סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדותכאן לא אתר ויקיפדיה. דף זה נשמר אוטומטית מכיוון שבתאריך 2026-03-09 התקיים דיון האם למחוק אותו. לצפייה בדף המקורי , אם לא נמחק. חזרה לרשימת הדפים שנמחקו

סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות (1945) מתייחס לשמירת זכויותיהם של מדינות ועמים כאשר טריטוריה מסוימת מועברת לניהול ופיקוח של מערכת הנאמנות של האומות המאוחדות. הסעיף הוא חלק מהפרק העוסק טריטוריות הנאמנות של האומות המאוחדות, שבין השאר, באה להחליף את שיטת המנדטים של חבר הלאומים. הסעיף קובע כי, עד לחתימת הסכמי נאמנות, אין לפרש דבר בפרק זה של האמנה כמשנה את זכויותיהם הקיימות של מדינות או עמים. ולאחר חתימת הסכמי הנאמנות, שינוי הזכויות יהיה רק ביחס לנושאים שהוסכם עליהם בהסכמים אלו.

נוסח

1. Except as may be agreed upon in individual trusteeship agreements, made under Articles 77, 79, and 81, placing each territory under the trusteeship system, and until such agreements have been concluded, nothing in this Chapter shall be construed in or of itself to alter in any manner the rights whatsoever of any states or any peoples or the terms of existing international instruments to which Members of the United Nations may respectively be parties.

2. Paragraph 1 of this Article shall not be interpreted as giving grounds for delay or postponement of the negotiation and conclusion of agreements for placing mandated and other territories under the trusteeship system as provided for in Article 77.

רקע

ועידת סן פרנסיסקו 1945 התכנסה לקראת כניסת האו"ם לנעליו של חבר הלאומים ששבק בתחילת מלחמת העולם השנייה, לשם ניסוח מגילת האומות המאוחדות – המסמך המכונן אשר מהווה את חוקת הארגון.

בדיוני המעצמות הגדולות ב-1944 לקראת הקמתו של האו"ם הוערך כי בוועדה הייסוד של הארגון יצקו את דפוסי המנגנון שינהל ויעביר את פלשתינה-א"י – מנדט חבר הלאומים האחרון מסוג A לאחר שסוריה ולבנון זכו בעצמאות, משיטת המנדטים לשיטת משטר נאמנות.

הנוסח המוסכם של מגילת האומות המאוחדות, המסמך החוקתי המחייב את ארגון האו"ם, כולל סעיף 80 לפרק 12, נחתם ב-26 ביוני 1945 על ידי כל החברות בארגון.

בכינוס היסוד של הליגה הערבית במרץ 1945 בקהיר הוכרז על זכותה של פלסטין לעצמאות מדינית בארץ ישראל המערבית..

הרכב המשלחות

בוועידת סן פרנסיסקו השתתפו נציגים של 20 מוסדות וארגונים יהודיים מארצות הברית ומחוצה לה, ובהם הסוכנות היהודית, הקונגרס היהודי האמריקאי, ועוד, ללא שהיה להם מעמד רשמי ומוכר בוועידה.

במשלחת האמריקאית היו נציגים של ארגונים יהודיים כיועצים, ועמדת המשלחת האמריקאית היתה מורכבת.

את מדינות ערב יצגו בוועידה כחברות בעלות זכויות מלאות מצרים, עיראק, ערב הסעודית, סוריה ולבנון, שהיו מאוחדות במסגרת הליגה הערבית זה מקרוב קמה. מלבד עמדתן בנושא זכותם של הפלסטינים לעצמאות מדינית, לא היתה הסכמה בין מדינות אלו.

אחרית דבר

ב-17 באפריל 1946 חוקק חבר הלאומים את החלטתו האחרונה לפיה יש להמשיך לדאוג ולפעול למען זכויות המדינות החדשות שטרם קיבלו את עצמאותן.

חוות דעת מייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק מ-21 ביוני 1971 קובעת: "החלטתה האחרונה של אספת חבר–הלאומים וסעיף 80, פסקה 1, בכתב ההקמה של האומות המאוחדות שימרו את מחויבויותיהם של המנדטורים. בית הדין הבינלאומי לצדק הכיר בעקביות בכך שהמנדט שרד גם לאחר קצו של חבר–הלאומים".

מעמד יהודה ושומרון

דו"ח אדמונד לוי מ-2012 מתייחס לסעיף ככזה הקובע את "העיקרון של ההכרה בהמשך תוקפן של זכויות קיימות של מדינות ועמים שנרכשו מכוח המנדטים למיניהם, כולל אותן הזכויות של היהודים מכוח המסמכים המפורטים לעיל (הצהרת בלפור וכתב המנדט) להתיישב בשטחי ארץ ישראל" ובהתייחסויות של משפטנים בינלאומיים אחרים ברוח דומה.

מספר מומחים במשפט בין לאומי^{[דרושה הבהרה]} רואה בסעיף 80 המתקף את החלטות ועידת סן רמו (1920) ואת מנדט חבר הלאומים כלגיטימציה, מבחינת משפט העמים, לכינונה של מדינת ישראל ולאו דווקא החלטה 181, שלא הגיעה לידי מימוש, ועל כן פקעה ולא קנתה אחיזה במשפט הבינלאומי. באופן דומה, אסכולה זו גורסת שהסיפוח הירדני של יהודה ושומרון ב־1950 פקע בשנת 1988 עם ניתוק הזיקה, ועל כן עדיין עומדת בתוקפה הצהרת בלפור מ־1917 שיעדה את שטחי יהודה ושומרון למדינה יהודית.

יוג'ין קונטורוביץ' פוסל את הלגיטימיות של החלטת החלוקה בטענה שהיא נטולת תוקף חוקי על פי החוק הבין-לאומי. לטענתו העיקרון הרווח במשפט הבין-לאומי הפומבי קובע, שמדינות 'יורשות' לכאורה, זכאיות לריבונות טריטוריאלית בשטח שיחפוף את הגבולות המנהליים שלהן טרם עצמאותן, וישראל היא המדינה היחידה שנוצרה ('היורשת') בתחומי ארץ ישראל המנדטרית, ולכן לא יכולה הייתה להיות כל מדינה מתחרה אחרת להציג תביעה שגבולותיה הפנימיים של א"י המנדטורית ישמשו כגבולותיה..

הקונצנזוס הבינלאומי והדעה הרווחת בקרב משפטנים ומומחים במשפט בין-לאומי היא שתוכנית החלוקה והחלטה 181 של האו"ם, החליפו החלטות קודמות בעניין ארץ ישראל, והיא מה שנותן תוקף משפטי להקמתה של מדינת ישראל. לפי טענה זו, החלטה אשר מתקבלת באו"ם אינה הופכת בלתי-תקפה, גם אם הצדדים הנוגעים להחלטה אינם מוכנים לקבל אותה.

לקריאה נוספת

• אליהו אילת, יומן סן פרנסיסקו, הוצאת דביר, 1971

• Howard Grief, Article 80 and the UN Recognition of a “Palestinian State”, The Algemeiner, September 22, 2011
• Palestine and the United Nations: Prelude to Solution (Washington D.C.: Public Affairs Press, 1947); Yaakov Robinson
• Rostow, Eugen Bricks and stones: settling for leverage; Palestinian autonomy, The New Republic, 23 April 1990