זה

הפעמון

לפני כמה שנים, כשאחד הבנים שלי היה בין חמש או שש, ביקרנו בקיבוץ לוטן בערבה.

אחת מהפרנסות של הקיבוץ היא אירוח קבוצות תיירות שמקיימות סדנאות מסוגים שונים.

בוקר אחד, בעוד אנחנו אוכלים ארוחת בוקר בחדר האוכל של הקיבוץ, נכנסה אליו בשקט קבוצה, לקחו לעצמם אוכל מהמזנון וישבו לאכול ביחד.

מדי כמה דקות, המדריכה של הקבוצה היתה מצלצלת צילצול יחיד בפעמון ואז כל חברי הקבוצה היו קופאים במקומם, בדיוק בתנוחה שבה הם היו כשהפעמון צילצל.

כנראה, כדי לעצור את השטף ולהתרכז בזמן, בפעולה ובמצב הנוכחיים.

עוד צילצול, והם המשיכו באכילה.

לאחר שסיימנו לאכול, בדרך החוצה, הבן שלי לא היה יכול להתאפק, עבר ליד המדריכה, לקח את הפעמון ונתן לו ניעור רציני שהוציא משלוות הנפש את כל יושבי חדר האוכל ובייחוד את חברי הקבוצה.

כולם צחקו.

מאז, אני מספר את הסיפור הזה מדי פעם כדי לשעשע את השומעים.

בזמן האחרון סיפור הפעמון קיבל תפקיד אחר.

מדי פעם אני מנסה לצלצל לעצמי בפעמון.