בגובה העינים
האלבום היה הראשון בו כל הטקסטים נכתבו על-ידי עלי מוהר. הוא גם סימן את התרחבותה של העבודה משותפת, עם הבמאי מיקי גורביץ' שעד אז התמצתה בתיאטרון בלבד. מיקי בעצם ביים את השירים, אך היה לו גם חלק בעבודה על הטקסטים ובכלל.
"היתה זו הפעם הראשונה בה עבדנו עלי מוהר מיקי גורביץ' ואני, פורמט שיחזור
בעתיד בעיקר בתיאטרון. הבימוי היה תרגום של המילים לפעולות. מיקי עבד איתי
על השירה כאילו אני שחקן: היינו מתחילים בשיחה על הטקסט, ומנסים להגדיר את
המצב הדרמטי ממנו הוא נובע, ובעקבות זאת, את סוג ההבעה המתאימה. מיקי נתן
לי כלים לעבודה עתידית, גם עם עצמי וגם עם אחרים, במיוחד בנושא השירה.
התהליך שעברתי עם מיקי ועלי מוהר גרם לי לרכוש תובנות חדשות בנוגע למקומה
של המילה בעבודתי. נוכחתי שהטקסט הוא הגרעין ממנו אפשר לצאת לכיוונים רבים,
הוא עוזר לקבוע עמדה לגבי כל המרכיבים של המעשה המוזיקלי."
שיר מן הסוף (מילים: עלי מוהר)
"ב'שיר מן הסוף' הלחן קדם לטקסט של עלי מוהר. הלחן מצא חן בעיני אולי בגלל שהמלודיה הפשוטה, היא בעיקר בנויה משני צלילים (מי ורה), מאפשרת לצבוע אותה בכל פעם בהרמוניות אחרות. כשניגנתי את השיר כלחן בלבד, ניגנתי במקצב בוסה נובה, ויש בלחן משהו מעט ברזילאי, אולי כמו 'סמבה בתו אחד' של ג'ובים. נתתי את הלחן לעלי, והוא כתב טקסט על שלושה מצבים בחייו של זוג: הפגישה והאהבה, המשבר, והפרידה.
השיר נקרא 'שיר מן הסוף' – כי הטקסט שלו מתאר את היחסים מהסוף המר להתחלה המבטיחה. בבית הראשון הזוג בבגרותם והם נפרדים, בבית השני מתרחש המשבר והשלישי זו ההתאהבות. עבדתי על בניית השיר (אחרי שהיה כתוב ומולחן) עם מיקי גורביץ'. הוא הציע שיהיה מוטיב מוסיקלי שיחזור כל פעם בין הבתים (מעין לייט-מוטיב), המוטיב (סי במול, מי במול, פה, סול במול, לה במול, לה בקר, סי במול) אמנם חוזר, אך כל פעם בהרמוניה אחרת ובאופי שונה, בהתאם למתרחש בשיר. השיר מלווה בפסנתר בלבד ובפזמון יש קול נשי (מזי כהן). כל בית מקבל אופי אחר באמצעות הליווי ההרמוני של הפסנתר: הראשון רך, השני חריף והשלישי כואב, לפי ההקשרים של הטקסט. מזי כהן שרה רק מילה אחת: "והזמן"- הזמן בשיר מבטא כל פעם משהו אחר, בתחילה הוא "מרפא את הפצעים", בהמשך "מגלה את הקרעים" ובסוף השיר הוא "משטה באחרים".