כפירותיו של הרמב"םכאן לא אתר ויקיפדיה. דף זה נשמר אוטומטית מכיוון שבתאריך 2024-07-23 התקיים דיון האם למחוק אותו. לצפייה בדף המקורי , אם לא נמחק. חזרה לרשימת הדפים שנמחקו

כפירותיו של הרמב"ם

מידע כללי
מאת	ישראל נתנאל רובין
הוצאה
הוצאה	ידיעות ספרים
תאריך הוצאה	2023
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	997012286497605171

כפירותיו של הרמב"ם הוא ספר עיון לקהל הרחב מאת ישראל נתנאל רובין, דוקטור למחשבת ישראל, שיצא בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2023.

רובין הולך בספרו בעקבות הפרשנים הרדיקלים ("אפיקורסיים", בלשון הספר) של מורה הנבוכים, ביניהם שמואל אבן תיבון (המתרגם הראשון של "מורה הנבוכים"), משה נרבוני, יוסף אבן כספי, האפודי ואחרים. לפי פרשנות זו, הרמב"ם עצמו לא האמין בעיקרי האמונה היהודית במובנם הפשוט והמסורתי, אלא ראה בהם - ובדת בכלל - אמצעי לקיום חברה תקינה, אשר למען הישרדותה צריך שההמון יאמין בהם כפשוטם, בעוד הפילוסופים, שנותנים להם פרשנות פילוסופית או תועלתנית, לא יפיצו את האמת להמון. למעשה, רובין טוען שהרמב"ם פיזר רמזי כפירה בכל כתביו, כולל משנה תורה, פירוש המשנה ואיגרותיו, ולא רק ב"מורה הנבוכים", והוא מראה שכך הבינו אותו לא רק תומכיו "האפיקורסים" אלא גם כמה מגדולי הרבנים. עם זאת, רובין ממעט להסתמך על החוקרים המודרניים של הרמב"ם, למרות שרובם ממשיכים גם הם בפרשנות הרדיקלית, מפני שלדבריו הוא מעדיף את הפרשנים מימי הביניים שהכירו את פילוסופיית ימי הביניים מכלי ראשון, בניגוד לחוקרים שלטענתו מעלים ספקולציות לא משכנעות. לדעת רובין, לפעמים מנסים החוקרים בני זמננו להציג את הרמב"ם כהוגה מודרני בהתאם להשקפותיהם האישיות, בעוד במקרים רבים הם "עמי הארץ" מבחינה תורנית, כך שאינם באמת מסוגלים להעריך את צידו התלמודי של הרמב"ם. מכל מקום, רובין לא מסתמך על הפרשנים בלבד אלא מביא את דברי הרמב"ם עצמו, במטרה להראות "היכן מסתתרת הכפירה". אף שבספר רובין מזדהה בבירור עם הפרשנים האפיקורסים, בריאיון שנערך עימו עם צאת הספר הוא אמר: "הספר לא בא להכריע מה באמת חשב הרמב"ם בנוגע לעיקרי האמונה, אלא להציג צד מסוים בפרשנות. לדעתי האישית, התרוצצו בקרבו שתי גישות הפוכות, ונראה שהוא הכריע שלא להכריע ביניהן".

העולה מן הספר הוא כי בניגוד להצהרותיו הגלויות של הרמב"ם ולתדמיתו בציבור הרחב כאיש תורה ומדע, לאמיתו של דבר הרמב"ם לא הציע פתרון למאמין הנבוך בין האמונה היהודית לבין המדע והפילוסופיה של זמנו, אלא היה למעשה אריסטוטלי גמור, אשר פירש את הדת היהודית בהתאם לתפיסת עולמו הרציונליסטית.

פרקי הספר

מבוא

המחבר מוסר סקירה היסטורית קצרה של התגובות לרמב"ם ולהגותו, מזמנו ועד ימינו. רובין מצטט שורת רבנים מפורסמים, מן הרמ"ה עד ר' נחמן מברסלב והירש, אשר זיהו את הכפירות המסתתרות בספרי הרמב"ם, אך לדבריו קולם הוחנק, מפני שלאור מרכזיותו של הרמב"ם בעולם ההלכה חוששים החרדים "פן ייקלעו לדיסוננס קוגנטיבי כזה שיוציא אותם מדעתם". רובין מתאר את דרכי ההתגוננות השונות של החרדים מן האיום - התעלמות מצידו הפילוסופי של הרמב"ם, ולחילופין טענות כי תלמידי הרמב"ם סילפו את דבריו. הוא מבטיח לחשוף בפני הקורא כפירה אחר כפירה: "הכפירות קיימות בקרבנו, בתוכנו, ונמצאות בהישג יד, אלא שבשל חוסר ההיכרות עם השיח והטרמינולוגיה הפילוסופיים של ימי הביניים אין מבחינים בהן".

חידוש העולם

בעיית חידוש העולם, כלומר השאלה האם העולם נברא או שהתקיים כמות שהוא מאז ומתמיד, העסיקה את הרמב"ם רבות.

רובין מסביר כי בעיה זו רלוונטית גם בימינו, וזאת בניגוד לטיעון נפוץ כי המדע המודרני אשר קיבל את תאוריית המפץ הגדול הכריע למעשה לטובת העמדה של עולם מחודש. לפי רובין השאלה העיקרית אינה אם העולם התחיל בנקודת זמן כלשהי או לא, אלא האם העולם עשוי להסביר את עצמו כתוצאה של חוקי טבע הכרחיים, כאשר גם אם מקורם של חוקים אלו באלוהים הם מתחייבים ממנו באופן שאינו מותיר לו בחירה לגביהם, או שהעולם כשלעצמו הוא חסר פשר, והסדירויות שבני אדם מזהים בו הן גחמות שרירותיות של אלוהים אשר בה במידה יכול היה לקובען באופן שונה.

שאלת חידוש העולם אינה אפוא רק בעיה פרשנית של התמודדות עם פסוקי התורה בעניין. הרמב"ם כותב כי אילו הייתה הוכחה לקדמות העולם, הוא היה יכול לפרש את התורה גם לפי הנחת הקדמות, כשם שהוא פירש את התורה שלא כפשוטה בנושא שלילת הגשמות. הבעיה התאולוגית העיקרית בתפיסה האריסטוטלית של קדמות העולם היא בהשלכותיה על אמונות היסוד של הדת: אם העולם קדמון, לפי הרמב"ם לא ייתכנו ניסים, ואין תורה מן השמים ולא שכר ועונש. במילים אחרות, לא תיתכן דת. העולם, אם כן, פועל לפי חוקיות וסיבתיות. בנוסף, הנחת הקדמות היא בעלת השפעה על אופי האלוהות עצמה: אלוהי אריסטו הוא אל נטול רצון, הכפוף לחוקי הטבע בדיוק כשם שהוא כפוף לחוקי הלוגיקה והמתמטיקה, ולא היה יכול "לברוא" שום דבר אחרת או לשנות משהו ב"בריאה". קדימותו של אלוהים היא קדימות לוגית ולא זמנית (במובן שהעולם הוא תוצאה של קיומו של אלוהים), שכן העולם קדמון בדיוק כמוהו.

רובין מראה כי למרות הצהרותיו הנחרצות של הרמב"ם בעד חידוש העולם, הרמב"ם פיזר רמזים רבים כי דעתו האמיתית הייתה למעשה כדעת אריסטו. כך מצביע רובין על הדילמה שמתאר הרמב"ם בין שני קצוות - הכלאם מול האריסטוטלים, בשאלה אם קיימת בעולם ובטבע חוקיות, או סדירות בלבד. אין אופציה שלישית. מכיוון שאת עמדת הכלאם דוחה הרמב"ם במילים חריפות ומזלזלות, ברור כי דעתו האמיתית של הרמב"ם היא כשל אריסטו, למרות ניסיונו של הרמב"ם לעמעם את הדברים למראית עין. הוכחה חשובה נוספת בעיני רובין היא ממורה הנבוכים ב, ל, המוסר בלשון סתרים אלגוריה מפורטת של סיפורי בראשית. לדעת רובין ברור מהקשר הפרק כי הוא נכתב במטרה לטעון שסיפורי בראשית לא התרחשו מעולם כפשוטם.

רובין מפנה לכפירות בחידוש העולם גם בחיבוריו ההלכתיים של הרמב"ם. ב"משנה תורה" הרמב"ם מביא הוכחה לקיומו של אלוהים, וכן לאחדותו ולאי גשמיותו, על בסיס הנחת הקדמות בלבד. גם את היסוד הרביעי מי"ג עיקרי האמונה המפורסמים שכתב הרמב"ם בפירושו למשנה, הוא ניסח בהתאמה לקדמות. הרמב"ם עצמו הודה בכך ב"מורה הנבוכים" (ובתוספת מאוחרת ל"פירוש המשנה"), אך לטענתו הדבר נעשה כדי לצאת ידי חובת כל הדעות, כדי שמציאות האל לא תהיה תלויה בשאלה אם העולם נברא. לטענת רובין מדובר באבסורד, שכן האל האריסטוטלי הוא כזה שלקיומו אין כל משמעות דתית: "עדיף היה כבר להוכיח בראש 'משנה תורה' את השילוש הנוצרי, כך שלפחות קיום האל יעלה בידינו במופת השלם, יהיה אחד או שלושה".

השארת הנפש

רובין מראה כיצד המושגים הישארות הנפש והעולם הבא אצל הרמב"ם שונים ממובנם המסורתי. בעקבות אריסטו, השארת הנפש לאחר המוות תלויה אך ורק בידיעות האמיתיות שהאדם רוכש בחייו, ואינה תלויה במעשיו. אצל הרמב"ם אין בעולם הבא שכר ועונש, במובן של גן עדן וגיהנום, אלא ישנן שתי אפשרויות בלבד: אובדן מוחלט עם המוות או הישארות הנפש-השכל הנקנה. שמירת המצוות לפי הרמב"ם נועדה רק לתקן את מידותיו ודעותיו של האדם, כיוון שלפי הרמב"ם מידות רעות מונעות מהאדם התקדמות שכלית-פילוסופית. רובין מראה שלדעת הרמב"ם אין אפשרות להיות צדיק וטיפש או רשע וחכם. כך ה"צדיק" זוכה להשארת הנפש (האריסטוטלית) ואילו ה"רשע" אובד.

לטענת רובין, הרמב"ם כופר במיתוס הגיהנום החז"לי בריש גלי, כשהוא כותב במשנה תורה, בפרק ח' מהלכות תשובה, כי "הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה - שתיכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים". מכאן, לפי רובין, "ברור כי הוא אינו מאמין בסבל כלשהו שיבוא על הרשע לאחר מותו... כאשר מכבים לבסוף את הדוודים ונשמותיהם של הרשעים נשלחות לאיון, הם אינם חשים כי הגיעה עת "הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה". להפך, הם נושמים לרווחה ומחייכים חיוך אחרון של אושר, בטרם יימוגו סוף סוף אל האין". רובין דוחה את האפולוגטיקה של הרמב"ן המנסה להסביר את דברי הרמב"ם כך שיתיישבו עם דברי חז"ל. לפי רובין תירוציו של הרמב"ן הם דחוקים ומאולצים, והאמת היא, כפי שכתב ר' שם טוב בעל האמונות, "כי מה שהבינו רבני צרפת ז"ל ושאר המשיגים עליו, כי לפי דעתו אין עונש לנפש הרשע, והוא כופר בדינה של גיהנום ובחשבון ובמניין - הוא אמת ויציב!"

תחיית המתים

גם בעניין תחיית המתים, לשיטת רובין, דעתו האמיתית של הרמב"ם שונה מהמובן המקובל למושג. בעניין זה, כמו בעניין דעתו על העולם הבא, גם חלק ממתנגדיו הרבניים של הרמב"ם הבינו אותו כרומז לכך ש"תחיית המתים" היא משל להשארת הנפש האריסטוטלית (שפורטה לעיל). זוהי ה"כפירה" היחידה שהרמב"ם עומת איתה עוד בימי חייו, וכדי להכחיש הבנה זו בדבריו הוא כתב את "איגרת תחיית המתים" המפורסמת. אך לטענת רובין, איגרת זו נכתבה מטעמים אפולוגטיים, ולדעתו אפילו בה הרמב"ם רמז שתחיית המתים במובנה המקובל היא בלתי אפשרית.

לפי רובין, סלידתו של הרמב"ם מן הגוף והגופניות מובילה למסקנה כי הוא "צריך את האמונה בשיבת הנפש לגוף כמו חור בראש". הפשרה כביכול שעורך הרמב"ם, לפיה הצדיקים יקומו לתחייה לפרק זמן מסוים ולאחר מכן ימותו שוב ונפשותיהם תגענה למנוחה נצחית כשהן ערטילאיות מגופים, נעדרת כל עקיבות והגיון פנימי, ונסתרת מעשרות ראיות נגדיות שהביאו הרמ"ה והרמב"ן מדברי חז"ל. טענת הרמב"ם כי רק הצדיקים יקומו לתחייה מופרכת מפסוק מפורש בדניאל יב, ב: "ורבים מישני עפר יקיצו - אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות לדראון עולם". אין מנוס מן המסקנה כי הרמב"ם לא האמין בתחייה גופנית כלל, והפשרה שביצע בנושא נועדה רק "להוציאו ידי חובת אמונה ב'תחיית המתים' כלשהי ולפוטרו מהצקותיהם של יראי שמיים טרדנים".

שכר ועונש

גם בשכר ועונש בעולם הזה, לפי רובין, לא האמין הרמב"ם. במורה הנבוכים ג, כח, מחלק הרמב"ם את האמונות שציוותה עליהן התורה ל"אמונות אמיתיות" ו"אמונות הכרחיות". את הבטחות ואיומי התורה משייך הרמב"ם לאמונות ההכרחיות, אשר מטרתן להקנות מידות טובות ולשמור על הסדר החברתי. אומנם הפילוסוף אינו נצרך להן, משום שהוא עושה את הטוב מפני שהוא טוב ונמנע מהרע מפני שהוא רע. לגבי שכר ועונש לאומה, הרמב"ם מפרש אותם בצורה סיבתית-נטורליסטית.

השגחה

הרמב"ם מציג את דעת התורה בעניין ההשגחה, לפיה כל דבר טוב או רע, מגדול עד קטן, שקורה לאדם, הוא בדין, בהשגחה פרטית, אלא שאנחנו לא מבינים את הצדק האלוהי. רק השגחה פרטית על בעלי חיים הרמב"ם שולל. עם זאת, פרשניו הרדיקלים סבורים שגם כאן, הרמב"ם נוקט במכוון בכפל משמעות כשהוא משתמש במושגים המסורתיים. לשיטתם, דעתו האמיתית של הרמב"ם היא שה"השגחה" היא אחת משלוש: שימוש בידע ובהכרת הטבע על מנת להתמודד איתו; הנאה פילוסופית אינטלקטואלית שזמינה לאדם גם כשמצבו רע; עצמותו האמיתית של האדם היא שכלו, והשכל אכן נצחי ולא תלוי במאורעות הגוף. זו גם הסיבה העמוקה לכך שהרמב"ם מקבל השגחה פרטית על בני אדם בלבד, וזה גם הפתרון האמיתי לבעיית הרוע.

נבואה

רובין טוען כי בעניין הנבואה הוליך הרמב"ם שולל את קוראיו יותר מבכל נושא אחר. הרמב"ם הבטיח להוכיח "שהנבואה לא תיבטל ואפילו על דעת מי שיאמין הקדמות", כך שיש לקבל את קביעת הנבואה בשאלה הבלתי-ניתנת להכרעה מבחינה פילוסופית האם העולם קדמון או מחודש. בפועל לא קיים הרמב"ם את הבטחתו זו, אשר לפי ההגדרה אי אפשר לקיימה. לפי רובין, "במושגי ימינו שקול הדבר למחזיר בתשובה הפונה אל קהלו הספקן וטוען בפניהם: אין לי דרך להוכיח לכם אם אלוהים קיים או לא, אך מכיוון שהדבר הוא ספק, אני מסתמך על התורה הקובעת כי אלוהים קיים".

רובין מסביר כי תפיסת הנבואה של הרמב"ם, כפי שהיא נמסרת על ידיו בפרק ז' מהלכות יסודי התורה במשנה תורה, אינה אלא תורתו של הפילוסוף המוסלמי אל-פאראבי, שהרמב"ם עוטה עליה כביכול לבוש יהודי. אפילו אברבנאל, שבדרך כלל מנסה להתווכח עם הפרשנים האפיקורסיים ולטעון כי הרמב"ם לא התכוון למה שהם קוראים בדבריו, מרים כאן ידיים וכותב כי "הרב המורה אשר אמרנו בצלו נחיה בגויים, יחשוב מחשבות לדבר על ה' תועה".

תורה מן השמים

רובין מנתח את ההתייחסויות במורה הנבוכים למעמד הר סיני וטוען כי למרות הצהרותיו, הרמב"ם למעשה לא האמין בתורה מן השמיים. לפי פירוש נרבוני ואחרים לטקסט של מורה הנבוכים א, סו, "אלוהים לא כתב בעצמו דבר על הלוחות, ולמעשה לא דיבר עם משה מעולם. משה מצא בסביבות סיני גושי אבן מחורצים [...] אשר בעזרת מעט דמיון ניתן היה לצרפם ולקרוא בהם את הטקסט של עשרת הדברות". כהדגמה לדבריו מביא שם נרבוני את התופעה של פרחי מנגן, הנפוצה בסביבות הר סיני. רובין עומד על האירוניה בכך שבימינו משתמשים מחזירים בתשובה בדברי נרבוני, כשהם מנותקים מהקשרם המקורי, כדי להוכיח את ההתגלות האלוהית בהר סיני, בעוד נרבוני התכווין לטעון בדיוק את ההיפך.

ניסים

לפי רובין, הרמב"ם האמין בטבע ובמדע ו"תיעב נסים, פשוט תיעב, תיעוב אמיתי". רובין מפנה לדברי הרמב"ם בעניין באיגרת תחיית המתים ולביקורתם של רמב"ן ואחרים על שהרמב"ם "מגרע הנסים ומגביר הטבע". הרמב"ם אמנם נאלץ להסכים כי "מה שהתבאר בו שהוא מופת, ולא יתכן לפרש כלל - אז נצטרך לומר שהוא מופת", אולם לדברי רובין מדובר במס שפתיים בלבד. הפרשן האפיקורסי של מורה הנבוכים, נרבוני, כתב כי הרמב"ם מסביר נסים כמו קריעת ים סוף על יסוד כך ש"העניינים הטבעיים אינם הכרחיים, אבל מאודיים", ורובין מסביר כי כוונתו למה שידוע כיום כפיזיקה סטטיסטית. שום אלוהים אישי אינו עומד מאחורי הנס, והמקרים שנודעו כנסים אינם אלא תופעות טבע נדירות אשר נוצלו בידי אנשי דת מניפולטיביים כדי להוליך אחריהם שולל את ההמון.

התועלת שבתפילות

פרק נפרד מייחד רובין לנושא התפילה, אף שמדובר במקרה פרטי של חוסר הרלוונטיות של האל לאדם ולמעשיו, לפי פרשניו האפיקורסיים של הרמב"ם. רובין מסתמך על נרבוני ואפודי, אשר מפירושם למורה הנבוכים ג, מד, עולה, לדבריו, כי "אדם השופך שיחו לפני האל בתקווה כי יושיע אותו מיד עושקו, משול למדבר אל הקיר". רובין מביא מקורות נוספים של הרמב"ם בנושא התפילה, כמו על זה שבמורה הנבוכים ג, לב, שם מדבר הרמב"ם על עולם אוטופי בו יעמוד נביא "שיקרא לעבודת השם, ויאמר: השם ציווה אתכם שלא תתפללו אליו, ולא תצומו, ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה".

קיום מצוות מעשיות

רובין טוען שנאמנותו של הרמב"ם להלכה לא הייתה מוחלטת, והרמב"ם זלזל ודחה הלכות רבות שלא מצאו חן בעיניו. אחת הדוגמאות היא מן ההלכה המחייבת בכל בוקר נטילת ידיים שלוש פעמים, כדי לסלק רוח רעה השורה על אדם בשנתו בלילה. הלכה זו היא מן הראשונות בשולחן ערוך, ובזמננו היא פותחת את סדר יומו של כל יהודי דתי. רובין מראה כי הרמב"ם לא נטל ידיו בקומו בבוקר, בשל חוסר אמונתו בשדים ורוחות. כבר המלבי"ם הפנה להשמטתו של הרמב"ם את דיני נטילת ידיים של שחרית מסיבה זו.

חופש הרצון

רובין מציין כי אפילו הפרשנים האפיקורסיים נמנעו מלטעון שהרמב"ם כפר בליבו גם בחופש הרצון, שכן דברי הרמב"ם בנושא זה הם לכאורה ברורים, וכך היא גם עמדת אריסטו ותלמידיו. הטענה כי למען האמת כפר הרמב"ם בחופש הרצון נשמעה בשעתו רק מפי המשומד הידוע, אבנר מבורגוס, אשר היה הראשון לכתוב כי גם בעניין זה הרמב"ם "עשה סיבובי טעמים כדי להרגיע ולהשתיק את התלמידים". לפי רובין, "זוהי גם התרומה המועילה שהותיר ליהדות סיפורו העצוב של אבנר". רק בשנת 1960 פרסם המלומד שלמה פינס מאמר ובו טען, מבלי לדעת על דברי אבנר, כי באמת היה הרמב"ם דטרמיניסט. "מאמרו של פינס עורר הדים רבים, וחלק גדול מן החוקרים מקבל היום את הדטרמיניזם של הרמב"ם כעובדה. לבסוף נזכרו גם באבנר, שהיה כאמור הראשון לטעון כך, עוד לפני שבע מאות שנה".

רובין עצמו כופר גם הוא ברצון חופשי. לדבריו אי אפשר ליישב את חופש הרצון עם האבולוציה, שכן דבר כזה אינו עניין להתפתחות. הרצון הוא בינארי - או חופשי או בלתי חופשי, ללא שלבי ביניים. לדעת רובין ההבדל בין אדם לחיה אינו במוסריות אלא בתבונה, אך מבחינת פעולותיו האדם הוא רובוט של טבעו הבלתי ניתן לשינוי, בדיוק כמו שאר בעלי החיים. מבחינת הטקסטים של הרמב"ם מפנה רובין למורה הנבוכים א, לד, שם אומר הרמב"ם שאדם "שמזג הביצים ממנו חם ולח, והם חזקות הבניין, וכיסי הזרע מרבים להוליד הזרע - כי זה רחוק שיהיה ירא חטא, ואפילו הרגיל עצמו בתכלית הרגל גדול".

תלמוד או פילוסופיה

המחבר מייחד פרק ליחסים המורכבים של הרמב"ם עם התלמוד. מצד אחד, בדיעבד לא היה ספר שגידל וריבה את העיסוק בתלמוד כמו משנה תורה להרמב"ם. לדברי רובין, הצד ההלכתי-למדני של הרמב"ם הוא שהביא לו את רוב פרסומו. מאידך, מדברי הרמב"ם במקומות רבים נראה כי התכווין שמשנה תורה ייתר את העיסוק בתלמוד ויחליף אותו. לפעמים מתייחס הרמב"ם ללמדנות הישיבתית כסכולסטיקה שתועלתה לכל היותר התעמלות מחשבתית, ולועג ל"תכלית הלמדנים - כילוי הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו הכוונה והתכלית היא האימון בוויכוח". מסקנתו של רובין היא כי בנושא זה "שתי נשמות התרוצצו ברמב"ם, והוא נקרע בין העולמות".

מוסר או עיון

בפרק "חיים מוסריים או חיי עיון" מתאר המחבר עמדות מנוגדות בנושא של היהדות והיוונות. היהדות אינה מייחסת חשיבות לשלמות אינטלקטואלית כשלעצמה, אלא רואה את התבונה כאמצעי ואת עבודת האל והחיים המוסריים כמטרה. היוונות, לעומת זאת, סוברת להיפך, ולדידה תכלית האדם היא אינטלקטואלית בלבד, וחיים מוסריים הם רק אמצעי להגשמת תכלית זו. רובין עצמו תומך בהתלהבות בעמדה היוונית ומנסה להראות שכך היא גם תפיסת הרמב"ם, אותו הוא מכנה "פילוסוף יווני זה שהתעטף במסכת רב יהודי". רובין מסתמך על כמה טקסטים של הרמב"ם, ביניהם זה שבהקדמתו לפירוש המשנה, וכן מצטט מדברי ההיסטוריון זאב יעבץ, אשר כתב כי לפי הרמב"ם "הצדיק התמים והטהור אשר לא ידע לפלפל בחכמה בטעם הפלספה הנוכריה, המעט ממנו כי כל צדקותיו לא תיזכרנה, כי אם ניתן עם "עם הארץ" חלקו [...] טמא הוא, אל המקדש לא יבוא".

אחרית דבר

ב"אחרית דבר" של הספר מתואר כיצד הרמב"ם קם לתחייה ומשוטט בירושלים בשנת 2023, אך אינו מוצא מקומו לא בין החרדים ולא בין החילונים. בפרט לועג רובין לאקדמאים ולדתיים ליברלים-שמאלנים המנסים ללוש למפרע את דמותו של הרמב"ם כדי שתתאים לאופנות מוסריות עכשוויות.

נספח על פרשניו האפיקורסיים של 'מורה הנבוכים'

לספר נוסף נספח בו סוקר המחבר את הפירושים הנפוצים למורה הנבוכים, ומדרג את מחבריהם לפי רמת האפיקורסות שלהם. בכך מפתח רובין דירוג שהתחיל בו כבר יש"ר מקנדיא, אשר השווה בין פרשני מורה הנבוכים לארבעת הבנים מן ההגדה של פסח. רובין מתוודה על אהבתו לנרבוני, הבן הרשע אצל יש"ר, ומשווה בינו לאפודי: "אני אוהב את רבי משה נרבוני אהבה רבה. הוא כופר עקבי, מסור ויסודי, וביד רמה, ללא פחד, מנתץ כל אמונה מסורתית הנקרית בדרכו [...] ניכר כי נרבוני ממש נהנה להתגרות בחרדים וב'גדולים' שלהם [...] זוהי הסיבה שבניגוד לנרבוני, אשר כפי שהבאתי בהקדמת הספר, יכול למלא קיר שלם בתעודות אפיקורס מרבנים בכל הדורות, לאפודי תספיק עבור התעודות שלו מגירה קטנה".

ביקורת

ד"ר יוחאי מקבילי הגיב על הספר.

אליהו גליל כתב: "קריאה קפדנית של דבריו מלמדת שספרו אינו רק חיבור אקדמי המציג מבחוץ את שיטת הפרשנים הללו. הספר הוא כתב הגנה אישי מאוד על נרבוני וחבריו לאסכולה הרדיקלית־אפיקורסית, שאותם המחבר מעריך ואת שיטתם למד עד כדי הטמעתה לתוכו... משתקפת בבואתו של המחבר חד הלשון שמרבה להתקלס בספרו בבני אותו ציבור וגדוליהם. ממש כפי שנרבוני וחבריו ביקשו לשכנע את קוראיהם שהרמב"ם כפר בעיקריו, כך עושה גם רובין; מדובר בספר שהוא מניפסט אידאולוגי בשבח אותן עמדות אפיקורסיות."