סיכום מקראות גדולות השלם
כאן לא אתר ויקיפדיה. דף זה נשמר אוטומטית מכיוון שבתאריך 2026-08-06 התקיים דיון האם למחוק אותו. לצפייה בדף המקורי , אם לא נמחק.
 |
אנו דנים כעת בשאלה האם ערך זה עומד בקריטריונים להיכלל בוויקיפדיה. אתם מוזמנים לשפר ולהרחיב את הערך על מנת להסיר את הספקות, וכן להשתתף בדיון בדף השיחה של הערך. | |
| אנו דנים כעת בשאלה האם ערך זה עומד בקריטריונים להיכלל בוויקיפדיה. אתם מוזמנים לשפר ולהרחיב את הערך על מנת להסיר את הספקות, וכן להשתתף בדיון בדף השיחה של הערך. | |
סיכום מקראות גדולות השלם היא סדרת ספרים תורנית בת 14 כרכים על חמישה חומשי תורה, מאת הרב ארי אברהם סמג'ה, רב שכונת רמת שלמה בירושלים וראש המרכז הרוחני "נר יוסף". הסדרה יצאה לאור בשנת ה'תשפ"ו (2026) על ידי "בית המדרש הליכות תורה – מפעל סיכום מקראות גדולות השלם"[1]. הסדרה מציעה סיכום שיטתי ומקיף של פרשנות חז"ל והמפרשים המרכזיים על פסוקי התורה, תוך מתן דגש מיוחד על ענייני מידות, הנהגות ודרך ארץ. המחבר מוכר בספרות התורנית גם בשל סדרת ספרים קודמת שחיבר בשם "הליכות השולחן ערוך החמישי"[2].חלק ראשון ובו המבוא לכל הסדרה והסבר רעיוני למושג ה"הליכות" ו"השולחן ערוך החמישי"[3]. ולאחר מכן את החלק הראשון בהליכות אדם לזולתו[4].
רקע ומטרות החיבור
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרעיון העומד בבסיס החיבור הוא ריכוז והנגשת עושר הפרשנות היהודית שנכתבה לאורך הדורות על פסוקי התורה לכדי סיכום בהיר אחד, במטרה לאפשר ללומד לקבל תמונה מלאה של מגוון הפרשנויות מבלי להזדקק לעיון במקביל בעשרות ספרים[2].
על פי הקדמת הספר, הרעיון לחיבור הסדרה נולד בעקבות מעשה בתלמיד ישיבה ששאל את ראש הישיבה שלו אילו מפרשים וספרים עליו ללמוד על התורה. ראש הישיבה הוביל את התלמיד ל"אוצר הספרים" של הישיבה, והציג בפניו את עמודות הספרים המכילות למעלה מאלף חיבורים פרשניים שנכתבו לאורך הדורות, באומרו כי על הלומד להקיף את התוכן כולו על פי מאמר המשנה ”לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה“ (מסכת אבות, פרק ב', משנה ט"ז), תוך התחלות במפרשים המרכזיים (כגון רש"י, רמב"ן, אבן עזרא, בעל הטורים ותרגומי התורה) והמשך למפרשים המאוחרים יותר (דעת זקנים, חזקוני, ספורנו, כלי יקר, אור החיים, רלב"ג ועוד). אירוע זה הניע את המחבר ליצור חיבור המסכם ומנגיש את עיקרי השיטות הללו באופן מרוכז.
במבוא לספר הראשון בסדרה מביא המחבר מקורות תורניים רבים המורים על החובה המוטלת על הלומד לעסוק במפרשי התורה, ומבקש להוכיח ממקורות חז"ל כי אין ללמוד את התורה שבכתב במנותק מן התורה שבעל פה הנלווית אליה[2]. לדברי המחבר, המודל המבני והסגנוני של החיבור שואב השראה משיטתו של הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה, המצדדת בתמצות, השמטת מאמרים נדחים וכתיבה בלשון בהירה, וכן מדרכם של יוצרי האנציקלופדיה התלמודית שנועדה לשמש "אוזניים לתורה" ולסייע בהתמצאות בים התורה שבעל פה[5].
הסדרה נכתבה במשך עשרות שנים של מחקר ולימוד, כאשר לנגד עיני המחבר עמדו דברי הרמב"ן באיגרתו, המדגישים את החובה לחפש בכל לימוד תורה את הפן המעשי שניתן לקיים[2]. עם זאת, בהקדמת הסדרה מובהר כי הלימוד בה אינו בא להחליף את החובה של שימוש חכמים והסתמכות על רב ומורה דרך[6].
הבסיס הרעיוני ונחיצות לימוד המפרשים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במבוא המחקרי של הסדרה, מציג המחבר משנה סדורה המבססת את החובה ההלכתית והרעיונית ללימוד מקרא המלווה במפרשיו ובתורה שבעל פה[7]:
- האינטגרציה בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה: המחבר מדגיש כי המונח "תורה" בחז"ל כולל מעצם הגדרתו הן את התורה שבכתב והן את התורה שבעל פה, שכן שתיהן ניתנו יחד בסיני[7]. הוא מוכיח זאת ממקורות תנאיים ואמוראיים, כגון הדרשה בספרי המציינת כי "שתי תורות ניתנו לישראל אחת בפה ואחת בכתב"[8], וגימטריות ורמזים של בעל הטורים והרמב"ן על כפל הלשונות במקרא[9]. דגש מיוחד מושם על דברי הגמרא במסכת ברכות המלמדת שכל חלקי הפרדס (מקרא, משנה, נביאים ותלמוד) ניתנו למשה מסיני[10].
- חובת הבקיאות במקרא: בחיבור מובאות ראיות לחומרת היחס למי שאינו עוסק במקרא; חז"ל הגדירו אדם שאינו במקרא, במשנה ובדרך ארץ כ"אינו מן היישוב"[11] ופסול לעדות לפי דברי רבי יוחנן[12]. המחבר מביא את דברי המדרש הממשילים את תלמיד החכם לכלה המתקשטת בעשרים וארבעה קישוטים (כנגד כ"ד ספרי תנ"ך), ואם חסר אחד מהם – אינו כלום[13].
- ראיות היסטוריות להתרשלות בלימוד המקרא והשלכותיה: החיבור מציג מחקר היסטורי־תורני מתוך דברי ה"מעם לועז", המוכיח קשר ישיר בין רמת הלימוד של כ"ד ספרי התנ"ך לבין הגזירות והחורבן של הקהילות היהודיות בגלות. המחבר מביא כראיה את העובדה שקהילות צרפת, אשכנז, וספרד סבלו מפרעות ומגירוש ספרד בעקבות התרשלות בלימוד שיטתי של נביאים וכתובים בפירושיהם, לעומת בני קהילת אראגון שניצלו מהגזירות משום שהקפידו לקבוע שיעור יומי בתנ"ך כולו.
- חובת השילוש ההלכתית בבגרות: החיבור מנתח את חובת האדם לשלש את זמן לימודו בכל יום ("שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד") על פי דברי הגמרא בעבודה זרה והפסיקה ברמב"ם ובשולחן ערוך. המחבר מביא ראיה מחקרית חשובה מדברי הטור והשו"ע לפיהם "פירושי תורה שבכתב בכלל משנה הם". מכאן הוא מוכיח שלומד הלומד מקרא יחד עם מפרשיו (כגון רש"י ורמב"ן) מקיים במקביל את חובת לימוד המקרא ואת חובת לימוד המשנה כאחד, ויוצא ידי חובת השילוש היומית.
- ראיית הברית על פי ספר מצוות קטן (סמ"ק): המחבר מביא ראיה אמונית־מחקרית מכרעת לפיה אין לתורה שבכתב משמעות עצמית בלתי תלויה, והיא אינה יכולה להתקיים ללא פירושי חז"ל. הוא מסתמך על דברי הסמ"ק לפיהם הקדוש ברוך הוא לא כרת את הברית עם עם ישראל אלא על התורה שבעל פה (על פי הפסוק "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית"). הסיבה המחקרית לכך היא שהיה גלוי לפני ה' שאומות העולם יעתיקו וישכפלו את כ"ד ספרי התנ"ך, ולכן הפירוש הפנימי נשמר כ"אוצר סודי" שבעל פה כדי להבדיל את ישראל מהאומות.
- דברי תורה "עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר": כראיה לצורך המוחלט בפרשנים, החיבור מביא את דרשת חז"ל בבראשית רבה, המראה כי התורה נכתבה ברמז ובקיצור מופלג. המחבר מדגים זאת באמצעות הפסוק "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" – התורה כותבת זאת בקצרה מבלי להסביר כיצד נבראו, ורק במקומות אחרים בתנ"ך (כמו בספר ישעיהו: "הנוטה כדוק שמים" ובספר איוב: "כי לשלג יאמר הוא ארץ") מתפרש סוד הבריאה. מכאן מוכח שאי אפשר להבין את חומשי התורה ללא עיון במפרשים המקשרים ומלקטים את כל חלקי התנ"ך.
- נחיצות ההבנה והפירוש: החיבור מתמודד עם המחלוקת ההלכתית האם יוצאים ידי חובת לימוד תורה שבכתב בגריסה בלבד ללא הבנה, ומצדד בשיטות הפוסקים (בהם המשנה ברורה והגר"ח מבריסק) לפיהן בלי הבנה הלימוד חסר, ובפרט עמי ארצות צריכים להבין את פירוש המילים כדי לצאת ידי חובת הלימוד היומית[14].
- פתרון ההסתייגויות ההיסטוריות מלימוד מקרא: החיבור מיישב את דברי הגמרא "מנעו בניכם מן ההגיון" (שפורשו ברש"י כאיסור להרגיל במקרא יותר מדי)[15] וכן את דברי רשב"בי לפיהם "העוסק במקרא מידה ואינה מידה"[16]. המחבר מסביר (על פי הצל"ח, המאירי, והמהר"ל) כי אזהרות אלו נאמרו רק על לימוד המקרא כפשוטו הבלתי-מפורש, או מפני החשש מוויכוחים עם הצדוקים והמשכילים שהתמחו במקרא ופירשוהו שלא כהלכה. בזמננו, שבו המקרא נלמד עם פירוש רש"י והמפרשים המבוססים על תורה שבעל פה, הלימוד משתלב כחלק בלתי נפרד מלימוד המשנה והתלמוד ואין בו חשש[17].
- התרת לימוד מקרא בלילה באמצעות מפרשים: על פי דעת האר"י והחיד"א, אין ללמוד מקרא בלילה משום שהוא בחינת מידת הדין ומעורר דינים[18]. החיבור מבסס את היתר הלימוד בלילה על דברי המקובלים (כגון המשנת חסידים, היסוד ושורש העבודה והלבושי מרדכי), לפיהם לימוד מקרא המלווה בפירושיהם של חכמים קדמונים המיוסדים על תורה שבעל פה (כמו רש"י), מפקיע את המקרא מסטטוס של "תורה שבכתב" בלבד והופך אותו לחלק מתורה שבעל פה (בחינת מידת החסד הממתיקה את הדין), ובכך מותר ללמדו ללא חשש בכל שעות היממה[19].
מבנה הסדרה וחלוקת העימוד למפרשים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לצד הטקסט המקראי המקובל (לשון המקרא, תרגום אונקלוס ופירוש רש"י), כל עמוד בסדרה מחולק לשלושה נדבכים ייחודיים ומקבילים[2]:
- חלק "סיכום מקראות גדולות השלם": סיכום תמציתי ומערכתי של ארבעה "אבות מקורות" עיקריים בספרות התורנית לשם הצגת תמצית השיטות לכל עניין ועניין[2]:
- מקור התלמודים: תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי, משנה, ברייתות, מסכתות קטנות ומסכתות חיצוניות.
- מקור מדרשי חז"ל: מדרשי הלכה (ספרא, ספרי, מכילתות) ומדרשי אגדה (מדרש רבה, תנחומא, ילקוט שמעוני, מדרש אגדה (בובר), מדרש הגדול ועוד)[20].
- מקור הזוהר: מובאות ופרשנויות מכל חלקי ספר הזוהר, בהם תיקוני הזוהר וזוהר חדש[20].
- מפרשי התורה: סיכום שיטתי של 11 מפרשים מרכזיים (רש"י, אבן עזרא, רמב"ן, רשב"ם, חזקוני, דעת זקנים מבעלי התוספות, בעל הטורים, ספורנו, כלי יקר, אור החיים ורלב"ג)[2].
- חלק "לשון המקראות": הבאת לשונם המקורית מילה במילה (באמצעות משפטי מפתח) של מקורות חז"ל והמפרשים שהוזכרו בסיכום[21]. חלק זה שולב בדף בעקבות אזהרותיהם של גדולי הדורות (בהם הרא"ש, המהרש"א, והנודע ביהודה) שלא להורות או ללמוד מתוך ספרי קיצורים ותקצירים מבלי לעיין בלשון המקור עצמו, כדי למנוע טעויות הבנה והוצאת דברים מהקשרם[22].
- חלק "הליכות תורה": פירוש מקורי מאת מחבר הסדרה, המזקק ומציין בפירוש מתוך כלל המובאות והסיכומים את ההנהגות, המידות, דרכי החיים והדרך ארץ הנחוצים ללומד[21].
תורת ההליכות בחיבור
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסדרה הושם דגש נרחב על מושג ה"הליכות" במובנו התורני – כיסוד ערכי, דרך הנהגה, וצורה של תיקון המידות ודרך ארץ, כפי שהדגישו גדולי הדורות ובהם הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו "העמק דבר"[23].
ההליכות המובאות בסיכום מסומנות באותיות מיוחדות בגוף העמוד ומחולקות שמונה תחומי חיים (בהתבסס על חלוקתו של השל"ה הקדוש בשער האותיות)[24]:
- מ' – הליכות אדם למקום (עקרונות אמונה, אהבת ה' ויראתו)[25].
- ז' – הליכות אדם לחברו (בין אדם לחברו)[25].
- ב' – הליכות אדם בביתו (ענייני הבית היהודי והמשפחה)[25].
- ס' – הליכות אדם וסביבתו (צער בעלי חיים, איסור השחתה, שמירת ניקיון הסביבה)[25].
- ע' – הליכות אדם לעצמו (הנהגת האדם באכילה, שינה, רחיצה והתמודדות עם ייסורים)[25].
- ח' – הליכות חינוך האדם (חובת החינוך, קשיי החינוך, טיפול בנטיות שליליות ותוכחה)[25].
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ סיכום מקראות גדולות השלם : תלמודים מדרשים זוהר ומפרשים, בקטלוג הספרייה הלאומית.
- 1 2 3 4 5 6 7 מתוך מבוא הספר "סיכום מקראות גדולות השלם", עמ' י'.
- ↑ ספר, תיאור הספר בספרייה הלאומית, באתר הספרייה הלאומית, שנת תשעט
- ↑ ספר, הליכות השולחן ערוך החמישי חלק ב' הליכות אדם לחבירו, באתר הספרייה הלאומית, שנת תש"פ
- ↑ מתוך מבוא הספר, עמ' י'-יא'.
- ↑ מתוך מבוא הספר, עמ' יט'-כ'.
- 1 2 מתוך המבוא המחקרי "חובת לימוד מקרא ומפרשיו", עמ' יב'.
- ↑ ספרי דברים, פסקא שנא.
- ↑ בעל הטורים, שמות כ', א'; רמב"ן, דברים י', יב'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה', עמוד א'.
- ↑ משנה, מסכת קידושין, פרק א', משנה י'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ', עמוד ב'.
- ↑ שיר השירים רבה, פרשה ד', פסוק יא'.
- ↑ משנה ברורה, סימן נ', סעיף קטן ב'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ח, עמוד ב'.
- ↑ תלמוד ירושלמי, מסכת הוריות, פרק ג', הלכה ה'.
- ↑ צל"ח, ברכות כ"ח ע"ב; רבי מתתיה היצהרי, אבות ו', ה'.
- ↑ שער המצוות, פרשת ואתחנן; ברכי יוסף, סימן רל"ח, ב'.
- ↑ משנת חסידים, מסכת השכיבה; יסוד ושורש העבודה, שער ו', פרק ב'; לבושי מרדכי.
- 1 2 ראו רשימה מפורטת במבוא הספר, עמ' יא'.
- 1 2 מתוך מבוא הספר, עמ' י'.
- ↑ מתוך מבוא הספר, עמ' יז'-יח'.
- ↑ מתוך מבוא הספר, עמ' יב'-יג'.
- ↑ מתוך מבוא הספר, עמ' יד'.
- 1 2 3 4 5 6 מתוך מבוא הספר, עמ' טו'.