), וכן 
ספרי יוסף סאלוואדור: ש 1015 ^ 16 ) $מ 110 ט 11 ]$ח 1 16$ > £ז 1315101 

(בשנת 1829 ) ו סחויזזסס!) $3 1$1: 61 זו 01 $ט 65 ( (בשנת 1839 ). 
.,- 1 ; 1904 ," €1 1 ( 8116 01611611 ( 4 ( 1/6 " 461 . 1 ? 0 € 

י 00 נ 1 ב 111 > 13011 ; 1888 ,. 6 ) 6 , 1013 563 , 0116 ) 113 ( 3011 

. 1926 46 ח 1516 / 110 § 16 € 110 / 710111 1.61 

איגדנתוץ׳ קבוצה של צבענים אורגאניים, מתולדות האני 
תרכינו! (ע״ע), שמצטיינים ביפי-גוניהם וביציבותם 
כלפי אור ואמצעי־כביסה; שייכים לסוג של צבעני־היורה. 


לשם צביעת כותנה הם מוחזרים לתרכובת־לובן מסיסה 
באלקאלי; האריג נטבל בתמיסה האלקאלית ומצטבע מחמת 


£0 




חימצון באויר. החשובים בהם הם כחול-א׳( 1 ) ואודם־א׳( 2 ). 
דרך הרחבה משתמשים בתעשיה ובמסחר של אריגים בשם 
א׳ לציין בו את כל הצבענים המצטיינים ביציבות מרובה, 
בפרט בעלי צבע כחול. 

אינה 1 וץ ׳ איעץ — תז 0 ו 1 ״ £1 32 ^ 1 — ( 1825 — 1875 ), 
רב ועסקן רפורמי בהונגאריה. למד בישיבות 
בפרסבורג ובפראג ובאוניברסיטה של בודאפסט. השתתף 
בייסוד החברה להפצת הלשון ההונגארית ותרבותה ( 1848 ) 
והוציא את השנתון היהודי הראשון בהונגארית. ב 1847 
אירגן בפסט "אגודה לתיקון הדת היהודית". לאחר שחזר 
מברלין (במקום שביקר את הולדהיים) התחיל מכהן באותה 
שנה בבית־התפילה הראשון של האגודה והנהיג בו תיקונים 
קיצונים (כקביעת ה״שבת" ביום ראשון). בהתקוממות 
ההונגארית הלאומית של 1848 התנדב לצבא הלאומי ושימש 
בו כרב. לפי יזמתו העניקה האסיפה הלאומית שיווי־זכויות 
ליהודי־הונגאריה. אחר דיכוי־המרד ברח לגרמניה, במקום 
ששינה את שמו לאדוארד הורן. משם עבד לבריסל ולפאריס, 
וכאן שקד על לימודי הפילוסופיה והכלכלה, פירסם ספרים 
חשובים במדעי־הכלכלה ונתקבל כחבר־כבוד בחברות מד¬ 
עיות שונות. לאחר הסכם אוסטריה־הונגאריה של 1867 חזר 
לארצו; 1869 נתמנה סגךמיניסטר למסחר— היהודי הראשון 
במדינה במשרה גבוהה זו. בזמן שירותו בממשלה דאג 
לעיבודם של חוקי-השוויון ליהודים ותמך בשאיפותיהם של 
החרדים, בבית שנולד בו (בנובי־מסטו, סלובאקיה) נקבע 
מטעם הממשלה לוח אמנותי לזכרו'ובבודאפסט נקרא רחוב 
על שמו. 

גרינוואלד, קורות התורה והאמונה באונגאריה, תרפ״א; הנ״ל, 

לפלגות ישראל באונגריה, תרפ״ט. 

איינדוויךן, דוד — 1 ד 01 ר 1 מ £1 1 > 1 ׳\־ 03 — ( 1809 , דיספק, 
באוואריה — 1879 , ניו־יורק), רב רפורמי; ממנ¬ 
היגי תנועת הרפורמה באה״ב. בן 17 קיבל בישיבודפירט 
(ו 1 ]ז £11 ) את התואר ,מורנו׳; למד באוניברסיטות של וירצ־ 
בורג ומינכן. דעותיו החפשיות עוררו התנגדות של היהדות 
החרדית, והממשלה הבאווארית סירבה ב 1838 לאשר את 
מינויו כרב בוואלהאוזן (באוואריה), שסוף־סוף נתקבל שם 
לרב ב 1840 . ב 1842 נתמנה רב בבירקנפלד והגליל, וב 1847 
בא במקומו של שמואל הולדהיים במקלנבורג־שורין. כאן 
נתן את ברכתו לילד יהודי שלא נימול, מה שגרם להתמר¬ 
מרות מרובה מצד החרדים. א׳ השתתף באופן פעיל בכינוסים 
של רבני־הרפורמה. באסיפות פראנקפורט ( 1845 ) וברסלאו 
( 1846 ) דרש להנהיג את הלשון הגרמנית כלשון-התפילה 
בבתי־כנסיות ולבטל את התפילות לחידוש הקרבנות, ואפילו 
הטיף לביטול המילה ולביטול הדינים הנוגעים במאכלות 
האסורים. ב 1849 נתקבל על־פי המלצתו של הולדהיים לרב 





919 


אינהורן, דוד — אינוורוצלב 


920 


בקהילה הרפורמית בפסט. אולם ב 1852 אסרה הממשלה 
האוסטרית, על־פי בקשתה של קהילת־החרדים, את פעולתה 
של הקהילה הרפורמית וסגרה את בית־הכנסת הרפורמי 
בפסט. א׳ עבר לאה״ב וב 1855 נתמנה רב בקהילה הרפור¬ 
מית ,הר־סיני׳ בבאלטימור. עד מהרה נתפרסם בהתקפתו על 
י. מ. וייז, שחשב את התלמוד כספר־חוקים שמחייב את 
היהדות, ונעשה מנהיג האגף הקיצוני של המתקנים. ב 1858 
פירסם סידור־תפילות בשם "עולת תמיד", ששימש עד שנות- 
התשעים בצורתו המקורית ובתרגומו האנגלי סידור־התפילות 
של בתי־הכנסת הרפורמיים באה״ב. בדרשותיו התקיף א׳ את 
העבדות, ובליל 22 לאפריל 1861 ברח מבאלטימור לפילא- 
דלפיה מפני המון שהתנפל עליו וביקש לרצוח אותו על 
עמדתו זו. ב 1861 נתמנה רב בקהילת ,כנסת־ישראל׳ בפילא- 
דלפיה. ב 1866 נקרא לשמש רב ל׳עדת-ישורון׳ בניו־יורק, 
והחזיק בכהונה זו עד שנת־מותו. ספרו העיקרי הוא: 035 

21101 113010115 ־ ¥01 105500 > 1 >ת 11 4053150105 ^ 1 105 > (] 1021 ־ 1 ? 
.( 1854 ) 111 ט 1 (זס 10 > 11 { מ£ו 1501 ת 1 ג 361 ז 1 > ת 11 440111001:111101 

בסוף ימיו נעשה פחות ראדיקאלי ומתנגד לעמדתם של י. מ. 
וייז וליליינטאל ביחס אל התורה שבעל־פה. מבחר דרשותיו 
הוצאו ע״י קאופמאן־קולר: 361111:6 ^£§ 5 נץ 3 5 תז 0 ו 1 ת £1 1 > 1 '\ 03 

1880 ,> 1 זס¥-׳.\\ 0 י\ 1 . 1101100 1 >תט 1:011 ^ 11 ) 0 ־ 1 נ 4 

א. ם.— ע. ס. 

אינו (טת!.^), עם, ששכן לפנים באיים של אסיה המזרחית. 

הא׳ הוא, כנראה, ענף מזרחי של הגזע הלבן, 

שהתגורר בימי־קדם בסין הצפונית. הוא נבדל מן העמים בני 
הגזע המונגולי בעורו (שהוא חיוור יותר), בחיתוך העיניים 
(שהן מאוזנות וחסרות את ה״קיפול המונגולי") ובשערותיו 
(שהן פחות ישרות ולעתים תכופות הן בהירות). הא׳ הם 
ארוכי־ראש (אינדכס הגולגולת: 11.8 ), רחבי־פנים ורחבי- 
חוטם, שאר סימניהם — שעירות מופלגת ועובי־גוף. 

דת הא׳ אינה שונה מכפי שהיתר, במצבה הטךכדהיסטורי: 
העיקר בה הפולחן של הכוחות הטבעיים, אע״ם שהם מערי¬ 
צים גם אל עליון יוצר ובורא, ואף שדים ומזיקים. אחד 
מחגיהם החשובים הוא ,חג הדוב׳, שבו הם הורגים דוב 
ואוכלים אותו. מבחינה תרבותית הא׳ הם פרימיטיוויים 
ביותר. רק הנשים עוסקות בחקלאות, והגברים — בציד. אין 
הם יודעים את מלאכת־הקדרות, אבל אפשר, שאומנות זו 
נשתכחה מהם. 

היאפאנים הקדומים, צאצאיהם של מהגרים מדרום 
וממערב, כבשו את אייהם מחוז אחר מחוז מידי הא׳. ממל¬ 
חמות אלו נשתמר זכרם של גיבורי יאפאן הקדומים, כגון: 
יאמאטדטאקרו, הכובש של ארץ השבטים קומה וסו (זמנו 
מוטל בספק), וסאקאנוא טאמוראמארו, שכבש בחזרה את 
המבצר טאגה, שהא׳ שלטו עליו ב 730 — 802 לסה״ג. טאמורא- 
מארו הוכתר לראשונה בתואר "המצביא הראשי המכניע את 
הפראים"(סי־אי־טי־שוגון או "שוגון" סתם). כהונת ה״שוגון", 
שנתקיימה עד 1868 ונושאה היה השליט בפועל של איי- 
יאפאן(בשם הקיסר נטול־הכוח), נוצרה מפני הצורך בפיקוד 
קבוע במלחמות הממושכות בא׳. נסיונם האחרון של הא׳ 
להתקומם בכוח ליאפאנים היה ב 1669 — 1670 . 1716 באו 
קרוביהם הקאמצ׳אדאלים (שוכני חצי־האי קאמצ׳אטקה) 
בעול הכובשים הרוסיים, שדיכאו מרידה שלהם ב 1740 . כיום 
שרדו מהם רק אלפים אחדים, שהם מבוללים בין הרוסים 



אף מבחינה לשונית. הא׳ שבצפון האי סאכאלין ובחוף 
היבשתי הסמוך לו נטמעו עוד קודם הכיבוש הרוסי בשבטים 
אחרים, שהם, כנראה, יוצאי אמריקה הצפונית, ונוצר עם 
מעורב של גיליאקים, שהוא מפותח יותר מן הא׳. 

שרידי־א׳ המקוריים, כ 20,000 נפש, מפוזרים בהוקאידו 
(הצפוני שבאיי-יאפאן), בסאכאלין הדרומי ובאיי־הקורילים 
(הא׳ שבאיים אלה נהפכו ב 1945 מנתינים יאפאניים לסוב־ 
ייטיים). הזרם הגדול של מתיישבים רוסיים, שמגיע כיום 
לסאכאלין הדרומי ולקורילים, עלול להשוות עד מהרה את 
הא׳ המקומיים לקאמצ׳אדאלים. שבט מבודד של א׳ שרד 
באיי־דיוקו, בדרום יאפאן העיקרית. תערובת מסויימת עם 
א׳ ניכרת בטיפוס היאפאני, ביחוד בצפון. גם באיי־הפיליפי- 
נים מצויים אוכלוסים "אוםטראלואידים-אינו", כלומר, טיפוס- 
מעבר בין א׳ לילידי אוסטראליה השחורים. 

א. נ. פ. 

אינויורוצלב (בפול' ^י 0013 ז״\ 0 ת 1 , בגרמנית 140110053123 
! 1904 — 1918 ], עברית ויידית — למלא), עיר- 
מחוז בפולניה, מדרום־מערב לטורון, במרכז איזור גדול של 
סלק־הסוכר. כ 34,000 נפש. בתי־חרושת גדולים לסוכר, וכן 
בתי־יציקה ובתי-חרושת למכונות ותוצרת כימית. שוק לדגן, 
קמח, בקר וסוסים. בקרבת־העיר מכרות מפורסמים של מלח־ 
אבן, שניצולם פחת הרבה בזמן האחרון מפני שחדרו מי־ 
תהום לתוך שכבוודהמחצב. המרחצאות של מי־המלח מכילים 
בתם ויוד. — המקום נזכר לראשונה בתעודה מ 1185 , מ 1772 
(לאחר חלוקת פולניה הראשונה) עד 1918 השתייכה א׳ 
לגרמניה (לפרובינציה הפרוסית פוזנה). אחר מלחמת־העולם 
הראשונה חזרה לפולניה. 

התעודות הראשונות על היהודים בא׳ הן משנת 1447 
( 00515 י\ 11513 > 01013 טן 3 § 0 § 3 מ׳( 5 ). בסוף המאה הט״ז כבר 
היתה קיימת בה קהילה, שבראשה עמד רב. 1656 , כשצבאו- 
תיו של צ׳רנצקי צרו על העיר, נהרגו כמעט כל היהודים 
בא׳. ב 1681 י חידש המלך יאן סובייסקי את הפריווילגיות, 
שניתנו ליהודי־העיר ב 1600 ושהלכו לאיבוד ב 1656 ,כשהעיר 
הוצתה ע״י השוודים. העיריה סירבה להכיר בהן, אולם באי- 






921 


אינוורוצלכ — אינוצכנזיוס 


922 


כוחם של השלטונות הגנו על היהודים ועל זכויותיהם. 
לקהילת א׳ היה מעמד רשמי. שלושת זקני-הקהילה, שכל 
אחד מהם היה משמש בתפקידו שנה אחת, היו נבחרים אחת 
לשלוש שנים על־פי גורל בנוכחותם של רב־העיר וראש- 
העיריה, 1765 דרו בא׳ ובסביבתה 980 יהודים. עם סיפוח 
החבל לפרוסיה ב 1774 ניטלה מן היהודים הזכות להישפט 
בבי״ד משלהם. ב 1775 החריבה דליקה את כל בתי־היהודים, 
שמספרם היה 145 ; מצבם הכלכלי שהורע הכריח הרבה מהם 
להגר. אבל בתחילת המאה הי״ט נשתפר מצבם. ב 1799 היו 
בא׳ 604 יהודים, ב 1815 — 1,265 , ב 1905 — 1,158 . 

איניוזיטול ( 00511:01 !), 6 ( 81 ס);) 0 81 ס, הבסאהידרוכסי- 
הכסאהידרדבנזול-הכסאהידרוכסי־ציקלוהכסאן — 

כוהל משושה הידרוארומאטי; בשל נוסחתו האמפירית 
( 120 0 * 0 0 ) — שהיא נוסחת סוכר — וטעמו המתוק נחשב 
זמן מרובה לאחד מן הסוכרים. נוסחת־המבנה 1 מייצגת 8 
סטראואיזומרים שונים. ש 7 מהם הם סימטריים ומחוסרי 
פעילות אופטית (למשל 11 ), והאחד האסימטרי( 111 ) מופיע 
בצורות 1 > , 11 ש(= 1 ג>). האינ^זיטול הטבעי הוא מסו־א׳ איני 
אקטיווי(אולי 17 ), שמתנבש בגבישים גדולים מחוסרי־צבע; 
נמס במים, אבל לא בכוהל ובאתר; נקודת־היתוכו ״ 255 . — 
הא׳ נפוץ ברקמות צמחיות (ביחוד בזרעים: שעורה, קטניות) 
ובבשר השרירים ("סוכר־השרירים"), בפרט בשריר־הלב. הוא 
מופיע בצורת האסטר הפוספאטי המשושה שלו — החומצה 
הפיטילית ( 7 ), שמלחה הסידני הוא הפיטין. הפיטין הוא 
קשה־תמס במים; לפיכך נוכחותן של כמויות גדולות של 7 
בחומרי־מזון מוציאה את הסידן שבמזונות מכלל אפשרות 
ניצולו ע״י הגוף, ויש רואים בכך את אחד מן הגורמים 
למחלת הרכיטים (ע״ע), ביחוד בהעדר כמויות מספיקות של 
ויטאמין ס (ע״ע). — חשיבותו הביולוגית של הא׳ נתגלתה 
ב 1928 , כשנמצא שהוא מזרז צמ/זת־שמרים. ב 1940 נמצא, 


0*0* 



0*0* 



״(* 0 ׳>?, ק ( 0 *) 

) 0 ^ 8 *״ 0 ' ר 

, ״ _ 0 ש * ~ £ 0 _ 

נ״* , ־' 0 . \ / "-'׳,י 0 "׳ 

״ 9 0 ^ 1 

/ \ 

* 0 - 0 * 


(""ז?' ׳ ' < ז,י 0 ״ז 


שא׳ דרוש גם לבעלי־חיים (עכברים) לשם גידולם הנור¬ 
מאלי וקיום־שערם. לפיכך נחשב א׳ כוויטאמין (מקבוצת 
8 — 1 8105 ), שהעדרו גורם לנשירת־שער ( 013 שקס 31 ); 
אולם לא ידוע, אם גם האדם זקוק לא׳. — כתוצאה מנפיצותו 
המרובה ברקמוודצמחים ובעלי-חיים מצוי הא׳ ברוב מזונו¬ 
תיהם של בני־אדם בשיעור של 0.1 — 7.0 מ״ג לכל גראם. 

י. ל. 


אימיה׳קאיית — שץג 01 ת 1 0 ז £30 — ( 1835 — 1915 ), מדי¬ 
נאי יאפאני, כידידו של איטו (ע״ע), נסע עמו 
בשנת 1863 לאירופה ללמוד את סדריה, וכשחזרו ליאפאן 
ניסו להשפיע על הנסיכות הפאודאלית צ׳ושו, שתפסיק את 
התנגדותה להתפשטותה של תרבוודאירופה. א׳ נפצע בידי 
קנאים. לאחר הקמתה של קיסרות מרוכזת ב 1867 שימש 
בכהונות של מיניסטר החוץ, הכספים, הפנים, החקלאות 
והמסחר. ב 1898 הסתלק מפעילות מדינית, אך בימי מלחמת 
רוסיה-יאפאן ( 1904 — 1506 ) השתתף בכל ההתייעצויות 
החשובות ושימש יועץ קבוע לעניינים כספיים. ב 1885 נעשה 
רוזן וב 1907 מארקיז. 


א-נולץ ( 100110 ), "( 100 5 * 0 6 ), פוליסכריד (ע״ע) צמחי. 

מצוי כפחמימת־מלאי בפקעים ובשורשים של צמ¬ 
חים ממשפחת־המורכבים (דליה, חרשף ירושלמי, צמח טי 
באיי האוואי, ועוד), כדוגמת העמי¬ 
לן בצמחים אחרים. הא׳ הוא חומר 
אמורפי לבן, נמס במים חמים, פעי¬ 
לותו האופטית היא ס 40 ־= 0 ["]• ניתן 
להידרוליזה על-ידי חומצות או על* 
ידי אנזים ספציפי — האינולאזה — 
לפרוקטוזה (ע״ע). לפי מבנהו הוא "יי 25 ־ 
שרשרת ישרה של 25 — 30 שיירי- 
פרוקטוזה בצורתה הפוראנוזית, 
שהם קשורים זה בזה קשרי 1:2 . — 
הא׳ משמש בקליניקה כאינדיקאטור 
לבדיקתה של פעולת־הכליות: היחס 
בין כמות הא׳ הנפרש בשתן ובין 
ריכוז הא׳ בפלאסמה מעיד על כמות הפלאסמה המסתננת 
דרך הכליות. 



אינוצנט״ום ( 10001x01:1115 ), שמם של שלושה־עשר אפיפ¬ 
יורים. 

1 , א׳ 1 , אפיפיור משנת 402 עד שנת 417 . כשהושמה 
רומי במצור על־ידי אלאריך 1 השתדל א׳ בפני הונוריום 1 
בראונה, שיעשה עמו שלום, אך לא הצליח להציל את העיר 
מביזה. פעל לשם איחוד הפולחן והכללים של החוק הקאנוני 
בגאליה, בספרד ובאיטליה (לפי המנהגים הנהוגים בכנסיה 
הרומית) וחיזק את סמכותו של האפיפיור כפוסק בסיכסוכים, 
שהיו אז בין הכיתות השונות של הנצרות. נלחם בפלגינים 
(ע״ע), שהוציא אותם מכלל הכנסיה. א׳ 1 הוכרז' מטעם 
הכנסיה לקדוש. 

2 , א' 11 ( 1001 ) 0111 1161 €$01 ז 3 <ן 3 ? 10 ־ 0£01 ז 0 ), אפיפיור 
מ 1130 עד 1143 . נזיר בנדיקטיני, שעלה במהירות לדרגות 
גבוהות בכנסיה כתוצאה מכשרונותיו, אורח־חייו החמור 
ופעילותו המדינית בשירות הכנסיה. ב 1116 נעשה השמן ע״י 
האפיפיור פאסחאליס 11 . א׳ מילא שליחויות דיפלומאטיות 
בימי אפיפיור זה, והאפיפיור קאליקסטוס 11 שלח אותו 
לוורמס לערוך את הקונקורדאט משנת 1122 בשאלת האיג־ 
ווסטיטורה. שנה לאחר זה נשלח כלגאט של האפיפיור 
לצרפת. לאחר מותו של הונוריוס 11 , נבחר לאפיפיור על-ידי 
מיעוט של הקארדינאלים, אבל הוכרח לברוח לצרפת מפני 
פיטרו פייר לאונה, שנבחר לאפיפיור־שכנגד ע״י רוב הקארדי־ 
נאלים בשם אנאקלטוס 11 . ואולם ועידה של הכנסיה, שנת- 




923 


אינוצנמיוש 


924 


וועדה באטאנם ( 65 ק 1 ת £13 ) ע״י ברנאר מקלרוו, וכן ועידה 
בווירצבורג, אישרו אותו בתפקידו. כמו־כן הוכר כאפיפיור 
ע״י הנרי 11 מלך־אנגליה. א׳ עורר את לותאר ווו מלך 
גרמניה לעלות על רומי למלחמה נגד אנאקלטום 11 , וכשרומי 
נכבשה ע״י לותאד הכתיר אותו א׳ לקיסר בכנסיה הלאטרא־ 
נית ב 1133 ונתן לו כאחוזת־ואסאל את נחלתה של הרוזנת 
מאתילדה בלא שהסכים א׳ לוותר על הזכות של האינוסטי־ 
טורה. אך לאחר שעזב הקיסר את רומי התחזק אנאקלטוס 
וא׳ הוכרח לברוח שנית. אז כינס א , בפיזה ועידה, שנידתה 
את אנאקלטוס. לותאר ערך מסע־מלחמה שני, שהיה מכוון 
נגד רוג׳ר מסיציליה, תומכו של אנאקלטוס, וגירש את רוג׳ר 
מדרום־איטליה, אבל סירב להתקיף את רומי. בינתיים (ביאנו־ 
אד 1138 ) מת אנאקלטום, והאפיפיור שנבחר במקומו, ויקטור 
עו, נתפטר — וא׳ נשאר אפיפיור יחידי. ב 1139 נתכנסה 
ועידה בלאטראן, שהחזירה את השלום לכנסיה לאחר שנידתה 
את רוג׳ר מסיציליה, שנגדו ערך א׳ מסע צבאי בלתי־מוצלח 
( 1140 ). א׳ תמך בברנר (ע״ע) מקלרוו ברדיפה, שרדף את 
אבלר (ע״ע) ואת ארנולד (ע״ע) מברשה על המינות שבתו־ 
מתיהם. שאר שנותיו של א , עברו'עליו בהתנצחויות עם 
תושבי־רומי, שהקימו להם סנאט עצמאי. 

יחסו של א׳ ליהודים הושפע מן העובדה, שעל יריבו, 
אנאקלטום 11 , אמרו, שהוא ממוצא יהודי. כשחזר לרומי עם 
צבאות הגרמנים יצאה משלחת יהודית ובידיה ספר־תורה 
לקבל את פניו, אבל א׳ גער במשלחת בנזיפה. 

3 , א' 111 ( 1 מ§ש 5 61 1 זחס 0 יש!) 10 ז £01:3 , לערך 1160 , 
אנאניי — 1216 , רומי), אפיפיור מ 1198 עד 1216 . בנם 
השלישי של טראסימונד, ממשפחת־הרוזנים סניי ( 1 מ§ 56 ), 
ושל קלאריציה ( 13 ש״ 13 כ>), ממשפחת־סקוטי ( 500111 ) התקי¬ 
פה ברומי. למד תיאולוגיה בפאריס ומשפטים בבולוניה. בן 
37 נבחר לאפיפיור. בימי כהונתו הביא את שלטון־האפיפיו־ 

דים עד לשיא בפעי¬ 
לותו, בתקיפותו, בד¬ 
תיותו ובהבנתו לנצל 
לטובת האפיפיוריות 
ז!ת המסיבות הפולי¬ 
טיות הכלליות. כן 
הצליח לרומם ולנשא 
את מעלת־חאפיפיור. 

הוא היה מחודד מן 
הרעיון, שהאפיפיור 
הוא ממלא־מקומו של 
ישו עלי אדמות, 

שהוא כוהן לאל על¬ 
יון ומלך־הארץ בעת 
ובעונה אחת, שכל 
מלוא השלטון (-ש 1 ? 

01 : 651 : 3115 ? 1111 : 11110 ) 

לו הוא, ולו הצדקה 
והזכות להכריע 
בבחירת־קיסרים: 

האפיפיור הוא ראש 
וראשון לכנסיה, ולו 
א־נוצנטיום 111 . מוזאיקה פן הנואה הסמכות העליונה הב- 
בפריית הוואטיקאן, רוטי תונה מאלוהים בכל 



הנוגע לענייני האמונה והמשמעת הדתית, ועל־כן אף סמכות־ 
שלטונם של הנסיכים החולונים נובעת ממקור־השלטון של 
האפיפיור, כמו שאור־הירח נובע מן השמש. כך חשבו גם 
האפיפיורים שלפניו, אך הוא עשה מחשבה זו מציאות. 

פעולותיו הראשונות היו מכוונות לביסוסו של שלטונו 
החולוני ברומי ובאיטליה. הוא שלל מן הדומים את הזכות 
של בחירת־סנאט, הדיח את השופטים, שנתמנו ע״י הסנאט, 
ומינה אחרים במקומם. את המושל, ששלט בתמי מטעם 
הקיסר, השביע שבועת־אמונים לעצמו; וכך נעשה א׳ שליטה 
היחיד של רומי. כמו־כן נתקשר עם ערי־טוסקאנה וסילק את 
השלטון הגרמני מאיטליה המרכזית. שתי הסיציליות עברו 
לשלטונו ע״י צוואתה של קונסטאנצה, אשת היינריך ו/ו(מתה 
1198 ), שבה מינתה את א׳ אפיטרופוס על פרידדיך 11 ועוצר 
בשתי הסיציליות. במשך שנה אחת עלה בידו ליעשות גם 
שליטה של איטליה המרכזית והדרומית. המצב המסוכסך 
בגרמניה והבחירה של שני מלכים בבת אחת איפשרו לו 
להופיע כפוסק עליון בענייני־הקיסרות. ב 1201 , לאחר שלוש 
שנים של היסוסים ולאחר שגברה ידו של המלך פילים 
משוואביה, התייצב א׳ לצידו של אוטו עו מבראונשווייגז את 
עמדתו נימק בהכרזה משונה, שבה בחן וציין את הזכויות 
החוקיות של כל אחד משלושת המועמדים, פילים, אוטו והילד 
פרידריך, ואת טובת־ההנאה, שתצא לממלא־מקומו של ישו 
מכל אחד מהם. אוטו עו ויתר לו על כל הזכויות הקיסריות 
באיטליה והתחייב להישמע לו בכל. ב 1208 , כשמצבו של 
אוטו החמיר, ולאחר ששני היריבים הכירו בו כפוסק עליון, 
עבר א׳ לצידו של פילים משוואביה. משנרצח פילים חזר ועבר 
לצידו של אוטו ואף הכתיר אותו לקיסר ( 4 אוק׳ 1209 ). 
וכשאוטו לא עמד בדיבורו ופלש לאיטליה הדרומית הטיל א׳ 
חרם עליו, דרש מאצילי־גרמניה, שיפירו את נאמנותם לקיסר, 
וגרם לכך, שפרידריך ייבחר כ״מלך־הרומים״ (ספט׳ 1211 ). 
לאחר שזה האחרון נשבע לו שבועת־ואסאל מסר לו א׳ 
את שתי הסיציליות לנחלה. א׳ השתלט בדרכים שונות 
על מלכי הארצות האחרות. באיומי האינטרדיקט כפה על 
פילים 11 מלך צרפת, שיבטל את נישואיו עם אגנם( 05 ח£\!) 
אשתו השניה, למרות ההתר לנישואים אלה, שקיבל מן 
הבישופים בצרפת, ויכיר מחדש את הנסיכה אינגבודג(ע״ע) 
כאשתו. פדרו 11 מאראגון הוכרח להניח את כתרו על קברו 
של פטרום ולקבל את הכתר מידי א , אך לאחד שנשבע לו 
שבועת־אמונים והתחייב לשלם לו מם שנתי. סאנשו 1 
מפורטוגאל הוצרך אף הוא לפרוע את המס השנתי, שאביו 
התחייב לשלם לרומי. בהונגאריה הופיע א׳ כפוסק בין שני 
אחים, שהתנצחו על הכתר. בבולגאריה הכתיר הלגאט שלו 
את קאלויאך( 30 ( £310 ) למלך ( 1203 ). את ולאדיסלאב מלך־ 
פולניה מנע מלצמצם את זכויות־הכנסיה ועל אלפונסו )( 1 , 
מלך ליאון, ועל ממלכתו הטיל אינטרדיקט על שאלפונסו 
נשא את ברנגאריה מקאסטיליה. אחד מן ההשגים הגדולים 
של א׳ היה נצחונו על ג׳ץ בלא־ארץ מלך אנגליה. לא זה 
בלבד שג׳ון, לאחר שא׳ הטיל את האינטדדיקט על אנגליה, 
ראה הכרח בדבר להכיר בסטיפן לאנגטון, שא׳ מינהו כארכי־ 
בישוף מקנטרברי, אלא שג׳ון אף נעשה ואסאל של האפיפיור, 
ובתור כזה קיבל ממנו את אנגליה תמורת תשלום שנתי 
( 1213 ). במשך 4 שנים היה א , באמצעות הלגאטים שלו 
השליט באנגליה. א׳ הכריז על ביטולה של ה״מאגנה כארטהי 
והטיל חרם על הבארונים, שהחזיקו בה. במשך כל ימי 


925 


אינוצנפזידש 


926 


כהונתו עמל לארגן מסע־צלב לגאולת הקבר הקדוש, ואע״ם 
שהקבר הקדוש לא נגאל, מפני שמסע־הצלב הרביעי נעשה 
מכוון, שלא ברצונו של א׳, כלפי הקיסרות הביזאנטינית, 
עלה בידו של א׳ להשליט את סמכותו על הקיסרות הלאטי־ 
נית שבמזרח, ולזמן־מה — גם על ארמניה, בולגאריה, סרביה 
ומדינות קטנות אחרות בבאלקאן, וכן ראה במפלת המואחי־ 
דים בספרד בפני הכוחות הנוצריים המאוחדים ( 1212 ). 
בקנאות ובאכזריות עקר את הכפירה האלביגנזית במסע־ 
צלב, שבראשו עמד הלגאט שלו ( 1209 ). א׳ השכיל להכניס 
תחת חסותו את מיסדרי־הנזירים, הפראנציסקאני והממיני־ 
קאני, ולהפכם כלי־שרת לכנסיה. הוא הכריז על כפרת־עוונות 
למתנדבים למסע־צלב נגד עובדי־האלילים הליכונים והלטים 
והכריח אותם לקבל את הנצרות ( 1206/8 ), כמו־כן אירגן א׳ 
את הכנסיה בשטחים החדשים, שנעשו נוצריים מתוך כפיה. 
פעולתו האירגונית בכנסיה היתה מכוונת לרכז בידיו את 
השלטון האדמיניסטראטיווי והמשפטי ואף את הבעלות העל¬ 
יונה על נכסי־הכנסיה. 

לשיא גדולתו והשפעתו בכנסיה הגיע בוועידה הלאטרא- 
נית הרביעית ( 1215 ) . בוועידה זו היו נוכחים, מלבד שליחיהם 
של המלכים הנוצריים, כ 1,500 מאנשי הכנסיה, שתפקידם 
הצטמצם כמעט רק בשמיעתם של הפקודות שנתן והחוקים 
שחקק א׳. בוועידה זו הוצאו פקודות בעניינים הנוגעים 
לעיקרי־האמונה, שהיו מכוונים נגד הכפירה הקאתאריסטית 
והוואלדנסית. תורת הטראנססובסטאיציאציה הועלתה לדרגת 
עיקר־אמונה. הוטלה חובת וידוי על כל מבוגר, לכל הפחות, 
פעם בשנה. תקנות ניתקנו בנוגע לסדרי בתי־הדין של 
הכנסיה, בדבר האירגון של מיסדרי־נזירים חדשים, בדבר 
התמנויות למשרות בכנסיה, ועוד. נתקבלו החלטות על המשך 
המלחמה בכופרים ועל הסדר האינקויזיציה (ע״ע). כמו־כן 
היטלו מימים על אנשי־הכנסיה לטובתם של מסעי־הצלב, 
בעוד שנוסעי־הצלב פוטרו מכל חובותיהם במשך זמן־היעדרם 
מביתם. בוועידה זו הוגדרו גם יחסיה של הכנסיה ליהודים, 
ומצבם כמחוסרי־זכויות ומושפלים בחברה הנוצרית קיבל 
צורה קבועה ומגובשת. ״חייבים הם להיות מפוזרים, — כך 
כתב א׳ —, נעים ונדים על פני כל הארץ, עד שחרפה ובושה 
תכסה את פניהם וישובו ויבקשו את שם האדון ישו המשיח". 
על הנסיכים החולונים קבל, שהם מתנהגים ש״לא כראוי" 
כשהם מניחים ליהודים "לגור בעריהם ובכפריהם" וכשהם 
משתמשים בשירותם "כדי למוץ כסף מן האוכלוסים הנוצ¬ 
ריים" על־ידי הלוואה בריבית. במכתב לפיליפ-אוגיסט מלך 
צדפת הוא קובל על יחסו הטוב ליהודים; טען נגדו 
על שהוא נותן ליהודים לשלוט באחוזות-הכנסיה, שהן 
ממושכנות בידיהם או נתונות להם בחכירה, ועל שהוא נותן 
להם להחזיק משרתים נוצריים. ביחוד התרגז על חוצפתם 
של היהודים בעיר שאנץ, שהקימו בה בית־כנסת גבוה מן 
הכנסיה הסמוכה לו והיו מתפללים בו בקול רם. א׳ האמין 
לדיבות ועלילות שונות על היהודים ונתן להן פירסום ואישור 
באגרותיו, כנראה, מתוך כוונה להסית את ההמונים ביהודים. 
הגזירות של הוועידה הלאטראנית נגד היהודים הכילו כמה 
הגבלות קשות ואיומים, ששימשו לצוררי־ישראל אמצעים 
יעילים במלחמתם ביהודים: א. בעניין הריבית, "שאם 
יוציאו היהודים מן הנוצרים ריבית מופרזת, יש למנוע כל 
משא־ומתן בין יהודים ונוצרים". ב. "היהודים חייבים לשלם 
לכנסיה מיסים מבתים ושאר נכסים, שעברו לידי היהודים 


מידי נוצרים, כפי שהכנסיה היתה רגילה לקבל בשבילה 
קודם־לכן, כדי שלא יהיה נזק והפסד לכנסיה". ג. היהודים 
והסאראצנים חייבים ללבוש בגדים מיוחדים כדי שיהיו 
ניכרים בבגדיהם; ומאז הונהג אות־הקלון (ע״ע). ד. נאסר 
על היהודים להיראות בחוץ ביום הראשון לשבוע־הצליבה 
ובשלושת הימים האחרונים של הפסהא. ה. נתאשר מחדש 
האיסור למנות יהודים כפקידים. ו. הוטל על ראשי־הכנסית 
להשגיח על היהודים המומרים, שלא "יטמאו את תפארת 
האמונה הנוצרית" ע״י "שרידים מנימוסם הדתי הקודם". 
בהחלטה זו היה טמון הגרעין לייסודה של האינקוויזיציה 
כלפי יהודים, שהמירו את דתם מרצון או מאונס והוסיפו 
להחזיק בה בסתר. — כתבי א׳ 111 יצאו על־ידי, 1206 ^ 1 
214-217 4 ?. 

4 . א׳ / 11 ( 10500 ? 10 ) 81011531 ), אפיפיור מ 1243 עד 1254 . 
ממשפחת אצילים בג׳נובה. למד משפטים בבולוניה, המשיך 
במדיניות ההתנגדות של קודמיו כלפי פרידריך 11 , והוכרח 
לברוח מפני מפלגת הקיסר לליאון, שכינס בה ועידה (ביוני 
1245 ), הטיל מחדש חרם על הקיסר והכריז, שהורד מכסאו. 
בהשפעתו בחרו הארכיבישופים וחלק מן האצילים החולונים 
כמלך־גרמניה את היינריך ראספה ( 1246 ), ואחריו את 
וילהלם 11 מהולאנד ( 1247 ). לאחר שמת פרידריך ( 1250 ) 
הזר א׳ לאיטליה, נלחם בבנו של פרידריך — קונראד / 11 , 
הציע את כתר־סיציליה לכמה אישים, ולסוף — להנרי 111 , 
מלך אנגליה, שקיבל את ההצעה בשביל אדמונד בנו. כשמת 
קונראד ( 1254 ) וא׳ נעשה האפיטרופוס של בנו קונראדין, 
הכריז על עצמו כעל השליט של קאלאבדיה וסיציליה. א׳ 
ביטל את שבועת־האמונים, שנשבעו הפורטוגיזים לסאישו 11 , 
והעביר את כתר־פורטוגאל לאלפונסו אחיו; כן כונן את 
האירגון הכנסייתי במחוזות־פרוסיה שעברו לנצרות באותה 
תקופה. א׳ / 11 , בדומה לא׳ 111 , הוא אחד מן האפיפיורים 
התקיפים, שנלחמו על ההכרה ששלטונם של האפיפיורים 
הוא עליון על זה של המלכים והקיסרים. כיוריסטן ידוע א׳ 
ע״י הפירוש שחיבר ל״דקרטאלים" של גריגוריוס צו בשם 
61:311005 ־ 0601 0$ ־ 11151 6 ט[) 10 טף 10 115 :זבזגקק^. כמו״כן חיבר 
ספר 10115 :!ס״ס 1 ס 5 !\; (שהלך לאיבוד), שבו הגן על התביעות 
של האפיפיורים מן הקיסרים. א׳ דאג גם להתפתחותן של כל 
האוניברסיטות, ביחוד לזו של הסורבונה, ויסד בתי־ספר 
למשפטים ברומי ובפיאצ׳נצה. יחסו ליהודים נתבטא בדרי¬ 
שתו, שהיהודים ייבדלו במלבושיהם מן הנוצרים, ובהשתדלו¬ 
תו לבער את התלמוד. כשנודע לו, שבצרפת עדיין לומדים 
היהודים את התלמוד, דרש ממלך־צרפת לערוך חיפושים 
מדוקדקים בבתי־היהודים כדי למצוא את ספרי התלמוד 
ולהשמידם, וכך גרם לשריפת התלמוד בפאריס ב 1244 . לעומת 
זה הגן על היהודים מפני עלילת־הדם באיגרת, ששלח 
לארכיביש־פים בגרמניה ב 5 למאי 1247 , ובאותה שנה אף 
הסכים לטענת היהודים, שאין להוציא את התלמוד מכלל 
המקורות של דת־ישראל, שהוכרה ביסודה כדת נסבלת: 

5 . א׳ ע ( 1 ת 332 ן 1 ס 13 ( 0 16 ) 06 ־ 161 ? או $6 ! 3 :ז 60 ז 3 ?" 16 ), 

נו׳ לערך 1225 , סאבויה), אפיפיור מן ה 21 ליאנואר עד ה 22 
ליוני, 1276 . בגיל של 16 נכנם למיסדר של הדומיניקאנים 
ונתפרסם כמורה וכסופר. חיבר ספרים בפילוסופיה, בתיאו¬ 
לוגיה ובחוק הקאנוני וזכה להיקרא "המלומד המפורסם 
ביותר" (• 1001:01 ) 5 טומ 10$1551 ״מ £3 ). ביחד עם אלברטוס מאג־ 
נום, תומאס מאקווינו ובונאונטורה חיבר את תכנית־הלימודים 



927 


אינוצנטיום 


928 


למיסדר של הדומיניקאנים. ב 1272 נתמנה ארכיבישוף בליאון, 
ב 1273 — קארדינאל־בישוף באוסטיה ובולטרי ( 1 ז 61161 ׳\)< 
אחר־כך שימש דקאן ב,קוריה הקדושה׳ וחיה יד־ימינו של 
גריגוריוס ובמקצת ע״י השפעתו של שארל מאנז׳ו נבחר 
לאפיפיור במקומו של גריגוריוס ץ. א׳ מילא תפקיד חשוב 
בוועידת־ליאון ( 1274 ) בעניין איחוד הכנסיה המזרחית עם 
המערבית. בזמן כהונתו כאפיפיור השלים בין לוקה ופיזה, 
וכן תיווך בין רודולף מהאבסבורג ושארל מאנז׳ו. לזה 
האחרון העניק את התואר של סנאטור רומי ואף מינה אותו 
כממלא־מקומו של מושל מטעם הקיסר בטוסקאנה. מרודולף 
דרש לסלק את פקידיו מרומאניה ( 13£03 סס 8 ) ולדחות את 
מסעו לרומי. כקודמיו שאף גם א׳ למסע־צלב חדש. 

6 . א׳ וע ( 1 ז 6 ג 1 גי^ £116006 ), אפיפיור מ 1352 עד 1362 . 
צרפתי; היה מודה למשפט האזרחי בטולוזה, ואחר־כך 
שופט בעיר זו. :כן היה קארדינאל־בישוף של אוסטיה ושל 
ולטף ( 1 ז 761161 ן), ומנהל הבישופות של אוויניון. בימי כהו¬ 
נתו כאפיפיור באוויניון החזיר לכנסיה כמה נחלות, שקודמו 
קלמנס עו הפקיד בידי ואסאלים שונים, חייב את אנשי־הכנסיה 
הגבוהים לשבת במקומות־מינוייהם, הפחית את הביזבוז, שהיה 
נהוג בחצר־האפיפיור, ועוד. כדי לחזק את הסמכות האפיפיו־ 
רית ברומי שלח לשם, בהשפעתו של פטרארקה, את הקארדי־ 
נאל אלבורנוז ואת קולה די רינצו( 1116020 ! 01 3 ( 00 ). א׳ גרם 
לכך, שקארל עו הוכתר בכתר הקיסרות ברומי ( 1355 ), אבל 
אח״כ מחה נגד ״בולת־הזהב״ מ 1356 , שאסרה על האפיפיור 
להתערב בבחירת המלכים בגרמניה. היחסים בין א׳ וקארל 
נשתפרו לאחר שזה האחרון התיר לא׳ למנות בישופים 
בגרמניה והסכים שהכמורה הגרמנית תשלם את מימיה 
לאפיפיור. א׳ שאף להשלים בין המלכים הנוצריים. עשה 
שלום בין ויניציאה ובין ג׳נובה, הביא לידי חוזה־ברטיניי 
(׳ 611£0$ ז 8 ) בין צרפת ואנגליה ( 1360 ), והשתדל להשלים 
אף בין אראגון וקאסטיליה. א׳ ביקש לארגן מסע־צלב חדש 
ולאחד את נצרות המזרח והמערב. שליחותו של הנזיר פטר 
תומאס לקושטה, שבה ניהל משא־ומתן עם הטוענים לכסא־ 
המלכות של ביזאנטיון, היתד. כרוכה בתכניות אלו. 

7 . א׳ וח\ ( 311 ז 110 § 1 ^ 61 () 0051010 ), אפיפיור ברומי, 
1404 — 1400 . במשך כל תקופת ׳כהונתו הקצרה נלחם, בסיועו 
של לאדי&לאוט מלך נאפולי, באפיפיור־שכנגד, בנדיקט 11 

8 . א׳ ו 711 ( 0160 63111513 ;ממב׳\ 010 , 1432 , ג׳נובה-— 
1492 , רומי), אפיפיור מ 1484 עד 1492 . בן לסנאטור רומי. 
למד בבולוניה וברומי, היה בישוף בסאוונה ועוד ב 1473 ' 
נתמנה חשמן ע״י סיקסטוס עו. אע״פ שקרא (בלא הצלחה) 
למסע־צלב נגד התורכים, בא במשא־ומתן עם באיאזיד 11 , 
ותמורת תשלום שנתי של 40,000 דוקאטים החזיק א׳ במעצר 
את ג׳ם, אחיו של השולטן. ב 1489 החרים את פרדינאנד 1 
מנאפולי ואף הכריז על הורדתו מכסא־מלכותו מפני שסירב 
לשלם את מיסי־הכנסיה, אולם ב 1492 השלים עמו. א׳ דרש 
בבולה 61651616630165 80010115 (דצמ׳ 1484 ) לנקוט באמצעים 
חמורים נגד מכשפות, נלחם בפיקו דלה מיראנדולה ואסר 
את קריאת חיבוריו ושאף לארגן מסע־צלב נגד הוואלדנזים. 
א׳ מינה ב 1487 את טורקוומאדה לאינקוויזיטור ראשי בספרד, 
אבל דרש לנהוג במתינות עם האנוסים ולתת לכמה מהם את 
האפשרות של וידוי־בסתר. בימיו שלטה אנארכיה במדינת- 
האפיפיור וברומי, והקוריה היתה להוטה אחר הבצע והמות¬ 
רות; א׳ יסד כמה משרות חדשות ומכר אותן למרבה במחיר; 



אינוצנטיוס ה צ. ציור ? 51 ו 5 אםי ) ם 


כן שלט בימיו הנפוטיזם. היו לו ילדים בלתי־חוקיים, כבי 
שהיה ידוע אז לכל. ולפי שמועה, שאמנם אינה מבוססת כל 
צורכה. שתה את דמם של שלושה נערים כדי להאריך את 
ימיו. 

9 , א' ^ ( 3561110601 ? 010010 .^ 1 ת 30 ׳\ 010 , 1519 , בולו¬ 
ניה — 1591 , רומי), אפיפיור מסוף אוקטובר עד סוף דצמבר, 
1591 . נבחר כאפיפיור בתמיכתו של פילים 11 מספרד. כתב 
ספףעל תורת־ר,פוליטיקה של אריסטו וספר נגד מאקיאוולי. 

10 , א׳ ץ ( 111 ) 301 ? 01301113111513 , נו׳ 1574 ברומי), 
אפיפיור מ 1644 .עד 1655 . למד משפטים, היה נונציוס בנא¬ 
פולי ולגאט בספרד. נתמנה השמן ב 1629 . נבחר לאפיפיור 
נגד רצונה .של ,ממשלת־צרפת ובימי כהוגתו נטה לבית 
האבסבורג. ^מינה קארדינאלים ממצדדי־ספרד, רדף את 
העומדים לצידו של מאזארן ולא הכיר בממלכת־פורטוגאל, 
שספרד נלחמה בה אז( 1640 ). הבולה שלו( 1653 ) נגד תורת 
ינסן(ע״ע) עוררה התנגדות חריפה; מצדדי היאנסניזם טענו, 
ש חבולה תלתה בתורת יאנסן מה שאין בה. א׳ פירסם גם 
בולה נגד סעיפי שלום־וסטפאליה ( 1648 ), שהיה בהם משום 
מתן חופש לפרוטסטאנטים. בימי כהונתו גדלה ביותר השפ¬ 
עתה של גיסתו, אולימפית מאידאלקיני, על ענייני הקוריה. 
אולימפיה לא בחלה בשום אמצעים כדי להגדיל את נכסיה. 

11 , א׳ וץ (; 06163631611 8606616110 , נר 1611 , קומו), 
אפיפיור מ 1676 עד 1689 . היה בעל רגש דתי עמוק. בבולה 
שלו משנת 1679 מצא לאפשר להוקיע 65 סעיפים מתורת 
הישועים, אך בהשפעתם של הישועים הכריז על תורת 
מולינום (ע״ע קויאטיזם) כתורת כפירה, א׳ הנהיג תיקונים 
בהנהלתה של חצר־האפיפיור מתוך כוונה למנוע מותרות, 
ונלחם בשחיתות־המידות. נסתכסך עם לואי עו x בדבר הגא־ 
ליקאניזם, ובהשפעתו של לואי נערכה ב 1682 אסיפה של 
הקלרוס הצרפתי, שפירסמה ארבע הצעות ( 051110065 ק 0 זק) 






929 


אינוצנטיום — אינורסיה 


930 


מכוונות להגן על הקלרוס מפני האפיפלר. א׳ סייע בהדיפת־ 
התורכים מווינה ( 1683 ). 

12 . א׳ 11 ץ ( 111 :זזזב״ 1£ ? 1:01110 ״^, נר 1615 , נאפולי), 
אפיפיור מ 1691 עד 1700 . נתחנך בקולג׳ הישועי ברומי. 
היה סגן־לגאט באורבינו, מושל של פרוג׳ה ונתמנה נונציום 
בטוסקאנה. למופת היה לו א׳ וץ. ב 1692 פירסם בולה, 
שאסרה בהחלט את הנפוטיזם. הביא לידי גמר את המתיחות 
שבין האפיפיורות ובין צרפת, שנמשכה כ 50 שנה. בהשפעתו 
ביטל הקלרוס הצרפתי את הדרישות להגנת זכויותיו, שנת¬ 
פרסמו באסיפת 1682 (עיין למעלה), ולואי עו x החזיר לא׳ 
את אוויניון, שכבש אותה בימיו של א׳ וץ. א׳ אישר ב 1696 
את הבולה של האפיפיור אלכסנדר ווו/ו נגד היאנסניזם, 
וב 1659 הטיל חרם על תורות מסויימות של פנלון (ע״ע), 
שנראו בעיני או כמושפעות מן הקויטיזם. 

13 . א' 111 צ ( 1:1 ת 00 111:110131151010 ,?, נר 1655 < רומי),׳ 
אפיפיור מ 1721 עד 1724 . היה בן למשפחה המיוחסת, שהו¬ 
ציאה כמה אפיפיורים. היה נונציוס בשווייץ ובפורטוגאל 
וחשמן ובישוף באוזימו ובוויטרבו. א׳ מסד את נאפולי 
לקארל 1 ע ( 1722 ) ותמך בג׳ימס ווו, תובע־הכתר האנגלי 
בתנאי, שיחזיר את הקאתוליות לאנגליה. מפני שהישועים 
לא שילמו מיסים מרכושם לאפיפיור יצא נגדם ואסר עליהם 
לקבל חברים חדשים בסין, וכנראה, אפילו חשב לבטל את 
המיסדר, אך לא מעז לעשות זאת. 

ע. ש. 

אינור (ז 3 ׳\ת 1 ), נתך של פלדה עם ניקל ( 36% ). מצטיין 
בהתפשטות תרמית נמוכה מאד, ומכאן שמו (־מ 1 
1£  + <- 4 0 מ + "ס״מ״ס. 

בתהליך זה מתהפך כיוון הסיבוב האופטי, שהוא ימני בת¬ 
חילתו, ונעשה שמאלי. התהליך נחקר הרבה בכימיה פיסי¬ 
קאלית, ועל־פיו נקבעו ראשונה עקרון פעולת המסות ויסו¬ 
דות הקינטיקה של ריאקציות כימיות (ע״ע). המונח הושאל 
אח״כ לציון כל הידרוליזה של סוכר מורכב לסוכרים פשוטים 
(ע״ע סכר), אף כשאין התהליך מלווה בהיפוך הסיבוב. 

סוכר א י נ ו ר ט י — תערובת של גלוקוזה ופרוקטוזה: 
מתקבלת מהידרוליזה של סוכר־הקנה. דבשה סמיכה, מחו- 
סרת־צבע ומתוקה מאך; 200 - = ס ["]. מתהווית בצמחים 
בכל מקום שבו סוכר־הקנה נפגש באינוורטאזה (ר׳ להלן>: 
דבש־הדבורים הוא בעיקרו סוכר אינוורטי, מיוצר גם בדרך 
מלאכותית ע״י הידרוליזה כימית של סובר־הקנה בקנה־מידה 
תעשייני לשם הכנת חומר־מתיקה לסוכריות, ליקרים, וכד׳. 








931 


איכורסיה — אייגטהובן, וילם 


932 


אינוורטאזה או אינוורטין (גם סכרוה או 
הוכרחה), אנזים (ע״ע), שמבצע את האינוורסיה של סוכר־ 
הקנה. קיימים כמה סוגים של אינוורטאזות, שהם נבדלים 
זה מזה במכאניזם ובסגוליות של פעולתם. האינוורטאזה 
המצויה מפרקת את כל הסוכרים המורכבים בעלי שיירים 
של פרוקטוזה ^־פוראנוזית בקצה השרשרת, ז. א. לא רק 
את סוכר־הקנה, אלא אף ראפינוזה, ?/־מתיל־פרוקטופורא־ 
נוזיד, וכד/ אינוורטאזה זו נפוצה מאד בעולם הצמחים 
והחידקים, בראש וראשונה ברוב השמרים של התסיסה 
והאפיה. בעולם החי היא מצויה במעיים ומסייעת לעיכול 
סוכר־הקנה שבמזונות. האינוורטאזה היא אחד מן האנזימים 
הראשונים שנבדקו על בוריים ושימשה ללימוד הקינטיקה 
של פעולת האנזימים ולפיתוח השיטות לבידודם וניקויים. 

י. ל. 

4 . במאתימאטיקה—מונח בעל הוראות אחדות: א) באנ¬ 
ליזה (ע״ע) — הפונקציה (״)$-־, שהיא פתרון של 
המשוואה ( 2 ) £ = מ ב 2 ; הפונקציה $ היא הפונקציה 
ההפוכה או הא׳ של £. ב) בגיאומטריה—הדמיית נקודות, 
או טראנספורמאציה באמצעות ראדיוסים הפוכים. נתון מעגל ׳ 
שמרכזו ס. אנו קובעים כיחידת־מידה את אורך הראדיום 
שלו ומתאימים לנקודה ? את הנקודה ק, באופן שקיים: 
1 = ק 0 \? 0 . בדרך זו אנו מבצעים טראנספורמאציה, שמע־ 
ברת את כל הנקודות שמחוץ למעגל־היחידה לנקודות 



אינוורסיה בניאוטסריה 


פנימיות, ולהפך. מעגל־היחידה עצמו מתגלגל בעצמו, וכל 

מעגל אחר מתגלגל שוב במעגל. ביחוד כל ישר 6 (שאפשר 

לראותו כמעגל בעל ראדיום אינסופי) מתגלגל במעגל 8 

העובר בנקודה 0 . ההדמיה היא שומרת־זווית (קונפורמית), 

כי הזוויות, שבהן שתי עקומות חותכות זו את זו, עומדות 

בעינן. במרחב בא הכדור במקום מעגל־היחידה. -— לז,׳ 

נודעת חשיבות בתורת הפונקציות של משתנה מרוכב. היא 

ניתנת ע ״י הפונקציה 1 = 1 > עם שיקוף על ציר־^ 
21 

אינז׳קטזר (■! 0010 ( 10 ), משאבת־סילון, שמשמשת להזנתם 
של דודי־קיטור בעזרת סילון של קיטור לחוץ, 

הנוצר על־ידי אותו דוד עצמו. השימוש בקיטור של הדוד 
או בקיטור הנפלט ממכונות של כוח, שמשתמשות בקיטור, 
שמייצר הדוד, גורם לכך, שהא׳ הוא מכונה בעלת ניצולת 
גבוהה מאד! כי חוץ מהפסדי קרינה וחיכוך חוזר כל חום־ 
הקיטור לתוך הדוד ביחד עם המים המוספקים. 

הקיטור מן הדוד או ממכונת־הכוח מוספק לצינור הוא 
מתפשט בפיה 8 ויוצא ממנה במהירות מרובה. ע״י כך נוצר 
בסביבת המקום 0 תת־לחץ, שיונק את המים ומערב א,ית.ם 
בקיטור בפיח ם• כך מתעבה הקיטור והמים מתחממים. 


עיבויו של הקיטזר מגדיל את ד,ךיק בס — מה שמגדיל 
את כושר־חיניקה של הא׳. המים והקיטור זורמים במהירות 
גדולה עד £. מ £ מתחיל הצינור להתרחב. המהירות של 
זרימת־המים פוחתת, ולפיכך, לפי חוק ברנולי (ע״ע הידרו־ 
ליקה), לחצם גדל והולך. כשהם מגיעים לנקודה £ ; לחצם 



מרובה מן הלחץ שבדוד. השסתום משמש פתח לצינור־ 
פליטה, שנקרא כך מפני שהוא פולט את עודף־המים. כשיש 
להתגבר על לחץ גבוה בונים א" דו־דרגתיים, שבהם יש שתי 
פיות 8 או יותר. כמות הקיטור והמים מווסתת ע״י שסתום־ 
מחט, שהוא מופעל ע״י הידית 11 . י נ• ק• 

אעטהזבן, וילם — מ 6 ׳ץ 0 ו 1 זת £1 מז ¥1110 \ — ( 1860 , 

יאווה ־= 1927 , ליידן), רופא וחוקר רפואי הולאנדי. 

א׳ הוא הסשכלל של האלקטרוקרדיוגרף (ע״ע) והמייסד של 
האלקטרוגראפיה המעשית לבדיקה חשמלית של פעולת־הלב. 
למד רפואה באוטרכט ב 1879 ■— 1885 ! עוד במחקרו הראשון, 
"השפעת שינויי־הצבע על התוצאה הסטראוסקופית", גילה 
את התעניינותו המיוחדת בגורמים הפיסיקאליים ברפואה. 
מ־ 1886 עד מותו שימש פרופסור לפיסיואגיה והיסטולוגיה 
באוניברסיטה של ליידן. את תגליתו המהפכנית פירסם ב 1903 . 
ב 1924 קיבל את פרס־נובל. — עוד ב 1887 פירסם א. ד. וואלר 
את מחקרו על "הדגמת שינויים אלקטרומוטוריים, שמלווים 
את דפיקת־הלב בבני־אדם", אלא שהשתמש באלקטרומטר 
קאפילארי, ומחמת כובד־התנועה של הכספית שבקאפילארה 
לא היתה האלקשרוקארדיוגראמה מדוייקת. א׳ הצליח להשיג 
רישום מדוייק ע״י השימוש בגאלוואממטר־המיתר, המורכב 
בעיקרו ממיתר דק של קווארצה מתוח בשדה מאגנטי חזק. 
ע״י כך יצר שיטה מעשית ופילס דרך לחקירה החדישה 
במחלות־הלב. מחקרו היסודי:- 86 15011£ ז 161 ססת 3 ׳' 221 016 
5 ןמ 1 ן 11 :ז 310£ זב 010 ז £16101 0£60 ) 6050£1 חז 365 §ס 0 ז 16 ז 51 ) 2 
( 480 — 472 , 1903 , 99 . 5101 ׳(£? . 65 § . 3 .£ . 5 231x11 'ז £10£6 ?). 



933 


אינטרסיה — אינטואיציוניזם 


934 


אינטךסיה ( 10131313 ), עבודת־עץ משובצת, שבה חותכים 
בעץ הריץ או שיקוע, ובתוכו מדביקים פסגים ממיני 
עץ אחרים, או מחומרים כגון שנהב, זהב, כסף,' ברונזה או 
צדף. אמנות זו כבר היתד. ידועה בימי-קדם, אך נתפתחה 
במאה ה 13 בסיאנה ( 51603 ), שמשם נתפשטה באיטליה 
כולה. טיפלו בה ביהוד נזירים, שעסקו בעבודות חיטוב בעץ 
של ספסלי־כנסיות ושל רהיטים. 

פראנסוא 1 הנהיג בצרפת את עבודת הא/ שנעשתה 
רווחת ביהוד מזמן שפשטה האופנה של "רהיטי־הדר" בסיגנון 
לואי ז\ו^ הנגר־האמן של חצר־המלוכה, אנדרה שארל בול 
( 8011116 01131-165 6 ז 3 ת.^ ־ 1642 — 1732 ), עשה רהיטים יקרי- 
ערך בשביל המלך ומשפחתו, שהם כולם בארמונות של 
ורמאי, פונטנבלו וסן קלו ( 010113 53101 ) — שולחנות, 
ארונות, שולחנות־כתיבה ושעונים משובצים בשנהב׳ עץ- 
הבנה, צדף, קליפת־צי ועצי־יקר. הרבה מרהיטיו נמצאים 
באוספים אנגליים וצרפתיים. 

היאפאנים פיתחו אמנות־א׳ מיוחדת במינה: הם משתמ¬ 
שים בתיבות מצופות לכה, והאמן הונאמי קריטזר( 11 ח 3 ח 1011 ־ 1 
61511 ׳< 1590,130 — 1637 ) עשה תיבות עם שיבוצי־עופרת. או־ 
גאטה קורץ ( 130110 313 ^ 0 ־ 1660 — 1716 ) הביא טכניקה זן 
לידי שיכלול. רק אחדים ממעשי־ידיו נשתמרו והם נדירים 
ביותר; אך נמצאו מחקים לרוב. מאמני הא׳ המאוחרים יותר 
הצטיין ביהוד שיבאטה זשין( 26511111 1801,511111313 — 1835 ). 

?1(10011£((1, 061111 !6111111X0 6 10X110 111 16(1110, 1873. 

אינטואיציה (לאט׳ 10101110 — התבוננות),התפיסה הישי¬ 
רה והבלתי־אמצעית, שעל־ידיה תופס הסובייקט 
החושב את הלך־רוחם של אחרים, את העולם החיצוני, את 
האמת או ערכים מוסריים אחרים, וקודם־כל — את עצמו. 
אפלטון ותלמידיו סברו, שהפילוסוף חייב לפרוש מן החיים 
ולהסתכל במהוודהדברים בתוך עולם־האידיאות (ע״ע),העו¬ 
לם של ההוויה הטהורה. לפי שפינוזה (ע״ע), "הדעת מתוך 
א"׳ היא הסוג העליון של ההכרה ("תורת־המידות", חלק ב/ 
משפט מ׳, הערה ב׳), התופסת את הדברים הפרטיים בקשר 
שלהם לתוארי-אלוהים. יותר שאנו מכירים את הדברים ע״י 
א׳, יותר אנו מכירים את אלוהים, ועל־כן מידתה הטובה 
ביותר של הנפש ושאיפתה הנאצלת ביותר היא להכיר את 
הדברים הכרה של א׳. מתוך הכרה זו* זוכה הנפש לסיפוק 
הנעלה, שאין נעלה ממנו (שם, חלק ה׳, משפט כ״ז), לוק 
הגדיר את הא׳ כידיעה, שנרכשה ע״י התבוננות בלתי- 
אמצעית בעצמים רוחנים. ובזמננו ( 1911 ) הגדיר אותה 
ברגסון בעיקר כהארה פנימית, שדומה למושג העברי של 
!השראה ושל "רוח־הקודש". ברגסון (ע״ע) מבחין בין שני 
מינים של הכרה: ( 1 ) הא׳ הישירה ו( 2 ) המחשבה ההקשית. 
הא׳ נולדת מתוך המגע הישיר של הרוח בנושא המעסיק 
אותה. המחשבה ההקשית נוצרת מתוך צרכים של החיים 
התועלתיים. המחשבה ההקשית מזייפת את המציאות מתוך 
צורכי־החיים, ואילו הא׳ מתגברת על ההרגלים התכליתיים 
ומבקשת לתפוס את המהות המקורית של הדברים כפי שהיתר. 
קודם שנסתגלה והותאמה לתביעות־החיים המעשיות. הא׳ 
היא "סימפאתיה רוחנית", שעל-ידיה אנו מעתיקים את עצמנו 
בבת־אחת (לא ע״י ניתוח שכלני) לתוך דבר מסויים השונה 
מעצמנו, וכך אנו תופסים את העניין מבפנים. ע״י המאמץ 
שבא׳ אנו מתפשטים מהשגתנו הרגילה ומתעלים עד מעבר 


לעצמנו. כל שיטה פילוסופית נולדת, לדעתו של ברגסון, 
מתוך א׳ שורשית אחת, שעל־ידיה תפס הפילוסוף נקודה 
חדשה אחת של המציאות מבפנים; ומתוך א׳ זו מתפתחת 
כל שיטתו. 

ה. בדגסון, האינטואיציה הפילוסופית (בתוך: "מבוא לפילו¬ 

סופיה"), הוצאת "לגבולם", תש״ז; מ. בובר, ברגסון והאינ¬ 

טואיציה (מבוא להוצאה העברית של "אנרגיה רוחנית" של 

^ 103 [) ; £6 ן 0£ 1 > 10€6€ ?) 111011 ־ 111111 1 ) 111 ) 1 ז 0 * £4 \ 1 ,£ח ¥1 \£ 

. 1941 £1111511 

ש. ה. ב. 

בפסיכולוגיה של זמננו רואים במונח א׳ שם כללי 
לשלשלת של תהליכי־חשיבה, ביהוד של החשיבה היוצרת, 
שרובם חולפים עד מהרה ושעל כן הם סמויים במידה מרובה 
מן התודעה. לאחר שגילינו את קיומה של בעיה מסויימת 
ולא הצלחנו לפתור אותה, אנו כאילו "דוגרים" עליה, בלא 
שניתן עליה את דעתנו באורח מודע. אך בתנאים מסויימים, 
כגון לאחר חלום בהקיץ, טיול מרענן או שינה עריבה, 
כשמתגלה לנו רעיון או תופעה קשורה קשר כל שהוא 
בתופעה, שאנו מתקשים להבין אותה, עולה על דעתנו ניצנוץ־ 
פתאום, כעין הברקה, שיש בה משום דרך לפתירת השאלה 
המטרדת אותנו. האדם המשכיל רואה את החוליה המודעת 
הברורה, והיא האחרונה בשלשלת־החשיבה, ומכנה אותה 
בשם הכרה או תפיסה אינטואיטיווית; בזד, מסיח הוא את 
דעתו מן החוליות הקודמות, שהניצנוץ הפתאומי אינו אלא 
תוצאתן וסיומן. 

לתשומת־לב מיוחדת זכתה בחיי יום־יום ה״א׳ הפסיכולו¬ 
גית", כלומר, כשרונו של היחיד לתפוס ולפרש את התנהגות־ 
הזולת. מקורו של כשרון זה — נסיון־החיים, שהפסיכולוגן 
משתמש בו בדרך האנאלוגיה התכופה והישירה שלא מדעת 
ובלא הכרה ברורה; משום כך עלולה הא׳ גם להיכשל 
במשפטים קדומים. ולפיכך, אע״פ שבעל ה״א׳ הפסיכולוגית" 
מגלה לא אחת אמת עמוקה, אין הא׳ יכולה לשמש דרך של 
חקירה מדעית, ביהוד מפני שאין לנו אפשרות לאמת את 
מסקנותיה ע״י הזרה על דרך זו. השימוש בא׳ תלוי הן 
ביכולתו הנפשית של היחיד לנצל נסיונות קודמים, והן בסוג 
של החומר המחשבתי, שהואימעבד. כמו־כן מצויים הבדלים 
אישיים בפתאומיות־הופעתו של ניצנוץ־הא׳ ובערך האוב־ 
ייקטיווי של הרעיון גופו, שנתגלה על־ידיו. מכאן המידה 
השונה של א׳, שהיא מצויה בבני-אדם שונים. 

ח. א. 

אי;טו-איצי 41 יזם, אסכולה מאתימאטית־פילוסופית, שרואה 

את מהותה המובהקת של המאתימאטיקה בעקרונות 

הבאים: א) מציאות מושג פירושה: בניין המושג בעזרת 

תהליכים קונסטרוקטיוויים; אבל הוכחה, שאין סתירה מצויה 

במערכת ההגיונית, שבה קבוע המושג הנדון, אינה ראיה 

מספקת למציאותו; ב) זכות־ד,בכורה לבניות המאתימאטיות 

על השיטות ההגיוניות, שהרי תורת-ההיגיון היא הפשטה 

תיאורית ודהה בלבד מן הבניות המאתימאטיות; ג) האינטו- 
■׳ ▼ 

איציה ד,"ראשונית", שמבטחת למאתימאטיקה אופי סינתטי 
(אולי אפריורי) ולא רק אנאליטי, היא חלק מן המושג 
הכללי של המספר הטבעי העומד על האינדוקציה השלי¬ 
מה. — בסוף המאה הי״ט ובתחילת המאה העשרים היה מרכז 
האסכולה של הא׳ בפאריס, במקום שאנרי פואנקארה 
(ע״ע) מצד אחד ובורל וחבריו מצד שני הטעימו בעיקר את 
העקרון ג׳. נימה חדשה ותוקפנית נתווספה אח״ב על-ידי 







935 איגטואיציוניזב 

האסכולה ההולאנדית של בדוור (ז 0 ׳^ 11 סז 8 ) ותלמידיו, 
שקראו לשיטתם בשם ניאואינטואיציוניזם; העקרון ב׳ הוא 
חידושם העיקרי. חלקים רחבים מן המאתימאטיקה הקלאסית 
(של המאה הי״ח והי״ט) בטלים עם צימצומה של זו בתהלי¬ 
כים קונסטרוקטיוויים בלבד. 

,£ת 11 ץ 14£ .\נ ; 1934 / 0 

. 1934 ,£מ>ו£#י/ס/ 0££0 //>ו!!!י; 6 . €711 1 ( 401 ( 

א. ה. ס. 

אע^ליגנציה (מלאט׳ 13 :!מ £6 ; 611 :>ת 1 — הבנה, כושר- 
ההבנה), הכשרון לתפוס ולפתור בעיות מעשיות 
ועיוניות, לקלוט ערכי השכלה וידיעות מושכלות, וכן היכולת 
ללמוד דבר מתוך דבר. כך בערו הגדירה את הא׳ הפסיכו¬ 
לוגיה המדעית בסוף המאה הי״ט. אבינגהאוז, וונדט ואחרים 
ראו בא׳ שיתוף-פעולה בין השכל והדמיון, כושר לצרף 
צירופים מחשבתיים, להכליל ולהגדיר מושגים. לסוף הוגדרה 
הא׳ בעיקרה כפעולת חשיבה (ע״ע), אלא שכללו במושג של 
"חשיבה" לא רק חשיבה מופשטת שמתבטאת במלים, אלא 
אף חשיבה טכנית, שמתבטאת בפעולות (כהמצאת ככשיר 
פשוט או כסידור מכונה מורכבת). 

ההתנהגות האינטליגנטית אינה מצויה באדם בלבד. כפי 
שהוכיחו חקירותיהם של פסיכולוגים גרמניים ואמריקנים, 
מסוגלים גם קופי־אדם לבצע פעולות אינטליגנטיות — החת 
לחץ של מסיבות מסויימות, כשלא עמדו להם דרכי־ההתג־ 
הגות המוטבעות בהם מלידה (רפלכסים או אינסטינקטים) 
ולא הפעולות, שרכשו מתוך הניסיון האינדיווידואלי(למידה). 
קדוב לוודאי, שבתהליך זה נודע תפקיד חשוב ל״בינה החו¬ 
דרת" (ע״ע) או הארת־פתאום פנימית. כמה חוקרים הוכיחו, 
ששימפאנזה מבוגרת, וכן תינוק בן 9 — 10 חודשים ומעלה 
יכולים להשתמש בחפץ מסויים — כמקל, חבל, ידית — בתור 
מכשיר, כדי לקרב אליהם חפץ מבוקש אחר. אולם בעוד 
שההתנהגות האינטליגנטית הטכנית היא שיא־ההשג של 
השימפאנזה ושל שאר קופי־אדם, וכן של התינוק, בערך 
בסוף שנת־החיים הראשונה שלו("גיל השימפאנזה"), מוסיף 
האדם להתפתח באופן שהוא משיג את רמת־הא׳ השניה — 
ההתנהגות האינטליגנטית העיונית; השג זה בא עם הופעתו 
של השימוש במלים, וזהו "מותר האדם מן הבהמה". 

ואולם עדיין לא הגיעו הפסיכולוגים לכלל הכרעה ברורה 
וחד־משמעותית בדבר מהותה ואופיר■ של הא׳, שכן הגדרתה 
תלויה בגישתו של המגדיר אל בעיות עקרוניות שונות בפסי¬ 
כולוגיה: השפעתם של הטבע והסביבה על ע־צוב־האישיות, 
מעמדה של הא׳ בתוך כלל התכונות הנפשיות, הקשרים 
שבינה ובין שאר התכונות הללו, וביחוד בינה ובין הלמידה. 
וכך לפנינו כמה וכמה הגדרות של הא׳: •ו. שטרן הגדיר 
אותה כ״כושר כללי של היחיד לסגל מראש את חשיבתו 
לקראת תביעות חדשות; הוא הכושר של הסתגלות רוחנית 
לתפקידים ולתנאים חדשים שבחיים". ההתגברות על קשיים 
חדשים, שנגרמים לאורגאניזם, היא חלק חשוב בהגדרותיהם 
של פסיכולוגים הרבה כפינטנר, וורן, ועוד. קרובה לכך היא 
דעתו של דירבורן, למשל, שרואה בא׳ כושר לנצל את 
נסיונות־העבר במצבים חדשים. וכסלר מטעים בעיקר את 
חלקי של היחיד בפעולה האינטליגנטית, ופחות מזה — את 
ההסתגלות גופה. לפי סברתו האי היא "יכולת מורכבת או 
כללית של היחיד לפעול מתוך תכליתיות, לחשוב באורח 
הגיוני ולטפל ביעילות בסביבתו". ההגדרה החדשה ביותר 


— אינטליגנציה 936 

והרחבה שבכולן היא זו של סטודארד, שמטעים בא׳ הן את 
אופי הפעילות של היחיד והן את זיקתו לסביבה: "הא׳ היא 
הכושר לבצע פעולות, שהן קשות, מורכבות, מופשטות, 
חסכוניות, מותאמות למטרה, מקוריות ובעלות ערך סוציאלי, 
במסיבות שתובעות את ריכוז־המרץ וכיבוש־הרגשות". הצד¬ 
דים השווים שבכל ההגדרות השונות הללו הם מה שרובן 
מבליטות את כושד־ההסתגלות למצבים חדשים, את מקוריות- 
ההמצאה, את שייכורן של הפעולות האינטליגנטיות לסוג 
של מעשי־חשיבה וכן את קרבתן לתהליכי־הלמידה, ומה 
שאינן דנות בידיעות ובהרגלים, שרכש היחיד בחייו האינדי¬ 
ווידואליים. כך אפשר להגדיר את הא׳ ככושר-מלידה של 
היחיד להמציא רעיונות ודרכי־פעולה כדי לפתור באופן מקורי 
בעיות ומצבים רעיוניים, טכניים וסוציאליים, שכבר הם 
קיימים או שהם עתידים להיווצר ואנו רואים אותם בעיני- 
רוחנו. זיקה הדדית מצויה בין פעילות הא׳ ובין הסביבה; 
יש בה משום תגובה על הסביבה והשפעה עליה, ובכן הסתג¬ 
לות ועיצוב כאחד, תגובה ופעולה ספונטאנית. 

הדעות נחלקו גם בשאלת הסטרוקטורה של הא׳: אם היא 
כושר אחיד או כושר מורכב מכמה גורמים. בינה, אבינגהאוז 
ואחרים הניחו, שקיימת א׳ אחידה בטבעה; אך אחרים יצרו 
את "תורות-הגורמים" ( 8601-16$ ) 5 ז 0 :>:> 3 )), שהן מיוסדות על 
חישובים סטאטיסטיים קפדניים. הפסיכולוגן האנגלי ספירמן 
ניסה ראשון לפרק את הא׳ לגורמיה. לדעתו, ניכרים בהת¬ 
נהגות האינטליגנטית של האדם אותות־פעולתם של שני 
גורמים: ( 1 ) הגורם הכללי, שממנו ניזונות כל הפעולות 
האינטלקטואליות, ו( 2 ) גורמי-א׳ סגוליים או ספציאליים, 
כגון כשרונות מוסיקאליים, אמנותיים, מאתימאטיים ולשו¬ 
ניים. בדרך כלל אין קשרים ברורים בין גורמים סגוליים 
אלה לבין עצמם ואף לא ביניהם לבין הגורם הכללי. תות- 
דייק האמריקני טען, שעדיין לא הגיעה השעה לניסוח של 
תורת הגורמים. הוא מודה בקיומן של פעילויות שונות של 
הא׳, שיש לחקור את הקשרים שביניהן, אבל, לדעתו, אין 
הא׳ אלא מזיגה של כשרים למיניהם. הוא מבחין בין שלושה 
מיני א׳ — המופשט' 'או העיוני (שעניינו רעיונות וסמלים 
מילוליים), הקונקרטי או המכאני (שעניינו עצמים והקשרים 
שביניהם) והסוציאלי(שעניינו הבנת בני־אדם והכושר לבוא 
עמהם במגע ולטפל בהם). קבוצת־חוקרים אחרת מנסה לבסס 
השקפה, שהיא קוראת לה בשם "תורת ריבוי האפנויות" 
( 186017 [ 3 (> 0 תז 1 ] 111 רח), שמבטלת את הנחתו של ספירמן 
בדבר קיומו של גורם כללי אחיד. תירסטון, למשל, מגלה 
שבעה ״כשרונות נפשיים ראשוניים״ — תפיסת־השטח, זיכ- 
רץ, מהירות־התפיסה, כשרון מילולי, אינדוקציה, דדוקציה, 
פתירת־בעיות. ועדיין העניין טעון בירור וליבון. 

ואולם מה שכמה שאלות בדבר טיבה של הא׳ נשתיירו 
ללא פתרון עיוני מוסכם לא גרם לעיכוב בחקירת הא׳ 
כשלעצמה. פסיכולוגים ופדגוגים (ביחוד הפסיכולוגים המ¬ 
עשיים והמחנכים) התעניינו פחות בכושר ההיפותטי הקרוי 
"א"׳ משהתעניינו בפעילות האינטליגנטית של היחיד, אף 
אם לא הסיחו את דעתם מן הצורך בביסוס עיוני. ביחוד 
עניינו את איש־המעשה ההבדלים האינדיווידואליים, המופי¬ 
עים בהתנהגות האינטליגנטית, ובראש ובראשונה ההבדלים 
ברמת־הא׳. שכן לרמת־הא׳ של היחיד נודעת השפעה ניכרת 
ביותר בחיי־המעשה — במגע בין בני-אדם, בבית־הספר, 
במקום־העבודה. אף בחיי־יום־יום מבחינים אבו בין ילדים 



937 אינטליגנציה 

אידיוטיים ונחשלים ובין בינונים, מוכשרים ועילויים; 
הפסיכולוגים למדו למדוד את רמת־האינטליגנציה של הילד 
ופיתחו לשם כך מבחנים וקני־מידה שונים, שהם מדוייקים 
ביותר, כגון קנה־המידה המפורסם ביותר, שהוא אובייקטיווי 
בשיעור גדול; ״מנת הא׳״ (! 311011611 ) 0€ ת€§ 111 ש 1 מ 1 — 3 ) 1 ). 
קנה־מידה זה מבטא את היחס המספרי שבין רמת ההשגים 
האינטליגנטיים של הילד ("גיל הא"׳) ובין גיל־החיים שלו. 
קביעת "מנת־הא"׳ של הילד חשובה מאד לקביעת דרך־ 
חינוכו בבית־הספר וכן לשם מתן עצה נכונה בדבר בחירת 
משלח־היד. לשם כך מסתייע הפסיכולוגן בסולם ("סקאלה") 
מיוחד של מבחנים מסוגים שונים, שעוזרים לו לקבוע את 
הרמה ואת דרד־התפתחותד, המשוערת של הא׳; הרי אף 
התפתחות ז 1 נתונה למרותה של חוקיות מסויימת. לאחר 
שמופיעים באדם סימני-הא׳ הראשונים (הא׳ המעשית) בסוף 
שנתיר,חיים הראשונה, מתפתחת הא׳ מלידה של היחיד — 
בדרך־כלל ללא זעזועים וקפיצות — עד שנת החיים השש־ 
עשרה לערר! זוהי התרחבות "מבפנים", אע״פ שהיא גם 
תוצאת השפעתם של הגורמים החיצונים. אף אחר 16 שנות- 
החיים מוסיפה לפעול השפעת הסביבה, והיא שמעשרת את 
התוכן האינטלקטואלי של היחיד; אך הכורים מלידה, כלומר 
הפונקציות של החשיבה, אינם מתפתחים עוד. 

על השאלה, אם רמת־הא׳, שהוכיח ילד כשנעשה, למשל, 

בן 4 שנים, היא גודל קבוע במשך כל שנות־ההתפתחות או 
שהיא עשויה להשתנות, המציאו חקירות אמפיריות חומר, 
שאפשר להסיק ממנו דעה והיפוכה בנידון זה; ואף המבחנים, 
שבהם משתמש הפסיבולוגן לתכלית זו, עדיין אינם מושלמים 
כל צורכם כדי להשיב תשובה מכרעת על שאלה זו. אך דומה, 
שהמצדדים בדעה של "קביעות מנת־הא"׳ קרובים הם יותר 
לאמת ממתנגדיה המוחלטים: ביסודו של דבר נוטה מנת־הא׳ 
של הילד לשינויים קלים בלבד במרוצת התפתחותו האינדי¬ 
ווידואלית — בתנאי, שלא תבוא עליו איזו מחלה אורגאנית 
קשה ושלא ישתנו תנאי־חייו מעיקרם, שינויים קלים בסביבה 
אין בכוחם לגרום לשינויים של ממש ברמת־הא׳ של היחיד 
הבינוני, אלא שבמרוצת־ההתפתחות של ילדים מחוננים 
מטבעם ניכרת עלייתה של מנת־הא׳, ואילו בילדים נחשלים 
נוטה מנת־הא׳ לרדת. בגיל ההתבגרות מתרבות האפשרויות 
של תמורות במנת־הא׳ מפני שבזמן זה גוברת והולכת 
השפעת־הסביבה. סתומה בהחלט היא התשובה על השאלה, 
אם יש בכוחן של מתודות־עבודה שונות בגן או בבית־הספר 
לשנות את מנת־הא׳. עובדה אחת נעלה כאן מכל ספק: 
השפעה מתמדת של הסביבה עם הגורמים הכלכליים, הסו¬ 
ציאליים והתרבותיים שבה מעצבת במידה ניכרת את מנת־ 
הא׳ מלידה, אע״פ שעל הנחשלים ביותר אין הסביבה יכולה 
להשפיע לטובה, בעוד שהמחוננים ביותר מתגברים פחות או 
יותר על ההשפעה המצמצמת של הסביבה. באירופה ובאמ¬ 
ריקה נתגלו הבדלים רצינים, לעתים רצינים מאד, בין רמת־ 
הא׳ הממוצעת של ילדי־כפר וילדי״עיר וכן — בתחומה של 
אותה עיר עצמה — בין ילדים ממעמדות שונים. סביבה 
עניה מבחינה כלכלית, סוציאלית, תרבותית וטכנית מונעת 
מן הילד בקביעות במשך הרבה שנים את הגירויים החיצונים 
הדרושים להתפתחות תקינה. לפיכך ירודה מידת הא׳ של 
רוב ילדי העניים — בהשוואה לזו של ילדי־האמידים — וכן 
של כלל החניכים של מוסדות סגורים (רובם יתומים ואסו־ 
פים) — בהשוואה לכלל הילדים• שמתחנכים בבתי־אבותיהם. 


אינטליגנציה 938 

מצב מיוחד במינו קיים בנידון זה בישוב העברי החדש 
בישראל, שכן הרמה התרבותית והסוציאלית הגבוהה של 
הפועלים ושל האיכרים בישוב זה אינה נותנת מקום לאותה 
ירידת הא׳, שהיא מצויה בחוגי הכפריים או הפרולטאריון 
באירופה ובאמריקה. רמת־הא׳ הממוצעת של ילדי החקלאים 
והפועלים בישראל לא זו בלבד שאינה נופלת מרמת־הא׳ 
הממוצעת של ילדי המעמד הבינוני, אלא שלפעמים היא גם 
עולה עליה. לעומת זה ירודה רמת־הא׳ של בני אחדות מן 
העדות הנחשלות בארץ, אלא שעד עכשיו לא נתברר הדבר 
כל צורכו, אם פועלים כאן גורמים תורשתיים או סביבתיים 
או שני מיני הגורמים הללו כאחר. יש להוסיף, שרוב רובם 
של הפסיכולוגים, שחקרו את רמת־הא׳ של ילדי-ד,יהודים 
בפולניה ובגרמניה קודם הישואה, וכן בארצות־הברית, 
והישוו אותה לרמת־הא׳ של בני עמי־ד,סביבה, קבעו, שילדי 
היהודים נמנים עם הקבוצות הלאומיות המחוננות ביותר 
מבחינת הא׳ שלהם. חקירות של ילדים יהודיים גילו גם 
שיעור מרובה של אינטלקטואליות, כלומר, של נטיה מפותחת 
לבעיות שכליות, וכן נטיה לפתור בעיות לסוגיהן על דרך 
של שיקול־דעת ראציונאלי. 

לבעיית הא׳ נודע ערך חשוב בחיי־המעשה — בעיקר 
בשטח החינוך ובשטח ההדרכה בבחירת המקצוע, אך 
גם באירגון העבודה ובצבא. קיים קשר ישיר וברור בין 
רמת־הא׳ של היחיד ובין השגיו בלימודים בבית־הספר, ומכאן 
התביעה החינוכית לרכז בכיתות הומוגניות ילדים בעלי 
מנת־א׳ קרובה, כדי להתאים את תכניח־הלימודים ואת דרכי- 
ההוראה ליכולתו של הילד להבין ולפתור בעיות עיוניות 
יותר או מעשיות יותר. הכרת הא׳ של היחיד חשובה ביחוד 
בבחירת משלח־ידו! שכן כל מקצוע תובע כשרים וכשרונות 
מסויימים שברובם הם קשורים בהתנהגות האינטליגנטית של 
היחיד. יש מקצועות, שתובעים רמה גבוהה של א׳ עיונית 
(כגון רפואה או כימיה), ויש מקצועות, שדורשים גם רמה 
גבוהה של א׳ טכנית (הנדסה), ושוב יש מקצועות, שבעליהם 
זקוקים לא׳ סוציאלית (הנהלה, אירגון); ולעומתם קיימות 
התעסקויות, שאינן תובעות מבעליהן אלא רמת-א׳ נמוכה 
(עבודות פשוטות). ומכאן ערכה המעשי של בעיית־הא׳. 

על הצורות השונות של ליקדי-א׳ ("רפיון־השכל") ע״ע 
דביליות; אימבציליות; אידיוטיות. 

; 1917 , 073 £17 ? 0 ? 1771 / 7 ? 017 € 72 § ה 114 ) 1 ?(}!/' £ 17 ^ 6111 ) 111 , 011161 >! ./ 3 
001031 ( < ( 1 00 $ 111171 ( 1 1160 $ 147£1726771 11 $ 1 ) 117 ) 66 677 § 11716111 
-־ 11111 '! ., 1 .*! ; 1921 , 12 . ¥01 ,ע 011010£ ץ 5 ? 11104110031 >£ 0£ 
, 1001500 !! . 14 . 0 ; 1924 , 61166 ^ 17116111 1 ס 6 ** 11 0 ^ 1 116 " 7 , $ 1:000 
,ת 3 וד 1 ז 03 ק 5 . 0 ; 1925 ,? 0016 ? €170 1 ) 1 ? 4 66 ה $6 6111 ! ה 1 , 61 ה 117$11 
- 121 ^ 00 / 0 16 $ (} 1 ) 117 ?? 16 ( 1 1 ) £17 £ 7766 § 17716117 / 0 £?> 1 ! 2 > 13 7710 

- 117161 / 0 0$11161776171 1/16 7/16 , 0 ^ 111 ) 0 ־ 7101 ! .£ .£ ; 1927 , 11017 
11173 ? 1111136 ? 3.6 £671% ! 1171611 16 ( 7 , 0 ־ $101 ; 1927 , 67766 ^ 11 

; 1933 , 66 ה 6 ^ 6111 ) 177 , 00 ! 0 ע 30 .£ .? ; 1928 , 16/7671 61731 § 17 ) 

ץ 0101 י־>$ 13110031 < , 6 ?) 11 ? 1317 0.173 011176 ^ 1 11$ : 67166 § 17116111 

.ס . 0 ; 1940 י 00£ < 1 ־] ¥03 39111 , 10031100 )£ 0£ ץ 4 >ג 1 }$ 1110 ־ 01 ! 

-־ $1101 . 1 \ ; 1943 , 67766 ^ 17716111 / 0 § ה !־ 116011 77 16 י 1 )'ז 3 [) 1 ) 10 צ 
. 1945 , 061 / 1011071 $ 11 $ 0773 £61106 17716111 , 130 ־ 0 

ח. א. 

אינטליגנציה, מונח רוסי, שכנראה, נכנס־לשימוש במחצה 
הראשונה של המאה הי״ט ושציין מתחילה חוגים 
מסויימים של בעלי השכלה (תלמידי אוניברסיטות, סופרים 
וסתם משכילים). כיום מציינים במונח זר, ברוסיה בני־אדם 
שאינם מתפרנסים מעבודה גופנית אלא הם בעלי מקצועות 
חפשיים: רופאים, אמנים, סופרים, עיתונאים, מורים, אנשי־ 
מדע; וכד מהנדסים, קצינים, מנהלים ופקידים בעלי־השכלה. 




939 


אינטליגנציה — אינמרוודסיה־אכסמדורסיה 


940 


דמות הא׳, שעוצבה בראה הי״ט, השפיעה על התפתחותה 
של התרבות הרוסית ושימשה נושא לתיאורים מרובים בספ¬ 
רות (טורגנייב, צ׳חוב, קוהלנקו, ועוד). תכונותיה: ערות 
לבניות תרבותיות כלליות וחברותיות, בניגוד להסתגרות 
בתחומים מק:ועיים, שציינה את רובם של משכילי־המערבז 
הכרת השליח. ת המוטלת על הא׳ להדריך את העם לקראת 
עתיד טוב יותר והכרת החובה המוטלת על היחיד להתאים 
אף את חייו האישיים לשליחות ז( ("הא׳ הרוסית היא 
מיסדר"), ולעתים קרובות גם הרגשה של חוסר־אונים מפגי 
מיעוט האפשרויות של פעולה בתנאים של משטר־האבסו־ 
לוטיזם ("האנשים המיותרים" של צ׳חוב) והעדר של כושר 
פעולה מהירה ונמרצת כתוצאה מ״חיטוט" פנימי וביקורת 
עצמית מתמדת ("א׳ רכרוכית"). 

ה״אינטליגנטים״ או ביתר דיוק: יוצאי העניים והבלתי- 
אמידים שבא׳ מילאו תפקיד ראשי בסוף המאה שעברה 
ובתחילת המאה הנוכחית בהכשרתם של המוני־רוסיה 
למהפכות מדיניות וחברותיות. אבל אין לראות את הא׳ 
כ״פרולטריוך ממש וקשה להבליע אותה בתוכו. ברוסיה של 
זמננו, עם התפשטות השיטה של הניהול הממשלתי בשדה 
הכלכלה ובשאר שטחי־החיים, הולכת הא׳ וגדלה מבחינה 
כמותית באופן שהיא נעשית חלק חשוב של האוכלוסיה 
( 2,767,000 ב 1924 ; למעלה מ 10 מיליונים ב 1941 ). אעפ״כ 
אינה נחשבת ל״מעמד" במשטר הסובייטי (סטאלין קרא לה 
עוד ב 1936 בשם "שכבת־ביניים"). הצעה להזכיר את "האינ¬ 
טליגנציה העובדת" בחוקה הסובייטית מ 1937 בצד הפועלים 
והאיכרים — נדחתה; שהרי לנין אמר בשעתו, שהא׳ אינה 
מעמד כלכלי בפני עצמו, ולפיכך גם אינה גורם מדיני 
עצמאי, כלומר: המשכילים אינם מעורים בבסיס כלכלי 
מסויים, כמו, למשל, האיכרים והפועלים, ואינם תלויים 
במקור־פרנסה אחד, אלא הם משמשים גורמים חברותיים 
שונים; אין איפוא יסוד לאחדות־אינטרסים ממשית בתוכם 
ואין לראותם כגורם חברותי ומדיני בפני עצמו. המלה א׳ 
נתקבלה גם בלשונות אחרות (למשל, באנגלית) בתור מונח 
מיוחד, שאינו ניתן להיתרגם כל צורכו ללשון אחרת. 

ז. ל. 

אי^לקטואליזם, העקרון המציין את התורות הפילוסו¬ 
פיות, שמייחסות לשכל תפקיד מכריע בחיינו, 

בניגוד לאלו שמייחסות תפקיד זה לאינטואיציה, לרגש או 
לרצון. במיוחד מדברים על הא׳ בתורת־המידות ומתכוונים 
בכך לאותו כיוון באתיקה, שמזהה את המידה הטובה עם 
הידיעה ואת המידה הרעה עם אי־הידיעה. כיוון זה מיוצג 
ביחוד ע״י תורת־המידות של סוקראטס, שלפיה הטוב מיוסד 
על הידיעה ואין אדם חוטא אם יש לו ידיעה מספקת ממהות- 
מעשיו. כל בני־האדם בוחרים מטבעם בטוב, ועל־כן לא 
היתר, קיימת שום מחלוקת על המטרות של פעולותינו אילו 
היתה לכל בני־האדם ידיעה מספקת בטיבם של הדברים. 
"בצורה, שבה ניסח סוקראטס רעיון זה, היה יסוד של תמיה, 
ששימש אבן־נגף לבאים אחריו. סוקראטס הטעים, כפי שנדמה 
היה, את הידיעה השכלית. בלבד כיסוד העיקרי של מידת- 
הטוב, ובדרך זו התעלם, מצד אחד, מן העובדה, שאפשר 
לדעת את הטוב ועם זה לבחור ברע, וקבע, מצד שני, תנאים, 
שעשו את שלימות־המידות לרשות־היחיד של מתי־מספר. 
אולם כוונתו האמיתית היתד, לומר, שהטוב, הכולל משמעת 


לחוק-החיים, מתאים לפי עצם מהותו לתביעות־השכל, 
ושהמסקנה מזה היא, שיש צורך להבין, מהו טיבו של חוק 
זה ומהו תובע במצב מסויים. הקו המעניין ביחוד בהתפת¬ 
חותה של המחשבה היוונית בתורת־המידות אחר סוקראטס 
היא הדרך, שבה טיהרו יורשיו אמת יסודית זו מן התערובת, 
שעוררה תמיה, וע״י כך הבליטו אותה ועשו אותה נכס 
קיים של העיון הפילוסופי" (מיורהד, תורת־ד,מידות, ענד 
273 ). ההתפתחות האחרונה של תורת־הנפש מפרויד ואילך 
גילתה את השורשים הבלתי־אינטלקטואליים ■והאיראציונא- 
ליים העמוקים שבחיי־הנפש של האדם (בתוך הבלתי־מודע), 
והראתה על-ידי כך, שהא׳ אינו יכול לשמש בסיס מספיק 
לתורת־המידות. אך עם זה יש להודות בדבר, שחוסר-דעת 
והעדר בהירות של מחשבה משפיעים השפעה מכרעת על 
התנהגותו המוסרית של האדם. ש. ה. ב. 

איגטךךיקט (בלאט׳ ס 4101:1 מ 6 ]ת 1 , איסיר), 

1 . במשפט הרומי — מונח, שמציין גזירת־גלות 
נגד מישהו מתחום איזה חבל באיטליה או מתחומה של 
איטליה כולה. מי שהפר גזירה זו עלול היה להידון למיתה. 
הנוסח המקובל לגזירת גלות היה: 6 זשש 41 ז 16 ס 11 ת§נ זש 3 נ 1 ף 3 : 
האיסור להשתמש במים ובאש. — א׳ היה נוהג גם במשפט 
האזרחי הרגיל: אם אחד מן הצדדים במשפט אזרחי היה 
מעוניין בד,חשה של מתן פסק־הדין, היה פונה אל הפרטור, 
שהיה רשאי להטיל א׳ נגד הנשפט, וע״י כך היה ' גורם 
להחשת הסיום של המו״מ המשפטי. 

2 . בכנסיה הקאתולית — איסור על עריכת טכסי־פולחן 
בכנסיה, שאפיפיור או הגמון היה מטיל על אישים או על 
טריטוריות מסויימות. ביה״ב שימש הא׳ נשק אדיר בידי 
האפיפיור במלחמתו במושלים החולמים: לא פעם הכריח 
העם, שחשש להצלת-נשמתו, את המושלים להיכנע לתביעו¬ 
תיה של ד,כנסיה כדי שיוסר א׳ מעל המדינה או העיר. — 
בזמננו מטילים לפעמים א׳ על אנשי־כנסיה, כדי לאסור 
עליהם עריכת פולחן ציבורי בבתי־תפילה. 

אעטח־ורםיה־אכםטרורםיה. לפי משנתו של ק. ג. 

• : : י. , ! ■ 1 7 : ! :' •״{ ' ז * 

יונג (ע״ע) מחולקים כל בני-האדם לשני טיכוסים 
יסודיים: 1 . הטיפוס האינטרוורטי: המופנה פנימה, המעוניין 
בחייו הנפשיים ובניתוח־חוויותיו, נוטה להרהור ולחשבון־ 
הנפש, מרוכז ומסוגר. בני־אדם אלה יכולים לעסוק בעבודוח 
שונות ולהסתגל לסביבה, אבל הם נמשכים לא אחר העולם 
החיצוני אלא אחר עולם הרגשות והרעיונות: אוהבים הם 
את הבדידות יותר מאת החברה, ולעתים הם מעוכבים ע״י 
חיטוטים והיסוסים וניתנים לכל מיני ספקות ודאגות. טיפוס 
זה נפוץ בעיקר בין הפילוסופים, המשוררים, האמנים ואנשי־ 
המדע, אבל הוא מצוי גם בין בני-אדם פשוטים, שהם סגורים 
בתוך נפשם ומתרחקים מחיי־החברה. 2 , הטיפוס האכסטרא- 
וו־טי: המופנה חוצה, מעוניין במתרחש בסביבתה י אוהב 
חברה, נוטה לשכוח את עצמו, מסור לעבודה ומצפה לתוצ¬ 
אותיה החיצוניות. טיפוס זה נפוץ בעיקר בין מנהיגי־ 
מפלגות, עסקנים ציבוריים, אנשי-צבא, סוחרים, בעלי-תעשיה, 
והוא מצוי גם בין אנשים פשוטים בכל שכבות־החברה. בכל 
טיפוס מופיעים כיוונים שונים לפי הסוג של הפעולה הפסי¬ 
כית הגוברת (לפי המיון של יונג: מחשבה, רגש, תפיסה 
ע״י החושים, אינטואיציה). במידה מוגזמת מתבטא כל 




941 


אינטרוורסיה־אכסטרורסיה — אינטרנציונל 


942 


טיפוס בין חולי־הרוח, למשל: ההיסטריה היא מחלה אפיינית 
לטיפוס האכסטראורטי, הפסיכראסתניה — לטיפום האינט- 
רוורטי. באמצעותם של שאלונים ומבחנים אפשר לגלות את 
הטיפוס האינדיווידואלי לפי הכיוון השולט ברוחו (ע״ע 
אישיות; פסיכולוגיה אנליטית), 

. 1937 ,. 11£1 \^ 7 , 02 ק^' 7 ? 111 * 1101081 ' $1 *¥ י 1102 [ . 0 . 0 

א. י. ב. 

אינטרוזיה (מלאט , 6 ־ 461 נ 1-1 )ת 1 — דגדרר, פלוש), מונח 
גיאולוגי, שמציין את עלייתה של המגמה (ע״ע) 

מן העומק אל תוך קרום־הארץ הסלעי והתקררותה בתוכו 
לסלעי־פלוטון (ע״ע פטרוגרפיה). א׳ היא הניגוד לאכסטרו־ 
זיה (ע״ע). בבעיית המכאניזם של הא' קיימים חילוקי־דעות 
בין החוקרים: אם יש לייחס למאגמה בשעת הא׳ כוח פעיל, 
שמאפשר לה לפלס לעצמה דרך ולהתגבר על מכשולים 
מכאניים, או אם אין הא׳ אלא תופעה של זרימה פאסיווית 
מצד המאגמה לתוך חללים ריקים שבקךום הסלעי או לתוך 
איזורי־תורפה, שנוצרו בכוחות אחרים, בעיקר בכוחות 
טקטוניים. את הסיבה לעלייתה של המאגמה יש לראות 
בלחץ־הכובד של סלעי־הקרום העל¬ 
יונים < לחץ זה מגיע בעומק של 60 
ק״מ ל 17,000 אטמוספירות. כשנפתח 
סדק "תהומי" בקרום, שיורד עד 
לעומק זה, נדחפת המאגמה לתוכו 
בלחץ של סלעי־הקרום ועולה בו. 
לעליה מסייעים כמה גורמי-לוואי: 
עם עלייתה של המאגמה פוחת 
הלחץ, הפחתה, שמביאה לידי הת¬ 
פשטותה של המאגמה, והתפשטות 
זו מסייעת לעליה נוספת; כן משמ¬ 
שים כגורמים מסייעים לחצם הפנימי של גאזי־המאגמה, 
ההולך וגדל עם התגבשותה של המאגמה המתקררת, וכן 
הלחץ הטקטוני, שנוצר מחמת קימוט השכבות או מחמת 
שקיעתם של חלקי־קרום גדולים. 

אינטרויספקציה (מלאט' 6 ז 106 ק 08 ז 1 ח 1 , להסתכל לתוך 
משהו), הסתכלות של אדם בתוך פנימיות־נפשו. 

דרכה של החקירה האינטרוספקטיווית ידועה בפסיכולוגיה 
מימי הפילוסופים הראציונאליסיטיים (במאה הי״ז), עיקרה — 
התבוננותו של האדם בחוויות־עצמו, פעמים בשעת החוויה 
עצמה ועפ״ר לאחר שחלפה. בעקבותיה של התבוננות זו בא 
התיאור, שתכליתו קביעת החוקים של התהליכים הנפשיים. 
זוהי המתודה המיוחדת לפסיכולוגיה, שכן כל שאר דרכי־ 
החקירה הידועות בפסיכולוגיה שאולות ממדעי־הטבע או 
ממדעי־החברה. יתרונה הוא במה שהיא נותנת לפסיכולוגן 
ידיעה בלתי-אמצעית מן המתרחש בנפש, ולפיכך שימשה, 
בצד הניסוי, דרך חקירה עיקרית בפסיכולוגיה הקלאסית עד 
סוף המאה הי״ט. מאז יצאו עליה עוררים מרובים, שטענו: 
( 1 ) השגיח של הא׳ מביאים לידי קביעת חוקים, שחותמה של 
הסובייקטיוויות טבוע עליהם (מתוך ההקש — מה אני כך, 
אף זולתי כך); ( 2 ) ריכוז הקשב בשעת הא׳ עשוי לשגות 
את אופיה של החוויה שמתבוננים בה ואת תוכנה; ( 3 ) אגו 
עשויים לשכוח על נקלה את תוכן החוויות, שהסתכלנו בהן; 
( 4 ) רק פסיכולוגים מומחים יכולים לשמש נבדקים בניסוי 
אינטרוספקטיווי, ולפיכך אין השגיה של מתודה זו בניסויים 


של פסיכולוגים מומחים מדגמים כראוי את אפשרויותיה 
בתוך כלל בני־האדם; ( 5 ) מצויות תופעות נפשיות, שאין 
הא' יכולה לעמוד עליהן, כגון האינסטינקט, תהליכים לא־ 
מודעים, או האישיות. הביהיויוריסטים (ע״ע),הרפלכסולוגים 
(ע״ע) ושאר הפסיכולוגים ה״אובייקטיוויים" ביטלו מתודה 
זו מעיקרה מאחר ששללו גם את החוויה והתודעה כנושאים 
של חקירה בפסיכולוגיה. אולם טעמים אלה נגד השימוש 
בא׳ מצווים אותנו רק על זהירות בשעת השימוש בה, אך 
אין בהם כדי לבטל אותה מכל וכל. בעזרת הא׳ חוקרים 
בעיקר תהליכי חישה, תפיסה וחשיבה, אע״ם שגם בשטחים 
אלה טעונות תוצאותיה השלמות בעזרתן של דרכי־חקירה 
אחרות. 

ה. א. 

אינטרלקן ( 131060 :!:):)!!!, מלאט׳ 13011$ • 10161 , בין 
אגמים), עיר־מחוז בקאנטון של ברן (שווייץ), 

567 מטר מעל פני־הים; שוכנת על הגדה השמאלית של 
נהר אאר, בעמק היפה בידלי ( 8064611 ), שנתהווה משרטד 
נות, שהעלו הנהרות בין שני האגמים הסמוכים בריינץ 

י > י ןוו 


(במזרח) וטון (במערב! לפנים מקוה־מים אחד). מספר 
התושבים: כ 4,000 ( 1941 ). נווה־מרגוע אקלימי מפורסם, 
שפרנסת תושביו היא בעיקר על התיירים, שנמשכים אליו 
בקיץ בהמוניהם מפני שמשם יש אפשרות לערוך טיולים להרי 
ה״אוברלאנד הברני", על פני האגמים הסמוכים, לאשדות־ 
גיסבאך, ועוד. בקירבת־מקום נמצאים גם שרידי המנזר, 
שנוסד ב 1130 ושימש יסוד ליישוב־א׳. 

אינטרנציונל! השם שבו נקראו כמה הסתדרויות בינ¬ 
לאומיות של פועלים. החשובות שבהן: 

הא׳ הראשון (שמו המלא: "התאגדות־פועלים 
בינלאומית״ — 3.11 ז \ 3 ־ 1 ^ 1 ' 411 0316 113110 " 111161 5506131:1011 ^). 
נוסד בלונדון ב 28 בספטמבר, 1864 . מנהיגו הרוחני היה 
קארל מארכס, שחיבר גם את "מאניפסט־היסוד" וגם את 
התקנון שלו. העקרונות של הא׳, כפי שהם מוטעמים בתעודות 
אלו, הם: התארגנותו של הפרולטאריון במפלגה פוליטית 
עצמאית! מלחמה על הנהגתה של תחוקה סוציאלית; התנג¬ 
דות מאורגנת לקנוניות בינלאומיות, שהן עשויות לסכסך 
אומה באומה! ליכוד בינלאומי של הפרולטאריון למלחמה 
על שיחרורו המדיני והסוציאלי של מעמד הפועלים, מתוך 
הנחת־אב, שהפתלטאריון נלחם לא לזכויות מעמדיות 
חדשות, אלא לביטול כל עושק, כל ניצול וכל שלטון מעמדי. 

הא׳ הראשון, שמרכזו היה בלונדון, כינס 5 ועידות בינ¬ 
לאומיות, שדנו בשאלות של התחוקה הסוציאלית, הקואו־ 
פראציה, הלאמת־הקרקע, ועוד. בא׳ שלטו חילוקי־דעות 



עטק נידלי והעיר אינטרלאקז 





אינטרנציונל 


944 


943 



הוועד־הפועל של האעטרנאציונאל השני בוועידת אטסטרדאם, 904 נ 
שורה אחורית (משמאל לימין); ואן קול, אוגארטה, נמץ׳, ואייאן, סוקום, רוזה לוכסמבורג, אדלר, בראקה, קאוטסקי, ואלצקי, 

ואנדרוולדה, קאמביה, לוננה, אנזלה, פרי 

שורה קדמית (משמאל לימין); צייפריאני, מרולסטרה, ה״נדטאן, באכה, קריננן, קאטאייאמה, פלכאנוב, קנורטן, הילקוויט, נאוורוניי 


מתמידים ביו שלושה זרמים: המארכסיסטי, הפרודוניסטי 
והבאקוניניסטי. סלע־המחלוקת היה היחס למדינה. באקונין 
צידד בזכותה של המחתרת המהפכנית וההתקוממות המזו- 
יינת, שלדעתו רק הן עשויות להפיל את המדינה הקיימת. 
פרודון ביקש לעקוף את המדינה ע״י ביטול שיתוף־הפעולה 
עמה מצד הייצרנים, שיתארגנו באופן חפשי ויקיימו ביניהם 
יחסי־כלכלה "מוטואליסטיים" (הדדיים). לעומת זה דרש 
מארכס את התארגנותו ההמונית, המקצועית והמדינית של 
מעמד-הפועלים, שיילחם בדרכים האפשריות בתחום המשטר 
של המדינה על כיבוש השלטון וישתמש בו אחר־כך בצורה 
דיקטאטורית לשם חיסולו של הקאפיטאליזם והקמתה של 
החברה הקומוניסטית, העל־מעמדית. חילוקי־דעות אלה נש¬ 
תקפו גם בשאלות אירגונו העצמי של הא׳. לעומת המאר־ 
כהיסטים, שתבעו אירגון צנטראליסטי, שיהא מוכשר להלחם. 
בצנטראליזם של המדינה' הרכושנית, ביקשו האנארכיסטים 
לזרמיהם לכונן את הא׳ כאירגון פדראליסטי. סיכסוכים 
פנימיים אלה נסתיימו בהרחקתם של באקונין וחבריו מן 
הא/ והללו יצרו א׳ אנארכיסטי משלהם, שנתמך בעיקר ע״י 
מצדדים באיטליה ובספרד, פילוג זה, שאירע אחר מלחמת 
גרמניה־צרפת ב 1870/71 ותבוסתה של הקומונה הפאריסאית, 
סייע לירידת השפעתו של הא׳ הראשון באירופה. ב 1872 
הועבר מרכזו לנידיורק, ובלא שהצליח לפתח משם פעילות 
ניכרת נתחסל ב 1876 . 

מ. ד. 

ה א׳ ה ש נ י. א) 1689 — 1914 . הא׳ הראשון היה התאחדות 
של מנהיגים סוציאליסטיים, ללא המונים מאחוריהם. אחר 
1870 קמו בגרמניה, צרפת, בלגיה, אנגליה, אוסטריה, איטליה 
ובמדינות אחרות מפלגות־פועלים סוציאליסטיות, שבין מנ¬ 
היגיהן היה מספר ניכר של אנשי הא׳ הראשון. ב 1889 נתוועד 


קונגרס פועלים בינלאומי בפאריס, וכאן נוסד הא׳ החדש או 
השני. אביו הרוחני והרוח החיה בו היה אנגלס (ע״ע). 
בקונגרס־היסוד נשמעו דינים־וחשבונות על תנועת־הפועלים 
בארצות השונות ועל התחוקה בענייני־הפועלים, והוחלט 
לארגן באחד במאי (ע״ע) של 1850 הפגנות להנהגה חוקית 
של יום־עבודה בן שמונה שעות. כן החליט הקונגרס לדרוש 
מן המדינות, שתקיימנה מיליציה (לפי דוגמת שווייץ) במקום 
הצבאות הסדירים, כדי ליצור ערבות נגד מלחמות התקפה 
וכיבוש. — הקונגרס השני של הא׳ השני (בריסל, 1891 ) 
קבע, שהמפלגות המאורגנות בא׳ לא תקבלנה אנארכיסטים 
כחברים להן מפני שאלה אינם רוצים באירגון־הפועלים ולא 
בהתערבות חוקית של המדינה לטובת הפועלים. לקונגרסים 
של הא׳ השני הוזמנו רק באי־כוח של קבוצות, שרצו בביטול 
המשטר הקאפיטאליסטי וראו בהשתתפות בחקיקת־המדינה 
ובפעולה הפארלאמנטארית אמצעי הכרחי להשגתה של מסרה 
זו. חוץ מזה הוזמנו אירגונים מקצועיים, שלא השתתפו 
במלחמה הפוליטית, אלא שהיו "מכירים בצורך של פעולה 
מדינית ופארלאמנטארית". בזה נתכוונו לאגודות המקצועיות 
הבריטיות ( 5 ת 10 ו!ס שבאותם הימים נמנעו בהחלט 

מפעולה פוליטית, אך למרות כן שלחו את באי־כוחן לקונ¬ 
גרס השלישי, שנתוועד בציריך ב 1893 , ואיכסנו את הקונגרס 
הרביעי בלונדון ב 1896 . 

בקונגרס החמישי, פאריס 1900 , נוסד המשרד הסוציא¬ 
ליסטי הבינלאומי, שבישיבותיו השתתפו מאחד עד שלושה 
באי־כוח מכל ארץ וארץ, ב 1901 נוסד החבר הבינלאומי של 
האגודות המקצועיות, שעמד ביחסים ידידותיים עם הא׳. 
מספר־הצירים של הא׳ השני הלך וגדל: באמסטרדאם ( 1904 ) 
השתתפו 444 ציר, בשטוטגארט ( 1907 ) 884 ובקופנהאגן 
( 1910 ) 896 ציר, שהיו באי־כוחם של שמונה מיליוני פועלים 


945 


אינטרנציונל 


946 


מ 23 ארצות. רוב רובם של הצירים בא מגרמניה, אנגליה, 
אוסטריה וצרפת. באו גם צירים מארגנטינה, דרום־אפריקה, 
יאפאן ואוסטראליה, פעילים ביותר בא׳ השני היו הצרפתי 
דורס, האוסטרי ויקטור אדלר והגרמנים בבל, ליבקנכט, 
קאוטסקי וברנשטיין. בתחילת המאה ה 20 היו בקונגרסים 
ויכוחים חריפים בין הסוציאליסטים המהפכנים ובין האוד 
לוציוניסטים (שנקראו רוויזיוניסטים). מקום רחב תפסה 
בוויכוחים שאלת עמדתו של הא׳ במקרה מלחמה. הכל הודו, 
שהמלחמות הן תוצאה של המשטר הקאפיטאליסטי ושהמל־ 
חמות תחלופנה רק ביחד עם משטר זה. במצב הקיים של 
העולם יכול הא׳ רק להשתדל, שתופחת סכנת־המלחמה. הוכר, 
שהסוציאליסטים אינם מחוייבים להתנגד למלחמת־הגנה, אבל 
קשה היה להגדיר מה זו מלהמת־הגנה. בשטוטגארט ( 1907 ) 
עמדה שאלה זו במרכז הוויכוחים. האסיפה דחתה הצעות 
לשביתה כללית- או למרד מזויין כהצעות אוטופיסטיות; אך 
בהשפעתם של לנין ורוזה לוכסמבורג הכניסו לתוך ההחלטה 
משפט זה: "אם תפרוץ מלחמה, חובת כל המפלגות הסוציא¬ 
ליסטיות היא לנצל את המשבר הכלכלי והמדיני, שבא 
כתוצאת־המלחמה, כדי לעורר את העם וע״י כך להחיש את 
השמדת המשטר הקאפיטאליסטי". 

ב) 1914 — 1949 . במלחמת־העולם הראשונה נתפורר הא׳ 
מפני שהרוב הגדול של הסוציאליסטים בארצות הלוחמות 
נצטרפו להגנת ארצות־המולדת שלהם. מתנגדי־המלחמה 
הקיצונים ערכו בספטמבר 1915 כינוס בצימרוואלד שבשווייץ. 
באו 42 צירים וביניהם לנין, שדרש ייסוד'של א׳ חרש, שיהא 
מתפקידו לגמור את המלחמה ע״י מהפכה סוציאלית. אותו 
החוג עצמו בערך התכנס ב 1916 בקיגטאל ( 1604131 .>!) 
שבשווייץ, והחליט החלטות חריפות נגד המלחמה ונגד המפ־ 
לגות הסוציאליסטיות התומכות בה, וביחוד נגד פעולתו של 
המשרד הבינלאומי, שעבר 1914 להאג. בזה הוכן הפילוג של 
תנועת־הפועלים, שהיתה מאוחדת בא׳ השני, לאגף "ימני" 
ואגף ״שמאלי״. בספטמבר 1918 , עוד בזמן־המלחמה, ערכו 
הסוציאליסטים של מעצמות־ההסכמה ועידה בלונדון וכינסו 
ועידת־פועלים עולמית, שנתקיימה בפברואר 1919 בברן. 
השתתפו בה 100 צירים מ 21 ארצות, אך הזרמים הקיצונים, 
שנגררו אחר סיסמות המהפכה הרוסית, כבד לא היו מיוצגים 
בה. אחר־כך נתקיימו פגישות באמסטרדאם (אפריל 1919 ) 
ובלוצרן (אוגוסט 1919 ), ובכינוס בז׳נווה (אוגוסט 1920 ) 
נתחדש הא' השני והוחלט להילחם על הדמוקראטיה ולהתנגד 
לדיקטאטורה. בזה העמיד הא׳ השני את עצמו בניגוד חריף 
לא׳ השלישי (עיין להלן) הקומוניסטי. היו אף סוציאליסטים, 
שדגלו בשיטות מהפכניות נוסף על המאבק הפארלאמנ־ 
טארי, ולפיכך לא נצטרפו לא׳ השני המחודש, אלא שעם זה 
לא רצו להשלים עם ״ 21 התנאים" הדיקטאטוריים של הא׳ 
הק׳מוניסטי מיוני 1920 . אלה היו הסוציאל־דמוקראטים 
האוסטריים בהנהגתם של אוטו באיאר ופרידריך אדלר, 
הסוציאל־דמוקראטים הגרמנים הבלתי־תלויים, המנשוויקים 
הרוסיים, הסוציאליסטים הצ׳כיים וקבוצות מצרפת,' שווייץ, 
אנגליה וארצות־הברית. הם יסדו בוועידה בווינה, בפברואר 
1921 , את ה״אגודה הבינלאומית לעבודה של 
מפלגות סוציאליסטיות", שהקומוניסטים כינו אותה בלעג 
בשם "הא׳ ה 2 1 / 2 ". הוועידה מחתה במרץ נגד כל התערבות 
של המעצמות הקאפיטאליסטיות בענייניה של רוסיה הסוב¬ 
ייטית. אנשי ה״אגודה" קיוו, שאפשר יהיה לאחות את הקרע 


בין הא׳ השני ובין הא׳ השלישי, אולם תקוה זו נתבדתה. 
באוקטובר 1922 נתכנס בהאמבורג "קונגרס כללי של המפ¬ 
לגות הסוציאליסטיות", שבו התלכדו הא׳ השני וה״אגודה" 
ונעשו א׳ חדש, שהיה, לאמיתו של דבר, הא' השני הקודם. 
המשרד הועבר לציריך, והא׳ השני הוסיף להתנגד ניגוד 
חריף לא׳ הקומוניסטי. 

בשנות 1923/39 גדל הא׳ במספר חבריו ובמספר הארצות 
שהצטרפו אליו, אבל עם הכיבושים של הנאצים והפאשיסטים 
בשנות־השלושים חוסלו כמה מן המפלגות החזקות ביותר, 
שהשתייכו אליו קודם־לכן. י הא׳ המחודש, שנקרא 1116 
31 ת 3110 תז 6 ]ת 1 : 506131151 3114 זג 1 סל 03 (. 1 • . 5 ״ 1 ), הקיף 
בתקופת־פריחתו, ב 1928 , 2 ץ 6 מיליוני חברים! אלא שחולשתו 
היתה במה שהיה בעיקרו אירופי. מארצן ת בלתי־אירופיות 
נשתייכו לא' רק מפלגות מאה״ב, סין, ארגנטינה וא״י, שלא 
היו אלא קבוצות קטנות־ביחם. פעולותיו של הא׳ בשנים 
הללו נצטמצמו בדיונים, ועידות והחלטות בשאלות אקטו¬ 
אליות (זיון ופירוק־כלי־הזין, סכנת־המלחמה, פאשיזם, 
ניצול־המושבות, ועוד) ובשאלות הכלכליות הבוערות (חוסר־ 
עבודה, המשבר הכלכלי והמלחמה במשבר); אלא שלא היה 
בכוחו לגשם את ההחלטות. בינתיים הלך וגדל הפילוג 
בתנועת הפועלים הבינלאומית והחריפו הניגודים בין הא׳ 
הסוציאליסטי והא׳ הקומוניסטי (קומאינטרן), כשפרצה מל־ 
חמת־העולם השניה בספטמבר 1939 עלה ביד המזכירות של 
הא׳ לשמור על גרעין פעיל. אך בניגוד לנסיונות, שנעשו אחר 
מלחמת־העולם הראשונה, לחדש את הא׳ עם סיום פעולות- 
האיבה, לא נתחדשו נסיונות אלה בקנה־מידה רחב אחר 
שביתת־הנשק בשנת 1945 . בנובמבר 1947 נקראה ועידה 
בינלאומית סוציאליסטית באנטוורפן, שביררה את השאלה 
של חידוש הא׳ הסוציאליסטי. בוועידה זו הוחלט שלא 
לחדש את הא׳ בתור גוף אוטונומי מיוחד, אלא להסתפק 
ביצירתה של ועדה חדשה במקום הוועדה שנתקיימה בלונדון 
בתקופת־המלחמה( 131101131 !־ 111161 1:116 ) 0 0111:166 בתס 0 ׳יישא 
00011500 — , 06 ת 6 ז 6 )ת 00 : 800131151 ), שלא תעסוק במדי¬ 
ניות עצמאית, אלא תוציא לפועל מזמן לזמן פעולות במסגרת 
הכללית, שתיקבע ע״י ועידות סוציאליסטיות בינלאומיות. 
הקף הפעולות של "הוועדה" היה מצומצם אף מזה של הא׳ 
הסוציאליסטי קודם מלחמת־העולם השניה. 

ג) השתתפות פועלי א״י בא׳ הסוציאליסטי. עוד 
בשנת 1507 פנתה הברית העולמית של "פועלי־ציון" לא׳ 
בבקשה של הצטרפות, אבל הא/ שהיה מורכב בדרך־כלל 
ממפלגות של מדינות עצמאיות, היה במשך הרבה שנים 
קריר מאד ביחסו אל הציונות בכלל ובשאלת הצטרפותה של 
מפלגה ציונית־סוציאליסטית לא׳ בפרט. ההתנגדות החריפה 
ביותר להצטרפותם של הציונים הסוציאליסטיים לא׳ באה 
מצד מפלגות, שבהן היתה ניכרת השפעתם של מנהיגים 
יהודיים מתבוללים או מומרים. ההצטרפות הפורמאלית יצאה 
לפועל רק בשנת 1917 . ב 1923 , עם חידוש הפעולות של הא׳ 
בהאמבורג, הצטרפו אליו גם באי־כוח של הברית העולמית 
של פועלי־ציון ו״אחדות־העבודה"(הסניף הא״י של ה״ברית 
העולמית״). וב 1928 , סמוך לקונגרס הבינלאומי הסוציאליסטי 
בבריסל, הוחלט ע״י חברים חשובים ביותר של התנועה 
הסוציאליסטית הבינלאומית להקים ועד סוציאליסטי "למען 
א״י העובדת". בין חברי־הוועד היו אישים חשובים מבלגיה, 
אנגליה, צרפת, גרמניה, איטליה, הולאנד ורוסיה. בכינוס 



947 


אינטרנציונל — אינטרפרונזטר 


948 


באנטוורפן בשנת 1947 השתתפו באי־כוח של "מפלגת פועלי 
א״י" ושל הברית העולמית של "פועלי־ציון". 

על האינטרנציונל השלישי ע״ע קומאינטרן. 

מ. בר, תולדות הסוציליות והמלחמות החברתיות (תירגם ד. 
קלעי), תל־אביב, תרפ״ח—תר״ץ! ; 1904 ז״ס ,ו 1 ^ 0 ג[ .ס 
■■ 111161 ,/, 5 ת 3 תז 5 יוט 0.14 ; 1905 ,) 11101121 )< 10-1 ו 11 '. 0,1 <ז 001 \\. 1 \ 0 . 1 
,. 1 ■ 40 ן 11 ) 1 ז)) 00 ז£ *, ... 

אף הם נקבעים ע״י הנוסחה (*)?- 7 • עפ״ר (*)? הוא 
פולינום ממעלה נמוכה, אך לעתים הוא גם ביטוי אחר. 
נוסחות כלליות לא׳ בסיוע של פולינום כבר ניתנו ע״י ניוטון 
ולאגדאנד. — הא׳ אינה תורה מאתימאטית טהורה בלבד, 
ויש לה גם חשיבות מעשית מרובה; לפיכך פותחו שיטות 
יעילות למציאתם של הערכים המבוקשים של ׳נ בקירוב מס¬ 
פיק ובחסכון־עבודה גדול ככל האפשר. העיקריות שבשיטות 
אלו מסתמכות על תורת ההפרשים. מקרה חשוב ביחוד לפנינו, 
אם ... — ,ג = ,ג — = ״צ — ז״א אם הפסיעה;! 

בין ערכים סמוכים של * היא קבועה (למשל, אם ברצוננו 
לחשב ג מני* בשביל כל עשירית מעלה מתוך טבלה הנותנת 
את הערכים בשביל כל מעלה; או אם ברצוננו להעלות ערכי 
טמפראטורה בכל רבע שעה מתוך תצפיות בכל שעה). באן 
פותחו שיטות בעלות יעילות וחסכנות מיוחדות. — אם 7 
הוא פונקציה של *, הרי גם * הוא פונקציה של 7 , ועל־כן 
אפשר בבעיית הא׳ להחליף את * ב 7 . אך עפ״ר יש יתרון 
לאחד מן המשתנים; למשל, במקרה של פסיעות שו(ת בין 
ערכי * גם לבעיה של א׳ הפוכה, כלומר: לגבי חילוף ץ 
בא. פותחו שיטות יעילות. — אם 7 היא פונקציה של כמה 
משתנים, נעשות שיטות החישוב מסובכות יותר, אך הן 
עומדות על אותם העקרונות עצמם. 

׳*//מ 77 / 0 111111114 )€ ^; 77 ,ת 0 צומ 10 דל-טמ 111 \ 

. 5 ה 0110 ' 1 ז 5€ < 01 / 0 1115 )^ 71€01 ,מ 50 ח 1 נ £01 1 ) 1 זג 

א. ד. 

2 . במשפט — השינויים, שהנהיג טריבונינוס(ע״ע) בחוקי 
רומי הקדומים כשעסק בעריכתם בימי יוסטינעוס (ע״ע). 
השינויים הם משני סוגים: 1 ) שינויים בקטעים שהוציא 
טריבוניאנוס מתוך ספריהם של חכמי־המשפט; 2 ) שינויים 
בנוסח ובתוכן של פקודות הקיסרים השונים. שינויים אלה 


נעשו כדי להתאים את חוקי־רומי הקדומים לתנאי־החיים 
של תקופת יוסטיניאנוס. 

3 . בפילולוגיה ובמחקר ההיסטורי — השינויים שהכניסו 
סופרים מאוחרים בדברי הסופרים הקדומים. שינויים אלה 
נעשו או מתוך מה שלאור המציאות בדורות המאוחרים ייחסו 
הוראות חדשות לדבריהם של הקדמונים, ובהתאם לכך נערכו 
הדברים הללו בהתאם להוראות החדשות, או מתוך מה 
שביטויים קדומים, שכבר לא היו מובנים למאוחרים, נתחלפו 
בביטויים חדשים יותר. לפעמים הוסיפו סופרים מאוחרים 
משפטים או קטעים שלימים בדברי הקדמונים, כדי ליתן 
לרעיונותיהם סמכות גדולה יותר. א׳ מן הסוג האחרון מזייפת 
לפעמים את דברי הקדמונים ומוציאה אותם מפשוטם. המדע 
הפילולוגי, במידה שהוא עוסק בקביעת דברי ספרות במסגרת 
הזמן והמסיבות ההיסטוריות, משתדל לעמוד על א" מן 
הסוגים הנזכרים, כדי להחזיר לדברי ספרות מן התקופות 
הקדומות את צורתם המקורית. 

אינטרפרזמטר, מכשיר אופטי, שמביא קרני־אור קוהרנ¬ 
טיות (ע״ע אופטיקה) לידי התאבכות (ע״ע). יהא׳ 

מפריד מתחילה קרן־אור לכמה קרניים, שמוסיפות להתפשט 
לאחר ההפרדה בדרכים אופטיות שונות, ולסוף הן חוזרות 
ונפגשות ומתאבכות. על עקרון זה מיוסדים שימושיו המרו¬ 
בים של הא׳ במחקר. — מכשיר ידוע מסוג זה הוא הא׳ של 
מייכלסון (ציור 1 ). הקרן ק היוצאת ממקור־האור מתפרדת, 
כשהיא מוחזרת מלוח־זכוכית(לז), לשתי קרניים; אחת(׳ 1,1 ) 
הולכת למראה מ, ואחת (׳ 2,2 ) עוברת דרך לוח־זכוכית 



אחר ז׳, שהוא שווה (בדיוק מרובה) לראשון, ופוגעת במראה 
השניה מ 2 ■ הקרניים שנפרדו חוזרות משתי חמראות ומת־ 
אבכות שוב בלוח לז ונראות יחד ב ע, המראה מ, מחוברת 
לבורג־מיקרומטר, ומפני כן ניתן מרחקה מן הלוח לז 
לשינוי. אם שתי חמראות אינן ניצבות זו על זו, נוצרת 
מערכת של רצועות-התאבכות בשדה־הראיה שעל־יד ע ע״י 
העתקת מ■ בכיוון ניצב על עצמה. הפרש הפאזות בין שתי 
הקרניים משתנה במחזור, והרצועות משתנות אף הן לרוחב 
שדה־הראיה במחזור. כל מחזור מתאים להעתקת מ! בחצי 
אורכו של גל־האור הנבדק ( 8 ). על זח מיוסד שימושו של 
הא׳ במדידת האורך של גלי־האור (באור הומוגני). — 
כיוצא בו הא׳ של פברי ופרו, המצטיין בכושר הפרדה, 
ז. א. בהפקת רצועות חטובות: א׳ זה (ציור 2 ) עשוי שני 






949 


אינמרפרומטר — איניציאלה 


950 


לוחות זכוכית (ל!; ל*) שמשטחיהם הסמוכים זה לזה מצו¬ 
פים שכבה דקה של כסף; לוחות אלה הם חדירים למחצה. 
קרניים מקבילות, שחודרות דרך הלוח ל■׳ מוחזרות כמה 
פעמים הלוך וחזור בשכבת־האויר שבין הלוחות, קודם שהן 
יוצאות מעבר ללוח השני ומתכנסות ע״י עדשה (ע). תמונת 



ההתאבכות תלויה בהפרש הפאזות (נטיית הקרניים לעומת 
הלוחות), ומתוך העובי של שכבת־האויר ומספרי־הסדר (ע״ע 
התאבכות; ספקטרום) אפשר לחשב את אורך־הגל של האור 
הנבדק. לעומת זה, אם ידוע אורך־הגל של האור, אפשר לברר 
מתוך מדידות אינטרפרומטריות את ערכיהם המספריים של 
מרחקים ועביים יזעירים! — הא׳ לצורותיו השונות תופס 

:ז? • 

מקום חשוב בהתפתחותה של הפיסיקה החדישה. מיכלסון 
(ע״ע) ומורלי השתמשו בו לחקירת ההתנהגות של האור 
במדיומים נעים (ע״ע אתר; יחסות) ז בספקטרוסקופיה הוא 
מסייע להכרת המבנה הדק של קווי הספקטרום (ע״ע) 
והמבנה המיקרוסקופי של החומר, וכן לקביעת מידת־אורך 
טבעית (ע״ע מדות ומשקלות); באסטרופיסיקה הוא משמש 
להפרדת כוכבים־תאומים (ע״ע) ולקביעת אורך הקטרים של 
כוכבים גדולים. 

מ. ה. ב. 

אינטרפרטציה (בלאט׳ 613110 זקז 6 זת 1 — פירוש), 1 .במו־ 
סיקה: פירוש, שהזמר, הנגן או המנצח נותנים 
ליצירה מוסיקאלית ע״י אופן־ביצועה. יש להבחין בין שני 
סוגי א׳: א) האמן המבצע מכנים לתוך תווי־המוסיקה תוכן 
מותאם לרגשותיו ולחוויותיו; ב) האמן מבצע את היצירה 
מתוך נאמנות לסיגנון חיבורה. במאה הי״ט היו נוהגים לשוות 
ליצירה מוסיקאלית אופי זר לתקופתה, למשל, לשוות אופי 
רומאנטי למוסיקה בלתי־רומאנטית (של באך, למשל) בעזרת 
ציונים דינאמיים מרובים, כמו שעשו הוצאות מסויימות. 
ציונים כאלה הופיעו לראשונה ביצירותיהם של הקומפוזי¬ 
טורים מן האסכולה של מאנהיים (לערך ב 1750 ). במשך- 
הזמן התחילו המבצעים לעמוד בשטח זה ברשות עצמם. 
בתקופה הרומאנטית ושלאחר הרומאנטית מצוי ריבוי של 
ציונים דינאמיים ביצירות המוסיקאליות (שומאן), והמחבר 
אינו משאיר שום פרט להכרעתו של המבצע. במוסיקה 


החדישה חזרו מחברים הרבה לפשטות־הביטוי שבמוסיקה 
העתיקה, ועם זה נתחדשה גם פשטות־הביצוע. 

2 . במשפט — התאמת החוק למציאות היום־יומית או 
התאמת הכללות שבחוק למקרים השונים המתגלים בחיי יום־ 
יום. ביחוד ציינו במונח זה במשפט הרומי את הפירושים, 
שניתנו לחוקי י״ב הלוחות, כדי להתאימם למנהגי־המשפט 
הרומיים בדורות המאוחרים. 

3 . בספרות — א׳ מדעית פירושה הסברת טכסטים קדומים 
לשם קביעת תוכנם במסגרתם ההיסטורית ובהתאם לרוח 
התקופה שבה נכתבו (וע״ע פרשנות). 

איניציאלה (בלאט׳ 1011:13115 3 ז 6 ] 11 — אות מתחלת את 
המלה, ראש־התיבה), אותיות גדולות, שהן באות 
להבליט את ההתחלה. של פרק או של קטע בכתב־יד או 
בספר. בארצות־המזרח נהגו לקשט את הא" עוד בימים 
קדומים, ולפעמים תפסו הא׳ עמוד שלם. יש שהמלה הרא¬ 
שונה שימשה שוליים לדף בצורת סילסולים נאים. אותיות־ 
סילסולים כאלו נמצאות גם בכתבי־היד העבריים הקדומים 
מארצות־המזרח, בגון בכתב-יד של החומש, שכתב ר׳ נתן 
ב 951 (נמצא בספריה של לנינגראד). הא" הקדומות ביותר 
נמצאות בכתב־יד של שירי וירגיליוס מן המאה הרביעית; 
אך בכתבי־היד מימיה הראשונים של הנצרות הן פשוטות 
למדי ומגיעות רק לכפליים מגודל האותיות שבגוף־הספר. 
בספר־המסה המרובינגי של גלוננזה מן המאה השמינית 
(נמצא בפאריס! בספריה הלאומית) מופיעות לראשונה א" 
מורכבות מדגים משולבים. בכתבי־היד מיה״ב המאוחרים 
יותר מצויירות לפרקים האותיות באמנות מרובה (ע״ע 
אילומינציה). כתבי-יד עבריים הרבה מקושטים באותיות־א׳ 
ואף בשורות-א׳, כמו, למשל, מחזור־ורמייזא מ 1272 ורוב 
כתבי־היד של ההגדה (ה״הגדה מסאראייבו" ובדומה לה), 
והמקשטים הראו בהם עושר של דמיון: הם ציירו אותיות 
בצורת גרוטסקות של חיות, גריפונים, דראקונים וגופות- 
אדם. אחר הנהגת־הדפום המציאו האמנים הגדולים ביותר 
אלפא־ב^תות שלימות של א", שהיו מצויות בדפוסים הרבה. 
ארהארט ראטדולט ( 113111011 ) בוויניציאה היה הראשון, 
שהנהיג באיטליה ב 1477 א" יפות: ב 1488 השתמש שונצינו 
בדפוסיו בא" עבריות מקושטות, ראוי גם להזכיר את הא", 
שהשתמש בהן המדפיס ב(מברג בתנ״ך ובתלמוד שהדפיס. 
ב 1525 כתב אלברכט דירר (זשזסס) מחקר על יצירה של 
א״ יפות. ב 1535 נדפס התנ״ך האנגלי הראשון עם א" כאלו 
במארבורג (גרמניה). את הערך האמנותי הגדול ביותר יש 
ליחס לא" של מחול-המוות שצייר האנס הולביין, וכן לדוגמות 
הבארוקיות־הגרוטסקיות, שצייר קורנליס פלוריס ( 1$ ז 10 ?) 
ב 1541 — 1560 באנטוורפן ושהיו מופת לאסכולה שלימה וגם 
הופיעו בתנ״ך הפוליגלוטי של פלאנטן ( 130110 ?), שיצא 
באותה עיר. דוגמות לאין־מספר לא" נמצאות בכל מה שנדפס 
מימי אמצאת־הדפוס ועד לזמן החדש, שבו שוב מטפחים את 
הקישוט בא"; אנגליה צועדת בזה בראש. גם הדפום העברי 
המודרני מכיר אותיות־קישוט כאלו. יש לציין ביחוד את 
עבודותיו הגראפיות של יוסף בודקו(ע״ע), הן כתחריט והן 
כפיתוח־עץ, שבהן נסתייע בכתבי־יד עתיקים, והן הן 
שעוררו עניין חדש במקשטים ובסופרים מן הדורות הקודמים, 
שאותיותיהם משמשות היום דוגמה בכל הנוגע לקישוט של 
דפוסים עבריים. ביחוד מצטיינים בתחום זה האמנים פראג־ 










































א י נ י צ י א ל ו ת 



מבית־הופום של כר־סטיף פלאגטן באנטוורפן מחול־הטוות של הולביץ, 1523 



נותוך התנ״ך האננל' הראשון, מארבורנ, 1535 



יוסף בודקו 


*/ ר׳ 2 י>. 


מיף בודקו 






















































955 


א יניציאלה— אינסולין 


956 


ציסקה ברוך, ירחמיאל שחטר ואיסמאר דויד. ע״ע אילוס¬ 
טרציה! אילומינציה. 

, ! 1 ז) 1 ) 1 ז 1111 ז 46 )[ ■ 13 ! 61 . 8 111 > ) 1 ו 1 ח)<ח 1 >ה( 11310 ! 1 ז 1 ,) 6011 זנ)ךת 1.3 

71 ? 17111101 1 > 1 ז 14 1 ז£ז 110114 ז 11 ^ 011£ ' 11 ! £1414 { , 11 ^ 0 ^ 1 ; 1882 21£ ק £1 ~! 

. 1891 11£11 :>םנ 111 ל , 11 -וס 1 >ווו 61 יו 06 [ . 26 -. 4 ./> 1 )) 111 (ו(! 071111 } 6 1 * 01 

ק. ש. 

אינני( 10600 ), ע$מת, ע״ע ע?םת פאעא. 

א' 4 ם, ג׳ 1 ךג׳ — 10065 86 ־ €€01 — ( 1825 — 1894 ), צייר־ 
נוף אמריקני. למד קודם מעצמו וצייר בדייקנות 
אקאדמית! אך ביקר ברומי ב 1847 ו 1851 ובבארביזון 
( 61200 ־ 831 ׳> ב 1854 , ותחת ההשפעה הצרפתית נעשה ציורו 
יותר חפשי והארמוני וצבעיו קלילים יותר. מ 1871 עד 1875 
ישב ברומי עוד פעם, אך אז פרק מעליו את עול ההשפעה 
הזרה וציורו המאוחר מצטיין במקוריותו: הוא כולו אמריקני. 
א׳ השפיע השפעה לא־מועטת על התפתחותו של ציור-הנוף 
בארצות־הברית. 

אינסברוק 10 :> 11 ־ 561 סס 1 ), עיר-הבירה של מדינת־הברית 
האוסטרית טירול, 30 ק״מ לערך צפונה למעבר- 
ברנר בהרי־האלפים, 574 מ׳ מעל פני־הים, בעמק הנהר אין 
( 100 ), במקום־פגישתו עם יובלו סיל ( 5111 ); עיקר העיר 
נמצא בזווית־הפגישה. מצפון לעמק הרחב והנאה, שבו 
שוכנת א/ מתנשא רוכם־ההרים סולשטיין ( 2,641 מ׳). א׳ 
היא צומת־דרכים מן החשובות באירופה: כאן מצטלבות 
דרכים המוליכות מגרמניה (באוואריה) דרך הברנר לאיטליה 
וממערב אירופה לווינה־קושטה דרך מעבר ארלברג. ב 1946 
נמנו בה 78,395 תושבים. יופיו של הנוף, האקלים הנוח וכן 
עתיקותיה והעושר האמנותי של העיר עשו את א׳ מרכז 
של תיירות מפותחת מאד (ערב מלחמת־העולם השניה הגיע 
מספר־האורחים בא׳ עד 200,000 בשנה). תיירות זו היא אחד 
ממקורות־פרנסתם של התושבים, שעוסקים באכסנאות, ייצור- 
מזונות ושאר מצרכים בשביל המבקרים. מקצועות מיוחדים 
למקום הם: יציקת-פעמונים וייצור של זגוגיות מצויירות.— 
חלק־העיר העתיק מצטיין בסימטותיו הצרות ובמבואותיו 
המקומרים! בתי־העירונים מן המאות ה 17 — 18 מקושטים 
ציורי־קיר מבחוץ ומשמשים מזיגה נאה של גותיקה עם 
סיגנון הבארוק החצרני 010 סז 83 -£ס^).בא׳נמצאות״טירת־ 
הקיסר״ המפוארת ( 8 ־ 6111 ) £30 , מ 1456 ), הכנסיה של חצר־ 
הקיסר ( 0116 ז! 14 ) £30 , 1553/63 ) בטעם הרנסאנס, ובתוכה 
גלוסקמת־שיש ענקית של הקיסר מאכסימיליאן 1 , ששלט 
בטירול ב 1490 — 1519 ! הגלוסקמה עטורה 28 אנדרטות־ 
ברונזה של אבותיו ומקורביו ומקושטת ב 24 גילופי־שיש, 
שמתארים את מאורעות־חייו. הרחובות בחלק-העיר החדש 
הם מרווחים ובראשם רחוב מאריה־תרזה המפואר. א׳ היא 
המרכז הרוחני והתרבותי של טירול. יש בה אוניברסיטה 
מפורסמת (נוסדה ב 1669 ) בעלת בניינים נאים וספריה בת 
400,000 ספרים, ויש בה גם תחנת־שידור גדולה. — מקומה 
האסטראטגי והמסחרי החשוב של א׳ כבר היה ידוע בימי־ 
קדם.דרומה ממנה נמצא הישוב הרומי ולךידנה 
כיום וילטן, שכונה של א׳). בתקופה' הרומית היה המקום 
ידוע בשם 5 מ 0 ק 1 ז 06 (גשר על ■נהר אין). א׳ קיבלה חוקת־ 
עיר ב 1232 . ב 1363/65 שימשה בירת־נסיכים של הענף 
הטירולי לבית־האבסבורג. ב 1805/13 היתד, שייכת לבאווא־ 



הרחוב הראשי באינסברוק 


ריה. ב 1809 התחוללו בקרבתה (לרגלי הר איזל, 1501 ) 
הקרבות של המורדים הטירוליים עם הצבאות של הצרפתים 
והבאווארים. ב 1918 היתה זמן־מה בכיבוש איטלקי, אבל 
עד מהרה חזרה לאוסטריה. 

יהודים ישבו בא׳ עוד במאה הט״ז ורחוב מיוחד נקרא 
על שמם: 1066083556 . היהודים ישבו כאן מפוזרים בכל 
העיר, וההשתדלויות מצד מתנגדיהם לכלוא אותם בגטו לא 
נשאו פרי. בתקופת המרד של אנדריאס הופר ( 1809 ) נערכו 
פרעות ביהודי המקום. יהודי א׳ נשתוו בזכויותיהם לכל 
אזרחי אוסטריה ב 1867 . בתחילת המאה הב׳ הגיע מספרם 
ל 130 לערך, ומאז לא נתרבו ביותר. 

-ווז 000$ ! 14 / 1116014 ) £1171 ■> 1 6 '-) 11 ' 4 ( 1 ) 

.( 1912 ,<״/? 

אי;םוזךת, וילים הריסון - 10 \, ם 1$0 זז 133 1111301 >^ 

16 ז 0 ׳\\ 5 — ( 1805 — 1882 ), סופר אנגלי. לאחר שלמד 
משפטים פנה להוצאת־ספרים ולספרות. כתב 39 סיפורים, 
רובם על נושאים היסטוריים, וערך כמה כתבי־עת, הרומאנים 
שלו הם סיפורי־הרפתקאות מלודראמאטיים ועשירי־צבע. 
סיפורו הראשון 006 ^ £001 ( 1834 ) מתאר את חייו של 
השודד המפורסם דיק טרפין. מסיפוריו הידועים ביותר: 

, 6 ז 3 קכ[ 5116 ; 301 ) , €00600 ) 0 00 ^ 16 שנ! , ! , €35110 ־ 106501 ^ 

5 ' 3111 ? .ז$ 3 > 01 , שהם חביבים ביותר על בני־הנוער. 

אינסולין ( 10511110 , מלאט׳ 1115013 — אי), הורמון (ע״ע), 
שמווסת את ריכוז הסוכר בדם ומסדיר את חילוף־ 

חחמרים (ע״ע) של הפחמימות בגוף החי. הוכן ב 1921 ע״י 
בנטינג(ע״ע) ובסם בטורונטו, קאנאדה! תגליתם נתבססה על 
ניסוייהם הקלאסיים של מהרינג ומינקובסקי, שהוכיחו ב 1889 
שנטילת הפנקריאס (ע״ע) מן הגוף גורמת למחלת הסכרת 
(ע״ע). הא׳ מיוצר בפאנקריאס ע״י "איי־לאנגרהאנס"(מכאן 
שמו). לשם הפקתו הטכנית משתמשים כיום בשיטות של 
מיצוי חומצי מפאנקריאס של בהמות. הא׳ הוכן בצורה גבי¬ 
שית טהורה ע״י ג׳. ג׳. אבל (ע״ע) ב 1926 . בצורתו זו הוא 
מראה תכונות של פרוטאין טיפוסי, בעל משקל מולקולארי 
של 46,000 , המכיל 3.2% גפרית. — פעולתו הפיסיולוגית 
הבולטת של הא׳: הכושר להנמיך את רמת־הסוכר שבדם, 
הן בדם הנורמאלי והן בדמו של חולה הסכרת, בעל רמת־ 
הסופר המוגבהת. בפעולה זו משתתפים 2 גורמים: ( 1 ) הא׳ 







957 


אינסולין — אינסוף 


958 


עוצר את התפרקותו המוגברת הפאתולוגית של הגליקוגן 
(ע״ע) בכבד ומגביר את ייצורו בשרירי הגוף; ( 2 ) הא׳ 
מגביר, כנראה, את כושרם של שרירי החולה להשתמש 
בסוכר, ובזה הוא גורם להעלמותו של עודף הסוכר מן הדם, 
וממילא — גם מן השתן. ע״י הטבת השימוש בסוכר פוסק 
ההכרח בשימוש מוגבר של חומרי־שומן, וע״י כך נמנעת 
האצידוזה המסוכנת שבמחלת הסכרת; כן פועל הא׳ גם 
בהאטת הפירוק של הפרוטאינים. 

המכאניזם הביוכימי של פעולת הא׳ — או עכ״פ חלק 
ממכאניזם זה — הובהר ב 1945 ע״י קורי (ע״ע) וחבריו: 
ריאקציית־ביניים בחילוף־החומרים של הפחמימות, שהיא 
תלויה בפעולת האנזים הכסוקינאזה, נעצרת על־ידי גורמים 
("ההורמון הדיאבטוגני״י), שמקורם בהיפופיזה (ע״ע) 
ובקליפה של יתרת־הכליה (ע״ע); מעצור זה מסולק על-ידי 
הא׳, שהוא, איפוא, מעין אנטי־אנטי־הכסוקינאזה; אולם אין 
ספק בדבר, שיש לא׳ גם השפעות אחרות, שעדיין לא הובררו 
כל־צורבן. — מנות מופרזות של א׳ עלולות לגרום ל״הלם 
היפוגליקמי" (הלם מחמת הפחתה יתירה של שיעור הסוכר 
בדם),המתבטא בהרגשת רעב וצמא, ירידת חום־הגוף, עווית־ 
השרירים, הרחבת אישון־העין, ציאנוזה, ולסוף איבוד־הכרה. 
מידת הרגישות לא׳ שונה בבני-אדם שונים, והיא גם משתנית 
במסיבות שונות; ביחוד היא נחלשת ע״י עליית חום־הגוף. — 
פעולת הא׳ בגוף ממהרת לחלוף מחמת התפרקותו המהירה; 
אולם אפשר להאריכה ע״י שימוש בתכשירים, שבהם הא׳ 
מצורף לפרוטאמין ואבץ. כל התכשירים של א׳ ניתנים לשי¬ 
מוש ריפויי רק באמצעות זריקה תת־עורית או תוך־ורידית! 
הכנסתם לגוף דרך הפה אין עמה תועלת, מאחר שהם נהרסים 
ע״י מיצי־העיכול. 

לא׳ שימושים מרובים ברפואה. הוא התרופה הסגולית 
לסכרת, שאימתה ניטלה במידה מרובה מזמן שנתגלה. כן 
משתמשים בו כאמצעי-עזר בטיפול במקרי־רזון קשים. במק¬ 
רים אלה פעולתו כפולה: ישירה — סיוע לאגירת חומרי-המזון 
בגוף; עקיפה — הנמכה של רמת־הסוכר בדם, שמפעלת 
מרכזים מוחיים מגרי-תיאבון. א׳ הוכנס גם לטיפול הפסי¬ 
כיאטרי כאמצעי־ריפוי של הסכיזופרניה (ע״ע) בשלביה 
הראשונים, ובמקרים מסויימים אף של המלנכוליה (ע״ע); 
כאן יסוד פעולתו הוא, כנראה, בהלם הנגרם על־ידי ההיפו־ 
גליקמיה. 

אי? 10 ף (ביוד ׳ £160% ״£; בלאט׳ 15 ״!)ת!, בלא גבול או בלא 
סוף), דבר, שאין לו גבול במידה או במספר. הא׳ 

הוא אחד מן המושגים היסודיים בפילוסופיה, תיאולוגיה 
ומאתימאטיקה. 

הא׳ בפילוסופיה. אנכסימנדר (ע״ע), שראה את 
הא׳ כיסוד־העולם, הכניס מושג זה אל הפילוסופיה. הממשות 
היא בלתי־מוגבלת. לא יתכן שתהא לה ראשית או תכלית, 
שהרי אם היא הכל, אין זולתה דבר, שיהא יכול להגבילה. 
האטומיסטים (ע״ע) הניחו את מושג הא׳ ביסודה של הפיסי¬ 
קה: יש א׳ של אטומים ולהם יש א׳ של תבניות, שהרי — 
כך טענו — א׳ של תבניות אפשרי הוא, ועל־כן הוא גם 
ממשי. אולם ההוכחות, שהאסכולה האליאטית (ע״ע) הביאה 
לאי-האפשרות של הריבוי והתנועה, נתבססו מצידן על 
הקשיים הנובעים ממושג הא׳. אריסטו ניסה להימנע מקשיים 
אלה ע״י מה שהסביר את הא׳ כממשי בכוח, אך לא בפועל. 


קיומו דומה לקיום הזמן והתהליכים המתחוללים בזמן: 
מתממש תמיד מספר סופי, אבל הטור נמשך עד לאין־סוף. 
לפי המונחים, שנוצרו במשך הוויכוח הפילוסופי, אפשר 
להבין את הא׳ של אריסטו רק כבלתי-סופי (אינדפיניטי), 
אך לא כאינסופי בפועל (אינפיניטי). במטאפיסיקה של 
אריסטו נמצאת גם ההבחנה החשובה בין מה שהוא אינסופי 
ביחס ליחידה מסויימת, שאליה משווים את הדבר, ובין מה 
שהוא אינסופי מפני שהוא יחיד־במינו ואי-אפשר להשוותו 
אל שום עצם אחר. במובן זה נעשה הא׳ כינוי לאלוהים (כך 
הוא בקבלה). בדומה לזה מבחין שפינוזה בין "האינסופי 
בסוגו" וה״אינסופי בהחלט". אינסופי בסוגו הוא דבר, שאינו 
ניתן להיות מוגבל ע״י דבר אחר מאותו טבע, כלומר, 
שאין אנו משיגים דבר אחר מאותו טבע, שיהא גדול ממנו, 
דרך משל: קו ישר בלתי־מוגבל משני צדדיו; אינסופיות זו 
אין פירושה, שהדבר האינסופי במובן זה הוא יחיד־במינו. 
הוא רק אינסופי בתוך סוגו. לעומת זה קורא שפינוזה 
לאלוהים "אינסופי בהחלט", שהרי יש לו תארים מרובים עד 
אין סוף, וכל אחד מתארים אלה מבטא שוב מהות נצחית 
ואינסופית. אינסופי מוחלט זה אינו כולל בתוכו שום שלילה: 
פירושו, שאין שום השוואה אפשרית בינו ובין הסופי 
ושההבדל בין אלוהים וחבריה המצויינת והנעלה ביותר הוא 
כהבדל שבין אלוהים וחבריה הנמוכה ביותר. מובנו של 
המונח א׳ כאן הוא, איפוא, ״יחיד״, ״בלתי-ניתן להשגתנו״. — 
מקום מרכזי בוויכוח הפילוסופי מקבל הא׳ בשיטתו של קנט 
(ע״ע). את הרעיון של התהליך האינסופי בחלל, בזמן, 
בחלוקת־החומר, ועוד, וכן את הסתירות הכרוכות בתהליך 
זה, מקשר קאנט ברעיון. שהעולם אינו אלא תופעה. אילו 
היה העולם שלנו עולם של העצמים כשהם לעצמם, אי-אפשר 
היה לפתור קשיים אלה, שקאנט מסביר את טיבם בתורתו 
על ה״אנטינומיות". ההנחה (תסיס) של האנטינומיות מראה, 
שהעולם הוא מוגבל בכל הכיוונים, ואילו ההנחה־שכנגד 
(אנטיתסים) מךאה באותה מידה של ודאות, שהעולם אינסופי 
הוא. תבונתנו אינה יכולה להשלים עם הסופיות מפני שהיא 
שואפת לעבור כל גבול, ואינה יכולה לתפוס את האינסופיות, 
מפני שאין היא יכולה להבין את הבלתי-מותנה. יוצא, שלפי 
התסיס העולם הוא קטן יותר מדי, ולפי האנטיתסיס גדול יותר 
מדי. את הפתרון של סתירות אלו רואה קאנט במה שהעולם 
הוא, לדעתו, ממשי רק במידה, שבה הקיף אותו נסיוננו. 
הגל (ע״ע) חידש את הבחנתו של אריסטו בין האינסופי בכוח 
והאינסופי בפועל (אך בהטעמה מהופכת) ע״י מה שהבחין 
בין האינסופיות ה״לקויה" והאינסופיות ה״אמיתית". האיב- 
סופיות ה״לקויה" אינה אלא שלילת־הסופיות, אך כל תחנה, 
שנגיע אליה, היא בתוך הסופי. האינסופי קיים כאן רק 
בבחינת "ראוי", אך לא בבחינת "מצוי". האינסופי האמיתי, 
המוגמר, הוא חיובי. באינסופי הלקוי נשארת הסתירה 
בתוקפה: הוא מוגבל בממשותו ובלתי-מוגבל בכוחו, ואנו 
מנסים להיחלץ מן הסתירה ע״י מה שאנו מחלקים את הסופי 
והאינסופי בין האובייקט והסובייקט: אנו מייחסים לאובייקט 
את המוגכלות ולסובייקט את הכשרון לעבור כל גבול. אולם 
חלוקה זו אינה מסלקת את הקושי. האינסופי האמיתי הוא 
האינסופי כשהוא לעצמו, שהוא שונה באיכותו תכלית שינוי 
מן האינסופי ה״לקוי". 

1 $ ({ 165 > 16 \{' , 1 ז^ 00 101105 

. 1896 ,/ה 1 >^ 1 


ש, .ה. ב, 



959 


אינסוף 


960 


הא׳ במאתימאטיקה. אע״פ שהמושג א״ס ניצנץ בלא 
ספק במחשבתו של האדם מתחילה בתחום הדתי והמטאפיטי, 
כבר נתעוררו בשלב־התפתחות קדום הבעיות של הא״ם 
במדע. בפילוסופיה חזקה היתה השפעתו של אריסטו, השולל 
את המושג של הא״ס, במשך כל יה״ב ואף אחריהם; ובזמן 
החדש היה שפינתה מן השוללים התקיפים של הא״ס. רק 
מועטים (כר׳ חסדאי קרשקש) סטו אז מן הקו, שהתווה 
אריסטו, ואך בסוף המאה הי״ט הוכרחה הפילוסופיה בהש¬ 
פעתה של תורת הקבוצות לבדוק מחדש את בעיית הא״ס. 
במדעי הטבע היתד. עמוקה ומתמדת השפעתן של הסתירות 
שציין זנון מאליאה נגד ההנחה של ריבוי ותמורות במציאות 
הטבעית. אולם במאה הי״ט גברה האסכולה האטומיסטית; 
נצחונה של אסכולה זו ומושג המרחב הבלתי־מוגבל אך 
הסופי, שהכיר וקבע דימאן באמצע המאה ושאח״כ מצא 
שימוש במציאות הפיסיקאלית בתורת־היחסות המוכללת של 
איינשטיין בשנת 1915 , שמו קץ לתקוה למצוא א״ס בטבע. 
במאתימאטיקה טעה בתחילה בולצאנו בתפיסת הא׳ שלו 
(עיין ביחוד ספרו על הסתירות שבא״ס); אבל גיאורג 
קאנטור הצליח להראות בשנות 1874 — 1895 , שע״י שיטות 
מאתימאטיות מדוייקות אפשר להגדיר סוגים שונים של 
מספרים אינסופיים, שדינם בהכללות של המספרים המונים 
הרגילים מעבר מזה ושל המספרים הסודרים מן העבר השני. 
ובפרט נתברר, שההתלכדות הממשית (אף אם לא ההגיונית) 
של מספרים מונים עם סודרים אינה מחוייבת-ההיגיון, אלא 
היא ,מקרה מוצלח׳ בתחום הסופי בלבד. אפשר לקבוע סדר 
בין המספרים האינסופיים לפי גודלם, וכן פעולות־חשבון 
כגון חיבור וכפל; אמנם, לא כל תכונות הסדר והחשבון 
עומדות בתוקפן או בצורתן אחר הכללה זו שמעבר לתחום 
הסופי. הא״ס בפועל, שהוא מוגדר בדרך זו, שונה הוא בתכ¬ 
לית מן הא״ס בכוח, שהוא מצוי בחשבון הדיפרנציאלי 
והאינטגראלי ואפילו בתחילת האנאליזה, כגון בביטוי "כשץ 
שואף אל 0 ייעשה •*- אינסופי". ראשית, מדובר כאן רק על 
התהוותו ולא על הווייתו של גודל אינסופי, ושנית, כל 
אינסופיות־בכוח כזו אינה אלא קיצור (בדיבור ובסימון) 
לתהליכי־גבול. לעומת זה הבדיל קאנטור במכתביו המרובים 
אל תיאולוגים ופילוסופים של זמנו הבדלה ברורה בין הא״ס 
בפועל המאתימאטי־הפילוסופי, שיש בו דרגות־דרגות שו¬ 
נות׳ ובין הא״ס המוחלט של התיאולוגיה, שגיסו לעתים 
לפרוד בעזרתו את אפשרות הא״ס במדע. — מה שנוגע 
להגדרת־הא״ס הריהי אפשרית מבחינה עקרונית בשתי דרכים 
שונות: הגדרה שלילית, שמעמדת את הגדלים האינסופיים 
על גדלים בלתי־סופיים, וחיובית, שנותנת סימן מובהק 
בא״ס. ההגדרה המפורסמת ביותר מן הסוג השני היא הגדרת 
דדקינד, שהיא מצויה גם אצל פירס ( 611x6 ?), ובעצם כבר 
אצל בולצאנו. מתוך היפוכו של העקדון הקדום: "השלם 
גדול מחלקו", שנראה לרבים כעקרון שולל את האפשרות 
של הא״ס, נחשבת לפי הגדרה זו קבוצה של אברים כלשהם 
ל״איגסופית" רק בתנאי, שאפשר להתאים את כל אברי 
הקבוצה לחלק מהם התאמה חד-חד-ערכית, באופן שלכל 
אבר של הקבוצה יותאם אבר יחיד של החלק הנדון, וכן 
גם חילופו. דוגמה פשוטה מאד לכך משמשת הקבוצה של 
כל המספרים הטבעיים ... 3 , 2 , 1 וחלקה של קבוצה זו, 
שכולל את כל המספרים חוץ מ 1 : אפשר להתאים למספר 
כלשהו של הקבוצה כולה את המספר 1+1 ״ מתוך החלק, 


וכן גם חילופו. עד כאן דובר על שיעורים (או מספרים) 
גדולים לאינסוף. שיעורים קטנים לא״ס אפשר אמנם להכניס 
באופן פורמאלי באברים של מערכת, שאינה מקיימת את 
ה״אכסיומה של ארכימדס״ (ע״ע ארכימדס): אולם כל הנס- 
יונות — ובראשם הניסיון של האסכולה הקאנטית החדשה, 
ובפרט של הרמאן כהן וד. גאברונסקי — להכניסם באופן 
טבעי וטכני כדרך השיעורים הגדולים לא״ם, נכשלו בהחלט. 
בפרט לא הצליחו לבסס את החשבון הדיפרנציאלי והאינט¬ 
גראלי על הקטן לא״ס וליצור תמורה לשיטת־הגבול; ואין 
כל סיכויים להצליח בזה בעמיד. — הסתירות ההגיוניות, 
שהופיעו מסוף המאה הי״ט ואילך בקשר (רופף במקצת) 
למושג הקבוצה האינסופית בפועל, עירערו בחוגים רחבים 
של פילוסופים, ובמקצת גם בין המאתימטיקנים, את האמונה 
בא״ס הנאיווי של תורת־קאנטוד; אמנם, רוב המאתימאטי- 
קנים לא נסתלקו מאמונה זו, חוץ מן האינטואיציוניסטים, 
שרובם אומרים להסתפק בא״ס בכוח. הוצעו בעיקר שתי 
דרכים להצלת הא״ס: הדרך "הלוגיסטית" של ברטראנד 
ראסל וסיעתו*, שבתורתם מופיע הא״ס כהשערה מיוחדת, 
צמודה לאכסיומה של ההיגיון, והדרך "הפורמאליסטית" של 
הילברט והאסכולה שלו, שתופסים את הא״ס כאידיאה במש¬ 
מעו* של קאנט ומקווים לבססו ע״י הוכחה של העדר־סתירה. 

הרמאן וייל, פילוסופיה של המאתימאטיקה ושל מדעי־הטבע 

(הספד יצא בגרמנית ב 1926 , בעברית בתש״ה); כל מאמריו 

של ג. קאנטור, 1932 ! א. פרנקל, תורת הקבוצות המופשטות 

(באנגלית), 1948 . 

א. ה. פ. 

הא׳ בקבלה. בקבלה נקרא "אין־סוף" האל הנבדל 
(הטראנסצנדנטי) לפי מהותו הטהורה, האל מצד עצמו ולא 
מצד יחסו ־ אל הנבראים. הואיל וכל שם, שמכנים בו את 
האלוהים, מורה על אחת מן הסגולות או התארים, שבהם 
מתגלה האל לזולתו או שהנברא מייחס אותם אל האל, אין 
כל שם או כינוי לאל מבחינת עצמו. מסיבה זו נמנעו בעלי־ 
הקבלה, כשביקשו לדקדק בלשונם, מלהשתמש בשמות כגון 
אלוהים, יהוה, הקב״ה וכיו״ב. אמנם שמות אלה מצויים 
בתורה (שבכתב או שבע״ם); אבל התורה מדברת אך על 
גילוייו של האל ולא על האל מצד עצמו, מעבר ליחסיו אל 
הנבראים. מכאן שאין במקרא או במסורת החכמים כינוי 
המספק את מבוקשם של המקובלים בדיוניהם העיוניים על 
האלוהות. "דע כי אין־סוף אינו רמוז לא בתורה ולא בנביאים 
ולא בכתובים ולא בדברי רז״ל אלא שבעלי העבודה (המיס¬ 
טיקנים) קיבלו בו קצת רמז״ (ם׳ ״מערכת האלהות״). — 
המונח א״ס כבר הוא מצוי בספרות־הקבלה שלאחר ד״א 
תתק״ס, וכנראה לא היה מונח מחודש, שהרי ביה״ב לא 
חידשו מונחי־שלילה. מקורו, כנראה, במשפטים, שבהם 
הודגשה רוממותו של האל "עד לאין־סוף" או הוטעמה סגולת 
המחשבה החושבת "עד לאין־סוף". השימוש בכינוי זה בספ¬ 
רות הקדומה של הקבלה מוכיח בבירור, שהמונח נולד מתוך 
ביטויים כאלה. מקורו, כנראה, בחוגו של ר׳ יצחק סגי נהור 
ותלמידיו. לדעת כמה מקובלים נקרא גם הנאצל הראשון, 
ספירודהכתר, בשם אין־סוף, מפני רוב היעלמותה של ספירה 
זו; וכפילות זו בשימוש־המלה הולידה בספרות הקבלה במה 
תסבכות. אין ספק בדבר, שמתחילה נתכוונו להפריד על-ידי 
כינוי זה בין האל המוחלט ובין הספירות, שנאצלו ממנו. 
בחירתו של כינוי זה דוקה מתבארת מתוך ההטעמה היתירה, 
שהוטעמה האינסופיות של האל בספריו של ר׳ סעדיה גאון. 



961 


אינסוף—אינסטינקט 


962 


שהשפעתם היתה מרובה בסיעה של מקו-בלי־פרובינציאה. 
כמדכן בא כינוי זה להטעים, שהלשון האנתרופומורפיסטית, 
שבה דיברו המקובלים על האל החי של האמונה ושל 
ההתגלות, אינה ממצה כלל את תורת־האלוהות שלהם, — 
תחילה לא צירפו לא״ס אפילו את ה״א הידיעה ונהגו בו 
מנהג שם־עצם פרטי, רק לאחר שנת ה״א ם׳ אנו מוצאים, 
שהם מדברים גם על ה״אין־סוף". תחילה מיעטו מאד להש¬ 
תמש במונח זה (אפילו בחלק העיקרי של ה״זוהר" הוא בא 
רק לעתים רחוקות מאד), אבל לערך משנת ה״א ם׳ ואילך 
נהפך לשיגרה, ובקבלה המאוחרת מדברים אפילו על כמה 
"מיני אין־סוף", כגון א״ס המקיף, א״ס המוקף, א״ס העליון. 

ג. שלום, ראשית הקבלה (תש״ז), פרק ד , . 

ג. ש. 

אינסטיטוטום ''וואיקום(״- 1 ט ש 31 ן ) ען 1 מט 1 ע 1 ט 5 מ 1 ), מכון 
ליד אוניברסיטות פרוטסטאנטיות, שתכליתו הכשרה 
של מיסיונרים לשם הפצת־הנצרות בין היהודים; אבל הוא 
משמש גם לשם הפצתה של ידיעת היהדות שאחר תקופת־ 
המקרא בין התיאולוגים הפרוטסטאנטיים. ב 1728 יסדהפרופ׳ 
יוהאן קאלנברג בהאלה את הא׳ הראשון; הוא הירצה הרצאות 
על הלשון' האשכנזית־היהודית, על הספרות הרבנית ועל 
ררבי־המיסיון בין היהודים. מטעם הא׳ נשלחו במשך זמן־ 
קיומו ( 1728/92 ) 23 מיסיונרים למדינות גרמניה, ביהם 
(צ׳כיה), פולניה, דאניה, אנגליה וארצות־המזרח. בשנת 
1:92 ננעל הא׳ בהאלה. אבל ב 1886 הקים פראנץ דליטש 
בלי־פציג א׳ דומה לאותו שבהאלה, אלא שא׳ זה לא עסק 
במיסיון למעשה, ולעומת זה פירסם כמה כתבים, ביניהם את 
הברית החדשה בעברית (בתרגומו המעולה של דליטש) 
וביידית, הוציא שירי־עם יהודיים מגאליציד, ומרוסיה ומספר 
מרובה של חיבורים, שהם דנים בבעיות של המיסיון ובקורו¬ 
תיו. אחר מיתתו של דליטש נקרא הא׳, בתקופה שהתנהל 
ע״י גוסטאף דאלמאן בסיועו של המלומד היהודי י. י. כהן, 
בשם מז 11 ח 1113 :> 2$ ] 611 ( 1 מזנ 131£:1 )ט[ 3 תט 1 ט 5111 ת 1 . בא' זה, שנת¬ 
קיים עד 1933 , הוטעם הצד המדעי הלימודי, ושינוי זה ניכר 
גם בנושאי-פירסומיו של המכון. מ 1883 ואילך היה מתכנס 
בברלין חוג של סטודנטים בהדרכתו של פרום׳ הרמאן ל. 
שטראק, והחוג נתגבש ונעשה מכון קבוע, שהוקצה לו מקום 
בין כותלי־האוניברסיטה. נערכו כאן הרצאות, נקראו ספרים, 
נתפרסמו כתבים מדעיים, רובם כתובים בידי שטראק, 
וביניהם ספרו "מבוא התלמוד", שניתרגם גם לעברית; 
ני תרגמו כמד, מן המסכתות של המשנה ונתפרסמו מחברות, 
שהיו מכוונות לסתור את עלילותיהם של האנטישמיים. אחר 
מותו של שטראק ( 1922 ) ויתר הוגו גרסמאן, מנהלו החדש 
של הא׳, על המגמה המיסיונרית, ושיווה למכון תכונה מדעית 
טהורה. הא׳ נכלל רשמית בפאקולטה התיאולוגית. גרסמאן 
הזמין גם מלומדים. יהודיים להרצות על שלבי־התפתחותה 
של היהדות מעזרא הסופר עד אחד־העם והרצל, וגם פירסם 
סדרה ראשונה של הרצאות אלו בדפוס ( 1927 ). לאחר שמת 
ניהל את הא׳ יואכים ירמיאס. ב 1933 ננעל הא׳ ע״י הנאצים. 

ע^ 30^, XXX (1914), 1—16; XXX •״$ ., 1 . 11 

ז €^ : <חת 13 *ז 5 צ 6 ז 0 . £1 '; 61/4 ,( 1918 ) 
. 1927 , 1011 § #€11 £11 ;/ ־*/ 1 ) 111 

צ. ל. 


אינסטינקט, בביולוגיה ובפסיכולוגיה — שם שניתן לגורם 
פנימי משוער, שנראה כגלום בבעלי-חיים וכמעורר 
אותם שלא מדעת ושלא בהכרה לתגובות ופעולות, שהן 
מכוונות להגנה עליהם ולשמירה על קיומם, "פעילות איג־ 
סטינקטיווית" מתגלית בבעלי-חיים, מן הלידה עד המיתה, 
בצורות מרובות ושונות: בנהיה, בהתחמקות מסכנות, בנדי¬ 
דות עונתיות, בדרכי הזנה, בזיווג. היא קיימת בכל מיני 
בעלי־חיים, אולם הדבר האופייני בכל גילוייה, שמאחד אותם 
ומפרידם מפעולות של תבונה ושל תודעה, הוא שאין היא 
נקנית מנסיון החיים׳ אלא קיימת מלידה ומשותפת לכל 
היחידים במין, עוברת בירושה, ואינה ניתנת לשינוי על־ידי 
לימוד או אימון. מן הרפלכסים (ע״ע) נבדלות הפעולות 
האינסטינקטיוויות במה שהראשונים אינם אלא תגובות ישי¬ 
רות על גירויים מסויימים, ואילו האחרונות נראות כגילויים 
ספונטאניים של האורגאניזם החי. — מבין הפעולות האינ־ 
סטינקטיוויות, העושות רושם של חישוב ותיכנון מפליא, יש 
לציין את: ( 1 ) טוויית רשת־הקורים ע״י העכביש; ( 2 ) מעשה 
האדריכלות בבניין קן־הנמלים, אגירת המזון בקן בתקופת־ 
הקיץ לצורכי תקופת־החורף, הטיפול בוולדות והשמירה 
וההגנה על חברת־הנמלים; ( 3 ) כיוצא בזה פעולת הדבורה 
בכוורתה ; ( 4 ) הטלת ביצים ע״י תולעים או חרקים לתוך 
עצמים — דוממים או חיים שרק בקרבם עלולות ביצים 
אלו להתפתח (ר׳ ציור); ( 5 ) נדידת ציפורים מארצות־הצפון 
בתחילת עונת־החורף לארצות-דרום מסויימות — לפעמים 
למרחק אלפי קילומטרים על פני ימים, וחזירתם למקום- 
מחייתם הקיצי באביב; ( 6 ) בניין הקן והדגירה על הביצים 
ע״י ציפורים; ( 7 ) נדידת הצלופח (ע״ע) מימי אירופה לרוחב 
כל האוקיינוס האטלאנטי לשם הטלת ביציו בימי אמריקה 
התיכונה וחזירת הדגים היוצאים מן הביצים הללו מזרחה. 



זבוב־איכניסון נוקב קליפת־עצף לשם הטלת ביציו בגופו 
של וחל ספוג ^ז 51 


מן התקופה הקדומה ועד ימינו אלה קיימת מחלוקת בין 
הפילוסופים וחוקרי־הטבע, ואף בין אלה האחרונים לבין 
עצמם, על טבעו של הא׳. הפילוסוסים היווניים הקדומים לא 
ראו הבדל יסודי בין נשמת־האדם ונפש כל שאר בעלי־החיים. 
הפיתאגוריאים האמינו בגילגולי־הנשמה, בנדודיה מגוף לגוף 


אי;םטיטוציות, ע״ע חמין חקים. 







963 


אינסטינקט 


964 


עד שהיא מגעת לידי היטהרות באדם! הנשמה משתנית 
בדרגות של סולם־ההתפתחות, אבל שינוי זה הוא כמותי 
בלבה ולא איכותי. גם אפלטון החזיק בהשקפת הגילגול! 
עם העליה המודרגת בסולם הזיכוך הולך וגדל, לפי דבריו, 
המרחק בין נשמת־האדם ונשמת כל חי. אריסטו הבחין בין 
״הנפש המדברת״ — שהיא כושר הפעילות השכלית — של 
האדם ובין ״הנפש החיה״ — שאינה אלא הרגשה חושית — 
של בעל־החי. הפילוסופים הסטואיקנים דימו את נפש־החיה 
לנפש־התינוק, שאין לו בעולמו אלא הגירוי והתחושה, אך 
הוא חסר אידיאות מוסריות. פלוטארך (פדיאלוגים על תבונ¬ 
תם של בעלי־החיים) והפילוסופים בני התקופה הרומית 
כפרו במציאותו של הבדל עקרוני בין נשמת־החיה ונשמת- 
האדם. 

האסכולאסטיקנים ביה״ב האמינו, בעקבות אריסטו, רק 
במציאותה של "נפש רגשית" ( 3 ז\ 511:1 ח? 5 33 ח 1 ת 3 ) בבעלי־ 
חיים ושללו מהם את הנפש השכלית. דקרט (ע״ע) שלל 
מבעלי־החיים לא רק את התודעה השכלית, אלא אף את 
ההרגשה והרצון, וראה בהם אוטומאטים בלבד — מכאניזמים 
מונעים ע״י גירויים חיצונים! בזה נעשה דקארט מחוללו של 
מושג הרפלכם. לעומת זה דימה ריאומיר (ע״ע), על סמך 
תצפיותיו בחרקים, לראות בהרבה מפעולותיהם גילויים של 
תודעה והיגיון. ביפון (ע״ע) וקיויה (ע״ע) חלקו עליו׳ והם 
שהגדירו את מושג הא׳ ככוח פנימי מיוחד בבעל־החי — כוח, 
שניחן בו מן הטבע — או מיוצר־הטבע — כדי לשמור על 
חייו. עם התפתחותה של תורת האוולוציה בביולוגיה ניתנו 
דחיפה חדשה וכיוון חדש לחילוקי־דעות עמוקים אלה. שתי 
האסכולות מייסודם של לאמארק ודאריוין נתנו פירוש משלהן 
להתפתחותו של הא׳. הלאמארקיסטים ראו בא׳ תוצאות של 
הרגלים חיונים, שניקנו בחיי־היחיד, עברו בירושה ואף 
הושבחו ע״י הניסיון. דארווין ותלמידיו ראו בא׳ תוצאה של 
הברירה הטבעית, שפעלה במשך דורות אין־מספר לטובתו 
של היחיד המוכשר ביותר להתקיים, וכך נתפתחו, לדעתם, 
רפלכסים, שהם מסובכים יותר מרפלכסים פרימיטיוויים, עד 
שלסוף נוצר מהתפתחות זו הכושר הפסיכי של הא׳. לדעתה 
של האסכולה הדארוויניסטית יש בין הא׳ ופעולות התודעה 
והתבונה רק הבדל־מעבר בלבד, והאדם אינו אלא טבעת 
אחרונה בשלשלת־ההתפתחות. בהגדרתו של רומינס, "הא , 
היא פעולה של רפלכם, שיש בו גם יסוד של תודעה". 

הגנטיקה החדישה סתרה את ההנחה בדבר הורשת התכו¬ 
נות הנקנות על־ידי הרגל או ע״י נסיון־החיים, ובזה הושמט 
הקרקע מתחת להסבר הלאמארקיסטי של הא׳. אולם גם 
ההסבר הדארוויניסטי נשאר הסבר מילולי בלבד, מאחר שאין 
הוא מברר כלל את דרכי ה״התפתחות" של הא׳ ואת אופן 
ההתקשרות של "יסוד של תודעה" במכאניזם פיסיולוגי. על 
קושי זה לא הצליחו להתגבר לא הרברט ספנסר (ע״ע),שראה 
את מקור הא׳ ברפלכסים פשוטים, ולא לואים, שראה בהם 
פעולות של תבונה, שנהפכו ע״י הרגל לפעולות אוטומאטיות. 
לדעתם של הפסיכולוגים החדשים אין לזהות רפלכס עם א׳, 
אע״ם שהם קשורים זה בזה קשר אמיץ! סיבת הרפלכס הוא 
גירוי חיצוני, בעוד שהא׳ פועל מתוך צורך פנימי.— נסיונות 
לחשוף את מקורו של הא׳ בדרך ניסויית נעשו על־ידי ג׳וין 
לאבוק, פ. לויד מורגן, מכס וורן וז׳אק לב. חוקרים אלה 
ניגשו לתאר את התגובות של בעלי־החייסילא ע״י השוואתן 
לתגובות דומות בבני־אדם, אלא כתופעות בפני עצמן. לויד 


מורגן אומר: "בשום אופן אין לפרש תגובות כתוצאה של 
יכולת פסיכית גבוהה, אם אפשר לשלב אותן ולכללן בדרגה 
פסיכית נמוכה". בכמה מקרים ניתנה ההוכחה הניסויית, 
שפעולה אינסטינקטיווית, שנראית כתכליתית ביותר, אינה 
ביטוי לתיכנון מחושב אלא מעשה מכאניזם קבוע, שהוא 
מופעל ע״י השפעות מסויימות: כשהשפעהזו קיימת, מבוצעת 
הפעולה האינסטינקטיווית, אף כשהתנאים והמסיבות נוטלים 
ממנה את יעילותה ותכליתיותה, ואפילו הופכים אותה למזקת. 
גישה חדשה זו, שנתבססה על ניסויים "פסיכוכימיים", מצאה 
את ביטויה במחקריו החלוציים של ז׳אק לב, יוצר התיאוריה 
של הטרופיזמים, לפי לב, יש לבאר את התנועות של בעלי- 
החיים ע״י ריאקציות־בראשית או תגובות־יסוד— משיכות או 
טרופיזמים: פוטוטאכסיס — משיכה לאור, תרמוטאכסיס — 
משיכה לחום, כימוטאכסיס — משיכה כימית, הידרוטאכ־ 
סיס — משיכה למים, וכדומה. אולם לב לא יכול היה להסביר 
את המכאניזם של הטרופיזמים עצמם, ולפיכך אין הסברתו 
למושג הא׳ אלא החלפת שם אחד בשם אחר. אחר כל מאמצי 
ההסברה נשאר הא׳, בסופו של דבר, שם ריק לגורם, שאינו 
מוגדר אלא ע״י אותן התופעות עצמן שהוא נועד להסבירן. 
לפיכך משתדלת הביולוגיה החדישה להימנע בכלל מן השימוש 
במונח הא׳ כקאטיגוריה מדעית. הוכח, למשל, שתופעת הדגי¬ 
רה של הציפור־האם על ביציה אינה מחייבת להניח מציאות 
של "א׳־דגירה" או "א׳-אמהות" מיוחד. הוברר, שבעור החזה 
והבטן של הציפור מופיעים בעונת הדגירה (אולי בהשפעה 
הורמונית) כתמים של דלקת המעוררת הרגשה לא-נעימה, 
שלשם שיכוכה נצמדת הציפור בחלקי עורה אלה לעצמים 
חלקים וקרים שבסביבתה, שברוב המקרים הם הביצים 
שהטילה. לפיכך אין הציפור מגלה כל נטיה לדגירה על 
הביצים, אם מצננים מזמן לזמן את כתמי-הדגירה ע״י זילוף 
של מים קרים, וכן היא "דוגרת" אף על ביצים זרות, אבנים, 
חתיכות־מתכת וכד׳, אם הושמו לפניה במקום ביציה בעונת- 
הדגירה. 

הפעולות האינסטינקטיוולת המרובות והשונות ניתנות 
להתחלק — מבחינת התפקיד שהן ממלאות בחיים — לשתי 
קבוצות עיקריות: ( 1 ) פעולות מכוונות לשמירה על קיום־ 
הפרט (״א׳ האני״), ( 2 ) פעולות מכוונות לשמירה על קיום- 
המין. לפי וורן ממיינים את הא" לא" של הזנה, הגנה, רביה 
וחברותיות. — שיטות פסיכולוגיות שונות רואות גילויי-א" 
אף בהתנהגות־האדם! אולם כל עוד לא ניתנה הגדרה ברורה 
למונח הא׳, אין לראות בו הסברה של ממש להתנהגות זו. 
בדור האחרון ניסה ביחוד מק־דוגל (ע״ע) לבסס את הפסיכו¬ 
לוגיה האנושית על מציאותם של א" מסויימים, שהם פרי 
של נסיון־הדורות והרגל היסטורי, שנעשה טבע; אולם 
השקפה זו סותרת את מסקנותיה של הגנטיקה המדעית. כן 
יש לראות כמליצות בלבד את ההסברות להתנהגותו של 
היחיד או של ההמון בא׳־הפחד, א׳־התוקפנות וכד׳, או את 
תיאור החינוך כפעולה של ריסון ועידון של א". 

-סע:! 4612/01 ( ; 1881 , 67266 ^ 171/6111 412111201 , 65 ח 3 דמ £0 .ץ 

; 1888 , 1011 ( 111 10111/1011 )£ 1671/01 ^ ; 1883 , 113 ) 4.111171 / 111 11111011 

412117201 1 ) 011 , 131113 ^ £70 ,$/ $4011011611 £07663 ,( £061 11€$ ^) 30 ן 

15 ) 1111 /* 111 * 36 // 17 ^ 5 61 <£ ,ז 210£1€ .£ . 1 ־ 1 ; 1918 , 01131X1 ,€ 

, 1607163 ( 1 :/ 171311116 '£ , 10101113$ ; 1920 ,/£/€/ €1113/ 111x3 

)'€011/6, 1928; ]. 6. \\^\£41930 , 11/10113111 ) 1 ( £6 י ח 0 י ; }. 

£0£5€1 411/0 16 ( £136 1010 ( 6 <$ 3 ?/ 16 <£ ,־ X1017216 363 0! £011136)1671 

1)00361x13, 1939; 411117201 86)101/101 , 1940; 0. 1• ££1 > 1 ח 30 ז 
0. /. 011 . 1940 , 4121172013 / 0 011671/0/1011 16 (£ י ח 1 ז 

מ. 



965 


אינסקטיצידים — אינפראדס 


966 


אינסקטיצידים ( 1£1£5 ^]^ 5 ח 1 ), חומרים כימיים או סמי- 
צמחים, שמשמשים בצורת־נוזלים, אבקות או גאזים 
להשמדתם של חרקים מעבירי מחלות או מזיקים לחקלאות. 

השימוש בא׳ הוא קדום ביותר. הסינים הקדמונים כבר 
השתמשו בעישון ובקטורת חריפה של צמחים ריחנים להבר¬ 
חתם או השמדתם של חרקים מטרידים. בעבר הקרוב מרובה 
היה השימוש בתמצית של בן־חרצית (ע״ע), בשמנים ובנא־ 
זים מרעילים, כגון חומצה הידרוציאנית (ע״ע). אולם הדרישה 
לאינסקטיציד יעיל, זול ונוח לשימוש הלכה וגברה בתקופה 
האחרונה גם מפני שנתברר, שמיליוני בני־אדם נפגעים 
במחלות מועברות ע״י חרקים, וגם מפני שהמשק החקלאי 
העולמי מאבד כ 20% מיבולו ע״י פעולתם של חרקים מזיקים. 

במלחמת־העולם 11 נעשו באה״ב ובאנגליה מאמצים כבי¬ 
רים למצוא א׳ סינתטיים, שיגנו על בריאותם של החיילים 
וכושר־פעולתם בפני מאלאריה, טיפוס־הבהרות, דנגואה 
ומחלות אחרות, שמתפשטות ע״י חרקים וגורמות למגפות 
באיזורים הטרופי והסובטרופי. כתוצאה ממאמצים אלה 
הוכנסו לשימוש הא׳ הסינתטיים ד. ד. ט., גאמכסאן, מתיל- 
ברומיד, אתילן־דיברומיד, ועוד. — את הא׳ מחלקים לשלוש 
קבוצות לפי אופן פעולתם: א) הרעלים של מערכת¬ 
ה ע צ ב י ם. כשא׳ אלה נוגעים בעצבים ההקפיים של החרק 
הם גורמים לשיתוקו ומותו (רעל של מגע). הד. ד. ט. שייך 
לסוג זה של א׳; ב) הרעלים של מ ערב ת־ העיכול. 
לקבוצה זו שייכות תולדות של הארסן, כגון ירוקת-פאריס, 
והגפרית; ג) הרעלים של דרכי הנשימה וחילוף- 
החומרים. — כמה מן הא׳, כגון ה״פליט" וחומרי־ריסוס 
אחרים, שיסודם האבקה של בן־חרצית, הם בעלי פעולה 
קטלנית מהירה, אבל השפעתם חולפת לאחר זמן קצר. לעומת 
זה הא׳, שהם בעלי פעולה ממושכת ועומדת, כגון ד. ד. ט., 
שומרים על כושר־פעולתם במשך שבועות וחודשים. 

כתוצאה משימוש אינטנסיווי בא' ירדה הרבה בשנים 
האחרונות התחלואה במאליאריה בארצות נגועות ואנדמיות, 
וכן נמנעו והופסקו בראשיתן מגפות, שבעבר הטילו פחד 
על האנושות (הפסקת המגפה של טיפוס־הבהרות בנאפולי 
ב 1944 , חיסול הדבר בסביבות חיפה ב 1946 על-ידי השימוש 
בד. ד. ט.). חשיבות ז 1 של הא׳ ככלי־זין במלחמה במחלות 
ובמגינים על המשק החקלאי העולמי הגדילה את התצרוכת 
בהם, ובשנים האחרונות נוצרה בכמה ארצות תעשיה מרובת- 
ממדים, שעוסקת בחקר הא , הסינתטיים ובייצורם. 

מ. יו. 

איגזב 10£ , מלא), באנאטומיה 
פאתולוגית — מילוי של רקמה בחומר זר כתוצאה 
מהפסקת ההזרמה של הדם לרקמה מחמת סתימת העורק 
המזין. גורמי הסתימה הם: תסחיף (ע״ע), או פקקת (ע״ע), 
או הצטרדות קיצונית של העורק, עם הפסקתו של זרם־הדם 
פוסקת"' גם אספקת החמצן, הרקמה מאבדת את חיוניותה, 
מופיע מקק, שלסוף הוא "מתארגן", ז. א. נהפך למין צלקת 
סיבית קשה במקום הרקמה החיה הרכה. הצורה של חתך- 
הא׳ היא זו של משולש: חודו נמצא במקום כניסת העורק 
לאיזור הנפגע והוא מתרחב בהתאם לאיזור ההתפשטות של 
הצינורות הדקים המסתעפים מן העורק. אם הצינורות הם 
"עורקים קיצונים", ז. א. כשאין האיזור המנוגע נמצא בקשר 



אינפארקטים לבנים בטחול. האי שטשטאק טורכב משבי א■ 
חיבורי עם עורקים אחרים, הא׳ הוא אנמי (לבן); אם יש 
עורקים חיבוריים במקום, נוצר א׳ שלידמם( אדום). הא׳ 
מופיע בעיקר בריאות, בלב, בכליות, בטחול ובמוח. הוא 
נראה על פני האבר המנוגע בצורת כתם משוקע או בולט, 
לבן או אדום. הרפואה החדישה משתדלת לקבוע את סימניו 
בהקדם ומצלחת במידה הולכת וגדלה למנוע את הזקיו. 

הא׳ של הריאות בבהמות כבר נזכר בתלמוד (חולין, מ״ז) 
בשם "אטום בריאה", כלומר, מקום אטום בריאה במקום 
הרקמה הבריאה, המכילה אויר (רמב״ם, הל׳ שחיטה, ז׳, 
הל׳ ר: "הריאה, שנמצא בה מקום אטום כלשהו, שאין הרוח 
נכנסת בו ואינו נתפח..., הרי זו טריפה"), בתלמוד ניתנת 
גם שיטה של בדיקת האטום בשעת ניתוחה של גופת־הבהמה, 
כדי להבדיל בין האטום ובין התקשויות אחרות בריאה, כגון 
מורסה. א׳־הריאה מתהווה בבני־אדם לפעמים אחר ניתוח או 
לידה כתוצאה מתסחיף, בעיקר בבני־אדם הסובלים מדלקת־ 
ורידים בגפיים התחתונות. סימניו: ח(ם, ליחה דמית ומימצאים 
ברורים בריאות, שהם ניתנים גם לאישור רנטגני. הריפוי 
הוא או כירורגי — ע״י קשירת הוורידים, או פנימי — על-ירי 


הפחתה של קרישת־הדם וטיפול בתכשירים אנטיביוטיים; 
הסיכויים להחלמה הוטבו הרבה בשנים האחרונות. — א׳־ 
המוח גורר אחריו הפרעות עצביות חמורות, שפעמים הן 
מסתיימות במיתה. אולם צורתו החשובה ביותר של הא׳ 
מבחינת שכיחותו הוא הא׳ של שריר־הלב. מתחילה היו סבו¬ 
רים, שהוא גורם תמיד למוות פתאומי, אולם בדור האחרון 
נתפתחו שיטות לאבחנתו בבני־אדם חיים ולטיפול רפואי 
בו, ראשונה ע״י החוקרים הרוסיים אובראזצוב וסטראשנקי 
ב 1910 , ובעיקר ע״י מחקרו הקלאסי של האמריקני ג׳. ב. 



אינפארקט אדום בריאה 


הריק ( 014 ״זם 14 . 2 • 1 ) ב 1912 : "הקווים הקליניים של 
הסתימה הפתאומית של העורקים הכליליים", שבו נפתחה 
תקופה חדשה בריפויין של מחלות־הלב. א׳־הלב ניכר בירידה 
פתאומית של לחץ־הדם, החשת שקיעת־הדם, עליית החום, 
ההתרבות של הכדוריות הלבנות, ולפעמים רישרוש מעל 
קרום־הלב; אך סימניו המובהקים הם שינויים אפיינים 
באלקטרוקרדיוגרמה (ע״ע), שתוארו רק בשנות השלושים. 
ביחד עם האבחנה נתפתחו שיטות הטיפול, שהחדישה שבהן 
(מ 1945 ואילך) היא הנמכתה של קרישת־הדם (טיפול בדקו־ 
מארול), וע״י כך הופחתה במידה ניכרת התמותה ממחלה 
זו, שהיא מן הגורמים החשובים בסטאטיסטיקה של התמותה 
הכללית בזמננו.—א׳־הלב מתגלה לפעמים בבני־אדם שסבלו 
מתעוקודהלב (אנגינה, ע״ע), אך לפעמים הוא בא גם פתאום 
בלא שקדמו לו שום מיחושי־לב. אעפ״כ יש רגליים לסברה, 
שמתיחות עצבית, שמשסעת לרעה על מצב צינורוודהדם, 
מכשרת את הקרקע למחלה זו. היא שכיחה בגברים הרבה 
יותר מבנשים; כן היא שכיחה יותר בבעלי מקצועות מסו- 
יימים, למשל, בין רופאים. יש רושם, שהיא רווחת בין יהודים 
יותר מבאומות אחרות. 

יד,ו. ל. 

א״נצ׳בוילד, אלחבת— ^ 100111531 נ £ 11 ל 2 2 ;[£ — ( 1753 - 
1821 ), שחקנית, מספרת ומחברת־דראמות אנגלית. 

בתו של איכר מסאפוק. בת 18 ברחה מביתה ללונדון במקום 
שנישאה לשחקן אינצ׳בולד ( 1772 ). במשך שבע־עשרה שנה 
( 1772 — 1789 ) היתד, א׳ שחקנית על הבימה, ונוסף על כך 
עיבדה מחזות בשביל התיאטרון ואף חיברה מחזות מקוריים 
(:ז ¥£3 \ 0 סץ 1611 111 , 1785 , ועוד). כן ערכה אוסף של 
דראמות בעשרה כרכים, בשם 6 ז 63£ ו 11 תז 4£ ) ¥0 . 6 ירר. 
כשרונה הספרותי של א׳ בא לידי ביטוי מעולה ביותר בשני 
הרומאנים שלה: ץז 810 0 [ק 1 מ 51 ^ ( 1791 ) ונ> 30 £־ 1 ט 731 י 1 
1 ז^ ( 1796 ), שנחשבים עד היום ליצירות־מופת. 


969 


אינקה 


970 



אינרןה, שבט אינדיאני היסטורי ממשפחת שבטי קישואה 
בפרו העילית; וכן שושלת־המושלים של שבט 
זה. — כשהגיע פיזרו (ע״ע) לאמריקה הדרומית ( 1535 ) 
שלט שבט הא׳ על ממלכה אדירה, שהשתרעה על שטח של 
יותר משני מיליון קמ״ר באיזור החוף של האוקיינוס השקט, 
בערך מגבול קולומביה של ימינו בצפון עד נהר מול 
( 31110 ^) בצ׳ילי בדרום, והקיפה את רוב שטחן של פרו, 
אקוואדור וצ׳ילי וחלק ניכר של בוליוויה וצפון־מערבה של 
ארגנטינה; אוכלוסייתה מנתה—לפי אומדנה חדישה—לפחות 
20 מיליון נפש. — במאה הי״א היו תושבי המחוזות ההר¬ 
ריים באנדים מאורגנים בשבטים קטנים, עצמאיים ושוחרי־ 
שלום. בראשית המאה הי״ב התחיל מתבלט ביניהם כגורם 
צבאי־תוקפני שבט הא׳; עדיין לא הוחמר אם היה זה אחד 
מן השבטים המקומיים שיצא למסעות כיבושים, או — כפי 
שמתארת המסורת הדתית של הא׳ — קבוצת כובשים, 
שהגיעה לשם אחר נדידה ממושכת מארץ רחוקה בראשותו 
של מנהיג אגדי מאנקו קאפאק. ראשית ממלכתם היתד, 
בקוזקו (ע״ע), ומשם התחילו מתפשטים ומשתלטים על 
שכניהם תחת פקודתו של מנהיגם סינצ׳י רוקה (בערך 
1100 — 1140 ) — אף הוא עדיין דמות אגדית־למחצה — 
שהתייחס למאנקו קאפאק ונעשה מלך השבט ("סאפה 
אינקה״ = האינקה היחיד) הראשון ואבי השושלת ששלטה 
עד הכיבוש הספרדי; בימיו נהפך המונח א׳ משם השבט 


לתואר המושל. הא׳ השלישי (או הרביעי) מיטא קאפאק 
(בערך עד 1230 ) אירגן צבא סדיר של 20,000 חיילים והת¬ 
חיל בהקמת שלטון מרוכז על־ידי החלפת האוכלוסיה של 
השטחים הנכבשים באוכלוסיה נאמנת לו ממרכזי־המדינה. 
בשעת מותו כבר השתרעה הממלכה על פני שטח של 30 אלף 
קמ״ר, ויורשיו — ביחוד הא׳ התשיעי, טופאק יופאנקי (מת 
בערך 1482 ) — הלכו והרחיבו את גבולותיה, עד שהגיעה 
לשיא התפתחותה בראשית המאה הט״ז, במלכות הא׳ הואינה 
קאפאק (מת 1529 ).בנו אטהואלפה (ע״ע),הא׳ האחרון, ולפי 
המסורת — ה 12 או ה 13 , נספה בידי הכובשים הספרדיים, 
ועמו נפלה הממלכה. 

הא׳ פיתחו תרבות מיוחדת ומקורית, שהגיעה להשגים 
חשובים הן באירגון החברותי הןבמיבצעים טכניים. הממלכה 
היתה מבוססת על משטר מרוכז ומנגנון אדמיניסטראטיווי 
מפותח ומסועף. סמכותו של השלטון הקיפה את כל חיי הכלל 
והפרט; בידיו היתה הבעלות על כל נכסי האומה, והוא היה 
מתכנן ומכוון את המשק והכלכלה, את עונות העבודה 
והנופש, את הנישואים וחיי המשפחה, את האספקה וקיצוב 
המזונות, וקובע תפקידים — חובות וזכויות — לכל איש 
ואיש. בהערכתו של משטר זה מחולקים ההי 0 ט 1 ריונים 
והסוציולוגים עד היום: יש רואים בו סוציאליזם ממלכתי 
אידיאלי, ויש רואים בו עריצות תיאוקראטית, מעין המשט¬ 
רים הטוטאליטאריים של ימינו. בראש פיראמידת־השלטון 
עמד הא׳ — המלך־האל —, שנחשב לבן־השמש, אדון מוחלט 
לכל נתיניו ובעל שלטון בלתי־מוגבל. הא׳ היה לוקח לאשה 
את אחותו כמלכה־גבידה, שנחשבה לאלת־הירח. כל הממלכה 
היתה מחולקת מבחינה אירגונית לארבעה חלקים שווים, 
שבראש כל אחד מהם עמד שר עליון, ממונה מטעם הא׳ 
(ברבות הימים היו משרות אלו עוברות בירושה ונעשו כמעט 
עצמאיות, מה שגרם להחלשת הריכוז האדמיניסטראטיווי 
ולרפיון מדיני, שסייעו לנפילת הממלכה לפני הכובשים 
הספרדיים). כל חלק היה מחולק לעשרים מחוזות, שכל אחד 
מהם כלל 40,000 בתי-אב, והבתים היו מאורגנים — לצורכי 
תשלום־מיסים וביצוע עבודות ציבוריות, שהוטלו עליהם 
מטעם השלטון — באיגודים של 10 , 50 , 500 , 1,000 ו 10,000 , 
שבראשם עמדו שרי עשרות, חמישים, מאות, חמש־מאות, 
אלפים ורבבות. בני כיל מחוז או איגוד היו מחולקים — לצורכי 



שרירי סבויר־אינקה גאולאנטאווטאטבו, §רי 






971 


אינקה — אינקויזיציה 


972 


חלוק ודהעבודה— לפי גילם לעשר קבוצות. מבחינה יישובית 
היה העם מחולק לשבטים, ואחוזתו של כל שבט ("אילו") 
היתה מחולקת לשלושה חלקים: שליש לשמש (כלומר לדת), 
שליש לאינקה (ז. א. למדינה), ושליש לתושבי ה״אילו". 
כל איש מאנשי השבט חייב היה לעבוד שליש השנה בכל 
אחד משלושת החלקים הללו. מבחינה מעמדית היו האוכלו¬ 
סים מחולקים לארבע שכבות: ( 1 ) עבדים, ( 2 ) בני־חורין 
פשוטים, ( 3 ) אצילים, ( 4 ) בעלי אצילות עליונה (משפחת 
הא׳). בני האצילים היו מתחנכים בבתי־מדרש מיוחדים 
בעיר־הבירה. 

הא׳ לא הכירו את הברזל ולא הגיעו להמצאת המחרשה 
ורכב־הגלגלים; מבהמות־הבית גידלו רק את הלמה והאלכאקה. 
אעפ״כ היו השגיהם הטכניים מפתיעים. עבודת־האדמה — 
במעדר ובמכוש — הגיעה להתפתחות גבוהה* ע״י דירוג 
מדרוני־ההרים, השקאה מלאכותית וזיבול נתאפשר עיבוד 
אינטנסיווי של האדמה באנדים עד לגובה של כמה אלפים 
מ , ; הגידולים העיקריים היו תפוחי־אדמה ותירס, וכן צמח 
הקוקה, ששימש כסם נגד "מחלת־ההרים". המסחר לא היה 
מפותח, כיוון שכל בית היה יוצר לעצמו את רוב מצרכיו, 
וכן לא פותח משק כספי: בשווקים היו מחליפים בעיקר 
תוצרות חקלאיות אלו באלו. ביחוד הגדילו הא׳ לעשות 
במלאכת־הבניין, והחורבות העצומות של מצודות והיכלות, 
בנויים אבני־גזית מסותתות ענקיות ללא כל מלט מקשר, 
מעוררות תמיה עד היום. הקירות של ההיכלות והארמונות 
היו מצופים לוחות כסף וזהב, שביחד עם הנחושת ונתכים 
מעין הברונזה היו המתכות השימושיות של הא'. הארץ היתד, 
מכוסה רשת של כבישים מרוצפי־אבנים; שתי דרכים 



האינקה מקבל דו״ח כספי טפי פקיד גביה, שמחזיק בידי! את 
ה״קיפי׳. טתוך כתב־יד ספרדי טתקופת כיבוש פרי. הספריה 
הממלכתית, קופנהאגן 

ראשיות יצאו מעיר־הבירה קוזקו ועברו לכל אורכה של 
הממלכה (אלפי ק״מ), על פני הרים גבוהים ועמקים, שגושרו 
על-ידי גשרי־חבלים. כן נבנו סכרים ענקיים לאגירת מי־ 
הגשמים, הזורמים מרוכסי־ההרים, וצינורות להובלת־מים 


לצורכי השקאה. כל המיבצעים רבי-המידות הללו, ללא ציוד 
טכני מתאים, נתאפשרו כנראה בתוקף שלטונו המוחלט 
של המלך־האל על כוח־עבודתם של נתיניו. הא׳ פיתחו 



ה״קיפו" (תחליח לכתב) של בני־פרו הקרומים 


תעשיית תכשיטים וכלים מזהב, כסף ונחושת, קדרות אמנו־ 
תית ותעשיית אריגים צבעוניים, בעלי ציורים גיאומטריים, 
מכותנה ומצמר אלפאקה. 

הדת של המוךהעם נצטמצמה מתחילה בפולחן של כוחות 
מאגיים, סמלי־טבע ורוחות־האבות. פולחן זה נדחה בהדרגה 
בגזירת השלטון מפני פולחן השמש, שהתגלם בהערצת הא׳ 
והתרכז במקדש־השמש המפואר, רצוף־הזהב, שבקוזקו. לכבוד 
השמש, בעונות שנתיות וחקלאיות שונות, נחוגו חגים וסודרו 
טכסי־פוריות וטכסי־כפרה. החשוב שבימי־החגים היה יום- 
הקיץ, שבו הגיע השמש לשיא גובהו ברקיע; על הר גבוה 
היו מרכזים את קרני־השמש במראת־מוקד, ומדליקים בהן 
מדורה, שעליה שמרו כל השנה "בתולות־השמש", שהיו 
פילגשי הא׳. בין הקרבנות המרובים, שהוקרבו בחגים השונים, 
היו גם קרבנות־אדם, אולם הללו היו נדירים—שלא כבפולחן־ 
השמש של האצטקים (ע״ע). — אחד מן הדברים המפליאים 
ביותר בתרבות מפותחת זו ובממלכה המאורגנת והמרוכזת 
של הא׳ הוא מה שהתקיימו בלא כתב. כתחליף לכתב שימשו 
סימנים בצורת קשרי־חבלים, בעיקר לצורכי מיפקד ומניין 
באדמיניסטראציה ("כתב קיפו"). 

,^\ 0 ת 011 . 73 ; 1843 , 6714 ? (ס €071411651 ^ 7 י : 1:1 ס 50 שז? . 11 
. 11 . 0 [ 189 6 , 616/165 ^ 17160 165 ) ^ 0551471 ) 67 ^ 507,1016 016 
466 ק 72 ז 6 < 7 , 83110110 ., 1 ; 1911 , 76111 ) ס 171605 7/16 , 112111 ) 1 ־ 331 ^ 
- 170 ' 11 < €11 1 ) 01 , 111 ־ 1 ־ 01 ^ 211 ^ 71 ; 8 192 , 111605 165 ) 5061011516 
7171646711 י !>.ת 03 ^ . 4 , .? ; 9 2 19 , 1 ) 071 ׳ 17 6144 /> 1 1/16 ) 0 110715 
־ 1.01351 — 1 )־ 7361 .? .£ ; 1931 , 165 ) 72 1/16 ) ס 1171117:0110715 ל) 

. 43 19 , 171605 165 ) 116 ק 6771 '' 7 , 00113011 [ ! 00 ־־ £01 

י. ל. 

אינקובציה, ע״ע זהום. 

אעקויזיציה (בלאט׳ 10911131110 , חקירה), בית־דין של 
הכנסיה לחקירת־המינות (שבסחסשס&ד! 1090151110 
15 ! 113 ׳\ 3 זק או: ס 1 ס £101 } 0 530011110 ); משפטי הא' נוסדו 








975 


אינקויזיציה 


976 


במיוחד לשם מלחמה בכופרים ובעוברים על המצוות 
והאמונות המקובלות בכנסיה הקאתולית. החידוש העיקרי 
במשפט מסוג זה היה במה שכאן ניתנה האפשרות, שלא 
כמקובל ביה״ב, לתבוע אדם לדין בלא שהיה קיים תובע 
פרטי. משום כך נקראו משפטים אלה בשם א/ כלומר חקירה. 
בתחילת יה״ב היתה רדיפת־הכופרים מסורה בידי הבישופים. 
האפיפיור לוציום ווו קבע ב 1184 , שהמינים ייענשו בעונש 
של גירוש, בהחרמת כספיהם, בהחרבת בתיהם ובשלילת 
זכויותיהם האזרחיות. האפיפיור אינוצנטיוס ווו (מ 1198 
ואילך) היה הראשון, שקבע פרוצדורה משפטית כלשהי 
בשביל הא/ הנוהג לשרוף את המינים הונהג רק בשנים 













מכשירי־העעויים של האינקוויזיציה 
טתוך 1 יר 1 קהאמ:£ז 50111011 ־ 8 ז 11 ) 14111 ז;> 4 41135 , 


האחרונות של המאה הי״ב. כמוסד קבוע קמה הא׳ כשהאפי־ 
פיור גריג 1 ריו 0 ^ הפריד את משפטי הא׳ מן הסמכות 
המשפטית של הבישופים וקבע לשם כך בתי־דין מיוחדים. 
בפקודותיו משנת 1233 ומשנת 1238 מסר את משפטי־הא׳ 
לידי אגודות הנזירים החוזרים על הפתחים, וביחוד לדומיני־ 
קאנים. לידי בתי־הדין של הא׳ נמסר לא רק התפקיד לבער 
את המינות, אלא גם לרדוף את האלכימאים, את המכשפות 
ואת מגידות־העתידות, וכן נמסרה להם גם ביקורת הספרים, 
שמא נמצאים בהם דברי־מינות. הראשון שניתן לו התואר 
״אינקוויזיטור״ היה הדומיניקאני אלבריק ( 1232 ). מתחילה 
היו האינקיויזיטו׳דים עוברים ממקום אחד, שהיה חשוד במינות, 
למקום שני, ולאחר מכן נוסדו מוסדות א׳ קבועים באיזורים 
השונים. מקום הא׳ היה במנזר של אותו מיסדר, שהאינקווי¬ 
זיטורים היו שייכים לו. בחירת האינקוויזיטורים היתה געשית 


ע״י חברי המיסדר של האיזור, ולבחירה זו היה צריך לבוא 

אישור מטעם האפיפיור, בעוד שלפטר אינקוויזיטור יכול היה 

רק האפיפיור בלבד. מהלך־העבודה של הא׳ היה כזה: 

בראשונה היו האינקוויזיטורים מכריזים, שכל המינים 

והעבריינים חייבים להופיע לפני הא׳ ולהתוודות על חטאיהם 

בענייני-דת, ולשם הופעה זו הוקצבה להם על־פי־רוב ארכה 

של חודש אחד. את החוזרים בתשובה בזמן זה היו משחררים 

ללא עונש. האינקוויזיטורים היו דורשים, שכל היודע משהו 

על חשודים במינות יבוא ויודיע להם על כך. משעבר זמן־ 

הארכה היו החשודים על סמך ההלשנות נאסרים. הנאשם 

היה רשאי לדרוש הודעה בכתב על העבירות שייחסו לו! 

את שמות העדים, שהעידו נגדו, לא היו מגלים לו, אבל 

היתה לו רשות לקרוא בשעת החקירה הראשונה בשמותיהם 

של אויביו האישיים, ואם נמצא ביניהם מי שגרם למאסרו 

בעדותו, היתה עדות זו נפסלת. עדויותיהם של מיגים, 

.נשים וילדים היו כשרות לחיוב, אבל לא לזיכוי. שום עד 

לא היה יכול לחזור מעדותדהלשנתו. עדותו הראשונה היתה 

קיימת, והעד החוזר מדבריו היה נענש על עדות־שקר. 

החקירה של הנאשם היתה נעשית בחשאיות גמורה. הנאשם 

היה צריך להישבע, שיגיד את כל האמת ויגלה את כל אלה 

שהיו חבריו למינות, או שחשד בהם במינות. אם הודה 

הנאשם ומסר את כל מה שרצתה הא׳ שיגלה לה, היה נפטר 

ממנה רק בעונשי־תשובה משפילים שונים. אולם אם נתגלה 

הצורך בחקירות נוספות לא נמנעה הא׳ מלהשתמש בעינויי- 

גוף. אמנם, מתחילה התנגדה הכנסיה לעינויי־גוף, אולם 

אינוצנטיוס עו הסכים ב 1252 לשימוש בעינויים לשם גילוי 

של מינות, ואורבאן 1¥ אישר אח. השימוש בעינויים, שמקורו 

בתחוקה החולונית. כל ההח־יות, שהוצאו מפי המעונים בכלי־ 

מענים נוראים, נחשבו כהודיות־מרצון. לנאשם לא היתה שום 

אפשרות להעמיד סניגוריה על עצמו. כי הסניגור עצמו היה 

נחשד במינות על יסוד העובדה, שלימד סניגוריה על הנאשם. 

החקירות היו נמשכות לפעמים זמן מרובה, או שהיו פוסקות 

ומתחדשות, הכל לפי ראות־עיניהם של האינקוויזיטורים. 

פסק־הדין היה מוכרז בפומבי בכנסיה או במקום ציבורי אחר 

ביום הראשון לשבוע. שום נאשם, שהתנהלה חקירה נגדו, לא 

יצא פטור בלא עונש כלשהו. על המודים והחוזרים בתשובה 

היו מוטלות דרג(ת שונות של עונשים: סיגופים, צומות, 
־ 1 

תפילות, עליה־לרגל למקומות קדושים, מלקות־בפומבי, אות־ 
קלון, וכדומה. עונשים קלים כאלה אפשר היה להחליף 
בקנסות של כספים. אולם במקרים קשים יותר הוטל מאסר 
לזמן קצוב, או אף לכל ימי־החיים. גם המאסר היה בעל 
דרגות שונות: היו בתי־סוהר ממינים שונים: היה $גת 11 מ 1 
;!״ 8 ־ 131 (בית־כלא רחב) והיה 5 ג 1 ז 10 זז 5 צ״ז״מז(בית־כלא צר) 
ואף 50101155101115 (צר ביותר). התמותה היתר, גדולה מאד 
בין אלה שהוחזקו במאסר קשה. החזקתם של האסורים היתד, 
מוטלת בדרך כלל על הבישופים, אבל לפעמים היתה מוטלת 
גם על השלטונות החולונים. אלה שעמדו בעקשנותם היו 
פונים אליהם בפסק־הדין בפעם האחרונה בקריאה שיחזרו 
בתשובה. אם הודו באשמתם, היו נידונים למאסר־עולם 
(במקום מיתה), ואם לא חזרו בתשובה היו נמסרים ל״זרוע 
החולונית", ופירושו של דבר היה — מיתת־שריפה, שהיתה 
מוצאת לפועל בפומבי ובחגיגיות מרובה, כהפגנה לשם קידו־ 
שה והאדרתה של האמונה בספרדית: "מיבצע- 

האמונה"). נכסיהם של הנידונים למאסר־עולם ולשריפה היו 





















979 


אינקויזיציה 


980 


מוחרמים לטובתה של ה״זר 1 ע החילונית"; אבל גם הכנסיה 
היתה משתדלת להשיג חלק ממה שהיה ניתן ל״חרם". 

פעילותה של הא׳ בהקף רחב נתגלתה לראשונה ברדיפת 
המינות האלביגנזית, שהגיעה לשיאה עם מסע־הצלב נגדם 
( 1209 ), וכן ברדיפת הספיריטואליים מתלמידי יואכים מפא¬ 
רה׳ שחיו חיי־עניות כמחאה נגד תאוות־הבצע של הכמורה 
והתנגדו להיירארכיה הכנסייתית, בצפוךצרפת לא היתד, 
פעילות הא׳ מרובה; כאן לא היתה המינות שכיחה. מאמצע 
המאה הי״ד ואילך נטל לעצמו ד״פארלמנט׳ הפאריסאי את 
הזכות לשמוע עירעורים על משפטי הא׳, וגם הפאקולטה 
התיאולוגית של פאריס נטלה לעצמה את הזכות לדון בענייני 
מינות. מן הראוי לציין, שז׳אן ד׳ארק נידונה בפרוצדורה 
משפטית אינקוויזיציונית, אבל בין שופטיה־חוקריה היה 



ע־נוי־הגלגל, שהיה נהוג בחקירות של האיגקוויו־ציה 


רק בא־כוח אחד של הא׳, באיטליה פעלה הא׳ ביחוד בלוט־ 
בארדיה ובטוסקאנה; כאן קמו כיתות שונות, שהתנגדו לשל¬ 
טון הכנסיה בעיקר מטעמים חברותיים־מדיניים. בוויניציאה 
הונהגה הא׳ האפיפיורית ב 1288 , אבל הועמדה תחת מרותו 
של השלטון החולוני, במאה הי״ד והט״ו פעלה הא׳ בסאבויה 
נגד הוואלדנסים. במדינת־האפיפיור נחשבה כל התנגדות 
לאפיפיור כשליט חואני ככפירה דתית. בפירנצה הועלה על 
המוקד בגלל התנגדות לאפיפיור ( 1498 ) סוונרולה (ע״ע). 
במדינת־האפיפיור נתקיימה הא׳ להלכה עד 1859 (לאחר 
שקיומה הופסק זמנית על-ידי נאפוליון ב 1808 — 1814 ). 
בגרמניה, אע״ם שהיו בה כיתות מרובות של מינות, שהיתה 
להן השפעה לא מועטת, לא הצליחה הא׳ האפיפיורית להת¬ 
בסס מחמת הניגודים שבין הקיסרים לבין האפיפיורים; רק 
ב 1372 עלה בידו של גריגוריוס x1 להסדיר על אדמת גרמניה 
את פעולת האינקוויזיטורים שנתמנו על ידיו. אולם פעולותיהם 
עודדו התנגדות חריפה מצד השלטונות החואנים והבישופים 
כאחד, ולאחר שהאינקודזיטור הראשי קונראד ממארבורג 
נרצח ע״י מתנגדיו הוכרח גריגודיום ו x להסכים, שהבישופים 
יפקחו על פעולתם של האינקוויזיטורים. בסוף המאה ה 15 
פעלו בגרמניה כמוסדות־הא׳ גם הא׳, שנמצאה תחת פיקוח 
הבישופים, וגם הא׳ מטעם האפיפיור. בבוהמיה, שבה היו 
הוואלדנסים מרובים, הונהגה ב 1257 הא׳ האפיפיורית, שלא 
הצליחה לשרש את המינות. הנסיונות, שנעשו על־ידי 
בוניפאציוס ¥111 ויוהאנס 1 וצצ להנהיג את הא׳ נגד הקאתא־ 


רים במדינות חלאטיניות, שנוסדו בבאלקאן כתוצאה ממסע־ 
הצלב הרביעי, לא עשו פרי. הרדיפות נגדם במאה הי״ד 
והט״ו הביאו לידי כך שהקאתארים תמכו בכובשים התור¬ 
כיים. באנגליה נערכו משפטי א׳ נגד הטמפלרים (במאה 
הי״ד) ונגד הלולארדים (בתחילת המאה הט״ו). החוק על 
״שריפת המינים״( 0 ^)מ 6 זג 1 נ!בת 00 61100 ז 36 ! 061 ) מש' 1401 
נשאר בתוקפו עד 1676 , כשבוטל ע״י צ׳ארלז וו. 

באראגון נוסדה הא׳ ע״י גריגוריוס *\ בהשפעת ריימונד 
דה פנאפורטה ב 1237/8 . לקאסטיליה הוכנסה על-ידי פרנאנדו 
ואיזאבל ב 1480 , ובמלכות' ספרד המאוחדת ובמושבותיה 
נעשתה הא׳ מוסד מרכזי של המדינה והכנסיה. לפורטוגאל 
הוכנסה הא׳ ב 1531 ובוטלה בדרך רשמית ב 1821 . באמריקה 
הונהגה הא׳ לראשונה ב 1516 בקובה, וה £6 -ג £1 - 0 ; 01 ^ הראשון 
שנערך במכסיקו היה בש׳ 1574 . כתוצאה מן הרפורמאציה 
הופעלה הא׳ הספרדית בכוח מחודש. מפורסם ביחוד "משפט 
הדמים״ של אלבה בארצות־השפלה בשנות ה 70 — 80 של 
המאה ה 16 , שמספר קרבנותיו עלה על 50,000 . הא׳ בספרד 
בוטלה ע״י ז׳וזח בונאפארט ב 1808 , אך חודשה עם חזרת 
שלטון הבורבונים ב 1814 . הקץ על הא׳ הספרדית הקיץ רק 
ב 1834 , משעברה העוצרת של ספרד כריסטינה לצד מפלגת 
הליבראלים. 

, 1£716 ) £5£ ' 1 ) 1111 $111011 ) 111 ' 1 146 ן) 1 ) 071 . 11151 , 16 ו €1 ז 10 י 1 נ . 1 

1€ ( 1 / 0 111071 * 4141 117 1116 / 0 /{ 1115107 }/ , €2 ,! , 0 . 9 ; 1818 
" $66111161 45 ) 107 16 61 11676516 ' 1 , 6£ /י 172 .ן ; 1888 , 65 ^ 61 116 ) 141 
, 11 ן €5 : 00010101 ¥1:6$ 060 , 516616 * 1 ^^ 1114, 7770^617 <4£6 [1456[14<111 X 
- 117 * 1 י £101$ ח £3 ./ו . 011 ; 1907 , 1017 ) 1415 1 ^ 1117 , 00215 ( 1 ; 1896 

6[111$111011 £(4£76$ (165 17(46 (111 X 76667115, 1901; 000315, 00' 

16 5 ה 4 ) 1 ) 1011 ) 14151 [) 117 ' 1 16 ) 11510176 !' 1 . 0 5671117 7 ) 01 ? 61471167115 

1 ) 1417 1^(417.§116(106, 1900; 020500, 111 ({14151(1071, 116X67114101117 
071%6717 1 ) 1 ) 1 ) 11151071 , 001200 ־ 901 ; 1900 ,£?ז £14 ^ 0 ^ 167 ^ה^ 1{^X 
1897 , 41 )§ 4 ) ) 07 ? 6711 30 ^ 11151 [) 117 1 ) 1 ) 0 ) 1 ז 616617716 < 41 )) 65 ) 6 
065611161116 %147 1£6 ) 86417 ,^ 50621 .£*(תרגום אנגלי׳ 1926 ) 
: 1902 , 5£3111671 177 1071 ) 11151 [) 117 167 ) 1 ) 1117 11711577114$ )) 65 ) 1170 165 ) 
0176 ) 1115 , 206 ־ 0011 . 3 > ; 1931 ,ה 10 ) 141$1 ן)ה 1 7116 , ¥61:1:111 .מ 

. 1938 , 6 § 7 ) 671 ץ 70 ת 414 ) . 11 16 ) 

ע. ש. 

האינקוויזיציה והיהודים. הא׳ (ידועה בישר¬ 
אל בשם: חקירה) לא התעניינה ביהודים בעיקר, מחוץ 
למקרים שבהם האשימו אותם בהתערבות בענייני הדת 
הנוצרית או בהבעת דעות מתנגדות ליהדות ולנצרות כאחת. 
עובדה זו גרמה לכך שנאשמים, שעמדו לפני שופטי-הא׳, 
היו משתמשים לפעמים לשם הגנתם בטענה, שנולדו יהודים 
ולא נטבלו לנצרות. הא׳ טיפלה מתחילה במינים הנוצריים 
ביחוד, כמו הקאתארים בדרום־צרפת, האלביגנזים ושאר 
הכופרים והמינים בנצרות. יהודים, שנטבלו לנצרות ולא 
קיימו את מצוות־הנצרות, היו שייכים גם־כן לסוג זה. ב 1267 
ניתנה לא' סמכות נוספת לשפוט את אלה, שפיתו מומרים 
לחזור לדתם הראשונה. קרוי־ ל 1276 נשרפו בדרום־צרפת 
כמה מומרים, שחזרו ליהדות; ומקרים דומים קרו מכאן 
ואילך בזמנים שונים בארצות שונות. אבל באותו זמן עצמו 
התחילה הא׳ מכוונת את פעולותיה גם נגד היהודים. לפי 
פקודתו של קלמנסז\ו מ 1267 הוטל על הדומיניקנים והפראד 
ציסקנים לערוך "משפטי-חקירה" נגד אנוסים יהודיים. הא׳ 
נטלה רשות לעצמה לדון יהודים באשמות של חירוף וגידוף 
כלפי אמונת־הנוצרים או חילול העוגה הקדושה, וכדומה, וכן 
לפעול נגד יהודים, שנטו מן העיקרים של אמונת הייחוד 
שהם משותפים לכל הדתות, או שנאשמו בפולחךהשדים. על 
היהודים נגזרו פסקי־הדץ הכלליים, מלבד עונשי־התשובה 






981 


אינקויזיציה 


9=2 



כעמר. איסורים : ^כיוח באש ינח '*נר' חגאשם. 



מעיינו" האיגקודדצחז 

של הכנסיה. לפי דיני־הכנסיה לא היתה הא׳ רשאית להתערב 
בענייניהם הפנימיים של היהודים, אבל עקרון זה נתבטל על 
יסוד הטענה, שההשפעה היהודית גורמת למינות בסביבה 
הנוצרית. המחלוקת על ספרי הרמב״ם ( 1232 ) נתנה הזדמנות 
נוחה לא׳ להתערב בענייניהם הפנימיים של היהודים המאשי¬ 
מים את מעריצי־הרמב״ם במינות, וכנראה, הוציאה הא׳ 
לשריפה קטעים מן "המורה", בוויכוח על התלמוד, שנתקיים 
בפאריס ב 1239 , ובשריפת ספרי־התלמוד ב 1242 היה לא׳ 
חלק ניכר. השריפה ההמונית הראשונה של יהודים בעקבות 
עלילת־הדם בטרוייש ב 1268 היתה פעולת בית- 

הדין של הא׳. אף־על־פי־כן נשארה פגיעת הא׳ ביהודים 
בצרפת בגדר מקרים בודדים. רדיפת־המתייהדים נעשתה 
התפקיד העיקרי של הא׳ רק עם ייסוד הא׳ הספרדית בסוף 
המאה הט״ו. מכאן ואילך, במשך תקופה של כשלש מאות 
שנה, היה קשר הדוק בין הא׳ ובין ההיסטוריה הישראלית. 
הא׳ הוקמה בספרד בש׳ 1480 כדי לטפל בבעיית־האנוסים, 
ובשנותיה הראשונות והפעילות ביותר היו הללו קרבנותיה 
היחידים. בתקופה זו הפילה הא׳ הספרדית, שבראשה 
עמד (מ 1483 ) תומאם טורקוומאדה, את רוב חלליה. 
מספר הקרבנות, שנשרפו ב״מבצעי־האמונה", הגיע לאל¬ 
פים, בעוד שמספרם של החוזרים בתשובה היה מגיע 


לפעמים עד אלף וחמש מאות בבת אחת. האנוסים מצידם 
לא ישבו בחיבוק־ידיים! במקומות שונים התחברו לשם 
התנגדות אקטיווית, כמו, למשל, בסוויליה, טולדו וביחוד 
בסאראגוסה, שבה נרצח על־ידיהם האינקוויזיטור פדרו 
ארבואס. אולם התנגדות זו לא הועילה ודוכאה באכזריות 
פראית. רק לאחר שהא׳ הספרדית כבר היתד. קיימת למעלה 
מעשרים וחמש שנה התחילה מתעניינת באופן רציני בבעיה 
של ה״מוריסקוס" (המוסלמים לשעבר), ודור שלם אחר-כך 
התחילה מפנה את תשומת־לבה לפרוטסטאנטים, אולם המת¬ 
ייהדים עמדו במרכדענייניה תמיד, עד ימיה האחרונים! אלא 
שכדאי לציין, שרדיפותיה והפרסומת שעשתה לפסקי־דיניה, 
הביאו לפעמים לאותה מינות, שנתכוונה לדכא. ב 1500 — 1501 
דיכאה הא׳ בטולדו באכזריות פראית את הקבוצה הדתית. 
שנתרכזה מסביב ל״הנביאה" הידועה בשם "הבתולה מאררה", 
ולמעלה ממאה מבין הנגררים אחריה (בעיקר נשים) נשרפו 
בשני מוקדי־אש, שנערכו זה אחר זה. פעולת הא׳ בספרד 
היתה יסודית כל־כך עד שבאמצע המאה ה 16 נעקרו המת¬ 
ייהדים מן השורש, או שהיו נתונים במצב של טרור והא׳ 
היתה יכולה מכאן ואילך להקדיש תשומת־לב מרובה 
ל״מוריסקוס" ולפרוטסטאנטים. אולם עכשיו דוקה עלתה על 
הפרק בספרד שאלת היהודים הנסתרים בין המהגרים מפור־ 
שוגאל. בפורטוגאל הפכה ההמרה מאונם של 1497 את העדה 
י לה לנוצרים למראית־עין. ובניגוד להבטחותיו של המלך 
ולהתנגדות הפעילה של שליחי־האנוסים ברומי התחילה כאן 
הא׳ בפעולותיה ב 1540 . רוב קרבנותיה של הא׳ היה כאן עד 
סוף־קיומה מצאצאי המומרים של 1497 . המתייהדים, שנגדם 
פעלה הא׳ הספרדית מאמצע המאה ה 16 , היו בדרך כלל 
מהגרים מפורטוגאל וצאצאיהם. המקום היחידי בספרד, שבו 
עמדה עדיין שאלת המתייהדים המקומיים על הפרק, היה 
האי מאיורקה, וב 1691 נערכו שם ארבעה מוקדי־אש, שבהם 
נשרפו שבעה ושלושים איש ונענשו חמישים. במושבות 
הספרדיות והפורטוגיזיות מעבר לים באו בעקבות הגירתם 
של נוצרים חדשים מחצי־האי הפירניאי גם בתי־המשפט של 
הא׳, כדי לאבד בהן כל זכר להתייחדות. בתי־משפט של הא׳ 
הוקמו במכסיקו ( 1571 ), פרו ( 1570 ), קארתאגינה ( 1610 ), 
ועוד. הללו טיפלו בראשונה רק באנוסים, אך אח״כ הרחיבו 
את פעולתם גם על שטחים אחרים. ב 1635 הביא גילוים של 
אנוסים בלימה למאסרים הרבה ולעריכת מוקדי־אש בכל 
אמריקה הספרדית. בבראזיל, שהיתה כפופה לפורטוגאל, לא 
הוקם אמנם בית־משפט מיוחד, אך האנוסים, שנאסרו שם, 
נשלחו להישפט בליסבון. ביניהם היה ר׳ יצחק די קאסטרו 
טארטאם, שנשרף ב 1647 — אחד מקמשי־הא׳ המפורסמים 
ביותר. לעומת זה היה בית־המשפט של הא׳, שהוקם בשנת 
1651 ע״י הפורטוגיזים בגואה (הודו), אחראי לכמה וכמה 
משפטי-אנוסים. בתי-משפט כאלה, שהיו מלכתחילה מכוונים 
נגד מתייהדים בלבד, הוקמו גם בשאר הארצות שבתחומי 
השלטון הספרדי — למשל, בסיציליה ( 1487 ) ובסארדיניה 
( 1492 ) —, אך כאן איבדו לאחר זמן קצר את חשיבותם 
היתירה. בתי־משפט של ה״משרד הקדוש״ — שאמנם לא היו 
מחמירים כל־כך כאותם שבספרד ופורטוגאל — היו פעילים 
גם בארצות אחרות, ביהוד באיטליה, והיו קרבנות בודדים, 
שנאשמו בהתייחדות (למשל יוסף סאאלבו ברומי ב 1583 ! 
אפשר, גם ר׳ שלמה מולכת במאנטובה, ב 1532 ). המשפט 
היחידי של הא׳ בארצות אלו, שהיה בעל ממדים גדולים, היה 




עינוי נאשם בשעת חקירה בפני דייני האעקווידצ'ה 

זה שנתקיים בעיר האפיפלרית אנקונה ב 1556 ושכתוצאה 
ממנו נשרפו עשרים וחמישה אנוסים פורטוגיזיים ויותר מכן 
נענשו. בית־הדין האינקוויזיטורי בוויניציאה טיפל בכמה 
וכמה מקרים ביהודים, אך בלא תוצאות רציניות. 

בין הקרבנות המפורסמים ביותר של הא׳ יש למנות את 
מנואל פרננדם וילאראל ( 1652 ), אנטוניו חוסה דא סילווה 
( 1739 ), אנטוניו הומם ( 1624 ), דיאגו דה אסומפסאנו( 1603 ), 
דון לופה די ורא ( 1644 ), פראנציסקו מאלדונאדו דא סילווה 
(מלימה, 1633 ), ועוד. בין אלה ש״נענשו" ע״י הא׳ ושמילאו 
אח״כ תפקידים בחיי היהודים, יש למנות את יצחק אורוביו 
די קאסטרו, יוסף בן ישראל (אביו של מנשה בן ישראל), 
המשורר דניאל לופס לאגונה, ועוד. 

הא׳ עוררה במשך מאות שנים פחד־זוועה בין היהודים 
והיתד, אחד מן הגורמים העיקריים לבריחתם של האנוסים 
אל מעבר לים ולייסוד הקהילות של הספרדים באמסטרדאם, 
בלונדון, בהאמבורג, ועוד. משם נתחקו אחר מעשיה של 
הא' ואף ניסו להילחם בה במידה מסויימת. תפילה מיוחדת 
להזכרת נשמותיהם של קדושי הא׳ (השכבה) נכללה בסדרי- 
התפילות המקומיים, "השכבה למען השרופים על קידוש־ 
השם׳/ שמתחלת במלים: "אל נקמות ה"׳. וכשהיו מגיעות 
ידיעות חדשות על קרבנות הא׳ היו מתכנסים בבית־הכנסת 
לשם הזכרת־נשמותיהם של הנהרגים, והיו דורשים דרשות 
לזכרם; לפעמים אף נתחברו שירים עליהם (הקבצים לזכרו 
של אברהם נוניס ברנא [ 1655 ], ושל אברהם עטיאס [ 1665 ], 
ועוד, נתפרסמויבדפוס). האנוסים ביונדון ובאמסטרדאם תמכו 
באופן פעיל ובכל האמצעים בפולמוס של האב הישועי 
ההומאני אנטוניו ויאירה נגד הא׳ הפורטוגיזית, ופולמוס 
זה גרם בפועל להפסקת פעולתה של הא׳ בפקודת האפיפיור 
בשנות 1674 — 1681 . אחר־כך חורה וחידשה הא׳ את פעולתה 
כבראשונה, והחכם דויד ניאטו מלונדון היה אחד מן האישים 
המרכזיים בפולמוס נגדה במאה הי״ח. 

הא׳ עסקה בפעולות נגד האנוסים בספרד ובפורטוגאל 
כמעט עד סוף־קיומה. עונש-המוות האחרון הוטל על האנו¬ 
סים בפורטוגאל ב 1761 , ובין ה״נענשים" במוקד הפומבי 


אינקונבולה 984 

האחרון של 1765 היו "נוצרים חדשים", שחזרו בתשובה. 
הא׳ נתבטלה כאן ב 1774 . בספרד נתגלתה פעילות חדשה נגד 
האנוסים לערך ב 1720 . אולם מאמצע המאה הי״ח ואילך 
נעשו מקרים של התייהדות נדירים מאד. הקרבן האחרון, 
בוואלנסיה ב 1834 , לא היה (בניגוד למה שמספרים לעתים 
קרובות) יהודי, אלא דאיסטן. את מספרם הכללי של קרבנות 
הא׳ בספרד ובפורטוגאל קשה לברר. מספר המינים, שנשרפו 
בספרד, הגיע, לפי הידיעות שבידינו, ל 30,000 (אע׳׳פ שיש 
להטיל ספק במספר זה). בפורטוגאל נשפטו כ 40,000 איש 
ע״י הא׳ וקרוב לאלפיים נשרפו בשבע מאות וחמישים מוקדי- 
אש, נוסף על קרוב ל 30,000 שנענשו. רובם, ביחוד בפורטו- 
גאל, נאשמו בהתייהדות. 

תפקידיה של הא/ שטיפלה ביהודים, לא נצטמצמו 
בהענשת-המינות בלבד. אחת מפעולותיה העיקריות בספרד 
ובפורטוגאל היתד, הוצאת תעודות של "לימפזה" — ז. א., 
טהרת־הדם מכל פגם יהודי או מורי —, תעודות, שהיה בהן 
צורך לשם קבלת רוב המשרות הציבוריות. באיטליה היתד, 
לא׳ זכות־הפיקוח על היהודים, ואע״פ שהיו לפיקוח זה בדר ו¬ 
כלל תוצאות שליליות (כגון החרבת בית־הכנסת, שנבנה 
שלא ברשות, במיראנדולה במאה הי״ז), היה בו לפעמים גם 
משהו מן הטוב (למשל, דיכויה של עלילת-דם באנקונד, 
ב 1711 ). ב 1784 ביקשה קהילת היהודים ברומי, שתינתן לא׳ 
זכות-שיפוט במקרים של ד,מרד,־מאונם. ולסוף יש להעיר, 
שבנוסח־התפילה הספרדי באנגליה ובאמריקה עדיין נכלל 
בתפילת כל־נדרי "מי שבירך למען כל אחינו האסורים בבית 
הסוהר מן החקירה" (ע״ע אנוסים). 

י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תש״ה, כרך א/ 

עם׳ 76 , 318/19 ; כרך ב/ עמודים 477 , 483 , 498 — 551 ; 

: 11 <£ ,ז 036 .? ; 1932 , 11427727105 : 111 / 0 ץ 107 !ו 14 4 > , 80111 . 0 
1 ) 1171 71 ) 110/1 ) 1171 ; 3/611 . 1 , 71 ) 72111 ) 5 71 ) 1 {/ 11111 < 11 ) ח 1 71 ) 7171 [ 
,:׳ 1/71 071/1 12-11 /- 41710 > ,זס 01 \׳. . 14 .£ ; 4 חב 6 . 2 , 17 ) 51 )^) 14 
.! 171271/1 $• €27127 1/1 1 171 725 )[ : 711 , 01£ עו ״ 1 ; . 3.8 >.ן 

ב. ר. 

אינקונבולה (מלאט׳ 1 ת 11111 נ 1 ג 1 ו 11 סת 1 ), ספר מן הספרים 
הראשונים, שהופיעו בדפוס קודם שנת 1500 . 

מובנו של המונח א׳ בלאטינית הוא: חיתולים או עריסה, 
ומכאן ספרים, שנדפסו כשמלאכת־הדפוס עדיין היתד, בחיתו¬ 
ליה או כשהיתה בבחינת תינוק מוטל בעריסה. הביבליוגראף 
הצרפתי סנ 1 ג 1 ב״ 1 . 11 ? ( 1607 — 1667 ), שהיה הראשון, שהש¬ 
תמש במונח זה, ציין בו את הדפוס הקדום עצמו, ורק בסוף 
המאה הי״ח נעשה א׳ כינוי לספרים המודפסים בשנים 
הראשונות לקיומו של בית־הדפום. 

סבורים, שלערך ב 1440 התחיל גוטנברג משתמש באופד 
נות־ההדפסה בעיר שטראסבורג. אותיות־דפוס נעשו אז ע״פ 
כתב ברור ויפה של אחד מן המעתיקים בני־הזמן, ובכלל היה 
בדפוס משום המשך נאמן למסורת של ההעתקה בכתב־יד. 
מספרי־הדפוס הראשונים שלו, שתאריכם בצידם, ידועים 
ד,״לוח האסטרונומי״ לש׳ 1448 וח״פסאלטריום"(ספר ד,תהי¬ 
לים), מאגנצה, 1457 , שפירסם גוטנברג. הספר הגדול והחשוב 
ביותר, שנדפס ע״י גוטנברג, הוא הביבליה(תנ״ך) בת שתיים 
וארבעים השורות לכל דף, שנדפסה במאגנצה ב 1454/5 . ספר 
מהודר זה נדפס רק ב 35 טפסים על קלף ורק ב 165 טפסים 
על נייר (כלומר, 200 טפסים בס״ה), והוא כיום הספר היקר 
ביותר שבעולם: ב 1926 נמכר טופס שלם על קלף ברבע 
מיליון דולאר (מאז עלה מחירו הרבה). 









985 


אמקונבולח 


986 



•ג^ 1 ז 6 ג 5 י 





ברא אי+דם .את השמים ואת הארץ: ותארץחיתחתהו יכהו 
וחשך ?{.־ 5 ■פני תחים ודוח א 6 ץס םרח#ז חכים : יאמר 

אלהיסיחי אורויחי־אזד:רזדאז*זךם את־חאזד בי־סזב ים¥ 
אל#םכין האוד ונדן החשך: יק^א אי^דם ׳^ר י 1 ם ו^זךקןרא 
רילהויחי־ערברחי-ב?ןרי 1 סאחד: 0 

ראמיאי^ים ליץ הזי^כסודישםיקי^לי^ן^ז^ם* 
ומסו^שאז־מרז^^גסו^ם^ 58 ות^מי 3 ן 
ח 6 יםאשד במגל ר'רקי^רש־בן: ד<ןרא אלדיס לתץ 7 ן;שטיםרחי־ 
^רברהיבקורמשר: 6 

ייאמר אלהים.ינ!יו הנדס סחוית תש^לאו^מןים אש* ז׳תיאד־ז 
ריכשח רוד־ק: עקרא אוחיםידיכשחארץ ו 8 מקוח מוס קו* 
ןיהייאאי^ים ב'־טיכ.דאםראי^דסתןשא הארץ דשא^עוב 




1 ״ 1 )ק 1110514 14 ) 11 ו 14 ) 4 קי , ' 5 *י £6 > 

בהוה ־ 6 ןז 1 ז-ף״ד״מ*מץ:!)־תז^ 0 ^ז לי*[ 

4411 ) 1414141 ) 13 וזז^וחסנןןס 214 גןן, "י^׳ 

?? 0 44 ) 1 > 469544 ? 4434486 ) 6 קן-־>- 0 ההש ׳ 
11 ^ 10 ? 110 (*} £01 1 > 4 ז) 11 ) £111 ו 1 זמן 

)ייזזסיסם 4 ו 6 קן - 164 זג* 13 מגס מ •ז! 4 מ־״ 0 
1 ס 414 \ 4441414 * 041 ) 406 415 14468 <ן 4 > 114 ג 14 
4641043418 ) 14 * 614 ) 44444805 04414 (!))-טוף 
-ןזוז:ןז(: 4-1 ו 4 ״ףו* 0 > 44 ) 4 ז) 4 * 1-1 * 0034 ) 8 !מ> 
ןן 8 0 נ*£> <£-? 1015 ו)?נ} 1 ג 61 -{ 4 ז 6 :ן:ז 04 -ן> 
■ 1 ןן 0 ) 10 > 414054310 תז^סק 1 ) 4 £114 010 
* 4 ח 440 ק 44 ד 4 3 ן) ? 04441444 ) * 04411 40 ׳ף?ג 14 
1113444 !ק 601111 ץ) ? 41431 1 ) 4 001404414 ) ? 1 
00141 ) 34 444 <£צ}- 43 ן 1 ז ק? 3 ח 440 ק 4444 ז 6 ף 
408 1 ) 3 441444 ק[£*) 3 ק 140 ק 4 > 440 ק 04448 
ן> 1400 ) 3 34 < 0 ))- 4 וז 1413 )ק 4 1 יו 4 ס 4 ו< 4£ ) 3 
044444 ) 0448  ספר אלדד 

אחר ר־ ל ! 

מנטואה 


ספר יוסף בן 
גוריון 

יי דר ר״ל 

מנטיאה 

ר׳ נירדכי בינצי 

לוחות 

אחר ר״ל 

מנטואה 

ר׳ ירודה ב״ר 
יה יא ל 

1 

נפת צופים 

אחר ר״ל 

נלנטואה 

רלב״ג 

פירוש על התירה 

רל״ו : 

מנטואה 

רייעקבב״ר אשר 

טור אורח חיים 

חיים מפיזארו 

אברהם בן 


רל״ז 

0 ז 0 /ז £6 

פירארה 

רלביג 

פירוש על איוב 

רל״ז 

פירארד. 

יעקב ב״ר אשר 

טור יורה דעה 

רמ״ב 

0 ח 80100 

בולו נייד, 

עם תרגיב אונקיוס 
ופירוש רש״י 

הומש 


שוקן 

אוכרפורד 

ירושלים 

ששון 

ירושלים 

ירושלים 

ניו־יורק 


שולן 

ניו־יורק(?) 
שוקן 


מקום הספר 

הכנה 

לקים הדפום 

שם המחבר 

שם הספר 

ביו-יורק 

רמ״ט 

שונצינו 


מסבת עבודה זרה 

פראנקפורט 
ע"ג מיץ 

רמ״ס 

שונצ נו 


מסכת בבא קמא 

ניו־יורק 

רמ״ט 

שונצינו 


מסכת בבא מציע א 

ניו־יורק 

רמ״ט 

שונצינו 


מסבת בבא בתרא 

פרא נקפו. ט 
ע״׳ג מיין 

רמ״ט 

ש ונציגו 


מסכת שנת 

ניו״יורק 

לפני ר״ם 

שוגצינו 


מסכת קדושין 


ר״נ 

)!סקס^ 

נאפולי 


סדור מנהג ספרד 

ירושלים 

ר״נ 

נאפולי 

רד״ק 

ספר חשרשים 

ירושלים 

רנ״א 

נאפולי 


תהלים, איוב, 
משלי 

ירושלים 

רנ*א 

נאפולי 

יי* ק 

ספר השרשים 

פראנקפירט 
ע׳יג מיין 

רג" א¬¬ 
רג "ב 

נאפולי 


חמשה חומשי תורה 
עם הפטרות 

סארמד(?) 

רנ״א- 

רג״ב 

נא כולי 


המשה חומשי תודה 

פארם ה 

רנ״ב 

נאפולי 


פתח דברי 

פירנצה 

רי״ב 

נאפולי 


תחלים 

ירושלים 

רנ׳ב 

נאפולי 

עט פירוש 
הרמב״ם 

משניות 

ירושלים 

רנ״ב 

נאפולי 


עשרים וארבעה 


גרשם בן משה שונצינו 


יוסף ונריה, חיים מרדכי וחזקיה מונטרו 


שוקן 

■ דלי( 

בולונייה 

; עם פירוש רד׳יק 

חהלים 

פארמה 

רל״ז ן 

נולונייה (?) 

עם מפתחות וסדר 
ברכת הסזון 

חדלים 

פארמה 

רל״ז 

בולונייה (?) 

תחלים 

פארמה 

רל״ז 

בולינייה (?) 

! עם פירוש רש״י 
ן עם פירוש ראב״ע 

חמש מגילות 
ומגילת אסתר 


יהושע שלמה בן ישראל נתן שונצינו 


ן מסכו! ברכות 
| מבחר פנינים 
מסכת ביצה 
מסכת עירובין 
מסכת אבות 
\ בחינת עולם 

1 סדר סליחות 
| מסכת מגילה 
י נביאים ראשונים- 
תפילת יחיד 
נביאים אחרונים 
סדר התחנונים 
פירוש על התורה 
מסכת כתובות 
מסכת גטין 
מסכת חגיגה 
עשרים וארבעה 
בקשת המי״מץ 
מהלך שבילי הדעח 
מאמר חז״ל משה 
איש האלהים 
קערת כסף 
משלי המשים 
תלמידים 
מסכת חולין 
מסכת נדה 





רמ״ד 

שונצץ 


רמ״ד 

שונצינו 


רמ״ד 

שונצינו 


רמ׳-ד 

שונצינו 




עם פירוש 

רמ״ה 

שונציני 

| רמב״ם 



אנכוניט אברם 

רמ׳יה 

שונצינו 

1 (ירעיה הפניני) 

רמ״ה 

שונצינו 

מנהג אשכנז 

רמ״ח 

שונצינו 


רמ״ו 

שונצינו 

עם פירוש רד״ק 

רמ״ו 

שובצץ 

מנהג רומי 

רמ״ו 

שוגצינו 

עם פירוש רד״ק 

רבד ז 

שוגציגו 

מנהג רומי 

רמי־ ז 

שונצינו 

רש״י 

רמ״ח 

שונציגו 


רמ״ח 

שונצינו 


רמ״ח 

שונצינו 


רמ״ח 

סונצינו 




*ן 

ר' ירעיד, הפניני 




ר* משה קמחי 

רמ״ח 

- סונצין 






ר יוסף האזובי 

רמ״ט 

שונצינו 



רמ־ט 

שונצינו 



פראיקס־רט 
ע״נ מיין 
שיק , 

פראנקפו־ט 
ע*נ מיין 
ניו־יורק 

ירושלים 


׳ ספר מצות גדול 
משנה תורה 
מסכת ביצה 

משל הקדמוני 
ספר המחברות 
תורת ה' תמימה 
(חומש) 

סדר תפילות 

תורת ה׳ תמימה 
(חומש) 

הפילות דוד בן ישי 
(תהלים) 
עשרים וארבעה 

לוח לשנת רנ״ז 

כליה •ת מנהג 
: אשכנז 

ן מסכת סנהדרין 
!'חמשה חומשי תורה 
! תהלים 

| כור אורח חיים 
! מחזור מנהג רומי | 


ירושלים 

רמ״ט 

שונצינו 

ר־ משה מקוצי 

ירושלים 

ר" נ 

שובציגו 

רמב״ם 

ניו־יורק ! 

רנ״־ג 

שובצינו 


לונדון 

דנ״א 

בדישה (?) 

יצחק אבן אבי 
סהולה 

ירושלים 

רנ״ב 

בדישה 

ר׳ עמנואל הרומי 

קארלסרור! | 

רנ״ב 

ברישה 

עם חמש מגילות 
והפטרות 


ר״ב— 



פארסה ן 

רנ״ד 

ברישה 


לונדון 

רנ״ר 

בדישה 

עש חמש מגילות 

פירנצה י 

רנ״ד 

בדישה 

ו.־ פטרות 

״יקו 1 

רב" ד 

ברישה 


ניו־יורק 

רנ״ו 

ברקו 

1 

פראנקפורט 
ע״ג מיין 

רנ״ז 

ברקו 


לונדון 

רנ״ח 

בדקו 


פארמה | 

לפני ר" ם 

איטליה 


נארמה ! 

לפני ר״ם 

איטליה 


פירנצה 

לפני ר״ס 

איטליה 

ר* יעקב ב״ר אשר 

ירושלים ' 

לפני ר" ם 

איטליה 


שלמה בן משה שונצינו 


פראנקפורם 
ע*נ מיין 
ניו־יורק(?) 
שוקן; ירושלים 
לונדון 

שוקן; ירושלים 
ניו־יורק 
שוקן 
ניו-יורק 
ניו—ורק 
ניו״יורק 
ירושלים 


לונדון 

1 

י' נ 1 

שונצינו 

ר־ יעקב ביר | 
אשר 

ארבעה טורים 



שונצינו 

בני 


ירושלים 

רמ-ו 

שונצינו 

ר• יוסף אלבו ; 

ספר העיקרים 

ירושלים 

רמיו 

שונצין 
וקזאל מיורי 

1 

! 

מחזור מנהג דומי 


רל״ו 

שונצינו 


הגדה של פסח 

ירושלים 

ר״ג(?) 

נאפולי ! 

ר׳ יעקב לבדא 

ספר אגור 

פארמה 

רנ״א 

נאפולי 

עם פירוש רש״י 
חמש מגילות 
יפטרות ומגילת 

תמשה חרמשי תורה 


לפני ר״ס 


אנטיוכום 


פאימה 

נאפולי 


עשרים וארבעה 

פארמה 

לפני ר״ם 

איטליה 

מנרג אשכנז 

סדר תפילות 


יוסף בן יעקב אשכנזי גונצנהוזר 


רמ״ו- 

רמ״ז 

נאפולי 

עם כירושים 
שונים 

כתובים 

פאריס 

רמ״ח 

נאפולי 

ראב״ע 

פירוש התורה 


רמ״ח 

רמ־ט 

נאפולי 

נאפולי 

ר' שלונימים 
בר קלונימוס 

מקרי דרדקי 

אבן בוחן 

פארסה; 

ירושלים 

ירושלים 















ה (המשך) 

א י ט ל י 





מקום הס ר 

| הדנה 

! מדום הדפוס 

שם המחבר 

שם הספר 

1 

מקום רספר 

השנה 

יק*ם הדפוס 

שם הנלחנר 

יבם הספר 


ובנימין מרומא 

עובדיה משה 


ירושלים 

ר מ "ם 

נאפולי 

ר־ בחיי ב״ר יוסף 

חובות הלבנות 

ירושלים 

אחר ר״ל 

רומא 

1 רמב ׳ן 

פירוש התורה 

ירושלים 

ר״נ 

באפילי 

רמב״ן 

שער הגמול 

1 י! 1 

אחר ר״ל 

רומא 

רעדי 

פירוש הזירה 

ירושלים 

ר״ב 

נאפולי 

רמב״ן 

פירוש התורה 

שולן 

אח־ ר־ל 

רומא 

רלב״ג 

פירוש דניאל 

ירושלים 

רנ״א 

נאפילי 


כל נו 

ביו-יורק 

ירושלים 

אחר ד״ל 
אחר ר־ל 

רומא 

רומא 

ר• נתן ב "ר יחיאל 
רשג״א 

ספר הערוך 
תשובות שאלות 


עזריאל בן יוסף גונצנהוזר 



| רב״ב 

נאפולי 

לאבן סינא 

הקאנון הגדול 

ן רב" ב 

נאפולי 

רבעו נחיי 
ב״ר אשר 

ביאור על התורה 

; רב "ב 

נאפולי 

1 

תורה נביאים 
וכתובים 

; רנ״ב 

נאפולי 

מנהג רומי 

סדור אלה מאה 
ברכות 


שלמה בן יהודה ועובדיה בן משה 

משנה הורה 1 רניב״ם רומא . אזר ר״ל! 


ירושלים 

ירושלים 

ירושלים 

פארמה 

ירושלים 


ספר השרשים רר״ק 

ספר מצות גדול ן ר־ משה מקוצי 


רומא 

רומא 


; אחר ר*. 
אחר ר״ל ! 


משנה תורה 
מורה נבוכים 


חמשחחימשי 

תורה 


משה בן שאלתיאל 

ן רמב״ם ; רומא אחר ר׳ 
רמב״ם רומא אחר ר׳ 

יהושע בן יקותיאל 

|עם תרגום אונקלוב 

חמש מגילות ; רומא ק־דפר 

והפטרות 1 


•ל 1 

־ל, 


שוקן 

ירושלים 


ביו-יירק 

ירושלים 


פראנקסורט 
ע״נ מיין 


ספרד ופורטוגאל 


שלמה ב; משה בן אלקא:ץ הלו־ 


1 

פירוש על התורה ! 

1 

פירוש רד״ק על ! 
נביאים ראשונים : 
פירוש רד'ק על ן 
נביאים אחרונים 


ר •ס "י¬ 


! 0 ־ 01 ( 1 !־ ^ 0 ( 01 . 

| ואדי 1 רל״ו 

; אל־חגארה ! 

ואדי : רל״ז- 

אל־חגארה 


1 1 

טור אורח חיים י ר- יעקב ב״ר אשר; 


ואדי 

אל־חגארה 

. וידי 

אל־ הגארה ; 
ואיי 


רפד מ 
רמ״־ב 


טור יורה דעה י ר* יעקב ב״ר אדי | אל־חגארה ; 
טור אבן העזר ן ר• יעקב ב״ר אשר 1 <;י - ו ח א ג י' רה 
טור חושן המשפט ! ר׳ יעקב ב״ר אשר א ,-. יא ג י ^ רה 


מסכת ברכות 

מסכת חגיגה 

מסבת כתובות 

נ סכת קדושין 

מ:כת תענית 

ממכת יומא 

לוח, מגילת 
אנטיוכוס והגדה | 
שק פסח 


ואדי 

אל־חגארה 


רמ״ב 
רבל״ב 
י רמ״ב 
רמ״ב 
רמ״ב 


ואדי , 

אל־חנארה רמ ב 


ואדי 

אל־חגארה 


1 


ואדי 

אל־חגארה 

וארי 

אל־חגארה 

ואדי 

אל־חגארה 


ואדי 

אל-חגארה 


רמ״ב 

רמ״ב 

רמ״ב 

רמ״ב 

רמ״ב 


אליעזר בן אברהם בן אלאיתנסי 


וירונה 


ירושלים 


ירושלים 

ניו־יורק 

ביו־יורק 

ניו-יורק 

ניו־יורק 

ניו־יורק 

ביו־יורק 

ירושלים 


ירושלים 

רמ״ה 

1x0' 

אישאר 

1 

ר־ יעקב ב״ר אשר 

1 

גיור אורח חיים 1 

לונדון 

רמי׳ וי— 
רמי׳ ט 

אישאר 

: 

חומש עם הפטרות 1 
ומגירות ! 

ירושלים 

רבד ז 

אישאר 

; ר׳ יעקב ב״ר אשר 

כור יורה דעה י 

פארמה (?) 

רמ״ז 

אישאר 


נביאים אתרוגים 


; רמ״ח— 
ר״ב 

אישאר 

ר' יעקב ב״ר אשר 

טור חושן המשפש 


! רמ״ח- 
ר״ב 

אישאר 

ר׳ יעקב ב״ר אשר 

טור אבן העזר 

ירושלים 

ר׳ נ 

אישאר 

1 


חומש עם תרגום 
אובק לי ס 
ופירוש רסי׳י 


מוסה ועמנואל 

שמואל ב׳ ! 


ניו־יורק 

רמ״ז 

0 ! 0 יח 20 

האמורה 

1 

רש״י 

1 

פירוש על התורה 



דון שמואל ג׳אקון 


לונדון 

| רמ״ז 

סזס־ז 

פארא 


חומש 

ניו״יורק 

1 רנ״ו 

פארא 


מסכת גטין 

נידיורק 

: דבע- 
רנ״ז 

פארא 1 

ן 

1 

מסכת שבועית 


אליעזר טולידאנו 


ירושלים 

רמ״ט 

00 נ 1 ל! 1 

א שנונה 

רמכ״ן 

פירוש על התורה 

ירושלים 

ר־נ 

אשב ובה 

ר' דוד ב״ר יוסף 
אבודרהם 

פירוש רתפ-לות 

שוקן 

ר־־נ 

אשבונה 

ר׳ יהושע ב״ר 
יוסף הלוי 

הליכות עולם 




ר׳ יעקב ב״ר 


ניו׳יורק 

ר״נ 

אתבינה 

אשר 

טור אורח חיים 

ניו-יורק(?) 

רנ״א 

א שבונה 


חומש ;׳ם תרנים 




אונקלוס ופרש״י 

ביו־יורק (?) 

רב... 

אשבונה 


ה ומש 

ירושלים 

רב" ב 

אש: ונר 

עם פירוש רד" ק 

ישעיה וירמיה 

ניו־יורק 

רני ב(?) 

אשנונה 

רמב״ם 

הלב ת שחיטה 

פראבקסייט 

רנ״ב(?) 


ר־ דוד ב״ר 

משלי עם פירוש 

ע נ כיין 

אשכווה 

שלמה ן• יחייא 

קב ונקי 

ירושלים 

רנ-ב 

אשבמהז?) 

מנהג ספרד 

סדר תפילות 

•יו-יורק 

ר ג" ב 

אש בינה 

עם פירוש רד״ק 

משלי 


דורטאש ובניו 

דון שמואל 



רנ״ב 


משלי עם תרגום 

אוב:פורר 

161110 


ופירוש רלב״ג 



לייריאה 


ור׳ מגרם מאירי 

אוכפפורד 

רד׳ ד 

לייריאה 


נביאים ראשונים 
עם תרגום ימתן 





ופירוש רד״ק 





ורלב״ג 

ירושלים 

רנ״ב - 
רנ״ה 

לייריאר 


זמשה חומשי תורה 



ר׳ שם טוב 


ירושלים 

רנ״א 

ספרר או 
פורטוגאל 

ר• בחיי 

פירוש על התורה 

הדפום ושם המדפיס 

הזכרת מקום 

בלי 


רמ״ה 




ני־דיורק 

בערך 

סנרד 


משניות 


רנ״א 




בידיורק 

בערך 

נפ־ד 

רמב״ם 

משנה תורה 




חומש עם הפטרות 

ניו־יורק 

רנ״א 

בערך 

פפרר 


ומגיעות (תיקון 
סופרים) 

בלו-יורק 

רב" ה 
בעיך 

פורטוגאל 

ר׳ אהרן הכהן 
מלונל 

ארחות חיים 

גייו״־־יורק 

רג״ה 

פורטוגאל 


טור אורח חיים 

ניו־־יורק 

לפני ר" ם 

ספרד 


חולין 


תורכיה 


דוד ושמואל אבן גחמיאש 


ארבעה טורים 


( 0 ק 0 חן 1 ח 510 ח 0 ) 1 

ר■ יעקב נ״ר 

קושטאנטינא 

1 אשר 


ירושלים 


א. מ. ה. 
















991 


אינקונבולה 


992 


יהי שם יז ברבורר כתב אדם הלןחגז־ 


מזס** *• 1 זז*וותיד הי-ם*!* ע 4 מהנח ידי־ וידיז־מ 

■.־.־ ג י■ גל *״•■ 1 •: 0 <חי<ה£נ' מ \" חסד^ח * 5 '׳'•* 
לעילנזדמג־ז *לאניונג כוזבביז סא־ו סוג•*■! 7 ד 
׳;רגירשאח׳גדסיואי׳נסבי׳דלנ״פיםי־זז וי־יז 

נהנז>י\; 1 ייו דסע־ראי זגיוז! יבי 9 ' 5 

זיל מם זוימיר-י ו צייר טניזפיג■ י*ו 
י־.'וז<ז 96 <ח אבי ארוני זהי 1 ז* 1 ז 
סי; יגיז ׳ 1 יי ג<צי ימ ינסףייז 
ונות■ א־גיז גוסלוז 3 

.^•!גיז 3 ־־ 09 

■*:ד־י־יז 

לגעל נוד-־ם ?׳ 11 • אסורח לגועל לסיגר "איידזו 
באסי־זז לעולם יוחר• פגייוסהיראסידיזנס לגועל 
ואם ג"* 

ח** יירסאיו 
!בייי ג!.ז;•!!-ז ־*ל״י וי 
עירי כיעיי ם׳ י לעעלגי 
בגיסיועגו־ נוזגי׳ח וניסייזד' 

•!*וזנויזז ו;*איו 1 לגוי רזיו ב חזיח 
נרוזובז׳ ז נתגייר חם• עסוז וגדזיהבעלח גינד־יזייו 


לנוי *נתרייר ענזיז יבו צתב אבי אימי וד-א;* דל יי 
ר־ריאי א^יריזלנעלסייזרוזלנריכתתיטגם 0 *י 1 
ויבסיה וזי* על גני יי^נ-־ח ג*—ימ היאב! 

וןזינאאיז א*תו ובלילם 0 גאלאסאו ובג?י! 

גו ריח נוףדוז רר* ־?צ* לא וי *!■זוי 9 
זןי 1 ו 9 1 וא מרו* נייח יי וריזגיזדור 
ןוליוזיא* זלאטיזרר גוייגיז 


יו• ל^סו^זל^גויו::}!• עדיר 
יי נוחיות וירך *זו ווויזיר• 


'ז' 1 י ■ילו׳ם־ ־ א.״כ* 
1 ד*נ 0 יזייבי*#יזד 1 ו גו; 4 0 
עלא* ח י ובנייוכוווזירוייוןוי 


*מל הניא גןיי־ז: חרסד*גצ* ופןזיי 1 


פה נשלם טור שלישי שבח ד * 1 בודים ראשי 


?זשייג• יסאסדבוול 
ם ירו*־ם יי י •׳ 9 הי 

מ רזי ?ויי היג ג 

ז יזגר, ■ונז ענזויעל פר 
ויתהדר לנויום צי! 
^ו^סוו-תיאתייר • 
איו ,;•.•ק־־אינים 


עלניזזגשלגויד 
*יוי 1 **ד.ס 1 ימ*ל• 
1 ׳ז׳׳*זתחילנ*חי־ 0 י■* 
*ית־עיצייג* 
ל^חאיתיזזיז■ ?י־י 
גנז בניי *.לענות אלב 
נגי־הווזססריבלאנו 
בי יובילגעוז לחם 
זעז בגייו ןןרייח עסו 


עמוד ט״ארבעה טורים', פייבי די שקו, רל׳ו־ז ( 1475 ) 


יליו^יזלו 3 נן קי<ק׳ עזרת־ 
(געניך ?•#ך 1 לילד 1 יטיגף 


!*־! 


ידיבגנפדק׳ ממד מטיס׳ 
זיסריס ?יזתנך - ומןרך מקים , ־ 







תיזרץיזשר מי׳ורק 
(קנגקכ( 1 י(' 1 ר־ , 
קמין 1 מ 1 יע שיה[׳! 


דדק ויהי ארור , פו! ן ותך, בתר רסיך־ז רלכג 
יהויט^ וישאלו'כני ;חשק-וישאי^ כ? 

יקיימ׳יימס ישר** בוהיחלאמר ׳שיאלנמ-קיא^ קעל שיוקר• יות 

״"״ 0 ףי*ל מי ־ ^ א , 0 , להיטי פ| ״יזלגא ימ*י* 03 

ר־ 4 ר ״ רזד ו_ ז י 1 י*נ?י*^* ישר<ש> רל 

ילקץי, 0 *ת לג#. כחחלךח לאנחא יךבאביח■ מויסי^יד־ 

;קכעזכעי/^ר־ך ז > הרחם מ^אם*""* ואסר"* יהירה יסק י<י 3 מש^י יע;ח 

?"(יןמ 1 יע שיזפ 1 ־ 1 ירוח •הורהי׳&לך - . הא מסרית נ^חזבי מ 2 [ק 1 י[יזם־ 

3 נניעעי״ן גאז חנה נתתי אתהאדץ איקא בוריחייאפר נכנעע ק©יור 

מ 0 ו ויאפר " פדו• ויאבד יר<ךח יהירוידששעון*־ויחי גל)למ^קש 0 י 9 י 

לשמעון אחין ^ סק/זקי ב_עיבי ינקרו ילויישנלששידז 

את■'בנייני ונלחמה !*רד^ו^א"^' 

' ז*יך.אף אגאקסך. יחשתממיי* 

ככנעני והלכת ניני־צק יאילקמיח זיעמים ע־׳ 7 < 

אני אתך מירילך שמעין• קי״נטקיערק 

וילךאתו שמ״ון! ימדיזעיזק פ 

, ,, . . קיליימננצ 


צנגשרויאסר״ז 
סעי יקולח 
יע[ק מי{ק(געש 


יק 1 לק[שי<ען 
יןקיוי[שט שקענן׳ 
ע!מי)י 5 ־ (עזיט־ 
(כסשקק שע(י־ל 


י' 1 .גי .^ך־י קיב^זבבק^׳ 

מל^, ויאבד א ל | ־ בנ ל• • זאיהר_אז>-אגאענזר 


- ~ ■י■ ־ זאיהךאףאגאקננ־ 

בכנעני והלכתי 05 ׳ נ! 1 רצך ואילקמיח 
אני. אתך בגילר-^ך ׳ שפעו;! 
ולךאתי שטייון! 


גער_ 1 ־ו־שעמייןיע 3 קמיועמפ<בןי]נז?יויענז ׳שיזעממי^קיזיליסיייוזיסקדטןמר־ז ס 
י״מימימ״יי״חיוווי.^ 4 חל׳י 9 יעי נ זושגנקונלט 0 י 1 ([יליע(י 1 מעלי, 

מימנן ית ש׳ע(תחיע* נזקשם־קוס 0 מ< 1 יף^קלימד!שרשנייי^ג• ?מ 1 מ' 

(מ^״זכזיישל^קידזקלחמכחתינ 
?עיםר^חריסקקםקדנ^מעמקס־דיעזזממןגיזס כ־׳הינ^יכניזותייזפיי/נמרמפוימרך כעיס קר,ס 
יננמשישל^גיגיכ((!? מזל קש ס שיטיי יעז^ימשקוא רלאי •הר 3 צ 0 יקלו שמי''יחלק(מג קולת 
יזע^ ^ שימו! 1 ק 0 ' ניושר גקייו כםר!נ ל<תפי© קקס• ומק ממומי יון ק 

עמוד פנכיא־ם ראשונים עם ת־נום יונתן ופרוש ר־־ק יילכ-ג 
לייריאה ( 1494 ) 

המדפיסים עסקו ברובם גם בממכר ספריהם, החשובים 
שבמדפיסים במאה הט״ו היו בני שונצינו, ורוב הספרים 
העבריים מאותה תקופה נדפסו על־ידיהם. גרשום שונצינה 
שהדפיס גם ספרים בלועזית, הוא המדפיס העברי היחידי, 
שזכר, להדפיס ספרים הן בתקופת הא׳ והן במאה הט״ז, עד 
רצ״ד, שנת־פטירתו. 


יהודחקתימא 

^ 3 ^$^ ??י עז ממייק 3 כגשד 
-י*׳**■" ירן כעדי ינמד כאיי 
^ע&ן' ינק אשין יזכשמ ז פג־ט לן א־בעה דכרי כגגכוד־ 
המ׳יא ייגעלה והתחי^כען בסמי טעי סיזלא פ&נדלפ 
כעג*ר׳ 7 העיא לפי שפעמי ©אדם חען לע&יע 
?ממה יפמכע מלמ&יתה מפגי כני אדם סמלגנוגק עלח 
.ץצע ה?תיי שלעני? ספין כגנד המ 3 עיק וא 3 תמנע 
מממימה• יק אמי יק מתבן ק ?ש/י צקלתיייז יה• 
ימן שתהא תניא נמים עליכם כמייא כמי לים! יק 
הלא לעבי{ המשה שפעמים שאדם ? 5 יטנייש מפסי אדם 
ילתר מילה סיתכויש מעט הטדא ייטנלה לעל ק הזהיר 
שמעיז מכמן כגני המלציגין ילאמגגש לק אמי דלי 
עטי השלו' לאל־כרה כעדילין בגד תלכי י^א אמשואף כ" 
^ניה מ־דף לטיח מ האימל היה מחזיק טעיה (לגמי 


עטור■ מ״ארבעד! טורים/ קושטאצטינא, רנ״ג ( 1494 ) 

הספרים הראשונים נדפסו בדרך־כלל בלא ניקוד. ואפשר, 
שמחוסר נקודות לא הדפיסו ספרי־מקדא תחילה. אמנם ניסיון 
ראשון להדפסה בניקוד כבר נעשה בשנת רל״ז, בהדפסה של 
ספד־תהילים, שיצא בבולוניה; אלא שרק חלקו הראשון 
נתנקד. חומש של בולוניה רמ״ב הוא מנוקד כולו. 

שערי־ספרים עדיין לא היו בתקופת־הא/ וכנהוג בכ״י 
השאירו דף חלק גם בתחילתם של הספרים המודפסים. משנת 
רמ״ז ואילך התחילו מקשטים לפרקים את העמוד הראשון 
במסגרת מצויירת, שממנה התפתח השער. אף דגלי־מדפיסים 
כבר נדפסו בימים ההם, וידועים לנו שניים מהם. בספרים 
הראשונים אין הדפים, או הגליונות, מצויינים במספרים, ורק 
לפרקים נדפסו "שומרי־דפים" (,קיסטידות׳) לתועלתם של 
הכורכים. המדפים יהושוע שלמד, שונצינו הנהיג לציין 
בספרים, שנדפסו בבית־דפוסו, את מספרי הגליונות, וממנו 
למדו מדפיסים אחרים. רק בספר אחד ויחיד בתקופה זו — 
בעשרים וארבעה (נאפולי רנ״ב) — אנו מוצאים מלבד 
מספרי־גליונות, גם מספרי־דפים, והם על עמוד ב׳ רוקה של 
בל דף. 

בתקופה זו נדפסו לא ספרי־קודש בלבד. ספרי־שעשועים, 
"מחברות עמנואל" לעמנואל הרומי ו״משל הקדמוני" ליצחק 
אבן סהולה נדפסו ע״י גרשום שונצינו בבדשה בשנות 
רנ״א—רנ״ב. הדפסת הספרים העבריים לא נמשכה עד סוף 
המאה הט״ו ממש: משנת רנ״ח ועד שנת רס״ב לא נדפס 
שום ספר עברי. טעם ההפסקה אינו ידוע. יש משערים, 
שהצרות, שתכפו ובאו על ישראל בסוף־המאה, גרמו לשיתוקו 
של הדפוס העברי. 

מלבד א" עבריות ידועות א" לועזיות למחברים עבריים, 

וכן ספרי־א׳ לועזיים, שתוכנם יהודי. מחירי הא" העבריות 
יקרים משל שאר הא". טפסים של קלף יקרים, כמובן, מטפ¬ 
סים של נייר. הרבה מן הא" העבריות לא הגיעו לידינו אלא 
בטפסים בודדים, ומהן רק בקטעים. יש לשער, שחלק הגון 
מהן אבד. 

באמצע המאה הי״ז התחילו נוהגים בא" כבחטיבה מיוחדת, 
ורשימה ראשונה של א״ נתפרסמה בשנת 1643 . בחקר־הא" 









993 


אינקונבולה — אינשטין, אלכרט 


994 


עסקו הרבה חכמים בתקופות שונות, אבל העכורה העיקרית 
נעשתה בימינו ע״י קונראד הבלר ב ת 1111 ז £0 ז 6 ק£זס 6 ק׳( 1 ', 
46 ב 111 :> €11 נ 21 מ 11 ;>[מ 1 ז 36 וע״י ארנסט קונסנטיוס 

ד :*.־:• 

ב £12611 נ 31 ב 1£111 ב! 1 ־ 361 ב! 6 קץז 1£ ס; הספר החשוב ביותר 
במקצוע זה — 1££ :) 11 ז[£ת 16£6 ^\ זש 4 § 3£210 ^£בח 0653 — 

עדיין לא'נשלה עד היום. 

ד. חוואלסאן, ראשית מעשה הדפוס בישראל, תרנ״ז; א. 
פריימן, האוצר למלאכת־הדפום העברי הראשונה, עד שנת 
ר״ז, ח׳ חוברות, ברלין 1924 — 1931 ; ׳״*?>/£ י חחבות; 1£ ?. 4 

,( 1929 ) 111 , 011 ) 1111x176171, 1902; ]1171156/165 1^X11 }! ח 1 

.(ערך מ £1 נ 1 בנ 111 ^ת 1 ) 22 — 15 

א. מ. ה. 

אינקךמן (" 3 אק 6 א״ 11 ) י נוה־מרגוע ומקום־רחצה בחצי־האי 
קרים, בלשון־הים הסוואסטופולית; שוכנת בקצה- 
העמק של הנחל צ׳ורנאיה (מ 3 ״ק 43 ), תחנה בקדהרכבת 
חארקוב—סוואסטופול. — המקום ידוע בבתי־המערות שבו 
ובשתי הקאפלות החצובות בסלע של האפיפיורים קלמנס 
ומארטין. סמוך למקום נמצאות החורבות של העיר הקדומה 
קורסון ויש שרידים של מצודה גנואזית. — "קרב־א׳" 
ב 5 בנובמבר 1854 נסתיים בנצחונם של האנגלים והצרפתים 
על הרוסים במלחמת־קרים, בימי המצור על סוואסטופול. 

אינקת^ה, ע״ע החנוטות. 

אינשטין, אלבו־ט —ב $£ 6 11 ת £1 ״*ז!*— (נו׳ 14 במארס, 
1879 ,'אולם שבווירטמברג, גרמניה), פיסיקן יהודי. 

אביו הרמן היה בעל מפעל אלקטרוכימי קטן; 1889 עבר עם 
משפחתו למינכן. ב 1894 היגרה משפחת א׳ למילאנו, וא׳ 
הצעיר נכנס לבית־הספר הקאנטונאלי שבאראו (שווייץ). 
ב 1900-1896 למד בפוליטכניוין שבציריך ונתפרנם ממתן־ 
שיעורים במאתימאטיקה ובפיסיקה. לאחר שנתאזרח בשווייץ 
עבד בשנים 1901 — 1908 במשרד־הפאטנטים בברן. בתקופה 
זו סיים את חוק לימודיו באוניברסיטה של ציריך והוכתר 
בתואר דוקטור לפילו׳סו׳פיה. כמו־כן הרצה כפריוואט־ד 1 צנט 
באוניברסיטה של ברן, ב 1909 נתמנה פרופסור־חבר לפיסיקה 
עיונית באוניברסיטה של ציריך וב 1911 — פרופסור באוניבר¬ 
סיטה הגרמנית של פראג. 1912 חזר לפוליטכניון של ציריך 
כפרופסור מן המניין. 1914 נקרא לברלין כמנהל המכון 
לפיסיקה על־שם וילהלם קיסר, ובאותה שנה נבחר לחבר 
באקאדמיה הפרוסית הממלכתית למדעים וניתנה לו קיצבה 
מספקת לפרנסתו, כדי שיוכל להקדיש את זמנו למחקר עיוני 
בלא כל חובות של הוראה רגילה. בתקופה זו נבחר כחבר- 
חוץ של החברה המלכותית (הבריטית) ושל האקאדמיות 
באמסטרדאם ובקופנהאגן. ב 1921 קיבל פרם־נובל, וכן הוענקו 
לו תוארי-כבוד מטעם חברות מדעיות שונות. 1933 , לאחר 
שעזב את גרמניה מחמת עליית הנאצים לשלטון, נתמנה 
פרופסור למאתימאטיקה במכון למחקר גבוה בפרינסטון 
(אה״ב). 1940 נעשה אזרח אמריקני. 

א׳ נתפרסם כיוצרה של תורת־היחסות (ע״ע) החדישה, 
שחוללה מהפכה שלימה בהשקפות המקובלות על מהותם של 
החלל והזמן ועל יסודותיו של המדע המדוייק. מפעלו זה 
נחשב מבחינת משקלו בהתפתחות המדע כשווה־ערך למפעלם 
של גאלילאי וניוטון. בפיתוחה של תורת־היחסות המיוחדת 
התחיל א׳ בשנת 1905 . אחריה באה ( 1915 ) תורת־היחסות 
המוכללת. אולם עוד ממאמריו הראשונים ניכר, שמחשבתו 



א 5 ברם א"נשט'ין 


לא נצטמצמה בנושא זה בלבד, אלא הקיפה את התופעות 
והמושגים היסודיים של המדע בכלל. א׳ נתן תיאוריה של 
תנועת בדאון(ע״ע), ובשורה של מחקרים אחרים (מ 1905 עד 
1917 ) פיתח את תורת הקוואנטים ואת תורת הפוטונים וגילה 
את האפקט הפוטואלקטרי(ע״ע אור; פוטואלקטריות; קרינה). 
ראוי לציין שפרס־נובל לא ניתן לו בעד מחקריו העיוניים 
בתורת־היחסות, אלא בעד עבודתו הניסויית בחקירתה של 
תורת הקוואנטים. הרעיונות היסודיים, שהביע א׳ בתורת־ 
היחסות שלו, נתאשרו ע״י ניסויים, שנעשו על־ידי חוקרים 
אחרים, היפרו את המחשבה המדעית והפילו׳סופית וגעשו 
נכסי־צאן־ברזל של החקירה הפיסיקאלית, הניסויית והעיונית 
כאחת. הפראה זו שורשה ביסודות המחשבה העצמית של א׳. 
היא מצטיינת באמונה עמוקה בניסוי, בעובדה ובתופעה 
הפיסיקאלית; אבל אין כאן דביקות סמויה בעובדה כשלעצמה 
ברוחו של הפוזיטיוויזם המקובל, אלא גילוי היסודות של 
העובדות והנחתם כמוגבלות ראשונים של חוקי-הטבע. כלל 
התופעות, ה״עולם" של א/ הוא מערכת של אכסלמות, שאינה 
סובלת סתירה. אולם כאכסיומות מופיעות כאן לא הנחות 
שרירותיות, אלא עובדות מסויימות, בדוקות ומנוסות. למשל, 
מהירות־האור (ע״ע) אינה משתנית ממערכת אינרציאלית 
אחת לשניה. עובדה אופטית ואלקטרומאגנטית פשוטה זו 
היא מעין אכסיומה מיוסדת על הניסיון הבדוק והמאושר. 
לכאורה אין עובדה זו מתיישבת עם עקרון היחסות הפשוטה 
של המכאניקה הקלאסית מיסודם של גאלילאי וניוטל, שגם 
הוא בחינת מושפל ראשון מתוך ניסיון פנימי וחיצוני, בדוק 
ומאושר אף הוא. אולם "ע״י ניתוח המושגים הפיסיקאליים 
של זמן ומרחב״ — אומר א׳ — "הוברר, שבאמת אין סתירה 
בין עקהץ־היחסות ובין חוק התפשטות האור, ולא עוד אלא 
שמתוך הודאה שיטתית בשני החוקים הללו כאחד אנו מגיעים 



995 


אינשטין, אלברט — איסופום 


996 


לכלל תורה, שאין בה סתירה הגיונית". ניתוח המושגים 
המשמשים אבני־בניין במושכלות ראשונים הוא סימן מובהק 
לשיטה האכסיומאטית החדישה במדעים היסודיינן, ביהוד 
במאתימאטיקה, והוא גם אחד מן הסימנים המובהקים של 
מחשבת־א/ שהיה לברכה לפילוסופיה ולפיסיקה כאחת. אולם 
האכסיומות והמושגים, שא׳ בונה עליהם את ה״עולם", הם 
עובדות־יסוד נסיוניות. לשם כך לא היה צורך לגלות עובדות 
חדשות, וא׳ לא ביקש ולא מצא עובדות חדשות של ניסויים. 
החומר הנסיוני והניסויי בחקר־הטבע, שנצטבר במשך אלפי 
שנים ושהולך ומתרבה מיום ליום באלפי מעבדות־המחקר, 
דיו לשמש חומר לניתוח אכסיומאטי, שתכליתו לחשוף את 
מהותו של העולם הגשמי, לגלות את מערכת חוקיו היסודיים 
ולהעמידם על פשטותם ומיעוטם. מכאן יחסי־הגומלים המהוד¬ 
קים שבין דרך החקר העיוני של א/ המתבטא בניסוחים 
מאתימאטיים סמליים ומופשטים, ובין החקר הפיסיקאלי 
הניסויי, המתבטא בתיאור התוצאות של ניסויים ותצפיות 
במעבדה ובמצפה־כוכבים; ומכאן ההשפעה העמוקה, שהוש¬ 
בעו מדעותיו הזרמים הפילוסופיים של זמננו. 

כרוב חוקרי־הטבע הגדולים שבכל הזמנים א׳ חדור ענווה 
עמוקה לנוכח "רוח האינסוף המתגלה בפרטים הקלים, שאנו 
יכולים לתפוס ברוחנו החלושה". כמו־כן הוא מוקיר את 
מורשת־אבותיו, ולפי הכרתו באו לו מן היהדות כל אותן 
התכונות הטובות, שזולתן אין יסוד קיים לגדולה אנושית. 
"שאיפה לחקירה לשמה, אהבת־הצדק עד כדי קנאות ושאיפה 
לעצמאות אישית — אלה הם יסודות המסורת של העם היהודי, 
שהולידו בי את הרגש, ששייכותי לעם זה היא לי מתנת־ 
הגורל... כל זמן שאנו נשארים עבדים נאמנים לאמת, לצדק 
ולחירות לא זו בלבד שנחיה כעם העתיק מכל העמים, אלא 
גם נוסיף כבעבר ליצור על־ידי עבודה פוריה ערכים, שיסייעו 
לתיקון־האנושות". כפאציפיסטן עורר א׳ את חמתם של 
הלאומנים בגרמניה. אעפ״כ משפרצה מלחמת־העולם 11 
הכיר בהכרח להתנגד בכוח לעריצות ונתן יד למלחמה 
בהיטלר (ע״ע אטומית, פצצה). א׳ עמד לימין התנועה הציו¬ 
נית, ובפרט פעל לטובת האוניברסיטה העברית, שמתחילת 
ייסודה היה חבר בחבר־הנאמנים שלה. מכון־הפיסיקה של 
האוניברסיטה העברית נקרא על שמו, וכתב־היד המקורי של 
תורת־היחסות נמצא ברשותה של האוניברסיטה. מלבד מח¬ 
קריו היסודיים, שפירסם בכחבי־עת מדעיים, כתב א׳: זשלס 
, 1917 , 16 ז 60 ו 1 ] 5 ; 361 ; 11 ׳\ 1161311 6 ת 611161 § 11 ב 1 >תט 6216116 ק 5 1116 
1933 ,?■ 37/31 ; 1930 ,וז 151 ת 210 :)ט 0 נ!\, ; 1922 — 14 . 611 

דמות עולמי,) 1934 , 1 ) 11 ( 6111 ^ ת 461 ו 3 ;(ביחד עם ז. פרויד) 
1938 , 15 חזחמ 6 ^ 1 ־ £1 ■ 161 ) ז 6 ט 6 ]ת£נ 1 .^ 315 ^ 511 ץו 1 ? ; (תרצ״ה 
(ביחד עם ל. אינפלד; הפיזיקה החדשה, 1947 ). 

מ. ה. ב. 

אינעטין, א לפרד — ת 61 ;) 5 ת £1 6.1 ז 1£ \ 7 — (נולד 1880 , 
מינכן), חוקר ומבקר מוסיקה יהודי. ערך בברלין 
ירחון מדעי לחקר־המוסיקה. ב 1933 עבר ללונדון ואחר־כך 
לפירנצה; מ 1939 באה״ב. פירסם "קיצור תולדות המוסיקה" 
(בתוספת דוגמות בתווי־נגינה), שיצא במהדורות הרבה 
בגרמנית ובאנגלית; ביוגראפיות של גלוק ומוצארט; ספר 
מקיף על המאדריגאל האיטלקי, ועוד, וגם ערך את המהדורה 
השלישית, המתוקנת מיסודה, של רשימת־קכל ( 661161 ^ 1 ) 
לכל יצירותיו של מוצארט. 


איסופזם ( ? 0 ד, 10 ס:!׳^), לפי המסורת היוונית — מחכרם של 
משליחזשועלים, שנקראים על שמו. הירודוטוס 
( 134 , 11 ) קובע את זמנו במאה השישית לפסה״נ ומציין, 
שהיה עבד בסאמוס ונהרג בדלפוי. המקורות המאוחרים 
מציינים כסיבה למותו את חריפות־לשונו. בקומדיה של 
אריסטופאנס, שהוצגה 422 לפסה״ג ( 1446 , 36 ק 65 ׳\), מסוכר 
על מעשה־גניבה של א׳ בדלפוי; אך מנוסח־הסיפור של 
אריסטופאנס נראה, שלא על מעשה־הגניבה עצמו הוצא א׳ 
להורג, אלא על משל הנשר וחיפושית־הובל, שםי 3 ר לאחר 



פסלו של איסיפוס בווילה אלבאני, רומי 

שנתפס בגניבה — משל, שמכיל דברי־לעג חריפים על תקיפי- 
עולם חוס בכללם ( 7 ,.ק 650 \, 31111136 ?). — ספר עממי בשם 
"חיי א׳", שכלל סיפורי הרפתקאות ומעשי־תעתועים, היה 
ידוע, כנראה, בתקופה שקדמה להירודוטוס (ברב(ת הימים 
התחילו מוסיפים לספר זה משלי־חיות, שהיו רווחים בארצות 
שונות). באגדות שונות מתואר א׳ כבנו של סארדס וכנמצא 
בחוגו של קרויסוס, מלך לודיה, ובחוגי שבעת החכמים. 
א׳ מופיע במסורת היוונית כגיבן וכמכוער ביותר. 

האוסף הראשון של משלים מיוחסים לא׳ נערך על־ידי 
דמטריוס מפאלרון (סוף המאה הד׳ לפסה״נ); אך משלי־א׳ 
כבר היו מפורסמים ביוון במאה החמישית לפסה״נ וכבר 
השתמשי בהם לצורכי-לימוד בתקופה קדומה למדי (עי׳ 
אריסטופאנס 471 , 1159 ,.ק 65 ^\), ועוד סוקראטס מתואר 

כמי שמשלי א׳ שגורים על פיו (אפלטון, פידון, 1 > 60 , 6113 )• 
רטור בן זמנו של מארקוס אורליוס רואה במשלי-איסופוס 
חומר שבכוחו לכוון׳ את נפשות הילדים לטוב ולשלימות 
(- 1 , 3 ,.תומץ§ 0 ז? ,תס^סוסזט!!). 

המשלים של א׳ לא נשתמרו בצורתם העתיקה והגיעו 
אלינו בעיבודים פיוטיים מאוחרים, ביוונית ע״י באבריוס 
(המאה הראשונה לסה״נ) ובלאטינית על־ידי פדרוס (במאה 
הראשונה לסה״נ). השפעתו של העיבוד הלאטיני על הספ¬ 
רות האירופית היתה מרובה: בעיבוד זה סיפקו משלי א׳ 






רישומים בעט למשלים שר איסו^וס מאת צ׳ארלז בגפו 


את החומר למשליהם של לאפונטן, לסינג, קרילוב, ועוד. 
לעברית ניתרגמו משלי א׳ במאה היי״ח ע״י רפאל פונטאנילה 
ושלמה פיבצי, אבל תרגומים אלה לא נדפסו עד היום. בשם 
.,פרחי קדם״ (וינה 1843 ) בקרא אוסף של משלי א׳ בעברית. 
כמה ממשלי א׳ ניתרגמו גם ע״י שד״ל (כנור נעים, 1829 ), 
י. ל. ג 1 רדון, ועוד. ם׳ "חיי א׳" בצורתו המאוחרת יצא לאור 
בתרגומו של יואל כהן בשם: ״חיי אסף״ (וארשה 1858 ). 

.גי 1/11-1 >} , 3111 ־ 1431151 ; 1925 ס$״> 4 ) 1 ) 111 ( 11 )? , 143101 . 0 
.?/־/;/ 2 >/ .(\ 1 , 1001 ) 1 ;- 247 ( 1894 ) 21 . 1 יןיי $11 , 11101081€ /* 1 . 1 \ ./ 
.- 305 .( 1898 ) \ , 4110111111 . 1$$ ) 1 }( 1$ ) 1 > ./ 

איסזקך^ם — — ( 436 לפסה״ב — 338 ), מחבר 

נאומים אתונאי. לפי עדותו של אפלטון ("פייד־ 

רוס", בסוף הדיאלוג) הכיר סוקראטס את א׳ בנעוריו וניבא 
לו עתיד גדול כנואם או כפילוסוף, אלא שהשפעתם של 
הסופיסטים, ובעיקר של מרגיאס, על א׳ היתה חזקה יותר 
והרחיקה אותו מחוגם של סוקראטס ואפלטון. א׳ גלה, כנראה. 
מעירו בימי שלטון־ה״שלושים", ולימד את תורת־הדיבור 
בחיאוס, אך חזר עם חידוש הדמוקראטיה ( 353 ) לאתונה, 
שבה פתח בית־מדרש לחינוכם' של נואמים ומדינאים. גם 
הוא עצמו התחיל מחבר נאומים מדיניים, שבראש וראשונה 
הקדיש אותם לאיחודה של יוון. מבחינה זו תופס מקום מרכזי 
נאומו "פאנגיריקוס", שבו שידל את אתונה ואת אספארטה 
לשכוח את חילוקי־דעותיהן לטובת עמדה מאוחדת נגד פרם, 
ה״אויב הלאומי" המשותף. נאום זה נועד לאסיפה של העם 
היווני (בשנת 380 ) ועשה רושם כביר על בני־דורו של א׳ 
ואף על הדורות הבאים (אריסטו מצטט אותו 16 פעמים). 
ב״פאנגיריקוס" הטיף א׳ לא רק לגידול כוחו המדיני והכלכלי 
של הגזע היווני, אלא אף — ובעיקר — לחיזוק עמדתם של 
היוונים ככוח תרבותי בעולם; מכיוון שלדעתו נבחן ההלני 
לא לפי שיתוף הגזע, אלא לפי שיתוף התרבות, צריכה אתונה 
לקבל על עצמה את המנהיגות באיחודם של כל היוונים 


לחטיבה אחת. אולם נאום זה של א׳ לא הביא לירי שום 
תוצאות ממשיות, וא׳ התחיל מבקש בין מלכי יוון את 
המנהיג, שיצא להילחם בפרס ויעמוד בראשם של צבאות־יוון 
המאוחדים. מתחילה ראה א׳ מנהיג כזה בדיוניסיום 1 , שליטה 
של סיראקוסי, אח״כ בארכידאמוס 11 , מלך אספארטה, 
ולסוף — בפיליפוס מלך מוקדון. רעיונות אלה העמידו אותו 
בניגוד חריף לדמוסתנס וסיעתו, שעדיין האמינו בחידוש 
עמדתה של אתונה ככוח מרכזי בין מדינות־יוון וחששו 
להתערבות מאקדוניה, שראו בה סכנה לחירותה ועצמאותה 
של אתונה. בנאום "על השלום", שנכתב זמן־מה קודם סיומה 
של ״מלחמת בני־הברית״ ( 355 ), יעץ א׳ מדיניות של פשרה, 
כדי להביא לידי הסכם עם פיליפוס. ב״אריא 1 פאגיטיקוס" 
(המשתייך לאותה תקופה) יעץ א׳ להחליף את "שלטון־ 
הממון" הדמוקראטי בצורה הישנה והאריסטוקראטית יותר 
של המשטר האתונאי, על־פי חוקת סולון וקליסתנס. מגמה 
זו, שבה היה א׳ לשופרם של הוגים עשירים מסויימים, שולטת 
גם באחרים מנאומיו. בן 98 שנים היה א׳ אחר הקרב על־יד 
חירוניאה, שב( ניגפו האתונאים לפני פיליפום; ע״פ מסורת 
אחת שלח יד בנפשו. 

א׳ לא היה נואס בפועל. קולו החלש, חוסר כשרון דרא־ 
מאטי ורפיון עצביו מנעוהו מלהופיע בעצמו באסיפות־עם, 
ו״נאומיר׳ המדיניים הגדולים אף לא היו מיועדים להקראה 
פומבית, אלא היו יצירות ספרותיות בעלות סיגנון רט 1 רי. 
סיגנון זה פיתח ועיבד א׳ עד להפליא, וע״י בניין משפטיו, 
שיש בהם מן האמנות של ארדיכל ושהם שוטפים ללא כל 
מעצור, עשו נאומיו רושם מוסיקאלי נעים ומהנה על אוזנם 
המאומנת של היוונים. מצד שני, מורגש היה ליטושם 
המלאכותי של חיבורים אלה, שברחבותם המתפתלת חסרו 
את נשימתה של המלה החיה. ההשפעה הספרותית של 
סיגנונו היתד, מרחקת־לכת, והגיעה עד הזמן החדש. 

בין כתביו של א׳(נשתמרו 21 חיבורים ו 9 מכתבים, שאין 















999 


איסוקרטם — איסטיס 


1000 


- ודאות בדבר מקוריותם! נמצאים מכתבי עידוד והטפת 
מוסר, נאומי־תהילה וכתבים חינוכיים, חיבורים מדיניים 
ננאומים משפטיים. הטכסט ביחד עם תרגום אנגלי יצא 

.£061 ב ץמ 3 מג £11 013551631 נ 

1. 1\0$ ־ 6111 ? . 11 ; 1910 , 00 !>! 1€ ! 50 ו 11011011 ת 70 } ? 41 !) 1171 ./ ,ז 16 <י 

$51 $1121111 ) 6110 ז}! 10 ד 001 ׳ 101 > 1115 ) 1 ) 1171 . 1 ,תת 1 ;ךמ x7* 

(107' 110^1750/10 /! !{<1(1017220, / 1931 ); < 3 . ^ 13 ( 1 ) 1011 , 1,05 

1(1005 $01111(11105 £15001(110, 1925. 


איםט ׳ אלפרד — ] £35 1 ) 1116 .^ — ( 1913 — 1949 ), צייר־ 
נוף אנגלי, שהביע בתמונותיו עשירות־הצבע הלך־ 

נפש רומאנטי-לירי, בניגוד לציור־הנוף האנגלי המסורתי, 
שהוא נאטוראליסטי. הרבה מתמונותיו צייר על־פי רישומים, 
שהביא עמו ממסעות באיטליה, ספרד, מצריים ויאפאן, אך 
הוא מפורסם בעיקר כצייר הטוב ביותר שבתקופתנו של הנוף 
במרכז־אנגליה. עשה גם שבעים תחריטים,שחרט בדרך ישרה 
מן הטבע, לפי שיטתו של רמבראנדט. 

איסטבויךן ( 6 תזנ 01 נ 1 ] £35 ), עיר ראשית של מחוז איסט־ 
סאסקס בדרום־מזרחה של אנגליה. נוה־מרגוע 
ומקום־רחצה בקיץ, בשפת־התעלה; בגבולות־העיר נמצא 
הצוק הגבוה והיפה ״ראש־החוף״ ( 9630 ץ 11 :> 863 ), שבו 
מסתיים רוכס ההרים של הדאון הדרומי. ב 1947 היו בא׳ 
54,980 נפש. מספר־התושבים עולה הרבה בעונת־הרחצה. 
בא׳ יש טיילת ארוכה של 5 ק״מ בנויה מדרגות־מדרגות 
לאורך החוף. העיר התפתחה במאה ה 19 ביזמת משפחתו 
של הדוכס מדוונשייר, שלה שייך חלק גדול של הקרקעות 
שבמקום. ב 1941/2 ניזוקה העיר קשה על-ידי ההפצצות 
הגרמניות מן האדר, 



איסטים ( 153115 ), 

סוג צמחים 
ממשפחת המצלי־ 

בים (ע״ע); כולל 
כ 50 מינים, שרובם 
גדלים באיזור של 
הים־התיכון המזר¬ 
חי. החיטוב והידוע 
בהם — א׳־הצבעים 

(ב 1 ז 0 ]: 1 ת 1 ]. 1 ), של(־ 

דם ייצור הא׳ הסינ¬ 

תטי היו מגדלים 

אותו בקנה־מידה 

רחב— בפרט בצר¬ 

פת — כמקור טבעי 

להפקת אינדיגו (ע׳ 

ערך).הגובה המאכ־ 

סימאלי של א׳־הצ־ 

בעים — 1 מ׳! פר¬ 

חיו צהובים; פריו 

חד־זרעי, גלמי או 

סחוסי, והוא מוקף 

כנף ומשולשל כלפי 

מטה. משטח של 
איסאטיס־הצכעים, ()■. 1 ־ 01 ד,ח!). 1 ) . 

ענף םיוח; 2 ־,/ לד , ; 3 . פוח 0 ן הצד . הקטאר אחד (= 10 

4 . פרח מלמעלה; 5 . פירוח; 6 . םרי מתבקע; דונם), שנזרע ב 100 

7 . חתך של זזפרי; 8 . נבט ליטר של זרעים, 

היו אוספים יבול שנתי של 20,000 ק״ג עלים, שמהם הופקו 

כ 40 ק״ג אינדיגו. 


סרה הכרך השני