ישו בלאומיות הפלסטינית
כאן לא אתר ויקיפדיה. דף זה נשמר אוטומטית מכיוון שבתאריך 2025-12-22 התקיים דיון האם למחוק אותו. לצפייה בדף המקורי , אם לא נמחק.
 |
אנו דנים כעת בשאלה האם ערך זה עומד בקריטריונים להיכלל בוויקיפדיה. אתם מוזמנים לשפר ולהרחיב את הערך על מנת להסיר את הספקות, וכן להשתתף בדיון בדף השיחה של הערך.
| |
| אנו דנים כעת בשאלה האם ערך זה עומד בקריטריונים להיכלל בוויקיפדיה. אתם מוזמנים לשפר ולהרחיב את הערך על מנת להסיר את הספקות, וכן להשתתף בדיון בדף השיחה של הערך. | |
 |
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
| |
| ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
דמותו של ישו בלאומיות הפלסטינית המודרנית מהווה כלי בגיבוש נרטיב פוליטי והיסטורי, תוך הצגתו כ"פלסטיני הראשון" וכ"שהיד" שגורלו מקביל לגורל העם הפלסטיני. מנהיגים פוליטיים, ובהם יאסר ערפאת ומחמוד עבאס, אימצו דימויים אלו כדי לשוות קשר ילידי ארוך-שנים לארץ, תוך שימוש בצליבת ישו כאלגוריה לסבל תחת הכיבוש, ובקימתו לתחייה כסמל לתקווה לאומית. במסגרת זו, משולבים אלמנטים של תיאולוגיית שחרור המפרשת את תורת ישו כמאבק בדיכוי קולוניאלי. שימוש זה כולל ניכוס תרבותי המזהה דמויות מקראיות כפלסטיניות, ומשלבת סמלים איקונוגרפים נוצריים עם סמלים לאומיים פלסטיניים כמו הכאפייה. השימוש באלגוריה של הצליבה כביטוי לסבל הפלסטיני הוא מוטיב חוזר באמנות הפלסטינית המודרנית, למשל ביצירותיו של האמן סולימאן מנסור.
מבחינה היסטורית ומדעית, זיהוי של ישו כפלסטיני נחשב לאנכרוניזם העומד בסתירה לממצאים העובדתיים של תקופת הבית השני. ישו נולד, חי ופעל בפרובינקיה יודיאה, ואילו הכינוי "סוריה פלשתינה" הוענק לאזור על ידי הקיסר אדריאנוס רק בשנת 135 לספירה – למעלה ממאה שנים לאחר מותו של ישו, כחלק מפעולות ענישה נגד האוכלוסייה היהודית לאחר מרד בר כוכבא. על כן, מבחינה כרונולוגית ופוליטית, המונח "פלסטינה" לא היה קיים כהגדרה גאוגרפית או לאומית רשמית בימיו. במישור האתני והדתי, ישו היה יהודי שחי בקהילה יהודית, נימול כהלכה ושמר על מצוות היהדות. חוקרים ומבקרים מדגישים כי הגדרתו כפלסטיני היא הבניה פוליטית מאוחרת של המאה ה-20, שמטרתה לערער על הזיקה ההיסטורית היהודית לארץ ישראל, וליצור רציפות היסטורית מלאכותית בין העת העתיקה לזהות הפלסטינית העכשווית. בעוד שקיימים דוברים המשתמשים במונח "פלסטיני" כתיאור גאוגרפי רטרואקטיבי למקום מוצאו, ההיסטוריונים מבהירים כי שימוש זה מתעלם מהזהות הלאומית והדתית המובהקת של דמותו ההיסטורית, ומשליך מושגים מודרניים על מציאות קדומה ושונה.
ההקשר ההיסטורי והגיאוגרפי
[עריכת קוד מקור | עריכה]השאלה "האם ישו היה פלסטיני?" דורשת בחינה של המונחים הגיאוגרפיים והאתניים שרווחו בתקופה בה חי ופעל, אל מול המינוחים המודרניים המושלכים עליו רטרואקטיבית. הבנת המניפולציה הנרטיבית מחייבת בירור פילולוגי והיסטורי של המציאות במאה הראשונה לספירה. ישו מנצרת נולד, חי ופעל באזור שנקרא בפי הרומאים והתושבים המקומיים "פרובינקיה יודיאה", על שם אזור יהודה, בו גרו רוב היהודים. על פי הברית החדשה הוא נולד בבית לחם שביהודה, גדל בנצרת שבגליל, ונצלב ונקבר בכנסיית הקבר בירושלים. מבחינה אתנית ודתית, ישו היה יהודי[1]. הוא נימול ביום השמיני, שמר שבת, עלה לרגל לבית המקדש, ופעל בתוך ההקשר של היהדות הפרושית והכתות היהודיות של ימי הבית השני. המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי אינו מותיר ספק באשר לזהותו: ישו חי בתוך עמו, דיבר ארמית (ואולי עברית ויוונית), והתפלל בבתי כנסת[2]. בתקופת חייו (סביב 4 לפנה"ס עד 30-33 לספירה), המונח "פלסטינה" לא היה בשימוש רשמי או עממי. האזור חולק ליחידות מנהליות רומיות תחת הפרובינקיה "יודיאה" או ממלכת הורדוס. המונח "פלשת" (Philistia) התייחס היסטורית לאזור החוף הדרומי, אך העם הפלשתי נעלם מאות שנים קודם לכן, לאחר הכיבוש הבבלי במאה ה-6 לפנה"ס. לפיכך, הטענה כי ישו היה "פלסטיני" היא אנכרוניזם מובהק, הדומה לטענה כי עמים ילידים ביבשת אמריקה במאה ה-10 היו "אמריקאים", מונח שנוצר רק מאות שנים מאוחר יותר.
השינוי הדרמטי בטרמינולוגיה, המהווה את הבסיס לבלבול המושגי המכוון כיום, התרחש בשנת 135 לספירה, כמאה שנים לאחר מותו של ישו. בעקבות דיכוי מרד בר כוכבא, המרד היהודי הגדול האחרון נגד האימפריה הרומית, החליט הקיסר אדריאנוס למחוק את הזיקה הלאומית והדתית של היהודים לארצם. כצעד ענישה סמלי ומנהלי, הוא איחד את הפרובינקיה יודיאה עם סוריה ושינה את שמה ל"סוריה פלשתינה"[3]. הבחירה בשם "פלשתינה" לא הייתה מקרית. היא נועדה להנציח את אויביהם המקראיים של היהודים – הפלשתים – ולנתק את הקשר בין העם לבין הארץ, בין היהודים ליהודה[4]. פרקטיקה רומאית זו של "מחיקת שם" (Damnatio memoriae) גיאוגרפית, היא המקור לשימוש המאוחר במונח "פלסטין"[5][6]. כאשר דוברים פלסטינים מודרניים משייכים את ישו ל"פלסטין", הם למעשה מאמצים את הטרמינולוגיה הקולוניאלית הרומית שנועדה לדכא את בני עמו של ישו עצמו.
הנרטיב הפלסטיני מנסה לעיתים לקשר בין הפלסטינים המודרניים לבין הפלשתים המקראיים ("אבותינו הפלשתים"), כדי ליצור רצף היסטורי המקדים את הנוכחות היהודית. אולם, המחקר הארכיאולוגי והגנטי מפריך טענה זו. חפירות באשקלון ובאשדוד, בשילוב עם ניתוחי DNA עתיק שפורסמו בכתבי עת מדעיים, הוכיחו כי הפלשתים היו חלק מ"גויי הים" שהגיעו מהאזור האגאי (כרתים, יוון) לאגן הים התיכון המזרחי במאה ה-12 לפנה"ס[7][8]. תרבותם החומרית הייתה מיקנית-יוונית ולא שמית-ערבית. לעומת זאת, האוכלוסייה הפלסטינית המודרנית היא ברובה ערבית במוצאה ובתרבותה, תוצאה של הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, הגירה[9], והתאסלמות לאורך מאות שנים. הניסיון לקשור גנטית או תרבותית בין הפלשתים האירופאים לבין הפלסטינים הערבים הוא חסר בסיס מדעי, ומשמש ככלי פוליטי בלבד.
ניכוס דמותו של ישו בנרטיב הפלסטיני
[עריכת קוד מקור | עריכה]תופעת ניכוס דמותו של ישו בנרטיב הלאומי הפלסטיני המודרני לא התרחשה בחלל ריק, אלא התפתח במקביל לתמורות באסטרטגיה הפוליטית של התנועה הלאומית הפלסטינית. ניתן לזהות מספר שלבים ברורים באימוץ הדמות, החל מהתקופה המהפכנית של אש"ף ועד לדיפלומטיה המדינתית של הרשות הפלסטינית. דמותו ההיסטורית והדתית של ישו הפכה מיהודי בן המאה הראשונה לספירה לסמל לאומי פלסטיני: "הפלסטיני הראשון", "הפדאי הראשון" ו"השהיד הראשון". מאחורי הבניה זו עומדים מניעים פוליטיים, חברתיים ותיאולוגיים, ונעשה בה שימוש על ידי ההנהגה הפלסטינית (פת"ח, אש"ף, הרשות הפלסטינית) ועל ידי תיאולוגים פלסטינים ("תיאולוגיית השחרור הפלסטינית"). לתופעה זו יש השלכות על השיח ההיסטורי, היחסים הבין-דתיים בדתות האברהמיות ועל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. השימוש בדמותו של ישו משמש ככלי אסטרטגי לערעור הזיקה היהודית לארץ ישראל, ליצירת רציפות היסטורית מדומיינת בין העת העתיקה להווה, ולגיוס אהדה בינלאומית, בעיקר בקרב קהילות נוצריות במערב, תוך טשטוש הזהות היהודית המקורית של ישו והמרתה בזהות לאומית פלסטינית-ערבית מודרנית.
בשנות ה-60 וה-70, עם עליית התנועה הלאומית הפלסטינית החילונית בהנהגת פת"ח, החל יאסר ערפאת להשתמש בדמויות היסטוריות ומיתולוגיות כדי להעניק עומק למאבק המזוין. ערפאת זיהה את הפוטנציאל הגלום בדמותו של ישו כסמל למהפכן הנרדף על ידי כוחות אימפריאליסטיים. במסיבת עיתונאים מפורסמת באו"ם בשנת 1982, הכריז ערפאת: "ישו היה הפדאי הפלסטיני הראשון, שנשא את חרבו לאורך הדרך שבה נושאים הפלסטינים היום את צלבם"[10]. השימוש במונח "פדאי" (فدائي) הוא טעון משמעות. הפדאי הוא לוחם גרילה המקריב את נפשו למען המולדת. ערפאת לקח את ישו הפציפיסט מהדרשה על ההר והפך אותו ללוחם חירות הנושא "חרב". בכך, הוא יצר אנלוגיה בין המחבלים הפלסטינים לבין ישו המתנגד לרומאים, אותם הקביל לציונות והמערב. נרטיב זה שירת מטרה כפולה: מתן לגיטימציה למאבק המזוין בעיני העולם הנוצרי, והפקעת ישו מהקשרו הפציפיסטי לטובת הקשר מהפכני[11].
עם הקמת הרשות הפלסטינית והתרכזות בדיפלומטיה בינלאומית, הרטוריקה התעדנה אך הפכה לשיטתית וממוסדת יותר. מחמוד עבאס הפך את ניכוס ישו לחלק אינטגרלי מהדיפלומטיה הציבורית של הרשות, במיוחד סביב חגיגות חג המולד בבית לחם[12]. בנאום חג המולד של 2013, תיאר עבאס את ישו כ"שליח פלסטיני" המייצג את התקווה הפלסטינית לשחרור. הרשות הפלסטינית הפכה את חג המולד לחג לאומי פלסטיני, בו מודגשת הזהות הלאומית של ישו על פני זו הדתית-אוניברסלית[13]. בפרסומים רשמיים של משרד ההסברה הפלסטיני (אנ') ובעיתון "אל-חיאת אל-ג'דידה", ישו מתואר באופן עקבי כ"פלסטיני הראשון" וכמי שתחייתו מסמלת את התקומה הלאומית. מהלך זה נועד למסגר את הסכסוך לא כמאבק דתי בין אסלאם ליהדות, אלא כמאבק לאומי של ילידים (נוצרים ומוסלמים כאחד) נגד פולש זר. הצגת ישו כפלסטיני מאפשרת לרשות לטעון כי הנצרות היא דת פלסטינית במקורה, שנחטפה על ידי המערב, וכי הפלסטינים הם שומרי המורשת האמיתיים.
בכירים בפת"ח הקצינו את הרטוריקה וכינו את ישו "השהיד הראשון"[14]. תאופיק טיראווי, חבר הוועד המרכזי של פת"ח, פרסם בחשבון הפייסבוק שלו ברכה לחג המולד בה כינה את ישו "הפדאי הראשון והשהיד הראשון". השימוש במונח האסלאמי "שהיד" כלפי ישו הוא פרדוקסלי מבחינה תיאולוגית (שכן האסלאם שולל את צליבת ישו), אך הוא יעיל מבחינה פוליטית. הוא מכפיף את דמותו הנוצרית לתוך הקטגוריות של המאבק הלאומי-אסלאמי, ומייצר "שרשרת הקרבה" מלאכותית הנמתחת מישו ועד למחבלים המתאבדים או במאבק הנוכחי. חנן עשראווי, מבכירות אש"ף ונוצרייה בעצמה, תרמה רבות לביסוס הנרטיב בזירה הבינלאומית. בראיון ל"וושינגטון ג'ואיש וויק" ב-2001 הצהירה: "ישו היה פלסטיני. הוא נולד בארצי, על אדמתי". עשראווי משתמשת בטיעון גיאוגרפי-דטרמיניסטי: אם ישו נולד בבית לחם, ובית לחם היא כיום עיר פלסטינית, הרי שישו הוא פלסטיני. לוגיקה זו מתעלמת במכוון מההקשר ההיסטורי של ממלכת יהודה, ומשמשת כלי ל"ניכוס רטרואקטיבי" של ההיסטוריה.
טיעונים תיאולוגים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תיאולוגיית השחרור הפלסטינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנדבך האינטלקטואלי העמוק ביותר של תופעת ה"פלסטיניזציה" של ישו מצוי בכתביהם של תיאולוגים פלסטינים נוצרים, המקדמים את מה שמכונה "תיאולוגיית השחרור הפלסטינית". זרם זה מבקש לקרוא מחדש את התנ"ך והברית החדשה דרך הפריזמה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והנכבה. הכומר האנגליקני נַעִים עַתִיק (نعيم عتيق), מייסד מרכז "סביל" בירושלים, נחשב לאבי התיאולוגיה הזו. בספרו "צדק ורק צדק" (Justice and Only Justice), עתיק מתמודד עם הדיסוננס הקוגניטיבי של הנוצרי הפלסטיני, הקורא בתנ"ך על אלוהים שנתן את הארץ לבני ישראל, אויביו הנוכחיים. פתרונו של עתיק הוא דה-לגיטימציה של טקסטים מקראיים "לא מוסריים" המצדיקים כיבוש (כמו ספרי יהושע ושופטים), והדגשת דמותו של ישו כמשחרר אוניברסלי הנלחם בדיכוי. עתיק מקדם גרסה מודרנית ופוליטית של תאולוגיית החילופין: ישראל המקראית סיימה את תפקידה ההיסטורי והוחלפה על ידי הכנסייה האוניברסלית. כיום, הפלסטינים (ולא היהודים) הם שמייצגים את דמותו של "עבד ה' הסובל", ואילו מדינת ישראל משחזרת את דמותה של האימפריה הרומית המדכאת וצולבת את ישו מחדש בדמות העם הפלסטיני.
דה-ציוניזציה של המקרא
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכומר הלותרני מטרי א-ראהב (متري الراهب) מבית לחם פיתח תזה רדיקלית בספרו "Faith in the Face of Empire". ראהב טוען במפורש כי "ישו היה יהודי פלסטיני", ומדגיש כי הזהות ה"יהודית" של אז אינה זהה לזהות הישראלית של היום, אלא לזהות של ילידי הארץ. ראהב מנסח תיאוריה של "DNA פלסטיני" תרבותי, הטוענת כי האוכלוסייה הנוצרית הפלסטינית היא הצאצאית הישירה של הקהילה הנוצרית הראשונה. לשיטתו, הציונות היא תנועה קולוניאלית אירופאית שאין לה קשר אמיתי לארץ או לתנ"ך, בעוד הפלסטינים הם "האבנים החיות" של הארץ. הוא תוקף בחריפות את "הציונות הנוצרית" במערב, ורואה בה אידיאולוגיה אימפריאלית המשתמשת בתנ"ך כנשק.
בשנת 2009 פרסמה קבוצה של מנהיגים נוצריים בולטים בירושלים את "קאירוס פלסטין", מסמך המכריז על הכיבוש הישראלי כ"חטא נגד אלוהים"[15]. המסמך קורא לחרם על ישראל ומציג את ההתנגדות לכיבוש כחובה דתית. בלב המסמך עומדת התפיסה כי ישו מזדהה לחלוטין עם המדוכאים. דרך מסמך זה, הכנסיות הפלסטיניות הצליחו להחדיר את הנרטיב של "ישו הפלסטיני" לתוך כנסיות פרוטסטנטיות במערב[16], כמו הכנסייה הפרסביטריאנית בארה"ב, ולעודד החלטות בדבר משיכת השקעות מישראל.
איקונוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההיבט החזותי של הנרטיב הוא אחד הכלים האפקטיביים ביותר להפצתו. אמנים פלסטינים ופעילים פוליטיים משתמשים בדימויים נוצריים קלאסיים ומטעינים אותם בסמלים לאומיים מודרניים. באמצעות איקונוגרפיה של סבל, כמו הכאפיה, הצלב וההריסות הם יוצרים הזדהות רגשית מיידית.
אחד הדימויים הנפוצים ביותר באמנות הפלסטינית הוא הניכוס החזותי באמצעות דמותו של ישו עוטה את הכאפייה הפלסטינית המשובצת שחור-לבן. כאפי זו הפכה לסמל ההתנגדות מאז המרד הערבי הגדול (1936-1939). באירוע מעורר מחלוקת בחג המולד של 2024/2025, הוצגה בוותיקן סצנת הלידה שיצרו אמנים מבית לחם, בה נראה ישו התינוק עטוף בכאפיה במקום בבדים מסורתיים[17]. המיצג עורר סערה בקרב ארגונים יהודיים, שראו בכך פוליטיזציה בוטה של סמל דתי במרכז העולם הקתולי, ומחיקה ויזואלית של זהותו היהודית של ישו לטובת זהות לאומית פלסטינית. הוותיקן, הסיר לבסוף את האלמנטים השנויים במחלוקת[18]. השימוש בכאפיה אינו אסתטי בלבד; הוא מסמן את ישו כחלק מהקולקטיב הלאומי הפלסטיני הלוחם.
בצל מלחמת חרבות ברזל בשנת 2023, הציג הכומר מונת'ר איסחק מהכנסייה האוונגלית הלותרנית בבית לחם, מיצג של "ישו בין ההריסות". במיצג נראה ישו התינוק עטוף בכאפיה, שוכב בתוך ערימת הריסות בטון, במקום באבוס המסורתי. המסר, שהופץ ויראלית ברשתות החברתיות, היה: "אם ישו היה נולד היום, הוא היה נולד תחת ההריסות בעזה". דימוי זה משמש ככלי תעמולה חזק ואקטיביזם ויזואלי. הוא הופך את סיפור הלידה מאירוע היסטורי-גאולי לאירוע אקטואלי-פוליטי. הוא מציב את ישראל בתפקיד "הורדוס המודרני" המבקש להרוג את התינוקות, בעוד הפלסטינים הם "המשפחה הקדושה" הנרדפת. דימוי זה מחזק את תפיסת הקורבנות האולטימטיבית ומשתמש בסמכות המוסרית של ישו כדי להוקיע את הפעולות הצבאיות של ישראל.
קריקטורות רבות בעיתונות הפלסטינית מציגות את הפלסטיני כדמות הצלובה, לעיתים על מגן דוד במקום על צלב רגיל, או את ישו עצמו מעוכב במחסום צבאי ישראלי בדרכו לירושלים, והעמידה בו כהשוואה לדרך הייסורים שנאלץ לעבור ישו עצמו. מטרת הדימויים הללו היא כפולה: האדרה של הסבל הפלסטיני תוך השווית משמעות דתית טרנסצנדנטית, ודמוניזציה של החייל הישראלי והיהודי, כמי שממשיך את מעשה הצליבה. חוקרים רואים בכך החייאה מודרנית של עלילת הדם הנוצרית העתיקה בדבר "רצח האל" (Jewish deicide), כאשר הפעם "היהודי הקולקטיבי" (מדינת ישראל) צולב את "ישו הקולקטיבי" (העם הפלסטיני).
האסלאמיזציה של ישו
[עריכת קוד מקור | עריכה]פן מורכב יותר בנרטיב זה הוא האימוץ הנרחב של דמותו של ישו על ידי מנהיגים וגופים מוסלמים, חרף ההבדלים התיאולוגיים המהותיים בין האסלאם לנצרות. השימוש בדמותו של ישו על ידי הנהגת הרשות (שרובה מוסלמית) חושף מניעים פוליטיים מובהקים המגשרים על פערים דתיים.
במסורת האסלאמית, עיסא (ישו) תופס מקום של כבוד כאחד מחמשת הנביאים הגדולים ביותר ("אולו אל-עזם"). הוא מתואר בקוראן כ"אל-מסיח" (המשיח) וכמי שנולד בדרך נס למרים הבתולה לאחר שנפח בה אללה מרוחו. למרות היותו "רוח מאללה" ו"דברו", האסלאם מדגיש בתוקף את אנושיותו ושולל לחלוטין את רעיון השילוש או את היותו "בן האלוהים", שכן לפי התפיסה המוסלמית, אללה הוא אחד (תווחיד) ואין לו שותפים או צאצאים. על פי האמונה, עיסא לא נצלב אלא הועלה לשמיים על ידי האל, והוא עתיד לשוב בסוף הימים כדי להילחם בכוחות הרשע ולבשר על יום הדין. הקוראן מדגיש כי ישו היה מוסלמי, במשמעות המילולית של המילה, מי ש"התמסר לאל" (אוסלאם), וכי שליחותו הייתה לבשר את בואו של מוחמד. אנשי דת מוסלמים ברשות הפלסטינית לקחו תפיסה זו צעד קדימה לצרכים לאומיים. בשידורי טלוויזיה רשמיים נטען כי קריאתו בעת הצליבה "אלי אלי למה שבקתני?"[19], היא למעשה שיבוש, וכי הוא קרא "אללה אכבר". נרטיב זה משרת תהליך של "אסלאמיזציה" של ההיסטוריה הנוצרית: ישו מופקע מההקשר היהודי-נוצרי והופך לנכס מוסלמי-פלסטיני, המאחד את העם כנגד "הכפירה הציונית". אם בטענה זו יש סתירה, היות שלפי הקוראן ישו כלל לא נצלב.
הסתירה התיאולוגית הגדולה ביותר נוגעת לסוגיית הצליבה. לפי הקוראן (סורה 4:157), ישו לא נצלב ולא נהרג, אלא "נדמה להם" כי נצלב, והוא הועלה השמיימה על ידי אללה. אם כך, כיצד יכולים מנהיגי פת"ח, המוסלמים ברובם, לכנות את ישו "השהיד הראשון" או להשתמש בסימבוליקה של הצלב? התשובה טמונה בפרגמטיזם הפוליטי המכונה לעיתים "אקומניזם של לאומיות". כדי לגייס את דעת הקהל המערבית-נוצרית, הדוברים הפלסטינים מאמצים את האיקונוגרפיה הנוצרית של הצליבה (סבל, הקרבה), למרות שהיא סותרת את האסלאם. המונח "שהיד" עובר חילון והרחבה: הוא אינו מציין רק מוות על קידוש השם במובן ההלכתי, אלא מוות למען המולדת. כך, ישו הופך לאב-טיפוס של הקורבן הפלסטיני, המגשר בין הנוצרי למוסלמי תחת דגל המאבק הלאומי.
המיתוס הכנעני והפרכתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]במקביל לניכוס ישו, הלאומיות הפלסטינית עוסקת בבניית נרטיב-על של רציפות היסטורית המגיעה עד התקופה הכנענית והיבוסית, בניסיון לעקוף את ההיסטוריה היהודית וליצור "זכות ראשונים". דוגמה מובהקת לאסטרטגיה זו הייתה התבטאותו של סאיב עריקאת, מזכיר הוועד הפועל של אש"ף. עריקאת נהג להצהיר: "אני בן יריחו. גילִי הוא 10,000 שנה... אני צאצא של הכנענים הגאים". הלוגיקה הפוליטית ברורה: אם הפלסטינים הם הכנענים המקוריים, הרי שהיהודים הם פולשים זרים (בדומה ליהושע בן נון) המבצעים ג'נוסייד בילידים מאז התקופה המקראית ועד היום. ישו משתלב בנרטיב זה כ"כנעני" שהתנגד ל"הגמוניה היהודית" של זמנו. בכך, הסכסוך המודרני מוצג כהמשך ישיר של מלחמות המקרא, כאשר הפלסטינים תופסים את משבצת הקורבן הנצחי.
הטענות לרצף כנעני-פלסטיני עומדות בסתירה חזיתית לממצאים מדעיים והיסטוריים. היסטוריונים מציינים כי האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל היא תוצאה של הגירות רבות, בעיקר לאחר הכיבוש הערבי במאה ה-7, וכי אין רצף אתני סגור וטהור מאז ימי הכנענים. משפחתו של עריקאת עצמו, משבט אל-חוויטאת הבדואי, מתייחסת במוצאה לעבר הירדן וחצי האי ערב, עובדה המערערת את הטענה לילידות כנענית רציפה. מחקרים גנטיים השוואתיים (כגון אלו שניתחו DNA של אוכלוסיות במזרח התיכון) מראים קרבה גנטית מסוימת בין יהודים לפלסטינים, המעידה על מוצא משותף עתיק, אך שוללים את התיאוריה של "הכנעני הטהור" ששרד ללא שינוי. יתרה מכך, המחקרים על הפלשתים (שהשם "פלסטין" נגזר משמם) הוכיחו כי מוצאם אירופאי-אגאי, ולא שמי-כנעני, מה שמנתק עוד יותר את הזיקה בין השם "פלסטיני" לבין הילידים הכנענים.
השלכות בינלאומיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצלחת הנרטיב של "ישו הפלסטיני" אינה נמדדת באמיתות ההיסטורית שלו, אלא בתהודה שלו בזירה הבינלאומית ובביקורת שהוא מעורר. הנרטיב חדר בהצלחה לזרמים פרוגרסיביים בכנסיות המערביות. הכנסייה הפרסביטריאנית בארה"ב (PCUSA) ומועצת הכנסיות העולמית, אשר אימצו רטוריקה הדומה לזו של מסמך "קאירוס פלסטין", המזהה את המאבק הפלסטיני עם סבלו של ישו. דמויות כמו לינדה סרסור וחברת הקונגרס אילהאן עומאר הדהדו את המסר ברשתות החברתיות ("ישו היה פלסטיני מנצרת")[20][21], מה שמעיד על הפיכת הנושא למם פוליטי במאבקי הזהות בארה"ב.
בשנת 2019 נאלץ הניו יורק טיימס לפרסם התנצלות לאחר שפרסם מאמר שבו תואר ישו כ"גבר פלסטיני". העיתון הבהיר כי ישו היה יהודי שנולד בבית לחם, והשימוש במונח "פלסטיני" היה טעות עריכה אנכרוניסטית[22].
ביקורת נגדית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בישראל ובעולם היהודי, הנרטיב נתפס כמתקפה על הזהות היהודית וכשכתוב היסטורי מסוכן. ארגונים כמו "NGO Monitor" ומרכז ויזנטל מגדירים זאת כ"אנטישמיות חדשה" המבוססת על גניבת זהות. הטענה המרכזית היא שנישול ישו מיהדותו והפיכתו לפלסטיני נועד לשלול את הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל. אם אפילו ישו לא היה יהודי אלא פלסטיני, הרי שאין ליהודים היסטוריה בארץ זו. בתוך העולם הנוצרי המזרח-תיכוני נשמעים קולות סותרים. בעוד הפטריארכיה היוונית והלטינית בירושלים מיישרות קו לעיתים קרובות עם הנרטיב הלאומי הפלסטיני כדי לשמור על מעמדן בקרב המאמינים המקומיים, קיימים קולות אופוזיציוניים. האב גבריאל נדאף מנצרת, למשל, הוביל תנועה לגיוס נוצרים לצה"ל וביקש לבדל את הזהות הנוצרית-ארמית מהזהות הפלסטינית. עבורו, ניסיון הפלסטיניציזה של ישו הוא זיוף המשרת אג'נדה פוליטית זרה לנצרות המקורית.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Jesus Was a Jew, Not a Palestinian | HonestReporting, HonestReporting, 5 בספטמבר 2019
- ^ Jesus: Judean or Palestinian? | VISION Magazine | Yehuda HaKohen, VISION, 25 בדצמבר 2023
- ^ When Judea Became Palestine: Origins Explained, Scripture Analysis, Article on the Roman renaming of Judea to Syria Palaestina and the historical development of the term Palestine, 7 בספטמבר 2024 (באנגלית)
- ^ Jesus: Judean or Palestinian? | VISION Magazine | Yehuda HaKohen, VISION, 25 בדצמבר 2023
- ^ How the Palestinians got their name - JNS.org, JNS.org, 29 במרץ 2023
- ^ William Foxwell Albright, Palestine | History, People, Conflict, & Religion, Encyclopedia Britannica, 26 ביולי 1999
- ^ Megan Gannon, When Ancient DNA Gets Politicized, Smithsonian Magazine, 12 ביולי 2019
- ^ Michal Feldman, Ancient DNA sheds light on the genetic origins of early Iron Age Philistines (עמ' כרך 5, גיליון 7), Science Advances, בשיתוף מכון מקס פלנק למדע ההיסטוריה האנושית (גרמניה) ומשלחת ליאון לוי לאשקלון (אוניברסיטת הרווארד), 3 ביולי 2019 (באנגלית)
- ^ Daniel Pipes, A Muslim Aliyah Paralleled the Jewish Aliyah: Part I, to 1948 (עמ' Summer 2024, Volume 31: Number 3), Middle East Quarterly, 2024 (באנגלית)
- ^ Bat Ye'or (1985). The Dhimmi: Jews and Christians Under Islam. Fairleigh Dickinson University Press. p. 145. ISBN 978-0-8386-3262-8. תורגם לעברית על ידי אהרן אמיר וירד לדפוס תחת הכותר "הד'ימים - בני חסות - יהודים ונוצרים בצל האסלאם" (בת יאור) בהוצאת כנה בשנת 1986
- ^ ITAMAR MARCUS, The Palestinian Authority has Jesus envy - opinion, The Jerusalem Post, 23 בדצמבר 2021
- ^ Itamar Marcus, Christmas is a "Palestinian symbol" and "Jesus was the first Palestinian," says senior Fatah leader, Palestinian Media Watch, 25 בדצמבר 2018
- ^ Itamar Marcus, Nan Jacques Zilberdik, Palestinian Authority: Jesus was a Palestinian, Palestinian Media Watch, 28 בדצמבר 2014
- ^ Jesus Was The ‘First Islamic Martyr,’ Claims Senior Palestinian Official - JOY! News, JOY! News, 7 בינואר 2020
- ^ קאירוס פלסטין, מסר של אמונה, תקווה, ואהבה מלבו של הסבל הפלסטיני, 2009, נוסח עברי מאת עמי אשר
- ^ Jesus Was The ‘First Islamic Martyr,’ Claims Senior Palestinian Official - JOY! News, JOY! News, 7 בינואר 2020
- ^ Pope Francis, Jesus Was Not a Palestinian | Aish, Aish, 12 בדצמבר 2024
- ^ האפיפיור הציג את ישו עטוף בכאפיה, וחזר בו, באתר "סרוגים", 12 בדצמבר 2024
- ^ הבשורה על-פי מתי 27:46
- ^ ‘Jesus was Palestinian’: An old ‘Big Lie’ gets new legs - JNS.org, JNS.org, 16 ביולי 2019
- ^ MAAYAN JAFFE-HOFFMAN, Was Jesus a Palestinian and why would Congresswoman Ilhan Omar care?, The Jerusalem Post, 25 באפריל 2019
- ^ Valerie Richardson, New York Times issues correction for article describing Jesus as a Palestinian, The Washington Times, 29 באפריל 2019