לדלג לתוכן

ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון

כאן לא אתר ויקיפדיה. דף זה נשמר אוטומטית מכיוון שבתאריך 2025-07-21 התקיים דיון האם למחוק אותו. לצפייה בדף המקורי , אם לא נמחק.

חזרה לרשימת הדפים שנמחקו

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
על דף זה נערכת הצבעת מחיקה בדף זה
הדיון וההצבעה לגבי המחיקה מתקיימים כעת. לפני ההצבעה מומלץ לקרוא את מדיניות המחיקה. נא לא להוריד הודעה זו, ולא לרוקן את העמוד מתוכן בזמן שההצבעה נערכת. עם זאת, אתם מוזמנים לשפר דף זה.
על דף זה נערכת הצבעת מחיקה בדף זה
הדיון וההצבעה לגבי המחיקה מתקיימים כעת. לפני ההצבעה מומלץ לקרוא את מדיניות המחיקה. נא לא להוריד הודעה זו, ולא לרוקן את העמוד מתוכן בזמן שההצבעה נערכת. עם זאת, אתם מוזמנים לשפר דף זה.
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: חוסר נייטרליות וכתיבה מנקודת מבט פרו-ישראלית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
שכתוב
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: חוסר נייטרליות וכתיבה מנקודת מבט פרו-ישראלית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך.
הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
עריכה - שיחה
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך.
הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון הוא תיאור השתלשלותה של ההתיישבות היהודית בשטחי יהודה ושומרון לאורך ההיסטוריה, ובפרט מאז כיבוש יהודה ושומרון בידי מדינת ישראל במלחמת ששת הימים. בכלל שטחים אלו כלולים הרי השומרון, הרי בנימין, גוש עציון, מזרח הרי יהודה, הר חברון, חלקים מבקעת הירדן, חלקים ממדבר יהודה ומזרח ירושלים.

היישובים היהודים הראשונים ביהודה ושומרון הוקמו לאחר מלחמת ששת הימים על ידי ממשלות המערך בהתאם לתוכנית אלון. בשנים 1977–1986, תחת ממשלות בגין, שמיר ופרס, גדל מספרן במהירות. בהסכמי אוסלו התחייבה מדינת ישראל לא להקים ייושבים חדשות ביהודה ושומרון, ומאז הוקמו רק מאחזים והורחבו יישובים קיימים. לפי מועצת יש"ע, נכון לינואר 2025 מתגוררים ביהודה, שומרון ובקעת הירדן כ־530,000 ישראלים, המהווים כ־5.3% מאוכלוסיית מדינת ישראל.[1] כ־42% מתוכם מתגוררים בערים: מודיעין עילית שבהרי בנימין, ביתר עילית שבגוש עציון, מעלה אדומים שבעוטף ירושלים ואריאל שבשומרון.[2]

מכיוון ששטחי יהודה ושומרון לא סופחו למדינת ישראל, הריבון באזור זה הוא אלוף פיקוד המרכז של צה"ל ותושביו הישראלים נתונים רשמית תחת ממשל צבאי. בפועל, חלקים רבים מהחוק הישראלי הוחלו עליהם באמצעות צווים צבאיים וכן באמצעות חקיקה ישראלית, כגון "תקנות יו"ש". משטרת ישראל נוכחת ביישובים אלה באמצעות מחוז ש"י, שנוסד ב-1994, ומחזיקה בגזרתם מספר תחנות משטרה. כמו כן, צה"ל ומשטרת ישראל מקיימים ביהודה ושומרון מנגנון של תיאום ביטחוני עם המשטרה הפלסטינית.

רקע מקראי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסופר בספר יהושע, עם כניסת עם ישראל לארץ ישראל בראשית תקופת ההתנחלות, התיישבו שבטי יהודה, בנימין, אפרים ומנשה בחבלי יהודה ושומרון. על פי המסופר בספר שמואל, בירתו הראשונה של דוד המלך הייתה חברון, ולאחר מכן עיר דוד.

על פי המסופר בספר מלכים, בירת ממלכת ישראל הצפונית הייתה בתחילה שכם, ובהמשך תרצה ושומרון.

עוד מסופר בספר מלכים כי לאחר גלות עשרת השבטים מממלכת ישראל הצפונית, ישבו הכותים באזור השומרון.

תקופת בית שני

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בראשית ימי שיבת ציון מגלות בבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון, בעקבות הצהרת כורש, חודשה ההתיישבות הישראלית בנחלות שבטי יהודה ובנימין, כאשר שבי ציון הקימו שם את מדינת יהודה (יהוד מדינתא). במשך הזמן התרחב שטח המדינה גם לאזור הגליל ואף עבר הירדן,[3] כאשר בשומרון ישבו השומרונים והיוו רצועה חוצצת בין אזור יהודה ואזור הגליל.[4] לאחר חורבן בית המקדש השני הדלדל היישוב היהודי באזור זה במשך מאות השנים שלאחר מכן, עד שחדל מלהתקיים.

יהודה ושומרון תחת שלטון ירדן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב מלחמת עצמאות סיפח עבדאללה מלך ירדן את מזרח ירושלים, ולאחר המלחמה הוא סיפח גם את שטחי יהודה ושומרון, שאותם כינה 'הגדה המערבית' בשל היותם בגדה המערבית של נהר הירדן.

בין 1964 ל-1967 חוסיין מלך ירדן החל ברישום קרקעות בשטחי יהודה ושומרון בטאבו. הוא הספיק לרשום אדמות מג'נין ועד טולכרם וכן אזורים בנפות ראמאללה ויריחו. בנוסף חילק חוסיין אישורי תשלום מס למי ששילם מס קרקע באזורים אלו.

מלחמת ששת הימים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הכיבוש הישראלי

אחרי מלחמת ששת הימים מדינת ישראל לא סיפחה את השטחים שכבשה ביהודה ושומרון, אלא מאז היא מחילה בשטחים אלו שלטון צבאי הכפוף לתחום אחריותו של אלוף פיקוד מרכז, ובו מונהגים חוקי המקרקעין שהיו בשטח עד כיבושו בידי ישראל, שהם החוק הטורקי, המנדטורי והירדני.

בשל מצב זה הפכו הפלסטינים שנשארו בשטחי יהודה ושומרון אחרי מלחמת ששת הימים לבעלי אדמות רשמיים על אדמותיהם.

לצד שטחים פלסטינים פרטיים, המלך חוסיין הכריז גם על שמורות טבע ואדמות מדינה, שנשארו במעמדן זה גם תחת השלטון הישראלי.

מעמדם המשפטי של שטחי יהודה ושומרון הם כשל שטח שתחת שלטון צבאי. הגוף השלטוני בשטח זה הוא המנהל האזרחי, ומי שמכהן כמקבילה של ראש ממשלת ישראל בשטח זה הוא אלוף פיקוד מרכז. עד להסכמי אוסלו גם הערים והכפרים הפלסטיניים היו תחת שליטה ישראלית של המנהל האזרחי, אולם עם כינון הסכמי אוסלו בשנת 1994 עברה אחריות ניהולם של שטחי A ו-B לידי הרשות הפלסטינית, ואחריות הניהול האזרחי של היישובים היהודיים שבשטח C נותרה בידי המנהל האזרחי.

ראשית ההתיישבות היהודית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כפר עציון. 2023

העשור הראשון לאחר מלחמת ששת הימים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרובע היהודי ומזרח ירושלים סופחו למדינת ישראל מיד לאחר מלחמת ששת הימים. כמו כן, כחודש אחרי מלחמת ששת הימים עלו 62 יתומי כפר עציון לשטח הכפר שנחרב במהלך מלחמת העצמאות, והחלו בהקמתו מחדש. סמוך אליו עלו גם היישובים אלון שבות וראש צורים שבגוש עציון.

בחורף 1968 נכנסו יהודים למלון פארק (מלון ערבי) אותו הם שכרו, ומשם עברו לבית הממשל הצבאי בחברון למשך שנתיים. בהמשך המדינה אישרה את הקמת קריית ארבע.

בן ציון טבגר ונשות בית הדסה דרשו לחזור לעיר העתיקה של חברון. אחרי הפיגוע בבית הדסה ב-1980, הוכרזה התיישבות רשמית בחברון.

המקום השני שעלה לקרקע היה בית ספר שדה הר גילה, שהפך ליישוב ב-1975.

מבוא חורון עלה לקרקע ב-1969 במטרה לתפוס את מובלעת לטרון.[5]

ב-1975 עלתה מעלה אדומים על הקרקע.

תוכנית אלון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – תוכנית אלון

בקיץ 1967 הציג שר החקלאות יגאל אלון לראש הממשלה לוי אשכול את תוכנית אלון, שהמליצה לספח לישראל את בקעת הירדן, מדבר יהודה, גוש עציון ושטחים בין ירושלים ורמאללה (לצורך הרחבת פרוזדור ירושלים הצר), ואת רמת הגולן ושטחים בסיני ודרום רצועת עזה. התוכנית התחשבה בעיקר בשיקול הדמוגרפי, והשטחים שהמליצה לספח היו בעלי אוכלוסייה פלסטינית דלילה. על אף שהתוכנית לא אומצה על ידי הממשלה ולא קיבלה מעמד רשמי, ממשלות ישראל פעלו על פי רוחה עד למהפך של 1977, ויישובים הוקמו בשטחים שייעדה התוכנית לסיפוח. כך הוקמו בבקעת הירדן ומדבר יהודה: ארגמן, מחולה וקליה (1968), גלגל, ייטב, מעלה אפרים ומשואה (1970), חמרה ומצפה שלם (1971), גיתית ומכורה (1973), מעלה אדומים ופצאל (1975), נתיב הגדוד ורועי (1976), אלמוג, כוכב השחר, נירן ותקוע (1977). בנוסף, הוקמו ושוקמו יישובי גוש עציון: כפר עציון (1967), ראש צורים ואלון שבות (1969-1970), אלעזר (1975) ומגדל עוז (1977), והוקמה (ב-1971) קריית ארבע בסמוך לחברון.[5]

ב־3 בספטמבר 1973 אישרה מזכירות מפלגת העבודה את מסמך גלילי, שקרא להתיישבות בפתחת רפיח, רמת הגולן, בקעת הירדן והרכסים מעליה בהתאם לתוכנית אלון, כחלק ממצעה של המפלגה לקראת הבחירות לכנסת השמינית.[6]

הקמת גוש אמונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – גוש אמונים

מלחמת יום הכיפורים, בפברואר 1974, ותחושת השבר שהיא יצרה, גרמו להקמת "גוש אמונים" על ידי תלמידי הרב צבי יהודה הכהן קוק, והציונות הדתית נטלה לידיה את יוזמת ההתיישבות ביהודה ושומרון (וחבל עזה). התנועה, שנוצרה לאור החשש מנסיגות כתוצאה מהמלחמה, הצליחה להפיח תקווה בקרב תומכי ההתיישבות. בין תומכיה בציבור החילוני היו אנשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה ובהם סופרים ואנשי ההתיישבות העובדת כגון משה שמיר, נעמי שמר, אריאל שרון, מאיר הר-ציון ויצחק טבנקין שראו במתנחלים את ממשיכי דרכם מבחינת התיישבות וציונות. בין יולי 1974 לדצמבר 1975 ערכה התנועה שבעה ניסיונות התנחלות באזור שכם, ולאחר הניסיון השמיני נערך הסכם פשרה בין התנועה לשר הביטחון שמעון פרס בו הותר לפעילי התנועה להתגורר במחנה קדום שהפך כעבור שנתיים לקדומים.[7] התנועה הביאה גם להקמת עפרה במאי 1975 ואלקנה בשנת 1977.

עד 1977 התגוררו 4,500 ישראלים בכ-30 התנחלויות, בהם כ־3,000 ביהודה ושומרון[8].[7]

בעקבות 'המהפך'

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 במאי 1977 נבחר יו"ד הליכוד מנחם בגין לכהן כראש ממשלת ישראל. כשהגיע להכנסת ספר תורה בקדומים הכריז ש"יהיו הרבה אלוני מורה".

נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר לחץ על בגין לבלום את הקמת היישובים בשומרון, ובגין אישר הקמת יישוב אחד בכל חודש. היישובים הראשונים שקמו קיבלו אדמה על ידי צו תפיסה צבאי והפקעת אדמות פלסטיניות.

שא-נור בשומרון, 1978

עם עליית הליכוד לשלטון, ציפו בגוש אמונים להאצה משמעותית של קצב הקמת יישובים יהודים ביהודה ושומרון לאור הבטחתו של מנחם בגין: "יהיו עוד הרבה אלוני מורה", אולם ממשלתו של מנחם בגין היססה והקימהיישובים מעטים. בשנים 1977–1978 הוכנה והוצעה על ידי גוש אמונים תוכנית להתיישבות ביהודה ושומרון[9] ובהתאם לכך, עלו להתיישבות גרעיני גוש אמונים במסגרת "מבצע 12 הגרעינים". אלו היו: מצפה יריחו, נווה צוף, בית אל, שילה, שבי שומרון, גבעון, שא-נור, קרני שומרון, בית חורון, תקוע ואלון מורה. חלק מהנקודות שוכנו בתחילה בתוך מחנות צבא. הממשלה הייתה שותפה פעילה בבניית היישובים והיא תמכה בהן בהטבות כלכליות, בניית תשתיות והגנה משפטית, בניצוחו של שר החקלאות אריאל שרון, מתוקף תפקידו כיושב ראש ועדת השרים לענייני התיישבות. במקביל הכין ראש החטיבה להתיישבות מתתיהו דרובלס תוכנית התיישבות, שהייתה למסמך שהנחה את הממשלה והחטיבה להתיישבות.[7]

בשנת 1978 הוקמה תנועת אמנה, כתנועה המיישבת של "גוש אמונים". בשנת 1979 אישרה ממשלת ישראל את "תוכנית שרון להתיישבות", שכללה הקמת יישובים עירוניים בגב ההר כדי לשלוט במישור החוף, והקמת יישובים לאורך בקעת הירדן כדי להגן על גבולה המזרחי של ישראל.[10]

בתחילת 1983 פרסמו משרד החקלאות והחטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית תוכנית אב עד שנת 2010, שכללה תוכניות מעשיות לשנים 1983–1986. התוכנית כונתה גם תוכנית המאה האלף, על שם הצהרתה שעד 1986 יתגוררו בהתנחלויות 100,000 ישראלים, תוספת של 80,000 על 20,000 שהתגוררו בה ב־1983. התוכנית כללה הקמת 23 יישובים, 20 היאחזויות נח"ל וסלילת 300–450 ק"מ של דרכים חדשות.[7][8]

לאחר הנסיגה מסיני בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, נכנסה התחייה לממשלה ויובל נאמן מונה ליושב ראש ועדת השרים לענייני התיישבות. בשנים 1983–1984 הקימה הממשלה עשרות יישובים חדשים ברחבי יהודה ושומרון. עם זאת, היישובים היו ברובן קטנים וכלל המתנחלים ביהודה ושומרון מנו כ-23,700 נפש, כ-0.6% מאוכלוסיית ישראל.[11]

תחת ממשלות הליכוד חל שינוי במיקוד הטריטוריאלי, וההתיישות קודמו כעת לצד מרכזי אוכלוסייה פלסטיניים, בלב "אדמות התנ"ך" של יהודה ושומרון.[12] בראייתו של אורן יפתחאל, היה זה שיא הפרויקט האתנוקרטי של ישראל, שבמסגרתו יהודה ושומרון משמשים כ"בסיס הזהות הלאומית היהודית".[13] למתנחלים הוענקו תמריצים הכוללים סובסידיות ממשלתיות ומשכנתא לדיור, תמריצי מס, מענקים עסקיים, פרויקטים בתשתיות ולימודים בחינם.[14]

יישובי גוש אמונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מספר ניסיונות כושלים להקים יישובים באזור שכם בשנים 1975-1976, החלה מזכירות גוש אמונים לעבוד על "הצעה לתוכנית להתיישבות ביהודה ושומרון בקיץ תשל"ז", ובעקבות זאת התארגנו גרעיני התיישבות שעלו לקרקע בין השנים 1977-1981 במסגרת "מבצע 12 הגרעינים", רובם הגדול בשנת 1977. שנים עשר היישובים שהוקמו היו: מצפה יריחו (1977), נווה צוף (1977), בית אל (1977), שבי שומרון (1977), שא-נור (1977), קרני שומרון (1977), בית חורון (1977), תקוע (1977), חרס (אריאל לעתיד. 1978), שילה (1979), ואלון מורה (1980).גבעון (1981).

1986–1992 (ממשלות שמיר)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת ישראל העשרים ואחת, שהייתה ממשלת אחדות לאומית בין הליכוד למערך הביאה להפניית מרבית משאבי הפיתוח לבקעת הירדן, כפשרה בין תוכנית אלון לגישת דרובלס-שרון.[7] גם ממשלת ישראל העשרים ושלוש המשיכה את ההקפאה, ורק יישובים מעטים ביהודה ושמרון הוקמו על ידה, מפאת אילוצים מדיניים שראש הממשלה היה נתון להם. יישובים שהוקמו לאחר שנת 1990 הוקמו לרוב כ"הרחבות" של יישובים סמוכים ולא זכו לסמל יישוב נפרד. בין אלו ניתן למנות את שבות רחל, נריה וטל מנשה.

הגם שבמחצית השנייה של שנות ה-80 הוקמו אך מעט יישובים חדשים, הוחל אז בהרחבה מסיבית של יישובים קיימים. האינתיפאדה הראשונה שכנעה חלק מהיישובים, כמו עפרה, להתרחב כדי להביא ציבור יהודי גדול ליהודה ושומרון. בנוסף, הוקמו בשנים הללו היישובים העירוניים החרדיים הגדולים ביתר עילית (1988) ומודיעין עלית (1990), כפתרון מגורים מוזל בסמוך לריכוזים החרדיים בירושלים ובני ברק.

בסוף 1990 הגיע מספר היהודים ביהודה ושומרון ל־78,600 ביהודה ושומרון.[15] במהלך ממשלת ישראל העשרים וארבע בראשות שמיר נעשתה בנייה מסיבית ביישובים היהודים, שהובילה גם להתנגשות עם ממשלת ארצות הברית, שהביאו להקפאת ערבויות כספיות שניתנו לישראל לסיוע בקליטת העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90.[7]

1992–2009 (הסכמי אוסלו, האינתיפאדה השנייה ותוכנית ההתנתקות)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1992 הוקמה ממשלת רבין השנייה, שנקטה מדיניות שונה לחלוטין. לא רק שהיא לא הרחיבה את היישובים הקיימים, היא אף ביטלה חוזים לבניית בתים וסירבה לאכלס בתים שכבר נבנו. ב-22 ביוני 1992 החליטה ממשלת רבין השנייה (החלטה מספר 360) להפסיק את פעולות הבנייה ביישובים ישראלים ביהודה, שומרון וחבל עזה והליכים הנוגעים לתוכניות מתאר, מלבד כאלו שיאושרו בוועדת חריגים.[16] בעקבות זאת הוציא ב-1993 אלוף פיקוד מרכז צו בדבר חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים (הפסקת הליכי תכנון) (הוראת שעה) (יהודה ושומרון) (מספר 1385). בימי ממשלה זו נחתמו הסכמי אוסלו, שתחמו את ההתיישבות היהודית לאזורים שכבר הוקמו בהם יישובים יהודים, ומנעה את הרחבתן העתידית לאזורים שהועברו לידי הרשות הפלסטינית, ואף גרמה לפינוין של שני יישובים, נח"ל גינת ונח"ל עירית, שעקב היותן היאחזויות נח"ל הוגדרו כמחנות צבא ולא כיישובים. עם זאת, בימי ממשלה זו נבנו ופותחו כבישים עוקפים במספר אזורים, כתוצאה מהסכמי אוסלו. אוכלוסיית יישובי יהודה ושומרון המשיכה לגדול, בקצב של כ-10,000 נפש בשנה, בסוף 1993 הגיע מספר המתנחלים לכ-115,600 ובסוף 1995 הגיע מספרם לכ-134,300.

ב-1996 הוקמה ממשלת נתניהו הראשונה, שביטלה את האיסור הגורף שהטילה ממשלת רבין על בנייה יהודית ביהודה ושומרון. ב-2 באוגוסט 1996 החליטה הממשלה (החלטה 150) כי בנושאי מדיניות כוללת בנושאי התיישבות נדרשת החלטת ממשלה, ובנושאי הקצאת קרקע ותכנון נדרש אישור שר הביטחון.[17] בעקבות ההחלטה הוצא צו אלוף בדבר אישור הליכי תכנון ובנייה (מספר 1445). עם זאת, ממשלה זו לא הקימה יישובים חדשים,[א] ולא הוקמה בה ועדת שרים להתיישבות, לראשונה מאז שהוקמה ועדה כזאת ב-1972. אך הדבר לווה במדיניות לא רשמית של עידוד התיישבות לא מוסדרת – לימים תופעת ה"מאחזים"; המאחזים הראשונים, עמונה וגבעות עולם, הוקמו כבר ב-1996. בסוף ימי ממשלה זו, ב-1999, קרא שר החוץ אריאל שרון למתנחלים "לרוץ ולתפוס את הגבעות".[18] צמיחת אוכלוסיית ישובי יהודה ושומרון לא השתנתה מימי ממשלת רבין, ובסוף 1999 עמד מספר תושביהן על כ-183,900.[19]

בשלהי שנות התשעים ותחילת המאה העשרים ואחת, בין ימי ממשלת נתניהו הראשונה ועד אמצע ממשלת שרון השנייה, הוקמו ביהודה ושומרון מאחזים רבים, ללא אישור ממשלתי כפי שדורש החוק בישראל. שרון הזמין חוות-דעת בנוגע למאחזים מאת טליה ששון, שכללה המלצות על צעדים מנהליים, משפטיים ועוד "להפסקת תופעת המאחזים ופינויים",[20] בהתאם להתחייבותו של שרון בהסכמתו ל"מפת הדרכים" האמריקאית מ-2001. גם ממשלת ברק ניסתה לעצור את תופעת המאחזים, אך הגיעה להסכמות עם מועצת יש"ע להשאיר את רובם במקומם. במהלך כהונתה הציעה ממשלת ברק בוועידות קמפ דייוויד ובוועידת טאבה נסיגה משמעותית, לרבות פינוי יישובים.

פיגועי האינתיפאדה השנייה פגעו בשגרת החיים בישראל כולה ובנסיעה בכבישים ביהודה ושומרון. החל משנת 2002, בניסיון לצמצם את פיגועי ההתאבדות בישראל, הקימה ממשלת שרון את גדר ההפרדה, שהתוואי שלה חוצץ בין ישראל ליהודה ושומרון, כאשר יישובים הסמוכים לקו הירוק הותרו בצד הישראלי של הגדר. על אף שנות הטרור, בשנת 2004 התקרב מספר תושבי יישובי יהודה ושומרון לרבע מיליון.[21]

במהלך שנת 2005 עמדו יישובי יהודה ושומרון בצילה של תוכנית ההתנתקות, שהוצגה על ידי אריאל שרון בסוף 2004, ובוצעה בשלהי 2005. התוכנית, שמסגרתה פונו היישובים גנים, כדים, חומש ושא-נור בצפון השומרון לצד הפינוי העיקרי ברצועת עזה חוללה דיון ציבורי סוער בסוגיית יישובי יהודה ושומרון וחבל עזה ומשבר גדול בקרב תושביהן והציונות הדתית. לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות הציג ממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט את תוכנית ההתכנסות, שקראה לנסיגה ישראלית חד-צדדית מרוב יהודה ושומרון ולפינוי רוב היישובים היהודים במרחב, אך למעשה לא קידם את התוכנית כראש ממשלה בעיקר לאור הביקורת הציבורית על הממשלה בעקבות מלחמת לבנון השנייה ירי הטילים המתמשך על עוטף עזה וחטיפת גלעד שליט לרצועת עזה.

העשור הראשון של המאה העשרים ואחת היה דליל בהקמת יישובים, והיישובים שהוקמו בו הוקמו בהיחבא, ללא הקמות רשמיות, כך שתל ציון הוקם ב-2000 כשכונה בכוכב יעקב, רותם אוזרחה ב-2001, ורועי הוקמה בהיאחזות נח"ל נטושה ב-2006.

2009–הווה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2009 הוקמה ממשלת נתניהו השנייה, והיא הקפיאה את הבנייה ביהודה ושומרון. לצורך ההקפאה, אלוף פיקוד המרכז, אבי מזרחי, בתפקידו כריבון על אזור יהודה ושומרון, הוציא צו בדבר התליית הליכי בנייה (הוראת שעה) (יהודה והשומרון) (מס' 1653), התש"ע–2009. צו זה הורה על הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון למשך עשרה חודשים, מ-26 בנובמבר 2009 עד 26 בספטמבר 2010, שבהם נאסרו עבודות הכשרה ויציקת יסודות למבנים חדשים, אך מבנים שכבר נוצקו בהם יסודות לא נכללו בהקפאה ומותר היה להמשיך לבנותם. הקפאה זו הסתיימה כעבור 10 חודשים אולם הבניה ביו"ש התחדשה באופן ממשי רק כתגובה לטבח בבני משפחת פוגל באיתמר במרץ 2011.

ב-2012 עלה לכותרות המאחז מגרון, שבג"ץ קבע ב-2011 שיש לפנותו עד 31 במרץ 2012, כשהוא מקבל את תביעת עותרים פלסטינים וארגוני שמאל ישראלים שהמאחז מוקם על אדמה פרטית. בעקבות כך פונה המאחז לגבעה סמוכה והוכר כיישוב מן המניין. בעקבות האירוע החליטה ממשלת ישראל על הקמת ועדה בראשות השופט אדמונד לוי שהפיקה דו"ח על מצב האדמות ביהודה ושומרון.

בסוף 2013 הוערך מספר היהודים ביהודה ושומרון בכ-370,000 נפש, כ-4.3% מאוכלוסיית ישראל. בעשור השני של המאה ה-21 שיעור התחלות הבנייה ביישובי יהודה ושומרון לא היה יציב. בשנים 2013 ו-2016 היה המספר גבוה יותר מבשנים אחרות (אם כי לא הגיע לַשיאים מתחילת המאה ה-21[22]). בסוף 2021 הבנייה ביהודה ושומרון נמשכה בקצב קבוע גם תחת ממשלת בנט–לפיד, לרבות מתן מעמד חוקי ליישובים לא מוכרים וניסיון הסדרת המאחזים.[23][24][25] בשנה זו היה מספר תושבי יהודה ושומרון כ-492,000, לא כולל את 375,000 היהודים שמתגוררים במזרח ירושלים.[25][26] נכון לשנת 2021, כ-120,000 מהמתנחלים התגוררו מעבר לגדר ההפרדה.[27]

בקווי היסוד של ממשלת ישראל השלושים ושבע נקבע כי "הממשלה תקדם ותפתח את ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל – בגליל, בנגב, בגולן, ביהודה ובשומרון". קווי היסוד קבעו גם הסדרה של מאחזים רבים, עידוד היישוב היהודי בחברון והשוואת החקיקה בשני צידי הקו הירוק. בנוסף, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' קיבל את הסמכות על המנהל האזרחי, שהוצא ממשרד הביטחון, במטרה להעביר את הסמכויות על הישראלים ביו"ש לידי משרדי הממשלה השונים ולהשוות את רישום המקרקעין בשטחים לזה שבתחומי הקו הירוק. צעדים אלו נועדו לקדם למעשה ריבונות ישראלית על ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון כחלק ממדיניות הממשלה.[28][29]

בתקופת מלחמת חרבות ברזל קידמה הממשלה הכשרת 14 מאחזים, ובכלל זה היישוב אביתר שסביבו נוהל מאבק ציבורי בימי ממשלת ישראל ה-36. כמו כן אושרו אלפי יחידות דיור לבנייה חדשה ביהודה ושומרון, שטחים רבים הוכרזו כ"אדמות מדינה".[30][31] הכנסת תיקנה את חוק יישום תוכנית ההתנתקות כך שהותרה שהיית יהודים בצפון השומרון ואפשרה את החזרה ליישוב חומש. הממשלה גם הקלה בנוהל קבלת האישורים לבנייה חדשה ביהודה ושומרון.[32] במהלך שנת 2023 מספר הישראלים המתגוררים ביהודה ושומרון עבר את חצי המיליון,[33] ובינואר 2025 הגיע ל-530,000.[1]

במהלך המלחמה הוקמו עשרות מאחזים נוספים. על פי נתוני המעקב של ארגון "כרם נבות", בשנת 2024 עלו על הקרקע בגדה המערבית 60 מאחזים חדשים.[34] במקרים רבים בתקופת המלחמה, הקמה של מאחזים הובילה לעקירה של הפלסטינים שהתגוררו באזור.[35][36]

פינוי יישובים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פינוי התנחלויות

בשנת 2005 התבצעה תוכנית ההתנתקות, ובמסגרתה פונו ארבע יישובים יהודים בצפון השומרון: גנים, חומש, כדים ושא-נור. מרבית הפינוי הייתה ברצועת עזה.

לאחר תוכנית ההתנתקות, במהלך הבחירות לכנסת השבע עשרה, הציע ממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט את "תוכנית ההתכנסות", שנועדה להרחיב את מהלכה של ההתנתקות ולפנות אזורים נרחבים ביהודה ושומרון. התוכנית לא יצאה לפועל.

פינוי מפורסם נוסף הוא פינוי עמונה ב־2006 ושוב ב-2017, שנעשה בעקבות פסיקת בג"ץ כי הוקם על אדמות פרטיות ותוך דיון ציבורי סוער. הפינוי ב־2006 היה אלים במיוחד אבל כלל רק הרס חלקי של היישוב, ובעקבות הפינוי ב־2017 – שכלל הרס מלא של היישוב – ב־2018 הקימה הממשלה עבור התושבים את היישוב עמיחי.

במרץ 2023 ולאחר שורה של ניסיונות של תלמידי ישיבה לשוב לישיבת חומש, אישרה ממשלת ישראל את ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון, בכדי לאפשר את השיבה של הישיבה למקומה על חורבות היישוב חומש. בכפוף לביטול החוק עלתה הישיבה לאדמות מדינה בסמיכות למקום היישוב הקודם שפונה במהלך תוכנית ההתנתקות. צעד זה גונה על ידי האיחוד האירופי וארצות הברית, אך זכה לברכות רבות בימין הישראלי שראה בכך התחלה של ביטול תוכנית ההתנתקות בצפון השומרון ב-2005.

פסיקות בג"ץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – תפיסת קרקעות ביהודה ושומרון

בג"ץ בית אל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהכנה להקמת היישוב בית אל בבנימין נדרשה תפיסה צבאית של אדמות הכפרים שסביבו. ב-1979 הפלסטינים הגישו עתירה לבג"ץ בטענה שיישובים יהודיים בשטחים שתחת הכיבוש הישראלי אינם חוקיים, ובטענה לפגיעה בזכויות הפלסטינים.

בג"ץ פסק שמותר לצבא להפקיע אדמות לצרכים ביטחוניים, ואף להקים יישוב למטרות ביטחוניות. על פסיקה זו אמר בגין את האימרה המפורסמת: "יש שופטים בישראל".

בג"ץ אלון מורה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1980 אושרה הקמת היישוב אלון מורה על אדמות השייכות לכפר רוג'ייב בעמק המכמתת, סמוך למחנה חורון. בעקבות זאת הוגשה עתירה בטענה כי 128 דונם מתוך השטח המיועד ליישוב הם אדמות פרטיות. בעקבות העתירה התגלעה מחלוקת בין שר הביטחון עזר ויצמן לבין הרמטכ"ל רפאל איתן בשאלה האם יש צורך ביטחוני בהקמת היישוב אלון מורה במיקום זה.

בג"ץ הכריע לטובת העותרים וקבע כי אין צורך ביטחוני בהקמת היישוב, ולכן פסק להעביר את היישוב להר כביר.

פליאה אלבק

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פליאה אלבק

בעקבות החלטת 'בג"ץ אלון מורה', שלמעשה עיקר את האפשרות להפקיע קרקעות פרטיות לצורך הקמת יישובים, מונתה פליאה אלבק כאחראית על המנגנון המשפטי המאפשר להכריז על קרקע כאדמות מדינה על פי החוק העות'מאני מ-1858,[37] ובמסגרת זו עסקה גם באיתור אדמות שאינן מעובדות.[38][39]

משנת 1979 ועד 1992 הכריזה המדינה בעקבות פעולתה של אלבק על כחצי מיליון דונם כאדמות מדינה.

מלבד בניית יישובים על אדמות מדינה, היו מספר אנשים פרטיים שעסקו בגאולת קרקעות (רכישת קרקעות בכסף) מידי פלסטינים, ובראשם משה זר.

הסכמי אוסלו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הסכמי אוסלו

בין השנים 1993 ל-1995 נחתמו הסכמי אוסלו - אוסלו א' ואוסלו ב'. ההסכמים כללו:

  • הקמת הרשות הפלסטינית ותחתיה משטרה פלסטינית עם נשק ובסיסי צבא וסמכויות בשטחי A.
  • ניהול מוניציפלי פלסטיני על כ-40% משטחי יהודה ושומרון שהוגדרו כשטח A ושטח B.
  • הקפאת בנייה יהודית בשטחי יהודה ושומרון, כולל איסור תכנון עתידי.
  • הקמת הביטחון המסכל,(מקבילה פלסטינית של השב"כ הישראלי) שפעל, בין השאר, לסיכול מכירת קרקעות ליהודים.

בעקבות הסכמי אוסלו, אלוף פיקוד מרכז אילן בירן לחץ על ראש הממשלה יצחק רבין לסלול כבישים עוקפים לערים הפלסטיניות, פעולה שגרמה להכפלת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון בתקופה זו.

תופעת המאחזים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מאחז
תמונה ממעוף הציפור (2014) של היישוב לוז, ליד בית אל, שהחל את דרכו כמאחז גבעת אסף, שהיה אחד המאחזים הראשונים שהוקמו. המאחז הוסדר ב-2025 ושמו שוּנה לשם לוז.

בעקבות הקפאת הבנייה ביישובים הישראלים ביהודה ושומרון, החלה לפרוח תופעת המאחזים, בה החלו תושבים מהיישובים הישראלים ביהודה ושומרון להקים היאחזויות בגבעות הסמוכות ליישובים. לרוב הוקם המאחז בתוך תחום השיפוט של היישוב, ולפעמים עם תב"ע אך בלי אישור שר הביטחון והממשלה.

בתקופה בה כיהן אהוד ברק בראשות הממשלה (ממשלת ישראל העשרים ושמונה), הוא ביקש לפנות עשרות מאחזים, אך הגיע להסכם עם מועצת יש"ע במסגרתו פינה מספר מאחזים קטנים ולא משמעותיים.

בשנת 2004 ביקש אריאל שרון מטליה ששון לכתוב דו"ח, שלימים ייקרא 'דו"ח המאחזים', בו הצביעה ששון על ליקויים משפטיים רבים בחוקיות המאחזים, ובחוקיותה הכללית של ההתיישבות ביהודה ושומרון. דו"ח זה היווה הכנה והכשרת דעת הקהל לקראת תוכנית ההתנתקות.

בחורף 2006 הרס ראש ממשלת ישראל השלושים ואחת אהוד אולמרט תשעה בתים במאחז עמונה, ובמקביל קידם את "תוכנית התכנסות", שנעצרה בעקבות מלחמת לבנון השנייה. לאחר מעל עשור, ב-2018, הועתק המאחז לגבעה מצפון לעמק שילה, שם הוא הוקם כיישוב מוסדר תחת השם עמיחי.[40]

דו"ח אדמונד לוי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון

בשנת 2012 מינה ראש ממשלת ישראל השלושים ושתיים בנימין נתניהו את עו"ד אדמונד לוי לעמוד בראש הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון, ובמסגרת זו לכתוב דו"ח שיבחן דרכי התמודדות עם בנייה שנעשתה על אדמות בבעלות פלסטינית פרטית ביהודה ושומרון, וכן יבחן התמודדות עם בנייה שנעשתה ללא היתר על אדמות מדינה. בדו"ח זה כתב לוי על חוקיותה של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון מכח הצהרת בלפור, ומפני שהכיבוש נעשה מממלכת ירדן שלא הייתה בעלת השטח החוקית על פי החוק הבינלאומי בשטחי יהודה ושומרון. הדו"ח הוא מציע לקדם רישום קרקעות, להתיר ליהודים לקנות אדמות, להסדיר מאחזים בנויים, ועוד.

חוק ההסדרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון

ב-2017, לאחר פינויים של מספר מאחזים ובתים בתוך יישובים ישראלים כגון עמונה, מגרון, שכונת האולפנה בבית אל ועוד, נחקק חוק ההסדרה, שנועד להסדיר את מעמדם של בתים ביישובים הישראלים ביהודה ושומרון שנבנו על קרקעות בבעלות פרטית של פלסטינים, כאשר מדובר בבנייה בתום לב או בהסכמת הממשלה, בתמורה לפיצויים של בעלי הקרקע המקוריים. לפי הערכה, החוק היה רלוונטי ביחס לכ-2,000 בתי יהודים ב-26 יישובים ביהודה ושומרון. החוק אושר בכנסת, אולם ביוני 2020 ביטל בג"ץ את החוק בנימוק שהוא פוגע בזכויות חוקתיות לקניין, לשוויון ולכבוד של התושבים הפלסטינים.

החוות החקלאיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוות סקאלי - החווה הראשונה שקמה בשומרון לאחר גבעות עולם, על רקע הרי מזרח השומרון
ערך מורחב – החוות החקלאיות ביהודה ושומרון

בשנת 2009 פורסמה תוכנית פייאד שמטרתה הקמת מדינה פלסטינית דה פקטו על כל שטחי יהודה ושומרון. במסגרת התוכנית נבנו עשרות אלפי בתים בבנייה בלתי חוקית בשטח C, שעל פי הסכמי אוסלו השליטה הצבאית והאזרחית עליהם נתונה לצה"ל ומדינת ישראל. בעקבות זאת החלה תופעה של הקמת חוות חקלאיות במקומות שונים ביהודה ושומרון, בניסיון לבלום את הבנייה הפלסטינית. במהלך כ-15 שנים הוקמו קרוב ל-100 חוות חקלאיות על אדמות מדינה ברחבי יהודה ושומרון, האוחזות בשטח של מעל 700,000 דונם של אדמות מדינה, מעל פי 2 מכל השטח עליו משתרעים היישובים הישראלים ביהודה ושומרון.

תוכנית 22 היישובים החדשים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 2025 אישר הקבינט המדיני-ביטחוני את הקמתם של 22 יישובים חדשים ברחבי יהודה ושומרון, המחולקים לשלוש קטגוריות:[41] יישובים שפונו במסגרת תוכנית ההתנתקות ויוקמו מחדש (חומש ושאנור). יישובים קיימים במתכונת של מאחז, שמעמדם המשפטי יוסדר ויהיה זהה לשאר היישובים הישראלים ביהודה ושומרון.[42]יישובים עתידיים שעוד לא הוקמו.[43]

מניעים להתיישבות יהודית ביהודה ושומרון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר מתושבי היישובים היהודים ביהודה ושומרון התיישבו ממניעים אידאולוגיים וראו בהתיישבותם חלק מהחזון הציוני של התיישבות יהודית בארץ ישראל. לכך נוספו טיעונים ביטחוניים ודתיים, כגון מצוות יישוב הארץ, הקדמת הגאולה המשיחית, תרומה לביטחון ישראל, הגשמת הציונות והזדמנות להקים חברת מופת במסגרת התיישבות חלוצית הרחק מחיי העיר הסואנת. טיעונים ומניעים מקובלים להתיישבות יהודית ביהודה ושומרון הם:

ביטחון ישראל ומניעים מדיניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תומכי ההתיישבות היהודיות ביהודה ושומרון טוענים שהן חשובות לביטחון ישראל, מפני שהן חולשות על אזורים אסטרטגיים בישראל. לדוגמה, מישור החוף כפי שהוא נראה מהר ברכה. מסומנים בחץ: מגדלי עזריאלי.

חלק מתומכי ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון טוענים כי היישובים חשובים לביטחונה של מדינת ישראל, או לביטחונם של אזורים ותשתיות רגישים בה. לתפיסתם, היישוביפ מספקים לישראל עומק אסטרטגי וגבולות בני הגנה, בדומה לפעילותו של מערך הגנה מרחבית.[44] טענה מרכזית המושמעת בהקשר זה היא שללא שטחי יהודה ושומרון רוחבה המינימלי של מדינת ישראל הוא כ-15 קילומטרים, וניתן לפצלה לשניים במתקפת בזק מהירה. לטענת ארגון "הביטחוניסטים", הרי יהודה וגבעות השומרון חולשים על מישור החוף, גוש דן וירושלים, וללא התיישבות ביהודה ושומרון, טרוריסטים פלסטינים ומדינות ערב העוינות את ישראל, ינצלו את הרי יהודה וגבעות השומרון כבסיסים להתקפות רקטות וטילים על ריכוזי האוכלוסייה והתשתיות של ישראל. טיעונים דומים מושמעים לגבי ההתיישבות בבקעת הירדן, המהווה טריז בין הרי יהודה והשומרון לירדן, עיראק וסוריה, ומונעת יצירת חזית ערבית מאיימת מהמזרח, הנושקת לעורפה של ישראל.[45][46]

מנגד, מתנגדי ההתיישבות היהודית טוענים כי הן מזיקות לביטחון ישראל, בהיותן נטל הפוגע בביטחון ישראל ובכלכלתה.[47] המועצה לשלום וביטחון פרסמה בשנת 2012 מסמך שלפיו מפעל ההתנחלויות פוגע בביטחון ישראל.[48]

זיקה דתית והיסטורית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מתומכי ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון טוענים כי יהודה ושומרון הם חלק מרכזי מארץ ישראל ההיסטורית, וכי הם ערש תרבות התנ"ך. על פי התנ"ך ועל פי מקורות אחרים, שטחים אלו היו ברובם בריבונות יהודית בתקופת מלכות יהודה וישראל ובתקופת החשמונאים, והיו מיושבים ביהודים בתקופה הרומית עד מרד בר כוכבא, ועיקר החֲזָקָה היהודית על ארץ ישראל בא מהם. הטענה לחזקה יהודית על ארץ ישראל מתייחסת בראש ובראשונה לשטחי יהודה ושומרון, שההתיישבות היהודית בעת העתיקה הייתה בעיקר בהם ולא במישור החוף, שבו מרוכזת מרבית ההתיישבות היום. גם החשמונאים התבססו בכיבושיהם על זכויות היסטוריות (לרבות במישור החוף), וידועה תשובתו של שמעון החשמונאי (שכבש את יפו ואת גזר) לשליח אנטיוכוס השביעי שבא בדרישות טריטוריאליות: "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים מָשַלְנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, השיבוֹנו את נחלת אבותינו".[49]

חלק מתומכי ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון העלו גם טיעונים דתיים, שעיקרם הדגשה גוברת והולכת של מצוות יישוב ארץ ישראל, עד כדי טענה שהיא מהחשובות שבמצוות. הבולט שבהם הוא הרב צבי יהודה הכהן קוק, שהגותו שילבה בין שלושה מרכיבים: הצד המעשי בציונות המעשית, הצד הלאומי במחנה הרוויזיוניסטי, והתפיסה שמדינת ישראל היא תחילת תהליך הגאולה – תפיסה שהייתה חלק מהאידאולוגיה של אביו.

סיבות כלכליות וחברתיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מהסיבות להתיישבות יהודית ביהודה ושומרון הן כלכליות וחברותיות, כגון דיור בר השגה, קליטת עלייה, ומתן שוויון הזדמנויות לדיור מרווח לאוכלוסייה מאשכולות חברתיים כלכליים נמוכים.

החיים ביישובי יהודה ושומרון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוטובוס נוסע ברחוב באפרת
העיר אריאל היא אחת מארבע הערים היהודיות ביהודה ושומרון. ציביונה חילוני ופועלת בה אוניברסיטת אריאל.

סוגי יישובים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

צורת התיישבות רווחת ביהודה ושומרון היא יישוב קהילתי, שהוא יישוב המבוסס על קשרים חברתיים משמעותיים בתוך הקהילה. בניגוד לצורות יישוב כפריות אחרות בישראל (כגון מושב וקיבוץ) אין ביישוב קהילתי שיתוף כלכלי או דגש חקלאי. בנוסף, קיימות ביהודה ושומרון 4 ערים ישראליות, מושבי עובדים וקיבוצים.

לארבע יישובים מרובי אוכלוסייה מעמד של עיר: מעלה אדומים, אריאל, ביתר עילית ומודיעין עילית. מודיעין עילית היא העיר האחרונה שהוקמה ביהודה ושומרון, במרץ 2008, והיא גם העיר היהודית המאוכלסת ביותר ביהודה ושומרון (נכון ל-2021).

יישובים (שאינן במעמד של רשות מקומית עצמאית) מנוהלות על ידי שש מועצות אזוריות: מועצה אזורית שומרון, מועצה אזורית מטה בנימין, מועצה אזורית גוש עציון, מועצה אזורית הר חברון, מועצה אזורית בקעת הירדן ומועצה אזורית מגילות. בנוסף קיימות מספר מועצות מקומיות.

יישובי יהודה ושומרון מרוכזות באזורים שונים:

התיישבות קהילתית אידאולוגית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניין ישיבת ההסדר בנווה דקלים, שעוצב כמגן דוד ענק על ידי האדריכל גרשון שבח.

צורת ההתיישבות של מרבית היישובים היהודים ביהודה ושומרון היא של יישובים קהילתיים המאופיינים בלכידות רעיונית ומשתייכים ברובם לציונות הדתית. יישובים רבים רואים את עצמם כממשיכי דרכם של הקיבוצים ושל יישובי חומה ומגדל, המממשים את הקריאה הציונית להתיישב בכל ארץ ישראל, ואף בלב יישוב ערבי, כדוגמת תל חי שהייתה דגל הציונות וחניתה שהייתה סמל ליישובי חומה ומגדל, שכן "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו" (יוסף טרומפלדור[50]). מספר אנשי שמאל וקיבוצים מתנועת ארץ ישראל השלמה, כמו יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, היו שותפים לראייה זו של המתנחלים את עצמם. חרף זאת, לא זכתה תנועת "גוש אמונים" לתמיכה רבה בקרב אנשי ההתיישבות העובדת והתיישבות זו הקימה קיבוצים ומושבים מעטים ביהודה ושומרון, בעיקר בבקעת הירדן.

חלק מהמתנחלים ראו בהתיישבות בחבלי ארץ התנ"ך הזדמנות להקים חברת מופת המשלבת תורה ועבודה, יהדות וציונות בדומה לתנועה הקיבוצית. כך, למשל, נטען שדגם היישוב הקהילתי, השכיח באזורים רבים בארץ, הומצא לראשונה ביישוב עפרה. רבות מהיישובים בצורת התיישבות זו הן בעלות אופי של יישוב קהילתי-דתי. בלא מעט מהן הוקמו מוסדות חינוך ממלכתיים-דתיים ותורניים, לרבות ישיבות, ישיבות הסדר ומכינות קדם-צבאיות (המכינה הקדם צבאית הראשונה, מכינת בני דוד, הוקמה בעלי). רוב היישובים הללו היו יחסית סגורים ואפשרו הקפדה על אורח חיים דתי אדוק, ובמקומות מסוימים אף חרדי לאומי. מנגד ישנה ביקורת מימין על צורת התיישבות זו שהיא מסוגרת ומדירה חלקים רבים מהחברה הישראלית להצטרף למפעל ההתיישבות.[51] בצורת התיישבות זו נכללות עשרות יישובים, כגון רבבה, יקיר, שילה, סוסיא, עמיחי, אלעזר, אלון מורה, ואביגיל, המשתייכות למועצות האזוריות. גם מועצות מקומיות כגון אלקנה, בית אל קריית ארבע, קדומים ואפרת, הינן בעלות אופי דתי לאומי אם כי מטבע הדברים בעלות אופי קהילתי רופף מתוקף גודלן. בחלק מיישובים אלו ולאור הביקורת על אופיים המסוגר, בשנים האחרונות בוטלו ועדות הקבלה והחלה בנייה רוויה לגובה, בכדי להפוך את היישוב לעירוני ומגוון יותר.

התיישבות עירונית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

צורת ההתיישבות השנייה היא עירונית ובה נכללות ערים ומועצות מקומיות, בעיקר במערב השומרון ובעוטף ירושלים. לחלק מההתנחלויותמאלו עוברים ישראלים מתחומי הקו הירוק ממניעים של מגורים בקרבה למרכזי תעסוקה בגוש דן וירושלים. עיקר היישובים המרכזים תושבים אלו הן גבעת זאב, מעלה אדומים ואריאל כאשר לאחרונה מתווספת אוכלוסיית סטודנטים גדולה עקב האוניברסיטה שבה. בהר אדר, אלפי מנשה, אורנית, בית אריה וסלעית, הנמצאות בסמוך לקו הירוק, רוב האוכלוסייה אינה מזוהה אידאולוגית עם ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון ומאופיינות באחוזי הצבעה גבוהים אף למפלגות התומכות בפינוי ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.

התיישבות חרדית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתי מגורים רבי קומות בעיר החרדית מודיעין עילית

ברחבי יהודה ושומרון יש מספר יישובים עירוניים בעלי אוכלוסייה חרדית. שתי היישובים היהודים הגדולים ביותר ביהודה ושומרון הן ערים חרדיות: ביתר עילית ומודיעין עלית. בנוסף, גם בגבעת זאב, תל ציון, עמנואל, מעלה עמוס ומיצד יש אוכלוסייה חרדית משמעותית. האידאולוגיה של יישובים אלה מבוססת על הרצון לחיות ביישוב שיהיו בו חרדים בלבד, והקמתן נבעה מהצורך בפתרון דיור ולא ממניעים אידאולוגיים לאומיים. בחלק מיישובים אלה פועלת ועדת אכלוס, שתפקידה לדאוג לצביונה החרדי של אוכלוסיית העיר.

התיישבות החרדים איננה זוכה להדים רבים בשיח אודות יישובי יהודה ושומרון, אף על פי שהם מהווים נכון לשנת 2020 כ-36% מאוכלוסיית המתנחלים.[52] בחלק מיישובים אלה קצב גידול האוכלוסייה הוא המהיר ביותר, בפרט בשל ריבוי טבעי גבוה.[53]

תשתיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – תחבורה ביהודה ושומרון

התשתיות התחבורתיות המשמשות את ההתנחלויות משותפות ברובן ומשמשות גם את הפלסטינים. במהלך הסכמי אוסלו נסללו ביהודה ושומרון מספר כבישים עוקפים, המונעים את הצורך לעבור בתוך ערים פלסטיניות. המפורסמים שבהם הם כביש המנהרות ועוקף יריחו. סלילת כבישים היא לפרקים נושא שנוי במחלוקת, מפני שהיא מצריכה ומאפשרת הפקעת אדמות בבעלות פלסטינית. ממשלות ישראל בדגש מאז 2015 החלו בסלילת כבישים עוקפים נוספים, רימזור צמתים מסוכנים והרחבת הכבישים ביהודה ושומרון בכדי להדביק את קצב הגידול ביישובים, מפעילות התחבורה הציבורית תנופה, אגד תעבורה מפעילות קווים ברחבי יהודה ושומרון. חלקם באוטובוסים ממוגנים. ותכנון הקמת קו רכבת לכיוון אריאל וצומת תפוח. על אף זאת תושבים רבים באזור טענו בדבר עומסי תנועה קשים בכבישים בעיקר עקב המעברים השונים בכביש 5, כביש המנהרות וכיכר חיזמא.

תעשייה וחקלאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לאזורי מגורים, קיימים ביישובי יהודה ושומרון גם אזורי תעשייה, כגון אזור התעשייה ברקן, שער בנימין ומישור אדומים. בכל אזורי התעשייה מועסקים עובדים פלסטינים, וקל יותר לפלסטינים להיכנס אל אזורי התעשייה מאשר להיכנס ליישובים, אך העסקים באזורי התעשייה הם כולם בבעלות ישראלית. בנוסף, פלסטינים רבים מועסקים ביישובי יהודה ושומרון בענפי תעשייה שונים, אך בחלק מהם, כגון יצהר, מקפידים על "עבודה עברית" ונמנעים מהעסקת פלסטינים.[54]

ענף החקלאות התפתח ביהודה ושומרון כדרך להרחבת האחיזה היהודית, והתפתחה גם רעיית צאן וחקלאות אורגנית.

הנהגה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגוף הייצוגי וההנהגתי העיקרי של יישובי יהודה ושומרון הוא מועצת יש"ע, המאגדת את המועצות המקומיות ביהודה ושומרון.

בין הרבנים הבולטים ביישובי יהודה ושומרון: דב ליאור, שלמה אבינר, זלמן ברוך מלמד, רא"ם הכהן, אליעזר מלמד ואליקים לבנון. כמה מן הרבנים המרכזיים ביהודה ושומרון מאוגדים בוועד רבני יש"ע.

בעשור האחרון[דרושה הבהרה] גדל מספר חברי הכנסת מקרב תושבי יהודה ושומרון. בכנסת השש עשרה היו 11 תושבי יהודה ושומרון, שיעור כפול לערך משיעורם מכלל תושבי ישראל. הייצוג המוגבר הושווה לייצוגם של חברי קיבוצים בעשורים הראשונים של מדינת ישראל.[55][28] חברי כנסת הגרים ביהודה ושומרון ניתן למצוא במפלגות כמו הציונות הדתית, הליכוד, עוצמה יהודית, ישראל ביתנו ומפלגת ש"ס.

ארגונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקשורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין כלי התקשורת המזוהים עם המתנחלים ותושבי יהודה ושומרון: כתב העת נקודה, ערוץ 7 וגלי ישראל. גלי ישראל הוקמה כרדיו אזורי במחוז יו"ש, דבר שהצריך את הקמת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו – איו"ש, כהרחבה לרשות השנייה שפועלת בתחומי ריבונות ישראל.

השכלה וחינוך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביישובי יהודה ושומרון יש מספר מוסדות להשכלה גבוהה: אוניברסיטת אריאל בשומרון, המכללה האקדמית הרצוג ומכללת אורות ישראל. בגלל מחלוקות פוליטיות, סירבה המל"ג לקבל אחריות על המוסדות הללו, דבר שהביא להקמת מל"ג יו"ש, שפעלה עד שחוק המל"ג שונה ב-2019 והמוסדות הועברו לאחריות המל"ג.

בשל האופי הדתי של יישובי יהודה ושומרון, ברבות מהן יש ישיבות. עם המפורסמות שבהן נמנות ישיבת הר עציון, ישיבת ניר קריית ארבע, ישיבת בית אל וישיבת ברכת משה. בנוסף, יש ביישובי יהודה ושומרון מכינות קדם-צבאיות, כגון המכינה הקדם-צבאית בני דוד. המכינות הקדם-צבאיות הראשונות נוסדו ביישובי יהודה ושומרון.

ביטחון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יישובי יהודה ושומרון והתשתיות המשמשות אותן מהוות, בהרבה מקרים, יעד לטרור פלסטיני, הכולל יידוי אבנים, בקבוקי תבערה ופיגועי ירי (בהם: רצח טלי חטואל ובנותיה, הפיגוע בנחל תלם ורצח שלהבת פס) וכן פיגועים בתוך יישובים (בהם רצח בני משפחת שבו,[56] רצח בני משפחת גביש,[57] הפיגוע בישיבת עתניאל, החדירה למכינה בעצמונה[58] וטבח משפחת פוגל באיתמר).

הביטחון ביישובי יהודה ושומרון מסופק על ידי מספר מערכות. הביטחון הפנימי ברוב היישובים ניתן על ידי תושביהם, בכיתות כוננות מקומיות וחברות אבטחה הממומנות על ידי הרשויות המקומיות, על פי חוק הרשויות המקומיות (הסדרת שמירה). בהתנחלויות המבודדות, השמירה מתוגברת בכוחות צה"ל. כוחות צה"ל מספקים גם את הביטחון בתשתיות שמחוץ ליישובים. במסגרת פעולות האבטחה, הוקמו גם יחידות הגנה מרחבית שבהן משרתים תושבי היישובים.[59][60]

מוסדות מקימים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקמת יישובים יהודים ביהודה ושומרון מעורבים גופים שונים, ממשלתיים ואזרחיים.

גופים ממשלתיים:

בנוסף, מעורבים בהקמת התנחלויות משרד הבינוי והשיכון, וחיל הנח"ל באמצעות היאחזויות הנח"ל.

גופים אזרחיים:

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Rafi Segal, Eyal Weizman (editors), A Civilian Occupation, Babel, Tel-Aviv, 2003
  • Mitchel G. Bard, Myths and Facts: A Guide to the Arab-Israeli Conflict, AICE, 2006
  • אלן דרשוביץ, The Case For Israel, Wiley, 2004

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: התנחלות
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: התנחלות
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון
המעמד המשפטי של ההתיישבות היהודית ביש"ע
דו"חות של עמותות שמאל
דו"חות של עמותות ימין
כתבות

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ מלבד נגוהות, שהוקמה מחדש ב-1997 בהתאם לחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה שקבעה כי ניתן להקימה בלי החלטת ממשלה חדשה, וסנסנה, שהוקמה כהיאחזות נח"ל ב-1997 ואוזרחה ב-1998, כשבשתיהן ההליכים התכנוניים לא הושלמו עד שנים אחר כך.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 יותר מחצי מיליון תושבים: ביהודה ושומרון שוברים שיאים דמוגרפיים, באתר ערוץ 7, 17 בינואר 2025
  2. ^ דו"ח נתוני אוכלוסייה ביהודה שומרון ובקעת הירדן – נכון לינואר 2023, באתר myesha.org.il
  3. ^ כפי שעולה לדוגמה מהמשנה, מסכת שביעית, פרק ט', משנה ב'.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף כ"ה, עמוד א'.
  5. ^ 1 2 נתוני השנים על הקמת היישובים מתוך דו"ח של תנועת שלום עכשיו(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  6. ^ יוסף חריף, ישראל מציירת את "מפת השלום" עם מצרים, מעריב, 5 בינואר 1973
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 יחזקאל ליין ואיל ויצמן, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, באתר בצלם, מאי 2002, עמ' 11–14
  8. ^ 1 2 משרד החקלאות והחטיבה להתיישבות, תכנית אב להתיישבות לשומרון וליהודה, תוכנית פיתוח לאזור לשנים 1983–86, ‏ניסן תשמ"ג
  9. ^ "הצעת תוכנית להתיישבות ביהודה ושומרון בקיץ תשל"ז"
  10. ^ אבי שילון, בגין, 1992-1913 , הוצאת עם עובד, 2007. עמוד 318
  11. ^ לוח 2.15, שנתון סטטיסטי לישראל 2013, עמ' 126
  12. ^ פאול ריבלין, הכלכלה הישראלית מהקמת המדינה למאה ה-21, עמ' 143
  13. ^ אורן יפתחאל, אתנוקרטיה: אדמה ופוליטיקת זהויות בישראל/פלסטין, עמ' 64
  14. ^ מיכאל גלצ'ינסקי, ההתנחלויות היהודיות בגדה המערבית: החוק הבינלאומי והמשפטנות הישראלית(הקישור אינו פעיל), 2004
  15. ^ לוח 2.7, שנתון סטטיסטי 1996
  16. ^ טליה ששון, חוות דעת (ביניים) בנושא מאחזים בלתי מורשים, עמ' 63; הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון, דו"ח על מעמד הבניה באזור יהודה ושומרון, עמ' 21
  17. ^ טליה ששון, חוות דעת (ביניים) בנושא מאחזים בלתי מורשים, עמ' 65
  18. ^ נדב שרגאי, כולם ידעו וכולם היו מעורבים, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2004
  19. ^ לוח 2.7, שנתון סטטיסטי 2001(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  20. ^ חוות דעת (ביניים) בנושא מאחזים בלתי מורשים, כתב המינוי של טליה ששון סעיף 3.2 - עמוד 6 בדו"ח ששון.
  21. ^ לוח 2.7, שנתון סטטיסטי 2006
  22. ^ צוות המשרוקית של גלובס, ‏אלוף הבונים: האם נתניהו האיץ את הבנייה מעבר לקו הירוק?, באתר גלובס, 5 באוקטובר 2020
  23. ^ ישי פורת, ליאור קינן, משרד המשפטים: אישור עקרוני לחיבור ההתיישבות הצעירה באיו"ש לחשמל, באתר חדשות 13, 12 באפריל 2022
  24. ^ אטילה שומפלבי, אלכסנדרה לוקש, במצפה כרמים מרוצים מהחלטת העליון: "אין סיבה להרוס, המדינה יישבה אותנו שם", באתר ynet, 28 ביולי 2022
  25. ^ 1 2 אוכלוסיה, באתר שלום עכשיו
  26. ^ אורי חודי, ‏עלייה של כ-40% בהתחלות הבנייה למגורים בהתנחלויות, באתר גלובס, 3 במאי 2017
  27. ^ רן דגוני, ‏"המתנחלים עדיין אינם מסה קריטית שתסכל פתרון שתי מדינות", באתר גלובס, 18 בספטמבר 2017
  28. ^ 1 2 טל שניידר, מפת הח"כים: גיאוגרפיה היא עניין של אידיאולוגיה, באתר הארץ, 25 ביוני 2012
  29. ^ פרופ' עמיחי כהן, ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה ה-37 | קידום החלת ריבונות ביהודה ושומרון, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 30 בדצמבר 2022
  30. ^ הסדרת ההתיישבות באזור יהודה ושומרון | מספר החלטה ב\6, באתר משרד ראש הממשלה
  31. ^ אריאל כהנא ואמיר אטינגר, ניצחון לסמוטריץ': הקבינט אישר - חמישה מאחזים יוסדרו; סנקציות יוטלו על בכירי הרש"פ, באתר ישראל היום, 27 ביוני 2024
  32. ^ הליכי התכנון והבנייה ביהודה ושומרון - תיקון החלטת ממשלה | מספר החלטה 657, באתר משרד ראש הממשלה
  33. ^ חנן גרינווד, גאווה ישראלית: יותר מחצי מיליון מתגוררים בבקעה וביהודה ושומרון, באתר ישראל היום, 12 במאי 2023
  34. ^ תני גולדשטיין, בחסות המלחמה, 60 מאחזים קמו ב־2024, באתר זמן ישראל, 23 בפברואר 2025
  35. ^ אתר למנויים בלבד הגר שיזף, ביום ראשון הוקם מאחז צמוד לכפר בדואי, ביום שישי תושביו הפלסטינים נעקרו מבתיהם, באתר הארץ, 23 במאי 2025
  36. ^ אתר למנויים בלבד מאמר המערכת, 50 גוונים של גירוש, באתר הארץ, 25 במאי 2025
  37. ^ יוסף צוריאל, מאתרים קרקעות ליישובים ביו"ש, מעריב, 31 בינואר 1979
  38. ^ יוסף חריף, לאחר "מלחמה על כל דונם" הוחלט פה אחד; יוקצו קרקעות לשבע התנחלויות קיימות, מעריב, 15 באוקטובר 1979
    עדה כהן, הגיבורה האמיתית, מעריב, 17 באוקטובר 1979
  39. ^ הביקורת על החלטותיה של אלבק התייחסה, בין השאר, להתעלמותה מאדמות לא מעובדות ששימשו את הפלסטינים למרעה ולהגדרת אדמות אלו כאדמות מדינה
  40. ^ צפו: מפוני עמונה חונכים את הישוב עמיחי, באתר "סרוגים", 26 במרץ 2018
  41. ^ עוז ישראל שוורץ, לירן וינשטיין, ‏היסטוריה: הקבינט אישר הקמת 22 ישובים חדשים ביהודה ושומרון, באתר "סרוגים", 29 במאי 2025
  42. ^ מעוז צבי, חוות יאיר, אחיה, עדי עד, נופי פרת.
  43. ^ 15 יישובים: אל-נווה (ליד מעוז צבי), תבץ (ליד מחנה תבץ), הר עיבל (על הר עיבל), גבעונית (ליד חמדת), מחנה גדי (ליד משואה), רחבעם (ליד מגדלים), עיר התמרים (ליד מבואות יריחו), בית חורון צפון (ליד בית חורון), ענבר (ליד ניל"י), עטרות אדר (ליד גבעת זאב), קדם ערבה (ליד בית הערבה), מעלות חלחול (ליד חלחול), מצפה זיו (ליד מעלה חבר), אפקה (ליד עתניאל), יונדב (ליד שמעה).
  44. ^ דני נוי, ההגנה המרחבית בביטחון הלאומי, מבפנים לט, 3, תשל"ח, עמ' 251–254
  45. ^ אמיר אביבי, חיכוך מייצר ביטחון: חשיבות האזרח במאמץ הצבאי – דבר יו"ר תנועת הביטחוניסטים, באתר הביטחוניסטים, ‏1 ביוני 2023
  46. ^ שמעון כהן, גרשון הכהן לערוץ 7: התשובה לטרור - בחיזוק העמקת ההתיישבות, באתר ערוץ 7, 10 באפריל 2023
  47. ^ אתר למנויים בלבד עמוס הראל, סגן הרמטכ"ל לשעבר קפלינסקי: ההתנחלויות מכבידות על הביטחון, באתר הארץ, 4 ביוני 2017
  48. ^ עמיר מורן, שלמה ברום, שאול אריאלי, אילן פז, טליה ששון, נתן שרוני, התנחלויות אינן שוות ביטחון, באתר המועצה לשלום ולביטחון, ‏יוני 2012 (ארכיון)
  49. ^ מקבים א, טו' לג-לד
  50. ^ חגי הוברמן, כשמנהיג הימין קרא לנסיגה חד-צדדית מהגליל, באתר ערוץ 7, 21 במרץ 2024
  51. ^ אביחי צור, ועדות הקבלה ביו"ש חונקות את ההתיישבות ומאפשרות את הפינוי הבא, באתר מידה, ‏1 בינואר 2018
  52. ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חרדים ביישובים יהודיים סוף 2020
  53. ^ נדב שרגאי, אוכלוסיית המתנחלים גדלה בשנה האחרונה בכ-5%, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2006
  54. ^ מרים ביליג, חנה גנדל גוטרמן ועידית מילר, הזדמנות ליצירת 'שלום יומיומי': עבודה משותפת של יהודים ופלסטינים באזור התעשייה ברקן, מחקרי יהודה ושומרון כ"ה, 2016
  55. ^ נדב שרגאי, המתנחלים מחליפים את חברי הקיבוצים, גם בכנסת, באתר הארץ, 26 באפריל 2004
  56. ^ אפרת וייס וכתבי ידיעות אחרונות, הובאו למנוחות נרצחי הפיגוע באיתמר, באתר ynet, 21 ביוני 2002
  57. ^ כתבי ynet, ניצולות הפיגוע באלון מורה התחבאו מתחת לשולחן בסלון, באתר ynet, 29 במרץ 2002
  58. ^ חמישה מתלמידי המכינה הקדם-צבאית בעצמונה נרצחו בהתקפת מחבל, באתר ערוץ 7, 8 במרץ 2002
  59. ^ מסרב? תועבר להגמ"ר, באתר ערוץ 7, 7 במרץ 2005
  60. ^ הסכמה שבשתיקה, מרץ 2001, בצלם, עמוד 6
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ההתיישבות_היהודית_ביהודה_ושומרון&oldid=41495133"