הפרפר ופעמון הצלילה
היו לנו חברים בקיבוץ (הם עזבו מאז) שאיתם היינו יושבים מדי פעם על המרפסת למשך ערבים ארוכים. אוכלים, שותים, מדברים ונהנים.
כשהיתה נמזגת הכוס הראשונה היה ארז מרים את הכוס ומברך "שלא נדע כאב צער ומכאוב" ואני הייתי מייד מוסיף "ואם נדע, שלא נשכח שהיה לנו טוב".