ארכיון הבלוג זה

המטרה של הסופרמרקט היא להוציא ממני יותר כסף ממה שתכננתי.

הסופרמרקט מנסה לסנוור אותי בהנחות ומתנות.

אם לא היה כדאי לסופרמרקט לתת לי הנחות ומתנות, הוא לא היה נותן.

אם אני לא רוצה להוציא בסופרמרקט יותר מאשר תכננתי, כדאי לי מאד לא להיות חבר במועדון.

התנצלות היא פלסטר לאגו של הפוגע ושל הנפגע.

(התנצלות היא אותנטית ביחסים שבהם האגו הוא ישות אותנטית. אבל לא זה סוג היחסים שאליהם אני שואף.)

במידה והצער אותנטי, הודעת הצטערות היא פעולה אותנטית.

המצטער חולק את כאבו עם הנפגע ומודיע לנפגע על הצטערות.

הודעת הצטערות לא צריכה לקבל אישור אצל הנפגע.

הצטערות אמיתית מלווה בלמידה אמיתית.

לרוב, "להסביר ולהצדיק" נאמרים ונכתבים ביחד, כביטוי.

אבל שני התהליכים הם נפרדים.

כשאני מסביר, אני מתאר את מה שהיה.

אני אומר "זה מה שהיה".

כשאני מצדיק, אני מתאר תהליך שהתרחש בעקבות מה שהיה.

הרבה פעמים, כדי לחזק או לסתור הצדקה, לא מתעמקים ב"זה מה שהיה".

הרבה פעמים, בגלל אי הסכמה על ההצדקה, מתעקשים לא להסכים על "זה מה שהיה".

אם מפרידים בין הסבר והצדקה, אפשר להגיע ליותר הסכמות.

וזה דבר טוב ורצוי.

עוד מעט אני הולך לספר לעולם על זה.

לפני זה, עוד צריך לעשת כמה שינויים ותוספות.

אבל עוד לפני זה, ארוחת בוקר.

לנשום. להירגע. לחשוב. להרגיש. להיות בטוח.

לא למהר.

בייחוד לא לפני ארוחת בוקר.

לפני כמה שנים, כשאחד הבנים שלי היה בין חמש או שש, ביקרנו בקיבוץ לוטן בערבה.

אחת מהפרנסות של הקיבוץ היא אירוח קבוצות תיירות שמקיימות סדנאות מסוגים שונים.

בוקר אחד, בעוד אנחנו אוכלים ארוחת בוקר בחדר האוכל של הקיבוץ, נכנסה אליו בשקט קבוצה, לקחו לעצמם אוכל מהמזנון וישבו לאכול ביחד.

מדי כמה דקות, המדריכה של הקבוצה היתה מצלצלת צילצול יחיד בפעמון ואז כל חברי הקבוצה היו קופאים במקומם, בדיוק בתנוחה שבה הם היו כשהפעמון צילצל.

כנראה, כדי לעצור את השטף ולהתרכז בזמן, בפעולה ובמצב הנוכחיים.

עוד צילצול, והם המשיכו באכילה.

לאחר שסיימנו לאכול, בדרך החוצה, הבן שלי לא היה יכול להתאפק, עבר ליד המדריכה, לקח את הפעמון ונתן לו ניעור רציני שהוציא משלוות הנפש את כל יושבי חדר האוכל ובייחוד את חברי הקבוצה.

כולם צחקו.

מאז, אני מספר את הסיפור הזה מדי פעם כדי לשעשע את השומעים.

בזמן האחרון סיפור הפעמון קיבל תפקיד אחר.

מדי פעם אני מנסה לצלצל לעצמי בפעמון.

לקחתי יום חופש.

שכבתי במיטה ושאלתי את עצמי

יום חופש ממה?

יום חופש מרגשות אשמה.

אם את לא מסכימה - למה "נכון"?

אם אתה מסכים - למה "אבל"?

אפשר גם להסכים על חלק. אבל אז כדאי לפרט על מה מסכימים ועל מה לא.

אשתי אומרת שצריך להכריז על הביטוי הזה כבלתי חוקי.

(המשך יבוא)

אני חי בקיבוץ עירוני.

יוצא לי לדבר עם אנשים ששמעו על זה בפעם הראשונה.

אני מסביר להם על הקיבוץ בעיר, על השיתוף והשיוויון.

אחרי שהם שומעים את העובדות, הם לרוב מתנגדים. אומרים שזה לא יכול להיות. שזה מחר מתפרק.

במקום לשכנע אותם (המקום כבר קיים יותר מעשרים שנה) אני שואל אותם "למה חשוב לך לשכנע אותי שצורת החיים שאני מאמין בה וטוב לי בה היא לא אפשרית ולא טובה?"

השאלה מדהימה אותם. הם מצפים לוויכוח ואני שואל אותם שאלה של התבוננות על עצמם.

הם מייד מתנצלים ומסבירים. הם אומרים שהם מלאי הערכה וכל זה אבל...

השאלה שלי מעבירה את הפוקוס ממני ומן העובדות אל האדם השני.

אני מספר את הסיפור הזה כי אני שואל את עצמי מה חשוב לי שיקרה אם מישהו יגיד לי "נכון, אבל".

מי חשוב בארוע? אני? הוא? איזו שהיא אמת? איזו שהיא הבנה בינינו?

החיפוש ממשיך.

לפני שתים עשרה שנה עבדתי בחברת "בשן מערכות". החברה כבר לא קיימת. היא נמכרה והיום היא מוטמעת בחברת מטריקס.

עבדתי שם עם נשים ואהבתי את זה. רחל דביר המייסדת והמנהלת, רנית זקצר, רבקה רוזנפלד, איריס גרנשטיין ועוד.

אני חושב שהעובדה שהן נשים השפיעה מאד על אופן ראייתן את העבודה.

למדתי מהן, ואני עדיין נוצר איתי, את ההתייחסות הנכונה ל"לקוחות בעיתיים".

מנקודת המבט של נותני שירות, יש מעט לקוחות שהם לא "לקוחות בעיתיים".

אבל, נותן שירות טוב לא מעסיק את עצמו בהאשמה של הלקוח או של עצמו.

נותן שירות טוב מעסיק את עצמו עכשיו במתן פתרון.

"מי אשם" זו שאלה בלתי חשובה.

"האם ואיך אפשר לפתור" זו השאלה החשובה.

כשנותן השירות עוסק בשאלה "מי אשם", המוח שלו לא פנוי לפתור את הבעיה.

הרבה פעמים השאלה "מי אשם" מחליפה את השאלה "מי ישלם על פתרון הבעיה".

אם נפתרה הבעיה, לקוח שלא יעסיקו אותו בשאלה "מי אשם" יביע אחר כך פחות התנגדות לשלם.

הבעסה היא להיות לקוח של ספק שמאשים אותך במקום לפתור את הבעיה. אבל זו כבר בעיה שלו. אם תוכל, לא תחזור להיות לקוח שלו.

נכנסתי לחנות ספרים וביקשתי את "הספר החדש עם סיפורי הזן".

המוכרת אמרה "אתה בטח מתכוון לספר הזן של ג'ושו" והוסיפה "יש לך מזל. הספר נמצא אצלנו במבצע של שני ספרים במאה".

לקחתי עותק אחד ועברתי בעיון על כל שאר הספרים שמבצע. אף אחד מהם לא עשה לי חשק לקחת אותו. כמעט חשבתי לצאת מהחנות עם ספר אחד במחיר מלא אבל חשבתי שוב ולקחתי עוד עותק.

המוכרת אמרה "זו הדרך הטובה ביותר לנצל את המבצע".

אתמול בערב, בהפגנת המורים בכיכר מלכי ישראל

אישה לא צעירה מחלקת פליירים

חברת הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי מחד"ש

אני רוצה ללמוד ממך מחוייבות וענווה

היום ובשנים שיבואו

היום השתתפתי בפגישה שבה כל הזמן אמרו לי "נכון, אבל".

הצעתי לשים את ה"אבל" בצד ולהתרכז ב"נכון" ולהתקדם עם מה שאפשר.

ה"נכון" לקח אותנו צעד קדימה וה"אבל" החזיר אותנו צעד אחורה.

בסוף נשארנו באותו מקום.

אחר כך התבוננתי במה שהיה והבנתי עוד משהו חשוב על "נכון, אבל".

"נכון, אבל" מבטא סתירה.

בלי קשר לתוכן שעליו מדברים, "נכון, אבל" הוא ביטוי המכיל בעייה.

אני חושב שבכל פעם שאנשים משתמשים ב"נכון, אבל" הם מתכוונים ל-"יש בעיה שבכלל לא קשורה למה שאנחנו מדברים עליו".

אני מדמיין לעצמי מצב שבו מישהו יגיד לי "נכון, אבל" והזמן והיחסים יאפשרו לי לבדוק מה הבעיה ואיך אפשר להתקדם עם הפתרון שלה לפני שנמשיך לבדוק את ה"נכון, אבל".

אפשר לדמיין.

גם הוא

הזדמנות להתבוננות.

יש תוצאות.

"ראוי לו לאדם שיהיה עניו."

(עדיין לא.)

"מוטב לי להיות עניו."

(מתקרב, אבל עדיין לא.)

"יהיה לי לא טוב אם יעלה לי השתן לראש."

(זהו זה!)

(בעקבות מחשבה על סוטרת קַלַמָה)

עכשיו סיימתי שיחת טלפון ארוכה עם לקוחה של שירות שאני נותן לציבור בחינם.

השיחה גזלה 15 דקות מזמני, הוציאה אותי מריכוז, לא סיפקה את המתקשרת ולא הוסיפה לי מידע.

בהחלט מגיע לה שירות טוב.

בהחלט מגיע לה שאתייחס אליה בכבוד.

(בייחוד כשהיא מתקשרת אלי ופונה אלי ישירות)

לכל אחד בעולם מגיע שירות טוב ויחס מכבד.

לכל יצור בעולם מגיעה חמלה.

(מה עם טרמפיסטים בצידי הדרך?)

אז איפה טוב לי לשים את הגבול?

אז באיזה מקום שאני מציב את הגבול יהיה לי לא טוב?

אני אפילו לא מצליח כרגע לנסח היגד מספיק טוב כמו שיצא לי כשכתבתי על "ראוי".

בכל יום אני נתקל במאות קישורים "להוספת תגובה".

אני משתמש בהם יותר מדי.

הצד הקל של "מגיע לי" הוא השאלה מה לתת או לא לתת לאחרים.

הצד הקשה של "מגיע לי" הוא השאלה מה מגיע לי אני.

אני צריך?

אני רוצה?

אני חייב?

מגיע לי?

ואם אין (כי אין) או לא קיבלתי (כי לא נתנו לי) או כל מני סיבות אחרות, מה אז?

מה טוב לי שיהיה היחס שלי אל ה"אין"?

איזה יחס שלי אל ה"אין" יעשה לי רע?

ללכת לישון כשאני עייף.

לקום כשהספיק לי.

לא, אין עוד משהו שבאמת מעניין אותך כרגע באינטרנט הזה.

לך תעשה משהו אחר.

או תנסה להבין מה אתה נמנע מלעשות.

ואז תעשה אותו.

אני מגיע לעבודה כמעט לפני כולם.

שקט במשרד. שקט בחוץ.

המחשב של שותפתי למשרד פועל והוא מרעיש לי באזניים.

אני מכבה אותו.

בהמשך היום ייתמלא המשרד באנשים ופעילות וגם שותפתי למשרד תבוא.

היא תדליק את המחשב שלה והרעש שלו בכלל לא יפריע לי.

המוח שלי יהיו מלא ברעש ואני לא אשים לב לעוד קצת רעש.

כמה הייתי רוצה שהרעש של המחשב שלה עדיין יפריע לי באמצע היום.

כלל ידוע הוא

שכאשר מתקנים טעות למישהו

התיקון עצמו מכיל טעות

וחוזר חלילה

אולי קיבלתי דואר?

אולי שלחו לי מייל?

אולי הגיבו לי בבלוג?

אני דופק על דלת של שירותים ומי שיושב בפנים עונה "כן".

במדרכה מול המשרד עומדת תמיד מקבצת נדבות זקנה.

היום ראיתי אותה קונה לוטו.

לפעמים שתיקה היא התגובה הטובה ביותר.

הרבה פעמים היא הקשה ביותר.

וגם מאד לא מובנת.

הפסקתי לצפות ממנו לעבודה טובה.

כמה מרגיע.

כבר הרבה זמן שיש לי בתיק פנס קטן ושטוח.

מדי פעם נזקקתי לפנס ואז אמרתי לעצמי "איזה יופי שיש לי פנס בתיק".

לפני כמה חודשים נגמרה הסוללה של הפנס.

לא החלפתי אותה.

כבר כמה חודשים אני סוחב בתיק פנס בלי סוללה.

אני לא זוכר מקרה שבו אמרתי לעצמי "כמה חבל שהפנס לא עובד".

עכשיו יש לי שלוש אפשרויות.

להשאיר בתיק פנס לא עובד.

להחליף סוללה ולהשאיר בתיק.

להוציא את הפנס מהתיק.

וזה רק אחד מעשרות (או מאות?) ההחלטות שאני דוחה את קבלתן.

ביקרתם פעם אחת ב"זה" והיה לכם נחמד ומעניין ואולי מעורר מחשבה.

מדי פעם חזרתם לראות מה חדש.

אחרי כמה זמן שכחתם לחזור.

היי, אל תשכחו אותי!

שם למטה תוכלו להכניס את כתובת האימייל שלכם ולקבל עידכון בכל פעם שאני כותב משהו חדש.

נרשמתם?

תודה!

ואז אתם פותחים כל אימייל שמגיע מ"זה".

ומגיע יום שלא בא לכם.

אז אתם לא פותחים.

ועוד יום ועוד אימייל.

עכשיו עם כל אימייל שמגיע אתם צריכים לבחור- לא/לקרוא, להשאיר/למחוק.

ומה שהיה פעם נחמד וכיף ומעניין הופך לעוד אחת מעשרות/מאות משימות ניכוש האינבוקס שלכם.

איזה כיף האינטרנט הזה!

היא מבקשת לא להגיב, מטוב עד רע.

תוך כדי כיבוד בקשתה, אני יכול רק לכתוב על הקושי שלי לשתוק תגובה.

(פעם באסיפת הקיבוץ מישהו אמר "אין לי יותר מה להגיד על הנושא ואני אסביר לכם למה". תמיד לעגתי לאמירה הזאת. עכשיו אני מבין אותה.)

המקום הזה

הזמן הזה

הרוח הזאת

המיומנות של המחזיק בחוט

כל אלה ביחד יקבעו אם העפיפון הזה ימריא לשמיים או ישאר על האדמה.

ושום רצייה ושאיפה ומחשבה "אם היה אחרת" לא ישנו את העובדה

שהעפיפון הזה, שבחוט שלו מחזיק האדם הזה, ברוח הזאת, בזמן הזה ובמקום הזה

נשאר על האדמה.

אני

החוט

העפיפון

הרוח

אחד

שופך קילו מלח למדיח

רואה את תווית המחיר

שקל ששים ותשע

נזכר בצעדת המלח של גנדהי

ומתחרפן

בנאדם טועה

מבין שטעה

משנה

יורדים עליו

כי הוא לא עקבי

חשבון ישן

מפתיע

מכאיב.

חשבתי

שהשארתי אותו

על גדת הנהר.

רוצה לפגוש אנשים

שנהנים לשתוק

בשיחה בארוחת צהריים על פתרונות אפשריים לבעיית הקסאמים

מישהי אמרה "אבא שלי תמיד אומר - הכל התחיל כשהוא החזיר לי"

מוריד את אשתי בתחנת הרכבת

נפרדים בנשיקה

חוסמים את התנועה

צריך לכסח

את כל מי שלא

מתחשב באחרים

בפיזיקה

אין הבדל בין דחיפה ומשיכה

אצל אנשים

משיכה עובדת טוב יותר

מאשר דחיפה

להסכים עם מישהו

שבצד שלך

חמלה לתושבי עוטף עזה

חמלה לתושבי עזה

חמלה לנשארים בביתם

חמלה לעוזבים את ביתם

חמלה למטפלים בנפגעים

חמלה לקרובי המשפחה והחברים

חמלה לסופג את הפצצה

חמלה לשולח את הפצצה

חמלה למפגינים בעד

חמלה למפגינים נגד

אנשים פוצעים ונפצעים,

הורגים ונהרגים.

ומה שמעסיק אותך עכשיו

זה שאת/ה נגד או בעד המלחמה.

וגם מעסיק אותך

שאחרים הם בדעה

דומה או שונה משלך.

ומה את/ה עושה עכשיו

כדי להיות אדם טוב יותר?

החזקתי את זה ביד

ככל שהתבוננתי

נהיה יותר כבד

עזבתי

נפל

- - -

רק שלא אתפתה להרים

עשרים דקות

בית שקט

אני לא עייף

פחחחחחחחחחחחחח

עובד בחור צעיר

חייכני

לא כבוי

ואני שואל את עצמי

"מה הוא עושה במקום הזה?"

האם להחרים את רכבת ישראל כי היא מפטרת ערבים

או להחרים את הרכב הפרטי ולנסוע בתחבורה ציבורית?

באג קטן ולא חשוב

כנראה לא תלוי בי

מחרב לי את כל היום

לא מצליח להשתחרר ממנו

הרוח מעיפה

את העפיפון

הרוח מעיפה

את הגז המדמיע

קניתי מכנסיים חדשים

קשה להבדיל בינם

לבין המכנסיים הישנים

כאשר אני שומע את מילות הקסם

אני מפסיק להקשיב

ועונה בלי לחשוב

מה הן מילות הקסם שלך?

מצד אחד

להתקדם ולפרוץ גבולות מחשבה ורגש

מצד שני

לגרום לילדים להפנים גבולות שישמרו על חייהם

מורי בודהיזם משתמשים ב"שטיפת כלים"

כמו שמורי פילוסופיה ופיזיקה משתמש ב"שולחן"

דוגמה אגבית שהיא בעצם חלק ממסורת ההוראה

שוטר יהודי הרג גנב מכוניות ערבי

לשניהם יש אמא

נתינה בלי לקיחה

ספר בלי הקדשה

פשעים של אחרים

הם תזכורת לעצמנו

להיות טובים יותר

עכשיו

שאלה אותי "איך אתה מרגיש כלפיהם?"

חשבתי להגיד "חמלה" אבל חששתי שלא תבין

אמרתי "רחמים"

אמרה "חמלה עדיפה על רחמים"

לזהות אותו

להתבונן בו

לא ללחוץ

יעבור לבד

הוא: "נכנע, ניצחת, אני על הקרשים"

אני: "לא שמתי לב שהיה קרב"

כולנו אומרים

העיקר הבריאות

אנחנו לא מתנהגים

העיקר הבריאות

- - -

איך אפשר לשלב

אינטרסים לטווח ארוך

עם

"לחיות את הרגע"?

כשהחיילים יתחילו לבכות

יהיה שלום

שטוף ממני

את הכעס

ואת העייפות

בוא נפסיק לחשוב שאנחנו צריכים לסבול מזה

בוא ננסה לחשוב איך לעשות שיהיה לנו טוב בזה

- - -

רעיון משונה

אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל

מצאתי את התשובה האישית שלי

לשאלה העתיקה

מה הוא צליל מחיאת כף יד

עכשיו אני שואל

מה לעשות עם התשובה שמצאתי

להפריד בין

מה שצריך לעשות כדי שיהיה טוב

ובין

הדאגה שמא זה לא יצליח

מכיוון שאנחנו הולכים לדבר היום על חמלה, חמלה יכולה להגיע רחוק עד כדי כך שאנחנו יכולים להשלים עם זה שלפעמים טלפון מצלצל.

אם יש מישהו שהטלפון שלו לא ברח פעם, שיקום.

אז גם אם יצלצל מדי פעם, לפעמים הרעש שאנחנו עושים על אודות הטלפון שמצלצל גדול יותר מאשר הרעש של הטלפון עצמו.

מכאן

אני מעדיף להיראות טיפש ולשאול

מאשר לבקר את מי שלא כתב ברור

התברר לי שאני לא יכול להפחית את הקושי

לכן אני צריך ליצור כוחות חדשים מבפנים כדי להתמודד איתו

אני שם חבילת פטרוזיליה בקערת מים

שולה ענף

מורט את העלים הטובים וזורק את הענף העבה ואת העלים הצהובים

בהתחלה אני בוחר את הענפים הטובים

אחר כך נשארים הענפים הפחות טובים

ובכל הזמן הזה

אני לא מצליח לשכנע את עצמי לקחת את מה שבא ליד

בלי לבחור

הרי בסוף אני אטפל בכל הפטרוזיליה

אז למה המאמץ המיותר לבחור?

השנאה כלפי

לא מוכיחה שאני צודק

ולא מוכיחה שאני טועה

אני לא צריך להיבהל ממנה

ולא צריך להתגאות בה

היא פשוט שנאה

היחס שהיינו רוצים לקבל משירות לקוחות

אני משתמש באנשים אחרים

כדי לאחל לעצמי דברים טובים

ולהרחיק את הפחדים

ברגע אחד מהיר

המטוטלת עברה מצד אחד

לצד השני.

דבר לא השתנה.

יום הכיפורים

הפך להיות

יום הכעסים

לא יודע איך מצליח לי הקסם

להחליט להרגיש אחרת

האם אני אצליח להכריח את עצמי לעשות את העבודה שאני לא רוצה לעשות?

או שאני אנצח ואיכנע ולא אעשה את העבודה?

בזמן שאני מתחיל לוותר

על השאיפה להשאיר חותם בל ימחה על העולם

אני לומד

עד כמה אני משמעותי לילדים שלי

עט שהפסיק

לא יכתוב יותר

לזרוק.

עכשיו.

בכל פעם מחדש

שיחה עם עצמי

מסתובבת במעגלים

ואז אני מזכיר לעצמי

חמלה! חמלה!

והשיחה מגיעה

למקום הנכון.

בתיקיית "פריטים שנשלחו" היו 1,500 אס.אמ.אסים

קראתי אותם אחד אחד והעברתי את החשובים לי לתיקיית הארכיון

ואז בטעות רוקנתי את תיקיית הארכיון

אני נוהג מול השמש

החלון מלוכלך ואני לא רואה טוב את הכביש

מתיז מים על החלון ומפעיל את המגבים

עכשיו אני אפילו רואה פחות טוב

הייתי צריך לנקות את החלון

לפני שיצאתי לדרך